[{"filename":"353.pdf","content":"353 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בהעלותך תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי הפולמוס | הריגת צרצר| הריגת פרעושים ויתושים שעוקצים| ציד נחש בשבת| ציד דבורים בשבת| צידה והריגהנושאי השיעור: התזת ספריי על יתושים ונמלים בשבת | הסרת כינים מראשי הילדים בשבת| החוקרים וחכמי ישראל| על הריגת הכינים בשבת כבוד תלמידי חכמים לתלמידי חכמים | מגיד שבחו של אהרון|פרשת שלח הריגת יתושים וכינים בשבת (מלאכת צידה ב') מדברי הרב המקדים הגאון רבי יהודה ברכה שליט\"א מחו\"ר בית המדרש 'יחוה דעת' ומחה\"ס שו\"ת ברכת יהודה ט\"ח \"...אני מסיים בתודתי למרן הראשון לציון שליט\"א, שאני אסיר תודה בשבילו, בשביל הרבה דברים, לא רק בשביל מעל העשור שב\"ה אני לומד כאן ב'יחוה דעת', וב\"ה זכיתי ללמוד מה זה מורה הוראה, כדי להגיד את התשובה הזאת האם אפשר לסמוך על בינה מלאכותית, לא רק להגיד אסור או מותר, אלא כדי להבין את הדברים לשורשם. ובזה אני רוצה להזכיר דבר שיש הרבה מה להודות, אבל דבר אחד שוודאי שהרב לא יודע. אני גדלתי באיטליה, והצלחתי מדי פעם להגיע כאן לארץ לישיבות הקדושות בקיץ, אבל עיקר הזמן, עד שב\"ה הצלחתי להיכנס לישיבה, ואחר כך ב\"ה נכנסתי לכאן וגדלתי עוד ועוד. וב\"ה זכיתי ללמוד קצת באיטליה בספרים של הרב, וב'הלכה ברורה' מצאתי מה שלא מצאתי בשום ספר! כי הוא לימד אותי איך הסדר של הלמידה, איך כל דבר בנוי, בצורה ברורה. דבר שהסדר הוא מופתי: הסוגיות, המקור, ראשונים, שלחן ערוך, נושאי כלים, אחרונים, שו\"תים, לא מניח פינה! וככה אדם יכול לגדול בתורה הקדושה. מה שלא נתנו לי ספרים אחרים - נתן לי ההלכה ברורה כדי שאני אוכל ללמוד! כאשר ניגשתי לישיבה, שאלו אותי איך למדת? בהתחלה לא הבנתי, פשוט ככה לומדים... אבל אחר כך הבנתי, זה נובע מהלכה ברורה, שב\"ה זכיתי ממנה ללמוד ולינוק הרבה יותר. ורק נקודה אחת אני רוצה להזכיר, הסדר המופתי שבספר וכח ההסברה, אין שום ספק שזה גם ממרן הרב עובדיה זצ\"ל. ואני חושב שיש נקודה נוספת, הרב ביאר בצורה מופתית את הספר שו\"ת פאר הדור להרמב\"ם, שלצערנו לא היה מוכר כל כך באותה תקופה, והוא עשה לו אוזניים לתורה. וכאשר מחבר רואה ונהנה ממה שעושים בביתו, בדבריו, אז הוא זוכה, הוא מלווה את המחבר, והוא נותן לו עוד סייעתא דשמיא, וזה יותר מובן מה הסדר המופתי והרבצת התורה שאפשר לתת באופן שכאשר הרב מסביר שיעור, הוא מגלה מקצת מן המקצת ממה שכותב בהלכה ברורה. כל תלמיד חכם שלומד את זה משתומם. בעז\"ה שנזכה ללמוד עוד ועוד להבין לעומקה של תורה.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. רוצה להיות תלמיד חכם ישר כח לידידי הגאון רבי אהרון ברכה שליט\"א. אני רוצה לומר לכם, הרב ברכה זו דוגמה, שמי שבאמת באמת רוצה להיות גדול בתורה ועושה מאמצים, מצליח. הרב אהרון ברכה בא מאיטליה, ממילאנו. הוא לא גדל בעולם הישיבות, אבל כבר כשהיה נער צעיר ישב ועסק בתורה יומם ולילה. אחר כך הוא הגיע לכאן, כשהיה יותר מבוגר, הוא נכנס אלינו ללמוד והוא ישב ולמד יומם ולילה, והוא נהיה תלמיד חכם אמיתי. ממש כך. עבר את המבחנים, יודע הרבה תורה, נותן שיעורי תורה, הפלא ופלא! אנחנו יכולים פה לראות שאדם שרוצה, שמחליט בכל ליבו \"אני רוצה להיות תלמיד חכם\", אבל הוא לא סתם מחליט אלא מבצע את זה בהתמדה גדולה - בסופו של דבר זה אפשרי. יישר כוחו, ובעז\"ה ימשיך מעלה מעלה, יפוצו מעיינותיו חוצה, אכי\"ר. ב. אין במינו ניצוד בשבוע שעבר התחלתי לדבר בנושא של הריגת בעלי חיים בשבת, היום נתמקד יותר בנושא של חרקים. ישנן שתי מלאכות שהם דומות, ושתיהן מלאכת נטילת נשמה ומלאכת (סימן שטז),נמצאות באותו סימן בשלחן ערוך צידה שהן מלאכות חופפות. יתירה מזאת, בשיעור הקודם הזכרנו את ועוד כמה ראשונים (בחידושי הר\"ן המיוחס להר\"ן עמ\"ס שם) והר\"ן(עמ\"ס שבת קז.) הרמב\"ן שכותבים בפירוש, שכל בעל חיים שמותר להרוג אותו - מותר גם לצוד אותו. אבל האמת, שאין כמעט בעלי חיים שמותר להרוג אותם, חוץ מכינים ועוד כמה דוגמאות שבהמשך נדבר עליהם. אבל באופן רגיל, בעל חיים שמותר להרוג אותו היינו שלפעמים הוא מזיק, שאז מותר גם כן לצוד העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן/http://ydaat.co.il אותו. זה קשור זה בזה. אבל בלי שום ספק, להרוג גרוע יותר מלצוד, ונבאר את הדברים. הנה לגבי צידה ישנו כלל מסוים שהוא לא שייך לגבי הריגה, בצידה התורה אסרה לצוד בעל חיים שב'מינו ניצוד' - שרגילים לצוד אותו. אבל אם אין במינו ניצוד, למשל יתושים ג'וקים פרעושים, הרי אין מי שצד יתושים בשביל להשתמש בהם, כל היצורים הללו אין במינם ניצוד. ג. ציד דבורים בשבת יש מחלוקת גדולה לגבי דבורה. הרי דבורים עושות דבש, האם האיסור לצוד דבורה זה מהתורה או שזה נקרא 'אין במינו ניצוד'. מרן הבית יוסף כותב, שלצוד דבורה נחשב במינו ניצוד, ולכן אסור מן התורה (סימן שטז) האיסור לצוד דבורה בשבת. אבל כמעט כל הראשונים כותבים בפירוש, ומביאים לכך ראיה מהגמרא, שצידה של דבורים זה רק מדרבנן, כיון שדבורים נחשבים אין במינו ניצוד. מאידך, כולם מקשים על מרן הבית יוסף מהסוגיא במסכת ביצה, וגדולי האחרונים מתרצים את דבריו. ובאמת בחידושי הרא\"ה במסכת ביצה כותב בפירוש כמו הבית יוסף, והוא מסביר פשט בגמרא שם כמו שכתבו האחרונים. ואכמ\"ל. ד. ציד נחש בשבת יש בעלי חיים שצדים אותם בשביל להשתמש, למשל נחשים. אם מדובר בנחש ארסי – אם הוא נמצא באזור של בני אדם - מצווה להרוג אותו אפילו בשבת. כי הוא יכול להרוג בני אדם, ופיקוח נפש דוחה שבת. אבל נחש שהוא לא ארסי, האם מותר יהיה לצוד אותו? האם הוא נקרא מינו ניצוד או אין במינו ניצוד? הרי היום משתמשים בנחשים כדי להשתמש בעור שלהם, עושים עם זה חגורות וכיו\"ב, האם יהיה מותר לצוד אותם. כתוב לגבי נחש, שמי שצד נחש כדי שלא ינשוך (שבת קכא.)הנה בגמרא אותו – מותר, ואם לרפואה - חייב מן התורה. כלומר שאם רוצה להשתמש בנחש, לרפואה או גם לדברים אחרים כמו להשתמש בעור שלו, הצידה הזו נועדה כדי להשתמש בו – הרי זה נקרא במינו ניצוד. ומתכוון לצידה ואסור מהתורה. אבל אם כל מה שרוצה זה כדי שלא ינשוך אותו, הרי שזה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה. בשיעור הקודם ביארנו למה זה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, כי הנחש הוא במינו ניצוד, הרי הוא לא צד להשתמש בנחש הזה, ממילא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ה. צידת חרקים בשבת אשר על כן יש לומר שהוא הדין בצידת חרקים. שבהם יש שתי נקודות: א. שאין במינו ניצוד - אף אחד לא צד חרקים כדי להשתמש בהם, חוץ מאולי מדענים מסוימים, אבל באופן רגיל, אף אחד לא צד חרקים בשביל להשתמש בהם. הרי שזה נחשב אין במינו ניצוד, ואיסור הצידה שלו הוא מדרבנן. זו נקודה אחת חשובה, כי זה נוגע להרבה שאלות שמתעוררות במיוחד בימות הקיץ שמצוי מאוד שיש חרקים. ב. כיון שהוא לא צד כדי להשתמש בו, הרי שזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. יש כאן שני דרבנן. ו. הריגת וצידת פרעוש ויתוש שעוקצים והנה, לפי מה שרבותינו הראשונים מבארים בגמרא, אדם שיש לו פרעוש על בשרו - מה זה פרעוש זו שאלה גדולה, יש בזה מחלוקת ראשונים. השאלה היא אם הפרעוש שמצוי בימינו במיטות, או בבתי סוהר שם יש מלא פרעושים, האם זה הפרעוש שהתכוונו אליו חז\"ל? אבל גם יתוש שעוקץ הוא כמו פרעוש. ואם יש בחדר יתוש שבא לעקוץ, ורוצה להרוג או לצוד אותו, אסור. למרות שאם יצוד אותו, זה תרי דרבנן, ואם יהרוג אותו זו רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, וזה חד דרבנן, בכל זאת, חכמים לא התירו. חכמים התירו רק כאשר הוא נמצא ממש על האדם והוא עוקץ אותו, במקרה כזה מותר לצוד אותו, כי זה מקום צער, הוא לא רוצה שימשיך להסתובב בבית ויעקוץ אחרים מבני הבית. וכן לסלקו סתם בוודאי שמותר, אין שום שאלה, כי אין בזה שום מלאכה, מקסימום מזיז מוקצה. והוא הדין לכל סוגי חרקים שעוקצים כמו דבורה וכיו\"ב, אבל להרוג אותו לא התירו. אמנם יש בזה מחלוקת. והסברא היא שבצידה יש תרי דרבנן, האחד, שאין במינו ניצוד, והשני, שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובהריגה יש רק דרבנן אחד, לכן לא התירו להרוג. ז. הריגת נחש לא ארסי בשבת נחש לא ארסי, או כל מיני חיות קטנות שנושכות, שם התירו גם להרוג אותו. ואפילו אם לא נשך אותו עדיין, כי ביתוש או פרעוש וכיו\"ב, זה צער, אבל לא צער כל כך גדול, ואילו בנחש זה צער גדול - כך מסביר הבית יוסף, והרבה אחרונים. וכך נראה גם מדברי הראשונים, שההסתכלות צריכה להיות אם זה נזק ממש לגוף האדם, נשיכה של נחש, אפילו לא ארסי, או עקיצה של בעל חיים כזה עלולה לגרום לייסורים קשים. כמו כן יש כל מיני חרקים כמו דבור, שהוא יכול לעקוץ שזה ממש ייסורים קשים לאחר מכן. במקרה כזה אפילו כשהוא לא על בשרו, יהיה מותר להרוג. ח. צידת ג'וק והריגתו משום עגמת נפש יש שאלה שמתעוררת, כשיש ג'וק בבית, ג'וק הוא לא מזיק ולא נושך, אבל ברגע שהג'וק נכנס לחדר - נשים מתחילות להשמיע צרחות... נכנסות לפאניקה, כאילו מי יודע מה קרה... לסלק אותו - בוודאי שמותר, האם יהיה מותר לצוד אותו או אפילו להרוג אותו מחמת העגמת נפש של אלה שמפחדים, האם בגלל זה נתיר לצוד או להרוג אותו. יש בזה מחלוקת בין חכמי דורנו, הגרש\"ז אוירבך כותב, שגם אם חלק מבני הבית מפחדים מאותו יצור, זה לא נקרא צער. כי צער הנפש זה לא צער הגוף, והראיה, - למרות שמלאכת [ .שאם יש דליקה בשבת – הכיבוי הוא איסור דרבנן מכבה זה דאורייתא, כאן מלאכת הכיבוי הוא לא כדי לעשות פחמים אלא זו . והרי יש לך עגמת נפש יותר ]מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור מדרבנן גדולה מזה שאדם רואה שהבית שלו נשרף?! והנה בכל זאת חכמים אסרו. אבל האמת שאפשר קצת לחלק, כי יש הבדל בין עגמת נפש לבין פחד. כשמפחדים מיצור, ג'וק וכיו\"ב, יש כאלו שבאמת מפחדים ממנו, למרות שהוא לא יעשה להם שום דבר. דבורה מסתובבת בבית, היא לא תעשה שום דבר, אבל יש כאלה שמתחילים מיד להשמיע צעקות ובוכים... זו לא עגמת נפש רגילה, זה פחד, ואפשר להגדיר את הפחד לא פחות מאשר עקיצה. ואכן יש כמה ספרים שמביאים ששאלו את הגרי\"ש אלישיב והוא התיר. ט. צרצר המפריע לישון יש יצור שנקרא צרצר שמשמיע קול, מי שיש לו צרצר ליד החדר שינה - לא יכול לישון. הרעש שלו מגיע ממרחקים ממש, ולא יעזור לו לעבור חדר. והנה, להרחיק אותו, לסלק אותו בוודאי שמותר, אבל האם יהיה מותר להרוג או לצוד אותו? זה יותר נראה דומה לכיבוי שריפה בשבת, ואולי בזה אנחנו יכולים להצדיק את דברי הגרש\"ז אויערבך, כי זו עגמת נפש, זה לא פחד וזה לא צער ממש, אלא זו עגמת נפש, הוא לא יכול לישון בגללו, זה מבטל עונג שבת. אז במקרה כזה, מותר רק לסלק אותו, אבל יהיה אסור לצוד אותו. י. הפולמוס על הריגת כינים בשבת ישנה שאלה שעוררה ויכוחים גדולים מאוד במיוחד בשנים האחרונות, לגבי מחלוקת לגבי הריגת כינים בשבת, ולהלכה (יב: קז.) כינים. יש בגמרא בשבת נפסק שמותר להרוג כינים בשבת. וקל וחומר שמותר גם לצוד אותם. מה ההבדל בין כינים לבין שאר יצורים? יש בזה כמה שיטות בראשונים, מצד אחד יש את שיטת רבנו תם, מצד שני יש את שיטת הרמב\"ן והרשב\"א שרוב (פרק י מהלכות שבת), . אבל השיטה המרכזית זו שיטת הרמב\"ם(עמ\"ס שבת שם) הפוסקים פסקו כמותו. השיטה הזו קרובה מאוד לשיטת רבנו תם. ולפי הרמב\"ם ישנם שלושה סוגים בבעלי חיים: כל הרמשים שיש, למשל יתושים, פרעושים וכיו\"ב, נוצרים מזכר ונקבה. נוצרים מזכר ונקבה. כל אלו כמובן שהצידה שלהם אסורה מן התורה, וכמו כן גם ההריגה שלהם אסורה, אבל כאמור מדרבנן – כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל שייך בהם איסור הריגה וצידה. יש יצורים שנוצרים מן עפר הארץ. אמנם זה לא בא מזכר ונקבה, אך מכיון שזה בא מעפר הארץ, לדעת הרמב\"ם יש לזה חומרה כמו אלו שנוצרים מזכר ונקבה, וזו אסור מן התורה. אכן הרמב\"ן והרשב\"א חולקים על הרמב\"ם. הסוג השלישי הוא כינים, שמבואר בגמרא שהם לא נוצרים מזכר ונקבה, אלא כשאדם מזיע - נוצר כינים. כיוון שהם לא נוצרים מזכר ונקבה, ממילא גם כן הם אינם פרים ורבים. היא אינה גורמת שתיווצר כינה נוספת, רק שכיון שהיא נוצרת מזיעה, אז כל זמן שהזיעה עדיין קיימת – נוצרים כינים נוספות מחמץ הזיעה. ולפי מסקנת הגמרא, אליבא דבית הלל, מותר להרוג , שמותר להרוג (סימן שטז סעיף ט)כינים בשבת. וכך נפסק גם בשלחן ערוך כינים בשבת. יא. טענת החוקרים והכרעת הפחד יצחק שנה התעוררה שאלה. החוקרים החלו לטעון, שמה 300-והנה, לפני כ שחז\"ל אמרו שהכינים נוצרים מזיעה, זה פשוט לא נכון, והמציאות מוכיחה שיש ביצי כינים, ומהביצים נוצרים הכינים. ממילא יש להם המשכיות. הראשון שעורר את השאלה הזאת הוא בספר 'פחד יצחק' – לרבי יצחק למפרונטי שהיה מחכמי איטליה – שכתב, שמכיוון שהוכח שהם נוצרים מביצי כינים ולא מזיעה, נגד הגמרא, לכן במקום כזה להרוג כינה בשבת, יש לחשוש ולהחמיר כמו טענת החוקרים. יב. החוקרים וחכמי ישראל רבי יצחק למפרונטי היה תלמידו של רבי יהודה בריאל, שהיה גר במנטובה באיטליה. הוא שלח את השאלה הזאת לרבו, ורבי יהודה בריאל ענה לו תשובה מאוד חריפה, שלא להתחשב בכלל בדברי החוקרים. כיון שעל חכמי ישראל נאמר \"מגיד דבריו ליעקב\", ו\"סוד ה' ליראיו\", הם יודעים את האמת. לא צריך לחשוש בין להקל בין להחמיר, לא צריך לחשוש למדענים. עיקר הטענה שלו היתה, שמדענים טועים, שגם אם יטען כך, יכול להיות שיבוא מישהו אחר ויסתור את דבריו, לעומת זאת חכמי ישראל - סוד ה' ליראיו. ואם יש מי שטועה, זה החוקרים. והוא מוסיף, שאפילו אם יוכיחו החוקרים באותות ומופתים, בסופו של דבר יתברר שהם טעו. ואכן, כשבודקים את החוקרים, רואים שישנם הרבה מחקרים, שהביאו להם ראיות על גבי ראיות, ולאחר זמן פתאום זה משתנה מקצה לקצה. למשל, פעם אמרו שהבשר שיש בו שומן, שהשומן הזה הוא כמו רעל, איום ונורא, ודיברו נגד. היום אומרים הפוך, שבשר זה דבר בריא מאוד, והשומן של הבשר הוא בריא. וכן חלב, פעם אמרו רק חלב רזה, דל שומן, היום כבר אומרים הפוך, לקחת דווקא חלב עם שומן, שזה יותר בריא. בזמנו, לאחר מלחמת העולם השנייה, ראו שבארצות הברית היו הרבה אנשים מתים מהתקפת לב. והיה פרופסור אחד שעשה מחקר גדול, וקיבל הרבה תקציבים לזה, וקבע שבגלל שהאמריקאים אוהבים לאכול בשר, והשומן של הבשר וכו' גורם להתקפת לב כיון שהוא חוסר את שרירי שנה, טענו שבשוודיה אוכלים בשר פי – מאשר בארצות 40-הלב. לאחר כ הברית ואין להם התקפי לב! וזו ראיה שהבשר לא מביא התקפי לב. ואז היו מתווכחים, סטטיסטיקות, מחקרים. וזו הטענה של רבי יהודה בריאל, שנה, שאנחנו הולכים אחרי חז\"ל, אין חכמות. 300-שחי לפני יותר מ צריך להבהיר, שהטענות של החוקרים לא היו שהכינים נוצרים מזכר ונקיבה ושהם מביאים צאצאים, אין שום הוכחה לזה, אלא ההוכחה המרכזית שלהם היא שיש ביצים קטנטנות של הכינים, ומהביצים נוצרים הכינים. יג. הריגת כינים בימינו למעשה, הדיונים בנושא הזה המשיכו במשך הדורות, הגרי\"ש אלישיב למשל, חשש מאוד למחמירים בזה, ורק כאשר יש צער גדול יש להתיר. הרי זה מצוי מאוד אצל תינוקות, ילדים קטנים שהולכים לגן, אני כל פעם באים אליי ילדים של חלאקה לפני גיל שלוש, למה לפני גיל שלוש? כי יש להם כינים ואין ברירה... הם נדבקים בגן, ילד אחד בא עם כינים, תוך יום יומיים כל הגן מלא כינים. אבל הגאון הרב ניסים קרליץ, אסר, וכתב בספר חוט שני, שבימינו צריך לחשוש למחמירים. יד. מחקרים מחכמי ישראל לאחר כל האמור צריך לדעת שישנם גם תלמידי חכמים שעשו על הנושא הזה מחקרים, וכתבו על זה הרבה מאוד. אני קראתי המון חומר בנושא הזה. אלו מחקרים של חכמי ישראל לא של דוקטורים, והשתכנעתי מאוד שבוודאי כמו שכותב רבי יהודה בריאל, סוד ה' ליראיו. ואכן ישנם כמה שהתירו להרוג כינים בזמנינו בשבת, הראשון היה החזון איש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ובמאור ישראל – שם יש אריכות גדולה והוא מביא הרבה מדברי הפוסקים בנושא הזה. בשו\"ת יביע אומר הוא כותב תשובה נגד אחד מארצות הברית, שבאופן מגמתי תמיד היה מחפש איך לנגח את חז\"ל. יש היום לצערנו כאלו באופן שיטתי, הם קוראים לעצמם 'אורתודוקסים', לפי דעתי הם כבר חצו מזמן את הגבול והם שייכים לרפורמים, ומנסים לנגח את חז\"ל. אותו אחד בארצות הברית לקח את הנושא הזה, והתחיל לומר שהנה רואים שחז\"ל טעו וכו'. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב נגדו מילים קשות, ומחה על הצורה שהוא מדבר, ושם הוא לא מרחיב כל כך בנושא, למה באמת מותר להרוג כינים בשבת, אבל כאמור, בספר 'מאור ישראל' שם מרחיב את הנושא יותר, ופוסק שמותר להרוג כינים בזמננו, ולא צריכים להתחשב בדעות החוקרים. כאמור, החוקרים לא הוכיחו שהם פרים ורבים מזכר ונקבה, ממילא זה יותר פשוט. הגאון רבי חיים קנייבסקי בספר 'דרך אמונה' שזה ספר עצום, - אני בכלל מציע, שכל מי שלומד למשל הלכות שמיטה ויובל, שאין לנו [ שלחן ערוך על הנושאים האלו, יש רק רמב\"ם, שילמד בספר הזה, שזה . שם הוא עוסק בנושא של ]ספר עצום ונפלא, שמפרט את כל ההלכות כינים, והוא כותב חד משמעית להקל לגמרי.טו. שטיפת ידיים בשבת כמו כן הגאון הרא\"י קוק התיר. וכן הגאון הרב הרצוג שדן, שהנה כיום כל המומחים טוענים שיש מלא חיידקים, ואם תשטוף את הידיים עם אלכוהול וכיו\"ב - אתה הורג את החיידקים, האם זה מותר בשבת. ואחת הראיות שלו, מלבד מה שהם לא נראים לעין, שהנה הכינים מותר להורגם בשבת קל וחומר שחיידקים מותר להרוג. טז. הולכים אחר שעת בריאת העולם אחד מהמתפללים שלנו - תלמיד חכם מופלג, הגאון הרב גדעון עטיה שליט\"א שהיה תלמידו המובהק של חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, כתב בספר שלו 'גביע הכסף' עמ\"ס שבת שם בשם חכם בן ציון, שיכול להיות שהמצב השתנה ממה שהיה בבריאת העולם לזמננו, אבל לגבי כינים, אנחנו הולכים אחרי שעת הבריאה, וכיון שבבריאת העולם הם נבראו בצורה כזאת שהם באים מזיעה ולא פרים ורבים, ממילא מותר. בדומה לכך ראיתי גם כן תשובה מאוד יפה של חקירה יסודית בכל הנושאים הללו של כינים וביצי כינים מהגאון הרב שלמה ידידיה זעפרני שליט\"א שכתב בעיון בנושא הזה, והוא בדק את הנושא באופן יסודי. אני ממליץ לעיין בתשובה שלו. בכל אופן הרבה מגדולי הדורות האחרונים מלבד מי שהזכרתי, דעתם להקל להרוג כינים גם בזמן הזה. יז. הוצאת כינים מראשי הילדים על ידי מסרק ועל ידי תכשירים למעשה, כיום יש שכשרואים כינה על ראש של ילד – והורג אותה. אבל יש כינים שנמצאים בתוך השערות של הילד, וכדי להוציאם צריך מסרק דק ומסרקים את הראש. וכאן יש בעיה אחרת לגמרי, במסרק הזה יש תלישת שערות, וזה באמת אסור. מצד שני, לחפוף להם את הראש בחומרים שמסלקים את הכינים - כמובן צריך להיזהר לא להשתמש בסתם חומרים ה\"י, זה יכול לגרום סכנה לעור של הראש של הילד וחלילה להביא כל מיני נזקים – אבל יש תכשירים רפואיים מיוחדים שהורגים בזה את הכינים. ואז למרות שמדובר כאן בהריגה בידיים, זה מותר. וכמובן יש להיזהר לא לסחוט את השערות ולא לסרק וכאמור. ואפשר כמובן לחפש את הכינים בראש ולהוציאם בלי מסרק. העניין הוא, שילדים שיש להם את זה, הם סובלים מזה מאוד, זה גורם להם לגירודים, וזה מצער אותם מאוד. אז בוודאי שדין עונג שבת נאמר גם לילדים קטנים ולתינוקות. ולכן להוציא בידיים למשל את הכינים מהראש של הילדים ולהרוג אותם, מותר אפילו לכתחילה בשבת, ואין בזה שום חשש. יח. התזת ספריי על יתושים ונמלים יש שאלה מאוד מצויה, כאשר יש בחדר כל מיני נמלים, רמשים וכיו\"ב, ויש ספריי שמתיזים אותו כדי להרוג אותם. הספריי הזה, לפי מה שנראה שנה כבר היה, יש כבר ספר שנקרא 100-בתשובות הפוסקים, כבר לפני כ 'מנוחה נכונה' שמביא בשם החזון איש, מה הדין להתיז בספריי כנגד - צריך לדעת, שהספריי הזה הוא חומר כימי [ .החרקים הללו כדי להורגם ומאוד רעיל. לכן צריך להיזהר מאוד שבני אדם לא יפגעו מהספריי הזה, .]זה ממש מסוכן והנה, לרסס על יתושים, נמלים, ג'וקים וכיו\"ב, אין שום ספק שזה אסור, כי אתה הורג אותם במקום. אפילו אם לא ימותו כולם, הרי חלקם בתוך שניות נופלים מתים. וזו הריגה בשבת. בפרט, שאפילו יתושים לא התירו לצוד, כל שכן לא להרוג, אלא אם כן נמצא על בשרו ועוקצו שאז יכול לצוד אותו ולא להרוג. אם אדם יש לו יתוש על היד ורוצה להכות על היד ולהרוג אותו, זה אסור בשבת. כך פוסק מרן השלחן ערוך. החיד\"א מיקל בזה, וכותב שזו חומרה בעלמא, אבל הבאתי ראיות מכמה ראשונים לא כדברי החיד\"א, שבאמת לא התירו להרוג אלא רק לצוד. אשר על כן להתיז ספריי על יתושים והם נהרגים מיד, הרי שזה נקרא פסיק רישא, הם ימותו, לכן זה מאוד לא פשוט להתיז עליהם ספריי. יש בנושא הזה ביביע אומר אריכות גדולה, וזו המסקנא של הדברים ואכמ\"ל. מה שכן ניתן לעשות כשיש יתושים בתוך החדר ורוצים להתיז ספריי, - אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, [ לפתוח את החלון, לאפשר להם לברוח , ]...אם לא תאפשר להם לברוח, יש נוהל פתיחה באש... הם יגישו בג\"ץ נגדך ולאחר מכן אפשר להתיז את הספריי אבל לא על היתושים ממש, אלא למקום אחר קרוב אליהם. וכן כאשר מתיזים בשביל נמלים בריצפה, יש - אני הייתי ממליץ גם [ .להתיז במקום קרוב אליהם ולא עליהם ממש . ]...לבני אדם ללכת למקום אחר כשמתיזים את הספריי בהתזת הספריי יש יתרון נוסף, שכאשר לוחץ עליו הוא משחרר את האפשרות של החומר שבפנים לצאת, והרי זה הסרת המונע. וממילא יש הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' צד לומר שהחומר שיוצא בהתזת הספריי ייחשב לגרמא. יט. התזת ספריי סביב נמלים כאשר יש קבוצה של נמלים, ורוצה להתיז ספריי מסביבם, כאן יש שאלה שאולי זה נקרא שהוא צד אותם. שהרי עכשיו הם לא יכולים לברוח. אבל להלכה זה לא נקרא צידה, ובמקרה כזה זה מותר. כיון שהוא למעשה הוא לא הרג אותם, ורק מנע מהם מללכת למקומות אחרים – מותר. אמנם יש בזה מחלוקת, יש כמה פוסקים כגון הציץ אליעזר שהחמיר בזה מאוד, ועוד כמה פוסקים. ויש שטוענים גם שהחזון איש שהתיר כשפותחים חלון ולא מרססים עליהם, זה דווקא לצורך חולה, אבל בסתם אסור. אבל ביביע אומר יש לו אריכות דברים בנושא הזה, פסיק רישא דלא ניחא ליה, דרבנן, יש כמה וכמה צדדים להקל בזה, ואני מוסיף צד שבספריי המצוי זה רק הסרת המונע, וזה רק גרמא. ביביע אומר לא התייחס לספריי מהסוג שיש היום. לכן לאור הדברים הללו, זו הדרך להקל להרוג או לגרש את כל היצורים הללו בשבת. כ. מגיד שבחו של אהרון קראנו בפרשה \"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר ציווה ה' את משה\". אומר רש\"י: \"מגיד שבחו של אהרון שלא שינה\". דהיינו, אהרון קיים בדיוק את מה שנאמר לו על ידי משה. נשאלת השאלה, הנה כאשר אנחנו באים לשבח אדם - אנחנו משבחים אותו לפי מדרגתו. אם למשל משבחים פלסטיני, אומרים שהוא לא רוצח, אבל לא שייך 'לשבח' בכך שהוא לא רוצח... תשבח אותו על מעלות גדולות, מעלות אחרות. אהרון הכהן, היה כהן גדול, קדוש וטהור, וכי צריך לשבח אותו שהוא לא שינה?! מה, הוא רפורמי ח\"ו?! הוא בג\"ץ?! הרי בוודאי שהוא לא ישנה. אם הקדוש ברוך הוא ציווה - הוא עושה כאשר ציווה ה' את משה. אז מה רש\"י רוצה להגיד כאן, \"מגיד שבחו של אהרון שלא שינה\". כא. ההתלהבות במצוות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מסביר את הדברים כך: בנוהג שבעולם, כל מצווה שאנחנו עושים ובאה לעיתים קרובות, קשה לנו לעשות אותה בשמחה ובהתלהבות. לעומת זאת, מצווה שנעשית לעיתים רחוקות, באופן טבעי אנחנו מתרגשים ממנה ושמחים לעשות אותה. למשל, מצוות קריאת שמע בכל יום ומצוות שופר בראש השנה, אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שמצוות שופר היא יותר חשובה ממצוות קריאת שמע. אבל קריאת שמע זה פעמיים ביום, ושופר זה פעם בשנה, וההתייחסות בהתאם. במצוות קריאת שמע שהיא מצוות עשה מן התורה, קבלת עול מלכות שמיים, מצווה חשובה מאוד מאוד, והזמן שלה מוגבל. האם אומרים אותה בכוונה, כראוי?! וגם כמה פעמים קורה לנו שאנחנו קמים מאוחר ונכנסים לספק זמן קריאת שמע?! לעומת זאת בראש השנה, לא תראו אף אחד שיגיד לכם \"קמתי מאוחר\". כולם מתייצבים בבית הכנסת, באיזה התרגשות כולם שומעים את קול השופר. זה חשוב מאוד. כל כך מכבדים את מצות שופר לעומת קריאת שמע, כיון שקריאת שמע זה פעמיים ביום ושופר זה פעם בשנה. ואכן, אילו היה שופר פעמיים ביום וקריאת שמע פעם בשנה - כמובן שההתייחסות הייתה להפך. בדומה לכך הוא היחס לשבת וליום הכיפורים. לפי דברי חז\"ל וכך נראה גם בפסוקים, מי שמחלל את יום הכיפורים עונשו כרת, ואילו המחלל שבת דינו בסקילה. וסקילה זה הרבה יותר חמור מכרת. ההבדל המרכזי ביניהם, שאם באמת התחייב סקילה, וברגע האחרון הוא יבקש חנינה, יבקש סליחה - זה לא יעזור לו, בית דין חייבים להרוג אותו. לעומת זאת כרת, זו מיתה בידי שמיים, הוא יכול לבקש סליחה, להתפלל ולהתענות ואז אולי הקדוש ברוך הוא יסלח לו. מחמת זה אומרים חז\"ל, ביום הכיפורים ישנם שישה עולים לתורה ובשבת שבעה עולים. כי שבת זה יותר חמור מאשר יום הכיפורים. והנה, למרות זאת, איך מתייחסים לשבת ואיך מתייחסים ליום הכיפורים. אפילו שדה התעופה \"יום ולילה לא ישבותו\", אפילו בשבתות, ואנחנו כל פעם צריכים להתמודד איתם, שהם טוענים פיקוח נפש, ועוד כל מיני שטויות, ורוצים לחלל שבת. אבל את יום הכיפורים הם שומרים יותר, כבר בשעת צהרי ערב יום הכיפורים שדה התעופה כבר סגור, והם מוסיפים מחול על הקודש כמה שעות אחרי שנגמר יום כיפור עד שהם פותחים את שדה התעופה. והסיבה לכך היא, שים הכיפורים זה פעם בשנה. שבת זה כל שבוע. ולכן ההתמודדות שלנו עם שמירת השבת היא הרבה יותר גדולה. יתירה מזאת, כשאדם עושה מצווה פעם ראשונה בחייו, ילד בר מצווה שמניח תפילין, איך הוא מתרגש, איך כל המשפחה מתרגשת שהוא מניח תפילין פעם ראשונה. לאחר שבוע ושבועיים - מתרגלים, ההתלהבות וההתרגשות נעלמים. וכן כלה שמדליקה נרות שבת בפעם ראשונה, כמה היא שמחה, יש שיטות בראשונים שמצווה שאדם עושה פעם ראשונה בחיים - צריך לברך שהחיינו. והם נחלקו לגבי פירוש המשנה בעניין הכהן שמקריב. להלכה אנחנו פוסקים, שגם מצווה שאדם עושה פעם ראשונה בחיים – אינו מברך שהחיינו. אבל אין ספק שבפעם הראשונה יש שמחה והתרגשות גדולה, לאחר מכן זה נעשה מצוות אנשים מלומדה. \"מגיד שבחו של אהרון שלא שינה\" - אהרון הכהן זכה להיכנס לפניי ולפנים, הוא צריך לעמוד בתוך המשכן ולהדליק את הנרות, קיבל מתנה יקרה מהקדוש ברוך הוא שהמצווה הזאת היא בשבילו. בוודאי שביום הראשון היתה התרגשות וההתלהבות, איזה זכות זכיתי, כמה הוא התלהב והתרגש שנים, הוא הלך 39 ושמח במצווה הזאת. אבל אהרון הכהן הדליק נרות כשהם יצאו ממצרים, והתחיל להדליק את המנורה 40-לעולמו בשנת ה שנים זכה יום יום להדליק 39 בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים, במשך את הנרות. ועל כך אומר רש\"י, שבכל אותם השנים הללו, היתה את אותה שמחה והתרגשות והתלהבות שהיו לו כמו ביום הראשון, עד הסוף! כב. היציבות ברציפות הלימוד זה מחייב אותנו. אנחנו יושבים ללמוד תורה, אנחנו מקיימים מצוות, כמה זה חשוב שכל יום יהיו בעיניך כחדשים. בחור ישיבה יושב ולומד, כמה הרציפות בלימוד חשובה, לשבת וללמוד בלי הפסקות. ללמוד מתוך שמחה, לרכוש עוד ידיעה ועוד ידיעה. הרבה פעמים מרגישים טוב, למדתי שבוע - שבועיים ברציפות, כל יום הרבה שעות, מותר לנוח, אבל להגיע למצב של \"שלא שינה\" - להמשיך את היציבות הזאת של הלימוד כל הזמן. לצערנו, בימים אלה יש מצב שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו מאוד מאוד שלא נגיע חלילה לידי רפיון. יש את הנושא של הגיוס, ויש כל מיני בעיות שעושים, עוצרים בחורי ישיבות, ומעל הכל מה שאנחנו רואים איך שמבזים את עולם הישיבות, איזה תוארי גנאי נותנים להם, כבוד התורה מושפל בזמן האחרון. וזה כואב מאוד לראות, הרי העולם קיים בזכות התורה, העולם קיים בזכות לומדי התורה, עם כל הכבוד - לא יהיה קיום לעולם בלי התורה! הנה אנחנו רואים עכשיו מלחמה שעם כח גדול נלחמו, ועכשיו כל התוצאות תלויות במחשבה של אדם אחד או שניים. אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה פה בכלל. אנחנו רואים שמעל הכל צריך סייעתא דשמיא, שיתקיים בנו \"לב מלך ביד ה'\", שה' ינחה אותו בעצה טובה. זה לא פשוט כל הדברים האלו. וזה בא בזכות לימוד התורה. התורה מחזיקה את העולם. \"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי\", לפי אחד הפירושים בגמרא הפסוק הזה מדבר על התורה. הקדוש ברוך הוא לא היה בורא את העולם בלי התורה. אנחנו צריכים להתחזק כמה שיותר, \"שלא שינה\". דווקא עכשיו, במשקל נגד, מבזים ומדברים לא יפה, אנחנו צריכים לעשות את ההיפך. כג. כבוד תלמידי חכמים לתלמידי חכמים רבותיי, כאשר אני מדבר על כבוד התורה, על כבוד לומדי התורה, אנחנו צריכים להסתכל על כבודם של תלמידי חכמים, זקני הדור, מנהיגי הדור, כמה צריך לכבד תלמידי חכמים. קל וחומר שתלמידי חכמים מחויבים לכבד תלמידי חכמים. זה הדוגמה שהם נותנים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כאשר היה פונה אליו אברך צעיר שיושב ולומד - הוא היה קם מפניו! היה אומר: הוא אברך טוב, הוא תלמיד חכם, והיה קם מפניו גם לעת זקנתו! ראינו את זה הרבה פעמים. לפעמים היינו אומרים לו, אבא, מה לך ולו?! הרי הפער כל כך גדול, הוא צעיר וכמה הוא יודע כבר, אבל בכל זאת, הוא היה אומר: אני צריך להראות שאני מכבד תלמידי חכמים! קל וחומר כשמדובר בזקני חכמי הדור, כמה אנחנו מחויבים לכבד כל אחד ואחד מהם. בעז\"ה לאורם נלך, אנחנו נמשיך בדרך שלנו של לימוד תורה ברציפות. \"מגיד שבחו של אהרון שלא שינה\" - אנחנו לא נשנה ממה שהורגלנו בלימוד התורה. נשתדל ללמוד יותר ויותר תורה, ובזכות התורה הקדושה, הקדוש ברוך הוא ישמור עלינו מכל צרה ומצוקה. אני רוצה לברך את כל הציבור היקר שנמצא כאן, ואת הציבור שצופה בנו בכל מיני מקומות, וששומע אותנו ברדיו 'קול ברמה' - יישר כחם. בעז\"ה שנזכה שנשמע כולנו ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות, אכי\"ר."},{"filename":"106.pdf","content":"חצי| שיעור לחות לאיסור סחיטה| הוצאת מגבונים מחבילה שפתחה צר| סחיטה שהולכת לאיבוד| שימוש במגבונים לחים בשבתנושאי השיעור: ניקוי בגד עור בשבת על | ניקוי עדשות מגע בשבת| ניגוב במגבונים בנחת| מגבונים סינטטים ומגבוני נייר| שיעור אסור מן התורה לעניין שבת דין 'שרייתו זהו כיבוסו'| ניקוי כלים בשבת| ניקוי בגד נקי בשבת| השריית עדשות מגע במי ניקוי בשבת| ידי שפשוף או שרייתו במים עם סבון106 גליוןמיום א' י\"ז בתמוז תשפא אביו של מרן זצ\"ל רבי יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ד תמוז תשמ\"ז ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת פינחס ניקוי הבגדים בשבת (ה) א. דין סחיטה בנייר בדור האחרון נפוץ השימוש במגבונים לחים. ויש לדון אם מותר להשתמש בהם בשבת. והנה הראשון שדיבר בזה הוא הגאון הרב משה . ואמנם הוא לא מדבר על מגבונים (שו\"ת אגרות משה חאו\"ח ח\"ב סימן ע)פיינשטיין שכתב שם להתיר מטעם שהנייר אינו בולע. וזה תמוה מאוד. וכבר דנו ממש, אלא על נייר שמרטיבים אותו במעט מים אם אפשר לקנח בו. בדבריו הפוסקים האחרונים. אולם אני חושב שהוא לא דיבר בנייר , אלא בניירות המיועדים לספרים וכיו\"ב שאולי הם אכן ]טישו[ אינן בולעים. אולם בניירות של המגבונים או נייר טישו, עינינו הרואות הרגיל שהם סופגים ובולעים, ויש בהם חשש של סחיטה. ב. 'ניחא ליה' או 'דבר המתכוון' שרוצים לומר שסחיטה כזו שהולכת מיד לאיבוד, ומיד הנייר מתלכלך וישנם כמה סברות לבאר את ההיתר לשימוש במגבונים לחים בשבת. יש ואין לו קיום, אין בו איסור סחיטה מהתורה. וטוענים שהסיבה לכך היא שנחשב פסיק רישיה דלא ניחא ליה. והיינו שלא אכפת לו מהנוזלים - 'לא ניחא ליה' לא צריך שיהיה 'נגד', מספיק שלא [ שיוצאים ממנו . והוא הדין בנידון דידן, כיון שהמים ]אכפת לו וכבר נחשב ללא ניחא ליה מיד הולכים לאיבוד, ממילא לא אכפת לו מהם. והרי הם פסיק רישיה דלא ניחא ליה. כגון שגורר מיטה במקום שיש עפר, וכוונתו היא לגרור את המיטה, אך אולם סברא זו אינה נכונה כלל, כיון שפסיק רישיה דלא ניחא ליה היינו אין לו כל כוונה לעשות חריץ, אך כיון שהמיטה כבידה מאוד ממילא . מה שאין כן (שבת מו.)נעשה חריץ, והוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה במקרה שלנו, הלא כל מה שמשתמש במגבון הוא משום רוצה במים היוצאים מהמגבון הזה, שמפני מה אינו לוקח נייר יבש?! רק מחמת משמש יותר טוב ומנקה יותר, אם כן כיצד ניתן לומר עליו שהוא 'לא הלחות והמים הנמצאים בתוכו, ואדרבא, ככל שיש בו יותר מים המגבון ניחא ליה'?! ונראה לומר, שאינו רק בגדר 'ניחא ליה', אלא הוא אף בגדר 'דבר המתכוון'. ג. ההבדל בין המגבונים השונים מאידך גיסא, יש סוגים מסוגים שונים בין המגבונים, ויש שיותר לחים ויש פחות. ופעמים שאף בחבילה אחת יש שחלקה העליון של החבילה הוא יותר יבש מאשר חלקה התחתון. דרך אגב, יש להיזהר שבחלק מסוגי חבילות המגבונים ישנם שפתחם צר מידי, וכשמושכים את הנייר מבפנים הנייר נסחט מחמת הפתח הצר, והלחות עוברת לניירות האחרים הנמצאים בפנים, שאחר כך משתמשים בהם. והנה אם הלחות היא מועטת, מסתבר שהנייר לא יוציא מים, ואכן בכדי לנקות עמהם כראוי צריך להשתמש עם יותר ניירות, ועל כן אם לא לוחץ עם המגבון חזק ובכל זאת יצאו כמה טיפות, הרי בפעולתו הוא מתכוון שלא לסחוט בפועל ובכל זאת נסחט, הרי זה דבר שאינו מתכון וזה לא פסיק רישיה, ומותר. שהרי מראה בפעולתו שאינו מתכוון לסחוט, שהרי עושה את פעולת הניגוב בזהירות ועדינות. ואם בכל זאת יצא מים, הרי זה דבר שאינו מתכוון. ולפי כל האמור יש לחלק בין המגבונים השונים, שבמגבון הלח מאוד הרי זה פסיק רישיה, וכיון שודאי שיצאו ממנו מים הרי זה אף דבר המתכוון, וכמו שנתבאר לעיל. לבין אם המגבון הוא לח אך במעט, שישנה אפשרות שלא יצאו נוזלים מן המגבון, וממילא הוא דבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישיה כלל. ד. 'חצי שיעור אסור מן התורה' באיסורי שבת יש סברא נוספת להתיר במגבונים, שהנה שיעור סחיטה הוא בכרוגרת, . ובמגבון לח הכמות היוצאת ממנו (פרק ח מהלכות שבת הלכה י)וכמ\"ש ברמב\"ם היא טיפות בודדות ממש, באופן שאין בהם כדי שיעור סחיטה. והשאלה היא אם אומרים 'חצי שיעור אסור מן התורה'. והיינו שלגבי איסורי מאכלות יש שיעור של אכילה בכזית, שאם אכל כזית נבילה וכיו\"ב חייב במלקות. ואם אוכל שיעור של חצי כזית, אמנם מלקות אינו מקבל אך עובר בכך איסור מהתורה, משום שקיימא לן \"חצי אם משום (יומא עד.), - וזו מחלוקת בגמרא [ \"שיעור אסור מן התורה . אך כל זאת הוא]שכתוב בתורה \"כל חלב\", או משום דחזי לאיצטרופי לגבי איסורי מאכלות, אולם לעניין איסורי שבת זו מחלוקת ראשונים ואחרונים אם אומרים בזה חצי שיעור איסור מן התורה. וכתבתי על כך באורך בספרי 'הלכה ברורה' על סימן שי\"ח ויש שם הקדמה על מלאכת 'מבשל' שבה דנתי מה הדין במקום של חצי שיעור בבישול, ואספתי הרבה הרבה מדברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים. ויש על כך (ח\"ד חאו\"ח סימן לג וח\"ט חאו\"ח אריכות גדולה בשו\"ת יביע אומר בכמה מקומות סימן צט אות ב ועוד). ה. ניגוב המגבון בנחת בישל ירקות במים וסחטם, האיסור בסחיטה מעין זו הוא מדרבנן, כיון הנה, רוב המקרים של סחיטת פירות היא איסור דאורייתא. אולם אם שהמים שיש בתוכם לא גדלו בתוכם, והגיעו רק בעקבות הבישול, הללו הוא מדרבנן בלבד. ויש לומר לכאורה שהוא הדין במגבונים לחים, בשונה מפירות שהנוזלים יוצאים מתוך הפרי. וממילא האיסור בירקות - אכן יש סוגים העשויים מנייר או [ שברובם עשויים מסיבים סינטטיים , ממילא למרות הלחות שבהם, יש צד נוסף לומר בהם שאין דישה ]מבד אלא בגידולי קרקע. וכיון שכך האיסור הוא רק מדרבנן. אם כן במגבונים הוא פסיק רישיה בתרי דרבנן. והנה אם ילחץ ועל ידי כך יצאו המים והלחות שבתוך המגבונים, קשה להקל בזה לכתחילה. ועל כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב להקל בזה ובלבד שישתמש עם המגבון בנחת באופן שלא יצאו נוזלים על ידי השימוש בו. דן בנושא הזה, (ח\"ח סימן נט וח\"י סימן נח) אכן הגרש\"ה וואזנר בספרו שבט הלוי שיש מקום להקל. אולם בסוף דבריו הוא כותב, שאינו רוצה להתיר, כיון וכותב שאם יש מעט נוזלים, שאם זה לא ודאי שיצאו המים על התינוק, שאי אפשר למסור את הדבר לנשים ולהמון העם, והם לא ידעו לחלק אם יש במגבונים הללו הרבה נוזלים או מעט. לפיכך על כל אחד לבדוק בימות החול את סוגי המגבונים בהם משתמש בכדי להימנע מאיסור עד כמה שניתן. ואכן יש שסברו שהוא איסור דאורייתא, אולם לפי המתבאר לעיל אין בכך איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן, אך ודאי שאין מקום להקל במקום שיש לחות מרובה. ו. כיבוס בבגד עור בשבת יש לדון אם מותר להשרות את העדשות מגע במים כדי לנקותם. וראשית כל יש לבאר את מה שנתבאר כבר, שיש הבדל בין כיבוס בגד בד לבגד עור, שבבגד בד – 'שרייתו זהו כיבוסו' וכמו שכתוב בגמרא במסכת זבחים \"אמר רבה זרק סודר למים – חייב\". וחייב היינו שאסור מהתורה מדין (צד:) והשער המלך שם רוצה לפרש בדעתו שכוונתו לבאר את שיטת רבה כיבוס. אכן הרמב\"ם (פרק ט מהלכות שבת הי\"א) מזכיר את ההלכה הזו, בגמרא שהוא רק איסור דרבנן. אך על כל פנים ודאי הוא ששיטת רוב הראשונים שבבגד בד עצם השרייתו במים הוא איסור מהתורה. ויש לי לזה כמה ראיות שכן היא השיטה הרווחת בראשונים. לעומת זאת בבגד עור, הגמרא בזבחים שם וכן שנינו במשנה במסכת מותר ] - כמין טינוף[ \"כרים וכסתות שנפלה עליהם לשלשת (קמב:)שבת לתת עליהם מים\", ובגמרא בזבחים שם מבואר שהוא משום שבבגד עור אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו. והגמרא לא ביארה את ההבדל בין הסוגים, אולם הסברא נותנת, שבבגד עור המים אינם חודרים את סיבי העור, ואינם נכנסים לתוכו. לעומת זאת בבגד של בד, כל חוט וחוט - אם [ .נשים צד אחד של הבגד עור במין המים לא יעברו לצד השני, אולם אם שבבגד הוא מוקף מכל צידיו במים, והמים חודרים את חוטיו . ]נניח אותו כך הרבה זמן העור יתנפח והמים יחלו לחדור ויש נידון בבגד של עור אם מותר לשפשף אותו. והנה אם משפשף צד (סימן שב ס\"ט) על צד זה ודאי הוא שאסור, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך \"מתר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו, אבל לכבסו דהיינו שמשפשף צידו זה על זה אסור\". אולם אם רוצה לשפשף לא צד על צד, אלא כותב שזה איסור דאורייתא. ומביא כן בדעת מניחו במים ובידו האחת משפשף את הבגד, יש בזה מחלוקת. המשנה (בביאור הלכה שם ד\"ה אבל)ברורה ועוד כמה ראשונים שסברו כן, ע\"ש. (פרשת מצורע שאילתא פח) בעל השאלתות ולמרות שבדעת מרן השלחן ערוך אינו ברור כן, ויש כמה אחרונים שנשארו בזה בצ\"ע. ויש כמה סברות באחרונים בנושא הזה. כגון בחידושי המהר\"ם קאזיס שכותב שהוא אסור (תלמידו של הרמ\"ע מפאנו וחי בדור שלאחרי מרן, בחידושיו לשבת קמב:) מהתורה לשפשף באופן כזה. ומבאר את דבריו, שהרי גם אם נאמר שעור מותר להשרותו במים אולם אין זה ניקוי מוחלט, אין זה כמו בגד ניכר יהיה כיבוסו עליו, ופנים חדשות באו לכאן, ממילא שפשוף במים בד שהחוטים חודרין לתוכו, אולם אם משפשף את הבגד בידו ממילא הוא כמו כיבוס, ואמנם השרייה מותרת אך השפשוף – כיבוס - אסור. ולפי זה יש לומר, שאם נשרה בגד עור במים עם סבון, שאז הבגד יתנקה למרות שאינו משפשף אותו, ממילא יהיה אסור, מחמת שהרי הוא כיבוס, ומוכחא מילתא שהוא מכובס. ולכאורה הוא איסור דאורייתא להשרות את הבגד עור במים עם סבון. ז. השריית עדשות מגע במי ניקוי בשבת והנה כשהחלו העדשות מגע להיות נפוצות, הן היו קשות, והיו עשויות מחומר פלסטיק מיוחד. ובעדשות כאלו אין כל חשש לנקותם בשבת, כיון שהרי הם כניקוי משקפיים או שאר כלים. והנידון הוא לגבי עדשות רכות, שפעמים ומתלכלכות, ומשרים אותם במים בכדי לנקותן. והבעיה היא שאין משרים את העדשות במים רגילים אלא במים שהם תמיסה מיוחדת המכילה חומרי ניקוי המנקים את העדשות. הלך ובדק אצל היצרנים, ] - איני רוצה להזכיר את שמו[ והנה רב אחד - ואם ניקח את העדשה [ והוברר לו שהעדשות הללו הן סופגות נוזלים , ]מהמים שלה ונייבשה ונחזירה למקומה נבחין שחסרים מעט מים מהעדשה היא 38% ואומר שיש סוגים של עדשות הסופגות מינימום . והנה לסחוט את העדשה 70% נוזלים, ויש עדשות המגיעות עד כדי אי אפשר, כיון שהיא תהרס. ואותו רב הלך לשני רבנים מגדולי הדור, והסביר להם את הדברים וכתבו לו מכתב והדפיס אותם בספרו, ושם כותבים שאסור להשרות עדשות רכות בתמיסתן בשבת. והשניים הם: הגרי\"ש אלישיב והרש\"ה וואזנר זצוק\"ל. וכל זה אירע לפני כעשרים שנה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה כתב על כך בקיצור נמרץ, ושם אינו דן בכלל מחמת כיבוס, אלא מחמת שאם היה מניח את העדשות על העיניים בקביעות העדשות יתקלקלו, ולכן משרים את העדשות, אם כן יש לחשוש משום תיקון בשבת. ואאמו\"ר שם מביא ראיה להתיר את האמור, והיא ראיה נכונה, שכמו שאם יש לאדם פרחים ורוצה - ויש מתירים [ והיסוד הוא ששמירת המצב הקיים אין בו משום שלא יתייבשו שמותר להניחם במים כדי שלא יכמשו]תיקון. והוא הדין כאן בעדשות, רצונו הוא רק לשמר את המצב הקיים, אפילו שהם ייפתחו (שמירת שבת כהלכתה פרק כדי שלא יתקלקלו. וכמו כן כתב הגרש\"ז אויערבאך להקל.טו סעיף פב) ח. גדר 'בגד מכובס' ומה שיש לדון בעדשות מגע הוא מחמת דין כיבוס. שהרי לעיל נתבאר שבהשריית בגד עור במים עם חומרי ניקוי הרי זה ככיבוס ואסור, ולכאורה הוא הדין צריך להיות בהשריית העדשות במי ניקוי שלהם. אולם אינו נכון, כיון שהנה יש שיטה בראשונים לגבי ניקוי בגד נקי, והיינו שרוצה להשרות בגד נקי במים, שמדרבנן יש איסור שמא יבוא לסחוט. אך האם יש איסור כיבוס מהתורה או לא?! שיש ראשונים הסוברים שבבגד נקי אין איסור לכבסו, והטעם לכם כתב הגאון רבינו (שו\"ת חאו\"ח סימן קסט) הביאו האבני נזר (סימן שב בקונטרס אחרון סק\"א)זלמן בעל התניא לאסור כיבוס צריך שתהיה 'חזותא', ומאידך האוסרים ניקוי בבגד נקי, בגד שעבר תהליך של כיבוס שהבגד הוא מכובס. ביאור הדברים שכדי משתנה, אינו דומה בגד מכובס לשאינו מכובס, וכל עין בוחנת תראה על ומשתמש בסברא זו לכמה נושאים, שכיבוס היינו שעל ידו מראה הבגד הרבה פעמים אם משרים את הבגד הנקי במים הוא נעשה יותר נקי ממה שהיה קודם לכן. ):(עזהרי המתירים לכבס בגד מכובס, כותבים התוספות ישנים ביומא שאפילו אם לבש את הבגד כמה פעמים הוא עדיין נחשב מכובס. כותב, שאפילו אם הבגד 'הושחר' מחמת לבישה, דהיינו (שם)והרא\"ש שהתחיל להשחיר, עדיין הוא נחשב נקי. אולם האוסרים סוברים שיש לאסור מחמת המראה, ורואים שאפילו אם רק המראה הוא מעט יותר טוב יש שמתירים, אך אם המראה הוא ממש הרבה יותר טוב ודאי שאין להתיר בזה. כיון שמשתנה הצורה לגמרי. ט. אין שינוי בניקוי העדשה וכן הוא הדין בעדשות מגע, הרי לכל אדם יש נוזלים בעין שנדבקים בעדשה, וכשמנקה את העדשה הוא משרה אותה במים, ואם נתבונן בעדשה קודם שהנחנו אותה במי הניקוי, ולאחר מכן - אין כל הבדל הניקוי. אם כן בכדי איסור כיבוס צריך שתהיה חזותא, ואילו בעדשות ב'חזותא' של העדשה, היא לא נראית שונה ממה שהיה נראית קודם למי מגע אין כל חזותא של ניקיון. י. ההבדל בין ניקוי לכיבוס ויש עוד לומר בעניין עדשות מגע, שהרי זה ברור שלנקות שלחן או כלים במים עם סבון אין בזה משום כיבוס, ומותר. לעומת בגדים שאסור לעשות כן משום כיבוס. וההבדל הוא, שניקוי הוא מלמעלה, המים והסבון אינן חודרים לכלי בעצמו, לעומת זאת בבגדים, המים והסבון חודרים לפנים הבגד. ובבגד עור למרות שאין בו פנימי, השפשוף עושה לו כיבוס – החדרת המים לתוכו. יתירה מזאת טוען האבני נזר, הרי לנקות שלחן ההיתר הוא בכך שהניקוי פועל רק מלמעלה, בשונה מכיבוס, ולכאורה לפי זה מה יהיה הדין אם שופך על השלחן מים רותחים, הרי זו הגעלה?! וממילא הרי זה כמו כיבוס כיון שההגעלה פועלת מבפנים. אולם אינו כן, כיון שעיקר מה שרוצה בניקוי כלים הוא להסיר את הלכלוך העליון, והלכלוך הפנימי אין בו משמעות, ואינו מתכוון לזה, ואין מקום לומר בזה כיבוס. אין לאדם דלקת בעין הוא לא ירגיש כלום. והניקוי שעושים בעדשות אם כן בעדשות הבעיה היא על החלק העליון שמצטבר שם לכלוך, ואם הוא הניקוי החיצוני ולא כיבוס. וכמו שמותר לנקות את המשקפיים עם מים וסבון ולייבשם לאחר מכן, כיון שזה ניקוי ולא כיבוס, הוא הדין כאן בעדשות הניקוי הוא על מה שנמצא על פניהם ולא על מה שחודרים פנימה. יא. דעת פוסקי הדור בעניין ניקוי העדשות בשבת - מרבני דורנו, הרב אברהם ישעיהו שפירא, [ 'יש ספר ושמו 'מנחת איש נכדו של הרב יהודה שפירא שהיה בכולל 'חזון איש' ותלמידו המובהק של הגאון 'חזון איש' והוא היה תלמיד חכם גדול, ונפטר לפני מספר , והוא טוען את הטענה השניה שאמרנו, שאין זה כיבוס אלא ]שנים ניקוי, ועדשות מגע אינן בגד אלא כלי. ושם הוא מספר שהלך לסבא שלו, והסביר לו את כל הנושא, והסבא הצדיק את דבריו להקל לנקות את העדשות מגע במי ניקוי. ויש עוד כמה שכתבו כן, יש רב אחד שטוען שהלך לגאון הרב וואזנר מאמר, ובו הוא מספר ששאל את הגרש\"ז אויערבאך שאמר לו שהדבר והוא אמר לו שמותר לכתחילה. וכמו כן הגאון הרב נויבירט כתב על כך . וכמו כן הציעו את הדברים ]...- והוא אף צחק על כך[ מותר לכתחילה לפני הגאון רבי ניסים קרליץ והוא אמר שזו שטות ואין מה לחשוש וזה מותר. אשר על כן מותר לכתחילה להשרות עדשות מגע בשבת בחומר המיועד להם. ואין כל צורך להחמיר בזה. יב. זרק סודר למים חייב 'זרק סודר למים חייב'. שיש שתי גמרות מפורשות שזה מותר. בגמרא הראשונים מקשים שתי קושיות עצומות על דין הגמרא שהובא לעיל, שיש איסור רחיצה ביום הכיפורים, והרי כל מלאכות (עז:)במסכת יומא \"אין בין שבת (מגילה ז:) שבת אסורות ביום הכיפורים כמו בשבת וכמ\"ש ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהיכרת\". ואומרת הגמרא, שעובר אדם במים עד צווארו להקביל פני אביו או רבו ואינו חושש. ומותר לו גם לחזור במים, כיון שאם אסור עליו לחזור הוא ימנע מללכת, אבל מי שהולך לשמור פירותיו, מותר לעבור במים אך לא לחזור. ולכאורה הלא יש כאן איסור כיבוס, שהרי בגדיו עליו, וכיצד הוא עובר במים עם בגדיו. והרי שרייתו זהו כיבוסו. שמותר לאשה נדה בשבת לטבול אם (יח:)ועוד הקשו מהגמרא בביצה יש לה בגדים רחבים \"מערמת וטובלת בבגדיה\" – ולכאורה הלא יש כאן איסור כיבוס. יג. בגד עור או בגד פשתן בראשונים נמצאו על כך חמישה תירוצים, שלושה לא התקבלו, והשניים האחרים הראשונים מרבים לדבר בהם. הראשון כתבו רבינו אליעזר ממיץ בעל ספר 'יראים' שבגמרא ביומא או בביצה מדובר שהאדם שם או האשה היו לבושים בבגד עור, ובגד עור מותר להשרותו בשבת. ורוב הראשונים לא מזכירים את התירוץ הזה, וכנראה שלא מסכימים אותו. תירוץ נוסף כתב מהר\"ם מרוטנבורג שדוקא בבגד פשתן יש בו איסור כיבוס בשריה בעלמא, כיון שדוקא בגד פשתן הוא מתלבן מהר יותר משאר בגדים. בשם רבינו תם, שיש בגדים (יומא שם) תירוץ שלישי מובא בתוספות ישנים המתלבנים על ידי ששורים במים, ויש בגדים שצריכים הרבה זמן בשביל להתלבן במים. והאמת שעיננו הרואות שאכן כן הוא, אך יש לשאול היכן הוא הגבול?! באיזה בגד אומרים את זה ובאיזה לא?! ויש לשאול עוד, שהרי חז\"ל לא חילקו בין סוגי הבגדים, אלא דיברו בכל הבגדים. ואפילו בבגד שצריך הרבה כיבוס יש לומר שהשריה מתחילה להועיל קצת לכיבוס הבגד. ועל כן שלושת התירוצים הללו לא התקבלו. יד. 'בגד נקי' ודרך לכלוך לא. הראשון הוא, שדין שרייתו זהו כיבוסו שייך רק בבגד מלוכלך, אך לעומתם יש שני תירוצים בראשונים, ודנים בהם הרבה אם הלכה כך או בבגד נקי אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו. והרבה ראשונים אומרים כן. וכבר אמרנו לעיל, בשם תוספות ישנים והרא\"ש שאף אם הושחר מחמת לבישה אין בו משום כיבוס. אשר על כן יש לומר שעובר אדם בבגד עד צווארו, וכן באשה הטובלת בבגדיה, מדובר שלבשו בגד נקי, ואין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו. של שמא יבוא לסחוט, ואמנם מדאורייתא הוא מותר, אך מדרבנן הוא ולפי התירוץ הזה, יש להוסיף על כך, שאמנם כיבוס אין כאן, אך יש חשש אסור מחמת גזירה זו. ועל פי זה יובן מפני מה התירו ביומא או בביצה, כיון שהוא מדובר לצורך מצוה. ובמקום מצוה לא אסרו חכמים. ומזה יש להבין שאסור להשתמש בשבת במים בבגד ים ויבואר אי\"ה בשיעור הבא. והתירוץ החמישי, שכמעט לא ראיתי מי שיחלוק עליו, שתלוי אם הוא דרך כיבוס או דרך לכלוך, שהרי אם מנגב את ידיו במגבת לאחר מתלכלכים בזה, וממילא הוא דרך לכלוך. ועל כן כתבו גם כמה ראשונים כיבוסו. וכמו כן באדם ההולך בנהר בגדיו אינם מתלבנים על ידי כך אלא נטילת ידיים אין זה דרך כיבוס אלא לכלוך, ואין אומרים בזה שרייתו זהו שמותר לנגב את ידיו אפילו במגבת שאינה נקיה, למרות שלכאוה הוא מכבס אותה בכך, אך כיון שהוא דרך לכלוך אין בזה כל חשש. ובשיעור הבא אי\"ה יבוארו הדברים בהרחבה. אכל פרי חדש בבין המצרים ללא ברכת שהחיינו מי שאכל פרי חדש בימי בין המצרים ולא בירך עליו 'שהחיינו', ורוצה שאלה: לאכול מהפרי אחר תשעה באב, האם יברך 'שהחיינו'? לכחלה אין מברכים 'שהחיינו' בימי בין המצרים. תשובה: ואם שכח ואכל פרי חדש ולא בירך עליו 'שהחיינו', ורוצה לאכול מהפרי אחר תשעה באב, מאחר וכבר אכל הפרי ולא בירך עליו ברכת 'שהחיינו', הפסיד הברכה. אולם לכתחלה לא יאכל ממנו לאחר תשעה באב, אלא יברך 'שהחיינו' על פרי אחר, ויכוון לפטור גם את הפרי החדש שאכל בימי בין המצרים. מקורות: מבואר בספר חסידים (סי' תתמ) ובעוד ראשונים, שנוהגים שלא לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תקנא סי\"ז) שטוב להזהר בזה. ומי שאכל פרי חדש בימי בין המצרים ולא בירך עליו 'שהחיינו', הפסיד הברכה. אולם לכתחלה לא יאכל ממנו אחר תשעה באב, אלא יברך 'שהחיינו' על פרי אחר, ויכוון לפטור גם את הפרי החדש שאכל בימי בין המצרים. כ\"כ מרן החיד\"א בברכי יוסף (סי' תקנא ס\"ק יד), בשם מהר\"י בן נעים ובעל 'כנסת הגדולה' בתשובה (ח\"ב חאו\"ח סי' לד, לה). וע\"ע מש\"כ מו\"ר שליט\"א בספרו 'תורת המועדים' על הלכות בין המצרים (סי' ה' סי\"א). בירך על פרי חדש בבין המצרים מי שבימי בין המצרים שכח ובירך על פרי חדש 'בורא פרי העץ', שאלה: ולפני שטעם נזכר, האם יאכל מיד, או שעדיף שתיכף יברך ברכת 'שהחיינו'? אם שכח בימי בין המצרים ובירך ברכת הנהנין תשובה: על פרי, וקודם שטעם נזכר, יברך תיכף ברכת 'שהחיינו'. מקורות: כ\"כ מרן החיד\"א בברכי יוסף (סי' תקנא ס\"ק יג), מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על הפרי, שאם יאכלנו כעת לא יוכל לאכול יותר לברך ברכת 'שהחיינו' על הפרי אחר תשעה באב, מותר לברך ולאוכלו בבין המצרים. וכ\"כ בנידון דידן עוד אחרונים, הביאם מו\"ר שליט\"א בספרו 'תורת המועדים' על הלכות בין המצרים (עמ' קלג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בעניין שמיעת מוזיקה בימי בין המצרים \"לעת זקנותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, נפוצה שמועה ברבים שהתיר וענה לי שלא היו דברים מעולם, אלא כל ימי בין המצרים שוים הם ובמוצאי שבתות משום מלוה מלכה. ושאלתי את פיו אם נכון הדבר, לשמוע מוזיקה בימי בין המצרים בערבי שבתות משום כבוד השבת, לאיסור, ואין להקל בזה כלל. בקהילות מסויימות בחו\"ל יש שרוצים לומר, שהספרדים הקילו בכל דיני בין המצרים מלבד ברכת שהחיינו. ואין להחמיר בענין שמיעת מצדדים בכך שאם לא יותר להם הדבר ילכו אי אלו ויאזינו למוזיקה כלי שיר בימים אלו לספרדים. ועד היום מתווכחים בזה, והמקילים של גויים וכדומה. ובזמנו לפני כארבעים שנה פנו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשאלה זו, והשיב להם בתמיהה \"הרי רבי חיים פאלאג'י ורבינו יוסף חיים היו ספרדים, וכותבים בפירוש שאסור ריקודים ומחולות בימים אלו, איך אפשר לבוא ולהתיר נגד דעתם?!\" דהיינו שדעתו היתה שאף רבותינו הספרדים הסכימו לפסק המגן אברהם (סימן תקנא סק\"י) להחמיר בכל סוגי הריקודים ומחולות הרב יצחק מאזוז בזמן הזה\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"19.pdf","content":".ידוע שבזמן תחילת הלילה יש לנו שני שיטות. שיטת רבינו תם ושיטת הגאונים דקות. 13.5 אך בענין משך זמן בין השמשות אין בזה מחלוקת, שהוא שיעור של שבין ]לפי ביאור רבה[ וכבר בגמרא במסכת שבת (לד:) כתוב ששיטת רבי יהודה השמשות מתחיל בשקיעה, ונמשך כדי מהלך שלושת רבעי מיל. ומיל הוא אלפים אמה, וזמן הילוך אלפים אמה באדם רגיל, יש בו שלושה שיטות. דקות. ומרן השלחן ערוך 22.5 :' דקות. שיטה ג 24 :' דקות. שיטה ב 18 :'שיטה א (סימן תנט ס\"ב) הכריע במחלוקת זו לגבי דיני אפיית מצה, שאם שהתה המצה בכדי מהלך מיל בלא עיסוק בה הרי היא חמץ. \"ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק דקות. 18 מעשרים מן השעה\". והוא וכמו כן בהלכות מליחה, פוסק מרן השלחן ערוך (יו\"ד סימן סט ס\"ב) ששיעור דקות. ע\"ש. 18 מינימום שצריך לעשות בו מליחה הוא מיל, ומפורש שם שהוא וכן דעת הרמ\"א בספר תורת חטאת (כלל טו דין ח), וכן דעת הלבוש (או\"ח סימן רסז ס\"ב ויו\"ד סימן סט ס\"ו) וב\"ח (סוף סימן תקסב) ומגן אברהם (סימן שלא סק\"ב) וט\"ז (סימן תנט ס\"ב) וש\"ך (יו\"ד סימן סט ס\"ק כה), וכל גדולי הפוסקים. ואמנם מקור דברי מרן השלחן ערוך הוא מהתרומת הדשן (סימן קכג בהגהה וע\"ע בסימן קסז), אך ברבים מרבותינו הראשונים מוכח כמותו. כיון שהראשונים לחלק 72- דקות, ו 72 כותבים שעלות השחר הוא ארבעה מילין מהזריחה, ושהם דקות וכמו שכתב מרן השלחן ערוך. 18 דקות. משמע שמיל הוא 18 לארבע הוא וכך כותב בחידושי הרא\"ה (ברכות כו:) בפירוש. וכך מתברר בדברי הרמב\"ן בתורת האדם (ענין אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד רנב וע\"ע במג\"א סימן רסא סק\"י) והרשב\"א (ברכות ב.) ורבי דוד אבודרהם. וכן מתבאר בדברי הרמב\"ם בפירוש המשניות למסכת ברכות (פ\"א מ\"א). אולם דברי הרמב\"ם סותרים למה שכתב בפירושו למסכת פסחים (פ\"ג מ\"ב) שמיל דקות. והמגן אברהם (סימן פט סק\"ב) כבר העיר 24 הוא שני חומשי שעה, והוא הערה הזו. ע\"ש.א. שיעור זמן בין השמשות דקות, אך הכרעת 18 ובאמת שיש כמה קושיות על שיטה זו ששיעור מיל הוא הפוסקים כפי שנראית כאן היא ברורה ללא ספק. . 22.5 והנה בדברי הגאון מוילנא (סימן תנט סק\"ה) יש משמעות ששיעור מיל הוא והמשנה ברורה (שם ס\"ק טו ובביאור הלכה ד\"ה הוי) נוטה להקל כדעת הגאון מוילנא בשעת הדחק. אולם החזון איש בשני מקומות (סימן יג אות ג, וכן בהלכות פסח סימן קכג אות א) מביא את דברי המשנה ברורה הללו, וכותב שלא כן, אלא הגאון מוילנא חזר דקות. ובאמת הגאון מוילנא 18 בו בסוף דבריו, וגם הוא מסכים ששיעור מיל הוא בספרו \"שנות אליהו\" על המשניות (בתחילת מסכת ברכות) כותב להדיא ששיעור דקות. כדברי החזון איש. 18 מיל הוא וכיום חדשים מקרוב באו, פוסקי הלכות שלא היו בדורות קודמים, והם העיתונים דקות. נגד 24 למיניהם.., שישנם שמפרסמים זמן עלות השחר לפי שיעור מיל של דעת כל הפוסקים. והלא אין בזה אפילו צד לחומרא, כיון שבכל צד חומרא בענין זה יש גם צד אחר לקולא. ולכן יש להיזהר שלא לסמוך על הזמנים המובאים בעיתונות, וכן בלוחות שנה השונים, ואם אין ידוע על תלמיד חכם אמיתי שערך את הלוח או עבר עליו כיאות, לא לסמוך עליו כלל. ה. יסוד מחלוקת הגאונים רבינו תם ומחלוקת הגאונים ורבינו תם אינו בזמן בין השמשות אלא בזמן השקיעה עצמה. שלשיטת הגאונים \"שקיעה\" הכוונה לאחר שגלגל השמש יורד ומסתתר מעיננו דקות 13.5 , מאז מתחילים למנות את]\"והוא מה שאנו קוראים לו היום \"שקיעה[ .שהם בין השמשות שיטת| המחלוקת בין הגאונים לרבינו תם| נושאי השיעור: משך זמן בין השמשות שיטת הגרב\"צ אבא שאול| הגרי\"מ טיקוצ'ינסקימיום כ' חשון תשע\"ז| 19 גליון מסחברי המערכת: הרב אראל סגרון והרב אליהו סעדון ע\"ה - י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.המרגלית יוסף בת זכיה לעילוי נשמת אמא של מלכות אשת חבר מרת פרשת ואתחנן ב. דעת מרן השלחן ערוך כדעת רוב הראשוניםג. שיטת הגאון מוילנא ד. לא לסמוך על לוחות השנה למיניהם לעילוי נשמת אמא של מלכות אשת חבר מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה - י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה .לעומתם, שיטת רבינו תם \"שקיעה\" היא הרבה לאחר שהשמש נעלמת מעיננו ולכן אומר שכשהשמש נעלמת איננה השקיעה האמיתית אלא היא \"שקיעה ראשונה\". וכך מסבירים בדבריו הר\"ן בהלכות (שבת סוף פרק ב) והרמב\"ן בספר תורת האדם (שער אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד רנא) ועוד ראשונים. שעד שיעור הילוך של שלוש מיל ורבע מהשקיעה הראשונה הוא עדיין יום גמור. ורק דקות של בין השמשות. דהיינו לדעת רבינו תם, רק 13.5 לאחר מכן מתחילים לאחר כשעה מהשקיעה בא הלילה. וכשיטת רבינו תם מדוייק מהגמרא (שבת שם): איזהו בין השמשות, משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. דהיינו שהשמים יהיו אפילים לגמרי ללא כל אדמומית. ומבאר התוספות רי\"ד (שבת לד:) שעד כשעה לאחר השקיעה, אם יעמוד במקום גבוה וצלול יראה שיש אדמומית בשמים, וכל זמן שישנה לאותה אדמומית, עדיין יום הוא. וזה נקרא \"זהרי חמה\". ו. סימן נוסף ללילה: צאת הכוכבים והנה הגמרא בשבת (לה:) אומרת עוד סימן שנהיה לילה: אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה וכו', אמר רבי יוסי, לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא ויש דיון רחב בראשונים האם שלושה כוכבים בינונים נפסקו [ .בינונים. ע\"ש להלכה לענין צאת הכוכבים או לא. למעשה נפסק שהם סימן לצאת הכוכבים, ].ואכמ\"ל והרמב\"ם בהלכות שבת (פ\"ה ה\"ד) ובהלכות תרומות (פ\"ב ה\"ז) כתב, ששלושה כוכבים הם סימן מובהק לצאת הכוכבים ושכעת הוא לילה, וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רצג ס\"ב). ז. חקירה יסודית בסימני הלילה אולם יש לחקור, האם סימן זה של יציאת שלושה כוכבים, והסימן השני שהוא שלושת רבעי מיל אליבא דהגאונים, או ארבעה מילין אליבא דרבינו תם, הם אותן סימנים, והם באותו הזמן, או שהם שונים זה מזה. שזאת צריך לדעת, שבזמנם לא היו שעונים, וכל זמניהם היו בהשערה. מבאר שכיון שכל זמניהם היו ]ראה להלן אות יג [ 'ובאמת בספר 'מנחת כהן בהשערה ולא היה ניתן להגיע לדיוק בזמן נתנו חז\"ל שני זמנים שישמשו אותנו ספר 'מנחת [ .בכדי להגיע כמה שיותר קרוב לזמן האמיתי ושלא נטעה הרבה כהן' הינו ספר קדמון שחיברו רבינו אברהם פימינטיל, והוא הספר היסודי הגדול אמנם יש שחולקים ומבארים ששני זמנים אלו ].והמוסמך בכל הנושאים הללו חלוקים הם, וכדלהלן. החל משנת תשנ\"ד ולמשך כמה שנים, היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נוהג להתפלל עימנו בבית המדרש \"יחוה דעת\" במנין \"נץ החמה\". ובתחילה שמנו לב, שכשאנחנו הציבור מתחילים \"אמת ויציב\" אאמו\"ר היה כבר נעמד להתפלל שמונה עשרה, והדבר היה לפלא. לאחר כמה זמן שאלתי אותו מפני מה עושה כן. והשיב לי כך, שהרי פעם כל מה שהיו מתפללים ב\"נץ\" היה בהשערה, ולא היו נפוצים השעונים המדוייקים של היום, ובאמת אין זה כל כך משנה דקה או שניים קודם, שהרי ביום המעונן ודאי שלא היתה אפשרות לדעת את הזמן המדוייק של הנץ. ואני אם כבר הגעתי בתפילתי לתפילת העמידה אינני צריך לחכות לכולם, ולפיכך נהג שאם הגיע לשמו\"ע התחיל להתפלל ולא המתין לציבור. ח. לדעת הטור והשלחן ערוך הסימנים שווים והנה הטור בהלכות שבת (סימן רצג) כותב שצאת הכוכבים הוא כשיעור מהלך ואמנם הטור לא מזכיר כלל את שיטת רבינו [ .שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה תם, אך מרן בבית יוסף (בסימן רסא) כותב בשם מהר\"י אבוהב שהטור סובר ].כשיטת רבינו תם, ע\"ש אך בלשון הטור מוזכר רק הסימן של שלושת רבעי מיל אחר השקיעה, ולא מזכיר את הסימן של יציאת הכוכבים. ומאידך מרן בשלחן ערוך (סימן רצג ס\"ב) אינו אמנם גם בסימן [ .מזכיר את הסימן של מילין, אלא רק את הסימן של כוכבים רסא מרן השלחן ערוך לא הזכיר את צאת הכוכבים. אבל משם אין ראיה, כיון ששם מדובר בענין כניסת השבת, שאסור לעשות מלאכה כבר בבין השמשות. ולכן שם מפרש מתי הוא בין השמשות. ומאידך, אין להקשות מפני מה בסימן רצג אינו מזכיר את הסימן של מילין, משום שסמך על מה שזכר כבר את הסימן הזה ].בסימן רסא ובאמת שם בבית יוסף תמה על הטור מפני מה אינו מזכיר את הסימן של צאת שלושה כוכבים, שהרי הגמרא מביאה את הסימן הזה. והיו שרצו להסביר בדברי מרן שסובר ששיעור צאת הכוכבים ושיעור שלושת רבעי המילין אינם אותו סימן, ולכן הבית יוסף תמה על הטור מפני מה הכריע לנהוג כסימן אחד, ולא הכריע כסימן השני. אולם לדעתי אין הכרח לומר כן. כיון שמרן שואל בפשיטות, שהרי הגמרא הביאה את שני הסימנים ומפני מה הביא רק סימן אחד. וודאי שאין משמעות בדברי מרן שנותן עדיפות לסימן אחד יותר מהשני. ט. דעת הרמב\"ם ונושאי כליו שסימני הלילה שווים והנה חקרתי ודרשתי בספרי הפוסקים הקדמונים, ולא מצאתי ולו פוסק אחד שדעתו ששני סימנים הללו אינם באותו הזמן. וראשון בדעה זו הוא הרמב\"ם. שבמשנה בתחילת מסכת ברכות (ב.) כתוב: מאימתי קורין את שמע של ערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. והכוונה שכהן שנטמא וטובל לטהרתו, ואחר כך כשובא השמש וטהר ואז יאכל מן הקדשים. ומבארת שם הגמרא \"ובא השמש\" – צאת הכוכבים. וכותב הרמב\"ם (פ\"ז מהלכות תרומות ה\"ב) שכהן שנטמא וטבל אסור לאכול בתרומה עד שיגיע זמן שיצאו שלושה כוכבים בינונים. ושיעור זה הוא כמו שליש שעה לאחר השקיעה. דקות, אם 24 והרמב\"ם בפירוש המשניות לפסחים (שם) כותב ששיעור מיל הוא דקות הן שליש שעה שכותב הרמב\"ם 18 - דקות. ו 18 כן שלושת רבעי מיל הוא אמנם אין אנו פוסקים כהרמב\"ם, אלא אנו נוקטים [ .על שלושה כוכבים בינונים דקות, אך מוכח ברמב\"ם שסובר ששיעור זמן של 13.5 ששלושת רבעי מיל הוא ].שלושת רבעי מיל הוא שיעור הזמן של שלושה כוכבים בינונים לאחר השקיעה ואמנם בנוסחת הרמב\"ם שהיתה לפני מרן הכסף משנה לא היה כתוב ששיעור מיל הוא כמו שליש שעה, ולכן כתב על כך: \"וכתב הסמ\"ג (לאוין רנז) שאיו וזה הטמאים אוכלים בתרומה עד שיערב שמשן ויצאו שלושה כוכבים בינונים . וצ\"ל שבנוסחת הרמב\"ם שהיתה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה\" לפני הסמ\"ג כך היא הנוסחה הנכונה. ובדור האחרון יצאה מהדורא חדשה לרמב\"ם, \"מהדורת פרנקל\", ושם יש , ושם כתוב על מה ]ואין ידוע מי חיברו[ פירוש קדמון ממצרים על הלכות שבת שהרמב\"ם (פ\"ה בהלכות שבת ה\"ג) מזכיר רק את הסימן של שלושה כוכבים ולא את השיעור של מילין, שהוא משום ששיעור הכוכבים הוא כמו שיעור שלושת רבעי מיל, וכמו שכתב הרמב\"ם בהלכות תרומות. ומרן הכסף משנה (על הרמב\"ם שם ה\"ד) מביא את הרמ\"ך שדן בדברי הרמב\"ם בנושא זה, וכותב: שמע מינא אידי ואידי חד שיעורא הוא. ע\"ש. על שיעור של מילין ושיעור של כוכבים. 6730 3 וכן בספר המאורות (שבת לד:) דן בדברי הרמב\"ם הללו, ומבאר ששני סימנים הללו שוים הם. וכן דעת המאירי (שם) שהם אותו שיעור. וכמו כן שיטת המגיד משנה (פ\"ה מהלכות שבת ה\"ד) על הרמב\"ם שכותב: ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינוניים הרי זה לילה ודאי. ע\"ש. והמגיד משנה על כך מביא את דברי רבינו תם בתוספות הנ\"ל ששיעור מיל הוא שלושה כוכבים, ומביא על כך את דברי רבינו תם. ששיעור שלשה כוכבים הוא שיעור ארבע מילין וכנ\"ל. הרי לנו שדעת רבים מהראשונים, בראשם הרמב\"ם והסמ\"ג, וכן ספר המאורות, והמאירי, הרמ\"ך, פירוש קדמון ממצרים, וכן דעת המגיד משנה. יא. גם בדעת רבינו תם מוכח שסבר כן עיקר שיטת רבינו תם באה בעקבות סתירה שהקשה (ספר הישר סימן קפא, וכן ראה תוספות מסכת שבת לה. ד\"ה תרי) שבגמרא במסכת שבת (שם) איתא שצאת הכוכבים דהיינו לילה הוא לאחר שלושת רבעי מיל. ואילו בגמרא בפסחים (צד.) איתא שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שיעור של ארבעה מילין. ורבינו תם מתרץ על סתירה זו שיש שני שקיעות בתחילה, אבל \"לילה\" הוא מתחיל בזמן צאת הכוכבים שהוא גם כן הזמן של ארבעה מילין לאחר השקיעה. דהיינו מתבאר בדברי רבינו תם שסבירא ליה ששיעור \"שלושה כוכבים\" ושיעור \"ארבעה מילין\" הם אותו הזמן בדיוק. וכפי שמשמע מכל הראשונים האמורים לעיל. יב. שיטות האחרונים שסברו כן רבינו לוי בר [ ורבים מספרי הפוסקים האחרונים שסברו כמותו. כגון מהרלב\"ח בפירושו ]חביב, חבירו של מהר\"י בירב, שחי בדור הסמוך למרן הבית יוסף להרמב\"ם (פ\"ב מהלכות קידוש החודש ה\"ט), וכן בשו\"ת שלו (סימן קמד) שכותב בפירוש ששיעור הכוכבים ושיעור ארבע מילין הוא שיעור אחד. המהר\"ם אל אשקאר (שו\"ת סימן צו) שהביא את שיטת הגאונים לאור העולם מכת\"י, מפרש ששני השיעורים של כוכבים ומילין הם שיעור אחד, וכאמור. וכן כתב בספר מנחת כהן (שער מבוא השמש מאמר ראשון פ\"א ופ\"ז) ופרי חדש (בקונטרס דבי שמשי) ושו\"ת בתי כהונה (ח\"ג סימן ד דף ח ע\"ג), וכן דעת רבינו יונה נבון בספר גט מקושר (דף קח ע\"ב), והגאון מוילנא (או\"ח סימן רסא ס\"ק יא ויו\"ד סימן רסב סק\"ט), ועוד רבים מהפוסקים האחרונים שסוברים כן. ולפי כל האמור אי אפשר לבוא ולומר שיש לחלק בין שני השיעורים של \"לילה\" יג. לדעת לראות בכוכבים לכן בספר 'מנחת כהן' (מבוא השמש מאמר ראשון פרק שלישי ד\"ה ואמנם) מאריך לבאר מה שכתוב בתוספות (שבת לה. ד\"ה תרי וע\"ע תוספות פסחים ב. ד\"ה והא) שאין אנו מבינים בשיעור צאת הכוכבים. שבכדי לקבוע מהם שלושת הכוכבים צריך כמה תנאים. שיהיה יום צלול ללא פיח וכדומה. וכן שיהיה אדם שיש לו ראיה טובה ומכוונת. ובנוסף שיבין בכוכבים. כיוון שיש כוכבים גדולים שהם קטנים ויש להיפך. ועוד כותב המנחת כהן, שאין מספיק שידע לראות את הכוכבים, צריך גם לדעת היכן ברקיע רואים את הכוכבים. אמנם הוא בעצמו כותב שראה את הכוכבים, ויודע להבחין בהם מתי זמן יציאתם במדוייק. אך אין זה מצוי בכל אחד. ומכיון שכל זמנים אלו הם בהשערה, ממילא הגמרא נתנה לנו שני זמנים שהם שני מיני אפשרויות לשער את הזמן הנכון, ואם ראה זמן אחד עושה על פיו. ואין ביניהם סתירה. ולפי זה הכלל הוא, שכיון שאין בידינו לקבוע את הזמנים כיאות, לכן נתנו את שני הזמנים כדי שלא נטעה הרבה. ומוכח גם ששני שיעורי זמנים הללו שווים הם.ויתירה מזאת כותב המהר\"י פאראג'י (שו\"ת מהרי\"ף סימן מז בד\"ה הואיל), שהנה מי שאמר ש\"לילה\" הוא בזמן צאת הכוכבים הוא שמואל, ושמואל הלא היה מבין גדול בתורת האסטרונומיה, עד כדי כך שאמר (ברכות נח:): נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא. אם כן מוכח שרק מי שמבין בתורת הכוכבים יכול להביא ראיה מהם, אך מי שאינו מבין בכוכבים אינו יכול לתלות ש\"לילה\" הוא בזמן יציאת הכוכבים. ודברי מהר\"י פאראג'י אלו הם ממש כדברי המנחת כהן הנ\"ל, שמי שאינו בקי ואין לו ידיעה בכוכבים אינו יכול להסיק מהם שכעת הוא \"לילה\". יד. משמעות \"צאת הכוכבים\" לגאונים ורבינו תם והנה יש שני טענות מרכזיות על הגאונים ורבינו תם. על הגאונים שאומרים שתלת דקות לאחר השקיעה והוא זמן צאת הכוכבים, יש להקשות 13.5 רבעי מיל הוא שהרי באותו הזמן בשמים אין עדיין כוכבים כלל. ואילו לרבינו תם שאומר ש'לילה' הכוונה לאחר ארבעה מילין מהשקיעה, ושהוא זמן צאת הכוכבים, והרי המביט לשמים בשעה זו יראה כוכבים לאלפים ורבבות. ואם כן מה המשמעות של \"צאת הכוכבים\" לפי רבינו תם ולפי הגאונים. והתשובה הפשוטה לזה, היא מה שכתב המנחת כהן הנ\"ל. שאין ביד כל אחד להבחין בזמן \"צאת הכוכבים\" ורק לאחד מומחה וכנ\"ל, וממילא קושיא מעיקרא ליתא גם להגאונים וגם לרבינו תם. טו. ריבוי הכוכבים בשמים בזמן רבינו תם אמנם המנחת כהן בעצמו, וכן הפרי חדש (שם) שיערו בעצמם את זמן צאת הכוכבים, והסיקו להלכה לפסוק כדעת רבינו תם, שרק לאחר ארבעה מילין הוא ודאי לילה. עיקר טעמם הוא שאין כוכבים כלל בזמן של תלת רבעי מיל לאחר . דהיינו שאין הכוונה שיש כוכבים רק שאיננו מבינים בהם, ] דקות 13.5 [ השקיעה אלא אין כוכבים כלל. ובדור האחרון קמו כמה רבנים ורוצים להצדיק את שיטת הגאונים מחמת כך שבזמן רבינו תם יש הרבה מידי כוכבים בשמים, וודאי שלא על זה נתכוונה הגמרא באומרה \"צאת הכוכבים\". ומחזיקים בדעתם בכל מיני תירוצים דחוקים, למרות שלזמן הגאונים אין כוכבים כלל בשמים. וכמשנ\"ת. טז. שיטת הגרי\"מ טיקוצ'ינסקי בדור הקודם חי תלמיד חכם הגרי\"מ טיקוצ'ינסקי זצ\"ל, מחבר קונטרס \"בין השמשות\". שדן בנושא הזה באורך, והיה עושה גם לוחות שנה. והוא עשה תצפיות דקות לאחר השקיעה. 27 וכו' והעלה לדעתו שצאת הכוכבים בממוצע אינו לפני ראה בספרו עמוד מט ועמוד [ .ושיטה זו אינה לא לפי הגאונים ולא לפי רבינו תם . ]סו ולהוכיח דבריו כתב פלפול גדול, וטענתו היא, שהלכה כרבי יוסי שאמר בגמרא שם שבין השמשות הוא כהרף עין, ושהוא לאחר בין השמשות של רבי יהודה, וממילא רצה לומר, שבין השמשות של רבי יוסי הוא לאחר בין השמשות של רבי יהודה אבל לא מיד אחרי, אלא מופלג. וזה נגד דעת מרן הבית יוסף (סימן רצג ד\"ה ומכל מקום) ונגד דעת כמעט כל הראשונים, שזמן בין השמשות של רבי יוסי בא מיד לאחר בין השמשות של רבי יהודה. ולדעת מרן השלחן ערוך, זמן בין השמשות של רבי יוסי, שאמר שבין השמשות אמות. ואם שיעור הילוך מיל 49 הוא כהרף עין, היינו חצי דקה, שהוא כדי הילוך 29 אמות הוא 49 דקות, ומיל הוא אלפיים אמה, ממילא יוצא שהילוך 18 הוא שניות. וגם אם נרצה להאריך ולומר ש'הרף עין' הוא יותר מכך, ודאי שלא יהיה יותר וכשיטת שלחן ערוך הרב (סידור בעל התניא בסדר הכנסת שבת) [ משתי דקות 6730 3י. דעות הראשונים כדעת הרמב\"ם , שהרי רש\"י פירש \"הרף עין\" דהיינו ])בשם הסמ\"ג (הלכות תרומה לאוין רנז 'קריצת עין', והרי כמה זמן יכולה להימשך קריצת עין?! וודאי שבין השמשות לא שניות, שיעור זה 27 יכול להתארך יותר מזה, ולהגיע לשיעור של בין השמשות של הוא מופקע לגמרי. יז. טעות בקביעת השקיעה לפיכך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתריע, שיש לנו את שיטת הגאונים, ומאידך יש את שיטת רבינו תם, ולכן כל אחד ינהג כשיטות אלו, אך אין בידינו להמציא שיטות חדשות, גם אלו המבוססות על ראות עיננו, אלא רק מה שנמצא בספרי הקדמונים. אולם הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל כתב שני תשובות בנושא הזה ואלו הן תשובות [ )בשו\"ת אור לציון ח\"א (יו\"ד סימן י, וע\"ע בחלק או\"ח סימן כ דקות לאחר 27 , ובהם מסכים לשיטה זו שצאת הכוכבים היא ]שכתבן בעצמו השקיעה. ולהצדיק את השיטה הזו כותב, שיש לנו טעות בקביעת השקיעה, או שבין השמשות אינו מתחיל מיד לאחר השקיעה. ושם מאריך בענין זמן תפילת דקות לאחר השקיעה. 27 מנחה שהסיק אף להקל להתפלל עד אולם הגרי\"מ טיקוצ'ינסקי [ .ולכאורה דבריו הן נגד כל הפוסקים האמורים לעיל דקות לאחר השקיעה שהוא לילה, אך כל אחד 27 והגרב\"צ אבא שאול אמרו ].מהם הוא מסיבות שונות. ואכמ\"ל וזכורני שבשנת תש\"ן התעורר פולמוס גדול בעקבות פסק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהתיר בדיעבד בדיקת \"הפסק בטהרה\" שנעשו לאחר השקיעה בזמן בין השמשות (ראה טהרת הבית ח\"ב עמוד רסה). ושלחני אאמו\"ר לדון בנושא אצל כמה מגדולי הדור ההוא, כדוגמת הגרש\"ז אויערבאך והגרי\"ש אלישיב והגר\"י צדקה. וכן הלכתי אל הגרב\"צ אבא שאול ושוחחנו בענין הזה, ובתוך דקות 27 הדברים שאלתי על מה שנתפרסם בשמו להתיר להתפלל מנחה לאחר השקיעה, והאיך מתיר כן. וענה לי, שתפילת מנחה היא מדרבנן ומשום כן יש להקל. וחזרתי ותמהתי, שהלא יש בזה חשש של ברכה לבטלה, והיא איסור דקות מהשקיעה, 27 דאורייתא? ואמר, שגם לשיטתו שמותר להתפלל לאחר דעתו היא שצריך לעשות תנאי, שאם מותר להתפלל מנחה תפלה זו תהא תפלת מנחה, אך אם לא, תהא תפלה זו תפלת ערבית. ולאחר מכן יתפלל ערבית ויעשה שוב תנאי, שאם התפלה הקודמת היתה מנחה, תהא תפלה זו ערבית, אך אם התפלה הקודמת היתה ערבית, תהא תפלה זו תשלומין למנחה. ובזה יצא ידי חובה לכו\"ע. דקות אין אפשרות 13.5 אך אאמו\"ר לא הסכים עם הרעיון הזה, כיון שלאחר להתפלל מנחה כלל. אמנם אם הגיע סמוך לסוף הזמן ההוא, יתחיל להתפלל, למרות שלא יסיים עד סוף הזמן. והדין הזה הוא רק לגבי תפלה שהיא בקשת רחמים. אך לגבי דינים אחרים כגון קריאת מגילה אם במהלך קריאתו יגיע זמן צאת הכוכבים לא יתחיל לקרוא כלל. יח. ראיה מבלעם הרשע לדיני תפילה ודין זה שאפשר להתחיל להתפלל למרות שיעבור הזמן במהלך התפלה כתב אותו הגרי\"ח בספרו שו\"ת רב פעלים (ח\"א סימן ה). ויש הוכחה לדין זה מבלעם הרשע, שכתוב עליו (במדבר כד, טז): יודע דעת עליון. ודורשת הגמרא (ברכות ז.), שבגאוותו ובגסות רוחו התפאר שיודע לכוון את הרגע בו הקב\"ה זועם, שהרי כתוב (תהלים ז, יב): ואל זועם בכל יום. והקב\"ה זועם במשך \"רגע כמימריה\" ובו ברגע יקלל את עם ישראל. ובאמת באותם הימים שבלעם הלך לקלל, הקב\"ה לא כעס כלל. וכמו שכתוב: (במדבר כג, ח) מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. והקשו התוספות (ד\"ה שאלמלי), מה היה יכול להספיק להגיד ב'רגע'? ומתרצים התוספות שני תירוצים: א. שיכול היה לומר \"כלם\" שהוא אורך זמן של \"רגע\". ב. שברגע שהקב\"ה יכעס הוא יתחיל לקלל וימשיך אף לאחר שהקב\"ה יפסיק לכעוס אבל הקללה נשארת. אם כן מוכח מהתירוץ השני של תוספות שאם מתחיל בזמן, אף אם ממשיך לאחר הזמן, עדיין נקרא על שם תחילתו. וממילא יש להתיר להתחיל להתפלל סמוך לסוף הזמן למרות שלא יסיים עד סיום הזמן. יט. קושיא על דברי הרב פעלים והנה פסק מרן בשלחן ערוך בהלכת תפילת מנחה (בסימן רלב ס\"א): אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש, ואחר כך יאמר שליח ציבור: מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י\"ח ברכות. ע\"כ. דהיינו שאם אין בידו לסיים את השמו\"ע לפני הזמן שיחזור על התפילה רק עד האל הקדוש. ולפי דברי הרב פעלים יש להקשות, מפני מה לא נאמר שיתחיל להתפלל, ואף אם יסיים את החזרה לאחר הזמן עדיין ייחשב הדבר לפי תחילת התפילה. אם כן מוכח לכאורה שדעת מרן לא כן. ואולי אפשר ליישב, שכיון שהציבור התפללו ומדובר על חזרת הש\"ץ, אולי בה יש לומר שצריכה להיות כולה בתוך הזמן, אך ההיתר של ה'רב פעלים' הוא לגבי תפילת שמו\"ע של היחיד. כ. צירוף דעת רבינו תם לספק ספיקא למסקנא, כיון שדעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לצרף את דעת רבינו תם לספק ספיקא , ואם כן כשבא לבית ]ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ז חאו\"ח סימן מד אות ז והלאה[ הכנסת דקה לפני סוף הזמן של תפילת מנחה, עושים כאן ספק ספיקא. ספק שמא מספיק להתחיל בזמן אף אם לא יסיים בזמן, ואם תמצא לומר, שצריך לסיים לפני סוף הזמן, שמא הלכה כשיטת רבינו תם שעדיין יום הוא. וכמו כן מי שהתעכב במזיד מלהתפלל שחרית עד סמוך לסוף ארבע שעות של היום באופן שלא יספיק לסיים לפני סוף הזמן, והרי לאחר ארבע שעות א\"א להתפלל מלבד אם היה שוגג. יכול להתחיל להתפלל מטעם שיש כאן ספק ספיקא. ספק אם יכול להתחיל להתפלל כשלא יסיים לפני סוף הזמן, ואם תמצא לומר שאינו יכול להתחיל מחמת שאינו מסיים לפני ארבע שעות, אולי ההלכה כדעת הפוסקים שגם במזיד יכול להתפלל לאחר ארבע שעות. כא. שיטת הגאונים משתנה לפי שעות המקום דקות אחר השקיעה עדיין 13.5 אמנם באירופה, גם בחורף יכול להיות שלאחר לא יהיה נחשב לילה, גם לשיטת הגאונים. כיון שהמקום שם הוא צפוני יותר ורחוק דקות לאחר 13.5 יותר. והיום מתארך. וממילא אף בימים הקצרים שלהם השקיעה לא יספיקו להיות לילה. ובקיץ אפשר ושיעור הזמן להיות לילה לאחר דקות ויותר, וכן בארצות הברית במדינות 27 ,השקיעה יכול להיות אפילו כפול דקות לאחר השקיעה לילה, 27 הצפון כניו יורק וכיו\"ב. בהם אפשר לומר שיהיה וצריך לבאר בכל מקום לפי עניינו, אבל בארץ ישראל ודאי שאי אפשר לומר כן. הלכה למעשה: לפיכך, להלכה במוצאי שבת אפשר לעשות מלאכה לשיטת הגאונים כבר לאחר עשרים דקות, ובקיץ ראוי להוסיף עוד שנים שלוש דקות כיון שהאופק ארוך יותר, וכן כיון שצריך להוסיף מחול על הקודש. אך ראוי מאוד להחמיר בצאת השבת כשיטת רבינו תם ולכל הפחות במלאכות שבת האסורות מדאורייתא. וכמו שנתבאר לעיל. שיעור זה הינו תמצית הקונטרס הנכבד \"כי בא השמש\" שחיבר מו\"ר הגאון [ הגדול הרב דוד יוסף שליט\"א, שם נתבארו והתבררו עניינים עמוקים אלו לעומק ולרוחב, וחזרו והודפסו במהדורא מורחבת בספר הלכה ברורה חלק י\"ד שו\"ת אוצרות יוסף סימן ו. ובסופו סיכום הדינים העולים והמסקנות אליבא ].דהלכתא. לך נא והרווה צמאונך 6730 3"},{"filename":"190.pdf","content":"ברכות| החייבים בקריאת המגילה| חיוב קריאת המגילה וזמנה| מנהג זכר למחצית השקל| הלכות תענית אסתר| קריאת פרשת זכור| הנהגת ימי הפורים| ברית מילה בפורים| סדר תפילות ימי הפורים| מקרא מגילה בפרזים ומוקפין| הלכות קריאת המגילה| המגילה הלכות סעודת פורים | הלכות מתנות לאביונים| הלכות משלוח מנות190 גליון העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן פרשת תצוה- זכור פסקי הלכות פורים מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים קריאת פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון א.מוכח, שאף קריאת הפרשה מתוך ספר קריאת פרשת זכור היא מצוה מדאורייתא. ויש מרבותינו הראשונים לך עמלק'. לדעת רבותינו הראשונים ומרן השלחן ערוך (סימן תרפה ס\"ז) בפרשת השבוע, והמפטיר קורא בספר שני פרשת 'זכור את אשר עשה (מגילה יח.) בטעמיה ודקדוקיה ובביטוי התיבות שבפרשת זכור.ביותר לקריאת פרשת זכור. והש\"ץ הקורא בתורה ידקדק בקריאתה היטב בדבור בעלמא. לפיכך יש לדקדק להוציא את ספר התורה הכשר והמהודר תורה היא מצוה מדאורייתא, ואין די בזכירת מעשה עמלק במחשבה או שכתבו, שמדברי הגמרא ראוי ונכון שהש\"ץ הקורא בתורה בפרשת זכור, יעורר את הציבור קודם ב.להוציא את הציבור ידי חובתם. הקריאה שיכוונו לצאת ידי חובת מצות עשה מן התורה. ואף הש\"ץ יכוון מדת חסידות לומר 'לשם יחוד' קודם שיברך העולה לתורה על הקריאה.ג. לא יקראו הציבור בלחש מתוך החומש, אלא צריכים לשתוק ולהאזין ד.היטב לקריאת פרשת זכור. יש להזהיר לבל יכו הציבור ברגליהם בשעת הזכרת שם 'עמלק', כדי ה.שלא תגרם מכך הפרעה לשומעים. יש אומרים שקריאת פרשת זכור צריכה להיות בעשרה, ולכן במקומות ו.פרשת זכור בלא ברכות לפניה ולאחריה.לשומעה בצבור. ואם אין עשרה בבית הכנסת, יוציאו ספר תורה, ויקראו בהם אין מנין, צריכים לבוא לשבת זכור למקום שיש שם עשרה, כדי מי שנמנע ממנו מלשמוע קריאת פרשת זכור, יכוון לצאת ידי חובה ז.ונכון שעל כל פנים כשיקראו הצבור פרשת 'כי תצא'. וקודם הקריאה יאמר לש\"ץ הקורא [ .. כמו כן הוא הדין אם לאחר בתורה שיכוון להוציאו ידי חובה, ואף הוא יכוון לצאת]שקוראים בפורים.יוצאים ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק בקריאת פרשת 'ויבא עמלק' הציבור לצאת ידי חובה בקריאת פרשת זכור בשבת פרשת כי תצא. ואין כמה שבועות נמצא טעות באותו ספר תורה שקראו בו פרשת זכור, שיכוונו יקרא בשבת זכור פרשת זכור מתוך החומש בן עדות המזרח הרגיל להתפלל בבית כנסת של אשכנזים, נכון להדר ח.בספר תורה שצורת האותיות בו היא כמסורת אבותיו.כלל. ומכל מקום מצוה מן המבחר על כל אחד לקרוא פרשת זכור תורה אשכנזי, וכן להיפך, אף לכתחילה, שאין שינוי צורת האותיות מעכב לעניין צורת האותיות בספר התורה, רשאי ספרדי לקרוא פרשת זכור בספר ידי חובה. וכל זה לעניין המבטא, הדקדוק והטעמים בקריאת הפרשה, אבל ששמע קריאת פרשת זכור מפי ש\"ץ הקורא במבטא אשכנזי, ולהיפך, יצאו ובטעמים לפי מנהג הספרדים. וכן להפך. אולם בדיעבד בן עדות המזרח בשבת זו לשמוע פרשת זכור מפי ש\"ץ הקורא בתורה במבטא, בדקדוק ראוי ונכון להיזהר מלקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה הכתוב על ט.יוצאים בו ידי חובה.או כשספר התורה הכתוב על גבי משיחה לבנה הוא יותר כשר ומהודר, קלף שאינו משוח במשיחה לבנה. ומכל מקום כשאין ספר תורה אחר, נשים היכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור, ראוי י.כגון ביום שבת זכור להקל. ובמקום שאפשר להם, טוב שיוציאו ספר תורה בזמן שאפשר לנשים שאין האשה יכולה לשמוע קריאת פרשת זכור, אפשר לסמוך על דבריהם כי מעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאת פרשת זכור, ובמקום לעשות כן, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. ומכל מקום דעת כמה פוסקים [ ,, ויקראו בפניהם פרשת זכור בלי ברכות.לבוא לבית הכנסת, ויש בבית הכנסת עשרה אנשים]קודם תפילת מנחה אין להעלות קטן שלא הגיע למצוות לעליית פרשת זכור. וכן יש יא.להוציא את הציבור ידי חובתם.ויברך ברכות התורה, ויקרא הש\"ץ, שהוא גדול, את הקריאה בקול רם, להחמיר בזה לעניין פרשת פרה. מכל מקום אם כבר עלה הקטן לא ירד, נער שהגיע לגיל י\"ג שנה, ולא הוברר אם הביא שתי שערות אם לאו, יב.אינו מוציא אחרים ידי חובת הקריאה. מנהג הספרדים ועדות המזרח לומר בשבת זכור פיוט: 'מי כמוך' שחבר יג.. ואין לומר רבי יהודה הלוי. ויש לומר פיוט זה קודם קריאת התורה, אחר חזרת הש\"ץ ]או אחר קריאת התורה קודם תפילת מוסף[ .שיבטלו מנהגם.ועד אחר חזרת הש\"ץ. ובמקום שנהגו לאומרו באמצע 'נשמת כל חי', ראוי פיוט זה באמצע 'נשמת כל חי', מפני שאין להפסיק כלל מברוך שאמר וקדיש תתקבל הלכות תענית אסתר מנהג ישראל להתענות ביום י\"ג לחדש אדר. מפני שבימי מרדכי ואסתר יד.מדברי קבלה, אלא מנהג ישראל.קבלה. אולם להלכה נוקטים כדעת הסוברים שתענית אסתר אינה חובה בחדש אדר לפני הפורים. ויש אומרים שתענית אסתר היא חובה מדברי רצו לתקן תענית בחדש ניסן, שאין מתענים תענית צבור בניסן, ולכן תקנוה התענית הוא כדי לעשות זכר לתענית שגזרה אסתר בחדש ניסן, אלא שלא ישבו בתענית ביום זה. וצום זה נקרא תענית אסתר. ויש אומרים שטעם מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות. ואף אם רוצות להחמיר על טו.פטורה מן התענית אף קודם שעברו ג' חודשים מתחילת הריונה.דהיינו שעברו ג' חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממיחושים והקאות, עצמן ולהתענות, יש למחות בידן. ו'מעוברת' נקראת כל שניכר עוברה, קטנים, כל זמן שלא הגיעו למצוות פטורים מן התענית. ואף טז.הרוצים להחמיר יש למחות בידם. חולה שאין בו סכנה, פטור מלהתענות. ואף חולה שנתרפא, אלא יז.שעודנו תשוש כח, וכן זקן תשוש כח, אף על פי שמתחזק והולך .יפרשו מן הציבור, וחייבים להתענות.ואפילו מי שמצטער מכאב עיניים, פטור מלהתענות. אבל הבריאים לא כבריא, פטורים מן התענית. ואסור להם להחמיר על עצמם ולהתענות כל מי שאכל בהיתר ביום התענית, כגון מעוברות ומיניקות וכיו\"ב, אינו יח.צריך לפרוע התענית לכשיבריא.וכיוצא בזה, כשיבריא יפרע תעניתו. ואם אכל על פי הוראת רופא, אינו צריך לפרוע התענית לאחר מכן. אבל מי שאינו מתענה מחמת כאב עיניים חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, פטורים מלהתענות. ואינם רשאים יט.ולהתענות, שיום טוב שלהם הוא.שחל ביום התענית. ויאכלו אחר המילה. ואינם רשאים להחמיר על עצמם אברהם, שהם: המוהל, הסנדק ואבי הבן, פטורים מלהתענות ביום המילה להחמיר על עצמם להתענות, שיום טוב שלהם הוא. וכן שלשה בעלי ברית אם אירע ברית מילה ביום התענית, אין לעשות סעודת מצוה ביום כ.התענית. מנהג 'זכר למחצית השקל' נוהגים לתת לפני פורים מעות, זכר למחצית השקל שהיו נותנים בזמן כא.קודם מקרא מגילה.שבית המקדש היה קיים. ונוהגים לגבות המעות בבית הכנסת בליל פורים . יש להיזהר שלא לקרוא למעות הללו בזמן הזה מחצית השקל, אלא כברק זכר למחצית השקל. . שיעור מחצית השקל הוא כמחיר השווה לעשרה גרם כסף טהור. ומכל כגמקום, מי שקשה עליו לתת סכום זה, רשאי ליתן מטבע אחד כפי יכולתו. . טוב לתת שלושה מטבעות של מתכת.כד ניתן לצאת ידי חובה גם בנתינת חפץ השווה בערכו לעשרה גרם כסף. כה.השווה בערכו לעשרה גרם כסף.וכן יוצאים ידי חובה בנתינת שטרות, או המחאה בנקאית (צ'ק) בסכום כל מי שהוא למעלה מבן י\"ג שנה, חייב במצווה זו. ויש אומרים שחייבים כו.אחד כפי יכולתו.לעשרה גרם כסף בעדו, ויתן בעד כל אחד מבני ביתו סכום מועט או מטבע עוברים שבמעי אימם. ומי שאין ידו משגת כל כך, יתן הסכום השווה יתנו גם כן. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ויש נוהגים לתת גם עבור בה רק מבן עשרים שנה ומעלה. וטוב להחמיר כדעה הראשונה. והנשים מעות אלו צריכים להינתן לצדקה לעניים. והטוב לתתם לתלמידי חכמים כז.עניים, או למוסדות תורה ולישיבות הקדושות, שזו הנתינה החשובה ביותר. הנוהג להפריש מעשר כספים אינו רשאי לתת מכסף זה לצורך מצוה כח.ממעות מעשר כספים.כספים אמר בפירוש שעושה כן בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת רשאי לתת התוספת מכסף מעשר. ואם בשעה שהתחיל להפריש מעשר זו. אלא אם כן רוצה להוסיף על חובתו ולתת נתינה מרובה ביותר שאז חיוב קריאת המגילה וזמנה מצוה מדברי קבלה לקרוא את המגילה בפורים. ובליל פורים זמנה עד כט.שעלה עמוד השחר אפילו לכתחילה.ואינו יכול לקרותה אחר הנץ החמה, רשאי לקרותה קודם הנץ החמה אחר הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר, יצא ידי חובה. וכן מי שהוא אנוס, וקריאת המגילה של יום פורים זמנה כל היום. ובדיעבד אם קראה קודם עלות השחר. וטוב להחמיר לקוראה לאחר צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם. אם לא קרא את המגילה ונזכר בבין השמשות, יקראנה בלא ברכה. ואם ל.שיכול לסיים קריאתה קודם צאת הכוכבים.בפורים שחל בערב שבת, וכבר קיבל עליו שבת, יקרא את המגילה, כל זמן קודם צאת הכוכבים, רשאי אף לברך על קריאתה. ואפילו אם אירע כן נזכר זמן מה קודם שקיעת החמה, באופן שברור לו שיכול לסיים קריאתה מי שלא קרא את המגילה בליל י\"ד מחמת אונס או סיבה אחרת, אינו לא.פעמים, שאין לזה תשלומין. ויקרא ביום פעם אחת בלבד.יכול להשלים ביום פורים קריאת המגילה של לילה על ידי שיקראנה שתי החייבים בקריאת המגילה הכל חייבים במקרא מגילה. ומנהג טוב להביא את הקטנים שהגיעו לב.גדול, אין להביאם.ילדים קטנים שלא הגיעו לחינוך העשויים לבלבל את השומעים בקול רעש לגיל חינוך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה כדי לחנכם במצוות. אבל הש\"ץ הקורא את המגילה בבית הכנסת, צריך לכוון להוציא את הציבור לג.קריאתה מפי מי שהוא מחוייב במצוות.ידי חובתם. ונכון לעורר את הקהל שיכוונו לצאת ידי חובתם. וצריך לשמוע אם אין מי שיקרא את המגילה, מלבד אדם שהוא חירש, עדיף שישמעו לד.באופן שגם בלא מכשיר השמיעה יוכל לשמוע. לכתחילה. וכששומע קריאת המגילה מאחר, צריך שיעמוד בסמוך לקורא, יכול לשמוע יותר בבירור, רשאי לקרוא ולהוציא אחרים ידי חובתם אף יכול לשמוע גם בלא מכשיר השמיעה, אלא שעל ידי מכשיר השמיעה מכשיר השמיעה אינו שומע כלל, דינו כדין חירש המדבר ואינו שומע. ואם ששומע באמצעות מכשיר שמיעה, אם שמיעתו לקויה ביותר עד שבלא על ידי צעקות כשצועקים אליו, רשאי אף להוציא אחרים ידי חובתם. ומי זה בחירש שאינו שומע כלל, אבל מי שכבדו אזניו משמוע, ויכול לשמוע בלי ברכות, כדי לצאת בעצמו ידי חובה, שאף הוא היה באותו הנס. וכל ובכל ענין צריך אותו חירש המדבר ואינו שומע, לקרוא את המגילה בעצמו הקריאה ממנו, ממה שיבטלו לגמרי מן המצווה. אבל לא יברכו על קריאה זו. אף על פי שהקטן אינו מוציא את הגדול ידי חובת מקרא מגילה, מכל לה.לחינוך להוציא את הגדולים ידי חובתם.ואם לא יקרא הקטן יתבטלו לגמרי מקיום המצווה, רשאי הקטן שהגיע הדחק כשאי אפשר לעשות כן, ואין שם מי שיקרא את המגילה אלא הקטן, ויקראו השומעים מלה במלה מתוך מגילה כשרה, ויוצאים ידי חובה. ובשעת מקום אם אין שם מי שיודע לקרוא את המגילה אלא הקטן, יקרא הקטן. יש אומרים, שלמרות שנשים חייבות במקרא מגילה, מכל מקום אינן לו.תשמע קריאת המגילה מאחרים, ואין הלכה כן.אם כן בשעת הדחק. ויש שמחמירים גם שלא תקרא האשה לעצמה, אלא להלכה למנהג הספרדים, מכל מקום נכון לחוש לדעת המחמירים אלא ואומרים שהנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם. ואף על פי שכן עיקר מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מנהג האשכנזים. ויש חולקים הסומא חייב לשמוע מקרא מגילה מאחר. וכן האילם ששומע ואינו לז.חובת המצווה בעצמו, לא יברך עבורם. והאילם ברכות המגילה. וכן הקורא לצורך סומא או אילם, וכבר יצא ידי מדבר, חייב לשמוע מקרא מגילה מאחר. ומכל מקום לא יברכו הסומא גר צדק הקורא את המגילה, ומברך ברכת שעשה ניסים, יכול לומר לח.אם רצה הגר לשנות הנוסח ולומר 'שעשה ניסים לישראל', הרשות בידו.אברהם אבינו, וכל הניסים שנעשו לישראל כאילו נעשו לו. ומכל מקום 'שעשה ניסים לאבותינו', שמכיוון שנתגייר הרי הוא מבניו ומתלמידיו של אבל בתוך שבעת ימי אבלות, חייב במקרא מגילה. ולהלכה יש להקל לו לט.חובתם, רשאי לברך את כל הברכות, כולל ברכת 'שהחיינו'.ולכל הדעות כשקורא האבל את המגילה בביתו להוציא את בני ביתו ידי הבקי בקריאת המגילה כמותו, יכול לקרוא את המגילה בברכותיה בציבור. ואף למחמירים בזה, אם אותו אבל הוא ש\"ץ קבוע בבית הכנסת, ואין אחר לקוראה בציבור אפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ולברך גם ברכת 'שהחיינו'. ברכות המגילה הקורא את המגילה בלילה, מברך לפניה שלש ברכות: 'על מקרא מגילה', מ.אבל אם לא בירך 'שהחיינו', או שלא כיוון לפטור, לא יברך כשמקיים 'שהחיינו', לפטור גם מצות משלוח מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים. לברך שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שעשה ניסים'. וראוי לכוון בברכת 'שעשה ניסים', ו'שהחיינו'. ובקריאת המגילה של היום, למנהג הספרדים יש [.]מצוות אלו אין מברכים ברכה אחרונה על קריאת המגילה אלא בעשרה. ומי מא.לבטלה, ואין עונים אחריו אמן.שמברך ברכה אחרונה בפחות מעשרה, הרי הוא מכניס עצמו בחשש ברכה הקורא את המגילה בפני נשים, ויש שם עשר נשים, כיון שיש כאן מב.פרסומי ניסא, רשאי לברך בפניהן גם ברכה אחרונה. הקורא את המגילה להוציא את בני ביתו ידי חובתם, מברך כל הברכות מג.חובה בבית הכנסת. ולעניין ברכה אחרונה ראה בסעיף הקודם.שלפניה. ורשאי הקורא לברך בעצמו את הברכות, אף על פי שכבר יצא ידי נזכר באמצע קריאת המגילה שלא בירך את הברכות או אחת מהן, מד.קריאת המגילה.יברך בקריאת המגילה של יום. ובכל עניין אין מברכים 'שהחיינו' לאחר יש שם עשרה. ואם סיים קריאת המגילה בלילה, ונזכר שלא בירך 'שהחיינו', אינו צריך לחזור ולקרוא את המגילה, אלא יברך ברכה אחרונה בלבד, אם הפסוק האחרון. אבל אם נזכר לאחר שסיים קריאתה אינו חוזר ומברך, אך יפסיק ויברך הברכות שלא בירך ויסיים את הקריאה. אפילו אם נזכר קודם יש נוהגים שהקהל עומדים בשעה שהש\"ץ מברך הברכות, ואחר מה.גם כשמברכים ברכות המגילה קודם קריאתה לנשים.הברכות. וכל מקום יעשו כמנהגם. והנוהגים לעמוד בברכות, יש לנהוג כן כך יושבים וקוראים את המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושבים אף בשעת מי שיש בידו מגילה כשרה, ורוצה לברך ברכות ולקרותה בלחש עם מו.ישמעו ויענו אחריו אמן.להשמיע לאוזנו כשקוראה בלחש. אולם נכון יותר שהש\"ץ יברך, וכל הצבור הש\"ץ, רשאי לעשות כן, ואין לחוש בזה לאיסור ברכה שאינה צריכה. ויזהר יזהרו השומעים שלא יאמרו 'ברוך הוא וברוך שמו', מפני חשש הפסק. מז.ויענו אמן בלבד. מצוה מן המובחר לקרוא את המגילה ברוב עם. ומבטלים תלמוד תורה מח.לשמוע כראוי, יכולים לקרותה לבד.פרסומי ניסא. ומכל מקום אם יש הפרעות בבית הכנסת באופן שקשה בתורה, צריכים להפסיק לימודם וללכת לקרוא המגילה ברוב עם, משום לשמוע מקרא מגילה, ואפילו היו יושבים רבים בבית המדרש ועוסקים צריך להשתדל לחזר אחר מקום שיש שם עשרה אנשים לפחות, מט.וכמו שנתבאר.הברכות שלפניה אף לכתחילה. אבל לאחריה אין מברכים אלא בעשרה, כדי לקרותה בציבור. ואם אינו מוצא עשרה, רשאי לקרותה ביחיד, ומברך אין יוצאים ידי חובה בשמיעת קריאת המגילה באמצעות רמקול, טלפון נ.. אולם רשאי לענות אמן אחר ברכות ]רדיו וכיו\"ב[ ידי חובה אף דרך רמקול.באופן ששומע את קולו של הקורא גם אלמלא היה שם רמקול, יוצאים המגילה ששומע באמצעים אלו. אך אם יושב סמוך לקורא את המגילה, וכיו\"ב, וכן בשידור ישיר . אסור לאכול קודם קריאת המגילה, החל מחצי שעה קודם שיגיע זמנה נאמעט קודם קריאת המגילה.בין בלילה ובין ביום. ואף הנשים בכלל האיסור. וכמו כן אסור לישון אפילו , ] גרם65-כ[ . איסור אכילה האמור אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה פתנב . ובשאר מאכלים שאינם ]עוגות[ מחמשת מיני דגן, מותר לאכול אף יותר מכביצה. וכן מותר לשתות תה או או יותר מכביצה מפת הבאה בכיסנין .קפה וכיו\"ב. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל . מותר להתחיל ללמוד תורה קודם זמן מקרא מגילה, ואפילו בתוך חצי נגבפרסומי ניסא, ולא יעסוק בדברים אחרים.שעה קדם הזמן. אבל משהגיע הזמן צריך ללכת לקרותה בבית הכנסת קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב. ולכתחילה צריך שהש\"ץ נד.ומשמאלו בעת הברכות וקריאת המגילה.יעמוד מפני כבוד הצבור. ויש נוהגים להעמיד שני אנשים ליד הש\"ץ, מימינו אין חובה לפשוט את כל המגילה כאגרת קודם הקריאה, אך בשעת נה.קדם הקריאה.ומכל מקום אף למנהג הספרדים טוב שהש\"ץ יפשוט המגילה כאגרת והאשכנזים נוהגים לפשוט תחלה כל המגילה כאגרת קודם הקריאה. פתוח עד שבסיום כל הקריאה נעשית כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת. הקריאה כשמסיים כל עמוד אינו גוללו בצדו השני כספר תורה, אלא מניחו טוב להחמיר ליטול ידיים קודם קריאת המגילה.נו. צריך לדקדק היטב שלא יחסירו - הקורא בקריאתו והשומע בשמיעתו נז.כראוי.ולחזור על אותן התיבות שקרא בזמן הרעש, כדי להוציא מי שלא שמע מרעישים בשעה שמזכירים המן, צריך הש\"ץ להמתין עד שיעבור הרעש, בקול רם, כדי שיוכלו הצבור לשמוע ולצאת ידי חובה. ובמקום שהקטנים - אפילו תיבה אחת ממנה. ולכן יזהר הקורא לבטא היטב את כל התיבות נכון שכל אחד יחזיק בידו מגילה כשרה, שאם יחסיר תיבה מפי הש\"ץ, נח.ואם המשיך הש\"ץ בינתיים בקריאתו, ימשיך [ .. יוכל לאומרה מתוך המגילה]לקרוא מתוך המגילה שבידו, עד שיגיע למקום בו נמצא הש\"ץ מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה, אף על פי שאינו רשאי לקרוא נט.וכשיגיע למקום שבו נמצא הש\"ץ, יפסיק וישמע ממנו המשך הקריאה.שמע תיבה אחת או כמה תיבות, יקרא אותן תיבות מתוך המגילה שבידו, את המגילה בלחש עם הש\"ץ, אלא צריך לשמוע מפי הש\"ץ, אך אם לא אם איחר לבית הכנסת וראה שהתחילו לקרוא את המגילה, וחיסר ס.וישמע ממנו המשך הקריאה.אף מתוך מגילה שאינה כשרה, וכשיגיע למקום שבו נמצא הש\"ץ, יפסיק פסוק אחד או כמה פסוקים בתחילת המגילה, יקרא אותם פסוקים בעצמו אין מדקדקין בטעויות שאינן משנות את המשמעות בקריאת המגילה, סא.סוף המגילה.'נופל', לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא ממקום הטעות והלאה על הסדר עד אבל בטעות שמשנה את המשמעות, לא יצא. כגון אם קרא 'ונפל' במקום כגון אם קרא 'יהודיים' במקום 'יהודים', או להיפך יצא, שהכל ענין אחד. לכתחילה צריך לקרוא בטעמים. ואם אין שם מי שיודע בטעמים, סב.יקראו בלי טעמים. יש להיזהר שהקורא את המגילה לעצמו לצאת ידי חובתו, ישמיע סג.ידי חובתו. ובדיעבד אם קרא ולא השמיע לאזנו, יחזור ויקרא בלא ברכותיה.הקריאה לאוזנו, מפני שלדעת כמה פוסקים אם לא השמיע לאוזנו לא יצא הקורא את המגילה בעל פה, לא יצא ידי חובתו. ולכתחילה צריך סד.במגילה זו.או שהשמיט ענין שלם באמצע המגילה, אין יוצאים ידי חובה בקריאה חובתו. אך אם השמיט הסופר פסוק ראשון, או פסוק אחרון מן המגילה, המגילה כמה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא בעל פה, יצא ידי שתהיה המגילה כתובה כולה לפניו. ובדיעבד אם השמיט הסופר באמצע הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובתו. ולכן אם דילג פסוק סה.פסוק שדילג, ולהמשיך על הסדר.שפסק לא יצא, שהרי קרא אותו פסוק למפרע, אלא צריך לחזר לאותו אחד, ונזכר אחר כמה פסוקים, וחזר וקרא הפסוק שדילג, והמשיך ממקום הקורא את המגילה לסירוגין, דהיינו שקרא מעט ופסק ושהה, וחזר סו.שיסיים ברכה אחרונה.מקום טוב להחמיר בזה, שלא יפסיק אף אחר שסיים קריאת המגילה, עד אחר שסיים קריאת המגילה, קודם שהתחיל לברך ברכה אחרונה. ומכל בדיבור, עד שיגיע למקום קריאת הש\"ץ. ומותר מן הדין להפסיק בדיבור הש\"ץ בקריאתו, לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא מאותו מקום בו הפסיק את המגילה מפי הש\"ץ הפסיק בדיבור באמצע הקריאה, ובינתיים המשיך אין להפסיק באמצע קריאת המגילה ביותר מכדי נשימה אחת. ואם השומע שפסק. ואפילו אם דיבר באמצע קריאת המגילה, יצא ידי חובה. ולכתחילה והמשיך קריאתו, אפילו שהה כמה שעות יצא ידי חובה, וחוזר למקום הקורא את המגילה ושמע קדיש או קדושה באמצע הקריאה, יפסיק סז.ואף על פי שדין הנמצא והשומע ברכה מחבירו באמצע קריאת המגילה, יפסיק ויענה אמן, כדין ויענה, כדין השומע קדיש או קדושה באמצע קריאת שמע וברכותיה. [ .. וכל זה כשקורא את המגילה בעצמו, אבל אם שומע דין הנמצא באמצע קריאת המגילה, לנמצא באמצע פסוקי דזמרה, שמתר שמע וברכותיה אסור לענות אמן דברכות, מכל מקום לעניין זה יש לדמות באמצע המגילה כדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, ובקריאת השומע ברכה מחבירו באמצע פסוקי דזמרה]תיבות. וכלל גדול בידינו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.הקריאה, שהרי בינתיים ימשיך הקורא בקריאתו, ויכול להפסיד מספר קריאתה מאחר, לא יפסיק לענות קדיש או קדושה או אמן דברכות באמצע לענות אמן. ואכמ\"ל . מי שהחל להתנמנם באמצע קריאת המגילה, אם היה קורא בעצמו, סחשמע כל המגילה, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ממקום בו החל להתנמנם.ימשיך בקריאתו ויוצא ידי חובה. אבל אם היה שומע מאחר, הואיל ולא נוהגים לומר ארבעה הפסוקים של גאולה כל הקהל ביחד בקול רם, סט.והם: 'איש יהודי היה בשושן הבירה', 'ומרדכי יצא מלפני המלך', 'ליהודים מתוך המגילה.ובכל הפסוקים האלה צריך הש\"ץ לחזור לאחר הציבור ולקוראם לבדו ירושלים להוסיף ולומר בקול רם גם פסוק: 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'. היתה אורה ושמחה', 'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש'. ומנהג צריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו ע.דהיינו גם תיבות 'ואת' מאות איש. ולכתחילה יש להיזהר כשקורא במהירות שמות עשרת בני וכו'' עד 'עשרת', מפני שעשרת בני המן היו שרי חמישים על אותם חמש כאחד. ונוהגים להתחיל ולומר בנשימה אחת מתיבות 'חמש מאות איש [ ,. ובדיעבד אם קרא כמה המן, שיתבונן במגילה ויקרא כל התיבות מתוכה]כולה באמצע עשרת בני המן, אין זה מעכב, ויצא ידי חובה.בנשימה אחת, אין זה מעכב, ויצא ידי חובה. ואפילו שהה כדי לגמור את תיבות שלא מתוך המגילה, יצא ידי חובה. ואם קרא עשרת בני המן שלא שמשמאל, ושמותיהם של עשרת בני המן שמימין יש נוהגים לחזור בפרק ח' פסוק יא על תיבת 'להרג', ובפעם השניה עא.נוסחאות שונות בזה.פסוק ב' על תיבת 'בפניהם', ובפעם השניה אומרים 'לפניהם', מפני שיש אומרים 'ולהרג', מפני שיש נוסחאות שונות בזה. וכן נוהגים לחזר בפרק ט' אחר שסיים לא יברך ברכה אחרונה עד שיגלול המגילה מסופה עב.שמברך ברכה אחרונה.הציבור יגללו המגילה קודם ברכה אחרונה. ואין לגלול המגילה בשעה לתחילתה, שגנאי הוא למגילה שתהא מונחת פתוחה שלא לצורך. ואף מי שאין בידו מגילה כשרה, ונמצא במקום שאינו יכול להשיגה, או עג.כשרה, יקרא את המגילה בלי ברכות בליל פורים וביום פורים.על כך, לא יברך על ההלל לא לפניו ולא לאחריו. ואם יש בידו מגילה שאינה לו מגילה הרי הוא מתחייב לגמור את ההלל. ומכל מקום כיון שיש חולקים אומרים שמכיוון שקריאת המגילה היא במקום ההלל (מגילה יד.), כשאין לשמוע קריאת המגילה מאחר, יאמר הלל שלם בלי ברכות, מפני שיש דין פרזים ומקפים מצות מקרא מגילה ושאר מצות הפורים, נחלקות לשני ימים, יום י\"ד עד.זמן קריאתה ברוב העולם, ובט\"ו באדר בלא ברכות.יהושע בן-נון, קוראים בה את המגילה שני ימים, בי\"ד באדר בברכות, שזהו יהושע בן נון וכן שושן הבירה. עיר שיש בה ספק אם מוקפת חומה מימות באדר לבני הפרזים, ויום ט\"ו באדר לבני הערים המוקפות חומה מימות בערי הספיקות יקראו בתורה בי\"ד באדר בברכות, ובט\"ו בלא ברכות. עה.ואם רצו לקרוא בתורה אף ביום ט\"ו בברכות, יש להם על מה שיסמוכו. נכון שלא יאמרו בערי הספיקות על הניסים בתפילה ובברכת המזון אלא עו.מלאכה בי\"ד באדר. אבל בט\"ו באדר מותרים בעשיית מלאכה.בי\"ד באדר. וטוב וראוי שיקיימו המצוות הללו גם בט\"ו באדר ואינם עושים מה שיסמוכו. ויקיימו מצות סעודת פורים, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ביום י\"ד באדר. ואם רוצים לומר על הניסים גם בט\"ו באדר, יש להם על בארץ ישראל ישנם כמה ערים שיש בהן ספק אם הן מוקפות חומה עז.המסופקות, כגון בתל אביב הסמוכה ליפו. והמחמיר תבוא עליו ברכה.ויש מחמירים לקרוא את המגילה שני ימים אף בערים הסמוכות לערים מקום שיש ספק, יעשו שאלת חכם ויבררו מה היה מנהג המקום בעבר. מסופקות. ויש מונים עוד ערים בארץ ישראל ובחו\"ל שהן בספק, ובכל ויש אומרים שאף חיפה ובאר שבע ואשקלון ובית שאן ועקרון הן ערים בלא ברכה ואלו הן: חברון, טבריה, יפו, לוד, עזה, עכו, צפת, רמלה ושכם. מימות יהושע בן-נון, ונהגו להחמיר לקרא בהן את המגילה גם בט\"ו באדר מקום הסמוך לכרך שהיה מוקף חומה מימות יהושע בן-נון, וכן מקום עח. ונתבארו הדברים לאורך הנראה עמו, נדונים ככרך, וקוראים בהם את המגילה בט\"ו באדר. ונחלקו [ ..הפוסקים בהגדרות 'סמוך' ו'נראה', ואכמ\"ל].ולרוחב בספר 'תורת המועדים' על הלכות פורים וד' פרשיות ע\"ש תושב כרך שקוראים בו את המגילה בט\"ו באדר, שקרא את המגילה עט.ביום ט\"ו, קורא את המגילה ביום ט\"ו בלא ברכות.או בדרך, ולא היתה בידו מגילה כשרה ביום ט\"ו, ונזדמנה לו מגילה כשרה י\"ד אלא ביום ט\"ו בלבד, לא יצא ידי חובה. אולם תושב עיר שהיה בספינה גם ביום ט\"ו באדר בלא ברכות. ותושב עיר שלא קרא את המגילה ביום בכרך ביום י\"ד, יצא ידי חובה בדיעבד. ומכל מקום יחזור ויקרא את המגילה תושב כרך שהוא ש\"ץ, ונמצא בעיר בליל י\"ד באדר, וחוזר באותו לילה פ.שהרי אף הוא עצמו חייב בקריאתה באותו יום, הכרך לן בליל י\"ד בעיר, רשאי אף לכתחילה לקרוא את המגילה להוציא אם אפשר עדיף שיקרא את המגילה בן עיר החייב בקריאתה בי\"ד. ואם בן לפני בני העיר להוציאם ידי חובה, רשאי מן הדין לעשות כן. ומכל מקום חובה, וכן תושב כרך שבא לעיר ביום י\"ד בבקר, ורוצה לקרוא את המגילה לעירו, ורוצה לקרוא את המגילה בליל י\"ד לפני בני העיר, להוציאם ידי [ .. אבל תושב עיר שקרא את המגילה את בני העיר ידי חובה]ונכון להחמיר בזה אף אם כוונתו ללון בכרך בליל בי\"ד באדר, ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לקרוא את המגילה בט\"ו להוציא מדין פרוז בן יומו, וכמו שיבואר להלן[ .. ויקראנה בפניהם אחד מבני הכרך.את בני הכרך ידי חובתם]ט\"ו בן כרך שקוראים בו את המגילה בט\"ו באדר, שהלך לעיר שקוראין בה פא.ושהה שם אחר עלות [ , אף על פי שחזר בו ביום בי\"ד, אם היה בזמן עלות השחר של יום י\"ד בעיר]על המגילה בט\"ו באדר. באדר. וכן יקיים את שאר מצות הפורים אף ביום ט\"ו. ומכל מקום לא יברך ואם חזר לכרך קודם עלות השחר של יום ט\"ו, חוזר וקורא את המגילה בט\"ו מצות הפורים בי\"ד באדר, כל שהיה בעיר בזמן עלות השחר של יום י\"ד. כשהוא נמצא בכרך ביום י\"ד באדר, צריך לקרוא את המגילה ולקיים את לכרך, הרי הוא נחשב לפרוז בן יומו, וקורא את המגילה בי\"ד באדר. ואפילו השחר שיעור זמן שאפשר לקרוא בו את המגילה . בן כרך שהלך לעיר אחר עלות השחר של יום י\"ד באדר, וחזר לכרך בו פב ,מצות הפורים ביום ט\"ו באדר. אינו נחשב פרוז בן יומו, וקורא את המגילה בט\"ו בלבד. וכן יקיים את שאר ביום, וכן בן כרך שהלך לעיר בליל י\"ד באדר, וחזר לכרך קודם עלות השחר בן כרך שהלך לעיר אחר עלות השחר של יום י\"ד באדר, ונשאר שם עד פג.ושאר מצוות הפורים ביום ט\"ו באדר.ברכה, ויאמר 'ועל הניסים' בתפילה ובברכת המזון, ויעשה משלוח מנות מצוות הפורים. ובדיעבד אם עשה כן, יקרא את המגילה בט\"ו באדר בלא מקריאת המגילה לגמרי. והחרד לדבר ה' יזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד אחר עלות השחר של יום ט\"ו באדר, לדעת רוב הראשונים הרי זה פטור בן עיר שהלך לכרך בליל ט\"ו באדר, והיה בכרך בזמן עלות השחר של יום פד., ]ושהה שם אחר עלות השחר שעור זמן שאפשר לקרוא בו את המגילה[ מצוות הפורים בט\"ו כלל.וחזר קודם עלות השחר לעירו, אינו צריך לקרוא את המגילה ולקיים את הפורים ביום ט\"ו. אולם אם הלך לכרך ביום ט\"ו אחר עלות השחר, או בלילה חוזר וקורא את המגילה ללא ברכה בט\"ו באדר, ומקיים את שאר מצוות הרי הוא נחשב למוקף בן יומו, ואף שקרא את המגילה בי\"ד באדר בעירו, ט\"ו בן עיר שהלך לכרך קודם עלות השחר של יום י\"ד, ונשאר שם עד אחר פה.ויעשה את שאר מצוות הפורים בשני הימים. המגילה גם בט\"ו בלא ברכות. וכן יאמר על הניסים בתפילה ובברכת המזון אם עשה כן, יקרא את המגילה בי\"ד בלא ברכות. וראוי להחמיר שיקרא את והחרד לדבר ה' יזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד מצוות הפורים. ובדיעבד לדעת כמה מרבותינו הפוסקים, הרי שהוא פטור מקריאת המגילה לגמרי. עלות השחר של יום י\"ד, וחזר לעירו ביום י\"ד, או בליל ט\"ו קודם עלות השחר, יש להבהיר בעניין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, כי דעת כמה פו.הנזכרים לעיל. ואם נתעורר לו ספק יעשה שאלת חכם.שירא שמים יעשה כל מה שיכול כדי שלא יבוא לידי אחד מן הספקות מתחלה בדעתו להתעכב, ושוב נמלך בדעתו, או נאנס. לאור הדברים נראה מחשבתו בזמן כניסת ליל י\"ד. וכתבו עוד הפוסקים לדון מה יעשה מי שהיה בזה, נחלקו עוד איזה זמן מחשבתו קובע, אם מחשבתו ביציאתו לדרך, או וגם יתעכב שם בפועל. ואם תמצא לומר שמחשבתו ודעתו הם הקובעים שמצריכים שני הדברים גם יחד, שיהיה בדעתו ובמחשבתו להתעכב שם, במחשבתו ובדעתו. ויש אומרים שהכל תלוי במקום המצאו בפועל. ויש מרבותינו הראשונים שאין הדבר תלוי במקום המצאו בפועל, אלא הכל תלוי סדר תפילות ימי פורים יש נוהגים לומר 'על הניסים'. ויש אומרים ''ועל הניסים'' בתוספת וא\"ו פז.המנהג שלא להוסיף. עמהם כן עשה עמנו'. אולם דעת כמה ראשונים שאין להוסיף נוסח זה. וכן שנדפס בכמה סדורים \"נס ופלא\". ויש מוסיפים ואומרים: 'כשם שעשית ונפלאות\", בלשון רבים, לרמז על הניסים הרבים שאירעו בפורים, ושלא כמו השניה היא הנכונה. ובסוף ''ועל הניסים'' צריך לומר: 'ועשית עמהם \"ניסים הזה'. ויש אומרים 'בימים ההם בזמן הזה', בלא תוספת וא\"ו החבור. והנוסחא החבור. והנכון לומר \"'ועל הניסים'\". וכמו כן יש אומרים 'בימים ההם ובזמן מי ששכח לומר 'ועל הניסים' בתפילה, אם נזכר קודם שסיים הברכה, פח.וכו', עד \"ונודה לשמך הגדול סלה\".ירצה בסיום 'אלוהי נצור' יאמר: \"מודים אנחנו לך על הניסים ועל הפרקן\" שאמר ה', אינו רשאי לחתום 'למדני חוקיך' אלא ממשיך בתפילתו. ואם כל שלא הזכיר שם שמים בחתימת הברכה, חוזר ואומרו. ואם נזכר לאחר . מי שרגיל להאריך בתפילתו, וכשהגיע לאמירת 'ועל הניסים' התחיל פטמיד, ואפילו באמצע הברכה.וחזר להתפלל, ובאמצע תפילתו נזכר שהדין הוא שאינו חוזר, צריך להפסיק חוזר. ומי שטעה בהלכה, וחשב שצריך לחזור כשלא אמר \"'ועל הניסים'\", ואומרו במקומו, כתקנת חז\"ל. ואם נזכר לאחר שחתם 'ברוך אתה ה'', אינו בברכת רצה, היכן שאומרים יעלה ויבוא, אם נזכר לאחר מכן בהודאה, חוזר יקשיב וישמע אמירת הקדושה מפי הש\"ץ. ומי שטעה ואמר 'ועל הניסים' לענות קדושה עם הציבור, אלא כשיגיע הש\"ץ לקדושה והוא עודנו בתפילה, הש\"ץ בתפילת החזרה, אינו רשאי לדלג על אמירת 'ועל הניסים' כדי להספיק בליל פורים אחר תפילת שמונה עשרה, אומרים חצי קדיש, וקוראים צ.מקום יעשו כמנהגם.אחר המגילה, ומסיימים את התפילה ככל ערב. וכן מנהג הספרדים. ובכל את המגילה, ואין אומרים קדיש תתקבל אלא אחר ואתה קדוש שאומרים אחר חזרת הש\"ץ ביום פורים שחרית, אומרים חצי קדיש, ומוציאים צא.באדר, אינם נופלים על פניהם.בי\"ד ובט\"ו באדר, וגם בני הפרזים ביום ט\"ו באדר, ובני המוקפים ביום י\"ד פסוק זה, אינו מעכב, הואיל וכבר נשלמה הפרשה. ואין נופלים על פניהם האחרון של הקריאה, כדי להשלים הפרשה לעשרה פסוקים. ואם לא כפל ספר תורה, וקוראים שלשה עולים בפרשת 'ויבא עמלק'. וכופלים הפסוק אחר קריאת התורה, אומרים חצי קדיש, ו'אשרי', ואין אומרים מזמור צב.תורה למקומו לפני קריאת המגילה, עד לאחר קדיש תתקבל.וששון ויקר', ימשמש בתפילין וינשקם. ומנהג הספרדים שלא להחזיר ספר התפילין קודם מקרא מגילה. וכשאומר פסוק 'ליהודים היתה אורה ושמחה ויש נוהגים לומר 'אשרי - ובא לציון' אחר קריאת המגילה. ואין מסירין את 'יענך ה'', ומתחיל 'ובא לציון' עד 'ועד עולם', וקוראים את המגילה בברכותיה. ברית מילה בפורים אם יש מילה בבית הכנסת ביום פורים, מנהג הספרדים ועדות המזרח צג.ויש מהאשכנזים שנוהגים למול קודם קריאת המגילה.למול אחר קריאת המגילה וסיום התפילה. וכן מנהג כמה מקהלות האשכנזים. הנהגת ימי הפורים נוהגים ללבוש בגדי יום טוב לכבוד פורים. וילבש בגדי יום טוב גם בליל צד.פורים.. פורים מותר מן הדין בעשיית מלאכה. ומכל מקום נהגו להחמיר שלא צהשלא לעשות מלאכה גם ביום ט\"ו באדר.מעיקר הדין אינם אסורים בעשיית מלאכה אלא בי\"ד באדר, וטוב להחמיר באדר. ובעיר שיש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון, הפרזים לעשות מלאכה בט\"ו באדר, ובני המוקפים לעשות מלאכה בי\"ד לעשות מלאכה בפורים. ובליל פורים מותר לעשות מלאכה. וכן מותר לבני מותר לעשות מלאכת מצוה בפורים, כגון לכתוב חידושי תורה ופסקי צו.בפורים. ואם חל פורים בערב שבת, מתר להסתפר לכבוד שבת.גוי. ומכל מקום מותר להתגלח בפורים לצורך היום. וכן מותר לגזוז ציפורניו מותר לעשות מלאכת דבר האבד. ויש אוסרים להסתפר בפורים, אלא על ידי של פורים. וכן מי שאין לו מה לאכול, מותר לעשות מלאכה בפורים. וכן אלא אם כן היא לצורך פורים עצמו, כגון למכור מצרכי מזון לצורך המשתה ומותר מן הדין להסתחר בסחורה בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר בסחורה, במלאכה שהיא בפרהסיא, ויש בה רעש, כגון בניית בית, אפילו על ידי גוי. שאין בו טרחה. וכן מותר לעשות מלאכה על ידי גוי בפורים. ויש אוסרים הלכות. ואפילו לכתב אגרת שלומים, או לערך חשבונות עסקיו, וכן כל דבר אין מספידין בימים אלו אלא לתלמיד חכם בפניו, דהיינו בשעת הלווייתו. צז.על שהתענה בפורים.פורים אחר מנחה. וצריך לשבת בתענית יום אחד לאחר הפורים לכפרה ובתענית. ומכל מקום מותר להתענות תענית חלום בפורים, ויאכל סעודת הפרזים ביום ט\"ו באדר, ותושבי המוקפים ביום י\"ד באדר, אסורים בהספד וכן אסור לבכות בימים אלו. וכן אסור להתענות בימים אלו. ואף תושבי יש נוהגים להתחפש בפורים, אולם אסור בתכלית האיסור לגברים צח.ילדה, וכן להיפך. ושומר נפשו ירחק מזה.והגדולים מצווים בזה אף על הקטנים, שלא להלביש אפילו ילד קטן בגדי ללבוש בגדי נשים בפורים. וכן אסור לנשים ללבוש בגדי גברים בפורים. מותר לישא אשה בפורים. וכל שכן שמתר לעשות סעודת פדיון הבן, צט.או סעודת ברית מילה. הלכות משלוח מנות מצוה מדברי קבלה לשלוח לחבירו בפורים שתי מנות של מיני תבשיל, ק.או שני מיני אוכלין, או שתי מנות של בשר. מעיקר הדין אין המנות צריכות להיות מבושלות ומזמנות לאכילה מיד, קא.ידי חובה במשלוח בהמה או עוף חיים שלא נשחטו.ויוצאים ידי חובה גם במשלוח בשר או עוף שאינו מבושל. אולם אין יוצאים השולח לחבירו משלוח מנות שאינו מאכל, כגון בגדים, סדינים וכיוצא קב.קודש למשלוח מנות, שאינו יוצא בזה.משלוח מנות. וכמו כן תלמיד חכם השולח לחבירו חידושי תורה, או ספרי בזה, וכן סיגריות לעישון טבק להרחה וכיו\"ב, אין יוצא בזה ידי חובת מצות צריך לשלוח שני מיני מאכל למשלוח מנות, ואין יוצאים ידי חובה קג.ממנו כמה מיני תבשילים, או תבשיל צלוי ותבשיל מבושל.והם חלוקים בטעמם ובטבעם. וכל שכן אם היה הבשר חי, שאפשר לעשות שונים, אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי חובת מצות משלוח מנות, הואיל בזה ידי חובת מצות משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים במשלוח מין מאכל אחד. ואפילו חלקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא מעיקר הדין יוצא ידי חובה במשלוח מנות כששולח מין מאכל ומין קד.לשלח שני מיני מאכל.משקים בלבד, יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות. ומכל מקום טוב להדר משקה, כגון בקבוק יין, שהמשקה נחשב למנה. ואפילו אם שלח שני מיני השולח פת עם תבשיל, נחשבים לשתי מנות, שאף הפת נחשבת למנה, קה.מנות.ויוצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות. ונוהגים לשלח מיני מתיקה למשלוח טוב להחמיר לחלק המנות בכלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת קו.או קערה נפרדת, ולא יניח את שתי המנות בצלחת או קערה אחת. השולח דבר שאינו ראוי לאכילה למקבל, כגון ששלח עוף שחוט ונמצא קז.למקבל, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות תחתיהם.דברים שיוכל לאוכלם. והשולח מנות לחבירו, ונגנבו או אבדו קדם שהגיעו מעיקר הדין יצא ידי חובת מצות משלוח מנות. אבל טוב להחמיר לשלוח דבר שאינו יכול לאוכלו, כגון שהוא חולה סכרת, ושולח לו עוגות מתוקות, טריפה, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחת אותה מנה. והשולח לחבירו . נכון להיזהר שיהיו המנות יקרות וחשובות כפי ערך הנותן. ואם המקבל קחתלמיד חכם או עשיר ונכבד, ראוי שהמנות יהיו לפי ערכו. יש להיזהר שיהיה במשלוח מנות כדי שיעור אכילת סעודה.קט. . לכתחילה יש לשלוח את שתי המנות בבת אחת. ומכל מקום אם שולח קילחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחריה מנה נוספת, יצא ידי חובה. זמן מצות משלוח מנות, ביום ולא בלילה. ואם שלח בלילה לא יצא ידי קיא.פורים דווקא. וטוב לחוש לדעת המחמירים.ביום פורים יצא ידי חובה. ויש חולקים ואומרים שצריך לשלח המנות ביום חובתו. ויש אומרים שאפילו אם שלח מנות קודם פורים, כל שהגיעו המנות . נשים חייבות במצות משלוח מנות. אך יש להיזהר שלא ישלחו משלוח קיבמנות איש לאשה או אשה לאיש. . בנים ובנות הסמוכים על שלחן אביהם, כל שהגיעו למצוות, חייבים קיגמנות.במצות משלוח מנות. וטוב לחנך את הקטנים שהגיעו לחנוך למצות משלוח . אבל חייב במצות משלוח מנות, אף בתוך שבעת ימי אבלותו. ולמנהג קידבתוך ימי השבעה. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים. ויש מהאשכנזים שנהגו הספרדים ועדות המזרח, מותר אף לשלוח מנות למי שהוא אבל, ואפילו ל' יום על שאר קרובים.שלא לשלוח מנות למי שהוא אבל בתוך י\"ב חדש על אביו או אימו, או בתוך . עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצות משלוח מנות. ואם אין לו אלא קטומשלוח מנות וגם מצות סעודת פורים.סעודת פורים, יחליף המנות עם חבירו העני, ובזה יוכלו לקיים גם מצות כדי שיעור סעודת פורים, ואם ישלחם במשלוח מנות לא יוכל לקיים מצות השולח מנות לחבירו, ומתנה עמו שיהיו במתנה על מנת להחזיר, אינו קטז.יוצא ידי חובה. . השולח מנות לחבירו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו, יש קיזאומרים שלא יצא ידי חובתו. ולכן יחזור וישלח בציון שמו. השולח מנות לחבירו, וסירב הלה לקבלם, כגון ששרויים בריב, או קיח.לאדם אחר.שמחל לו עליהם, יחזור השולח ויקים מצות משלוח מנות על ידי משלוח תלמיד השולח מנות לרבו, יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות, כי גם קיט.ואדרבה יש בזה גם מצות עשה של [ .\". וכן הרב ששלח מנות לתלמידו יצא. רבו בכלל ומשלוח מנות איש \"לרעהו]ואחר כך מחזיר לו הקטן משלוח מנות.לעם הארץ, יצא ידי חובה. ויש נוהגים שהגדול שולח תחילה מנות לקטן, וכן אב השולח לבנו, ובן השולח לאביו, יוצאים ידי חובה. וכן השולח מנות כבוד התורה לשלח לרבו כפי כבודו השולח מנות לקטן שלא הגיע למצוות, צריך לחזור ולשלוח מנות קכ.לאיש גדול. השולח מנות לאיש חשוב, אף על פי שהשולח נהנה בנתינת המשלוח, קכא.פנים אין כאן אלא הנאה לשולח, בלא דברי אכילה.אין המקבל יוצא ידי חובה בקבלתו מפני הנאתו של השולח, כיון שעל כל הלוקח מנותיו ומביאם בעצמו לבית חבירו, יוצא ידי חובת מצות קכב.שליח גוי, שלא שייך בהם דין שליחות, ויוצא בזה ידי חובהרשאי לשלוח אפילו על ידי שליח קטן שלא הגיע למצוות, או אפילו על ידי משלוח מנות, ואין צריך לשלח דווקא על ידי שליח. וכששולח על ידי שליח, יש נוהגים להקדים מצוות משלוח מנות ומצות מתנות לאביונים, קודם קכג.ואין בכך כלום.מיני פירות אפילו יותר משיעור כביצה, קודם קיום מצות משלוח מנות, סעודת פורים. ומכל מקום מותר לטעום מיני מזונות עד שיעור כביצה, או הלכות מתנות לאביונים חייב אדם לתת לשני אביונים מתנה לכל אחד מהם של מעות, או מיני קכד.ידי חובה במתן המחאה בנקאית (צ'ק).תבשיל, או מיני אכלין. ויוצאים בשקלים או דולרים וכיו\"ב, וכמו כן יוצאים מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בנתינת שווה פרוטה לכל אביון. ומכל קכה.סעודה אחת של לחם ולפתן.מקום ראוי להחמיר ולתת בעין יפה וברוח נדיבה, ולכל הפחות כשעור שווי זמן נתינת מתנות לאביונים, ביום פורים ולא בלילה, ולכן אם נתן בליל קכו.בשמו, יוצא בזה ידי חובה. מנת שיהיו בידו בתורת פיקדון עד ליום הפורים, וביום הפורים יתנם לעני עד ליום פורים, יצא ידי חובה. וכן הנותן לגבאי צדקה קודם הפורים, על או אפילו ביום תענית אסתר, והתנה עמו שלא יזכה בהם ולא ישתמש בהם ולהלכה נראה שנכון שייתן שוב ביום פורים. אולם אם נתן לעני בליל פורים, העני עד ליום פורים, יש אומרים שיצא ידי חובה. ויש אומרים שלא יצא. שיאכל סעודת פורים. ואם נתן מתנות לאביונים בליל פורים, ולא אוכלם פורים, יחזור וייתן ביום פורים. ולכתחילה יש לתת ביום פורים בבוקר, קודם נשים חייבות במצות מתנות לאביונים.קכז. בנים ובנות הסמוכים על שלחן הוריהם, כל שהגיעו למצוות, חייבים קכח.למצוות.במצות מתנות לאביונים. וטוב לחנך בזה אף את הקטנים שלא הגיעו אבל חייב במצות מתנות לאביונים, ואפילו בתוך שבעת ימי אבלותו. קכט.חובת המצווה.ואבל שהוא עני, נותנים לו מתנות לאביונים ביום פורים, ויוצאים בזה ידי עני המתפרנס מן הצדקה, חייב לתת מתנות לאביונים. ויכול לתת מתנה קל.יוצאים ידי חובת מצות מתנות לאביונים כשנותן במתנה על מנת להחזיר.מראש שיחזיר לו המעות, כדי שלא יהיה כמתנה על מנת להחזיר, שאין לעני אחר, ואותו עני יחזור וייתן לו מתנה. ומכל מקום יזהר שלא יתנה עמו מותר לתת מתנות לאביונים בעילום שם, ואין צריך לומר לעני מי קלא. הנותן, ואדרבה יש בזה מצות נתינת צדקה בסתר, שמעלתה גדולה ביותר. הנוהג להפריש מעשר כספים מרווחיו מדי חודש בחדשו, אינו רשאי קלב. לתת מכסף זה לצורך מתנות לאביונים. אולם אם כשהתחיל להפריש מעשר כספים אמר בפירוש שעושה כן בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר לצורך מתנות לאביונים. ואם נתן כבר ורוצה להוסיף על חובתו ולתת נתינה מרובה ביותר לאותם אביונים, או לאביונים אחרים, רשאי לתת התוספת מכסף מעשר. הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים, יצא ידי חובתו. וכן הנותן לאב קלג. ובנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים יצא. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו בזה אחר זה, לא יצא, וצריך לתת לעוד עני. יוצאים ידי חובת המצווה בנתינה לאביון קטן שלא הגיע למצוות.קלד. גבאי צדקה שגבו מעות לצורך מתנות לאביונים, אינם רשאים קלה. להשתמש בכסף זה לצורך צדקה אחרת, או לצורך מצוות אחרות, אלא יחלקו הכל לעניים בפורים. ואם נשארו מעות בידיהם יפלו לכיס של צדקה. ויש אומרים, שאף מי שחשב בליבו לתת לעניים מעות המונחים אצלו למתנות לאביונים בפורים, אינו רשאי להשתמש בכסף זה לצדקה אחרת. אבל העני שקיבל מתנות לאביונים מידי גבאי צדקה, יכול להשתמש במעות לכל מה שירצה. אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו.קלו. הלכות סעודת פורים מצוה מדברי קבלה לאכל סעודה ביום הפורים. ומצוה להרבות בסעודה קלז. זו. ובסעודה אחת שעושים ביום פורים יוצאים ידי חובה. ולכתחילה יש להדר לאכל בשר בהמה בסעודת פורים, שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ומכל מקום אם אינו יכול לאכול בשר בהמה, יאכל בשר עוף. מעיקר הדין אין חיוב לאכל פת בסעודת פורים. ונכון להחמיר קלח. לכתחילה לאכול פת. אמרו חז\"ל \"חייב איניש לביסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן קלט. לברוך מרדכי\" והיינו שישתה יין בסעודת פורים. אך אם מחמת שכרותו עלול לבוא לידי קלות ראש, או לידי זלזול במצווה אחת, ואפילו מצוה דרבנן, כגון בתפילת מנחה או ערבית, או במצוות שבין אדם לחבירו וכיו\"ב, אסור לו להשתכר, ובפרט במקום שיש בזה גם חילול השם. וישתה מעט יין ויישן, ויקיים בזה המצווה. ומי שהיין מזיק לו, פטור מלשתות יין בפורים. אם טעה ולא אמר 'ועל הניסים' בברכת המזון, אם נזכר קודם שאמר קמ. , חוזר ואומרו. ואם נזכר ]'כדי לחתום 'על הארץ ועל המזון[ ה' של הברכה לאחר שהזכיר שם ה', אינו חוזר. ואינו רשאי לומר 'למדני חקיך' ולחזור ולומר 'ועל הניסים', אלא באמצע 'הרחמן' יאמר: \"הרחמן הוא יעשה עמנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי ואסתר וכו'\", עד \"ועשית עמהם ניסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה\". אם נמשכה סעודת פורים עד הלילה, אם לא התפלל ערבית של קמא. מוצאי פורים, יאמר 'ועל הניסים' בברכת המזון, אבל אם התפלל ערבית, לא יאמר 'ועל הניסים' בברכת המזון. זמן סעודת פורים ביום פורים. ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. קמב. אולם גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. ויש נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית קודם שיגיע זמן מנחה גדולה. ויש נוהגים לאכול סעודת פורים אחר הצהרים, ומתפללים מנחה גדולה קודם סעודת פורים. אבל אין ראוי להתחיל סמוך לשקיעת החמה ביום פורים. ואם חל פורים בערב שבת, אוכלים סעודת פורים בבוקר, מפני כבוד השבת, שעל ידי כך יוכל לאכול סעודת ליל שבת לתאבון. ואם לא עשה הסעודה בבוקר, יעשנה קודם חצות היום, ולכל הפחות קודם שעה עשירית מהיום. ובדיעבד יעשה הסעודה עד שקיעת החמה. . נשים חייבות במצות סעודת פורים, כשם שחייבות בשאר מצות קמג הפורים, שאף הן היו באותו הנס. ומצוה לחנך את הקטנים שלא הגיעו למצוות לקיים מצות סעודת פורים. . טוב שיעסוק מעט בדברי תורה קודם סעודת פורים. משום שנאמר קמד במגילת אסתר (ח, טז): \"ליהודים היתה אורה ושמחה\", ודרשו חז\"ל (מגילה טז:) 'אורה - זו תורה'."},{"filename":"191.pdf","content":"כיסוי הפת| נטל את ידיו קודם הקידוש| ' פיוט 'אזמר בשבחין| ' אמירת 'צאתכם לשלום' שבפיוט 'שלום עליכם| כיצד ינהג המקדש על הפת נושאי השיעור: מצות קידוש כאשר אין לו יין ולא פת | קידוש הלילה על חמר מדינה| הבדלה על חמר מדינה| קידוש על פרוסת לחם| סדר הקידוש על הפת| בקידוש עליו קידוש היום על חמר מדינה | ברכה על פת של דוחן ופת קטנית|191 גליוןמיום א' ז' שבט תשע\"ח פרשת כי תשא - פרה קידוש על הפת ועל חמר מדינה (הלכות קידוש ז') א. נטל את ידיו קודם הקידוש על הפת ולא אמר את 'שלום עליכם' מי שאין לו יין בליל שבת מקדש רק על הפת, ולא על שיכר או דבר אחר וסדר הקידוש על הפת כך הוא: ראשית כל קודם שיטול (שלחן ערוך סימן רעב סעיף ט). ידיים יאמר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל'. וכן אם נוהג לומר 'אזמר בשבחין' או 'בר יוחאי'. יש כל מיני מנהגים בכל מיני עדות לומר פיוטים. יש לדון כאשר טעה ונטל ידיו ועדיין לא אמר את הפיוטים הללו, שהנה רשאי לומר - אני לא מכיר [ .'שלום עליכם' ו'אשת חיל', שזה כל עם ישראל אומרים . כמו כן גם אמירתם אינה כל כך ]עדה שלא אומרים את שני הדברים האלו הרבה זמן, זו לא שהיה מרובה. וגם, שזה מעניין הקידוש שהרי הוא מקדש על הפת, לכן אפשר לומר שזה כמו חלק מעניין הסעודה. וכבר דיברנו בעבר שמעיקר הדין מותר לדבר בין נטילת ידים ל'המוציא', קל וחומר דבר כזה ששייך לסעודה. אבל את הפיוט 'אזמר בשבחין' וכל השאר, כיון שנטל את ידיו לא יאמרם אלא רק לאחר בציעת הפת, שהיא הקידוש שלו. לכן יקדש על הפת ויאכל כזית, ולאחר מכן יאמר 'אזמר בשבחין' וכל השאר. לא כדאי להפסיק עבור הפיוטים הללו בין נטילה לקידוש, כשמקדש על הפת. ב. צאתכם לשלום דרך אגב, יש שנוהגים לחזור בפיוט 'שלום עליכם' על כל בית שלוש פעמים, אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר פעם אחת, הסיבה לכך היא שהוא היה ממהר ללכת ללמוד. ולגבי אמירת הבית 'צאתכם לשלום' יש מחלוקת אם אומרים או לא. יש אומרים שאין לאומרו שהרי כיצד אומרים למלאכים שרק הגיעו 'צאתכם לשלום'?! הרי אם בא אליך אורח וכי אתה אומר לו 'צאתך לשלום'?! תגיד לו שלום עליכם! ברוכים הבאים! ואילו יש אומרים לאומרו וטעמם, שאומרים להם 'שלום עליכם' אבל כשתצאו תצאו לשלום. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אומר 'צאתכם לשלום', אבל אני לא יודע אם בגלל הסיבה הזאת, אמנם פעם ככה הוא אמר לי \"עוד לא באו כבר אתה מגרש אותם\"..., אבל יכול מאד להיות שהוא רצה למהר ולכן לא אמרו. ג. פיוט אזמר בשבחין וכמו כן הפיוט 'אזמר בשבחין' הוא פיוט של רבינו האר\"י ז\"ל והוא פיוט חשוב. פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בארגנטינה, היה שם יהודי אחד בעל בית צדיק שאין כדוגמתו, ר' שאול סתהון, שהיה ממש איש חסד בעל מידות. והוא זכה שכל פעם שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה בארגנטינה, שלוש פעמים הוא היה שמה, ובכל פעם הוא היה אוכל בשבת אצלו. וכמובן כשאאמו\"ר היה מגיע הוא מנהל את העניינים, והוא היה אומר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' וקידוש. אבל בעל הבית היה מקפיד לומר לפני הקידוש 'אזמר בשבחין', והנה באותה שבת אאמו\"ר קידש, ולאחר מכן בצע על - הוא התעקש שהרב יבצע על הלחם. אמנם ההלכה היא שבעל [ ,הלחם (בהלכה ברורה ח\"ח שם בבירור הלכה , אבל כבר כתבתי על כך(שלחן ערוך סימן קסז סעיף יד) הבית בוצע שבעל הבית רשאי לכבד תלמיד חכם לבצוע. מפני שהרי כל הסיבה אות מד) שבעל הבית היא כדי שיבצע בעין יפה, אך כיון שבלאו הכי הבוצע לא נותן פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה לכן אם נותן לתלמיד חכם לבצוע, והנה לאחר ברכת 'המוציא' אני רואה אותו הולך לצד, יושב ].אין בעיה בזה ואומר לאט לאט 'אזמר בשבחין' מתחילה ועד סוף, כיון שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו לא נהג לאומרו. אך מי שאומר למה לא?! ד. כיסוי הפת כשמקדש על הפת איך מקדשים על הפת? ראשית כל צריך לכסות את הפת. אמנם יש לזה , ואחד הטעמים לא שייך ] - דיברנו על זה באריכות בעבר[ שלושה טעמים כשמקדשים על הפת, והוא הטעם שכשיש פת ויין הפת קודמת ליין וכדי שלא יראה הפת בושתו שמקדימים את היין לכן מכסים את הפת. והנה כאשר מקדש על הפת אין יין ולא צריך לכסות. אבל לפי שני הטעמים האחרים: שתבוא הסעודה ב'יקרא דשבתא', או הטעם השני זכר למן, העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן צריך לכסות את הפת גם כאשר מקדש על הפת. וכך המנהג וכך כותבים כל הפוסקים. ה. עמידה בקידוש על הפת אמנם אנחנו נוהגים לעמוד בקידוש בליל שבת, אבל כאשר מקדשים על הלחם לא שייך לעמוד, צריך לשבת. ואולי כדאי לעמוד כשאומר רק את 'יום השישי ויכולו השמים והארץ' עד 'אשר ברא אלוקים לעשות', ולאחר מכן לשבת. ו. גילוי הפת כשמקדש עליה כאשר מסיים את אמירת 'ויכולו' מגלים את הפת, כיון שכשמברכים 'המוציא' צריך לגלות את הפת. אצל האשכנזים יש שנוהגים בכל שבת, אפילו כשאינם מקדשים על הפת, שהפת נשארת מכוסה עד אחרי שמסיימים את ברכת 'המוציא', ואז הם שולפים את הפת מתוך הכיסוי. אבל אנחנו לא נוהגים כך, אלא המנהג הוא שאפשר להסיר את הכיסוי מיד אחרי הקידוש. והאשכנזים שנוהגים לכסות עד אחרי 'המוציא', שיחזרו ויכסו את הפת עד סיום ברכת הקידוש. ז. בציעת הפת כותב בפירוש, שבציעת הפת צריכה להיות (פרק כט מהלכות שבת הלכה ט)הרמב\"ם לאחר שסיים את ברכת הקידוש. כלומר שאין בוצעים בסיום ברכת 'המוציא', אלא רק בסיום ברכת הקידוש. ח. הגבהת הפת בברכת 'המוציא' ובקידוש כשמברך ברכת 'המוציא' ואומר 'ברוך אתה ה'', האשכנזים נוהגים (הנד\"מ הלכות כשאומרים שם השם להגביה את הלחם. ככה כותבים המהרי\"ל . אבל לפי רבינו האר\"י (משנה ברורה סימן רעא ס\"ק מא) והפוסקים האשכנזים שבת עמוד רד) , רק כשאומרים (ש\"א פרשת אמור אות ו) והבן איש חי (שער המצוות פרשת עקב הובא גם בכף החיים ס\"ק לג) את המילה 'המוציא' מגביהים את הלחם. כך עושים בכל שבת, וגם בימות החול מניחים את היד על הלחם ויותר טוב שתי ידים, וכשאומרים את המילה 'המוציא' מרימים את הלחם. וכך הוא מנהג הספרדים. אם כן גם כאשר מקדש על הפת, יניח את ידיו על הפת וגם על הלחם משנה וכשבא לברך 'המוציא' יגביה את הפת, וישאיר את ידיו על הלחם גם כשאומר את ברכת הקידוש. והדבר דומה לקידוש על היין שמרימים את הכוס ומברכים 'הגפן', ולאחר מכן בברכת הקידוש אין מניחים את הכוס, אלא ממשיכים להחזיק את הכוס עד סיום הקידוש, כמו כן הוא כשמקדשים על הפת, שצריך שישארו הידיים על הפת עד סיום ברכת הקידוש. אכן יש אומרים . אבל (ס\"ק יג)שמספיק להניח יד אחת כמו בקידוש, כך סובר התוספת שבת יש שמביאים ראיה מדין מצה שצריך להניח שתי ידים על הפת. אבל באמת שקידוש על הפת אינו דומה כל כך לקידוש על הכוס, כיון שדוקא בקידוש על הפת צריך שתי ידים, אבל בקידוש על הכוס לא צריך שתי ידים כדי להחזיק, מספיק ביד אחת. ט. קידוש על פרוסת לחם כל האמור בעניין קידוש על הפת הוא כשיש לו לחם משנה. אבל כאשר אין לו יין ואין לו גם לחם משנה, אם יש לו לחם אחד שלם זה גם טוב, אמנם הוא מפסיד את המצווה של לחם משנה, אבל עדיין הוא יכול לקדש על הפת. אבל יש לדון כאשר יש לו רק פרוסות לחם, אין לו לחם שלם, האם שייך לקדש על פרוסת לחם, או צריך שיהיה דוקא שלם. בשו\"ת כותב, שאי אפשר לקדש על פרוסת לחם. והוא מדמה את (סימן י) חוות יאיר זה ליין פגום, שכוס ששתו ממנה היא פגומה, ואסור לקדש עליה, כמו כן בפרוסת לחם היא כמו יין פגום. והנה אם הוא טעמו, הרי ביין פגום מרן פוסק שאם אין לו רק יין פגום מותר לברך ולקדש (סימן קפב סעיף ז) השלחן ערוך עליו בדיעבד. אם כן ניתן יהיה לקדש בלית ברירה על פרוסת לחם. אמנם כמה אחרונים כותבים כמו החוות יאיר, אבל הוא בעצמו בסוף דבריו קצת כותב שאי אפשר (חכמת שלמה סימן רעא ס\"ד) מסתפק בזה. וכן רבי שלמה קלוגר (כלל , החיי אדם (דין על איזה יין מקדשים אות ד)לקדש עליו. מאידך גיסא, הדרך החיים כולם מתירים לקדש על הפת במידה ואין (סימן רפט סק\"י)והמשנה ברורה ו אות י) לו לחם משנה, או אפילו אין לו לחם שלם שרשאי לקדש על פרוסה. שהרי סוף סוף זה לחם. י. ראיה מדברי הרי\"ף שאפשר לקדש על פרוסת לחם כתוב בעניין (סימן תפג) ויש ראיה לזה, שהנה בשלחן ערוך בסוף הלכות פסח מי שאין לו יין לארבע כוסות, שגם בליל פסח בלית ברירה מקדשים על הפת. אם כן הרי בליל פסח כשמברכים 'המוציא' הרי יש לפניו שלוש מצות, שאחת מהם חצויה חתכנו אותה ב'יחץ' משום לחם עוני, דרכו של עני בפרוסה. והעליונה והתחתונה שהם שלימות כדי שיהיה לחם משנה. וכשמברך 'המוציא' לוקח את שתי השלימות והחצויה ומברכים על שלושתם 'המוציא', ולאחר ברכת 'המוציא' שומט את התחתונה ואז נשאר אחת שלימה והשניה חצויה - דרכו של עני בפרוסה, ועל השלימה (דף כז ע\"א והחצויה מברכים 'על אכילת מצה'. כך אנחנו נוהגים. אכן הרי\"ף (ראה בביאור לא סבר כן, ומשמעות דבריו כפי שלומדים כמה אחרוניםמדפי הרי\"ף) , שמי שאין לו יין ויש לו רק מצה, כיון שדרכו של עני בפרוסה הלכה שם ד\"ה ובוצע) מקדש על הפרוסה בלבד. מכאן ראיה לכאורה לגבי קידוש בשבת, שגם אם אין לחם שלם שאפשר לקדש על פרוסה. אמנם שם הטעם הוא מפני שדרכו של עני בפרוסה ולכן הרי\"ף מתיר אפילו לכתחילה, אך בנידון דידן לכתחילה לא צריך לחם משנה, אבל יש ללמוד מדברי הרי\"ף שזה לא מעכב את הקידוש עצמו. לכן אם אין פת שלימה אפשר לקדש על פרוסת לחם. (שם).וכפי ההכרעה של המשנה ברורה יא. קידוש על פת הבאה בכיסנין אדם הנמצא במקום שאין לו יין לקידוש ואין לו גם לחם, כיצד ינהג? הנה שיכר לא מועיל לקידוש, בלילה אסור לקדש על שיכר וכפי שיבואר להלן. אבל אם יש לו עוגה כשרה האם רשאי לקדש עליה? הנה בשו\"ת אור לציון כתב שיכול לקדש עליה. אבל אני לא יודע על כך, לא כתוב (ח\"ב פרק כ אות כ) שם לא מקור ולא שום דבר, הוא כותב רק שזה נקרא בגמרא 'פת הבאה בכיסנין' וכיון שזה לשון 'פת' לכן זה מועיל. ואני לא ראיתי שום מקור נוסף כותב שאי (שו\"ת יביע אומר ח\"ג חאו\"ח סימן יט אות י)לנושא הזה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (שמירת אפשר לקדש על מיני מזונות. וכך כותב גם כן הגאון רש\"ז אויערבך . שבת כהלכתה ח\"ב פרק נג ס\"ז בהערה סז) יב. קידוש על מיני מזונות בשיעור קביעות סעודה אכן אם יש לו כמות של מזונות ואוכל לפחות שלוש ביצים, שהרי שיעור קביעות סעודה יש אומרים שלוש ביצים ויש אומרים ארבע ביצים, (עירובין ד. ופסחים מד. ויומא פ: וכריתות יב: ששיעור שני סעודות הוא שמונה ביצים וממילא סעודה מחלוקת רש\"י (פ\"א מהלכות עירובין ה\"ט ופ\"ב מהלכות שביתת העשור ה\"ד ששיעור שני סעודות הוא והרמב\"ם אחת היא ארבע ביצים) ומי שמעיין טוב בשלחן ערוך בכמה מקומותששה ביצים וממילא סעודה אחת היא ששה ביצים). יראה שההכרעה שלו היא חד משמעית ששיעור (סימן שסח ס\"ג וסימן תט ס\"ח) קביעות סעודה הוא שלוש ביצים. אלא שאומרים בזה ספק ברכות להקל עד שיהיה ארבע ביצים. היום במציאות אם יש לו כמות של שלוש ביצים במשקל מסתמא בנפח זה ארבע ביצים. ומי שרוצה לסמוך בשלוש ביצים רשאי, כיון שזו ההכרעה של השלחן ערוך. ושלוש ביצים היינו, אם כביצה גרם למי שמחמיר. מי 210 גרם או 160 גרם, כפול שלוש זה בערך54 זה גרם שזה יהיה ארבע ביצים זה לא הרבה, זה כמה 210 שיכול לאכול חתיכות, אם כן עליו ליטול ידים ולברך 'המוציא', וממילא יכול גם לקדש על זה, אם יש לו כמות כזאת של עוגה שהוא מתכוון לאכול. כמובן שאם יש עימו בני ביתו צריך לדאוג שלכולם תהיה כמות כזו ואז יכול לברך (שבת ח\"ב עמוד קסט). 'המוציא' וממילא יכול לקדש עליה. כך כותב בחזון עובדיה וזה פשוט וברור מאד. אכן הרב אויערבך מיקל יותר, אך זה לא נוגע לכאן זה שייך לסימן קע\"ז מה נקרא קביעות סעודה, גם הוא סובר שצריך שתהיה ואכמ\"ל. (שם) קביעות סעודה, כך כותב בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה אבל כל האמור הוא רק בדבר שכשקובעים עליו סעודה מברך 'המוציא', אך אם יש לו דבר שלעולם ברכתו תישאר 'מזונות', כגון שיש לו כמות גדולה של פתיתים או קוסקוס או מקרוני, והרי עליהם אף שהם מיני דגן גם אם יאכל קילו אינו יכול לברך 'המוציא', וכמו כן ספוגניות מטוגנות וכיו\"ב, שזה לא תלוי בכמות כי צריך שיהיה 'תוריתא דנהמא', וכן אם יש לו עוגה אפויה שבלילתה רכה מאד כמו מים, וזה מתפשט, זה מה שנקרא בגמרא 'תוריתא דנהמא', ואי אפשר לקבוע עליהם סעודה, וממילא גם אי אפשר לקדש עליהם. אכן אם הבלילה היא קצת סמיכה, היא לא מתפשטת, זה נקרא 'טרוקנין' ואם אוכל שיעור קביעות סעודה מברך 'המוציא'. בסימן קס\"ח יש את כל הפרטים האלו. ודין זה אינו דומה לסוכה ששם אם אוכל שיעור קביעות סעודה חייב בסוכה גם על דבר שברכתו לעולם תישאר 'מזונות', כיון שברכת 'לישב בסוכה' זה דין מיוחד בסוכה. אך כדי להתחייב בברכת 'המוציא' צריך שיהיה 'תוריתא דנהמא' - צורה של לחם. ורק אם זה אפוי אך לא כל דבר אפוי, למשל ביסלי הוא אפוי אבל אין לזה צורת פת, ואני חושב גם שבלילתו רכה, זה רך מאד, זה לא בצק ממש, לכן אפילו אם אכל קילו ביסלי, ברכתו תישאר 'מזונות' ולא 'המוציא'. לא נוטלים על זה ידיים. יג. הבדלה על חמר מדינה יש סוגיא שלימה בעניין קידוש על חמר מדינה. (קז.) בגמרא בפסחים בתחילה הגמרא עוסקת בעניין הבדלה ולאחר מכן בעניין קידוש. והנה יש לנו לדון בנושא לגבי שלושה דברים: הבדלה, קידוש ליל שבת, קידוש יום שבת. ומסקנת הגמרא לפי ביאור רבותינו הראשונים, שאפשר להבדיל על חמר מדינה. ו'חמר מדינה' היינו שצריך שיהיה קודם כל שהיין אינו מצוי, במקום שיש יין אין חמר מדינה ובעז\"ה בשיעורים הבאים יבואר יותר מהם הגדרים של 'חמר מדינה'. אבל הדין הזה יכול להיות מצוי מאד בזמנינו, שהנה אם יש בביתו יין או מיץ ענבים שיבדיל עליהם, אך אם אינו יכול לשתות ואין מי שיבדיל, כלומר שאין מי שישתה שזה הכי חשוב, שבמקרה כזה רשאי להבדיל על חמר מדינה. יד. קידוש על חמר מדינה ובעניין קידוש על חמר מדינה השאלה היא איך ללמוד פשט בסוגיא. לומד פשט בסוגיא שגם בקידוש אפשר לקדש על (פסחים פ\"י סימן יז)הרא\"ש וכך גם (פסחים סימן תלט).חמר מדינה, וכותב גם שכך דעת רוב הגאונים והראב\"ן (סימן רעב) והטור (הובא בארחות חיים הלכות קידוש סימן כב) והרא\"ה (ח\"ב סימן כה)דעת האור זרוע וכן (השלם ח\"ב סימן לט)כמובן בנו של הרא\"ש. לעומת זאת בסדר רב עמרם גאון , רב ניסים גאון, רב צמח גאון, הרבה מהגאונים (הלכות קידוש)בעל הלכות גדולות המפורסמים כותבים, שאין מקדשים על חמר מדינה, רק להבדיל מותר. כותב (שם)והטור (הובא בהגהות מיימוני פרק כט מהלכות שבת הלכה יז אות ג) וכך היא גם דעת הרי\"ף , ששם כתב \"מדינה שרוב יינה שיכר אף על פי (שם)שכך משמע ברמב\"ם שאין מקדשים עליו מבדילים עליו\", והטור מבין בדבריו וכפי שהסביר מרן הבית יוסף, שהרמב\"ם סובר שאין מקדשים על השיכר. ובאמת כך לומד גם המגיד משנה בפשיטות בדעת הרמב\"ם. וכך כותב בסמ\"ג (עשין כט) בדעת הרמב\"ם שאין מקדשים על השיכר. טו. הויכוח בשיטת הרמב\"ם כותב, וכפי שמרן הבית יוסף דייק (סימן שפג)מאידך גיסא בספר האגור , שכתב \"מדינה ] - האגור הוא ראשון, מאחרוני הראשונים[ מהרמב\"ם שרוב יינה שיכר\" דהיינו שיש יין אבל לא הרבה שאז אין מקדשים על חמר מדינה, אבל אם אין יין בכלל, או כגון אדם שאסור לו לשתות יין, ממילא מבחינתו זה נקרא שאין יין כלל, ואין לו מי שיקדש לו, בזה הרמב\"ם יסכים שיש לקדש על חמר מדינה. ויש נפקא מינה גדולה בדעת הרמב\"ם, מכיון שהרי\"ף סובר שאין מקדשים על השיכר, מצד שני הרא\"ש בוודאי סובר שניתן לקדש על השיכר, והרמב\"ם הוא השלישי מעמודי ההוראה. ואם נאמר שהרמב\"ם הוא כמו הרא\"ש זה יהיה רוב שנים משלושה עמודי הוראה שמקדשים על השיכר, אך אם נאמר שהרמב\"ם סבר כהרי\"ף, הרי שאין לקדש על השיכר. למעשה נראה מדברי מרן הבית יוסף שמסכים לדעת הטור, שלפי הרמב\"ם אין מקדשים על השיכר, אך יש שאלה גדולה מהי ההכרעה של מרן השלחן ערוך, שלכאורה לפי איך שהבית יוסף לומד ברמב\"ם, ממילא יש לנו את הרי\"ף והרמב\"ם מול הרא\"ש, וצריך להיות שאין מקדשים על השיכר. מלבד זאת, רובא דרובא מהראשונים וכן רבינו (ח\"א סימן קמט וח\"ב סימן תקטז),פוסקים שאין מקדשים על שיכר: הראבי\"ה דוד בונפיד, מהר\"ם חלוואה והרשב\"א (בחידושיהם על הש\"ס שם), ועוד הרבה ראשונים. טז. 'יש אומרים ויש אומרים' בלשון מרן השלחן ערוך וז\"ל: \"במקום שאין יין מצוי, יש (סימן רעב ס\"ט)שהנה מרן השלחן ערוך כתב אומרים שמקדשין על שיכר ושאר משקים חוץ מן המים, ויש אומרים שאין מקדשין. ולהרא\"ש בלילה לא יקדש על השיכר אלא על הפת, ובבוקר יותר טוב לקדש על השיכר שיברך עליו 'שהכל' קודם ברכת 'המוציא', שאם יברך על הפת תחילה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם\". הנה לעיל אמרנו שהרא\"ש סובר שמותר לקדש על השיכר, ואף על פי כן סובר הרא\"ש שכאשר יש לאדם אפשרות לקדש על שיכר או פת, פת עדיף. והאמת כשלומדים את הסוגיא ואת שיטות הראשונים, אמנם רבינו סוברים שאין מקדשים על הפת, אבל (שם), הסמ\"ג(פסחים קו: תוספות ד\"ה מקדש) תם כבר אמרנו בעבר שכמעט כל הראשונים כולל הרי\"ף הרמב\"ם סוברים שמקדשים על הפת, ודלא כדעת רבינו תם. אם כן כשהברירה היא פת או שיכר עדיף לקדש על הפת. כלומר שגם הרא\"ש שסובר שמקדשים על השיכר הוא מודה שהפת עדיף. מרן השלחן ערוך מביא אותו להלכה שבליל שבת כשאין לו יין מקדש על הפת ולא על השיכר. השאלה היא בדעת מרן אם מותר לקדש על שיכר או לא. המשנה ברורה (ס\"ק כז) כותב שמרן השלחן ערוך הביא את שתי הדעות ולא הכריע. והנה מרן השלחן ערוך כותב \"יש אומרים שמקדשים על שיכר ויש אומרים שאין מקדשים\". יש הרבה אחרונים שסוברים שכאשר מרן כותב 'יש אומרים ויש אומרים' הלכה כמו יש אומרים השני. אך יש חולקים על זה, וסוברים שכשמרן מביא שתי דעות הרי שאין הכרעה. ויכול להיות שכך סובר המשנה ברורה. יז. בירור דעת מרן השלחן ערוך אך יש ראיה אחרת שמרן סבר שאין מקדשים על השיכר. שהנה הרא\"ש כתב שבליל שבת יותר טוב לקדש על הפת מלקדש על השיכר, מפני שסבר שמותר לקדש על השיכר, אך בכל זאת יותר טוב לקדש על הפת. והנה אם מרן השלחן ערוך היה סובר שמותר לקדש על השיכר הוא היה צריך להעתיק את דברי הרא\"ש מילה במילה, והנה במקום זאת, כתב מרן בשלחן ערוך \"ולהרא\"ש בלילה לא יקדש על השיכר אלא על הפת\", הוא לא כותב 'יותר טוב שיקדש על הפת', אלא \"לא יקדש\", משמע שסובר בעצמו שאין מקדשים על שיכר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב ככה בחזון עובדיה שזה פשט דברי השלחן ערוך. יוצא להלכה, שבליל שבת בשום פנים ואופן אין לקדש על שיכר או בירה או יין של רימונים, וכן כל מיני סוגים של משקאות חריפים. לכן אם בא אדם ואומר, אין לי יין ולא פת, יש לי רק כמה חתיכות עוגה קטנות, שיאכל בלי קידוש. אם הוא מצפה שהיין יגיע לאחר מכן שימתין, אך אם לא, לא צריך להישאר בתענית בשבת. יח. מצות קידוש כאשר אין לו יין או פת ולגבי מצוות קידוש אם אין לו יין ולא פת, האדם הזה צריך להיות חכם עיניו בראשו וכשמתפלל תפילת ערבית, שיכוון בברכה האמצעית לצאת ידי חובת מצוות קידוש. בעבר כבר אמרתי שזו מחלוקת ראשונים, המהר\"ם סובר שאם אין לו לא יין ולא פת, יעמוד ויברך: (שו\"ת דפוס קרימונה סימן ק) מרוטנבורג \"ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו עד מקדש השבת\". אבל כותב בפירוש לא כך. וכן הפרי חדש (שו\"ת סימן קט)רבינו אברהם בן הרמב\"ם במפורש, שאם (נא:) מוכיח מרש\"י במסכת ברכות בתחילת פרק ח'(סימן תרעח) אין יין אין קידוש. וודאי שצריך לחשוש לשיטה הזאת. יט. ברכה על פת של דוחן ופת של קטנית רבינו אברהם בן הרמב\"ם נשאל שם, על איזו עיר אחת שאין בה לחם או - זה כמין אורז. פעם זה היה מאכל [ מיני דגן, ובכל השנה היו אוכלים דוחן . הויו עושים פת מדוחן. והוא ]בני אדם, היום נותנים את זה בעיקר לעופות נשאל מה מברכים על הפת הזו. והוא עונה שם שיש לברך 'שהכל נהיה בדברו'. אמנם ברבינו יונה מובא לגבי פת של קטניות שיש בזה מחלוקת. אבל למעשה כל הראשונים סוברים שפת של קטניות מברכים עליה 'שהכל'. ושאלו שם את רבינו אברהם בן הרמב\"ם, כיצד יש לנהוג לגבי קידוש אם אין גם יין, האם אפשר לקדש על פת של קטניות. ועוד שאלו אותו מה עם ברכת המזון, שהרי אם לא נברך ברכת המזון אנחנו נשכח את - לפני עשרים שנה היה דבר דומה בארגנטינה, [ הדין של לברך ברכת המזון שהיו נוהגים לומר 'ברכנו' כל השנה, אחר כך שהתחילו 'ברך עלינו' אני נלחמתי על זה, וברוך ה' הדברים שלי התקבלו שמה, וכמעט כולם שם שואלים טל ומטר. בתחילה היו אומרים לי שהם בחיים לא אמרו 'ברך . ]'עלינו' חוץ מבחורי ישיבות שבאו לארץ ישראל ואמרו כאן 'ברך עלינו ורבינו אברהם ענה להם, וכי מחמת שאין לכם פת אתם רוצים לברך ברכות לבטלה שלא ישכחו את ברכת המזון?! אם אתם רוצים תאמרו ברכת המזון בלי שם ומלכות כדי שלא תשכחו את זה. אבל בשם ומלכות ודאי שאסור. ובדומה לכך ענה להם לגבי קידוש על פת של דוחן שכיון שאינה ממיני דגן אין לקדש עליה. כ. ההבדל בין קידוש להבדלה לעניין חמר מדינה דרך אגב, אני רוצה להסביר למה באמת בהבדלה מועיל חמר מדינה ובקידוש אינו מועיל להסוברים שבאמת אינו מועיל. שהרי אם חמר מדינה נכנס במקום יין לגבי הבדלה, למה לגבי קידוש לא? יש כמה ראשונים שמסבירים שמחמת שבקידוש אם אין יין יכול לקדש על הפת, אבל בהבדלה הרי אין פת, שהרי בקידוש חז\"ל קבעו שאין קידוש אלא במקום סעודה ובשעת הסעודה. אבל הבדלה אין עושים אותה בשעת סעודה, אין שום צורך לעשות סעודה לכן התירו להבדיל על חמר מדינה. כא. קידוש על הפת ביום טוב שחל במוצאי שבת באמת יש מחלוקת ראשונים מה יהיה הדין יום טוב חל במוצאי שבת, שמצד אחד עושה הבדלה ומצד שני עושה גם קידוש, יקנה\"ז. האם כשאין (סימן יין יכול לקדש ולהבדיל על הפת ולברך 'המוציא'? מרן השלחן ערוך כתב וז\"ל: \"וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת שיש בו קידוש רצו סעיף ב) שהוא נאמר על הפת, יש אומרים שאגב הקידוש מבדילים עליו גם כן, ויש אומרים שיותר טוב לומר הקידוש וההבדלה שניהם על השיכר\". משמע ממרן שלכאורה במצב כזה עדיף שיקדש ויבדיל על השיכר. שהרי הביא 'יש אומרים ויש אומרים'. כב. קידוש הלילה על חמר מדינה כאשר אין לו פת (על הרמב\"ם ולגבי קידוש הלילה כותבים כמה ראשונים בפירוש, המגיד משנה של רבינו יצחק אבן גיאת ועוד, (הלכות קידוש עמוד ה) וכן בספר מאה שערים שם) שכיון שאפשר לקדש על הפת לכן מקדשים גם על חמר מדינה. לכאורה נדייק מזה שהסיבה שאין מקדשים על השיכר בגלל שאפשר על הפת, אך אם אין לו פת לכאורה יהיה מותר לקדש על השיכר. אבל זה לא פשוט, כי אפשר לומר, שכיון שבאופן כללי יש פת הרי שהסוברים שלא מקדשים על השיכר סוברים שחכמים הפקיעו את המצווה לגמרי. וכך היא ההלכה. לכן אם אין לו יין אז פת, אין קידוש. ועליו לכוון לצאת ידי חובה בקידוש שבתפילה. ואם לא עשה כך הפסיד. הוא יכול בבוקר בתפילת שחרית כשאומר 'מקדש השבת' לכוון למצוות קידוש. שהרי דינו כמי שלא קידש בליל שבת שמקדש ביום. אבל לומר את ברכת הקידוש בלי כוס, כאמור אי אפשר. כג. קידוש יום שבת על חמר מדינה לגבי קידוש יום שבת זה כבר סיפור אחר. שהנה הראשונים שסוברים שאין מקדשים על השיכר, הם כותבים כך באופן כללי על קידוש. לא מצאתי אף אחד מהראשונים, חיפשתי ולא מצאתי אם אמרו מה יהיה הדין לגבי שבת כותב שבשבת שחרית מודים הראשונים שאפשר (סימן רעב)בבוקר. אכן הב\"ח לקדש על השיכר מדין קידוש, מפני שאמנם הטעם שכתוב בשלחן ערוך לקידוש בשבת בבוקר הוא שצריך שיהיה היכר, אבל אומר הב\"ח שכיון (שם) שבליל שבת עיקרו של הקידוש הוא ממש דאורייתא לכן אין מקדשים על (סק\"ט) השיכר, מה שאין כן בשבת שחרית שזה דרבנן. אבל המגן אברהם כותב, שלפי הרמב\"ם והראשונים שסוברים שאין מקדשים על השיכר, אין שום הבדל בין ליל שבת ליום שבת. ואכן אמנם מרן הכריע רק לגבי ליל שבת שאין מקדשים על השיכר, אך כנראה שכך גם דעתו לגבי הקידוש - קורה שאנשים הולכים לאיזה מישהו ושואלים אותו שאלה [ .של הבוקר כזו, והוא לא יודע אז הוא אומר 'כמו בהבדלה'... האמינו לי זה קורה, אנשים אומרים סברות סתם, לא היה לו רב אז הוא שאל את החבר שלו, והחבר שלו לומד קצת, כל יום איזה חצי שעה, והוא אומר לו שזה בסדר וקידש על השיכר. אחר כך הוא שואל את הרב והוא אומר לו שעשה טעות, וזו ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך. אבל שלא יחזור לקדש, \"מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום\"?! עשה טעות אחת עכשיו יחזור עליה?! שהרי לאלה שסוברים שמקדשים על השיכר, אם יחזור ויקדש זו ברכה לבטלה. לא תוסיף חטא על פשע! אבל כדאי שאדם ידע שאם לא קידש על הפת או על היין בליל שבת אלא קידש על השיכר, לדעת מרן השלחן .]ערוך לא יצא ידי חובה, אחרי זה אין מה לעשות, לא יעזור לו כלום שאלה: בחור ישיבה שאוסף כסף לחתונת חבירו, כמה אחוזים אפשר לקחת כשכר טירחה? אחוזים ולא יותר. ואם יקח פחות תע\"ב.35-30 אפשר לקחת עדתשובה: מקורות: . 25% בספר מעשה הצדקה כותב בשם הגרח\"פ שיינברג, שמותר לקחת עד הוא רק בדיעבד. ושם תמה המחבר הרה\"ג אלחנן פרץ שליט\"א, 50% ועד שאינו מבין איך אפשר לקחת אם במקרה שהיו אומרים לתורמים לא היו נותנים. ובספר אשרי איש (יו\"ד סימן נ\"א אות ג') בשם הגרי\"ש אלישיב כתב אבל 49% . ויש שמועה בשם החזון איש שמותר עד35% שרשאי לקחת עד אין שום מקור לשמועה הזו. ואדרבא בספר ארחות רבנו (ח\"ג עמ' קל\"ט) כתב וכ\"כ בשו\"ת ברכת יהודה (ח\"ד יו\"ד סימןח') 35% בשם החזון איש שמותר עד . ובאגרות החזון איש (ח\"ג 35% ששאל את הגר\"ח קנייבסקי והשיב לו עד . ובשבט הלוי (ח\"ב 25% סימן קס\"ו) כתב שאין ראוי לאצילי נפש לקחת אפילו סימן קכב) כתב שבעיקרון היה צריך לעשות בחינם אבל אם יתבטל המצוה עי\"ז מותר לקחת שליש או רביע. ובשו\"ת ברכת יהודה שם כתב בשם מרן . (ע\"ע בפסקים ותשובות 10-20% הראש\"ל הגרע\"י זצ\"ל שאמר שמותר עד **). 76 סימן רמ\"ט הערהשאלה: האם אפשר לברך ברכת הלבנה בליל ט\"ו בחודש? גם אם עבר מחצית כ\"ט י\"ב תשצ\"ג (י\"ד יום י\"ח שעות וכ\"ב דקות) תשובה: משעת המולד עדיין אפשר לברך כל ליל ט\"ו אמנם בליל ט\"ז יברך בלי שם ומלכות. מקורות: בהליכות עולם (ח\"ה עמ' ל\"ה) וחזון עובדיה (חנוכה עמ' ש\"נ) הביא את דברי הרב פעלים (ח\"ב סימן ל\"ח) שאם עבר זמן חצי כ\"ט וכו' לא יברך ברכת הלבנה בליל ט\"ו, שכן פסק הרמ\"א (סימן תכ\"ו) ע\"פ המהרי\"ל וכן פסק הגר\"מ לוי (ברכת ה' ח\"ד עמ' רפ\"ג). אמנם היעב\"ץ והחתם סופר כתבו שאפשר לברך אף שעברו זמן הנ\"ל מהמולד אע\"פ שמתחיל הלבנה להתחסר אין חסרונה ניכר. וכן פסק בביאור הלכה (סימן תכ\"ו סעיף ג'). ויש לצרף דעת הכנסת הגדולה וכן שו\"ת השיב משה ושו\"ת השואל ומשיב קמא שפסקו שאפשר לברך גם בליל ט\"ז אף שלהלכה אין לנו אלא דברי מרן השלחן ערוך. אכן אפשר לצרף דבריהם לברך בליל ט\"ו בכל מקרה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א מתי אוכלים דגים בשבת המהרש\"ל ב'ים של שלמה' (גיטין פרק ד סימן נא) כותב מילים קשות על כך שאנשים בליל שבת עורכים סעודה גדולה ואילו ביום עושים סעודה פחותה מסעודת הלילה. ובזמנו המאכל החשוב היה דגים, והמהרש\"ל כותב על כך שיש לאכול את הדגים בבוקר ולא בלילה משום כבוד יום, וכותב בעצמו, שמיום עומדו על דעתו לא אכל דגים בליל שבת! אולם למעשה דעת חכמי הקבלה שאדרבא יש לאכול דגים בליל שבת דוקא, ויש שדעתם שצריך לאכול בסעודה שלישית וכן כתוב בפרי עץ ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לאכול דגים בסעודת ליל חיים (שער יח פכ\"ב). ועיין מש\"כ מוה\"ר בספרו הלכה ברורה תחילת [ . שבת וגם בסעודה שלישית ]הלכות שבת סימן רמב הגאון בעל 'משמרות כהונה' (על פסחים קו.) מקשה על הדין של כבוד יום קודם, שהלא כלל הוא בידינו 'אין מעבירין על המצוות' ו'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה' ואם יש בידך לקיים מצוה כעת או לאחר מכן עליך לקיימה בבית האסורים ונתנו לו הרשאה ליום אחד לצאת מכלאו, אם יבקש לצאת כעת. ומן המפורסמות הן תשובת הרדב\"ז, על מה שנשאל באדם שהיה ביום פורים שחל בסמוך שהוא יום המשופע בהרבה מצוות, או שמא יצא מיד ליום אחד. והרדב\"ז השיב לו שעליו לצאת מיד משום 'אין מעבירין על המצוות'. והנה אם יש לפניו מאכלים משובחים ושומר אותם לכבוד היום כדי שיהיה יותר מכבוד לילה, הרי אין מעבירין על המצוות? אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו 'מאור ישראל' (פסחים שם) כתב ליישב, שהכלל 'אין מעבירין על המצוות' היינו כשהמצוות נפרדות, כגון שבשעה זו בידו לקיים שתי מצוות ולאחר מכן יהיה בידו לקיים ארבעה מצוות, שצריך לקיים את שתי המצוות בשעה זו למרות שעל ידי כך יפסיד את המצוות האחרות. אולם מצות עונג שבת היא מצוה אחת, ויכול לקיימה כעת בהידור רב, ואם יחכה למחר יעשה את המצוה בהידור גדול יותר, במקום כזה אפשר להעביר על המצוות. ואדרבא עליו לקיים את המצוה בהידור היותר גדול שלה דהיינו לשמור את העונג למחר. ומביא שכך כותב גם הגאון 'חכם צבי' ע\"ש.הרב דניאל קצין בית ההוראה 'יחוה דעת' כד. עיקר הקידוש בשבת בבוקר הוא היכר לכבוד שבת אשר על כן כיון שלמעשה אין מקדשים על שיכר בלילה וכמו שכתב מרן במפורש, וגם ביום וכפי שכתב המגן אברהם בשיטת הראשונים, אך כיון שהקידוש בבוקר שבת הוא רק ברכת 'בורא פרי הגפן' ואין את ברכת הקידוש, ממילא אין פה שום חשש של ברכה לבטלה, לכן כאשר בא לברך על הפת, לכאורה שיכוון לקדש על הפת. אכן כיון שעיקר הקידוש בשבת בבוקר הוא משום היכר לכבוד שבת, וכמה ראשונים כותבים כך, ועוד, שכל הסיבה שחכמים תקנו קידוש בשבת (פרשת יתרו שאילתא נד)השאילתות בבוקר זה כדי שיהיה היכר לכבוד שבת, לכן אם עושה כך בכל ימות השבוע שמברך תחילה על הלחם, הרי שעדיף שיקדש על השיכר בשבת שחרית, כדי שיהיה היכר. וזה לשון מרן השלחן ערוך: \"ובבוקר יותר טוב לקדש על השיכר שיברך עליו 'שהכל' קודם ברכת 'המוציא' שאם יברך על הפת תחילה אין כאן שום שינוי\". כה. כיצד ינהג למעשה מי שאין לו יין בבוקר מה שיש לדון הוא במי שאין לו שיכר בבוקר, ורוצה לברך 'המוציא' על הלחם ולכוון לקיים מצוות קידוש, האם מקיים בכך מצוות קידוש או כשמביא את הדין (שם) לא? ולכאורה כאמור לעיל זה קידוש. אולם הרא\"ש שיקדש על שיכר כותב, שמוטב שיקדש על שיכר משיתבדל ממצוות קידוש. רואים ברא\"ש חד משמעית, שבבוקר אם מקדש על פת זה לא קידוש. חכמים תקנו יין ואם לא יברך שום ברכה לפני הפת זה לא קידוש. כותב בפירוש: \"ואם אין לו שיכר ושאר (סימן רפט סעיף ב)מרן השלחן ערוך משקין אוכל בלא קידוש\", הוא לא כותב 'מקדש על הפת', רואים שפת מסביר את השלחן (סק\"ד)בשחרית זה לא קידוש. אבל במגן אברהם שם ערוך באופן אחר, שמותר לו לברך 'שהכל' אפילו שזה קידוש, למרות שאם הקידוש הוא על הפת נמצא שהוא שותה קודם הקידוש. לכן מבאר המגן אברהם, שבאופן כזה התירו לשתות לפני הקידוש. כו. אין לו חמר מדינה ויש לו משקה אחר כאשר אין שיכר יש עוד שאלה, שהרי יש אומרים ששיכר הוא חמר מדינה דהיינו משקה חשוב, ואין לו בכל הבית שלו שום משקה אלכוהולי, רק 'קוקה קולה' או מיץ תפוזים טבעי או לא טבעי או חלב וכיו\"ב, האם יכול לברך עליהם 'שהכל' כדי שיהיה היכר. וראשית כל יש מחלוקת אם בכלל קובע שלדעת הטור לא (שם) צריך חמר מדינה בשחרית. מרן הבית יוסף צריך חמר מדינה בשחרית, אבל מרן עצמו לגבי ליל שבת כתב 'על השיכר ושאר משקין חוץ מן המים', הוא לא מזכיר את המילה 'חמר מדינה' דוקא. כותב \"במקום שאין יין מצוי הוי שיכר (שם) לגבי קידוש בשבת שחרית מרן ושאר משקין חוץ מן המים חמר מדינה\". ויש מחלוקת אם מרן חולק על הטור או לא, ואני חושב שמי שלומד ומעיין טוב בדברי הבית יוסף והשלחן ערוך, יראה שעל כרחינו להסביר שמרן סובר שצריך חמר מדינה בשחרית. אם אין לו חמר מדינה ושואל מה יותר טוב לקדש עליו, על הפת או על קפה. קפה יותר טוב, שבכך יהיה היכר, וכמו שכתב הטור שלא צריך חמר מדינה העיקר שיהיה היכר. כלומר בבוקר יש כמה דרגות: יין, שיכר, קפה. ואם אין שום משקה, נמצא במדבר. שיברך על הפת ויכוון לקיים מצוות קידוש על הפת."},{"filename":"192.pdf","content":"ברכה| ברכה על ראיית בית הקברות| ברכה על מלך בימינו| ' ברכת 'שחלק מחוכמתו ליראיו| ברכת מקום שנעשו בו ניסים| גדרי ברכות הראיה נושאי השיעור: | ' ברכת 'משנה הבריות| ברכה על רעידת אדמה| ברכה על ברקים ורעמים| ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש| ברכת 'שהחיינו' על לידת בן או בת| על הרואה את חבירו ברכת האילנות לאחר חודש ניסן| ברכת האילנות בחוץ לעיר| ברכת האילנות בראיה ראשונה 192 גליוןמיום א' י\"ט אדר תשפ\"ג פרשת ויקהל פיקודי – החודש הלכות ברכות הראיה וברכת האילנות א. סוגי ברכות הראיה ויש לי שם גם דברים שהוספתי ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא מרן זצוק\"ל כתב לפני עשרות שנים. ואני גם כתבתי על זה בהלכה ברורה בנושא של ברכת האילנות יש אריכות בחזון עובדיה על פסח שאאמו\"ר (סימן רכו)..מתרחשים דברים, ואם לא מתרחשים אין מברכים. למשל ברכת הקשת, בעשרים ושמונה שנים. כמו כן יש בברכות הראיה שמברכים רק כאשר יום, כגון ברכת הראיה של ברכת הלבנה. ויש את ברכת החמה שהיא פעם ברכה של פעם בשנה. אבל את רוב ברכות הראיה מברכים פעם בשלושים ואינן דומות אחת לשניה. למשל ברכת האילנות שמברכים בחודש ניסן, היא תיקנו לברך על כל מיני דברים מיוחדים שאדם רואה. ויש בהם כמה גדרים ברכות, אך יש שנזכרות במסכתות אחרות. ברכות הראיה היינו שחכמים ברכות הראיה. חכמים תיקנו כמה וכמה סוגי ברכות, רובן נזכרות במסכת התייחס אליהם. אך קודם לכן אני רוצה לתת הקדמה לכל הנושא של חלק י\"א ]... - גם על זה יש ברכה[ ברכת הרעמים והברקים, ברכה על רעידת אדמה ב. ברכת שעשה לי נס במקום הזה נותנת לכך דוגמא, היה אדם אחד שעמד הפוסקים על איזה נס צריך לברך. והמסקנא היא שצריך שיהיה נס שלגמרי 'שעשה לי נס במקום הזה'. וכיום כמעט אין מברכים אותה, מפני שנחלקו שנעשו בו ניסים. אדם שנעשה לו נס באיזה מקום, כשעובר שם צריך לברך ראשית יש ברכה שלמעשה אינה נוהגת כמעט בכלל בימינו, ברכה על מקום (ברכות נד.)כיון שיש בזה מחלוקת כאמור, ספק ברכות להקל.אדם ולא פגע בו, זה לא נקרא נס שלא על פי דרך הטבע ולא צריך לברך. ניצל. זה נס שלא כדרך הטבע. ממילא יש לומר, שאפילו אם מחבל ירה על שהגמל פגע בו, אך פתאום אירע נס שהקיר זז והאדם נכנס בתוך הקיר וכך באיזה מקום סמוך לקיר, ובא גמל משוגע והיה משתולל נורא ואיום, וכמעט אינו כדרך הטבע. הגמרא ג. ברכה על ניסים שנעשו לאבותינו היום, לכן זה לא כל כך נוהג.לברך 'שעשה ניסים לאבותינו', אבל אנחנו לא מכירים את המקומות האלו הירדן שהגויים באו ועמדו שם והקב\"ה חיבר את ההרים והרג אותם, שצריך קריעת ים סוף? וכמו כן כל מיני מקומות שקרו בהם ניסים כמו מעברות הזה', אבל האם אנחנו יודעים בדיוק היכן הוא המקום המדוייק שאירע בו שבו אירעה קריעת ים סוף צריך לברך 'שעשה ניסים לאבותינו במקום הם אותם מקומות בהם אירעו ניסים לאבותינו. למשל, מי שמגיע למקום יש ברכות של ניסים שנעשו לאבותינו, והשאלה הגדולה בזה היא היכן - יש אנשים שמדמיינים שקרה להם נס... צריך ברכות אלו מברכים אותם פעם בשלושים יום. דהיינו אם אדם קרה לו נס [ , כל זמן שהוא שם צריך לברך. גם אם גלוי שלא על פי דרך הטבע]צריך לברך, אינו מברך אלא לאחר שיעברו שלושים יום, ורק אז רשאי לברך.עצם את עיניו באמצע צריך לברך. אך אם הלך משם ופתאום נזכר שהיה להיות אמיתי שבאמת קרה לו נס ד. ברכת 'שחלק מחוכמתו ליראיו' יהיה תלמיד חכם מופלג מאוד, פוסק הלכות ובקיא בכל חדרי תורה. שמברכים עליו. אמנם לא צריך להיות גדול הדור, אבל צריך שזה אכן זה לא כל כך פשוט לדעת מי נקרא חכם גדול מחכמי ישראל אדם שרואה חכם גדול מחכמי ישראל מברך 'שחלק מחוכמתו ליראיו'. מאוד. כזה ראה וקדש. שליט\"א בירך במעמד אלפים בשם ומלכות על הגראי\"ל שטיינמן. יפה הללו אי אפשר לברך. בזמנו לפני כמה שנים הגאון הרב ברוך מרדכי אזרחי בקיא בכל חדרי תורה ופוסק הלכות, ואם אנחנו לא בטוחים בכל הדברים ונפלאות, מלומד בניסים זה לא מספיק. צריך שיהיה תלמיד חכם גדול כאלו זה לא הדבר הקובע. כמו כן מה שאנשים מספרים מופתים, ניסים להבין כל אחד מיהו ומה הוא. להיזהר מהשקר. הצורה החיצונית ודברים לגאוה או ענוה, זה צריך להיות איזהו חכם המכיר את מקומו, להיות נורמלי, לכולם לא לענות אמן, זו ברכה לבטלה! זה ודאי ברכה לבטלה! זה לא קשור בירך עלי, התחלתי לצעוק עליו, אבל הוא לא שמע לי, כשגמר לברך צעקתי ספק ברכה לבטלה, ולפעמים זה אפילו ודאי ברכה לבטלה. היה אחד שפעם מיוחד ביותר. יש כאלו שרואים כל רב שיש לו 'שם' ומברכים. לפעמים זה שכל כולם היו תורה והיו מורי הוראות בישראל.כהן ועוד כמה גדולי ישראל היה צריך לברך 'שחלק מחוכמתו ליראיו', מפני צריך לברך בשם ומלכות. כמו כן על הגרב\"צ אבא שאול וכן על חכם שלום וכבר לא יכולתי לברך עליו 'שחלק מחוכמתו ליראיו'. אבל ודאי שעליו היה לחזור, אבל בתוך התקופה הזאת ראיתי אותו בוידאו וכיו\"ב, ממילא זה ספק אותו שלושים יום... פעם אחת אירע ששהיתי בחו\"ל הרבה זמן ולא יכולתי יכולתי לברך עליו מסיבה פשוטה: מעולם לא קרה לי בימי חיי שלא ראיתי כמו כן אנחנו היינו מברכים על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אך אני מעולם לא ה. כל כמה זמן מברכים 'שחלק מחוכמתו ליראיו' יום מהראיה האחרונה.ההזדמנות לברך, אך אם הלך משם יש לו להמתין עד שיעברו שלושים כשרואה אותם מיד יברך, אך אם לא בירך מיד, כל זמן שנמצא שם יש את ישראל מברכים אותם משלושים יום לשלושים יום, בראיה ראשונה. דהיינו ולברך עליו. כלומר, הברכות שמברכים על הניסים וכן הברכות על חכמי יום. וכן אם בירך עליו, ולאחר מכן לא ראהו במשך שלושים יום צריך לחזור שהלך נזכר שלא בירך, אינו יכול לחזור ולברך אלא לאחר שיעברו שלושים קשורה לברכה על השני. מאידך, אם ראה אדם גדול ולא בירך עליו, ולאחר אדם גדול אחר, רשאי לחזור ולברך על השני. כיון שברכתו על האחד אינה מי שבירך על אדם גדול 'שחלק מחוכמתו ליראיו', ואחרי זמן מה רואה ו. ברכה על ראיית מלך בימינו נקרא מלך שתהא אימתו עליך.שבידו להמית ולהחיות, אין מי שמעליו, זה תנאי שאין מישהו מעליו, זה אבל כיון שכולם מכבדים אותו, יש יראת כבוד ממנו וצריך לברך. מלך כזה אפילו שהוא לבוש חליפה, הוא לבוש בגדים מכובדים כמו אנשים רגילים, זה לא מלך אמיתי. אבל על מלך מרוקו למשל, צריך לברך בשם ומלכות, יודע, באנגליה לא דנים למוות, התפקיד שלו בעיקר הוא טקסים וכיו\"ב, שרואה את מלך אנגליה אני לא חושב שצריך לברך עליו. זה תלוי, אני לא וכן הוא הדין למי שרואה מלך שמברך 'שנתן מכבודו לבשר ודם'. אמנם מי - וכמובן שאף אחד לא יעלה אבל למשל על ראש הממשלה פה, או על נשיא המדינה, הרי בג\"ץ ברגע [ . במילים אחרות זו בדיחה, זה לא שלטון על דעתו לברך על הבג\"ץ, 'שנתן מכבודו לבשר ודם'. זו הרי בדיחה אחד מבטל את כל ההחלטות שלהם]...כאן זה משהו אחר לגמרי. יש לו סמכות מלאה אפילו שהוא לובש אמיתי. אצל מלך מרוקו שינסה מישהו לפתוח את הפה שם... אבל עצובה ביותר לומר דבר כזה העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן .חליפה ז. ברכה על מלך שאינו לבוש בבגדי מלכות (ח\"ב סימן כח וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"ח כותב שצריך שהמלך ילבש בגדי מלכות, אבל הוא לא מתכוון אמנם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת סימן כב אות כה) שאף אדם עיור, אם מרגיש שיש המלך, וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים זה משהו אחר, צריך שיהיה בארמון שלו, באיזה טקס או וכיו\"ב, או שהוא הולך ברחוב וכולם רואים את ג'ינס מכנסים קצרים וכיו\"ב, אין פה כבוד של מלכות. אבל אם הוא נמצא לשם, הוא לא רוצה שיכירו אותו ולכן הלך כאדם פשוט, עם גופיה ועם נראה כאחד האדם פשוט. למשל, אם אדם הלך לאיזה חופש, והמלך בא שצריך ממש כתר, הרי כל מלך לבוש אחרת, העיקר הוא שהוא לא יהיה (שם נח.)פה כבוד מלכות יכול לברך על המלך.כבוד מלכות. ככה רואים בגמרא מלכים, מברך על כל אחד מהם. אבל אם זה אותו מלך, אם לא בירך הפסיד.וגם בזה זה רק פעם בשלושים יום. אכן אם ראה מלך אחר, אפילו עשרה ח. ברכה על ראיית בית הקברות כתוב 'קברי ישראל' – דהיינו שני ולמחרת בא לשם והוסיפו עוד קבר אחד, כיון שבית הקברות אין הכוונה קברות אחר. יתירה מזאת, אם הלך ל'הר - המנוחות' ובירך את הברכה, הברכה, ולמחרת הלך ל'הר - הזיתים' יכול לחזור ולברך כיון שזה בית פעם בשלושים יום. אבל למשל אם אדם היה ב'הר - המנוחות' ובירך את בשם ומלכות. וגם בברכה זו יש כמה גדרים. ראשית, מברכים את הברכה בתי הקברות שהברכה תהיה קבועה בכניסה. וצריך לברך את הברכה שמים לב לזה אבל זו הלכה. היום ב\"ה ה'חברא קדישא' דואגים שבכל על ראיית בית הקברות מברכים \"אשר יצר אתכם בדין וכו'\". הרבה לא (שם:)קברות, יכול לברך על כל אחד מהם.הזיתים או לסנהדריה יכול לברך. ואפילו אם ביום אחד הלך לכמה בתי הר נוף כמעט אינם שייכים בברכה הזו בהר המנוחות. אבל מי שנוסע להר היו צריכים לברך בפעם הקודמת וממילא אינה ראיה ראשונה. לכן לתושבי שאז יכולים לברך. ולכן גם כאשר הגיעו לשם אינם מברכים כיון שאולי מספק ברכות להקל, אלא אם כן רואים קברים שהתווספו ביום האחרון מכן הולכים להר המנוחות הרי שאינה ראיה ראשונה, ואינם יכולים לברך אינם יכולים לברך, מפני שאינם נמצאים קרוב. וממילא כאשר לאחר לקברים. ולכן תושבי שכונת 'הר נוף' שרואים את הר המנוחות מביתם שהעיקר שרואה את הקברים, אך יש אומרים שצריך שיעמוד דוקא סמוך מארבע אמות, אינו יכול לברך את הברכה. אמנם זו מחלוקת, יש אומרים שרואה אותם לידו, אבל אם רואה אותם מרחוק, דהיינו ממרחק של יותר לברך. אבל צריך לשים לב, שצריך שיעמוד בסמוך ממש לקברים. כלומר קברים, שכבר אז אפשר לברך. לכן אף אם נוסף קבר חדש אחד, אפשר דוקא בית קברות גדול, שהרי בגמרא ט. ברכת 'שהחיינו' על ראיית חבירו כך, הוא יבוא לברך בלית ברירה כאשר באמת הוא אינו אוהב אותו. דהיינו אוהב אותי עכשיו אני רואה שהוא לא! וכיון שהחבר יודע שהוא יחשוב החבר יפגע – מה, הוא לא אוהב אותי הרמאי הזה?! כל הזמן חשבתי שהוא כך, הרי היו לנו פה ושם בעיות, ואז יחליט שלא לברך, כאשר הוא לא יברך את חבר שלו, והוא מתחיל לחשוב, האם אני אוהב אותו באמת?... לא כל אינו מברך. 'שהחיינו'. אך אם לא ראה ולא שמע אותו כלל, והנה אדם רואה החליף איתו מכתבים אפשר לברך. אבל אם שמע את קולו אפילו בטלפון, ב'זום' וכיו\"ב, מפני שאם ראה אותו מתבטל מברכת 'שהחיינו'. אכן אם בתנאי שלא דיבר איתו בטלפון ולא ראה אותו ב'טלוויזיה' או ב'סקייפ' או את הברכה הזו, כיון שצריך שיהיה חבירו שהוא אוהב אותו כנפשו. וזה 'שהחיינו' על ראיית חבירו שהוא אוהב אותו. אך בימינו נוהגים שלא לברך יש ברכה נוספת שמברכים אותה רק פעם בשלושים יום, והיא ברכת (סימן רכה ס\"ק טו) שלא נוהגים לברך ברכה זו בימינו.שיהיה כאן סכסוך או ברכה לבטלה. לכן כותב החסד לאלפים י. ברכת 'מחיה המתים' על בנו ששב מהישיבה האלו על ראיית חבירו אין מברכים.כך... קמתי לתחיה? למה אתה מברך עלי ככה?! לכן את שתי הבריכות אך בימינו גם ברכה זו לא נוהגים לברך. אנשים נבהלים שמברכים עליהם אם אדם לא ראה את חבירו במשך שנה שלימה צריך לברך 'מחיה המתים', - יש בחורי ישיבות שבערב ראש חודש אלול הם הולכים שלו, הוא לא ראה אותו חודש, הבן שלו הלך לישיבה מתמיד גדול, ישב אבל אם זה אדם שרגיל מאד שאנשים אוהבים אותו, כגון אבא עם הבן [ , אם דיבר בטלפון כבר אי ולמד שם]זה עלמא דשיקרא וחנופה ושקר, פה זה דבר טבעי.אותו. לכן כאן לא שייך לומר את הטענה של החסד לאלפים שהעולם הזה הבן שלו בוודאי שהוא אוהב אותו, בפרט שהוא לומד תורה צריך לאהוב רואה אותו לאחר שלושים יום צריך לברך, מפני שזה לא שייך לחנופה, זה אפשר לברך, אבל אם גם לא דיברו בטלפון, ישב יומם ולילה ולמד, כשאביו לישיבה ועד יום הכיפורים לא חוזרים הביתה יא. ברכת 'שהחיינו' על לידת בן 'הטוב והמטיב' בלידה, אלא מברכים 'שהחיינו' בברית. כך המנהג.של ברכות נפרדות. אבל המציאות היא שלא נהגו לברך לא 'שהחיינו' ולא וברכת 'שהחיינו' אינה פוטרת את ברכת 'הטוב והמטיב', זה שני סוגים וגם לאמא, הטובה היא לשניהם, ולכאורה היה צריך לברך 'הטוב והמטיב' זה כלל לא פשוט, שהרי לכאורה כיון שהבן שנולד זה טובה גם לאבא 'שהחיינו', כיון שסומכים על הברית שמברכים בה ברכת 'שהחיינו'. אך כמו כן אדם שנולד לו בן צריך לברך 'שהחיינו', אבל אנחנו לא מברכים יב. ברכת 'שהחיינו' על לידת בת - אנשים [ ?'טיפשים לגמרי לא שמחים. לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היו שש בנות שנולדו לו, נורמליים שיש להם טיפה שכל, שמחים שנולדה להם בת. רק אנשים והנה בלידת בת שאין ברית וממילא מתי יברך ברכת 'שהחיינו. המשנה כל כך שמח ושמח. אבל היו שם אנשים טיפשים שהתפלאו, שתיים והוא כשהן נולדו הוא בא לבית הכנסת בשבת והוא היה שליח ציבור, והוא היה והוא סיפר לי פעם שבכל אחת מהן שמח מאד. שתיים מהן היו תאומות, ] אומר פתרון פשוט מאד לברכה הזו, שיכול שמח?!... עד כדי כך. אבל זה שטויות, אדם שמח שנולדה לו בת(סימן רכג בביאור הלכה ד\"ה ונראה) יום כי היא לא נולדה, עכשיו שנולדה ודאי יכול לברך.'שהחיינו' כיון שלא ראה אותו. והנה כאן הוא לא ראה את הבת שלושים לברך מדין אדם שרואה את חבירו שהוא אוהב אותו כנפשו שמברך עליו ברורה שמחה גדולה מאד לראות אותה.שניהן. לכן בלידת בת יש לברך 'שהחיינו' מיד לאחר הלידה, הרי הוא שמח - ויברך מיד 'שהחיינו'. ואם נולדו תאומות שיברך ברכה אחת ופוטרת את ורואה את הבת שנולדה, יחשוב באותו רגע - זה הבת שלי, אני אוהב אותה לכן אדם שאשתו בחדר לידה ילדה בת, והוא נכנס לחדר לאחר הלידה יג. ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש אומרת שאדם שרואה פרי חדש מברך 'שהחיינו'. יש ברכות שמברכים אותם מפעם לפעם. כגון ברכת 'שהחיינו' על פרי (מ:) שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה. חדש, הגמרא בעירובין (שלחן ערוך סימן רכה סעיף ג) חדש או ירק חדש יברך.חדש אבל זה לא חדש. ולפיכך מספק אין לברך. רק אם בטוח שזה פרי את הפירות בקירור ומחזיקים הרבה זמן. ולכן הרבה פעמים חושבים שזה מתחדשים פעמיים בשנה. אלא שכיום יש בעיה אחרת, שאפשר להחזיק ובכל המדינות שיורד בהם גשם בחורף וגם בקיץ, זה מצוי מאד שהפירות כך מצוי, אבל בארצות הברית זה מאד מצוי. וכן בדרום אמריקה ובאירופה, מקומות בעולם ששותלים אותם וזה צומח פעמיים בשנה. בארץ זה לא כל לכן כשאוכלים פרי חדש מברכים 'שהחיינו'. כיום יש פירות חדשים שיש אך כותבים הפוסקים יד. ברכת 'שהחיינו' על ירק חדש ודבר שברכתו 'שהכל' ונתבארו דבר שברכתו 'שהכל' תיקנו את הברכה הזאת. כל דבר חדש שאדם שמח שברכתו 'שהכל' והוא דבר חדש. יש כמה ראיות לזה מהפוסקים שגם על גם על ירק חדש מברכים 'שהחיינו', ומעיקר הדין מברכים גם על דבר [ .'. כמו כן כשרואה אותו ובא לאוכלו בשעת האכילה מברך 'שהחיינו]'שהחיינו', כיון שצריך שיהיה נהנה ממנו.צריך לדעת גם שאדם שאינו נהנה מהפרי החדש כלל, אינו מברך עליו הדברים באורך בהלכה ברורה חלק י\"א סימן רכה אות מג ע\"ש טו. ברכת 'שהחיינו' על פרי המתחדש פעמיים בשנה , ששם זה הזמן שהפירות מתחדשים לברך פעמיים בשנה. אפילו אם אדם נמצא בארץ ישראל בניסן ובתשרי פעמיים בשנה אפשר לברך. לעומת זאת, את ברכת האילנות אי אפשר בשנה, אכן יש בזה דין בפוסקים וספק ברכות להקל. אבל פרי שמתחדש 'שהחיינו' על פרי חדש גם פעמיים בשנה. ויש מקומות שזה יותר מפעמיים ימות השנה, מאוד קשה לדעת אם זה פרי חדש או לא. כלומר ניתן לברך ומברכים עליהם 'שהחיינו'. אבל לאחר מכן למרות שתפוזים מצויים כל חדש. וכן התמרים באים צהובים בתקופה הזאת, וזה סימן שזה פרי חדש למשל בתקופה של ראש השנה התפוזים הם ירוקים, וזה סימן שזה פרי הנה על תפוזים למרות שהם מורכבים מברכים עליהם 'שהחיינו'. אבל הנה ]ארגנטינה[ 'עכשיו שאז אפשר לברך עליו.להיות עד פעמיים בשנה. בתנאי שבטוח שבאמת העונה שלו מתחדשת הברכה הזו היא פעם בשנה. אבל ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש זה יכול ואז מברכים את הברכת האילנות שלהם, אך הוא אינו יכול לברך, כי זמן הוא ב'בואנוס איירס טז. ברכת ברקים ורעמים תוך כדי דיבור את הברקים עצמם, אינם יכולים לברך.לברך. אבל יש כאלה שנמצאים בתוך הבית ופתאום יש אור, הם לא ראו שלהם יכול לברך תוך כדי דיבור. אבל אם עבר תוך כדי דיבור אינו יכול דיבור, ואינו יכול לברך. וכן ברקים, אם רואה את הברקים עצמם, את האור רעמים או איזה מטוס או הליקופטר, ועד שחשב ובדק כבר עבר תוך כדי חלם וחשב אם לברך או לא, לפעמים זה מבלבל קצת, אם זה רעש של בגמרא שם. כלומר שאם אדם שמע רעמים או ראה ברקים, ועד שהוא על ברקים ורעמים, רעידת אדמה, כוכב שביט וכל שאר דברים שנזכרים יש סוג אחר של ברכות, שמברכים אותם רק תוך כדי דיבור כגון ברכה יז. כל כמה זמן רשאי לברך על ברקים ורעמים כיון שאלו עננים אחרים, שאז בודאי זה ממש פנים חדשות באו לכאן.ברקים ורעמים, ונסע לתל אביב וגם שם היו עננים ויורד גשם, יכול לברך, כך הכל חזר, יכול לברך. כמו כן יכול להיות מצב שאדם היה בירושלים והיו יום חדש יכול לחזור ולברך. אפילו אם בירך בבוקר והתפזרו העננים ואחר וכשקם בבוקר עדיין ירד גשם ברציפות מאתמול כל הזמן, אבל עכשיו זה שמברכים פעם בשלושים יום. אלא אם בירך והלך לישון בלילה שינת קבע, הברכה שמברכים על הברקים והרעמים היא לא שייכת באמור לעיל יח. ברכה על רעידת אדמה שנה בערך הייתי בארגנטינה והייתה שם רעידת אדמה חזקה, 12-ללא יכולת לזוז לא קדימה לא אחורה, לשום מקום.אבל לא הצלחתי, כל הטלפונים מתו. כמה שניסינו. והיינו תקועים שם אדמה, וכדי שלא ידאגו לי בבית לקחתי את הטלפון וניסיתי להתקשר, בלאגן שלם. ואז אמרתי בטח כל העולם עוד כמה דקות ידעו שהיה רעידת אדמה. ראינו הרבה אנשים רצים ברחובות, אנשים רועדים מפחד, היה שם היה ממש מפחיד, אנחנו לא הבנו מה קורה עד שהתברר לבסוף שזו רעידת התחילה לזוז מצד לצד, והאזור שם היה מלא עצים וכולם היו מתנדנדים, וברוך ה' לא קרה כלום. ובאותו הזמן הייתי במכונית, ופתאום המכונית לפני כ רעידת אדמה, דבר ראשון תתקשר אליו תרגיע אותו! אכן התקשרתי אליו ומיד אמרה לי אשתי שתחי' - אבא שלך מאד דואג, הוא שמע שהיתה לאחר כעשר שעות סוף סוף היה אפשר לצלצל והתקשרתי הביתה, ...\"?בראשית\".במשנה, שמברכים על רעידת אדמה. \"ועל הזוועות, מברכים עושה מעשה בראש, אם ברכתי או לא ברכתי... אבל זו ברכה שתיקנו חכמים בפירוש כזה רעידת אדמה מיד צריך לברך! זה הדבר הראשון!\" זה מה שהיה לו עבר תוך כדי דיבור, ואז הוא אומר לי \"פלא עליך! פעם בחיים רואים דבר אמרתי לו שהיינו כל כך מבוהלים ומפוחדים, שעד שתפסנו מה קרה וכשהוא הרים שאל אותי מיד, \"תגיד, בירכת עושה מעשה בראשית יט. ברכת 'משנה הבריות' תרגם ינשוף שלושה שמברכים עליהם ברכה זו והם: פיל, קוף וקיפוף. פיל וקוף כולם פעם אחת בחיים, לא יותר. וזו ברכת 'משנה הבריות'. בגמרא כתוב שיש לעומת זאת ישנם ברכות ששונות באופן קיצוני, והן ברכות שמברכים רק (ויקרא יא, יז ודברים יד, טז) אותה משפחה. על כל פנים יש כאן ספק מיהו הקיפוף הזה.- 'קיפופא'. אבל יש אומרים שזה לא ינשוף אלא תנשמת. אבל כולם זו יודעים מה זה. אך 'קיפוף' בתרגום אונקלוס כ. מה נשתנו חיות אלו משאר חיות ובהמות הפיל הקוף וגם הינשוף והתנשמת, עיניהם מקדימה, דומה לבני אדם.מקדימה, לעומת כל החיות והבהמות כמעט שהעיניים שלהם בצדדים. שלהם נבחין שיש להם דמיון מסויים לאדם. קודם כל העיניים שלהם הם אלא על פיל קוף וקיפוף מפני שזוהי תקנת חכמים. ואם נתבונן בפרצוף מאד, הצורה שלו ואיך שהוא נראה. אך יש אומרים שלא, ואין לברך שכל חיה שהיא משונה מאד צריך לברך. למשל על תנין שהוא משונה הסיבה שמברכים על שלשה אלו, יש בזה מחלוקת. יש ראשונים שסוברים לו זיכרון והוא מבין.דרך עליו והרג אותו! זאת אומרת שהוא פיקח ומבין, יש לו סבלנות יש היה מטפל בו מצד אחד, אבל היה מדבר אליו לא יפה. יום אחד הפיל בא, שהיה מטפל בו כל הזמן היה אומר לו - אני יהרוג אותך! אני יהרוג אותך! סבלנות, הוא מקשיב. פעם קראתי באיזה מקום, שהיה איזה פיל שהאדם במלאכת שלמה כותב דבר מעניין, שהפיל מבין לשון בני אדם. יש לו המון (בראשית שבדור המבול הקב\"ה הפך אותם לפילים ולקופים. ובגמרא כמו כן הקוף ידוע שהוא מבין. ויש דבר מעניין, מובא במדרשי חז\"ל רבה פרשה כג אות ו)כתוב על דור הפלגה גם כן, שהקב\"ה הפך אותם לקופים. היה (סנהדרין קט.) כי הקוף מוצאו מהאדם. לא שהאדם המוצא שלו מהקוף...יש לו פרצוף שהעיניים שלו מקדימה ויש לו לסתות והכל כמו בני אדם. חלק מדור הפלגה היה שהקב\"ה הפך אותם לקופים ולפילים. ולכן הקוף יש קשר, הקופים נוצרו מבני אדם. ככה כתוב בדברי חז\"ל, שהעונש של מקוף... והוא קוף... אני לא יודע, אבל אנחנו לא נוצרנו מקוף! אלא שבאמת איזה מג'נון אחד שאמר שהבני אדם נוצרו מקוף, אולי אמא שלו נוצרה כא. ברכת 'משנה הבריות' וז\"ל: \"ואינו מברך אלא פעם (סימן רכה סעיף ט)הראשונה אז כבר אי אפשר לברך.במצוות, זה קשור להתפעלות. וכיון שאין את ההתפעלות של הפעם אפילו שהוא היה קטן ולא חייב במצוות, אבל פה זה לא שייך לחייב על הפיל והקוף. אבל אחר כך כשהוא גדל זה כבר לא בגדר פעם ראשונה. הקוף, לכן קודם כל כשהוא ילד צריך ללמד אותו לברך 'משנה הבריות' ממילא מכיון שבימינו כל ילד הולך לגן החיות וראה את הפיל וראה את התפעלות. אבל אחר כך אמנם הוא אוהב את זה, אבל ההתפעלות ירדה. הוא מתרגש מאד, וכן קוף, פעם ראשונה שהוא רואה את זה הוא מלא ראשונה. שהשינוי עליו גדול מאד\". תקחו ילד לגן החיות והוא רואה פיל, וכך כותב מרן השלחן ערוך פעם אחת בחיים.שזה כמו שאר הברכות. אבל אנחנו קיבלנו הוראת מרן ממילא זה רק אכן הרמ\"א שם פוסק וז\"ל: \"ויש אומרים משלושים יום לשלושים יום\". כב. ברכת האילנות בראיה ראשונה מנהג לברך אין אומרים ספק ברכות להקל. לכן לאו דוקא ראייה ראשונה.להלכה שמברכים רק בראיה ראשונה. אבל להלכה נוהגים שבמקום שיש שניה, גם פה אין לברך בראייה שניה. ואמנם בברכת 'שהחיינו' פוסקים אבל יכול להיות שהחולקים וסוברים שבברכת 'שהחיינו' אין לברך בראייה שניה. והם אומרים שהוא הדין גם בברכת האילנות שאפשר בראיה שניה. שכותבים על ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש שאפשר לברך גם באכילה בכל החודש. שהנה יש כמה פוסקים כהמהרי\"ל ועוד מגדולי הפוסקים, כי יש פוסקים שסוברים שצריך ראיה ראשונה. אך אם לא בירך יכול לברך ראש חודש ניסן ולא בירך, אמנם הטוב ביותר הוא לברך בראיה ראשונה, ראיה ראשונה מברכים כלומר אם אדם ראה פרחים של אילנות ביום לברכת האילנות יש לה דינים אחרים לגמרי. דהיינו אפילו אם זו אינה כג. ברוב עם הדרת מלך בברכת האילנות מעכב את המצוה.שיברך בראייה ראשונה. מה שאין כן 'ברוב עם הדרת מלך' זה ודאי אינו שאם לא בירך בדיעבד יכול לברך בראייה שניה, אבל לכתחילה לכל הפחות לאחר מכן. כי יש בזה ספק הלכתי ממש אם צריך לברך או לא. אמנם נכון מלך', יש לומר שעדיף שיברך בראייה ראשונה כשהוא ביחיד מאשר ברבים ובראש חודש ניסן היה לבדו, ורצה לברך במנין כדי שיהיה 'ברוב עם הדרת הדעות אנחנו יוצאים ידי חובה. אולם אם ימתין ל'ברוב עם הדרת מלך', לברך ביום ראש חודש ניסן, ראייה ראשונה בחודש ניסן. וזה מצויין, לכל והנה מצד אחד יותר טוב לברך בראיה ראשונה כדי שיהיה זריזין מקדימין כד. ברכת האילנות בחודש אדר אומרים שזה גם תקופת ניסן. ויש אומרים שדיברו בהווה בגלל שהפרחים שיבואר להלן הפוסקים קבעו חודש ניסן, אך זה לאו דוקא חודש ניסן, יש יש בזה מחלוקת אחרת האם אפשר לברך בחודש אדר או לא. למרות שכפי מאידך גיסא, אם אדם ראה ראייה ראשונה בחודש אדר, לפני חודש ניסן, צומחים בחודש ניסן. אבל למרות כל הצדדים הללו אנחנו לא מברכים בחודש אדר וממתינים לחודש ניסן. ולמרות שראה את האילנות קודם חודש ניסם וזו לא תהיה ראייה ראשונה בכל זאת עליו להמתין לחודש ניסן. כה. מנהג רבותינו זיע\"א בברכת האילנות בשנותיו האחרונות לחייו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיה גר בהר נוף, היה מברך תמיד בראש חודש ניסן. אלא אם כן חל בשבת שזה היה רחוק מהבית שלו, היה מברך לאחר מכן. ובאמת שהוא סובר שאפשר לברך , אבל כיון שהיה קשה לו ללכת ביום ראש (ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן ב)גם בשבת חודש לכן היה מברך למחרת. היום ראיתי ספר חדש, 'אור אליהו' של הגאון הרב אליהו אבא שאול. ובכתבים שלו הוא כתב על כל הדברים האלו, ושם הוא כותב דבר מעניין מאד. שבישיבת 'פורת יוסף' ביום ראש חודש ניסן היו כל הישיבה נוסעים לפרדסים ליד בית שמש – אני לא יודע איפה היום יש פרדסים בבית שמש, אבל אז ככה היה – והיו מברכים שם ברכת האילנות ברוב עם. לאחר מכן היו שומעים שיחת מוסר מהגאון הרב יהודה צדקא ומהגאון הרב בן ציון אבא שאול, שני גדולי הדור ראשי הישיבה היו אומרים שיחה. אני זוכר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך הרבה שנים לא היה מקפיד על ראש חודש ניסן. הוא היה מעדיף שכשהיה נוסע למסור שיעורים ברחבי הארץ, באחת הנסיעות בימי חודש ניסן היה אומר לנהג שימצא מקום שיש פרדסים והיה עוצר את המכונית, והיה יוצא ומברך את ברכת האילנות. הרבה פעמים הייתי ביחד איתו והיה מברך במהלך החודש, ולאו דוקא בראש חודש. כו. ברכת האילנות מחוץ לעיר באמת זו שאלה אם צריך שברכת האילנות תהיה דווקא בחוץ לעיר או לא. כתוב היוצא בימי ניסן – \"האי מאן דנפיק ביומי דניסן\". אך (ברכות מג:) בגמרא לא מפורש שזה דוקא מחוץ לעיר, זה יכול להיות יוצא לרחוב. הרמב\"ם כותב, שהיוצא לשדות או לגנות. ולכאורה זה מחוץ (פרק י מהלכות ברכות הלכה יג) לעיר. אבל גינות יש גם גינה פרטית של בן אדם. אך כותב המעשה רוקח, שהרמב\"ם דיבר בהווה, ומה שנקט שדות זה לא חייב להיות מחוץ לעיר. גורס בגמרא שלנו \"האי מאן דנפיק ביומי (ברכות פרק ו)אבל בבעל הלכות גדולות דניסן לדברא\", כלומר 'לדברא' היינו למדבר, דהיינו מחוץ לעיר דוקא. וגם לפי המקובלים יש עניין מחוץ לעיר. כז. עדיף לברך בראש חודש מאשר לברך מחוץ לעיר על כל פנים אם השיקול הוא לברך בראש חודש או מחוץ לעיר, עדיף שיברך בראש חודש אפילו בתוך העיר. כלומר שאם בראש חודש אינו יכול לצאת מחוץ לעיר עליו לברך בתוך העיר. אבל אם יכול לצאת מחוץ לעיר ודאי שזה עדיף, אבל זה לא מעכב. מפני שגם הפוסקים שכותבים , הוא (מועד לכל חי סימן א אות ז)שצריך שיהיה מחוץ לעיר, כמו רבי חיים פאלאג'י כותב שאדם זקן שקשה לו, יכול לברך בתוך העיר. וגם אם נגרוס בגמרא 'נפיק לדברא' כמו בעל הלכות גדולות, זה עדיין לא בהכרח שזה מעכב, כיון שיכול להיות שגם הגמרא דיברה בהווה, שבדרך כלל אנשים מגדלים אילנות מחוץ לעיר, אך באמת זה לא חייב להיות דוקא מחוץ לעיר. לכן להלכה ראינו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברך בתוך הר נוף ברחוב 'הקבלן' יש שם איזה מקום שיש כמה עצים שיש להם פרחים והיה הולך לשם ביום ראש חודש ברוב עם והיה מברך שם. זאת אומרת שהוא לא הקפיד על מחוץ לעיר. אבל מצד שני בשנים שלפני שגר בהר נוף כשהיה הולך למסור שיעורים לא היה מברך בראש חודש, אלא כאמור היה מברך בדרך מחוץ לעיר, דהיינו אפילו לכתחילה כך היה עושה. כח. ברכת האילנות בחודש אייר יש עוד הרבה פרטי דינים בעניין ברכת האילנות, אבל כאמור לעיל יומי דניסן הן לאו דווקא. לכן מצד אחד לכתחילה אין מברכים בחודש אדר, אבל אם אדם לא בירך בחודש ניסן, ועדיין יש אילנות פורחים באייר, האם רשאי לברך? הנה יש כמה גדולי אחרונים ביניהם החתם סופר (בהגהותיו לשלחן ערוך) שאומרים, שמה שכתוב חודש ניסן זה לא חודש ניסן אלא תקופת ניסן. שהנה יש ארבע תקופות בשנה: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. כל תקופה זה תשעים ואחד יום ורבע. כשבע יום שהן שנת חמה לארבע, זה יוצא 365 וחצי שעות. ממילא אם נחלק תשעים ואחד ורבע, וזה קצת יותר. והנה אם נאמר שזו תקופת ניסן סביר להניח שזה לא כל התקופה עד תמוז. כי עינינו רואות שחז\"ל דיברו בארץ ישראל, ואין שום פרחים עד תקופת תמוז. לכן סביר להניח שזה שלושים יום מתחילת התקופה. ושלושים יום מתחילת תקופה ניסן בהרבה שנים זה עדיין באייר. כך יש פוסקים שסוברים שאפשר לצרף. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא מזכיר את השיטה הזאת, אך אפשר לצרף את השיטה הזאת לעוד סניף שאם אדם לא בירך בחודש ניסן שיכול לברך גם בחודש אייר. השנה יהיה קשה מאד למצוא אילנות פורחים בחודש אייר, כי גם מצד החודשים, אייר זה יהיה כבר סוף אפריל, דהיינו סוף תקופת האביב. וגם השנה היה חורף קצר מאוד, ומחמת החום האילנות נתנו פרחים מוקדם מאד, סביר מאוד שכמעט לא יהיה מצוי אילנות עם פרחים אחרי חודש ניסן. כמו כן הוא הדין באדם המתגורר בקצה השני של העולם, בדרום אמריקה או באוסטרליה, שהעונות שם הפוכות מפה, שהעונה של הפריחה היא בחודש תשרי, אפשר לברך. אבל אם אחד היה פה בניסן ונסע לשם, אינו יכול לברך שם לאחר כמה חודשים. מפני שכאמור הברכה הזו היא ספק. אנחנו מברכים אותה פעם אחת בשנה. .שאלה: פתחנו בית כנסת חדש ועדיין אין לנו ספרי תורה הוצע לנו על ידי בית כנסת אחר לרכוש מהם ספר תורה שכבר אינו בשימוש, האם מותר להם למכור לנו? והאם מותר לנו לרכוש מהם? אסור למכור ספרי תורה מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר. ואף אם רוצים תשובה: לקנות ספר תורה אחר באותו הכסף גם כן אסור, שהרי מחליף תורה בתורה הוא ואינו מעלה בקדושה. ולא התירו למכור אלא רק ללמוד תורה ולישא אשה ולפדיון שבוים. וממילא י\"ל שגם אסור לרכוש מהם. מקורות: בגמ' במס' מגילה (דף כז.) גבי מעלין בקודש ולא מורידין, איבעיא להו מהו למכור ס״ת ישן ליקח בו חדש, כיון דלא מעלי ליה אסור, או דילמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא שפיר דמי, ולא איפשיטא האי איבעיא. ופסקו הראשונים לחומרא וכמו שכתב שם הרי״ף והר״ן והרמב״ם (פ״י מה' ס״ת ה״ב) והטור, חוץ מרבינו מנוח הובא בב״י שם שפסק לקולא ע״ש. וכן פסק בשו״ע (יו״ד ס' ע״ר סעי' א') לחומרא דאסור למוכר ס״ת אפילו יש לו הרבה ספרי תורה, ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור, אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור. ולפי זה יש לומר בנידון דידן שיהיה אסור למכור ספרי תורה מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר, ולא מבעיא אם אחרי שמכרו אינם חוזרים לקנות עוד ס״ת שאסור, אלא אפילו שירצו לקנות עוד ס״ת באותו כסף ג״כ אסור, שהרי ולפדיון שבוים, ומשמע דבלא״ה לא.מחליף תורה בתורה הוא ואינו מעלה בקדושה. ולא התירו למכור אלא רק ללמוד תורה ולישא אשה ובשו״ת גינת ורדים (או״ח כלל א' ס' ל״א) כתב דהשתא לית לן ס״ת כשר כהלכתו ומשום שאין הסופרים שלנו זריזין ומשבשין את הספרים, והרבה דביקות אות באות יש, וכן הרבה הפרדות חלקי הכתב זה מזה, וכל דברים הללו פוסלין בס״ת, ולפי דבריו יש היתר בשופי למכור ס״ת גם בנד״ד. אלא דהרבה אחרונים חלקו על הגינת ורדים בזה. ועכ״פ משמע דאף אם לא נסמוך ע״ד הגינת ורדים לכתחילה למכור ספרי תורה משום זה, מ״מ חזי לאצטרופי לעוד היתרים. וכן כתב כיוצ״ב בשו״ת שבט הלוי (ח״ו ס' ק״צ) דבס״ת של יחיד שצריך למוכרו לצורך גדול חזי לצרופי דעת הגינת ורדים ע״ש. ועכ״פ בס״ת של רבים משמע שאין להקל וגם לא לצרף דעת הגינת ורדים. ומרן הראש״ל זצ״ל בשו״ת יביע אומר (ח״י או״ח ס' י״ג בהערה) גבי ס״ת של יחיד, הביא דברי הגינת ורדים והרב שבט הלוי הנ״ל שאף שאין לסמוך על טעמו של הגינת ורדים בלבד ובפרט בדורינו שמצויים ס״ת מנוקים מכל פסול, חזי לאצטרופי מאחר שכמה פוסקים כתבו להקל ע״ש. ועיין עוד בהלכה ברורה (ס' קנ״ג בירור הלכה ס״ק כ״ט) שכתב דבזמנינו שמגיהים את ספרי התורה הגהה מדוקדקת ע״י מחשב, קשה לסמוך על סברת הגינת ורדים, ומ״מ חזי לאצטרופי ע״ש. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אכילת מצות בבתי מלונות בערבי פסחים בזמנו ניגש הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ\"ל שהיה רבה של ירושלים באותם ימים, אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשאלה, אודות בתי מלונות המהודרים שבירושלים שבערב פסח אין להשיג מצה מחמת האיסור לאכול מצה בערב פסח. אך בבתי המלונות שהם בכשרות רגילה ומתארחים שם גויים וגם כאלו שאינם דתיים והם רוצים לחם או מצה, ואינם מתחשבים באיסור, האם אפשר לתת להם מצה שאינה שמורה בערב פסח? ואאמו\"ר השיב לו שהדבר מותר, ומי לאחר כמה שנים כשהרב ז'ולטי כבר הלך לעולמו, דיברתי בענין שמקפיד בדבר יקפיד לעצמו. עם הגאון רבי שלום משאש זצ\"ל רבה של ירושלים, ועוררתי שמפני מה לסמוך על הקולא הזו, אפשר לדרוש מהמלונות לטגן מצות עם ביצה, ובערב פסח לתת לאורחים לאכול מצות מטוגנות בביצה, שעליהם אין את האיסור של אכילת מצה בערב פסח . הרב משאש שמע והסכים ]וכמ\"ש מרן זצוק\"ל ביביע אומר[ עימי, אך משום מה הרב האשכנזי של ירושלים בזמנו, הגאון הרב יצחק קוליץ זצ\"ל לא הסכים לשנות את הנהוג, והעדיף שיתנו להם מצות שאינן שמורות מאשר מצה מטוגנת. ואינני יודע מפני מה לא הסכים לכך.הרב ראובן כובה בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"193.pdf","content":"קידוש על משקאות| אסור בשתיית יין מחמת חולי – כיצד ינהג| היתר מכירה בשביעית| ' מהו 'מקום שאין בו יין| מתי ניתן לקדש על חמר מדינה נושאי השיעור: לא | אם קוניאק נחשב לחמר מדינה| עראק וודקה טקילה וויסקי אם נחשבים לחמר מדינה| ברכה על קפה שבא בסוף הסעודה| מה נחשב לחמר מדינה| חריפים לצאת ידי חובה כששומע קידוש על קפה 193 גליוןמיום א' יי\"ד שבט תשע\"ח פרשת ויקרא קידוש והבדלה על חמר מדינה א. מתי מקדשים על חמר מדינה ) עסקנו בעניין קידוש על משקה 191 בשיעורים הקודמים (שיעור מספר שהוא 'חמר מדינה'. כלומר כאשר אינו יכול לקדש על יין שיכול לקדש על חמר מדינה. שהנה בליל שבת כבר ביארנו שאפילו אם אין יין כלל מקדש על הפת, ואם אין לו גם פת אינו מקדש, ועליו לכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה. אבל בשבת בבוקר אם אין יין יכול לקדש על - כך נתבאר בשיעורים [ שיכר. ואדרבה השיכר קודם לקידוש על הפת . וכן הוא הדין בהבדלה, שאי אפשר ]הקודמים בדעת מרן השלחן ערוך להבדיל על הפת כלל ממילא אם אין לו יין רשאי להבדיל על שיכר. אבל מה שאמרו שאפשר לקדש בשבת בבוקר או להבדיל על השיכר, היינו המדובר בשיכר שנחשב ל'חמר מדינה'. ב. 'אין יין' - בעיר או במדינה וראשית כל יש לדעת, שחמר מדינה מועיל דוקא כשהיין לא מצוי, כלשון \"במקום שאין יין מצוי\". דהיינו שכל המחלוקת (סימן רעב סעיף ט)השלחן ערוך והדיון אם מקדשים על חמר מדינה או לא הוא רק במקום שיין אינו מצוי. ההגדרה של יין שאינו מצוי היא כגון אדם המתגורר במדינה שאין בה יין כשר, כל היין בה הוא יין נסך, סתם יינם של הגויים, מבחינתו זה נקרא שיין אינו מצוי. כיון שהיין המצוי בה הוא יין שאסור להשתמש בו, וודאי שלא יעלה על הדעת שישתה ממנו, זה נקרא יין לא מצוי. השאלה היא האם צריך שיהיה מצב שאין יין בכל המדינה או אפילו אם אין יין כותב שאין יין בכל העיר. (פסחים קז. ד\"ה חמר)בתוך העיר הזאת. רשב\"ם בסוגיא והמהר\"ם מרוטנבורג (ח\"ב סימן תקטז) אבל הראבי\"ה פ\"י סימן יז).וכן כותב הרא\"ש ( כותבים שזה לא מספיק שאין בכל העיר אלא צריך שלא (דפוס לבוב סימן קמו) - היום המצב בעולם השתנה, פעם היה מצב כזה [ .יהיה בכל המדינה שאם אין במדינה זו יין אז אין, היום העולם השתנה, היום מגיעים לכאן לישראל דברים מהמקומות הכי נידחים מכל העולם. הבד\"צים שולחים משגיחי כשרות לסין, לתאילנד, לכל מיני מקומות ומביאים לארץ כל . דוגמא לדבר, אדם גר במדינה שלא מייצרים ]מיני סוגים של מאכלים שם יין, לא גדלים שם ענבים ואין שם תנאים לייצור יין. אני חושב שבאנגליה לא עושים כל כך יין, כמעט כל יין שיש שם זה יבוא ממדינות אחרות. ככלל באנגליה שמעתי שמישהו אמר שתשעים אחוז מהפירות וירקות שם אינם גדלים בה, הם חיים על היבוא. אך גם הם אמנם אין להם ייצור יין הרי הם מייבאים יין ממדינות אחרות. ג. היתר מכירה בשביעית דרך אגב, זו אחת הטענות הקשות שיש כנגד היתר המכירה בשביעית, שהרי כיום אפשר להשבית את עבודת האדמה לגמרי בשביעית, זו אינה שעת הדחק כמו שהיה פעם. הרי כיום אפשר להשבית ולייבא את הכל. יש שטוענים ששמונים אחוז ממחיר העגבנייה המדינה מסבסדת כדי להשקות אותה, המים עולים ביוקר, וצריך לזה הרבה מים במיוחד בקיץ שזה לא משתלם, ומה שממשיכים בגידול בארץ הוא כדי להגן על החקלאים. כלומר שבשנת השמיטה גם אם יתנו פיצויים לכל החקלאים עדיין יהיה יותר בזול לייבא הכל. אבל באמת גם אם לא יהיה זול יותר אלא יעלה קצת יותר, שיקצצו קצת מהתיאטראות והקירקסאות שלהם, מכל התועבות שלהם, התרבות אנשים חטאים שלהם, שיקצצו מזה ויתנו לשמירת שביעית! הרי תמיד הם טוענים שאם לא היו נותנים כסף לישיבות היה מספיק כסף לבתי חולים, דווקא לכבשת הרש הזאת הם שמים לב! ריבונו של עולם! וכי חסר בזבוזים שהמדינה מוציאה על כל מיני שטויות?! הרי שבעים אחוז מתושבי המדינה לא מעניין אותם כל התיאטראות והבידור הזה! הם קוראים בידור על חשבון המדינה. המדינה מוציאה הון עתק! על מה?! על שטויות כאלו! ודווקא לומדי התורה הם לצנינים בעיניהם! ד. כוס של ברכת המזון על שיכר שכתב לגבי מדינות (סימן קפב) למעשה, הראשון שמדבר על זה הוא הב\"ח שאין בהן יין אלא מביאים אותו ממקום רחוק, לגבי כוס של ברכת המזון שיכול לברך על שיכר. מפני שנקרא שהיין אינו מצוי כיון שאינו מסכים איתו. (סימן קפב סק\"ב)גדל במדינה. המגן אברהם בהלכות ברכת המזון כותב, שיש לומר שהוא (שלחן ערוך הרב שם סעיף ב)והגאון רבי זלמן בעל התניא הדין גם לגבי קידוש בשבת שחרית והבדלה. כותב שאם יש (סימן קפב הגהת בית יוסף סק\"ד) לעומת זאת, השיירי כנסת הגדולה יין, לא איכפת לנו מניין הוא, עצם הדבר שהוא מצוי ויכול לקנותו הרי שחייב לקדש עליו. ואף אם מחירו הוא יקר זה לא מספיק תירוץ. שיצמצם בשתיה וישתה רק רביעית. הרי אם למשל אדם שלא קנה יין לשבת אבל במרתף יש לו איזה בקבוק ששומר אותו לבר מצוה לבן שלו שנולד לו, יין משובח מאד וחס עליו, הוא אינו יכול לומר שאין לו יין, הוא צריך להוציאו ולקדש עליו. שיקנה אחר כך יין אחר. מה לעשות?! בשביל שיהיה לו יין לבר מצוה של בנו יבטל את מצות קידוש על יין בשבת ויקדש על חמר מדינה?! זו אינה סיבה מספיקה. וכן כל התירוצים הללו, שזה ביוקר, או שזה לא טעים כל כך וכיו\"ב, לא לחפש תירוצים! חז\"ל תקנו על היין כך היא המצוה ביין! גם קידוש בשבת שחרית וגם הבדלה. ה. אינו יכול לשתות יין מחמת חולי אכן יש מצבים שבאמת אי אפשר לקדש על היין, כגון אדם שאסור לו לשתות יין, אנשים שסובלים מסכרת גבוהה, בשבילם יין זה דבר מסוכן ממש אפילו רביעית. יש כאלה שהרופא מזהיר אותם אפילו יצחק שאשו בן זכיה ז\"ל - נלב\"ע ז' אדר תשפ\"ג ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת רביעית לא לשתות, 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' צריך להיזהר. ובדרך כלל אדם שאינו יכול לשתות יין אסור בשתיית כל משקה אלכוהולי. אבל יין זה יותר מסוכן, כיון שהענבים מתפרקים בדם לסוכר וזה מאד מסוכן, זה משקה הכי גרוע לסכרת, זה כמו לשתות סוכר. וכמובן שמיץ ענבים גרוע מיין לאדם כזה. סיפרו לי על אחד שיש לו סכרת גבוהה, הרופא דיבר איתי ואמרתי לו שהוא פטור מארבע כוסות. אולם הוא לא שמע ושתה, ובני המשפחה סיפרו לי אחר כך שזה היה נורא, כיון שאחרי הארבע כוסות הוא התחיל לדבר שטויות, והוא היה במצב לא טוב, ועד הבוקר הוא היה לא בדעתו ממש. אחד כזה באותה שעה יכול להיות שלא קרה לו כלום, אבל אחר כך חלילה יכול לקבל איזה עיוורון אפילו או קטיעת איברים, ה' ירחם. לכן אדם שהרופא אסר עליו לשתות יין אסור לו לשתות יין! אדם כזה אם יש לו בן גדול או אשתו שהם יקדשו על היין. ואין מועיל לקדש ורק לטעום מפני שצריך לשתות רוב רביעית, ואם אין שתיית רוב רביעית זה לא מועיל. לכן אם הוא לבדו או שאף אחד מבני הבית לא יכול לשתות רוב רביעית בבת אחת הרי זה גם כאילו שאין יין. ו. להשתדל לשתות יין זה לא כל כך פשוט, כי בדרך כלל גם אם אינו אוהב יין הוא ישתה, שיתגבר על עצמו וישתה, צריך להיות שהוא ממש מתעב את היין שאחד (שם) בצורה שחושש להקיא, זה לא מצוי כל כך. הגמרא מספרת האמוראים שהיה שותה ארבע כוסות שבזמנם היינות היו חזקים מאד ואחר כך היה קושר את הראש שלו מכאבים עד שבועות, ואף על פי כן הקפיד על ארבע כוסות. לכן כדאי להשתדל כמה שאפשר. וכן אדם שנסע לחו\"ל למדינה שאין בה יין כשר כגון איזו עיר רחוקה במקסיקו שיש שם יהודים רחוקים קצת, ונסע לקרבם או לעסקים וכיו\"ב, הנה כבר מלפני שבת עליו לדאוג למצוא צימוקים ולעשות יין מצימוקים או לקנות ענבים ולסחוט אותם. ז. שתיית רוב רביעית על ידי אחד מבני הבית יש קהילות של ספרדים וגם אשכנזים בחו\"ל שלוקחים – הספרדים עראק, והאשכנזים וודקה או ויסקי, אשכנזים לא אוהבים עראק – ונותנים לכל אחד כוסית קטנה בשבת בבוקר כגון בשבע ברכות או בר מצוה וכיו\"ב ואחד מברך בקול רם 'שהכל' וזה במקום הקידוש. והמנהג הזה הוא נגד ההלכה, חד משמעית כיון שבקידוש צריך לעיכובא לקדש , ואם אין בכוס רביעית (שם)על כוס שיש בה רביעית. כך אומרת הגמרא לא יוצאים ידי חובת קידוש. דבר שני, מתוך הרביעית צריך לשתות לפחות רוב רביעית כמלוא לוגמיו, ומלוא לוגמיו של אדם בינוני זה רוב רביעית. אלו שני תנאים שבלעדיהם אי אפשר לקדש. לכן יש דיון בפוסקים מה יהיה הדין אם קידש על רביעית ואחר כך נשפך היין אם - בכוונה לא דיברתי על [ ישתה יין אחר או לא, יש בזה הרבה שאלות . הנוהגים כן טוענים, שהרי ]כך בשיעורים כאן כי זה לא כל כך מצוי ביחד כולם שתו הרבה יותר מרביעית, הרי לפי ההלכה צריך שאחד . אך כאן יש (סימן רעא סעיף יג)ישתה רוב רביעית, כך דעת מרן השלחן ערוך שני חסרונות, חסרון אחד שלא היה רביעית בכוס של כל אחד אלא רק כוס קטנה. וגם אם אחד יחזיק כוס עראק או וודקה שיש בה רביעית וכל (שם סעיף ב)אחד ישתה רק טיפה זה גם לא מועיל, כי דעת מרן השלחן ערוך ששתיה של כמה בני אדם אינה מצטרפת, וזה לשון מרן: \"אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובים כמלוא לוגמיו יצא\". כלומר שהמקדש לא טעם כלל אבל שאחד מהאנשים שנמצא שמה טעם כמלוא לוגמיו. - \"כמלוא לוגמיו\" זה רוב רביעית. אמנם יש בזה כמה דעות, יש אומרים שזה פחות מרביעית אך לא ברור כמה. אבל להלכה מרן השלחן ערוך דעתו בכמה מקומות שכמלוא לוגמיו זה רוב רביעית. כן הוא בהלכות יום הכיפורים ועוד. והנה כאן מרן כותב בפירוש שאין שתיית שניים מצטרפת: \"ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם\". וכל זה כתב בסתם, ולאחר מכן כותב שצירוף של שניים, כל אחד חצי כמלוא לוגמיו זה לא מועיל. וממשיך השלחן ערוך: \"ויש אומרים דכיוון שבין כולם טעמו כמלוא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור\" דהיינו שכל אחד טעם קצת וביחד זה כמלוא לוגמיו. והרי זה סתם ויש אומרים והלכה כסתם שזה לא מועיל. וממשיך מרן: \"והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא\" – כלומר שמקדש צריך בעצמו לשתות רוב רביעית, \"וראוי לחוש לדבריהם\". הרי לנו שדעת מרן השלחן ערוך שראוי להחמיר שהמקדש בעצמו ישתה רוב רביעית, ואם לא הוא אז אחד צריך לשתות במקומו רוב רביעית. אבל לצרף שתיית כולם בתחילה מרן כותב בסתם שאינו מועיל, וגם לבסוף שכותב שראוי לחוש לדברי הגאונים שהמקדש בעצמו יטעם, משמע שאם לא טעם בעצמו זה יותר גרוע. ח. החידוש של הט\"ז ודחיית האחרונים יש שרוצים ליישב את המנהג, שהנה נפסק להלכה לגבי ברכה אחרונה שצריך לשתות רביעית כדי להתחייב בה. אמנם יש אומרים כזית ויש נפסק (סימן קצ סעיף ג) אומרים כביצה ויש אומרים רביעית, אך בשלחן ערוך להלכה שעל פחות מרביעית אין מברכים ברכה אחרונה. ובאמת שצריך להשתדל לא לשתות בין כזית לרביעית כי אז נכנס לספק ברכה בדיעבד. שהרי כל זמן שלא שתה רביעית לא מברכים ברכה אחרונה. אכן בקידוש לא צריך להחמיר לשתות רביעית ממש בגלל שמברך לבסוף ברכת המזון, אבל בהבדלה כדאי מאד להשתדל לשתות רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואם שתה פחות מרביעית אין לברך ברכה אחרונה. חידוש, שכל זה מדובר על יין או מים או מיץ (סימן רי סק\"א) והנה כתב הט\"ז וכיו\"ב, שמשערים ברביעית, אבל אם שותה יין שרף, יי\"ש, שזה עראק - קוניאק בזמנם היה יין שרף והוא עשוי מענבים. אבל [ ,או קוניאק אפשר לעשות קוניאק מדברים אחרים כי אם זה מענבים יש בעיה מחדש הט\"ז שכיון שזה חזק מאד, יש בזה כארבעים אחוז ]של יין נסך אלכוהול ויותר, תלוי בסוגים, לכן אפילו אם שתה פחות מרביעית, זה שקול כמו רביעית וצריך לברך ברכה אחרונה. למעשה היו כמה מגדולי האחרונים שלמדו מדברי הט\"ז לנידון דידן, שניתן יהיה לקדש על כוסית וודקה, וודקה זה כמו יי\"ש כיון שיש בזה הרבה אלכוהול ולא צריך רביעית. אבל אם נתבונן בסימן ר\"י היכן שהט\"ז כותב את חידושו נבחין שכמעט כל האחרונים חולקים עליו, אי אפשר לסמוך על הט\"ז לבד. מה גם שהט\"ז כתב את דבריו לגבי ברכה אחרונה, אבל גם לפי דבריו מסתמא צריך שיהיה בכוס רביעית בזמן הקידוש. לכן הרבה גדולים מחו על זה מאד מאד. ט. הפולמוס על המעשה רב אצל הדברי חיים שמביא שיש אחד שהעיד שראה את (ארחות חיים מספינקא סימן רעב סק\"ו)יש ספר רבינו חיים מצאנז בעל הדברי חיים שהיה קידוש בבית הכנסת והוא לא קידש בעצמו אלא אמר למישהו אחר לקדש והדברי חיים מצאנז שתה כוסית קטנה. והנה צאנז זה ברומניה והיא סמוכה להונגריה שהיא מדינה שיש בה הרבה יין, מאז ומתמיד היה ידוע שבהונגריה יש את היינות הכי משובחים, עד היום יש שם הרבה יינות משובחים. אם כן גם באזור של צאנז היה יין מצוי, ובכל זאת הוא קידש על חמר מדינה. כך יש שרצו להביא ראיה, שאפשר לקדש על חמר מדינה גם כשיש יין, וגם שהוא שתה קצת. אולם בעל המנחת אלעזר - רבי חיים אלעזר נגד זה מאד, והוא מסביר את הסיפור, שרבי חיים (סימן רעב) שפירא - וכותב מצאנז באמת כיון לצאת ידי חובה כששמע את הקידוש מהשני שקידש על היין, וכיון שלו היה קשה לשתות יין בבוקר, לכן העדיף לצאת ידי חובה ממישהו אחר, ואחר כך הוא שתה כוסית שיכר ומברך עליה 'שהכל' כי הוא לא טעם מהיין. אבל באמת גם הוא לא סבר כך. לעומת מיישב את המנהג שלהם לשתות כוסית (דעת תורה סימן רפט) זאת המהרש\"ם קטנה. להלכה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר פסק חד משמעית שזה לא מועיל. והמנהג הזה אינו מנהג טוב. לכן אם יש מקום שאתם רואים שעושים כך בחו\"ל, ספרדים או אשכנזים, מי שיכול יאמר להם בבקשה תחכו רגע, שמישהו יקדש על היין וישתה לפחות רוב רביעית ויכוון להוציא אותם, ולאחר מכן שיברכו 'שהכל'. אך מי שטעם מהיין לא צריך לברך 'שהכל'. זה הטוב ביותר לצאת ידי חובה. י. חמר מדינה צריך להיות משכר כעת נברר איזהו משקה נקרא 'חמר מדינה'. הנה בספר שו\"ת הלכות , שכל (ח\"א סימן ט)קטנות - הוא היה לפני שלוש מאות חמישים שנה – כותב משקה שאינו משכר אינו מועיל. הוא לא נקרא חמר מדינה. כלומר צריך יין, עראק, קוניאק, ויסקי, טקילה, וודקה ואולי אפילו בירה לבנה וכיו\"ב, שכל אחד מהמשקאות הללו משכרים ונחשבים חמר מדינה. וזאת בתנאי כמובן שהוא משקה כזה שכל בני המדינה שותים אותו אך אם לא נוהגים כולם לשתותו אינו מועיל. כמה מגדולי האחרונים בשם הגאון רבי (שו\"ת תשובות והנהגות ח\"ד עמוד תלו) הסכימו לדבריו, ביניהם הובא - [ חיים מוולוז'ין שהיה אומר שחמר מדינה זה דוקא משקה משכר וכן כתב ]...''משכר' בכ' לא בק'... כמובן מי שישתכר הוא גם 'משקר . לאחרונה מצאתי בבן איש (כף החיים סימן לד אות לא)הגאון רבינו חיים פאלאג'י (ש\"ב פרשת ויצא חי, שיש לו ספר שהדפיסו לאחרונה שקוראים לו 'מקבציאל' שם מביא שיש אומרים שעל קפה גם ניתן לקדש. והתפלאתי מאד, אות נז) כי בגדולי הספרדים לא מצאתי כך, אמנם יש כמה שכתבו כך אבל רוב הפוסקים סוברים כמו הלכות קטנות שצריך שיהיה משקה המשכר. יא. חמר מדינה למנהג האשכנזים ואני אומר את האמת שגם רוב האשכנזים לא נהגו כך. יש שרוצים , שדן בשתי סוגי משקאות אחד (שו\"ת סימן כג)להביא ראיה טובה מהמהרש\"ל זה 'בורש\"ט' שהיום הוא מצוי גם כן, והוא עשוי ממים של סלק, אצל האשכנזים שותים את זה עד היום. וההכנה שלו היא באופן שלוקחים סלק ומבשלים אותו במים, והמיץ שלהם הוא בורש\"ט. וכן יש משקה שנקרא בשם 'קוואס'. שזה מין משקה שלוקחים ירקות ומבשלים אותם, והמים היוצאים מזה הוא קוואס, וזה מרק ירקות קר שותים אותו קר. אלו משקאות שהיו פעם. וכמו כן היה משקה שהיו שותים בפסח קוראים לו 'לקריץ', שהוא כמין שורש שסוחטים, והמיץ שלו שימש במקום יי\"ש שלהם שהיה בו חשש חמץ. המשקאות הללו - שחי בזמנו [ אינם משכרים ואף על פי כן רואים שכבר המהרש\"ל , וכל האחרונים לאחריו דנים בזה, ממילא רואים]של מרן הבית יוסף שלא הצריכו משקה משכר דווקא. וזה דבר ברור שגדולי האשכנזים באמת לא הצריכו משקה משכר, העיקר שזה יהיה משקה חשוב, שזה תנאי בל יעבור, שיהיה משקה חשוב שדרך להגיש אותו לפני אנשים חשובים. דוגמא לדבר, אם בא אליך אורח חשוב מאד, רב גדול או איש נכבד ועשיר, מה תביא לו לשתות? היום מביאים מים אבל פעם היה צריך להביא משקה חשוב, וויסקי או בורשט וכיו\"ב, וההגדרה היא כאמור משקה חשוב שמגישים אותו לאנשים חשובים ולא שותים אותו מחמת צימאון, למשל, קוקה קולה או כל מיני משקאות קלים וכיו\"ב אינם משקאות של כבוד, אמנם כשאדם צמא היום יש מודעות לכל אדם לשתות הרבה שזה חשוב לשתות, והוא שותה או מים או קוקה קולה וכיו\"ב, אבל זה לא משקה מכובד. לעומת זאת, קפה, הרי בכל מקום כיום כשיש אורח מכובד בשבילו מגישים קפה. ואין ספק שעד היום, כמעט בכל מקום שהלכתי - לאו דוקא בדרום אמריקה אלא גם בצרפת או באנגליה – קפה נחשב למשקה מכובד, אנשים שותים קפה לא בגלל שהם צמאים אלא זה משקה של כבוד. אוכלים ארוחה לאחר מכן שותים קפה. יב. ברכה על קפה ותה הבאים לקינוח סעודה אכן יש מחלוקת הפוסקים בסוף הסעודה אם מברכים על הקפה או לא. יש שטוענים שכיון שזה לא בא להשרות את המאכל, זה לא כמו מים שבאו לשרות את האוכל, זה רק משקה של כבוד, ולכן יש לברך. מאידך יש אומרים שאין לברך, מחמת שאינו קינוח סתם אלא זה בא לסייע לעיכול של האוכל, וכן הדין לגבי תה אפילו שעיקרו מים. ומספק אין מברכים. יג. אם חלב נחשב לחמר מדינה יש פוסקים שאומרים שגם חלב נקרא חמר מדינה, חלב זה משקה שחלב אינו חמר (סימן רצו סק\"ג)מכובד. אך יש חולקים. מרן החיד\"א כותב מדינה אך אינו מסביר את הטעם. פעם חלב היה משקה משכר, כתוב שאדם ששתה (פ\"א מהלכות ביאת מקדש הלכה ג) וברמב\"ם (כריתות יג:) בפירוש בגמרא רביעית חלב אסור לו לפסוק הלכות ולהורות, כמו שאסור להכנס לבית המקדש שתוי גם אסור להורות הלכה כשהוא שתוי. והשותה רביעית חלב נקרא שתוי. אבל זה היה פעם, אך בימינו החלב הוא כלום. - אנשים חושבים שהחלב המצוי בחנויות הוא מלא מים, אבל זה לא [ נכון, אסור להם לפי החוק, אך הם לוקחים את החלב ומוציאים ממנו את כל השומנים, את כל המיץ שלו עד שנעשה 'חלב רזה' לכן הטעם של החלב שונה מאשר חלב שנחלב ישר מהפרה. יש שאומרים שזה גם לא בריא לשתות חלב ישר מהפרה כי יש בזה חיידקים, אבל נניח שהרתיח אותו ואין בו כבר חיידקים הוא עדיין מלא שומנים שלא כמו חלב הנמכר בחנויות. שם הם עושים מהשומנים של החלב גבינות . ואולי הטעם של מרן החיד\"א שחלב אינו חמר מדינה הוא ]וכיו\"ב מחמת שצריך שיהיה משקה שמכיל אלכוהול. כדעת ההלכות קטנות. . ואולי הוא בא להדגיש שחלב אינו ] - מרן החיד\"א היה הרבה אחריו[ .חמר מדינה כי הוא לא משקה של כבוד יד. אם בירה לבנה נחשבת לחמר מדינה כאמור יש פוסקים שכתבו שקפה ותה הן נקראים חמר מדינה כי הם בורים שלא צריך משקה משכר. ולגבי מיץ פירות יש כמה רבנים חשובים בדור האחרון שאומרים שמיץ פירות זה משקה מאד מכובד. אך לעומת זאת ראיתי שיש כמה ספרים שמביאים ששמעו מהגרי\"ש אלישיב, שבירה לבנה אינה חמר מדינה, כי בחתונות לא מביאים בירה לבנה. אני לא יודע כמה הגרי\"ש אלישיב הלך לחתונות, אבל כנראה שסיפרו לו שבחתונות לא מביאים בירה לבנה וכך הוא אמר שזה לא משקה חשוב. אבל האמת שזה פשוט זה לא מדויק, הרי בירה לבנה אין לך חמר מדינה יותר מזה, זה משקה שהרבה אנשים שותים לא רק כשצמאים, אנשים יושבים ושותים בירה, זה דבר מצוי מאד בחתונות שמגישים בירה. כשבא אורח חשוב אפשר לכבדו בבירה לבנה. לכן אין שום ספק שזה חמר מדינה. תלכו בחתונות ותראו שברובם מגישים בירה, וכמו כן בשאר אירועים, שבע ברכות, ברית מילה וכיו\"ב. בירה זה משקה מכובד. אמנם יש ששותים את זה גם לצימאון אבל מצד שני זה משקה של כבוד. יש היום מקומות ב\"ה – שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם – ששותים רק בירה, מביאים לך עשרים סוגים של בירה, זה בארץ. ובחו\"ל בכל מיני מקומות בירה הפכה להיות משקה הכי הכי, זה יותר זול מהדברים האחרים. ההמון שותה אותו כתחליף ליין. לכן בירה לבנה בוודאי שכן. טו. אם בירה שחורה היא כחמר מדינה הנה יש כמה סוגים של בירה שחורה, בחו\"ל יש בירה שחורה מרה מאד, שבוודאי היא חמר מדינה במקומות ששותים, למשל באנגליה וכיו\"ב. אבל בארץ הבירה השחורה היא מתוקה ואין בה אלכוהול, ולסוברים שצריך משקה המשכר בוודאי שבירה שחורה איננה משקה המשכר. ראיתי שמישהו הביא בשם הגרב\"צ אבא שאול שאמר שזה משמח, אך אני לא יודע, אולי מישהו שהוא בלאו הכי היה שמח אז גם מקוקה קולה הוא נהיה שמח... אבל למעשה במציאות אין בזה אלכוהול וממילא אינו משמח. אך אם יש אלכוהול כאמור זה לא מספיק אלא צריך שזה יהיה גם כן משקה לאומי. משקה שבני המדינה רגילים לשתות. טז. לשון 'חמר' הוא משקה המשכר ראיתי כמה רבנים בדור האחרון שבאים וטוענים נגד ההלכות קטנות, מהיכן לקח את ההלכה שצריך שיהיה משקה משכר, שהרי בפוסקים שלפניו אף אחד לא כתב את זה. אמנם אף אחד לא כתב להיפך אבל זאת מנין לו. ובאמת כאמור לעיל היא מדברי המהרש\"ל שהיה בתקופת מרן השלחן ערוך ועוד הרבה גדולים שהיו אחריו, שסוברים שלא צריך שיהיה משקה משכר, אך מצד שני יש פה הרבה הגיון לומר שחמר מדינה זה דוקא משקה משכר. הרי בגמרא לא כתוב 'משקה מדינה', כתוב 'חמר מדינה', 'חמר' בארמית זה יכול להיות או חמור או יין, חמרא זה יין וחמרא זה חמור. צריך לראות לפי העניין. זו אותו מילה. יש פסוק : \"כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך\". 'חמר' זה יין. הגמרא (עה, יז)בתהילים אומרת \"שוטה חמר למירכב או חמר למשתה\" – כלומר, יש חמור לרכב עליו ויש 'חמור' לשתות - לא חמור אלא 'חמר' דהיינו יין לשתות. מובא נידון אם יוצאים ידי חובה ביין לבן, והגמרא (פסחים שם)וכן בגמרא שואלת חמרא חיוורין? רואים שחמר זה יין. אם כן מזה שחז\"ל נקטו לשון 'חמר מדינה' היינו שהתכוונו לומר יין של המדינה. בפירוש רבינו כותב בפירוש שחמר מדינה זה היין של המדינה. דהיינו (פסחים קז.) חננאל למשל הגמרא אומרת בפירוש שיכר, והרמב\"ם כותב \"מדינה שרוב יינה שיכר\", ולכאורה האם זה יין או שיכר? אלא צריך לומר ששיכר הכוונה היא שהשיכר הוא תחליף ליין. אם כן משמעות הדבר של תחליף ליין היינו שיהיה דומיא דיין, שיהיה אלכוהול. יז. אם יש ראיה מדברי מרן הבית יוסף יש שרוצים להביא ראיה מהבית יוסף שלא צריך אלכוהול, ואני חושב שבדיוק להיפך שמהבית יוסף יש ראיה שצריך דווקא אלכוהול. ראשית הראיה שלהם היא, שהנה בשלחן ערוך כתוב \"שיכר ושאר משקין חוץ מן המים\", מהם השאר משקין? מרן לא פירש, אבל בבית יוסף כותב על מה שכתב רבינו הטור \"חוץ מן המים\" שבגמרא משמע שבשיכר שמבדילין עליו לאו דוקא של תמרים אלא הוא הדין למשקה שאר הפירות. דהיינו מיץ פירות. אם כן כתוב בפירוש בבית יוסף שמיץ פירות נקרא חמר מדינה, וממילא לא צריך שיהיה אלכוהול. אבל אני חושב שזה לא נכון אלא בדיוק להיפך, ונדקדק בלשונו \"ומשמע בגמרא בשיכר שמבדילין עליו לאו דוקא של תמרים\" – דהיינו ששיכר עושים - שיכר של [ מתמרים או מתאנים או מענבים שבכולם נוצר אלכוהול , אם כן אומר מרן ששיכר שמבדילין ]תאנים זה שיכר מאד משובח עליו הוא לאו דוקא של תמרים אלא הוא הדין למשקה שאר הפירות. כלומר שיכר של שאר הפירות, לאו דוקא שיכר של תמרים אלא גם שיכר של ענבים או תאנים וכיו\"ב. כיון שאם לא כך מפני מה כתב מרן \"לאו דוקא של תמרים\" – לכאורה היה לו לומר שהוא לאו דוקא שיכר, מפני מה הוא אומר \"לאו דוקא של תמרים\"? למה הוא מדגיש של תמרים? אלא לומר שהשיכר צריך להיות לאו דוקא של תמרים אלא אפילו אם השיכר הוא משאר הפירות. אבל שיכר צריך להיות. ושיכר - אני חושב שזה פשוט. אמרתי את [ .הוא משקה שיש בו אלכוהול זה לפני חשובי האברכים כאן בכולל וכולם אמרו לי שזה ברור ונכון . אם כן זו המשמעות מהבית יוסף. וממילא מה ]שזה הפשט בבית יוסף שכתב בשלחן ערוך \"חוץ מן המים\" היינו מים וכל הדומה להם שהן שאר משקה פירות שזה גם כן כמו מים. יח. מקדשים על מיץ ענבים למרות שאין בו אלכוהול לפי זה לכאורה יש לשאול מפני אם כן מקדשים על מיץ ענבים, הרי אין בו אלכוהול. התשובה לכך היא שבשאר משקאות שאינם חשובים כל כך, שהם לא כמו יין ומברכים עליהם 'שהכל' שזו הברכה הפחותה ביותר, בהם צריך שיהיה אלכוהול, אבל במיץ ענבים כיון שזה חשוב שהרי ברכתו היא הגפן, באמת לא צריך שיהיה בו אלכוהול. הרי הגמרא אומרת \"סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליהם קידוש היום\" למרות שאין בו אלכוהול. אבל מלבד מיץ ענבים כל משקה שאינו אלכוהולי זו מחלוקת ואני לא בא להכריע בדבר, אבל ודאי שספק ברכות להקל. ולהלכה, כל אחד שאינו יכול לשתות יין מאיזו סיבה שהיא ובא לקדש או להבדיל על משקה אחר, צריך להקפיד שיהיה דוקא משקה שיש בו אלכוהול לחוש לדעתם. כך פוסק גם כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת ולאחר מכן בשאר ספריו. ותמיד הוא הקפיד על זה (ח\"ב סימן לח)יחוה דעת שאם בא להבדיל על חמר מדינה שיהיה על משקה שיש בו אלכוהול. יט. עראק וודקה בארץ ישראל הם חמר מדינה אבל כאמור לעיל, אלכוהול לבד אינו מספיק, למשל, אני הולך מידי פעם למקסיקו, שם מביאים לי משקה שקוראים לזה 'טקילה', אני מעולם שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א \"בדור האחרון הגרי\"ש אלישיב עורר על בעיה נפוצה, באנשים חילונים שיש ברשותם חנות או סופר-מרקט ומוכרים את החמץ, וכל מטרתם במכירה היא כדי שאנשים יבואו ויקנו מהם, והם יודעים שאילולא שטר המכירה אף אחד לא ידרוך את כף רגליו שם. ולכאורה יש כאן 'אנן סהדי' שבטוח הוא שלא התכוונו למכור, וממילא אין זו מכירה אמיתית. אולם יש חולקים עליו משום שדברים שבלב אינם דברים, וכיון שחתם חתם. אך יש להשיב, שהרי התנהגותו מוכחת עליו שאין זו דברים שבלב סתם. למעשה גם הגרי\"ש אלישיב הסכים שבאם הגוי חותם שכל המכירה היא כדת וכדין אין בזה כל בעיה. ולפני הרבה שנים התעוררה שאלה דומה בענין בכור בהמה, שהנה בהמה שילדה בכור המשמעות היא שאסור לשחוט את הבהמה ולהשתמש בה כלל, כיון שבהמה זו היא קודש. והשוחט אותה הוא לכהנים כקרבן. ואפשר להוציאו לחולין רק במקום שנפל בו מום. והנה כשוחט קדשים בחוץ. והדין הוא שכששוחטים אותה בשרה נאכל בארץ ישראל ישנם קיבוצים ומושבים רבים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות ואינם יודעים מהלכות בכור בהמה, ונולד להם בכורות בהמה ואין אנו יודעים עליהם. וכמו כן, אינן בטלות ברוב, משום שבהמה היא דבר שבמנין, והיא אחד מהדברים שאינם בטלים אפילו באלף. ולפיכך הפתרון הוא שהיהודי משתתף עם הגוי בבהמה זו, וכיון שהגוי שותף בבהמה אין דין של קדושת בכור בהמה. אולם היתה בעיה שהקיבוצים לא רצו לשתף פעולה בנושא, ולכן בזמן שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שימש 'ראשון לציון', הודיע לקיבוצים שלא יקנו מהם בהמות לשחיטה אם לא יעשו את ההשתתפות בבהמה אף בדבר קטן. והיה צריך שידעו שאין 'סתם' אלא יבינו שהגוי באמת יש לו שותפות עימם וכך ניצלו כולם מאיסור אכילת בכור בהמה\".הרב ראובן כובה בית ההוראה 'יחוה דעת' לא נגעתי במשקה הזה, אני לא אוהב את זה, אבל הם מסתכלים עלי כמו שנפלתי מהירח, איך אתה לא שותה טקילה?! אצלם במקסיקו כולם שותים טקילה. אני חושב שפה בארץ ישראל טקילה הוא לא חמר מדינה, גם אם ישתה רביעית, הרי מי שותה פה טקילה?! פעם מישהו הראה לי בחנות מאות סוגים של טקילה חלק מזה יש בזה תולעים, אמרו לי שזה עם התולעים זה משובח... זה הראש שלהם. וכן למשל וודקה, ברוסיה כולם שותים וודקה, היום בארץ בגלל שבאו לפה הרוסים, אז העראק הוא נקרא חמר מדינה וגם הוודקה בארץ הוא כן חמר מדינה. אבל במדינות מסויימות תביא להם וודקה הם לא יודעים מה זה. הם מעולם לא שתו וודקה. לאט לאט היבוא והיצוא משנה את העולם והוודקה נהיה יותר נפוץ. כ. וויסקי הוא חמר מדינה בכל העולם כמו כן הגרב\"צ אבא שאול כותב שהוויסקי הוא לא חמר מדינה. כנראה שלפני שלושים שנה בארץ אנשים לא כל כך שתו וויסקי, היום אני לא מכיר מקום, איפה שהייתי – לא הייתי בכל העולם – אבל בכל המקומות שהייתי אין שום ספק שהוויסקי הוא חמר מדינה. לכל מקום מכובד, אצל אנשים מכובדים לפני האוכל מביאים קצת וויסקי לשתות לכן וויסקי הוא חמר מדינה בכל העולם.כא. לא לצאת ידי חובה בקידוש על קפה אשר על כן למסקנת הדברים להלכה ספק ברכות להקל, אנחנו צריכים לחוש לכל שיטות הפוסקים בנושא הזה. לכן כל משקה שאין בו אלכוהול הוא לא חמר מדינה. וצריך שיהיה גם כן משקה לאומי. הנה כיום יש כל מיני קוניאק, פעם זה היה חמר מדינה, היום ברוב המקומות בעולם תלך תגיד להם קוניאק הם לא יודעים מה זה בכלל. הנה פעם ? 777 כולם היו שותים קוניאק, לפני שלושים שנה מי לא היה שותה היום הפסיקו, העולם השתנה, כולם שותים וויסקי. לכן בכל משקה יש להסתכל ולבדוק אם הוא משקה אלכוהולי ושבני אדם שותים אותו ואז לשתות רוב רביעית. בהבדלה או בקידוש בבוקר. ויש לשים לב, אם רואים מישהו שמקדש בשבת בבוקר או עושה הבדלה על קפה שיעשה, אבל יש לכוון בפירוש לא לצאת ידי חובה, כיון שאם אדם כיוון לצאת זה כבר ספק וזו כבר בעיה. וכיון שכך יש לומר ספק ברכות להקל, הוא לא צריך לחזור ולהבדיל. ואפילו בליל שבת אמרנו, שאם מישהו קידש על חמר מדינה - אסור, אבל אם כבר קידש אינו חוזר ומקדש, כי ספק ברכות להקל הוא משני הכיוונים, דבר והיפוכו."},{"filename":"194.pdf","content":"אמירת| מפני מה אין מקריבים קרבן תודה בערב פסח| קיום מצות אכילת מצה במצה ישנה| זמן אפיית מצות מצוה| סוף זמן אכילת מצה ומרור נושאי השיעור: טעם איסור עשיית | הידורים בכשרות המצות| אכילת מצות רכות בפסח| סדר אפיית מצה בערב פסח| אפיית מצות בתוך ימי הפסח| מזמור לתודה בערב פסח מלאכות האסורות והמותרות בערב פסח לאחר חצות| מלאכה בערב פסח194 גליוןמיום א' ד' ניסן תשפ\"ג פרשת צו - שבת הגדול דיני אכילת מצה בליל הסדר א. זמן אכילת הקרבנות וקרבן פסח רבותינו הראשונים דנים אם החיוב לאכול מצה בליל הסדר הוא דווקא מצת מצוה שעשו אותה בערב פסח לאחר חצות, או גם מצה שאפו אותה קודם. ויסוד המחלוקת שהנה לגבי קרבן פסח יש מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה אם זמן אכילת קרבן הפסח הוא עד חצות, או זמנו עד שיעלה עמוד השחר. ויש מחלוקת גדולה גם בראשונים איך לפסוק להלכה. בנושא הזה יש כמה משניות וברייתות בכמה מקומות בש\"ס. ביאור הדבר, שהנה בכל הקרבנות, שכל קרבן שנאכל ליום ולילה שוחטים ומקריבים את הקרבן ביום, ונאכל מן התורה עד שיעלה עמוד השחר. וחכמים אמרו לאכול עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. \"כל הנאכלין ליום אחד מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה\" – זו המשנה הראשונה במסכת ברכות. כלומר מן התורה קרבן שזמנו להיאכל בלילה היינו עד סוף הלילה. אולם בקרבן פסח המחלוקת היא האם מן התורה זמנו הוא ככל הקרבנות שזמנם הוא כל הלילה, או עד חצות. והמחלוקת היא איך לדרוש את הפסוקים. ב. מצה הוקשה לקרבן פסח והנה לפי רבי אלעזר בן עזריה שסובר שהפסח נאכל עד חצות, היינו שמן : \"אמר (פסחים קכ:)התורה לאחר חצות אין יוצאים ידי חובה. וכך אמרו בגמרא רבא אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובה\". רבא מחדש, שלמרות שכל הדיון של רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא הוא על קרבן פסח. אך הוא הדין גם לגבי מצה. המחלוקת שלהם לגבי קרבן פסח היא גם מחלוקת לגבי מצה. שלפי רבי אלעזר בן עזריה כשם שקרבן פסח אינו נאכל \"על מצות ומרורים (דברים טז, ג)לאחר חצות כך גם מצה לא. מפני שכתוב בתורה יאכלוהו\" – היינו שהתורה הקישה את אכילת המצה לקרבן פסח, לכן אחרי חצות אין יוצאים ידי חובה. ג. סוף זמן אכילת מצה להלכה להלכה כיון שיש מחלוקת גדולה בראשונים כיצד הוא הדין לגבי אכילת מצה בזמן הזה, על כן כמובן שכל אחד ואחד חייב לדאוג שיספיק לגמור את ההגדה ולאכול מצה ומרור לכל הפחות לפני חצות הלילה. לגבי שאר הפרטים יש מחלוקות, דיברתי על זה בשנים קודמות ואכמ\"ל. ד. לצאת ידי חובה במצה שנאפתה בערב פסח לאחר חצות רואים בדברי רבא דברים מפורשים שמשווה את אכילת המצה לקרבן פסח. (הובא במרדכי לומדים מזה כמה ראשונים: רש\"י בספר הפרדס, רבי שמשון משאנץ ועוד, שהוא הדין לגבי אפיית המצה. שכשם שמקישים את אכילת בפסחים סימן תקמג) המצה לאכילת קרבן הפסח, הרי את הקרבן אי אפשר לשחוט ולהקריב קודם חצות היום בערב פסח, כתוב בפירוש בתורה \"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים\" - זה צריך להיות אחרי חצות. בתשובות מובא, מעשה שהיה אדם אחד שאפה מצות בערב (הובא בטור שם)הגאונים פסח קודם ארבע שעות אחר שביער וביטל החמץ, ואסרו רבותינו את המצות שלו, כיון שמצה הוקשה לפסח שהוא משש שעות ומעלה. משמעות הדבר, שלרש\"י שסובר (הובא בטור שם)שאסרו אפילו בדיעבד. וכך כותב גם האור זרוע שצריך לאפות את המצה אחרי חצות, היינו שזה מעכב. ואין יוצאים ידי חובה במצה שנאפתה קודם חצות. ה. יוצאים לכתחילה במצות שנאפו קודם ערב פסח למעשה יש כמה ראשונים שכותבים בפירוש שגם הסוברים שיש לאכול מצה שנאפתה לאחר חצות היינו לכתחילה ולהידור מצוה, אבל לא לעיכובא. אך יש בזה מחלוקת. אבל באמת הלשון של תשובות הגאונים והאור זרוע שכותב כך בפירוש בדעת רש\"י שזה אפילו מעכב. אולם רוב הראשונים כגון ספר המכתם, מהר\"ם חלאוה, מאירי (בחידושיהם לפסחים שם) ועוד, מביאים את הדעה הזאת ודוחים אותה ופוסקים להלכה שאף לכתחילה מותר לאכול מצות ישנות, ולא חייב להיות דוקא מצות שנאפו לאחר חצות. ו. אפיית המצות לאחר שבע וחצי שעות מהיום דרך אגב יש עוד דעה, הנה כל יום בבית המקדש היו מביאים קרבן תמיד של שחר וקרבן תמיד של בין הערביים. וקרבן תמיד של בין הערביים הוא הקרבן האחרון חוץ מערב פסח, שהיו מביאים קודם כל את התמיד של בין הערביים, בשבע וחצי שעות מהיום. שעה וחצי אחרי חצות. ורק לאחר מכן היו מיד מתחילים את הקרבת קרבן פסח לכל עם ישראל. זאת אומרת שלמרות שמעיקר הדין מותר להקריב את קרבן פסח בחצות, במציאות היו מקריבים אותו רק לאחר קרבן התמיד. ממילא זה רק לאחר שבע וחצי שעות, לכן יש כמה ראשונים שכותבים שצריך לאפות את המצות מצוה דוקא לאחר שבע וחצי שעות מהיום ולא מיד לאחר חצות. אבל עיקר המחלוקת היא על חצות, אם צריך שיהיה אחרי חצות או לא. ז. יוצאים במצה ישנה משמע באמת שצריך אחרי חצות. אבל (פסחים פ\"ב הלכה ד) והנה אמנם בירושלמי שכתוב בה \"יוצאים במצה ישנה\" דהיינו (פ\"ב הי\"ג) הראשונים מביאים תוספתא שאפו אותה הרבה קודם הפסח. ולכאורה זו הוכחה שניתן לצאת ידי חובה במצות שאפו אותן קודם ערב פסח. אולם הסוברים שהמצות צריכות להיאפות לאחר חצות היינו שכוונת התוספתא לומר שניתן לצאת ידי חובה גם במצה שנאפתה בשנה שעברה בערב פסח לאחר חצות אם שמרו אותה עד פסח - אפילו שאז לא היה להם פריזר, אך כנראה שהיה להם עדיין [ .של השנה מצות יבשות, שיכולות להישאר אפילו שנה אם שמרו אותם כראוי. אני לא . וזו הכוונה 'מצה ישנה'.]...יודע איך ח. קרבן תודה בערב פסח לעומת זאת, המקילים לצאת ידי חובה גם במצות שנאפו קודם ערב פסח מביאים ראיה ממשנה מפורשת, אך זה גם אינו פשוט. הנה בבית המקדש היו מביאים קרבנות, ויחד איתם היו מביאים 'רקיקין' - מצות. בן ציון מאיו בן קדן ז\"ל - נלב\"ע י' ניסן ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת יש קרבן שמביאים אותו עם מצות חמץ ועם מצות כשרות לפסח והוא קרבן . והנה כשאופים מצות לפסח ] - קרבן תודה מוזכר בפרשת השבוע[ תודה צריך לומר 'לשם מצת מצוה'. אך כשאופים מצות בשביל קרבן תודה צריך לומר 'לשם מצות קרבן תודה'. כל דבר צריך שיהיה לשמה. ויש להקדים עוד דבר חשוב. שבבית המקדש בערב פסח לא היו מביאים קרבן תודה כבר מהבוקר. כיון שקרבן תודה הוא נאכל ליום ולילה, והוא נאכל יחד עם המצות שלו שחלקם כשרות לפסח אך חלקם חמץ, וממילא כשמקריבים אותו בערב פסח הרי שהוא ממעט את זמן האכילה שלו, ולהקריב אותו בבוקר ולאכול מיד לא יספיק, לכן אין מקריבים את קרבן תודה בערב פסח כלל. ט. אמירת 'מזמור לתודה' בערב פסח כיון שאין מקריבים את קרבן פסח בערב פסח, האשכנזים נוהגים שלא לומר 'מזמור לתודה' בערב פסח. אבל הספרדים נוהגים לאומרו כרגיל. והטעם לזה הוא, ש'מזמור לתודה' הוא לא רק על קרבן תודה, 'מזמור לתודה' הוא הודאה לקב\"ה, מותר להודות להקב\"ה גם בערב פסח... י. תנאי על המצות של הקרבן תודה : \"חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן, (לה.)והנה, שנינו במשנה עשאן למכור בשוק יוצאין בהם\". דהיינו אדם שיש לו מצות כשרות לפסח לשם קרבן תודה או לשם רקיקי נזיר, אין יוצאים בהן ידי חובה בליל הסדר. כיון שלליל הסדר צריך מצות שנאפו 'לשם מצות מצה', לא לשם מצות קרבן תודה. ממילא יש כאן חיסרון ב'לשמה'. אבל אם עשאן למכור, דהיינו שלא עשה אותן לעצמו. שהנה כשהיה בית המקדש קיים כל אחד היה צריך להביא קרבן, ואז לא די שצריך לסחוב את הכבש או את הפרה או את שאר הקרבנות שצריך להביא, צריך להביא איתו את החלות והמצות, לכן היו אנשים בירושלים שהיה להם מאפיות מיוחדות בשביל החלות והמצות של הקרבנות. וכשבא אדם שיש לו קרבן תודה, הוא הולך וקונה את החלות הכשרות או החמץ שם. והנחתום הזה היה אופה על דעת הלקוח והיה אומר שזה יהיה 'לשם קרבן תודה'. אך כשפסח מתקרב הוא יודע שבערב פסח לא מביאים קרבן תודה, והוא לא יודע כמה יקנו, לכן יום לפני פסח היה אופה בשביל קרבן תודה והיה עושה תנאי, שהמצות הללו הן 'לשם קרבן תודה', אבל אם לא יקנו אותן הרי שהן 'לשם מצת מצוה'. יא. ראיה ברורה להקל את המצות הללו היו אופים אותם קודם הפסח, מפני שהרי בערב פסח כבר לא היו יכולים להביא את הקרבן תודה עד סוף החג. ממילא אם רואים שיכול לעשות את התנאי הזה שהמצות הללו יהיו למצות מצוה הרי לנו במפורש שניתן לכאורה לאפות מצות למצות אכילת מצה אף קודם ערב פסח. וזו ראיה לסוברים שניתן לקיים מצות אכילת מצה אף במצות שנאפו קודם ערב פסח. יב. דחיית הרדב\"ז לראיה אבל הרדב\"ז דוחה את הראיה הזו וכדבריו כתוב בכמה ראשונים. מפני שבאמת אפשר להסביר להיפך שמדובר באדם שאופה את המצות הללו בערב פסח אחר חצות עבור פסח, לשם מצות מצוה. ועושה תנאי שאם יישאר ולא יקנו ממנו, יוכל לאחר החג להשתמש עם המצות הללו עבור קרבן תודה ועל כך הוא מתנה במפורש שאם לא יקנו הרי הן 'לשם קרבן תודה'. ממילא הרי לנו שהוא אופה את המצות בערב פסח אחרי חצות. וממילא אין כל ראיה. אשר על כן אין ראיה לא לכאן ולא לכאן. וגם על מצה ישנה מה שכתוב בתוספתא כבר ביארנו שאין ראיה לא לכאן ולא לכאן. הנושא הזה הוא מחלוקת גדולה בראשונים. אבל למעשה רוב הראשונים שלפנינו סוברים שיוצאים אפילו לכתחילה במצות שנאפו לפני ערב פסח. יג. אפיית מצות בליל הסדר כותב כך: \"נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב (סימן תנט) והנה מרן השלחן ערוך פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. ובארבעה עשר שחל להיות בשבת, לשין בערב שבת אחר שש שעות\". שהנה בזמן בית המקדש שהיו מקריבים את קרבן פסח היו שוחטין אותו בארבעה עשר אפילו בשבת. אבל לגבי אפיית המצות גם רש\"י והסוברים כמותו שיוצאים דוקא ממצות שנאפו בערב פסח לאחר חצות כיון שזה הוקש לערב פסח, מודים שכאשר ערב פסח חל בשבת אין אופים את המצות בשבת. אלא שלשיטת רש\"י באמת מה שיש לעשות הוא שיש לאפות את המצות ממש בליל הסדר. כיון שגם לאפות אותם ביום שישי זה קודם הזמן, וכמו שלא שוחטים את הקרבן פסח כותב כך בשם רבינו (סימן תנט) יום קודם. וכך יש עוד ראשונים שסוברים, והטור מתתיה גאון. אם כן הנה לנו שמרן כותב שבערב פסח שחל בשבת אופים את המצות בערב שבת, משמע שזה כמין זכר לקרבן פסח. אבל בליל הסדר שזה כבר פסח עצמו, יש כאן בל יראה ובל ימצא, וזו בעיה גדולה יותר. עד שיאפה את המצות ויתחיל את הסדר ולומר את ההגדה, עד שיבוא למצות אכילת מצה לא יספיק לאכול אותה אפילו לפני חצות. לכן יש ראשונים שסוברים שגם רש\"י מודה שלא להחמיר בזה. וזו מחלוקת. יד. אפיית מצות בחג הפסח עצמו פעם זה היה דבר מאד מצוי שהיו אופים מצות בפסח. אך כיום אנחנו נזהרים מאד שלא לעשות כך. כי בפסח עצמו איסור חמץ הוא אפילו במשהו. ואם נדבק אפילו כמה פירורים הם מחמיצים. והפיתרון לזה הוא שיש לפגום את הפירורים הללו ולפוסלם מאכילת כלב לפני שזה יחמיץ. אבל למעשה כיום לא עושים כן.טו. אפיית מצות בערב פסח הפיתרון הזה לפסול את הפירורים מאכילת כלב עושים אותו כיום באפיית מצות בערב פסח אחר חצות. שכל פעולת האפייה שם היא מהר מאוד, עד שמספיקים לסיים את שטיפת הכלים עוד קודם שעוברים ח\"י רגעים. עושים את הכל במהירות גדולה. וכששוטפים את הכלים משתדלים לשטוף אותם במים עם סבון, כדי שבכך לפגום את השיריים של הבצק שנשאר שם, שלא יהיה מצב שבזמן איסור החמץ יהיה חמץ. הרבה שנים השתתפתי בכמה מקומות באפיית מצות אחרי חצות, ואני ראיתי שעושים את הכל בשיא הזריזות, ופוגמים את השאריות קודם שיחמיץ. ורק לאחר האפיה וכו' מצרפים את הכל ומפרישים חלה. טז. המנהג לאפות בערב פסח לאחר חצות גם בימינו המקפידים לאכול מצות שנאפו בערב פסח לאחר חצות, כשחל ערב פסח בשבת אופים ביום שישי אחרי חצות. כי זה רק זכר לאפיית מצות. כותב בשם הגאון מוילנא שזה זכר לשאר שנים. (סימן תנט סק\"ו)הנה המשנה ברורה לכן עושים את זה ביום שישי. ולפי זה יוצא שאם חל ערב פסח בשבת, לכל הדעות זה לא ממש יהיה חיוב מן הדין לעשות בליל הסדר. ואפילו בערב שבת אחרי חצות לכל הדעות זה לא חיוב מן הדין, אלא זה רק זכר לשאר שנים. אולם בשנה רגילה, מרן בבית יוסף כותב שכך נהגו בכל המקומות לאפות בערב פסח לאחר חצות. \"כן נהגו בכל העולם ואין לשנות המנהג\". וכך כותב גם הרמ\"א בדרכי משה \"כן מנהג מדינות אלו\". יז. מצות חבורה האמת שאם יתפרסם יותר מדאי כמה חשוב הדבר הזה, לא יהיה מספיק לכולם. זה בלתי אפשרי. כמות האנשים ברוך ה' שומרי תורה ומצוות כל כך גדולה כיום שזה בלתי אפשרי. והפתרון בזה הוא לעשות חבורות. אך בחבורות צריך קודם כל להיות מומחים לדעת איך לעשות את המצות, עם כל הפרטים, ההלכות וההידורים שיש. ובנוסף לגמור מהר שתוך י\"ח דקות כבר יספיקו לפגום את הכל. אכן כאשר האפיה היא קודם ערב פסח אפשר לפגום אחר כך, אבל כשהאפייה היא בערב פסח זה קשה מאד. כיום במאפיות מצות - יד שרוצים להספיק הרבה, דרך הפעולה היא, שיש להם כמו חדר גדול מחולק לשנים. בחלק אחד מכינים כמה בציקות ושם עושים את כל תהליך אפיית המצות, עד שעד י\"ח דקות מסיימים לאפות את כל הבציקות, ומיד עוברים לחדר השני, ושם יש את אותם מכשירים וכל הכלים הנצרכים לאפיה. בזמן הזה בא צוות שמנקה את המקום הראשון ביסודיות גדולה מאד. יש להם כל מיני מכשירים ואמצעים לנקות כראוי. לאחר י\"ח שוב פעם הם חוזרים ] - יש להם שעון כזה שמצלצל כל י\"ח דקות[ דקות לחדר הראשון. כך הם יכולים לעבוד רצוף. במקומות שאני ראיתי שאופים מצות עבודת יד, כולם יראי שמים, כולם אומרים 'לשם מצת מצוה' כל הזמן. - אם אני הייתי עובד בעבודה הזאת אחרי חצי שעה [ וזו עבודה מאד קשה הם עובדים בשיא המרץ, בלי עין הרע. ובאמת חיפשנו ובדקנו ]...כרע נפל שדוד את כל הכלים שלהם לאחר הניקוי ולא מצאנו שום פירור הכי קטן לא ראינו, אפילו עם זכוכית מגדלת אי אפשר למצוא. יש להם כיום את כל האמצעים הכי משוכללים. וכל המאפיות הללו עובדים בערב פסח אחרי חצות, אנשים נרשמים ובאים לשם בחבורות בערב פסח ואופים. לעומת זאת אם נחייב את כל הקהל לאכול תמיד אחרי חצות, יהיה מצב קטסטרופה, אנשים יאכלו חמץ בליל הסדר. והם חושבים שהם אוכלים את הכי מהודר. כיון שהכנת המצות לא תהיה באופן הראוי. לכן מי שיכול להצטרף למצוא לו איזה חבורה שיש להם השגחה טובה והם מנוסים ויודעים את כל הפרטים, שיעשה. יח. אפיית מצות מצוה של מרן זיע\"א זכרוני כשהייתי ילד קטן היינו גרים בשכונת 'תל ארזה', המקום היחידי שהיו אופים בו מצות בערב פסח אחרי חצות היה בבית הכנסת 'שושנים לדוד', שהוא קרוב מאד לבית הכנסת 'מוסאיוף'. ושם היה להם תנור גדול שהיו אופים בו מצות לפסח, בערב פסח אחר חצות מי שרוצה לבוא ולאפות שם היה יכול, כמובן זה היה עולה יקר מאד, אבל היו באים. באותם ימים הייתי הולך לשם עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והיה שם תור ארוך עד הרחוב, ובכל פעם היו נכנסים כמה אנשים, כשכל אחד היה משלם וקונה כמה שהוא רוצה, ונכנסים לחדר ומתחילים באפיית המצות, מביאים קמח, לשים מהר את הבצק ואופים את המצות. לאחר מכן היו מפרישים חלה ואחר כך כל אחד היה לוקח את שלו. ובמשך הרבה שנים היה אאמו\"ר בא כדי לאפות את המצות בעצמו. היו באים לשם הגאון רבי יהודה צדקה זצ\"ל, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ\"ל, הגאון רבי יעקב מוצפי זצ\"ל, כשכולם עמדו בתור כמו ילדים טובים. שהרי חלק גדול מהבאים לשם היו תלמידי חכמים, כל גדולי ישראל הספרדים היו באים לשם, כיון שזה היה מצות רכות והאשכנזים לא אוכלים רכות. אאמו\"ר כשהיה בא לשם היה בא עם גמרא, נעמד בתור ולומד. לא מדבר עם אף אחד ולא מסתכל על אף אחד ולומד, עד שהיו אומרים לו להיכנס היה מחכה בתור. הוא לא היה אומר תתנו לי, אני ממהר, כי כולם היו ממהרים, כולם היו תלמידי חכמים, למרות שכבר אז הוא היה מעל כולם, כמה שהיה אדם מאד צעיר, בערך בן ארבעים ומשהו, אבל היו מכבדים אותו בכל מקום. הוא היה ראש המדברים בכל מקום. והרבנים האחרים שהיו שם, כמה פעמים שהיו מדברים ביניהם בדברי תורה, זה מקשה זה מתרץ. אבל הוא לא היה מדבר עם אף אחד, רק היה תופס לי את היד שלא אברח לו... והיה לוקח את הספר ולומד. וברגע שאפשר להיכנס סוגר את הספר, אופה מצות מהר, וחוזר מהר הביתה. יט. מצות רכות דרך אגב, יש כאלה שמדברים על המצות הרכות, ואני אומר לכם, אני ראיתי בעיני את גדולי ישראל הספרדים, את הגאון הרב יוסף עדס ועוד, אני לא זוכר את כל השמות כי הייתי ילד קטן, אבל רבים מגדולי ישראל היו באים לשם לאפות מצות אחרי חצות, וכולם כמובן היו רק מצות רכות. כ. הלכה למעשה לכן הלכה למעשה, מי שיכול למצוא דבר כזה לקיים את המצוה על מצות שנאפו לאחר חצות, כדאי לקיים את המנהג. אבל להלכה אנחנו פוסקים שזה לא מעכב. למרות שמרן כותב שאין לשנות. הרמ\"א כותב שככה הם נוהגים, כותב וז\"ל: \"והנה רוב (שם סק\"ד)בכל זאת היום זו המציאות. הנה המשנה ברורה ישראל אין נוהגים ליזהר אפילו במצת מצוה ללוש בערב פסח, כי אם איזה מהם\" – דהיינו רק קצת אנשים, \"וחיפשתי באחרונים ומצאתי בבגדי ישע טעם להליץ בעד המנהג, מפני שיש כמה דעות שאפילו בערב פסח במשהו\". כלומר, כיון שחמץ בפסח במשהו, אמנם בערב פסח אין כרת, חיוב כרת הוא רק משקיעת השמש של ליל פסח. לכן יש ראשונים שסוברים שהוא בטל בשישים בערב פסח. אבל לפי שיטת הרמב\"ם שהחמץ איסורו במשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, הרי שגם בערב פסח יש לו מתירין. וממילא גם בערב פסח איסורו במשהו. וממשיך המשנה ברורה: \"וזה קשה ליזהר שלא ימצאו אף משהו בחיטים שלא יהיו מצומחים, ועל כן אופין מקודם כדי מצאתי שכתב, האידנא מקילין (סק\"א)שיתבטל החמץ. ובספר מאמר מרדכי הרבה בדבר מפני הדוחק. זולת קצת שנזהרין בזה ללוש ולאפות אחר שש, רק את המצות שיוצאין בהם שני הלילות\". כלומר כל הדיון הוא על ליל הסדר, ולאחר מכן אין כל חשש. ובאמת שגם לשון השלחן ערוך \"נוהגין שלא ללוש מצת מצוה\", ו'מצת מצוה' היינו מצות של ליל הסדר. וכך כותב בפירוש גם בבית יוסף. עוד כותב שם שיש מחמירים, אבל להלכה אין צורך להחמיר. כך פסק מרן. וגם המנהג הוא רק על ערב פסח על מצות מצוה לליל הסדר. ומי שיכול אפשר אפילו כזית הראשונה לכל הפחות. אם כן בבית של עשרים גרם כיון שמשערים לפי נפח, אם 40 -נפשות, במצות רכות שכל כזית הוא כ גרם. זה לא כל כך הרבה, אפשר לקנות ולהשיג לכל הפחות שכל 800 כן זה אחד יאכל כזית מאחרי חצות. ואם לא - לא נורא. בחו\"ל בשום מקום אין דבר כזה היום, הם לא מקפידים על זה בכלל. קשה להם מאד להיערך לדבר כזה. אם מישהו יעשה דבר כזה כולם יתנפלו וירצו, וזה פשוט בלתי אפשרי. לכן שם הם לא עושים את זה. כא. לא לאפות לבד ללא פיקוח ואני רוצה להזהיר שאף אחד לא יקח יוזמה ויעשה את זה לבדו. אוי ואבוי אם אחד מחליט כך. ראיתי שיש כאלו שלוקחים כמין סיר שהוא גריל, ועליו אופים את המצות, או שאופים אותם בתנור בבית שלהם, וה' ירחם לפעמים זה יכול להיות חמץ גמור, ממש כך! רק מי שיש לו תנור רגיל ממש, והוא יודע ובקי בפרטים ויש לו נסיון ומבין, שיעשה את זה. יש כאלו שהם וותיקים בתחום הזה. במאפייה שסיפרתי עליה קודם, יש שם משגיח, וכל אחד כמובן צריך לגזוז ציפורניים, אין חכמות, וכשמסיימים י\"ח דקות, כבר קודם לכן הם מסיימים והולכים כולם לשטוף ידיים. וכשחוזרים לעבודה, המשגיח בודק לכל אחד את הציפורניים שלו. לפעמים זה נדבק בצדדים נדבק ומתייבש. ויש כאלה שהוא אומר להם ליטול ידיים שוב פעם. וזה קודם פסח, שגם אם נניח שלא שטפו את הידיים, מעיקר הדין זה בטל בשישים ואינו חוזר וניעור. אז פה זה בטל באלף, אף על פי כן מחמירים לגמרי. אם כבר עושים מצות מהודרות למה לסמוך על קולות?! לכן לא לקחת יוזמה פרטית ולאפות לבד אלא רק מי שהוא מיומן בזה. ומי שאין לו היכן לאפות מצות בערב פסח שיקח מצות ישנות כדעת רוב הראשונים. כב. מרן מדגיש שזה רק המנהג ואפילו לא לכתחילה הרי גם מרן הבית יוסף יש לשים לב שמרן לא כתב אפילו את המילה 'צריך', שאז היה נשמע שזה לכתחילה ולא לעיכובא. והנה כאן מרן כותב רק 'נוהגים' הוא בא להגיד שזה רק המנהג, זו אינה חובה. אלא שכנראה בזמנו של מרן נהגו כך בכל המקומות, לכן כתב 'נוהגים'. בימינו שלא נהגו ככה, אז זה לא נורא. כלומר גם מרן עצמו יש לומר שסובר שזה אינו חיוב גמור מן הדין, למרות שכתב בבית יוסף 'אין לשנות'. אבל הוא מתכוון לפי המצב שהיה בזמנו שככה מנהג ישראל, ואם זה מנהג ישראל, אפילו אם זה לא מן הדין, אסור לשנות מהמנהג. אבל בזמנינו המנהג הזה אינו קיים, רק מעטים ממש מקפידים על זה. לכן בימינו לא להתעקש על כך. כג. מנהג ירושלים במלאכה בערב פסח קודם חצות שנו חז\"ל במשנה בפרק מקום שנהגו (נ.): \"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין\". ומסבירה הגמרא שהמדובר הוא על לפני חצות, שזה תלוי במנהג המקומות. אבל לאחר חצות זה אסור מן הדין. אסור מן הדין לעשות מלאכה בערב פסח אחרי חצות. והנה לגבי קודם חצות כותב הפרי חדש שמנהג עיר הקודש ירושלים לא - לרבי יונה נבון שהיה קצת אחרי [ לעשות כל היום מלאכה. אבל הנחפה בכסף כותב שבירושלים נהגו לעשות מלאכה. אם ]הפרי חדש, וכמעט אותה תקופה כן יכול להיות שהשתנה המנהג או שהיו מקומות חלק כך חלק כך. שהרי גם הפרי חדש וגם הנחפה בכסף היו גרים בירושלים והישוב בירושלים לא היה גדול. אם כן זו מחלוקת מהו מנהג ירושלים על קודם חצות. אבל לאחר חצות לכל הדעות אסור לעשות מלאכה.כד. אלו מלאכות אסורות בערב פסח בכל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח אין מדובר על לבשל או לאפות מצות עבור פסח. אלא על מלאכה כמו נגר, חייט, ספר וכיו\"ב, שהם בעלי אומנות, בעלי מלאכה שעושים מלאכה. כמו כן לכתוב חידושי תורה מותר, למרות שכתיבה זו מלאכה. אין הכוונה על מלאכה כזו. ויש בהלכות האלה הרבה פרטי דינים. מרן בשלחן ערוך (סימן תסח) פירט את ההלכות בזה, ומי שרוצה לראות את רוב פרטי הדינים יכול להסתכל במה שכתבתי בהלכה ברורה סימן רנ\"א, שם מדובר על ערב שבת. וערב פסח זה יותר חמור. ויש כל מיני דברים שאנחנו מדמים את זה גם לחול המועד. אבל עיקרי הדברים כתובים שם. יש בזה הרבה פרטים, ושם אני מתייחס גם לנושא של ערב פסח. כה. בערב פסח יש הרבה מה להכין לכן החמירו במלאכה האיסור לעשות מלאכה בערב פסח אחרי חצות, הוא אינו תלוי במנהג, אלא זה אסור מן הדין. מרן בשלחן ערוך (שם סעיף א) כותב: \"העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה משמתין אותו\". דהיינו שמנדין אותו. כמו מי שהולך לערכאות שמנדין אותו. זה חמור מאד. ויש בזה שני טעמים. רש\"י (שם ד\"ה שלא) מסביר שבערב פסח יש לנו הרבה מצוות להכין, מצה, מרור, ד' כוסות, חרוסת וכו' להכין את הסדר ולערוך את השלחן, לכן גזרו חכמים שלא לעשות מלאכה כדי שיתפנה לעסוק בהכנות לליל הסדר. כו. ההבדל בין ערב פסח לשאר חגים אמנם בערב סוכות לא מצאנו שיחמירו בדברים האלו, וכן בערב שבועות, והטעם כי שם אין את כל הכנות כמו שיש בערב פסח. וכמו שמצאנו בדומה לכך לגבי 'שואלים בהלכות הפסח' שיש ראשונים שסוברים שזה דוקא בפסח ולא בשאר חגים. זו מחלוקת. ואלה שסוברים שזה רק בערב פסח זה מחמת שיש הרבה יותר הלכות. שצריך ללמוד אותם. כז. ערב פסח הוא כמו יום טוב לעומת זאת כל הראשונים כותבים טעם אחר לאיסור עשיית מלאכה בערב פסח, והיא שבזמן שבית המקדש היה קיים, יהודי שהיה מביא קרבן, כל קרבן שהוא, היה אסור לעשות מלאכה אותו היום, זה יום טוב שלו. והנה הזמן של קרבן פסח הוא רק לאחר חצות, שהרי אי אפשר להביא אותו בבוקר בשונה משאר הקרבנות שמקריבים אותם ביום, השחיטת וההקרבה היא בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים, אך קרבן פסח מביאים אותו רק: \"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים\", דהיינו רק בזמן בין הערביים, לכן חכמים אסרו מעשיית מלאכה רק אחרי חצות. דרך אגב, אם באמת הטעם הוא שבגלל שזה כמו יום טוב שלנו בגלל הקרבן פסח, יוצא שבזמן שבית המקדש היה קיים איסור המלאכה היה איסור דאורייתא. כי לכל אחד זה יום טוב שלו. כח. אי אפשר לבטל גזירת חכמים להלכה בזמנינו יש מחלוקת, יש ראשונים שסוברים שבימינו אין צורך להימנע ממלאכה. מפני שבאמת בימינו אין קרבן פסח. אבל רוב הראשונים סוברים שאסור גם בזמנינו. והטעם, שאם יתרגלו לעשות מלאכה פסח אחר חצות, כשיבנה בית המקדש, מה כולם יגידו?! ששנה שעברה היה מותר פתאום נהיה אסור... הם לא יבינו שהנקודה היא, ששנה שעברה לא היה קרבן פסח והשנה יש. ובמהרה יבמה בית המקדש, ואנחנו מחכים שאולי כבר השנה יהיה בית המקדש, ועד אז שאנשים יתרגלו שבערב פסח אחרי חצות לא עושים מלאכה. טעם נוסף לאסור במלאכה גם בזמנינו, כיון שזה נאסר במניין. דהיינו הסוברים שזה לא איסור דאורייתא. חכמים נמנו וגמרו לאסור בזמן בית המקדש. וכלל הוא בידינו: \"כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו\". צריך שיבואו חכמי ישראל שיהיו יותר בכמות ובאיכות, ויתירו. אז היום בכמות ברוך ה' יש לנו הרבה הרבה תלמידי חכמים, ואולי יש לנו יותר. אבל באיכות, כל התלמידי חכמים ביחד אינם שווים כמו תנא אחד שהיה בזמנם! לכן אי אפשר שיהיו גדולים גם בחכמה וגם במנין. לכן הגזירה הזאת נשארה. ובכל אופן זו גזרה והיא איסור דרבנן גם בזמנינו. וברוב פרטי ההלכות ערב פסח דומה מאוד לחול המועד. אבל יש דברים שערב פסח זה חמור יותר. ואכמ\"ל. כט. נפקא מינה בין הטעמים למעשה יש נפקא מינה בין הטעמים הנ\"ל, והיא כשערב פסח חל בשבת. שאם ערב פסח חל בשבת שביום שבת בין כה אנחנו לא עושים מלאכה. השאלה היא מה יהיה הדין ביום שישי, אם מותר לעשות בו מלאכה או לא. שאם נאמר שהסיבה היא בגלל קרבן פסח, הרי ביום שישי אין קרבן פסח, ולכאורה יהיה מותר לעשות מלאכה. אבל אם נאמר שהסיבה היא בגלל שיש לנו הרבה הכנות לליל הסדר, הרי כשחל ערב פסח בשבת עושים את ההכנות ביום שישי, ממילא לפי הטעם של רש\"י גם ביום שישי יהיה אסור לעשות במלאכה. מרן השלחן ערוך כתב (שם) עוד: \"ואפילו לעשות בחינם אסור\". דהיינו נגר שרוצה לבנות אפילו לעצמו איזה כלים מיוחדים מעץ וכיו\"ב, אסור. \"ויש מי שאוסר אפילו על ידי גוי. ויש מי שמתיר\". וכותב על כך הרמ\"א \"וכן הוא המנהג\". וזו גם דעת מרן, כיון שהכלל הוא: יש ויש הלכה כיש אומרים השני. הרב ראובן כובה בית ההוראה 'יחוה דעת' שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ליל הסדר על שלחנו של מרן זיע\"א אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מסיים את הסדר לפני חצות. הוא היה א. מקפיד שבין שעה וחצי לשעתיים לפני חצות לסיים את ההגדה. וכשהיה רואה שהתעכבו יותר מדי, היה מזרז לקראת הסוף, כדי להספיק את הזמן הזה. מיד לאחר שאאמו\"ר היה מסיים את הסדר, היה הולך לחדרו ולומד ב. כל הלילה. וכשהיינו רוצים לדבר איתו בדברי תורה, היה אומר לנו: \"דברו מה שאתם רוצים ובתנאי אחד, שתדברו בענייני יציאת מצרים, בהלכות פסח, ובכל מה שקשור לפסח, ולא בהלכות אחרות ובעניינים אחרים\"! והיה מקפיד על זה מאוד. והוא מצידו לא היה אומר אפילו את הפיוטים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע', והיה הולך ללמוד. ואמא ע\"ה היתה אומרת עמנו את זה בערבית, והיתה שמחה גדולה וכו', אבל הוא בעצמו היה הולך ללמוד. ליל הסדר אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה דוגמא ומופת איך יהודי צריך ג. לנהוג בליל הסדר, שתהיה שמחה והודאה לקב\"ה שהגענו ללילה הזה. והאמת שבכל פעם שטן מקטרג כששוכחים משהו וכו', לכן צריך לסדר הכל בנחת, לפתור את כל הבעיות, והעיקר לשבת בשמחה ולהעביר על מידותיו. בכל יום אומרים 'ונפשי כעפר לכל תהיה', לכל הפחות בליל הסדר להשתדל לקיים את זה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר תמיד, שמי שרוצה שבניו תהיה להם ד. אמונה אמיתית, להתמקד בעיקר בלילה הזה, בסיפור יציאת מצרים. לעשות שהלילה הזה יהיה יותר יפה, עם יותר קדושה, יותר בנחת. ולדבר עם הילדים, - \"בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך\" - מצד אחד מדברים ומספרים ביציאת מצרים, ומצד שני עושים מעשים: אכילת מצה, אכילת מרור, ארבע כוסות, וכאשר הם ביחד זה מאוד מאוד מעורר. חז\"ל אומרים (פסחים קי\"ט:) שמצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים ה. כדי שלא ישנו. לכן כל אחד שאומר רעיון יפה וכדומה, יתן לו קליות ואגוזים. אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על השלחן היו רק אגוזים ושקדים, - כך היה אאמו\"ר [ .ומי שאומר סברא יפה היה נותן לו אגוז וכדומה – כתוב בחז\"ל אגוזים - אז הוא הניח אגוזים. היום תתן לילד אגוזים... הם לא ירצו, היום ילדים הם מפונקים, לכן צריך לתת לילד לפי שכלו, שוקולדים או ממתקים בכשרות מהודרת וכדומה, העיקר הוא שצריך . ]לראות מה אפשר לעשות כדי שהילד ישב וישמע סיפור יציאת מצרים אאמו\"ר היה מסביר את הקטעים בהגדה ברמה שגם הילדים הקטנים הבינו, ואכן כולם היו יושבים סביבו גם הילדים הקטנים. בשלב מסויים, בעיקר בתוך הסעודה, אחרי שגמרו את ההגדה, אני זוכר עוד כשהייתי בגיל קטן, ארבע חמש, היה מניח אותי על ברכיו, וזו חויה שנחקקה בראש ואי אפשר לשכוח אותה, איך שהיה מספר על עשרת המכות כל מכה ומכה, וכולם היו צוהלים ושמחים. מצד שני כשגדלנו, באמצע ההגדה היה מפסיק קצת והיה מדבר איתנו בלימוד ברמה גבוהה מאוד. לכן כל אחד ואחד לפי שכלו, יש שצריך לספר לו את הסיפורים הפשוטים, ויש שצריך לדבר איתו ברמה יותר גבוהה, בקושיות ותירוצים. לכן עצה טובה לקחת את ההגדה עם הפירושים של אאמו\"ר, פירושים יפים ומתוקים שאפשר לשבת עמה כל הלילה בסיפור יציאת מצרים. /uni05E5/uni05DE/uni05D7 /uni05EA/uni05E8/uni05D9/uni05DB/uni05DE /uni05DD/uni05D9/uni05D9/uni05E7/uni05DC /uni05DF/uni05EA/uni05D9/uni05E0 /uni05D9/uni05D3/uni05D9 /uni05DC/uni05E2 /uni05DF/uni05D5/uni05E4/uni05DC/uni05D8/uni05D1 /uni05D0\"/uni05D8/uni05D9/uni05DC/uni05E9 /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05EA/uni05D9/uni05D1 /uni05D9/uni05E0/uni05D1/uni05E8 /uni05E8/uni05D5/uni05E9/uni05D9/uni05E7/uni05D1 /uni05DF/uni05DB/uni05D5 /uni05D9/uni05DE/uni05DC/uni05D5/uni05E2/uni05D4 /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05D5/uni05E7 '/uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9' /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05EA/uni05D9/uni05D1 /uni05D9\"/uni05E2/uni05E9 /uni05D0\"/uni05D8/uni05D9/uni05DC/uni05E9 /uni05E3/uni05E1/uni05D5/uni05D9 /uni05D3/uni05D5/uni05D3 /uni05D9/uni05D1/uni05E8 /uni05DC/uni05D5/uni05D3/uni05D2/uni05D4 /uni05DF/uni05D5/uni05D0/uni05D2/uni05D4 /uni05E8\"/uni05D8/uni05E2/uni05D5 /uni05E8\"/uni05D5/uni05DE /uni05EA/uni05D5/uni05D0/uni05D9/uni05E9/uni05E0/uni05D1 6thx/em.4pv.pl//:sptth"},{"filename":"195.pdf","content":"מנהגי עדות בליל| מנהגים שיש להם מזל| אמירת ההלל בראש חודש| בזמן חז\"ל היו אוכלים אורז בפסח| אם אורז הוא מין דגן נושאי השיעור: ספרדיה | התרת נדרים על מנהג| ' ספר 'בשמים ראש| מנהג בני מרוקו באכילת אורז וקטניות בפסח| מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז בפסח| הסדר שהתחתנה עם אשכנזי ולהיפך כיצד ינהגו לגבי קטניות בפסח 195 גליון העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןחג הפסח אכילת אורז וקטניות בפסח א. אורז אינו מין דגן נחלקו ר' יוחנן בן נורי וחכמים, שרבי יוחנן בן (לה:) במסכת פסחים נורי סבר שאורז נחשב למין דגן וחייבים על חימוצו כרת, אך חכמים חולקים, וסוברים שהאורז אינו מין דגן בכלל. השאלה הזו נוגעת לכל ימות השנה. אמנם האורז הוא היחידי מכל הדברים שלמרות שלהלכה אינו מין דגן אך מברכים עליו לכתחילה 'מזונות'. אך מאידך, - בספרי הלכה ברורה חלק [ .''מברכים עליו לכתחילה ''בורא נפשות י' כתבתי שיש מחלוקת מה זה אורז. באירופה היה להם ספיקות גדולות בזה. כיום מקובל בידינו שמה שאנחנו קוראים 'אורז' או 'רייז' .]באנגלית זה האורז, ע\"ש והנה לדעת רוב הראשונים, האוכל כזית ממיני דגן ואינו יודע לברך ברכת מעין שלוש, אין לו סידור, אינו יכול לברך 'בורא נפשות'. וקל וחומר שברכת מעין שלוש אינה פוטרת במקום ברכת 'בורא נפשות'. והנה על אורז מברכים לכתחילה 'בורא נפשות' בסופו. כלומר שאין אומרים בזה ספק ברכות להקל, כי ההלכה נפסקה בבירור שהאורז אינו נחשב למין דגן, למרות שהוא מזין. ורוב הראשונים כך סוברים, שמברכים עליו 'מזונות', אך ברכה אחרונה עליו היא ברכת 'בורא נפשות'. ואין חוששין לסוברים שהוא מין דגן, ומה שמברכים עליו 'מזונות' הוא מחמת חשיבותו. אכן יש ראשונים שסוברים שגם על דוחן מברכים 'מזונות' ויש בזה כמה שיטות, והבאתי אותם בהלכה ברורה שם. אבל בוודאי כולם מודים שהדוחן אינו נקרא מין דגן. ב. בזמן חז\"ל אכלו אורז בפסח באמת בסוף מסכת פסחים הגמרא אומרת כך בפירוש. שהנה איתא שם שבליל הסדר אוכלים שני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח, אחד זכר לקרבן חגיגה. ושואלת הגמרא, אלו שני תבשילין צריך להיות? אמר רב יוסף שני מיני בשר. רב הונא אמר אפילו סילקא וארוזא – 'סילקא' זה תרד. 'ארוזא' זה אורז. ומספרת הגמרא, שרבא שמע את המחלוקת, הוא פסק הלכה כרב הונא שלא צריך שיהיה דוקא שני מיני בשר אלא אפילו סילקא וארוזא. אמנם הוא לא התכוון להגיד דוקא את השני מינים הללו, אלא רק אפילו שהם מיני ירקות שזה דבר פשוט מאד ואין לזה כל כך חשיבות, אף על פי כן יוצאים ידי חובת שני תבשילין. אבל אמר רבא שם שכיון שפה קדוש של רב הונא אמר סילקא וארוזא, לכן היה מקפיד ומהדר בעצמו בכל שנה בערב פסח לאכול תרד ואורז. והגמרא שם מיד אומרת שמע מינה שאין חוששים לשיטתו של רבי יוחנן בן נורי שסובר שהאורז הוא מין דגן הוא וחייבים על חימוצו כרת. ג. תרתי דסתרי לכן אם יבוא משהו ויאמר שהאורז הוא חמץ, וידבר בזלזול על רוב הספרדים שאוכלים אורז, לא צריך אפילו לענות לו! כי מי שאומר כך הוא לא יודע ללמוד! אין שום ספק שבזמן חז\"ל כל עם ישראל היו אוכלים אורז בפסח. זה ברור מאד. האורז אינו מין דגן, כך נפסק להלכה. ולמי שיאמר כך יש לומר, שאם אוכל אורז בימות השנה איזו ברכה אחרונה מברך?! הרי כמעט כל הראשונים סוברים שאדם שאכל מיני דגן ומברך עליהם 'בורא נפשות' זו ברכה לבטלה, וכך נוקטים להלכה. זה לא סתם ספק ברכות להקל, אלא זה ספק גדול מאד. ואם אורז הוא חמץ למה שלא יברך עליו 'על המחיה' לאחר האכילה?! ד. מנהג תלוי במזל למעשה הנוהגים שלא לאכול אורז בפסח זה מנהג קדום. כתוב \"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל\" - גם מנהגים תלויים במזל. יש מנהגים שיש להם מזל, יש שיש להם מזל גדול או מזל קטן, ויש מזל בינוני... אני יכול להגדיר שהמזל של האורז הוא מזל בינוני. הנה למשל מנהג אמירת הלל בראש חודש, וכי יש יהודי שאינו אומר הלל בראש חודש?! והנה זה מנהג. הגמרא מספרת, שרב הזדמן למקום שהיו אומרים בו הלל בראש חודש, כלומר שבזמנו של רב – רב היה בתחילת תקופת האמוראים – והוא היה מאד מופתע. ורואים שעד אז לא היו אומרים הלל בראש חודש, והנה הוא רואה שיש שאומרים הלל בראש חודש, והתפלא מה הם עושים. הרי חז\"ל לא תקנו להגיד הלל בראש חודש אלא רק בחנוכה ובמועדים. ורב רצה להפסיק אותם. ואז הוא שם לב שהם מדלגים \"לא לנו\" לא אומרים, ו\"אהבתי\" לא אומרים. כשראה כך אמר שכיון שמדלגים כדי לעשות היכר שזה רק מנהג, לכן השאיר אותם כך. ועינינו רואות שהמנהג הזה התפשט בכל עם ישראל. ה.מנהג חבטת הערבה ביום הושענא רבא וכמו כן חביטת ערבה, שנחלקו בגמרא אם זה יסוד נביאים, דהיינו שזה כמו תקנת חכמים חמורה שכבר הנביאים תקנוה, או שזה רק מנהג נביאים. ומספרת הגמרא על רבי ישמעאל מיום א' י\"א ניסן תשפ\"ג ברבי יוסי שלקח את הערבה ביום הושענא רבא \"חביט חביט ולא בריך\" דהיינו שחבט ולא בירך. \"קסבר מנהג נביאים הוא\". וכך נפסק להלכה שזה מנהג. והנה לא ראינו יהודי שלא יעשה חבטת ערבה ביום הושענא רבא. המנהג הזה פשט בכל מקומות עם ישראל. ו. אכילת ביצה בליל הסדר וסיבוב הקערה על ראשי המסובין אכן יש מנהגים שעדות מסויימות, ממש בודדות נהגו אותם. הנה המנהג של הבבלים לאכול ביצה קשה בליל הסדר ואומרים \"זכר לקרבן חגיגה\". כשהייתי אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוא היה אומר שהמנהג לאכול את זה הוא קודם אמירת ההגדה. זה לא קשור בכלל לסעודה. והיו נותנים לכל אחד מהמסובים בבית חתיכה קטנה של - הילדים היו [ ,ביצה, כדי שלא יהיה כזית ויכנסו לספק ברכה אחרונה ומברכים ]...בוכים וצועקים שרוצים עוד ביצה, רעבים רוצים לאכול 'שהכל' ואומרים \"זכר לקרבן חגיגה\". והנה מי שרוצה לקיים את המנהג הזה ולא להיכנס לספיקות, יכול לפני 'ורחץ' מיד לאחר הקידוש לקחת ביצה ולברך 'שהכל' ולומר \"זכר לקרבן חגיגה\" ולאכול ולברך 'נפשות'. ויעשה הפסקה של כמה דקות כדי שלא יהיה שום [ .חשש, ואז ליטול ידיים בלי ברכה ולאכול מהכרפס פחות מכזית - ואדרבה זה יכול לעזור בסדר, כיון שיש הרבה שלאחר ששתו כוס יין קשה להם להימנע מלאכול בכרפס כזית, אבל לאחר שאכלו את ].הביצה אולי באמת יאכלו פחות מכזית כדעת מרן השלחן ערוך אבל זה מנהג, ואני חושב שרוב האנשים לא יודעים מהמנהג הזה. כמו כן לבני מרוקו יש מנהג שלוקחים את הקערה ומעבירים על הראש לכל אחד ואומרים \"בבהילו יצאנו ממצרים לשנה הבאה בירושלים\". זה מנהג יפה מאד. ומי שרוצה יכול בליל הסדר להיות עיראקי ולאכול ביצה, או להיות מרוקאי ולסובב את הקערה על הראש. כל אחד רוצה לאמץ מנהגים ממנהגים שונים, אין בזה שום בעיה, אבל זה מנהגים של עדות מסויימות. ז. מנהג של שטות פעם היה אחד שנכנס לאיזה בית כנסת וראה שכשמגיעים ל'מודים דרבנן' כולם מסתובבים למערב ומשתחווים. והוא התפלא, ושאל אותם על כך, הרי לפי המקובלים כשאומרים 'בואי כלה' בקבלת שבת כותב רבינו האר\"י שצריך להיות לצד מערב, אבל זה לא קבלת שבת, זה רק מודים דרבנן. אבל הם לא ידעו לענות לו ואמרו לו שכך הוא מנהג אבותיהם. והוא חקר ודרש, ואז התברר שהיה בית כנסת ישן בעיר שכותל המזרח היה כולו ארון הקודש, וכיון שלא היה מקום בכותל המזרח, שמו שלט גדול של מודים דרבנן בכותל המערב ומי שהיה רוצה לקרוא את זה מתוך השלט היה מסתובב למערב. וכך נוצר המנהג... כלומר יש מנהגים שזה סתם, שיסוד המנהג זה שטויות ממש, אבל יש מנהגים שיש להם בסיס. ח. התפשטות המנהג שלא לאכול אורז בפסח המנהג שלא לאכול אורז בפסח הוא מנהג חשוב מאד שנוסד על שנה ויותר, מוצאים 007-ידי רבים מרבותינו הראשונים. עוד לפני כ בדברי הראשונים שמזכירים את המנהג הזה. ואפשר לומר שבתקופת הרמב\"ם כמעט ולא מצאנו יסוד למנהג שלא לאכול אורז, וכולם היו אוכלים. אך כשהתחיל המנהג הוא התחיל בקהילת אחת ועבר לקהילות אחרות. עד כדי שמי שלומד טוב את דברי הראשונים רואה שנה גם האשכנזים נהגו לאכול אורז. 008-שהראשונים שהיו לפני כ אבל לאט לאט המנהג הזה התפשט עד שהפך להיות מנהג כללי אצל שנה נעשה למנהג של כל האשכנזים. 005-כל האשכנזים. וכבר לפני כ מרן הבית יוסף כותב שאין מי שחושש למנהג שלא לאכול אורז וקטניות זולת האשכנזים. ט. הסיבה שלא לאכול אורז בפסח הסיבה שנהגו שלא לאכול אורז היא לא מחשש שהוא חמץ, אלא כיון שהם רצו לעשות הרחקה אמיתית מהחמץ, ובאורז יש שתי בעיות: האחת, שפעמים ומעורב בו חיטה ולפעמים אפילו קמח. פעם היו אורזים את האורז בשקים של קמח. הבעיה השניה, שכיון שהאורז מבשלים אותו והוא מעשה קדירה, יכול להיות שאנשים יטעו ויבואו לבשל חיטה. י. אנשים עלולים לטעות בין אורז לחיטה כשראיתי את הטעם הזה התפלאתי, וכי יכול להיות עם הארץ\" כזה שיבוא לומר שאם אורז מותר לבשל אז מותר גם לבשל חיטה?! מי יבוא לחשוב כך?! והנה הקב\"ה קורא מחשבות, ובאותו יום היו כאן כמה רבנים שעונים לשאלות בהלכה בטלפון, ונתבקשתי לענות גם כן, והיתה אשה אחת שצלצלה וסיפרה על שכנתה שרגילה לעשות חמין בפסח והיא שמה שקית של חיטה בתוך החמין! והיא מספרת לפי תומה שהעירה לשכנה שאולי יש בזה בעיה, אבל השכנה אמרה לה, הרי גם אורז מותר לבשל, ואם אורז מותר גם חיטה מותר! וכי מה ההבדל ביניהם?!... כששמעתי כך אמרתי לה, אוי ואבוי! ריבונו של עולם, הרי זה חמץ גמור! תגידי לה שלא רק שזה אסור אלא זה חיוב כרת! וגם צריכים להגעיל את כל הכלים, הם אכלו חמץ בפסח! היא נבהלה מאד. יש עמי הארצות לצערינו, שאינם מבינים את ההבדל בין כל דבר ודבר, הם לא מבינים את הדברים האלו. לכן בזמן הראשונים זו היתה אחת הסיבות לכך שנהגו שלא לאכול אורז. יא. יש להקל בכלים שבישלו בהם קטניות אם כן כאמור בערך בזמן מרן הבית יוסף זה התפשט אצל האשכנזים. וכנראה לפי מה שרואים שבזמנו לא היו ספרדים שלא אוכלים אורז. גם המרוקאים. מרן בשלחן ערוך כותב וז\"ל: \"אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ושיפון. אבל לא באורז ושאר מיני קטניות. וגם אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל\". דהיינו מרן מפורש כותב שמותר לאכול אורז בפסח. והרמ\"א בהגהה כותב: \"ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל\". ויש מחלוקת בדעת הרמ\"א מה הדין כאשר נפלו לתוך התבשיל אם זה בטל בשישים או אפילו בשישים לא בטל. ומה הדין בכלים. ולהלכה בכלים שבישלו בהם אורז ושטפו אותם לאחר מכן, אפילו בכלי בן יומו אפשר להקל. אפילו לאשכנזים. אבל הם נזהרים שלא להקל גם בזה. יב. נהגו שלא לאכול אורז משום מעשה שהיה אם כן נראה שזה מנהג שהיה בעיקר אצל האשכנזים. ולאחר מכן המנהג התפשט בחלק מקהילות הספרדים. אפילו בירושלים הפרי חדש כותב שנהגו שלא לאכול אורז. וכותב שרוב תושבי ירושלים נהגו שלא לאכול אורז. אך מרן החיד\"א שגם היה גר בירושלים וגם הוא כותב שלא אוכלים אורז, אבל מחמת מעשה שהיה: שאיש אחד מנכבדי ירושלים עשה סעודה בחול המועד, והזמין את כל חכמי העיר. והיו לו משרתות שישבו ובדקו את האורז שלש פעמים. ואז הביאו לשלחן קערה של אורז כמו פירמידה כזאת, וכל אחד בא לקחת ממנו. והנה פתאום אחד קפץ וקרא לכולם שלא לקחת מהאורז כיון שב'שפיץ' של הפירמידה, למעלה למעלה, היתה חיטה מבוקעת. חמץ גמור. ואז כולם נבהלו וקיבלו על עצמם שלא לאכול אורז. יג. מנהג יוצאי מרוקו בקרב יוצאי מרוקו אני חושב שהרוב הגדול אוכלים אורז. חלקם שהתגוררו בכפרים יש שהיו אוכלים אורז. אבל בערים הגדולות במרוקו, לפי מה ששמעתי והתעניינתי, לא היו אוכלים אורז. ולגבי קטניות, יש שאינם אוכלים קטניות, אבל רובם הגדול אוכלים קטניות טריות. דהיינו שעועית ירוקה או פול ירוק וכיו\"ב, אבל שעועית יבשה וכיו\"ב לא היו אוכלים. וכל אחד יעשה כמנהגו. יד. מהו תפוחי אדמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא מבגדד, ושם חלק היו אוכלים אורז וחלק לא. הוא היה מאלה שנהגו לאכול אורז, וכך נהג בעצמו. הוא היה אוכל את כל סוגי הקטניות והאורז בפסח. הוא היה רגיל להזכיר בשיעורים שלו את דברי הגאון יעב\"ץ. שהנה אלו שאינם אוכלים אורז, האשכנזים, יכולים לאכול בשר, יש הרבה מה לאכול היום, זה לא נורא. אבל פעם הם היו עניים, ובשר היה יקר, אורז וקטניות אסור. וגם תפוחי אדמה - תפוחי אדמה מוצאם מאמריקה, [ זה לא היה מאכל נפוץ בזמנו לפני שגילו את אמריקה לא היה תפוחי אדמה. עד כדי כך שהאדמו\"ר מצאנז בעל הדברי חיים רצה לומר שזה נקרא 'כמהין'. אמנם המשנה ברורה קורא לתפוחי אדמה \"ארד עפיל\" - תפוח קשה. ובספר מהרי\"ל שם דן אם אפשר לאכול את זה בערב יום הכיפורים, שיש מאכלים שטוב לאכול ויש מאכלים שלא. ומהרי\"ל חי מאה שנה לפני שגילו את אמריקה, ולא מסתבר שהתכוון לתפוחי אדמה. ואולי הכוונה היא לתפוח אדמה מתוק. אני לא יודע מה הכוונה. אבל ודאי ש'ארד עפיל' של המהרי\"ל זה לא ה'ארד עפיל' של המשנה ברורה. זה משהו אחר. יש שמביאים מספר הערוך שכותב על כמהין 'קרטופל', ולכן יש שאומרים שתפוחי אדמה הם כמהין. אבל זה לא זה 'קרטאופן' זה לא קרטופל, זה משהו אחר לגמרי. וזה ודאי אינו תפוח אדמה. .]אין ספק בזה טו. אשרי מי שניפץ את החומרות הללו אל הסלע אם כן בלית ברירה במדינות האשכנזים היו אוכלים מצות. כך כותב הגאון יעב\"ץ שבגלל שאין להם מה לאכול היו אוכלים הרבה מצות. ולמעשה המצה זה הדבר הכי מסוכן מבחינת חמץ. הרי אז לא היה להם מכונות וחשמל וכו', והיו צריכים לאפות כמויות גדולות של מצות. ולצערנו נוצר זלזול, לא היו יודעים להתארגן כראוי. והיו נכשלים בחמץ גמור לפעמים. לכן הגאון יעב\"ץ כותב, שאם כן מה הרווח?! הרי יוצא שכרו בהפסדו, מצד אחד מחמירים שלא לאכול אורז וקטניות שהם מותרים בהחלט, ומצד שני מקלים לאכול הרבה מצה והיא לא כל כך מהודרת, ואולי אפילו חשש חמץ. והוא כותב, שאביו החכם צבי היה מצטער מאד מהמנהגים הללו, עד שכתב \"אשרי מי שיאחז וניפץ את החומרות הללו אל הסלע\"... בצורה חריפה מאד. טז. שו\"ת בשמים ראש יש ספר שבאמת הפריז בנושא הזה, הגזים לגמרי. ונקרא 'בשמים ראש'. הספר הזה יצא לפני קצת יותר ממאתים שנה. שהיה איש אחד פיקח מאד, עילוי, אבל גם משוגע. אדם מוזר מאד. והוא בא וטען שמצא כתב יד של הרא\"ש, וקרא לזה 'בשמים ראש'. שהוא תשובות של הרא\"ש. והדפיס את התשובות הללו, וכתב עליו פירוש בשם 'כסא דהרסנא'. ויש שם תשובה שכתוב בה שהנוהגים שלא לאכול אורז צריך לבטל את המנהג, כי זה מנהג שבא מהקראים. לא פחות ולא יותר ה' ירחם. וזה שקר וכזב, כי זה מנהג שאנחנו רואים שהוא בא מגדולי ישראל, שחלקם חיו אף בתקופת הרא\"ש. כמו הגהות מיימוניות, והסמ\"ק. והיו אפילו שחיו עוד קודם הרא\"ש. וזה דבר שלא יעלה על הדעת. כמה מגדולי ישראל יצאו נגד הספר הזה, ואמרו שהוא שקר. היה אחד מגדולי ישראל שקרא לזה \"לא פסקי הרא\"ש אלא כזבי הרא\"ש\", זה שקר וכזב, זה לא הרא\"ש כתב את זה. דרך אגב קראו לו למחבר שהוציא את הספר קראו שאול ברלין. ולאחר זמן הוא פרסם כתבי פלסתר נגד מרן החיד\"א וכמה גדולים בדור הזה. אומרים שבסוף שהוא איבד את עצמו לדעת. אבל הוא היה אדם מוזר מאד. במידה מסויימת הוא היה שייך לרפורמים. הוא היה קצת רפורמי. הוא היה תלמיד חכם פיקח מאד. לזייף ספר כזה זה לא דבר פשוט. הסגנון של הספר עצמו, וגם ה'כסא דהרסנא' שכתב, רואים שהוא היה תלמיד חכם, אבל ה' ירחם איך עולה על דעתו של תלמיד חכם לזייף ספר שלם?! ממש מוזר. אבל ב\"ה שיש לנו גדולים יותר פי כמה וכמה ממנו שבדקו ומיד אמרו שזה שקר ולא הרא\"ש כתב את הספר הזה. למעשה ההתייחסות שלנו אל הספר הזה היום היא שוודאי זה לא הרא\"ש כתב אותו, ואנחנו תולים בוודאות שזה מזויף. אך מצד שני צריך להסתכל לתוכן הדברים. ואם הוא אומר קושיא יפה או תירוץ טוב, צריך להתבונן לגופו של ענין. לגופם של דברים ולא של דוברים. לכן הנוהגים שלא לאכול אורז בפסח בוודאי שצריכים לקיים מנהגם. זה מנהג אבותיהם. יז. התרת נדרים למי שנהג שלא לאכול אורז אדם שנהג שלא לאכול אורז ורוצה להתיר את נדרו ולאכול אורז בפסח, יש בזה כמה נקודות בהלכות נדרים, זה מאד לא פשוט האם בדברים כאלו אפשר לעשות התרה. וראשית אדם שנהג מנהג טוב הוא קיבל את זה עליו כמנהג, ואינו יכול לעבור על המנהג. והנה יש ירושלמי שכתוב שם משפט שיש לגביו מחלוקת ראשונים איך לפרש אותו. כתוב בירושלמי כך: \"כל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור, נשאל ואין מתירין לו\". דהיינו אם יודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור, נשאל ואין מתירין לו. \"וכל שהוא טועה וחושב שזה אסור, נשאל ומתירין לו\". יש ראשונים שמסבירים כך, שכאן אנחנו רואים שהירושלמי מחלק בין מנהג שאדם נהג כשהוא יודע שזה רק מנהג, כמו אורז למשל, שיודע שאינו חמץ וזה רק מנהג. לבין כשחשב בטעות שזה חמץ. שאם יודע שזה מותר והוא רק מנהג, נשאל ואין מתירין לו. דהיינו שלא יועיל התרת נדרים. ורק אם הוא טועה, שהוא חשב שזה חמץ, דהיינו שזה מנהג בטעות - נשאל ומתירין לו - על ידי התרת נדרים. יח. התרת נדרים מועילה למנהג אבל יש פירוש אחר בראשונים. שהנה במנהג שאדם יודע שזה רק מנהג, נשאל ואין מתירין לו. דהיינו שאין מתירין לו לעבור סתם על הנדר אלא מצריכים אותו התרת נדרים. אבל אם זה מנהג בטעות – נשאל ומתירין לו – גם בלי התרת נדרים. כלומר שכל מה שהירושלמי דן הוא אם צריך התרה או לא, אבל גם אם הוא יודע שמותר ונהג מנהג של איסור, וודאי שמועיל התרת נדרים. וכך למעשה נפסק להלכה, שמועיל התרת נדרים. יט. התרת נדרים על מנהג אבות אלא שיש בעיה נוספת. הנה המנהג לאסור אכילת אורז בפסח הוא מנהג קדום, מנהג אבותינו בידינו, האם במנהג אבות אפשר לעשות התרת נדרים?! והנה הגמרא במסכת פסחים מספרת על עיר אחת ששמה 'בישן'. ושם היה להם מנהג של אבותיהם. ובאו אל רבי יוחנן ואמר להם \"כבר קיבלו אבותיכם עליכם\" - זה מנהג אבות, אתם לא יכולים לבטל אותו. ויש מחלוקת האם מה שאמר להם \"קיבלוהו אבותיכם עליכם\" הכוונה שלא יועיל התרת נדרים, או שהתרת נדרים כן תועיל להם. לפי מרן הבית יוסף גם במנהג אבות יועיל התרת נדרים. אבל זו מחלוקת עצומה, ויש הרבה פוסקים שסוברים שבמנהג אבות אין מועיל התרת נדרים. והפיתרון בזה הוא, שאם זה מנהג של קהילות שלימות, לא סתם מנהג אבות, כמו האשכנזים שכך נהגו באשכנז כולם, ובעשרות שנים האחרונות באו כולם לארץ ישראל וכל האשכנזים שומרי תורה ומצוות המשיכו את המנהג הזה, והמשיכו ללכת בעקבות הרמ\"א בין בהלכות ובין במנהגים. בזה אנחנו באמת מחמירים שלא יועיל להם התרת נדרים. ואם יבוא אשכנזי ויאמר שהוא מוכן לקבל עול מצוות של ספרדים... נאמר לו כבר קיבלו אבותיך ואבות אבותיך, אתה צריך להמשיך את מנהג אבותיך. כ. התרת נדרים ליוצאי מרוקו על אכילת אורז וקטניות אבל אם יבואו אנשים שלא כולם נהגו במנהג הזה, כגון יוצאי מרוקו , ] - תבדקו טוב טוב ותראו שזה לא כולם[ ,שחלק נהגו וחלקם לא אם יבוא מישהו וירצה לעשות התרת נדרים, דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאפשר לעשות להם התרת נדרים. יתירה מזאת, בחור מרוקאי שבבית הוריו אינם אוכלים אורז, הרי אם יבוא לביתם ויאכל אורז זו חוצפה, אבא שלו לא אוכל והוא אוכל?! הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?! כלומר מה שלא אכל אורז עד עכשיו זה בגלל שהיה רווק וסמוך על שלחן אביו. ממילא כאשר הוא מתחתן, ורוצה לנהוג בשנה הראשונה אחרי החתונה לאכול אורז בפסח, שאפילו התרה אינו צריך! כך סובר אאמו\"ר. ומבאר, שבכגון דא הוא עצמו מעולם לא נהג. מה שהוא לא אכל זה בגלל שהיה סמוך על שלחן הוריו, אבל כעת בשנה ראשונה רוצה לשנות רשאי. ואכן כמה פעמים שאלו אותי אנשים מרוקאים שלא ידעו אם הוריהם היו אוכלים קטניות טריות או לא. ואני אמרתי להם שבוודאי שאפשר לעשות התרה, ועשיתי להם התרת נדרים והם אוכלים. אך באופן כללי, בתוך עמי אנכי יושב, ואני יודע שהמרוקאים לא רוצים לעשות התרת נדרים. ואלה שמתחתנים רוצים להמשיך את המנהג של האבא שלהם. ככה הוריהם נהגו. הם מפחדים גם לעשות נגד מה שראו שכל כך הקפידו על זה ותבוא עליהם הברכה, הם יקבלו על זה שכר בשמים. כא. המצות כיום הם בכשרות מהודרת וכן על דבר הטענות שטוען הגאון יעב\"ץ שבגלל זה אוכלים הרבה מצה, אני חושב שהיום השתנה המצב, היום יש הרבה אנשים שלא אוכלים אורז ולא קטניות ולא זה, והם כמעט לא נוגעים במצה במשך החג. ועוד, היום המצות מכונה שיש, במיוחד שיש כמה מאפיות שאופים מצות מהודרות כאלו שמנקים את המכונה כל י\"ח דקות, והם בהשגחת בד\"צים טובים עם הקפדה גדולה ממש ומשגיחים צמודים, כמעט ואין את החשש של חמץ במצות מכונה. כב. יש לברר מיהו גוף הכשרות במצות ואילו במצות יד באמת כדאי לבדוק מי אפה אותם, איזו מאפייה ואיזו השגחה ואם היא השגחה טובה. כיום יש שמות מפוצצים, האדמו\"ר ההוא והרב הזה, והבית דין של קהילת וכו', אני לא יודע ואני לא מכיר, יכול להיות שזה טוב מאד, אבל כדאי מאד שכל אחד לא יהיה במצב של 'סמוך', לא לסמוך רק על השמות אלא לבדוק כל דבר לגופו. בכלל אני מקפיד בהכשרים כשאנשים שואלים אותי, אני אומר להם את האמת: שאני לא יודע! אנשים שואלים אותי על הכשרים מחו\"ל. היום מביאים לארץ הרבה דברים מחו\"ל. יש יבוא גדול מאד של כל מיני מוצרים שכתוב עליהם כשר לפסח למהדרין מן המהדרין וכו' וכו', אבל את האמת שואלים אותי אני אומר להם מה אתם רוצים ממני?! למה אתם חושבים שאני יודע יותר מכם בנושא הזה?! אני לא משגיח כשרות ולא בדקתי את זה! אני לא אומר שום מילה רעה אבל אני לא יודע. כג. קוקה קולה ללא הכשר פעם ראיתי באיזה מקום מכתב של הרב לנדא, האבא של הרב כיום. והוא כתב על 'קוקה קולה' שהרבנים שמתירים 'קוקה קולה' ללא הכשר – לא רק בפסח אלא אפילו בכל ימות השנה – הם לא יודעים את העובדות. הוא טוען שהוא בדק וגילו לו את כל הסודות. הרי 'קוקה קולה' זה סוד כמוס. יש אנשים בודדים בעולם שיודעים איך עושים 'קוקה קולה'. ותמיד הם היו בהכשר 'רבנות' ולפסח בוודאי שלא היה לזה הכשר, וכשבאו 'פפסי' וקיבלו על הקולה שלחהם הכשר של העדה החרדית, 'קוקה קולה' הבינו שזה לא פשוט, יש להם עכשיו תחרות, הרי הציבור החרדי הוא ציבור גדול מאד. והם פנו לרב לנדא /uni05EA/uni05D5/uni05DC/uni05D0/uni05E9 /uni05EA/uni05D5/uni05E0/uni05E4/uni05D4/uni05DC /uni05DF/uni05EA/uni05D9/uni05E0 /uni05DF/uni05D5/uni05E4/uni05DC/uni05D8/uni05D1 /uni05DD/uni05D5/uni05D9/uni05D4 /uni05EA/uni05D5/uni05E2/uni05E9 /uni05DC/uni05DB/uni05D1 /uni05D0\"/uni05D8/uni05D9/uni05DC/uni05E9 /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05EA/uni05D9/uni05D1 /uni05D9/uni05E0/uni05D1/uni05E8 /uni05DC/uni05D0 :/uni05DC\"/uni05D5/uni05D7/uni05DE /uni05DD/uni05D9/uni05E8/uni05E9/uni05E7/uni05EA/uni05DE/uni05DC/uni05D9/uni05DE/uni05DC/uni05D5/uni05E2/uni05D4 /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05D5/uni05E7 '/uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9' /uni05D4/uni05D0/uni05E8/uni05D5/uni05D4/uni05D4 /uni05EA/uni05D9/uni05D1 /uni05D9\"/uni05E2/uni05E9 /uni05D0\"/uni05D8/uni05D9/uni05DC/uni05E9 /uni05E3/uni05E1/uni05D5/uni05D9 /uni05D3/uni05D5/uni05D3 /uni05D9/uni05D1/uni05E8 /uni05DC/uni05D5/uni05D3/uni05D2/uni05D4 /uni05DF/uni05D5/uni05D0/uni05D2/uni05D4 /uni05E8\"/uni05D8/uni05E2/uni05D5 /uni05E8\"/uni05D5/uni05DE /uni05EA/uni05D5/uni05D0/uni05D9/uni05E9/uni05E0/uni05D1 ואמרו שהם רוצים כשרות. אבל הוא אמר שאין חכמות, הוא רוצה לדעת בדיוק מה המתכון. לקחו אותו לכמה מקומות בחו\"ל, והוא בדק ביסודיות ונתן הכשר ל'קוקה קולה', כולל לפסח. והוא כתב במכתב הזה, שיש מקומות שגם בפסח זה חמץ גמור! בארצות הברית כיום הם עושים שינוי בפקק, יש להם הסכם עם גופי הכשרות לעשות שינוי עם הפקק. אבל בארץ ההשגחה של הרב לנדא שאומר שבדק בצורה מאד יסודית, עד אחד נאמן באיסורין, בפרט הוא שהיה מבין גדול בענייני כשרות. בכלל כיום הרוב הגדול של המשקאות קלים, צריך לבדוק כמובן על כל בקבוק, אבל על הרוב יש כשרות טובה לפסח, ואפשר לסמוך על הכשרויות, כמו 'בד\"ץ מהדרין של רחובות', 'הרב לנדא', 'שארית ישראל' וכיו\"ב. שוודאי שאפשר לסמוך על ההכשרים הללו, זה בדוק וברור. אבל באופן כללי ודאי שכל אחד כדאי לו להיזהר ולא לסמוך. אני משתדל כמעט אם אני לא יודע בוודאי שזה אנשים שאני יודע ואני סומך עליהם, אני הולך לבתים אחרים אני ישתה כוס תה. יש היום גם סוכרזית כשרה לפסח בהשגחת הבד\"ץ. וכן לתה ולקפה. ברוך ה' היום יש הכל. אך לא חייבים יותר מדאי להרבות בדברים שהם בעייתיים, בתבשילים וכיו\"ב. במיוחד אני אומר שכדאי להיזהר מכאלו שכמעט על כל דבר יש כשרות שלהם. הם נותנים בקלות את הכשרות. וכשכתוב שהכשר 'העדה החרדית' הוא לא כולל פסח, למה הם לא רצו לתת לפסח?! אני לא יודע. אבל זה לבד מספיק כדי לחשוב שאם הם לא נתנו וההכשר השני נתן כשרות לפסח אולי יש פה איזו בעיה. אני לא יודע. אני נזהר בדברים כאלו. לכן אני אומר שכדאי לכל אחד מאיתנו, גם אם זו חומרא, כדאי מאד להחמיר בה. וזה הרבה יותר חמור מחומרא של אורז בפסח. כד. עבר דירה אם צריך להחמיר כמנהג המקום אם אדם הלך ממקום שנהגו מנהג מסויים ועקר לעיר אחרת, זה תלוי, אם הוא הלך זמנית וחוזר, נותנים עליו את החומרות של המקום שיצא משם, ואת החומרות של המקום שהלך לשם. אבל אם עקר לגמרי את דירתו, אז המקום שהלך לגור שם באופן קבוע, עליו לנהוג כמנהג המקום. והנה בשו\"ת אבקת רוכל מובא שבזמן מרן הבית יוסף היתה קהילה אחת, אני חושב שזה היה במצרים, שהגיעו לשם אשכנזים, היה גירוש במקום של האשכנזים, הם סבלו שם דיכוי נורא, והגיעו קבוצה שלימה למצרים. ולאט לאט באו עוד ועוד. הם הודיעו למשפחות שלהם שטוב להם שם ואינם סובלים מהגויים כל כך ולאט לאט התרבו והפכו להיות רוב הקהילה. והספרדים שהיו שם שאלו את מרן הבית יוסף מה עכשיו עושים, האם לאחר שהאשכנזים נעשו רוב, אנחנו נהיינו אשכנזים? ומרן הבית יוסף ענה להם כך, כיון שהם לא באו בבת אחת, אלא באו מעט מעט, ממילא כל מעט שבאו הפכו להיות ספרדים, ולאחר מכן כשהגיעו עוד אששכנזים הם הפכו להיות גם ספרדים, דהיינו כל קבוצה שבאה הם 'עוזרים' לספרדים לבטל אותם. וממילא הקהילה שם הם ספרדים כולל האשכנזים ששם. שנה התחילו להגיע תלמידי הבעל בדורות האחרונים בארץ ישראל, למעשה היישוב הספרדי היה פה 250-מאות בשנים. ולפני בערך כ שם טוב, תלמידי הגאון מוילנא, והם היו מיעוט. אבל מהרגע שהם הגיעו האשכנזים לירושלים, הם יסדו קהילות נפרדות, קהילות שלהם, פרושים, חסידים, יסדו קהילות. והמשיכו את המנהגים שלהם. היום זה כבר בלתי הפיך, אי אפשר לשנות את זה. רק כשיבוא משיח צדקנו בעזרת ה' כולנו נהיה מנהג אחד. התרת נדרים לאשכנזיה שהתחתנה עם ספרדי ולהיפך אמנם אני יודע שיהיו כאלו שיגידו, היום יש כל מיני מודרניים למיניהם ויאמרו שהיום הבעל צריך ללכת אחרי מנהגי אשתו. והאמת שכך כתוב בנביא, 'וילך מנוח אחרי אשתו', וחז\"ל לומדים מכאן שמנוח עם הארץ היה... כך אומרים חז\"ל, לא אני... לכן בדברים הללו כדי לעשות שלום אנחנו הולכים אחרי הכלל שיש לנו שאשה הולכת אחרי בעלה. ואמנם ראיתי כמה פעמים שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שעשה התרת נדרים לאשכנזיות, אבל הוא סובר שמעיקר הדין אפילו זה לא חובה. אבל כדאי לעשות התרת נדרים כבר בשנה הראשונה שהם התחתנו, ואז אם התחתנה עם ספרדי רשאית לאכול אורז וקטניות. מצד שני דעתו של אאמו\"ר היתה, שספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי, כמובן שבבית אסור לה לבשל אורז וקטניות כי זה המנהג של בעלה, היא צריכה ללכת אחרי מנהגי בעלה. אבל כשהולכת לבית הוריה ושם אוכלים אורז וקטניות, מותר לה עדיין לאכול. למרות שלכאורה היא התחתנה והיא כבר שייכת למשפחה של בעלה. בכל זאת מכיון שאנחנו פה בארץ ישראל, אתריה דמרן, והיא נהגה כך מקודם. בזה דעתו שאפשר שהיא יכולה להקל בזה. והעיקר הוא, להתבונן במנהגים, אלו שיש להם בסיס ויסוד בדברי רבותינו. אנחנו מכבדים אותם מאד מאד. ולא מזלזלים בשום מנהג. אם אראה מרוקאי שלא אוכל אורז, אני מכבד אותו. ואם בא אלי מרוקאי שאינו שומר תורה ומצוות, אני לא יכול לתת לו אורז כי \"בין כה הוא לא שומר תורה ומצוות\", אם אבותיו נהגו שלא לאכול אורז אני לא אתן לו. קל וחומר אם יבוא אשכנזי אלי הביתה, אכבד אותו ואת מנהג אבותיו ולא אתן לו אורז וקטניות וכל דבר שהם נוהגים. אנחנו נכבד אחד את השני, לא כמו שיש היום איזה מצב של שנאה! נורא ואיום מה שקורה סביבנו! זה לא יאומן שאנחנו אפשר לומר אולי חלילה כבר נפרדים שלא נשארים עם אחד! ובאמת החילונים הם האחים שלנו! הם האחים שלנו! זה כואב לראות את הפירוד לבבות שנוצר במיוחד בזמן האחרון! בעזרת ה' נכבד אחד את השני, לקרב, צריך לדעת שלקרב זה לא בהפגנות, ולא בקללות ובצעקות ובמלחמות. לקרב זה רק 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. וזה מתחיל אצלינו בציבור שלנו, לכבד כל אחד את המנהגים של העדה האחרת. ונזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש, משיח צדקינו יאחד את כולנו, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"196.pdf","content":"טעו ביום| תחילת זמן ספירת העומר| מצות ספירת העומר בזמן הזה אם היא מדאורייתא או מדרבנן| מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועותנושאי השיעור: לצאת מוקדם | ספק דרבנן במקום של ספק ספיקא אם הוא לקולא| צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא| ברכות התורה הן מדרבנן| ספק בברכות הנהנין| המעונן חומרת | המחלוקות בראי היהדות| פטירת תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה| איסור תחומין באדם ששהה בטיסה בכניסת שבת| בנסיעה או בטיסה בערב שבת ביזיון תלמידי חכמים 196 גליוןמיום א' כ\"ה ניסן תשפ\"ג פרשת תזריע מצורע אחדות הלבבות בקרב היראים לדבר ה'| ספירת העומר בזמן הזה א. ספירת העומר וקצירת העומר : \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את (ויקרא כג, טו-טז)נאמר בתורה עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'\". כאן הוא הציווי בתורה של ספירת העומר. וכשמתבוננים בפסוק רואים שהתורה מקשרת את ספירת העומר לעוד מצוות. שהנה ביום ט\"ז בניסן היו מביאים בבית המקדש את מנחת העומר, זה כתוב ממש לפני 'וספרתם לכם'. בימינו שאין את בית המקדש אין לנו את מנחת העומר. והתורה חוזרת על מצוות : \"שבעה שבועות תספור לך מהחל (דברים טז, ט)ספירת העומר בפרשת ראה חרמש בקמה\". שוב התורה מחברת את ספירת העומר לקצירת העומר, שמאז מתחילים לספור שבעה שבועות. והשאלה היא מה הדין בזמנינו, האם התורה אומרת רק שהתאריך של ספירת העומר צריך להיות ביום הקרבת מנחת העומר אבל אינם תלויים זה בזה, או שנאמר שהם תלויים זה בזה. וממילא בימינו שאין לנו את מנחת העומר מצוות ספירת העומר תהיה מדרבנן. ב. מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי אומרת \"אמר אביי מצווה למימני יומי ומצווה (סו.)הגמרא במסכת מנחות למימני שבועי\" – יש עלינו מצווה למנות גם ימים וגם שבועות. כי בתורה נאמר \"תספרו חמישים יום שבע שבתות תמימות תהיינה\", וכן: \"שבעה שבועות תספור לך\" - כלומר שהתורה מזכירה גם ימים וגם שבועות. והנה נחלקו הראשונים כיצד מונים גם ימים וגם שבועות, האם הוא כמו שאנו עושים שבכל לילה ולילה אנחנו אומרים כמה ימים, ומהיום השביעי מוסיפים 'שהם שבוע אחד', ובשמיני אומרים 'שהם שבוע אחד ויום אחד' וכך פסק מרן בשלחן (הרא\"ש בתשובה כלל כד סימן ג)וכן הלאה, כך יש דעות בראשונים שסוברים, (ראבי\"ה סימן תקכו). או שמא כדעות אחרות בראשונים (סימן תפט סעיף א)ערוך שצריך למנות את השבועות רק בסוף כל שבוע, דהיינו ביום השביעי אומרים 'שבעה ימים שהם שבוע אחד' ובשמיני אומרים רק 'שמונה ימים' וכו' ורק ביום ארבעה עשר מוסיפים 'שהם שני שבועות' וכו'. ויש בזה כמה דעות, ולמעשה כל עם ישראל עושה כפי שפסק מרן השלחן ערוך, אך יש הבדל קטן בין העדות, שחלק מהאשכנזים אומרים את המילה \"בעומר\" , ואילו אנחנו הספרדים אומרים אותה ]\" - ויש שאומרים \"לעומר[ בסוף באמצע. ג. שני דרכים בביאור הגמרא ממשיכה הגמרא, שאמימר באמת היה סופר ספירת העומר כמו שאמר אביי, ימים ושבועות. אבל רב אשי היה מונה ימים ולא היה מונה שבועות. כיון שאמר שזה רק זכר למקדש, וממילא בימינו הוא רק מדרבנן, לכן לא צריך למנות גם ימים וגם שבועות, מספיק למנות ימים. והנה, השאלה היא איך לפרש כאן את דברי הגמרא, שניתן לפרש אותה בשתי אופנים: שאביי אומר שצריך למנות ימים וגם שבועות כיון שהוא סבור שבאמת בזמן הזה ספירת העומר היא מצווה מן התורה, ולכן כמו שבזמן בית המקדש היו מונים ימים וגם שבועות, כן הוא בזמן הזה מצוות עשה מן התורה. ואילו רב אשי שאמר שהוא רק זכר למקדש חולק עליו, וסובר שבזמן הזה היא מצוה מדרבנן גרידא. מאידך ניתן לפרש את דברי הגמרא בדרך אחרת, שבאמת אין מחלוקת וכולם סוברים שבזמן הזה ספירת העומר היא מדרבנן, אלא שהמחלוקת היא כשעושה זכר למקדש האם צריך לעשות בדיוק כמו שעשו בזמן שבית המקדש היה קיים, וכך סוברים אביי ואמימר. ואילו רב אשי סבר שלא, כיון שזה רק מדרבנן ממילא לא צריך למנות גם ימים וגם שבועות. ולפי זה יש לדון כיצד הפשט בגמרא וכיצד פוסקים להלכה, האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. ד. ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן (פרק ז ובאמת הנושא הזה הוא מחלוקת בין רבותינו הראשונים: הרמב\"ם עוסק במצוות ספירת העומר בתוך כל העניין של מהלכות תמידים ומוספים הלכה כד) מנחת העומר, משמע שהרמב\"ם סובר שאפילו בזמן הזה זו מצוות עשה מן שסוברים (סימן תפט) התורה. ויש כמה ראשונים שחלקם מוזכרים בבית יוסף גם שספירת העומר בזמן הזה היא מצוות עשה מן התורה. כותבים שההלכה באמת (שם ד\"ה זכר) לעומת זאת התוספות במסכת מנחות שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. לכן אומרים התוספות שמותר לספור ספירת העומר בבין השמשות, כיון שזה מדרבנן בין השמשות זה ספק יום ספק לילה, וממילא הרי ספק דרבנן לקולא. ה. דעת מרן השלחן ערוך ויש לדון מהי דעת מרן השלחן ערוך, האם הוא סובר שספירת העומר בזמן הזה זה דאורייתא או דרבנן. והנה יש כמה ראיות שמרן השלחן ערוך באמת סובר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. והראיה הראשונה, שלכאורה היא ראיה ממש פשוטה. הרי התוספות אומרים שאם ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן אפשר לספור בבין השמשות. ומרן השלחן ערוך מדבר כאשר טעו ביום המעונן – דהיינו שהיו עננים (שם סעיף ב) על כך במפורש - אני הייתי בכמה מקומות בעולם במיוחד [ כבדים שנראה כמו חושך באזור שקרוב לקו המשוה, שבאים שם עננים כבדים ממש, בצהרים, וזה נראה ממש לילה, ומי שאין לו שעון יהיה בטוח שעכשיו הוא , וחשבו שכבר לילה וברכו על ספירת העומר, אחר כך העננים ]לילה התפזרו ופתאום התברר להם שזה לא לילה, כותב מרן שחוזרים יום טוב בן אלטון הלוי נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה.א.העלון לע\"נ לספור כשתחשך. \"והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות\". כלומר שהנה יש שקיעת השמש, ולאחריה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ואחר כך צאת הכוכבים שזה לילה גמור. כותב מרן, שהמדקדקים סופרים בצאת הכוכבים. ולכאורה מפני מה מזכיר את המילה 'המדקדקים'?! הרי בשלחן ערוך בשום מקום אינו כותב 'והמדקדקים אינם מחללים שבת' או 'המדקדקים אינם מבשלים בשבת' וכיו\"ב, אפילו בדינים דרבנן מרן כותב או מותר או לכל הפחות את המילה 'צריך', וגם זה לא תמיד, הרבה פעמים זה רק לכתחילה ואינו מעכב ממש, והנה בנידון דידן מרן כותב 'המדקדקים וכן ראוי לעשות', 'ראוי' זו חובה? אם כן למה מרן אינו כותב שזו חובה? לכן צריך לומר שמרן באמת סובר שמעיקר הדין לא צריכים להמתין עד צאת הכוכבים, אפשר לספור קודם כבר בבין השמשות. מוכח שמעיקר הדין לכל הפחות יוצאים ידי חובה גם בבין השמשות. ו. ברכות הנהנין מהתורה או מדרבנן יש עוד ראיות בדעת מרן ולא אכנס לכולן, אבל יש ראיה שיש לה חשיבות גדולה מאד שהיא נוגעת גם לנושאים אחרים. הנה במסכת ברכות (יב.) יש סוגיה שהגמרא מסתפקת בענייני ברכות הנהנין. הנה כשאדם מברך על כוס שתיה הוא יגיד 'ברוך שהכל נהיה בדברו' זה לא שווה כלום, וכן הוא אם יאמר 'ברוך אתה ה' שהכל נהיה בדברו' זה לא שווה כלום, וכן אם יאמר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך שהכל נהיה בדברו' זה לא שווה כלום, צריך לומר: \"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל וכו'\". כך חז\"ל קבעו להלכה שכל ברכה שאין עמה שם ומלכות אינה ברכה. השאלה היא, האם כשמברך ברכת הנהנין הולכים אחרי סוף הברכה או אחרי תחילתה. - אני מסביר את הספק בגמרא לפי חלק מהראשונים, שזה גם [ לדוגמא , אדם לקח כוס זכוכית ]כן להלכה. יש שם כמה וכמה פירושים בראשונים עם מיץ פטל בצבע אדום, והוא היה בטוח שזה מיץ ענבים, והרי אם בירך על פטל 'בורא פרי הגפן' זה שקר, זה לא בורא פרי הגפן זה רק פטל, לכן לא יצא ידי חובה, זו ברכה לבטלה וצריך לחזור ולברך. והנה, אירע שלקח כוס מיץ פטל והתחיל 'סברי מרנן'... מישהו שם שמע אותו אומר כך הבין שהוא טועה, והתחיל לומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' ורצה לסיים באמת 'בורא פרי הגפן' אך חבירו ששמע אותו מיד הזכיר לו לומר 'שהכל נהיה בדברו' ולכן סיים המברך 'שהכל נהיה בדברו'. כלומר שכשהזכיר את עיקר הברכה דהיינו את שם השם מלך העולם הוא חשב לסיים בברכת הגפן, אבל באמת למעשה מפיו הוא בירך את הברכה הנכונה אבל דעתו היתה כשאמר את עיקר הברכה לברך ברכה אחרת. וזה ספק הגמרא: \"פתח בדחמרא וסיים בדשכרא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא\". וכמעט כל הראשונים לומדים פשט שהגמרא נשארת בספק. וכותבים התוספות בשם ר\"י, שמספק צריך לחזור ולברך. ורבי עקיבא איגר בגליון (שם ד\"ה לא) מאריך בזה, והוא מביא (סימן רט)הש\"ס שם וגם בהגהות שלו בשלחן ערוך ומבאר פשט בתוספות שסוברים שברכות הנהנין (קב.),מהרש\"א בפסחים אומרת שכל (לו.)הם דאורייתא. מפני שהגמרא בברכות תחילת פרק שישי הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל שכתוב 'לה' הארץ ומלואה'. אסור לאכול בלי ברכה, זה ממש איסור. אם כן סובר ר\"י, שהאיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא. למרות שגם הוא מודה , (ט.)שמי שתיקן את נוסח הברכות הם חכמים, זו גמרא מפורשת בברכות אף על פי כן הוא סבור שהאיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא. ממילא מספק אין רשות ליהנות וחייב לחזור ולברך. אבל מרן השלחן ערוך לא פוסק כך להלכה, וכן גם רוב הראשונים, כותב בפירוש, וגם השלחן ערוך כותב כך (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יב)והרמב\"ם (סימן רט סעיף ג) שכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך חוץ מברכת המזון לפי שהיא של תורה. ואם מרן כותב בפירוש 'כל הברכות כולם' ומוציא מן הכלל רק את ברכת המזון, אנחנו מבינים שברכות הנהנין זה מדרבנן, ויש לומר את הכלל ספק ברכות להקל גם בברכות הנהנין. ז. ברכות התורה הן מדרבנן ובאמת שכן הוא הדין בברכות התורה, שנחלקו הראשונים אם היא מהתורה מנין לברכות התורה מן התורה שנאמר (ברכות כ.)או מדרבנן. הגמרא אומרת כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו – ויש ראשונים שלמדו מזה שברכות התורה הן מהתורה. וכן מהגמרא בנדרים שאומרת שבית המקדש חרב מפני שלא ברכו בתורה תחילה, ומסתבר שלא היה חרב בשביל דין דרבנן לכן כתב שהוא מהתורה. מכריע שברכות התורה הן דאורייתא. (סימן מז סק\"א)ואמנם המשנה ברורה אך השאלה היא אלו ברכות התורה הן דאורייתא. האם ברכות התורה שמברכים בבוקר או ברכות התורה שמברכים כשעולים לתורה. אבל להלכה אין נפקא מינה כיון שאנחנו פוסקים שכל ברכות התורה הם מדרבנן. והטעם, מפני שכאמור לעיל הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך כותבים מביא בשם הרמב\"ם (סימן קסז)שכל הברכות חוץ מברכת המזון הן דרבנן. הטור שספק בירך 'המוציא' ספק לא בירך חוזר ומברך. ומרן הבית יוסף תמה, שהרי הרמב\"ם בעצמו כותב שלא חוזר ומברך 'המוציא'. והוא כותב שנוסחה מוטעית הזדמנה לו לטור, ובאמת ברמב\"ם האמיתי צריך להיות כתוב \"אינו חוזר ומברך המוציא\" כי ספק ברכות להקל. באמת כאשר לאחר שנים יצא לאור רמב\"ם מהדורת פרנקל, הם בדקו את זה עם כל הכתבי יד והנוסחה הנכונה היא כמו שכותב מרן בבית יוסף. והרמב\"ם לשיטתו שגם בברכות הנהנין אומרים ספק ברכות להקל. ח. טעה במניין ימי הספירה אשר על כן יוצא לפי כל האמור, שיש מחלוקת לגבי המקרה אם הולכים אחרי תחילת הברכה או אחרי סוף הברכה, שלדעת ר\"י בעל התוספות צריך לחזור ולברך, כי הוא סובר שברכות הנהנין הן דאורייתא, אך כיון שאנחנו סוברים שברכות הנהנין הן דרבנן אנחנו אומרים שלא חוזר ומברך. לפי זה, אם קרה דבר כזה בדיוק בספירת העומר, כגון הלילה הזה למשל, תארו לכם שמישהו היה חלש בחשבון, הוא לא למד ליב\"ה, והוא חשב שהיום זה עשרה ימים לעומר, והוא התחיל לברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' כאשר בדעתו לברך באופן שגוי, טעות מוחלטת, ואז נזכר שהיום בכלל הוא אחד עשר יום לעומר, וכשסיים את הברכה ספר נכון. וכן להיפך הוא חשב לספור נכון, אבל תוך כדי הברכה טעה ולבסוף ספר לא נכון. שלפי ר\"י בעל התוספות, אם ספירת העומר דאורייתא צריך לחזור, אבל אם ספירת העומר היא דרבנן לא צריך לחזור. אכן עדיין ניתן להקשות, שאולי זה לא כל כך דומה, מפני ששם עצם ברכת הנהנין היא דאורייתא, מה שאין כן בספירת העומר שזו ברכת המצוות. אבל זה גם בכלל לא פשוט, מכיון שיש הרבה פוסקים שסוברים שכל מצווה שהיא דאורייתא הרי שהברכה נגררת אחרי המצווה, כך דעת הרדב\"ז ועוד. כתבתי בזה באורך בהלכה ויש שלומדים שזו דעת מרן השלחן ערוך יש בזה מחלוקת, (ח\"א סימן י).ברורה אבל הרבה פוסקים סוברים שאם יש ספק על המצווה דאורייתא, שחייב לעשותה מספק, שהברכה נגררת אחרי המצווה. לכאורה אם נאמר כך הרי שגם בנידון דידן זה יהיה תלוי אם ספירת העומר דאורייתא וכמו שר\"י אמר לגבי ברכות הנהנין שצריך לחזור ולברך. ואם ספירת העומר דרבנן יש לומר כמו הרמב\"ם והשלחן ערוך לגבי ברכות הנהנין. ומי שילמד את (שם סעיף ו), והנה מרן בשלחן ערוך כתב בפירוש בנושא הזה הבית יוסף יראה שאני צודק שיש מכאן ראיה. כי מרן בבית יוסף בפירוש תולה את השאלה הזו במחלוקת אם ספירת העומר דאורייתא או דרבנן. וז\"ל בשלחן ערוך: \"אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמשה והם חמישה, או איפכא שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמישה אינו חוזר ומברך\". רואים שסובר שספירת העומר היא מדרבנן. ט. מצוות צריכות כוונה בספירת העומר ויש עוד ראיות, הנה למשל, אם אדם שאל את חבירו כמה היום לעומר, וחבירו ענה לו את מספר היום הוא אינו יכול לספור באותו לילה בברכה. פוסק שמצוות צריכות כוונה, (סימן ס סעיף ב) ולכאורה הרי מרן השלחן ערוך והרי כאן הוא לא כיוון לצאת ידי חובה, אם כן מפני נחשב כאילו קיים את המצוה. ומבארים כמה מגדולי האחרונים, שמה שמרן פסק שמצוות צריכות כוונה הוא דיבר על קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכן הוא בשאר מצוות דאוייתא, אך במצוות שהן מדרבנן מרן חושש לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה. אם כן ספירת העומר שהיא מדרבנן לכן מרן סובר שאין - אני [ .לברך מפני ששמא הלכה כסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה הייתי מציע לכל אחד שרוצה ללמוד את העניין הזה אם ספירת העומר דאורייתא או דרבנן שישב וילמד טוב את הבית יוסף בסימן תפ\"ט ויראה ברור כך. ולבסוף המסקנה בשלחן ערוך נראה שסבר באמת שספירת .]העומר בזמן הזה מדרבנן י. ספק ספיקא בספירת העומר והנה לעיל הובאו דברי התוספות שכותבים בפירוש שאם ספירת העומר היא מדרבנן אפשר לספור בבין השמשות, וכך דעת מרן השלחן ערוך. אבל יש נידון אחר בדעת מרן שכשאומר 'צאת הכוכבים' למה כוונתו. אם מתכוון לצאת הכוכבים של רבינו תם. הרי מרן פסק כדעת רבינו תם לגבי כל הדברים אפילו לקולא בדאורייתא. ממילא בין השמשות שלנו שהוא רק לפי שיטת הגאונים כי לפי רבינו תם זה עוד לא בין השמשות בכלל. אם כך יש לנו שני צדדים לומר שזה עדיין לא בין השמשות, וזה ממש כמו ספק ספיקא, שמא בין השמשות הוא יום ואז עוד לא הגיע זמן ספירת העומר, ואם תמצא לומר שבין השמשות הוא לילה, שמא הלכה כרבינו תם שזה כלל אינו בין השמשות. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר כתב אריכות גדולה להוכיח שזה לא נקרא ספק ספיקא משם אחד. בקונטרס שלי 'כי בא השמש' על כל הנושא של מחלוקת רבינו תם והגאונים, הבאתי הרבה ראיות להצדיק את שיטתו שצירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא זה לא נקרא ספק ספיקא משם אחד. אני לא רוצה כעת לסבך את זה. אבל יש פה ספק ספיקא. אם כן בכגון דא יש לדון, שהנה הכלל הוא שספק דרבנן לקולא, האם זה דוקא כשיש ספק רגיל ושקול, אך מה יהיה הדין כשיש ספק דרבנן וכנגדו בא ספק אחר, כמו במקרה שלנו. האם ייחשב לספק ספיקא להחמיר. יש לי שני צדדים לומר שאין להחמיר בהם. יא. לצאת לדרך מאוחר ביום שישי – שוגג קרוב למזיד דעו לכם שהנושא הזה הוא מחלוקת גדולה בפוסקים וכולה סובבת דברי ואבאר, זה נושא מעניין. (הובאה באורחות חיים הלכות שבת אות תכד),הרמב\"ם בתשובה דנה על תחומין למעלה מעשרה. שהנה (מג.) הנה הגמרא במסכת עירובין כשאדם יוצא מחוץ לתחום שבת כגון הלך מעיר לעיר ברגל, הוא עבר יותר מתחום שבת, וכאשר הוא מגיע למקום השני מתברר לו שהוא עבר תחום שבת – אין לו אלא ארבע אמות – הוא צריך להישאר לשבות במקום, ואין לו רשות להמשיך ללכת יש לו ארבע אמות לכל צד. רק אם הוא נכנס לאיזה בית בזה אפשר לומר שהבית כולו נחשב לארבע אמות. לכן תמיד חשוב מאד שאנשים יזהרו לצאת לדרך ביום שישי מוקדם, יש פקקים ואנשים נתקעים. הנה רק בשבוע שעבר סיפרו לי שבאיזה מקום אנשים חיללו את ליל הסדר, הם הלכו ממקום למקום. הם היו באמצע כביש והיה שם פקק גדול והלכו ברגל. והנה באמצע תפילת ערבית נכנסים אנשים לאחר שהלכו מחוץ לעיר. הם חיללו יום טוב. וזה נגרם כי אנשים נכנסים לפאניקה וצריך לדעת שבהרבה מקרים צריך פשוט לעצור ולהפסיד את ליל הסדר. אין לו מצה אין לו מרור זה בלאגן שלם אבל זה בכלל לא פשוט. כמו כן אנשים טסים במטוסים יוצאים ביום חמישי בלילה ואחר כך יש להם טענות למה המטוס הגיע מאוחר, ומקימים צעקות וכו'. למה יצאת מאוחר למה?! במיוחד אלה שנוסעים בחברות של גויים שמחללים שבת, והמטוס נוחת לאחר כניסת השבת, זה לא פשוט בכלל. הרי להישאר במטוס לא יתנו להם. לכן כשמחברים למטוס את השרוול ונכנסים לבניין הם צריכים להישאר שם כל השבת. אין חכמות! אין להם חלה ויין אין להם שום דבר, וזה לא יעזור. אכן בארץ מסתמא יהיה מי שידאג להם, אבל בחו\"ל הם יכולים להגיע לאיזה מקום והם פשוט יישארו שם כל השבת בצום. הרי אסור מקח וממכר, אסור לקנות, ואין להם לא קידוש ולא סעודות שבת. אין שום היתר. וכל אחד שהולך הוא לא יכול לומר אני שוגג ואני לא אשם – זה שוגג קרוב למזיד! והנה כאשר אדם נתקע בדרכים חוץ מחילולי השבת ונהיגה בשבת יש גם בעיה של תחום שבת. פעם היה מקרה בניו יורק, שבחורף ביום שישי היתה תחזית שלקראת ערב ירד שלג לכמה שעות. שם לפעמים זה יורד ממש בכמויות רק לכמה שעות. ובבוקר הכל יפסק. והנה שם יש אנשים שגרים רחוק ממקום העבודה, זה לא כמו בארץ שכולם מפונקים ורוצים עבודה עשר דקות מהבית, שם יש אנשים שנוסעים שעה שעה וחצי כל יום לעבודה. ואז יש איזה מקום בניו ג'רזי שגרים שמה בני הקהילה החאלבית, וכל יום יש להם אוטובוסים בבוקר למקום העבודה עד הערב, וכן ביום שישי בצהרים הם חוזרים סמוך לשבת. והנה באותו יום שישי יצאו כולם בבוקר והגיעו לעבודה, פתאום מישהו אחד מתקשר לשני ואומר לו שאמרו ברדיו ששינו את התחזית והשלג מקדים, וממילא יש חשש שיתקעו בדרך לקראת שבת. מיד עשו טלפונים לכל האנשים שצריכים בצהרים בחזרה 21 לנסוע באוטובוסים, ואמרו להם שהאוטובוס יצא בשעה הביתה. מהר לפני שהשלג יתפוס אותם. והיו שם שני אוטובוסים מלאים יהודים יראי שמים, שומרי שבת. הם יצאו לדרך, אבל מה לעשות השלג הקדים אותם, הם הגיעו לכביש הראשי ופתאום התחיל שלג כבד, והם נתקעו. זה היה בימים שלא היו פלאפונים ולא היה להם דרך אפילו להודיע בבית מה קורה איתם. הם הצליחו להודיע דרך המכשיר קשר שהיה לנהג לחברת האוטובוסים, שיודיעו למי שאפשר בבני המשפחות שלא ידאגו. למזלם היה איתם רב אחד מהארץ, הם שהיו מאד נבוכים לא ידעו כיצד יש לנהוג כעת, אך אותו רב הנחה אותם כך, ראשית, שכולם יוציאו את - דרך [ .המוקצה שיש עליהם ויניחו את זה בספסל האחרון באוטובוס אגב, היו אנשים שאמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה'... רצו לפתוח את הדלתות וללכת ברגל, אבל הנהגים לא הסכימו לפתוח להם את הדלת, , והודיעו לנהגים שימשיכו ]!זו סכנת נפשות לצעוד בשלג באמצע הדרך לנסוע עד כמה שאפשר כיון שהם גויים. זה אמנם לא פשוט, כי לדעת מרן תחום שבת היינו זה אפילו אם ישב באונייה והאונייה (סימן רמח) השלחן ערוך נוסעת לבד או מישהו מסיע אותה שזה גם נקרא שבא מחוץ לתחום. אמנם (בחידושיו לשבת ורבינו חננאל (תוספות בעירובין שם ד\"ה הלכה) זו מחלוקת ראשונים, רשב\"ם , אבל מרן השלחן ערוך פוסק, שגם אם לא הלך ברגליו עובר איסור. אבל יט.) כאן לא היתה להם כל ברירה, אז הם יושבים בתוך האוטובוס, ושהאוטובוס יעבור סמוך לבית של כל אחד ואחד, וכל אחד יכנס לביתו ולא ילך בבוקר לבית הכנסת, אלא יישאר בתוך הבית כל השבת. אסור לו לצאת מהבית כי הוא בא מחוץ לתחום. וכך הם עשו, והאוטובוס נוסע וכולם שרים 'לכה דודי לקראת כלה'... מה הם יכולים לעשות?!יב. מטוס שנחת בעיצומה של שבת כיצד ינהגו הנוסעים לגבי מטוס שנחת בשבת האם זה נקרא שבא מחוץ לתחום או לא. הנה מסופקת אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא. בזמנם אמנם (שם) הגמרא לא היו מטוסים אבל הגמרא מדברת על אדם שהלך באוויר יותר מעשרה - היום אפילו [ .טפחים מעל הקרקע, כגון אדם שהלך על ידי שם המפורש ה'באבות' לא צריכים לומר שם המפורש, אתה יכול לעלות על מטוס ובלי לרוב הראשונים הגמרא נשארת ]..שם המפורש אתה יכול לנסוע באוויר בספק, וכותב הרמב\"ם בתשובה להלכה, שאם הולך באוויר שמעל היבשה שביבשה דין תחומין הוא דאורייתא, אומרים שיש תחומין גם למעלה מעשרה, אך אם הולך באוויר שמעל הים, כיון שים הוא כרמלית הרי שיש לחלק, שאם בין קרקעית האונייה עד קרקעית הים, יש יותר מעשרה טפחים מותר, דהיינו שאין תחומין למעלה מעשרה. לפי זה למעשה אני לא מכיר שום שדה תעופה שנמצא בתוך הים ממש. הרי המסלול לבדו בדרך כלל הוא כבר תחום שבת, ומרגע שהוא נמצא למעלה מעשרה טפחים מעל המסלול ועד הנחיתה הוא כבר עובר תחום שבת. ממילא כל מטוס שנוחת בשבת נוסעי המטוס צריכים להישאר במבנה במהלך כל השבת, ואסור להם לצאת משם בשום פנים ואופן. יג. אפשר לספר גם בבין השמשות והנה אמרנו שהרמב\"ם כותב שבים מונים אם יש עשרה טפחים מהקרקעית - אמנם זו גם כן מחלוקת, ויש פוסקים שכתבו [ הים עד קרקעית האונייה ואם יש, כיון שהים או נהר ].אחרת, אבל הם לא ראו את תשובת הרמב\"ם נקראים כרמלית לכן לגבי האוויר יש לומר ספק דרבנן לקולא ולכן אין תחומין למעלה מעשרה מעל ים. ויש לדון מה יהיה אם מסופק, הנהר הזה אינו עמוק כל כך, ואולי לא היה בו עשרה טפחים, כותב הרמב\"ם, שגם באופן שמסופק אם יש שם עשרה (שם טפחים, מותר, משום ספק דרבנן לקולא. וכך פוסק מרן השלחן ערוך . ולכאורה יש כאן ספק ספיקא להחמיר, שהרי הגמרא נשארה סעיף ב וסימן תד) בספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, אם כן הספק הוא, אולי להלכה יש תחומין גם למעלה מעשרה, ואם תמצא לומר שאין תחומין למעלה מעשרה אולי זה פחות מעשרה. והנה הרמב\"ם כותב שאומרים ספק דרבנן לקולא. ממילא יש ללמוד מכאן, שבכל ספק דרבנן גם כשיש ספק ספיקא להחמיר הולכים לקולא. זו ראיה לכאורה חזקה, אבל הרבה אחרונים דוחים את הראיה הזאת מכמה נימוקים. כתבתי בנושא הזה באורך בסימן רמ\"ח שהרבה מגדולי האחרונים טוענים שאין משם ראיה ובאמת בספק ספיקא להחמיר בדרבנן פוסק (ח\"א סימן כג)הולכים לחומרא. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת שלדעתו הראיה מהרמב\"ם היא נכונה, ולכן דעתו היא שספק דרבנן לקולא גם בספק ספיקא, וממילא הלכה למעשה בנידון דידן, אפשר לספור ספירת העומר גם בבין השמשות. יד. להחמיר לספור בצאת הכוכבים אכן בעצמו הוא היה מקפיד לומר בספירת העומר דרשה בין מנחה לערבית. כשהוא בא לגור כאן ב'הר נוף' בשנת תשנ\"ד, במשך כעשר שנים בכל ימי ספירת העומר מהלילה הראשון עד הלילה האחרון היה אומר כאן דרשה. ולאחר מכן כשכבר היה לו קשה לבוא, והיה מתפלל בבית הכנסת שבביתו היה מקפיד לומר שם דרשה בימי ספירת העומר כל לילה כדי לספור בצאת הכוכבים. אבל אם קרה באמת באיזה מקום שהקדימו והתפללו וסיימו בבין השמשות, הרי אם תגיד להם לחכות לצאת הכוכבים יבטאו לשכח. אכן יש מקומות שמתפללים בפלג המנחה, במיוחד בחו\"ל, שם אין מה לעשות כל אחד יספור בביתו בלילה. אבל בארץ ישראל אם סיימו בבין השמשות את התפילה עדיף שיספרו בציבור בבין השמשות מאשר שיספרו לאחר מכן בבית ובסופו של דבר חלק מהם ישכחו. טו. לעסוק בתורה בין מנחה לערבית בימי הספירה מלבד זאת מאד חשוב לעשות לימוד תורה בין מנחה לערבית בבין השמשות. אמנם בכל ימות השנה חוץ מימי הספירה אנחנו מתפללים ערבית מיד בשקיעה ואחר כך כל אחד מקפיד כמובן לקרוא קריאת שמע בצאת הכוכבים. אך בימי ספירת העומר יש בתי כנסיות מסוימים שלא שמעו אף פעם שמרן השלחן ערוך אומר שלכתחילה ראוי לספור בצאת הכוכבים.. הם גם לא שמעו שישנה מצווה כזאת ללמוד תורה, לכל הפחות קצת... ואנשים מעדיפים ללכת לשם, וחבל מאד מאד, חבל מאד מאד! וכואב לי הדבר הזה. לכן כל אחד יקפיד שיבוא לכל הפחות לחבר את היום והלילה בבין השמשות לשבת וללמוד תורה ואחר כך להתפלל תפילת ערבית בצאת הכוכבים ולספור ספירת העומר כמו שהשלחן ערוך כותב. וכן ראוי לעשות. כי בכל זאת המנהג כמו הגאונים, וספירת העומר דרבנן, אז ודאי שזה בסדר שסופרים אחרי יותר מעשרים דקות אחרי השקיעה שזה ודאי צאת הכוכבים. טז. בין אדם למקום קודם לבין אדם לחבירו נאמר כמה דברים בעניין ימי הספירה. חז\"ל מספרים שבימי הספירה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. אני מדבר על דברים שהם בציפור הנפש שלנו, דברים שאנחנו רוצים וכואב לנו עליהם, ואנחנו לא מגלגלים ח\"ו עיניים לומר שיש אחדות ושלום. שמעתי פעם על איש אחד ולא האמנתי למשמע אוזני, הבת שלו היא חילונית אבל הוא דתי, אז הוא אמר כיון שבין אדם לחברו זה מאד חשוב, אמנם הבית של הבת שלו לא כשר, אך בין אדם לחברו יותר חשוב מבין אדם למקום... לכן כשהולך לביתה הוא אוכל שם! נורא ואיום! אבל אנחנו באמת מקפידים על בין אדם לחברו, אבל אנחנו צריכים לדעת שגם חברו חייב בכבוד הקב\"ה! יז. אתה והוא חייבים בכבודי אני זוכר על יהודי אחד שהוא קרוב משפחה שלנו, שהבן שלו פגש את אחי הגדול הגאון הרב אברהם שליט\"א והוא ניהל איתו שיחות וזרם איתו מאד, עד שלבסוף חזר בתשובה ונהיה צדיק. ובבית של ההורים שלו לא היה אוכל כשר, לכן משום מצוות כיבוד אב ואם, אפילו שההורים שלו אינם שומרים מצוות הוא היה בא לביתם ומכבד אותם, אבל לא היה מוכן לאכול ולשתות אצלם, זה לא כשר. והנה ההורים היו תמיד אומרים לו, זו הדת?! איפה כבד את אביך ואת אמך?! הוא ניסה לענות להם, אני בא לכבד אתכם, אבל אתם כופים עלי לעבור על מה שאני מאמין! בשלב מסויים אמרו לו, בא נלך למרן הרב עובדיה. כשהם באו הם הציגו את הטענות שלהם. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסביר להם ש'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', שאם בא אדם שהוא ה'בוס' והוא החזק, הוא הרב, ויש לו תלמיד והרב אומר לך תעשה כך וכך, והתלמיד אומר לך לעשות אחרת, הרי שהוא חייב לשמוע לקול הרב. ועם כל הכבוד שאתם ההורים שלו אבל יש מישהו מעליכם - הקב\"ה! חז\"ל אומרים, 'אתה ואביך חייבים בכבודי' - שאם אמר לו אביו היטמא למת לא ישמע לו! וכך אאמו\"ר פירט והסביר להם מאוד יפה. בשלב מסויים אמר להם אאמו\"ר, אתם רוצים שבנכם יאכל אצלכם? מה הבעיה?! הוא יביא לכם מישהו שיכשיר את הבית, זה לא דבר קשה, ותתחילו לשמור כשרות! וכך אכן היה. הם הפכו את כל הבית לכשר, ואז כשהבן בא אליהם הוא אכל שם. לאחר זמן כאשר האמא חלתה, דווקא הבן הזה ואשתו הלכו ועזרו וטיפלו בה במסירות. כיבוד אב ואם אמיתי. יח. כל יהודי צריך ללכת אחרי רבו אם כן גם כאן, אנחנו צריכים לדעת מצד אחד שיש לנו את ההשקפות שלנו, ובכל הוויכוחים שמתנהלים בכל מה שנוגע ליהדות שאנחנו רוצים באמת יהדות! אבל אני מדבר עכשיו על מה שקורה בתוך הציבור הדתי. הנה בעם ישראל מאז זמן מתן תורה במשך הדורות תמיד היו מחלוקות, אם מותר או אסור וכיו\"ב, לכל דבר יש שאלות וראיות, קושיות ותירוצים. בכל עמוד בגמרא יש מחלוקת, יש אומרים כך ויש אומרים כך. והנה המחלוקות הללו אף פעם לא צריכות להוביל לריב אחים! הגמרא מספרת על רבי אליעזר הגדול שהיה גר בלוד, ופסק הלכה מסוימת בהלכות מילה, ובעירו כולם היו עושים כדבריו. הוא המרא דאתרא. והגמרא מספרת שבזכות זה ששמעו בקול רבם, אחר כך כשהיתה גזירה על המילה - בלוד לא גזרו את הגזירה הזאת! וזאת כי הם הלכו אחרי הרב שלהם! כל יהודי צריך ללכת אחרי הרב שלו! כמובן שמדובר שהוא רב שיודע הלכות ופוסק, ומורה הוראות. כשאני הולך לכל מיני קהילות, הרבה פעמים אני שומע שרב הקהילה פסק איזו הלכה שאני לא מסכים אתו מאד, אבל אני אף פעם לא אגיד לו 'אתה טועה'! לעולם לא אומר לאנשי הקהילה שלא ישמעו לרב שלהם! הוא הרב שלהם! הוא המרא דאתרא! הם צריכים לשמוע בקולו. לפעמים זה כואב אבל כל אחד ואחד הולך אחרי רבותיו. יט. הראי\"ה קוק זצ\"ל היום יש מצב שיש פיצול גדול מאד. יש ב\"ה הרבה תלמידי חכמים, הרבה קהילות, זה הולך עם זה וזה הולך עם זה, לצערינו המצב נהיה שיש גם כן זלזול! 'אם זה הרב שלי אני מזלזל ברב שלך'... 'הרב שלי הוא טוב והרב שלך הוא כלום'... ואין שום היתר לבזות לא רק את התלמידי חכמים שזה ודאי אסור, אלא גם לבזות את אלה שהולכים אחרי רב אחר. כבר דיברתי על זה לפני פסח שיש לנו מנהגים ממנהגים שונים בפסח, ולמה לא לכבד כל אחד את המנהג של השני?! יש רבנים שאומרים כך יש רבנים שאומרים אחרת. כמובן אין מה לדבר שזה מגיע לביזיון תלמידי חכמים, איך אפשר לדבר בצורה כזאת?! כל רב שהוא אורתודוקסי ושומר תורה ומצוות, הוא תלמיד חכם והוא למד והגיע להוראה ומורה, התלמידים שלו שומעים בקולו! גם אם אנחנו לא מסכימים אנחנו צריכים לכבד אותם! לצערנו, אלו דברים שקרו במשך הדורות בהרבה מקומות שזה הגיע לביזיון תלמידי חכמים. והיו גדולי ישראל שכאב להם הדבר מאד. למשל בזמנו בירושלים היה את הראי\"ה קוק זצ\"ל שחלק מהרבנים היו מתנגדים לו מחמת שהיה ציוני, אבל כולם ידעו שהוא גברא רבא והוא צדיק יסוד עולם! וכשאנשים פגעו בו גדולי ישראל זה כאב להם מאד! הגאון הרב אלישיב - הוא היה עוד חי [ !ידע שהרב קוק היה ציוני אבל הוא כיבד אותו מאד בזמנו, ואני שמעתי – אני לא יודע אם זה נכון – שהוא היה אפילו הסנדק ואם מישהו היה בא ומדבר חלילה ]שלו בברית וגם מסדר קידושין אצלו בזלזול על הרב קוק לפני הרב אלישיב הוא לא היה יכול לקבל את זה בשום פנים ואופן! למה מי אתה?! איך אתה יכול לדבר על אדם גדול בישראל?! כ. כשהרב הרצוג ביקר בישיבת פונוביז' בזמנו היה את הגאון הרב הרצוג זצ\"ל שהיה תלמיד חכם מופלג. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שהרב הרצוג בכל יום שישי היה לו זמן שביתו היה פתוח והיה אפשר לדבר אתו בדברי תורה, והיו באים גדולי התלמידי חכמים שבירושלים. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל גם היה הולך אליו. ואמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהוא היה כמעיין המתגבר, גאון עצום שאין לתאר. והנה פעם היה איזה אירוע גדול בישיבת פוניבז' והרב מפוניבז' – הרב כהנמן – הזמין אותו לאירוע, והוא בא. והיו שם כמה שקמו וצעקו וביזו אותו, והרב הרצוג הצטער מזה מאוד. וגם הרב מפוניבז' הקפיד מאד על אותם שעשו את זה. ובאמת אחר כך אלו שצעקו נענשו בעונשים קשים מאד! חלקם לא הצליחו להתחתן, חלקם לא היו להם ילדים ה\"י! נורא ואיום! אני למדתי בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, ושנה לפני שנכנסתי לישיבה נפטר המשגיח שם. ואני זוכר שכשנכנסתי לישיבה דיברו על זה שהיו בחורים שהעליבו אותו, והוא לקח ללב, והוא צעק והתרגז מאד ולאחר מכן נפטר. לאחר כמה שנים פגשתי בחור אחד שגם למד ב'אור ישראל' ואני הייתי נשוי והוא עוד היה רווק מבוגר, ואז התברר לי שהוא היה אחד מאלו שציערו את המשגיח והוא לא הצליח להתחתן! בחור מוצלח ולמדן וכו' ולא מצליח להתחתן! והוא מספר לי שהוא היה צעיר מאד ובסך הכל זה היה מעשה קונדס, אבל פגע בנפשו, דיברתי איתו על כך והוא הלך לקבר של המשגיח, והביא עשרה אנשים, ובכה והתחנן וביקש סליחה. ובאמת בסופו של דבר בגיל שלושים בערך הוא הצליח להתחתן! אני זוכר את הסיפור הזה, זה לא דבר פשוט! בדברי חז\"ל רואים בלי סוף את הדברים האלו. כא. לא נהגו כבוד זה בזה והנה תלמידי רבי עקיבא, לא כתוב עליהם שהם ביזו אחד את השני אלא סך הכל לא נהגו כבוד זה בזה. ותיראו איזה עונש נורא! הקב\"ה אמר אני לא חפץ בתורה שלהם! הגמרא אומרת שהיה העולם שמם לאחר מכן! אם כן הקב\"ה אומר כביכול, אני מעדיף שלא תהיה תורה מאשר שתהיה תורה שלא נוהגים כבוד אחד בשני! לכן אני מדבר עכשיו בתוכנו, יש לנו חרדים - חסידים, חרדים - ליטאים, חרדים - ספרדים, דתיים לאומיים מסוג זה ויש מסוג אחר, אבל כל יהודי שאתה יודע שהוא שומר תורה ומצוות, אתה יודע שהוא הולך אחרי רבנים שהם גדולים בתורה ויראת שמים, הוא עושה מה שהם אומרים לו גם אם אתה חושב שההשקפה שלו היא שונה, או שההלכה שהוא נוהג אינה לפי דעתך, בכל זאת אתה צריך לכבד אותו! לא צריך להסתכל שאם צבע הכיפה הוא כך אז מבחינתי חלילה אני לא מתייחס אליו.. צריך לכבד אותו! הנה מזמינים אותי הרבה פעמים לישיבות 'הסדר' או ישיבות תיכוניות לתת להם שיעורים בהלכה, אני הולך ונותן להם! למה לא?! נכון זו לא השקפה שלנו אבל כשבאים ומבקשים, הם רוצים ללמוד תורה, אני הולך! אני זוכר שכשפתחו ישיבת 'הסדר' ברמת הגולן, באו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לבקש ממנו מכתב המלצה, הוא כמובן נתן להם מיד, ואז הוא שאל אותם: מתי אני אבוא לישיבה?!... אמרו לו לא, הרב אנחנו התחלנו רק עכשיו ועדיין אין הרבה בחורים, עוד שנה שנתיים יהיו הרבה בחורים ואז אנחנו כבר - סיפר [ נזמין את הרב... כעת אנחנו רק בהתחלה. והנה פתאום ביום אחד הם מקבלים טלפון, שבה אומרים לו שהרב ]לי את זה ראש הישיבה שם – אאמו\"ר – אמר שהוא בדרך אליכם בשעה פלונית כדי למסור שיעור! עד רמת הגולן! ומבחינתו זה היה דבר פשוט, הרי הם צריכים ללמוד תורה! אני צריך ללכת ללמד אותם, למה לא?! אני צריך להביא את דבר ה' לכולם! אכן מי שאינו רוצה לשמוע זה משהו אחר, אבל ב\"ה הם רוצים לשמוע אז אני צריך לומר להם! כל מי שאני יכול לקרב אותו אני צריך ללכת לקרב אותו! וכך צריך להיות הדרך שלנו! אנחנו לא מוותרים מצד אחד על ההשקפה שלנו, על הדרך שלנו, ולא נזוז ממנה כמלוא הנימה! אבל מצד השני נהרא נהרא ופשטיה, אנחנו מכבדים את כולם! ובכל אופן אנחנו צריכים לשאוף קודם כל שבתוך המחנה שלנו, של יהודים שומרי תורה ומצוות שתהיה אחדות לבבות. ובעז\"ה נרבה אהבת חינם ונזכה לגאולה שלימה בקרוב, אכי\"ר. הסרת גבות בימי העומר שאלה: האם מותר להסיר שער הגבות בימי ספירת העומר? לנשים אין איסור להסתפר בימי העומר. תשובה: אולם לגברים נהגו להחמיר בתספורת שער הראש, והוא הדין לכל מקום שיש שער, ולכן אף אין לתקן שער הגבות. רק לתקן את השפם אפ מפריע לאכילה, מותר. מקורות: לנשים אין איסור תספורת בימי העומר, כי כתב מרן בש\"ע יו\"ד (סימן שצ ס\"ה) אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעת ימי אבלות. ואם באבלות קרובה התירו בתוך שלושים, קל וחומר באבלות רחוקה. וכן פסקו בחזון עובדיה יו\"ט (עמ' רסא) ובשו\"ת אור לציון (פי\"ז ס\"ג). אולם לגברים האיסור הוא בכל שער בגוף, כי הטעם שאין מסתפרים הוא מדין אבלות, ובאבלות פסק מרן שכל שער הגוף אסור. וכפי שפסק מרן בהלכות אבלות ובהלכות תשעה באב. וכ\"פ בשו\"ת אור לציון (פי\"ז שם).ספירת העומר ללא כוונה שאלה: מי שחבירו שאל אותו כמה היום לעומר, והשיבו \"ארבעה ימים לעומר\", או \"חמשה עשר יום לעומר\", האם יכול לספור באותו הלילה בברכה? מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי תשובה: הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך. שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. אולם אם אמר רק \"ארבעה ימים לעומר\", רשאי לברך לאחר מכן על ספירת העומר, כיון שלא אמר \"היום\". וכן אם אמר \"היום חמשה עשר יום לעומר\", כיון שהזכיר רק מנין הימים, ולא הזכיר מנין השבועות, רשאי לספור לאחר מכן ספירת העומר בברכה. מקורות: בש\"ע (סימן תפט ס\"ד) איתא, מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך. שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. וכתב במשנה ברורה (סק\"כ) שאם לא אמר 'היום', לית לן בה, משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך. (ואמנם דעת הא\"ר ס\"ק יג שאף אם לא אמר היום, יצא. וע\"ע בכה\"ח אות נג). וכן פסק בחזון עובדיה (עמ' רמו) ובשו\"ת אור לציון (פט\"ז ס\"ג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א זכורני כאשר הייתי בגיל חמש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שולח אותי לשכונת 'הבוכרים', היה שם יהודי אחד בשם רבי נפתלי יזדי, אני עוד זוכר אותו, היום מסתמא הוא זקן מאד, היה יהודי חשוב מאד, וזה היה הדבר הראשון שהתחיל אז בשבת שהיינו הולכים ללמוד, והתחלתי ללמוד שם בגיל חמש כבר למדתי טעמי המקרא. ואחר כך למדו אותנו טעמי ההפטרה, ולאחר היה עוד יהודי אחד בבית הכנסת 'ישועה ורחמים' שמו היה רבי מכן משניות. מנשה יונה שהוא הסבא של הרב ישראל מאיר יונה שליט\"א, שהיה יהודי חשוב מאד, וגם שם היו שיעורים לילדים בכל שבת, והייתי הולך מפה לשם, והיו נותנים לנו כרטיסים ואחר כך ספרים, וגם היו מחלקים ממתקים, וזה דבר נפלא.הרב ראובן כובה בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"197.pdf","content":"אכילת בשר| שחיטה עבור חולה בשבת| ההבדל ביסוד דין מוקצה בין שבת ליום טוב| בהמה שמתה בשבת או ביום טוב אם מותר לתתה לכלביםנושאי השיעור: טלטול מאכלים הראויים | טלטול תפוח אדמה שאינו מבושל בשבת| טלטול דג שאינו מבושל בשבת| טלטול בשר או עוף שאינם מבושלים בשבת| חי שלא נמלח טלטול כבד שלא נצלה | טלטול לחם שלא הפרישו ממנו חלה בארץ ובחו\"ל| טלטול בשבת פירות שאינן מעושרים| לבעלי חיים ולאחר בישול יהיו ראויים גם לאדם טלטול חלה קפואה בשבת ושימוש בהן ללחם משנה| בשבת197 גליוןמיום א' ב' אייר תשפ\"ג פרשת אחרי מות - קדושים טלטול בשר עופות דגים ומאכלים שאינן מבושלים בשבת (הלכות מוקצה י\"ט) א. בהמה שמתה בשבת יש נידון לגבי בהמה שמתה בשבת, אם מותר לחתוך את הבשר שלה ולתת אותו לכלבים לאכול, או לתתו לגוי במתנה, או למכור לו באופן שמסכם עימו שלאחר השבת ישלם לו, האם מותר לטלטל את הבשר הזה בשבת. והנה דיברנו בשיעורים קודמים, שאמנם הבשר אינו ראוי למאכל, אבל כיון לגבי (שבת קמג.)שהוא ראוי לבעלי חיים או לגוי מותר לטלטלו. וכך קבעו חז\"ל עצמות שראויות לבעלי חיים שמותר לטלטלם בשבת. וכך פסק להלכה : \"עצמות שראויות לכלבים וקליפים\" – דהיינו (סימן שח סעיף כז)בשלחן ערוך קליפות שראויים למאכל בהמה – \"מותר להעבירם מעל השלחן\". דהיינו שאינם מוקצה. אכן כמובן צריך שבעלי החיים יהיו כמו כלבים שהם בעלי חיים מצויים, כיון שאם אינם מצויים זה לא מתיר את הטלטול של הבשר .(שם סעיף כט) והנה אם הבהמה היתה חולה כבר ביום שישי, והיה נראה שהיא תמות בקרוב, ממילא ביום שישי קודם השבת כבר חשב שהבהמה בשבת תהיה כנראה נבילה, בכגון דא פשוט וברור שהיא לא מוקצה. אך הנידון כאן הוא באופן שמתה באופן פתאומי בשבת, ולא חשב על כך ביום שישי, האם מותר לטלטל אותה בשבת כדי להניחה לפני הכלבים. ב. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון והנה בנושא הזה יש מחלוקת תנאים רבי יהודה ורבי שמעון. ויסוד המחלוקת הוא האם דבר שלא היה מוכן ביום שישי ונעשה מוכן בשבת, כגון הבהמה שביום שישי היתה חיה ולא ראויה לאכילה אך בשבת מתה ונעשתה ראויה לבעלי חיים, שדעת רבי שמעון שאין מוקצה מחמת חסרון הכנה. וזה נושא שנמצא בכמה מקומות במסכת שבת ובמסכת ביצה. יש דוגמא נוספת דומה לזה, אדם שמגדל כבשים בשביל הצמר, והוא שוחט ויש לו סכין ואת כל הכלים, והנה ביום טוב בא אליו אורח חשוב לבקרו, ורוצה לשחוט לכבודו את הכבש. כמו כן אם יש לו לול תרנגולות שמיודעות לגדל ביצים, שעושים כל מה שאפשר כדי שיטילו יותר ביצים וכשמפסיקות להטיל ביצים שולחים אותם לשחיטה, ובא אליו אורח ורוצה לשחוט לכבודו תרנגול. וכל כיוצא בזה בהמות וחיות שאדם מגדל לדברים אחרים ולא לשחיטה, וביום טוב נמלך בדעתו לשוחטם אמנם מותר לשחוט ביום טוב לצורך אוכל נפש, אך כיון שלא חשב על זה מערב יום טוב, הוא לא ייחד אותם לשחיטה ביום טוב, ורק ביום טוב הוא נמלך והחליט לשחוט אותם, שלרבי שמעון מותר לשוחטם אך לרבי יהודה אסור. והסברתי בזמנו שיסוד המחלוקת היא, שרבי שמעון אומר שכל דבר שהוא ראוי לשבת או ליום טוב אם לא חשב בפירוש מחשבה שלילית דהיינו שלא פירש שאינו רוצה להשתמש בזה בשבת, זה לא מוקצה. כלומר כדי שייחשב מוקצה המחשבה צריכה להיות שלילית ממש. מאידך, דעת רבי יהודה, שכדי שהכלי לא יהיה מוקצה לא מספיק שלא יחשוב שלילי – שאינו רוצה להשתמש בו – אלא צריך לחשוב עליו חיובי, כלומר, לחשוב (עמ\"ס במפורש שמתכוון להשתמש בכלי הזה בשבת. כך מסביר החתם סופר את המחלוקת שם.שבת מד:) ג. לשחוט ביום טוב בהמות שלא היו מיועדות לשחיטה לפי האמור, אם רוצה לשחוט כבשים או תרנגולות שהיו מיועדים לדברים אחרים ולא לשחיטה, ורוצה פתאום לשוחטם ביום טוב, לכאורה זו מחלוקת והשלחן (פרק א מהלכות יום טוב הלכה יז) ראשונים לגבי חסרון הכנה ביום טוב. הרמב\"ם פוסקים ביום טוב כרבי יהודה להחמיר, אך בשבת פוסקים (סימן תצה סעיף ד) ערוך אמנם המחלוקת הזאת איננה שייכת לעניין ).(שלחן ערוך סימן שיכרבי שמעון להקל שבת שהרי אי אפשר לשחוט בשבת, אבל זה ממש דומה לנושא שפתחנו בו: בהמה שמתה בשבת ורוצה לתתה לכלבים או לגוי, שביום שישי לא היתה ראויה כיון שהיתה חיה, ממילא ביום שישי אמנם לא חשב עליה מחשבה שלילית אבל גם מחשבה חיובית לא חשב עליה, אומרת הגמרא שגם בזה זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. לרבי יהודה אסור ולרבי שמעון מותר. ולהלכה, אם מתה ביום שישי גם רבי יהודה מודה שמותרת, כי היתה מוכנה וראויה לכלבים. אבל אם מתה בשבת זה תלוי במחלוקת, לכן בשבת מותר לטלטל את הנבילה, אך ביום טוב היא מוקצה. מפני שביום טוב מחמירים יותר משבת ולכן הלכה כרבי יהודה. ד. דחין להו בידיים והנה יש מחלוקת בגמרא שם בדעת רב שמעון, האם מה שמתיר זה דוקא אם היתה חולה ביום שישי, שאז ביום שישי העלה בדעתו שאולי תמות, שלכן רבי שמעון מתיר. אבל אם היתה בריאה ופתאום מתה בשבת, יש אומרים שבזה רבי שמעון מודה לרבי יהודה ואסור, אך יש אומרים שגם בזה , הרמב\"ם (סוף ביצה כב.)שהרי\"ף (סימן שכד) רבי שמעון מתיר. וכותב מרן הבית יוסף והרא\"ש סתמו, הם לא כותבים אם הבהמה היתה בריאה או חולה, (שם) אלא בסתם בהמה שמתה בשבת שמותרת, ומשמע אפילו היתה בריאה. וז\"ל: \"מחתכין נבלה לפני הכלבים (סימן שכד סעיף ז) וכך פוסק בשלחן ערוך אפילו נתנבלה היום. בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה\". ע\"כ. אך יש על זה קושיה חזקה, הנה הגמרא אומרת \"מודה רבי שמעון בגרוגרות וצימוקים משום שדחין הוא בידיים\", כלומר, שבזמנם היו יום טוב בן אלטון הלוי נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה.א.העלון לע\"נ שוטחים את התאנים או הענבים על הגג ומתייבשים בשמש, וכששוטחים אותם מתחיל לצאת מהם נוזלים וזה נעשה מסריח, זה לא ראוי לאכול, כל שכן אם ירד עליהם טל או גשם שנעשים ממש כמו מקולקל, ולאחר שמתייבשים לגמרי חוזרים ונעשים ראויים לאכילה. והנה אם שטח גרוגרות או צימוקים ביום שישי, ובכניסת השבת בבין השמשות הסריח ואל היה ראוי לאכילה, שמודה רבי שמעון שהם מוקצה. משום ש\"דחין הוא בידיים\" דהיינו שהאיש כאילו עמד ואמר שמקצה אותם מדעתו. אפילו שלא אמר בפירוש, עצם הדבר שלא מעלה על דעתו שיהיו ראויים לאכילה בשבת, שיספיקו להתייבש בשבת, זה כבר עושה אותם מוקצה. אם כן נשאלת השאלה, מה ההבדל בין גרוגרות וצימוקים שהיו במצב כזה שדחין להו בידיים, לבין פרה שהיתה בריאה ביום שישי ובשבת פתאום מתה, הרי גם היא לכאורה דחין להו בידיים. ה. אומצא , (חולין טו:) מדבר בנושא הזה, לגבי נידון הגמרא (סימן שיח)הנה מרן הבית יוסף באדם ששחט בהמה או עוף בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, חולה - אם יש [ ,מסוכן שבא רופא ואמר שהוא חייב לאכול בשר טרי עכשיו בשר בבית הנה מה טוב, היום יש בשר קפוא שמפשיר אותו והוא ראוי מותר לשחוט עבורו משום שפיקוח נפש ]גם לחולה, בזמנם לא היה דוחה שבת. והנה, נשאר מהעוף או הבהמה שנשחטו מעט בשר, האם מותר לבריא לאכול את הבשר הזה. והגמרא מסיקה שמותר. אמנם כאשר מבשל לחולה בשבת ונשאר מהמאכל הזה אסור לבריא לאכול מזה, מפני שבבישול חכמים אסרו שמא ירבה בשבילו, אבל בשחיטה הרי אינו יכול להרבות או להמעיט, הוא שוחט בשביל חתיכה אחת ונשאר מהבהמה. - באמת הפוסקים דנים כאשר [ .הרי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה צריך לשחוט עבור חולה, ויש לפניו פרה ועגל האם מותר לשחוט דוקא את הפרה שהיא גדולה יותר, או שצריך לשחוט דווקא את העגל שהוא . ושואלת הגמרא, כיצד יוכל לאכול את הבשר הזה הרי ]קטן יותר. ואכמ\"ל הוא צריך מליחה? ומבארת, שיכול לאכול ב'אומצא'. ביאור הדבר, שהנה בשר שבלוע בו דם, כאשר הוא נשרה במים או מתבשל הדם יוצא ונאסר באכילה באיסור דם, צריך להכשיר את הבשר על ידי צליה או מליחה, ועל זה יש את כל הלכות מליחה. אך חתיכת בשר שלא נמלחה ששוטף אותה ואוכלה כמות שהיא, אינו עובר על איסור דם. כיון שזה דם האיברים שלא פירש, וכל זמן שלא פירש לא נאסר. מספרים, שפעם אחת היה מלך, ששמע את ההלכה של דם האיברים שלא פירש שמותר, וגם את ההלכה של תולעים שלא פירשו מהפרי, שיודעים בוודאות שנוצרו בתוך הפרי ולא יצאו עוד לאוויר העולם שמותר באכילה. ושאל את הרב, מה ההיגיון בזה? מה ההבדל אם הדם או התולעת יצאו החוצה או לא?! מה הרב יכול לענות לגוי שזו גזירת הכתוב?!... לכן כדי לסבר את אוזנו ביקש הרב שיביאו כפית, ואז אמר למלך שירוק בפנים, המלך ירק, ואז אמר הרב למלך שיבלע את הרוק... כמובן שזה מגעיל איך אפשר?! אמר לו הרב, הנה יש לך רוק בפה, ואתה בולע אותו, מה ההבדל בין הרוק שיוצא לרוק שנמצא בתוך הפה?!... זה ההבדל בין דבר שיצא החוצה לבין מה שנשאר בפנים. ו. דחייה בידיים לפי כל האמור שואלים מרן הבית יוסף וכל הראשונים, הרי הפרה הזאת שחטו אותה בשבת בשביל חולה, ומצד איסור דם אין בעיה כיון שזו אומצא, וגם אין בעיה של שמא ירבה בשבילו מפני שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, אבל מפני מה לא נאמר שהבשר הזה הוא מוקצה? דוקא לחולה הוא מותר מחמת חוליו, ולכן מותר לבשלו ולטלטלו עבורו, אבל שהבריא יאכל מהבשר הלא הבשר הוא מוקצה! מרן מביא שם את דברי הראשונים, אם זה נקרא דחייה בידיים או לא, והמסקנה שלו שלפי רבי שמעון זה לא נקרא דחייה בידיים ובאמת מותר. ואז הוא שואל מה ההבדל בין זה לבין גרוגרות וצימוקים והוא מתרץ בכמה דרכים, זה נושא בפני עצמו ואכמ\"ל. ז. לתת לכלבים בשר שהתקלקל בשבת אשר על כן כאמור, בהמה שמתה בשבת אפילו אם היתה בריאה מותרת - אנחנו לא גרים [ בטלטול. מזה ניתן ללמוד לשאלה נפוצה כיום בבתים , שהנה מה יהיה הדין כאשר ]...במושב ואין לנו פרות, כבשים או תרנגולות המקרר בבית התקלקל והבשר שהיה בו הסריח, מי שיאכל אותו יקבל 'סלמונלה' ה' ירחם זה פיקוח נפש לאכול את זה! אבל הקיבה של הבעלי חיים אינה רגישה כמו בני אדם, ובשר מקולקל ראוי לבעלי חיים. שאם התקלקלו כבר ביום שישי אין בזה שום בעיה, זה היה ראוי לבעלי חיים כבר מערב שבת. אבל אם התקלקל בשבת זה תלוי במחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון, ולהלכה, בשר שהתקלקל בשבת מותר לטלטלו כי הוא ראוי לבעלי חיים, אך ביום טוב אסור. ח. טלטול בשר שאינו מבושל יש לדון באם יש בבית בשר כשר למהדרין, 'חלק בית יוסף', אבל אינו מבושל, האם מותר לטלטלו. כגון שהבשר הזה היה במקרר, והמקרר הפסיק לעבוד, ורוצה להעבירו למקרר אחר. כמו כן אם שכחו להכניס בשר חי למקרר בערב שבת האם מותר להכניסו למקרר בשבת. והנה יש שמותר לטלטל בשר שאינו מבושל. אבל יש (קכח.)סוגיא מפורשת בשבת כמה גרסאות שם בגמרא. ומי שילמד טוב את הגירסא שלפנינו יראה שזו מחלוקת וזה לא פשוט בכלל, ולא אכנס לכל הסוגיא. זו מחלוקת ראשונים ואחרונים. כלומר כולם מודים שבשר חי מותר באכילה בשבת, השאלה אם צריך שיהיה בשר חי שראוי לאכילה באופן שכל בני אדם או חלקם אוכלים אותו, שאז אינו מוקצה, ואם יש למשל אנשים משונים שאוכלים את הבשר הזה והם לא גרים פה ב'הר נוף' הם גרים בשכונה אחרת זו שאלה אחרת, אבל הפרי מגדים כותב שאפילו שהנוהגים לאכול בשר חי אינם נמצאים פה, הבשר אינו מוקצה. הרי כיום יש אנשים שאוכלים בשר חי - הרופאים מאד מתנגדים לזה, במיוחד בבשר טחון שאינו מבושל ולא [ , אבל]אוכלים אותו מיד לאחר הטחינה, שהוא מביא כל מיני חיידקים במציאות בעולם יש הרבה מקומות שאוכלים בשר חי. יש היום מאכל שקוראים לזה 'קרפצ'יו' שזה בשר חתוך דק דק, ושמים עליו מלח, תבלינים לימון וכיו\"ב, ואנשים אוהבים את זה. שמעתי שבמסעדות הכי יקרות מביאים דבר כזה. קראתי באיזה ספר שאומר שהיום זה הפך להיות עולה על שולחן מלכים! פעם הייתי במקסיקו, והיו שם חלאבים שנתנו לי לאכול בשר טחון מעורבב עם תבלינים וכיו\"ב, ואוכלים את זה כך, לא מבושל, הם קוראים לזה 'קיבנייה'. כלומר שגם בימינו יש מציאות שאנשים אוכלים בשר חי, אבל לא כל בשר חי. לכן כיום אדם שמביאים לו בשר טחון שאינו מבושל, למרות שהוא נגעל מזה הוא מותר לטלטלו בשבת, כיון יש מקצת בני אדם שזה ראוי להם. ט. טלטול עוף שאינו מבושל מאידך, בשר שאף אחד לא יאכל אותו חי, לא המקסיקנים ולא החלאבים, למשל חתיכת שומן, אין בן אדם מהישוב שאוכל שומן כמות שהוא, וכן עוף חי לגמרי, אני לא ראיתי אנשים שאוכלים עוף חי, לכל הפחות מבשלים אותו קצת, בכזה סוג בשר או עוף אסור לטלטלם והם מוקצה בשבת. י. דעת מרן שמותר לטלטל כל בשר חי אכן כאשר מדובר בבשר שמיעוט שבמיעוט אוכלים אך כמעט אף אחד לא שאוסר, והוא מביא לכך ראיות (סימן שח ס\"ק נו)אוכל, זו מחלוקת המגן אברהם מכמה ראשונים, והאחרונים מאריכים לדון בזה ומביאים ראיות כנגדו. מאידך מלשון הרמב\"ם מוכח שמתיר בטלטול את כל סוגי הבשר. וגם מרן כותב: \"בשר חי אפילו טפל שאינו מלוח כלל מותר (שם סעיף לא) השלחן ערוך לטלטלו משום דחזיה לאומצא\". ע\"כ. דהיינו שהוא ראוי לאוכלו חי. והרי מרן היה צריך לכאורה לכתוב שדוקא 'בשר דחזיא לאומצא' לא שהסיבה שכל בשר מותר מכיון שהוא ראוי לאומצא, אלא משמעות דברי מרן, וגם בבית יוסף מוכח כן, שמתיר כל בשר בטלטול. ודלא כמו המגן אברהם. והביאור בדברי מרן, שאי אפשר לומר שאף אחד אינו אוכל את הבשר הזה, הרי אם נאסוף כאן שלוש מאות איש, ונגיש לפניהם חתיכת שומן, נשים על זה פלפל שחור, מלח ולימון וכיו\"ב, יכול להיות שיהיה מישהו רעב שלא אכל יומיים שיאכל את זה. רב אחד כתב שהגרי\"ש אלישיב אמר לו, שאפילו אם הבשר הזה ראוי לאחד משלוש מאות בני אדם, דעת מרן .] - אני לא יודע למה הוא אמר שלוש מאות[ .שמותר לכן מסקנת הדברים, שכל בשר, אפילו בשר ראש של פרה, שאף אחד לא אוכל אותו חי, גם אם יחתכו את זה דק דק זה עדיין לא ראוי לאכילה, אף על פי כן כיון שבדוחק אנשים יכולים לאכול את זה, כשהם רעבים מאד וכיו\"ב, אז אפילו שומן יהיה מותר בטלטול. זו דעת מרן השלחן ערוך. יא. כיום אוכלים דג שאינו מבושל כתוב (שם) הנידון הבא הוא לגבי דגים. הנה בזמנינו המצב השתנה, בגמרא שדגים לא חזיא לאומצא, כלומר אדם אינו אוכל דג שאינו מבושל. לא תראה בן אדם שיקח קרפיון שלם וישים עליו מלח ופלפל ויאכל אותו. אפילו שאין לו קשקשים למעלה אף אחד לא יאכל את זה. אבל זה היה בזמן הגמרא, אך בימינו המצב שונה. אמנם לא כל הדגים, יש דגים שראויים - אני לא יודע אם כל הסלומון והטונה, [ לאכילה חיים, למשל סלומון וטונה . יש היום מאכל שנקרא 'סושי' שזה]אני חושב שרק חלקים מסויימים דג שאינו מבושל ששמים עליו כל מיני סוגים של רוטב. ואנשים אוכלים את זה. לפני יותר מעשר שנים שאלתי את השאלה הזאת את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אמרתי לו, כתוב בגמרא שדגים חיים הם מוקצה, והנה כיום השתנה המצב, יש אנשים שאוכלים דגים חיים! אבל הוא אמר לי שגם כיום זה מוקצה. ואני תהיתי, שהרי יש אנשים שאוכלים! אבל הוא אמר שלמעשה זה דבר שאף אחד לא יכול לאכול את זה, הוא לא ראוי למאכל, ואם בא איזה מג'נון ואוכל הוא לא נחשב, בטלה דעתו אצל כל אדם. זה שונה מבשר, שאדם רעב יתבל אותו ויאכל, אבל דג חי גם אם יתבל אותו הוא לא יאכל. ואז סיפרתי לו על המאכל שנקרא 'סושי' שזה מאכל שהביאו מהסינים או היפנים, ששמים על תבלינים ואוכלים את זה, האם מותר לטלטל את הדג הזה? הוא אמר לי שלא שמע על מאכל כזה, ועמד על דעתו שאסור לטלטל דג כזה, והוסיף, שבטח משהו סיני משונה מאד, מי שהוא לא מהישוב אוכל דבר כזה... אמרתי לו, \"אבא, תאמין לי, היום רוב בני אדם אוכלים את זה!\" ואז הוא אמר לי: \"אתה רוצה להגיד לי שרוב העולם השתגע?!\" אמרתי לו, תקרא לזה איך שאתה רוצה אבל אנשים אוכלים את זה! ואז אמר לי אאמו\"ר: \"אני לא רוצה לענות לך... אני לא מאמין שזה יכול להיות!... הוא היה חי בזמנים אחרים ובמושגים אחרים. באמת פעם ראשונה שראיתי באיזה מקום שהביאו לי את הסושי הזה, וראיתי דג חי אמרתי להם תגידו אתם משוגעים?! אתם אוכלים דג חי, וכן כשהביאו לי את הבשר טחון שלא היה מבושל זה היה נראה משונה מאוד, אבל יש הרבה בני אדם משונים בעולם. מה לעשות?! באכילה כיום יש תעשייה שלמה, זה נהיה כמו עבודה זרה, יושבים ומכינים וחושבים, וכל מיני שפים מכינים כל מיני דברים שלא יעלה אדם על דעתו לעשות אותם לאכילה. וזה שינה את כל המצב. וקיבלנו מאכלים שבאו מהמזרח הרחוק וממקומות כאלו שפעם לא היה לנו קשר, וזה גרם שהיום אוכלים את הדברים הללו. פעם לא היינו שותים אפילו 'קוקה קולה', היה חרם של הערבים ולא היה בארץ קוקה קולה. פעם ראשונה בחיים שראיתי קוקה קולה זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי ילד קטן, הלכנו לעיר העתיקה ושם היה קוקה קולה. לערבים אין חרם, אבל אותנו הם היו מחרימים. אנחנו לא ידענו אם זה כשר או לא, ולכן לא נגענו בזה. לאחר כשנה או שנתיים הם באו לארץ ופתחו מפעל כשר. וכשאאמו\"ר היה בפעם ראשונה רב ב'תל אביב', הייתי איתו, והביאו לנו קוקה קולה ופעם ראשונה בחיים טעמנו את זה. היום העולם נהיה קטן, אתה הולך לסין תאכל שם פלאפל של תימנים... ופה יש 'חילבה' ו'גפילטע פיש'. לכן גם בשר ודגים שאינם מבושלים זה נהיה דבר מצוי. יב. דג שאוכלים אותו רק מבושל אבל דג שאינו ראוי לבני אדם לאכילה כשאינו מבושל, הגמרא אומרת וכך \"דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח (שם סעיף לב):פסק מרן השלחן ערוך אסור מפני שאינו ראוי\" – דהיינו דגים חיים בני אדם לא אוכלים. סתם דגים חיים כמו 'קרפיון' או 'מושט' וכיו\"ב אנשים לא אוכלים. יתירה מזאת, ראיתי כמה פעמים שהכינו דגים בתנור והתחילו לאכול, ואז ראו שזה לא אפוי מספיק, אנשים הפסיקו מיד לאכול, אנשים לא אוכלים דג חי. לכן כותב מרן שדג חי אסור לטלטלו. יג. טלטול דבר שראוי לאכילה אך מחוסר הכנה אך יש בזה שאלה מעניינת, הרי דגים ראויים לבעלי חיים, חתולים ואפילו - כיום הכלבים התקלקלו הם נעשו כמו [ ,כלבים אוכלים דגים חיים אם כן, הרי הכלל הוא, שכל דבר שראוי כמו עצמות שראויות ]...החתולים לבעלי חיים, הם אינם מוקצה, ולכאורה גם בדגים נאמר שהם ראויים לבעלי חיים מסויימים שמצויים, חתולים זה דבר מאד מצוי, ולכאורה יהיה כותב, וזו נקודה חשובה מאוד, שדבר (קכח.)מותר לטלטל דג חי. אך רש\"י שראוי לאדם לאכילה, אבל לא כמות שהוא אלא הוא צריך הכנה כגון בישול, וכיון שכך הוא לא ייתן אותו לבעלי חיים, הוא לא יבזבז דגים על חתולים... הוא יחכה למוצאי שבת ואז הוא יבשל את זה, בכגון דא הדגים הללו הם מוקצה, ואסורים בטלטול בשבת. יד. טלטול תפוח אדמה שאינו מבושל לפי זה יש הרבה מאכלים שנאסרים בטלטול בשבת, כגון תפוחי אדמה שאינם מבושלים, אני לא מכיר בן אדם שאוכל תפוחי אדמה חי. היה פעם שהיה איזה בעיות בנער אחד, ילד קטן, והרגשתי שהאבא הוא כמו דיקטטור על הבן. קראתי לילד והתחלתי להתעניין בו, שאלתי אותו אם אביו מכה אותו והוא אומר שלא, שאלתי אותו אם הוא נותן לו עונש לפעמים? והוא אומר שכן, מה העונש? אמר לי הילד שהוא נותן לו לאכול תפוחי אדמה חי!... קראתי לאבא ואמרתי לו, תסלח לי, אבל לא ראיתי בחיים אדם מוזר ואכזר כמוך! לא יודע מאיפה מצאת עונש כזה לתת לילד לאכול! הוא בוכה ומתחנן לו והוא נותן לו לאכול תפוחי אדמה חי! הוא אפילו לא מרשה לו לחתוך את זה לחתיכות קטנות! אשר על כן אני חושב שתפוחי אדמה חי לא ראוי למאכל כלל. הייתי פעם באיזה מקום היה איזה מסיבה גדולה מאד יוקרתית, ואני רואה שם פתאום קערה גדולה ויש שם ירקות חיים, חצילים חיים וכיו\"ב, חשבתי שזה לקישוט, אבל אמרו לי שעוד מעט אנשים יתחילו לאכול את זה... ובאמת כך היה. כלומר שיש דברים שבמקומות מסויימים אוכלים, אז חצילים חיים יש אנשים שאוכלים, וכן דלעת חיה אמרו לי שיש אנשים שאוכלים, אבל תפוחי אדמה לא. טו. טלטול חיטים יבשות שאינם מבושלות אבל יש דוגמא אחרת, חיטים חיות, לפעמים זה רך לפעמים זה יבש, והנה חיטים חיות יבשות הן ראויות למאכל של בעלי חיים, תרנגולים וכיו\"ב, אבל השאלה היא, קניתי חיטים חיים ויש לי את זה בארון אני אתן את זה לתרנגולות? הרי עדיף להמתין עד לאחר שבת ואבשל ואוכל אותם בעצמי. זה תלוי בשאלה שדיברנו, למה דגים חיים אסורים בטלטול, האם בגלל שזה לא ראוי לבעלי חיים, וכך כותבים התוספות וכמה ראשונים, שזה בכלל לא ראוי לבעלי חיים. אבל רש\"י כותב שזה אמנם ראוי לבעלי חיים אך כיון שלא ייתן לבעלי חיים דבר שראוי לאדם, הרי שזה אסור בטלטול. טז. בירור שיטת רש\"י אכן אם רוצה לטלטל את המאכלים הללו כדי לתת אותם לבעלי חיים זה מותר, כך כותב רבי עקיבא איגר, גם בתוספות שלו על המשניות וגם על והוא מביא לכך ראיות, וההיתר שלו מאד חזק. החזון (סימן שח שם)השלחן ערוך איש חולק עליו. אבל הרבה אחרונים מצדיקים את רבי עקיבא איגר. ואני כתבתי גם ליישב את דברי רבי עקיבא איגר ממה שמקשה עליו החזון איש. בכל אופן אם באמת רוצה לתת דג חי שלא יכול לאכול את זה לבעל חיים, אליבא דהסוברים שדבר שראוי לאדם אינו נותנו לבעלי חיים זה מוקצה, וכן אם רוצה לטלטלו סתם, מפה לשם, לפי מה שאמרתי בשם רש\"י זה אסור. וכך פוסק המגן אברהם, והוא מביא כמה ראשונים שסוברים כך. ובאמת עיינתי בראשונים הרבה מאד, ואכן רוב הראשונים סוברים כך. אבל באחרונים להיפך, רוב האחרונים מתירים נגד המגן אברהם. הב\"ח והדרישה והט\"ז אומרים שזה מותר. והם כותבים, שרש\"י מדבר אליבא דרבי יהודה שמחמיר בענייני מוקצה, לפי רבי שמעון זה מותר. והנה מצאתי רש\"י שכותב בפירוש, שרק לפי רבי יהודה זה יהיה אסור. וזו לכאורה (קמב:)בשבת ראיה מאד חזקה לב\"ח ולדרישה ולט\"ז שאומרים שגם רש\"י לא התכוון לאסור, והוא רק דיבר אליבא דרבי יהודה, והרי הלכה כרבי שמעון בשבת, וצריך להיות מותר. ואכן מצאתי גם בשו\"ת שבט הלוי של הגר\"ש וואזנר, שכתב גם כן את הראיה מרש\"י בשבת דף קמ\"ב. - הגר\"ש וואזנר לא ראה אותם, זה [ ,אבל האמת בחידושי הריטב\"א שם לא נדפס בזמנו. חידושי הריטב\"א על מסכת שבת היו בכתב יד עד הדור שלנו, והרב וואזנר הספיק לכתוב את רוב הספרים שלו עד שזה יצא ושם הריטב\"א מביא את רש\"י ומסביר פשט בדבריו, שרש\"י מדבר ]לאור על בשר שהתקלקל. ולפי דבריו גם אליבא דרבי שמעון יהיה אסור. וכל האחרונים שהסבירו אחרת ברש\"י לא צדקו בזה. וכדברי רש\"י כותבים גם בעל המאור ועוד כמה ראשונים. יז. לא נתברר דעת מרן לגבי דג שאינו מבושל וגבי מהי שדעת מרן יש מחלוקת גדולה. כי בבית יוסף מביא את רש\"י למרות שהטור כתב שזה לא ראוי לבעלי חיים, הבית יוסף מוסיף על דבריו שרש\"י כתב שאפילו אם ראוי אין דעתו לתת את זה. ולכאורה הוא לא כותב שרש\"י דיבר לפי רבי יהודה. וגם הלשון שלו בשלחן ערוך הוא כותב דג שאינו מלוח אסור מפני שאינו ראוי - ואינו כותב 'אינו ראוי לבעלי חיים' אלא סתם 'אינו ראוי'. ואפשר לפרש בדבריו לכאן ולכאן. למסקנה אין לנו ראיה ברורה מהשלחן ערוך. וזו מחלוקת ראשונים. לכן במחלוקת הזאת אני חושב שצריך להחמיר. כלומר דג שאינו מבושל בימינו, אסור לטלטלו בשבת, מפני שאנו חוששים לראשונים שסוברים שדבר שראוי לאדם אחרי שבת, לאחר שיכשיר אותו לאכילה, אין דעתו לתתו לבעלי חיים. יח. יש להקל במקום הפסד אכן כאשר יש צורך או הפסד אפשר לסמוך על הראשונים שמתירים. למשל באופן שהמקרר יש בו הרבה דגים, והוא התקלקל בשבת, ורוצה להעביר את הדגים למקרר אחר, והרי הדגים הללו הוא לא ייתן אותם לבעלי חיים, במצב כזה שזה הפסד מותר. וכמו כן אדם ששכח בערב שבת להכניס את הדגים למקרר, ועד מוצאי שבת יתקלקלו, רשאי להכניסם למקרר או למקפיא. יט. טלטול מאכלים שאינם מבושלים ומכל האמור יש ללמוד על תפוחי אדמה למשל, שכשהם אינם מבושלים כאמור לעיל הם מוקצה ואסורים בטלטול. תפוחי אדמה חיים כמו שהם אסור זה מוקצה בשבת כיון שזה לא ראוי לאדם ואפילו שהוא יכול לתת את זה לבעלי חיים, אך כיון שהוא לא יבזבז אותם על בעלי חיים הרי הם מוקצה. מזה יש ללמוד על כל סוגי הירקות שאף אחד לא אוכלם חיים, אפילו מקצת בני אדם שהם מוקצה ואסורים בטלטול. אכן אם יש מקצת בני אדם אוכלים אותם חיים הם לא יהיו מוקצה. וכמו כן אורז, אני לא מכיר אנשים שאוכלים אורז חי, אין דבר כזה, פעם אולי כן, כתוב 'הכוסס את האורז מברך עליו האדמה' אבל אין מזה ראיה, כי עניני ברכות לחוד, כך כותבים בפירוש כמה ראשונים. מלבד זאת, לא בטוח שזה האורז שיש לנו כיום, יכול להיות שזה אורז אחר. וכן חיטה או קמח, הרי אין מישהו שאוכל קמח כיום. אמנם יש דיון בגמרא ובפוסקים מה מברכים על קמח, 'שהכל' או 'אדמה' אך אלו ענייני ברכות ואינם נוגעים לנושא שלנו. בגלל שאף אחד לא אוכל את זה, זה לא ראוי למאכל, וכל דבר שלא ראוי למאכל אפילו אם יהיה ראוי לבעלי חיים הוא מוקצה. אלא אם כן הוא באמת מתכוון לתת את זה לבעלי חיים. כ. טלטול פירות שאינן מעושרין כמו כן אדם שיש לו פירות טבל, פירות שאינם מעושרים, שהטבל הוא מוקצה, בזה זה יותר גרוע, כיון שטבל אסור לתת לבעלי חיים ואסור לתת לגוי, צריך להפריש תרומות ומעשרות, ממילא הטבל נחשב למוקצה. אך אם בטעות לא ידע את ההלכה ועישר בשבת, כיון שבדיעבד אם הפרישו תרומות ומעשרות בשבת יהיה מותר לאכול את הפירות, והם גם לא יהיו מוקצה. כך פוסק הרמב\"ם וכך כתוב בתוספתא. אבל לכתחילה אסור. וממילא כל זמן שלא הפרישו יש על זה גם דין מוקצה. וכאן זה יותר גרוע ממאכלים חיים שלא ראויים לאכילה, בגלל שבדברים האלו אסור לתת לבעלי חיים. וכן אשה שאפתה חלות לשבת ושכחה להפריש חלה, בחו\"ל אם שכחו להפריש חלה בשבת יכולים לאכול ולומר שהחלק הזה יפריש במוצאי שבת, כי בחו\"ל הפרשת חלה זה יותר קל כי תיקנו להפריש כדי שלא תשתכח תורת חלה. אבל בארץ ישראל, אם לא הפרישו חלה אסור לאכול את זה. והנה האשה אפתה חלות לשבת ולא הפרישה חלה החלות הללו הן מוקצה. כיון שגם לתתם לבעלי חיים הוא לא ייתן, ובשבילו לאכול אין שום דרך להתיר את זה. לפני כמה שנים היה לי שכן אחד אמריקאי, ואצלם הם יודעים שהפרשת חלה גם אחר כך יכול להפריש, ואשתו אפתה חלות ושכחה להפריש חלה ונכנסה שבת. והוא בא ושאל אותי כיצד עליו לנהוג. אמרתי לו ברגע זה אתה מוזמן לבוא לאכול אצלי! ובאו הוא ומשפחתו ואכלו אצלי, אפילו שהיה לו עוד מאכלים אמרתי לו אין לך לחם, לחם זה העיקר בא תאכל אצלי... ב\"ה היה לי מספיק. כא. טלטול כבד שאינו צלוי בשבת לעיל אמרנו שבשר אפילו לא מוכשר אפשר לשטוף אותו ולאכול אותו, יש לדון מה הדין לגבי כבד, האם מותר לטלטל אותו בשבת. ואין שום ספק שאסור לטלטלו. כיון שהוא ראוי לאכילה והוא לא ייתן אותו לבעלי חיים, למרות שהוא ראוי להם, אך כיון שהוא יכול להכינו לאחר השבת ולאוכלו הוא לא ייתן אותו לבעלי חיים ממילא הוא גם אסור בטלטול. אבל באופן שהמקפיא הפסיק לעבוד ורוצה להעבירו למקפיא אחר, כיון שזה מקום הפסד אפשר לסמוך על זה שזה ראוי לכלבים ולחתולים, ומותר לטלטלו. וכמו כן אם יש לו במקפיא חלות קפואות והכבד נמצא חיצוני ורוצה להוציא את הכבד כדי להוציא משם את החלות שנמצאות בחלק הפנימי, שרשאי לטלטל את הכבד עבור זה, כי זה נקרא צורך ממש, אין לו שום אפשרות להוציא את החלות, וזה צורך השבת ממש. כב. שימוש בחלות קפואות ללחם משנה וטלטולן בשבת יש שתי שאלות כלליות על חלות קפואות: א. אם אפשר לצרף אותם ללחם משנה. ב. אם אינן מוקצה. מלבד זאת יש לדון, בסעודה שלישית שאוכל אותה סמוך לשקיעה, ומוציא את החלות הקפואות, והם לא יספיקו להפשיר עד מוצאי שבת, האם סמוך לצאת השבת צריך להחמיר או לא. הנה הגרש\"ז אויערבך אומר רעיון מאד יפה. הנה תפוחי אדמה ביום טוב אינם מוקצה, שהרי יכול לבשלם, והנה סמוך לשקיעה אם יבשלם הרי לא יספיקו להתבשל ביום טוב, אם כן מתי הן נעשין מוקצה? אלא כיון שהן ראויים לבישול אז אפילו חמש דקות לפני השקיעה, מותרים בטלטול. אם כן הוא הדין לחם קפוא, כיון שאם זה היה בצהרים הוא היה נעשה ראוי, אם כן הרי שגם סמוך לשקיעה הוא נעשה ראוי. ובעז\"ה בשיעור הבא נדבר על זה."},{"filename":"198.pdf","content":"זמן בין| אכילה לפני עשיית מצווה| ' תנועת 'אל המעיין| תורה בלי דרך ארץ אינה תורהנושאי השיעור: חידוש בגדים וכלים בימי הספירה| ברכת שהחיינו בימי הספירה| השמשות 198 גליוןמיום א' כ\"ג ניסן תשע\"ח פרשת אמור הלכות ספירת העומר| מהות ימי ספירת העומר א. היה העולם שמם : \"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא (יבמות סב:)איתא בגמרא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת\". הרבה מוסר צריכים ללמוד מכל העניין של פטירת תלמידי רבי עקיבא. אדם שנפטר לו אביו יש לו יותר יקר מאביו?! ולכן הוא שנה אחת באבל, עברה שנה נגמר האבל. וגם בשנה של אביו לא יכול להתחתן אבל מיד כשעוברת השנה יכול להתחתן, כמו כן להסתפר יכול כבר אחרי שלושים יום, וביום השנה נוהגים להקל אפילו להשתתף בשמחה. והנה בפטירת תלמידי רבי עקיבא, הם אינם אבותינו, אלא הם חכמי ישראל שנפטרו לפני קרוב לאלפיים שנה, אבלות ישנה נושנה, וכאן אנחנו נוהגים כל מיני מנהגים של אבלות בימי הספירה. למה כל כך חמור העניין הזה?! \"היה העולם שמם\" – האם אנו יודעים את המשמעות של דור שאין בו תלמידי חכמים?! היום אנחנו רואים ריבוי עצום של לומדי תורה, ותלמידי חכמים בכל מקום ובכל עיר. תארו לכם מקום שלא יהיה בו שום רב או תלמיד חכם שילמד תורה?! ב. תנועת 'אל המעיין' אני זוכר לפני יותר משלושים שנה, בשנת תשמ\"ד, כשקמה תנועת ש\"ס, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נתן הוראה להקים את \"אל המעיין\". והקמנו מיידית שיעורי תורה בכל רחבי הארץ, והיינו בבעיה קשה משום שבחלק גדול מהמקומות לא היו אברכים שיבואו ללמד, אנשים רוצים לבוא ללמוד, ואין מי שימסור להם שיעור, היו צריכים להביא מירושלים ובני ברק. באותם ימים הורה לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, לכתוב חוברות בהלכה על המועדים, ואכן כתבתי סדרה שלימה של חוברות בהלכה על המועדים. ולאחר מכן כתבתי על נושאים נוספים: ציצית, תפילין, בר מצווה, שבת ועוד. ובמקומות שאין בהם רב סידרנו להם חומר שיהיה להם מה ללמוד. כיום ב\"ה משך שלושים שנה הללו, יש תלמידי חכמים כמעט בכל מקום ישוב, ואפילו במושבים יש כבר כוללים. עולם התורה כל כך גדל, וכל בית הכנסת שרוצה מגיד שיעור יכול למצוא בקלות. ויש ב\"ה אברכים מצויינים שהולכים ומלמדים תורה לרבים. ג. תורה בלי דרך ארץ אינה תורה נדמיין לעצמינו מה היה אחרי פטירת רבי עקיבא, הרי מדברי חז\"ל זה נראה אסון נורא, שהיה העולם שמם לא היה מי שלימד תורה. ולמה הקב\"ה עשה את זה?! הרי הקב\"ה ברא את העולם בשביל התורה, וכשהוא ממית את כל אלה שמלמדים תורה, מי ילמד תורה?! אלא הקב\"ה נותן לנו מוסר. אני רוצה שתלמדו תורה, אם לא בריתי , בראתי את העולם (ירמיה לג, כה)יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי בשביל זה, שילמדו תורה וירביצו תורה ברבים, אבל תורה בלי דרך ארץ, תורה בלי מידות, אינה תורה! אני מוותר על התורה הזו! ד. שלא נהגו כבוד זה בזה לאחר שהיה העולם שמם חזר רבי עקיבא ולימד חמישה תלמידים. כלומר מי שהחזיר עטרה ליושנה היו תלמידי רבי עקיבא האחרונים. וכמו שאומרת \"כולהו סתימתאי אליבא דרבי עקיבא\". המשניות של רבי (סנהדרין פו:) הגמרא יהודה הנשיא מבוססות על המסורת שנמסרה על ידי רבי עקיבא לחמשת התלמידים. והנה אם אותם עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא היו נשארים בחיים, הרי אותם תלמידי רבי עקיבא היו תנאים, אנשים מופלגים מאוד בתורה, (חגיגה יד:)ואם הם היו נשארים הרי התורה היתה נראית אחרת. הרי כתוב שבזמנם היו לומדים שבע מאות סדרי משנה, וכל הפלפולים והחידושים של הראשונים והאחרונים ודאי היו כתובים בה, וכל זה הפסדנו, והסיבה היא שאין שום צורך לקב\"ה בתורה בלי מידות ובלי דרך ארץ. ועוד צריך לשים לב, שאצל תלמידי רבי עקיבא לא כתוב שביזו אחד את השני, כתוב רק \"שלא נהגו כבוד זה בזה\". ובסך הכל אפשר להבין אותם, הרי זה כמו לשבח בעל אומנות אחד אצל חבירו, הוא לא יוכל לסבול את זה. הרי הם לא דיברו לשון הרע, ולא עשו מחלוקת, ולא השמיצו אחד את השני, כל מה שהיה זה בשב ואל תעשה שלא נהגו כבוד זה בזה. ובכל זאת הקב\"ה העניש אותם. ה. קרעו לבבכם ואל בגדיכם מספרת שבזמנם היו התלמידים יושבים על גבי (קה:) הגמרא במסכת יבמות הקרקע, והרב היה יושב על גבי כרים וכסתות. פעם אחת הודיעו שרבי יהודה הנשיא – שהיה מוסר את השיעור – הגיע, וכל התלמידים רצו מהר והתיישבו על מקומם כדי לשמוע את רבי יהודה הנשיא. אחד התלמידים, רבי ישמעאל ברבי יוסי, היה כבד בשר והיה הולך לאט, ועד שנכנס כולם כבר התיישבו. כשהוא היה הולך היה נראה כאילו הולך על התלמידים שישבו כבר. היה שם תנא אחד ושמו היה \"אבדן\" שכעס ואמר: 'מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קודש?!' אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי: 'אני, ישמעאל ברבי יוסי, באתי לכאן ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש כמשה מפי הגבורה!' אמר לו אבדן: 'וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש?' אמר לו רבי ישמעאל: 'וכי משה רבינו הגון היה ללמוד תורה מפי הגבורה?' אמר לו אבדן: 'וכי משה רבינו אתה?!' אמר לו רבי ישמעאל: 'וכי רבך אלוקים הוא?!' ובכך הסתיים הוויכוח. אומרת הגמרא, שהקב\"ה לא ריחם על אבדן, על כך שכביכול אמר לרבי ישמעאל שאינו ראוי ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש, ופגע ברבי ישמעאל. באותה שעה נצטרע אבדן. ועוד, שהיו לו שני בנים שנשאו יתומות קטנות, ושניהם היו בזמן הזה באוניה, והאוניה טבעה ומתו שני בניו. והכלות מיאנו כדי שלא תהיה בעיה של עגונות. נורא! יום טוב בן אלטון הלוי נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה.א.העלון לע\"נ ממשיכה הגמרא: \"אמר רב נחמן בר יצחק 'בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא, ולא בעלמא דאתי\" – ברך ה' שאבדן קיבל את עונשו בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אם זה היה בעולם הבא זה היה הרבה יותר גרוע. רואים שאפילו תלמיד חכם כלפי תלמיד חכם אחר זה נורא ואיום! זה המוסר שיש לנו מתלמידי רבי עקיבא, וכל אחד יקח לליבו. כתוב בפסוק קרעו לבבכם ואל בגדיכם, המשמעות היא שזה לא מספיק כל (יואל ב, יג) מנהגי האבלות החיצוניים, אם לא לוקחים את המוסר ללב מחטיאים את המטרה, אם לא מרגישים צער על כך שהעולם היה שמם, ולא לומדים לקח מהעניין שלא נהגו כבוד זה בזה. ויה\"ר שנזכה שתחזור עטרה ליושנה, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים בביאת גואל צדק. אמן. ו. אכילה הסמוכה לזמן עשיית מצווה הנה כל מצווה שהגיע זמן עשייתה, חצי שעה קודם לה אסור לאכול (משנה שבת סעודה של יותר מכביצה של פת או עוגה. כגון אם הגיע זמן מנחה זמן קריאת שמע של ערבית, וכן זמן נטילת לולב, אסור לאכול פת או ט:), פת הבאה בכיסנין לפני שמקיימין את המצווה. ודין זה הוא בכל מצווה בין דאורייתא ובין דרבנן. חז\"ל קבעו את האיסור הזה בזמן שהוא \"סמוך \"סמוך למנחה לא יאכל אדם (צט:) לזמן המצווה\". כך כתוב בגמרא בפסחים וכך נוקטים הפוסקים, שסמוך (ד\"ה ערבי)עד שתחשך\". ומסביר שם הרשב\"ם זה חצי שעה קודם שכבר אסור לאכול. ז. ההיתר לאכול ארוחת צהרים לפני תפילת מנחה לגבי זמן מנחה יש מחלוקת בפוסקים האם האיסור הוא דווקא במנחה להחמיר (סימן רלב סעיף ב)קטנה, או אפילו במנחה גדולה. מרן השלחן ערוך פוסק שהאיסור הוא ממנחה גדולה. וכן פוסק להחמיר שהאיסור הוא גם בסעודה קטנה. וסעודה קטנה הכוונה שלא יושבים הרבה אנשים יחד כסעודת ברית, פדיון, וכדומה. לכאורה לדעת מרן יהיה אסור לאכול ארוחת צהרים לפני שמתפללים מנחה, וזו באמת הסיבה שבעולם הישיבות נוהגים להתפלל מנחה גדולה, למרות שלדעת מרן השלחן ערוך צריך לכתחילה להתפלל מנחה קטנה . והסיבה היא כדי שנוכל לאכול סעודה של פת. (סימן רלג סעיף א) כבר כתב שלגבי מנחה אפשר להקל, משום (סימן רלב סק\"י)אכן הפתח הדביר שכך הוא המנהג מאז ומתמיד לאכול ארוחת צהרים כשהגיע זמן מנחה גדולה, אף שעדיין לא התפללו. כיון שסומכים על הסוברים שצריך להימנע מלאכול דווקא חצי שעה לפני מנחה קטנה, ולא לפני מנחה גדולה. אבל ודאי שנכון להחמיר במצב כזה. ח. אכילה לפני שספר את העומר לגבי שאר מצוות לא מצאנו שאפשר להקל בזה. הנה בבדיקת חמץ, וכן נר חנוכה וקריאת המגילה אסור לאכול חצי שעה לפני שמקיימים את המצוות הללו. וכן בתקיעת שופר הדין כן. אצל האשכנזים יש מנהג שמאריכים הרבה בתפילת ראש השנה ועושים קידוש לפני תקיעת שופר, אכן אם אינו אוכל מיני דגן אלא פירות וכיו\"ב אין בזה בעיה, אבל אם אוכלים מיני דגן צריך להיזהר שלא לאכול רק עד כביצה. אמנם יש אחרונים שכתבו שזה דווקא בדברים שקבוע להם זמן, כגון קריאת שמע ותפילה וכדומה, ובעבור זמנה תתבטל המצווה שאז אסור לאכול. אבל אם המצווה שהגיע זמנה, ובעבור זמנה לא תתבטל, כגון ברית מילה שאם עבר היום השמיני ולא קיים את המצווה היא איננה מתבטלת, או בפדיון הבן, שם יהיה מותר לאכול אפילו סמוך לזמן המצווה. אבל זה ודאי שבמצווה כספירת העומר שאחר שעובר זמנה מתבטלת ודאי שאסור. לכן בחצי שעה לפני ספירת העומר אסור להתחיל סעודה. ט. חצי שעה מזמן השקיעה או מזמן צאת הכוכבים?! ויש לשאול, האם הדין הזה נאמר בחצי שעה לפני השקיעה או שמא חצי שעה לפני צאת הכוכבים. מחד גיסא, כיון שמעיקר הדין אפשר לספור ספירת העומר כבר בבין השמשות, דהיינו אחר שקיעת החמה, אם כן נקרא שהגיע זמן המצווה. וכך דעת הגאון רבי זלמן בעל התניא מאידך, כיון שמנהג רוב העולם לחכות עד צאת הכוכבים, ולא סופרים בבין השמשות. למרות שמעיקר הדין מותר לברך בבין השמשות, ואפילו בבין השמשות של הגאונים שיש ספק ספיקא בזה. וברוב המקומות, אפילו היכן שבדרך כלל מתפללים ערבית בשקיעה, בספירת העומר רבים עושים שיעור בין מנחה לערבית כדי שיספרו ספירת העומר בצאת הכוכבים, אפשר לומר שמודדים חצי שעה מלפני צאת הכוכבים. וכך פוסק המשנה שהאיסור הוא חצי שעה לפני צאת הכוכבים.(סימן תפט ס\"ק כג) ברורה י. דעת מרן זיע\"א להלכה פוסק כמו בעל (עמוד רלב) למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת חזון עובדיה התניא להחמיר, שבחצי שעה לפני השקיעה כבר יש איסור אכילה. אבל במקום של צורך גדול, כיון שהמצווה היא מדרבנן, ויש בזה מחלוקת, אפשר להקל עד חצי שעה לפני צאת הכוכבים. יא. בין השמשות לא שווה בכל המקומות השאלה הזו מאוד מעשית בחו\"ל, בצרפת או אנגליה למשל, שם השקיעה כבר עכשיו היא בשמונה, וכיון ששם המקום הוא צפוני, לשיטת הגאון מוילנא שהולכים לפי האופק, וככל שמתרחקים מהקו המשוה, בין השמשות מתארך, ולכן במקומות הללו צאת הכוכבים מתארך מאוד, וגם לפי הגאונים עצמם זה לא שלוש עשרה וחצי דקות אלא הרבה יותר מזה. אמר לי רב אחד שמבין בנושא הזה שבימות הקיץ בניו יורק בין השמשות יכול להיות כעשרים וחמש דקות. ובצרפת ואנגליה זה יכול להיות אפילו יותר. לכן במקומות הללו שמתפללים תמיד בפלג המנחה ואחרי זה סופרים - זו הסיבה שיש נוהגים לספור בבוקר בלי ברכה, כדי שמי ששכח [ ,בבית . ועד שהלך לביתו זה כבר ]בלילה ייזכר בבוקר ולא יפסיד את המצווה חצי שעה אם כן יצטרך להמתין את החצי שעה שלפני השקיעה, ואחר כך עוד חצי שעה של בין השמשות עד צאת הכוכבים שאז יוכל לספור ספירת העומר ורק אז יהיה מותר לו לאכול, וזה מאוד קשה כיון שהשעה כבר מתאחרת. כמו כן בשבתות שמתפללים בפלג, וכשבא להתחיל את הסעודה כבר נכנסים לתוך חצי שעה לפני השקיעה ואז יצטרך להמתין כך שעה עד שיוכל לקדש?! לכן לכתחילה כדאי מאוד להזדרז ולהקפיד להתחיל לאכול יותר מחצי שעה לפני השקיעה, כיון שלהלכה אם מתחיל אינו חייב להפסיק אפילו . אמנם למרות שאין חיוב להפסיק (עיין רמ\"א סימן תפט ס\"ד ובמשנה ברורה שם)לכתחילה באמצע הסעודה, אבל כשמגיע הזמן כדאי לספור ולקרוא קריאת שמע בזמנה, כדי שלא ישכח. יב. חומרא הבאה לידי קולא לכן אם אפשר הנה מה טוב, ואם לא, אפשר להקל גם אם זה חצי שעה קודם צאת הכוכבים של הגאונים. השאלה היא פה האם נתפוס כשיטת הגר\"א שהולכים לפי האופק, ובמקרה שלנו זה יהיה קולא. אני כתבתי בקובץ \"כי בא השמש\" פרק שלם בזה, והבאתי ראיות שישנם כמה וכמה מרבותינו הראשונים שסוברים שלא כשיטת הגר\"א, אלא שבכל העולם הדין שווה, ולא הולכים לפי האופק. כמובן בשעות זמניות, אבל גם בזה יש מחלוקת אם מודדים בשעות זמניות או בשעות שוות. אם כן לתפוס שני קולות, גם למדוד חצי שעה מצאת הכוכבים, וגם לומר כשיטת הגר\"א שמודדים לפי האופק, שזה קולא במקרה שלנו, קצת קשה לומר להקל בזה אם זה כמה דקות לפני השקיעה, אבל אם זה רבע שעה לפני השקיעה שזה חצי שעה לפני צאת הכוכבים, אפשר יהיה להקל בזה ולהתחיל קידוש. יג. בעשיית הקידוש הוא כבר התחיל את הסעודה אמנם בעשיית קידוש הוא לא נוטל את ידיו ועדיין לא התחיל את הסעודה, אומרת שתחילת סעודה היא לאו דוקא כשהתחיל (שבת ט:)אבל הגמרא לאכול, אלא אפילו רק כשהתיר את חגורתו - כך היו רגילים בזמנם בתחילת הסעודה - וכבר אז נקרא שהתחיל את הסעודה. אם כן מסתבר מאוד לומר שגם קידוש שהוא צורך הסעודה, הוא גם נחשב התחלת הסעודה. ובמצב כזה עדיף שיאמר \"שלום עליכם\" ו\"אשת חיל\" אחרי הקידוש, כדי שיספיק להתחיל את הסעודה בזמן. אבל אם לא קידש עד רבע שעה לפני השקיעה ימתין עד רבע שעה לאחר השקיעה. ובארצות הצפוניות יחכה כחצי שעה אחר השקיעה ויספור ספירת העומר ויקרא קריאת שמע ואחר כך יקדש. יד. מתי מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית לגבי קריאת שמע הדין שונה, כיון שדין זה מתי הוא זמן קריאת שמע של ערבית הוא מחלוקת בראשונים. ויש בזה שלושה שיטות: , דאליבא דרבי יהודה שסובר שזמן תפילת (ברכות ב. תוד\"ה מאימתי)שיטת רבינו תם שמי שרוצה עושה כשיטת (שם כז.)ערבית היא מפלג המנחה, והגמרא אומרת רבי יהודה, ואומר רבינו תם לפי זה שגם זמן קריאת שמע זה מפלג המנחה. כותב על שיטת רבינו תם שזו סברא יחידאה. (סימן רלה סק\"א)הגאון מוילנא (בהשגות על בעל המאור ריש מסכת ברכות)והאמת היא שמצאנו שבעה ראשונים: הראב\"ד ועוד שסוברים כשיטת רבינו תם שזה (חלק א סימן א) והראבי\"ה (סימן קכב)והראב\"ן . ]) (עמוד ק בבירור הלכהראה בהלכה ברורה חלק יב [ זמן קריאת שמע השיטה שניה היא שיטת ר\"י הכתובה בתוספות שם, שבשקיעת החמה בערך אפשר כבר לקרוא קריאת שמע. ורוב (פרק א מהלכות קריאת שמע הלכה ט) והרמב\"ם (הובא בשו\"ת הרא\"ש כלל ד סימן ה) ולעומתם הרי\"ף הראשונים סוברים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא מצאת הכוכבים, . ולפי שיטה (סימן רלה סעיף ג)דהיינו לילה גמור. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך זו, מי שהתפלל מבעוד יום או בשקיעה מעיקר הדין לא יצא ידי חובת קריאת שמע, ויהיה אסור באכילה עד שיחזור ויקרא קריאת שמע בזמנה. טו. אכילה לפני קריאת שמע של ערבית עם כל זאת, אם התפלל ערבית מבעוד יום וקרא קריאת שמע, דעת מרן שמותר לו להתחיל סעודה לפני שקרא קריאת שמע (סימן רסז)הבית יוסף בצאת הכוכבים. משום שלדעת רבינו תם שהגיע זמן קריאת שמע והוא כבר קרא, וכל איסור האכילה קודם המצווה זה איסור מדרבנן שגזרו כדי שלא ימשך אחר סעודתו וישכח לקיים את המצווה, אם כן כיון שלרבינו תם יצא ידי חובה לכן לגבי אכילה אומרים ספק דרבנן לקולא. פסקי הלכות ל\"ג בעומר מלוקט מספריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א נוהגים להרבות שמחה ביום ל\"ג בעומר, שהוא יום שמחתו של התנא א. הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ויש אומרים שיום זה הוא יום פטירתו ויום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. ואף על פי שיום פטירת הצדיקים הוא יום צרה ותוכחה, ויש נוהגים לעשות תענית ביום פטירת הצדיקים, (כמבואר בשלחן ערוך סימן תקפ), מכל מקום יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי יצא מן הכלל, לפי שניצל מגזרת הקיסר הרשע שזמם להורגו, ונפטר ושם איתא [ .כדרך כל הארץ, לאחר שזכה לגלות סתרי תורה בזוהר הקדוש . וגם רבי שמעון בר ]'שביום פטירתו גילה לתלמידיו את הספר 'אדרא זוטא וכמו שכתב רבנו חיים ויטאל [ יוחאי עצמו רצה שיעשו יום זה ליום שמחה . ויש אומרים שאין יום ל\"ג בעומר יום פטירתו של רבי ]בשם רבנו האר\"י ז\"ל שמעון בר יוחאי, והשמחה היא על כך שביום זה התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו האחרונים, ובהם רבי שמעון בר יוחאי, שנסמך על ידו. ויש אומרים שהשמחה בל\"ג בעומר היא על כך שפסקו למות תלמידי רבי .]אולם לדעת מרן השלחן ערוך, פסקו מלמות ביום ל\"ד לעומר[ .עקיבא יש נוהגים לערוך לימוד מיוחד בליל ל\"ג בעומר, ולומדים שבחי רבי ב. שמעון בר יוחאי המפוזרים בש\"ס ובזוהר הקדוש, וכן ספר 'אדרא זוטא'. ומנהג יפה הוא. אין אומרים תחנון ונפילת אפים ביום ל\"ג בעומר, בין בשחרית ובין ג. אין אומרים ]ערב ל\"ג בעומר[ במנחה. ואף במנחה של יום ל\"ב לעומר תחנון ונפילת אפים. מנהג הספרדים לומר 'צדוק הדין' בל\"ג בעומר.ד. ה. אין מתענים ביום ל\"ג בעומר. ואף תענית יום הזיכרון של הוריו אין להתענות בו. אך מותר להתענות תענית חלום בל\"ג בעומר. יש נוהגים לעלות ביום ל\"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר יוחאי ו. במירון. וכן נהג רבנו האר\"י ז\"ל. ומתפללים, אוכלים ושותים ושמחים שם. ואף הספרדים [ .הנוהגים מנהגי האבלות בימי הספירה עד ליום ל\"ד לעומר, נוהגים להקל ועושים ריקודים ומחולות עם כלי שיר בסמוך לציון הקבר . וצריכים להיזהר לנהוג ]בשמחת רבי שמעון בר יוחאי ביום ל\"ג בעומר קדושה וטהרה במקום הציון הקדוש, ולא יתנהגו בשחוק וקלות ראש. ובמקום גילה שם תהא רעדה. ולדאבון לב בשנים האחרונות אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש במירון בל\"ג בעומר, ונכשלים בתערובת אנשים ונשים, וגם רבות בנות באות לשם בלבוש שאינו צנוע, והרואים נכשלים בהסתכלות אסורה ובהרהורי עברה הקשים מן העברה. ובוודאי שרצונם של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ובנו התנא הקדוש ר' אלעזר, אינו בהילולא אשר כזאת. ולכן שומר נפשו ירחק מהילולא כזאת, ושב ואל תעשה עדיף, וילכו לבקר בציון הקדוש בזמן אחר שאין בו כל כך מבקרים רבים. אסור לכהנים לעלות ולהשתטח על ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון. ז. וכן על קברי שאר תנאים ואמוראים וצדיקים אחרים, ואל יחללו את קדושת כהונתם. וכן דעת רוב גדולי הפוסקים. וכן פשט המנהג להחמיר. וכהן הרוצה לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, יעמוד מבחוץ, במקום שאין בו טומאת אהל המת. עוד יש להזהיר את העולים להתפלל על ציון קבר רבי שמעון בר יוחאי ח. במירון, ולשאר קברי הצדיקים, שלא יתפללו אל הצדיקים, אלא יבקשו מן הצדיקים שימליצו טוב בעדנו, ויהיו מליצי יושר בעדנו ובעד כלל ישראל. נוהגים גם בשאר מקומות בארץ ישראל לעשות ריקודים ומחולות עם ט. כלי שיר, לכבוד התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ויש נוהגים להדליק נרות לכבוד הצדיקים ולכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ויש נוהגים לעשות מדורות בליל ל\"ג בעומר. יש נוהגים שלא לספר בניהם הקטנים עד מלאת להם שלש שנים, י. ובמלאת להם שלש שנים עולים אתם בל\"ג בעומר אל קבר רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ומספרים שיער ראשם עם הנחת פאות הראש, וכן נהג רבנו האר\"י ז\"ל. ויש מאנשי ירושלים שנהגו לספר שיער ראש הקטנים בל\"ג בעומר ליד ציון קבר שמעון הצדיק בירושלים.רואים שמרן השלחן ערוך מתחשב בשיטת רבינו תם למרות שלא פוסק כמותו להלכה, שלגבי מצוות דרבנן הוא סומך על שיטתו להקל. אמנם רוב הפוסקים האשכנזים מחמירים בזה לא כמו מרן הבית יוסף. אבל אנחנו קיבלו הוראות מרן, והוא פסק להקל. לכן הלכה למעשה, בימות הקיץ אם התפלל ערבית בפלג, אין מניעה להתחיל סעודה. ובצאת הכוכבים לקרוא קריאת שמע. טז. לכוון בקריאת שמע שעל המיטה מרן פוסק שצריך לקרוא קריאת שמע של ערבית מיד בצאת הכוכבים, ומהבית יוסף שם משמע שזה לא דין של זריזין מקדימין למצוות אלא זה חיוב מן הדין, כיון שמצווה כזו שחכמים הגבילו אותה בסוף עד חצות צריך לדקדק לעשותה בתחילת זמנה. ויש כאן שאלה מעניינת, לגבי מי שמחמיר תמיד כרבינו תם, מתי יתפלל ערבית?! האם לחכות כל יום עד צאת הכוכבים של רבינו תם, או לא. והמנהג להקל, וגם אלה שמחמירים נוהגים כהגאונים. לכן חשוב מאוד שכשקורא קריאת שמע שעל המיטה יקרא את כל קריאת שמע, כיון אמנם רבינו תם [ .שעכשיו הוא יוצא ידי חובה אליבא דזמן רבינו תם עצמו פוסק שאפשר לקרוא קריאת שמע מוקדם, אבל אי אפשר לתפוס רק את השם 'רבינו תם', יש הרבה פוסקים שפסקו כרבינו תם לעניין צאת .]הכוכבים, אבל לא פסקו כמותו לגבי זמן קריאת שמע יז. החילוק בין ימי הספירה לימי בין המצרים לעניין ברכת שהחיינו אמנם בשלחן ערוך לא נכתב הדין של ברכת שהחיינו בימי הספירה, ורק : \"טוב להיזהר מלומר (סימן תקנא סעיף יז)לגבי ימי בין המצרים כתוב בשלחן ערוך שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש\". ע\"כ. וכמובן שיש הבדל בין האבל של בין המצרים, לבין האבל על תלמידי רבי עקיבא. האבל על חרבן בית המקדש הם ימים של צער ויגון לעם ישראל, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש שזה זמן שנטל עשיו הרשע. ולכן קשה לומר בימים אלו \"שהחיינו וקיימנו והגיענו\". אבל כיון שלשון השלחן ערוך היא \"טוב להיזהר\", לכן מקלים בשבתות בין המצרים לברך שהחיינו על פרי חדש, ובבגד חדש מקלים בשבת שלפני ראש חודש אב. ולעניין ימי בין המצרים עצמם יש חולקים, מהרי\"ל (סימן לא) כותב שאין מעבירין על המצוות, ואם יש לו פרי חדש בבין המצרים צריך לברך עליו שהחיינו. ובזמנם זו היתה בעיה יותר גדולה, משום שאם לא יברכו שהחיינו (שם ס\"ק יז) עד תשעה באב יכול להיות שהפרי הזה כבר לא יהיה מצוי. וכן הט\"ז כותב שבכל כיוצא בזה יש לחשוש שמא ימות, שאם יש אפשרות להרוויח עוד ברכה בעולם הזה צריך לברך. לכן להלכה אנחנו נוהגים להחמיר בבין המצרים חוץ מבשבתות. אבל לגבי ימי הספירה, שהם אינם חמורים כמו האבל של בין המצרים, לא (ויקרא צריך להחמיר בברכת שהחיינו. ובפרט לפי דברי הרמב\"ן על התורה שכותב שהקדושה של ימי הספירה על פי הסוד זה כקדושת ימי חול כג, לו) המועד, ולכן יש נמנעים מעשיית מלאכה בתחילת זמן ספירת העומר. וגם לפי רבינו האר\"י יש חשיבות רבה לימי הספירה. המקובלים נוהגים שלא להסתפר עד ערב שבועות בגלל קדושת ימי הספירה. לפי זה אין בעיה לברך שהחיינו בימי הספירה, וכך הדין להלכה שאפשר לברך שהחיינו על פרי חדש בימי הספירה. יח. בגדים וכלים חדשים בימי הספירה ולעניין לחדש בגדים בימי הספירה, אמנם מצד הסברא אין חילוק בין בגד (מועד לכל חי סימן ו אות יב) לפרי, בכל זאת כיון שמצאנו כמה אחרונים שכותבים שנהגו שלא לברך 'שהחיינו' על בגד חדש, לכן מי שרוצה ללבוש בגד חדש בימי הספירה שיברך עליו 'שהחיינו' בשבת. וכן לצורך שמחה של מצווה אף בימות החול, אפשר לחדש בגד ולברך עליו 'שהחיינו', כגון בשמחה של ברית מילה או סיום מסכת, ואין בזה שום חשש. מותר לקנות מכונית או רהיטים חדשים בימי הספירה. וכן לקנות דירה או סתם לעבור דירה. ובמיוחד אם נמצא בארץ ישראל שיש בזה גם מצוות ישוב הארץ, ואין בזה שום חשש. וכן מותר לקנות בגדים חדשים בימי הספירה. וודאי שאם יש איזה צורך, כגון שעכשיו זה במחיר מוזל או חתן שמתחתן לאחר העומר וכדומה, מותר לקנות לכתחילה. עליה לקברי צדיקים במשנתו של מרן זיע\"א \"עניין העליה לקברי הצדיקים מובאת כבר בדברי \"ויעלו זה בנגב ויבוא עד (במדבר יג, כב)חז\"ל, וכמ\"ש , שבתורה כתוב \"ויבוא\" (סוטה לד:)חברון\", ודרשו רבותינו משום שרק כלב בן יפונה לבדו הלך לשם, להתפלל במערת המכפלה על קברי האבות הקבורים שם שיעתירו עליו שינצל מעצת המרגלים. וכן היה לאורך הדורות, וכמ\"ש (דברים לד, ו) על משה רבנו \"ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה\" ומבארים שהוא משום שהקב\"ה לא רצה שיבואו (סוטה יג:)חז\"ל להתפלל על קברו והוא יבטל כל גזירה. אולם כמובן שהתפילה על קברות הצדיקים אסור שתהיה באופן שמבקש מהצדיק לעשות לו דבר מה, משום שזה נחשב ל\"ודורש אל המתים\", לכן עלינו להתפלל אל הצדיק שיתפלל עלינו, או שבזכות הצדיק ניוושע. אכן בכל עניין העליה לקברי הצדיקים יש להתבונן מה ההפסד שנוצר בעקבות כך. שהנה אברכים שרוצים מפעם לפעם לעלות ולהשתטח בקברי הצדיקים, אני לא מדבר על מה שיש כיום דבר מחודש, שאנשים כבר לא מסתפקים בקבר רבי שמעון בר יוחאי ובשאר קברי הצדיקים בארץ הקודש, ונוסעים לארצות העולם לעלות על קברי הצדיקים, נוסעים לברדיצ'ב ומז'יבוז' וכיו\"ב. אינני מדבר נגד זה, כיון שאם תשאלו את הנוסעים לשם יתברר לכם שעל פי רוב המטרה איננה העליה לקברי הצדיקים, אלא המטרה היא לטייל בעולם... ורק מצאו להם תירוץ טוב. אולם עצם העליה על קברי הצדיקים בארץ מפעם לפעם, זה דבר טוב, ואף אני נהגתי במשך שנים ביום ההולדת שלי לעלות על קברי הצדיקים, עד שהפסקתי ממנהגי זה. ולא שאני חושב שאין זה מנהג טוב, אלא הבנתי שצריך לשקול את העליה לקברי הצדיקים מול מה שמפסידים כתוצאה מזה. שהרי אם באותם שעות העליה לקבר הצדיק יכול לעסוק בתורה, הרי שעסק התורה הוא חשוב לאין ערוך מאשר העליה על קברי הצדיקים. פעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי: \"מעולם לא הייתי במירון - בקבר רשב\"י בל\"ג בעומר!\" אכן כאשר היה נוסע לדרשות ושיעורים בצפון הארץ היה נכנס לקבר רשב\"י, כמו כן היה ממשיך לעיר צפת לבית העלמין הישן, לקבר האר\"י ומרן הבית יוסף. אך לגבי ל\"ג בעומר במירון אמר לי שאינו נוסע משתי סיבות, האחת - זה היה בשנים עברו שהיתה [ שם פריצות גדולה, כיום שמעתי שהעניין הזה מחמת הפריצות הרבה שיש שם תוקן, גם אני לא הייתי בל\"ג בעומר במירון, אבל . סיבה שניה, שבשלה לא נסע לקבר ]כך אמרו לי רשב\"י, שהרי הנסיעה אורכת כמעט יום שלם, והוא היה מתפלא \"יום שלם לבזבז בשביל כמה דקות בציון?! במקום זה אשב ואלמד בתורתו של רשב\"י וזה הרבה יותר טוב\". וצריך לדעת, שאת העליה לציון רשב\"י בל\"ג בעומר יסד רבינו האר\"י ז\"ל, ואין זה דבר כל כך פשוט, אבל אאמו\"ר היה אומר שעם כל החשיבות אין זה שווה בהפסד השעות של לימוד התורה. יתירה על כל האמור, סבא רבי יעקב זצ\"ל – אביו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל – נפטר בכ\"ד תמוז תשמ\"ז, והוא היה בעל חנות מכולת, אך כבר מאז שהייתי ילד קטן לא היה עובד, והיה עוסק בתורה ובתפילה יומם ולילה, והיה זה משנת תשכ\"ה בערך. ולא היה מפסיק ללמוד, כל יום בבוקר היה הולך לבית הכנסת 'מנחת יהודה' ולומד שם עד הצהרים, לאחר מכן היה הולך לביתו ולומד בבית, ובערב היה מוסר שיעור לבעלי בתים. לאחר פטירתו נטמן ב'הר המנוחות', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלה לקברו ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה, והיה צריך להגיע עם מכונית, ומהיכן שיורדים מהמכונית היה צריך ללכת בצפיפות בין הקברים כדי להגיע לציון, ואאמו\"ר מאז יום השנה הראשון לא עלה יותר לקברו של אביו! וכששאלתי אותו על כך אמר לי: \"זה חודש תמוז, וחם מאוד, ואני כבר לא צעיר, אם אלך לקבר עד שאגיע, ואשב בשמש החמה ועד שאחזור לבית זה לוקח כמה שעות, במקום זה אני רוצה למסור שיעורים באותו היום ולהקדיש את הלימוד של היום הזה לעילוי נשמתו!!\" דרך אגב, הוא גם לא היה מתענה ביום השנה לפטירת אביו, למרות שלשואלים היה מורה להתענות ביום פטירת ההורים, והיה אומר שיש לזה מעלה גדולה, אך לעצמו הורה היתר, והוא אמר לי, שהרי המתענה הוא מתעייף ואינו יכול ללמוד כראוי והרי זה ביטול תורה גדול, במקום זה בליל יום השנה אני מוסר שלושה שיעורים לציבור, ובלילה אני לומד עד לפנות בוקר, וביום אני עוסק בתורה כל היום כולו, וזה הרבה יותר טוב מאשר התענית ביום זה."},{"filename":"107.pdf","content":"ברכת שהחיינו על פרי או בגד חדש בשבתות| ההבדלים בין הספרדים לאשכזים במנהגי האבילות| תקנות שנתקנו זכר לחרבן נושאי השיעור: פרטי הדינים בהבדלה במוצאי שבת שהיא תשעה באב | אכילת בשר ושתיית יין מראש חודש אב| ריקודים ומחולות בבין המצרים| בין המצרים קיים את הדין דאורייתא ולא קיים | ברית מילה ביום הכיפורים| שתיית הכוס של ההבדלה על ידי קטן| ספק ברכות להקל נגד מרן השלחן ערוך| לא אמר אתה חוננתנו במוצאי שבת| נר ובשמים במוצאי שבת של תשעה באב| אם יש תשלומין להבדלה| קידוש בבית הכנסת| את הדין דרבנן הבדלה ליולדת וחולה בתשעה באב| זו107 גליוןמיום א' כ\"ד בתמוז תשפא לעילוי נשמת ר' ראובן ברקו בן סעדה ז\"ל - נלב\"ע כ\"ט תמוז תשע\"ב ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת פרשת מטות – מסעי מנהגי בין המצרים – הבדלה במוצאי שבת תשעה באב א. תקנות המשנה למנהג אבילות לאחר חרבן בית המקדש התקינו חכמים כמה תקנות שהם זכר לחרבן. מובא כמה דינים שנוהגים בהם משום אבילות על (כו:)במשנה במסכת תענית חרבן בית המקדש. ושם כתוב: \"שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ולכבס\". דהיינו מדין המשנה נוהגים רק שני דינים אלו בשבוע שחל בו תשעה באב. וכל שאר הדינים והמנהגים הנהוגים כיום התווספו בדורות שלאחר מכן, ולא בכל המקומות. ויש הבדלים מהותיים בזה בין הספרדים לאשכנזים, ויבואר להלן. שלא לאכול שני תבשילין וכו'. וגם בזה יש כמה הלכות ומנהגים שהתווספו במשנה שם יש כמה דינים מיוחדים לסעודה המפסקת של ערב תשעה באב, במשך הדורות. ב. ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים במנהגי האבילות ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג הוא להוסיף גם איסור רחיצה במים לאסור תספורת וכביסה בשבוע שחל בו, והוסיפו איסור נוסף – איסור רחיצה חמים. והנה יש הבדל מהותי בין הספרדים לאשכנזים, שהספרדים נוהגים במים חמים. לעומת זאת האשכנזים שינו את המנהגים מקצה לקצה. הם נוהגים איסור תספורת כבר מי\"ז בתמוז. ואיסור כביסה ורחיצה הם נוהגים מראש חודש אב. שכיון שתשעה באב חל ביום ראשון אין לבני (תשפ\"א),ונפקא מינה לשנה זו ונדחה ליום ראשון, אין נוהגים שבוע שחל בו וכל שכן בשנה זו. ועל כן לנו ספרד דינים של שבוע שחל בו כלל. ואפילו כאשר תשעה באב חל בשבת הספרדים השנה מקלים בשלושת הדברים הללו, תספורת, כביסה ורחיצה, חל תשעה באב, ואין הבדל בין שנה זו לשאר שנים, תמיד איסור תספורת שהם הקשים ביותר. לעומת זאת לבני אשכנז, כמעט אין נפקא מינה מתי הוא מי\"ז בתמוז, ואיסור רחיצה וכביסה הוא מראש חודש אב. ג. ברכת שהחיינו בימי בין המצרים כותב שטוב להימנע מלומר שהחיינו בימי בין המצרים. גם לנו הספרדים יש דברים שאנו נוהגים כבר מיום י\"ז בתמוז. מרן בשלחן (סימן תקנא סעיף יז) ערוך ויש דיון בפוסקים אם מותר לברך ברכת שהחיינו בשבת. שהנה לשון מרן (ראה 'תורת הוא לא לשון איסור ממש. ולהלכה לעניין פרי חדש אפשר להקל ולגבי המועדים' על ארבע תעניות ובין המצרים סימן ה אות ו-יא שנתבארו שם הפרטים והטעמים באורך). בגד חדש יש מקום להחמיר, לפחות מראש חודש אב, משום שבלאו הכי מראש חודש אין רוכשים בגדים וכלים חדשים. שמא השאלה היא מצד עצם העובדה שאוכל פרי חדש או לובש בגד חדש. ובכלל יש שאלה אם הבעיה היא מצד עצם הברכה, שמברך 'שהחיינו', או ואכמ\"ל. ד. ריקודים ומחולות בימי בין המצרים בימי בין המצרים נוהגים גם איסור בריקודים ומחולות. ובכלל זה הוא השימוש בכלי נגינה. ואמנם בספרי הפוסקים אין כל כך התייחסות המקדש תיקנו חכמים 'בשיר לא ישתו יין' ו'אל תשמח ישראל אל גיל לעניין שמיעת כלי נגינה, והטעם לכך הוא מחמת שלאחר חרבן בית והיינו שיש שאלה בכלל אם מותר בשאר ימות השנה. (ראה גיטין ז.)כעמים' ועל כל פנים בשלושת השבועות ודאי שאסור. ה. שמיעת מוזיקה בערבי שבתות בין המצרים זכורני שכמה שנים לפני פטירת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יצאה שמועה משמו שאמר, שביום שישי לאחר חצות מתחילה קדושת השבת ויש כבר שמחה וממילא אפשר להשמיע כלי נגינה בזמן זה. וזה לא היה ולא נברא!! בשעתו אני הלכתי אליו ושאלתי אותו, והוא אמר לי שלא היו דברים מעולם! - תראו איך אנשים לוקחים [ ומעולם אל אמר כן! מה שהיה באמת הוא שהיה איזה רדיו בעייתי, שהיתה לו תכנית ]קטנה ומסכנה ביום שישי אחר הצהרים של דרשות ושיעורים, ושאלו אותו דבר ומפרשים ומעוותים אותו שאם הם לא ישמיעו שירים וישמיעו רק דרשות וכו' אנשים לא ישמעו את ולא שהיתה כוונתו לתת הכשר לדבר הזה. ובסיפור הזה התכנית הזו היתה ואאמו\"ר אמר לאותו אחד שנמצא שם ברדיו שעליו להעלים עין מחמת כן. הרדיו כלל, וילכו וישמעו את ערוצי הרדיו האחרים שאינם לפי רוח התורה. ביום שישי אחר חצות, אבל התשובה היתה לכל יום מימות השבוע. אשר על כן אין להקל בזה, לא ביום שישי ולא במוצאי שבת וכל כיו\"ב. אנחנו צריכים להביא בחשבון שאם נתיר דברים כאלה – לצערינו זה מביא פרצות נוספות. פעם באו לפני אאמו\"ר שני יהודים, ולשניהם יש ילד בר ואאמו\"ר שאל את הראשון האם הבר מצוה היא באותו ביום של היום הולדת, מצוה בימי ספירת העומר. ושאלו אותו אם מותר להביא תזמורת לבר מצוה. וענה לו שאכן כן. ומרן התיר לו להזמין את התזמורת לבר מצוה. לעומת זאת השני בא אליו ובפיו שאלה דומה, ומרן אמר לו מיד שאסור לו לגמרי לעשות כן, ואין להזמין תזמורת בבין המצרים. וכאשר ראיתי כן שאלתי אותו, מפני מה התיר לזה ואסור לזה. ואאמו\"ר אמר לי, תראה את הראשון הוא נראה אברך ירא שמים, בן תורה, וכך גם בנו בן תורה, וכיון שהוא יעשה תזמורת והסעודה היא סעודת מצוה, ממילא תזמורת... הרי הריקודים בטח יהיו מעורבים, והשירים יהיו שירים פסולים זה בסדר. אבל השני תראה איך הוא נראה... הרי כל השנה אינו יכול להביא ועוד כיו\"ב. וצריך לנצל את ההזדמנות בימים אלו ולומר לו שזה אסור. ו. לישא אשה בימי בין המצרים אנחנו הספרדים נוהגים שלא לשאת אשה מראש חודש אב, אך מי\"ז בתמוז מותר, והאשכנזים נוהגים איסור בזה כבר מיום י\"ז בתמוז. אולם עם כל זאת מיום י\"ז בתמוז, והסבירו לי הרבנים שם, שהנה שם יש הרבה שמקפידים יש הרבה קהילות של ספרדים, בעיקר בחו\"ל, שנוהגים שלא להינשא כבר ]... - במיוחד המרוקאים והחאלאבים[ 'על המזל, והתאריך מאוד חשוב וכו ובין כה וכה הם לא יקיימו חתונות בימי בין המצרים בגלל זה, אבל אם הם ישמעו שמותר לישא אשה בימים אלו, יאמרו אם כן למה לא נתיר את כל סוגי הריקודים ומחולות?! והרי האיסור בריקודים ומחולות כבר מי\"ז (סימן תקנא בתמוז הוא מנהג קדמון גם של הספרדים. אמנם המגן אברהם הוא הראשון שמזכיר את המנהג הזה והוא היה אשכנזי, אבל גם סק\"י) שגר ופעל באיזמיר גם (בספרו מועד לכל חי סימן ט אות יח) רבינו חיים פאלאג'י הביא (ש\"א פרשת דברים אות ה)הוא הביא את המנהג הזה, וכמו כן הבן איש חי , ורואים שהמנהג]... - אני לא חושב שבגדאד היתה באשכנז[ את המנהג הזה לאסור ריקודים ומחולות היה כבר בארצות המזרח בדורות הקודמים. ז. אכילת בשר מראש חודש אב יש עוד כמה מנהגים שנהגו בימי בין המצרים, כגון שלא לבנות בנין של שמחה ועוד, ויש מנהג והוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כבר מיום בשר אלא צריך לאכול בשר. והוא הדין בשבת שלאחריה, שהיא ערב תשעה ראש חודש. והנה השנה שראש חודש אב חל בשבת, לא די שמותר לאכול (תענית שם ונפסק להלכה בשלחן ערוך סימן באב צריך לאכול בשר. וכמו שאמרו חז\"ל : \"תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל בשר ושותה יין ומעלה על תקנב סעיף י) שלחנו כסעודת שלמה בעת מלכותו\". ח. מנהגי עשירי באב לספרדים והאשכנזים לאשכנזים, וזה הדבר היחידי בנושא הזה שרואים בבירור את ההבדל. וז\"ל איסור אכילת בשר ושתיית יין הוא עד יום י' באב. ויש חילוק בין הספרדים : \"בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף (סימן תקנח)מרן בשלחן ערוך עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי\". בפשטות לשונו של מרן, וכך לומדים הרבה אחרונים בדעתו, שכל יום עשירי באב אסור באכילת בשר. לעומת מקילים יותר מהספרדים בזה. ויש שמקשים הרבה קושיות ומפלפלים בזה, זאת הרמ\"א כותב וז\"ל: \"ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר\". והאשכנזים אבל אין מה להקשות על מנהגים, וזהו המנהג. כמו כן האשכנזים נוהגים להמשיך את שאר האיסורים תספורת ורחיצה כל שאר מנהגי האבילות, ומיד לאחר תשעה באב מותרים בכביסה ורחיצה וכיבוס, עד יום עשירי באב בחצות היום. אולם הספרדים אינם נוהגים את ותספורת. ט. עד מתי הוא זמן הבדלה במוצאי שבת השנה תשעה באב חל להיות במוצאי שבת, ויש לברר את הדין לעניין ההבדלה במוצאי שבת. ראשית כל יש לדעת, שזה נושא שתלוי בכמה נקודות חשובות. הנה מי שלא יכול היה לקיים הבדלה במוצאי שבת, כגון מחמת חולי או שלא היה לו יין. והרי אנו עושים הבדלה גם בתפילה וגם על הכוס, חז\"ל אומרים (ברכות לג.) שבתחילה היו עושים הבדלה בתפילה, ולאחר , לאחר מכן ] - יש להם כסף לקנות יין[ או מחמת אונס שינה וכל כיו\"ב, יכול ל הבדיל על הכוס ביום ראשון. ואם לא גם בתפילה וגם על הכוס. והנה מי שלא הבדיל במוצאי שבת מהטעמים הנ\"ל נעשו עניים שוב חזרו להבדיל בתפילה, ולאחר שהעשירו שוב תיקנו להבדיל שהעשירו תיקנו שיבדילו על הכוס הבדיל ביום ראשון ושקעה השמש, יש בזה מחלוקת ראשונים. יש ראשונים ימי תשלומים. ויש ראשונים הסוברים שתשלומים להבדלה הוא עד סוף יום שסוברים שזמן הבדלה הוא עד שקיעת החמה של ים שלישי. והיינו שהם ראשון. ולאחר מכן אי אפשר להבדיל על הכוס. י. פסק מרן עד מתי הוא זמן הבדלה כותב בסתם שהבדלה היא עד סוף יום (סימן רצט סעיף ו)ומרן בשלחן ערוך שלישי, ויש אומרים שזה עד סוף יום ראשון. וכלל הוא בדעת מרן השלחן ערוך, שסתם ויש אומרים הלכה כסתם. ויש ללמוד מכאן שמי שבאופן רגיל לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת, שרשאי להבדיל עד סוף יום שלישי. יום ראשון ולא יותר, ולפיכך לאחר יום ראשון מי שלא הבדיל אינו מבדיל ערוך. ובפרט בנושא הזה, שהרבה ראשונים סוברים שהתשלומים הם עד סוף אולם יש לנו כלל שאומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן השלחן יותר משום ספק ברכות להקל. ויש להדגיש עוד, שכל הנידון הזה הוא לעניין ברכת 'המבדיל' וברכת 'הגפן', אולם ברכת הבשמים וברכת הנר אין מברכים אותם אלא במוצאי שבת בלבד. ולהלן יבואר עוד. יא. לנהוג כדעת מרן במקום שהוא ספק בברכות והנה אם יבוא מאן דהוא ויאמר שרוצה להבדיל על הכוס, גם לאחר יום . הכלל הזה שאומרים ספק ברכות להקל ראשון, אין מוחים בידו, כיון שכפי שראינו זוהי דעת מרן השלחן ערוך. כך (ברכי יוסף סימן רצט)כותב מרן החיד\"א נגד הוראות מרן השלחן ערוך, הוא מחלוקת בפוסקים, ויש הרבה פוסקים שאינם מסכימים עם הכלל הזה. יש אחרונים הסוברים שכמו שקיבלנו הוראות מרן בדברים חמורים ביותר, הוא הדין שבענייני ברכות נעשה כדברי מרן השלחן ערוך, ואין לחלק ביניהם. ולעומת זאת יש אומרים שבענייני ברכות שהוא מצב של שב ואל תעשה, ואינו עושה פעולה נגד מרן השלחן ערוך, עדיף להימנע מלעשותו. ומרן החיד\"א דעתו בדרך כלל כשיטת הסוברים שיש לומר ספק ברכות להקל נגד דעת מרן, אולם במקרה הזה אומר החיד\"א שאם רוצה לעשות כדעת מרן השלחן ערוך יש לו על מה שיסמוך. יב. לתת לקטן לשתות את היין של ההבדלה יום שני, ואם כן הנושא של הבדלה בשבת זו תלוי במחלוקת הנ\"ל אם זמן עד לאחר צאת הכוכבים של יום ראשון שמסתיימת התענית, והרי זה כבר והנה בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת איננו יכולים להבדיל על הכוס הבדלה מסתיים ביום ראשון או ביום שלישי. והיא להבדיל על הכוס ויש בנושא הזה שלוש שיטות בראשונים. השיטה האחת שפוטרת את כל (הלכות תשעה באב סימן כא),הנושא לגמרי, היא שיטת המנהיג במוצאי שבת ולתת לילד בן תשע - עשר לשתות את היין. בתשעה באב אין עניין לחנך את הקטנים לתענית, כיון שאנו מייחלים - ואם הילדים צמים [ שבקרוב יבנה בית המקדש, ולא נצטרך להתענות . ואדרבא, על ההורים יש למנוע אותם ]...מלהתענות, כיון שיום תשעה באב הוא בדרך כלל יום חם מאוד, וכשהילדים זה בשביל להתפאר מול החברים מסתובבים ומתרוצצים התענית יכולה להיות מסוכנת בשבילם. יג. דאתי למיסרך משמע שאי אפשר לעשות כן. משום (מ:) אולם מהגמרא במסכת עירובין שהגמרא דנה שהנה בכל המועדים מברכים שהחיינו על היום, וברכת שהחיינו מברכים על היין, והנה ביום הכיפורים הרי אין מקדשים על היין ומתי אם כן יברכו ברכת שהחיינו? וההוא אמינא בגמרא לברך ברכת הגפן וברכת שהחיינו על הכוס, וילד קטן - והילד הזה אם הוא פחות מגיל תשע הוא פטור גם [ ישתה את הכוס , אך הגמרא אומרת שאין לעשות כן, כיון שיש חשש \"דאתי ]מתענית שעות למיסרך\" – דהיינו שאפשר והילד הקטן הזה יגדל, ויבוא לבית הכנסת של אנשים שאין להם ריח של תורה ויראת שמים, ויבוא לומר להם שיש לעשות קידוש ביום כיפור, וכשישאלו אותו יספר שכאשר היה ילד עשו קידוש ביום כיפור והוא בעצמו אף שתה את הכוס! ועל כן כתבו הרמב\"ן ( ? ) ועוד ראשונים שאי אפשר לתת לקטן לשתות מהיין של ההבדלה. - זה לא רחוק מאנשים כמו בנט וחבורתו שגם יום כיפור יתחלל! הם יעשו [ הכל בשביל לקרב את התורה לחילונים. הרי הם כמו הרפורמים שמנסים לקרב את התורה אליהם! כמה שהם דיברו על ארץ ישראל וההתנחלויות וכו' שבעולם הם עושים, ומאשימים אותנו שאנחנו עושים קרע בעם!! ואיך הם סטטוס קוו וידע מה זה מדינה יהודית, בנט גם את זה לא יודע!! כל הפשרות וזה נורא ואיום! הרי בן גוריון היה צדיק לעומת בנט!! בן גוריון ידע מה זה ומוותרת הוא ענייני הדת! על חשבון התורה שלנו! ועל חשבון הקדושה שלנו! וזו היא המצוה שלהם, והנה היום הדבר היחידי שהממשלה הזו מתפשרת עושים שלום?! נותנים לחילונים הכל - נבילות וטריפות בפרהסיא, תחבורה . לה שום ריח של תורה, שום זיקה ליהדות ויראת שמים, זו יהדות זו?! הרי זו ציבורית בשבת, תגיירו את כולם בגיור אקספרס, הכל מותר!! יהדות כזו שאין ]יהדות ללא יהדות!! וזה מה שהם רוצים לעשות, ועלינו לעמוד על המשמר וצריך לדעת, שאין הכרח לברך שהחיינו בקידוש, ואם שכח לברך בלילה זה בהושענא רבה. וכן בכל המועדים מלבד בליל הסדר, שכל זמן שלא גמר הראשון של סוכות ברכת שהחיינו על הכוס, יכול לברך כשנזכר, אפילו אם את ההגדה יכול לברך, אך כאשר סיים את אמירת ההגדה, שבה אומרים \"והגיענו ללילה הזה\" הרי שכאילו כבר בירך ברכת שהחיינו ויצא ידי חובה. ועל כן גם ביום הכיפורים, אם בשעת הברכה לא היה נוכח בבית הכנסת, כגון חולה או נשים, שיברכו לבדם בבית. יד. 'אתי למיסרך' בדבר זמני אכן בספר המנהיג שם כותב, שאין לחשוש דאתי למיסרך בשתיית היין במוצאי שבת שחל בתשעה באב, כיון שדוקא ביום כיפור, אומרת הגמרא שיש לחשוש כיון שהקידוש הוא בכל שנה ושנה, אבל תשעה באב שחל - תשעה באב יכול לחול [ במוצאי שבת הוא דבר שברוב השנים לא קורה , ואפשר ואין מקום לחשוש דאתי ]בימים ראשון, שלישי, חמישי, שבת למיסרך. הגמרא בעירובין. או שמא לא. הרי כמה פעמים בכל העשרים שנה האחרונות לקטן לשתות את הכוס, אם יש מקום לחשוש דאתי למיסרך מחמת דברי ויש דיון דומה בפוסקים בעניין ברית מילה שחלה ביום הכיפורים, אם לתת היה כאן בבית הכנסת ברית מילה ביום הכיפורים?! פעמים בודדות, ובכך אין מקום לחשוש דאתי למיסרך. טו. קידוש על היין בבית הכנסת בזמן הזה מחלוקת זו קיימת בעניין נידון מאוד מצוי. הנה יש קהילות בעולם שבהם נהוג לקדש על היין בליל שבת בבית הכנסת. ומנהג זה הוא קדום מאוד, מבואר שהיה זה תקנת (פסחים קא. וראה שלחן ערוך סימן רסט)ובגמרא במסכת פסחים חכמים. והטעם לכך היה כיון שבזמנם היה בכל בית כנסת מקום להכנסת אורחים, שהיו באים לשם אנשים הולכי דרכים ועניים וישנים שם, לפיכך התקינו לקדש על היין בלילות שבת בבית הכנסת כדי להוציא את אותם אנשים. ויש מקומות שכתוב שהם היו אוכלים בבית הכנסת בשבת, וההיתר לכך משום שזו סעודת מצוה, וכמו שיש הרבה קהילות שאוכלים סעודה - וזו מחלוקת ראשונים [ .שלישית בבית הכנסת משום שהיא סעודת מצוה אבל כך היא ההלכה. וכמובן שהסעודה צריכה להתנהל על טהרת הקודש, .]ולכן גם לערוך סעודת חתונה זה לא היה ראוי לערוך אותה בבית הכנסת והנה כיום כבר אין אורחים בבית הכנסת,, האם יש לקדש על היין בבית ראשונים שכתבו, שלמרות כל זאת, גם כיום שכבר אין אורחים כבזמן חז\"ל, סעודה, ואם לא סועד בבית הכנסת הרי גם ידי חובת קידוש לא יצא. אולם יש הכנסת כמנהג הגמרא או לא? והנה חז\"ל קבעו (שם) אין קידוש אלא במקום עדיין יש לקדש על היין בבית הכנסת, כיון שיש עמי הארצות הבאים לבית - ובחו\"ל זה מאוד מצוי, אבל גם בארץ יש דבר כזה בכמה מקומות, מצות קידוש מדאורייתא. אכן מדרבנן לא יקיימו את חובת קידוש במקום הכנסת, והם לא מקדשים על היין בביתם, ולכל הפחות בכך הם יקיימו את [ .סעודה . וכן היא דעת רבינו יונה.]שיש אנשים שבביתם לא עושים כלום לעומת זאת כתב הרא\"ש שכיון שרבנן קבעו שיש חובת קידוש במקום סעודה, ממילא אם לא עשה כן לא יצא ידי חובתו גם בחיוב מהתורה – של חובת קידוש. טז. קיים את המצוה דאורייתא ולא קיים את הדרבנן בדין הזה של מצוה מדאורייתא שרבנן באו והגבילו את המצוה, יש מחלוקת גדולה בראשונים אם לא קיים את הדין דרבנן אם יצא ידי חובת המצוה מדאורייתא. ודוגמא לדבר, אליבא דהסוברים שצריך לשבת בסוכה כאשר - ראה בזה תוספות סוכה ג. ד\"ה דאמר קיים את הדרבנן ממילא גם ידי חובת הדאורייתא לא יצא. ויש בזה מחלוקת שכבר ישב כך אם יצא ידי חובת המצוה מהדאורייתא, או שמא כיון שלא גם השלחן יהיה בתוך הסוכה – גזירה שמא ימשך אחר שלחנו, מה הדין במי [ ראשונים ודיברנו בזה בעבר ואכמ\"ל .]ובחידושי ר\"ן על הרי\"ף וברשב\"א שם יז. בטלה טעם לא בטלה התקנה ובעניין קידוש בבית הכנסת, יש דעה שלישית והיא דעת הר\"ן שכתב שהוא שאינם יודעים להתפלל כדי שבכך יצאו ידי חובה. והנה בבית כנסת שכולם כמו דין של חזרת השליח ציבור, שהרי תיקנו לחזור את התפילה עבור מי לא בטלה תקנה. וכן הוא הדין בברכת מעין שבע, שלמרות שכיום אין מזיקים יודעים להתפלל עדיין נוהגים לחזור על התפילה, כיון שלמרות שבטל הטעם עדיין מברכים. וכמו כן הוא הדין לעניין קידוש בבית הכנסת, שאמנם בטל הטעם אבל התקנה לא בטלה. והנה להסוברים שמקדשים בבית הכנסת, יש לדון מה עם שתיית היין, הרי זה קידוש בשבילו. ועל כן כתבו כמה ראשונים שקטן ישתה את היין, ואמנם כשהגדול ישתה הלא בשבילו הוא קידוש שלא במקום סעודה, וממילא אין יש כאן איסור דרבנן של קידוש במקום סעודה, אך באיסור דרבנן כזה שנועד להציל את הגדול שאינו יכול לטעום, וממילא הוא יעבור איסור דאורייתא של ברכה לבטלה, וכן כדי להוציא את מי שלא יוצא ידי חובת קידוש בביתו, וכן כדי שלא תתבטל התקנה, כתבו הראשונים שמותר לקטן לשתות. וגם כאן חוזרת השאלה, האם אומרים בזה 'אתי למיסרך' שיבוא אותו קטן ויראה שלא הקפידו על קידוש במקום סעודה בבית הכנסת, ויבוא ללמוד מכאן שקידוש במקום סעודה הוא אינו הלכה. והראשונים דנים בזה היכן אומרים אתי למיסרך. ואכמ\"ל. יח. תשלומים על מה שחייב ולא על מה שפטור למעשה, לא נפסקה ההלכה כהפוסקים האומרים לתת לקטן לשתות, ולא (תורת נותרה ברירה אלא לקיים הבדלה ביום ראשון בלילה. אולם הרמב\"ן סובר שאין לקיים הבדלה ביום ראשון בערב, האדם ענין אבילות ישנה עמוד רסא) הבאתי (שם עמוד רעט)וזוהי שיטת רוב הראשונים. ובספרי 'תורת המועדים' שם שרוב הראשונים סוברים כן. ובספרי 'הלכה ברורה' על הלכות הבדלה שעומד לצאת בקרוב בעז\"ה, כתבתי על כך באורך רב יותר על מה שכתבתי בתורת המועדים. על הכוס עד יום שלישי, בתשעה באב שחל במוצאי שבת, אי אפשר להבדיל הרמב\"ן כותב בנידון הזה דבר מאוד חשוב, שגם אם נאמר שמותר להבדיל על הכוס ביום ראשון בלילה, כיון שהלא כל הסיבה שמותר להבדיל על הכוס ביותם ראשון הוא מחמת תשלומים, והנה תשלומים אפשר לומר רק אם היה חייב בהבדלה ונאנס וכיו\"ב ולא הבדיל, אולם בתשעה באב כיון שלא היה חייב בהבדלה מחמת האיסור, ממילא אין בזה כל דין של תשלומין. ועל כן מסיק הרמב\"ן שאין נתקנה הבדלה הכוס כלל בתשעה באב שחל במוצאי שבת, ומסתפקים בהבדלה על הכוס. יט. אונן במוצאי שבת מתי מבדיל על הכוס העיקרון הזה של הרמב\"ן שהבדלה ביום ראשון היא תשלומין להבדלה במוצאי שבת, שיטת מרן השלחן ערוך אינה כן. משום שהנה מי שהוא אונן בשבת, כבר נתבאר שהטוב ביותר הוא שיתפלל ערבית מבעוד יום ויבדיל על הכוס מבעוד יום ללא נר וללא בשמים. ואם לא עשה כן, ויצאה שבת, וכבר אינו יכול להתפלל ערבית ולא להבדיל על הכוס. והנה אם ההלוויה במוצאי שבת, אין כל בעיה, מיד לאחר הקבורה מתפלל ערבית ולאחריה - הרי [ , לאחר מבדיל על הכוס. אולם אם ההלוויה נערכה רק ביום ראשון בבוקר]בכל העולם מלבד בארץ ישראל אין עורכים לוויות בלילה רק ביום - שהרי [ ההלויה מניח תפילין, ואם לא עבר זמן תפילה מתפלל שחרית . ולגבי אם חייב בתשלומים לתפילת ערבית ]לפני כן היה אסור בכל אלו שהרי אתמול לא התפלל מחמת שהיה אונן, פסק מרן בשלחן ערוך שאין קיים מחמת סיבה מסויימת, אבל במקום שהיה פטור מן המצוה, כגון אונן, לו תשלומים. והטעם לכך כיון שתשלומים היינו שהיה חייב במצוה אך לא ממילא אין לו גם תשלומין. , ולעניין הבדלה יבדיל לאחר (יו\"ד סימן שמא)לעומת זאת כותב מרן השלחן ערוך הקבורה. ונראה בפירוש שסובר שהבדלה אינה תשלומים כמו תפילה, וגם אם היה פטור במוצאי שבת עדיין כעת הוא חייב להבדיל על הכוס. ושיטת שפסקו שאינו מבדיל (שם)והטור (ברכות פרק ג סימן ב) מרן היא לא כמו הרא\"ש ביום ראשון. ולכאורה אם מרן השלחן ערוך פוסק שביום ראשון אונן יכול להבדיל, כיון שאינה תשלומין, וכמו כן פסק מרן שיש תשלומין עד יום שלישי, לפיכך יש לומר שלעניין הבדלה במוצאי שבת שחל בה תשעה באב, שיבדיל ביום ראשון בלילה. כ. דעת מרן שהבדלה אין לה דין תשלומין שאם (שם) אכן יש קצת קושיא על מרן השלחן ערוך, ממה שכתב בסימן רצט שכח ולא הבדיל במוצאי שבת יבדיל ביום ראשון, ולכאורה מפני מה לא (סימן כותב 'הזיד', ומשמע שזה רק תשלומים, ומאידך לגבי קידוש כותב מרן (ס\"ק טו) 'שכח או הזיד'. וזו קושיא שהאחרונים שואלים, והמשנה ברורה רעא) כותב בפשיטות לגבי הבדלה שלאו דוקא שכח אלא הוא הדין הזיד. אולם החתם סופר בתשובה מבאר, שדעת מרן בהבדלה שדוקא אם שכח, ומבאר את הדברים באופן אחר ובאריכות גדולה ע\"ש. אך על כל פנים פשט מרן השלחן ערוך שסובר שהבדלה אינה דין תשלומים. ויש אחרונים שביארו, שהיום הראשון הוא זמן הבדלה שהיתה צריכה להיות במוצאי שבת, ואינו תשלומין, אך היום השני והשלישי, הם אכן ימי תשלומין להבדלה שלא נעשתה במוצאי שבת. אך מפשט מרן השלחן ערוך משמע שעד יום שלישי הוא 'זמן הבדלה' שמתחיל ממוצאי שבת יום שלישי. כא. דעת מרן השלחן ערוך והמנהג והנה לעיל נתבאר שלמעשה איננו נוהגים להבדיל על הכוס - גם למי ששכח - לאחר יום ראשון, כיון שאומרים ספק ברכות להקל נגד דעת מרן, אם כן איננו נוהגים את פסק מרן להבדיל על הכוס עד יום שלישי, ולכאורה גם בתשעה באב נאמר ספק ברכות להקל נגד דעת מרן וממילא לא נבדיל על הכוס ביום ראשון, כיון שמה שכותב מרן שיש להבדיל ביום ראשון הוא לשיטתו שרשאי להבדיל על הכוס עד יום שלישי. אכן יש כמה ראשונים הסוברים, שאמנם כל שבוע זמן הבדלה הוא עד שקיעת החמה ביום ראשון, חוץ מתשעה באב שחל במוצאי שבת, שכיון שלא היה ניתן להבדיל על הכוס ביום ראשון ממילא רשאי להבדיל גם לאחר יום ראשון. וזה הפוך מהרמב\"ן הנ\"ל, שאמר שכיון שלא היה יכול להבדיל ביום ראשון ממילא נפטר לגמרי מההבדלה במוצאי שבת שחל בתשעה באב. ולהלכה נפסק כדעת מרן השלחן ערוך, להבדיל על הכוס ביום ראשון בערב מוצאי תשעה באב. כב. ספק ברכות להקל נגד המנהג השלחן ערוך. ב. כך הוא המנהג, בכל תפוצות ישראל נהגו להבדיל על הכוס ואם נשאל הלא ספק ברכות להקל, יש לכך שתי תשובות: א. כך פסק מרן במוצאי תשעה באב. ויש כאן כלל חזק, שאמנם נגד מרן השלחן ערוך אומרים ספק ברכות להקל, אך נגד המנהג אין אומרים ספק ברכות להקל. כג. אפוקי יומא מאחרינן ולעניין ברכת מאורי האש במוצאי שבת, הנה טעם ברכת מאורי האש במוצאי שבת היא משום שהאש נבראה במוצאי שבת, והקב\"ה נתן לאדם חכמה להמציא את האש, וכמעט כל הראשונים סוברים שעיקר ברכה זו היא ]- עלות השחר או נץ החמה זו מחלוקת[ במוצאי שבת, ומיום ראשון בבוקר אינו רשאי לברך ברכה זו. ומי ששכח או טעה ולא בירך, אינו יכול כבר לברך בהבדלה של מוצאי תשעה באב, כיון שהפסיד. והנה חז\"ל תיקנו לברך על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שצריך להיות סמוך - באופן שידע להבחין בין מטבע של מדינה זו למדינה אחרת, ולכן [ אליו .]נוהגים להביט בציפורניים בכדי להנות מהנר ולכן מברכים ברכת מאורי האש מיד לאחר תפילת ערבית, כדי שנאמר בה 'אתה חוננתנו' קודם קריאת מגילת איכה וקינות. וצריך לדעת שאסור להסתכל בספר כל זמן שלא ברכנו 'מאורי האש', והנה לגבי עצם התפילה שזה חשמל וזה לא נורא, לכן לאחר תפילת שמונה עשרה מברכים מאורי מותר להתפלל מתוך הסידור, כיון שעדיין לא אמרנו 'אתה חוננתנו' וגם כיון האש. ויש עוד דין בדומה לזה הוא בפורים שחל במוצאי שבת, שקודם קריאת 'אפוקי יומא מאחרינן', והיינו שעלינו לנסות ולאחר את יציאת השבת ככל מגילה מברכים בורא מאורי האש, ורק לאחר מכן קוראים את המגילה משום האפשר. כד. ברכת הבשמים בתשעה באב שחל בשנה זו (סימן תקנט ולעניין ברכת הבשמים, אין מברכים כלל. מרן השלחן ערוך כתב לעניין ברית מילה שחלה בתשעה באב או ביום הכיפורים, שלגבי סעיף ז) הכוס אמנם בחלק אורח חיים כתב שנותנים ליולדת או לקטן, ביורה דעה כתב שעושים ברית מילה ללא כוס כלל. והיינו שרק מברך את הברכות ללא כוס. ולגבי הבשמים, בתשעה באב אינו יכול להריח בשמים, לעומת ביום הכיפורים, אדרבא תבוא עליו ברכה אם יעשה בכל פעם הפסקה עבור הנשמה מסתלקת ויש ריח רע של הרשעים בגיהנום, לכן אם יריח בשמים נהנית ממנו הוי אומר זה הריח\" ובשמים זה משיב את הנפש, ובמוצאי שבת עליהם, שאמנם אין בזה משום אוכל, אבל זה תענוג. \"איזהו דבר שהנשמה זאת שונה דינו מיום הכיפורים, שביום הכיפורים מריח את הבשמים ומברך זה, יכול אף להשלים כמה ברכות למאה ברכות. אבל בתשעה באב, אין מברכים על הבשמים מחמת התענוג. כיון שהוא - אמנם זו מחלוקת בראשונים, אך כך היא [ יום של צער, אין מתענגים בו .]ההלכה כה. שכח לומר 'אתה חוננתנו' בתפילה לדון לגבי מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו' בתפילה בליל תשעה באב. שהנה בתשעה באב אין מבדילים על הכוס, ויש לשים לב לומר 'אתה חוננתנו'. ויש מי ששכח לומר אתה חוננתנו בתפילה אין מחזירין אותו משום שהרי מבדיל כגון נמצא במקום שאין בו יין ולא יוכל [ על הכוס. ומשמע שאם אין לו כוס צריך לחזור את התפילה. אך כותבים הרא\"ש ורבינו יונה ]להשיג יין כלל שכיון שמברכים על הכוס במוצאי תשעה באב – היינו יום ראשון – ממילא בנו של (סימן רצד ובשלחן ערוך פסק כן בסעיף ג) אינו צריך לחזור. וכך כותב גם הטור הרא\"ש, שאם תשעה באב חל במוצאי שבת ושכח לומר אתה חוננתנו יכול להיסמך על ההבדלה שעל הכוס שעושה במוצאי תשעה באב. ולפיכך יש להיזהר באמירת 'אתה חוננתנו' בשבוע זה יותר מכל שבוע. כו. הבדלה לחולה וליולדת בתשעה באב מי שאנוס וצריך לאכול בתשעה באב, כגון יולדת בשבעה ימים הראשונים או חולה שאין בו סכנה שמותר לו לאכול ] - לאחר מכן זה תלוי בהרגשתה[ בבוקר. ולכאורה הוא הדין בקטנים, שאמנן מותרים באכילה, אך כאשר רוצים להבדיל על הכוס ולאכול, וכמו כן אם אוכל בבוקר שעליו להבדיל על הכוס בתשעה באב לפי הצורך, שאם צריך לאכול מיד לאחר השבת, ממילא עליו התחיל לאכול יש לחנכם למצות הבדלה ונותנים להם להבדיל על הכוס. וכמו כן אם יש אדם שאשתו יולדת או חולה וצריכה לאכול שרשאי הוא להבדיל על הכוס, והיא תשתה במקומו את היין. ובמוצאי שבת אינו צריך להבדיל על הכוס כיון שכבר יצא ידי חובת הבדלה. באב השנה במקום איכה וקינות נאמר יקנה\"ז בקידוש, כדין יום טוב שחל במוצאי ונקווה שכל ההלכות שלמדנו היום יהיו להלכה ולא למעשה! ובעז\"ה בליל תשעה שבת. אכי\"ר. קניית רהיטים ומשחקים חדשים בחודש אב האם מותר לקנות ספה ורהיטים או משחקים חדשים לילדים, אחר שאלה: ראש חודש אב? אחר ראש חודש אב עד יום תשעה באב, תשובה: ממעטים במשא ומתן של שמחה. ולכן אין לקנות תכשיטים ורהיטים לחתן ולכלה. אולם מותר לקנות ספה ורהיטים שאינם לצורך חתן וכלה. ומכל מקום טוב להמנע מלהביאם לביתו משום שיש בהם שמחה. מקורות: במסכת יבמות (מג.) מבואר שאחר ראש חודש אב ממעטין במשא ומתן. ונחלקו הראשונים אם הוא דוקא במשא ומתן של שמחה. וכתב מרן בבית יוסף (סי' תקנא), שלא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב, ונראה שמפרשים שדוקא משא ומתן של שמחה נאסר. ועוד אפשר שסוברים שאין צריך למעט כלל, ובגמרא שכתוב למעט, הוא ממידת חסידות או במקום שנהגו. ע\"כ. ועי' בש\"ע (סי' תקנא ס\"ב, וסי' תקנד סכ\"ב) ובהגהת הרמ\"א (סי' תקנא סוף ס\"ז). וכ\"כ במשנ\"ב (ס\"ק יא) שהמנהג להקל. וע\"ש בשער הציון שטוב להמנע מלהביאם לביתו, ושכן הורה מרן מלכא הגר\"ע יוסף. וע\"ע בחזון עובדיה (עמ' קסז) שמותר (ס\"ק יג) שטוב להחמיר במשא ומתן של שמחה. וכ\"כ מו\"ר בתורת המועדים (סי' ה' הערה טז), אך הוסיף לקנות מכונית חדשה לצורך פרנסתו, אך לטיול בעלמא יש להמנע. קניית נעלי \"קרוקס\" חדשות לתשעה באב האם מותר לקנות בערב תשעה באב נעלי ספורט או נעלי \"קרוקס\" שאלה: חדשות על מנת ללובשם ביום תשעה באב? נוהגים שלא ללבוש נעליים חדשות מראש חודש תשובה: אב. לפיכך יש לנעול הנעליים החדשות קודם ראש חודש. ומכל מקום אם הוצרך לקנות נעליים מבד (כגון נעלי ספורט שאין בהם עור, \"קרוקס\" וכדומה), מותר לקנותם גם בערב תשעה באב. וטוב שילבש הנעליים זמן מועט קודם תשעה באב. מקורות: מרן בשלחן ערוך (סי' תקנא ס\"ו) כתב שאסור ללבוש בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב. והרמ\"א כתב שנוהגים להחמיר בזה מראש חודש. וע\"ע בשו\"ת יחוה דעת ח\"א (סי' לז). ומכל מקום כתבו כמה מפוסקי הדורות האחרונים, שמנעלים חדשים לצורך תשעה באב, מותר ללובשם ביום התענית. והובאו בספר תורת המועדים (סי' ה' סכ\"ג ובהערה). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א המבחנים של מרן זיע\"א לרבנות ולדיינות בזמנו היו באים אברכים ומבקשים להיבחן אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על איסור והיתר כדי לקבל ממנו הסמכה לרבנות. המבחנים של אאמו\"ר היו ידועים כקשים מאוד, הוא היה בוחן ושואל הרבה שאלות, והיה בודק את ההתמצאות של הנבחן בבית יוסף ובכל מה שמסביב, כאשר יש סתירות וקושיות היה דורש שיישבו לו אותם, והיה קשה מאוד להצליח אצלו במבחן. וזכורני לפני הרבה שנים, פנה אלי הגאון רבי שלמה טוויל שליט\"א רבה הראשי של מקסיקו, כאשר אז עוד היה אברך צעיר מארגנטינה, וכבר אז היה תלמיד חכם מופלג שעבר על כל ארבעה טורים ורצה להיבחן אצל הוא בטוח ברצונו. אך הוא אמר לי שאינו פוחד מכלום, ורוצה להיבחן. ופניתי אאמו\"ר. ואמרתי לו שאאמו\"ר בוחן בחינה לא קלה כלל, ושאלתי אותו אם לאאמו\"ר, ואמרתי לו שהוא אברך חשוב ושהוא ראש כולל בחו\"ל ורוצה להיבחן. באותו זמן תוכננה נסיעה למקום רחוק, ואאמו\"ר הציע שהרב טוויל ואכן, כל הדרך שאל אותו אאמו\"ר ובחן אותו כהוגן, ואכן התפעל מידיעותיו יצטרף לנסיעה עימו יחד ובנסיעה יבחן את ידיעותיו. והעניק לו הסמכה לדיינות! מאידך גיסא, זכורני באחד שביקש להיבחן, ולחץ הרבה והתחנן עד שאאמו\"ר נעתר לבחון אותו, ושאל אותו שאלה ראשונה \"מהו ספק ספיקא דאורייתא כשספק אחד הוא מדרבנן\"? והנבחן לא ידע על מה אאמו\"ר מדבר, כשראה כן אאמו\"ר אמר לו מיד: \"עד כאן, אם אתה לא יודע את השאלה הזו – סימן שלא למדת את כללי הספק ספיקא של הש\"ך, ואין סיבה לבחון אותך! פעם אחרת אירע שאחד בא להיבחן אצל אאמו\"ר לרבנות, ואאמו\"ר שאלו אם יודע מה זה \"ספק ספיקא משם אחד?\" וההוא לא ידע! ואאמו\"ר גירשו מעל פניו, אם הוא לא יודע תוספות במסכת כתובות (ט. ד\"ה ואי) ואת דברי הש\"ך שמביא את כל ההסברים לדברי התוספות הללו ואינו יודע מזה, כנראה שעדיין לא למד, וחסר לו את המינימום. הרי זה חשוב מאוד לדעת הרב יצחק מאזוז את כל דיני ספיקות וחזקות. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"199.pdf","content":"טלטול מצות מצוה בערב| נגיעה במוקצה בשבת| טלטול ונגיעה בחמץ בשבת של פסח| דברים האסורים בטלטול משום שני סיבות של מוקצהנושאי השיעור: ביצה שנמצא בה | הכנת מיונז בשבת| בישולי גויים בביצה חיה| טלטול ביום טוב אוכלין שאינם ראויים למאכל| טלטול בשר קפוא בשבת| פסח שחל בשבת | טלטול דבר מאכל עבור ילדים ביום הכיפורים| גוי שעשה איסור דרבנן עבור הישראל| טלטול אופניים וקורקינט בשבת| זהירות בהוראה בענייני טהרה| דם טלטול | שתיית קוקה קולה בחו\"ל ללא כשרות| טלטול חלה שהופרשה ופירות שהופרשו בשבת| השגחת 'רבנות' והשגחת מהדרין| טלטול פירות טבל בשבת מכה בפטיש באוכלין| טלטול דברי מאכל שאינם ראויים לאכילה ללא בישול| אכילת אבקת חלב נכרי| דברי מאכל שאינם כשרים199 גליוןמיום א' ט\"ז אייר תשפ\"ג פרשת בהר- בחוקותי דיני מוקצה באוכלין (הלכות מוקצה כ') א. חמץ הוא מוקצה משני סיבות בכל דבר שבאים לדון אם הוא מוקצה, אנחנו צריכים לחשוב, שהרי יש כמה סוגים של מוקצה ולראות למי מהם הוא שייך. חכמים גזרו על כמה סוגים של מוקצה, כמו שמבואר בהרבה סוגיות בגמרא. ולפי זה נוכל לדעת מה הדינים של החפץ הזה. ולפעמים יש חפץ שיש בו שני סוגים של מוקצה. ואז גם אם במידה ואחד מהם ירד, יש את השני. ולפעמים שני הסוגים הללו יש להם דינים שונים, ואז צריך להחיל על החפץ הזה את הדינים של שני החפצים. באחד השיעורים האחרונים נתתי דוגמא כזאת לגבי חמץ ביום טוב או בשבת בפסח. שהנה חמץ תמיד הוא מוקצה מחמת גופו. הוא כמו אבן שאין שום דרך להשתמש בו ואינו ראוי לשום דבר. החמץ אינו ראוי לשום דבר, אפילו אם הפקיר את החמץ או מכרו לגוי, ואינו עובר איסור על החזקתו, בכל זאת הוא מוקצה מחמת גופו. אבל יש בחמץ מוקצה נוסף. מצאנו שכותבים הפוסקים, שחכמים חששו שמא יבוא לאוכלו, וממילא בשבת וביום טוב יש איסור טלטול שמא יבוא לאוכלו. ב. בחמץ יש איסור נגיעה לכן חמץ אסור לטלטלו אף בשינוי. חז\"ל קבעו 'כופה עליו את הכלי'. אמנם כל מוקצה מחמת גופו כגון אבן שמפריעה לי, אין בה חשש נזק, אבל סתם אני רוצה להזיז אותה עם הרגל, טלטול בגופו מותר. אבל בחמץ חכמים לא התירו את זה. כי יש את החשש שמא יבוא לאוכלו. החתם סופר מחדש, שיש איסור נגיעה בחמץ. אמנם בסתם מוקצה מותר לגעת, כגון במכונית שהיא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לנגוע. וכן מותר לגעת באבן בלי לנדנד או לטלטל אותה. יתירה מזאת, אם יש אבן ענקית ורוצה לשבת עליה, ובכך היא מתנדנדת מותר, כי הנדנוד לא בא מחמת נגיעה אלא מחמת הגוף שלי. כך כותב בשלחן ערוך הגאון רבינו זלמן בעל התניא. מביאה לגבי גוי שעשה גשר מהאונייה ליבשה, (קכב:)כמו כן הגמרא בשבת הוא לא מחובר ממש, הוא סתם כמין קרש שעולה מהאונייה עד היבשה, וכשהולכים עליו הוא יתנדנד קצת, וממילא הוא מנדנד את המוקצה שהרי הקרש הזה הוא מוקצה, אבל מכיוון שעושה את זה ברגליו ולא בידיים זה נקרא טלטול בגופו, ומותר אף אם המוקצה מתנדנד. אבל בחמץ זה אסור. מפני שיש כאן גזירה שמא יבוא לאוכלו. כך מחדש החתם סופר. ואני חושב שזה לא מוסכם, יש לי ראיות שיש חולקים על זה ואכמ\"ל. אבל בכל אופן רואים במציאות שיש שני נימוקים של מוקצה, שכל אחד מהם זה הלכות אחרות. ג. מצה בערב פסח ראויה לאכילה לקטנים יש עוד דוגמא. הנה אסור לאכול מצה בערב פסח. ודיברתי באריכות בשיעורים הקודמים, שכל איסורי מאכלות שראויים לאכילה לבהמה לגוי, מותר לטלטלם, הם אינם מוקצה. כגון בהמה שהיתה בריאה ומתה בשבת, בא מחבל התאבד והרג את הבהמה יחד איתו, שתי הבהמות מתו... את המחבל כמובן אין מה לעשות איתו... אבל את הבהמה רוצה לחתוך ולתת אותה לכלבים שיאכלו, מותר אפילו שנתנבלה בשבת אינה נחשבת למוקצה. ממילא כמו כן הוא הדין במצה בערב פסח שאסורה באכילה, אבל מותר לתת אותה לגוי. וכן לילדים קטנים שלא מבינים בליל - כמו שלגבי בשר בתשעת הימים אם אינם מבינים בחורבן מותר [ .פסח . ממילא ילד קטן, שיודע לשיר 'מה נשתנה' יפה מאד ]לתת להם לאכול אבל הוא לא מבין מה זה 'מה נשתנה', לימדו אותו בגן לשיר אבל הוא לא מבין מה זה חמץ ומה זו מצה, מה זה כל הדינים של ליל הסדר. והוא רוצה לאכול, הוא רעב בערב פסח ואין מה לתת לו מותר לתת לו מצה לאכול. כלומר שבדברים שראויים לבני אדם, אפילו אם הבני אדם שזה ראוי להם, אינם כאן מותר לטלטלו. כמו כן אמרנו בשיעור הקודם שאולי כאן בבית הכנסת לא יהיה אף אחד שיאכל בשר חי, ונמנה שלש מאות איש לא אוכלים בשר חי, אבל אפשר ויש אחד בבית הכנסת השני שהוא כן אוכל בשר חי, ממילא אינו מוקצה. עצם הדבר שראוי למקצת בני אדם זה לא מוקצה. ממילא המצה הזאת שהיא ראויה לקטנים לאכילה, אינה מוקצה ומותר לטלטלה בערב פסח שחל בשבת. ד. טלטול מצה בערב פסח שחל בשבת והנה הפרי מגדים מחדש חידוש. ראשית הוא כותב את הדין הזה על מצה, אבל מוסיף שכל זה במצה רגילה, אך מצה שמורה, מצה מיוחדת שקנה אותה במיוחד בשביל ליל הסדר, היא נחשבת למוקצה. מפני שהרי לא ייתן אותה לקטנים. אני בדקתי את הדברים של הפרי מגדים, ואין ספק שהוא מתכוון לומר שהמצה הזאת נחשבת למוקצה מחמת גופו. הפרי מגדים כותב את זה בכמה מקומות. באחד המקומות שהוא כותב את הדין הזה, הוא שולח לעיין במגן אברהם. ושם המגן אברהם עוסק בחמץ בערב פסח אחר חצות שהוא מוקצה מחמת גופו. אם כן כוונת הפרי מגדים שהמצה הזאת היא מוקצה מחמת גופו. מפני שהרי אסור לו לאכול אותה, ומאידך הוא לא יתן אותה לקטנים כי הוא צריך אותה לליל הסדר, הוא שומר אותה, הוא קנה אותה בהרבה כסף. ממילא היא לא ראויה לכלום. ממילא זה כמו אבן ואסורה בטלטול. ה. מצה אסורה בטלטול מטעם נוסף אבל אני חושב שיש כאן מוקצה נוסף ומצאתי בספר אשל אברהם מובטשאטש בהלכות מוקצה (סימן שי) שגם כותב כך, שמצה בערב פסח שחל בשבת יש בה גם דין מוקצה מחמת חסרון כיס. ביאור הדבר, שהנה הדוגמא הרגילה של מוקצה מחמת חיסרון כיס, היא סכין של שחיטה. שהיא סכין טובה מאד. אבל לשחיטה אינו יכול להשתמש בה כי אסור לשחוט בשבת. מאידך לא ראינו שום שוחט שיחתוך ירקות עם הסכין של השחיטה. אפילו שזה יחתוך מהר יותר, כי הוא חס על הסכין, הוא עלול לקלקל אותה. ממילא זה נקרא חסרון כיס. אם כן ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת הוא הדין במצות מצוה בערב פסח שחל בשבת. שלעצמו אסור לו לאכול ולקטנים הוא מקפיד לא לתת. הוא חס עליה. זה לא דומה לפלאפון שאמרנו שמה שמקפיד לא לתת לילדים זה לא הופך אותו למוקצה מחמת חסרון כיס. כי ההקפדה נובעת מחמת שזה חפץ אישי שלו, זה לא בגלל עצם השימוש. כמו כן כל מיני חפצים אישיים שאדם לא נותן לאחרים, זה לא יהפוך להיות מוקצה מחמת חיסרון כיס. הנקודה במוקצה מחמת חסרון כיס היא, שהשימוש שאפשרי להשתמש בו הוא נמנע מלעשותו. הנפקא מינה היא, כאשר אדם יגיד בערב שבת שרוצה לקחת את המצות המיוחדות לליל הסדר לכסות בהם את הסירים, או שימוש אחר כיו\"ב, שאז המצות אינן מוקצה מחמת גופו, אבל עדיין יהיו מוקצה מחמת חסרון כיס. ו. איסור מוקצה בדג שאינו מבושל בשיעור הקודם דיברנו על דגים חיים, שלא ראינו אדם מן הישוב שלוקח דג קרפיון כמות שהוא ואוכל אותו. ולכן הוא מוקצה. אמנם מאכל ה'סושי' אנשים אוכלים, ולכן הוא באמת מותר בטלטול. אבל כל מיני סוגים של דגים שלא אוכלים אותם כשאינם מבושלים זה לא ראוי למאכל, ולכן הם מוקצה. אולם יש ראשונים שכותבים שדגים חיים הם ראויים לבעלי חיים. ובמציאות רואים שהחתולים מאד אוהבים דגים חיים. זה ראוי לחתולים. - כלבים לא אוכלים דגים, אבל היום הכלבים שלנו התקלקלו וגם הם [ . ובכל זאת אמנם הדגים הללו]אוכלים מה שתתן להם, גם דגים חיים ראויים לבעלי חיים אבל אף אחד לא טיפש לקחת דג טוב ולתת אותו לחתולים. ואם אינו יכול לאוכלו בשבת הרי שבמוצאי שבת יבשלו ויאכל אותו. הוא חס עליו. אשר על כן הדג חי הזה הוא מוקצה מחמת גופו. כך כתוב בפירוש כותב על הדג 'דלא חזי למידי'. שלעצמו (שבת קכח.)בראשונים. בעל המאור אינו יכול לאוכלו כי הוא חי, ולכלבים אין דעתו לתתו. וכך כותב גם הר\"ן שאינו ראוי לכלום. ביאור הדבר שהדג הזה הוא מוקצה מחמת גופו.(שם) אבל לפי האמור אפשר לומר שהדג יהיה גם מוקצה מחמת חסרון כיס. כי הסיבה שאינו נותנו לבעלי חיים, היא בגלל שהוא חס עליו, הוא מקפיד לא לתת אותו, ממילא ההקפדה שלו מונעת ממנו שום שימוש. והופכת אותו למוקצה מחמת חסרון כיס. ז. טלטול מאכל קפוא הנה כאשר יש מאכל קפוא במקפיא, כגון בשר שאינו מבושל, שאינו ראוי לאכילה, וכגון שהוא מונח במקפיא באופן שמאחוריו יש דבר מאכל שאינו מוקצה כגון גלידה וכיו\"ב ורוצה להוציאה, האם מותר להוציא את הדבר מאכל המוקצה כדי להוציא את הגלידה מבפנים. לכאורה זה צורך מקומו, והסיבה של צורך מקומו במוקצה מחמת גופו לא מועילה כדי לטלטלו. ובשיעור הקודם אמרתי שמותר. וההסבר לכך הוא שזה נקרא 'גמרו בידי אדם', רק גמרו בידי שמים אסור. ביאור הדבר, שהנה כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות הרי הוא מוקצה לכל השבת. 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא'. ושואלת הגמרא באדם יש לו קדירה רותחת בבין השמשות, הרי אם הוא יאכל ממנה כעת כשזה רותח הוא יגמגם אחר כך... אוי ואבוי מה שיקרה לו, ממילא לכאורה היא מוקצה. אך אומרת הגמרא, שאינו נחשב למוקצה, כי זה 'גמרו בידי אדם'. דהיינו כיון שיכול לקררו או גם שיתקרר מאליו, ממילא אינו מקצה אותה מדעתו. ולכן לא אומרים בו 'מיגו דאתקצאי וכו''. כל מה שאומרים 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא' היינו בדבר שהתייאש ממנו, הוא לא ראוי לאכילה בבין השמשות, כמו גרוגרות וצימוקים שבזמנם היו שוטחים על הגג לייבשם, ושטח אותם לפני השבת, וכשמתחילים להתייבש זה נהיה מסריח ולא ראוי לכלום, ממילא זה מוקצה בבין השמשות, הרי זה נקרא 'דחינהו בידיים'. והנה פתאום היה חמסין גדול בשבת ובמהלך השבת התייבשו, בכגון דא אינו יכול לאכול את הגרגרות והצימוקים הללו, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ממילא הוא הדין לגבי קפוא, שהוא נקרא גמרו בידי אדם. ולכן מותר לטלטלו. ח. טלטול בשר קפוא סמוך לשקיעה והנה בסוף השיעור שאלנו מה יהיה הדין בחמש דקות לפני השקיעה לפני צאת השבת, ואני יודע שעד השקיעה הבשר הזה בוודאי לא יוכל להפשיר, האם הבשר הזה נחשב למוקצה או לא. יש בזה מחלוקת בין הפוסקים בדור האחרון. אבל ברור הוא שהמתירים צודקים בנושא הזה. ויש לכך כמה סיבות. ראשית, אמרנו שקדירה רותחת היא לא מוקצה בשבת, כי זה נקרא גמרו בידי אדם. והנה הגמרא לא אומרת שהמדובר הוא בדווקא שהקדירה יכולה להתקרר במשך השבת. הרי אם יש קדירה רותחת לגמרי בבין השמשות, הרי יהיה מותר לטלטלה בסוף השבת סמוך לשקיעה למרות שבזמן הנותר לשבת היא בוודאי לא תספיק להתקרר. כלומר גמרו בידי אדם המשמעות היא שהחפץ הזה כרגע אינו ראוי, אבל הוא עתיד להיות ראוי. ובדרך כלל מאליו הוא יהיה ראוי, גם ללא כל פעולה, כל שכן אם יכול לעשות פעולה שאין בה חילול שבת כדי שיהיה ראוי שמותר. ממילא גם בנידון של בשר קפוא, כמו שרותח חמש דקות לפני השקיעה שהוא לא יתקרר עד השקיעה מותר, הוא הדין בקפוא חמש דקות לפני השקיעה שמותר. ט. ראיה מדיני יום טוב כמו כן הגרש\"ז אויערבאך אומר ראיה יפה מאד. הנה ירקות שאי אפשר לאכול אותם חי כגון תפוח אדמה, שאין אדם מהיישוב שיאכל תפוח אדמה חי, וכן שעועית יבשה, פול, חומוס וכיו\"ב, שכשהם יבשים לגמרי הם לא ראויים למאכל. יכול להיות שהחמור אוכל את זה וזה ראוי לבעלי חיים, אבל האדם לא יתן דבר כזה שראוי לאכילה לבעלי חיים. הוא מעדיף שמור את זה ולבשלם לאחר השבת. שהדברים הללו אינם ראויים למאכל ונחשבים למוקצה בשבת. והנה ביום טוב שחל בערב שבת, לכאורה הלא כל המאכלים הללו הם מותרים בטלטול משום שהם אוכל נפש, ורוצה לבשל אותם סמוך ממש לשקיעה, הרי בוודאי הם לא יתבשלו עד השקיעה, ובכל זאת איננו אומרים שהם מוקצה ביום טוב. כי אם כן נתת דבריך לשיעורין. אם כן הוא הדין במאכל קפוא סמוך לשקיעה, שלמרות שלא יפשיר עד צאת השבת, אך כיון שהוא ראוי להפשיר ולהיות ראוי למאכל מותר. י. ההבדל בין בשר קפוא לקדירה רותחת ויש להוסיף עוד, שבשר קפוא הוא יותר טוב מאשר קדירה רותחת שהביאה הגמרא. הרי רותח סמוך לשקיעה קשה מאד לקרר את זה. אבל בבשר קפוא למשל, הרי אם יקח סכין טובה ויחתוך דק דק וישטוף במים זה כבר יהיה ראוי לאכילה. כמו כן לחם קפוא בדקות ספורות ניתן להפשירו. ממילא בוודאי שיש לומר שגמרו בידי אדם, ומותר לטלטלו אפילו סמוך לשקיעה ממש. יא. טלטול ביצה חיה בשבת הנה לגבי בישולי גויים יש לנו דין שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי - חכמים לא גזרו עליו משום בישולי גויים. זו הסיבה שבמטוסים שמגישים קפה והוא מותר. כיוון שהרי ברכת הקפה היא 'שהכל' כיון שהמים הם העיקר והקפה טפל למים, והמים הם דבר הנאכל כמות שהוא חי. ממילא אין בזה משום בישולי גויים. אכן כתוב בשלחן ערוך, שביצה חיה יש בה משום בישולי גויים. כי זה ראוי רק מדוחק. זה לא כמו מים, כיון שרובא דרובא של בני אדם לא - החזנים בבוקר לוקחים ביצה חיה וזה עוזר להם, [ .אוכלים ביצים חיות . אבל יש מיעוטא דמיעוטא ]...ככה אומרים אני לא יודע, ב\"ה אני לא חזן שגומעים ביצה חיה. אבל לגבי בישולי גויים רואים שאסור. בכל זאת ביצה חיה אינה מוקצה. אפילו שאוכלים אותו רק מדוחק. כי כמו שאמרנו לעיל לגבי בשר חי, שאפילו אם רק אחד משלש מאות איש אוכל בשר חי זה מספיק כדי שלא יחשב למוקצה. למעשה בגמרא כתוב במפורש שביצה חיה אינה מוקצה. הנה כתוב שביצה שנולדה ביום טוב אסורה, זה נקרא נולד גמור. (ריש מסכת ביצה) במשנה וגם ביצה שנולדה בשבת אסורה באכילה וגם בטלטול, ומשמע שאם נולדה (שבת קודם השבת היא מותרת בטלטול. ויש עוד דוגמא, הנה שנינו במשנה \"אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל\" – 'ביצה מגולגלת' זה לח:) מה שאנחנו קוראים ביצה רכה. שמבשלים אותה מעט, והחלמון מתקשה - אני זוכר שפעם כולם היו אוכלים כך, היו [ .קצת, אבל עדיין היא רכה לוקחים את הביצה, פותחים אותה קצת, טובלים את הלחם אוכלים, זה . והמשנה אומרת שאסור לתת את הביצה סמוך לדפנות ]היה דבר טעים של סיר רותח וכך הביצה מתבשלת קצת ונעשית ראויה לאכילה, זה נקרא ביצה מגולגלת. זה בדברי חז\"ל מופיע בהרבה מקומות. והגמרא דנה: 'גלגל מאי חייב חטאת'. שאם גלגל אותה חייב חטאת. ולכאורה מפני מה הגמרא לא אומרת שהרי בין כה וכה היא אסורה בטלטול, אלא מוכח שהביצה מותרת בטלטול, וכל מה שאסור זה לבשלה או להתחיל את הבישול. ויש עוד כמה דוגמאות לכך שהביצה היא לא מוקצה. ואכמ\"ל. יב. הכנת מיונז בשבת כמו כן בספר 'לוית חן' של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן אם מותר לעשות מיונז בשבת. איך עושים מיונז, אני לא ידעתי, אבל ככה הוא כותב. שלוקחים ביצים חיות, טורפים אותם, מוסיפים להם שמן ולימון ומערבבים מהר. כלומר מיונז למעשה הוא עשוי מביצים חיות שאינן מבושלות כלל. אם כן הביצה הזאת יש לה שימוש בשבת. אמנם אם מותר לעשות מיונז בשבת יש בזה מחלוקת, אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מתיר, אם כן יש לה שימוש לאכילה אפילו שלא מדוחק, ואמנם לגבי בישולי גויים אסור, אך לעניין מוקצה מותר בטלטול. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם סיפר לי, שכל החיים שלו עד התקופה שאני נולדתי הוא היה עני ואביון ממש, בקושי היה לחם לאכול בבית, חוץ משלוש שנים: משנת תש\"ז עד תש\"י שבהם היה גר במצרים. הוא היה הרב שם, והיתה להם משרתת ערביה בבית שעזרה להם הרבה מאד. זה היה שנים שמבחינת פרנסה לכל הפחות לא היה לו שם בעיות, אבל היו בעיות אחרות הרבה יותר גרועות מפרנסה. היו לו מלחמות קשות מאד עם אנשים אנטי דתיים, ומלחמות קשות עם המצריים שחשדו בו כל הזמן שהוא מרגל ציוני. צרות נוראות. אבל מבחינה כלכלית היה לו טוב. והנה, פעם אחת המשרתת הזאת, שהם היו מכבדים אותה והיא מכבדת אותם, היא רצתה לעזור לאמא ע\"ה, ואמא קמה בבוקר וראתה שהיא הכינה להם חביתות. ביום בחול. ואמא ע\"ה שאלה את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מה עושים. אאמו\"ר אמר לאמא שאמנם זה לא נעים אבל אין ברירה, תקראי לי ותגידי לה שאנחנו יהודים וזה אסור לנו, ותיקחי את החביתות לידה ותזרקי את זה לזבל. כדי שתדע לפעם הבאה לא לעשות כך, זו הדרך לחנך אותה. שפעם הבאה היא תבין שהיא לא עושה לך טובה אלא רעה. ואחר כך תראי לה שלוקחים ומרתיחים מים ומגעילים את המחבת שהיא טיגנה את הביצים. ביצים יש בהם משום בישולי גויים. יג. דם הנמצא בביצה יש לדון כאשר פתח ביצים כדי לאוכלם חיים או לעשות מיונז וכיו\"ב, והנה יש בה דם, האם היא מוקצה. והנה אמנם הרבה אנשים כאשר נתקלים בביצה שיש בה דם הם נגעלים וזורקים אותה. אבל מעיר הדים ביצה שיש בה דם רשאי להשתמש בה. אם הנידון הוא בכל זאת האם ביצה שיש בה דם היא מוקצה או לא. והנה, עיקר הבעיה בדם הנמצא בביצה שזה תחילת האפרוח. טיפת הדם הזו מעידה שהאפרוח מתחיל להתרקם, לכן זה גם תלוי אם הדם נמצא בחלמון או בחלבון. אבל כל זה בביצים שגדלו במקום שיש בו זכר ויש נקבה. הגמרא אומרת שאם הזכר נמצא במרחק גדול מאד אפילו שהוא רק צועק 'קוקוריקו'... והנקבה שומעת אותו, זה מספיק לה להביא כבר ביצים. אבל היום יש מצב שמגדלים תרנגולות בלבד, ואין בהם אפילו זכר אחד. מקפידים רק נקבות. לצערינו יש הרבה מקומות שעושים את זה מתוך צער בעלי חיים, שכאשר האפרוח יוצא מהביצה הם בודקים אותו ואם הוא זכר הם מיד משמידים אותו, זורקים אותו למטחנה והוא נטחן שם, נורא, \"אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה\"... ואם כן כיצד יש ביצים - ספנא דארעא. דהיינו שהם מתחממות מהאדמה, זה תלוי בטמפרטורה וכו', וכשיש להם אור הם לא מצליחות להירדם לכן משאירים את הלול כל המזן עם אור, ולפעמים הם מוציאות שתים ושלש ביצים ביממה אחת. והנה אם התרנגולת תדגור על הביצים הללו שבוע שבועיים, יהיה מזה רק סירחון של ביצה מקולקלת. לא יצא מהם אפרוח. אפרוח יכול לצאת רק מביצים שבאו על ידי שהיה שם זכר. זה הפלא ופלא דברים שהקב\"ה הטביע בעולמו. יד. ה'רעיון' של התפילין היה פעם רב אחד שסיפר לי שנתן הרצאה לבעלי תשובה, והסביר להם על מצות תפילין, למה מניחים תפילין וכו'. ואמר להם את הפסוק: \"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך\" ושזה כמו כתר על הראש של היהודי וכו'. ואז הרב הסביר להם שהתפילין צריכים להיות מעור בהמה טהורה ולתפור את זה בגידין, הלכה למשה מסיני, דברים שאנחנו לא מבינים את הטעם. ולאחר מכן בא למסור הרצאה נוספת. והנה היה שם אחד חילוני קיבוצניק אחד, שבא עם אוזניות והתחיל לרקוד באמצע השיעור של הרב! פנה אליו הרב ושאל, סליחה למה אתה מפריע לי? אמר לו אותו אחד אתה מלמד את האנשים שטויות! אתה אומר כיצד התפילין צריכות להיות – ומה זה משנה?! שיקחו תפילין ויעשו את הבתים אפילו מעץ איטלקי משובח! למה אתה אומר שזה פסול, הרי אמרת שהרעיון של התפילין, שיש בכך כתר על הראש, והנה גם אם בתיהם עשויות עץ – יש כתר על הראש! ענה לו הרב, הנה אתה אדם מאד מתקדם, הרעיון בעיניך זה הדבר הכי חשוב. אם כן קח תרנגולת ותשכנע אותה לדגור על הביצים רק שלשה ימים, ולאחר כך תהיה ביצה. למה צריך להיות כל כך הרבה ימים – שלשה שבועות – עד שתהיה ביצה! הרי הרעיון הוא שתהיה ביצה! אם כן אתה רואה שזה לא הולך אחר הרעיון. למעשה הקיבוצניק הזה המשיך להתווכח. ואז הרב אומר לו אני רואה שיש לך את האוזניות, אתה יכול להביא לי אותם? והוא אכן הביא אותם לרב. הרב לקח מברג וקרע חוט אחד. אמר לו אותו אדם, מה עשית?! קלקלת לי את האוזניות! אבל הרב בשלו: תסתכל כמה חוטים יש פה, אולי מאה חוטים, מה זה משנה חוט אחד קטן - הרעיון הוא אותו רעיון... אותו דבר מצות תפילין, תפילין שלא נעשו מעור בהמה טהורה נשארים עם משהו חיצוני, אבל אין מצוה מפני שכך טבע הקב\"ה בעולמו, אתה לא יכול לבוא ולעשות לשנות דברים נגד הטבע! טו. הזהירות בהוראת הוראה לרבים - קראתי את זה [ ,אומרים שפעם אחת באה אשה אחת אל החזון איש והביאה לו ביצה שהיתה שם טיפת דם על החלבון לא על ]בספר עליו החלמון. החזון איש לקח את הביצה והסתכל והתבונן, והלך לחלון והתבונן, ואז לבסוף הורה לה שמותר לאכול את הביצה הזאת. הנוכחים בחדר התפלאו, הם אמרו לחזון איש, הרי החלמון היה בסדר למה אתה התבוננת כל כך הרבה זמן על הביצה, הרי כבר מהרגע הראשון זה היה ברור שהיא מותרת באכילה. והנה בזמן החזון איש כל הביצים בעיקרם היו ביצים של תרנגולת החיה עם זכר, לפיכך ענה להם החזון איש, אותה אשה אם היא תראה שהתרתי לה בקלות, בפעם הבאה היא כבר תתיר לעצמה בקלות כל כך... זהו לקח גם לתלמידי חכמים מורי הוראות בענייני מראות. לפעמים השאלות במראות הם שאלות פשוטות וקלות. עם זאת כדאי מאד שהרב יסתכל ויתבונן עוד מעט זמן כדי שהעומד מולו יבין שזה בעייתי, כדי שכאשר ובאמת זה יהיה בעייתי לא יבואו להתיר בקלות לעצמם בלי לשמוע מורה הוראה. שיבינו כמה זה חמור. טז. המחמיר שלא לאכול ביצה שנמצא בה דם אשר על כן אם מחמיר על עצמו ואינו אוכל את הביצה הזו שיש בה דם, אמנם רשאי להוציא את הדם ולאכול, ואפילו בשבת, זה כמו קליפה ומותר, אף על פי כן אין הביצה הזו מוקצה בשבת. מפני שממה שאינו אוכל את הביצה הוא משום חומרא, וכל דבר שאין אוכלים אותו בשבת משום חומרא זו מחלוקת הפוסקים אם יש בזה מוקצה. ולהלכה זה לא מוקצה בשבת. כיון שמעיקר הדין מותר באכילה או בשימוש לכן אינו מוקצה. לעומת זאת בדבר שהוא אסור, אף אם הוא איסור קל כמו עובדין דחול שהוא איסור דרבנן קל, כך כותב הר\"ן, הרי שהוא אסור בטלטול. - כזה שאנשים גדולים משתמשים [ כמו כן אופניים או קורקינט לא חשמלי , שהם כלים שמלאכתם לאיסור, ]בו, לא צעצוע קטן שילדים משחקים בו והסיבה לאיסור היא משום עובדין דחול. אבל דבר שהוא לא אסור, אלא רק חומרא, יש הרבה פוסקים שמקילים, וודאי שמי שמיקל יש לו על מה שיסמוך. מה גם, שהביצה הזאת הוא מחמיר שלא לאוכלה אבל מישהו אחר אולי מיקל ויאכל אותה. והרי אמרנו לעיל לגבי מצה שמורה בערב פסח, שכיון שהיא ראויה לזה – לילדים – למרות שאינה ראויה לכולם, לכן אינה מוקצה. יז. גוי שעשה מלאכה עבור ישראל , אם למשל גוי (סימן שכה סעיף ח) וכך נפסק בשלחן ערוך (עירובין מ.)איתא בגמרא הביא פירות מחוץ לתחום, קטף אותם ביום ששי, וביום שבת הביא אותם מחוץ לתחום, הוא בא מרחוק ועבר תחום שבת, והוא אומר שהביא אותם במיוחד בשבילך, שאסור לאכול את זה בשבת. כי גוי שעשה אפילו איסור דרבנן בשביל ישראל אסור. אבל אומרת הגמרא, שרק למי שהביאו בשבילו זה אסור, אבל לאחרים מותר. דהיינו שיכול לתת את הפירות הללו במתנה לאחר, והוא יהיה רשאי אף לאוכלם בשבת. ממילא גם למי שהביאו את הפירות הללו עבורו מותר לו לטלטלם, ואין עליהם דין מוקצה כיון שהם ראויים למישהו אחר, וכדלעיל. יח. טלטול אוכל ביום הכיפורים כמו כן מי שיש לי ילדים קטנים בבית ביום הכיפורים, ורוצה לטלטל אוכל כדי לתת להם, אין באוכל איסור מוקצה, למרות שהוא אסור באכילתו, אבל כיון שלהם מותר – מותר לטלטל. וכן הלאה. בכל כיו\"ב. יט. טלטול תרומות ומעשרות בשבת יש דוגמא מעניינת שלא קיימת בימינו. הנה בשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות, והוא הפריש תרומה ביום ששי והיא מיועדת לכהנים. האם מותר לטלטל ביום שבת את התרומה הזאת? והנה בזמנם כשהיו נותנים את זה לכהנים, שאז אף שאינה ראויה בשבילי, כיון שהיא ראויה לכהנים מביא בשם כמה ראשונים, שאפילו אם (סימן שח)מותר. מרן הבית יוסף אין בעיר אין אף כהן, עיר שכולם ישראלים ולוויים, שאסור להם לאכול תרומה, עדיין התרומה מותרת בטלטול, כיון שבחפצא עצם הדבר שהוא ראוי לכהנים זה מותר בטלטול. לעומת זאת בימינו אדם שהפריש תרומה, היא מוקצה מחמת גופו. מפני שאנחנו טמאי מתים לכן התרומה טמאה, וצריכים לזרוק אותה. וכיון שאינה ראויה לכלום אז זה מוקצה מחמת גופו. כ. טלטול חלה שהופרשה כמו כן הוא הדין באשה שהפרישה חלה ביום ששי, והחלה הזאת נשארה ורוצה לטלטל אותה בשבת, הדין הוא שאסור לטלטל את החלה שהופרשה. מפני שהיא חלה טמאה ודינה הוא שיש לשורפה או לזורקה לאשפה, ממילא אין לה שום שימוש. שהרי אסור אף לתת אותה לבעלי חיים למשל. ממילא זה מוקצה מחמת גופו. כא. טלטול פירות שלא הופרש מהם תרומות ומעשרות כן הדבר הוא פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. דרך אגב, צריך להדגיש דבר חשוב. פה בעיה\"ק ירושלים מוקפים בהרבה חנויות שיש להם הכשר טוב מאד לגבי הפרשת תרומות ומעשרות. יש בד\"צים שבכל יום בא המשגיח והוא מפריש תרומות ומעשרות. אבל במקום שלא מפרישים תרומות ומעשרות, שזו ספק, אמנם יש השגחת הרבנות, אך יש מקומות שהשגחת הרבנות כמאן דליתא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שבשנת תשכ\"ח הוא היה רב ראשי לתל אביב. ויש שם שוק הסיטונאי של 'תנובה', שבכל בוקר לפנות בוקר יוצאות משם מלא משאיות לכל הארץ של פירות וירקות. ככה זה היה מקובל בזמנו. המשגיח שהיה תפקידו להשגיח לא היה מצליח. ברבנות בתל אביב היה רק משגיח אחד שהיה אחראי על הכל, הוא לא היה מצליח לעשות שום דבר. כמעט הכל בתל אביב היה טבל גמור, לא היו מפרישים תרומות ומעשרות. ואז הוא לקח יהודי חשוב תלמיד חכם ותקיף מאד, שקראו לו הרב משה קארפ. הוא היה איש חזק מאד, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דרש למנות אותו כמנהל מיוחד לענייני תרומות ומעשרות ותחתיו מינו אנשים. והוא היה הולך לשוק הסיטונאי והיה בודק כל מין ומין. ואז שאלו את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהיתה להם כמות גדולה של תרומה, הרי אם נחשבן שאם יש אלף משאיות הרי שעשר משאיות צריך לזרוק בשביל תרומת מעשר. ועוד קצת לתרומה גדולה זה המון. לכן היו מקילים לשלוח את התרומות הללו לגן החיות. יש הרבה חיות כמו פילים קרנפים וכן כל החיות הכשרות, שהם צימחוניים. וזה דבר מאד לא פשוט, הפרשת תרומות ומעשרות, זה לא בא מאליו שלוקח וזורק. אני זוכר שכשהרב קארפ נכנס לתפקידו, הוא בא וסיפר לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבכל יום הוא היה גומר את העבודה והיה רואה בתוך המכונית שלו הרבה ארגזים של פירות וירקות. שוחד. הם התכוונו לתת לו שוחד. אבל הוא מעולם לא הסכים, אפילו פרי אחד קטן. הוא היה אומר זה שוחד גמור. וככה הוא היה מקפיד איתם מאד הרבה שנים. זה היה בתל אביב. אני לא יודע איך זה מתנהל היום, אבל ברור לי מאד שאם אין השגחה אמיתית אז צריך להפריש תרומות ומעשרות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, אפילו כשהתגורר בירושלים אני זוכר שהיה מקפיד בכל מיני פירות שהם יקרים, למרות שיש השגחה, הוא היה אומר שמהניסיון שלו בתל אביב הוא יודע שאם זה יקר הם מנסים להבריח את .זה, הם חסים על האחוז הזה. והוא היה מפריש בבית בלי ברכה אז גם היום אם אדם קנה במקום שאין שם השגחה או שיש השגחה של \"רבנות\" במרכאות, בשבת הפירות הללו הן מוקצה, כיון שאסור להפריש כי זה כמו טבל, זה לא נקרא דמאי. הגמרא אומרת שדמאי מותר בטלטול. מפני שיכול להפקיר נכסיו ולהיות עני, ולעני מותר לאכול דמאי. אבל זה לא דמאי, ולכן אסור בטלטול בשבת. כמו כן התרומה שהפריש, כיון שזו תרומה טמאה אסורה בטלטול. כב. טלטול חלות ששכחו להפריש מהם חלה בערב שבת וכן אשה שאפתה חלות לשבת ושכחה להפריש חלה ונזכרה בשבת, החלות האלו הם מוקצה, כמו שהחלה עצמה שהפרישו אותה היא מוקצה. גם החלות האלו כיון שהם אסורות באכילה. וזה בארץ ישראל, בחו\"ל הם אינם מוקצה. כי בחו\"ל מותר לאכול את החלות ולהשאיר חתיכה למוצאי שבת, ואז מפרישים את החלה מהחתיכה שנשארה. נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. היה לי פעם שכן אחד אמריקאי שבא אלי בליל שבת, ואומר לי שאשתו אפתה חלות ושכחה להפריש חלה. ובחו\"ל הם יודעים שניתן להשאיר חתיכה, אך מה הדין בארץ ישראל, אמרתי לו, ברגע זה אתה מוזמן לאכול אצלי, אין לך חלות אתה צריך לבוא לאכול אצלי. כי לא רק שאסור להפריש בשבת אלא עצם האיסור להפריש הופך את החלות למוקצה. כג. שתיית משקה קוקה קולה בחו\"ל אדם שקנה או קיבל במתנה דבר מאכל שכשרותו אינה טובה, אמרתי לכם בעבר שיש רבנויות שאני דן אותם כשוגג, אולי שוגג קרוב למזיד, אולי מזיד ממש, הם לא יודעים להשגיח על הכשרות. כל יהודי שומר מצוות שישאל אותי אם מותר לאכול את זה, אומר לו שלא יאכל מספק. הרי כיום בכל מוצר יש כל מיני טכנולוגיות כל מיני דברים שאנשים אומרים מה כבר יש בזה. דוגמא לדבר שאנשים נכשלים בזה, משקה הקוקה קולה, שבארץ ישראל יש את השגחת הרב לנדא. וקוקה קולה הוא עשוי מכל מיני דברים יחד. כל דבר מיוצר במקום אחר, חלק מהחומרים מיובאים מחו\"ל. כשהרב לנדא, האבא של הרב לנדא של היום נתן את ההכשר, הם גילו לו את כל הסודות של קוקה קולה, הוא היה אחד מהאנשים היחידים בעולם שידע כיצד עושים קוקה קולה. הוא נסע לכמה מקומות בעולם ובדק, וקבע שזה כשר ואף כשר לפסח. ואני ראיתי מכתב שכתב לרב אחד, והרב הזה בבית הכנסת שלו הגדיל את המכתב ותלה אותו על הקיר. הוא כתב לו, אני נתתי הכשר בארץ ישראל לקוקה קולה, אך במקומות מסויימים בעולם מי שמתיר את המשקה הזה גם לשאר ימות השנה, לא יודע מה הוא עושה! מכיון שהוא מצא שיש מקומות שיש שם מין חומר כרמל שעשוי ממיץ ענבים, וזה חומר שנותן הרבה צבע וטעם. או למשל בארצות הברית יש חומר שעשוי מעמילן חיטה, והוא מיוצר בשתי מפעלים בעולם, אחד בקנדה ואחד בארצות הברית, והנה המפעל בקנדה זה לא עשוי מעמילן חיטה, וזה כשר לפסח, ולפסח הם עושים בפסח, הם עושים פקק בצבע אחר, כל מה שבא מקנדה עם צבע אחר זה בסדר וזה כשר לפסח. אם כן בקוקה קולה יכול להיות חמץ, ויכול להיות יין נסך וכיו\"ב. כד. גזר גמדי קפוא היום הטכנולוגיה משתכללת. פעם אמרתי לפני פסח שלמשל גזר גמדי קפוא, לכאורה מה הבעיה יכולה להיות בגזר גמדי?! אך אם ניקח גזר בבית ונקפיא אותו לחודש הוא לא יהיה ראוי לאכילה, ואם נבשלו ונקפיא זה לא יהיה אותו הדבר, אך הגזר הגמדי הוא מחזיק יותר טוב, בגלל שמבשלים אותו בישול קל שיש בזה עמילן מסויים ששומר על הטריות שלו. זה לא דבר כל כך פשוט. והעמילן הזה בהרבה מקרים הוא מיוצר מחיטה. לכן גזר גמדי יכול להיות שהוא חמץ גמור. אמנם לא מברכים עליו 'מזונות', מפני שהעמילן הוא רק כדי להחזיק אותו שיישאר טרי. אבל במציאות זה ודאי נותן טעם, אז זה חמץ גמור.כה. אבקת חלב נוכרי לכן דברים שאין להם הכשר טוב, אם יבוא יהודי וישאל אם מותר לאכול את זה, אני יורה לו שאסור. אך אם ישאל אם מותר לטלטל את זה הדין הוא שמותר. קל וחומר אם יש איזה וופל חלבי שכתוב עליו 'אבקת חלב נכרי', אני לא אוכל את זה, יש כאלה שמתירים בזה, אבל אנחנו מחמירים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מיקל באבקת חלב נכרי לילדים קטנים. כמה פעמים היה שהראיתי לו שזה אבקת חלב נכרי, הוא היה מחמיר בזה מאד, גם באבקת חלב. שלכאורה זה דבר חדש, פנים חדשות, הוא היה מחמיר, אבל היה אומר לתת לילדים קטנים. לא נורא. כיון שזה ראוי לקטנים, וקל וחומר אם זה ראוי לגויים - לא יודע אם הכלב אוכל וופל... אבל יש [ או לבהמות , ממילא אינו מוקצה בשבת.]בעלי חיים שיאכלו את זה כו. טלטול מאכלים האסורים בהנאה אם קיבלתי בקבוק יין במתנה מגוי, שהיין הזה אסור בטלטול כיון שמרן פסק שסתם יינם אסור בהנאה, ממילא אין לו שום שימוש, זה כמו אבן, שהרי אסור לתתו לגוי. וכן אם יש פירות ערלה או כלאי הכרם, או מישהו בישל בשר וחלב, אסור לטלטל את זה בשבת, כי אינו יכול אף לתתם לגוי או לבעלי חיים. זה אסור בהנאה. והכלל הוא שאיסורי מאכלות מותרים בטלטול, אך איסורי הנאה אסורים בטלטול. כז. טלטול מאכלים שאינם מבושלים ואינם ראויים לאכילה לגבי מקרונים, ספגטי, קוסקוס יבש וכיו\"ב שאינם מבושלים, וממילא אינם ראויים לאכילה כמות שהם, וגם אסור להכשירם לאכילה בשבת, הרי אסור לשפוך עליהם מים רותחים, כל הדברים הללו הם מוקצה. למרות שזה ראוי לבעלי חיים, אך דינם דומה לדגים. שאמרנו שלמרות שראויים לבעלי חיים, אך הוא לא משוגע לתת להם דגים לאכול, הוא ימתין למוצאי שבת ויאכלם בעצמו. לכן אסורים בטלטול. מאידך באורז יבש שהוא מוקצה, אף אחד לא אוכל אורז יבש, אבל אם רוצה לתת אורז יבש לתרנגולים בשבת, הם אוהבים את זה מאד, להם זה בסדר. ממילא מותר לטלטל אותם. כך כותב רבי עקיבא איגר, שמועיל אפילו בשבת עצמה שמחליט לתתם לבעלי חיים וזה ראוי לבעלי חיים יכול אפילו בשבת עצמה. זה לא דומה לאבן שאני צריך לייחדה לשימוש לפני השבת כדי להפקיע ממנה מוקצה. פה גם בשבת עצמה אני יכול. כח. טלטול קפה ותה שאינם מוכנים בשבת יש לדון לעניין קפה טורקי וקפה נמס ותה. אם זה מוקצה בשבת או לא. מחד גיסא אינו מוקצה כי יש אפשרות להשתמש בהם. כגון אם יקח קפה - אוי ואבוי מה שיקרה לו בפה, לא מציע לכם לעשות [ ,נמס ויכניסו לפיו , או להשתמש בו על ידי תערובת של מים, כמו בשר חי ]את זה בפה שאמרנו שזה לא מוקצה, ובדרך כלל בשר חי היו אוכלים אותו גם בזמנם, כשמוסיפים לו תבלינים וכו' אם כן גם בקפה זה שיכול להוסיף לו מים זה מתיר אותו בטלטול. במיוחד שכיום הרבה אנשים אפילו לא שמים מים חמים על הקפה נמס, כל שכן שבקפה נמס שמותר אפילו לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון, כי זה מבושל ונגמרה מלאכתו, ויש אנשים ששותים את זה גם קר. ממילא אין בזה משום מכה בפטיש, ולא כל סיבה לאסור. כט. מכה בפטיש באוכלין ככלל אין דין מכה בפטיש באוכלים. אבל גם לסוברים שיש מכה בפטיש, בקפה ותה אין אומרים זאת כיון שזה ראוי כמות שהוא על ידי מים קרים. (בביאור וכך הוא להלכה שאין מכה בפטיש באוכלין. כך פוסק המשנה ברורה ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל. יש לו שתי תשובות בענין הזה בשו\"ת הלכה סימן שיח סעיף ד) . ממילא קפה ושקיות תה בוודאי אינם מוקצה (ח\"ג סימן כב, ח\"ז סימן סו)יחוה דעת בשבת."},{"filename":"2.pdf","content":"השיעור השבועי של מורנו הגאון הגדול שליט\"אדוד יוסף רבי ראש בית המדרש \"יחוה דעת\" וחבר מועצת חכמי התורה 1 השיעור מתקיים בימי ראשון בבית המדרש יחוה דעת 20:15 ירושלים בשעה 1 רחוב אגסי פרשת שמיני- מיום י\"ז אדר ב' תשע\"ט 2 בס\"ד גיליון מספר איסור חמץ בפסח איסור שנתערב בהיתר בטל בששים .א הדין הוא שחמץ בפסח אסור אפילו במשהו. ויש לכך הרבה השלכות להלכה. והנה בכל האיסורין הכלל הוא שכשנתערב איסור בהיתר אם זה יבש ביבש בטל האיסור ברובבמין במינו ובששים במין בשאינו מינו. ואם זה לח בלח במין בשאינו מינו בנותן טעם. כלומר כל זמן שהאיסור נותן טעם בהיתר כל התערובת אסורה. זה נקרא “טעם כעיקר”, שהטעם הוא כעיקר התבשיל. ויש מחלוקת בגמרא ובראשונים האם טעם כעיקר אסור מדאורייתא או מדרבנן. למעשה מרן השו”ע ביו”ד (סימן צ”ח ס”ב) פוסק שטעם כעיקר אסור מדאורייתא. איך אפשר לדעת אם זה נתן טעם בתבשיל או לא? בזמנם היה אופה גוי “קפילא ארמאה”, והיתה לו מומחיות לטעום ולומר מה מכיל התבשיל במדויק, והוא לא מרע אומנתיה, וודאי שלא ישקר. הענין שלא תמיד אפשר לבדוק כך, למשל כשנתערב בשר כשר בבשר לא כשר א”א להבחין בין שני הסוגים, לכן באו חכמים וקבעו את השיעור בששים. לכן בזמננו כל איסור שנתערב בהיתר משערים בששים. מלבד כמה דברים שהם אינם מתבטלים בששים כגון עבודה זרה, וכן דבר שבמנין, ודבר שיש לו מתירין שכל אלו אפילו באלף לא בטילין. איסור חמץ אפילו באלף לא בטילב. ולגבי חמץ יש מחלוקת להלכה. שיטת השאלתות ור”ת (להלכה ולא למעשה) בתוספות (חולין צז. ד”ה אמר וכן בפסחים ל. ד”ה אמר) שחמץ גם בטל בששים. וכן דעת רז”ה בעל המאור ועוד ראשונים. אבל רוב הראשונים, הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, וכן דעת רש”י שחמץ בפסח אסור אפילו במשהו. כלומר שאפילו באלף לא בטל. למרות שמדאורייתא חמץ בפסח הוא כמו שאר איסורים שהם בטלים בששים, אבל חכמים החמירו לגבי חמץ שאפילו באלף לא בטיל. ‘חומרא דחמץ’- משום איוסר כרת ומשום דבחמץ לא ג.בדילי אינשי. ומפני מה חכמים החמירו בחמץ שאסור אפילו במשהו?! יש בזה שתי שיטות: שיטה א: משום “חומרא דחמץ”. נאמרו בשיטה זו שלושה נימוקים, ושורש כולם היא חומרא דחמץ: א. רש”י בפסחים (דף כט: ד”ה שלא במינו) מפרש שהרי החמץ הוא בכרת, שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש וכו’, ולכן החמירו בו. ב. רש”י שם שואל על טעם זה, שהרי גם חלב ודם הם באיסור כרת, ועדיין רבנן לא החמירו בהם כמו חמץ אלא הם בטלים בששים. לכן מבאר רש”י שחלב (בצירה) ודם “בדילי אינשי מיניה, וחמץ לא בדילי מיניה”. כלומר כיון שבכל השנה חמץ מותר באכילה, לכן בפסח שהוא אסור הוצרכו רבנן להחמיר בו יותר כדי להרחיק את האדם ממנו. משא”כ חלב (בצירה) ודם שתמיד הם אסורים, ובדילי אינשי מיניה – אנשים ולהלן יתבאר הטעם [ .כבר רחוקים ממנו, ואין צורך להחמיר בו כ”כ ].השלישי אכילת איסור והיתר בשולחן אחדד. דוגמא לדבר היא בבשר בחלב, שכשיש לו בשר לבד וחלב לבד אפשר לאכול וכל האיסור הוא לאכלם כשהם מבושלים יחד, דרך בישול אסרה תורה. ובאו חכמים והחמירו יותר שאפילו לשבת על שלחן אחד, כשמכירים אחד את השני צריכים לעשות היכר. עד שיש דיון בפוסקים אם הם מצטרפים יחד לזימון. והסיבה היא כיון שחכמים עשו הרחקות כדי שלא יכשלו באיסור, וכמ”ש חז”ל (פסחים מ:) ‘לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב’, דהיינו לא רק שענבים אסור לו לאכול מפאת נזירותו נוסף על כך אומרים לו שלא יתקרב לכרם כדי שלא יכשל. הר”ן כותב לגבי יהודי וגוי הסועדים בשלחן אחד, זה אוכל כשר וזה אוכל טרף, שאין צריך לעשות בזה היכר משום שאין חשש שהיהודי פתאום יקום ויאכל ממאכל הגוי, הוא בדילי מיניה, הוא יודע שזה שקצים ורמשים ויזהר, משא”כ בבשר בחלב ששניהם היתר, יש חשש וצריך לעשות היכר. ומזה נלמד לגבי חמץ שמותר העלון נתרם לעילוי נשמת ה\"ה שלום בן רחל איטח ז\"ל ואחותו מרת אסתר בת רחל ע\"ה ת. נ. צ. ב. ה 2.כל השנה ולא בדילי אנשי מיניה לכן צריך להרחיק יותר ‘חומרא דחמץ’ – משום בל יראה ובל ימצאה. סיבה שלישית שנאמרה בראשונים, שהוא משום שבחמץ יש איסור של בל יראה ובל ימצא. דהיינו עצם הדבר שיש לך חמץ בפסח זה כבר איסור של בל יראה ובל ימצא. מה שלא נמצא כן בשאר איסורים, שאם אדם נקלע לידו דבר איסור, כגון בית מטבחיים ששחטו ונמצא טריפה ודאי שיכולים להחזיק בטריפה . 1עד שימכרה אותו לנכרי, ואין איסור להחזיק אותה ברשותם ואפילו בדברים שאסורים בהנאה, אינם אסורים בהימצאותם אצלינו אלא רק בהנאה מהם. יתירה מזאת אדם שטס לחו”ל ויש לו בביתו בא”י חמץ, הוא עובר על איסור, ואפילו שאין שום סיכוי בעולם שהוא יבוא לאכול, עצם הדבר שזה שייך לו כבר עובר על בל יראה ובל ימצא. וזה עוד טעם למה חמץ בפסח חמור יותר, והחמירו בו במשהו. איסור סחורה בדברים האסורים ו. דרך אגב יש איסור נוסף שלא כולם יודעים אותו והוא איסור סחורה בדברים . דהיינו אם נקלע לידך טריפה אפשר למכור לנכרי, אבל אסור 2האסורים להתעסק בזה לכתחילה גם כשמוכר רק לנכרי בכ”ז אסור. ולכן יהודי שמחזיק בית מלון שאינו כשר זה איסור גמור אפילו שהוא אינו מתעסק בכך בעצמו. אני זוכר לפני כמעט שלושים שנה, בשנת תשנ”א לערך, היה יהודי שקוראים לו משה סבא ע”ה, הוא היה עשיר שתומך בתורה ותומך בישיבות. והנה הוא הלך וקנה מלון ענק במקסיקו. ועשה שם מקום קטן למי שרוצה לאכול כשר, אבל במקסיקו זה מיעוט קטן אלה שאוכלים שם כשר, ולעשות את כל המלון כשר זה לא שווה. והחכיר אותו לחברה של גויים, ועשו חוזה לעשר שנים, ומקבל מהם אחוזים. כל יום הוא היה לומד עם אברכים בכולל, וסיפר להם על הענין הזה, אמרו לו איך אתה עושה דבר כזה?! הרי המלון שייך לך ואתה מרויח מסחורה בדברים האסורים. והוא אמר בפירוש אם זה אסור ע”פ ההלכה אני מוכר את המלון, אינני מוכן לעבור על ההלכה. הוא פנה לאאמו”ר זצ”ל, והציג בפניו את פרטי השאלה, וצירף לזה פסק דין ארוך שהאברכים מהכולל שם ישבו וערכו לאסור, ושהוא חייב למכור את המלון. ואאמו”ר זצ”ל נטה לקבל את דעתם. אאמו”ר זצ”ל קרא לי ואמר לי קח את הנושא הזה ותעיין בזה, ותגיד לי מה אתה חושב. אני התקשרתי אליו ושאלתי אותו האם אתה יכול להגיד להם משהו, אם קיבלת איזה הערה על טיב האוכל או על החדר וכדומה?! והוא אמר לי שהוא לא יכול להגיד להם כלום! יתירה מזו אמר לי אפילו אם אני בא למלון אני חייב לשלם! וכך לפי החוק. דהיינו הוא קשור רק להכנסות, ותו לא. הבעיה כאן שיש כמה ראשונים שסוברים שסחורה זה איסור דאורייתא, ואם נגיד שסחורה בדברים האסורים זה מדאורייתא, לא דרשינן טעמא דקרא, שאם התורה אסרה זה גזירת הכתוב. אבל אם נאמר שזה שמעתי שבמרוקו הגויים שם לא היו מסכימים לקנות מהיהודים את הטריפות 1 שלהם כיון שהם שמעו שכתוב אצלינו כל בשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו... ולכן הבשר הכשר שם היה יקר מאוד, עד שראיתי מי שכתב שלכן שם היו מקילים יותר בהלכות טריפות. ראה שו”ע יו”ד סימן קי”ז. 2 איסור דרבנן, אנו יכולים להגיד שרבנן אסרו משום שאם תסתחר בזה שמא תבוא לאכול מזה. הבאתי דברי הראשונים בנושא הזה, והוכחתי בראיות חזקות שגם אם נאמר כדברי הראשונים שזה מדאורייתא, דרשינן טעמא דקרא לכו”ע משום שאין בזה גזירת הכתוב ממש, ומותר משום שאין שום סיכוי שהוא יבוא לאכול. לכן כתבתי פסק ארוך להתיר. אאמו”ר זצ”ל קיבל את הפסק הזה, והדפיס אותו במלואו בשו”ת יביע אומר (ח”ח חיו”ד סימן י”ג). ואח”כ הוא כתב בעצמו עוד תשובה בנושא הזה. ולא כפי שהעליתי בדברי הראשונים שזה איסור מדאורייתא, אאמו”ר זצ”ל כתב בתשובה להוכיח שזה בכלל איסור דרבנן, ומביא הרבה ראשונים ומוכיח ומדייק מדבריהם שזה רק איסור מדרבנן. ולכן התרנו לו. כמו כן היה יהודי אחר במדינה אחרת שהיה לו מלון לא כשר, ולא היה שייך להכשיר את המלון, שם פתרנו את הענין על ידי חוזה עם גוי, דהיינו שהגוי רכש עשרים אחוז מהמלון וממילא הוא נהיה שותף מלא, וזה מועיל גם לגבי שבת. והוא רכש את כל הנושא של המזון והמשקאות, וההסכם היה שהיהודי אסור לו לגמרי להתערב בכל מה שקשור לענייני הגוי דהיינו במזון והמשקאות. לעומת זאת, היה מקרה של אחד שהסתחר בקופסאות שימורים של שקצים ורמשים, והיה לו עסק גדול מאד בזה, וישבתי והסברתי את האיסור בזה, והוא מכר את העסק, התפעלתי מאד ממנו. אבל הוא אמר ‘אמנם אני עשיר ותורם צדקה אבל זה לא מחפה על האיסור’. שיטת הרמב”ם באיסור חמץ ז. לעיל הבאנו את שיטות הראשונים שכתבו שהסיבה שבחמץ החמירו אפילו במשהו הוא משום ‘חומרא דחמץ’ ושלושה נימוקים נאמרו בשיטה זו וכדלעיל. לעומתם הרמב”ם - והרבה ראשונים הסכימו לדעתו – כתב, שהסיבה שבחמץ החמירו גם במשהו הוא מטעם שחמץ הוא דבר שיש לו מתירים. דהיינו כל דבר שהאיסור שלו הוא איסור זמני, והוא עתיד להיות מותר, קבעו חכמים שאפילו באלף לא בטיל. איסור חמץ מאיסור דבר שיש לו מתיריןח. רש”י מבאר (ביצה ג: ד”ה שיש לו מתירין) שהטעם בדבר שיש לו מתירין הוא שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. דהיינו אם נפלה חתיכת נבילה לתוך היתר ויש ששים חתיכות כנגדה, התבשיל כשר לאכילה. והנה ודאי שתבשיל כזה שנפל בו איסור והותר בששים הוא פחות עדיף מתבשיל שהיה כשר למהדרין ואין . עכ”פ לקחת איסור ולערבב אותו בידים, אפילו 3בו שום איסור כשהאיסור הוא אחד מששים והוא בטל ודאי, אסור משום שזה ביטול איסור לכתחילה. ויש ראשונים שסוברים שביטול איסור לכתחילה הוא איסור מדאורייתא. אמנם רוב הראשונים סוברים שזה מדרבנן. והנה אם אני לא ביטלתי את האיסור אלא קרה ונפל איסור לתוך התבשיל אם אין ששים - אסור, אבל אם היה ששים למרות שיש בזה מחלוקת, כתבתי בזה פעם תשובה בהלכה לגבי אדם שעשה 3 סעודה בבית, והכין שני סירים שווים לאורחים, ואחד מהם היתה בו חתיכה אחת של נבילה והוא בטל בששים, האם צריך אותו אחד לחלק מהאוכל שבסיר שלא היה בו שום איסור, ורק לאחר מכן יכול לחלק מהסיר השני, או ששניהם אותו הדבר. והוכחתי שם שזה מחלוקת בראשונים. 3 שלוחה מספר 6730 * לתרומות והנצחות העלון במספר הצטרפות לתפוצה ניתן להצטרף לקבוצת ווטסאפ של מוסדות \"יחווה דעת\" yd6730@ gmail .com ניתן לשלוח הודעה במייל 0583953778 במספר לקבלת קטעי וידאו קצרים של מורינו הגאון הגדול שליט\"א כנגדו מותר. וזה הוא כאילוץ, אין לי ברירה, דהרי אם הייתי יכול הייתי מפריד את האיסור מההיתר, אבל כשאני לא יכול להפריד זה אילוץ להתיר. והנה, בדבר שיש לו מתירין אני יכול להפריד את האיסור מההיתר - על ידי שיחכה לזמן ההיתר. ביצה שנולדה ביו”ט למשל, היא מוקצה ואפילו באלף היא לא בטילה, מכיון שעד שאתה רוצה לאכול אותה ביו”ט בגלל ביטול איסורים תחכה עד למוצאי יו”ט ותאכל אותה לכתחילה ללא ביטול כלל. קושיא ותירוץ בדברי הרמב”ם ט. הר”ן מקשה על הרמב”ם, איך אפשר לומר שחמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין, והרי חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כן אסור שהרי חכמים אסרו אותו. וזה לא כמו ביצה שנולדה ביו”ט שלאחר היו”ט היא מותרת לגמרי, ואיך אפשר לומר בזה דבר שיש לו מתירין. אבל אפשר לתרץ, שהרמב”ם סובר שחכמים שבאו ואמרו שחמץ לאחר הפסח שהוא אסור הם באו להוסיף חומרא עליו, ולא באו להקל שחמץ יהיה דינו כדבר שאין לו מתירין. הר”ן כנראה לא סובר כך, משום שא”א לתפוס את החבל משני צדדין, שמצד אחד הוא דבר שיש לו מתירין, ומצד שני הוא אסור לאחר הפסח. לכן סובר הר”ן ולהלן יתבאר [ .שזה הטעם שחמץ אינו נחשב דבר שיש לו מתירין ].טעם נוסף ויש עוד תירוץ בדברי הרמב”ם, שהנה כל איסור של חמץ שעבר עליו הפסח זה דוקא חמץ בעין, אבל חמץ שהוא בתערובת לא אומרים עליו חמץ שעבר עליו הפסח. הנפק”מ בין הטעמיםי. הנפק”מ העיקרית ביניהם היא בערב פסח לאחר חצות שהחמץ אסור באכילה, ויש מחלוקת בראשונים אם יש איסור בל יראה ובל ימצא בזמן הזה, אבל איסור כרת בערב פסח ודאי שאין. וממילא אם תאמר שהחומרא של החמץ זה רק לאו ואין בזה כרת, וממילא בערב פסח יהיה דינו של החמץ כדין שאר איסורים ויתבטל בששים. ומרן בשו”ע (סימן תמ”ז ס”ד) הרי פסק שאינו חוזר וניעור . אבל אם נאמר שזה משום דבר שיש לו 4ונתבטל בששים לגמרי מתירין לאחר הפסח אז גם בערב פסח הוא עדיין באיסורו, בכל עניין הוא נחשב דבר שיש לו מתירין ואסור אפילו במשהו. דעת הראשונים הסוברים שחמץ אינו בכלל דבר שיש יא. לו מתירים יש עוד טעם לומר בראשונים למה חמץ אינו דבר שיש לו מתירין. משום שחמץ הוא אינו נהיה מותר לעד, אלא בשנה הבאה הוא חוזר לאיסורו, א”כ ההיתר אינו גמור וא”א לומר בו דבר שיש לו מתירין. משא”כ בביצה למשל, במוצאי יו”ט היא נהיית מותרת לגמרי ואין לה עוד זמן של איסור. כך כותב המרדכי משם הר”ש מפליז”א. יב. ספר חיי אדם לפני מאתיים שנה היה גאון אחד, החיי אדם, ספר זה הוא על הלכות או”ח. ועל זה עשה פירוש ששמו “נשמת אדם”, שם ביאר כל הנושאים הקשים. והוא הלך בשיטת הגאון מוילנא, המשנה ויש שרצו ללמוד מכאן שמרן השו”ע לא פסק כהרמב”ם. ואכמ”ל. 4 ברורה מזכיר אותו הרבה, ועד שיצא המ”ב חלק גדול מיהדות אשכנז היו לומדים רק בספר הזה. ואחריו בא הקיצור שו”ע, שהוא למעשה קיצור של הספר חיי אדם, אבל הוא לא יכול לקרוא לזה קיצור חיי אדם... לכן קרא לזה קיצור שו”ע. והחיי אדם חיבר עוד ספר גדול מאד על יו”ד ושמו “חכמת אדם”, על איסור והיתר, טהרה, נבילות וטריפות וכו’, ועל זה הוא כתב עוד ספר שמו “בינת אדם”. וכמו”כ שם היה מבאר את כל הנושאים הקשים. והנה היה יהודי אחד שהוא מסכן לא יודע ללמוד, והיה לומד חיי אדם, יום שבת אחד הגיע לרב ואמר לו “כבוד הרב, היתה לי היום שאלה גדולה בהלכה, ואני לא הטרחתי אותך ופסקתי לבד”. אמר לו הרב מה היתה השאלה?! סיפר לו, אשתי היתה מבשלת אוכל לשבת, ובסמוך לסיר של החמין התבשל סיר אחר של חלב והחלב גלש לתוך החמין, ופסקתי שזה מותר! פתחתי ספר חיי אדם ויישבתי שעות לחפש את התשובה בכל הלכות שבת, ובכל הלכות שבת לא ראיתי שסיר של חמין שנשפך לתוכו חלב שזה אסור, הבנתי שזה מותר. אמר לו הרב “אין לך חכמת אדם ואין לך בינת אדם חבל מאוד שיש לך חיי אדם ונשמת אדם...” יג. חובת לימוד הלכות תערובות לרב ומורה הוראה ההלכות האלה של הלכות תערובות הם הלכות לא פשוטות עם הרבה פרטים, לא לחינם כשנותנים סמיכה לרבנות בוחנים על נושאים אלו של איסור והיתר, מי שלומד טוב תערובות, בשר בחלב, מליחה, ואח”כ לומד את כללי הספק ספיקא של הש”ך והפר”ח והפמ”ג והחוו”ד וגדולי האחרונים, הוא יכול להיות פוסק הלכות, הוא יכול להתקדם הלאה, הוא מבין מה זה ספיקות ומה זה חזקות וכו’, מי שלא יודע את הדברים הללו, תערובות עם כללי הס”ס א”א לקרוא לו רב, אולי אצל הרפורמים... יקבלו אותו בשמחה, שם כמה שהוא פחות יודע הוא יכול להתקדם. אצלינו צריך להיות למדן ולעיין, להקשות ולתרץ בחכמה. הנוהגים שלא לאכול קטניות בפסחיד. מכיון שחמץ בפסח הוא אסור אפילו במשהו, נזהרים בו מאד. ומשום כך התפתחו כל מיני חומרות ומנהגי עדות בפסח. אצל הספרדים והאשכנזים. האשכנזים הרבה יותר מחמירים בפסח מהספרדים, אני לא מכיר מנהג אחד שיש ספרדים שמחמירים בו והאשכנזים לא מחמירים בו. והחומרות הללו התחילו עוד בתקופת הראשונים. ובמהלך הדורות נוספו עוד כל מיני חומרות. תירס למשל, הוא אינו קטניות, מי שלומד את ההסטוריה של התירס יראה שגילו אותו במרכז אמריקה, והאינדיאנים היו מגדלים תירס ונותנים את זה לבהמות לאכול, עבר כמה זמן והחליטו שגם בנ”א יכולים לאכול את זה וכך זה נהיה מאכל בנ”א. הוא אינו קטניות כמו חומוס ושעועית וכדומה, הוא אינו דומה להם כלל גם לא בגידול, אבל נהגו להחמיר בו. וכן גם בוטנים, מי אומר שהבוטנים הם קטניות? למה אגוזים כן ובוטנים לא? אבל זה בגלל שנהגו להחמיר. וכמעט כל חומרא שהחמירו יש לה יסוד. פירות יבשים למשל, האשכנזים מחמירים עד היום לא לאכול פירות יבשים בפסח, אע”פ שעושים אותם בכשרות, בביתו ובתנור כשר וכו’, אבל כיון שבזמנם היו מושחים אותם בחמץ לכן החמירו בזה. כמו”כ יש קהילות שהחמירו גם בסוכר. ובאורז התפשט להחמיר בין הרבה מקהילות ישראל, גם מעדות הספרדים, המרוקאים כמעט כולם 3 4 והעיראקים חלק גם לא אכלו אורז כ”כ הבא”ח (ש”אלא אכלו אורז. פרשת צו סעיף מ”א), ואאמו”ר זצ”ל אכל אורז בפסח על אף שהגיעו החלאבים אוכלים אורז וכן הפרסים. כל עדה והמנהגים מבגדאד. שלה. אבל כאן בארץ ישראל בדברים שלדעת השו”ע זה מותר אפשר לעשות התרה על זה, להאשכנזים זה יותר מסובך, ובעז”ה נדבר בזה בשבוע הבא. שלא לזלזל במכירת חמץ טו. כאן אנו צריכים לדעת שמהדין הזה של בל יראה ובל ימצא בא כל הדין של מכירת חמץ. חז”ל בתוספתא פסחים (פ”ב ה”ו) אומרת לגבי נכרי וישראל שהיו בספינה, וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. וצריך לדעת שמכירת חמץ זה דבר אמיתי, ולא סתם חוכא ואטלולא. יש רבנים שטוענים שבעל חנות שהוא חילוני לגמרי והוא מוכר את החמץ משום שהוא לא רוצה שהלקוחות יעזבו אותו, כלומר שהוא לא באמת רוצה למכור את החמץ, ממילא זה לא שווה כלום. אמנם גם אלו שסוברים כך מודים שאם מחתימים אותו על חוזה משפטי, הוא מבין שהמכירה היא מכירה חוקית, שזה בסדר. בכל אופן ודאי שחשוב שכל אדם שמוכר את החמץ שיידע שהחמץ לא שייך לו. כיון שאם זה שייך לו ח”ו הוא עובר על איסור דאורייתא של בל יראה ובל ימצא. החתם סופר (חאו”ח סימן קי”ג) כותב שמי שמפקפק במכירת חמץ ראוי לגערה. כלומר שכך נתקבל הדבר שאנו סומכים על זה אפילו לגבי חמץ גמור. מכירה לכלי חמץטז. יש אנשים שמחמירים למכור רק דברים שיש בהם ספק ולא גם חמץ גמור. בכל אופן לגבי כלים צריך לדעת שלא למכור אותם, אאמו”ר זצ”ל כתב תשובה ביחוה דעת (ח”ג סימן כ”ד) שמי שמכר את כליו לגוי במכירת חמץ שהוא חייב להטביל את כליו שוב פעם אחרי הפסח בלא ברכה, כיון שהוא רוכש אותם חזרה מהגוי. אבל מעיקר הדין אפשר למכור חמץ בעין. ולכן יקח קצת בשביל מצוות ביעור חמץ בערב פסח, ואת השאר ימכור. וכמובן צריך להצניע אותם בפסח עצמו ולעשות בזה היכר. חובת בני ספרד להצביע ש”סיז. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת הבחירות, ולכולם ידוע מפעלות תנועת ש”ס. הרב שך זצ”ל אמר בזמנו ‘מה שהרב דרעי עשה בארבע שנים לא עשו עסקני אגודת ישראל בארבעים שנה’! וב”ה גם בשנים האחרונות היו שנים של עשיה גדולה מאוד. והדבר הטוב שהיה בשנים האחרונות שכולם עבדו ביחד, ואין שום הבדלים בין המפלגות כיום. והנה שמעתי שיש ראשי ישיבות אשכנזים שמורים לתלמידיהם הספרדים שמשום הכרת הטוב צריכים להצביע ג’. ואני רוצה לומר לכל הבחורים הללו שלא יחששו! שיעבדו למען ש”ס ויצביעו לש”ס. ואספר לכם לפני חמישים שנה, הייתי ילד קטן, אאמו”ר זצ”ל הגיע לתל אביב, ונודע לו שראש ישיבה אשכנזי בבני ברק אסף את תלמידיו ואמר להם אנחנו חינכנו אתכם וגידלנו אתכם, יש לכם הכרת הטוב אלינו, אתם צריכים להחליף את הנוסח והמנהגים שלכם, וללכת אחרי המנהגים של האשכנזים. שכשאאמו”ר זצ”ל שמע על זה הוא כעס על זה מאד! והרי זה אתרא דמרן השלחן ערוך! הספרדים היו פה מתמיד, כל היהדות שהיתה בא”י היתה של יהדות ספרד, רק לאחמ”כ הגיעו תלמידי הבעל שם טוב, ותלמידי הגר”א. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! ומה עם לא תטוש תורת אמך?! ואז הוא קבע חד משמעית, שבחור ישיבה שלומד אצל אשכנזים אסור לו לשנות מהמנהגים, איש על מחנהו ואיש על דגלו לאותות לבית אבותם. אנחנו מכבדים מאד את המנהגים שלהם, אבל גם מהם נדרש לכבד את המנהגים שלנו. ועכשיו אנחנו אומרים את זה לפני הבחירות, למה לקחת לנו את הקולות שלנו?! האם אנחנו נשכנע אשכנזים להצביע ג’?! יש לנו את שלנו! מי דואג היום לספרדים?! מי דואג להקים תלמודי תורה וישיבות?! לא יעלה על הדעת שלפני הבחירות יבואו ויאמרו לנו הכרת הטוב. מה עם הכרת הטוב לרבותינו שגדלו אותנו דורי דורות?! כמו שבמנהגים אנו אומרים מנהג אבותינו בידינו כך גם בעניין הזה אאמו”ר זצ”ל שהקים את התנועה הזו זה היה בנפשו הדבר שצריכים להצביע ש”ס לכן אני אומר לבחורים הספרדים שראשי הישיבות שלהם אומרים להם להצביע ג’ לא לשמוע להם! ואין זה משום הכרת הטוב וכיו”ב! הרי בזמנו אנחנו רצינו לעשות אחדות, כשהקמנו את התנועה ישבתי ודברתי, אבל כמובן שפרוש הוא הרבה יותר מכל הספרדים אז הוא צריך להיות קודם, וויז’ניץ זה פי כמה מכל הספרדים ולכן הם צריכים להיות קודם, אז הם אמרו שהספרדים יקבלו מקום חמישי. ועכשיו תסתכלו ברשימה שלהם בל יראה ובל ימצא! אין ספרדים! הספרדי הראשון הוא במספר עשר! והם הרי לא יקבלו עשר... אז למה אנחנו שיש לנו את הספרדים שלנו צעירים ומוכשרים שלא נצביע להם?! הם ילכו ב’דגל’ שלהם ואנחנו נלך ב’דגל’ שלנו מחיל אל חיל להגן על התורה הקדושה בעז”ה, ועל הצביון היהודי בארץ הקודש, להגדיל תורה ולהאדירה."},{"filename":"20.pdf","content":"ברכת| ברכת לחמניות מתוקות| חלות שנילושו בביצים| נושאי השיעור: פת הבאה בכיסנין ברכת ה'פיצה' - דעת מרן זצוק\"ל אמירת 'צדקתך' ותחנון בערב | חלות מתוקות בשבת 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת עקבחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתשחע\"יברכות המוציא ומזונות א' י\"ז אב תשע\"ט| 20 'גליון מס א. פת הבאה בכיסנין הגמרא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (מא:) מונה כמה מיני מאכלים שברכתן בורא מיני מזונות. הדבר המרכזי הוא \"פת הבאה בכיסנין\", שדנה בו הגמרא מהי ברכתו, ומסיקה לברך עליו \"בורא מיני מזונות\" ולאחריו ברכת \"על המחיה\". בראשונים נאמרו שלושה שיטות מהי \"פת הבאה בכיסנין\". שיטה א: שהיא פת העשויה מבצק ממולא במיני מתיקה וכיו\"ב. שיטה ב: שהיא פת העשויה מבצק מתוק. שיטה ג: שהיא פת יבשה, כגון בייגלה או מצות. ובשיעור זה נדון ונברר את שני השיטות הראשונות. ששיטה זו שפת הבאה בכיסנין היא פת שהבצק שלה ממולא, כתב אותה בעל ספר הערוך (ערך כסן) בשם רבינו חננאל, וכך כותבים רבים מרבותינו הראשונים, ופוסק אותה מרן השלחן ערוך להלכה (סימן קסח ס\"ז): פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ע\"ש. ב. הבצק של פת הבאה בכיסנין ובמשנה ברורה (ס\"ק כח) כותב על טעם זה, דמסתברא דטעם המילוי ניכר בעיסה. ע\"ש. אולם לא מצאתי באף אחד מהפוסקים שכותב כך, שלפירוש רבינו חננאל שמדובר בפת ממולאת צריך שיהיה טעם המילוי בפת עצמו. שהרי בפשטות \"ממולא\" הכוונה שהבצק הוא קמח ומים בלבד ללא תוספת מתיקות וכדומה, ושהוא לעצמו היה ראוי לברך עליו \"המוציא\", ורק משום המילוי של האגוזים והדבש וכו' עושים הם את ברכתו מזונות. ובספר הלכה ברורה (סימן קסח בבירור הלכה אות יח) הבאתי כמה ראיות לזה מהפוסקים. ויתירה מזאת, הט\"ז (סק\"ח) כותב שאם לקח המילוי מהפת, ורוצה לאכול את הפת לבד, עדיין נשאר על הבצק שם פת הבאה בכיסנין ומברכים עליה מזונות, משום שהולכים אחרי שעת האפיה, שאז היא היתה ראויה לברך עליה מזונות. ואם מדובר שהפת עצמה היא מתוקה, בין כה ברכתה מזונות משום המתיקות שלה, ולא צריך להגיע לכך שהיא ממולאת, אם כן מוכח שלא צריך שהפת עצמה תהיה מתוקה, אלא אף אם היא קמח ומים בלבד וממולא במילוי ברכתה בורא מיני מזונות. ג. עיסה שנילושה בדבש או בחלב השיטה השניה בפת הבאה בכיסנין שהבצק עצמו יש בו מתיקות. היא שיטת הרמב\"ם (פרק ג מהלכות ברכות הלכה ט) וז\"ל: וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין. ע\"כ. דהיינו להפירוש הראשון, כיסנין הוא מלשון \"כיס\", שהוא ממולא. אך להפירוש השני, של הרמב\"ם ודעימיה, כיסנין הכוונה שהכניס בעיסה עצמה מיני מתיקה כשמן ודבש או חלב, והם משפיעים על הבצק שיהיה מתוק, ממילא ברכתה משתנית מהמוציא למזונות. ומרן השלחן ערוך (שם) פוסק גם את השיטה הזו להלכה, וז\"ל: ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, ע\"כ. ד. עיסה שנילושה בביצים והנה יש לשים לב שמרן השלחן ערוך בדבריו לא הזכיר מה הדין אם הוסיף ביצים לעיסה. שהרי ודאי אם מוסיף ביצים בעיסה טעמה משתנה, ובפרט אם מוסיף הרבה ביצים, וכיום נפוץ להוסיף הרבה ביצים בחלות וכדומה. ויש לדון מה הדין בזה. והנה בהלכות פסח (סימן תסב ס\"ד) בדין של מי פירות אינם מחמיצין, כתב מרן השלחן ערוך שביצים הם בכלל מי פירות. והמגן אברהם (ס\"ק מד) חולק על מרן בזה, וסובר שביצים אינם מי פירות. אולם גדולי הפוסקים האחרונים השיגו על דבריו, ופסקו כדעת מרן .]ראה בדגול מרבבה שם מש\"כ בשם אבן העוזר[ השלחן ערוך ה. ברכת החלות המתוקות לפיכך אם לש עיסה בביצים או עם מיני מתיקה ומרגיש את טעמם בפת, 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ברכתה בורא מיני מזונות. והענין הוא להרגיש את הטעם בפת, מרן בשלחן ערוך מדגיש שיהיה טעם התערובת נכר בעיסה. ובאמת גם בבית יוסף דן בזה שצריך שיהיה טעם המי פירות נכר בעיסה. אולם הרמ\"א חולק על דברי השלחן ערוך וסובר, שגם אם מרגישים מתיקות עדיין ברכתם תהיה המוציא. וז\"ל: ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי\"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים. ע\"כ. לכן מה שמוכרים היום חלות מתוקות אמנם להאשכנזים ברכתם המוציא, אך לפי מרן השלחן ערוך ברכתם מזונות, וצריך להיזהר בזה, להימנע מלברך עליהם המוציא. פעם הייתי במקום מסויים בחו\"ל והיה שם רב אחד אשכנזי תלמיד חכם מפורסם, שהזמין אותי לאכול אצלו בשבת בצהרים, ושאלתי אותו לפני כן אם הוא מקפיד על קמח \"ישן\" וענה לי שמקפיד כמובן. והלכתי אליו והנה רק בצע על החלה ואכלתי ממנה שמתי לב שהחלה מתוקה מאוד. והיתה זו אי נעימות לבקש חלה אחרת ולא היתה לי ברירה אלא לאכול מהחלה שיעור של שלוש ביצים. ו. כשהרב משאש התארח בשבת אצל מרן זצוק\"ל וכבר סיפרתי בעבר שכשהגאון הרב שלום משאש זצ\"ל היה רבה הראשי של מרוקו, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נלחם בכל כוחו למנותו לרבה הראשי של ירושלים, והצליח בכך. והרב משאש עדיין לא הספיק להדפיס את ספריו מלבד ספר \"מזרח שמש\" על יורה דעה, ששם רואים את גודלו וחריפותו בתורה. ואאמו\"ר שלח את הספר הזה לרב אלישיב ולרב ז'ולטי זצ\"ל ולכל רבני ירושלים והם תמכו בבחירתו. וכשבועיים לפני שנבחר עלה לארץ, והתארח אצל אאמו\"ר בשבת הראשונה לשהותו בארץ. היה זה בשנת תשל\"ז בערך. וזכורני שהיתה שבת יפה מאוד שאאמו\"ר ישב בסבלנות והאזין לכל הפיוטים של המרוקאים. ובערב שבת אירע דבר מעניין, שאמי ע\"ה היתה רגילה להכין את החמין ולהניחו על פתיליה של נפט שהיו לה רצועות של בד ומדליקים אותם, והחום נמוך יחסית, וכך החמין היה יוצא מצויין. והנה ביום שישי זה אאמו\"ר נכנס למטבח ואמר לאמי שלא תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש ובין הסיר, למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה של גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו\"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך ואם נעשה אולי החמין לא יצליח?! אך אאמו\"ר היתה איתן בדעתו, ואמר שאמנם יש ספק ספיקא ויש מקום להקל בזה, אך אינני יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי הוא מחמיר בזה. ].למעשה, הרב משאש בספרו כותב להקל בזה לגמרי[ ,ובשעתו קמתי אני ואמרתי לאאמו\"ר, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן הרי זה ודאי שזה מחלוקת, ובדיעבד ודאי שמותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו\"ר לא אבה לשמוע ואמר לנו \"אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, ומותר לאכלו רק בדיעבד?!\" ז. ברכת המוציא על החלות המתוקות בשבת והנה לגבי החלות והלחמניות המתוקות הנפוצות היום יש שרוצים לומר טענה ששבת קובעת. דהיינו שהמחלוקת לגבי החלות והלחמניות הללו בין מרן השלחן ערוך והרמ\"א היא רק לגבי יום חול, אך בשבת יש להקל ולומר ששבת קובעת את ברכתם לברכת המוציא. וטענה זו אמר אותה רבינו אברהם אזולאי סבו של מרן החיד\"א מח\"ס חסד לאברהם (כך הביא משמו נכדו בברכי יוסף סימן קסח סק\"ה, וכן הוא בהגהות מהר\"א אזולאי על הלבוש הנד\"מ סק\"ו) והפרי מגדים (סימן קסז א\"א ס\"ק מא). אולם רבים מהאחרונים חולקים וסוברים ששבת אינה קובעת, ואין חילוק בין ברכתם בחול לברכתם בשבת. וכן כתבו מהר\"ם בן חביב ושו\"ת גנת ורדים (חאו\"ח כלל ג סימן יא) והברכי יוסף עצמו הסכים לדעת הגנת ורדים. ועוד הרבה פוסקים. וכן מוכח דעת הרמ\"א. שהנה בדרכי משה (סק\"ב) כותב להוכיח דבריו שעיסה שנילושה במי פירות ברכתה המוציא, שהרי בשבתות ויו\"ט מברכים המוציא עליהם, ואם דעתו ששבת קובעת אין הוכחה כלל. לכן צריך לומר שגם הוא דעתו ששבת איננה קובעת לברכת המוציא כלל. ע\"ש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל האריך הרבה בנושא הזה לגבי ערב פסח שחל בשבת (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן צא אות יב) בסעודה שלישית שאוכלים מצה עשירה שמברכים עליה מזונות, ואם נקראת סעודה ממש, ע\"ש. ולמסקנא ההלכה היא שאין אומרים ששבת קובעת לענין ברכת המוציא כלל. ח. אין מתחשבים במנהג העולם יש עוד טענה שהיום כיון שפת זו נהיה דבר מקובל לאוכלו ולקבוע עליו סעודה ולכן מברכים עליו המוציא. אך לא מסתבר לומר כן, שהרי מכל דיוני הפוסקים בתנאים לברכת המוציא ולברכת מזונות, יש להשיב עליהם ולומר שנראה מהו מנהג העולם ודרך בנ\"א, ולפי זה נבין אם מדובר בהמוציא או במיני מזונות. למשל, כיום נפוץ מאוד האוכל הסיני, ובצעירותי אינני זוכר שאכלו כך, זכורני שהביאו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עוף מתוק ולא היה מסוגל לראות את זה... אך היום זה כבר מאוד מקובל. והנה אם יבואו זמנים ויגישו עוגות כלחם בסעודה האם יבואו ויאמרו שברכתו המוציא?! ודאי שלא, כיון שאין שום משמעות למנהג בני אדם בזה. וכתבתי בענין זה תשובה ושם הארכתי להוכיח ]שו\"ת אוצרות יוסף סימן י[ בהלכה ברורה חלק ח שאין לנו אלא מה שכתבו מרן השלחן ערוך למנהג הספרדים והרמ\"א למנהג האשכנזים. ע\"ש. הייתי פעם בסעודת שבע ברכות והיה שם רב אחד ספרדי מוכר שלומד הרבה משנה ברורה, אבל לא לומד את פסקי רבותינו הספרדים, והגישו שם לחמניות מתוקות, ושאלו אותו אם ליטול ידים ואמר להם ליטול. וכשבאתי לשם שאלו אותי שוב אם ליטול ידים, טעמתי את הלחמניות מעט וחשתי שהן מתוקות מאוד והוריתי להם שלא ליטול ידים, אלא אם כן אוכלים כמה לחמניות שאז זה שיעור קביעות סעודה. הרב ההוא התחיל לומר לי שכך כתוב במשנה ברורה, והשבתי לו שיש לנו כבוד גדול למשנה ברורה אך יש לנו את פסקי רבותינו, ואנחנו צריכים ללכת בעקבותיהם, והם פסקו שעל פת כזו מברכים מזונות. ט. חידושו הגדול של המהרש\"ם מרן השלחן ערוך בדבריו על עיסה שנילושה במי הפירות שהופכים את ברכת הפת למזונות, בסופם כותב עוד: \"והוא שיהיה טעם המי פירות או התבלין ניכר בעיסה\". ע\"כ. שרק על ידי כך נחשבת העיסה לפת הבאה בכיסנין. ובבית יוסף מאריך בזה ע\"ש. והנה, לפני שני דורות חי הגאון מהרש\"ם, אשר למד פשט בכל הענין של 'ניכר הטעם' או לא בדברי הבית יוסף, וחידש חידוש גדול בדבריו (דעת תורה סימן קסח אות ז). והוא שאם כמות מי הפירות עודפים על המים הרגילים שבעיסה, ברכתם מזונות, למרות שאין טעמם ניכר בעיסה. ובאשר לכך שמרן בבית יוסף ובשלחן ערוך מאריך ודן ופוסק זאת להלכה שיהיה ניכר טעם המי פירות בפת, הוא דוקא אם מי הפירות פחותין מכמות המים שבעיסה. י. השימוש הנפוץ בהיתר של המהרש\"ם ודברי המהרש\"ם הם לכאורה פתרון להרבה מן המקרים שרוצים לעשות לחם שברכתו תהיה מזונות, אך מאידך לא יחושו במתיקות כל שהיא. וכך ראיתי שעושים בעיקר בחו\"ל. לעשות מי פירות על ידי שמבשלים office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א מים עם צימוקים. שלשיטת הרמ\"א צריך שתהיה שישית יין בכדי שיחשב ליין, א\"כ מבשלים רבע כוס צימוקים עם שלושת רבעי כוס מים, וטעמם הוא מים מעט מתוקים, וכשאופים אותם בפת לא מרגישים הבדל בטעם כלל. וכיון שלשיטת הרמ\"א דינם של המים הללו שהם נחשבים יין, לכאורה אפשר לעשות כך לחם שברכתו תהיה מזונות. והפטנט הזה נתפשט בהרבה מקומות, וכן בארוחות הכשרות במטוסים נפוץ להשתמש בזה בכדי להימנע מנטילת ידים על הלחם. בכלל בכל הענין של האכילה במטוסים כדאי להימנע מדין 'ונשמרתם [ מאוד לנפשותיכם', מלבד בחברת 'אל-על' שבהם האוכל המהדרין הוא גם טרי. בשנת תשע\"ב אירע לי שהזמנתי לפני טיסה באחת החברות ארוחה כשרה למהדרין, והדיילת לא הבינה עברית והגישה לי את האוכל והיה כתוב על האריזה \"כשר לפסח תשס\"ח\"! ובכלל בענייני הכשרות במטוסים שלוקחים כל מיני הכשרים לפעמים גם כאלו שנחשבים טובים, וראיתי את נהלי החימום וההגשה וכו' באופן שהכשרות היא מפוקפקת ].לגמרי, וצריך להיזהר מזה יא. גדולי האחרונים חלקו על המהרש\"ם אולם המעיין בדברי מרן בבית יוסף יראה שאין הכרח לומר כדברי מהרש\"ם, ואין מקום לחלק אם המי פירות הם רוב או לא, ואדרבא מוכח שלא חילק, וכתב שתמיד צריך שיהיה טעם המתיקות ניכרת בפת בכדי לברך עליה מזונות. ובשו\"ת אוצרות יוסף (חלק ח סימן י ד\"ה ואמנם) הרחבתי לבאר שרק אם ניכר טעם המתיקות ברכתו מזונות ואילו אם לא ניכר טעם המתיקות ברכתו המוציא, אף אם רוב המים בעיסה הם מי פירות. ויש בזה הכרח מיניה וביה, שלשיטת האשכנזים אם הוסיף סוכר או דבש וניכר טעמם בפת עדיין מברכים המוציא וכמו שכתב הרמ\"א, אך אם יוסיף מי פירות בשיעור שהם רוב המים בעיסה אפילו שאין מרגישים אותם בפת מברכים עליהם מזונות. וזה ודאי שאינו מסתבר לומר כן. וכמה מגדולי האחרונים כתבו בפירוש שלא כדברי המהרש\"ם בזה. השל\"ה הקדוש (שער האותיות קדושה כלל ב) והביאו האליה רבה (ס\"ק יד) והנזירות שמשון (סימן קסח) והחמד משה (סימן קסח סק\"ה) ועוד. יב. שומר נפשו ירחק מזה ובדור האחרון ראש העדה החרדית הגאון רבי יצחק יעקב וויס זצ\"ל מחבר שו\"ת מנחת יצחק, שהיה צדיק יסוד עולם, והוא הנהיג שינוי גדול בנושא הזה בכך שקיבל את סברת המהרש\"ם להלכה (ראה חלק ט סימן יז). חלב 80% ולכן כך נהגו בבד\"ץ העדה החרדית, שבפיצה למשל נותנים מים, ובפועל לא כולם חשים בפיצה את טעם החלב, ואינו נרגש 20%-ו כמעט, וכיון שהוא סבר שברכתה מזונות כך אומרים לברך עליה. ובשו\"ת שבט הלוי (חלק ח סימן לב) מביא את סברת המהרש\"ם, וכותב שאי אפשר למחות בחוזקה ביד הסומכים עליה, אולם שומר נפשו ירחק מזה. ובכמה מקומות שהייתי אצל בני עדות אשכנז שהיו רגילים לסמוך על ההיתר הזה, וכשאמרתי להם את דברי הרב וואזנר בשבט הלוי נבהלו והחלו להחמיר בזה. ובאחד המקומות שהייתי הגישו פיתה שנילושה בערק ואין נרגש בטעם הפיתה שום טעם שונה, והלכתי ונטלתי ידי להודיע שהברכה על פיתה זו הוא המוציא. וזכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיו מביאים לו לחמניות ולחם שאמרו לו שנילושו במי פירות, היה טועמם ופולטם ואומר הרי לא מרגישים בהם מתיקות כלל, והיה מורה ליטול עליהם ידים. ובפרט אנחנו הספרדים שמחמירים כדעת מרן, אין לנו לחפש היתרים בזה, אלא כל שניכר טעם מתיקות בפת מברכים מזונות, ואם אין ניכר בה מתיקות ברכתה המוציא. ולעומת זאת להאשכנזים מלבד שיהיה ניכר המי פירות בטעם הפת צריך שיהיו רוב ועיקר ואז הם נחשבים לעקי\"ך וכמו שכותב הרמ\"א, ורק אז מברכים עליהם מזונות. יג. הוראות בד\"ץ העדה החרדית בחנויות לממכר פיצה ובתוך הענין הזה יש לברר את הברכה על הפיצה. חלב 80% שהנה במקומות בכשרות בד\"ץ העדה החרדית מורים לערב מים וסומכים על ההיתר של המהרש\"ם וכאמור. אך טעם החלב 20%-ו לא ניכר כמעט ולא נרגש. ומשום כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו תמיד שעל פיצה מברכים המוציא. וכך היתה דעת הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל. ומעשה שהיה לפני כארבעים שנה, ביהודי חרדי ספרדי שפתח חנות של פיצה בשכונת 'גאולה' בירושלים, והיה זה כשהתחילו להגיע הפיצות לארץ והחנות שלו היתה החנות השניה בגאולה של פיצה. והיה שם שלט גדול שהפיצה בכשרות בד\"ץ העדה החרדית וברכתה מזונות כיון שהבצק נילוש בחלב. וניגשתי אליו והתרעתי בו שהוא מכשיל את הרבים, כיון שלהספרדים ברכתה המוציא, ואף להאשכנזים היא משענת קנה רצוץ של היתר המהרש\"ם שאינו מוסכם אליבא דכו\"ע. והיהודי הלך אל ראשי הבד\"ץ ושאל אותם אם יכול להוסיף בשלט שלפי הספרדים ברכת הפיצה היא המוציא. אולם ראשי הבד\"ץ לא הסכימו, והשיבו לו שגם ההיתר של המהרש\"ם הוא בדעת הבית יוסף והוא היה ספרדי. ואף כשהציע להסיר את השלט הזה לגמרי ולא לכתוב כלום ובזה לא תצא מכשלה מתחת ידו, סירבו, באמרם שכיון שנילוש בחלב צריך להודיע שברכתו מזונות. הוא פנה אלי וסיפר לי שאינם מסכימים להצעותיו, ושאל אותי לדעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אם יש פתרון לכך. ואאמו\"ר השיב שיש פתרון להוסיף סוכר לעיסה. אך בעל החנות אמר שפתרון זה אינו מעשי כיון שלא מתאים להוסיף סוכר לפיצה. לאחר מכן הלך אל חכם בן ציון אבא שאול זצ\"ל וסיפר לו, ואמר לו הגרב\"צ שיוסיף שמן בכמות כזו שיהיה טעמה ניכר בעיסה, אך גם פתרון זה לא היה מעשי כיון שכל טעם הפיצה משתנה. אותו יהודי אמר לי לאחר מכן שאינו ישן בלילה, מחמת מה שאמרו לו אאמו\"ר והגרב\"צ אבא שאול, ועם כל הכבוד לעדה החרדית, הוא חושש יותר לדבריהם. לאחר כמה זמן עברתי שם וראיתי במקום החנות של הפיצה חנות אחרת, והלכתי אל אותו יהודי וסיפר לי, שהחליט שאינו מוכן לאבד את עולמו וסגר את החנות של הפיצה והשכיר את החנות לאחר. יד. הברכה על הפיצה – דעת מרן זצוק\"ל לאחר שנים כשלמדתי את סימן קסח בשלחן ערוך בעיון ראיתי שבאמת דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודעת חכם ב\"צ אבא שאול זצוק\"ל ברורה שהבצק של הפיצה ברכתו המוציא. אך התעוררה בעיה שהרי דרך אפיית הפיצה היא שמפזרים על הבצק גבינה וזיתים ושאר ירקות ואופים אותם יחד. אמנם יש מקומות שאופים את הבצק של הפיצה, ורק לאחר מכן מפזרים את הגבינה והירקות ואופים שוב לזמן קצר, וכך דרך עשייתה בארגנטינה, ובמקום כזה ודאי שברכתה היא המוציא ללא כל ספק. אך ברוב המקומות שאופים אותה עם הירקות והגבינה יחד כאמור, יש מחלוקת מהי ברכתה, שהנה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קסח ס\"ז): פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, ע\"ש. ואילו בסעיף יז כותב מרן: פשטיד\"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא. ע\"כ. ומקשים האחרונים שמצד אחד פסק שאם ממלאים אותה באגוזים ושקדים ברכתה מזונות, ואילו לאחר מכן בסעיף יז כותב שכשממלאים אותה בבשר וכיו\"ב ברכתה המוציא. וכמה נאמרו יישובים על סתירה זו. והמגן אברהם (ס\"ק מד) מחלק שמדברי מרן שחילק את שני הדינים, ואף לא אמרם בסעיף אחד, מוכח שדעתו שיש הבדל בין מאכלים הבאים בדרך כלל כקינוח סעודה שהם גורמים שברכת הפת היא מזונות, לבין מאכלים הבאים ללפת בהם את הפת שברכת הפת תישאר המוציא. ולפי המגן אברהם ברכת הפיצה תהיה המוציא למרות הגבינה והירקות שעליה. טו. אין מחלקים בין סוגי המילוי של הכיסנין לעומת זאת המהריק\"ש (בהגהות ערך לחם בסעיף יז) והט\"ז (סק\"כ) והבן איש חי (פרשת פנחס אות כ) לא קיבלו את פירוש המגן אברהם בשלחן ערוך, ומסכימים שבין מאכלים הבאים לקינוח סעודה כגון אגוזים ושקדים, ובין מאכלים הבאים ללפת בהן את הפת בכל מקרה ברכתם מזונות. ומה שמרן השלחן ערוך בסעיף יז כותב שמברכים עליהם המוציא, היינו כשקובע סעודתו עליהם שאז ברכתם תהיה המוציא למרות שהם פת הבאה בכיסנין. ולפי שיטתם פיצה שאופים אותה עם הגבינה והירקות שעליה ברכתה מזונות. וראיתי שיש מי שרצה לחלק בין פיצה לבין ממולאים, שבפיצה המילוי הוא מלמעלה והוא פתוח, ואילו בכיסנין שבשלחן ערוך הוא ממולא, וההגיון אומר שנהפוך הוא, שבפיצה כיון שהיא פתוחה יהיה יותר טעם שברכתה מזונות, ואכמ\"ל. והנה יש אצל עדות החאלבים מאכל ושמו \"לחמא בעג'ין\" שהוא כעין שכבת בשר ועליה שכבת בצק ועליו שכבת בשר נוספת. והנה יש כאלו שמפזרים מיץ של רימונים או תמרים, ונספגים בבצק ומתיקותם מורגשת בו, בזה ודאי שברכתה מזונות, וכאמור. וכן יש שאופים אותה בחתיכות קטנות וגם בזה הביאור הלכה מביא ראיות שבקטן ברכתו מזונות. אך כשאופים אותו ללא המיץ הזה תתעורר בו השאלה כמו הפיצה. ובזמנו הלכתי לפני אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והצעתי לו את הדברים, ושאלתי אותו למה מורה לברך על הפיצה המוציא באופן גורף, שהרי זו דעת המגן אברהם, אך יש הרבה שחולקים עליו הט\"ז ומהריק\"ש וכנ\"ל, ומפני מה נקט בדעתו כסברת מגן אברהם והתעלם מדעות הפוסקים האחרים. ואאמו\"ר ענה לי, תלמד טוב את דברי מרן, ותראה שפשטות לשונו של מרן היא כמו דברי המגן אברהם. ואמנם בדרך כלל אנו אומרים ספק ברכות להקל נגד דעת מרן, אך יש לנו לפעול על פי ההגיון המתברר בדברי מרן. ואז אמר לי \"אני חושב שפירוש המגן אברהם הוא הנכון, וכך צריך לנהוג\". (סימן רצא) תשובות שמעון [ ואמרתי לאאמו\"ר שהנה אמנם מצאתי בתשב\"ץ וכן בספר האגודה (ברכות פרק ו סימן קנג) ]בר צמח תלמידו של מהר\"ם (סימן כח) [ שסוברים כדברי המגן אברהם. אך לעומתם יש בספר תניא רבתי לאחד מהראשונים מלפני כשבע מאות שנה, והוא קיצור של ספר שיבולי ששם הוא כותב בפירוש שאם שם בבצק פירות או בשר או גבינה ]הלקט וכו' מברך עליו מזונות, ואינו מחלק בין המאכלים וכדעת מהריק\"ש והט\"ז. (ברכות לו:) שהוא ספר הנסוב על פירוש רש\"י [ וכן מצאתי בפירוש ריבב\"ן שהמולייתות ברכתם מזונות ואין חילוק כלל במה הם ממולאים.]בברכות ולאחר שהצעתי לפניו את מה שנמצא בראשונים כדברי הט\"ז ומהריק\"ש, שאלתי אותו מפני מה שלא נאמר ספק ברכות להקל נגד דעת מרן?! שהנה יש בזה מחלוקת מהי דעת מרן. והנה, במשך שנים רבות זכיתי לעסוק בתורה עם אאמו\"ר, קרוב לחמש עשרה שנה למדתי עימו כל לילה עד שתים ויותר. והיו שנים שלמדתי עימו גם ביום, וכשכתב את ספרו הגדול \"טהרת הבית\" הייתי עימו כל היום וליבן עימי יחד את הדברים.וכשהיינו מתווכחים לפעמים היה משכנע אותי שאני טועה, ולפעמים כשהיה שומע שיש הגיון במה שאני אומר לא היה כופה את דעתו עלי והיה אומר לי תכתוב איך שאתה מבין, ופעמים שהיה אומר לי תכתוב שאני מסכים איתך! וזה קרה אף בדברים שהוא בעצמו כתב אחרת מלפני כן בספריו. ויש כמה דוגמאות רבות לכך בספרי. ועד יום פטירתו כל ספרי שהוצאתי – הלכה ברורה עד חלק י\"ג – הייתי נועץ בו בכל הלכה שנשאתי ונתתי בדבריו!! והוא היה אומר לי תכתוב כך, כמו שדנתי עימו. וכך הוא בנידון של הבמבה שאמר לי לכתוב שברכתה הוא שהכל, ולאחר מכן הוסיף זאת בכתב ידו בהסכמה שלו להלכה ברורה חלק י'. ומי שבא ואומר שאני חולק עליו בזה, אינו יודע, וזה בדיוק להיפך, ואכמ\"ל. אולם כשדנתי עימו על ברכת הפיצה היה זה המקרה היחידי שלא הסכים לי לכתוב את דעתי, ואמר לי תכתוב שפיצה ברכתה המוציא. וכשהפצרתי בו שיסביר לי מדוע, סירב. אצטרך להסביר מפני מה ]בירור הלכה[ ואז אמרתי לו שבהערות למטה הדין כן, ומה אכתוב שם. אמר לי תכתוב למעלה שברכתה המוציא, ולמטה תכתוב שדעתך לברך מזונות ותסביר מה שאתה רוצה. ושמעתי בקולו וכך ]ראה הלכה ברורה סימן קסח אות נ ובבירור הלכה אות לז[ .באמת עשיתי לפיכך לדעתי עצה טובה לצאת ידי כל ספק ופקפוק והיא לאכול שני מנות , כיון שעל פי מה שביררתי ]בפיצות הנפוצות היום[ פיצה לכל הפחות גרם ומחלקים אותו לשמונה 800 ברוב המקומות עושים היום בצק שהוא גרם, ובנוסף בתנור הפיצה מתנפחת 200 חלקים, וממילא שני חלקים הם מעט, ממילא בשני משולשי פיצה הם ודאי שיעור של ארבע ביצים, וכך מונע עצמו מלהיכנס בספק. פעם מסרתי שיעור בכולל אחד בענין הפיצה, ואמרתי להם את הענין הזה והיה שם אחד פרסי שלאחר השיעור בא ונישק את ידי, ולתמיהתי ענה לי שבבעלותו חנות פיצה ומעתה יקנו יותר... הלכה למעשה: בצק הממולא במיני פירות ואגוזים וכדומה ברכתו בורא מיני מזונות. א. פת שנילושה במי פירות וטעם מתיקותה ניכר לאחר אפייתה, ברכתה ב. בורא מיני מזונות. אולם אם אין טעם המתיקות ניכרת ברכתה המוציא. ודין זה של פת שנילושה במי פירות הינו גם אם נילושה עם ביצים, ג. שאם טעמם ניכר לאחר האפיה ברכתה מזונות, אך אם אין טעם הביצים ניכר ברכתה המוציא. חלות המתוקות הנפוצות היום שטעם מי הפירות שבהם ניכר ברכתם ד. מזונות, ויש להימנע מלברך עליהם המוציא אף בשבת. וכן לחמניות שטעמם ניכר שהם מתוקות ברכתם מזונות. וכן הוא הדין בפיתות שנילושו במי פירות באופן שהמי פירות הם ה. הרוב אך אין נרגש טעם המי פירות שברכתם מזונות. ואין לומר בהם שכך נהגו העולם. וכן הדין לגבי ברכת הפיצה שברכתה המוציא למרות שאפו אותה עם ו. הרבה חלב כיון שאין טעם החלב נרגש לאחר האפיה. ואמנם בפיצה יש בה בעיה של הגבינה והירקות שעליה, ודעת אאמו\"ר ז. מרן זצוק\"ל והגאון חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל לברך עליה המוציא. ולענ\"ד כדאי לאכול בפיצה לא פחות משיעור של ארבע ביצים שהם בערך שני מנות פיצה, ולברך המוציא לכו\"ע."},{"filename":"200.pdf","content":"מוקצה מחמת מיאוס בשבת| ' ההבדל בין 'מוקצה מחמת מיאוס' ל'גרף של רעי| טלטול פסולת שעל השלחן| 'מהו 'גרף של רעי נושאי השיעור: חנווני | בהמה שנתנבלה בשבת או ביום טוב| מוקצה מחמת חסרון הכנה| ביאור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין מוקצה| וביום טוב פינוי | פינוי כלי שנשבר ועלול להזיק| פינוי שברי כלים שנשברו בשבת| מוקצה מדין נולד| הרוצה לקחת מאכלים מחנותו בשבת או ביום טוב בעלי חיים מתים שנמצאים בבית אכילת מאכלי חלב בחג השבועות | הקפדה על הכשרות בבשר ועופות| שמחת חג בבשר עוף| שמחת החג בבשר ויין| אכילת בשר במועדים200 גליוןמיום א' כ\"ג אייר תשפ\"ג פרשת במדבר טלטול גרף של רעי ומוקצה מחמת מיאוס (הלכות מוקצה כא) וענייני חג השבועות א. גרף של רעי יש כמה יסודות שמי שלומד בעיון את הלכות מוקצה צריך לשים אליהם לב. הנה יש היתר מיוחד שהתירו חכמים לטלטל מה שנקרא 'גרף של רעי'. והכוונה היא שכל דבר שהוא מאוס מאד (ביצה כא:)בגמרא בעיני אנשים, שאנשים קשה להם לשבת במחיצתו, שהוא מותר בטלטול. סתם 'גרף של רעי' משמעותו כלי שיש בו צואה, אבל זה לאו דווקא צואה, אלא כל דבר שהוא מאוס. כגון כאשר לאחר האכילה הצטברה על ה שלחן כמות של עצמות, שאם העצמות ראויות למאכל בהמה או כלב וכיו\"ב אינם מוקצה בלאו הכי כיון שזה ראוי, אף אם אינו מתכוון לתתן לכלב אלא לזרוק אותם לאשפה, בכל זאת אינם מוקצה. אבל אם זה עצמות שאינן ראויות לכלב, כגון עצמות - גרעיני תמרים, אדם (שם) של דגים, כמו כן הדוגמא שנותנת הגמרא אוכל תמרים ופולט את הגרעין, והצטברה כמות של גרעיני תמרים וזה מאוס, קשה לשבת במחיצתם, וכן אם יש טיטול לא נקי אף אם אין ממנו ריח, כל שכן כשיש ריח, וכן אם מישהו הקיא וכיו\"ב, עצם הדבר שאנשים יושבים ויש לידם דבר כזה, אלו דברים שתלויים בדרך כלל בדעת בני אדם, יש אנשים שיותר מגעיל אותם וקשה להם אך יש אנשים שפחות, אך ברגע שיש אנשים שזה ממש מפריע להם זה נקרא גרף של רעי שחכמים התירו לטלטל אותו, למרות שלולא סיבת המיאוס היה נחשב הדבר למוקצה. ב. איזה סוג מוקצה הוא גרף של רעי גרף של רעי הוא מוקצה מחמת גופו. מפני שהרי אינו כלי, ואי אפשר להשתמש בזה לשום דבר, ממילא הרי הוא כמו אבנים או עפר מצד דיני מוקצה. אולם מחמת שנמצא במקום שיושבים בני אדם יהיה מותר לטלטל אותו. ויש בזה כל מיני פרטי דינים ויבוארו להלן. ג. גרף של רעי הוא היתר מחמת מקומו וצריך להדגיש נקודה חשובה. שגרף של רעי דהיינו שהוא דבר מאוס ביותר, סיבת ההיתר שלו איננה רק מצד שהוא מאוס, אלא זה קשור למקום, כלומר אמנם לא התירו לטלטלו לצורך מקומו, אך חכמים התירו רק כאשר הדבר המאוס נמצא במקום שיושב בו. למשל, כאשר הוא בסלון או בחדר שינה וכיו\"ב ויש שם דבר מיאוס שמותר לטלטלו החוצה. וכן הוא גם במקום שאינו יושב שם אך עובר שם למשל מסדרון שבין החדרים, שהדבר מיאוס מפריע, שמותר לטלטלו. אך אם למשל הדבר מיאוס נמצא במרפסת או בחצר ואינו יוצא לשם, חם מאד בחוץ, אסור לטלטלו. יתירה מזאת, אדם שבמקום שיושב שם לאכול, ולאחר מכן הוא הולך מהמקום ועוזב את הבית, הוא הולך לישון במקום אחר, אם הוא עתיד לחזור במשך השבת רשאי לטלטל את הדבר מיאוס, אבל אם אין כוונתו לחזור לשם במהלך השבת אינו רשאי לטלטלו. לכן פעמים שיש מצב שאנשים סיימו גמרו לאכול ויש שקית מלאה זבל של כל השאריות, כמו כן סיר שיש בו שאריות שאינן ראויות למאכל שהוא גרף של רעי, וכמו שכתוב בגמרא 'קערות שאכלו בהם', הרי זה דוחה את האנשים, אך כיון שהוא יוצא מהבית לכל השבת אינו יכול לפנות את הזבל מהבית, רק כאשר חוזר במהלך השבת רשאי לפנות את הזבל לאשפה. כלומר, יש פה יסוד גדול, שכל ההיתר של גרף של רעי זה לא בגלל החפצא בלבד אלא גם בגלל הגברא, דהיינו בגלל האדם, לך או לאחד משאר בני הבית, אפילו שמפריע רק לאחד מהם מותר לפנות את זה. אבל אם זה בחצר או במרפסת, שהם מקומות שלא נכנס לשם, חכמים לא התירו, וממילא חוזר הדין של מוקצה מחמת גופו ואסור בטלטול. ד. מוקצה מחמת מיאוס יש מוקצה אחר שנקרא 'מוקצה מחמת מיאוס'. אך יש לדעת שמוקצה מחמת מיאוס וגרף של רעי אלו שני דברים שונים לחלוטין. אך יש הרבה שיכולים להתבלבל ביניהם כי יש קצת דמיון לכאורה, שהרי זה מאוס וזה מאוס. שהנה מוקצה מחמת מיאוס משמעותו שזה כלי, הוא ראוי לשימוש, אלא שבעיני בני אדם הוא מאוס, אבל אם ירצו יכולים לחזור בהם ולומר שהם רוצים להשתמש בזה למרות מאיסותו. דוגמא לדבר, הנה בזמן חז\"ל היו מדליקים נרות בכלים של חרס, חרס פשוט. בעקבות ההדלקה של הנר השמן נספג בתוך החרס והכלי נעשה מאוס, והרי הוא מוקצה מחמת מיאוס. ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת והנה בזמנם כך היה מקובל שזה מאוס, אך אם היה אדם שרוצה לשתות מהכלי הזה, דהיינו למרות שזה מאוס אבל אם יהיה צורך גדול יתגבר וישתמש בו, הרי זה כלי ראוי לשימוש. וכמו כן מבחנות של דם, שבזמן חז\"ל היה כלי של הקזה, שהן דבר מאוס בעיני בני אדם. ואף בימינו שהמבחנות עשויות זכוכית זה מאוס בעיני בני אדם וכל שכן כאשר זה מלוכלך שאפילו אם ישטוף את זה לא משתמשים בזה, אבל אם יש מבחנות משומשות ולפעמים בלית ברירה רוצה להשתמש בהם, כמובן שינקה אותם כראוי הרי יכול להשתמש בהם, - בימינו יש [ .ממילא הם כלי והם נקראים מוקצה מחמת מיאוס מודעות – מה שלא היה פעם – לכל הנושא של חיידקים. אכן חז\"ל ידעו מה זה חיידקים, הרי חז\"ל אומרים על זיעה שהיא כמו סם המוות. כלומר אדם שיש לו זיעה בגוף, ונוגע בגוף ואחר כך מכניס את האצבעות שלו לפה, אפילו אם הזיעה התייבשה זה חיידקים וזו סכנת מוות. כלומר שחז\"ל ידעו מה זה חיידקים הרבה לפני שאומות העולם ידעו. היהודים הם נוטלים ידיים תמיד ומקפידים על כל הוראות חז\"ל יש להם יותר הגיינה מאז ומתמיד. הרי משמעות הדבר שצריך גוף נקי לתפילה גורם לאדם שומר תורה ומצוות להיות נקי מבחינה הגיינית וגם שומר על הבריאות שלו, זה ברור מאד שזה .]משפיע מאד על הבריאות של האדם, כל הרופאים אומרים את זה מאידך גיסא גרף של רעי אינו ראוי לשימוש כלל, הוא לא ראוי לשום דבר, כל ייעודו הוא להגיע לפח האשפה מה שיותר מהר, עצם מציאותו זה מאוס בעיני אנשים. מה שאין כן מוקצה מחמת מיאוס אנשים לא אכפת להם שזה יהיה על השלחן או בבית, עד כדי כך שכשאין לו שום אפשרות אחרת וצריך כלי הוא ישתמש בזה ככלי. ה. מוקצה מחמת מיאוס להלכה והנה ההלכה במוקצה מחמת מיאוס היא שאמנם אין היתר בטלטול שלו מצד המאיסות שלו, אך יש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. רבי שמעון סובר שזה לא מוקצה כלל כיון שהוא ראוי לשימוש. אך רבי יהודה חולק עליו, ודעתו שכיון שאין דרך להשתמש בו זה מוקצה ואם רוצה שלא יהיה מוקצה עליו להחליט מיום שישי שמייעד אותו לשימוש והוא לא יהיה מוקצה. וכבר דיברתי בעבר שבשבת הלכה כרבי שמעון שמותר ואילו ביום טוב הלכה כרבי יהודה שאסור. , (סימן תצה סעיף ד) והשלחן ערוך (פרק א מהלכות יום טוב הלכה יז)כך סוברים הרמב\"ם בין רבי ] - אך לא בכולם[ שבהלכות מוקצה כמעט בכל המחלוקות יהודה לרבי שמעון, ביום טוב פוסקים כרבי יהודה להחמיר ובשבת פוסקים כרבי שמעון להקל. ו. ההבדל בין מוקצה מחמת מיאוס לגרף של רעי למעשה יש דוגמא שמוקצה מחמת מיאוס קל יותר מגרף של רעי. הנה אם יש מבחנות של דם, או כלי חרס משומשים שהדליקו בהם נרות ונמצאים בחצר, ובני הבית אינן רגילים להיות שם וזה לא מפריע להם, בכל זאת מותר לטלטלם אפילו שאינו להשתמש בהם אלא רק להעבירם ממקום למקום מחמת סיבה כל שהיא. הרי אם זה כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. לעומת זאת בגרף של רעי זה יהיה אסור כאמור לעיל. מאידך יש דוגמא להיפך, אם ביום טוב יש על השלחן מוקצה מחמת מיאוס כוס של חרס או מבחנות וכיו\"ב, זה מוקצה מחמת מיאוס ואסור לטלטלו, אך אם היה גרף של רעי היה מותר לטלטלו אפילו ביום טוב. מפני שבגרף של רעי אין הבדל בין שבת ויום טוב, מותר לטלטלו במקום שמפריע לנוכחים שם. מרן השלחן ערוך חוזר על הדין שמוקצה מחמת מיאוס שמותר גם שם עוסק בכלי שהדליקו בו נר שאם הוא של (סעיף ב) בסימן רע\"ט חרס ישן שזה מוקצה מחמת מיאוס שמותר בטלטול, כי הלכה כרבי שמעון. אך לגבי יום טוב פסק שמוקצה אסור בשבת ומותר ביום טוב. וכוונתו נתבארה בסימן תצ\"ח שם המשנה ברורה מסביר כמה דוגמאות, ואחת מהן זה מוקצה מחמת מיאוס שאסור ביום טוב אך בשבת מותר. מאידך, יש מוקצה שיהיה מותר גם ביום טוב כגון גרף של רעי. וכן יש מוקצה שאסור גם בשבת וגם ביום טוב והוא מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, מוקצה מחמת איסור, מוקצה מחמת מצוה, שהמוקצים הללו אין שום הבדל בין שבת ליום טוב. ז. ביאור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון וראשית יש לבאר למה רבי שמעון מתיר ורבי יהודה אוסר, מה יסוד - כיום [ .המחלוקת שלהם. הנה החתם סופר מגדיר את זה יפה מאד יש אנשים שתמיד מדברים 'תחשוב חיובי', 'חשיבה חיובית' וכיו\"ב. זה חשוב מאד לחשוב חיובית. אבל לפני שאתה בא לחשוב חיובי קודם כל שיפסיק לחשוב שלילי. לא להיות אנטי, שכל דבר לא מוצא חן בעיניך, יש 'סור מרע' לא לחשוב שלילי ואחר כך 'ועשה . והנה לגבי מוקצה אומר רבי שמעון מספיק ].טוב' לחשוב חיובי שלא חושב שלילי, 'סור מרע', כלומר הנה המוקצה הזה מחמת מיאוס לא שללתי אותו, אני 'פרווה' לא בעד ולא נגד, אם לא תהיה ברירה אשתמש בו, אבל לא יחדתי אותו במיוחד לשימוש לכן מותר להשתמש לפי רבי שמעון. אולם אם אמר במפורש שאינו מתכוון להשתמש בזה ממילא הקציתי אותו מדעתי לגמרי, ובזה גם רבי שמעון יודה. זו חשיבה שלילית. ואפילו אם חשב בליל שבת שאינו מתכוון להשתמש בו – מחשבה שלילית – ולאחר מכן מתחרט, רשאי, כיון שאין מוקצה לחצי שבת. לעומת זאת רבי יהודה סובר שלא מספיק שלא חשב שלילי, אלא גם צריך לחשוב חיובי, כלומר שבבין השמשות צריך לחשוב בדעתו שהולך להשתמש בכלי הזה. למרות שהוא מאוס. וכיון שחשב חיובי ממילא הוציא אותו מכלל מוקצה. ואם לא חשב חיובי זה סימן שחשב שלילי. לכן זה יהיה מוקצה. את ההסבר הזה כתב החתם סופר בכמה משפטים ואני קצת הרחבתי. ח. מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא אותו רעיון שעומד בבסיס המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון נמצא בעוד שני סוגי מוקצה. ומלבדם יש סוג כללי שלא שייך להם. והוא 'מיגו דאיתצקאי בבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא', שגם בזה יש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. ואם נחשב טוב נראה שזה קשור גם לחשיבה חיובית או אי חשיבה חיובית. שני סוגי המוקצה הנוספים הם, האחד דברתי עליו בשיעור הקודם, והוא מוקצה מחמת חסרון הכנה. למשל דבר שיכול להשתמש בו אבל לא היה ראוי לשימוש בערב שבת או בערב יום טוב, לדוגמא הנה ביום טוב מותר לשחוט, והנה יש לול של תרנגולות שאנשים מגדלים בשביל ביצים. היום זה לא כמו שהיה פעם, פעם היו מגדלים תרנגול נותנים לו לאכול שישה חודשים ויותר עד שנעשה שמן וטוב ואז שוחטים אותו. היום זה לא כך, כיום התרנגולים כולם מתים בקיצור ימים ושנים... פחות מחמישה שבועות וכבר שוחטים אותם, כי אם לא זה לא משתלם להם. היום נותנים להם לאכול כל מיני חומרים וכיו\"ב. הנה כיום אפרוח לאחר חודש הוא כבר תרנגול גדול ושוחטים אותו, לכן יש לזה גם טעם לא כמו שהיה פעם, טעם של פלסטיק, זה לא אותו דבר. אבל האנשים שמגדלים תרנגולים לאכילה, נותנים להם אוכל מהר ושוחטים אותם. עוף שכזה בוודאי אם רוצה לשחוט אותו ביום טוב מותר. אבל יש אנשים שיש להם לולים של תרנגולות המיועדות להטלת ביצים, והנה ביום טוב אין להם עוף בבית או שרוצה לתת לאורחים עוף טרי שנשחט היום, ורוצה לקרוא לשוחט שישחט, זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, כיון שהלא בערב יום טוב התרנגולת היתה מיועדת לגדל ביצים, היא לא היתה מיועדת לשחיטה, והנה ביום טוב שינה דעתו והחליט לשוחטו. כלומר שבערב יום טוב לא היתה לו מחשבה שלילית על התרנגול הזה, אבל מאידך גם לא היתה לו מחשבה חיובית, בדיוק כמו המוקצה מחמת מיאוס שאינו מיועד לשימוש אבל יכול לשנות את דעתו. שלפי רבי שמעון מותר לשחוט אותו אך לפי רבי יהודה אסור. ולהלכה אסור, כי ביום טוב בלי שום ספק הלכה כרבי יהודה שאסור. כך נפסק בשלחן ערוך. והדין הזה כולל תרנגולת לגידול ביצים, או אדם שמגדל כבשים בשביל צמר, וכן מי שמגדל פרות בשביל חלב וכיו\"ב, אם ביום טוב החליט לשחוט אותם אסור, מחמת שהוא מוקצה מחמת חסרון הכנה אליבא דרבי יהודה. ט. טלטול בהמה שמתה בשבת או בשר שהתקלקל בשיעור הקודם הבאנו דוגמא שנוגעת גם לשבת. הנה אם יש פרה שמתה בשבת ורוצה לחתוך את הבשר שלה ולתתו לכלבים. והנה, הבשר הזה גם כן לא היה מוכן מערב שבת או יום טוב, ממילא הוא מוקצה מחמת חסרון הכנה. רבי יהודה סובר שאסור לתתה לכלבים, ורבי שמעון סובר שאינה מוקצה. ולהלכה, בשבת מותר ביום טוב אסור. כמו כן עוד דוגמא יותר פשוטה, אדם שקנה בשר כשר למהדרין והנה הבשר היה מונח מיום שישי באיזה מקום אך בשבת פתאום התחילה שם שמש חזקה, חמסין, לא עבר זמן מה והבשר התקלקל, - סלמונלה, [ נדף ממנו ריח רע, זו סכנת נפשות לאכול בשר כזה , האם מותר לתת את הבשר הזה לכלב? הרי ביום ]חיידקים וכיו\"ב שישי זה היה ראוי גם לאדם ורק ביום שבת הבשר התקלקל ונעשה ראוי רק לבהמה. זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. הוא לא ידע שהבשר יתקלקל אבל זה דבר שקורה הרבה פעמים. אמנם הוא לא הכין את הבשר הזה לכלב זה היה מוכן עבורו, ורק כיון שהתקלקל רוצה להביאו לכלב. לכן לפי רבי שמעון כיון שלא אמר בפירוש שלא יתן את הבשר לכלב אם זה יתקלקל, כיון שיש מציאות כזאת ממילא הבשר אינו מוקצה. לעומת זאת לפי רבי יהודה הבשר הוא מוקצה, כי היה עליו לחשוב מיום שישי ולייעדו לכלבים. להלכה, בשבת מותר לתת את הבשר הזה לכלבים אך ביום טוב אסור. י. לקחת מוצרים מחנות בשבת לצורך השבת או יום טוב יש דוגמא מצויה מאוד. יש חנות של מאכלים שהם מיועדים למכירה, ובשבת אי אפשר למכור. והנה פתאום ביום שבת מישהו שחסרים לו כמה מוצרים והולך לבעל החנות ומבקש ממנו להוציא לו את המאכלים שחסרים לו, קצת פירות, לחם וכיו\"ב. הנה אם זה היה כלים שמיועדים לסחורה, או בגדים וכיו\"ב, זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי בעל החנות מקצה אותם מדעתו, הוא לא יתן אותם לאדם על סמך שיחזירם לו במוצאי שבת – הרי אינו יכול למכור את הכלים הללו. ממילא זה מוקצה חמור ביותר שאין לו שום היתר. אבל בדברי מאכל אין מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שדרך בני אדם שהם נמלכים בדעתם. למשל לא רצה לאכול מאכל מסויים ולאחר מכן התחרט, והחליט שרוצה לאכול את המאכל הזה, הוא משנה את דעתו, זה מותר כיון שדרך בני אדם להימלך וממילא לא הקצה את דעתו מהם, לכן זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל במקומו נכנס סוג של מוקצה אחר, מוקצה מחמת חסרון הכנה, דהיינו שזה לא היה מוכן ביום שישי זה היה מיועד למכירה. נפסק בשלחן ערוך וברמב\"ם שבשבת מותר. שביום טוב אסור. וזה לא (שם) והנה בהלכות יום טוב כותב הרמב\"ם שהרמב\"ם שכח מה כתב בהלכות שבת שהרי בסוף ההלכה שם כותב שבשבת מותר. ההבדל בין שבת ליום טוב, אין ביניהם שום הבדל במציאות, אלא שבשבת הלכה כרבי שמעון להתיר אך ביום טוב הלכה כרבי יהודה לאסור. אם כן אלו שלושה סוגים של מוקצה שהם דומים מאד בטעמים שלהם ובסברות שלהם וגם בדינים שלהם. יא. מוקצה של נולד המוקצה השלישי הוא מוקצה של 'נולד'. בשיעורים קודמים הסברתי שיש שני סוגים של נולד, יש נולד גמור שלא היה בעולם כלל, דבר שנברא בשבת, למשל ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב שהיא מוקצה לכל הדעות גם לפי רבי שמעון, שהרי היתה בלועה בתוך התרנגולת, וכשיצאה לאוויר העולם כשנולדה בשבת, זה נקרא מוקצה של נולד גמור. ויש כל מיני דוגמאות של נולד גמור שהוא אסור בין בשבת בין ביום טוב. אבל יש נולד שאינו גמור, דבר שהיה בעולם אבל השתנה, היה לו שימוש אחד שהוא ראוי לאותו שימוש בשבת אבל השתנה, ואינו ראוי למה שהיה קודם אלא לשימוש אחר. למשל, הדוגמא הרגילה זה שברי כלים. כגון שיש כלי שהוא כלי שמלאכתו להיתר, ונפל ונשבר, והנה בזמנינו שאנשים מיד כשנשבר כלי זורקים אותו לאשפה השברים הללו הופכים להיות מיד מוקצה מחמת גופו לגמרי, אך מותר לטאטא אותם בשבת, אם זה במקום שיכולים להזיק כל מוקצה אפשר לטלטלו כשהוא מזיק, אך גם אם אינם מזיקים השברים הללו אפשר לטלטלם, וכמו שחכמים לא אסרו בגרף של רעי לטלטלו. אבל בזמנם הכלים היו דבר יקר מאד, ואדם יש לו כלי חרס שנשבר אם השברים ראויים לכסות בהם כלים למשל או לדברים אחרים, היו משתמשים בהם. אם כן כאשר השברי כלים ראויים לכסות בהם כלים זה נקרא נולד, כיון שהכלי היה מיועד לאכול או לשתות בו, והנה כעת הוא נשבר, והוא נעשה ראוי לשימוש אחר, כיון שהשתנה השימוש ממילא זה מוקצה של נולד. גם בזה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ולהלכה, בשבת מותר וביום טוב אסור.יב. הלכה למעשה למעשה בזמנינו נחלקו פוסקי הדור מה הדין כיום. הנה יש שני פוסקים גדולים שהתירו גם בימינו את השברי כלים, הם אומרים שההלכה לא משתנה בזה, האחד זה הגאון הרב ניסים קרליץ בספר 'חוט שני' והשני זה הגאון הרב חיים פנחס שיינברג יש ספר אחד שהביא כמה תשובות ממנו ויש לו תשובה מאד מנומקת בה מסביר שזה לא משתנה. והטענה המרכזית שלהם היא, שהיום זה למעשה ראוי לשימוש, כלומר מבחינת עצם הכלי הוא ראוי לשימוש, רק אנשים נעשו מפונקים, והם זורקים את זה כי היום הכל נהיה זול, אבל זה עדיין ראוי לשימוש. למעשה אני כתבתי תשובה ארוכה להוכיח שהם לא צודקים, ובימינו זה יהיה מוקצה גמור, ואם אנשים לא משתמשים בו בכלל זה הופך להיות מוקצה מחמת גופו גם אם נשבר בשבת. ואין מקום לומר בזה גם 'אין מוקצה לחצי שבת' מפני שבשעה שנשבר זה נעשה למוקצה, וודאי שיש מוקצה לחצי שבת. מה שהגמרא אומרת שאין מוקצה לחצי שבת זה דבר שבכניסת השבת היה מוקצה ואחרי שעתיים זה לא נהיה מוקצה, ולאחר מכן שוב המוקצה חזר, שאז אומרים אין מוקצה לחצי שבת, אבל דבר שנהיה מוקצה במהלך השבת הוא בוודאי מוקצה. רואים את זה בגמרא בהרבה מקומות. ויש - תסתכלו בדין של 'מחט [ לי ראיות שמרן השלחן ערוך כך סובר שנשברה', ובחידושי הרשב\"א שם שמשמע כמו הרב שיינברג. אבל תסתכלו ברבי עקיבא איגר שמסביר את השלחן ערוך שהוא חולק ויש לי עוד כעשר ]על הרשב\"א וזו ראיה שאין עליה תשובה ואכמ\"ל ראיות להוכיח שבאמת גם בזמנינו בכלי שנשבר, אם אנשים לא משתמשים הרי זה שברי כלים, אבל כשזה ראוי ואנשים משתמשים הרי שזה יקרא נולד. ולפי רבי שמעון מותר ולכן בשבת מותר, וביום טוב כיון שהלכה כרבי יהודה - אסור. יג. מאוס אף לאחד מבני הבית אם כן אלו הן שלושת הדוגמאות של מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון: נולד, חסרון הכנה ומוקצה מחמת מיאוס. וצריך להתבונן בכל מוקצה ולראות למה הוא שייך, האם זה גרף של רעי או מוקצה מחמת מיאוס. והיסוד המרכזי כאמור הוא שמוקצה מחמת מיאוס זה כלי שראוי, זה לא מוקצה מחמת גופו. וקודם כל אני בודק אם הוא מוקצה מחמת גופו או לא, ולאחר מכן בודק את השאלה של המאיסות. כמו כן דבר מאוס לא צריך שיהיה מאוס בעיני כולם, מספיק שאחד מבני הבית אומר שאינו מסוגל וכבר מותר לטלטלו. הגמרא אומרת למשל לגבי עכבר מת בתוך הבית. יש אנשים שלא אכפת להם, אבל אני חושב שאם יהיה עכבר מת בבית אני לא מסוגל להיות בחדר, לא רק לא לאכול שם, לכן הגמרא אומרת שמותר לתפוס אותו בזנב ולהוציא אותו. כלומר לא רק בכלי אלא אפילו לתפוס את המוקצה בעצמו ביד. העכבר הוא ודאי מוקצה מחמת גופו, מה אפשר להשתמש בעכבר מת?! נכון שהוא ראוי לחתולים אבל זה לא התפקיד שלי לתת להם. בכל זאת מותר לקחתו לאשפה מדין גרף של רעי. יד. הוצאת בעלי חיים ושרצים מתים מהבית מכל האמור יש להסיק לגבי כל מיני בעלי חיים מתים או כל מיני שרצים ג'וקים מתים וכיו\"ב, מותר על פי ההלכה להוציאם החוצה, מפני שאנשים נגעלים מזה. הגמרא אומרת אפילו על קדירה מלוכלכת שגמרו לאכול, וזה דוחה את האנשים שם, כיום בדרך כלל לא מניחים סיר עם האוכל על השלחן אך לפעמים מביאים את הסיר, וכשגומרים לא רוצים שיישאר על השלחן, אז אם צריך להשתמש במקום או מכער את השלחן הרי זה צורך מקומו, אבל אם זה לא מפריע, מלבד מה שזה מאוס, מותר לפנות אותו. אולם לאחר מכן כאשר מניחים אותו במטבח, למשל על השיש, אם אינו רוצה לאכול מהכלי הזה בשבת אסור לטלטלו, וכן הוא על הכלים שאכלו מהם, אי אפשר לומר שזה דוחה שהם נמצאים במטבח, כיון שהרי הוא לא נמצא שם בשבת. אכן אם צריך להיות במטבח כגון להכין אוכל לסעודה שלישית וכיו\"ב, מותר לטלטלם גם שם. כמו כן אם הניחו את הכלים הללו בכיור, ובתוך הכיור זה לא מאוס כל כך שהרי זה המקום בו אמורים להיות, אסור לבוא ולשטוף את הכלים הללו בסתם, הר זה כמו שהכלים נמצאים בחצר. לכן צריך תמיד להפעיל שיקול דעת לפעמים זה יהיה מותר לפעמים זה יהיה אסור. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ענייני חג השבועות טו. שמחת החג בזמן בית המקדש ובזמן הזה יש מצוה לאכול בשר במועדים. זו אמנם מחלוקת השלחן ערוך והרמב\"ם, הרמב\"ם סובר שיש מצוה, ומרן השלחן ערוך כנראה סובר שזו אינה מצוה. מפני שבגמרא איתא: רבי יהודה בן בתירא אומר כתבו בפסוק 'ושמחת בחגך', זו לא ברכה זה מצוה, התורה מצווה עליך להיות שמח ולהשתמש באמצעים שתהיה על ידם שמח. ורבי יהודה בן בתירא חי בזמן בית המקדש, והוא אומר שבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר. יש פסוק \"וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך\", בשר מביא את האדם לידי שמחה. הוא זכה לעלות לרגל, הוא בבית המקדש מקבל פני שכינה, הוא נהיה אדם רוחני ומרגיש קדושה, מקריב קרבן, ואז כשהוא אוכל אין שמח יותר ממנו. אולם בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין. טז. שמחת במועדים בבשר ויין הרמב\"ם בהלכות יום טוב כותב, 'אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין'. והנה מרן הבית יוסף שואל על הרמב\"ם, הרי זה לא כתוב בגמרא, שהרי שם כתוב שבזמן בית המקדש שמחה היא בבשר ובזמן הזה השמחה היא ביין, ומפני מה הרמב\"ם מוסיף שבזמן הזה השמחה היא גם בבשר. ולא מתרץ. למעשה בשלחן ערוך מרן מזכיר את כל העניינים של שמחת החג והוא לא מזכיר אכילת בשר. וכנראה שהוא לשיטתו בבית יוסף שהקשה על הרמב\"ם למה הוסיף בשר. מבאר ] - רבי שלמה לוריא שחי בזמנו של מרן[ לעומת זאת המהרש\"ל שהרמב\"ם צודק, והפירוש בגמרא הוא כך, שבזמן שבית המקדש היה קיים לא צריך יין כיון שאין שמחה אלא בבשר, עצם הדבר שאוכל בשר ונעשה שמח, שהרי הוא אוכל את הבשר בבית המקדש עם כל הרוחניות והעלייה לרגל ממילא נעשה שמח, אבל בזמן הזה אין שמחה אלא ביין, דהיינו לא מספיק לאכול בשר צריך גם לשתות יין. וכמעט כל הפוסקים מסכימים למהרש\"ל. בשו\"ת יחוה דעת יש תשובה בנושא הזה, ומסיק שלא כדעת השלחן ערוך שגם בזמן הזה יש מצוה לאכול בשר בחגים. אך הוא דן שם אם אדם אומר שקשה לו לאכול בשר ורוצה לאכול עוף. דרך אגב, יש אנשים שהם צמחוניים, יש צמחוניים שמבחינתם אינם יכולים לסבול לאכול בשר, זה לא טעים להם, זה מאוס בעיניהם, צמחוני כזה עדיף שלא יאכל בשר, הוא לא צריך להצטער ולסבול. איזה מין שמחה זה כשזה היפך בשבילו משמחה?! כמו להבדיל אדם חולה שלא מסוגל לאכול בשר, אין לו תיאבון וכי נאמר לו שחייב לאכול?! הרי כמו שלהתענות תענית חלום מותר בשבת וביום טוב, אז גם זה ודאי שמותר אם אינו נהנה מזה. אבל אדם רגיל שנהנה אבל אומר שמעדיף עוף האם יוצא בזה ידי חובה? בשו\"ת יחוה דעת משמע שגם בזה יש מצוה, למרות שלא היו שוחטים תרנגולים בבית המקדש. יז. כיום מצוי בשר כשר למהדרין בזול היום יש מצב שברוך ה' כל אחד יכול להשיג בשר עם השגחה מצויינת. ואני רוצה להזכיר לטובה את הגאון הגדול הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל, שכשנתמנה לרב ראשי לישראל בזמנו הוא חשב מה אני עושה לטובת הכלל. והנה קודם לכן, לפני שנתמנה לרב הראשי לא היה כמעט בשר כשר למהדרין שמיובא מחו\"ל, ומי שרצה בשר כשר למהדרין היה צריך לקנות בשר טרי בלבד, והמחירים היו פי שלוש וארבע מבשר אחר. המציאות היתה כזו שאני זוכר כשהייתי אברך צעיר כמעט אף פעם לא קניתי בשר! זה היה מצרך יקר. אני זוכר שכשהייתי ילד היו שנים שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה קונה בשר כלל, מחמת בעיות של כשרות. והוא והגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל היו שכנים, פעם הגרב\"צ בא אליו ואמר לו הלכתי לבית מטבחיים ובדקתי את מה שקורה שם. הם היו בקיאים בהלכות טריפות, בסכינים ובכל מה שרק אפשר. כשהייתי ילד קטן אני זוכר ב'תל ארזה' לא היו קונים עוף קפוא, רק טרי, היו כאלו שהיו הולכים לשוחט עם העוף והיו שהיו קונים עוף שחוט, והיו פותחים אותו בבית ומוציאים את כל מה שבפנים ומולחים אותו. העופות גם כן לא היו כמו היום מפלסטיק... היו נותנים להם לאכול אוכל טוב והם היו מסתובבים וממילא היה מצוי מאד שמוצאים בתוך העוף מחטים, מסמרים, נעצים, ה' ירחם מה שהיו מוצאים בתוך הבטן של התרנגולת או בזפק. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה חוזר מהשיעור בלילה היה משתרך תור ארוך ליד הבית כדי לשאול אותו בעניינים האלו. היום תלכו לרבנים ותשאלו אותם על ענייני טריפות וכיו\"ב הם יאמרו לכם מצטערים מאד אבל אנו לא יודעים! לא למדנו את ההלכות האלו! אבל באותם כדי להיות רב, כל רב שקיבל סמיכה היה חייב לדעת את הדברים האלו. ואאמו\"ר כשהיו באים אליו היה תופס את הקורקבן וכיו\"ב ובודק ורואה. פעם אחת בא אחד עם תרנגול שהיה לו צוואר עקום, על חטא שחטאנו לפניך בצוואר עתק... אאמו\"ר שלח אותי לקצב ואמר לי, תגיד לו שיראה את הצוואר והוא כבר יודע. הקצב היה תלמיד חכם, והוא לקח את העוף ובסבלנות פתח את החוליות שלו אחת אחת ואמר לי, תגיד לאבא שלך שזה כשר, לא נפגם שום דבר, זו עקמומית אבל זה בסדר. וכך היו שואלים את השאלות האלו. אבל בבשר היתה בכלל בעיה, בארץ היתה בעיה של האטליזים. כל אטליז היום לא צריך שיהיה לו הכשר, אם קונים בשר קפוא מסתכלים בשקיות מה כתוב שם ואם יש על זה חותם בתוך חותם, יש הולוגרמה, כשר למהדרין. לפעמים לצערינו מזייפים, אבל זה מאד קשה לזייף היום והרבה פעמים לא משתלם. אבל באופן רגיל זה בסדר. אבל בזמנו זה לא היה כך, מי שעשה את השינוי הזה היו הגאון הרב בקשי דורון ויבדל\"ח הגאון הרב ישראל מאיר לאו, שניהם היו רבנים ראשיים והם פתחו את האפשרות שישחטו בחו\"ל בהשגחות הכי טובות, הרבנות הראשית מאשרת להם את הצוות והוא שייך גם לרבנות וגם לכשרויות הפרטיות והם נוסעים ושוחטים. ואת הצוותים הטובים ביותר הם שולחים, סכינים הכי טובים ושוחטים. וכיום גם אברכים יכולים לקנות בשר חלק בית יוסף. לכן היום שזה הרבה יותר זול בוודאי שכל מי שיכול לעשות שמחת החג בבשר תבוא עליו הברכה. יח. מנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות למעשה יש מנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות ויש כמה טעמים למנהג הזה. אבל זה לא סותר את המצווה לאכול מאכלי בשר. כלומר אם אדם יבוא ויאמר שיכול לאכול מאכלי בשר או מאכלי חלב בוודאי שעדיף שיאכל מאכלי בשר, בשר זה מדינא ואילו מאכלי חלב זה רק מנהג. אבל אפשר לקיים את שתיהם, יש אנשים שמעדיפים בליל שבועות לאכול מאכלי חלב כדי שלא יהיה להם אוכל כבד ויוכלו בקלות ללמוד כל הלילה, לעומת זאת יש אנשים שאומרים שכאשר הם קמים מהשינה בצהרים קשה להם לאכול בשר, ומשכך רוצים לאכול מאכלי חלב בצהרים, ובלילה לאכול בשר. והכל בסדר, העיקר לאכול בשר ביום טוב. יט. חג השבועות שחל בערב שבת השנה שחג השבועות חל ביום שישי צריך להשתדל לא לאכול את הסעודה של היום מאוחר מידי. למרות שזה לא אסור מעיקר ההלכה, ומותר אפילו מאוחר, כיון שזו סעודת יום טוב וזו מצוה, אבל החכם עיניו בראשו, הרי אם יאכל מאוחר יתבטל ממצוות סעודת ליל שבת. לכן רצוי מאד, לא מצד איסור אלא מצד הכדאיות, שכל אחד לא יחסום את עצמו חלילה מלקיים מצוות סעודת שבת, ולהקדים את הסעודה של חג השבועות כמה שיותר מוקדם ביום כדי שנוכל אחר כך לקיים שלוש סעודות שבת."},{"filename":"204.pdf","content":"מה נקרא בשר שאינו| טלטול ירקות שעדיין לא נגמרה כבישתן| הכנת צרכי שבת של מרן זיע\"א| טלטול שמן למאור| טלטול מלח גס נושאי השיעור: גוי שקטף פירות מהעץ בשבת עבור | החזרת תבשיל שאינו מבושל כל צורכו לפלטה בשבת| כבוש כמבושל בשבת| מבושל לעניין איסור בישול בשבת טלטול סבון | טלטול תכשיטים בשבת| שימוש ב'פודרא' בשבת| טלטול נפט, אקונומיקה ומוצרי קוסמטיקה בשבת| טלטול חומרי כביסה בשבת| היהודי טלטול מברשת רכה | סירוק פאה בשבת| טלטול מסרק בשבת| פסיק רישיה ודבר שאינו מתכוון| שימוש ב'מסרק' בשבת| מוצק ומשחת שיניים בשבת טלטול גליל של מפת ניילון לשלחן, נייר כסף או ניילון | פתיחת מכתבים בשבת תוך קריעתו| טלטול נייר טואלט שאינו חתוך בשבת ושימוש בו| בשבת חיתוך צמר גפן ושימוש בו בשבת | שימוש בחוט דנטלי וטלטולו בשבת| נצמד בשבת204 גליוןמיום א' כ\"ב סיון תשפ\"ג פרשת קורח מוצרים נפוצים האסורים בטלטול בשבת (הלכות מוקצה כד) א. טלטול מלח גס בשיעורים הקודמים ביארנו, שכל דבר שהוא ראוי למאכל אדם, אפילו מדוחק, ואפילו שהוא עצמו אין דעתו לאכול אותו, ואפילו אם רוב בני אדם אינם אוכלים אותו, עצם הדבר שהוא מאכל ראוי לאכילה לבני אדם אינו מוקצה. אכן לגבי מאכלים הראויים לבעלי חיים יש בזה פרטי דינים שונים קצת כפי שכבר הסברתי. צריך שיהיו בעלי חיים מצויים ועוד פרטים. אבל לגבי בני אדם זה יותר קל, דבר שראוי למאכל אדם, אינו מוקצה. אכן ישנם מאכלים שאף אחד לא אוכל אותם, זה ראוי אבל אינו מיועד לאכילת בני אדם, יש מאכלים כאלו. דוגמא לדבר, מלח דק הוא מיועד לאכילה, לשים אותו על המאכלים. וכן מלח גס יש כאלו שמשתמשים בו לסלטים וכיו\"ב. והנה יש הלכות שהיום התחילו להישכח אצל הנשים, וזה הלכות מליחה. פעם היו מולחים את הבשר בבית, ולמליחת הבשר היו משתמשים במלח גס. אני זוכר את הימים הללו כשהייתי ילד, שלא היה דבר כזה לקנות עוף או בשר מוכשר, היו קונים בשר באטליז ומכשירים אותו בבית. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שיש אנשים שהם כל כך עמי ארצות, שכאשר שימש ברבנות במצרים ראה שם אשה שקונה בשר טרף אצל הגוי, ואאמו\"ר פנה אליה ואמר לה שזה אסור ושזה לא כשר, אבל האשה בתמימותה אמרה לו, כן, אבל אני מכשירה את זה בבית... עד כדי כך! אבל פעם זה היה מקובל, היו קונים עוף שלם שרק שחטו אותו ומרטו לו את הנוצות, זה לא מצוי אפילו שהמוכר ינקה את העוף, והיו פותחים אותו, ומוציאים ממנו את הכל, משרים אותו במים, ומולחים אותו. כל מה שהיה צריך לעשות היו עושים בבית. ומלח גס בימים ההם היה משמש רק למליחה. בכל זאת המלח גס אינו נעשה מוקצה, למרות שהאשה אומרת שמייחדת את המלח רק למליחה. - רק לא [ כל שכן שבימינו שמשתמשים במלח גס להרבה דברים אחרים , והרבה מהם הם דברים הראויים בשבת.]...למליחה ב. טלטול שמן זית למאור כיום יש מאכלים שאף אחד לא אוכל אותם. למשל שמן זית למאור. אני חקרתי ודרשתי, ובאמת אין סכנה לאכול שמן זית למאור, זה ראוי לאכילה. אלא בגלל שהוא לא עבר חמיצות זה קצת מזיק, וזה גם לא כל כך נעים לאכילה. אבל אם אדם רוצה לאכול את זה אין לו כל כך ממה לחשוש. אמנם כמעט אף אחד לא עושה את זה, מצד עצמו זה לא משובח ולא טוב אבל זה ראוי. ממילא, גם אם הוא ראוי אפילו מדוחק, ממילא אין לזה דין מוקצה. ג. ההכנות לשבת של מרן זיע\"א כמו כן מי שרגיל לעשות חמוצים בבית, לוקחים ירקות וכובשים אותם במלח, בחומץ או בלימון וכיו\"ב. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נר לרגליו דברי שמצוה על כל אחד ואחד להכין צרכי שבת. הגמרא אומרת, (שבת קיט.) חז\"ל רב ספרא מחריך רישא – היה צולה את הראש של דג, רבא מלח שיבוטא – היה מולח את הדג וכו'. ואאמו\"ר היה נכנס לכמה דקות למטבח בכל יום שישי, והיה מכין חמוצים לשבת, הוא היה עושה את זה חריף מאד, לכבוד שבת קודש, זה מה שהוא ידע לעשות. מעבר לזה הראש שלו היה בדברים אחרים. לפעמים היה רק מכניס כמה חתיכות שום לחמוצים האלו כדי לעשות משהו לכבוד שבת. ד. טלטול החמוצים שלא נגמרה כבישתן החמוצים האלו לוקח זמן עד שהם מוכשרים לאכילה. וכשאדם שם חמוצים, והם עדיין לא כבושים לגמרי, הוא שם מלפפונים, חצילים וכיו\"ב, וממתין שיהיו טוב. ולפעמים רוצה להוציא מהם בשבת ולאכול מהם לפני סיום הכבישה, זה כבר ראוי לאכילה, לפעמים אולי זה ראוי מדוחק, וכן אם אינו רוצה לאכול הוא רק רוצה להעביר את הצנצנת של החמוצים למקום הכין אחר, הם אינם נחשבים למוקצה, מפני שהם ראויים לאכילה. ה. מה נקרא בשר מבושל לעניין איסור בישול בשבת אולם צריך לדעת שיש בלקיחת חמוצים מהצנצנת שאלה אחרת. שהנה כאשר הוא פותח את הצנצנת להוציא ממנה חמוצים, וכשהוציא רואה שזה לא נכבש מספיק, ורוצה להחזירו לצנצנת, זו שאלה מאד לא פשוטה, אפילו אם זה ראוי לאכילה. שהנה שלגבי בישול כאשר יש בשר שהוא מבושל , ]! - אני דיברתי על זה כמה פעמים, וצריך להזהיר על זה בכל מקום[ חלקית היום אנשים התרגלו לאכול בשר שמבחוץ הוא מבושל אך בפנים הוא אדום – עדיין לא מבושל. צריך לדעת שאדום בבשר המשמעות היא שהוא לא מבושל. זה לא צבע של בשר מבושל. זו מציאות שכאשר בשר מתבשל כל צורכו הצבע שלו משתנה. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן פעם עשיתי ניסיון, היה לי בשר כזה שמבושל מבחוץ אבל מבפנים הוא אדום, ופרסו אותו לפרוסות, לקחתי חתיכה מהאמצע, והוצאתי בשר מהמקפיא שאינו מבושל כלל, פרסתי אותו, ושמתי עליו קצת מלח וכו' והיה להם אותו טעם! כלומר שזה לא מבושל לגמרי. גם כאשר הבשר נעשה קצת ורוד, והוא עדיין לא נעשה כהה זה גם כן לא מבושל לגמרי. אמנם הוא נחשב שהוא ראוי לאכילה, אבל הרי גם בשר חי ראוי לאכילה, ועדיין יש בו דין בישול. הרי מלפפון הוא ראוי לאכילה ואסור לבשל אותו בשבת. וכן מים קרים הם ראויים לשתייה אבל אסור להרתיח אותם בשבת. כלומר 'ראוי' לגבי מוקצה זה מצב אחד ו'ראוי' לגבי דין בישול בשבת זה לא מספיק, וצריך שיהיה מבושל כל צורכו. מרן השלחן ערוך פוסק וחוזר , שצריך שיהיה מבושל כל (סימן רנג סעיף א, סימן שיח סעיף ד ועוד)על כך כמה פעמים צרכו. אפילו כשמבושל כמאכל בן דורסאי שזה שליש או חצי בישול, עדיין לא נקרא מבושל לגבי שבת. ו. מרן השמיט את דעות החולקים כאשר יש מחלוקת גדולה בראשונים, הרבה פעמים מרן מביא את שתי הדעות, לפעמים הוא מביא סתם ויש אומרים, ולפעמים יש אומרים ויש אומרים. והנה כאן למרות שבראשונים יש הרבה שסוברים שכמאכל בן , ולכן (סימן שיח סעיף ד ד\"ה אפילו)דורסאי נקרא בישול, וכמו שכתב בביאור הלכה הוא רוצה להקל בזה בדין מעשה שבת. דהיינו אם אדם עבר ובישל מאכל המבושל כמאכל בן דורסאי שלא ייאסר באכילה בשבת. אבל לגבי עצם דין בישול מרן לא הזכיר אפילו שיש חולקים. הוא כותב בפשיטות שבישול צריך להיות כל צורכו, וחוזר על כך כמה פעמים. למרות שמרן ראה את ועוד כמה ראשונים (עמ\"ס שבת מ:) והרשב\"א (דף יט ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה תנו רבנן)דברי הר\"ן שסוברים שמאכל בן דורסאי נקרא בישול. רואים שמרן החליט באופן חד משמעי שצריך בישול כל צורכו. ואם זה חצי בישול או אפילו שלושת רבעי, דהיינו שחסר מעט ממש לבישול מושלם הרי זה חשש איסור סקילה, איסור דאורייתא, זה חמור מאד. ז. לפסוק הלכה מתוך שיקול דעת ולא מתוך קלות דעת פעם מסרתי שיעור באיזה מקום, והיה שם רב אחד שקם ואמר לי שהיום בשר שאינו מבושל כל צורכו הוא ראוי, וכולם אוכלים אותו! אמרתי לו, אז מה אם כולם אוכלים?! וכי אם נאמר שכולם אוכלים בשר חי כבר יהיה מותר לבשלו?! חס ושלום! אך הוא המשיך להתווכח. אמרתי לו תזהר, יש פה אנשים ששומעים אותך ואחר כך יאמרו שיש בזה מחלוקת. ובאמת שאין בזה כל מחלוקת! אם בסופו של דבר תשב ותלמד טוב את הנושא, תראה שאין מחלוקת, אלא לדעת מרן זה אסור מן התורה. - מזה התעורר לי כל [ פעם התארחתי אצל יהודי אחד בארצות הברית והנה בשבת בצהריים, הגישו מהבשר הזה, ואני אמרתי לו, ]...השאלה סליחה, הרי אם זה היה מונח על הפלטה מלפני שבת זה לא היה נראה ככה, זה היה נעשה קשה כמו עץ. אלא וודאי חיממתם את זה היום בבוקר על הפלטה. אמרתי לו, הרי זה אסור! זה בשר לא מבושל כל צורכו וזה איסור בישול. בהתחלה הוא התווכח, אבל מהר מאוד הבין שהוא לא צודק, וזה נקרא בישול דאורייתא. אני לא יודע אפילו אם זה נקרא בן דורסאי, ואם זה לא נקרא בן דורסאי זה אסור אפילו בדיעבד. והנה כל אחד בא אומר סברא, זה יפה מאד, אבל לפסוק הלכות צריך שיקול דעת, ואסור שתהיה קלות דעת! מי שמתיר את הבשר הזה שהוא אדום בפנים שידע שזו קלות דעת באיסור דאורייתא! בדברים הכי חמורים! ח. להחזיר חמוצים שלא נכבשו לגמרי למקום כבישתן בשבת אם כן כאמור לעיל אדם שהכין חמוצים הראויים להיאכל כמות שהן חיים, וכשכובש אותם רוצה שיהיו כבושים לגמרי. והנה באמצע הוציא כמה אחדים ורואה שלא נכבשו לגמרי. האם מותר להחזירם לצנצנת בשבת. יש מחלוקת גדולה באחרונים, שהנה דין 'כבוש כמבושל' בשבת אסור לכל הדעות. אך יש לדון אם כבוש כמבושל בשבת אסור מן התורה או מדרבנן. שהנה הרמב\"ם עוסק בעניין כבוש כמבושל בשבת בפרק כ\"ב מהלכות שבת, ובפרק הזה כל הנושאים המוזכרים שם הם דינים דרבנן, הרמב\"ם (הלכה בעצמו כותב את זה. אם כן משמע שזה דרבנן. והנה לשון הרמב\"ם היא, שאסור למלוח מפני שנראה ככובש, והכובש אסור מפני שהוא י) כמבשל, ומשמע שהמליחה אסורה משום כבישה, והכבישה אסורה משום בישול, אם כן למה זה לא גזירה לגזירה. באמת בספר כריתי ופליתי – לרבי יהונתן אייבשיץ על יורה דעה – כותב בדעת הרמב\"ם שכבישה אסורה מן התורה. וכיון שהרמב\"ם שם עוסק בדיני מליחה ממילא הוא מזכיר את הכבישה. ובאמת מליחה היא מדרבנן, אבל הכבישה היא דאורייתא. אך יש חולקים עליו וסוברים שהכבישה אסורה מדרבנן. זו מחלוקת גדולה בפוסקים. והנה גם אם איסורו הוא מדרבנן, הרי בישול אחר בישול בכמאכל בן דורסאי יכול להיות שגם בדרבנן זה אסור. אכן אם הוא הניח את הבשר הזה בשבת אחר הצהריים, ועד מוצאי שבת לא הספיק להתבשל הרבה, השאלה היא אם מחשבים את החלק הזה שהתבשל באיכות ולא בכמות, יש הרבה מקום לדון בזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מדבר מזה בקיצור נמרץ ואכמ\"ל. בכל אופן, אם זה לא כבוש לגמרי או מבושל (סימן שיח)בלויית חן לגמרי, צריך מאד להיזהר אפילו בתוספת קטנה בבישול או בכבישה שאסור. ט. תוספת בישול מועטה בדבר המבושל חצי בישול יש דיון באחרונים לגבי אם מחמם דבר שהיה מבושל חצי בישול, ובכך התווסף בישול מועט, אמנם גם בהתחלה זה כבר היה ראוי לאכילה מדוחק, אבל כעת לאחר החימום זה ראוי יותר, נוסף מעט מאוד אחוזים של בישול, האם עבר על איסור דאורייתא. שהרי אם לא היה מבושל לגמרי ובישלו (פרק רק חצי בישול, לכל הדעות זה איסור בישול דאורייתא. וגם הרמב\"ם שסובר שיש בישול אחר בישול היינו כל זמן שלא נתבשל ט מהלכות שבת הלכה ג) כל צרכו, אך כאשר בישל דבר עד חצי בישול זה איסור דאורייתא. דהיינו לדעת הרמב\"ם יש שתי דרגות בבישול: עד חצי בישול, ומחציו עד הסוף. למעשה המשנה ברורה (בביאור הלכה שם) פוסק להלכה שעבר על איסור דאורייתא. ומי שיעיין בדברי הראשונים האחרונים, וכולם מלבד הט\"ז סוברים שהוא איסור דאורייתא. אכן אם הבישול היה רק באופן שהניח את הבשר כאשר אינו מבושל כלל והתבשל באחוזים מועטים ממש יהיה לזה דין של חצי שיעור, כיון שעדיין לא הגיע לשיעור של מאכל בן דורסאי זה לא יהיה אסור מהתורה. אולם לאחר שהבשר הגיע לחצי בישולו, הרי הרבה מהאנשים אוכלים את זה. ואם זה נתבשל מעט יותר הרי יש יותר אנשים שיאכלו את זה. היום כל אחד מבקש שהבשר יהיה מבושל ברמה מסויימת. כל אחד והטעם שלו. אם כן כל תוספת בישול יש מצב שליותר אנשים זה נחשב בעיניהם למבושל. י. הט\"ז עצמו מסכים לכל הפוסקים והנה בשלחן ערוך של בעל התניא יש דבר מאד מעניין, הוא מביא את הט\"ז אך לא מזכיר את שמו, והוא מסביר את הדברים. ולפי דבריו יוצא שגם הט\"ז בעצמו מודה לזה, וממילא אין מחלוקת כלל, אלא לכל הדעות זה אסור. כלומר שהשאלה היא האם כל הפוסקים כותבים כך, או רק כמעט כל הפוסקים... אבל ודאי שזה אסור, וצריך להיזהר בזה מאד. בכלל בדומה לכך יש שאלה, כאשר אדם זרע בשבת, ובזריעה עד שזה נקלט בקרקע זה לוקח זמן, וודאי שבשבת זה עדיין לא נקלט. עכשיו מה יהיה הדין אם הוא יוציא את הזרע מהקרקע ביום ראשון לפני שנקלט בקרקע, האם הוא תיקן את האיסור שעשה או לא. כמו כן אדם יניח סיר כדי לבשל אוכל חמש דקות לפני השקיעה ביום שבת, וממילא הבישול האמיתי התבצע לאחר השבת. האם הולכים לאחר המעשה או התוצאה. יש בזה הרבה דיון בפוסקים ואכמ\"ל. יא. טלטול פירות שנקטפו בשבת איתא, לגבי אדם שיש לו עץ של פירות (ב:)בגמרא בתחילת מסכת ביצה בחצרו, וב\"ה יש לו פירות, ובשבת הם היו מחוברים ונשרו, הפירות האלו הם מוקצה, כיון שהיו מחוברים בכניסת השבת. והנה גוי שעשה מלאכה בשבת לעצמו, מותר ליהודי ליהנות ממנה. אבל גוי שקטף פירות בשבת לעצמו, אסור לו לאכול מהפירות הללו, זה מוקצה יש שם דיון רחב בפוסקים (סימן שכה סעיף ו).בשבת. כך פסק מרן השלחן ערוך בנושא הזה, אולי לאסור גם דברי מאכל שהגוי עשה לעצמו. כלומר כיון שבבין השמשות הפירות היו מחוברים, הרי שמבחינתנו זה היה מוקצה, וגם אם הגוי תלש אותם זה נאסר. בדומה לכך הוא חולה מסוכן שעל פי הוראת הרופא יש לקטוף לו מיד פירות טריים, וקטפו לו פירות בשבת, ונשאר מהפירות הללו, אסור למי שאינו חולה לאכול מהפירות הללו, מפני שבערב שבת הם היו מוקצה שהרי היו על העץ בערב שבת בבין השמשות. והנה יש שאלה מאד מעניינת שדנים בה הפוסקים, לגבי פירות כאלו שנקטפו בשבת. הנה פרי שגדל על העץ הוא מתחיל בקטן והוא מתפתח וגדל. תהליך הגדילה הוא משתנה בכל פרי ופרי, אבל אם למשל מליל שבת עד שבת בבוקר, יש שתים עשרה שעות, והתווסף בו טיפה שלא היתה קודם, יש אומרים שזה נקרא נולד. ונחלקו בזה ר' יהודה ור' שמעון. אבל בנולד גמור שלא היה בכלל בעולם, גם ר' שמעון מודה. או שמא כאשר הפרי גדל בשבת בחמש אחוז, הרי שהחמש אחוז הללו לא היו בכלל בעולם, הם נוצרו בשבת. ממילא האם החמש אחוז הללו הם בטלים לגבי שאר הפרי שהיה קיים. כמו כן יש לדון האם בכלל יש דבר כזה נולד בכמות כזו קטנה, זה מחלוקת גדולה. וכתבתי על זה בהלכה ברורה בסימן שי\"ח בדיני מעשה שבת לגבי מי שקטף עבור חולה, האם יש בזה חשש נולד. יש אומרים שזה נקרא , שפוסק שאין דין נולד בשבת (סימן שכב) נולד גמור, וגם מרן השלחן ערוך בנולד גמור הוא מודה, כמו ביצה שנולדה בשבת שהיא אסורה בטלטול. למסקנת הדברים, פירות שנשרו מהאילן או גוי שהביא פירות שקטף אותם בשבת עבור היהודי. אין בעיה של תרומות ומעשרות כי זה גדל בקרקע של גוי, אף על פי כן אבור ליהודי לאכול מהפירות הללו, וצריך לומר לו שיניח עבורו את הפירות הללו באיזה מקום כיון שהם גם אסורים בטלטול, מפני שהם נקטפו בשבת. יב. טלטול אבקת כביסה, מרכך וכיו\"ב לגבי חומרי ניקוי יש לשים לב, כיון שחלק מהם מותרים בטלטול, וחלק אסורים. הנה אבקת כביסה, אני לא מכיר מי שמשתמש באבקת כביסה לצורך שהוא מותר בשבת. הרי הוא יעודה הוא לכביסה, וכביסה בשבת היא איסור דאורייתא, מלאכת 'מלבן'. וכן הוא נוזל כביסה, מרכך כביסה וכיו\"ב. כל הדברים הקשורים לכביסה, נחשבים מוקצה מחמת גופו. הם לא כלי. וגם אם הם נמצאים בתוך כלי הכלי הופך להיות בסיס לדבר האסור, ממילא זה מוקצה מחמת גופו ואסור בטלטול. אכן כאשר זה נמצא במקום שמפריע לעבור, מותר לטלטל את זה עם הרגל. אבל לא טלטול ממש. וצריך לדעת, שכל דבר שאי אפשר להשתמש בו בשבת מחמת האיסור, יש מקום לדון אם הוא נקרא מוקצה מחמת איסור או מוקצה מחמת גופו. ויתכן מאד לומר שזה שניהם גם יחד, אבל ודאי שזה אסור בטלטול. יג. טלטול נפט בשבת פעם היו משתמשים בנפט כדי להוריד לכלוך, לא רק מהבגדים אלא גם - [ מהגוף. אני זוכר שלפני הרבה שנים, כשהייתי בחור צעיר, הלכתי לים , היה ]ברוך ה' אני הרבה שנים לא הלכתי לים, בשביל מה ללכת?! לא טוב בים מלא זפת, והיה שם נפט כדי לשים על הגוף כדי להוריד את הזפת. אכן כאשר משתמשים בו כד להוריד לכלוך מהבגדים זה אסור, זו מלאכת מלבן, וממילא הנפט יהיה מוקצה. אבל אם משתמשים בזה לדבר היתר יהיה מותר. כיום אני לא חושב שיש מי שמשתמש בנפט לדבר שמותר בשבת, אני לא מכיר דבר כזה. היום כמעט ואין לאנשים נפט בבית, זה כמעט מוצר שלא קיים רק אצל הערבים. לכן כיום נפט הוא מוקצה. יד. טלטול אקונומיקה בשבת הוא הדין אקונומיקה, שיש כאלו שמשתמשים באקונומיקה לשטוף את הריצפה. אך כיום פחות ופחות אנשים משתמשים באקונומיקה. אשר על כן אם זה נמצא במקום שיש חשש שילד ישתמש בזה, עלולים להינזק מזה, הוא מותר בטלטול. אבל בסתם אקונומיקה היא מוקצה ואסורה בטלטול - לאחר השיעור אמר כמוהר\"ר שליט\"א שמי שרגיל להשתמש [ .בשבת באקונומיקה בשבת לדברים של היתר אכן זה לא מוקצה, אך בדרך כלל .]אין משתמשים בזה בשבת טו. טלטול מוצרי קוסמטיקה בשבת לגבי טלטול מוצרי קוסמטיקה, כגון 'אודם' וכיו\"ב שנשים שמות על פניהן או על הציפורניים, אלו דברים שהם וודאי אסורים. הרי אסור להשתמש בהם בשבת. ממילא הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם בשבת. אכן לגבי 'פודרה', הנה לאשה קשה מאד לא להתאפר בכלל בשבת, ולשים 'אודם' וכיו\"ב אסור בשבת, אין פתח קטן אפילו של היתר, אך 'פודרה' שעשויה מאבקה, יש אבקה שיש בה שמנונית אך יש אבקה שהיא יבשה לגמרי. וכל פודרה האבקה שלה יבשה, לכאורה. אבל זה לא נכון, כי הן מורחות אותו על הפנים, ומהדקות את זה חזק, כלומר יש בזה טיפה שמנונית כדי שיהיה אפשר למרוח את זה. וצריך לדעת שיש הרבה ראשונים שסוברים שזה איסור דאורייתא, ונחלקו איזו מלאכה יש כאן: איסור צובע, או איסור ממרח, או איסור כותב. אבל רוב הראשונים סוברים שזו מלאכה גמורה מהתורה. אשר על כן על כל אחד להזהיר את אשתו, יש יצר הרע להתקשט, למה לא?! שתתקשט, אבל לא בשבת, שתעשה את זה לפני השבת. ואם היה מצב שהיתה צריכה לטבול וממילא צריכה להוריד את כל האיפור, באותה שבת אין ברירה ועליה להישאר בלי איפור. אלא אם כן אם יש פודרה שהיא יבשה לגמרי, באופן שמחמת הזיעה שיש על הפנים זה נשאר, כביכול הזיעה גורמת שהפודרה לא תיפול זה מותר. כי בסך הכל אם זה יבש לגמרי זה לא מחזיק מעמד, אין לזה קיום ממש, וממילא זה לא ממרח ולא כותב. אבל ברגע שיש בזה טיפה שמנונית וזה מתהדק על הפנים, יש בזה חשש ספק איסור דאורייתא. לפי זה יוצא שפודרה יבשה לגמרי, כיון שמותרת בשימוש ממילא מותרת גם בטלטול, אבל כל שאר מוצרי הקוסמטיקה למיניהם אסורים לגמרי בטלטול.בעזרת ה' בשבועות הרובים יצא 'הלכה ברורה' חלק כ', ושם בסימן ש\"ג אני מדבר על כל הנושאים של איפור בשבת. אני מסביר את כל הדברים וכל המקורות, ושזה איסור חמור, אני מסביר את הכל ב\"ה, בעזרת ה' בקרוב כל אחד יוכל לראות את כל ההלכות האלה. טז. טלטול תכשיטים בשבת הנה בימינו נהגו הנשים להקל ללבוש תכשיטים בשבת, למרות שכבר דיברתי על זה לפני כשנתיים שזה דבר קצת בעייתי. אבל נהגו להקל. לכן ממילא בלאו הכי אם נהגו להקל אז אין בעיה של מוקצה. יז. טלטול סבון קשיח בשבת הנה יש מחלוקת גדולה אם מותר להשתמש בסבון מוצק. בסבון נוזלי וודאי שם (ח\"ד חאו\"ח סימן כז אות ה)שמותר. ודעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר הוא מאריך בזה ומביא הרבה ראיות חד משמעיות שאפילו סבון מוצק מותר להשתמש בו בשבת. ממילא מה שכתבו באיזה ספרים שסבון הוא מוקצה, זה לשיטתם שסוברים שאסור להשתמש בו. אבל מכיוון שאנחנו שומעים בקול אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא הזה שקובע חד משמעית שמותר להשתמש בסבון בשבת, ממילא אין שום חשש מוקצה בסבון. יח. טלטול משחת שיניים בשבת הוא הדין לגבי משחת שיניים, שאין בה משום ממרח ומותר להשתמש בה. וכך היא דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (ביביע אומר שם). אבל צריך להיזהר, שאם יש חשש שירד בצחצוח אפילו טיפת דם זה אסור. זה תלוי באנשים. ואם חושש שירד דם שייקח את המשחה עם האצבע וימרח את זה, ואין בזה משום ממרח. ממילא זה גם לא מוקצה בשבת. יט. שימוש במסרק וטילטולו בשבת הנה אסור להשתמש במסרק בשבת, המסרק משיר שיער. ואפילו אם ה'שיניים' של המסרק הם רחוקות מעט אחת מהשניה לא יתכן שלא ישיר שיער. זה נושא בפני עצמו האיסור להשתמש במסרק. יש בזה את הסוגיא בנזיר ואכמ\"ל. אבל להסתרק אסור, זה פסיק רישא דניחא ליה, ואמנם אולי זה לא, אני כתבתי להוכיח בכל מיני ראיות שזה לא פסיק רישא אלא זה דבר המתכוון. משמעות העניין הוא, שהנה יש דבר שאינו מתכוון לעשות, למשל אם גורר מטה כבידה במקום שיש עפר, שאינו מתכוון לעשות חריץ, אבל בוודאי שיהיה חריץ. אך הכוונה היא רק לגרור את המטה. וודאי שזה יהיה פסיק רישיה ואסור מן התורה. מצד שני, יש מצב שלוקח את המטה הזאת בשביל לעשות חריץ, זה הבדל עצום, כיון שבכך הוא עושה מלאכה של ממש. דהיינו בפסיק רישא זה שאינו מתכוון אבל בוודאי המלאכה תהיה. ויש דבר המתכוון, שזו מלאכה ממש. ממילא בשערות יש מקום לדון, לא אם זה 'פסיק רישיה' שזה ישיר שיער, שהרי זה וודאי ישיר שער, אלא האם זה לא נקרא דבר המתכוון? כיון שהוא רוצה להוריד את השיער. עד כדי כך. ובעזרת ה' בכרך כ' ב'הלכה ברורה' שייצא בקרוב יש שם דיון בנושאים הללו. על כל פנים מסרק הוא יהיה מוקצה מחמת כלי שמלאכתו לאיסור, זה לא מוקצה מחמת גופו כמו כל הדברים שהזכרנו קודם מוצרי קוסמטיקה וכיו\"ב, כי שם אין להם שום שימוש, ולא רק שאין להם שימוש הם לא כלי, וכדי שיהיה מוקצה מחמת גופו צריך שלא יהיה כלי. אבל המסרק הוא בלי שום ספק כלי, אלא שהוא כלי שאין לו שום שימוש. ויש מחלוקת הרשב\"א ובעל המאוראם מותר לטלטלו לצורך מקומו. כלומר כאשר הוא מונח במקום שצריך לשבת בו וכיו\"ב. הרשב\"א מתיר, ובעל המאור אומר שאין לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור וממילא הוא אסור בטלטול. וכמעט כל הראשונים סוברים כדעת הרשב\"א שמותר. ממילא מותר לטלטל מסרק לצורך מקומו, אבל להשתמש בו אסור. כ. טלטול מסרק המיועד לסירוק פאה הנה לצערינו יש נשים נשואות שלובשות פאה, ויש גם רווקות שלובשות פאה, לרווקות מותר ללבוש פאה, והן צריכות לסרק את הפאה, האם מותר לסרקה בשבת. כתבתי על כך בהלכה ברורה שיצא לאור בקרוב, שמותר לסרק. בלי קשר לשאלה אם מותר ללבוש פאה או לא. אבל לסרק פאה מותר בשבת. לא ללבוש פאה אבל לסרק אפשר. אשה גם יכולה לסרק את הפאה וללבוש עליה כובע ואז אין כל חשש בלבישת הפאה. כלומר שהדיון הוא למה המסרק משמש, הולכים אחרי עיקר ורוב תשמישו, בדרך כלל מסרק בכל בית נועד לשיער ולא לפאה, אבל אם זה יהיה מיועד רק לפאה, או אפילו אם מיועד גם לשיער וגם לפאה, הרי שהוא כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור ודינו כדין כלי שמלאכתו להיתר, ומותר יהיה לטלטלו. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כא. טלטול מברשת רכה שמשמשת גם לבגדים יש מברשות שיש להם שערות דקות ורכות שמותר להעביר אותם בעדינות על השיער. והיא גם משמשת לבגדים. והנה כאשר יש אבק על הבגד האם מותר להעביר מברשת לנקות את האבק? כתבתי על כך בהלכה ברורה חלק י\"ט (תחילת סימן שב) שמותר. אמנם יש אומרים שמשום 'עובדין דחול' צריך לייחד מברשת לשבת, אבל ודאי שזה לא מעכב, וזה לא הופך את המברשת לכלי שמלאכתו לאיסור, ולכן היא כלי שמלאכתו להיתר, כיון שיש לה שימוש היתר בשבת. כב. חיתוך נייר טואלט בשבת הנה כל יהודי ירא שמים מקפיד שיהיה לו נייר טואלט חתוך או ניירות טישו לשבת. שכיון שזה חתוך ונפרד מותר לכל הדעות להשתמש בזה בשבת. והנה אם אירע שאדם שכח להכין נייר טואלט חתוך, יש מחלוקת האם יכול להשתמש בגליל של נייר טואלט ולחתוך אותו בשבת. יש אומרים שאין שום דרך להתיר, מחמירים בזה לגמרי. אבל רוב פוסקי הדור ובכללם פוסקים שמותר לחתוך (שו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ר סימן קח אות קפה) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל משום כבוד הבריות. והשאלה היא אם הקריעה הזו היא איסור דאורייתא, ואסור לחתוך, או שמא היא דרבנן שאז אפשר להקל משום כבוד הבריות. ובחזון עובדיה מוכיח שלחתוך נייר הוא איסור דרבנן. כג. פתיחת מכתבים וקריעתם בשבת (סימן דרך אגב אני כתבתי, וזה יצא בעז\"ה בקרוב בספר 'הלכה ברורה' חלק כ' בנושא של מכתב שהגיע בשבת, אם מותר לקרוע את הנייר כדי לקרוא שז) את המכתב. האם מותר על ידי גוי. והשאלה היא אם האיסור הוא דאורייתא, ויש בזה שבע שיטות בפוסקים. ואני כתבתי בעניין הזה ממש כמה חודשים לפני פטירתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. כחודשיים או שלשה לפני שהוא נפטר. ואז הוא היה מוסר בכל בוקר בסוף התפילה דבר הלכה קצר. ויום אחד הוא דיבר באריכות על הנושא הזה של פתיחת מכתב. לאחר שסיים לדבר ניגשתי אליו ואמרתי לו שיש בזה ביאור הלכה ועוד כמה פרטים ושיטות שהוא לא הזכיר. ואמרתי לו שיש חזון איש מאד מעניין בנושא הזה, בסימן ש\"מ שזה סימן קשה מאד. הראיתי לו את הביאור הלכה ואת החזון איש, ישבתי איתו בבית בכובד ראש והוא הסתכל בכל זה. לאחר מכן הוא שאל אותי אם כתבתי על זה אמרתי לו שכן, והוא ביקש לראות את מה שכתבתי. הבאתי לו את זה הביתה, הוא ישב יחד איתי והוא עבר על מה שכתבתי בעניין הזה כי הוא רצה לכתוב עליו. ואכן הוא כתב על זה בחזון עובדיה על שבת בחלק האחרון שיצא. כולם בטח שמו לב שהכתב יד שלו בחדשים האחרונים לחייו – בגלל שהיו לו בעיות של כאבי גב וכבר לא היה יכול לשבת זקוף – לא היה יפה כמו שהיה כותב קודם. והוא ישב וכתב את הדברים וחלק מהדברים לפי מה שדיברנו בינינו. הוא הביא את החזון איש, וכתב כמה דברים מאד מעניינים בנושא הזה. הוא היה מאד שמח שהוא נכנס לעומק הנושא של קריעה בשבת. ודרך אגב, לגבי מכתב אני אמרתי לו את נקודה והוא מאד שמח עליה, והיא, שפעם היו שולחים מכתבים באופן שהיו לוקחים את הנייר ומדביקים אותו וככה היה המכתב, ואילו היום מכניסים את הדף לתוך מעטפה, ואת המעטפה קורעים, ומיד לאחר מכן זורקים אותה. אז זה צד נוסף להקל לפתוח מכתב שהגיע בשבת על ידי גוי וכיו\"ב. כד. גלילי נייר טואלט אינן מוקצה ממילא זה מחזק גם את הפסק של נייר טואלט. שכיון שזה הולך בסופו של דבר לזריקה, לכן פוסקים להלכה שאם אדם אין לו נייר טואלט חתוך בשבת יכול לקחת גליל של נייר טואלט ויחתוך אותו בשינוי. כגון באצבעות הקטנות של היד או במרפק וכיו\"ב. שאז יש מקום לומר שזה שבות דשבות, במקום כבוד הבריות וודאי שאפשר יהיה להקל. לפי זה יש להסיק, שגלילי נייר טואלט אינן מוקצה בשבת. מפני שיש בהן שימוש. למרות שהוא שימוש בדוחק, כשאין לו וכיו\"ב, אך עצם הדבר שיש אפשרות לבני אדם להשתמש בו, ממילא אינו מוקצה. כה. טלטול גליל ניילון לשלחן כיום יש שקונים מפות ניילון לשלחן כשהן חתוכות ומוכנות, אולם יש שקונים גלילים ארוכים וקודם השבת מודדים וחותכים לפי הצורך. והנה אם לא חתכו את הגליל לפני שבת, הרי לחתוך בשבת בוודאי שאסור. אין שום סיבה להתיר לחתוך את זה בשבת. כשהוא חותך את הגליל ניילון הוא עושה כלי. זה לא כמו הנייר שהוא מיועד מיד לזריקה, ואינו כלי, הוא נייר שאינו ראוי כמעט לכלום חוץ מלקנח בו, ומיד אחרי זה זורקים אותו והוא נמאס. לפי האמור, גליל ניילון של שלחן הוא מוקצה ואסור בטלטול בשבת. כו. טלטול נייר כסף בשבת כמו כן יש לומר לגבי נייר אלומניום - נייר כסף, שרוצה לקחת ולחתוך כדי לעטוף איזה מאכל על הפלטה וכיו\"ב, שאסור לחתוך את זה בשבת. היום יש ברוך ה' או שחותכים לפני השבת או שיש חתוך. ואם זה חתוך מקודם השבת מותר להשתמש בו. וכן ניילון נצמד, שהוא בא בגליל, גם אסור לחתוך אותו בשבת, הרי הוא נעשה ממש כלי. אם כן כל הדברים האלה: גליל של ניילון נצמד, גליל של מפת ניילון, גליל של נייר כסף וכיו\"ב, אסורים בטלטול בשבת. כז. שימוש בחוט דנטלי יש שמשתמשים בחוט דנטלי, שהוא חוט שמכניסים אותו בין השיניים. וראשית כל להשתמש בזה בשבת צריך להיזהר מאד, כי לפעמים מכניסים את זה בין השיניים, והן קרובות, ודוחפים ועלול לרדת דם. וזה איסור גמור להשתמש בזה בשבת. אבל אם אני שלא יורד דם מותר להשתמש בזה בשבת. אם אני חותך את זה מראש ביום ששי ודאי מותר להשתמש בזה בשבת. והנה אם לא חתך את החוט הדנטלי לפני השבת, האם מותר להשתמש - כמובן אם הוא לבד בבית, [ בו בשבת, כגון באופן שלא חותך את החוט , הרי בוודאי שמותר, כלומר ]...שלא יבוא מישהו אחר וישתמש בזה גם הוא שהחוט דנטלי הזה יש לו שימוש של היתר בשבת. ממילא מותר לטלטלו. כח. טלטול צמר גפן בשבת היום ברוך ה' כבר יש צמר גפן שבא בחתיכות קטנות, וניתן לקחת חתיכה קטנה בשבת וזה בסדר. אולם יש חבילות של חתיכה אחת, וצריך לתלוש ממנה, האם יש בזה איסור או לא. בחזון עובדיה מאריך לדון שמותר לחתוך צמר גפן בשבת. ממילא יש לומר שצמר גפן אינו מוקצה בשבת. כמובן צריך להשתמש בו שימוש של היתר ולא של איסור, ואם למשל יורד דם וצריכים להניח צמר גפן על הדם אפשר להשתמש בצמר גפן בשבת. היום אמר לי הבן שלי הרב אלחנן שליט\"א, שיש עוד נקודה בצמר גפן, שיכול להשתמש בו כמו בחוט הדנטלי שאפשר להשתמש בלי לחתוך. כגון שיש חבילה של צמר גפן, עצם הדבר שיכול להשתמש בלי לחתוך את הצמר גפן, הוא יכול להשאיר את זה בתוך החבילה ולא לחתוך עד מוצאי שבת ולהשתמש בחתיכה מסויימת בחלק ממנו, ממילא זה יהיה כמו חוט דנטלי. ואינו בכלל מוקצה בשבת."},{"filename":"205.pdf","content":"| ביטול כלי מהיכנו| מוקצה מחמת גופו ומוקצה מחמת חסרון כיס שייחד אותם לשימוש בשבת| בעלי חיים הם המוקצה החמור ביותר נושאי השיעור: דחיפת בעלי חיים בשבת | צער בעלי חיים וצער בני אדם| ביטול כלי מהיכנו במקום צער בעלי חיים| בסיס לדבר האסור| הנחת כלי לאיסוף מי המזגן משיכת בעלי | פתיחת הדלת כאשר מחמתה יכבו הנרות| פסיק רישיה אסור מן התורה| טעם האיסור לדדות תרנגול בשבת| נגיעה במוקצה בשבת| ההבדל להלכה בין דחיפת בעלי חיים למשיכתם| חיים ברשות הרבים או במקום שאין בו עירוב205 גליוןמיום א' כ\"ט סיון תשפ\"ג פרשת חוקת הלכות טלטול בעלי חיים בשבת (הלכות מוקצה כה) א. בעלי חיים הם המוקצה החמור ביותר היום נעסוק בעניין טלטול בעלי חיים. 'בעל חי' זה כל יצור שהוא לא אדם. כלבים, חתולים, פרות, עיזים, כבשים, אוגרים, שפנים, ארנבות, צב, תוכים, דגים באקווריום וכיו\"ב. חכמים אסרו לטלטל בעלי חיים בשבת. - כל פעם אנחנו מגלים יותר [ הם נחשבים למוקצה. ואפשר לומר , שאין מוקצה יותר חמור מבעלי חיים. הטעם לכך, שהנה לפי ]...דברים מה שהראשונים כותבים בפירוש שמכיוון שאינם ראויים לשום שימוש, שהרי אינו יכול לעשות בהם שום שימוש, לפי זה מסתבר שהם נחשבים למוקצה מחמת גופו. כמו אבנים או עפר או כל הדברים שדיברנו עליהם בשיעורים הקודמים שאין להם שום שימוש, שהם מוקצה מחמת גופו. ב. בעלי חיים אינם כלי יש דיון בפוסקים האם שייך לומר שבעלי חיים יקראו כלי, לגבי כמה נושאים. ויש ראיות לכאן ולכאן. למסקנא הראשונים כותבים בפירוש שהם אינם כלי וממילא הם מוקצים לגמרי. ואסור לטלטלם גם לצורך גופו או מקומו. כגון אם יש לאדם בעל חי כלשהו, כבשה, תרנגולת, כלב וכיו\"ב והוא יושב על כסאו, מותר לדבר אליו שיקום וכיו\"ב, אבל אסור להרים אותו. אכן יש דרכים שיהיה מותר בהן, וכן יש בעלי חיים מסויימים שמותר בהן, וכפי שיבואר להלן. אבל טלטול ממש בדרך כלל אסור. ג. לייחד מוקצה לשימוש בשבת כמו כן הגמרא אומרת כמה פעמים שאין משתמשים בבעלי חיים. דהיינו שנינו, אסור לרכב על גבי (לו:)שאי אפשר להשתמש. במשנה במסכת ביצה בהמה. דהיינו שחז\"ל אסרו שמא יקטוף. וכמו כן אסור להישען על הבהמה, וכל שימוש אסור בה. אם כן כיון שאין לה שום שימוש הרי שהיא מוקצה מחמת גופו. והטעם שבעלי חיים הם מוקצה גרוע ביותר, מפני שבמוקצה מחמת גופו אם רוצה בערב שבת שלא יהיו מוקצה, יכול לייחד אותה לשימוש וממילא אינה מוקצה. דוגמא לדבר, אבן שהיא מוקצה מחמת גופו, - לא חלילה לזרוק [ אם רוצה להשתמש בה בשבת כדי לשבור איתה אגוזים אם מייחד אותה ביום שישי לצורך כך הרי שהיא מותרת ]...על המכוניות בטלטול. דוגמא נוספת לזה, הנה בזמנם לא היה פלטה או גז או חשמל, לא היו כלל אמצעי בישול כמו שיש היום. וכדי שהאוכל יישאר חם עד הבוקר היו להם כל מיני אמצעים, כגון כירה שגם לאחר שהגחלים הנמצאים בה היו כבים עדיין היתה נשארת חמה מאד. וכן יש 'מוליאר' ועוד. אחת הדרכים לשמור על האוכל שיישאר חם היתה באופן שהיו לוקחים אבנים ועוטפים בהם את הקדירה. כגון אבנים קטנות, 'חצץ', והיו מכסים ועוטפים את הקדירה בצפיפות, וזה היה שומר על חום הקדירה הרבה זמן. והנה חצץ הוא אסור בטלטול, אולם אם אדם לקח אותו ביום שישי ורוצה להטמין בו את הקדירה הוא צריך לייחד אותו לשימוש בשבת. וכאשר מייחד אותו הוא מפקיע את הדין מוקצה שבו. כיצד מייחדים שמדבר על ייחוד אבנים או גיזי צמר וכיו\"ב לצורך (סימן רנט)זה סימן שלם ישנם ] - מסעיף כ' עד סעיף כ\"ו – שבעה סעיפים[ הטמנה. ובסימן ש\"ח כמה סעיפים כיצד מייחדים אבנים או עצים וכיו\"ב שהם מוקצה מחמת גופו. ואחר כך סעיף ל\"ח עוסק כיצד מייחדים עפר. ובכל אחד מהם יש פרטי דינים שונים. האם צריך מעשה או שמא מספיקה מחשבתו, וכן האם צריך לייחדו בכל שבת בפני עצמו או שזה מיוחד לכל שבת. יש בזה כמה פרטי דינים, זה מאד מסובך הנושא הזה. ד. בעלי חיים אי אפשר לייחד אותם לשימוש בשבת אשר על כן אם מייחד מוקצה מחמת גופו ביום ששי, הפקיע ממנו דין מוקצה, וכן מוקצה מחמת חסרון כיס שהדינים שלו מאד דומים למוקצה מחמת גופו, גם לו אין שום היתר של טלטול, אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אם למשל ביום שישי יש לו כלים המיועדים למכירה, ורוצה להפסיק להשתמש בהם למכירה, הרי שהכלים הללו לא יהיו מוקצה. ומותרים בטלטול. אבל בעלי חיים לא שייך לייחד אותם לשימוש, כגון לשחק איתו וכיו\"ב, בערב שבת עבור יום שבת. כך כותב הרא\"ש. ממילא הבעלי חיים הם גרועים יותר מאשר מוקצה מחמת גופו. אכן מלבד הפרט הזה לגבי ייחוד המוקצה, לא מצאנו כל כך הבדל בין בעלי חיים לשאר מוקצה מחמת גופו. דהיינו שמבחינת כל שאר ההלכות אסור טלטול לצורך גופו צורך מקומו. אבל יש אופנים מסויימים שחכמים התירו וכפי שיבואר להלן. ה. מבטל כלי מהיכנו כתב שבעלי חיים אסורים בטלטול. ואף על (סימן שח סעיף מ)מרן בשלחן ערוך פי כן כופין את הכלי לפני האפרוחים. ביאור הדבר, שהנה בדין מוקצה יש הלכה מאד מעניינת שמסתעפת ממנו, והיא אינה נמצאת במקום אחד אלא בכמה מקומות, ולא רק בהלכות מוקצה. והיא שאסור לקחת כלי שהוא מותר בטלטול ולהפוך אותו למוקצה. זה נקרא 'מבטל כלי מהיכנו'. חכמים אסרו לעשות כלי למוקצה. אכן המוקצה הזה הוא יחסית יותר קל משאר טלטול מוקצה, אבל זה אסור. למשל, אם יש מזגן שמטפטף ממנו טיפות מים, הטיפות מים הללו יש להם דין 'נולד'. כיון שלא היו בעולם קודם לכן. ממילא המים הללו אסורים בטלטול. ואם יניח את העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן הכלי כדי שהטיפות הללו יפלו לתוכו, הרי שהכלי הזה הוא בסיס לדבר האסור, שזה אומר שהוא נאסר מצד עצמו. ו. בסיס לדבר האסור בדיני מוקצה יש הרבה פרטי דינים, ואחד מהם הוא בסיס לדבר האסור. כלומר, גם דבר שמצד עצמו אינו מוקצה, אך ברגע שהוא 'בסיס' דהיינו שהוא מחזיק את הדבר האסור, הרי שדינו ממש כמו דבר האיסור בעצמו. למשל, אדם שלקח כוס והניח בו מטבעות, הרי המטבעות הללו הן מוקצה מחמת גופו, והכוס הזאת הופכת להיות בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל אותה. ואפילו אם הכלי הזה התבטל בעיצומה של השבת, כגון כוס שהניח בה מטבעות, וביום שבת בטעות דחפו את הכוס וכל המטבעות נשפכו, הכוס עדיין נחשבת למוקצה, ואסורה בטלטול. כיון שאומרים בה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. דהיינו כל דבר שהיה מוקצה בזמן בין השמשות, הרי שהוא מוקצה לכל השבת. ואף אם פקע ממנו סיבת המוקצה במהלך השבת, זה נשאר מוקצה. והכוס הזו היא בסיס לדבר האסור. והנה אם מניח דבר מוקצה ביום ששי, מותר, למרות שהוא מבטל את הכלי משימוש בשבת, שמכיון שזה נעשה ביום שישי מותר, אבל בשבת אסור. ואף אם בטעות אירע שהניח מטבעות בתוך כלי של היתר, הכלי הזה נאסר בטלטול. מפני שהיא בסיס לדבר האסור. ממילא אסור לעשות כך לכתחילה מכיון שהוא מבטל כלי מהיכנו. ז. אם מותר להניח כלי לאפרוחים שיעלו לתוכו בשבת שמותר לקחת סל, סלסלה וכיו\"ב ולהניחם סמוך (שבת קכח:) והנה שנינו במשנה לאפרוחים באופן שיגרום להם לעלות על הסל. כגון שרוצה להכריח אותם, הם עומדים מצטופפים ומפחדים, הם רצים לפינה והוא מקרב אליהם את הסל סמוך מאוד עד שאינם יכולים לברוח והם עולים מעצמם, למרות שהכלי הזה שעלו אליו אינו יכול לטלטלו מפני שהוא בסיס לדבר האסור. בכל זאת מותר לעשות כן. כיון שבכגון דא לא אסרו משום מבטל כלי מהיכנו. כי דרך האפרוחים להתרוצץ כל הזמן, אין להם מנוחה, וכיון שכך כאשר הם נכנסים לתוך הסל ניתן בקלות להוציאם מהסל על ידי צעקה וכיו\"ב וממילא הכלי חוזר לשימוש בשבת, אם כן אין זה נקרא מבטל כלי מהיכנו. יש אומרים, שעצם הדבר שמעצמם יכולים לרדת די בזה שאינו נקרא מבטל כלי מהיכנו. אך יש ראשונים שאומרים זה לא מספיק, צריך - אכן יש נידון [ .שיהיה מצב שיכול להוציאם מיד. ממילא זה יהיה מותר אם יש מבטל כלי מהיכנו למקצת שבת. בעזרת ה' אני מקווה שבקרוב .]אייחד סדרה שלימה של שיעורים לדינים של מבטל כלי מהיכנו ח. ביטול כלי מהיכנו במקום צער בעלי חיים והנה חכמים התירו לבטל כלי מהיכנו במקום של צער בעלי חיים. יש על ודיון ארוך בפוסקים לגבי בהמה שנפלה (שבת שם)זה סוגיא שלימה בגמרא לבור, וחושש שיקרה לה משהו, והיא מצטערת בפנים ואינה יכולה לעלות ולטפס. ואומרת הגמרא שמותר לזרוק לבור כרים וכסתות שהם כלים הראויים לשימוש, אך ברגע שזורקם לבור מיד כבר אינם ראויים לשימוש. והסיבה שלא יהיו ראויים לשימוש - יש אומרים שמחמת שהכרים וכסתות יהיו בתוך הבור הם יתמלאו מים ואז לא יהיו ראויים לשימוש בשבת. ויש אומרים, שכיון שהבהמה תעלה עליהם ויתלכלכו. על כל פנים רואים בגמרא, שלמרות שהוא מבטל כלי מהיכנו, כיון שזה מקום צער בעלי חיים שהוא מדאורייתא, מותר. ט. איסור צער בעלי חיים מדאורייתא או מדרבנן אמנם יש מחלוקת ראשונים, האם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן. אם לומדים מהפסוק 'עזוב תעזוב עמו' וכיצד, ברמב\"ם יש סתירה בזה (ראה פרק כה מהלכות שבת הלכה כו שכתב שהוא מדאורייתא, מאידך, ראה פרק יג מהלכות רוצח הלכה ט שמשמע שם דהוא . אבל למעשה רוב הפוסקים סוברים שאיסור צער בעלי חיים דרבנן ובכס\"מ שם) הוא דאורייתא. דרך אגב, יש אומרים שאם צער בעלי חיים דאורייתא כל שכן בני אדם. לעומת זאת יש אומרים שאיסור צער בעלי חיים נאמר רק על בעלי חיים ולא נאמר על בני אדם. משום שכאשר אדם סובל הוא מבין את הסבל, וככל שהוא סובל הוא גם יכול לסבול אותו. אבל בהמה, מחמת שאיננה מבינה היא לא יכולה לסבול. והצער שלה הוא הרבה יותר גדול מאשר של האדם. ולפי זה בתינוק לכאורה יהיה שייך גם דין צער בעלי חיים, כיון שאינו מבין. יש בזה הרבה אריכות דברים, והרבה מוסר לומדים מכל העניין הזה. י. להרים את הבהמה בידיים כאשר אינה עולה על ידי כרים וכסתות והנה כתבו בעל התוספות רי\"ד ונכדו הריא\"ז, ועוד כמה ראשונים, שאם הבהמה הזאת נפלה לבור, והבור עמוק ואין מספיק כרים וכסתות, או שהבהמה הזאת היא לא תעלה על הכרים והכסתות, האם מותר להרים אותה בידיים. יש ראשונים שאומרים שמותר. מפני שכמו שמבטל כלי מהיכנו מותר במקום של צער בעלי חיים למרות שזה איסור דרבנן, כיון שחכמים לא גזרו במקום צער בעלי חיים. גם על מוקצה חכמים לא גזרו משמע שזה אסור. (בחידושיו למסכת שבת שם) במקום צער בעלי חיים. אבל ברמב\"ן כיון שדווקא מבטל כלי מהיכנו שהוא איסור דרבנן לכן הוא יותר קל, וכותב - פעם אחת היה איזה רב [ .שזה אפילו לא דומה לטלטול מוקצה ממש אחד, שבאו ואמרו לו, כבוד הרב הפרה נפלה לתוך הבור, האם מותר להרים אותו? ענה להם הרב, שיזרקו לבור כרים וכסתות. ואז אמרו לו, הרב, זה .]...חמור שלך... הרב שמע כך ואמר, אה יש פוסקים שמתירים יא. פסק מרן זיע\"א להלכה למעשה פסק שמותר רק להניח כרים וכסתות, (סימן שה סעיף ט) למעשה בשלחן ערוך אבל הוא לא התייחס לשאלה של צער בעלי חיים. אבל יש ראיות אחרות שגם השלחן ערוך סובר שאסור טלטול ממש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב שזה תלוי, שאם זה צער גדול מאד, (שו\"ת יביע אומר ח\"ט סימן ל אות ח)בעניין הזה למשל, אם היא נפלה והיא הולכת, היא תמות שם, זה ממש צער, זה סבל נורא בשבילה, עד כדי כך שאמנם אין פיקוח נפש בבעלי חיים, אבל אם רואים שיש לה צער גדול, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק להתיר. אבל צער בעלי חיים רגיל שרק קשה לה או שהיא מפחדת וכיו\"ב, שיזרקו כרים וכסתות או שימתינו למוצאי שבת. יב. הנותן לשכוי בינה למעשה כאמור התירו ביטול כלי מהיכנו כאשר יכול להחזיר אותו מיד לשימוש. אולם אם ביום שישי הניח את האפרוחים על הכלי, ובבין השמשות הכלי הזה היה אסור בטלטול, ובשבת האפרוחים ירדו ממנו, אסור לטלטל אותו. מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והנה, יש שאלה מעניינת שדנים בה האחרונים, וכדלהלן. הנה כשהייתי ילד קטן אמא ע\"ה קנתה אפרוחים, היו כמה פעמים שקנתה אפרוחים. ואני גיליתי דבר מאד מעניין. שבחורף למשל שהשקיעה בארבע וארבעים, ומפלג המנחה האפרוחים מפסיקים להתרוצץ, הם מתקבצים ביחד, מתחככים אחד בשני, והם מצפצפים קצת עד שהם נרדמים. וכך הם ישנים עד הבוקר. וסמוך לזריחת השמש הם כבר מתעוררים ומתחילים להתרוצץ. לעומת זאת בקיץ, שמתי לב הפלא ופלא, הם ישחקו עד שש וחצי בערב ואז בפלג המנחה, אין להם שעון - הקב\"ה נתן להם חכמה, אפרוח בן יומו שרק אתמול יצא מהביצה וכבר הוא יודע שכשמגיעה השעה של פלג המנחה הם מתקבצים שוב והולכים לישון. ובבוקר השכם בקיץ הם קמים, והם לא ישנים כל היום. כיום כל מגדלי התרנגולות לביצים משאירים אור בלולים בלילה, והם לא יכולים לישון, האור מפריע להם לישון, ואז הם מטילים שני ביצים, כל שתים עשרה שעות מטילות ביצה. וככה מכפילים את כמות הביצים על - ניתן לראות זאת בלולים, שיש אור בלילה. ואין בזה משום [ .ידי האור . הם צריכים לישון, ]צער בעלי חיים, כיון שזה לצורך האדם אפשר להקל אבל הם לא ישנים רצוף. והנה, יש פה שאלה הלכתית. אדם שיש לו אפרוחים, וביום שבת בשעת מנחה רוצה להביא כלי סמוך אליהם כדי שיעלו עליו. והנה כל ההיתר האמור לעיל שלכאורה הלא הוא מבטל כלי מהיכנו, שההיתר הוא מחמת שהם עולים ויורדים, ויכול להורידם מיד מהכלי. אולם כאשר מניח לפניהם את הכלי סמוך למנחה, הרי הם יעלו לתוך הכלי ולא ירדו כיון שילכו לישון. האם גם באופן כזה מותר לתת לפניהם את הכלי. יג. להניח כלי לאפרוחים סמוך למנחה בשבת למעשה כמה מגדולי האחרונים אומרים שזה אסור. מפני שכל ההיתר הוא לא בשעת המנחה, כיון שדרכם ללכת לישון והם לא מסתובבים ומתרוצצים יותר זה אסור. אך יש אומרים, כיון שעדיין בידו כן לגרשם, הרי אם יצעק עליהם הם יקומו ויברחו. אפילו שהם כבר הלכו לישון יכול להעיר אותם. אולם האוסרים כתבו, שנכון שיכול להעירם ולגרשם, אבל במציאות דרך בני אדם לחוס על האפרוחים הללו, הוא רוצה שהם ישנו, אם כן כאשר הוא מביא את הכלי סמוך אליהם הרי שהוא מבטל כלי מהיכנו. . כלומר לגרום להם (שם)להלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק להחמיר בזה לעלות לכלי בכל מהלך היום מותר לעשות כן, ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו. אבל סמוך לילה כאשר הם הולכים לישון הרי הוא מבטל כלי מהיכנו ואסור. יד. טלטול במקצת בבעלי חיים יש נידון כאשר יש מצב שיש בעלי חיים וצריך לדחוף אותם, ולפעמים לא מספיק לדחוף וצריך למשוך אותם. למשל, גדיים קטנים שעומדים ולא רוצים ללכת, ורוצה להכניסם לבית, האם זה מותר. והנה קבעו חז\"ל במסכת שבת (שם) שכל בעלי חיים מדדין אותם. אבל לא תרנגולת שאסור. ו'מדדין' היינו לא שמרים אותם, אלא תופס אותם בצדדים ועוזר להם ללכת, או מושך אותם. לא גורר אותם לגמרי, כי גרירה זה כמו טלטול ממש, אלא רק מושך אותם. כלומר שהרגלים שלהם נמצאים על הקרקע, ומושך אותם בצוואר, כגון כלב או חתול או גדי כבש וכיו\"ב, שתופס אותם בצווארם ומושך אותם, וכן אם תופס את זרועותיהם ומושך אותם, שחכמים התירו בתנאי שיזהר לא להגביה אותם. ושואל הר\"ן שאלה קשה מאד, הנה יש דין שמותר לגעת במוקצה, אבל לנדנד את המוקצה אסור. משום שזה נקרא טלטול במקצת. הראשונים לומדים את זה ממה שכתוב בגמרא שאסור לטלטל את המת, אבל משום כבוד המת יש היתרים מסויימים. אבל אם זה לא כבוד המת אסור לטלטל אותו. ואחד הפרטים שכתובים שם שהוא בלבד שלא יזיז בו אבר. דהיינו לקחת קצת את היד ולהרים או להוריד אסור. מזה אנחנו רואים, שלמרות שלא מרים את כל המת אלא רק מזיז את היד שלו, אסור. מפני שאיסור טלטול מוקצה זה גם טלטול במקצת. אם כן שואל הר\"ן, הרי גם בבעלי חיים כאשר מושך אותו בצוואר או בזרועות אמנם הוא לא מרים אותו אבל זה טלטול במקצת. טו. טלטול במקצת במום צער בעלי חיים מחמת קושיא זו כותב הר\"ן, שמדובר במקרה שיש צער בעלי חיים. דהיינו באמת טלטול במקצת בבעלי חיים אין שום סיבה להתיר יותר מאשר שאר מוקצה מחמת גופו, זה מוקצה. אלא שאם יש צער בעלי חיים מותר לעשות טלטול במקצת. דרך אגב, יש להבין מזה, שהר\"ן סובר שאסור לטלטל בעלי חיים לגמרי פסק וז\"ל: \"כל (שם)במקום צער בעלי חיים, כמו שאמרתי קודם. וכך מרן בהמה חיה ועוף מדדין אותם בחצר. דהיינו שאוחז בצווארם ובצדדים ומוליכם, אם צריכים בעלי חיים לכך\". ע\"כ. כלומר ש'אם צריכים' היינו צער בעלי חיים. והמקור לכך הוא הר\"ן. ואמנם יש חולקים על הר\"ן, אבל כך מרן פסק. טז. ראיה לדברי הר\"ן כלומר, כאשר יש צער בעלי חיים כגון שהבהמה נמצאת במקום קר ואינה מבינה, או להיפך שנמצאת במקום חם וזה מסוכן לה, וכל כיו\"ב, שיהיה מותר לעשות אמצעי של טלטול באופן שמושך אותו. שהרי הנגיעה עצמה היא מותרת, והוא תופס את הבעל חי בצוואר וכאמור לעיל, שאז הטלטול הוא טלטול במקצת, שמותר משום צער בעלי חיים. אבל כל זה הוא חוץ מתרנגולת, כי בשאר בעלי חיים כאשר תופסים אותם בזרועות ומושכים אותם הם מתחילים ללכת, אבל כאשר לוקחים תרנגול, מיד כאשר תופסים אותו בכנפיים, ברגע שתפסת אותה בכנפיים היא מיד מרימה את הרגלים. זה הטבע של התרנגולת. וממילא כאשר (שם) היא מרימה את הרגליים הרי שהוא מטלטל אותה. וכך כותבים רש\"י ורוב הראשונים. כלומר רואים בזה שלמרות שגם בתרנגולת שזה יכול להיות צער בעלי חיים, לפי הר\"ן שמסביר שסיבת ההיתר בכל שאר בעלי חיים ואסרו בתרנגולת, כי בכל השאר זה טלטול במקצת אבל בתרנגולת זה טלטול גמור ובמקום צער בעלי חיים, ואת זה לא התירו. יז. בהרמת התרנגול מורט לו את הנוצות מפרש שכאשר תופס (בהלכות שבת שם)למעשה הרמב\"ם חולק על רש\"י. הרמב\"ם את התרנגולת בכנפיים שלה, ואז היא מיד מרימה את הרגלים ומגביהה את עצמה, ואז כיון שהיא כבדה, והרי הוא מחזיק את הנוצות. וממילא הוא בא למצב של מריטת הנוצות. זו מלאכת גוזז - מלאכה דאורייתא. כלומר שלפי הרמב\"ם זה איסור חמור יותר מאשר לפי רש\"י. שלרש\"י הבעיה היא שמטלטל מוקצה. אך לפי הרמב\"ם ברגע שאתה מחזיק את הכנפיים שלה הוא בא לכלל איסור דאורייתא של מריטת הנוצות. יח. מריטת הנוצות היא דבר שאינו מתכוון הראב\"ד משיג על הרמב\"ם, הוא סובר כמו רש\"י שזה משום טלטול מוקצה. מקשה על הרמב\"ם, (ס\"ק סט)וככה לכאורה פשט הגמרא. והמגן אברהם שהנה כאשר תופס את הכנפיים של התרנגול, ובכך הוא מורט את הנוצות, הרי זה דבר שאינו מתכוון, לא היה לו שום כוונה למרוט את הנוצות, זה דבר שאינו מתכוון. וכותב המגן אברהם, שזו הסיבה שהראב\"ד חולק על הרמב\"ם ואומר כמו רש\"י. וזו הסיבה שרש\"י לא מסביר כהרמב\"ם. לעומת זאת האליה רבה והתוספת שבת ועוד הרבה אחרונים כותבים, שהרמב\"ם סובר שאפילו שזה דבר שאינו מתכוון אסור, כי תרנגולת היא כבדה, וברגע שהיא מגביהה את הרגלים אז בטוח שהנוצות ימרטו. וכאשר בטוח שכך אכן יקרה, גם בדבר שאינו מתכוון - פסיק רישיה אסור. יט. פסיק רישיה אסור מן התורה צריך לדעת שפסיק רישיה אסור מן התורה, זה ברור מאד. יש ראיות לכך מגמרות מפורשות, מהראשונים, מהרמב\"ם. רבינו אברהם בן הרמב\"ם מביא, שחכם אחד שרצה לומר שפסיק רישיה זה רק דרבנן והוא דוחה אותו בתוקף, ודעתו בבירור שהוא אסור מן מהתורה. ובוודאי שהרמב\"ם גם סובר כך. וכן התוספות ודאי סוברים כך. וגם בסוגיות אנחנו רואים שפסיק רישיה אסור. התוספות דנים על פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהערוך מתיר. ואומרים התוספות שזה אסור מדרבנן. משמע שאם זה פסיק רישיה שניחא ליה יהיה אסור מן התורה. וכן הלאה. אז צריך לשים לב ליזהר מאד. זה לא מספיק לומר לא התכוונתי. אם זה פסיק רישיה זה חילול שבת גמור, זה איסור דאורייתא. אשר על כן כותב האליה רבה, שלכן הרמב\"ם אוסר. אפילו שאינו מתכוון למרוט את הנוצות, אך כיון שברגע שתופס אותה היא מגביהה את הרגליים ובכך הוא מורט את הנוצות, זה פסיק רישיה. כ. קרוב לפסיק רישיה בדומה לכך כותב התוספת שבת, שזה קרוב לפסיק רישיה. ובאמת זו שאלה מאד מעניינת, הרי 'פסיק רישיה' היינו שאם יחתוך את הראש של עוף בוודאי שהוא ימות, 'פסיק רישיה ולא ימות'. הוא אינו מתכוון להמית - הוא רוצה לתת לילד [ את העוף, הוא רק רוצה לחתוך לו את הראש וכי יש יצור שנשאר בחיים אחרי שחתכו לו את ]...לשחק עם הראש שלו הראש?! כלומר פירוש המילים 'פסיק רישיה' היינו שזה ודאי שזה יקרה. אך כאשר המעשה שעושה אינו בוודאי שיעשה את התוצאה של האיסור. כאשר יש נרות בבית והם מונחים (קכ .),דנים הפוסקים לגבי הסוגיא בשבת במקום הדלת של הכניסה לבית, כשהדלת היא ממש לרחוב, ואז בחורף כשפותח את הדלת נכנסת רוח ומכבה את הנרות. זה לא נחשב לגרמא, רואים בגמרא שזה נקרא מעשה בידיים. זה כמו שלוקח את הרוח ושופך אותה על הנרות. והנה יש ראשונים שמסבירים את הגמרא שמדובר שברגע שפותח את הדלת שזה וודאי שהנרות יכבו. הגמרא אומרת שזה פסיק רישיה, לפי (בחידושיהם שם) פירוש רש\"י זה ודאי שהנרות יכבו. אמנם יש כמה ראשונים שכותבים שזה לא וודאי, אלא זה קרוב לוודאי. ואף על פי כן אנחנו רואים שפסיק רישיה זה גם בקרוב לוודאי. וזה דבר מאוד מעניין, שאם זה קרוב לוודאי זה פסיק רישיה, אך אם זה ספק אפילו לא ספק שקול, אפילו על פי רוב, זה לא פסיק רישיה. ממילא צריך שיקול דעת מתי זה פסיק רישיה מתי לא. מפני שאם זה לא פסיק רישיה יהיה מותר לגמרי. צריך לשים לב שלא לטעות בשיקול הדעת בדברים כאלו. כא. להחזיר תרנגולת לדגור על הביצים אם כן כאמור כל בעלי חיים משום צער בעלי חיים מותר לאחוז בהם, אבל תרנגולת אסור. אך גם בתרנגולת התירו לדחוף אותה מאחוריה. מפני שכאן היא כבר לא תרים את הרגלים, שהרי דוחף אותה. אפילו שעושה את זה בידיים. והתרנגולת היא מוקצה, התירו לדחוף. אמנם יש בזה מחלוקת, ויש אחרונים שסוברים שהתירו לדחוף. דהיינו שהתירו לדחוף אפילו שלא במקום צער בעלי חיים. וממילא כל שכן שבשאר בעלי חיים בוודאי שמותר. ויש אומרים שלא התירו אלא במקום של צער בעלי חיים. ורוב האחרונים סוברים שלדחוף אסור אלא אם כן יש הפסד ממון. כגון אם יש לאדם לול תרנגולות כמו שהיה בזמנם, והתרנגולת דוגרת על הביצים, והנה פתאום ביום שבת התרנגולת החליטה שהיא 'יוצאת לפנסיה'... היא לא מוכנה לדגור על הביצים, ויש לו הרבה ביצים שם ועלול להפסיד אותם, והוא רוצה לדחוף אותה. ולהושיב אותה על הביצים. כותב הב\"ח (סימן שח) שמותר. מפני שהדחיפה הזאת היא לצורך הפסד ממון. שהרי הביצים הללו כיון שהיא התחילה לדגור עליהם ואחר כך קמה מעליהם, הם יצאו ביצים סרוחות. לא יצא מהם שום דבר. לא רק שלא יצא אפרוח, הם גם לא יהיו ראויות לאכילה. כי מתחיל להיווצר אפרוח, יהיה בהם דם ובוודאי שאסור לאכול את הביצים הללו. לכן מותר לדחוף אותה כדי שתדגור על הביצים. כמו כן, אם התרנגולת מסתובבת בחוץ, ויש שם גנבים וחושש עליה, רשאי לדחוף אותה למקומה. כל שכן אם זה מקום חם או קר ויש בזה צער בעלי חיים שמותר לדחוף. אשר על כן מסקנת הדברים, מותר לאחוז בכל בעלי החיים, חוץ מתרנגולת, משום צער בעלי חיים. ובתרנגולת יהיה אסור גם במקום צער בעלי חיים. מאידך, לדחוף מותר בכל הבעלי חיים במקום הפסד. אף אם אין חשש הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' של צער בעלי חיים. מפני שדחיפה זה לא בגדר כל כך של טלטול במקצת. כי טלטול במקצת זה כשאוחז אותם, אבל כשרק דוחף, ומשכך הם הולכים מעצמם, אינו נקרא טלטול במקצת, ומותר. ויש להוסיף שכל מה שאמרנו על תרנגולות, זה רק בהן, אך אם מדובר באווזים או בכל מיני סוגים של עופות אחרים, אין את הדין הזה. כי הם לא מגביהים את הרגלים. היחידה שעושה את זה התרנגולת. אמנם יש בזה מחלוקת, אבל הלשון של השלחן ערוך 'כל בהמה חיה ועוף' – משמע כל עוף - 'מדדין אותן חוץ מתרנגולת'. רואים בפירוש שמרן מחלק בין כל העופות לבין התרנגולות, תרנגולות זה דין אחר. האמת שכל הנושא הזה לכאורה אינו נפקא מינה, אולי רק לאנשי המושבים. אבל זה לא נכון, כיון שיש אנשים שמגדלים חתולים, כלבים, ארנבות, תוכים, אוגרים. אנשים מגדלים כל מיני יצורים. בעזרת ה' בשיעור הבא אדבר באריכות אם מותר לגדל אותם בכלל. אבל כיום לגדל תרנגולות זה לא כל כך מצוי. אבל פעם מי לא היה לו תרנגולות? וכן כבשים וכיו\"ב. אבל חיות מחמד זה יותר מצוי. ואכן יש יותר קולות בחיות מחמד לגבי דיני טלטול מאשר בשאר. כב. טלטול ילד ברשות הרבים הנה בגמרא איתא במפורש שכאשר בעלי החיים נמצאים ברשות הרבים, אסור לטלטלם. וזו מחלוקת רבי נתן וחכמים אם בבעל חיים אומרים 'חי נושא את עצמו'. כלומר, כאשר מושכים את הבעל חי זה לא טלטול, אבל יש חשש שמא יבוא לטלטל. אם כן כשמושכים ילד קטן שהולך ברגליו, החשש הוא שמא יבוא לטלטל אותו. ואז זה יהיה איסור מדרבנן, מפני שחי נושא את עצמו. ולכאורה זו גזירה לגזירה, ואין גוזרים גזירה לגזירה, לכן מותר לקחת ילד קטן במקום שאין עירוב ולעזור לו ללכת. העיקר שילך על הרגלים. פעם שאל אותי מישהו, יש לו ילד בן שנתיים וחצי והוא הלך איתו להורים, ולפתע פתאום הילד עושה שביתה. הוא לא מסכים בשום פנים ואופן ללכת, הוא רוצה שירימו אותו. כיצד עליו לנהוג. אמרתי לו שאני מצטער מאד אבל אין מה לעשות. אתה יכול לעמוד ולהרים אותו עד שיירגע ואחר כך להניח אותו וללכת. אבל ללכת איתו אסור. כיון שמה שאומרים חי נושא את עצמו זה עדיין אסור מדרבנן ברשות הרבים. ואם זה מקום שאסור בטלטול מדרבנן אז גם יהיה אסור. אבל לתת לו יד וללכת, פה זה כבר כיון שהוא חי נושא את עצמו בזה לא גזרו. כג. טלטול בעלי חיים ברשות הרבים לעומת זאת בבעלי חיים, הרמב\"ם ורוב הפוסקים, וכך דעת השלחן ערוך, סוברים שבבעלי חיים אין אומרים חי נושא את עצמו. לכן ברשות הרבים אסור למשוך את הבעל חיים. לדחוף מותר כי בדחיפה בסופו של דבר הבעל חי הולך לבדו. אבל למשוך אותו בידיים, בצוואר, או בזרועות שלו, ברשות הרבים שיש כאן חשש שמא יבוא לשאת אותו. זה לא כמו תינוק שלא חוששים שמא יבוא לשאת אותו. כי בתינוק גם אם ירים אותו יעבור רק על איסור דרבנן, שהרי חי נושא את עצמו. בבעל חיים אם ירים אותו הרי שהוא עובר על איסור מהתורה. לכן אסור לגרור בעלי חיים ברשות הרבים. כד. טלטול בעלי חיים במקום האסור בטלטול מדרבנן יש לדון בטלטול בעלי חיים על ידי משיכה במקום שאסור בטלטול מדרבנן. מקום שאין בו עירוב, כגון חדר מדרגות או הרחובות שבזמנינו לרוב הפוסקים מחמיר גם במקום שאסור בטלטול (סימן שח)שאין לזה דין רשות הרבים. הטור מרן כותב 'כל בהמה חיה ועוף מדדין אותן (שם).מדרבנן. וכך דעת השלחן ערוך בחצר' – חצר היינו רשות היחיד, חצר פרטית. אבל מקום שאסור בטלטול מדרבנן, אסור לאחוז ולמשוך אותם. להלכה אנחנו פוסקים, שאסור למשוך אותם גם במקום שאסור בטלטול מדרבנן. כה. אם יש חילוק בגודל בעלי החיים יש עוד מחלוקת אחרת. האם מה שאסור למשוך אותם ברשות הרבים, היינו יצורים קטנים או גדולים. שהנה אם זה גדי, שהוא קטן וחלש, וצריך למשוך אותו כדי שילך, יש חשש שמא יבוא לטלטלו ברשות הרבים. יש ראשונים שאומרים, ורוב הראשונים כך סוברים, שאם הם גדולים מותר למשוך אותם. שמכיון שהוא גדול הוא יודע לעמוד על הקרקע וללכת. למעשה, מרן השלחן ערוך לא חילק, וכתב 'כל בהמה חיה ועוף'. דהיינו שמרן סובר שגם גדולים אסור. ויש בזה שתי חומרות: האחת, שזה לא רק ברשות הרבים אלא גם במקום שאסור בטלטול מדרבנן. השניה, שזה לא רק בקטנים אלא גם בגדולים. והנה המשנה ברורה מחדש, שאם זה היה גדולים במקום שאסור בטלטול מדרבנן, מותר. מפני שיש שני צדדים להקל: האחד, המחלוקת הראשונה אם במקום שאסור בטלטול מדרבנן אסור לדדות או מותר לדדות, כלומר, למשוך אותם. השני, אם בגדולים בכלל אסרו. לפי דבריו יוצא, שברשות הרבים שבזמנינו, שלרוב הפוסקים זה אסור רק מדרבנן, מותר יהיה למשוך, לתפוס את הכלב למשל בצוואר או בזרועות ולמשוך אותו, אפילו ברחוב. מכיוון שזה 'דידוי', שהנה בכלב קטן אם הוא 'פודל' אסור. כי הוא מפונק - שבוע הבא [ ויש חשש שמא יבוא להרים אותו. אבל אם הוא כלב גדול או כבש וכיו\"ב, יהיה ]...איך שאני אסביר אתם תבינו שלא לגדל כלב גדול מותר למשוך אותם ברשות הרבים שבזמנינו. מפני שיש שני צדדים לקולא: האחד, זה לא רשות הרבים, ויש מתירים. והשני, שהוא גדול. למרות שמרן החמיר בכל אחד משני הדברים האלו בפני עצמו. אבל כיון שיש בזה כמו ספק ספיקא, מותר. כו. הערה מלשון מרן השלחן ערוך אולם יש להעיר על כך, שהנה הלשון של מרן: 'כל בהמה חיה ועוף בחצר'. משמע בין גדולים בין קטנים - דווקא בחצר. ולכאורה מרן בפירוש החמיר בנושא הזה. אבל מכיוון שזה דרבנן, ובדור שלנו נדפסו כמה ראשונים שכותבים שבגדולים מותר. וכמעט כל הראשונים כותבים שבגדולים מותר. וכמה ראשונים כותבים בפירוש שהאיסור הוא דווקא ברשות הרבים דאורייתא. שאז יש גזירה שמא יבוא לטלטל. ממילא אפשר לסמוך על המשנה ברורה שמתיר. כז. לגרום לבעל חי להזיז את ראשו יש אנשים שיש להם בעלי חיים וכשנותנים להם לאכול זה גורם לפעמים לבעל חי להזיז את הראש לצדדים. זה לא צער בעלי חיים, אבל לכאורה זה טלטול במקצת. ובספר חוט שני של הגר\"נ קרליץ כותב, שזו הדרך להאכיל אותם כך, וזה נקרא כמו טלטול מן הצד, או טלטול בשינוי. לכן הוא אומר שאין שום בעיה להאכיל אותם. אפילו אם בשעה שמאכיל אותם מושך להם מהפה את הגבעולים כדי שייחתך ויוכלו לאכול בצורה טובה, וממילא במו ידיו מזיז את ראש הבהמה, אך כיון שלא תפס את הראש אלא זה זז מאליו, הרי שזה טלטול מן הצד ומותר."},{"filename":"206.pdf","content":"גידול כלבים לצורך| אם יש הבדל בין כלב סתם לכלב רע| אם האיסור לגדל כלב רע הוא מהתורה| נושאי השיעור: המסר בפרשת בלק נושאי השיעור: האיסור | גידול תוכים וציפורי שיר וכיו\"ב| איסור סחורה בדברים האסורים באכילה אם הוא מהתורה| הטעם למה לא לגדל חיות מחמד| שמירה וכיו\"ב ליטוף בעל חיים בשבת באופן שמזיז | טלטול במקצת של בעלי חיים| אם חיות מחמד נחשבים מוקצה| גידול דגים באקווריום בבית| במשחקי קלפים בעלי חיים הם המוקצה הגרוע ביותר | שילוח הקן בשבת| טלטול חיות מחמד ממקום שעלולים בו להינזק| את שערותיו206 גליוןמיום א' ו' תמוז תשפ\"ג פרשת בלק דיני מוקצה בחיות מחמד (הלכות מוקצה כו) א. לא לחפש התחכמויות בהלכה היום יש אנשים שמגדלים בבתיהם כלבים, חתולים, קופים, ציפורים וכיו\"ב. ויש לדון בזה מצד דיני מוקצה. וראשית כל אני רוצה להסביר אם מותר לגדל בכלל חיות טמאות בבית. אני מקדים ואומר, שיכול להיות שחלק מכם לא יאהבו לשמוע את מה שאני הולך להגיד, וחלק מאד יאהבו... אבל אני לא אומר את הדברים שלי בגלל שאנשים אוהבים או לא, אני אומר את המקורות וההלכה. הנה בפרשת השבוע פרשת בלק, כמה פעמים רואים בפרשה שבלעם הרשע חוזר ואומר שמה שיגיד לו הקב\"ה כך יאמר. \"אשר ישים אלוקים בפי אם כן יש לשאול, למה חז\"ל מגנים אותו (במדבר כב, לח).אותו אשמור לדבר\" (מיכה ה, כל כך, ולא רק חז\"ל אלא גם בפסוקים. הנה בהפטרה אנחנו קוראים \"עמי זכור נא מה יעץ בלק בן צפור ומה ענה אותו בלעם בן בעור\". לכל ו) אורך הדרך אנחנו רואים שמגנים אותו מאד. חז\"ל אומרם עליו את כל הדברים הרעים, נורא ואיום. ומה קרה לבסוף \"ואת בלעם בן בעור הרגו (במדבר לא, ח).בחרב\" התשובה לכך היא, שבלעם היה כל כך ברמה גבוהה, הוא היה נביא של אומות העולם, והוא ידע שאי אפשר לעשות כלום נגד רצון ה' יתברך. אבל מצד שני, הוא רצה לשנות את רצון השם יתברך. הוא רוצה להילחם נגד הקב\"ה. וכיון שהקב\"ה לא רוצה שיקלל את עם ישראל, אז הוא הלך מפה והולך לשם, ניסה כך וניסה אחרת, עשה כל מיני דברים ערמומיים. ולפי הוא חיכה לרגע שהקב\"ה כועס, את הכל הוא עשה נגד (ברכות ז.)דברי חז\"ל רצונו יתברך. לעומת זאת אנחנו, יש דברים שהקב\"ה גזר עלינו ואנחנו לא אוהבים את זה אבל אנחנו מקבלים באהבה, זה רצון ה' יתברך. כשאנחנו מתפללים על חולה אנחנו לא אומרים זה רצון ה' יתברך שהוא יהיה חולה, אנחנו יודעים שזה רצונו, אבל מצד שני הקב\"ה עשה אותו חולה בין היתר בשביל שאנחנו (ירושלמי ברכות פ\"ד נתפלל. 'ולעבדו בכל לבבכם' איזו היא עבודה שבלב זו תפילה . הקב\"ה רוצה שנתפלל. אמנם אצל אברהם אבינו כשראה שהקב\"ה לא ה\"א) רוצה שהוא יתפלל, לאחר שה' אמר לו \"קח נא את בנך את יחידך\", והוא לקח אותו לשחיטה כי זה רצונו יתברך. כלומר כאשר אנחנו יודעים על דבר מסוים שזה רצונו יתברך אנחנו לא מחפשים התחכמויות. וגם בהלכה כך, מה שמותר מותר, מה שאסור אסור. ב. אסור לגדל כלב רע , 'מנין שאסור (שבת סג. כתובות מא: ועוד)איתא בחז\"ל בהרבה מקומות בש\"ס לגדל כלב רע בתוך ביתו, שנאמר, ולא תשים דמים בביתך'. כלומר, , כך אסור (דברים כב, ח)כמו שצריך לבנות מעקה 'כי יפול הנופל ממנו' לגדל כלב רע. זה סכנה לבני אדם. הרבה מהפוסקים מסבירים את הדברים בצורה חד משמעית, שאדם המגדל כלב רע זה איסור מן התורה. אלא אם כן כגון אנשים הגרים סמוך לגבול, סמוך לפלסטינים וכיו\"ב מקומות שיש בהם חשש סכנה שיש להם היתר מיוחד לגדל. ואדרבה בשבילם זה למנוע את הסכנה. אבל באופן רגיל אדם שגר במקום ישוב רגיל ומגדל כלב רע, הוא עובר על איסור מהתורה, 'ולא תשים דמים בביתך'. ג. אסור לגדל כל כלב אלא אם הוא קשור מביא את הדין הזה, אבל לא (פרק הלכה ט)אולם הרמב\"ם בהלכות נזקי ממון כותב 'כלב רע', וז\"ל: \"וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת\". באמת, כבר עומדים על זה הרבה מהפרשים ואומרים שלהרמב\"ם אף אם הוציא לכלב את השיניים, כלב בלי שיניים איזה מן כלב זה, מה הוא שווה בלי השיניים שלו?! בכל זאת אסור. שפעם אחת היה איזה כלב שנבח (שבת שם) בגלל שהוא מפחיד. הגמרא מספרת על אשה בהריון והיא נבהלה מאד, והיא הפילה בגלל זה. ויש בזה הרבה הגיון, כמה פעמים קרה לי שעברתי ברחוב, והיה כלב בחצר סגורה או בתוך בית, והוא מריח שבן אדם עובר והוא בא ונבח סמוך אלי, למרות שהוא סגור שם ואינו יכול לעשות כלום, באותו רגע כל אדם נורמלי ששומע פתאום נביחה חזקה, זה מפחיד. לכן הרמב\"ם לא חילק. אבל אם הוא קשור, וכולם יודעים ורואים שהוא קשור, ממילא הוא כבר לא מפחיד. ד. להלכה האיסור הוא לגדל כלב רע שאסור לגדל (חו\"מ סימן תט סעיף ג) מרן השלחן ערוך לעומת זאת כותב בפירוש כלב רע. דהיינו שמרן לא פוסק את דעת הרמב\"ם, ודעתו שהאיסור הוא לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות של ברזל. וכך גם הטור כותבים כן, שאסור לגדל כלב רע, אבל אם הוא לא (סימן רי)שם ובספר יראים - 'כלב רע' – היינו לא שיש לו מדות רעות, אלא הכוונה [ .כלב רע, מותר היא כלב תוקפני. פעם אמר לי מישהו, שרוב הכלבים באמת זה תלוי באדון שלהם. אם הוא אדם נח וטוב והכלב גדל אצלו מקטנות, כך הוא מתנהג, .]נוח ורגוע. אני לא יודע אם זה נכון ה. אסור לגדל חיות רעות למעשה ברור הוא שאסור לגדל כלב גדול ומפחיד. זה ודאי לא בשבילנו. אלא אם כן כאמור אדם המתגורר סמוך לגבול, או במקום שיש שם כל מיני שודדים וכיו\"ב. אבל אם לא, אסור לגדל חיות רעות. שלא לדבר לגדל אריה, דב, נמר וכיו\"ב. יש כל מיני אנשים עם שיגעונות בראש ומגדלים חיות רעות ממש. צריך לדעת שזה אסור. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן שכל החיות האלו, הזאב הארי והדוב והנמר (טו:) הגמרא במסכת בבא קמא והברדלס והנחש, מועדים מתחילתם. דהיינו סתם שוורים הם טובים, עד שיום אחד אולי משתגע. אבל באופן רגיל שור זו בהמה שקטה, בהמה טהורה. אבל החיות רעות האלו אי אפשר לאלף אותם, מפני שגם אם יאלף אותם יום אחד הם יכולים להשתגע, הם מועדים מתחילתם. ובוודאי שיש איסור מן התורה לגדל חיות רעות. ו. גידול חיות מחמד זה הבל ויש לדון אם מותר לגדל חיות מחמד שאינן חיות רעות. ויש כאן לכאורה (ו, על הפסוק (פרשה ו אות א) שני צדדים: צד אחד, כתוב במדרש רבא על קהלת \"כי יש דברים הרבה מרבים הבל\" - כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות יא) וסנאים וכו'. והן חיות מחמד. משמע שאין לגדל חיות מחמד, כי זה מרבה הבל. 'הבל' הכוונה שטויות. הקב\"ה נתן לך זמן בעולם הזה לעסוק בתורה ולקיים מצוות. ובמקום לעסוק בתורה הולך לטייל עם הכלב שלך, רוחץ אותו, מלביש אותו, מטפל בו, זה איבוד זמן. זה הבל. ז. לא להשחית את כספו על הבלים כותב, שהחיות מחמד עולות הרבה כסף, וכשקונה (סימן אלף לח) בספר חסידים אותם זה חבל, שייתן את הכסף לעניים. לאנשים שאין להם. בני אדם אין להם מה לאכול, ואילו הוא דואג לכלב שלו לאכול! מה אתה עושה בכסף שהקב\"ה נתן לך?! אתה קונה בזה שטויות! אפשר ללמוד מזה הרבה מוסר, על סתם אנשים שהולכים וקונים כל מיני שטויות, שבמקום זה יתנו את זה לצדקה! ח. כלבים כופרים : \"רבי ישמעאל אומר, (פ.)מצד שני, יש ברייתא מפורשת במסכת בבא קמא מגדלים כלבים כופרים וחתולים וקופים וחולדות סנאים, מפני שעשויים אומר ]... - כל כלב הוא כופר בעיקר[ 'לנקר את הבית\". 'כלבים כופרים שני פירושים: האחד, שיש כלבים קטנים, ננסים, שאותם (ד\"ה כלבים)רש\"י מותר לגדל. הפירוש השני, שמותר לגדל אפילו כלבים גדולים של ציידים. שהכלבים הללו יודעים להריח ולכוון אליהם, אבל בעצמם הם נוחים מאד ולא מזיקים. הרי שכלב שאינו מזיק, כגון הכלבים הקטנטנים שהם מאד נחמדים, הם לא יודעים לעשות רע, מקסימום קצת נובחים, מותר לגדל. ט. גידול חיות שיש בהם שימוש הגמרא שם אומרת 'חולדות סנאים', שזה חולדות שגדלות בסנה שהוא עץ קטן. הם גדלות בין העצים. את הכלבים מגדלים אולי רק להשתעשע, אבל החולדות סנאים מיועדים לשימוש כדי לחפש עכברים וכל מיני מזיקים שמתחבאים בפינות וכיו\"ב. ממילא יש בהם תועלת. אם כן רואים שכאשר יש תועלת לאדם מלבד רק שהיא חיית מחמד והנאה לאדם שמותר. וכך פוסקים כמה ראשונים להלכה. י. טלטול שברי כלים הראויים לבעלי חיים מסויימים (שבת קכח.) יש עוד ראיה שמותר לגדל חיות טמאות. הנה יש דיון בגמרא בעניין טלטול מוקצה בשבת, לגבי עצמות הראויות לבעלי חיים. ושם כתוב בברייתא שמותר. ושם הגמרא דנה אלו הם דברים שראויים למאכל לבעלי חיים, ורבן שמעון בן גמליאל אומר שמותר לטלטל בשבת שברי זכוכית, כי יש חיות שאוכלות זכוכיות שבורות. קוראים להם 'נעמיות' – בת נעמה. יש לה קיבה חזקה, והיא אוכלת זכוכיות ולא קורה לה כלום. לעומת זאת אומר רבי נתן, שלפי זה יהיה מותר גם לטלטל חבילות של עצים. כי פיל שהוא גדול מאד יכול לאכול חתיכות וענפים של עצים. להלכה נפסק שצריך דווקא שיהיה ראוי לבעלי חיים מצויים, שדרך בני אדם לגדלן, כמו כלבים, חתולים וכיו\"ב. ולכאורה אם היה אסור לגדלם, חז\"ל לא היו אומרים שמותר לטלטל עצמות בגלל שהם ראויות להם. אכן אולי אפשר לומר שחז\"ל דברו על המציאות. ובאמת אסור לגדל. אך במציאות העולם מלא כלבים בכל מקום. . ובהמשך מובא בגמרא שרבן ] - אפילו בהר נוף בזמן האחרון יש כלבים[ שמעון בן גמליאל אומר, 'כל ישראל בני מלכים הם' – דהיינו שהמלכים הם שרגילים לגדל בנות נעמה, פילים, וכן עורבים שזה דבר יקר מאד שרק המלכים, או שרים נכבדים מחזיקים. ממילא כל עם ישראל ראויים לגדל אותם. אכן להלכה אנחנו לא פוסקים כך, אלא צריך שיהיה דרך רוב בני אדם, כגון כלב וכיו\"ב, אך בכל אופן רואים מרבן שמעון בן גמליאל שאמר שכל ישראל בני מלכים הם, וכי אם זה היה אסור הוא היה קורא 'בני מלכים' למי שעושים דבר איסור?! משמע שסבר מותר. יא. איסור סחורה בדברים האסורים אם הוא מהתורה או מדרבנן יש הלכה מפורסמת מאד שכל אחד צריך לשנן אותה. שמלבד מה שאסור (יו\"ד לאכול בעלי חיים טמאים, אסור גם להסתחר בהן. מרן בשלחן ערוך פסק את זה להלכה, ויש הרבה ראשונים שסוברים שזה איסור סימן קיז) מהתורה. בזמנו היה לי ויכוח גדול עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא הזה. אני טענתי שרוב הראשונים סוברים שזה איסור דאורייתא. והוא טען שלרוב הראשונים זה איסור דרבנן. והוא הדפיס את הוויכוח שלנו ביביע אומר . שם יש תשובה ארוכה שלי בנושא הזה, האם זה דאורייתא (חיו\"ד סימן יג)ח\"ח או דרבנן. ונפקא מינה אם דרשינן טעמא דקרא, שאם זה איסור דאורייתא כאשר אין חשש שמא יבוא לאכול, האם בכל זאת יהיה אסור. ואני טענתי שרוב הפוסקים סוברים שזה דאורייתא ואף על פי כן כשאין חשש שיבוא לאכול יש צד להתיר. אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סבר שרוב הפוסקים סוברים שזה איסור דרבנן שמא יבוא לאכול, ממילא יותר קל להתיר. יש הרבה משא ומתן בנושא הזה. יב. אדם לא יבוא לאכול את התוכי שלו בפירוש: \"עופות (יו\"ד שם)ויש ראיה חזקה מאוד, שהנה כתב מרן הבית יוסף מותר ] - תוכים[ לא טהורים שמגדלים אותם לנוי, כגון עופות המדברים לגדלם ולהחזיקם\". ולכאורה הלא הם אסורים באכילה, אך כיון שהם אינם עומדים לאכילה, לכן למרות שהתוכי הוא טמא, מותר לגדלו ולהסתחר בו. לכן אם יש לאדם חנות של תוכים ורוצה למכור אותם, מותר. מפני שכל האיסור לסחור בדברים האסורים הוא דווקא בדברים שניתן לאוכלם. אבל תוכי אף אחד לא אוכל. לכן אין חשש שמא יאכל. כמו כן מצינו בספר הבתים שגם כותב את ההלכה הזאת, שאין בעיה של סחורה בדברים האסורים, כאשר רוצה לגדל קופים, או כלבים קטנים. מפני שאינם עומדים לאכילה אלא לטייל. יג. הרשב\"ץ והרשב\"ש גידלו קוף - הוא חי בערך קצת לפני [ יתירה מזאת, יש ספר שנקרא שו\"ת יכין ובועז הבית יוסף, והיה בן של הרשב\"ש - רבינו שלמה בן רבנו שמעון, שהוא שמותר לגדל קופים. (ח\"ב סימן כה) והוא כותב ]הרשב\"ץ, רבנו שמעון בר צמח והוא אף אומר, שכך עשו מעשה האבא שלו והסבא שלו. זאת אומרת שהרשב\"ץ והרשב\"ש גידלו קוף, וגם הנכד שלהם מעיד כך. רואים שאין בעיה מבחינת ההלכה לגדל חיות מחמד שאינן כשרות. יד. גידול חיות טמאות על פי הקבלה ויש שאמרו שאולי על פי הקבלה אסור לגדל חיות טמאות. אולם רבינו ] - שבשבוע הבא זה יום השנה שלו[ חיים בן עטר ה'אור החיים' הקדוש וז\"ל: \"אותם עופות שמלמדים אותם לדבר, (פרי תואר סימן קיז סק\"א)כותב בפירוש הואיל ואינם עומדים לשחיטה מותר לגדלם ולהחזיקם בביתו\". וכמו כן שגם הוא היה מקובל גדול, שמותר (ברכי יוסף סימן קיז סק\"ב)כותב מרן החיד\"א - זה נחמד, הם [ .להחזיק בבית עופות מזמרים – עופות שיודעים לשיר .]...שרים בתוך הבית, במקום להשמיע שירים אני לא יודע מה טו. לא לבזבז את הזמן לפי כל האמור יש לשאול, שהנה מצד אחד רואים בגמרא, בברייתא, בראשונים, בבית יוסף, רבי חיים בן עטר, החיד\"א שכולם כותבים שמותר. מצד שני, הבאנו לעיל שהמדרש אומר 'יש דברים הרבה מרבים הבל' והוא לגדל כלבים. ולכאורה זו סתירה. אולם אני חושב שאין פה סתירה. שהנה עצם הדבר מצד הדין לגדל חיות בבית, מצד שהן טמאות אין בכך כל חשש. אבל מצד שני יש בעיה אחרת של בזבוז ממון סתם. במקום זה שייתן את הכסף לעניים. ועוד, שהם מרבים הבל. אדם משקיע את עצמו בזה. הרי מי שמגדל חיות כאלו, כגון כלב, צריך בכל יום לקחת אותו לטייל. וצריך לטפל בו, לרחוץ אותו, במקום לרחוץ את התינוקות שלך תרחץ את הכלב?! כלומר, כמו כל דבר שמתעסק בו, גם אם משחק במחשב סתם, משחקים של ילדים, זה הבל. ילד קטן שישחק זה לא נורא, אבל אדם מבוגר, מה הוא משחק בדברים כאלו?! סתם מבזבז את הזמן שלו! שישב וילמד! או כשהוא משחק קלפים, מה הוא עושה?! שישב וילמד. טז. משחקי קלפים פעם הייתי בארצות הברית בחנוכה, בדרך כלל אני משתדל לא לנסוע בחנוכה, אבל פעם אחת קרה שהייתי שם, ומשפחה אחת של חסידים עשו מסיבה לכבוד חנוכה והזמינו אותי ובאתי. בשלב מסויים מישהו בא אלי ואמר לי, שיש למארחים מנהג לשחק בקלפים בחנוכה, אבל לא נעים להם לשחק לידך, והם מחכים שתלך. שאלתי אותו, תגיד, הם משחקים על כסף? הוא אומר לי בטח, מה העניין לשחק אם לא על כסף. אמרתי לו אם ככה, אני דווקא אשאר פה!... קלקלתי להם את כל המסיבה, הם לא העזו לשחק לידי. ישבתי ודיברתי איתם. היה שם אחד שרציתי שייתן לי תרומה נכבדה, אבל הוא כל כך כעס שלא נתתי להם לשחק והוא לא תרם לי כלום. לא צריך. אבל אין מה לעשות זה אסור! בארצות הברית יש הרבה שעובדים במנהטן והם גרים רחוק, יש שבאים כל יום במכונית או ברכבת, יש עשירים שבאים כל יום בהליקופטר, אבל יש הרבה אנשים שבאים באוטובוסים מיוחדים לקהילות של היהודים. פעם הייתי באיזה מקום והייתי צריך להגיע למנהטן, מרחק של שעה וחצי, עליתי לאוטובוס הזה בבוקר ואני רואה שהאוטובוס מסודר כמו חברותות, שנים מול שנים, והם יושבים ומשחקים בקלפים. כל נוסעי האוטובוס. והם אומרים לי תראה איזה כיף, כל יום אנחנו נוסעים ומשחקים בקלפים. ואני רואה את הדולרים שם מונחים על השלחן והם משחקים על הכסף. אמרתי להם אתם יודעים שמי שמשחק על כסף הוא פסול לעדות. זו אסמכתא. היה שם רמקול באוטובוס והסברתי להם שאסמכתא לא קניא. ממילא אדם שמשחק הוא לא חושב שהוא יפסיד וממילא זה אסור. והוספתי, שקודם כל זה איבוד זמן. מלבד זאת לשחק על כסף זה איסור. ואז קם מישהו מהנוסעים שרצה להתחכם ואמר לי, כבוד הרב, אם נשחק כולנו עכשיו באוטובוס ונחליט שתורמים את הכסף ל'יחוה דעת', זה מותר או אסור? אני מיד הבנתי את השאלה שלו, ואמרתי, אם משחקים ותורמים מראש, וכל אחד יודע שאם הוא מפסיד הוא תורם את הכסף לצדקה, במיוחד אם מניחים את הכסף במקום אחד, זה יהיה מותר לכל המוסדות אבל חוץ מ'יחוה דעת'... בסיום הנסיעה ניגש אלי אחד הנוסעים והביא לי את כל הכסף שהרויח, זה היה שבע מאות דולר, בזמן הסיפור - לפני כארבעים שנה זה היה הרבה כסף. למחרת עליתי עוד פעם לאוטובוס ואמרתי להם, אני לא הולך לכפות על אף אחד מה לעשות, אבל אולי אני אדבר ברמקול, אמסור לכם שיעור, מי שרוצה לשחק קלפים שישחק קלפים, ומי שרוצה להקשיב לשיעור, שיקשיב. וכך עשיתי, מסרתי שיעור וחלק גדול מהאנשים לא שיחקו קלפים, אלא ישבו והקשיבו לשיעור. ולא עוד אלא גם ביקשו שאבוא איתם גם בחזור בערב. לאט לאט זה התפשט. וכיום במשך עשרות שנים כבר יש רבנים מיוחדים שמוסרים שיעורים בנסיעה. הרב נוסע איתם בבוקר עד מנהטן ושם הוא הולך לאיזה בית כנסת שבו לומד בעצמו עד הערב, בערב הוא חוזר איתם. ויש כמה אוטובוסים, כל אוטובוס רב אחר. אשריהם ואשרי חלקם. כלומר הרבנים הללו מצילים אותם גם מאסמכתא, גזל, וגם מאיבוד זמן. איך אפשר לשבת ככה סתם לאבד את הזמן?! יז. משחק עם הכלב הוא מושב לצים ממילא אנחנו יכולים לומר שהוא הדין לגבי חיות מחמד. שמצד אחד אין (שו\"ת איסור לגדל חיות מחמד. אבל זה עדיין בזבוז זמן. הגאון יעב\"ץ כותב , שהאנשים שמגדלים כלבים במיוחד הערומים משערות, כדי שלו ח\"א סימן יז) לשחק ולהשתעשע בהם שהרי זה ממש בגדר מושב לצים. בכל אופן אנחנו לא רגילים לדברים האלו, אבל גם כיום יש הרבה אנשים שמגדלים חיות מחמד. יח. גידול תוכים בבית אני זוכר כשהייתי ילד מצאתי צב ברחוב והבאתי אותו הביתה, ושאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כתוב בתורה שצב זה שרץ טמא, האם מותר לגדל את זה? ואאמו\"ר אמר לי שמותר. ושיחקתי איתו אז כשהייתי ילד קטן. וגם לאחר מכן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התיר לנו להביא לבית תוכים. הוא אמר אולי זה כשר לאכילה ואולי לא. אבל אפילו אם זה לא כשר, מותר לגדל אותם. היום שמעתי שמזהירים שלפעמים יש בזה גם חיידקים. אבל מותר לגדלו בבית. יט. החזקת אקווריום והאכלת הדגים בשבת כמו כן הוא הדין באקווריום, שאדרבה יש אומרים שדגים יש בהם סימן ברכה. במיוחד אם אדם ישתדל שהדגים יהיו טהורים. היום בכל חנות שיש להם אקווריום אפשר לראות מלא דגים יפים שהם כשרים. יש להם קשקשים והם דגים כשרים. אבל מותר גם אם זה דגים טמאים. בתנאי שהם לא דגים טורפים ה' ירחם. אבל דגים סתם ליופי, לנוי, למה לא?! כמו כן מותר להאכיל אותם בשבת, האוכל שלהם לא מוקצה. מותר לתת להם כל דבר שראוי למאכל שלהם ומותר לטלטל אותו. כמו כן יש היום 'אוגרים', והם דומים לעכברים, שאין חשש לגדלם. למשחק עבור ילדים וכיו\"ב. כ. בן אדם לחבירו בגידול בעלי חיים אני רוצה להזהיר על משהו אחר בעניין גידול הכלבים. הנה פה ב'הר נוף' בא אלי פעם רב אחד ישיש בן תשעים, וממש בכה לי, שהשכנים שלו יש להם כלב קטן, לא כלב מזיק, אבל בכל לילה הם משאירים אותו במרפסת, והכלב מיילל כל הלילה. והזקן הזה אומר אני לא מצליח לישון, הוא גר ממש מעל זה, הוא סוגר את החלון, ולא עוזר כלום. הוא מיילל חזק. והוא מספר שפנה אל שכיניו אבל הם לא הסכימו בשום אופן. הם אמרו לו זכותנו לגדל את הכלב הזה! ואני שואל, איפה בן אדם לחברו?! למה לצער אנשים! אתה רוצה לגדל את הכלב? תסגור אותו שיבכה כל הלילה על המטה שלך לא ייתן לך לישון... אבל למה אתה תישן ותניח אותו בחוץ שיפריע לשכנים. צריך תמיד לחשוב בדברים כאלו על בין אדם לחברו. כא. טלטול אפרוח המיועד למשחק למעשה, לגבי חיות מחמד, יש שלש שיטות בראשונים אם נקראים מוקצה מביאים בשם רבינו יוסף שסובר (מה: ד\"ה הכא)או לא. התוספות במסכת שבת שאפרוח קטן אינו מוקצה. וכנראה שבזמנם, וגם בדורות שלנו, היו נותנים אותו לילדים קטנים לשחק. דהיינו שהוא סובר שאפרוח חי אינו מוקצה. גם מביא שרבינו שמשון סבר כן, וכן בהגהות אשרי (עמ\"ס שבת י (בשבת שם) המרדכ שם) מביא את רבינו פורת שסבר כן. כלומר יש כמה ראשונים שסוברים שאפרוח המיועד למשחק של ילדים אינו מוקצה. כב. שיטת התוספות השיטה השניה היא שיטת התוספות עצמם, שמביאים ראיות שאפרוח חי הוא מוקצה, ודלא כרבינו יוסף. וכנראה שהסברא של התוספות היא, שהנה הרי במוקצה מחמת גופו אפשר לבטל את המוקצה על ידי שמייחד את המוקצה ביום שישי לשימוש בשבת. ולכאורה הבעלי חיים הם מוקצה מחמת גופו. אולם סוברים התוספות שדווקא באבנים וכיו\"ב יש אפשרות לייחד לשימוש, אולם בבעלי חיים שאינם מיועדים לשימוש אי אפשר לייחדם לשימוש. כלומר, עם כל הכבוד לילדים הקטנים שמשחקים באפרוחים, אבל הם לא מיועדים למשחק ילדים. זה מיועד לתרנגולים כדי לגדל אותם ולאכול אותם, או לגדל ביצים. כג. שיטת הרא\"ש השיטה השלישית, הנה, המהר\"ח אור זרוע – רבינו חיים אור זרוע שהיה שמותר לגדל (סוף סימן פא) בנו של ה'אור זרוע' – יש לו תשובה בה הוא כותב ציפורים שמזמרים ולטלטלם. הוא לא מתיר כמו התוספות בדין של אפרוחים שהם לא מיועדים לנוי או למשחק. אבל ציפורים מזמרים, כגון תוכים, שמגדלים אותם בשביל זה, שאינם מוקצה. לאחר מכן הוא מביא , שאסור לטלטל גם עופות המזמרים. מפני (שם סימן פב)תשובה של הרא\"ש דלא פלוג חכמים בבעלי חיים, וכל הבעלי חיים הם מוקצה. והרא\"ש מוסיף, שבעלי חיים הם מוקצה יותר גרועים משאר מוקצה מחמת גופו. מפני שמוקצה מחמת גופו מועיל לייחדו מערב שבת ולהשתמש בו, אולם בעלי חיים לא מועיל לייחדם ואסורים בטלטול משום מוקצה. אם כן יש כאן שלוש שיטות: האחת, שכל בעל חיים שמייעדו למשחק, מותר לגדלו. השניה, שגם אם מגדלו למשחק אסור. השלישית, שיטת הרא\"ש, שאפילו שמטבעו עשוי לכך, כמו תוכי, שהוא עשוי למשחק, בכל זאת אסור לטלטל אותו. יש תשובה מעניינת מאד בנושא של (חאו\"ח סימן כה)בשו\"ת יביע אומר ח\"ה לגדל תוכי ולטלטלו, או לטלטל אקווריום של דגים. והוא מביא את שלושת השיטות, ופוסק להלכה כדעת הרא\"ש. כלומר גם כלבלב קטן שכל מה שמגדלים אותו הוא לשם משחק ולשעשוע, הוא חיית מחמד. וכן מה שמגדלים תוכים, כל מיני ציפורים, דגים צבעוניים מיוחדים וכיו\"ב, הם מיועדים מלכתחילה לדברים האלו, בכל זאת פוסקים להלכה כדעת הרא\"ש. ואאמו\"ר מנמק את מה שפסק כדעת הרא\"ש, שהוא מחמת גדלותו של הרא\"ש שכל חכמי ישראל היו מכבדים אותו מאד, הרי הוא היה אחד משלושת עמודי ההוראה. לכן המסקנא שלו לאסור לטלטל בשבת חיות מחמד. כד. מהר\"ח אור זרוע היה תלמידו של הרא\"ש דרך אגב, התשובה הזאת של הרא\"ש מביא אותה המהר\"ח אור זרוע. כשאני ראיתי את זה התפלאתי. למה, האור זרוע חי הרבה לפני הרא\"ש, האור זרוע היה רבו של המהר\"ם מרוטנבורג, והמהר\"ם מרוטנבורג היה רבו של הרא\"ש. וכנראה שרבי חיים בנו של האור זרוע נולד בסוף ימיו והוא היה תלמיד של הרא\"ש, כי רואים שמהר\"ח או זרוע מבטל דעתו מפניו כתלמיד. שם רואים שהמהר\"ח אור זרוע שואל את הרא\"ש והרא\"ש עונה לו. כלומר רבי חיים היה תלמיד של התלמיד של התלמיד של אביו האור זרוע. פעם דיברתי בעניין הזה עם הגאון הרב יעקב חיים סופר שליט\"א והוא אמר לי שיש מקומות שאנחנו רואים שבאמת המהר\"ח אור זרוע שאל את הרשב\"א שגם היה בדורו של הרא\"ש. כלומר שבאמת כנראה הוא נולד ממש כשכבר אביו היה זקן, והוא לא למד כל כך אצל האבא שלו וגם לא אצל התלמידים של האבא שלו, אלא אצל תלמידי התלמידים של אביו. כה. אם מותר ללטף שערות הכלב לפעמים יש מקרים יוצאים מן הכלל. כלבים קטנים שהם מאד מפונקים, והם אוהבים מאד שמלטפים אותם, האם מותר ללטף כלב בשבת. והשאלה היא, שהנה יש כלבים שאין להם שערות כלל, ובהם מסתמא יהיה מותר, בתנאי שלא ידחוף אלא רק ילטף. אבל בדרך כלל לכלב יש שערות בכל גופו, הוא שעיר כמו עשיו, וכשמלטף כלב בשערותיו הרי הוא מזיז קצת שמותר לגעת במוקצה (סימן שח סעיף מב) את השערות. ופסק מרן השלחן ערוך בתנאי שלא מנענע אותו. וכאשר מלטף את השערות הרי הוא מנענע אותם. כו. ניקוי היד בזנב הסוס בהלכות מלבן כתוב לעניין (סימן שב סעיף יא) באמת זו מחלוקת. בשלחן ערוך ניקוי היד בזנב של הסוס וז\"ל: \"מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה\". והיינו שבזנב יש שערות וממילא זה כמו מברשת. ולכאורה הלא הוא מנענע את שערות הסוס, הוא מטלטל במקצת את הבעל חי, וכל מה שמותר זה משום צער בעלי חיים. דיברתי על זה בשבוע שעבר שהר\"ן כותב שמותר לטלטל במקצת את הבעלי חיים. אבל כשזה לא צער בעלי חיים זה טלטול במקצת, ואסור. שכתב (שם ס\"ק לד) מביא את התוספת שבת (שם ד\"ה מקנחה)והנה הביאור הלכה לבאר בדעת מרן, שמדובר באופן שחתכו את הזנב, הסוס או הפרה מתו, וייבש את הזנב והפך אותו למברשת. אולם הביאור הלכה בעצמו כותב להלכה, שבכגון דא מותר לנקות את היד גם בזנב הסוס בעודו חי. כז. אי ליטוף כלב – צער בעלי חיים לפי זה רואים שללטף בעל חיים, ובכך להזיז את השערות שלו זו מחלוקת התוספת שבת והביאור הלכה. אבל להלכה מותר ללטף כלב. והסיבה לכך, אני אמנם ברוך ה' לא פסיכולוג, וקל וחומר שאני לא פסיכולוג של כלבים... הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אבל הפסיכולוגים אומרים, שכלב שהוא עדין מאד כשלא מלטפים אותו הוא יכול לקבל דיכאון. יש לו צער מזה. אם הוא רגיל לזה יש לו צער כאשר לא מלטפים אותו. אשר על כן גם אם נאמר שזה ספק, הרי יש כאן צד גדול להתיר, אם תמצא לומר שיש צער בעלי חיים זה בסדר, ומאידך יש את הביאור הלכה שמתיר גם כאשר הזנב מחובר לבעל חיים. ומעבר לכל יש לנו כמה ראשונים שסוברים שחיות מחמד אינם בכלל מוקצה. כח. טלטול בעלי חיים במקום צער בעלי חיים יתירה מזאת, אדם שיש לו כלוב של תוכים, ויש שמש על התוכים, זה צער בעלי חיים, הם עלולים למות מזה, אם זה בקיץ ויש שמש חזקה. מותר לטלטל את הכלוב למקום של צל, וזה לא טלטול במקצת, זה טלטול לגמרי. והרי כבר דיברנו על כך בשיעורים הקודמים, שיש מחלוקת ראשונים אם מותר לטלטל לגמרי בעלי חיים במקום צער. כגון בהמה שנפלה לתוך הבור שחז\"ל התירו לבטל כלי מהיכנו, להניח כרים וכסתות כדי שתעלה ותצא. אך אם אי אפשר, והכרים והכסתות לא עוזרים, אמרנו שיש בזה מחלוקת. אסור. (בחידושיו עמ\"ס שבת קכח:) וכן הרמב\"ן (פרק כה מהלכות שבת הלכה כו) לפי פשט הרמב\"ם וכמה ראשונים אומרים שכיון שמוקצה הוא דרבנן, (עמ\"ס שבת שם) אבל הרי\"ד מותר לטלטל מוקצה דרבנן במקום צער בעלי חיים. אם כן יש כאן שלוש ספיקות להתיר, שמא מותר לטלטל מוקצה במקום צער בעלי חיים. להלכה מחמירים בזה, אבל אפשר לצרף לסניף את המתירים. ואם תמצי לומר שאסור, שמא בנידון דידן יש צד נוסף להתיר בגלל שזה חיית מחמד, ויש אומרים שאינם מוקצה כלל כאמור לעיל. כט. הרמת בעלי חיים בשבת כדי שלא יינזקו כמו כן יש לומר באם אדם יש לו כלב, והכלב אין לו שכל – הוא נמצא בקור בחוץ, ובעליו פותח לו את הדלת שיכנס והכלב לא רוצה להיכנס. הכלב רועד מקור. וכן אם יש שמש חזקה בחוץ והכלב יושב בשמש, האם יהיה מותר להרים אותו. הוא לא מבין מוקצה, הוא רוצה שהבעלים שלו ירים אותו. מחלוקת אם אומרים בבעלי חיים החי נושא (שבת צד:) דרך אגב, יש עוד בגמרא את עצמו. ולכאורה אפשר לצרף גם את השיטה הזאת. איך שלא יהיה למסקנת הדברים במקום צער בעלי חיים ממש, מותר לטלטל את הבעל חיים. ובמקום שיש ספק, שצריך להביא פסיכולוג לדעת אם יש צער בעלי חיים, כמו ללטף אותם, גם כאן יהיה מותר, מפני שהוא לא מטלטלם לגמרי, זה רק טלטול במקצת. וטלטול במקצת בספק בעלי חיים יהיה מותר. ל. טלטול רצועת הכלב יש נידון באדם שהולך עם הכלב ויש לו רצועה שקשורה לו, האם מותר לקחת את הכלב עם הרצועה. כלב קטן שהוא לא מזיק, כלב מחמד עם - אני לא יודע איך בן אדם לא [ .רצועה. וכיו\"ב חתול קטן שיש לו רצועה האם מותר לטלטל את הרצועה.]...מתבייש לעשות דבר כזה שיש היתר (סימן שה סעיף ה)וכך נפסק בשלחן ערוך (שבת נא:) והנה שנינו במשנה לאחוז ברצועה. אמנם שם לא מדובר מצד מוקצה אלא מצד מלאכת הוצאה ברשות הרבים במקום שאין עירוב. וזה לשון מרן: \"בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צווארן, וטבעת קבועה בהם\" – יש להם רצועה סביב הצוואר ורוצה לתפוס את הרצועה – \"יכולים למשכן בהם\". בפירוש הם יכולים למשוך את החיות והבהמות ברצועה הזו. לאחר מכן כתוב שם: \"המוציא בהמה והוא מושכה באפסר\" – 'אפסר' היינו רצועה – \"צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה וכו'\". משמע שאין כאן לא מצד מלאכת הוצאה ולא מצד שביתת בהמתו, וכן אין כאן מצד מחמר אחרי בהמתו, שאלו איסורי דאורייתא. ממילא כל שכן שלא צריכים לחוש מצד מוקצה. לכן מעיקר הדין זה יהיה מותר. אבל יש להיזהר לא למשוך. מפני שכאשר מושך את הרצועה הרי הוא מטלטל במקצת, וטלטול במקצת של מוקצה אסור. וכן כאשר מושך הרי זה שלא לצורך. לא. טלטול רצועה של כלב נחיה והכנסתו לבית הכנסת - הפוסקים לא מדברים על השאלה לגבי לטלטל את [ מזה דנים הפוסקים על כבד ]...הרצועה עם הכלב, כי זה לא שאלה שאנשים דתיים שואלים ראיה שהולך עם הכלב, והוא רוצה ללכת לבית הכנסת או לבית והכלב . ] - זה דבר שהמציאו אותו כבר לפני עשרות שנים[ הוא מורה דרך שלו הגרש\"ז אויערבך והגר\"מ פיינשטיין עוסקים בנושא, והם התירו בשבת. אכן יש שפקפקו קצת במקום שאין עירוב, אבל אם יש עירוב בוודאי שמותר. הפוסקים דנים כאשר אדם כזה שיש לו כלב שמוליך אותו, אם מותר להכניס את הכלב לבית הכנסת, והוא לא יכול להשאיר אותו בחוץ, וכי הוא יישאר מחוץ לבית הכנסת כל חייו?! והפוסקים כתבו שיש היתר להכניס את הכלב לבית הכנסת. מפני שהכלבים הללו מאומנים, הם לא מלכלכים או נובחים, הם שותקים כל הזמן, רק שלא יבואו ילדים ויתגרו בהם. אשר על כן גם בשבת מותר לו לאחוז ברצועת הכלב, וללכת אתו לבית הכנסת. ושם ימצא לכלב מקום ראוי שלא יפריע לציבור, ואין שום בעיה להתפלל בבית כנסת שיש בו כלב. ואין גם כל חשש שכביכול האדם משתחווה לכלב. לב. שילוח הקן בשבת יש דיון בפוסקים אם מותר לקיים מצות שילוח הקן בשבת. שהנה הציפור היא מוקצה, היא לא חיית מחמד. ויש פה שאלה כפולה, האם התירו איסור מוקצה דרבנן כדי לקיים מצוות עשה מן התורה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה מביא שהריטב\"א כותב בפירוש, שמשום מצות עשה דאורייתא אין חשש של מוקצה. אולם אני הבאתי ראיות שהרבה ראשונים חולקים בזה. וזו מחלוקת גדולה בראשונים אם כדי לקיים מצוה דאורייתא התירו איסור דרבנן של מוקצה. לג. ואת הבנים תיקח לך בשילוח הקן יש עוד בעיה, שהנה יש כל מיני פרטים בהלכה במצות שילוח (חיו\"ד הקן, כיצד מקיימים את המצווה, זה לא כל כך פשוט. ביביע אומר ח\"י יש תשובה ארוכה שבה נכנס לכמה נקודות במצוות שילוח הקן. כגון: סימן לב) האם צריך לתפוס אותה. וכן מה יהיה הדין אם הקן נמצא ברשות היחיד. \"ואת הבנים תיקח לך\" - אם (דברים כב, ז) אחד הנידונים בהם דן הוא מה שכתוב זה מעכב את המצווה או לא. והנה, אם נאמר שזה חלק מהמצווה, אם כך הרי שעד כמה שמותר לקיים מצוות שילוח הקן עליו לקחת גם את הבנים. אולם אם זה לא חלק מהמצווה, כלומר, שגם אם לא לקח את הבנים הוא מקיים את המצוה, אם כך אין לו לקחת את הבנים בשבת. ולמעשה זה ספק מצוה דאורייתא, שהרי יכול להיות שלא קיימת בכלל את המצווה. וכן הלאה, יש כמה מיני ספיקות שאדם שמזדמן לו מצוות שילוח הקן כמובן כדאי מאד לקיים אותם. להלכה אני אומר, שמכיוון שהנידון הוא על ספק קיום מצוה דאורייתא, ומבטלים מוקצה בשביל זה, וכמו כן יש נידון מתי מקיימים את המצוה, לכן אני אומר שב ואל תעשה עדיף לגבי שילוח הקן בשבת. לא לקיים את המצווה הזאת בשבת, ולהמתין למוצאי שבת אם יכול לחזור לשם ולקיימה הנה מה טוב. והסיבה לכך היא שהרי זו לא שאלה האם מקיים מצוה דאורייתא כשעובר על מוקצה. אלא השאלה היא האם לקיים ספק מצוה דאורייתא, ובשביל זה רוצה לעבור על מוקצה שהוא דרבנן, יש פה לכאורה ספק מצוה דאורייתא למול וודאי דרבנן. וזה לא כל כך פשוט. לד. בעלי חיים הם המוקצה החמור ביותר לעיל אמרתי בשם הרא\"ש שכותב שחיות מחמד או ציפורים שמלמדים אותם לשיר שהם מוקצה. הרי לנו כאן את הנקודה שכבר אמרתי בשיעור הקודם, שהמוקצה שלש בעלי חיים הוא יותר גרוע מאשר כל המוקצה. מפני שמוקצה מחמת גפו אם מייחד אותו ביום שישי לשימוש בשבת מותר לטלטלו, אולם מוקצה של בעלי חיים הרי לא צריך לייחדם, יש להם שימוש לשיר או להשתעשע בהם, עם כל זאת הם אסורים בטלטול, הם מוקצה."},{"filename":"207.pdf","content":"איסור| ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים במנהגי בין המצרים| מנהגי אבילות שהם תקנת חכמים ומנהגים שהונהגו במהלך השנים נושאי השיעור: נישואין בימי בין המצרים | גדול כבוד הבריות| הליכה לים או בריכה בימי בין המצרים| יום עשירי באב שחל להיות בערב שבת| רחצה בשבוע שחל בו תחילת איסור אכילת בשר בתשעת | ספרדים הלומדים בישיבות אשכנזיות אם יכולים להסתפר בימי בין המצרים| המהפכה של מרן זיע\"א ברבנות| אכילת בשר בסעודת| כיצד יש לנהוג לחולה בעניין אכילת בשר בתשעת הימים| אכילת עוף או דגים ותבשיל שנתבשל בו בשר בתשעת הימים| הימים הימנעות מאכילת בשר בשבת 'חזון' | דג הוא מאכל חשוב| מצוה בתשעת הימים207 גליוןמיום א' י\"ג תמוז תשפ\"ג פרשת פינחס הלכות בין המצרים א. תקנות חכמים ומנהגי ישראל באבילות בין המצרים השבוע מתחילים ימי בין המצרים. מיום י\"ז בתמוז עד יום עשירי באב, כולל יום עשירי באב. כדי ללמוד את הנושא של ההלכות ומנהגי בין המצרים, יש לדעת שיש שני סוגי הלכות. יש דברים שהם תקנת חכמים, והם החשובים ביותר. לאחר מכן במשך הדורות התווספו עוד כל מיני מנהגים שונים בעם ישראל. חלקם זה מנהגים חדשים, וחלקם זה הוספות על אותם דברים שקבעו חכמים. הנה המקור הראשון שבנושא הזה היא המשנה בתענית אומרת, שבוע שחל בו תשעה באב אסור לספר ולכבס. כלומר אלו הדברים שחכמים אסרו בשבוע שחל בו תשעה באב. דרך אגב, השנה מנהגי האבילות הם יותר קשים מכל השנים אצלינו הספרדים. כיון שתשעה באב חל ביום חמישי, ממילא יש 'שבוע שחל בו' ארוך מאד, ממוצאי שבת למעשה, עד יום ששי. אצל האשכנזים זה לא משנה כלל, וכפי שיבואר להלן. כאמור לפי המשנה אסור להסתפר, ונפסק להלכה שיש להימנע בין תספורת הראש ובין תספורת הזקן, כלומר אסור להתגלח לגמרי. כמו כן לגבי איסור כביסה בימים אלו, הגמרא אומרת שלא רק שאסור לכבס בפועל, אלא גם אסור ללבוש בגד מכובס, בשבוע שחל בו תשעה באב. אצלינו הספרדים אנחנו שומרים בדיוק כמו שהמשנה אומרת, לא מסתפרים, לא מכבסים, וגם לא לובשים בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב. ב. האשכנזים הוסיפו חומרא על המשנה האשכנזים מחמירים הרבה יותר, והוסיפו מצד המנהג שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז במשך כל שלושת השבועות. עוד הוסיפו באיסור של כביסה וללבוש מכובסים והם מקפידים על כך מראש חודש, כולל ביום ראש חודש עצמו. באופן כללי אצל הספרדים מקילים בכל הדברים והאשכנזים מחמירים, חוץ מהאיסור לאכול בשר ויין ביום עשירי באב, שהאשכנזים נוהגים עד חצות, ואנחנו נוהגים כל יום עשירי באב. כך המשמעות של מרן השלחן ערוך. ג. יום עשירי באב שחל בערב שבת יש דבר שלישי שהספרדים נוהגים, ואינו כתוב במשנה. והוא המנהג שלא להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב. והאשכנזים הוסיפו להחמיר בזה מליל ראש חודש עד עשירי באב בחצות. השנה לאשכנזים מותר כבר במוצאי תשעה באב, כיון שחל ביום חמישי מפני כבוד השבת. דהיינו בכל שנה אצלינו הספרדים ביום עשירי באב כל המנהגים מותרים מלבד בשר ויין. אבל אצל האשכנזים כל המנהגים ממשיכים גם ליום עשירי באב עד חצות היום, ואיסור אכילת בשר ושתיית יין ממשיך לאורך כל היום. השנה, כיון שיום עשירי באב חל בערב שבת כל המנהגים מותרים ביום עשירי באב, מלבד האיסור של בשר ויין, לספרדים וגם לאשכנזים. אכן יש אשכנזים שמחמירים במוצאי הצום למרות שהוא ליל שישי, אבל להלכה מעיקר הדין אפשר להקל. כיון שכבר בליל שישי הוא נחשב לערב שבת וכפי שרואים מדברי חז\"ל במסכת תענית שאפילו בתעניות חמורות שהיו עושים, כגון תשעה באב או תענית של עצירת גשמים, ביום חמישי היו פותחים את החנויות מפני כבוד השבת. ד. רחיצה במים קרים וכן יש עוד הבדל גדול שאצל האשכנזים הם מחמירים בתשעת הימים אפילו במים קרים, דהיינו שאסור ללכת לים או לבריכה וכיו\"ב, החל מראש חודש. אצלינו הספרדים אפילו בערב תשעה באב במים קרים מותר. אכן לגבי ים וברכה כדאי להימנע כי הולכים בשביל תענוג, לא כדאי להתענג בימים האלו. וגם שבדברים שיש חשש סכנה אפילו קטנה ביותר כדאי להימנע בימים האלו. אבל מעיקר הדין אין בעיה להתרחץ במים קרים בימים האלו. ה. מרן היקל לפועלים אשכנזים להתרחץ זכורני לפני הרבה שנים, כשהייתי אברך צעיר הייתי לומד הרבה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולאאמו\"ר היתה אז את 'פינת ההלכה' ברדיו בכל יום ששי. זה היה דבר הלכה בין חמש לעשר דקות. ואני הייתי מסדר את הדברים שאמר והוא היה עובר עליהם. פעם אחת בימי בין המצרים, הוסיף אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שבימים אלה גם לאשכנזים שעובדים בשמש, בימים חמים מאוד, חודש אב הם הימים הכי חמים בשנה, ששטופי זיעה אפשר להקל להם להתרחץ במים קרים. כי גדול כבוד הבריות. כשדיברנו על זה בעל פה הוא אמר כך, הנה העולם בדורנו משתנה מבחינת הטמפרטורה, כל העולם נעשה חם יותר. לפעמים כמובן זה משתנה. אבל בדרך כלל כאן במזרח התיכון, ארץ ישראל, זה מקום חם. ארץ ישראל היא מעוטת גשמים מאז ומתמיד. לכן היו תפילות לעילוי נשמת חותן המלך חמיו של מרן זצוק\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה. מיוחדות. כל התפילות על טל ומטר זה על ארץ ישראל. כך כותבים הראשונים במסכת תענית. תמיד היה כאן קשה מאד, 'למטר השמים תשתה מים'. לעומת זאת, האשכנזים שבאו מאירופה, רובם היו ממזרח אירופה. רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה – קוראים לזה היום 'בלארוס', ליטא ועוד, הם מקומות מאד צפוניים. והקיץ אצלם לא כל כך חם. ויש מקומות שממש קר שם בקיץ. לא כמו בחורף אבל קר. אז לא להתרחץ שבוע מבחינתם היה נסבל מבחינתם. וכמו כן צריך לזכור דבר נוסף, היום יש ברז, ועם כל העליות מחירי המים אנשים עדיין רגילים להתרחץ כל יום, אין להם בעיה עם זה. בזמנם לא היה ברז, וכדי להתרחץ היה צריך ללכת לשאוב מים מהמעיין ומהבאר וכו', זה לא היה דבר כל כך קל. אז לא הקפידו בימים ההם להתרחץ כמו היום. הנה בצרפת, מי שהיה פעם ב'ארמונות וורסאי' – הארמונות של המלכים שם – יכול היה להבחין שאין שם ולו מקלחת אחת! כי הם לא היו מתרחצים. היו שמים על הגוף בושם, וזהו. אפילו המלכים שלהם. מי שצריך היה הולך למעיין. הרי לנו שהעולם השתנה בנושא הזה. ויש בזה שני שינויים: א. אנשים התרגלו להתרחץ כל יום. ב. הם עברו ממזרח אירופה לארץ ישראל, וכאן חם הרבה יותר מאשר שם. זה נהיה הרבה יותר קשה. היום זה נהיה קשה מאד. תוסיפו על זה שבדורנו בגלל הנפט וכו' זה גורם שהעולם נעשה חם יותר. בקיץ יש חום כזה שלפעמים אדם נמצא בחוץ לכמה דקות והוא יכול להתייבש. בגלל כל הדברים האלו אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שצריך לפסוק שמותר למי שקשה לו, לא להתיר לכולם, אבל לכל הפחות פועלים או אנשים שעובדים בשמש, יש להקל. ו. רחיצה בתשעה באב לאיסטניס ויש להוסיף על כך עוד שני נימוקים: האחד, הנה ביום תשעה באב איסור הרחיצה הוא אחד מחמשת העינויים והוא איסור של ממש. זה לא מנהג זו הלכה. אמנם יש מחלוקת אם זה דרבנן או דברי קבלה, אבל מן הדין אסור אפילו להושיט אצבעו במים. והנה יש פוסקים שסוברים שאדם שהוא 'איסטניס' – הוא רגיל להתרחץ, ואצלו הרחיצה איננה תענוג, יהיה מותר לרחוץ אפילו בתשעה באב. אמנם זו שאלה גדולה ובאמת יש פוסקים שסוברים כך, אבל אנחנו להלכה לא מקילים בזה. שלא כל אחד יבוא ויגיד 'אני איסטניס'... תסבול קצת, לא נורא! רק אם אדם נהיה לו פצעים בכל הגוף אולי יש להקל. אבל זה לא קורה כמעט לאף אחד. לכן כדאי להתאפק ולא להתרחץ ביום תשעה באב. מעצם הדבר שיש דיון בנושא של רחיצה בתשעה באב עצמו, יש לנו ללמוד שכל שכן אצל האשכנזים שמחמירים ברחיצה מראש חודש, שיש להקל - הרי זה לא כל כך תענוג להתרחץ במים קרים, [ .לכל הפחות במים קרים יש אנשים שזה אפילו קשה להם, ופותחים את המים לאט עד שנכנסים, . שנדון אותם כמו איסטניס ]למי שלא רגיל בזה זה ממש קשה בהתחלה בתשעה באב שמותר. ז. גדול כבוד הבריות ויש נימוק לנוסף להקל להתרחץ לפועלים וכיו\"ב, והוא שגדול כבוד הבריות. אנשים שלא מתרחצים כמה ימים, בחום הזה, פה בירושלים זה עוד חצי נחמה, אבל באיזור המרכז מזיעים מאד, אנשים נכנסים לבית הכנסת ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחם... ממש כך. אי אפשר לנשום שם, זה נורא ואיום. כמה פעמים שהייתי באיזה מקומות, בשטיבלא'ך וממש היה קשה. זה מצב שכמעט אפשר להגדיר את זה 'ריח שיש לו עיקר'. נורא ואיום. ח. הספרדים בארץ ישראל קדמו לאשכנזים את כל הטיעונים הללו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דיבר איתי בעל פה, אבל מה שכתבנו זה הרבה יותר בקיצור. ואני אמרתי את זה ברדיו. והנה לאחר כמה ימים - אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר אז בשכונת 'רחביה' והייתי הולך בשכונת 'שערי חסד' הסמוכה – פגשתי את מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך כשהוא הולך ברחוב. וב\"ה זכיתי להיות קרוב אליו, הוא היה גברא רבא שאין כדוגמתו, גדול הדור במלא מובן המילה. בכל תחום הוא היה מבין לעומק, והוא הבין יותר טוב בחשמל מכל המהנדסים, וברפואה הרבה יותר טוב מרוב הרופאים, הוא היה ממש מומחה בכל הנושאים. מיוחד מאד. והמידות שלו היו הפלא ופלא, גדול הדור ממש. והוא היה ידיד של אאמו\"ר בלב ונפש. והנה כשהוא ראה אותי באותו שבוע הוא היה ממש כועס, הוא אמר לי, מה זה אתם מבטלים את המנהג שלנו?! אמרתי לו הרב, יש בעיה של כבוד הבריות, ויש בעיה שעכשיו בארץ ישראל חם מאד ואנשים רגילים וכו', אמרתי לו את כל הטענות אבל זה לא עזר כלום, הוא כעס מאד, על כך שזה המנהג שלהם וצריכים לשמור על זה. הלכתי וסיפרתי את כל מה שדיברנו לאאמו\"ר. ובשו\"ת יחוה דעת שזו התוצאה של מה שהוא אמר ברדיו, תראו שהוא כותב את הדברים בצורה יותר מתונה, מפני כבודו של הגרש\"ז אויערבך. אבל דעתו היתה כאמור, שגם לאשכנזים פה בארץ ישראל, כל אדם שמזיע מותר לכתחילה לרחוץ במים קרים. וזה גם לא נקרא ביטול מנהג אבות, מפני שכאן זה ארץ ישראל, ומנהג הספרדים קדם למנהג האשכנזים. מלבד כל הטעמים שנאמרו לעיל. - אם אנחנו דואגים ל'כבוד הבריות' של המתים, כל שכן שצריכים לדאוג [ . לכן בזה אפשר להקל]...ל'כבוד הבריות' של החיים אכן ברחיצה במים חמים צריך להחמיר גם לספרדים וגם לאשכנזים. רק שהאשכנזים מחמירים במים חמים מליל ראש חודש. כך כותב מרן החיד\"א לגבי בין המצרים, שכבר מליל שבעה עשר בתמוז, יש לו דין של 'בין המצרים'. ט. לישא אשה בימי בין המצרים יש הבדל נוסף בין הספרדים לאשכנזים והוא לגבי נישואין בימי בין המצרים. שהאשכנזים נוהגים להחמיר מי\"ז בתמוז. והספרדים רק מראש חודש אב כך דעת מרן השלחן ערוך. והדין הזה אינו כתוב בגמרא, זה מנהג. אך צריך לדעת לגבי הדין שזה כל כך פשוט. שהרי לישא אשה זה ענין של 'פריה ורביה', ולמעשה, אם יש חשש שמא יקדמנו אחר יהיה מותר לישא אשה אפילו בתשעה באב עצמו. אלא שאף אחד לא ירצה להתחתן בתשעה באב, זה סימן רע, לא מצאת זמן אחר להתחתן?! י. הרבה ספרדים החמירו בעניין נישואין בבין המצרים למעשה גם אצל הספרדים יש הרבה קהילות שהחמירו שלא לישא אשה בימי בין המצרים. אך לא בגלל הלכה, אלא בגלל שלא סימנא מילתא. זה לא סימן טוב להתחתן בימים האלו. כמו כן יש קהילות, כגון החאלאבים, שהם נוהגים בכל המקומות לא להתחתן שלשה שבועות. בשנים האחרונות קמו אצלם כל מיני אנשים שאומרים מה פתאום?! אנחנו ספרדים וקיבלנו הוראות השלחן ערוך! הסיבה שהם רוצים לשנות את זה, היא לא בגלל שהם באמת רוצים להתחתן, הרי אם למשל הרבנים שם יכריזו שמותר להתחתן עד ראש חודש אף אחד לא יתחתן מי\"ז בתמוז שהרי זה לא סימן טוב. אצלם 'מזל' זה הדבר הכי חשוב, זה עומד לפני כל ההלכות. - איך אומרים?! צריך להניח את הדברים על [ הסיבה שהם אומרים כך שהנה בימי בין המצרים אסור לעשות ריקודים ומחולות. אסור ]...השלחן לשמוע מוזיקה מי\"ז בתמוז. בכלל יש שאלה כללית בנושא של מוזיקה כל השנה. בשו\"ת יחוה דעת יש תשובה ארוכה. ודי לנו שאנחנו מקילים בשמיעת מוזיקה בכל ימות השנה, שהוא היתר די מפוקפק, אז לכל הפחות בשלושת השבועות צריכים להקפיד על זה. ולרקוד ודאי שאסור. פעם הייתי בניו יורק לפני כמה שנים, ובא אלי משהו ואמר לי שזה מנהג האשכנזים שלא לשמוע מוזיקה, זה המגן אברהם והוא אשכנזי. אמרתי לו יפה מאד, רבי חיים פאלאג'י הוא גם היה אשכנזי?! הבן איש חי גם היה אשכנזי?! והם כותבים שזה אסור וכך המנהג. אם כן מה שיש שרצו לבטל את מנהג החאלאבים לשלא לישא אשה מי\"ז בתמוז אלא מראש חודש אב וכפסק מרן, הוא רק בשביל שיהיה אפשר לעשות ריקודים ומחולות, ובכך לבטל את שלושת השבועות. יא. מהפכת הרבנות של מרן זיע\"א על כל פנים הרי לנו שבוודאי שבארץ ישראל שהיא אתריה דמרן שמותר לישא אשה לאחר י\"ז בתמוז עד ראש חודש אב. ואספר מעשה שהיה: בשנת תשכ\"ט, אני זוכר את זה כמו היום, הייתי אז עדיין ילד קטן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שימש כרב העיר תל אביב, והוא התגורר בתל אביב. ושם לצערנו בגלל מפלגת 'המזרחי' במשך שנים לא היה רב ראשי בתל אביב, וכשאאמו\"ר נכנס היה מצב ממש לא טוב, מכל הבחינות. והנה באותם ימים היו נוהגים לקיים חתונות במוצאי שבת. בחו\"ל יש מקומות שעושים חתונות במוצאי שבת והרבנים שם צריכים להילחם כדי לבטל את המנהג הרע הזה! להודיע להם שמי שיעשה חתונה במוצאי שבת, לעשות חרם כזה ששום רב לא יסדר להם קידושין! שהרי כמעט לא יתכן שיעשו חתונה במוצאי שבת, אפילו בחורף, ולא יהיו חילולי שבת. כל המשפחות צריכים להתכונן, וחלק מההכנות יש בהם איסורי דאורייתא ממש. אנשים יראים ושלמים לא מתחתנים אף פעם במוצאי שבת, צריכים לבטל את זה. אבל אז בתל אביב לא היה ניתן לומר להם אל תתחתנו במוצאי שבת. אבל באולמות של השמחות, הרבנות שנתנה להם כשרות היו צריכים לבדוק מה קורה שם. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל קרא למשגיחי הכשרות של האולמות וחייב אותם בשבת ללכת ברגל לאולמות לפנות ערב, ולבדוק מה קורה שם. בדרך כלל הם היו הולכים במוצאי שבת והיו רואים שהם כבר באמצע הבישול וכו' ובעלי האולמות היו מתרצים את עצמם, וגם ככה עד שהמשגיח היה מגיע לשם, אז לא היו מכוניות לכל אחד, כמעט כולם היו נוסעים באוטובוס. והנה שבת אחת כל המשגיחים הלכו לכל המקומות שיש בו חתונה במוצאי שבת, ולא היה מקום אחד שלא היה בו חילול שבת! נורא ואיום. .ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נתן הוראה שאין יותר חתונות במוצאי שבת בעלי האולמות התאגדו כולם ובאו אליו ואמרו לו, מה זאת אומרת?! אתה תשגיח על הכשרות, אבל לבוא ולומר לנו מה מותר ומה אסור?! אתה לא יכול לסגור לנו את האולמות במוצאי שבתות! ואם לא תשנה את הוראתך אנחנו נגיש נגדך בג\"ץ! אאמו\"ר כששמע כך אמר להם בחזרה, וכי אתם מאיימים עלי?! אני לא מפחד מכם, אתם רוצים להגיש בג\"ץ שיגישו, אבל יותר לא יהיה, אני לא יתן שיהיה חתונות במוצאי שבת. ואז אמר להם אאמו\"ר, הנה שימו לב, בשנה יש חמישים שבתות, הרי בין כה שום אולם לא מקיים אירוע בכל מוצאי שבת. אם כן ההפסד הוא לכל היותר שלושים יום. וכמו כן חלק מהאירועים הללו הם בר מצוות, שזה אירוע הרבה יותר קטן, והוא הוציא הוראה, שכאשר יש בר מצווה במוצאי שבת, חייבים המשגיחים להיות שם לפני צאת שבת ולוודא שלא מחללים שבת. אבל רק בר מצוות כי זה אירוע הרבה יותר קטן. מלבד זאת אמר להם, שהנה עד אז היתה הוראה, עוד מימי הרב אונטרמן שהיה רב ראשי לתל אביב, שמפסח עד שבועות, במשך כל השבעה שבועות, אין חתונות. וליל ל\"ג בעומר הוא הלילה היחידי שהיו עושים בו חתונות. אמר להם אאמו\"ר, אתן לכם שבליל ל\"ג בעומר יהיה חתונות לכל האשכנזים, ואחר כך מל\"ד והלאה יהיה מותר לכולם, לספרדים ולאשכנזים. כמו כן בימי בין המצרים, היתה הוראה שמי\"ז בתמוז עד תשעה באב אין חתונות. ואז אמר להם אתן לכם את האפשרות לעשות את החתונות בתאריכים אלו. ממילא מה שהפסדתם במקום אחד יכולים פה קיבלתם פה. כששמעו כך בעלי האולמות אמרו לו מיד שהם מסכימים. ואז הוא ציווה לשלוח לכל הארץ שכך עשה בתל אביב, ואחריו עשו כך בכל הארץ. וב\"ה עד עצם היום הזה המצב הוא, שלא עושים חתונות במוצאי שבת. יב. חתונות בחודש אלול באותם ימים, היו מקרים שאאמו\"ר ראה שאין ברירה והיה מתיר גם לאשכנזים להתחתן מי\"ז בתמוז ועד ראש חודש אב. מצב של שעת הדחק. בפרט שכיום המצב הוא שלא מתחתנים בשלושת השבועות ולאחר מכן, מעשירי באב עד ראש חודש אלול האולמות מלאים וכל לילה יש חתונה. אך בשנים האחרונות יש דבר חדש בעולם הישיבות, שאני לא יודע מי נתן להם רשות לעשות את זה, שבאלול לא מתחתנים. בחורים מתארסים בתמוז למשל, וקובעים את החתונה בחנוכה. כי באב הם לא הספיקו להתחתן, באלול אסור, בתשרי יש חגים, ואז כל החתונות נדחות לאחרי החגים, ומחפשים אולם בנרות ולא מוצאים. ולפעמים זה נדחה עד חנוכה. בעבר דיברתי עם כמה ראשי ישיבות, אמרתי להם הרי זה לא כתוב בשלחן ערוך! זו סתם תקנה חדשה של כמה ראשי ישיבות שהחליטו שזה לא זמן להתחתן, אני מבין יפה מאד, אבל הרי בסופו של דבר הזוגות האלו שהתארסו נכשלים בכל מיני עוונות, ודוחים מצוות הפריה ורביה, ועוד כמה דברים שזה לא בסדר לעשות כך. יג. תגלחת בבין המצרים לבחורים ספרדים הלומדים בישיבות אשכנזיות דרך אגב, כשאני למדתי בישיבת פוניבז' בשנת תשל\"ד, למדתי שם בכל השנה ההיא, זו היתה השנה של מלחמת יום הכיפורים, ולמדתי אצל הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצוק\"ל שהיה כמו מלאך טהור. למדנו מסכת גיטין והייתי הולך כל שבת הביתה והייתי חוזר על מה שלימד אותנו. הוא היה נותן שיעורים תוך לימוד ביסודיות את הראשונים. ולכבודי הוא היה מדבר בעברית, אני הייתי הספרדי היחידי בכיתה מתוך שבעים בחורים. אחר כך כשהייתי מדבר עם אאמו\"ר בליל שבת, היה אומר לי שהוא יכול להיות גם בפורת יוסף... כל כך יפה הוא מסביר, הכל על יסוד דברי הראשונים, הפלא ופלא השיעורים שלו. באותה שנה שלמדתי שם היו קבוצה קטנה של ספרדים, ואחר מהם היה בחור תימני, שמו הוא הרב יוסף אברקי, כיום הוא רבה של קרית יבנה. והוא פנה אלי בשאלה אם מותר לספרדים להסתפר אחרי י\"ז בתמוז כאשר הם נמצאים בישיבה של אשכנזים. האם יש בזה משום 'לא תתגודדו' או לא. פניתי לאאמו\"ר, והוא כתב תשובה על כך בשו\"ת יחוה דעת שנדפסה, שבמצב של היום בארץ ישראל שיש הרבה בתי דינים וכל זה, וכל אחד נוהג את מנהגי אבותיו, אין שום בעיה בזה. ואז אני זוכר שהבחורים הספרדים קיבלו את הפסק הזה, והיו מתגלחים אחרי י\"ז בתמוז. והגר\"ג אדלשטיין זצוק\"ל קרא לאחד הבחורים ושאל אותו כיצד הוא מתגלח בשלושת השבועות, והבחור ענה לו שהוא ספרדי, והרב עובדיה אמר שגם מי שלומד אצל אשכנזים מותר להתגלח לאחר י\"ז בתמוז... הוא חייך ואמר, אם הרב עובדיה אמר אז אין שום בעיה. לאחר מכן הוא קרא לי ושאל אותי, מה עם האיסור של 'לא תתגודדו', ואני הסברתי לי מה שאאמו\"ר אמר, הבאתי לו את התשובה, והוא אמר שאין בעיה. לאחר מכן כאשר למדתי בישיבת 'חברון', למדתי שם עוד שבע שנים, וגם שם ראשי הישיבה הרב ברוידא, הרב פרבשטיין והרב סרנא, הבאתי להם את הפסק והם אמרו שאין שום בעיה, ואם הספרדים רוצים להסתפר להתגלח עד שבוע שחל בו, יכולים לעשות כן. מפני שאם אין איסור של 'לא תתגודדו' ממילא מותר. כל אחד הולך כמנהג אבותיו, צריכים לכבד את המנהג של השני. יד. בשר מליח ויין מגיתו לגבי אכילת בשר כתוב בפירוש במשנה שאסור לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת. ומזה יש ללמוד לכאורה שבכל ימי בין המצרים מותר. ורק בסעודה המפסקת אסור. והנה הגמרא דנה לגבי 'בשר מליח' ו'יין מגתו' שהנה כיום יש לנו מקפיא וניתן להקפיא את הבשר אפילו לשנה לא יקרה לו כלום. אבל בזמנם שלא היה חשמל היו משמרים את הבשר באופן שמיד לאחר המליחה, היו מניחים אותו בתוך מלח, והמלח היה מצמית את הבשר ושומר עליו שלא יתקלקל, וכשרוצים לאכול אותו משקרים אותו במים כמה פעמים עד שהמליחות שלו יורדת, וזה בשר מליח. כמו כן 'יין מגיתו', זה מיץ ענבים שסחטו אותו, טרי, לפני שהוא עובר תסיסה ונעשה יין ונוצר בו אלכוהול באופן טבעי. ויין מגיתו היה פסול לניסוך על גבי המזבח. ויש כל מיני דעות לגביו אם יש בו חשיבות של יין, אבל לגבי קידוש הוא מועיל. הרי חז\"ל אומרים סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום. אבל למזבח זה היה פסול. יין מתוק היה פסול למזבח. אמנם גם לגבי יין מתוק לקידוש זו מחלוקת, אך להלכה נוהגים להקל. והנה כאמור הגמרא דנה אם מותר לאכול ולשתות בשר מליח ויין מגיתו בסעודה המפסקת. לפי זה כותבים רבותינו הראשונים, התוספות ועוד כמה ראשונים, שבימינו שרגילים לאכול בשר מליח, וכמו כן מה שבימינו רגילים לאכול בשר קפוא, גם נוהגים לאסור לאכול בסעודה מפסקת. כי באמת ההבדל בטעם הוא לא כל כך משמעותי לכן אסור. טו. אכילת בשר בתשעת הימים במשך הדורות התחילו כמה מנהגים להחמיר שלא לאכול בשר יותר הרבה זמן. היום המנהג של רוב העדות בעם ישראל להחמיר מראש חודש. לגבי יום ראש חודש עצמו יש הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים - מעניין [ .מחמירים משתי טעמים. הראשון, היוא יום שמת בו אהרן הכהן שתמיד בשבוע של ראש חודש אב קוראים בו פרשת מטות מסעי, ובפרשת מסעי כתוב שאהרן מת ביום החודש החמישי באחד לחודש. זה ה'יארצייט' היחידי שכתוב בתורה. אפילו את של משה רבינו או אברהם אבינו לא הטעם השני הוא, שיש דעה בתלמוד ירושלמי שבית ראשון נחרב ].כתוב בראש חודש. זה כתוב על מה שאמרו במשנה ששני בתי המקדש חרבו בתשעה באב, והירושלמי אומר, שבבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, וממילא החרבן היה בראש חודש. למרות שלהלכה אנחנו לא נוהגים כך, אך האשכנזים החמירו באכילת בשר מראש חודש, לא כשאר ראשי חודשים שיש מצוה להרבות באכילה. לעומת זאת הספרדים, מרן החיד\"א היה אוכל בשר בראש חודש. כך כותב רבי חיים פלאג'י, והוא כותב על עצמו שגם היה אוכל בשר בראש חודש. לכן נוהגים להקל. יש עדות מסויימות אצל הספרדים, כמו במצרים, שהיו נוהגים שלא לאכול בשר רק בשבוע שחל בו. ובתקופת הראשונים כמעט כולם היו אוכלים אפילו בשבוע שחל בו. זה מנהג שבא במשך הדורות. אך כיום רובא דרובא של עם ישראל נוהגים לא לאכול בשר מראש חודש. טז. מקור למנהג שלא לאכול בשר בתשעת הימים הגאון מוילנא מביא מקור מהגמרא ליסוד המנהג שלא לאכול בשר מראש חודש. הגמרא אומרת שלאחר חרבן הבית רבו פרושים בישראל – כל מיני אנשים שכאב להם, אלה שחיו בדור החרבן זה היה שבר נורא בשבילם, והם החליטו לא לאכול בשר ולא לשתות יין כל ימות השנה. אולם חז\"ל לא קיבלו את זה, ושלחו אליהם את רבי יהושע בן חנניה, ששאל אותם על כך, והם אמרו לו: 'אפשר שנאכל בשר שהיו מקריבין קרבנות?! אפשר נשתה יין כשהיו מנסכים על גבי המזבח?!' ענה להם רבי יהושע, אתם אומרים דברים של טעם, אבל גם היו מביאים ביכורים לבית המקדש, אז אולי שלא נאכל פירות של שבעת המינים?! והם הסכימו לזה. לאחר מכן שאל אותם שוב, בבית המקדש היה את לחם הפנים ומנחות, אולי נפסיק לאכול לחם?! והם הסכימו גם לזה להפסיק לאכול לחם. שאל אותם רבי יהושע שוב, הלא בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח, אולי נפסיק לשתות מים?! עכשיו כבר לא נשאר להם מה לומר לו, מה הם יכולים לעשות?! ואז אמר להם רבי יהושע, בניי! לא להתאבל כלל אי אפשר, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. לכן צריך לדעת כל דבר במשקל. אומר הגר\"א, שזה היסוד שבתשעת הימים לא לאכול בשר. היום כבר מצוי בשפע דגים, ואפשר לאכול מהם, - בעזרת ה' לפני [ .מלבד בסעודה מפסקת שפשט המנהג שלא לאכול דגים . ]תשעה באב אני אתן שיעור בהרחבה על כל הנושא של סעודה מפסקת יז. אכילת עופות או תבשיל שנתבשל בו בשר בתשעת הימים למעשה אנחנו מחמירים בתשעת הימים לא לאכול בשר. וזה כולל את כל סוגי הבשר, גם עופות. למרות שלא היו מביאים תרנגולים בבית המקדש הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' למזבח, בכל זאת מחמירים בכל דבר שטעון שחיטה. ככה פשט המנהג. אכן היו קהילות שהיו מקלים ומחלקים בין בשר לעופות, אבל היום כך פשט המנהג. יתירה מזאת, אפילו תבשיל שנתבשל בו בשר או עוף, למרות שהוציאו ממנו את הבשר או את העוף, גם את התבשיל אסור לאכול בתשעת הימים. אולם אם מבשל בסיר בשרי ריק ונקי לחלוטין, אפילו שהוא בן יומו, יהיה מותר לאכול את התבשיל הזה, שהרי מותר לאכול את התבשיל הזה גם עם חלב, . ממילא זה מותר.] - נותן טעם בר נותן טעם[ זה נ\"ט בר נ\"ט יח. אם יש להקל לחולה לאכול בשר ועוף בתשעת הימים יש דיון בפוסקים לגבי חולה. היום אני חושב שכל אחד שילך ויתייעץ עם הרופאים, ובעצמי דיברתי על זה עם כמה רופאים תזונאים, לא כל רופא מבין בזה, ואמרו לי שאמנם לאכול בשר ועופות יש לזה חשיבות לבריאות האדם, אבל שום אדם בעולם גם אם הוא זקן או חולה, בשר ועוף לא ישנו את מצב בריאותו, לא יקרה לו כלום אם הוא לא יאכל בשר ועוף תשעה ימים. בפרט אם במקום זה יאכל דגים. היום יש דגים טריים שלדברי הרופאים המעלה שלהם לבריאות היא יותר - אני לא יודע [ מאשר בשר, מכל הבחינות. הויטמינים וכל מה שיש בתוכם . כיום ]...איך להסביר, הרופאים אומרים כל מיני מילים שאנחנו לא מבינים יש מקומות שהדגים הטריים גם מאד בזול, יש דגים של בריכות ויש דגים של ים, ואומרים שהדגים של ים ברובם הם יותר טובים מבחינת בריאות. אם כן למה לחפש קולות סתם?! מילא לקטנים שלא מבינים שום דבר, ילד בן שלוש ארבע הוא לא מבין את משמעות החורבן ואין בעיה לתת לו. אבל לקטן שמבין, כותבים הרבה אחרונים שאסור לתת לו בשר. ומי שיטען לבריאותו של הילד שייתן לו דגים. יש כל מיני סוגי דגים טריים וטובים, וממילא אין שום בעיה רפואית. יט. אכילת בשר בסעודת מצוה אכן כמובן יש קולות אחרות כגון בסעודת מצוה, שאפשר לאכול בשר לכתחילה. יש שמחמירים גם בסעודת מצוה להביא רק דגים. והאמת שכיום יש דגים כל כך משובחים שזה מכובד לא פחות. הנה הגמרא מדברת על עונג שבת שזו מצוה גדולה, ורוב הראשונים סוברים שזו מצוות עשה מן התורה, וזו סגולה לעושר. כך כתוב בגמרא, שמי שמענג את השבת זוכה לעושר. אבל בגמרא לא מוזכרת מילה אחת לאכול בשר. בשלחן ערוך נזכר, אבל בגמרא אין מילה. הגמרא מזכירה דגים. כולם מכירים את הסיפור של יוסף מוקיר שבת. אמנם כתוב בגמרא שהיה קצב אחד שכל בשר משובח שהיה לו היה מוכר אותו רק לכבוד שבת. אך זה הדבר היחידי של אכילת בשר בשבת שמוזכר. הגמרא שואלת במה מענגו? והגמרא אומרת שהעניים אוכלים 'כסא דהרסנא' שזה דגים קטנים כמו סרדינים, והעשירים בדגים גדולים. כתוב בגמרא בפירוש שמענגים את השבת באכילת דגים. כלומר דג הוא המאכל החשוב. המהרש\"ל – רבי שלמה לוריא שחי בתקופת הבית יוסף – כותב על מנהג האשכנזים לאכול דגים, כנראה הוא מתכוון ל'גפילטע-פיש', שזה מנהג לא טוב שאוכלים דגים בליל שבת, מפני שהדגים הוא המאכל הטוב והמשובח שיש, ולכן יש לאכול את הדגים בשבת בבוקר. שהרי כבוד יום קודם לכבוד לילה. רואים שדג הוא נחשב לעונג שבת. ואם בעונג שבת לא נזכר אכילת בשר כל שכן בסעודת מצוה. דרך אגב, הסיבה שאוכלים בשר בחגים הוא מדין שמחה, ובשבת אין דין שמחה. כ. אכילת בשר בשבת 'חזון' מאידך גיסא, מי שנמנע מלאכול בשר בשבת 'חזון' – שבת שלפני תשעה באב, יש כמה ראשונים שהטור מביא, שזה איסור. כלומר אם בשבת רגיל לאכול בשר, והוא משנה מהמנהג שלו בגלל הסיבה של האבלות, אסור, כיון שזו נקראת אבילות בשבת. אכן אם סתם כך אינו רוצה לאכול בשר רשאי. כך כותב הטור ובבית יוסף יש אריכות גדולה בנושא שזה ממש איסור. לכן צריך לשים לב לא לשנות מדברי חז\"ל שאמרו שאפילו אם תשעה באב עצמו חל בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. פעם הייתי באיזה בית בחו\"ל של מרוקאים, ועשו סעודה גדולה לכבודי, והזמינו הרבה אנשים והגישו דגים, שבעה סוגים של דגים, לא אכלו בשר בכלל. אבל זו היה סעודת שלמה בשעת מלכותו. כשיודעים איך להכין דגים זה סעודת שלמה... אבל זה מה שהם רגילים. זה לא היה שבת חזון, זו היתה שבת סתם, וזה היה יוצא מן הכלל, אבל אם אדם יעשה אפילו שמונים סוגים של דגים, ובכל שבת הוא אוכל בשר אך בשבת הזאת לא אוכל בשר, שידע שהוא פוגע בכבוד השבת! לכן בשבת מותר הכל, ולא לשנות. יש דיון בפוסקים כאשר תשעה באב חל במוצאי שבת לגבי סעודה המפסקת. שכל שלושת הסעודות אדם עשה כרגיל ומוסיף סעודה המפסקת. אנחנו לא נוהגים לעשות סעודה מיוחדת כשתשעה באב חל במוצאי שבת. בעז\"ה לא נצטרך לדבר על זה, אם נצטרך נדבר על זה, בעז\"ה יבוא המשיח. כא. יש ללמוד את ההלכות כראוי מסקנת הדברים, על כל אחד לבדוק מה המנהגים שלנו הספרדים, ללמוד טוב את ההלכות מה מותר ומה אסור, לספרדים ולאשכנזים. גם אצל האשכנזים הסיבה שיש חומרות בכל שאר המנהגים היא כי שם הדיכוי היה הרבה יותר. כולנו סבלנו בגלות, אבל הסבל של האשכנזים היה גדול לעין ערוך מאשר אצל הספרדים. הנוצרים, במיוחד הקטולים, דיכאו את היהודים ורצחו בהם הרבה מאד. הרבה יותר מאשר המוסלמים. המוסלמים כיום מה שקורה זה במאה שנים האחרונות, אבל לפני כן אמנם הם לא היו חסידי אומות העולם, אבל לא עד כדי כך כמו במאה שנים האחרונות. הנוצרים לעומת זאת היום נעשו יותר אינטלגנטים. פעם הייתי במדריד, והיו לי כמה שעות מיותרות, ולקחתי מונית ונסעתי לבית הכנסת. בדרך, הנהג מונית שהיה מדבר אנגלית טוב מאד, אמר לי אתה יהודי? אמרתי לו שכן! ואז הוא אמר לי, אתה מהעם שרצחו את ישו ימ\"ש? אמרתי לו כן! אבל אתה יודע מאיזה עם אתה? אתה קטולי? והנהג אומר לי שאכן הוא קטולי. אמרתי לו אתם לקחתם אנשים, ילדים, קטנים, מבוגרים, נשים, אימהות, שרפתם את כולם חיים, אתה יודע?! אתה יודע מה זו 'אינקוויזיציה' שהיתה לכם?! אתה יודע שאתם הייתם חותכים לאנשים את האצבעות לפני שהורגים אותם?! הייתם מענים אותם רק בגלל שהם יהודים! אתם עם אכזר! הוא הקשיב, ואז הוא אמר, תגיד, אתה מדבר ברצינות? באמת כך היה? אמרתי לו, וכי לא סיפרו לך בבית ספר שלמדת, איזה עם אתם?! אתם אנשים הכי אכזרים! הכי רעים! אבות אבותיך ככה היו! אתה מדבר עלינו?! הוא היה ממש בהלם, הוא אמר לי, לא יאומן שככה אנחנו התנהגנו, הוא היה ממש מזועזע. הם מסתירים את זה, אבל האכזריות של הנוצרים כלפי היהודים היתה נוראה. לכן אצל האשכנזים הם נהגו הרבה יותר דברים בגלל הצער של הגלות שהיתה אצלם יותר והם קיבלו עליהם יותר מנהגים. בעזרת ה' לא נצטרך לכל זה, ויתקיים בנו, שהכל יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"208.pdf","content":"שימוש| אכילת תבשיל שנתבשל בו בשר| איזה בשר אסור באכילה| איסור שתיית יין בתשעת הימים| איסור אכילת בשר בתשעת הימים נושאי השיעור: אכילת בשר בשבת | אכילת דגים בסעודה מפסקת| אכילת דגים בתשעת הימים| אכילת מאכלים פרווה הדומים לבשר| בכלים בשריים בתשעת הימים | ' אכילת בשר בסעודת 'מלוה מלכה| שימוש בטיטולים בשבת| הקב\"ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים| אכילת בשר שנשאר משבת בתשעת הימים| חזון אכילת בשר לקטנים בתשעת הימים 208 גליוןמיום א' י\"א תמוז תשע\"ו פרשיות מטות מסעי איסור אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימיםא. איסור אכילת בשר בתשעת הימים ישנו מנהג לא לאכול בשר בתשעת הימים. אמנם במשנה במסכת תענית שנינו שבסעודה המפסקת אסור לאכול בשר ולשתות יין. ומשמעות (כו:) הדברים שקודם סעודה מפסקת היה מותר לאכול בשר. במהלך הדורות נהגו שלא לאכול בשר בכל תשעת הימים. וזה מנהג קדום מאד. ב. הגירסא הנכונה בירושלמי איתא וז\"ל: 'נשי דנהיגי דלא למשתי חמרא (פסחים פרק ד הלכה א) בתלמוד ירושלמי מן דחודש אב עליל, מנהגא'. פירוש המילים: נשים שנוהגות שלא לשתות יין מהיום שמתחיל ראש חודש אב, זה מנהג. ויש לשאול על כך, מה פתאום הירושלמי כותב על נשים, וכי רק נשים שותות יין ואילו גברים לא? למעשה יש נוסחא אחרת בירושלמי, ובמקום לגרוס 'למשתי חמרא' גורסים 'למשתי עמרא' - זה לא לשתות, אלא לטוות את החוטים שתי וערב, לעשות בד. וכבר בתקופת הגאונים חלק גרסו בירושלמי 'למשתי חמרא', ויש אף שהוסיפו 'למיכל בשרא' - לאכול בשר. לעומת זאת יש הרבה גאונים שהנוסחא שלהם היתה 'למשתי עמרא', שזה כלל אינו נוגע לנושא שלנו. אולם גם לפי הנוסחא של לשתות יין אנחנו רואים שמדובר במנהג ולא מדינא. ג. שיטת הרמב\"ם והמנהג בספרד כותב וז\"ל: \"וכבר נהגו ישראל שלא לאכול (פרק ה מהלכות תעניות הלכה ו) הרמב\"ם בשר בשבת זו\", הרמב\"ם אינו מתכוון 'בשבת' על יום שבת אלא על השבוע הזה. אולם כותב על כך המגיד משנה, שאצלם לא נהגו כך. כלומר, המגיד משנה הוא רבינו וידאל די טולישא, חי בספרד, ושם נהגו לאכול בשר בכל תשעת הימים. ד. מנהגים שונים בזמן הראשונים כותב, שהמהודרים במידת החסידות אינם (בחידושיו עמ\"ס תענית שם) המאירי אוכלים בשר כל היום בערב תשעה באב. וכן הארחות חיים כותב שנוהגים לא לאכול בשר בערב תשעה באב. רואים שבתקופת הראשונים היו מנהגים שונים. במקומו של הרמב\"ם נהגו בכל שבוע שחל בו תשעה באב. באיטליה – היכן שהתגורר המאירי – נהגו רק בערב תשעה באב. וכן בצרפת – היכן שהתגורר הארחות חיים - נהגו להימנע מלאכול בשר רק בערב תשעה באב. לעומת זאת, במשך הדורות אנחנו רואים כאמור התפשט המנהג שלא לאכול בשר מיום ראש חודש אב. ויש לכך סימוכין בירושלמי לפי חלק מהגירסאות. ה. אכילת בשר ושתיית יין לאחר החורבן הגאון מווילנה מביא יסוד למנהג שלא לאכול בשר מהגמרא במסכת בבא הגמרא מספרת שאחרי חורבן בית המקדש היו הרבה יהודים (ס:).בתרא שכל כך כאב להם חורבן הבית, והחליטו שאינם רוצים לאכול בשר ולשתות יין כל ימות השנה. חכמי ישראל לא אהבו את המנהג הזה, זה יותר מדי קיצוני, שלחו להם את רבי יהושע שיתווכח איתם. והוא פנה אליהם ושאל אותם, למה אינם אוכלים בשר ולא שותים יין, והם אמרו לו איך נאכל בשר?! הלא בבית המקדש היו מקריבים קרבנות של בשר ועכשיו אין לנו! הפסדנו את הקורבנות. וכמו כן בכל קרבן היו מביאים יין לנסכים וכיום אין לנו את הנסכים, אז איך נשתה יין?! אמר להם רבי יהושע, אתם צודקים, אבל אל תאכלו גם לחם, הרי בבית המקדש היה את לחם הפנים, הפסדנו את לחם הפנים! כששמעו כך אמרו, שאם כך באמת יקבלו על עצמם שלא לאכול לחם, ויאכלו במקום זה פירות. אמר להם רבי יהושע, אבל הרי היו מביאים ביכורים לבית המקדש פירות. והם השיבו לו, שאמנם היו מביאים פירות אבל היו אלו פירות של שבעת המינים, לכן נאכל רק פירות שאינם משבעת המינים. ואז אמר להם רבי יהושע, הלא בחג הסוכות בבית המקדש היו מנסכים את המים, אם כן עליכם להפסיק לשתות מים! שתקו. כבר לא היה להם מה להשיב לו. זה באמת כבר מוגזם. אמר להם רבי יהושע, בני, שלא להתאבל אי אפשר, להתאבל יותר מדי גם אי אפשר. לומד מזה הגאון מוילנא, שכשאפשר קצת להתאבל לעילוי נשמת אביו של מרן זצ\"ל רבי יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ד תמוז תשמ\"ז ת.נ.צ.ב.ה. אנחנו צריכים להתאבל. וזה היסוד של המנהג שלא לאכול בשר בתשעת הימים. לכן מאד חשוב שבתשעת הימים לא לאכול בשר. זה מנהג שפשט היום ברוב המקומות. אכן יש עוד קהילות מסויימות שנהגו להקל עד שבוע שחל בו, אבל הרוב הגדול של עם ישראל, בארץ ישראל זה נעשה מנהג כללי, שמראש חודש אב לא אוכלים בשר. ו. אכילת בשר ושתיית יין בראש חודש אב לגבי אכילת בשר ושתיית יין ביום ראש חודש עצמו יש בזה חילוקי מנהגים. האשכנזים בכל המקומות כמעט נוהגים שלא לאכול בשר ביום ראש חודש אב. לעומת זאת הספרדים נוהגים לאכול בשר ביום ראש חודש אב. הכנסת הגדולה כותב, שהוא בעצמו אכל בשר בראש חודש אב. - הכנסת הגדולה חי בתקופה של שבתי צבי שר\"י, והוא היה נרדף מאד [ על ידיו, הוא פחד שיהרגו אותו, ובמשך תקופה מסויימת, כשהם אכלו ושתו בתשעה באב, הוא היה נאלץ לשתוק. ואחרי ששבתי צבי התאסלם הכנסת הגדולה יצא נגדו בתוקף. והוא היה מחמיר מאד בעניינים של בין המצרים, בגלל המכשול הגדול הזה. והוא בעצמו נהג שלא לאכול בשר . מרן השלחן ערוך מביא מנהגים על זה. מרן השלחן ]משבעה עשר בתמוז כותב וז\"ל: \"יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות (סימן תקנא סעיף ט)ערוך יין בשבת זו, יש שמוסיפים מראש חודש. ויש שמוסיפין משבעה עשר בתמוז\". זאת אומרת יש מנהגים ממנהגים שונים. והכנסת הגדולה היה מחמיר מי\"ז בתמוז, אבל ביום ראש חודש היה מפסיק ואוכל בשר, משום שזה ראש חודש. ראש חודש זה יום טוב קטן, ויש מצוה קצת להרבות בסעודה בראש חודש לכן היה מקל. כמו כן כותב מרן החיד\"א להקל. והגאון רבי חיים פלאג'י כותב, מי לנו גדול מיוסף צדיקא – מרן החיד\"א – שהיה אוכל בשר בראש חודש אב. וזה מנהג הספרדים. ז. ראש חודש אב הוא יום פטירתו של אהרון הכהן לעומת זאת האשכנזים, למרות שזה ראש חודש הם מחמירים לא לאכול בשר, מכמה סיבות. ראשית, ביום ראש חודש אב מת אהרן הכהן. נקרא את זה בפרשת השבוע – פרשת מטות. תמיד פרשת מטות חלה בסביבות ראש חודש אב. ושם כתוב על מותו של אהרן, בחודש החמישי באחד לחודש. שזה היאר-צייט היחידי שכתוב בתורה. וכמו כן כתוב גם על רבינו האר\"י שהיה נמנע מלאכול בשר ביום ראש חודש אב. ח. מתי נחרב בית המקדש הראשון יש אומרים סברא אחרת שלא לאכול בשר בראש חודש. הנה יש דעה בתלמוד ירושלמי שבית ראשון לא חרב בתשעה באב אלא בראש חודש אב. ומה שכתוב במשנה ששני בתי המקדש חרבו בתשעה באב, וכן מה שכתוב בפסוקים, כתוב בירושלמי, שיש כאן בלבול חשבונות. מפני שיש סברא בירושלמי שאם נבקעה העיר בבית ראשון בט' בתמוז, ממילא בין המצרים היו שלשה שבועות, וממילא הבית חרב בראש חודש. אנחנו לא סוברים כך, כי המשנה אומרת בפירוש ששני בתי המקדש חרבו בתשעה באב. אבל יש כאן עוד סמך למנהג האשכנזים לא לאכול בשר מראש חודש אב. ולהלכה, כל אחד ואחד יעשה כמנהגו. הספרדים אוכלים בשר בראש חודש, האשכנזים לא אוכלים. ט. בשר מליח ויין מגיתו המשנה הנ\"ל עוסקת על אכילת בשר בסעודה המפסקת, שאסור לאכול בשר ואסור לשתות יין. ואומרת על כך הגמרא, אבל שותה הוא יין מגיתו ואוכל בשר מליח. כלומר, יין שאסרו חכמים זה יין אמיתי, יין שעברו עליו ארבעים יום, והסתיימה התסיסה שלו והוא כבר יין טוב. אבל יין טרי, חדש, הוא לא טעים, הוא לא טוב, זה נקרא 'יין מגיתו'. היין שאסור בסעודה מפסקת, הוא דווקא יין אמיתי, שהוא חזק וטוב. אבל יין מגיתו מותר. כמו כן בשר מליח, שבזמנם לא היה להם מקפיא כדי להקפיא את הבשר, וכדי לשמר את הבשר היו שמים אותו בתוך שכבה של מלח, והבשר היה מתייבש עם המלח והיה נשמר להרבה זמן. וכשרוצים לאכול אותו שמים אותו בתוך מים פושרים והמליחות יורדת. ובשר כזה – בשר מליח אומרת הגמרא שמותר לאכול בסעודה מפסקת.י. איזה בשר אסור לאכול אולם אומרים התוספות שזה היה בזמנם, שבשר מלוח היה בשר לא טוב, אין בו תענוג, ולא היו רגילים בזה, אבל בזמנינו, שאנחנו רגילים בבשר מלוח, הרי שדינו הוא כמו בשר טרי. לפי דברי התוספות, יש ללמוד שבשר - הביאו אותו מארגנטינה [ קפוא, אף שעברו עליו כבר שלשה חודשים הוא לא בשר טרי, וגם בטעמו הוא יורד, אך ]או ממקום אחר בחו\"ל כיון שאנחנו רגילים בזה ממילא אסור גם בשר קפוא. ולפי זה יש לומר, שאמנם התוספות עוסקים בסעודה המפסקת, שזה הם החמירו, אבל אנחנו שמחמירים כבר מראש חודש לא לאכול בשר, ממילא יוצא שגם בשר קפוא לא לאכול. (שם סעיף כמו כן נוהגים שלא לאכול גם בשר עוף. מרן השלחן ערוך כותב : 'יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים י) בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס'. דהיינו עוף ובשר מלוח אסור. למרות שלא היו שוחטים תרנגולים בבית המקדש, אבל יש ממינו את קרבן העוף, לכן גם תרנגולים נקראים בשר, ואסור לאוכלם בתשעת הימים. יא. תבשיל שנתבשל בו בשר ובישול בכלי בשרי מתיר לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר. אולם כותב (שם) מרן השלחן ערוך שנהגו להחמיר. ואחריו באים הרבה אחרונים, כולל (ס\"ק כט) המגן אברהם אחרוני הספרדים, שכותבים שנוהגים שלא לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר. והנה, אם הבשר הזה היה בו הרבה שומן, הרי שהשומן נחשב לבשר, וממילא התבשיל יש בו שומן והוא תבשיל עם בשר ואסור. אבל אפילו בשר ללא שומן, כגון עוף בלי עור וכיו\"ב, שאין בו שום שומן, גם כן נוהגים שלא לאכול את התבשיל שנתבשל בו. כמו כן אפילו מרק עוף בשרי אסור - לא פרווה, זה כלום, מפני שאם יש לו טעם של עוף כל זמן שאין בו עוף ממש אין בו איסור. כמו כן כותב האליה רבה, דפשיטא שאפשר להקל להשתמש בכלים בשריים בתשעת הימים. כגון אם יש כלי שבישלו בו בשר, כלי בשרי, ודאי שאפשר לבשל בו בתשעת הימים. יב. מאכלים פרווה הדומים לבשר לגבי כל מיני מאכלים שהם דומים לבשר, מותר לאוכלם בתשעת הימים. יש היום כל מיני מאכלים כאלו, נקניק, קבב וכיו\"ב שעשויים מחומרים צמחיים, ומרגישים שזה צמחי. אבל אפילו אם יעשו את זה שיהיה כצלמו ודמותו של בשר לגמרי, ויהיה לזה טעם ממש של בשר, מותר. מפני ש'אין שמחה אלא בבשר' היינו דווקא בבשר אמיתי, אם זה 'צמחי' ולא בשר אמיתי, מותר. יג. אכילת דגים בתשעת הימים ובסעודה מפסקת כותב לגבי (סימן תקנב סעיף ב) מותר לאכול דגים בתשעת הימים. בשלחן ערוך סעודה המפסקת, שנוהגים שלא לאכול דגים בסעודה המפסקת. אך גם זה אינו מוסכם. הרמב\"ן בתורת האדם כותב להתיר לאכול דגים בסעודה המפסקת. ויש עוד ראשונים שכותבים כך. אבל אנחנו נוהגים כדברי השלחן ערוך, ולא אוכלים דגים בסעודה המפסקת. אבל לפני סעודה מפסקת, אף בשבוע שחל בו תשעה באב נוהגים להקל לאכול דגים. יד. אכילת בשר לאדם חולה פעם הפוסקים היו כותבים שאדם חולה מותר לו לאכול בשר בתשעת הימים. ואף חולה שנתרפא אבל הוא עדיין חלש, וצריך להתחזק, מתירים לו לאכול בשר. אולם אני חושב שבימינו לא שייך הדין הזה. מפני שפעם הבשר היה בו הרבה ויטמינים, עד כדי שאם אוכל דברים אחרים לפעמים זה לא מספיק ויטמינים. היתה חשיבות לבשר. היום אוכלים עוף, ומהרגע שהוא יוצא מהביצה תוך חודש הוא נהיה גדול קילו וחצי. מה קרה? אתמול היה אפרוח והיום הוא תרנגול גדול? מה זה נס?!... אלא היום נותנים להם לאכול כל מיני דברים ולכן יש לעוף טעם של פלסטיק. זה לא כמו שהיה פעם. וודאי שמבחינת בריאות ויטמינים, אולי יש לזה קצת, אבל ודאי שבדגים יש לא פחות. במיוחד אם אדם אוכל דגים טריים שיש בזה ויטמינים לא פחות. לכן אין סיבה להקל. אלא אם כן שיש באמת מצב שבא רופא ואומר, שבשביל החולה הזה בשר זה דבר חשוב, שזה דין אחר. אבל רוב בני אדם, אף אם לא יאכלו בשר בכל השבוע זה לא משנה, לא מעלה ולא מוריד, אם הם אוכלים דגים במקום בשר. לכן חולה שיחשוב פעמיים לפני שהוא אוכל בשר. טו. אכילת בשר בשבת חזון מובא לא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום עשירי (סימן תקנח) בשלחן ערוך שהציתו את האש ביום תשעה באב לפנות (תענית כט.) באב. הגמרא אומרת ערב. ועיקר הבית נשרף ביום עשירי באב. ורבי יוחנן אמר, אם הייתי באותו הדור הייתי קובע את הצום ליום עשירי באב. אך חכמים קבעו את התענית ביום תשעה באב, כיון שזו התחלת הפורענות, התחלת השריפה היתה ביום תשעה באב. מחמת כל זה המנהג הוא לא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום עשירי באב. אבל בשבתות בין כה וכה מותר גם בשבת שלפני. ביום ראש חודש, כפי שאמרתי קודם, תלוי במנהגי הספרדים והאשכנזים, הספרדים נוהגים לגבי (שם)לאכול בשר. ואף בשבת מותר לאכול בשר, הרי המשנה אומרת תשעה באב שחל להיות בשבת, שאוכל בשר ושותה יין, ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. כל שכן בשבת שתשעה באב אינו חל בה, שבת חזון, שאוכלים בשר ושותים יין. טז. אכילת בשר שנשאר משבת בתשעת הימים יש דיון ארוך באחרונים אם מותר לאכול את הבשר הנשאר מסעודות - חבירו של מרן [ שבת. יש מהאחרונים שהתירו. הגאון רבי אליהו ישראל פסק להתיר. והביא ראיה ]החיד\"א, חיבר שו\"ת קול אליהו וכסא אליהו מהגמרא בחולין (יז.) שדנה על שאלה שאינה נוגעת למעשה, ולעולם לא תהיה נוגעת למעשה, אך בעבר היתה נוגעת למעשה. הנה, בני ישראל במדבר עדיין לא נצטוו על השחיטה. היו לוקחים סכין מטבח, גרזן, וחותכים את ראש הבהמה, לא צריך סכין של שחיטה, זה נקרא 'בשר נחירה', והבשר היה מותר באכילה. אולם כאשר הגיעו לארץ ישראל נצטוו על השחיטה, והיה צריך שתהיה סכין כשרה שלא יהיה בה שום פגם וכל הדינים של שחיטה. ודנה הגמרא, מה הדין במי שלא שחט את הבהמה קודם שנצטוו לשחוט, ומיד לאחר מכן נצטוו על השחיטה, ונשאר להם מהבשר שלא שחטו, האם יכולים לאכול אותו. הגמרא מסופקת מצד שאולי יש לומר 'הואיל ואישתרי אישתרי' – כיון שהבשר הזה היה מותר, כששחטו אותו, למרות שלא היתה זו שחיטה כשרה, אבל זה היה מותר, ממילא ניתן לאוכלו גם לאחר שנצטוו. האמת שלכאורה יש לשאול מאי נפקא מינה. זו שאלה היפותטית, היא לא נוגעת למעשה. אולם הרא\"ש כותב שזה נוגע למעשה, לעניין אדם שנדר נדר שלא יאכל בשר מתאריך מסוים, ונשאר לו מהבשר שהיה לו קודם. האם מותר או אסור. ואומר הרא\"ש שכיון שהוא ספק דרבנן יש להקל. אם כן כותב בשו\"ת קול אליהו, שמזה יש ללמוד לעניין בשר שנשאר משבת, דהואיל ואישתרי אישתרי. כיון שזה היה מותר בשבת הרי שאינו חוזר ונאסר לאחר שבת. - ואינו מזכיר את השם שלו, זה מעניין [ מרן החיד\"א מביא את הדברים וכותב שיש לדחות, והראיה מהגמרא היא לא ראיה. ]מאד למה יז. איסור חפצא ואיסור גברא יש כמה צדדים להסביר למה הראיה הזו איננה ראיה, זה פשוט מאוד. אבל ראשית יש להקדים, שהנה יש מאכלות שהאיסור שלהם כמעט לכל הפוסקים הוא איסור חפצא. שהחפץ הוא אסור. למשל, נבילה, שחטו והסכין היתה פגומה, זה איסור חפצא. וכן חזיר זה איסור חפצא. לעומת זאת אוכל ביום הכיפורים, אמנם יש ראשונים שסוברים שזה גם איסור חפצא, אבל רוב הראשונים סוברים שיום הכיפורים זה איסור גברא. הבשר הזה הוא כשר למהדרין, ורק השעה אוסרתו. כרגע בגלל שזה יום הכיפורים אסור לי לאכול אותו. אם כן האיסור הוא על אדם האוכל, לא על המאכל. יש דנים איך מותר לתת לילדים קטנים לאכול ביום הכיפורים, הרי הוא מחזיק את האוכל ומכניס להם לפה, מאכיל אותם. ואחד ההסברים שנאמרו בזה שביום הכיפורים זה לא איסור חפצא אלא זה איסור גברא. יש תוספות מפורש שאומרים כך. יח. הקב\"ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים הגמרא מספרת שהיה פעם מקרה שטעו בחשבון בקידוש החודש בבבל, הם היו שולחים שליחים, ופעם לא הגיעו השליחים, והיתה טעות והם דחו את יום הכיפורים ביום אחד. ואז אחד מחכמי ארץ ישראל שהגיע מגיע לבבל ביום כיפור, ואז ראה איזה ריח של תבשילים, אנשים אוכלים, מרבים באכילה ושתיה. כשראה כך אמר אוי ואבוי לנו, \"בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דארץ ישראל\" – הריח של התבשיל שלהם טוב ביום הכיפורים של ארץ ישראל. כשלון נורא היה. אכלו ושתו בטעות ביום כיפור. שואלים התוספות איך קרה מכשול כזה, הרי היו ביניהם גדולי ישראל, אמוראים גדולים צדיקים, והגמרא אומרת שאפילו בהמתם של צדיקים הקב\"ה לא מביא תקלה על ידיהם, צדיקים עצמם לא כל שכן, ופה הם צדיקים, וכולם אכלו ביום הכיפורים! מתרצים התוספות, הקב\"ה לא מביא תקלה אצל צדיקים, רק במאכל שהמאכל האסור מצד עצמו, מצד החפצא, אבל יום הכיפורים, המאכל עצמו היה כשר ורק השעה אוסרתו, ובכגון דא עלולה לבוא תקלה על ידי צדיקים. יט. הטעות של משה רבינו דרך אגב, יש ללמוד מזה, שגם לצדיקים יש תקלות. יש כאלה שטוענים שגדול בישראל לא טועה, אין דבר כזה. אפילו משה רבינו טעה, במשה רבינו כתוב בפסוק 'וישמע משה ויטב בעיניו' – הודה ולא בוש. – כלומר שלכאורה אם היה רוצה שלא להודות על האמת היתה לו אדיאולוגיה שלימה, שהרי אם יאמר שטעה - אנשים יבואו לערער על כמה ממצוות בתורה, יגידו שקורח צדק, ה'רפורמים' צדקו ח\"ו, תהיה בעיה עם התורה, אם כן זה שקר אידיאולוגי. אבל משה רבינו הודה על האמת ואמר שטעה. כ. כשדוד המלך קיבל לשון הרע כמו כן דוד המלך, כאשר בא אליו ציבא עבד מפיבושת ושיקר לו שמפיבושת בגד בו, ודוד המלך האמין לו ואמר לו 'את השדה שנתתי למיפובשת תיקח אתה'. ולאחר מכן כשבא מפיבושת אל דוד ודיבר בכבוד אל דוד, והכחיש בעצם את כל מה שציבא סיפר לדוד, ואז הוא מכחיש את כל הסיפור, ומתברר שזה לא היה נכון. ואז דוד הסתפק מי אומר את האמת. לכן דוד עשה פשרה. אמר לו, אתה וציבא תחלקו את השדה ביניכם. ענה לו מפיבושת, אני מצידי מוכן לוותר על הכל אם אני רואה שאתה אדוני המלך בריא ושלם ושאתה בסדר. אמר לו דוד המלך, מה אתה מרבה בדברים? הלא אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. אומרים חז\"ל שבאותו הרגע קרה דבר נורא, באותה שעה אמר הקב\"ה, ירבעם ורחבעם יחלקו את המלוכה! אתה דוד מקבל לשון הרע, ואתה אומר יחלקו את השדה, בגלל זה יחלקו את המלוכה. את ההמשך אנחנו מכירים, חילקו את המלוכה, וירבעם בן נבט מלך על עשרת השבטים, ועשה עבודה זרה, ובמשך כל הדורות, כל מלכי עשרת השבטים עבדו עבודה זרה, עד שסנחריב מלך אשור לקח אותם לגלות, ועד היום אנחנו לא יודעים איפה הם! ואומרת הגמרא, אילמלא קיבל דוד לשון הרע לא היתה המלוכה נחלקת, ולא היו אבותינו עבודה זרה ולא היינו גולים מארצנו. היינו חוסכים לעצמינו את חורבן בית המקדש! רואים שאפילו דוד המלך שהיה נביא, איש אלוקים קדוש שאין כדוגמתו, אבל הוא בשר ודם. וצריכים לדעת, שהקב\"ה לא מביא תקלות זה בדברים מסוימים. אבל אם מטעים את הצדיק, אם באים ומספרים ומשקרים לו, התשובה תהיה בהתאם. כא. שימוש בטיטולים בשבת פעם נתתי דוגמא לזה, אני זוכר לפני הרבה שנים שהמציאו את הטיטולים שמחתלים את הילדים. לפני זה כולם היו משתמשים בבד ומכבסים את זה. ופנה אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יהודי אחד, והראה לו טיטול ושאל אם זה מותר בשימוש בשבת, ואאמו\"ר התבונן בזה ושאל אותו, אם מדביקים את זה אפשר להוציא את זה, והוא אמר לו בטח בקלות. והראה לו כיצד ניתן להדביק ולהוציא כמה פעמים וזה לא נקרע. לאור הדברים הללו אאמו\"ר להתיר להשתמש (ח\"ו סימן כד) מרן זצוק\"ל כתב תשובה בשו\"ת יחוה דעת בטיטולים בשבת. כיון שזה לא נקרא תופר שהרי זה לא קיימא. באותו זמן בדיוק נולד לי בני הבכור הרב עובדיה, והשתמשנו בטיטולים הללו, והנה אני רואה שכשמפרידים את הדבק הטיטול נקרע, ככה זה היה אז. הלכתי לאאמו\"ר ואמרתי לו תראה, מה שאותו אחד הראה לך אני חושב הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שזה משהו אחר, או שהוא הראה לך משהו אחר, או שפשוט על הגוף של התינוק זה מתחמם, ולכן זה נקרע. ואז אמר לי אאמו\"ר, תעשה לי טובה, בפעם הבאה שצריך להחליף לו, תביא לי אותו אני רוצה לבדוק. ואז הוא היה בא והיה מנסה להוריד לו את הטיטול, והיה לו ציפורן גדולה שהוא היה משתמש בה לבדוק סכינים. והוא ניסה עם הציפורן לגרד את זה לאט, שום דבר לא עזר, זה נקרע. ואז הוא אמר לי לקנות מסוג אחר, וזה גם היה אותו הדבר וכולם היו נקרעים. כלומר, אותו אחד שהראה לו את הטיטול הראשון הוא פשוט הטעה אותו, הביא לו את זה כשזה קר ולא על גוף התינוק, ולכן זה לא נקרע. ואז הוא אמר לי, הפסק הזה שכתבתי לא נכון! אם זה בוודאי נקרע לא התכוונתי להתיר בזה. למעשה, מיד לאחר מכן ב\"ה המציאו טיטולים, ועד היום זה ככה, שאפשר לפתוח ולסגור וזה לא נקרע. הקב\"ה לא הביא תקלה על ידו בדבר הזה. אם כן רואים, בפסק הלכה שיוצא מה שתשאל זה מה שתקבל. צריך להשים לב איך שואלים. כב. תשובה על דברי רבי אליהו ישראל לאור כל האמור, יש להשיב על דברי רבי אליהו ישראל לגבי בשר שנשאר משבת לשבוע שחל בו תשעה באב, שהוא רצה ללמוד מהבשר שהיה לעם ישראל במדבר, שמותר, שאינו דומה, הבשר שהיה במדבר היה מותר בחפצא שלו, קודם שנצטוו על השחיטה, ומשכך דבר חפצא מותר אינו יכול לחזור לאיסורו אחר כך. מה שאין כן בבשר בתשעת הימים, הבשר תמיד היה מותר. אלא זה רק איסור זמני, השעה אוסרתו, הרי שזה איסור גברא. יש תשובה נוספת על כך, שהנה במדבר הם היו חייבים לשחוט, אך לא היו חייבים לשחוט בסכין שאין בה פגם, היה מותר לשחוט בסכין רגילה. שהרי בשר אבר מן החי היה אסור להם לאכול, והיו חייבים לשחוט. כלומר, שהשחיטה שעשו במדבר, למרות היותה שחיטה אסורה לאחר שנצטוו, אולם קודם לכן כך היתה צורת השחיטה וכך היו מתירים את הבשר באכילה, נעשה בו מעשה המתיר. לעומת זאת בבשר שנשאר בשבת, לא נעשה בו מעשה המתיר, וברגע שיצא השבת זה נאסר באכילה. כג. חשש בל תשחית באוכל שנשאר משבת להלכה, הפוסקים בדורות קודמים חששו לבעיה של 'בל תשחית'. אולם וודאי שכדאי מאד להחמיר ולא לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת. היום כבר אין 'בל תשחית', אפשר לקחת ולהקפיא את זה, ואפילו מותר בשבת להקפיא את זה, ולאכול את זה אחרי תשעה באב. אבל מי שרוצה באמת להקל, יש לו על מה לסמוך. כי יש הרבה פוסקים שמתירים בזה. אבל וודאי שכדאי יותר להחמיר ולא לאכול את זה בשבוע שחל בו תשעה באב. כד. אכילת בשר בסעודה רביעית יש אנשים שלא רגילים לאכול בשר בסעודה רביעית, אז מה פתאום בתשעת הימים רוצים כן לאכול בשר?! וודאי שלא. אבל אם משהו רגיל לאכול בשר תמיד בסעודה רביעית, רשאי להקל לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת. סעודה רביעית - מלוה מלכה יש לה חשיבות גדולה. יש תשובה בשו\"ת יחוה עד כמה הסעודה הזאת חשובה. (ח\"ד סימן כה וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"י חאו\"ח סימן לג) דעת אאמו\"ר היה מקפיד תמיד לאכול סעודה רביעית לפני חצות הלילה. הוא (סימן ש). לא היה מקפיד לאכול מיד אחרי ההבדלה כמו שכתוב בשלחן ערוך וכשהשיעור היה מאוחר, הוא היה אוכל לפני השיעור, כדי שלא יגיע מצב שהוא לא אכל סעודה רביעית עד חצות. סעודה רביעית זה סעודת מצוה במידה מסויימת. לכן לאכול בשר שנשאר משבת לסעודה רביעית אפשר להקל. אבל כל זה כמובן אני מדבר כשבישלו בשר לשבת ונשאר. אבל אם הערימו, כלומר בעלת הבית יודעת שבסעודה רביעית מותר לאכול רק אם נשאר ולכן הכינה כמות גדולה בשביל שישאר, זה אסור. מה שהותר הוא דווקא מה שבישלו באופן רגיל ונשאר. מבשלים כמות מסוימת שתספיק לכל המשפחה, עושים כמות סבירה שתספיק לכולם. ואם נשאר מותר לאכול את זה בסעודה רביעית למי שרגיל לאכול בה בשר. כה. לתת לילדים לאכול בשר בתשעת הימים אכן לילדים אפשר להקל ומותר לתת להם לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת. אפילו ילדים גדולים לפני בר מצוה, שמבינים את משמעות החורבן. ולגבי סתם בשר אם מותר לתת לילדים קטנים לאכול בשר בתשעת הימים כתב להקל לתת בשר לקטן שלא מבין (סימן תקנא ס\"ק לא) או לא, הנה המגן אברהם מחמיר בזה, ועוד (סימן תקנא סק\"ע) את משמעות החורבן. אולם המשנה ברורה ועוד. שלא לתת בכלל לקטנים (ס\"ק כד)כמה אחרונים סברו כך כהאליה רבה לאכול בשר. כו. לתת לקטן לאכול איסורי דרבנן והנה דעתו של אאמו\"ר היתה לסמוך על המגן אברהם על קטן שלא מבין את המשמעות של החורבן. שהרי קטן אנחנו מצווים לחנך אותו לקיים מצוות. אבל בוודאי שחייבים לשמור עליו שלא יעשה איסורים. אם רואה ילד קטן שבא לאכול אוכל לא כשר, צריך למנוע אותו. והנה אם ילד קטן בא לאכול דבר שאסור מדרבנן. בטעות התבשל עוף עם חלב למשל, שזה דרבנן, או בישלו כבד, או בישלו בשר שלא נמלח שדם שבישלו זה איסור דרבנן, האם מותר לתת את זה לקטן או לא. זו מחלוקת. הרשב\"א והר\"ן מתירים, אפילו לתת לו בידיים לאכול. ואילו הרמב\"ם והתוספות אוסרים. מרן השלחן ערוך פוסק להלכה כדעת הרמב\"ם והתוספות שלתת לו בידיים אסור אפילו איסור דרבנן. והנה בנידון דידן אינו אפילו איסור דרבנן, אלא הוא רק מנהג, ורק בסעודה המפסקת זה איסור דרבנן. ואפילו אם כל ישראל נהגו זה לא משנה את העובדה שזה מנהג שלא לאכול בשר. מלבד זאת, כשאומרים שאסור לתת לו איסורי דרבנן בידיים, המדובר הוא כשזה איסור בחפצא, שהמאכל מצד עצמו הוא אסור, כפי שנתתי דוגמאות לעיל, אבל כאן שהבשר הוא כשר, וכל השאלה היא רק באופן זמני שעכשיו נוהגים לא לאכול אותו, הרי שזה איסור גברא. וקטן אינו גברא בר חיובא. לכן לאור הסברות הללו אפשר לסמוך על המגן אברהם לגבי קטן שלא מבין את משמעות החורבן."},{"filename":"209.pdf","content":"דברים| ברכת 'שהחיינו' בימי בין המצרים| אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים| אמירת תיקון חצות בצהרי בין המצרים נושאי השיעור: אכילת | שבוע שחל בו תשעה באב| דברי שמחה האסורים מראש חודש אב| נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב| שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים איסור | דברים האסורים בתשעה באב| הלכות ערב תשעה באב וסעודה המפסקת| ' מנהגי שבת 'חזון| שתיית יין אחר ראש חודש אב| בשר מראש חודש אב עשיית מלאכה | שאילת שלום בתשעה באב| לימוד תורה בתשעה באב| איסור נעילת נעלי עור בתשעה באב| איסור סיכה בתשעה באב| רחיצה בתשעה באב סדר תפילת ערבית בליל | אמירת 'עננו' בתשעה באב| אמירת 'נחם' בתשעה באב| דינים השייכים לתפילות תשעה באב| שינה על הקרקע| בתשעה באב הלכות מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב| סדר תפילת מנחה ביום תשעה באב| ברית מילה בתשעה באב| סדר תפילת שחרית ביום תשעה באב| תשעה באב209 גליון פרשת דברים - חזון פסקי הלכות בין המצרים ותשעה באב אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים הימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב נקראים ימי 'בין המצרים'. ונוהגים בהם א. כמה מנהגי אבלות וצער. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר 'תיקון חצות' אחר חצות היום בימי בין המצרים. ואומרים 'תיקון רחל' שבו פסוקים של בכי וצער על חרבן בית המקדש. ויש נוהגים לומר 'תיקון חצות' בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבוא עליהם ברכה. הנוהגים לומר 'תיקון חצות' בימי בין המצרים אחר חצות היום, יאמרו 'תיקון ב. חצות' גם בערב תשעה באב. וכן הנוהגים לומר 'תיקון חצות' אחר חצות הלילה, יאמרו גם בליל תשעה באב. אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים אף שהנוהגים להקל בכל ימות השנה לשמוע שירות ותשבחות להשי\"ת ג. בליווי כלי נגינה דרך הרדיו וכיו\"ב יש להם על מה שיסמוכו, בימי בין המצרים יש להימנע מלשמוע כלי נגינה אף דרך הרדיו וכיו\"ב. ויש להחמיר בזה גם לקטנים שהגיעו לחינוך. אכן שירה בפה דרך הודאה להשי\"ת ללא כלי נגינה מותרת בימי בין המצרים. ויש להקל בזה אף בשבת חזון. אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב, אף ד. בלא כלי נגינה. מותר להשמיע בימי בין המצרים שירות ותשבחות להשי\"ת המלווים בכלי ה. נגינה, בשמחה של מצוה כגון בסעודת ברית מילה, או בסעודת חתן וכלה בתוך אך [ .שבעת ימי חופתם. וכן בסעודת בר מצוה הנערכת ביום הגיעו למצוות . וכן בסעודת פדיון הבן או סיום ]בסעודת בר מצוה שאינה בזמנה ראוי להחמיר מסכת. אבל בסעודה שעושים בליל המילה אין להתיר. מי שפרנסתו על ידי השמעת כלי נגינה בפני אנשים, ועושה כן אצל גוים, ו. ואינו עושה כן לשמחה אלא לצורך פרנסה, יש להתיר עד ראש חדש אב, ולאחר מכן אין להתיר. ואם חושש שמא יפטרוהו מעבודתו יש להקל. אך אין רואים סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם עושה כן אצל יהודים, אף כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, יש לאסור בכל עניין מי\"ז בתמוז. מפני שמכשילם. ברכת 'שהחיינו' בימי בין המצרים טוב להיזהר מלברך ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש מליל י\"ז ז. בתמוז ועד אחר תשעה באב. ויניחם לימים שאחר תשעה באב, ולא יאכל את הפרי או ילבש את הבגד בלא ברכת 'שהחיינו'. בשמחת פדיון הבן או ברית מילה מברך 'שהחיינו' אף בימי בין ח.המצרים. ואם רוצה, רשאי להניח לפניו בשעת ברכת 'שהחיינו' פרי חדש או בגד חדש ויכוון לפטרם מברכת 'שהחיינו'. ולאחר מכן יברך את ברכת הפרי ויאכלנו. מותר לברך 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבתוך ימי ט. בין המצרים. אך לאחר ראש חודש נכון להחמיר ולא לברך 'שהחיינו' על בגד חדש אפילו בשבת. פרי חדש שזמן הימצאו בשוק קצר ביותר, ועד אחר תשעה באב יתכן שלא י. ימצאהו בשוק, כתבו הפוסקים שמותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו' בימי בין המצרים. וכמו כן אם תשתנה איכות הפרי אם יניחהו עד אחר תשעה באב, מותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו'. ובזמנינו שניתן לשמור את הפירות במקרר, ראוי להחמיר שלא יאכל מן הפרי בימים אלו, אלא יניחנו למשמרת במקרר עד אחר תשעה באב, או עד השבתות שבתוך ימי בין המצרים שאז יברך עליו 'שהחיינו' ויאכלנו. חולה שאין בו סכנה, רשאי לאכול פרי חדש בימים אלו ולברך עליו 'שהחיינו'. יא. וכן אשה מעוברת שראתה פרי חדש, ויש לחוש שאם תמנע עצמה ממנו יגרם נזק לאשה או לעובר, מותרת לאוכלו בימים אלו ולברך עליו 'שהחיינו'. כמו כן קטן שאינו יודע משמעות האבל על חרבן בית המקדש, מותר לתת לו פרי חדש בימים אלו וללמדו לברך עליו 'שהחיינו'. מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על פרי חדש בימי בין המצרים וקודם שטעם יב. נזכר שהוא פרי חדש, יברך 'שהחיינו' ויטעם מן הפרי. מי שטעה ואכל פרי חדש בימים אלו ולא בירך עליו 'שהחיינו', לא יאכל יג. ממנו עוד, ואחר בין המצרים יברך 'שהחיינו' על פרי חדש אחר, ויכוון לפטור גם את אותו פרי חדש שאכל בימי בין המצרים. דברים שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים מלמדי התינוקות יזהרו שלא להכות התלמידים בימים אלו. וכן ההורים לא יד. יכו ילדיהם בימים אלו, שבהם המזיקין מצויים והסכנה אורבת. נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשאת אשה מיום י\"ז בתמוז עד אחר תשעה באב. אבל טו. מנהג הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן, להקל לשאת אשה עד ראש חדש אב, ומכאן והלאה מחמירים עד אחר תשעה באב. וראש חודש עצמו בכלל האיסור. ואמנם מעיקר הדין יש להקל בזה למי שלא נשא אשה ולא קיים מצות פריה ורביה. אולם נהגו להחמיר, משום שאין זה סימן יפה לשאת אשה בימים אלו שהם ימי אבל וצער לכלל ישראל. אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אחר ראש חודש אב, ומותר להגיש]שידוכין[ ' מותר לעשות מסיבת 'תנאיםטז. לפני האורחים מיני מתיקה וכיבוד קל. וכן מותר לשורר בפה במסיבת 'תנאים' הנערכת בימי בין המצרים. אולם אסור לעשות סעודה ממש בשעת עריכת ה'תנאים'. וכן אסור להשמיע כלי זמר או לעשות ריקודים ומחולות במסיבת 'תנאים' המתקיימת בימי בין המצרים. דברי שמחה האסורים מראש חודש אב ימים אלו של בין המצרים הם ימי פורענות לעם ישראל, לפיכך ישראל יז. שיש לו דין ודברים או תביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהידיין עמו בימים אלו עד לאחר עשירי באב. מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב ממעטים במשא ומתן של שמחה, יח. כגון קניית צרכי חופה או רהיטים חדשים לבית החתן והכלה. ואם החתן לא קיים מצות פריה ורביה, וגם הזמן מצומצם ולא יספיקו לקנות צורכי החופה וכו' אם ימתינו עד לאחר תשעה באב, מותר לקנותם אף לאחר ראש חודש אב. וכמו כן יש להקל אם יש חשש שלאחר תשעה באב יתייקרו צורכי החופה ויגרם הפסד ממון. כמו כן ממעטים מקניית תכשיטי כסף וזהב וכיו\"ב. אולם סוחרי תכשיטים יט. רשאים לעסוק במלאכתם, ורק כאשר רוכש לצורך ביתו, יש להחמיר. בשאר משא ומתן שאינו של שמחה, אף שהיה ראוי להחמיר אך נהגו כ. . וכן ]שאינו בית חתן וכלה[ להקל. ולכן מותר לקנות רהיטים חדשים לביתו מותר מן הדין לקנות מכונית חדשה וכיו\"ב בימים אלו. אך טוב להחמיר משום ששמחה היא לו. אין לבנות כל בנין שאינו לצורך מגורים אלא לנוי והרווחה בעלמא, החל כא. מראש חודש אב עד התענית. אבל אם בונה לצורך מגורים, כגון שגר בצפיפות רבה ורוצה להרחיב את ביתו וכיו\"ב, מותר לבנות בימים אלו. וכל שכן בארץ ישראל, שיש מצות ישוב ארץ ישראל ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה. וכן המתגורר בבית רעוע הנוטה ליפול ויש חשש להפסד ממון, שרשאי לבנות בימים אלו. אסור לסייד ולצבוע את חדרי הבית בימים אלו. אולם מותר להדביק נרות כב. על הקירות בימים אלו. ומותר לסייד ולצבוע בנין ]טפטים[ או בדים צבעוניים בית כנסת כיון שהוא לצורך מצוה דרבים. מי שקיבל עליו לסייד ולצבוע את בית חבירו לפני ראש חדש אב, ואם לא כג. יסיים מלאכתו בימים אלו יבוא לידי הפסד ממון, כגון ששכר פועלים וצריך לשלם שכרם, רשאי לגמור עבודתו, ובלבד שלא יערים ויתחיל לפני ראש חדש אב, כשיודע שלא יגמור מלאכתו עד ראש חודש אב. ובבית גוי יש להקל בזה אף בלא הפסד ממון. ואם יכול לפייס את חבירו בדבר מועט, ולדחות את סיום המלאכה לאחר תשעה באב, ואף הפועלים מסכימים שלא יצטרך לשלם שכרם על ימים אלו, טוב שיעשה כן, ויסיים את מלאכתו אחר תשעה באב. מותר לבנות דירות לצורך מגורים ואף להתחיל בבניה בימים אלו, אף כד. על ידי פועלים יהודים. ובלבד שאינם דירות לנוי ולהרווחה. וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה גם מצות ישוב ארץ ישראל. וכמו כן מותר גם לקנות חומרים לבניין בימים אלו. מותר לבנות מעקה אחר ראש חודש אב, ואפילו ביום תשעה באב עצמו. כה. ואדרבה יעשה המצוה מיד ולא ידחה אותה. אסור לתפור או לגזור וכן לסרוג בגדים חדשים מראש חדש אב עד תשעה כו. באב. וכמו כן אסור לעשות נעליים חדשות בימים אלו. וכן אסור לקנות בגדים חדשים או נעלים חדשות בימים אלו. אבל מותר לתקן בגד או נעל שנקרעו בימים אלו. יש להקל לתפור או לקנות בגדים חדשים לצורך נישואין המתקיימים אחר כז. תשעה באב, ולא קיים החתן מצות פריה ורביה. וכן עני המתפרנס מן הצדקה, מותר לו לתפור בגדים חדשים בימים אלו לצורך פרנסתו. כאשר יש חשש שיתייקרו הבגדים או הנעלים לאחר תשעה באב ויפסידו כח. ממון, מותר לקנותם בכל ענין. נוהגים שלא ללבוש בגד חדש בימי בין המצרים. וכן שלא ללבוש נעליים כט. חדשות החל מיום ראש חודש אב. אך מותר לקנות נעלים חדשות של בד או גומי לצורך תשעה באב. וטוב שילבש נעלים אלו זמן מועט קודם לכן כדי שלא יחדשם בתשעה באב. ויש אומרים שמיום ראש חודש אב אסור ללבוש בגדים חדשים או נעליים חדשות מן הדין, אף בלא הטעם של ברכת 'שהחיינו'. ויש אומרים שאין לאסור בזה מן הדין אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. בעלי בתי חרושת לתפירת בגדים חדשים או נעליים חדשות, שיש להם ל. פועלים ואינם יכולים לבטלם מעבודתם בימים אלו משום שיבואו לידי הפסד ממון, רשאים להמשיך במלאכתם. וראוי שיעשו כן בצנעא ככל האפשר. אך כשהפועלים גוים יש להקל בזה. ושאר בעלי מלאכה העוסקים בעשיית דברים חדשים, כגון נגרים ונפחים וכיוצא בזה, רשאים להמשיך במלאכתם בימים אלו. תספורת וגילוח בשבוע שחל בו תשעה באב אסור מדברי סופרים להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, בין לא. שער הראש ובין שער הזקן. וכן מנהג הספרדים ועדות המזרח. ומותר לגלח שפם המפריע בשעת האכילה. ובתשעה באב עצמו אסור לגלח אף שפם המפריע בשעת האכילה. מותר לנשים להסתפר אף בשבוע שחל בו תשעה באב. ומכל מקום אסור לב.לספר את הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו קטנים שלא הגיעו לחנוך. חתן בתוך שבעת ימי חפתו, רשאי להקל להסתפר ולהתגלח בתוך ימי לג. בין המצרים אפילו אם נוהג להחמיר בזה בשאר שנים. ורק בשבוע שחל בו תשעה באב, צריך להחמיר. מותר לסרק במסרק את שערות הראש או הזקן, אפולו בשבוע שחל בו לד. תשעה באב. וכן נוהגים להקל בזה. נוהגים להחמיר שלא לגזוז ציפורניים בשבוע שחל בו תשעה באב. מכל לה. מקום מי שציפורניו גדולות, יש להקל לגזוזם בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מותר לגזוז ציפורניים לצורך טבילת מצוה. בשבוע שחל בו מותר לגלח שפם המפריע בשעת האכילה. אך בתשעה לו. באב עצמו אסור לגלח אף שפם המפריע את האכילה. תלמידי ישיבות ספרדים ובני עדות המזרח, הלומדים בישיבות שרוב לז. תלמידיהם אשכנזים, אינם צריכים מן הדין להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח בכל ימי בין המצרים כמנהג הישיבה, ואין בזה משום 'לא תתגודדו'. אך טוב שיחמירו וינהגו אף הם שלא להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, אך יאמרו בפירוש שנוהגים כן בלי נדר. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לרחוץ כל גופו במים חמים בשבוע לח. שחל בו תשעה באב. כביסה ולבישת מכבסים בשבוע שחל בו תשעה באב אסור מדברי סופרים לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מנהג לט. הספרדים ועדות המזרח. ואיסור כיבוס בימים אלו הוא אפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה, אלא מ. להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו כיבוס במים בלבד אסור בימים אלו. ואפילו אין לו אלא בגד אחד, אסור לכבסו. איסור כביסה בימים אלו, הוא בין בבגד עליון שלובשו מעל בגדיו, ובין מא. בבגד תחתון שלובשו מתחת לכל בגדיו. וכן אסור לכבס מגבות ומפות שלחן וסדינים שמציעים בהם את המיטה. אבל ממחטות לקינוח האף מותר לכבס בימים אלו. אסור לכבס בגדי הקטנים בימים אלו. ומכל מקום נוהגים להקל לכבס מב. בגדים של תינוקות קטנים ביותר, בני שנתיים או שלש, שדרכם להתלכלך תמיד. ומכל מקום נכון שלא יכבסו הרבה בגדי תינוקות ביחד, וכן נכון שיכבסו בגדים אלו בצנעא. כשם שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, כך אסור ללבוש בגד מג. מכובס. ואפילו בגד שכיבסוהו קדם שבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבשו בימים אלו. במקומות ששורר חום רב בתקופה זו של השנה, ויש הכרח להחליף מד. הבגדים בימים אלו, מפני הזיעה, יש להקל על ידי שילבש הבגד המכובס במשך כשעה, בימים שלפני שבוע שחל בו תשעה באב, ומכיוון שלבשו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אין עליו יותר דין בגד מכובס. ובדרך זו יש להקל להכין אפילו הרבה בגדים לצורך שבוע שחל בו תשעה באב. אם רוצה להכין בגדים בשבת שלפני תשעה באב, רשאי לעשות כן באופן מה. שילבש בגדים מכובסים מערב שבת, ולמחרת בבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבש בגדים אחרים מכובסים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לצורך שבוע שחל בו תשעה באב. ואם יש צורך בעוד בגדים, יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן מעט שנת צהרים, וכשיקום ילבש בגדים אחרים מכובסים. ובאופן כזה אין לחוש לאיסור הכנה משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים ביום השבת. אסור לכבס בגדים של גוים בשבוע שחל בו תשעה באב, מפני שיש לחוש מו. בזה למראית העין. ובגד שניכר עליו שהוא של גויים, יש להקל לכבסו אף בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן יש להקל לכבס בגד של גויים בצנעא, ואפילו אינו ניכר שהוא של גויים. אסור למסור לגוי בגדים על מנת שיכבסם לצורך ישראל בשבוע שחל בו מז. תשעה באב. ואפילו אם אין הישראל לובשם אלא לאחר תשעה באב, אסור למוסרם לגוי שיכבסם בשבוע שחל בו תשעה באב. ואפילו אם אינו מוסר את הבגדים בידיו לגוי, אלא אומר לו שיקחם, יש לאסור. אולם מותר למסור בגדים לגוי קודם שבוע שחל בו תשעה באב, כשיש שהות לכבסם קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אפילו אם הגוי מכבסם דווקא בשבוע שחל בו תשעה באב. . אם אירע מילה בשבוע שחל בו תשעה באב, מותר למוהל ולסנדק ולאבי מח הבן ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה. ומכל מקום לא ילבשו בגדים חדשים. וכן מותר לאם התינוק ולאשה הנושאת את התינוק אל המילה ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה. אבל לשאר הקרואים אין להקל. מותר למשוח הנעליים במשחה בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מותר מט. לשטוף את הריצפה בשבוע שחל בו תשעה באב, שלא אסרו חכמים אלא כבוס, ולא שאר דברים הדומים לכיבוס. רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לרחוץ כל גופו במים חמים בשבוע נ. שחל בו תשעה באב. אבל במים צוננים מותר, ואפילו עם סבון. ולכן מותר לספרדים ועדות המזרח לרחוץ בים או בבריכה בשבוע שחל בו תשעה באב. , חסידים ואנשי מעשה הרגילים לטבול במקווה טהרה בכל ימות השנהנא. מותרים לטבול במקווה צונן בשבוע שחל בו תשעה באב. ואם אינם יכולים לטבול במקווה צונן, רשאים לטבול אפילו במקווה חם. טבילת מצוה שחלה בשבוע שחל בו תשעה באב, חופפת ורוחצת וטובלת נב. במים חמים, כדרכה בשאר ימות השנה. מי שצריך לרחוץ במים חמים לצורך רפואה, רשאי לרחוץ אף בשבוע נג. שחל בו תשעה באב, כיון שאינו עושה כן לתענוג. וכן מותר ליולדת לרחוץ כל גופה בימים אלו. אכילת בשר מראש חודש אב מנהג עיר הקדש ירושלים ת\"ו שלא לאכול בשר מיום ראש חודש אב עד נד. יום עשירי באב, ויום עשירי בכלל האיסור. ומנהג הספרדים ועדות המזרח להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב. ומותר לאכל בשר בשבתות שאחר ראש חודש אב. איסור אכילת בשר הוא בין בבשר בהמה או עוף. וכן נוהגים שלא לאכל נה. בשר מלוח, בשר קפוא, ובשר שבקופסאות שימורים. אבל דגים מותר. תבשיל שנתבשל בו בשר אם יש בו שומן אסור, ואם אין בו שומן מעיקר נו. הדין מותר, אך שנהגו להחמיר. אבל תבשיל שנתבשל בקדירה שבישלו בה בשר, ואין בו בשר כלל, מותר לאוכלו אף אם בישלו בה בשר באותו היום. ומותר לכתחילה לבשל בקדירה זו. מותר לטעום מתבשיל שיש בו בשר ושומן בערב שבת 'חזון'. והמחמיר נז. תבוא עליו ברכה. אם נשאר בשר מסעודות שבת 'חזון' או מסעודות ראש חדש אב, יש נח. אומרים שמותר לאוכלו, ויש מחמירים. והמיקל בזה אין למחות בידו. ובלבד שלא יערים לבשל יותר כדי שיישאר לצורך החול. ומותר לכתחילה לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת בסעודה רביעית שבמוצאי שבת. ואף בזה אין להקל אלא אם בישל לצורך השבת והותיר למוצאי שבת. אך אם הערים ובישל יותר בכדי שיישאר לסעודה רביעית יש להחמיר. ומותר לכתחילה לתת מבשר הנשאר מסעודות שבת או ראש חודש לילדים קטנים, אף אם הגיעו לחינוך. מי שטעה וברך על מאכלי בשר בימים שאחר ראש חודש אב, וקודם נט. שטעם נזכר שאסור לאכול בשר, יטעום מעט מן הבשר כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו בימים ס. אלו, אם יש חשש שאם ימנע ילכו לאכול במסעדה אחרת שאינה כשרה. ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף עדיף, מאשר להגיש בשר בהמה. מעוברות, מניקות, קטנים וחולים באיסור אכילת בשר בתשעת הימים מותר להאכיל בשר בימים אלו לילדים קטנים ביותר שאינם מבינים סא. משמעות חרבן בית המקדש. אבל ילדים גדולים המבינים, אין להאכילם. ואם הילד חלש ויש צורך להאכילו בשר מותר אף בשבוע שחל בו. מעיקר הדין מותר ליולדת בתוך שלושים יום ללידתה, וכן לחולה אפילו סב. אין בו סכנה, ואף במקום קצת חולי לאכול בשר בימים אלו. אולם בשנים האחרונות שאיכות הבשר והעוף ירדה, ושוב אינו מועיל לבריאות כמו בשנים עברו, וכן כפי הנשמע מדברי הרופאים אין השפעה באכילת בשר או עוף על מצב בריאות החולה, אי לכך אין להקל גם לחולה לאכול בשר או עוף בתשעת הימים. מה גם שיכול להסתפק באכילת דגים, במיוחד שכיום דעת הרופאים שדגים מועילים יותר לבריאות מבשר ועוף. אשה מינקת שחוששת שאם תימנע מאכילת בשר בימים אלו ישפיע סג. הדבר על החלב שלה, או שסובלת מחולשה, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת הסובלת מחולשה מותרת באכילת בשר. וכן חולה שנתרפא, ועדיין הוא חלש, והרופא אומר שצריך לאכול בשר כדי להתחזק, מותר לאכול בשר בימים אלו. ואם אפשר לו להסתפק בדגים אין להקל באכילת בשר. ואף אם הרופא אומר שצריך לאכול בשר דווקא, אם אפשר להסתפק בבשר עוף, אין להקל באכילת בשר בהמה. וכן יש להקל כנ\"ל לחולה נפש שמתרפא והולך. אבל אדם בריא שרוצה ללכת אחר שרירות לבו לאכל בשר במקום שנוהגים בו אסור, הרי הוא פורץ גדר וישכנו נחש, וגדול עוונו מנשוא. אכילת בשר בסעודת מצוה מותר לאכול בשר בסעודת מצוה הנערכת בימים אלו. ויש נוהגים להחמיר סד. שלא לאכול בשר גם בסעודת מצוה אלא רק דגים וכיו\"ב. ובמקום שאין מנהג ידוע יש להקל. והוא הדין בכל הנ\"ל לעניין סעודת מצוה הנערכת בערב תשעה באב. אך יש להזדרז לערוך הסעודה קודם חצות היום, מפני שיש אומרים שאחר חצות היום אין להקל באכילת בשר. סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן נחשבות לסעודת מצוה. ומותר סה. לכל הקרואים לאכול בשר בסעודה זו. אבל סתם בני אדם ההולכים לסעודת ברית מילה כדי לאכול בשר ולמלאות תאוותם, הרי זו מצוה הבאה בעבירה. וכל שאילו היתה הסעודה נערכת בשאר ימות השנה היה משתתף בה, כאשר היא מתקיימת בימים אלו - רשאי לאכול בשר. המוהל, הסנדק ואבי הבן מותרים באכילת בשר בכל סעודותיהם שביום סו. המילה, אף כשאוכלים בביתם. מותר לאכול בשר בסעודת בר מצוה הנערכת ביום שמלאו לו שלש עשרה סז. שנה ויום אחד. אבל אם דחו או הקדימו את סעודת הבר מצוה ליום אחר, אין לאכול בשר בסעודה זו. סעודה שעורכים בליל המילה, אף על פי שמנהג טוב הוא, מכל מקום אינה סח. נחשבת לסעודת מצוה לעניין זה, ואסור לאכול בה בשר. וכן סעודה שעושים לכבוד חנוכת בית חדש, אף שנכון וראוי לעשות סעודה זו, אך אינה נחשבת לסעודת מצוה ואין לאכול בה בשר. סעודת מילה שלא בזמנה, נחשבת לסעודת מצוה, ומותרים כל הקרואים סט. לאכול בשר בסעודה זו. אך אם דחו המילה בכוונה לאחר ראש חדש אב, כדי שיוכלו לאכול בשר בסעודת המילה, או מחמת סיבה אחרת, הואיל ועבירה ביד אבי הבן שדחה את המילה, אסור לאכול בשר באותה סעודה. אכילת בשר בסעודות סיום מסכת מותר לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת אחר ראש חדש אב. ע. והיינו דווקא אם רגילים תמיד לעשות סעודת מצוה כשמסיימים מסכת, אך אם עושים כן רק כדי לאכול בשר אחר ראש חודש אב, אסורים לאכול בשר בסעודה זו. כל הקרואים לסעודת סיום מסכת, כל שאילו היתה הסעודה נערכת עא. בשאר ימות השנה היה משתתף בה, רשאי לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת בימים אלו. אף אם לא למד ולא השתתף בפועל בסיום המסכת. וכל שכן המחזיקים בידי הלומדים בממונם, וכן המסייעים בעשיית סעודת הסיום, שרשאים להשתתף בסעודת הסיום הנערכת בימים אלו ולאכול בה בשר. אבל מי שבא לסעודת סיום מסכת רק על מנת למלא תאוותו לאכול בשר, הרי היא כמצווה הבאה בעברה. תלמיד חכם שסיים לימוד מסכת קודם ראש חודש אב, ורוצה להניח קטע עב. אחד לשבוע שחל בו כדי לאכול בשר בסעודת הסיום, אינו רשאי לעשות כן. אבל אם רוצה למהר לימודו כדי שיספיק לסיים המסכת בשבוע שחל בו, ולאכול בשר בסעודת סיום המסכת, וכן אם רוצה להתעמק בלימודו וללמוד לאט כדי שיגיע לסיום בשבוע שחל בו, יש לו על מה שיסמוך, ובלבד שרגיל לעשות סעודה כשמסיים מסכת. צריך שיבין מה שמוציא בשפתיו כשלומד המסכת, ולכל הפחות שיבין עג. הפשט הפשוט. אבל אם קורא הדברים בגירסא בעלמא ואינו מבין הסוגיא כלל, אין זה נחשב לימוד תורה כלל, ואין להקל לאכול בשר בסעודה אחר שמסיים מסכת בלימוד כזה. וכל זה אף למי שאינו יכול להבין הפשט, וכל שכן למי שיכול להבין הפשט, ולומד בגירסא בעלמא בלא הבנה כלל. מי שלמד מסכת משניות בעיון ובהבנה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, עד. רשאי להקל לאכול בשר בסעודת סיום המסכת. אולם אין להקל בסעודת סיום מסכת משניות אלא למי שלמד המסכת בעצמו, ולא לשאר קרואים. הלומד מסכת כלה או מסכת סופרים, עם הפירוש בהבנה כראוי, נחשב עה. לעניין זה כלומד מסכת משניות. אולם הלומד ספר אחד בזוהר הקדוש, אף אם לומד בלא הבנה כלל, נחשב הדבר לסיום, ורשאי לאכול בשר בסעודת הסיום הנערכת בימים אלו. האוכל בשר בימים אלו בהיתר כגון בסעודת מצוה או מחמת חולי, אינו עו. צריך לעשות התרה קודם אכילתו. שתיית יין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשתות יין בשבוע שחל בו. ויש שמוסיפים שלא לשתות עז. יין מראש חדש. ויש שמוסיפים מיום י\"ז בתמוז. אך מותר לשתות יין של הבדלה במוצאי שבת ויין של ברכת המזון. ואף אם יש בכוס יותר מרביעית יין מותר לשתותו כולו. מותר לשתות שיכר ושאר משקאות חריפים בימים אלו. גם לנוהגים איסור עח. בשתיית יין. ומנהג כמה קהילות מהספרדים ועדות המזרח להקל בשתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מנהג עיר הקודש ירושלים ת\"ו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. מנהגי שבת 'חזון' מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש בגדי שבת אף בשבת 'חזון' לכבוד עט. שבת. אף הנוהגים להחמיר בלבישת בגדי שבת, אם אירעה ברית מילה בשבת פ. 'חזון', נוהגים שהמוהל והסנדק ואבי הבן לובשים בגדי שבת לכבוד המילה. ואף חתן שמתחתן בימים שאחר תשעה באב קודם שבת 'נחמו', רשאי ללבוש בגדי שבת אף לנוהגים להחמיר בזה. וכן הורי החתן והכלה רשאים להחליף הבגד העליון בשבת זו. . אסור להימנע מאכילת בשר בשבת זו, אלא אם כן רגיל שלא לאכול בשר פא בכל שבת מטעמי בריאות. מותר לשיר זמירות שבת בשבת 'חזון'. ומאידך אסור לומר קינות בשבת פב. 'חזון', וכן אסור לקרוא את ההפטרה בניגון של קינה. הלכות ערב תשעה באב וסעודה המפסקת אין אומרים תחנון בתפילת מנחה בערב תשעה באב.פג. הנוהגים לומר \"תקון חצות\" בכל יום בימי בין המצרים אחר חצות היום, פד. יאמרו \"תקון חצות\" גם בערב תשעה באב. וכן הנוהגים לומר \"תקון חצות\" אחר חצות הלילה, יאמרו גם בליל תשעה באב. בערב תשעה באב שחל בחול ראוי להחמיר שלא ללמוד אלא בדברים פה. המותרים ללמוד בתשעה באב. ומכל מקום כיון שיש מערערים על מנהג זה, הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מי שיש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. לא יטייל אדם בערב תשעה באב.פו. ערב תשעה באב, אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת פז. שאוכל אחר חצות היום. ואף על פי שממילא נוהגים שלא לאכל בשר מראש חדש אב, מכל מקום בסעודה המפסקת אסור לאכול בשר מדברי סופרים, מה שאין כן קודם לכן, שאין האיסור אלא מצד המנהג בלבד. נוהגים שלא לשתות שיכר (בירה) ושאר משקאות חריפים. אבל מותר פח. לשתות מים ומשקאות קלים בסעודה המפסקת. ומי שהורגל לשתות מעט שיכר אחר סעודתו לעיכול, אם רוצה לשתות מעט שכר אחר סעודה המפסקת, יש לו על מה שיסמוך. אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו בשל מין אחד פט. בשתי קדרות, אלא שהאחד עבה והשני רך, נחשבים לשני תבשילים. ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שווים, אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מחמת שבני הבית מרובים, מותר לאכל משניהם. שתי ביצים האחת קשה והאחת רכה, נחשבות לשני תבשילים לעניין זה. וכל צ. שכן ביצה שלוקה וביצה מטגנת, וכן תבשיל אחד צלוי ותבשיל אחד מבשל, נחשבים לשני תבשילים. אף דבר הנאכל כמות שהוא חי, אם נתבשל נחשב לתבשיל, ואסור לאוכלו צא. עם תבשיל נוסף בסעודה המפסקת. ולכן אם בישל ירק כגון גזר, או ירק אחר ממיני הירקות הנאכלים כמות שהם חיים, נחשב אותו ירק לתבשיל אחד, ואסור לאוכלו עם תבשיל אחר בסעודה המפסקת. ומכל מקום אין לאסור משום שני תבשילים אלא דברים שאין דרך לבשלם צב. בקדרה אחת בכל ימות השנה, אבל דברים שדרך לבשלם בקדרה אחת בכל ימות השנה, נחשבים לתבשיל אחד. ולכן אם בישל כמה מיני ירקות בקדרה אחת, נחשבים כולם לתבשיל אחד, כיון שהדרך לבשלם בכל ימות השנה בקדרה אחת, ומותר לאוכלם בסעודה המפסקת. וכן במקומות שרגילים לאכול בשאר ימות השנה ירקות ממולאים באורז או צג. בקמח, כגון קישואים או פלפל או כרוב ממולאים וכיו\"ב, נחשבים הירק יחד עם המילוי שבתוכו לתבשיל אחד, ומותר לאוכלם בסעודה המפסקת. ומותר לאכול פת הבאה בכיסנין (עוגה) אחר סעודה המפסקת, שלא אסרו צד. חכמים אלא במיני תבשיל, ולא במיני מאפה. וכל שכן שמותר לאכול פת בסעודה המפסקת, מלבד תבשיל אחד שאוכל בסעודתו. יש נוהגים לאכל תבשיל של עדשים עם ביצים טרופות בקדרה אחת, מפני צה. שהעדשים והביצים הם מאכלי אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר ימות השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכל משני מינים אלו, שהם מאכלי אבלים, יש לאסור. ואין צריך לומר שהנוהגים לאכל תבשיל עדשים, ואחר כך אוכלים ביצים צו. שלוקות, טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכל ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, שהרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. מותר לאכול כמה מיני פרות, או ירקות חיים בלא בישול. אבל פירות או צז. ירקות כבושים, דינם כמבושלים. לכן אין לאכול בסעודה המפסקת בנוסף לתבשיל אחד, גם זיתים או מלפפונים כבושים. וכן המעושנים דינם כמבושלים לעניין זה. גבינה דינה כדין פירות חיים, ואין עליה תורת תבשיל אלא אם כן בישלה צח. או טיגנה או אפאה (כגון פיצה). ולכן מותר לאכול כמה סוגי גבינה בסעודה המפסקת. וכן מותר לאכול גבינה וחמאה בסעודה המפסקת. וכן לבן או אשל או שמנת, אינם נחשבים לתבשיל לעניין זה, ואפילו עברו תהליך פסטור. מותר מן הדין לאכול סלט ירקות מירקות חיים בנוסף על תבשיל אחד, צט. בסעודה המפסקת. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה. טוב להחמיר למי שאפשר לו שלא לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת ק. אחר אכילת תבשיל אחד, מפני שיש אומרים שהקפה או התה נחשבים לתבשיל. יש נוהגים לאכל פת עם אפר אחר אכילת סעודה המפסקת. ונכון שכל קא. מי שאפשר לו יעשה כן בסעודה המפסקת. ונכון לכל אדם שימעיט הנאותיו ויסתפק במעט בסעודה המפסקת, ויאכל רק כדי שיוכל להחזיק עצמו להתענות בתשעה באב. נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת. וטוב להחמיר שלא לשבת על קב. גבי קרקע ממש, אלא יניח מתחתיו שטיח, שמיכה, בגד וכיו\"ב וישב עליהם. ואין צריך לחלוץ נעליו בסעודה המפסקת. לא ישבו שלושה לאכול יחדיו סעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון. קג. אלא ישבו כל אחד במקום אחר. ואפילו אם ישבו שלושה ואכלו יחדיו לא יזמנו, אלא יברך כל אחד לעצמו. כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, שהיא סעודה קד. המפסקת, דהיינו היא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין דעתו לאכל אחריה סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. ומכל מקום אם אוכל סעודה אחר חצות היום, ודעתו לאכול אחריה סעודת עראי, הסעודה הראשונה נחשבת לסעודה המפסקת, ונוהג בה כל דיני סעודה המפסקת. אחר שסיים סעודה המפסקת, רשאי לחזור ולאכול עוד, אלא אם כן קיבל קה. עליו בפירוש שלא לאכול יותר. ואפילו אם קיבל עליו בליבו שלא לאכול עוד, רשאי להמשיך לאכול, ורק אם הוציא בשפתיו בפרוש שלא לאכול עוד, אינו רשאי לאכול. ומכל מקום טוב להחמיר שלא יקבל עליו התענית אף בליבו עד זמן בין השמשות. כל זמן שמותר לאכול ולשתות, מותר לרחוץ ולסוך. ומשעה שקיבל עליו קו. התענית בפירוש, נאסר גם ברחיצה וסיכה. אבל בנעילת הסנדל, אם לא חלץ נעליו בשעה שקבל עליו התענית, אינו אסור עד שקיעת החמה. החייבים והפטורים מתענית תשעה באב קטנים פטורים מתענית תשעה באב. וכל נער שלא מלאו לו שלש עשרה קז. שנה ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מן התענית. אף אם יש להם דעת להתאבל על חרבן בית המקדש. ואף תענית שעות אינם צריכים להתענות. יש מחמירים שלא להאכיל את הקטנים בתשעה באב אלא לחם ומים קח. בלבד. אבל בזמן הזה שירדה חלשה לעולם המנהג להקל לתת להם כל צורכם. חולה אף שאין בו סכנה, וכן היולדת תוך שלושים יום מזמן לידתה, פטורים קט. מתענית תשעה באב. וכן חולה שנתרפא, אלא שעודו חלש מאד ומצטער הרבה וחושש שמא יחזור החולי, מותר לאכול בתשעה באב. זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר אפילו אם אין לו חולי קי. פנימי, צריך לאכול בתשעה באב. כל הפטורים מתענית תשעה באב האמורים לעיל, אינם צריכים להתענות קיא. תענית שעות. וכן אינם צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור. אך ראוי להם לאכול בצנעא. ויאכלו מאכלים שהם צורך ממש. כל הפטורים מתענית תשעה באב שאכלו ושתו, אינם אומרים 'נחם' קיב. בברכת המזון. דברים האסורים בתשעה באב תשעה באב אסור באכילה ושתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, קיג. ובתשמיש המטה. ובכל האיסורים הללו אין הבדל בין ליל תשעה באב לבין יומו. והכל חייבים להתענות בתשעה באב ואסור לפרץ גדר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום בערב הצום. ובין השמשות של ליל תשעה באב אסור בכל הדברים הנ\"ל כיום הכפורים. ואין צריך להוסיף מבעוד יום על התענית. מותר מן הדין לעשן סיגריות בתשעה באב. ומכל מקום ראוי להחמיר קיד. ולהימנע מעישון לשם תענוג. ובמיוחד יש להימנע בשעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון ויש לו צער גדול במניעתו, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעא. יש להחמיר שלא להריח טבק או בשמים ביום תשעה באב. ואף כאשר חל קטו. ברית מילה בתשעה באב, אין מברכים על הבשמים. איסור רחיצה בתשעה באב אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין בחמים ובין בצוננים, בין כל גופו ובין קטז. מקצתו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים קיז. בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, אלא אם כן הוא אסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה שמותר לו לרחוץ במים צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. ביום תשעה באב שחרית יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ויטול קיח. שלוש פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך 'על נטילת ידים'. לא ירחץ פניו בתשעה באב שחרית, אלא לאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קיט. קצת, מעבירם על עיניו. ואם היו פניו מלוכלכות, כגון שיש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר לו לרחוץ פניו שחרית. הנצרך להטיל מימיו בתשעה באב ושפשף בידיו או קינח, יטול ידיו עד סוף קכ. קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. כהן העולה לדוכן בתשעה באב, וכן חולה שאין בו סכנה הצריך לאכול קכא. בתשעה באב, מותרים ליטול את ידיהם עד הפרק כדרכם בכל ימות השנה. כלה כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ פניה במים, כדי שלא קכב. תתגנה על בעלה. אסור לטבול במקווה טהרה בתשעה באב, בין אם מימיו חמים בין צוננים. קכג. ואף מי שרגיל לטבול בכל ימות השנה לא יטבול בתשעה באב. ואף טבילת מצווה שהגיע זמנה בליל תשעה באב, אסור לטבול. אחר [ מי שמבשל ומכין אוכל למוצאי תשעה באב ביום תשעה באבקכד. , מותר לו לרחוץ המאכלים במים, אף שידיו נוגעות במים, שאין כוונתו ]חצות בזה לרחיצה של תענוג. איסור סיכה בתשעה באב אסור לסוך את הגוף בשמן בתשעה באב, אפילו מקצת גופו. וחולה מותר קכה. לסוך את גופו בשמן אף אם הוא חולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין .בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן בתשעה באב איסור נעילת נעלי עור בתשעה באב אסור לנעול סנדל או מנעל של עור בתשעה באב. ואסור לנעול אפילו קכו. מנעל של עץ מחופה בעור. ואף אם לובש גרביים ועליהם נעלי עור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף שאינו מרגיש כל צער בהליכתו משום נעילתו, מותר. וכן נעלי עץ שיש להם רצועה של עור , מותרים בתשעה באב.]קבקבים[ מלמעלה אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור בתשעה באב.קכז. יולדת בתוך שלושים יום מלידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים קכח. בנעילת נעלי עור. במקום שמצויים נחשים ועקרבים, מותר לנעול מנעל של עור להגין על קכט. רגליו כשיוצא לרשות הרבים. מותר לעמוד בתשעה באב על גבי כרים או כסתות של עור. והמחמיר קל. תבוא עליו ברכה. לימוד תורה בתשעה באב תשעה באב אסור בתלמוד תורה. ולכן אסור לקרוא בתורה נביאים קלא. וכתובים. וכן אסור ללמוד משניות ומדרש וגמרא והלכה ואגדות. אבל מותר לקרוא בספר איוב ובדברים הרעים שבספר ירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם. וכן מותר ללמוד מדרש איכה, וידלג קטעי נחמה שבו. וכן מותר ללמוד הלכות אבלות, ופרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, המדבר בענייני אבלות ודיני נידוי וחרם. וכן מותר ללמוד הסוגיא בגיטין (מדף נה סוף ע\"ב, עד דף נח סוף ע\"א) העוסקת בענייני החרבן. וכן מותר ללמוד פירושי ספר איכה ופירושי ספר איוב, וכן ספרי מוסר המעוררים לתשובה. חיוב מצות תלמוד תורה שבכל ימות השנה, שייך גם ביום תשעה באב.קלב. מותר לקרוא כל סדר היום בתפילה, כולל פרשת הקרבנות, פיטום הקטורת, קלג. איזהו מקומן, ברייתא דרבי ישמעאל ושירת הים. ואומרים בסוף התפילה שיר של יום ופיטום הקטורת ככל ימות השנה. אך אין לקרוא חק לישראל, סדר מעמדות וזוהר הקדוש. אף למי שרגיל לקראתם בשאר ימות השנה. הרגיל לקרוא כמה פרקי תהלים בכל יום, נכון להחמיר שלא יקרא ביום קלד. תשעה באב. אך אם רוצה לקרוא תהלים לרפואת חולה או מחמת צרה וכיו\"ב ואומרם בדרך תחנונים, יש לו על מה שיסמוך. אסור ללמד תורה לתינוקות של בית רבן. אך כאשר יש חשש שילכו בטל קלה. ולא ילמדו כלל, מותר ללמדם בדברים הרעים הנ\"ל. אסור ללמוד תורה בתשעה באב אף על ידי הרהור, מפני שגם בזה שייך קלו. שמחה. אסור לתלמיד חכם לכתוב חידושי תורה שאינם שייכים לדברים המותרים קלז. ללמוד בתשעה באב. ותלמיד חכם הלומד בדברים המותרים ונתחדשו לו חידושי תורה בדרך לימודו, וחושש שמא ישכחם רשאי לכותבם. שאילת שלום בתשעה באב לא ישאל בשלום חבירו בתשעה באב. ועם הארץ שאינו יודע הדין ואומר קלח. שלום לחבירו, משיב לו בשפה רפה ובכובד ראש. ויש אומרים שאין הבדל בין אם מברכו לשלום או שואל לשלומו, או מברכו בברכת 'בוקר טוב' וכיו\"ב. ויש מתירים לומר 'בוקר טוב' או 'ערב טוב' בתשעה באב. וכן לומר 'צפרא דמרי טב'. והעיקר להלכה כדברי המתירים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין ללכת ולטייל ברחובה של עיר ביום תשעה באב אפילו לבדו, כדי שלא קלט. יבוא לידי שחוק וקלות ראש והיתול. יש נוהגים ללכת לבית הקברות ביום תשעה באב אחר התפילה. וראוי קמ. שלא ילכו בקבוצה גדולה אלא ילכו אחד או שנים יחדיו, ובדרכם ידברו בעניין חרבן בית המקדש. עשיית מלאכה בתשעה באב מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, מקום שנהגו שלא קמא. לעשות - אין עושים. ומנהג כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב בין בלילה ובין ביום. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, מותרים לומר לגוי קמב. שיעשה המלאכה, ובלבד שאין רעש גדול בעשיית אותה מלאכה. ולפיכך אסור לומר לגוי שיבנה בנין בתשעה באב. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסורים בסחורה קמג. ובפרקמטיא כדי להרוויח ולהשתכר, אבל לצורך פרנסה כדי שיהיה לו מה לאכול, כגון עני, מותר בצנעא. מותר לבעל חנות מזון למכור מצרכי מזון ביום תשעה באב.קמד. כל מלאכה שאין שהות בעשייתה, כגון הדלקת נרות וכיו\"ב, מותרת קמה. בתשעה באב. וכן מותר לעשות מלאכת דבר האבד בתשעה באב. כל העושה מלאכה בתשעה באב אף במקום שנהגו לעשות, או שהיא קמו. מלאכה המותרת, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. נוהגים שלא להכין צרכי סעודה למוצאי תשעה באב עד אחר חצות היום קמז. ביום תשעה באב. שינה על הקרקע יש נוהגים לשכב לישון בליל תשעה באב על הארץ, ולהניח אבן תחת קמח. ראשו. ומכל מקום מן הדין אין חייבים לעשות כן. ואף על פי כן טוב שכל אדם ישנה מעט מהרגלו בעניין השינה בליל תשעה באב, כגון שאם היה רגיל לשכב על שני כרים, ישכב על כר אחד וכיו\"ב. ומי שהוא חלש במקצת, וכן מעוברות ומיניקות וכיו\"ב, אינם צריכים להחמיר בזה כלל. דינים השייכים לתפילות תשעה באב בתשעה באב יושבים בבית הכנסת על הארץ בלילה וביום עד תפילת קמט. המנחה. ונוהגים להקל לשבת על כסאות אחר חצות היום, לאחר אמירת 'איכה' וקינות. מעיקר הדין מותר לשבת על גבי קרקע מרוצפת בתשעה באב, בלא הפסק קנ. בגד. אך טוב להחמיר ולשבת על בגד או שטיח. ומותר לשבת על גבי שרפרף . ומי שהדבר קשה עליו, ] ס\"מ8[ קטן, או כרים וכסתות אם אין בגובהם טפח כגון זקן ותשוש כח, רשאי להקל לשבת על גבי שרפרף קטן, או על גבי כרים .] ס\"מ24[ וכסתות שגובהם פחות משלשה טפחים חייב אדם לעמוד מפני אביו ומפני רבו, וכן מפני תלמיד חכם או זקן, אף קנא. בתשעה באב, אף על פי שהכל אבלים ויושבים על גבי קרקע. וכן מחוייב אדם לעמוד מפני ספר תורה בתשעה באב. נוהגים להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש בתשעה באב. ולפני תפילת קנב. מנחה ביום תשעה באב מחזירין הפרוכת למקומה. אמירת 'נחם' בתשעה באב מנהג הספרדים ועדות המזרח כדעת מרן השלחן ערוך וגדולי האחרונים קנג. לומר 'נחם' בכל התפילות בתשעה באב. וגם הש\"ץ אומר 'נחם' בחזרה. אם חתם בברכת 'נחם' – 'בונה ירושלים', יצא. ואין לחתום: 'מנחם ציון קנד. ובונה ירושלים'. שכח ולא אמר 'נחם' ונזכר אחר שחתם 'בונה ירושלים', יאמר ב'שמע קנה. קולנו' אחר שאומר 'עננו', וחותם 'שומע תפילה'. ואם שכח גם שם לאומרו, יאמרנו בברכת 'רצה' היכן שאומרים 'יעלה ויבוא. ואם לא אמרו שם, יאמרנו בסוף התפילה, אחר 'אלוהי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. ואם לא אמרו אחר 'אלוהי נצור', אינו חוזר. נוסח תפילת 'נחם' שבידינו, יסודתו בהררי קדש על ידי רבותינו אנשי כנסת קנו. הגדולה. ולכן אסור בהחלט \"לתקן\" ולשנות נוסח זה, כגון תיבות: \"העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה\". מה גם שבעוונותינו הרבים, ירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולי עבודה זרה, ובסביבות מקום המקדש קבורים ישמעאלים, ובמקום המקדש הקימו הערבים מסגדים. ומלבד זאת גם הרוחניות של עיה\"ק ירושלים ת\"ו בשפל המדרגה, כאשר אלפים ורבבות מבני ירושלים אינם שומרי תורה ומצוות, ומחנכים את בניהם ללא תורה וללא מצוה, והסמכות נתונה בידי בתי המשפט החילוניים שהם כערכאות הגויים ממש, וחומת הצניעות נהרסת, וקדושת השבת נרמסת בראש כל חוצות, ועוד כהנה וכהנה עד יעמד כהן לאורים. אמירת 'עננו' בתשעה באב המתענה בתשעה באב צריך לומר 'עננו'. ומנהג הספרדים ועדות המזרח קנז. לאמרו בכל התפילות. והיחיד אומרו באמצע ברכת 'שמע קולנו', והש\"ץ אומרו בחזרת שחרית ומנחה כברכה בפני עצמה, בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו'. וחותם: 'ברוך אתה ה', העונה לעמו ישראל בעת צרה'. סדר ערבית של ליל תשעה באב מנהג הספרדים לפתוח בשירת 'האזינו' קודם תפילת ערבית בליל תשעה קנח. באב. ואחר תפילת י\"ח בליל תשעה באב, אומרים חצי קדיש, ואין אומרים 'תתקבל'. ולאחר מכן אומרים 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים לפתוח קודם 'איכה' בקינת 'למי אבכה וכף אכה'. ויש קנט. נוהגים לקרוא קודם הקינות, ואחר כך קוראים 'איכה'. ישתדל כל אדם לבכות ולהתאבל מעומק ליבו על חרבן בית המקדש וגלות קס. השכינה, בשעת אמירת 'איכה' וקינות. ונוהגים לחזור על פסוק 'השיבנו' בסיום קריאת 'איכה'. אחר הקינות נוהגים לכבות את כל האורות, והש\"ץ אומר לאור הנר קסא. בקול בכי: \"שמעו נא אחינו בית ישראל\", ומכריז: \"היום כך וכך שנים לחרבן בית מקדשינו\". ולאחר מכן אומרים 'ואתה קדוש'. ולאחר מכן אומרים קדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא'. בשעת קריאת 'איכה' וקינות אסור לדבר או לצאת מחוץ לבית הכנסת, קסב. כדי שלא יסיח דעתו מן האבל. וכל שכן שלא ידבר עם גוי בשעת קריאת 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים ורוב קהילות האשכנזים לקרוא מגילת 'איכה' מתוך ספר קסג. מודפס ואין מברכים על קריאתה כלל. נוהגים לומר כמה פסוקי נחמה אחר שסיימו הקינות, כדי לסיים בנחמה. קסד. וכן יש נוהגים לומר דברי נחמה בסוף כל קינה וקינה. והנוהג כן יש לו על מה .לסמוך מנהג הספרדים לומר אחר הקדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא' פיוט 'עד קסה. אנה בכיה בציון', שיש בו תפילה על נחמות ציון ובנין בית המקדש, ואחר כך אומרים קדיש 'יהא שלמא' ו'ברכו' ו'עלינו לשבח'. סדר שחרית של יום תשעה באב . יש אומרים שביום תשעה באב אין לברך בברכות השחר ברכת 'שעשה קסו לי כל צרכי'. ויש אומרים שמברכים ברכה זו גם בתשעה באב. ולהלכה נראה, שהנוהגים לברך ברכה זו בתשעה באב יש להם על מה שיסמוכו. אך שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. מנהג ירושלים להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת בתפילת קסז. שחרית בתשעה באב. ויש שנוהגים להתעטף בציצית ולהניח תפלין בבית הכנסת בתשעה באב בתפילת המנחה, ומתפללים שחרית בלא ציצית ותפלין. והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. מן הראוי שבמקום שנהגו להניח תפילין רק במנחה, שישתדל כל אחד קסח. להתעטף בציצית ולהניח תפלין בביתו קודם תפילת שחרית, ויקרא עמהם , ויפשוט הטלית ויחלוץ התפילין ]אחר שברך ברכות התורה[ ''קריאת שמע וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית. הנוהגים להניח תפילין של רבנו תם בכל יום, צריכים להניחם גם בתשעה קסט. באב. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב שחרית, יניחו אף תפילין של רבנו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש\"י ושל רבינו תם בביתם קודם תפילת שחרית, ויקראו עמהם \"קריאת שמע\", ויחזרו ויניחו תפילין של רש\"י בתפילת המנחה בבית הכנסת. מתפללים שחרית ככל ימות השנה. ויש נוהגים לומר שירת \"האזינו\" קע. במקום שירת הים. ומנהג ירושלים לומר שירת הים ככל ימות השנה. הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש\"ץ ככל ימות השנה. ויש נוהגים קעא. שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא במנחה. וכשהכהנים נושאים כפיהם בתשעה באב, צריכים לחלוץ הנעליים מעל רגליהם, למרות שהם נעלי בד או גומי. בשעת פתיחת ההיכל אין אומרים 'אל ארך אפים'. ומנהג הספרדים קעב. לומר הקינה 'על היכלי אבכה', ובשעת הוצאת ספר תורה אין אומרים 'גדלו לה' אתי'. ומנהג הספרדים לומר הקינות 'במקום אשרי העם איכה זהב יועם' ו'קומי וספדי תורה'. מוציאים ספר תורה, ופותחים ספר תורה להראות הכתב לצבור אף ביום קעג. תשעה באב, ככל ימות השנה. . אין המפטיר אומר 'חצי קדיש' לאחר קריאת ספר תורה, אלא לאחר קעד שחתם 'מגן דוד' בסיום הברכות שלאחר ההפטרה. אחר ההפטרה אומרים 'אשרי' ו'ובא לציון', ומדלגים פסוק 'ואני זאת קעה. בריתי', ואין אומרים מזמור 'יענך ה' ביום צרה'. ואומרים קדיש 'תתקבל', 'שיר של יום', 'פיטום הקטורת', ומסיימים התפילה עם כל הקדישים כדרכם בכל ימות השנה. יש נוהגים שלא לומר קדיש 'תתקבל'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'שיר של קעו. יום' ו'פיטום הקטורת'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'עלינו לשבח' בסיום התפילה. ובכל מקום יעשו כמנהגם. ובמקום שאין מנהג ברור, יאמרו התפילה כמו בשאר ימות השנה. ואחר התפילה אומרים 'איכה' וקינות. ויש נוהגים לאחר מכן לקרא בספר 'איוב' עם פירושיו. ברית מילה בתשעה באב אם יש תינוק למול בתשעה באב מלין אותו לאחר אמירת הקינות. ויש קעז. ממתינים מלמולו אחר חצות היום. ומברכים ברכת המילה בלא בשמים. אם היולדת נמצאת שם יברך על הכוס, ותשתה ממנו היולדת וצריכה קעח. להיזהר לשמוע הברכה, ולא להפסיק בדיבור מתחילת הברכה עד לשתיית הכוס. ואם אין היולדת נמצאת, יברך על הכוס ויתננו לקטן שלא הגיע למצות שיטעם ממנו. מותר לבעלי ברית שהם המוהל, הסנדק ואבי הבן, וכן לאם התינוק, קעט.להחליף בגדיהם וללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, אבל לא ילבשו בגדים לבנים, ולא חדשים. ואם סיימו כבר אמירת הקינות וספר 'איוב', יכולים בעלי הברית להישאר בבגדי שבת שעליהם. אבל אם מלו קודם אמירת הקינות וספר 'איוב', צריכים בעלי הברית לפשוט בגדי שבת אחר המילה. מותר לבעלי הברית ללבוש טלית גדול בשעת המילה. והנוהגים שלא קפ. ללבוש טלית ותפילין בשחרית, טוב שלא ילבשו טלית גדול בשעת המילה הנערכת קודם חצות היום. אסור לבעלי ברית לרחוץ או לנעול מנעלי עור לכבוד המילה. וכן אסור קפא. להם להסתפר ולהתגלח בתשעה באב. וצריכים להשלים את התענית. סדר תפילת מנחה ביום תשעה באב . במנחה יושבים על כסאות כרגיל. ואחר 'אשרי' אומרים 'חצי קדיש', קפב ומוציאים ספר תורה, וקוראים שלושה עולים בפרשת 'ויחל' כבשאר תעניות צבור. והשלישי אינו אומר 'חצי קדיש' אחר הקריאה. אלא מפטיר 'שובה ישראל' ומסיים 'מי אל כמוך'. יש נוהגים שהשלושה שעלו לתורה בשחרית, עולים גם במנחה. קפג. מחזירין ספר תורה למקומו ואומרים 'חצי קדיש', ומתפללים י\"ח, קפד. ואומרים 'נחם' ו'עננו', והכהנים נושאים כפיהם בחזרה. ואחר החזרה אומרים פסוקי נחמה 'נחמו נחמו עמי וכו''. ונכון לסיים החזרה סמוך לשקיעת החמה, כדי שיאמרו פסוקי הנחמה לאחר השקיעה. יש קהילות בחו\"ל שנהגו שלא להפטיר במנחה של תשעה באב. ואם קפה. עלו לארץ ישראל ורוצים לנהוג כמנהג ארץ ישראל בהסכמת הקהל, רשאים לעשות כן, ותבוא עליהם ברכה. הלכות מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב ] דקות אחר השקיעה20-כ[ אחר צאת הכוכבים במוצאי תשעה באבקפו. מותר לאכול ולשתות. נוהגים לקדש את הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב קפז. לטעום משהו קודם שיקדשו את הלבנה. ויש שנוהגים ללבוש נעליים ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה. \"אמר רבי יוחנן, אלו הייתי באותו הדור (כט.) אמרו חז\"ל במסכת תעניתקפח. הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של היכל - בו נשרף\". ומה שחכמים שקבעו התענית בתשיעי, משום שסוברים שהתחלת הפרענות חמורה יותר. ובתלמוד ירושלמי (תענית פ\"ד ה\"ו) מבואר שחכמים לא תיקנו את התענית גם ביום העשירי מפני שאין בנו כח להתענות שני ימים. אך כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין עד יום עשירי באב בשקיעת החמה. השנה שיום עשירי באב חל בערב שבת, מותר לטעום את התבשילים קפט. לכבוד שבת. נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש ביום עשירי קצ. באב. אך יש אומרים שאין להחמיר בזה אלא עד חצות של יום עשירי באב. ובברית מילה או בפדיון הבן, יש להקל לברך 'שהחיינו', וכדין ימי בין המצרים. . מותר לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר במוצאי תשעה באב. וכן מי שדרכו קצא לברך \"ברכת המזון\" על כוס יין, רשאי לעשות כן אף במוצאי תשעה באב. וכן מותר לאכול בשר בסעודת מצוה הנערכת במוצאי תשעה באב. וכל הקרואים מותרים לאכול בשר. וכל המותרים באכילת בשר בימים שאחר ראש חדש אב, מותרים גם במוצאי תשעה באב. מותר לספרדים ובני עדות המזרח לכבס וללבוש בגדים מכובסים קצב. ולהסתפר, ולרחוץ כל הגוף אפילו במים חמים במוצאי תשעה באב. מותר מן הדין לשאת אשה במוצאי תשעה באב.קצג."},{"filename":"108.pdf","content":"| רחיצה במים חמים בערב שבת חזון| לבוש של בן תורה| לייחד בגדים לשבת| עונג שבת מהתורה| מנהגי אבילות בשבת חזוןנושאי השיעור: מנהגי אכילת | סיום מסכת בתשעת הימים| זמן החלפת הנעליים בתשעה באב שחל במוצאי שבת| אכילת בגדי שבת בתשעה באב שחל במוצאי שבת| שתיית יין בסעודה שלישית| תוספת מחול על הקודש בשבת זו| מנהגי סעודה שלישית בשבת זו| אכילת בשר בשבת חזון| דגים בשבת | צעדת ארגוני הימין ביום תשעה באב סביב לירושלים| שירי שבת בשבת זו| עמידה על שורשי המנהגים| בשר ושתיית יין בשבעת ימי אבילות עליה להר הבית בתשעה באב| הליכה לכותל ביום תשעה באב| איסור טיול בתשעה באב108 גליוןמיום א' ב' אב תשפא עזרא שעין בן חנה ז\"ל - נלב\"ע כ\"ז תמוז תשפ\"א ת. נ. צ. ב. ה,לעילוי נשמת פרשת דברים - חזון מנהגי שבת חזון א. הפטרת שבת 'חזון' השנה תשעה באב חל במוצאי שבת, ויום שבת הוא ערב תשעה באב, למעשה - תשעה באב יכול [ .אין הבדל בין תשעה באב בשנה זו לתשעה באב של כל שנה . אולם צריך לדעת איך ]לחול בימים ראשון, שלישי, חמישי, ושבת, כמו פסח להתנהג בשבת זו. הנה למנהגינו הספרדים יש רק דבר אחד של צער שעושים בשבת זו, והיא ההפטרה, שמפטירים לאחר קריאת התורה \"חזון ישעיהו בן אמוץ וכו'\", שזו הפטרה קשה מאוד. מה שאין כן כל שאר הדברים אנחנו נזהרים שלא להראות סימני אבילות. ב. עונג שבת וכבוד השבת (ישעיה הלכה היא שבכל שבת עלינו ללבוש בגדי שבת. ולומדים זאת מהפסוק 'כבדהו בכסות נקיה'. והנה זה (שבת קיט.) \"לקדוש ה' מכובד\" – אומרים חז\"ל נח, יג) כתוב בספר ישעיה, והיינו שאינה מצוה דאורייתא אלא מדברי קבלה. ובפסוק זה מזכירים גם את המילים \"וקראת לשבת עונג\". ולכאורה משמעות שניהם שהם באותו הפסוק, שכבוד השבת ועונג שבת הן אותו הדבר. והנה, כבר בעבר דיברנו שיש לי כמה וכמה ראיות מהראשונים, שמצות עונג שבת מוכיח מהרמב\"ם שלמרות שהרמב\"ם (שו\"ת סימן קסח) הוא מדאורייתא. החתם סופר שכבוד שבת ועונג שבת הן מצוות מדברי סופרים. אבל (פרק ל מהלכות שבת הלכה א) כותב כותב שתענית בשבת היא איסור דאורייתא (פ\"א ה\"ו) בדבריו בהלכות שבועות וממילא המצוה היא מצוה מדאורייתא. אולם מה שכתב הרמב\"ם שזו מצוה מדברי וכך מובא בשם למשה מסיני. וישעיה הנביא הסמיך חובה זו לפסוק. וכך כותבים הרבה אחרונים סופרים, היינו שכיון שאינה כתובה בתורה במפורש לכן כתבה כך, אבל זה הלכה (סימן קכז), בדעת הרמב\"ם. וכמו כן כותב בפירוש הרשב\"א בתשובה הרבה ראשונים, ויש לכך ראיות לרוב, שסוברים שעונג שבת היא מצוה מדאורייתא שנתבארו הדברים באורך).51 ואכמ\"ל (וראה בגיליון מספר ולכאורה אם כבוד שבת ועונג שבת הן מצוות התלויות זו בזו, ועונג שבת היא מצוה מדאורייתא, ממילא גם מצות כבוד שבת היא דאורייתא, והא בהא תליא. ולכל הפחות יש לומר שכבוד שבת אינה מצוה מדרבנן סתם אלא הרי היא מצוה מדברי קבלה. שבת, וודאי שלא יכול לבוא איזה מנהג שלא ללבוש בגדים מיוחדים לשבת, נגד ואם אומרים חז\"ל 'כבדהו בכסות נקיה' ממילא חיוב גמור הוא מן הדין ללבוש בגדי דברי קבלה – כבדהו בכסות נקיה. אכן אם המנהג היה מצד עצמו דברי קבלה אפשר היה לומר שהוא שקול הוא מנהג, הלא מנהגים הן דברים שנהגו בשלבים מאוחרים יותר. ואי אפשר כנגד החובה ללבוש בגדי שבת שהוא גם מדברי קבלה, אולם כיון שעכשיו לומר שיבואו ויבטלו הלכה מפורשת. ג. החלפת הבגדים לכבוד שבת מן הכלל. ולכאורה המשמעות היא שצריך שיהיה היכר שהבגד הוא מיוחד לשבת. יש לדעת שדעת רבינו האר\"י שיש להחליף את כל הבגדים לכבוד שבת ללא יוצא אולם בזה יש בעיה בימינו כיון שכל הבני תורה לובשים בגדים המיוחדים לבני - בן תורה צריך להתלבש כמו בן תורה, הלבוש שלו, והתספורת, וכל חזותו [ תורה מוכיחה עליו שהוא בן תורה. הרבה פעמים מיד שמתבוננים בבחור ורואים את והרגילות היא שבני תורה לובשים בחול ובשבת של כבוד התורה. וזה חשוב מאוד, וזו אינה חיצוניות, לפעמים דוקא החיצוניות הזו בן תורה רגיל ויש איזו בעיה מסויימת.. בן תורה צריך להיראות בן תורה, וזה עניין חמור או גמל... על החולצה, ואתה כבר מבין מי הבחור העומד למולך.. והוא כבר לא השערות שלו, או את החולצה שלו, או את הסמל שיש לו החולצה, לפעמים יש שם ] - ומי שלובש עניבה מראה על הפנימיות של הבחור[ ולכל הפחות יש היכר בשביל כבוד את אותם הבגדים, מלבד שבשבת מוסיפים ללבוש עניבה]..שבת שלובשים עניבה. אבל יש לדעת שאין זה נורא שאין מחליפים את הבגדים ביום חול כנראה הולך להיפגש בשביל שידוך לכבוד שבת, העיקר שיהיו נקיים. וזה גם לפי רבינו האר\"י הנ\"ל, למרות שכותב שצריך שיהיו בגדים מיוחדים לכבוד שבת, העיקר הוא ללבוש בגד נקי לכבוד .]אכן ודאי אם יש לו חליפה מיוחדת ויותר יפה שעליו ללובשה לכבוד שבת[ ,שבת ד. רחיצת גופו לכבוד שבת צריך לטבול במקוה לכבוד שבת, ועל פי הקבלה יש עניין להתרחץ במים חמים וכמו כן יש מצוה בערב שבת להתרחץ, ועל פי הקבלה יש בזה ענין גדול, וכמו כן לכבוד שבת. ואנחנו הספרדים נוהגים כן גם ביום שישי של שבוע שחל בו. אכן השנה אין איסור רחיצה כלל, כיון שתשעה באב חל ביום ראשון. והאשכנזים אינם מתרחצים במים חמים כלל בכל תשעת הימים, ויש להם דינים אחרים, בערב שבת חזון. ה. החלפת הבגדים בשבת חזון ולפי זה יוצא שלמנהג הספרדים, כיון שאיננו נוהגים את האיסור של כביסה ולבישת מכובסים בשנה זו, ודלא כהאשכנזים הנוהגים כן מראש חודש, על כן כל שכן שבשבת זו נוהגים ללבוש בגדים מכובסים, ככל שבת. \"אפילו בשבת של (סימן תקנא ס\"א) לבני אשכנז יש חילוקי מנהגים בזה, הרמ\"א כותב חזון אין מחליפים ללבוש בגדי שבת כי אם הכותונת לבד\". ומקורו הוא מהמרדכי (הלכות תשעה באב תענית סימן תרלה ועוד ראשונים. והטעם לכך הוא - שהוא הבגד התחתון שלובשים בשביל לספוג את הזיעה, כמו [ אין זה כבוד שבת שלא להחליפה. והיינו שבגד עליון לובשים שכתונת]הגרביים וכיו\"ב רק בגד של חול. ו. המנהג הרווח בין האשכנזים (סידור עמודי שמים האמת שרבים מגדולי האשכנזים אינם סוברים כהרמ\"א, הגאון יעב\"ץ כותב נגד זה, ומוסיף שאסור להראות בשבת כל מנהג של אבילות, דיני בין המצרים אות י) ולכן פוסק שצריך להחליף את כל הבגדים ככל שבת. למרות שבכל השבוע לא לבשו בגדים מכובסים, לכבוד שבת מחליפים את הבגדים סמוך לשבת. וכותב על (סימן תקנא סק\"ג וכן בספר מעשה כך שכך נהג אביו ה'חכם צבי'. וכמו כן כתב הגאון מוילנא כותב שבעיר (כלל קלג סימן כא)שצריך להחליף ודלא כהרמ\"א. ואכן החיי אדם רב אות קצז) וילנא נהגו להחליף את כל הבגדים כשיטת הגאון מוילנא. וכמו כן רבים מגדולי הספרדים כותבים כן בפירוש שאין לעשות כהרמ\"א בזה, (מורה באצבע ולכבוד שבת יש להחליף לבגדי שבת מכובסים, כן כתבו מרן החיד\"א ועוד. ומביאים שמרן בשלחן ערוך לא הביא (סימן תקנא סעיף ט) המטה יהודה אות רלד) הוא כותב נגד המנהג הזה. וכמו (סוף סימן תקנב) את המנהג הזה, ואדרבא, בבית יוסף על כך בחריפות, שכיצד יבוא מנהג ויבטל (תשובות חדשות ח\"ב סימן תרצג)כן כותב הרדב\"ז מצוה מדברי קבלה ללבוש בגדי שבת. ועל כן כותב הרדב\"ז שהמנהג אינו כהרמ\"א. שבעל התניא לא נהג כן, (יו\"ד סימן שלג)וכמו כן יש ספר 'דברי נחמיה' ושם הוא מביא ובשבת חזון היה מחליף את הבגדים לבגדי שבת. ורואים שהגאון מוילנא ובעל התניא היו מאוחדים בדבר הזה. וכמו כן מובא על הגאון ממונקאטש שגם היה נוהג ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. ז. החלפת הבגדי שבת במוצאי שבת ולעניין מוצאי שבת שהיא תשעה באב, הנה מי שלובש את בגדי יום חול בין בשבת בין בחול, אין חובה להחליף את בגדי השבת שעליו, כיון שבין כה הם כבר ספוגים בזיעה משבת, ויכול להישאר עם הבגדים שהיו עליו כיון שאין אלו בגדים מכובסים. אכן מי שיש לו בגדים מיוחדים לשבת לחוד ובגדים לחול לחוד, עליו להחליף את בגדיו. ח. זמן החלפת הבגדים והנעליים במוצאי שבת זו כן לעניין נעילת הסנדל, כיון שאסור לנו להראות סימן של אבילות בשבת זו. אבל החלפת בגדים זו צריכה להיות בצאת השבת, כעשרים דקות לאחר השקיעה. וכמו אם לאחר סעודה מפסקת קודם השקיעה רוצה ללכת לנוח ולשם כך מוריד את נעליו, לאחר השקיעה יכול להישאר בלי נעליים עד צאת הכוכבים. והעיקר הוא שאין להראות סימן אבילות אף לא בבין השמשות. ט. סיום מסכת וסעודת מצוה בתשעת הימים לפי האמור, שרוב הראשונים סוברים שמצות עונג שבת היא מצוה מהתורה, שמהפסוק 'מקראי קודש' לומדים את (שמות כ, ח)וכמו שכותב הרמב\"ן על התורה ת (סימן מצות עונג שבת, והמשנה ברורה מביא אותו להלכה בתחילת הלכות שב - ושם מביא בשם הסמ\"ג והבית יוסף שסברו שאינה [ ., בשער הציון הראשוןרמב) לומדים את הדין של עונג שבת מ'מקראי קודש' אך אפשר ולומדים את המצוה מצוה מדאורייתא, אבל לדעתי אין ראיה לא מהסמ\"ג ולא מהבית יוסף. אמנם אינם ].כמו שכותב החתם סופר שזו הלכה למשה מסיני, ואכמ\"ל וכיון שמצות עונג שבת היא מדאורייתא, על כן אדם חייב להתענג בשבת. אכן - ראיתי מישהו שיש לו מסעדה, ופרסם [ .ברחובות שיש לו תשעה סוגי דגים.. והאמת שצריך לחשוב על זה שמי שמתענג יכול להתענג בדגים למי שמתענג בזה מזה מאוד, אז שהשבוע ינסה להפחית קצת מהתענוג הזה, אין איסור לאכול דגים, אבל לכל הפחות לראות כיצד ממעטים בהנאה, כיון שכל האיסור לאכול בשר הוא בכדי למעט בהנאה, ואם אנו מחפשים כל מיני דרכים כדי להימלט מהאיסור זה לא בסדר. פעם ראיתי, ושמעתי שיש כזה דבר בארצות הברית, שאנשים רוצים לאכול בשר ומביאים בחור ישיבה ומשלמים לו מאה דולר ועושה להם סיום מסכת, אני לא יודע כיצד למד את המסכת... ואומר את ה'הדרן' ואומרים קדיש, וכך יכולים הם לאכול בשר, וזו סעודת מצוה, ושאלתי הרי הבחור ההוא בעצמו הוא לא אוכל איתם! ושמעתי לא מכבר שיש מסעדות בחו\"ל שהגדילו לעשות ומפרסמות שבכל ואני אומר, אי אפשר לומר שזה ממש איסור, אבל שכל אחד יעשה את החשבון, שעה עגולה יש להם בחור ישיבה אחר שעושה סיום וכולם יכולים לאכול בשר. אם זה לא היה תשעת הימים הוא היה עושה את זה?! הרי הפוסקים דנים, מי יכול להשתתף בסעודת מצוה של ברית מילה וכיו\"ב בתשעת הימים, רק מי שאילולא תשעת הימים גם היה משתתף באותה שמחה, ומי שהולך לסעודת מצוה בשביל שיוכל למלא את ביטנו לאכול בשר זה לא בסדר. וזו בושה וחרפה, איך שבית לנו, יש לנו מדינה – והנה הקב\"ה מכה בנו עוד ועוד בכדי שנרגיש את הגלות, ונדע המקדש נחרב ואנחנו בגלות, ואנחנו שקועים בצער הגלות, והנה למרות מה שיש את האמת אנחנו עדיין בגלות! 'עקבתא דמשיחא' – כן! 'אתחלתא דגאולה' – לא! אנחנו עדיין בגלות!! וכשיש איזה מנהג של אבל שלא אוכלים בשר, מיד כבר מחפשים סיומים... הרי אני נותן לבחור ישיבה מתנה מאה דולר!!' אמרתי לו 'מה זאת אומרת?! וכי פעם ראיתי איזה אחד שהולך לאיזו סעודה שכזו, והוא אומר לי 'מה אתה אומר?! היית נותן לו את המתנה אילו לא היית רוצה לאכול בשר?! הרי הכל זה בשביל הבשר שלך והתאוה שלך!!' שאחד האמוראים אמר שכשהוא ואפילו אם יתנו לבחור הזה לאכול איתם, אבל הם אינם קשורים לכל הסעודה הזו. (שבת שם)נכון שלגבי סיום מסכת הגמרא אומרת רואה תלמיד חכם עושה סיום מסכת הוא עושה יומא טבא לרבנן, אבל זה דוקא למי שבכל השנה עושה סעודה לסיום מסכת, ורוצה לחזק את התורה, אבל אם כל הסיבה היא רק כדי לעקוף את האיסור – הרי זו בושה וחרפה!! ולכן שומר נפשו המקדש. וכמעט כל העדות נוהגות איסור לאכול בשר בשבוע הזה, למעט עדות ירחק מזה, כיון שאנחנו צריכים להראות לקב\"ה, שאנחנו מתאבלים על חרבן בית ].מסוימות מאוד. ואנחנו צריכים להקפיד על זה שלא לאכול בשר י. מנהגי אכילת דגים בשבת \"תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל בשר ושותה (כו:)שנינו במשנה במסכת תענית - שלמה המלך היתה [ \"יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו \"טוב פת חרבה ושלוה (משלי יז, א)לו תקופה שלא היה בה מלך, ואז הוא אמר פסוק גם מפת חריבה, אבל אם יש לך בית מלא ריב – כל המטעמים שבעולם לא יערבו בה מבית מלא זבחי ריב\" – הוא ידע שכשאתה אוכל ויש לך מצב רוח אתה תהנה דהיינו משמע שצריך לאכול כרגיל.]לו והנה אכן יש כאלו שעיקר האוכל אצלם הוא הדגים, ולפי המקובלים צריך לאכול (פרי עץ חיים דג בשבת, דג יש לו עינים פקוחות – 'עינא פקיחא' – ועל פי רבינו האר\"י (ים של שלמה גיטין פרק ) צריך לאכול דגים בכל שלשות הסעודות. אכן המהרש\"לשער יח פרק כב (פסחים קה.) מזהיר שלא לאכול דגים בליל שבת, וטעמו, כיון שהגמרא אומרתד סימן נא) - כנראה \"כבוד יום עדיף מכבוד לילה\" וכיון שכך סעודת שבת בשחרית צריכה להיות יותר [ טובה, ועל כן כותב המהרש\"ל, שהרי המאכל הטוב ביותר הוא הדגים , ועל כן צריך לשמור את אכילת הדג לשבת ]...בזמנם ה'גפילטע פיש' היה הכי טעים שחרית. וכותב על עצמו שמעולם לא אכל דגים בליל שבת, רק בשבת שחרית. אומרים שבכל שלושת הסעודות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד לאכול דג בליל ובעניין זה יש אומרים שהטוב ביותר לאכול דגים בלילה, ויש אמרים שביום, ויש שבת ובסעודה שלישית. ובבוקר לא היה מקפיד כל כך. העיקר לאכול דגים בשבת. יא. אסור לשנות באכילתו בשבת מחמת האבילות בשר ודגים, ובשבת זו – שבת חזון – אומר שאינו רוצה לאכול בשר ואוכל רק דגים, וכתבו הפוסקים, שאם יבוא מאן דהוא ויאמר, שהנה הוא רגיל לאכול בכל שבת וכמו כן מי שרגיל לשתות יין בסעודה ובשבת זו לא שותה יין, שהרי זה איסור ממש. כיון שכל שינוי שמשנה מהרגלו בשביל האבילות הרי זה אסור. אכן אם יש לו סיבה אחרת, כגון שרגיל בסוג בשר מסויים ונזדמן לו סוג אחר, ומחמת זה לא בשר בכל שבת, שלא חייב בשבת זו לאכול בשר בדוקא. למרות שמרן השלחן ערוך רוצה לאכול את הבשר, שאין עליו איסור וכל כיו\"ב. וכמו כן במי שלא רגיל לאכול כותב שיש לאכול בשר בשבת. (סימן רנ ס\"ב) כותב ולגבי כל שבת אם אינו אוהב בשר, כמו שיש כאלו שאינם אוהבים בשר כלל, אם (סימן רמב סק\"ב) אוכלים בשר בשבת אפשר ועוברים על איסור. המשנה ברורה - הוא יכול להיות מקובל גדול ורוצה לאכול דג [ כן על מי שלא אוהב לאכול דגים וכל זאת כיון ]על פי הקבלה, אבל הוא לא אוהב את זה, והרי הוא עובר על איסור ששבת ניתנה לעונג ולא לצער. יב. אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת יש הנוהגים שבסעודה המפסקת כשחלה בשבת שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. יראה שהיה ] - כהראבי\"ה ועוד[ והמתבונן בספרי הראשונים של ארצות אשכנז בזמנם מנהג לעשות בשבת כזו ארבע סעודות: לילה, בוקר, סעודה שלישית לאחר זמן מנחה גדולה, וסעודה נוספת סמוך לשקיעת החמה. במקומות בהם גרו אותם ראשונים השקיעה היא מאוד מאוחרת, יותר משעה אחרי השקיעה בארץ ישראל ועל סעודה זו כתבו ]! - בצרפת כיום השקיעה יכולה להיות בשעה עשר בערב[ אותם ראשונים שאין לאכול בשר ויין, כיון שהרי זו סעודה מפסקת ככל שנה ושנה. אכן הם לא כתבו שיש להגביל את הסעודה הזו בשני תבשילין וכן לשבת על הרצפה, כיון שאין נוהגים מנהגי אבילות כלל בשבת זו. ולפי האמור, כיום שלא נוהגים לעשות סעודה נוספת עקב הצום, וסעודה שלישית היא סעודה המפסקת, הנה ראשית כל יש לסיים את הסעודה קודם השקיעה, וזו שיש לסיים את הסעודה מבעוד יום. ויש (מא.) גמרא מפורשת במסכת עירובין הקודש בתשעה באב שחל במוצאי שבת או לא, ומשמעות דברי הרמב\"ם בפירוש לסיים כחמש דקות קודם השקיעה, כיון שיש מחלוקת אם יש להוסיף מחול על , וכמו כן יש תוספות וריטב\"א שאומרים שיש להוסיף מחול (סוף מסכת תענית)המשניות שם (חלק י\"ד בשו\"ת אוצרות יוסף סימן א) על הקודש. וכתבתי על כך באריכות בהלכה ברורה ביררתי כמה נושאים בענייני תוספת שבת. והנידון הוא שאם אכן יש תוספת אז הרי הוא נוהג אבילות בשבת. אך כיון שכתוב בגמרא שצריך להפסיק מבעוד יום, ממילא מספיק חמש דקות בשביל התוספת. יג. שלא לשנות מרגילותו בכל שבת והנה רוב בני אדם כיום אינם אוכלים בשר בסעודה שלישית, אולם יש כאלו שאוכלים. ועל כך יש לומר, שכל אחד יעשה מה שרגיל לעשות בכל שבת, ולא ישנה מרגילותו. וכמו שיש שנוהגים לשתות יין בסעודה שלישית, זאת על פי דברי רבינו האר\"י שיש עניין לשתות יין בסעודה שלישית, ורוב בני אדם לא אוהבים כל שבת שיעשה כן גם בשבת זו, אולם מי שנוהג לאכול סלטים או דגים בסעודה לשתות בשעה כזו יין, ולוקחים מעט מיץ ענבים ומברכים עליו הגפן. ומי שנוהג כך שלישית שיעשו כן גם בשבת זו ולא ישנו. הגאון רבי משה פיינשטיין כותב שגם מי שרגיל בכל שבת שלא לאכול בשר, ,שרשאי לאכול בשר בשבת זו. אולם הנצי\"ב מוואלוז'ין כותב, שכמו כל שבת מותר אך להוסיף אין להוסיף. יד. אכילת בשר ושתיית יין בשבעת ימי אבילות כאן המקום לעורר על מנהג שנהגו בו בכמה עדות אצל הספרדים ובמיוחד אצל שאבל מותר בבשר ויין, המרוקאים, והוא שלא לאכול בשר כשיושבים שבעה על אחד מהקרובים, וצריך (יז:)לדעת שהוא רק מנהג, ובמשנה בפרק מי שמתו שנינו וזאת בשונה מן האונן שהוא אסור בבשר ויין. ובמסכת תענית (ל.) הגמרא אומרת, שהתירו בשר ויין כדי לשכך את צערו. והנה ברוב עדות ישראל נוהגים לאכול בשר - אצל המרוקאים [ .ויין, ויש שאפילו מקפידים על כך לאכול בשר ולשתות יין נוהגים להעניש את כולם, בסעודה של השבעה לא מגישים לא עוף ולא בשר, אכן יש כאלו החושבים שיש חיוב ]...הם באבל ורוצים שכולם יצטערו איתם יחד לשתות יין והוא על פי מה שכתוב \"תנו שכר לאבד ויין למרי נפש\" אבל זה לא נכון, כיון שאין כל חיוב לשתות יין בשבעת ימי האבילות, ומצד שני אין איסור לשתות. ואני זוכר שכשאאמו\"ר ישב שבעה על אמא ע\"ה ועל אחי הרב יעקב זצ\"ל הוא לא שתה יין בכל ימי השבעה, וכן לא בסעודת הבראה, אבל בשבת בסעודה שתה יין כהרגלו. והנה מפליא אותי מאוד לראות עקשנות, שהנה כל זמן שהמנהג אינו נוגד את ההלכה אדרבא יש לקיים את המנהג, אמנם לא צריך להכריח את האחרים, אבל מי שנוהג בזה שיקיים את המנהג עד הסוף. אולם אם המנהג נוגד את ההלכה, עקשנות תמוהה. ובנידון דידן הוא נוגד את ההלכה, שהנה מי שרגיל לאכול בשר ולא מסכימים לשנות, למרות שמסבירים להם שזה איסור וזה נגד ההלכה. הרי זו בשבת, והנה בשבת של השבעה אינו אוכל בשר, הרי זה איסור, כיון שבכך הוא נוהג אבילות בשבת, ואנשים חושבים שזה כיבוד אב שעושה כך, אבל זה נגד ההלכה ואין זה כיבוד אב כלל. שהרי אם בתשעה באב שחל בשבת אין נוהגים אבילות בשבת כלל, ואוכלים בשר ושותים יין, כל שכן באבילות על קרובים שאין להימנע מאכילת בשר ושתיית יין. טו.'אם ירצה' פעם הייתי בבית האבל של מרוקאים, והיו שם תלמידי חכמים, שהיו יודעים גם כן לדבר, ואחד מהם אמר לי, שהרמ\"א כותב בפירוש לא כדבריך, משום שהנה שאונן אסור בבשר ויין, אבל בשבת אוכל בשר שותה יין. (ברכות שם) המשנה אומרת פוסק את הדין הזה להלכה. אולם הרמ\"א מוסיף (יו\"ד סימן שמא ס\"א) ומרן השלחן ערוך עליו בהגה: \"אם ירצה\". וזאת אומרת שהאונן אם רוצה לשתות יין ולאכול בשר רשאי אבל הוא לא מחוייב. וזו הוכחה שאין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת של אבילות. והשבתי לו שהנה שם ברמ\"א כתוב בסוגריים \"רבינו יונה\" – והכוונה שמקור דברי ויש להסתכל מה כותב רבינו (דף י ע\"ב מדפי הרי\"ף),הרמ\"א הן בדברי רבינו יונה בברכות יונה שם, שהנה רבינו יונה שם מבאר שהכוונה \"אם ירצה\" היינו שאם הוא רגיל תמיד לאכול בשר ולשתות יין שבשבת זו צריך לאכול בשר ולשתות יין, אולם עליו רבינו יונה שרשאי. וזו ביאור כוונת הרמ\"א, שרק אם הוא רגיל שיאכל בשר אם אינו רגיל בזה, ולא רוצה לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו רגיל בזה, כותב וישתה יין. בדורות האחרונים. ומנהג לא מבטל הלכה בדבר כזה, ולכל הדעות הולכים אחרי ועל פי האמור יש להיזהר בזה, כיון שזה מנהג של איסור, והוא מנהג שהתחיל רק ההלכה ולא אחרי המנהג. טז. בירור המנהגים בכל מנהג יש לברר ולהתחקות על שרשו מי יסד אותו, ואם גדולי ישראל הסכימו למנהג הזה או לא. יש מנהגים שגדולי ישראל בעצמם הנהיגו כמו חבטת ערבה העם נהגו ולא כולם יש לברר מה מקור המנהג. ובמנהג האמור של אכילת בשר שזה מנהג נביאים, וכמו כן אמירת ההלל בראש חודש וכיו\"ב. אבל בדברים שמקצת ושתיית יין בשבעה על הקרובים, תבררו שבמשפחות שהגיעו מקהילות שהיו בהם תלמידי חכמים נוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מלבד בשבת שאוכלים בשר ויין. יז. לשיר שירי שבת בשבת חזון וכמו כן יש נידון בפוסקים אם שרים שירי שבת בשבת זו, ולהלכה יש לשיר את השירי שבת כבכל שבת כדי שלא להראות אבילות בשבת. ואדרבא יש להיהזר שלא לקונן, ולא לנגן את הקינות וכיו\"ב כי צריך לכבד את השבת. יח. איסור טיול בתשעה באב והאיסורים הכרוכים בכך כיום אנחנו נמצאים בגלות, ויש הרבה אנשים שרוצים לזרז את הגאולה, וודאי שכל דבר שנעשה שניזהר משנאת חינם ובבין אדם לחבירו, ונשתדל להיות יותר טובים, ונתפלל ונצפה לישועה \"כי לישעותך קיוינו וציפינו כל היום\" – בזה אנחנו מזרזים את הגאולה. אבל אי אפשר לעשות דברים בכח. והנה יש חוגים בעיקר בקרב ה'מזרחי' שעושים 'צעדה', מקיפים את העיר העתיקה בירושלים ביום תשעה באב. עושים את הצעדה, ושרים שירים בעיצומו של יום תשעה באב, וכל הצעדה הזו בזה הם מראים שירושלים היא שלנו, כך הם חושבים. וכל שנה בתשעה באב הם כאילו שאם יעשו את הצעדה הזו, ויהיה ריב עם הערבים, ויזרקו עליהם אבנים – היא כוחי ועוצם ידי לומר לכולם שירושלים היא שלנו!וצריך לדעת חד משמעית שזה נוגד את ההלכה מכל הבחינות. ראשית כל יש איסור . ואפילו בתשעה באב (סימן תקנד סעיף כא)לטייל בתשעה באב. וזה שלחן ערוך מפורש לאחר חצות אסור לטייל. ויש אומרים שאפילו בשבת הזו – שבת חזון – שהיא ערב תשעה באב, כיון שלא ניכרת אבילות בכך שאינו מטייל אז גם בה אסור לטייל. שנוהגים לילך על הקברות בתשעה באב, אבל (סימן תקנט סעיף י)אמנם הרמ\"א כותב תראו שם באחרונים שכתבו, שילך יחידי, או שילכו מעט – שניים יחד – וידברו שכל אבל אינו יוצא מביתו כל השבעה, ואפילו מניינים עושים לו בתוך הבית כדי בדרך בענייני האבילות. כיון שאם לא יש בזה בעיה של טיול בתשעה באב, וכמו שלא יצא ויטייל. וגם אם יבוא ויאמר שרוצה ללכת לכותל או להתפלל במנין בבית . ובתשעה באב כולנו אבלים, (מלכים ב יד, י)הכנסת נומר לו שאסור – 'הכבד ושב בביתך' ויש לנו היתר ללכת להתפלל לקרוא איכה וקינות, אבל לטייל סתם אסור. מה גם שיש איסור בטיול משום היסח הדעת מהאבילות. יט. הליכה לכותל המערבי ביום תשעה באב וכמו כן יש מקום לדון אם מותר ללכת לכותל המערבי ביום תשעה באב. ואני ורבבות שבאים, ומי שבא עם מכונית צריך לחנות רחוק וצריך ללכת ברגליו מרחק מציע שלא ללכת לכותל. מכמה סיבות. א. משום שהעיר העתיקה עמוסה באלפי רב, והרי זה טיול בתשעה באב. והרי אין חיוב לעלות לכותל המערבי בתשעה באב. היהודי ניחא, אבל ללכת למרחקים זה מקרא טיול. ב. יש בזה בעיה של היסח הדעת בעז\"ה כשיבנה בית המקדש נעלה לרגל, אבל כיום אין חיוב. אכן אם מתגורר ברובע מהאבילות. אכן יכול להיות שהאיסור של הטיול הוא האיסור של היסח הדעת, ואולי אפשר לומר שהטיול הוא אסור משום שהוא הנאה, אבל ההיסח הדעת הוא אסור מצד עצמו – שמסיח דעתו מהאבל. ג. ויש עוד בעיה, שהנה בכל שנה מתפרסמים במוצאי תשעה באב הנתונים שהתעלפו כמה עשרות או מאות בכותל המערבי, והנה אם אדם הולך ברגליו בחום הנורא של תשעה באב, במיוחד בשנים האחרונות שהחום הולך וגובר, וסביר להניח שיום תשעה באב יהיה יום חם מאוד, ואדם בצום והולך הליכה כזו, אם תשעה באב, והוא לא ינקה מזה, הוא יבוא לשמים וישאלו אותו למה לא צמת?? יתן את הדין בשמים שהביא את עצמו לידי כך שהיה חייב לשבור את התענית של לאחר מכן יתעלף ויצטרך לשתות, ויהיה חייב לשתות משום פיקוח נפש, אחר כך היית אנוס?! אתה הרי אתה הבאת את עצמך לידי כך!! הרי זה כמו מי שיחליט לשבור את הצום ביום תשעה באב, הרי שודאי יתן את הדין על כך!! זה לא גרמא, להתענות ביום שמיני באב ויום תשעה באב, ומחמת התענית של יומיים הוצרך הוא מביא את עצמו בידיים לידי כך. צריך להתעלות מעל הרגשות, יש לנו רגש ללכת לכותל וזה חשוב מאוד, אבל כאן צריך לחשוב מה הקב\"ה רוצה מאיתנו, ומה אנחנו צריכים לעשות. ואין לומר בזה שהוא אדם צעיר, כיון שראינו הרבה אנשים צעירים שמתעלפים, ואולי רוב המתעלפים בכותל הם צעירים, וכל זה מלבד מה שמכניס עצמו לשעת סכנה. כ. חוסר צניעות בצעדת ארגוני המזרחי והחמור ביותר בצעדה הזו, היא שהאנשים שעושים את זה אינם חרדים לדבר ה', וזו צעדה שאין בה כל גדרי צניעות! זה גברים ונשים בערבוביא ומתנהגים בצורה מבישה, זה 'כוחי ועוצם ידי' שמלווה בחוסר צניעות – ואני משתמש במילים עדינות וד\"ל, ובודאי שלא רק בחורי ישיבות אין מקומם שם, אלא כל מי שיש טיפת יראת שמים בליבו – שירחיק עצמו מהמקומות הללו, וכי זה משנה אצל מישהו, אצל הערבים, אצל אומות העולם, שבצעדה זו ירושלים תהיה שלנו?! אם אנחנו רוצים שירושלים תהיה שלנו אפשר לעשות את זה על ידי תפילות!! 'תשכון בתוך ירושלים ברוך בונה ירושלים' – לומר את זה בכוונה – זה מה שיבנה לנו את ירושלים! לכוון בכל הבקשות בתפילה שבהם מבקשים על ירושלים! אתם יודעים שאצל הרפורמים הם מחקו את כל הבקשות שמבקשים על ירושלים בתפילה.. ובזה אנחנו צריכים להילחם, ולבקש על ירושלים בתפילה, ולא על ידי צעדות של סרק. כא. איסור עליה להר הבית קל וחומר שלא לעבור על האיסור החמור של עליה להר הבית, הרי גם הם לשיטתם, של אותם טיפשים העולים להר הבית, הם מודים שצריך טבילה, אבל בגלל שהתירו לעלות כמה מהם עולים ללא טבילה, וכל שכן בתשעה באב שאסור לטבול, והם עולים ללא טבילה, ובשביל להראות את ה'כוחי ועוצם ידי' שלהם הם עוברים על איסורי כריתות!! ארץ ישראל דוחה הכל! ה' ירחם! ולכן כיום אנחנו רואים את האנשים שלהם החובשים כיפה ומוחקים כל זיק של יהדות! ואומרים על עצמם אנחנו 'ימינה' – וזו התוצאה של אלו המקדשים את מצות ארץ ישראל ומוחקים בדרך את כל המצוות האחרות. אנחנו שומרים את כל המצוות של התורה, אנחנו לא עושים אפליות בין המצוות, כל התורה מקשה אחת היא! בזה כל ריח של יהדות!! ושומר נפשו ירחק מהאנשים ההם, ואנחנו נתפלל בתשעה הם שעושים את כל הדברים הללו מצד לאומנות קיצונית, וכוחי ועוצם ידי – אין באב \"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים\" אכי\"ר. ישיבה על כסא גבוה קצת בתשעה באב האם צריך לשבת על הרצפה ממש בתשעה באב, או שאפשר להקל שאלה: לשבת על כסא מעט גבוה? מעיקר הדין מותר לשבת על הרצפה בתשעה תשובה: באב, משום שבזמננו הקרקע מרוצפת. וטוב לשבת על גבי בגד או דבר אחר המפסיק בינו לקרקע. ומותר לשבת על גבי כרים וכסתות או כסא נמוך, עד גובה טפח (שמונה ס\"מ). אולם מי שקשה עליו לשבת על כר נמוך כל כך, רשאי לשבת על כסא בגובה פחות מג' טפחים (עשרים וארבע ס\"מ). מקורות: מרן החיד\"א בברכי יוסף (סי' תקנב סק\"ח) כתב שצריך להפסיק בבגד בינו לבין הקרקע על פי הקבלה. ולכן ישב על בגד. אולם בכף החיים (שם אות לט) בש\"ע יו\"ד (סי' שפז ס\"א) כתב, אבל אינו יושב אפילו על מטה כפויה, אלא על גבי היכא דאפשר יחמיר גם במקום מרוצף. ע\"ש. ולגבי ישיבה על כסא נמוך, הנה מרן כתב שהוא דוקא בקרקע שאינה מרוצפת, אך בקרקע מרוצפת אין חשש. ומ\"מ ומי שקשה לו לשבת על הקרקע, רשאי לשבת על ספסל נמוך. ומבואר בבן איש חי (ש\"א פ' דברים ס\"כ) קרקע. וכתב המשנה ברורה בהלכות תשעה באב (סי' תקנט ס\"ק יא) שמותר להניח תחתיו שק או כר קטן. שמותר לישב ע\"ג נסר שאינו גבוה טפח. וכ\"כ בחזון עובדיה (עמ' עדר), והוסיף להקל לחולה וזקן לשבת על כר וכסת שגבוהים עד ג' טפחים. וע\"ע בתורת המועדים (סי' י' ס\"ב). לקום מפני זקן בתשעה באב יושב על הקרקע בתשעה באב, ונכנס אביו או זקן, האם רשאי שאלה: ה להקל ולא לקום מפניו מחמת הקושי והמאמץ? חייב אדם לעמוד בפני אביו אף בשעה שיושב תשובה: על הקרקע בתשעה באב. וכן הדין שצריך לקום לכבוד זקן, או רבו, או תלמיד חכם, אף שיש בכך מאמץ וקושי. מקורות: בגמ' (מו\"ק כז:) מבואר שהכל חייבים לעמוד בפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. ונחלקו הפוסקים בטעם שאבל פטור, ואם הוא הדין לתשעה באב. ועי' בהגהות רע\"ק איגר (רס\"י תקנט). אולם מרן החיד\"א במחזיק ברכה (או\"ח סי' תקנד סק\"ו) בארץ ישראל ובחוץ לארץ, שבתשעה באב קמים מפני רבם ותלמידי חכמים כשאר כתב שבתשעה באב חייב לקום מפני רבו, ולכבד ולהדר ת\"ח. וכן ראיתי מנהג פשוט הימים. וכ\"פ בשו\"ת יביע אומר ח\"ג (חיו\"ד סי' כז אות ג', ח') ובתורת המועדים (עמ' רפט). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א \"בתשעה באב אין אומרים תחנון, וכותבים רבותינו הראשונים שהוא בגלל הפסוק (איכה א, טו) \"קרא עלי מועד לשבור בחורי\", תשעה באב נקרא 'מועד'. וכמו שבחג לא אומרים תחנון, כך גם תשעה באב. ולכאורה איזה מן חג זה?! הלא מיד לאחר מכן פותחים את ההיכל, ואין פרוכת, ואומרים את הקינה: \"במקום אשרי העם, איכה זהב יועם, במקום ישמחו השמים, עברה ותוכחה', והנה עם כל זאת לא אומרים בו תחנון, כיצד אפשר לכנות יום כזה באב, הפטרה שאי אפשר להפסיק ולבכות לעומת כעסו של הקב\"ה עלינו, 'יום הדין ובכל משפט היה ממרר בבכי, וכן בהפטרה, איזו הפטרה נוראה אומרים בתשעה שומו על זאת שמים וכו'\", אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מסוגל להגיד את הנוסח הזה, בשם \"חג\" או \"מועד\"?! הרי בית המקדש חרב, אנחנו עדיין אבלים, ועוד יותר, במנחה לא רק שלא אומרים ואפשר לומר, שהרי למעשה יש להקשות, על מה שלאחר חצות יושבים על כסאות, תחנון אלא אומרים \"נחמו נחמו עמי\", פסוקי נחמה?! אבל התשובה היא, שאם אנחנו באמת מתאבלים על חרבן ירושלים, כל הענין של הגאולה זה האבילות 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'. הנוצרים אמרו לו תראה כ\"כ הם שונאים אותך, היהודים שמעו שאתה מגיע כולם וכמו שמספרים שפעם אחת נפוליון הגיע לרובע היהודי בליל תשעה באב, והכמרים יושבים על הארץ ובוכים..., אך הוא לא האמין, ושאל את היהודים 'למה אתם בזמן נפוליון זה היה יושבים על הארץ'? והם החלו לבכות, ואמרו לו אנחנו מתאבלים על בית המקדש [ . שנה 1800 שלנו שחרב. מתי נחרב בית המקדש? אמרו לו לפני שנה עברו ואתם ממשיכים להתאבל\"?! 1800\" נפוליאון התפלא] שנה1800 לפני עצם הדבר שמתאבלים, זוכרים כך את חרבן ירושלים, כשחושבים על כל מה אני בטוח שבסוף יהיה לכם בית המקדש!! ירושלים עירך כאשר דברת, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אנחנו מקרבים שקרה פה, למה חרב בית המקדש, ורוצים לתקן, ומתחננים להקב\"ה 'תשכון בתוך את הגאולה. כי הוא עתיד להיות מועד, ובאבלותנו אנחנו עושים שאכן הוא יהיה מועד. לכן גם ולפיכך על אף שמצד אחד אנחנו בוכים בתשעה באב, אך מצד שני נקרא 'מועד', במנחה, לאחר שהתאבלנו כיאות אפשר לומר: \"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם\".\" בתשעה באב היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ממרר בבכי הרבה על צרות עם ישראל, כמעט ללא הפסקה, בלילה וביום. באחת השנים, היו לו כאבי עיניים עזים והרופא הזהיר אותו להימנע מלבכות, אך בתשעה באב כמו בכל שנה, וכשאימי ע\"ה העירה לו על כך, השיב לה שאינו מסוגל שלא לבכות ביום זה. ועד כדי כך היה בוכה ומצטער ביום זה, שזכורני, כאשר הייתי רגיל ללמוד עימו פרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, שם נמצאים הרבה מהלכות אבילות, וכן כמה עצמו, שביום זה היה יושב על הארץ, ומניח ספרו על כיסא לפניו, וכך היינו לומדים חברותא במשך שנים ארוכות, וכמעט שלא דילגנו על הרגלנו זה אף ביום תשעה באב שנים למדנו שלחן ערוך הלכות אבילות, ותוך כדי הלימוד היו עיניו של אאמו\"ר זולגות דמעות, וקולו נשבר... במצב רוח רע מאוד מחמת האבל, אך שרים שירי שבת, ואאמו\"ר עצמו החזיק את שלאחר פטירתה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חייב את כולנו לשיר בשלחן שבת, וישבנו כולנו אולם למרות רגישותו הרבה, בזמן האבל על אימי ע\"ה, שנפטרה ביום רביעי, בשבת עצמו בכל מהלך שלא לבכות כלל, כי הלא אף לאבל אסור להצטער בשבת... הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"21.pdf","content":"ברכת מזונות בתוך הסעודה| ברכת מצה לאחר הפסח| נושאי השיעור: פת הבאה בכיסנין הפולמוס הגדול בין החזו\"א להגר\"ח נאה בשיעורי | שיעור קביעות סעודה ורביעית יין| 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת ראהחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתשחע\"יברכת המוציא ומזונות על מיני דגן ב' כ\"ד אב תשע\"ט| 21 'גליון מס א. פת הבאה בכיסנין - שכוססין אותה בשיעור הקודם אמרנו שיש בפוסקים שלוש פירושים למושג \"פת הבאה בכיסנין\". שיטה א: שהיא פת העשויה מבצק ממולא במיני מתיקה וכיו\"ב. שיטה ב: שהיא פת העשויה מבצק מתוק. שיטה ג: והיא שיטת הערוך (ערך כסן) בשם רב האי גאון שהיא פת יבשה, כגון בייגלה או מצות. דהיינו שמתחילת עשייתה נעשתה בדרך שהיא יבשה. ושיעור זה יעסוק בהשלכות השיטה השלישית להלכה. למעשה מרן השלחן ערוך (סימן קסח ס\"ז) אחר שמביא את כל שלושת השיטות פוסק ככולן להלכה וז\"ל: והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין. עכ\"ל. ב. ברכת מזונות במקום ברכת המוציא והנה כתבו האחרונים, הדרישה (סימן קסח סק\"א) והט\"ז (שם סק\"ו) והאליה רבה (שם ס\"ק טז), על דברי מרן השלחן ערוך היאך יכול לומר שהלכה כדברי כולם והלא אלו שיטות נפרדות. ולכן מסיקים, שכל מה שכתב מרן השלחן ערוך היינו לענין ספק, שבספק המתעורר בברכת המוציא או מזונות יש לברך מזונות, כיון שלאחת מהשיטות הללו ודאי יהיה ברכתו מזונות, ולכך התכוון מרן השלחן ערוך בדבריו \"והלכה כדברי כולם\". ויתירה מזאת, אף אם יתברר שבאמת ברכתו של מאכל זה הוא המוציא, ומספק בירך מזונות עדיין יצא ידי חובה, כיון שכתב מרן בכסף משנה (פ\"ד מהלכות ברכות ה\"ו) שברכת מזונות היא ברכה כל כך חשובה, שכמו שברכת 'שהכל' פוטרת את הכל, כך גם ברכת מזונות פוטרת כל מה ש\"מזין\" את האדם. שהוא כל מאכל ומשקה, מלבד מים ומלח שאינן מזינים. ואמת היא שלגבי ברכת מזונות שפוטרת ברכת המוציא כתבו כן עוד ראשונים, ומהכסף משנה משמע שפוטרת הכל. ולפיכך אם מתעורר ספק ובירך מזונות יצא ידי חובתו. ג. עיקר החיוב בברכת המזון הבעיה בדברי האחרונים היא, שהרי מרן השלחן ערוך פסק את שלושת השיטות הללו גם לגבי ברכת על המחיה. והיה אם נאמר שברכת מזונות פוטרת את ברכת המוציא, האם הוא הדין בברכת 'על המחיה' שפוטרת מחיוב של ברכת המזון, ו שמא לא. והנה חלקו רבותינו הראשונים בברכת המזון כיצד היא הברכה. דעת הרמב\"ם והרמב\"ן בספר המצוות שמצוות ברכת המזון הכתובה בפסוק (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת – היינו לברך את ה' לאחר האכילה. ואילו תוספת שאר הברכות היא מדרבנן. ולעומת זאת רוב הראשונים חולקים על דבריהם, וסוברים שבברכת המזון צריך להזכיר שלושה ענינים. א: ברכה על המזון. ב: ברכה על ארץ ישראל. ג: ברכה על ירושלים עיה\"ק. והגמרא במסכת ברכות (מח:) לומדת את אזכרת שלושה ענינים הללו בברכת המזון מפסוקי התורה, ע\"ש. וכמובן שבזמן שבית המקדש היה קיים נוסח ברכת ירושלים היה שונה, אבל [ ].העניין הוא אותו עניין להזכיר את ירושלים עיה\"ק בברכת המזון והשיטה שלישית היא שיטת התוספות (שם), שמדאורייתא לא די להזכיר את שלושה ענינים אלו בברכת המזון, אלא אף צריך לחתום כל אחד ואחד בברכה. ד. בירך על המחיה במקום שחייב בברכת המזון וכל מחלוקת הראשונים הזו היא לגבי חיובו מדאורייתא, אך מדרבנן ודאי שחייבים להזכיר את שלושת הענינים הללו בברכה. ולפי זה יש לדון האם כשבירך ברכת 'על המחיה' במקום שחייב בו בברכת המזון, יוצא ידי חובה או לא. או כגון שאין לו דרך לברך רק ברכת על המחיה ולא ברכת המזון אם יכול לברך על המחיה במקום ברכת המזון או לא. שהרי בברכת על המחיה מזכירים את המזון ואת הארץ ואת ירושלים. ואמנם לאחר שרבנן תיקנו שמזכירים את שלושת הענינים הללו בברכה, האם מועיל להזכירם בברכה אחת. דעת הרא\"ה (ברכות טז. ומד.) ורבי אברהם אלשבילי אביו של הריטב\"א (ברכות מ: ד\"ה סד\"א ומד.) שברכת על המחיה יכולה להוציא ידי חובה מי שחייב בברכת המזון. אולם לעומתם דעת הריטב\"א עצמו (בהלכות ברכות פ\"ב אות כא) שאי 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר אפשר לצאת ידי חובה באופן זה. והרבה אחרונים כותבים כן. ולהלכה כיון שספק ברכות להקל, מי שאין בידו לברך רק ברכת על המחיה ולא ברכת המזון שלא יברך כלל. ה. קושיא על דברי האחרונים ואם נאמר שהסיבה שמרן השלחן ערוך כתב ששלושת הפירושים הללו של פת הבאה בכיסנין מברכין עליהם מזונות ועל המחיה הוא מטעם ספק ברכות להקל, יש להקשות דאם דינם הוא שברכתם ברכת המזון, לפי האמור ברכת על המחיה אינה יכולה להוציא אותם ידי חובה כלל. ומחמת קושיא זו יש שרצו לומר, וכן כתב הגנת ורדים (חאו\"ח כלל א סימן כד) שדעת מרן השלחן ערוך שבספק יכולה ברכת על המחיה להוציא את החייב בברכת המזון. אך האחרונים לא מסכימים לכך. ו. ביאורו המחודש של המאמר מרדכי המשנה ברורה (סימן קסח בביאור הלכה ד\"ה והלכה) מביא את דברי המאמר מרדכי (ס\"ק יד) שיש לו שיטה אחרת בנושא הזה. והיא, שכל מה שמרן בשלחן ערוך הביא שלושה שיטות ופסקם להלכה אין זאת שסותרות זו לזו, אלא שלושת השיטות נחלקו בביאור המושג \"פת הבאה בכיסנין\", אך ישנם עוד דברים מלבד פת זו שמברכין עליהם מזונות, כגון פת שבלילתו רכה, וכן עיסה מבושלת ועוד, ע\"ש בגמרא. וכל אלו אין מברכים עליהם המוציא, ומאידך אינם בכלל פת הבאה בכיסנין. ממילא כותב המאמר מרדכי שאין מחלוקת בין השיטות להלכה שכתבם מרן השלחן ערוך. וכל דעה מודה לדעה השניה להלכה. ז. מלשון השלחן ערוך מוכח כהמאמר מרדכי ובאמת מסתבר לומר בדעת מרן השלחן ערוך כדברי המאמר מרדכי. שלכאורה יש לשאול מפני מה מרן לא כתב שלפני שאוכל פת הבאה בכיסנין יטול ידיו מספק. מוכח שאין בזה ספק כלל אלא לכל שלושת השיטות ברכתם הוא מזונות. ועוד הוכחה לדברי המאמר מרדכי היא מה שאמרנו לעיל, שאם באמת טעם פסיקת מרן כשלושת השיטות הוא משום ספק ברכות להקל, לא היה פוסק לברך ברכת על המחיה כשיש ספק אם חיובו הוא ברכת המזון. ובלשונו של מרן נראה כן, כיון שלא כתב \"שיש לחוש לדברי כולם\" וכיו\"ב אלא כתב \"והלכה כדברי כולם\", משמע שדעתו שכך נפסק להלכה ולא מטעם ספק. וסברא זו של המאמר מרדכי היא משמעותית מאוד בכל דיני האכילה בתוך הסעודה עצמה וכדלהלן. ח. ברכת המצה לאחר הפסח בפסח, שאוכלים רק מצה מברכים על המצה ברכת המוציא וברכת המזון לאחריה. ואילו לאחר הפסח יש לדון מהי ברכתה. והאמת שנדון זה אינו מופיע בספרות הראשונים כלל, ורק בתקופת האחרונים החלו לדון בו. ויכול להיות שסיבת הדבר היא שבתקופות הקדומות היו אוכלים מצות רכות בלבד ולא קשות כזמננו, כיון שהיה כל אחד מכין לעצמו את מצותיו בעצמו בביתו, ומשום כך לא היה נדון בזה, כיון שמצות רכות ברכתם המוציא בכל השנה. אולם בשנים האחרונות שאין כל אחד מכין לעצמו, ממילא אי אפשר לשמור על טריות המצות הרכות ולכן התחילו לעשות מצות קשות. והנה במיני מזונות יבשים כגון בייגלה וכיו\"ב, ודאי שברכתם מזונות, כיון שרוב בני אדם אינם קובעים סעודתם על זה. והוא מטעם מה שכתבו הראשונים שפת הבאה בכיסנין היינו \"כוסס\". ואילו במצה, מי שרגיל לאכול מצה אינו אוכלה לקינוח סעודה וכיו\"ב, אלא בדרך כלל קובעים עליה את סעודתם, לכן כותבים השיירי כנסת הגדולה (סימן קנח הגהת בית יוסף סק\"א) וכן בשו\"ת בית דוד (חאו\"ח סימן ע וסימן פג) שיש לברך על המצה המוציא וברכת המזון אף לאחר הפסח.ולעומתם החיד\"א כותב (סימן קנח סק\"ה) שעל מצה בשאר ימות השנה מברכים מזונות. ובביאור ההבדל בין פסח לשאר ימות השנה כתב שכיון שבפסח אינו לו אלא מצה לאוכל העיקרי שלו ואין אוכל אחר, משום כך מברכים עליה המוציא. אך בשאר ימות השנה חזר הדין לעיקרו שהמצה אוכלה ככוסס, ובזה ברכתה מזונות. ט. דעת מרן זצוק\"ל בברכת המצה לאחר הפסח אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו היתה שאמנם טעם הסוברים לברך המוציא על המצה לאחר הפסח מסתברת מאוד, אולם כיון שהחיד\"א כתב שהמנהג לברך מזונות, לכן כך צריך לנהוג. אולם אם רוצה לצאת ידי ספק הורה שיאכל את המצה בתוך הסעודה ותיפטר בברכת הפת. ובמשך כמה שנים היה אאמו\"ר אוכל מצות מטעמי בריאות, והיה אחד שראהו אוכל מצה ומברך עליה המוציא, וכתב בספרו שראה את מרן זצוק\"ל כשהוא מברך המוציא על המצה לאחר הפסח, ושכך היא ההלכה. אולם אין זה נכון כלל, אלא אאמו\"ר בעצמו כתב בספריו שמצה לאחר הפסח ומה שהוא בירך ]ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן יב[ .ברכתה היא מזונות עליה המוציא היינו כיון שזו עיקר אכילתו, ולא היה אוכל לחם כלל, רק בירך על המצה המוציא. וכמו כן יש לומר במוצאי פסח שעדיין אין לחם, ועדיין המצה נחשבת לעיקר אכילתו שמברך עליה המוציא. וזכורני שכמה חודשים לפני שנלב\"ע מסר שיעור בענין הזה, והיו כמה שהבינו מדבריו שחזר בו לגבי ברכת המצה לאחר הפסח. ושאלוני על כך, וניגשתי אל הקודש ושאלתיו אם נכון הדבר שחזר בו. אך הוא השיב לי \"חס ושלום, למה שאחזור בי בענין הזה?!\" אמנם נכון שיש סברא לברך המוציא וכך מנהג האשכנים, אולם לאחר שמרן החיד\"א מעיד שכך הוא המנהג לברך מזונות, כך הדין והמנהג. ויכול אני להעיד שראיתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים שבירך מזונות על המצה לאחר הפסח, כדין כל פת הבאה בכיסנין. י. ברכת 'מזונות' בתוך הסעודה ונידון זה של פת הבאה בכיסנין שייך מאוד לגבי ברכת מזונות בתוך הסעודה. שהנה כתב מרן השלחן ערוך (סימן קסח ס\"ח) וז\"ל: ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא\"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ע\"כ. וכותב על כך המגן אברהם (שם ס\"ק כב) שמשמע מדבריו שאם מגישים לפניו מיני מזונות בתוך הסעודה מברכים עליהם. אולם גדולי האחרונים, הדגול מרבבה (סימן קסח) הגאון רבינו זלמן (ש\"ע הרב סימן קסח סעיף יד) רבי עקיבא איגר (בהגהות שם סק\"ו) החיי אדם (כלל מג אות ט) ועוד, מעוררים שאלה אחרת. שהנה לפי מה שביארו בדעת מרן שהלכה כדברי כל השיטות בפת הבאה בכיסנין שהוא מטעם ספק ברכות להקל, א\"כ כשאוכל בתוך הסעודה פת הבאה בכיסנין, ולפי שיטה אחת ברכתה מזונות, אולם לשיטה האחרת ברכתה המוציא, מפני מה יברך מזונות בתוך הסעודה, הרי ברכה זו היא ברכה מספק, והוא כבר בירך בתחילת הסעודה המוציא על הפת, והיה צריך להיות שלא יברך כלל. יא. ברכת 'בקלאווה' בתוך הסעודה לפיכך אומרים האחרונים, שאין אפשרות לברך ברכת מזונות בתוך הסעודה אלא במאכל כזה שיש בו את כל שלושת השיטות יחד. כגון 'בקלאווה' שבאפייתה היא מתייבשת, והבצק עצמו הוא מתוק גם ללא הדבש, ובנוסף היא ממולאת באגוזים וכו'. ולפיכך שיש בה את שלושת התנאים אין ספק שברכתה מזונות בתוך הסעודה. שאין כלל חילוק בין ]הנ\"ל אות ו[ אולם אם נאמר כדברי המאמר מרדכי שלוש התנאים להלכה, כותב המשנה ברורה שודאי יהי אפשר לברך מזונות בתוך הסעודה. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אך להלכה צריכים לומר ספק ברכות להקל ולהימנע מלברך מזונות בתוך הסעודה. ומחמת כן כותב החיד\"א (טוב עין סימן יח אות נב) שהיותר טוב הוא להשאיר את אכילת המיני מזונות לאחרי הסעודה. וכמו כן אין חשש בזה של גרימת 'ברכה שאינה צריכה' כיון שעושה כן מספק. יב. דעות הראשונים חלוקות בענין הזה אולם עוררתי בזה שאלה גדולה ודנתי בנושא זה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שעות ארוכות, לגבי ברכת מזונות בתוך הסעודה אף על הבקלאווה. שהנה מרן הבית יוסף (בסימן קעז) מביא את הרשב\"א שכותב שאם אוכל מזונות בתוך הסעודה, ואינם בצורה של קינוח אינו צריך לברך. ולאחר מכן כותב הרשב\"א שאף אם אוכלן בסוף הסעודה אינו מברך, כיון שהיא חלק מאכילתו. ומשמע לכאורה שמרן הבית יוסף שמביאו שם לא מסכים עימו להלכה, כיון שלא פוסק אותו בשלחן ערוך. כיום נדפסו כמה מספרי הראשונים שלא היו נפוצים בעבר, ומהם נראה שסברת הרשב\"א איננה סברא יחידאה. בספר ההשלמה (ברכות מא:) שהוא ספר לראשון קדמון, רבינו משולם מבדריש, כתוב בפירוש שכל דבר שאם קובעים עליו סעודה בנפרד ברכתו היתה המוציא, אין מברכין עליו מזונות בתוך הסעודה. והטעם כיון שיש לו שייכות לברכת המוציא. אך בדבר שבנפרד ברכתו היתה מזונות אף אם היה קובע את סעודתו עליו, אם אוכלו בתוך הסעודה מברך עליו מזונות. ומשום כך עוגת טורט או רוגעלך וכיו\"ב, שאם אוכל מהם שיעור קביעות סעודה מברך עליהם המוציא, אם אוכלם בתוך הסעודה אינו מברך עליהם מזונות. ומוסיף בעל ההשלמה שכך היא דעת הרי\"ף ורש\"י, ובאמת בלשון רש\"י ניכרין הדברים להדיא, ע\"ש. ועוד מסכים עימו, תלמידו של בעל ההשלמה, רבינו מאיר המעילי, בספר המאורות (ברכות מא:). וכן דעת הרשב\"ץ (בחידושיו לברכות מא: ד\"ה ומיהו). יג. להחמיר ולהימנע מלברך מזונות בסעודה והראתי את כל האמור ודברי הראשונים הנ\"ל לאאמו\"ר ועיין בהם ובדברי מרן הבית יוסף. והתברר שמרן לא שלל את דברי הרשב\"א לגמרי, ואפשר שלא פסק אותם להלכה משום שהיה נראה לו שהוא יחידאה בזה. ועוד שאומרים ספק ברכות להקל אף נגד מרן. לפיכך הורה לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לכתוב להלכה, שבכל מיני מזונות שיש בהם צד של ברכת המוציא, דהיינו מיני מזונות שאם יקבע עליהם סעודה יצטרך לברך עליהם המוציא וברכת המזון, שלא לברך עליהם מזונות בתוך ראה בשו\"ת אוצרות יוסף אשר בסוף ספר הלכה ברורה ח\"ח סימן [ .הסעודה ].יא מש\"כ באריכות בענין זה. ע\"ש ובאמת, שמאז שמתי לב שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד מאוד שלא לאכול מיני מזונות באמצע הסעודה בכדי להימנע מלהיכנס לספק ברכות, אך לרבים היה מורה שלא לברך בכגון דא משום ספק ברכות להקל. יד. ברכת וופלים ביסלי וסופגניה אולם יש להדגיש שבכל האמור יש יוצא מן הכלל, וישנם מאכלים שלעולם מברכים עליהם מזונות אף בתוך הסעודה, וכגון וופלים, שדרך הכנתם הוא שעושים בלילה רכה מאוד, ולכן גם אם אוכל כמות גדולה מהם מברך עליהם מזונות ואפילו בתוך הסעודה. וכן הוא הדין בביסלי, ששמעתי שבלילתו רכה ביותר, אך גם אם אינה רכה ביותר למרות שהוא אפוי ברכתו היה מזונות אפילו בתוך הסעודה מכיון שאין . וכמו כן הדין בסופגניה ]ראה ש\"ע סימן קסח סי\"א[ \"לו \"תורית\"א דנהמ\"א הנאכלת באמצע הסעודה. טו. דין הבלינצ'ס והקרפ צרפתי ובמאכל ה\"בלינצ'ס\", יש שני סוגים. סוג אחד שבלילתו סמיכה מעט, וברכתו מזונות. אולם אם אוכל כשיעור קביעות סעודה מברך המוציא וברכת המזון. ויש סוג שבלילתו רכה עד למאוד, והוא ברכתו מזונות לעולם. ודין הבלינצ'ס נלמד מדברי מרן בשלחן ערוך (שם סט\"ו) וז\"ל: טרוקנין - דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ\"ז. אבל טריתא - דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה, והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו. ע\"כ. דהיינו זהו ההבדל בין טרוקנין לטריתא, בעצם הבצק אם הוא רך מאוד או סמיך קצת. פעם שאלו אותי על ברכת מאכל הנקרא \"קרפ צרפתי\", והלכתי לברר מהו וראיתי בחנות את דרך עשייתו והבנתי שבלילתו רכה מאוד, והיא כמו מים, וראה בהלכה ברורה [ .והשבתי שצריך לברך עליו מזונות, אף בתוך הסעודה ].ח\"ח סימן קסח בבירור הלכה אות כא ביאור הדברים באורך טז. פתרון נוסף לצאת ידי ספק והנה יש פתרון לצאת ידי חובת כו\"ע ומלבד הפתרון הזה לאכול את המאכלים הסעודה שיקח חתיכה ויברך ויאכל לפניהללו לאחר הסעודה, והוא לאכלם לפני הסעודה ויכוון להוציא ידי חובה את האוכלין הללו שבתוך הסעודה. יז. לימוד שיעור קביעות סעודה מעירוב הנה שיעור סעודה של אדם הוא כדי אכילת פרס. ולומדים את זה מדיני עירובין. שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן שסח ס\"ג וסימן תט ס\"ח) שבעירוב צריך להניח מזון שתי סעודות. ושיעור מזון שתי סעודות הוא מחלוקת בין הרש\"י להרמב\"ם. שדעת רש\"י (עירובין ד. ופסחים מד. ויומא פ: וכריתות יב:) היא ששתי סעודות הוא שמונה ביצים. ודעת הרמב\"ם (פ\"א מהלכות עירובין ה\"ט ופ\"ב מהלכות שביתת העשור ה\"ד) היא ששיעור שתי סעודות הוא ששה ביצים. ומשמע שסעודה אחת לרש\"י היא ארבע ביצים ולהרמב\"ם היא שמונה. אולם כותב הגאון רבינו זלמן בעל התניא (שלחן ערוך הרב סימן קסח ס\"ח ובסידורו פ\"ב דין ב) שאין זה נכון, אלא דין זה הוא לגבי עירובין דוקא, אבל לגבי שיעור קביעות סעודה תלוי ב\"עשירית האיפה\", שהוא שיעור של ארבעים ושלושה ביצים. אך כבר מעיר עליו הגאון רבי משה פיינשטיין בשו\"ת אגרות משה (ח\"ג תאו\"ח סימן לב) שלא יתכן כדבר הזה, כיון ששיעור ארבעים ושלושה ביצים הוא יותר משני ק\"ג, ואין בנמצא אדם כזה שיאכל שיעור כזה בסעודה אחת. אך נראה בדברי בעל התניא, שאין כוונתו שרק על ידי כך יבואו לשיעור קביעות סעודה, אלא אם שבע בפחות מכן מברך המוציא כשקובע סעודתו, אולם אם לא שבע דיו עד יותר משיעור זה כיון שאכל כשיעור הזה מתחייב בברכת המזון. יח. מחלוקת האחרונים בשיעור קביעות סעודה וכדברי בעל התניא כתבו גם כן החיי אדם (כלל נד אות ד ובנשמת אדם שם אות א) ששמע מפי הגר\"א, וכן הוא בשאלתות שבסוף ספר מעשה רב (אות קנב) וכן כתב המשנה ברורה (שם ס\"ק כד) שאין זה שיעור של כדי אכילת פרס אלא שיעור אחר. והחיד\"א בכמה מספריו (שו\"ת חיים שאל ח\"א סימן עא, ובמחזיק ברכה סימן קסח סק\"ב, ובמורה באצבע סימן ג אות צה) כותב ששיעור קביעות סעודה ושיעור סעודה אחת משני הסעודות בעירובין, היינו הך, ואין לחלק ביניהם. ולכן אם אוכל שיעור של שלושה או ארבעה ביצים – ברכתו המוציא וברכת המזון. וכדבריו סוברים הפרי חדש (כ\"כ בשו\"ת פרח שושן חאו\"ח כלל א סימן ד משמו בהגהת כתב יד) ומהר\"ם בן חביב (תוספת יום הכיפורים יומא עט: תוספות ד\"ה מיני). וכן בשו\"ת שערי ישועה לרבי ישועה שבאבו חברו של המהר\"ם בן חביב וחיו שניהם בארץ ישראל, כשבו בזמן חי הגאון בעל הגנת ורדים במצרים. וכן בשו\"ת מטה יוסף (ח\"ב חאו\"ח סימן יח אות ה) שחי גם .הוא באותו הזמן וכן פוסקים להלכה הפרי מגדים (משבצות זהב סק\"ו) והגרע\"ק איגר (בהגהות לשלחן ערוך סימן קסח סק\"א). והסבה שאנחנו פוסקים כן להלכה למרות מכיון שהכלל הוא שכיש מנהג, אין אומרים שיש ספק ברכות להקל לכאורה, ספק ברכות להקל נגד מנהג. יט. דעת מרן השלחן ערוך בשיעור סעודה הבאנו את מחלוקת רש\"י והרמב\"ם אם סעודה היא שיעור ]אות יז[ לעיל של שלוש ביצים או ארבע. שדעת רש\"י שסעודה היא ארבע, ודעת הרמב\"ם היא שלוש. והנה מרן השלחן ערוך מכריע בכמה מקומות שסתם שיעור סעודה שלוש ביצים ויש אומרים ארבע ביצים. והכלל בדברי מרן השלחן ערוך שכשכותב סתם ויש אומרים, דעתו לפסוק הלכה כסתם. ובהלכות יום הכיפורים (סימן תריב ס\"ד) כתב מרן השלחן ערוך וז\"ל: שיעור אכילת פרס, יש אומרים ד' ביצים, ויש אומרים ג' ביצים. ע\"כ. והרבה אחרונים נוקטים שכשמרן כותב בלשון כזו של יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים השני. ויש להקשות, שלהלן (סימן תריח ס\"ז) לגבי היאך מאכילין את החולין ואת המעוברות ביום הכיפורים כתב מרן בשלחן ערוך שצריך לשהות בין אכילה לאכילה כשיעור אכילת פרס \"כשיעור אכילת ארבע ביצים\". ולכאורה דבריו סותרים זה לזה. והפרי חדש (סימן תפו וסימן תריב) ועוד אחרונים כתבו ליישב, שמרן השלחן ערוך דעתו היא ודאי כהרמב\"ם ששיעור קביעות סעודה הוא כשיעור של שלושה ביצים, אולם בדיני אכילה המותרת ביום הכיפורים חשש מרן לדעת רש\"י שאמר ששיעור סעודה הוא כשיעור ארבע ביצים, משום שאכילה ביום הכיפורים בכרת. כ. כמות שיעור שלוש ביצים 27 שיעור כביצה היא שני שליש מרביעית. והרמב\"ם כותב שרביעית היא דרהם. 18 דרהם. וממילא שיעור כביצה היא ובדורות הקודמים אצל קהלות הספרדים שחיו בין הערבים ידעו מהו שיעור הדרהם, שהוא משקל של כשלושה גרם. והנה הנודע ביהודה (בספרו צל\"ח על מסכת פסחים קטז.) בא וטען שהביצים בימינו התקטנו, ולעומת זאת גוף האדם לא התקטן. ולפי החשבון שלו יצא סמ\"ק כמנין \"כוס 150-ששיעור רביעית היא כשיעור שלוש ביצים. שהוא כ הגון\". והחתם סופר (חאו\"ח סימן קכז) הלך אחרי הנודע ביהודה בנושא הזה, אבל יש בדבריו סתירה בזה ואכמ\"ל. המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן רעא סי\"ג ד\"ה של) מתייחס לדברי הנודע ביהודה ומקשה עליהם. שאם כדבריו שהביצים התקטנו וגוף האדם לא התקטן, הרי בית הבליעה צריך להכיל רביעית. דהיינו יש לנו דין של \"מלוא לוגמיו\", והוא שיעור של רביעית שממלא את כל חלל הבליעה. ו\"כמלוא לוגמיו\" שהוא אף פחות מרביעית שממלא חלק ניכר בפה. אבל בכל זאת בית הבליעה אמור להכיל שיעור של רביעית. ולפי דברי הנודע ביהודה, אין אפשרות כזו שבית הבליעה יכיל כמות כזו של רביעית סמ\"ק. ומוסיף המשנה ברורה שבדק וחקר וראה שאין בנמצא אדם 150 שהיא כזה שבית הבליעה שלו מכיל שיעור של רביעית בשיעור כזה. כא. הפולמוס הגדול בעקבות דברי הנודע ביהודה ולמרות קושייתו, המשנה ברורה מסיק להלכה להחמיר בדיני דאורייתא כדעת הנודע ביהודה. והחזון איש לעומת זאת מיישב את דברי הנודע ביהודה, ומצדיק את דבריו לגמרי, ע\"ש. ובספרי הקדמונים יש שכבר שרצו לדחות את דברי הנודע ביהודה, אחד המפורסמים שבהם הוא רבי חיים פונטירמולי בעל מחבר ספר פתח הדביר שחי בטורקיה, והיה גאון עצום. ומביא (ח\"א סימן קצ דף קצז ע\"ב) את דברי הנודע ביהודה והחתם סופר ומפלפל בדבריהם בקושיות ותירוצים באריכות גדולה, כשכל דבריו הם לדחות את שיטת הנודע ביהודה. אכן אצל קהלות הספרדים ידעו תמיד מהו שיעור הדרהם. הגאון רבי חיים דרהם לכל היותר. ובזמננו יש אחד שחקר 3.2 נאה זצ\"ל טען ששיעור הוא ודרש בנושא הזה הרבה, רבי הדר מרגולין שליט\"א, אשר הוכיח בהוכחות רבות ששיעור הדרהם אינו יותר משלוש גרם. ובזמנו הבאתיו לפני אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיציג בפניו את הוכחותיו. דרהם הוא 27 גרם, ממילא שיעור רביעית שהוא 3-ואם שיעור הדרהם הוא כ סמ\"ק ואין כל קושי 43- סמ\"ק. וממילא גם שיעור של רוב רביעית הוא כ 81 .'בזה לשתות רוב רביעית בקידוש וכו סמ\"ק. 54 דרהם, היא 18-ושיעור כביצה שהיא שני שליש מרביעית, כ כב. הדרהם לא השתנה בכל הפולמוס שהתעורר בדברי הנודע ביהודה, ובעקבותיו החזון איש בזמננו, כשהיסוד לדבריהם הוא שהדרהם השתנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שאין זה נכון כלל. כיון שמדה זו של הדרהם נפוצה בכל ארצות ערב עד הדור האחרון, שנכנס הכסף בשטרות ומטבעות. הדרהם היה מדת המשקל הנפוצה בכל המדינות. ואותו דרהם שכתב הרמב\"ם לא השתנה אף בדורות המאוחרים יותר. ומביא לכך ראיות מדברי האחרונים שהביאו את הדרהם ושיערו את ערכו כשיעור הרמב\"ם ממש. ומוכח שלא השתנה כלל. ולכן דעת אאמו\"ר היתה להקל כדברי הגר\"ח נאה וכמנהג הנפוץ מקדמת דנא אף לכתחילה בדיני דאורייתא. ואני מציע לכל אחד שרוצה להרחיב את הידיעה בנושא הזה לפתוח ולראות בפנים את ספר פתח הדביר שכותב ומפרט שם את הנושא הזה לאורך ולרוחב. ע\"ש. והאמת צריכה להיאמר שגם רבים וגדולים מגדולי אשכנז לא קיבלו את דברי הנודע ביהודה להלכה. הערוך השלחן (סימן קסח אות יג) וכן הגאון משינאווא בנו של האדמו\"ר מצאנז כתב שלא כדברי הנודע ביהודה. וכמו כן תלמידו של הנודע ביהודה רבי אליעזר פלעקלי'ס מח\"ס שו\"ת תשובה מאהבה (ח\"ג דף סח ע\"ב) שם הוא כותב שפנה אל רבו בשאלה היאך אומר כן והקשה לו כמה קושיות על דבריו, והנודע ביהודה הורה לו באצבעותיו איך הכריע כך. ותלמידו בספרו כותב שאין זו הוכחה כיון שרבו היה גדול בגופו ואצבעותיו היו גדולות כך שאינם יכולים להוכיח על שאר העולם. כג. להחמיר בשיעור קביעות סעודה כשיטת הרמב\"ם סמ\"ק. בכל 162 סמ\"ק שיעור שלוש ביצים הוא 54 והנה אם שיעור כביצה הוא זאת לגבי שיעור קביעות סעודה במיני מזונות כדאי מאוד להחמיר ולאכול סמ\"ק. ואמנם מי שירצה לאחר שלוש 216 שיעור של ארבע ביצים שהוא ביצים לברך ברכת המזון יש לו על מי לסמוך כיון שהיא דעת מרן. אך בכל זאת כדאי להחמיר בזה. ובכל זאת בדבר שיש צד לברך עליו המוציא, כגון \"פיצה\" שהזכרנו בשבוע בזה די בשלוש ביצים לכתחילה בכדי ] אות טז 20 ראה עלון מספר[ שעבר לברך המוציא וברכת המזון. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק כן (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן סא) לגבי מי שאוכל בסוכה תבשיל של מיני דגן, אטריות וכדומה, שאם אוכל שיעור שלוש ביצים יכול לברך ברכת 'לישב בסוכה'. כיון שיש לצרף לכך את דעות הסוברים שכבר אמנם גם אם אוכל שיעור ארבע [ .באכילת כביצה מברכים לישב בסוכה ביצים של אטריות אינו מברך המוציא וברכת המזון, כיון שאין להם תוריתא ].דנהמא, אולם לגבי ברכת לישב בסוכה זה נחשב לסעודה שמברכים עליה"},{"filename":"210.pdf","content":"בכח| ההיסטוריה של התפלת המים| תעניות על הגשמים| הקב\"ה מרחם גם על אדם שפל ביותר| מעשה דקמצא ובר קמצא נושאי השיעור: | ביטול תורה של תינוקות של בית רבן| לא חרבה ירושלים אלא שחללו בה את השבת| מעשה של איש אחד להחריב ולקומם את העולם כולו לפנים משורת הדין | כוחו של ויתור| דרכה של תורה בפסיקת ההלכה| בושת פנים לעוברים על התורה210 גליוןמיום א'ה' באב תשע\"ו פרשת ואתחנן - נחמו על מה חרבה ירושלים א. תוצאת מעשה של אדם אחד חז\"ל במסכת גיטין מתארים את כל השתלשלות העניינים שהיתה לפני חורבן הבית. ואומרים חז\"ל, על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. האמת שכולנו מכירים את הסיפור היה עם קמצא ובר קמצא, והשאלה היא לא אם מכירים את הסיפור, אלא אם אנחנו לומדים באמת באמת את המשמעות של תוצאה של מעשה של אדם אחד. הנה בבין אדם לחבירו מצד אחד, מעשה טוב של אדם אחד יכול להציל את כלל ישראל, מצד שני, מעשה רע של אדם אחד יכול חלילה להביא חורבן על כלל ישראל. הסיפור הזה של קמצא ובר קמצא, שהוא סיפור לכאורה קטן ופרטי, שהיה בבית פרטי, ממחיש לנו כיצד סיפור כזה עושה משהו ענק ונורא של חורבן בית המקדש, גלות של אלפיים שנה, רצח של מליוני יהודים שבכל דור ודור דם ישראל נשפך כמים, והכל בגלל מעשה פרטי שהיה בבית אחד. הרי מה אירע שם, היה יהודי אחד שעשה מסיבה בביתו, והזמין את חכמי ישראל. מדובר ביהודי שומר תורה ומצוות, יהודי שאכל בשר 'חלק בית יוסף', הבית שלו היה כשר למהדרין, אם חכמים ישראל באים להשתתף בסעודה סימן שמדובר היה ביהודי 'משלנו'. והנה, הוא שלח את השמש שלו שיזמין את קמצא, ובמקום זה השמש הזמין - לפי מה שכותבים המפרשים הם היו [ ,את בר קמצא שהיה השונא שלו . וכשבר קמצא הגיע, ניגש אליו בעל הבית ומורה לו שיצא החוצה, ]אבא ובנו אתה היריב שלי אתה שונא שלי, תצא החוצה! בר קמצא התחנן על נפשו שלא יביישו מול כולם, הוא מוכן לשלם על כל מה שהוא אוכל. אבל בעל הבית לא הסכים. ובר קמצא אמר לו, אשלם לך מחצית מכל ההוצאות של הסעודה, העיקר שלא תבייש אותי! אך בעל הבית לא הסכים. ואז בר קמצא הציע לו, אשלם את כל הוצאות הסעודה ורק אל תבייש אותי! אבל בעל הבית לא הסכים וסילק אותו בבושת פנים! הדבר שכאב לבר קמצא יותר מכל באותו מעמד היה, שחכמי ישראל כולם יושבים שם ואף אחד לא מוחה על כבודו! אולם נתאר לעצמינו אם אנחנו היינו שם, והיה מתעורר ויכוח סכסוך בין שני אנשים, אנחנו מכירים שיש בין שני האנשים האלו סיכסוך, ולכאורה מה אנחנו צריכים להתערב בריב לא לנו?! כששני יהודים רבים אנחנו צריכים תמיד לדחוף את האף שלנו?! כך ההסתכלות שלנו, כשזה לא נוגע אלי, אני לא גרמתי לריב, אז אני לא חלק מהריב הזה. ב. החובה להשכין שלום בין יהודים אולם כאן רואים לא כך, כאשר יש שני יהודים רבים מוטלת עלינו חובה לעצור את זה. אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, חז\"ל מתארים איך היה כשהיה רואה שני יהודים רבים היה הולך ומשפיע ומפציר בכל אחד ואחד עד שהיו עושים שלום. לשבת אדיש כשיש מריבה זה עוון. וכן במעשה של בר קמצא, כאשר חכמי ישראל ראו שהוא מביישו, היה עליהם לקום ולומר לבעל הבית שאם הוא יוצא גם הם יוצאים!! הרי כמה היו שם מחכמי ישראל, שלשה, ארבעה, חמשה, והיו קמים ואומרים, אדוני הנכבד נכון אתם יריבים, אנחנו לא מתערבים במחלוקת ביניכם, אבל עד כאן, אתה לא יכול לבייש אותו, אם אתה מבייש אותו אנחנו יוצאים, הוא יוצא אנחנו יוצאים איתו. הרי שאז לא היה את חורבן בית המקדש! האיש הזה היה יוצא לא מבוייש כי חכמי ישראל יצאו איתו, והכל היה נראה אחרת. אבל חכמי ישראל הרגישו שאולי זה לא נכון לעשות כך, מי יודע, אולי אפילו בעל הבית צודק בריב שלו עם בר קמצא, זה לא נוגע אליהם, הרי לא באו אליהם לדין תורה. לכן הם נמנעו מלהתערב. אולם ה'שב ואל תעשה' הזה גרם לבר קמצא לשנאה גדולה והוא אמר אני הולך עכשיו להלשין. הוא הפך להיות 'מוסר', ה'מוסר' הגרוע ביותר בתולדות עם ישראל! הוא הלך לקיסר של רומי וניסה לשכנע אותו שהיהודים מורדים בו. ואמר לו, בוא תעשה ניסיון, שלח איתי קרבן שיקריבו בבית המקדש. ואם הם לא יסכימו להקריב זו תהא הוכחה שאני צודק! ומספרת הגמרא, שהאיש הזה היה כל כך מתועב שלא רק שהלשין, אלא שכשקיבל את הקרבן כדי למסור לבית המקדש, הלך והטיל בו מום בצורה כזאת שאצל אומות העולם עדיין זה נקרא קרבן שלם, אבל אצל עם ישראל זה לא קרבן שלם, ובעל מום אסור להקריב. ונוצר ויכוח אם להקריב את הקרבן או לא, ורבי זכריה בן אבקולס קבע שלא מקריבים את הקרבן, ולא הקריבו. ואז הקיסר עלה על ירושלים התחיל המצור, הרי פגעו בכבודו שלה קיסר, והתוצאה היתה - חורבן ירושלים. כשאנחנו קוראים את הסיפור הזה, המחשבה שלנו שנכון חכמי ישראל לא נהגו נכון, יש פה הרבה דברים לא בסדר, כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו הוא סיפור לא טוב ולא מכובד. אבל הרע ביותר כאן הוא בר קמצא. עם כל הכבוד פגעו בך, כיצד הולך ולוקח אחריות?! להפוך להיות מוסר כזה של כלל ישראל?! ולא סתם מוסר היה, אלא הוא עשה את כל הדברים השפלים ביותר כדי שבית המקדש ייחרב! הוא גרם בפועל בכך שהטיל מום בקרבן, לכך - אני לא רוצה להתחיל לפרט [ .שקיסר רומי יצא למלחמה נגד עם ישראל מה קורה היום בין חוגים מסויימים פה בארץ, איך הם פונים לאומות העולם ואיך הם מדברים ומנסים לעשות נגד ונגד. אבל תראו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, העיקר להחריב. כיון שהם לא בשלטון הם מוכנים להחריב את המדינה, .]העיקר גם לי וגם לך לא יהיה, רואים את זה ממש במקביל ג. סייע הקב\"ה את בר קמצא והנה למרות שאין כל ספק שהאיש הזה - בר קמצא הוא ה'מוסר' השפל ביותר הגרוע ביותר שהיה לנו במשך כל הדורות. אבל הגמרא מסיימת את הסיפור הזה, לאחר כל התיאור של החורבן הנורא, אומרת הגמרא: בוא וראה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב\"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו! גם המוסר השפל ביותר - אם הקב\"ה רוצה שהוא יצליח אז יצליח! הקב\"ה סייע את בר קמצא! כלומר כל מה שקרה עם זה שביישו את האיש השפל הזה, במיוחד שסופו הוכיח על תחילתו שמדובר היה באיש שפל ובזוי, עם כל זאת גם באיש כזה הקב\"ה דואג על הבושה שלו שביישו אותו שלא בצדק, שחכמי ישראל יושבים ושותקים. על זה הקב\"ה מעניש את כלל ישראל אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה !בגלל ההתנהגות של חכמי ישראל. כמה בין אדם לחבירו זה דבר נורא פשוט נורא! ד. עצירת גשמים והתפלת מים במדרש תנחומא מסופר, שהיה היה בתקופתו של רב תנחומא עצירת גשמים. בארץ ישראל יש בה הרבה פעמים עצירות גשמים לצערינו, ואז מתקנים כל מיני תעניות שכתובות במסכת תענית, בהתחלה רק יחידים היו מתענים, אחר כך כל כלל ישראל, ולבסוף התעניות האחרונות הם החמורות ביותר, שזה מתחיל מבערב, ממש כמו תשעה באב. בשנים האחרונות אנחנו לא מכירים את המצב הזה כיון שכיום יש צינורות שנה היתה עצירת גשמים שנה אחרי 30-של מים. מי שזוכר, שלפני כ שנה, ואז לא היה מים. לאחר זמן הקימו בארץ מפעלים גדולים להטפלת מים. שמזרימים את המים לכינרת וממלאים אותה במים מתוקים. האמת, שהטפלת מים זה דבר שהיה כבר בזמן מרן הבית יוסף. מרן כותב בפירוש בהלכות פרה אדומה בכסף משנה שם, איך מטפילים מים, והוא מסביר איך הופכים את מי הים למים מתוקים. אם אתם רוצים לעשות את זה בבית זה לא כל כך קשה, אם אדם יקח מים של הים, ישים אותם בכלי וירתיח אותם. ובכלי הזה יכניס צינור, והצינור ארוך שהולך למקום אחר. המים רותחים, והמים שבתוך הצינור מתאדים, האדים האלו שהם עוברים בצינור הם הופכים בחזרה, להיות מים מתוקים. זה כמו עננים שמורידים גשם, והרי הגשם בא מהים, אבל המים של הגשם הם מתוקים כי אחרי שהם מתחממים וחוזרים להיות אדים, הם חוזרים להיות מים מתוקים. ואת זה כותב מרן הכסף משנה, הוא מסביר את הרמב\"ם על מי ים. וגם הרדב\"ז שהיה בתקופתו של מרן, כותב כן. שאפשר להמתיק מי ים. היום שיכללו את זה, יש להם אמצעים אחרים שהם לאו דוקא הרתחה, כל מיני אמצעים לאדות את המים שבסופו של דבר המים הופכים להיות מתוקים. אבל פעם לא היו את השיטות האלו, וכשהיתה עצירת גשמים הם רצו לייבא מים מטורקיה, רצו להביא מיכלים ענקיים מפלסטיק שהאניות סוחבות אותם, ויהיה מים לכל המדינה מטורקיה. עד כדי כך העולם השתכלל. אבל פעם לא היה יבוא ולא היה יצוא, ואם אין אוכל אז יש מצב של רעב, אנשים היו מתים מרעב. כל היישובים שהיו פעם לפני שהמציאו את כל השיטות של צינורות וברזים, היו הולכים ושואבים מים מהבאר. ובזמן עצירת גשמים היה מצב של רעב ממש. הרי ברזים למשל, זה דבר שהתחיל במאתיים שנים האחרונות, החתם סופר כבר מדבר על ברז, אם יש בזה גרמא או לא. ה. מעשה של איש אחד יכול גם להציל את כולם והנה בזמנו של רבי תנחומא היתה עצירת גשמים קשה מאד. ועשו תעניות ועוד תעניות, ולא ירד גשם. ואז עשו עצרת, כולם היו שבורים ורצוצים, רועדים מפחד, עוד מעט יגמר מה שיש להם והם ימותו ברעב. ורבי תנחומא אמר דברי כיבושין, והוא אמר לציבור, כל מי שרואה את חבירו עושה איזה דבר נגד ההלכה שיבוא ויגיד לו. זה לא לשון הרע, כי לומר את זה לרבי תנחומא יש בזה תועלת, הוא ישמע שמשהו עשה דבר לא בסדר הוא יטיף לו מוסר והאדם יחזור בתשובה. והנה באותה עיר היה יהודי אחד נשוי, כנראה בלי ילדים, והיה לו סיכסוך גדול עם אשתו, והסיכסוך נהיה יותר ויותר עד שהפך להיות שנאה ממש, והם הלכו והתגרשו. לפי ההלכה אחרי שהם מתגרשים הוא לא חייב לפרנס אותה יותר, קיבלה את שלה וזהו. האשה הזאת כנראה ניסתה למצוא עבודה ולא הצליחה, ולאט לאט היא מכרה את כל מה שהיה לה והגיעה למצב של רעב. עכשיו היא ישבה בבית רעבה, אין לה מה לאכול או לשתות, הברירה היחידה שנשארה לה זה לצאת ולקבץ נדבות. מסכנה, נורא ואיום. מה ההרגשה של בן אדם שהגיע לחרפת רעב שהוא צריך לקבץ נדבות?! איזה רחמנות זה. האשה יצאה לרחוב לקבץ נדבות, והנה האדם הראשון שבא מולה היה הגרוש שלה, בעלה לשעבר, ואז היא התחילה לבכות, היא אמרה לו אני יודעת שאתה מאד כועס עלי, אתה שונא אותי על כל מה שעשיתי לך, אבל אני רוצה שתדע שאני הולכת למות מרעב. הוא שמע את זה, הוא ריחם עליה, והוציא את כל הכסף שהיה לו בכיס. היה לו כנראה סכום נכבד, ונתן לה את הכל. והנה באותה שעה שהוא מדבר איתה, אנשים ראו אותם ברחוב מדברים. וכשיש מצב כזה, הרי על פי ההלכה, גרוש עם גרושתו צריכים להתרחק, ולא לגור באותו איזור, בטח שלא לדבר ביניהם מה שלא צריך. אנשים ראו את זה והלכו וסיפרו לרבי תנחומא, ראינו את פלוני ברחוב מדבר עם גרושתו. רבי תנחומא ציווה להביא את האיש הזה, ושאל אותו על כך. והאיש סיפר לו את כל המעשה, שהיא בכתה לו שהיא עומדת למות מרוב רעב, ושריחם עליה ונתן לה כל מה שהיה לו. כששמע את זה רבי תנוחמא הוא התחיל לבכות ולצעוק, רבונו של עולם תראה! זה בן אדם, בשר ודם שיש לו יצר הרע, הוא יודע לשנוא בן אדם, והאיש הזה התגבר על השנאה שלו וריחם על גרושתו, רבונו של עולם היה לאיש הזה רחמים על השונאת שלו! ואתה שאתה אוהב אותנו, אנחנו בניך, לא תרחם עלינו?! אומר המדרש, מיד התחילו לבוא עננים וירד גשם. הנה לנו שמעשה של איש אחד שהתגבר על המידות שלו עם גרושתו, הביא להצלה לכולם, הצלה לכל בני העיר. כלומר, נכון שכיום אפשר לומר שהנה יש הרבה שנאה בינינו לבין אחרים, בין הימין לשמאל, אבל מצד כל אחד במעשיו הפרטיים, כל אחד יכול להציל את כלל ישראל, ממש כך, מעשה פרטי שלך. ו. יש לכל אחד אחריות על כלל ישראל כמה זה חשוב הנושא הזה, שכל אחד ואחד מאיתנו יישב ויחשוב, אם יש לו איזה שונא, להתגבר על השנאה, ללכת לבקש סליחה אפילו שלא צריך לבקש סליחה, העיקר להרבות שלום. אני יעשה דבר טוב, אני אתגבר. במקום זה מה קורה, הרי כיום המעשה של קמצא ובר קמצא נמצא אצלינו יום יום בצורות שונות, יום יום יש לנו את הסיפורים האלו. אנחנו יכולים לשבת ולעמוד מנגד ולומר, זה השמאלנים, וזה הממשלה, וזה האופוזיציה או הקואלציה, זה נכון שזה ודאי דבר נורא השנאה שיש כיום שלא היתה כמותה מעולם, אבל יש לכל אחד ואחד מאיתנו באופן פרטי אחריות. יכול להיות שאם אחד מאיתנו יעשה איזה מעשה טוב כזה, כמו המעשה של רבי תנחומא, הוא יציל את כל כלל ישראל. ויכול להיות גם להיפך, שדווקא מעשה פרטי של איש אחד שיעשה, כמו מעשה קמצא ובר קמצא, יכול להשפיע לרעה. הדברים הללו תלויים בכל אחד ואחד מאיתנו. ז. חורבן ירושלים על חילול שבת מתארת למה חרבה ירושלים, והגמרא מונה כמה (קיט:)הגמרא במסכת שבת דברים. הגמרא אומרת: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת. גם פה אנחנו צריכים לשבת ולחשוב, מה זה חילול שבת? יש קודם כל חילול שבת שלנו, שאנשים לא לומדים מספיק את הלכות שבת ונכשלים במלאכות דאורייתא, לא רק בדרבנן, גם בדאורייתא! מלאכות כמו בורר, מבשל, מתקן וכיו\"ב, שאנשים עוברים על איסורי דאורייתא והם אפילו לא מודעים לזה. ולגבי אנשים חילוניים שמחללים שבת, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשתדל לדאוג לקרב אותם בצורה כזאת שלא יחללו שבת. אני זוכר לפני עשר שנים כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך לעולמו, היתה התעוררות גדולה מאד, הגיעו כמעט מיליון אנשים ללוויה! זה היה ביום שני וביום רביעי אמרו לי שהגאון הרב יעקב עדס שליט\"א מחפש אותי בדחיפות. יצאתי ודיברתי איתו בטלפון, ואז הוא אומר לי תראה, אני מבקש ממך שאתה הבן של אבא שלך שתדבר ברדיו על שמירת השבת, והוא אומר אני כבר דיברתי ברדיו, בכל הערוצים החרדיים, וצריך לדאוג שזה יגיע גם לרדיו החילוני, לעשות איזה מספר טלפון שאנשים שאינם שומרים שבת בדרך כלל שיתחייבו השבת הזאת לשמור אותה, לעילוי נשמתו של הרב עובדיה, ושכל מי שאוהב אותו שישמור שבת לכבודו של הרב עובדיה. אם באמת כל כך מכבדים ואוהבים אותו הרי באתם ללוויה שלו, אז בבקשה לעילוי נשמתו נשמור את השבת הקרובה. ישבתי כמה דקות וחשבתי מה להגיד, ובאמת דיברתי בהתעוררות גדולה מאד, בדמעות ממש ובבכיות כמה זה חשוב, ושזה יהיה דבר שיעשו לו נחת רוח וכו', ואמרתי את המספר טלפון, וזה עשה פרסום גדול מאד, וגם ברדיו החילוני הזכירו את הדבר הזה. אחרי שבת נודע לי שהם קיבלו שלושים אלף טלפונים!! של אנשים שאמרו שהם לא שומרים תורה ומצוות, וקיבלו על עצמם לשמור את אותה השבת לעילוי נשמתו של אאמו\"ר. אנחנו רואים שכשמדברים יפה אפשר לקרב גם אנשים חילוניים. בצעקות ובאיומים לא מקרבים, אבל כשאנחנו יושבים ומדברים איתם יפה, כשהם באים ומתארחים פעם אחת בשבת אצלינו, כשהם באים ורואים מה קורה בשכונות שלנו איך אנשים מתנהגים בשבת, זה עוזר! הרבה הרבה בעלי תשובה הכל התחיל אצלם בשבת, כשהם טעמו טעם של שבת אחת, שבת בלי רדיו, בלי טלוויזיה, בלי טלפון, זה כבר משנה את הכל. ברגע שאין להם את הדברים האלו והם מתנתקים מכל שטויות העולם הזה, אפילו סעודת שבת אחת יכולה לשנות את כל התמונה, כמה זה חשוב הדברים האלה. אם כן, לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת, לכל אחד מאיתנו מה לעשות בנושא של שבת. עם קרובי משפחה, מכרים מהעבודה, שכנים, לקרב באיזו דרך שהיא ובצורה יפה, וזה אפשרי. ח. חורבן ירושלים בגלל ביטול תינוקות של בית רבן חז\"ל אומרים שם, לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקות של בית רבן. גם בזה יש לנו הרבה הרבה מה לתקן, הרבה מה ללמוד, צריך כל אחד להתייעץ ולחשוב איך הוא עושה שהילדים שלו ילמדו יותר. כתוב שבתשעה באב תינוקות של בית רבן בטלים בו, הוא אסור בתלמוד תורה. אבל הט\"ז בא וטוען, כיצד תינוקות של בית רבן בטלים?! הרי הילדים הקטנים כשהם לא לומדים הם מאד שמחים. אז הפוך, אתה עושה להם שמחה בתשעה באב... אתה רוצה שהם יצטערו?! תן להם ללמוד! אבל המציאות היא שברוך ה', שכשהילדים מקבלים עידוד ללמוד הם באמת כן שמחים. כמה צריך להשתדל אפילו על תינוקות של בית רבן, שהבל פיהם כל כך חשוב, כל מי שיכול לגרום לעשות איזה משהו שילדים יגידו תהילים, ילמדו תורה, שהילדים יהיו יותר בקדושה, הרי אנחנו יכולים לעשות את זה כל הזמן, במיוחד בחופש, כמה זה חשוב! ט. חורבן ירושלים בגלל בושת פנים הגמרא שם אומרת עוד, לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. אוי, אוי, כל אחד ואחד מאיתנו שישב ויתבונן איזה מצב יש היום! פעם אנשים שהיו עושים עבירות מסויימות אנשים היו מתביישים. היום אנשים עושים את הדברים, וגם אצל דתיים זה התחיל, דברים הכי מתועבים והם עושים את זה בגלוי! לא מתביישים! אין להם בושת פנים זה מזה! זה כבר לא עבירה בסתר, הם עושים את זה בפרהסיא! לא מפחדים לא מאיתנו ולא מהקב\"ה! נכון שאדם שעושה בסתר הוא מראה שהוא מפחד מחברו יותר מהקב\"ה. אבל מצד שני, עצם הדבר שהוא עושה בסתר זה מראה שיש לו בושה, שהוא מבין שזה לא טוב, הוא מבין שזה לא בסדר. אבל כשהוא מתריס והוא עושה את זה בגלוי אין בושת פנים זה איום ונורא! י. חורבן ירושלים בשביל שהושוו בה קטן כגדול הגמרא שם אומרת, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו בה קטן וגדל. דמוקרטיה, כולם אותו הדבר, קטנים עם הגדולים יוסף ה' עליכם - כולם אותו הדבר. אנחנו רואים היום איך שאנשים פשוטים לצערינו שאנשים מכבדים אותם מאד, ואילו את גדולי ישראל אנשים לא מכבדים, הושוו בה קטן וגדול. המשמעות של זה, זה לא שאנחנו צריכים חלילה לבזות את הקטנים, אלא לכבד את הגדולים. לכבד אותם יותר. יא. חורבן ירושלים בשביל ביזוי תלמידי חכמים חז\"ל עוד אומרים שם, לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים. הדור שלנו הוא דור מפוצל מאד, יש בו קיבוץ גלויות גדול מאד בארץ ישראל. לכל חוג יש את הרב שלו, היו רבנים בישראל בכל דור ודור. אבל אם זה לא הרב שלך זה לא אומר שאתה צריך לזלזל בו! למה לבזות?! למה לזלזל ברב השני?! אתה חושב שהרב השני לא צודק בהלכה מותר לך לחלוק, תחלוק עליו, תסביר בצורה עניינית, הוא הביא ראיה כך, למה אתה חושב שיש ראיה להיפך, למה זה לא נכון, תסביר בצורה עניינית יפה מאד, אבל למה לבזות?! למה לדבר סרה, למה לדבר בסגנון בוטה נגד גדולי ישראל?! אנחנו רואים את זה יום יום, שעה שעה, בהרבה מקומות! מותר לחלוק בהלכה, אדם מותר לו להקשות קושיא על הרמב\"ם?! אבל האם משהו מאיתנו יבוא ויגיד שהרמב\"ם כתב דברים לא בחכמה ח\"ו?! אפילו בצורה כזאת מישהו מאיתנו יעז להתבטא ככה?! בוודאי שלא. אבל גם על חכמי דורינו, אם יש יהודי שהוא תלמיד חכם, פוסק הלכות, או כתב איזה פשט בתוספות וכיו\"ב, ואתה חושב שהוא לא צודק, תסביר יפה מאד למה הוא לא צודק, מותר לך, זו דרכה של תורה. כמו כן מחלוקות הרמב\"ם והראב\"ד, למה הראב\"ד לא רצה להגיד כמו הרמב\"ם, למה לדעת הראב\"ד הרמב\"ם לא צודק, מותר לנו להסביר. ולמה הרמב\"ם סובר שהראב\"ד לא צודק מותר לנו להסביר, אדרבה זו דרכה של תורה, כך לומדים. אבל להתחיל לבזות?! איזה היתר יש לזה?! בפרט תלמידי חכמים גדולים מופלגים שיש לנו גם בדור הזה, יש לנו הרבה גדולי תורה מופלגים מאד, אך לשבת וכל אחד אומר חוות דעת שהרב הזה יותר גדול, וההוא לא מבין, בשביל מה כל הלשון הרע הזה?! כל הדברים שהזכרתי, מוזכרים בגמרא במסכת שבת, כדאי שכל אחד יראה את הגמרא שם, זה לקח ללמוד על החורבן. ותסתכלו במפרשים שם, יש שם הרבה מוסר. הדברים הללו שייכים עד היום הזה לכל אחד מאיתנו, ממש עד עצם היום הזה. יב. עדיין לא תיקנו את השנאת חינם כתוב בתלמוד ירושלמי בתחילת מסכת יומא, הירושלמי שם מדבר על - הירושלמי נכתב [ .השנאת חינם שהיתה בעם ישראל, שבגלל זה חרב הבית . ושם הירושלמי דן, מה יותר גרוע ]כמאתיים-שלוש מאות שנה אחרי החורבן עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, או שנאת חינם. ויש דעה גם בגמרא שלנו ששנאת חינם יותר גרוע. אבל יש שם דעה בירושלמי דבר מאד מעניין, שבאמת שנאת חינם זה לא יותר גרוע. אבל, את העבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים עם ישראל תיקנו את זה ולכן נבנה בית שני. אבל למה בית שלישי לא נבנה לאחר כמאתיים שלוש מאות שנה אחרי החורבן, בגלל שלא תיקנו את השנאת חינם! והנה עכשיו שעברו כמעט אלפיים שנה, סימן שעדיין לא תיקנו את העוון הזה של שנאת חינם! ועינינו רואות שזה נכון, לא תיקנו את השנאת חינם! יג. חורבן ירושלים בגלל שלא עשו לפנים משורת הדין אמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים (ל:) והנה, יש עוד גמרא במסכת בבא מציעא אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. כאן לכאורה צריך להבין. הרי מדובר באדם שהלך לפי ההלכה ולא סטה ממנה, אבל יכול היה לוותר, 'לפנים משורת הדין' זה לוותר, אבל הוא לא וויתר. ורבי יוחנן אומר שבגלל זה חרב בית המקדש?! לכאורה זה מוגזם! בא יהודי שיש לו סכסוך כספי עם חברו, והוא אומר לו, חלילה לא אלך לערכאות, אני לא אלך לשופט חילוני, אני רוצה דין תורה, אני יהודי שומר מצוות על פי ההלכה, ואני הולך לבית הדין להתדיין, ומה שבית הדין יגידו אני יקיים. ואז הוא מנצח בדין תורה, מגיע לו את הכסף, הוא רוצה את הכסף. הוא חייב לוותר?! הוא לא חייב לוותר. אך אם הוא יוותר זה לפנים משורת הדין. מישהו יכול לבוא ולומר שהוא עשה עוון בכך שלא וויתר?! בוודאי שלא הרי זה דין תורה! בכל זאת בגלל זה חרב בית המקדש! איך יתכן הדבר הזה. אני חושב שאפשר זאת להסביר כך. נכון שבאופן רגיל דין תורה זה דין תורה, ואני לא חייב לוותר. יש פעמים שאדם בדין תורה הוא צריך לוותר, ואם הוא לא מוותר הוא רשע ונוול, וראוי שבית המקדש ייחרב בגללו. ואתן לכך דוגמאות: לפני הרבה שנים היה איזה יהודי אחד שרצה להתחתן, מצא כלה והתחיל להתקדם לקראת החתונה, הוא הלך לאיזה אולם ב'תלפיות' ושכר את האולם. בעל האולם הציג לו את התפריט, קבעו את הכל, ובעל האולם דרש סכום עשרת אלפים שקל מקדמה, והחתן נתן לו במזומן. ואז, בערך חודש לפני החתונה, האיש הזה התברר לו שהכלה יש לה איזה מחלה קשה, ואחרי התייעצות עם רבנים היה נאלץ לפרק את השידוך. זה שבר את ליבו מאוד, הוא היה עצוב מאד, אמנם אותו איש בסוף ב\"ה מצא כלה טובה מאד והתחתן והביא ילדים נפלאים לעולם, תלמידי חכמים, אבל באותם ימים לא ידע מה הולך להיות, וזה שבר את ליבו. ואז הוא בא אלי ומספר לי ששילם עשרת אלפים שקל מקדמה, מסכן בימים ההם לא היה כסף, לא היה לו כלום, וביקש ממני שאדבר עם בעל האולם שיחזיר לו את הכסף. אמרתי לו שאנסה. התקשרתי אל בעל האולם ואמרתי לו, תראה, כך וכך העניין, החתונה בוטלה, והחתן נתן לך מקדמה, האם אתה מוכן להחזיר אותה? ואז הוא אמר לי תראה, אולם שמחות, כל לילה שזה עובד יש לי מלצרים שאני משלם להם משכורת ועוד הוצאות, ואם חתונה בוטלה אמנם הכנסה לא היתה לי אבל לא היה לי גם הפסד, כי אני לא קונה את האוכל חודש קודם. אבל אחזקת האולם, אני מפסיד פה כסף. זו הסיבה שאני דורש את המקדמה, מה גם שבהסכם שחתמנו כתוב בפירוש שאם הוא מבטל הוא מפסיד את המקדמה! ואז אומר לי בעל האולם, אני מוכן לעשות דבר כזה, אם בשבוע שבועיים הקרובים מישהו יבוא וירצה את האולם לאותו לילה, אז לא הפסדתי כלום ואתן לו את הכסף בחזרה. אבל אם לא, האולם יהיה ריק באותו לילה ואני ממש מפסיד כסף. זה לא חיסרון של מניעת רווח אלא הפסד ממון! אמרתי לו תשמע, אני לא יודע מה, לא רוצה להיכנס איתך לדין תורה אם אתה מחוייב להחזיר או לא מחוייב, בפרט שיש הסכם. אבל אני אומר לך דבר אחד, תחשוב לך לרגע, האיש הזה הוא מסכן, תחשוב עליו, אתה לא מחוייב, אבל תחשוב שהאיש הזה רצה להתחתן היה כל כך שמח, לקח את האולם, והנה היום הוא יושב ובוכה, שבור ורצוץ שאין חתונה ואין כלום, וגם מפסיד כסף. תחשוב על הבן אדם הזה שלכל הפחות את ההוצאה הזאת לא יפסיד, זה סכום גדול מאד בשבילו באותו הזמן. ואז הוא אמר לי, הרב, תן לי לחשוב. למחרת בבוקר האיש הזה בא אלי למשרד, הרב, חשבתי ואתה צודק, צריך לעשות לפנים משורת הדין, זה לא משנה אם מגיע לי או לא, הנה עשרת אלפים שקל ותחזיר לו. אני התרגשתי מאד מהמעשה הזה, זה לפנים משורת הדין! שבן אדם צריך לעשות דבר כזה, לחשוב על השני! אם היית במקומו היית רוצה שיחזירו לך?! צריך להרגיש את הצער של השני. ואז אמרתי לאיש הזה שאני מברך אותו שהוא יצליח ויהיה לו טוב וכו'. - אולם אחד שהתמוטטה שם הריצפה [ 'עבר זמן רב, ואירע אסון 'ורסאי , ואז היתה תקופה שאף ]בעיצומה של חתונה והיו הרוגים ופצועים רבים אחד לא רצה לעשות באולמות ב'תלפיות' חתונות, ובעל האולם הזה פשט את הרגל. ומכר את האולם. אחר כך נסע לניו יורק, ואין לו כלום. היו לו קצת חסכונות, הוא לא הכיר איך הולך שם העסקים, ואז הוא ניגש לאדם אחד שם שהיה לו 'קייטרינג' ואמר לו, אמנם אני לא מבין איך זה הולך כאן הקייטרינג וכו', אבל אני יש לי הבנה גדולה מאד איך מכינים את האוכל, איך מכינים סלטים, איך מכינים בשר, היה לי אולם ואני יודע איך לנהל את זה. אתן לך השקעה קטנה מהחסכונות שלי, ותכניס אותי שותף איתך, אתה מוכן? בעל הקייטרינג אומר לו תראה, אני לא מכיר אותך, אני צריך לדעת שאתה באמת מקצועי וישר, אני לא יודע מי אתה. בדיוק אני נכנסתי לבית הכנסת, כשבעל האולם לשעבר ראה אותי, הוא אמר לבעל הקייטרינג, הנה, הוא מכיר אותי, הרב דוד יוסף מכיר אותי, תדבר איתו. ניגש אלי בעל הקייטרינג ושאל אותי, אתה מכיר את פלוני? אמרתי לו שכן. וסיפר לי את כל העניין של השותפות, ושאל אותי אם כדאי לו להיכנס איתו בשותפות. אמרתי לו, לא תמצא בעולם שותף יותר טוב מהאיש הזה! וסיפרתי לו את הסיפור עם החתונה שהתבטלה. אמרתי לו, תראה איזה לב טוב יש לו, איזה איש ישר, איזה איש טוב, הוא לא חייב לשלם והוא משלם. אם תיקח את האיש הזה שותף תהיה לך ברכה! דיברתי איתו מאד חזק, הוא לקח אותו שותף, וברוך ה' הם עבדו ביחד הרבה שנים והעסק שלהם הצליח מאד! מאד. נו, ברוך ה' יכולתי להשיב לאיש הזה כגמולו, אבל בואו נסתכל על עצם המעשה שהחזיר את הכסף, הרי אף אחד לא יכול לבוא ולומר אתה חייב. אבל מה הקב\"ה רוצה שנעשה?! מבחינת הקב\"ה ה'לפנים משורת הדין' אתה חייב לעשות את זה. זו דוגמא חיובית לחיוב לעשות לפנים משורת הדין. יד. הדוגמא השלילית לעומת זאת אתן לכם הפוך, דוגמא שלילית. ה' ירחם שאנחנו צריכים לחשוב הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שזה לא יקרה לא רק אצלינו, אלא להוקיע דברים כאלה. היה יהודי שגר כאן בשכונת 'הר נוף' שמכר את הבית שלו למישהו, אני לא זוכה את הסכומים, זה היה לפני הרבה שנים הסיפור הזה, אני חושב שהבית עלה מאתיים שמונים אלף דולר, והלקוח נתן לו מקדמה שלושים אלף דולר. והנה, בחוזה כתוב שיש לו ארבעה חודשים להשלים את כל הכסף, והיה ואם הוא לא משלים את כל הכסף הוא מפסיד את השלושים אלף דולר מקדמה, זו הפרת חוזה. ללקוח שקנה את הדירה היתה דירה אחרת בעיר אחרת, והדירה הזאת שווה חלק נכבד מהסכום, ועל השאר רצה לקחת משכנתא. וכמובן שבלי למכור את הדירה הראשונה הו לא יכול לקבל משכנתא. מיד אחרי שחתמו את החוזה, הלך למכור את הדירה, פרסם מודעות, אחרי כמה זמן שראה שאף אחד לא בא, פנה למתווכים, וזה גם לא עזר, דירה פלונית לפלוני זה גם ענין של מזל מהשמים, אף אחד לא רוצה את הדירה. הוא ראה שהתאריך מתקרב ואף הוריד את המחיר אבל זה לא עזר, הוריד עד כמה שאפשר להוריד, ואף אחד לא רוצה את הדירה. בשלב מסויים הלך למוכר של הדירה ואמר לו, תראה אני מצטער, אני מנסה כל הזמן למכור, הורדתי את המחיר, ניסיתי ולא הלך לי, תן לי אורכה של זמן. אולם בעל הדירה סירב, בשום פנים ואופן לא, אפילו לא יום אחד, אם לא תשלם בזמן זו הפרת חוזה, ואתה מפסיד את השלושים אלף דולר. וכך אכן היה, הוא לא הצליח למכור, וכשהמוכר ראה שהוא לא מקבל את הכסף, הלך למכור את הדירה שוב. ואנחנו יודעים מה שקורה פה בארץ ישראל, שהדירות זה רק דבר שעולה ולא יורד, ואם לא די בזה אלא זה עלה בסכום גדול מאד, בחמישים אלף דולר ויותר. רווח גדול מאד ותוך שבוע יכול היה למכור את הדירה וקיבל את כל הכסף בבת אחת. כשהקונה הראשון שמע על כך פנה אליו ואמר לו, תראה, בדרך כלל קנס על הפרת חוזה הוא כדי שהמוכר לא יפסיד כסף, והנה כאן לא די בכך שלא הפסדת, אתה צריך להגיד לי תודה שלא שילמתי לך את הכסף, שהרי הרווחת כסף. והרווחת כל כך הרבה, ואני אדם עני, אין לי דירה, יש לי משפחה גדולה - עשרה ילדים, וחשבתי שאני מגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אולי לכל הפחות תחזיר לי את השלושים אלף דולר. והוא התחנן אליו על כך, אולם המוכר היה עקשן, ואמר לו לא, חוזה זה חוזה. ואז הלקוח תבע אותו לדין תורה כאן ב'יחוה דעת'. והמוכר בא לדין תורה מחייך אל הדיינים, שמעו את הסיפור אמרו לו תשמע, תחזיר לו, לפנים משורת הדין, אבל הוא אומר להם אל תטיפו לי מוסר, תגידו לי לפי ההלכה, יש לנו חוזה, האם לפי ההלכה אני מחוייב להחזיר לו או לא? הוא הפר חוזה! וכמה שהדיינים מדברים איתו וזה לא הלך. והם צריכים לפסוק דין תורה. באו אלי הדיינים ואמרו לי, אולי תדבר אתה המוכר, זה פשוט כואב הלב לראות מה שהוא עושה. אבל גם הוא צחק לי בפנים, ואמר, הלכה זה הלכה!.. בסופו של דבר, הדיינים אמרו לו, שהוא לא חייב לשלם לפי ההלכה, אבל הם גערו בו, אתה אדם רשע, אתה אדם עם לב אבן, תתבייש לך, צעקו עליו, ואילו הוא צחק והלך. אחרי כמה זמן האיש הזה נתפס באיזה דברים פליליים שהוא עשה, איום ונורא מה שהוא סבל, תודה רבה לקב\"ה שהעניש אותו בעולם הזה... טו. העמידו דיניהם על דין תורה אלו הן דוגמאות מה זה נקרא 'העמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין'. יש מצבים שלפי מה שכתוב בהלכה לא צריך לשלם, אבל פה הוא מחוייב ממש מצד המוסר, מצד האישיות שלך, מצד המידות שלך, מצד כל מה שיש מסביב, תהיה בן אדם טוב, לא להיות אדם נוול, צריך לעשות לפנים משורת הדין. במצב כזה מי שלא עושה לפנים משורת הדין זה שנאת חינם, זה הכל ביחד. אל תדין את חברך עד שתגיע במקומו, אם היית במקומו לא היית מצפה שיחזירו לך?! תחשוב תמיד מה היה אילו אתה היית במקומו, איך יכול להיות דבר כזה. טז. באותה שעה נחתם גזר הדין של חורבן בית המקדש הרבה סיפורים נוראיים, יש שם בסוף עוד סיפור, שבו הגמרא מסיימת את יש עוד דוגמא לכך מהגמרא בגיטין, שמספרת את כל הסיפורים על החורבן. הסיפורים על החורבן. היה איש אחד שהיה 'שוליא דנגרי' - עוזר של נגר. ולנגר, הבוס שלו, היתה אשה יפה. והיא מצאה חן בעיני העוזר, מה הוא עשה, עשה כמה דברים לא יפים, כדי שהנגר יחשוד באשתו וירצה לגרשה. אלו דברים שאדם שעושה אותם, אם יתבעו אותו לדין תורה זה כלום, הוא גרם שאשתו תחשוד בו, מה בית דין יעשה?! אמנם הוא הביא אותו לידי כך, במילים אחרות הוא עשה 'טריקים' מכוערים ממש, רק כדי שבעלה ירצה לגרשה, סכסך בין בעל לאשתו. בעיה של הבעל שהאמין למה שאמרו לו. ואז הבעל בא להתייעץ אתו, ואז הוא אומר לו אתה צריך להתגרש, אז הוא אמר לו תראה, אני לא יכול להתגרש, כתובתה מרובה, צריך לתת לה לכתובה הרבה כסף, ואז אומר העוזר אני אלווה לך את הכסף, ואז האיש הזה הלך ונתן את זה לאשתו ונתן לה גט. בגללו הזוג הזה התגרשו. הוא עזר לגירושין, הוא הלווה לו כסף והוא נתן את זה לאשה. הלך העוזר הזה והתחתן עם האישה. וכמובן ברגע שהוא התחתן איתה היא מכניסה לו את הכסף, היא הרוויחה מהכתובה שלה הרבה כסף, עכשיו הכסף זה נכסי מילוג, והיא מביאה לו לבעל. והנה עכשיו הוא הלך לגרוש ודרש ממנו את הכסף שהלווה לו... הגרוש הזה כמובן כשהוא ראה מה קרה הלך להתפוצץ, הוא סכסך אותי עם אשתי, הלווה לי את הכסף, ובסוף לקח אותה לעצמו, והוא מבין שהכל היה סתם. אבל החצוף הזה בא ואומר לו תשמע, אתה חייב לי מאה אלף דולר תחזיר לי את הכסף. והגרוש אומר לו אין לי, והעוזר אומר לו בוא ותעבוד אצלי, והמשכורת שלך תהיה לכיסוי החוב. לא היתה לו ברירה, והלך ועבד אצלו, הוא הפך אותו למשרת שלו ושל אשתו לשעבר. אומרת הגמרא דבר נורא, יושבים האיש הזה עם אשתו, שהיא גרושתו של הראשון, והמשרת שהוא הבעל לשעבר שהפך להיות משרת, מוזג מים לתוך הכוסות שלהם, והלב שלו נשבר, כואב לו כל כך, והוא מתחיל לבכות, ויורדות הדמעות מהעיניים שלו לתוך הכוסות שלהם! אומרת הגמרא, באותה שעה נחתם גזר דין, הקב\"ה חתם גזר דין של חורבן בית המקדש!!! ובואו נשב ונחשוב, אילו הגרוש היה תובע אותו לדין תורה על המאה אלף, והוא היה בא ואומר לו, רשע מרושע לקחת את אשתי, וקיבלת גם את הכסף, מה אתה רוצה ממני?! אבל זה לא היה עוזר לו, כי לפי ההלכה את הלוואה צריך לשלם! באמת בית דין יכול לצעוק עליו רשע מרושע, על כל המעשה השפל שסכסך בעל ואשה ונשא אותה אחר כך, זה מאד מכוער, אבל בית דין היה מחייב את הגרוש, ואם אין לו הוא יכול לעבוד אצלו, אבל הוא חייב לשלם. אבל מצופה היה מאותו עוזר רשע, שלאחר כל המעשים השפלים שעשה לכל הפחות יוותר על הכסף, לא שהוא יהיה צדיק אם יוותר על הכסף, אבל להגיע לשיא של שפלות כזאת שאין לתאר, להפוך אותו למשרת שלו ושל אשתו לשעבר?! זה שווה חורבן בית המקדש! באותה שעה נחתם גזר הדין. איזה מוסר אנחנו צריכים ללמוד מהדברים הללו. אלו הן דוגמאות קיצוניות לכאורה, אבל כל אחד ואחד מאיתנו ישב ויסתכל על עצמו ועל כל המעשים שלו ובסביבתו, אסור לנו לעמוד מנגד, גם על עצמינו וגם על זולתנו, לעשות את הכל להרבות באמת שיהיה מוסר בין אדם לחבירו, לא רק ישרות של אני חייב או אני לא חייב, אלא לחשוב על הרגש של השני, על הצער שלו, לחשוב מה הוא מרגיש. וזה עכשיו הזמן שלנו, השנה במיוחד כשאנחנו רואים את השנאה שיש, אמנם כל אחד יגיד מה אני יכול לעשות, אני יכול להגיד לחברי הכנסת שיעשו משהו?! אני יכול להגיד לשמאלנים שיפסיקו?! הרי אני לא יכול לעשות שום דבר. אבל כל אחד מאיתנו שישב ויסתכל על עצמו ועל הסובבים אותו, ונעשה כל מה שאנחנו יכולים באמת שיהיה טוב בין אדם לחבירו, ונזכה בעזרת ה' לבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן"},{"filename":"211.pdf","content":"| בעל חיים הוא מוקצה מחמת גופו ולא מועיל לייחדו לשימוש| מוקצה מחמת גופו שייחדו בערב שבת לשימוש בשבת| משחק בכדור בשבת נושאי השיעור: טלטול אוכלין | משחק בכדור לנשים וילדים| במשחק בשבת יש משום זילותא דשבת| משחק 'שחמט' בשבת| איסור לשחק בכדור בשבת משום ביטול תורה אם צריך למחות | במשחק 'שחמט' בשבת עלול לבוא לידי עגמת נפש| טלטול תרומה בשבת| טלטול מצות בערב פסח שחל בשבת| עבור קטן ביום הכיפורים איסור משחק בחול לח | אם קטן יכול לייחד מוקצה לשימוש בשבת| משחק ב'ארגז-חול' בשבת| משחקי כדורגל וכדורסל בשבת| באלו המשחקים בשבת טלטול בעלי | משחק בחיות מחמד בשבת| משחק ב'חמש אבנים' בשבת לגדולים ולקטנים| משחק ב'אג'ואים' (גוגואים) בשבת| בשבת משום אשוויי גומות חיים במקום צער בעלי חיים211 גליוןמיום א' י\"ב אב תשפ\"ג פרשת עקב טלטול כדור וצעצועים בשבת (הלכות מוקצה כז) א. כדור אינו נחשב לכלי שכותב בשם (סימן קכא) מביא בשם השיבולי הלקט (סימן שח)מרן הבית יוסף אחיו רבי יהודה, שאסור לטלטל כדור בשבת. כאשר בתחילה הוא מביא שלעניין טומאה כדור נחשב לכלי. הכלל (סח.)את הגמרא במסכת סנהדרין הוא, שכל דבר שמקבל טומאה הוא צריך להיות כלי, ואם הוא לא כלי הוא לא מקבל טומאה. לכאורה אותו הדבר אנחנו צריכים לומר לגבי כדור בשבת. והנה, ידוע הוא שכל דבר שהוא כלי, כשאסור להשתמש בו בשבת הוא נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, שיש היתר לטלטל אותו רק לצורך גופו או מקומו. ו'צורך גופו' היינו שימוש בגופו. ו'צורך מקומו' היינו שימוש במקומו. ועל זה בא השיבולי הלקט בשם אחיו רבי יהודה ואומר, שהכדורים של זמנינו אינם נחשבים לכלי, ומשכך הם מוקצה. ויוצא מלשונו שהוא מוקצה מחמת גופו. ואין שום היתר לטלטלם כלל. ומוסיף שם עוד, שיש נוסחא בשיבולי הלקט, שגם מחשבת התינוק - הילד הקטן – לשחק בו מערב שבת אינה מועילה. וכותב עוד, שהכדור זה דבר מאוס ומטונף ולכן אסור בטילטול. ב. על מה חרבה 'טור שמעון' (יב. ד\"ה הכי גרסינן)מרן הבית יוסף שם מביא גם את התוספות במסכת ביצה שכותבים, שמותר לטלטל כדור ולשחק בו ביום טוב. ומביא גם שבתלמוד כתוב, שהיתה עיר גדולה בזמן בית שני בשם (פרק בתרא דתעניות ה\"ה)ירושלמי 'טור שמעון', והעיר הזאת חרבה בגלל שהיו משחקים בה בכדור בשבת. ג. דעת מרן שאין לשחק בכדור בשבת מרן פוסק שאסור לשחק בכדור בשבת (סעיף מה)להלכה, בשלחן ערוך הרמ\"א מסביר את דברי (אות יא)ואילו הרמ\"א כותב שמותר. ובדרכי משה התוספות שהתירו, וכותב, שכל החשש בכדור הוא שמא יבוא לידי מלאכת הוצאה, שישחק בו ברשות היחיד ויצא לרשות הרבים. לפי זה יוצא, שביום טוב שאין לנו איסור הוצאה, וכל דבר שיש בו צורך מותר להוציא, ממילא אין את החשש הזה. כמובן, שבמקום שאין בו חשש, כגון בתוך חצר פרטית או בתוך הבית, במקום סגור שאין חשש שמא הכדור יצא החוצה, צריך להיות מותר אפילו בשבת.ד. בירור דעת מרן זיע\"א והנה, פוסקי הדור האחרון דנים הרבה בנושא הזה של כדור בשבת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה די בקיצור בחזון עובדיה, והמסקנא שלו שמותר לטלטל כדור בשבת. ואני יסביר את הדברים למה באמת מותר. באמת, צריכים להבין קודם כל את דברי השיבולי הלקט. שהנה מוקצה מחמת גופו שייחדו מיום שישי להשתמש בו בשבת והוא כבר לא מוקצה. למשל, אם אדם לוקח אבנים, שהם מוקצה מחמת גופו, וביום שישי מחליט שרוצה להשתמש בהם בשבת לאיזה דבר מסויים, לשבת עליהם וכיו\"ב. או למשל, אם לוקח ענפים של עץ, הוא קוטף אותם ביום שישי ורוצה להשתמש בהם בשבת כמניפה, או לגרש את הזבובים, הרי שהם אינם מוקצה. וכן הלאה. אכן יש כמובן הרבה כללים כיצד מייחדים מוקצה מערב שבת, זה דבר מאד מסובך ולא פשוט, יש דברים שמספיק מחשבה, יש דברים שצריך מעשה, יש דברים שצריך מעשה חשוב דוקא. אבל אין דבר כזה מוקצה מחמת גופו שאי אפשר לייחדו מיום שישי לשימוש בשבת, זה מפקיע ממנו שם מוקצה. אך יש יוצא מן הכלל, שיש דבר שגם כאשר מייחדים אותו לא ניתן להשתמש בו, כגון בעלי חיים. דיברנו על זה בשיעורים הקודמים. חז\"ל קבעו שאין משתמשים בבעלי חיים. ואם אחד ייקח כלב חי וירים אותו ביום שישי ויאמר שמייחדו מיום שישי לשימוש בשבת, זה לא יעזור, הכלב יישאר מוקצה. כיון שהם אסורים בשימוש בשבת ממילא הם יישארו מוקצה. ה. בירור שיטת השיבולי הלקט לפי זה לכאורה צריך להבין את השיבולי הלקט, מה נשתנה הכדור מכל שאר מוקצה מחמת גופו, בוודאי אם נאמר שאינו כלי. ועוד יש לשאול, מפני מה הוא מחלק בין הכדור שלנו לבין הכדור שהגמרא אומרת בפירוש שנחשב לכלי, איך הוא יסביר את דברי הגמרא שכדור נחשב לכלי. לכן אני חושב, שחייבים להסביר את דברי השיבולי הלקט, שאינו מתכוון לכדורים שבזמנינו. וכל מי שיתבונן בלשונו יראה שהוא כותב שהכדור הוא מאוס ומטונף בעפר וטיט. כלומר השיבולי הלקט לעילוי נשמת הנערה יונית צביה ע\"ה בת ר' משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. עוסק בכדור שכנראה היה עשוי מבד, סמרטוטים וכיו\"ב, שהוא היה כל כך מלוכלך ומאוס.ובאמת שגם דבר שאין דרך בני אדם להשתמש בו, שרגילים לזרוק אותו לזבל, רואים בגמרא שאפשר לייחדו מיום שישי והוא לא יהיה מוקצה. למשל, מחט שהחור שלה נשברה, שאי שאדם זורק (שבת קכג:) אפשר יותר להשתמש בה כמחט, אומרת הגמרא אותה בין הגרוטאות. אבל בכל זאת כאשר מייחד את המחט ביום שישי להשתמש בה בשבת, זה מועיל, מפני שבכל זאת היא ראויה כדי ליטול בה את הקוץ - אפשר להשתמש במחט להוציא את הקוץ. ומכיוון שיש בני אדם שמשתמשים בה, היא ראויה לשימוש מסויים, לכן מועיל לה יחוד. מאידך, אפשר לומר שהשיבולי הלקט סובר שהכדור שהיה בזמנו הוא יותר גרוע ממחט. כיון שהוא מאוס. כל אדם נורמלי, לא לוקח דבר מלא בוץ, טיט ורפש, מלוכלך, והוא מייחד אותו להשתמש בו. וכי כאשר ייחד אותו זה כבר לא לכלוך?! זה כבר לא מטונף?! ואם השיבולי הלקט כותב בפירוש שהכדור מאוס, שהוא מטונף בטיט ועפר. זאת אומרת שהוא הופך להיות דבר כזה ששום אדם לא משתמש בו. לכן הוא כותב שהמחשבה להשתמש בו אינה מועילה. בין אם נגרוס 'מחשבה של תינוק' או שנגרוס בסתם 'מחשבה'. עצם הדבר שהכדור הוא דבר מטונף הרי שאינו ראוי להשתמש בו. וזו הסיבה שהשיבולי הלקט אוסר לשחק בכדור. ו. האיסור לשחק בכדור הוא גם בחול והנה אם נתבונן עוד, נבחין שמרן הבית יוסף הביא גם כן בשם הירושלמי שהעיר 'טור שמעון' חרבה בגלל שהיו משחקים בכדור בשבת. והנה בירושלמי עצמו כתוב שהיו משחקין בכדור. אבל לא כתוב 'בשבת'. ובאמת אפשר לומר, שבספר הרוקח שהוא קדמון מרבותינו הראשונים, מביא את הירושלמי הזה, והוא כותב שזה משום ביטול תורה. כלומר שלפי הירושלמי האיסור לשחק בכדור הוא לא רק בשבת, אלא גם בחול כתוב שטור (ב, ד)משום ביטול תורה. אכן, מאידך גיסא, במדרש איכה שמעון חרבה בגלל שהיו משחקין בכדור בשבת. ז. שבת נועדה לעסוק בה בתורה למעשה, אין זה משנה אם נגרוס 'בשבת' או לא, הטעם של ביטול תורה שייך בין בחול בין בשבת. אבל בשבת זה שייך הרבה יותר. שהרי 'לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה'. וזה נאמר בעיקר לאנשים שלא לומדים בימות החול, הם לא מנצלים את כל הזמן לתורה באמצע השבוע, נאלצים לעבוד וכיו\"ב. ממילא כאשר משחקים בכדור בשבת יש את הבעיה של ביטול תורה. ובאמת, שכבר הקדמונים לפני מאות שנים מדברים על הנושא של כדור , (סימן רב)ושל משחקים בשבת. יש בשו\"ת מהריט\"ץ – רבינו יום טוב צהלון וכן בספר ים של שלמה של המהרש\"ל, וכן בשו\"ת מהר\"ם פרובינציאלו ועוד מגדולי רבותינו ראשוני האחרונים שכותבים מילים קשות מאד על כל המשחקים האלו בשבת. ח. אם מותר לשחק 'שחמט' בשבת יש אריכות גדולה באחרונים בעניין משחק שחמט בשבת. ולמעשה, מתיר לשחק שחמט בשבת, בתנאי שיעשו כלים (סימן שלח סק\"א) המגן אברהם מיוחדים לשבת, כדי שזה לא יהיה עובדין דחול. כותב מילים קשות מאד נגד משחק (בברכי יוסף סימן שלח סק\"א) אבל מרן החיד\"א השחמט בשבת. שיש בזה משום ביטול תורה, וגם שמסיח את דעתו לגמרי מהשבת. ויש בזה זילות וזלזול בכבוד שבת כאשר אדם יושב ומעביר את השבת במשחקים כאלו. ולפי דבריו זה לא רק במשחק שחמט, אלא גם 'שש-בש' או 'דמקה' או קלפים וכיו\"ב. כל המשחקים יש בהם בעיה של ביטול תורה, וגם שמתעסק בדברים בטלים בשבת. שזה כמו שאר האיסורים של 'ממצוא חפצך ודבר דבר', דברים של חולין בשבת. וראה להלן. ט. אם כדור בימינו נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור לפי כל הסברא הזאת, שעל פיה אסור לשחק בכדור בשבת כלל, הרי שהכדור צריך להיחשב למוקצה, ולא רק מפני שאינו כלי, אלא מפני שיש בו את הבעיה של ביטול תורה. וכמובן שאם אדם משחק בו ברשות הרבים במקום שאין עירוב יש גם איסור הוצאה. ואם הוא משחק בו במקום שיש עפר יש חשש של אשוויי גומות, הוא חופר באדמה. ואם הוא משחק במקום שיש דשא, הרי שתוך כדי המשחק הוא יכול לחתוך את הדשא, וזה פסיק רישא ממש. וזו עוד בעיה. כלומר שבמקום שאין עירוב, אין שום ספק שזה אסור. ובמקום שיש עירוב, אם זה במקום שיש עפר או דשא יש כאן חשש שיכול לבוא לידי איסור דאורייתא ממש. אבל כאשר משחק בכדור ברשות היחיד גמורה, מקום סגור בחצר סגורה, שאין כל חשש שיוציאו לרשות הרבים, כאן יש שתי בעיות שמחמתן יש לאסור: א. מצד שזה לא כלי, ואת זה אמרנו שלכאורה הטעם הזה שייך רק בכדור מטונף. במיוחד שבימינו מייצרים מיליונים של כדורים לשם משחק, וזה ודאי נחשב לכלי. וזה לא משנה אם זה כדור גדול או כדור 'פינפונג'... והשאלה היא האם הכדור ייחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, מצד שאסור לשחק בו בשבת משום ביטול תורה ומשום זלזול בכבוד שבת. י. אם נשים וילדים לפני גיל מצוות יכולות לשחק במשחקים בשבת לאור הדברים הללו, אין אפשרות להתיר את המשחק בכדור לגדולים, מפני שיש כאן בעיה של זלזול בכבוד שבת, ובעיה של ביטול תורה בשבת, אדם צריך לעסוק בתורה. מאידך גיסא, אי אפשר לאסור על נשים מלשחק בכדור בשבת, אם הם רוצות לשחק. ונשים שרוצות לשחק בשבת במשחקים הללו, כמובן לא לשם ממון, יש להם על מה - כל המשחקים האמורים, 'שש-בש', 'דמקה' וכיו\"ב מדובר [ .שיסמוכו כמובן שלא משחקים לשם כסף. כיון שאם משחקים לשם כסף יש בזה גם איסור של משחק בקוביא, וכשמשחקים בשבת יש בזה גם איסור של מקח וממכר. כך כותב המהריט\"ץ - המהרי\"ט צהלון – בתשובה .](שם). וכך כותבים כמה מגדולי האחרונים אכן לגבי שמחק 'שחמט' בשבת יש אריכות גדולה בפוסקים. כתבתי על זה באורך, והבאתי את השיטות לכאן ולכאן, ובפשטות יש לאסור את כל המשחקים הללו בשבת לכל אחד שהגיע לגיל בר מצווה. מאידך גיסא, ילדים קטנים לפני גיל בר-מצווה מותר לשחק במשחקים האלו. - כדור של משחק שילדים קטנים משחקים בתוך הבית, אם אדם [ ,לא מפחד שישברו לו את החלונות או שיעוף ח\"ו על נרות שבת וכיו\"ב .]לילדים אי אפשר לאסור וכמו כן אם לילדים קטנים מותר לשחק בכדור, הרי שאין סברא לחלק בין כדור לשאר צעצועים, אלא כל המשחקים והצעצועים של הילדים מותרים להם במשחק, וממילא גם פוקע מהם שם של מוקצה לגמרי. יא. מוקצה צריך להיות מוקצה לכולם וזו למעשה כוונת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה, הוא קיצר בזה קצת, אבל למעשה זו המסקנא שלו, שלגדולים אסור לשחק מהסיבות האמורות, לא משום מוקצה, אלא משום זלזול בכבוד שבת וביטול תורה. מאידך, כיון שלקטנים מותר לשחק בהם הרי שהגדול יכול לתתם לקטן שישחק בו, ממילא אינו מוקצה. מוקצה צריך להיות מוקצה לכולם. יב. לתת לקטן אוכל ביום הכיפורים לכן גם כל דבר שאסור לחלק מהאנשים ולחלקם מותר, אינו נחשב ועוד הרבה פוסקים, שאדם (סימן קמז)למוקצה. לכן כותב התרומת הדשן שרוצה לתת לילד קטן לאכול ביום הכיפורים, מותר לו לטלטל את האוכל. למרות שלו עצמו האוכל אינו ראוי לכלום, וממילא הוא מוקצה. אבל מכיוון שזה ראוי לקטנים, הרי שאינו נחשב למוקצה. יג. טלטול מצות בערב פסח שחל בשבת כמו כן הוא הדין לגבי טלטול מצות בערב פסח שחל בשבת. שאם זו מצה שמורה שאדם מקפיד לשמור אותה לליל הסדר, והוא לא יתן אותה לקטנים, הרי שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס, וגם יכול להיות שיש בזה דין של מוקצה מחמת שמא יבוא לאכול. יש כמה סיבות להגיד שזה מוקצה. אבל מצות רגילות, שהרי לילד קטן שאינו מבין את המשמעות של מצוות מצה שמותר לתת לו לאכול בערב פסח שחל בשבת, ממילא המצה הרגילה כיון שהיא מותרת לקטנים, אינה נחשבת למוקצה. יד. טלטול תרומה בשבת שם הוא מביא בשם (סימן תנז) ומצאנו כיוצא בזה בבית יוסף בהלכות פסח כמה ראשונים שמותר לטלטל תרומה בשבת לישראל. דהיינו בזמן שהכהנים היו אוכלים בתרומה, למרות שלישראל אסור לאכול את התרומה הזאת, בכל זאת מותר לטלטלה בשבת. מפני שהיא ראויה לגוי. ועוד (הלכות חלה סימן פד) , ספר התרומה (לאוין עה)ומביא הבית יוסף בשם הסמ\"ג כמה ראשונים שכותבים, שזה אפילו שהוא גר במקום שאין שם כהנים. וממילא בשבת הזאת אינו יכול לעשות עם התרומה מבחינתו שום דבר. אבל עצם הדבר שהיא מותרת לכהנים הרי שמותר לטלטלה בשבת. אמנם יש למרן הבית יוסף השגה על הראיה שהם הביאו, אבל רואים מדבריו שעל עצם הדין שמותר לטלטל הוא מסכים איתם שמותר. ויש עוד כמה דוגמאות שרואים בהן שמוקצה צריך להיות מוקצה לכולם. ואכמ\"ל. טו. במשחק בשבת יש משום עוגמת נפש כותב לגבי משחקים שמשחקים (ח\"ג חיו\"ד סימן טו אות ב)הגר\"מ פיינשטיין אחד מול השני, שיש בעיה אחרת, שהרי אנשים מאד מאד לא אוהבים להפסיד, ואדם שמפסיד הוא נעצב. אני זוכר שכשהיינו צעירים מאד היינו הולכים לים ביום שישי והיו יושבים משחקים שם בשחמט. ואני זוכר שאלה שהפסידו היו מאד עצובים אחרי זה... זה כואב לאדם, הוא חושב שהוא פיקח והוא חכם, והנה פתאום הוא רואה שהשני יותר פיקח ממנו, עשה לו איזה תרגיל, הוא מרגיש לא טוב שהוא הפסיד. זכורני שפעם כשהייתי באמריקה נכנסתי לבקר אצל עשיר אחד, ובאותו הזמן היה יושב ומשחק שחמט מול המחשב. ואמרתי לו אתה יודע לשחק שחמט יפה מאד, ואז הוא אמר לי אתה יודע לשחק? אמרתי לו שכן. אז הוא אומר 'אני יותר טוב ממך'... אמרתי לו, ככה, בא נראה באמת מי יותר טוב... ואז עשיתי לו איזה תרגיל וניצחתי אותו. אחר כך הוא כל כך עצוב, עד שהוא הבטיח לי הרבה כסף אם אסכים לשחק איתו עוד הפעם... הוא היה בטוח שבפעם הבאה הוא כן ינצח. אנשים שונאים להפסיד, אנשים אוהבים לנצח. זה חלק מהגאווה של האדם שהוא רוצה להראות שהוא יודע. אם כן אומר הגר\"מ פיינשטיין שיש פה בעיה של עוגמת נפש בשבת. ועינינו רואות שזה נכון, יש מכך עוגמת נפש בשבת. טז. משחק ה'אישקאקי' אבל משום עוגמת נפש בלבד לא היינו אוסרים את המשחק בשבת, אבל כיוון שרואים בפירוש בדברי הקדמונים שזה ביטול תורה, וכמה הם צעקו על זה, כמה מרן החיד\"א כותב על כך בכמה מהספרים שלו. שהוא כותב שם מילים קשות (לימוד א' לחג השבועות) יש לו ספר 'שמחת הרגל' מאוד, הוא אומר שישחקו עצמותיהם של המשחקים ב'אישקאקי' שזה שחמט, בשבת ויום טוב, משום ביטול תורה. זה זלזול שאתה מראה שקדושת השבת לא מעניינת אותך. אם חכמים אסרו דברי חול בשבת, אין לך יותר דברי חול מהדבר הזה. יז. משחק בשבת לאדם הסובל מדיכאון אם יש בן אדם שסובל מדיכאון, יש כמה פוסקים שכותבים שאם יש לו מרה שחורה וזה קצת מעודד את רוחו שהוא משחק, שאפשר לתת לו לשחק. והאמת שאני גם לא יודע כמה צריך למחות בסתם אנשים שמשחקים. אנחנו אומרים את ההלכה, אבל אם אתה רואה כאלה שמשחקים, הרי מה הם יעשו אם הם לא ישחקו?! שהרי אין פה בעיה של טלטול מוקצה. צריך להתבונן, יש רע ויש יותר רע, ויש גם כן מצבים כאלו שאם נאסור דברים, התוצאות לאחר מכן לא יהיו טובות. הרי יש היום מצב שיש כאלו שאי אפשר לומר להם שישבו כל השבת וילמדו תורה, בקושי אפשר לומר אפילו לשבת שעה שעתיים ללמוד תורה, אז מה תגיד להם לעשות?! וכיצד ניתן לומר להם שהמשחק הוא אסור?! לכן יש מצבים שמותר לנו להעלים עין. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. כך כותבים גם לגבי זה כמה פוסקים את הסיבה הזאת. יח. משחקי כדורגל וכדורסל בשבת מכל האמור יש ללמוד כמה חמור הדבר שאנשים משחקים בכדור (שלחן בשבת לשם ספורט, לשם משחק. שיש כאלה שטוענים, שהרי כתוב שבחורים שנהנים לרוץ בשבת וזה עונג שבת שמותר. אבל ערוך סימן שא סעיף ב) זה לא קשור, שהרי כשמשחקים בצורה שמשחקים היום, שמזיעים הרבה וכו' וודאי שזו זילות גדולה מאד לשבת, כשמשחקים ממש משחק בכדור, 'כדורגל' או 'כדורסל' וכיו\"ב, בוודאי שזה איסור גמור. קל וחומר כשהולכים לאצטדיונים לשחק, כמה בדור הקודם כשהתחיל פה בארץ ישראל הדבר הזה שמשחקים בכדור בשבת, כמה גדולי ישראל צעקו על זה, כמה זה כאב להם, זה הפך להיות חילול שבת המוני, נורא ואיום, וזה ודאי שלא יעלה על הדעת. וכמו כן כשאנשים משחקים בכדור ברחוב. אני זוכר כשהייתי ילד קטן בשכונת ה'בוכרים' היו בחורים צעירים דתיים וחלקם קצת פחות, היו משחקים בכדור ברחוב בשבת. וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מגיע, הוא היה אז צעיר מאד, הוא היה דיין בבית הדין, אבל כשהרב עובר ברחוב כולם היו מפסיקים לשחק, היתה להם דרך ארץ. פעם אחת קרה שבחור אחד היה משחק ולא ראה שהרב מתקרב והוא פגע בכדור, ולמזלו זה פגע בכובע של אאמו\"ר והכובע נפל, והרחוב אז לא היה סלול, היה עפר, והכובע גם התלכלך. ואאמו\"ר הרים את הכובע ולבש אותו. והבחור נבהל מאד, ממש נשבר ליבו, כאב לו כל כך שכך קרה. היתה לו דרך ארץ, ואז הוא בא לאאמו\"ר וביקש סליחה. ואאמו\"ר אמר לו אסלח לך, אבל בבקשה תבוא עכשיו איתי לשיעור. והוא בא לשיעור והקשיב לכל השיעור, לאחר שהסתיים השיעור, הוא בא שוב פעם לבקש סליחה. והוא אמר לו תבוא אלי לאכול סעודה שלישית בבית. הוא לקח אותו לביתו לאכול סעודה שלישית, ולבסוף הבחור הזה הגיע לישיבה, וכיום שהוא כבר זקן מאד, הוא ראש ישיבה נכבד ומפורסם! וכך זה התחיל... לפעמים יכול לצאת דבר טוב גם ממשחק בכדור בשבת... בכל אופן בוודאי שיש להבין שמשחק בכדור בפרהסיא הוא דבר גרוע שצריך להילחם בו בכל דרך שהיא. ורק כאשר ילדים משחקים, או אדם שמשחק בשחמט או במשחקים כאלו שאנחנו לא יכולים להעיר לו עליהם, וחוששים שאם לא נשתוק ולא נעלים עין זה יהיה מצב של 'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין', אז עדיף לשתוק. יט. החכמה להתנגד ליצר הרע אספר לכם סיפור ששמעתי פעם מפי הגאון הרב שלום שבדרון זצ\"ל, שהיה מגיד מישרים, הוא היה מדבר ממש דברים חוצבי להבות אש. בשעתו היתה לו קביעות כמדומני בשכונת 'נחלאות', שבכל ליל שבת היה נותן דרשה, והיו מגיעים לשם הרבה בחורים צעירים, בחורים פשוטים, כולם מעדות המזרח, שהיו אוהבים לשמוע את הדרשות שלו והוא קירב אותם הרבה מאד. פעם אחת הוא החליט שהוא רוצה להתקדם איתם. הוא הודיע להם בליל שבת שלמחרת, בשבת אחרי הצהריים הוא יתן דרשה נוספת. והנה כאשר הגיע בשבת אחרי הצהריים, ראה שאף אחד לא בא לשיעור. בשבת שלאחר מכן בליל שבת כשבא לדרשה, כולם הגיעו, ואז הוא שאל אותם, הרי אני הודעתי לכם שבת שעברה שאחר הצהרים תהיה דרשה, למה לא באתם?! ואז הם אמרו לו לא יכולנו לבוא, הלכנו לראות משחק כדורגל. ואז הוא התחיל להתעניין איתם איך משחקים כדורגל. והם הסבירו לו שיש קבוצה של בחורים מצד אחד וקבוצה מהצד השני, ויש 'צורת הפתח' - שער, וצריכים להכניס את הכדור לתוך השער. ואז שאל אותם הגר\"ש, מה הבעיה לקחת את הכדור ולהכניס אותו לשער? והם 'הסבירו' לו שכדורגל צריך לשחק רק ברגלים, ובכל פעם שרוצה ללכת עם כדור ולבעוט בו ולהכניס אותו לשער יש שעומדים מולו מהקבוצה השניה ומונעים את זה ממנו, יש מלחמה מי יצליח להכניס לאיזה צד. ועד שמגיע קרוב ממש לשער, שם עומד אדם ענק בשער, והוא ה'שוער', שתפקידו למנוע מלהכניס את הכדור לשער. כשהרב שבדרון שמע את זה הוא אמר להם, תשמעו, יש לי רעיון, במקום לבוא בשעה שהשוער הזה עומד בשער, תבואו בחצות הלילה, כשהשוער הלך הביתה אין שם אף שוער ואז תוכלו בקלות להכניס את הכדור לשער... כולם צחקו על כך ואמרו לו, הרב, מה אתה מדבר, כל המשחק הוא שכשהשוער נמצא בשער, זה לא חכמה להכניס את הכדור כשאין אף אחד בשער, החכמה היא כשהשוער נמצא והוא מתנגד, אתה הולך נגדו ומצליח לנצח אותו. כשהם אמרו את זה הוא התחיל לבכות, ואמר להם, אוי, אוי, אתם מבינים מה שאתם אומרים?! יש לנו יצר הרע, בליל שבת אין כדורגל אז אין לכם יצר הרע, זו לא חכמה לבוא לשמוע את הדרשה בליל שבת כשאין כדורגל ואין יצר הרע, החכמה היא ללכת לשיעור כשהשוער נמצא, כלומר ביום שבת, כשיש משחק ואז אתם הולכים ללמוד תורה, נגד יצר הרע, השוער זה דוגמא של יצר הרע, שהוא לא נותן לך ואתה נלחם נגדו. מה החכמה שבאים לדרשה הולכים ללמוד תורה כשאין בעיה של יצר הרע?! החכמה צריכה להיות כאשר נלחמים ביצר הרע! כ. משחק בארגז חול בשבת מהנידון הנ\"ל יוצאים עוד כמה דברים. למשל, הפוסקים דנים לגבי 'ארגז חול'. בכל גני הילדים יש את זה, וגם בגנים ציבוריים, והיינו שיש מקום סגור שיש שם חול ים והילדים באים ומשחקים בחול. האם הארגז חול הזה נחשב למוקצה או לא. וראשית, יש דיון בפוסקים אם הקטן יכול לייחד מוקצה מערב שבת למשחק. והתוספת שבת והפרי מגדים ועוד כמה אחרונים כתבו בנושא הזה, והסיקו שמחשבה של קטן אינה מועילה לייחד, אבל מעשה של קטן מועיל. והנה, החול שבתוך הארגז חול זה לא רק מעשה של קטן, זה מעשה של גדול, הגדולים הם שהביאו את החול הזה והם מייחדים אותו למשחק הקטנים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אכן כמובן שאם החול הזה הוא לח, יש בו רטיבות, נשפך עליו מים וכיו\"ב, שיש כאן בעיה של אשוויי גומות. ולכן לפי זה, אם הולכים ליד חוף הים ויש שם חול בוודאי שאסור לשחק בזה גם לילדים, זה אשוויי גומות ממש. ויש לפעמים גם בעיה שהם בונים כל מיני דברים, שזה איסור בונה. אבל ארגז חול יבש לגמרי, והילדים משחקים, עושים ערימות וכיו\"ב בלי מים, לפי מה שאמרנו לעיל, כיון שמייחדים את זה למשחק, והגדולים וודאי ייחדו את זה למשחק, מותר לתת לילדים לשחק בארגז חול בשבת. אמנם יש כמה פוסקי הדור האחרון האשכנזים שהתירו את זה בפירוש. אבל מה שאני רוצה להוסיף, שגם לספרדים זה יהיה מותר. גם אליבא דמרן השלחן ערוך שכתב שאסור לשחק בכדור, כיון שחילקנו בין כדור של זמנם לכדור של זמנינו. ממילא יש לומר שגם חול אפשר לייחדו למשחק ומותר. כא. טלטול גלעיני משמש לצורך משחק - בירושלים [ יש דבר נוסף, גלעיני משמש שהילדים משחקים בזה , וזה ]'קוראים לזה 'אג'ואים' ובשאר המקומות קוראים לזה 'גוגואים נחשב בעיניהם, ויש להם כל מיני סוגי משחקים בזה. ויש לשים לב, שהנה הגלעינים הללו אינם ראויים למאכל בעלי חיים המצויים. הם קשים. ממילא אם אני לא מתכוון לתת את זה לילד, בוודאי שכל הגרעינים הללו יהפכו להיות מוקצה ברגע שהוצאו מתוך הפרי והונחו במוקמם, שהרי כל זמן שהם בידו זה בא לידו בהיתר, אבל ברגע שהופרדו והניחם אסור לטלטלם. זה מוקצה מחמת גופו שאין לו שום שימוש של היתר. שהנה אם הילדים משחקים בזה מיום שישי, הילדים אוספים ויש להם כמויות של הגרעינים הללו שמשחקים בהם, אז אם הם אספו אותם ביום שישי ושיחקו בהם, בוודאי שהמעשה שעשו לשחק מפקיע מהם שם מוקצה. ואין זה משנה אם מצאו את זה או שההורים הביאו להם, עצם הדבר ששיחקו בזה ביום שישי זה מועיל. אך בשבת עצמה, שהגלעינים היו בתוך הפרי, ואדם כשאוכל את הפרי, אם דעתו שהוא פותח את הפרי הזה הוא יודע שהילדים שלו משחקים בגלעינים וזה חשוב בעיניהם הרבה יותר מאשר הפרי, זה העיקר מבחינתם. והוא דעתו מלכתחילה לתת את זה לילדים לשחק, אז זה גם כן יהיה מותר. אבל אם אין דעתו על הגלעינים, הוא חושב לאכול את הפירות, והנה בא הילד שלו ואומר לו, אבא בבקשה אל תזרוק את הגרעינים - אני רוצה לשחק בהם, וצריך להגיד לו שאכן יכול לקחת, אבל בשבת עצמה כיון שאי אפשר לייחד מוקצה בשבת עצמו ולא היתה דעתו מראש, כיון שזה היה מוקצה בכניסת השבת, זה לא היה ראוי שהרי זה היה בתוך הפרי, לכן בשבת עצמה אסור. כב. משחק בחמש אבנים בשבת יש דיון בפוסקים לגבי 'חמש אבנים' ולגבי משחקים אחרים. 'חמש אבנים' זה כמין קוביות של מתכת או ברזל, עופרת, נחושת וכיו\"ב, שהילדים משחקים בהם, זה ראוי לשימוש של הקטנים למשחק, ודינו הוא גם כן כמו כדור, ומותר יהיה לגדול לטלטלם. אבל לשחק כמובן שאסור. כלומר שכל היסוד הוא שבסופו של דבר זה ראוי לשימוש. ודבר שאינו ראוי לשימוש לשום בן אדם, כמו שאמרתי על הכדור שהשיבולי הלקט דיבר עליו, זה משהו אחר. כג. בעלי חיים הם מוקצה מחמת גופו כמו כן הוא הדין מה שדיברנו על בעלי חיים לעיל, שהסיבה שהם מוקצה, כותב הרא\"ש שזה יותר גרוע ממוקצה מחמת גופו. מוקצה מחמת גופו זה המוקצה, מוקצה הרגיל, כל המילה מוקצה תמיד שמופיעה זה מוקצה מחמת גופו. והיסוד של מוקצה מחמת גופו, היינו דבר שאינו כלי ואין לו שום שימוש. ואם פתאום עלה בדעתו להשתמש בו לאיזה דבר, יועיל אם מייחדו ביום שישי. אבל אם זה לא ראוי לשימוש, כמו בעלי חיים, זה לא יועיל שתייחד אותו מערב שבת, מכיוון שאסור להשתמש בבעלי חיים. כך קבעו חז\"ל. לכן סובר הרא\"ש שהם נחשבים למוקצה. והוא כותב שלא פלוג בבעלי חיים. כלומר, שגם בעלי חיים שמתחילתם עשויים לשם משחק, כמו ציפורים שיודעות לשיר, שאדם מחזיק אותם בביתו והם משמיעים כל מיני קולות יפים. וכן כל מיני חיות מחמד שדיברתי על זה בשיעורים הקודמים. ממילא הבעלי חיים הללו לכאורה אפשר לומר שזה מיוחד לכך מלכתחילה, והשימוש זה לא שימוש של לשבת עליהם או להישען עליהם, אלא עצם הדבר שהם עשויים לשם שעשוע ומשחק, לכאורה זה שימוש שמותר. אך על כותב הרא\"ש שלא פלוג בבעלי חיים וגם אלו אסור. כד. טלטול בעלי חיים במקום צער לפיכך, אין שום היתר לטלטול בעלי חיים וכאמור לעיל. אולם במקום של צער בעלי חיים. כגון כלב שנמצא בחוץ וחם מאד, ויכול לקרות לו משהו, והוא נמצא בחצר ברשות היחיד, ופותח לא את הדלת אך הוא אינו מוכן להיכנס בשום אופן, הוא לא מבין שזה סכנה בשבילו, משום שזה צער בעלי חיים, אפשר יהיה להקל. וכן כלוב של תוכי הנמצא בחלון ויש שמש חזקה עליו והוא יכול למות, זה צער בעלי חיים, ומותר לטלטלו. אמנם, מעיקר הדין בדרך כלל אסור לטלטל בעלי חיים גם במקום של צער בעלי חיים. יש בזה מחלוקת ראשונים, אך כך אנחנו נוקטים להלכה. אבל בחיות מחמד, כיון שזה עצמו מחלוקת ראשונים יש לנו פה ספק ספיקא לקולא. שמא חיות מחמד שהם עשויות מתחילה לשם כך יהיו מותרות בטלטול. ואם תמצא לומר שלא, שמא משום צער בעלי חיים יהיה מותר. אז בזה אפשר להקל. אשר על כן בבעלי חיים לא מועיל לייחדם, וזה אותו יסוד של השיבולי הלקט על כדור. שהוא מדבר בסוג כזה של כדור שאי אפשר לייחדו. מפני שהוא מטונף עד שהוא מאוס שאנשים לא מטלטלים אותו. לכן גם אם יש משהו שמחמת איזו סיבה בדבר מטונף אז בטלה דעתו אצל כל אדם. זה לא יועיל שאחד מאלף מחליט שהוא כן משתמש בזה. לכן בדבר כזה לא יועיל יחוד. אבל באופן כללי במוקצה אפשר לבטל ממנו שם מוקצה, על ידי כך שביום שישי מחליטים לייחד אותו לשימוש מסויים."},{"filename":"212.pdf","content":"אדם שהוא בשרי| אם מותר לגדול לטלטל צעצועים עבור קטן| אם מותר לישראל לטלטל תרומה בשבת| מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים נושאי השיעור: טלטול תרופות למי שאין לו | טלטול אורז או קטניות או מצה שרויה בפסח למי שנהג בהן איסור| ונשמרתם מאוד לנפשותיכם| אם יכול לטלטל חלב בשבת מוקצה למקצת בני אדם | טלטול מצה בערב פסח שחל בשבת| בהן שימוש 212 גליוןמיום א' י\"ט אב תשפ\"ג פרשת ראה טלטול מוקצה למקצת בני אדם (הלכות מוקצה כח) א. מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים כותב, שמוקצה לעשירים הוי מוקצה (סימן שח בסעיף האחרון)מרן השלחן ערוך (מז:),ואפילו עניים אין מטלטלים. הנידון הזה הוא סוגיא במסכת שבת ושם רבותינו הראשונים מבארים את דברי הגמרא, שדבר שהוא מוקצה לעשירים, כגון בגד קטן מאד שאין בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, זה כל כך לא נחשב בעיני אנשים עשירים, הם לא משתמשים והוא לא ראוי בעיניהם לכלום. ומכיוון שזה מוקצה לעשירים, אפילו שלאנשים עניים זה כן נחשב בעיניהם, בכל זאת זה נחשב למוקצה. ויש כמה נקודות חשובות. קודם כל כמה וכמה מהראשונים שם מסבירים שמדובר שהעשיר הוא הבעלים של החפץ הזה. כלומר אדם עשיר שיש לו בגד שהוא עלוב מאד, שבעיניו לא שווה כלום, אך מכיוון שזה מוקצה עליו זה נעשה מוקצה גם לעניים. הדבר דומה לדבר המיועד לזריקה לאשפה. שאמנם דבר שהוא כלי למרות שהאדם זרק אותו לאשפה, הכלי עדיין נשאר כלי. שם 'כלי' לא התבטל ממנו. אולם בנידון דידן, החפץ שהעשיר בדעתו לזרוק אותו היינו שמבחינתו זה לא נחשב לכלי בכלל, אין לזה שם 'כלי'. ממילא החפץ הזה הופך להיות מוקצה מחמת גופו. הרי חפץ שלא ייחדו לשימוש מיום שישי הוא מוקצה. לכן בגד שהוא כל כך קטן, שאין בו שלוש אצבעות זה לא ראוי לכלום.] ס\"מ6 ס\"מ על6 - [ אשר על כן, חפץ ששייך לעשיר והוא רגיל לזורקו, גם העני אסור לטלטל אותה. אפילו שמבחינתו הוא אומר זה ראוי, הוא משתמש בדבר הזה. כיון שבעיני הבעלים זה מוקצה ממילא גם לעניים זה יהיה מוקצה. ב. טלטול מטלית קטנה משלוש אצבעות בימינו אצבעות אנשים משתמשים 3-בימינו, מטלית קטנה, אפילו של פחות מ בה כגון לנקות את השלחן וכיו\"ב, ואם היא לא רטובה ודאי שאפשר לנקות בה. ואז ודאי שזה לא ייחשב למוקצה כלל. אבל בזמנם זה היה נחשב לדבר ירוד ביותר שאין בו שום שימוש אצל אנשים עשירים. ג. חפץ של עני ואינו ראוי בעיני העשיר אם העשיר רשאי לטלטלו אכן כותבים רבותינו הראשונים, שכאשר החפץ שייך לעני, שכמובן כיוון שזה ראוי בעיניו להשתמש בו הרי שאינו מוקצה. אולם לגבי העשיר אם יכול לטלטל את החפץ של העני, כאשר בעיני העשיר הוא לא ראוי לשימוש, האם העשיר רשאי לטלטל את החפץ, כותבים כמה מרבותינו הפוסקים שגם לעשיר זה לא יהיה מוקצה. כלומר שהכלל הוא שתמיד הולכים אחרי הבעלים. אמנם שיטת הט\"ז שהובאה במשנה ברורה שכשאשר החפץ שייך לעני מותר לעשיר לטלטלו רק כשהעשיר גר בתוך ביתו של העני. אבל כשהחפץ נמצא מחוץ לבית העני זה כן ייחשב למוקצה לגבי העשיר. למעשה, ההלכה הזאת איננה מצויה בימינו כל כך, לגבי בגד שראוי לזה ולא ראוי לזה. אבל היא שאלה גדולה מאד לגבי הרבה דברים שמצויים, שלאחד ראויים לשימוש ולשני לא ראויים לשימוש. ולהלן יבואר. ד. הולכים אחר הבעלים מבארים את דברי (בחידושיהם לגמרא שם) הנה יש מחלוקת ראשונים. הרמב\"ן והר\"ן לעניין מוקצה לעניים הוי מוקצה לעשירים, והם מביאים (מו:) הגמרא שם של אשה שנדרה (מז:)ראיה לדין הזה שהולכים אחר הבעלים, מדין אחר שלא תאכל מכיכר לחם, אסרה את הכיכר הזאת עליה. והם לומדים פשט בגמרא שהכיכר הזאת אסורה בטלטול. לא רק על האשה הזאת עצמה, אלא על כולם. הכיכר הזאת נאסרת בטלטול. כי הולכים אחרי הבעלים. כיון שהיא הבעלים של הכיכר, והיא נדרה שלא לאכול ממנו, הרי שזה נעשה מוקצה לכולם. מוכח לכאורה שהולכים אחר הבעלים. ומנם בגמרא זה לא כתוב בפירוש אבל כך הם לומדים פשט בגמרא. לעומת זאת התוספות שם כותבים, שאשה שנדרה מכיכר שאסור לה כמובן לאכול ממנו, אבל הכיכר מותרת בטלטול, היא לא נאסרת בטלטול. ומשמע שזה מותר בטלטול לגמרי. אמנם בשלטי הגיבורים מביא את דברי התוספות, ולומד פשט בדבריהם, שלאשה הזו בעצמה הכיכר תהיה אסורה בטלטול, אך לכל שאר האנשים תהיה מותרת בטלטול. אבל המגן אברהם מביא אותו ודוחה את דבריו, וכותב שפשט דברי התוספות שגם לאשה הזאת בעצמה הכיכר תהיה מותרת בטלטול. ה. אם ישראל יכול לטלטל תרומה בשבת שבתחילת (קכז:) והנה, באמת לכאורה זו גמרא מפורשת במסכת שבת - [ .פרק 'מפנין' שנינו במשנה שתרומה טהורה מותרת בטלטול לע\"נ מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן בן טופחא מלכה זצוק\"ל - נלב\"ע כ\"ה מנחם אב תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה. בימינו כל הנושא הזה לא שייך, כל תרומה שאנחנו מפרישים מכיון שאנחנו טמאי מתים, הרי שהתרומה הזו היא תרומה טמאה ואסור לכהן לאוכלה ולכן זורקים אותה. אבל בזמנם שהיו דיני טומאה וטהרה נוהגים, הכהן היה מותר לו לאכול תרומה ולישראל אסור, ישראל שאכל .]תרומה חייב מיתה בידי שמים והמשנה אומרת שמותר לטלטל תרומה טהורה בשבת. ומסבירה הגמרא שם שאף שהיא איננה ראויה לבעלים, כגון אדם שיש לו פירות , ובשבת ] - בשבת אסור להפריש[ והפריש ביום ששי תרומות ומעשרות רוצה לקחת את התרומה לטלטלה אל הכהן. אומרת הגמרא שמותר מפני שהיא ראויה לכוהנים. א כן רואים שזה דבר שאינו ראוי לאכילה, למרות זאת כיון שהוא ראוי לאחרים הוא מותר בטלטול. נראה שמשמע שלא רק לכהנים (קכז:) וכאשר לומדים טוב את התוספות זה היה מותר בטלטול, אלא גם לישראל. למרות שבעצמו אינו יכול לאכול, בכל זאת מותר בטלטול. וזו ראיה חזקה מאד, שדבר שאסור לאדם אחד והוא מותר לאנשים אחרים – מותר בטלטול גם לאדם שזה אסור עליו. ו. אם גדול יכול לטלטל משחקים בשבת כשאינו משחק בהם מכל האמור ניתן ללמוד להרבה דברים. למשל, באחד השיעורים האחרונים עסקנו בעניין משחק בכדור וצעצועים בשבת. ואמרתי שלגדולים אסור לשחק בזה בשבת, אבל לילדים הקטנים מותר. אם כן כאשר הגדול רוצה לקחת כדור ולתתו לקטן שיישחק, מותר לו. מפני שלקטן זה מותר במשחק, ובמוקצה צריך שיהיה דבר שאסור לכולם. כיון שלקטן זה מותר בטלטול ובשימוש – משחק, ממילא מותר לתתו לקטן. לפי זה כל הצעצועים שאדם גדול רוצה לטלטלם לצורך הקטנים מותר, והם ייחשבו לכלי שמלאכתו להיתר. כלומר למרות שאסור לו לשחק בהם, בכל זאת הם לא ייחשבו לכלי שמלאכתו לאיסור. כי לקטנים זה מותר לגמרי. ז. אדם בשרי אם יכול לטלטל חלב בשבת כמו כן מצינו לגבי דברי מאכל. כגון אדם שאכל בשר ורוצה לטלטל חלב, והרי אסור לו לשתות את החלב, אך כיון שלמי שלא אכל בשר מותר לשתות את החלב, הרי שהוא יכול לטלטל את החלב עבורו. וכן - דיברנו על זה באחד [ ,אדם שרוצה לטלטל בשר חי שאינו מבושל . הרי הוא לא יוכל לאכול את הבשר הזה, הוא ]השיעורים האחרונים לא אוהב את זה, בכל זאת מספיק שיש מספיק שיש אחד משלוש מאות אנשים שמוכן לאכול בשר חי, הרי שהוא מותר בטלטול, וכמו שהגמרא אומרת דחזיא לאכול באומצא. וכן סוגים מסוימים של דגים שבימינו רוב האנשים אוכלים אותם כשאינם מבושלים, ב'סושי' וכיו\"ב, דגי סלמון, טונה וכיו\"ב, שמתבלים אותם קצת ואוכלים, ממילא כל הדברים הללו אף אם יאמר אדם שמתעב את זה, הוא לא מסוגל לאכול את זה, זה יהיה מותר לו בטלטול כיון שזה לא מוקצה לכולם שהרי יש אנשים שאוכלים את זה. ואפילו עצמות שזה לא מאכל אדם וזה ראוי למאכל בעלי חיים, שאמנם יש תנאי שצריך שזה יהיה בעלי חיים המצויים, כמו כלבים למשל במקום שיש כלבים, הכלבים אוהבים עצמות, ולמרות שבדעתו לזרוק את העצמות לאשפה, אבל מוקצה זה חפצא, וברגע שהחפצא הזה ראוי לבעלי חיים המצויים אז זה מותר בטלטול. אשר על כן, כל שכן כשמדובר בדבר שראוי לבני אדם, שאינו מוקצה. ח. ביאור דברי התוספות אם כן שואלים התוספות, למה הגמרא אומרת שמוקצה לעשירים אם זה שייך לעשיר, זה מוקצה גם לעניים, ומאידך התרומה מותרת בטלטול גם לישראל. ואומרים התוספות יסוד, שיש דברים שמבחינת הבעלים הם גרועים, ולכן רוצים לזורקם. ממילא בדעתו ביטל מעליהם שם כלי, וייחשבו מוקצה מחמת גופו. בזה הולכים אחר הבעלים. מה שאין כן בדבר של איסור, כאשר מבחינתו היה אוכל את התרומה, והסיבה שאינו אוכלה היא כי זה אסור לו, זה מותר רק לכהן, 'אריא הוא דרביעא עליה' דהיינו כמו שהאריה יושב עליו, הדבר עצמו הוא בסדר, הוא ראוי, רק שיש פה איזה דבר צדדי שגורם איסור לאכול אותו. אם כן כיון שזה לא מוקצה לכולם אז שם מאכל לא מתבטל ממנו. בספר התרומה מוסיף יותר מזה, הוא דן באדם שהפריש תרומה ביום שישי, ורוצה לטלטלה בשבת, לא כדי לתת אותה לכהן, הוא רק רוצה לקחתה מפה לשם. אמנם דברי מאכל אין בהם דין מוקצה, אבל זו תרומה, ובעיר הזאת לא גרים כהנים, אם יש כהן זה מחוץ לתחום. בשום פנים ואופן אין מציאות שהתרומה הזאת תגיע לידי הכהנים בשבת. בכל זאת כותב בספר התרומה שהיא לא מוקצה. כי זה ראוי לכהנים, זה חפצא. כיון שזה עצמו ראוי לכהנים הרי שזה מותר בטלטול. וכך כותבים גם הסמ\"ג וההגהות מיימוניות. ט. מרן הסים להתיר טלטול תרומה בשבת מרן הבית יוסף בהלכות פסח מביא את דברי כולם. והם מביאים ראיה לדבריהם מעניין מאכל בעלי חיים. ומרן דוחה את הראיה שלהם. ובאמת שהראיה שלהם לא מוסכמת בראשונים, יש ראשונים שחולקים על זה. מי שלומד טוב את הבית יוסף רואה שהוא מתמקד בראיה שלהם, שהוא טוען שאינה ראיה מחמת שיש ראשונים שחולקים, ומרן מסכים לראשונים שחולקים על הראיה. אבל על עצם הדין מרן לא מערער על דבריהם, כיון שהתרומה מותרת לכוהנים, ממילא גם במקום שאין כהנים, כבר פקע מזה דין מוקצה לגמרי. לפי כל האמור, אדם שיש לו צעצועים בבית, אבל אין לו ילדים קטנים שישחקו בהם, זה לא מוקצה. ואם הוא רוצה לקחת את הצעצועים הללו, אם זה שלא לצורך כלל אסור, אבל יש לו איזה צורך כלשהו בהזזת וטלטול הצעצועים ממקומם, מותר. כי הם כמו כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלם לא רק לצורך גופו ומקומו אלא לכל צורך שהוא. מכיון שזה לא מוקצה לכל. י. ביאור האחרונים דברי הרמב\"ן והר\"ן והנה, צריכים להבין את דברי הרמב\"ן והר\"ן שכתבו לפרש את דברי הגמרא, שאשה שנדרה מכיכר שהכיכר הזאת היא מוקצה, בין לה ובין לאחרים. אסורה בטלטול גם לאחרים. מה הם יענו על הגמרא המפורשת לגבי תרומה שמותרת בטלטול. וכבר שואלים את זה כמה האחרונים ובראשם הפרי מגדים. והיסוד שלהם הוא, שבאמת גם הרמב\"ן והר\"ן יודו שבתרומה זה יהיה מותר. מפני שיש הבדל בין שיש לה ככר לחם שלה שנדרה ממנו לתרומה. שכיכר לחם שנדרה ממנו זה דומה לאדם שלקח גרוגרות וצימוקים ושטח אותם על הגג לייבוש, שברגע שמתחיל להתייבש זה נעשה מסריח ולא ראוי לשום אדם, שזה נקרא דחייה בידיים. כלומר יש פה היסח הדעת באופן ברור כאילו שאדם בא ואומר שמקצה את זה. שזה דומה באמת לכיכר שהאשה נדרה, שהיא הקצתה את זה, ממילא זה נחשב כמו שהיא הקצתה את זה לכל העולם. אבל לגבי תרומה, גם הרמב\"ן והר\"ן יודו שהתרומה לא תיחשב למוקצה. יא. תרומה אפשר להישאל עליה אני חשבתי ליישב בדרך אחרת. הנה במאירי (קכז:) מביא בשם כמה ראשונים שיש להם גירסא אחרת בגמרא. הגמרא שם מסבירה למה תרומה מותרת בטלטול דכיון דחזיא לכהנים - שהיא ראויה לכהנים. אולם יש גירסא אחרת בגמרא, שהיא מטעם שהתרומה ראויה להישאל עליה. כלומר הרי תרומה אדם שמפריש תרומה יש לזה דין כמו נדר. אם אדם עושה התרה זה חוזר להיות טבל. ממילא כיון שיכול להישאל ובכך לבטל ממנו את כל הדין של תרומה. הרי שזה יהיה מותר. אמנם המאירי דוחה את השיטה הזאת, אבל אם נסביר שהרמב\"ן והר\"ן גרסו כך בגמרא, שבאמת מותר לטלטל את התרומה לא בגלל שזה ראוי לכהנים, אלא בגלל שזה יכול להיות ראוי גם לאותו אדם עצמו, כאשר יישאל עליה. כך אפשר ליישב. אמנם יש עוד דרכים איך ליישב את השיטה, אך להלכה כמעט כל האחרונים מביאים להלכה את הדעה הזאת שמסבירים כך לגבי תרומה, שבאמת בדבר שיש איסור רובץ עליו, שזה לא גרוע מצד עצמו, הוא דבר ראוי, ממילא צריך שיהיה מוקצה לכולם, וברגע שלחלק מבני האדם בעיניהם זה ראוי אינו מוקצה. וזו הסיבה כמו שאמרתי שגם בשר חי, וכן כל מיני דברים שאנשים מסוימים לא אוכלים, שיהיו מותרים בטלטול. יב. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם למשל, אדם שיש לו סכרת, מותר לו לטלטל עוגות. הרופא אמר לו שבשבילו עוגות זה סם המוות. דרך אגב, אנשים צריכים ללמוד בדברים הללו כמה זה חמור. פגשתי אנשים מסכנים שקוטעו להם איברים, או אנשים שהולכו לעולמם צעירים בגלל שלא היו מסוגלים להתגבר על היצר שלהם. יש להם סכרת והם אוכלים דברים מתוקים. בן אדם צריך להתגבר על עצמו. וכן אנשים לא מתגברים על עצמם להפסיק לעשן. פעם הייתי יושב ליד בן אדם שיש לו סכרת, הייתי אורח באיזה מקום, אני יודע שיש לו סכרת, ואז הביאו עוגות לשולחן, ואני אמרתי לו ברוך ה' אני נזהר, אני לא רוצה להגיע למצב של סכרת, גם זה חשוב מאד. בשביל מה להכניס את עצמי לדברים האלו?! ואמרתי לו אל תאכל מזה! אני אוסר עליך לאכול מזה! על פי ההלכה אסור לך! לאחר כמה דקות הוא רואה שאני לא שם לב, והוא לקח ואכל... אתה לא יכול להתגבר על היצר שלך?! עד כדי כך היצר הרע גדול?! תאוות המאכל. אדם צריך להתחיל להתרגל להתגבר על עצמו! הרי אם הוא יראה נבילות וטריפות וכי הוא יאכל?! הרי הוא לא יעז לגעת בזה. והנה פה מבחינת הבריאות זה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', הרי לפי מה שאומרים הרופאים היום, חלק גדול מחולי הלב זה בא בגלל סכרת. וחלק גדול מאירועי המוח באים בגלל סכרת. כל מיני מחלות נוראות. כמה אדם צריך להיזהר. וזה לא בשמים היא. פשוט להתגבר. יש מאכלים מסוימים שחולי סכרת אסור להם לאכול ואפשר לחיות בלעדי המאכלים האלו. אדם יכול לחיות ולאכול ולשתות ולהיות שבע, הוא לא ימות מרעב, פשוט עליו להתחיל לשמור על עצמו. אם כן בן אדם חולה בסוכר, מותר לו לטלטל בשבת דבר מאכל שאסור לו לאוכלו?! וודאי שמותר. כי לאנשים אחרים, למרות שלאף אחד זה לא בריא, אבל זה נחשב דבר ראוי לאכילה ממילא מותר בטלטול. יג. טלטול אורז וקטניות בשבת של פסח למי שנהג בהם איסור יש עוד דוגמא לזה, הנה המרוקאים לא אוכלים אורז וקטניות בפסח, וכמובן גם האשכנזים. והנה אם יבא אדם מרוקאי שהוא מלצר בבית מלון שמביאים שם אורז וקטניות. וישאל אם מותר לו להגיש אורז וקטניות לאנשים שאוכלים אותם, התשובה היא שמותר. וכמובן גם שאין בזה שום חשש של לפני עיור לא תתן מכשול. כי אמנם לו זה אסור. אבל מותר לו להגיש את זה למי שנוהג בהם היתר. כיון שלמנהגו הוא לא עובר על ההלכה. אצלו זה היתר גמור. מותר לו לאכול. יד. הכנת חמין קטניות בשביעי של פסח שחל בערב שבת עבור שבת - דיברתי על [ ,כמו כן דנים הפוסקים בשביעי של פסח שחל ביום שישי ]זה לפני כמה שנים כשפסח חל בשבת ושביעי של פסח חל ביום ששי יש אנשים רוצים לבשל חמין של שעועית או של חומוס, מרוקאים - בחו\"ל זה יום טוב [ ,למשל, ורוצים לבשל עבור שבת שהיא אסרו חג שני, אבל בארץ זו שבת של חול. ודרך אגב, יש אנשים שמקילים ביום . האם רשאי להכינו ביום שביעי של פסח.]טוב שני בדברים האלו והנה, ראשית כל, הסיר הזה שהוא יבשל בו את החמין של קטניות, בשנה הבאה בפסח יכול יהיה להשתמש בו שוב לפסח. לא צריך להגעיל אותו. הרי הוא לא בישל בו חמץ, כולו אורז וקטניות, אני כתבתי על זה גם כן באריכות בנושא הזה. להלכה, הכלים הללו לא צריכים אפילו הכשרה שנה הבאה לפסח, הם יהיו כשרים. טו. מוקצה מחמת היום שעבר כמו כן מותר יהיה לאכול את החמין הזה בשבת, מפני שזה 'מוקצה מחמת יום שעבר' שאינו נקרא מוקצה רק בדברים מסוימים, כמו סוכה והקישוטים שלה שזה מוקצה מחמת יום שעבר. ומסביר הרמב\"ן שהסיבה שסוכה ונויה אסורים ביום האחרון היא מחמת שדעתו לפרק את הכל אחרי סוכות. וממילא הוא מקצה את זה גם מחמת יום שעבר. אבל באופן כללי למרות שזה היה מוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, היה אסור לו לאכול את זה, אין מוקצה מחמת יום שעבר. אני הסברתי את זה באחד השיעורים הראשונים שנתתי בהלכות מוקצה, אין מוקצה מחמת יום שעבר. טז. בישול ביום טוב דבר שאינו יכול לאוכלו אבל השאלה היא, האם מותר לבשל ביום טוב דבר שאינו יכול לאוכלו ביום טוב. וזה דין ארוך בפוסקים, גם בנושא של אורז וקטניות וכן לגבי 'שרויה' וכיו\"ב. המסקנא היא, שזה תלוי אם זה ראוי לאחרים לאכילה. למשל, הגאון רבי עקיבא איגר שהתגורר בחו\"ל, והאשכנזים נוהגים לא לאכול פירות מיובשים בפסח. אבל ביום טוב שני של גלויות, יום טוב האחרון, הם נוהגים להקל לאכול פירות מיובשים. ושאלו את רבי עקיבא איגר האם ביום טוב האחרון של פסח מותר לבשל פירות מיובשים לצורך שבת, כאשר אסור לאכול את זה באותו יום. ורבי עקיבא איגר ענה שמותר. מכיון שלמרות שאסור לאכול את זה בו ביום, אבל זה ראוי לחולה. לחולים מותר לאכול פירות מיובשים בפסח. חתנו של רבי עקיבא איגר - החתם סופר - שואל עליו, הרי חולים זה דבר שלא מצוי. כלומר, ברור שחולה זה דבר מצוי, אבל חולה שיצטרך לאכול בדיוק פירות מיובשים זה דבר שאינו מצוי. ולמעשה יש ויכוח באחרונים להלכה, כמה פוסקים מצדיקים את החתם סופר, ואילו כמה פוסקים מצדיקים את רבי עקיבא איגר. והנה כותב השדי חמד, הרי כל הוויכוח הוא אם חולה הוא מצוי או לא, אבל אם יהיה מצב שזה מצוי אצל הרבה אנשים שמותר להם לאכול את זה אז יהיה מותר. לפי זה אורז וקטניות בשביעי של פסח, כגון בירושלים, בארץ ישראל, שבשבת זה כבר לא פסח, ויש הרבה שאוכלים קטניות בוודאי שאפשר יהיה לבשל עבורם ביום טוב. הרי אשכנזי שיבואו לו אורחים ספרדים שאוכלים אורז וקטניות ביום טוב, הוא יכול לתת להם. ספרדים ואשכנזים זה דבר מצוי, וברוך ה' גם מצוי שהספרדים מתארחים אצל אשכנזים ולהיפך, אשכנזים אצל הספרדים זה וודאי מצוי, הספרדים הם מאד מכניסי אורחים. ממילא זה לא שייך להגיד שזה יהיה אסור בבישול. העירוב תבשילין יועיל. ומדברי רבי עקיבא איגר והחתם סופר וכל האחרונים שדנים בנושא הזה רואים, שכל הדיון הוא אם מועיל עירוב תבשילין, וכן האם זה נחשב ראוי ליום טוב או לא. ממילא משמע שלגבי מוקצה אין פה שום חשש. מפני שברגע שזה ראוי למקצת בני אדם זה לא נקרא מוקצה. לפי זה אנחנו יכולים ללמוד שאדם שמחמיר באורז וקטניות מותר לטלטלן בפסח. וכן אשכנזי מהחסידים שאינם אוכלים 'שרויה' הם לא אוכלים 'קניידלע'ך' או עוגות העשויות מקמח מצה, למרות זאת מותר להם לטלטל את זה, זה לא מוקצה. מכיוון שהם מודים שמי שאוכל את זה הוא לא רשע או עבריין ח\"ו, יש נהגו כך ויש שנהגו כך, זו לא חומרה שכולם נהגו בה. לכן אינו נחשב למוקצה. יז. טלטול דברי מאכל ביום הכיפורים יש דוגמא נוספת שדנים בה הפוסקים, האם אוכל ביום כיפור נחשב למוקצה או לא. שהרי זה ראוי לילדים קטנים. ומדין מוקצה אין בעיה. יש כאן שאלה אחרת לגבי האוכל ביום כיפור, האם יש חשש שמא יבוא לאכול. כיון שזה אסור. והדיון בפוסקים הוא האם שייך לומר שאימת הדין מוטלת על האדם בצורה כל כך חזקה, שגם אם יטלטל את האוכל אין חשש כי הוא לא יבוא לאכול. הוא לא יעז. אין חשש שמא יבוא לשכוח. וההסכמה של הפוסקים שאין חשש ביום הכיפורים שמא יבוא לאכול. אולם מצד דין מוקצה זה פשוט, שלמרות שלגדולים זה אסור באיסור חמור, כיון שזה מותר לקטנים ממילא אוכל ביום הכיפורים לא נחשב למוקצה. יח. טלטול תרופות בשבת למי שאינו נזקק להם כמו כן דנים הפוסקים לגבי תרופות. שאמנם כמעט כל התרופות ראויות לחולים ויש חולים מצויים ויש חולים לא מצויים. למשל תרופות ללחץ דם, וב\"ה אין לו במשפחה אף אחד שחולה בזה, האם מותר לטלטל הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' את התרופה הזאת. והנה לפי מה שאמרנו לעיל, כיון שזה ראוי, כמו תרומה שראויה לכהן אף שאין כאן כהן מותר לטלטלה, גם התרופות הללו שראויות לחולים, לא משנה איזה, אפילו מחלות לא מצויות, שיהיה מותר לטלטלן. היום יש היום גמ\"חים של תרופות שקשה להגדיר מה נקרא מחלה לא מצויה. לצערינו יש כל כך הרבה חולים היום, ולכן כל תרופה מותרת בטלטול, שכיון שהיא ראויה לחולה. מותר גם לבריא, אין שום סיבה לחלק בין תרופות לדברי מאכל שאינם ראויים האמורים לעיל. ואפילו תרופות למחלות שלא מצויות. יט. טלטול מצה בערב פסח כמו כן דנים הפוסקים על מצה בערב פסח שאסורה באכילה. אם חל ערב פסח בשבת, האם המצה הזאת נחשבת למוקצה, הרי היא אסורה עליו באכילה. מאידך גיסא, הלא מותר לתת מצה לילדים שלא מבינים מותרים לאכול את המצה. 4-3 את המשמעות של פסח. ילדים בגיל אם כן כיון שמותר לילדים הקטנים, המצה הזאת לא נחשבת בכלל למוקצה. אפילו אם אין לו בבית כעת ילדים קטנים, ורק רוצה להעביר את המצות ממקום למקום מותר, אם יש לו צורך כלשהוא וכאמור לעיל. כ. טלטול מצה שמורה בערב פסח אבל צריך להדגיש שכל זה במצה רגילה. אבל אם אדם שיש לו מצות שמייחדן לליל הסדר, אותן הוא לא יתן לילדים הקטנים. ממילא זה לא ראוי לאף אחד המצה הזאת כי הוא חס עליה. הוא מקפיד לא לתת את זה לקטנים. במצה כזו יש מקום לומר שהמצות יהיו מוקצה מחמת חסרון כיס. זה כמו דבר שאדם מייעד למכירה ולא משתמש בו בשבת, וביום שבת רוצה להוציא את זה לשימוש, שהוא לא יכול. ולכן גם אם בעיצומה של השבת יחליט שרוצה לתת מהמצה השמורה הזו לילד הוא לא יהיה רשאי, כי היא מיוחדת מלכתחילה לליל הסדר והיא מוקצה מחמת חסרון כיס. אכן יש מקום לומר גם שזה לא רק חסרון כיס, אלא זה גם מוקצה מחמת גופו. כי זה לא ראוי לכלום, זה לא כלי, זה לא ראוי לשום שימוש. ומשמעות דברי הפרי מגדים היא, שמצה שמורה שמיועדת לליל הסדר, בערב פסח שחל בשבת היא מוקצה מחמת גופו. וממילא היא דבר שיש בו שני מוקצה הכי חמורים, מוקצה מחמת גופו וגם מוקצה מחמת חסרון כיס. כא. טלטול פירות שהובאו על ידי גוי עבור הישראל מחוץ לתחום והרבה ראשונים (כד:) דרך אגב, יש עוד נושא שמופיע בגמרא בביצה (סימן מסבירים את הגמרא, ואני כתבתי על זה באריכות בהלכה ברורה ואקרא לכם את לשון מרן השלחן ערוך ותראו שזה דומה מאוד שכה). לנושא שלנו וז\"ל: \"אינו יהודי שצד דגים או ליקט פירות לעצמו, אסורים לישראל, אם ליקט וצד בשביל ישראל\" – דהיינו גוי שליקט פירות, קטף פירות מהעץ בשבת בשביל ישראל או בשביל ישראל וגויים, אז אסור לאכול את זה בשבת. זו מלאכה שגוי עשה בשביל ישראל בשבת שאסור ליהנות ממנה בשבת. אפילו שלא אמר לו אלא הוא עשה מעצמו. כיון שהוא עשה מלאכה דאורייתא, ואפילו במלאכה דרבנן כותבים הפוסקים וכך נפסק להלכה, אסור לאכול את זה. הנה בסעיף ח' כתוב: \"דבר שאין בו חשש ציד או מחובר אלא שהובא מחוץ לתחום\" – הגוי בא מ'אבו-גוש' לירושלים והביא איתו פירות לעצמו, שקטף אותם קודם לכן, כיון שהביאם לעצמו, והוא מגיש לי לאכול מהם, מותר. כי זו מלאכה שגוי עשה לצורך עצמו ומותר לי ליהנות ממנה. רק אם הוא עשה עבורי, אסור. והנה, אם הוא עשה גם פוסק כך.(סימן רעו) ליהודי ולגוי, אסור. כך דעת מרן. וגם הרמ\"א וממשיך מרן: \"ואם הביאו בשביל ישראל\" – גוי שהביא עבור הישראל מחוץ לתחום שאסור לו לאכול את זה. וכותב מרן השלחן ערוך: \"ואם הביאו בשביל ישראל, מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו. אבל לאכול אסור בו ביום למי שהובא בשבילו\". כלומר, נניח שהגוי הביא מחוץ לתחום פירות בשביל יהודי, ואסור לו לאכול את זה מפני שזו הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך יהודי. אפילו שהביא את זה רק מחוץ לתחום שזה איסור דרבנן, אסור לאוכלם. אך לגבי אנשים אחרים שלא הביא עבורם, שמותר להם לאכול. כלומר אם הגוי הביא עבורי פירות מחוץ לתחום, אני יכול להזמין את כל השכנים שיבואו לאכול מהפירות האלו, אך האם מותר לי לטלטל את הפירות בשבת? מותר, למרות שאסור לי לאוכלם. שולחן ערוך מפורש. אמנם יש ראשונים שסוברים שזה אסור. ולפי הרמב\"ן והר\"ן האמורים לעיל יש פוסקים שרוצים לומר שזה אסור. אבל רוב הראשונים כך כותבים, כדברי מרן השלחן ערוך. שלטלטל מותר אפילו מי שהובא בשבילו, ורק לאכול אסור. כלומר אפילו שאסור לו לאכול, כיון שלאחרים מותר לאכול הרי שאינו מוקצה ומותר באכילה. כב. הלכה למעשה אם כן כאמור יוצא מזה כלל, שמוקצה צריך להיות לכולם. מוקצה למקצת בני אדם לא נחשב למוקצה. מתי מוקצה למקצת בני אדם כן יהיה מוקצה. כשמדובר בדבר גרוע, שההקצאה שלו זה מחמת שהוא גרוע בעיני הבעלים. שאז זה יהיה מוקצה לכולם, גם מי שהוא לא הבעלים זה יהיה מוקצה. וכמו כן זאת בתנאי שאני הבעלים, ומבחינתי זה גרוע, זה מיועד לזריקה, אז זה כמו שהקציתי אותו, איך הגדרנו את זה קודם, כמו דחיה בידים, ופה זה יהיה מוקצה. אבל אם אני לא הבעלים, זה לא יהיה מוקצה, גם בדבר גרוע, כאשר זה נמצא בבית של האדם שמבחינתו זה ראוי לשימוש. באתי התארחתי אצל מישהו שיש לו סמרטוטים, והוא משתמש בסמרטוטים הללו, שיהיה מותר לטלטל את הסמרטוטים בתוך הבית."},{"filename":"213.pdf","content":"אמירת| ' מקור אמירת 'יראו עיננו| תרתי דסתרי בזמנינו| תפילת ערבית קודם השקיעה| ' 'דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד| ''פלג המנחה נושאי השיעור: תפילת ערבית ביחיד | ' מנהג מרוקו באמירת 'יראו עינינו| ' בן ארץ ישראל שנסע לחו\"ל ולהיפך אם אומרים 'יראו עיננו| 'יראו עינינו' בחו\"ל בארץ ישראל בירור דעת מרן השלחן | המנהג הוא כפי שיטת הגאונים| צאת הכוכבים על פי רבינו תם| איך מודדים את זמן פלג המנחה| קודם השקיעה בשבת ובחול הלכה למעשה| דעת רבינו האר\"י ז\"ל בעניין זמן רבינו תם| טעו ביום המעונן| ערוך בעניין צאת הכוכבים 213 גליוןב תשפ\"גמיום א' כ\"ו אפרשת שופטים מתי הוא זמן תפילת מנחה וערביתא. דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד (כו:) היום נברר את הנושא של 'פלג המנחה'. שנינו במשנה במסכת ברכות 'תפילת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה'. ויש על זה דיון בגמרא, ואיתא שם, שלא נאמרה הלכה לא כרבי יהודה ולא כחכמים ולכן 'דעבד כמר עביד, ודעבד כמר עביד' - מי שרוצה יעשה כמו רבי יהודה ומי שרוצה יעשה כמו חכמים. והנה ראשית יש להבהיר דבר מאד חשוב, - להלן יבואר מהו 'עד [ שכשחכמים אומרים תפילת מנחה עד הערב הכוונה, שעד הערב זה זמן תפילת מנחה בלבד, ]הערב', זו מחלוקת גדולה אי אפשר להתפלל ערבית לפני שיגיע זמן הערב, כמו שאי אפשר להתפלל מנחה בבוקר ואי אפשר להתפלל שחרית אחר הצהרים, כך מנחה וערבית, כל אחד מהם יש לו זמן נפרד. - ולהלן יבואר מהו [ אבל לפי רבי יהודה, הזמן הקובע הוא פלג המנחה שעד אז אפשר להתפלל מנחה, ומפלג המנחה והלאה אי ]''פלג המנחה אפשר יותר להתפלל מנחה אלא אך ורק ערבית. כלומר זו המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, והיא מחלוקת מהותית למעשה על אותה שעה ורבע, שהיא בין פלג המנחה לשקיעת החמה, אם היא זמן תפילת מנחה או זמן תפילת ערבית. ב. שיטת רבינו תם וביאורה על פי רבותינו הראשונים כאמור הגמרא מסיקה, שמי שרוצה יעשה כמו רבי יהודה ומי שרוצה יעשה כמו חכמים. ובביאור כוונת הגמרא נאמרו שלוש שיטות בראשונים: א. שיטת רבינו תם, שאם רוצה אפילו ביום אחד לנהוג כרבי יהודה ומאידך לנהוג כחכמים רשאי. דהיינו להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה כחכמים וערבית קודם הערב כרבי יהודה. כמה ראשונים מביאים את דבריו ומקשים עליו, שהרי בכך סותר את עצמו, שהרי על האדם להחליט אם זה זמן מנחה או זמן ערבית. לא יתכן באותו זמן להתפלל גם מנחה וגם ערבית. הראשונים כותבים ליישב את שיטת רבינו תם, שסובר שלעניין תפילה הקילו מפני שזו בקשת רחמים, ומשכך אפשר יהיה לעשות תרתי דסתרי. ג. אין עושים תרתי דסתרי באותו היום השיטה השנייה היא של כמה ראשונים שלא הסכימו לדברי רבינו תם לעשות תרתי דסתרי באותו היום. אי אפשר ביום אחד להתפלל גם מנחה וגם ערבית אחרי פלג המנחה, אלא או שיתפללו מנחה לפני פלג המנחה ולאחר פלג המנחה יתפללו ערבית. או שיתפללו מנחה עד הערב, ורק לאחר הערב יתפללו ערבית. אבל אם זה מיום ליום, דהיינו שיום אחד עושה כרבי יהודה ויום אחר עושה כחכמים, אין בכך כל חשש. ד. צריך להחליט פעם אחת לכל החיים אם כרבי יהודה או כחכמים השיטה שלישית, וזו דעת רוב הראשונים, שלעולם יש להחליט פעם אחת בימי חייו, כגון שהגיע לגיל בר מצוה עליו לקבל החלטה, או שתמיד מתפלל מנחה לפני פלג המנחה ואז רשאי להתפלל ערבית קודם הערב, או שתמיד מתפלל מנחה עד הערב, ותפילת ערבית מתפלל רק לאחר הערב. דהיינו אתה לא יכול לעשות תרתי דסתרי לעולם, גם מיום אחד ליום אחר. ה. הכרעת מרן השלחן ערוך וז\"ל: \"ואסיקנא\" – דהיינו (סימן רלג ס\"א) וכך היא ההכרעה של מרן השלחן ערוך מסקנת הגמרא – \"דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה\" - מרן נוקט את הלשון 'לעולם'. אבל ממשיך: \"ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה\" - כיון שבזמנו של מרן נוהגים, וכך גם נוהגים בימינו, להתפלל מנחה עד , אם כן אי ] - להלן יבואר אם הוא עד השקיעה או צאת הכוכבים[ הלילה אפשר להתפלל ערבית קודם הערב. אולם ממשיך מרן וכותב: \"ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא\". כלומר שלכתחילה זה אסור ובדיעבד אם התפלל ערבית קודם הערב, יצא. אולם מרן לא כותב אם באותו היום התפלל מנחה לאחר פלג המנחה או לא, אלא אפילו אם התפלל מנחה לאחר פלג המנחה והתפלל ערבית קודם הערב יצא. ומוסיף עוד: \"ובשעת הדחק יכול להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה ולמעלה\". יש לנו כלל, 'שעת הדחק' זה כמו 'בדיעבד', 'שעת הדחק' פירושו שלאחר מכן לא יוכל להתפלל ערבית או מאידך שהוא רגיל להתפלל ערבית בפלג המנחה, ולא יכול היה להתפלל מנחה עד פלג המנחה. ו. בימינו עושים תרתי דסתרי אפילו באותו היום לאור זאת כותבים הרבה פוסקים משנים קדמוניות, שבימינו נוהגים לעשות תרתי דסתרי אפילו באותו יום. מפני שהנה על כל אחד ואחד להתפלל, אבל כמובן שהחשיבות של התפילה היינו בתפילה בציבור, וכשאין תפילה בציבור, בוודאי שזה חבל מאד שאין את המעלה העלון מוקדש לעילוי נשמת יחיא חי בן אסתר ועמרם סבג ז\"ל - נלב\"ע ה' אלול תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה. הגדולה של 'הקב\"ה מתאווה לתפילת הציבור' וגם שהרי תפילת הציבור נשמעת, כמו כן, שכשאין תפילה בציבור יש גם חשש שחלק מהאנשים לא וגם כאלו [ יתפללו תפילה כלל, ועיננו הרואות שאצל אנשים פשוטים מאוד יש מצב שאדם לא הולך לבית הכנסת למנחה וערבית, ]שאינם פשוטים 'אם יום תעזבני יומיים אעזבך' ובסופו של דבר שוכח להתפלל בציבור. לכן כדי שלא יפסידו תפילה בציבור וגרוע מכך שלא יתפללו כלל, הקילו לעשות תרתי דסתרי אף באותו היום. ז. ברכת 'יראו עיננו' בזמן קדמון מאד היה מצב שהיו הרבה אנשים עמי הארצות שלא יודעים להתפלל תפילה שלימה, לא היתה להם סבלנות או שלא יודעים, ותקנו את מה שמצוי בסידורים של האשכנזים בתפילת ערבית \"ברוך ה' לעולם אמן ואמן\" ומסתיים ב'יראו עיננו'. ראיתי בכמה סידורים ספרדים, שמצטטים שהמקור לזה הוא תוספות. כביכול שזה מנהג אשכנזים. אבל זה לא נכון, זה מנהג ספרדים ואשכנזים, זו תקנה קדומה מאד, הרמב\"ם בסדר תפילות כל השנה (סוף חלק אהבה) כותב את הנוסח של כל התפילות לשיטתו ושם זה מופיע, כלומר זו תקנה כללית שהיתה. וכל מי שפותח ולומד את דברי רבותינו הראשונים רואה שזה היה מנהג כללי של כל עם ישראל שכך נהגו פעם. יש כאלו שנהגו להגיד 'השכיבנו' ולחתום 'שומר את עמו ישראל לעד', ולאחר מכן אומרים את ה'ברוך ה' לעולם' וחותמים בברכה, ויש שנהגו לכלול את זה בתוך 'השכיבנו' הופכים את 'השכיבנו' לברכה ארוכה. ומי שיתבונן יראה שיש שם י\"ח פסוקים שהם כנגד הברכות של תפילת העמידה. ומבואר בראשונים, שתקנו את זה בגלל שהיה מצב שאנשים לא היו מתפללים ערבית, ובמקום תפילת ערבית תיקנו להם את הפסוקים הללו, שלכל הפחות יאמרו אותם. ח. מקור התקנה לומר ברכת 'יראו עיננו' יש כמה ראשונים שכתבו שרבנן סבוראי תקנו את התקנה הזו, כלומר מיד לאחר חתימת התלמוד. זו תקנה קדומה מאד עוד לפני תקופת הגאונים. מאידך, כותבים הרמב\"ן והרשב\"א, שבארץ ישראל לא נהגו לאומרה כלל. לכן גם כיום בארץ ישראל לא נוהגים לאומרה כלל, לא ספרדים ולא אשכנזים. ט. בן ארץ ישראל שנסע לחו\"ל ולהיפך אם אומר 'יראו עיננו' בדורות האחרונים שנהיה מטוסים וזה מצוי שאנשים נוסעים לשבוע- שבועיים וחוזרים, בשונה מפעם שהיו נוסעים לתקופות ממושכות, וממילא לא היה מצוי לשאול מה דינו של מי שהולך ממקום למקום, ממה נפשך, אם הוא בא לארץ ישראל לגור הוא נעשה ישראלי, ואם עזב את ארץ ישראל הוא נעשה בן חו\"ל, וצריך לנהוג כמנהג המקום. אבל בדור שלנו שאנשים נוסעים לעיתים קרובות גם לנסיעות די קצרות, התעוררה שאלה, האם אדם שנסע לחו\"ל לשבועיים, ובבית כנסת שם אומרים את - דרך אגב, היום לא כל האשכנזים אומרים את זה, [ הפסוקים הללו , האם עליו לומר את ]גם בתוך הליטאים והחסידים יש חילוקי מנהגים הפסוקים כמנהג המקום או לא. ויש בזה דיון, הגר\"מ פיינשטיין עוסק בזה וכן בשו\"ת באר משה ובשו\"ת משנה הלכות ובשו\"ת בצל החכמה ועוד, כל הפוסקים של הדור הקודם מאז שהמציאו את המטוסים לעיתים קרובות זו הפכה להיות שאלה מאד מצויה. למעשה, מסקנת הפוסקים היא חד משמעית, וכמעט כולם מסכימים לזה, שישראלי שנוסע לחו\"ל אסור לו לומר את הפסוקים הללו. זה לא כמו יום טוב שני. ואם אירע שהישראלי עלה להיות שליח ציבור, לאחר שחתם ברכת 'השכיבנו' עליו להמתין עד שיסיימו הקהל את אמירת הפסוקים הללו ואז יאמר קדיש. מאידך בן חו\"ל שבא לארץ ישראל גם אינו אומר את זה, עליו לנהוג כמנהג המקום, וזה לא משנה אם הוא שליח ציבור או לא, כשהוא בארץ ישראל אין לו רשות לומר זאת. יש המון פרטי דינים בעניין הברכות הללו וכתבתי את כל זה בהלכה ברורה חלק י\"ב שם הבאתי את כל השיטות והמנהגים שמסביב, שיש אצל האשכנזים שנוהגים ומובא כך בכמה ראשונים, שלא לומר את זה במוצאי שבת. כמו כן בליל שבת יש שנוהגים לומר ויש שלא. י. מנהג יוצאי מרוקו באמירת 'יראו עיננו' מה שמשונה מאד הוא, שיש את המרוקאים שבחו\"ל נהגו לומר את זה, יפה מאד, שהרי כאמור בחו\"ל זה לא קשור לספרדים או אשכנזים, אבל מה, הם נוהגים להגיד רק את 'יראו עיננו' וחותמים בברכה, אני לא מצאתי מקור שזה יהיה מועיל בלי כל השמונה עשרה פסוקים 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו''. והבעיה השניה, שהם אומרים את זה דווקא במוצאי שבת ולא בשאר השבוע, וזאת כאשר בראשונים כתוב בדיוק להיפך, לומר את זה בכל ימות השבוע חוץ ממוצאי שבת. צריך עיון. אני דיברתי על זה עם כמה תלמידי חכמים מרוקאים שהם בקיאים במנהגים שלהם שינסו להסביר לי, הצגתי בפניהם את מה שכתבתי לפני שהדפסתי, ולא מצאו לי הסבר. אולי יש הסבר והלוואי שאפשר יהיה ליישב את המנהג. אבל מה שברור הוא שבארץ ישראל לא נהגו לומר. כך כותבים הרמב\"ן והרשב\"א. מרן השלחן ערוך מזכיר את המנהג הזה, אבל הוא לא נכנס לשאלה אם אומרים בארץ ישראל או רק בחו\"ל, הוא עוסק בעניין הפסק לאחרי 'השכיבנו' ומזכיר את העניין של אמירת הפסוקים. יא. חז\"ל דאגו למי שלא יוכל להתפלל ערבית כראוי ואני אומר את זה כדי שנשים לב, כמה היה אכפת לחכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד על כך שיהודים יתפללו ערבית. אפילו שתפילת ערבית רשות אבל קבלו עליהם חובה, כולם קבלו עליהם חובה כך כותבים כל הראשונים, לכן במקום שיש מצב שחלילה לא יתפללו, עד כדי כך, תקנו להם את הפסוקים האלו. יש לנו חובה קדושה לדאוג שכל יהודי יתפלל ערבית! המציאות כיום, שיש כאן בשכונת 'הר נוף' כל חמישים מטר יש בית כנסת, אבל בזמנם בדורות קודמים, לא היה דבר כזה, היו ערים שהיה להם בית כנסת אחד והיהודים היו גרים רחוק, בזמן הגמרא בתי הכנסיות שלהם היו מחוץ לעיר, אבל גם בזמן הראשונים לא היה דבר כזה שיש הרבה בתי כנסיות, לכן היה מצב שאנשים יראי שמים באים להתפלל מרחוק, ואז אם היו צריכים להתפלל מנחה לפני הלילה ואחר כך להפסיק עד תפילת ערבית, הם לא יכולים לחזור לביתם לזמן כזה קצר, ולהישאר לעשות שיעור להפסיק ביניהם הם לא רוצים, הם באים להתפלל מנחה וערבית וללכת. הנה בקיץ באירופה למשל, שהשקיעה מאד מאוחרת, הם רוצים להתפלל מנחה בפלג המנחה ומה תגיד להם שיחזרו בעשר בלילה עוד הפעם לתפילת ערבית, הרי זה לא שייך, לא היה להם מכוניות הם יכלו רק לרכב על גבי בהמות וזה קשה, ממילא באופן הזה עלולה להתבטל תפילת הציבור, יהיה מצב שאנשים יתפללו מנחה וילכו הביתה ויתפללו ערבית בביתם או אף לא יתפללו ערבית כלל. לכן זה נקרא שעת הדחק שמרן כתב שאפשר לעשות תרתי דסתרי כדי שלא תתבטל תפילת הציבור. לכן היום בחו\"ל אצל האשכנזים, כותב המשנה ברורה, שאמנם יש שמקפידים תמיד להתפלל ערבית אחרי שזה לילה ודאי ממש בצאת הכוכבים, אבל הרוב הגדול של עם ישראל בחו\"ל גם הספרדים, ובקיץ יש הרבה מקומות כך גם בארץ ישראל, שמתפללים ערבית אחרי פלג המנחה. אם כן אנחנו מגדירים את זה שעת הדחק כדי שלא תתבטל תפילת הציבור ומותר לעשות תרתי דסתרי. יב. תרתי דסתרי בתפילת יחיד מזה אנחנו יכולים ללמוד, לגבי אדם הנמצא בביתו ואינו יכול ללכת לבית הכנסת, הוא לא מרגיש טוב וכיו\"ב, ורוצה להתפלל יחיד מנחה וערבית, שאין לו רשות להתפלל שניהם לאחר פלג המנחה, אין לו רשות לעשות תרתי דסתרי, אלא עליו להתפלל מנחה לפני הלילה וערבית בלילה, מפני שכל ההיתר הוא בשעת הדחק שלא תתבטל תפילת הציבור, אבל ביחיד זה לא הותר לגמרי, ועליו להתפלל תפילת ערבית בזמנה. יג. תרתי דסתרי בערב שבת והנה כל האמור הוא דווקא לגבי תפילות מנחה וערבית בימות השבוע, אולם לגבי תפילת ערבית של שבת הדין שונה. שהנה רוב הראשונים סוברים שבערב שבת, גם מי שנהג להתפלל מנחה עד הערב מותר לו להקדים להתפלל ערבית מפלג המנחה, אפילו כשמתפלל ביחיד. הסיבה לכך היא שביום שישי יש דין מיוחד של תוספת שבת ואפילו הרמב\"ם שאין לו דין תוספת שבת, הוא מודה 'זכור את יום השבת לקדשו' - שאפשר לקבל שבת מבעוד יום. וממילא אין את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בערב שבת, ויכול להתפלל ערבית בפלג המנחה למרות שהתפלל מנחה רק לאחר פלג המנחה. לכן אפשר גם להתפלל וגם לקדש על היין מבעוד יום. אכן זו מחלוקת ראשונים, ויש ראשונים שסוברים שאין הבדל, וגם ביום שישי זה - כתבתי בנושא הזה בהלכה ברורה [ .תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים בסימן הראשון אני עוסק בנושא ('אוצרות יוסף') חלק ט\"ז בתשובות שבסוף הספר .]הזה האם בערב שבת זה שונה או לא, ע\"ש יד. פלג המנחה לפי צאת הכוכבים של רבינו תם איך מודדים את הזמן של פלג המנחה? זו שאלה מאד קשה. קודם כל 'פלג' זה חצי. מנחה גדולה זמנה מתחיל חצי שעה אחרי חצות היום, ולפי דעת מרן לא מתפללים לכתחילה מנחה גדולה אלא כאשר יש צורך (שם)השלחן ערוך מסוים, ומנחה קטנה זה שעתיים וחצי לפני הערב. ו'פלג' זה חצי כלומר חצי מזמן מנחה קטנה שעה ורבע לפני הערב, השאלה נשאלת האם יש למדוד שעה ורבע משקיעת החמה או שעה ורבע לפני צאת הכוכבים. יש כמה ראשונים, הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א, המאירי, הארחות חיים ועוד, שכותבים בפירוש שפלג המנחה זה כדי מהלך שתות המיל לפני השקיעה, דהיינו שישית מיל. ומיל זה שמונה עשרה דקות. ממילא שישית מיל הכוונה שלוש דקות. והנה כל הראשונים שהזכרתי הם פוסקים בפירוש כמו רבינו תם לעניין זמן צאת הכוכבים. שלפי דעתו צאת הכוכבים הוא בשעה וחמישית אחרי דקות. אם כן לפי הראשונים הללו שסוברים שפלג המנחה 72 השקיעה, שזה נמדד שעה ורבע קודם צאת הכוכבים של רבינו תם, ופלג המנחה זה שעה ורבע דקות לפני השקיעה.3 דקות, כלומר פלג המנחה הוא75 קודם לכן, דהיינו טו. צאת הכוכבים של רבינו תם והנה ידוע הוא, שראש וראשון לשיטת רבינו תם זה הרמב\"ן. יש לו ספר שנקרא 'תורת האדם' שבו מסביר את שיטת רבינו תם הרבה יותר מאשר רבינו תם בעצמו. אין אחד מהראשונים שמסביר כל כך יפה את שיטת רבינו תם כמו הרמב\"ן. שיטת רבינו תם מובאת בתוספות בכמה מקומות בש\"ס בקצרה, אבל מי שמרחיב מאד זה הרמב\"ן. והר\"ן מעתיק אותו בקיצור. והנה, הרמב\"ן כותב שפלג המנחה זה כדי מהלך ארבע אמות לפני השקיעה. - זה ספר יסודי מאד לרבי אברהם פימנטיל, הוא היה [ כותב המנחת כהן גאון גדול בתורה והוא היה רב באמסטרדם ורוב חייו היו באמסטרדם, הוא כתב כמה ספרים. וה'מנחת כהן' מחולק לכמה חלקים, חלק אחד על אמירה לגוי, הוא מנתח את כל הסוגיות והשאלות מאד יפה וברור. יש לו גם סגנון מאד יפה. החלק השני הוא על איסור והיתר, והשלישי הוא 'משמרת השבת' על הלכות בישול בשבת, שהיה והטמנה. והרביעי, ספר גדול מאד 'מבוא השמש' והוא עוסק בנושא של זמן צאת הכוכבים של רבינו תם והגאונים. זה ספר יסודי מאד, אני עברתי על הספר הזה כמה פעמים, והספר הזה מכריע כמו רבינו תם. גם לפרי חדש יש קונטרס שלם על זה. יש הרבה מגדולי ישראל בתקופת האחרונים שכתבו קונטרסים שלמים על זה ורובם הגדול פסקו כמו רבינו תם. היה גאון אחד במצרים לפני שלוש מאות שנה - המהרי\"ף - רבי יעקב פראג'י שכתב ספר שלם על זה, הוא היה בכת\"י, ותלמיד חכם אחד מ'הר נוף', הרב יוסף נפוסי, הדפיס אותו מחדש. ולפני שהוא הדפיס אותו סיפר לי שיש לו את זה בכת\"י, וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמע על כך, קרא לו וביקש ממנו שישאיל לו את הספר, ובמשך שבועיים ישב ולמד אותו מתחילתו ועד סופו ביסודיות והחזיר לו את זה, והוא הדפיס את זה. וזה מאד מעניין איך שהוא הסביר את שיטת רבינו בכל אופן, המנחת כהן דן לא רק על רבינו תם ]...תם. זה ספר מאד משכנע ועל הגאונים אלא על כל הנושא של זמנים, והוא מביא את הרמב\"ן שכותב אמות לפני השקיעה והוא כותב שזו טעות, 4 שפלג המנחה זה כדי הילוך אמות, והוא כותב שהכוונה 'ארבע מאות אמות'. והמגן 4 לא יתכן לומר אברהם מביאו להלכה. המגן אברהם מביא בכמה נושאים בהלכות שבת את המנחת כהן. והנה אם נחשב כמה הוא זמן של ארבע מאות אמות, אם דקות, ממילא ארבע מאות 18-מיל זה אלפיים אמה ואדם הולך אותם ב אמות זה חמישית משמונה עשרה, וזה קצת יותר משלוש דקות. אם כן יוצא שגם הרמב\"ן למעשה זו כוונתו כמו כל הראשונים האחרים שהזכרתי. ויוצא גם דבר מעניין, שכל הראשונים שהולכים בשיטת רבינו תם סוברים גם, שפלג המנחה זה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים של רבינו תם. והנה, נפסק שאי אפשר להדליק נרות שבת לפני פלג המנחה (סימן רסג)בשלחן ערוך אבל מכיוון שאנחנו נוהגים כמו הגאונים הרי שכמובן שאף אחד לא יעלה על דעתו ח\"ו להדליק נרות שבת שלוש דקות לפני השקיעה, הוא יכול להיכשל בחילול שבת, זה לא יעלה על הדעת, אם כן לגבי הדבר הזה אנחנו נוהגים כמו הגאונים לגמרי. טז. פלג המנחה שעה ורבע קודם שקיעת החמה מאידך, למעשה מאוד יתכן שיש דעה אחרת, שיש למדוד את פלג המנחה שעה ורבע קודם שקיעת החמה, לא מצאת הכוכבים. וייתכן שהראשונים שסוברים שמודדים את שעות היום מהזריחה, כמו רב סעדיה גאון בסידור שלו, וכך מוכח בתשובות הרמב\"ם ועוד, שיסברו שגם פלג המנחה זה מהשקיעה. יתירה דקות - לפני הזריחה, 72 - מזאת, לפי הגאונים, עלות השחר זה שעה וחומש דקות אחרי השקיעה, הרי שאין היגיון כל כך 13.5 ואילו צאת הכוכבים זה לומר שימדדו את שעות היום לפי הגאונים מעלות השחר לצאת הכוכבים, כי זה לא יהיה סימטרי, שמחד גיסא, בערב, יש פחות מרבע שעה אחרי השקיעה, דקות, אם כך, חצות יהיה לפי זה חצי שעה לפני שהשמש 72 ואילו בבוקר יש תגיע לאמצע, כי מתחילים למנות שעה וחומש לפני שהשמש יצאה ומסיימים את היום רק כרבע שעה אחרי שהשמש שקעה, ויש כמעט שעה הבדל, ואם חצות זה חצי שעה לפני שהשמש תעמוד בעמצע הקריע זה לא הגיוני. אמנם צריך לומר את האמת, שהמאמר מרדכי כותב, שמודדים את פלג המנחה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים של הגאונים, וכך כותב גם הבן איש חי. אבל זה קצת קשה, שהרי לכאורה זה לא סימטרי, זה לא מסתדר לגבי חצות וכאמור. אלא אם כן נגיד שזמן חצות לחוד וזמן פלג המנחה לחוד, אבל זה לא הגיוני, מפני שזמן מנחה גדולה מתחיל חצי שעה לאחר חצות. צריך עיון. ובאמת יש כמה שמקשים את הקושיה הזאת, זה לא רק אני, לכן לפי זה מסתבר יותר שלפי הגאונים שעות היום יהיו נמדדות מזריחה לשקיעה ואז חצות זה חצות בדיוק כשהשמש נמצאת באמצע, זה מאד הגיוני. יז. בירור דעת מרן השלחן ערוך למעשה השאלה הגדולה באמת היא מה דעת מרן השלחן ערוך. יש בנושא הזה במנחת כהן אריכות גדולה, והרבה אחרונים מאריכים בשאלה הזאת. המנחת כהן טוען שלדעת מרן זה תלוי בזריחה ובשקיעה. אולם השלחן כותב, 'לפי חכמים זמן מנחה נמשך עד הלילה' – דהיינו (סימן רלג סעיף א)ערוך צאת הכוכבים, אחר כך הוא ממשיך: 'אם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה וכו', ועכשיו שנהגו להתפלל תפילת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה'. ע\"כ. פתאום מרן כותב 'שקיעת החמה', וזאת כאשר בתחילה הוא כתב 'לילה' שלוש פעמים, אבל פעם אחת הוא כותב 'שקיעת החמה'. אכן לכאורה אפשר להסביר פשוט, שהשלחן ערוך פוסק כמו רבינו תם, שיש תחילת שקיעה ויש סוף שקיעה, וכשכותב 'שקיעה' כוונתו ללילה. אבל המנחת כהן לא מסכים לפירוש הזה, וכותב, שדעת מרן באמת שהולכים אחרי השקיעה ולא צאת הכוכבים, ומרן כותב 'לילה' שלוש פעמים אבל בסוף כותב 'שקיעה' כדי ללמד אותנו שמה שכתבתי קודם 'לילה' היינו 'שקיעה'. מביא את המנחת כהן ולא (ח\"ה סימן כב) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת מסכים עם זה, הוא אומר, למה מרן כתב 'לילה' למה לא כתב 'שקיעה' ובכל פעם יכתוב 'שקיעה', וכי כל כך קשה לכתוב 'שקיעה'?! אפשר לחזק את הקושיה על המנחת כהן, שהנה בהלכות הדלקת הנרות מרן כותב, שאי אפשר להדליק נרות שבת לפני פלג המנחה שהוא (סימן רסג) שעה ורבע קודם הלילה, ולכאורה למה שם כתב 'לילה' ולא 'שקיעה'?! יח. ראיית המנחת כהן שמרן התכוון ש'לילה' היינו שקיעה למעשה, אני לקחתי את הספר 'מנחת כהן' ולמדתי אותו היטב. והעניין הוא, שמה שהוא כותב שמרן כתב 'שקיעה' וזה מגלה על שאר מקומות שכתב בהן 'לילה' זו איננה הסיבה היחידה. אלא יש לו ראיה מאד טובה לומר כך. והלכתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו את הראיה הזאת של המנחת כהן והוא באמת אמר שזו ראיה חזקה. ניסיתי ליישב בדוחק, אבל היישוב שלי הוא לא מספיק חזק. הראיה שיש לו מהשלחן ערוך היא ראיה טובה מאד, הנה ידוע הוא שמרן (סימן פוסק כמו רבינו תם. זה ברור מאד שזו דעת מרן. כתוב בשלחן ערוך : \"ציבור שטעו ביום המעונן\" – פה בארץ אנחנו כמעט לא רואים דבר רסג) כזה, אבל בחו\"ל הייתי בכמה מקומות, הייתי בארגנטינה שעה לפני הלילה והיו עננים שחורים, המכוניות כבר מדליקים אורות חושך, נעשה כמעט חושך, וכן במקסיקו, יש מקומות בעולם, באירופה למשל, שעננים שחורים באים וזה נהיה כמו לילה, 'שקעה השמש בצהריים', והנה, בזמנם לא היו שעונים ואירע שציבור טעו ביום שישי אחד וכשראו שנעשה חושך כולם הלכו והדליקו נרות שבת, והלכו לבית הכנסת ואמרו 'קבלת שבת' ותפילת ערבית. ובזמנו קבלת שבת היתה די קצרה היו אומרים רק 'מזמור שיר ליום - תראו [ .השבת' ו'לכה דודי' שנתקן בזמן מרן על ידי רבי שלמה אלקבץ מה שזה רב ספרדי כתב פיוט שנדפס, זה דבר יחידי שנדפס בכל הסידורים, , והנה כתב ]ספרדים ואשכנזים, כולם אומרים את זה, רק המנגינות שונות בשלחן ערוך, שאם הציבור טעו והדליקו נרות וקבלו שבת והתפללו ערבית ואחר כך זרחה השמש, כותב מרן שזה תלוי, אם כשהדליקו נרות וקבלו שבת הכל היה אחרי פלג המנחה, זה בסדר, אבל אם זה היה לפני פלג המנחה צריכים לחזור, להדליק נרות שוב, לקבל שבת ולהתפלל ערבית. כל מה שעשו לא שווה כלום. אדם שהתפלל ערבית לפני פלג המנחה זה לא שווה שום דבר. והנה אם השלחן ערוך סובר כמו רבינו תם, אם כן הרי שזמן פלג המנחה הוא שלוש דקות לפני השקיעה, ואני שואל אתכם וזה המנחת כהן שואל, היתכן שיהיה בן אדם מסוגל להדליק נרות, לרוץ לבית הכנסת, לומר קבלת שבת ולהתפלל ערבית, ואחרי זה תזרח השמש, וכל זה בשלוש דקות כאשר - גם אם נלך לנתיבות או לאשדוד ולכל [ !?עשה את זה לאחר פלג המנחה המקומות שיש 'באבות' תנסו למצוא בבא אחד קדוש שיספיק לעשות את לפי זה אומר המנחת כהן, מכאן ]...כל זה בזמן כה קצר זה לא יכול להיות אתה רואה שמרן סובר שפלג המנחה זה שעה ורבע לפני השקיעה, ולא לפני צאת הכוכבים, מםני שהוא סבר שצאת הכוכבים זה רק כמו רבינו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' תם, מרן הרי אפילו לא הזכיר את שיטת הגאונים בשום מקום, על כרחנו שזוהי דעת השלחן ערוך. יט. זמן תפילת נעילה ביום הכיפורים המנחת כהן מביא עוד ראיה, וגם אותה אמרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הנה זמן תפילת נעילה זה סמוך לשקיעת החמה. ויש בזה דעות מתי נקרא 'סמוך'. בדרך כלל 'סמוך' זה חצי שעה. לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו, יש לו תשובה שאי אפשר להתפלל יותר מאשר חצי (שם), ארוכה בזה בשו\"ת יחוה דעת שעה לפני השקיעה. אי אפשר להקדים יותר. אמנם יש פוסקים, כהפרי מגדים והמאמר מרדכי ועוד, שמתירים להתפלל נעילה מפלג המנחה, אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סובר חצי שעה לפני השקיעה. אבל הנה סדר הדברים הוא להתפלל קודם תפילת מנחה ולאחר מכן תפילת נעילה, ולא יתכן לומר שזמן נעילה מסתיים לפני מנחה. והנה כתוב בשלחן ערוך שצריך להיזהר לקצר בפיוטים בגלל שזמן תפילת נעילה הוא מצומצם, ויש לקצר בסליחות ובפיוטים כדי שיסיים אותה עם שקיעת החמה. והנה אם נאמר שזמן מנחה דקות אחרי 27 זה עד צאת הכוכבים, ומרן הלא סובר כמו רבינו תם שזה השקיעה, אם התפילה מתחילה חצי שעה לפני השקיעה ממילא זה כבר דקות, וזה המון זמן, אם כן מפני מה מרן כותב שצריך לקצר בפיוטים?! 29 !על כרחינו לומר, שמרן סובר שזה מסתיים בשקיעה ולא בצאת הכוכבים וזו ראיה יותר חזקה מהראיה הראשונה, קשה מאד ליישב אותה. במיוחד לפי מה שכותב בשו\"ת יחוה דעת להסביר בדברי מרן ש'סמוך' היינו שקיעה, שיש פעמיים 'סמוך' בדברי מרן שזה סמוך לשקיעה, ורק בספק אפשר גם להמשיך בבין השמשות אבל לא יותר. ממילא בוודאי שמרן יסבור שפלג המנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה. כ. תרתי דסתרי בתפילת מנחה לאחר השקיעה אולם המנחת כהן טוען על כך טענה מאד קשה, שהנה אצל הספרדים ברוב המקומות מתפללים מנחה סמוך לשקיעה, והרבה פעמים זה נמשך אחרי השקיעה, ולכאורה זה יהיה תרתי דסתרי עד הסוף, זה ממש מוגזם, שהרי אין שום היתר להתפלל אפילו דקה אחרי השקיעה אם פלג המנחה זה שעה ורבע לפני השקיעה, שאז לאחר השקיעה אסור כבר יותר להתפלל מנחה. וזו קושיה חזקה על המנהג אבל המנחת כהן לא מיישב את זה. הוא אומר שככה נהגו. כא. רבינו האר\"י סבר כשיטת רבינו תם האמת שרואים כך גם לפי רבינו האר\"י. שכתוב בפירוש שהיה מתפלל מנחה סמוך ממש לשקיעה, ויש אף מעידים שהאר\"י היה מתפלל בזמן בין השמשות של הגאונים. אולם על רבינו האר\"י זו אינה קושיה, מפני שהוא סבר כמו רבינו תם, אני הבאתי לכך ראיות שכמעט אין ספק, שהאר\"י היה סובר כמו רבינו תם. הראיה הגדולה לזה היא, שהנה רבינו האר\"י קובע יסוד חשוב מאד שאין שם תועלת לקבל שבת בלילה. וכותב רבינו האר\"י איך מקבלים שבת: תלך לשדה, תשים את פניך למערב, תסתכל על השמש, ועם שקיעתה ממש – אלו המילים של שער הכוונות – תתחיל לומר 'מזמור לדוד' ואחר כך תאמר שלוש פעמים 'בואי כלה' ו'מזמור שיר ליום השבת'. אחר כך תלך לבית, תתעטף בטלית מצויצת בברכה, תקיף את השולחן שבע פעמים ותאמר עוד הפעם 'מזמור לדוד' ו'בואי כלה' ו'מזמור שיר ליום השבת', ואחר כך תלך להתפלל ערבית. וכל הקבלת שבת הזאת צריכה להיות 'עם שקיעתה ממש'. ואם נאמר שזה בין השמשות של הגאונים, זה לא יתכן, האר\"י הקדוש היה בשדה, ובטח שלא היה אומר קבלת שבת בשלוש דקות, זה לוקח זמן, ואחר כך עד שחוזר לבית להתעטף בציצית, ולהקיף את השלחן, בוודאי שזה לוקח יותר משלוש עשרה וחצי דקות, על כרחינו שהאר\"י סובר כמו רבינו תם. אם כן האר\"י זה לא כל כך קשה שהיה מתפלל אחרי השקיעה מפני שהוא סובר כמו רבינו תם. אבל אם אנחנו נוהגים כמו הגאונים, יש פה לכאורה תרתי דסתרי. כב. בחו\"ל הוי כשעת הדחק ומקדימים להתפלל ערבית בפלג המנחה לאור הדברים הללו, יש בהרבה מקומות בחו\"ל שמתפללים בקיץ, למשל בארצות הברית או בצרפת או באנגליה, גם רוב האשכנזים מתפללים ערבית בקיץ בפלג המנחה. והם מודדים את זה שעה ורבע לפני השקיעה בשעות זמניות. מחלקים את היום מהזריחה לשקיעה לשתים עשרה, ובמקומות הכי לא צפוניים יוצא שפלג המנחה זה שבעים דקות לפני השקיעה, ויש מקומות דקות, ויש אף מקומות שזה שעה וארבעים דקות, והם כבר 85 שזה כמעט מתפללים ערבית, אין להם ברירה, השקיעה שם ברבע לעשר בערב, מתי הם יאכלו סעודת שבת? במקומות האלה כמעט כולם זה מרוקאים, הם אומרים 'לכו נרננה' ושרים הרבה, ואומרים גם כן 'שיר השירים' - ישקני מנשיקות פיהו... ועד שהם מסיימים הם מתפללים ערבית בפלג המנחה מהשקיעה. ככה נהגו. בדרום אמריקה הקיץ שלהם זה בחורף שלנו. בארגנטינה וברזיל גם כן עושים כך. ולא רק ביום שישי שזה בוודאי אין בעיה כאמור לעיל, ולפי כל האמור לעיל אפשר לסמוך על המנהג להתפלל ערבית שעה ורבע מפלג המנחה של שקיעת השמש. כג. סוף זמן קריאת שמע וסוף זמן תפילה יש בנידון הזה שאלה נוספת האם גם זמן קריאת שמע ותפילה זה תלוי בפלג המנחה, ואם נאמר שזה תלוי, אז הכל יהיה מהזריחה. באמת בתשובת הרמב\"ם שהבאתי לעיל, שהרמב\"ם מודד את שעות היום לפי מהלך השמש - אני זוכר בזמנו לפני כמעט ארבעים וחמש שנה, כשלמדתי את תשובת [ הרמב\"ם הזו, פגשתי את הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ\"ל, והוא אמר לי מיד שלדעתו זו ראיה שאין עליה תשובה, שהרמב\"ם סובר שגם זמן קריאת שמע וזמן תפילה הכל זה מהזריחה. כך כתוב בפירוש בסידור רב סעדיה גאון. וכשדיברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על זה, הוא אמר לי שיש ספר אורחות חיים של רב אחד שהיה בדור קודם – הרב חייים דרוק – שהיה מומחה גדול בדור שלנו לכל הנושא של זמנים. והוא הראשון שכבר הביא את הראיה מתשובת הרמב\"ם. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הראה לי בספר שלו שהוא הביא את הראיה הזו. בכל אופן בוודאי שבקריאת שמע כדאי להחמיר. ואם נחשב את החישוב של זמן קריאת שמע נבחין שזה לא הבדל גדול, זה יהיה אולי הבדל של חצי שעה בערך בין אם נמנה מעלות השחר או מהזריחה. ולגבי סוף זמן תפילה דרבנן בוודאי שאפשר לסמוך על הסוברים שהזמן הוא מהזריחה כשיטת הגר\"א ובעל התניא, שאפשר למדוד את זה מהזריחה. בפרט שאנחנו רואים כך בשלחן ערוך בסימן רס\"ג ובהלכות יום הכיפורים שסובר שפלג המנחה זה שעה ורבע לפני השקיעה. ממילא יש צד לומר שנמנה את כל שעות היום לפי זריחה ושקיעה."},{"filename":"214.pdf","content":"מקור אמירת וידוי| אמירת תחנון במנחה לאחר השקיעה| חודש אלול הוא ההכנה לראש השנה| מקור הדין של אמירת סליחות בחודש אלול נושאי השיעור: סליחות ותלמוד תורה – מי עדיף | אמירת הסליחות במהלך שעות היום| אין אומרים סליחות לאחר צאת הכוכבים עד חצות הלילה| בתחנון בשחרית ובמנחה כיצד | קטעי הסליחות הנאמרים בארמית| אמירת י\"ג מידות בסליחות כשאין עשרה| אמירת י\"ג מידות בסליחות| אמירת סליחות לבני ישיבות ואברכים| | שתיית קפה ותה תוך כדי אמירת הסליחות בבית הכנסת| ' אם יש להפסיק באמירת 'ויעבורבי בין שם ה| ' כריעה באמירת שם ה| אומרים את הי\"ג מידות ברכות התורה כאשר אומר | אמירת פסוקים דרך תחנון קודם ברכות התורה| אמירת ברכות השחר וברכות התורה קודם אמירת הסליחות באשמורת הבוקר סליחות קודם עלות השחר 214 גליוןמיום א' ג' אלול תשפ\"ג פרשת כי תצא מנהגי חודש הרחמים והסליחות א. מקור המנהג לומר סליחות בכל חודש אלול ב\"ה התחלנו אתמול בלילה, או היום בבוקר, לומר סליחות. המנהג לומר סליחות הוא מנהג קדום מאד שהתחיל בתקופת הגאונים. מצאנו מקורות שכבר אז היו נוהגים (רבינו יצחק אבן גיאת בספרו מאה שערים עמוד מג) בתשובות הגאונים לומר סליחות בכל חודש אלול. אבל צריך לדעת שהמנהג הזה לא היה (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) בכל המקומות. למשל בתקופת הראשונים, הרמב\"ם מזכיר את אמירת הסליחות רק בעשרת ימי תשובה. וכן כמה ראשונים. לעומת זאת הר\"ן (ראש השנה טז.) מביא את המנהג מראש חודש אלול. ב. חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות אבל ברור הוא לכל הדעות, שחודש אלול הוא ההכנה לראש השנה. לפי דברי חז\"ל, לאחר שנשתברו הלוחות, משה רבנו שלוש פעמים לילה. הפעם הראשונה היתה מיד במתן תורה וירד 40- יום ו40 עלה בשבעה עשר בתמוז. ובאותו היום היה חטא העגל ונשתברו הלוחות. למחרת עלה שוב למשך ארבעים יום עד כ\"ט אב. ולמחרת עלה בפעם השלישית, בראש חודש אלול, וירד ביום הכיפורים ובאותו היום אמר לו הקב\"ה \"סלחתי כדבריך\". כמובן, שכשמשה רבנו עלה בפעם השלישית להביא את הלוחות השניים, והתחנן שהקב\"ה יסלח לישראל, זה היה בדור הראשון, בשנה הראשונה להיותנו לעם. עם ישראל כולם התפללו בוודאי והתחננו לפני הקב\"ה, שיסלח להם על חטא העגל. לכן בוודאי שחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. ג. מנהג אמירת הסליחות למנהג האשכנזים גם האשכנזים שאמנם אינם נוהגים לומר סליחות מראש חודש אלול, הם נוהגים להתחיל לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. הם מתחילים במוצאי שבת. וזה תלוי אם ראש השנה חל בשבת שאז מתחילים במוצאי שבת שקודם לכן. אבל אם ראש השנה חל ביום שני או ביום שלישי הם מתחילים במוצאי שבת שבוע לפני. וגם אצלם הם נוהגים לומר מזמור \"לדוד ה' אורי וישעי\" החל מראש חודש אלול. וכדברי חז\"ל, 'אורי' (תהילים כט) זה ראש השנה, 'וישעי' זה יום הכיפורים. וגם הם נוהגים לתקוע בשופר אחרי תפילת שחרית בכל יום. ד. אמירת ווידוי ותחנון בחצי הראשון של הלילה הנה, לגבי זמן אמירת הסליחות יש לכל אחד את האפשרות לבחור לו זמן יותר נוח כדי שזה יקל עליו. ראשית יש לדעת שלפי המקובלים אסור לומר סליחות, וידוי ותחנון בחצי הראשון של הלילה. לכן כשמתפללים מנחה, והתאחרה מאד עד שהגיע זמן צאת הכוכבים, שאז אי אפשר יותר לומר לא וידוי ולא נפילת אפיים. אבל אם גמרו בזמן בין השמשות יש בזה מחלוקת אם מותר לומר וידוי ונפילת אפיים, יש אומרים לא זה ולא זה, יש אומרים רק וידוי ולא נפילת אפיים. אך דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה שיש לומר גם וידוי וגם נפילת אפיים, עד זמן צאת הכוכבים. והוא מקשה על הנוהגים לומר וידוי בלי נפילת אפיים, שהרי העיקר זה נפילת אפיים הרבה יותר מאשר הווידוי. צריך לדעת, שנפילת אפיים בתפילה זו תקנת חז\"ל (בבא מציעא נט:), - למרות [ .והווידוי שאומרים בשחרית ובמנחה זו תקנת רבינו האר\"י שלכאורה לפי הגמרא אסור להפסיק בין תפילת העמידה והחזרה לבין נפילת אפיים, וכדלהלן, פה אנחנו רואים את העוצמה והכוח שהיו .]!לרבינו האר\"י ה. כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה על אשתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שלאחר (שם) הגמרא מספרת שחכמים נידו אותו היא פחדה שהקפידא שלו תגרום חלילה לאסון. ועיקר חששה היה מהזמן שבו נופל על פניו ואומר נפילת אפיים, שזו שעה שהקפידא שלו יכולה להתעורר. זו שעה של כאב והשתפכות, וחלילה הוא יכול להעניש את אלו שנידו אותו. לכן אומרת הגמרא שבכל יום כשהיה מגיע לנפילת אפיים בתפילה היתה מפריעה ומסיחה את דעתו לדברי אחרים כדי שלא יאמר את נפילת אפיים. יום אחד, היא היתה עסוקה בצדקה לעני, או שהיא חשבה שראש חודש הוא יומיים ובאמת היה רק יום אחד, ואז היא באה וראתה שהוא אומר נפילת אפיים, והיא אמרה לו: הרגת את אחי! היא היתה אחותו של רבן גמליאל שהיה נשיא ישראל, ובאמת באותו היום נפטר רבן גמליאל והיתה ההלוויה שלו. רבי אליעזר שאל אותה, מנין לך, איך ידעת שכך עלול לקרות? ואז היא אמרה לו, 'כך מקובלני מבית אבי אבא, כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה'! – זה דבר יקר מאד הדמעות שלנו, כששאדם מוריד דמעות של כאב, הקב\"ה מתחשב בזה מאד! להבדיל אלף אלפי הבדלות, אפילו בדמעות של רשעים הקב\"ה מתחשב, קל וחומר בדמעות של צדיקים! ו. נפילת אפיים צריכה להיות סמוך לתפילה ממש העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ולכאורה צריך להבין, איך אשתו של רבי אליעזר הצליחה למנוע אותו מלומר נפילת אפיים. הרי גם אם לאחר שהתפלל תפילת העמידה הפריעה לו לכמה דקות, לאחר מכן הרי שהוא ילך ויפול על פניו, אלא רואים שברגע שהפריעה לו מלומר נפילת אפיים סמוך ממש לתפילה, הרי שכבר לא אמר נפילת אפיים יותר. וכך ההלכה, שחייבים להסמיך נפילת אפיים לתפילת החזרה. אם אדם מתפלל ביחידות הוא גם כן צריך לשים לב שמיד אחרי העמידה לומר נפילת אפיים. ובכל זאת בא רבנו האר\"י ותיקן לנו לומר וידוי וי\"ג מידות לפני נפילת אפיים, הוא הפך את זה לחלק מהנפילת אפיים ואנחנו עושים את זה. יש עדות שנוהגים במנחה לומר ווידוי בלי נפילת אפיים אבל זה מנהג לא מובן, אם זה לפני השקיעה אז אין שום סיבה שלא לומר נפילת אפיים. יש מקומות שכבר מפלג המנחה הם כבר לא אומרים נפילת אפיים, ואני לא מבין מאיפה בא מנהג כזה?! זה פשוט לא בסדר! חז\"ל תקנו נפילת אפיים וצריך לומר אותה, וגם אם זה אחרי השקיעה כפי שאמרתי, שבשו\"ת יחוה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה, והוא מעיר ממה נפשך, אם מתייחסים לשקיעה כאל לילה הרי שגם את הווידוי לא לומר, ואם מתייחסים אל הזמן הזה כאל יום למה לא לומר גם נפילת אפיים?! ז. האומר י\"ג מידות בלילה הוא קרוב להיות מקצץ בנטיעות למעשה, לפי הקבלה, לאחר צאת הכוכבים הוא זמן של התעוררות הדינים, וממילא זה לא זמן לווידוי ולנפילת אפיים. וממילא גם זה לא , שהאומר (שו\"ת הרמ\"ז סימן ל)זמן לסליחות. הרמ\"ז – רבנו משה זכות – כותב י\"ג מידות לפני חצות הוא קרוב להיות 'מקצץ בנטיעות'! כלומר שזה איסור חמור ממש. אך מחצות הלילה מתעוררים מידות רחמים בעולם וזה כבר זמן טוב שאפשר לומר בו סליחות. והזמן הטוב ביותר כמובן זה באשמורת הבוקר, האשמורת השלישית, אנשים שמתפללים בנץ ולפני התפילה אומרים סליחות, או אנשים שמתפללים אפילו מעט אחר הנץ, אבל מתחילים באמירת הסליחות מעט קודם עלות השחר – שהזמן הזה הוא כל העניין. אבל גם מחצות הלילה זה טוב. ח. אמירת סליחות בצהריים שעל פי הקבלה (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן מו)הנה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אפשר לומר סליחות גם בשעות היום וגם במנחה. אצלנו בכולל נוהגים שמסיימים את סדר הלימוד בשעה אחת בצהרים ואז נכנסים האברכים ואומרים סליחות. קשה להם לקום בבוקר אז לכל הפחות הם אומרים בצהרים. אני זוכר שכשהייתי בחור צעיר הייתי נותן שיעור בבית כנסת 'פאר ירושלים' בשכונת 'קטמון'. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כידוע שלא היה קם כל יום לסליחות, הוא היה עסוק בלימוד שלו, הוא היה מקפיד בעיקר בעשרת ימי תשובה ובמוצאי שבתות, שאז היה אומר סליחות בחצות הלילה, אבל ברוב ימות השבוע לא היה אומר סליחות. וכשהתחלתי לתת את השיעור שם, שאלתי אותו, שאנשים פנו אלי בשאלה אם אפשר לקיים סליחות אחר הצהריים לפני מנחה. והוא אמר לי, תעשו סליחות ואני אבוא בעצמי! ואכן הוא היה בא יום יום לפני מנחה, והוא היה שליח ציבור שלנו. אז לא היה שעון קיץ ומנחה היתה בשעה שש ובשעה חמש היינו אומרים סליחות. כלומר שדעתו היתה שאפילו לכתחילה אפשר לומר סליחות במנחה. כמובן שבלילה זה יותר טוב אבל מי שלא יכול לומר בלילה שלכל הפחות יאמר ביום. ט. מתי אברכים ובחורים פטורים מלומר סליחות מכאן אנו מגיעים לשאלה, סליחות ותלמוד תורה מה קודם למה? בצורה חד (ברכי יוסף סימן תקפא סק\"ו) וראשית יש להבהיר, שמרן החיד\"א כותב משמעית שסליחות קודם לתלמוד תורה. אדם לא יכול לומר, אני עסוק בתורה אני לא רוצה לומר סליחות, תלמוד תורה כנגד כולם וכו', מפני שהלימוד תורה הוא כדי לקיים מצוות, ולקיים מצוות זה גם לקיים את מנהגי ישראל, ואם נהגו לומר סליחות אז צריך לומר סליחות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מחלק כך, שאם (ח\"ג סימן מד)אכן בשו\"ת יחוה דעת השאלה היא אם בשעה הזאת לומר סליחות או ללמוד תורה, בוודאי שעליו לומר סליחות כמנהג. אולם אם למשל, תלמיד חכם שרגיל לקום כל יום בשעה שבע, ומתפלל שחרית ומיד לאחר מכן הולך ללמוד, ואם תורה לו לקום בשש או אף בחמש וחצי כדי לומר סליחות, אחר כך זה ישפיע עליו לכל היום, זה לא ביטול תורה של השעה הזו בלבד, שבה אומר סליחות, אלא זה ישליך על כל היום כולו, אשר על כן כותב אאמו\"ר, שבמצב כזה כיוון שזה מנהג שלא היה כללי לכלל ישראל, ומאחר שהוא מפסיד ומשבש את כל סדר היום שלו, לכן התיר לבחורי ישיבות ואברכים שלא יגידו סליחות בכל יום. ואכן הוא עצמו, כפי שסיפרתי, לא היה אומר סליחות בכל יום. אבל כשהיתה לו הזדמנות לומר כל יום אחר הצהרים הוא היה אומר. ואז הוא לא היה אומר שבשעה הזאת ישב ללמוד תורה, כיון שזה לא מפריע לסדר היום, זה לא גורם לביטול תורה גדול בכל מהלך היום.י. תעניות שאינן חובה לבחורים ואברכים ובאמת שזה היה הקו שלו גם לגבי הנושא של תעניות. אנשים מחפשים סיגופים ותעניות, וזה בסדר, זה יפה מאד אך תלוי למי. תלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה, בוודאי שכל התעניות שהם חובה מן הדין אין חכמות בזה, הוא חייב להתענות כמו כולם. שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, תשעה באב כולם חייבים לצום. אבל תעניות שהם לא חובה, אם זה גורם לביטול תורה אפילו קצת, הרי שעדיף שילמד תורה. כמו כן אמירת הסליחות, אי אפשר להגדיר אותם כחובה ממש, אבל אי אפשר לומר שהם כמו תעניות. זה לא סתם מנהג זה מנהג כללי של כל הספרדים. לכן במקום של ביטול תורה גדול הוא חשש. וכל שכן בתעניות. יא. מרן זיע\"א לא התענה ביום פטירת הוריו כמו כן ביארצייט של אבא ואמא שלו, אאמו\"ר לא היה צם. כשהייתי קטן, בשנים הראשונות לפטירת אימו הוא אכן היה צם, אבל אחר כך הפסיק. והוא אמר לי, הרי אם אני צריך בגלל הצום ללכת לישון איזה שעה לנוח, זה כבר לא שווה שום דבר. קל וחומר שהוא היה משתדל ביום האזכרה של אביו ואימו לנצל את היום לא רק ללימוד אלא גם ללמד, למסור שיעורים. והוא היה אומר לי, אם אצום אני לא אוכל למסור שיעורים, לא יהיה לי כח. לכן עדיף לי לא לצום. יב. הלכה למעשה אשר על כן, בכל דבר אנחנו צריך שיהיה לנו סדר עדיפויות. והוא הדין לגבי סליחות, אברך או בחור ישיבה שיש לו אפשרות לומר בצהרים, הנה מה טוב, שיגיד כל יום בצהרים. אבל אם אין אפשרות אלא רק באשמורת הבוקר, כותב בשו\"ת יחוה דעת לומר בשני וחמישי, או במוצאי שבת, למצוא את האפשרות לומר. היום בין כה רוב בני האדם ישנים מאוחר, ואפשר להתחיל כבר 00:40 -ואפשר לומר בחצות הלילה, שזה בערך ב שעד שיגיעו לי\"ג מידות הראשונות כבר יהיה חצות הלילה. 00:35 -מ ואפשר לומר סליחות וללכת לישון אחרי כן ולקום בבוקר ולהתפלל כמו שצריך בלי עייפות. לכן להלכה, צריכים להשתדל כמה שיותר לקיים את הסליחות בכל יום, למרות שזה בא על חשבון לימוד תורה, אך רק אם זה משבש את סדר היום באופן שאדם מרגיש שכל היום הוא ילמד פחות בגלל זה, אין הצר שווה בנזק המלך ולכן במצב כזה אפשר לוותר ולומר סליחות רק פעמיים בשבוע. יג. גולת הכותרת של הסליחות צריך לדעת יש דרגות בסליחות. הסליחות שלנו הספרדים זה תקנות שבאו במשך הדורות, יש לנו פיוטים קדמונים מאד שתקנו אותם בתקופת הראשונים. כמו \"יה שמע אביונך\", \"למענך אלקי\" וכיו\"ב, שהם פיוטים שזה תקנת קדמונים. יש יותר מאוחרים ויש יותר מוקדמים. יש גם כן מנהגי עדות אלו פיוטים לומר ואלו לא, וכל מקום יעשו כמנהגם. אבל צריך לדעת שהדבר החשוב ביותר, בסליחות זה י\"ג מידות , שאמר (יז:)הרחמים. זה מהגמרא. דאיתא בגמרא במסכת ראש השנה הקב\"ה למשה, שכאשר עם ישראל חוטאים, מיד כשאומרים את הי\"ג מידות, ומוחל להם. ומלשון הגמרא נראה, שזה לא סתם לומר את הי\"ג מידות, צריך גם להשתדל לקיים אותם. להידבק במידותיו של הקב\"ה. וזה הסיבה שי\"ג מידות הן בלי שום ספק, גולת הכותרת של הסליחות. יד. סליחות ללא עשרה משתתפים והנה, ב\"ה אצלנו יש ציבור גדול מאד שבאים לסליחות מתחילה ועד סוף, אבל יש מקומות מרוחקים יותר שאין כל כך אוכלוסייה, ויש מצב שהציבור מאחרים לסליחות. ובמקומות כאלו כשאומרים י\"ג מידות הרחמים שכאמור, זה החלק החשוב ביותר של הסליחות, ורואים שעדיין הציבור לא התאספו, עדיף להפסיק ולדלג על הי\"ג מידות. ואפשר להתחיל מתחילת הסליחות עד שמגיעים ל\"שבט יהודה בדוחק ובצער\" וכשמגיעים לי\"ג מידות לדלג עד לאחר הווידוי, ולאחר מכן לומר, ה' הוא האלקים, ה' מלך וכו', שמע ישראל וכו' וכל הפיוטים, אדון הסליחות, עננו אלקי אברהם, וכל הקטעים הללו, וכשיתאספו יותר ציבור לזכות את כולם לחזור ל\"א-ל מלך\" \"ויעבור\" וווידוי, שזה כאמור, הלב של הסליחות. טו. י\"ג מידות הן דבר שבקדושה יש בזה מחלוקת ראשונים אם הי\"ג מידות זה דבר שבקדושה. ולדעת מרן השלחן ערוך זה דבר שבקדושה. ויש לנו הלכה שדבר שבקדושה צריך להיות דווקא בעשרה. דהיינו כמו שאין אומרים חזרת הש\"ץ או קדיש, קדושה וברכו בפחות מעשרה, כך גם י\"ג מידות. ולדעת רבנו האר\"י אי אפשר כלל לאומרם בפחות מעשרה. אבל לדעת מרן השלחן ערוך אפשר לאומרם בטעמים, שאז זה כקורא פסוקים בתורה. האמת שאנחנו הספרדים, המנגינה שאנחנו אומרים את הי\"ג מידות, זה המנגינה של הטעמים, וממילא זה לא כל כך נורא אם אין עשרה. אבל כמובן, אם יש סיכוי שבשלב מסוים יהיו עשרה, עדיף לאומרם בעשרה, וגם נזכה את אלו שבאו מאוחר יותר לומר י\"ג מידות בעשרה. טז. אמירת קטעי הסליחות בארמית כשאין מנין יש קטעים נוספים בסליחות שצריך עשרה בשביל לאומרם. והם כל הקטעים בארמית, \"דעני לעניי\", \"מחה ומסה\" וכן הלאה. חז\"ל אומרים שאדם לא יבקש בקשות בארמית מפני שאין מלאכי השרת (שבת יב:) מכירין בלשון ארמית. הם לא מכירים את השפה הזאת, ואנחנו צריכים את מלאכי השרת שיהיו ביננו לבין הקב\"ה, שיעבירו את התפילה שלנו. והגמרא אמנם שואלת, הרי רבי יוחנן היה נכנס לבקר את החולה, ופעמים שהיה אומר לו, 'הקב\"ה יפקוד אותך לחיים טובים ולשלום', ולפעמים היה אומר בארמית, 'רחמנא דכרינך לשלם'. ומיישבת הגמרא, שחולה זה דין שונה כיוון שהשכינה עימו. החולה לא צריך את המלאכים, השכינה נמצאת אתו. וכשמברכים אותו לידו השכינה (סנהדרין נמצאת שם. ממילא כשיש מנין, השכינה שרויה. הגמרא אומרת 'כל בעשרה שכינתא שריה', יש השראת השכינה, ויכולים לומר את לט:) הסליחות שבארמית. אך כשאין מנין אי אפשר, כך כותב בשו\"ת יביע אומר (ח\"א חאו\"ח סימן לה), וכותב עוד (שם אות יד), שאמנם גם בית כנסת זה מקום השראת השכינה, אבל אין להשוות את דרגת השראת השכינה בעשרה להשראת השכינה של בית כנסת, שבעשרה זה הרבה יותר מאשר השראת השכינה בבית כנסת. לכן אפילו בבית כנסת, אם אין מנין יש לדלג על הקטעים שהם בארמית. ושוב, אם יגיעו לאחר מכן ציבור אפשר לחזור ולומר את כל הקטעים בארמית. יז. הכריעה בי\"ג מידות (פרשת כי תשא אות י), והבן איש חי (שיורי ברכה סימן קלא סק\"ו בשם המקובלים)מרן החיד\"א בעקבותיו כותבים, שכשאומרים 'ויעבור' מתכופפים קצת, וכשאומרים 'ויקרא' זוקפים. וכותב הבן איש חי, שאחר כך כשמתחילים לומר 'ה', ה', אל רחום וחנון' יש להתכופף עוד הפעם, לא יותר מדי, להתכופף קצת. וככה אנחנו הספרדים נוהגים להתכופף ב'ויעבור' ואחר כך שוב לזקוף ושוב ולהתכופף קצת כשאומרים י\"ג מידות. יח. משה רבינו השתחווה באמירת י\"ג מידות אומרת לגבי ברכות (ברכות יב.) מרן החיד\"א שואל על זה, הרי הגמרא התפילה, שאנחנו לא רשאים לכרוע ולזקוף בכל הברכות אלא אך ורק במקומות שתקנו חכמים, ב'אבות' בתחילת העמידה, ובסוף – בברכת 'מגן אברהם'. והשני, במודים, ובסוף הברכה – בברכת 'הטוב שמך ולך נאה להודות'. ואסור לכרוע יותר בתחילת ובסוף הברכות. אך כאשר כורע באמצע הברכות אין בעיה. ואומרת הגמרא, שכשהוא כורע - כורע בברוך, וכשהוא זוקף - זוקף בשם. כשאומרים שם השם צריך לזקוף, 'ה' זוקף כפופים' - כך כתוב בפסוק. אם כן שואל מרן החיד\"א, כיצד כורעים כשאומרים 'ויעבור ה' על פניו', הרי צריך להיות זקוף כשאומרים שם השם, כל שכן אם כורעים קצת כשאומרים 'ה' ה' אל רחום וחנון' שזה שמות של הקב\"ה. אך כותב מרן 'וימהר משה (שמות לד, ח),החיד\"א, שמיד לאחר הי\"ג מידות בתורה כתוב ויקוד ארצה וישתחו', משה רבינו בעצמו השתחווה כשאמר י\"ג מידות, אם כן, כיון שמשה רבינו השתחווה, אין מניעה להשתחוות כשאומרים את שם השם. יט. כריעה בשם ה' באמת יש חיזוק גדול לדברי החיד\"א, שמשה רבינו בעצמו השתחווה, , לגבי מה שיש (שו\"ת פאר הדור סימן קד)שכעין זה יש בתשובות הרמב\"ם מקומות שנהגו לומר תשע עשרה פסוקים בתפילת ערבית, שבחו\"ל אצל האשכנזים נוהגים בזה עד היום, לומר תשע עשרה פסוקים לפני תפילת העמידה, שמתחילים בפסוק \"ברוך ה' לעולם אמן ואמן\", ולבסוף כותב את זה, (סדר התפילות בסוף חלק אהבה)מסיימים ב\"יראו עיננו\". וגם הרמב\"ם כי בחו\"ל ככה היו נוהגים גם הספרדים. והנה, אחד הפסוקים הוא פסוק מספר מלכים, שאליהו הנביא היה בהר הכרמל והקריב את הקרבן שלו, \"וירא כל העם (מלכים א יח, לט) וירדה אש מהשמים ושרפה את הקרבן, כתוב ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים\", והפסוק הזה מופיע בפועל גם אצל נוסח האשכנזים. והיה מנהג בזמן הרמב\"ם, שכשהיו אומרים 'ה' הוא האלוקים' כולם היו משתחווים. ושאלו את הרמב\"ם, שהרי אסור להשתחוות כשמזכירים שם השם, \"ה' זוקף כפופים\". והרמב\"ם ענה להם, שמותר, מפני שבפסוק כתוב במפורש שהעם נפלו על פניהם. למעשה, הרמב\"ם לא מסביר את הדברים, אבל כנראה שכוונת הרמב\"ם שזה כמו הכוונה של החיד\"א, שבגלל שעם ישראל בעצמם השתחוו, לכן כשאומרים 'ה' הוא האלוקים' מותר להשתחוות. מכל האמור יש לנו ללמוד, שבסליחות כשאומרים 'ה' הוא האלוקים' מי שרוצה להשתחוות קצת אין בזה בעיה שמשתחווה בשם השם. כך רואים בפירוש ברמב\"ם בתשובה. כ. כריעה באמירת שם השם שלא בברכות אבל השאלה שנשאלת באמת על עצם דברי מרן החיד\"א, שרואים בדבריו דבר מעניין, שכשמזכירים שם השם אפילו שזה לא בא בלשון של 'ברוך אתה ה'' צריך להיות זקוף, חוץ מברכת אבות, וגם בה כשמגיעים לשם השם צריך לזקוף. דהיינו אפילו אם אומר פסוק שנזכר בו שם השם צריך לזקוף. לכן החיד\"א הוצרך ליישב את המנהג להשתחוות כשאומרים 'ויעבור'. אבל באמת זו מחלוקת ראשונים, וכתבתי על זה באורך בהלכה ברורה, שיש ראשונים שסוברים שדווקא כאשר מזכירים את שם השם בלשון של 'ברוך אתה ה''. והנפקא מיניה היא מה שכתוב בשלחן ערוך שנוהגים בראש השנה ויום הכיפורים להשתדל כל הזמן להשתחוות, אך בתחילת הברכות ובסופן צריכים לזקוף. אבל לפי מה שאמרנו, כשמזכירים שם השם באמצע הברכה, כגון בברכת 'על הצדיקים' - \"יהמו נא רחמיך ה' אלוקינו\" האם מותר להשתחוות או לא, לפי החיד\"א אסור להשתחוות, ורק בי\"ג מידות מותר, כי משה רבינו בעצמו השתחווה. וצריך לשים לב לדברים האלו. כא. מי קרא בשם ה' שצריך (דף סח ע\"א)מביא בשם רבינו דוד אבודרהם (סימן תקסה סק\"ה) המגן אברהם לומר 'ויקרא בשם, ה'', דהיינו שצריך להפסיק בין 'ויקרא בשם' לבין שם השם. ומביאים אותו כמה אחרונים, וביניהם גם חלק מהמקובלים. נראה שזה כלל לא פשוט, (שמות לד, ה) והנה, בפסוק שבפרשת כי תשא שהנה כתוב, \"ויקרא בשם ה'\" - מי קרא? האם משה רבנו קרא בשם ה', או שהקב\"ה קרא? והנה, רבנו אברהם אבן עזרא כותב שם. שהקב\"ה קרא, וכמו שכתוב קודם לזה, שהקב\"ה אומר למשה 'ראה אתה אומר אלי', וכתוב שם 'וקראתי בשם ה' לפניך' – וזה הקב\"ה אומר, אם כן מה שכתוב לאחר מכן 'ויקרא בשם ה'' היינו שהקב\"ה קרא, ואם כן צריך להפסיק בין 'ויקרא בשם' ל'ה''. כלומר שדבריו של רבי דוד אבודרהם יהיו צודקים אם נפרש כמו האבן עזרא. ובאמת כך הוא גם בטעמי המקרא, שהטעם שם הוא, 'מאריך טרחא' זה לא 'טרחא מאריך', וזה יוצא יפה מאד. אבל הבעיה היא התרגום אונקלוס – היה בזמן התנאים – והוא תרגם: \"ואתגלי ה' בעננא ואתעתד עימיה תמן וקרא בשמא דה'\" – כלומר שמשה רבינו קרא בשם ה', כך התרגום מפרש את הפסוק. וכמו כן רש\"י מפרש: 'מתרגמינן, וקרא בשמה דה''. רש\"י מסכים לתרגום אונקלוס. וכמו כן תרגום יונתן בן עוזיאל תרגם, 'וקרא משה בשום אמרא דה'', שמשה רבינו קרא. לפי זה צריך לומר 'ויקרא, בשם ה''. הפסיק הזה הוא הבדל מאד משמעותי. איפה מפסיקים, זה משנה את כל המשמעות. וכפי הנראה זה דבר בכלל לא פשוט. מצד אחד יש את רבי דוד אבודרהם והמגן אברהם וכל האחרונים שהולכים אחריו, ויש ראיה לדבריהם, כפי שביאר רבינו אברהם אבן עזרא. מאידך גיסא, עומדים יהונתן בו עוזיאל והתרגום אונקלוס ורש\"י, שאומרים להיפך. הבעיה האמיתית היא איך ליישב את התרגום עם הטעמים, שהרי לפי הטעמים פשט הפסוק הוא, שה' קרא. לכן מה שאני מציע לעשות, וכמו שיש דברים שאין ברירה אתה צריך להחליט, \"יקוב הדין את ההר\", אבל בנושא הזה יכול להיות 'ניטרלי' אפשר לומר באופן שלא תהיה משמעות לא כך ולא כך, לומר את זה לאט, בהפרש קטן בין אחד לשני, ואז הכל בסדר. ויש לכך דוגמא נוספת בברכת 'בורא נפשות' - \"בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת\", המילה 'וחסרונן' אפשר להסבירה בשתי דרכים: 'בורא נפשות רבות וחסרונן' ולאחר מכן אומרים 'על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', ומאידך, אפשר לומר: 'בורא נפשות רבות, וחסרונן על כל מה שבראת, וזו מחלוקת בראשונים. יש פירוש אחד והבן איש חי מפרש באופן אחר. ואמנם דברי הבן איש חי לכאורה זה נגד כמעט כל הראשונים. אבל אפשר להינצל מהמחלוקת, הרי אם אומרים את הברכה מילה במילה, לאט לאט, המשמעות יכולה להיות לכאן ולכאן, בלי צורך להכריע כאחת הדעות. כב. שתיה במהלך הסליחות ובבית הכנסת יש נקודה חשובה נוספת לאלה שקמים באשמורת לומר סליחות. שהנה רבים מעם ישראל אומרים סליחות באשמורת הבוקר, אצלנו פה ב\"ה יש בחצות הלילה ברוב עם הרבה אנשים שבאים לומר סליחות, אבל יש לנו גם באשמורת הבוקר לפני הנץ, ולפני כל מנין ומנין. אלה שקמים לסליחות בבוקר צריך לשים לב, אנשים קמים מוקדם בבוקר, ועדיין יש להם קורי שינה על העיניים, והם רוצים להכין קפה ולומר את הסליחות ולשתות קצת קפה באמצע, זה בסדר. אם זה עוזר לאדם להתעורר וכך יכול לומר יותר טוב את הסליחות, אין בזה בעיה. כמו כן מותר לשתות בבית הכנסת לאנשים כאלו שהם לא רק מתפללים אלא גם לומדים תורה בבית הכנסת, הרי שזה כמו הבית שלהם, זה מקום של הקביעות שלהם, הם לא סתם באים בארעי, אלא יושבים ולומדים. מלבד זאת ככלל בשתיה זה יותר קל. אבל כמובן יש להיזהר מאד שזה לא יהיה קלות ראש וכו', שהרי העיקר של הסליחות זה לומר אותם הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בכוונה כמו שצריך. כג. ברכות השחר וברכות התורה קודם אמירת הסליחות כמו כן חשוב מאד שכל אחד לפני שמתחיל לומר סליחות שיאמר את ברכות השחר וברכות התורה. ואם איחר קצת, אז לגבי ברכות השחר יכול לאומרם לאחר הסליחות קודם התפילה. אבל לגבי ברכות התורה, הנושא הזה הוא מחלוקת ראשונים, יש בנושא הזה תשובה בשו\"ת יביע באריכות גדולה מאד אם מותר לומר פסוקים דרך (ח\"ד חאו\"ח סימן ז)אומר תחנונים לפני שמברך ברכות התורה. וצריכים לדעת שלפי ההלכה, כמו שאסור לאכול בלי ברכה, וכמו שכל מצוה חייבים לברך לפניה, אלא אם כן יש ספק, גם בתלמוד תורה חייבים לברך ברכות התורה לפני שלומדים תורה. והמשמעות היא שאסור ללמוד תורה לפני שמברכים ברכות התורה. וגם הנשים חייבות בברכות התורה. עד כדי כך דנים הפוסקים, אם מותר להרהר בדברי תורה בלי ברכות התורה, ולהלכה בזה אפשר להקל. וכמו כן אם מותר לעיין בספר או לכתוב בדברי תורה, שהרי אינו מוציא מפיו, הוא רק כותב, יש בזה דעות מדעות שונות. ובוודאי שראוי לכל אחד, מיד כשקם בבוקר, לברך את הברכות ולברך ברכות התורה. ולאחר מכן מיד אומר פסוקי ברכת כהנים, כדי שייקרא ששנה על אתר, שלא יהיה הפסק בין הברכות לבין המצווה של תלמוד תורה. כד. ברכות התורה קודם פסוקים הנאמרים דרך תחנונים אולם כאשר הדברי התורה נאמרים בדרך של תחנונים, הוא לא מתכוון ללמוד תורה, הרי כשאדם אומר סליחות הוא לא הולך ללמוד תורה, הרי עצם הדיון בפוסקים מה קודם סליחות או תלמוד תורה, זה מוכיח שסליחות זה לא תלמוד תורה, סליחות זה תפילה, והשאלה היא, שהרי בתוך הסליחות מזכירים גם כן הרבה פסוקים, האם מותר לומר סליחות לפני ברכות התורה או לא? והנה לפני הרבה שנים כשכתבתי את ההערות על תשובות הרמב\"ם 'פאר הדור' באתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו, שיש לי שם הוכחה ברורה למעשה שהרמב\"ם סובר שצריך לומר את ברכות התורה גם בפסוקים שהם דרך תחנונים. אבל צריך לדעת שזה לא מוסכם, זו מחלוקת. למשל, וזה דבר שהתעוררתי אליו רק כמה שנים לאחר מכן, שכמה ראשונים כותבים שהתקנה של ברכות התורה זה למי שלומד תורה קודם התפילה, מפני שהרי בשעת התפילה אומרים את ברכת 'אהבת עולם' שמשמשת במקום ברכות התורה. כך אומרת הגמרא. ובתלמוד ירושלמי אף קוראים לברכת 'אהבת עולם' – 'ברכת התורה', עד כדי כך. ואכן כך כותב בפירוש בספר העיטור שכל ברכות התורה זה רק למי שלומד קודם התפילה. ולשון הרמב\"ם, שאם אדם לומד לפני התפילה שצריך לומר את ברכות התורה, משמע שאם לא - לא צריך לברך. ואכן באמת הרי גם בזמן הרמב\"ם היה את פסוקי דזמרה, הרמב\"ם כותב את זה בסדר התפילות של כל השנה, זו תקנה קדומה מאד, עוד מזמן הגמרא. אם כך הלא הפסוקי דזמרה זה פסוקים, וכיצד לפי בעל העיטור וגם לפי המשמעות קצת של הרמב\"ם, הסמ\"ג ועוד כמה ראשונים, כיצד יכול לאומרם קודם שבירך ברכות התורה. על כרחינו לכאורה משמע, שמכיוון שאומרם דרך תפילה ותחינה שהרי אינו אומר את פסוקי דזמרה כדי ללמוד תורה, הוא אומרם כדי להסדיר שבחו של מקום, לשבח את הקב\"ה, אם כך הרי שזה דין אחר, ואינו בכלל דברי תורה שיש לברך עליהם את ברכות התורה. כה. ברכה הסמוכה לחברתה אכן לכאורה רואים שזה שנוי במחלוקת הראשונים, האם אפשר לומר פסוקים דרך שבח והודאה ותחינה בלא ברכות התורה, לכן בוודאי שלצאת ידי ספק על כל אחד להקפיד לפני שמתחילים לומר סליחות לברך לכל הפחות את ברכות התורה. הרי כשאדם קם בבוקר הוא נוטל ידים הוא מברך 'על נטילת ידים', וכמובן שקודם לכן הלך להתפנות ועליו לברך ברכת 'אשר יצר', ולפי דעת רבנו האר\"י ברכת 'אלקי נשמה' אינה פותחת בברוך כי היא ברכה הסמוכה לחברתה – ברכת 'אשר יצר', וכמו שברכת 'יוצר אור' פותחת בברוך, אבל הברכה השניה – ברכת 'אהבת עולם' – איננה פותחת בברוך, כי היא סמוכה לחברתה. וגם כשאירע שאדם הוצרך לשנות ולומר את השניה קודם הראשונה, זה לא משנה, כיון שבאופן הרגיל היא ברכה הסמוכה לחברתה היא איננה פותחת בברוך. וכמו כן ברכת 'ברוך שאמר' פותחת בברוך, אבל 'ישתבח' נקראת ברכה הסמוכה לחברתה – ברכת 'ברוך שאמר' – כי ברכה הסמוכה לחברתה איננה פותחת בברוך. - זה מעניין מאד, שהרי לכאורה אין קשר בין [ לכן סובר רבנו האר\"י , שברכת 'אלקי נשמה' נקראת ]'ברכת 'אשר יצר' לברכת 'אלקי נשמה ברכה הסמוכה לחברתה לברכת 'אשר יצר'. לכן חשוב מאד, שמיד לאחר שמברך ברכת 'אשר יצר' יברך את ברכת 'אלקי נשמה' עד 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', ולאחר מכן, אומר את כל הברכות. וחשוב מאד לומר את הברכות מתוך סידור, ובכוונה, כמו שצריך. ואם אדם ממהר לסליחות כאמור, ובירך את ברכות 'אשר יצר' ו'אלוקי נשמה' ואת שאר הברכות רוצה לברך לאחר אמירת הסליחות, צריך שישים לב שלא לטעות ולברך את הברכות הללו שוב פעם. ולאחר שבירך את ברכות התורה קודם אמירת הסליחות יכול לומר את הסליחות לפי כל הדעות למרות כל הפסוקים שאומרים בהם. כו. אומר סליחות קודם עלות השחר כאשר מתחילים באמירת הסליחות קודם עלות השחר, זה תלוי, אם הוא לא ישן, היה ער כל הלילה, אכן זו בעיה כיון שבלאו הכי הוא לא צריך לומר ברכות התורה עד שיעלה עמוד השחר. אבל אם לפני כן ישן, עצם השינה - שנת קבע מחייבת אותו לברך את ברכות התורה לפני הסליחות. ולאחר מכן, אף כשעלה עמוד השחר יכול לסמוך על זה, שמכיוון שהוא ישן שנת קבע, הרי שזו התחלה חדשה. למרות שזו מחלוקת. למעשה בדרך כלל מי שאומר סליחות באשמורת הבוקר מתחיל אותם לאחר עלות השחר. הרי עכשיו בקיץ, גם אם יתחיל בעלות השחר את הברכות ויאמר סליחות וקרבנות עדיין הוא יכול להספיק את התפילה בנץ החמה. הנקודה שאני רוצה להבהיר היא, שלא צריך לדקדק אם זה כמה דקות לפני עלות השחר, זה לא הדבר החשוב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם אמר לי לגבי ליל שבועות, שאם אני לומד תורה ואני שקוע בתוך הלימוד, וזה נמשך כמה דקות אחרי עלות השחר לא נורא, לא צריך לדקדק. במיוחד שבזמנם לא היה להם שעון והם לא ידעו בדיוק את הזמנים, אז לא נורא אם יהיה כמה דקות לפני או אחרי, העיקר הוא שזה הזמן שמתחיל היום לומר את ברכות התורה."},{"filename":"215.pdf","content":"כשאדם לא נותן| הקב\"ה נותן לנו הכל| מה תכלית התפילה| עם ישראל נקראים בנים ונקראים עבדיםשיעור: שאי הנו הקב\"ה שמח בעם ישראל | הקשר בין שמחת החג וצדקה לעניים| אשה בעלה משמחה| צדקה הוא מתריס כלפי שמיא להקפיד על הרוחניות כמו על הגשמיות | המצוות הן המזון הרוחני לנשמה| 215 גליוןמיום א' כ\"ז אב תשפ\"ג פרשת כי תבוא יזוק לחודש הרחמים והסליחותדברי ח שיחת חיזוק שנמסרה בכנס חיזוק לקהל רב בעיר אילת א. חביבין ישראל שנקראו 'בנים' למקום אנחנו מתחילים עכשיו את חודש הרחמים והסליחות, חודש אלול. בפרשת ראה הפרשה מלאה ברכות של הקב\"ה אלינו. ואם מישהו מחפש הוכחה כמה הקב\"ה אוהב את עם ישראל שיקרא את הפרשה הזאת. והנה יש שם קטע שלם על מצות הצדקה, כמה חשוב לתת צדקה, ואלו ברכות הקב\"ה מברך את מי שנותן צדקה. מסופר בגמרא, שלאחר חרבן בית שני הרומאים שלטו בארץ, והיה להם נציב שהוא כמו מושל, שכל זמן מה היו מחליפים אותו. כולם היו רשעים וכל אחד היה יותר רשע מהשני, אך הגרוע מכולם היה אחד ששמו היה טורנוסרופוס. והוא היה מתווכח כל הזמן עם רבי עקיבא, הוא היה 'כאילו' פילוסוף, חושב את עצמו, ותמיד רבי עקיבא היה משיב לו מנה ניצחת, עד שבסופו של דבר הרומאים הרגו גם את רבי עקיבא. זו היתה תקופה של חרבן ביתר ושל הריגת עשרה הרוגי מלכות. פעם אחת טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא, האם הקב\"ה אוהב את העניים? אמר לו רבי עקיבא כן! בוודאי! לכן הקב\"ה אומר לנו שניתן צדקה. אמר לו טורנוסרופוס, אם הקב\"ה אוהב את העניים, מפני מה אינו מביא להם בעצמו?! למה עשה אותם שיסבלו מהעניות שלהם, ואילו לנו הוא מורה לתת להם?! שהוא ייתן להם! אמר לו רבי עקיבא, הקב\"ה רוצה שאנחנו נינצל מגהינם, שיהיה לנו עולם הבא, לכן מצוה עלינו לתת צדקה. אולם הוא לא קיבל את זה, ושאל אותו, תתאר לך שמלך ציווה יום אחד לתת עונש לעבד שלו, לא לתת לו אוכל, והלך מישהו ונתן לו אוכל, כמובן שהמלך יכעס, והנה הרי כתוב בתורה שלכם \"כי לי בני ישראל עבדים\" – אתם עבדים של הקב\"ה! ואם הוא החליט לעשות את מישהו עני – סימן שהוא רוצה שהוא יסבול! אמר לו רבי עקיבא, המשל שאמרת הוא לא משל נכון. אלא המשל הנכון הוא, למלך שציווה בכעסו שלא לתת אוכל לבן שלו, והלך מישהו ונתן אוכל לבן הזה, המלך כמובן שמח מאד שהוא פרנס את הבן שלו!אמנם אנחנו נקראים 'עבדים' אבל אנחנו גם נקראים 'בנים' כתוב בתורה \"בנים אתם לה' אלוקיכם\"! ב. התפילה והאמונה למעשה בויכוח הזה טמון יסוד גדול מאד באמונה בה' יתברך. הרי בואו נחשוב לעצמנו, ל\"ע אדם נהיה חולה, ומתפללים עליו, למה מתפללים עליו?! הרי מי שעשה אותו חולה זה הקב\"ה, הוא זה שרצה שהוא יהיה חולה, אז למה אנחנו מתפללים?! האם זה לא נגד רצון ה'?! והתשובה היא להיפך, אנחנו לא יודעים למה האיש הזה חולה, אבל מצד שני, הקב\"ה ציווה עלינו להתפלל, וכמו שדרשו חז\"ל \"ולעבדו בכל לבבכם\" - איזוהי עבודה שבלב זוהי תפילה, ובין היתר בתפילה צריכים להתפלל גם על החולים. כלומר יש כאן את רצון ה' שמצד אחד הוא עשה את האיש חולה, מצד שני, הוא מצווה להתפלל עליו. ולפעמים התפילה מתקבלת והחולה מבריא, אך גם אם לא, הקב\"ה לוקח את התפילה הזו ושומר אותה, היא לא הולכת לחינם. אבל בכל זאת אנחנו מצווים להתפלל. ג. מתי הקב\"ה לא רצה שהאדם יתפלל באמת, יש רק מקרה אחד בהיסטוריה שאנחנו יודעים שהקב\"ה לא רצה שבן אדם יתפלל. כאשר הקב\"ה אומר לאברהם אבינו שייקח את יצחק וישחט אותו, ויביא אותו קרבן, אברהם לא אמר: ריבונו של עולם, אל נא רפא נא לו! ריבונו של עולם, אני אוהב אותו! הוא לא הפציר על יצחק, אדרבא, התורה מספרת \"וישכם אברהם בבוקר\" – זריזים מקדימים למצוות. אברהם אבינו הבין שאם זה מה שאומר לי הקב\"ה לעשות, הוא לא מסכים לי שאתפלל! אך באופן כללי כשיש חולים הקב\"ה רוצה שנתפלל. וכן הוא הדבר כאשר יש עניין, הקב\"ה רוצה שניתן צדקה. ד. הניסיון בנתינת הצדקה והנה, מדברי רבי עקיבא מתבאר, שמצות הצדקה יש לה יסוד כזה גדול שהיא מביאה אותנו לעולם הבא, וטמון בזה נושא עמוק מאד שחשוב מאד שכל אחד ידע. ואקדים ואספר, שלפני כמה זמן פגשתי ידיד שלי העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ,שהיה מרים בידיו את הנכדה שלו בת השנתיים, והיה לי במכונית במבה לקחתי שקית במבה ונתתי לתינוקת בת שנתיים. היא היתה שמחה כל כך, פתחתי לה את השקית אמרתי לה לברך כמובן 'שהכל' ושתאכל במבה. היא רק התחילה לאכול את הבמבה, ואז אמרתי לה בבקשה תני לי אחד! אבל היא לא הסכימה! סובבה את פניה, התחננתי לפניה רק אחד אבל היא בשום פנים ואופן לא! וזה נראה כל כך תמוה, הרי אני הבאתי לה את זה! ככה זה כל התינוקות, אבל רבותי, אנחנו לא תינוקות! מי נתן לנו כסף?! הקב\"ה, כמו שאני נתתי לילדה הזאת במבה, הקב\"ה נותן לנו כסף, הקב\"ה נותן לכל אחד מה שהוא מבין. ואז כשהקב\"ה מבקש מאיתנו שניתן צדקה אנחנו מתחכמים... וזה ניסיון גדול מאד! ה. היצר יודע ממעלת הצדקה מספרים שלחפץ חיים היה תלמיד אחד שלמד בישיבה, תלמיד מצויין, תלמיד חכם, שלאחר זמן עזב את הישיבה ויצא לעסקים, ונעשה עשיר גדול, אך היה קמצן גדול. פעם אחת החפץ חיים הזמין אותו ונתן לו מוסר, והוא התחיל לבכות וסיפר, כשאנשים מבקשים ממני כסף אני מרגיש כאילו רוצים להרוג אותי! עדי כדי כך! זה יצר הרע, היצר יודע את החשיבות של הצדקה, הוא עושה הכל כדי שלא נעשה את זה. ו. כשאדם לא נותן צדקה הוא מתריס כלפי שמיא למה נתינת הצדקה כל כך חשובה? לפי דברי רבי עקיבא, אנחנו, כל היהודים, בנים של הקב\"ה. הקב\"ה אוהב את העני לא פחות ממה שהוא אוהב את אחיו העשיר. כלומר, העשיר שלא רוצה לתת לעני חושב לעצמו, זה לא של הקב\"ה זה שלי! וזה חמור מאד. ועוד, שגם כאשר מבינים שכל מה שיש לנו זה מהקב\"ה, והוא אומר לנו לתת לאחינו האביון, כך כתוב בפירוש בפסוק 'לאחיך', והוא לא נותן, הרי שבכך מראה שהוא לא עושה נגד אחיו, אלא הוא עושה נגד הקב\"ה! שנתן לו את הממון. ז. איך מרן זיע\"א שימח את אשתו הרמב\"ם בהלכות יום טוב כותב, שיש מצוות עשה מן התורה לשמוח ביום טוב, וכיצד שמחים? נשים צריך לקנות להם בגדים יפים, זה מה שהם אוהבות, זה משמח אותם. ואספר, לפני הרבה שנים זכיתי והייתי לומד חברותא עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, בכל ערב היינו לומדים, ובאמצע הלילה בערך בשעה שתים בלילה הייתי הולך הביתה. והנה, ערב אחד אמא ע\"ה נגשה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואמרה לו שיש איזה אחד שעושה מכירה בבית של תכשיטים והיא רוצה ללכת לקנות איזה תכשיט. אאמו\"ר שאל אותה לכמה כסף היא צריכה והיא אמרה לו חמש מאות דולר. באותם ימים – לפני כארבעים שנה – זה היה הרבה כסף. אאמו\"ר היה שומר את הכספים בתוך הספרים שלו, הוא פתח מהר כמה ספרים והוציא משם את הכסף והביא לה. והיא הלכה לקנות תכשיט, ואנחנו ישבנו ללמוד. אחרי שעה היא חזרה והגישה לאאמו\"ר את הכסף. והוא מיד שאל אותה, לא קנית כלום?! אמרה לו אמא, לא מצאתי, כל מה שהיה שם לא אהבתי, אבל היו שם עגילים שמאד אהבתי אבל זה עולה אלפיים דולר וחבל על הכסף. היא יצאה מהחדר, ואז אמרתי לאאמו\"ר, אבא, הרי יש לך אלפיים דולר, למה לא נקנה לה את זה?! ואאמו\"ר הסכים, והביא לי את הכסף אך הזהיר אותי לא לספר לה כלום... ושמיד לאחר שאקנה אביא לו את התכשיט. התקשרתי מיד לנהג, ואמרתי לו שיקח אותי להיכן שאמא היתה, כשהגעתי שאלתי את המוכר, אמא שלי היתה פה, והיא אמרה שיש איזה עגילים באלפיים דולר שהיא אהבה את זה, אני רוצה לקנות אותן. והוא זכר ואמר לי כן אלו הן העגילים והביא לי אותם. שילמתי לו עליהם את האלפיים דולר, וחזרתי לבית של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. פתחתי את הספר ללמוד ובשקט מתחת לשולחן נתתי לו את העגילים. באותו רגע אמא ע\"ה נכנסת לחדר והיא אומרת לי, אתה הזמנת את הנהג לקחת אותך הביתה אז למה חזרת? התחלתי לתרץ תירוצים ששכחתי שאני צריך ללמוד וכיו\"ב... ואז היא אמרה לי אתה חושב שאני לא מבינה.. ואז היא פנתה לאאמו\"ר בשאלה, אתה שלחת אותו לקנות לי את העגילים?! אבל גם הוא הכחיש ואמר לה שלא... אבל היא עמדה על דעתה, אני יודעת שאתה שלחת אותו! ואז הוא צחק ואמר לה, תראי בעוד חודש פסח, אני רוצה בליל הסדר לקיים מצוות עשה מן התורה 'אשה בעלה משמחה', כך אומרים חז\"ל, אתן לך את העגילים בליל הסדר ותלבשי את זה בליל הסדר, ככה אני ארוויח עוד מצוה! וכך היה. ח. שמחת החג היא רק כאשר נותן לעניים כמו כן הגברים צריכים לשמוח בעצמם, הגברים שמחים באכילת בשר ושתיית יין. הרמב\"ם כותב בשר ויין, ואילו מרן השלחן ערוך לא מזכיר בשר אלא רק יין. והוא מקשה קושיות על הרמב\"ם, שבזמן הזה שאין קרבנות אין מצוה באכילת בשר. אבל כל הפוסקים חולקים על השלחן ערוך וסוברים, שגם בזמן הזה יש מצוה לאכול בשר. והנה הרמב\"ם מוסיף דבר מעניין, וכותב, שמי שאוכל בשר בחג והוא שמח, אך לא נתן צדקה לעניים הרי זו שמחת כריסו, הוא משמח את הבטן שלו, זו לא מצוה. המצוה של שמחת החג היא מצוה שלמה רק כאשר נותן לעניים. ט. הקשר בין שמחה ביום טוב למצות צדקה ולכאורה מה זה קשור, יש מצוה לתת צדקה ויש מצוה לשמוח, למה אם שמח ולא נתן לעניים לא קיים את המצוה?! מה הקשר בין זה לזה?! שמעתי הסבר יפה מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל על פי סיפור, היה איש אחד שהיה עשיר מופלג, שהתגורר באמריקה, והיו לו שני בנים שגרים בארץ ישראל. בימים ההם לא היה טלפונים והקשר היה לא כל כך שקשה להתקשר. והנה, שני הבנים בארץ ישראל אחד היה עשיר מופלג, היה לו בית חרושת גדול, והיה לו בן אחד. ואילו האח השני היה עני ואביון, אין לו שום דבר. והיו לו עשרה ילדים. והאח העשיר לא היה אכפת לו מאחיו העני, והאבא לא היה לו כל כך קשר עם הבנים, וכך האב שהיה עשיר מצד עצמו לא ידע מהמצב של אחד הבנים שלו. עברו שנים, ובנו הקטן של האב שבאמריקה עמד להתחתן, והאב אמר שזו הזדמנות להזמין את הבנים שלי מארץ. שלח מכתב לבן שלו העשיר בבקשה אני מזמין אותך, אני שולח כרטיסים לך לאשתך ולבן שלך, כמו כן כרטיסים לאחיך ולכל משפחתו. שיבוא להשתתף בחתונה. אולם הבן מיד שלח מכתב דחוף לאביו, ובו כתב, אבא, אני מצטער, אבל יש לי בית חרושת גדול ואני לא יכול לעזוב לצאת לחופשה בתקופה הקרובה, אני עסוק מאד! לא אוכל לבוא. והאבא לא הרפה, ושלח לו מכתב נוסף שבו כתב, בני, אני מאד מבקש ממך תבוא, אתה, אשתך ובנך, אחיך, וכל הילדים שלו. כולם נכדים שלי. תבואו והכל על חשבוני! והאבא הוסיף וכתב, אתה דואג על העסקים שלך אבל אני עשיר הרבה יותר גדול ממך, אני מבטיח לך שכל ההוצאות שתוציא לכבודי, את הכל אשלם לך עד הפרוטה אחרונה. כשראה האח כך הלך מיד אל אחיו העני, ואמר לו בא איתי נלך למשרד הפנים, נוציא דרכונים, נלך לקונסוליה נוציא ויזה וכל מה שצריך וכו'. וכך הכינו את הכל לנסיעה. והנה כשבוע לפני הנסיעה, פנה האח העני אל אחיו העשיר ואמר לו, תראה, אני הולך יחף, אין לי נעלים, הילדים שלי ואשתי כולם יחפים אין להם נעלים. הבגדים שלנו קרועים, אין לנו בגדים, איך ניסע לאמריקה ככה?! אתה אולי יכול לקנות לי קצת בגדים לכל אחד מהילדים שנתלבש לכל הפחות יפה כשנוסעים לאמריקה? אמר לו האח העשיר, תסלח לי, אבל עם כל הכבוד שאתה אחי אבל זו לא בעיה שלי! זה המזל שלך שאתה עני! מה שיש לי זה לא קשור אליך! ואז בהגיע יום הנסיעה, מגיעים לשדה התעופה, נוסעים שני האחים עם משפחתם, והאבא באמריקה מחכה שהמטוס ינחת. הוא מגיע לשם עם כל 'אחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו' - כל החברים שלו באים אתו יחד לקבל את פני הילדים שלו, הבן העשיר יוצא לבוש כל כך יפה, מחבק אותו מנשק אותו, ואז האבא מסתכל והוא רואה פתאום את בנו השני כשהוא הולך יחף, הוא רואה את אשתו והילדים שכשולם יחפים, איזו בושה וחרפה איך שהם נראים! איזו בושה ליד כל החברים שלו! ואז הוא מהר הסתובב ויצא משם, וקרא לעוזר שלו אמר לו אתה רואה את המשפחה הזאת של אלה היחפים, קח את כולם ותיסע ישר לחנות 'כל-בו' הכי יוקרתית, קנה להם לכל אחד חמש חליפות שמלות ונעליים וכל מה שצריך, תלביש אותם הכי יפה! כל אחד מזוודה מלאה בגדים כל מה שהוא צריך. הילדים כולם היו שמחים, הבן העני שמח, ואז האבא קורא לבן העני ושואל אותו, בני, למה אף פעם לא אמרת לי שאתה כל כך עני? חבל שלא ידעתי! מכאן והלאה אני אפרנס אותך! אתה הבן שלי, אני אוהב אותך! והנה, בשעה טובה קיימו את החתונה, שבע ברכות, לאחר שהכל נגמר בא הבן העשיר אל אביו ומספר לו שמחר הוא שב לארץ. אמר לו אביו, יופי, , אומר לו הבן, ]...' - איך אומרים בערבית? 'אללא-מאעק[ נסיעה טובה אבא, הייתי פה הרבה זמן, וסגרתי את הבית חורשת כשהייתי פה. אומר לו האבא, כן ברור שכך היית צריך לעשות לסגור את הבית חרושת בזמן שאתה פה... אומר הבן העישר לאביו, כן אבא אבל אתה יודע שזה עלה לי הרבה כסף, הפסדתי הרבה כסף! השיב לו האב, כן, אבל זה היה שווה, צריך פעם לצאת לאיזה חופש ליהנות, אכלת שתית נהנית - זה שווה! אומר לו הבן, אבל אבא אתה הבטחת לי שתשלם לי את כל ההוצאות! השיב לו האב בשאלה, וכי אני הבטחתי לך דבר כזה?! לא היה ולא נברא! כנראה חלמת איזה חלום!... יש לנו בבית הכנסת שלנו רב אחד שהוא בקי בחלומות, תיגש אליו הוא יפתור לך את החלום.. ואז הבן אומר לאביו, אבל אבא, זה לא היה חלום, אתה כתבת לי מכתב, הוא נמצא אצלי בכיס! הוא מוציא את המכתב ומראה לאביו ושואל אותו, אבא זה הכתב שלך?! והאב מודה שאכן זה הכתב שלו. ואז מראה לו האב את מה שכתוב במכתב: \"אני מבטיח לך שכל ההוצאות שתוציא לכבודי את הכל אשלם לך עד הפרוטה האחרונה\" – אומר לו האבא שים לב על המילה הזאת \"לכבודי\" – אתה דאגת לכבודי?! אם היית דואג על הכבוד שלי היית מביא ככה את האח שלך?! היית מתעלם ממנו בצורה כזאת?! אתה הבן שלי וגם הוא הבן שלי! אתה עשית לכבוד עצמך לא עשית לכבודי! כשהקב\"ה כותב במצוות צדקה את המילה 'לאחיך', הקב\"ה רוצה לומר לנו, להעביר לנו מסר, לא רק שהכסף של הקב\"ה, \"כי ממך הכל ומידך נתנו לך\" הכל של הקב\"ה, אלא שגם כשאתה נותן הרי שאתה נותן לבן שלי! אומר הקב\"ה, אני רוצה שאתה תתן לבן שלי! זה כל כך חשוב בעיני הקב\"ה המצוה הזאת, ומאידך, היצר הרע במצווה הזאת הוא קיצוני מאד. י. אדון כל הנשמות בואו נעלה עם הרעיון הזה עוד מדרגה. אמרנו שהכסף של הקב\"ה, אבל יש עוד דברים שהם הרבה יותר מכסף שהם של הקב\"ה, החיים שלנו, \"אלקי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראת אתה יצרת\" - הקב\"ה נתן לנו נשמה, הנשמה היא של הקב\"ה. \"ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות\". הכל של הקב\"ה! הקב\"ה נתן לנו חיים, אנחנו צריכים ללכת ולחשוב, אם מישהו היה נותן לך איזה דבר ואומר לך אני נותן לך את הדבר הזה בתנאי שתשתמש בו לכך וכך, אין לך רשות להשתמש בזה לשימוש אחר. או מישהו נתן לבן שלו דירה במתנה, ואומר לו בני, אני לא נותן לך את זה שתעשה ספקולציות, תמכור תקנה תפסיד תרוויח, אלא בשביל לגור בדירה, הבן הזה צריך לגור בדירה כי אם לא אבא שלו לא היה נותן לו, הקב\"ה נתן לנו חיים, הוא מדריך אותנו מה לעשות בחיים, האם יעלה על הדעת שאנחנו לא נעשה את רצון הקב\"ה?! הקב\"ה רוצה שננצל את החיים שלנו לתורה מצוות ומעשים טובים! יא. אילת של מעלה ב\"ה פה אשריכם ואשרי חלקיכם! אנשים חושבים שהעיר אילת זה לא דברים טובים לצערנו, אבל זה לא נכון, יש פה כל כך הרבה אנשים יראים, יראי שמים, טובים כל כך, שאוהבים תורה, אוהבים יראת שמים, ב\"ה זה עצום מה שעשה פה בזמנו לפני עשרות שנים הגר\"ר אלבז שליט\"א, והוא ממשיך לעשות.רואים את הכל פה איך שזה מתפתח, יש פה תורה, יש פה יראת שמים. שבוע שעבר אמרתי לאנשים שאני נוסע לכמה ימים לאילת, וכולם תמהו, אמרתי להם יש שני אילת, יש אילת של הים, של הגשמיות, של הפריצות וכו', אני לא שייך לזה ב\"ה, אבל יש אילת של מעלה, שזו לא רק עיר העילית של אילת אלא זו עיר של תורה, יש כאן ב\"ה לא פחות מערים אחרות, יש כאן תורה ויש כאן יראת שמים, ויש לכם פה תלמיד חכם שמלמד אתכם תורה כל כך יפה, מלמד הלכות מה מותר מה אסור, אשריכם ואשרי חלקיכם! יב. הגוף והנשמה אם כן אומר הקב\"ה נתתי לכם חיים, נכון שאנחנו צריכים לאכול, הקב\"ה נתן לנו גוף גשמי ונשמה רוחנית, הגוף צריך לאכול, לכל אחד מאתנו יש לשון, והטעם שאנחנו מרגישים בלשון זה כדי שנאכל אוכל טעים ונוכל לקיים את הגוף, ואם זה לא טעים לא אוכלים. הנה היה עכשיו 'קורונה', היה איש אחד שמסכן חלה בזה בצורה קשה מאוד, אחר כך הוא הבריא והוא בא אלי וראיתי פתאום איך שהוא נהיה רזה כמו מקל, וכששאלתי אותו מה קרה התחיל לבכות, אמר לי, הרב, טוב מותי מחיי, אין לי חשק לחיות, אבדתי את הטעם! לא נהנה מהאוכל, וכשהוא אוכל יש ריח לא טוב לאוכל ואין שום טעם, הוא כמעט לא יכול לאכול, הוא רעב אבל אין לו חשק לאכול, בקושי מכניס משהו לפה, נמאס לו מהחיים! בתחילה צחקתי, אז הוא אמר לי הרב אל תצחק, זה בכלל לא מצחיק, זה עצוב מאד! ב\"ה מאז הוא הבריא. יג. אם לא הייתי לומד תורה - אין לי חשק לחיות דרך אגב, הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל תקופה מסויימת לפני שהוא נפטר, הייתי אצלו והוא אמר לי גם כן, הוא היה אז כבן מאה, והוא אמר לי שתקופה ארוכה הוא אוכל והוא לא מרגיש שום טעם, איבד את חוש הטעם, ואז הוא אומר לי ב\"ה שיש לי תורה! אם לא שאני לומד יומם ולילה תורה - לא היה לי חשק לחיות! כך הקב\"ה ברא אותנו. כל אחד מאתנו שאוכל והוא יודע ליהנות, צריך להגיד תודה להקב\"ה שאנחנו אוכלים ואנחנו נהנים, ומותר לנו ליהנות, העיקר שנברך לפני שאנחנו אוכלים אבל נהנה, אדרבה, כשאנחנו אוכלים בשבת ונהנים נקבל גם שכר מהקב\"ה על זה, כל כך הוא אוהב אותנו, אנחנו הילדים שלו ואבא רוצה שהילדים שלו יהיו שמחים, כשאנחנו שמחים הקב\"ה שמח לראות את הילדים שלו שמחים, ועל זה מגיע לנו שכר! יד. המצוות הן המזון הרוחני לנשמה שלנו משל למה הדבר דומה, תינוק שהוא לא רוצה לאכול, ואמא שלו באה אליו עם האוכל, מבקשת ממנו לאכול, והוא לא רוצה, מתחננים אליו, ובאים כל המשפחה ורוקדים לפניו ושמחים לפניו עד שהוד מעלתו פותח את הפה ומתחיל לאכול, וכשהוא מסיים לאכול אמא שלו מחייכת אליו, איזה חמוד אתה... קח מתנה קרמבו, הוא לוקח את הקרמבו שמח וטוב לב, ומה הוא חושב בראש הקטן שלו?! הוא חושב, אני ילד טוב! עשיתי טובה לאמא שלי שאכלתי! מגיע לי כי אני ילד טוב! אבל האמת שהוא טיפש קטן.. וכי הוא עשה טובה לאמא שלו?! הרי עשית טובה לעצמך! כך גם אנחנו, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו חושבים שעשינו טובה להקב\"ה, אבל לא! המצוות זה המזון הרוחני לנשמה שלנו! כמו כן, הנה הילד התינוק הזה, הרי אם נחשוב טוב הוא באמת צודק, הוא עשה טובה לאמא שלו כי היא כל כך אוהבת אותו, נכון שהוא אכל בשביל עצמו, אבל היא כל כך דואגת לו, הרי מי באמת יותר שמח אחרי שהוא אכל, התינוק או אימו? הרי ברור שהאמא שמחה יותר שהבן שלה אכל! זה סיפוק גדול בשבילה שב\"ה התינוק אכל! כך הקב\"ה, הוא כל כך אוהב אותנו, אנחנו הילדים שלו, הוא רוצה שנשמח, וכשאנחנו שמחים אנחנו מקבלים שכר! טו. חומרת משחקים בשבת למבוגרים הנה אנחנו מקיימים את מצוות עונג שבת, אבל חז\"ל אומרים 'לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא שיהיו עוסקים בהם בתורה'. עכשיו אני כותב על הלכות מוקצה, וראיתי מה שכותבים הפוסקים על משחקים הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בשבת, איזה מילים קשות כותבים הפוסקים, מרן החיד\"א כותב על אלה שמשחקים 'שחמט' שישחקו עצמותיהם! מילים קשות מאד! אמנם אני חושב שלהלכה מותר לקחת את הכדור לתת לילדים, לתת להם צעצועים, זה לא מוקצה, אבל אנשים שיושבים משחקים קלפים וכיו\"ב בשבת?! אכן אלה שמשחקים על כסף זה אסור גם בחול, וזו בעיה שאדם שמשחק על כסף הוא פסול לעדות, הוא נקרא גזלן! הרי מי שמשחק על כסף אם הוא היה יודע שהוא יפסיד הוא לא היה מסכים לשחק, אלא שהוא מקווה בכל פעם שהוא פיקח והוא ינצח, אבל הלא מישהו חייב להפסיד, אם כן הרי אותו אחד שהפסיד הוא נתן את הכסף כי יש לו כבוד, הוא לא רוצה לרמות, אבל זה גזל! טז. משחקי קלפים פעם הייתי בארצות הברית שם יש הרבה אנשים שגרים רחוק מאד מהעבודה והם נוסעים שעה וחצי בבוקר לעבודה ובערב חוזרים. שגעון. ובקהילה של היהודים לקחו חברה של אוטובוסים ורק יהודים נוסעים באוטובוס. יש להם כמה אוטובוסים בכל בוקר וערב. פעם אחת נסעתי באוטובוס הזה, אוטובוס יפה מאד, ואני רואה אנשים יושבים ומשחקים קלפים על כסף. נגשתי אליהם ותמהתי בפניהם, מה, ככה בכל יום אתם משחקים?! אמרו לי מה אתה רוצה שנעשה בדרך?! כל הזמן נשב ונסתכל מהחלון?... אנחנו משחקים! - היום אומרים 'חבל על הזמן' [ אמרתי להם תראו, קודם כל חבל על הזמן . דבר שני, אמרתי להם אתם ]על הכי טוב... אבל לא על זה אני מתכוון משחקים על כסף זה גזל! זה אסור! ואז קם אחד מהם ואמר לי, תגיד, אם נשחק על כסף ונחליט שאת כל הכסף מי שמרוויח יתן את זה לצדקה לישיבה שלך, זה יהיה מותר? האמת שלפי ההלכה זה מותר. אבל אם אומר לו שכן, מה הם יגידו, שכיון שזה בשביל עצמו זה פתאום נהיה מותר?! חייכתי אליו ואמרתי לו, תראה אם אתם משחקים ונותנים את הכל לתורה זה יהיה מותר לכם לתת את זה לכל ישיבה שאתם רוצים חוץ מהישיבה שלי... ככה יצאתי מזה. כשנגמרה דולר, באותם ימים זה היה הרבה כסף. 700 הנסיעה באו נתנו לי בערב, כשחזרנו, לקחתי את המיקרופון באוטובוס, ואמרתי להם רבותי, לא נעים לי לריב אתכם, אבל האם לא חבל לכם על הזמן שבכל יום אתם משחקים שלוש שעות בכל מיני משחקים, מה דעתכם שעכשיו בנסיעה הזאת אמסור שיעור, מסכימים? והם הסכימו, כמובן. ונתתי להם שיעור, וב\"ה שאני למדתי אנגלית ויכולתי לדבר אתם שהם יבינו, והייתי שמה כמה ימים ובכל יום נתתי שיעור, ואז הם אנשים עשירים והתחיל ויכוח ביניהם שחלק אמרו שהם רוצים שיעור כל יום, ועשו פשרה שיהיה אוטובוס אחד למשחקים ובאוטובוס השני יהיה רב שנותן שיעור. ועד היום הזה במשך כשלושים שנה, יש קווי אוטובוס שם שבכל בוקר וערב, שעה וחצי הלוך שעה וחצי חזור, יש רבנים שנוסעים איתם ונותנים שיעורים, ב\"ה. יז. שימו לב אל הנשמה הנה בשבת יש לנו מצות עונג שבת, אנחנו שרים ושמחים ונהנים. דרך אגב, כתוב שבלימוד תורה בשבת אנשים שעובדים צריכים ללמוד יותר מתלמיד חכם, כי תלמיד חכם עבדו כל השבוע בתורה, אבל אנשים שעבדו ולא למדו תורה שינצלו את השבת ללימוד, הרי 'לא נתנו שבתות ומועדים לישראל אלא שיהיו עוסקים בהם בתורה'. אם כן כאמור, אומר הקב\"ה, נתתי לך מצד אחד גוף עם אוכל ושינה וכל מה שצריך, תיהנה עם הגוף שלך, אבל מה עם הנשמה שלך?! שימו לב על הנשמה! מה עם תורה?! מה עם מצוות ומעשים טובים?! רבותי, אם נשב ונחשוב בדברים האלו, לצערינו יש פער גדול אצלנו בין הגוף לבין הנשמה! ואתן לכך דוגמא, הנה אמרתי שאסיים את השיעור בשעה שמונה, תתארו לכם שהגיעה השעה שמונה ולא סיימתי, מה היה קורה באותו רגע? אנשים מתחילים להסתכל בשעון בכל דקה, עד שבשלב מסויים אחד היה צועק 'הרב, רבי חנניה בן עקשיה מחכה'... וכן אותו אדם שלא היתה לו סבלנות לשמוע את הרב עוד חמש דקות, הוא קם בבוקר בכל יום הוא מתפלל בציבור בבית הכנסת בשעה שבע, יש לו שעון מעורר, הוא קם בשש בבוקר, מתקלח, מתכונן לתפילה, ובא לבית הכנסת. והנה, הרי השינה הכי מתוקה זה בבוקר, אם זה בקיץ הוא שוכב במיטה, איזה תענוג, איזה אויר טוב, ואם זה בחורף הוא מתכסה בשמיכה, והנה בחמישה לשש היצר הרע מתחיל לו חלום חדש, הוא טס ונוסע לאיזה טיול עם אשתו והילדים, נוסע להודו, והנה באמצע הטיול, לפתע פתאום השעון מצלצל, הוא קם הוא פותח את העיניים, והוא עייף, הוא רוצה לישון, אבל הוא ירא שמים, הוא מקפיד להתפלל בציבור, ואז הוא עושה 'פשרה' לישון עוד חמש דקות. ויישן ויחלום שנית, הוא ישן עוד חמש דקות, ואז הוא כבר יודע שאם הוא לא יקום עכשיו הוא יאחר לתפילה, והוא קם, התארגן לתפילה והצליח להגיע בזמן לתפילה. האם יש בעיה בכך שהוא ישן עוד חמש דקות?! בוודאי שלא, מותר לו לישון עוד חמש דקות העיקר שיבוא בזמן! אבל הקב\"ה יגיד לו, כשישבת בשיעור, והרב דיבר עוד חמש דקות לא יכולת לסבול!!! מצד שני לישון כמו פרה ישנת?!... ריבונו של עולם, למה כשהרב דיבר לא אמרת, הרב בבקשה אל תגמור, בקשה הרב עוד כמה דקות, למה?! זו המחשבה שצריכה להיות לנו, זה מה שרוצה מאתנו הקב\"ה, הוא נתן לנו גוף מצד אחד ומצד שני נתן לנו נשמה, זה שלו, זה פקדון אצלנו, והתפקיד שלנו זה להשתמש בנשמה לתורה מצוות ומעשים טובים. יהי רצון, שבעז\"ה נגדל כולנו בתורה ויראת שמים, ואני מברך את כולכם, שתעלו מעלה מעלה, תצליחו בכל מעשה ידיכם, יתן לכם הקב\"ה זרע קודש של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, תגדלו את כולם לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים. יתן לכם הקב\"ה בריאות טובה שפע גדול של פרנסה טובה אריכות ימים ושנים ושובע שמחות, אכי\"ר."},{"filename":"216.pdf","content":""},{"filename":"217.pdf","content":"217 גליון העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן קיים את מצווה מן התורה | מאה ואחד קולות| תקיעות בתפילת הלחש| גנוחי גנח או ילולי יליל| נושאי השיעור: הטעם שתוקעים מאה קולות לעשות כדעת בית שמאי ולא | קיים מצוות סוכה באופן שראשו בסוכה ושלחנו בתוך הבית| קידוש ללא יין| ולא קיים את הדין דרבנן שבמצווה את והב בסופה| עיקר כוונת התקיעות| אמירת וידוי בין התקיעות| מי שאין לו יין ולחם כיצד ינהג לעניין קידוש| כדעת בית הללמיום א' כ\"ד אלול תשפ\"ג עורך ראשי: הרב אריאל סגרון ראש השנה ענייני תקיעת שופר ואמירת וידוי בין התקיעות א. הייחס אל דרשות חז\"ל והלכה למשה מסיני אנחנו תוקעים בראש השנה מאה ואחד קולות. כל העניין של שופר בראש (ויקרא כג, השנה נזכר בתורה פעמיים במשפט אחד. פעם אחת בפרשת אמור , שם הקב\"ה מצווה על עם ישראל על המועדים, ושם כתוב \"זכרון תרועה כד) בקרבנות (במדבר כט, א) יהיה לכם\". הפעם שניה נזכר בתורה בפרשת פנחס המועדים, שם כתוב \"יום תרועה יהיה לכם\". זה כל מה שכתוב בתורה לגבי שופר בראש השנה. דורשים גזירה שווה מדין שופר ביובל לדין שופר בראש (ראש השנה לג:) חז\"ל השנה. 'גזירה שווה' היא אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, וכמעט כל הפוסקים הראשונים סוברים שעל כל דבר שחז\"ל לומדים אותו מגזירה שווה הרי הוא כמו שהוא כתוב בפירוש בתורה. זה דאורייתא לגמרי. ואפילו הלכה למשה מסיני שלא כתובה בתורה גם כן מתייחסים (דברים ו, ח) אליהם כאל דאורייתא גמור. כגון הלכות תפילין, שכתוב בתורה \"וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך\", והרי בתפילין יש הרבה (שבת כח:)פרטים חשובים, כגון, מה שצריך להיות מעור בהמה טהורה שחז\"ל דורשים 'מן המותר בפיך'. וכן שהרצועות יהיו שחורות, ולתפור בגידים, ושיהיו מרובעות, כל זה הלכה למשה מסיני. כל התורה שלנו מתקיימת על המסורת שלנו ממשה רבינו ועד היום הזה, דור אחרי דור, כמו שהרמב\"ם מפרט את הדברים באריכות בהקדמה שלו לספר י\"ד החזקה. ב. תקיעת שופר בראש השנה וביובל ביום הכיפורים כמו כן הוא הדין כאן לגבי שופר שחז\"ל דרשו גזירה שווה מיובל. שהנה בפרשת בהר התורה מצווה על היובל שהיא בשנת החמישים. בימינו אין \"וקראתם (ויקרא כה, י)מהפסוק (ראש השנה ט:) לנו יובל בגלל שכתוב שחז\"ל דרשו דרור בארץ לכל יושביה\" שרק בזמן שכל יושביה עליה נוהגים יובל, וכשעם ישראל לא נמצאים בארץ ישראל היובל לא נוהג. \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי (שם כה, ט)ולגבי יובל כתוב בתורה תעבירו שופר בכל ארצכם\" שבזמן שהיובל נוהג היתה מצוה דאורייתא לתקוע בשופר ביום הכיפורים בשנת היובל. וחז\"ל דורשים שכתוב 'בחודש השביעי' וגם לגבי ראש השנה כתוב 'בחודש השביעי', ולומדים מיום הכיפורים על ראש השנה, ומראש השנה על יום הכיפורים. ליתן את של זה בזה ושל זה בזה. אם כן יוצא שבתורה כתוב 'תרועה' שלוש פעמים: לגבי ראש השנה פעם אחת \"זכרון תרועה יהיה לכם\", פעם שניה \"יום תרועה יהיה לכם\", ולגבי יום הכיפורים ביובל \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי\". ממילא בראש השנה צריכים לתקוע שלוש תרועות, וגם כשהיה היובל נוהג היו צריכים לתקוע שלוש תרועות ביום הכיפורים ביובל. ג. שופר ולא כל כלי אחר שצריך (שם כז:)כמו כן ביובל כתוב \"והעברת שופר תרועה\", מזה למדו חז\"ל שופר, ולא מועיל חצוצרה או כל כלי אחר רק שופר. וכל שאר הפרטים של השופר הם הלכה למשה מסיני. אבל שופר כתוב בפירוש בתורה לגבי יום הכיפורים בשנת היובל. וכיון שעשינו גזירה שווה הרי שגם בראש השנה צריך דווקא שופר. ד. מדאורייתא צריך תשע קולות לומדים את הפסוק שכתוב על יום הכיפורים ביובל \"והעברת\" (שם לג:) חז\"ל שזה לשון של קול אחד ארוך. מה שאנחנו קוראים 'תקיעה'. אם כן למדנו שצריך שופר, ותקיעה ותרועה. לאחר מכן כתוב בתורה \"בחודש השביעי תעבירו שופר וכו'\" והיינו על יום הכיפורים, ושוב התורה מזכירה בלשון 'העברה' שזה קול אחד ארוך, ממילא למדו שלכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. זהו למעשה בסיס הדברים. שחייבים לתקוע שלוש פעמים מדאורייתא: שלוש פעמים תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, גם בראש השנה וגם ביום הכיפורים בשנת היובל. אם כן מדאורייתא בוודאי שצריך תשע קולות מדאורייתא. ה. הספק של רבי אבהו בתקיעת שופר מובא: \"אתקין רבי אבהו בן קיסרי תקיעה שברים תרועה (שם) והנה, בגמרא תקיעה\". דהיינו שרבי אבהו תיקן לתקוע תשר\"ת. הסיבה שרבי אבהו הצריך לתקוע גם שברים וגם תרועה, לפי איך שלכאורה הנוסח שבגמרא, ולפי איך לומד את הגמרא, לרבי אבהו היה ספק, מהי (פרק ג מהלכות שופר הלכה ב) שהרמב\"ם ה'תרועה' הכתובה בתורה. שהנה התרגום מתרגם 'יבבה' – דהיינו שתרועה היא קול של בכי, וכשאדם בוכה יש שתי צורות של בכי, כשמתחיל לבכות הוא גונח, הגמרא אומרת 'גנוחי גנח', ולאחר מכן הוא מיילל – 'ילולי יליל'. הוא שמע בשורה לא טובה ל\"ע ומתחיל לבכות, בתחילה הוא בוכה באופן שדומה למה שאנחנו קוראים שברים, לאחר מכן כשהבכי שלו מתגבר הרי שהוא ממש מיילל, דומה למה שאנחנו מכנים 'תרועה'. ורבי אבהו היה לו ספק, האם מה שאנחנו קוראים שברים הוא תרועה האמורה בתורה, או שמה שאנחנו קוראים תרועה האו באמת התרועה האמורה בתורה. מלבד זאת היה לו ספק נוסף אולי זה שניהם יחד. ספק משולש. לכן רבי אבהו קבע לעשות את שניהם יחד, תשר\"ת. ו. למה תוקעים תש\"ת והגמרא שואלת, הרי אם התרועה האמורה בתורה זה מה שאנחנו קוראים שברים, ואדם יתקע תשר\"ת, הרי שלאחר שעשה את השברים הוא צריך לתקוע תקיעה, וכאשר הוא עושה תרועה הרי שזה הפסק בין השברים לתרועה שלאחריה. אמנם יש כמה שמקשים על זה, שלכאורה נאמר שהוא בגדר מתעסק, כמו אדם שבא לתקוע, וניסה ולא הצליח, הרי בוודאי שאין זה הפסק, כיון שהוא מתעסק בזה, והוא הדין כאן זה אינו משנה אם לא היה יכול או שהוא מסופק בתקיעות, בכל אופן כזה הוא מתעסק. ונאמרו כמה תירוצים לקושיה הזאת. ואכמ\"ל. והגמרא עונה על כך, שאכן צריך לתקוע גם שלוש פעמים תש\"ת – תקיעה שברים תרועה. דרך אגב, צריך לדעת שאין זה הפסק לברכה, למרות שאפשר והתר\"ת הוא האמיתי, והוא מפסיק בתקיעת התשר\"ת והתש\"ת בין הברכה לתקיעה האמיתית מחמת הספק, אך לגבי הברכה הוא בגדר מתעסק. וזה בוודאי .(ראה ברכות מ.)לא יהיה פחות מאשר 'גביל לתורי' ז. למה תוקעים תר\"ת הגמרא שואלת עוד, נניח שבאמת התרועה שלנו היא התרועה האמיתית, ממילא כאשר תקע תשר\"ת, הלא מיד לאחר התקיעה הראשונה היה עליו לתקוע תרועה, והשברים הפסיקו בין התקיעה הראשונה לבין התרועה. לכן אומרת הגמרא שצריך לתקוע גם תר\"ת – תקיעה תרועה תקיעה שלוש פעמים. לפי זה יוצא, שמחמת הספק אנחנו קודם כל תוקעים תשר\"ת כי אולי התרועה היא שניהם יחד. ותוקעים גם תש\"ת כדי שלא יהיה הפסק בין השברים לתקיעה. ותוקעים גם תר\"ת כדי שלא יהיה הפסק בין התקיעה לתרועה. לפי זה יוצא, שכאשר תקענו שלושים קולות – שלוש פעמים תשר\"ת שלוש פעמים תש\"ת שלוש פעמים תר\"ת – קיימנו מצות עשה מן התורה של תקיעת שופר. וזה מה שאנחנו קוראים 'תקיעות דמיושב'. ח. חוזרים ותוקעים לערבב את השטן 'מפני מה (שם טז.) אבל באו חכמים וקבעו שזה לא מספיק, ואומרת הגמרא תוקעים כשהם יושבים, וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים - לערבב את השטן' - לבלבל אותו, הוא חושב שגמרנו לתקוע ואנחנו חוזרים ותוקעים בתפילת מוסף. משהו שאל אותי, וכי השטן מתבלבל מדברים כאלו?! הרי הוא מלאך, איך הוא מתרגש ומתבלבל?! אמרתי לו, תאמין לי אני לא מכיר את השטן, לא דיברתי איתו מעולם, אבל אם חז\"ל ככה מעידים עליו כנראה שזה נכון, שהוא מתבלבל באמת... ט. מלכויות זכרונות ושופרות והנה חז\"ל לא תיקנו כמה תוקעים בתפילת מוסף, תקנת חז\"ל היתה רק לתקוע במוסף על סדר הברכות. דהיינו שחז\"ל קבעו שבתפילת מוסף בראש השנה אומרים לאחר שלושת הברכות הראשונות ולפני שלושת הברכות האחרונות, אין ברכה אחת אמצעית כמו בכל תפילות מוסף של שבת ומועדים, אלא יש שלוש ברכות באמצע, והם: הראשונה נקראת 'מלכויות', שכך אמר הקב\"ה (שם לד:), השניה 'זכרונות', השלישית 'שופרות'. חז\"ל מעידים בכבודו ובעצמו: 'בניי, אמרו לפני מלכויות, זכרונות ושופרות, מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר'. ובאמת בנוסח התפילה, במלכויות מתחילים בברכה, צריכים להזכיר בה קודם כל שלושה פסוקים על מלכות ה' יתברך שנזכר בתורה, כגון \"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם\", אחר כך אומרים שלושה פסוקים של - לא נורא להביא יותר, [ ,\"מלכויות מתהילים כגון \"ה' מלך גאות לבש , לאחר מכן ]אבל המינימום זה שלושה פסוקים של מלכויות מתהילים אומרים שלוש פסוקים של מלכויות מהנביאים, וזה מה שאומרים \"ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר\". אם כן אומרים שלושה פסוקים של מלכויות מהתורה, תהילים ונביאים. ולאחר מכן מוסיפים פסוק עשירי מהתורה, ובמלכויות אומרים פסוק \"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד\" שהרי קבלת עול מלכות שמים זה מלכות. ולאחר מכן מזכירים את קרבנות מוסף וחותמים \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון\". כמו כן עושים בזכרונות, שלושה פסוקים מהתורה של זכרונות כגון \"ויזכור אלוקים את נח\", אחר כך שלושה פסוקים של זכורונות מהתהילים כגון \"זכר עשה לנפלאותיו\", ושלושה פסוקים של זכרונות מהנביאים כגון \"זכור אזכרנו עוד\", ואחרי זה פסוק עשירי מהתורה שהקב\"ה זוכר, ואז חותמים \"זוכר הברית\". ואותו הדבר עושים גם בשופרות, שלושה פסוקים מהתורה, תהילים ומנביאים, ופסוק עשירי מהתורה וחותמים \"שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים\". דרך אגב, כדאי מאוד שכל אחד ואחד יכין את התפילה לפני ראש השנה. אם כן חז\"ל קבעו שצריך לתקוע על סדר הברכות אבל כאמור הם לא קבעו כמה קולות. בזמן הראשונים היו מקומות שנהגו לתקוע בכל אחד מהם רק תשר\"ת. והיו מקומות שנהגו לתקוע שלוש פעמים תשר\"ת. והיו מקומות כפי שאנחנו נוהגים היום בארץ ישראל וברוב המקומות של הספרדים, לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת במלכויות, זכרונות ובשופרות. י. תקיעת שופר בתפילת הלחש יש מנהג קדום כבר מתקופת רבותינו הראשונים לתקוע מאה ואחד קולות. כלומר שלמעשה מעיקר הדין היינו יכולים לתקוע שלושים קולות בתקיעות דמיושב, ובחזרה של מוסף לתקוע תשר\"ת במלכויות, תשר\"ת בזכרונות, תשר\"ת בשופרות. אך יש מחלוקת בין הגמרא שלנו לבין תלמוד ירושלמי והזוהר הקדוש. שהנה בגמרא שלנו כתוב שתוקעים על סדר הברכות. ומשמעות הגמרא היא שתוקעים אך ורק בחזרה של תפילת מוסף. אבל בתלמוד ירושלמי (לא מופיע בירושלמי שלפנינו והובא בספר הערוך ערך 'ערב') כתוב, שתוקעים גם בתפילת לחש, וכך כתוב גם בזוהר הקדוש לתקוע גם בתפילת לחש. מרן הבית יוסף לא מזכיר את (פרשת פינחס דף רלא ע\"ב) התקיעות בתפילת לחש כלל, אף בשלחן ערוך. ומסתבר לומר שאצל מרן הבית יוסף תקעו רק בחזרה. אבל כמובן שרבינו האר\"י הלך אחרי הזוהר הקדוש לתקוע גם בתפילת לחש, וכל הספרדים בכל מקומות מושבותיהם נוהגים בדברים כאלו כמו רבינו האר\"י. לכן אנחנו נוהגים לתקוע בתפילת לחש. גם החסידים נוהגים כך כמו הספרדים, אבל הליטאים לא. אבל גם הליטאים תוקעים מאה ואחד קולות. וההבדל הוא, שאנחנו תוקעים שלושים קולות בתקיעות דמיושב, שלושים קולות בתפילת לחש, ושלושים קולות בחזרה, ולאחר החזרה תוקעים עוד עשר קולות. ולבסוף תוקעים תרועה גדולה כדי להשלים למאה ואחד קולות. אבל הליטאים תוקעים שלושים קולות בתקיעות דמיושב, שלושים קולות בחזרה, ולאחר החזרה תוקעים שלושים קולות, ולאחר מכן תוקעים עוד עשר, ולבסוף תוקעים תקיעה גדולה. הם לא תוקעים תרועה גדולה אלא תקיעה גדולה. יא. המנהג להוסיף תקיעה אחת על המאה קולות איך שלא יהיה כל עם ישראל כך נהגו. זה מנהג קדום מזמן הראשונים. (שופטים ה, וכותבים הראשונים, שהטעם לזה הוא שכתוב על אימו של סיסרא \"בעד החלון נשקפה, ותיבב אם סיסרא\" – היא היתה בוכה – \"מדוע יאחר כח) רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו\" – היא היתה בוכה על הבן שלה, והיא בכתה מאה פעיות, וכדי לבטל את המאה פעיות שלה אנחנו תוקעים מאה ואחד קולות, אחד נוסף. יב. הקב\"ה מתחשב גם בצערם של הרשעים יש בזה הרבה מוסר, הרי מי היה סיסרא? שונא ישראל! ימח שמו וזכרו! הוא הרי רצה להשמיד את עם ישראל, והקב\"ה נתן כח לדבורה ולברק בן אבינועם והם נלחמו והשמידו אותו! והקב\"ה שלח את הכוכבים מהשמים \"מן שמים נלחמו הכוכבים\", הקב\"ה נלחם בו. ואמא שלו, האמא (שם ה, ט)כתוב שגידלה בן כזה מרצח רשע, והיא בוכה, ולכאורה שתבכה! למה לא?! היא גידלה את הבן הזה, שתבכה! מה זה נוגע אלינו שהאמא של סיסרא בכתה?! אלא רואים פה, שאמא שיש לה לב, שהיא אוהבת את הבן שלה, יהיה מה שיהיה והיא בוכה, והקב\"ה מתחשב גם בצער של הרשעים! גם הם לא צריכים לקבל צער יותר ממה שמגיע להם! וכנראה שהצער שלה, הבכי שלה עשה רושם! כמו כן אומרים חז\"ל לגבי עשו הרשע שהוריד שתי דמעות, והמלאך סתר לו כדי שלא יוריד את השלישית, ובגלל שתי הדמעות הללו הפסדנו את \"ויצעק צעקה גדולה (בראשית כז, לד)שני בתי המקדש. כתוב על עשיו בפסוק \"ויצא ברחוב העיר ויזעק (אסתר ד, א)ומרה\", ואמר הקב\"ה, כנגד זה גם מרדכי זעקה גדולה ומרה\", מרדכי גם צעק צעקה. זה כנגד זה. כלומר אנחנו צריכים להתחשב אפילו בצער של אנשים רשעים, צריך לדעת שבסופו של דבר כל צער הקב\"ה מתחשב. קל וחומר, שעל כל אחד ואחד לחשוב עכשיו, במיוחד לפני ראש השנה, על בין אדם לחבירו, כמה אנחנו צריכים להיזהר לא לגרום צער לשום יהודי, גם כשאין ברירה לפעמים, אפילו בדברים שאנחנו ממש חייבים, כגון דיינים, שהם חייבים לחייב את מי שחייב, אין להם ברירה, אבל שיעשו את זה עם כאב לב! שידעו שאין להם ברירה אחרת מלגרום צער ליהודי! צריכים לעשות הכל כדי לצמצם עד כמה שאפשר כל מה שלא בהכרח מלגרום צער ליהודי. יג. עיקר התקיעות הן תקיעות דמיושב לאור כל האמור, רואים בזה דבר מאד מעניין, ראשית, את כוחו של רבינו האר\"י, שכל הספרדים הולכים אחריו, ומחמתו אנחנו תוקעים גם בתפילת לחש. מלבד זאת, כמה מהראשונים כותבים שעיקר התקיעות הן תקיעות דמיושב, מפני שבהם מקיימים את המצוות עשה דאורייתא, אך התקיעות דמעומד אלו הן תוספת של תקנת חז\"ל. לעומת זאת, כמה ראשונים כותבים שעיקר התקיעות הן תקיעות דמעומד, דהיינו התקיעות שתוקעים על סדר הברכות. והנה אני חושב, שמי שלומד טוב את הראשונים יכול לראות שאין כאן מחלוקת, אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים ואין כאן מחלוקת. שהנה קודם כל ברור הוא שחייבים לקיים את המצווה דאורייתא, והשאלה היא אם נקיים את החלק של הדאורייתא בלי החלק של דרבנן, כמובן שאם קיים את הדאורייתא בלי דרבנן המצווה אינה מושלמת, כי חכמים קבעו לתקוע על סדר הברכות, ואם אדם לא תוקע על סדר הברכות המצווה שלו חסרה. הוא החסיר את תקנת חכמים. לפי זה ניתן לבאר את שתי שיטות הראשונים, שהסוברים שהתקיעות דמעומד הם עיקר החיוב מהתורה, ממילא התקיעות דמיושב מתחיל בהם אבל עיקר המצוה היא התקיעות דמעומד, ואילו הסוברים שתקיעות דמיושב הם עיקר החיוב מהתורה, ממילא גם כאשר שמע את התקיעות דמיושב, הרי עדיין הוא צריך לשמוע את התקיעות דמעומד, וכל זמן שלא שמע את התקיעות דמעומד הרי שהמצווה שלו איננה מושלמת. יתירה מזאת, כאשר יש תקנת חכמים שהוסיפו על דבר מסויים שכתוב בתורה, ואדם לא קיים את דברי חכמים וקיים רק את עיקר דין התורה, יש בזה נידון אם בכלל יצא ידי חובת הדאורייתא. שאולי נאמר שאמנם קיין את הדאורייתא, אך כיון שהחכמים קבעו תוספת, הרי שלא קיים שום מצוה, זה לא שווה כלום. זו שאלה מעניינת שיש בה למעשה מחלוקת הראשונים. יד. מצות קידוש ללא יין ויש דוגמא לכך, הנה לדעת רוב הראשונים מצות עשה דאורייתא של 'זכור את יום השבת לקדשו' היא לקדש את השבת בדברים. וחכמים הוסיפו שצריך לקדש על היין (פסחים קו.), והסמיכו את זה לפסוק (הושע יד, ח) \"זכרו כיין לבנון\". אמנם יש כמה ראשונים שסוברים שחובת היין בקידוש היא מצות עשה מהתורה (ראה רש\"י נזיר ד. ד\"ה יין), אבל רוב הראשונים סוברים שהמצות עשה מהתורה זה בדברים, ורק חכמים הוסיפו שצריך לקדש על היין. אשר על כן אם יבוא אדם ויאמר שאינו רוצה לקדש על היין, הוא רוצה לקדש בדברים, האם יכול לצאת ידי חובה באופן כזה. והנה, ידועה דעת המגן אברהם (סימן רעא סק\"א), ויש ראיות לזה מהרי\"ד וריא\"ז ועוד כמה ראשונים, שאת המצווה דאורייתא של קידוש מקיימים גם בתפילה כשאומר \"קדשנו במצוותיך\" וחותם \"ברוך אתה ה' מקדש השבת\". ולאחר מכן כשמקדש על הכוס הוא משלים את המצווה דרבנן. הרי שזה ממש כמו בשופר, שקודם כל מתחיל בדין דאורייתא, בתקיעות דמיושב, ולאחר מכן משלים את המצוה בדין של רבנן בתקיעות דמעומד. לעומת זאת אם לא יתפלל, ויקדש על הכוס בלבד, הרי שבקידוש הוא מקיים את המצווה מדאורייתא ומדרבנן גם יחד, וכמו כן בשופר, אם יתקע על סדר הברכות בלבד יקיים את המצווה דאורייתא ואת הדרבנן יחד, רק בתנאי שיתקע שלושים קולות על סדר הברכות. והפרי מגדים (באשל אברהם שם) דן שם אם אדם עושה קידוש בתפילה, ומכוון לצאת ידי חובה, הרי הוא לא מקדש על הכוס, האם קיים את המצווה דאורייתא והחסיר את החלק של דרבנן, או שנאמר שמכיוון שלא קיים את דברי חכמים שקבעו שצריך לקדש על יין, ממילא לא קיים שום מצוה, כיון שלא קיים את דברי חכמים במצווה. טו. ישב בסוכה באופן שראשו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בנידון של (ג.) באמת השאלה הזאת היא מחלוקת ראשונים במסכת סוכה מי שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. שהנה מדאורייתא סוכה שיש בה שבעה טפחים על שבעה שזה מקום מצומצם מאד שאדם יכול לשבת והשלחן בתוך הבית. וחכמים אמרו שבאופן כזה יש חשש שם מביאה מעשה בהילני המלכה (ב:)שמא ימשך אחר שלחנו. הגמרא שמוכח ממנו שאם אדם עושה דבר כזה שהוא נגד חכמים, היתה לו סוכה קטנה מסכן, לא היה לו, והוא ישב בפנים והשלחן בתוך הבית, שאין הכוונה שקיים את הדאורייתא ורק את הדרבנן לא קיים, אלא 'לא קיימת מצות סוכה מימיך', כאילו לא עשה כלום. שכיון שחכמים קבעו שגם השלחן חייב להיות בסוכה הרי שמי שלא עשה כן לא עשה ולא כלום. לא קיים מצוה .(ד\"ה דאמר)בכלל. כך היא שיטת התוספות חולקים על התוספות, וסוברים שדין (בחידושיהם שם)אבל הריטב\"א והר\"ן דאורייתא לחוד ודין דרבנן לחוד, ואם אירע שאדם אכל בתוך הסוכה ושלחנו היה בתוך הבית, אמנם עבר על הדין דרבנן אבל את הדאורייתא הוא קיים. ואם בליל סוכות ישב ואכל כזית בסוכה באופן שהוא בתוך הסוכה ושלחנו בתוך הבית את הדאורייתא קיים ואת הדרבנן לא. כתבתי בנושא הזה באורך בהלכה ברורה סימן רע\"ג בענייני קידוש. והנושא הזה קיים גם לגבי קידוש, שחכמים קבעו לקדש במקום סעודה, ומה הדין אם אדם קידש שלא במקום סעודה אם יצא ידי חובה. את כל השאלה הזאת כתבתי בחלק ט\"ז בהלכה ברורה באריכות בנושא הזה. והבאתי ראיות מרש\"י בכמה מקומות בש\"ס, שאינו סובר כמו התוספות, ודעתו שאת הדאורייתא קיים. טז. להחמיר כדברי בית שמאי על מה ששנינו (י:)המחלוקת ראשונים הזו מופיעה גם במסכת ברכות במשנה שם 'בית שמאי אומרים בערב כל אדם צריך להטות' – דהיינו כשקורא את שמע שהרי כתוב בתורה 'בשכבך', 'ובית הלל אומרים, בשכבך בזמן שבני אדם שוכבים' – דהיינו לא שצריך לקרוא בשכיבה אלא בזמן ששוכבים. ושנינו במשנה, 'אמר רבי טרפון, אני הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרות, וסיכנתי עצמי מפני הליסטים' – הוא עשה כמו בית שמאי ואמרו לו חכמים – 'כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל'. ויש מחלוקת ראשונים מה פירוש 'כדאי היית לחוב בעצמך', שיש ראשונים שאומרים, שאם אדם מתכוון בכוונה לשכב כדי לעשות כבית שמאי הרי שלא קיים את מצות קריאת שמע, כיון שהלכה כבית הלל, וכשעבר על דברי בית הלל הם הפקיעו לו את המצווה. זה הכח של חכמים להפקיע את קיום המצווה. לעומת זאת, יש ראשונים שאומרים שאמנם לא עשה כהוגן שעבר על דברי בית הלל, אבל את המצווה דאורייתא קיים. זו אותה מחלוקת. ותראו וחלקם ]פסקי הרי\"ד, פסקי הריא\"ז, חידושי הריטב\"א ועוד[ שם בראשונים מביאים גם את העניין של סוכה. יז. מהן התקיעות העיקריות לאור כל האמור, יש לנו ללמוד שלהסוברים שכשיש תוספת של דרבנן חכמים הפקיעו את המצווה, ממילא גם בתקיעות דמעומד, כיון שחכמים קבעו שצריך לתקוע על סדר הברכות, הרי שחכמים הפקיעו את המצווה. לכן הראשונים שנקטו בלשונם שתקיעות דמעומד הם עיקר, דהיינו כי גם אם שמע את התקיעות דמיושב – התקיעות דאורייתא, בכל זאת אם לא יעשה את הדרבנן הרי שלא קיים גם את הדאורייתא. לכן תקיעות דמעומד הן עיקר. לעומת זאת הראשונים שנקטו תקיעות דמיושב עיקר, אפשר להסביר אותם בשתי הדרכים, מצד אחד, שגם הם סוברים שהמצווה לא מושלמת בלי תקיעות דמעומד אבל העיקר זה הדאורייתא. או שהם סוברים שבכל אופן קיים את הדין דאורייתא למרות שלא קיים את הדרבנן. לכן זה נקרא העיקר. יח. כמה תקיעות תוקעים לחולים וזקנים לפיכך יש לומר, שאם אדם מסכן חולה, ואינו יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע קול שופר, והוא מעמיד תוקע מיוחד, והרי הוא צריך לתקוע לו על סדר הברכות, ולמעשה בבתי חולים, במושב זקנים ובכל המקומות שתוקעים עבור חולים וזקנים שלפעמים אינם יכולים לצאת מהחדר, תוקעים להם שלושים קולות בלבד, רק כדי לקיים את הדאורייתא. אם כן לראשונים שסוברים שלא הפקיעו את המצווה אם לא קיים את הדרבנן, - במיוחד [ .בוודאי שזה בסדר. שהרי מקיימים בכך את הדין דאורייתא . ]השנה שבלאו הכי כל התקיעת שופר היא רק מדרבנן לעומת זאת להסוברים שחכמים הפקיעו את המצוה כאשר אינו מקיים את הדין דרבנן, יש לומר שחכמים הפקיעו רק במצב שיכול לעשות ולא עשה, אבל אם זה היה בלתי אפשרי לקיים את הדרבנן, הרי שכולם יודו שלכל הפחות קיים את הדאורייתא. יט. קידוש ללא יין או שלא במקום סעודה כמו כן הוא הדין לגבי יין בקידוש, הרי אם אדם מסכן נמצא במדבר או באיזה 'בית נתיבות', אין לו יין ולא לחם, אין לו כלום, יש לו קצת ירקות, – זה קורה כשאנשים נוסעים [ הוא לא יכול לעשות קידוש על ירקות לחו\"ל ויוצאים ממש לפני שבת, שזה לא בסדר, ואם רואים שיש כבר ויכול]!חשש מסוים שלא יספיקו צריכים להיזהר בזה גם אם יפסידו כסף להיות אפילו שהוא צריך יהיה לצום בשבת, כיצד יקיים את מצות קידוש, ראשית יש מחלוקת האם הוא יכול לומר את ברכת הקידוש בלי כוס, וזו מחלוקת ראשונים, ולהלכה נקטינן שספק ברכות להקל, ואין לו לברך את ברכת הקידוש בלי כוס יין. מצד שני הוא צריך לקחת את מה שכותב המגן אברהם ושאר הראשונים, וכשהוא מתפלל תפילת ערבית של ליל שבת שיכוון בברכה האמצעית עד החתימה לצאת ידי חובת קידוש. ואם לא כיוון בערבית שיכוון בשחרית או במוסף או במנחה. הכי טוב כמובן בערבית כי ביום אולי זה גדר רק של תשלומין. וחשוב מאד גם שכשאומר 'זכר למעשה בראשית' שיוסיף 'וזכר ליציאת מצרים', מפני חכמים קבעו שצריך לומר 'זכר ליציאת מצרים' בקידוש, ובתפילה אין אומרים 'זכר ליציאת מצרים' לכן כשמכוון לצאת ידי חובת קידוש שיכוון לומר את זה. ואז לכל הפחות קיים את המצווה דאורייתא, וכאמור, שגם הסוברים שחכמים הפקיעו את המצווה שלו הוא רק במצב שיש ביכולתו לקיים ולא רוצה, אבל כשהוא אנוס, כנראה שיודו שלאיש כזה חכמים לא הפקיעו את המצווה מדאורייתא. הוא הדין לגבי קידוש במקום סעודה, שאם אדם הגיע למצב שאין לו שום אפשרות לקיים קידוש במקום סעודה, אין לו מה לאכול, יש לו רק רביעית יין לשתות, עליו לסמוך על הפוסקים שיקיים ביין עצמו את הקידוש במקום סעודה. אבל אם אסור לו לשתות יין, בשבילו זה סכנת נפשות, ואין לו לחם לקדש עליו, והוא שומע קידוש ממישהו שומע כעונה, והרי אינו יכול לקיים את הקידוש במקום סעודה, לאחד כזה אפשר לומר שאת מצות קידוש - יש [ .דאורייתא הוא קיים, למרות שהחסיר את הקידוש במקום סעודה .]בנושא הזה הרבה פרטי דינים, אני אמרתי לכם את התמצית בדברים הללו כ. שיטת רב האי גאון בתחילת השיעור אמרנו שרבי אבהו בגמרא הסתפק בשלוש ספיקות. וזה ) ש'לפי אורך השנים (שםלכאורה לפי לשון הגמרא והרמב\"ם. הרמב\"ם כותב ורוב הגלות' דהיינו שבגלות התפזרנו והתעוררו לנו ספקות, הדברים נשתכחו, מהי תרועה שאמרו בתורה, אם היא מה שאנחנו קוראים 'שברים' 'או מה שאנחנו קוראים 'תרועה'. מביא בשם רבינו האי גאון שלמד (עמ\"ס ראש השנה פרק ד סימן י)לעומת זאת, הרא\"ש את דברי הגמרא באופן אחר, לדעת רבינו האי גאון הכל אמת, תשר\"ת זה אמת, תש\"ת זה אמת, ותר\"ת זה אמת. דהיינו שרבי אבהו התקין תשר\"ת, והסיבה לכך היתה שבאמת בתורה כתוב שצריך לעשות תרועה, והתרועה הזו יכולה להיות באופן של שברים ובאופן של תרועה, אך נוצר מצב במשך הגלות, שיש יהודים שעושים כך ויש יהודים שעושים אחרת, ספרדים אשכנזים, וזה לא מצא חן בעיני רבי אבהו, הוא רצה לאחד את כל עם ישראל שכולם יעשו את אותו הדבר. לכן קבע לעשות גם תשר\"ת, גם תש\"ת, גם תר\"ת. כדי שכל עם ישראל יעשו דבר אחד. לכן אנחנו עושים את כל השלושה. כא. שיטת הזוהר הקדוש כרב האי גאון . ושם כתוב בתחילה (שם)כדברי רב האי גאון כתוב בפירוש בזוהר הקדוש בפירוש על הגמרא שלנו כדעת הרמב\"ם, שחכמי בבל הם לא ידעו שהכל אמת והם עשו את הכל, כלומר שהזוהר הקדוש הבין פשט בחכמי התלמוד שמה שהם עשו זה בגלל שהם לא ידעו, היה להם ספק, וכדעת הרמב\"ם. אבל באמת על פי הסוד, על פי הקבלה, באמת הכל אמת. דהיינו שהם לא ידעו ועשו מספק ואנחנו יודעים ועושים לא בגלל ספק, אלא כי אנחנו יודעים שהכל אמת. כב. אמירת וידוי בין התקיעות יש פה נפקא מינה גדולה מאד להלכה. שהנה לפי רבי האי גאון והזוהר הקדוש שהכל אמת, הרי שברגע שברכנו 'לשמוע קול שופר' ותקענו שלוש פעמים תשר\"ת קיימנו את המצווה דאורייתא. ומה שמוסיפים גם תש\"ת וגם תר\"ת זה למצווה מן המובחר. אולם לפי הרמב\"ם עדיין לא קיים את המצוה דאורייתא, יש ספק. וכל זמן שלא השלים את השלושים קולות לא השלים את המצוה דאורייתא. הנפקא מינה בזה היא, שהנה יש סידורים שנדפס בהם אחרי תשר\"ת לומר וידוי, ואחרי תש\"ת לומר וידוי ואחרי תר\"ת לומר וידוי. והנה לפי הרמב\"ם כיון שיש ספק אם קיים את המצווה דאורייתא הרי שהברכה חלה גם על התש\"ת ועל התר\"ת, ואם מפסיק לאחר תקיעת התשר\"ת הרי שהוא עושה הפסק בין הברכה לבין תש\"ת, ואותו הדבר אחרי תש\"ת אסור יהיה להפסיק בווידוי מפני שאולי תקיעת התר\"ת היא האמת. אבל לפי הזוהר הקדוש, הרי ידוע בדיני הפסק שברגע שהתחיל לקיים את המצווה שזה כבר לא הפסק, הבעיה של הפסק זה בין הברכה לתחילת עשיית המצווה, אבל אם התחיל במצווה אפילו שממשיך את המצווה זה כבר לא הפסק. ולכן לפי הזוהר הקדוש אפשר לומר וידוי בין סדרי התקיעות. ולכן באמת המקובלים נהגו לומר וידוי בין סדרי התקיעות. כג. הויכוח עם הגרי\"ש אלישיב פוסק שאסור לומר (סימן תקצב סק\"י)להלכה, המשנה ברורה וידוי בין סדרי התקיעות. ויש בזה תשובה יפה מאד בשו\"ת תשובה ענקית, שבה מסביר (ח\"א חאו\"ח סימן לו וע\"ע בשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן נה)יביע אומר ומלבן את הנושא ביסודיות. והמסקנה שלו שאסור לומר וידוי בין סדרי התקיעות. לאחר שיצא לאור ספר יביע אומר, קיבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מכתב ארוך מהגאון הרב אלישיב שהוא סובר לא כמו המשנה ברורה, ודעתו שמותר לומר וידוי, ושם הביא כמה סברות. והוא כתב נגד מה שכתב ביביע הדפיס אאמו\"ר את (ח\"ג חאו\"ח סימן לב, לג , לד)אומר. ואז בחלק הבא של היביע אומר התשובה של הרב אלישיב והוא ענה לו על כל הטענות. בשנים האחרונות הדפיסו את התשובות של הגרי\"ש אלישיב בספר בשם 'שו\"ת קובץ תשובות' והם העתיקו את התשובה של הרב אלישיב אבל לא כתוב למי הוא כתב את התשובה הזאת, הם השמיטו את השם של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במזיד, ומי שקורא את התשובה הזאת לא מבין על מה הוא מדבר בכלל, לא מבינים אל מי ומה, ולא אכפת להם שאף אחד לא יבין מה כתב הרב אלישיב העיקר לא להזכיר את שמו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וכדי בזיון וקצף! אבל תראו ביביע אומר יש את התשובה של הרב אלישיב במלואה, ומיד לאחר מכן תראו איך שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עונה לו בתשובות נכוחות מאד כפי שפוסק גם המשנה ברורה, שאסור להפסיק בווידוי בין סדרי התקיעות. כד. הטענה להקל להתוודות בין התקיעות הטענה העיקרית של הרוצים להפסיק בווידוי בין סדרי התקיעות היא שיש כאן ספק ספקא. שמא כמו המקובלים שכשתקע תשר\"ת התחיל את המצווה, ואם תמצא לומר שזה ספק, הרי גם בספק יש צד שמא תשר\"ת הוא האמת. ויש גם עוד צד נוסף שלכאורה השופר נועד לעורר לתשובה, ומה מעורר לתשובה יותר מווידוי. ממילא זה כמו חלק מהעניין שעוסקים בו. את הטענה הזאת דוחה ביביע אומר מסברא פשוטה, שהרי לא כתוב כותב גזירת הכתוב, (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) בתורה למה לתקוע בשופר, הרמב\"ם מונה עשרה טעמים למה (הובאו דבריו באבודרהם סדר התפילות לראש השנה)ורב סעדיה גאון תוקעים בשופר, והטעם הראשון שם הוא, לכבוד המלך שממליכים את הקב\"ה, והדרך היא לתקוע לכבוד המלך, וכמו שתוקעים היום כשנכנס ראש מדינה לכבודו, אז אנחנו תוקעים לכבוד מלכותו של הקב\"ה. ממילא לא דרשינן טעמא דקרא כדי להקל ולומר וידוי ולהסביר בהכרח שזה לשם תשובה, אין לנו ראיה לומר כך בפירוש. ולכן הטעם הזה הוא לא טעם. וגם לגבי הטענה של הספק ספקא מאריך ביביע אומר לדחות את הטעם הזה. ח. את והב בסופה של מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול (סימן טל) בשו\"ת אור לציון חלק א' זצוק\"ל כתב תשובה בנושא הזה, והוא רוצה ליישב את המנהג לומר ווידוי לא רק לפי הזוהר אלא גם לפי הפשט. הוא מביא תוספות במסכת פסחים שדן על ליל הסדר במי שאין לו מרור, תשובה מאד מעניינת, (קטו. ד\"ה מתקיף) אבל הוא מסביר את זה יפה מאד. ואני בזמנו לפני עשרות שנים כתבתי לדחות את הראיות (ראה קובץ אור תורה אלול תשנ\"א סימן קס) באריכות נגד הדברים שלו שהוא כתב בנושא הזה. כתבתי ממש באריכות והסברתי יפה מאד, והבאתי ראיות מהראשונים שאי אפשר להסביר כדבריו. וגם התוספות שהביא שממנו עיקר הראיה לגבי מי שאין לו מרור, רוב ככל האחרונים לומדים שם בתוספות לא כמו שהוא מסביר. לפני שהדפסתי את זה, ב\"ה זה היה בשנים שהייתי ממש יד ימינו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולמדנו הרבה יחד, נתתי לו ובקשתי ממנו שיעבור על זה, והוא עבר על זה מתחילה ועד סוף, והוא אמר להדפיס את זה, ואחרי שהדפסתי, אאמו\"ר כל כך אהב את חכם בן ציון אבא שאול, אמר לי תראה, ראיתי מה שכתבת ואתה צודק, ואתה כתבת בדרך ארץ, אבל אני חושש שחכם בן ציון שהוא כל כך אדם גדול ואולי הוא יקפיד עליך, וצריך להיזהר מאד בכבודו, לכן אני רוצה שתלך אליו ותגיד לו שאם פגעת - שימו לב, איך אאמו\"ר מרן [ .בו במה שכתבת אתה מבקש ממנו סליחה זצוק\"ל דאג על כבודו של חכם בן ציון אבא שאול! דרך אגב, אותו דבר היה עם מרן הגר\"ש משאש זצ\"ל, אני כתבתי נגדו, כמובן שהכל היה בהתייעצות עם אבא שמצידו מאד סמך על מה שכתבתי, והוא שלח אותי אל הגר\"ש משאש זצ\"ל לבקש סליחה אולי הוא נפגע. והלכתי, והגר\"ש משאש זצ\"ל בזמנו צחק מאד, והוא אמר, מה זאת אומרת?! זו דרכה של תורה! אתה ]!כותב בכבוד אין שום בעיה למעשה, כשהלכתי לחכם בן ציון אבא שאול הוא גם כן היה שמח מאד שבאתי, והוא צחק הרבה מאד, הוא אמר, מה אני נפגע?! אם אתה לא מבזה אותי, לא מגדף אותי, הרי אתה כותב עלי בכבוד, בדרך ארץ מה הבעיה?! אין שום בעיה! מותר לך לכתוב נגדי, העיקר אם אתה כותב בטעמים. ואז אמרתי לו הרב, ומה הרב באמת חושב על הטענות שלי?! ואז הוא ענה לי תשובה מאד מעניינת, הוא אמר לי תראה, אני הולך אחרי המקובלים בדברים הללו, אני סבור שצריך ללכת אחרי המקובלים, אלא שבנושא הזה ניסיתי ליישב את זה גם לפי הפשט, לכן רציתי להביא את הראיה מהתוספות, ואתה דחית את הראיה שלי אבל נשארה דעת המקובלים, אז אמשיך עכשיו רק עם המקובלים... כלומר שבדברים שלו למעשה היה ברור מאד שהוא הסכים עם הטענות שלי שמהתוספות אין ראיה, אלא שהוא אומר אני נשאר איתן בדעתי, בגלל שאני הולך אחרי המקובלים! זה ממש 'את והב בסופה' ככה הדרך שלנו צריכה להיות, לאהוב תלמידי חכמים! לכבד! במיוחד שמדובר בגדולי הדור אנחנו צריכים לחשוב עשר פעמים על כל שורה שאנחנו כותבים! ואם אנחנו חושבים אחרת מותר לנו לכתוב קושיא, אפילו על הרמב\"ם, אבל מצד שני צריך שיהיה מצב של אהבה והערצה וכבוד לגדולי ישראל. בעז\"ה נלך בדרך הזאת ונזכה כולנו להיכתב להיחתם בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה, אכי\"ר."},{"filename":"218.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש מוסדות 'יחוה דעת' ירושלים מנהג ה'כפרות' בערב יום הכיפורים | דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה| תפילת 'מעין שבע' בשבת שובה| התפילה בעשרת ימי תשובה נושאים: מוצאי | תפילות יום הכיפורים| החייבים והפטורים מהתענית| חמישה עינויים| מנהגי ערב יום הכיפורים| מצות אכילה בערב יום הכיפורים| יום הכיפורים218 גליון מרת שושנה בת גורג'יה ע\"ה - נלב\"ע בשיבה טובה ללא זש\"ק בליל יום הכיפורים תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אחותו של מרן זצוק\"ל פרשת האזינו– שבת שובה – יום הכיפורים פסקי הלכות עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים דיני חתימת 'המלך הקדוש' בעשרת ימי תשובה בתפילת שמונה עשרה בברכת 'אתה קדוש' חותם 'המלך א. דהיינו תוך כדי [ הקדוש'. ואם טעה וחתם 'האל הקדוש' ונזכר בתוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', יצא. אך אם נזכר לאחר ]'אמירת המלים: 'שלום עליך רבי כדי דיבור חוזר לראש התפילה. אם התחיל בברכת 'אתה חונן', אפילו נזכר בתוך כדי דבור, ואפילו אמר רק תיבה ב. אחת 'אתה', דינו כאילו נזכר לאחר כדי דיבור, וחוזר לראש התפילה. המסופק אם חתם 'האל הקדוש' או 'המלך הקדוש', יש להניח שמסתמא טעה ג. וחתם כהרגלו בכל השנה, וחוזר לראש התפלה. הש\"ץ שטעה ואמר 'האל הקדוש' ונזכר רק לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ד. ברכת 'אתה קדוש', ואינו חוזר לראש התפילה. והטעם, משום שכיוון שהציבור ענו קדושה, נחשבת ברכת 'אתה קדוש' לברכה בפני עצמה. דיני חתימת 'המלך המשפט' בעשרת ימי תשובה בתפילת שמונה עשרה בברכת 'השיבה' חותם 'המלך ה. המשפט'. ואם טעה וחתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט', אם נזכר בתוך כדי דיבור ומיד תיקן ואמר 'המלך המשפט', יצא. ואם נזכר לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ברכת 'השיבה'. ואפילו אם נזכר שטעה באמצע 'אלוהי נצור', חוזר לברכת 'השיבה', וממשיך על הסדר. אם סיים את אמירת 'יהיו לרצון' שקודם 'עשה שלום' ונזכר שטעה ואמר 'מלך ו. אוהב צדקה ומשפט', חוזר לראש התפילה. וקודם שיחזור יתנה ויאמר: \"אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת חובה. ואם אינני חייב לחזור, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת נדבה\". וישתדל לכוון בתפילתו כראוי כפי יכולתו. המסופק באמצע התפילה אם חתם 'המלך המשפט' או לא, יש להניח שמסתמא ז. לברכת 'השיבה'. ואם סיים תפילתו חוזר לראש התפילה, ויעשה קדם לכן תנאי, טעה וחתם כהרגלו בכל ימות השנה, ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', וחוזר וכנ\"ל בסעיף הקודם. אם טעה וחתם 'מלך הקדוש' במקום 'המלך הקדוש' בה\"א, וכן אם טעה וחתם ח. 'מלך המשפט' במקום 'המלך המשפט' בה\"א, אינו חוזר. הוספות שמוסיפים בתפילה בעשרת ימי תשובה בתפילת שמונה עשרה בעשרת ימי תשובה מוסיפים עוד 'זכרנו לחיים' בסוף ט. ברכה ראשונה, ו'מי כמוך אב הרחמן' בסוף ברכה שניה, ו'וכתוב לחיים' באמצע ברכת מודים, ו'ובספר חיים' בסוף ברכה אחרונה. שכח ולא אמר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך' או 'וכתוב לחיים', אם נזכר לפני שהזכיר י. ה' בחתימה, חוזר ואומרם כתיקונם. ואם לא נזכר עד שאמר ה', לא יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור לאומרם, אלא יסיים הברכה וימשיך בתפילתו. אם שכח 'זכרנו לחיים' בברכה הראשונה יאמר באמצע 'שמע קולנו', קודם 'כי יא. אתה שומע תפלת כל פה'. ואם שכח ולא אמרו אף ב'שמע קולנו' יאמרנו בסיום 'אלוהי נצור'. שכח ולא אמר 'מי כמוך' בברכה השניה לא יאמרנו ב'שמע קולנו', או ב'אלהי יב. נצור'. אך אם שכח ולא אמר 'וכתוב לחיים' בברכת מודים או 'ובספר חיים' בברכה אחרונה, יאמרם בסיום 'אלוהי נצור'. מי ששכח ולא אמר 'זכרנו לחיים', או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר יג. חיים', ונזכר אחר חתימת אותה ברכה, אינו רשאי לאמרם בין ברכה לברכה, אלא ימשיך בתפלתו בברכה שלאחריה. מי שטעה בעשרת ימי תשובה, ובמקום 'וכתוב לחיים' בברכת ההודאה אמר יד. 'ובספר חיים ברכה ושלום', ונזכר בברכת 'שים שלום', אינו חוזר לומר 'ובספר חיים', מכיון שכבר אמרו קודם לכן. מי ששכח לומר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר חיים', טו. ,ונזכר לאחר שסיים תפילתו, וטעה וחשב שצריך לחזור ולהתפלל, וחזר להתפלל ונזכר באמצע תפילתו שהדין הוא שאינו חוזר, פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואינו רשאי לסיים תפילתו בתורת תפילת נדבה. בסיום תפילת שמונה עשרה בעשרת ימי תשובה נוהגים לומר 'עושה השלום טז. במרומיו'. וכן יש לומר בסיום קדיש 'תתקבל' שלאחר חזרת הש\"ץ. אבל בשאר קדישים אין צריך לומר 'עושה השלום במרומיו', אלא אומרים 'עושה שלום במרומיו'. מנהג הספרדים לומר בקדיש פעם אחת 'לעילא' ככל ימות השנה.יז. נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בעשרת ימי תשובה בתפילת שחרית ובתפילת יח. מנחה לאחר חזרת הש\"ץ. ופשט המנהג ברוב בתי הכנסת הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכינו' אף בשבת שובה, אלא שמדלגים לשון חטא ועוון, כגון 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו', וכן 'אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עוונותינו'. וכן ראוי לנהוג. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר 'אבינו מלכנו' בשבת, יישארו במנהגם. תפילת 'מעין שבע' בשבת שובה בברכת מעין שבע בשבת שובה יש לומר 'המלך הקדוש שאין כמוהו', במקום יט. 'האל הקדוש שאין כמוהו'. ואם טעה ואמר 'האל הקדוש', ונזכר באמצע הברכה, לפני שחתם 'ברוך אתה ה' מקדש השבת', חוזר ואומר מ'מגן אבות בדברו וכו'' וממשיך על הסדר. אך אם לא נזכר עד שחתם 'מקדש השבת', אינו חוזר. דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלמה ממעשיו הרעים. כ. ואפילו אם המעשה שעשה הוא ספק אם יש בו עבירה, צריך לעשות תשובה על כך. וישתדל כל אדם להרבות במצוות ובצדקות ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה, כדי להכריע את הכף לזכות. טוב להרבות בימים אלו בלמוד ספרי מוסר יותר מבכל השנה, כגון בספר 'שערי כא. תשובה' לרבנו יונה, ו'הלכות תשובה' לרבנו הרמב\"ם. ראוי לאדם לקבל על עצמו סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה כפי יכולתו, כב. כגון מי שאינו נזהר מלאכול בכל השנה פת שאפה נחתום גוי, יש לו להיזהר בזה בעשרת ימי תשובה. אל יאמר אדם שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, אלא כשם שצריך כג. אדם לשוב מאלו, כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזר בתשובה. עיקר התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיגמור בליבו שלא יעשה את החטא כד. עוד. ומכל מקום נכון שמלבד זאת יקבל בעל תשובה על עצמו תיקון לכפר חטאו. שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, כה. ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוון לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום, למשל ביום ראשון בשבת יכוון לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוון לתקן כל ימי שני באותה שנה, וכן על זה הדרך. שנינו במסכת יומא (פה:): עברות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד כו. שירצה את חברו, לפיכך, אם חטא לחבירו בממון, כגון שגזל ממנו, או לקח ממנו ריבית שלא כדין, וכיוצא בזה, ישיב לו תחלה את הממון שלקח ממנו שלא כדין. ואף על פי שהשיב לו, אינו נמחל לו עד שיפייסנו. ולפיכך מי שיש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, אלא ילך עם חבירו אל תלמיד חכם מובהק, ויסדרו טענותיהם בפניו באמת ובתמים, ויקבלו כל אשר יורה להם החכם. ואפילו אם אין חבירו תובעו, ישתדל לצאת ידי שמים על ידי שאלת חכם. אפילו אם לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו. וכל שכן אם הכלימו כז. והלבין פניו ברבים שהרי הוא כשופך דמים. ביקש מחילה מחבירו, אך הוא אינו מוכן להתפייס עמו ולמחול לו, יחזור וילך כח. פעם שניה ושלישית, ובכל פעם ייקח עמו שלשה אנשים, ובכל פעם ישמיע באזניו דברי ריצוי אחרים. ואם אינו מוכן להתפייס עמו אחר שלש פעמים, אינו זקוק לו. במה דברים אמורים כשחטא אדם לחברו, אבל כשחטא לרבו, אפילו רבו שאינו כט. מובהק, צריך ללכת לפייסו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס. ל. המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לחבירו, שהרי אם אינו רוצה למחול לחבירו אף לו לא ימחלו מן השמים, אלא ימחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואם כוונתו לטובת המבקש מחילה, כגון שעושה כן כדי שייכנע לב חבירו ולא ישוב עוד לכסלה, רשאי שלא למחול לו מיד. וכן אם מכוון לטובת עצמו, שחושש פן ירע לו אם ימחל לחבירו, רשאי שלא למחול מיד. ואם הוציא עליו שם רע, אינו חייב למחול לו. ומכל מקום טוב למחול גם בזה. חייב אדם לבקש סליחה ומחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאמו, על כל מה לא. שחטא להם ופגע בכבודם. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואמו, שאם בין אדם לחברו חייבו חז\"ל לבקש מחילה קדם יום הכפורים, כל שכן מאביו ואמו שכמעט אין אדם נצל מחטא זה בכל יום. ומכל מקום אם הבן שוטה ולא בקש מהם מחילה, או שהיה אנוס, ימחלו לו שלא בפניו, ויאמרו בפיהם בפרוש: \"הרי אנו מוחלים לבננו פלוני על כל מה שחטא לנו במשך כל ימות השנה, ולא יענש חס ושלום בסיבתנו\". וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו האחד כלפי השני במשך כל השנה, ודברו בכעסם דברים אשר לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו יבקש ממנו מחילה קדם יום הכפורים. ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שמוחל וסולח לכל מי שחטא לב. כנגדו בין בגופו בין בממונו. ויש נוהגים שהש\"ץ מכריז בליל יום הכפורים קודם 'כל נדרי' ואומר: 'רבותי, תמחלו זה לזה', וכלם עונים: 'מחלנו'. ומנהג יפה הוא. מנהג עשיית 'כפרות' בעשרת ימי תשובה נוהגים בכל תפוצות ישראל לעשות 'כפרות' בערב יום הכיפורים, דהיינו לג. שלוקחים תרנגול לכל אחד מבני הבית, ושוחטים אותו לכפרה. ומנהג ישראל תורה הוא. חובה קדושה להיזהר בשחיטת הכפרות, שלא לשחוט אלא אצל שוחט מומחה לד. וירא שמים הידוע בבקיאותו בהלכות שחיטה, וזהיר היטב בבדיקת הסכין לפני ואחרי השחיטה כדת. וכמה מגדולי רבותינו האחרונים העירו על כך, שבגלל ריבוי השחיטה אצל לה. שוחטי העופות בימים אלו, ובגלל שרבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, רבו התקלות בשחיטת העופות. פעמים שהסכינים נמצאו פגומים, ופעמים שנתערבו עופות שנתנבלו בשחיטתם עם עופות כשרים. וגם שוחטים רבים נשארים ערים עד השעות המאוחרות בלילה, כדי להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם במלאכת השחיטה ידיהם כבדים מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הניסיון הורה, ומאכילים נבילות לישראל בערב היום הקדוש. לפיכך הורו כמה מגדולי רבותינו האחרונים, להקדים שחיטת הכפרות מספר ימים לפני ערב יום הכיפורים בכדי למעט את הדוחק הרב השורר אצל שוחטי העופות. וחובה קדושה על הרבנים שומרי משמרת הקודש בכל אתר ואתר, להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בזמן שחיטת הכפרות בעשרת ימי תשובה, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר. ונוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן לפניו, וכשנמצא חסרון בכשרות הסכין, או בידיעת השוחט את דיני השחיטה, מעבירים אותו מכהונתו. נוהגים לקחת תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לכל לו. אחת מבנות הבית. ובוחרים בתרנגולים לבנים. ולוקחים לאשה מעוברת תרנגול תרנגולת אחת לכפרה בשבילה, ועוד תרנגול [ .זכר אחד ושתי תרנגולות נקבות . ומי שאין ידו משגת, די ]ותרנגולת בשביל העובר, שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה לו שייקח תרנגול זכר אחד לכל בני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לכל בנות הבית. יש נוהגים לסמוך ידיהם על העוף קודם השחיטה, דגמת הסמיכה בקרבנות. לז. ויש אומרים שאין לעשות כן. ושב ואל תעשה עדיף. יש לאדם להרהר בתשובה בשעת עשיית הכפרות, ויחשוב בליבו שכל מה לח. שנעשה לעוף של הכפרה, שהוא דוגמת ארבע מיתות בית דין, ראוי היה להיעשות בו. ועל ידי שמדמה כך בנפשו ומהרהר בתשובה, השי\"ת מוחל לו. יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים לאחר שחיטתם. ונכון יותר לנהוג לט. שיאכלם בעצמו, ויתן דמי הכפרות לעניים, והוא 'פדיון כפרות'. אם לאחר השחיטה נודע שהעוף טריפה, אין צריך לקחת כפרה אחרת. אולם מ. אם נתנבל העוף בשחיטה, דהיינו שלא נשחט כראוי, או שנפגם הסכין בשחיטה, צריך לקחת כפרה אחרת. מא. מצוה לחזר אחר מצות כיסוי הדם של העוף לאחר בדיקת הסכין שלאחר השחיטה. אם שוחטים כמה עופות, נכון שאחר שחיטת כל עוף יברך אחד מבני הבית מב. ולא יברכו שניים על כיסוי דם של עוף [ .על כיסוי הדם, וגם השוחט יברך לבסוף .]אחד. וכן לא יברך אחד פעמיים בזה אחר זה מיד על כיסוי דם של שני עופות מצות אכילה בערב יום הכיפורים מג. מצוה להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים. ואסור להתענות ביום זה אפילו תענית חלום. ועיקר המצוה אינה אלא ביום, אבל בליל ערב יום הכיפורים אין מצוה להרבות באכילה. גם הנשים חייבות במצות אכילה בערב יום הכיפורים. וכמו כן חולה שיש בו מד. סכנה שאוכל ביום הכיפורים, חייב במצות אכילה בערב יום הכיפורים. העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, מה. והטעם כדי שירבה באכילה ושתיה. ואפילו תלמידי חכמים השוקדים על תלמודם, צריכים להרבות באכילה ושתיה ביום זה אף על פי שעל ידי כך ממעטים מלימודם. אין אוכלים בערב יום הכיפורים אלא מאכלים קלים, שנוחים להתעכל, כדי מו. שלא יהיה שבע ומתגאה כשמתפלל. וטוב לאכול דגים בערב יום הכיפורים בסעודת שחרית דוקא, ולא לאחר מכן. ואין לאכול בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי או מבשל, דגים, בשר שמן, ומאכלים המתבלים בכרכום ובשאר מיני תבלין. ויש אומרים שאין לאכול תמרים בערב יום הכיפורים. ובסעודת שחרית מותר לשתות חלב חם, וכל שכן שמותר לשתות חלב כשהוא מזוג עם קפה או תה. הלכות ומנהגי ערב יום הכיפורים בתפילות שחרית ומנחה של ערב יום הכיפורים, אין אומרים תחנון, למרות מז. שאומרים סליחות באשמורת הבוקר. מנהג רוב עדות הספרדים לומר 'מזמור לתודה' בתפלת שחרית בערב יום מח. הכפורים, וכן המנהג בירושלים ת\"ו. כמו כן מנהג רוב עדות הספרדים וכן המנהג בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכנו' בתפילות שחרית ומנחה בערב יום הכיפורים. נוהגים לעשות 'התרת נדרים' אחר הסליחות בערב יום הכיפורים.מט. מנהג טבילה במקווה ומלקות בערב יום הכיפורים מנהג יפה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ואין לברך על טבילה זו. נ. שהם כשנים עשר ליטר [ ומי שאינו יכול לטבול, יערה על גופו תשעה קבין מים . ומכיוון שאין חייב בטבילה זו מן הדין, אפשר לעשות כן גם על ידי ]וחצי בערך מקלחת, דהיינו שיעמוד תחת סילון המקלחת כשהברז פתוח, עד שישער שנשפכו או נתינת תשעה קבין [ על גופו מים כשיעור תשעה קבין. ומותר לטבול טבילה זו במים חמים. ואין דיני חציצה נוהגים בטבילה זו, כיון שאינה מן הדין, אלא ]מים חומרא בעלמא. ושליחי ציבור יזהרו ביותר בטבילה זו. יש נוהגים לומר וידוי בתוך המקווה בערב יום הכפורים. ובזמננו נכון שלא נא. לאמרו, כיון שהמקוואות שלנו חמים, ודין חדר המקווה כדין בית הכסא שאסור להרהר בו בדברי תורה. ואפילו אם אינו מזכיר שם שמים בוידוי, יש להימנע מלאומרו בתוך המקווה, כיון שהוא דבר מצוה של קבלת תשובה, ואין לעשותו במקום כזה. יש נוהגים שכל הקהל לוקים שלושים ותשע מלקות ברצועה קלה בערב יום נב. הכיפורים ונהגו מנהג זה כדי שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעברות שבידו. אך מנהג .זה לא פשט בכל תפוצות ישראל, ובכל מקום יעשו כמנהגם תפילת מנחה וסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים מתפללים מנחה בערב יום הכיפורים בעוד היום גדול לפני הסעודה המפסקת, נג. והיחיד אומר וידוי בסוף תפילת שמונה עשרה. ונהגו לומר כל סדר וידוי ו'על חטא' כמו שאומרים בתפילות יום הכיפורים. והטעם שתיקנו חכמים להתוודות קודם הסעודה מפסקת, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה המפסקת ולא יוכל להתוודות אחר כך. בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שלפני יום הכיפורים, יש נוהגים נד. לטבול פרוסת הפת של ברכת 'המוציא' בסוכר, ומכל מקום נכון להביא גם מלח. וצריך להפסיק מאכילה ושתייה מבעוד יום, שמצווה מן התורה להוסיף מחול נה. על הקודש. וגם הנשים צריכות להוסיף מחול על הקודש, וכן נוהגות הנשים בזמננו. ואשה שאינה יודעת שצריך להוסיף מחול על הקודש, צריך להזהירה על כך. אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת [ מצות התוספת נוהגת בכל חמשת העינוייםנו. וכן לעניין איסור עשיית מלאכה, ואפילו ממלאכות דרבנן. ]הסנדל ותשמיש המטה וזמן התוספת אין לו שיעור, ויכול להוסיף מעט או הרבה כל זמן שלא שקעה ]או כעשרים דקות[ החמה. ונוהגים להתחיל תוספת יום הכיפורים כרבע שעה קודם שקיעת החמה. הפסיק אכילתו בעוד היום גדול, וגמר בליבו להתחיל בתענית, ונמלך ורוצה לחזור נז. ולאכול, רשאי לעשות כן כל זמן שלא קיבל עליו התענית בפירוש. מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים לצורך מוצאי יום הכפורים.נח. צריך אדם ללבוש בגדים נאים ונקיים לכבוד יום הכיפורים. וכמו כן פורסים נט. מפה נאה על השולחן ביום הכיפורים, כמו בשבת. הדלקת נרות בערב יום הכיפורים מדליקים נרות בערב יום הכיפורים לצורך ליל יום הכיפורים. ובעיר שנהגו שלא ס. להדליק - אין מדליקים. ובעיר חדשה יש להנהיג להדליק נר בערב יום הכיפורים. ואם חל יום הכיפורים בשבת, חייבים להדליק בכל מקום. קודם הדלקת הנר מברכים בשם ומלכות: 'להדליק נר של יום הכפורים'. סא. ובמקום שאין מנהג ידוע אם להדליק או לא – לא יברכו על ההדלקה. אין לאשה לברך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות בערב יום הכיפורים, שאין סב. ברכה זו אלא לכבוד יום הכיפורים עצמו, ואם תברך הרי קבלה עליה יום הכפורים, ושוב אסור לה להדליק הנרות. על כן תכוון לצאת ידי חובה בברכת 'שהחיינו' שמברכים בבית הכנסת. ואם רוצה האשה לברך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות, תברך לאחר שסיימה את הדלקת הנרות. ותיזהר לחלוץ מנעליה קודם ברכת וכן אסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה אחר שברכה 'שהחיינו', [ .''שהחיינו .]משום שקיבלה עליה תוספת יום הכיפורים מצוה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן יש סג. להדליק נרות בחדרי החולים ובמבואות האפלים. ויש נוהגים שמדליקים נר לכל איש מישראל. וכן יש נוהגים להדליק נרות לעילוי נשמת הנפטרים. דברים האסורים ביום הכיפורים יום הכיפורים אסור בעשיית מלאכה, ואסור באכילה ובשתיה, רחיצה, סיכה, סד. נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ובכל האיסורים הללו אין הבדל בין ליל יום הכיפורים לבין יום הכיפורים. יש אומרים שאף שאר עינויים, שהם: רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש סה. המטה, אסורים מן התורה ביום הכיפורים, אלא שאין עליהם אסור כרת. ויש אומרים ששאר עינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכן הלכה. יש אומרים שאסור לשאוף טבק הרחה ביום הכיפורים, ויש מתירים, והלכה סו. כדברי המתירים. וכן מותר להריח כל מיני בשמים ביום הכיפורים. ומתר לאדם לבלוע את רוקו ביום הכיפורים. איסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים בתוך כדי אכילת ]תמרה גדולה[ האוכל ביום הכיפורים כשיעור כותבת הגסהסז. פרס, במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. ושיעור ככותבת הגסה הוא פחות מעט משיעור כביצה. ושיעור 'כדי אכילת פרס' הוא כשיעור זמן אכילת שלש ביצים. ואין הבדל בזה בין אדם גדול ורחב שאינו שבע באכילה זו, לבין אדם נמוך ורזה השבע באכילה זו, ששיערו חכמים שאין דעתו של אדם מתיישבת באכילתו אלא כשאוכל שיעור ככותבת הגסה, שאדם גדול ורחב דעתו מתיישבת מעט באכילה כזו, ואדם נמוך ורזה דעתו מתיישבת הרבה באכילה כזו. ואף על פי שבכל איסורי התורה, כגון איסור אכילת נבלה וטרפה משערין בכזית, מכל מקום לעניין יום הכיפורים שהתורה אסרה אכילה בלשון 'עינוי', קבעו חכמים שאם אינו אוכל שיעור ככותבת הרי הוא עדיין רעב ומעונה כבתחילה. במה דברים אמורים, לעניין חיוב כרת על אכילתו, אבל לעניין איסור מן התורה, סח. אפילו אכל כל שהוא עבר על איסור מן התורה, שהלכה רווחת בידינו שחצי שיעור אסור מן התורה. אף דברים שאינם ראויים לאכילה אסורים ביום הכיפורים. כגון מאכל מקולקל סט. או עשב מר וכיו\"ב. ואיסור זה הוא מדרבנן. וכן אסור מדרבנן לאכול אכילה גסה ביום הכיפורים, דהיינו שאוכל מיד בתחילת הלילה אחר שאכל ושבע בערב יום הכיפורים, עד שכאשר אוכל בליל יום הכיפורים הרי הוא קץ באכילתו. וכמו כן סור לטעום מן התבשיל ביום הכיפורים. ואפילו לטעום ולפלוט מיד אסור. ואפילו יודע בעצמו שיוכל לפלוט הכל ולא יבלע מאומה. וכמו כן אסור ללעוס מסטיק ביום הכיפורים. השותה ביום הכיפורים מכל משקה אשר ישתה כשיעור מלא לוגמיו, בתוך כדי ע. שיעור זמן שאדם רגיל שותה רביעית, במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. במה דברים אמורים לעניין איסור כרת וחטאת, אבל אסור מן התורה לשתות אף כל שהוא, שחצי שיעור אסור מן התורה. שיעור מלא לוגמיו בשתיה משערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גודלו עא. והקטן לפי קוטנו. ומלא לוגמיו היינו כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו. ובאדם בינוני שיעור זה הוא כששותה רוב רביעית. עב. מותר להאכיל ולהשקות את הקטנים ביום הכיפורים. ומותר לגעת באוכל או במשקה כשמאכילם, ואין לחוש שמא יאכל או ישתה כשנוגע באוכל או במשקה. איסור רחיצה ביום הכיפורים אסור לרחוץ במים ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים צוננים, בין כל גופו עג. ובין מקצת גופו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, אלא אם כן הוא איסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה, שמותר לו לרחוץ במים צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. ביום הכיפורים שחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ונוטל שלוש עד. פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך. עה. הנצרך להטיל מימיו ביום הכיפורים ושפשף בידיו, או עשה צרכיו וקנח, יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. ואם נצרך לנקביו ביום הכיפורים בזמן התפילות, אפילו לא שפשף בידיו או קנח נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. לא ירחץ פניו במים ביום הכיפורים שחרית. ואם היו פניו מלכלכות, כגון שיש עו. לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר. כהן העולה לדוכן ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד סוף הפרק, כדרכו בכל ימות עז. השנה. וכן חולה שיש בו סכנה הצריך לאכול ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד הפרק כדרכו בכל ימות השנה. כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה מותרת לרחוץ פניה במים, שלא תתגנה עח. על בעלה. ויש אומרים שבזמן הזה שנמצאים כל היום בבית הכנסת, ואין הבעל רואה אותה, אסור לה לרחוץ פניה. עט. אסור לטבול במקווה טהרה ביום הכיפורים, בין במקווה שמימיו חמים ובין במקווה שמימיו צוננים. וגם מי שרגיל לטבול בכל יום בכל ימות השנה, לא יטבול ביום הכיפורים. ואף האשה אסורה לטבול ביום הכיפורים. איסור סיכה ביום הכיפורים אסור לסוך בשמן ביום הכיפורים, ואפילו מקצת גופו. ואפילו אינו אלא להעביר פ. הזוהמא. וחולה מותר לסוך, אף בחולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן ביום הכיפורים. ומכל מקום בזמן הזה שאין הבריאים רגילים לסוך בשמן, אסור למי שיש לו חטטין בראשו לסוך ביום הכיפורים. איסור נעילת נעלי עור ביום הכיפורים אסור לנעול סנדל או מנעל של עור ביום הכיפורים. ואף מנעל של עץ מחופה פא. בעור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף על פי שאינו מרגיש כל צער בנעילתו, מותר בנעילה ביום הכפורים. ונעלי עץ שיש להם , מותרים.]קבקבים[ רצועה של עור מלמעלה אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור ביום הכפורים. ומצוה לחנך גם את פב. הקטנים באיסור נעילת נעלי עור ביום הכיפורים. ומותר לצאת ביום הכיפורים לרשות הרבים במקום שאין בו עירוב במנעלים שאינם מעור, ואין לחוש בזה לאיסור הוצאה מרשות לרשות. היולדת בתוך שלושים יום מזמן לידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים פג. בנעילת נעלי עור. מותר לעמוד ביום הכיפורים על גבי כרים וכסתות של עור. והמחמיר תבוא פד. עליו ברכה. החייבים והפטורים בתענית יום הכיפורים קטן שגילו פחות מתשע שנים, דהיינו שלא השלים תשע שנים מלאות, בין פה. זכר בין נקבה, פטור מתענית יום הכיפורים, ופטור גם מתענית שעות. ואפילו רוצה להתענות מוחים בידו, כדי שלא יבוא לידי סכנה. והגדולים מוזהרים בזה על הקטנים להקפיד שיאכלו וישתו כל צרכם ביום הכיפורים בבוקר, קודם לכתם לבית הכנסת. קטן שהוא בן תשע או עשר שנים, דהיינו שהשלים תשע שנים או עשר שנים פו. מלאות, בין זכר בין נקבה, מחנכים אותו לתענית שעות. כיצד, אם היה רגיל לאכול בכל יום בשעה שמונה בבוקר, נותנים לו לאכול ביום הכיפורים בשעה תשע, או עשר, כפי כוחו של הקטן. אם רוצה הקטן להמשיך ולהתענות כל היום, אין להניח לו לעשות כן, ויש פז. למחות בידו. והורים שיש להם בן או בת קטנים שהם בגיל תשע או עשר המתענים תענית שעות, יזהרו לתת לילדיהם לאכול מיד עם סיום תפלת העמידה של שחרית, שאם ימתינו עד לאחר קריאת התורה, יכולים לבוא לידי סכנה. קטן בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, אם הוריו יודעים שהוא בריא ושלם, פח. ואין בו כל חולשה או חולי, ויכול להתענות ולהשלים, יתענה וישלים. ואם לאו אל יתענה אלא עד חצות היום. ואם אינו יכול להתענות עד חצות היום, רשאי לאכול גם קודם חצות היום. ואם האב או האם מסופקים אם בנם או בתם יכולים להשלים התענית, צריך להאכילם, ואין צריך לשאול רופא על כך. נער בן שלש עשרה שנה, ונערה בת שתים עשרה שנה, והביאו שתי שערות, פט. הרי הם כגדולים לכל דבר, ומשלימים התענית כל היום מן התורה. ואם חוששים הוריהם שמא יבואו לידי סכנה בתענית כל היום, צריכים לשאול רופא מומחה קודם יום הכיפורים, וכדין איש גדול. אך אם לא הביאו שתי שערות, אף על פי שמלאו להם שלוש עשרה שנה או שתים עשרה שנה, אינם חייבים להתענות כל היום מן התורה, אלא מדברי סופרים. מעוברות ומניקות בתענית יום הכיפורים מעוברות ומיניקות חייבות בתענית. אלא אם כן יש למעוברת סיבוכים בהריונה, צ. והרופא אומר שאם תתענה יש חשש סכנת נפשות בדבר, בין לאשה ובין לוולד, שפטורה מלהתענות. וכמו כן מיניקה שאין התינוק רוצה לינק אלא ממנה, והרופא אומר שאם תתענה ייפסק החלב ולא תוכל להניקו, ויש חשש סכנה לתינוק, פטורה ובכיוצא בזה על פי הרוב די בכך שתשתה ולא תאכל. ונכון לשאול[ .מלהתענות .]רופא על כך מעוברת שהריחה ריח מאכל, ומתאווה לאוכלו, שהדבר ידוע שאם אין נותנים צא. לה לאכול מה שמתאוה לו, היא והולד בסכנה, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזיכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה מעט מעט עד .]והיינו שמאכילים אותה פחות פחות מכשיעור[ .שתתיישב דעתה לאחר שנתיישבה דעתה, אסור לה להמשיך ולאכול, וחייבת להשלים התענית.צב. צג. יולדת שלידתה אירעה תוך שלושה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים, דהיינו בתוך שבעים ושתים שעות קודם יום הכיפורים, פטורה מלהתענות ביום הכיפורים. ואפילו אומרת שיכולה להתענות, אין שומעים לה, וצריכה לאכול ביום הכיפורים. וזאת למרות שבזמן הזה דעת חלק מהרופאים שהיולדת בתוך שלשה ימים יכולה להתענות ולהשלים, מכל מקום להלכה תופסים כדברי חז\"ל. וכן הוא הדין ביולדת היושבת על המשבר ללדת, שפטורה מלהתענות ביום צד. הכיפורים. וכן אשה שהפילה קודם יום הכיפורים, דינה כדין אשה יולדת, ובתוך שלושה ימים פטורה מלהתענות ביום הכיפורים. יולדת בתוך שבעה ימים ללידתה, אחר שעברו שלשה ימים מלידתה, אם אמרה צה. צריכה אני לאכול, אף על פי שהרופא אומר שאינה צריכה, מאכילים אותה ביום הכיפורים. ואם אמרה איני צריכה, אין מאכילים אותה ביום הכיפורים. ויולדת בתוך שבעה ימים, נקראת כל שילדה בתוך שבעה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים. ואם הרופא קובע שאם תתענה יש חשש סכנה, אפילו אמרה איני צריכה, מאכילים אותה. ואם אין מי איש שיודע אם צריכה היא אם לאו, והיא אינה יודעת אם צריכה היא, מאכילים אותה. יולדת אחר שבעה ימים מעת לעת מזמן לידתה, דינה כדין חולה שאין בו סכנה, צו. וצריכה להתענות. ואפילו אומרת שצריכה לאכול מחמת שעדיין מרגישה צער מהלידה, אין מאכילים אותה. אבל אם אומרת שצריכה לאכול מחמת שחליה כבד עליה, דינה כדין שאר חולה, שאם אומר שצריך לאכול מחמת חוליו, מאכילים אותו. חולה בתענית יום הכיפורים חולה, שרופא הבקי בדבר קובע שאם יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צריך צז. לאכול. ואפילו אם אין הסכנה מידית, אלא תבוא רק לאחר מכן, שפיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה. אפילו אם יש ספק פיקוח נפש אם יתענה החולה, מאכילים אותו, שאף ספק צח. פקוח נפש דוחה יום הכפורים. וחולה שאכל ביום הכיפורים אינו צריך כלל תשובה וכפרה על כך, ואדרבה קיים מצוה באכילתו. וחולה שרוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, אינו רשאי. ואם מתענה לא רק שאינו עושה מצוה ממידת חסידות, אלא ענוש ייענש בידי שמים על כך, והרי הוא מתחייב בנפשו. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי תלמידי חכמים היכולים להשפיע עליו, ושב ורפא לו. רופא הבקי בדבר שקובע שאם החולה יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צט. והחולה אומר שמרגיש בעצמו שיכול להתענות ולא יבוא לידי סכנה, שומעים לרופא ועליו לאכול. ואין הבדל בזה בין אם הרופא גוי או יהודי. וכן אם הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות - יש לשמוע בקול הרופא. ואם חוששים שמא הרופא הוא עובר על מצוות התורה להכעיס, ובוודאי שאיש כזה לא רק שלא אכפת לו מכך שהחולה שומר המצוות יאכל ביום הכיפורים, אלא אף רוצה לפעמים להכשיל את החולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה, אין למהר לסמוך עליו, ויש להיוועץ עם רופא אחר שומר מצוות, או לכל הפחות עם רופא שאינו עובר על מצוות התורה להכעיס אלא לתאבונו, שבוודאי אינו רוצה שיכשלו אחרים על ידו. אם הרופא אומר שהחולה יכול להתענות, ואין חשש שיבוא לידי סכנה, והחולה ק. אומר שאף על פי שיודע שהוא יום הכיפורים אינו יכול להתענות, וחושש שיבוא לידי סכנה, שומעים לחולה ומאכילים אותו. אם יש במקום שני רופאים הבקיאים בדבר, ואחד מהם אומר שהחולה צריך קא. לאכול, ואם לא יאכל יש חשש שיבוא לידי סכנה, והשני אומר שאין כל חשש סכנה אם יתענה החולה, והחולה אינו אומר כלום, או שאומר איני יודע, שומעים בקול הרופא האומר שצריך להאכילו. ואם החולה אומר שמרגיש שאינו צריך לאכול, אין מאכילים אותו. רופא אחד אומר שצריך לאכול, ושני רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, קב. והחולה אינו אומר כלום, או שאומר שאינו יודע, אין מאכילים אותו. ואם שני רופאים אומרים שצריך לאכול, מאכילים אותו. ואם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא מסופק אם יש חשש קג. סכנה אם יצום החולה, מאכילים אותו. ואם הרופא אומר שאינו צריך, והחולה מסופק, אין מאכילים אותו. ואם הרופא מסופק מחמת שאינו מכיר את החולי, אין דברי רופא זה מעלין ומורידין, והרי הוא ככל אדם שאינו רופא. כשמאכילים את החולה ביום הכיפורים, יש להאכילו מעט מעט פחות משיעור קד. ככותבת בכדי אכילת פרס. שמכיון שאין חיוב כרת לאדם בריא שאוכל ביום הכיפורים אלא באכילת ככותבת בכדי אכילת פרס, למרות שיש איסור מן התורה אף כשאוכל כל שהוא, יש להאכיל את החולה באופן כזה שלא יהיה בו איסור כרת. ומכל מקום אם הרופא הבקי בדבר קובע שצריך החולה לאכול מיד בלא כל , מאכילים ]ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה[ שהיה שיעור ככותבת או יותר אותו כדברי הרופא. ויש להכין מערב יום הכיפורים פרוסות מאכל שמשקלן כשלושים גרם כל קה. אחת, וכשצריך החולה לאכול, אוכל אחת מהן, ושוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שניה, ושוב שוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שלישית, וכן הלאה עד שמסיים אכילתו. אם יודע החולה בבירור שאחר שאכל פרוסה אחת או שתי פרוסות חלפה קו. הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכיפורים. שכחו לשקול את הפרוסות לצורך חולה שיש בו סכנה מערב יום הכיפורים, קז. מותר לשקול אותם ביום הכפורים במשקל מכני בלבד. כשמשקים את החולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים, יש להשקותו מעט מעט קח.פחות משיעור שתיית מלא לוגמיו בתוך כדי שיעור שתיית רביעית באדם בינוני. ושעור מלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא כארבעים וארבעה גרם. ולכן ישתה החולה כארבעים גרם, וישהה חמש דקות, וישתה עוד ארבעים גרם, ושוב ישהה עוד כחמש דקות, ושוב ישתה כארבעים גרם, וכן הלאה, עד שישתה כל צרכו. ואם החולה מרגיש צמאון גדול, רשאי לשתות בכף גדולה בזה אחר זה אפילו כוס גדולה, ובלבד שלא ישתה רוב רביעית בבת אחת. ואם רופא הבקי בדבר קובע שצריך לשתות מיד בלא כל שהיה רוב רביעית או יותר, ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה, משקין אותו כדברי הרופא. ואם מרגיש החולה שאחר ששתה פעם אחת או יותר שחלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לשתות יותר. חולה שיש בו סכנה האוכל ביום הכיפורים מספר פרוסות של פת שמשקל כל קט. אחת מהן כשלושים גרם, כיון שאוכל כזית בכדי אכילת פרס צריך ליטול ידיו עד הפרק, ולא יברך 'על נטילת ידים'. ויברך ברכת 'המוציא' קודם אכילתו. ואחר ששהה עשר דקות מזמן אכילת הפרוסה הראשונה, ובא לאכול את הפרוסה השניה, אינו צריך ליטול ידיו שנית אם לא הסיח דעתו, וכן אינו צריך לברך שנית ברכת 'המוציא'. ואחר שסיים אכילתו צריך לברך ברכת המזון, שהרי אכל כזית בכדי אכילת פרס. קי. וצריך לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון, ואומר 'ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה'. ואם שכח ולא אמר 'יעלה ויבא', אינו חוזר. ואם חל יום הכיפורים בשבת, אומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ואם שכח ולא אמר אינו חוזר. וחולה שאוכל ביום הכיפורים, אינו צריך לקדש על הכוס קודם אכילתו, ואפילו כשחל יום הכיפורים בשבת. זקן מופלג שתש כוחו מחמת התענית, דינו כדין חולה שיש בו סכנה, ואפילו קיא. אין לו חלי פנימי, צריך לאכול ביום הכיפורים. חולה שיש בו סכנה הצריך לבלוע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, רשאי קיב. לעשות כן, בין כשהתרופות טעמן מר ביותר ואינן ראויות לאכילה, ובין כשהן ראויות לאכילה. ואם אינו יכול לבלוע התרופות בלא שתיית מים, רשאי אף לשתות מים עמהן, ויזהר לשתות בלגימות קטנות פחות משיעור רוב רביעית בבת אחת. ואם יש מאותן תרופות שהן ראויות לאכילה תחליף של תרופות מרות, נכון שישתמש בתרופות המרות. חולה שאין בו סכנה הצריך לבלוע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, אם אותן קיג. תרופות טעמן מר ביותר, ואינן ראויות לאכילה, רשאי לבלען בלא מים. ואם אותן או במין ניילון נמס, שרגילים [ תרופות ראויות לאכילה, יעטוף אותן בנייר דק ויבלען עם הנייר. ואם קיימת אפשרות להחליף את ]כיום לתת בו אבקת תרופות התרופות בפתילות שאין משתמשים בהן דרך הפה, עדיף לעשות כן. הלכות תפילות יום הכיפורים נוהגים להתעטף בטלית לפני תפלת ערבית של ליל יום הכיפורים. וכשמתעטף קיד. בטלית קודם שקיעת החמה מברך 'להתעטף'. אך אם שקעה השמש, לא יברך. בתפילות יום הכיפורים צריך להעמיד שני אנשים ליד הש\"ץ, אחד מימינו קטו. ואחד משמאלו. ומנהג הספרדים שעומדים שניים ליד הש\"ץ בכל זמן התפילה. בליל יום הכיפורים וביומו, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול קטז. רם. ויש להיזהר להפסיק מעט ולתת רוח בין תיבת 'ברוך' לתיבת 'שם', ויאמרו: 'ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. נכון להתפלל את תפילות יום הכיפורים מתוך בכי. ואם אינו יכול להתפלל קיז. מתוך בכי, יתפלל לכל הפחות מתוך קול בכי, וכמו שנאמר: 'שמע ה' קול בכיי'. כשאומר וידוי בתפילות יום הכיפורים, צריך לאומרו מעומד, וישחה מעט, ויכה קיח. באגרוף ימינו על צד שמאלו כנגד לבו. וכן כשאומר הש\"ץ וידוי בכל פעם בתפילות יום הכיפורים, צריכים הציבור לעמד ולשחות מעט, ולומר וידוי עם הש\"ץ. נכון לומר 'על חטא' גם בסדר אבג\"ד, וגם בסדר תשר\"ק. ונדפס נוסח 'על חטא' קיט. בסדר תשר\"ק במחזורים רבים. ונכון לומר גם בליל יום הכיפורים נוסח 'וידוי הגדול' שתיקן רבנו נסים, מלבד ביום הכיפורים שחרית, ויש נוהגים לומר סדר וידוי הארוך בליל יום הכיפורים במקום ביום הכיפורים שחרית, כדי שיוכלו לסיים תפילת שחרית, ולהתחיל תפילת מוסף בשעה מוקדמת יותר. באמצע אמירת וידוי ו'על חטא', מפסיק לענות רק לדברים שמפסיקים להם קכ. בקריאת שמע וברכותיה, דהיינו לעניית חמישה אמנים ראשונים של קדיש, ולעניית 'יהא שמה רבה', עד 'יתברך', ולעניית 'ברכו', ולעניית פסוקי 'קדוש' ו'ברוך' שבקדושה מנהג הספרדים ועדות המזרח לפתוח בליל יום הכיפורים בפיוט 'לך אלי קכא. תשוקתי'. יש אומרים שצריך לעמוד בשעת אמירת מילות הווידוי בפיוט 'לך אלי קכב. תשוקתי', וכשם שצריך לעמוד באמירת שאר וידויים שאומרים ביום הכיפורים. אבל מנהג העולם לאומרו מיושב, ויש להם על מה שיסמוכו. ובמקום שנוהגים לשבת בפיוט זה, ואחד מן הקהל רוצה להחמיר על עצמו ולעמוד, נראה שאין לו לעשות כן, מפני חשש יוהרא. מנהג אמירת 'כל נדרי' וברכת 'שהחיינו' לאחר אמירת הפיוט 'שמע קולי' הנאמר לאחר הפיוט 'לך אלי תשוקתי' נוהגים קכג. לפתוח ההיכל ולהוציא כל ספרי התורה. ועל פי הקבלה מצוה להדר לקנות אפילו בדמים מרבים נשיאת ספר תורה ראשון, וקוראים אותו \"ספר תורה של כל נדרי\". ויש עדות שלא נהגו להוציא ספרי תורה, ואין למחות בידם. וכן אם אין להם ספרי [ .]תורה, אין זה מעכב יש אומרים שצריך להקדים לומר 'כל נדרי' מבעוד יום, מפני שהוא 'התרת קכד. נדרים', ואין לעשות 'התרת נדרים' ביום הכיפורים. ויש אומרים שאין לחוש לזה, כיון שאומרו גם בלשון עבר, על הנדרים והשבועות שכבר נדר ונשבע עליהם, והרי יום הכיפורים הוא יום מחילה וסליחה וכפרה, ולכן נחשב לצורך היום כדי שיתכפר לו, וכן פשט המנהג לומר 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים אחר צאת הכוכבים. נוהגים לומר 'כל נדרי' בלשון עבר ובלשון עתיד: 'די נדרנא ודי ננדר, די קכה. אשתבענא ודי נשתבע', וכן: 'מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים אחר שיבוא עלינו לשלום'. והש\"ץ אומר 'כל נדרי' בקול רם, וכל הציבור אומרים אחריו בלחש. ונוהגים לכפול אמירת 'כל נדרי' שלש .פעמים אמירת 'כל נדרי' אינה מתירה את כל הנדרים והשבועות שנדר או נשבע, קכו. ושעתיד לנדור או להישבע במשך כל השנה. ויש נדרים או שבועות שאסור לעבור עליהם עד שיעשה התרת נדרים בפני תלמיד חכם כדת. ואין אמירת 'כל נדרי' מעלה להתיר הנדרים אלא בתנאים מסויימים. תיקנו חכמים לברך ברכת 'שהחיינו' בליל יום הכיפורים. ונהגו שהזוכה בספר קכז. תורה של 'כל נדרי' מברך 'שהחיינו' בקול רם, ומוציא את כל הקהל ידי חובה. וצריך ויזהרו [ .להודיע לצבור שמכוון להוציאם ידי חובה בברכתו, ושגם הם יכוונו לצאת .]'שלא לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' אלא יענו רק 'אמן אם הזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' אינו בן תורה וירא שמים, שאינו ראוי קכח. ואינו יודע להוציא את כל הציבור ידי חובתם, אם אפשר לפייסו בדברים, שיאמר לש\"ץ או למרא דאתרא שיברך בקול רם להוציא את הציבור ידי חובה, יעשו כן, ואם לאו, יכריזו שהזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' יברך 'שהחיינו' בקול רם, וכל הציבור יברכו עמו בלחש. יש נוהגים לעשות 'השכבות' לנפטרים אחר אמירת 'כל נדרי', ומתנדבים לעילוי קכט. ונכון שלא להרבות בשבח [ .נשמתם. ונהגו כן כדי לכפר אף על עוונות המתים .]'המתים באמירת 'מנוחה נכונה' וכו', ויאמרו בקצרה: 'המרחם על כל בריותיו' וכו מנהג ארץ ישראל לומר פסוק 'והוא רחום' אפילו ביום הכיפורים שחל להיות קל. בשבת. תפילת שחרית של יום הכיפורים ישכימו ביום הכיפורים להתפלל שחרית. וטוב לקצר בפיוטים ובסליחות, קלא. כדי שיספיקו להתפלל מוסף לפני שיגיע זמן מנחה גדולה, משום שאז יש אומרים שצריך להקדים תפילת מנחה לתפילת מוסף. ומכל שכן שיש לקצר במכירת העליות לתורה, ולצמצם במספר העולים לתורה. יש אומרים שביום הכיפורים אין לברך בברכות השחר 'שעשה לי כל צרכי', קלב. כיון שנתקנה על לבישת נעליים ויום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. ויש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם ביום הכיפורים, מחמת כמה טעמים. ולהלכה נראה, שהמברך יש לו על מה לסמוך. ומכל מקום שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. אין להפסיק בפיוטים באמצע פסוקי דזמרה ו'נשמת' וקריאת שמע וברכותיה. קלג. ויאמרו הפיוטים אחר חזרת השליח צבור. . בחזרת הש\"ץ קודם אמירת הקדושה, נוהגים לומר סדר קדושה שתקנו רבי קלד יהודה הלוי וחבריו. ויאמרם הסומך העומד ליד הש\"ץ. והש\"ץ שותק בשעת אמירתם. ואם אין מי שיאמרם זולת הש\"ץ, רשאי הש\"ץ לאמרם, ואין בזה חשש הפסק. והוא הדין לעניין 'ווידוי הגדול' של רבינו נסים, שאומרו הש\"ץ עצמו בחזרה בתפילת שחרית, ואין בזה חשש הפסק. וירבה בבכיה כשאומר הווידוי. כשהכוהנים נושאים כפיהם בתפילת שחרית יחלצו הנעליים כמנהגם בכל קלה. ויש קהילות בחו\"ל שהכוהנים הנושאים [ .השנה, למרות שהולכים בנעלי בד וכיו\"ב כפיהם עומדים על גבי קרקע ומנעלים לרגליהם, ואינם עומדים על גבי הדוכן. אך .]אין למחות בידם בחזקה, כדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוות ברכת כהנים מנהג הספרדים לומר 'אבינו מלכנו' גם כשחל יום הכיפורים בשבת.קלו. בסיום ברכות ההפטרה חותם: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו, ומעביר אשמותינו קלז. בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים'. וכמו שחתם בתפילה. חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ביום הכיפורים כגון שחולה במחלה פנימית, קלח. רשאי לעלות לתורה ממניין העולים ביום הכיפורים שחרית. אבל במנחה אין ראוי להעלותו לתורה לכתחילה. ואם זכה באחת העליות מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, מותר להעלותו לתורה מפני חשש איבה, ויוסיפו מוסיף אחד כנגדו. ואין צריך להקפיד לחזור על אותם פסוקים שקראו בשביל אותו איש מחלל שבת, , כשרים לעלות ]ואינם עושים כן להכעיס[ אבל העוברים על שאר איסורי תורה לספר תורה. אם יש ברית מילה ביום הכיפורים, אם המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר קלט. קריאת התורה קודם אמירת 'אשרי' לפני שמחזירים את ספר התורה למקומו. ואם אין המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר שהחזירו את ספר התורה למקומו קודם תפילת מוסף, ואחר המילה חוזרים לבית הכנסת אומרים חצי קדיש ומתפללים מוסף. כאשר יש ברית מילה ביום הכיפורים, מברכים אחר המילה ברכת 'אשר קדש קמ. ידיד מבטן' בלא כוס. ומנהג האשכנזים לברך על הכוס, ונותנים לתינוק הנולד שיטעם ממנו. בתפילת החזרה של מוסף, אומר הש\"ץ 'סדר העבודה', והפיוטים שבתוך סדר קמא. העבודה נאמרים על ידי הסומך העומד ליד הש\"ץ. נוהגים שכל הציבור כורעים ומשתחווים על הארץ כשאומרים: 'ברוך, שם קמב. כבוד מלכותו לעולם ועד'. ויזהרו שלא להשתחוות על רצפת אבנים, אלא יפרסו מחצלאות או שטיחים על הארץ, או שישימו חלק מטליתם על הארץ, וישתחוו עליה, או ישתחוו על הספסל. וש\"ץ לא ישתחווה עם הקהל, שאסור לזוז ממקומו בשעת החזרה. אלא יעמוד בתחילת תפילת החזרה רחוק מעט מן התיבה, וישתחווה על התיבה כשהוא עומד. תפילת מנחה ביום הכיפורים במנחה של יום הכיפורים מתחילים בפרשת העקידה, עד 'והארץ אזכר', ואחר קמג. כך אומרים 'למנצח על הגתית לבני קרח מזמור' ו'פיטום הקטרת' כסדר תפילת מנחה של שאר ימות השנה. מתעטפים בטלית קודם תפילת מנחה. ואם פשט טליתו יותר מחצי שעה קמד. קודם מנחה, יתעטף בברכה. אין אומרים בשעת פתיחת ההיכל במנחה של יום הכיפורים פסוק 'ואני קמה. ולכן יש לדלג פסוק זה הנזכר בסוף \"יהי רצון\" [ תפלתי', ואפילו כשחל בשבת .]שאומרים בשעת פתיחת ההיכללא יאמר קדיש אלא לאחר ברכות ההפטרה. ומברכים כל ברכות ההפטרה כמו קמו. בשחרית, ובכלל זה ברכה אחרונה שהיא ברכת 'על התורה ועל העבודה'. אם יש צורך מותר להעלות כהן או לוי לעליית 'מפטיר' במנחה של יום קמז. ויאמרו קודם שעולה: 'אף על פי שהוא [ .הכיפורים, אף על פי שלפניו עלו כהן ולוי .]'כהן, או, 'אף על פי שהוא לוי אין הכוהנים נושאים כפיהם בחזרת הש\"ץ במנחה של יום הכיפורים. ואף קמח. אין אומרים 'אלהינו ואלהי אבותינו' ואם עבר הכהן ועלה לדוכן, הרי זה נושא כפיו, ואין מורידין אותו. דיני תפילת נעילה זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, והיינו חצי שעה קודם הזמן קמט. שהשמש נעלמת מעינינו. ומפני שזמנה מצמצם, צריך הש\"ץ לכלכל צעדיו בתפילת החזרה, ולקצר ככל האפשר במנגינה ובפיוטים, כדי שיגיע לברכת כהנים מספר דקות קודם שקיעת החמה, ויסיימו ברכת כהנים קודם השקיעה. וגם הציבור יזהרו שלא לענות אחר הש\"ץ בסיום כל פסקא כנהוג בשאר תפילות, אלא יחרישו ויטו .]מלבד חתימת הברכות[ .אוזן לתפילת הש\"ץ, או שיאמרו עמו בלחש בדיעבד אם נמשכה תפילת נעילה אחר שקיעת החמה, רשאים הכוהנים לשאת קנ. כפיהם ולברך ברכת כהנים בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה. אבל אם נמשכה תפילת נעילה עד הלילה ממש, לא יישאו הכוהנים כפיהם. . אחר תפילת נעילה מאריכים בסליחות עד כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, קנא כדי שיהיה לילה ודאי, ויוכלו לתקוע בשופר בלי חשש. ואף על פי שמן הדין מותר לתקוע בשופר בבין השמשות, מכל מקום ראוי ונכון לאחר התקיעות מפני עמי הארץ שממהרים לטעום אחר התקיעות, ואם יאכלו בבין השמשות נכשלים בספק איסור כרת. מנהג הספרדים לפתוח את הסליחות בתפילת נעילה בפיוט 'אם אפס רבע קנב. הקן'. ויש נוהגים להתחיל מסיום פיוט זה 'זכרון לפניך בשחק'. ואין אומרים פיוט ואין [ ''שבט יהודה בדחק ובצער'. וכשאומרים 'רחמנא' עונים הצבור 'בדיל ויעבור .]עונים 'אמן', וכמו שנדפס בכמה מחזורים וכן בכל [ ,בסיום הסליחות אומרים פסוק 'שמע ישראל' פעם אחת בלבדקנג. . ואומרים 'ברוך, שם ]'הסליחות שביום הכיפורים אין לכפול פסוק 'שמע ישראל כבוד מלכותו לעולם ועד' פעם אחת. ואחר כך אומרים שבע פעמים 'ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים', ושבע פעמים 'קראתי בכל לב, ענני ה' חקיך אצרה'. ויש אומרים שצריך לשלב את שניהם ביחד, דהיינו שאומרים פעם אחת 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחריה פעם אחת 'קראתי בכל לב' וכו', וחוזרים כן שבע פעמים. ומכל מקום מן הדין אפשר לומר תחילה שבע פעמים 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחר כך שבע פעמים 'קראתי בכל לב' וכו', או להפך. נאנס ולא התפלל נעילה ביום הכיפורים עד אחר צאת הכוכבים, אין לו קנד. תשלומין בתפילת ערבית. סדר מוצאי יום הכיפורים מתפללים ערבית במוצאי יום הכיפורים בנחת ובמתינות, ולא יתפללו במהירות קנה. עד שתראה תפילתם עליהם כמשא. ובפרט שזה עתה נסתיים היום הקדוש והנורא. מכל מקום אין להש\"ץ להאריך בתפילה יותר מדאי כדי שלא לצער את הציבור, שהרבה מהם חלשים ותשושים מחמת התענית וקשה להם להמתין זמן רב כל כך, ואמצעי שלם. מנהג הספרדים להתפלל ערבית ככל ימות השנה, ומתחילים ב'ה' צבאות עמנו וכו''. צריך לומר 'אתה חוננתנו' בברכת 'אתה חונן' במוצאי יום הכיפורים. ומי שטעה קנו. בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים, ואמר 'המלך הקדוש' במקום 'האל הקדוש' וכיו\"ב, אינו חוזר. צריך להוסיף מחול על הקודש במוצאי יום הכיפורים, ולכן אסור לאכול או קנח. לעשות מלאכה במוצאי יום הכיפורים מיד עם צאת הכוכבים, אלא יש להמתין מעט. וכן יש להחמיר לעניין שאר עינויים, שאף בהם צריך להוסיף מחול על הקודש. וכן יש [ .וראוי לכל אדם להחמיר שלא לאכול במוצאי יום הכיפורים עד זמן רבנו תם . ומכל מקום חולה שאין בו סכנה, המצטער ]להחמיר בזה בכל מוצאי שבת ויום טוב הרבה מן התענית, וכן מעוברות ומיניקות המצטערות הרבה מן התענית, רשאים להקל לטעום קודם זמן זה. צריך להבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים. ואין מברכים על הבשמים. אבל קנט. צריך לברך ברכת 'בורא מאורי האש' על נר ששבת, דהיינו נר הדולק מערב יום הכיפורים, או על נר שהודלק מנר אחר שהיה דולק מערב יום הכיפורים. ואם אין לו נר ששבת, לא יברך על נר שהודלק במוצאי יום הכיפורים. וכן אין לברך על נר שהדליק הגוי ביום הכיפורים, או על נר שהודלק מאותו נר של הגוי. וכן אין לברך על והוא הדין שאין לברך על [ .נר חשמל אפילו אם דולק כל הזמן מערב יום הכיפורים . ונר הדולק מערב יום הכיפורים בבית הכנסת, נוהגים ]נר חשמל בכל מוצאי שבת להדליק ממנו נר שעוה אחר ומצרפים שניהם יחד, ומברכים עליהם. אסור לאכול ולשתות במוצאי יום הכיפורים קודם שיבדיל על הכוס. אבל מותר קס. לרחוץ במים, ולסוך בשמן, ולנעול נעלי עור כמה דקות לאחר צאת הכוכבים במוצאי יום הכיפורים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. וחולה שאין בו סכנה, וכן מעוברות ומיניקות, וכן מי שהוא צמא מאד, רשאים להקל לשתות מים במוצאי יום הכיפורים כמה דקות אחר צאת הכוכבים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. יש נוהגים לברך ברכת הלבנה של חודש תשרי במוצאי יום הכיפורים, ולא קסא. קודם לכן, מפני שאנו תלויים ועומדים בדין, וברכת הלבנה צריכה להיות בשמחה. ויש נוהגים להקדים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, כדי שתבוא מצוה זו ותכריע את הכף לזכות. ובכל מקום יעשו כמנהגם, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. מצוה להרבות באכילה ושתיה מתוך שמחה במוצאי יום הכיפורים, כמו בערב קסב. יום הכיפורים. המדקדקים במצוות מתחילים במוצאי יום הכיפורים בבניית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה."},{"filename":"109.pdf","content":"נזכר לאחר שאמר ברכת 'שמע| התחיל תפילת חול במילה אחת| טעה והתחיל תפילת חול בשבת| תפילת חול ותפילת שבתנושאי השיעור: שליח ציבור שטעה | גשמים בקיץ סימן קללה| התחיל תפילת חול ואמר של חורף בקיץ ולהיפך| טעה והתחיל תפילת חול בתפילת מוסף| 'קולנו בתפילת לחש ובחזרה 109 גליוןמיום א' י\"ד אייר תשע\"ח אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר גאון עוזינו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט אב תשנ\"דלעילוי נשמת ת.נ.צ.ב.ה.הנערה יונית צביה בת משה ז״ל - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"הואתחנן – נחמו פרשת דיני טעות בתפילת שבת (א) א. מפני כבוד השבת שאדם שטעה בתפילת שבת והתחיל להתפלל (כא.)איתא בגמרא במסכת ברכות תפילת חול, ומיד נזכר שטעה, צריך לסיים את הברכה שהתחיל בה. כגון שהתחיל את ברכת 'אתה חונן' ומיד הקב\"ה שמע את תפילתו.. ונזכר שטעה, והטעם מבואר בגמרא, שבעיקרון היו צריכים להתפלל בכל שבת את התפילה שצריך לסיים את ברכת 'חונן הדעת' ולאחר מכן לחזור לתפילת שבת הרגילה. - בתחילה היה י\"ח ולאחר מכן הוסיפו את ברכת [ של יום חול י\"ח ברכות - \"ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן\". דהיינו ]'למינים' וזה י\"ט ברכות זו, ועל כן עליו לסיים את הברכה ורק לאחר מכן יתחיל את התפילה של שבת. קצרה של שבע ברכות. אבל אם כבר התחיל את הברכה ממילא התחייב בברכה חכמים לא רצו להטריח להתפלל תפילה ארוכה בשבת, ולכן מתפללים תפילה - יש בנושא הזה כל כך הרבה פרטים, אבל הפוסקים דנים בכל השאלות [ ,והפרטים ששייכים בזה, ולהלן יבואר. וחשוב מאוד לזכור את כל הפרטים הללו .]כיון שלצערינו זה דבר שכיח לטעות ב. להימנע מלבוא לכלל צער בשבת ולשמוח, וחכמים לא רצו להטריח עליו באריכות גדולה ועל כן ראו לנכון לקצר הוא כמו שביארנו שלהתפלל י\"ט ברכות זה ארוך, בשבת צריך לאכול ולשתות והנה ביאור דברי הגמרא \"מפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן\" – בפשיטות (סדר תפלת שחרית את נוסח התפילה בשבתות. ואכן מצאתי בדברי הארחות חיים שכך כתבו לבאר את דברי הגמרא.לז) (סימן והכל בו של שבת סימן ו) כתוב, שהטעם שאין מתפללים בשבת י\"ט (פרשת וירא אות א)אולם במדרש תנחומא יכול להוסיף כמה מילים, לבקש מהקב\"ה שיתן לו בינה ודעת להבין את התורה, כגון מי שאין לו הצלחה בלימוד התורה, כשמגיע בתפילתו לברכת 'אתה חונן' ברכות, שהנה בכל אחת מהברכות האמצעיות אדם יכול לבקש באותה הברכה, - וכדאי מאוד שיכתוב לעצמו את התפילה שלו [ שיפתח את ליבו בתורה , וכמו כן בברכת 'סלח לנו' – יכול ]על פרנסה וגם על בריאות, וכיו\"ב. ולכן גם אם שכח לשאול טל ומטר בברכת 'שמע קולנו' – היא ברכה הכוללת את כל הבקשות, ולכן שם אפשר לבקש גם או על אחד מבני ביתו, וכן הלאה. והברכה האחרונה של האמצעיות – ברכת לבקש אם זוכר איזה עוון, וכן ברכת 'רפאינו' – יכול לבקש רפואה על עצמו כדי שדבריו יהיו מסודרים ואל יאמר סתם השנים, ששואל בברכת שמע קולנו. ביתו, ויהיה לו צער, יתחיל לבכות, בשבת אסור להצטער ולבכות, ולכן קבעו והנה כל ברכה וברכה מזכירה את צרתו, יאמר 'רפאינו' ויזכר בחולה שבתוך אשר על כן כתוב במדרש תנחומא, אדם יבוא ויאמר בשבת את הברכות הללו, חכמים שאין אומרים את הברכות האמצעיות, ומברכים רק מקדש השבת, כדי שלא יבוא לידי צער. ג. ביאור הגמרא על פי הרמב\"ם והנה שם (שו\"ת 'פאר הדור') לפני הרבה שנים כתבתי הערות על תשובות הרמב\"ם על מה שאין מברכים בשבת י\"ט ברכות, והרמב\"ם (סימן קל)הרמב\"ם נשאל לשאול, מפני מה הרמב\"ם נקט טעם זה, ולא כמו הטעם הפשוט בגמרא מסביר כמו שכתוב במדרש תנחומא שהוא משום הצער. ולכאורה יש שלנו, שחכמים לא הטריחו אותו להתפלל תפילה ארוכה כהרגלו. ] - וכך כתבתי שם בהערות לספר[ ולאחר מכן ישבתי וחשבתי, ואמרתי שכראה הרמב\"ם מבין שזה הפשט הפשוט בגמרא, ולא כמו הארחות חיים והכל בו, וביאור הגמרא, שמפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן להתפלל את הברכות האמצעיות – וממילא יבוא לבקש ולהצטער על צרותיו, ועל כן לא מברכים את הברכות הללו. והיינו שדברי המדרש תנחומא אינם חלוקים על הגמרא, אלא זה ביאור הגמרא בפועל. ד. תפילת השבת ארוכה יותר והנה כעת ישבתי ולמדתי את הנושא הזה, וראיתי שכבר הקדמונים מביאים (חלק או\"ח סימן נד ד\"ה והואיל) את הרמב\"ם בתשובה, ודנים בזה. הנה ה'חקרי לב' התפילה שעל כן נאלצו חכמים לקצרה. ושואל על כך, הרי מה שחכמים קיצרו מביא בתחילת דבריו את הגמרא, ומבאר כדברינו, שהסיבה היא מחמת אריכות זה ממש מעט, ואדרבא הוסיפו, שכנגד הברכות בתפילה הוסיפו את ברכת 'מקדש השבת', ובתחילת התפילה את כל המזמורים, ו'נשמת כל חי', וברכת 'יוצר' היא הרבה יותר ארוכה, ושרים ומנגנים, ולכאורה אם צריך לקצר את התפילה למה מוסיפים ומאריכים בחלקים האחרים של התפילה. אשר על כן כותב החקרי לב לבאר ש\"לא אטרחוהו רבנן\" אין הכוונה לקצר את התפילה, אלא הכוונה כמו שנתבאר לעיל, שלא יבוא לידי צער כשיזכר (סימן רסח במהלך התפילה בכל הבקשות שלו. ובעקבותיו בא בעל 'פתח הדביר' וכותב על כך אריכות גדולה. סק\"ד) (הלכות שבת סימן יא)ומצאתי שגם רבותינו הראשונים כתבו כן, כבספר המנהיג שמרן בבית יוסף כותב עליו שהיה בקיא במנהגים, והיה סומך עליו חולה בתוך ביתו, ויבוא להתפלל עליו בשבת. וכמו כן כותב רבינו דוד אבודרהם שמביא את הגמרא שלנו, ומבאר את בפשיטות שביאור הגמרא, שמא יש לו (מנחה של שבת). בכל מה שקשור למנהגים. ה. ברכת חונן הדעת ושאר הברכות ועוד, שמה יש שיטה ברבותינו הראשונים, לרבינו אשר מלונל, ורבינו יונה מביא שיטה זו (ברכות פרק ג' סימן יז), וכן הרא\"ש (חידושי תלמידי רבינו יונה ברכות פרק ג' דף יג ע\"א) שאמרה הגמרא שצריך לסיים את הברכה היינו רק לגבי ברכת 'אתה חונן', וזאת כיון שברכה על הדעת היא החשובה ביותר. וזה דבר כל כך נכון, תארו לכך אדם שמאבד את דעתו, אנשים מזדקנים, נחלים במחלות ומאבדים את שפיות דעתם, את זכרונם, ה' יצילנו, ואפשר לראות ממש, והאדם לא שווה כלום, אינו מבין מימינו לשמאלו, איזה מן חיים אלו?! לצערינו אדם שהיה רב גדול, והנה איבד את דעתו והרי הוא שברי לוחות של הרי זה נורא! והוא נראה אדם בריא לגמרי, אבל לא מכיר את הילדים שלו הכיר, ואת בניו לא ידע\"... והכרתי אחד כזה, שהיה בריא בגופו לגמרי, ודעתו – מחמת מחלת האלצהיימר \"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא לא היתה מיושבת עליו, הרי זה נורא ואיום!! כך היא סברת רבינו אשר מלונל. אבל הרא\"ש ורבינו יונה וכל הראשונים ברכת חונן הדעת הדין הוא לסיים את הברכה אבל לא לשאר הברכות. לפיכך אנו מבינים שדעה היא דבר החשוב ביותר, ואשר על כן רק לגבי - ולהלן יבואר בעז\"ה שיש [ .חולקים על דבריו, ולא חילקו בעניין זה . וגם מרן השלחן ערוך פסק]ראשונים שסברו כן לעניין טועה בתפילת מוסף : \"אם טעה והתחיל (סימן רסח ס\"ב)כשאר רבותינו הראשונים, וז\"ל מרן השלחן ערוך תפלת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת. לא שנא נזכר בברכת 'אתה חונן' לא שנא נזכר בברכה אחת משאר הברכות\". ו. תוך כדי דיבור בטעה בתפילת שבת והנה יש לדון במי שנזכר לאחר שאמר שתי מילים \"אתה חונן\" – ומיד לאחר מכן תיקן עצמו ואמר \"אתה קדשת\" – והנה בדרך כלל אנחנו אומרים שתוך אומרים כן. והטעם לכך, כיון שתוך כדי דיבור כדיבור דמי – היינו שזה תיקון כדי דיבור כדיבור דמי, והיינו שיכול לחזור בו ממה שאמר. אבל בנידון דידן אין דבריו הראשונים, וכגון מי שהלך והעיד בבית דין, ושיקר בעדותו, ותוך כדי חזר בו מדבריו – שיכול לחזור בו, כיון שמתקן בכך את עדותו הראשונה, אבל שמשקר בעדותו התחיל ליבו נוקפו שהוא משקר בעדות, ותוך כדי דיבור לדבריו נושא, כגון בתפילה או בברכות הנהנין אם טעה וחזר בו תוך כדי דיבור יוצא ביותר מתוך כדי דיבור – 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'. והדין הזה הוא בכל ידי חובה. כיון שזה תיקון דבריו הראשונים. אולם בנידון דידן, גם כאשר חוזר בו תוך כדי דיבור אין זה תיקון דבריו הראשונים, כיון שמעיקר הדין היו צריכים להתפלל י\"ט ברכות, דהיינו שאנחנו חייבים כבר בברכה הזו, וממילא כאשר מתחיל את הברכה אין הכוונה שמתקן את טעותו, משום שהוא כבר מתחיל את הברכה שחייב בה. וברכה זו גם נמנית לעניין מאה ברכות של שבת. ז. התחיל בתפילת חול ולא סיים את הברכה שהתחיל דן במי שמתפלל, והוא כנראה לא מתפלל מתוך (סימן רסח סק\"ב)המאמר מרדכי סידור, ואיך שהתחיל להתפלל התחיל לטוס... ושכח עצמו, והתפלל את תפילת החול כגון עד 'תקע בשופר גדול' ושם נזכר, וכאשר שם ליבו שטעה, נבהל, ומחמת בהילותו חזר מיד לברכת 'אתה קדשת'. ולכאורה היה צריך לסיים לעשות. ורוצה לומר שאם סיים את התפילה בלי לסיים את ברכת 'תקע בשופר את ברכת 'תקע בשופר גדול' שהתחיל בה. והמאמר מרדכי מסתפק מה עליו גדול' שעליו לעמוד ולהתפלל עד ברכת 'תקע בשופר' ולאחר מכן יאמר את תפילת שבת. משום שנכנס לכלל חיוב ברכת 'תקע בשופר'. מביא את המאמר מרדכי, אך לא מזכירו (שם סק\"ג) מרן החיד\"א במחזיק ברכה - מרן החיד\"א לא 'אהב' את המאמר מרדכי, כיון שהמאמר מרדכי היה [ בשמו חריף מאוד ומעיין שאין כדוגמתו, וכשחיבר את ספרו הלך אל מרן החיד\"א והראה לו את כתביו וביקש ממנו הסכמה. וכשספרו יצא לאור ראה מרן החיד\"א שיש שם הרבה מקומות בהם חולק על דברי מרן החיד\"א בברכי יוסף. והחיד\"א במחזיק ברכה בכמה מקומות מביא את המאמר מרדכי ולא מזכיר את שמו, ויש מקומות שמזכיר את שמו ומתקיף אותו, אבל המאמר מרדכי בעצמו היה לו דרך ארץ כלפי מרן החיד\"א, וענה לו בספר 'דברי מרדכי' ובו ענה למרן החיד\"א, ומרן החיד\"א כותב עליו שאין ].בהכנעה ובכבוד, כדרכם של תלמידי חכמים לו כל ספק שאם גמר את ברכת 'מקדש השבת' אינו חוזר. למרות שהתחיל ברכה של חול ולא סיימה. והמתבאר מדבריו, שאם נזכר לפני שסיים את ברכת 'מקדש השבת' שהתחיל את התיבות הראשונות של ברכה של חול ולא סיימה, שעליו לחזור ולברך את הברכה שהיה עליו לברך, ומתחיל מתחילה 'אתה קדשת'. כיון שיש סדר לברכות. אמנם הציבור מצידו יסיים את התפילה והוא עדיין באמצע שמונה עשרה... לא נורא שיהיו לו קצת בושות, שישים לב להבא! זכורני שפעם עמדתי בתפילה סמוך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא היה סובר להלכה שצריך להשמיע לאוזנו בתפילה, המקובלים סוברים שבתפילת עמידה לא צריך, אבל הוא כתב בספריו שיש בזה סתירות בזוהר הקדוש, ושכן צריך לנהוג להלכה, להשמיע לאוזנו את תפילתו. והוא לא היה שומע טוב, ועל כן היה מתפלל בקול מוגבה מעט באופן שישמע את עצמו. ומי שהיה עומד קרוב אליו היה יכול לשמוע את תפילתו. לפעמים הייתי רוצה להתפלל יותר בכוונה והייתי עומד קרוב אליו ומתפלל איתו מילה במילה. והנה היה ראש חודש ושמתי לב ששכח לומר 'יעלה ויבוא'. אבל אני לא יכולתי לומר לו כלום כיון שלא הייתי קרוב מספיק שאוכל להסביר מה קרה. שאל אותי 'אתה בטוח?' אמרתי לו 'כן!' ומיד נעמד על מקומו והתחיל להתפלל, ולכן לאחר קדושה, ניגשתי אליו ואמרתי לו 'אבא, שכחת יעלה ויבוא!' והוא ולא חיכה רגע אחד! לאחר מכן אמרתי לו 'אבא, לא היית חייב לעמוד שם, היית נכנס לחדר ושם מתפלל לבד'... ואז הוא אמר לי 'אתה דואג שיהיה לי מזה בושה?!... אדרבא מגיע לי! שכולם יראו וידעו שאין חוכמות... גם אני אם טעיתי אני צריך לחזור ולהתפלל!' והוא לימד את כולם שיעור בזה, כי כולם ראו את זה והבינו מה קרה, ולמדו שאין מקום להתבייש, מהקב\"ה צריך להתבייש! טעית? תחזור! ח. התחיל תפילת חול במילה אחת יש לדון עוד, אם טעה והתחיל תפילת חול, ובאחת הברכות כגון בברכת 'סלח הברכה מחמת המילה האחת שאמר, או שצריך שתיים. ולמעשה כל האחרונים לנו' התחיל את המילה הראשונה 'סלח' ונזכר שטעה, אם נכנס לכלל החיוב של אם טעה ובא לומר את ברכת 'אתה חונן' – והתחיל את המילה הראשונה 'אתה' כותבים, שאף במילה אחת נכנס לכלל החיוב של אותה הברכה. והראיה לכך, מתחילה כך \"אתה קדשת\" ודנים אם התכוון או לא, ואכמ\"ל, אבל מכל הנידון ונזכר שטעה, ואמנם יש בזה מחלוקת וחילוקי דינים, כיון שגם הברכה של שבת הזה נראה להדיא שאפילו במילה אחת ממילות הברכה נכנסים לכלל החיוב של הברכה. ויש לסיימה.ט. מסיים את הברכה שהתחיל למרות שמוסיף במניין הברכות הדין הזה הוא בכל ברכה מהברכות האמצעיות, שאם התחיל את המילה הראשונה מיד חייב לסיים את הברכה. מסתפק, מה הדין אם התחיל את ברכת 'שמע קולינו', (שם סימן נב)והנה החקרי לב והספק הוא שהנה אם התחיל את תפילת חול בשבת הדין הוא שצריך לחזור השבת, והנה אם יתפלל את כל התפילה של חול עד ברכת 'שמע קולינו', ואז משום שמתחילה היה צריך להתפלל י\"ט ברכות, ורק רבנן קיצרו משום כבוד יבחין שטעה ויחזור ל'אתה קדשת', בסופו של דבר התפלל י\"ט ברכות, כיון שלא הוסיף על המנין של הברכות, אולם אם יאמר גם את ברכת 'שמע קולינו' ואז יחזור ל'אתה קדשת', ממילא בסופו של דבר הוא מברך עשרים ברכות, ועשרים חז\"ל לא תיקנו. מאידך גיסא כותב החקרי לב, שמסתימת דברי הפוסקים שלא כתבו את הטענה הזו, ואדרבא בפשיטות נראה שבכל ברכה מהברכות עליו לסיים את הברכה ולחזור לתפילת שבת, לכן מסיק שדין זה הוא גם בברכת 'שמע קולינו' שמסיים את הברכה וחוזר לתפילת שבת. י. טעה בתפילת מוסף הנה כל הדינים האמורים הם בתפילות ערבית שחרית ומנחה. שאלמלא שבת היו מברכים את הי\"ט ברכות, ולפיכך אם טעה הרי הוא ממשיך את הברכה שהתחיל בה. אולם אם טעה בתפילת מוסף, והתחיל תפילת חול, והרי כיון שגם אלמלא שבת עדיין אין מברכים בה י\"ט ברכות כי אם שבע, על כן יש לומר, שאם טעה אינו מסיים את הברכה שהתחיל בה, וחוזר מיד לתפילת מוסף הרגילה. כתוב, בזמנם (ברכות פרק ד הלכה ו) ומאידך גיסא יש לומר, שהנה בתלמוד ירושלמי היו מקומות שבראש חודש שחל בחול, וכן בחול המועד, היו מתפללים י\"ט ברכות במוסף ומוסיפים עליהם את הפסוקים של קרבן מוסף. ועל כן יש ראשונים הסוברים, שכיון שנראה שיש שייכות לי\"ט ברכות גם למוסף, ממילא גם במוסף אם טעה שצריך לסיים את הברכה וכמו בשאר התפילות. (פרק י מהלכות תפלה הלכה וזו מחלוקת גדולה בראשונים, מחד גיסא שיטת הרמב\"ם שאם טעה בתפילת מוסף והתחיל ברכה של חול – פוסק (שם) ורבינו יונה ז) (בפירושו הנד\"מ לברכות ורבינו חננאל (עשין יט)באמצע הברכה. וכמו כן כותבים הסמ\"ג ועוד.(על ברכות שם) וספר ההשלמה כא.) וכן הרשב\"א הריטב\"א והנימוקי (שם), והרא\"ש(בשו\"ת סימן קצז) ולעומתם, הראב\"ד עוד, פוסקים שאם התחיל ברכה של תפילה של חול (בחידושיהם לברכות כא.) ויוסף בתפילת מוסף, שעליו לסיימה ואז לחזור לתפילה של מוסף. שאם טעה בתפילת (בברכות שם),ויש דעה נוספת בראשונים, וכך כותב המאירי להפסיק באמצע הברכה ולחזור להתפלל מוסף. וכמו כן כותב רבינו יהודה בר מוסף והתחיל ברכת 'אתה חונן' שגומר את הברכה, אך בשאר הברכות צריך . ומצאתי עוד כמה ראשונים הסוברים כן, והשלטי הגיבורים (הריבב\"ן)בנימין עניו מביא שיטה כזו.(על המרדכי ברכות סימן פח אות א) יא. בירור שיטת מרן השלחן ערוך במחלוקת זו והנה, מרן הבית יוסף ראה רק את שתי השיטות הראשונות, ואילו את השיטה השלישית הסוברת שאם טעה בתפילת מוסף והתחיל ברכת 'אתה חונן' מסיימה ובשאר הברכות חוזר לתפילה – לא ראה. כנראה שבזמנו לא היו נפוצים הספרים הכותבים כך. ולגבי המחלוקת העקרונית בין הרמב\"ם להראב\"ד, שדעת הרמב\"ם שבמוסף פוסק אם התחיל תפילה של חול, ואילו הראב\"ד סובר שיסיים את הברכה (סימן רסח) בה התחיל ולאחר מכן יחזור להתפלל מוסף. כותב מרן הבית יוסף כתוב שגומר את הברכה בה התחיל (שם)שנקטינן כהרמב\"ם. אולם בשלחן ערוך \"בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה\". ע\"כ. אמנם יש גירסאות בשלחן ערוך הנוקטות שאין לגרוס 'מוסף' בסתם, רק ביש אומרים. אך איך שלא יהיה, יש כאן 'סתם' ו'יש אומרים' והכלל הוא שהלכה כסתם. ולכאורה איך את שיטת הרמב\"ם עליה כתב בבית יוסף שנקטינן כהרמב\"ם, כתב ביש אומרים, וב'סתם' כתב את שיטת הראב\"ד. וכל האחרונים שואלים בזה שיש כאן סתירה בין מרן בשלחן ערוך לבית יוסף. (במחזיק ברכה שם סק\"ב)והאחרונים מנסים ליישב ולפלפל בזה, ובא מרן החיד\"א ואומר דבר פשוט, שיש לומר שמרן חזר בו ממה שכתב בבית יוסף, ודעתו היא כהראב\"ד שאם התחיל תפילה של חול במוסף שעליו לסיים את הברכה. אבל מכיון שמדובר כאן בספק ברכה לבטלה, כיון שהרי להרמב\"ם שסובר שיש לפסוק באמצע הברכה – היינו שלא התחייב בברכה זו כלל, ואם יסיים את ברכת 'אתה חונן' הרי זו ברכה לבטלה, דהיינו דוקא בשחרית שמעיקר . וכך לא יהא בה ברכה לבטלה, אולם במוסף שאין מברכים את הי\"ט ברכות הרי זו הדין היה י\"ט ברכות ורבנן קיצרו משום טירחא, ממילא אם יגמור את הברכה (אלפסי זוטא דפו\"ח עמוד ט)חשש ברכה לבטלה. ומביא שכך כתב הרמ\"ע מפאנו החיי אדם (סעיף ג') היא ההכרעה של כל האחרונים ובכללם: הגאון רבינו זלמן והקיצור שלחן (סק\"ה) המשנה ברורה (ש\"ב פרשת וירא אות ח) הבן איש חי (כלל כח אות ב) ועוד. (סימן עו אות יט) ערוך יב. ספק ספיקא בתפילת מוסף ולכאורה יש לשאול לגבי טעה בתפילת מוסף, שאם אירע הדבר בברכת 'אתה חונן' יש כאן ספק ספיקא, שמא תפילת מוסף היא ככל שאר התפילות ואין לחלק ביניהם, ואם תמצא למר שתפילת מוסף שונה משאר התפילות, שמא ברכת 'אתה חונן' שאני, שדעת כמה ראשונים שאין לחזור בה ושצריך לסיימה. הרגיש בספק ספיקא זה, וכתב על כך, (אשל אברהם סק\"ב) ומצאתי שהפרי מגדים שאמנם יש כאן ספק ספיקא, אך כיון שספק ברכות להקל, ואשר על כן אם טעה בתפילת מוסף והתחיל תפילה של חול, חוזר היכן שנזכר ואינו מסיים את הברכה כלל. יג. טעה והתפלל של חול והזכיר של חורף בקיץ וכמו כן יש לדון במי שהתחיל להתפלל תפילה של חול וטעה ואמר את של חורף בקיץ וכן להיפך, וסיים את התפילה, ורק לאחר שסיים נזכר שבעצם הוא לא התפלל תפילה של יום חול, ולא די בזה אלא גם טעה והזכיר של חורף בקיץ, ומה הדין בזה? האם צריך לחזור ולהתפלל תפילת חול עד 'ברך עלינו', ואז לשוב ולהתפלל תפילה של שבת. או שנאמר כיון שהתפלל כבר ממילא לא צריך לברך, ונחשב כאילו הוא בסוף ברכת 'רפאינו'. וזו מחלוקת גדולה באחרונים. שכיון שלמעשה בתפילה שלו (שו\"ת הלכות קטנות ח\"ב סימן צז) דעת רבי יעקב חאגיז הוא קילל, שהרי גשם בקיץ הוא סימן קללה, אי לכך עליו לחזור ולתקן את התפילה ולומר 'ברכנו' ולאחריה יחזור לתפילה של שבת. ודוגמא לדבר, מי שהתפלל בשבת חול המועד של פסח, והתחיל תפילה של חול ולאחר מכן התחיל 'תקע בשופר (במקום 'ברכינו') ולא די בזה גם אמר 'ברך עלינו' בשופר' ולא התחייב בברכה זו, שהרי כיון שטעה וצריך לחזור, הרי שברכותיו גדול' וסיים את הברכה. והרי ברור הדבר שלא היה צריך לברך את ברכת 'תקע כעת אינם כלום, ועל כן עליו לחזור ולברך 'ברכנו' כראוי ולאחר שחתם 'מברך השנים' חוזר לתפילת שבת. יד. יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הם ברכה, וזה לא נכון, וזה נגד חז\"ל. ורבי פנחס מקוריץ עצמו חי ברוסיה, ששם מישהו פירסם כביכול בשם רבי פנחס מקוריץ, שאמר שגשם בקיץ הוא סימן הענין הזה של גשמים בקיץ הם סימן קללה חשוב להדגיש את זה, לאחרונה יש מקומות שבחורף שלנו לא יורד שם גשם, והגשם היורד שם בקיץ הוא ברכה. ואין אף אחד שיכול לחלוק על הגמרא! ובארץ ישראל ברור הוא שיצא כמו חיים בשבילם. וכבר מובא בגמרא שיש מקומות שהגשם שם הוא סימן ניסן וירדו גשמים הרי זה סימן קללה. וכשיורד גשם בקיץ, ובודאי כאשר הם גשמי זעף, כמו שאירעו בשבוע שעבר, שמתו כמה אנשים ממנו הרי הם ודאי סימן קללה. הרמב\"ם כותב, שגשם שאנשים מתים ממנו הוא סימן קללה, ועל הזה, לעשות חשבון נפש, הרי זה ודאי לא גשמי ברכה. הגמרא מביאה פסוק כן מה שאירע כאן הוא סימן שהקב\"ה כועס עלינו! יש לנו להתחזק מהעניין על כך שהוא סימן קללה \"הלא קציר חיטים היום וכו'\". ואין מקום להתווכח בזה. הלא עצם הדבר שחורף שלם כמעט ולא ירדו גשמים, ולפתע פתאום, בקיץ לאחר חודש ניסן יורדים גשמי זעף שכאלו אין מקום לומר שהם גשמי (דברי מו\"ר שליט\"א נאמרו באייר תשע\"ח לאחר שירדו ברכה!! וכל איש חכם ונבון יבין זאת. .בארץ ישראל גשמי זעף ונהרגו כמה נפשות בעה\"ר) טו. דעת החיי אדם לא כן, שכיון שאמר (כלל כח אות ז)לעומת רבי יעקב חאגיז, דעת הגאון חיי אדם קללה בברכת השנים, וביקש גשמים בקיץ, ממילא לא יצא ידי חובת ברכת השנים, והרי הוא כאילו לא אמרה כלל, ועל כן הוא נמצא בין ברכת 'רופא חולי עמו ישראל' לברכת 'ברכינו'. ועל כן אומר החיי אדם שעליו להפסיק מיד היכן שאומר כעת ומתחיל לומר את תפילת שבת. ואף לא מסיים את הברכה בה אוחז. טז. טעה והזכיר של קיץ בחורף ושאלה זו יכולה להיות גם בימות החורף, אם טעה בשבת והתפלל תפילת חול, ואמר 'ברכנו'. שהנה זה ברור שאם באמצע התפילה בחורף או בקיץ טעה בברכת 'ברכינו' או 'ברך עלינו', ונמצא באמצע הברכה, שעליו לתקן את הברכה, וכל הנידון כאן הוא כאשר סיים את הברכה הזו. והנה אם לאחר שסיים את הברכה נזכר שהוא שבת, וגם נזכר שטעה בברכת השנים ואמר את של קיץ בחורף, שהרי יכול לתקן את עצמו ולומר מיד \"ותן טל ומטר לברכה\", ולחזור לתפילת שבת. משום שיש הבדל בין הקיץ לחורף, שהרי בקיץ הוא מקלל אם טעה ועל כן חלקו האחרונים בזה, וההלכות קטנות אף הצריך לחזור על הברכה, - הרי יש הבדל בין אם מקללים אדם או [ . וכמו כן אם התחיל את ברכת 'תקע בשופר גדול' שיעצור אולם בחורף הוא סך הכל לא בירך]..אם לא מברכים במקום בו נזכר ויתחיל תפילת שבת. יז. הלכה למעשה להלכה, לעניות דעתי יש להצדיק את שיטת ההלכות קטנות, שאם טעה בקיץ ואמר 'ברך עלינו', שעליו לחזור ולומר 'ברכנו' ורק לאחר מכן לחזור לתפילת שבת. כיון שאם לא כן, כותבים הפוסקים הסוברים בשיטתו, הרי שכל הברכות שיברך הלאה הן ברכות לבטלה, שהרי הוא קילל, ואי אפשר לומר בזה 'ספק ברכות להקל' שהרי מברך ברכות בקום ועשה כאשר בתפילתו הוא קילל. - יש מצבים שהם בבחינת 'אוי לי מיצרי או לי מיוצרי'. מספרים על אחד [ שהיה הולך בדרך, ודוב התנפל עליו, ונשכב עליו ונרדם.. באו אנשים ושאלו מה נעשה?! הרי אם נעיר את הדוב הוא יקום ויאכל את האיש שתחתיו, ואם לא נעיר אותו, מה יעשה האדם שתחתיו.. בא אחר ואמר להם, הרי המצב רע . ]...בין כה, מה יש לעשות מלבד להעיר אותו וגם כאן הוא אותו הדבר, שהרי אם יברך עכשיו את ברכות התפילה של שבת, הרי לרוב הפוסקים הן ברכות לבטלה בקום ועשה, אך אם יחזור על ברכת השנים, אמנם לחלק מהפוסקים הוא בירך ברכה לבטלה את ברכת השנים, אך לא יותר מזה. ולדעת החיי אדם ודעימיה אפשר וגם אין בחזרה זו משום ברכה לבטלה, כיון שהלא מעיקר הדין חז\"ל תיקנו שיברכו י\"ט ברכות בשבת, ורק רבנן ביטלו את העניין הזה משום כבוד השבת. ואני מתמקד בזה, כיון שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה כותב שבין בקיץ ובין בחורף עליו לעצור מיד במקום בו אוחז ולחזור לתפילת שבת הרגילה. והנה הרי זאת ידוע כמה הייתי יושב ולומד יחד עם אאמו\"ר, ובשנת תשמ\"ה ישבנו ולמדנו את הנושאים הללו, והוא כתב ].. - אני זוכר אפילו את הזמן[ , ושם הוא חילק בין הקיץ לחורף, ועל סמך בכתב ידו באריכות גדולה בנושא הזה, ואני ראיתי את מה שכתב והיה לי את] - כעת אינו בידי[ כתב היד שלו לחלק בין הקיץ לחורף. (סי' קיז)מה שראיתי שכתב בשעתו כתבתי בהלכה ברורה ההיגיון יש לפסוק כמשנה ראשונה, כמו מה ששמעתי ממנו וכתב בכתב ידו אמנם אפשר ואאמו\"ר חזר בו לאחר מכן, אך אינני מבין למה. כיון שמבחינת שבקיץ עליו לתקן את ברכת השנים, ובחורף עוצר ומתחיל מיד את תפילת שבת. ועל כן נראה להלכה כמשנה ראשונה, מה שכתב בשנת תשמ\"ה. יח. אמר משיב הרוח בקיץ וטעה ואמר של חול בשבת מי שהתחיל את התפילה של שבת וטעה בקיץ ואמר \"משיב הרוח ומוריד לאחר מכן לא התחייב בהם, כיון שהם בטעות, אשר על כן עליו לעצור מיד כיון שאמירת משיב הרוח היא סימן קללה, ומשכך גם את הברכות שהתחיל הגשם\", והמשיך וטעה עוד במה שהתחיל תפילה של חול. ונזכר שכעת שבת, ולחזור לתפילת שבת הרגילה. וכמו כן מה שנהוג אצל חלק מקהילות האשכנזים שאינם אומרים בקיץ 'מוריד - וצריך לדעת שכן [ 'הטל' כלל, ורק בחורף אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם היה כבר בזמן הגמרא, וכמו ששנינו \"הזכיר טל או לא הזכיר טל וכו'\" משמע והנה אם לא נהג להזכיר טל בקיץ, ובחורף ]שיש כאלו שלא היו מזכירים טל טעה ולא אמר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" – והתחיל 'אתה חונן' הרי שצריך לחזור לראש. אם כן בכל טעות כזו שצריך לחזור לראש, אין אומרים שכיון שהתחיל 'אתה חונן' אז הוא התחייב בברכה, וממילא חייב לברכה שוב, אלא לראש הרי הוא כאילו הוא נמצא בתחילת התפילה, וכל מה שאמר עד עכשיו כיון שטעה הרי היא כמאן דליתא. משום שכאשר טועה באופן שצריך לחזור אינו שוה כלום. יט. שליח ציבור שטעה שחזרת הש\"ץ פעם הייתי בבית הכנסת אחד ושליח הציבור טעה בחזרת הש\"ץ של שחרית - מסכן מה עשו לו.. כל הקהל התנפלו [ של שבת, והתחיל תפילה של חול מסתפק בדין הזה אם דינו כמו היחיד שטעה (שם סימן נג), והחקרי לב ]..עליו או מאידך גיסא, זה דבר משונה שהקהל אומרים 'אתה חונן' בשבת, ומסיק כותב כך בפשטות, שש\"צ מפסיק אפילו באמצע להלכה שהש\"צ לא יסיים את הברכה בשונה מיחיד שטעה. ואכן מהר\"י אלגאזי (דף קצט ע\"א) בספר שלמי חגיגה הברכה. - אמנם בארץ [ ..שמלבד מה שלא מבינים עברית גם הרבה שם מדברים בתפילה, ואם ישימו זה רחוק שזה יקרה, אך בחו\"ל זה אפשרי במקומות של עמי הארצות מסכנים יש דיון בפוסקים בש\"צ שסיים כך את כל החזרה בשחרית ובזה השאלה היא אם יסמוך על מוסף ואכמ\"ל ] ...לב זה בגלל שזה יותר ארוך כיון שאינו מצוי כל כך. כ. שליח ציבור שטעה בתפילת לחש וזה נושא לא פשוט כלל, חיפשתי בפוסקים ומצאתי שלש דעות. והפוסקים אולם יש שאלה בשליח ציבור שטעה והתפלל של חול בתפילת לחש מה דינו. ראש חודש, ולא אמר יעלה ויבוא בתפילת לחש. ונזכר בסוף התפילה, שהיחיד אינן מדברים בש\"צ שטעה בתפילת שבת, אלא כגון בש\"צ שהתפלל תפילה של חוזר, אך כיון שהוא שליח ציבור יש בזה מחלוקת הפוסקים: דעה אחת היא שיסיים את התפילה ויתקן את תפילתו בחזרה שחוזר בשביל הקהל. דעה שניה, שדינו כמו היחיד ועליו לחזור ולתקן את תפילתו. למרות שיגרר מזה טורח ציבור. והדעה השלישית, והיא שיטת רבי עקיבא איגר ומרן החיד\"א שעליו להפסיק את תפילתו במקום שנזכר, ויסמוך על חזרת הש\"ץ. וזו מחלוקת קשה מאוד להכרעה, והפוסקים מפלפלים הרבה ומביאים ראיות לכאן ולכאן. ואני חושב שאין בזה פיתרון, כי אם שיחליט שאינו שליח ציבור, וממילא הוא יחיד שטעה וחוזר על התפילה. וכמו כן יש לומר לעניין שבת, שאם טעה בברכה אחת או שניים, ואין בזה טורח ציבור, התפילה לא התארכה כל כך בעקבות הטעות הזו, שאין לו אלא להחליט שאינו שליח ציבור וממילא דינו כמו היחיד שטעה. אולם אם טעה והתפלל של חול את רוב התפילה ואז נזכר, ואם יחזור יהיה בזה טורח ציבור שימתינו לו שיסיים, על כן מותר לו להפסיק באמצע ולרמוז למישהו אחר שיגש במקומו. וכתבתי על כך באורך בהלכה ברורה חלק ו' בשו\"ת 'אוצרות יוסף' שבסוף הספר (סימן ז) ע\"ש. נסיעה לנופש במקום בו אין מנין האם מותר ליסוע ל\"צימר\" או לטוס לחו\"ל לנופש במקום שאין שאלה: מנין לתפלה? הנמצא במקום שאין מנין לתפלה, אם יש מנין תשובה: מתפללים בקרבת מקום - עד מרחק הילוך מיל (קרוב לקילומטר), יש לטרוח ללכת ולהתפלל. ואם אין מנין רק במקום רחוק יותר, אינו צריך לטרוח ללכת למקום רחוק יותר. והיינו למי שנקלע למקום שאין שם מנין. אולם אין לנסוע או לטוס למקום נופש, כשיודע מתחלה שלא יהיה שם מנין לתפלה. מקורות: בשלחן ערוך (סי' צ' סוף סט\"ז) מבואר שצריך ללכת עד מיל כדי להתפלל בעשרה. (ורק הנמצא בדרך, יש להרחיק עד ד' מילין). והוסיף מרן בשלחן ערוך (סי\"ז) שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים בה בעשרה, אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול. וכתב בשו\"ת שבט הלוי ח\"ו (סי' כא אות ג) שאין ליסוע למקום נופש שאין שם מנין לתפלה, כי אסור להכניס עצמו למצב שאחר כך ייפטר ממצוה, וגורם לבטל קדושת ה' בעשרה, קדיש וקדושה וברכו ועניית אמנים ועוד. וכ\"כ בשו\"ת שבט הקהתי ח\"ד (ס\"ס מד) שיש להקפיד בזה בזמננו שיכול ליסוע למקומות נופש שיש שם מנין. וכ\"כ בס' הליכות שלמה (פ\"ה ס\"ד) בשם הגרש\"ז אוירבך, שאין ראוי ליסוע למקום שאין מנין. (וע\"ש בעמוד שנח שהגרז\"נ גולדברג צידד בזה לקולא מעיקר הדין). תחנון בתפלות בטיולים היוצאים לטיול באתרים ובחופי הים ובמקומות שונים, ומתארגנים שאלה: מנינים לתפלה, האם צריכים לומר תחנון או שמאחר ואין במקום ספר תורה פטורים מאמירת תחנון? האשכנזים נהגו שלא לומר תחנון במקום שאין תשובה: ספר תורה. אולם מנהג הספרדים ועדות המזרח לומר תחנון אף במקום שאין ספר תורה. ולכן הספרדים המתפללים בטיולים וכן בבית האבל או בשאר מקומות שאין ספר תורה, צריכים לומר תחנון. מקורות: הרמ\"א (סי' קלא ס\"ב) כתב שיש אומרים שאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו. ומקור הדברים בספר הרוקח (סימן שכד עמוד רכ), שכתב: אין נופלים אלא לפני ספר תורה, וסימן לדבר דכתיב במלחמת העי (יהושע ז, ו) ויפול על פניו לפני ארון ה'. והביאו מרן בבית יוסף, וכתב על זה: ואני אומר אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה. ע\"כ. ובשלחן ערוך השמיט דברי הרוקח. וכתבו האחרונים שמרן אינו סובר כהרוקח. וכתב מרן החיד\"א בברכי יוסף (סק\"א) שמנהגנו לומר נפילת אפים אף במקום שאין ספר תורה, וכדמשמע מדברי מרן. וגם על פי הקבלה אין צריך שיהיה ספר תורה. וע\"ע בהלכה ברורה (שער הציון ס\"ק נה). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א שבעא דנחמתא מובא בשם רבותינו הראשונים, שההפטרות של 'שבעא דנחמתא' הולכות ומשתבחות, ובכל הפטרה רואים את האהבה הגדולה של הקב\"ה לעם ישראל. פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל רעיון נפלא על סדר ההפטרות 'שבעא דנחמתא'. שהנה ההפטרה הראשונה: \"נחמו נחמו עמי\" - הקב\"ה אומר לנביאים לכו אתם ותנחמו את עמי. ההפטרה השניה: \"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני\" - שיש לשאול מהי עלו יפה, והתגרשו, ולאחר מכן הולך ונושא אשה אחרת, ואז מודד בדעתו הכפילות הזו?! ומשל למה הדבר דומה, לאחד שנשא אשה והנישואין לא באשה השניה מה חסרונותיה לעומת הראשונה, הרי לכל אחת יש מעלות וחסרונות ותמיד תהיה לנגד עיניו האשה הראשונה. אולם אם אינו נושא אשה אחרת הוא שוכח את הראשונה, כיון שאין לו למי להשוות. ועל זה לקח לעצמו עם אחר וזוכר אותנו אלא שכח אותנו לגמרי.אומרים עם ישראל - ציון - 'עזבני ה' וה' שכחני', ה' עזב אותנו אך לא וההפטרה השלישית: \"עניה סוערה לא נוחמה\" - הנביאים אומרים לקב\"ה שעם ישראל אינם מתנחמים. ועל כך באה ההפטרה הרביעית: \"אנכי אנכי הוא מנחמכם\" – שהקב\"ה אומר – אני אנחם את עם ישראל. וההפטרה החמישית: \"רני עקרה לא ילדה\" - עם ישראל אומרים לקב\"ה וכי כך היא הנחמה?! הלא תראה את שפל המדרגה שהעם נמצא בה. ועל כך באה ההפטרה השישית: \"קומי אורי כי בא אורך\" - הקב\"ה בעצמו מבטיח לעם ישראל ומנחם אותם הרבה. לאחר כל זאת באה ההפטרה השביעית: \"שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי' – עם ישראל מודה לקב\"ה על הנחמה והנחמה הופכת להיות הרב יצחק מאזוז מושלמת. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"219.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים219 גליון העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן שמחת | ירדו גשמים| הלכות ישיבה בסוכה| נוי הסוכה| סכך פסול וחסר בסכך| דיני הסכך וצורת הסיכוך| דפנות הסוכה| שיעור הסוכה| עשיית הסוכה ההקפות לספר תורה| שמחת תורה| חבטת ערבה| ההושענות והושענא רבה| סדר נטילתם| הלכות ארבעת המינים| תפילות חג הסוכות| בית השואבהעורך ראשי : הרב אריאל סגרון חג הסוכות- שמחת תורה פסקי הלכות סוכה – ארבעת המינים – שמחת תורה מצות עשיית סוכה המדקדקים במצוות מתחילים לעשות הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים. א. ודי בכך שיתחיל בדבר מה וישלים עשייתה בימים שלאחר מכן. יוצאים ידי חובה בסוכה שאולה או של שותפים. אך אין יוצאים ידי חובה ב. בסוכה גזולה, ולכן יש להיזהר כשקונה או קוטף סכך לסוכה שלא יהיה גזול, או סכך שנקטף שלא מדעת בעלים. סוכה שנבנתה על ידי גוי לצורך ישראל או אף שלא לשם מצווה, כשרה. ג. ומכל מקום טוב שיחדש בה משהו בסכך או בדפנות. וכן סוכה שנבנתה על ידי נשים לצורך מצות סוכה, כשרה, למרות שפטורות ממצות סוכה. סוכה ישנה, והיינו שנעשתה יותר משלושים יום קודם חג הסוכות, כשרה. ד. ולכתחילה יחדש בה משהו לשם מצות החג. ודי בכך שיחדש בה טפח על טפח, כגון שיוסיף מעט סכך. ובדיעבד, אם לא חידש בה, כשרה. שיעור הסוכה דפנות הסוכה באורכה וברוחבה צריכות להיות בשיעור של לא פחות ה. ס\"מ. 56 שבעה טפחים היינו[ .משבעה טפחים באורך ושבעה טפחים ברוחב ס\"מ, ולשיטתם שיעור הדופן באורך וברוחב 10 ויש אומרים שהטפח הוא . וביותר משיעור שבעה טפחים בארכה ] ס\"מ. וטוב לחוש לדבריהם70 הוא וברחבה, אין שיעור, ולכן אפילו סוכה גדולה ביותר באורך וברוחב, כשרה. ס\"מ. ויש אומרים 80[ גובה הסוכה צריך להיות לא פחות מעשרה טפחיםו. .] מטר 9.6[ , ולא יותר מעשרים אמה]שהוא מטר אחד, וטוב לחוש לדבריהם דיני דפנות הסוכה מן התורה צריך שיהיו לסוכה לפחות שלוש דפנות. והלכה למשה מסיני ז. שכאשר עושה שלש דפנות לסוכה די בכך שיהיו שתים העשויות כהלכתן, דהיינו שיהיה בהן שיעור שבעה טפחים, ושלישית אפילו טפח. כגון שהיו שתי הדפנות צמודות זו לזו כדוגמת אות ר', ועשה דופן שלישית שיש בה יותר מטפח, והעמידה בתוך פחות משלשה טפחים סמוך לאחת משתי הדפנות. ובכיוצא בזה צריך להעמיד קנה מעל הדופן ומעל אותו טפח, כדי שיהיה בזה צורת הפתח. אם רצה לעשות לסוכה ארבע או חמש דפנות, רשאי. וכן סוכה עגולה ח. כשרה. מצווה מן המובחר שתהיה הסוכה סתומה מכל צדדיה, מלבד הפתח ט. שנכנסים בו לסוכה. מותר לעשות דפנות הסוכה מכל דבר הפוסל בסכך, כגון מאבנים, ברזל י. וכיו\"ב. ואפילו הדפנות הן חזקות וקבועות ומחוברות לקרקע. דופן ההולכת ובאה ברוח מצויה, פסולה. ואפילו אין הרוח יכולה להפיל יא. את הדופן, אלא רק מתנדנדת ברוח, פסולה. ולכן אם עשה דפנות הסוכה מסדינים או שמיכות וכיו\"ב פסולה, מפני שרוח מצויה מזיזה אותם. אפילו עשה דופן אחת מסדין, ושאר הדפנות עשאן כהלכתן, פסולה. יב. ואם ארג הסדינים בקנים או בעצים, באפן שאינם יכולים יותר ללכת ולבוא ברוח, כשרים לדפנות. כל האמור לעיל אינו אלא עד גובה עשרה טפחים, שהם שיעור הדופן, יג. וכנ\"ל. אבל אם עשה דופן הסוכה כהלכתה עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים עד לסכך עשה דפן מסדינים, או אפילו לא עשה דופן כלל, הסוכה כשרה. דיני סכך הסוכה שלושה תנאים יש בהכשר הסכך ואלו הן: א. שיהיה ממין הצומח יד. באדמה. ב. שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון נסרים וענפי אילנות. אבל אם עשה הסכך מפירות, או ממיני צמחים העשויים לאכילה, וכמו כן אם עשה הסכך מכלים או רהיטים אף אם עשויים עץ, פסול. וכן אין מסככין במחצלת העשויה לשבת עליה. אבל מחצלת העשויה לשם מחיצה או לשם סכך, כשרה. ג. יהיה הסכך מדבר התלוש שאינו מחובר לקרקע. ואם נתנו על הסוכה בעודו מחובר לקרקע, ולאחר מכן קצצו, יגביה כל ענף וענף מן הסכך, ויחזור ויניחנו על הסוכה. גזרו חכמים שלא לסכך הסוכה בנסרים רחבים ארבעה טפחים טו. או יותר, מפני שהדבר דומה לתקרת הבית, וחששו חכמים ] ס\"מ 32[ שמא יבוא לשבת בביתו במקום בסוכה. ואפילו הפך הנסרים על צידם, ואין ברוחבם ארבעה טפחים, פסולים. ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל. ומכל מקום , ובלבד שיהיה אויר כל שהוא ]פלפונים[ מותר לסכך הסוכה בנסרים דקים ביניהם לכל אורך הסוכה, ולא יהיו צמודים זה לזה כמין תקרה. נסרים דקים של עץ הקשורים זה לזה בחוטי פשתן כשרים לסכך בהם.טז. חבילה של קנים או סכך אחר הקשורים ביחד, אין לסכך בה כמות שהיא, יז. וצריך להתיר הקשירה קדם שיסכך עמה. צורת הסיכוך לאחר הסיכוך צריכה הסוכה להיות צילתה מרובה מחמתה. ואם היתה יח. חמתה מרובה מצילתה, פסולה, והרי היא כאילו לא סככוה כלל. דרך הסיכוך להיות דק כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. ולכתחילה יט. לא יעשה הסכך בכמות מרובה עד שאין הכוכבים נראים כלל מתוך הסוכה. ובדיעבד אם היה הסכך מרובה ועב, כשרה. ואם היה הסכך מרובה כל כך עד שאין גשמים אפילו מרובים יכולים לחדור אל תוך הסוכה כלל, יש מכשירים ויש פוסלים, וראוי לחוש לדברי הפוסלים. דברים הפוסלים בסכך הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמים. עשאה תחת התקרה, האילן, כ. או בכל כיו\"ב, פסולה. בנה את הסוכה ורק לאחר שסיים הסיר מעליה את הגג כשרה, ואין כא. בזה משום 'תעשה ולא מן העשוי'. ואם היו דלתות הקבועות בצירים מעל הסוכה, יש מחמירים שיפתחם קודם שיעשה את הסוכה, מפני שבכיו\"ב עיקר עשיית הסוכה היא בפתיחת הדלתות. מכל מקום אם עשאה תחת כיפת השמים, ולאחר מכן סגר מעליה את כב. הדלתות או את הגג כדי להגן מפני הגשמים, ולאחר מכן חזר ופתח את הגג, כשרה. היה חסר סכך במקום אחד באמצע הסוכה או בצדדיה, אם מקום זה הוא כג. , כשרה, אבל אין אוכלים או ישנים תחת ] ס\"מ 24[ פחות משלשה טפחים אותו מקום. ואם היה בו שיעור שלשה טפחים או יותר, פסולה. הלכה למשה מסיני, שאם היה באמצע הסוכה מקום שבו יש רק סכך כד. פסול, כגון אבנים, ברזלים או שאר דברים שאין מסככים בהם, ואין בו שיעור כשרה, ומותר אף לאכול או לישון מתחת לאותו ] ס\"מ32 [ ארבעה טפחים סכך פסול. אבל אם היה בו ארבעה טפחים או יותר, פסולה. הלכה למשה מסיני שאם בצד הסוכה, במקום הסמוך לדופן, היה מקום כה. , הסוכה כשרה. ] ס\"מ 192[ שיש בו סכך פסול, ואין בו שיעור ארבע אמות ואין יושבים או ישנים תחת אותו מקום. אבל אם היה בו ארבע אמות או יותר, פסולה. לפי זה, אם עשה סוכתו בחדר שיש בו דפנות ומן הצדדים יש תקרה, כו. והוציא התקרה מן האמצע, וסיכך שם, אם אין מן הסכך עד מקום הדופן שיעור ארבע אמות כשרה, מפני שרואים הדופן כמו שנתעקמה עד מקום הסכך. ומכל מקום אין יושבים או ישנים תחת מקום התקרה. מעמידי הסכך כל דבר שאין מסככין בו, אין מעמידין בו את הסכך. ולכן לא יקשור כז. הסכך בחוטי ברזל, או יחברו במסמרים. וכן לא יניח צינורות של ברזל ויניח עליהם הסכך. ויש מכשירים בדיעבד. ויש לסמוך על דבריהם במקום הצורך. ואם הניח צינורות של ברזל, ועליהם נסרים של עצים, ועליהם הניח הסכך, הסוכה כשרה כל שאין הסכך מונח ממש על הברזל, מפני שהוא מעמיד דמעמיד. מותר להעמיד הסכך על גבי דברים הפסולים לסכך בהם מדרבנן. וכן כח. מותר להעמיד הסכך על כותל של אבנים. יש אומרים שצריך להקדים לעשות הדפנות קודם שיניח הסכך. כט. ובדיעבד אם הניח הסכך קודם שעשה הדפנות, יש מתירים ויש אוסרים, אלא אם כן הרים ענפי הסכך וחזר והניחם. וכן ראוי להחמיר. ומכל מקום אף לדעת האוסרים, אם התחיל לעשות הדפנות, אפילו עשאן בגובה טפח אחד בלבד לאורך כל הסוכה, רשאי להניח הסכך. אם לאחר שעשה הדפנות והניח הסכך עליהם, נפלו הדפנות, וחזר והקימן ל. הסוכה כשרה, ואין צריך לנענע הסכך. נוי הסוכה מצווה לעשות הסוכה נאה, ולקשטה בקישוטים. והתולה שרשראות או לא. מגובה ] ס\"מ 32[ תמונות מתחת לסכך יזהר לתלותם בתוך ארבעה טפחים הסכך. אולם לגבי המנורה התירו חכמים לכתחילה לתלותה כשהיא יורדת יותר מארבעה טפחים מן הסכך, מחשש דליקה. אסור להשתמש או ליהנות מהקישוטים שנתלו בסוכה כדי לנאותה, לב. בכל ימי חג הסוכות ושמחת תורה עד מוצאי שמחת תורה. לפיכך אסור לאכול מפירות שבעת המינים וכיו\"ב שנתלו בסוכה. אבל התולה ענפי הדס בסוכה, מותר להריח בהם, מפני שלא הוקצו מהנאת ריח. ויש מחמירים בזה. כמו כן אסור להשתמש וליהנות מדפנות הסוכה והסכך שעליה, ואסור לג. ליטול מהם אפילו קיסם קטן לחצוץ בו שיניו. בשבת וביום טוב, אסור לטלטל את קישוטי הסוכה או את הדפנות או לד. הסכך, משום איסור מוקצה. איסור השימוש בעצי הסוכה או בקישוטים הוא אף אם נפלה הסוכה לה. בתוך ימי החג ואין בדעתו לחזור ולהקימה. מצות ישיבה בסוכה בלילה הראשון של החג מצות עשה מן התורה לאכול כזית פת בסוכה בלילה הראשון של חג לו. הסוכות. וצריך לכוון קודם אכילתו, שמקיים בזה מצות עשה מן התורה לישב בסוכה, זכר ליציאת מצרים. וטוב שיכוון גם שיושב בסוכה, זכר לענני כבוד שהקיף הקדוש ברוך הוא את ישראל בצאתם ממצרים, לבל יכם שרב ושמש. ואם לא כיוון כן, אלא רק כיוון לצאת ידי חובת המצווה – יצא ידי חובה. קודם ]זמניות[ אסור לאכול סעודה בערב סוכות החל משלש שעותלז. צאת הכוכבים, כדי שיוכל לאכל כזית פת בסוכה לתיאבון. ואיסור זה אינו ]עוגה העשויה מחמשת מיני דגן[ אלא כשאוכל פת, או פת הבאה בכיסנין . אבל פחות מכביצה, מותר מן הדין. ומכל מקום ] גרם56 -כ[ בשיעור כביצה אין להקל בזה אלא במקום צורך גדול. ומן הדין לאכול פירות וירקות, ותבשיל של בשר וכיו\"ב, אפילו בתוך שלוש שעות קודם צאת הכוכבים, ובלבד שיזהר שלא ימלא כרסו מהם, שאז לא יוכל לאכול כזית פת בליל החג לתיאבון. נכון להחמיר שלא לקדש על הכוס בליל חג הסוכות קודם צאת לח. הכוכבים, דהיינו כרבע שעה אחר שקיעת החמה. ועל כל פנים כזית הפת שאוכל בסוכה, צריך לאוכלה אחר צאת הכוכבים. וטוב להחמיר לאכול כזית פת אחר שעה וחמישית השעה מזמן שקיעת החמה. בקידוש ליל חג הסוכות, אחר ברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת 'אשר בחר לט. בנו מכל עם', מברך 'לישב בסוכה', ויושב, ומברך 'שהחיינו', ושותה רביעית מן הכוס. ואם אינו יכול, ישתה כמלא לוגמיו מן הכוס, שהוא רוב רביעית .] מ\"ל 44[ באדם ממוצע נכון שהנשים לא יענו 'אמן' בקידוש אחר ברכת 'לישב בסוכה'. ולאחר מ. הקידוש כשנוטל ידיו ומברך 'המוציא', אינו חוזר ומברך ברכת 'לישב בסוכה'. שיעור כזית פת שאוכל בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות, הוא מא. גרם במשקל, כדי לצאת ידי 30- גרם בנפח. וטוב להחמיר לאכול כ 30-כ ספק. וצריך לאוכלו בלי הפסק בינתיים. ויסיים אכילת ה'כזית' בתוך כדי מב. . ולכתחילה טוב להחמיר לסיים אכילת ה'כזית' ] דקות 7.5-כ[ אכילת פרס בתוך כארבע דקות. מותר מן הדין לאכול את הפת עם לפתן של מיני סלט או דגים, או מג. לשרותו במרק. ומכל מקום טוב להחמיר לאוכלו בלא טיבול בדבר אחר כלל. ירדו גשמים בחג הסוכות ירדו גשמים בחג הסוכות עד שיכול תבשיל כל שהוא להיפסל לאכילה מד. מחמתם, למנהג הספרדים ועדות המזרח ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אפילו אירע כן בלילה הראשון של חג הסוכות, פטור מן הסוכה, ויאכל סעודת ליל יום טוב בביתו. , מכל מקום אם רואה שבמהרה יפסקו הגשמים, טוב שימתין מעטמה. ויאכל כזית פת בסוכה, לקיים מצות עשה מן התורה. אבל אם רואה, שאם ימתין יצטרך לשהות זמן ממשך, לא ימתין כלל, ולא יבטל מצות שמחת יום טוב. אם פסקו הגשמים אחר שסיים סעודתו וברך ברכת המזון, אם הוא קודם מו. חצות הלילה, יטול ידיו, ויכנס לסוכה, ויברך 'לישב בסוכה' ויאכל כזית פת בסוכה. ואם הוא לאחר חצות הלילה, לא יברך 'לישב בסוכה' אלא אם כן .] גרם 60-כ[ אוכל יותר מכביצה פת כל הפטור מן הסוכה מחמת הגשמים אינו רשאי להחמיר על עצמו. מז. והמחמיר על עצמו, עליו אמרו חז\"ל: \"כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט\". שכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון בלילה הראשון שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בלילה הראשון, אם נזכר לאחר מח. שאמר 'ברוך אתה ה'' קודם שחתם 'בונה ירושלים', יאמר 'למדני חקיך', ויחזור ויאמר 'יעלה ויבא'. ואם כבר חתם 'בונה ירושלים', יוסיף שם ברכה בשם ומלכות כלשון הזה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות הזה את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים\". ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם\", ימשיך \"שנתן ימים טובים\" וכו'. ואם נזכר אחר שהמשיך \"לעד האל אבינו מלכנו\", אפילו אמר תיבת \"לעד\" בלבד, חוזר לראש ברכת המזון. שכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בשאר ימי החג הדין האמור לעיל בסעיף הקודם, אינו אלא בלילה הראשון, שאכילת מט. כזית פת בו חובה. וכל כיוצא בזה שאכילת פת בו חובה, אם שכח להזכיר מעין המארע בברכת המזון חוזר. אבל אם ארע ששכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון בסעודת יום טוב שחרית, או בסעודות 'שמיני עצרת', אם נזכר קודם שהתחיל בברכה רביעית, דינו כדין מי ששכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בלילה הראשון של חג הסוכות. אבל אם כבר התחיל בברכה רביעית, ואמר 'לעד האל אבינו מלכנו', אפילו אמר תיבת 'לעד' בלבד, אינו חוזר כלל. אם אירע ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בסעודות חול המועד, שאם רצה נ. אינו אוכל פת כלל, ונזכר אחר שאמר 'ברוך אתה ה'', קודם שחתם 'בונה ירושלים', יחתום 'בונה ירושלים', ויאמר אחר כך בלי שם ומלכות: 'ברוך שנתן מועדים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות הזה, את יום מקרא קדש הזה, ברוך מקדש ישראל והזמנים'. ואם נזכר אחר שחתם 'בונה ירושלים', וכבר התחיל ואמר 'ברוך אתה ה'' בברכה רביעית, אינו חוזר כלל. ישיבה בסוכה בשאר ימי חג הסוכות כיצד מצות ישיבה בסוכה? אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל נא. שבעת הימים כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה. ועושה את ביתו עראי וסוכתו קבע. וכמו כן לומד ועוסק בתורה בסוכה. ומכל מקום אם נוח לו יותר ללמוד בחדר הספרים שבביתו וכיו\"ב, רשאי ללמוד בביתו. אין עושים תשמיש בזוי בסוכה, ועל כן אין לשטוף כלים וכיו\"ב בסוכה.נב. צריך כל אדם להיזהר שלא לשוחח שיחה בטלה, ושלא לבוא לידי שחוק נג. וקלות ראש ולשון הרע ורכילות בסוכה. ודברים אלו אסורים בכל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה בסוכה. אסור לישון מחוץ לסוכה אפילו שנת עראי, אלא אם כן הוא אסטניס נד. וחושש פן יחלה אם יישן בסוכה, וממילא הוא מצטער הפטור מן הסוכה. מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואכילת ארעי היא אם אוכל עד נה. . ] גרם בנפח 54 דהיינו עד[ כביצה פת, או פת הבאה בכיסנין ברכת 'לישב בסוכה' אין מברכים 'לישב בסוכה' אלא על הפת, אבל על פת הבאה בכיסנין אינו נו. שבכיוצא בזה ] גרם 230-כ[ מברך אלא אם כן אוכל כשיעור קביעות סעודה נוטל ידיו ומברך 'המוציא' וברכת 'לישב בסוכה', ואחר אכילתו מברך ברכת גרם ומעלה. 60-המזון. וטוב שכשמברך 'לישב בסוכה' אפילו על פת, יאכל כ האוכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן כגון אטריות וכיו\"ב, אם אוכל נז. יותר מכביצה חייב לאוכלו בסוכה אך אינו מברך 'לישב בסוכה', ואם אכל מברך.] גרם 230-כ[ כשיעור קביעות סעודה האוכל תבשיל אורז או שאר מיני מאכלים, אינו חייב מן הדין לאוכלם נח. בסוכה, אפילו אוכל מהם הרבה. וכן האוכל פירות אפילו משבעת המינים, אינו חייב מן הדין לאוכלם בסוכה. וכמו כן השותה משקה בין שהוא משכר כגון יין או שאר משקאות חריפים, ובין שאינו משכר אינו חייב מן הדין לשתות בסוכה. ובכל אלו אם מחמיר לאוכלם או לשתותם בסוכה, אינו רשאי לברך 'לישב בסוכה' למנהג הספרדים ועדות המזרח. והמחמיר שלא לאכול או לשתות כל שהוא מחוץ לסוכה, תבוא עליו ברכה. אף על פי שמותר מן הדין לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, אם הוא נט. באמצע סעודתו אסור לאכול כל דבר מאכל ואסור לשתות כל דבר משקה, ואפילו מים, מחוץ לסוכה. כשמברך 'לישב בסוכה' כשאוכל סעודתו בסוכה, נכון יותר שיברך ברכת ס. 'לישב בסוכה' תחילה ולאחריה יברך ברכת 'המוציא'. ויש נוהגים לברך קודם ברכת 'המוציא' ואחר כך ברכת 'לישב בסוכה', וכל מקום יעשו כמנהגם. שכח לברך 'לישב בסוכה' בתחילת הסעודה, רשאי לברך כל זמן שלא סא. סיים סעודתו. ואף אם סיים לאכול פת, כל שעדיין אוכל או שותה, רשאי לברך 'לישב בסוכה'. הנכנס לבקר בסוכת חבירו אינו רשאי לברך ברכת 'לישב בסוכה' למנהג סב. הספרדים ועדות המזרח, אלא אם כן אוכל שם סעודה של יותר מכביצה פת, או קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, וכנ\"ל. נשים פטורות ממצות סוכה. ואם רוצות להחמיר על עצמן, תבוא עליהן סג. ברכה. אך אינן רשאיות לברך ברכת 'לישב בסוכה', אפילו אוכלות כשיעור קביעות סעודה. מצווה לחנך את הקטנים לאכול בסוכה, ולברך בשם ומלכות ברכת סד. 'לישב בסוכה'. שמחת החג היוצאים לטיול בימי החג חייבים במצות סוכה, ואינם בכלל הולכי סה. דרכים הפטורים מן הסוכה. ראוי ונכון לכל אדם להקדיש זמנו בימי חול המועד לתלמוד תורה, וכמו סו. שאמרו חז\"ל בירושלמי: \"לא אסרו מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה\". מצווה לכבד את ימי חול המועד באכילת בשר ושתיית יין, ולשמח סז. הנשים בבגדי צבעונים ובתכשיטים. וטוב להחמיר לאכל פת בסעודות הלילה והיום בחול המועד. נוהגים בזמן הזה לעשות זכר למקדש ושמחים ב\"שמחת בית השואבה\" סח. בכל לילה מימי חול המועד סוכות, עם ספרי התורה, בלווי כלי זמר, ושרים ורוקדים לכבוד התורה. תפילת ליל חג הסוכות מנהג ישראל להתפלל תפילת ימים טובים בניגון בשירה ובזמרה, והוא סט. מכלל מצות שמחת החג. השנה שחל יום טוב בשבת, נוהגים לומר 'קבלת שבת' עם הפיוט 'לכה ע. דודי', ו'מזמור שיר ליום השבת' קודם אמירת מזמור החג. ואין אומרים 'במה מדליקין'. השנה שחל יום טוב בשבת, יש להקדים את אמירת פסוקי 'ושמרו בני עא. ישראל את השבת' לפסוקי 'אלה מועדי ה''. בתפלת יום טוב שחל בשבת חותם בברכת 'אתה בחרתנו': 'ברוך אתה ה' עב. מקדש השבת וישראל והזמנים'. ואם טעה וחתם 'מקדש ישראל והזמנים' דהיינו תוך כדי אמירת המלים: [ ,ולא הזכיר 'שבת', אם נזכר בתוך כדי דבור , חוזר ואומר 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. ואם שהה ]''שלום עליך רבי יותר מכדי דבור, אינו חוזר, כיון שכבר הזכיר שבת באמצע הברכה. והוא הדין אם טעה וחתם 'מקדש השבת' בלבד, שאם נזכר לאחר כדי דבור, אינו חוזר, הואיל והזכיר יום טוב באמצע הברכה. , אומרים ]לבני חו\"ל[ השנה שחל ליל יום טוב שני במוצאי שבתעג. 'ותודיענו' בברכת 'אתה בחרתנו'. ואם שכח ונזכר באמצע הברכה, חוזר ואומרה. ואם חתם 'ברוך אתה ה'', אפילו אם עדיין לא סיים 'מקדש ישראל והזמנים', אינו חוזר, כיון שיכול להבדיל אחר כך על הכוס. ונשים ששכחו ולא אמרו 'ותודיענו' בתפלה, כשיבואו להדליק נרות קודם הסעודה, יאמרו תחלה: 'ברוך המבדיל בין קדש לקדש' בלי שם ומלכות. לאחר תפילת העמידה השנה שחל יום טוב ראשון בשבת, אומרים עד. 'ויכלו', ואחר כך אומר הש\"ץ 'ברכה מעין שבע' וקדיש 'תתקבל'. ואחר (תהלים קכב).הקדיש נוהגים לומר מזמור 'שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי' המתפלל ביום טוב, וכשהגיע לברכת 'מודים' נסתפק אם אחר שסיים עה. 'יעלה ויבוא' באמצע ברכת 'אתה בחרתנו' המשיך כהוגן, דהיינו שאמר 'והשיאנו' וחתם הברכה כדת, או שמא המשיך בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', כדרכו בראשי חודשים ובחול המועד, ונמצא שלא חתם ברכת 'אתה בחרתנו' כלל, צריך לחזור ולומר 'והשיאנו', ולהמשיך משם והלאה על הסדר. ואין לומר בזה 'ספק ברכות להקל', כיון שבדרך כלל מסיים 'המחזיר שכינתו לציון' אחר 'יעלה ויבוא'. מקומות הנוהגים לקדש בבית הכנסת בלילות שבת ויום טוב, לא יקדשו עו. בליל חג הסוכות, מפני שבלילה זה צריכים לאכול כזית פת בסוכה, ואין קידוש אלא במקום סעודה. ואם יש סוכה בחצר בית הכנסת ואנשים אוכלים שם, יקדשו בסוכה. תפילת יום החג בחג הסוכות גומרים את ההלל בברכה בכל ימי החג. וכן בשמיני עצרת. עז. ובחו\"ל אף ביום טוב שני. השנה שיום טוב ראשון חל בשבת, אין אומרים בו את ה'הושענות'עח. . בימי חול המועד לאחר שגמרו את ההלל מוציאים ספר תורה ומניחים עט אותו על התיבה, ואומרים 'הושענות'. ובשעת אמירת 'הושענות' מקיפים את התיבה פעם אחת. וביום 'הושענא רבה' מקיפים את התיבה שבע פעמים. לאחר שאמרו את ה'הושענות' אומר הש\"ץ קדיש 'תתקבל'. ויש נוהגים פ. לאומרו אחר ההלל קודם אמירת 'הושענות'. והמנהג הראשון נכון יותר. החייבים והפטורים ממצות ארבעת המינים נשים פטורות מנטילת לולב, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. פא. אך אם רצו הנשים להחמיר על עצמן וליטול לולב, רשאיות לעשות כן. אולם לדעת הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אסורות לברך על הלולב, שהרי לא נצטוו במצווה זו. ואם מברכות הרי שזה איסור ברכה לבטלה. ואסורות לברך אף את ברכת 'שהחיינו'. פב. קטן היודע לנענע בלולב, חייב אביו לחנכו במצווה זו, ולקנות לו ארבעת המינים, כדי שיקיים המצווה. זמן נטילת לולב זמן מצות נטילת לולב לכתחילה הוא מזריחת השמש ועד השקיעה. פג. ובדיעבד אם נטלו מעלות השחר יצא. ועל כן בשעת הדחק, רשאי ליטול כבר בעלות השחר. אם לא נטל לולב במשך כל היום וכבר שקעה החמה, יטול הלולב בבין פד. . אולם לא יברך על נטילתו בבין ] דקות לאחר השקיעה 13.5[ השמשות השמשות. יש נוהגים להקדים ולברך על הלולב בבוקר בסוכה קודם תפילת שחרית, פה. ולאחר מכן בבית הכנסת מנענעים בהלל ובהושענות. ויש אומרים שיש להקדים להתפלל שחרית קודם שיברך על הלולב, משום 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. אסור לאכול קודם נטילת לולב, החל מחצי שעה קדם שיגיע זמן המצווה. פו. ואם עדיין לא התפלל שחרית, בלאו הכי אסור לאכול קודם התפילה. ומכל מקום איסור אכילה קודם נטילת לולב אינו אלא כשאוכל יותר פז. עוגות העשויות [ או יותר מכביצה פת הבאה בכיסנין] גרם 55-כ[ מכביצה פת , אבל עד כביצה, ועד בכלל, מותר.]מחמשת מיני דגן בשאר מאכלים, כגון פירות וירקות, ומיני בשר ודגים, ושאר מיני פח. תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם נטילת לולב. וכן מותר לשתות תה או קפה, או שאר מיני משקאות קלים קדם נטילת לולב. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קודם נטילת לולב. דין 'לכם' — משלכם אין יוצאים ידי חובה ביום הראשון של חג בארבעת המינים או אחד פט.מהם השאול או השכור מחבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה גמורה. והשנה שיום טוב ראשון חל בשבת, ומנענעים בארבעת המינים רק בימי חול המועד, וממילא מצוות לולב אינה אלא מדרבנן, יוצאים ידי חובה לכתחילה גם כאשר אחד מארבעת המינים, או כולם, שאולים מחבירו. דיני הלולב מצווה מן המבחר שעלי הלולב לא יהיו פרודים זה מזה. ואם נתפרדו אך צ. לא נתדלדלו כעלי הענפים כשר. ואם נשרו העלים עד שיש מקום בשדרתו של הלולב שאינו מכוסה בעלים, פסול. וכמו כן לולב שנפרצו עליו, דהיינו שנדלדלו העלים מן השדרה עד שהם תלויים כלפי מטה, ואינם עולים עם הלולב, פסול. לולב שיבשו רוב עליו, או שיבשה שדרתו, פסול.צא. דרך עלי הלולב שגדלים באופן שכל עלה כפול ומחובר מגבו. והעלה צב. העליון היוצא מן השדרה בראש הלולב הוא הנקרא 'תיומת'. והידור מצווה שתהיה התיומת סגורה לגמרי. ויש לולבים שיש בהם שתי תיומות. לולב שנקטם ראשו, דהיינו שנשברו רוב העלים העליונים היוצאים צג. בראש השדרה, פסול. וכן אם נסדק, דהיינו שנתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראים כשנים, פסול. ולכן צריך להיזהר בשעה שבודק את הלולב ואוחזו בידיו, שלא יחלק העלים העליונים שבראש הלולב מחמת כן. לולב שראשו כפוף כאגמון פסול, ואפילו גופו ישר. ודווקא כשכפוף צד. בשדרתו, אבל אם כפוף בעלים היוצאים אחר השדרה, כשר. ויש מחמירים אף בעלים. ולולב שנתעקם גופו כמו מגל, ונעשית שדרתו כגב בעל חטוטרת, פסול. ודווקא כשנתעקם לצד פניו, או לשני צדדיו, אבל נתעקם לצד אחוריו, כשר. לולבים הגדלים בראשי דקלים שאינם נותנים פירות כלל, כגון לולבים צה. הגדלים ב'דקל קנרי', כשרים לברכה, ויוצאים בהם ידי חובת מצות נטילת לולב. וכן המנהג להקל בזה. והמחמיר ליטול לולב הבא מדקל העושה פירות, תבוא עליו ברכה. ס\"מ, וטוב להחמיר 32[ . שיעור אורך שדרתו של לולב — ארבעה טפחיםצו. . ושיעור זה צריך שיהיה בשדרתו של הלולב דווקא, ] ס\"מ 40 שיהיה בו שיעור והעלים אינם מצטרפים לשיעור זה. צריך שיהיה הלולב יוצא בשדרתו טפח אחד מעבר להדסים והערבות צז. ושעורם של ההדסים והערבות — שלשה טפחים, וכמו [ .אחר שנאגדו ביחד .]שיבאר להלן דיני ההדס 'ענף עץ עבות' האמור בתורה, הוא ההדס שענפיו חופין את עצו. ואינו צח. נקרא 'עבות' אלא אם כן יוצאים ממנו שלושה עלים או יותר מכל קן וקן, סמוכים זה לזה בעיגול אחד בשווה, אפילו כל אחד מהם יוצא מעוקץ מיוחד, ובלבד שאין אחד מהם גבה יותר או נמוך יותר מן השנים האחרים. והוא הנקרא 'הדס משולש'. . אם היה אחד משלושת העלים גבוה או נמוך יותר מן השנים האחרים, צט אין הדס זה נקרא 'הדס משולש', אלא 'הדס שוטה', ואין יוצאים בו ידי חובה אף בשעת הדחק. הדס המורכב במין אחר, נחלקו הפוסקים לגביו, ונכון לחוש לדעת ק. המחמירים. אולם אין לפסול אלא בהדס שהוא בוודאי מורכב, אבל אם אין ידוע שהוא מורכב, אלא שצורתו שונה במקצת, אין לפוסלו. הדס שיבשו עליו, פסול. כמשו עליו, כשר. ו'יבשו עליו' היינו משילבינו קא. פניהם של העלים לאחר שנפרכים בציפורן. אבל אם עודם ירוקים, אינו נחשב ליבש. ראשו, כשר. ומכל מקום אם יכול למצוא הדס ]נשבר[ הדס שנקטםקב. אחר, טוב להחמיר בזה. נחלקו האחרונים במי שיש לו רק הדס אחד או שנים, אם יכול לברך 'על קג. נטילת לולב'. ולפיכך לא יברך משום ספק ברכות להקל. אם רוצה להוסיף על ההדסים שבלולב מעיקר הדין רשאי. ויש ראשונים קד. שמחמירים בזה. והמדקדקים אינם מוסיפים על שלשה הדסים. וכן מעיקר הדין אם רצה להוסיף הדסים שוטים שאינם כשרים לברכה, על שלשת ההדסים הכשרים, רשאי. וכל שכן אם אינו מכוון בהדסים אלו לשם מצווה, .אלא לשם נוי. וכן הוא הדין בערבות ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בו שיעור 24[ שיעור ההדס שלשה טפחיםקה. . ואם היה ההדס ארוך הרבה יותר כשר, ובלבד ששדרתו של לולב ] ס\"מ 30 .תהיה יוצאת טפח אחד מעל ההדס, אחר שאגדם יחד לכתחילה ראוי שיהיה ההדס משלש בכל שיעורו מלמטה עד למעלה. קו. ומכל מקום מעיקר הדין כל שרובו משולש, כשר. ואפילו הוא הדס ארוך הרבה, ורובו אינו משולש, כל שהוא משולש קז. כשר. ויש ] ס\"מ 16-כ[ בשיעור רובו של הדס, דהיינו ביותר מטפח וחצי מכשירים אפילו אם לא היה בו רוב שיעור משולש מרוכז במקום אחד, אלא מפוזר לאורך ההדס. ויש מי שנסתפק בזה. ונכון להחמיר. הדס שנשרו כמה מעליו, כל שנשאר שנים בכל קן כשר. ויש מחמירים קח. בזה, וטוב לחוש לדבריהם. וממידת חסידות להחמיר אפילו בנשר עלה אחד מרוב שיעורו. ואם נשרו שני עלים בכל קן וקן ברוב שיעורו, פסול. דיני הערבה 'ערבי נחל' האמורים בתורה, הן הערבות שעליהן משוכים כנחל, ופי קט. העלים חלק ללא פגימות, והקנה שלהן אדום. ואין צריך שיהיו הערבות גדלות על שפת הנחל דווקא, ואפילו היו הערבות גדלות בהרים או במדבר, כשרות. ולפי שרוב הערבות גדלות על שפת הנחל, נקראות 'ערבי נחל'. ראשה, ואפילו בכל שהוא פסולה. ומחמת כן יש ]נחתך[ ערבה שנקטםקי. נזהרים לקחת ערבה שיש בקצה ראשה 'לבלוב'. ערבה יבשה, פסולה. והיינו שיבשו רוב עליה לאורך שיעורה עד שאינן קיא. ירוקות כלל. אבל ערבה כמושה, דהיינו שאינה לא לחה ולא יבשה, כשרה. ערבה שנשרו עליה מרוב שיעורה, פסולה. וטוב להדר שלא ינשור קיב. מהערבה אפילו עלה אחד לכל אורך שיעורה. ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בה שיעור 24[ שיעור הערבה שלשה טפחיםקיג. . ואם היתה הערבה ארוכה הרבה יותר כשרה, ובלבד ששדרתו של ] ס\"מ 30 .לולב תהיה יוצאת טפח אחד מעל הערבה, אחר שאגדם יחד דיני האתרוג . הלימון, אף על פי שהוא דומה לאתרוג, פסול אפילו בשעת הדחק, מפני קיד שמסורת בידינו ש'פרי עץ הדר' האמור בתורה הוא האתרוג דווקא. לפיכך אתרוג המורכב, פסול אף בשעת הדחק. ודעת רבים מן הפוסקים שאתרוג המורכב פסול מן התורה. אף אתרוג שהוא ספק מורכב, פסול ואין לברך עליו כלל. וידוע שרוב קטו. האתרוגים המצויים בימינו הם בחזקת מורכבים. על כן הירא את דבר ה' לא יקנה אתרוג אלא מאדם שהוא מכירו, אשר מעיד על האתרוג שנקטף מפרדס שיש עליו מסורת ברורה שהוא בחזקת בלתי מורכב. או שיקנה אתרוג שיש לו תעודת הכשר מהודרת ממורה הוראה מובהק, שבדק מקור האתרוג ויחוסו. אף אתרוג שיש בו סימנים מסויימים המראים שהוא בלתי מורכב, אין קטז. לסמוך על סימנים אלו, ובפרט בזמננו שהמרכיבים נתחכמו מאד, ויודעים להוציא אתרוגים מורכבים הנראים מבפנים ומבחוץ ממש כמו האתרוגים שאינם מורכבים. . ואם יש בו ] סמ\"ק 54[ שיעור גודל האתרוג הוא לא פחות מכביצהקיז. שיעור כביצה, אלא שהוא עדיין בוסר ולא הבשיל לגמרי, כשר, ובלבד שאין בו מראה ירק ככרתי. ואתרוג שאין בו שיעור כביצה, פסול בכל שבעת ימי החג. אבל אתרוג שהוא גדול ביותר כשר. אם היה באתרוג מתחילה שיעור כביצה, ולאחר מכן נצטמק ונעשה קיח. פחות מכביצה, יש פוסלים, ויש מכשירים, ולהלכה נראה שאם אין לו אתרוג אחר, יטלנו בלא ברכה. ונכון שלא ייקח אתרוג שיש בו שעור בצמצום, אלא ייקח אתרוג גדול מעט יותר משיעור כביצה. אתרוג שניקב בו נקב מפולש אפילו כל שהוא, פסול. ויש מחמירים קיט. בנקב מפולש אפילו לא נחסר האתרוג כלל. ויש מתירים אפילו בנקב מפולש כל שלא נחסר האתרוג. ונכון לחוש למחמירים. ונקב מפולש, יש אומרים דהיינו שניקב האתרוג מצד אחד לצד השני, ויש אומרים שאפילו אם ניקב עד שהגיע מקום הנקב לחדרי הזרע, הרי זה נקב מפולש. השנה שיום טוב ראשון חל בשבת רשאי לנענע גם על אתרוג החסר קכ.ובלבד שנשתייר בו רובו, וגם יש בו שיעור כביצה. ובשעת הדחק יש להקל בזה גם בחוץ לארץ ביום טוב שני של גלויות. אתרוג שניטלה פטמתו פסול. והיינו דווקא כשהיה לו פיטם וניטל, אבל קכא. אתרוג שלא היה לו פיטם מעולם, כשר. וידוע שרוב האתרוגים המצויים בימינו, אין להם פיטם כלל. ניטל 'עוקצו' - שהוא גבעול העץ שבו מחובר האתרוג לעץ - פסול. קכב. ויש מקלים לברך על אתרוג שניטל לו הפיטם או העוקץ - בימי חול המועד. ובמקום שאין אתרוג אחר, יש לסמוך על דבריהם. אתרוג היבש פסול אף בימי חול המועד. וכל שאינו מוציא שום לחה קכג. כשתוחבים בו מחט, נחשב ליבש. אתרוג שהוא ירוק ככרתי, וידוע שנגמר הפרי ואינו בוסר, ואם יניחוהו קכד. בסמוך לפירות יצהיב, כשר אפילו לכתחילה. ואין צריך להניחו בסמוך לפירות כדי שיצהיב, וכשר גם בעודו ירוק. אתרוג שנשפך עליו מים עד שנתפח מחמת כן, או אתרוג שנרקב, או קכה. שעות, או מבושל, או 24 כבוש בחמץ, או שנשרה במים או בשאר משקין מנומר פסול. ומנומר, יש אומרים דהיינו שיש בו מראה פסול בשניים או בשלשה מקומות. ויש אומרים דהיינו אפילו יש בו מראות כשרים, אלא שהוא מנומר בגוונים שונים. אתרוג שהוא עגול ככדור, פסול, מפני שאינו הדר, שהרי אין דרך קכו. האתרוג להיות עגול. יש להיזהר להפריש תרומות ומעשרות מן האתרוגים.קכז. אגידת הלולב עם ההדסים והערבות מצווה לאגוד את הלולב עם שתי הערבות ושלושת ההדסים ביחד, קכח. משום נוי והדור מצווה. מנהג ישראל לאגוד הלולב במינו, דהיינו בעלי הלולב. ומותר לתלוש קכט. עלה מן הלולב לצורך אגידת לולב זה עצמו. ונכון שלא יתלוש עלה מלולב אחד, כדי לאגוד בו לולב אחר, מפני שכבר הוקצה למצותו. ואם הוא לולב ארוך, ויש בשדרתו יותר משעור ארבעה טפחים, ונוטל עלה היוצא למטה מארבעה טפחים, יש להקל אפילו לכתחילה. וכך הוא מנהג [ סדר אגידת הלולב על פי דעת רבותינו המקובליםקל. : יניח הלולב וההדסים והערבות כדרך גדילתם, דהיינו שיהיה ]הספרדים ראשם כלפי מעלה, ועיקרם, דהיינו המקום בו נקצצו מן העץ כלפי מטה. ותהיה שדרתו של הלולב מול פני האדם האוגד. ויניח שלשת ההדסים אחד מימין הלולב, ואחד משמאלו, ואחד על גבו של הלולב, ולאחר מכן יניח הערבות מעל ההדסים משני צדי הלולב, ויקשרם ויהדקם ביחד בעלי הלולב וביום טוב, טוב להחמיר שלא יקשור שני קשרים [ .שני קשרים זה על גב זה . ויקשרם ביחד במספר ]זה על גב זה, אלא יקשור קשר אחד ועניבה אחת מקומות, כדי שלא תיפרד קשירתם, ויהיו צמודים זה לזה. ויזהר שתהיה שדרתו של לולב יוצאת טפח אחד מעל ההדסים קלא. והערבות, וכמו שנתבאר לעיל. סדר נטילת לולב וברכותיו מצות לולב נוהגת מן התורה ביום הראשון של החג בלבד, חוץ מבית קלב. המקדש, שבו היתה מצות לולב נוהגת כל שבעת הימים. ולאחר החרבן תקנו חכמים ליטול הלולב בכל שבעת ימי החג. והשנה שיום טוב ראשון חל בשבת אין נוטלין ביום הראשון אלא ביום השני. ומברכים 'שהחיינו' רק ביום השני. אם שכח לברך קודם נטילת לולב רשאי לברך בדיעבד כל שעדיין לא קלג. סיים את אמירת ה'הושענות', מפני שעדיין לא נסתיימה עשיית המצווה לגמרי. אבל אחר שסיים אמירת ה'הושענות', אינו רשאי באותו היום לברך על הלולב. ואם בירך הרי היא ברכה לבטלה. וכן כל שנוטל הלולב מספר פעמים ביום, אינו רשאי לברך אלא בפעם הראשונה בלבד. אף אם שכח לברך ברכת 'שהחיינו' עד היום השביעי, ונזכר, יברך קלד. 'שהחיינו' ביום השביעי. צריך לעמוד בשעה שמברך על הלולב ובשעה שנוטלו. ובדיעבד אם קלה. בירך ונטל הלולב מיושב, יצא. וכן זקן או חולה שקשה עליהם ביותר לעמוד, רשאים לברך וליטול הלולב בישיבה. אם לא היה בידו לולב קודם ההלל, והביאו לו לולב באמצע אמירת קלו. ההלל, יפסיק בין פרק לפרק ויברך על הלולב וינענע בו, ואחר כך ימשיך באמירת ההלל. ארבעת המינים שבלולב מעכבים זה את זה, ואם חסר אחד מהם, קלז. לא יצא ידי חובת המצווה כלל. ומצווה ליטול ארבעתם ביחד, כשהלולב וההדסים והערבות קשורים ואגודים זה בזה, והאתרוג בנפרד. ובדיעבד אם נטל אפילו כל אחד בפני עצמו בזה אחר זה, יצא ידי חובה. קודם שיברך על הלולב, יטלנו ביד ימינו כשהוא אגוד עם ההדסים קלח. והערבות. אבל את האתרוג לא ייטול בידו עד אחר שיברך, כדי שיברך על המצווה קודם עשייתה, ואם יטול גם האתרוג בידו עם שאר המינים, אין זה קודם עשייתן. נוטל הלולב והערבות וההדסים כדרך גדילתם, דהיינו כשראשיהם קלט. למטה. ויטלם במקום ]שהוא הצד שבו נקצצו מן העץ[ כלפי מעלה, ועיקרם שבו אגודים ביחד, ולא למעלה ממקום אגידתם. לאחר שנטל הלולב ביד ימינו, יברך ברכת 'על נטילת לולב' וביום קמ. , ואחר כך ייטול ]הראשון של חול המועד יברך גם ברכת \"שהחיינו\" וכנ\"ל האתרוג ביד שמאלו כדרך גדילתו, דהיינו שיהיה הפיטם למעלה, והעוקץ למטה, ומקרב ידיו זו לזו ומצמיד האתרוג לשאר המינים, ומנענעם. אם רוצה ליטול אף האתרוג בידו קודם הברכה, רשאי לעשות כן קמא. באופן שיטלנו שלא כדרך גדילתו, דהיינו כשהפיטם למטה והעוקץ למעלה, ואחר שסיים הברכה יהפוך האתרוג, שיהיה הפיטם למעלה והעוקץ למטה. ויש אומרים, שעדיף שיטול כל ארבעת המינים קודם הברכה כדרך גדילתם, כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו, ויכוון בפרוש שאינו רוצה לצאת ידי חובת המצווה עד אחר שיסיים הברכה. והמנהג לעשות כדרך הראשונה, שאינו אוחז האתרוג בידו אלא לאחר הברכה. איטר יד ימין, נוטל אף הוא את הלולב כדרך כל אדם, דהיינו שיהיה קמב. הלולב ביד ימין כל אדם, והאתרוג בשמאל כל אדם. ובדיעבד בכל ענין יצא ידי חובה ואינו מעכב. וטוב שיחזור ויטול כראוי בלא ברכה. ומי ששולט בשתי ידיו, לכל הדעות נוטל הלולב בימין כל אדם והאתרוג בשמאל כל אדם. אם יש כפפות על ידיו, צריך להסירם קודם שיברך על הלולב, ואם קמג. לא הסירם, יש אומרים שלא יצא ידי חובת המצווה. ואם יש טבעת בידו, נכון שיסירנה קודם שיברך. ומכל מקום מעיקר הדין אינה מעכבת ואם לא הסירה, יצא ידי חובה. אף על פי שמעיקר הדין יצא ידי חובת המצווה בעצם הדבר שנטל קמד. ארבעת המינים בידו והגביהם, מכל מקום צריך גם לנענע בהם. ונענוע היינו שיאחזם בידיו ומוליכם כלפי חוץ, דהיינו שפושט ידיו ממולו כנגד חזהו, ומביאם בחזרה סמוך לגופו, ומוליך ומביא שלש פעמים בזה אחר זה. ויהיה הנענוע לארבעת רוחות העולם, מזרח מערב צפון ודרום, ולמעלה ולמטה. ואין לנענע בכח, אלא בנחת ובמתון. מנהג הספרדים ועדות המזרח לעשות הנענועים כדעת רבנו האר\"י קמה. ז\"ל, דהיינו שמנענע לצד דרום, צפון, מערב, מעלה, מטה, מערב. אך אין סדר הנענועים מעכב, ואם שינה הסדר יצא ידי חובה. כשמנענע כלפי מטה, אינו הופך הלולב עד שיהיה ראשו כלפי מטה, קמו. אלא אוחזו כדרך גדילתו, ומשפיל ידיו ומטהו כלפי מטה, וכך מנענע. כשמנענע בפסוק 'הודו לה' כי טוב' שבסוף ההלל, אף על פי שנוהגים קמז. לכפול הפסוק שתי פעמים, מכל מקום אינו מנענע אלא בפעם הראשונה בלבד. ראוי ונכון לכל מי שאפשר לו ליטול לולב ברחבת קמח. הכותל המערבי, שהוא בודאי מקום שבו היתה ירושלים בזמן שבית המקדש קיים. ובכך לצאת ידי שיטת הרמב\"ם שסבירא ליה שאף בזמן הזה מצות לולב נוהגת מן התורה בעיה\"ק ירושלים ת\"ו בלבד. מנהגי יום הושענא רבה היום השביעי של חג הסוכות נקרא יום 'הושענא קמט. רבה' וקדושתו גדולה ביותר. ונהגו להישאר בו ערים כל הלילה, וקוראים חומש דברים וכו' כנדפס במחזורים. ובשחרית יום 'הושענא רבה' נוהגים להקיף התיבה באמירת ה'הושענות' שבע פעמים. לאחר שחרית ביום 'הושענא רבה' נוהגים לקיים מצות 'חבטת ערבה'. קנ.והיא מנהג נביאים, ועל כן אין מברכים על חבטת הערבה מפני שאין מברכים על המנהג. וכמו כן יש הנוהגים לומר 'לשם יחוד' קודם חבטת ערבה, ובתוך נוסח 'לשם יחוד' יש לומר 'מנהג נביאים', ואין לומר 'יסוד נביאים'. נהגו על פי רבותינו המקובלים לקחת חמישה בדי ערבה. ואם אין קנא. בידו למצוא ערבות כשרות, רשאי להתיר אוגדו של לולב, ולקחת הערבות שבלולב, מאחר שכבר סיים מצות לולב. אבל לא יקחם בעודם מאוגדים עם הלולב. לאחר שחבט בערבות, רשאי חבירו לקיים בהם מצות 'חבטת ערבה' קנב. ובלבד שנשארה הערבה בשלמותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. ראוי לקרוא ביום הושענא רבה פרשת 'וזאת הברכה' שנים מקרא קנג. ואחד תרגום. ואם לא קרא ביום 'הושענא רבה' יקרא בליל שמחת תורה, או ביום טוב קודם תפילת שחרית. סדר תפילת שמיני עצרת היום השמיני של חג הסוכות הוא יום 'שמיני עצרת' והוא חג בפני קנד. עצמו, ולכן צריך לברך 'שהחיינו' בשעת הקידוש בליל שמיני עצרת. אך אין יושבים בו בסוכה. ובחו\"ל יושבים בסוכה ביום טוב הראשון של שמיני עצרת, אך אין מברכים ברכת 'לישב בסוכה'. ותושב חו\"ל המבקר בארץ ישראל, וצריך לנהוג שני ימים טובים של גלויות, אם יש לו בית בפני עצמו, ישב בסוכה בלא ברכה, ואם מתארח אצל אחר שהוא תושב ארץ ישראל, לא ישב בסוכה כלל, אלא אוכל בבית עם בעל הבית. השנה שיום שמיני עצרת חל בשבת, אומרים 'קבלת שבת' מלבד 'במה קנה. מדליקין' שאין אומרים. טעה בתפילת שמיני עצרת, ואמר 'את יום חג הסוכות הזה', בין בליל קנו. שמיני עצרת ובין ביומו, בין בארץ ישראל ובין בחו\"ל, לא יצא ידי חובה. ואם נזכר באמצע הברכה, או בברכות שלאחריה, חוזר ל'אתה בחרתנו'. ואם סיים תפילתו, חוזר לראש. והוא הדין לעניין הקידוש, שאם טעה ואמר 'את יום חג הסוכות הזה', לא יצא. ההקפות בשמחת תורה ובחו\"ל ביום טוב שני של [ אחר תפילת ערבית בליל שמיני עצרתקנז. , מוציאים את ספרי התורה מן ההיכל, ומקיפים את התיבה שבע ]גלויות הקפות, ומשוררים ורוקדים ושמחים לכבוד סיום קריאת פרשיות התורה. ומצווה למחוא כפיים ולטפח ולרקד אפילו שיום טוב חל בשבת מפני שהוא כבוד התורה. שבכך מראים את חיבתנו היתירה לתורתנו הקדושה. נוהגים לעשות סדר ההקפות בשמחת התורה גם ביום טוב שחרית קנח. לאחר תפילת מוסף. ויש נוהגים לעשות ההקפות קודם תפלת מוסף. וכן נוהגים לעשות ההקפות והריקודים אחר תפילת מנחה, וחוזרים ועושים 'הקפות שניות' במוצאי יום טוב. מותר להוציא את ספרי התורה לרחובה של עיר קנט. לרקוד ולשורר לכבוד התורה ביום שמחת תורה, וכן במוצאי יום טוב לצורך 'הקפות שניות'. אין להביא כלי שיר ולנגן בהם לכבוד שמחת התורה. קס. אבל ב'הקפות שניות' שעושים במוצאי שמחת תורה ראוי ונכון להביא כלי שיר, ולהרבות בשמחת התורה. אסור לשבת בתוך בית הכנסת בשעה שהציבור קסא. נושאים ספר תורה ורוקדים עמו. ואף בין הקפה להקפה, אסור לשבת לנוח. אולם חולה או זקן שאינם יכולים לעמוד זמן ממושך, רשאים לשבת בין הקפה להקפה."},{"filename":"22.pdf","content":"אמירת סליחות במנין| בחורי ישיבות ואברכים באמירת הסליחות| נושאי השיעור: זמן אמירת הסליחות ברכות התורה כשניעור קודם עלות השחר| ויעבור וי\"ג מידות| 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת שופטיםחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתשחע\"ידיני ומנהגי אמירת הסליחות א' אלול תשע\"ט| 22 'גליון מס א. חודש אלול - חודש התשובה מנהג הספרדים החל מראש חודש אלול להתחיל לומר סליחות. והענין שחודש אלול נקבע לתשובה נלמד כבר בדברי חז\"ל, שבשנה הראשונה שעם ישראל יצאו ממצרים, משה רבינו עלה למרום שלושה פעמים, כשכל אחד מהם במשך ארבעים יום. בתחילה היה זה מיד לאחר מתן תורה בז' סיון ועד יום י\"ז בתמוז שאז עשו את העגל ונשתברו הלוחות. ולאחר מכן משה עלה והתפלל והתחנן לפני ה' במשך ארבעים יום. עד לראש חודש אלול. ולאחר מכן שוב עלה למרום והתפלל וכמו שכתוב ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה. עד יום (דברים ט, יח) הכיפורים שבו התבשר מאת ה' \"סלחתי כדבריך\". ובכל הימים הללו עם ישראל גם הם היו מצטערים ומבקשים שה' יסלח ומאז נקבע חודש אלול לתשובה.להם על חטא העגל. ב. ארבעה ימים לקרבן לעומת זאת האשכנזים אינם אומרים סליחות בכל חודש אלול מלבד ארבעה ימים לפני ראש השנה, שתמיד הם מתחילים במוצאי שבת. שאם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת מתחילים הם לומר סליחות במוצאי שבת שלפניו, ויש להם ארבעה ימים עד לראש השנה. אולם אם ראש השנה חל כהשנה ביום שני מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפניו. והטעם שעושים ארבעה ימים נלמד מהקרבת הקרבנות, שלפני שמקריבים קרבן בודקים אותו במשך ארבעה ימים שהוא תמים וראוי להקרבה. מנהג עדות הספרדים לומר סליחות במהלך כל חודש אלול הוא מנהג קדום מאוד, וככל הנראה התחיל כבר בתקופת הגאונים. רבינו יצחק אבן גיאת בספרו מאה שערים (עמוד מג) מביא שנהגו בכמה מקומות את המנהג הזה. והוא היה מאחרוני תקופת הגאונים, בזמן הרי\"ף. וכן הר\"ן (ראש השנה טז.) מביא את המנהג של אמירת סליחות בחודש אלול. ושם מביא עוד מנהג בשם רבינו האי גאון שנהגו רק בעשרת ימי תשובה. ובאמת הרמב\"ם (פ\"ג מהלכות תשובה ה\"ד) כותב שהמנהג לומר סליחות הוא בעשרת ימי תשובה בלבד. דהיינו עיקר הסליחות התחיל כבר בתקופת הגאונים אך לא נמצא דברים מפורשים בנושא, מלבד מה שאמרנו שבסוף תקופת הגאונים החל המנהג להתפשט בכמה מקומות. ולאחר מכן בכל תפוצות הספרדים. אולם מדברי הראשונים ניכר שגם בארצות הספרדים לא היה זה מנהג אחיד. אך מנהג זה התפשט והתקבל בכל תפוצותיהם קרוב לתקופת מרן הבית יוסף. שבשלחן ערוך (סימן תקפא ס\"א) מביא את המנהג הזה לומר סליחות בכל חודש אלול. וכן כתב רבינו האר\"י ז\"ל (שער הכוונות דף פט ע\"ד) לומר סליחות בכל חודש אלול. לכן ראוי מאוד להשתדל ככל יכולתו לומר סליחות בכל חודש אלול. ד. לא להתרגל לאמירת הסליחות הסליחות הנאמרות בקהלות האשכנזים הן כך שבכל יום יש פיוט אחר וסליחות אחרות, ואילו במנהג הספרדים הסליחות הן אחידות לכל יום ללא שינוי. ולכאורה ההתעוררות היא יותר פחותה. לכן צריך לשים לב לזה שלא להתרגל, אלא לעורר עצמו לומר את הסליחות בהתעוררות ובהכנעה, ולראות איך באמת מקבל על עצמו להשתנות ולהיות יותר טוב, לשים לב להתעורר לתשובה שלימה. היום (יום א') היתה הפגזה בצפון הארץ, וכולם חשבו שעוד רגע קט ופורצת מלחמה, והיה רעש גדול מזה. ולאחר כשעה הכל נרגע, וחזרנו לשיגרה כאילו . ורואים מזה עד כמה כשיש סכנה ]ובע\"ה כך ימשיך להיות[ כלום לא אירע כולם מתחבאים ומפחדים, אך מיד כשהסכנה חולפת הכל חוזר כבראשונה, ואין פחד כלל. וכן אירע לי פעם שנסעתי לאשדוד למסור שיעור, ובדרך שם התחילה אזעקה, וכולם פחדו וברחו למקלטים, ואנחנו בקושי מצאנו מקום להימלט אליו, ולאחר ששמענו שני פיצוצים חזקים מאוד, הכל חזר לשגרה וכאלו כלום לא אירע. ובדרך חזור לירושלים חשבתי על כל מה שאירע, שהלא זהו בדיוק חודש אלול, יש \"אזעקה\" הוא השופר, הסליחות, כולם פוחדים, ורצים לתפוס 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר \"מחסה\" - יום הדין מגיע, יום כיפור בא, אולם לאחר מכן כשבאים לתקיעת שופר החותמת את יום הכיפורים, חוזרים הביתה והכל כאילו כלום לא אירע, וכמעט אפשר לומר שחוזרים למה שהיינו בערב ראש חודש אלול. אך צריך לדעת שאין זו המטרה סתם להתפלל, ולומר סליחות, המטרה היא השינוי בנו, בתוכנו, להשתפר ולהיות יותר טובים. לפעול גם ב\"סור מרע\" וגם ב\"עשה טוב\". ה. זמן אמירת הסליחות לפי דברי רבותינו המקובלים יש איסור ממש לומר סליחות בחצי הראשון של הלילה. משום שהוא זמן התגברות הדינים. זו גם כן הסיבה שאחרי צאת הכוכבים אין אנו אומרים וידוי ונפילת אפיים (ראה בשער הכוונות דף נב ע\"ד). המקובל רבי משה זכות כותב בשו\"ת שלו (סימן ל) שהאומר סליחות בחצי הראשון של הלילה הוא \"מקצץ בנטיעות\" דהיינו שהוא איסור חמור מאוד. ועד כדי כך שאם שומע סליחות מאחרים שאומרים בזמן הזה שלא לענות עמם!! ולאחר זמן חצות מתחילים להתגבר הרחמים בעולם. ובאשמורת השלישית זהו הזמן הראוי ביותר לעורר את הרחמים בעולם. ומי שרוצה לומר סליחות בזמן הנכון והמתאים ביותר הוא באשמורת השלישית של הלילה שהוא הזמן לפני עלות השחר. ולדברי המקובלים הללו אפשר לומר את הסליחות גם בחצות הלילה, אם אינו יכול לומר את הסליחות באשמורת הבוקר. ומי שישן מאוחר שיישן קצת יתר מאוחר ויאמר סליחות. אך גם במהלך היום אפשר לומר סליחות, אף אחר הצהרים לפני מנחה וכדומה, כל זמן שהוא אינו לילה שבין צאת הכוכבים לחצות הלילה אפשר לומר סליחות. זכורני בבחרותי שהייתי מוסר שיעור בשכונת קטמון, ובחודש אלול הורה לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכיון שהאנשים שם ודאי לא מספיקים לומר סליחות בלילה, לכן לקבוע להם לומר סליחות ביום. וכך היינו עושים, שבכל יום כשעה לפני מנחה היינו נעמדים לומר סליחות. והיו כמה פעמים שאף הוא זצוק\"ל היה בא ויורד לפני התיבה ואומר עמנו סליחות. וכן בשו\"ת יחוה דעת (ח\"א סימן מו) הוא מסיק שאין לחשוש לומר סליחות לפני תפלת מנחה, משום תדיר ושאינו תדיר שתדיר קודם, משום שאינם במעלה אחת ויש להם דינים שונים, שהסליחות הן מנהג והתפלה היא חיוב מן הדין, ע\"ש ואכמ\"ל. ו. אברכים ובחורי ישיבות באמירת הסליחות ישנם רבים מהאברכים ובחורי הישיבות שאמירת הסליחות והקימה המוקדמת או השינה המאוחרת מפריעה להם במהלך היום לאחר מכן. והנה מרן החיד\"א כתב (בברכי יוסף סימן תקפו סק\"ו) שאם יש לאדם אפשרות לומר סליחות או ללמוד תורה, אמירת הסליחות דוחה לימוד תורה. ולכאורה הוא הדין כאן בבחורים ואברכים. אולם האמת היא שבכל כיוצא בזה אומרים שדוחה את הלימוד תורה, כיון שעיקר תכלית הלימוד תורה הוא ללמוד על מנת לקיים, ואם אדם לומד ואינו מקיים מצוות הלימוד שלו לא שווה. וממילא זה פשוט שאמירת הסליחות דוחה לימוד התורה. אבל צריך לדעת שמרן החיד\"א דיבר בנושא אחר, במקום שעומדות לפניו שתי אפשרויות, ללמוד תורה או לומר סליחות, ושניהם באים אחד על חשבון השני, בזה באמת אמירת הסליחות קודמת. אבל במקום שאמירת הסליחות בלילה או באשמורת תפגע באיכות הלימוד ובעומק עיונו של הלומד במהלך כל היום כולו, ועייפות פוגעת בלימודו, ובחוסר בהירות וצלילות הדעת הלימוד יחסר ויעשה קרעים קרעים, ודאי שאין אומרים בזה שאמירת הסליחות קודמת, ואדרבא יעסוק בתורה. כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ג סימן מד).ז. מלמדי תינוקות באמירת הסליחות נידון אמירת הסליחות בלילה מצוי מאוד במלמדי תינוקות, שיש להם אחריות גדולה, וצריכים לישון טוב כדי שילמדו את תלמידיהם כראוי. וכמו שאיתא בגמרא (בבא בתרא כא.) במעשה של יואב בן צרויה שבילדותו היה לומד לפני רבו, ורבו היה עסוק בענייניו, וקרא בתורה (דברים כה, יט) \"תמחה את זכר עמלק\", והבין בטעותו שצריך למחות את הזכרים של עמלק. וכשגדל כך עשה שלא הרג את הנקבות. ולאחר מכן קרא לו דוד המלך ושאלו לפשר מעשיו, וכשהסביר לו שכך הוא יודע שהורגים במלחמת עמלק רק את הזכרים ולא את הנקבות, זימן את רבו שלימדו תורה ושאלוהו על דבר זה, וכך נתגלה הענין. ובגמרא איתא, שדוד הרג את אותו מלמד תינוקות על כך!! ויש אומרים שדוד המלך קילל אותו, וקרא עליו \"ארור עושה מלאכת ה' רמיה\"!!! איזה אסון נורא, לאורך דורות אנחנו סובלים מאותו מורה, עמלק היה אמור להימחות מהעולם והכל בגלל המורה הזה! הרמ\"א (יו\"ד סימן רמה סעיף יח) כותב שאסור למלמד תינוקות להיות הרמ\"א היה חושב באידיש אך כותב בעברית וכתב שם: [ .ניעור בלילה ].\"\"אסור למלמד ל'נעור' בלילה יותר מדאי ולכן כיון שיש הפרעה למהלך עבודתם ולימודם יש להם להימנע לכאורה מאמירת הסליחות. ח. להשתדל לומר סליחות כפי יכולתו אמנם גם הבחורי ישיבות והאברכים, וכן מלמדי התינוקות, שנמנעים מלומר סליחות בלילה, יש להם לומר סליחות על כל פנים בשני וחמישי וכיו\"ב. ובמשך כמה שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אומר סליחות במהלך השבוע מלבד במוצאי שבת, שאז היה הולך לבית הכנסת ה'יזדים' שלאחר השיעור הקבוע היה עובר לפני התיבה ואומר סליחות. ובצעירותו היה אומר יותר סליחות בחודש אלול. אולם בספרו (שו\"ת יביע אומר ח\"ב חאו\"ח סימן כח אות ח) כותב שראוי שיאמרו בשני וחמישי לכל הפחות. לפיכך אנחנו בבית הכנסת 'יחוה דעת' הנהגנו מנהג טוב והוא לומר סליחות בצהרים. 1 בצהרי היום לפני מנחה בשעה ט. פיוטי הסליחות בסליחות אומרים כמה סוגי פיוטים ויש בהם קטעים יותר חשובים וכאלו שהם פחות חשובים. פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהפיוטים המסודרים לפי אותיות הא-ב, כגון \"אדון הסליחות וכו'\" וכן \"אליך ה' נשאתי עיני וכו'\" הם היותר חשובים ונעלים שבפיוטים. י. מנין בוידוי ובי\"ג מידות והיותר חשוב ועיקרי בסליחות הוא הוידוי והי\"ג מידות. הגמרא אומרת (ראש השנה יז.) שהקב\"ה הבטיח למשה רבינו שבכל פעם שעם ישראל אומרים י\"ג מידות יסלח להם. והנה י\"ג מידות הן דבר שבקדושה, ויש לנו כלל שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה, לפיכך אין אומרים י\"ג מידות אם אין עשרה בבית הכנסת. והוא דבר מצוי שמתחילים לומר סליחות בבית הכנסת ועדיין אין מנין, ולכן כדאי מאוד שכשאין מנין אפשר לומר את הסליחות אך לא יאמרו את ה'אל מלך' וכו' וי\"ג מידות וידלגו עליהם, וכשיבואו עוד יאמרו אז את הוידוי והי\"ג מידות ו'אלוקינו שבשמים' וכו'. וכשבכל זאת אין מנין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן מז) בשם תשובת הרשב\"א (ח\"א סימן ריא) שיכול לומר את הי\"ג מידות בטעמי המקרא. ואינו חייב להמשיך: 'ונקה לא ינקה וכו'', אלא יכול office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א להפסיק ב'ונקה'. ואין בזה כל חשש של כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן, שהרי מפסיק באמצע הפסוק. כיון שודאי אין כוונתו לקרוא בתורה אלא כוונתו ].ועיין בשו\"ת יחוה דעת שם מש\"כ בזה[ .היא לתחנונים ובזה ודאי מותר וכבר ביארנו את הדברים בשיעורים בעבר לגבי אמירת 'יום הששי ויכולו'. ושבחלק מקהלות האשכנזים אומרים מתחילת הפסוק, ואכמ\"ל. יא. אופן אמירת 'ויעבור' כשאומרים 'ויעבור' וי\"ג מידות המנהג לשחות מעט. כך כותב מרן החיד\"א בברכי יוסף (שיורי ברכה סימן קלא סק\"ו) בשם המקובלים. והבן איש חי כותב (פרשת כי תשא אות י) בשם רבי אליהו מני שכשאומר ויעבור שוחה מעט וכשאומר ה' ה' זוקף ואחר כך כשאומר אל רחום וכו' שוב פעם שוחה מעט. ויש לדון בזה שהרי הגמרא אומרת (ברכות יב.) שיש ארבעה מקומות שחכמים תיקנו לשחות בתפילה. בברכת אבות תחילה וסוף, ובברכת מודים תחילה וסוף. ואומרת הגמרא שכשהוא כורע – כורע בברוך וכשהוא זוקף – זוקף בשם. כלומר שכשהוא אומר את שם ה' צריך להיות זקוף. שנאמר (תהלים קמו, ח) ה' זוקף כפופים. ולפי זה איך אפשר לשחות כשאומר ה' ה' וכו'. והחיד\"א מיישב את המנהג שהוא משום שכתוב בפסוק (שמות לד, ח): וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. וכיון שמשה רבינו עצמו השתחוה בזמן ה'ויעבור', לכן מותר. יב. י\"ט פסוקים לפני עמידה של ערבית ומצאתי שכעין זה כתוב בתשובת הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן קד) לגבי פסוקי ברוך [ המנהג הקדום לומר י\"ט פסוקים לפני תפילת י\"ח של ערבית , אשר הוא מנהג קדום מאוד שמקורו כבר מרבנן ]ה' לעולם וכו' ויראו עינינו סבוראי, לפני תקופת הגאונים. וככל הנראה בעבר נהגו בו כל עם ישראל. ובמנהג הזה יש כמה שיטות איך היו אומרים את אותם פסוקים. הראשונים אומרים שהיו אומרים את הפסוקים הללו בכל ימות השבוע חוץ מליל שבת ובמוצאי שבת. והרמב\"ם (בסדר תפלות כל השנה סוף חלק אהבה) מצרף את הנוסח הזה בתוך הנוסח של ברכת 'השכיבנו', ע\"ש. והרמב\"ן והרשב\"א כותבים שלא נהגו לומר את הנוסח הזה בארץ ישראל. ובאמת בעיון בספרי הפוסקים ניכר שהיתה הסכמה רבתי לכך שלא אומרים פסוקים אלו בארץ ישראל. טעם אמירת פסוקים אלו הוא משום שבזמנם היו עמי הארצות והבתי כנסיות היו רחוקים מאוד, והיה חשש שמחמת כך יתבטלו לגמרי מתפילת ערבית, לכן הנהיגו שלכל הפחות יאמרו את הפסוקים הללו, שהם פסוק כנגד כל ברכה. וגדולי הפוסקים בדור הקודם דנים לגבי תיירים הבאים לארץ ישראל אם ימשיכו במנהגם לומר גם בארץ את הפסוקים או לא. והמסקנא היא שאין אומרים אותם, אלא צריכים לנהוג כמנהג המקום, למרות שדעתם לחזור לארצם ואינם באים להשתקע. וכמו כן יש נידון לגבי ישראלי שהולך לחו\"ל אם אומר את הפסוקים הללו והמסקנא היא שאין אומרים אותם. ואף אם הוא שליח ציבור ימתין עד ראה בהלכה ברורה [ .שהציבור יאמרו אותם ולאחר שיסיימו יאמר קדיש ].חלק יב סימן רלו בבירור הלכה אות ב-ט הרחבת הענין באורך יג. מנהג מרוקו וכמעט שאין בזה מחלוקת מלבד הגר\"ש משאש זצ\"ל, שכתב שצריך לומר אותם בארץ ישראל במוצאי שבת. והוא תמוה מאוד, שהרי הראשונים אומרים שבמוצאי שבת אין אומרים אותם, ועוד, בארץ ישראל גם כן אין אומרים וכאמור. ויתירה מזאת קשה על דבריו שהוא ז\"ל תיקן לומר רק את פסוקי ה'יראו עינינו' ללא תחילת הנוסח של 'ברוך ה' לעולם וכו'', ודיברתי על כך עם כמה תלמידי חכמים ולא מצאנו שום מקור בפוסקים לחלק בין הפסוקים. ואף שהיה זה מנהג מרוקו כבר הוכח שדווקא שם במרוקו עושים כן שהוא חו\"ל, אך בארץ ישראל אין עושים כן. יד. לשחות ב'ה' הוא האלוקים' מרן השלחן ערוך בחיבורו מזכיר את הענין הזה של אמירת הפסוקים, אך בקיצור נמרץ (סימן רלו ס\"ב), ובהקשר לנידון אחר, לגבי אם הוא הפסק לעמידה. ע\"ש. והסיבה כיון שמרן התגורר בארץ ישראל, ובארץ ישראל לא נהגו לומר זאת. ובתוך נוסח הפסוקים הללו אומרים גם את הפסוק: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים. והוא נאמר בזמן אליהו הנביא ונביאי הבעל. ובשו\"ת פאר הדור כתוב ששלחו אל הרמב\"ם שאלה, שהיו מקומות שנהגו שכשאומרים את המילים \"ה' הוא האלוקים\" לשחות מעט, ושאלו את הרמב\"ם אם נכון הדבר לעשות כן. והרמב\"ם השיב להם שמותר הדבר, אך לא ביאר טעמו מפני מה יש להתיר. אולם לפי דברי החיד\"א הנ\"ל (אות יא), שכתב לחלק בין אמירת 'ויעבור' שאפשר לשחות, לבין ברכת אבות שאסור לשחות בה בשם ה' משום שכתוב בפסוק של ויעבור \"ויקד העם וישתחו\", אם כן גם כאן בפסוק הזה כתוב \"ויפלו על פניהם\". כך לכאורה אפשר לבאר בדברי הרמב\"ם. טו. בירור דעת מרן השלחן ערוך ואמנם אין הכרח לבאר כן בדעת הרמב\"ם ואפשר לומר אחרת. שהנה כל הענין של האיסור להשתחוות בשם ה', הוא מחלוקת בראשונים. שיש דעות הסוברות שרק בברכה יש איסור לשחות בשם ה', אך באזכרת שם ומחלוקת זו נידונה בעיקרה [ .ה' במקומות אחרים אין איסור. ויש חולקים לגבי כריעה בפסוקי הקדושה שהיו כאלו שנהגו כן, ובספרי הלכה ברורה ].שם ביררתי את דעות הראשונים בזה, ע\"ש ולפי זה אפשר לומר שדעת הרמב\"ם היא כדעת הראשונים הללו, וסבירא ליה שרק בברכה יש איסור לשחות, אך באמירת פסוקים גרידא אין איסור. לעומת זאת מדברי מרן החיד\"א האמורים מתברר למפרע שדעתו היא שאין נפקותא בין ברכה לאמירת שם ה' בפסוקים, בכל אסור לשחות בהם, מלבד מה שכתוב בו שהשתחוו בו וכאמור. ודעת מרן השלחן ערוך בנושא הזה נראית שלא כדברי מרן החיד\"א, שהנה כתב מרן השלחן ערוך (סימן קיג ס\"ב), שיש שנהגו לשחות בימים הנוראים בכל מהלך תפילת העמידה, וכתב שם, שיזקוף לפני שאומר שם ה' שבברכות, בכדי שיכרע בברכה ויזקוף בשם כראוי. והנה הרי מזכירים את שם ה' גם במהלך התפילה כשהוא לא חלק מהברכה, כגון \"יהמו נא רחמיך ה' אלוקינו\" וכיוצא בזה, ובזה לא כתב מרן השלחן ערוך לזקוף לפני כן. מוכח לכאורה שלא סבירא ליה כהחיד\"א. טז. ויקרא בשם - ה' בפסוקי 'ויעבור' כתוב: ויעבור ה' על פניו ויקרא בשם – ה'. המגן אברהם (סימן תקסה סק\"ה) מביא בשם רבינו דוד אבודרהם (דף סח ע\"א) שכותב שצריך להפסיק בין תיבת בשם לה'. והנידון בזה הוא מי קרא. דהיינו על מי נאמרה המילה \"ויקרא\"? האם הקב\"ה קרא או שמשה רבינו קרא. ורבינו דוד אבודרהם ככל הנראה סובר שהקב\"ה קרא, ולכן צריכים להפסיק בין ויקרא בשם לבין ה'. שאז כוונתו הוא מי קרא בשם? ה'! ומצאתי שכך כותב בפירוש רבינו אברהם אבן עזרא (שמות לג, יח) על הפסוק \"וקראתי בשם ה' לפניך\" שהפסוק שלנו ויקרא בשם ה' הכוונה על ה' בעצמו, שהוא קרא. והאמת שגם טעמי המקרא מסייעים אותנו בזה, שטעם תיבת 'ויקרא' הוא מאריך וטעם תיבת 'בשם' הוא טרחא, וממילא לפי הטעמים כבר חייבים להפסיק בין בשם לה'. (שמות לד, ח) וז\"ל: לעומת זאת בתרגום אונקלוס משמע שלא כדבריהם ומשמע שמשה ואתגלי ה' בעננא ואתעתד עמיה תמן וקרא בשמא דה'. רבינו עצמו קרא בשם ה'. ובתרגום יונתן איתא יתירה מזאת \"וקרא משה בשום מימרא דה'\". ע\"ש. וכן בפירוש רש\"י שם (פסוק ה) כתב ויקרא בשם ה' – מתרגמינן וקרא בשמא דה'. ולפי פירוש זה שמשה רבינו קרא בשמא דה' צריך לסמוך את תיבת בשם לתיבת ה'. יז. להימנע מלהיכנס למחלוקת וכעין מחלוקת זו יש בהמשך הפסוקים והחלוקה של הי\"ג מידות, שיש בזה מחלוקת גדולה בראשונים היאך היא החלוקה שלהם. ובזמנו לפני שנים כשהוצאתי את הסידור 'יחוה דעת' אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבי\"ג מידות לא לעשות כפי הנהוג בכל הסידורים לחלק את הי\"ג מידות לפי סדר הא-ב, אלא להשאיר כך. וטעמו הוא שמה שנהוג בסידורים הוא על פי הזוהר הקדוש (פרשת נשא) ורבינו האר\"י (בסידורו ובשער הכוונות דרוש ג' דויעבור) ומהר\"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ז). אבל הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן צ) והתוספות (ראש השנה יז: ד\"ה שלש עשרה) רוח אחרת עמם וכל הסדר לשיטתם הוא שונה. ויש בנושא הזה כעשרה שיטות היאך למנות, לפיכך עדיף לא למנות ושלא להיכנס במחלוקת הראשונים כלל בזה. וכוונתו היא שאם היינו חייבים להכריע מסתברא שהיינו נוהגים כהזוהר, אך איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, וכיון שכך אין לנו להכניס את ראשנו בזה. אם כן גם במחלוקת בענייננו לגבי בשם ה', עדיף לתפוס דרך האמצע ולא להדגיש את ההפסקה בין המילים אלא לומר מתון מתון באופן שישמע לכאן ולכאן. כיון שאף שהמגן אברהם כתב כהאבודרהם, והאחרונים מציינים וראה בספר תורת [ .אליו, הנה ראינו שיש דעות בראשונים החולקים עליו המועדים על ימים הנוראים סימן א אות יב בביאורים וציונים שסידר ובירר ].את כל השיטות בי\"ג מידות יח. כל בי עשרה שכינתא שריא יש בסליחות קטעים הנאמרים בארמית. כגון 'דעני לעניי' וכן פיוט 'מחי ומסי' ועוד. ובשו\"ת יביע אומר (ח\"א חאו\"ח סימן לה) כתב בענין הזה תשובה ארוכה שיש להקפיד לומר אותם בעשרה, וטעמו הוא משום שאיתא בגמרא (שבת יב:) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית. ומקשה הגמרא שהלא רבי יוחנן היה עולה לפקוד את החולה והיה אומר לו \"ה' יפקוד אותך לשלום\", ופעמים שהיה אומר לו \"רחמנא ידכרינך לשלם\" ואיך היה אומר לו כך הרי מלאכי השרת אינם מכירים בלשון ארמית, ומה התועלת בברכה זו. ומתרצת הגמרא, שאני חולה שהשכינה למראשותיו שכתוב וישתחו ישראל על ראש המיטה. ממילא חולה אין צריך לבקש מהמלאכים אפשר מיד לבקש מהשכינה. ולפי זה בפיוטים בארמית שאנו אומרים בעשרה כיון שהשכינה נמצאת איתנו גם כן אין אנו זקוקים למלאכי השרת והם פונים ישירות לשכינה. ויש שחלקו על אאמו\"ר בטענה שכיון שאנו עומדים בבית הכנסת והוא מקום השראת השכינה, אפשר לומר סליחות אף בפחות מעשרה. ואאמו\"ר השיב על טענה זו שגם בהשראת השכינה יש דרגות מהי שהרי איתא שאף שנים שעוסקים בתורה שכינה כנגדם וודאי שיש הבדל בין השראת השכינה כזו לאחרת, לכן רק בעשרה ממש אומרים את הפיוטים בארמית כמשמע מדינא דגמרא. וכך היה מורה לרבים שאם אומרים סליחות בפחות מעשרה שידלגו את הפיוטים הנאמרים בארמית, וכלאחר מכן באים שאר אנשי המנין אפשר .לחזור ולומר את כל מה שדילגו יט. ברכות התורה לניעור בלילה לאמירת הסליחות הלכה היא בידינו שאסור לאדם לומר פסוק או הלכה או כל דבר תורה כשניעור משנתו עד שיברך ברכות התורה. ואמנם היא ברכת המצוות, אך הא ממש איסור חמור ללמוד ללא ברכות התורה, וכמ\"ש בגמרא בבא מציעא (פה:) על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי – שלא בירכו בתורה תחילה. ולפי פירוש הר\"ן שם שהכוונה על ברכות התורה. השאלה היא האם איסור זה הוא גם כשאומר פסוקים שלא לצורך לימוד תורה אלא לצורך שבח והלל לקב\"ה וכגון פסוק דזמרה. וכן בסליחות שאומרים בהם פסוקים אין כוונתינו ללמוד תורה בהם אלא להתחנן ולהתפלל לפני קב\"ה, האם בהם הדין שונה או לא. בשו\"ת יביע אומר (ח\"ד חאו\"ח סימן ז אות ד) כתב תשובה בנושא הזה והעלה להתיר לומר פסוקים שאינם לצורך לימוד תורה אלא לשבח או לתחנונים לפני שבירך ברכות התורה. ולפני כארבעים שנה כשעסקתי בעריכת שו\"ת הרמב\"ם 'פאר הדור', הבאתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוכחה שדעת הרמב\"ם לאסור בכגון דא, ושחובה לומר ברכות התורה אף לפני הסליחות. ולאחר מכן באחד מספריו הביא את מה שכתב לפני כן ביביע אומר, וכתב על כך: ובני וכו' הראה לי תשובת הרמב\"ם וכו' ולפי זה יש לאסור מלומר סליחות לפני שבירך ברכות התורה. (ראה ילקוט יוסף חלק א מהדורא קמא עמוד נז) לכן זאת צריך לדעת, שהמתעורר בבוקר מוקדם לומר סליחות צריך לברך לפני כן ברכות התורה. וברכות השחר יכול לאומרם אף לאחר הסליחות. מלבד ברכת אלוקי נשמה שהיא ברכה הסמוכה לחברתה ברכת אשר יצר, [ ].אם הולך לבית הכסא ודין זה הוא אף בשבתות החורף במי שנוהג לומר בקשות באשמורת שצריך לברך ברכות התורה לפני הבקשות כיון שזורים בהם הרבה פסוקים ויש איסור בדבר אם לא יברך. הלכה למעשה עיקר זמן אמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, אולם אפשר א. לאומרם אחר חצות הלילה, ואפשר גם לאומרם במהלך היום עד שקיעת החמה ומאז אסור לאומרם עד חצות הלילה. (אות ה) אברכים ובחורי ישיבות שאמירת הסליחות יכולה לפגוע בלימודם ב. לאחר מכן, וכן מלמדי תינוקות וכיו\"ב פטורים מאמירת הסליחות בכל לילה, אולם יש להם לומר סליחות בחלק מהימים כגון בשני וחמישי וכיו\"ב. (אות ו-ח) אם אין מנין בסליחות אין אומרים וידוי וי\"ג מידות וכן את הסליחות ג. והפיוטים בארמית, ולאחר מכן כשמתאספים מנין אפשר לחזור ולומר את כל מה שדילגו. (אות י, יח) הניעור באשמורת הבוקר לומר סליחות, וכן מי שניעור לומר בקשות ד. צריך לברך ברכות התורה לפני כן, אולם ברכות השחר יכול לאומרם לאחר הסליחות. (אות יט)"},{"filename":"220.pdf","content":"תפילת העמידה| סדר תפילת העמידה| ההבדל בין הזכרת הגשמים לבקשת הגשמים נושאי השיעור: | שאילת טל ומטר בארגנטינה| תחילת שאלת טל ומטר בארץ ובחו\"ל| לפי הסדר שתיקנו חכמים מקומות בעולם שאין לשאול בהם טל ומטר220 גליוןמיום א' י\"א תשרי תשפ\"ד פרשת בראשית 'משיב הרוח' ו'ברך עלינו' א. לשבח קודם התפילה בשמחת תורה התחלנו לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\". וראשית יש להסביר את ההבדלים בין \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" ו\"מוריד הטל\", לבין \"ברכנו\", \"ברך עלינו\", \"ותן טל ומטר לברכה\". הנה חז\"ל אומרים, \"לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל\". כלומר קודם התפילה עלינו לשבח את הקב\"ה. יש ראיה מכמה מקורות לנושא הזה. והראשונה היא משה רבנו שאמר \"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך, את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך\". דהיינו קודם משה רבינו משבח, \"האל הגדול הגיבור והנורא\", ורק לאחר מכן הוא מתפלל \"אעברה נא ואראה וכו'\". מחמת זה אנחנו עושים את זה בצורה כפולה ומכופלת. קודם כל לפני שאנחנו מתחילים להתפלל קריאת שמע ותפילה אומרים פסוקי דזמרה, שזה שבח לקב\"ה. ב. ספקו של רבי עקיבא איגר מסתפק, באדם שלא אמר \"ברך עלינו\" (שו\"ת סימן נב)הגאון רבי עקיבא איגר בימות החורף, כלומר לא אמר \"ותן טל ומטר\" שחייב לחזור ולהתפלל. והנה אם למשל בא מאוחר לבית הכנסת, וראה שהציבור סמוך לעמידה, ודילג על פסוקי דזמרה, והנה כמה שהפיקח הזה דילג ומהר התפלל הוא גם לא אמר \"ברך עלינו\", לא אמר \"ותן טל ומטר\", ועליו עכשיו לחזור על התפילה, האם בהזדמנות הזאת עליו לחזור ולומר את פסוקי דזמרה, שהרי לא אמרם, והרי זה שבחו של מקום והוא לא אמרם. ומאידך גיסא, הרי מי שלא אמר פסוקי דזמרה באופן רגיל לפני העמידה לא יכול לומר את הברכות אחרי העמידה. ואכמ\"ל. ג. סדר תפילת העמידה גם בתפילת העמידה, שלושת הברכות הראשונות נחשבות תמיד כברכה אחת כי כולם ענין אחד, שבחו של מקום. וכשאומרים \"משיב הרוח - כמה פעמים קרה [ ומוריד הגשם\" אין הכוונה שמתפללים שירד גשם שמיד אחרי שמחת תורה ירד גשם, ואנשים אומרים איזה יופי, הקב\"ה שמע את תפילתנו, אבל זה לא נכון, לא התפללנו על הגשם, אנחנו רק מפני שעד \"האל הקדוש\" הכל ]משבחים את הקב\"ה שהוא מוריד גשם זה ענין של שבח \"האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון, מלך עוזר מושיע ומגן\". ורק לאחר מכן מ\"אתה חונן\" עד \"שומע תפילה\" הן בקשות שמבקשים מהקב\"ה. ד. אדם שאין בו דעת ובבקשות העמידה, דבר ראשון מבקשים שכל, אדם בלי שכל לא שווה כלום. ממש ככה, מסכן. אדם שאין בו דעת מה הוא שווה. הכרתי אדם שהיה צדיק, נדבן גדול עשיר עצום, שחי כמו מלך ואחר כך מסכן קיבל אירוע מוחי ואבד את שכלו, והיה יושב כמו תינוק קטן. והילדים שלו היו ילדים טובים והם אמרו, שהרי אבא שלהם הוא עשיר והם לקחו לו את הטיפול הכי טוב, טפלו בו יומם ולילה, לא חסכו שום דבר כדי לטפל בו. אבל אם היינו מסתכלים עליו היינו שואלים מה זה שווה כל החיים האלה?! איזה מן החיים זה?! ושכל הכוונה לדעת להבחין בין טוב לרע, מה מותר מה אסור, מה צריך לעשות מה לא צריך לעשות. הגמרא במסכת מגילה דנה על כל ברכה וברכה למה תקנו אותה. למשל, למה תקנו למשל 'רפאנו' בשמינית, בגלל ברית מילה. וכן הלאה כל ברכה וברכה יש לה את המקום שלה. ה. ברכות ראשונות נחשבות כברכה אחת ושם הגמרא אומרת ששלושת הברכות הראשונות נחשבות כמו ברכה אחת. כלומר שמי שטעה באחת משלושת הברכות הראשונות בדבר שצריך לחזור, אינו חוזר לברכה שטעה אלא לראש התפילה. כמו למשל בימים הנוראים שאומרים \"המלך הקודש\", מי שלא אמר \"המלך הקדוש\" ונזכר לאחר כדי דיבור עליו לחזור לראש התפילה. וכן מי שאמר בקיץ \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" ונזכר אחרי שחתם \"מחיה המתים\" שצריך לחזור לראש. וכן מי שלא אמר בחורף \"מוריד הטל\" וגם לא \"משיב הרוח ומוריד הגשם\", יש דבר כזה, אצל האשכנזים במיוחד בחו\"ל הם לא אומרים כלום בקיץ, ממילא כשמגיע החורף, אצלינו מי שלא אמר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" בוודאי אמר \"מוריד הטל\" וכפי שיבואר להלן שיצא ידי חובה, אבל אצלם יש מצב שמי שלא אמר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" לא אמר כלום, ואם סיים את הברכה השניה, יש אמנם מחלוקת אם צריך לומר בין ברכה לברכה, אבל אם התחיל \"אתה קדוש\" לכל הדעות חוזר לראש התפילה. מפני ששלושת הברכות הראשונות הן ענין אחד. ו. תפילה כסדרה איתא בגמרא שם \"אמצעיות אין להן סדר\". כלומר מברכת \"אתה חונן\" עד \"שומע תפילה\" אין להם סדר. בביאור הדבר נחלקו רש\"י ותוספות. רש\"י מסביר, שהכוונה לומר שמי שטעה באחת מהאמצעיות הסדר אינו מעכב. למשל, אדם שהתפלל והיה קצת מבולבל ושכח לברך ברכת \"רפאנו\", פתאום שם לב שדילג, לפי רש\"י עליו לומר את ברכת \"רפאנו\" היכן שנמצא, ואחר כך ימשיך איפה שאחז קודם לכן. אולם התוספות סוברים, והלכה כדבריהם, שסדר ברכות מעכב, לכן אם אדם השמיט ברכה אחת זה לא יועיל שיאמר אותה במקום העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. אחר, מי שבלבל והפך ברכה אחת לפני השניה כל התפילה שלולא שווה כלום. ואם למשל אדם לא אמר \"רפאנו\" ונזכר בהמשך התפילה, עליו לחזור ולומר \"רפאנו\" ולהמשיך משם כסדר התפילה הרגיל. לכן גם לפי זה, מי שלא אמר \"המלך המשפט\" בעשרת ימי תשובה ונזכר ב\"שמע קולנו\" הוא חוזר לברכת \"השיבה\" וממשיך משם כסדר. הסדר מעכב. ולפי התוספות, ביאור דברי הגמרא \"אמצעיות אין להם סדר\", הכוונה שזה לא כמו שלושת הברכות הראשונות שאם טעה חוזר לראש התפילה שהם כמו ברכה אחת, אלא שבברכות האמצעיות אם טעה חוזר לברכה שטעה בה, הוא לא צריך לחזור ל\"אתה חונן\" - לתחילת הברכות האמצעיות. הסיבה לכך היא שכל ברכה היא ענין אחר לגמרי. וכן מרן השלחן ערוך כך פוסק, שאין לחזור ל\"אתה חונן\" אלא חוזר לאותה ברכה שטעה בה. אבל עצם הסדר שלא להקדים ולא לאחר זה מעכב. ז. גשם הוא חיים לעולם הברכה התשיעית שהיא \"ברך עלינו\" או \"ברכנו\" בימות החורף שמזכירים בה \"ותן טל ומטר לברכה\" זו הברכה של הפרנסה, הגשם הוא המביא פרנסה. יש דיון בפוסקים על כל הנושא של תעניות על עצירת גשמים שהיה בזמן חז\"ל אם צריך להתענות גם בזמננו. והאמת שלא נהגו בזמננו להתענות כי העולם השתנה. למשל, אנגליה היא מדינה ענקית, אך היבול של החקלאות הוא קטן מאד. כמה פעמים הייתי בלונדון אמרו לי שם הרבנים, שתשעים אחוז מהפירות והירקות שבאים ללונדון זה יבוא. היום העולם הוא פתוח, יש יבוא ויצוא הכל השתנה. פעם אנשים היו גרים ליד המעיינות או הנהרות, כך חיו כל הישובים. הארכיאולוגים מגלים שכל מקום שהיה ישוב ליד זה רואים איזו באר או מעיין, מקור מים, גם בשביל להשקות את השדות וגם 30-20 בשביל שתיה. היום יש צינורות. בארץ יש תקופה די ארוכה אולי שנה שהגשמים הולכים ופוחתים, וארץ ישראל תמיד היו לה בעיות בנושא של גשמים. במיוחד כאשר אנחנו חוטאים אז הקב\"ה מעניש אותנו. אני זוכר שלפני כעשרים שנה היתה שערורייה גדולה, לא ירדו גשמים, והיה איזה שר החקלאות שהחליט שהאשם הוא נציב המים, ופיטר אותו... וכי הוא אשם שלא ירד גשם?! היום כבר מצאו עוד פטנט שהוא התפלת מי ים, פעם כבר אמרתי שזו לא המצאה חדשה, מרן הכסף משנה בהלכות פרה אדומה וכן הרדב\"ז כותבים את זה, איך להתפיל מי ים. זה דבר די פשוט לכאורה. מאדים את המים, וכמו שהעננים זה אדים שבאים ממי הים ומזה יורדים מים מתוקים, המלח נשאר בים והמים שעולים הם מתוקים, זה אותו הרעיון. והיום מצליחים להסתדר. הנה בסעודיה, באפריקה, בכל המקומות החמים ביותר מסתדרים בלי גשם על ידי התפלת מי ים. לכן היום לא מתענים. אבל גם היום הגשם הוא חיים לעולם. זה בריא לאדם, זה מנקה את האויר, זה חשוב מאד לקיום העולם, העולם לא יכול להתקיים בלי זה. וכשאנחנו אומרים \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" אנחנו לא מתכוונים שאנחנו רוצים שירד אלא אנחנו משבחים את הקב\"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם. ח. מתי מתחילים לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" המשנה הראשונה במסכת תענית דנה מתי מתחילים לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" יש בזה כמה דעות, הגמרא אומרת שקודם כל צריך לשבח את הקב\"ה בזמן שכבר ראוי מבחינת הטבע שהעולם כבר ראוי לרדת גשם. בקיץ בארץ ישראל זה סימן קללה, אך יש מקומות בעולם שהם חייבים גשם גם בקיץ, ויש לשאול אם הם צריכים לומר \"ותן טל ומטר\" בקיץ ב\"שמע קולנו\" או לא. הגמרא דנה בזה, וגם ראשונים ואחרונים, ואכמ\"ל. אשר על כן בקיץ לא שייך לומר גם \"משיב הרוח ומוריד הגשם\", לא שייך לשבח את הקב\"ה בקיץ על דבר שהוא סימן קללה, לכן מסקנת הגמרא שעד חג הסוכות אין מזכירים \"משיב הרוח ומוריד הגשם\". ומחג הסוכות כבר יש שאלה אחרת, למעשה כמו שמפסיקים לומר \"מוריד הטל\" היה צריך להתחיל לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" בראשון של סוכות, אבל בסוכות זה סימן קללה ממש, זה כמו קיץ, הגמרא אומרת משל למה הדבר דומה? לעבד שהאדון שלו ביקש ממנו כוס מים, וכשהביא לו לקח האדון ושפך אותו על העבד. כך אם הקב\"ה מצוה עלינו לצאת לסוכה והוא שופך עלינו מים – יורד גשם – זה סימן קללה. זה כמו שהאדון אומר לעבד לא רוצה את המים שאתה מביא לי. ככה הקב\"ה אומר, אני לא רוצה את מצות סוכה שאתם עושים לכבודי. לכן למסקנת הגמרא בסוכות לא אומרים \"משיב הרוח ומוריד הגשם\". ט. טל יש בו חיים לעולם בירושלמי יש עוד סיבה, שהטל הוא חיים לעולם, הטל הוא חשוב, ואנחנו רוצים שיצאו כל המועדים בטל, בפסח ובשבועות אומרים \"מוריד הטל\", וכך גם בסוכות נאמר \" מוריד הטל\", עד מוסף של שמיני עצרת. ובשמיני עצרת עצמו לכאורה צריכים להתחיל לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" זה נושא בפני עצמו למה מתחילים במוסף ולא בהזדמנות אחרת. י. תחילת שאלת טל ומטר בארץ ישראל לכאורה במוצאי שמיני עצרת היינו צריכים כבר לומר \"ותן טל ומטר לברכה\" כמו שבפסח מיד כשמתחילים לומר \"מוריד הטל\" מפסיקים גם לומר \"ותן טל ומטר\". ולמעשה מתחילים לומר \"ותן טל ומטר\" רק בז' בחשוון. והסיבה לכך היא, שבזמן בית המקדש בני ישראל היו עולים לרגל, ואז לא היו מכוניות, היו באים לירושלים על גבי חמורים סוסים וכיו\"ב. והנה כתוב בתורה שצריך לשים אליו לב, \"ולא יחמוד איש את ארצך\", הנה תתארו לכם שכל יישובי הצפון מתפנים כולם ועולים לרגל לירושלים בחג הסוכות, אתם יודעים מה המשמעות?! הרי גם חיילי הצבא חייבים לעלות לרגל, וגם לא היה דרוזים שישמרו, כולם עולים לרגל, נשארים אולי קצת נשים וילדים קטנים שפטורים ממצוות עליה לרגל, מה היה קורה? ה' ירחם! אבל הקב\"ה מבטיח וזה יקרה שוב כשיבנה בית המקדש \"ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה\". וכמו כן ביום הכיפורים, אחת התפילות של הכהן הגדול בבית קודש הקדשים, שירד גשם בזמן שהעולם צריך לו, שלא תבוא לפניך תפילת עוברי דרכים בזמן שהעולם צריך לו, הנה אדם מסכן נמצא בהר תבור, הולך בהרים עם החמור שלו ופתאום מתחיל לרדת גשם חזק, ברקים רעמים, אם האיש הזה יתפלל להקב\"ה שלא ירד גשם שהקב\"ה לא יקבל את התפילה, כי אנחנו מסתכלים על הפרט לעומת הכלל, העולם צריך גשם. אבל כשכלל ישראל שגרים בצפון או בדרום ועלו לרגל, מגיע להם שנדחה את בקשת הגשם בשבילם בשבועיים. לכן מתחילים לבקש גשמים רק עד שיגיע האחרון, שבזמנו היהודי שהיה גר הכי רחוק זה היה ליד נהר פרת, ושבועיים אחרי החג אנחנו לא מתחילים לומר \"ותן טל ומטר\" עבורו. מצד שני לומר \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" שזה כאמור רק שבח, מתחילים כבר בשמיני עצרת. לכן אנחנו מתחילים כבר בשמחת תורה כי זה כבר זמן גשם ממש, והוא כבר לא סימן קללה כמו בחג. יא. עליה לרגל בזמן הזה יש כאן שתי שאלות: א. בימינו הרי אין מצות עליה לרגל מן התורה. ב. המצב השתנה, היום אין סוסים אין חמורים, היום אם אדם רוצה להגיע לנהר פרת הוא יכול לקחת הליקופטר או מטוס או אפילו במכונית ויש לו מיזוג אויר ומנקה את החלונות והוא נוסע בנחת למרות שירדו גשמים, הגשמים לא לא מפריעים לעוברי דרכים. אם כן אולי נתחיל לבקש את הגשמים מיד בשמחת תורה. הר\"ן כותב על השאלה הראשונה, שאמנם אין עליה לרגל בזמן הזה, אך עם ישראל לא בטלו, וגם לאחר שהלכו לגלות לא ביטלו עליה לרגל שלוש פעמים בשנים. המדרש כותב, משל ליונה שנחרב לה השובך, שהיונה אינה עוזבת את השובך אפילו שחרב, היא כל פעם חוזרת לשם, כך עם ישראל חוזרים. לכן אנחנו אוהבים את הכותל, אנחנו לא מוותרים, זה סמוך למקום המקדש, אנחנו לא יכולים לעלות למקום המקדש בגלל שאנחנו טמאי מתים אבל לא מוותרים להגיע לירושלים עיר הקודש, ואנחנו מתפללים על ירושלים. יב. אנחנו לא יכולים לבטל תקנת חכמים יש עוד תשובה, שיש לנו כלל, אין בית דין יכול לבטל דיני בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. וכי מישהו יכול לומר שאנחנו גדולים כמו התנאים שקבעו ז' בחשון?! אנחנו לא יכולים לשנות! הרי גם אם תיקח את כל החכמים ביחד לא יגיעו למה שהיה תנא אחד! לכן בוודאי שלא משנים, ונשאר שבז' בחשון מתחילים לבקש טל ומטר עד ביאת גואל צדק. יבוא משיח נראה כבר מה שהוא יחשוב שצריך לעשות ככה אנחנו נעשה. יג. שאלת טל ומטר בחו\"ל בחו\"ל מתחילים לשאול טל ומטר ששים יום אחרי תקופת תשרי. שהנה השנה מחולקת לארבע תקופות: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. כל תקופה זה תשעים ואחד יום ורבע, ועוד קצת. הלוח העברי שלנו הוא גם לפי השמש וגם לפי הירח. מצד אחד כל המועדים תלויים בירח, בקידוש החודש, מצד שני ההבדל בין שנת שמש לשנת ירח הוא בערך אחת עשרה יום בשנה, והרי כתוב בתורה \"שמור את חודש האביב ועשית פסח\" שחג הפסח חייב להיות באביב, לכן כל כמה שנים עושים שנה מעוברת. יש שבע פעמים שנה מעוברת בכל תשע עשרה שנים. כדי להדביק את ההפרש שיש בין שנת שמש ימים בשנה, 365 לשנת ירח. מזג האויר תמיד נקבע על פי השמש, לפי לכן חסר לנו את הזמן כדי שפסח יהיה באביב. למשל, להבדיל אלף אלפי הבדלות אצל הנוצרים זה רק על פי השמש, לכן דצמבר ינואר זה חורף, דצמבר מקביל לראש חודש כסלו פחות או יותר, וינואר לטבת. לעומת זאת אצל המוסלמים שהולכים רק לפי הירח, חודש הרמאדן שלהם יחול בכל שנה בזמן אחר בשנה, לפעמים בחורף ולפעמים בקיץ. כי הכל לפי הירח. אצלנו זה הלוח הכי מסובך אבל הכי מושלם מכל הלוחות. אומות העולם שעשו את הלוחות שלהם הם עשו על פי הלוח שלנו, כשעשו את הלוח של הנוצרים, ינואר פברואר, הם עשו כל מיני דברים משונים, אבל הם למדו את הגמרא טוב והם עשו את זה על פי מה שהגמרא מדברת על התקופות. ואז כשהרמב\"ם כתב דברים שלא כתוב בגמרא, הרמב\"ם ידע את סוד העיבור הכי טוב הוא הבין בדברים האלו בלי טלסקופים בלי שום דבר, הוא ידע במדויק להפליא, וכשהם ראו שלפי הרמב\"ם כל שנה יש לה עוד כמה דקות, ואז יצא להם חשבון שהם טעו, והלוח שלהם הולך ומתקלקל, הם עשו ועידה והתייעצו עם יום בבת אחת. אחר כך כשכבר היה להם 11 חכמי ישראל ודילגו על הם דילגו 1900 את כל המכשירים וכו' הם ראו שזה לא מספיק, ובשנת 2100 בינואר, בשביל להשוות את זה, בגללנו היהודים. בשנת1-על ה - אני לא חושב שאנחנו נהיה... אולי אתם כן, אני לא יודע אנחנו כבר [ . בינואר בלוח שלהם, ככה הם קבעו1 גם כן לא יהיה]...נהיה זקנים אשר על כן ששים יום לתקופת תשרי יוצא תמיד ברביעי לדצמבר, זה לא קשור ללוח העברי, לכן בחו\"ל הם מתחילים לומר \"ותן טל ומטר\" ימים, שזה פעם 29 \"ברך עלינו\" ברביעי לדצבמר. ואם פברואר היה לדצמבר. יום אחד אחרי. כשהגמרא 5-בכמה שנים שאז מתחילים ב דיברה על חו\"ל, אמנם הגמרא מדברת על בבל, ששם האדמה נמוכה מאד וזה שוקע, לכן שם לא צריכים גשם. אבל רוב רבותינו הראשונים סוברים שזה לא רק בבל אלא כל חו\"ל. כך פסק בשלחן ערוך וכך נוהגים היום בכל העולם, שמתחילים לשאול טל ומטר, לומר \"ברך עלינו\" ביום לדצמבר.4-ששים לתקופה, ב יד. טעה ולא אמר \"משיב הרוח\" או באמירת \"ברך עלינו\" הגמרא אומרת שטל ורוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר. דהיינו כאמור אצל חלק מהאשכנזים הם לא אומרים \"מוריד הטל\" בקיץ, הספרדים אומרים \"מוריד הטל\". גם את המילים \"משיב הרוח\" לא חייבים לומר, אבל כל עם ישראל נוהגים בחורף לומר \"משיב הרוח\". הסיבה שחכמים לא חייבו להזכיר טל ורוחות היא, כי אמנם אנחנו משבחים את הקב\"ה אבל בין אם נזכיר בין אם לא נזכיר טל ורוח הם ימשיכו תמיד. לכן כותים התוספות, לגבי הזכרה טל ומטר שזה רק שבח, אם אדם הזכיר טל במקום גשם, אם סיים את הברכה לא חוזר. אבל לגבי בקשת \"ותן טל ומטר\", הגשם מעכב, מז' בחשון בארץ ישראל או ששים לתקופה בחו\"ל, \"ברך עלינו\" זה מעכב, ואם אדם אמר \"ברכנו\" במקום \"ברך עלינו\" זה לא מועיל, למרות שמזכיר שם טללי ברכה. לעומת זאת, אם אמר \"מוריד הטל\" במקום \"משיב הרוח ומוריד הגשם\", בחורף זה מועיל, למה זה מועיל כי בין כה זו לא בקשה, זו רק שבח, ובשבח אנחנו מסתפקים בטל, והגמרא דורשת את זה מפסוקים, שטל בין כה לא נעצר. הגמרא דורשת את זה מפסוקים. וגם רוח, אומרת הגמרא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוח כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. טו. שלושה שאלו שלא כהוגן הגמרא שם אומרת דבר מעניין, שלושה שאלו שלא כהוגן – היו שלושה שבקשו מהקב\"ה בקשה שהיא לא בסדר – הראשון הוא אליעזר עבד אברהם. השני זה שאול בן קיש. והשלישי זה יפתח הגלעדי. לשנים מהם השיבו כהוגן לשלישי השיבו לו שלא כהוגן. הראשון זה אליעזר שאמר \"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה אותה הוכחת לבן אמתך\" – היא תהיה ליצחק, והרי יכולה היתה להיות עיוורת או חיגרת, בחורה בלי רגל, וכי היא תהיה מתאימה ליצחק?! אבל השיבו לו כהוגן שבזכות יצחק באה רבקה. ושואלים התוספות, למה זה נקרא ששאל שלא כהוגן, הוא אמר הנערה שאומר אליה הטי נא כדך ואשתה, הרי אם יראה שאין לה רגל הוא לא יגיד לה הטי נא כדך ואשתה, אם יבחין שהיא עיוורת או חגרת הוא לא יגיד לה, הוא קודם כל יבדוק שהיא נראית בסדר. אולם אומרים התוספות לא, שגם בזמנם היה עין - היום אני [ .מזכוכית, והוא לא יוכל לדעת שהיא איננה רואה וכיו\"ב מכיר אחד שמסכן היה לו בעיה גדולה בעין ולא היה ברירה, היה לו גידול הוציאו לו את העין, וב\"ה הוא הבריא לגמרי. ואני הייתי מחזק אותו שיקבל עליו קבלות, שימשיך שילמד תורה, וניצל ב\"ה. אחרי תקופה מסויימת פגשתי אותו ואז הוא אמר לי תנסה לבדוק איזה עין שלי זו העין האמיתית ואיזה לא, הסתכלתי ולא הצלחתי לדעת, זה נראה בדיוק אותו דבר, זה פשוט לא יאומן איך הם השתכללו היום, אבל , וכמו כן אומרים תוספות ]גם אז היה מצב כזה שאפשר היה לעשות לגבי רגליים, אולי יש לה רגל מעץ, כבר אז היו 'פרוטזות', זה כבר כתוב במשנה, וכאן מדברים הרבה לפני זה, באליעזר. השני היה שאול המלך שאמר \"והיה האיש אשר יכנו יעשירנו המלך עושר רב, ואת ביתו יתן לו לאישה\" – אתה רוצה לתת כסף תתן, אבל לתת את הבת שלך לאדם סתם שהוא גיבור שהכה את גלית?! אולי הוא יהיה ממזר?! אולי הוא יהיה עבד?! אך השיבו לו כהוגן, בזכות הבת שלו שהיתה צדקת הזדמן לו דוד המלך. השלישי היה יפתח הגלעדי, שאמר לקב\"ה שאם ינצח במלחמה \"והיה היוצא\" – מי שיוצא הראשון מדלתי ביתי – \"והעליתיהו עולה לה'\" – וכי אם זה יהיה כלב יקריב כלב לפני הקב\"ה?! והשיבו לו שלא כהוגן ויצאה הבת שלו. ויש דעות במפרשים מה הוא עשה בסוף עם הבת שלו, האם הרג אותה או לא, היא היתה ממש מסכנה והוא בכה וצעק, והוא היה יכול להתיר את הנדר ולא התיר בגלל גאוה, כך אומרת הגמרא. והוא נענש עונש גדול שכתוב \"ויקבר בהרי גלעד\" ופנחס שלא הלך אליו וכתוב \"לפנים היתה רוח ה' עמו\" הסתלקה ממנו רוח הקודש. טז. הרביעי ששאל שלא כהוגן הגמרא ממשיכה, שיש רביעי ששאל שלא כהוגן והם עם ישראל. שבקשו מהקב\"ה \"ויבוא כגשם לנו\" – גשם זה דבר חשוב שצריכים אותו, אך אמר להם הקב\"ה, אתם שאלתם דבר שלפעמים מתבקש ולפעמים אינו מתבקש, הרי בקיץ הגשם הוא לא טוב, והקב\"ה משיב לעם ישראל \"אהיה כטל לישראל\" – טל בכל השנה צריכים אותו, הוא חיים לעולם. יז. מפתח של גשמים ומוסיפה הגמרא שם דבר מעניין, אומרת הגמרא על אליהו הנביא - פעם סיפרתי לכם את כל הסיפור של אליהו הנביא עם חיאל [ ואחאב בית האלי, איך שהוא בנה את יריחו ומתו הילדים שלו, כדי ללמוד מזה ואז אחאב בא וטען שזה לא בגלל הקללה של יהושע, ]הרבה מוסר שהרי משה רבינו כבר אמר, שאם \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה\" – והנה זה לא התקיים. כששמע את זה אליהו הנביא שככה הוא מדבר שהקללה של משה לא התקיימה עמד ואמר, \"חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי\" – אליהו הנביא נשבע בשם ה' שלא יהיה יותר גשם וטל, ואז היה רעב גדול בישראל, היה מצב נורא. ואז אליהו הנביא בעצמו הלך למרחקים. ולמרות שעם ישראל חטאו, זו היתה תקופה שמצד אחד חטאו אבל הבין אדם לחברו היה טוב, ולכן אחאב הרשע כמה שהיה רשע ניצח את כל המלחמות שלו עד המלחמה האחרונה שבה נהרג, חז\"ל מסבירים שזה מחמת שהיתה אחדות ביניהם. הגמרא במסכת מגילה אומרת שאחאב מלך מסוף העולם ועד סופו, קיבל שלטון גדול מאד. והקב\"ה לא אהב את זה שאליהו הנביא ככה נשבע, אבל הקב\"ה הבטיח לו שהוא יקיים את מה שהוא יאמר, והיה רעב, והקב\"ה שלח עורבים לאליהו הנביא שיתנו לו אוכל, ודווקא עורב וכמו שכתוב בפסוק \"נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו\", העורב הוא שחור, וכשמטיל ביצים דוגר עליהם ויוצא אפרוחים, והאפרוחים הקטנים הם לבנים ומשחירים כשהם גדלים, וכשהוא רואה שהם לבנים הוא אומר זה לא שלי והוא עוזב אותם והולך, והקב\"ה מרחם עליהם \"לבני עורב אשר יקראו\", הקב\"ה שולח תולעים שנכנסים להם לתוך הפה והם אוכלים. והקב\"ה רצה לרמוז לאליהו הנביא, שכמו שהעורב לא מרחם על הילדים שלו, גם אתה לא מרחם על הילדים שלי! ואז אליהו הנביא הלך לאשה צדקת, והיה אצלה בבית, וכשהגיע אליה מת הבן שלה, ואז אליהו ביקש מהקב\"ה שיוכל להחיות את הבן הזה, ואומרים חז\"ל, שיש להקב\"ה שלושה מפתחות שאינו מוסר אותם לבשר ודם, מפתח של פרנסה שכתוב בפסוק \"אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די\" – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, שעם ישראל יאמרו, רבונו של עולם, די, יש לנו יותר מדי. הרי היום המצב הוא שבן אדם אף פעם לא אומר די, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מליארדים והוא בן תשעים והוא ממשיך לחשוב איך הוא עושה עוד מליארד, זה לא יאומן, אבל ככה אומרים חז\"ל, כנראה שנהיה בדור כזה צדיק שיהיה מצב כזה שאם לאדם יש באמת מספיק הוא יגיד די, הלואי שנגיע למדרגה כזאת שנהיה מסוגלים לומר די, לא צריך יותר מזה. המפתח השני, יולדת, כתוב על רחל ולאה \"ויפתח ה' את רחמה\" שהקב\"ה פתח. והמפתח השלישי, הוא תחיית המתים, כתוב בפסוק \"כי אני ה' בפתחי את קברותיכם\" הקב\"ה בעצמו. ויש מוסיפים גם מפתח של גשמים וכמו שכתוב \"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו\". וכל הארבעה הללו הם ראשי תיבות מפתח: מ-מטר, פ-פרנסה, ת-תחית המתים, ח-חיה, יולדת זו חיה וכמו שכתוב \"כי חיות הנה\". ואומרת הגמרא שלמאן דאמר שזה רק שלושה מפתחות, פרנסה ומטר זה מפתח אחד. שואלים התוספות וכן כמה ראשונים, הרי ראינו שאליהו הנביא ואלישע שהחיו מתים, והיו עוד כמה, וכיצד זה יתכן. ויש על זה שני תירוצים: אחד, שמה שכתוב שהקב\"ה בעצמו ולא ניתנו ביד שליח היינו על שלושתם ביחד אבל אחד מהם כן. ועוד תירוץ, שמה שבאופן קבוע הקב\"ה לא נותן לאף אחד, אבל באופן זמני הקב\"ה נותן. אם כן הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' רואים שהקב\"ה נתן את המפתח של הגשם בידי אליהו הנביא, ואז כשביקש את המפתח של תחיית המתים אמר לו הקב\"ה, יש לי שלושה, אחד נתתי לך נשאר לי שנים, אתה רוצה לקחת את השני יהיה לך שנים ולי אחד, תחזיר את המפתח של הגשם ואני אתן לך את המפתח של תחיית המתים! וכך אליהו הנביא החיה את הבן של האשה. ואז אמר לו הקב\"ה עכשיו המפתח אצלי, אבל כיון שאתה נשבעת לכן \"לך הראה אל אחאב ואתנה מטר\" – לך אל אחאב, ואז אליהו הנביא הלך להר הכרמל. וכולם יודעים את מה שהיה שם, שבאו כל עם ישראל והוא הוריד אש מהשמים \"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים\" זה מה שכתוב בפסוקים על פי דברי חז\"ל. יח. אילולי טל היה העולם נחרב ואם נשים לב ללשון הפסוק שאליהו הנביא נשבע, הוא אמר \"חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה טל ומטר\" – גם טל וגם מטר. אחר כך כשאמר לו הקב\"ה \"לך הראה אל אחאב ואתנה מטר\" כבר לא נזכר טל, איפה הלך הטל?! אז אומרת הגמרא שבאמת הקללה של אליהו הנביא לא התקיימה על הטל, מפני שאם כמה שנים לא היה יורד טל - העולם היה נחרב. והגמרא שואלת, אם כך למה אליהו נשבע? ואומרת הגמרא, שהוא אמר שלא ירד טל של ברכה, ובזה התקיימה הקללה של אליהו הנביא, טל של ברכה לא ירד, אבל הטל לא נעצר לגמרי בשביל קיום העולם. איזה חסד עשה אתנו הקב\"ה שיש טל ומטר! בואו נחשוב, היום כולם מדברים על זיהום אויר והסכנות שיש מזה, יש טוענים שבישראל לבד אלף איש מתים כל שנה ממחלות שבאות בגלל זיהום אויר, אין 6-7 ספק שהגשם מנקה את האויר, וכך גם הרוח והטל, בכל בוקר יורד טל גם בקיץ, והטל הזה כמה הוא משמעותי לחיים של העולם, לקיום של העולם. במיוחד בזמננו אנחנו מרגישים את זה. הייתי במקסיקו שם האויר דליל, זה מקום גבוה מאוד, כל פעם שאני מגיע לשם אני מקבל סחרחורות, כאבי ראש, בחילות, בגלל שזה גבוה, זה ממש מסוכן, הם רגילים הם גרים שמה. ובגלל שהאוויר דליל וחם שמה מאד ואין רוח, המכוניות נוסעות והעשן נשאר. יש להם שם שפעם בשבוע אסור לנסוע במכוניות. וגם יש להם דבר נוסף שלפעמים הם סוגרים רחובות בגלל שיש זיהום יותר מדי. ואז כשיורד יום אחד גשם הוא מנקה את האויר. יט. שאילת טל ומטר בארגנטינה היתה טענה למשל שדנתי בזמנו לגבי ארגנטינה, שנכנסתי לנושא הזה וב\"ה היה לי סייעתא דשמיא ממש והצלחתי לשנות, היה להם מנהג לא לומר \"ברך עלינו\" כל השנה, והם טענו שאצלם העונות הפוכות, הקיץ שלנו זה חורף שלהם והחורף שלנו זה קיץ שלהם, אבל יורד שם גשם כל השנה ובקיץ שלהם שזה בחודשים הקרובים יורד הרבה גשם אבל יורד מאד חזק, ולפני כמאה שנה היו כאלה שטענו שזה מזיק ולכן הפסיקו לשאול. ואין ספק שזה לא בטוח שזה נכון מה שאמרו, שהרי ארגנטינה היא מדינה מאד חקלאית, והם זורעים פעמיים בשנה וקוצרים פעמיים בשנה, את הרוב מייצאים, עיקר הפרנסה של המדינה זה היצוא, הם מייצאים למשל בשר, פעם כתבו את הדו\"ח של 87-88 הממשלה שמה לרב והוא תרגם לי את זה, והם כתבו שבשנים לא ירד גשם בקיץ, וכל המדינות בעולם הפסיקו לקנות בשר מארגנטינה, הבשר לא היה טוב, הפרות לא היה להם לשתות, ולא היה אויר טוב והם פשטו את הרגל כמעט. היה מצב נורא. כל הייצוא הפסיק. הם מייצאים סויה בכמויות אדירות לכל העולם, והכל עצר. ואני שיניתי את המנהג שם, והוריתי להם לשאול טל ומטר. והנה בדו\"ח של הממשלה היה כתוב פרט אחד שלכאורה הוא לא טוב, שאדם חולה אסטמה, יש לו בעיות במחלת נשימה, כשיורד גשם זה עושה לחות, בקיץ חם ויורד גשם וכולם מזיעים יש אדים באוויר, הלחות הזאת שיש באוויר מזיקה לחולי אסטמה, ולכן היו שטענו כנגדי, הנה זה מזיק! ואני עניתי להם, הרי כמה חולי אסטמה יש בעולם?! כמה אחוזים מהאנשים יש להם אסטמה?! מלבד זאת, הרי אם לא ירד גשם בקיץ יהיה חם מאד, יש מכוניות היום זה דבר שהשתנה מלפני מאה שנה, והאויר מלא עשן ואז ימותו פי עשר אנשים מחולי האסטמה, ואם לא יהיה גשם הנזק יהיה פי כמה וכמה, לכן אדרבה זה מועיל הגשם. בזמנו, דיברתי בעניין עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל באריכות, שעות ישבתי איתו והוא הצדיק אותי, והוא פסק שהם צריכים לשאול טל ומטר. גם מרן הגאון הרב שלום כהן זצוק\"ל בזמנו, לפני כחמש עשרה שנה ויותר, שם בארגנטינה יש לו הרבה תלמידים שלמדו אצלו בישיבה, והם ביקשו ממני לשאול אותו מה דעתו, והלכתי אליו והוא למד את הנושא ביסודיות, הוא אמר לי, אני צריך ללמוד את הנושא בעיון וביסודיות כדי לשנות דבר שהיה קודם, אחר כך דיברנו בלימוד, ובסופו של דבר הוא כתב להצדיק את כל מה שאני אומר. היו רבנים שלא הצדיקו אותי אבל ב\"ה שם בארגנטינה שמעו בקולנו, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וחכם שלום ביחד בשבילם זה היה מספיק. היו שהלכו והביאו פסק הפוך ממרן הגרי\"ש אלישיב שלא לשנות. ואז אחרי שנה חיתנתי את הבן שלי הרב עובדיה, והלכתי לגרי\"ש אלישיב לקבל ברכה והבאתי לו את הספר שלי הלכה ברורה חלק ו', ואמרתי לו יש פה פסק נגד הרב, והוא שאל באיזה ענין, אמרתי לו בעניין טל ומטר בארגנטינה, הוא זכר את זה מיד, והוא ביקש לשמוע למה לא הסכמתי איתו, וישבתי התחלתי לספר לו את העובדות, לא לקח יותר מחמש דקות הוא הפסיק אותי ואמר לי, אם העובדות הם כמו שאתה אומר בטח שאתה צודק! בוודאי שאתה צודק! אלא שכמה פרטים שאמרת לי עכשיו לא סיפרו לי! ואז אמרתי לו, הרב חוזר בו? אך הוא אמר, אני לא חוזר בי, זה תלוי איך שואלים אותי... החסירו לו פרט מאד חשוב, שהמנהג הראשון בכל ארגנטינה היה לשאול טל ומטר, ככה נהגו האשכנזים מאז ועד היום הזה, ורק הספרדים באו ושינו, ואני רוצה להחזיר אותם למנהג הראשון שהיה עד היום. ואז הוא אמר, שאם זה כך בוודאי שצריך להחזיר למנהג הראשון. כ. צריך לראות אם הגשם מועיל באופן כללי הכל תלוי אם הגשם מועיל וטוב, מפני שיש מקומות שהגשם אינו מועיל, הרמב\"ם כותב את זה בפירוש המשניות. למשל, יש עיר בברזיל שנקראת 'ריאו די ז'נרו' פעם הייתי שם עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והסבירו לנו בדיוק על העיר הזאת, יש שם המון אנשים שגרים על ההרים, בבתים עלובים בעוני נורא, והם אמרו לנו שלפעמים יורד שם גשם חזק והבתים מתמוטטים, שיטפונות, ואנשים מתים, ואפילו לא יודעים מי מת וכמה מתו, עד כדי כך! במקום כזה גשם הוא מזיק, הוא רע, שם לא שואלים טל ומטר. אבל בארץ ישראל צריך שכמה שיותר ירד גשם. אנחנו צריכים להתפלל להקב\"ה. בעז\"ה שהגשמים יהיו לברכה, וכשיגיע ז' בחשון נבקש ונתחנן שלמרות עוונותינו הקב\"ה יסלח לנו ויוריד לנו טל ומטר לברכה, אכי\"ר."},{"filename":"221.pdf","content":"בלי יהדות ורוחניות אין לנו קיום בארץ ישראל| הקשר של עם ישראל לארץ ישראל| מטרת תיאור בריאת שמים וארץ נושאי השיעור: העליה על ציונו של מרן זיע\"א ביומא | יומא דהילולא דמרן זיע\"א| להתאחד כל עם ישראל| הסיכוי לנצח במלחמה| ימות המשיח| תענית ביום ההילולא| דהילולא221 גליוןמיום א' ל' תשרי תשפ\"ד פרשת נח דברי חיזוק והתעוררות לרגל המצב הקשה השורר בארץ הקודש א. מה טעם פתח ב'בראשית' קראנו השבת את פרשת בראשית, ובתחילתה רש\"י כותב כך: \"אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' בפרשת בא, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל\". התורה שלנו היא ספר חוקים, היא לא ספר היסטוריה, אז למה התורה מתחילה עם סיפור בריאת שמים וארץ?! וממשיך רש\"י: \"ומה טעם פתח ב'בראשית' משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים' - שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב\"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו\" ע\"כ. רש\"י בפירושו הראשון לתורה בא ואומר יסוד גדול מאד, כל מה שהתורה מתארת את בריאת שמים וארץ המטרה היא דבר אחד ויחיד, לומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל כך למה, מכיון שמי שברא את העולם זה הקב\"ה, \"לה' הארץ ומלואה\" זה שייך לו, והוא נתן את זה בתחילה לשאר העמים, לכנענים, ואחר כך הוא לקח אותה מהם ונתן אותה לנו. כלומר, משמעות הפסוק \"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ\" היא, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ב. ואני אקניאם ב'לא-עם' לצערנו לפני קרוב לאלפיים שנה, \"מפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו\", והנה בדור האחרון קרה ממש נס גדול, קיבוץ גלויות ענק של יהודים שהיו מפוזרים בגלויות שונות, תרבויות שונות, מקומות מרוחקים בכל העולם, חזרו לארץ ישראל. אלא כיון שהיו כאן ערבים, פלשתינים, וטענו שהארץ שייכת להם והם מנסים בכל מחיר לזייף את ההיסטוריה, להתכחש לזה שאנחנו היינו כאן לפניהם, להתכחש לכך שהארץ שייכת לנו. הם מסלפים ומנסים לשבש. כמובן שאין להם שום אמונה בתורה הקדושה שלנו ובמה שכתוב בה, הם מאמינים בקב\"ה אבל הכל אצלם הפוך על הפוך, יש להם דת, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור על הדת שלהם אבל איזו מן דת זאת?! אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איזו מן דת זו שמקדשת את הרציחה! את האכזריות! רציחה כל כך נוראה של אנשים נשים וטף, תינוקות, אני שמעתי סיפורים מזעזעים, נורא! יש אנשים שראו את הדברים איך שהם ערפו ראשים! איך שהם שחטו תינוקות ונשים מעוברות! האכזריות שלהם זה דבר בלתי נתפס! זה גם מראה את הפרימיטיביות שלהם. הקב\"ה נתן אותנו בידי עם נבל! כתוב בפסוק \"הם קנאוני בלא אל - כעסוני בהבליהם, ואני אכניעם בלא עם - בגוי נבל אכעיסם\" – הם גוי נבל! איזו סאדיסטיות! איזו אכזריות! ועכשיו העולם כולו מגלגל עיניים ומדבר על מצב הומניטרי! מסכנים, הרי יש שם נשים וטף, והלא מה זאת אומרת?! הרי כולם חלק מהחמאס! הילדים הקטנים שלהם שיגדלו הם יהיו מרצחים בדיוק כמו ההורים שלהם! זה מה שמחנכים אותם כל הזמן, הם מלמדים ומגדלים אותם כך! עם פרימיטיבי, נחשל. נורא ואיום שהקב\"ה נתן להם שכל, אולי אפילו יותר גרוע מבהמה, הבהמה החיות הרעות הם לא טורפות אם הם לא רעבים, הם רוצים לאכול והם לא מחמת אכזריות הם עושים את זה. אבל פה, אלו נקראים בני אדם?! נורא ואיום. ג. עמים שונים ותרבויות שונות אני רוצה עכשיו להיכנס יותר לנושא הזה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ואספר, הנה לפני כעשרים שנה, הייתי במדינה אחת שיש להם קהילה גדולה שאינם שומרי מצוות. ויש להם בית ספר יהודי שכל התלמידים והתלמידות יהודיים אבל בלי שום שמירת מצוות. וההנהלה של הבית ספר כולם דוקטורים, אנשים כאילו, כביכול - משכילים. והם עשו אסיפה של ההנהלה, כל אחד עם התואר כבוד שיש לו, כחמישים איש, והזמינו אותי לדבר בפניהם. ואז אמרתי להם דבר מאד מעניין, הרי בואו נחשוב, בזמן משה רבינו היו שבעים עמים, שבעים אומות העולם, היום יש כמה מאות אומות בעולם, איך נוצר עם? מה זה 'עם'? איך בא עם? קודם כל לעם יש שפה אחת. בדרך כלל במדינה כולם מדברים באותה שפה. כשהשפה אינה אחידה זה יוצר ניגודים ובעיות בעם. הנה בבלגיה יש שתי שפות וזה יוצר בעיות, שפה זה דבר מאד חשוב. יותר מזה, בארצות הברית, הדרום והצפון המבטא שלהם שונה, למרות שבסך הכל זו אותה אנגלית, אבל המבטא, ה'סלנג' שונה, ויש ביניהם הבדל תרבויות והם לא מרגישים תמיד ממש כאותו עם. כלומר שפה זה דבר מאד חשוב כדי שיווצר עם. כמו כן לכל עם היום יש דגל. וכל אחד מסביר את פשר הציור שעל הדגל. וכן לכל עם יש מטבע יש דולר של ארצות הברית ויש דולר של קנדה, יש רובל של רוסיה, ולנו יש את השקל, וזה גם כן יוצר חלק מהכבוד של העם שיש להם מטבע משלהם. הנה באירופה עשו אירו שהוא מטבע אחד לכמה מדינות. – אני לא יודע כמה שנים עוד זה יחזיק, אבל זה יוצר הרבה בעיות, ויש מדינות שמרגישות שהעשירים צריכים לממן את העניים ומה לנו ולהם וכיו\"ב. כמובן גם שכל עם שמכבד את עצמו עושה גם שיר מיוחד, המנון לאומי. אני זוכר, שבזמנו כשסאדאת שהיה נשיא מצרים רצה לעשות המנון חדש ומיוחד למצרים, הוא לקח את עבדול ואחאב הזמר הידוע, לע\"נ קדושי שמחת תורה הי\"ד לרפואת הפצועים ולזכות השבויים והחיילים שישובו לביתם בריאים ושלמים אכי\"רהעלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. ,ובקש ממנו להלחין המנון חדש ונתן לו דרגות של גנרל, עשה אותו גנרל והוא הלחין את ההמנון של מצרים. ד. אדמה יכולה ליצור עם אולם הדבר החשוב ביותר אצל כל העמים, הוא האדמה. העמים נלחמים תמיד להגן על אדמתם. עם שמאבד את האדמה שלו במשך הזמן הוא כבר לא אותו עם. הוא עם אחר. סנחריב מלך אשור בלבל את העולם, הוא הגלה את כל העמים כל אחד למקום אחר, הוא היה מאד פיקח, הוא הבין שאם הוא מעביר אותם ממקום למקום, הוא יכול לשעבד אותם לאורך זמן. וזה באמת היה נכון, הם אבדו את הזהות שלהם. אנחנו לא יודעים מי זה עמון מי זה מואב מי זה אדום. כל העמים הללו בא סנחריב ובלבל את העולם, חוץ מאת ירושלים שלא הצליח לכבוש אותה. כמה זה נכון שהאדמה מאד חשובה לעם, הנה למשל אנגליה כבשה חלק גדול מצפון אמריקה, ובמשך השנים נוצרה שמה מדינה גדולה והיא ארצות הברית. ארצות הברית ואנגליה אלו שתי מדינות שונות, אלא לאחר שקמה מושבה בריטית ביבשת אחרת זה ענין של כמה דורות אז שנעשית למדינה אחרת. היתה שם יותר ממלחמה אחת בין ארצות הברית לבין בריטניה והם רצו עצמאות, הם לא הרגישו יותר שהם שייכים לבריטניה, הם נהיו מדינה חדשה. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים כמעט נצחו את אנגליה ובתחילה ארצות הברית לא התערבה, והנה במלחמת העולם השניה אם לא שהיפנים תקפו את האמריקאים מי יודע אם הם היו מתערבים גם כן. כלומר הם לא הרגישו שזה אחים שלהם ממש, הם לא הרגישו שאבות אבותיהם היו אותה משפחה. כמו כן רואים את הדבר הזה במקסיקו, ארגנטינה, אמריקה הלטינית וכיו\"ב, שהם דוברים ספרדית גם כן הם נוסדו על ידי אנשים מספרד. רונלדו קורטס היה אחד שבא וכבש את מקסיקו, הרג את כל האינדיאנים שם, ושלט על המדינה והקים שמה מושבה של ספרד. ולפני בערך מאתים שנה הם התקוממו ונעשו מדינות נפרדות בכל דרום אמריקה. ולאחר כשלושים שנה בערך היתה מלחמה בין ארצות הברית למקסיקו, והם לקחו כמעט את חצי מקסיקו וספרד לא התערבה, אפילו שאבות אבות אבותיהם גם כן באו מספרד זה לא נוגע להם, זו מדינה אחרת. ולאחר מכן, לפני כמאה עשרים שנה, ארצות הברית נלחמה נגד ספרד ומקסיקו לא התערבו, זה מדינות אחרות. כלומר מאד חשוב לעם שתהיה לו אדמה, האדמה יכולה ליצור עם. ה. הקשר לארץ ישראל הוא קשר רוחני והנה בארץ ישראל, אנחנו רואים שזה משהו אחר, הקשר שלנו לארץ ישראל זה קשר רוחני, הקב\"ה נתן לנו קודם את התורה ואחר כך הכניס אותנו לארץ ישראל, יש לנו מצוות מיוחדות שקשורות לארץ ישראל. כמו כן קיום התורה, התורה שלנו איננה שלימה בלי ארץ ישראל! הרי יש לנו את כל המצוות התלויות בארץ, תרומות, מעשרות, שביעית. חז\"ל אומרים, שמשה רבינו התאווה להיכנס לארץ ישראל, ושואלים חז\"ל, 'וכי לאכול מפריה הוא צריך?!' אלא אומרים חז\"ל, שמשה רבינו רצה להיכנס לארץ ישרל כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. כל כך היה חשוב בעיניו לקיים את המצוות הללו. ארץ ישראל היא ארץ רוחנית, יש לה קשר ישיר לתורה הקדושה שלנו, עד כדי כך שהתורה מזהירה לא ללכת בחוקות הגויים: \"ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם\", הראיה הגדולה לכך היא, שכל הזמן שגלינו מארצנו כל הזמן התפללנו על ארץ ישראל, \"תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת\", \"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים\", כל הזמן שאפנו לחזור לארץ הזאת, עד שבדור האחרון ב\"ה מיליוני יהודים חזרו לארץ הזאת. לא התייאשנו! גרנו בכל מיני מדינות, יהודים גרו בעיראק ודיברו ערבית וחיו בין הגויים, אבל תמיד נשאר להם \"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד\". נשארה התורה הקדושה שלנו ונשארה התפילה \"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים\"! כל הזמן שאפנו לזה. כך היה בכל מדינות העולם, תחת האינקוויזיציה ועוד, תמיד היהודים נשארו נאמנים לארץ ישראל! כי היא שלנו! יש לנו את המצוות, יש לנו את הקדושה של הארץ הזאת. ו. התנועה הציונית וארץ ישראל לכן אנחנו מבינים, למה כשקמה 'התנועה הציונית' שהיתה תנועה חילונית, והם כשראו שיש בעיות עם הערבים כאן בארץ קמו חלק מהם ואמרו בואו נלך לאוגנדה... אוגנדה זו מדינה גדולה ויפה, ויש שם מזג אויר טוב, זה מקום גדול ואין בו אנטישמיות, ואנחנו יכולים לגור שם!... אבל אנחנו לא יכולנו להסכים לדבר כזה! מכיוון שארץ ישראל הקדושה שלה היא הסיבה שאנחנו פה! אנחנו רוצים את ארץ הקודש! אנחנו לא מחפשים מקלט מדיני שיהיה לנו איפה להיות. בכל מקום שונאים את היהודים ורודפים אותם אז באנו לפה. נכון שגם פה שונאים אותנו, גם פה רודפים אותנו וגם פה אנחנו רואים את הצביעות של העולם כולו כנגדנו, אך היסוד לשהותינו כאן הוא בגלל קדושת ארץ ישראל, בגלל התורה הקדושה שלנו. ז. ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל ארץ ישראל הובטחה לנו בתורה הקדושה, הקב\"ה הבטיח את זה במילים הראשונות \"בראשית ברא אלוקים\", הקב\"ה אומר, הארץ היא שלי, אני אחליט למי אתן אותה! וגם לאחר מכן, הקב\"ה חוזר ומבטיח את הארץ לאברהם יצחק ויעקב, האבות הקדושים. ואחר כך ארבעים שנה היינו במדבר עד שהקב\"ה הכניס את עם ישראל לארץ ישראל עם יהושע בן נון, עם ניסים ונפלאות גדולים. כל מי שלומד את ספר יהושע ואת דברי חז\"ל על מה שקרה שם, איך נכנסו לארץ ישראל על כל הניסים שאירעו כשנכנסו לארץ ישראל, שהיינו הרבה יותר מאשר ביציאת מצרים, זה היה הפלא ופלא, איזה ניסים היו באותו הזמן, דברים שאין לתאר! ח. הניסים שאירעו לעם ישראל בכניסתם לארץ ישראל פעם מישהו שאל אותי אם בכל ההיסטוריה של העולם יש איזה יום שאתה תרצה לראות אותו, להיות שמה ולראות אותו. השבתי לו, שבוודאי שכל אחד שישאלו אותו את השאלה הזו יגיד מתן תורה, שזה יום גדול ומיוחד מאד, לעמוד ולראות את הקב\"ה אומר את עשרת הדברות, וכן יש את קריעת ים סוף, שאלו היו ימים גדולים מאד לעם ישראל. אבל לא לשכוח שהיה עוד יום אחד גדול, היום שבו כתבו את כל ספרי התורה, את האבנים הגדולות \"וסדת אותם בסיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת\" היה שם נס עצום, הם ישבו וכתבו את כל ספר תורה, אם סופר שעות בכל יום יקח לו שנה לכתוב ספר תורה, ואם הוא 6-5 סת\"ם יושב זריז אז עשרה חדשים, והנה פה ביום אחד, על שנים עשר אבנים הם כתבו. ואז היו על הר גריזים והר עיבל ואחר כך עברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל, זה היה יום גדול מאד לעם ישראל, מלא מלא ניסים ונפלאות מתחילתו ועד סופו. ט. ימות המשיח והנה עכשיו אנחנו פה, ואנחנו סובלים, יש כאלו שנאנחים ואומרים מה לעשות ימות המשיח. והנה, אני זוכר בשנת תשל\"ד, לפני חמישים שנה בדיוק, למדתי אז בישיבת פוניבז' והיתה מלחמת יום הכיפורים, ובעיצומה של המלחמה ראש הישיבה הגרא\"מ שך נתן שיחה, והוא אמר אותה באידיש, ועמד לידי בחור שתרגם לי מילה במילה כל מה שהוא אמר והוא דיבר על הנושא הזה. הוא אמר שהנה יש הרבה שאומרים, מה לעשות ימות המשיח... נכון הימים הללו הם ימות המשיח, אבל למה אנחנו אומרים את המילים האלו?! למה אנחנו אומרים ימות המשיח?! הרי זה כאילו שאנחנו אומרים, מה אפשר לעשות זה לא תלוי בנו! וזה אסור לחשוב כך! זה לא נכון! אסור להגיד שזה מחמת שעשיו שונא ליעקב, ושאנחנו בגלות ישמעאל עליו כתוב \"והוא יהיה פרא אדם\", אנחנו צריכים לחשוב שזה כן תלוי בנו! אם אנחנו באמת מרגישים שאנחנו פה כדי לקיים תורה, כדי לשמור מצוות, זה תלוי בכל יהודי! כשאנחנו יושבים ועוסקים בתורה בארץ ישראל, כשאנחנו יושבים ומקיימים מצוות זה כל מה שאכפת לנו! תורה מצוות ומעשים טובים! זה מה שאנחנו רוצים. כשיש לנו את הדברים הללו אנחנו מחזקים את הזכות שלנו על ארץ ישראל. י. חסדי ה' והניסים הגדולים במלחמה לכן עכשיו, בואו נחשוב כל אחד, נעשה את חשבון הנפש הפרטי שלנו, החיילים נמצאים עכשיו במלחמה גדולה, בסכנות גדולות, וההחלטות שצריכים להחליט עליהם על כל דבר קטן, חלילה יכול להיות מזה הרוגים ה\"י. היום משהו סיפר לי, שבשבת שעברה הגיע הליקופטר מלא חיילים לאחד היישובים שנכבש על ידי החמאס, והיה הליקופטר גדול שהוא עמד לנחות והם ירו עליו טיל והטיל פגע בהליקופטר, וממש כמה שניות לפני שהוא מתרסק הוא הספיק לנחות וכל החיילים ברחו משם ואז ההליקופטר התפוצץ, איזה נס גדול! תארו לכם שלא היו מספיקים לצאת! כמה כמות של חיילים נצלו! ודאי הרבה הרבה נפשות, תארו לכם שגם זה לא היה! אמנם בימים הללו אסון רודף אסון, אנחנו צריכים להסתכל על הרעה אבל גם על הטובה, איך הקב\"ה ברוב חסדיו סימא את עיניהם של המחבלים, מה מנע מהם מלנסוע עד ירושלים ולעשות פה ככל העולה על רוחם, ה' ירחם! למה הם לא המשיכו?! הרי היה להם אלפים שמה, היו להם מכוניות, אף אחד לא עמד בפניהם! הם היו יכולים להמשיך ולמה הם לא עשו את זה?! למה במלחמת יום הכיפורים המצרים נכנסו לסיני עשרים שלושים ק\"מ וזהו, עצרו, למה הסורים לא כבשו את טבריה?! אף אחד לא מנע מהם מלעשות את זה! עד היום אף אחד לא מבין למה זה היה ככה! כמה שהיה רע אנחנו רואים גם את הטוב! אנחנו רואים גם את חסדי ה' יתברך! יא. הסיכוי שלנו לנצח את המלחמה לכן בשעה כזאת אנחנו לא צריכים להגיד כפרת עוונות, הקב\"ה ירחם עלינו, עשו שונא ליעקב, לא! כל אחד ואחד מאיתנו צריך להבין גם אם אני לא נמצא במלחמה אבל אני צריך לעשות את המקסימום כדי שעם ישראל ינצח! אין לנו ברירה, אם אנחנו לא ננצח אוי ואבוי מה שיהיה לנו! ראינו מקצת ממה שהם עשו ראינו את האכזריות שלהם, הרי יש להם מיליונים ערבים ואין לנו חיים, פשוט, הם יהרגו את כולנו, זה מה שהם רוצים! הם רוצים אותנו בים הם לא רוצים אותנו חיים! לכן אנחנו פה עומדים על נפשנו! החיילים נלחמים אנחנו צריכים להתפלל בשבילם, אבל: \"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל\" אומרים חז\"ל \"וכי ידיו של משה עושות מלחמה?! או שוברות מלחמה?! אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים\"! כלומר כאשר אנחנו כולנו עוסקים בתורה, מקיימים מצוות, מתפללים בכל ליבנו בעד כל אחינו בני ישראל, בוודאי שזה הסיכוי שלנו לנצח! זה בנפשנו הדבר! אנחנו חייבים לנצח אין לנו אפשרות אחרת! יב. איש את רעהו יעזורו לכן זה זמן לא חלילה לבוא לקטרג ולדבר אחד על השני, פשוט להתאחד כולנו, להסתכל על הדברים הטובים, תסתכלו איך באמת עם כל המחלוקות איך פתאום בבת אחת כולם עושים שלום, כולם הולכים כאיש אחד בלב אחד \"איש את רעהו יעזורו\", מוסרים את נפשם אחד בעד השני! זה דבר שצריך ללמד עלינו הרבה הרבה זכויות! חז\"ל אומרים שאחאב הרשע שלט על העולם כולו, הוא היה אימפריאליסט, הוא כבש את כל העולם, ולמה אחאב היה מנצח, אומרים חז\"ל בגלל שהיתה אחדות ביניהם! כל היהודים היו ביחד! לא לזלזל בזה, האחדות היא דבר חשוב מאד מאד, שכולם כאיש אחד בלב אחד. לכן כל אחד ואחד מאיתנו צריך להרגיש את הצער של הציבור את הצער של העם היושב בציון, מי מאיתנו הלב שלו לא כואב על כל כך הרבה מאות רבות ואולי אלפים שנהרגו באכזריות כזאת נוראה! ועכשיו השבויים שמה מסכנים שנמצאים שם, תינוקות ממש, אנחנו רואים כאמור בידי איזה עם הקב\"ה הפיל אותנו! לכן אנחנו צריכים פשוט לזכור ש\"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים\" להתפלל ולהתחנן לפני הקב\"ה. יג. הילולא דמרן זיע\"א ביום רביעי הבעל\"ט יחול יום הזיכרון של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. וראשית כל אני מבקש מהציבור לא לעלות לציון! לפי מה שפיקוד העורף אומרים זו ממש סכנת נפשות. זה מקום פתוח ואין מקום להסתתר במידה ויש אזעקה, אין מקום קרוב, עד שיגיעו אנשים ויתחילו לרוץ יכולות להיות סכנות גדולות מאד. אבל לא נורא, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עצמו ביארצייט של אבא ואמא שלו לא היה עולה לקבר, אמנם לקבר של אמא שלי הוא היה עולה אבל הוא אמר לי שהוא עולה כדי לעודד את האחיות שלי. אבל אצל ההורים שלו הוא היה אומר, הרי במקום שאני אסע עד לקבר ואומר כמה פרקי תהילים, אני מעדיף לשבת וללמוד תורה לעילוי נשמתם! אלך לתת שיעורי תורה לזכות את הרבים! זה יותר חשוב! היה לו סדר עדיפויות בדברים הללו אני זוכר כשהסבא שלי חכם אברהם פתאל זצ\"ל נפטר, הוא היה תלמיד חכם צדיק ומקובל, הוא כתב צוואה, והוא הפקיד את הצוואה בידי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. הדבר הראשון שהוא כתב בה היה, שהוא השאיר כסף במיוחד לבית וישבו אברכים וילמדו חברותא לעילוי נשמתו, ולשלם להם כסף שבכל ימות השבעה שלו במשך עשרים וארבע שעות, סביב לשעון, יבואו שישבו וילמדו לעילוי נשמתו! זה הולך וזה בא! לא להפסיק שילמדו כל הזמן! כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ראה את זה הוא התפעל מאד ואמר לנו תשימו לב, הוא לא השאיר כסף שיעשו סעודה בליל השבעה, הוא לא השאיר כסף שיקנו ברכות, כל הדברים הללו הם חשובים, אבל הכי חשוב זה לימוד תורה! הוא ידע את החשיבות של התורה! וסבא השאיר גם לליל השבעה וליל השלושים, שיביאו עשרה תלמידי חכמים שילמדו כל הלילה לעילוי נשמתו! זה דבר חשוב. לכן גם אנחנו השנה נוותר על העליה לקבר, ולכן במקום זה כל אחד ואחד שידליק נר נשמה, וילמד הרבה תורה לעילוי נשמתו, ללמוד כמה שיותר, זה העילוי נשמה הגדול ביותר! אני הייתי אומר גם שמי שהוא לא אברך או בחור ישיבה, והוא יכול לצום ביום הזה זה כדאי מאד, לקבל תענית ביום שלישי ולצום ביום הזה. הרי לצום ביום פטירתם של צדיקים כתוב בשלחן ערוך שזה חשוב מאד. והשל\"ה הקדוש מוסיף על החשיבות להתענות גם ביום פטירת רבו. וגם מרן השלחן ערוך עצמו כותב שיש להתענות ביום פטירת רבו, לא רק אביו ואמו. אז מי שיכול לצום תבוא עליו הברכה, יקבל תענית ביום שלישי - אני לא מדבר [ במנחה ויצום ביום רביעי. אבל אברכים ובחורי ישיבות על אלה שבלאו הכי בשאר צומות פטורים, כמו חולים, מעוברות, מניקות, יש ]וכמובן החיילים, שבוודאי שהם לא צריכים לצום, אסור להם לצום תשובה גדולה בשו\"ת יביע אומר ששם מסביר שתעניות שהן חובה ממש כמו שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, תענית אסתר, עשרה בטבת, כולנו חייבים לצום, חובה ממש, אנחנו לא יכולים להתחמק מזה, אבל תעניות של דברים שהם רשות, כמו למשל מי שנפל מידו תפילין שנוהגים להתענות יום אחד, הוא אומר שתלמידי חכמים שחוששים שזה ימעיט מלימוד התורה שלהם שלא לצום. וכן אם ראו שנפל ספר תורה. ולכן תלמיד חכם שקרה לו כך עליו לפדות את התענית בצדקה ולשבת ולעסוק בתורה. וגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו ביום השנה של אבא אמא שלו לא היה צם. ביום השנה של אמו כששהייתי ילד קטן אני זוכר שהוא כן היה צם, אבל אז הוא היה צעיר ממש. אבל אחר כך כשעברו השנים הוא הפסיק לצום ואמר, אני נהיה עייף מחמת הצום וזה ממעיט מהלימוד תורה שלי, במקום לצום אלמד יותר תורה, אלך לתת עוד שיעורים, אנצל את היום הזה לעילוי נשמתם בתורה! זה חשוב הרבה יותר! לכן אני אומר בחורי ישיבות ואברכים ודאי שלא יצומו, אלא להפך שיתחזקו בתורה, במקום זה מאד חשוב לעשות תענית דיבור. וכל הימים שאנחנו יכולים בימים האלו לקדש את הפה שלנו שיעסוק רק בתורה, להיות מרוכזים כל הזמן בלימוד התורה וזה יעזור להציל אותנו מכל צרה וצוקה. בעז\"ה נקווה כולנו שנתחזק ונזכה שהקב\"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות וגבר ישראל \"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל\" עם ישראל חי לעולמי עד, אנחנו ננצח בעז\"ה את אויבינו ובעז\"ה נזכה בקרוב לגאולה שלמה אכי\"ר."},{"filename":"222.pdf","content":"| חיוב תפילה לנשים| סוף זמן תפילת שחרית| סוף זמן קריאת שמע| כיצד מחשבים את זמני היום| שעון קיץ ושעון חורףנושאי השיעור: תשלומין לקריאת שמע | אכילה קודם התפילה לנשים בשבת ובחול222 גליוןמיום א' ז' חשון תשפ\"ד פרשת לך לך דיני סוף זמן תפילה וקריאת שמע של שחרית א. שעון קיץ ושעון חורף בעז\"ה במוצאי שבת יחליפו את השעון לשעון חורף. ידוע הוא ששעון קיץ ושעון חורף יש מעלות לזה ולזה. הרי בואו נהיה אמיתיים, למשל לגבי נושא של מניעת חילולי שבת, יש מצבים לפעמים ששעון חורף יש יותר חילולי שבת ביום שישי ופחות במוצאי שבת כי השבת יוצאת מוקדם, מצד שני בשעון קיץ זה יכול להיות הפוך. אבל בדברים האלו זו לא המשמעות העיקרית, המשמעות העיקרית שיש לנו זה הנושא של זמני התפילות. בקיץ יש לנו קושי שהשבת נכנסת מאד מאוחר, במיוחד למי שיש ילדים קטנים. אבל הדבר המרכזי שיש לנו איתו התמודדות זה הנושא של זמני תפילת שחרית וקריאת שמע של שחרית, שבשעון קיץ יש מעלה גדולה שהזמנים מתאחרים יותר ויותר ויש אנשים שאוהבים לישון עד שעה מאוחרת, וממילא יש להם יותר זמן ויש יותר אפשרות שלא יעברו על ההלכה ויפסידו זמן קריאת שמע או זמן תפילה. לעומת זאת בשעון חורף, הזמנים מסתיימים הרבה יותר מוקדם, אפילו שהזריחה מאד מתאחרת בחורף אבל השעות הם קצרות, היום הוא קצר, לכן הזמנים מסתיימים הרבה יותר מוקדם. הנה למשל, בתקופה האחרונה קיימנו כאן בבית הכנסת מניין בשבת בשביל ובאים הרבה אנשים שרוצים 9:15-כל המאחרים, שמתחילים 'הודו' ב להתפלל בשעה הזאת, וזה למעשה רוקן את השטיבלאך' של האשכנזים שמתפללים מאוחר. עכשיו אחרי שהשעון יתחלף ודאי שזה יהיה בלתי אפשרי להתחיל בשעה כזאת, יהיה צריך להקדים הרבה יותר כיון שהזמן המאוחר ביותר של תפילה, לא מדבר על קריאת שמע שזה הרבה לפני, , 10:30 - כשכיום זה ב 9:30 אבל זמן תפילה המאוחר ביותר יהיה קצת אחרי זה מאד משמעותי לגבי סיום זמן תפילה. למרות כל זאת, הציבור הדתי והחרדי דרש תמיד לעבור בחורף לשעון חורף בגלל התחלת זמן תפילה. ישנם רבבות אנשים שעובדים והזמנים שלהם בבוקר או אפילו 8-לא תלויים בהם, הם חייבים להיות בעבודה למשל ב בבוקר, אמנם יש מקומות שמתפללים במקום העבודה, אבל ברוב 7-ב המקומות אדם צריך להתפלל ולרוץ לעבודה, ואם לא השעון חורף אז יש יהיה רק נץ החמה, וגם אם נאמר שאפשר 7:40 מצב במהלך החורף שבשעה להתפלל בדיעבד מעלות השחר שזה גם כן לא הפרש גדול, זה יהיה קשה מאד. גם כך בשעון חורף יש הרבה אנשים שנאלצים להתפלל בחורף לפני הנץ, אין להם ברירה מכיוון שהשעה ממש מאוחרת, קל וחומר אם זה ישתנה. הנה כבר בשבוע הזה, לפני שמחליפים את השעון, נץ , וזה כבר מקשה על הרבה אנשים. לכן כאמור יש 6:50-החמה הוא בבזה מעלות וחסרונות. בזמנו אמר לי הגאון הגדול הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל, שהוא היה מקפיד כל ימיו להתפלל בנץ, והוסיף, אתה לא יכול לתאר לך בשעון קיץ כמה הרבה יהודים שבזכות השעון קיץ קמים להתפלל בנץ! כי על ידי השעון קיץ הנץ נהיה מאוחר יותר וממילא יותר נוח להם לקום להתפלל בנץ, לעומת אם לא בבוקר, זה מאד מוקדם. כאשר 4:30 -היה שעון קיץ הנץ היה בשיא הקיץ ב אני למדתי בישיבת 'חברון' לא היה שעון קיץ, והנץ היה בקיץ היה יכול והיינו חבורה שלימה של בחורים שחשבנו, הנה הנץ כל 4:30-להגיע גם ל כך מוקדם אפשר לשבת ללמוד כל הלילה, היה קיץ שלם, פעם אחת עשינו את זה במשך קיץ שלם רצוף! היינו לומדים כל הלילה, בבוקר מתפללים בבוקר הולכים לישון 5-בנץ במנין קבוע שהיה בישיבה, ולאחר התפילה ב עד תשע, ארבע שעות עד הסדר, מוותרים על ארוחת בוקר. קמים שותים קפה והולכים ללמוד. וזה היה טוב מאד. בשעון קיץ מצד אחד קשה לעשות 'משמר' כמו שאומרים, להישאר וללמוד כל הלילה, מצד שני זה מיקל על אנשים שרוצים לקום מוקדם יותר, כי הם לא צריכים לקום כל כך מוקדם. יש שיקולים לכאן ולכאן. כיום יש מצב נתון וזה כבר לא תלוי בנו, וממילא צריכים אנחנו להיערך לשעון חורף עכשיו. ב. מחלוקת הגר\"א והמגן אברהם בזמני היום ראשית אבאר את הנושא של סוף זמן תפילה. וקודם צריך לדעת שיש מחלוקת מפורשת בראשונים ובאחרונים בעניין שעות היום, האם מחשבים אותם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או שמחשבים מזריחת השמש עד שקיעתה. התרומת הדשן פוסק שמחשבים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכך פוסק המגן אברהם וכן דעת מרן החיד\"א. כמו כן לגבי סוף זמן אכילת חמץ כך המנהג בירושלים, כדברי מרן החיד\"א. לכן למרות שסוף זמן אכילת חמץ הוא רק דרבנן, מחמירים בזה מאד. אבל באופן כללי אמנם כאמור זו דעת התרומת הדשן וגדולי האחרונים כהמגן אברהם ועוד, ומביאים לזה ראיות מדברי הראשונים, אולם כנגדם נמצאים הגאון מוילנא ובעל התניא שאומרים שהשעות נמדדות מזריחת השמש ועד השקיעה. ג. ראייה מדברי הרמב\"ם בתשובה לפני הרבה שנים, קרוב לחמישים שנה, כשכתבתי הערות על שו\"ת פאר הדור להרמב\"ם, יש שם תשובה שעוסקת בעניין שעות היום. ושם מבאר את כל העניין ורואים בפירוש שהוא מסביר את זה לפי מהלך השמש, כלומר שיש למדוד מזריחת השמש ועד שקיעת החמה. פניתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל זצוק\"ל ושאלתי לדעתו בעניין הזה, אם והאברך המזוכך בייסורים קשים ומרים רבי אביחי נחמיה בן אילנה זצ\"ל נלב\"ע י\"ב חשון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה.לע\"נ יצחק בן אסתר למשפחת בן זקן ז\"ל - נלב\"ע י\"ב חשון ת.נ.צ.ב.ה. יש באמת ראיה מדברי הרמב\"ם. והוא השיב לי שאכן כן, והראה לי ספר תלמיד חכם מופלג מהדור [ בשם 'אורות חיים' להגאון רבי חיים דרוק הקודם, שעסק הרבה בכל הנושא של זמנים ושעות היום, של רבינו תם , ושם הוא מביא את הראיה ]והגאונים, הוא כתוב ברמה גבוהה, יפה מאד הזאת מתשובות הרמב\"ם. לאחר זמן פגשתי בגאון חכם בן ציון אבא שאול זצ\"ל ודברנו בדברי תורה, ואז אמרתי לו שאני כותב הערות על תשובות הרמב\"ם, ואז הוא מעצמו אמר לי תראה, יש בתשובות הרמב\"ם תשובה שהוא מדבר על מהלך השמש ועל כל העניין, ורואים בתשובה שהוא סובר חד משמעית שמודדים את השעות מהזריחה, הכל לפי מהלך השמש ולא מעלות השחר. ד. דעת רבינו סעדיה גאון כמו כן יש ספר 'סידור רבנו סעדיה גאון', שרבנו סעדיה גאון כתב בערבית וזה תורגם לעברית. אני לא מבין ערבית אבל לפי מה שכתוב שם בתרגום נראה באופן חד משמעית שמונים את שעות היום מזריחת השמש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מבין ערבית ספרותית, והוא גם כתב בספרים שלו שכך כתוב ברבנו סעדיה גאון. ה. תרגום ספרי הרמב\"ם כמה פעמים היה בתשובות הרמב\"ם שהוא כתב אותם בערבית, ופניתי לאאמו\"ר והראיתי לו את הנוסחה בערבית ואם התרגום הוא נכון, והיו כמה פעמים שהוא אמר לי שהתרגום לא נכון. הרמב\"ם כתב את פירוש המשניות שלו בערבית, והוא כותב בעצמו שהתחיל לכתוב אותו כאשר . כלומר שאת חיבורו הגדול 'היד 30 וסיים לכותבו כשהיה בן 23 היה בן החזקה' הוא כתב לאחר מכן, לכן כשמוצאים סתירה בין התשובות למה שכתב בהלכות עלינו לפסוק כמו שכתב ביד החזקה. ואת פירוש המשניות הוא כתב בערבית, ורבי יהודה אבן תיבון תרגם את זה. הרמב\"ם שלח לו אגרת תודה על כך, אגרת יפה מאד, ובתוך האגרת הרמב\"ם שם כותב, שבתרגום אי אפשר לתרגם מילה מול מילה, כל מי שיודע שתי שפות וזה לא משנה באיזו שפה, זה דבר שלא יתכן. וגם אי אפשר להיות מתורגמן טוב בלי להבין. והרמב\"ם כתב את פרוש המשניות בערבית וזה תורגם לעברית, וגם חלק מהתשובות שלו היו כתובות בערבית, וגם רב סעדיה גאון כתב הרבה בערבית, בכלל בתקופת הראשונים היו הרבה שכתבו בערבית, הרמ\"ה – רבנו מאיר הלוי אבולעפיה – שהיה בערך בזמנו של הרמב\"ם גם הוא כתב תשובות הלכתיות חשובות מאד בערבית ותרגמו אותם, וכן הלאה. ו. תרגום סימולטני היום מישהו הראה לי דבר מאד מענין, המצאה חדשה, המצאה עולמית, שבן אדם לוקח דבר שכתוב בעברית או בשפה אחרת, והוא שם את זה במחשב ובתוך שניות זה מתרגם את אותו לכל שפה שרוצים. וראיתי שהתרגום מאנגלית לעברית הוא לא מדוייק, ולפעמים אפילו השפה מאד עילגת, כי מחשב זה מחשב, לא יצויר שרב יכתוב חידושי תורה עמוקים באנגלית וינסו לעשות את זה, זה לא יצליח, זה קשה מאד, וכך כותב הרמב\"ם, שאי אפשר לתרגם מילולית – מילה מול מילה. ולפעמים כדי לתרגם מילה אחת צריך לכתוב כמה מילים, ולפעמים מתרגמים כמה מילים במילה אחת. אבל חייבים להבין את מה שכותבים כי אם לא, לא שייך לתרגם. מישהו אמר לי שהיום יש משהו חדש, יש תרגום 'סימולטני' שאדם יושב ושומע נאום באנגלית למשל, והוא לא מבין את השפה, ויש מישהו שיודע טוב את השפה ומתרגם את הנאום מיידית לעברית, והמאזין יכול לשמוע את התרגום תוך כדי נאום. ואמרו לי שהיום גם את זה הצליחו לעשות דרך המחשב, שהמחשב שומע את הקול של הנואם ומתרגם את הדברים שלו לשפה אחרת. ואתה מתפלא לראות איזה אנגלית יפה יש לו, איך שהוא מדבר... אני לא בדקתי את זה עוד, אבל אני חושב שאפילו אם ישכללו את זה אם יבוא איזה רב וייתן פלפול קשה ויגיד קושיות ותירוצים וכל מיני דקדוקים, יהיה קשה מאד לתרגם את זה על ידי המחשב, זה צריך דוקא בן אדם תלמיד חכם שמבין טוב את הדברים, וגם לו יהיה קשה מאד, אבל סתם לתרגם במכונה, נראה לי שייקח עוד הרבה שנים עד שיצליחו לעשות דבר כזה. ז. דעת מרן השלחן ערוך למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה, שלגבי קריאת שמע דאורייתא בוודאי שחשוב להחמיר למדוד את סוף זמן קריאת שמע מעלות השחר. כלומר שמיד לאחר החלפת השעון סוף זמן קריאת שמע אם מחשבים מעלות השחר יהיה בערך כמה דקות אחרי שמונה. מוקדם מאד. היום זה כבר הגיע לתשע. זה מקשה מאד. ואמנם גם בקובץ אור תורה יש להגר\"מ מאזוז שליט\"א מאמר בנושא הזה, וגם הוא אומר שבתשובת הרמב\"ם רואים שהוא סובר שמודדים את השעות מזריחת השמש. ולאור זאת יש לנו לכאורה להקל ולסמוך על הרמב\"ם. אלא שגדולי האחרונים דנים בזה, וחלקם מביאים ראיות מראשונים שסוברים שיש למדוד מעלות השחר. ואם נאמר שהנושא הזה תלוי גם כן בפלג המנחה אם זה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים או לפני השקיעה – זה נושא לא פשוט כלל – אז יש לנו כמה וכמה ראשונים שכותבים בפירוש שפלג המנחה זה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים: רמב\"ן , רשב\"א, רא\"ה, ריטב\"א, אורחות חיים ועוד הרבה ראשונים כך (ספר תורת האדם) כותבים בפירוש. שמודדים את זה לפני צאת הכוכבים. וממילא אם זה קשור הרי שיש לנו הרבה ראשונים שסוברים שהזמנים נמדדים מעלות השחר. אבל בעבר הבאתי כמה ראיות שכותב אותם המנחת כהן, שמרן השלחן ערוך סובר שפלג המנחה זה שעה ורבע לפני השקיעה ולא לפני צאת הכוכבים. הוא כותב השקיעה שהשמש מסתלקת מעיננו - השקיעה הראשונה, ולפי זה יש לומר שיוצא שלפי מרן השלחן ערוך יהיה זמן קריאת שמע לפי הזריחה והשקיעה ולא עלות השחר וצאת הכוכבים. ח. קריאת שמע ללא תפילין להלכה, כמובן שראוי ורצוי לכל אחד לקרוא קריאת שמע לפני סוף הזמן מעלות השחר, סוף הזמן הראשון, ולכן אם אדם קם קצת מאוחר והשעה מתקרבת, מאד חשוב שני דברים: א. לקרוא קריאת שמע עם תפילין. חז\"ל שהקורא קריאת שמע בלי תפילין הוא כאילו מעיד עדות (ברכות יד:) אומרים שקר בעצמו, אלא שהרבה פוסקים כותבים שזה דווקא אם הוא לא מתכוון להניח תפילין כלל, אבל אם בין כה לאחר מכן מתכוון להניח תפילין זה לא נקרא מעיד עדות שקר בעצמו. ט. קריאת שמע בלא ברכותיה הנקודה השניה שצריך לדעת, שהנה חז\"ל תקנו ברכות לקריאת שמע, ואם יקדים לקרוא קודם התפילה בגלל שחושש שיעבור הזמן הוא קורא אותה בלי הברכות, אבל בכל זאת, אם הדבר תלוי שבכך יעבור הזמן שאז אפילו שקורא אותה בלי תפילין ובלי ברכות, כיון שאם יתחיל להניח תפילין ויאמר את הברכות יעבור זמן קריאת שמע, וודאי שחשוב שיקרא. ואם קם מאוחר סמוך לסוף זמן קריאת שמע, עליו לברך את ברכות התורה עם פסוקי ברכת כהנים ויקרא מיד קריאת שמע, כדי לא יפסיד את הזמן של קריאת שמע. י. אפשר להקל לסמוך על זמן קריאת שמע השני אמנם לעשות כן זה רצוי וכדאי אבל זה לא מעכב, ולהלכה מי שרוצה לסמוך על הסוברים שיש לחשב את השעות מזריחת השמש יש לו על מה שיסמוך, מפני שזו דעת הרמב\"ם ורב סעדיה גאון, וגם כאמור לעיל שאפשר וזו גם דעת מרן השלחן ערוך. יא. זמן קריאת שמע אם הוא דאורייתא או דרבנן ועוד יש להוסיף, שמרן בכסף משנה סובר, שזמן קריאת שמע הוא רק מדרבנן, דהיינו אמנם קריאת שמע ודאי היא מצות עשה מדאורייתא אבל הזמן הוא מדרבנן. היסוד של הכסף משנה הוא, שהנה כתוב בתורה \"בשכבך 'בשכבך' שזמן קריאת שמע של ערבית זה בזמן (ברכות י:)ובקומך\" ודרשו חז\"ל שבני אדם ישנים, שמדאורייתא זמנה עד עלות השחר, ורק חכמים אמרו לכתחילה עד חצות. ואם כן גם \"ובקומך\" זה מתי שאנשים ערים, וכיון שערים כל היום אז יוכלו לקרוא קריאת שמע כל היום, ולא גרע מקריאת שמע של הלילה שדרשו חז\"ל שכל הזמן שאנשים ישנים – כל הלילה – יכול לקרוא קריאת שמע מהתורה למעשה, כבר הרבה ראשונים, כהיראים ועוד, כותבים, שבאמת פירוש הפסוק, 'בשכבך' היינו כשנמצא במצב שכיבה כדי לישון, לאו דווקא ישן בפועל, וממילא גם 'ובקומך' זה לא מצב שהוא ער, אלא מתי הוא קם, ואדם קם עד שלוש שעות. וממילא זמן קריאת שמע גם הוא מהתורה. יב. ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אשר על כן בנידון דידן אפשר לצרף לסניף בעלמא את דברי הכסף משנה שזמן קריאת שמע הוא מדרבנן. לכן מי שקשה לו, מי שלא הספיק לקרוא, ודאי שיש לו על מה שיסמוך. ולכן בשעון חורף שהזמן המאוחר ביותר , צריך לדעת שאם 8:30 של סוף זמן קריאת שמע יהיה בערך קצת אחרי אדם לא קרא עד שעברו שלוש שעות מהנץ לכל הדעות הוא לא יצא ידי חובת קריאת שמע, ביטל מצות עשה דאורייתא. תארו לכם כמה אנשים שתפגשו שיגידו לכם קמתי מאוחר ולא שמעתי שופר בראש השנה זה לא תמצאו אפילו איש אחד! זה לא יעלה על הדעת בראש השנה לקום מאוחר ולא לשמוע שופר, אין דבר כזה, והנה בקריאת שמע לצערנו יש כאלה שקמים מאוחר ועובר זמן קריאת שמע, למה, כי זו מצוה שהיא בכל יום. פעם אמרתי בכאב, שאני אף פעם לא פגשתי בן אדם שהיה צריך לנסוע לחו\"ל ואחר לטיסה בגלל שהוא נרדם, או שהוא קם מאוחר, גם אלה שטסים בחמש בבוקר, תלכו בשתים שלוש בלילה לשדה התעופה ותראו אלפים אלפים שנוסעים בחמש בבוקר, כולם ערים, אף אחד לא נרדם, אף אחד לא שכח, וכי הוא יוותר על הנסיעה בגלל שהוא קם מאוחר?! זה לא יקרה, אז למה זמן קריאת שמע מצות עשה דאורייתא מוותרים?! וכי מי קבע ששופר יותר חשוב מקריאת שמע?! זה לא כתוב בשום מקום! כל ההבדל הוא שזה פעם בשנה וזה כל יום וזה נעשה 'מצות אנשים מלומדה'. אבל חשוב מאד להקפיד על סוף הזמן, ואם לכל הפחות אדם לא הספיק שלוש שעות מעלות השחר שיקרא לכל הפחות שלוש שעות מהנץ החמה. יג. שעות שוות או שעות זמניות יש עוד נקודה מאד חשובה שצריך לשים אליה לב, הנה בחורף היום הוא קצר ובקיץ היום הוא ארוך. אם כן כיצד מודדים את השעות, האם בשעות שוות - ששים דקות שזה שעה או ב'שעות זמניות'. כמעט כל הפוסקים סוברים שמודדים את השעות בשעות זמניות. למשל, בחורף יש ימים שהיום הוא רק עשר שעות זה הימים הכי קצרים בארץ ישראל, ויש ] - אני לא מדבר על הקוטב[ מקומות בחו\"ל כמו בצפון אירופה כמו ליטא שבחורף היום הוא שבע שעות, בפריז היום בחורף הוא תשע שעות, שם יש ימים בחורף שברבע לתשע בבוקר זה נץ החמה, וברבע לארבע כבר נכנס שבת. והרי אם נחלק עשר שעות לשתים עשרה הרי שבכל שעה זמנית יהיו חמישים דקו., אם כן מהנץ לא מחשבים שלוש שעות רגילות אלא זה יהיה מאה חמישים דקות, שזה שעתיים וחצי. בימים אלו שעה זמנית זה דקות. צריך תמיד לעקוב אחרי זה. 55 בערך מצד שני בקיץ זה בדיוק הפוך, בארץ ישראל יש ימים שזה ארבע עשרה שעות, בחו\"ל יש מקומות שזה שמונה עשרה שעות, היום ארוך כאורך הגלות, במוצאי שבת עד שיוצאת השבת יוצאת להם הנשמה, 'ווי אבדה נפש'... ועד שהשבת נכנסת ועד שהיא יוצאת, זה קשה. אם כן אצלינו שעה זמנית בשיא הקיץ תהיה שבעים דקות, ממילא למרות שהזריחה מאד מוקדמת אבל השעות הזמניות מאריכות את הזמן יותר. יד. בירור דעת הרמב\"ם אמנם רוב הפוסקים כותבים שמודדים בשעות זמניות, והנה בתשובת הרמב\"ם הנ\"ל שבה הוא עוסק בשעות היום, הוא כותב בפירוש שיש לשער בשעות זמניות. אולם זו תשובה שתורגמה מערבית, והבעיה שבפירוש המשניות להרמב\"ם יש נוסחאות, ויש שגורסים שם 'שעות שוות', ויש אומרים שזו טעות וצריך לומר 'שעות זמניות'. לאחרונה יצא לאור פירוש המשניות בתרגום חדש של מכון 'המאור' של הרב ביטון, ובזמנו הוא אמר לי שהוא לקח כמה רבנים מצוינים שיודעים טוב ערבית ספרותית והם תרגמו את זה בצורה יסודית, ושם ראיתי ששני הגירסאות צודקות... דהיינו יש לגרוס 'שוות' אבל המשמעות היא שיש לחשב בשעות זמניות. שהנה כתוב שמה 'משוויון היום והלילה, ז\"א שהיום והלילה' דהיינו שהיום והלילה שווים וכל אחד שתים עשרה שעות בדיוק, ואז זה יהיה שעה רגילה, אז זה שעות שוות. אבל זה דווקא בימים שהיום והלילה שווים, משמע שכאשר אינם שווים יש לחשב בשעות זמניות. טו. דעת מרן השלחן ערוך כותב לגבי סוף זמן (סימן נח)מלבד כל האמור, יש להוסיף שמרן השלחן ערוך קריאת שמע, שזמנה עד שלוש שעות שהוא רביע היום, ומרן מדגיש 'שהוא רביע היום' כלומר שיש לחלק את היום לארבע והרי אפשר והיום הוא עשר שעות, וכן בסימן פ\"ט לגבי סוף זמן תפילה שזה ארבע שעות מרן השלחן ערוך כותב 'שהוא שליש היום', אנחנו רואים לכאורה שמרן בוודאי סובר שהשעות הללו נמדדות בשעות זמניות. טז. מגן אברהם והגר\"א משום מה בדור שלנו כולם משתמשים כדי להגדיר את זמני קריאת שמע לפי מגן אברהם וכנגדו הגאון מוילנא. יש כאלו שמשתמשים במגן אברהם מול בעל התניא שהוא סובר כמו הגר\"א. אבל למעשה כפי שאמרתי זו מחלוקת קדומה, מחלוקת ראשונים. יז. חיוב נשים בתפילה לגבי סוף זמן תפילה הנידון הוא יותר קל. אמנם מצד אחד בוודאי שתפילה היא מצות עשה מדאורייתא, הרמב\"ם (ספר המצוות עשין ה') מונה לאחת מתרי\"ג מצוות את תפילה. וזה ממה שכתוב בפסוק \"ולעבדו בכל לבבכם\" איזוהי עבודה שבלב זו תפילה. אבל יש מחלוקת (תענית ב.)וחז\"ל אומרים ראשונים לגבי זמן תפילה, שלדעת הרמב\"ם והשלחן ערוך הוא מדרבנן, וכן הוא הדין לגבי ברכות קריאת שמע שהם מדרבנן. וביאור המחלוקת הזו, שנשים חייבות בתפילה, ושואלת הגמרא מאי (כ:)הנה יש משנה בברכות טעמא - למה נשים חייבות בתפילה. ויש שתי נוסחאות בגמרא, יש נוסחא שהוא 'משום דרחמי נינהו', ויש נוסחא שהוא 'משום דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא'. וראשית יש לבאר את הנוסחא שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא. שהנה יש לנו כלל שכל מצוה שתלויה בזמן נשים פטורות ממנה, ולכן נשים פטורות ממצוות קריאת שמע ושופר, לולב, סוכה, תפילין, ציצית וכו'. יש בזה סוגיה שלמה במסכת קידושין מהיכן לומדים את זה, ומסקנת הגמרא שתפילין לומדים מתלמוד תורה שהתורה התישה אותם, ומתפילין לומדים לשאר הדברים. אכן יש כמובן יוצא מן הכלל, כגון קידוש שזו מצוה שהזמן גרמא ונשים חייבות, וכן אכילת מצה בליל פסח היא מצוה שהזמן גרמא ונשים חייבות. מאידך גיסא, יש גם מצוות שלא הזמן גרמא ונשים פטורות כמו תלמוד תורה, פריה ורביה. אבל באופן כללי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. ובגמרא מבואר שהאשה חייבת בתפילה מכיון שזו אינה מצווה שהזמן גרמא. דהיינו שבאמת התורה לא אמרה שצריך להתפלל שלוש תפילות ביום, אלא התורה אמרה \"ולעבדו בכל לבבכם\" איזוהי עבודה שבלב זו תפילה - תפילה אחת ביום, ורק חכמים קבעו שצריך להתפלל שלוש תפילות ביום, וחכמים הם אלו שהפכו את התפילה למצוה שהזמן גרמא, הם לא באו להפקיע את המצוה הזאת מנשים, הם באו להוסיף על הגברים והאשה נשארת כמו שהיתה קודם לפני תקנת חכמים. כלומר שהאשה מספיק לה להתפלל תפילה אחת ביום, איזו שתבחר. רצוי כמובן שהיא תתפלל שחרית כדי שתתחיל את היום בתפילה. יח. אכילה לפני התפילה לנשים ויש עוד סיבה, שהרי לגבר אסור לאכול לפני תפילת שחרית משום \"לא תאכלו על הדם\", ויש אומרים שזה איסור דאורייתא לאכול לפני התפילה, זה לאו שבכללות, כך נראה דעת הרמב\"ם, ויש אומרים שזה רק דרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. ויש נידון אם אשה מותר לה לאכול קודם התפילה, ולהלכה מותר לאשה לאכול לפני התפילה. מפני שעצם הדבר שאינה מחוייבת להתפלל שחרית ממילא בוודאי שאינה מחויבת הלמתין מלאכול עד שתתפלל. הרי אם היא מתפללת בכל יום רק בלילה, ברור הוא שהיא לא תהיה מחויבת לחכות עד הלילה כדי לאכול. יט. שתיית קפה וכיו\"ב בבוקר של שבת לנשים אכן זה יוצר בעיה לגבי שבת בבוקר, שלגבר מותר לשתות קפה לפני התפילה בגלל שעוד לא חל עליו חיוב קידוש כי אסור לו לאכול קודם התפילה, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, אבל האשה אם נגיד שמותר לה כל יום בימות השבוע לאכול לפני התפילה עליה לקדש קודם שתשתה בבוקר של שבת. וזו באמת דעתו של הבן איש חי. יש שו\"ת זכור לאברהם (אלקלעי) שיש לו תשובה ארוכה ויפה מאד בנושא הזה, והוא מסביר את זה יפה מאד, וכותב, שבאמת שאשה מעלות השחר בשבת אסור לה כבר לטעום שום דבר עד שתקדש. ויש בכך הרבה הגיון. אלא שלא נהגו כך, יש כל מיני תירוצים מתירוצים שונים, אבל זה לא פשוט. בכל אופן מסקנת הדברים, אשה חייבת בתפילה אחת כל יום, וכל יום היא יכולה לבחור איזה תפילה שהיא רוצה, אבל כמו שאמרתי כדאי מאד שתתחיל את היום עם תפילת שחרית, שולחת את הילדים לתלמוד תורה, גמרה לסדר את כל מה שצריך, שתעמוד ותברך ברכות השחר, פסוק 'שמע ישראל' - היא לא חייבת אבל כדאי, ואחר כך תתפלל תפילת שמונה עשרה. כ. משום דרחמי נינהו אבל לפי הגירסה השניה 'משום דרחמי נינהו' פירוש הדבר, זה כמו אחד ועוד אחד, משום דרחמי נינהו וממילא התפילה היא כמו מצוה שהזמן גרמא. אלא שכיון שהתפילה היא בקשת רחמים וגם האשה צריכה שהקב\"ה ירחם עליה, הקב\"ה צריך לרחם \"ורחמיו על כל מעשיו\", ודאי שאנחנו רוצים שהקב\"ה ירחם על הנשים, לכן אפילו שהזמן גרמא בכל זאת היא חייבת שלוש תפילות ביום, זה לפי הגירסא משום דרחמי נינהו. כא. זמני התפילות הן דרבנן בספרי 'הלכה ברורה' אני מסביר את הדברים באריכות, יפה מאד, מביא את שיטות הראשונים מי גורס כך ומי גורס כך, הרמב\"ם והשלחן ערוך כנראה גורסים בגמרא משום דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא, לכן להלכה אנחנו נוקטים שהאשה חייבת רק בתפילה אחת ביום, לעומת זאת האיש מדרבנן הוא חייב בשלוש תפילות ביום, לפי זה יוצא שהאשה שחייבת רק בתפילה אחת ביום היא יכולה לבחור איזו תפילה שהיא רוצה, ממילא בוודאי שאין מושג של זמן תפילה אצל האשה. אבל הגבר לעומת זאת שהוא חייב בשלוש תפילות, הרי חכמים הם קבעו שצריך שלוש תפילות, וממילא הם אלו שנתנו זמנים לתפילה. וחכמים קבעו שזמן תפילה הוא עד ארבע שעות או עד חצות, כפי שנסביר תכף. אכן אם נגרוס בגמרא שהתפילה רחמי נינהו והתפילה היא דאורייתא, הרי שגם הזמנים יהיו דאורייתא. אבל מכיוון שלדעת הרמב\"ם והשלחן ערוך מי שקבע את שלושת התפילות זה חכמים ומהתורה מספיק תפילה אחת יוצא שזמני תפילה הם מדרבנן. כב. יש להקל בסוף זמן התפילה לפי זה לגבי סוף זמן תפילה דהיינו תפילת שמונה עשרה, זה עד סוף ארבע שעות מהיום, כאן בוודאי שאפשר לסמוך על הפוסקים שסוברים שמודדים את השעות מזריחת השמש, מפני שזה מדרבנן אפשר להקל. הדבר היחידי שהוא מדרבנן ואנחנו מחמירים בו, כאמור לעיל הוא סוף זמן אכילת חמץ שמהתורה זה עד חצות, וחכמים הגבילו את זה עד ארבע שעות. וסוף זמן שריפת חמץ עד חמש שעות זה גם הגבלה של חכמים. ובזה המנהג בארץ ישראל כפי דעת החיד\"א שזה מעלות השחר, למרות שזה רק דרבנן. אבל בתפילה וכן ברכות קריאת שמע שזה דרבנן, וכן 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' וכל השאר אפשר עד ארבע שעות מזריחת השמש. כג. סוף זמן ברכות השחר וברכות התורה לגבי ברכות השחר וברכות התורה, זמנם לא מוגבל. אמנם יש בזה מחלוקת, ויש בזה אריכות דברים בשו\"ת יביע אומר, אבל מסקנת הדברים וגם לפי דעתו, אפשר לברך אות הברכות הללו במשך כל היום. יש לו תשובה בנושא הזה גם בשו\"ת יחוה דעת, ושם הוא מסיק שאם אדם לא בירך את הברכות הללו עד הלילה יכול לברך אפילו בלילה, חוץ ברכת 'אלקי נשמה' שהפרי חדש כותב, שיוצא ידי חובה בברכה זו בברכת 'מחיה המתים'. ולגבי ברכת 'המעביר חבלי שנה' יש דיונים בפוסקים, אבל להלכה רק ברכת 'אלקי נשמה' אם התפלל שמונה עשרה אינו מברך אותה יותר. וכמו כן לגבי ברכות התורה, אם התפלל שחרית ואמר ברכת 'אהבת עולם' כבר אינו יכול לברך לאחר מכן את ברכות התורה, כך אומרת הגמרא, מפני שיצא ב'אהבת עולם'. לכן אם אירע ואדם קם מאוחר מאד, ורואה שיש לו תפילה בציבור והוא לא רוצה לפספס אותה, יברך ברכת 'על נטילת ידים' וברכת 'אשר יצר' שחשוב מאוד לברך אותה מיד לאחר נטילת ידיים, ויברך גם את ברכת 'אלקי נשמה'. מה גם שלפי דעת רבנו האר\"י ברכת 'אלקי נשמה' נקראת 'ברכה הסמוכה לחברתה' - לברכת 'אשר יצר', ולא להפסיק ביניהם. ממילא לאחר שסיים את הברכות הללו ואין לו זמן לברך את כל שאר ברכות השחר, רשאי לאומרם לאחר התפילה. וכמו כן יברך את ברכות התורה קודם התפילה, מפני שכאמור כאשר מברך את ברכת 'אהבת עולם' הוא מפסיד את הברכה הזו. אצל האשכנזים נוהגים לברך את ברכות התורה לפני כל ברכות השחר, אבל אנחנו נוהגים אחרי, אין בזה כל כך נפקא מינה, ואם יש צורך גם אצלנו מותר לברך ברכות התורה לפני ברכות השחר. כד. תפילת שחרית לאחר ארבע שעות אם אדם לא התפלל שחרית עד ארבע שעות, יש לדון אם מותר לו להתפלל יש מחלוקת אם זה עד חצות או עד ארבע (ריש פ\"ד דברכות)או לא. הנה במשנה שעות. וגם בראשונים יש מחלוקת גדולה, כתבתי על זה מי שרוצה שיסתכל ב'הלכה ברורה' סימן פ\"ט, ושם הבאתי את המחלוקת על סוף זמן תפילה. העניין הוא, שבדברי הרבה פוסקים מבואר דבר מאד מעניין, שגם אם נגיד שסוף הזמן זה בארבע שעות, הרי אם אדם לא התפלל בדרך כלל מתפלל תפילת תשלומין בתפילה הבאה, חז\"ל תקנו תשלומין, זה דבר מאד מיוחד, וחז\"ל תקנו את זה רק במקום שהיה שוגג ובתפילה הסמוכה. וזה רק לתפילת שמונה עשרה, אך אם יש תשלומין לקריאת שמע בקריאת שמע בקריאת שמע הבאה זו מחלוקת ראשונים. שלכאורה מלשון הגמרא משמע שיש תשלומין לקריאת שמע, הגמרא בתחילת פרק רביעי בברכות אומרת, 'איזהו מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל קריאת שמע בזמנה או תפילה בזמנה', והגמרא אומרת שביטל במזיד, משמע שבשוגג יש תשלומין גם לקריאת שמע. אבל יש ראשונים שאומרים שהחילוק של הגמרא בין שוגג למזיד נאמר על תפילה, אבל בקריאת שמע גם בשוגג אין תשלומין. כמובן שמזה אנחנו יכולים ללמוד שאם אירע ואדם לא קרא קריאת שמע בזמנה, היה אנוס, והגיע זמן קריאת שמע של ערבית כדאי שמיד אחרי התפילה יקרא עוד פעם קריאת שמע תשלומין לשחרית, כי חלק מהראשונים סוברים שיש תשלומין לקריאת שמע. וכן הוא הדין להיפך, אם לא קרא קריאת שמע בערבית והגיע נץ החמה, כי לפני הנץ הוא יכול להשלים עדיין, שיקרא פעמיים קריאת שמע, אחד לתשלומין לצאת ידי חובה לראשונים שסוברים שיש תשלומין לקריאת שמע. אשר על כן, כותבים כמה פוסקים, שאם לא התפלל שחרית כלל, יכול להשלים את תפילת שמונה עשרה, אבל אינו יכול להשלים את כל ברכות קריאת שמע. תשלומין זה לתפילת העמידה בלבד. לכן אם יכול להשלים את תפילת שחרית עד זמן מנחה, כשעוד לא הגיע זמן מנחה, לפני חצות, כל שכן שיכול לעשות תשלומין לשחרית כי זה עדיין לא זמן מנחה. כה. הזיד ולא התפלל עד ארבע שעות יוצא לפי זה, שאם אדם היה שוגג ולא התפלל ועבר ארבע שעות, שאז - בשבוע הבא [ יכול להתפלל תפילת שמונה עשרה של שחרית עד חצות . אבל אם ]בעז\"ה אדבר על ברכות קריאת שמע וכל השאר, בשבת ובחול - למה ישנת [ ,זה היה במזיד, דהיינו הוא חצוף קם מאוחר, הוא ישן מאוחר מאוחר?! למה לשדה התעופה כן הגעת בזמן?!... זה לא כל כך פשוט להגדיר אנוס את מי שנרדם, יש כאלה שהשינה שלהם חזקה, שיחברו לעצמם איזה שוק חשמלי או איזה שעון מעורר חזק חזק שיעורר מתים מקברם ואז תוכל לקום. יש שטוענים, מה אעשה הייתי עייף וישנתי, זה תירוצים! אני לא יודע אם אפשר להגדיר אותו מזיד לגמרי, אבל גם מי יכול להגדיר אחד כזה כשוגג?! עצם הדבר שכשהוא רוצה לקום הוא קם זה מראה וכן אם אדם קם ושותה קפה ]שזה לא כל כך פשוט להגדיר אותו כשוגג ומצפצף ועובר הזמן ולא אכפת לו, במקרה כזה לאחר ארבע שעות אמנם יש פוסקים שסוברים שזה עדיין הזמן תפילה, אבל מאידך יש פוסקים אחרים שסוברים שמותר להתפלל מדין תשלומין, וכמו שנתבאר, והרי במזיד אין תשלומין, לכן במקרה כזה בימות השבוע, לא בשבת, יעשה תנאי ויאמר \"אם זמן תפילה זה עד חצות היום, הרי זו התפילה, אבל אם לא הרי תפילה זו תפילת נדבה\". וכך יוכל להתפלל. הנידון הזה תלוי גם בפירוש דברי השלחן ערוך בסימן פ\"ט ואכמ\"ל, ובשבוע הבא בעז\"ה אסביר עוד פעם את הנושא הזה ונבאר את הדין לגבי שבת וכן את הנושא של ברכות קריאת שמע וברוך שאמר וישתבח."},{"filename":"223.pdf","content":"כיצד ינהג מי שלא| מתי הוא סוף זמן תפילת שחרית| ''נושאי השיעור: מילי דהספידא על מרן הגרב\"מ אזרחי זצוק\"ל ראש ישיבת ' 'עטרת ישראל טעה | שכח לומר יעלה ויבוא בתפילת מנחה של ראש חודש ונזכר לאחר השקיעה| מתי מתפללים תפילת נדבה| התפלל שחרית עד ארבע שעות אם מותר להתפלל מנחה סמוך ממש לצאת הכוכבים | כיצד ינהג מי שלא התפלל עד סמוך ממש לסוף זמן תפילה| והתפלל של חול במנחה של שבת | כיצד ינהג מי שאיחר לתפילה| טעם אמירת פסוקי דזמרה קודם התפילה| תפילת נדבה בשבת| אם מותר להתפלל בשבת לאחר סוף זמן תפילה| עד מתי מותר לברך ברכות קריאת שמע| אמירת פסוקי דזמרה לאחר התפילה223 גליוןמיום א' י\"ד חשון תשפ\"ד פרשת וירא הלכות סוף זמן תפילת שחרית (ב) א. מילי דהספידא נפתח קודם כל בדברים לעילוי נשמתו ולזכרו של מורי ורבי מרן הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק\"ל שהלך לעולמו ביום חמישי שעבר. אני זכיתי ללמוד אצלו בשנה האחרונה שהוא שימש מגיד שיעור בישיבת 'חברון' בשנת תשל\"ה. לאחר מכן בשנת תשל\"ו הוא עזב את ישיבת 'חברון' והקים את ישיבת ' 'עטרת ישראל'' והוציא מתוכה אלפים של תלמידים. הוא היה מיוחד מאד במתיקות התורה, הוא היה פשוט גורם לבחורים שהיו קרובים אליו לאהוב ללמוד, הוא היה מבריק מאד ומחדש גדול מאד. ולכן היו הבחורים מאד נהנים לשמוע את השיעורים שלו. וזה דבר ידוע שהוא היה נואם מספר אחד שבדור שלנו, לא היה כמוהו אדם שידע להציג את הדברים להגיד אותם בצורה חדה ויפה, בצורה חריפה מאד, נואם שלא היה כדוגמתו ומגיד שיעור שלא היה כדוגמתו מבחינת היופי איך שהיה מגיש את הדברים ומסביר, זו גם הסיבה שהתלמידים שלו היו מאד אוהבים אותו. הרבה זכו להיות תלמידי חכמים מופלגים בגלל שהם היו במחיצתו. בתקופה שאני נולדתי בערך, הוא הקים תנועה וקרא לה 'תנועת בני תורה'. זכורני, שבימים שאני הייתי בחור וגם לאחר הרבה שנים, תנועה הזאת הוציאה מתוכה – ממש להוציא יקר מזולל - הרבה תלמידי חכמים. והם היו עושים מחנה קיץ בחופש של הקיץ והיו באים לשם בחורים מישיבות תיכוניות, כדי להשפיע עליהם לעבור לישיבות חרדיות. פעם הוא הוזמן לאחת הישיבות התיכוניות למסור שיעור, ושם החלו להתווכח איתו אם יש ללכת לצבא או לישיבה, ומה החשיבות להיות בישיבה, ובמשך לילה שלם התווכח איתם, הוויכוח הזה היה במדרשיה בפרדס חנה, ולבסוף, קבוצה שלימה מהבחורים שם החליטו שהם הולכים לישיבות, ואחד מהם היה, שיבדל לחיים, הרב יצחק פרץ שליט\"א רב העיר רעננה, ולאחר זמן הוא בעצמו נעשה אחד מראשי תנועת בני תורה. ודרך הפעולה של התנועה הזו היתה, שכל בחור רציני בישיבה תיכונית שהתלבט אם ללכת לישיבה או לא היה בא למחנה קיץ הזה, שהיו מנהלים בו דיונים, ויכוחים, ובסופו של דבר כל שנה מאה מאתיים בחורים מישיבות תיכוניות היו עוברים לישיבות קדושות. כך זה נמשך הרבה שנים, וההצלחה שלו היתה כבירה, ההשפעה שלו היתה משהו ממש לא רגיל. זכינו בדור שלנו להרבה תלמידי חכמים גדולים שהם התוצרת של מחנה 'בני תורה'. העבודה שלו אני זוכר את השנים הראשונות של ישיבת 'עטרת ישראל', אני זוכר כשהוא היתה נפלאה. הזמין את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למסור שיעור בישיבת 'עטרת ישראל', שיעור כללי בישיבה שלו, זה היה דבר מאד לא רגיל שהראש ישיבה מהשורה הראשונה של הישיבות האשכנזיות, קודם כל בכלל להזמין רב לא מתוך הישיבה ובמיוחד את הראשון לציון הרב עובדיה, אבל הוא הזמין אותו, והשיעור היה בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת. שיעור ארוך, הוא דיבר על הפני יהושע ומלאכה שאינה צריכה לגופה, דאורייתא ודרבנן, הוא הקיף את כל הנושא, סוגיות שלימות, היה שיעור יוצא מן הכלל. ואני רוצה לספר לכם סיפור מענין, איך התחיל הקשר בינו לבין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ב\"ה אני זכיתי להיות האיש שיצר את הקשר הזה. לאחר שהגרב\"מ אזרחי הקים את ישיבת 'עטרת ישראל' הוא הזמין אותי אליו פעם אחת ושאל אותי כך: הרי למדת אצלי, האם נהנית ממה שלמדת אצלי? בוודאי, איזו שאלה – השבתי, ואז הוא שאל: יש לך הכרת הטוב אלי? בוודאי שיש – אמרתי לו, ואז הוא אומר לי אם ככה אני מבקש שתעשה עבורי משהו, שתארגן לי פגישה דחופה עם אבא שלך. ואכן קבעתי את הפגישה. באותם ימים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר ברחוב ז'בוטינסקי ברחביה, והגרב\"מ הגיע לביתו כדי להיפגש איתו. ושם הוא אומר לו, הרב, אני הקמתי ישיבה, ישיבת 'עטרת ישראל', ויש לי הרבה חובות, אני לא מסתדר עם הכספים ואני רוצה שתעזור לי, והנה בקרוב מגיע לארץ גביר אחד גדול, עשיר מופלג, שהוא תורם גם לישיבות, ואני רוצה שהרב יעשה לכבודו 'דינר' בביתו. הבית בז'בוטינסקי היה די קטן, היו שם שני חדרים שכולם היו ספריה, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לו, איך אני יכול?! הלא הבית הזה קטן מאוד, אבל הוא אמר לו, אני לא צריך יותר מאשר שני החדרים האלו של הספריה. ואז אמר לו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הרי יש על השלחן ערמות של ספרים, והגרב\"מ אמר לו, אין בעיה אני אשלח בחורים שיבואו ויחזירו את הספרים למקום. והוא הפציר והפציר ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים. ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו עמד כמה שעות והחזיר את כל הספרים למקום, פינה את כל השלחן, ולאחר מכן אאמו\"ר הלך למסור את השיעורים שלו עד שעה תשע בערב, שאז התחיל הדינר. אני הייתי שם בדינר הזה, והשתתפו בו כל גדולי הדור: הגרי\"ש אלישיב, הגרש\"ז אויערבך, הגאון הרב מאיר חדש שהיה חמיו של הרב אזרחי, הגר\"ב ז'ולטי ועוד כל מיני רבנים ודיינים חשובים, ראשי ישיבות מופלגים. היו שם רק רבנים, לא היה משהו אחר. והנה הגיע הנדיב הזה, והיו שלושה נואמים: אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ששיבח הרבה מאד את ישיבת 'עטרת ישראל' ואת הגרב\"מ אזרחי, הגר\"ב ז'ולטי ששימש לעילוי נשמת ראומה סמדר בת דורית דבורה ע\"ה - נלב\"ע בשבת קודש י\"ג חשון תשפ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. כהרב הראשי לירושלים שהוא גם היה נואם גדול מאד, והנואם השלישי היה הגרב\"מ אזרחי בעצמו. לאחר זמן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל גם היה בישיבה ונתן שיעור והקשר התהדק יותר ויותר ונמשך ככה כל השנים. והנה לפני כחמש שנים נסעתי לחו\"ל, ובשדה התעופה פגשתי את הגרב\"מ אזרחי, והתיישבתי לידו, היינו הרי ידידים באהבת נפש שאין לתאר כל השנים, ואז אמרתי לו הרב, אני רוצה לשאול, האם הרב זוכר את הסיפור של הדינר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עשה בבית לכבוד ישיבת 'עטרת ישראל'? הוא הסתכל עלי בתימהון ואמר, אתה חושב שדבר כזה אפשר לשכוח?!... בוודאי שאני זוכר את זה! ואז הוא הוסיף: לא רק שאני זוכר, יתירה מזאת, זו היתה הפעם הראשונה והפעם האחרונה, בכל השנים שאספתי כסף עבור הישיבה וקבלתי צ'ק אחד של מיליון דולר! ב\"ה, בני הרב עובדיה למד גם כן אצלו בישיבה, והוא קיבל אותו באהבה גדולה, מהרגע הראשון שהוא קיבל אותו לישיבה וכל הזמן שהוא היה בישיבה ועד הימים האחרונים שלו. בחודש אלול הלכנו לבקר אותו בבית החולים והוא היה בדעה צלולה, היה לו קשה לדבר, הוא היה מדבר רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע, וגם כן הוא חיזק אותי ואת הבן שלי מאוד, הוא אהב אותו מאד, וכך ב\"ה כל השנים הוא תמיד אהב מאוד את הבחורים והבחורים אהבו אותו. חבל על דאבדין. אפשר לומר שבדור הזה, בשנים האחרונות, בוודאי הוא היה גדול ראשי הישיבות. כמו כן הספרים שלו הם מלאים בחידושים כבירים. לפני כמה שנים פגשתי אותו באיזה מקום, דרך אגב, הוא היה בא הרבה לכאן, ל'יחוה דעת', כמה פעמים שהוא בא ונתן שיעורים ושיחות, פעם אחת בשנים האחרונות פגשתי אותו והיה איזה חידוש מופלא שהוא כתב בהלכות קידוש, חידוש נפלא בסוגיא בפסחים, ואני פגשתי אותו ואמרתי לו שאת החידוש הזה כתב גם באופן נפרד גם הגרש\"ז אויערבך, שניהם כתבו את אותו יסוד, אבל ההבדל ביניהם שהרב אזרחי הביא ראיה לדחות את זה, וכתב שזה לא פשוט לחדש את החידוש הזה. ואז אמרתי לו, שמצאתי שגם במהר\"ם שיק על התרי\"ג מצוות כותב מדעתו גם כן את החידוש הזה בדיוק ממש כמו שהרב אזרחי כותב, והראיתי לו את המהר\"ם שיק והוא היה שמח מאד לראות שלכל אורך הדרך הוא הלך באותו מהלך כמו המהר\"ם שיק. כשרואים את התורת אמת שלו, את החידושים שלו, את הסברות הישרות שלו, איך שהוא היה מיישב קושיות, איך שהוא היה בונה בנינים גדולים יציבים חזקים עם יסודות איתנים, מי יתן תמורתו! חבל על דאבדין! ב. איחר להתפלל שחרית עד ארבע שעות בשוגג יש מחלוקת גדולה מפורשת בראשונים, האם סוף זמן תפילת שחרית הוא עד ארבע שעות מהיום - שליש היום – וזו בעצם מחלוקת כבר במשנה – או שסוף זמן תפילת שחרית להלכה הוא עד חצות. והנה, אם מדובר באדם ששכח, זה לא מצוי אבל יכול להיות שקרה איזה מקרה והוא היה טרוד מאד ושכח, או שהוא היה חולה ולא יכול היה להתפלל עד שעברו ארבע שעות, או מסיבה אחרת שמחמתה היה שוגג ממש ולא יכול היה להתפלל עד ארבע שעות, שמסתבר לומר שרשאי להתפלל עד חצות. וכבר ביארנו את היסוד לזה בשיעור הקודם, מפני שהרי אם אירע ועבר לגמרי זמן שחרית והגיע זמן מנחה חכמים התירו לו להשלים את העמידה - את תפילת שמונה עשרה של שחרית לאחר שהתפלל שמונה עשרה של מנחה. כלומר, אפילו בזמן התפילה הסמוכה לה חכמים התירו להשלים, אם כן כל שכן כשעוד לא הגיע זמן מנחה, שיותר מסתבר לומר שהוא יכול להתפלל את תפילת שחרית, ולסמוך על השיטות שרשאי להתפלל שחרית עד חצות. ג. איחר להתפלל במזיד השאלה תהיה במקרה שאדם יכול היה להתפלל קודם ופשע ולא התפלל, עסק בכל מיני נושאים אחרים ועברו ארבע שעות, האם יכול התפלל עד חצות או לא. המחלוקת הזאת היא מחלוקת ראשונים והיא גם כן מחלוקת בדעת השלחן ערוך. וזה לשון מרן השלחן ערוך : \"ונמשך זמנה עד סוף ארבע השעות שהוא שליש היום\" – כבר ביארנו בשיעור הקודם, שמרן כותב 'שליש היום' להורות שזה בשעות זמניות – \"ואם טעה או עבר והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה שכר תפילה מיהא איכא\". ע\"כ. מה פירוש המילים \"או עבר והתפלל אחר ארבע שעות\"? ניתן להסביר זאת בשתי צורות: בדיעבד, שהוא כבר התפלל אחרי ארבע שעות במזיד, כלומר שהוא לא התפלל עד ארבע שעות במזיד, שבעיקרון אינו יכול להתפלל אך בדיעבד אם התפלל יצא ידי חובה. והאפשרות שניה היא, 'אם טעה או עבר' היינו שעד ארבע שעות לא התפלל, והתפלל רק לאחר מכן, דהיינו שלמרות שלא התפלל בזמן במזיד רשאי להתפלל בדיעבד גם לאחר הזמן. ומי שלומד את הבית יוסף רואה שביאר בדעת הרמב\"ם כמו הצד השני, שאפילו במזיד אפשר עד חצות, אבל זו מחלוקת ראשונים. ד. תפילת נדבה כפתרון לספיקות להלכה יש פתרון לזה, שאם אדם לא התפלל עד ארבע שעות בשוגג, הוא לא הרגיש טוב וכיו\"ב, שאז יכול להתפלל עד חצות. אך אם לא התפלל עד ארבע שעות במזיד, יש לנו כלל, שבכל מקום שיש לאדם ספק אם יכול להתפלל או לא הרי שיכול לעשות תנאי של נדבה. הרי אדם יכול להתפלל תפילת נדבה, אמנם בימינו לא מתפללים תפילת נדבה מפני שכתוב בשלחן \"הרוצה להתפלל תפילת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו (סימן קז) ערוך זריז וזהיר ועמיד בדעתו שיוכל לכוון בתפילתו מראש ועד סוף, אבל אם אינו יכול לכוון יפה קרינן ביה 'למה לי רוב זבחיכם' והלוואי שיוכל לכוון בשלוש תפילות הקבועות ליום\". הרי לנו שאין מתפללים סתם תפילת נדבה. למשל, אדם יושב בביתו ואין לו ספרים כדי ללמוד בהם, או שהוא לא יכול ללמוד, והוא רוצה להתפלל עוד תפילת נדבה, זה לא כל כך פשוט, שהרי צריך לכוון בה כמו שצריך. אולם למרות האמור, כל מה שבימינו לא מתפללים נדבה בגלל שאנחנו לא מכוונים כראוי זה במצב שסתם רוצה להתפלל נדבה, אבל כשיש ספק אם חייב לחזור ולהתפלל או לא, הבאתי בספר 'הלכה ברורה' שיש הרבה פוסקים שסוברים שאם יש לו ספק אם הוא חייב אז אדרבא שיתפלל ויעשה תנאי: 'אם אני חייב להתפלל תהיה תפילה זו לשם חובה, ואם איני חייב, תהיה זו תפילת נדבה'. ה. מי שאכל שום יחזור ויאכל שום?! למשל, אדם שהתפלל ולא כיוון בברכת אבות, בברכה הראשונה, כתוב בשלחן ערוך שהוא לא יצא ידי חובה, אבל בכל זאת מי שלא כיוון באבות לא חוזר על התפילה, מפני שגם בתפילה הבאה הוא לא יכוון, הרי מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום?! הרי הוא יחזור שוב פעם ולא יכוון. אבל אם בא ואומר, שמקבל על עצמו לכוון, או אז שיחזור על תנאי של נדבה ויכוון כמו שצריך. ו. שכח יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש ונזכר בלילה כמו כן יש דוגמא נוספת, שהיא קשורה להרבה נושאים, היא קשורה גם ל\"ותן טל ומטר\" שהתחלנו לאחרונה, שנדבר על זה בהזדמנות אחרת, והדוגמא של ראש חודש זו הדוגמא הטובה ביותר: אם בראש חודש בתפילת מנחה אדם לא אמר 'יעלה ויבוא' לפי ההלכה הוא חייב לחזור, אבל הפיקח הזה לא שם לב, ונזכר שלא אמר 'יעלה ויבוא' רק בלילה, ובלילה זה כבר לא ראש חודש, כיצד ינהג. יש ראשונים שאומרים, שכיון שלא אמר 'יעלה ויבוא' זה כאילו לא התפלל, ולכן עליו להתפלל ערבית שתים. אבל יש ראשונים שאומרים, שאמנם לא אמר 'יעלה ויבוא' אבל בוודאי נקרא שהוא התפלל, ורק כיון שצריך לומר 'יעלה ויבוא' בתוך התפילה לכן אם שכל עליו לחזור את כל התפילה בשביל ה'יעלה ויבוא', אך במוצאי ראש חודש, הרי אינו יכול לומר 'ביום ראש החודש הזה' הוא כבר לא יכול לתקן, לכן אינו חוזר. אשר על כן הפתרון במצב כזה, הוא שאם נזכר רק במוצאי ראש חודש שיעשה תנאי ויאמר, אם אני חייב לחזור על התפילה כיון שאני כאילו לא ותהיה התפילה הזו ]' - בלי 'יעלה ויבוא[ התפללתי, הרי אני עכשיו חוזר לשם חובה. אך אם כל הסיבה של החזרה זה בגלל 'יעלה ויבוא' ועכשיו אינו חייב לחזור אז תהיה התפילה הזאת לשם תפילת נדבה. ז. התפלל של חול בתפילת מנחה בשבת ונזכר במוצאי שבת - בציבור זה [ כמו כן, אדם שטעה במנחה של שבת והתפלל תפילת חול פחות מצוי, מנחה של שבת היא תפילה קצרה, יותר קצרה מכל התפילות של שבת, ואם התפלל תפילת חול כשיגיע ל\"סלח לנו אבינו כי חטאנו\" , ]הוא ישמע שהציבור כבר מתחילים חזרה ואז הוא יתפוס את עצמו שאם נזכר ביום שבת עליו לחזור ולהתפלל, אבל אם נזכר במוצאי שבת הרי אינו יכול לומר את תפילת שבת, הוא הפסיד, האם הוא כאילו לא התפלל מנחה כלל, וממילא עליו להתפלל תפילת תשלומין, או שנחשב לו שהתפלל וכיון שיצאה שבת אינו חייב להשלים את התפילה. לכן כיון שזו מחלוקת, במוצאי שבת יעשה תנאי של תפילת נדבה על תפילת תשלומין על מנחה של שבת ויתפלל. והוא הדין בנידון דידן, אדם שיכול היה להתפלל עד ארבע שעות ובמזיד לא התפלל, ועברו כבר ארבע שעות, הוא יכול לעשות תנאי: אם אני חייב לחזור, דהיינו שגם במזיד אפשר להתפלל עד חצות, הרי שהתפילה הזו היא לשם חובה, אך אם אינני יכול להתפלל הרי התפילה הזו היא תפילת נדבה. ולהלן יבואר שבשבת זה לא פשוט וכן לגבי ברכות קריאת שמע זה לא פשוט. ח. אם יתחיל את התפילה שתי דקות לפני סוף זמן תפילה יש נקודה נוספת חשובה מאד לציין, אם אדם איחר ולא התפלל עד קרוב - האמת שזה מאד קשה לדעת[ לארבע שעות, והוא יודע בדיוק את הזמן בדיוק את הזמן, גם בזריחה יש הבדלים בירושלים עצמה בין מקום למקום, תסתכלו בלוחות של יום שישי שעבר, חלק מהלוחות היה כתוב שהשקיעה , שלוש דקות הבדל, גם בנץ יש הבדלים 5:58-, חלק היה כתוב ב 5:55-ב באזורים שונים בירושלים. וגם יש עוד שאלה במקום שיש הרים גבוהים אבל נניח והוא יודע את הזמן במדוייק והגיע ]האם זה בניכוי ההרים או לא לתפילת שמונה עשרה שתי דקות לפני סוף הזמן, הרי שום בן אדם נורמלי - אני לא מדבר על אנשים [ לא יכול להתפלל שמונה עשרה תוך שתי דקות לא נורמלים, יש כאלו שהם מעל הטבע, הם 'יכולים' בשתי דקות להתפלל את כל התפילה, אבל אדם נורמלי שהוא בשר ודם לא יתכן לסיים את התפילה בשתי דקות. אני נמצא לפעמים באיזה מקומות שאנשים אפילו שהם לא דוברים עברית והם מספיקים בשתי דקות... אני לא יכול להבין אם כן אמנם מצד אחד הוא מזיד ונשאר לו ]!איך זה יכול להיות דבר כזה רק שתי דקות והוא יסיים את שמונה עשרה לאחר סוף הזמן, מאידך גיסא, הרי הוא מתחיל את התפילה לפני ארבע שעות, הוא רק מסיים אותה אחרי ארבע שעות, האם זה יועיל או לא. כמו כן לגבי קריאת המגילה, אדם לא קרא את המגילה ושקעה השמש, בבין השמשות אפשר לקרוא את המגילה, אבל המגילה היא די ארוכה, גם בזה אדם נורמלי לא יכול לקרוא את המגילה פחות מעשרים דקות כמובן אם הוא לא רוצה לדלג כל מיני מילים שאז הוא לא יצא בכלל ידי חובה, ויש לו רק עשר דקות, בוודאי שאינו יכול לברך על המגילה, כי הוא קורא חצי מגילה ואין מברכים על חצי מגילה, ולאחר צאת הכוכבים זה כבר יום אחר, כיצד עליו לנהוג. וכן הלאה בכל מיני מצוות. כמו כן באכילת מצה בליל הסדר שלא אכל עד סמוך לעלות השחר – גם בזה יש נידון מתי הוא עלות השחר, ואכמ\"ל אבל נניח והוא יודע במדוייק מתי הוא עלות השחר – ועוד שתי דקות זה עלות השחר, ובזמן הזה לא יספיק לאכול כזית, האם יועיל שהוא ממשיך או לא. והתשובה לכך היא, שבוודאי שלא מועיל במצוות לעשות את המצווה בחצי מהזמן, אך השאלה היא לגבי תפילה, מפני שיכול להיות שתפילה שהיא בקשת רחמים מהקב\"ה יכול להיות שהעיקר שיתחיל אותה בזמן. ט. ראיה ממעשה בלעם הרשע יש אחרונים שרוצים להביא ראיה מהתוספות לנושא הזה. הנה איתא בגמרא על הפסוק \"ואל זועם בכל יום\" שבכל יום הקב\"ה כועס במשך זמן קצר מאד, והרגע הקטן הזה אף אחד בעולם לא יודע מתי הוא והיחידי שהיה יודע מתי הזמן שהקב\"ה כועס היה בלעם הרשע, וזה מה שהוא אמר \"ויודע דעת עליון\". וכשבלעם הרשע בא לקלל את ישראל הוא חיכה לאותו רגע שהקב\"ה כועס, ואז הקב\"ה שינה סדרי בראשית ולא כעס, וזה מה שאמר בלעם \"מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'\" הקב\"ה לא זעם באותם ימים. שואלים התוספות , הנה הגמרא אומרת שהקב\"ה כועס בכל יום במשך 'רגע כמימריה', דהיינו כמה זמן שלוקח לומר את המילה 'רגע', ולכאורה הלא מה כבר יכול לומר בזמן כל כך קצר?! והתוספות מתרצים שני תירוצים: תירוץ אחד, הוא יכול להגיד 'כלם' דהיינו תכלה אותם, זה לוקח זמן בדיוק כמו להגיד 'רגע'. תירוץ שני, שאמנם הוא יודע את הזמן ומתחיל לקלל את עם ישראל בזמן שהקב\"ה כועס וממילא גם מה שאומר לאחר מכן – כשעבר זמן כעסו של הקב\"ה – זה נתפס. - להבדיל, בתפילה אנחנו [ הנפקא מיניה בין שני התירוצים זה הנושא שלנו , שלפי התירוץ השני בתוספות, זה יועיל להתפלל סמוך ]מתפללים לטובה לסוף הזמן למרות שמסיים את התפילה לאחר הזמן. אבל לפי התירוץ של התוספות שהוא אמר 'כלם' משמע שצריך שהכל יהיה בזמן. י. ספק ספיקא למעשה השאלה הזאת היא מחלוקת. ולכן אם הזיד ולא התפלל עד סמוך ממש לארבע שעות, יש לנו ספק ספיקא להקל: שמא זמן תפילה הוא עד חצות, ואם תמצא לומר שהוא רק עד ארבע שעות, שמא העיקר שהתחיל בזמן למרות שלא סיים בזמן. כמו כן הוא הדין אם אדם לא התפלל מנחה עד סמוך ממש לצאת הכוכבים, ובצאת הכוכבים אי אפשר כבר להתפלל מנחה, אלא שכיון שיש את שיטת רבינו תם שצאת הכוכבים שלנו – של הגאונים – זה עדיין יום, הרי שיש לנו גם ספק ספיקא: שמא הלכה כמו רבינו תם, ואם תמצא לומר שאין הלכה כמותו שמא העיקר שהתחיל בזמן. יא. דעת מרן השלחן ערוך כשמסיים לאחר הזמן הבעיה שכנגד זה יש ראיה מהשלחן ערוך שצריך לגמור בזמן. שהנה כתוב שאם זמן מנחה אחרוהו מאד עד סמוך לצאת הכוכבים (סימן רלב),בשלחן ערוך ולא יספיק השליח ציבור לגמור את כל החזרה לפני צאת הכוכבים, הרי שעליו לומר את התפילה עד ברכת 'האל הקדוש' דהיינו שיאמרו רק קדושה. משמע שצריך לסיים קודם הזמן. אבל אולי אפשר לומר, שהשלחן ערוך מדבר על לכתחילה, ובדיעבד אפשר גם לסיים את התפילה עד לאחר צאת הכוכבים. ויותר מזה אפשר לומר, שהוא מדבר על חזרת הש\"ץ כשהציבור כבר התפללו בעצמם, שדווקא באופן כזה מרן מחמיר לסיים בזמן, אבל ביחיד יכול להיות שיכול לסיים לאחר הזמן על פי הספק ספיקא הנ\"ל. לכן אפשר לצרף את השיטה הזאת לספק אם הוא נמצא שתי דקות לפני ארבע שעות או שתי דקות לפני צאת הכוכבים של הגאונים וכאמור, העיקר שהתחיל בזמן אפילו אם יסיים לאחר הזמן. יב. תפילת נדבה בשבת לעיל נתבאר שאם לא התפלל עד ארבע שעות שבשוגג רשאי להתפלל ובאמת הוא הדין גם בשבת וימים טובים, שאם לא התפלל בשוגג עד סוף הזמן רשאי להתפלל. השאלה היא מה הדין אם במזיד לא התפלל בשבת ויום טוב בזמן, שבחול אמרנו שעליו לעשות תנאי של נדבה, הבעיה היא שבשבת לא ברור אם מתפללים תפילת נדבה וכדלהלן. שהנה בבית המקדש היו מקריבים קרבנות, והתפילות הם כנגד הקרבנות, שחרית היא כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וערבית היא כנגד הקטר חלבים ואיברים שהיו מקטירים אותם בלילה. והנה היו מביאים גם קרבנות נדבה, דהיינו שאדם התנדב מעצמו להביא קרבן. והיו קרבנות נדבה בלי סוף, כל אחד יכול להביא כמה שהוא רוצה, שלמה המלך היה מביא אלף קרבנות נדבה ביום! אבל בהקרבת הקרבנות יש כמה מלאכות האסורות בשבת מדאורייתא: שחיטה, שריפה, צליה ועוד, ולכן בשבת היו מקריבים בבית המקדש את קרבן התמיד שזה כל יום ויום, אין יום שלא מביאים את עולת התמיד, \"את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים\", וכן מקריבים את קרבנות מוסף, \"וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים\" וכן בכל החגים והמועדים. מלבד זאת אין מביאים בשבת קרבנות נדבה. לגבי יום טוב הוא מחלוקת בית שמאי ובית הלל במסכת מגילה . אבל בשבת וכן ביום הכיפורים בוודאי שאי אפשר להביא, אלא רק את קרבנות החובה של אותו היום. אם כן, אם כל התפילות זה כנגד הקרבנות הרי שתפילת נדבה זה כנגד קרבן נדבה, ואם אין מקריבים קרבן נדבה בשבת אין להתפלל תפילת נדבה בשבת! וכך היא דעת כמה מרבותינו הראשונים. אבל יש חולקים, יש ראשונים שאומרים שיש הבדל בין תפילת נדבה לקרבן נדבה, קרבן נדבה לא מביאים בשבת כי זה חילול שבת, התורה לא התירה להקריב אלא רק את קרבנות החובה, אבל לגבי תפילת נדבה הרי אין בזה שום חילול שבת, למה לא להתפלל נדבה בשבת?! מה גם שלא שייך לגזור שמא יבוא להקריב קרבן נדבה. ממילא מותר נדבה בשבת. לפי זה יוצא, שאדם שבמזיד לא התפלל עד ארבע שעות ביום שבת, לכאורה יש ספק ספיקא להתיר לו להתפלל על תנאי של נדבה: שמא לא עבר הזמן, ואם תמצא לומר שעבר הזמן שמא מותר להתפלל נדבה בשבת. אבל הספק ספיקא הזה הוא לא פשוט כל כך, כמו כן הוא לא יעזור כי ספק ברכות להקל, וגם כשיש ספק ספיקא יש ספק ברכות להקל. לאור כל האמור, מי ששגג ולא התפלל עד ארבע שעות בשבת רשאי להתפלל אחרי ארבע שעות. וכל הנידון הוא לגבי תפילת שמונה עשרה. אבל אם לא התפלל במזיד נצטרך להגיע לספק ספיקא ואין להקל. יג. להיזהר בשבת הקרובה לכן אני רוצה להזהיר לגבי השבת הקרובה, שגם כן יש הבדלים בלוחות , ויש לוחות שכתוב 9:32 מתי זה סוף ארבע שעות, יש לוחות שראיתי כבר , זה לא ברור. אבל להיזהר מאד כל אחד לכל הפחות להשתדל להתחיל 9:36 . יסיים את תפילת שמונה עשרה. או לכל הפחות התחיל9:32 באופן שעד - לכל המתמידים [ , בקיץ 9:15-לכן אנחנו פה יש לנו מנין שהיינו מתחילים ב הגדולים שעובדים הרבה בליל שבת והם עייפים בבוקר וקשה להם לקום והשבת הודענו שאנחנו מקדימים באופן כזה שאנחנו מסיימים ]...מוקדם בעז\"ה, אני מקווה כך. 9:32 את תפילת שחרית עד יד. אמירת פסוקי דזמרה לאחר זמן תפילה יש נידון בנושא הזה שהוא שייך לשבת וגם לחול והוא פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע. שהנה בפסוקי דזמרה יש ברכה לפניה וברכה לאחריה, הברכה לפני זו 'ברוך שאמר' והברכה לאחרי זו 'ישתבח'. פסוקי דזמרה זו תקנת חכמים שכנראה שבזמן שתקנו אותה היא היתה לא חובה, אבל היום זה ממש חובה, כל יהודי שמתפלל כמו שצריך בוודאי אומרם בכל יום, וכל עם ישראל קבלו את זה עליהם. למה חכמים תקנו פסוקי דזמרה? חז\"ל אומרים \"לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל\". כלומר זו הקדמה לתפילה, כשאדם בא לפני המלך ורוצה לבקש ממנו טובה הוא מתחיל קודם ואומר, אדוני המלך אתה מלך גדול וחזק, אני אוהב אותך, אתה מיוחד מאד, אנא ממך תמלא את בקשתי. חז\"ל לומדים את זה מכמה מקומות. רואים את זה אצל דוד המלך ועוד כמה שהם תמיד הקדימו בשבחו של מקום. כמו כן בתפילת העמידה עצמה אנחנו מתחילים שלוש ברכות ראשונות זה שבחו של מקום, אבל חז\"ל לא הסתפקו בזה ותקנו לנו גם פסוקי דזמרה לאומרם לפני התפילה. וכך נפסק בשלחן ערוך. והנה, אם אדם התפלל עמידה של שחרית ולא אמר פסוקי דזמרה, אינו יכול לאומרם אחרי העמידה, הוא יכול להגיד את כל פסוקי דזמרה חוץ מ\"ברוך שאמר\" ו\"ישתבח\", לברך הוא לא יכול, זה כתוב בפירוש בסימן נ\"ב. ואם אדם איחר לתפילה ורוצה להתפלל בציבור, הוא צריך לדלג, אבל על ברכות קריאת שמע אי אפשר לדלג כי (שם) צריך לסמוך גאולה לתפילה, אך לגבי פסוקי דזמרה כתוב בשלחן ערוך שיאמר 'ברוך שאמר', אשרי, שתי הללויות – 'הללו את ה' מן השמים' ו'הללו אל בקדשו' ו'ישתבח', ואת כל השאר משלים אחר כך. ולאחר מכן קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עם הציבור. ואם אין זמן גם לזה כתוב שידלג גם את 'הללו את ה' מן השמים', וכותב מרן, שאם כבר התחילו הציבור ברכת 'יוצר אור', הם זריזים מתפללים מהר, ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפילו בדילוג, שיקרא קריאת שמע וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, כלומר שידלג לגמרי על כל פסוקי דזמרה כולל 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', ויתחיל 'יוצר אור' ואחרי התפילה יאמר את פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא שלאחריהם. אנחנו רואים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' חייבים להיות רק לפני תפילת שמונה עשרה. לפי זה, אם אדם איחר בשוגג עד ארבע שעות ומתפלל תפילת שמונה עשרה, שיכול גם לומר את פסוקי דזמרה בברכותיה. טו. הספק של הגאון רבי עקיבא איגר דרך אגב, הגאון רבי עקיבא איגר שואל, מה הדין אם אחד דילג ולא אמר פסוקי דזמרה והתפלל שמונה עשרה, אבל שכח שזה ראש חודש ולא אמר 'יעלה ויבוא' והוא צריך לחזור, האם כיון שעליו לחזור יכול לומר את פסוקי דזמרה עם הברכות. הרי בין כה הוא חוזר. וזה תלוי בשאלה ששאלתי קודם, האם מי שלא אמר 'יעלה ויבוא' זה כמו מי שלא התפלל בכלל או לא. ואכמ\"ל. טז. זמן ברכות קריאת שמע אולם לגבי ברכות קריאת שמע, שהן אינן קשורות לתפילת העמידה, רק מה שצריך לסמוך גאולה לתפילה שזה משהו בפני עצמו, יש מחלוקת אם זמנם עד ארבע שעות או גם לאחר מכן. רבנו מנוח לומד בדעת הרמב\"ם שאפשר לאומרם אף בכל היום. אבל רוב הראשונים סוברים שאחרי ארבע שעות אין לברך את ברכות קריאת שמע. זה כבר לא תלוי בשוגג או מזיד. עצם זה שעבר הזמן כבר אינו יכול לברך את ברכות קריאת שמע. ואין לזה כותב בפירוש וז\"ל: \"אף על פי שזמנה (סימן נח) גם תשלומין. מרן בשלחן ערוך של קריאת שמע נמשך עד סוף השעה השלישית, אם עברה שעה שלישית ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה\". – השכר שלו יהיה פחות אבל את הברכות הוא יכול לברך – \"ואם עברה שעה רביעית ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום\". רואים שאין חילוק בין שוגג למזיד או אנוס. והוא לא מביא עוד שיטה אחרת בכלל. יז. אין היתר לעבור על דברי מרן השלחן ערוך לכן אם יבוא מישהו ויאמר שרוצה לסמוך על איזו שיטה נגד מרן, האם יש לנו היתר לעשות דבר כזה?! לכן צריך לשים לב לזה, לצערי ישנם בתי כנסת שלא מקפידים כל כך בדברים האלו, יש כאלו אדמו\"רים צדיקים שמתפללים שחרית של שבת אחר הצהריים וקוראים בתורה, ויש כאלה שבמוצאי שבת קוראים בתורה את הקריאה של הבוקר, הם טוענים שהצדיקים הם מעל הזמן... אז אולי שיתחילו לעשות שבת ביום שלישי?!... אתם יודעים איפה זה מעל הזמן? בירח, ועכשיו כבר אומרים שאפשר להגיע לירח, אז אולי נהיה שם ונחיה מעל הזמן... אולי נשלח ויתפללו מתי שהם רוצים, יקראו בתורה מתי שהם רוצים, הם הרי מעל את הצדיקים האלו שהם מעל הזמן שיעלו ויגורו על הירח... שילכו לשם הזמן! אולי עכשיו הם יאכלו מצה ויברכו 'על אכילת מצה' או ינענעו בלולב ויברכו, וכי מישהו יעלה על דעתו שטות כזאת?! איך אפשר?! הרי חז\"ל קבעו זמני תפילה, ותאמינו לי, תחפשו בכל הפוסקים לא תמצאו מישהו שכותב שאפשר להתפלל שחרית ביום שבת לכתחילה אחרי הצהרים, או במוצאי שבת לקרוא בתורה במקום בבוקר, אין פוסק אחד בעולם שיגיד את זה, איך אפשר לעשות דברים כאלו, איך אפשר?! להתפלל מנחה בעשר בלילה, איך יכול להיות דבר כזה?! אנשים רואים אדמו\"ר שהוא צדיק, שיכול להיות שמעבר לזה שהוא עובר על ההלכות בדברים האלו בשאר הדברים הוא צדיק יסוד עולם, אנחנו לא מזלזלים בצדקות שלו, אבל ללכת ללמוד ממנו?! אם ללמוד ממנו על צדקות, אולי כן, אבל זה ללמוד ממנו?! אם כל אחד יחפש לו איזה משהו להתעלות שהוא ראה את הרב הזה שהוא עושה כך, ואת הרב ההוא שעושה כך נוכל למצוא כל מיני קולות וזו ודאי לא הדרך! בכל מחלוקת נמצא שאחד אומר מותר ואחר אומר אסור, והלכה כדברי המקל – כמו רבני 'צוהר' שככה השיטה שלהם – הלכה כדברי המקל, ונתחיל להקל! וכי יעלה על הדעת דברים כאלו?! ודאי שזה לא יתכן! לכן אני אומר, עכשיו בחורף, בפרט ששבת נכנסת כל כך מוקדם, אם אדם באמת קשה לו לקום מוקדם שישן יותר מוקדם, הרי יש עוד שעה עכשיו. ותאמינו לי, שאם זה היה תלוי בי הייתי אומר שלא יחליפו את השעון אולי היה יותר טוב, חוץ מפועלים שיש להם בעיה שהם לא יכולים להתפלל בבוקר מאוחר, ועוד מעט השעון הולך ומתאחר והנץ יכול היה להגיע עד עשרים לשמונה, אבל היום ברוב המפעלים אפשר להתחיל את העבודה קצת אחרי, או שאפשר לעשות מנינים שם ולהתפלל. יש הרבה מפעלים שאפשר לעשות אז זה. מצד שני, כל כך כואב הלב המצב כשעוברים ליד השטיבלא'ך, אנחנו אומרים לא רק ביום הכיפורים, אלא כל יום ויום, 'הרי אנחנו מתירים להתפלל את העברינים'... כבר כמעט חצות היום והם מתפללים! אז אם היה עוד שעה יותר מאוחר, הרבה אנשים היינו מצילים אותם מברכות לבטלה וגם מחילולי שבת. ביום שישי אנשים תמיד נזכרים ברגע האחרון, ואם לא היו מחליפים היה עוד שעה להתכונן לשבת ואולי זה היה מציל אנשים מסויימים מחילול שבת. השעון זה לא שחור ולבן, יש חסרונות, אני חושב שבמקרה הזה המעלות הם יותר גדולות. הגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל בזמנו פנה אלי ואמר לי, בנוגע לשאלה שהיתה אז אם לעשות שעון קיץ, ואמר לי שצריך להשתדל שיעשו שעון קיץ, שהרי לגבי חילולי שבת יש ערב שבת ויש מוצאי שבת וזה כמעט אותו הדבר במקומות שמחללים, או שיהיה שעה יותר מוקדם ביום שישי או שעה יותר מאוחר במוצאי שבת, זה אותו דבר. אבל לגבי הזמנים, אתה יודע כמה אלפים ורבבות בשעון קיץ יתפללו בנץ! הרי לפני שהיה שעון היה נץ! וגם כמה יהודים יתפללו בזמן 4:30-קיץ בימות הקיץ יש ימים שב לפני שיעבור זמן קריאת שמע ותפילה! המעלות הם יותר מהחסרונות וב\"ה ששמעו בקולו בסופו של דבר ועשו את השעון קיץ. ויכול להיות שאפילו יתכן שעכשיו לא היה צריך לשנות, אולי לשנה הבאה צריכים באמת שהנציגים החרדיים יתייעצו עם הרבנים לשקול את זה עם כל הצדדים. זה לא פשוט כל כך, אני לא רוצה להכריע פה ולומר להשאיר את השעון קיץ, אבל להכריע שלבטל אותו גם זה לא כל כך פשוט, יש בזה כמו שאמרתי מעלות וגם חסרונות, יכול להיות שהמעלות הם יותר מאשר החסרונות. בכל אופן עכשיו זו כבר מציאות קיימת, הזמנים חזרו שעה אחורה, לכן כל אחד שישים לב לזמנים הללו, ויתפלל כל אחד כמו שצריך, יקרא קריאת שמע מצות עשה דאורייתא, שיקרא אותה בזמנה כמו שצריך, ויתפלל כמו שצריך ונזכה בזכות התפילות שלנו לגאולה שלימה. אכי\"ר."},{"filename":"224.pdf","content":"הפסיק באמצע העמידה כיצד עליו לנהוג לגבי ההמשך| שומר מצווה לא ידע דבר רע| נושאי השיעור: אזעקה שנשמעה באמצע תפילת העמידה | מיגו דאיתקצאי לביו השמשות איתקצאי לכולי יומא| סדר ברכות בתפילת שמונה עשרה| שהה כדי לגמור את כולה בתפילה ובקריאת שמע| בסיס לדבר האסור| מוקצה מחמת חסרון הכנה| דרך בני אדם להימלך בדעתם| טלטול תפילין בשבת| טלטול פמוטים בשבת224 גליוןמיום א' כ\"א חשון תשפ\"ד פרשת חיי - שרה המשך הלכות מוקצה (כט)| דיני תפילה בזמן מלחמה א. להתעורר ולעורר רחמי שמים אנחנו אמנם כאן בירושלים ולמזלנו לבינתיים, ונקוה שלתמיד, כמעט ואין אזעקות, אבל בשאר המקומות בארץ המצב מאד לא פשוט, ויש להם הרבה אזעקות כל הזמן. כל אחינו בני ישראל שגרים במרכז, הנה רק לפני כמה דקות היה באזור תל אביב והמרכז פיצוצים גדולים מאד, ומי יודע כמה זמן ימשכו הדברים האלו, מי יודע מה יהיה בצפון, אני מרגיש שאנחנו קצת אדישים לכל המצב, אנחנו צריכים להתעורר יותר ולבקש רחמי שמים, באמת המצב שלנו לא פשוט, ממש לא פשוט. ב. בהישמע אזעקה יש להפסיק באמצע התפילה אני רוצה לדון בשאלות הלכתיות שמתעוררות בזמן האזעקות. הנה הכל התחיל בשמחת תורה, ואז נשמעו אזעקות ממש באמצע התפילה, ולמזלנו כשגמרנו את תפילת הלחש בדיוק התחילה אזעקה, אך מה עושים כשנשמעת אזעקה ואדם נמצא באמצע תפילת שמונה עשרה, כיצד עליו לנהוג. לפני שבועיים הייתי בבני ברק, בחתונת בנו של ידיד נפשי, הגאון הרב , ובאמצע ] - אני כמעט לא יוצא אבל לכבודו יצאתי[ ישראל יונה שליט\"א תפילת ערבית, היו אנשים שעדיין עומדים ומתפללים שמונה עשרה של ערבית, התחילה אזעקה, אני צעקתי מיד להפסיק מיד באמצע שמונה עשרה וללכת ולהיכנס למקום בטוח יותר באולם וכולם הלכו, והיה משהו שרמז לי מה עושים, אמרתי לו מה זאת אומרת?! תמשיכו להתפלל במקום שנמצאים שם! אם אדם נאלץ לעזוב את מקומו וללכת למקום אחר באמצע התפילה, הוא יכול לגמור שם את התפילה. בפרט שאנחנו יודעים שזה ייקח זמן אז ודאי שיכולים לגמור את התפילה שם. ואני מדגיש שלא יעלה על הדעת, ושאף אחד לא יחשוב הרי אני באמצע התפילה אשאר במקום ואמשיך להתפלל, זו סכנה! ואם אדם נמצא במקום לא מוגן לגמרי אין שום ספק שהוא חייב מיד ללכת למקום מוגן, לא לחכות אפילו שניה אחת. אפילו אם הוא בירושלים שאומרים שבירושלים יש תשעים שניות ללכת למרחב מוגן, בוודאי שבאופן מיידי צריכים להפסיק. ביום שמחת תורה אחרי שכולנו הלכנו למקום מוגן כאן בבניין, ואחרי שכבר שמענו את הפיצוצים יצאתי וראיתי שבאחד מבתי הכנסת כאן יש כמה אנשים שנשארו, ואני אמרתי להם מה זה צריך להיות?! והם אומרים לי שהם סומכים על הקב\"ה... אני לא יודע אם הם התכוונו להגיד שהם סומכים על הטילים או על הקב\"ה... וכעסתי עליהם מאד, אמרתי להם שאוי ואבוי להם שהם עוברים על ההלכה! מקום ששכיח נזק, הרי לצערנו כמה יהודים נהרגו מהטילים, הנה בנתיבות אנשים חרדים ויראי שמים נהרגו מהטילים, זה משחית שאינו מבחין בין טוב לרע! הם רוצים להרוג את כל היהודים מצידם הם היו הורגים גם את הבדואים, בוודאי שאף אחד לא יכול לומר לי לא יקרה כלום, ומה הסיכוי שבבניין דווקא יפול הטיל, הנה אנשים חשבו כך וזה קרה ונפל דווקא אצלם! ואין בזה שום ספק. ג. שומר מצוה לא ידע דבר רע מישהו אמר לי 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', לא פחות ולא יותר. אתם יודעים שאת זה הם אמרו כשהתחילה הקורונה, והשלטונות אמרו שצריכים פשוט לסגור את בתי הכנסיות ואת תלמודי התורה, והם אמרו לא לסגור, שומר מצוה, וטענו כך בשם כמה רבנים שכנראה לא הסבירו להם במה מדובר בכלל, ורק לאחר זמן שהתחילו לראות איזו מגיפה נוראה, שלמעלה מעשרת אלפים איש בישראל מתו מזה, וכי מישהו יכול להכחיש את המציאות הזאת?! לעמוד ולצעוק ולהגיד שטויות כאלו בשם התורה, וודאי שאי אפשר להגיד דברים כאלו! במקום שיש סכנה אנחנו צריכים להישמר מפני הסכנה. לכן בוודאי שברגע שאדם שומע אזעקה הוא לא צריך לחכות אפילו שניה, ואפילו אם הוא באמצע תפילת שמונה עשרה הוא חייב לרוץ מיד למקום מוגן, אין שום אפשרות אחרת. ד. השלמת התפילה לאחר האזעקה והנה מה הדין כאשר אדם שהיה באמצע התפילה והיתה אזעקה והוא יצא, וזו שאלה מצויה מאוד גם אצל כל האנשים שעוסקים בהצלה, שבאמצע התפילה מקבלים קריאה במכשיר הקשר, הודעה פתאומית על אירוע במקום פלוני, והם נמצאים הכי קרוב כדי להציל חיים, הרי הם לא יגידו לבן אדם תחכה עם ההתקף לב ואל תמות עד שאסיים את התפילה... הם חייבים מיד לצאת זה פיקוח נפש, וגם בנושא של האזעקה זו שאלה של ספק פיקוח נפש. והנה היתה אזעקה והלך לחפש מקום מוגן ונכנס לשם, ומחמת שזה כל כך טרד את דעתו הוא לא המשיך בתפילה, או שהמשיך אחרי ששהה זמן מסויים, האם צריך לחזור על התפילה או לא. ה. השלמת קריאת שמע ויש (כג.) הנושא הזה הוא נושא ידוע ומפורסם, יש בזה סוגיה במסכת ברכות (דף טו ע\"ב כמה שיטות בראשונים מה ההלכה. שיטה אחת היא שיטת הרי\"ף ורוב הראשונים, שיש חילוק (פרק ב מהלכות קריאת שמע הלכה יב) והרמב\"ם מדפי הרי\"ף) בין תפילה לבין קריאת שמע, שבקריאת שמע אפילו שהה כדי לגמור את כולה לא חוזר ורק בתפילה, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר. וזה הדבר היחידי שצריך לחזור בשהה כדי לגמור את כולה. כלומר לעילוי נשמת חמותו של מו\"ר מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. אם שהה באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לגמור את כל התפילה עליו לחזור ולהתפלל מראש. וכך פוסק מרן השלחן ערוך בהלכות קריאת סירוגין, דהיינו שהתחיל ]את קריאת שמע[ וז\"ל: \"קראה(סימן סה סעיף א) שמע לקרות והפסיק, בין בשתיקה בין בדיבור\" – דהיינו ההפסק הוא גם אם שתק ושהה זמן מסוים בשתיקה – \"וחזר וגמרה\" – אחר כך הוא המשיך לקרוא קריאת שמע – \"אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא, אפילו היה ההפסק מחמת אונס\". דהיינו שהוא היה אנוס וזה המקרה שלנו, הוא אנוס ואינו יכול להמשיך בקריאת שמע. ואמנם בשלחן ערוך כתוב 'חזר וגמרה' וזה משמע שזה רק במצב של בדיעבד אבל לכתחילה צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. אולם כל הפוסקים כותבים, שלפי הרי\"ף והרמב\"ם, גם לכתחילה יסיים את קריאת שמע ואינו צריך לחזור ולקרוא מתחילה. הרי שאם אירע שאדם היה באמצע קריאת שמע או ברכות קריאת שמע או בכל שאר חלקי התפילה חוץ משמונה עשרה, ושמע אזעקה והיה מבולבל והפסיק ושהה אפילו עשר דקות, יכול להמשיך במקום שהפסיק ולא צריך לחזור לראש. ו. השלמת התפילה (סימן קד סעיף ה) לעומת זאת לגבי תפילת שמונה עשרה, כותב מרן השלחן ערוך וז\"ל: \"בכל מקום שפוסק בתפילת שמונה עשרה, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש\". והשלחן ערוך אינו מחלק בין אם הפסיק מחמת אונס או לא, תמיד בתפילה חוזר לראש ובקריאת שמע ובשאר הדברים אינו חוזר לראש. אם כן לנו הספרדים הנושא הזה הוא פשוט, והלכה למעשה זה תלוי, אם זה בתפילה שמונה עשרה צריך לעשות חשבון כמה הממוצע שאדם מתפלל שמונה עשרה, כחמש דקות, זה ממוצע של רוב בני האדם, אם המתין שיעור כזה של זמן הרי שעליו לחזור ולהתפלל שמונה עשרה. ואין מודדים את 'שהה כדי לגמור את כולה' מהמקום שבו הוא נמצא, למשל הוא נמצא ב'מודים אנחנו לך' הרי עד הסוף זה כשתי דקות, אלא 'שהה כדי חגמור את כולה' היינו כדי להתפלל את כל התפילה מתחילה ועד סוף. אצל האשכנזים זה הרבה יותר מסובך, הרמ\"א בהלכות קריאת שמע חולק . הרמ\"א כותב (פ\"ג סימן כג)והרא\"ש (כב: ד\"ה אלא) על מרן, ופוסק כדעת התוספות \"ויש אומרים, דאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והכי נהוג\". דהיינו הרמ\"א סובר שהחילוק הוא לא בין תפילה לבין קריאת שמע, אלא החילוק אם היה אנוס או לא, ובאנוס צריך לחזור כששהה כדי לגמור - לא אכנס לכל הנושא הזה [ .את כולה אבל בלא אנוס אינו צריך לחזור עכשיו, זה נושא מאד מסובך ויש בו הרבה דיונים, אני בררתי את הכל ב\"ה וכתבתי על זה בהלכה ברורה בסימן ס\"ה ובסימן ק\"ד, ומי שרוצה ללמוד .]את הנושא הזה בעיון, יכול לראות שם והמשנה (סימן סה סק\"ב) למעשה, המסקנה למנהג האשכנזים, לפי המגן אברהם זה תלוי, שבתפילה הלכה כדעת מרן, ובכל מצב (שם ביאור הלכה שם ד\"ה קראה)ברורה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומרן לא חילק בין אונס ללא אונס. לכן אצל האשכנזים אם זה לא היה מחמת אונס, שזה לא המקרה שלנו, כיון שיש ספק אם צריך לחזור או לא כדאי לעשות תנאי של נדבה, אבל במקרה שלנו שנשמעת אזעקה או אם אדם עובד ב'הצלה' והוא רץ לטפל במישהו זה גדר של אונס. וזה שהוא התבלבל ולא יכול היה להתפלל זה גם כן נקרא אנוס. לכן בתפילה באופן כזה אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים, ואם שהה כדי לגמור את כולה צריך לחזור. ז. מהו אונס שהגדר של אונס כזה שיצטרך (שם) לגבי קריאת שמע יש הבדל, המגן אברהם לחזור לראש, היינו בצורה כזאת ד'גברא לא חזי', כלומר שהאדם לא ראוי לתפילה, למשל כאשר הוא נצרך להתפנות לבית הכסא פתאום באופן דחוף, שאסור לו להמשיך לקרוא קריאת שמע, הוא לא ראוי לתפילה, או למשל שהיה קורא קריאת שמע ולפתע הוא רואה לידו דבר מאוס, כמו צואה, שאסור לו לקרוא קריאת שמע לידם, זה נקרא 'גברא לא חזי' – האדם אינו ראוי לתפילה באותה שעה, שאונס כזה חוזר לראש. אבל אונס שהאדם ראוי, כמו המקרה שלנו שנשמעת אזעקה, והדוגמא שהמגן אברהם מביא היא ליסטים, דהיינו שבאו אליו שודדים, הרי אזעקה זה יותר גרוע משודדים, 'חמאס' זה יותר גרוע משודדים, לכן כאן זה גם לא גדר של אונס, וממילא בסופו של דבר לא יהיה הבדל, אם בקריאת שמע היה הפסק מחמת אונס של אזעקה וכיו\"ב, הספרדים והאשכנזים ינהגו אותו הדבר. שאם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר. ראיתי שכמה רבנים, ספרדים ואשכנזים, חתמו על איזה כרוז בעניין ובאמת כתבו ככה, הם לא כתבו שום הבדל בין ספרדים לאשכנזים, כי באמת לגבי אזעקה או אדם שקיבל קריאה של הצלה אין שום הבדל בין הספרדים לאשכנזים. גם בקריאת שמע שהרמ\"א פוסק ששהה כדי לגמור את כולה במקום אונס שחוזר, כאמור המגן אברהם מדגיש, ובעקבותיו הולכים הרבה אחרונים ובכללם המשנה ברורה, שזה דווקא באונס שגוף האדם אינו ראוי, ואילו כאן גוף האדם ראוי, זה כמו ליסטים, לכן אין הבדל. לעומת זאת בתפילה, המגן אברהם סובר שלא צריך דווקא אונס של 'גברא לא חזי', כי הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו, לכן בתפילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובמקרה שלנו זה מקרה של אונס, זה לא סתם אדם שפתאום התחשק לו להפסיק, אין לנו ברירה, הוא מחויב היה להפסיק, לכן חוזר לראש במקרה ששהה כדי לגמור את כולה, ח. הפסיק באמצע הברכה כיצד ינהג אם הפסיק באמצע התפילה ולא שהה כי לגמור את כולה, כיצד עליו לנהוג, הנה אם הפסיק באמצע הברכה, הרי בוודאי שהיה יכול לסיים את הברכה שלו קודם שירוץ למרחב מוגן, ואפילו ברכות 'ברך עלינו' ו'מודים' שהם שתי הברכות הכי ארוכות, הרי כמה זמן אדם רגיל שמתפלל בנחת אומר אותן? אני לא בדקתי אבל אני לא חושב שיותר מארבעים שניות, וז\"ל: \"אם לא שהה כדי (שם)אבל הכלל וכך ההכרעה של השלחן ערוך לגמור את כולה, חוזר לתחילת הברכה שפסק בה, ואם פסק בשלוש ראשונות חוזר לראש, ואם באחרונות חוזר לרצה\". דהיינו אם הפסיק באחת מהברכות האמצעיות, מברכת 'אתה חונן' עד 'שומע תפילה', והלך למקום המוגן, עליו לחזור לתחילת הברכה שהפסיק, אך אם הפסיק בשלושת הברכות הראשונות חוזר לראש, מכיוון ששלושת הברכות הראשונות הם ענין אחד של שבח לקב\"ה, שלושת הברכות הראשונות נחשבות 'אין להם סדר', (שם לד:)לברכה אחת, והברכות האמצעיות אומרת הגמרא ואמנם הראשונים כמעט כולם סוברים שיש להם סדר, אבל כל אחת היא ברכה בפני עצמה, אי אפשר להחליף זה קודם לזה, צריכים להגיד אותם כסדר. לכן אם הפסיק באמצע ברכת 'השיבנו' עליו לחזור ל'השיבנו' וכן הלאה, ואם זה בברכות הללו שזה לוקח שניות ספורות להגיד אותן בוודאי שיצטרך לחזור לתחילת הברכה, אבל אם זה היה ברכת 'ברך עלינו' שהיא ארוכה, הרי שזה תלוי, אם הלך דקה שאז בוודאי שצריך לחזור ל'ברך עלינו', וגם בספק צריך להחמיר שיחזור לתחילת הברכה, הרי בין כה אין כאן בעיה של ברכה לבטלה כשיחזור, הרי כל פעם שיש ספק אפילו אם עבר הזמן של אותה הברכה יחזור לתחילת אותה ברכה, ובזה הכל על מקומו יבוא בשלום. לסיכום הדברים, אם נשמעה אזעקה או אדם שקראו לו להציל והפסיק בקריאת שמע, זה אונס שגופו ראוי וממילא גם לאשכנזים הדין הוא שאפילו שהה לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ממשיך משם והלאה, ולא חוזר לראש. ובתפילת העמידה זה תלוי, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לברכה שהפסיק בה. ואם זה היה בברכות הראשונות חוזר לראש ואם בברכות אחרונות חוזר ל'רצה' שזה תחילת שלושת הברכות האחרונות. ט. המשך הלכות מוקצה אני רוצה לחזור לנושאים של מוקצה שהפסקנו בהם. אגיד לכם את האמת למה הפסקתי, אני כתבתי לאחרונה את סימן ש\"ט, שהוא סימן מסובך וקשה שנוגע מאד מאד הלכה למעשה, אבל זה סימן קשה, אני עכשיו כותב את סימן ש\"י שהוא גם סימן קשה אבל אלו הלכות מצויות מאד ואי אפשר לוותר עליהן, לכן אסביר את הדברים, ואני מבטיח לכם שאני אסביר את זה טוב, ובעז\"ה זה יהיה קל. י. מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא יש כלל מאד חשוב בהלכות מוקצה: \"מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא\". הכלל הזה שייך בהמון נושאים, הרבה פעמים אנחנו נתקלים בכלל הזה. פירוש המילים 'מיגו דאיתקצאי' היינו מתוך שהדבר היה מוקצה בבין השמשות הרי שהוא נחשב מוקצה לכל היום לכל השבת. כלומר שכל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, ואין הכוונה 'בין השמשות' ממש, אלא הכוונה תחילת השבת, כיון שזה היה מוקצה כשהשבת התחילה הרי שזה מוקצה לכל היום. אנחנו לא יודעים מתי זה תחילת השבת דאורייתא, כי בבין השמשות יש בו שלוש ספיקות: אולי כולו יום, אולי כולו לילה, ואולי מקצתו מן היום מקצתו מן הלילה. ככה אומרת הגמרא (שבת לד:). יא. מוקצה לחצי שבת לכן לגבי מוקצה צריך שזה יהיה מוקצה בכל בין השמשות, כי אם זה היה רק חצי בין השמשות דהיינו התחיל להיות מוקצה רק מאמצע בין השמשות הרי אולי השבת כבר נכנסה, ואז זה לא היה מוקצה בתחילת השבת, אם כן זה נעשה מוקצה לחצי שבת. ולכן אם דבר נעשה למוקצה בליל שבת, כגון שבא גוי בליל שבת והניח בפנים כסף, שהכוס הזאת אסורה בטלטול מפני שהיא בסיס לדבר האסור, ואחר כך הכוס נפלה, והכסף נשפך ממנה, מותר יהיה לטלטל את הכוס, כי זה מוקצה לחצי שבת. אבל אם זה היה מוקצה בכניסת השבת בבין השמשות, כל בין השמשות, דהיינו שזה מצב של וודאי שכששבת התחילה זה היה מוקצה, הרי שזה מוקצה לכל השבת. אמנם הכלל הזה של מיגו דאיתקצאי הוא אינו מוסכם, זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, רבי יהודה סובר את הכלל הזה ואילו רבי שמעון אינו סובר את הכלל הזה, אלא אם כן במקרים קיצוניים מאד שבהם רבי שמעון מודה, אבל הלכה כרבי יהודה בנושא הזה. למרות שבמחלוקות של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי שבת בדרך כלל אנחנו פוסקים כרבי שמעון להקל, רבי שמעון תמיד מיקל יותר מרבי יהודה בענייני מוקצה, אבל בכלל הזה של מיגו דאיתקצאי אנחנו נוקטים הלכה כרבי יהודה לאסור. יב. טלטול פמוטים ללא נרות בשבת אתן דוגמאות לכך שבהם כולם מסכימים: למשל, אדם יש לו פמוטים יפים מכסף, יש מחלוקת ראשונים אם פמוטים שאין עליהם נר, נקראים כלי שמלאכתו לאיסור, שכלי שמלאכתו לאיסור זה כלי שמשתמשים בו לדבר האסור, כגון פטיש שעיקר שימושו הוא לתקן, לשבור, לתקוע מסמרים וכיו\"ב, שזה כלי שמלאכתו לאיסור, הפמוט מצד אחד הוא דומה לפטיש, שהרי עיקר שימושו הוא כדי להניח עליו נרות, מצד שני הוא שונה מפטיש, כי בפטיש עושים את המלאכה בגופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור בדרך כלל עושים את המלאכה בגופו, אבל פמוטים אין עושים מלאכה בגופם, הנר רק מונח עליהם. וזו מחלוקת ראשונים. , ] - יש שני ספרי מרכבת המשנה[ ויש ספר מרכבת המשנה האשכנזי והוא מביא ראיה מהרמב\"ם, שדבר שאין עושים מלאכה בגופו אינו נקרא כתב שלוש (פרק כד מהלכות שבת הלכה יב) כלי שמלאכתו לאיסור. שהנה הרמב\"ם טעמים למה אסרו חכמים מוקצה, ואחד הטעמים הוא שאם ישכח ויטלטל כלי שמלאכתו לאיסור יש לחוש שישכח ויעשה איתו מלאכה. רואים מכאן שהאיסור הוא כשהוא עושה עם הכלי מלאכה. וזו ראיה חזקה מאד. ויש כמה מגדולי האחרונים שהביאו את הראיה הזאת מהרמב\"ם. אבל ששם (סימן רעט אות יב) זו מחלוקת ראשונים, ומי שרוצה יראה בהלכה ברורה כתבתי על הנושא ובבירור הלכה אספתי את הראשונים. אבל זה לא מספיק, מפני שעכשיו כשכתבתי בהלכות מוקצה ראיתי שיש עוד ועוד ראשונים שלא הבאתי שם. יג. טלטול תפילין בשבת לפי האמור אמרתי ליישב את הבית יוסף. שהנה יש נידון אם תפילין זה כלי שמלאכתו לאיסור או כלי שמלאכתו להיתר. ומרן הבית יוסף בתחילת מעתיק מספר 'מקדש כתוב' ומהרלב\"ח ומשמעות (סימן שח)הלכות מוקצה דבריו הן שתפילין זה כמו צלחת ומותר לטלטל תפילין. מפני שכתוב בספרים שמביא שם שמותר להניח תפילין בשבת, אמנם למצווה אסור אך דרך מלבוש מותר, אם כן הרי התפילין הן כלי שמלאכתו להיתר. ובשלחן ערוך מרן לא כותב כלום. וכל האחרונים תמהים על הבית יוסף, על כך מפני מה בשלחן ערוך לא כתב כלום. ועוד, הרי הוא הביא את הפוסקים שאומרים שזה כלי שמלאכתו להיתר בגלל שמותר להניח תפילין בשבת, ) שזה הרבה לפני שכתב (סימן לאוהרי הוא בעצמו בבית יוסף בהלכות תפילין שמי (זוהר חדש שיר השירים ח.) את הלכות מוקצה, ושם הוא מביא בשם הזוהר הקדוש שמניח תפילין בשבת חייב מיתה ושזה איסור חמור להניח תפילין בשבת, ואם אסור להניח תפילין בשבת הרי שזה כלי שמלאכתו לאיסור. ואכן באמת רוב הפוסקים סוברים שתפילין בשבת הן כלי שמלאכתו לאיסור. מתרץ את הבית יוסף, שבסימן ש\"ח העתיק (בברכי יוסף ריש סימן שח) מרן החיד\"א את הפוסקים שאומרים שזה כלי מלאכתו להיתר, אבל הוא סומך עלינו שלפני שלמדנו את סימן ש\"ח למדנו את סימן ל\"א, ולפי מה שכתב שם שאסור, ממילא נבין שהתפילין הן כלי שמלאכתו לאיסור. אבל זה דוחק, כי זו לא דרכו של מרן הבית יוסף, ואם באמת היה סבור שתפילין הן כלי שמלאכתו לאיסור היה צריך לכתוב זאת גם בסימן ש\"ח לאחר שהביא את דברי הפוסקים שכתבו שזה כלי שמלאכתו להיתר. יד. בתפילין אין עושים מלאכה בגופן ואני חשבתי ליישב, שאפשר אולי לומר שבאמת מרן הבית יוסף בכוונה שתק לפוסקים שכתבו שתפילין הן כלי שמלאכתו להיתר, מפני שבאמת כך הוא סובר. אני לא רוצה להכריע כמובן נגד גדולי האחרונים, למרות שיש גם ראשונים וגם אחרונים שכותבים בפירוש שהתפילין הן כלי שמלאכתו להיתר, אבל אני אומר יכול להיות שזו דעת מרן, והסיבה לומר כך, היא לא מהטעם שמותר להניח תפילין, אלא מפני שתפילין זה לא דומה לפטיש, בפטיש עושים מלאכה בגופו, אך תפילין אין עושים בגופם שום מלאכה, וחוץ ממצווה לא עושים בהם שום דבר. לכן יש צד לומר שזה כלי שמלאכתו להיתר. לפי הסברא שאמרנו לגבי פמוטים. טו. גדר איסור טלטול פמוט בשבת ובאמת לגבי פמוטים כך כותב הרמב\"ן בשם הראב\"ד בפירוש, שזה כלי שמלאכתו להיתר. וכאמור כך רואים בדעת הרמב\"ם. אמנם הרשב\"א סובר שהפמוטים זה כלי שמלאכתו לאיסור. והנה אם יש פמוטים שלא הדליקו בהם, הם עומדים סתם בוויטרינה, וכן חנוכיה מכסף של חנוכה, ובאו אורחים ורוצה להראות אותם להם, או סתם רוצה להעבירם לארון אחר, אם זה כלי שמלאכתו לאיסור הרי שמותר לטלטלם רק לצורך גופו, להשתמש בגופו, וכאן הלא אין כל שימוש בגופו, וכן מותר לצורך מקומו כגון שרוצה להשתמש במקום שהם מונחים שם. אבל אם הם כלי שמלאכתו להיתר, הרי שלכל צורך שהוא, אפילו צורך קל יהיה מותר לטלטלם. טז. טלטול פמוטים שהדליקו בהם נרות לאחר שכבו אבל פמוטים שהאשה הדליקה בהם נרות שבת בערב שבת, שאז בכניסת השבת בבין השמשות הם היו מוקצה, מפני שהם הפכו להיות בסיס לשלהבת, והשלהבת היא מוקצה מחמת איסור, אז הם הפכו להיות בסיס, וגם השמן מוקצה מחמת איסור, שהרי אסור לקחת מהשמן בעוד הנר דולק, ממילא הם בסיס לדבר האסור וזה נאסר בבין השמשות, אז גם בליל שבת לאחר שכב הנר אסור אפילו להזיז את הפמוטים הללו. אכן יש מחלוקת לגבי השלחן שהפמוטים היו מונחים עליו, אם הוא גם נעשה בסיס, ולהלכה, גם השלחן נעשה בסיס, המפה לא אבל השלחן כן. אבל זה רק אם היו פמוטים, אבל אם היה גם לחם או דברים אחרים שמותרים בטלטול הרי שהשלחן נעשה בסיס לדבר האסור והמותר. יש בזה כל מיני פרטי דינים ואכמ\"ל. ונעסוק בפמוטים עצמם. וכמו כן יש אנשים שמניחים את הפמוטים בתוך מגש, היום יש הרבה שמניחים כוסיות בתוך מגש ובתוכם שמים שמן ומדליקים בהם את הנרות, הרי שגם המגש הזה לכאורה הוא בוודאי כלי שמלאכתו להיתר, אפשר להשתמש בו גם לדברים אחרים, אבל אם בבין השמשות היו מונחים עליו נרות דולקים, הרי שזה לא כלי שמלאכתו לאיסור אלא זה מוקצה גמור, זה כמו מוקצה מחמת גופו, כי זה בסיס לדבר האסור, שהוא מוקצה חמור. יז. בירור דעת רבי שמעון ב'מיגו דאיתקצאי' אבל כל האמור הוא לפי רבי יהודה, אבל לפי רבי שמעון, הוא לא סובר את הכלל של 'מיגו דאיתקצאי', ולפי רבי שמעון מותר לטלטל את הפמוטים הללו. אבל הלכה כרבי יהודה. והטענה של רבי שמעון היא, שאמנם הפמוטים היו מוקצה בבין השמשות, אבל הרי הוא יודע שהנרות ייכבו, הוא יודע שהוא לא רבי חנינא בן דוסא שאומר לשמן וידלק... הוא שם שמן לחמש שעות לא יותר, אם כן הרי שהוא אינו מקצה את הפמוט ללאחר מכן. זו הטענה של רבי שמעון. אבל רבי שמעון יודה באופן שלקח כמות שמן גדולה שהנר ידלק עד מוצאי שבת, והנה הנר כבה בליל שבת, קרתה - [ .איזו תקלה, בזה רבי שמעון יודה שהפמוט יהיה מוקצה לכל השבת פעם הייתי בחו\"ל, והתארחתי באיזה בית, ולמרות שאשתי מדליקה בבית הייתי אני שמה בבית לבד והייתי צריך להדליק נרות, והייתי צריך ללכת לאכול אצל מישהו ולחזור, ואני צריך שהנרות יהיו דולקים כשאני חוזר, הם השאירו לי שם גביעים מיוחדים לנרות ומלאתי אותם שמן והדלקתי, .]...והנר דלק עד מוצאי שבת, בלי נס אכן יש מחלוקת איך להסביר את רבי שמעון, הרמב\"ן סובר, שרבי שמעון אומר שאם הקצה אותו לכל השבת אומרים את הכלל של 'מיגו דאיתקצאי', כיון שזה היה מוקצה בבין השמשות. ואילו הר\"ן והריטב\"א חולקים על הרמב\"ן, וסוברים, שלרבי שמעון אין את הכלל של 'מיגו דאיתקצאי' לגבי איסור שבת, אלא הסיבה היא פשוטה שכיון שהסיח דעתו מהפמוט כששם בו כמות גדולה של שמן, הרי שהוא הקצה דעתו ממנו לגמרי. אבל למעשה כאמור אין הלכה כרבי שמעון, ואפילו אם פמוט היה מוקצה רק למקצת מהשבת, כמו נר רגיל שכבה בליל שבת, בכל זאת הפמוטים מוקצים לכל השבת. יח. עשה תנאי לטלטול הפמוטים (סימן רעט מרן השלחן ערוך סובר שמועיל תנאי לגבי הפמוטים. שהנה כתב שמועיל לעשות תנאי בפמוטים שלאחר שיכבו הנרות יוכל לטלטלם. סעיף ד) אבל זה תלוי, אם נאמר שהפמוטים הם כלי שמלאכתו לאיסור, ועשה תנאי אחר כך יהיה מותר לטלטל את הפמוטים לצורך גופו או מקומו בלבד. אבל אם זה כלי שמלאכתו להיתר יהיה מותר לטלטלם לגמרי, כאילו שלא היה שם נר כלל. אך הרמ\"א חולק על מרן וסובר שאין מועיל תנאי. אבל הרמ\"א מיקל שאם בא גוי והסיר את הנרות, שמותר אחר כך לטלטל את השלחן שנעשה בסיס. יט. מוקצה מחמת חסרון כיס יש מוקצה שנקרא 'מוקצה מחמת חסרון כיס' וכבר הסברתי כמה פעמים מה זה מוקצה מחמת חסרון כיס. למשל סכין של שחיטה, שוחט שיש לו סכין שמשמשת אותו לשחיטה, וכן מוהל שיש לו סכין שמשמשת למילה, סכין משובחת מאד, הם לא משתמשים איתם לחתוך ירקות הם עלולים להתקלקל, הם חסים עליהם, זה מוקצה מחמת חסרון כיס. 'חסרון כיס' הכוונה שהוא לא משתמש בהם מחמת הפסד ממון שעלול להיגרם מהשימוש בהם. והנה אם אירע ושוחט או מוהל שביום שבת בבוקר באו אליו אורחים, וצריך מהר לחתוך הרבה ירקות, והסכין שיש לו בבית אינן טובות, ורוצה להשתמש בסכין של השחיטה או המילה שהם חדים ביותר, אסור, כי זה מוקצה מחמת חסרון כיס, למרות שהוא אומר בפירוש שלא איכפת לו ואינו מקפיד על ההפסד ממון שייגרם לו מזה, הרי חסרון כיס הכוונה שחס עליו שלא יתקלקל, וכאן לא אכפת לו שיתקלקלו, האורחים מחכים זה לא נעים לו, הוא לא יכול לומר כך כיון שיש כלל 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא'. דוגמא נוספת, אם יש לי חנות נעליים, והנעליים האלו מיועדות למכירה, והנה בשבת אני רוצה להוציא איזה נעליים כדי ללובשם, באים אלי אורחים והנעליים שלי לא נראות כל כך טוב, ורוצה שיראו נעליים יפות, ורוצה לקחת מהחנות נעליים ללבוש אותם שעה ואחר כך להחזיר אותם לחנות, הנעלים הללו הם מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שכל דבר שמיועד למכירה אפילו שהוא כלי שמלאכתו להיתר אם זה מיועד למכירה זה מוקצה מחמת חסרון כיס. וצריך להדגיש את הנקודה שלאחר השימוש יחזירם לחנות למכירה, מפני שאם רוצה לקחתם לגמרי זו מחלוקת, אבל גם בזה ההלכה להחמיר. מפני שהכלל הוא 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא', כיון שזה היה מוקצה מחמת חסרון כיס בכניסת השבת הרי שזה מוקצה מחמת חסרון כיס לכל השבת. כ. מוקצה מחמת חסרון כיס בדברי מאכל כל זה נאמר לגבי כלים, נעלים, בגדים, כלים שמיועדים למכירה, אבל דברי מאכל אינם נחשבים למוקצה, כך פוסק הרמב\"ם בהלכות שבת אך ביום טוב הם מוקצה. ויש כל מיני הסברים בדעת הרמב\"ם, אבל המסקנה היא, שדברי מאכל אינם נחשבים לחסרון כיס, למה, מפני שבחנות של נעלים המיועדות למכירה, אין שום סיבה שפתאום יחליט שרוצה להשתמש בהם, כלומר ביום שישי זה היה מיועד למכירה, והרי אם נמלך בדעתו בשבת זה לא מועיל, כי בכניסת השבת לא נמלך בדעתו. והרי זה כבר מוקצה ביום שישי בכניסת השבת. אבל בדברי מאכל, דרך בני אדם לשנות את דעתם, ואם החליט באמצע השבת לקחת דבר מאכל מהחנות רשאי, ואינו מוקצה. הכלל הזה שדרך בני אדם לשנות את דעתם נוגע גם לענייני זימון – אם אדם החליט שמפסיק לאכול ולשתות, מתי צריך לחזור ולברך – כי דרך בני אדם לשנות את דעתם. הנה לפעמים בא אליך אורח, ואתה אומר לו תאכל, והוא אומר לך לא אני אכלתי כבר, והנה לאחר כמה זמן הוא טועם, ואחר כך 'ותרא אותו כי טוב הוא' ו'יש לכם אוכל טוב בבית'... והוא אוכל. אדם משנה את דעתו. גם בבית שלו אדם הוא לא רעב, הוא לא רוצה לאכול 'רק לטעום משהו'... ומטעימה זה הופך להיות סעודה... זה דרך בני אדם בדברי מאכל להימלך בדעתם. כך מסביר האור שמח על הרמב\"ם. ממילא בדברי מאכל אין מוקצה מחמת חסרון כיס גם אם זה מיועד למכירה, ובערב שבת דעתו היתה למכור אותם, אך כיון שמביא בחשבון בערב שבת שייתכן וישנה את דעתו, לכן זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס. כא. מוקצה מחמת חסרון הכנה אכן אמנם פטרנו את המוקצה מחמת חסרון כיס, אבל יש מוקצה אחר שהוא מוקצה מחמת חסרון הכנה. לדוגמא, הנה ביום טוב מותר לשחוט עופות או בהמות אם רוצה לבשלם ולאוכלם ביום טוב. והנה אם יש לול תרנגולות שמיועדות להטיל ביצים, וביום טוב בא אלי אורח חשוב, ואני יודע לחוט כראוי ויש לי סכין טובה, ולכבוד האורח אני רוצה לקחת תרנגולות לשחוט, כיון שהתרנגולות הללו אינן מיועדות לשחיטה אלא להטלת ביצים וכמו כן עז שמיועדת לחלב ולא לשחיטה, או פרה שמיועדת לחלב לא לשחיטה וכיו\"ב, אסור לשחוט אותם אם לא הזמין אותם מערב יום טוב. וזה סוג אחר של מוקצה, זה מוקצה מחמת חסרון הכנה. וגם בזה יש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, רבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר. אשר על כן כלים המיועדים למכירה בשבת, יש להם שני מוקצה: מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת חסרון הכנה. שמצד מוקצה מחמת חסרון הכנה זה מותר בשבת, אבל מצד מוקצה מחמת חסרון כיס הכלים האלו יהיו אסורים, וזה לפי רבי יהודה. אבל לפי רבי שמעון, יהיה רק מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שרבי שמעון סובר שאין מוקצה מחמת חסרון הכנה. אבל בפירות כיון שאין מוקצה מחמת חסרון כיס, לכן בשבת (פרק והרמב\"ם(ביצה פ\"א דף ב: מדפי הרי\"ף) שהלכה כרבי שמעון מותר. וביום טוב, הרי\"ף סוברים שמחמירים בענייני מוקצה בגלל שהתורה התירה א מהלכות יום טוב הלכה יז) מלאכת אוכל נפש וחכמים עשו גדר יותר שיזהרו ובמוקצה החמירו יותר. שפירות המיועדים למכירה, (פרק כו הלכה יד) וזה מפורש ברמב\"ם בהלכות שבת הרמב\"ם כותב שהם (שם)לסחורה, מותרים בשבת. אך בהלכות יום טוב אסורים, וכדי שאף אחד לא יעלה על דעתו שהרמב\"ם שכח והוא סותר את עצמו אז בהלכות יום טוב הוא כותב בסוף שבשבת הם מותרים. וזה ההבדל בין שבת לבין יום טוב. אכן יש ראשונים שחולקים וסוברים שאין הבדל (סימן תצה סעיף בין שבת ליום טוב אבל אנחנו נוקטים כך. וגם מרן בשלחן ערוך כותב במשפט קצר, שמוקצה שמותר בשבת אסור ביום טוב. ומסבירים ד) האחרונים בכוונתו, שאחד הדברים זה מוקצה מחמת חסרון הכנה. כב. הלכה למעשה לפי כל האמור יוצא, שפירות שהיו מוקצה בבין השמשות מחמת שהם מיועדים למכירה, אם נמלך בדעתו ורוצה לאוכלם בשבת לא אומרים מיגו דאיתקצאי, וכשיטת רבי שמעון. ומכיון שאין כאן את המוקצה מחמת חסרון כיס כל הבסיס של מיגו דאיתקצאי נפל. ומוקצה חסרון הכנה בשבת אינו מוקצה, ממילא הפירות הללו יהיו מותרים בשבת. לעומת זאת ביום טוב, הפירות יהיו אסורים מצד שזה לא מוכן, וכיון שאינם מוכנים הרי שיש את הכלל של מיגו דאיתקצאי, כיון שזה לא היה מוכן בבין השמשות, זה לא היה מיוחד ליום טוב וממילא אסורים בטלטול. אולם בגרוגרות וצימוקים הדין שונה, שהם שני סוגים של פירות שגם בשבת הם יהיו מוקצה גם לרבי שמעון. שהנה גרוגרות זה תאנים וצימוקים זה ענבים, ואם אדם לקח ענבים או תאנים והניח אותם על הגג לפני שבת לייבש אותם, וביום שבת בצהרים הוא בא ורואה שהתייבשו מעט וזה וכך נפסק בשלחן (שם מה: ד\"ה אלא) מספק אותו, אסור לקחת מהם, ומסביר רש\"י שיש כאן שני חסרונות: הראשון, דחינן להו בידיים, כלומר (סימן שי סעיף ד) ערוך שברגע שעשה פעולה כזו ששטח אותם לייבוש הרי שכאילו הכריז בפירוש שמקצה אותם מדעתו עד שיתייבשו. והשני, כתוב בתלמוד ירושלמי שהענבים והתאנים ששוטחים אותם לייבוש, בשלב הראשון הם מסריחים ואינם ראויים לכלום, אף אדם נורמלי לא יאכל אותם, זה מסריח, ורק אחרי שחוזרים להתייבש אז גם הריח הרע עוזב אותם. וכיון שיש שני תנאים לרעה, בזה מודה רבי שמעון שאסורים. ולפי הרמב\"ן הנ\"ל, אנחנו נצטרך להסביר, שלפי רבי שמעון זה יהיה מיגו דאיתקצאי, אבל לפי הר\"ן והריטב\"א צריך להגיד שהוא הסיח דעתו מהם לכל השבת, ולכן הם יהיו אסורים. מכל האמור יש לנו ללמוד, שכל בסיס של דבר האסור, למשל כוס או צלחת והניח בתוכם כסף שהצלחת הזו נעשית בסיס לדבר האסור, ואם בשבת הצלחת נפלה והכסף כבר לא נמצא בתוכה, או בא גוי גנב את המטבעות ועכשיו הצלחת ריקה, הצלחת תישאר מוקצה במשך כל השבת, כיון שבבין השמשות היא היתה בסיס לדבר האסור, וברגע שהיא היתה בסיס, מיגו דאתיקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא – היא מוקצה לכל השבת."},{"filename":"225.pdf","content":"גוי שהכין לחם| גוי שעשה מלאכה עבור היהודי בשבת אם מותר ליהודי| גוי שקטף פירות עבורו ונתנם ליהודי בשבת אם מותר לאוכלםנושאי השיעור: בסיס לדבר האסור השייך לגוי והתבטל המוקצה | מוקצה מחמת חסרון הכנה השייך לגוי והביאו ליהודי בשבת| או קפה למכור אם מותר ליהודי לקחת ספק דרבנן לקולא בספיקות של הגמרא שלא | מוקצה לחצי שבת בדברי אכילה| אם מותר לומר לגוי לטלטל מוקצה ביום טוב| אם מותר ליהודי לטלטלו הוכרעו225 גליוןמיום א' כ\"ח חשון תשפ\"ג פרשת תולדות טלטול מוקצה השייך לגוי שנתבטל ממנו שם מוקצה בשבת (הלכות מוקצה ל') א. מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא בשבוע שעבר דיברנו בעניין מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא, שהכלל הוא שכל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות, שהאדם ממילא מסיח דעתו ממנו באותה שעה, שנעשה למוקצה לכל השבת. ויש בזה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. רבי שמעון בר יוחאי סובר להקל, מלבד בדברים מסוימים כמו גרוגרות וצימוקים שדיברנו עליהם. ולמרות שבדרך כלל בהלכות שבת בענייני מוקצה פוסקים הלכה כרבי שמעון, אך בעניין של מיגו דאיתקצאי אין פוסקים הלכה וכמה ראשונים כותבים, ששיטת רבי (סימן שי)כרבי שמעון. מרן הבית יוסף שמעון בזה היא שיטה יחידאה, ולכן לא פוסקים כמותו. ב. מיגו דאיתקצאי בחפץ השייך לגוי יש דיון גדול מאד בפוסקים בעניין דבר שהוא מוקצה לגמרי שהיה שייך לגוי, וביום שבת הגוי נתנו ליהודי, הוא לא מדבר כמובן על כסף, הוא סומך עליו שהוא ישלם לו לאחר מכן, האם מותר לטלטלו בשבת. שהנה אם זה היה של היהודי בבין השמשות זה היה אסור שהרי הוא מוקצה, ולמרות שלאחר מכן סיבת המוקצה כבר חלפה עדיין החפץ אסור בטלטול, מכיוון שבבין השמשות היה מוקצה, הרי הוא אסור בטלטול בכל השבת כולה. והסיבה לכך היא שהוא הסיח דעתו מהחפץ בבין השמשות, אבל כאשר החפץ היה שייך לגוי בבין השמשות הרי לא היה מי שיסיח דעתו מהחפץ, אם כן יש נידון האם החפץ מותר ליהודי בטלטול, כאשר הגוי הביאו ליהודי בשבת, שהרי היהודי אינו יכול לומר שהסיח את דעתו ממנו, מפני שזה לא היה שייך לו כלל, זה היה שייך לגוי. והנה ביום שבת כשהגוי הביא את החפץ ליהודי, וזה כבר לא מוקצה, יש בזה כמה חילוקי דינים, והמתגוררים בין הגויים זה דבר מאד מצוי. ולהלן נראה שגם אצלנו יש דברים שזה ממש מצוי. ג. גוי שקטף פירות בשבת עבורו והביאם ליהודי יש דבר אחד שאסור לכל הדעות, גם אם זה שייך לגוי, למשל, גוי שקטף פירות ביום שבת, בשביל עצמו, הוא מביא את זה לשוק למכירה בשוק של גויים וכיו\"ב, והנה הוא מכיר יהודי ורוצה להביאם לו, שאסור לו לקחת מהפירות הללו, לכל הדעות. ויש דיון רחב בראשונים למה זה אסור., גוי שהביא מן המחובר (כד.)ראשית, עצם האיסור מובא בגמרא בביצה וז\"ל: \"אינו יהודי שצד דגים או (סימן שכה סעיף ה) אסור. וכך נפסק בשלחן ערוך ליקט פירות לעצמו, אסורים לישראל. ואפילו ספק אם ליקטן או צדם היום אסורים בו ביום, אבל לערב מותרים מיד\". ע\"כ. כלומר אם הגוי צד דגים או קטף פירות עבור עצמו, מיד בצאת השבת יהיה מותר ליהודי לאוכלם. ורק אם הוא צד או קטף בעבור היהודי, צריך להמתין במוצאי שבת כדי לאוכלם בכדי שיעשו, כמה זמן שלוקח להביאם. אבל אם צד דגים או קטף את הפירות עבור עצמו בשבת, והביאם ליהודי זה מוקצה. אמנם בשלחן ערוך לא כתוב שזה מוקצה, אלא כתוב רק שאסור לאכול את זה, אבל הראשונים כותבים שזה מוקצה. ואפילו ספק אם ליקטן הגוי גם כן אסורים. והבית יוסף כאן מביא, ובהמשך גם השלחן ערוך, שזה גם נחשב למוקצה. כלומר למרות שלכאורה לגוי מותר לקטוף או לצוד, ואמנם זה לא היה ראוי ליהודי בבין השמשות אבל זה לא היה שייך ליהודי, זה היה שייך לגוי, העצים הם שלו, בכל זאת זה אסור. ד. שמא יעלה ויתלוש כפי שנתבאר, הראשונים כתבו כמה סיבות למה זה אסור, אבל יש סיבה אחת שבה אתמקד, מפני שבכך אפשר להבין למה זה אסור. הנה אם למשל יש ליהודי חצר ובה עץ של פירות, והוא כמובן שומר תורה ומצוות ב\"ה ולא עלה על דעתו לקטוף מהפירות האלו, וביום שבת בבוקר בא וראה שהלילה היתה קצת רוח ונשרו כמה פירות, שחז\"ל אסרו לאכול מהפירות הללו גזירה שמא יעלה ויתלוש. יש חשש שיבוא עם הארץ ויאמר מה ההבדל בין פירות שנשרו לבין לתלוש מהעץ בעצמו בשבת, ויבוא להיכשל בחילול שבת. כלומר למרות שיכול היה לתלוש ביום שישי, ואדרבה, מכיוון שיכול היה לתלוש ולא תלש הרי שהוא מקצה מדעתו את הפירות הללו. ממילא החשש של שמא יעלה ויתלוש שייך גם בפירות שהגוי הביאם ליהודי. ה. גוי שעשה מלאכה לצורך גוי אחר אם מותר ליהודי ליהנות ממנה ובכן, דבר שנאסר משום מלאכת צידה או תולש בשבת, גם אם הגוי עשה את זה לצורך גוי אחר, שבדרך כלל מותר ליהודי ליהנות מהמלאכה שלו בשבת, למשל, יושבים יהודים באיזה אולם או בית לעילוי נשמת חמותו של מו\"ר מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. מלון, ויש שם גם גויים, ופתאום החשמל קפץ ויש חושך, והגוי רץ מהר והדליק את האור, זה התפקיד שלו להדליק את האור, והוא גם מדליק את זה בשביל האורחים, הוא לא חושב על היהודי – באמת שאם היו שם רק יהודי אחד וגוי אחד, מחצה על מחצה, זו כבר שאלה גדולה ויש בזה מחלוקת בסימן רע\"ו ס\"א – אך אם הרוב שם גויים, בוודאי שמותר ליהודי להמשיך ליהנות מהאור. כמו כן יהודי שנמצא בשבת במלון של גויים – בבוקר יש אנשים שלא יכולים לפתוח את העיניים בלי לשתות קפה... – ושם הם בשלו את הקפה בשבת לצורך אורחי המלון, שאם יש שם שבת חתן וכיו\"ב שרוב אורחי המלון הם יהודים בוודאי שהקפה אסור מפני שהוכן לצורך היהודים, אבל במלון של גויים, שרוב האורחים שם גויים, ושם מסתובב גוי עם קנקן של קפה ומוזג ממנו לאורחים, מותר לשתות מהקפה. כי כשגוי הכין לצורך גוי מותר ליהודי ליהנות מזה. ו. שתיית קפה בשבת במלון של גויים פעם שאלו אותי, אתם יודעים היום אנשים נהיו מפונקים, וקפה סתם הם לא אוהבים אלא הם רוצים קפה טרי שטוחנים ומיד לאחר מכן הוא מוכן לשתיה, יש לזה מכונות מיוחדות, ולעשות את זה ממש בשבת זו מלאכה גמורה, וודאי שאם הגוי עושה את זה עבור היהודי בשבת זו הנאה ממלאכת גוי, ואדרבה, באופן כזה זה יותר גרוע, מפני שיש ראשונים הסוברים שאם המלאכה נעשית בבית היהודי, כגון שיש לו משרתת גויה, והכינה קפה לעצמה בשבת, שאסור לשתות את הקפה הזה, למרות שהכינה אותו לעצמה, כיון שכאשר היא תראה שהקפה הזה מצא חן בעיני בעל הבית, בשבוע הבא היא תעשה את זה בשבילו. וכן הוא להלכה שאסור לשתות מהקפה הזה למרות שהכינה אותו לעצמה. אבל כאן אנו עוסקים באופן שהגוי הכין את זה במקום ציבורי, לצורך גויים אחרים, שמותר לו ליהנות מהקפה. ז. פת של גויים שהוכנה בשבת על ידי הגוי הנה יש בשלחן ערוך דיון על דבר דומה לזה, 'פת פלטר' שהיא פת שהגוי אפאה לצורך גויים, כגון מאפיה של גויים בהכשר טוב, הוא מנפה את הקמח ולא הוסיף לא שום דבר אסור. והגוי אופה בשבת לצורך גויים, שיש מחלוקת אם מותר לקחת ממנו בשבת או אסור. ומרן השלחן ערוך כותב, שבשעת הדחק או לצורך מצוה מותר. והנה הקפה דינו קל יותר מפת פלטר, מפני שבפת יש ראשונים שאוסרים בגלל שזה היה מוקצה בערב שבת, הם סוברים שיש מוקצה בשל גוי. כמו כן, זה לא סתם מוקצה, זה מוקצה של 'נולד' שהרי זה לא היה ראוי כלל לאכילה קודם לכן, ובנולד יש אומרים שיש מוקצה בשל גוי, למרות שבסוגי מוקצה האחרים סוברים שאין מוקצה בשל גוי. אבל קפה הרי היה בעולם והיה ראוי לאכילה, ממילא אין בזה כל כך בעיה, וזה יותר קל. ח. גוי שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת אשר על כן, אם אדם בא ושואל, הוא רוצה ללכת למלון ורואה שהם מכינים קפה טרי ומיוחד, ורוצה לשתות ממנו, האם מותר לו. היום בארץ ב\"ה כמעט שאין את זה, אבל בחו\"ל יש חנויות מיוחדות לקפה, יש רשת שלימה בעולם שקוראים לה 'סטארבקס', ורוצה להיכנס לשם בשבת, ומכירים אותו שם, יש לו שם חשבון, האם מותר ליהודי לקחת משם קפה בשבת. האמת שצריך להתגבר על הבעיה שאם הגוי עשה את זה עבור היהודי זה אסור. אבל כיון שאם הגוי עשה את זה עבור גוי אחר - כמובן [ מותר, ממילא הפיתרון הוא להמתין שם עד שיבוא איזה גוי וכשהגוי מזמין את ]...תוודא שהוא לא איזה אנטישמי או פלשתיני הקפה, ברגע שמגישים לו, שיחייך אליו יפה ויבקש ממנו שיעשה לו טובה מכיון שהוא ממהר שיתן לו את הקפה, ויכינו לו אחר. ואם הגוי מסכים אין בעיה לשתות את הקפה הזה. דוגמא אחרת, אדם יושב בחדר, ויש עמו שני גויים, ופתאום כבה האור, שהרי אם הגוי ידליק את האור בשביל היהודי זה אסור, והיהודי רוצה שיידלק האור אבל מצד שני אינו רוצה שידליק עבורו, רשאי לקרוא לגוי אחר בלחש, ולבקש ממנו שיגיד לחמור ההוא... שידליק את האור, מפני שהגוי השני עשה את זה עבור הגוי הראשון הוא לא יודע שהיהודי הוא זה שביקש שידליקו את האור. זה חידוש שכותב אותו הפרי מגדים (סימן רעו). ט. גוי שטעה ותיקן את טעותו סיפרתי פעם על מקרה שאירע במלון 'לאונרדו פלאזה', שהוא מלון ענקי, ופעם היה מישהו שעשה שם שבת חתן, וגם אני הוזמנתי לשם, והיו שמה כאלף איש. ובמלון הזה דרך החימום של המאכלים לשבת היה, שיש להם שלחן גדול ממתכת, ובתחתיתו מים רותחים, ועל השלחן היו מניחים את הקערות של האוכל, והשלחן היה בעצם מיחם חשמלי והוא היה מחמם את המים. וזה דבר שהוא טוב מאד, אין פה בעיה של שהיה או הטמנה. וכמו כן היה שם דבר חשוב מאוד שלא היתה בעיה של בשר שנתעלם מהעין, שהרי יש שם הרבה גויים במטבח, אך היתה שם הוראה של הרבנות בזמנו בירושלים, שהקערות היו נעולות עם מנעול עם מפתח שהוא נמצא אצל המשגיח, ורק הוא פותח את הסירים, וממילא גם הוא יכול לישון ולא צריך לעמוד כל הזמן ולהשגיח על הסירים, הם חתומים בחותמו של כהן גדול... והנה באותה שבת בבוקר, מנהל המטבח היה ערבי, והוא לבוש בחליפה יפה, היה הולך במטבח, והרצפה שם היתה ממש מלוכלכת, והמסכן הזה נתקל בחוט החשמל של השלחן הזה והשתטח אפים ארצה, כשהוא קם הבחין שהכבל חשמל יצא מהשקע, 'ויפן כה וכה ירא כי אין איש', רץ מהר והחזיר את השקע. אך למזלו בדיוק נכנס המשגיח למטבח, והמשגיח ראה שהוא הכניס את השקע לחשמל. מיד אמר לו המשגיח, חביבי, כיון שאילולי היה מכניס את השקע למקום הרי שבצהרים כל אוכל היה קר, וממילא כל מה שיאכלו אוכל חם בצהרים הוא מכח הפעולה של הגוי, לכן אסור יהיה לאכול את האוכל כשהוא חם, וצריך להוציא את האוכל שיאכלו אותו עכשיו, או להוריד אותו מהשלחן ולהגישו בצהרים קר. נתחיל שם דיון בין האנשים שם, אבל ההכרעה היא בידי המשגיח והוא פסק לחומרא. הגוי המסכן הזה רץ מהר עם הבגדים המלוכלכים שלו למנהל המלון, ואמר לו, אוי ואבוי היום לא יהיה פה ארוחת צהרים, וסיפר לו את כל העניין. המנהל הגיע לשם ודיבר עם המשגיח, אבל הוא עמד על שלו, ואמר למנהל, אם אתה מוציא את האוכל בצהרים חם אני מוריד לכם את התעודה לגמרי במוצאי שבת. ואז המנהל אמר למשגיח, יש פה איזה רב שאני יודע שהוא מעליך... אתה תהיה חייב לשמוע בקולו, בא נלך נשאל אותו. הם באו אלי ושמעתי את השאלה – בשאלה כזו תמיד המחשבה צריכה להיות האם יש פתרון על פי ההלכה או אין פתרון, אם אין פתרון אין מה לעשות אסור, אבל אם יש פתרון צריך להתיר – ואז חשבתי לרגע ואמרתי להם שזה מותר, והאוכל יכול להמשיך להתחמם עד הסעודה בצהרים. הסיבה לכך, שהנה הגוי קלקל, מחמתו יצא השקע ממקומו, עכשיו כשראה את שאירע הוא רצה לתקן את הטעות של עצמו, כאשר הגוי רוצה לתקן את הטעות של עצמו זה נחשב כביכול שהגוי עשה זאת (שם) המשנה ברורה (סימן רעו) ו עבור עצמו. וכך כותב בפירוש האליה רבה מביאו להלכה. הנידון שבו הם עוסקים הוא לגבי מקרה של נר דולק שהפתילה שבו הפכה להיות פחם שנצבר עליה, והנר לא מאיר טוב, והגוי ניסה בעדינות להוציא את הפחם ובטעות כיבה את הנר וחזר מהר והדליק, כותב על כך האליה רבה, שכיון שהגוי כיבה בטעות ורוצה לתקן את הטעות שלו, זה נקרא שהגוי עשה לצורך עצמו ומותר. י. גזירה שמא יעלה ויתלוש לעומת זאת פירות שגוי תלש בשבת, למרות שהפירות היו שייכים לגוי, אסורים, מפני שאפילו אם הם נשרו מעליהם בשבת יש את הגזירה של שמא יעלה ויתלוש, הוא הדין כאשר הגוי תלש בשבת. כך מסבירים כמה ראשונים, שגם כשהגוי תלש צריך לאסור משום שמא יעלה ויתלוש. אמנם יש ראשונים שמסבירים את זה באופנים אחרים, אבל לכל הדעות בנתלש או ניצוד בשבת אסור. יא. מוקצה מחמת חסרון הכנה בשל גוי כתב הרמ\"א: \"יש אומרים, דאין הכנה שייכת בשל גוי, ואפילו גרוגרות (סימן שח)וצימוקים שבידו מותרים\". הדין הזה מביא אותו מרן בבית יוסף בשם הכלבו בשתיקה, אך בשלחן ערוך לא כותב כלום. והנה, הרמ\"א מדבר על שני דברים: ראשית, על מוקצה מחמת חסרון הכנה, שכבר נתבאר בשיעורים הקודמים, שבשבת אין את האיסור של מוקצה מחמת חסרון הכנה כיון שהלכה כרבי שמעון שמותר לגמרי במוקצה מחמת חסרון הכנה. אבל ביום טוב פוסקים הלכה כרבי יהודה וממילא ההלכה הזאת של הכנה תהיה שייכת בעיקר ליום טוב. ובאמת הכלבו כותב את ההלכה הזאת בהלכות יום טוב, ויש הרבה ראשונים שכותבים כך שאין מוקצה מחמת חסרון הכנה שייך בשל גוי. אכן כאמור לעיל במוקצה של נולד – שזה לא היה בעולם – יש בזה מחלוקת בראשונים אם מותר או אסור. וכפי שנתבאר לעיל, מרן בדין של פת שאפה הגוי, מביא שתי דעות, וכותב שבשעת הדחק או במקום מצוה אפשר להקל. ולא ברור אם דעת מרן היא מחמת שזה דברי מאכל או בגלל מוקצה. ומי שלומד את הבית יוסף רואה שיש שני צדדים. ויש בזה מחלוקת בין המגן אברהם למנחת כהן, כתבתי על זה באורך בהלכה ואכמ\"ל.(סימן שכה), ברורה יב. גדר מוקצה מחמת חסרון הכנה מהו מוקצה מחמת חסרון הכנה? למשל, יש גוי שיש לו לול תרנגולות, ועיקר הייעוד שלהן הוא להטלת ביצים, הוא לא מחזיק אותם כדי למוכרם לשחיטה. והנה הגיע יום טוב ולשכנו היהודי הגיע אורח חשוב שהוא שוחט מומחה, והיהודי רוצה לקחת משכנו הגוי תרנגולת כדי לשחוט אותה לכבוד יום טוב. שהנה אם התרנגולת היתה שייכת ליהודי היה אסור לשחוט אותה ביום טוב, כי כל מה שמותר לשחוט ביום טוב זה רק מה שמוכן ומיועד לשחיטה, תרנגול או תרנגולת שמיועדים לשחיטה, אבל כאשר היא מיועדת להטיל ביצים, הרי שזה חסרון הכנה, ועל זה אומרים שאין הכנה בשל גוי. אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים, אך רוב הראשונים סוברים שאין הכנה בשל גוי, וכאמור לעיל הרמ\"א מביא את הדין הזה בשם הכלבו וככה ההלכה. לעומת זאת מרן בבית יוסף גם כן מביא את זה בשתיקה לכן זה מותר. כמו כן הוא הדין למשל, אם יהודי רוצה לשחוט פרה השייכת לו ביום טוב, שאם היא מיועדת לחלב ופתאום נמלך בדעתו ביום טוב לשחוט אותה, זה אסור, אבל אם הפרה הזאת שייכת לגוי, והגוי מסכים ליהודי לשחוט את הפרה, כיון שאין הכנה בשל גוי מותר לשחוט אותה. יג. אפילו גרוגרות וצימוקים אבל השאלה הנשאלת בזה שהנה הרמ\"א כותב \"אפילו גרוגרות וצימוקים\", שבשיעורים הקודמים הסברנו, שבגרוגרות וצימוקים שהיו מוקצה בבין השמשות יש לו שני חסרונות: האחד, שהקצה דעתו ממנו לגמרי. והשני, שלא היו ראויים לאכילה כלל בבין השמשות, שהרי הוא הניחם על הגג לייבוש, ולפני שבת, כאשר מתחילים להתייבש הם מסריחים ואינם ראויים למאכל כלל. והנה, ביום שבת היתה שמש חזקה והתייבשו לגמרי שאסור לאכול מהם. והנידון הוא האם כאשר הגרוגרות והצימוקים הללו היו שייכים לגוי, ובשבת הביאם ליהודי לאכול מהם, האם מותר ליהודי לאכול מהם או שמא הם מוקצה. הרמ\"א מתיר, אבל הרבה פוסקים כותבים שזה אסור, כגון המשנה ברורה, ויסוד דבריו, שהנה, אנחנו לא ממציאים סוגים של מוקצה, יש עשרה סוגים של מוקצה, אבל הגרוגרות והצימוקים הללו נקראים מוקצה מחמת גופו, שהרי זה כמו אבן שאינו ראוי לשימוש. ובנידון דידן לגבי גרוגרות וצימוקים זה אף יותר גרוע, שהרי אבנים יכול להשתמש בהם באופנים מסויימים כאשר מייחדם לשימוש כלשהו, לעומת זאת בגרוגרות וצימוקים הרי אינו רוצה לזורקם מפני שמחכה שיתייבשו ויהיו ראויים לאכילה. ממילא יש לומר שזה מוקצה מחמת גופו. לפי זה, טוען המשנה ברורה, מה אכפת לי אם זה של גוי. וכך כותבים גם בספר בית מאיר וכן בעל התניא. מחמת השאלה הזו הסביר בעל התניא את דברי הרמ\"א, שמדובר שבבין השמשות זה עדיין לא היה מסריח, עוד לא התייבש לגמרי, שבזה אם זה היה של יהודי זה אסור ואם של גוי זה מותר. והמשנה ברורה מביא את השיטה של בעל התניא ומסכים לדבריו. למעשה, מי שמעיין טוב בראשונים ובאחרונים יראה, שיש מקום לומר שבדבר שלא היה ראוי כלל בבין השמשות, אפילו אם היה שייך לגוי, כמו המקרה של גרוגרות וצימוקים, אסור. יד. בירור דעת מרן השלחן ערוך השאלה היא, עם כל הכבוד שיש פה מחלוקת בין גדולי ישראל, אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, ויש לדון מהי דעת השלחן ערוך. שבבית יוסף מביא את הדין הזה בשתיקה בהלכות שבת בשני על הדין ששייך (סימן שח) מקומות, אני למדתי היטב את דברי הבית יוסף לסעיף מ\"א, ואני חושב שאין שום אפשרות להסביר בבית יוסף אלא רק שהוא סובר כמו הרמ\"א שזה מותר לגמרי. כמו כן הפרי חדש בהלכות יום טוב תמה על הרמ\"א, וביאור דבריו, שהנה מרן השלחן ערוך כבר כתב את הדין הזה בכמה מקומות בהלכות יום טוב, והוא מונה את המקומות. באחד מהם מדובר, לגבי שחיטה ביום טוב, שמותר לשחוט 'בהמות ביתיות' ולא 'בהמות מדבריות', כך מובא בסוף מסכת ביצה. וביאור הדבר שבהמה שמגדלים אותה בבית מותרת בשחיטה, אבל בהמות שהם גדלות פרא, הפקר, אין דרך בני אדם לגדל, בהמה כזו שמסתובבת במדבר, ביער, וביום טוב באה מחוץ לתחום אסור שלחוט אותה. מפני שזה לא סתם חסרון הכנה, זה חסרון הכנה שאף אחד לא מעלה על דעתו שהיא תבוא, זה כמו שהקצה את דעתו לגמרי ממנה, זה חסרון הכנה גרוע. וזה כמו גרוגרות וצימוקים, שלא העלה בדעתו כלל שהגרוגרות והצימוקים יהיו מוכנים בשבת. ובאמת נראה שהגמרא משווה בין בהמות מדבריות (מה:) בגמרא במסכת שבת שהיו מחוץ לתחום לגרוגרות וצימוקים. והנה בתוך כך יש לדון, מה הדין בהמה מדברית של גוי, בהמה מהמדבר שבאה אל הגוי, והוא צד אותה, והוא מביא אותה ליהודי ביום טוב, האם מותר ליהודי לקחת ממנו את הבהמה הזו לשחוט אותה ביום טוב. כתוב בפירוש בשלחן ערוך שמותר. אם כן כותב הפרי חדש, שמה שחידש הרמ\"א הרי מרן השלחן ערוך כבר חידש את הדין הזה של גרוגרות וצימוקים, לגבי בהמות מדבריות. וכדברי הפרי חדש בדעת השלחן ערוך כותבים גם כן המאמר מרדכי, ויש גם כן ספר 'יוקח-נא' של רבי אברהם הכהן מסלוניקי שהיה מעיין גדול מאד, שיש לו בנושא הזה אריכות, והוא כותב באופן חד משמעי שגם מרן השלחן ערוך סובר כך. ומקשה על הרמ\"א, מפני מה כותב 'יש אומרים', שיכתוב בבירור שאין הכנה בשל גוי, ואם כתב 'יש אומרים' משמע שחולק על השלחן ערוך. וכמו כן משיגים גם על הלבוש. ובאמת ראיתי שהיוקח נא כותב בקיצור בשורה אחת, שגם בבית יוסף משמע כך, והוא מתכוון כנראה ללמוד פשט בבית יוסף כמו שאני (סימן שח) למדתי, שבאמת גם בבית יוסף מפורש גם לגבי הגרוגרות וצימוקים עצמם. ממילא להלכה אין הכנה בשל גוי ומותר. טו. מוקצה מחמת חסרון כיס בשל גוי ויש ללמוד מזה, שאם הגוי הביא למכירה כוסות וכיו\"ב שיוצרו לפני שבת, שאם זה היה שייך ליהודי זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, ולמשל אי אפשר בשבת לבקש ממוכר כוסות יהודי לקחת ממנו כוסות כיון שזה מוקצה מחמת חסרון כיס, אולם אם הגוי הוא מוכר הכוסות, מותר ליהודי לבוא בעיצומה של השבת ולקחת ממנו כוסות, מפני שבגוי אין את הדין של מוקצה מחמת חסרון הכנה, וממילא אין בו גם את הדין של מוקצה מחמת חסרון כיס. טז. גוי שיצר בגד בשבת והביאו ליהודי כתוב, שאם יש גוי שהוא סנדלר (סימן רנב)יתירה מזאת, בשלחן ערוך או חייט וכיו\"ב, והוא עובד בבית שלו, במפעל שלו, ובליל שבת לקח רצועות של עור ועשה מהם נעלים, עבד כל הלילה ובשבת בבוקר סיים ומביא את הנעליים הללו ליהודי, או למשל לקח כמה חתיכות בד, הוא זריז, ועד הבוקר סייפם לתפור את החליפה, ומביא אותה ליהודי האם מותר לו ללובשה. יש בזה מחלוקת ראשונים בנושא הזה, ובשלחן ערוך כתוב שמותר, וז\"ל: \"כל שקצץ עם הגוי\" – דהיינו את התשלום – \"אף על פי שעשה הגוי בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה\". ע\"כ. כלומר, שלמרות שהוא עושה את זה בשביל הישראל, כיון שזה היה בקבלנות מותר, וזה נקרא שעשה אדעתיה דנפשיה. כל שכן אנחנו יכולים ללמוד מזה שאם הגוי עשה בשביל גוי, שהרמ\"א בתחילה כותב לאסור בגלל סיבה אחרת, של 'אין מביאים כלים מבית האומן' שהוא דין אחר, אבל בסוף דבריו כותב שאם יש צורך מותר לקחת, ומסיים הרמ\"א: \"וכל זה בכלים שעשה לישראל, אבל גוי שעושה מנעלים על המקח, מותר לישראל המכירו ללכת ולקח ממנו בשבת ולנעולם\". ע\"כ. אמנם יש חולקים על הרמ\"א גם בזה, אבל מסיבות אחרות. אך עצם הדבר שזה לא היה מוכן וזה נעשה למוכן, דהיינו שזה היה מוקצה לפני זה והגוי הכשיר את זה באופן שעכשיו בשבת זה לא מוקצה, מותר ליהודי להשתמש בזה. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יז. בסיס לדבר האסור של גוי אם כן יוצא, שמלבד הנושא של תלוש וניצוד בשבת שאמרנו שאסור, כל שאר מוקצה של גוי, אין אומרים בו את הכלל של מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. ואם בבין השמשות זה היה שייך לגוי אז אין מיגו דאיתקצאי, אפילו בגרוגרות וצימוקים. וכן הוא הדין במוקצה מחמת חסרון כיס, או בבסיס בשל גוי, וכמו שנתבאר. ודוגמא לדבר, היום הגויים לא מדליקים נרות יש להם חשמל, אבל אם למשל היה יום אחד הפסקת חשמל והגוי הדליק נרות, היו לו פמוטים יפים והוא הדליק בהם נרות ביום שישי על השלחן שלו, ובליל שבת כבו הנרות, ולאחר מכן היהודי ביקש ממנו את הפמוטים האלו כדי לקשט את השלחן שבת בצהרים, הם יפים מאד, בלי להדליק כמובן, שאם הם היו שייכים ליהודי הפמוטים היו בסיס לדבר האסור והם אסורים לגמרי בטלטול גם לאחר שכבו, אך כיון שעכשיו הם היו שייכים לגוי, והגוי הדליק בהם לצורך עצמו, ממילא זה כבר לא בסיס, ואם הגוי בשבת מביאם ליהודי, בהשאלה או מתנה, אין כל מניעה להשתמש בהם בשבת לקישוט וכיו\"ב. חוץ מכמובן לעשות בהם מלאכה. זה בתמציתיות הדינים של מוקצה בשל גוי. יח. אמירה לגוי לטלטל מוקצה כמובן יש עוד דבר שכל אחד צריך לדעת, שכמו שאסור לטלטל מוקצה ביום טוב אסור לומר לגוי לטלטל מוקצה ביום טוב. כך דעת כמעט כל הפוסקים, חוץ מהט\"ז, שסוברים שגזירת חכמים על הגוי שלא לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דרבנן נאמרה גם על מוקצה. וככה גם מוכח לגבי טלטול נר. אלא שבמקום מצוה אז זה יהיה שבות (סעיף ג)בסימן רע\"ו דשבות במקום מצוה, ומותר. יט. מוקצה לחצי שבת יש דין של 'מוקצה לחצי שבת', ביאור הדבר, הנה כבר ביארתי שדבר שהיה מוקצה בבין השמשות ובשבת התבטלה סיבת ההקצאה שלו אף על פי כן אסור. וזה הכלל של מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכולה יומא, שכיון שבכניסת השבת בבין השמשות – ו'בין השמשות' הכוונה היא כל בין השמשות, שאמנם זה ספק יום ספק לילה, אך אם מתחילת בין השמשות עד הסוף זה היה מוקצה – למרות שבטלה סיבת ההקצאה בשבת זה נשאר מוקצה. הגמרא שואלת, מה יהיה הדין בדבר שבשבת הוא לא היה מוקצה, כלומר שבכניסת השבת הוא לא היה מוקצה, אבל ביום שבת זה נעשה מוקצה, ורש\"י נותן דוגמא, ענבים ותאנים טריים, ובליל שבת שפכו עליהם מים והם התחילו להתנפח והסריחו, זה התקלקל בשבת, וברגע שזה נעשה מסריח בשבת זה כמו עצים ואבנים, זה מוקצה, זה לא ראוי לשום דבר, והנה עברו כמה שעות עד הבוקר, זרחה עליהם השמש עליהם חזק והתייבשו לגמרי, ועכשיו זה נעשה ראוי לאכילה, זה נקרא מוקצה לחצי שבת, כי בכניסת השבת זה היה מותר בתחילת היום, ובסוף היום זה גם היה מותר, אלא שרק באופן זמני לזמן מסוים בתוך השבת זה היה אסור, על זה האם הגמרא מסתפקת האם יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. ויש מחלוקת גדולה מה ההלכה.כ. ספק דרבנן לקולא במוקצה והנה איך שזה נראה זו מחלוקת בגמרא. יש שתי לשונות בגמרא, האם זה נקרא מוקצה לחצי שבת או לא. וגם בראשונים יש מחלוקת איך פוסקים הלכה. בעל העיטור פוסק לאסור, וכך פוסק האור זרוע, וכך משמע מדברי רבנו חננאל. מצד שני, כמה ראשונים פוסקים להלכה שאין מוקצה לחצי שבת. ולכאורה יש לשאול לדעת האוסרים, מפני מה אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא. אולם יש ללמוד מזה שאין אומרים במוקצה ספק דרבנן לקולא. והסיבה לכך היא שהנה דעת בעל העיטור באכילת מוקצה, שזה איסור דאורייתא. וכך גם דעת רש\"י במסכת פסחים, ובעל השאילתות, וכך מסבירים רוב הפסוקים בדבריהם, ולמדו את זה מהפסוק \"והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו\", חול מכין לשבת ואין שבת מכין לשבת. ממילא הם סוברים שמוקצה של אכילה בשבת הוא מדאורייתא. זו הסיבה כנראה שבעל העיטור פסוק לאסור ולא אמר ספק דרבנן לקולא. כא. ספק דרבנן לקולא בספיקות של הגמרא יש עוד הסבר אחר לסיבת הפסק לאסור, שהנה רואים בדבריהם שהגמרא נותרת בספק, הגמרא לא הכריעה. והנה בספק שבגמרא שהגמרא לא מכריעה בדרבנן יש בזה מחלוקת ראשונים, יש ראשונים שאומרים שספק דרבנן לקולא זה רק בספק במציאות, או בספק של הפוסקים, אבל אם הגמרא לא הכריעה, הגמרא הלא יכלה להגיד ספק דרבנן לקולא, ואם לא הכריעה אז גם בדרבנן צריך להחמיר. לעומת זאת יש ראשונים שאומרים שספק דרבנן לקולא זה גם בספק בגמרא. להלכה, יש כמה ראיות שזו דעת השלחן ערוך שספק דרבנן לקולא זה גם בדבר שהגמרא הסתפקה בו ולא הכריעה, מפני שעצם הדבר שזה ספק דרבנן מותר. לפי זה השאלה פה האם אכילת מוקצה זה דאורייתא או לא, וגם בזה רוב הפוסקים סוברים שגם בדברי מאכל זה מדרבנן, ולכן הרא\"ש פוסק במסכת ביצה שאין מוקצה לחצי שבת אפילו לאכילה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך וז\"ל: \"בין באיסור אכילה, בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, ואחר כך אם ארע עמו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו\". הרי בפירוש שאין מוקצה לחצי שבת. אם כן באופן כללי כמו שאמרתי לכם לגבי איסורי אכילה, להלכה שגם איסור אכילת מוקצה הוא דרבנן, כי זו דעת רוב הפוסקים. אמנם רש\"י והשאילתות ובעל העיטור ועוד, סוברים שזה דאורייתא, אבל רובא דרובא מהפוסקים סוברים שזה מדרבנן. ויש אומרים שגם רש\"י כותב את זה אבל למסקנה לא סבר כך. לכן (מו:)רק להווא אמינא בגמרא בפסחים להלכה, מוקצה הוא דרבנן גם בדברי מאכל. זה ברור מאד, ורובא דרובא מהפוסקים סוברים כך."},{"filename":"226.pdf","content":"הרמת מכסה בשבת של סיר אוכל לא מבושל| ירקות שנכבשו ונעשו ראויים לאכילה בשבת| נושאי השיעור: פירות שנעשו ראויים לאכילה בשבת טלטול בגד שהיה רטוב בכניסת | טלטול מוצרי מאכל קפואים והפשרתם בשבת| גמרו בידי אדם וגמרו בידי שמים| שהונח על הפלאטה בערב שבת שבת והתייבש בשבת 226 גליוןמיום א' ו' כסלו תשפ\"ד פרשת ויצא מאכלים ובגדים שנעשו ראויים לטלטול בשבת (הלכות מוקצה ל\"א) א. פירות שלא היו ראויים לאכילה בערב שבת ובשבת נעשו ראויים התחלנו בשיעורים האחרונים לדבר בעניין דבר שהיה מוקצה בערב שבת שנעשה למוקצה לכל השבת. הנה יש היום סוגים של פירות שאינם ראויים לאכילה עד שעובר זמן שהם מתרככים, כגון אבוקדו, שמאד מצוי שקונים אבוקדו שהוא ממש קשה, לאחר שקוטפים אותו מהעץ, ומניחים אותו בבית והזמן עושה את שלו עד שמתרכך. יש סוגים של פירות שיכולים לגרום להם שיתרככו יותר מהר, אבל בהתחלה הם לא ראויים לאכילה מחמת קושיים. אם כן מה הדין באבוקדו שבכניסת השבת היה קשה ממש ולא ראוי לאכילה, ובשבת בבוקר התרכך ואפשר לאכול אותו, האם נחשב למוקצה או לא. כמו כן יש לדון לגבי בננות, שהרבה פעמים קונים בננות כשהם ירוקות, הם כמו בוסר, הם לא ראויות לאכילה, אבל כששמים אותם עם תפוחים מהר מאד הם מתרככות ומצהיבות ונעשות ראויות לאכילה. וכמו כן יש לדון לגבי תמרים שקוטפים אותם מהעץ כשהם צהובים, שאי אפשר לאכול אותם, הרבה פעמים זה עושה ממש טעם לא טוב בפה והם קשים, אך לאחר שעובר זמן הם מתרככים. בתמרים יש עוד דרך לרכך אותם על ידי שמניחים אותם בהקפאה לכמה שעות או יותר, ואחר כך כשמפשירים אותם הם נעשים ראויים וטובים לאכילה. שלושת הדברים הללו הם מאד מצויים, שבערב שבת הם יהיו קשים ולא ראויים לאכילה, אך במהלך השבת מתרככים ושוב נעשים ראויים לאכילה. יש לדון האם הם נחשבים למוקצה או לא. ב. סיבת האיסור בגרוגרות וצימוקים ששטחם על הגג בערב שבת וכל הפוסקים (שבת מה:) להלכה, הפירות הללו מותרים בשבת. אמנם הגמרא מחלקים בין גרוגרות וצימוקים – תאנים (סימן שי סעיף ב)וכך נפסק בשלחן ערוך וענבים ששטח אותם על הגג לייבש אותם – לבין שאר סוגי הפירות, ומסבירים כמה מרבותינו הראשונים, וכך כותב בפירוש השלחן ערוך, שבגרוגרות וצימוקים יש שתי סיבות שבהצטרף שתי הסיבות האלו זה אסור. הסיבה האחת, 'דחינהו בידים' כלומר שבפעולה ששטח אותם לייבוש הרי הוא כאילו אומר בפירוש שמקצה אותם מדעתו עד שיתייבשו ויהיו ראויים לאכילה, ובכך הוא דחה אותם בידיים מלאוכלם בשבת. כלומר שהפירות האלו היו ראויים, אך במעשה שלו הוא דחה אותם מלהיות ראויים בשבת, ושוב אינם ראויים גם אם יהיו מוכנים וראויים לאכילה. הסיבה השניה, שמיד כשהגרוגרות והצימוקים מתחילים להתייבש כתוב בתלמוד ירושלמי שזה נהיה מסריח, וזה לא ראוי לאכילת אדם כלל. לעומת זאת בפירות שלא היו בשלים מספיק בערב שבת ונתבשלו בשבת הרי הוא אינו עושה פעולה של דחיה, הוא יושב ומצפה שהפירות יהיו ראויים. הרי חז\"ל קבעו בבירור את ההבדל בין כל הפירות לבין גרוגרות וצימוקים, ואם יהיה פרי שהוא באמת יהיה דומה לגרוגרות וצימוקים יהיה בו את שתי הסיבות, ודאי שדינו יהיה כמו גרוגרות וצימוקים, זה לא ששם הפרי קובע פה. ג. סיבת ההיתר בפירות שנתבשלו בשבת אמנם לגבי אבוקדו, שמצד אחד הוא לא עשה פעולה כדי לדחות אותו, להיפך, הוא יושב ומצפה ומחכה לרגע שיתרכך, תשאלו בן אדם מתי תאכל את האבוקדו, הוא יאמר כשזה יהיה רך. מצד שני, אי אפשר לומר שהאבוקדו ה'קשה' הוא לא ראוי לאכילה לגמרי, הרי אם אדם רוצה בכל זאת לאכול ממנו, הוא יכול לחתוך את האבוקדו הקשה ולפרוס אותו פרוסות דקות שאז גם ] - רק לא חתיכות קטנטנות מדי שאולי זה יהיה טחינה בשבת[ אבוקדו קשה נעשה ראוי לאכילה. וכן הוא הדין בננה ירוקה, שדבר ראשון הוא מצפה שתצהיב. הוא לא צריך לעשות כל פעולה עבור זה, ממילא אין בזה דחיה בידיים או הסחת הדעת כי לפעמים זה גם קורה מהר. והרי אם יפרוס אותם פרוסות דקות הן יהיו ראויות לאכילה. אכן לגבי תמרים אני לא יודע אם זה יהיה ראוי לאכילה כשחותך אותם דק דק, אבל בוודאי שברגע שמניח אותם ביום שישי בהקפאה הוא עושה פעולה שבכך יהיו ראויים לשבת. וגם כאשר מניח אותם בהקפאה זה נקרא 'גמרו בידי אדם', כי הקפאה זה דבר טבעי שאדם יודע שכאשר מניחים דבר בהקפאה הוא קופא, ואם יניח תמרים הם יתרככו. והוא מפעיל את ההקפאה זה כמו שמפעיל מכונה שיודע שהיא עובדת באופן אוטומטי. אם כן בתמרים זה עוד יותר קל, כי פה הוא יודע בבירור שתוך כמה שעות הוא יוכל לאוכלם. וגם לגבי האבוקדו והבננות, אני לא מבין בזה כל כך אבל אני חושב שיש אמצעים להניח לידם סוגים של פירות וכיו\"ב שזה משפיע ותוך זמן קצר מתרככים. ואם יש מצב שהוא יכול בידיים להניח אותם בקלות לפני שבת ממילא הוא מתקנם. אבל בוודאי שלא שייך להגיד בזה 'מיגו דאיתקצאי וכו'. לכן להלכה, כל סוגי הפירות הללו אפילו אם היו קשים כמו קרש או עץ בכניסת השבת, אם ביום שבת נעשו ראויים לאכילה מותר להצלחת החטופים אוראל בן נעמי ואורי בן עינב שיחיו שיצאו מאפילה לאורה במהרה אכי\"ר .לאוכלם, ואין בזה שום חשש של מוקצה ד. ירקות שנכבשו ונעשו ראויים לאכילה בשבת כמו כן הוא הדין לגבי מה שיש אנשים שעושים בבית חמוצים, הם לוקחים כל מיני סוגים של ירקות ושמים אותם בתוך מים עם חומץ, לימון, מלח וכיו\"ב עד שנעשים כבושים. והנה אם אדם הניח אותם בערב שבת, הרי זה שונה מגרוגרות וצימוקים שבהתחלה כששוטחים אותם על הגג הם אינם ראויים, אלא בחמוצים יש תהליך עד הכבישה, אבל גם באמצע הכבישה זה ראוי לאכילה. בשבת יכול לקחת מאותם חמוצים, ואף אם רואה שעדיין לא מוכנים לגמרי הוא יכול לטעום מהם בשבת, הטעם שלהם הוא טוב מאד, רק שמעדיף שיהיו יותר טוב. אבל בחמוצים יש שאלה אחרת, האם מותר להחזיר אותם, וזו שאלה קשה מאוד ובאמת יהיה אסור, הסיבה לכך, מפני שיכול להיות שהחמוצים הללו הם כמו 'בן דורסאי', למרות שזה נאכל כמות שהוא חי וזה ראוי גם עכשיו לאכילה לכל אדם. כתבתי על זה באורך בספרי 'הלכה ברורה' על הלכות בישול, בעניין כבוש אחר כבוש - האם זה נקרא כמו בישול אחר בישול בבן דורסאי או לא. אשר על כן, בוודאי שכל זמן שלא נגמר כבישתו שיש צד להחמיר בזה. אבל עצם הדבר להוציא חמוצים כשאינם כבושים לגמרי אך הם ראויים לאכילה, אין שום סיבה שזה יחשב למוקצה, לכן מותר לאוכלם בשבת ואין בזה חשש מוקצה. ואפילו הכבישה רק התחילה ביום שישי, מותר לאכול מזה, ואינו נקרא 'דחינהו בידיים', וזה גם 'חזו' - ראוי לאכילה. ה. תבשיל שהיה רותח בבין השמשות או שלא היה מבושל כל צורכו יש שאלה מעניינת לגבי הכלל של 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתצאי לכוליה יומא'. הנה אם אדם לקח אוכל בסיר ומבשל בתוכו תבשיל, וכשהשבת נכנסת בבין השמשות התבשיל כבר היה רותח לגמרי, וכיון שהרותח אינו ראוי לאכילה כלל, ממילא מפני מה לא נאמר, שכיון שזה לא היה ראוי בבין השמשות אז זה יהיה מוקצה לכל השבת, וכדין מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. ומחמת כן לא יהיה ניתן לאכול תבשיל חם בשבת ח\"ו. יתירה מזאת, אדם שלקח תבשיל, למשל - אני לא יודע אם הפולים [ נותנת דוגמא של פולים ועדשים (ביצה כו:) הגמרא , שכשמתחילים להתבשל אינם ]שהגמרא מדברת זה מה שיש לנו היום ראויים לאכילה כלל עד שיעברו תהליך הבישול שהוא הרבה זמן. ויש דוגמא קרובה יותר, אדם שבערב שבת סמוך לכניסת השבת באו לו כמה אורחים ומהר הוסיף כמה חתיכות של בשר לחמין, והרי בבין השמשות הבשר לא היה ראוי לאכילה אפילו מדוחק, אולי לבהמות, ולבהמות הוא לא יתן את זה, הבשר הוא יקר, הוא רוצה להשתמש בזה לעצמו, האם נאמר שמכיוון שהבשר היה מוקצה בבין השמשות הוא יהיה מוקצה לכל השבת או לא. ו. גמרו בידי אדם וגמרו בידי שמים ומסיקה שמותר, (שם)בשאלה הזאת מדברת הגמרא בפירוש במסכת ביצה והגמרא אומרת שהוא בין תבשיל שהוא רותח דהיינו שאינו ראוי מחמת היותו רותח, ובין תבשיל שרק התחיל תהליך בישול ועדיין אינו ראוי, שבשניהם מותר, והגמרא נותנת לזה הגדרה מעניינת – 'גמרו בידו אדם' הכוונה שנעשה ראוי על ידי פעולה של האדם. ולכן (כז. ד\"ה כי) ולפי רש\"י בתבשיל רותח יכול להוציא את הבשר ולהמתין שעה ויתקרר, כלומר שיכול לעשות פעולה מותרת בשבת כדי שיהיה ראוי לאכילה. המאירי (סימן מוסיף – וכותבים כמה אחרונים כהחמד משה והלבושי שרד (ביצה שם) ) ועוד, שגם רש\"י מסכים למאירי – שכל דבר שעושה פעולה שי על הט\"ז סק\"ד ביום שישי ומטרת הפעולה היא כדי שיגמר בשבת ויהיה ראוי, כיון שזה תלוי בו מותר, זה נקרא 'גמרו בידי אדם'. לעומת זאת 'גמרו בידי שמים', היינו הדין של גרוגרות וצימוקים. וההבדל בין תבשיל שהניחו להתבשל סמוך לכניסת השבת ולא היה ראוי כלל בבין השמשות שמותר, לגרוגרות וצימוקים שבכניסת שבת לא היו ראויים כלל ואסורים בשבת, הוא מפני שגרוגרות וצימוקים זה תלוי בידי שמים, כלומר הוא הניחם על הגג, ואם מחר תהיה שמש זה יהיה ראוי אך אם יהיה מעונן או מעונן חלקית, זה כבר לא יהיה ראוי, ואפילו אם הניחם שם בחודש בתמוז, בימים הכי חמים, וכי יכול להיות בטוח שהשמש תזרח?! הקב\"ה קבע שהשמש תזרח, שיהיה חם וכו' דהיינו שהפעולה היא איננה מחמתו למרות שמשוכנע שכך יהיה, זה נקרא גמרו בידי שמים. אבל כאשר אדם הוא עושה את הפעולה, הוא הניח את הקדירה על האש או על הפלאטה, כדי שתתבשל, הרי אין שום ספק שעד הבוקר ודאי היא תתבשל. כלומר בין תבשיל שהיה רותח בבין השמשות ולא היה ראוי לאכילה בשל כך, וכן תבשיל שלא היה ראוי לאכילה בבין השמשות מכיוון שעדיין לא נגמר בישולו, עדיין הוא מותר מחמת שהוא גמרו בידי אדם. ז. טלטול תבשיל שעדיין לא נתבשל כל צורכו בשבת יתירה מזאת דנים הפוסקים, הפרי מגדים והגאון רבי יהונתן אייבשיץ ועוד כמה מגדולי האחרונים, לגבי תבשיל שאינו מבושל שהונח על האש בערב שבת, ורוצה לטלטל את הסיר הזה בשבת קודם שנגמר בישולו, האם הוא מוקצה כיון שעדיין לא התבשל לגמרי. והפוסקים נקטו שאינו מוקצה. אולם בספר תהילה לדוד – חי לפני כמאה חמישים שנה – מוכיח מהראב\"ן שזה כן מוקצה. והאמת זו מחלוקת ראשונים, במאירי בחידושיו - המאירי יש לו שני ספרים על מסכת ביצה, יש את 'בית הבחירה' שזה [ ]'הספר הרגיל של המאירי על כל הש\"ס, ויש חידושים 'חידושי המאירי כותב, שאפילו בשעה שהתבשיל לא ראוי לאכילה אין (כז.) על מסכת ביצה לו דין מוקצה, אבל התהילה לדוד חולק על זה – בזמנו הם לא ראו את המאירי, לא היה מאירי – והוא מביא ראב\"ן להוכיח כדבריו. ובאמת בדור שבו כתוב בפירוש שלאחר (עמ\"ס ביצה שם) שלנו יצא לאור חידושי הרא\"ה שהתבשיל נעשה ראוי הוא מותר בטלטול, משמע שלפני כן, כל זמן שלא היה ראוי יהיה אסור בטלטול. הרי שזו מחלוקת ראשונים. וקשה להכריע אם זה מותר או אסור. ח. החזרת מכסה התבשיל כשאינו מבושל כל צורכו אולם צריך להזהיר לגבי עצם הנידון שלאחר שנעשה ראוי ומוריד את התבשיל מהאש שמותר, אך אם הוריד את התבשיל קודם שהתבשל לגמרי צריך להיזהר מאד לא להרים את המכסה ולהחזיר, מפני שזה נקרא קירוב בישול, ויש בזה איסור דאורייתא. זה קירוב בישול דאורייתא. (סימן רנז) כך מוכח בדברי התוספות ועוד כמה ראשונים שמביאם הבית יוסף בדיני הטמנה. הבית יוסף מביאם כדי לומר שבקירוב בישול חייב, דהיינו שזה לא נקרא גרמא. אמנם כל בישול זה גרמא, הרי אין לו אש באצבעות שאיתם הוא מבשל, ומי שמבשל זו האש, אך זה לא נקרא גרמא, זה נקרא מעשה, מכיון שכך היא צורת המלאכה. וכמו כן מלאכת זורע בשבת, וכי הוא מצמיח את הצמחים בידיים שלו?! הרי הוא מניח את הזרעים באדמה והאדמה מצמיחה, וזו נקראת מלאכה, הוא הדין בבישול. ולכן גם כשמרים את המכסה בתבשיל שלא התבשל כל צורכו ולהחזיר, זו מלאכה. ועוד, שגם אם למשל הניח בסיר ירקות ובשר, והירקות כולם התבשלו אך חלק מהבשר לא התבשל לגמרי, אפילו חתיכה אחת קטנה לא התבשלה לגמרי, היא מבושלת חלקית, אסור לפתוח את הסיר. לכן אדם צריך להיזהר כשמניח סיר על הפלאטה – זה לא משנה אם פלטה או אש זה אותו דבר – והחליט לדחוף את האף שלו למקום שלא צריך, פתח את הסיר כדי לראות אם התבשל או לא, ואחר כך כשמחזיר את המכסה עובר על איסור דאורייתא, אם יש מצב שחלק מהחמין לא מבושל יש איסור דאורייתא ממש. ט. איסור מגיס בתבשיל שאינו מבושל לגמרי כמו כן יש כאלו שאוהבים לאכול חמין בליל שבת – עכשיו חורף, השבת נכנסת מוקדם, ויושבים לאכול סעודת שבת כבר בשעה שש בערב, אחר כך יושבים ללמוד, הולכים לבית המדרש ולומדים עד חצות הלילה, חוזרים בחצות הלילה ורוצים לאכול מהחמין... – ואם חלק מהחמין לא מבושל כל צורכו זה איסור של 'מגיס', הגמרא (ביצה לד.) אומרת שמגיס חייב, וכאשר החמין לא מבושל כל צורכו יש הרבה פוסקים שסוברים שזה חיוב גמור מהתורה להוציא ממנו, מפני שכשמוציא ממנו החמין מתהפך מצד לצד וגורם קירוב בישול. רק שמגיס זו פעולה בידיים שהיא בוודאי יותר גרועה מאשר להחזיר את המכסה. בכל מצב צריך להיזהר מאד. אם כן, כל מה שדיברנו לעיל בעניין תבשיל הוא לגבי מוקצה, שאמנם איננו מוקצה אבל צריך להיזהר לא לערבב, לא להוציא, ולא להרים ולהחזיר את המכסה. י. תבשיל המבושל כל צורכו שעצמות העוף שבו לא התרככו הפוסקים בדור הקודם דברו אפילו על עצמות של עוף שבחמין, שהן מתרככות, ובערב שבת בישל את החמין אך העצמות עדיין לא התרככו, ורק בשבת בבוקר זה נעשה רך כמו חמאה עד כדי שאפשר ללעוס את זה בקלות, הגרש\"ז אויערבך טען שאם העצמות לא התרככו יש פה קירוב (שו\"ת בישול שזו בעיה. אבל הגר\"מ פיינשטין התיר, והם התכתבו ביניהם – תראו איך כבר לפני חמישים שנה, ואולי יותר, איךאגרות משה ח\"ד חאו\"ח סימן עו-עז) היה הבדל בין האמריקאים לישראלים... – הרב פיינשטיין בין היתר טוען לו, שהעצמות של העוף זה מאכל בהמה, זה לא מאכל בני אדם... ובכלל, מי שם עוף בחמין שמים בשר בהמה לא שמים בשר עוף... אך הרב אויערבך ענה לו שזה לא נכון, ושהם שמים בעיקר בשר עוף, והעצמות אינם מאכל בהמה, יש אנשים שאוכלים ונהנים מזה. כלומר שהדבר הזה באמת יהיה תלוי בבני אדם, ואם יש אנשים באיזה מקום שאף אחד מהם לא יאכל את העצמות של העוף ונגעלים מזה, נותנים את זה לבהמות זו באמת פחות בעיה כי זה כבר לא ראוי, וממילא זה לא נקרא קירוב בישול כי זה לא ראוי בכלל. אבל במקומות שאנשים אוכלים את העצמות, והיום מצוי מאד שאנשים אוכלים עוף שיש בחמין גם את העצמות שמתרככות, יש אנשים שאוהבים את זה, ממילא סיר כזה שהעצמות שבו עדיין לא התרככו יהיה את הבעיה של קירוב בישול. זה לא כל כך פשוט אם לקבוע המקום או לא, אבל המציאות היא שזה תלוי בעניין של מקומות. יא. גמרו בידי אדם בנרות שכבו יש שאלה קשה מאוד על הכלל 'גמרו בידי אדם' ששואלים כמה אחרונים, והם מדברים על מה שהגמרא אומרת שקדירה רותחת בין השמשות אינה נקראת מוקצה אפילו שבבין השמשות זה לא היה ראוי מחמת היותה רותחת, או אף שלא היתה מבושלת לגמרי, שבכל זאת אינה מוקצה מפני שגמרו בידי אדם בוודאי הגמור. שהנה, אם הדליק נרות ביום שישי סמוך לשבת, ולאחר שהנרות כבו הפמוטים מוקצים, מפני שביום שישי כשהדליק את הנרות זה היה אסור מדין בסיס לדבר האסור, שכיון שהמוקצה היה מונח עליו הרי שהוא הופך להיות בדיוק כמו המוקצה, וכל דיני הטלטול שיש על המוקצה יש גם על הבסיס, אם כן כיון שבבין השמשות לא היה אפשר לטלטל את הפמוטים הכל נאסר. והנה הוא שם כמות של שמן שתספיק עד שעה מסויימת, הוא ידע את זה מראש וזה בידו להחליט כמה שמן לשים, אם כן מפני מה לא נאמר שזה גמרו בידי אדם. מה ההבדל בין תבשיל שהוא לא ראוי כלל בבין השמשות, אך מכיוון שיודע בוודאי הגמור שלאחר מכן זה יהיה ראוי וזה תלוי בו, שמותר בטלטול, לבין נרות, שגם זה תלוי בו, ויודע בוודאי הגמור שבלילה זה יכבה, אם כן למה אסור לטלטל את הפמוטים. יב. איסור טלטול מדין מלאכת שבת או מדין מוקצה האמת שהאחרונים אומרים תירוץ, אך התירוץ הזה כתוב בפירוש במאירי , ושם מסביר את הדברים, שקדירה רותחת (כז.)בחידושים שלו למסכת ביצה הבעיה בה שאינו מסוגל לאכול אותו כשהוא רותח, יישרף לו הפה, דהיינו שהתבשיל הוא לא מוקצה, אלא שהוא לא ראוי כרגע בגלל הרתיחה שלו, לעומת זאת בנר בבין השמשות, הרי זה לא רק שאינו ראוי, הרי אם יטלטל את הנר כשהוא דולק יש מקרים שעובר ממש על איסור מהתורה. שהרי מנדנד אותו קצת והשמן זז מצד לצד ולפעמים זה נהיה איסור מבעיר, ואחר מובא לגבי נר (קכ:)כך הנר זז לצד השני וזה כבר איסור מכבה. בגמרא בשבת שמאחורי הדלת, והדלת יוצאת לרחוב ויש רוח, וכשפותח את הדלת ומחמת זה הנרות עלולים להיכבות, שזה לא נקרא גרמא, אלא זה כאילו שמכבה את הנר בידיים. הגמרא אומרת שזה נקרא פסיק רישיה. יש ראשונים שם שמסבירים את הגמרא שהרוח מכבה, ויש ראשונים שמסבירים שהנרות תלויים על הדלת מהצד השני וכשפותח את הדלת השמן מתנדנד וזה נקרא מבעיר ומכבה. ויש אומרים שהנרות קבועים בקיר. איך שיהיה רואים שעצם הדבר להזיז נר של שמן מצד לצד יש בזה מלאכה גמורה של הבערה וכיבוי. ואפילו הסוברים שפסיק רישיה בדרבנן מותר, ואם הבעיה כאן היא מצד כיבוי הרי כיבוי כזה הוא דרבנן, בכל זאת כותבים המאירי וספר 'ההשלמה', שפסיק רישיה בדרבנן כזה לכל הדעות אסור. רבנו אברהם בן הרמב\"ם גם מסביר את זה יפה מאד, יש לו תשובה בנושא הזה שזה חמור מאד לטלטל את הנר, אם כן רואים שבנר דולק בבין השמשות שיש כאן מלאכה גמורה, האיסור לטלטל את הנרות כל זמן שדולקות זה לא סתם מוקצה, זה מוקצה מחמת איסור, ולא סתם איסור זה איסור דאורייתא. אכן במוקצה מחמת איסור דרבנן יש מחלוקת, אבל באיסור דאורייתא לכל הדעות זה אסור. ממילא כותב המאירי, שיש חילוק בין תבשיל שדנים בו רק על טלטול מדין מוקצה בלבד, לבין נר שכשהוא דולק דנים בו על טלטול אך לא מדין מוקצה אלא מדין מלאכה. והבאתי לזה עוד הרבה ראיות שבאמת זה החילוק. יג. לכאורה התוספות חולקים על המאירי אכן לכאורה יש ראשונים שחולקים. שהנה אם יש לאדם אפרוחים ואינו רוצה שיתפזרו, ומניח כמין סל כזה שקופצים עליו והם בתוכו וכך יכול לשמור עליהם, שאם הניח אותם בסל קודם שבת ואחר כך ירדו, יש דיון על טלטול הסל, ולהלכה אנחנו פוסקים שזה יהיה אסור בטלטול לכל השבת, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. והנה בתוספות רואים שלמרות שזה היה בסיס בבין השמשות וממילא צריך להיות שיהיה אסור בטלטול, אך הם רוצים לדמות את זה שזה נקרא 'גמרו בידי אדם'. והתוספות דנים בנושא הזה ולבסוף באים לאסור מצד אחר. אבל רואים לכאורה שהתוספות חולקים על המאירי. לכאורה זו מחלוקת. אבל כמו המאירי יש כמה וכמה ראשונים שנראה שסברו שבכל מקום שיש איסור מלאכה בשבת זה לא יכול להיחשב לאחר מכן לגמרו בידי אדם. יד. טלטול מוצרי מזון קפואים שאינם ראויים לאכילה כך יש לדון באם אדם מוציא מההקפאה מוצרי מזון שאינם ראויים לאכילה מחמת שהם קפואים, כגון עוגה, לחם, חלה וכיו\"ב, האם יהיה מותר להפשירם בשבת. או שמא כיון שהיו קפואים בבין השמשות נאמר בהם 'מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא'. להלכה, מותר, מפני שזה גמרו בידי אדם. דהיינו כיון שבידו להוציאם מהמקפיא הרי זה כמו שיכול להוציא את הקדירה מעל האש ולחכות עד שתתקרר, וזה בוודאי הגמור שתתקרר, הוא הדין גם במקפיא. אכן שיש פוסקים שדנים, מה יהיה כשרוצה להוציא את הקפואים סמוך לשקיעה ביום שבת, שאין זמן מספיק כדי שיפשירו לגמרי בשבת. ולהלכה גם בזה מותר, וכמו שמצינו לגבי תפוחי אדמה וכיו\"ב, שבשבת תפוחי אדמה חיים הם מוקצה שהרי אינם ראויים לאכילה, אך ביום טוב אינם מוקצה, מפני שמותר לבשל ביום טוב. ודנו הפוסקים האם מותר לטלטל תפוח אדמה חי ביום טוב עשר דקות לפני השקיעה, שהרי הוא לא יספיק לבשל אותו. ולהלכה בוודאי שמותר ואינו מוקצה, מפני שעצם הדבר שמותר לבשל ביום טוב, הרי שדבר שאינו מבושל אינו נקרא מוקצה. ממילא הוא הדין יש ללמוד לגבי מאכלים קפואים, ראשית, מפני שבקפואים זה כמו בתבשיל שיכול להעבירו מצלחת לצלחת כדי לגרום לו להתקרר מהר, גם בקפואים הוא יכול לפרוס את זה ולגרום לו להפשיר תוך דקות, אפילו הקפוא ביותר יכול להפשיר מהר. אני דברתי לפני כמה חודשים, בעניין בשר שעומד במקפיא ומאחוריו יש עוגה או חלה, אם מותר להוציא את הבשר כדי להוציא את העוגה או את החלה, שמותר, מכיוון שהבשר עצמו אינו מוקצה אפילו שהוא חי. ולגבי דגים זו בעיה, ובשעת הדחק אפשר להקל, ויש בזה כמה צדדים דברתי על זה כבר בזמנו, ואכמ\"ל. אבל בבשר מותר ללא חשש, מפני שהבשר אינו מוקצה וגם החלה או העוגה אינן מוקצה, מחמת שזה נקרא גמרו בידי אדם. טו. טלטול בגד שהיה רטוב בערב שבת והתייבש בשבת אם יש בגד שכובס ביום שישי בבין השמשות, והכניסו למייבש והוא עובד אוטומטית, ולאחר שעה-שעתיים מתייבש, שמותר לטלטלו, מפני שזה גמרו בידי אדם בוודאי. אבל אם מוציא את הבגד כשהוא רטוב סמוך לכניסת השבת, הוא לא ראוי ללבישה מחמת שהוא רטוב, וממילא הוא מוקצה, (סימן שהרי כשהוא רטוב אסור לטלטלו שמא יבוא לסחוט. המשנה ברורה פוסק שאסור לטלטל את הבגד הזה, משום מיגו דאיתקצאי לבין שח ס\"ק סג) השמשות איתקצאי לכוליה יומא, שמכיון שזה לא היה ראוי ללבישה מחמת שהיה רטוב בבין השמשות וממילא היה אסור לטלטלו בבין השמשות, הרי שאסור לטלטלו בכל השבת. וכך סוברים גם כמה מפוסקי הדור האחרון. דוחה את דברי המשנה (לוית חן סימן לז) אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרים שלו ברורה, ויש כמה טענות נגדו. ואבאר לפי הסדר. ראשית הרי 'גמרו בידי אדם'. כלומר, הנה תבשיל שהיה רותח, שבוודאי הגמור תוך כמה זמן יהיה ראוי לאכילה ומותר מחמת זה, כמו כן בגד רטוב, אמנם יש מצבים למשל בחורף קר מאד ואין חימום בבית שהבגד לא יתייבש שאז זה לא יחשב גמרו בידי אדם, אבל באופן רגיל, עד שבת בבוקר בוודאי שהבגד מתייבש. את הטענה הזו יש שטוענים נגד המשנה ברורה, בספר שו\"ת מנחת יצחק וגם , והמנחת יצחק כותב את בפירוש, שהמשנה ברורה לא (ח\"ג סימן לג)שבט הלוי התכוון בבגד שבטוח שיהיה יבש בשבת, אלא רק כאשר לא בטוח שיתייבש. ואם בטוח שיתייבש המשנה ברורה יודה להתיר. טז. יישוב לדברי המשנה ברורה אולם לאור מה שאמרנו לעיל אפשר ליישב את המשנה ברורה, שהנה לעיל אמרנו לגבי נר שדולק שאפילו שיודע בבירור שהנר ייכבה בשבת בשעה מסויימת, זה אינו יכול להתיר לטלטל את הפמוטים לאחר כיבוי הנרות, מפני שבבין השמשות היה אסור לטלטלו מחמת מלאכה ולא מחמת מוקצה, אם כן הוא הדין כאן, שכמו ששם עלול לבוא לידי איסור הבערה וכיבוי, גם בבגד רטוב יש חשש שמא יבוא לידי סחיטה, לכן לכאורה סובר המשנה ברורה שזה לא דומה לתבשיל זה דומה יותר לנר. ככה לכאורה אפשר ליישב את המשנה ברורה. להלכה, גם אם נאמר שבבגד אינו נקרא גמרו בידי אדם, מותר לטלטל את הבגד לאחר שיתייבש. יתירה מזאת, אפילו אם לא היה בטוח בכניסת השבת שהבגד יתייבש במשך השבת, למרות שהתייבש מותר. ולא צריך להגיע לגמרו בידי אדם, אמנם גמרו בידי אדם זו סיבה טובה וחזקה, אמנם לכאורה יש כמה צדדים שאולי אין בזה גמרו בידי אדם בגלל שבבין השמשות היה איסור טלטול. אבל יש כאן כמה סברות אחרות להתיר וכדלהלן. יז. יסוד דין איסור טלטול בגד רטוב בשבת כתב וז\"ל: \"בגדים השרויים במים אסור (סוף סימן שא) הנה מרן בשלחן ערוך לנגבם סמוך לאש\". וכתב הרמ\"א וז\"ל: \"הגהה, ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה\". כלומר שדעת הרמ\"א שאסור לטלטל בגד רטוב שמא יבוא לידי סחיטה, אך יש בזה כמה נקודות: ראשית, זה לא מוסכם, יש חולקים על זה ואומרים, שמנין לו לרמ\"א להמציא איסור שמא יבוא לידי סחיטה מפורשת שעשרה בני אדם (שבת קמז:)ולאסור לטלטל בגד רטוב, הרי יש גמרא מותר להם להסתפג, דהיינו הלכו להתרחץ והיתה להם רק מגבת אחת, וכולם יכולים להתנגב למרות שהמגבת כבר רטובה, רואים שלא חששו לטלטול בדבר כזה. ועוד יש לומר, שהנה אם אדם הולך בדרך וצריך לעבור בנהר, ואינו פושט את בגדיו, כתוב שמותר ללכת בבגדים הללו ביום שבת . אם כן לפי (תחילת סימן שא)אם הוא הולך לצורך מצוה. כך נפסק בשלחן ערוך הרמ\"א האיסור לטלטל את הבגדים הרטובים הוא רק כשזה מונח, מגבת רטובה או בגד רטוב כשהם מונחים ולוקח אותם יש לחשוש שמא יבוא לסחוט. אבל כאשר הבגדים עליו ונרטבו, לא חייבו אותו חכמים להפשיט את הבגדים הללו מחמת שמא יבוא לסחוט. יתירה מזאת, המשנה ברורה בעצמו כותב, שאם אין לו שום בגד ללבוש מחמת שכולם התלכלכו, ויש לו רק בגד רטוב אחד, שמותר ללובשו בשבת. הרי לנו שבגד רטוב אינו מוקצה לגמרי. כלומר שזה לא מוסכם שזה מוקצה, וגם אם תאמר שהוא מוקצה יש אמצעים להתיר כאמור שאם היה לבוש שאינו חייב לפשוט, וכן כשאין לו מה ללבוש שמותר ללובשו. שאם כמה בני אדם ביחד (סימן שא ס\"ק נח) יתירה מזאת כותב המגן אברהם מטלטלים בגד מוקצה מותר, כי אחד יזכיר לשני. אם ככה רואים שזה לא מוקצה רגיל. שהרי בדבר מוקצה גמור כגון בעלי חיים, וכי מישהו יעלה על דעתו להתיר לשני בני אדם לטלטל את הכלב?! הרי זה שני עבריינים שעוברים על איסור טלטול מוקצה בשבת! ובכל זאת בבגד רטוב מותר לשניים לטלטל. ממילא מחמת כל הסיבות הללו יש לצרפן שבגד שהיה רטוב בבין השמשות, למרות שחוששים לדעת הרמ\"א ובעודו רטוב בסתם אסור לטלטלו, אבל לאחר שהוא התייבש יהיה באמת מותר לטלטלו. יח. גזירת טלטול אינה מוקצה סברא מאד יפה (שו\"ת אור לציון ח\"ב פרק כו הערה ה)הגאון הרב בן ציון אבא שאול כותב להתיר לטלטל בגד שהתייבש, נגד המשנה ברורה – אני כל כך שמחתי שראיתי את הסברא שלו, כי זו סברא שאני תמיד אמרתי אותה וראיתי שהוא אומר את אותה סברא – שהנה יש דברים שהחפץ מצד עצמו אין בו שום סיבה שהוא יהיה מוקצה, אבל חכמים בכל זאת אסרו לטלטלו גזירה שמא יעבור על איסור אחר, איסור דאורייתא. למשל, ספסל שיש לו ארבע רגליים ונפלה רגל אחת, הוא יכול להשעין אותו על כסא אחר וכיו\"ב ולשבת עליו אבל זה אסור, אסור לטלטלו, הוא נאסר בטלטול לגמרי, גזירה שמא יתקע. והמדובר הוא על רגל שיצאה מהמקום, שאז יש חשש שיבוא לתקוע את זה בחוזקה במקום. בעבר דיברתי באחד השיעורים על משקפיים, שלפעמים יש חשש כזה ואז הם יהיו אסורים בטלטול לגמרי, גזירה שמא יתקע. וכן גלגל של עגלה ועוד כיו\"ב. אם כן כותב חכם בן ציון אבא שאול, הספסל הזה הוא לא מוקצה, יש פה רק גזירת טלטול, זה דבר נפרד, גזירת טלטול שמא יבוא לעבור על איסור אחר. זה שונה מדיני מוקצה. – כבר לפני שנה וחצי אמרתי את הסברא הזאת, והבאתי כל מיני ראיות שזו גזירת טלטול ודין בפני עצמו, ועכשיו ראיתי שכך הוא כותב לגבי בגד רטוב, השבוע ראיתי את זה. הראיה שאינו מוקצה היא, שהנה מותר לכמה אנשים לטלטל בגד רטוב, הרי בסתם מוקצה אם יבואו שני בני אדם ויטלטלו זה לא יתיר את זה בטלטול, והנה כאן רואים שזה יהיה מותר בטלטול, כי בשניים אין את החשש שמא יבוא לסחוט מפני שאחד יזכיר לשני. יט. דברי חכם בן ציון צודקים להלכה ראיתי שאיזה ספר מביא את הסברא של חכם בן ציון ודוחה, שברגע ששניים מטלטלים זה נקרא טלטול מן הצד, כלומר טלטול בשינוי, שהאופן הרגיל זה שאדם אחד מטלטל וכשזה שניים זה טלטול בשינוי, ואם כך זה כן נחשב למוקצה. אבל זה לא נכון, והדברים של חכם בן ציון צודקים מאד, כי באמת המגן אברהם כותב שמותר בעשרה בני אדם, והרבה אחרונים אומרים שלאו דוקא בעשרה אלא אפילו בשניים, כמו ששניים מותרים לקרוא לאור הנר, שאחד יזכיר לשני, אם כן גם בנידון דידן אפילו בשני בני אדם מותר לטלטל בגד רטוב, כי אחד יזכיר לשני. הרי לנו שההיתר בשניים זה לא כדי שזה יהיה טלטול מן הצד או טלטול בשינוי, אלא כדי שאחד יזכיר לשני, אם כן יש פה את הגזירה, וברגע שנעלמה הגזירה יהיה מותר. בחול המועד פסח אמרתי כאן בשיעור, שאם אדם מצא חמץ ורוצה לשרוף אותו שמותר לו לקחתו ולשורפו. אבל אם זה לא שלו, למשל זה של גוי שאז יש איסור טלטול, משום שמא ישכח ויבוא לאכול. ולכאורה יש לשאול, וכי היכן מצינו שיש מוקצה בימות החול, ולכאורה כאן רואים שיש מוקצה בימות החול. אבל האמת שזה לא מוקצה באמת, זו רק גזירת טלטול של שמא יבוא לאכול, זה דין בפני עצמו. ולפי הטענה שטוען חכם בן ציון אבא שאול, הבגד הזה הוא מלכתחילה לא היה מוקצה, היתה בו רק גזירת טלטול שמא יבוא לעבור על איסור, ברגע שפקע החשש הזה, הבגד התייבש, ממילא להלכה ולמעשה מותר לטלטל בגד רטוב שהתייבש בשבת. אך כאשר הוא רטוב אסור. ועוד, שגם אליבא דהמשנה ברורה, אם רוצה ללבוש את הבגד הזה ואין לו בגד אחר מותר ללבוש אותו. וכמו כן נתבאר, שאם לבוש בבגד רטוב אינו חייב לפשוט אותו, הוא יכול להישאר בבגד הרטוב שעליו ואין בזה שום חשש. מפני שהחשש של שמא יבוא לסחוט זה כשהוא מונח בפני עצמו ומטלטל אותו ממקום למקום, שחוששים לדעת הרמ\"א. אבל לאחר שהתייבש, יהיה מותר לטלטל את הבגד."},{"filename":"227.pdf","content":"חיוב נשים באמירת ההלל| ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה לנשים| ברכה על ההלל| מקור אמירת ההלל בימי החנוכהנושאי השיעור: קיום מנהג שהוא נגד ההלכה| פסיקת הלכה על פי חלום| שו\"ת מן השמים| ברכת ההלל לנשים| בליל הסדר227 גליוןמיום א' כ\"ו כסלו תשע\"ז פרשת וישלח הלכות אמירת ההלל בימי החנוכה א. נס לכל עם ישראל בארץ ישראל בכל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל. הטעם לזה הוא מחמת הנס שהנס הזה היה נדיר מאוד בהיסטוריה של עם ישראל, מחמת שהוא היה נס לכל עם ישראל בארץ ישראל. מאז שנהיינו לעם לא היה דבר כזה, אפילו יציאת מצרים היתה נס בחו\"ל, זה לא היה בארץ ישראל. ובאמת לגבי יציאת מצרים הגמרא אומרת שכל זמן שלא נכנסו לארץ ישראל היה אפשר לומר הלל על נס שבחו\"ל אבל מאז שנכנסנו לארץ ישראל זה אחד הפירושים בגמרא במסכת מגילה, אומרים הלל על נס שקרה דוקא בארץ ישראל וכמובן צריך שיהיה נס כזה שהוא כללי לכלל ישראל, זה נס חנוכה. ב. אמירת ההלל בימי החנוכה מדרבנן או מדאורייתא יש מחלוקת ראשונים אם אמירת ההלל הוא דאורייתא או דרבנן. כותב בפירוש שההלל הוא מדרבנן, תקנת (פרק ג מהלכות חנוכה הלכה ה)הרמב\"ם חכמים לעם ישראל לומר הלל כשקורה להם נס. לעומת זאת היראים מונה את זה במניין המצוות, משמע שסבר שהלל הוא מצות (סימן רסב) עשה מן התורה ממש, שכשקורה לעם ישראל נס שחייבים לומר הלל. אמנם את ההלל אנחנו אומרים בפרקי תהילים, ותהילים זה לא דאורייתא, אבל צריך לומר, שעצם ההודאה היא מן התורה אבל את פרקי התהילים שאנחנו אומרים זו תקנת חכמים, אבל ההלל עצמו הוא דאורייתא. וכך כותב באמת בחידושי הרא\"ה שההלל עצמו דאורייתא אבל הפרקים של התהילים שאומרים זה מדרבנן. ג. אמירת ההלל היא מדברי קבלה (פסחים הראב\"ד משיג על הרמב\"ם שם, והוא מביא את דברי הגמרא , שהנביאים תקנו הלל על הניסים שיש לעם ישראל, והוא דורש צה:) שהלל נקרא תמיד 'דברי קבלה', דהיינו (ל, כט)מפסוק בישעיה שזה יותר מאשר דרבנן ופחות מאשר דאורייתא, אלו הלכות שנזכרו בנביאים או בכתובים והם נקראים 'דברי קבלה'. יש כמה דוגמאות כאלו של מצוות שהם מדברי קבלה, למשל מקרא מגילה, לדעת רובא דרובא מרבותינו הראשונים זה יותר מאשר דרבנן, כיון שמגילת אסתר היא חלק מהתנ\"ך, מגילת אסתר היתה ממש בסוף תקופת הנביאים, הרי שזה דברי קבלה. ויש הרבה ראשונים שאף סוברים, שכאשר יש ספק בדברי קבלה כמו שבדיני דאורייתא קיימא לן ספק דאורייתא לחומרא לעומת ספק דרבנן שהוא לקולא, אך בספק בדברי קבלה אומרים גם ספק דאורייתא לחומרא. כך כותב (סימן תקעט). מרן הבית יוסף אם כן סובר הראב\"ד, שאמירת ההלל הוא מדברי קבלה, ומקשה על הרמב\"ם, מפני מה כתב שהוא מדרבנן גרידא. והמגיד משנה מבאר את דברי הראב\"ד ומיישב את השגתו על הרמב\"ם מהגמרא אבל מסכים עם הרמב\"ם, לעומת זאת מרן הכסף משנה דוחה בכלל את שיטת הראב\"ד, ואכמ\"ל. אך למסקנת הדברים יש למעשה שלוש שיטות, האם אמירת ההלל הוא מצוה מהתורה או מדרבנן או באמצע – מדברי קבלה. ד. ברכה על ההלל בחנוכה ובראש חודש למעשה, בוודאי שגם אם נאמר שאמירת ההלל הוא מצוה מדרבנן מברכים עליו, ואינו דומה לאמירת ההלל בראש חודש שרוב הספרדים (סוכה מד. וע\"ע בתוספות שם ע\"ב ד\"ה אינם מברכים משום שזה רק מנהג, והגמרא אומרת שאין מברכים על המנהג. אולם הנוהגים לברך על אמירת כאן) שעל הלל (ראש השנה לג: ד\"ה הא) ההלל בראש חודש סוברים כדברי התוספות אפשר לברך, וכך נוהגים האשכנזים. בחו\"ל חלק מהספרדים גם נוהגים לברך על ההלל. כשאומרים הלל בדילוג כמו בראש חודש, זה הלל של מנהג, אבל אמירת ההלל בחנוכה זה לא מנהג, זו מצוה מדברי סופרים - מצוה מדרבנן, או כאמור שיש אומרים שהוא דברי קבלה ויש אומרים אפילו דאורייתא. אבל גם אם זה מצוה מדרבנן שייך לברך על העלון לע\"נ מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה. זה. כמו כן הברכה שלאחר ההלל 'יהללוך' כתוב בפירוש במשנה ובגמרא שזה רק מנהג. ה. הקב\"ה ציוונו גם על מצוות דרבנן בנוסח ברכת ההלל בחנוכה אומרים גם \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו\", למרות שזו מצווה דרבנן, והראיה שהנה גם בהדלקת נר חנוכה מברכים \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו\", וכמו כן מברכים בהדלקת נרות שבת, למרות שוודאי שהמצוות הללו הם תקנת שעל כל מצוות דרבנן (סוכה שם) חכמים, והסיבה לכך אומרת הגמרא \"ועשית ככל אשר יורוך\" וכן \"לא תסור (דברים יז, י-יא) הקב\"ה ציווה אותנו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל\", לכן אומרת הגמרא שצריך לומר \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו\" גם על מצוות דרבנן, וממילא גם ההלל בכלל זה. ו. נשים פטורות מאמירת ההלל מצות אמירת ההלל הוא מצוה שתלויה בזמן, שהרי הוא נוהג שמונת ימי החנוכה. ולכאורה לפי זה יכולים לומר בפשיטות שנשים פטורות מהלל ככל מצות עשה שהזמן גרמא. ובאמת כך פשט דברי הרמב\"ם , ששם מביא את דברי המשנה, שאדם שאינו יודע לומר את ההלל (שם) שעבד או אישה או קטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם. משמעות הדברים שהם אינם יכולים להוציא אותו ידי חובה משום שאינם חייבים, רואים בפירוש מדברי המשנה שהאשה פטורה מאמירת ההלל. והרמב\"ם מביא את זה להלכה ולא מחלק באיזה הלל מדובר. ז. חיוב נשים באמירת ההלל בליל הסדר כותבים, שנשים חייבות (לח. ד\"ה מי) לעומת זאת התוספות במסכת סוכה באמירת ההלל של ליל הסדר, מפני שתקנו אותו על הנס. ובפשטות מדובר על ההלל שאומרים בסוף הסדר, את שתי הפרקים הראשונים עם ההגדה ואת השאר שאומרים בסוף, שגם בזה אשה חייבת מן התורה. אבל דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלכה למעשה, שאשה חייבת גם בהלל שאומרים אחרי תפילת ערבית. ובמשך כל השנים כשהיה חוזר מבית הכנסת לבית לפני שמתחילים את ליל הסדר, היה שואל את הנשים אם התפללו ערבית ואם אמרו הלל, והיה מורה להן לומר את ההלל בברכה, והיה יושב וממתין להם שיאמרו הלל שלם בברכה. כלומר למרות שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, שונה דין ליל הסדר שהוא הלל מיוחד במינו והוא היה מחייב את הנשים לברך. ח. אם נשים חייבות באמירת ההלל בימי החנוכה לפי התוספות לכאורה אין שום סיבה לחלק בין אמירת ההלל בליל הסדר שתקנו אותו על הנס, לבין אמירת ההלל בחנוכה שגם הוא נתקן על הנס. ולכאורה צריך להיות שנשים יהיו חייבות בהלל של חנוכה. אבל לפי הרמב\"ם כאמור, שלא חילק בין אמירת ההלל, ולדעתו נשים פטורות. ולכאורה זו מחלוקת, שהתוספות סוברים שנשים חייבות ואילו דעת הרמב\"ם שנשים פטורות. באמת צריך לדון, שהנה אם האשה רוצה רשאית לומר את ההלל, אך האם מותר לאשה לברך על ההלל בחנוכה או לא, שהרי לכאורה שנשים חייבות בהדלקת (שבת כג.)אפשר לומר כמו שאומרת הגמרא נר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס, אם כן חייבות גם באמירת ההלל ויכולות לברך, שהרי חכמים תיקנו הלל ותיקנו להדליק נרות, אלו הן שתי המצוות שחכמים תקנו. וגם אם נאמר שההלל הזה הוא לא כמו ליל הסדר, שההלל של ליל הסדר חיובו הוא מדאורייתא ואילו ההלל בחנוכה הוא מדרבנן, עדיין יש מקום לשאול מה ההבדל בין הלל לבין הדלקת הנרות. אולם הרמב\"ם בוודאי לא סובר כך וכאמור לעיל, שנשים אינן חייבות באמירת ההלל. אבל לכאורה לפי התוספות למה לא נאמר שאשה חייבת בהלל. ט. כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד יש לשאול, שגם לפי הרמב\"ם שאמרנו בהתחלה, שאמירת ההלל היא מדרבנן, וכך סוברים רוב הראשונים, האם נשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא שהיא מדרבנן, זו מחלוקת ראשונים, אמנם לכאורה בגמרא כתוב שפטורה, שהנה הגמרא אומרת, שיש שלוש מצוות שהזמן גרמא שהם מדרבנן ונשים חייבות מפני שאף שנשים חייבות (קח:)הן היו באותו הנס. כך מובא במסכת פסחים (ד.) בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס. וכך נאמר במסכת מגילה שנשים חייבות במקרא מגילה מפני שאף הן היו באותו הנס. וכך לגבי נר חנוכה שנשים חייבות מפני שאף (כג.) נאמר במסכת שבת הן היו באותו הנס. ולכאורה למה הגמרא צריכה לומר שאף הן היו באותו הנס, שהגמרא תאמר שכיוון שהן מצוות מדרבנן, ובדרבנן גם מצוה שהזמן גרמא נשים חייבות, ורק במצוות דאורייתא מחלקים בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, שהתורה פטרה בפירוש את את זה (קידושין לג:) הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא. וחז\"ל דורשים מתפילין לכל התורה כולה שנשים פטורות, אבל במצוות דרבנן צריך להיות שנשים חייבות, ולמה הגמרא צריכה לומר את הטעם שאף הן היו באותו הנס. מוכיחים מכאן כמה מרבותינו הראשונים, \"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון\" – חכמים תקנו כמו דאורייתא, וכמו שבמצוות דאורייתא שהזמן גרמא נשים פטורות כך גם במצוות דרבנן. ולכן הגמרא היתה צריכה להביא את הטעם שנשים חייבות במצוות הללו משום שאף הן היו באותו הנס, מפני שאילולי זה היינו אומרים שפטורות מחמת שהן מצוות עשה שהזמן גרמא. לעומת זאת כותב הארחות חיים בשם רבינו תם, שנשים חייבות במצוות של שבת כגון לחם משנה ושלוש סעודות, והטעם, מפני שמצוות הללו הן מדרבנן, למרות שהן מצוות עשה שהזמן גרמא, נשים חייבות בהן. י. מצוה שנתקנה מחמת הנס באמת שיש להקשות לשיטת הארחות חיים, מפני מה הגמרא צריכה - זה ראשי תיבות 'אמן', כתוב [ לומר על שלושת המצוות שהזכרנו בפסוק \"ואמרה האשה אמן אמן\", אמן ר\"ת א' - ארבע כוסות, מ' - שנשים חייבות משום שאף הן היו ]מקרא מגילה, נ' - נרות חנוכה באותו הנס, וכי למה שלא יהיו חייבות כאנשים. את השאלה הזו שואלים הרבה אחרונים. מתרץ, שיש מצוות שכל הסיבה שתקנו את (ברכי יוסף סימן רצו) מרן החיד\"א המצווה בגלל הנס, למשל מצות ארבע כוסות שמחמת הנס תקנו אותה, שבאמת גם בלי הטעם שאף הן היו באותו הנס הייתי מחייב את הנשים, אבל מכיוון שכל הסיבה שהגברים חייבים היא מטעם שהם היו בנס, לכן חז\"ל היו צריכים לומר שגם האשה היתה בנס כדי לחייבה, כי הכל בא בגלל הנס. זה תירוץ יפה מאד. יא. ברכת הנשים על ההלל מספק ספיקא אם כן הרי שנחלקו הראשונים אם אפשר לחייב את האשה במצוות דרבנן שהזמן גרמא. ולכאורה יש כמה צדדים לומר שהאשה תוכל לברך על ההלל. ראשית, אולי כמו התוספות, שהלל שאמירתו היא על הנס נשים חייבות. ואם תאמר לא כמו התוספות, אולי נאמר כמו הארחות חיים שכיון שאמירת ההלל היא מדרבנן ובדיני דרבנן אשה חייבת. למעשה כל הנימוקים הללו לא יעזרו, מכיוון שהרמב\"ם פסק שאשה פטורה, ולא חילק באמירת ההלל. אכן מכיוון שהנידון הוא על הברכה, הרי שלכאורה יש בזה ספק ספיקא, ספק אם נשים חייבות, ואם תמצא לומר שפטורה שמא מותר לה לברך. שהרי נחלקו הראשונים אם אשה יכולה לברך על שאשה (פרק ו מהלכות סוכה הלכה יג) מצוות עשה שהזמן גרמא. דעת הרמב\"ם אינה יכולה לברך, מפני שכיצד יכולה לומר \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו\" – והרי אף אחד לא ציווה אותה. כותבים, שהרי היא אינה אומרת (ראש השנה שם) לעומת זאת התוספות דהיינו ]...' - החסידים אומרים 'וציווני[ \"\"וציווני\" אלא \"וציוונו שהאשה אומרת 'וצוונו' ביחד עם הכלל, לכן האשה יכולה לחייב את עצמה אם היא רוצה. יב. גדול המצווה ועושה מספרת, (בבא קמא פז.) התוספות מביאים ראיה מגמרא מפורשת, הגמרא שרב יוסף האמורא היה עוור, ויש מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים האם עיוור חייב במצוות או לא. ובתחילה רב יוסף הסתפק, האם עדיף להיות חייב במצוות או לא, והחליט שעדיף לא להיות חייב, שהרי בין כה הוא מקיים את המצוות. הרי בעיני הציבור מי שנחשב תמיד הוא המתנדב, מי שאינו חייב ועושה, הוא מתנדב, נותנים לו פרסים מחשיבים אותו. אך לאחר מכן אמר רב יוסף, ששמע בשם רבי חנינא להיפך, \"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה\", ומבארים התוספות, שאדם שהוא מצווה היצר הרע מפריע לו כל הזמן, אבל אדם שאינו מצווה היצר הרע לא אכפת לו ממנו, הרי בין כה הוא לא חייב במצוות. לכן ההתמודדות במצווה היא הרבה יותר גדולה. אם כן אמר רב יוסף, שמי שיאמר לו שלהלכה עוור חייב במצוות, עבידנא יומא טבא לרבנן - אני אעשה מסיבה, אעשה סעודה לכולם על כך שאני חייב - דרך אגב, המהרש\"ל לומד מכאן את המקור לסעודת בר [ .במצוות .]מצוה שנעשה חייב במצוות והנה בתחילה רב יוסף חשב שהוא פטור ושמח, כי עושה בהתנדבות, אבל לכאורה הלא הוא מפסיד את הברכות של המצוות, הרי בכך שזו רק התנדבות הרי אינו יכול לברך על המצוות, אם כן מפני מה הוא שמח? אלא שעל כרחינו לומר, שגם כשרב יוסף חשב שהוא פטור הוא הבין שלברך הוא יכול, הוא לא מפסיד את הברכות, וכמו שמתנדב על המצווה עצמה הוא יכול גם להתנדב על הברכה. אם כן אומרים התוספות, שהנה ראיה שאשה יכולה לברך, שגם מי שפטור מהמצווה יכול לברך עליה, וכמו רב יוסף יכול היה לברך. יג. ספק ברכות להקל גם בספק ספיקא למעשה הספק ספיקא הזה לא יועיל, מפני שיש כלל בענייני ברכות, - [ .שאפילו כשיש ספק ספיקא לברך אומרים ספק ברכות להקל ורק כשיש ספק ]דברתי כמה פעמים בנושא הזה באריכות, ואכמ\"ל ספיקא על עצם החיוב במצוה, לא על הברכה, וכמו בספירת העומר, שאם יש ספק ספיקא אם חייב במצווה, שעל סמך הספק ספיקא חייב במצוה, וגם שיש אומרים שספירת העומר בזמן הזה היא מצוה דאורייתא, כך דעת הרמב\"ם, שאז אומרים שאפשר גם לברך. אך במקרה שלנו אין ספק ספיקא על המצווה, יש רק ספק אחד שמא חייבת שמא פטורה, הספק השני הוא כבר נוגע לברכה, אם נשים רשאיות לברך או לא, ממילא במקרה כזה אנחנו נשארים בכלל של ספק ברכות להקל. הנידון הזה הוא קיים הרבה, בזמן האחרון קבלתי כמה שאלות האם אשה יכולה לברך על ההלל בחנוכה, יש להם חופש בחנוכה ויש זמן, והם רוצות להתפלל כמו שצריך, והתשובה להלכה צריכה להיות שלמנהג הספרדים אינן יכולות לברך. מפני שהברכה הזו היא ברכת המצוות, זה איננה ברכת השבח.יד. מצוה התלויה באמירה (סוף אבל צריך לדעת שהאמת שגם לאשכנזים זה לא פשוט. הרמ\"א כותב, שיש אומרים שהאשה פטורה מהבדלה, ולכן שאדם סימן רצו) לא יבדיל רק עבור האשה כי אולי היא לא חייבת בזה. ומבאר המגן ), שהבדלה זו מצוה שמקיימים באמירה, ומה שאשה יכולה (שםאברהם לקיים מצוה שהזמן גרמא ולברך עליהן, היינו כמו לולב או שופר וכיו\"ב שהן מצוות של עשיה, אבל הבדלה זו רק אמירה. ויש לדון איך ללמוד את דברי המגן אברהם, שאפשר לומר, שלדעתו כל דבר שהוא אמירה אם זה הזמן גרמא אשה פטורה, ולפי זה אשה תהיה פטורה בברכות קריאת שמע כי זו אמירה בעלמא. אבל אפשר לבאר את דברי המגן אברהם באופן אחר, שבדרך כלל כל המצוות הם עשיה, אך יש מצוות שבעצמן הן ברכה כגון הבדלה וקידוש. וממילא אין ללמוד מזה לברכות קריאת שמע שזו ברכת המצווה, ולכך יסכים המגן אברהם לומר שאשה יכולה לברך ברכות קריאת שמע. ובאמת אצל האשכנזים היום רבים נוהגים שנשים מברכות את ברכות קריאת שמע, אך לגבי ההבדלה שהברכה עצמה היא המצוה, על זה כתב הרמ\"א שיש אומרים שהאשה פטורה, ואי אפשר שהאיש יברך עבורה. היום זה מצוי מאד שנשים אשכנזיות מברכות גם על פסוקי דזמרה וגם על קריאת שמע, אך למנהג הספרדים וודאי שזה לא נכון לעשות כך וצריך להיזהר שלא לברך, לא על פסוקי דזמרה למרות שזה רק ברכת השבח 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' ואמנם יש מתירים בזה, שמסיק, (ח\"ב חאו\"ח סימן ו)אך יש תשובה ענקית בנושא הזה ביביע אומר שגם מצוות שהם אמירה וגם מצוות שהם שבח בעלמא כמו פסוקי ל של ספק ברכות להקל אומרים גם בברכות השבח דזמרה, אין לנשים לברך. וכותב, שאת הכל . ממילא גם פה אשה לא יכולה לברך למנהג הספרדים ודלא כהב\"ח (סימן רצו) על פסוקי דזמרה. טו. משמים הורו לנשים לברך על המצוות בנושא של ברכה על מצוות שהזמן גרמא בדורות האחרונים היו בזה הרבה חילוקי דעות, למשל אצל המרוקאים הרבה נהגו שהבעל חוזר בסוכות מבית הכנסת, מביא את הלולב לאשתו והיא מברכת ומנענעת. והמנהג הזה בא ממרן החיד\"א, שאמנם הוא הולך תמיד (שו\"ת יוסף אומץ סימן אחרי מרן השלחן ערוך, אבל בנושא הזה מרן החיד\"א פסק שנשים יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמא. פב וברכי יוסף סימן תרנד) והסיבה לכך, שהנה לפני כשמונה מאות שנה היה אחד מבעלי התוספות שהיה מקובל גדול וקדוש, שכשהיו לו שאלות בהלכה היה שואל את הקב\"ה, לפני שהיה הולך לישון היה עושה שאלת חלום, והקב\"ה היה שולח לו מלאך שיענה לו בחלום את התשובה. למשל, הוא שאל לגבי תפילין של רש\"י ורבינו תם מה האמת מביניהם, וענו לו תשובה מאד יפה, אמרו לו כמו שיש מחלוקת למטה כך יש מחלוקת בשמים, הקב\"ה אומר כמו רש\"י וכל פמליה של מעלה אומרים כמו רבינו תם, ולכן כדאי להניח גם תפילין של רבינו תם. והנה לגבי השאלה של ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא , \"לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה' (שם סימן א)ענו לו אלוקיכם האנשים וגם הנשים יוסף ה' עליכם\", דהיינו שאמרו לו בפירוש שאשה יכולה לברך על מצוות שהזמן גרמא. אשר על כן כותב מרן החיד\"א, שלאחר שכך קיבל בחלום, לכן אין הולכים בזה כמו הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך אלא יש לנהוג כשיטת התוספות. טז. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כתב בנושא הזה באריכות גדולה, הוא (ח\"א חאו\"ח סימן לט-מב) ביביע אומר מביא הרבה ראיות שאנחנו לא יכולים לסמוך על דברי חלומות ולפסוק לפי זה הלכה. ולדוגמא לאחת הראיות, בגמרא במסכת סנהדרין מובא, שאדם אחד אביו הלך לעולמו, והוא יודע שאביו השאיר לו ירושה, אבל אבא שלו לא האמין בבנקים והניח את כל כספו תחת הבלטות, הטמין את זה באיזה מקום, ואבא שלו לא הספיק לומר לו בחייו איפה החביא את הכסף, והאיש הזה מסכן לא יודע איפה הכסף. והנה בלילה הוא ישן, ואביו בא לו בחלום ואמר לו תשמע, תכנס לחדר פלוני במקום פלוני תחת הבלטה נמצא מיליון דולר, אבל רק שתדע שכל הכסף הזה הוא לא שלך! אלא הוא כסף של מעשר שני, של צדקה. הבן התעורר מהחלום, ולא כמו פרעה אלא הוא רץ מהר נוטל ידים, ורץ מיד למקום שהורה לו אביו ומגלה את כל הכסף מונח שם וכפי שאביו אמר לו בחלום. ואומרת הגמרא, שהכסף הזה הוא שייך לו, והוא לא צריך להביאו לצדקה, מכיון שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. עד כדי כך חז\"ל זלזלו בחלום, למרות שראו שהחלום הוא אמיתי בחציו, כלומר שהחלום הזה הוא אמיתי זה לא צחוק, בכל זאת, מה שלא ידוע אם זה אמיתי הרי שהחלום זה שטות, מתעלמים מזה. יז. פסיקת הלכה על פי חלום כמו כן במשך התקופות מזמן הראשונים ועד הדורות האחרונים היתה שאלה במדינות אירופה לגבי איזה דג שהיו לו מעט קשקשים, והקשקשים שלו הם רכים שמיד כשצדים את הדג הזה היו הקשקשים נושרים, והיתה שאלה אם מותר לאכול את הדג הזה או לא. ובזמן הראשונים היה אחד מבעלי התוספות שקראו לו רבנו אפרים, והוא פסק שהדג הזה מותר. והנה בלילה כשהלך לישון, הוא רואה שבא אליו זקן אחד עם שני סלים מלאים שקצים ורמשים, צפרדעים, סרטנים, ה' ירחם, ומורה לו לאכול! רבנו אפרים נרתע, חס ושלום, אני אוכל דברים כאלו?! אמר לו אותו זקן, וכי מה אתה מתפלא הלא בדיוק היום התרת שרץ המים! רבנו אפרים נבהל מאד, ובבוקר מיד אסף את כל הקהל ואמר להם שחס ושלום מלאכול את הדג הזה, ומי שאכל שיעשה תשובה והגעיל את כל הכלים. לאחר כמה מאות שנים השאלה הזאת בדיוק חזרה בזמנו של הנודע ביהודה, והנודע ביהודה כתב פסק שמותר לאכול את הדגים האלה. ואמרו לו, הלא רבנו אפרים ראה כך בחלום, אך הנודע ביהודה ענה להם דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים! יתירה מזאת רואים בגמרא , שרבותינו התנאים התעלמו מבת קול, שהיה ויכוח בין חכמי ישראל לרבי אליעזר, ורבי אליעזר עשה כמה מופתים להוכיח כדבריו, הוא אמר, אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח וחזרו המים לאחוריהם, וכן, אם הלכה כמותי עץ החרוב יוכיח והעץ נעקר ממקומו. הרי כיום אם היה מישהו בא ועושה לנו מופת קטן מה היינו אומרים?!... והנה רבן גמליאל עמד ואמר: אין מביאים ראיה מאמת המים! אין מביאים ראיה מעץ החרוב! ואז אמר רבי אליעזר, אם הלכה כמותי כתלי בית המדרש יוכיחו וגם לא עזר! עד שלבסוף אמר, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ויצאה בת קול ואמרה הלכה כרבי אליעזר! ובכל זאת עמד רבן גמליאל ואמר לא בשמים היא! והגמרא מספרת, שלאחר מכן אחד התנאים פגש את אליהו הנביא ושאל אותו מה עשה הקב\"ה שאמרו ככה \"לא בשמים היא\"... וכי חולקים על הקב\"ה?! ואז אליהו הנביא, שהקב\"ה אמר, נצחוני בני נצחוני בני! הקב\"ה נתן לנו את התורה אז זה אצלנו! לאחרונה הראה לי בני רבי עובדיה שליט\"א דבר מאוד מעניין, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב בספר שלו על מגילת רות, שאדם שרוצה ללכת לקבל ברכה, היום כולם הולכים למקובלים, אבל הוא כותב שם שיש ללכת לפוסקי הלכות! שאם הם יפסקו הלכה שהאדם צריך לחיות או שהוא צריך להיות בריא זה מה שיועיל! זה יותר חשוב מאשר מקובלים! הוא הביא ראיות לזה, הוא כותב את זה בשם רבי נחמן מברסלב, שפוסקי הלכות הברכה שלהם יותר חשובה, והסיבה לכך היא מפני ש\"לא בשמים היא\" - הם מחליטים, הם פוסקים את ההלכה וככה בשמים חייבים ללכת לפי מה שהם פוסקים, עד כדי כך! אשר על כן לפי כל האמור לכן איננו יכולים לסמוך על דברי חלומות, ולכן המסקנה שלו ביביע אומר שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. יח. מנהג שהוא נגד ההלכה מי שמשחזר את מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב, מלבד מה שהיתה לו שיטה, היו לו כמה דברים בהלכה שהיו חשובים לו מאד, עד שנלחם עליהם בכל כוחו, ולא היה אכפת לו מה יגידו. אחד מהדברים למשל היה לגבי נרות שבת, שצריך קודם כל לברך ואחר כך להדליק, הוא נלחם על זה בכל כוחו שזו דעת מרן ושיש כאן חשש ברכה לבטלה במי שנוהג לברך לאחר ההדלקה. ולאלה שנהגו לברך לאחר ההדלקה היה מורה שזה מנהג נגד ההלכה וצריך לשנות אותו. ובאמת זה רמב\"ם מפורש בתשובה שכותב, שאסור להיות במקום שנוהגים מנהגים נגד ההלכה. והוא היה נלחם על זה מאד. כמו כן אחד הדברים זה היה הנושא של ברכת ההלל לנשים, והיה אומר שהאשכנזים שנהגו כמו הרמ\"א יש להם על מה לסמוך, אבל אנחנו הספרדים אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. וגם מי שנהג כדברי החיד\"א, כיון שלהלכה דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים, יש להם להפסיק ממנהג זה. הוא כתב כמה תשובות בנושא הזה ביביע אומר לחזק ולבסס את השיטה הזאת שלו, וכל ימיו נלחם על הדבר הזה מאד. לכן למסקנת הדברים גם לגבי הלל של חנוכה אם נשים רוצות לומר את ההלל מתחילתו ועד סופו ודאי שהן יכולות לומר, אדרבא, שגם הן יודו להקב\"ה שאף הן היו באותו הנס, אבל אסור להן לברך על ההלל, לא את הברכה שלפני ההלל ולא את הברכה שלאחריו."},{"filename":"11.pdf","content":"מיני מזונות| הכנת צנימים בשבת| נושאי השיעור: לחם משנה שלם או גם חצי ברכת המצה בכל ימות השנה| ' ברכת ה'טורטיה' וה'מופלטא| בלחם משנה 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בהעלותך ז' סיון איסרו חג תשע\"ט ענייני לחם משנה - בלעילוי נשמת הילדה שרית רווח ע\"ה בת רבקה שתחיה | 11 'גליון מס א. \"לחם שלם\" או \"לחם משנה\" הגמרא במסכת ברכות (לט:) ובמסכת שבת (קיז:) אומרת שצריך לבצוע בשבת על שני לחמים. והנה מה הדין באחד שיש לו לחם אחד שלם בלבד הלחם שיהיה שלם, או שמא יחלק את הלחם לשנים ויבצע עליהם כעל שני האם יבצע עליו כשהוא שלם, כמו שאומרת הגמרא שם שצריך בברכה על לחמים משום לחם משנה. והספק הוא, שהרי הענין שלחם יהיה שלם הוא ענין של חשיבות, כדי ולכן יש דיון בפוסקים [ . וזהו ענין של לכבד את הברכה, אבל אין זה גדר של שצריך לבצוע על הלחם שעשוי מהקמח היותר משובח אם יש לפניו, עיין שהברכה תהיה על אוכל שהוא יותר חשוב ומשובח]ש\"ע סימן קס\"ח ס\"ד מצוה מיוחדת. לעומת זאת לחם משנה הוא לכאורה חיוב מדינא בשבת, מצוה בפני עצמה. אם כן פת שאיננה שלימה האם נחשבת ללחם משנה או לא? ב. מהגמרא מוכח שלחם משנה צריך להיות שלם החתם סופר (שו\"ת או\"ח סימן מו) מביא תשובת המנחת יעקב (סימן יב) שסובר שלחם משנה הוא מדאורייתא, אבל אם אחד מהלחמים הוא איננו ]' אות ב9 'וראה עוד בעלון מס[ .שלם החיוב של לחם משנה הוא מדרבנן אך בפשיטות מדברי הגמרא משמע שצריך דוקא שלם. שהרי בכל השנה מקפידים שהלחם יהיה שלם, והנה בפסח עושים 'לחם עוני' ודרכו של עני בפרוסה. ודנה הגמרא (פסחים קטו:) בדרך בציעת המצה בפסח. ומסקנת הגמרא, שבפסח בוצעים גם על השלם וגם על הפרוסה. (דף כה: מדפי הרי\"ף) והרמב\"ם (פ\"ח מהלכות חמץ ומצה ה\"ב) כמשמעות ובאמת יש מחלוקת בראשונים איך היא צורת הבציעה בליל פסח. דעת הרי\"ף הגמרא בפשיטות, שבוצעים על השלימה ועל הפרוסה. ולכן די בשתי מצות. אך לעומתם הרא\"ש (פרק ערבי פסחים סימן ל') סובר שצריך לקיים את המצות, ואחר ברכת 'המוציא' עוזבים את המצה התחתונה, ונשאר בידיים פוסק מרן בשלחן ערוך (סימן תעה ס\"א). שמברכים 'המוציא' על שלושת שני המצוות, גם לבצוע על שתי מצות שלימות, וגם לבצוע על הפרוסה. וכך רק המצה השלימה והפרוסה, ומברכים ברכת 'על אכילת מצה', ואוכלים. רוצה לומר שצריך בשבת שני ככרות שלימות. שהרי בתחילה הגמרא אמרה, שני כיכרות\". – מה הגמרא רוצה לומר בזה?! ולפי האמור, משמע שהגמרא ובגמרא שם לאחר שדנה לגבי פסח, מוסיפה \"ובשבת חייב אדם לבצוע על שבליל פסח בוצע על שלם ופרוסה משום שדרכו של עני בפרוסה, וכעת . וכך מבארים כל שלימותהגמרא באה לומר שבשבת בוצע על שני כיכרות הראשונים שם במסכת פסחים. ויש מהם שכותבים בפירוש שצריך להלכה שני כיכרות שלימות בשבת. ג. ההגדרה של 'לחם שלם' בגדר שלם. ומאידך יש מעלה ללחם כשהוא פרוס ומוכן לאכילה, בכדי לחסוך שביום חול יתחיל לחתוך את הלחם מעט, אך לא יסיים לחתוך, כדי שישאר התוספות (ברכות לט: ד\"ה והלכתא) והרא\"ש (שם) ועוד ראשונים כותבים, כמה שאפשר מלהפסיק בין הברכה לאכילה. שגם בדברים שהם לצורך צריך למעט כמה שאפשר מלהפסיק. וטעם הענין שלחם זה עדיין נקרא \"שלם\", משום שההגדרה של לחם שלם וכשמרים את החלק הגדול - החלק הקטן עולה עימו, עדיין הוא נקרא שלם. כותב הרא\"ש (פ\"ו דברכות סימן יט) היא, שאם חלקי הלחם מחוברים במעט, אבל אם כשמרים את הגדול הקטן איננו עולה עימו, לחם זה איננו נקרא שלם. וכותבים עוד התוספות שם, שכל זה הוא דוקא ביום חול, אבל בשבת לא יעשה כן משום שצריך לחם משנה. כיון שאם חתך בצורה כזו שהקטן עולה עם הגדול אין בזה בכדי לחם משנה. ומדברי התוספות מוכח בפירוש, שסברו שלחם משנה הוא דוקא שלם ממש, ואם איננו שלם איננו לחם משנה. וכך לומדים כמה ראשונים להלכה ומביאים את דברי התוספות הללו. ומתברר מדבריהם, שהענין של לחם משנה שלם הוא אינו ענין של כבוד או תוספת חשיבות אלא הוא מעיקרי המצוה של לחם משנה. ד. לחם משנה באמצע הסעודה שבת, אמנם הפסיד את מצוות לחם משנה, כ\"כ המשנה ברורה (סימן רעד והנה מי שאין לו לחם משנה ודאי שגם הוא צריך לקיים את מצוות סעודת סק\"ב). והנה אם בעודו אוכל את סעודת השבת הביאו לפניו לחם משנה, האם צריך לבצוע שוב על הלחם משנה?! 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר והספק הוא, שלכאורה יש מצוה מיוחדת לבצוע על לחם משנה ועדיין לא קיים אותה. וכן הוכחנו לעיל מדברי התוספות והגמרא שלחם משנה היא מצוה בפני עצמה, וצריך לקיימה. אך מאידך, הרי אינו צריך לברך על הלחם שהרי בירך כבר על הלחם בתחילת סעודתו. דהיינו שבענין הברכה לכאורה צריך להיות שיברך שוב על מה שהביאו לו, כגון שהיה בדעתו בברכה שברכתו תועיל על לחם משנה אם יבוא לו אחר לחזור ולברך, כיון שהסיח דעתו מן האוכל הזה. אבל אם לא היה צריך לברך, בדעתו שיבוא לפניו אוכל אחר תוך כדי אכילתו, כיון שבא אוכל אחר צריך שהרי כתב בשלחן ערוך (סימן קעז ס\"ה) שאם היה יושב ואוכל ולא מעלה כך, האם צריך לבצוע שוב או לא?! על הלחם משנה או לברךוהספק בזה הוא האם בלחם משנה המצוה היא עליו?!לבצוע ה. לחם משנה כש\"פורס מפה ומקדש\" וחיפשתי בזה ומצאתי שבשו\"ת אבני ישפה להגאון רבי חיים פיינהנדלר בנושא הזה, ומסיק להלכה שגם במצב כזה שאין ברכת המוציא צריך לבצוע זצ\"ל הביא שם מכתב תשובה מהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ\"ל שדן על הלחם משנה. מאידך עוד מצאתי בשו\"ת האלף לך שלמה לרבי שלמה קלוגר שדן לגבי עוד מחלוקת האם צריך לחזור ולברך 'המוציא'. ומרן פסק שם ש'הגפן' אינו (סימן רעא ס\"ד). ויש מחלוקת ראשונים האם צריך לחזור ולברך 'הגפן', ויש אחד שהיה אוכל בערב שבת ונכנסה שבת שדינו נפסק שפורס מפה ומקדש מברך אבל 'המוציא' מברך. ולהלכה לא פוסקים כדברי מרן משום שאמרינן ובספר הלכה ברורה (שעתיד לצאת [ .'ספק ברכות להקל' אפילו נגד דעת מרן ].'בקרוב בעז\"ה) הביא דעת רבים שכותבים שלא מברך גם ברכת 'המוציא ושאל שם, האם זה שפרס מפה וקידש צריך לבצוע על לחם משנה, או לא?! וזו אותה שאלה ששאלנו לעיל. רק שהיא שונה מעט. כיון שהסיבה שאינו מברך 'המוציא' היא מצד הספק ברכות ובאמת היה צריך לברך 'המוציא' לפי חלק מהשיטות. ובשו\"ת האלף לך שלמה שם מסיק להלכה שבאמת למאן דאמר שכשפורס מפה ומקדש צריך לברך אף על הלחם, ממילא צריך לחם משנה. אך לשיטות הסוברים שלא צריך גם לברך על הלחם, כך גם לא צריך לחם משנה. אורח לגבי לחם משנה שבא לאחר מכןו. אמנם באורח חלקו האחרונים אם נגרר אחר דעת בעל הבית או לא. נסמך על בעל הבית, עד כדי שאין מתחשבים בו אם נמלך. והכוונה שבעל והמחלוקת היא מה הכוונה באורח, האם אורח אין לו דיעה כלל, כיון שהוא הבית הוא נכנס במקומו של האורח. או שמא מכיוון שהאורח איננו יודע מה הולכים להגיש בפניו לאכול א\"כ לא שייך בו כעת היסח הדעת, וברכתו כוללת את כל מה שיגישו לפניו. נפקא מינה, בכגון שבא אורח, ובעל הבית הביא מאכל שמתחילה לא רצה להביאו לשלחן ולאוכלו, ושינה את דעתו, שהדין הוא שבעל הבית צריך לברך כיוון שהוא נמלך, אבל האם גם האורח צריך לברך שהרי הוא נגרר ראה הלכה ברורה ח\"ט סימן קעט בבירור הלכה אחרי בעל הבית, או שמא שכיון שלא הסיח דעתו, ודעתו היתה על כל מה [ . וכעין נידון דידן שלא היה לו לחם משנה בתחילת הסעודה ורק אחר שיגישו לו לכך לא יברך]'אות ז כך הגישו לפניו. צריך לברך, כיון שהאורח נגרר אחרי בעל הבית, ואם בעל הבית צריך לברך והבאתי שם פסקי ריא\"ז (ברכות פ\"ו ה\"ד אות ה') שכותב בפירוש שהאורח אם כן גם האורח כמוהו. להלכה, כיון שיש ראיות שלחם משנה היא איננה רק מטעם כבוד הברכה אלא עצם הבציעה היא מצוה על לחם משנה, לכן במקרה כזה שלא היה לפניו לחם משנה אך היה דעתו אל לחם משנה שיביאו בהמשך, והביאו לפניו, שאינו צריך לברך, וכ\"ש אורח שהיה איתו בבית, בכל זאת ראוי שיבצע על ויתירה מזאת, אם כבר בירך ברכת המזון והביאו לו לחם משנה, אע\"פ שכבר לחם משנה. אינו חייב בסעודת שבת, בכל זאת מן הראוי שיטול ידיו ויברך על הלחם משנה לכבוד שבת. ז. לחם שרוף ללחם משנה יש דיון בפוסקים לגבי לחם ששרוף בחלקו, שהרי אם חתך את החלק השרוף – איבד את החשיבות של לחם שלם, כיון שהוא איננו שלם. אבל אם לא חתך, ורוצה לבצוע עליו כמות שהוא אם גם אז נחשב ללחם שלם, או שמא כיון שבחלקו אינו מתכוון לאוכלו, כיון שהוא שרוף, נחשב כלחם שאיננו שלם, שהרי ידוע שכל העומד ליגזז כגזוז דמי (כתובות נא.) א\"כ גם כאן כל העומד ליחתך כחתוך דמי. ובספר שער אפרים (סימן א) שהוא סבו של ה\"חכם צבי\". שהיה מראשוני תקופת האחרונים, לפני ארבע מאות שנה לערך. דן בזה ומסיק, שאפשר לברך על לחם שרוף ונחשב כלחם שלם. וטעמו, שהרי כל הסיבה שצריך לחם שלם הוא משום כבוד השבת, א\"כ אמנם הלחם הוא שרוף, אבל עכשיו הוא עדיין שלם, וכיון שכך יש בזה כבוד שבת כעת, וממילא אפשר לברך עליו כלחם שלם. שהלחם הוא בזול וניתן להשיגו בקלות. אך אם אין באפשרותו, אפשר לברך ולהלכה לכתחילה עדיף לקחת לחם שאינו שרוף ללחם משנה, וודאי בדורנו גם על לחם שרוף בלחם משנה. ח. תחלוק! – אך בתנאי שתהיה צודק! הראשון שחלק על ה'בן איש חי. והביא ראיות עצומות לדבריו וכתב הרבה בהפרשת חלה בברכה. וזה בניגוד לדעת ה'בן איש חי'. ופסק זה הוא הפסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק בהלכות חלה שקילו ושני שליש זה השיעור שחייב בדבר הזה. (ראה בהליכות עולם ח\"א עמוד רפח) , זצ\"ל ודיברו על אאמו\"ר וציערו אותו וביזוהו, ולא נחו ולא שקטו. וסיפר לי רבנים בבלים חסידים של ה'בן איש חי', שעשו נגדו מלחמות, והלכו לסבי אאמו\"ר היה אז עדיין בצעירותו, כשלמד ב'פורת יוסף', ובירושלים היו כמה ]אמנם הוא כתב את זה, אך חלק מהדברים לא כתב[ את זה אאמו\"ר בעצמו שבאותה תקופה ישב וחשב לעצמו, שהרי לזוז מההלכה אי אפשר, בהלכה את השיעורים שהיה רגיל בהם עד יעבור זעם. והודיע על כך בכל המקומות חש שאינו יכול להילחם בכל המלחמות הללו. ולכן החליט להפסיק מלומר אין אינטרסים ואין שיקולים זרים, ולומר שקר ודאי שלא יאמר, אך מצד שני בהם היה מוסר את שיעוריו שיבטל את שיעוריו הקבועים. - מי שיראה את וכבר אז בצעירותו היו לו תלמידים רבים מהשיעורים הקבועים, והם שהכירו [ בכוחו הגדול ובידיעתו העצומה בתורה חרף גילו הצעיר התשובות שכתב כבר בהיותו בגיל שמונה עשרה, בהם ניכר עד כמה היה , ]חרה להם שכך נעשה, ובגין כך הופסקו השיעורים הקבועים, ופנו אל הגאון גדול ועצום בתורה כבר אז, מה שאנשים היום לא עושים בכל ימי חייהם רבי עזרא עטיה זצוק\"ל ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה רבו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, בבקשה שיורה לתלמידו שיחזור וימסור את שיעוריו כהרגלו בקודש. שבגלל כל המחאה הזו נוצר ביטול תורה גדול והפסידו את מגיד השיעור שלהם. אאמו\"ר היה שומע בקולו של הגאון רבי עזרה עטיה, אך הרב עטיה היה פיקח גדול וידע שאם יקרא לאבא ויאמר לו לחזור וללמד כהרגלו במקרה הזה לא היה שומע לו, כיון שכל כך היה כאוב על מה שעשו לו. לכן הגר\"ע עטיה שלח לקרוא לאאמו\"ר ואמר לו \"שמעתי שהיה ויכוח בין כמה רבנים בנושא של הפרשת חלה, תביא לי את מה שכתבת בנושא הזה, אני רוצה לקרוא מה דעתך\"! אאמו\"ר כמובן הגיש לו את כתב ידו. הגר\"ע עטיה קרא את דבריו, ופנה אל אאמו\"ר ואמר לו \"עברתי על כל מה שכתבת, ואין לי כל צל של ספק שאתה צודק להלכה\". אאמו\"ר שמע כך, וסיפר לרבו את כל הקורות אותו בעקבות הפסק הזה, ואיך שחכמי הבבלים עושים לו צרות ונלחמים בו. וסיפר לו שחכמי הבבלים טוענים כנגדו שאם ה'בן איש חי' כתב כך, ודאי שהוא ידע את כל הקושיות שלך, office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ובכל זאת פסק כן. ואאמו\"ר השיב להם מיניה וביה, שאם כדבריהם אי אפשר ללמוד תורה, כיון שאסור להקשות על אף אחד מרבותינו הראשונים והאחרונים שהרי ודאי ידעו את כל הקושיות שלנו. וכזאת ודאי שאי אפשר. הגר\"ע עטיה שמע את כל דבריו, השיב לאאמו\"ר שודאי הצדק איתו, והלכה כמותו, ואל לו לשים ליבו כנגדם. ועודד אותו עוד שלא יפסיק משיעוריו וימשיך בהם כהרגלו. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי לא פעם \"אני חלקתי על ה'בן איש חי' כשהייתי בטוח במאה אחוז שאני צודק, ואני אומר את זה גם על עצמי, אם מישהו בא ומוכיח שלא צדקתי בדברי, שיחלוק עלי! ולא יאמר שאם אמרתי בטח ידעתי מכל הקושיות, אדרבא תחלוק, בתנאי אחד – שתהיה צודק\"! והנושא הזה של הפרשת חלה היה הנושא שהתחיל למעשה את כל השיטה שלו ודרך הפסיקה שלו, ומתוך זה לכל מה שזכה בסופו של דבר להחזיר עטרה ליושנה בפסק ההלכה. ט. הפרשת חלה מעכבת שלימות הלחם משנה והנה אם שכחו להפריש חלה מהעיסה ואפו את הלחם, ומהעיסה הזו יש שני לחמים ללחם משנה, ואחרי שיפרישו חלה הלחם כבר לא יהיה שלם. אך מאידך גיסא השיעור של הפרשת חלה בפת נחתום הוא אחד חלקי ]אמנם יש בזה ענין של עין יפה אך זה השיעור מעיקר הדין[ ארבעים ושמונה וזה מעט יותר משני אחוז. וכיום שלא נותנים את החלה לכהנים משום שהם טמאי מתים ואסורים באכילת חלה, לכן מפרישים את מה שצריך מעיקר הדין. וכשמפרישים מעט כל כך זה כמעט ולא נרגש בלחם עצמו ואולי אין בזה חיסרון של לחם שאיננו שלם. י. לחם שלם בעירובי חצירות והנה בעירובי חצירות לוקחים שיעור בכדי שיספיק לכל אחד ואחד, ואם הם הרבה אפשר לקחת לחם אחד גדול ושלם ומערבים עליו עירובי חצירות. ולוקחים לחם כדי שלא יתעפש כיון שאם יתקלקל הרי הוא כלא קיים. ]ולכן המנהג לקחת לעירובי חצירות מצה, כיון שהיא מחזיקה הרבה זמן[ והדין הוא שבעירובי חצירות לוקחים לחם שלם. ואם לקחו לחם שלם רק שהפרישו ממנו חלה נחשב ללחם שלם לענין עירוב, כיון שהחיסרון הזה שהורידו מעט לצורך מצות חלה אין בזה כדי לגרוע משם שלם של הלחם (שלחן ערוך סימן שסו ס\"ו). אבל יש פוסקים שכתבו לחלק שבעירובי חצירות הסיבה שעושים שלם מכבוד המצוה והברכה, מה זה משנה מפני מה חתך את הלחם אם הוא משום (עירובין פא.) ולכן מקפידים שיהיה שלם. מה שאין כן בלחם משנה שהוא הוא מטעם אחר, שהוא כדי שלא יבואו לידי איבה בין המשתתפים בעירוב מצוה או לא. למעשה הוא איננו שלם (עיין שערי תשובה סימן רעד אות א). דרך אגב, אם לא הפרישו חלה ונכנסה שבת, אם עדיין בין השמשות אפשר [ להפריש חלה, כיון שלא גזרו על השבות במקום מצוה. אבל אם כבר ירד הלילה, אם מדובר בארץ ישראל אין מה לעשות והלחם הזה אסור באכילה. ואילו בחו\"ל שהחיוב של חלה הוא רק מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה, ].אוכל מהלחם ומשאיר יותר מכדי שיעור חלה, ובמוצ\"ש מפריש את החלה צריך להפריש חלה כיון שאם לא יפריש חלה הלחם יהיה טבל ואסור באכילה, להלכה לכתחילה עדיף לבצוע על שני חלות שלימות, אך אם לא היה לו והיה ודאי שיבצע על הלחם החסר. יא. לחם משנה על 'צנימים' אמנם יש שיטה מאוד מעניינת בלחם משנה שאם הגישו לשלחן לחם כשהוא חתוך, כיון שכך הגישו אותו מחשיבים אותו ללחם משנה. כך כותב הגאון הנצי\"ב מוואלוזי'ן בשו\"ת משיב דבר ומביא ראיות לדבריו. אך לא נהגנו כן. כיון שמפשיטות לשונות הראשונים משמע שצריך שיהיה שלם מתחילתו. והנה אם רוצה לבצוע בשבת על צנימים האם הם נקראים \"שלם\" או לא? בספר אחד (שו\"ת שאלי ציון סימן ט') שדעת הגרצ\"פ פרנק שהיה רבה של שכל פרוסה בצנימים יחשבו כלחם שלם. ויש חולקים על זה. ראיתי כתוב אפויים, ואין אפיה אחר אפיה אבל הם משהו חדש א\"כ אולי אפשר לומר שהרי מצד אחד הצנימים אפו אותם מחדש, אע\"פ שכבר מלפני כן היו ירושלים, שצנימים נחשבים ללחם שלם. וכן נראה דעת הנצי\"ב הנ\"ל כיון שכך הגישו לפניו את הלחם. אך לעומתם מהגרש\"ז אויערבאך מובא ושאין זה נקרא \"לחם שלם\", כך כותב בשמו בספר שלחן שלמה (סימן רעד) וכ\"כ בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נ\"ה הערה נ'). להלכה ודאי שעדיף לכתחילה לבצוע על לחם שלם ולא על הצנימים, אך אם אין בידו כי אם צנימים ודאי שיבצע עליהם. יב. הכנת צנימים בשבת לגבי הכנת צנימים בשבת אין בזה משום אפיה אחר אפיה בשבת. כיון שהסכמת כל הפוסקים, וכ\"פ הש\"ע (סימן שיח ס\"ה) שאין אפיה אחר אפיה אם הלחם היה אפוי לגמרי. אך ישנם שני שאלות. א. שמקשה דבר רך בשבת, והוא תולדת מלאכת מבשל. ב. מכה בפטיש. שהרי יוצר דבר חדש ומסיים את עשייתו בשבת. להלכה שאין מכה בפטיש באוכלין. וכן פסק המשנה ברורה (סימן שיח בבה\"ל (ח\"ב סימן נ\"ב), וכן דן בזה בשו\"ת יחוה דעת חלק ג' (סימן כב). והמסקנא ודנים בזה בשו\"ת שואל ומשיב (תליתאה ח\"ב סימן כ') ובשו\"ת רב פעלים לכן מותר לעשות צנימים בשבת על הפלטה.ד\"ה והדחתן). יג. מיני מזונות ללחם משנה לגבי מיני מזונות ללחם משנה יש שרצו לטעון שמחמת שיש במזונות שקדים ואגוזים וכדומה הם גורמים שהלחם נחשב לחסר, אך אין זו טענה, משום שכיון שאפה אותם יחד נקראים \"לחם שלם\". אך יש מחלוקת לגבי דבר שברכתו 'מזונות' שהוא ישמש ללחם משנה או שרק מי שברכתו 'המוציא' יכול לשמש ללחם משנה. הט\"ז (סימן קסח ללחם משנה? רואים בדברי הט\"ז שכשיש ספק שהברכה תהיה מזונות לא סק\"ז) דן לגבי לחם שיש ספק לגבי ברכתו אם 'המוציא' או לא, האם מועיל מועיל ללחם משנה. אך לעומתו כתב בתוספת שבת (סימן רעד סק\"א) לחלק בזה. ע\"ש. והמחזיק ברכה (שם) כותב שאם זה דבר שראוי לקבוע עליו סעודה וברכתו 'המוציא' מועיל ללחם משנה. דהיינו להחיד\"א צריך שהמיני מזונות יהיה אפוי, שאילולי כך ודאי שלא יכול להיות נחשב ללחם משנה, כגון פסטה שהיא מבושלת, או \"לחוח\" שהוא בצק שבלילתו רכה, שכמה שיאכלו מהם לא יברכו 'המוציא' עליהם, אי אפשר לעשות אותם לחם משנה. יד. קביעות סעודה ב\"לחוח\" ו\"קרפ צרפתי\" ה\"לחוח\" הזה כבר לפני מאה וחמישים שנה, כשבאו התימנים לירושלים, התעוררה בו שאלה ודן בה הראש\"ל רבי יש\"א אלישר בשו\"ת ישא איש ומסיק לברך 'מזונות'. אני מסופק אם כשקובע סעודתו על \"לחוח\" אם מאידך במאכל הנקרא \"קרפ צרפתי\" שהוא גם כן בצק שבלילתו רכה, אך שבלילתו רכה אך עושים אותו בכלי מיוחד שיש לו בית קיבול כדי שיתקבץ. מברכים עליו 'המוציא', או שלא יועיל בזה קביעות. משום שאמנם הוא בצק כיון שדרך הכנתו היא שעושים אותו על משטח ישר ולא בתוך בית קיבול, וראה בספר בהלכה ברורה [ .בודאי שאין בו כדי לברך עליו 'המוציא' וברהמ\"ז ].(סימן קסח) שדן בזה באריכות טו. הברכה על \"טורטיה\" ו\"מופלטא\" הנקרא \"טורטיה\" - מה ברכתו. והנה יש טורטיות שהם עשויות קמח תירס שאלו אותי במה שלאחרונה נפוץ בחנויות בהכשרים מהודרים, והוא מאכל והם ודאי שברכתן 'שהכל', כמו במבה. אך בטורטיה שעשויה מקמח דגן, השבתי למי ששאל אותי שאינני יודע! משום שזה תלוי איך מייצרים אותה. אם דרך הכנתה שבלילתה רכה כמו מים ברכתה 'מזונות', אך אם בהכנה הבצק הוא בצק רגיל לכאורה צריך לברך ,'עליו 'המוציא'. וכן הדין ב\"מופלטא\" שאם בלילתה רכה ברכתה 'מזונות אך אם היא בצק רגיל ובלילתה עבה ברכתה 'המוציא'. וזה משתנה ממקום למקום וצריך לברר לגביהם. טז. לחם משנה במיני מזונות שאפשר לברך עליהם 'המוציא' אם כן לענין לחם משנה, אם יש לו לחם אחד ומזונות שאם היה אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה היה צריך לברך עליהם 'המוציא', ומתכוון לאכול מהם כשיעור הזה והם שלימים, ודאי שאפשר לבצוע עליהם ללחם משנה. כיון שהם סעודת השבת שלו. ואף אם רוצה לצרף את המזונות הללו ללחם משנה ולא לאכול אותם כלל, ההלכה היא, שיכול לצרף אותם ללחם משנה. וטעם הדבר הוא, שבענין פת הבאה בכיסנין יש שלושה דעות בראשונים מהי פת זו? א. פת שיש בה סוכר ודבש, והבצק מתוק. ב. יש אומרים שהבצק ממולא כעין כיס שיש בו מילוי של פירות או אגוזים וכדומה. ג. ויש אומרים שכיסנין היינו מלשון \"כוסס\", והכוונה שהפת היא יבשה כמו ביגלה' וכדומה. והשלחן ערוך פסק כדברי כולם מספק ולכך מברכים עליהם 'בורא מיני צריך פת של סעודת שבת ממש אולי אפשר גם פת הבאה בכיסנין שברכתה מזונות', אם כן במקרה שלנו של לחם משנה יש לנו ספק ספיקא, שמא לא 'מזונות'. ואם תמצא לומר ש'מזונות' לא מועיל ללחם משנה, אולי באמת ברכתה 'המוציא'. הבית יוסף (בסימן קע\"ז) מביא את דברי הרשב\"א שכותב שכל דבר שכשתאכל כשיעור ותקבע עליו סעודה תהיה ברכתו 'המוציא', אם בא באמצע הסעודה אין מברכין עליו כיון שהא נפטר בברכת הלחם. והטעם של הרשב\"א משום שיש לו אפשרות להיות 'המוציא' לכן לא מברכין עליו באמצע הסעודה כלל. גם אם כעת ברכתו 'מזונות'. בספר ההשלמה כותב כדברי הרשב\"א אפילו לגבי קינוח, שאם אוכל באמצע הסעודה עוגה כעין \"בקלאווה\" שיש בה את כל שלושת התנאים. גם שהבצק מתוק וגם היא בצורת כיס, וגם שהבצק שלה הוא יבש ויש בה כסיסה. בכל זאת אין מברכין עליה, כיון שיכול להגיע עימה לברכת 'המוציא' אם יאכל כשיעור ויקבע עליה סעודה, לכן לא מברכים עליה באמצע הסעודה. וההבדל בין ההשלמה לרשב\"א שהרשב\"א מדבר בתוך הסעודה, ואילו ההשלמה מדבר גם לאחר סיום הסעודה. וההשלמה שם כותב שכך דעת הרי\"ף ורש\"י. ובאמת כך מוכח בפשטות בדבריהם. ותלמידו של בעל ההשלמה – בעל המאורות מביא את כל הדברים הללו ופוסק אותם להלכה. ואילו הגאון רבי עקיבא איגר ועוד כמה מגדולי האחרונים שאם יש את כל שלושת התנאים מברכים 'מזונות' בתוך הסעודה. אך מדברי הראשונים שהזכרנו לא משמע כן להלכה. בזמנו לקחתי את כל דברי הפוסקים הללו והבאתי אותם אל אאמו\"ר מרן \"בקלאווה\" שיש בה את כל התנאים האמורים וכדלעיל לא יברכו עליה זצוק\"ל והראתי לו אותם שמשמע מדבריהם לכאורה אם יש עוגה כעין מזונות בשעת הסעודה. והסכים איתי להלכה ואמר לי לכתוב כך הלכה למעשה שבהגלות נגלות פוסקים וראשונים שלא היו מפורסמים מקודם ולא ראו את דבריהם וכתבו כן בפירוש לכן לא יברכו 'מזונות' במקרה כזה. יז. לחם משנה על עוגות בלבד אם אחרי הקידוש אוכל מיני מזונות ולא נוטל ידיו, ראיתי מובא בשם הגאון רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש שצריך לבצוע על שני עוגות משום האדמו\"ר הקודם שלהם בעל ה\"שפע חיים\", וקדם להם הגאון בעל הקיצור לחם משנה. וכן ראיתי כתוב בקובץ \"שפע חיים\" של חסידות צאנז שכך נהג שלחן ערוך שכתב כן. אבל זה תמוה מאוד שהרי כשאוכל עוגות ודאי שאין כוונתו בזה לאכול סעודת שבת, אלא זוהי סעודת ארעי בלבד וכל הענין הוא רק בסעודת הקבע כשבוצע על הלחם. לכן להלכה במזונות שיש בהם צד של המוציא אפשר לצרפם ללחם משנה, וכמובן אם אין משהו אחר. ואם עושה קידוש על מיני מזונות לא צריך שיהיו שלימים ולא עושים במיני מזונות לחם משנה.מסופר על הגאון ה\"שפע חיים\" מצאנז, שפעם בא אחד מהתורמים הגדולים של מוסדותיו וביקש ממנו שיכיר לו טובה על תמיכתו בישיבה ויבטיח לו מקום לצידו בישיבה של מעלה, בגן עדן. ענה לו הרבי, \"אוכל להתפלל עליך שתזכה לקבל מקום טוב בישיבה של מעלה, אבל אני יש לי מקום מיוחד בגן עדן, עברתי את השואה ונשארתי איתן ביהדותי\", \"שם למעלה\" אמר הרבי \"יש מקום מיוחד למי שעבר את השואה ונשאר ביהדותו, ומי שלא אינו ראוי לשבת שם...\" שלם הרבי היה קדוש עליון, ועל אף שבשואה איבד את אשתו ואת שנים עשר ילדיהם נשאר חזק ביהדותו, ובבואו לארץ כונן והקים מעפר את כל מוסדותיו הקדושים. ומספרים, שכשבאו האמריקאים למחנה בו שהה הרבי שאלו את הניצולים מה הם רוצים? הרבי קם וזעק \"מזון כשר אנחנו רוצים...\" יח. מצות ללחם משנה לגבי מצות ללחם משנה לכאורה בודאי שאפשר לצרפם ללחם משנה. שהרי המצה אוכלים אותה כאוכל ממש ולכן יש מחלוקת במצה מה מברכים עליה, ומנהג הספרדים שמברכים על מצה 'בורא מיני מזונות' בכל ימות השנה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי כמה פעמים שאלמלא המנהג היה פוסק לברך על המצה 'המוציא'. וכמה חודשים לפני פטירתו יצאה שמועה ברבים שאאמו\"ר חזר בו וסובר שמברכים על מצה המוציא, והלכתי אליו ושאלתי אותו, ואמר לי \"לא היה ולא נברא... מברכים על המצה 'מזונות'\". אבל הוא לעצמו היה מקפיד לאכול את המצה בתוך הסעודה כדי לצאת מספק. לכן להלכה מותר לכתחילה לקחת מצה ללחם משנה. הלכה למעשה מעיקר הדין צריך שלחם משנה יהיה שלם. (אות ב)א. אם בשעת הבציעה לא היה לפניו לחם שלם ללחם משנה לא יפסיד ב. סעודת שבת בעבור זה, אך אם אחר כך הביאו לפניו לחם שלם יבצע שוב על הלחם משנה בלא ברכה. (אות ו) ואם כבר בירך ברכת המזון ראוי שיטול ידיו ויבצע שוב על הלחם משנה ג. ויאכל ממנו כשיעור סעודה. (שם) מעיקר הדין ניתן לצרף לחם שרוף ללחם משנה ואינו נחשב חסר מחמת ד. כך. (אות ז) אם לא הפרישו חלה מהלחם ודאי שיפריש חלה אף אם על ידי כך לא ה. יהיה לו לחם משנה שלם. (אות י) בשעת הדחק אפשר לבצוע על צנימים בלחם משנה. (אות יא)ו. מותר להכין צנימים בשבת על הפלטה. (אות יב)ז. ברכת ה'קרפ צרפתי' היא מזונות אף אם קובע סעודתו עליו. (אות יד)ח. 'טורטיה' העשויה מקמח תירס ברכתה 'שהכל', אך אם עשויה מקמח ט. דגן צריך לברר מה דרך עשייתה כדי לקבוע את ברכתה. (אות טו) 'מופלט\"א' אם בעשייתה הבצק הינו רך כמים ברכתה 'מזונות' ואם הוא י. מוצק יותר ברכתה 'המוציא'. (שם) אם מגישים בסעודה מיני מזונות אין מברכין עליהן ואפילו במאכל יא. שיש בו את כל ג' התנאים כגון \"בקלוואה\". (אות טז) ניתן לצרף ללחם משנה מיני מזונות שיש בהם צד של ברכת 'המוציא' יב. . (אות טז)]פת הבאה בכיסנין[ )אפשר לצרף מצות ללחם משנה. (אות יחיג. מנהג הספרדים לברך על המצה בכל ימות השנה 'מזונות', ומרן זצוק\"ל יד. נהג להחמיר לאוכלה בתוך הסעודה. (שם)"},{"filename":"228.pdf","content":"| השפעת היוונים על עם ישראל| ימי החנוכה בפרשת השבוע נושאי השיעור: מלחמת החשמונאים הונהגה על ידי גדולי ישראל| דרכי היצר הרע228 גליון מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת המשך בעמוד האחרון>> א. לא תמיד הרוב קובע בכל שנה שבת חנוכה היא פרשת מקץ, אך לפעמים שחנוכה קצת מקדים ואז זה בפרשת וישב. ולפעמים יש שתי שבתות - וישב ומקץ. ומעניין מאד שזה לא במקרה, אין דבר כזה מקרה, 'מקרה' ראשי תיבות 'רק מה', מפני שיש קשר בין הפרשיות הללו לבין חנוכה. הנה בפרשת וישב מובא שיוסף חולם חלומות, החלום \"הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי (בראשית לז, ז)הראשון וגם נצבה\" – כלומר שרומז לעצמו שהוא יחיד, מול רבים - כל האחים שלו, וכולם משתחווים לו. כביכול בא לומר, אל תסתכלו על זה שאתם רבים ואני יחיד, כיון שיש מצב שהרבים ישתחוו ליחיד. , \"והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים (שם לז, ט)ולאחר מכן החלום השני לי\" כולם חזקים וחשובים והם משתחווים לי! יש כאן מסר ברור, לא תמיד הרוב קובע! כי אם נלך אחרי הרוב ה' ירחם לאן אנחנו נגיע! הנה רוב העולם הם גויים, וכי אנחנו חס ושלום נלך אחריהם?! כלומר שכשאנחנו יודעים דברים והם ברורים לא מתחשבים ברוב! כשיש דבר ידוע וברור מאד לא שייך להגיד רוב ומיעוט! כשיש ספק הולכים אחרי הרוב, אבל כשאין ספק, כשיש ודאי, לא הולכים אחרי הרוב! וכמו כן בפרשה הבאה, פרשת מקץ, פרעה חולם שני חלומות, בחלום הראשון הוא רואה פרות רזות, רעות, דקות, ומנגד הוא רואה פרות טובות ומלאות, ולכאורה מי צריך לאכול את מי? כמובן שהפרות השמנות יאכלו את הרזות! הרי החזק משתלט על החלש, וכן בחלום השני של השיבולים הדקות והרזות למול שיבולים שמנות, החלום חוזר פעמיים. והנה פתאום, החלש מנצח את החזק! הפרות הרזות אוכלות את השמנות וכן השיבולים הרזות והרעות אוכלות את השיבולים הטובות והמלאות. וזה היה נגד השכל הישר של פרעה שהיה עקום מאד מאד, הרי החוק שלו היה כל דאלים גבר, מי שיותר חזק הוא המנצח, וכיצד יתכן הדבר שהחלש מנצח את החזק. לכן כל הפתרונות שאמרו לו הוא לא קבל אותם. עד שבא יוסף ומצא לו פתרון יפה וכך הניח את דעתו. ב. התחכום של היוונים למעשה זה מה שאירע בנס חנוכה, החלש ניצח את החזק. וכן הוא הנוסח ב'על הניסים' שאומרים בתפילה ובברכת המזון: \"נתת גיבורים ביד חלשים\" – הגיבורים הם היוונים. ובאמת אם נראה בדברי חז\"ל וגם בספרי ההיסטוריה, וכן באגרת תימן של הרמב\"ם, ונלמד את הנושא של נס חנוכה, הרי זה דבר עצום מה שהיה כאן, דבר שלא יאומן כי יסופר, הרי נתאר לעצמינו שאנחנו נכריז מלחמה נגד אמריקה, הרי זה צחוק! אבל זה ממש מה שקרה בזמן החשמונאים. בתקופה ההיא היוונים היו חכמים ונבונים גדולים, הפילוסופים הגדולים אריסטו וחבריו חיו בסמוך לתקופה ההיא. הם שלטו על העולם כולו. אלכסנדר מוקדון חי כותבים שהוא (יא. ד\"ה שלושה)קצת לפני הסיפור של חנוכה, והתוספות במסכת מגילה מלך על העולם כולו. כלומר שללא ספק יוון היתה האימפריה החזקה ביותר בעולם – אני לא יודע אם עדיין אנטיוכוס אז מלך על כל העולם, אבל וודאי שמלך על רוב העולם – הוא היה המלך החזק ביותר בעולם. ואז כשהם באו לארץ ישראל, כפי שמתואר בספרי ההיסטוריה, בהתחלה הם לא גזרו גזירות נגד התורה, הם רק דרשו להכניס את תרבות יון. אתם רוצים את בית המקדש להקריב קרבנות לפני הקב\"ה, לומר הלל, לשיר, אין בעיה, אבל אנחנו רוצים שלא רחוק מבית המקדש יהיה גם אצטדיון! והיה מצב שחלק גדול מהכהנים היו מתיוונים. הרעיונות שלהם לכאורה היו רעיונות נחמדים מאד בעיני הרבה אנשים, נמשיך ללכת לבית הכנסת, נלמד בכולל נלמד בישיבה, אבל בערב נלך לאצטדיון. עד כדי כך שהרבה כהנים שמתיוונים ואפילו הכהן הגדול היה משלהם, ה' ירחם. והם היו מקריבים את הקרבנות, גומרים מהר, כהנים זריזים הם (שבת כ.) ומהר רצים לאצטדיון! וזה קסם לאנשים. ג. דרכי היצר הרע לאט לאט אחר כך התחילו היוונים לגזור גזירות נגד המצוות. כשאנחנו מתבוננים תמיד זו השיטה של היצר הרע, הרי היצר הרע לא יבוא אלינו ויאמר, רבותי, השבת כולנו נוסעים במכוניות, הוא לא ינסה אפילו, הוא יודע שחבל לו על הזמן. אלא הוא יבוא וישכנע על דברים שוליים לכאורה, אולי כדאי תחזיקו טלפונים לא כשרים, הרי זה רק כמה רבנים קיצוניים שאסרו את זה, וגם אתה צריך את זה בשביל העבודה, וצריך גם אינטרנט, והנה לפתע יש לו זמן ורוצה לשחק קצת... וכך לאט לאט מתחילים ונמשכים, צעד ועוד צעד. יש כאלו שלמדו בישיבות ויצאו לעבוד, ואני אומר את זה בכאב, הם יצאו לעבוד והעיק על המצפון שלהם שעזבו את התורה. ובהתחלה הם עוד קבעו עיתים לתורה, ואחר כך הם הפסיקו גם לקבוע עיתים לתורה! וכדי להשקיט את המצפון שלהם הם פיתחו אידיאולוגיה שהעיקר הוא לעבוד ולא ללמוד, ושזה מה שצריך לעשות. וכך עובר שלב ועוד שלב עד שהם הופכים להיות שונאים של מי שלומד תורה, מקצה לקצה. אך כך זה תמיד, אנחנו רואים את הדברים הללו בחוש, יצר הרע יש לו סבלנות, הוא מתחיל לאט לאט, תוותר על דבר קטן, ואחרי זה עוד דבר קטן. כך גם התחילו הרפורמים, הם לא קמו ביום אחד והתחילו לחלל שבת ולהילחם בכל הקדוש והיקר לנו, הם התחילו לא לצום בצומות דרבנן, ואמרו שהרי כתוב בפסוק \"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם\" – שהעיקר שיהיה לנו צער פנימי, הם אוכלים (יואל ב, יג) ושותים ומצטערים בלב, ככה הם אמרו, ואחר כך נעשו 'דתיים בלב', ולאחר זמן לא נשאר להם לב בכלל, ה' ירחם. ד. כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ככה זה התחיל עם תרבות יוון. הרמב\"ם כותב באגרת תימן שהם גזרו על מצוות שהם היו מיוחדות בעיניהם, מצוות שהם הבינו שהם הקשר בין עם ישראל להקב\"ה. \"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם\", הורידו (שמות לא, יז) מחקו את שבת קודש, כתוב \"ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות בראשית יז, יא)את ברית מילה, שכתוב עליה ( ברית ביני וביניכם\" מילה היא אות ברית. וכן נלחמו בקביעת ראשי חדשים, שאז היו מקדשים על פי הראיה, והם הודיעו שאין יותר לקדש את ראש חודש, וגם על זה \"והיו לאותות ולמועדים\", קביעת ראשי חודשים זה גם אות, ואם (שם א, יד) כתוב בפסוק אין את ראש חודש ממילא אין פסח ואין סוכות, כל החגים יתבטלו כי אין קביעות ראשי חדשים. וכל מי שעבר על הגזירות שלהם הם הרגו אותו! אשה אחת מלה את הבן שלה, והם קשרו אותו יחד איתה ותלו והרגו אותם! כך הם החליטו לטמא את עם ישראל, זו היתה השיטה שלהם. נגד כל זה קמו החשמונאים שהיו חסידים קדושי עליון, וכל מה שעניין פרשת וישב- חנוכה מלחמת היוונים בלומדי התורה זהירות במצות הדלקת הנרות צריך להיזהר מאד במצות הדלקת נרות חנוכה, ואמרו חז\"ל שהמקיימה א. כהלכתה זוכה לבנים תלמידי חכמים. מעיקר הדין די בהדלקת נר אחד בכל בית. והמנהג להדר ולהוסיף נר ב. אחד בכל לילה, עד שבלילה השמיני מדליק שמונה נרות. ומנהג הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, שאחד מבני הבית מדליק ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, בין רבים ובין מעטים. נאנס ולא הדליק נרות חנוכה לילה אחד אין לו תשלומין, ואינו רשאי ג. להוסיף במספר הנרות בימים הבאים. חיוב נשים בהדלקת הנרות גם נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אם אין בידו להדליק את ד. הנרות בביתו, נכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות, ויוצא ידי חובה בזה. ואף אם יודע שיחזור לביתו בשעה מאוחרת בלילה, עדיף שימנה את אשתו שתדליק את הנרות בזמן, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו תלמידי ישיבות הנמצאים בישיבה בשעת הדלקת הנרות, אף אם ה. לנים בחדרם בישיבה, אינם מדליקים בעצמם מפני שיוצאים ידי חובה בהדלקת אביהם. ואינם צריכים גם להשתתף בהוצאות ההדלקה עם אחרים. והוא הדין לחיילים הנמצאים בצבא ולנים שם, שאינם מדליקים נרות חנוכה, הואיל ומדליקים עליהם בביתם. אפילו תלמידי ישיבות שהוריהם גרים בחוץ לארץ, ובאו לארץ ישראל ו. ללמד בישיבה, ובביתם לא ידליקו אלא כעבר מספר שעות, אינם צריכים להדליק נרות בחדריהם שבישיבה. וטוב להחמיר שידליקו נרות בלי ברכה. ז. גם למנהג הספרדים ועדות המזרח שאין מדליק אלא בעל הבית בלבד, אם רוצים בני הבית להחמיר ולהדליק כל אחד לעצמו, רשאים לעשות כן, אולם אסור להם לברך על ההדלקה. כל האמור לעיל, שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין תלמידי ישיבות ח. או חיילים צריכים להדליק בישיבה או במקום הימצאם, אינו אלא כשהם סמוכים על שלחן הוריהם, דהיינו שכשאינם לומדים בישיבה, הרי הם חוזרים לבית הוריהם. אבל אלו שאין להם הורים ומשפחה, או שאינם דרים בבית הוריהם, צריכים להדליק נרות חנוכה במקום שדרים בו. ומכל מקום אם דרים בישיבה, כיון שמדליקים נרות חנוכה באולם הישיבה, נכון שישמעו הברכה מאחר, וידליקו הנרות בלא ברכה, או שישתתפו בפרוטות עם חבריהם האשכנזים. ואם רצו לברך בעצמם על הדלקתם, אין ראוי לעשות כן. דיני אכסנאי ואורח המתארח בבית חבירו או בבית מלון וכיו\"ב, ואשתו מדליקה נרות חנוכה ט. בביתו, אינו צריך להדליק כלל. ואף אם רצה להחמיר ולהדליק במקום שנמצא, ורוצה לכוון שלא לצאת בהדלקה שמדליקים עליו בתוך ביתו, למנהג הספרדים ועדות המזרח אינו רשאי לעשות כן. ואם רוצה להחמיר . ]אבל לא יכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו[ .ידליק ללא ברכה המתארח בבית חבירו, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, כגון שאין לו י. אשה ובנים, או שבני ביתו נמצאים עמו, צריך להשתתף עם בעל הבית בהוצאות נרות חנוכה, דהיינו שיתן לבעל הבית פרוטה או שוה פרוטה, ובכך יקנה חלק בשמן ובפתילות. או שיתן לו בעל הבית במתנה חלק ויוסיף בעל הבית מעט שמן בשביל [ .בשמן ובפתילות של נרות חנוכה שלו , ויוצא האורח ידי חובה בהדלקת בעל הבית.]האורח המתארח בבית חבירו ואינו משלם לו עבור הוצאות אכילתו ושהייתו יא. שם, יש בזה מחלוקת לדינא כיצד ינהג. ולהלכה נראה, שנכון להחמיר שבעל הבית יקנה בפרוש לאורח חלק בשמן ובפתילות. וכל זה לעניין איש זר המתארח בבית חבירו, אבל בן נשוי המתארח בבית הוריו או וכל שכן אם דר בבית הוריו או בבית [ ,הורי אשתו עם משפחתו ולן שם , אינו צריך להשתתף בהוצאות ההדלקה, ויוצא ידי חובה ]חמיו בקביעות בהדלקת בעל הבית. ומכל מקום טוב להחמיר ממידת חסידות שבעל הבית יקנה בפרוש לבנו או לחתנו חלק בשמן ובפתילות. אם רצה האורח שלא לסמוך על הדלקת בעל הבית, ולהדליק נרות יב. חנוכה בעצמו, אם הוא אכסנאי המשלם לבעל הבית עבור הוצאות שהייתו בביתו, רשאי לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית ולהדליק נרות חנוכה בעצמו. אבל אם סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, אינו רשאי לעשות כן. ומכל מקום רשאי להדליק נרות חנוכה בלא ברכה. המתארח בבית חבירו, ויוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, ובעל יג. הבית מזמינו להדליק את הנרות במקומו, רשאי להדליק הנרות בברכות. המתארח בבית מלון, שבו חדרים לאורחים בלבד, ואינו ביתו של יד. , צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו ]ואין מדליקים עליו בביתו[ בעל הבית שבמלון בברכה. המתארח בבית מלון וכיו\"ב ואשתו מדליקה עליו בביתו, אינו צריך טו. לברך אף ברכת \"שעשה נסים לאבותינו\", וברכת \"שהחיינו\". ואף כשחוזר לביתו בתוך ימי החנוכה, אינו מברך ברכת \"שהחיינו\" כשמדליק בעצמו, שכבר יצא ידי חובה במה שברכה אשתו ברכת \"שהחיינו\" בלילה הראשון. דין הגרים בדירה משותפת ומי שאין לו בית שנים הגרים בדירה אחת, אם הם אוכלים ביחד ואינם חלוקים טז. בעיסתם, ישתתפו בפרוטות וידליק אחד מהם בברכה ביום ראשון, וחבירו ביום אחר. ואם הם חלקים בעיסתם, דהיינו שכל אחד מוציא לעצמו הוצאות אכילתו ושאר הוצאות, אפילו הם בני משפחה אחת, כגון אב ובנו, ידליקו בברכה כל אחד בפני עצמו, ולא ישתתפו בפרוטות. מי שאין לו בית כלל, ואינו סמוך על שלחן אחרים, אינו יכול להדליק יז. נרות חנוכה. ואם אוכל על שלחן חבירו, ידליק שם נרות חנוכה בלי ברכה, או ישתתף עם חבירו בהוצאות הדלקת הנרות. והנוסע במטוס או ברכבת וכיו\"ב, והגיע זמן ההדלקה, ויודע שלא יגיע לביתו באותו לילה, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, אם יכול להדליק שם מדליק, ונכון להחמיר שידליק בלא ברכה. קטן בהדלקת נרות טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך, ולתת להם להדליק את יח. נרות ההידור בכל לילה, דהיינו שידליק בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו שאר הנרות. אבל אם עדיין לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק אפילו נרות ההידור, ורק נר השמש שאין בו קדושה, שהוא תוספת כדי שישתמשו לאורו, מותר לתת לקטן להדליקו, ואפילו לא הגיע לחינוך. אבל ואונן בהדלקת הנרות האבל חייב בהדלקת הנרות אף בתוך שבעת ימי אבלות. ומברך אף יט. ברכת \"שהחיינו\" קודם ההדלקה בלילה הראשון. האונן פטור ממצות הדלקת נרות חנוכה כשם שפטור משאר מצות. כ. ובזמן שראש המשפחה אונן, ידליק נרות חנוכה אחד מבני הבית שאינו אונן, ויברך קודם ההדלקה. ואם האונן גר בבית לבדו, או שכל בני הבית אוננים, ידליק להם אחר נרות חנוכה בלי ברכה. מקום הנחת נרות חנוכה מצווה להניח נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. ואם יש חצר לפני כא. הבית, מניח את נרות החנוכה בפתח החצר. ואם דר בדירה שאין פתחה פתוח לרשות הרבים, יניח נרות חנוכה סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, או יניחם בפתח המרפסת הפונה לרשות הרבים. והוא הדין למי שדר בבניין המשותף לכמה דיירים, ולכל אחד דירה בפני עצמה, ובכניסה יש חדר מדרגות אשר בו נכנסים ויוצאים כל דיירי הבניין, שנכון יותר להדליק בחלון או מרפסת הפונה לרשות הרבים, ולא בפתח חדר המדרגות. ואם אין לו חלון או מרפסת הפונים לרשות הרבים, או שגר בקומה גבוהה, שהחלון או המרפסת גבוהים יותר מעשרים אמה, מניח הנרות בדלת הכניסה לדירה. ויש הנוהגים להדליק הנרות בפתח חדר המדרגות, ולא בפתח הדירה או סמוך לחלון. כאשר מדליק את הנרות במקום בו יש חשש שיכבו מחמת הרוח, כב. נראה שצריכים להיזהר שבשעת ההדלקה יהיו מכוסים במכסה זכוכית, ולא ידליקו הנרות ולאחר מכן יכסו אותם במכסה של זכוכית. בדורות האחרונים נוהגים רבים להדליק נרות חנוכה מבפנים, ואינם כג. דין הגרים בדירה | דיני אכסנאי ואורח| דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו| חיוב נשים בהדלקת הנרות| זהירות במצות הדלקת הנרות הנושאים: סדר הדלקת | שמנים ופתילות הראויים להדלקה| זמן ההדלקה| קטן ואבל ואונן בהדלקת נרות מקום הדלקת הנרות| משותפת ומי שאין לו בית | מנהג הדלקת הנרות בבית הכנסת| איסור שימוש בנרות החנוכה| כבתה אין זקוק לה| ברכות ההדלקה| כמות השמן הראויה להדלקה| נרות חנוכה סדר תפילות וקריאת התורה בימי החנוכה| מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הדלקת הנרות בערב שבת ובמוצאי שבת שליט\"אדוד יוסף הגאון הגדול רבי ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושליםפסקי הלכות חנוכה .מדליקים על פתח ביתם כלל. וכן פשט המנהג ברוב קהילות הספרדים ומכל מקום אף הנוהגים כן טוב להחמיר לכתחילה להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח משמאל. ואם יש לבית חלון הפונה לרשות הרבים, ידליקו סמוך לחלון. והמהדרין ב מצווה מדליקים נרות חנוכה מבחוץ אף בזמן הזה. ותבוא עליהם ברכה. ס\"מ) 80 ( מצווה לכתחילה להניח נרות חנוכה בתוך עשרה טפחיםכד. מן הקרקע. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, יצא. וכן כשרוצה להניחם סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, והחלון גבוה מן הקרקע יותר מעשרה טפחים, רשאי להניחם למעלה מעשרה אף ס\"מ) מן 24( לכתחילה. וצריך להניח הנרות למעלה משלשה טפחים הקרקע. ואם הניחם בתוך שלשה טפחים מן הקרקע, יצא ידי חובה. אין מדליקין נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה. והדר בקומה גבוהה כה. יותר מעשרים אמה מרשות הרבים, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בקומה התחתונה, משום שבכל כיוצא בזה יש למדוד מרצפת הדירה, ולא מן הקרקע שבקומה התחתונה. ומכל מקום לא ידליק הנרות סמוך לחלון או המרפסת הפונה לרשות הרבים, כיון שאין בהדלקה זו היכר לעוברים שם, אלא ידליקם סמוך לפתח הדירה מבפנים. צריך להדליק נרות חנוכה במקום הנחתם. ולכן לא ידליק בתוך ביתו, כו. ואחר כך יקח הנרות ויניחם מחוץ לביתו. ואם עשה כן, צריך לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בלא ברכה. וכן לא ידליק הנרות כשאוחזם בידו ואחר כך יניחם, אלא יניחם קודם ואחר כך ידליק. מכללם של דברים יש ללמוד, שאם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום כז. ממטתו להדליק נרות חנוכה, אינו רשאי להדליק הנרות סמוך למטתו ואחר כך יעבירו הנרות למקום הנחתם, אלא יצוה על אחד מבני ביתו שיברך וידליק במקומו, ויוצא בזה ידי חובת ה מצווה. זמן הדלקת נרות חנוכה לכתחילה מדליק מיד בצאת הכוכבים, דהיינו כרבע שעה לאחר כח. ששקעה החמה ואינה נראית. אין להדליק נרות חנוכה קודם צאת הכוכבים. מלבד בערב שבת כט. חנוכה, שמדליקים נרות חנוכה מבעוד יום. מי שהוא טרוד בימות החול ואינו יכול להדליק הנרות בזמן ה מצווה, ל. אינו רשאי להקדים להדליק קודם הלילה, מפני שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי חובה אף בדיעבד. ומכל מקום בשעת הדחק כשחושש שיתבטל לגמרי מן ה מצווה, ידליק נרות חנוכה אחר פלג המנחה, אבל לא יברך על הדלקתו. ובכל כיו\"ב אם יכול להדליק על ידי שליח בזמן ה מצווה, עדיף. בדיעבד אם הדליק קודם שקיעת החמה אחר פלג המנחה, יחזר לא. וידליק בזמן ה מצווה דהיינו בצאת הכוכבים, אך לא יברך על הדלקתו. ואם הדליק קודם פלג המנחה, חוזר ומדליק בברכות בזמן ה מצווה. מדליק מיד עם צאת הכוכבים ואין לאחר את זמן ההדלקה. ורשאי לב. להדליק עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כחצי שעה אחר זמן ההדלקה. ואם לא הדליק עד זמן זה, מדליק לאחר מכן ואפילו בשעה מאוחרת עד שיעלה עמוד השחר. ואם בא להדליק בשעה מאוחרת ומצא שבני ביתו ישנים, נכון להעיר מקצתם כדי שיהיו נוכחים בשעת ההדלקה. ואם אינו יכול להעירם, ידליק בלא ברכות. ומכל מקום אם רצה לברך אין למחות והוא הדין למי שדר לבדו, שאם בא להדליק [ .בידו, שיש לו על מה שיסמוך .]בשעה מאחרת ורצה לברך על הדלקתו, שאין למחות בידו אם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, שוב אינו מדליק באותו יום לג. לאחר מכן. ומכל מקום טוב להחמיר להדליק אחר עלות השחר בלא ברכה. בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שעורי תורה לציבור בין מנחה לד. לערבית, או אחר תפילת ערבית, אם אי אפשר לדחות את שיעורי התורה לאחר ההדלקה, יש לקיים את השיעור כמו בשאר ימות השנה, וידליקו נרות חנוכה לאחר מכן. ואפילו אם נמשך השיעור שעה ארוכה אחר צאת הכוכבים. ונכון שלאחר מכן יזרזו את הציבור להדליק נרות חנוכה. היו לפניו מצות הדלקת נרות חנוכה ותפילת ערבית, יקדים להתפלל לה. ערבית קודם הדלקת נרות חנוכה, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומנהג הספרדים בארץ ישראל להתפלל ערבית מיד עם שקיעת החמה , ולאחר מכן מדליקים נרות ]כשעדיין לא הגיע זמן הדלקת נרות חנוכה[ חנוכה. ואם לא התפלל ערבית עד אחר צאת הכוכבים, וחושש שמא עד שיתפלל ערבית יעבר חצי שעה מזמן צאת הכוכבים, רשאי להקדים את הדלקת הנרות לתפילת ערבית. דין השמנים והפתילות להדלקת נר חנוכה כל השמנים כשרים להדליק בהם. ו מצווה מן המובחר בשמן זית. לו. ומותר להדליק בנרות שעוה. ואדרבה יש נוהגים לכתחילה להדליק בנרות ונרות של 'פרפין' המצויים [ .של שעוה, מפני שאורם צלול כמו שמן . ומכל מקום נכון יותר להדליק בשמן ואפילו ]בימינו, דינם כדין נרות שעוה אינו שמן זית, מאשר להדליק בשעוה. כל הפתילות כשרות להדלקה. ו מצווה מן המבחר להדליק בפתילות לז. העשויות מצמר גפן, או מחוטי פשתן. אין יוצאים ידי חובה בהדלקת מנורות חשמל, לפי שאין בהם שמן לח. ופתילה. וכן אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות הדולקים באמצעות גז, לפי שאין בהם פתילה. והוא הדין לעניין הדלקת הנרות בבית הכנסת, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חשמל או גז. ואם אין לו אלא מנורת חשמל או גז, ידליקנה בלא ברכות. ואם לאחר מכן נזדמן לו נרות שמן או שעוה, יחזר וידליק בברכות. שמן שנמאס לאכילה אין מדליקים בו. אבל שמן מר שאינו ראוי לט. לאכילה מחמת מרירותו, כיון שאינו מאוס כשר לנרות חנוכה. הדלקה בשמן שיש בו קדושת שביעית או טבל טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שיש בו קדושת שביעית. מ. ואם אותו שמן גדל בקרקע של גוי, מותר לכתחילה. טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שהוא טבל. אולם אם מא. הדליק יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהדליק. . אין מדליקים נרות חנוכה ואין מברכים על שמן שהוא גנוב או גזול.מב שמן שהניחוהו תחת המיטה שישנו על המיטה בלילה, כשר להדלקת מג. נרות חנוכה. שמן של עבודה זרה אין מדליקים בו נרות חנוכה. ולכן יש להיזהר מד. שלא לקנות שמן לנרות חנוכה מבתי תיפלות וכנסיות של גויים. כלים הכשרים להדליק בהם נרות חנוכה יש להדר להדליק נרות חנוכה בכלי נאה. וכתבו האחרונים, שחמשה מה. עשר סוגי כלים ראויים לנר חנוכה לפי סדר העדיפות דלהלן: א. זהב. ב. כסף. ג. נחושת קלל הדומה לזהב. ד. נחושת אדמה. ה. ברזל. ו. בדיל. ז. עופרת. ח. זכוכית. ט. עץ. י. עצם. יא. חרס מצפה. יב. חרס שאינו מצפה, ובלבד שיהיה חדש. יג. קליפת רמון. יד. קליפת אגוז הודי. טו. קליפת עץ אלון. אין להדליק בכלי שבור משום ביזוי מצווה. וכן צריך שיהיה הכלי ראוי מו. לעמוד מחמת עצמו בלא סמיכה וסיוע מהכותל או מדבר אחר. מעיקר הדין אין צריך להחליף את הפתילות שהדליק בהן נרות חנוכה מז. בלילה הקודם, ורשאי להשתמש בכל פתילה עד שתכלה, ואדרבה אם משתמש בפתילות שכבר הדליקו בהן קודם לכן, הרי הן נוחות להדלקה יותר מפתילות חדשות. ויש נוהגים להחמיר. נכון להחמיר שלא להעמיד הנרות בעיגול. וכן כשמדליק נרות חנוכה מח. ס\"מ). וכן 5.1( בנרות שעוה, ירחיקם זה מזה לכל הפחות כשעור אצבע לא יהיו הנרות אחד יוצא ואחד נכנס, אלא יעמידם בשורה שווה. ונכון להחמיר גם להעמיד הנרות בגובה אחד שווה לכולם, שלא יהיה אחד גבוה ואחד נמוך. חנוכיות עגולות, דהיינו חנוכיות שיש בהן קנים קנים היוצאים מט. כגון [ מסביב בעגול, ובכל קנה נר אחד, ונותנים שמן בכל קנה בנפרד ס\"מ, או יותר, 1.5 -, ובין כל קנה וקנה מרחק של כ]חנוכיות של יוצאי בבל כשרות להדליק בהן נרות חנוכה. והנוהגים להדליק בהן יש להם על מה שיסמוכו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. דין שמן שנותר מנרות חנוכה שמן שנותר בנר חנוכה ביום הראשון, מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. נ. וכן בשאר הימים. ואם נותר שמן בנרות ביום השמיני, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצוותו. והוא הדין לפתילות שנשארו מנרות חנוכה. דינים השייכים להדלקת הנרות וסדר הדלקת נרות חנוכה אסור לאכול סעודת קבע, וכן אסור לישן אפילו מעט, החל מחצי נא. שעה קודם זמן הדלקת הנרות עד אחר שידליק. ואפילו למנהג הספרדים שרק אחד מבני הבית מדליק, מכל מקום טוב שכל בני הבית יחמירו לעניין אכילה ושינה קודם ההדלקה, ולא רק המדליק את הנרות. איסור אכילה קודם הדלקת הנרות, אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה נב. פת. אבל עד כביצה, ועד בכלל, מותר. ובשאר מאכלים, כגון פרות וירקות ומיני בשר ודגים, ושאר מיני תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם הדלקת הנרות, ואפילו יותר מכביצה. וכן מותר לשתות קפה או תה, או שאר מיני משקאות קלים קודם הדלקת נרות חנוכה. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קודם הדלקת הנרות. וכן אסור להתחיל בעשיית מלאכה החל מחצי שעה קודם הדלקת נג. הנרות. אבל אחר שהדליק את הנרות, רשאי לעשות מלאכה. ורק הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה אחר הדלקת הנרות בתוך חצי שעה מזמן הדלקת הנרות. וכן אסור להתחיל בלימוד תורה משיגיע זמן הדלקת נרות. אבל נד. קודם שהגיע הזמן אפילו בתוך חצי שעה קודם ההדלקה, מותר להתחיל .בתלמוד תורה אם ביקש מחבירו שיזכירנו להדליק הנרות, רשאי לאכול אפילו יותר נה. מכביצה פת או פת הבאה בכיסנין קודם זמן ההדלקה. וכן רשאי לעשות מלאכה. אבל משהגיע זמן ההדלקה צריך להדליק מיד, ולא יעסוק בדברים אחרים עד שידליק. אם כבר התחיל לאכול או לעשות מלאכה או ללמוד תורה, אם התחיל נו. באיסור פוסק ומדליק. וטוב להחמיר גם כאשר התחיל בהיתר שבהגיע זמן ההדלקה יפסיק וידליק נרות חנוכה, כדי שידליק מיד כשהגיע הזמן. ברכות ההדלקה צריך לברך קודם ההדלקה, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר נז. לעשייתן. ולא יתחיל להדליק הנרות עד אחר שיסיים לברך כל הברכות. אם שכח לברך קודם ההדלקה בלילה הראשון, לאחר שהדליק את נח. הנר האחד אפילו קודם שהדליק נר השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אלא רק ברכת \"שעשה נסים\" וברכת \"שהחיינו\". ואם נזכר לאחר חצי שעה מזמן שהדליק, אינו מברך כלל באותו לילה. ואם אירע בשאר הלילות ששכח לברך קודם ההדלקה, ונזכר קודם שסיים הדלקת כל נרות ההידור, יברך כל הברכות וימשיך במעשה ההדלקה. ואם נזכר אחר שסיים הדלקת כל הנרות, אפילו קודם שהדליק השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אלא יברך ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. וכן אם נזכר שלא בירך על הדלקת הנרות בתוך חצי שעה לאחר הדלקתם, בלילה הראשון יברך ברכת \"שעשה נסים\" וברכת \"שהחיינו\", ובשאר הלילות יברך ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. ואם נזכר לאחר חצי שעה מזמן שהדליק, שוב אינו מברך כלל באותו לילה. שכח ולא בירך \"שהחיינו\" בלילה הראשון, אם נזכר בתוך חצי שעה נט. מזמן ההדלקה, יברך מיד. ואם נזכר לאחר מכן, יברך \"שהחיינו\" בהדלקת הנרות בלילה השני. ואם שכח גם בלילה השני יברך בלילה השלישי. וכן .]וכן הוא הדין במי שלא הדליק כלל ביום הראשון[ .הלאה אם לא בירך \"שהחיינו\" בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי ס. לברך \"שהחיינו\" לאחר מכן. והוא הדין לעניין ברכת \"שעשה נסים\" שאם לא בירך בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי לברך לאחר מכן. מי שאשתו הדליקה עליו בלילה הראשון של חנוכה, כשמדליק בלילה סא. השני אינו מברך \"שהחיינו\", משום שיצא ידי חובת הברכה בברכת אשתו. שליח שמדליק נרות חנוכה בשביל בעל הבית, וכן אשה שמדליקה סב. בשביל בעלה, מברכים כפי הנוסח הרגיל: \"להדליק נר חנוכה\", ואינם מברכים \"על הדלקת נר חנוכה\". ובדיעבד אם טעה השליח או בעל הבית, יצאו ידי חובה. מי שאינו יודע לברך הברכות, רשאי חבירו לברך בשבילו ויענה אחריו סג. \"אמן\", וידליק הנרות בעצמו. דין הדלקה עושה מצווה, וכבתה אין זקוק לה כבתה החנוכייה, אפילו מיד לאחר הדלקתה – אינו זקוק לה, כלומר, סד. שאינו צריך לחזור ולהדליקה שנית. ומכל מקום מצווה מן המובחר לחזור ולהדליק נר שכבה (בלא ברכה), אם כבה בתוך חצי שעה לאחר הדלקתו. הדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, וכבו הנרות קודם כניסת סה. השבת, אף על פי כן אינו צריך מן הדין לחזור ולהדליק הנרות. ומכל מקום טוב להחמיר לחזור ולהדליקם בלא ברכה כשכבו מבעוד יום. אבל אם כבו סמוך ממש לשקיעת החמה, אסור בהחלט לחזר ולהדליקם. כיבה את הנר בעצמו בשגגה או אף במזיד, אינו צריך מן הדין לחזור סו. ולהדליקו. ומכל מקום מצווה מן המבחר לחזור ולהדליקו בלא ברכה. אם כבו הנרות מחמת הרוח, מן הדין אינו צריך לחזור ולהדליק. ומצווה סז. מן המבחר להדליק את הנרות בלא ברכה. אם הדליק את הנרות מלכתחילה במקום שהרוח נושבת, וכבו לאחר סח. ההדלקה, צריך לחזור ולהדליק את הנרות בלא ברכה. ואפילו אם לאחר שהדליק את הנרות הכניסם למקום שאין הרוח נושבת, צריך לכבותם ולחזור ולהדליקם בלא ברכה, כיון שהדלקה עושה מצווה, והרי מעשה ההדלקה היה שלא כראוי. כמות השמן ושעור הזמן שיהיו הנרות דולקים אף על פי שהדלקה עושה מצווה, מכל מקום צריך לתת בנרות שמן סט. כדי שידלקו לכל הפחות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים. ואם נתן שמן פחות משעור זה, לא יצא, וצריך לכבות את הנרות ולחזר ולהדליק. ומכל מקום אינו חוזר ומברך על הדלקתו השנית. מי שאין לו שמן כשיעור שיהיו הנרות דולקים חצי שעה מזמן הדלקתם ע. אחר צאת הכוכבים, ידליק נרות חנוכה בלא ברכה. וכן מי שהוא אנוס ואינו יכול להשאיר הנרות דולקים במשך חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ידליק הנרות בלא ברכה. אחר שדלקו הנרות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים, עא. רשאי לכבותם או להשתמש לאורם. וכל שכן שאם כבו הנרות אחר חצי שעה, שאינו צריך לחזור ולהדליקם כלל.סדר הדלקת הנרות לאחר שסיים לברך כל הברכות יתחיל בהדלקת הנרות. ולא יסלק עב. ידו מהדלקת כל נר עד שידליק את רוב הפתילה. ומיד לאחר שהדליק הנר הראשון, יתחיל באמירת \"הנרות הללו\". אבל אין להתחיל באמירת \"הנרות הללו\" קודם סיום הדלקת הנר הראשון. ומנהג טוב לומר \"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד\" לאחר אמירת \"הנרות הללו\". כשמדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ידליק את הנר הקיצוני שבצד עג. תחלה, ואחר כך ידליק הנר ]החדש[ ימין. ובלילה השני ידליק הנר הנוסף שהדליק אתמול. ויוצא אפוא שסדר הדלקת הנרות הוא משמאל לימין. ומכל מקום אין זה מעכב, ובדיעבד אם שינה מסדר זה יצא ידי חובתו. שמע קדיש או קדושה בשעת הדלקת הנרות, אם הדליק כבר הנר עד. הראשון, אף על פי שעדיין לא הדליק נרות ההידור, רשאי לענות. וכן רשאי לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. אבל אם עדיין לא הדליק הנר הראשון, אינו רשאי להפסיק אפילו לדברים שבקדושה. לאחר שהדליק הנרות מצווה לראות הנרות במשך חצי שעה מזמן עה. הדלקתם. אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה על ידי נר אמצעי, אבל בלא נר עו. אמצעי, כגון שמושך את פתילת הנר הראשון, ומדליק ממנה את הנר השני, מותר. אך אם הנר הודלק וכבה, אין להדליק ממנו אף ללא נר אמצעי. נכון להחמיר שלא להדליק נר של שבת מנר של חנוכה אפילו בלא עז. נר אמצעי. וכן נכון שלא להדליק נר מנר של חנוכה אפילו לצורך לימוד תורה לאור אותו נר, או לצורך חולה וכיוצא בזה. וכן נכון שלא להדליק נר של הבדלה במוצאי שבת מנר של חנוכה. איסור שימוש לאור הנרות אסור להשתמש לאור נרות חנוכה ואפילו שימוש של עראי. ואף עח. שימוש של קדושה, כגון ללמוד תורה לאורם אסור. ואין הבדל לעניין זה בין הנר הראשון לבין נרות ההידור. וכן אסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליקים בבית הכנסת. אם אין בביתו אור כלל, אלא רק אור נרות חנוכה, אף על פי שאסור עט. להשתמש לאורם, מכל מקום מותר ללכת לאור הנרות כדי שלא יכשל וייפול, ואינו חייב לעצום עיניו. וכן מותר לשבת בביתו בשעה שהנרות דולקים, אף על פי שאין לו אור אחר, שאין זה נקרא שימוש לאור הנרות. נוהגים להדליק בכל לילה נר אחד נוסף בסמוך לנרות חנוכה, כדי שאם פ. ישתמש לאור הנר, יהיה זה לאור הנר הנוסף שהדלק לשם כך. ונר זה נקרא \"נר השמש\". נכון להחמיר להדליק את ה\"שמש\" גם כאשר החנוכייה איננה מונחת פא. על שלחנו. וכן פשט המנהג להדליק שמש אף בזמן הזה שאין רגילות להשתמש לאור הנרות ואין חשש שמא ישתמש לאור נרות החנוכה, או שמא יאמרו הרואים לצורכו הדליקו. צריך להניח נר השמש במקום מרוחק ומובדל קצת משאר נרות של פב. מצווה. צריך להדליק את השמש בסוף הדלקתו, דהיינו אחר שסיים להדליק פג. את כל נרות ההידור. ואם טעה והדליקו ראשון, ימשיך בהדלקת נרות ה מצווה, ואינו צריך לחזור ולברך. אחר שהדליק את השמש ליד נרות החנוכה, מותר להשתמש לאורו, פד. למרות שממילא משתמש גם לאור נרות ה מצווה. ואפילו ביום השמיני של חנוכה שמדליקים שמונה נרות, וממילא כשמשתמש לאור השמש עיקר הנאתו היא מנרות החנוכה, גם כן יש להקל. מנהג הדלקת נרות בבית הכנסת נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכות. אך אין יוצאים ידי פה. חובה בהן. ואף המדליקם בעצמו בבית הכנסת בברכה, חוזר ומדליק בביתו בברכה. מכל מקום מי שדר לבדו ואינו סמוך על שלחן הוריו וכיו\"ב, אם הדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כשחוזר ומדליק בביתו אינו מברך אלא ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אך אינו מברך ברכת \"שעשה נסים\". ובלילה הראשון אינו חוזר ומברך ברכת \"שהחיינו\". מדליקים את הנרות בבית הכנסת בין תפילת מנחה לערבית. אף אם פו. מתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים. יש נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת אף בזמן תפילת שחרית, פז. ובפרט כשמתחילים להתפלל מקודם אור היום. אולם לא יברכו על הדלקה זו אף קודם אור היום. הדלקת הנרות בבית הכנסת היא רק כאשר יש עשרה אנשים נוכחים פח. שנוהגים ברוב המקומות להדליק בבית [ שם. ולכן בערב שבת חנוכה , אם נעשה מאוחר מדאי ועדיין אין עשרה ]הכנסת קודם תפילת מנחה בבית הכנסת, ידליקו בלא ברכה. אם אין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף הנשים שבעזרת נשים או פט. קטן שלא הגיע למצות, ורק כעבר זמן יהיו עשרה אנשים בבית הכנסת, אפשר להקל להדליק הנרות בברכה. ובפרט בערב שבת שיש לחוש שאם ימתינו יתבטלו לגמרי ממצות ההדלקה בבית הכנסת. וכשאין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף קטן שלא הגיע למצוות, טוב שיתנו לקטן שידליק הנרות בברכות. נוהגים להניח הנרות בבית הכנסת מימין ההיכל בכותל דרום. ומניחים צ. הנרות במקום גבוה, לפרסום הנס. ויש נוהגים לסדרם בין מזרח למערב כלומר, שמניחים הנרות בכותל דרום, ושורת הנרות נמשכת בין מזרח [ . ויש נוהגים לסדרם בין צפון לדרום. וכן מנהג ירושלים. ובכל]למערב מקום יעשו כמנהגם. נכון להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במקום אחד, צא. ולהעבירם אחר כך למקום אחר, אלא ידליקו אותם במקום הנחתם. יש אומרים שדי שיתן שמן כשיעור זמן תפילת ערבית שנמצאים צב. הצבור בבית הכנסת ולא צריך ליתן יותר מזה. וכן יש אומרים שאין צריך להשאיר הנרות דולקים לאחר שסיימו הצבור תפילת ערבית והולכים לבתיהם, ולהלכה נראה שנכון להחמיר לתת שמן כשיעור שיהיו דולקים חצי שעה אף בהדלקה שבבית הכנסת. וכן נכון להחמיר היכא דאפשר שלא לכבות הנרות אלא כעבור חצי שעה מזמן צאת הכוכבים. כשם שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליק בביתו, כך אסור צג. להשתמש לאור נרות חנוכה של בית הכנסת, כל שלא עברה חצי שעה מזמן הדלקתם. ולכן נהגו להדליק שמש בסמוך לנרות חנוכה של בית הכנסת. אבל בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או בתוך שלשים יום על שאר צד. , לא ידליק נרות חנוכה בבית ]שהם: בן, בת, אח, אחות, אשתו[ קרובים הכנסת בלילה הראשון של חנוכה, מפני ברכת \"שהחיינו\". ובשאר לילות רשאי האבל להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת. יש נוהגים להדליק נרות חנוכה גם במסיבות, חתונות, ואירועים צה. המוניים, אפילו כשאינם בבית הכנסת. אולם לא יברכו על הדלקה זו. ואם מתפללים שם ערבית לאחר הדלקת הנרות, רשאים לברך על הדלקת הנרות. יש נוהגים שלאחר שבירך אחד מהקהל על נרות חנוכה בבית הכנסת צו. והדליק נר אחד, מכבדים בהדלקת שאר נרות ההידור אנשים אחרים הנמצאים בבית הכנסת, וכל אחד מדליק נר אחד. ויש להם על מה שיסמוכו. הדלקת נרות חנוכה בערב שבת ובמוצאי שבת טוב להתפלל מנחה בערב שבת חנוכה קודם הדלקת הנרות. מכל מקום צז. אם אינו מוצא מנין שמתפללים מנחה בעוד היום גדול, יקדים הדלקת הנרות לתפילת מנחה בציבור, ולא יתפלל מנחה ביחיד כדי להקדימה להדלקת הנרות. וכיוצא בזה בבית הכנסת, שאם מתפללים מנחה בערב שבת סמוך צח. לשקיעה, מדליקים נרות חנוכה קודם תפילת מנחה, ורק אם יש עדיין זמן רב קודם שקיעת החמה, יתפללו מנחה ואחר כך ידליקו את הנרות. ובכל עניין יש להיזהר בין בביתו ובין בבית הכנסת להדליק נרות חנוכה לא יאוחר מרבע שעה קודם שקיעת החמה. אין להקדים הרבה את ההדלקה בערב שבת, אלא מדליק עם כניסת צט. . ואם רצה להקדים רשאי, ] דקות קודם שקיעת החמה20-דהיינו כ[ .השבת ובלבד שיהיה לאחר פלג המנחה. אבל אם הדליק קודם לכן לא יצא, וצריך לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכות אחר פלג המנחה. בערב שבת חנוכה, מדליק נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת. ואם ק. התאחר עד סמוך לכניסת השבת יכולה האשה להדליק נרות שבת מיד אחר שהדליק האיש את הנר הראשון של חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק את שאר הנרות תדליק האשה נרות שבת. אם הדליק נר של שבת קודם נר חנוכה אין בכך כלום, ויכול קא. להדליק אחר כך נר חנוכה, מפני שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. צריך לתת שמן בנרות החנוכה בערב שבת חנוכה כשיעור שידלקו קב. הנרות עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת. ואם אין לו אפילו נר אחד שיכול לדלוק כן, ידליק הנרות בלא ברכה. אף על פי שעיקר ה מצווה היא שישארו הנרות דולקים עד חצי קג. שעה לאחר צאת הכוכבים, מכל מקום מיד אחר שהדליק הנרות אסור להשתמש לאורם, ואפילו מבעוד יום. במוצאי שבת חנוכה, מדליקים בבית הכנסת נרות חנוכה תחילה, ואחר קד. כך מבדילים על הכוס. אבל בביתו יקדים ההבדלה על הכוס תחילה. ואחר ההבדלה ידליק נרות חנוכה. וכגון בבית [ אין מברכים ברכת \"בורא מאורי האש\" על נרות חנוכהקה. , שהרי אסור ליהנות מאור ]הכנסת שמדליקים נרות חנוכה קודם ההבדלה הנרות, ואין מברכים \"בורא מאורי האש\" על הנר עד שיאותו לאורו. אבל על נר השמש שהוא חול, מותר לברך \"בורא מאורי האש\". למנהג רבים וכן שלמים מהחרדים לדבר ה' שלא לעשות מלאכה קו. במוצאי שבת עד זמן רבנו תם, הוא הדין שאף במוצאי שבת חנוכה צריכים להמתין שלא להדליק נרות חנוכה עד זמן זה. מפני שאין זה מנהג טוב בעלמא בלבד, אלא ראוי ונכון לכל אחד לנהג כשיטת רבנו תם, ובפרט שכן פסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. הנהגת ימי החנוכה בהיות שחז\"ל קבעו את ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אסור להספיד קז. בהם הספד על מת, אלא רק בתלמיד חכם בשעת הלוויתו. ומכל מקום מותר לעשות אזכרה ביום מלאת השבעה או השלושים או ביום פקודת השנה. וימנעו מלספר בשבחו של הנפטר, אפילו הוא תלמיד חכם, אלא יאמרו רק דברי התעוררות ותשובה לזכרו ולעילוי נשמתו של הנפטר. מנהג הספרדים ועדות המזרח, לומר \"צידוק הדין\" בחנוכה.קח. נכון שלא לקיים אזכרה בימים אלו בבית הקברות ליום פקודת השנה, קט. או השבעה או השלושים, מפני שמתעוררים לידי בכי והספד ליד הקבר. ולכן יקדימו הביקור בבית הקברות לימים שלפני חג החנוכה. אבל מותר ללכת לבית הקברות בחג החנוכה, כדי להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים. אסור להתענות בימי החנוכה, ואפילו חל יום פקודת השנה של אביו קי. או אמו בתוך ימי החנוכה. מותר מן הדין להתענות תענית חלום בחנוכה. ולאחר ימי החנוכה קיא. יתענה יום נוסף, לכפר על כך שהתענה בחנוכה. מותר להספיד או להתענות ביום ערב חנוכה. וכן מותר להספיד או קיב. להתענות ביום שלאחר החנוכה, שלא אסרו אלא בימי החנוכה עצמם, ולא ביום שלפניו או לאחריו. שהם: [ מי שנפטר לו קרוב משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהםקיג. , חייב ]אב, אם, אח, אחות, בן, בת, והאיש על אשתו או האשה על בעלה בקריעה ובכל דיני שבעת ימי אבלות בחנוכה. ומצות ניחום אבלים נוהגת גם בימי החנוכה. וכן יש לנהוג כל דיני אנינות בחנוכה. ומברין את האבל סעודת הבראה בחנוכה. יש נוהגים שהאבלים אינם אומרים קדיש על קרוביהם בימי חג קיד. החנוכה. ואין זה מנהג נכון על פי ההלכה ויש לבטלו. וצריכים לומר קדיש אף בחנוכה. ומכל מקום אם יש אנשים שנהגו כן ואינם רוצים לבטל מנהגם, אין למחות בידם בתוקף מפני המחלוקת. נוהגים להרבות בסעודות בימי החנוכה. ויש מחלוקת אם הסעודות קטו. הללו הינם סעודות הרשות או סעודות מצווה. לכן יאמרו זמירות ותשבחות להשי\"ת בסעודות אלו בכדי שיחשבו לסעודות מצווה. ומכל שכן אם אומרים דברי תורה על השלחן, שבודאי בכך ייחשבו הסעודות הללו לסעודות מצווה לכל הדעות. . יש נוהגים לאכול מאכלי חלב וגבינה בחנוכה.קטז בברכת המזון בחג החנוכה צריך לומר \"ועל הנסים\". ואם שכח לאומרו, קיז. אם נזכר קודם שאמר \"ברוך אתה ה'\" כדי לחתום \"על הארץ ועל המזון\", חוזר ואומרו. ואפילו אמר \"ברוך אתה\", כל שלא הזכיר שם שמים בחתימה חוזר. אבל אם אמר כבר \"ברוך אתה ה'\", לא יאמר \"למדני חקיך\" ויחזור להזכיר \"ועל הנסים\", אלא ימשיך \"על הארץ ועל המזון\", ואינו חוזר. וטוב שיאמר \"ועל הנסים\" באמצע \"הרחמן\", דהיינו שיאמר: \"הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן וכו'\". כשמברך ברכת מעין שלש בחנוכה, אין מזכירים מעין המאורע של קיח. חנוכה כלל. ואם עבר והזכיר אינו חוזר. מותר לעשות מלאכה בימי החנוכה כמו בכל ימות השנה. ומכל קיט. מקום נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, דהיינו עד כחצי שעה לאחר ההדלקה. ואין להקל להן. ויש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה כלל בכל שמונת ימי החנוכה. ומנהג זה אינו נכון על פי ההלכה ויש לבטלו, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להימנע לכל הפחות ביום הראשון וביום השמיני של חנוכה מלעשות מלאכות שיש בהן טרחה יתירה. נוהגים להרבות בצדקה לעניים בימי החנוכה.קכ. סדר תפילות ימי החנוכה \"ועל ]גם בתפילות מוסף[ נוהגים להוסיף בכל תפילות החנוכהקכא. הנסים\" בהודאה. ואף בתפילת ערבית בלילה הראשון של חנוכה, קודם שהדליקו נרות. ואפילו אם מתפללים מבעוד יום אחר פלג המנחה, אומרים \"ועל הנסים\" בתפלה. שכח \"על הנסים\" בתפילה, אם נזכר קודם שהגיע לסיום הברכה, חוזר קכב. ואומרו. ואפילו אם כבר אמר \"האל ישועתנו ועזרתנו\", חוזר ואומר \"ועל הנסים\", כיון שלא הזכיר שם שמים בנוסח ברכה. ואם נזכר לאחר שאמר \"ברוך אתה ה'\", ימשיך \"הטוב שמך ולך נאה להודות\", ואינו חוזר. ואינו רשאי לומר \"למדני חקיך\" ולחזור ולומר \"ועל הנסים\". וכן אינו רשאי לומר \"ועל הנסים\" בין ברכה לברכה קודם שיתחיל \"שים שלום\", אלא ימשיך בתפילתו. ונכון שיאמר בסיום התפילה לאחר \"אלהי נצור\": \"מודים אנחנו לך על הנסים וכו'\", עד \"ונודה לשמך הגדול סלה\". מי שנמצא באמצע תפילתו בברכת \"מודים\", והתחיל הש\"ץ את קכג. חזרת התפילה, ואם יאמר \"ועל הנסים\" לא יספיק לקדושה, אף על פי כן אינו רשאי לדלג על אמירת \"ועל הנסים\" כדי לומר קדושה עם הציבור, אלא אומר \"ועל הנסים\" כתקנת חז\"ל. וכשיגיע הש\"ץ לקדושה והוא עודנו בתפלה, ישתוק וישמע אמירת הקדושה מפי הש\"ץ. טעה וחשב שצריך לחזור כשלא אמר \"ועל הנסים\" וחזר והתפלל, קכד. ובאמצע תפלתו נזכר שהדין הוא שאינו חוזר, צריך להפסיק מיד ואפילו באמצע הברכה. בכל יום משמונת ימי החנוכה גומרים את ההלל בברכות לפניו קכה. ולאחריו. ונשים פטורות מלגמור את ההלל בימי החנוכה, ואם רוצות לגמור את ההלל רשאיות אך בלא ברכה. קטן פטור מלגמור את ההלל. ומכל מקום קטן שהגיע לחנוך, מחנכים קכו. אותו לגמור את ההלל. האבל חייב לגמור את ההלל בברכות בימי החנוכה, ואפילו בתוך קכז. שבעת ימי אבלותו, ואפילו כשמתפללים בבית הנפטר. ומכל מקום לא יהיה האבל ש\"ץ בתפילת שחרית בימי החנוכה, ובפרט בשעה שגומרים את ההלל. ובזה יש להחמיר אפילו אחר שבעת ימי אבלות, כל שהוא בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או שהוא בתוך שלשים יום על שאר קרובים שחייב להתאבל עליהם. הנמצא באמצע ההלל בחנוכה, דינו כדין הנמצא באמצע קריאת קכח. שמע וברכותיה, וכל הדברים שרשאי להפסיק להם באמצע קריאת שמע וברכותיה, רשאי להפסיק גם באמצע ההלל. וכן אם נמצא בבין הפרקים בהלל, גם כן דינו כמי שנמצא בבין הפרקים בקריאת שמע וברכותיה. אבל לדברים שאינו רשאי להפסיק להם בקריאת שמע וברכותיה, אינו רשאי להפסיק להם גם בהלל. ומכל מקום מותר לענות אמן כששומע ברכה מחבירו, והוא באמצע ההלל, אף על פי שלעניין קריאת שמע וברכותיה השומע ברכה מחבירו אינו רשאי לענות אמן. אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שמונת ימי חנוכה. וכן בתפילת קכט. מנחה בערב חנוכה. וכן אין אומרים מזמור \"יענך ה'\", ומזמור \"תפלה לדוד\". בשמונת ימי חנוכה קודם \"שיר של יום\", אין לומר: \"השיר שהיו הלוים קל. אומרים על הדוכן\", אלא אומרים: \"היום כך וכך בשבת\". ויש נוהגים לומר אחר \"שיר של יום\", \"מזמור שיר חנכת הבית לדוד\". ויש שנוהגים לומר רק \"מזמור שיר חנכת הבית לדוד\", ואין אומרים \"שיר של יום\". ובכל מקום יעשו כמנהגם. וכשאומרים מזמור זה בתחילת התפילה קודם \"ברוך שאמר\", לא יאמרו פסוק \"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד\", אלא יתחילו \"ארוממך ה' כי דליתני\", כמו בשאר ימות השנה. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לומר פרק \"במה מדליקין\" בליל קלא. שבת חנוכה. סדר קריאת התורה בחנוכה בכל שמונת ימי החנוכה מוציאים ספר תורה, וקוראים בפרשת נשא קלב. בסדר הקרבת קרבנות נשיאי ישראל. ומנהג הספרדים ועדות המזרח שביום הראשון של חנוכה מתחילים מפרשת \"ברכת כהנים\". טעו וקראו ביום השני של חנוכה בפרשת הקרבת היום השלישי, וכן קלג. בשאר ימים אם טעו וקראו בפרשת הקרבת נשיא של יום אחר, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור ולקרוא, ואפילו עדיין לא החזירו הספר תורה למקומו. 1 המשך מעמוד אותם זה לא איך אומרים – 'להיות עם חופשי בארצנו', לא עניין אותם עצמאות מדינית, שתהיה לנו מדינה, בוודאי שאנחנו רוצים שתהיה מדינה בשביל שנוכל לקיים מצוות, כדי שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, שלא יגזרו עלינו, החשמונאים היה אכפת להם מהתורה הקדושה, כאב להם שגוזרים גזירות ולא נותנים לקיים מצוות. ואז התחיל המרד כאשר בתחילה היתה מלחמה קטנה בבית המקדש כשבאו המתיוונים, זו היתה מלחמה של החשמונאים נגד המתיוונים, והמלחמה עם המתיוונים היתה קשה מאד, להילחם מול יהודים שהולכים נגד התורה. ואנחנו רואים איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כולם חוגגים היום את חנוכה גם החילונים, הם מתווכחים אם מותר לאכול סופגניות או אסור לאכול סופגניות, בריא או לא בריא, וכל המטרה שלהם היא לחגוג, כי הם משכתבים את ההיסטוריה. הרי הסיפור של חנוכה הוא ההיפך הגמור מכל מה שמציירים לנו, תמיד הם אומרים 'לעולם לא עוד' - לא ישלטו עלינו אומות העולם, אנחנו רוצים שיהיה לנו צה\"ל חזק, גיבור, 'על חרבך תחיה' זה נאמר לפי שיטתם על יעקב לא על עשו. אבל בואו נתבונן רבותי, מפעם לפעם הקב\"ה מלמד אותנו לקח מה זה 'על חרבך תחיה' מה זה 'כוחי ועוצם ידי', בואו נסתכל מה קורה לנו, אני זוכר כשהייתי ילד קטן ממש במלחמת ששת הימים, איזו התלהבות היתה, איזו שמחה, איזו גאוה היתה, אנחנו חזקים! אנחנו מנצחים! כוחי ועוצם ידי! והקב\"ה אמר לנו אתם אומרים כוחי ועוצם ידי! לאחר כמה שנים הגיעה מלחמת יום הכיפורים. מפעם לפעם הקב\"ה נותן לנו סתירה, הוא מראה לנו אתם יש לכם צה\"ל, יש לכם כח, תתארו לכם הנה יש לנו שמה חבורת אספסוף בעזה, פרימיטיביים, ותראו מה שהם עושים לנו! ומה שאנחנו עושים אנחנו לא מצליחים. תמיד זה כך, כשאדם מתחיל להתגאות ולהגיד אני, אני ואפסי עוד, הקב\"ה משפיל אותו. אומר לכם דבר אישי כלפי עצמי, תמיד כשאני נוסע לאסוף כסף אני תמיד ממש עם דמעות אני אומר רבונו של עולם, אני לא יודע לאסוף כסף, אני לא יודע שום דבר הכל אתה! לב מלך ביד ה'! כל בן אדם אם הוא יתן או לא יתן, אם יתרום או לא, אם נוכל להחזיק או לא נוכל להחזיק זה הכל בידי הקב\"ה! אני משתמש בכלים שנתן לי הקב\"ה כדי לדבר ולהשפיע, אבל בסופו של דבר מי שקובע זה רק הקב\"ה! ה. מלחמה בהנהגת גדולי הדור כפי שאמרנו המלחמה של היוונים כנגד עם ישראל היתה על רוחניות על שמירת התורה ומצוות. כאמור הרמב\"ם כתב שהם גזרו על חודש שבת ומילה. וזה ר\"ת חשמונאי, ח'ודש ש'בת מ'ילה ו'מקיימיהם נ'צחו א'ת י'וונים, ומנגד כל הסיבה שהחשמונאים, שהיו חסידים קדושי עליון, יצאו למלחמה היתה על התורה, זו לא היתה מלחמה של כוחי ועוצם ידי, אלא להיפך. לכן רבותי אנחנו צריכים לחשוב על הדברים גם על הדור שלנו, גם בדור שלנו ההסתכלות שלנו צריכה להיות שאנחנו משתדלים לשמור על הגחלת, אנחנו רוצים להמשיך את מסורת אבותינו, אנחנו לא עושים פשרות. הפשרות שהיו הולידו את ההשתלטות של היוונים על הרוחניות של עם ישראל בארץ ישראל, זה התחיל מפשרות אבל אנחנו רוצים להיות ממשיכי דרכם של החשמונאים, לכן התפקיד שלנו הוא לשמור על מסורת אבותינו, הלכות ומנהגים – גם מנהגים, 'אל תטוש תורת אמך', לא להתפשר ולא לוותר על שום דבר! ואז הקב\"ה יעשה לנו ניסים כמו שהיו אצל החשמונאים! הרי מה היה אצל החשמונאים? קבוצה קטנה של חסידים צדיקים נצחו את המעצמה הגדולה ביותר בעולם! אנחנו יכולים להיות כך גם היום הזה! לחשמונאים היתה הנהגה, מתתיהו ובניו שהיו צדיקים חסידים קדושי עליון הם הנהיגו את המרד נגד היוונים, זה היה מרד בהנהגה תורנית, לא בהנהגת רמטכ\"ל ולא שרי צבא, גדולי ישראל הם שהנהיגו את עם ישראל! כשהולכים אחרי גדולי ישראל זו התוצאה. וכך גם מה שאנחנו צריכים בדורנו, שגדולי ישראל ינהיגו אותנו, ונזכה בעז\"ה לגדולה של לומדי התורה ותלמידי החכמים, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אכי\"ר."},{"filename":"229.pdf","content":"נטילת ידיים סמוך| לבישת הבגדים קודם נטילת ידיים שחרית| רוח רעה בימינו| נושאי השיעור: הדלקת נרות חנוכה בשמן ששהה תחת המיטה אם שטיפה מועילה לדברי מאכל ששהו תחת המיטה | אכילת דברי מאכל הנמכרים בחנויות ויש לחשוש שמא נגעו בהן מי שלא נטל את ידיו| למיטה הדלקת נרות חנוכה בשמן זית למאור| אם מותר לכהנים לעלות לקברות צדיקים| גוי שנגע באוכל אם נאסר| חמירא סכנת מאיסורא|229 גליוןמיום א' כ\"ז כסלו תשפ\"ד פרשת מקץ אוכלין ששהו תחת המיטה (הדלקת נרות חנוכה בשמן ששהה תחת המיטה) א. הדלקת נרות חנוכה בשמן זית שהונח תחת המיטה בנרות חנוכה נוהגים להדליק בשמן זית, יש הרבה שנוהגים כך אך מן הדין כל השמנים כשרים וגם נרות שעוה, (שבת כא:)זו אינה חובה. הגמרא אומרת ואפילו לכתחילה מותר להדליק בכל סוגי השמנים. אבל יש הידור מצוה כיון שהנס נעשה במנורת בית המקדש שבה היו מדליקים בשמן זית לכן יש הידור מצוה להדליק בשמן זית. הפוסקים דנים בשאלה מאד מעניינת, האם מותר להדליק בשמן זית שהונח תחת המיטה. יסוד השאלה היא שהרי אינו יכול לאכול את השמן הזה, האם יהיה מותר להשתמש בשמן כזה לנר חנוכה. ב. טעם האיסור במאכל שהונח תחת המיטה ובהזדמנות זו נעסוק בכלל בעניין דברי מאכל או משקה שהונחו תחת (פסחים קיב.) המיטה, האם נאסרו באכילה או לא. ראשית זו גמרא מפורשת שכל דבר מאכל ששהה תחת המיטה, ולשון הגמרא \"אפילו מחופין בכלי ברזל\" – כלומר שהיו מכוסין לגמרי, שאסורין באכילה מפני חשש סכנה. שהטעם לכך הוא, (פרק יב הלכה ה)הרמב\"ם מזכיר את הדין הזה בהלכות רוצח שמא יפול בו דבר המזיק, כגון שרץ וכיו\"ב, והוא אינו רואהו. הרמב\"ם לא כותב שסיבת האיסור היא מצד רוח רעה ששורה עליו, ולכאורה הוא משנה ממה שכתוב בגמרא. והראב\"ד באמת שואל על הרמב\"ם, שהרי בגמרא לא כתוב כך. ג. הרמב\"ם סבר שאין רוח רעה בימינו אבל אפשר לבאר, שהרמב\"ם בא לחדש שגם בזמן הזה אסור, מפני שבכמה מקומות אנחנו רואים שהרמב\"ם סובר שאין רוח רעה בזמננו. כגון בהלכות על מה שהגמרא אומרת שמדיחה (פרק ג מהלכות שביתת העשור הלכה ב)יום הכיפורים אשה את ידה, שהרי אסור לרחוץ ביום הכיפורים אבל אשה שרוצה לתת אוכל לילד שלה שמותר לה ליטול את היד לפני שהיא נוגעת באוכל. והלחם משנה מסביר בדעת הרמב\"ם שסבר שאין הנטילה משום רוח רעה, כיון שאין רוח רעה בימינו. שהרי כיום נוטלים ידיים שחרית שלוש פעמים לא מזכיר 'שלוש פעמים' אלא סתם (פרק ד מהלכות תפילה הלכה ב) לסירוגין, והרמב\"ם שצריך ליטול ידיים בבוקר. ואפשר להסביר שהרמב\"ם התכוון שקודם התפילה בבוקר צריך ליטול ידיים. ומשמע שהרמב\"ם לא סבר את העניין של רוח רעה. אכן לפי הזוהר הקדוש – הרמב\"ם לא ראה את ספר הזוהר, זה לא היה בזמנו – הנטילה צריכה להיות לסירוגין, וכל נטילה מורידה את הדרגה של אבל הרמב\"ם לא מזכיר את הזה (סימן ד).הרוח רעה. וכך נפסק בשלחן ערוך כי לדעתו אין רוח רעה בימינו. ד. אוכל שהיה מכוסה תחת המיטה אולם עדיין יהיה קשה, שהרי הרמב\"ם אומר שהטעם הוא שמא נפל לתוכו דבר המזיק, אבל בגמרא כתוב שאפילו אם זה היה מחופה, ולכאורה לפי הרמב\"ם אם זה היה מחופה מותר. אבל יכול להיות שבאמת יסבור הרמב\"ם שאם זה היה מחופה יהיה מותר, מפני שהרמב\"ם סובר שבימינו אין רוח רעה וממילא הטעם של הגמרא לא שייך, ונותר רק הטעם השני של שמא נפל לתוכו איזה דבר, וכשזה מחופה יהיה מותר. ה. לבישת בגדים קודם נטילת ידיים שחרית בכל הנושא של רוח רעה יש בחלקים הראשונים של יביע אומר כמה תשובות, ויש בזה כמה נושאים מאד מעניינים. למשל, האם מותר להתלבש (ח\"ה חאו\"ח סימן א) לפני שנוטלים ידיים שחרית, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל פוסק שמותר. אמנם כמה מגדולי המקובלים האחרונים, כותבים בשם הזוהר כותב כך שאסור להתלבש (ש\"א פרשת תולדות אות ו)הקדוש שזה אסור. הבן איש חי (פרשת תולדות אות ו)לפני שנוטלים ידיים שחרית, אבל בספר שלו 'עוד יוסף חי' כותב שאנשים לא נזהרים בזה, מפני שאם זה משום רוח רעה הבגדים אינם מקבלים רוח רעה. כאמור אאמו\"ר התיר בזה אפילו לכתחילה. ואני מעיד שכך היה נוהג בעצמו, שהיה קם בבוקר וקודם כל היה מתפנה ומתלבש, ולאחר מכן היה נוטל ידיים. ו. ללכת בבית קודם נטילת ידיים ולגבי להתפנות קודם נטילת ידיים, יש כאן שאלה נוספת של ללכת ארבע אמות בלי נטילת ידיים, ועל כך יש לומר, שיש אומרים שכל הבית נחשב - פעם היו [ כארבע אמות, ואז אם נמצא בתוך דירה ולא יוצא למקום אחר ממילא כל ]נוטלים את הידיים מחוץ לבית, היום לכל אחד יש בתוך הבית הבית נחשב כארבע אמות. ועוד, שכל הבתים שלנו מרוצפים, ויש אומרים שהכח של הרוח רעה זה רק בקרקע רגילה, אבל במקום מרוצף נחלש כח הרוח רעה. ועוד, שאדם שישן עם בגדים הוא לא נוגע במקומות המכוסים. ויש עוד כמה צדדים לומר שלא צריך להקפיד על ארבע אמות. כמובן שיש בזה מידת חסידות ליטול ידיים ליד המיטה, זו ולעילוי נשמת עדינה פרידה בת יפה דבי ע\"ה - נלב\"ע כ\"ב כסלו תשפ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת ר' יעקב דיין בן לינדה רחל ז\"ל - נלב\"ע כ\"ד כסלו תשפ\"ד .מידת חסידות, אבל מעיקר הדין לא צריך ז. אם ראוי להחמיר ליטול ידיים סמוך למיטה כשהאדם קם בבוקר באופן טבעי הוא צריך להתפנות, וממילא אסור לו לברך כי הוא צריך לנקביו, אם ייטול ידיים ליד המיטה הרי שזו חומרא המביאה לידי קולא, כיון שעכשיו אינו יכול לברך, ואם ילך להתפנות לאחר הנטילה, ולאחר מכן ייטול שוב האם הוא יכול יהיה יכול לברך על נטילת ידיים? שהרי בנטילה הראשונה הוא כבר הסיר את הרוח רעה מעל הידיים שלו. אמנם אם נאמר שהנטילה היא לצורך התפילה, שאז יש צד לומר שיברך בגלל הנטילה של התפילה. אבל בגמרא מבואר שהברכות בבוקר כשפוקח עיניו מברך 'פוקח (ברכות ס:),הן קודם הנטילה, שהרי הגמרא אומרת עוורים', כשזוקף מברך 'זוקף כפופים' וכו', כל ברכות השחר מברך אותם לפי מה שהוא, ולבסוף אומרת הגמרא 'וכשנוטל ידיו מברך על נטילת ידיים'. רואים שאפשר לברך לפני נטילת ידיים. דהיינו שאין זה מעכב. אך שהתקנה של נטילת ידיים היא לצורך קריאת (סימן ד) כותב מרן הבית יוסף שמע ותפילה ולא רק מפני הרוח רעה, כיון שמצד הרוח רעה זה לא מעכב לברך כשעוד לא נטל ידיים, זה מעכב רק לגבי קריאת שמע ותפילה. כמו שבתפילת מנחה צריך ליטול כך גם בשחרית. לכן אמנם לברך 'על נטילת ידיים' כשנוטל פעם שניה יש צד לומר שזה לצורך תפילה ורשאי יהיה לברך, אבל גם זה מחלוקת אם אפשר לברך לצורך התפילה. ממילא אם ייטול סמוך למיטה, ויצטרך אחר כך ליטול ידיים שוב, הרי שזו חומרא המביאה לידי קולא, כיון שהוא לא בירך עובר לעשייתן ומברך על הנטילה השניה כי היא לצורך תפילה, למרות שכבר הרוח הרעה שהיתה מצד השינה או מצד הלילה כבר לא קיימת שהרי כבר נטל קודם. אכן מאידך גיסא יש עוד צד קולא לומר שבנטילת ידיים שחרית ה'עובר לעשייתן' אינו מעכב, מפני שלפי המקובלים זו ברכת השבח ככל ברכות השחר. אבל גם זו מחלוקת, ומרן השלחן ערוך כותב, שצריך לברך סמוך לנטילה בכל מצב, הרמב\"ם בתשובה כותב, שהמברכים 'על נטילת ידיים' בבית הכנסת שזו ברכה לבטלה. לכן בדיעבד אמנם 'עובר לעשייתן' בנטילת ידיים שחרית אינו מעכב, אבל לכל הפחות לכתחילה עלינו לברך סמוך לנטילה. לכן להלכה, יותר טוב ללכת לשירותים אפילו לכתחילה, ואדרבה יש בזה גם ענין יותר כדי שאחר כך תהיה נטילה אחת כדת וכדין על הכל, ויברך עובר לעשייתן. וכאמור כך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהיה מתלבש ורק לאחר מכן היה נוטל את ידיו. אכן צריך לעשות את כל זה בזריזות. אבל יסוד הדברים שאנו רואים בכל האמור שהרוח הרעה נחלשה בזמננו. ח. קניית דברי מאכל שייתכן שנגעו בהם מי שלא נטל ידיו בבוקר לגבי חידוש נוסף, הנה אנשים קונים לחם (ח\"ד חאו\"ח סימן א) אאמו\"ר דן שם שבא מהמאפיה, היום רוב הדברים הם ארוזים ויש דברים שנארזים באופן אוטומטי בלי מגע יד אדם, אבל יש הרבה שקונים לחם כשאינו ארוז, ושם במאפיה הפועלים נוגעים בלחם בידיים, ומי אמר שנטלו ידיים? הלחם מגיע למכולת, אם בעל המכולת אינו דתי, הרי יכול להיות מאוד שהוא נוגע בלחם, וכיצד מותר לאכול את הלחם הזה שנגעו בו ללא נטילת ידיים. מאידך גיסא, הלא כמעט כל אדם שוטף את ידיו בבוקר, לא לשם נטילת ידיים רק לשם נקיות, זה אדם נורמלי, זה לא קשור אם הוא דתי, ולפי הרמב\"ם לא צריך שלוש פעמים בכלל, אמנם לפי הזוהר צריך שלוש פעמים לסירוגין, ורק באופן זה הנטילה מחלישה את כח הרוח רעה. אולם ביביע אומר פוסק להקל, מפני ששמא נטל את ידיו, וגם אם לא אולי הוא לא נגע כלל, ואולי כמו הרמב\"ם שלא צריך ליטול ידיים לסירוגין, ומתיר לקנות לחם ממכולת או בכל מקום שמוכרים בו דברי מאכל שיתכן שנגע בהם אדם שלא נטל ידיו. כמובן שבפירות זה יותר קל, מפני שבין כה שוטפים אותם, וודאי שאפשר לאוכלם לאחר השטיפה. ט. מהי הרוח רעה ששורה על אוכלין ששהו תחת המיטה כל זה הקדמתי כי זה נוגע לנושא של דברים שהיו תחת המיטה, שלפי הרמב\"ם אם הונחו תחת המיטה נאסרו שמא נפל לתוכם איזה דבר. אך לפי המבואר בגמרא ששורה עליהם רוח רעה, יש לדון מהיכן באה הרוח רעה באוכלין ששהו תחת המיטה. ובאמת יש צד לכאורה לומר שזה מחמת השינה, כלומר לא רק הניחו אותם סתם תחת המיטה. דהיינו שהניחו אותם מתחת המיטה ובא אדם וישן על המיטה. שינה היא אחד מששים במיתה, והמת יש עליו רוח רעה. אך האמת קשה לומר שזה עניין של רוח רעה במת ושזה הטעם של הגמרא, וככל הנראה יש טעם אחר שאנחנו לא כל כך מבינים מהו. אולי יש כאן רוח רעה מהמיטה או מהשינה, אבל לא רוח רעה משום שזה אחד מששים במיתה, מפני שהנה המת בעצמו אינו מטמא דברי מאכל, הגמרא אומרת, שאדם שרוצה לאכול ויש מת בתוך הבית, והרי מת מטמא באהל, ולכאורה כל המאכלים שבבית נטמאו, אך אומרת הגמרא שמספיק לעשות מחיצה בינו למת ויכול לאכול. אסור לאכול בפני המת משום 'לועג לרש'. אצל הגויים יש מקומות שהם מביאים את הארון של המת ועושים חפלה, אוכלים ושותים, כנראה הם רוצים להגיד 'אכול ושתה כי מחר נמות'... כביכול הם אומרים, תנצל את זה שאתה עוד חי כי הנה ההוא מת כבר לא יכול לאכול... זה דבר משונה מאד שמביאים אוכל משובח, עושים כמו מסיבה לכבוד המת. אני לא מבין את זה, אצלינו כתוב בפירוש שזה אסור ורש\"י מסביר שהוא משום לועג לרש, וכמו שאסור ללכת עם ציצית ליד המת כיון שבכך לועג לו שאינו יכול לקיים מצוות. והנה כאשר אין לו מחיצה אומרת הגמרא שעליו לאכול בחדר אחר, אך אם אין לו כל אפשרות אחרת מחזיר פניו, אם כן רואים שיכול לאכול באותו החדר שהמת נמצא בו, באוהל המת, והאוכל אינו נטמא באופן שייאסר באכילה, אם כן כל שכן שגם אוכל ששהה תחת המיטה שאינו נטמא באופן שייאסר באכילה. י. לחם שנגע במת אם מותר לאוכלו על דוד (ל:)יתירה מזאת, בשיעורים בהלכות מוקצה הבאנו את הגמרא המלך שנפטר בשבת, ושלמה המלך שלח לחכמים, אבא מת ומוטל בחמה! אמרו לו חכמים הנח עליו כיכר או תינוק וכך יוכל לטלטלו אגב הכיכר (דף קמב.) או התינוק. וזה לא רק בדוד המלך, הוא לא שונה. וכמו כן הגמרא דנה אם כיכר או תינוק מותר בשאר מוקצה, ומסקנה הגמרא שלא אמרו כיכר או תינוק אלא במת בלבד. והנה אם נאמר שהכיכר נאסרת בעצמה מחמת הרוח רעה ששורה על המת, ממילא גם היא מוקצה וכיצד ניתן יהיה לטלטל אגב הכיכר. אמנם אפשר קצת לדחות שהכיכר באמת אינה מוקצה, אבל היא אסורה באכילה. שהרי יכול ליתנה לגוי או לבהמה. אבל הפשט בגמרא לכאורה שהכיכר אינה נאסרת מצד הנגיעה במת. ובפרט מהראיה הראשונה שהבאתי לגבי אכילה בפני המת אנחנו רואים שאוכל לא נאסר מחמת הרוח רעה, ואם טומאת מת ממש אינה אוסרת את האוכל כל שכן אדם יישן שהוא רק אחד מששים במיתה שלא מסתבר לומר שיאסור את האוכלין מחמתו. יא. רוח רעה נחלשה בימינו לאור כל האמור יש מקום לדון מה הדין בזמננו שהרוח רעה נחלשה, מה הדין אם הניחו תחת המיטה דברי מאכל האם נאסרים או לא. והנה מרן כותב וז\"ל: \"לא יתן התבשיל ולא משקים תחת (יו\"ד סימן קטז סעיף ה) השלחן ערוך המיטה\". וכך גם כותב הרמב\"ם 'תבשיל'. ומה המשמעות שדווקא תבשיל, אבל אם הניח פירות או ירקות יהיה מותר. באמת כמה אין את החשש של אוכלין ששהו תחת המיטה. אכן ניתן לבאר זאת בשני אופנים, או שדווקא בתבשיל נאמר הדין הזה אך באוכלין אחרים לא נאמר. או שבאמת הדין הזה נאמר בכל סוגי האוכלין, רק שפירות יכול לשטוף אותם. ומבואר ששטיפה מועילה, ובוודאי שאם יש הפסד מרובה והדבר נאכל כמות שהוא חי, כגון פירות, שיש מתירים אם שטפו אותם. וכך פסק אאמו\"ר מרן זצצוק\"ל ביביע אומר. אבל אם אינו נאכל כמות שהוא חי אסור אפילו בדיעבד. ו'הפסד מרובה' היינו שהיה שם משהו יקר ממש. , שפעם (סימן כה)בספר 'מעשה רב' שהוא ספר הנהגות הגאון מוילנא מסופר הביאו לפני הגאון מוילנא משלוח מנות של תפוחים, והיה זה בסעודת - היה גאון עצום שאין [ פורים וישב לידו תלמידו, הגאון רבי זלמן מוולוז'ין כדוגמתו, והוא נפטר צעיר, והגאון הזה היה אח של רבי חיים מוולוז'ין. הגאון מוילנא אמר עליו, שגם אם היה חי בזמן הרשב\"א היה נחשב לתלמיד תוך כדי הסעודה רבי זלמן נרדם ונגע בתפוח, והגאון ]חכם! עד כדי כך מוילנא ציווה לחתוך את התפוח לחתיכות קטנות ולזרוק אותו לשירותים. רואים לכאורה שהגאון מוילנא סבר שהרוח רעה של שינה שייכת גם ביום, וגם לא תחת המיטה, וגם בדבר חי, אלא עצם הדבר שאדם ישן נגע בזה זה נאסר. יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהמעשה הזה, וכבר החיי אדם בספר בינת מביא את הסיפור הזה על הגאון מוילנא. רואים שהגאון מוילנא (סימן סג) אדם החמיר בזה אפילו בדיעבד, ולכאורה אם זה היה מותר זה 'בל תשחית', רואים שהגאון מוילנא סבר שגם שטיפה אינה מועילה. לאור כל האמור ביביע אומר פסק להקל במקום של הפסד מרובה, שאפשר לסמוך על המתירים, אך אם אין הפסד מרובה לא רצה להתיר. יב. אם מותר לאכול אצל עם הארץ מתיר בדיעבד לגמרי. והוא מביא ראיה, (ח\"ב סימן קה) אולם השבות יעקב שמובא בגמרא \"מיטת עם הארץ אוצר בלום\" – דהיינו שעם הארץ מניח את כל הדברים שלו תחת המיטה. ולכאורה וכי הגמרא סתם כביכול מלגלגת על עם הארץ שמניח דברים תחת המיטה?! מאידך אין כוונת הגמרא לומר שזה אסור לגמרי, אלא משמע שבדיעבד מותר. והביא עוד ראיה, ממה שאסור לאכול אצל עם הארץ שמא יתן לו דבר (יג.) שכתוב בגמרא בשבת שאינו מתוקן – דהיינו פירות לא מעושרים, או לחם שלא הפרישו ממנו חלה, או שייתן לו דבר טמא. ולכאורה למה הגמרא לא אומרת שמא יתן לו לאכול דברים שהונחו תחת המיטה?! משמע שאם אין חשש שהוא יודע שהדבר מעושר ואינו טמא מותר. משמע שבדיעבד דבר שהונח תחת המיטה מותר באכילה. אבל אפשר לדחות בפשטות, זו לא כל כך ראיה לכאורה, מכיוון שנניח שבאמת יש ספק, אבל בכל זאת ספק תחת המיטה אפשר לומר שזה מותר, כיון שהוא ספק, אולם בספק על פירות אם אינם מעושרים הרי זה ספק איסור, יש לזה חזקת איסור, צריך להוציא את זה מאיסור טבל, בזה באמת יש לחשוש בעם הארץ, וכן ספק דבר טמא יש לחשוש כיון שאין לו שום חזקת כשרות. אבל דבר שיש לגביו ספק אם הונח תחת המיטה, הרי בדרך כלל אנשים לא מניחים אוכל תחת המיטה, ממילא יש לו חזקת היתר. זה הבדל גדול מאד. יג. ספק איסור בדבר סגולי ככלל יש עוד נקודה, שהרי כאן הוא ספק איסור בדבר סגולי, שהרי הבעיה באוכלין ששהו תחת המיטה זה משום סכנה, וחמירא סכנתא מאיסורא, ויש שאלה האם בחמירא סכנתא מאיסורא מחמירים גם בספק או לא. וזו שאלה שנוגעת להרבה נושאים, האם בדברים סגוליים מתייחסים אליהם כמו אל דברים טבעיים. הנה לפני כמה זמן דיברתי על מוקצה בדבר שהוא אסור מצד איסור סגולי, כגון מים שנטלו בהם נטילת ידיים שחרית, האם הם מוקצה בשבת? שאומרים בשם הגרי\"ש אלישיב שאינן מוקצה, מפני שהם ראויים לשטוף בהם את השירותים. הם ראויים לשימוש מסוים. דן בנושא של מי נטילת ידיים שחרית שזה (סימן שלח)אולם המשנה ברורה איסור סגולי, משום שזה רוח רעה, ולכן מצדד לומר שהמים הללו לא ייחשבו כגרף של רעי, כלומר שלא נבוא לומר שזה מאוס מכיון שהמאיסות שלו היא לא מחמת דבר טבעי. הנה מצינו בחמץ שחז\"ל חששו שמא יבואו לאכול ממנו, ולכאורה למה ביום טוב אסור לטלטלו וצריך רק לכפות עליו את הכלי, למה שלא נגדיר את החמץ כגרף של רעי, ונטלטלו כמו שמתירים לטלטל כל גרף של רעי. אשר על כן אנו רואים שבדבר שהוא מוקצה מחמת שהוא האיסור שבו לא אומרים בו גרף של רעי, כל שכן במקום שהאיסור הוא רק מצד הסגולה. יד. תרופה סגולית בדבר איסור כמו כן יש מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי תרופה בדבר איסור כשזו תרופה שנינו \"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין (פג.) סגולית. במשנה בסוף יומא אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר\". וכותב הרמב\"ם שאין הלכה כרבי מתיא בן חרש, ומבאר, שהכלב שוטה ה'חצר-כבד' שלו שזה כנראה יותרת הכבד שלו, יש בה משהו שמרפא את מחלת הכלבת. כלב שוטה - היום יש חיסונים נגד כלבת, [ .מביא מחלה שעלולה לגרום גם למוות ח\"ו . אולם יש ]ולפי מה ששמעתי לוקחים את החיסונים הללו מתוך הכלב עצמו ראשונים שחולקים על הרמב\"ם ומתירים. הסיבה שהרמב\"ם כותב לאסור היא, שזו אינה תרופה טבעית, אלא זו תרופה סגולית. וכיון שהכלב אסור - היה איזה אחד שהתפאר שאכל בשר [ באכילה, אנחנו לא אוכלים כלב , לכן אין ]כלב, היה בתאילנד ונתנו לו כלב ולא היה נעים לו והוא אכל ה\"י היתר לאכול דבר אסור לרפואה במקום שהריפוי שבו הוא סגולי. לעומת זאת רבי מתיא בן חרש מתיר לאכול דבר איסור במקום פיקוח נפש גם כשזו תרופה סגולית בלבד. טו. כתיבת קמיע בליל שבת מרן החיד\"א מספר, זה סיפור ידוע, שהיתה בחורה אחת בירושלים עיר הקודש, שבליל שבת אכלה דגים ונתקע לה עצם בגרון והגיעה ממש לסכנת - מרן החיד\"א לא מזכיר מיהו אבל [ נפשות. ואז הלכו אל מקובל אחד , והוא כתב בליל שבת קמיע, והניחו לה את הקמיע ]משערים שהוא הרש\"ש בפה והעצם יצאה וניצלה. והתעורר ויכוח אם עשה כדין או לא, שאמנם הוא חילל שבת במלאכת כותב משום פיקוח נפש, אבל החילול שבת היה בתרופה פה שלמעשה אינה תרופה טבעית, זו תרופה סגולית, האם אפשר לחלל שבת בשביל תרופה סגולית או לא. ומרן החיד\"א מאריך להצדיק את הרש\"ש, שפיקוח נפש דוחה שבת. לפי זה יש לומר שגם בסיפור של רבי מתיא בן חרש גם כן תהיה הלכה כמותו. והחיד\"א מאריך בזה הרבה וביביע אומר מביא את כל הנושא הזה באריכות ואכמ\"ל.טז. הייחס הנכון לעניין סגולי על כל פנים אנחנו רואים, שלפעמים מתייחסים לעניין סגולי, וזו מחלוקת הפוסקים, זה פחות מאשר עניין הלכתי רגיל. לכן בספק בדבר סגולי יתכן מאד לומר שזה יותר קל ולכן בעם הארץ לא החמירו. לכן למסקנת הדברים, גם בדיעבד צריך לאסור אוכלין ששהו תחת המיטה. וכך כותבים הרבה מגדולי האחרונים, החיד\"א והבן איש חי. וגם ביביע אומר מביא את כל הנושא הזה והמסקנה שלו שאפילו בדיעבד יש לאסור אלא אם כן במקום של הפסד מרובה. אבל גם בזה הוא לא רוצה להתיר לגמרי אפילו בדיעבד. למרות שכמה מגדולי האחרונים כהשבות יעקב, אליה רבה ועוד, שמתירים בדיעבד, אבל הוא חושש לדברי החיד\"א הבן איש חי שאוסרים אפילו בדיעבד. מפני שאמנם במקום ספק ראוי להתיר, אבל בחמירא סכנתא מאיסורא אפילו בדיעבד אסור. יז. בישול דגים בסיר בשרי בן יומו לגבי חמירא סכנתא מאיסורא יש דיון האם זה באמת יותר חמור מהאיסור שעות בישלו בו חלב החלב 24 עצמו, למשל סיר שבישלו בו בשר ותוך נאסר, וצריך שישים כנגדו, ודנים הפוסקים בסיר בשרי שבישל בו דגים, שהרי דגים ובשר זו סכנה, האם מותר לבשל דגים בסיר בשרי. והיביע אומר גם כן דן בנושא הזה באורך, יש אומרים שאפילו אם יש שישים אינו מועיל. אולם המסקנה ביביע אומר היא להתיר לבשל דגים בסיר בשרי, אפילו בן יומו. ויש לו כמה צדדים, שיש אומרים שזה לא כל דג, וגם שהשתנו הטבעים, ועוד כמה צדדים שלא צריך ששים. אם כן מעצם הוויכוח רואים עד כמה צריך להיזהר בדבר סכנה, חמירא סכנתא מאיסורא. יח. אוכלין ששהו תחת המיטה ולא יישנו עליה או שישנו עליה ביום לאור כל האמור דנים הפוסקים, מה הדין אם אוכל היה מונח תחת המיטה ולא ישנו עליה, האם אפשר להקל בזה. שהנה אם כהרמב\"ם הרי שצריך להחמיר כי זה מקום מכוסה, אבל אם נאמר שזה משום רוח רעה, האם המיטה עצמה יש בה רוח רעה אם לא ישנו עליה. וכמו כן אם ישנו עליה ביום, לא שינת לילה, האם אפשר יהיה להקל. ובאמת להלכה, כל מה שאומרים שאסור אפילו בדיעבד באוכל שהיה תחת המיטה, היינו באוכל שהיה מונח תחת המיטה וישנו עליה בלילה. אבל בשינה ביום יש אומרים שאין רוח רעה. אמנם זו מחלוקת, ולכן מי שישן ביום נוטל ידיים בלי ברכה מספק, כי יש מחלוקת האם הרוח רעה באה בגלל הלילה או בגלל השינה, ולגבי שהיה תחת המיטה יש צד נוסף להקל היא מה שאמרנו קודם, שהרוח רעה נחלשה בימינו. שזוהי סברא חזקה מאד. יש הרבה פוסקים שמביאים את הטענה הזאת. ויש להוסיף גם שהבתים שלנו הם מרוצפים. אשר על כן יש לומר להלכה, שאוכלין ששהו תחת המיטה שלא ישנו או שישנו עליה ביום, שבאמת אפשר יהיה להקל. יט. אוכלין ששהו תחת מיטה שישן עליה גוי יתירה מזאת, אם גוי ישן על המיטה הזו, למשל אדם שמחזיק בבית שלו עובד זר, והעובד זר קנה דברים לבית והניחם תחת המיטה שלו, אמנם יש את הצד של רוח רעה נחלשה, וגם יש את הצד שהבתים מרוצפים, אבל מעבר לכל זה יש עוד צד, שיש לדון אם בכלל שייך רוח רעה בגוי. הגאון , שגוי שנגע בדבר מאכל בלי נטילת ידיים שחרית (סימן ד)רבינו זלמן כותב מותר לאכול את זה, כי הרוח רעה נדבקת בקדושה – ביהודי, היא לא נדבקת בגוי, גוי אין לו רוח רעה. לא שהגוי יותר טוב מאתנו, אלא להיפך, ככל שהאדם יותר גדול וקדוש הרי שהרוח רעה מצויה בו יותר. הנה לדוגמא שרץ מת הוא נקרא אב הטומאה, אך יהודי שמת, הוא אבי אבות הטומאה! ולכאורה וכי היהודי טמא יותר משרץ?! התשובה היא שכן, מפני שכשיש קדושה והיא מסתלקת מיד יש מקום יותר לטומאה להיכנס. בגלל זה יש באמת מחלוקת ראשונים האם גוי מת הוא כמו יהודי מת או לא. יש ראשונים שסוברים, הרמב\"ם ועוד, שגוי מת אינו מטמא. וככל הנראה זו דעת מרן השלחן ערוך שכתב על קברי גויים, שנכון להזהר הכהנים מלילך שם. ולכאורה מה כוונתו 'נכון להיזהר', אלא רואים שהשלחן ערוך סבר שמעיקר הדין מותר. כ. אם מותר לכהנים לעלות לקברות צדיקים אני זוכר, שלפני הרבה שנים כשהייתי עוד ממש בחור צעיר, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את התשובה שלו בעניין ביקור כהנים בקברי צדיקים, ונדפסה בשו\"ת יחוה דעת, ואז הייתי יושב לומד איתו ולמדנו את הנושא הזה, ושם הוא מביא את הרמב\"ן ואת הראשונים לגבי צדיקים, ובעל פה דיברנו הרבה על הנושא של גוי אם הוא מטמא לאחר מיתה, ואני טענתי שבתשובות הרמב\"ם כשהוא מדבר בנושא הזה רואים שסבר שגוי אינו מטמא. אמנם זה לא מפורש, אבל לפי איך שהרמב\"ם שם לומד את הסוגיא בגמרא משמע שהגוי לא מטמא בכלל. לפי זה רציתי לומר, שלפי איך שהרמב\"ם לומד את הסוגיא, שגם צדיקים אינם מטמאים. היה לנו דיון ארוך, ובסופו של דבר אמר לי אאמו\"ר שהוא מסופק אם באמת זה מוכרח ברמב\"ם או לא. אבל כן יש צד לומר בדעת הרמב\"ם שצדיקים אינם מטמאים. אך בחיבורו אין כל ראיה מהרמב\"ם לנושא הזה. איך שלא יהיה להלכה בשו\"ת יחוה דעת הוא מזהיר בזה מאד שצדיקים כן מטמאים. ובאמת זו מחלוקת ראשונים, שהנה כתוב בגמרא שכשרבי יהושע גרסי שהיה תלמידו של רבי עקיבא ואחרי שהרגו את רבי עקיבא הוא התעסק בקבורתו, ואז בא אליהו הנביא וסייע בידו, ושאל אותו רבי יהושע הגרסי ולאו כהן את? הרי פנחס הוא אליהו, ופנחס הוא כהן. ואליהו ענה לו שצדיקים אינם מטמאים. ויש ראשונים שלומדים שבאמת צדיקים אינם מטמאים, וכתוב שאחד מתלמידיו של רבינו תם כמדומני רבינו חיים הכהן, שאמר שאם הוא היה בלוויה של רבנו תם הוא היה מיטמא לו. אבל התוספות לא מסכימים עם זה, וסוברים, שיש כאן סיבה אחרת שאליהו הנביא נטמא לרבי עקיבא והיא מחמת שרבי עקיבא היה מת מצוה, ומת מצוה אפילו כהן גדול ונזיר מטמא לו. ומה שאליהו הנביא ענה לו כך הוא מפני שדחה אותו בדברים בעלמא. תירץ נוסף כותבים התוספות, שאמנם פנחס הוא אליהו, ואולי זה גלגול נשמות, אבל זה לא באמת אליהו, הוא לא מאותו שבט בכלל, ומביאים התוספות, שאליהו הנביא אמר שהוא מזרעה של רחל כלומר שהוא משבט בנימין ולא משבט לוי, ואינו כהן כלל. תוספות לא כותבים שזה גלגול, אבל כנראה שזו הכוונה של התוספות, שזה כמו גלגולי נשמות שנגלגלה בו נשמתו של פנחס, מפני שבאופיים היו דומים, שניהם היו קנאים, פנחס קנא וגם אליהו הנביא קנא, אבל למעשה זה לא באמת שהוא כהן. היה רב אחד שאמר שלקבר רחל מותר לכהנים לעלות ושכך המנהג. ואאמו\"ר כאב לו מאד כשהוא שמע את זה, ואמר ח\"ו מלהמציא דבר כזה, וכי מה זה שייך למנהג?! ולא שייך לחלק בין קבר כזה לקבר אחר, והוא דיבר בפירוש גם על מערת המכפלה ועל כל שאר קברי צדיקים. כמו כן יש שטוענים שבמירון שזו מערה על גבי מערה, שלכן יש להקל לכהנים להיכנס. אך מסתבר לכאורה שזה אהל המת, וזה לא פשוט. אבל כיום כולם יודעים שהכהנים נזהרים מלהיכנס למירון, גדולי ישראל הספרדים והאשכנזים הזהירו על כך שכהנים לא יעלו למירון, עד כדי כך שיש שמה מקומות שיש חשש שיש שמה קברים אחרים, ועשו דרך מיוחדת לכהנים. ולכן להלכה, כל קברי צדיקים שהם אסור לכהן לעלות אליהם, כך פסק בשו\"ת יחוה דעת וצריך להיזהר בזה מאד. כא. אוכל ששהה תחת מיטה שישן עליה ילד קטן אם כן צדיק זה קדושה, אך כשהוא נפטר מן העולם מסתלקת הקדושה ויש טומאה, אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, גוי, לכאורה בדברי השלחן ערוך משמע שאין בו כל כך טומאה. ואם נצרף את הסברא שאוכלין ששהו תחת המיטה שאסורים משום שזה כמו אחד מששים במיתה, למרות שכבר ביארנו שלא כל כך מסתבר לומר כך, אבל יש צד נוסף לומר שאצל הגוי גם לא שייך רוח רעה, שהרי בעל התניא כותב שגוי שנגע באוכל בלי נטילת ידיים שזה מותר, כי אין בו רוח רעה. אם כן בצירוף כל אלו, אם האוכל שהה תחת המיטה שגוי ישן עליה האוכל מותר. וכמו כן יש אומרים, שאם על המיטה ישן ילד קטן, שהאוכל שתחת המיטה אינו נאסר, שאין רוח רעה בקטן. וכאמור בכל המקרים הללו, גוי או קטן, או אם ישנו על המיטה ביום יש להקל לאכול את האוכל ששהה תחת המיטה. כב. הקריבהו נא לפחתך למעשה, לגבי הדלקת נרות חנוכה בשמן ששהה תחת המיטה, הרי אינו יכול לאכול את השמן הזה, אפילו אם היה בתוך בקבוק סגור, וכמו שכתוב (ש\"א פרשת וישב) בגמרא, שזה אפילו כשמחופים בכלי ברזל, כותב הבן איש חי שאסור להדליק בשמן כזה. וכן הוא הדין לגבי הדלקת נרות שבת. וטעמו הוא משום \"הקריבהו נא לפחתך\". כלומר, הרי אם יש שמן שנפל לתוכו שרץ או עכבר וכיו\"ב, הרי שום אדם לא יאכל את השמן הזה אפילו אם יהיה ששים כנגד העכבר, ואפילו אם יהיה שש מאות, זה מגעיל אותו, זה מאוס, ממילא אתה לא יכול לקיים בו גם מצוה. ב\"הקריבהו נא לפחתך\" למדנו, שכשמקיימים מצוה זה צריך להיות באופן מכובד וראוי. לכן הוא הדין גם לגבי שמן ששהה תחת המיטה וישנו עליה שאין להשתמש בשמן הזה להדלקת הנרות חנוכה ונרות שבת. כג. הדלקה בשמן זית למאור דרך אגב, ראיתי בכמה ספרים של פוסקי הזמן האחרון שכותבים, והם צודקים, ש'שמן זית למאור' שיש כיום הוא ראוי לאכילה, וממילא אין לו שום בעיה של 'הקריבהו נא לפחתך', דהיינו שזה לא מכובד, מפני שזה שמן שכן ראוי לאכילה רק שיש בו הרבה חומציות וזה לא כל כך בריא, בדרך כלל עושים כל מיני תהליכים כדי לסלק את החומציות שיש בשמן זית כי זה מזיק לבריאות, אך בשמן הזה לא מסירים את החומציות, וההכנה שלו היא הרבה יותר קלה מאשר שמן זית אחר, אבל עקרונית זה ראוי לאכילה. ואני חושב, שאף בלא טעם זה, שמכיון שבוודאי ראוי למאכל בעלי חיים, ומשום כך גם כתבתי ששמן זית למאור אינו מוקצה, כי הוא ראוי למאכל בעלי חיים וגם לבני אדם בדוחק, אם כן הוא הדין שאין בו כל חשש לגבי נרות שבת ולא לגבי נרות חנוכה, לא שייך להגיד שאינו ראוי. מה גם שהוא אינו מאוס. הנה נפט או שעוה, הם אינם לאכילה, אבל הם גם לא מאוסים. 'מאוס' הכוונה כגון שנפל לתוכו שרץ וכיו\"ב. והבן איש חי חידש, שגם שמן ששהה תחת המיטה נחשב למאוס, וזה לא ראוי להביאו לדבר מצווה. אולם אפשר לדחות, שבאמת 'מאוס' היינו שצריך להיות מאוס באופן טבעי, לא מאוס באופן סגולי. הרי אנחנו לא מתייחסים אליו כאל דבר איסור ממש. והראיה לכך היא מהלכות מוקצה, ששמן ששהה תחת המיטה אינו נחשב לגרף של רעי, ומותר בטלטול. זה לא נקרא גרף, המאיסות שלו היא מבחינה סגולית. כמו מים של נטילת ידיים או חמץ שאמרנו לעיל. וכמו כן יין נסך, שכתוב בגמרא שנעשה לגרף של רעי, אך כותב השיטה מקובצת שזה בגלל שכתוב בתורה לגביו \"שקץ תשקצנו\" לכן זה דין אחר. לכן להלכה מותר להדליק אפילו לכתחילה, בשמן זית ששהה תחת המיטה, נרות חנוכה או נרות שבת. כד. שמן של ערלה להדלקת נרות שבת וחנוכה לעומת זאת בשמן של ערלה, לכאורה בנרות שבת אסור להדליק בשמן כזה, שהרי ערלה אסורה בהנאה, ובנרות שבת זה מיועד לצורך הנאה, לעומת זאת לגבי נרות חנוכה זו מחלוקת אם מותר להשתמש בשמן של ערלה, ולהלכה צריך להחמיר. ולכן זיתים שגדלו בשלוש שנים הראשונות, ועשו מהם שמן הוא אסור גם לנרות חנוכה, ולא רק לנרות שבת שהם מיועדים להנאה, גם נרות חנוכה שהנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם בכל זאת זה יהיה אסור."},{"filename":"23.pdf","content":"דברים שנשא מוה\"ר שליט\"א בענייני חובת השעה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת כי תצא ח' אלול תשע\"טלרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתשחע\"י| 23 'גליון מס ראשית דברי הנני רואה לנכון לדבר בענין הבחירות שיתקיימו אי\"ה בשבוע הבא. הניסיון מוכיח שבכל פעם שיש בחירות יש מחלוקת ופלגנות. \"מפלגה\" היא לשון \"פילוג\". ובשם ה'אדיאולוגיה' יש שמרשים לעצמם לדבר לשון הרע ורכילות והלבנת פנים והוצאת שם רע, ועוד. והמדובר הוא על כאלו שהם מתוך מחנה היראים. משלנו. כשכל אחד מחווה דעה ומדבר ובכך נכשלים באיסורים חמורים ביותר. לכן בבחירות הללו כל אחד יעשה כפי הוראת רבותיו וגדולי ישראל, אך להיזהר שלא לבוא לעבור על איסורי תורה כלשון הרע ורכילות, וכמובן והעיקר שבהם הוא הדיבור על גדולי ישראל ומנהיגי הדור, וכיו\"ב. לומר דבר כזה?! והלא זו גזענות וכו', ותוך כדי דבריו אומר לו המראיין \"רק דברים בוטים וחריפים, עד כדי זעזוע. והמרואיין התקומם והשיב איך אפשר ממפלגות השמאל, והמראיין הקריא לו קטע מעיתון שנאמר על הערבים, החרדי, בצורה שלא תיאמן, עד כדי שבאחד מערוצי התקשורת ראיינו אחד בימים האחרונים גוברת ההשתלחות וההסתה של רשעים שונאי דת, בציבור שתדע שהכתבה התפרסמה מילה במילה כמו שהקראתי, רק שבמקום המילה 'ערבים' כתוב 'חרדים'...\" כשהיו אלו מילים על ערבים הוא צעק ותקף, אך כהתברר שאמר אותם אחד מהמפלגה שלו על החרדים העדיף לשתוק. בכמה מקומות היכו יהודים חרדים על עובדת היותם חרדים!!! יש כאן אנשים וזהו מה שאנו רואים ברחובות העיר שממש התירו את דמינו, שמעתי שכבר שמפיצים שנאה איומה בין הציבורים בארץ. אולם ב\"ה בכל רע יש טוב, ובבחירות הללו מחמת אותם שונאי הדת ועוכריה ששלחו את לשונם חסרת הרסן על שומרי התורה והמצוות, יש כנגדם התלכדות גדולה סביב הוראת רבותינו, התלכדות ואחדות של כל רבדי הציבור סביב המחנה עד כדי שאינני זוכר בחירות כאלו שיש בהם הכי פחות התחושה הזו שכל הקדוש והיקר לנו עומד למבחן, ואין איתנו יודע עד מה, מחלוקת בציבור שלנו. שאין לנו דרך אחרת, וכמ\"ש במרדכי היהודי נקהלו היהודים ועמוד על נפשם. וכל החיים התורניים נמצאים בסכנה, מציאות זו הביאה רבים מאיתנו להבנה בפניהם, בעז\"ה.\\ וב\"ה יתקיים גם ההמשך: ואיש לא עמד לפניהם אך זאת צריך לדעת שאין בידינו לעצום את עינינו ולא להיות מעורב במה שקורה סביבנו, ולהשתדל לעבוד מתוך אחדות לבבות. אין שום סיבה למחלוקת ב\"ה. וכיום אני שומע רבים שלא הצביעו בעבר ודוקא כעת הם מתעוררים לעשות זאת. מצוה להצביע. אדם שמצביע והנציגים שהצביע להם עושים פעולות טובות ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שחובה קדושה להצביע, והיה אומר שזו ומצוות הוא נהיה שותף באותם המצוות. וכך צריכה להיות ההסתכלות על כל הענין הזה, שזו זכות ומצוה קדושה, הרי מה אנחנו רוצים לעשות להחזיר עטרה ליושנה להרים את קרן התורה והיהדות, ב\"ה. כיום החשיבות להצביע חשובה והכרחית יותר מתמיד, להוכיח לכל שונאינו שאנחנו מאוחדים למען התורה והמצוות. ויה\"ר שנלך באהבה ואחוה לקיים את המוטל עלינו ויתקיים בנו הפסוק 'וגבר ישראל'. אכי\"ר. שופר החותמת את יום הכיפורים, חוזרים הביתה והכל כאילו כלום לא אירע, \"מחסה\" - יום הדין מגיע, יום כיפור בא, אולם לאחר מכן כשבאים לתקיעת וכמעט אפשר לומר שחוזרים למה שהיינו בערב ראש חודש אלול. אך צריך לדעת שאין זו המטרה סתם להתפלל, ולומר סליחות, המטרה היא השינוי בנו, בתוכנו, להשתפר ולהיות יותר טובים. לפעול גם ב\"סור מרע\" וגם ב\"עשה טוב\". מנהגי ליל ראש השנה | זמן אכילת הסימנים בסעודה| זהירות מתולעים בסימני החג| נושאי השיעור: מאכלים הנאכלים לסימנא מילתא פרי חדש בראש השנה| ברכת שהחיינו בקידוש יום ב' של ראש השנה| 'יהי רצון' וברכת הנהנין| קדימות הברכות 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר א. סימנא טבא איתא בגמרא בהוריות (יב.) ובכריתות (ו.) שאין מושחים את המלכים אלא סמוך למעיין כדי שתימשך מלכותם כמעיין. ומוכח שסימנא מילתא היא. ולפיכך נוהגים לאכול מיני אוכלים בראש השנה לסימן טוב לכל ימות השנה. והמאכלים הכתובים בגמרא הם: רוביא, קרא, כרתי, סילקא, תמרים. ומנהג ישראל להוסיף עוד כמה מינים, מרן השלחן ערוך (סימן תקפג) כותב לאכול אף ראש כבש. והאשכנזים אוכלים ראש דג. והרמ\"א מוסיף לאכול רימונים ותפוח בדבש. מנהג ישראל העיקרי הם אלו השמונה דברים. חמישה שהם בגמרא ועוד שלושה שבש\"ע והרמ\"א. ובמהלך הדורות נוספו עוד מנהגים שונים, וכדלהלן. ב. ביאור סימני הגמרא . ורוביא זו יש כמה דעות מהי. אולם דעה רווחת היא רוביאבגמרא כתוב לאכול בפוסקים שהיא מה שמכונה בלשון ערבי 'לוביא', והיא מין קטנית, שעועית לבנה עם כתם שחור על כל אחד מהם, והיא מצויה כיום. קרא הוא \"תרד\" הירוק והוא אינו הסלק האדום. וסילקא הוא \"לוף\". וכרתי ו זו דלעת. ג. בעיות כשרות בסימנים וצריך לדעת שמנהג זה מוזכר בשני מקומות בש\"ס. במסכת כריתות כתוב שחייב אדם \"למיכל\", ובמסכת הוריות כתוב שחייב אדם \"למחזי\" (לראות). ולפי זה יש לומר שאם אחד אינו אוהב לאכול את הסימנים, יכול לאחוז את הסימנים בידו או להביט בהם, ולומר את ה'יהי רצון'. וכמו כן אם יש חשש של תולעים בירקות או שאר בעיות בכשרות המאכלים, ודאי שעדיף שלא לאכול ויצא שכרו בהפסדו. ובמקום כך יאחז את ה'סימן' ויאמר את ה'יהי רצון'. וכגון ה'לוביא' יש טריים ויש יבשים, ובשני הסוגים מצויים תולעים. ולכן מי שקונה את הלוביא כדאי שיפתח כל אחד ואחד מהם ויראה שנקיים מתולעים. ובסוג היבש, יש ועומדים כך הרבה זמן ומתליעים וכדאי לשרות את כולם בקערת מים ואלו שצפים על המים יש חלל בתוכם וצריך לבודקם מחשש תולעים. וכן הכרתי והסילקא-תרד שצריך לקחת מהסוגים שהם ללא חשש תולעים. עדיין יש לשרותם במים וסבון. וכדאי לעשות כן גם כדי להוריד את חומרי הריסוס שהם סכנה לאוכלם. וכמו כן התמרים שרוצים לאכלם שלמים צריך לדעת שאפשר ויש תולעים סמוך לגרעין וצריך לפתוח אחד אחד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשבזמנו לא היה את הירק ללא חשש תולעים היה לוקח כמות מהירק בידו ואומר את ה'יהי רצון' ולא היה אוכל מזה כלל. ד. שנהיה לראש ולא לזנב ולגבי המנהג שכותב מרן השלחן ערוך לאכול ראש של כבש, כיון שלפני ראש השנה הביקוש לראש כבש גובר ולא תמיד אפשר להתגבר על עליו, לכן לפעמים ברוב השנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא אכל באים כל מיני מכשולות. ומשום כך ראש של כבש בראש השנה, אלא היה אומר את ה'יהי רצון' על בשר ראש של וכמובן שלא היה אומר את הנוסח 'ותזכור לנו עקידתו [ .בקר ואותו היה אוכל ].'ואילו של יצחק וכו האשכנזים נוהגים לאכול ראש של דג. ואומרים עליו גם 'יהי רצון שנפרה ונרבה שהוא מלשון דאגה. שלא לאכול דגים בראש השנה משום שבספר נחמיה (יג, טז) כתוב דג כך: \"דאג\". כדגים'. והנה מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן תקפג סק\"ה) ובמחזיק ברכה (סק\"ג) ראה רוח חיים לרבי חיים פאלאג'י שם סק\"ה וראה עוד [ אולם כתבו האחרונים שאם חל ראש השנה בשבת ורגיל באכילת דגים בשבת ]כף החיים שם סק\"ט שאין לחוש לזה. וכמו כן אם אין בידו להשיג ראש של כבש יכול לקחת גם ראש של בקר או של תרנגול ולומר עליו את ה'יהי רצון'. ובמהלך הדורות נוספו עוד מנהגים שונים כגון יש שנהגו לאכול ריאות. ויש שנהגו לאכול קישואים. ויש שנהגו לאכול גזר עם דלעת ואומרים עליו 'יהי רצון דיננו. וכל אחד יעשה כמנהגו.גזר רוע תקרעש ה. זמן אכילת הסימנים בראשונים כתוב שצריך לאכול את הסימנים הללו בסעודה. והנה לאכול אותם לאחר הקידוש לפני נטילת ידים יש בזה בעיה בהלכה. שמצד אחד כשמברך ברכות הנהנין לפני הסעודה הוא יוצא ידי ספק של ברכות במהלך הסעודה. מהם ושלא יצטברו לכזית. וממילא מכניס עצמו לספק ברכה אחרונה אם צריך אולם יש לנו כאן שמונה סימנים, וודאי שאי אפשר לאכול מעט מכל אחד ואחד לברך או לא. ו. ברכה אחרונה על הקידוש אמנם בקידוש אין את הבעיה הזו, למרות ששותה רביעית יין, כיון שקידוש הוא צורך הסעודה. ההגדה על הכוס השניה, יש בזה מחלוקת ראשונים אם צריך לברך ברכה אחרונה ובאמת בליל פסח שמקדשים על היין בכוס הראשונה, ולאחר מכן אומרים את על הכוס השניה. אך מרן השלחן ערוך פסק שלא לברך (סימן תעד). ויסוד הספק הוא מה שאמרנו שהכוס של הקידוש הוא לצורך הסעודה, אך הכוס השניה איננה לצורך הסעודה והמתבקש לברך עליה ברכה אחרונה. וכעין ספק זה נמצא באכילת הכרפס בליל הסדר, שמשום ספק בברכה אחרונה כותב מרן השלחן ערוך (סימן תעג ס\"ו) לאכול פחות מכזית, למרות שדעת הרמב\"ם אין אנו יוצאים ידי חובת אכילת כרפס, עם כל זאת רואים שעדיף כך הרמב\"ם (פרק ח מהלכות חמץ ומצה ה\"ב) שצריך לאכול כזית, וממילא לדעת מאשר להיכנס לספק ברכה אחרונה. ז. ברכה על ירקות מבושלים בסעודה לפי האמור לעיל אומרים הראשונים לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בכדי להימנע מלהיכנס לספיקות. והטוב ביותר הוא שלאחר הקידוש ונטילת ידים יאכל כזית לחם, ועדיף שיאכל כביצה, ולאחר מכן יאכל את הסימנים הללו. הוא ללפת בו את הפת, והרי לאחר שאכלו כבר את הלחם אין בדעתם לאכול מבושלת, ומשום כך לכאורה אין צריך לברך עליה בתוך הסעודה כיון שהדרך למרות שעדיין מידי מחלוקת לא יצאנו, שהנה לוביא שאוכלים אותה כשהיא עוד פת, יש בזה מחלוקת ראשונים אם צריך לברך על הלוביא הזו או לא. רק הטפל לפניו צריך לברך עליו כיון שאין לו קשר לעיקר. ולפי זה צריך לברך בסעודה הוא דין עיקר וטפל, ולפי שיטה זו אם גמר לאכול את העיקר, ונשאר דעת רש\"י בברכות (מא: ד\"ה מברך) שהדין שאין מברכין על ירקות מבושלים על הלוביא בסעודה. וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קעז ס\"א וב') שעדיין שם סעודה עליו, ומשום אולם דעת התוספות (שם ד\"ה הלכתא) והריטב\"א (שם) והרא\"ה ועוד ראשונים, כך אין לברך על הירקות הללו למרות שאין דעתו לאכול פת יותר. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ח. פירות שמברכים עליהם בסעודה ויש בסימנים עוד שלושה מיני פרות והם רימונים, תמרים, ותפוח בדבש. שהם מאכלים שאין מלפתין בהם את הפת ותמיד מברכין עליהם אף באמצע הסעודה. והכלל בהלכה הוא שכשיש לפנינו שני מיני פרות העץ מקדימים לברך על אותו שהוא מין שבעה שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אמנם יש בזה מחלוקת בפוסקים, ודעת הרמב\"ם (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יא) שחביב קודם למין שבעה. אולם מרן בשלחן ערוך (סימן ריא ס\"א) פוסק בסתם שמין שבעה קודם לחביב. ט. דבש הוא תמרים כתוב בתורה (דברים ח, ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. והדבש, למדו חז\"ל שהוא התמרים. הגמרא מספרת באחד ששלח את שמשו להביא לו תמרים מהגג. ועלה שמשו עד שאדונו החליט שעולה אחריו לראות מה מעשיו, וכששאלו לפשר העיכוב, אל הגג והנה אינו מוצא את התמרים עליהם דיבר אדונו והתעכב שם הרבה זמן אמר לו שמשו שלחת אותי להביא תמרים ואינני רואה כאן ולו תמרה אחת הכל מלא דבש!!! אמר לו האדון תכניס את ידך אל תוך העומק של החבית ושם תמצא את התמרים ששקעו מחמת כובדם. היום אין לנו דבר כזה, אולם בעז\"ה כשיבוא המשיח במהרה בימינו, וארץ ישראל תחזור לאיתנה הראשון, נזכה אף אנו לראות כך. י. סדר אכילת שבעת המינים והנה בפסוק של פירות ארץ ישראל מקדימים בברכה לפי הקורבה לתיבה \"ארץ\". והסדר הוא כך: זיתים, תמרים תאנים, ענבים, רימונים. ואף אם יאמר אדם שחביב עליו ענבים יותר מזיתים, כבר פסק מרן השלחן ערוך הנ\"ל שמין משבעת המינים קודם בברכתו אף על החביב. ולפיכך, יש לומר שבליל ראש השנה יש לנו להקדים את התמרים על פני הרימונים ורק לאחר מכן לאכול את התפוח בדבש, ואין בזה כלל נידון של חביב. יא. בירור דעת מרן בהקדמת מין שבעה אולם יש לנו כלל שכשמרן כותב סתם הלכה, ולאחר מכן כותב את החולקים או עליו ביותר וכו' בין שיש בהם ממין שבעה וכו' מקדים החביב באותה שעה. ע\"ש. אמנם מרן שם בשלחן ערוך בסעיף ב' כתב: ולהרמב\"ם אם היה מין אחד חביב יש אומרים, דעתו שהלכה היא כסתם. אך הט\"ז (סק\"א) כותב שמרן לא הכריע בדבר, ואין מוכח לומר בדעתו שדוקא מין שבעה קודם. והפרי מגדים (במשבצות זהב סק\"א) מבאר את דברי הט\"ז, שכאן מרן נקט לשון \"ולהרמב\"ם\", ולא כהרגלו 'יש אומרים' או 'אבל להרמב\"ם' שלמרות שיש לנו את הכלל שסתם ויש בדברי מרן הלכה כסתם, עם כל זאת כיון וכיו\"ב, מוכח שמרן עצמו לא ברירא ליה ולא הכריע בדבר. והאמת שמצאתי בכמה מקומות בפרי מגדים שכך נוקט כסדר, שכשמרן כותב 'ולהרמב\"ם' ואינו כותב 'אבל להרמב\"ם' וכיו\"ב משמע שלא ברירא ליה. יב. ממרן השלחן ערוך עצמו מוכח דלא כהפרי מגדים מרן שהיה לו לומר 'אבל להרמב\"ם', ואין מדייקים כך, ובנושא הזה בעיקר יש אולם הבאתי הרבה ראיות מרבותינו הפוסקים האחרונים שאין אומרים בדעת הוכחה גדולה בדעת מרן לא כן. לאכול את הפת שעורין משום שהיא מין שבעה למרות שהפת כוסמין היא פת כתב מרן בסימן קס\"ח (סעיף ד), שאם יש לפניו פת שעורין ופת כוסמין, מקדים יפה יותר. פת שעורין ופת כוסמין מקדים את הפת שעורין, ושואל שם מפני מה? והלא והנה מקור הלכה זו הוא מהירושלמי (ברכות פ\"ה ה\"ה) שם כתוב שאם יש לפניו פת הכוסמין יפה הימנה. ועונה שם שהוא משום שהשעורין הוא מין שבעה מוכח להדיא שדעת מרן היא שמין שבעה קודם לחביב. שהנה הוא מביא את והכוסמין אינו מין שבעה. וראה בענין זה בהלכה ברורה [ .הדין הזה בסתם ולא מביא את החולקים עליו כלל ].ח\"ח סימן קסח בבירור הלכה סק\"ז ולפי כל האמור מסקנת הדברים היא שיש להקדים ולברך בורא פרי העץ על התמרים, וברכה זו פוטרת את כל השאר. יג. להקדים את ה'יהי רצון' או ברכת הנהנין על פירות אלו שצריך לברך עליהן את ברכת הנהנין בתוך הסעודה, יש לדון מתי יברך את ברכת הנהנין ומתי יאמר את ה'יהי רצון'. אם יברך את ברכת הנהנין, ולפני האכילה יאמר 'יהי רצון', אמנם מעיקר הדין אינו נחשב להפסק כיון שהוא מענין האכילה, אך ודאי שלכתחילה אינו ראוי לעשות כן, כיון שיש לסמוך את האכילה ככל הניתן לברכה. ולעשות להיפך, דהיינו לומר תחילה 'יהי רצון' ולאחר מכן לברך ברכת הנהנין, יש לומר שאין ראוי לנהוג כך משום ש'יהי רצון' הוא בקשה פרטית שלנו, ולאחר מכן אנחנו רוצים לברך את ברכת הנהנין שהיא לכבוד הקב\"ה, ולא ראוי להקדים את צרכינו לכבוד השי\"ת. לכן ודאי שאין זה טוב לעשות כן. לכן הראוי ביותר הוא לברך את ברכת הנהנין על תמרה אחת ולאכול, ולאחר מכן יקח תמרה שניה ויאמר עליה את ה'יהי רצון'. וכמו כן לכתחילה עדיף שיברך את ברכת הנהנין על פרי שלם, ובתמרים שצריך לפותחם כדי לבדוק אותם בתוכם, יש לפתוח אך להשאירם מחוברים מעט ונחשבים שלמים. יד. לא להקדים צרכינו לצרכי שמים הענין הזה להקדים את צרכי שמים לצרכינו נמצא בדומה לזה לגבי המנהג לומר \"לחיים\" כששותים יין. שמן הראוי הוא שלא יאמר 'לחיים' לפני שבירך הגפן כיון שהוא מקדים את צרכיו לברכה, ]מלבד בקידוש שכך הוא נוסח הברכה[ .לכן שיברך הגפן וישתה מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' כנהוג וכן כתוב בספר שיירי כנסת הגדולה (סימן קעד הגהת הטור סק\"ב) על המנהג שנהגו שמי שמתעטש אומרים לו 'חיים טובים', והוא אומר 'יוסיפו לך שנות חיים'. והסיבה שנוהגים כן משום שפעם מי שהיה מתעטש היה מת מיד. ואומר המתעטש גם 'לישועתך קויתי ה''. אם כן, כותב בעל הכנסת הגדולה שהמתעטש לא יאמר 'יוסיפו לך שנות חיים' לפני שיאמר 'לישועתך קויתי ה'', כדי שלא יקדים את ברכת חבירו בשר ודם לברכת ה'. טו. הוכחה מהתורה לדברי הכנסת הגדולה הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ודרשו חז\"ל (נדרים לב:): הוא כהן ואין זרעו ועוד רואים כן אצל מלכי צדק שכתוב (בראשית יח, יד): ומלכי צדק מלך שלם כהן. והרי מלכי צדק היה תלמיד חכם, הוא היה שם בן נח, ומפני מה איבד את הכהונה לזרעו אחריו?! והוא משום שאמר (בראשית יד, כ-כא): ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך וכו'. ואיך הקדים את ברכת אברהם לברכת הקב\"ה. האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרעה אתי מעודי ואילו אצל יעקב אבינו כשבירך את מנשה ואפרים אמר (בראשית מח, טו,טז): עד היום הזה. המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים וכו'. הקדים את ברכת ה' לברכת הנערים. שנבוכדנצאר הרשע זכה להיות מלך הרבה שנים, וגם בנו ונכדו היו אחריו מלכים. כל דבר קטן שאנו עושים לכבודו של הקב\"ה הוא ענין גדול מאוד. חז\"ל מספרים ביחד היו מלכים שבעים שנה מסוף העולם ועד סופו. נכדו היה בלשצאר המלך וכשהוא נהרג הפרסים התגברו על הבבלים ובכך תמה מלכות בבל בכל העולם. והסיבה שזכה לכך היא משום שכשחזקיה המלך היה חי הקב\"ה שלח אליו על ידי ישעיה הנביא: צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. ודרשו חז\"ל מת אתה: בעולם הזה. ולא תחיה: לעולם הבא. וכל כך למה משום שלא עסק בפריה ורביה, ושם הגמרא מאריכה בויכוח בין חזקיהו לישעיהו. עד שחזקיהו אמר לישעיה \"בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים\". ואבי אבא הזה הוא יהושפט שיצא למלחמה יחד עם אחאב, ויהושפט היה צדיק אולם אחאב היה רשע, עוכר ישראל, והם נלחמו מול מלך ארם שהוא שם לעצמו מטרה להרוג את אחאב בכל מחיר שידרש ממנו. ולבסוף אחד מהחיילים ירה חץ לתומו והחץ פגע באחאב ומת במקום. לאחר שמת החיילים נתאספו סביב המלך יהושפט, והאויבים הבינו ששם המלך נמצא, והם חשבו שאחאב שם כיון שלא ידעו שהוא מת, ולבסוף הצליחו להגיע אליו ותפסו אותו חי, ורצו להורגו, לקחו את החרב ובאו לשסף את ראשו. באותו רגע יהושפט צעק \"שמע ישראל\", מיד כששמע זאת מלך ארם אמר לחייליו לא להורגו, כיון שאחאב לא היה אומר שמע ישראל!! וכתוב דהיינו באותו זמן אמר יהושפט \"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע [ עצמו מן הרחמים\". אומרת הגמרא שחזקיהו היסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' ונענו לו מן השמים והוסיפו על חייו עוד חמש ]מקירות ליבו עשרה שנה. וכדי להראות לחזקיהו שהקב\"ה סלח לו, נעשה לו מופת שהשמש חזרה אחורנית. בצהרים וכשקם ראה שעדיין יום והחל לכעוס על המשרתים שלא העירו אותו באותו הזמן היה נבוכנדצאר המזכיר של מלך אשור, ומלך אשור היה נוהג לישון בזמן, והם לא ידעו מה להשיב לו שהרי השמש חזרה אחורנית. וחקרו ודרשו מחמת מה נעשה כדבר הזה עד שהתברר שהוא בגלל חזקיהו, והמלך ציווה לכתוב איגרת לחזקיהו המלך ושלח אליו משלחת מכובדת עם האגרת. ונבוכדנצאר שהיה המזכיר של המלך הביט באגרת וראה שמזכירים שלום לעשות כך, ומלך אשור הסכים, ואומרים חז\"ל שנבוכדנצאר פסע שלוש פסיעות לחזקיהו לפני שכותבים שלום לקב\"ה, והדבר חרה לו, שהלא אין זה דרך ארץ בכדי שישנו את האגרת הזו. ובזכות אותם שלוש פסיעות זכה לשלושה דורות של מלכות מסוף העולם ועד סופו. רואים כמה כל דבר קטן שעושים למען כבוד שמים הוא ענין גדול וכמה השכר על זה. כמה פעמים ביום אנו עושים שלוש פסיעות למען כבוד ה', וכמה שכר טמון על זה. טז. מנהג מרן זצוק\"ל בסדר הסימנים יש בסידורים מנהגים שונים בסדר הסימנים שבליל ראש השנה. ורובם הוא על אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה נוהג פי דעת הבן איש חי (ש\"א פרשת נצבים). כך, אלא מיד לאחר שאכל כביצה לחם לאחר ברכת המוציא, היה אוכל את הפירות תחילה, התמרים והרימונים וכו', ולאחר מכן אכל את כל הסימנים המבושלים. יז. ברכת שהחיינו בקידוש המנהג הוא לברך בכל החגים ברכת שהחיינו, וגם בראש השנה נהגו כן לברך שהחיינו בקידוש. והנה בחוץ לארץ שנוהגים לעשות שני ימים טובים של גלויות מברכים שהחיינו בשני הימים, משום שכשחכמים תקנו את יום טוב שני, תיקנו שהם יהיו שווים לכל דבריהם. והסיבה שאם נאמר בכל דבר שיש ספק יבואו לזלזל בו ולכן החמירו בו כולי האי. אולם בראש השנה שגם בארץ ישראל עושים שני ימים טובים, יש מחלוקת גדולה בין הראשונים אם מברכים שהחיינו גם ביום השני או לא. שהנה שני ימי ראש השנה הם כיומא אריכתא וכיון שבירך ביום הראשון לכאורה די בזה. שנולדה ביום טוב א' של גלויות מותרת ביום השני מספק, שמא יום א' הוא יום השנה אסורה ביום השני, כיון שהיא נחשבת כנולדה ביום טוב ממש, אולם ביצה והנה יש כמה דינים שספק זה שייך בהם, כגון ביצה שנולדה ביום א' של ראש טוב ויום השני הוא לא יום טוב, ואם היום השני הוא יום טוב אם כן הביצה לא נולדה ביום טוב. ויש עוד דינים כיו\"ב, ובכל נוהגים בראש השנה שהוא כיומא ולגבי ברכת שהחיינו פסק מרן השלחן ערוך (סימן תר ס\"ב) שיניח לפניו בשעת אריכתא. הקידוש פרי חדש, והרמ\"א כותב או ילבש בגד חדש, ויברך שהחיינו. ויכוון עליהם וראה בספר תורת המועדים על ימים נוראים סימן ד אות יא בביאורים [ .מספק ].וציונים ביאור הדברים לאורך ולרוחב יח. כשאין לו בגד או פרי חדש מרן השלחן ערוך מוסיף שם שגם אם אין לו פרי או בגד חדש בכל זאת יברך שהחיינו. ויש על כך קושיא גדולה בדברי האחרונים, שהנה אם אינו חייב בברכת שהחיינו על הקידוש, בברכתו שהחיינו על הבגד או על הפרי עושה הפסק בין ברכת הקידוש לשתיית הכוס, ומאידך אם חייב בברכת שהחיינו משום מה צריך הוא לפרי או לבגד חדש. ומפני כך הכריעו האחרונים שדעת מרן השלחן ערוך היא שצריך לברך שהחיינו אף ביום השני של ראש השנה, ורק כדי לצאת ידי חובה לכולי עלמא כתב שיניח פרי או בגד חדש, ועדיף שיעשה הפסק מאשר ברכה לבטלה. ולדעת רבינו האר\"י ז\"ל (שער הכוונות דף צ ע\"א) אין שום צורך בפרי חדש, ואפשר לברך שהחיינו לכתחילה בלילה השני של ראש השנה. יט. שהחיינו על מיץ ענבים לפרי חדש ויסחט אותם, והמיץ ענבים היוצא מהם מקדש עליו ומברך שהחיינו והמגן אברהם (שם) כתב שיש אפשרות שלא להיכנס לספק והיא שיקח ענבים ואין בזה כל חשש של הפסק ויוצא יד\"ח כו\"ע לכתחילה. ישן צריך לברך על היין הישן, שהוא הידור מצוה יותר, ואין לו לקחת את היין אולם כותב המגן אברהם שאין לעשות כן אם יש לו יין ישן, שהרי אם יש לו יין הפחות יותר לקידוש בשביל ברכת שהחיינו. ממין שבעה אך הוא צריך לברך עליו שהחיינו. שאין לו להקדים את הפרי של ומתוך נלמד הלכה לגבי אם יש לפניו פרי שהוא מין שבעה, ויש לפניו פרי שאינו השהחיינו לפני הפרי של מין שבעה, כיון שאין לפרי שחייב בשהחיינו מעלה יותר גדולה. אמנם יודע אני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא בחזון עובדיה בשם אחד מחכמי דורנו שבמקרה כזה מברכים על הפרי שהחיינו והוא קודם לפרי שהוא מין שבעה. ואני איני מבין למה כך, והלא אין בברכת שהחיינו בכדי לתת מעלה יותר בפרי עצמו. ומהמגן אברהם מוכח כאמור. וכן הדין צריך לומר כשיש לפניו פרי שהוא חביב ופרי שהוא חדש וצריך לברך עליו שהחיינו שמקדים את החביב. וכמו שנתבאר. הלכה למעשה א. אם אינו אוהב לאכול את הסימנים, יכול לאוחזם הסימנים בידו או להביט בהם, ולומר את ה'יהי רצון'. (אות ג) ב. וכמו כן אם יש חשש של תולעים בירקות או שאר בעיות בכשרות המאכלים, עדיף שלא לאכול שלא יצא שכרו בהפסדו. ובמקום כך יאחז את ה'סימן' ויאמר את ה'יהי רצון'. (שם) ג. זמן אכילת הסימנים הראוי ביותר הוא לאחר הקידוש ונטילת ידים ובציעת הפת ואכילת כזית או כביצה פת שאז עושים את הסימנים. (אות ז) וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. (אות יז) ד. כשיש לפניו שני מיני פירות כשאחד הוא ממין שבעה והשני חביב יש להקדים את אותו שהוא ממין שבעה ולברך עליו ראשון. (אות יב) הראוי הוא לברך ברכת הנהנין על התמר הראשון ולאוכלו. ולאחר מכן לקחת ה. תמר אחר ולומר עליו את ה'יהי רצון'. (אות יג) ו. וכן ראוי שגם כשבודק את התמרים מחשש תולעים להשאירם מחוברים שיהיו כעין שלמים כיון שיש כך הידור מצוה לברך על פרי שלם. (שם) לכתחילה צריך שיהיה לפניו בקידוש של יום טוב שני של ראש השנה פרי או ז. בגד חדש ולברך שהחיינו בקידוש ולכוון עליהם. אולם אם אין לו ואין בהישג ידו יכול לברך שהחיינו גם בלעדיהם. (אות יז) אם יש על השלחן בשעת הקידוש כמה מיני פירות חדשים כדאי שיניחו רק ח. אחד ואת השאר יסלקו כדי שיוכלו לברך עליהם שהחיינו בנפרד."},{"filename":"230.pdf","content":"אם| שהיה באוניה במהלך השבת| ביטול עונג שבת במקצת השבת| השלמת התענית בערב שבת| תענית רשות בערב שבתנושאי השיעור: לא | ממתי מותר להתחיל לקדש על היין בעשרה בטבת שחל בערב שבת| נשבע שלא יאכל בשבת| חיוב עונג שבת הוא דאורייתא או דרבנן אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו | לדרוש בליל שבת זו בין קבלת שבת לערבית230 גליוןמיום א'ב' ו' טבת תשפ\"ד פרשת ויגש תענית עשרה בטבת שחלה בערב שבת א. תענית בערב שבת השנה חל יום תענית עשרה בטבת ביום שישי, וצריך לדון לגבי התענית בתחילת השבת. קודם כל האם בכלל מותרים להשלים את התענית אחרי צאת הכוכבים. שהרי בכך אנחנו נכנסים לשבת מתוך צער של תענית. וגם אם כן, האם מותר להתעכב, וכמו שרגילים שלאחר קבלת שבת אומרים דברי תורה, ולאחר התפילה אומרים שבת שלום, ומאחרים קצת להגיע הביתה, האם בשבת זו מותר לעשות כן. וזו שאלה כללית לגבי כל תענית בערב שבת, ודנה בפירוש. ולשון הגמרא: \"הני דבי בי רב דיתבי בתעניתא (עירובין מ:)בה הגמרא במעלי שבתא\" – אלה בני הישיבה של רב שיושבים בתענית ביום שישי – \"מהו לאשלומי תעניתא\" – האם יכולים להשלים את התענית. יש מחלוקת מה הכוונה 'להשלים' אם שקיעה או צאת הכוכבים, ולהלכה נפסק צאת הכוכבים. ומסקנת הגמרא שם: \"והלכתא מתענה ומשלים\". יש כמה שיטות איך להסביר את מסקנת הגמרא. אבל לפני זה אני רוצה ללבן את השאלה, מה הבעיה להתענות ולהשלים. ב. סיום התענית קודם צאת הכוכבים הבעיה היא, שמצד אחד יש הלכה, שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית. דהיינו אדם שהתענה ומסיים את התענית לפני השקיעה זה לא נקרא תענית. כלומר שבאופן כללי תענית שעות לא נחשבת תענית, אמנם זו חומרא מסויימת, מעין הגבלה או סיגוף, אבל סתם תענית צריכה להיות מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אמנם יש מחלוקת בראשונים על מה שכתוב 'כל תענית שלא שקעה עליו החמה' אם זה שקיעת השמש או צאת הכוכבים, אבל להלכה מרן השלחן ערוך פוסק שזה בצאת הכוכבים. לפי זה אם מסיימים את התענית לפני צאת הכוכבים הרי זה כאילו לא התענינו. ג. עונג שבת במקצת השבת מאידך גיסא יש בעיה אחרת של ביטול עונג שבת למקצת שבת, שהרי מתחיל את השבת כשהוא בצער התענית. ויש כמה מקורות שיש בזה איסור. במדרש תנחומא כתוב שתענית אסתר שחל בשבת – זה קורא לפעמים – מקדימים את התענית ליום חמישי ולא ליום שישי, וזה לשון התנחומא: \"מפני שכבוד שבת דאורייתא, ותענית דרבנן, ויבוא דאורייתא וידחה דרבנן\". שכבוד שבת, העונג שבת שמתבטל עקב כך שמסיימים את התענית בשבת, הוא חיוב מדאורייתא, \"ויבוא דאורייתא וידחה דרבנן, ומהני שמעתתא ילפינן דלא יתבינן בתענית בערב שבת בעינוי הרשות לא ציבור ולא יחיד כלל, וכן הלכתא\". דהיינו שלא יושבים בתענית בערב שבת, לא ציבור ולא יחיד כלל. וכך כתוב גם בשאילתות דרב אחאי גאון. כלומר שכבר בתקופת האמוראים והגאונים כתוב שאסור לעשות כך. וכמו כן יש כמה ראשונים שמשמע מהם, שאפילו אילו היה חל תענית אסתר ביום שישי מקדימים את זה ליום חמישי. היום תענית אסתר לא תחול אף פעם ביום שישי, מפני שאז שבת תהיה י\"ד באדר, ויהיה פורים משולש בכל העולם, אבל אין דבר כזה, 'פורים משולש' זו מתנה מיוחדת רק לירושלמים... ד. הפלגה בספינה קודם השבת רואים כמה דברים מעניינים שכדאי לדעת אותם. דבר ראשון, שעונג שבת הוא דאורייתא. דבר שני, שצריך להיות כל השבת בעונג, ואפילו למקצת שבת אסור דן בשאלה הזאת. שהרי (ריש סימן רמח) לבטל עונג שבת. ראיתי בזמנו שהפרי מגדים שאין מפליגין בספינה שלושה ימים קודם השבת. ויש (שבת יט.)כתוב בברייתא שבעה או שמונה שיטות בראשונים כדי לבאר את הטעם למה אסור להפליג בספינה שלושה ימים קודם השבת. וב'הלכה ברורה' פרטתי את כל השיטות אולם (סימן רמח)וביארתי אותם. ורוב השיטות בזה נפסקו להלכה בשלחן ערוך (פרק ל מהלכות שבת הלכה יג) והרמב\"ם (שבת ז: מדפי הרי\"ף)השיטה המרכזית היא שיטת הרי\"ף שמבארים, שטבע האדם שנוסע באוניה שבתחילת הנסיעה עלול לקבל 'מחלת \"יורדי הים באוניות עושי (קז, כג)ים' - הוא נהיה חולה. זה כתוב בפירוש בתהלים מלאכה במים רבים, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו את ה' בצר להם וכו'\". כל העניין שחולה ויורדי הים שצריכים לברך ברכת 'הגומל' לומדים את זה מהפסוק הזה. מי שעבר את זה יודע שזה דבר קשה מאד. אנשים נהיים חיוורים ולוקח זמן להתאושש, אבל זה רק שלושה ימים. לכן סוברים הרי\"ף והרמב\"ם, שזו הסיבה שיותר משלושה ימים קודם השבת מותר. כמובן שהמדובר הוא בספינה של גויים, והיהודי לא עושה שום מלאכה. והגמרא דנה אם הוא בדבר הרשות או דווקא בדבר מצוה, ויש בזה הרבה פרטים, זה לא ענין פשוט. אבל יסוד הדברים כדי שלא יגיע לשבת כשהוא שבנהרות מותר אף סמוך לשבת. (סימן קנד),חולה. לכן הרמב\"ם כותב בתשובותיו מפני שמחלת ים היא שייכת בים ולא בנהר. ה. הפלגה בספינה בנהר סמוך לשבת האמת שמי שלומד טוב את תשובת הרמב\"ם רואה, שמחלת ים מקבלים משתי סיבות. מכך שהספינה מתנדנדת, אדם עם שיווי משקל זה מבלבל אותו. וכן מחמת המליחות של המים. הרוח נושבת עם המליחות של המים, זה משפיע לרעה על הנוסע לקבל מחלת ים. לכן הרמב\"ם כותב שבנהרות אין בעיה של שלושה ימים סמוך לשבת. בזמנם היו אנשים גרים בבבל או בסוריא והיו מפליגים באוניות בפרת ובחידקל, שני הנהרות הגדולים הללו, והרמב\"ם כותב שמותר לנסוע בהם גם פחות משלושה ימים לפני השבת. ו. הפלגה בספינה בימינו יש בה משום חילול שבת כמובן שהיום זה לא כל כך מצוי, כי היום אנשים לא נוסעים באוניות אלא רק לשם תענוגות, ולשם כך בוודאי שזה דבר לא נכון להיות באוניה בשבת. ובפרט שהיום יש כמה דברים שכמעט לא יתכן שאדם יהיה באוניה מודרנית של ימינו בלי לחלל שבת בעצמו. הדלתות נפתחות נסגרות במערכת חשמלית, כיבוי האור והדלקתו, וכן המיזוג אוויר, היום כל משוכלל. יתירה מזאת, משאבות המים הן חשמליות, ובכל פתיחת הברז המשאבה מופעלת באופן אוטומטי. בבתים זה לא מופעל אוטומטית, אמנם משאבות של חשמל, אבל ההשפעה בפתיחת הברז בבית ואפילו העלון לרפואת הילד יצחק בן דבורה הי\"ו בתושח\"י .בשירותים היא אפסית, שזו הסתברות רחוקה מאד שתגרום לפעולה חשמלית אבל באוניה זה מפעיל בוודאי. ז. ספינת תענוגות פעם כששהיתי בחו\"ל באיזה מקום, היה אחד שיש לו אוניה יפה, והוא לא הגיע בשבת לבית הכנסת, וכששאלתי אותו איפה היה, אמר לי שהוא עושה 'עונג שבת'... יש לו אוניה פרטית ויושב באוניה בשבת, וקודם לכן מבשלים את כל האוכל, ולא נוסעים בשבת. והם כבר רגילים בזה, ואמר לי שאין להם את הבעיה של \"אין מפליגין שלושה ימים קודם השבת\" כי הם רגילים בזה, וכמו שכותבים כמה פוסקים על אוניות ענקיות שיש בימינו וגם שהאוניה לא מתנדנדת כמעט, וממילא לא מקבלים מחלת ים. אמרתי לו תגיד לי אתה נכנס לשירותים? הוא אומר לי בוודאי, אני בשר ודם... אמרתי לו, אתה יודע שכאשר אתה פותח את המים אתה עושה חילול שבת מחמת המשאבה החשמלית שיש שם, שבאוניה קטנה בוודאי שזה לא אוטומטית, ונמצא שהוא חילל שבת. ואז אמר, יש לך איזה פיתרון בשבילי?... אמרתי לו שיבקש מגוי שנמצא באוניה. אבל הוא אמר לי שזה לא שייך, הוא יתן לי מכות אם אני אבקש ממנו להוריד את המים... אם ככה, אמרתי לו שאי אפשר, ושיפסיק עם המנהג הזה. כל התענוגות הללו שאנשים מחפשים טיולים מהסוג הזה, לא יודע, זה לא נראה טוב, לא מסתדר טוב. אבל נניח שכן, לכל הפחות שבשבת יהיה שבת קודש, אוירה של שבת, לא בתוך אוניה. זה לא מתאים. בזמנם היו חייבים לנסוע בשביל פרנסה או לבקר אנשים, היום מי נוסע באוניה לפרנסה?! זה בטל מן העולם, כמעט ואין דבר כזה. ח. הפלגה כמה שעות פחות משלושה ימים קודם השבת נחזור ללמעלה, הפרי מגדים דן, מה יהיה הדין אם מפליג כמה שעות פחות משלושה ימים. כלומר שתוך כדי השבת יעברו השלושה ימים. האם עדיין יש איסור, שהרי עלול לבטל את העונג שבת למקצת שבת. ולפי מה שאמרתי, וכפי כתוב בפירוש במדרש תנחומא ובכמה מהגאונים, שהאיסור לבטל עונג שבת הוא אפילו למקצת שבת. לפי זה לכאורה יש לומר שאין דרך אחרת להסביר למה הגמרא מסתפקת 'מהו לאשלומי תעניתא' אם יכולים להשלים את התענית או לא, שהרי השלמת התענית היא ביטול עונג שבת למקצת שבת. ט. אם עונג שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן עוד אמרנו שמבואר במדרש תנחומא, שכבוד שבת זה דאורייתא. ובאמת (שמות לא, טז) בתרגום התנא הקדוש רבינו יהונתן בן עוזיאל מתרגם את הפסוק \"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת\" – \"וינטרון בני ישראל ית שבתא, למעבד תפנוקי דשבתא\". מביא אותו הגאון רבינו יוסף חיים ברב שמשמע לכאורה שסבר שעונג שבת הוא דאורייתא. (ח\"ג חאו\"ח סימן כב),פעלים . שהנה בגמרא במסכת (ח\"א סימן קכז)למעשה הרשב\"א דן בזה בפירוש בתשובות מובא, שיש דין שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. (צג:)יבמות כלומר שאם יש פירות בבית, ורוצה להפריש מהם מעשרות, אבל יש לו בית במקום אחר ויש שם את אותו סוג פירות שרוצה להפריש מהפירות כאן על הפירות שם, שאין עושים כן, כיון שצריך להפריש על מה שנמצא איתו בבית, זה נקרא 'מוקף'. ונחלקו הראשונים אם האיסור להפריש שלא מן המוקף זה דאורייתא או דרבנן. הגמרא מספרת, שלרבי ינאי היה איש אחד שצריך להביא לו פירות לפני שבת, והתעכב, וכשראה רבי ינאי שהשבת עומדת להיכנס, היו לו קצת מהפירות הללו, לקח את מה שהיה לו והפריש מעשרות על מה שלא נמצא בבית, דהיינו על מה שעתידים עוד מעט להביא לו. וכשנודע לרבי חייא שכך עשה רבי ינאי, אמר לו \"שפיר קעבדת\" – טוב עשית שהפרשת שלא מן המוקף. \"למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים\" והוא (דברים יד, כג) מפני שיש פסוק מלמד על עונג שבת. למעשה, מסקנת הגמרא שמותר להפריש שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. אולם היה חכם אחד בדורו של הרשב\"א שכתב לו מכתב, שלכאורה רואים כאן שהאיסור להפריש שלא מן המוקף הוא דרבנן ולא דאורייתא. מפני שהיה לאותו חכם פשוט מאד שעונג שבת זה דרבנן. ואז הוא אומר הרי אם נאמר שלהפריש שלא מן המוקף זה דאורייתא, איך העונג שבת דרבנן ידחה את הדאורייתא של להפריש שלא מן המוקף. רואים שלהפריש שלא מן המוקף זה דרבנן. אולם הרשב\"א ענה לו, שכל מה שאמר הוא טעות, מפני שעונג שבת זה דאורייתא, וגם להפריש מן המוקף זה דאורייתא. אבל מהפסוק 'למען תלמד ליראה את ה' אלהיך' אנחנו למדים שהדאורייתא של עונג שבת דוחה את הדאורייתא של להפריש שלא מן המוקף. רואים שהיה פשוט להרשב\"א שעונג שבת הוא דאורייתא. י. יראת שמים מתוך עונג שבת דרך אגב, שימו לב למשמעות הפסוק ממנו הגמרא לומדת את מצות עונג שבת, \"למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים\", תתארו לכם איזו תורה יש לנו! איזה יופי של תורה! בן אדם יושב בבית שלו, אוכל בשר, שותה יין, שר שירי שבת, זה היראת שמים! זה לא גשמיות, זה לא עולם הזה, זה מעין עולם הבא! וזו יראת שמים! לכן אנחנו רואים הרבה יהודים שמתקרבים, והקירוב הראשון שלהם היה דרך עונג שבת. הם רואים מה זה בית יהודי בשבת, מה זה שלחן יהודי, שומעים קידוש, סעודת שבת, דברי תורה על השלחן, זה מביא יראת שמים! יא. שיטת הרמב\"ם במצוות עונג שבת מוכיח מהרמב\"ם שעונג שבת הוא (בתשובה חאו\"ח סימן קפח)כמו כן גם החתם סופר מדאורייתא. שהנה יש דין שאדם שנשבע נגד מצוה דאורייתא, השבועה אינה חלה, זו שבועת שווא. אדם שבליל פסח נשבע שלא יאכל מצה, נותנים לו שלושים ותשע מלקות מפני שנשבע שבועת שווא, אבל הוא חייב לאכול מצה. וכן הוא הדין לגבי אדם שנשבע לאכול ביום הכיפורים או שלא יישב בסוכה, וכן הלאה. אולם אם נשבע שלא יקיים מצוה דרבנן, שחייב לעבור על הדרבנן, וההבדל ביניהם הוא, שבדאורייתא הוא מושבע ועומד מהר סיני. הקב\"ה השביע אותנו במעמד הר סיני, כרת איתנו ברית, על מצוות דאורייתא. ממילא אין שבועה חלה על שבועה. למה הדבר דומה, אדם אחד קם בבוקר והיה לו מצב רוח רע, בבית שלו הרגיזו אותו והוא נשבע שלא יאכל היום, לאחר מכן פייסו אותו ונרגע ואז נשבע שיאכל היום. שהדין הוא שאסור לו לאכול בגלל השבועה הראשונה, והשבועה השניה היא כלום, אבל הוא חייב מלקות כי נשבע שבועת שווא. והנה פסק הרמב\"ם בהלכות שבועות שאדם שנשבע לצום בשבת, השבועה לא חלה, ואסור לו לצום. והרי איסור התענית בשבת הוא משום ביטול עונג שבת, לא שייך לחלק בין איסור תענית לבין מצוות עונג, הא בהא תליא, כך רואים במדרש תנחומא. ממילא מוכיח החתם סופר, וכך כותבים גם הפרי מגדים ובעל התניא ועוד כמה מגדולי האחרונים שדנים בשאלה הזאת בדעת הרמב\"ם וכולם מביאים את הראיה הזאת, שהרמב\"ם כותב שמי שנשבע לצום בשבת זה לא חל כי זו שבועת שווא, מוכח שהרמב\"ם סבר שעונג שבת דאורייתא. יב. ביאור דברי הרמב\"ם כותב הרמב\"ם, שיש ארבעה (ריש פרק ל)אולם יש להקשות, שבסוף הלכות שבת מצוות בשבת: זכור, שמור, כבוד שבת, עונג שבת. ושמצוות זכור ושמור הן דאורייתא, וכבוד שבת ועונג שבת הן דברי סופרים. ולכאורה זו סתירה ברמב\"ם, וכמו שכותב בפירוש בהלכות שבועות ובהלכות נדרים, מוכח מהרמב\"ם שעונג שבת דאורייתא, האיסור לצום בשבת הוא דאורייתא. אם כן אומר החתם סופר, שעל כרחינו שהרמב\"ם כתב 'דברי סופרים' כוונתו שזה לא מפורש בתורה, לא כתוב בפירוש בתורה עונג שבת. כתוב בנביא \"וקראת לשבת עונג\". - הוא לא ה'צמח צדק' [ 'דרך אגב, יש שו\"ת אחד קדמון בשם 'צמח צדק של חב\"ד, שהיה לפני כמאתיים שנה, אלא הוא צמח צדק שהיה רבו של שעונג שבת דאורייתא. (חאו\"ח סימן לו) , ושם כותב]הש\"ך, לפני כארבע מאות שנה אומר \"וקראת לשבת עונג לקדוש (נח, יג) והראיה שלו היא שהנה הנביא ישעיה ה' מכובד\", ולאחר מכן כתוב בסוף \"כי פי ה' דיבר\" – דהיינו שהקב\"ה אומר וממילא זה דאורייתא. אמנם דברים שכתובים בנביא אלו הם דברי קבלה שזה כמו דברי תורה, אבל זה לא ממש דאורייתא. אבל בנידון דידן לפי החתם סופר, ישעיה הנביא שכתב 'וקראת לשבת עונג', הוא הסמיך את זה בפסוק, אבל למעשה זה דאורייתא. ומה שהרמב\"ם כתב שאלו מצוות מ'דברי סופרים' יש לכך דוגמא: קידושי כותב שלקדש את האשה בכסף זה מדברי (פרק א מהלכות אישות הלכה א) כסף, שהרמב\"ם סופרים. ולכאורה הרי לומדים את זה בגזירה שווה, וכמעט כולם מסכימים שגזירה שווה היא דאורייתא. אבל כיון שזו רק גזירה שווה ואינה כתובה בפירוש בתורה, סובר הרמב\"ם שזה נקרא 'דברי סופרים'. אבל עצם הקידושין הן דאורייתא. כך מסבירים כמה ראשונים ואחרונים ברמב\"ם. ממילא לפי זה מיושב הרמב\"ם. יג. מותר להשלים את התענית אבל אינו חייב לאור כל האמור עולה, שעונג שבת דאורייתא. ומזה נבין את נידון הגמרא אם מותר להתענות ביום שישי או לא. ומסקנת הגמרא שמתענה ומשלים. ויש מחלוקת גדולה בראשונים מה זה 'מתענה ומשלים'. ויש בזה חמש שיטות בראשונים. ואפרט אותם בקיצור: שיטה ראשונה היא שיטת ר\"י בעל התוספות, זה מובא בכמה ראשונים. שמה שכתוב מתענה ומשלים היינו שמותר לעשות כן, אבל יותר טוב לא להשלים. ומעידים על ר\"י בעצמו, שביום עשרה בטבת שחל ביום שישי היה אוכל לפני שהיה הולך לבית הכנסת, כדי לא להיכנס לשבת בתענית. כלומר שהוא סובר שאמנם הגמרא אומרת שמותר להשלים , ספר תשב\"ץ (עמ\"ס עירובין שם)אבל יותר טוב לא להשלים. מביאים אותו המרדכי ועוד ראשונים.(בתחילת הספר) לעומת זאת, רוב הראשונים מבארים שהפירוש בגמרא 'מתענה ומשלים' היינו שחייב להשלים. מפני שכל תענית שלא הגיע צאת הכוכבים אינה תענית. (סימן רי) , הרוקח (ספ\"ב בתענית), הר\"ן (בחידושיהם לעירובין שם)כך דעת הרשב\"א, הריטב\"א ועוד הרבה ראשונים.(ח\"ב סימן יז) הראבי\"ה, האור זרוע יד. תענית יחיד בערב שבת , שמצד אחד (סימן רמט) ובנו הטור (תענית סוף פ\"ב)השיטה שלישית היא שיטת הרא\"ש כתב כמו ר\"י בביאור הגמרא שלא חייבים להשלים. אבל מצד שני, כיון שאם לא ישלים, ויאכל לפני צאת הכוכבים הרי שזו אינה תענית, לכן צריך להשלים. לפי פירוש הרא\"ש אנחנו מרוויחים, שאם מדובר בתענית יחיד הרי שיותר טוב להרהר כשמקבל את התענית, שלא מתכוון להשלים את התענית. ולא חייבים להגיד בפירוש, מרן החיד\"א כותב בשם ספר שערי ישועה, שמספיק לחשוב בשעה שמקבל את התענית, שלא מתכוון להשלים את התענית. אן כן כאשר רוצה להתענות בערב שבת ובשעת קבלתו את התענית הרהר שלא מתכוון להשלים, הרי שאינו משלים את התענית. יש בגמרא כמה דוגמאות שבמקום צורך עושים כך. וז\"ל: \"אם קיבל עליו להתענות (סימן רמט סעיף ג)למעשה כך פוסק מרן השלחן ערוך בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הציבור תפילתן\". דהיינו שלא סתם יאמר שאינו מתכונן להשלים, אלא המחשבה צריכה להיות עד שיתפללו ערבית. זאת אומרת שיתפללו ערבית מבעוד יום, מפלג המנחה, ואז יהיה מותר לאכול. אבל כל האמור כאן הוא על תענית יחיד. אכן הרמ\"א חולק על מרן, וז\"ל: \"ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד כשיוצאים מבית הכנסת יאכל\". כלומר להרמ\"א אין צורך להתנות. דהיינו שלפי מרן אם קיבל תענית סתם חייב להתענות עד צאת הכוכבים, אבל אם היה בדעתו עד שיצאו מבית הכנסת אחרי פלג המנחה רשאי לאכול. אולם הרמ\"א מיקל יותר, ולדעתו גם אם לא התנה אלא קיבל סתם, יכול לאכול לאחר שיוצאים מבית הכנסת. יש כמה אחרונים אשכנזים שחולקים על הרמ\"א, אבל רוב האחרונים האשכנזים הסכימו לרמ\"א. טו. תפילת ערבית של שבת מבעוד יום השיטה הרביעית ב'מתענה ומשלים', שבתענית ציבור שחלה בערב שבת, כמו עשרה בטבת, יש להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום. אנחנו לא פוסקים כך להלכה, אבל יש כמה ראשונים שסוברים שיש להתפלל מפלג המנחה כדי לא להיכנס לשבת בתענית. ולאחר תפילת ערבית, כיון שהרי קיבלו שבת, הרי זה כאילו עבר היום, זה כבר לא יום שישי. וזה נקרא שהשלימו את התענית. טז. תענית עד השקיעה השיטה החמישית, היא שיטת הראב\"ד שכותב שהתענית זמנה נמשך עד שקיעת השמש. זה לא כל כך פשוט שזו עוד שיטה, כיון שיכול להיות שהוא מתכוון על התפילה. אבל מה שכתוב בראב\"ד זה שלא צריך צאת הכוכבים אלא מספיק שקיעה. יז. אין הכרעה בדעת מרן לגבי עשרה בטבת אם כן יש את השיטות, וברוך ה' יש לנו הכרעה של מרן השלחן ערוך לגבי תענית יחיד. שצריך לכל הפחות לחשוב, או לפרש וכמו שאמרתי שהחיד\"א כותב שלא צריך דיבור אלא אפשר אפילו במחשבה. אך השאלה היא לגבי עשרה בטבת, מה דעת מרן על תענית ציבור. והאמת שמי שילמד טוב את והשלחן ערוך, ואני עשיתי את זה, יראה שאין שום ראיה (סימן רמט) הבית יוסף מהשלחן ערוך על עשרה בטבת. וגם אם נאמר שעשרה בטבת זה יותר חמור מאשר תענית יחיד, ואם תענית יחיד חייב להשלים עד צאת הכוכבים, כל שכן עשרה בטבת. אין הכרח לומר כך, כיון שמצד אחד תענית ציבור חמור טפי, שהרי זה לא דבר פרטי אלא זה של כלל הציבור. מצד שני, הרי ר\"י הרי אכל קודם לכן, ועל כרחינו לומר שהסיבה לכך היא שר\"י סובר שמכיון שיש כאן ביטול עונג שבת הרי שמעיקרא כשחכמים קבעו את התעניות הם קבעו שכשעשרה בטבת חל ביום שישי יש לאכול מבעוד יום. אם נאמר כך, הרי שלשיטת ר\"י אי אפשר לומר שתענית ציבור היא חמורה יותר מתענית יחיד. יכול להיות הפוך, שדווקא תענית יחיד שקיבל על עצמו סתם להתענות, כיון שנדר נדר שהוא חיוב מן התורה, אוי ואבוי לו שלא יחל דברו, הוא חייב להתענות. מה שאין כן בתענית ציבור שהוא כפוף לגזירת חכמים רק שהשאלה מה גזרו חכמים. אם כן במרן אין הכרעה. אולם הרמ\"א שם ממשיך: \"לכן בתענית יחיד לא ישלים\" – דהיינו שבתענית יחיד בערב שבת לא משלים אף אם לא התנה – \"ובתענית ציבור ישלים\" כלומר שלרמ\"א בעשרה טבת צריך להתענות עד צאת הכוכבים. יח. אפילו תענית יחיד והנה, יש תלמוד ירושלמי ששם כתוב: \"אפילו בתענית יחיד\", ומשמע מהמילה 'אפילו', שתענית ציבור חמורה יותר. אולם גם זו לא כל כך ראיה, מפני שיש שתי סוגים של תענית ציבור, יש תענית ציבור שהן הארבע תעניות, ויש תענית ציבור שיש איזו צרה על הציבור, יש איזה דבר קשה, גזירות, מלחמות, הרוגים, גוזרים תענית על הציבור. כשעם ישראל נמצאים במצוקה עושים תענית ציבור. ממילא אין לנו כל כך גם מזה ראיה. יט. המנהג בתענית עשרה בטבת הוא כמו הרמ\"א כללים של השלחן (סוף חלק ו)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב פעם בשו\"ת יחוה דעת ערוך, ושם הוא דן מה הדין כשמרן לא גילה דעתו, ורק הרמ\"א גילה דעתו, האם אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות הרמ\"א, במקום שמרן לא גילה דעתו. והוא מביא בזה מחלוקת. כלומר לא שסתם הרמ\"א אומר דבר ואין מי שחולק עליו, אלא כשיש גדולי האחרונים שחולקים, האם הולכים אחרי הרמ\"א או לא. אבל זה לא שייך לנושא שלנו. מפני שבנושא שלנו כל האחרונים כולם הסכימו לרמ\"א בתענית ציבור, למרות שמרן לא גילה דעתו. הגאון רבי חיים (ח\"ו חאו\"ח סימן לא)פאלאג'י כותב כך בפירוש על עשרה בטבת. וגם ביביע אומר כותב כך על עשרה בטבת. וכך המנהג. עינינו הרואות (ח\"א סימן פ)וביחוה דעת שאם יבוא היום מאן דהוא ויתחיל לדון אם בעשרה בטבת צריך לצום עד צאת הכוכבים או לא, יסתכלו עליו כמו שהוא בא מהירח, מה אתה לא יודע, זה קורה כל פעם וצמים עד צאת הכוכבים. כ. בעצם היום הזה בהלכות תעניות מביא (סימן תקן)צריך להוסיף פה עוד נקודה חשובה. הבית יוסף , שאם צום עשרה בטבת היה חל בשבת (הלכות תעניות)בשם רבי דוד אבודרהם \"כתוב לך (יחזקאל כד, ב) היה צריך להתענות. משום שכתוב שהקב\"ה אמר לנביא בעצם היום הזה\" - בעצם היום הזה דהיינו שדוחה את השבת. ותמה על כך מרן \"ולא ידעתי מנין לו\", ביאור הדבר, שהלא מצינו לגבי תשעה באב שחל שמאחרין, וכן י\"ז בתמוז, משום 'אקדומי (מגילה ה.)בשבת ששנינו בפירוש במשנה פורענותא לא מקדמינן' - כך מסבירה הגמרא שם, ולמה את עשרה בטבת כתב ה (שם)לא מקדימים ולא מאחרים אלא צמים בשבת. ובאמת רש\"י במגיל בפירוש, שגם עשרה בטבת אם חל בשבת דוחים. על כל פנים מעצם הדיון בדברי רבינו דוד אבודרהם שכותב שמתענים אפילו בשבת, ממילא עלינו ללמוד על תענית שחלה ביום שישי, שכיון שכל הביטול של עונג שבת זה למקצת שבת, שלכל הפחות באופן זה צריך להתענות עד צאת הכוכבים. כא. אי אפשר לעשרה בטבת לחול בשבת בימינו לעולם עשרה בטבת לא יחול בשבת. וכמו שאין תענית שיכולה לחול ביום שישי מלבד עשרה בטבת. הנה צום גדליה למשל, לא יחול ביום שישי שהרי 'לא אד\"ו ראש' - לפי הכללים של לוח השנה שלנו, יום ראשון של ראש השנה לא יחול ביום ראשון או רביעי או שישי. ממילא אם זה לא יחול ביום רביעי הרי שצום גדליה לא יכול לחול ביום שישי. וכמו כן שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שתמיד זמנם הוא כמו היום הראשון של פסח, והרי 'לא בד\"ו פסח', פסח לא יכול לחול ביום שני או רביעי או שישי, ממילא הצומות הללו לא אפשרי שיחולו ביום שישי. וכמובן שגם תענית אסתר לא יחול ביום שישי, מפני שכאמור 'כי לא בד\"ו פסח' ואם תענית אסתר שוא יום י\"ג באדר יחול ביום שישי, הרי ששבת תהיה י\"ד ויום ראשון ט\"ו, אם כן פסח יחול ביום שני, וזה לא אפשרי. לכן היחיד שנשאר ביום שישי זה רק עשרה בטבת. כב. צום עשרה בטבת בארגנטינה קיבלתי היום שאלה מהקהילה בארגנטינה, יהודי אחד משם שלח שלי שאלה, שכתבתי על זה באורך. והנידון היה, (סימן רמט)וכתבתי לו שיראה בהלכה ברורה שהנה אצלינו עשרה בטבת זו התענית הכי קלה. הנץ מאוחר מאד, וניתן לעשות תנאי לפני שהולך לישון שרוצה לאכול קודם עלות השחר, ואם לא הלך לישון גם לא צריך לעשות שום תנאי, יש הרבה שלומדים ביום חמישי בלילה כל הלילה. וממילא יכול לאכול ולשתות כמה שרוצה עד עלות השחר, והצום כולו הוא פחות משתים עשרה שעות, ולא חם, הצום הזה עובר בקלות. לעומת זאת בארגנטינה המצב הפוך. הייתי שם לפני כחודש, ושם מתחיל עכשיו הקיץ, דצמבר זה עיצומו של הקיץ. והמצב הוא שהשקיעה היא רק בשמונה ואחרי, ואילו הנץ החמה הוא בחמש וחצי בבוקר. אם כן אסור לאכול כבר מארבע ואף קודם לכן, זו ארץ צפונית, ממילא בשעות זמניות זה הרבה יותר ארוך. כל שכן לפי הגאון מוילנא שמחשבים לפי האופק. הרי שהצום ארוך מאד, כמו בצרפת או בצפון אירופה בשבעה עשר בתמוז ותשעה באב. שזה איום ונורא וקשה מאד. אני מציע להם בתשעה באב שלכל הפחות יטוסו ליום אחד ויבואו לארץ, יהיה להם יותר נח, זה פשוט קשה מאד. אם כן בארגנטינה חיפשו עכשיו קולא, שאולי בגלל שזה יום שישי יהיה אפשר להתפלל מבעוד יום. אבל התשובה היא שאין עושים כן, נכון שר\"י בעל התוספות כך עשה, אבל יש לנו את ההכרעה של הרמ\"א לא כמו ר\"י בעל התוספות. והרבה ראשונים לא סוברים כמו ר\"י, וגם הרא\"ש שאומר שזה אם רצה, אומר שחייב להשלים. מפני שאם לא ישלימו, הרי כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא נקראת תענית. לאור הדברים הללו אין ספק להלכה, חד משמעית, שזה לא יעזור לא לארגנטינה ולא לאף אחד. התענית צריכה להיות גם בעשרה בטבת שחל ביום שישי, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. כג. דרשה בליל שבת כשהתענית חלה ביום שישי כל האמור כאן עכשיו מביא אותנו למסקנא אחת חשובה מאד. שאסור להתעכב בתפילת ערבית של ליל שבת. לפני כמה שנים צום עשרה בטבת חלה ביום שישי, ואני לא דרשתי בדברי תורה, אלא התפללו מנחה, קבלת שבת ומיד התחלנו תפילת ערבית בשקיעה, לאחר התפילה אמרתי לקרוא קריאת שמע, שהרי כבר הגיע צאת הכוכבים של הגאונים. ולאחר מכן שאנשים ילכו הבית לאכול. ואז היו כמה אנשים שהעירו על כך שהלא זה ביטול תורה, אך אמרתי להם שאני מצטער, אבל זה אסור בתכלית. ועם כל הכבוד, אם מישהו רוצה ללמוד תורה האם מותר לו לעבור על דברי תורה דהיינו מצות עונג שבת. אלא שאם אדם בין כה לא רעב, לא חשוב לו כל כך לאכול, באמת הוא יכול להתעכב. אבל מי יכול לומר שהוא לא רעב?! אפילו אם אכל לפני עלות השחר, ורק שתים עשרה שעות לא הכניס לפה שום דבר, איזה בן אדם יכול להגיד שהכל בסדר ושאין לו תיאבון חשק לאכול?! כד. אכילה לשם שמים יש שמעוררים על בעיה אחרת. שהרי כשאוכל בליל שבת הרי הוא בכלל הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' עונג שבת, שזו מצווה קשה, שהרי הקב\"ה ציווה, והוא נהנה. אדם אוכל ונהנה ואומר, אוי איזה דגים... כל האכילה היא לשם שמים... איזה לשם שמים?! זה לשם הבטן! זה לא לשם שמים. קשה מאד לכוון לשם שמים. והנה האם יש מישהו שיכול להעיד על עצמו שבסעודת ליל שבת שהיא לאחר הצום שהיא לשם שמים?! מצד שני, יש את הבעיה של ביטול עונג שבת. לכן אם יש מישהו שאינו מרגיש טוב למשל, בדרך כלל אין לחולים תיאבון. אדם כזה שאומר שאינו רוצה לאכול כעת כי אין לו חשק, זה לא נקרא חיסרון בעונג שבת. מפני שמבחינתו אין נפקא מינה אם מתעכב עוד קצת או לא. אבל אדם רגיל, שבאופן טבעי לאחר הצום הוא רעב, הוא רוצה לאכול, משהו בא הביתה במוצאי הצום ואומר, שרוצה להחמיר כרבינו תם. לא יעשה כן, כיון שבדברים דרבנן לא מחמירים כמו רבינו תם. ונוהגים כהגאונים, וזה המנהג. וזו לא חומרא אלא זו קולא. זו הטעות, שיש לפעמים חומרא שמחמירים בה, ועושה לכל הדעות. אבל בנידון דידן הרי זה אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. פה היינו חייבים הרי להכריע לקדש רק לאחר צאת הכוכבים. למרות שזה לא פשוט. שהרי יש ראשונים שסוברים שאם ממתין לצאת הכוכבים עובר על איסור של ביטול עונג שבת. מה שיעשה יש בעיה. אלא שברוך ה', יש לנו את הרמ\"א ואת הפוסקים אחריו שהכריעו להתענות עד צאת הכוכבים. אבל לא להוסיף על זה. כה. צריך למימרינהו בניחותא לכן כדאי שכל אחד בביתו ידבר עם אשתו והילדים בנחת, שהשלחן יהיה ערוך ומוכן כבר מלפני השבת, בדרך כלל אנחנו עורכים את שלחן שבת לפני השבת. אבל גם אלו שמגישים סלטים וכיו\"ב, יש להכין את הכל מראש קודם תפילת ערבית. החכם עיניו בראשו ומסביר שיש בעיה הלכתית שכל רגע שעובר זה אומרת על 'עישרתן עירבתן הדליקו את (שבת לד:) פשוט לא בסדר, וכמו שהגמרא הנר' – \"וצריך למימרינהו בניחותא\" - להגיד בנחת. לא לתת פקודות! מי אתה שתתן פקודות?! בדור שלנו לילדים שלך אתה לא יכול לתת פקודות, לאשתך קל וחומר... הגמרא אומרת שהיה אחד ריש גלותא, שהיה מדבר בבית שלו בתקיפות, הוא היה מפחיד, כולם היו רועדים מפחד ממנו. ופעם בישלו לו בטעות חזיר, וכל כך פחדו ממנו אם ידע שבטעות בישלו חזיר, והחליטו לא לספר לו, והוא אכל חזיר! ואומרת הגמרא, שזה היה העונש שלו על זה שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו. צריך לעשות את זה בנחת. לכן כל אחד, אפילו אם בליל שבת מתעכבים בבית קודם הסעודה, אשתו עובדת ביום שישי וגם ככה זה חורף, בכל זאת השנה שעשרה בטבת חל ביום שישי שיזדרזו לקדש מייד. ומכאן אני קורא לכל הרבנים בכל המקומות, אנחנו לוקחים פה אחריות, ובאופן חד משמעי אין בזה שום בעיה של ביטול תורה, שאת הדרשה שצריכה להיות בליל שבת כל אחד ידרוש בבית שלו ליד השלחן, או שימסור את הדרשה בבוקר במקום בלילה, אבל בליל שבת להזדרז להתפלל. האשכנזים מחכים לצאת הכוכבים כדי להתפלל, אבל אנחנו הספרדים, אפילו בשאר ימות השבוע אנחנו מתפללים מיד בשקיעה, כל שכן בשבת שיש תוספת שבת, שאפשר להתפלל ערבית מיד בשקיעה. ומיד כשיגמרו את התפילה יאמרו הציבור קריאת שמע, מפני שאז הגיע צאת הכוכבים, וילכו הביתה ויקדשו מיד. כו. להראות אהבה למצוות ה' (סימן רעא סעיף א)ככלל לגבי כל שבת כתוב בשלחן ערוך בתחילת הלכות קידוש כשיבוא לביתו ימהר לקדש מיד. כלומר, שזה חלק מהעניין שמראים שאנחנו אוהבים את המתנה של הקב\"ה. כמו שמקדימים ביום שישי לקבל שבת, כי מחכים למתנה של הקב\"ה. הנה אדם שקרוב שלו חטוף מסכן בעזה, ושמע שמשחררים אותו, הרי הוא משתוקק לרגע הזה לראות את הקרוב שלו. , יוסף היה חטוף, ] - והלוואי שזה יתקיים[ ובאמת שזה נמצא בפרשת השבוע ולאחר מכן יעקב אבינו פוגש את יוסף: \"ויאמר ישראל אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי\", איזו השתוקקות היתה לו לרגע הזה לראות את יוסף! צריך להשליך מזה על כל המצוות שאנחנו משתוקקים אליהן. קיבלנו מתנה מהקב\"ה, צריך להראות לקב\"ה שאנחנו אוהבים את המתנה הזאת. שאנחנו מקדימים לקדש, זה כבוד שבת. מאידך גיסא, במוצאי שבת 'אפוקי יומא מאחרינן'. לכן כותבים הפוסקים פעמים פורים חל ]מלבד ירושלים שזה לא קורה אף פעם[ שבשאר ערי הארץ אומרת שפרסומי (שבת כא:)במוצאי שבת. וקוראים את המגילה, ולמרות שהגמרא ניסא קודם לתדיר. אבל כותבים התוספות שזה כשאי אפשר לקיים את שתיהן, אלא מקיין אחד ואת השני מפסיד, שאז אומרים פרסומי ניסא קודם. אבל כשיכול לקיים את שתיהן הרי שתדיר קודם. אם כן לפי הכלל הזה היינו צריכים להקדים את ההבדלה על פני קריאת המגילה. אבל למעשה לא מקדימים את ההבדלה אלא את קריאת המגילה. ורק מברכים 'בורא מאורי האש', שאז מותר לקרוא את המגילה, ואם שכחו אז אפילו באמצע המגילה מפסיקים ומברכים 'בורא מאורי האש'. ושאר ההבדלה עושים אחרי המגילה. והסיבה לכך היא 'אפוקי יומא מאחרינן' – דהיינו שמעדיפים לאחר את יציאת השבת. אך בנר חנוכה אי אפשר לעשות את זה. שהרי גם אם יאחר את ההבדלה, הלא הוא מדליק את הנרות, ואין לך אפקעתא דשבת יותר מהדלקת הנרות, אבל לגבי מקרא מגילה אנחנו רואים כך. לכן אם אדם מתעכב בסעודה שלישית. כגון אצל החסידים הם מאריכים הרבה בזמן 'רעוא דרעוין' עד שעה מאוחרת, זה כבוד השבת שמאחרים, שרים שירי שבת וממשיכים את קדושת השבת, מראים שקשה לנו להיפרד מהמתנה של הקב\"ה. אבל בליל שבת הקב\"ה שלח לך מלאכים לבית, עליך להראות שאתה אוהב את זה! כל שכן בשבת הזאת, כמו שאמרתי שיש בזה ענין גדול מאד. אז אם בכל שבת, נגיד במיוחד בחורף לא מזדרזים כל כך, בוודאי שלא לעשות מחלוקת על זה וזה לא בא בחשבון. אבל בשבת הזאת כדאי, כאמור מחלוקת זה אף פעם לא דבר טוב, אלא כל אחד חכם עיניו בראשו, יאמר בביתו, דעו לכם, שאנחנו צריכים להתחיל להתפלל מנחה מוקדם יותר כי יש קריאת התורה של תענית, ויש גם ברכת כהנים, וגם צריך להתחיל קבלת שבת, להגיד 'בואי כלה' לפני השקיעה. לכתחילה ודאי שצריך ליזהר בזה. כך זה הדרך הנכונה ביותר לעשות על פי ההלכה, וגם בביטול הדרשה אין שום חשש לביטול תורה. תפרסמו את זה תגידו לכולם שכך נכון לעשות על פי ההלכה. כז. לא להתעכב בסעודת שבת לאחר חצות היום יש בתי כנסיות שביום שבת מאריכים הרבה, אך גם בזה צריך להביא בחשבון שלא להגיע למצב שמאחרים את סעודת הצהרים של שבת. אני לא מדבר מדין איסור תענית בשבת, שהרי יכול לשתות קפה בבוקר, כבר אין לך תענית בשבת. אלא מצד סעודת שבת, זמן סעודת שחרית זה עד חצות, או מקסימום עד שיהיה זמן מנחה גדולה, ועד אז צריך להתחיל לאכול סעודת שבת. אכן ראיתי יש מקומות שעושים סדר לימוד, מתפללים שחרית וקוראים בתורה, ולאחר החזרת ספר התורה להיכל יושבים ללמוד שעה. זה נפלא, אנשים יושבים ללמוד זה דבר חשוב מאד, אבל זה בתנאי שזה לא יבוא על חשבון זמן הסעודה קודם חצות, וכמו שיש מקומות שמתחילים מאד מאוחר. אך אם התחילו מוקדם אף פעם לא תהיה בעיה כזאת, אפשר ללמוד שעה סדר לימוד. הנה הייתי עכשיו בארצות הברית והייתי בישיבה חשובה, ישיבת 'אור ישראל' במונסי, שזו ישיבה של ישראלים בעלי תשובה, מקום נפלא, יצאו משם תלמידי חכמים מופלגים ואברכים ובחורים מצויינים, נפלא ממש, תענוג להיות שם בישיבה בשבת. והיתה 'בר מצוה' והתעכבו, אף אחד לא אשם שהתאחרו, לא התחילו מאוחר, אבל ראיתי שאין הרבה זמן עד חצות, אז אמרתי להם שבמקום שיעור אני אתן להם רק חצי שיעור, אמרתי להם זה 'חצי שיעור שמותר מהתורה'... כדי שכולם יספיקו להתחיל את הסעודה. אנשים שם באים ברגל ממרחקים גדולים מאד, כדי שאנשים יספיקו להגיע הביתה ויתחילו לכל הפחות לפני זמן מנחה גדולה. לכן אם יש צורך ולא יבוא משיח עד יום שישי אנחנו נצום, ונתפלל שתבוא הגאולה. ומצד שני לא נבטל את עונג שבת, ונשתדל לצמצם כמה שיותר את הביטול של העונג שבת, שתהיה כמעט כל השבת בעונג."},{"filename":"231.pdf","content":"| מי שהתענה תענית חלום בערב שבת אם צריך למיתב תענית לתעניתיה| השלמת תענית יחיד בערב שבת| נושאי השיעור: תענית חלום בערב שבת דרך | התרת נדרים על מנהג| תענית יחיד לאברכים ומלמדי תינוקות| תענית ביום פטירת אביו ואימו שחל בערב שבת| ראה חלום רע בשינת הצהריים הקדמת סיום התענית מחמת עונג שבת | עונג שבת מדאורייתא או מדרבנן| קביעת סעודה בערב שבת| חסידים ואנשי מעשה להתענות בערב שבת231 גליוןמיום א' י\"ב טבת תשפ\"ד פרשת ויחי דיני תענית יחיד בערב שבת א. תענית חלום בשבת בשבוע שעבר דיברתי בעניין תענית יחיד ביום שישי ובעניין עשרה בטבת שחל ביום שישי, היום נשלים את הנושא ונעסוק בעוד כמה דוגמאות של תעניות ביום שישי. ראשית, תענית חלום. אדם שראה חלום רע ונפשו אומרת \"יפה תענית לחלום כאש לנעורת\". כלומר (שבת יא.)עגומה, הגמרא שתענית מבטלת את החלום הרע לגמרי. ומוסיפה הגמרא \"אמר רב חסדא ובו ביום, ואמר רב יוסף ואפילו בשבת\". כלומר שהתענית תהיה דווקא בו ביום, ואילולי כך זה לא מועיל, ואפילו בשבת עליו להתענות. וכך נפסק בתחילה (סעיף א) מרן עוסק באיסור להתענות בשבת (סימן רפח).בשלחן ערוך אפילו כמה שעות, וממשיך (סעיף ד) וז\"ל: \"מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו, וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת\". דהיינו למרות שעונג שבת זה דאורייתא, חכמים התירו למי שראה חלום רע להתענות אפילו בשבת. כמובן שלא מדובר שסתם מתענה, אלא כותבים רבותינו הראשונים, שצריך לשבת בשבת הזו ולהרהר בתשובה ולהקדיש את השבת לתורה ולמעשים טובים, לקבל על עצמו כל מיני קבלות. ב. חלום רע בעבר דיברתי באריכות על כל הנושא של תענית חלום, איזהו חלום נקרא חלום רע שצריך להתענות עליו. יש סוגים של חלומות שנראים רעים והם טובים, למשל, אדם ראה נחש שרודף אחריו הגמרא אומרת (ברכות נז.) שזה חלום יהיה לו שפע של פרנסה טובה, אם נחש אותו עוד יותר, הוכפלה - זה דבר שיכול להיות היום מאד מצוי, אחרי כל מה שהיה [ .פרנסתו עכשיו עם הנחשים הללו – החמאס... שאדם רואה מחבל רודף אחריו, שזה , הגמרא (שם) מספרת שרבי חנינא ראה ]דבר שאדם רואה מהרהורי ליבו בחלום שתולים את רב, אך משמעות חלום כזה היא שהוא עולה לגדולה, זה פתרון טוב. וכן הלאה. בפרק הרואה בברכות יש הרבה חלומות, ולא כל חלום נחשב לחלום רע. גם צריך לדעת, שהרבה פעמים אדם רואה חלום שהוא מהרהורי ליבו, ממש כך, למשל, כתוב שמי שרואה עצמו בחלום שהוא חתן ביום חופתו שזה חלום רע, כיון שמראים לו מהשמים שצריך לעשות תשובה, אבל אם הוא באמת מתחתן זמן מה, או שהוא מאד רוצה להתחתן, וחלם חלום כזה הרי שזה מהרהורי ליבו, וזה לא בעיה. אבל אם יש לו כבר שישה ילדים, ופתאום רואה עצמו חתן, זה נקרא חלום רע. הדברים הללו זה לא תמיד וזה לא פשוט. וכתבתי על זה באורך גדול בהלכה ברורה (סימן רפח) כל אחד יכול לראות שם. ג. הסיבה להיתר תענית חלום בשבת הראשונים מסבירים, שמפני מה אין חוששים לביטול עונג שבת, מפני שאדרבא, אדם שנפשו עגומה מחמת החלום הרע שראה, הוא מפחד, במצב כזה זה לא עונג לאכול עבורו, להיפך, תהיה לו הרבה יותר עונג בתענית. אין לו שום תאבון, אין לו חשק לאכול. הרי להבדיל אין ספק שאם אדם חולה, \"כל אוכל תתעב נפשם\" – אין לו תאבון וחשק (תהילים קז, יח)שכתוב עליו בפסוק לאכול, והוא אוכל בשביל קיום הגוף, הוא מכריח את עצמו, ברור שלא שייך (מדרש הנעלם ח\"א דף לומר שמבטל עונג שבת, מפני שזה העונג אצלו. כמו שכתוב על רבי עקיבא שהיה אומר שיר השירים בשבת ובוכה, שאמנם אסור צח:) לבכות בשבת, אבל יש שהבכי בשבילו הוא עונג. למרות כל זאת, כיון שהדרך הרגילה של בני אדם היא להתענג על ידי מאכל ומשתה, והוא אינו אוכל ושותה בשבת, לכן צריך להתענות למחרת, ביום ראשון, כדי לכפר על מה שהתענה בשבת. ד. תענית חלום ביום שישי לאור כל האמור פשוט מאד, שאם בשבת מותר להתענות תענית חלום, בוודאי שביום שישי יהיה מותר להתענות תענית חלום, אך השאלה היא האם מותר להיכנס לשבת כשהוא מעונה. הנה בעשרה בטבת שחל ביום שישי התענינו עד צאת הכוכבים, האם כך צריך לנהוג בתענית חלום בערב שבת, או שמא צריך לאכול מבעוד יום ולא להשלים את התענית. (תענית יב.) והנה, תענית חלום היא קצת שונה מתענית יחיד רגילה, הגמרא אומרת על תענית יחיד, שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית. כמו כן, בתענית חלום לא צריך קבלת תענית, שהרי הגמרא אומרת 'ובו ביום', דווקא, הרי לפני שהלך לישון הוא לא ידע שהוא יחלום חלום רע, דהיינו שלא צריך שום קבלת תענית. כותב, שבתענית (סימן רמט)ונחלקו הראשונים בעניין השלמת התענית, הטור חלום מתענה עד צאת הכוכבים, וכך כתב גם הבית יוסף בשם הגהות , שהרי אם בשבת מתענה כל שכן בערב (פרק א מהלכות תעניות אות ג)מיימוניות שבת שמתענה עד צאת הכוכבים שזה רק מקצת שבת. לעומת זאת, יש כמה ראשונים שסוברים שגם בתענית חלום אסור להתענות עד הילד יוסף בן מלכה מתות ז\"ל - נלב\"ע כ' טבת תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת עדינה פרידה בת יפה דבי ע\"ה - נלב\"ע כ\"ב כסלו תשפ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.ולעילוי נשמת אור זרוע (הלכות(הלכות תענית סימן תתנח), צאת הכוכבים, כך דעת הראב\"ן וראבי\"ה תענית סימן תד) ועוד. והסברא בזה, שכיוון שהתענית הזאת שונה שהרי אפילו לא צריך קבלת תענית, ממילא היא שונה גם שבמקרה של ביטול עונג שבת שלא צריך להשלים את התענית, והעיקר שהוא התענה. וזה לא דומה לתענית בשבת, מפני שתענית בשבת עצם התענית היא טובה לחלום, אבל בתענית בערב שבת הרי הוא התענה כמעט כל היום עד סמוך לשקיעה, ולבטל את החלום לא צריך להשלים עד צאת הכוכבים שזה על חשבון ביטול מקצת עונג שבת. ה. ויכוח האחרונים בדעת הרמ\"א : \"ואם היא תענית חלום צריך (סימן רמט סעיף ד)להלכה, מרן השלחן ערוך פוסק להתענות עד צאת הכוכבים\". כלומר שיש כאן הכרעה ברורה של מרן השלחן ערוך שצריך להתענות תענית חלום עד צאת הכוכבים. באמת , אך יש בנושא הזה מחלוקת (אות ב)שגם הרמ\"א כותב כך בדרכי משה גדולה באחרונים בדעת הרמ\"א. מפני שכשמרן השלחן ערוך הדפיס את ספרו שלחן ערוך, לא היה את הגהות הרמ\"א, ורק לאחר מכן נוספו הגהות הרמ\"א. והנה כאן יש הגהה של הרמ\"א על השלחן ערוך, ומרן מתחיל כך: \"אם קיבל עליו להתענות בערב שבת צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הציבור תפילתם\". ודבריו הם על תענית יחיד רגילה לא תענית חלום. ועל כך כתובה הגהת הרמ\"א: \"ויש אומרים, דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל\". דהיינו שהרמ\"א ומרן נחלקו לגבי תענית יחיד רגילה. אולם יש דפוסים ראשונים של הגהות הרמ\"א, ששם ההגהה הזאת כתובה לאחר המשך דברי מרן, שכתב וז\"ל: \"ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים\". ועל כך באה הגהת הרמ\"א: \"ויש אומרים דלא ישלים וכו'\". ולפי זה יוצא שהרמ\"א סובר שלא להשלים את התענית, וכאמור בשם ראב\"ן, ראבי\"ה ואור זרוע. לכן יש פה מחלוקת בדעת הרמ\"א. ו. מרן והרמ\"א הסכימו שיש להשלים תענית חלום בערב שבת האמת שהמתבונן בלשון הרמ\"א לאחר מכן, שכותב: \"לכן בתענית יחיד לא ישלים, ובתענית ציבור ישלים\" - המילה 'לכן' לא מסתדרת עם הכוונה של הרמ\"א על תענית חלום. אבל בכל זאת לא צריך להגיע לזה, מפני שהאחרונים שכותבים שהרמ\"א סובר שבתענית חלום לא ישלים, לא היה לפניהם את ה'דרכי משה' שהוא חיבור שהרמ\"א כתב אותו לפני שכתב את ההגהות לשלחן ערוך. ובדרכי משה כתוב בפירוש, שבתענית חלום צריך להשלים, לכן על כרחינו לומר שהגהת הרמ\"א שכותב שלא ישלים נמצאת במקומה, והיא עוסקת בתענית יחיד ולא על תענית חלום. לפי זה, בין למרן ובין לרמ\"א, צריך להשלים תענית חלום ביום שישי עד צאת הכוכבים, וכך הסכמת האחרונים. ז. צריך למיתב תענית לתעניתיה לאור כל האמור יש לדון, האם המתענה תענית חלום בערב שבת צריך כותב (סימן לג)להתענות תענית לתעניתו. ונחלקו בזה האחרונים, המהרי\"ל ועוד (הגהת הטור) שכן, והב\"ח מביאו להלכה. מאידך, השיירי כנסת הגדולה הרבה אחרונים כותבים שלא צריך, וטעמם, שהרי המתענה בשבת צריך להתענות תענית נוספת בימות החול כדי לכפר על כך שהתענה בשבת, אולם כאן הלא הוא ביטל רק מקצת עונג שבת בתחילת היום, וכי זה גם סיבה לומר שצריך לכפר. והנה, דיברנו בשיעורים הקודמים לגבי עשרה בטבת שנחלקו הראשונים אם יותר טוב לאכול מבעוד יום או לא. ולהלכה פוסקים שלא לאכול מבעוד יום. וגם פה השאלה היא, הרי זה נקרא ביטול עונג שבת במקצת. וכפי שכתוב בפירוש במדרש תנחומא שיש איסור לבטל עונג שבת אפילו במקצת. ח. ראה חלום רע בשינת צהריים יש אופן כיוצא בזה בנידון דידן, אדם שישן שינת צהרים בשבת וראה חלום רע, שקודם כל יש לדון אם תענית חלום היא דווקא על חלום של לילה או גם של שינת צהרים. יש פוסקים שאומרים שבשינת צהרים לאחר שאכל ושתה זה מביא אותו לידי חלום, אבל זה כלום, ואין להתענות. אך יש אומרים שיש להחמיר וגם בחלום כזה יש להתענות. להלכה, כתבו הרבה פוסקים שגם בשינת צהרים, אם חלם חלום רע, צריך להתענות מאותה שעה שהתעורר עד הלילה. וכותבים הפוסקים, שגם אם התענה תענית שעות כזאת בשבת, צריך להתענות ביום ראשון. מאידך גיסא, הרי שם הוא אכל חמין בסעודת צהרים והוא ממש שבע, הוא בוודאי אינו רעב, ובוודאי שאינו דומה לאדם שהתענה כל היום ויש לו צער בכל רגע שעובר, וככל - לפעמים [ .עובר יותר זמן צערו הולך ומתגבר, שהרי פה אין כל כך צער יש מצב שמתעורר כמה דקות לפני השקיעה ובקושי מספיק להתפלל וכבר עבר היום, באופן זה לא מסתבר שצריך להתענות, אולי צריך כפרה .]...על עצם הדבר שלא אכל סעודה שלישית אשר על כן בנידון דידן, שהתענה תענית חלום בערב שבת, וביטל עונג שבת בכניסת שבת, הרי תחילת חיוב עונג שבת מתחיל בצאת הכוכבים, הרי שאם לאחר כמה דקות כבר אכל, ממילא הביטול עונג שבת הוא לא ביטול גדול, לכן להלכה, אם קשה אחר כך להשלים, בוודאי שיש לו על מה שיסמוך ולא צריך להתענות תענית לתעניתו. אולם אם התענה בשבת בצהרים עד הלילה, הרבה פוסקים כותבים להלכה, שצריך להתענות גם ביום ראשון, להתפלל מנחה בשבת ולקבל עליו תענית למחרת ולהתענות יום נוסף, לכפר על מה שביטל מקצת עונג שבת. ט. תענית ביום פטירת אביו ואימו יש נושא שהפוסקים דנים עליו בהרחבה שהוא קצת יותר מסובך ויש בו כמה פרטים, וזה תענית יחיד של 'יארצייט'. אדם שיום השנה של אביו או אימו או רבו מובהק, או צדיק גדול שנפטר ורוצה להתענות ביום פטירתו מנה ימים שיש (סימן תקפ) וחל בערב שבת. אם מתענה. שהנה בשלחן ערוך מנהגים להתענות בהם, שאנשי מעשה נוהגים להתענות בהם, ואחד מהם הוא יום פטירת הצדיקים. ולגבי תענית ביום השנה של אב ואם, כתב שזו מצוה להתענות בהם. גם מרן הבית יוסף מביא (יו\"ד סימן תב סעיף יב) הרמ\"א את המנהג בשם הכל בו. כלומר שזה מובא כבר בראשונים, וזה ענין חשוב מאד לכל אדם, זה כיבוד אב וכיבוד אם, להתענות ביום פטירתם. וכך נוהגים הרבה אנשים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה, וכמובן הסכים שזו מצוה ושזה חשוב מאד. אבל השאלה שהוא דן בה היא על חשבון מה זה בא. שהנה אם אדם עובד במשרד וכיו\"ב, ויכול לצום עליו לצום זה חשוב מאד. אבל מלמדי תינוקות או מורה בתלמוד תורה, הרי הוא צריך להיות מרוכז מאד בתפקידו, ואם לא יהיה מרוכז הוא לא ילמד כמו שצריך, או יתרגז על (יו\"ד סימן רמה סעיף התלמידים שלא כדין. מורה צריך להיות טוב, הרמ\"א כותב - הרמ\"א [ . שאסור למורה אפילו להיות ער יותר מדי מאוחר בלילהיז) כנראה חשב באידיש וכתב בעברית, ולכן לשונו שם היא \"שאסור למלמד הרי כולם מכירים את הסיפור עם יואב בן ]...\"לנעור בלילה יותר מדי צרויה שהמורה שלו לא הקשיב והוא אמר 'תמחה את זכר עמלק' ויצאה \"ארור עושה מלאכת ה' רמיה\". (ירמיה מח, י) מזה תקלה, ודוד המלך אמר עליו מורה צריך להיות מרוכז, להיות עם התלמידים, להקשיב להם, לדעת איך להסביר להם בנחת, לא להיות קפדן, 'לא הקפדן מלמד'. לכן כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמלמד תינוקות ביום השנה של ההורים שלו או בכל סיבה שהיא, לא כדאי לצום, שימצא לו דברים אחרים לעשות לעילוי נשמה. או אברך כולל שיושב ולומד, הרי באופן טבעי רוב בני האדם שמתענים הם ישנים קצת ביום, קשה להם להחזיק מעמד כל היום, ואילו לא היו צמים היו יכולים ללמוד במקום זה, שעה אחת של לימוד תורה שווה הרבה יותר מאשר הצום, חבל להתענות על חשבון לימוד תורה. \"הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה\" - תחשוב מה אתה מפסיד, תעשה את החשבונות, בואו נחשב חשבונו של עולם. יש אנשים חזקים ובריאים שיכולים לצום בכל היום וילמדו כרגיל, ובערב הוא לא אוכל יותר מדי שאז לא נעשה עייף יותר מדאי והולך לישון, הוא יכול ללכת אחר כך ולהמשיך ללמוד, מותר להם לצום. אבל ברגע שזה משפיע עליו וממעט לימוד תורה עדיף שלא לצום. כמו כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן על מי שראה ספר תורה שנפל או מי שנפלו - מי שראה שנפלו תפילין לא צריך לצום, [ התפילין מידו, שצריך לצום , אך אם הוא תלמיד חכם שימעט ]רק בספר תורה מי שראה צריך לצום מלימודו, עליו להימנע מהצום, ויפדה את התענית בכסף. והוא הדין לגבי תענית יום השנה של אביו או אימו, אם אדם רואה שהוא ממעט מתורה שלא יצום. וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, אני עקבתי במשך כל - אמא שלו נפטרה ממש לפני שאני [ השנים מאז שאבא שלו נפטר 37 , ואני לא זוכר אף פעם שצם, הוא היה אז צעיר, הוא היה בן]נולדתי כשאמא שלו נפטרה, הייתי קטן אני לא זוכר מה היה בשנים הראשונות, אבל מאז שאני זוכר את עצמי הוא לא צם, וגם כשאביו ע\"ה נפטר בתשמ\"ז הוא לא צם, גם לא בשנה הראשונה. כיון שהוא היה יושב ולומד כל הזמן, ותענית מחלישה, וזה מביא אותו לידי כך שהוא ירצה לישון והיה חבל לו על זה. מה שכן היה עושה, היה מאד משתדל כל השנים ביום השנה של אביו או אימו לזכות את הרבים יותר, וכשהיו מזמינים אותו לכל מיני שיעורים, בימים שלפני יום השנה של ההורים שלו, היה מבקש שזה יהיה באותו יום או בליל שלפניו, מאד היה חשוב לו לתת שיעורים, לזכות את הרבים ביום השנה. אנחנו צריכים להיות מחושבנים מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים. י. השלמת תענית יאר צייט שחלה בערב שבת לאור כל האמור, יש לדון אם תענית ה'יאר צייט' שחלה ביום שישי ערב : \"מצוה להתענות ביום שמת בו אב או (סימן תב סעיף יב)שבת. וזה לשון הרמ\"א אם, ואם חל תענית זו בערב שבת דינו כשאר תענית. ועיין באורח חיים סימן רמ\"ט\". ושם מובאים הדינים של תענית ביום שישי. וכותב הרמ\"א \"מיהו אם בפעם הראשון השלים ינהוג כן כל ימיו\". דהיינו שלכתחילה אדם שאביו או אימו נפטרו ובשנה הראשונה חל יום השנה יום שישי, הרמ\"א שולח לעיין בסימן רמ\"ט ששם מובא דין תענית יחיד, שמרן הבית יוסף כתב עליה שצריך להתענות עד צאת הכוכבים, אלא שיכול להתנות בשעת קבלת התענית שאינו רוצה להשלים, וכך פסק בשלחן ערוך. לפי זה יוצא שבתענית יום השנה של ההורים שחל בערב שבת, שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לקבל את התענית ביום חמישי ולהתנות שאינו רוצה להשלים בגלל כבוד השבת. לעומת זאת הרמ\"א סובר שלא צריך להשלים אך טוב להתנות. כל זה הוא אמור ביום השנה של ההורים שבשנה הראשונה חל ביום שישי יא. אם מותר לשנות ממנהג טוב שנהג אך יש בנושא הזה שאלה שיש בה מחלוקת עצומה באחרונים. אדם שאביו או אימו נפטרו וחל יום השנה באחד מימות השבוע שצריך להתענות עד צאת הכוכבים. שהרי כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית. וכן כל תענית שלא קיבל מבעוד יום אינה תענית. אולם יש אומרים, שבתענית על אביו ואימו בדיעבד אם לא קיבל אפשר לצום, וכמו שלא צריך לקבל את תענית עשרה בטבת וכו' וכיוון שגם שזה מנהג נפוץ מאד שהרבה נוהגים לצום ביום השנה, לכן לא נורא אם לא קיבל, אבל לכתחילה בוודאי צריך לקבל את התענית הזאת. אך יש לשאול, שהנה אם בשנה לאחר מכן יום הפטירה חל ביום שישי, הרי מנהג שאדם נהג, דבר שאינו חובה – תענית ביום השנה של ההורים אינה חובה אלא מנהג טוב – האם זה נחשב שקיבל על עצמו כנדר להתענות עד צאת הכוכבים, ועכשיו ביום שישי הוא יצטרך להתענות עד צאת הכוכבים, או לא. יב. מחלוקת בדעת הרמ\"א למעשה זו מחלוקת גדולה, שהנה המשך לשון הרמ\"א שם: \"אם חל בערב שבת דינו כשאר תענית מיהו אם בפעם הראשון השלים ינהוג כן כל ימיו\". ע\"כ. ואפשר להסביר את זה בשתי צורות, או שהרמ\"א מתכוון שאם בפעם הראשון חל ביום שישי והשלים, הרי שכל ימיו אפילו ביום שישי צריך להשלים. או שמא מאידך גיסא אפשר לומר שהרמ\"א מתכוון בדבריו \"מיהו אם בפעם הראשון השלים\" היינו בימות החול רגילים לא יום שישי, ואם אחר כך זה חל ביום שישי צריך להשלים. ויש מחלוקת גדולה בדעת הרמ\"א, שכתב, שגם (סימן ט)וגם האחרונים נחלקו בזה. מצד אחד תשובת המהרש\"ל אם חל בחול אם השלים תענית הרי שבכל השנים צריך להשלים גם אם זה חל ביום שישי, ורק אם חל בשבת לא. מביא את דברי מהרש\"ל וחולק עליו, הוא סובר (סימן רמט סק\"ג) לעומת זאת, הט\"ז שכיון שרגיל להתענות בשאר ימות השבוע זה לא אומר כלום לגבי יום שישי, שהרי יש פה ענין של כבוד השבת, ולא קיבלתיה עלי, זו מחלוקת פוסק כמו (סימן נח)באחרונים, מערכה לקראת מערכה, בשו\"ת נחלת שבעה . מאידך גיסא, (ס\"ק יא)הט\"ז וכן דעת החוות יאיר, השבות יעקב והאליה רבה יש הרבה פוסקים שפסקו כדעת מהרש\"ל, וכמו כן כאמור יש מחלוקת איך להסביר את דברי הרמ\"א. יג. התרת נדרים על מנהג טוב להלכה אין הכרעה במחלוקת הזאת, והפיתרון הטוב הוא לקיים התרת נדרים, אלא שהתרת נדרים על מנהג טוב זה לא דבר כל כך פשוט. שהנה יש שני סוגים של אנשים שנוהגים מנהג טוב, יש כאלה שהם עמי הארצות ואינם מבחינים בין טוב לרע כל כך, וביום השנה צמים. הם חושבים שזו (פסחים פרק ד חובה. אך יש אנשים שיודעים שזה מנהג, יש תלמוד ירושלמי שכתוב בו: \"כל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר ונהג להחמיר נשאל הלכה א) ואין מתירים לו, וכל שאינו יודע בו שהוא מותר נשאל ומתירין לו\". המילים 'נשאל ומתירין לו' ו'נשאל ואין מתירין לו' יש לזה שתי משמעויות, אפשר להסביר 'נשאל ומתירים לו' היינו ששואל את הרב, והרב משיב, שכיוון שחשב שזה אסור מן הדין ולא ידע שזה רק מנהג, מותר, ולא צריך התרה. שהרי מנהג בטעות לא צריך התרה. אבל אם ידע שזה רק מנהג, הרי שאינו מנהג בטעות וצריך התרה. ויש מסבירים, שמנהג בטעות 'נשאל ומתירין לו' הכוונה ששואל את הרב ומתירין לו היינו התרת נדרים, ואם זה לא מנהג בטעות אפילו התרת נדרים לא יועיל. וזו מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה, והבאתי את המחלוקת הזאת בתורת המועדים ובהלכה ברורה. ככלל יש מחלוקת גדולה אם במנהג בטעות לכל הדעות תועיל התרה, השאלה אם בכלל צריך התרה, הרי אם זה לא בטעות ובן אדם יודע שזה מנהג, ורוב בני אדם יודעים שתענית יום השנה של ההורים זה מנהג. ומרן כותב בסתם שמועיל התרה, (יו\"ד סימן ריד סעיף א)השלחן ערוך בהלכות נדרים ובשם יש אומרים כתב שלא מועיל התרה. וכלל הוא בידינו 'סתם ויש הלכה כסתם'. יד. הלכה למעשה בתענית יארצייט שחלה בערב שבת לכן להלכה, כל מנהג טוב שאדם נהג תועיל לזה התרה, כמובן יש בזה כללים, יש מקרים שלא צריך התרה, למשל אדם שביום השנה של הוריו חלה, הוא לא צריך התרת נדרים, מפני שאומר שאינו מבטל את המנהג, לכן לא צריך התרה, שהרי בשנה הבאה הוא ירצה להמשיך במנהגו, ממילא הוא לא מתיר את הנדר אלא רק בשנה זו הוא מנוע מלקיים את נדרו. ודעת מרן להלכה שבמנהג בטעות לא צריך בכלל התרה, ואם זה לא מנהג בטעות צריך התרת נדרים, לכן גם בנידון דידן, אם חל היארצייט באחד מימות החול והתענה בסתם ושנה אחת חל ביום שישי, כיון שיש מחלוקת, הדרך הטובה ביותר כדי לא - אתם יודעים, אדם חכם [ .להיכנס למחלוקת היא לעשות התרת נדרים שיש לו בעיה הוא יודע לפתור את הבעיה, אבל אדם נבון הוא יודע כיצד לא . לכן אדם שנפטר אביו או אימו אם בשנה הראשונה ]להיכנס לבעיה כלל זה חל ביום שישי, וצם מחוסר ידיעה עד צאת הכוכבים, הוא יהיה חייב כל ימיו לצום עד צאת הכוכבים גם אם זה חל ביום שישי. כי הוא עשה את זה פעם אחת. ואם בשנה הראשונה חל ביום שישי ולא התענה עד צאת הכוכבים אלא התנה בפירוש – כדעת מרן שצריך להתנות – שרוצה לאכול מבעוד יום, הוא לא רוצה להיכנס לשבת בתענית, הוא עשה מצויין לכל הדעות, ורשאי אף ללכת מבעוד יום להתפלל בפלג המנחה ולקדש על הכוס לפני השקיעה ויש לו על מה שיסמוך, שהרי כשהלך לבית הכנסת וקיבל עליו שבת, זו כבר תוספת שבת, יש כבר את קדושת השבת. ואם בשנה לאחר מכן אם זה חל באחד מימות השבוע הוא חייב להתענות עד צאת הכוכבים, מפני שרק בגלל יום שישי הוא לא התענה עד צאת הכוכבים. ובפעם אחרת שיחול ביום שישי לא יצטרך להתענות עד צאת הכוכבים. והנכון הוא שבשנה הראשונה שחל תענית היארצייט בימות החול שיתנה בפירוש, שאם יחול בערב שבת לא מקבל על עצמו להשלים את תעניתו, ובכך יוכל לאכול כבר מבעוד יום לאחר תפילת ערבית. טו. סעודת ברית מילה ופדיון הבן בערב שבת : \"דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב (סימן רמט סעיף ג)כתב מרן בשלחן ערוך שבת\". ובאמת שהוא מחלוקת אם זה טוב להתענות ביום שישי או לא. מאידך לא כתוב גם אם התענית היא עד צאת הכוכבים או לא. והנה, מצד אחד לעשות משתה גדול ביום שישי זה לא דבר טוב. אמנם יש דברים שלא תלויים בנו, כגון סעודת ברית מילה כשנערכת ביום השמיני מותר לקיים בערב שבת, ואפילו סעודה גדולה מותר לעשות ללא כל חשש. כמו כן פדיון הבן שחל בערב שבת, הוא רוצה להחמיר ולחשוש גם לסוברים שעות ותשצ\"ג חלקים 12 ימים 29 שצריך שיעבור חודש שלם של ירח שזה , וזה יוצא בבוקר ביום שישי, שאפשר לעשות סעודה.]כשלושת רבעי שעה[ טז. סעודת סיום מסכת בערב שבת אבל סעודות התלויות בנו, כגון אדם שלמד מסכת ורוצה לעשות את סעודת הסיום ביום שישי, זה לא דבר טוב, כיון שזה לא כבוד השבת לעשות סעודה גדולה בערב שבת, הוא מבזה את השבת. אפילו אם גם בשבת עושה סעודות כאלו, עדיין זה לא כבוד השבת לעשות סעודה בערב שבת. מספרת, שהיו בירושלים שתי משפחות ששתיהם (נח:) הגמרא במסכת גיטין נעקרו מן העולם, לא פחות ולא יותר, אחת מחמת שקבעה סעודה בשבת בזמן בית המדרש. בזמנם היה בכל הקהילות קביעות שבשבת בצהרים היו באים כולם לבית הכנסת והיו עושים שיעור גדול שכולם באים ללמוד תורה, והיה מתורגמן וכו', ומשפחה אחת קבעו את הסעודה שלהם באותה שעה, כאילו מתריסים שבמקום ללמוד תורה הם יושבים ועושים עונג שבת. (ד\"ה בערב) והמשפחה השניה נעקרה מחמת שקבעו סעודה בערב שבת. ברש\"י יש שתי פירושים, האחד, שבערב שבת עשו את הסעודה של הלילה יפה יותר מהבוקר, והבוקר הרי חשוב יותר מהלילה. אבל אף אחד מהראשונים לא מפרש כך. והפירוש השני ברש\"י, שהיו עושים עשו סעודה בכל יום שישי בצהרים. באמת שיש כאלה מקומות שראיתי, וזה מאד לא יפה, שמכינים אוכל מוכן לשבת ויש להם גם מסעדה, וביום שישי בצהרים באים אנשים ויושבים ואוכלים חמין, אוכלים מטעמים, זה דבר מאד בעייתי, זה לא כבוד השבת. יז. תענית בערב שבת לפי רבינו האר\"י אם כן יש ראשונים שכותבים שהתענית ביום שישי היא מנהג טוב מאוד, כדי שבכך ייכנס לשבת עם תאבון. יבוא רעב לשבת. ויש אומרים להיפך, כותב, שלפי רבינו (סימן רמט אות כב) שאין להיכנס לשבת מתוך צער. הכף החיים (שער הכוונות דף סב ע\"א) האר\"י אסור להתענות ביום שישי. שהנה בדברי רבינו האר\"י כתוב בפירוש שהקדושה של השבת מתחילה כבר ביום שישי בצהרים, יש אומרים מארבע שעות ויש אומרים מחצות היום ביום שישי. רוב המקובלים שנוהגים להניח תפילין 'שימושה רבא' במנחה בכל יום, בימי שישי נוהגים שלא להניח מפני שיש כבר את קדושת השבת. לפי זה כותב הכף החיים, כמו שבשבת אסור להתענות כך גם ביום שישי אסור. יח. בדברי קבלה יש לנו ללכת אחר מרן החיד\"א כותב בשם ספר דעת חכמה (מחזיק ברכה סימן רמט אות ב) לעומת זאת מרן החיד\"א , שעל פי הסוד יש עניין להתענות כדי לפשפש במעשיו, ועל ידי (שער השבת פרק ד) כך תשרה בו תוספת נשמה, ועל ידי התורה והרהורי תשובה זוכה לנשמה יתירה. כלומר שמרן החיד\"א מצדד בעד התענית ביום שישי. ומוסיף על כך: 'ודבריו חיים וקיימים'. זה בפירוש נגד הכף החיים, ובדברי קבלה בוודאי שאנחנו צריכים לסמוך על מרן החיד\"א. יט. אכילה לשם מצוות עונג שבת יש פוסקים שכתבו, שלא טוב לצום ביום שישי, מפני שהאכילה בשבת בדרך כלל צריכה להיות משום מצות עונג שבת, ואם בא רעב יותר מדי הרי שהוא אוכל מחמת היותו רעב, וקשה מאד לכוון לשם מצוה. לכן לא טוב לצום ביום שישי. כ. הלכה למעשה בעניין תענית בערב שבת להלכה, התשובה בזה היא שזה תלוי בכל אדם לפי מה שהוא. יש אנשים שאם יאכלו ארוחת צהרים ביום שישי הם לא יכולים לאכול בלילה. אני למשל מקפיד מאד לא לאכול ביום שישי, אני שותה קפה, אני לא צם, צום זה מחליש את האדם, זה צער, אבל לשתות קפה פעם פעמיים, וגם לטעום מהתבשיל טעימה קטנה שבוודאי שזה לא כל כך משפיע, או לאכול איזה עוגיה, כי אני יודע בעצמי שאם אוכל סעודה של פת ביום שישי בצהרים, לא אוכל לאכול בלילה, בפרט בחורף אבל אפילו בקיץ. כך התרגלתי לזה. יש אנשים שאם תתן לו רק קפה, הוא מסכן כל היום בלי אוכל יגיע בליל שבת רעב, ויש לו צער מזה, וקל וחומר מי שהתענית גורמת לו אחר כך שהוא מתנפל על האוכל, וכשכל המשפחה רוצים לומר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' בנחת, הוא ממהר מאד, הרי הוא מבטל את כבוד השבת. כל אחד צריך לראות מה התועלת, האם זה טוב לו לשבת, האם בגלל זה יהיה עונג שבת כראוי או להיפך. כא. אכילה ביום שישי תלויה באדם יש אנשים שבלי עין הרע אוהבים לאכול, וזה לא מעלה ולא מוריד אם יאכלו ביום שישי, להם כאמור סעודה גדולה אסור משום כבוד השבת, אבל זה סעודה רגילה כמו שאוכל בכל יום בצהרים, אין בזה בעיה. כמובן שאצל חלק גדול מבני האדם זה תלוי בקיץ ובחורף. בחורף זה יותר קשה לאכול אחר כך כי הסעודה מתחילה ממש מוקדם, אך בקיץ שעוד יום גדול לפניו, זה לא כל כך משפיע. כב. יסוד איסור סעודה בערב שבת שנינו: \"ערב פסח סמוך למנחה (פסחים צט.)בגמרא בתחילת פרק ערבי פסחים לא יאכל אדם\" - סמוך למנחה זה זמן מנחה קטנה, שעתיים וחצי קודם הלילה. ו'פלג המנחה' זה חצי מזה. 'סמוך' היינו חצי שעה קודם לכן. לפי זה שלוש שעות לפני הלילה בערב פסח אסור, אבל בשאר ערבי שבת וימים טובים נחלקו בגמרא בזה, ולמסקנה אוכל ושותה עד שתחשך. שואלים שם התוספות רי\"ד והר\"ן, אם מותר לאכול ביום שישי עד השקיעה הרי הוא מבטל את העונג שבת. ויש על כך שני תירוצים, התוספות רי\"ד כתב לתרץ, שהקפידו על זה בערב פסח ולא הקפידו בערב שבת, מפני שבערב פסח הקפידו מחמת המצווה לאכול מצה בליל פסח שהיא דאורייתא, לכן במקום חשש ביטול דאורייתא קבעו חכמים שלוש שעות קודם, אבל עונג שבת זה דרבנן. אבל כפי שאמרתי כבר בשיעורים הקודמים, רוב הראשונים סוברים שעונג שבת הוא חיוב דאורייתא. ורבנו דוד בונפיד שהיה תלמיד הרמב\"ן והר\"ן, כתב לתרץ, שעונג שבת זה לא חייב להיות אקטיבי אלא גם עונג פסיבי. דהיינו עונג שבת הוא על ידי אכילה ושתיה וכשהוא שבע הרי שהוא מתענג, אולם גם אם אכל לפני השבת, והוא שבע מחמת האכילה הזו, ובשבת אכל רק כביצה, עדיין הוא \"ויאכל (רות ג, ז) ייחשב שהוא מתענג, כיון שסוף סוף הוא מעונג, כמו שכתוב בועז וישת ויטב ליבו\". כג. בסעודת שבת חייבים לאכול יותר מכביצה פת איך שיהיה בוודאי שיש חיוב לאכול יותר מכביצה לחם. דיברתי פעם באורך כמה צריך לאכול בכל סעודה, שיש את המינימום ההכרחי שזה כזית, יש ראשונים שכותבים כזית ויש ראשונים שכותבים כביצה. מרן השלחן ערוך כותב על סעודה שלישית שאם הוא שבע מסעודת הבוקר יאכל (סימן רצא סעיף א) כביצה, ויש ללמוד מזה, שלמעשה מה שצריך זה יותר מכביצה. לכן לא מומלץ ובוודאי שלא כדאי מה שיש אנשים שסמוך לשבת אוכלים פסטה, קוסקוס וכיו\"ב, הרי עוד מעט שבת מה אתה אוכל?! אחר כך זה משפיע על סעודת שבת. בפרט אם מגיע לסעודת שבת כשהוא ממש שבע ואז הוא דוחף עצמו לאכול בכח, הרי זה אכילה גסה, ואכילה גסה אינה שווה כלום, הוא לא מקיים את המצוה. לכן החכם עיניו בראשו, למרות שאין זה איסור מן הדין, ונזהרים שלא לאכול הרבה ביום שישי."},{"filename":"232.pdf","content":"232 גליוןמיום א' י\"ט טבת תשפ\"ד השלמת פסוקי דזמרה לאחר | הודאה קודם בקשה| אמירת שירת הים בתפילה בכל יום| נושאי השיעור: אמירת פסוקי דזמרה בתפילת שחרית מניין התיבות | ' אמידה ב'ברוך שאמר| ברכה על תקנת הגאונים| מקור הברכה על הדלקת נרות שבת| ' מקור ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח| התפילה אמירת 'ברוך שאמר' ופסוקי דזמרה קודם עלות השחר | ' כוונה בפסוק 'פותח את ידך| אין רשות להוסיף או לגרוע מנוסח התפילות| 'ב'ברוך שאמר ההבדל בין הזכרת טל ומטר ליעלה | לא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש ונזכר במוצאי ראש חודש| תפילת שחרית לאחר סוף זמן תפילה| ברכות קריאת שמע לאחר סוף זמן תפילה| פרשת שמותויבוא הלכות פסוקי דזמרה א. יהא חלקי עם גומרי הלל כל יום \"אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום\". (שבת קיח:)כתוב בגמרא הגמרא מסבירה שהכוונה על פסוקי דזמרה, ו\"יהא חלקי\" היינו שזה חשוב מאד לומר פסוקי דזמרה. וצריך להבין קודם את המשמעות של \"יהא חלקי\" שמשמע מזה שלא כולם אומרים פסוקי דזמרה, אלא רק חלק, ולכאורה אם לא כולם אומרים כנראה מפני שזה לא חובה. שהרי לא כתוב 'יהא חלקי עם מי שמתפלל בכל יום' – כי כל אחד חייב להתפלל. הלשון 'יהא חלקי' משמע לכאורה שזו מצוה מן המובחר אך לא חובה. מאידך, יש ראשונים ועוד.(סימן רסה) שכותבים שזו חובה ממש. כך כתוב במחזור ויטרי ב. מקור מנהג אמירת פסוקי דזמרה ושירת הים כותב כך וז\"ל: \"ושבחו חכמים למי (פרק ז מהלכות תפילה הלכה יב) למעשה הרמב\"ם שקורא זמירות מספר תהילים בכל יום ויום מ'תהילה לדוד' עד סוף הספר. וכבר נהגו לומר פסוקים לפניהם ולאחריהם\". וכנראה שהפסוקים שאומרים לפניהם זה מה שאנחנו אומרים \"יהי כבוד\" ו\"מזמור לתודה\", ולאחריהם יש את פסוקי \"ויברך דוד\" ו\"ברוך ה' לעולם אמן ואמן\" ושירת הים. וכפי הנראה ששירת הים זו תקנה מאוחרת יותר, אכן היא מופיעה בסידורי הקדמונים, ואף כבר בתקופת הגאונים רואים שבכל הסידורים מופיעה שירת הים. וכמו כן כל הראשונים דנים אם אומרים שירת הים בתשעה באב. רואים שכולם כבר נהגו לומר. אבל ברור ששירת הים ו'ויברך דוד' וכל הפסוקים הללו זה מנהג מאוחר יותר, אבל פסוקי דזמרה זה נזכר בגמרא, אך בלשון 'יהא חלקי'. לפי זה יש לנו לומר, שכנראה בהתחלה לא היה זה מנהג כללי, אך לאחר שבמשך הזמן נהגו כולם ממילא הפך להיות כחובה. ג. יהא חלקי היינו שזה חובה אבל אפשר לומר עוד, ש'יהא חלקי' דהיינו שזה חובה, מפני שהנה בגמרא שם מובא שרבי יוסי אמר גם \"יהא חלקי עם אוכלי שלוש סעודות בשבת\" והרי זה ברור ששלוש סעודות בשבת זו חובה, זו תקנת חכמים לאכול שלוש : \"ויאמר משה (שמות טז, כה) אסמכתא מהפסוק (שבת קיז:)סעודות, חכמים הביאו אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה\". בפסוק כתוב שלוש פעמים 'היום' ודרשו חז\"ל שהוא מלמד שיש חיוב גמור לאכול שלוש סעודות בשבת. יש ראשונים שסוברים שזה חיוב מדאורייתא, אבל רוב הראשונים סוברים שזה חיוב מדרבנן. לפי זה צריך לומר שגם פסוקי דזמרה הן חובה מתקנת חכמים. ומה שרבי יוסי אמר 'יהא חלקי' כנראה הכוונה שלמרות שזו חובה אך לא כולם היו נזהרים בזה, ובא רבי יוסי ואמר שצריך להיזהר בזה. ד. להסדיר שבחו של מקום קודם התפילה למעשה למה הנושא הזה כל כך חשוב? שהרי כל עם ישראל נהגו היום לומר פסוקי דזמרה. הנה הטעם של אמירת פסוקי דזמרה כתב בסדר רב , שיסוד תקנת פסוקי דזמרה היא, שהנה אומרים חז\"ל (דף ר ע\"א) עמרם גאון \"לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל\" – אדם (ברכות לב.) שבא לפני המלך, עליו קודם לשבח את המלך, ורק לאחר מכן מבקש ממנו : \"ואתחנן אל ה' בעת ההיא (דברים ג, כג)מה שהוא רוצה. הנה משה רבנו אמר לאמר, ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך\" ומיד לאחר מכן הוא מבקש: \"אעברה נא ואראה\". כלומר שקודם כל הוא משבח את ה' ורק לאחר מכן הוא מבקש את בקשתו. וכמו כן גם פסוקי דזמרה שכל הפסוקים הללו הן שבח של הקב\"ה, מתחילה ועד סוף, לכן קודם התפילה צריך להודות ולשבח ורק לאחר מכן לבוא ולהתפלל. ה. השלמת פסוקי דזמרה לאחר התפילה אך יש בזה נפקא מינא להלכה, הנה אם אדם איחר לבית הכנסת והציבור כבר התחילו את התפילה, ורוצה להספיק להתפלל תפילה בציבור – זו מפרט (סימן נב) מעלה גדולה מאד להתפלל עם הציבור, ומרן השלחן ערוך סדר של דילוגים, אבל מרן כותב, שאם הגיע מאוחר מאד שמיד כשהגיע התחיל ברכת 'יוצר' אינו יכול להשלים לאחר שמונה עשרה את פסוקי דזמרה, הפסיד אותם. וזה לשון מרן: \"ואם כבר התחילו הציבור 'יוצר' ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפילו בדילוג\" – דהיינו שאין זמן אפילו לומר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' והרמ\"א מוסיף את מזמורים 'הללו את ה' מן השמים' ו'הללו אל בקדשו' – \"יקרא קריאת שמע וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה ולא ברכה העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן (הובאושלפניהם ולא שלאחריהם\". ע\"כ. מקור דברי השלחן ערוך זה הגאונים אם כן משמע שסברו שכל מה שאומרים פסוקי דזמרה זה משום בטור שם). 'יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל', לכן לאחר התפילה אין מקום להסדיר את שבחו של מקום שהרי התפלל, ולכן אומרם בלא שם ומלכות. ו. ברכה על תקנת הגאונים לפי זה יוצא לכאורה, שהברכות על פסוקי דזמרה זה ממש כמו תקנת חכמים, שהרי צריך להסדיר שבחו של מקום ואחר להתפלל. אולם השאלה היא, שהנה בגמרא שלנו לא נזכר בכלל 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', אבל מלשון הרמב\"ם 'ותקנו חכמים' משמע שתקנו חכמים את הברכה שקודם הזמירות שהיא 'ברוך שאמר' והברכה שלאחריהם – 'ישתבח'. ממילא לפי הרמב\"ם בוודאי שגם כל פסוקי דזמרה זה תקנת חכמים, והם חובה גמורה. מקשה על הדין הזה בכללותו, כיצד מברכים (סימן נא) למעשה, הפרי חדש ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' הלא הן לא הוזכרו בגמרא, וכנראה שהם נתקנו רק לאחר הגמרא דהיינו שזו תקנת הגאונים. והרי הרא\"ש כותב שאין מברכים על תקנת הגאונים, וכך דעת כמה ראשונים. אם כן כיצד מברכים בשם ומלכות ברכה שלא נזכרה בש\"ס. תמה על הפרי חדש, כיצד אומר (ברכי יוסף סימן נא סק\"א)אולם מרן החיד\"א שזו לא תקנת חכמים, הנה הרמב\"ם כתב במפורש 'תקנו חכמים'. והנה, באמת ברכת 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' מופיעים בספר 'היכלות' שחיברו רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיה בסוף תקופת בית שני, כלומר שזו וודאי תקנת חכמים, וכן מופיע בזוהר הקדוש, והוא הרי נכתב בזמן התנאים. מכח זה דוחה מרן החיד\"א את דברי הפרי חדש. ז. שלא עשני אשה ו'ברוך שעשני כרצונו' פוסק שאין לברך (סימן מו סעיף ו) בדומה לכך מצינו גם שמרן השלחן ערוך ברכת 'הנותן ליעף כח' מפני שלא נזכר בגמרא, בשונה משאר ברכות השחר שנזכרו בגמרא. אבל אנחנו נוהגים לברך בגלל רבנו האר\"י, מפני שבענייני התפילות אנחנו נוהגים כמו רבנו האר\"י. כמו כן גם לא שייך לומר 'ספק ברכות להקל', שהרי כך קבע רבנו האר\"י. מצד שני יש סוגים של ברכות שלא נזכרו בגמרא, למשל מה שנשים מברכות 'שעשני כרצונו', זה אינו כתוב רק שמברכים 'שלא עשני גוי', 'שלא (מנחות מג:) מופיע בגמרא, בגמרא עשני עבד' ו'שלא עשני אשה', לא כתוב מה האשה מברכת, אם כן זו הסיבה באמת שהאשה צריכה לברך 'שעשני כרצונו' בלי שם ומלכות. אמנם יש בזה מחלוקת מהטעמים הנ\"ל, לכן אנחנו הספרדים נוהגים שהאשה - יש היום מודרניים שכל כך כואב [ .'אומרת רק 'ברוך שעשני כרצונו להם שהם לא נולדו אשה... ודואגים גם לכבוד הנשים, וראיתי 'סידורים' שמחקו את ברכת 'שלא עשני אשה', ובין האיש בין האשה מברכים 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשני כרצונו', לא פחות ולא יותר! מילא אם האשה תברך בשם ומלכות כבר יש אצל האשכנזים מי שנוהג כך, אבל על האיש להמציא ברכה כזו בגלל שגעון קנאי כזה של שוויון מדומה שהם יוצרים?! וכי הם חושבים שבזה הם מכבדים את האשה?! כדי להראות שהם לא עושים הדרת נשים – כפי שהם קוראים לזה – מותר בשבילה אפילו לברך ברכות לבטלה?! איזה דבר משונה! והם עוד קוראים לעצמם ]!'אורתודוכסים ח. ברכת הדלקת נרות שבת לא מזמן הייתי באיזה מקום, וראיתי ספר של תלמיד חכם חשוב ונכבד שמעורר שאלה דומה לגבי ברכת הדלקת נרות שבת, שבגמרא לא מופיע כתוב לברך רק על הדלקת (שבת כג.) שמברכים על הדלקת נרות שבת, בגמרא נרות חנוכה בשם ומלכות, \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו\" והגמרא שואלת איך 'וצוונו' הרי זו רק תקנת חכמים, ואומרת הגמרא שציוונו בלאו ד'לא תסור', שאנחנו מצווים לשמוע דברי חכמים, לכן מברכים. ולכן גם מברכים 'על נטילת ידים' בנטילה לסעודה כי זו תקנת חכמים. שלמה המלך תיקן נטילת ידים לקדשים כשהיו אוכלים קרבנות, לאחר זמן תיקנו נטילת ידים כשאוכלים כהנים תרומה, ולאחר מכן תיקנו ליטול ידים כשאוכלים פת. ועוד תקנו ליטול ידים על דבר שטיבולו במשקה שזו תקנה קלה יותר ולכן גם נחלקו הפוסקים על הברכה. להלכה אנחנו לא מברכים על זה. לעומת זאת מברכים על מקרא מגילה, כיון שזו דברי קבלה או תקנת חכמים. וכן מברכים 'על מצות עירוב' בעירובי תבשילין או עירובי חצרות, כיון שהם תקנת חכמים. אבל ברכה על הדלקת נרות שבת לא נזכר בגמרא, אולם כל הראשונים ללא יוצא מן הכלל כותבים לברך על נרות שבת בשם ומלכות ובשלחן ערוך (פרק ה מהלכות שבת הלכה ה) \"להדליק נר של שבת\", וכן הוא ברמב\"ם .(סימן רסג סעיף ט)אכן התוספות בשבת (כה: ד\"ה חובה) כותבים, שיש שרצו לומר שאין לברך על הדלקת נרות שבת, מפני שלא רק שהברכה לא נזכרה בגמרא אלא גם כתוב שהדלקת הנר בשבת חובה, והנה גם על מים אחרונים (שם) שבגמרא 'מים אחרונים חובה' אולם אין מברכים עליהן מפני שזו חובה (עירובין יז:)כתוב ולא מצוה. תקנו אותם משום שהידים נוגעות במלח סדומית שמסמא את העיניים, לכן גם נחלקו אם בזמננו צריך, ולהלכה לדעת מרן השלחן ערוך (שם חייבים גם בימינו מים אחרונים. יש ראשונים כהתוספות(סימן קפא סעיף א) שמקילים, ויש שסומכים עליהם. על כל פנים, אם מים אחרונים אין ד\"ה מים) מברכים עליהם בגלל שזה רק חובה וזהירות, הרי שגם הדלקת נרות שבת דנים בנושא (שבת שם) זה אמצעי כדי שתהיה אפשרות לאכול באור. והתוספות ומביאים ראיות לכאן ולכאן. אולם לבסוף כתבו בשם רבנו תם שהאומרים לא לברך על נרות שבת זה שיבוש. ובתשובות רבינו תם שבספר הישר מובא שאחד בשם רבנו משולם כתב מכתב לרבינו תם, שלפי דעתו לא צריך לברך על נרות שבת, ורבינו תם ענה לו בתקיפות גדולה מאד שחובה לברך על נרות שבת, ומביא כמה ראיות לזה. וחוץ מרבנו משולם הזה שמובא בספר הישר, חפשתי לא מצאתי אף אחד שאומר שלא מברכים על נרות שבת. אז כתב אותו תלמיד חכם, שהנה כל הראשונים אומרים לברך מלבד רבנו משולם, ובגמרא הברכה אינה מופיעה, על כרחינו לומר שזו תקנת - הוא כנראה הולך אחרי מה שהפרי חדש טוען על 'ברוך שאמר' [ הגאונים , אם כן יש ]ו'ישתבח' שכיון שלא נזכרו בגמרא מסתמא זו תקנת הגאונים להביא מכאן ראיה שמברכים על תקנת הגאונים. וזה נגד מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בכמה מקומות שלא מברכים על תקנת הגאונים. אבל האמת שזה לא נכון, מפני שבגמרא באמת לא נזכרה הברכה, אבל מביא את הברכה הזו בשם ירושלמי בברכות פרק (מסכת שבת סימן קצט) הראבי\"ה הרואה (פרק ט ולפנינו אינו נמצא) שמברכים על נר שבת 'להדליק נר של שבת' ועל נר של יום טוב 'להדליק נר של יום טוב'. וכך כותבים גם האור ואם אותו חכם (על הרמב\"ם שם אות א). וההגהות מיימוניות (הלכות ערב שבת סימן יא)זרוע לא היה לו ספר ראבי\"ה או אור זרוע, אבל הגהות מימוניות זה על הרמב\"ם. לכן בוודאי שהברכה על הדלקת נרות י (שבת סימן רצד).וכמו כן כתב גם המרדכ שבת היא תקנת חז\"ל. לכן בוודאי בלי שום פקפוק אנחנו מברכים את הברכות הללו. ט. עמידה ב'ברוך שאמר' וב'ויברך דוד' באמירת 'ברוך שאמר' שזה שבח להקב\"ה נוהגים לעמוד. אך כמובן זקן או חולה ומי שקשה לו לא צריך לעמוד. ונוהגים לעמוד גם ב'ויברך דוד'. מרן כתב: \"ונהגו לעמוד (סימן נא סעיף ו) השלחן ערוך לא מביא את זה, אבל הרמ\"א כשאומרים 'ברוך שאמר' ו'יברך דוד' ו'ישתבח'\". ע\"כ. האשכנזים נוהגים לעמוד מ'ויברך דוד' עד 'ישתבח', אולם אנחנו הספרדים נוהגים לעמוד רק עד 'אתה הוא ה' האלוקים', שאז כבר אפשר לשבת. י. שינויי נוסחאות בתפילה בנוסח 'ברוך שאמר' חוזרים ואומרים שם כמה פעמים 'ברוך', וזה הכל (שיר שבחים להקב\"ה. יש שמונים ושבע מילים ב'ברוך שאמר' ונרמז בפסוק \"ראשו כתם פ\"ז\". וכותבים כמה אחרונים בשם רבותינו המקובלים, השירים ה, יא) בשם רבנו האר\"י, שאין להוסיף או לגרוע מהמילים של 'ברוך שאמר'. לומר את מה שכתוב בדיוק ולא לשנות. והאמת שבכל מיני נוסחאות שיש לנו צריך מאד להיזהר בזה. פעם דברתי בנושא הזה לעניין קידוש, שיש שמתחילים: \"ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי\", אך אנחנו נוהגים על פי רבנו האר\"י: \"יום השישי ויכולו השמים והארץ\". וכן בברכה, האשכנזים נוהגים לומר: \"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו\", אבל אנחנו לא אומרים 'כי בנו בחרת' אלא: \"זכר ליציאת מצרים ושבת קדשך באהבה וברצון\". הנוסח שלנו זה על פי רבנו האר\"י, המילים בדוקות ומדודות, אין לנו שום רשות להוסיף. וכמו כן בתפילת העמידה (סימן נא אות ב) אין להוסיף או לגרוע, אין לנו רשות. עד כדי כך שהכף החיים מביא מנהג שבשבת אומרים לפני (הגהת הטור סימן נא)כותב שבכנסת הגדולה 'ברוך שאמר': \"ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש\" וכן ביום טוב אומרים: \"ברוך שנתן לעמו ישראל את יום חג פלוני\", אולם כותב תיבות, וכל 'ברוך' זה בדוק ומדוד, אין רשות 87 הכף החיים, שכיון שיש להוסיף. ואני זוכר, שכשהייתי מתפלל סמוך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הייתי שם לב כיצד מתפלל, ואף פעם לא היה מוסיף את זה, וכדעת הכף החיים. בימות החול היה אומר פסוק 'יהיו לרצון אמרי פי' אבל זה לא קשור ל'ברוך שאמר', כיון שזה כאילו עומד להתחיל לדבר, זה כמו \"ה' שפתי תפתח\", וכמו שבעמידה אומרים את זה בסוף. 'יא. היחודיות של מזמור 'תהילה לדוד הפרק העיקרי והחשוב ביותר שיש לנו בפסוקי דזמרה הוא מזמור 'תהילה אומרת, \"כל האומר תהילה לדוד שלוש פעמים בכל (ברכות ד:)לדוד'. הגמרא יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא\". כמובן שאין הכוונה שאדם יעשה חלילה כל מה שרוצה, ויאמר שלוש פעמים 'תהילה לדוד' ומקבל ביטוח חיים לחיי העולם הבא, זה לא ככה. אבל כמובן שזה דבר חשוב. הגמרא שם שואלת, למה זה כל כך חשוב לומר 'תהילה לדוד', שהרי אם בגלל שזה לפי סדר הא' ב' אפשר לומר מזמור 'אשרי תמימי דרך' שהוא על פי סדר הא' ב' שמונה פעמים בכל אות. ואם בגלל שיש בזה את עניין הפרנסה \"פותח את ידך\", אפשר לומר את מזמור 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' שיש פעמים 'כי לעולם חסדו', כמניין שם הוי\"ה. וגם שם כתוב 'נותן לחם 26 בו לכל בשר' שזה עיקר הפרנסה. משיבה הגמרא, ש'בתהילה לדוד' יש את שניהם, גם על סדר הא' ב', וגם את פסוק 'פותח את ידך. יב. תפילה על הפרנסה בסידורים מובא כל מיני גימטריאות במילים 'פותח את ידך' שזה ראשי וזה בגימטריה הוי\"ה אדנו\"ת. ויש בזה עוד 91 תיבות פא\"י, שבגימטריה הוא הרבה גימטריות וגם ראשי תיבות וסופי תיבות. אבל העיקר הוא לכוון את פשט פירוש המילים, שהקב\"ה זן ומפרנס לכל חי, מביצי כינים עד קרני ראמים. ויש נוהגים גם כן לפתוח את הידיים כביכול מבקשים לקבל את השפע מהקב\"ה. ואם אדם אומר את זה בכוונה זה חשוב מאוד. היום אנשים הולכים ומבקשים פרנסה, הנה יש אפשרות לבקש ברכה מהקב\"ה, וחז\"ל כבר אומרים שכל הסיבה לאמירת המזמור הוא מחמת הפרנסה שיש בו. יג. כוונה בפסוק 'פותח את ידך' כותב, שאם אדם לא כיוון באמירת הפסוק הזה, (דף כג ע\"א מדפי הרי\"ף)רבנו יונה וז\"ל: \"צריך לכוון בפסוק (סימן נא סעיף ז) צריך לחזור עליו. וכך נפסק בשלחן ערוך 'פותח את ידך', ואם לא כיוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת\". ע\"כ. הלבוש סובר, שצריך לחזור משם עד סוף הפרק. אבל כמה אחרונים דוחים (סעיף ח) את דבריו, שמספיק לחזור על פסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' שאם נזכר באמצע (שו\"ת יביע אומר ח\"ו סימן ה),בלבד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סובר הפרק, כגון אם באמצע 'הללויה הללי נפשי' נזכר שלא כיוון ב'פותח את ידך', יסיים את המזמור ולפני המזמור הבא יאמר את הפסוק בכוונה. יש מהראשונים שכותבים, שהסיבה שאומרים את המזמור הזה שלוש פעמים הוא כדי שאם לא כיוון פעם אחת יכול לכוון בפעם השניה, ולכל הפחות בפעם השלישית. אבל כמובן שכדאי מאד שאדם יכוון תמיד כשאומר את הפסוק הזה. וזה גם טוב שנוהגים לפתוח את הידיים, שכשאדם עושה כך הוא מעורר לו את הכוונה. יד. עיקר פסוקי דזמרה הוא מזמור 'תהילה לדוד' כותב, שאם אדם איחר לבית הכנסת, שעליו לומר קודם את 'ברוך (סימן נב)מרן שאמר' ולאחר מכן מזמור 'תהילה לדוד' ומזמור 'הללו את ה' מן השמים' ומזמור 'הללו אל בקדשו'. והרמ\"א מוסיף מה יהיה אם יש עוד שהות, ויש בזה כמה וכמה דעות. אולם מרן בסוף מוסיף, שאם אין שהות כל כך ידלג גם את מזמור 'הללו את ה' מן השמים', כלומר שהעיקר הוא מזמור 'תהילה לדוד'. ויש תקנה קדומה מאד שהיא כבר מזמן הגאונים, ומופיעה כבר בסידורי הגאונים, שלפני 'תהילה לדוד' מתחילים בשני פסוקים: \"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו\", ובסוף המזמור מוסיפים פסוק: \"ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה\". טו. זמן אמירת פסוקי דזמרה עד מתי אפשר לומר פסוקי דזמרה, זו שאלה מאד לא פשוטה. ראשית, כיון שכפי שנתבאר בשם הגאונים שפסוקי דזמרה קשורים לתפילה, לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מסתבר לומר שאי אפשר מובא, (שבת ל.)להתחיל לומר את פסוקי דזמרה לפני זמן התפילה. בגמרא שאבוה דשמואל ולוי היו מתפללים לפני שהגיע זמן קריאת שמע, וכשהיה מגיע זמן קריאת שמע היו קוראים קריאת שמע. ויש בזה מחלוקת, יש אומרים שהיו מקדימים אפילו לפני עלות השחר, אבל כמעט כל הראשונים סוברים שאין להקדים להתפלל לפני עלות השחר. וזו נפקא מינה גדולה עכשיו בימות החורף שהזריחה מאד מאוחרת ואדם ממהר מאד, שאסור להתפלל לפני עלות השחר. בשעת הדחק גדול אפשר לומר את הקרבנות. צריך גם לדעת שתפילת שמונה עשרה לפני נץ החמה זו תפילה בדיעבד, ועדיף להתפלל ביחיד בנץ או אחריו מאשר להתפלל בציבור לפני הזריחה. אבל בדיעבד מותר להתפלל כבר מעלות השחר.והנה, לגבי 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פוסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת שגם אותם אין לאומרם לפני עלות השחר. כלומר (ח\"ב סימן ח)יחווה דעת אם אדם רוצה להתחיל להתפלל, יכול לומר קרבנות, אך עדיין אינו יכול להניח תפילין ולהתעטף בציצית, זה אפשר רק לאחר כשעה לאחר עלות השחר, ומי שיכול להחמיר לא להתעטף בציצית ולא להניח תפילין עד ארבעים דקות לפני הזריחה ודאי שזה יותר טוב, ואפילו חצי שעה. אבל לגבי הקרבנות אפשר לאומרם קודם עלות השחר. אבל 'ברוך שאמר' רק מעלות השחר, כי כאמור זה קשור לתפילה. טז. תפילת שחרית לאחר ארבע שעות השאלה הגדולה היא עד מתי זמן פסוקי דזמרה, הנה זמן תפילה הוא שעד ארבע שעות לכל הדעות אפשר להתפלל תפילת שמונה עשרה של שחרית. ויש מחלוקת ממתי מונים את ארבע השעות הללו אם מעלות השחר או מהזריחה, ומי שמקל מהזריחה בוודאי שיש לו על מה שיסמוך אפילו לכתחילה. אכן לגבי קריאת שמע שהיא דאורייתא זה עניין אחר, ואכמ\"ל. ואם אדם לא התפלל עד ארבע שעות, נחלקו הראשונים בזה, שיש שסברו שעד ארבע שעות אפשר להתפלל, ולאחר ארבע שעות אין להתפלל כלל. אך יש ראשונים שסברו, שבדיעבד אפשר להתפלל עד חצות. וכן משמע שבדיעבד יכול להתפלל עד חצות. אבל בשלחן (סימן פט) דעת מרן הבית יוסף ערוך כתב וז\"ל: \"ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שהוא שליש היום, ואם טעה או עבר והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא\". ע\"כ. ואפשר לפרש את דברי מרן השלחן ערוך בשתי דרכים: האחת, שאם טעה ולא התפלל עד ארבע שעות או עבר ולא התפלל עד ארבע שעות, שמותר להתפלל אפילו עבר. והנה 'טעה' היינו שלא התפלל בשוגג, ו'עבר' הכוונה שלא התפלל במזיד, שבדיעבד יכולים להתפלל אחר ארבע שעות. אבל אפשר להסביר בדרך אחרת, שלאחר ארבע שעות אסור כלל להתפלל, אבל בדיעבד אם התפלל זה בסדר, אבל לכתחילה אסור. ו'עבר' היינו עבר והתפלל, הוא לא ידע את ההלכה או שעשה כן במזיד. זו מחלוקת גדולה באחרונים בדעת השלחן ערוך. ואלו הסוברים שאסור להתפלל לאחר ארבע שעות, אמנם בבית יוסף כתוב שרשאי להתפלל לאחר ארבע שעות, הם עונים על כך שהרי השלחן ערוך נכתב אחרי הבית יוסף. למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך כל השנים הכריע שזה תלוי, שאם אדם לא התפלל שחרית בשוגג, כיון שלו היה קורה ולא היה מתפלל בשוגג עד חצות, היה יכול להתפלל תפילת תשלומין במנחה, מתפלל שמונה עשרה של מנחה ואחר כך מתפלל שוב שמונה עשרה תשלומין לשחרית, ממילא אם יכול להתפלל תשלומין במנחה, כל שכן כשעדיין לא הגיע זמן מנחה שיכול להשלים את תפילת שחרית. לכן בשוגג רשאי להתפלל עד חצות. אך אם לא התפלל במזיד, אינו יכול להתפלל לאחר ארבע שעות. אבל ביביע משמע, שסבר שאפילו אם לא התפלל במזיד (חלק ט חאו\"ח סימן קח אות פט)אומר יכול להתפלל אחרי ארבע שעות. אך להלכה אני חושב, שהעיקר הוא כמו שכתב בתחילה, שלאחר ארבע שעות צריך לומר ספק ברכות להקל, ורק בשוגג יכול להתפלל. ואף אם נניח שדעת מרן שאפשר להתפלל לאחר ארבע שעות, כיון שישנם כמה ראשונים שכותבים, שלאחר ארבע שעות הן ברכות לבטלה ואין להתפלל בשום אופן. יז. פסוקי דזמרה בתפילת נדבה לפי זה אנחנו יכולים לכאורה לומר שהוא הדין לגבי פסוקי דזמרה, שאדם שבשוגג לא התפלל עד ארבע שעות ויכול להתפלל עד חצות, יכול לברך על פסוקי דזמרה בשם ומלכות. שכיון שזה קשור לתפילה, ואם מותר לו להתפלל מותר לו גם לומר פסוקי דזמרה. אולם אני מסופק, מה יהיה אם במזיד אדם לא התפלל עד ארבע שעות, אם יכול לומר ולברך פסוקי דזמרה או לא. כיון שבתפילה כאשר יש ספק יש מחלוקת ראשונים, אפשר לעשות תנאי, אם אני חייב לחזור ולהתפלל הרי זו תפילה, ואם איני חייב להתפלל הרי זו תפילת נדבה, ואם כן על הצד שהתפילה הזו היא אכן תפילה הרי שיכול לברך על פסוקי דזמרה, אולם על הצד שהתפילה היא תפילת נדבה כיצד ניתן יהיה לומר ולברך על פסוקי דזמרה. מאידך גיסא, אפשר והסברא של 'יסדיר אדם שבחו של מקום' שייך גם בתפילת נדבה, שהרי בסופו של דבר הוא מסדיר שבחו של מקום קודם התפילה. לכן אני מסופק בזה, יח. השלמת פסוקי דזמרה באופן שצריך לחזור על התפילה דן בשאלה מעניינת. הנה לעיל נתבאר (בהגהות לשלחן ערוך סימן נב) רבי עקיבא איגר שאם לא אמר פסוקי דזמרה לפני התפילה שדעת מרן שאינו יכול להשלים את פסוקי דזמרה בשם ומלכות לאחר התפילה. לפי זה כתב רבי עקיבא איגר, מה יהיה הדין אם אדם איחר להית הכנסת, ומיד התחיל בברכת 'יוצר' והתפלל שמונה עשרה, ולאחר התפילה נזכר שטעה ולא שאל טל ומטר, לא אמר 'ברך עלינו' וכיו\"ב שעליו לחזור על התפילה, אם כן אומר רבי עקיבא איגר, שכיון שצריך לחזור שוב על התפילה הרי שעליו להתחיל מקודם ולומר את פסוקי דזמרה, שמכיון שהוא צריך לחזור ולהתפלל אם כן עליו קודם להסדיר שבחו של מקום ואחר כך להתפלל. ולכאורה יש הערה על כך, שהנה נחלקו הראשונים באדם ששכח לומר 'יעלה ויבוא' במנחה של ראש חודש, ונזכר רק לאחר השקיעה כשכבר היה מוצאי ראש חודש, האם הוא צריך לחזור. שהרי בוודאי אם יחזור הוא כבר לא יוכל יהיה לומר 'יעלה ויבוא', הרי זה כבר לא ראש חודש, ואם יחזור על שמונה עשרה בלי 'יעלה ויבוא' מה ירויח בזה?! שהרי כל מה שחוזר זה בגלל 'יעלה ויבוא'. שיש ראשונים שאומרים, שאם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' הרי הוא כאילו לא התפלל, ומי שלא התפלל בשוגג מתפלל תשלומין. לעומתם יש ראשונים שאומרים, שזה שלא אמר 'יעלה ויבוא' נחשב שהתפלל אך חיסר את אמירת 'יעלה ויבוא', וכדי לתקן את זה הוא לא יכול לומר סתם כך 'יעלה ויבוא' אלא צריך בשביל זה לחזור את התפילה מתחילתה, אולם אם עבר ראש חודש ואינן משמעות לאמירת 'יעלה ויבוא' ממילא אינו צריך לחזור ולהתפלל. כלומר השאלה היא האם כשלא אמר 'יעלה ויבוא' הוא כאילו לא התפלל כלל, או שמא חיסר את 'יעלה ויבוא' אבל את התפילה אכן התפלל. לפי זה, אם נאמר שכאשר חיסר בתפילה את אמירת 'יעלה ויבוא' הרי הוא כאילו לא התפלל, יפה מאד מה שאומר רבי עקיבא איגר, שכיון שהרי הוא כאילו לא התפלל ממילא עליו לחזור ולומר גם את פסוקי דזמרה. אולם אם נאמר שהתפילה שצריך לחזור ולהתפלל באה רק לתקן, איך יוכל לומר את פסוקי דזמרה?! הרי כבר סיים את התפילה. אולם מדברי רבי עקיבא איגר שאומר את פסוקי דזמרה כשחוזר על התפילה, נראה שסבר שאף אם החזרה על התפילה היא רק כדי לתקן את התפילה, ובאמת הוא נחשב כאילו התפלל, עדיין יש בזה משום 'לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל'. ולפי דברי רבי עקיבא איגר אני רוצה ללמוד, שגם מי שלא התפלל עד ארבע שעות במזיד, ומתפלל לאחר סוף זמן תפילה בתנאי של נדבה, אפילו הכי יכול לומר לכאורה את פסוקי דזמרה. זה סברא. יט. ההבדל בין בקשת טל ומטר ליעלה ויבוא אולם יש להוסיף כאן נקודה נוספת, שלכאורה יש לשאול, שהנה רבי עקיבא איגר מדבר במי ששכח 'משיב הרוח ומוריד הגשם' או 'טל ומטר', למה הוא לא מזכיר ששכח 'יעלה ויבוא'. ואולי יש מכאן ראיה לגאון רבי חיים מבריסק, שחילק ביניהם, ש'יעלה ויבוא' זו תוספת שהוסיפו חכמים בתפילה שהיא מעין המאורע, וממילא מחלוקת הראשונים הנ\"ל היא על מי שלא אמר 'יעלה ויבוא', האם 'יעלה ויבוא' היא תוספת של מעין המאורע או שמא היא ממש חלק מהתפילה, ובהיעדרו הרי הוא כאילו לא התפלל. אבל בקשה על טל ומטר שחכמים תקנו בברכת השנים, זה חלק ממש מהתפילה, והרי אם אדם החסיר ברכה אחת בתפילה, הוא בוודאי חייב לחזור לכל הדעות, כיון שהוא נחשב כאילו לא התפלל כלל. הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים לתפילה. ממילא כאשר לא הזכיר טל ומטר, הרי הוא החסיר את ברכת השנים. לאור זאת אני רוצה לומר, שכנראה שרבי עקיבא איגר שמביא את הנושא על שכח טל ומטר ועל 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ומצד שני לא הזכיר את 'יעלה ויבוא', כנראה שסבר שבאמת אם שכח 'יעלה ויבוא' אינו יכול לחזור ולומר את פסוקי דזמרה קודם שחוזר על התפילה, מפני שהוא רק מעין המאורע, אולם טל ומטר זה משנה ממטבע שטבעו חכמים. כ. דחיית דברי רבי חיים מבריסק לא מסכים עם רבי חיים מבריסק, הוא (ח\"א סימן נד) למעשה בשו\"ת הר צבי טוען כנגדו שאם כששכח טל ומטר הוא בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים, למה יכול לתקן את זה בברכת 'שמע קולנו'? הרי שינה ממטבע , 'טעה ולא (ברכות כט.)שטבעו חכמים. אם כן עצם הדבר שאומרת הגמרא שאל בברכת השנים אין מחזירים אותו מפני שיכול לאומרו בשמע קולנו' זה מוכיח שאינו בגדר של משנה ממטבע, אלא הוא כמו מעין המאורע. ואאמו\"ר מביאו בשו\"ת יחווה דעת ומצדיק אותו. ואני הבאתי ראיות מכמה ראשונים שבאמת כך סוברים, שגם טל ומטר זה גדר של מעין המאורע, ממילא החילוק הזה לא קיים בכלל. לפני כעשר שנים היה כאן בבית המדרש שלנו מרן הגאון הרב שלום כהן זצ\"ל, וביום שבת אחר הצהרים מסר שיעור, והשיעור עסק בדברי רבי חיים מבריסק הללו, והוא האריך להוכיח שהתוספות אינם סוברים כמו רבי חיים מבריסק. לאחר שסיים את השיעור, הראיתי לו שהבאתי ראיות מעוד ראשונים לכך, ושגם ההר צבי כותב לדחות את דברי רבי חיים מבריסק, והוא מאד שמח על זה. לאור זאת, אם איננו מחלקים את חילוקו של רבי חיים מבריסק, הרי שהסברא של רבי עקיבא איגר יכולה להיות כללית, שבכל שינוי שאדם חייב לחזור על התפילה, לא משנה מאיזו סיבה, עצם הדבר שהוא חייב להתפלל, אם לא אמר קודם התפילה פסוקי דזמרה יכול לאומרם כעת קודם חזרת התפילה. ולהלכה אני חושב שבאמת, אף אם לא אמר את פסוקי דזמרה במזיד עד לאחר ארבע שעות יכול לאומרם עד חצות בשם ומלכות, אני לא יודע אם כך אפשר להורות לכתחילה אבל מי שיעשה כך בוודאי שיש לו על מה שיסמוך. כא. ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות אבל צריך לשים לב, שלאחר ארבע שעות אין לברך את ברכות קריאת שמע, מי שמברך את ברכות קריאת שמע אחרי ארבע שעות זה ברכות וז\"ל: \"אף על פי (סימן נח סעיף ו)לבטלה, מרן השלחן ערוך כותב ככה בפירוש שזמנה של קריאת שמע נמשך עד סוף השעה השלישית, אם עברה שעה שלישית ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה רביעית ולא קראה, קוראה בלי ברכותיה כל היום\". ע\"כ. יש בזה מחלוקת ראשונים, הרמב\"ם סובר שיכול לברך כל היום, אך כמעט כל הראשונים (פרק א מהלכות קריאת שמע הלכה יג) חלוקים על הרמב\"ם, ולא כמו שכותב רבנו מנוח שכל המפרשים מסכימים להרמב\"ם. ומרן החיד\"א כבר השיג עליו, שאדרבא הראשונים סוברים לא כהרמב\"ם. בכל אופן יש הכרעה של השלחן ערוך. לכן אחרי ארבע שעות בוודאי שאין לברך ברכות קריאת שמע בין בשוגג בין במזיד, אפילו אם האדם היה חולה, שוכב במיטה חולה ואחרי ארבע שעות קצת התאושש, יכול להתפלל פסוקי דזמרה ושמונה עשרה בשם ומלכות, אבל ברכות קריאת שמע אומר בלי שם ומלכות."},{"filename":"233.pdf","content":"233 גליוןמיום א' כ\"א שבט תשפ\"ד סעות | קיום סעודות מצוה ביום שישי| עריכת סעודות מצוה בבית כנסת| קידוש בבית כנסת| נושאי השיעור: אין קידוש אלא במקום סעודה יצא | טעימה לפני הקידוש בשבת בבוקר| קידוש במקום סעודה בקידוש היום| קיום מצוה מהתורה ללא תוספת תקנת חכמים| פורים בערב שבת כיצד ינהג מי שנפלה טליתו| פרשת ואראממקום למקום אחר בין הקידוש לסעודה דיני קידוש במקום סעודה (הלכות קידוש ט') א. הלכה כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה יש מחלוקת (קא.)בגמרא במסכת פסחים, בתחילת פרק ערבי פסחים רב ושמואל אם אין קידוש אלא במקום סעודה או לא. רב סובר שיש קידוש גם שלא במקום סעודה, שמואל חולק עליו וסובר שאין קידוש אלא במקום סעודה. להלכה, כל הפוסקים הסכימו שהלכה כשמואל. למרות שבדרך כלל במחלוקות רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ממונות, והלכה כרב בענייני איסור והיתר, וממילא היינו צריכים לפסוק כמו רב, אבל כיון ששם בגמרא הובאו כמה אמוראים שסוברים כשמואל, כלומר שהגמרא רוצה לחזק את השיטה שלו, לכן הסכימו רבותינו הראשונים להלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה. רבותינו הראשונים מבארים את הטעם לכך, על פי מדרש על פסוק \"וקראת לשבת עונג\" ודרשו במדרש במקום קריאה – דהיינו (נח, יג)בישעיה , ומוסיף, (שם ד\"ה אף)הקידוש – שם תהא עונג. וכך כותב רשב\"ם בפסחים שגם מסברא צריך שהסעודה תהיה במקום הקידוש. וכך כותב הרשב\"א .(בחידושיו שם) להלכה, לדעת מרן השלחן ערוך, ומסכימים לכך כמעט כל הפוסקים, : \"אם קידש ולא (סימן רעג סעיף ג)קידוש במקום סעודה הוא מעכב. וז\"ל מרן (ח\"ד סימן יש דיון ארוך בשו\"ת אגרות משה [ .\"סעד אף ידי קידוש לא יצא האם הבעיה היא מצד הקידוש או מצד הסעודה, ויש לכך נפקא מינה סג) .]להלכה, ואכמ\"ל ב. קידוש בבית הכנסת הגמרא שם מביאה מנהג שנהגו בזמנם בכל בתי הכנסיות, שלאחר תפילת ערבית בליל שבת היו עושים קידוש. ויש כאלה שהיו עושים את זה אפילו לפני התפילה, אבל ברוב המקומות היו נוהגים לקדש לאחר תפילת ערבית בליל שבת. והגמרא דנה לפי שמואל שסובר שצריך שיהיה קידוש במקום סעודה, כיצד מקדשים על היין בבית הכנסת הרי צריך קידוש במקום סעודה. והגמרא משיבה, שהקידוש נועד לצורך האורחים. בזמנם בכל בית כנסת היה צמוד אליו חדר שאורחים עניים, או אנשים שנוסעים ממקום למקום, היו ישנים שם ואוכלים שם, והקידוש הזה בא להוציאם ידי חובת מצות קידוש, ולגביהם זה בוודאי נחשב לקידוש במקום סעודה, שהרי הם אוכלים שם. ג. אכילה בבית הכנסת הראשונים שם מיד שואלים, כיצד ייתכן שהאורחים אוכלים בבית בתי כנסיות אין אוכלים ואין שותים (מגילה כח.) הכנסת, הרי חז\"ל אומרים בהם. ומצאנו בראשונים שני תירוצים: האחד, שאין הכוונה שהאורחים אוכלים ממש בתוך בית הכנסת, אלא בחדר הסמוך, ששם גם היו ישנים. והחדר הזה היה צמוד ממש לבית הכנסת, מחדר לחדר. אם כן סוברים רבותינו הראשונים, שכשדעתו לקדש על היין במקום אחד ולאכול בסמיכות, בחדר הסמוך, שהוא מקום שרואה ממנו את המקום השני, אין את החשש של קידוש שאינו במקום סעודה. יש ראשונים שמוסיפים תירוץ אחר, שאמנם אסור לאכול ולשתות בבית הכנסת, אבל כשמדובר בסעודת מצוה מותר. ד. סעודה שלישית בבית הכנסת ראיתי בספר אחד שרוצה לומר, שלפי זה רוב הראשונים שכתבו רק את התירוץ הראשון, שמדובר בחדר הסמוך, משמע שסוברים שאסור לאכול סעודת שבת בבית הכנסת, וממילא מה שנוהגים בבית כנסיות - זה מנהג נפוץ מאד [ מסויימים לקיים סעודה שלישית בבית הכנסת בהרבה בתי כנסיות, יש בתי כנסיות שיש להם ב\"ה הרבה מקום, יש להם אולם צמוד ושם אוכלים סעודה שלישית, אך ישנם הרבה בתי כנסיות , ]שאין להם עודף מקום ועושים את הסעודה שלישית בתוך בית הכנסת לכאורה זה יהיה אסור לפי אותם רוב ראשונים. אבל אני חושב שאין שום ראיה מזה, ואבאר, פעם סיפרתי, שרבי חיים מבריסק שאל מה ההבדל בינו לבין אביו. ואמר שאם היה אדם בא לאביו והיה שואל שאלה חריפה, ואביו היה מיד אומר תירוץ חריף, שניהם היו שמחים, השואל שמח ששאל שאלה יפה ואביו שמח שענה תירוץ יפה. אבל אני, כשבאים ושואלים אותי שאלה, אני מוכיח להם שהקושיה בכלל לא קושיה! ואז אף אחד לא שמח... לא היה פה כלום. לא היה כלום כי אין כלום... ובכן, אני חושב שמה שרוב הראשונים לא רצו לתרץ שסעודת מצוה מותרת בבית הכנסת, מכיוון שהם סוברים ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת שאין כאן בכלל קושיה, כיון שהמציאות היתה שהיו אוכלים בחדר הסמוך ולא בבית הכנסת. הם רק תיארו את המציאות שהיתה. מאידך גיסא הראשונים האחרים שתירצו את התירוץ השני, שהיו אוכלים את הסעודה בבית הכנסת כי זו סעודת מצווה, הם באמת רצו לומר שמותר לאכול סעודת מצווה בבית הכנסת. וכך הוא באמת המנהג וכך הוא להלכה, וכך היתה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר (ח\"י חאו\"ח סימן יד וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן י). ה. קדושת בית הכנסת כמובן שצריך לשים לב, סעודה שלישית אפשר להקל לקיים בבית הכנסת, אבל סעודת חתן וכלה זו סעודת מצוה, אבל זו סעודה שיש בה ריקודים ויכולים לבוא לידי קלות ראש, וצריך למנוע את זה בבית הכנסת. וכן שבת חתן בבית הכסת זה לא רצוי, אלא אם אין ברירה שאז צריכים להיזהר משחוק וקלות ראש ושיחה בטילה, זה בית כנסת. כלומר, אם זה סעודת מצוה אין זה אומר שמותר יהיה לדבר שם שיחה בטילה. צריך מאד להיזהר על קדושת בית הכנסת. פעם היה בתל אביב איזה בית כנסת אחד גדול, שכמה אנשים שרצו , התחילו ]... - לא יודע בשביל מי הם רצו את הכסף הזה[ להרוויח קצת להשכיר את בית הכנסת לקיים שם חתונות באמצע השבוע. ואתם יודעים שבתל אביב רוב החתונות הן לא על טהרת הקודש, אבל הם טענו שכיון שסעודת מצוה מותר בבית הכנסת, אז מותר גם לקיים את החתונות הללו. אבל אין שום ספק שזה אסור לגמרי על פי ההלכה, זה חילול גמור של קדושת בית הכנסת. ו. ביטול מנהג קידוש בבית הכנסת למעשה, עד הדור האחרון היו קהילות בישראל שהיו נוהגים בהן לקדש על היין בבית הכנסת בליל שבת. ובאמת היה מקובל שהיה חדר צמוד לבית הכנסת שכל מי שבא יכול להתארח שם. לפני כמה שנים הייתי בוונצואלה, יש שם בית כנסת גדול, ויש שם כמה חדרים ומקום גדול לכול, שכל אורח יכול לבוא ולשהות שם בחינם, זה דבר חשוב מאד. אבל כיום המציאות היא שברוב המקומות אין את זה. מצד שני, רבותינו הפוסקים דנים אם נכון לבטל את המנהג של קידוש דן לגבי חזרת השליח (סימן לו)בבית הכנסת או לא. הרמב\"ם בתשובותיו ציבור, שבזמנו תקנו חז\"ל את חזרת הש\"ץ להוציא את מי שאינו בקי - מי שאינו יודע להתפלל, והרמב\"ם דן מה הדין כאשר כולם יודעים להתפלל. וכותב הרמב\"ם שהתקנה לא בטלה. וכן הוא הדין לגבי ברכה מעין שבע בליל שבת בית הכנסת, שתיקנו אותה חכמים מפני שבתי הכנסיות שלהם היו מחוץ לעיר, והיה חשש מפני המזיקים, בכל זאת כותב הרמב\"ם שהתקנה לא בטלה. אבל לגבי קידוש בבית הכנסת, יש כמה ראשונים שכותבים, שבמקום שאין אורחים צריך לבטל את זה, מפני שישנה בעיה, שכיוון שכולם הולכים אחר כך לביתם ממילא הקידוש הזה הוא ברכות לבטלה, הרי בין כה לא אוכלים שם. מצד שני הרבה מרבותינו הראשונים שקבעו שגם בזה התקנה לא כותב וז\"ל: \"זהו טעם המקומות (סימן רסט)בטלה. להלכה, מרן השלחן ערוך שנהגו לקדש בבית הכנסת, אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית (ח\"ב סימן לד הכנסת וכן מנהג ארץ ישראל\". ע\"כ. אבל בשו\"ת יחוה דעת מאריך בנושא הזה ולהלכה פוסק, שבוודאי וע\"ע שו\"ת יביע אומר ח\"א חאו\"ח סימן טו) במקום שהוא בית כנסת חדש שאין לעשות כן, כיוון שמרן פסק שלא לקיים את המנהג הזה, אבל בחו\"ל עד היום ישנם הרבה קהילות שכן נהגו לקדש בבית הכנסת, וכדי לפתור את הבעיה של קידוש במקום סעודה, כתבו רבותינו הראשונים שיש לתת לילד קטן שכבר מבין מה זה לברך והוא שותה את הכוס, שהם יכולים להמשיך במנהגם. ז. כמה שותה המקדש בקידוש בבית הכנסת לגבי שתיית ילד קטן יש בזה נידון, כיון שאם הוא שותה רק רוב רביעית הרי לכאורה גם לגביו זה לא קידוש במקום סעודה, וכיצד ניתן להקל והאחרונים דנים הרבה בנושא הזה, (שם סק\"א)בשבילו. המגן אברהם כיצד ניתן לתת לילד לעשות מה שהגדול אינו עושה. על כל פנים גם כשאין ילד קטן יכול הגדול המקדש לשתות את היין במקום שנהגו בזה. וכשהגדול שותה עליו לשתות רביעית שלימה, שבזה ניתן לסמוך שסבר שמועיל שתיית רביעית (סימן רעג סעיף ה)על דעת מרן השלחן ערוך שלמה כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. יש בזה מחלוקת גדולה ובליל שבת בדרך כלל לא סומכים על זה להקל, אבל במקום צורך שיש מנהג של קידוש בבית הכנסת יש להקל. ח. קידוש עבור אנשים שאינם יודעים קידוש מהו כותב בשם רבינו יונה, שטוען לכאורה איך מקיימים את (פסחים שם) הרא\"ש המנהג של קידוש בבית הכנסת, הרי אין קידוש אלא במקום סעודה, ואומר רבינו יונה, שקידוש במקום סעודה חיובו הוא רק מדרבנן, אך מהתורה יוצא ידי חובת קידוש גם שלא במקום סעודה. וכיוון שבבית הכנסת באים כל מיני אנשים פשוטים – פה בארץ זה לא מצוי שאנשים לא יודעים לקדש בעצמם, אבל בחו\"ל זה מצוי שבאים לבית הכנסת, ואחרי התפילה הולכים לביתם ואוכלים בלי קידוש, הם לא מבינים עברית – בשביל אנשים כאלו שאינם יודעים לקדש תיקנו לקדש בבית הכנסת למרות שאינו קידוש במקום סעודה, שלפחות יקיימו את המצווה דאורייתא. וכדברי רבינו יונה כתבו גם הרשב\"א והריטב\"א ועוד ראשונים. אולם הרא\"ש בעצמו חולק עליו וסובר, (בחידושיהם לפסחים שם) שקידוש שאינו במקום סעודה אינו קידוש כלל. וזה לא מועיל עבורם. ט. בירור דברי הרא\"ש הגאון רבי עקיבא איגר כותב, שמוכח בדברי הרא\"ש שסובר שחיוב קידוש במקום סעודה הוא דאורייתא, מפני שאם לא כן למה שלא יקדשו על היין ולכל הפחות יקיימו את החיוב דאורייתא, וגם אם אין את החיוב דרבנן של קידוש במקם סעודה. אלא משמע שכיוון שאינו מקיים את הקידוש במקום סעודה הרי שהקידוש אינו קידוש כלל. וגם (סוף מצוה לא) לומד כך ועוד. אכן בעל המנחת חינוך (סימן רעא סק\"ב)הישועות יעקב כותב, שקידוש במקום סעודה הוא חיוב דרבנן ולכן מקשה על הרא\"ש, למה שלא יקיימו לכל הפחות את החיוב דאורייתא. י. קיום מצוה מהתורה ללא תוספת התקנת חכמים - ודיברנו על השיטה הזו בכמה [ אבל הפרי מגדים יש לו שיטה אחרת , שבאמת גם הרא\"ש מודה שקידוש במקום סעודה ]הזדמנויות אחרות הוא מדרבנן, אבל אומר הרא\"ש יסוד כזה, שלאחר שחכמים הוסיפו פרט במצווה, והפרט הזה למרות שחיובו הוא רק מדרבנן, אך אם לא יקיים את הדרבנן הרי שגם את הדאורייתא לא קיים. , שבית שמאי סוברים שבישיבת סוכה (סוכה ג.)ומצינו דבר כזה בגמרא צריך שיהיה ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה, ואם שולחנו בתוך הבית סוברים בית שמאי שלא יצא, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. ואומרת הגמרא, שאליבא דבית שמאי, אם יהיה שולחנו בתוך הבית לא קיים שלא קיים כלל את (שם ד\"ה דאמר),מצות סוכה מימיו. ומסבירים התוספות המצווה. ולכאורה, למה לא נאמר שיצא לכל הפחות ידי חובת מצות סוכה מדאורייתא. רואים בדבריהם שחכמים עקרו לגמרי את המצווה כאשר לא מקיימים את תקנתם. אם כן סובר הפרי מגדים, שהוא הדין בנידון דידן, אם אדם קידש שלא במקום סעודה, למרות שמדאורייתא לא צריך מקום סעודה וזו רק תקנת חכמים, למרות זאת לא קיים אפילו את החיוב דאורייתא מפני שעבר על דברי חכמים. יא. קידוש במקום סעודה בשבת בבוקר יש נידון אם גם לגבי שבת שחרית, אם גם אז יש דין קידוש במקום כותב בפירוש שצריך לקדש במקום (פרק כט מהלכות שבת הלכה א) סעודה. הרמב\"ם לומדת (פסחים קו.)סעודה, ושאסור לטעום קודם הקידוש. שהרי הגמרא מפסוקים שצריך לקדש גם בשחרית את ברכת 'הגפן'. ולמרות שהגמרא לומדת את זה מפסוקים, כותבים כל הפוסקים שקידוש בשבת שחרית הוא מדרבנן. מפני שאת הפסוק: \"זכור את יום השבת לקדשו\" שדורשים \"זוכרהו בדברים הנאמרים על היין\" היינו רק בכניסתו, אבל בשחרית חז\"ל קבעו שצריך שיהיה היכר בכבוד שבת. שבכל יום כדי לאכול סעודה נוטל ידים ואוכל, אבל בשבת צריך שיהיה היכר של כבוד שבת, לכן תקנו חכמים לקדש על היין. יב. טעימה לפני הקידוש בשבת בבוקר הראב\"ד חולק על הרמב\"ם לגבי טעימה קודם הקידוש, וכותב שמותר (סימן רפט סעיף לטעום. ויש כמה ראשונים שסוברים כך. אבל השלחן ערוך פוסק, שצריך גם שהקידוש יהיה במקום סעודה, וגם שאסור לטעום א) קודם הקידוש. אולם גם הראב\"ד עצמו, יש ראיות מהמאירי ומעוד ראשונים שלגבי קידוש במקום סעודה, אין מחלוקת, וצריך שיהיה קידוש במקום סעודה גם בשחרית. אכן הגינת ורדים כותב שבדוחק אפשר להקל בבוקר בקידוש שלא במקום סעודה, ומביא אותו החיד\"א, שהוסיף, שזה רק בדוחק, ומי שיש לו יראת שמים יזהר גם בבוקר לקדש במקום סעודה. אבל בוודאי שמכיוון שעצם הקידוש בבוקר הוא מדרבנן, יש דוגמאות מסוימות שאפשר להקל שנדבר על זה בהמשך. יג. אכילה בערב שבת שלא בסעודת מצווה אדם שאכל ביום שישי אחרי הצהרים סמוך לשבת, ושבע עד שאינו מסוגל לאכול יותר, ושקעה השמש וחייב לקדש על היין. ראשית, אסור לעשות כן, שהרי אסור אפילו לקבוע סעודה בערב שבת, יש על כך סימן . וצריך להיזהר מאד בזה וכמו שהגמרא אומרת(סימן רמט) שלם בשלחן ערוך , ששתי משפחות היו בירושלים ושתיהן נעקרו מן העולם, מה היה (גיטין לח:) העוון שלהם? אחת קבעה סעודתה בערב שבת, ואחת שקבעה סעודתה ביום שבת. בזמן חכמי הגמרא היה מקובל, שביום שבת לאחר התפילה היו כולם הולכים לביתם ואוכלים סעודת שבת, ואחר כך היה 'ירחי כלה' – דהיינו שכולם היו באים לבית הכנסת ולומדים תורה. זמן אכילה לחוד וזמן תורה לחוד. והנה המשפחה הזאת היו דתיים יראי שמים, אבל לכבוד שבת קודש היו עושים את הסעודה כשכולם הולכים ללמוד! שני פירושים, האחד אומר שהכוונה היא (שם)ולגבי ערב שבת יש ברש\"י על סעודת ליל שבת, שהיו עושים את הסעודה של ליל שבת יותר משל יום שבת. אבל כל הראשונים לא מסכימים לפירוש הזה, ונוקטין כמו הפירוש השני ברש\"י, שהכוונה שהיו קובעים סעודה ביום שישי. יד. איזו סעודה ניתן לקיים בערב שבת לכן כבר אמרנו בשעורים קודמים שסעודת מצוה אקראית – שאינה תלויה בנו כגון ברית מילה או פדיון וכיו\"ב – אפשר לעשות סעודה ביום שישי, ואפילו סעודה גדולה, אבל חתונה וכיו\"ב יש בזה אריכות גדולה, ולהלכה נהגו הספרדים לאסור, אך האשכנזים נוהגים להקל. למעשה אם רוצה לקיים חתונה בערב שבת, יכול לעשות את החופה ביום שישי אחר הצהרים, ובערב לעשות את הסעודה של החתונה. פעם כך היו נוהגים, ואצל האשכנזים זה היה נפוץ מאד לעשות את החופה ביום שישי אחרי הצהרים, הם היו עניים, ובלילה מזמינים את כל בני המשפחה ועושים סעודת שבת וגם סעודת חתונה. אני זוכר, שכשלמדתי בישיבת 'חברון' למד שם בחור ספרדי במחזור שלי, בחור שהיה גאון גדול בתורה, ועד היום ב\"ה הוא תלמיד חכם צנוע מאד, שאנשים לא יודעים מיהו בכלל, עד כדי כך! הוא ר\"מ באיזו ישיבה והוא גאון עצום שאי אפשר לתאר, אני אומר באחריות, גאון עצום שאין לתאר, יודע ללמוד, חריף מאד, אני זוכר שהייתי לומד איתו חברותא בהפסקת הצהרים בישיבה בספר 'שב שמעתתא' - שהוא מקיף כל מיני סוגיות חשובות מאד, והיה ממש מיוחד. הבחור הזה היה עני ואביון, לאביו היה מקום קטן שבו היה מתקן כלים שבורים וכיו\"ב. פעם ככה חיו. ומסכן הוא היה ממש עני, והבחור הזה התחתן, עם מי? , ולא היה להם (בבא קמא צב:)הבחורה הכי עניה... 'בתר עניא אזלא עניותא' כסף לעשות חתונה. עד היום התלמיד חכם הזה הוא לא עשיר, אבל הוא שמח ומאושר, הוא ואשתו והמשפחה ברוכת הילדים שיש לו, ב\"ה. ואז החליטו כדי לא לבזבז כסף לחתונה, עשו את החתונה ב'מאה - סמוך למקום מגוריו של [ שערים' בחצר של הבית כנסת של ברסלב, ללא תזמורת, הביאו 'בייגלה' ו'טמפו-קולה', וזהו. ועשו ]הגרי\"ש אלישיב את החופה בלילה, והתכנית היתה שלאחר החופה יילכו לבית הורי הכלה בשכונת 'בית ישראל', איזה בית קטן, ושם יקיימו את הסעודה בהשתתפות האחים והאחיות של החתן והכלה, שביחד יהיו מעט יותר ממנין. ובישלו לכל אחד חתיכה קטנה של עוף, זו סעודת החתונה. הבחור הזה היה ידוע בישיבה, וכולם אהבו אותו, ומשום כך לפי דעתי היתה זו החתונה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, לא היה דבר כזה, כל הישיבה הגיעו לחתונה, כולם באו לשמח חתן שהוא גם גאון בתורה, ורקדו בקול גדול ושרו וכו', וזה היה כל כך יפה עד שלאחר כשעה של ריקודים החליטו לקחת את החתן על הכתפיים, הרימו אותו כדי לקחתו לסעודה, וכולם שרים 'ימים על ימי מלך'... ועוד שירים, וכשהגיעו לרחוב 'מאה שערים' - אתם יודעים מה זה מאה שערים... – הרחוב מיד נסגר מיד, והגיעה משטרה, השוטרים שמעו מה קרה, סגרו את הרחוב מהתחלה עד הסוף, וחלק מהשוטרים הצטרפו אף הם לריקודים... ואנשים כולם יצאו מהמפרסות וכשראו חתן כולם זרקו סוכריות, כך במשך שעתיים היתה תהלוכה בכל מאה שערים עד הבית שלו. זה היה כל כך יפה ומכובד. היום אנשים מתמקדים בחתונות על הגשמיות, איזה אוכל וכו', אבל באמת צריך לשמוח שמחה אמיתית, שמחה רוחנית. טו. סעודת פורים שחל בערב שבת כמו כן הדבר בשנים שפורים חל בערב שבת, דברתי על זה כמה פעמים, שלכתחילה גם בפורים צריך להשתדל להקפיד לאכול את הסעודה מוקדם, במיוחד שבפורים יש את שיטת הט\"ז, שסעודה כמו סעודת פורים, שיש בה משתה, צריך לבסומי, ואם יעשה את הסעודה אחר הצהרים איך יתפלל ערבית, ומה עם קידוש וסעודה של שבת והוא שיכור כלוט?! בוודאי שעדיף לעשותה מבעוד יום, בשעות לפני הצהרים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד הקפיד כשפורים חל ביום שישי לעשות את הסעודה לפני הצהרים, בשונה מכל השנים שהיה מקיים את הסעודה לאחר הצהרים. אכן ישנה אפשרות לעשות 'פורס מפה ומקדש'. דהיינו שמתפלל מנחה מוקדם, ואחר כך לעשות סעודת פורים, אוכל ושותה ושר ושמח והנה פתאום רואה ששקעה השמש, הוא יכול לעשות הפסקה, לפרוס מפה – דהיינו להביא לחם משנה, לפרוס עליו מפה ולקדש על היין ולהמשיך לאכול. ואחרי הסעודה ללכת להתפלל. יש הרבה בתי כנסיות, במיוחד אצל האשכנזים, שבליל מוצאי פורים שהוא ליל שבת עושים תפילת ערבית בשעה עשר בלילה, אחרי שקצת התאוששו מהשכרות. ויש כאלו שעושים מנין בחצר הבית, מביאים את השכנים ועושים מנין. טז. פורס מפה ומקדש אולם יש לדון באדם שאכל בהיתר, כגון סעודת פורים וכיו\"ב, ואכל בשפע עד שכששקעה השמש הוא כבר לא מסוגל להמשיך לאכול, האם יכול לקדש במצב כזה, האם אפשר לומר שהקידוש במקום סעודה מוכיח מדברי הרי\"ף (שם) הוא על מה שאכל כבר מקודם לכן. הנה הרא\"ש שיכול לקדש ולצאת בכך ידי חובה. אבל הרא\"ש עצמו לא מסכים עם זה, ומשמע שם שמסתפק אם יוצאם ידי חובת קידוש במקום סעודה כשהסעודה היתה לפני הקידוש. לעומת זאת הר\"ן ורבינו דוד בונפיד תלמידו של הרמב\"ן כותבים, שיוצאים ידי חובת קידוש במקום סעודה על מה שאכלת מקודם הקידוש. וההוכחה שלהם היא, שהנה יש מצוות עונג שבת, וכדי לקיימה אוכלים סעודת שבת, שאוכל ומתענג, אבל אם אכל והוא כבר מעונג, שהרי כשהוא שבע הוא נקרא מעונג. כלומר שהם סוברים שעונג שבת אין הכוונה שצריך לעשות פעולה כדי להיות בעונג, אלא עצם הדבר שהוא 'מבסוט'... יש לו מצב רוח טוב שהרי הוא כבר אכל ושתה, הרי זה כבר נקרא שקיים מצות עונג שבת. לכן הם סוברים שיכול לקדש ויוצא ידי חובה במה שאכל קודם לכן. אבל כמובן שצריך לדעת, שזה יכול להועיל לעניין קידוש במקום סעודה, אבל אינו יכול להועיל לעניין שלוש סעודות, כיון שמה שאכל מבעוד יום אינו נחשב לסעודה של שבת. לכן יאכל בלילה מאוחר או אף ביום. לאור כל האמור, הפתרון כשיש סעודה גדולה בערב שבת, כסעודת ברית או סעודת פורים, שגם אם אוכל ושותה יש לו על מה שיסמוך. אך מי שאוכל סעודת פורים או סעודת ברית אחרי הצהרים, ונמשכה הסעודה עד שקיעת החמה, שיפסיק ויקדש על היין, ולאחר מכן יאכל לפחות כזית פת, וייחשב לו לסעודת ליל שבת, ואם יכול לאכול עוד כביצה עדיף, מפני שסעודת שבת לכתחילה היא בכביצה, ויברך ברכת המזון. ולא מברך ברכת המזון על מה שאכל מקודם לכן, כי זה ספק ברכות להקל. ויש פה שאלה קשה מאד, מה יעשה במצב כזה אם אומר \"רצה והחליצנו\" או \"על הנסים\", שלכאורה אינו יכול לאומרם שניהם ביחד, אחד מהם זה שקר. אך יש אומרים שאפשר לומר את שניהם יחד. בקיצור, יש פה תסבוכת שלימה שאני לא מציע לאף אחד להסתבך בבעיות כאלו, הכי טוב במצב כזה לגמור לפני הלילה לברך ברכת המזון כמו שצריך, ואחר כך להתפלל כמו שצריך, ולכן כדאי להקדים כמה שיותר את הסעודה, למרות שאני לא יכול להגיד שזה אסור מצד ההלכה, אבל אדם שעושה את זה מסבך את עצמו, וזה לא מומלץ. יז. תשובות המהרי\"ל החדשות שנדפסו בדור שלנו כתוב שצריך לאכול את (סימן לב)בתשובות מהרי\"ל הסעודה סמוך לקידוש מיד. כתוב שם את המילה 'מיד'. התשובה הזאת היתה בכתב יד עד לדור שלנו, עד ש'מכון ירושלים' הדפיסו את זה מכתב יד. אבל שיטת המהרי\"ל הזו היתה ידועה, מפני שקצת אחרי תקופת המהרי\"ל חי בעל 'ספר האגור', שהוא מעתיק בקיצור את תשובת המהרי\"ל, ובעקבותיו העתיק ממנו הרמ\"א בדרכי משה ובשלחן ערוך . ויש בזה כל מיני שאלות וזה מעניין מאד. המשנה ברורה (סימן רעג סעיף ג) לא היה לו את התשובה ההיא של המהרי\"ל, הוא לא (בביאור הלכה שם ד\"ה או שיהא) חי בדור שלנו, וכל מה שהוא ראה זה את ספר האגור ודרכי משה. ושם כותב איזה פשט להסביר בתשובה, ומוסיף, שהוא בטוח שזה נכון בעז\"ה. וכל מי שקורא את התשובה שהובאה בספר האגור לכאורה יראה שזה דחוק להכניס את זה בלשון, אבל כשיצא התשובה מכתב יד ורואים את התשובה במלואה, ניתן לראות כמה המשנה ברורה צדק. שהנה, המשנה ברורה עוסק בעניין אם מותר ללכת בין הקידוש לסעודה מבית לבית, דהיינו שהוא מקום קרוב ורואה את מקום אליו הוא הולך מהמקום הראשון ודעתו עליו. שכותב המשנה ברורה, שהמהרי\"ל כתב לגבי קידוש במקום סעודה, שאין הכוונה שהולך מבית לבית אלא שהולך בתוך הבית, כגון באולם גדול. ולמרות שהלשון של מהרי\"ל היא ממקום קרוב למקום רחוק. כותב המשנה ברורה שמקום 'רחוק' יכול להיות גם בתוך הבית, כגון מקומה שניה לקומה ראשונה או אולם גדול מקצה לקצה. ובאמת בתשובות המהרי\"ל כתוב בפירוש כמו שכותב המשנה ברורה. כלומר, שמעבר לזה שהקידוש צריך להיות במקום סעודה זה צריך להיות גם מיד, 'מיד' המשמעות היא שאם הולך ממקום למקום בתוך הבית זו גם בעיה, עד כדי כך. מזה יש להבין שאסור לאדם לצאת מהבית בין הקידוש לסעודה. לכן להלכה, אדם שעשה קידוש, ואחר כך יצא מהבית והלך לפטפט עם חבר בבית אחר, אפילו שהיתה דעתו לחזור, אבל כיון שמלכתחילה קידש בבוקר ושתה רק רוב רביעית, הוא לא שתה רביעית, וחזר לאחר שעה בוודאי שחייב לחזור ולקדש. כיון שביטל קידוש במקום סעודה. וכן הוא הדין אם אירע כן בלילה. אכן אם השאיר חלק מבני הבית בבית הוא לא צריך לחזור ולקדש. כל האמור הוא דווקא אם יצא לזמן מסויים, לא לכמה דקות בודדות. למשל אדם קידש על היין, ולאחר הקידוש בא מישהו ודפק בדלת, יש לו משהו דחוף לדבר איתו, ויצא אליו לרגע, ולאחר כמה דקות חזר הביתה, כותב המשנה ברורה שם, שכיון שיצא לזמן קצר לא צריך לחזור ולקדש. יח. הפסק בעשיית מצוה ובאמצע הסעודה ובאמת כדברי המשנה ברורה כתוב בפירוש בחידושי הריטב\"א במסכת סוכה, ששם דן על אדם שיצא מהסוכה וחזר, וכותב הריטב\"א, שכל דיני היסח הדעת והפסק בתוך הסעודה, או שינוי מקום בסעודה, לא נאמרו כשיוצא לזמן קצר, שאם הוא יוצא רק לזמן קצר יכול להמשיך לאכול את הסעודה. יש שמעירים על זה, שלכאורה בשלחן ערוך כתוב מפורש לא כך, שהנה , שאדם שפשט את טליתו, ואחר (סימן ח סעיף יד-טו)כתב מרן בשלחן ערוך כך רוצה לחזור ולהתעטף שחייב לחזור ולברך. וכותב מרן עוד, שאדם שפתאום נפלה הטלית מעליו, כשחוזר להתעטף צריך לחזור ולברך. דרך אגב, הבן איש חי כותב, שעל פי הקבלה לא יתכן מצב של תפילין בלי טלית, אין דבר כזה שיש עליו תפילין ואחר כך מתעטף בטלית. אולם פוסק בפירוש, שאם אדם טעה והוציא (סימן כה סעיף א)מרן השלחן ערוך את התפילין לפני הטלית, מניח תפילין ואחר כך מתעטף בטלית, משום 'אין מעבירין על המצוות'. אבל לפי רבנו האר\"י טלית תמיד קודמת לתפילין, והבן איש חי מסביר בדעת האר\"י, שאפילו בדיעבד, אם הניח תפילין ולא התעטף בטלית לא יתעטף בטלית, אלא קודם יחלוץ את התפילין. כלומר שלפי הבן איש חי, אדם שנפלה לו הטלית, עליו לחלוץ את התפילין, ואז להתעטף בטלית, ואחר כך לחזור ולהניח תפילין. אך למעשה העולם לא נוהג ככה. על כל פנים, נראה בדברי מרן, שאם פשט את הטלית על דעת לחזור ולהתעטף או שנפלה הטלית שצריך לחזור ולברך. ופשט דברי מרן הוא שאפילו אם נפלה לזמן מועט ביותר צריך לחזור ולברך, אבל מהריטב\"א שהבאנו קודם לא משמע כן, אלא אם עצר לזמן מועט, ובטלית אם נפלה לזמן מועט, שאינו חוזר ומברך. לכן להלכה אין פוסקים בזה כדעת מרן השלחן ערוך, משם ספק ברכות להקל. ואדרבא, אם בסעודה אומר הריטב\"א שהפסקה לזמן קצר, שיצא וחזר לסעודה, הוא לא הסיח דעתו מהאכילה, לא נפסקה האכילה ואינו צריך לברך, וזו תיחשב לדבר אחד, כל שכן בקיום מצוה של טלית, שבוודאי לא הסיח דעתו מהמצווה, הוא לא התכוון להפסיק את המצווה, בוודאי שתיחשב לאותה מצוה ממש."},{"filename":"234.pdf","content":"טעימה קודם תפילת שחרית| אם נשים רשאיות לברך ברכות קריאת שמע| עד מתי ניתן לברך ברכות קריאת שמע של שחריתנושאי השיעור: איסור אכילה קודם תפילת | אם אביו הבן יכול לאכול בסעודת ברית מילה שקודם הברית| שיעור אכילה המותרת קודם תפילת מנחה וערבית| אכילה קודם התפילה| שירת הבקשות| תחילת זמן קריאת שמע של שחרית| מלקות על לאו שבכללות| שחרית הוא מדאורייתא או מדרבנן שתיית קפה או תה עם סוכר קודם תפילת שחרית| שתיית מים קודם התפילה| לפני זמן עלות השחר234 גליוןמיום א' ד' שבט תשפ\"ד פרשת בא הלכות ברכות קריאת שמע ואכילה קודם תפילת שחרית א. סוף זמן ברכות קריאת שמע דברתי בעניין סוף זמן פסוקי דזמרה ] 232 - גיליון מספר[ בשיעור הקודם שלכאורה זה תלוי בסוף זמן תפילה, ואמרנו שאדם שלא התפלל בשוגג עד ארבע שעות רשאי להשלים את התפילה עד חצות, וממילא רשאי לומר גם פסוקי דזמרה. אולם צריך לשים לב, שזה דווקא בפסוקי דזמרה, אבל לגבי ברכות קריאת שמע אי אפשר לברך אחרי ארבע שעות. ב. סוף זמן קריאת שמע מדאורייתא כתוב, שזמן קריאת שמע (ברכות ט:) אמנם יש בזה מחלוקת בגמרא. שבמשנה עד שלוש שעות, והקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. שהכוונה ב'הקורא מכאן ואילך לא הפסיד' דהיינו שלא (י:)ומבארת הגמרא הפסיד את הברכות. כלומר שיכול לברך את ברכות קריאת שמע גם אחרי (סימן הבאתי את כל זה ב'הלכה ברורה' [ שלוש שעות. ויש בזה כמה דעות : יש הרבה ראשונים שסוברים שזה עד ארבע שעות. אולם הרמב\"ם לא ] )נח הזכיר שזמן ברכות קריאת שמע הוא עד ארבע שעות. וכותבים רבנו מנוח בדעתו, שלדעת הרמב\"ם אפשר (על הרמב\"ם פרק א מהלכות קריאת שמע הלכה יג) והכסף משנה לברך את ברכות קריאת שמע אפילו כל היום. ומבאר הכסף משנה, שהנה לדעת הרמב\"ם מה שאמרו שזמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות זה רק מדרבנן, דהיינו שחכמים הגבלו את הזמן עד סוף שלוש שעות, אבל מן התורה זמן קריאת שמע של שחרית נמשך כל היום. ומביא לכך ראיה, שנינו לגבי קריאת שמע של (ב.)שהנה במשנה הראשונה במסכת ברכות ערבית: \"רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר\", דהיינו שזמנה הוא כל הלילה. ובגמרא נפסק כך להלכה. והסברא של רבן גמליאל היא, שהרי בפסוק כתוב \"ובשכבך ובקומך\" – ודרשו חז\"ל, כל זמן שבני אדם ישנים – דהיינו בלילה – שזה זמן קריאת שמע של ערבית, לכן זמן קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה. אם כן שואל הכסף משנה, לפי זה גם לגבי זמן קריאת שמע של שחרית כתוב 'ובקומך' ודרשו חז\"ל כל זמן שבני אדם ערים, הרי אנשים ערים כל היום, אם כן כמו שקריאת שמע של ערבית זה כל הלילה, גם זמן קריאת שמע של שחרית צריך להיות כל היום. לכן על כרחינו לומר, שדעת הרמב\"ם היא שמן התורה זמן קריאת שמע של שחרית הוא כל היום ורק חכמים הגבילו עד שלוש שעות. ג. 'ובקומך' משמעותו בזמן שקם מהשינה מקשה על הכסף משנה, שעצם הקושיה שלו אינה (סימן נח) הפרי חדש נכונה, שהנה 'בשכבך' היינו בשעה שאדם שוכב, ואדם הלא שוכב כל הלילה, לעומת זאת לגבי 'ובקומך' התורה הרי לא אמרה בזמן שאדם ער, 'ובקומך' משמע בשעה שהוא קם, המשמעות של זה היא שזה בשעה שהוא קם מהשינה. כך כתב בפירוש בביאור הפסוק, ושזה (סימן רנב)באמת, שבספר יראים ההבדל בין 'בשכבך' שמשמעותו כל הלילה לבין 'ובקומך' שמשמעותו בזמן שאנשים קמים. הפרי חדש כיון לדברי היראים בזה. ד. דעת מרן השלחן ערוך להלכה כאמור הפרי חדש חולק על מרן, ובאמת רובא דרובא מהאחרונים חולקים על הכסף משנה. ובאמת להלכה מרן השלחן ערוך בעצמו לא פסק כדעת שזמן קריאת שמע הוא עד שלוש (סימן נח סעיף ו)הרמב\"ם, שהרי כתב בפירוש שעות, וזמן ברכות קריאת שמע הוא עד ארבע שעות. וז\"ל: \"אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה השלישית, אם עברה שעה שלישית ולא קרא קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה רביעית ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום\". ע\"כ. אכן יש דיון באחרונים בנושא הזה אם אפשר בדיעבד או בדוחק לברך לאחר ארבע שעות, יש אחרונים שסוברים שאפשר לסמוך על שיטת הרמב\"ם. אולם רוב האחרונים כותבים, שאין לסמוך על כך אפילו בדיעבד, מה גם שזוהי דעת מרן. לכן אין ספק שעלינו לומר בזה ספק ברכות להקל, ובין בשוגג או מזיד אין לברך ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות. ה. אם יש למחות במברך ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות כותב, שמי שמברך ברכות (שו\"ת חיים שאל ח\"ב סימן לח אות ע) למעשה, מרן החיד\"א קריאת שמע לאחר ארבע שעות אין מוחין בידו. וכדאי לראות את דבריו וז\"ל: \"כמו צער בנפשי על רבים בערים האלו שקוראים קריאת שמע בברכותיה אחר שעה רביעית, שאינם קמים בשעה שהציבור מתפללים, וכמה חטאות חוטאים להתפלל ביחיד וכו', ומברכים ברכות יוצר אור נגד השלחן ערוך, ומכל מקום אין לומר להם שלא יאמרו\". ע\"כ משמע לכאורה שאין למחות בהם, מפני שהרמב\"ם ורבינו מנוח פסקו שזמנם כל היום. כלומר, החיד\"א אינו אומר שאפשר לברך את הברכות לכתחילה אחרי ארבע שעות, כמו כן אינו אומר שכך פשט המנהג וממילא במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, אלא להיפך, שאם רואים אדם עבריין כזה, שהוא כותב על אנשים אלו \"כמה חטאות חוטאים\", ומוסיף \"כמו צער בנפשי\" - הוא מרגיש צער שהוא רואה אנשים כאלו, שבאופן כזה אין למחות באותם אנשים. אבל רוב האחרונים חולקים עליו וסוברים, שצריך למחות בידם מפני שזו דעת השלחן ערוך. לכן צריך לשים לב, שאדם שקם מאוחר בשוגג, לא הריגש בטוב, ולא יכול היה להתפלל עד ארבע שעות, הרי שצריך לומר את פסוקי דזמרה עם ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'. כי זה הרה\"ח ר' שלום אליעזר בן הרה\"ח ר' מתתיהו קאין ז\"ל - נלב\"ע ב' שבט תשפ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת שייך לתפילה. אבל לאחר מכן ימשיך את כל ברכות קריאת שמע עד 'גאל ישראל' בלי שם ומלכות. מפני שזו דעת מרן. שהרי כשמרן אומר לברך, ניתן לומר ספק ברכות להקל נגד מרן ולא מברכים. אולם כאשר מרן אומר שלא לברך אין אומרים לעשות להיפך, אלא אם כן יש מנהג. וכיון שבנידון דידן אין מנהג להתיר לברך ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות, לכן אסור לברך לאחר ארבע שעות. ו. אם נשים מברכות ברכות קריאת שמע וברכות קריאת שמע לאור כל האמור יש לנו ללמוד דבר נוסף, שהנה בוודאי שברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה לא שייך לאומרם אחר הצהריים, מפני שהם קשורים (ברכות לב:) לתפילת שחרית, וכמו שביארו הראשונים שהוא על פי מאמר חז\"ל \"לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל\". וממילא הן מצוות שהזמן גרמא. לפי זה נשים אינן יכולות לברך את ברכות קריאת שמע וברכות פסוקי דזמרה בשם ומלכות. פסק שיכולות לברך, (אור לציון ח\"ב פרק ו אות י) אמנם הגאון הרב בן ציון אבא שאול וטעמו הוא שאפילו שהזמן גרמא הרי אלו ברכות שבח והודאה להקב\"ה. מאריך (ח\"ט חאו\"ח סימן קח אות מא וע\"ע שם סימן יא ובח\"ג חאו\"ח סימן ו) אולם בשו\"ת יביע אומר להוכיח נגד דבריו, ודן שם אם ניתן לומר את הכלל של ספק ברכות להקל בברכות שהם שבח והודאה. וזו המחלוקת ביניהם, והוא מביא הרבה ראיות שגם בברכות שבח והודיה שייך לומר ספק ברכות להקל. לכן פסק להלכה שנשים אסורות לומר ברכות קריאת שמע וברכות פסוקי דזמרה בשם ומלכות. ז. כל ימי חייך (ברכות יב:) יש שאלה מעניינת שדנים בה גדולי האחרונים. הנה כתוב במשנה (דברים \"מזכירין יציאת מצרים בלילות\" ומביאה המשנה לימוד לזה מהפסוק \"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך\" - ימי חייך - טז, ג) הימים, כל ימי חייך – הלילות. דהיינו שצריך להזכיר את יציאת מצירם בלילות. ושואל המהרש\"א, שאלה קשה מאד, הרי משמעות 'ימי' היינו יום ולא לילה, אך מצד שני התורה כתבה 'כל ימי', דהיינו שהתורה אומרת 'כל' שמשמעותו לרבות גם את הלילות, ואילו לאחר מכן התורה אומרת 'ימי' שמשמעותו רק הימים ולא הלילות. ואם הגמרא לומדת שצריך לזכור גם בלילה וגם ביום, היה לתורה לכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים בחייך', ולמה צריך להוסיף 'כל ימי'. אולם לפי הכסף משנה הנ\"ל אפשר לבאר, שהנה לכאורה לפי דבריו, זמן קריאת שמע של שחרית הוא כל היום ושל קריאת שמע של לילה כל הלילה. ממילא קריאת שמע היא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שהרי אין רגע אחד שאין חייבים בו בקריאת שמע. אולם הנה מבואר בגמרא שנשים פטורות מקריאת שמע מפני שזו מצות עשה שהזמן (כ:) בברכות גרמא, ולכאורה לפי הכסף משנה הרי בכל מהלך היממה ניתן לקיין מצות קריאת שמע מדאורייתא. אשר על כן, אילו התורה לא היתה אומרת 'כל ימי' אלא סתם 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים בחייך' אכן היתה מצות קריאת שמע כמצוה תמידית ואין הזמן גרמא, אולם לאחר שהתורה הוסיפה 'ימי' יש לנו לומר שכוונת התורה להדגיש שיש מצוה ביום, ולאחר מכן התורה הוסיפה 'כל' כדי להדגיש את המצוה בלילה, וממילא אלו הן שתי מצוות נפרדות, מצוה של יום ומצוה של לילה, המצוה של היום אינה שייכת בלילה והמצוה של הלילה אינה שייכת ביום. את הפשט הזה שמעתי כמה פעמים מאת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. הוא היה מדבר בנושא הזה בליל הסדר. בליל הסדר הוא היה רגיל לומר הרבה חידושים יפים מאד והיה משתדל לדבר בקיצור כדי שנוכל להספיק עוד ועוד, אבל היו קטעים שהיה יושב ומסביר לילדים הקטנים כל אחד לפי שכלו, מדבר איתם בנחת ומסביר להם כל מיני פירושים וסיפורים על יציאת מצרים. מצד שני הוא היה מדבר איתנו כשהיינו כבר בחורים גדולים ויודעים ללמוד, היה מדבר בלימוד. ח. אכילה לפני תפילת מנחה וערבית הנה לגבי אכילה לפני התפילה, יש את תפילת שחרית ויש תפילת מנחה וערבית. אלו הן שני דברים שונים. בתפילת מנחה וערבית זו משנה במסכת שבת (י:) והגמרא מדברת על זה באריכות. והדין הזה אינו רק במנחה או ערבית אלא בכל מצוה התלויה בזמן, שכשעובר הזמן שלה אי אפשר לקיים אותה, כגון מנחה, ערבית, בדיקת חמץ, נרות חנוכה, מקרא מגילה וכן הלאה. שתיקנו חכמים שלא לאכול סעודה חצי שעה לפני שיגיע זמן המצוה. למשל לגבי מנחה יש מחלוקת אם בסעודה גדולה או סעודה קטנה, וכן האם כבר ממנחה גדולה או רק ממנחה קטנה. להלכה, מרן השלחן ערוך פוסק שאסור אפילו סעודה קטנה מחצות היום, שזה חצי (סימן רלב סעיף ב-ג) שעה לפני זמן מנחה גדולה. וסעודה היינו לחם יותר מכביצה או אפילו לא לחם, אלא כל אכילת קבע, שאסור לאכול יותר מכביצה מדברים העשויים ממיני דגן, עוגות, פסטה, אטריות, קוסקוס. אבל 'טעימה' מותר. וביארתי את העניין בכמה מקומות מהי טעימה המותרת. דהיינו שכל מאכל שאינו עשוי ממיני דגן, כגון אורז, בשר, דגים, ירקות, פירות וכיו\"ב, שיכול לאוכלם ללא הגבלה. וכמו כן רשאי לאכול לחם וכל מיני דגן עד כביצה. כל האיסור הוא דווקא ביותר מכביצה. והדין הזה הוא לגבי כל המצוות וכנ\"ל, אכן לגבי שנהגו להקל לאכול ארוחת צהרים (סימן רלב) תפילת מנחה כותב הפתח הדביר לפני תפילת מנחה, והוא אומר שזה כנראה לפני שקיבלנו הוראות מרן. אבל לגבי תפילת ערבית אין מנהג להקל, וצריך להיזהר מאד. כמו כן גם הזכיר (סימן רלב סעיף ב) מרן לא הזכיר שאם יעמיד שומר זה יועיל, רק הרמ\"א את זה, וכל הראשונים לא סברו כך. ט. סעודה גדולה לפני קיום מצות ברית מילה היה פעם איזה מקרה שהיה יהודי אחד שנולדו לו תאומים ואחד מהם בכור, והם היו קטנים מאוד, והמתינו עד שישמינו קצת, שיגדלו בכדי שיוכלו למול אותם. והנה הגיע יום השלושים הם עדיין היו די קטנים, והיה לא יפה שיביאו אחד [ צריך לעשות פדיון והביאו לשם את שני התינוקות , ונכחו שם הרבה רבנים חשובים, בניהם היו הגר\"ש בעדני ]...ואת השני לא זצ\"ל והגר\"ש מחפוד. כשהרב מחפוד ראה את התינוקות אמר, הם כבר ממש גדולים אפשר כבר לעשות להם ברית מילה! ואז הרב בעדני אמר לו, אדרבא, תעשה עכשיו! ואחר כך נעשה את הפדיון, אבל הרב מחפוד לא הסכים, ואמר שהוא ממהר לברית אחרת, ועכשיו יש כאן שתי בריתות זה לא דבר של מה בכך, זה לוקח זמן ואנשים מחכים לי, ואם אתם רוצים אני מסכים אני אלך ואחזור בעוד כשעה וחצי. ואבי הבן הסכים לזה, ולבינתיים עשו את הפדיון, וישבו לאכול. ואז אמרתי לרב בעדני, שלכאורה אבי הבן אסור לו לאכול, אמנם זו סעודת מצוה, סעודת פדיון, אבל כיון שהוא כבר חייב במצווה של המילה שהרי הוא חייב היום למול אותם מכיון שהם כבר גדולים, ממילא אינו יכול לאכול עד שימול אותם. ואז אמר לי הרב בעדני, שהרי הוא כבר מינה את המוהל להיות שליח למול אותם, אבל עניתי לו על כך, שעדיין אם המוהל לא יעשה את שליחותו אין זה פוטר אותו מלמול את בניו היום, המצווה עדיין שייכת לאבא, וכל זמן שהשליח לא קיים את המצווה החובה היא עדיין עליו. ואז אמר הרב בעדני, אם ככה אז אנחנו נהיה שומרים עליו כדי להזכיר לו לקיים את המצוה. אולם עניתי לו על כך, שהרי מרן השלחן ערוך לא - היה [ הזכיר את העניין הזה של שומר. ומלבד זאת, הלא זו סעודה גדולה לכבוד הפדיון, יכול להיות שבסעודה ]...שם הרבה יין בסעודה, משתה גדול גדולה בפשטות מסברא לא שייך שיועיל שומר, שהרי תפקיד השומר הוא להזכיר לו לקיים את המצווה, אבל לא לשמור עליו שלא ישתה, לא מצינו דבר כזה. ועל כך לא היה מה לענות לי, ואז הרב בעדני ניגש לאבא ואמר לו שלא יטול את ידיו, אלא יאכל מהסעודה בלי נטילה, רק לטעום. למעשה אחר כך בדקתי את הנושא, וראיתי שיש אחרונים שכותבים שלגבי ברית מילה הדין הזה לא שייך, מפני שדווקא במצווה כמו תפילה, אם לא התפלל מנחה או ערבית יעבור הזמן ויפסיד את התפילה, וכן בבדיקת חמץ, נר חנוכה, מקרא מגילה, ספירת העומר, אם יעבור זמנם יפסיד את המצווה, אבל בברית מילה למרות שהוא כבר מחוייב, המצווה לא תתבטל. דרך אגב, אם התינוק היה קטן, והאבא רוצה האבא לחכות עוד יום עוד יומיים שיגדל קצת שיהיה בריא ממש, אין בזה שום בעיה. אם כן בנידון דידן כיון שהוא יכול לדחות את זה אפילו למחר, יתכן מאד שיהיה מותר לו להשתתף בסעודה הזו. י. תינוק שנולד פג חוששים לו יותר יש מוהלים שלא מלים תינוק כל כך קטן. וזה תלוי, לפעמים יש מצב ק\"ג רוב המוהלים אומרים 2.5 שהתינוק נולד קטן, פג, שאז אם הוא שוקל ק\"ג ולאחר מכן גדל 1 שאפשר למול אותו, אבל אם התינוק נולד במשקל ק\"ג רוב המוהלים לא מלים אותו עד 2.5 והשמין עד שהוא במשקל של ק\"ג. כיון שהוא התחיל פג ממתינים לו יותר. פעם שאלתי את 3 שיהיה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, נולד לי נכד פג, וכבר כמעט הגיע הפדיון שלו, והיה שם מוהל מפורסם ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר תן לו קצת להשמין, לא נורא לחכות קצת מכיוון שהוא נולד פג. לא נורא שהפדיון יהיה לפני הברית, הפדיון אינו קשור לברית, אפשר לעשות פדיון לפני הברית. לאור כל זאת יש לומר, שבאמת היה מותר לאותו אבי הבן לאכול אפילו סעודה, כיון שקודם כל מצות ברית מילה לא פג תוקפה, ויכול לעשותה למחר, ובפרט כשיש צד לומר שמותר לו אפילו לכתחילה לחכות למחר. יא. איסור טעימה קודם תפילת שחרית לעומת כל המצוות שאסור לאכול לפניהם, איסור האכילה קודם תפילת שחרית זה דין אחר. שבכל המצוות העניין הוא שלא יבוא לשכוח ולא לקיים את המצווה, אולם אכילה קודם תפילת שחרית, כמעט כל הפוסקים (פרק ו מהלכות תפילה הלכה ד)סוברים שאסור אפילו לטעום, וזה לשון הרמב\"ם \"אסור לטעום כלום\". ואמנם הנימוקי יוסף כותב, שמותר לטעום, אבל כל הראשונים חולקים עליו, וסוברים שאסור לטעום בכלל. יב. איסור אכילה לפני תפילת שחרית מדאורייתא או מדרבנן אבל יש מחלוקת ראשונים אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, שהנה בגמרא \"לא תאכלו על הדם' – לא תאכלו קודם (ויקרא יט, כו) כתוב על הפסוק (ברכות י:) שתתפללו על דמכם\". כלומר חז\"ל לומדים את זה לכאורה מפסוק מפורש בתורה, והגמרא ממשיכה ואומרת: \"כל מי שאוכל ושותה קודם התפילה עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גבך' אל תקרא 'גבך' אלא 'גאך', אמר הקב\"ה, אחר שאכל ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים\". זו גאוה לאכול לפני התפילה. כלומר, שברגע שהתחיל היום ועלה עמוד השחר וחלה עליו חובת תפילה, אסור לעשות שום דבר עד שיתפלל. והשאלה היא אם בגלל שכתוב את הפסוק \"לא תאכלו על הדם\" זה כותב שחכמים הסמיכו את זה (ברכות פ\"א)הופך לדאורייתא או לא. הרא\"ש על הפסוק. דהיינו שזה דרבנן. וכך כותבים בחידושי הריטב\"א והמאירי כותב (בחידושיו לברכות שם) . לעומת זאת הרא\"ה (בחידושיהם לברכות שם)ותלמידי רבינו יונה שזה איסור דאורייתא. וכמו כן כתב הרשב\"ץ בספר זוהר הרקיע. יג. לאו שבכללות - בתחילת [ )(שורש טבדעת הרמב\"ם יש ויכוח, שהנה הרמב\"ם בספר המצוות ביאר ]הספר הוא כתב 'שורשים' ובהם ביאר כמה כללים במנין המצוות את העניין של 'לאו שבכללות', דהיינו שיש פסוק אחד שלומדים ממנו כמה איסורים, שהכלל הוא שלאו כזה אין לוקין עליו, בשונה מכל לאו שיש בו מעשה שבתורה, כגון אדם שאכל כזית נבילה או חזיר, או שאר איסורי מאכלות שחייב מלקות. אך לאו שבכללות אפילו שיש בו מעשה אין לוקין עליו. והרמב\"ם נותן דוגמא: \"וזה כי אמרו 'לא תאכלו על הדם' אמרו בפירושו, מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם\" – זה לימוד ראשון מהפסוק הזה, שאם שחטו את הבהמה והיא עדיין מפרכסת, ובא משהו ולקח חתיכה ורוצה לאוכלה מיד, שאסור, אפילו ששוטף אותה מיד והדם שבפנים הוא דם האיברים שלא פירש ומותר לאכול אותו אפילו ללא מליחה, בכל זאת זה איסור של 'לא תאכלו על הדם'. וממשיך הרמב\"ם: \"דבר אחר, מנין לאכול בשר קדשים קודם זריקת הדם שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם' - לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק שלא זרקו אותו עדיין על גבי המזבח\". דין נוסף כותב הרמב\"ם שלומדים מהפסוק הזה: \"רבי דוסא אומר, מנין שאין מברין על הרוגי בית דין\" – דהיינו בדרך כלל אדם שמת המשפחה שלו אוכלים סעודת הבראה, אך אם אדם נהרג על ידי בית דין, הקרובים שלו אינם אוכלים סעודת הבראה – \"תלמוד לומר לא תאכלו על הדם\". דין נוסף כנ\"ל: \"רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום, תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'\". – הסנהדרין צריכים לצום ביום שהם הורגים את הנפש, ולומדים את זה מהפסוק הזה. ועוד: \"אמר רבי יוסי בר חנינא, אזהרה לבן סורר ומורה מנין, תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'\". ואז כותב הרמב\"ם: \"הנה אלו חמישה עניינים כולם מוזהר מהם\" – דהיינו כולם הן לאו מדאורייתא – \"והם כולם נכללים תחת זה הלאו\". ולאחר כל זאת מוסיף הרמב\"ם: \"ועוד אמרו, מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל, תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם' לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם\". ע\"כ. ולכאורה למה הרמב\"ם מזכיר את העניין של לא לטעום כאן. הרי עצם הדבר שהרמב\"ם מזכיר את זה משמע שרוצה להגיד שזה גם לאו שבכללות שאין לוקין עליו, שהרי אם זה דרבנן לכאורה מה זה שייך לכאן. רואים שהרמב\"ם חושב שזה דאורייתא. מאידך יש לשאול, למה הרמב\"ם לא כלל את הדין הזה עם שאר הדינים שמנה לעיל. יד. בירור דעת הרמב\"ם אכן אפשר לבאר, שהסיבה שלא כתבם יחד כולם, כיון שכל הדינים הללו ואילו הדין של אכילה קודם תפילת שחרית (סג:),נזכרו במסכת סנהדרין לכן מנה את הדין הזה בנפרד. ולכאורה (שם),נזכר בנפרד גם בגמרא, בברכות לפי זה בפשטות, עצם הדבר שהרמב\"ם הזכיר את זה, גם אם בנפרד, אבל כחלק מדיני לאו שבכללות משמע שסבר שזה איסור דאורייתא. וכדעת הרא\"ה והרשב\"ץ. מאידך גיסא, הרמב\"ם מזכיר את הדין שאסור לאכול ושם אינו כותב פסוק. אם כן שואל (שם) לפני תפילת שחרית בהלכות תפילה המנחת חינוך למה הרמב\"ם לא הזכיר את הפסוק, משמע שסבר להלכה שזה דרבנן. ועוד, הרי הרמב\"ם מזכיר שלא רק אסור לאכול אלא גם אסור לעשות מלאכה לפני התפילה, וכתב את שני הדינים יחדיו, משמע שזה אותו איסור, ומלאכה לפני התפילה זה בוודאי דרבנן. טו. מרן הבית יוסף סבר שהוא איסור דרבנן אם כן גם אם נאמר שהרמב\"ם סובר שהוא מדאורייתא, וכן המנחת חינוך טוען שזו דעת ספר החינוך, ממילא יש לנו כמה ראשונים, הרמב\"ם, הרא\"ה, - יש אומרים שמחבר ספר החינוך הוא הרא\"ה ויש [ הרשב\"ץ, החינוך אומרים שזה מחבר אחר, ויש כמה ראיות לזה שהמחבר הוא לא הרא\"ה . מאידך גיסא, יש ראשונים, אחרים שסברו שהוא ]הידוע רבו של הריטב\"א דרבנן וכנ\"ל. כותב בפשיטות שזה דרבנן, ואנחנו קבלנו (סימן פט)למעשה, מרן הבית יוסף הוראות מרן. לכן לפי זה יוצא שהאיסור לטעום לפני תפילת שחרית זה איסור דרבנן. וזה חשוב מאד לדעת את זה וכדלהלן. טז. אכילה קודם עלות השחר בימי תענית זמן תפילת שחרית מתחיל בעלות השחר, ואז כבר אפשר להתחיל לומר קורבנות. ויש ראשונים שסוברים שבשעת הדחק אפשר אפילו קצת להקדים. כך דעת רש\"י. אבל רוב הראשונים סוברים שזמן תפילה זה בעלות השחר ולא קודם לכן. ואם אדם נמצא בשעת הדחק גדולה יכול לסמוך להקל ולומר את הקרבנות עד פסוקי דזמרה קודם עלות השחר. אבל וודאי שזמן תפילה ממש לכתחילה לא יכול להיות לפני עלות השחר, ותפילת שמונה עשרה חייבת להיות אחרי הנץ. ואם התפלל לפני הנץ, כמו תפילת פועלים שממהרים לעבודה, זו תפילה בדיעבד. וגם הפועלים עצמם כמובן אינם יכולים להתפלל לפני עלות השחר. והנה הדין שאסור לאכול לפני התפילה הוא מעלות השחר, ולא חצי שעה קודם, שהרי כמו שהתבאר זה דין אחר, זה איסור טעימה ולא אכילה כבשאר מצוות. ממילא יש לומר שביום תענית ציבור, אדם שרוצה לקום השכם בבוקר, קשה לו להתענות במיוחד בקיץ, למשל שבעה עשר בתמוז זה צום ארוך ממש, או בארגנטינה צום עשרה בטבת אצלם הוא יום ארוך מאד, נפסק בגמרא שיכול לעשות תנאי, כלומר, שאם לא הלך לישון, למד כל הלילה, יכול לאכול לפני עלות השחר, אך אם ישן יהיה אסור לו לאכול ולשתות כי שינה נחשבת שהוא הסיח את דעתו, וקיבל עליו את התענית. אלא אם כן יתנה לפני שהולך לישון, שמתכוון לקום ואינו מקבל עליו עדיין לצום עד עלות השחר. יש הרבה אנשים שעושים כך. עושים שעון מעורר וקמים כחצי שעה לפני עלות השחר ואוכלים או שותים. וזו (תענית פרק . וכך כתוב גם בתלמוד ירושלמי (יב.)גמרא מפורשת במסכת תענית (ח\"ב דף רטו אבל אמנם לפי הזוהר (סימן תקסד סעיף א). וכך נפסק בשלחן ערוךא הלכה ד) אין הדין כן. הזוהר סובר, שאם אדם הלך לישון ואחר כך התעורר, לא ע\"ב) יועיל תנאי, מפני שכל האיסור של \"לא תאכלו על הדם\" שאסור לאכול ולשתות חל כבר מהרגע שאדם הלך לישון. יז. שירת הבקשות יש בתי כנסיות – היום לצערנו זה התמעט אבל פעם היה מאד מצוי – אנשים היו קמים ל'שירת הבקשות' בליל שבת. היו קמים בשתים בלילה, בבוקר. 6-7 והולכים לבית הכנסת ושרים שירת הבקשות עד אני זוכר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הולך בכל שנה כמה פעמים בימות החורף לבקשות. היה הולך לבית הכנסת 'האורפלים', בית הכנסת 'עדס', כמו כן גם בבתי הכנסת 'אוהבי ציון' ו'יגל יעקב', בכל פעם היה הולך למקום אחר. הוא היה אוהב מאד את הבקשות, הוא היה בא ודורש בדברי תורה כחצי שעה, ומאז שהייתי ילד קטן היה מעיר אותי שאבוא איתו, כיון שהוא היה צריך מטפחת ואז לא היה ממחטות נייר, והוא היה צריך מטפחת והוא נהג להחמיר שלא לטלטל, ורק על ידי קטן היה מיקל, ולכן הייתי אני הולך איתו. ועם כל זאת שהיה הולך לבקשות בלילה הוא לא היה הולך לישון מוקדם בשביל זה, כיון שבליל שבת אחרי הסעודה היה הולך לדרוש ב'פורת יוסף', והיה דורש שעה שלימה, ולפני שהיה מתחיל לדרוש היה שרים גם קצת בקשות וכמעט לא היה ישן. יח. אכילה קודם עמוד השחר לאחר שישן באותם המקומות בהם היו שרים את הבקשות, היו מביאים כל מיני עוגות לאכילה ושתיה. וכמובן שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל התנגד מאוד שלא יביאו שתיה חריפה. וכשהוא היה מגיע לא היו מעיזים להביא שתיה חריפה, והסיבה לכך שהרי אחר כך הם צריכים להתפלל, וכשהם שותים בהתחלה כוסית אחת ושניה ושלישית ואז הם שתויים ואינם יכולים להתפלל שחרית, אסור להם להתפלל שחרית. אבל עוגות הם היו מביאים, וביביע אומר דן בזה אם אפשר להקל בזה, כיון שהם הלכו לישון מקודם לכן, האם צריך לחוש לדברי הזוהר שמי שישן שינת קבע על מיטתו דאסור לו לאכול אפילו קודם עלות השחר או לא. ואאמו\"ר פסק שם, שבוודאי שכדאי לחוש לדברי הזוהר, אבל כיון שרואים שיש מחלוקת מפורשת בין הזוהר לבין הגמרא שלנו בעניין הזה, שהרי הגמרא אומרת שבתענית אם רוצה לאכול קודם שעלה השחר והתנה על כך מותר. יט. שתייה לאחר שיישן קודם עלות השחר לפני תענית דרך אגב, לפי מנהג הספרדים, לדעת מרן השלחן ערוך אם רוצה לפני התענית לקום קודם עלות השחר, גם אם רוצה רק לשתות קפה צריך לעשות תנאי. אולם הרמ\"א מיקל בשתיה מפני שאין קבע לשתיה, ולכן אפילו תנאי לא צריך. אם כן בוודאי שבתענית אפשר יותר לסמוך על דינא דגמרא, אבל בליל שבת למה לא להחמיר כדברי הזוהר. אך כותב ביביע אומר שם, שבאמת כדאי מאד לחוש לדעת הזוהר הקדוש, אבל אם אדם מרגיש צורך, הוא קם באמצע הלילה ועדיין לא עלה עמוד השחר, הוא לא מרגיש טוב או שהוא עייף או רעב מאד, ועכשיו רוצה לטעום משהו, וודאי שיש לו על מה שיסמוך, כיון שזה כתוב בפירוש בשלחן ערוך שמותר, אלא שרק כדאי לחוש לדברי הזוהר, ומי שיחוש לדברי הזוהר הקדוש תבוא עליו ברכה. כל זה אני אומר כדי שנדע שאיסור אכילה קודם תפילת שחרית מתחיל בעלות השחר. וכמובן גם שעלות השחר זה דבר שמשתנה, דהיינו שזה שעה וחומש בשעות זמניות לפני הזריחה. בחורף, שעה זמנית בימים שהיום הוא עשר שעות שעה זמנית זה חמישים דקות, ממילא שעה וחומש זו שעה רגילה. בקיץ, זה יכול להיות כמעט שעה וחצי פה בארץ. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בחו\"ל תלוי בין המקומות, למשל בצרפת כיון שהיום הוא הרבה יותר ארוך, ממילא שעה זמנית היא הרבה יותר ארוכה, ועלות השחר הוא יותר מוקדם. כל שכן אם נלך לפי שיטת המעלות של הגאון מוילנא שזה יוצא ארוך מאד, צריך לשים לב לזה. כ. שתיית מים קודם תפילת שחרית (סימן פט)הפוסקים דנים אם מותר לשתות מים קודם תפילת שחרית. הטור מביא בשם הראבי\"ה והרא\"ש, שמותר לשתות מים. ויסוד הטעם לכך, שהנה לאחר שהגמרא אומרת 'לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם' – אומרת הגמרא: 'אמר הקב\"ה, אחר שאכל ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים'?! ממילא דווקא בדבר ששייך בו גאוה, אסור. ובמה שייך גאווה בפשטות הכוונה כל משקה שמשכר, אבל במים לא שייך לומר שזה ייחשב לגאווה. לעומת זאת הפרי חדש טוען, שלדעת הרמב\"ם גם מים אסור. ויש לו לכך שתי ראיות לכאורה מדברי הרמב\"ם. האחת, שהרמב\"ם כותב שאסור לטעום (פרק ה כלום. ומשמעות 'כלום' משמע שגם מים אסור. ועוד ראיה, הרמב\"ם שאדם שהוא צמא או מהלכות תפילה הלכה ב) כותב, ומביא אותו להלכה גם השלחן ערוך (סימן פט סעיף ד), רעב והוא לא יכול לכוון בתפילה שהוא כאדם חולה, הדוגמא הרגילה לזה למשל, בחורף, אדם אכל בשמונה בערב ארוחת ערב, ובשמונה בבוקר הוא קם, עברו כבר שתים עשרה שעות והוא רעב, אבל זה לא רעב באופן שאינו יכול להתפלל כמו שצריך, הוא יכול להתפלל ולכוון, אך צמא ורעב שלא יכול לכוון את ליבו – כך כתוב בפירוש – מותר לאכול ולשתות לפני התפילה. אם כן שואל הפרי חדש, הרי רעב הוא מי שרוצה לאכול, אבל צמא הוא צמא לשתות, ואם נאמר שמים מותר בכלל אז למה צריך לחדש שכאשר אינו יכול לכוון שיכול לשתות, שישתה מים שהרי מותר בכל מקרה. הרי הוא לא חייב לשתות דווקא איזה משקה משובח, יין או קוניאק וכיו\"ב, אם הוא צמא שישתה מים. אלא על כרחנו לומר בדעת הרמב\"ם שסבר שאסור אפילו מים. וגם ערוך השולחן כך לומד בדעת הרמב\"ם. כא. אם יש להקדים לתת לבהמה לשתות לפני ששותה בעצמו אבל באמת אפשר לדחות, שהנה המילה 'לטעום' בדרך כלל זה לגבי אכילה. כתוב שאסור לאדם 'לטעום כלום' קודם (סב:) יש ראיה לזה, שהנה בגיטין שיתן מאכל לבהמתו. וזה כמו הלשון של הרמב\"ם פה. ודנים הפוסקים, (סימן קסז האם מותר לשתות מים לפני שנותן לבהמתו. כותב המגן אברהם לגבי רבקה (בראשית כד, יד)שמותר. והוא מביא ראיה מפסוק מפורש בתורה סק\"א) שאמרה לאליעזר \"שתה וגם לגמליך אשאב\". דהיינו שקודם הוא ישתה ואחר כך הגמלים. אמנם אפשר לדחות קצת, שרבקה חשבה שהוא גוי ואינו חייב במצוות. היא לא ידעה שאליעזר היה תלמיד חכם גדול בתורה, ואולי גם היא לא למדה את ההלכה הזו. מלבד זאת, הרי זה אירע לפני מתן תורה, (במדבר כ, ח) ואולי היא לא למדה את ההלכה הזו. ויש ראיה נוספת שהרי כתוב \"והשקית את העדה ואת בעירם\" – דהיינו את הבהמות שלהם, אבל גם בזה אפשר לדחות, שהם היו כבר במצב של סכנה, וכבר אינם יכולים לחכות. אולם עצם הדבר שהתורה מזכירה את זה, אולי התורה באה ללמד אותנו הלכה, שלעניין שתייה אין חובה להקדים את הבהמה לפני האדם. וכך סובר המגן אברהם שמותר שלשתות קודם הבהמה. ומביאים אותו האחרונים ששם מוזכר הדין שאם (סימן קסז) שמותר לשתות. ובאמת תראו בשלחן ערוך אדם ברך על הפת ונזכר שלא נתן אוכל לבהמתו, שמותר לבקש שיתנו אומרת שזה (ברכות מ.)לבהמה אוכל, 'גביל לתורי' – תנו אוכל לבהמה, והגמרא לא הפסק, והגמרא שם מזכירה את הדין שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, אולם לא כתוב את המילים שאסור 'לטעום כלום', אך בגיטין כתוב שאסור 'לטעום כלום'. ועם כל זאת המגן אברהם מתיר בשתיה. לפי זה הראיה הראשונה מדברי הרמב\"ם שהוא כותב 'אסור לטעום כלום' הראיה נופלת, מפני שאפשר לומר שהכוונה היא דווקא אכילה.כב. מה הותר לצמא ולרעב לשתות קודם התפילה הראיה השניה היתה, שהרמב\"ם הזכיר את הצמא, צמא זה מים. והנה מרן אסור לא לאכול ולא לשתות, אבל מים מותר (סימן פט סעיף ג) השלחן ערוך כותב מרן מעתיק את (סעיף ד) לשתות קודם תפילה. מרן מתיר מים. ולאחר מכן הרמב\"ם: \"הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, ואם יש בו יכולת לכוון דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה\". כלומר מרן מזכיר גם את הצמא, ולכאורה היה לו למרן לכתוב רק את הרעב, שהרי לשתות מים מותר לכל אדם ולאו דווקא לצמא. וכמו שפסק בסעיף הקודם. לכאורה זו סתירה בשלחן ערוך. הרגיש בקושיה הזאת, וגם עוד (סימן פט ד\"ה הצמא) המשנה ברורה בביאור הלכה אחרונים הרגישו בזה, וכותב המשנה ברורה פירוש פשוט מאד, שצמא ורעב הכוונה אדם שהוא רעב עד כדי שאינו מיושב בדעתו, הוא צם קודם לכן יום שלם, והוא רוצה לאכול, אכילה לבדה בלי לשתות זה לא בריא, לאכול אליבא ריקניא – על בטן ריקה – זה לא טוב, ואם רוצה לאכול היינו שצריך - דרך אגב, שיטת היראים שאדם שאכל ולא שתה אינו חייב [ גם לשתות . ]בברכת המזון מהתורה, ולא משנה כמה אכל. אך להלכה אין פוסקים כן אם כן מבאר המשנה ברורה, שמה שכתוב 'הצמא והרעב' שאדם שהוא רעב ומותר לו לאכול היינו שהוא גם יכול לשתות, ולאו דווקא מים, כי הוא צריך את זה לאכילה. לכן מרן צריך להזכיר את זה כי זה קשור לאכילה. אבל באמת מים מותר. לפי זה יש לומר, שגם הרמב\"ם שהוא מקור הדין של הצמא והרעב, יסבור שמדובר בשתיה שקשורה לאכילה, שאת זה הרמב\"ם בא לומר שמותר. ובאמת אם רוצה רק לשתות מים מותר. כג. שתיית קפה או תה עם סוכר לפני תפילת שחרית לאור כל האמור דנים האחרונים, הנה היום אנשים קמים בבוקר נעשו מפונקים, לא שותים מים צריכים לשתות קפה, האם מותר לשתות קפה לפני תפילת שחרית? ונחלקו בזה, האחרונים הקדמונים כותבים שמותר לשתות קפה בלי סוכר. בזמנם היו רגילים לשתות קפה בלי סוכר, בספר זרע אמת יש תשובה לגבי שבת בבוקר, שלא היו שותים קפה כמו שאנחנו שותים, אלא היו מרתיחים אותו ככה כמו קפה טורקי משובח, טוחנים אותו ומרתיחים אותו, מה הדין אם גוי הביא קפה שהוא בישל אותו בשבת, אם מותר ליהודי לשתות. שאם הוא בישל אותו עבור הישראל זה אסור, אבל אם הגוי בישל אותו סתם ולוקח ממנו, לכאורה זה יהיה מותר. ויש תשובה ענקית שם שבה דן אם הקפה יש לו דין של 'נולד', שהרי אם למשל זה היה גרעינים או אבקה שאינה ראויה לאכילה, האם זה נקרא נולד. הוא דן בזה מכל מיני כיוונים, תשובה יפה מאד. בזמנו כשכתבתי את סימן שכ\"ה, ששם כתב בשלחן ערוך לעניין פת שאפאה הגוי בשבת לצורך גויים, למדתי את התשובה הזו והוא נכנס לנושא הזה מאד יפה. שם הוא קורה כמה פעמים לקפה 'המים המרים'... כלומר כנראה שהיו שותים את זה בלי סוכר. בימינו כמעט כולם שותים את זה עם סוכר, בלי זה זה לא טעים, ומי שחולה סכרת שם 'סוכרזית'. אבל רוב בני אדם לא שותים בלי סוכר. לכן אמנם והרבה פוסקים סוברים שאסור לשים סוכר בקפה (ס\"ק כב) המשנה ברורה לפני התפילה, אבל ביביע אומר (ח\"ד חאו\"ח סימן יב) פוסק שמותר. כי כל הצד לאסור זה מצד גאוה, ובתה וקפה שזה דבר כל כך פשוט ורגיל אצל אנשים, גם אם ישים סוכר זה לא משנה את המצב שייחשב לגאווה, ולכן מתיר להלכה לשתות תה וקפה גם עם סוכר."},{"filename":"235.pdf","content":"יסוד האיסור לפני תפילת| טעה ובירך על מאכל קודם תפילת שחרית| שתיית חלב בפני עצמו ועם קפה לפני תפילת שחריתנושאי השיעור: גדר | בירור דעת הרמב\"ם בעניין ברכה לבטלה| חזקה קמייתא| הזכרת יציאת מצרים| אם איסור ברכה לבטלה הוא מהתורה או מדרבנן| שחרית הקב\"ה לא מביא | חולה האוכל ביום הכיפורים אם מברך על המאכל| האוכל מאכל איסור במקום סכנה אם מברך עליו| האיסור של ברכה לבטלה קידוש לחולה האוכל ביום הכיפורים שחל בשבת| הזכרת היום בברכת המזון לחולה האוכל ביום הכיפורים| תקלה לצדיקים235 גליוןמיום א' י\"א שבט תשפ\"ד פרשת בשלח- שירה דין אם טעה ובירך על מאכל קודם תפילת שחרית (ב) א. שתיה לפני תפילת שחרית בשיעור הקודם עסקנו בעניין איסור אכילה ושתיה לפני התפילה, ואמרנו שמותר לשתות קפה או תה אפילו עם סוכר, מכיוון שבימינו דרך העולם לשתות את הקפה או התה עם סוכר ואין זה נחשב לגאווה. ומה שהאחרונים אסרו בזמנו לשתות עם סוכר זה כיון שהם היו רגילים לשתות בלי סוכר וכשמוסיפים סוכר זה כבר יותר מדי גאוה לפני התפילה. בימינו זה דבר רגיל ביותר, ולא שייך לומר בזה \"אותי השלכת אחרי גווך\". (פרק ויש לדון אם מותר לשתות חלב קודם תפילת שחרית. והנה הרמב\"ם כותב, שאסור לאדם להורות הלכה אם שתה חלב א מהלכות ביאת מקדש הלכה ג) ונשתבשה דעתו מעט אל יורה. רואים שכנראה שהחלב שהיה בזמן הראשונים או בזמן חכמי הגמרא היה בו קצת אלכוהול, היה משכר, ולא כתוב דבר כזה על בשר או על כל מיני מאכלים. רק על חלב. ויש בנושא הזה וכמובן, שמשקה שמשכר אפילו (ח\"ד חאו\"ח סימן יא).דיון ארוך בשו\"ת יביע אומר מעט כגון בירה חלשה, בוודאי שאסור לשתותה לפני התפילה. ב. שתיית חלב לבדו לפני התפילה בימינו והנה לגבי חלב, בימינו בוודאי שהחלב אינו כמו שהיה בזמנם. הוא אולי מחזק מעט את האדם שיהיה לו כח להתפלל יותר טוב. מאידך צריך גם לחלק, מפני שהראשונים שהתירו מים, מחשיבים את הקפה והתה כמו מים, אבל שתיית חלב לבד, או שמרתיחים את החלב ומוסיפים עליו קפה וכיו\"ב, בוודאי שצריך להחמיר בזה. אלא אם כן מדובר באדם חולה או חלש שמרגיש שלא יוכל להתפלל כראוי בלי זה, שיכול להקל ולשתות לגבי הצמא והרעב שאינם יכולים (סימן פט סעיף ד) וכמו שכתב מרן השלחן ערוך לכוון דעתם. ג. שתיית קפה עם חלב קודם התפילה למעשה, היום הרבה שותים קפה שרובו הגדול זה מים ומוסיפים קצת חלב, הנה אם האדם רגיל תמיד לשתות כך את הקפה או התה עם קצת אפשר להקל, ] - באנגליה הרבה אנשים מוסיפים קצת חלב על התה[ חלב כיון שיש צורך בדבר שהרי קשה לו לשתות בלי זה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך כל השנים היה שותה לפני תפילת שחרית תה עם סוכר, ובשנים האחרונות שלו, בזקנותו ממש, היה מוסיף קצת חלב על התה. אבל מזה כמובן אנחנו לא יכולים ללמוד, כי זה היה ממש לעת זקנותו וזה היה נותן לו חיזוק וכח להתפלל כראוי. אך אף אדם שרגיל לשתות קפה או תה בלי להוסיף מעט חלב, אפשר להקל, אפילו שזה לא כל כך מוסיף לו כח. אך שתיית חלב לבד ראוי להחמיר, מלבד בחולה או במי שאינו יכול לכוון בתפילה כראוי שאפשר להקל.ד. אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי יש נידון במי שטעה ובירך על מאכל לפני תפילת שחרית, וכשסיים לברך נזכר שעדיין לא התפלל שחרית ואסור לאכול ולשתות לפני התפילה. שיש פה מצב של 'אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי', אם יטעם הרי הוא עובר על איסור טעימה לפני התפילה, אך אם לא יטעם הרי שעובר על איסור ברכה לבטלה. וראשית, יש לבדוק איזה משני האיסורים הללו חמור יותר. ושנית, יש לדון אם בכלל זה יעזור שהוא יטעם, מפני שיכול להיות שכיוון שאסור לו לאכול – הרי שלא תקנו ברכה על דבר שאסור לאוכלו. כשבאים לדון בנושא כזה צריכים לבדוק את כל הצדדים בהלכה שיש בנושא הזה. ה. אכילה לפני התפילה היא איסור דרבנן יש אריכות גדולה בעניין ח\"ב חיו\"ד סימן ה וע\"ע ח\"י חיו\"ד סימן ג)הנה בשו\"ת יביע אומר ( של אם אדם בירך על מאכל חלבי לאחר שאכל מאכל בשרי. וזה שייך לנושא שלנו, אבל ב\"ה הוא השאיר לנו גם כן מקום להביא עוד ראיות, קושיות וצדדים בנושא הזה. וראשית יש לדון איזה איסור חמור יותר, אכילה לפני התפילה או איסור ברכה לבטלה. הנה דיברנו בשיעור הקודם שיש מחלוקת ראשונים אם אכילה לפני התפילה זה איסור דאורייתא, וזה וכמו שנראה גם מדברי (בחידושיו עמ\"ס ברכות :) לאו שבכללות, וכמו שכותב הרא\"ה . או שמא כדעת רוב הראשונים שסוברים שזו (שורש ח)הרמב\"ם בספר המצוות אסמכתא בעלמא, שחכמים רק הסמיכו את זה לפסוק. ונתבאר שלדעת ולרוב הפוסקים זה איסור דרבנן. אם כן יש להניח (סימן פט) מרן הבית יוסף שאיסור אכילה לפני התפילה הינו איסור מדרבנן. ו. אם ברכה לבטלה היא איסור מדאורייתא או מדרבנן מאידך יש לדון לגבי ברכה לבטלה, האם זה איסור דאורייתא או דרבנן. כתבו שברכה לבטלה זה איסור דרבנן. (לג. ד\"ה הא)הנה התוספות בראש השנה כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (ברכות לג.)ואמנם חז\"ל אומרים לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא, אך כותבים התוספות שזו אסמכתא בעלמא. מפני שהפסוק נאמר על סתם מזכיר שם שמים לבטלה, או נשבע בשם ה', אבל אם אומר את זה בברכה זה איסור דרבנן. ואחת הראיות של ועוד כמה ראשונים, שהנה בגמרא (שם)התוספות, וכן כתבו הרא\"ש והר\"ן איתא, 'ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב, חוזר (כא:) בברכות ואומר אמת ויציב, מאי טעמא, אמת ויציב דאורייתא'. ופירש רש\"י, שהוא מפני שאמת ויציב דאורייתא, שהרי יש מצות עשה מהתורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, ובתוך אמת ויציב מזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף ואת כל הסיפור של יציאת מצרים. ואמנם בקריאת שמע כבר אומרים את פרשת ציצית ובה נזכר גם יציאת מצרים, אבל כיון שעצם ענין הזכרת יציאת מצרים הוא מדאורייתא, לכן אמרה הגמרא שכשמסופק שעליו לחזור. פעם דברתי כאן באריכות בעניין הזכרת לעילוי נשמת חכם משה בן בהייה מוהדב זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה. יציאת מצרים בלילה אם היא גם דאורייתא, ואם היא חלק ממצוות קריאת שמע, וכך רואים לכאורה ברמב\"ם שהוא לא מזכיר את זה כמצווה בפני . ומאידך כמה מגדולי (פרק א הלכה ג)עצמה, אלא רק בהלכות קריאת שמע הגאונים והראשונים מנו את המצווה הזו כמצווה בפני עצמה. אבל בוודאי שהזכרת יצאת מצרים בשחרית היא מדאורייתא, ורק לגבי ערבית יש בזה מחלוקת. אם כן שואלים התוספות, הרי כאשר עליו להחמיר ולומר אמת ויציב היינו עם הברכה בסופה, ברכת גאל ישראל, והרי יכול להיות שהוא מזכיר שם שמים לבטלה. דהיינו שמצד אחד אומרים ספק דאורייתא לחומרא על הזכרת יציאת מצרים, מאידך נותר כאן ספק ברכה לבטלה. מתרצים התוספות, שאכן אם נאמר שברכה לבטלה היא מדאורייתא הרי שזו שאלה חזקה, שמצד אחד מצווה דאורייתא להזכיר יציאת מצרים וספק דאורייתא לחומרא, מצד שני יש איסור דאורייתא של ברכה לבטלה, וכשיש ספק ששניהם דאורייתא, הרי ששב ואל תעשה עדיף. אבל רואים בגמרא, שעליו לומר כן אמת ויציב. אלא מוכח שאיסור ברכה לבטלה זה איסור דרבנן וספק הזכרת יציאת מצרים הוא ספק דאורייתא ולכן עליו לחזור ולברך. ז. חזקה קמייתא בראשונים נאמרו כמה תירוצים כדי ליישב את דעת הראשונים שחלקו על התוספות, וסברו שברכה לבטלה היא איסור מהתורה. אבל התירוץ (בחידושיהם לראש שכותבים אותו כמה ראשונים, המאירי, ההשלמה, המאורות ועוד, שבאמת איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא, אבל בכל זאת השנה שם) הספק דאורייתא של מצות הזכרת יציאת מצרים גובר, מפני שיש כלל, שבכל דבר שיש בו ספק, שלפני שהתעורר הספק היה מצב של וודאי ואחר כך התעורר ספק יש 'חזקה קמייתא' - חזקה קודמת, והולכים אחרי החזקה הקודמת. שבהמה בחייה היא בחזקת איסור עד שיוודע (ביצה כא.)למשל, חז\"ל אומרים לך במה נשחטה. כלומר, בהמה חיה אסור לאכול אותה, ואם אם מתה אסור לאוכלה. רק על ידי שחיטה היא מותרת, אך אם שחט אותה, ולאחר השחיטה מצא פגם בסכין, הסכין פגומה, ויכול להיות שהסכין היתה פגומה קודם לשחיטה, ואפילו אם בדק את הסכין לפני השחיטה יכול להיות שהסכין נפגמה בתחילת השחיטה, מצד שני יכול להיות שהסכין נפגמה בסוף השחיטה, לאחר שכבר היתה שחוטה לגמרי, הרי שיש כאן ספק אם הבהמה הזו היא נבילה. בכל זאת אנחנו אומרים שהבהמה הזו היא כמו ודאי נבילה, מפני שלפני שנשחטה היתה ודאי אסורה, וצריך להיות בטוח שנעשה מעשה המתיר אותה, וכאשר יש ספק מכריעים על פי המצב הקודם, שהבהמה היתה אסורה, וממילא היא נשארת באיסור. וכך הוא הדין בכל ענייני איסורים. אכן יש לפעמים שאין שום מצב ודאי וכפי שיבואר להלן. ח. חזקת מרא קמא הכלל הזה נאמר גם לגבי דיני ממונות, אם שני אנשים רבים על כסף, ואחרי כל הדיונים נשאר מצב שזה ספק למי שייך הכסף, והכסף מונח בידיו של אחד מהם, הרי שהוא מוחזק. אבל אם הכסף נמצא במקום ניטרלי, לא בידי אף אחד מהם, ויש ספקות לגבי הכסף, אומרם שיש כאן 'חזקת מרא קמא', כלומר אם היה אחד מהם בוודאי היה הבעלים הקודם של הכסף, וכעת התעורר ספק למי הוא שייך, וזה ספק גמור, אין שום דרך להכריע את הספק הזה, הרי שהכסף שייך מספק למי שהיה הבעלים הקודם שלו, וכל זמן שלא בטוח שהמצב הזה השתנה הרי שהכסף ממשיך להיות שייך לו. יש דברים שאין בהם את המצב של חזקה קמייתא, למשל, הנה להלכה פוסקים שצריך שיאכל וישבע כדי להתחייב מהתורה בברכת המזון, ואם אכל ולא שבע חייב בברכת המזון רק מדרבנן. והנה אם אדם אכל ולא שבע, ומסופק אם בירך ברכת המזון, שיש כאן ספק על עצם האכילה אם הוא חייב מהתורה לברך עליה או לא, כיון שמדאורייתא אינו חייב כלל, וכעת התעורר לו ספק אם בירך ברכת המזון, לכן ספק ברכות להקל. אבל אם אכל ושבע, וממילא התחייב בברכת המזון מן התורה, אם התעורר ספק אם בירך ברכת המזון או לא, כיון שהמצב הקודם היה שחייב בברכת המזון מהתורה, לכן במקום ספק עליו להחמיר ולברך. ספק דאורייתא לחומרא. ט. חזקה קמייתא במצוות לאור כל זאת מבארים המאירי, ההשלמה והמאורות, שלושתם כותבים את אותו הדבר, שגם במצוות זה כך, אם התעורר ספק במצווה מסוימת שבוודאי התחייב בה כבר, והתעורר ספק אם קיים את המצווה או לא, כיון שלפני שהתעורר הספק היה חייב במצווה, הרי שיש לנהוג כפי המצב שהיה קודם לכן. אם כן לגבי ברכת אמת ויציב וקריאת שמע, הרי ברגע שעלה עמוד השחר כל יהודי חייב להתפלל ולקרוא קריאת שמע וחייב גם במצות הזכרת יציאת מצרים, וברגע שהתעורר אחר כך ספק אם קיים את המצווה, כיון שהמצב הקודם היה שהוא חייב, הרי הוא בחזקת חיוב, וזה כמו חזקת מרא קמא בממונות וכמו חזקת איסור, שהולכים אחרי המצב הקודם, כיון שכך הוא חייב לחזור ולברך. ממילא אין ראיה לומר שברכה לבטלה היא מדרבנן וכמו שכתבו התוספות. מפני שאפשר וגם איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא וגם מצות הזכרת יציאת מצרים היא דאורייתא, אלא שהכוח של מצות הזכרת יציאת מצרים גדול יותר מחמת החזקה קמייתא שלו.למעשה, הראשונים הללו סוברים לגבי ספק אם קרא קריאת שמע ספק לא קרא שצריך לחזור ולקרוא, מפני שאינו כמו ספק דאורייתא רגיל, לא סובר כך, (ח\"א סימן שכ)אלא יש פה חזקה קודמת. אבל הרשב\"א בתשובה אלא סובר כמו התוספות והרא\"ש. וכפי שנראה מדבריהם שסברו שחזקה במצוות אינה נקראת חזקה. י. תשובות הרמב\"ם (סימן רטו) יש שאלה גדולה מהי דעת הרמב\"ם בנושא הזה. המגן אברהם שאיסור ברכה לבטלה הוא (פרק א מהלכות ברכות הלכה טו)לומד בדעת הרמב\"ם דאורייתא. ויש כמה מהגאונים שכותבים בפירוש שאיסור ברכה לבטלה היא מדאורייתא. הם כותבים לגבי נושאים מסוימים, כמו בהלכות ציצית, בכל מיני שאלות אם לברך או לא, שאם מברך לוקה משום 'לא תשא' והמשמעות היא שזה דאורייתא. אולם ברמב\"ם באמת יש סתירה בנושא הזה. שהנה בשנת תקכ\"ה באמסטרדם יהודי אחד בשם הרב מרדכי תמה הדפיס ספר תשובות הרמב\"ם, שחלק גדול מהם הן תשובות בערבית שהוא תרגם אותם, ובדקתי את כל התרגומים שיש, ואין ספק שהתרגום הזה הוא נכון. ויש חלק מהתשובות שנכתבו בלשון הקודש, למשל התשובות הכי מוסמכות וחשובות של הרמב\"ם אלו התשובות שכתב לחכמי לונל. שלאחר שקיבלו את ספרי הרמב\"ם חכמי לונל כתבו לו עליהם למעלה מעשרים שאלות. ומענין שכל השאלות ששאלו אותו הן השגות הראב\"ד, וכנראה שהגיע לידיהם גם השגות הראב\"ד ורצו לראות מה הרמב\"ם משיב על השגות הראב\"ד. והרמב\"ם ענה להם על כל דבר ודבר. בחלק מהדברים הוא מסביר את הסוגיה. ואחר כך צירף אגרת אל רבינו יונתן מלונל, אגרת ברכה מאד יפה, מליצית מאד, ובתוך האגרת כותב לו שרק אנשים חכמים כמותכם יודעים מה עשיתי בחיבור שלי. ובאמת שזה משהו עצום, צריך לדעת להעריך את הרמב\"ם, מי שיודע ללמוד הרבה יכול להתחיל להעריך את הרמב\"ם. יא. ברכות על המגילה במקום שיש ספק מתי לקרוא ויש שם תשובה אחת שנוגעת לנושא שלנו, ויש גם תשובה אחרת בערבית שגם כן נוגעת לנושא שלנו. נתחיל עם התשובה בערבית. בעיר 'צור' שבלבנון היתה פעם קהילה יהודית כמעט עד הדור האחרון, ובזמנו של הרמב\"ם שלחו אליו שאלה מהעיר צור, שהיתה מסורת אצלם שצור היא ספק מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, וממילא מחמת הספק צריכים לקרוא בה את המגילה יומיים, בי\"ד וגם בט\"ו. ויש ראשונים שסוברים שמברכים בי\"ד מפני שזה זמן קריאת המגילה ברוב העולם ואילו בט\"ו וכן פסק מרן השלחן (פרק א מהלכות פורים הלכה יא)לא מברכים. וכך סובר הרמב\"ם , אולם יש ראשונים שסוברים שמברכים בשני הימים, (סימן תרפח סעיף ד)ערוך והלכה לא כדבריהם. והנה בעיר צור היו נוהגים לקרוא את המגילה מספק יומיים, והיו גם מברכים על המגילה יומיים. דרך אגב, כתוב בירושלמי, שבן כרך שדינו לקרוא בט\"ו וקרא בי\"ד, יצא. ויש מחלוקת גדולה אם הגמרא שלנו גם סוברת כך, אבל בוודאי שלפי הירושלמי יצא ידי חובה. וכל מה שקוראים גם בט\"ו הוא מחמת הספק אבל אין זה חיוב גמור, מפני שאף אם תאמר שזה ודאי כרך, יצא ידי חובה. אם כן שאלו את הרמב\"ם, שלשיטתו שסבר שאסור לברך יומיים, הנה בצור נהגו לברך יומיים, האם זה בסדר. והרמב\"ם ענה, שבשום פנים ואופן לא, והוסיף, שאנשים המברכים במגילה גם בט\"ו עוברים על איסור דאורייתא של ברכה לבטלה. אם כן מפורש ברמב\"ם שסבר שאיסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא. והוסיף שם עוד, שאסור לענות אמן לאחר המברכים על המגילה בט\"ו. וכתב על כך עוד, שמי שבא למקום שמברכים בט\"ו שיצא משם! שלא ישאר שם! יב. אין מנהג בדבר איסור הרמב\"ם שם מתייחס לטענותיהם, שהלא כך היה המנהג מקודם לכן. ועונה על כך, שאין מנהג בדבר איסור. כלומר, לא ניתן לומר שכך הוא המנהג כאשר על ידי המנהג הוא עובר איסור אם יש צד שאפשר ליישב את המנהג זה בסדר, אבל אם יבוא אדם ויאמר שנהגו לחלל שבת, נהגו לברך ברכות לבטלה, וכיו\"ב, כל מיני דברים, דאורייתא ודרבנן, אין אומרים בהם זה המנהג, מפני שהם דבר איסור. וגם מה שכתוב מנהג מבטל הלכה, זה בוודאי לא נאמר על הלכות שנפסקו בשלחן ערוך, וכי יבואו לבטל את התורה בגלל מנהג?! אלא שלפעמים שיש מחלוקת לגבי המנהג, שאז אין אומרים ספק ברכות להקל. או שיש מחלוקת הפוסקים ונהגו כמו אחד מהם. אבל סתם מנהג שיבטל דין של תורה זה לא שייך. מוכח לכאורה בדברי הרמב\"ם שכתב שאין מנהג בדבר איסור, שסבר שברכה לבטלה דאורייתא. יג. בתשובת הרמב\"ם משמע שברכה לבטלה היא איסור מדרבנן והנה, חכמי לונל שאלו את הרמב\"ם שבכמה מקומות כתב בעניין ספקות, יש כאלה (בחולם) - יש שאומרים כוי[ 'לגבי ברכה במקום ספק, למשל, 'כוי , אני לא יודע היום אם זה קיים בכלל, ואם קיים אני (שוא חיריק)שאומרים כוי , והכוי ]...בטוח שאין אף אחד שיכול להגיד אם זה הכוי שאמרו חכמים זו מן חיה שהיא ספק חיה ספק בהמה. והנה, חיה ועוף מותר לאכול את החלב שלהם אך בבהמה אסור לאכול את החלב, והכוי כיון שהוא ספק החלב שלו אסור כמו בהמה. כמו כן בבהמה לא צריך לכסות את הדם \"ואיש (ויקרא יז, יג):לאחר השחיטה, אין בהם מצות כיסוי הדם, וכמו שכתוב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר\". אבל הכוי הזה כיון שהוא ספק חיה ספק בהמה, צריך לכסות את דמו, אך נחלקו הראב\"ד (ברכות יב:)הראשונים אם יש לברך על הכיסוי הדם שלו. רבינו יונה ועוד כמה ראשונים סוברים, שכיון שספק (בהשגה על הרמב\"ם פרק יד מהלכות שחיטה הלכה ד) דאורייתא לחומרא וצריך לכסות את הדם ממילא צריך גם לברך על כיסוי כותב, שאין מברכים על כיסוי הדם של הכוי. כמו כן (שם)הדם. אבל הרמב\"ם מצינו לגבי אנדרוגינוס שהוא אדם שיש לגביו ספק אם הוא זכר או נקבה, שצריכים למול אותו מספק, ולדעת הרמב\"ם אין מברכים על מילתו, אך (יו\"ד לדעת רבינו יונה מברכים על מילתו. ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך כדעת הרמב\"ם. סימן רסה סעיף ג) אם כן שאלו חכמי לונל את הרמב\"ם מפני מה אין מברכים על המצוות ענה להם (שו\"ת פאר הדור סימן כו) הללו מספק, הרי זה ספק דאורייתא. והרמב\"ם תשובה ארוכה להסביר את כל הנושא. וכתב שם, שחכמים הם שתקנו 'כל המברך ברכה שאינה (ברכות לג:) את נוסח הברכות (ברכות טו:), והם אמרו צריכה עובר משום לא תשא', מדבריו שחכמים הם אלו שתיקנו את הברכות והם אמרו שכל המברך ברכה לבטלה עובר, משמע שאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן. יד. שו\"ת פאר הדור כשיצא לאור שו\"ת פאר הדור זה היה בשנת תקכ\"ה, לפני כמעט מאתים שישים שנה, וזה הגיע לידי כל גדולי ישראל והם ראו את הסתירה הזאת. בשו\"ת זרע אמת הקשה את הסתירה הזאת, והוא מפלפל בזה וקובע למסקנה שלדעת הרמב\"ם ברכה לבטלה דרבנן. גם השדי חמד שחי הרבה שנים לאחר מכן מפלפל בזה, והוא ראה את כל מה שכתבו לפניו, אבל מסיק שלדעת הרמב\"ם זה איסור דרבנן. טו. רק חכמים קבעו את הברכות לעומת זאת מרן החיד\"א כותב, שבאמת אין סתירה כלל בדעת הרמב\"ם, ובאמת דעת הרמב\"ם היא שברכה לבטלה היא איסור דאורייתא. ומסביר יפה את דברי הרמב\"ם. שהנה, חכמים קבעו איך מברכים את הברכות, שצריך להגיד 'ברוך אתה ה'' ושצריך לומר 'אלוקינו' ו'מלך' ו'העולם' וכו', ולכל דבר חכמים קבעו את הנוסח המתאים לו. ואוסיף קצת כדי לבאר את דבריו וכוונתו, הנה אם מישהו יראה איזה פרי יפה של תפוח, והגיע חודש ניסן, ובמקום לברך ברכת האילנות, אומר, למה אני צריך לברך ברכת האילנות?! ורוצה לברך ברכת 'בורא פרי העץ' בוודאי שזו ברכה לבטלה! כלומר שהכח של חכמים הוא כל כך גדול שלמרות שיש איסור להזכיר שם שמים לבטלה באו חכמים ותקנו לנו ברכות, וברגע שמקיים את הוראת חכמים לברך ברכה, הרי שלא רק שאין כאן חשש של הזכרת שם שמים לבטלה, כי הוא עושה לפי הוראת חכמים שאמרו להזכיר את שם שמים, מלבד זאת הוא גם מקיים מצווה, חכמים הפקיעו את האיסור של הוצאת שם שמים לבטלה והכניסו בו מצווה. בברכות הנהנין – שעל כל דבר שנהנה יאמר עליו ברכה. ויש גם ברכות השבח, ברכות המצוות, ברכות ההודאה, כל מיני ברכות יש, ויש מצווה לברך אותם כפי תקנת חכמים. חייבים לברך אותן. למשל בברכת המצוות אסור לקיים מצווה בלי ברכה, כאשר יודע שבוודאי יכול לברך ואין בו שום ספק. וכן ברכות הנהנין - כל הנהנה . וכן ברכות ההודאה וברכות (ברכות לה:)מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל השבח, שחלק גדול מהם גם כן חיוב גמור. אבל כל זה בתנאי שאתה 'מחויב למסגרת', שאתה לא רפורמי או ליברלי כמו שיש היום... חכמים קבעו מה לברך ועל מה, אבל אם תבוא ותשאל שאלות, וכמו שהרפורמים אומרים שהם ממציאים דברים חדשים, יבוא ויאמר אני רוצה לברך על הביצים 'המוציא ביצה מן התרנגולת' כמו שעל הלחם מברכים 'המוציא לחם מן הארץ', אתקן ברכה חדשה, ברגע שחרגת מהמסגרת שקבעו חכמים הרי שזו ברכה לבטלה ועובר על איסור גמור. לכן כאמור, אדם שיראה עץ יפה מאד של פירות משובחים ויפים, והוא כל כך מתלהב ורוצה להודות להקב\"ה, ויברך 'בורא פרי העץ' והוא לא אוכל ממנו, הרי שזו ברכה לבטלה, כי הוא חרג מהמסגרת שקבעו חכמים. טז. דעת הרמב\"ם שברכה לבטלה היא איסור מדאורייתא לפי זה יתבארו דברי הרמב\"ם, שבאמת סבר שברכה לבטלה היא איסור מדאורייתא, ומה שכתב שחכמים הם שתקנו את הברכות, היינו שאת הנוסח קבעו חכמים. ומה שאמרו 'כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא' הכוונה שהם קבעו מתי תברך ומתי לא, וברגע שקבעו ועושה לפי הוראת חכמים ממילא זה יפה מאד, הוא קיים מצווה, אך אם לא יעשה כהוראת חכמים, ממילא עובר על איסור דאורייתא של ברכה לבטלה. ולפי זה יוצא שדעת הרמב\"ם היא שברכה לבטלה זה איסור דאורייתא. ויש עוד דיון ארוך מה דעת מרן השלחן ערוך, אבל מסתבר לומר שמרן הולך בעקבות הרמב\"ם, ויש דיונים על הרמב\"ם בחיבורו בכמה מקומות האם אפשר ללמוד מדבריו שזה מדאורייתא או מדרבנן, ויש בזה מחלוקת והחזון איש גם דיבר בזה, בכל אופן נוקטים להלכה שברכה לבטלה אסורה מדאורייתא. יז. ספק ברכות להקל ומה שאומרים תמיד ספק ברכות להקל. מפני שאם נאמר שזה דאורייתא, בוודאי שיש לומר ספק ברכות להקל, אבל גם אם נאמר שברכה לבטלה היא כמו התוספות והרא\"ש, שאיסורה הוא מדרבנן, בברכות החמירו, מפני שחכמים הסמיכו את זה לפסוק \"לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא\", חז\"ל אומרים שהעולם כולו נזדעזע כשאמר הקב\"ה את הפסוק הזה, זה לאו חמור ביותר. לכן גם אם זה דרבנן מחמירים בענייני ספק בברכות. יח. טעימה לפני התפילה לאור כל זאת, אדם שבירך על מאכל לפני התפילה, שאם יטעם הרי שלרוב הפוסקים הוא עובר על איסור דרבנן שאכל לפני התפילה, אבל אם לא יטעם יש חשש גדול שיעבור על איסור דאורייתא של ברכה שאינה צריכה, לכן יטעם מעט. אבל יש להוסיף נקודה חשובה, אדם שטועם לפני התפילה זה איסור, אך בוודאי שלא לכולי עלמא זה לא איסור דאורייתא, מפני שאמנם שיטת הנימוקי יוסף שגם בשחרית לא אסור אלא אכילה אבל לא טעימה, אבל כל הראשונים כמעט חולקים על זה וסוברים שגם טעימה אסורה. אבל כיון שיש פה סניף של הנימוקי יוסף שבכלל לא אסור טעימה, לכן במקום כזה של חשש ברכה לבטלה אפשר לסמוך על זה. ויש נקודה נוספת, שהאיסור לאכול לפני התפילה הוא משום גאוה, שעוסק בעצמו לפני שמתפלל לקב\"ה, והנה כאן האיש הזה מסכן, בירך ברכה ונזכר שלא התפלל, וכי הוא רוצה עכשיו להתגאות?! וכי הוא רוצה לעסוק בצורך עצמו?! להיפך, כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להינצל מאיסור ברכה לבטלה! כיון שכך, שכל המטרה שלו היא להינצל מספק ברכות, ממילא מותר לו לטעום כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. יט. אין מברכים על אכילת דבר איסור אך יש להקשות על כך קושיא, שהנה על דבר האסור באכילה לא תקנו עליו ברכה כלל, כתוב בגמרא שאם גזל חיטים וטחן אותם ועשה מהם פת ובירך, אין זה מברך אלא מנאץ. אי אפשר לברך את הקב\"ה על גזל. ויש בזה מחלוקת ראשונים, שיטת הראב\"ד והרא\"ש, שאדם שאוכל דבר איסור ורוצה לברך עליו רשאי לברך, זו אינה ברכה לבטלה. למשל, בא אדם רשע מרושע, ורוצה לאכול חזיר או שקצים ורמשים, אבל הוא אומר, אני עדיין מאמין בהקב\"ה ואני רוצה לברך, שרשאי לרך 'שהכל נהיה בדברו' עליהם. אבל הרמב\"ם וכך גם רוב הראשונים סוברים, שאינו רשאי לברך, וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן קצו סעיף ד), שאדם שאכל דבר איסור אין מזמנים עליו, ואינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. אם אדם אכל לחם שאסור באיסור חדש למשל, ורוצה לברך ברכת המזון, אינו יכול כי דבר איסור. והנה בדבר איסור ישנם שני סוגים. יש סוג של דבר איסור שהמאכל עצמו הוא מאכל אסור, כגון חזיר, נבילות, טריפות, שקצים ורמשים, חדש וכיו\"ב. אבל יש סוג של דבר איסור, שפעמים והמאכל מצד עצמו אין בו בעיה, אלא שיש איסור זמני לאכול אותו. למשל ביום צום אסור לאכול, אבל האוכל הוא דבר מותר ואין בעיה מצד עצם האוכל, הוא כשר למהדרין, הבעיה היא רק מצד שהיום הוא צום ואסור. אשר על כן חולה שהרופא ציווה עליו לאכול מאכל האסור באכילה, שאסור לו לאכול אותו למרות שמדובר במחלה פנימית, זה איסור דאורייתא. אבל אם רופא יגיד לו שאם לא יאכל את המאכל יש חשש סכנה, זה פיקוח נפש, בחשש פיקוח נפש מותר לו לאכול. פיקוח נפש את דוחה כל התורה כולה. כ. אכילת שמן שהופק מדגים טמאים אני זוכר שפעם התעורר דבר כזה, המציאו שמן דגים מדגים טמאים שהוא היה תרופה, היו קונים את זה בבית מרקחת לתרופה – אני לא יודע אם זה קיים היום – אבל אני זוכר שכשהייתי ילד הראו את זה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלו אותו, על השמן הזה שהוא טוב מאוד וותרופה לחולי לב, והיו רופאים אז שאמרו שזה מציל את החיים של האדם, האם מותר לאכול את זה. והוא ענה, שאם הרופא אומר שאת האדם הזה זה יציל אותו מחולי הלב שלו, הוא עלול לקבל התקפת לב וזה יציל אותו, מותר לאכול את השמן הזה. זה שמן העשוי מדגים טמאים, ושמן כזה הוא איסור מאכלות בוודאי, זה שרץ המים, והאוכל כזית ממנו חייב ארבע פעמים שלושים ותשע מלקות, אבל במקום סכנה, פיקוח נפש, מותר. שאדם יסור במקום סכנה, כותב מרן השלחן ערוך (סימן קצו סעיף ב)ובאמת שבאכילת דבר א שרוצה לאכול דבר איסור במקום סכנה, מברך עליו תחילה וסוף, כאן כן תקנו ברכה. למעשה, מי שילמד את הנושא, נראה שזה בכלל לא פשוט ויש הרבה ראשונים שסוברים שגם במקום סכנה אסור לברך, וכך צריך לנקוט להלכה, ונתבארו הדברים באורך בהלכה ברורה סימן [ .משום ספק ברכות להקל . אלא שמי שרוצה לברך בוודאי שיש לו על מה שיסמוך ]קצ\"ו ואכמ\"ל כי זו דעת מרן השלחן ערוך. וגם יש פה ספק ספיקא, שמא תקנו ברכה על מאכל איסור, ושמא לכל הפחות במקום סכנה אפשר לברך. אבל מצד שני, יש ראשונים שסוברים שלא תקנו, וגם במקום סכנה אסור לאכול. מחמירים בשני הדברים גם יחד. כא. חולה האוכל ביום הכיפורים אם מברך על אכילתו אבל כל האמור הוא בדברים האסורין מצד עצמם, כמו שמן של דגים טמאים. אך יש לדון מה הדין בחולה מסוכן שאוכל ביום כיפור, האם מברך על אכילתו. גם בזה נחלקו. הרא\"ה והריטב\"א כותבים שאינו מברך, מכיוון שאמנם מותר לו לאכול וחייב לאכול בגלל חשש סכנה, אבל לא תקנו ברכה על מאכל של איסור, וכיון שהיום הזה אסור באכילה לכן אינו מברך. לעומת זאת, המאירי וכן הב\"ח כתב מדעתו, וכן עוד כמה מגדולי האחרונים כתבו שעליו לברך. למרות שאין איסור מצד עצם המאכל, אלא מצד היום, יום הכיפורים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כב. בהמתן של צדיקים מספרת, (ראש השנה כא:) יש ראיה לדברי המאירי והב\"ח מהתוספות. שהנה הגמרא שפעם אחת היה בבבל טעות בקידוש החודש, וזה קרה לצערנו דווקא בחודש תשרי, וקידשו את החודש יום אחד מאוחר יותר. לוי שהיה אחד החכמים, הגיע לבבל ביום הכיפורים והנה הוא רואה את כולם שלא רק שהם לא אוכלים ושותים, אלא הרבו באכילה ושתיה. ואז הוא אמר \"בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא\" – האוכל של הבבלים הוא טעים (גיטין ז. ביומא רבא של ארץ ישראל. אכלו ביום הכיפורים. ושואלים התוספות , שהנה כתוב שחמורו של רבי פנחס בן יאיר לא היה אוכל דבר שאינו ד\"ה השתא) מעושר, וכשהביאו לו לאכול תבן הוא היה 'מחמיר' למרות שתבן פטור מהמעשר. הוא היה 'חסיד'... ואומרת הגמרא, שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב\"ה מביא תקלה על ידם. פעם נפגשתי עם תלמיד חכם צדיק, והוא רבי אלעזר אבוחצירא זצ\"ל, וכשהייתי אצלו הוא סיפר לי בדרך אגב, שאינו מכניס לפיו בשר כלל. וכששאלתי למה נוהג כך ענה לי, שפעם היה איזה קצב שמביא לו כל הזמן בשר, באותם ימים לפני שלושים שנה לא היה קצב שעסק רק בבשר חלק, אולי היה את 'רפאלי' בירושלים, אבל בדרך כלל כל קצב מכר גם בשר כשר וגם בשר חלק. ופעם אחת הקצב הביא בשר לביתו, והניחו הכל בהקפאה, ופתאום הוא בא בבהלה ואמר סליחה, טעיתי, הבשר שנתתי לכם הוא לא בשר חלק. כשרבי אלעזר שמע מזה, אמנם ב\"ה אף אחד עדיין לא אכל מזה, אבל בכל זאת הוא אמר לעצמו, הרי זה בא לבית שלי וכמעט נכשלנו באכילת בשר לא חלק, לכן קיבל על עצמו מאותו יום שלא לאכול בשר כלל! אבל זו מידת חסידות. וכמובן שאם יש אדם שבאמת אינו רוצה לאכול בשר בגלל שחושש לכל מיני ספיקות בשחיטה, תבוא עליו הברכה. אבל זו חסידות בעלמא. כג. איך נכשלו בבבל לאכול ביום הכיפורים אם כן שואלים התוספות, איך קרה דבר נורא שכזה, שבבבל, עיר גדולה עם ישיבות, רבנים, תלמידי חכמים, וכולם אכלו ביום הכיפורים?! הרי אפילו לבהמתן של צדיקים אין הקב\"ה מביא תקלה על ידם. אלא אומרים התוספות, שמה שכתוב שאין הקב\"ה מביא תקלה לצדיקים היינו כשהמאכל הוא מצד עצמו אסור, כמו חזיר, נבילות וטריפות וכיו\"ב, אבל יום הכיפורים שהמאכל מצד עצמו כשר וכל הבעיה היא רק שהשעה אוסרתו, באופן כזה שייך להיות תקלה. כד. להטעות אדם גדול דרך אגב, יש בזה הרבה מוסר, פעם אמר לי מישהו על רב גדול מאד שפסק איזו הלכה, ואני באתי וטענתי שהשואל ששאל אותו הטעה אותו, הוא שאל לא נכון. והיה אחד שאמר, שאפילו ששאל לא נכון הרי אין הקב\"ה מביא תקלה אצל צדיקים, וממילא אם הצדיק פסק כך כנראה שכך צריך להיות. אבל זו שטות, תשאל לא נכון תקבל תשובה לא נכונה! אני זוכר שפעם אחת שאלו את הגרי\"ש אלישיב בענין הזכרת טל ומטר בארגנטינה, והוא ענה להם תשובה, וכשאני באתי אליו והצגתי בפניו את העובדות, לא הספקתי לדבר חצי מהדברים והוא כבר אמר לי שאני צודק! ואז אמרתי לו הרב חוזר בו? והוא אמר לי, 'אני לא חוזר בי, השאלה היא מה מספרים לי'... כלומר, אמנם הקב\"ה שומר על הצדיקים, אבל אם רוצים להטעות אדם גדול הרי שיהיה מכשול. הראיה הכי טוב שיש לנו על כך היא מדוד המלך, שהיה בורח מפני אבשלום. והנה, בא ציבא עבדו של מפיבושת שהיה הבן של שאול המלך, ודוד המלך אהב אותו ונתן לו שדה, והנה בא ציבא וסיפר לדוד שמפיבושת בגד בו, מרד בו, ודוד המלך כאב לו, הוא קיבל את הלשון הרע ואמר שהוא מפקיע את המתנה, השדה שנתן למפיבושת, ומעביר אותה לציבא. וכשדוד חזר למלכותו בא לקראתו מפיבושת, והוא מברך אותו ובאמת שמח מכל הלב בכך שדוד המלך חזר, ואז היה לדוד המלך ספק מי אומר את האמת, ציבא \"ויאמר המלך למה תדבר עוד (שמואל ב יט, ל)או מפיבושת. ואז דוד המלך אמר דברך, אמרתי אתה וציהא תחלקו את השדה\". והנה מפיבושת לא רק שלא נעלב, אלא אמר, 'אדוני המלך, אני מוכן לוותר על כל השדה! העיקר שאתה חי וחזרת למלכותך! מבחינתי זו המתנה הכי גדולה, ואני שמח בזה מאד. אומרים חז\"ל, שבשעה שאמר דוד, אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. ואנחנו יודעים מה היתה התוצאה מחלוקת המלוכה, מירבעם והלאה כל עשרת השבטים בכל הדורות היו עובדי עבודה זרה בלי הספקה, מאות שנים עד שגלו על ידי סנחריב שהגלה אותם, ועד היום לא יודעים איפה הם! ומסיימת הגמרא, שאלמלא קיבל דוד לשון הרע לא היתה המלוכה נחלקת, ולא היו אבותינו עובדים עבודה זרה, ולא היינו גולים מארצנו! כל הגלות באה בגלל טעות. ובוודאי שדוד המלך זו היתה דעת תורה, הוא היה גדול הדור, נביא, איש אלוקים קדוש, אבל פה רואים שלשון הרע יכול לקלקל את הכל! יכול להביא את האדם לידי טעות. איזה נורא הדבר זה לשון הרע, ואיזה דבר נורא זה להטעות אדם גדול! כה. חולה האוכל ביום הכיפורים אומר יעלה ויבוא לאור דברי התוספות משמע, שתקלה יכולה לבוא גם לצדיקים אם המאכל עצמו מותר והשעה אוסרתו, כגון ביום הכיפורים, אם כן מוכח שיש חילוק בין אם המאכל אסור מצד עצמו לבין מאכל שאסור מצד הזמן. וזה כמו הסברא של המאירי והב\"ח שהזכרתי קודם. לפי זה יוצא, שחולה האוכל ביום הכיפורים זה יותר קל מאשר חולה שאוכל דבר איסור מפני הסכנה, וממילא מה שמרן השלחן ערוך פוסק שחולה שאוכל ביום הכיפורים צריך להזכיר 'יעלה ויבוא' ו'ביום הכיפורים הזה' בברכת המזון, משמע שסובר שמברכים על המאכל ביום הכיפורים. וזה שפסק כך גם על אכילת דבר איסור, אפילו שהחפצא (סימן קצו סעיף ב) לשיטתו אסור כל שכן ביום הכיפורים. וכך יש אנחנו עושים, שחולה האוכל ביום הכיפורים מברך, מפני שכך הוא המנהג. הרי חולה ביום הכיפורים זה דבר מצוי, תלכו לבית חולים תראו אלפי חולים שצריכים לאכול ביום הכיפורים, חלק גדול מהמאושפזים ומאנשים זקנים שיש להם מחלות פנימיות צריכים לאכול ביום הכיפורים, זה לא כמו השמן דגים שהזכרתי לעיל שאחד מאלף צריך לאכול אותו, ברגע שזה מצוי זה הופך להיות מנהג. וכיון שפשט המנהג שהחולה מברך ביום הכיפורים צריך לברך. כו. חולה האוכל ביום הכיפורים שחל בשבת אם מקדש על היין רבי עקיבא איגר סובר, שחולה האוכל ביום הכיפורים שחל בשבת צריך לעשות קידוש. מספרים, שבזמנו של רבי עקיבא איגר היתה מגיפה קשה, ואנשים היו חלשים מאד, ואדם שהיה חלש שנדבק במגיפה היה מת. ורבי עקיבא איגר ציווה שאסור לצום ביום הכיפורים, מכיון שזה פיקוח נפש. אדם שאוכל נעשה חזק, ואם חלילה יידבק יש לו סיכוי להינצל מהמגיפה. באותה שנה יום הכיפורים חל בשבת, והיו שחשבו להתענות ביום הכיפורים, ורבי עקיבא איגר ביום הכיפורים, עמד ליד ההיכל וקידש על היין ושתה ולקח חתיכת עוגה ואכל, לעיני כולם כדי שילמדו ממנו. אכן יש חולקים עליו בעניין הקידוש. ולהלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק שאין לחולה האוכל ביום הכיפורים לקדש. וביארתי את העניין הזה באריכות בהלכות קידוש, שבאמת יוצאים ידי חובת קידוש ביום הכיפורים בתפילה, ולא תקנו קידוש על הכוס. לאור כל האמור, מי שבירך על דבר מאכל לפני התפילה, אי אפשר להגדיר את שבירך על איסור, מפנ שהמאכל הזה מצד עצמו הוא היתר גמור, אין בו שום בעיה, כל הבעיה היא רק כשרוצה לקחת את המאכל הזה ולאכול אותו לפני התפילה, דהיינו האיסור אינו מצד המאכל אלא מצד האדם. אם כן בדבר כזה לא שייך לומר שלא תקנו ברכה על דבר איסור. היה חכם אחד שטען טענה כזו, ואמר שזה נקרא שלא תקנו ברכה על דבר איסור, ולכן בין כה הברכה לבטלה ולכן שלא יטעם. אבל לפי כל מה שנתבאר לעיל זה לא נקרא ברכה על דבר איסור. ואפשר לדמות זאת ליום הכיפורים, ובנידון דידן זה הרבה יותר קל, שהרי לפי רוב הפוסקים זה דרבנן בעלמא, וגם שאין כאן גאוה, וגם יש מתירים טעימה. לכן אם אדם שטעה ובירך לפני התפילה צריך לטעום כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה."},{"filename":"236.pdf","content":"236 גליוןמיום א' ח\"י שבט תשפ\"ד טעה ובירך על מאכל חלבי לאחר | טעה ואכל בתענית אם עליו להמשיך להתענות| נושאי השיעור: טעה ובירך על מאכל בתענית אם יטעם או לא | המתארח אצל חבירו והגישו לפניו בשר שאינו 'חלק' אם רשאי לאכול| אם מותר ליהודי לאכול עם גוי שאוכל טריפות באותו שלחן| שאכל בשר אם נשים רשאיות להתפלל | אם נשים יכולות לשתות קודם תפילת שחרית בשבת| קידוש במקום סעודה| שתיית קפה קודם תפילת שחרית בשבת חולה הנצרך לאכול | חולה שצריך לאכול בבוקר והתפילה מתאחרת אם יתפלל יחיד או יאכל קודם התפילה| שיעור רביעית להלכה| מוסף בשבת אם איסור | מי שטעם כזית מזונות בקידוש בבית הכנסת אם צריך לקדש שוב פעם בביתו| לאכול קודם תפילת שחרית בשבת אם יקדש על הכוס ברכה על עשיית מעקה כאשר | אם מרן החיד\"א ראה את ספרי הגאון מוילנא| ספר אור זרוע ומחברו| אמירה לגוי בשבת הוא מהתורה או מדרבנן מלאכת גוי שעשאה בשבת עבור היהודי בקבלנות | סיבת הזלזול בעניין אמירה לגוי בימינו| פרשת יתרופועל שכיר בונה אותו דין איסור אכילה לפני תפילת שחרית (ג) ובעניין יסוד איסור אמירה לגוי בשבת א. תקציר השיעור הקודם בשיעור הקודם דיברתי בעניין מי שטעה ובירך על מאכל לפני תפילת שחרית. והארכנו לבאר, שאיסור ברכה לבטלה לדעת הרמב\"ם והרבה ראשונים הוא מדאורייתא, לעומת איסור טעימה לפני התפילה שרוב הפוסקים סוברים שזה דרבנן. וגם שיש אומרים שטעימה מותרת. והוספנו שבאופן כזה שטעה אין זו דרך גאוה, שהרי כל מה שרוצה הוא להינצל מאיסור ברכה לבטלה, ולכן להלכה יטעם מעט כדי שברכתו לא תהא לבטלה. ב. בירך על מאכל בתענית יש ללמוד מהנושא הזה לעניין אדם שטעה בתענית ציבור, או בתענית יחיד כגון שקיבל על עצמו להתענות ביום פטירת אביו ואימו או בפטירת צדיק וכיו\"ב, ובירך על דבר מאכל או משקה ונזכר בתענית. שהנה, כל התעניות חוץ מיום הכיפורים הם מדרבנן. אמנם יש כמה שיטות בראשונים לגבי ארבע תעניות, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת, שנקראים 'דברי קבלה' והן כדברי תורה, אבל ודאי שזה לא חמור כמו דאורייתא ממש, לכן אנחנו מקילים לחולה אף שאין בו סכנה לאכול, אבל ביום הכיפורים אסור. וכן הלאה, יש הרבה קולות בתעניות לעומת יום הכיפורים. לכן להלכה, אם אדם בירך בטעות בתענית על דבר מאכל או משקה, יטעם כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ג. להמשיך את התענית גם אם טעם אבל צריך להדגיש, שבמקרה שרק טעם, עליו להמשיך את התענית. זו עצת היצר שאנשים אומרים כבר אכלנו, כאשר אבדנו אבדנו, הצום כבר אינו שווה. זה לא נכון, מפני שלגבי ברכה לבטלה מספיק טעימה מועטת, ולאחריה הוא עדיין נחשב שמתענה. מה גם שאינו צריך להשלים יום אחר כנגד התענית, כמו כן רשאי לעלות לתורה או להיות שליח ציבור ולומר 'עננו' כברכה בפני עצמה, כיון שנחשב עדיין בתענית.ד. חכמים החמירו בהרחקות בין בשר לחלב לאור כל האמור יש ללמוד הלכה נוספת, שהנה לאחר אכילת בשר יש להמתין שש שעות כדי לאכול חלב. יש בזה הרבה פרטי דינים אבל כך (יו\"ד סימן מנהג הספרדים, ורוב ככל האשכנזים נוהגים כך. למרות שהרמ\"א לא החמיר בזה, אבל כבר כתבו האחרונים, שכל מי שיש בו ריח פט סעיף א) תורה שיקפיד על זה. והנה אם אדם טעה ובירך על מאכל חלבי מיד לאחר שאכל סעודה בשרית, האם יטעם או לא. הרי שזו אותה שאלה אך יותר קלה, מפני שלכל הדעות החיוב להמתין שש שעות בין בשר לחלב זו הרחקה של חכמים, שמא נשאר בשר בין השיניים וכו'. מהתורה 'דרך בישול אסרה תורה' דהיינו שאיסור בשר בחלב מדאורייתא הוא רק כשהתבשלו יחד, אבל אם אדם למשל יקח חתיכת בשר קר, וימרח עליה שכבה של גבינה ויאכל, זה איסור דרבנן. אמנם חכמים קבעו לעשות הרחקה, מפני שהבשר בפני עצמו הוא היתר והחלב הוא היתר לכן חכמים החמירו. ה. שניים שאוכלים בשר וחלב על שלחן אחד עד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה, שקבעו שאדם אסור לו לשבת לאכול בשר באותו שלחן יחד עם חברו שאוכל חלב, מפני שכל אחד בפני עצמו הוא היתר ויש חשש שיקח ממנו לאכול. אכן כאשר מדובר באדם זר, שאינו מכירו, או באדם שיש לו ריב איתו, הוא לא מדבר איתו - יש כאלו שמסוגלים להגיע למצב ש'לא יכלו דברו לשלום', כמו יוסף [ שאז אין חשש שמא יקח ממנו, הוא יביא לו משטרה... במצב כזה]ואחיו מותר. אבל אם הם מכירים, הם חברים או קרובים וכיו\"ב, אסור להם לאכול יחד על שלחן אחד בשר וחלב בלי לעשות היכר ביניהם. ו. אכילה עם גוי על שחן אחד כמו כן הדבר יהודי שאוכל עם גוי על שלחן אחד, והגוי אוכל נבלות וטרפות, אין צריך לעשות היכר, מפני שאין חשש שיטעה ויקח ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת מהגוי שהרי זה איסור גמור. לעומת זאת בשר בחלב, הרי כל אחד בפני עצמו הוא היתר. פעם קבלתי שאלה כזאת, יהודי אחד בארצות הברית שיש לו עסקים עם גויים, וקבע עם גוי ללכת לאכול במסעדה בצהרים, וכמובן שהולכים למסעדה כשרה, ופעם אחת הגוי אמר שהוא רוצה לאכול כל מיני נבילות וטרפות באיזה מקום. ואז העלה הגוי הצעה, להזמין אוכל כל אחד מהמקום שרוצה לאכול ממנו, ויאכלו יחד במשרד, והיהודי רוצה להזמין ממקום כשר למהדרין, חותם בתוך חותם, האם מותר להם לשבת באותו השלחן, או שמא צריכים לעשות היכר. הר\"ן כותב שמותר, מפני שאין שום חשש שהיהודי יאכל משל הגוי, ורק בבשר בחלב ששניהם היתר חכמים החמירו. ז. דרך בישול אסרה תורה דרך אגב, צריך לדעת שדין בשר בחלב חמור יותר משאר איסורים לגבי העניין של דרך בישול אסרה תורה. שאם למשל יהודי שהוא שף שמבשל לגויים, והם אוכלים נבילות וטריפות, אין בזה בעיה. אבל אם מתבקש לטגן בשר עם חמאה, או 'צ'יסבורגר' שזה בשר עם גבינה צהובה צלויים, אסור לו לעשות את זה אף שאינו אוכל מזה, מפני שדרך בישול אסרה תורה. ח. איסורי דרבנן הן על הגברא ואיסורי דאורייתא הם בחפצא אשר על כן אם בירך על מאכל חלבי לאחר אכילת בשר, אי אפשר לומר גם שלא תיקנו ברכה על מאכל של איסור, מפני שהאיסור כאן הוא (ראה נתיבות המשפט סימן רלד סק\"א תורת חסד או\"ח סימן לא אות ה אתוון דרבנן. שהנה יש אומרים , שאיסורי דרבנן הן איסור בגברא ולא בחפצא. כלומר שיש דאורייתא כלל י ועוד) דיון אם איסורי דרבנן זה איסור גברא דהיינו שזה איסור על האדם, או (ח\"א חיו\"ד סימן ד אות ד שזה בחפצא – שכאילו החפץ נאסר. ובשו\"ת יביע אומר מפלפל ומביא וסימן י אות ט, ח\"ב חיו\"ד סימן ה אות ג, ח\"ה חיו\"ד סימן יא וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"ד ס\"ס נח ועוד) ראיות לכאן ולכאן. ומסיק, שאיסורי דרבנן זה איסור גברא ולא איסור חפצא. דהיינו חכמים אסרו על האדם אבל החפץ מצד עצמו מותר. לאור כל זאת יש לומר, שאדם שבירך בטעות על מאכל חלבי לאחר אכילת בשר, שיטעם קצת שלא תהיה ברכה לבטלה ויפסיק. ואחר כך ימתין עד שיסתיימו שש שעות מאכילת הבשר כדי לאכול מאכלי חלב. ט. בשר 'כשר' ו'חלק בית יוסף' בימינו מאידך, אם למשל אדם בירך על מאכל איסור, נבילות וטריפות, הלך לאיזו שמחה ובירך על הבשר 'שהכל' ופתאום אמרו לו שהברש לא גלאט, עליו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ולא לאכול. מפני שזה מדובר החפצא – הבשר אסור אסור באכילה. בימינו בשר שאינו 'חלק' הוא בוודאי לא 'חלק', כלומר, שהנה פעם המצב היה שהבשר בכשרות של ה'רבנות' שיש לגביו ספק אם הוא (ח\"ה חיו\"ד סימן ג)'חלק' או לא. יש בנושא הזה תשובה בשו\"ת יביע אומר שפעם דברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואמרתי לו שלאור המצב היום התשובה הזאת אינה נוגעת למעשה כלל. שבתשובה שם דן באדם שהלך לסעודת מצוה, והגישו לו בשר שאינו חלק, שרשאי לאכול ממנו משום שיש ספק ספיקא, ספק אחד אולי זה חלק, ואם תאמר שלא אולי הלכה כמו הרמ\"א שלא צריך חלק. ולכן הסיק שבכגון דא של סעודת מצוה אפשר להקל. אבל היום זה לא שייך, משום שבזמנו הרבנות היו שולחים שוחטים לחו\"ל, והיו שוחטים כמויות גדולות מאד, וחלקם כשר וחלק לא. ובתוך החלק שהוא כשר היה חלק גדול שהוא חלק, הכל היה מעורבב ביחד. ולפני כשלושים שנה, הגאון הגדול מרן הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל שהיה הרב הראשי, מיד כשנתמנה לקח את הנושא הזה, ודאג שבחו\"ל יתחילו לעשות בשר חלק. ועד אז אברכים לא היו אוכלים בשר! והוא עשה מצב שמחלקים את השחיטה לשלוש קטגוריות: חלק מהבשר הוא טרף, חלקו הוא כשר, וחלק נוסף הוא 'חלק בית יוסף'. כלומר שמה שאינו חלק בית יוסף הוא כשר. ממילא אין כאן שום ספק ספיקא אלא רק ספק אחד, אם הלכה כמו הרמ\"א או כמו מרן. ממילא אינו שייך היום כלל. י. קידוש במקום סעודה לאחר שנתבאר שיש איסור לאכול לפני תפילת שחרית, ולדעת כמה ראשונים האיסור הוא מדאורייתא, יש לדון לגבי שבת, האם מותר לשתות קפה בשבת לפני התפילה. שלפי מה שאמרנו, מותר. מכיוון שאין קידוש אלא במקום סעודה. אדם שקידש (פסחים קא.) שחכמים קבעו על היין או שמע מאחר, אם שתה רביעית הרי שהרביעית עצמה היא קידוש במקום סעודה, אבל אדם ששמע קידוש ולאחר מכן לא אכל - לכן [ .כלום, הרי שלא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש כשיש כאן בבית הכנסת ברית בשבת, ואני מברך על הכוס, אני מודיע לאנשים שידעו שאני לא מוציא אותם ידי חובת קידוש, שהרי הם לא . כמו כן אם אדם ]אוכלים כאן, והם הרי יוצאים החוצה למקום אחר אוכל לאחר הקידוש ירקות או פירות, זה לא מועיל, צריך לאכול לכל - יש דיון מה יהיה אם אין לו, דברנו על זה פעם [ .הפחות כזית מזונות . לכן צריכים מאד להזהיר, שיש אנשים שכשיש ]באריכות ואכמ\"ל איזו בר מצוה או חתונה, ועושים קידוש בבית הכנסת, וטועמים משהו קטן והולכים הביתה, ואומרים שכבר עשו קידוש, זה לא נכון, הטעימה שטעמו היתה באיסור, מפני שאם אינו מתכוון לאכול כזית זה לא קידוש במקום סעודה. יא. חכמים הפקיעו את דין הקידוש כאשר אינו במקום סעודה לפי זה יוצא, שכיון שאסור לאכול לפני התפילה, הרי שאינו יכול לקיים דין קידוש במקום סעודה, ממילא מותר לשתות. כלומר שרק לאחר שהתפלל שחרית בשבת חלה עליו חובת קידוש. חכמים הפקיעו את המצוה כאשר אינו עושה קידוש במקום סעודה. עד כדי כך הכח של חכמים להגיד שקידוש חייב להיות דוקא במקום סעודה. ורוב הפוסקים סוברים שקידוש במקום סעודה זה חכמים קבעו את זה. לכן מכיון שאינו יכול לקיים קידוש במקום סעודה, מותר לו לשתות לפני תפיל שחרית בשבת כמו ביום חול. ואדרבא זה טוב לשתות כדי שאדם לא יבוא למצב של תענית שעות ביום שבת. יב. חובת קידוש לנשים היא כמו הגברים אולם השאלה יכולה להתעורר לגבי נשים, וזו באמת שאלה קשה. הנה - חי לפני כשלוש מאות שנה - ובפרי (סימן רפו סק\"ד)בספר תוספת שבת מובא, שלגבי אישה זה תלוי באם מקפידה להתפלל (סימן רפט א\"א סק\"ד)מגדים שחרית, שאז לא חל עליה חובת קידוש והיא כמו איש שחובת הקידוש חלה עליו רק לאחר תפילת שחרית, וממילא מותר לה לשתות לפני התפילה. יג. גם בשבת נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת אבל יש הערה גדולה בנושא הזה. שהנה חז\"ל קבעו שאסור לאדם לאכול לפני התפילה משום 'לא תאכלו על הדם', ובפשטות אשה אינה שייכת באיסור הזה, משום שהרי אשה חייבת רק בתפילה אחת ביום, ויכולה לבחור אם היא רוצה להתפלל שחרית או מנחה או ערבית, היא גם יכולה לעשות יום ככה ויום ככה. למשל, אשה שאין לה זמן בבוקר או בצהרים להתפלל, יש לה הרבה ילדים ומחכה שכולם ילכו לישון, ורוצה להתפלל ערבית, האם נורה לה שאסור לה לאכול כל היום?! וכי היא צריכה לצום כל יום עד שתתפלל?! בוודאי שלא, מותר לה לאכול. על כרחנו לומר, שעצם הדבר שחייבת רק בתפילה אחת ואיזו שרוצה, ממילא האיסור של 'לא תאכלו על הדם' אינו שייך באשה. ממילא גם ששבשבת בבוקר אינה חייבת להתפלל שחרית בדווקא, היא יכולה להתפלל מנחה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד היה אומר בבית לנשים בשבת להתפלל את כל התפילות, גם מוסף, יש לו תשובה ביביע אומר אם מותר לנשים להתפלל מוסף, שהרי מוסף זה כנגד (ח\"ב חאו\"ח סימן ו אות ד) הקורבנות ואם נשים היו חלק מהקורבנות, ולהלכה מסיק שמותר להן להתפלל מוסף. אמא ע\"ה היתה מתפללת בשבת את כל התפילות. אמנם כולם מסכימים שזו אינה חובה, ויכולה גם בשבת להתפלל תפילה אחת, אך כיון שכך מותר לה לאכול כל יום לפני התפילה, אך בשבת מותר לה לאכול לפני התפילה וממילא חל עליה חובת קידוש. שהרי יכולה לקיים קידוש במקום סעודה. לרבי אברהם (או\"ח סימן ו) את הטענה הזאת טוען בשו\"ת חסד לאברהם אלקלעי. ומסכימים לדבריו הפלא יועץ בספר חסד לאלפים והבן איש והבן איש חי מוסיף שמעלות השחר אסור לאשה(ש\"ב פרשת בראשית אות יח). חי אפילו לשתות עד שתקדש. וכמו כן כתב גם רבי אליהו מאני אב\"ד חברון שהיה חברו של הבן איש חי, והבן איש חי היה שולח אליו כל מיני שאלות של קבלה. ויש לו ספר זכרונות אליהו ששם פוסק כך. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה מביא את הטענה הזאת, וכותב, שהנה מי שאין לו יין דינו הוא שיקדש על הפת, ובשבת בבוקר כתבו קצת פוסקים שאם אין לו יין אפשר לצאת ידי חובה במזונות. וכיון שהאשה רוצה לאכול מזונות הרי זה ייחשב לה כקידוש. אולם התירוץ הזה כמובן לא מספיק, הקושיא הזו קשה יותר מכל התירוצים, וכל מה שאאמו\"ר כתב הוא רק כדי ליישב את המנהג, מפני שהמציאות מוכיחה שנשים נוהגות להקל בשבת כמו בחול, הם קמות בבוקר בשבת ועד שהבעל חוזר מבית הכנסת, הם כבר אוכלות עוגה, שותות קפה, בלי קידוש. אך כאמור יש להם על מה שיסמוכו, זה מנהג ישראל. אבל בוודאי שעדיף שהנשים ימתינו עד שהבעל יבוא לבית הכנסת או שיקדשו בעצמן על היין. יד. קידוש לפני תפילת שחרית או לאחריו לפעמים קורה שהבעל מגיע הביתה והאשה עדיין לא התפללה, ומבקשת שימתין לה עד שתסיים להתפלל, היא רוצה להתפלל קודם, כדי שיחול עליה חובת קידוש. אבל זה לא נכון, הוא יכול לקדש והיא יכולה להתפלל לאחר הקידוש, מפני שאין שום נפקא מינא לגבי אשה אם תשמע את הקידוש לפני שחרית או לאחריה, משום שבאמת חל עליה חובת קידוש גם לפני תפילת שחרית. אמנם אם רגילה להתפלל שחרית לכאורה ייחשב כאילו קבלה עליה לא רק להתפלל שחרית אלא גם את הדין של לא לאכול לפני התפילה. אבל זה לא קשור, משום שגם אם קיבלה על עצמה להתפלל אין זה אומר שקיבלה על עצמה גם את האיסור, שהרי אם תרצה לשנות את דעתה לפתע ולהתחיל להתפלל מנחה ולא שחרית הרי מותר לה, אם כן בוודאי שאין מקום לומר שקיבלה על עצמה את האיסור אכילה לפי התפילה. ממילא יש לומר שחייבת בקידוש לפני התפילה. טו. כיצד ינהגו הנשים להלכה לעניין קידוש בשבת בבוקר לאור כל האמור, אשה שרוצה לאכול לפני התפילה בשבת בבוקר, שתקדש לעצמה על היין. אמנם נשים קשה להן לשתות יין, אך הלא יכולות לקדש על מיץ ענבים, אולם היא צריכה לאכול יותר מכזית עוגה מפני ששתיית רוב רביעית אינו מועיל לעניין קידוש במקום סעודה, רק רביעית שלימה. אולם הטוב ביותר ולפי כל הדעות הנכון ביותר הוא שיתפללו, ויאמרו את הברכות, יתפללו שמונה עשרה של שחרית של שבת, זה לוקח כמה דקות ממש, ולאחר מכן תקדש ותשתה רוב רביעית. ואם רוצה לאחר מכן ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת ספר תורה, תבוא עליה ברכה, אולם אשה אינה חייבת בתפילה בציבור. ואפשר לקנות כוסות שמכיל סמ\"ק, זה ודאי רביעית לפי כל השיעורים הנכונים 100 ,עשירית הליטר של הגאון רבי אברהם חיים נאה, ואנחנו לא צריכים לחשוש בזה לשיטת להוכיח, שכך הוא (חלק טז) החזון איש, כתבתי על זה באורך בהלכה ברורה הדבר הנכון. יש פתח הדביר ארוך מאד שמסביר את זה כל כך יפה, הוא מביא את החתם סופר בנושא הזה ומקשה עליו קושיות חזקות, ומבאר את דבריו כל כך יפה, והמתבונן בדבריו יראה שדוחה את כל הטענות של סמ\"ק זה מספיק לרביעית. 100-הנודע ביהודה והחזון איש, ובוודאי ש טז. חולה שצריך לאכול בבוקר מיד כשקם משנתו יש שאלה דומה, באדם חולה שהרופא אמר לו שמיד בקומות בבוקר צריך לאכול, שהאיש הזה הוא חייב לאכול. כמובן מדובר במקרה לא מצוי, אני לא חושב שיש מקרה כזה שהרופא יגיד לאדם לאכול תוך כמה דקות מהשינה, הוא יכול להמתין מעט זמן, ואולי אפילו ללכת להתפלל. וממילא אם יכול לחכות אין לו שום היתר לאכול לפני שהתפלל. ואז הוא צריך לאכול, ובכל הסביבה שלו אין 7 למשל, הוא קם בשעה . יש מקומות בחו\"ל, אך גם בארץ, שאין בהם הרבה 8-מנין מתחילים ב מנינים, הנה פה ב'הר נוף' יש לנו ב'יחוה דעת' תפילה בנץ החמה, ובשעה 7-. אבל אדם שגר במקום מסויים וב 9 ויש אפילו מניין בשעה 8- ו7 ואינו יכול לחכות, שיתפלל שחרית 8-בבוקר חייב לאכול ויש מנין בביחיד, אין לו שום סיבה לעבור על איסור אכילה לפני התפילה בגלל תפילה בציבור, תפילה בציבור זה דבר חשוב אבל זה לא כמו לאכול לפני התפילה. יז. תפילה לאחר זמן תפילה פעם התארחתי בשבת בחו\"ל באיזה מקום, וביום שישי בערב שבת שאלתי מתי מתפללים, והתברר שהמנין הכי מוקדם בסביבה, סביבה של חסידים, הוא אחרי זמן תפילה. היתה לי עוגמת נפש, מה זאת אומרת להתפלל אחרי זמן תפילה?! כאשר ככה עושים כמה בתי כנסיות. ובקשתי מהמארח ממש לברר טוב, והוא בירר ואמר שאין שום מניין מוקדם יותר. לכן התפללתי ביחיד, ולאחר התפילה הלכתי לחסידים להמשך התפילה, והם היו מאריכים עד כדי שמוסף היה אחרי שבע שעות! עד שהיו קוראים בתורה וכו', לכן הלכתי לצד והתפללתי גם .] - כמו שכתוב שהרא\"ש היה עושה ביום הכיפורים ע\"ש[ .מוסף ביחיד לאחר כל זאת דברתי עם האדמו\"ר שלהם שהוא אדם גדול בתורה, ושאלתי אותו למה הם עושים כך, והוא ענה לי שככה נהגנו וככה נהגו אבותינו ואבות אבותינו... אבל אני לא יודע, שיראו לי פוסק אחד שיגיד שמותר לכתחילה להתפלל לאחר זמן תפילה. יח. חולה שאוכל לפני התפילה אם יקדש על הכוס אולם יש לדון בחולה שאינו יכול להשתהות אפילו בשביל להתפלל, מקרה קיצוני ונדיר, כיצד ינהג בשבת נחלקו בזה האחרונים. בספר פרי – שהיה רבו של החיד\"א – כותב, שחל עליו חובת (ח\"א חאו\"ח סימן ח)הארץ קידוש לפני שאוכל כיון שמותר לו לאכול שהרי אין בזה גאוה, וכיוון שכך שיקדש על היין ויאכל. וכן למשל אדם שמסכן לא היה לו אוכל בליל שבת, או לא הרגיש טוב ולא אכל ולא שתה ולא קידש על היין בליל שבת, והנה בשבת בבוקר, מצד אחד הוא מרגיש יותר טוב ויכול לקדש, מצד שני הוא עדיין לא התפלל שחרית, אבל הוא גם לא יכול להתפלל כיון שאין דעתו מיושבת עליו, הוא כל כך רעב ואינו יכול להתרכז בתפילה. לפי הפרי הארץ הוא חייב לקדש. אך יש חולקים ואומרים, שאפילו אם תאמר שאשה חייבת בקידוש לפני התפילה, אך גבר חולה עדיין לא חלה עליו חובת קידוש לפני התפילה, שהרי כל האנשים הן הוא הדין שרק לאחר התפילה חייבים בקידוש, לכן אין מחלקים. יש עוד טענה, כיצד ישתה יין לפני שמתפלל, הרי אחר כך כבר יהיה לו אסור להתפלל. אבל זו אינה כל כך טענה, משום שהנה ביום הכיפורים יש שסוברים שצריך לקדש עבור החולה, אם כן רואים שלא חששו לזה כל כך. ובפרט אם שותה מיץ ענבים ושותה רק רוב רביעית, הרי זה לא מעכב את התפילה ואין שום בעיה. רק אם שותה רביעית הוא בגדר שתוי. יט. לאכול קודם התפילה פירות וירקות להלכה יש פטנט - פתרון הכי טוב, וכותב אותו הגאון הרב שלמה זלמן וגם (שמירת שבת כהלכתה ח\"ב פרק נב הערה לט וע\"ע הליכות שלמה ח\"א פ\"ב הערה א) אוירבעך זצ\"ל מסכים עם הפתרון הזה. (שו\"ת יביע אומר ח\"ח חאו\"ח סימן לא)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאמנם הרופא אמר לו לאכול לפני התפילה, אך הרופא לא אמר לו מה לאכול, אמנם לפעמים כן, אבל שישאל את הרופא, ואם אפשר שיאכל פירות וירקות, שלרוב הפוסקים אין יוצאים בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה. ממילא אם אוכל פירות וירקות אין עליו חובת קידוש. אך אם הרופא אמר לו שהוא חייב לאכול דווקא לחם, כותב הגרש\"ז אוירבעך זצ\"ל, הרי הוא יכול לאכול חצי כזית, להמתין עשר דקות ולאכול עוד חצי כזית, וממילא אין כאן קידוש במקום סעודה, שהרי משמעות סעודה היינו לאכול כזית. כ. לקדש שוב פעם בסעודה יש עוד נקודה, והיא אם חובת קידוש חלה קודם שחרית או קריאת התורה או מוסף, וזו מחלוקת גדולה, וכתבתי על זה באריכות. ובאמת להלכה אם קידש לאחר שחרית יוצא ידי חובה, אבל כדאי לחזור שוב פעם ולקדש אחרי מוסף. כיון שכבר עבר הרבה זמן, ובירך ברכה אחרונה. ואפילו מי שהיה בבית הכנסת וקידש שם ואכל שם כזית מזונות, וקיים קידוש במקום סעודה, לאחר מכן כשהולך לביתו אמנם מעיקר הדין הוא לא חייב לקדש שוב פעם, ויכול מיד ליטול ידים ולאכול סעודת שבת, אבל יותר טוב שיקדש על היין שוב. וכך כותב הגרש\"ז אוירבעך (הליכות שלמה שם) שיותר טוב שיחזור ויקדש בבית. ובאמת שזו אינה בעיה כל כך גדולה כיון שזו רק ברכת 'הגפן', וזה לא כמו בלילה שיש עוד ברכה. כא. אמירה לגוי אסמכתא בעלמא היא הקב\"ה ציוה אותנו בפרשת בא על אכילת מצה ועל קרבן פסח וגם \"וביום הראשון מקרא קודש וביום (שמות יב, טז) על דיני יום טוב. וכתוב השביעי מקרא קודש\". דהיינו שיום הראשון של פסח ויום האחרון של פסח - \"כל מלאכה לא יעשה בהם\". היו\"ד ב'יעשה מנוקד בציר\"ה, לא כתוב לא תעשה, והמשמעות היא שהמלאכה נעשתה לא על ידך, וכמו שפירש רש\"י \"אפילו על ידי אחרים\". כלומר שאפילו אם לא אתה עשית את המלאכה אלא מישהו אחר, אסור. והשאלה בזה למי רש\"י מעתיק את לשון רש\"י (עה\"ת שם) מתכוון \"אפילו על ידי אחרים\". הרמב\"ן ושואל, למה הוא מתכוון 'אחרים' שהרי אם מתכוון ליהודי אחר שעשה מלאכה בשבילך, התורה צריכה להזהיר שיהודי אחר לא יעשה מלאכה בשבילך, הרי הוא חייב מן התורה כמוך, ואם לך אסור אז גם לו אסור. ואם תאמר שהכוונה היא על גוי, הרי אמירה לגוי זה איסור דרבנן, וכיצד יתכן הדבר שלפי רש\"י הפסוק בא להזהיר על איסור אמירה לגוי, הרי זה איסור דרבנן ולא דאורייתא. ששם כתוב בפירוש, 'כל מלאכה (פרשת בא פרשה ט) והרמב\"ן מביא מכילתא לא יעשה בהם - לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך'. ע\"כ. והרמב\"ן תמה על זה מאד, שהרי לפי זה יוצא שיש איסור מן התורה שהגוי יעשה מלאכה עבור היהודי, וממילא אמירה לגוי היא דאורייתא, והרי בגמרא שלנו בהרבה מקומות כתוב שאמירה לגוי שבות, דהיינו שזה דרבנן. לכן מסיק הרמב\"ן שבאמת זו אסמכתא בעלמא. כלומר שהאיסור הוא דרבנן והפסוק אינו אלא אסמכתא. אולם עדיין קשה שהרי זו משמעות הפסוק היא כמו רש\"י, שיש איסור שהגוי יעשה עבור היהודי מלאכה וזה דאורייתא, ואיך אפשר לומר שזו אסמכתא בעלמא. זו קושיא. כב. דעת הרבה ראשונים שאיסור אמירה לגוי הוא מהתורה יש ראשונים שחולקים על הרמב\"ן וסוברים כפשט הפשוט במכילתא, (סימן שד)שזה איסור דאורייתא. כך כותב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים שבאחד הפירושים שם מביא את המכילתא וכותב, שאם הגוי עושה מלאכה דאורייתא בחפץ ששייך ליהודי, למשל לוקח מאכל של יהודי ומבשל אותו בשבת, הוא עושה מלאכת בישול בשבת עם המאכל הזה (לאוין - זה איסור דאורייתא. מאידך יש לו עוד פירוש שזה דרבנן. הסמ\"ג מביא את המכילתא ומפרש בה שני פירושים, אך ממשמעות דבריו עה) נראה שנוטה לומר שזה איסור דאורייתא. וכן הרי\"ד בעל התוספות ובתשובות, מביא את המכילתא וכותב בפירוש ו (סימן קב) בפסקים של (סימן ל).שאמירה לגוי דאורייתא. וכן כותב בשו\"ת מהר\"ח אור זרוע כג. ספר אור זרוע ומהר\"ח אור זרוע למהר\"ח אור זרוע - רבנו חיים אור זרוע – קראו כך לכבוד אביו, רבינו יצחק מוינא, שחיבר ספר ענק שקראו לו 'אור זרוע'. מי שמכיר את הספר אור זרוע זה ספר ענק על חלק ממסכתות הש\"ס ופסקים. למשל, יש בו חידושים על כל אורך מסכת שבת, ספר ענק. והספר הזה היה בידי הקדמונים, המרדכי למשל היה תלמיד תלמידו של האור זרוע, וכן המהר\"ם מרוטנבורג והמרדכי. מהר\"ם מרוטנבורג הרבה פעמים מביא דברים בשם רבו האור זרוע, גם המרדכי מביא כל מיני דברים בקיצור בשם האור זרוע. וכן הרא\"ש שהיה תלמיד המהר\"ם מרוטנבורג מביא את האור זרוע. ועוד ראשונים. מרן הבית יוסף מזכיר הרבה את האור זרוע, אך ללא ספק לא היה לו את הספר, אלא הביא את זה על סמך מה שראה בהגהות מימוניות או במרדכי שהם ראשונים אחרים שהיו תלמידי תלמידיו, ומרן מביא את זה משם. הב\"ח לפעמים מביא בשם 'אור זרוע ישן על קלף' כלומר שחלק מהספר היה לפניו, אבל אחר כך מצאו את כל הספר, וזה ספר ענק. הוא אחד הראשונים שכתבו הכי הרבה, הוא כתב המון חידושים. ובעיקר הוא נוקט בכל דבר הלכה למעשה, יש הרבה מציאות ודברים חשובים מאד בספר הזה. והיה לו בן שנקרא כאמור רבי חיים אור זרוע, ויש לו ספר תשובות. ורואים מדבריו שהוא היה חבר של הרא\"ש, אכן הרא\"ש לא היה תלמיד של האור זרוע אלא תלמיד של המהר\"ם מרוטנבורג והמהר\"ח אור זרוע - זה מעניין מאד שהבן של האור [ .גם היה תלמיד המהר\"ם מרוטנבורג זרוע לא היה תלמיד של אביו, אלא תלמיד של התלמיד שלו, וכנראה . ]שנולד לעת זקנתו של האור זרוע כד. מחלוקת גירסאות במכילתא והנה מהר\"ח אור זרוע מביא את המכילתא, וכותב שאמירה לגוי דאורייתא, ואמנם שבגמרא שלנו מובא בכמה מקומות בפירוש שאמירה לגוי שבות שזה דרבנן, ואנחנו נוקטים כמו הגמרא שלנו. אכן הגאון מוילנא כתב לחדש, שיש טעות במכילתא, במקום 'ולא' צריך לומר 'אבל'. דהיינו שיהודי לא יעשה את המלאכה אלא גוי. אך הגאון לא המציא את זה, דהנה בילקוט שמעוני הדברים מובאים, ושם כתוב 'אבל', וכמו שתיקן הגאון מוילנא. כה. אם מרן החיד\"א הכיר את הגאון מוילנא כותב: 'ראיתי לאיזה אחרון (סימן רמג סק\"א) והנה מרן החיד\"א בברכי יוסף שכתב' – ומביא את ההגהה הנ\"ל – וכותב על זה: 'וזה אינו נכון לתקן'. וטעמו שם הוא, מפני שהנה כל הראשונים, הרמב\"ן, רי\"ד, מהר\"ח אור זרוע, היראים, הסמ\"ג ועוד, כולם מביאים את המכילתא בלשון 'ולא יעשה הגוי מלאכתך', ולא כמו התיקון הנ\"ל. ממילא התיקון הזה זה לא תירוץ. אבל לא ברור למי מרן החיד\"א מתכוון כשכותב 'ראיתי לאיזה אחרון'. החיד\"א היה עניו גדול, והיה מזכיר כל דבר בשם אומרו בכבוד גדול, ואמנם כאן כותב בכבוד, הוא לא מתקיף, אך הוא רק אומר שאי אפשר לתקן כך מחמת שכל הראשונים לא גרסו כך במכילתא. ואפילו את הפרי מגדים שחי בזמנו, החיד\"א מזכירו בכבוד גדול, כמו כן את רבי אליהו ישראל שהיה חברו, החיד\"א מביא הרבה דברים בשמו, וכן עוד מחכמי דורו שמרן החיד\"א כיבדם מאוד. ואילו כאן הוא כותב 'איזה אחרון'. והיו שטענו שאולי כוונתו אל הגאון מוילנא ולא רצה להזכירו בשמו מחמת סיבותיו שלו. בזמנו הייתי נכנס בכל שבת לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. בשנת תשנ\"ד הוא שנה גר כאן, ומאז ומתמיד בכל שבת 20 בא לגור כאן ב'הר נוף' וכמעט הייתי נכנס אליו אחרי התפילה בליל שבת, לנשק את היד לאבא, זה דבר חשוב מאד, ולומר לו שבת שלום. בעשר שנים הראשונות שהוא היה בא לכאן והיה דורש פה, ולאחר התפילה הייתי מלווה אותו לביתו, אנחנו היינו שכנים, ומנשק לו את היד. לאחר מכן כשכבר לא היה יכול לבוא לכאן להתפלל, הייתי בא אליו בליל שבת לאחר התפילה, ובדרך כלל הם כבר היו באמצע האוכל, הייתי בא עם כל המשפחה, ואז היה אומר, תגיד לי מה דרשת! והייתי מדבר איתו בדברי תורה. פעם אחת שאלתי אותו את השאלה הזו, למי מתכוון החיד\"א, ואז הוא קם, באמצע האוכל, ואמר לי תראה לי את הברכי יוסף, אמרתי לו שזה בתחילת הלכות שבת, הוא הסתכל והגיב שזה באמת מעניין, לא ידוע מי זה. לפני כמה זמן פגשתי את הרב יוסף הלל, שהוא תלמיד חכם חשוב מאד ונכבד, בנו של הרב יעקב הלל שליט\"א שהוא בקיא גם בהיסטוריה ובמיוחד בהיסטוריה של מרן החיד\"א, ושאלתי אותו על כך, האם יתכן שכוונת החיד\"א היא אל הגאון מוילנא, והוא אמר לי שבוודאי שלא יתכן, כיון שהחיד\"א לא פגש את הגאון מוילנא מעולם. ואחרי חקירות רבות שעשו בנושא הזה, הוברר שהחיד\"א לא מזכיר אותו, ולא ראה את הכתבים שלו, ולא פגש אותו, ולא יתכן שהתכוון אליו. למי התכוון אנחנו לא יודעים, אבל בוודאות גמורה החיד\"א לא התכוון אל הגאון מוילנא. איך שיהיה, לפי מרן החיד\"א זו מחלוקת בין הגמרא שלנו למכילתא, שלפי המכילתא האיסור הוא מהתורה, אולם לפי הגמרא שלנו אמירה לגוי הוא איסור מדרבנן והלכה כמו הגמרא שלנו. כו. ביאור אחר בדברי המכילתא יש שרוצים להסביר את המכילתא בצורה אחרת, שמיישבת את הקושיה. שהנה באמירה לגוי יש כמה סוגים של גויים, אין הכוונה שיש גוי טוב וגוי רע, אלא מה התפקיד של הגוי אצל היהודי. יש פעמים שהגוי עושה בקבלנות, למשל, לגוי יש מוסך, ומביאים לו את המכונית לתקן, התשלום הוא לפי העבודה שלו וכיו\"ב, זה קבלנות וזה יותר קל, ואף יהיה מותר לגוי לעשות את המלאכה בשבת, בהתקיים שלושה תנאים: א. שלא יסכם איתו בשבת. ב. שלא יעשה את העבודה ברשות היהודי. ג. שיקבע עם הגוי מראש את התשלום. יש סוג אחר של אמירה לגוי, והוא, שהגוי הוא שכיר של היהודי, וזה החמור ביותר. כלומר, או שעובד לפי ימים או לפי שעות, או לפי חודש וכיו\"ב, ולפי זה מקבל משכורת. לא משנה כמה יעבוד. זה שכיר והוא חמור הרבה יותר, זה לא נקרא אדעתא דנפשיה. והנה בשו\"ת בית יצחק ועוד כמה אחרונים כתבו (או\"ח סימן רא) וכן בשו\"ת אגודת אזוב חאו\"ח סימן לב) לבאר את המכילתא, שהנה יש ספר 'מחנה אפרים' לרבי אפרים נבון, שחי לפני יותר משלוש מאות שנה, והיה גאון גדול שהספרים שלו כותב, שאם אדם צריך (הלכות שלוחין סימן יא)הם בעיקר על חושן משפט, ושם לעשות מעקה, ואינו יודע לעשות מעקה, ורק הפועל הגוי שהוא שכיר שלו יודע לעשות מעקה, שיכול בעל הבית לברך בשם ומלכות על (פרק עשיית המעקה. מפני שיד פועל כיד בעל הבית. אולם השער המלך חולק עליו, שלמרות שהפועל הוא שכיר של בעל הבית, אך א מהלכות תרומות) (ח\"ב חיו\"ד לגבי מצוה לא שייך לומר יד פועל כיד בעל הבית. גם החקרי לב מביא את המחנה אפרים ומאריך לדחות אותו. וביביע אומר בכמה סימן ט) מביא את המחלוקת הזו ומאריך (ח\"ב חאו\"ח סימן יז, ח\"ה חיו\"ד סימן יב ועוד)מקומות - פעם עשיתי מעקה בבית, דהיינו שהגיעו [ .'לבארה, ומביא ראיות וכו פועלים שהיו שכירים של הקבלן, הם היו מקבלים ממנו משכורת לא לפי עבודה אלא משכורת יומית, והקבלן היה יהודי ירא שמים ושאל אותי כיצד יש לנהוג עם הברכה. ומה שעשיתי, שבשארית כוחותי הדלים... עזרתי להם להניח את המעקה, והוספתי קצת מלט שיהיה מצב שאני עושה בעצמי, ואז יכולתי לברך. כי אם לא זו מחלוקת אם .]אפשר לברך או לא לאור כל האמור, רצו כמה אחרונים לבאר את המכילתא, שמה שאמרה שאמירה לגוי דאורייתא היינו בגוי שהוא שכיר יום, שאז יד פועל כיד בעל הבית וממילא זה יהיה איסור מדאורייתא. אולם יש להשיב על זה, שהנה לא ראינו חילוק בדברי חז\"ל בדין אמירה לגוי שבות לא מצינו חילוק אם להחשיב את אמירה לגוי כדין תורה או דרבנן. מצינו חילוק בין אם זה קבלנות או לא. מלבד זאת טוען המהר\"ם שיק, שהנה לעיל אמרנו שהשער המלך והחקרי לב חולקים על המחנה אפרים, אבל המהר\"ם שיק מוסיף, שגם לפי המחנה אפרים זה לא קשור למלאכות שבת, שדווקא במלאכה שעושה בה את המצוה בזה שייך לומר יד פועל כיד בעל הבית, אבל פעולה של גוי, אף אם הוא שכיר של היהודי, לא שייך לומר שתתייחס אליו. וגם המחנה אפרים יודה בזה. ויש עוד מקום לדון בנושא הזה. כז. טעם הזלזול בענייני אמירה לגוי איך שלא יהיה, צריך לדעת שאמירה לגוי זה לא דבר קל, וזה דבר נכבה החשמל מיד מזמינים גוי. בחו\"ל זה מאד מצוי, אבל גם בארץ היום שצריך להזהיר על זה. אנשים מזלזלים בנושא של אמירה לגוי. אם הגויים מצויים. יש היום פיליפינים וכל מיני עובדים זרים שנמצאים בכל מקום. סמוך לביתי יש גויות שכל פעם שקוראים להן, אחרי שבת ₪. זה שמחזיק אותם לא מרשה לשלם להן יותר כדי 50 מביאים להם שלא תהיה תחרות ביניהן, ואחר כך יתעצלו. ולא צריך להסביר להם כלום, רק אומר להם מה הבעיה והם לבד מטפלים אתה, הן עושות לבדן בלי שיאמרו להן. אמנם צריך לדעת שזה גם אסור, חז\"ל אסרו הנאה ממלאכת גוי. חוסר הידיעה בנושא הזה הוא משווע. ואני חושב שזה נובע מזה שבמזרח אירופה היה קר מאד בחורף, ובזמנם לא היה חשמל והיה להם תנור עם ארובה שהיו שמים בו עצים וכך היו מחממים את הבית. ובחורף השבת מתחילה מוקדם, בארבע אחה\"צ ובעשר בלילה נגמרים העצים ועד הבוקר כולם עלולים למות מקור, וזה נקרא מקום אומרת (קכט.) חולי, 'הכל חולים אצל צינה', לכן במקום חולי הגמרא בשבת שמותר לומר (סימן שכח סעיף יז) שמותר לומר לגוי, וכך פסק מרן השלחן ערוך לגוי גם במקום חולי שאין בו סכנה. מזה נוצר מצב, שאנשים חושבים 'גוי (קכב:) שאם הגוי עושה לבדו זה מותר, אבל זו משנה מפורשת בשבת שהדליק את הנר לצורך ישראל אסור'. כלומר אפילו אם לא אמר לו שם מובא אפילו מדרבנן. זו שאלה (כד:),כלום. וזה גמרא במסכת ביצה איך להסביר את הגמרא, אך כמעט כל הראשונים לומדים שאפילו באיסור דרבנן אם הגוי עושה עבור היהודי בלי שאמר לו אסור ליהנות מזה עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת 'בכדי שיעשו' – שיעור הזמן שלוקח לעשות את המלאכה שהגוי עשה עבור היהודי. כלומר, אם הגוי הביא משהו מחוץ לתחום, ולוקח שעה להביא את זה, הרי שבמוצאי שבת אסור להשתמש בחפץ הזה עד שעה לאחר השבת. כמו כן אם בישל עבור היהודי, יש לשער כמה זמן בישול בכדי לבשל את האוכל הזה, ולפי זה להמתין מלאכול את האוכל עד שיעבור הזמן הזה משבת. ועד כדי כך החמירו, שאפילו אם היהודי לא ביקש ממנו אלא הגוי עושה מאליו, אסור בכדי שיעשו. ואפילו בקבלנות, שאמנם יש פעמים שהגוי עושה עבור היהודי ויהיה מותר ליהנות מזה בשבת, כגון אם הגוי אפה לחם לעצמו, או שהגוי הוא תופר חליפות, ותפר חליפה עבור היהודי בקבלנות, ובשבת בבוקר החליפה היתה מוכנה והיהודי רוצה לקחתה ממנו, זה לא מוקצה עבור היהודי, למרות שהגוי עשה בה מלאכה . אבל במקרה רגיל גם (סימן רנב סעיף ד)בשבת, כך פסק מרן השלחן ערוך בקבלנות אסור, מפני שבדרך כלל גם קבלנות, גוי שהביא פירות מחוץ לתחום, ולא באופן שקטף אותם בשבת, מפני שאז הפירות אסורים אפילו אם נשרו מאליהם מהאילן בשבת, משום שמא יעלה ויקטוף, אלא באופן שהיהודי יודע שהפירות הללו נקטפו מלפני שבת, ובשבת הביאם לבית היהודי, שהאיסור השייך בזה הוא שהובאו מחוץ לתחום. אסור ליהודי שהובאו עבורו לאכול את הפירות, אבל ליהודי אחר מותר. אם כן רואים שאין זה ענין של קבלנות, אלא יש מקרים שמותר כגון שעשה בשביל גוי אחר או בשביל ישראל אחר, יש בזה הרבה פרטים. צריך אבל לדעת להיזהר מאד בנושא של אמירה לגוי, מפני שפשטות דברי המכילתא זה אפילו איסור דאורייתא, ואף שזה לא להלכה צריך להחמיר בזה לא פחות ממה שנזהרים בשאר איסורי דרבנן."},{"filename":"110.pdf","content":"יום| תפילת נדבה| טעה ולא הבדיל בתפילה| הבדלה קודם תפילת ערבית| הבדלה מהתורה או מדרבנן| הבדלה בתפילה ועל הכוסנושאי השיעור: טעם לאחר | אמירת בשכמל\"ו לאחר ברכה לבטלה| בירך על דבר מאכל קודם הבדלה אם יאכל או לא| טעם קודם שהבדיל| טוב שחל במוצאי שבת אמירת 'אתה חוננתנו' בתפילת תשלומין| עשה מלאכה לאחר שהתפלל ערבית קודם שהבדיל| שהתפלל והבדיל על הכוס – אם צריך לחזור ולהתפלל110 גליוןמיום א' ט\"ז אב תשפ\"א אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר גאון עוזינו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט אב תשנ\"דלעילוי נשמת פרשת עקב דיני הבדלה במוצאי שבת (א) א. יסוד דין הבדלה בתפילה ועל הכוס שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר הבדלה (לג.) איתא בגמרא במסכת ברכות בתפילה. לאחר מכן כשהעשירו ישראל תיקנו לעשות הבדלה על הכוס. תיקנו להבדיל בתפילה ומי שיש בידו יבדיל ] - נעשו עניים[ חזרו והענו גם על הכוס. ותקנה זו נשארה עד היום, שאנו מבדילים גם בתפילה וגם על הכוס. יש ראשונים שמבינים את דברי הגמרא כפשוטם, שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את עיקר דין ההבדלה בין בתפילה ובין על הכוס. יש ויכוח כיוצא בזה בתשובות הרמ\"ה, רבינו מאיר הלוי אבולעפיא שחי בתקופת הרמב\"ם , לבין רבי שמשון בן אברהם, הרשב\"א משאנץ, מבעלי (אגרות הרמ\"ה סימן עח) התוספות. כותב שיש לקדש את השבת בכניסתו (פרק כט מהלכות שבת הלכה א)והנה הרמב\"ם וביציאתו. ולכאורה נראה שהרמב\"ם מבין שהבדלה היא כמו קידוש, וכמו 'זכרהו בדברים הנאמרים על היין', ולכו\"ע הוא מצות עשה שקידוש היא מצות עשה מן התורה \"זכור את יום השבת לקדשו\" ודורשים (פסחים קו.)חז\"ל אלא זו אותה מצוה – לקדש את יום השבת – להבדיל בין החול ובין הקודש מן התורה. ויתירה מזאת נראה בדברי הרמב\"ם, שאין אלו מצוות נפרדות, מן התורה, והיא אחת מתרי\"ג מצוות, הוא הדין שהבדלה היא מצות עשה בכניסתו, וכן להבדיל בין הקודש לחול ביציאתו. וכמו כן משמע בדברי ויש עוד הרבה ראשונים שנראה (מצוה לא) וספר החינוך (עשין סימן כט)הסמ\"ג מדבריהם שהבדלה היא מצות עשה מן התורה. ב. מצות הבדלה סגולה לבנים תלמידי חכמים המגיד משנה על הרמב\"ם שם מביא דעה אחרת שהבדלה היא מדרבנן \"ולהבדיל (ויקרא י, י) והסמיכו אותה לפסוק, ממה שכתוב בסוף פרשת שמיני בין הקודש ובין החול\" – שיש ללמוד מכאן דין הבדלה. אכן יש בדברי חז\"ל שכל מי שיבדיל על הכוס – יזכה לבנים זכרים. והטעם לכך הוא (שבועות יח:) מחמת הפסוק בסוף פרשת שמיני, ושנסמך לזה הפסוק \"אשה כי תזריע וילדה זכר\". והגמרא שם ממשיכה \"רבי יהושע בן לוי אומר בנים ראויין להוראה\" – דהיינו בנים תלמידי חכמים – והטעם לכך הוא שנסמך לפסוק \"ולהבדיל בין הקודש ובין החול – ולהורות וכו'\" – ומי מורה?! תלמידי חכמים. אם כן מי שנוהג להקפיד לקיים את הבבדלה כראוי – כפי ההלכה, יזכה אם לא רק לומדים אלא מרביצים תורה ומפיצים תורה בישראל שזה דבר הזה, אם הוא מצליח לגדל את בניו לתורה, להיות תלמידי חכמים, ובפרט לבנים תלמידי חכמים, זה הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות בעולם עצום! ג. קושיא גדולה בדברי הרמב\"ם : \"היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו, גומר מצות עשה מן התורה, אולם יש לשאול על כך שהנה באותו הפרק כותב מכל האמור נראה בפשיטות בדעת הרמב\"ם שהבדלה במוצאי שבת היא (הלכה יב)הרמב\"ם ומבדיל על אותה הכוס, וזאת למרות שאין אומרים שתי קדושות על כוס היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו\" – דהיינו שמברך סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו, ואם אחת. וכן למרות שהכוס של ברכת המזון היא כוס של ברכה. לעומת זאת בהלכה י\"ג כותב הרמב\"ם: \"היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן\" – ולכאורה מה ההבדל בין כוס קידוש לבין כוס ההבדלה, שבכוס הקידוש אינו יכול להשתמש בכוס ברכת המזון, אולם להבדלה יכול להשתמש עם הכוס של ברכת המזון. מעתיק את לשון הרמב\"ם (קה:) והנה במאירי בחידושיו למסכת פסחים ומבאר את דבריו, שהרמב\"ם סבירא ליה שמצות הבדלה היא מדרבנן ואילו קידוש הוא דאורייתא. ועל כן בדאורייתא חשש לאמירת שתי קדושות על כוס אחת, אולם בדרבנן לא חשש. וכדבריו כותב גם בספר המכתם על .(שם)פסחים מצות של תורה הן\". ומשמע שלמרות שדעת הרמב\"ם שכוס בקידוש עושין שתי מצות בכוס אחד שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי ויש להביא סיוע לדבריהם מלשונו של הרמב\"ם, שכתב בהלכה י\"ג \"שאין היא דרבנן, אך ודאי שעצם מצות קידוש היא דאורייתא, ועל כן כתב .שאין לעשותה יחד עם ברכת המזון שהיא דאורייתא, על אותה הכוס ומשמע שבמצוה של דרבנן אין אומרים זאת, ועל כן בהבדלה לא אמר שצריך שתי כוסות, כיון שסבירא ליה שהבדלה היא דרבנן. , (הלכה א)אולם קשה לומר כן בדברי הרמב\"ם, שהרי כתב בתחילת הפרק שמצות עשה לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, ומשמע שהשווה את מעמד הקידוש וההבדלה והבדלה במוצאי שבת היא כמו קידוש וחיובה מהתורה. ד. ביאור דברי הרמב\"ם וזו קושיא גדולה בדברי הרמב\"ם, והשקעתי הרבה מחשבה בקושיא הזו, כותב חד משמעית, שאנשי כנסת (בחידושיו לברכות שם)מה גם שהמאירי עצמו הגדולה תיקנו את הנוסח והיין וכו' אבל עיקר המצוה היא מדאורייתא, ושכן דעת גדולי המחברים – והיינו הרמב\"ם. ואמנם זו סתירה במאירי, אך יש לברר את דעת הרמב\"ם בזה. ולדעתי הדרך היחידה לבאר את שיטת הרמב\"ם היא כך, שהנה בדרך כלל - האמת, [ במוצאי שבת מי שמבדיל על הכוס הוא מתפלל ערבית קודם שרשאי להתפלל ערבית עוד קודם ברכת המזון, אך אם יתפלל ערבית , וכמו כן הוא ]ויבדיל בתפילה הוא כבר לא יוכל לומר 'רצה' בברכת המזון אין ]' - לא אמר 'אתה חוננתנו[ לשון הגמרא \"טעה ולא הבדיל בתפילה מבדיל בתפילה ולאחר מכן מבדיל הכוס. וכך גם נראה מדברי הראשונים מחזירין אותו כיון שמבדיל על הכוס\" – כלומר שהדרך הרגילה היא שקודם שצריך לעשות. - אמנם זה לא כתוב במפורש כן, אך זו הדרך [ אם כן יש לבאר את הרמב\"ם שבהלכה י\"ב, בעניין הבדלה, מדובר כשכבר ]היחידה לבאר את הדברים התפלל, וממילא מה שמבדיל על הכוס היא רק מדרבנן, ועל כן אין חשש לומר שתי קדושות על כוס אחת. - וכן נהגו אולם לעומת זאת בהלכה י\"ג, לעניין קידוש על היין בליל שבת, מדובר שם [ באופן של 'פורס מפה ומקדש' – והיינו כמו שהיה נהוג בזמנם בכמה מקומות השנה בסעודת פורים, שבכל העולם מלבד ירושלים חל , שהיו אוכלים סמוך לשקיעה, ושקעה השמש, ואז פורסים ]בערב שבת מפה ומקדשים על היין וממשיכים בסעודה. ומשמע שלאחר הקידוש - אמנם גם זה הוא והסעודה היו הולכים להתפלל. ויש ראיות בראשונים שהיה מקובל לעשות [ כותב שכן, וכמו כן כותבים הרי\"ד כן. והנה מדאורייתא יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה (סימן רעא סק\"א)מחלוקת, אך המגן אברהם והבאתי ראיות מעוד הרבה ראשונים שכן (בפסקים על מסכת פסחים שם) וריא\"ז סבירא להו. ואמנם יש גמרא שלא משמע כן כל כך אבל יש ליישב, ודיברנו , ואילו בנידון דידן כיון שעדיין לא התפלל ממילא ]על זה בעבר ואכמ\"ל הקידוש על הכוס נעשה למצוה מדאורייתא. ה. תפילת ערבית קודם הבדלה יש ספר אחד שכותב שהגרי\"י קנייבסקי ה'סטייפלער' לא היה מקפיד היה מתפלל ערבית. וראיתי בעוד ספר שכתוב שכן נהגו בעל התניא והשפת להתפלל קודם הבדלה, והיו פעמים בהם היה מבדיל על הכוס ולאחר מכן אמת. אולם בראשונים משמע שצריך להקדים את תפילת ערבית ורק שלא משמע שזה מעכב, ואפשר והגמרא דיברה על האופן הרגיל הנהוג. שסדר הדברים הוא תפילת ערבית ולאחר מכן הבדלה. אולם אפשר לבאר לאחר מכן להבדיל על הכוס. וכמו כן משמע מלשון הגמרא הנזכר לעיל, ואכן גם בדברי הראשונים בדקתי ואין מי שאומר שזה מעכב. אכן אולי ערבית סמוך לבית, וכשסיימתי את התפילה אמר לי שאיחר את התפילה לכתחילה ראוי כך לנהוג. ולא מכבר אירע שהיה לי אורח ויצאנו להתפלל ורוצה ללכת לשטיבלא'ך להתפלל, אמרתי לו שזה לא ראוי שכולם ימתינו לו עד שיסיים להתפלל, ולכן שיבוא וישמע הבדלה, ולאחר הבדלה ילך ויתפלל ערבית. כיון שזה לא מעכב וכאמור. ואכן בשלחן ערוך הרב משמע דעתו שגם לכתחילה ניתן לעשות כן. ועל כן אם יש איזה צורך אפשר להקל. ו. מתוך שהיא חכמה שהטעם שתיקנו הבדלה בחונן הדעת \"מתוך שהיא (ברכות שם) כתוב בגמרא חכמה\". אדם שיודע להבדיל בין קודש לחול בין טוב לרע זה אדם שיש בו דעת. וברכת 'אתה חונן' שהיא ברכה על החכמה והדעת, חכמים קבעו אותה ראשונה בין הברכות האמצעיות של בקשת צרכיו של אדם, כיון שזה הדבר החשוב ביותר. לפעמים רואים אנשים מסכנים בריאים בגופם מה שוה אדם ללא דעת?! עדיף להיות בעל יסורים בכל גופו ובלבד שדעתו אך אין בהם דעת, או שאיבדו את דעתם מחמת חולי או זיקנה וכיו\"ב, ה\"י, תישאר שפויה! ז. שכח הבדלה בתפילה ולא סיים את תפילתו שאם שכח לומר הבדלה בחונן הדעת – אין מחזירין אותו, (שם) איתא בגמרא ודעת רב האי גאון וכן רבינו שמואל הנגיד שכל זמן שעדיין לא סיים את צריך לחזור ל'חונן הדעת' כדי לומר הבדלה. ויש בזה מחלוקת בראשונים, את תפילתו, ויש לשאול מה הדין במי שעדיין לא סיים את התפילה אם כיון שיכול לומר הבדלה על הכוס. והנה משמע בגמרא שהיינו כאשר סיים תפילתו עליו לחזור לחונן הדעת. וכן דעת כמה מרבותינו הראשונים. מביא את הדעה הזו, ודוחה אותה, ומביא כמה (בחידושיו לברכות שם)והרשב\"א ראיות שמה שכתוב בגמרא \"אין מחזירין אותו\" היינו שאין מחזירין אותו מביא את הרמב\"ם, שכן היתה לו גירסא בדבריו שיש (סימן רצד)כלל. והטור - ויש [ 'מי שאומר שאם שכח הבדלה ב'חונן הדעת' אומרה ב'שומע תפילה , אולם מרן הבית יוסף כותב שבגירסת ]גם דעה שהשוכח אומר בהודאה הרמב\"ם שבידינו לא כתוב כן. ח. ברכת 'שומע תפילה' ושאר ברכות התפילה הטעם שהטור כותב שיש לומר את ההבדלה בברכת 'שומע תפילה', היא ברכה כללית על כל מה שביקש בתפילה, ויכול לבקש שם על רפואה ועל וברכת 'שמע קולינו' היא הברכה המסיימת את הברכות של הבקשות, והיא אם צריך לבקש על הפרנסה יבקש בברכת השנים שהיא הברכה המתאימה. המתאימה, כגון אם יש לו חולה בתוך ביתו שיבקש עליו בברכת 'רפאינו', וכן מבקשים בקשה מיוחדת, ואדם יכול לבקש את בקשותיו הפרטיות בברכה שהנה חז\"ל תיקנו את הברכות האמצעיות, ויש להם סדר, וכל אחת מהם הפרנסה וכו'. וכמו כן מי ששכח לבקש בחורף טל ומטר בברכת השנים, איתא בגמרא שיכול לאומרה ב'שומע תפילה'. על כן מבואר מה שכתב הטור שאם שכח לומר הבדלה בחונן הדעת יכול להשלים את ההבדלה ב'שומע תפילה'. ואין לשאול שהרי דוקא בקשות יכול לבקש ב'שומע תפילה' אך 'אתה חוננתנו' אינה בקשה אלא שבח, כיון שהאמת שכל כולה היא בקשה, שהקב\"ה ישמור עלינו מאומות העולם. אולם נראה שלהלכה אין אנו נוהגים כן וכמו שכתב מרן הבית יוסף, שברמב\"ם לא כתוב כן, ועל כן מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו' ב'חונן הדעת' אין מחזירין אותו וכמו שכתוב בגמרא משום שמבדיל על הכוס. ט. לחזור מתורת תפילת נדבה משמע כן, שאם רוצה רשאי לחזור בתורת וזו דעת מרן השלחן ערוך, ואמנם כאן בהלכות הבדלה אין משמעות לזה, לחזור, אך אם רוצה לחזור רשאי. וזו דעת התוספות ועוד כמה ראשונים. ויש דעה רביעית בדברי הגמרא ש\"אין מחזירין אותו\" – דהיינו שאינו חייב (סימן קז ס\"א)אבל בהלכות תפילה תפילת נדבה. דהיינו אפילו בזמנינו שאין מתפללים תפילת נדבה, אם יש איזה ספק אם צריך לחזור או לא, יכול להתפלל תפילת נדבה, על סמך אותו הצד שחייב לחזור, ויעשה תנאי שאם חייב הרי זו תפיל חובה, ואם לא הרי זו תפילת נדבה. ואדרבא ראוי לעשות כן במקום של ספק. וכתבתי על כך . ואין צריך לחדש בתפילה זו שום דבר, עצם (סימן קז)באורך בהלכה ברורה הדבר שעושה את התנאי הזה, אין לך חידוש יותר גדול מזה. אולם בנידון דידן, אינו צריך לחזור אף לא כתפילת נדבה ודינא דגמרא, ויבואר להלן. י. שכח 'ותודיענו' ביום טוב שחל במוצאי שבת בחו\"ל נפוץ מאוד שיום טוב חל במוצאי שבת, בארץ ישראל זה פחות קיים , ואז בקידוש עושים יקנה\"ז, דהיינו שאחת ] - השנה היה את ליל הסדר[ צריך לומר 'ותודיענו' שהיא כמו 'אתה חוננתנו' – ואם שכח אינו חוזר כיון הברכות היא הבדלה על הכוס. וגם בזה הוא אותו הדין, שאמנם בתפילה שאומרים הבדלה בקידוש. ויוצא ידי חובת הבדלה במה שאומר על הכוס. יא. טעם דבר מאכל קודם הבדלה איתא בגמרא שאם טעם מחזירים אותו, והיינו קודם הבדלה. ויש מחלוקת ראשונים בביאור פשט הסוגיא. שיש הסוברים שמדובר שאם לא אמר 'אתה - כך כותבים תלמידי [ חוננתנו' וטעם קודם הבדלה, שקנסו אותו חכמים וצריך לחזור ולהתפלל.]שהוא קנס(בחידושים לברכות שם) רבינו יונה ויש ראשונים שביארו את הסוגיא שאף אם אמר 'אתה חוננתנו' בתפילה, אם טעם קודם הבדלה צריך לחזור ולהתפלל. וכן פוסק מרן השלחן ערוך שצריך לחזור ולהתפלל אם טעם קודם הבדלה. ולפי מה שנתבאר לעיל, שיש ראשונים הסוברים שאינו חוזר ומתפלל אלא רק בתורת נדבה על כן יש לעשות תנאי שאם חייב לחזור הרי זו תפילה לשם חובה, אולם אם אינו חייב לחזור הרי זו תפילת נדבה. יב. בירך על דבר מאכל ונזכר שאסור יש שאלה מעניינת שכבר לפני הרבה שנים דנתי בה, ויש ראיות רבות לכאן ולכאן, ובעז\"ה בקרוב יצא לאור ספר 'הלכה ברורה' חלק י\"ח ושם כתבתי קודם הבדלה, ונזכר שאסור לו לאכול, אם עדיף שיטעם ויעבור על איסור את הנושא באריכות. והנידון הוא במי שלקח דבר מאכל, ובירך את ברכתו טעימה קודם הבדלה, וממילא יצטרך לחזור על התפילה. או שמא יעבור על איסור ברכה לבטלה של ברכת הדבר מאכל ולא יטעם ממנו כלל. ולא יצטרך לחזור על התפילה. ופעם אמר לי מישהו, שעדיף לכאורה שלא יאכל למרות שהברכה תהא ברכה לבטלה, משום שאז רק ברכה אחת תהא לבטלה, לעומת י\"ט ברכות שיחשבו לבטלה אם יחזור על התפילה. אבל זה אינו נכון, כיון שהדין שמי שטעם צריך לחזור על התפילה - אין הכוונה שהברכות של התפילה הראשונה הן ברכות לבטלה, אלא זה קנס שחכמים קנסוהו לחזור על ולא אמר 'יעלה ויבוא' בתפילה וכיו\"ב שצריך לחזור, אם התפילה הקודמת התפילה, להוסיף על מה שהתפלל. ובדומה לכך יש נידון לעניין מי ששכח נחשבת לברכות לבטלה או לא, יש בזה מחלוקת בראשונים, שיש הסוברים שהוא כאילו לא התפלל כלל, והמשמעות היא שהברכות הינם ברכות לבטלה. אולם יש ראשונים הסוברים שהתפילה היא בסדר גמור, אך כיון שלא אמר 'יעלה ויבוא', לצורך אמירת 'יעלה ויבוא' עליו לחזור ולהתפלל שוב. ונפקא מינה במחלוקת זו, במי ששכח 'יעלה ויבוא' במנחה של ראש חודש, ונזכר בלילה לאחר שהוא כבר לא ראש חודש, שאם התפילה שהתפלל נחשבת כאילו אינה תפילה כלל וברכותיו לבטלה, עליו לומר תפילת תשלומין בערבית, אולם אם הדין הוא כמו הסוברים שצריך רק לומר 'יעלה ויבוא', כיון שכבר אינו ראש חודש ואינו יכול לומר 'יעלה ויבוא', ממילא אינו צריך לחזור על התפילה לתשלומין. ובדומה לכך היא במי שהתפלל במנחה של שבת תפילה של חול, ונזכר רק בלילה, שזו אותה שאלה, שאם נחשב שלא התפלל כלל – עליו לחזור ולהתפלל תשלומין. אולם אם צריך רק להשלים את של שבת הרי שאינו יכול להשלים ביום חול ועל כן אינו לו תקנה. ולהלכה הפתרון בזה לעשות תנאי של תפילת נדבה, ולהתפלל וכאמור לעיל. יג. הגדר באמירת \"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד\" בשו\"ת אור לציון להגאון רבי בן ציון אבא שאול כותב פתרון לשאלה זו, והיא לומר מיד לאחר שבירך על הדבר מאכל \"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד\". שאז כביכול מכפר על ברכה לבטלה. ולא יטעם את הדבר מאכל כיון שאז יצטרך לחזור על התפילה. והנה דין הוא שכאשר אדם בירך על דבר מאכל ולא יכול לאוכלו מכל סיבה שהיא, כגון שהפרי נפל ונמאס וכל כיו\"ב, שיש לומר \"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד\" על הברכה כדי שלא תיחשב שבירך ברכה לבטלה. ויש לברר מה פועלים באמירה זו, אם זה כעין כפרה על כך שבירך ברכה לבטלה, או שמא הוא מתקן את הברכה לגמרי, שהרי היא נעשית כאילו אינה ברכה לבטלה. ואכן בתלמוד ירושלמי משמע שעל ידי אמירה זו אינה (פ\"ד מהלכות . וכן משמע ברמב\"ם (ראה תוספות ברכות לט. ד\"ה בצר)ברכה לבטלה כלל . לעומת זאת הרשב\"א, הרא\"ה והרא\"ש, כותבים בפירוש שהיא ברכות ה\"י) כפרה גרידא על כך שבירך ברכה לבטלה, ואינה מתקנת את עצם הברכה.והיינו שמה שאומר האור לציון שיכול לומר בשכמל\"ו לאחר הברכה הזו זה יכול להועיל לדעת הרמב\"ם, ולא לשאר הראשונים. יד. הלכה למעשה לטעום ולחזור על התפילה ויש לחשוב, שהנה אם יטעם ומחמת כן יצטרך לחזור על התפילה, הרי כבר נתבאר שהמשמעות של קנס שקנסוהו להתפלל היינו שאין הכוונה שברכות התפילה הן ברכות לבטלה. מה גם שיכול לעשות תנאי שהתפילה תהא תפילת נדבה וזה מועיל, שהרי יש ראשונים הסוברים שאם טעם קודם הבדלה אינו צריך לחזור על התפילה, וודאי שבנידון דידן היה חייב לטעום ולא לעבור על ברכה לבטלה. ועל כן נראה להלכה, שעליו לטעום מהמאכל, ויחזור על התפילה בתנאי של נדבה. ויש על כך עוד הרבה ראיות ואכמ\"ל. טו. טעם לאחר התפילה והבדיל על הכוס יש לדון עוד במי שטעם קודם הבדלה, ולא חזר על התפילה אלא הבדיל על הכוס, אם הקנס לחזור על התפילה הוא רק קודם שהבדיל, אך אם הבדיל (סימן רצד כבר אינו חייב לחזור על התפילה. או שמא אין חילוק. והפרי מגדים מסתפק בזה. ובזמנו של הפרי מגדים לא נדפסו עדיין חידושי משבצות זהב סק\"ב) , ששם כותב במפורש שעדיין הוא בחיוב הקנס, (שם)הרא\"ה למסכת ברכות ואף אם הבדיל על הכוס, חייב לחזור ולהתפלל אם טעם. טז. עשיית מלאכה קודם הבדלה קודם הבדלה אסור לעשות מלאכה, והרוצה לעשות מלאכה צריך לומר \"המבדיל בין קודש לחול\". ויותר טוב לומר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\". ואם זה יום טוב שחל במוצאי שבת, ורוצה לעשות מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב צריך לומר \"ברוך המבדיל בין קודש לקודש\". והנה אם בין קודש לחול\". אולם אם אמר 'אתה חוננתנו' בתפילה, אך עדיין לא הבדיל אמר 'אתה חוננתנו' בתפילה והבדיל על הכוס אינו צריך לומר \"ברוך המבדיל על הכוס ורוצה לעשות מלאכה, יש אומרים שצריך לומר 'ברוך המבדיל - אכן [ סובר שאין צריך(סימן רצט ס\"י) וכו'' אולם להלכה מרן השלחן ערוך .]כדאי להגיד 'ברוך המבדיל' כל זמן שלא הבדיל על הכוס והנה מי שהתפלל ולא אמר 'אתה חוננתנו', ועשה מלאכה, ולא אמר גם הרבה טועים בזה, הם מבחינתם התפללו ערבית יצאה כבר [ ' שעליו לחזור ולהתפלל, וכך 'ברוך המבדיל]השבת, ונפוץ הדבר בהדלקת הנר של הבדלה . אולם בשו\"ת אור לציון מביא את הרשב\"א (בחידושיו לברכות שם)כותב הרשב\"א ומבאר את דבריו לעניין אחר בפלפול גדול ועמוק, וכותב שאין הלכה כהרשב\"א בזה. ואני הבאתי ראיות חד משמעיות שדברי הרשב\"א הם . (בחידושיהם לברכות שם)ברורים, וכן כותבים הריטב\"א והנמוקי יוסף והמאירי וחלק גדול מהראשונים ההם לא מבארים כמו הרשב\"א בסוגיא השניה שמביא האור לציון והיא ראיה שלא למדו שיש לתלות את שתי הסוגיות - ואמנם הפשט שהוא מסביר שם הוא מבריק ויפה מאוד, אך [ .זה בזה . ועל כן הלכה בנידון זה כהרשב\"א שאם עשה ]מהראשונים לא משמע כן מלאכה שעליו לחזור ולהתפלל. וכל מה שמתיר לעשות מלאכה הוא דוקא אם אמר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\" אך אין באמירה זו כדי להכשירו לאכילה, ואם רוצה לאכול או לטעום עליו להבדיל על הכוס, ואם טעם עליו לחזור על התפילה. ואכן יש מחלוקת בראשונים במי שאין לו כוס יין במוצאי שבת אם צריך לצום. ועליו להבדיל על הכוס ביום ראשון. יז. אמירת 'אתה חוננתנו' בתפילת תשלומין ואם נאנס ולא התפלל ערבית ולא הבדיל על הכוס במוצאי שבת, שעליו להתפלל שחרית שתיים לתשלומין ולעניין 'אתה חוננתנו' יש מחלוקת תפילת שחרית והאחרונה היא תשלומין לתפילת ערבית, אולם הראשונה בראשונים אם מבדיל בראשונה או בשניה. שהנה זה ברור שהראשונה היא היא התפילת חול הראשונה, אולם להלכה אומר 'אתה חוננתנו' בתפילה השניה, ואם הבדיל בתפילה הראשונה אך ידע שהיא נועדה להיות תפילת (סימן קח).שחרית יצא ידי חובת הבדלה בתפילה. וכתבתי על כך בהלכה ברורה שחייה בים ובבריכה קודם התפלה הנמצא סמוך לים או בריכה בבוקר, האם מותר לשחות בים או שאלה: בבריכה קודם התפלה? אין לשחות בים או בבריכה קודם התפלה. תשובה: אולם מותר לטבול לתוספת קדושה וטהרה קודם התפלה. לפיכך הנמצא סמוך לים הכנרת, ורוצה לטבול בים קודם התפלה, רשאי. ולגברים מועילה טבילה אף בבריכת שחייה, ולפיכך רשאי לטבול קודם התפלה אף בבריכת שחייה. מקורות: כתב מרן בשלחן ערוך (סי' פט ס\"ז) שמותר להכנס למרחץ סמוך לעלות השחר. אולם מבואר במשנה ברורה (ס\"ק לו) שאחר שעלה עמוד השחר אסור להכנס למרחץ. ע\"ש. ובודאי שאין לשחות בים ובבריכה. ומכל מקום מותר לטבול קודם התפלה, לתוספת קדושה וטהרה. וע\"ע בשו\"ת שבט הלוי ח\"ט (סי' א' אות ב') ובס' מאור השבת (ח\"ב עמ' תקפז – תקפט). וטבילה לגברים מועילה אף בבריכת מים שאובים, כמבואר בבית יוסף (סי' פח).גילוח הזקן קודם תפלת שחרית האם מותר להסתפר ולגלח הזקן קודם תפלת שחרית?שאלה: משעה שעלה עמוד השחר, אין לספר את שער תשובה: הראש עד שיתפלל. ומכל מקום מי שרגיל לגלח שערות זקנו במכונת גילוח מידי יום, מותר לגלח זקנו קודם התפלה. מקורות: הנה אין להסתפר אחר עלות השחר, דדוקא קודם עלות השחר התירו להסתפר, כמבואר בש\"ע (סי' פט ס\"ז) ובמשנה ברורה ושאר אחרונים שם. אולם הטעם שאסרו תספורת סמוך למנחה, מבואר בגמ' (שבת ט:) שהוא שמא ישבר הזוג, וזה אינו מצוי כלל במכונות הגילוח שבזמננו. והמגן אברהם (סי' רלב סק\"ג) התיר להסתפר סמוך למנחה כשיש לו שנים ושלשה זוגות מספריים. ונחלקו האחרונים אם הלכה להקל בזה. ועכ\"פ בגילוח הזקן שהוא עראי, וקיל טפי מתספורת הראש, הורה מו\"ר בהלכה ברורה (סי' פט בירור הלכה סוף ס\"ק כט) שאפשר להקל. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א מיהו סופר סת\"ם ראוי? \"הדבר הכי יקר בסופר סת\"ם הוא נאמנותו, שהרי בכל שם ה' הוא צריך לנהוג בו בקדושה ובטהרה, ואם לא אמר 'הריני כותב לשם קדושת וכו'' , וכל זה אין בידינו לדעת ]אמנם בדוחק יש מקום להקל[ הסת\"ם פסול - בזמנו שאכן עושה כן אילולא הנאמנות שלו. ובנוסף, צריך גם שהסופר ידע את [ ההלכות על בוריים, והם הלכות קשות מאוד בסימן ל\"ב באו\"ח . ויש ]כאלה שחושבים שאם אין לאדם פרנסה או שיש לו כתב יפה שילך ויכתוב למדתי הלכות אלו במשך שנתיים למרות שלא כתבתי סת\"ם בפועל סת\"ם, ואינם מבינים שצריך לכך יראת שמים גדולה מאוד וידיעת ההלכה, ואוי ואבוי שאם לא ידע הלכות סת\"ם כמעט ולא תצא מזוזה כשרה אחת מתחת ידיו! ולפיכך כשרוצים להזמין סת\"ם עלינו לברר מיהו הסופר הזה, בשעתו כאשר נעשיתי בר-מצוה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך והזמין ומהי מידת מהימנותו, ולא להתבונן רק על הכתב אם הוא יפה או לא. בעבורי תפילין מסופר שהיה מפורסם מאוד כסופר יקר ביותר, ובשביל להזמין היה צריך להמתין זמן רב, ואאמו\"ר הזמין לי כשהייתי בן אחד עשרה, וכשנעשיתי בן שתים עשרה קיבלתי את התפילין והתחלתי להניחם, ובהיותי בן עשרים ביקשתי מאאמו\"ר לשלוח את התפילין למהדרין, אך הכתב אינו יפה כל כך, אני מיד ניגשתי לאאמו\"ר ושאלתי לבדיקה ושלחתי אותם לבדיקה, והבודק אומר לי שאמנם התפילין כשרות הסופר הוא הסופר הכי טוב!' הוא סופר צדיק ומקובל, שכותב את הסת\"ם אותו 'אבא, קנית לי תפילין עם כתב לא יפה?!' ואאמו\"ר אמר לי 'כן, אבל בקדושה ובטהרה, וטובל במקוה כל יום, ואינו מדבר באמצע הכתיבה, הרב יצחק מאזוז ובכלל שומר על פיו כראוי, היש לך יותר מהודר מזה?!'... בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"237.pdf","content":"ספיקות בענייני| טעימה וברכות בין הקידוש לנטילת ידיים| פקיעת הקידוש לאחר זמן שלא סעד| להסמיך את הסעודה לקידושנושאי השיעור: תפילת | להוציא ידי חובה את שאינו בקי בברכות הנהנין| אף על פי שיצא מוציא| דין ערבות בנשים| דין שומע כעונה| ברכות המצויים בסעודה ערבית לנשים בליל שבת 237 גליוןמיום א' כ\"ח שבט תשע\"ט פרשת משפטים להוציא ידי חובה את האחר בברכות הנהנין ובברכות המצוות (הלכות קידוש י') א. קידוש במקום סעודה – מיד בשיעורים הקודמים דברנו על שיטת הרמ\"א שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, או לפחות שיהא בדעתו לאכול שם מיד. כמה שיותר סמוך. ושהחזון איש היה נוהג אפילו לא לצאת לחדר השני כדי ליטול ידיים, היו מכינים לו מראש קערה של מים ונטל ידיו ממנה ומיד מברך המוציא. מעיקר הדין כל זמן שזה סמוך ממש, למשל יש משפחה גדולה וממתינים שכולם יטלו ידיים כדי לברך ביחד המוציא ברוב עם הדרת מלך, אפשר מעיקר הדין להקל בזה, כך מנהג ישראל להקל בזה. אבל וודאי שלא יעלה על הדעת שלאחר הקידוש עומדים ומפטפטים וכו', כמו כן לפעמים יש משפחה גדולה או הרבה אורחים, וצריך לסדר מקומות לכל אחד, חשוב מאד לסדר את זה לפני הקידוש. והמקור של הרמ\"א הוא ממהרי\"ל שהיה גדול אחרוני אשכנז. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מזדרז מאוד ליטול ידים, והיה נוהג לדפוק על השלחן לאחר שנטל ידים כדי לזרז את כולם. והיינו רצים ממש ליטול ידים כדי לשבת ליד השלחן. הוא היה ממש מראה שאינו מוכן לחכות. הדבר היחידי שהיה מסכים לעשות בין הקידוש ל'המוציא' הוא כמנהג רבנו האר\"י, שכל הילדים היו נגשים אליו מנשקים את היד ומקבלים ברכה ממנו. יש ענין גדול לנשק את היד להורים ולקבל מהם ברכה בכל ליל שבת. רבנו האר\"י היה הולך רחוק בשביל לנשק את היד לאמא שלו ולקבל ממנה ברכה. זה דבר חשוב מאד שכל אחד יברך את הילדים בעין יפה בליל שבת. ולבינתיים בזמן הזה חלק היו נוטלים ידים, וממילא אין עיכוב. ב. כמה זמן אדם ששהה לאחר הקידוש שצריך לקדש שוב לא שרוצה לצאת מהבית [ אדם שקידש על היין אבל אינו רוצה לאכול כעת שכבר ביארנו את העניין בשיעורים קודמים שזה תלוי אם יצא לרגע אחד אבל אם סתם נשאר בבית ואינו רוצה לאכול ]או לזמן יותר ממושך. ואכמ\"ל עכשיו, צריך לדעת שזו טעות גדולה לקדש, כלומר שאם אינו רעב עדיף להמתין מלקדש עד שירצה לאכול ואז יקדש. אולם אם קידש והמתין בין הקידוש לסעודה יש לדון כמה זמן המתין שמעכב בדיעבד. שהנה המהריק\"ש – רבי יעקב קסטרו, שהיה תלמידו של הרדב\"ז וחי בתקופת מרן השלחן ערוך – כותב, שהוא עד שיעור שהתעכל המזון במעיו. כלומר, שהנה מי שאכל ולא בירך ברכת המזון שיכול לברך עד שמתעכל המזון במעיו. וקבעו רבותינו הפוסקים, דהיינו שהתחיל להיות רעב מאותה אכילה. כמו כן בשתיה, שיכול לברך ברכה אחרונה עד זמן שמתחיל להיות צמא. זה דבר קשה מאד להגדרה, מפני שהגמרא אומרת כדי מהלך ארבעה מילין. וכיון שלפי מרן השלחן דקות. אבל יש מחלוקת 72 מילין זה 4 דקות, ממילא 18 ערוך מיל זה דקות הללו מדובר על אכילה מרובה או אכילה מועטת, 72 -עצומה האם ה דקות, אז באכילה מרובה תחושת השבע 72 שאם זו אכילה מועטת זה 72-שלו יכולה להיות יותר זמן, אפילו כמה שעות. מאידך, אם נאמר ש דקות זה באכילה מרובה, ממילא אכילה מועטת זמנה הוא הרבה פחות מזה. וזו שאלה לא מוכרעת. כתבתי על כך באורך בהלכה ברורה חלק ט'. ובאמת קשה מאד לשער, ולפעמים נכנסים לספקות, ואפילו לגבי ברכת המזון דאורייתא זה לא כמו ספק בירך ברכת המזון, כאן זה יותר גרוע כי כאן אין חזקה ואכמ\"ל. דקות, וכפשט דברי 72 למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספריו כותב שזה הגמרא. אבל כאמור, זה לא לגבי כל סוג אכילה. והנה, מצאתי בתשובת מהרי\"ל שהיתה בכתב יד והיחידי שראה אותה ומזכיר אותה הוא ספר האגור, שהיה מהראשונים וחי מעט אחרי מהרי\"ל, והוא מעתיק את תמצית התשובה, והרמ\"א מביא את התשובה הזו, ולפי דבריו נראה שהעתיק את ספר האגור. ושם מהרי\"ל כתב בפירוש כמו מהריק\"ש, שאם קידש ונשתהה, כאשר מתחיל להיות רעב פוקע לו הקידוש. ובתחילת התשובה כותב, שאם עברה שעה בוודאי שצריך לחזור ולקדש. אם כן בהגלות נגלות שזה השיעור שקבע המהרי\"ל, שהוא בעל ההלכה הזאת, שצריך לאכול מיד לאחר הקידוש, והוא קובע שלאחר שעה צריך לחזור ולקדש. לכן כך צריך להיות להלכה. לכן להלכה, אדם שקידש על היין ושתה רביעית שלימה מהכוס, הרביעית תחשב לו לקידוש במקום סעודה, אבל שאר בני הבית שרק טעמו מהכוס, עליהם להקפיד לאכול סעודה תוך שעה מהקידוש. ג. ראיה מליל הסדר שאוכלים זמן רב לאחר הקידוש אמנם זה לא מוסכם, בשו\"ת גינת ורדים מביא את הרמ\"א בשם המהרי\"ל וחולק עליו, ומביא ראיה חזקה מאד מליל פסח, שהנה מקדשים על היין, ולאחר מכן מספרים ביציאת מצרים שעתיים שלוש, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ועד שהולכים לאכול עובר הרבה יותר משעה אחת, ובכל זאת עושים כך לכתחילה. ומכאן ראיה שלא צריך להקפיד על זה. ומביאים אותו להלכה כמה מגדולי האחרונים, הפרי האדמה החסד לאלפים היפה ללב וכן רבי יחיא צאלח שהיה מרבני העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן תימן הקדמונים מביאו להלכה אבל בשו\"ת זכור ליצחק לרבי יצחק הררי שהיה אחד מחכמי חלב לפני כמאתים שנה, דוחה את דבריו בתוקף, וכותב שאם יש קושיא מליל פסח אין לדחות מחמתה את דברי מהרי\"ל, האגור, הרמ\"א, המהריק\"ש, וגדולי הפוסקים. ואת הקושיה אפשר לתרץ כדלהלן. ד. תשובה על הראייה מליל פסח מה באמת התשובה לגבי ליל פסח. שהנה בליל פסח יש לומר את ההגדה, וחייבים לאומרה קודם שאוכלים, כתוב \"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי\" – לומדים חז\"ל 'בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. כלומר, מצה נקראת 'לחם עוני' – לחם שעונים עליו דברים הרבה. כדי לקיים את מצוות מצה ומרור מחוייבים קודם להסמיך לזה את סיפור יציאת מצרים. ממילא יש לומר, שאמירת ההגדה הרי היא כמי שעושה את זה לצורך האכילה. ואדם שהפסיק לצורך, אפילו שהה הרבה זמן אין בזה בעיה. למשל, אדם שקידש ולאחר הקידוש ראה שאין לו לחם משנה, ושלח להביא ועד שהגיע עבר הרבה זמן, הרי שבוודאי אינו נקרא ששהה בין הקידוש לסעודה, ואינו חייב לקדש על היין שוב. ואדרבא, ליל פסח ישמש לראיה, שהפסק לצורך אינו נקרא הפסק בין הקידוש לסעודה. ה. טעימה וברכות בין הקידוש להמוציא יש מנהג אצל המרוקאים, והתברר לי שגם התימנים וחלק מהאשכנזים נוהגים כך, שאחרי הקידוש מביאים כל מיני ברכות ומתעכבים קצת ואחרי זה אוכלים סעודה. ולכאורה לפי מה שהסברנו קודם שצריך להסמיך, מה נענה על המנהג הזה. והנה הגאון רבי יחיא צאלח מתימן מבאר, שיש לסמוך בזה על הגינת ורדים, שקידוש לא צריך להיות סמוך לסעודה. אך לפי מה שאמרנו קודם זו לא טענה מספיקה, שהרי גדולי הפוסקים אומרים שצריך שיהיה סמוך לסעודה. וכן בספר שלחן ערוך המקוצר של הגאון הרב רצאבי, והוא מביא שכך מנהג התימנים. למעשה הגאון הרב בן ציון אבא שאול באור לציון כותב שאפשר לקיים את המנהג הזה, משום שהנה עיקר הסיבה למנהג הזה הוא כדי לפתוח את - אני לא יודע, יש כאלו שזה פותח [ .התאבון, ואם כן זה לצורך הסעודה להם את התאבון ויש שלהיפך, זה סותם להם את התאבון, תלוי מה אכל וכמה פעמים כבר דברנו שצריך להיזהר לא לאכול כזית כדי לא ]...וכמה להיכנס לספק ברכה אחרונה. הנה למשל, אדם צמא ששותה מים לפני הסעודה כדי לברך 'שהכל', או אם אינו צמא ושותה קוקה קולה וכיו\"ב, ועיקר מטרתו היא כדי לפתור את השתיה בתוך הסעודה מברכה. שהרי יש מחלוקת אם מברכים על השתיה באמצע הסעודה, ומספק אין מברכים, וכדי לצאת ידי ספק שותים לפני הסעודה. וכך גם האר\"י הקדוש היה נוהג ומזהירים הפוסקים, שישתה פחות מרביעית, מפני שכששותה רביעית הרי שמכניס עצמו לספק ברכה אחרונה. אמנם בקידוש שותים רביעית, אך כיון שהקידוש הוא לצורך הסעודה ואז בוודאי שברכת המזון פוטרת את היין של הקידוש. אבל בסתם אדם ששותה יין או מים לפני הסעודה אינו מברך גם אם שתה רביעית משום ספק ברכות להקל. והראיה מליל פסח שהכוס ראשונה זה קידוש, ולפני הסעודה שותים כוס שניה, ומקפידים לשתות רביעית שלמה ככל ארבע כוסות, אמנם אצל האשכנזים יש שנוהגים לברך ברכה אחרונה, אבל אנחנו נוהגים שלא לברך משום ספק ברכות להקל. מה גם שיין בוודאי הוא מעורר את התאבון, וזו עוד סיבה שלא לברך. ו. אין סעודה בלי ספק בברכות אני אמרתי פעם ישוב אחר למנהג הזה, ואני חושב שיש מעלות גדולות למנהג הזה. ואם אדם שנוהג כך יחשוב על מה שאני אומר בוודאי שתבוא עליו הברכה. הנה זה פשוט שאם אדם מברך ברכות לפני הסעודה הוא מרוויח בשביל מאה ברכות, אך מלבד זאת ויתירה מזאת, בכל סעודה יש ספקות בענייני ברכות, ובדרך כלל הכלל הוא ספק ברכות להקל. למשל, אדם נטל ידים ומברך 'המוציא', הוא אוכל כמה סלטים ולאחר מכן מביאים חמין, הרי רוב בני אדם לא אוכלים חמין עם לחם, והנה הרי לאחר שאכל כביצה לחם עם סלטים וכו' הוא יודע שאינו רוצה לאכול יותר לחם, ובכל זאת אינו מברך על החמין. אבל באמת זו מחלוקת, רש\"י מסביר שמה שאמרו בגמרא, דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, זה משום דין 'עיקר וטפל'. הפת היא החשובה וזה טפל לפת. כלומר שלפי רש\"י, מי שלוקח מציות ומניח עליהם גבינה צהובה, שהמציות הן העיקר והגבינה טפילה להן, ואוכל את המציות ומברך 'מזונות' ולא אוכל את הגבינה, וכשגמר לאכול את המציות רוצה לאכול את הגבינה בפני עצמה, צריך לברך עליה, מפני שאין בזה את הדין של עיקר וטפל. מפני שאז הגבינה היא דבר בפני עצמו שאין לו שום קשר למה שאכל קודם. בדין עיקר וטפל צריך שיהיה קשר ביניהם. אך הדבר היחידי שלא צריך קשר בין העיקר לטפל זה יין, שפוטר שאר מיני משקים. שאין קשר ביניהם מלבד החשיבות שיש ביין. אם כן לפי רש\"י, כאשר אדם אוכל חמין או כל מאכל אחר בלא לחם בסעודה, צריך לברך עליו. לעומת זאת התוספות חולקים על רש\"י, וכן דעת הרא\"ה, הריטב\"א, רבנו , וסוברים, שזה דין מיוחד (בחידושיהם לברכות שם)אברהם אלשבילי ועוד ראשונים בסעודה. זה לא קשור לדיני עיקר וטפל. וכל סעודה של פת שאנשים רגילים לאכול בה תבשילים, אפילו בלא לחם אין מברכים עליהם. בדומה לכך הוא, שהנה יש אנשים שאצלם אין ארוחה בלי אורז, אורז המאכל הכי חשוב אצלם, או קוסקוס שזה מיני דגן, או פסטה וכיו\"ב, ורוב בני אדם הנורמליים לא אוכלים קוסקוס או אורז או פסטה עם לחם, זה נקרא 'נהמא בנהמא' – לחם עם לחם, כי זה עצמו דבר שהוא כמו פת. והנה יש שיטה בראשונים וכמה מהגאונים, שמכיון שזה דבר שאינו דומה לבשר, שהרי בשר אוכלים אותו עם לחם, בדרך כלל הוא חלק מסעודה של פת, אבל כל המאכלים הללו אדרבא אין אוכלים אותם עם לחם,לכן יש אומרים שצריך לברך באמצע הסעודה. אמנם להלכה ספק ברכות להקל, וכך פסק כלומר שיש כאן מחלוקת ומאידך יש הכרעה של מרן.(סימן קעז). בשלחן ערוך אבל אם אדם אוכל דבר שברכתו 'מזונות' לפני הסעודה ממילא הוא פותר את הבעיה, וכן אם לוקח חתיכת בשר קטנה ומברך 'שהכל' פותר בזה את הבעיה של התבשילים שאוכלם ללא לחם. ז. ברכה על אכילת ירקות חיים בין המנות כמו כן מצוי הדבר בשבת, שאנשים אוכלים מנה ראשונה, ולאחר מכן שרים, אומרים דברי תורה על השלחן, בשבת קודש צריך לשבת ליד השלחן עם הילדים, כל השבוע אנחנו מחכים לסעודה הזאת של שבת, לפאר ולרומם את המתנה היקרה שנתן לנו הקב\"ה! ובינתיים נשאר על השלחן למשל ירקות חיים, מלפפון, פלפל, צנון עם קצת מלח ולימון, ובין מנה למנה התלמידי חכמים מפלפלים, מקשים ומתרצים, וכל אחד לוקח קצת ואוכל, האם צריך לברך על זה? כותב מרן החיד\"א שצריך לברך. מרן החיד\"א כותב, שאם אוכל בצורה כזאת הרי זה לא חלק מהסעודה, זה כמו קינוח, וכי אם אדם החליט לאכול את הקינוח לפני המנה העיקרית, הוא לא צריך לברך על הקינוח?! גם כאן כיון שזה כמו קינוח שהרי הוא אוכל כמו שאוכל פירות, להנאה ולתענוג, לא בגלל שהוא רעב, זה לא להשקיט את הרעב שלו, לכן צריך לברך. למעשה, מי שם לב לדבר הזה? מי מברך? אולם אם אדם יקח לפני הסעודה חתיכה קטנה של מלפפון כמו המנהג של המרוקאים ויברך 'האדמה' הרי הוא פותר את הבעיה הזאת. כמו כן לגבי קינוחים ועוגות, הרי כמה שאלות יש לגבי עוגות בסוף הסעודה, דעות מדעות שונות, כתבתי על זה תשובה שאפילו עוגה שיש בה את כל התנאים, למשל בקלאווה שיש בה את כל התנאים, שזה גם ממולא, גם יבש שכוסס, וגם יש בבצק מתיקות, אם אוכל אותה בתוך הסעודה אינו מברך 'מזונות'. מפני שיש שיטה בראשונים, כך כותב ההשלמה והמאורות ומהרשב\"א גם נראה שסבר כן, שכל דבר שיש אפשרות לקבוע עליו סעודה וברכתו תהיה 'המוציא' אין מברכים עליו בתוך הסעודה. ובקלאווה אפשר גרם בקלאווה יצטרך לברך 200 - אמנם מי שיאכל[ .לקבוע עליו סעודה לעומת זאת ]...ברכת המזון אבל הוא יברך את זה בבית חולים מכאב בטן ופלה או ביסלי, שהבצק שלהם הוא נוזלי, וכן במבה, הוא צריך לברך - במבה בכלל זה פשוט מאד [ 'שהכל' כי זה לא שייך לסעודה זה קינוח . כמו כן יש היום מאכל 'קרפ צרפתי' פעם ]'שצריך לברך עליה 'שהכל הסבירו לי איך עושים את זה, שהבלילה שלו רכה מאד כמו מים ממש, וממילא אפילו אם אדם יאכל ממנו קילו ברכתו תהיה 'מזונות'. לא שייך בזה קביעות. שהרי כל דבר שבלילתו רכה וכיו\"ב שצריך לברך 'מזונות', ואם לא אין מברכים מזונות בתוך הסעודה. ולפי רוב הפוסקים הסיבה שלא מברכים 'מזונות' באמצע הסעודה הוא מחמת ספק. לכן אם בירך על חתיכה קטנה של מזונות לפני הסעודה פתר את עצמו מכל הספקות. לכן אני בעד מנהג המרוקאים והתימנים... אבל צריך להזהיר את כולם שאנשים יושבים ומדברים וכו', שאן היו אוכלים כזית לפחות היה בזה משום קידוש במקום סעודה, אבל הרי אי אפשר לקיים קידוש במקום סעודה בדגים, בשר, ירקות, פירות וכיו\"ב, רק בדוחק גדול, לכתחילה ודאי שלא. לכן הטוב ביותר הוא מיד ממש לברך את הברכות ולקום ליטול ידים. את כל הדיבורים והזמירות שיעשו בסעודה עצמה. ח. שומע כעונה הנה בעבר דברנו על קידוש שיש דין של שומע כעונה. וביארנו שעדיף שאחד מבני הבית יקדש עבור כולם, משום \"ברוב עם הדרת מלך\". כולם שומעים ויוצאים ידי חובה. ולכל הדעות כל יהודי ששומע יוצא ידי חובה, איש יכול להוציא אשה וגם אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת קידוש. ולכן אם הבעל לא מרגיש טוב וקשה לו לקדש, ורוצה שאשתו תקדש, אם זה במקום פומבי שיש אנשים זרים זו לא צניעות, אבל אם זה בבית ויושבים בני הבית, היא יכולה להוציא אותו ידי חובה. מפני שנשים חייבות במצות קידוש כמו אנשים. ויש תנאי בל יעבור בשומע כעונה והוא שיכוונו לצאת ידי חובה. וכדאי מפעם לפעם שכל אחד בביתו יאמר בקול רם, שמכוון להוציא את כולם ושיכוונו הם לצאת ידי חובה. לא חייבים להגיד את זה כל שבוע כי מסתמא כולם מבינים את זה, הרי הם עומדים ומקשיבים בשביל לקיים את המצוה בעצמם. לא צריך להיות תלמיד חכם בשביל להבין את זה. אבל כדאי לעורר. ט. דין ערבות והנה אם אדם מקדש עבור אחרים אבל הוא בעצמו אינו רוצה לצאת ידי חובה בקידוש הזה, למשל, אדם שיש לו אמא אלמנה שגרה בביתה לבדה, והיא אינה רוצה לבוא אליו הביתה, אבל היא לא יודעת לקדש, והוא הולך לביתה לקדש עבורה והיא שותה את הכוס. וכן אדם שקידש כבר והנה בא אורח שאינו יודע לקדש בעצמו, בעל תשובה שלא קרא ולא שנה וכיו\"ב, בוודאי שיכול לקדש עבורם. למרות שלכאורה אינו חייב במצוה, או שאינו , 'אף על (כט.)רוצה לצאת ידי חובה בה. מובא בגמרא במסכת ראש השנה פי שיצא מוציא', והטעם מבואר שהוא משום ערבות. כל ישראל ערבים - 'ערבות' זה לא רק מילים יפות, לפעמים שומעים את החילונים [ .זה בזה מה זה ערב? ]...מדברים 'כל ישראל ערבים זה בזה', הם נותנים לנו מוסר אדם שחתם ערבות למשהו לצורך הלוואה, והוא אינו משלם, הערב צריך לשלם במקומו. 'ערב' למעשה זה אחראי. וכמו שאמר ראובן: \"אנכי אערבנו מידי תבקשנו\" – אני אחראי. כמו כן הדין לגבי הנידון דידן, יש ליהודים אחריות אחד כלפי השני שיקיימו את המצוות' ולכן אף אם קיים את המצווה יכול להוציא את חבירו ידי - זו הסיבה שאנחנו נלחמים נגד חילולי שבת [ .חובת המצווה מדין ערבות בפרהסיה, זו הסיבה שאנחנו משתדלים להפיץ תורה כמה שיותר, זה לא סתם רק לזכות את הרבים זה יותר מזה, זה ענין של אחריות שלנו, בנפשנו הדבר. אנחנו לא יכולים לתפוס את החילונים ולתת להם מכות ולאיים עליהם שישמרו תורה ומצוות, זה לא יעזור בכח, הדרך היחידה שיש לנו ]זה להסביר להם, לדבר איתם בנועם כמו שצריך מה זה תורה ומצוות י. דין ערבות בין נשים לאנשים והנה, יש דיון בראשונים לגבי איש ואשה, למשל אם האיש קידש כבר אם יכול להוציא את האשה, או אם אינו רוצה לצאת ידי חובת קידוש, אם יכול לקדש עבור האשה. וכן להיפך. יש בזה שלוש שיטות: שיטת הרא\"ש ורבינו יונה במסכת ברכות שערבות אינה קיימת מאשה לאיש. אשה אינה יכולה להוציא את האיש. למשל אשה חייבת בברכת המזון רק מדרבנן ולכן אינה יכולה להוציא איש, מפני שהאיש חייב מדאורייתא, ודרבנן כלפי דאורייתא זה כמו פטור. אמנם הגמרא מסופקת אם נשים חייבות מדרבנן, והגמרא אומרת שהנפקא מינה להוציא את האנשים ידי חובתם. והקשה הרא\"ש, מפני מה מי שאכל כזית פת יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כביצה, שהרי מי שאכל כביצה הוא חייב מדאוריית ואם אכל כזית חייב רק מדרבנן, ואיך דרבנן יכול להוציא דאורייתא. ומבאר הרא\"ש, שדווקא איש להוציא איש, איש שאכל כזית להוציא איש שאכל כביצה יש לו דין ערבות למרות שהוא פטור מדאורייתא, אבל אשה אינה בכלל ערבות. יא. ביאור דברי הרא\"ש האחרונים נחלקו בביאור דברי הרא\"ש. הדגול מרבבה – חיברו בעל הנודע ביהודה – למד פשט בדברי הרא\"ש, וכך גם למדו הרבה אחרונים, שהקב\"ה הפך את ישראל ערבים אחד לשני, אנשים על אנשים ונשים על נשים, אבל אנשים אינם ערבים על הנשים ונשים אינן ערבות על הגברים. לעומת זאת, הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו וגם בהגהות על השלחן ערוך דוחה את השיטה הזאת מכל וכל, ומביא ראיות שאשה ואיש יכולים להיות ערבים אחד על השני. ומבאר, שמה שאמר הרא\"ש שאין דין ערבות בין נשים לאנשים, היינו שאם היא פטורה מהמצווה הרי שהיא מופקעת מהמצווה הזו, וממילא אינה יכולה להיות עריבה במה שפטורה למה שהאיש חייב. הרי זה ברור שיש הבדל בין מי שפטור ממצווה לאדם שחייב וקיים אותה. למשל, מצוות תקיעת שופר, אשה פטורה משופר ואיש חייב, אי אפשר להשוות את האשה שתוקעת לאיש שכבר תקע בשופר ויצא ידי חובה, שהאיש שכבר תקע יכול להוציא איש אחר שלא תקע, אף על פי שיצא מוציא, אבל אשה היא לגמרי פטורה מהמצווה. אבל באופן כללי לפי רבי עקיבא איגר, כיון שהאשה חייבת במצוות קידוש כמו האיש, ממילא יש דין ערבות ביניהם. ואין הכוונה לכל קידוש שעושים בבית וכולם יוצאים ידי חובה, שזה אינו מדין ערבות אלא מדין שומע כעונה, המחלוקת היא כאשר יצא ידי חובה או שאינו רוצה להוציא ידי חובה. יב. איש מוציא אשה ואין אשה מוציאה איש וכן דעת האור (בחידושיו למסכת קידושין ע.)השיטה שלישית היא שיטת מהרי\"ט החיים הקדוש, שהאיש ערב בעד האשה אבל האשה אינה עריבה על : \"אתם נצבים (דברים מ, א)האיש. האור החיים הקדוש מוכיח את זה מהפסוק היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל\" ומיד לאחר מכן אומר הפסוק: \"טפיכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך\". והרי הפסוק הראשון כבר אמר 'כל איש ישראל' ולמה הפסוק השני מוסיף פירוט 'טפיכם, נשיכם וגרך וכו''. מבאר האור החיים הקדוש, שזה בא כדי לרבות שאנשים מוציאים את הנשים והילדים, אבל הם לא יכולים להוציא אתכם. הוא מסביר את זה שם יפה מאד. יג. להוציא את מי שיודע לקדש בעל הלכות גדולות שהוא מהגאונים הקדמונים מחדש חידוש, שמה שהגמרא אומרת 'אף על פי שיצא מוציא' זה דוקא כשהשני לא יודע לברך. למשל, אדם שסתם אינו רוצה לקדש ומבקש מאחר שיקדש עבורו, אינו מועיל, ורק אם אינו בקי יכול לבקש מאחר שיוצאיו ידי חובה. ולמעשה כך פסקו רבים מרבותינו הראשונים וכך דעת הטור והשלחן ערוך וז\"ל מרן: \"יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה, ואף על פי שבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמיה ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. והוא שאינם יודעים\". ע\"כ. יד. טעימה מהכוס כאשר אינו רוצה לצאת ידי חובה מדברי מרן השלחן ערוך עולות כמה נקודות חשובות: א. אם אדם הולך לקדש עבור מישהו שאינו יכול או יודע לקדש, אבל המקדש בעצמו אינו רוצה לצאת בקידוש הזה, האם יכול לטעום, שהרי כיון שאינו אוכל שם גם אינו יוצא ידי חובת קידוש, אם כן רק מי שמקדש עבורו יכול לשתות, והוא זה שצריך לשתות רוב רביעית מהכוס. מרן כותב את זה בפירוש \"ואם עדין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו\". נקודה נוספת שעולה מדברי מרן, שמה שאמרנו שאפשר לברך עבור השני, זה דווקא בברכת המצוות אבל לא בברכת הנהנין. למשל, יהודי עם הארץ שבא לביתי, ואני מכבד אותו לברך, אבל הוא אינו יודע לברך, אסור לברך עבורו. טו. עגלה טעונה ועגלה ריקה מספרים על החזון איש, שפעם לא היה לו כח פוליטי, לא היתה לו מפלגה וכו', אבל הוא היה הלוחם הראשי על כל התדמית, כל העיצוב של היהדות כאן בישראל וב\"ה עד היום זה מכוחו. למשל כל הנושא שלא מגייסים בנות דתיות לצבא ושיש שחרור לבחורי ישיבות, זה התחיל עם החזון איש. באותם ימים, בן גוריון שהיה אויב של הדת ממש, והיה יריב קשה של החזון איש, אבל היה סקרן להכיר את החזון איש ורצה לבוא לבקר אותו. וכשבא אליו היה לו ויכוח קשה מאד, והחזון איש לגלג עליו ממש. בן גוריון אמר לו, אתם חושבים כך ואנחנו חושבים אחרת, מי אומר שצריכים לשמוע בקולכם?! ואז החזון איש אמר לו משל למה הדבר דומה, שתי עגלות שבאות ברחוב צר, אחת מול השניה, אחת צריכה ללכת אחורה לפנות דרך לשניה מי מפנה למי? אם יש אחת טעונה – מלאה, והשניה ריקה לגמרי, המלאה קודמת לריקה! ואז בן גוריון נעלב – וכי אנחנו ריקים?! אמר לו החזון איש כן, אתם ריקים מתורה ומצוות! דרך אגב, השיחה ביניהם היתה באידיש, והיה נוכח שמה בן אדם אחד בפגישה שאחר כך סיפר סיפורים אבל הוא לא הבין מילה אחת בכל השיחה, זה היה יצחק נבון, שהיה אחר כך נשיא, הוא לא ידע מילה אחת באידיש, הוא לא הבין כלום מהשיחה. ועשו שם דבר מענין, הרי אורח צריך לכבד אותו, ומצד שני שבן גוריון יברך?! אולי בחלום הלילה... אז החזון איש בחוכמתו ציוה שיביאו כוס אחת של תה, והניחו כוס אחת באמצע, והחזון איש אמר לו בנימוס בבקשה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שישתה, אבל בן גוריון ראה שיש רק אחד, והשיב לחזון איש, בבקשה תשתה אתה. אמר לו החזון איש תודה רבה בירך 'שהכל' ושתה... טז. להוציא ידי חובה בברכות הנהנין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הקפיד על זה כל כך, וכשהיו בא אליו יצחק רבין היה נותן לו. הוא היה אוהב שקדים והיו מגישים לפניו והוא לא היה מברך. אבל זה לא כל כך פשוט, בא אליך אורח מכובד לא תביא לו כלום?! מאידך הרי בכך מכשילים אותו לאכול בלי ברכה. אולם ברור הוא שבברכות הנהנין זה לא מועיל לברך עבורו. הבעיה שלפעמים גם אם תביא לו סידור זה לא יעזור, פעם הייתי בבסיס צבאי והיה שמה אלוף בצה\"ל, גנרל, במוצאי שמחת תורה, והרב הצבאי הביא לו כוס יין ואמר לו שיברך, והוא אמר לו אני לא יודע לברך... ואז הוא הביא לו סידור אשכנזי שכתוב בו שם השם בשני יודי\"ן, מזל שזה לא היה סידור ספרדי שזה כתוב בשם הוי\"ה... ואז הוא התחיל לברך 'ברוך אתה יויו'... מסכן, הוא מעולם לא ידע מה זו ברכה, בושה! אם הם כל כך שונאים אותנו, מדברים נגדנו, אולי שילמדו קצת וידעו! הרי אם אדם יודע משהו ומתווכח זה בסדר, אבל איך הם יכולים לשלול את מה שהם לא יודעים?! הם לא יודעים כלום! הם גידלו דור שלם של בורים ועמי הארצות! לכן גם אם בא אלי לבית אדם שהוא בור ועם הארץ, ואני גם אוכל ובוודאי שאני אברך ברכת הנהנין, אני גם לא יכול לומר לו שיענה אמן בסיום הברכה ושיצא ידי חובה, אי אפשר לברך עבורו. לילד קטן אפשר לברך איתו מילה במילה, ולהגיד את הברכה, אבל סתם כך אין רשות לברך בשביל השני. רש\"י מסביר, שאם אינו יודע לברך שלא יאכל! אין מצוה לאכול. לכן אם אוכלים או שותים מחמת המצוה, קידוש, הבדלה, יש ערבות – אחריות עליו שיקיים מצוות, אבל אין לי אחריות עליו שיאכל. יז. ברכת הגפן בקידוש נחשבת לברכת המצוות והנה בקידוש מברכים גם את ברכת הגפן שהיא ברכת הנהנין, אומר השלחן ערוך, שכיון שאי אפשר לקדש על היין בלי ברכת הגפן, ברכת הגפן היא חלק ממצוות הקידוש, ממילא ברכת הגפן היא כמו ברכת המצוה. לכן הדין של 'אף על פי שיצא מוציא' נכון גם לגבי ברכת הגפן. וכמו כן בברכת הגפן בבוקר שאין את ברכת הקידוש אלא רק ברכת הגפן, אמנם זה לא כתוב בשלחן ערוך כאן, אבל בסוף סימן קס\"ז כתוב בשלחן ערוך אותו הדבר, שברכת הגפן בקידוש או בהבדלה תמיד תיחשב לברכת המצוה. וזה לא משנה אם קידוש של לילה או של בוקר זה נחשב לברכת המצוה. וכמו כן קידוש של יום טוב בלילה או בבוקר. יח. להוציא ידי חובה בברכת המוציא בשבת לעומת זאת ברכת המוציא, למרות שסעודת שבת זו סעודת מצוה אבל המצוה לא ניכרת בזה לגמרי, לכן בברכת המוציא גם של סעודות שבת זה נחשב לברכת הנהנין ולא אומרים בזה אף על פי שיצא מוציא. מלבד שתי ברכות הנהנין יחידות שאומרים בהן 'אף על פי שיצא מוציא' ברכות 'המוציא' של ליל פסח וליל סוכות, שבהם ברכת המוציא שלהם נחשבת לברכת המצוה. יט. להוציא ידי חובה בברכת המזון יש נידון לגבי ברכת המזון אם יש בה דין של 'אף על פי שיצא מוציא'. הנה להלכה לגבי ברכת המזון, אם לא אכל כלל אין אומרים את הדין של 'אף על פי שיצא מוציא'. כדי לברך צריך לאכול לפחות כזית. ככה קבעו חכמים. ואם אכל כזית חייב מדרבנן ויכול להוציא גם את מי שאכל ושבע. ויש בזה מחלוקת, בעל הלכות גדולות סובר ששברכת המזון אינו יכול להוציא ידי חובה כלל, גם אם אינו בקי. יכול להיות שהוא סובר שברכת המזון זו ברכת הנהנין. אולם הרא\"ש והרשב\"א חולקים עליו, ויכול להיות שהם סוברים שכיון שברכת המזון באה רק אחרי האוכל זו ברכת המצוה. ואמנם בירושלמי כתוב בפירוש \"ואכלת ושבעת וברכת - מי שאכל ושבע הוא יברך\", ומשמע כמו בעל הלכות גדולות, אבל הרא\"ש והרשב\"א מיישבים את הירושלמי הזה, ואכמ\"ל. פוסק שמי שאכל כזית יכול להוציא את (סימן קצז וסימן קפד)למעשה השלחן ערוך מי שאכל ושבע. לא כמו בעל הלכות גדולות. כ. אף עלפי שיצא מוציא בברכת הבשמים והנר בהבדלה כמו כן יש מחלוקת על בשמים, אשה שאינה יודעת לברך על בשמים, האם שייך לברך עבורה, הרי כדי לברך על הבשמים צריך ליהנות מזה. וכמו כן בהבדלה שמברכים על הנר, האם שייך לברך עבור מי שאינו יודע, הרי אין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. למעשה מרן השלחן ערוך פוסק שהברכה על הבשמים ועל הנר בהבדלה זו ברכת המצוה, כיון שזה מיוחד למוצאי שבת, ועושים את זה בתוך ההבדלה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עושה הבדלה בבית הכנסת, וכשהיה חוזר הביתה היה מברך 'הגפן' ו'המבדיל' ולאחר מכן אמא ע\"ה היתה מברכת לבד על הנר ועל הבשמים, הוא לא היה מברך פעם שניה. למרות שלכאורה כשם שיכול להבדיל עבורה כשהוא יצא ידי חובה, הוא יכול גם לברך עבודה על הנר והבשמים, אבל ככה הוא נהג. לעומת זאת בקריאת המגילה בפורים, הוא היה מברך כשהיה קורא בבית לאמא ע\"ה, למרות שידעה לברך על המגילה הוא היה מברך בשבילה את הברכות הראשונות. את הברכה האחרונה בין כה צריך מנין כדי לברך. וכך כותב החסד לאלפים ורבי אליהו מני בספר מעשה אליהו, והבן איש חי, שכיון שאינה יודעת לקרוא את המגילה, אפילו שיש חלק שיודעת, מברך עבורה. כא. ראוי שנשים יתפללו תפילת ערבית בשבת עכשיו הוא חייב בקידוש רק מדרבנן, האם יכול להוציא את אשתו שעדיין לא התפללה ערבית וממילא היא חייבת בקידוש מדאורייתא. הרי כל הנשים היום יודעות לקדש בעצמן, הן יכולות ללמד אותנו... מחמת השאלה הזו תמיד כשאני בא הביתה אני מבקש מכולן להתפלל ערבית, וב\"ה הן מתפללות ערבית לפני הקידוש. אבל גם אם לא מתפללות ערבית, כתבתי על זה עכשיו תשובה ארוכה, והמסקנה היא שיכול להוציא אותן ידי חובה. במיוחד בקידוש, מפני שיש אומרים שהקידוש על היין הוא דאורייתא, כמו כן מצוות צריכות כוונה, ובתפילה בדרך כלל לא מכוונים לצאת ידי חובת קידוש, מתכוונים רק להתפלל, וגם שהרי לא מזכירים יציאת מצרים בקידוש בתפילה. לכן להלכה, איש שהתפלל יכול להוציא אשה שלא התפללה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד בבית שלו שהנשים יתפללו את כל התפילות בשבת, אמא ע\"ה היתה מתפללת, כולל מוסף. הוא לא היה מקפיד עליהם שיתפללו, אבל ערבית שחרית ומנחה בשבת היה מזכיר לה להתפלל בכל פעם, והיא היתה מתפללת. כל אחד כדאי שינהיג את זה בליל שבת, כי זה לא נושא פשוט כל כך. ועדיף שגם היא תתפלל והכל על מקומו יבוא בשלום."},{"filename":"238.pdf","content":"238 גליוןמיום א' ב'י אדר א' תשפ\"ד 'סתם' ו'יש' בדעת מרן השלחן | מיהו חודש אדר העיקרי| מבנה לוח השנה היהודי| שנת חמה ושנת לבנה| נושאי השיעור: למה מעברים את השנה באיזה חודש | ' למה עושים את פורים בחודש אדר ב| 'סתם אדר' לעניין שטרות, גיטין וכתובות| מין שבעה וחביב מי קודם לעניין ברכות| ערוך פרשת תרומהאדר נוהגים לעניין יארצייט ולעניין בר מצווה אדר א' ואדר ב' א. שנת חמה ושנת לבנה בסייעתא דשמיא התחלנו את חודש אדר ראשון, ונסביר בהרחבה את כל הנושאים ההלכתיים שקשורים לזה שיש שני 'אדרים' - איזה אדר נחשב לאדר העיקרי. וקודם לכן נבאר את עצם הדבר שאנחנו עושים שני אדרים. הנה יש שנה של ירח – שנת חמה, ויש שנה של שמש – שנת לבנה. שנת לבנה היא יותר קצרה משנת חמה והיא איננה תלויה במזג האויר. ביאור הדבר, שהנה בכל חודש הירח מתגלה, ואז הוא מתחיל לגדול. החודש שעות ותשצ\"ג חלקים - כשלושת רבעי שעה 12 ימים 29 של ירח הוא שעות. 9- ו354 בערך. לפי זה שנת ירח היא שנים עשר חודשים שהיא ימים ועוד כמה שעות, והיא כן תלויה 365 לעומת זאת שנת חמה היא יום בערך. 11 במזג האויר. אם כן ההבדל בין שנת חמה לשנת לבנה זה ב. לוח השנה של הנוצרים הלוח הכללי שכל העולם משתמש בו, ינואר, פברואר, מרץ וכו' הוא על פי ימים, וכיון שיש כמה שעות נוספות, לכן פעם 365 לוח של שנת חמה לפי בכמה שנים מוסיפים יום אחד לחודש פברואר. כמו השנה, שפברואר כמו ברוב השנים. הם חילקו את החודשים בצורה 28 ימים ולא 29 יהיה שרירותית, ולכן בחצי הצפוני של כדור הארץ תמיד חודשי דצמבר, ינואר, פברואר אלו חודשי החורף, ויולי, אוגוסט, הם חודשי הקיץ. ואילו בחצי הדרומי של כדור הארץ, כמו דרום אמריקה ואוסטרליה, זה להיפך. ג. לוח השנה של המוסלמים לעומת זאת, לוח השנה שהוא על פי הירח, שהמוסלמים הולכים על פיו, כאמור הוא קצר יותר, ממילא החודשים שלהם משתנים בכל שנה, למשל, חודש 'רמאדן' שלהם, לפני כמה שנים היה בחודש תשרי ולאחר מכן 'זז' וחל באלול, והנה בשנה שעברה הוא 'זז' לחודש ניסן, והשנה הוא יהיה באדר ב' וכן הלאה. זה הולך ומשתנה. הסיבה לכך היא שזה לא תלוי בעונות השנה אלא במהלך הירח. ד. לוח השנה היהודי אולם אצל היהודים, מצד אחד חייבים ללכת על פי הירח, ככה קיבלו חז\"ל, והוא מדאורייתא. קובעים את החגים וראשי חודשים לפי הירח. לכן גם אחת מהגזירות של היוונים על עם ישראל היתה שלא לקדש את החודש, מפני שאם לא מקדש את החודש הם לא יידעו מתי ראש חודש חל, ומתי חל כל חג, פסח, סוכות, כל המועדים תלויים בזה. וזה מה שכותב הרמב\"ם באגרת תימן, שהסיבה שהם רצו לבטל את קידוש החודש משום שהוא 'אות', קביעת ראשי חודשים זה אות בין ישראל . ופעם היו מתכנסים בית דין (בראשית א, יד)להקב\"ה, \"והיו לאותות ולמועדים\" והיו מקדשים את החודש, אך היום יש לנו את הלוח שתקן אותו הלל האמורא, שהיה בתחילת תקופת האמוראים, ומאז אנחנו סומכים על הלוח שהוא מדוייק ביותר. אולם גם אצל היהודים לא עושים רק לפי הירח, אלא משלבים את שני (דברים הדברים, גם על פי הירח וגם על פי השמש. מכיוון שכתוב בתורה \"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב טז, א) הוציאך ה' אלוקיך ממצרים\". ולמדו חז\"ל שפסח צריך להיות באביב. לכן לפני שנגמרת השנה מוסיפים חודש בכל כמה שנים כדי שתמיד נשמור את פסח בחודש האביב. ולכן אצלנו טבת זה תמיד חורף ותמוז זה תמיד קיץ. ה. כל כמה זמן עושים שנה מעוברת שנה צריך 19 יום, ממילא בכל 11 ואם נחשב שבכל שנה חסרים בערך פעמים שנה מעוברת. 7 לעשות שנה, ועל פיו עושים 28 ביאור הדבר, שהנה יש מחזור של השמש שהוא 19 את ברכת החמה, וזה נקרא מחזור גדול. אבל יש מחזור קטן, שהוא שנה, ובתוכם יש לעבר את השנה בשנים 'גו\"ח אדז\"ט' – שלישית, שישית ושמינית וכן י\"ד י\"ז וי\"ט. למשל השנה היא שנה מעוברת, ולפני שנתיים גם היתה שנה מעוברת כדי שנוכל להשלים את הפער בין שנת לבנה לשנת חמה. לכן השנה באופן חריג, ספטמבר מתחיל בסוף חודש אב, מפני שעברו שנתיים כדי להסתדר. ו. השיבושים בלוח שנה הנוצרי אצלם [ למעשה, עם השנים בלוח הנוצרי חלו כל מיני שיבושים , ]המתמטיקאים מבינים טוב, אבל היהודים תמיד היו מצוינים בזה לכן לפני כשש מאות שנה בערך הנוצרים ראו שעונות השנה לא מסתדרות לפי הלוח שלהם, לכן עשו ועידה גדולה והביאו את כל המתמטיקאים שלהם, וישבו עם חכמי היהודים מספרד, וחכמי ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת יום11 היהודים הראו להם את הטעויות שלהם ואז החליטו למחוק לינואר. 12- לינואר נהיה ה 1-מהלוח. ה ששם עוסק (סימן קיז)מי שרוצה לראות ראיה לזה, תראו בבית יוסף בשאילת טל ומטר בחו\"ל, שיש להתחיל לשאול בכ\"ג בנובמבר. וכמה מהאחרונים שלא ידעו מכל העניין הנ\"ל מחקו את זה, שהרי עיקר לדצמבר. ולאחר מכן ראו שעדיין 4 הזמן לבני חו\"ל לשאול הוא ביום לינואר, בשביל להסתדר עם 1- שלא היה ה 1900 לא מסתדר, אך בשנת - אני לא [ 2100 עונות השנה, זה הסתדר. והנוצרים קבעו גם שבשנת לינואר, כדי להסתדר עם 1 גם לא יהיה]...יודע מי מאתנו יהיה חי עד אז מהלך השמש. וממילא שאילת טל ומטר בחו\"ל מאותה השנה תדחה - נקווה שלא יהיה דבר כזה והכל יהיה ארץ [ לדצמבר 5- לדצמבר ל 4-מ . אבל בלוח שנה היהודי כאמור הוא מדוייק ומסודר, שבכל ]...ישראל י\"ט שנים יש שבע פעמים שנה מעוברת. וכל זה נועד בגלל שהתורה הקדושה מצווה אותנו: \"והיו לאותות ולמועדים\", שכל הענינים של קידוש החודש זה הלכה ממשה לסיני שצריכים ללכת על פי הירח, ומצד שני צריך לעשות את פסח בחודש האביב. ז. איזה חודש אדר הוא העיקרי השאלה הנשאלת בזה, איזה חודש אדר הוא הנחשב לאדר העיקרי, וזו נפקא מינה להרבה דברים וכדלהלן. הנה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה , 'אדר הראשון כותב אדר הראשון אדר שני כותב (סג.)בברייתא בנדרים אדר סתם דברי רבי מאיר' – כלומר שרבי מאיר סובר שסתם אדר הוא אדר ב'. לכן כשבאים לכתוב שטר על אדר ראשון צריך להדגיש שהוא אדר ראשון, כי זה לא אדר סתם. אך רבי יהודה אומר להיפך, סתם אדר היינו אדר הראשון, אבל האדר העיקרי הוא אדר שני. שפוסק הלכה (פרק י מהלכות נדרים הלכה ו) והנה מהרמב\"ם נראה בכמה מקומות כרבי מאיר, שאדר שני הוא אדר העיקרי. אמנם זה לא כל כך פשוט (יו\"ד סימן רכ)בדעת הרמב\"ם, אבל ככה מסבירים בדעתו מרן בבית יוסף ועוד. ואכן יש כמה (סימן רצד), תרומת הדשן (סימן ט)ובכסף משנה, מהרלב\"ח ראשונים שסברו כן. כותב, (שם) למעשה רוב הראשונים חולקים על הרמב\"ם, הראב\"ד בהשגות שהנה יש לנו כלל רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, וממילא כיון שדעת רבי יהודה היא שאדר ראשון הוא אדר העיקרי, כך יש לפסוק. . אולם (פרק ח סימן ב), הרא\"ש (בחידושיהם לנדרים שם)וכמו כן סברו הרמב\"ן והרשב\"א מרן בכסף משנה ובבית יוסף שם מיישב את דעת הרמב\"ם מהשגת הראב\"ד, ואכמ\"ל. ח. ממרן משמע שסתם אדר היינו אדר ראשון להלכה, אין ספק שבחלק גדול מהדברים אנחנו פוסקים להלכה שאדר (יו\"ד סימן הראשון הוא אדר העיקרי. והנה מרן השלחן ערוך בהלכות נדרים עוסק במצב שאדם למשל נדר שלא יאכל בשר עד חודש אדר, רכ סעיף ח) ממתי מותר לו לאכול בשר, מאדר א' או מאדר ב'? וזה לשונו: \"אמר עד ראש חודש אדר - עד ראש חודש אדר הראשון. אבל אם אמר עד סוף אדר - עד סוף אדר שני\". ע\"כ. כלומר אדר סתם זה אדר ראשון. וממשיך מרן: \"ולהרמב\"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ראש חודש אדר אסור עד ראש חודש אדר שני\". ע\"כ. כלומר שמרן השלחן ערוך כותב בסתם שבנדרים אדר סתם היינו אדר ראשון, אך להרמב\"ם אין הדין כן, וסתם אדר היינו אדר השני. והנה, יש לנו כלל בדעת השלחן ערוך \"סתם ויש אומרים הלכה כסתם\". לכן כיון שמרן כתב בסתם שאדר העיקרי הוא אדר הראשון, לכן יש לומר שכן הוא להלכה, ודלא כהרמב\"ם. ט. פרי חביב ומין שבעה על מה מברכים ראשון (סימן אולם יש בזה שיטה אחרת של הפרי מגדים. שהנה בחלק אורח חיים כותב הפרי מגדים, שכאשר מרן כותב סתם ויש אומרים ריא משבצות זהב סק\"א) אכן פוסקים כדעה שהזכיר בסתם, אולם כאשר מרן מוסיף \"ולהרמב\"ם וכו'\" משמע שרצונו לומר 'אבל להרמב\"ם וכו'' כלומר שאינו רוצה להכריע כמו מה שכתב בסתם. שם הנידון הוא לגבי סדר קדימה בברכות. שיש מחלוקת תנאים אם יש לאדם שני דברי מאכל, אחד הוא משבעת המינים (מ:)ואמוראים והשני הוא מין שחביב עליו, וברכותיהם שוות, למשל יש לו ענבים ומנגו, שענבים זה מין שבעה אבל המנגו חביב עליו יותר, על מה יברך קודם. שלדעת רבי יהודה מין שבעה קודם לחביב, לכן יברך על הענבים. ורוב הראשונים סוברים שהלכה כרבי יהודה להקדים מין שבעה על פני פסק כמו חכמים, שהחביב (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יג) החביב. אבל הרמב\"ם כפי שלומד בדבריו הפרי סימן ריא סק\"א) קודם למין שבעה. וכתב הט\"ז ( בפירוש (שם סעיף א) מגדים, שמרן השלחן ערוך לא הכריע. שהנה מרן כתב שמין שבעה קודם לחביב אם ברכותיהם שוות. ובסעיף שלאחר מכן כתב \"ולהרמב\"ם חביב קודם\". וכוונתו לומר 'אבל להרמב\"ם', (סעיף ב) ממילא אין הכרעה. י. תמיהה על הפרי מגדים אבל האמת שדברי הפרי מגדים תמוהים מאוד, מפני שהנה פסק מרן לגבי ברכת הפת, שאדם שיש לפניו פת כוסמין (סימן קסח סעיף ד)השלחן ערוך ופת שעורים, שיש להקדים את הפת שעורים. ומקור הדין הזה הוא . (פרק ו הלכה א)ובתלמוד ירושלמי (הובאה בתוספות רבי יהודה החסיד לט: ד\"ה הכי) בתוספתא וביאור הדבר, שכוסמין זה מין דגן, הוא חמץ בפסח ומברכים על זה , הוא שייך (ברכותת מד:)'המוציא' וברכת המזון. כוסמין זה מין של חיטה למשפחת החיטה אבל זה לא חיטה עצמה. לכן יש הבדל בין כוסמין לבין חיטה ושעורה, שחיטה ושעורה כתובים בפירוש בתורה \"ארץ חיטה ושעורה\", והן משבעת המינים, והכוסמין הוא כמו נספח לחיטה, כאילו שאינו כתוב בפירוש בתורה. לכן בוודאי שהחיטה חשובה יותר מהכוסמין, וכמו כן השעורה בוודאי חשובה יותר מהכוסמין, למרות ששעורה היא כתובה לאחר חיטה, אך כיון שהכוסמין אינן חיטה ממש אלא 'מין חיטה' לכן השעורה חשובה יותר, שהרי כתובה בפירוש בתורה. והנה בתלמוד ירושלמי כתוב שפת שעורין קודמת לפת כוסמין. ושואל הירושלמי, הלא הכוסמין יפין מן השעורין, כלומר שפת כוסמין היא - גם כיום, למרות שהקמח עובר ניקוי וכו' עדיין [ הרבה יותר משובחת . ואומר על כך הירושלמי, שמכאן רואים ]קמח כוסמין הוא יותר משובח שהלכה כרבי יהודה שמין שבעה קודם לחביב. כלומר שהכוסמין שזה הרבה יותר משובח וממילא חביב יותר, אך כיון שאינו כתוב בפירוש בתורה כמו השעורה, לכן שעורה נחשבת מן שבעה וכוסמין לא. והנה בשלחן ערוך לא מביא בזה כל מחלוקת, וכותב רק שפת כוסמין \"פת שעורין (שם):ופת שעורין, מברך על הפת שעורין. וזה לשון מרן ופת כוסמין מברך על של שעורין, כיון שהוא ממין שבעה אף על פי שהכוסמין יפין\". ע\"כ. הערוך השלחן הרגיש בזה שלכאורה למה מרן לא מביא דעה אחרת בזה. ואכן הערוך השלחן כתב לחלק בין סתם פירות לבין פת ע\"ש. למעשה, דברי הערוך השלחן נסתרים מדברי כל הראשונים, שהרי יש הרבה מהראשונים שפוסקים דלא כהרמב\"ם, שמין שבעה וחביב מין שבעה קודם, ומביאים ראיה את הירושלמי הזה. אשר על כן מדברי הירושלמי, ומפסק הראשונים ומרן בשלחן ערוך נראה, שמברך על השעורין כיון שהוא ממין שבעה, ולמרות שהכוסמין יפים יותר, ומרן כותב זאת בסתם, ולא הוסיף את שיטת הרמב\"ם. משמע שסבר כן להלכה. וזו קושיא על הפרי מגדים שכתב שאם כתוב \"ולהרמב\"ם וכו'\" היינו כביכול שמרן אומר \"אבל להרמב\"ם וכו'\". ולפי האמור עדיין יש לפסוק כפי שכתב מרן בסתם. יא. אדר העיקרי בהלכות חושן משפט מלבד זאת, גם בדברי מרן השלחן ערוך בהלכות נדרים יש להקשות עוד על הפרי מגדים. שהנה מרן כותב בסתם שאדר העיקרי הוא אדר הראשון, ולאחר מכן כותב \"ולהרמב\"ם וכו'\", ולמרות כן מחשיבים את זה כסתם ויש אומרים, מפני שהנה מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סימן מג סעיף כח) עוסק בענייני שטרות וז\"ל: \"שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת, אחד כתוב בו אדר סתם ואחד כתוב בו אדר שני, ואין ללווה נכסים כנגד שניהם, נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ואם בשניהם נכתב אדר סתם הוי כמו שכתוב בשניהם אדר הראשון ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החודש\". ע\"כ. הנושא הוא, הנה אדם שלווה למשל מאה אלף דולר ממישהו, וכתב לו שטר, וכתב לו שמשעבד לו את ביתו שאם לא יחזיר לו את ההלוואה יוכל המלווה לקחת את הבית ולמכור אותו וכו'. והנה לאחר מכן הלך הלווה ולווה מאדם אחר עוד סכום כסף גדול, וגם לו שיעבד את נכסיו, וכשהגיע זמן הפירעון לא היה לו מה להחזיר. בימינו, אם הולכים לבית משפט חילוני בשאלה כזו מסתבר שיפסוק שיחלקו את הנכסים חצי - חצי, אני לא יודע, אבל ודאי שהן לא יחלקו על פי ההלכה, כי על פי ההלכה המלווה הראשון הוא החזיק בשעבוד של הנכס, ואם כן החלוקה תהיה לפי מי שקודם. למשל אם הראשון הלווה בחודש תשרי והשני הלווה לו בחודש חשוון, המלווה שהלווה בתשרי הוא יקבל את הזכויות בנכס המשועבד. וזאת מפני שהנכס היה כבר משועבד עבורו, וכשהשני הלווה בחשוון כבר לא יכול היה לשעבד דבר שכבר משועבד למישהו אחר. ורק אם נשאר כסף לאחר מימוש השעבוד לראשון יכול השני לדרוש את העודף עבור ההלוואה שלו. אם כן כותב השלחן ערוך, שאם אחד יש לו שני שטרות חוב כאמור, ובאחד כתוב למשל 'ה' אדר' ובשני כתוב 'ה' אדר שני', אנחנו משערים שאותו השטר שכתוב בו 'ה' אדר' סתם, הוא קודם בזמן, דהיינו שזה באדר ראשון, וממילא יש לו את הזכות לשעבד את נכסי הלווה ראשון. - ויש שאלה מעניינת אם כתב אדר [ .כלומר אדר סתם הוא אדר ראשון סתם, ולצידו כתב תאריך לועזי שמגדיר שהכוונה אדר ב' האם גם בזה יאמרו שייחשב לאדר א' שהרי זה אדר סתם, או שכיון שיש תאריך ].לועזי זה מוכיח שלא התכוון לשנה מעוברת. ואכמ\"ל והנה מרן השלחן ערוך לא מוסיף את מה שהוסיף בהלכות נדרים שלהרמב\"ם אדר העיקרי הוא אדר השני. אם כן מוכח שבסתם מרן תופס שאדר העיקרי הוא אדר ראשון, ושוב, זו קושיא על הכלל של הפרי מגדים. יב. אדר העיקרי לעניין כתיבה בגט (אה\"ע סימן קכו סעיף ז) אמנם יש להעיר שהשלחן ערוך עצמו בהלכות גיטין כותב לגבי כתיבת תאריך הגט, שאם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון 'לירח אדר הראשון' ובשני יכתוב 'לירח אדר השני', ולכאורה אם כאמור פוסק דלא כהרמב\"ם שאדר סתם זה אדר השני, ודעת מרן שאדר סתם היינו אדר ראשון, אם תאריך הגט הוא לאדר א' שיכתוב אדר סתם, למה הדגיש מרן שצריך לכתוב אדר ראשון. למעשה על שאלה זו עמדו כבר כמה מגדולי האחרונים כהמהר\"ם בן חביב בספר גט פשוט ועוד, ובאמת כותבים שבאמת לדעת השלחן ערוך אדר סתם זה אדר ראשון כמו שכתב בהלכות נדרים ביורה דעה ובהלכות שטרות בחושן משפט בהלכות בעל חוב, אלא שלעניין גיטין הדין שונה, כיון שגט זה דאורייתא, אשת איש זה דבר חמור, לכן מרן השלחן ערוך חשש בזה גם לדעת הרמב\"ם, וכתב שיש להדגיש אדר הראשון. לעניין גיטין נראה שאם בדיעבד כתבו אדר (אה\"ע סימן קכו)באמת, בבית יוסף סתם, דהיינו שהגט היה באדר ראשון וכתבו סתם אדר, הגט כשר. אכן אם באדר שני יכתבו סתם אדר הגט פסול. כלומר שההכרעה של השלחן ערוך היא ברורה, אדר העיקרי הוא אדר הראשון, אלא שבגט מחמירים לכתוב גם באדר ראשון - אדר הראשון. יג. אדר העיקרי בכתיבת הכתובה ובאמת כך נוהגים גם בכתובות, שכל חתונה שמתקיימת בחודש אדר א' כותבים בה אדר הראשון, וכל חתונה שמתקיימת באדר ב' כותבים בכתובה אדר השני. ככה מקפידים כל הרבנים המסדרים קידושין שלומדים טוב את ההלכות. ובדיעבד אם כתבו סתם שאם זה באדר א' הכתובה כשרה בדיעבד, כדעת השלחן ערוך. אבל אם יכתבו אדר סתם באדר ב' הכתובה פסולה. ולא מועיל אחר כך להוסיף, אלא צריך יהיה לעשות כתובה חדשה, או לעשות קיום. פעם הייתי בחתונה שהיתה בליל ל' אדר א', והמסדר קידושין כתב 'בשלושים יום לחודש אדר הראשון שהוא הראשון לראש חודש אדר השני' – כמעט ולא היה מקום בשורה לכתוב את זה, אז הוא כתב את זה למעלה... – אבל כך צריך לכתוב. צריך להדגיש את הדברים האלו מאד. יד. למיסמך גאולה לגאולה לאור כל האמור יש לשאול, אם אדר העיקרי הוא אדר ראשון, מפני מה פורים נקבע לחודש אדר השני. וכמה ראשונים כבר מדברים בזה, ולפי מה שמבואר בגמרא (מגילה ו:) פורים צריך להיות באדר שני, מפני שלמסמך גאולה לגאולה עדיף. כלומר מכיוון שחודש ניסן הוא חג הגאולה של עם ישראל, וגם פורים הוא חג גאולה של עם ישראל, מסמיכים את פורים לאדר הסמוך לניסן. שימי (תענית כט. ד\"ה משנכנס)כמו כן 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' כותב רש\"י שמחה היו לישראל פורים ופסח. ולכאורה מה פתאום רש\"י מדגיש את פסח, אלא יש לומר שגם בחודש ניסן יש להרבות בו בשמחה מחמת הגאולה שהיתה בו. אמנם יש בזה דעות, למשל יש מאמר ארוך ויפה בנושא הזה של האדמו\"ר מחב\"ד האחרון - רבי מנחם מנדל שניאורסון. ומביא ראיות ומסיק הלכה למעשה, ששמחה צריכה להיות כבר מאדר ראשון. ואכן לפי האמור, שאדר ראשון נחשב לאדר העיקרי, גם אומרים, (שם)הרי שבוודאי שיש ענין לשמוח גם באדר ראשון. חז\"ל שישראל שיש לו דין ודברים עם גוי שישתדל שזה יהיה בחודש אדר, כי אז המזל של ישראל עולה למעלה, וזה גם אדר ראשון שזה גם חודש שיש בו מזל לעם ישראל. לאור זאת יש לומר, שזה שפורים חל באדר ב' ולא באדר א', הוא אינו הוכחה כדי לומר שאדר העיקרי הוא אדר שני ולא הראשון, כיון שיש סיבה למה קבעוהו באדר ב' כדי לסומכו לגאולת ניסן, ולא מחמת שהוא העיקרי. טו. פורים היה צריך להיות באדר א' כמו כן יש נידון לגבי יום השנה לפטירת אביו או אימו, או לגבי בר מצוה. דהיינו אם ילד נולד בשנה פשוטה שאין בה שני אדרים, ובשנה שהוא בר מצוה יש שני אדרים באיזה חודש יהיה בר מצוה, באדר א' או באדר ב'. יש ראשונים שסוברים שבאדר א', מפני שמהגמרא שאמרה שפורים הוא באדר שני כדי להסמיך גאולה לגאולה משמע, שאילולא הסיבה הזו היינו צריכים לעשות את פורים באדר א'. כלומר שאדר א' הוא אדר העיקרי, וגם הלכה כרבי יהודה שאדר א' הוא אדר העיקרי, , מהרי\"ל ועוד. (שם)ודלא כהרמב\"ם, כך כתבו התרומת הדשן אבל מהרי\"ל דוחה את הראיה הזאת. מפני שהנה בגמרא כל הנושא של פורים באדר א' או באדר ב', יש צד לומר שפורים צריך להיות באדר ב' כדי להסמיך גאולה לגאולה, אבל יש צד שני לומר שפורים צריך להיות באדר א' מפני שאין מעבירין על המצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, מכיון שזה כבר חודש אדר שינהגו פורים באדר הראשון. כלומר, שכל הסיבה שהגמרא הוצרכה, באמת היינו הולכים אחרי אדר שני, כל הסיבה שהגמרא הוצרכה לטעם לעשות את פורים באדר שני הוא כדי להסמיך את זה לניסן הוא כדי שלא נשתמש בטענה של 'אין מעבירין על המצוות', אבל אילולא הטענה של אין מעבירין על המצוות באמת פורים היה צריך להיות באדר ראשון, מפני שאדר ראשון הוא האדר העיקרי ולא אדר שני, לכן היו צריכים להשתמש בסיבה השניה כדי לקבוע את פורים לאדר שני. טז. הכרעת הרמ\"א דלא כהמהרי\"ל בכל זאת ההכרעה של המהרי\"ל והתרומת הדשן לגבי יארצייט, שאדם שנפטר בחודש אדר בשנה פשוטה, עושים את האזכרה באדר ראשון. לעומת זאת מהתוספות מוכח שסוברים שאדר שני הוא האדר העיקרי פסק כמו (סימן נה סעיף י)גם לגבי בר מצוה וגם לגבי יום השנה. והרמ\"א תוספות וז\"ל: \"מי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נגד (סימן ט)נעשה בר מצוה עד אדר השני\". וכך פוסק המהר\"י מינץ התרומת הדשן והמהרי\"ל. כלומר שהרמ\"א פוסק שבר מצוה עושים באדר שני. יז. אדר העיקרי לעניין בר מצווה וז\"ל: \"לעולם הוא קטן עד שיביא (סעיף ט)למעשה, כתב מרן השלחן ערוך שתי שערות אחר שיהיה בן שלוש עשרה ויום אחד, ושנת העיבור בת י\"ג חודש\". ע\"כ. כלומר שיש שני תנאים כדי שילד יחשב לגדול, א: שימלאו לו שלוש עשרה שנים מלאות. ב: שיביא שתי שערות. \"ושנת העיבור בת שלוש עשרה חודש\" הכוונה שאם נולד בחודש אדר צריך לחכות שלוש עשרה חודש לאדר שני. מבואר בדברי מרן, שלעניין בר מצווה חודש אדר העיקרי הוא אדר ב'. ולפי זה לכאורה תתעורר קושיה, שמצד אחד השלחן ערוך בעניין שטרות ונדרים כותב שאדר ראשון הוא אדר העיקרי, מצד שני לגבי בר מצוה פוסק שאדר שני הוא אדר העיקרי. ובאמת שגם לגבי יארצייט רואים בשלחן ערוך שסבר שאדר העיקרי הוא אדר ב' ולא אדר א'. יח. בנדרים ושטרות הלך אחר לשון בני אדם אבל זו לא סטירה, וההסבר הפשוט הוא, שרבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו לעניין נדרים, המחלוקת שלהם היא לא לגבי מה נקרא חודש אדר בהלכה, אלא מה נקרא 'אדר' בלשון בני אדם, מפני שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. בכל נדר שאדם נודר מבררים את מה שאמר. למשל, אם נדר שלא לאכול בשר, יש לברר מה נקרא בשר, ודגים אינן נקראים בשר, צריך ללכת אחר לשון בני אדם. וכן בשטרות, שאדר העיקרי היא אדר א', כיון שגם בזה הולכים אחר לשון בני אדם. אמנם בזמנינו, אם נשאל בני אדם מתי זה חודש אדר העיקרי יאמרו שזה בחודש אדר ב', בגלל פורים, אבל באמת אדר סתם זה אדר ראשון. לכן לגבי נדרים ושטרות מחשיבים את אדר הראשון לאדר העיקרי. אבל להלכה מתייחסים לאדר שני כאדר העיקרי, לכן לגבי בר מצוה או יום השנה השלחן ערוך פוסק שאדר העיקרי זה אדר שני. יט. סיכום הדין להלכה השנה זה לא אקטואלי מפני שלפני שלוש עשרה שנה שנת תשע\"א, גם היתה שנה מעוברת. ובעוד שלוש עשרה, שנת תשצ\"ז, לא תהיה שנה מעוברת, אם כן השנה אין נפקא מינה, מפני שמי שנולד באדר א' תשע\"א, הבר מצוה שלו באדר א' השנה, כך כותבים רוב הפוסקים מלבד שכותב, שתמיד מחשיבים לבר מצווה באדר ב', (סימן נה סק\"י) המגן אברהם גם אם נולד באדר א'. אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו. והבאתי , שאם נולד בשנה מעוברת באדר א' הרי (סימן נה)את זה בהלכה ברורה שהבר מצווה בשנה מעוברת בחודש אדר א'. וכן הוא הדין לגבי יארצייט - יום השנה, אדם שצם ביום השנה של פטירת הוריו, אם נפטרו באדר א', צם בחודש אדר א', ואם באדר ב' מתענה בחודש אדר ב'. וכך כולם נוהגים, ספרדים ואשכנזים. יש אצל האשכנזים שלא נוהגים כך ביאר צייט, אבל הספרדים ודאי נוהגים כך. סיכום הדברים, לגבי נדרים ושטרות, שהן תלויים בלשון בני אדם, סתם אדר היינו אדר א', והוא העיקרי. אבל לגבי בר מצווה, וכן לגבי פורים וארבע פרשיות שחז\"ל קבעו שהם צריכים להיות סביב פורים, בחודש אדר העיקרי הוא חודש אדר ב'. והאפשרות היחידה שתהיה בר מצוה באדר א' היא למי שנולד באדר א'. וכן לגבי יום השנה לפטירה שרק אם נפטר באדר א' עושים אזכרה באדר א', אבל אם נפטר באדר ב' או באדר בשנה רגילה עושים אזכרה באדר ב'. והכל על מקומו יבוא בשלום. כ. בר מצווה למי שנולד ביום ל' אדר א' אכן יש בנושא הזה שאלות שאין להם כל כך פתרון. הנה השלחן ערוך מציג דבר מאד מענין, הנה בעוד שלוש עשרה שנה לא תהיה שנה מעוברת, והילדים שיוולדו השנה ביום כ\"ט אדר א' - ב\"ה בן פורת יוסף בכל יום נולדים עשרות תינוקות – כעבור יומיים, ביום א' אדר ב' - ב' דראש חודש אדר ב', יוולדו גם כן בעזרת ה' מלא תינוקות, ובעוד שלוש עשרה שנה כשיגיע זמן בר המצווה שלהם, והיא שנה פשוטה, אלו שנולדו בכ\"ט אדר יהיו חייבים במצוות בכ\"ט אדר, מפני שהם נולדו באדר א', לעומת זאת, אלו שנולדו יומיים לאחר מכן בא' אדר א', יהיו חייבים במצוות כבר בתחילת החודש, ביום ראש חודש אדר. לאור זאת דנים הפוסקים, באשה שהיא מעוברת בתאומים, הרי אין מציאות כזו שאשה יולדת ילד אחד והילד השני לאחר יומיים, אבל עשרים דקות, והיא ילדה את \\ בדרך כלל יש הפרש של רבע שעה בנה בכורה בכ\"ט אדר א' סמוך לשקיעה, כעבור עשרים דקות לאחר צאת הכוכבים ילדה עוד בן. כמובן שאת הראשון צריך למול כעבור שמונה ימים, ואת השני ביום למחרת, השני קטן מהגדול ביום אחד. ואם הבר מצוה שלהם תהיה בשנה פשוטה, ממילא הראשון הבר מצוה שלו תהיה בכ\"ט אדר, אבל השני שנולד ביום ל' אדר, ובשנה פשוטה אין ל' אדר מתי תחול הבר מצוה שלו. מרן בשלחן ערוך לא מדבר על המקרה הזה. והנידון בזה הוא האם ייחשב בר מצוה בא' דראש חודש אדר, שזה ל' שבט, או בא' ניסן. למסקנה, מסתבר לומר שייחשב לבר מצווה בל' שבט. כלומר שהקטן יהיה בר מצוה חודש קודם לכן. ממילא כל הנולדים השנה בל' אדר א' או בא' אדר ב' הם יהיו בר מצוה לפני זה שנולד בכ\"ט אדר א'. מרן השלחן ערוך לא נקט את הדוגמא של תינוק שנולד ביום ל' אדר א', ולכאורה היה יכול להגיד חידוש יותר גדול בזה. אבל מצד שני, מרן רצה לומר חידוש, שאפילו הפרש של יומיים עדיין הוא יהיה גדול בחודש. כמו כן מרן לא מדבר על תאומים אלא בסתם שני ילדים, וז\"ל: \"אם נער אחד נולד בעשרים ותשעה לאדר ראשון בשנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת שלוש עשרה אינה מעוברת, אותו שנולד בעשרים ותשעה לאדר ראשון צריך להמתין עד עשרים ותשעה באדר בשנת שלוש עשרה להיות בן שלוש עשרה שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן שלוש עשרה שנה, כיוון שהגיע אחד באדר של שנת שלוש עשרה\". ע\"כ. כא. בר מצווה למי שנולד בל' שבט בשנה פשוטה יש שאלה אחרת שדנים בה הפוסקים ולפי עניות דעתי קשה להכריע בשאלה הזאת, וזה אם תינוק נולד בל' שבט שזה א' דראש חודש אדר. אם הבר מצווה שלו תהיה בשנה מעוברת מתי תחול הבר מצווה שלו, האם בראש חודש אדר א', או שמא בל' אדר א' שהוא א' דראש חודש אדר ב'. כלומר האם מתייחסים אליו כעל ל' שבט, וממילא יהיה בר מצווה בראש חודש אדר א', או שמגדירים אותו כמי שנולד בראש חודש אדר, וממילא בר המצווה שלו תהיה בראש חודש אדר ב', כיון שלעניין בר מצווה חודש אדר העיקרי הוא אדר ב'. אני חושב שלהכריע בזה זה קשה. כתבתי על כך באריכות בהלכה . ואני חושב שההכרעה צריכה להיות שאי אפשר לצרף (חלק ד סימן נה)ברורה אותו למניין, אבל הוא יהיה חייב להניח תפילין מראש חודש אדר א', זה ספק דאורייתא. כלומר שלחומרא נתייחס אליו כגדול מראש חודש אדר א'. שאלה דומה יכולה להיות לגבי יום השנה באדם שנפטר בל' שבט מתי ייחשב לו יום הפטירה. שהנה לגבי תענית אין נפקא מינה כי בראש חודש לא מתענים, אבל לגבי קדיש וכו' תהיה נפקא מינה, מתי אומרים קדיש."},{"filename":"239.pdf","content":"239 גליוןמיום א' ג' חשון תשפ\"ב קיבלנו | הכרעה בהלכה לעומת מנהג| מתי הוא זמן בין השמשות| נושאי השיעור: הפולמוס סביב היתר הפסק בטהרה לאחר השקיעה של הגאונים ביאור שיטת מרן זיע\"א שיש לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא| ספק ספיקא משם אחד| ספק ספיקא נגד מרן| פרשת תצוההוראות מרן צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא א. הפסק בטהרה לאחר השקיעה יש נושא שבגללו נגרם הרבה עוגמת נפש לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. לפני יותר משלושים שנה יצא לאור ספר טהרת הבית חלק ב', ואאמו\"ר פרסם שם פסק שאשה ששכחה לעשות 'הפסק בטהרה' ונזכרה לאחר כמה דקות מהשקיעה, בזמן בין השמשות לשיטת הגאונים, דקות, 3-4 שיכולה לעשות הפסק בטהרה. ושם הוא כתב שעד אבל אני רוצה שתדעו, שדברתי איתו על זה והוא אמר לי בפירוש, דקות 13.5 ,שמבחינתו בוודאי שזה עד צאת הכוכבים של הגאונים דקות זה בגלל שיש נשים שהן 3-4 אחרי השקיעה, ומה שהוא כתב 'מעל הזמן'... ואצלן שלוש ושלושים זה כמעט אותו דבר... והוא לא דקות בוודאי שאי אפשר 13.5 רוצה להיכנס לחשש. מפני שלאחר דקות. 3-4 להקל. לכן כתב יסוד דבריו שם הוא שיש לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא. ואז קם רב אחד ויצא כנגדו, והחל להחתים כל מיני רבנים כנגדו, וכמו שאמרתי, לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה הרבה עוגמת נפש מהעניין הזה. ואני חששתי שיהיו עוד רבנים שילכו אחרי זה. וב\"ה כל גדולי ישראל האמיתיים כמובן לא שמעו לאותו רב ולא רצו לחתום. והיו שחתמו ואמרו שזה בגלל שלחצו עליהם. זה היה פשוט סיפור עצוב מאד, שאם יש למישהו מחלוקת בהלכה, אפילו אם אתה בטוח שהשני טעה זו לא דרך לבוא בכל דבר בחרמות וגידופים והשמצות, ו'פסקיו אינם פסקים' זו לא דרכה של תורה. ב. גדולי ישראל מחזקים את מרן זיע\"א מחמת כל האמור בחרתי לי ללכת לכמה מגדולי הדור, הלכתי לארבעה, לדבר איתם על הנושא הזה. קודם כל הלכתי אל הגאון הרב שלמה זלמן אוירבעך זצ\"ל, הוא בכלל השתומם למה צריך לבקש ממנו דבר כזה, ובוודאי שלא יחתום. הוא היה אוהב את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאד מאד. ואז הוא ישב וכתב בכתב ידו מכתב חם וחזק מאד, לחזק את ידיו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. לצערי המכתב הזה אבד. ולאחר מכן הלכתי אל הגאון הרב יהודה צדקה זצ\"ל, וזה היה אותו הדבר ממש. גם הוא ישב מיד וכתב מכתב נלהב מאד. לאחר מכן הלכתי אל הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצ\"ל, הוא שאל על מה הנושא, והוא שמע את הדברים, ואז הוא אמר לי, שאמנם להלכה אינו מסכים עם אאמו\"ר בזה, אבל בין זה לבין ח\"ו לחרף ולגדף מערכות אלוקים חיים בוודאי שזה לא יעלה על הדעת! באותם ימים הוא כבר היה משותק בידו אחת, והוא ביקש ממנו לעזור לו ולתפוס אותה כדי שיוכל להצטרף למכתב של הרב צדקה. הוא ביקש ממני לקרוא את זה פעם ועוד פעם, ואחר כך הוא הצטרף בחתימתו. ג. הוויכוח עם הגרי\"ש אלישיב הרביעי היה הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ\"ל. כמובן שגם הוא אמר שלא יחתום נגד אאמו\"ר, ואני לא רוצה לחזור על המילים שהוא אמר כנגד אותו רב שיצא נגד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, מילים קשות מאד ואמר שבוודאי מי יעלה על דעתו שהוא יחתום בכלל. אבל לגבי עצם הדין גם הוא טען שאי אפשר לצרף את רבינו תם לספק ספיקא. וכיון שאני הכרתי את הנושא התעורר ביננו ויכוח גדול שעלה לצעקות נוראות, הוא טען שבארץ לא נהגו לסמוך על רבינו תם. ואני טענתי לו, שהרב פיינשטיין סבר שיש לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא אפילו לכתחילה. והוא מוכיח את זה, שהנה כתוב במשנה 'ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים' - שחז\"ל גזרו על השבות בבית השמשות אלא אם כן במקום מצוה או במקום טרוד ונחפז. וכותב הרב פינשטיין, שעד זמן בין השמשות של רבינו תם אפשר להקל לכתחילה. למשל שמותר לומר לגוי, או אף לעשות בעצמו כל הדברים שהם שבות במקום מצוה, כגון אדם שאין לו כלים מותר לו להטביל את הכלים (סימן וכיו\"ב כל מה שכתוב במשנה שם, וכפי המבואר בשלחן ערוך . כלומר שכל מה שמרן כתב שמותר בבין השמשות היינו עד בין רסא) השמשות של רבינו תם. בתשובה אחרת הוא מסייג את זה עד חצי שעה אחרי השקיעה. כלומר בוודאי שזה כבר לא בין השמשות של אבל הוא קצת חושש שלאחר חצי שעה מהשקיעה זה כבר ]הגאונים מתקרב יותר מדי לבין השמשות של רבינו תם. וטענתי אז לגרי\"ש אלישיב, למה לא יצאתם נגד הרב פיינשטיין? והוא אמר לי שבארצות הברית נהגו לסמוך על רבינו תם. ואני אמרתי לו, וכי מי קבע שככה נהגו?! איפה ראינו שככה נהגו?! ואיפה ראינו שבארץ לא נהגו?! על פי מה זה נקרא 'נהגו' או 'לא נהגו'? על פי מי?! זו שאלה שאינה מצויה כל כך, זו שאלה שקוראת לפעמים. ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןהעלון להצלחת אמנם באופן כללי יכול להיות שבהרבה הלכות יש את השאלה של אם אפשר לצרף את רבינו תם לספק ספיקא, אבל לקבוע בדבר כזה שכן נהגו או לא, מי אמר?! והיה צעקות וויכוח גדול. בכל אופן בסופו של דבר הוא לא הסכים להלכה, אבל כמובן כפי שאמרתי הוא אמר אז בזמנו, שהוא מסכים בוודאי שזו אינה דרכה של תורה שבכל פסק הלכה ללכת במודעות, בחרפות ובגידופים. בספר שלי 'הלכה ברורה' חלק י\"ד יש שם קונטרס 'כי בא השמש', ובו כתבתי פרק שלם בנושא של אם אפשר לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא. ואם הייתי כותב את זה היום הייתי מוסיף עוד דברים, כי יש שמה כמה דברים שאני חושב שלא הסברתי אותם מספיק. וכעת נעסוק בעל פה בדברים שכתבתי שם ולהוסיף עליהם. ד. שיטת רבי יוסי – בין השמשות כהרף עין קודם כל צריך לדעת דבר מאד חשוב. שכשמדברים על צירוף שיטת רבינו תם להקל בבין השמשות של הגאונים, שיש שיטה שלישית שמצרפים, ויתכן שהסברא של השיטה הזאת חשובה יותר אפילו מהצירוף של רבינו תם. וזו שיטת רבי יוסי. שהנה בברייתא יש שלוש שיטות: שיטת רבי יהודה, שבין השמשות זה כדי מהלך שלושת רבעי מיל. שיטת רבי נחמיה, שבין השמשות זה שתי שליש מיל, זה הפרש קטן. ויש את שיטת רבי יוסי, שאומר שבין השמשות הוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. והגמרא אומרת שבין השמשות של רבי יוסי זה אחרי רבי יהודה. כלומר שבזמן שקיעת החמה לשיטת רבי יהודה, מתחיל מיד זמן בין השמשות, הזמן הזה לפי רבי יוסי הוא עדיין יום גמור. ורק לאחר שנגמר זמן בין השמשות של רבי יהודה מתחיל זמן בין השמשות של רבי יוסי. והנידון הוא האם זה מיד לאחר בין - אמנם יש כמה רבנים [ .השמשות, ובפשטות יש לומר שזה מיד בדור האחרון שניסו קצת לשנות את העובדה הזאת, וטענו שזה בא לאחר מכן, וגם רצו לומר שמה שרבי יוסי אמר שזמן בין השמשות הוא כ'הרף עין' – שזה לא מסתבר, ושזה זמן ארוך יותר. אבל זה ברור דקה וחצי, אבל ודאי שזה לא יהיה חצי שעה. \\שזה לא יותר מדקה .]אבל זה ויכוח מה הפשט ברבי יוסי ואכמ\"ל לשיטת [ אשר על כן ברור הוא, דאליבא דרבי יוסי, בין השמשות של רבי יהודה הוא עדיין יום גמור. ]הגאונים ה. הלכה כרבי יהודה וכרבי יוסי למעשה הגמרא שם מכריעה, שהלכה כרבי יהודה בערב שבת והלכה כרבי יוסי בתרומה. ביאור הדבר, שבערב שבת כיון שהשמש ירדה ולא רואים את השמש, לפי רבי יהודה התחיל זמן בין השמשות, וממילא לפי רבי יוסי מותר עדיין לעשות מלאכה, כי זה עדיין יום. ובזה אומרת הגמרא שהלכה כרבי יהודה. אולם לגבי אכילת תרומה, הלכה כרבי יוסי. כלומר, שהנה אדם שנטמא וצריך לאכול תרומה, שדינו שטובל \"ובא השמש וטהר\" - הוא צריך להמתין עד שיהיה לילה, ורק אז יכול יהיה לאכול. ואומרת הגמרא, שלילה הכוונה לפי - והראשונים שם כבר הקשו, מפני מה הגמרא [ .שיטת רבי יוסי לא אומרת כך גם לגבי מוצאי שבת, שהרי במוצאי שבת אנחנו לא מסתפקים בבין השמשות של רבי יהודה וחוששים גם לשיטת רבי .]יוסי. ואכמ\"ל ו. חומרא דאיסור שבת ולכאורה יש לשאול, הרי בגמרא בעירובין איתא 'הלכה כרבי יוסי מחבירו', כלומר שרבי יוסי ורבי יהודה חולקים הלכה כרבי יוסי, משום שרבי יוסי נימוקו עימו. והנה כאן רואים שהגמרא פוסקת כרבי יהודה לגבי ערב שבת. למעשה, המשנה ברורה בביאור הלכה ובעוד מקומות כותב חד משמעית, שבאמת גם בערב שבת הלכה כרבי יוסי, כלומר שאם נאמר כלל שהלכה כרבי יוסי מחבירו היינו שזה בכל מקום. אך מה שאמרו שהלכה כרבי יהודה בשבת, היינו מפני שמשום איסור שבת חששו חכמים והחמירו, ופסקו הלכה כרבי יהודה. כלומר שזה לחומרא בעלמא, אבל מעיקר הדין הלכה כרבי יוסי. ומביא לכך ראיות מכמה מקומות בש\"ס. האמת שביסוד השאלה שהלכה כרבי יוסי כי נימוקו עימו ולכאורה הוא הדין היה אמור להיות בנידון דידן, יש קצת בעיה, מפני שיש כאן שיטה שלישית, שיטת רבי נחמיה שבוודאי אינו סובר כמו רבי יוסי. השאלה אם אפשר להגדיר את זה שיש כאילו רבים חולקים על רבי יוסי, שהרי הכלל הוא 'הלכה כרבי יוסי מחבירו' - ולא מחבריו. כלומר שזה לא רק רבי יהודה חולק על רבי יוסי אלא גם רבי נחמיה. מאידך אפשר לומר, שמכיוון שאם נעמיד את שיטת רבי יוסי מול שיטת רבי נחמיה, תהיה הלכה כמותו בנושא אחד – והוא אם בין השמשות זה שתי שליש מיל או כהרף עין. ואפשר עוד לדון ולפלפל הלכה ברורה [ 'בזה וכתבתי על זה באריכות בקונטרס 'כי בא השמש ואכמ\"ל. ולמסקנת הדברים כאמור, הלכה צריכה ]חלק יד פרק א להיות כרבי יוסי ורק מחמת חומרא דשבת החמירו כרבי יהודה. והבאתי שם גם סייעתא לדבריו מכמה ראשונים שכותבים, שמעיקר הדין הלכה כרבי יוסי ע\"ש. ז. שלושה ספיקות למעשה בנידון דידן, בכל בין השמשות של הגאונים יש שלושה ספיקות: שמא בין השמשות הוא יום דהיינו שאולי עדיין לא שקעה השמש. ואם תמצא לומר שבין השמשות הוא לילה, שמא זה עדיין לא בין השמשות, מחמת שיטת רבינו תם. ואם תמצא לומר שאין הלכה כרבינו תם אלא כהגאונים, שמא זה עדיין לא בין השמשות מחמת שיטת רבי יוסי, שזמן בין השמשות לפי שיטתו מתחיל רק לאחר בין השמשות של רבי יהודה. הרי שיש לנו כאן שלושה ספיקות טובים שאפשר יהיה לסמוך על פיהם, לעשות הפסק בטהרה בבין השמשות. ח. הטענות שטענו על הפסק אולם נאמרו כמה טענות נגד הספק ספיקא הזה. הטענה הראשונה, שהנה מאחר שכבר נוהגים כמו הגאונים בין לקולא בין לחומרא, כיצד יהיה אפשר לצרף שיטה שלא נוהגים כמותה לספק ספיקא. כלומר, שאם נוהגים במוצאי שבת לעשות כמו הגאונים, דהיינו שקבענו שבין השמשות הוא לא כמו רבינו תם, כיצד ניתן לומר בערב שבת שאולי עבר בין השמשות. הטענה שניה שטענו על הפסק הזה, שזה ספק שהוא חסרון ידיעה. זו טענה בפני עצמה ולא אדבר על זה היום, כתבתי על הנושא הזה באורך, מה ההגדרה של ספק חסרון ידיעה. והטענה השלישית, שלצרף את שיטת רבינו תם ואת דעת רבי יוסי לספק ספיקא, זה נקרא ספק ספיקא משם אחד. אלו הם הטענות העיקריות. ט. באירופה היו קהילות שנהגו כרבינו תם לקולא יש ספר אחד שיצא לאור שחקר ודרש ומצא שעד השואה היו קהילות בעולם, ברומניה והונגריה ועוד, שהלכו אחרי החתם סופר ונהגו כרבינו תם גם לקולא. אך אין ספק שהמצב הזה השתנה. אני לא מכיר את כל הקהילות בעולם אבל אני לא מתאר לעצמי שכיום יש קהילה אחת בעולם, שמישהו שומר תורה ומצוות יעשה מלאכה ויסמוך על רבינו תם, אנשים שהם יראי שמים בוודאי. לפני הרבה שנים יצא לאור בארצות הברית כרוז שנדפס בכמה ספרים גם לאחר מכן, כרוז חזק מאד לשמור את שיטת רבינו תם במוצאי שבת. בין החותמים עליו, ראש וראשון, היה רבי יואל מסאטמר, ולידו היה רבי משה פיינשטיין, ולידם היה האדמו\"ר מקלויזנבורג. וכל גדולי ישראל בארצות הברית חתמו על הכרוז הזה. והם כותבים שם בפירוש, שבוודאי לא יעלה על הדעת להקל בערב שבת כמו רבינו תם. אמנם יש סיפורים שהרב מסאטמר היה בארץ והוא נסע אחרי השקיעה וזרקו עליו אבנים, אך לפי הכרוז הזה שהוא חתם עליו, וככל הנראה הוא גם היה מיוזמי הכרוז, זה נראה שפשוט שלא היתה כך דעתו. הוא כותב שמה בפירוש שחלילה לא להקל בערב שבת. י. רוב ישראל נוהגים כהגאונים הטענה הראשונה לכאורה היא טענה חזקה, שמאחר שרוב עם ישראל נוהגים במוצאי שבת לא כמו כמו רבינו תם, כיצד ניתן לצרף את שיטתו להקל. כלומר, מי שסומך על רבינו תם רק לחומרא, שבמוצאי שבת נוהג כמו רבינו תם, לכאורה אין בעיה לסמוך על שיטתו בספק ספיקא, מכיוון שהוא מחמיר כמו רבינו תם ומבחינתו זה שלא עשה מלאכה בבין השמשות ביום שישי זה לחומרא. הוא .מחמיר כמו המנהג. ואין בזה בעיה של תרתי דסתרי אבל מי שלא שומר רבינו תם, או אפילו מי ששומר רבינו תם אבל מיקל בדברים שהם דרבנן, וכמו שהיתה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שאפשר אפילו לכתחילה להקל בדברים הם דרבנן לסמוך על המנהג, לכאורה כאן זה תרי קולי דסתרי אהדדי. למה הדבר דומה? למה שהגמרא אומרת, שמי שעושה כקולי דבית שמאי וכקולי דבית הלל נקרא רשע. - בנושא הזה לא הסברתי מספיק [ אך יש שתי תשובות בדבר , ונלך מהקל אל הכבד. על הראשונה אני חושב שאתם ]בקונטרס יכולים עוד להתווכח, אבל על הטענה השניה - אף אחד לא יכול להתווכח... יא. יש הבדל בין מקום שיש הכרעה בהלכה למנהג הטענה הראשונה, שיש הבדל בין אם עושים מנהג מסויים מכח מנהג, לבין אם עושים מחמת שכך נפסק להלכה. שאם פוסק הלכות, אדם גדול קובע שכך ההלכה, הרי שכאשר עושה דבר שנראה להיפך בוודאי שזה תרי קולא דסתרי הדדי. אבל כאשר אין הכרעה בין השיטות, אלא רק מנהג, וכמו בנידון דידן, שאין הכרעה ברורה כמו מי ההלכה, אני לא בא להכריע כמו הגאונים נגד רבינו תם - מי אני ומה חיי, הרי השלחן ערוך פסק כרבינו תם, רובא דרובא מגדולי ישראל לאורך כל הדורות פסקו כמו רבינו תם, כיצד אכריע? אלא שאני רוצה לסמוך על המנהג להקל, אבל אני לא מבטל את שיטת רבינו תם. משכך, כאשר יש צורך להשתמש בשיטת רבינו תם הרי שאין מקום לתקוף כיצד לא סומכים על הגאונים שהרי זה המנהג, שאמנם המנהג הוא כמו הגאונים אבל זה לא אומר ששיטת רבינו תם נעלמה, לא ביטלתי את דעתם. יב. המשמעות כשמרן מכריע להחמיר במחלוקת ראשונים אכן בתשובה הזו אפשר להתווכח, אבל אני חושב שזה נכון. אבל אני יוסיף עוד נקודה לחזק את הדברים, נתאר לעצמנו שיש מחלוקת ראשונים באיזה נושא, ומרן השלחן ערוך פסק להחמיר. והנה הצטרפה מחלוקת ראשונים נוספת שעליה מרן השלחן ערוך לא דיבר, הרי שיש כאן ספק. ניתן יהיה לקחת את שתי המחלוקות ולעשות ספק ספיקא ולהקל. ויש לכך הרבה דוגמאות ואכמ\"ל. והנה כמעט כל האחרונים כותבים שבאמת כך ניתן לעשות, וביאור הדבר, שכשמרן השלחן ערוך פוסק להקל, בוודאי שכך היא ההלכה, וממילא שיטת החמירים אינה קיימת. אולם כשמרן השלחן ערוך פוסק להחמיר, אמנם פעמים שרואים בדבריו להדיא שסבר ששיטת המקילים אינה קיימת, הוא דוחה אותה לגמרי, אבל לפעמים כשהוא פוסק להחמיר, אנחנו לא יודעים למה הוא פסק כך, אפשר להגיד שזה בגלל שהרי\"ף והרמב\"ם היו בין המחמירים, ואפשר לומר שכך הוא המנהג, ואפשר גם לומר שהוא חושש לחומרא, דהיינו שיש כל מיני הסברים. אבל אין ראיה שמרן השלחן ערוך הכריע להחמיר שהוא שולל את דעת המתירים. שהרי כשאוסרים אפשר וזה רק מכח ספק וכיו\"ב. אם כן כאשר יש מחלוקת ראשונים נוספת שמרן לא עסק בה הרי שניתן לצרף לספק ספיקא גם את שיטת המתירים שאמנם מרן לא פסק כדבריהם. זה כלל מוסכם. ביביע אומר דיבר בזה בכמה מקומות והוא מביא שרובא דרובא מהאחרונים מסכימים לזה. יג. ספק ספיקא נגד מרן אכן יש מחלוקת בין האחרונים בכלל האמור, באופן שיש שתי מחלוקות ראשונים, ובכל אחת מהן מרן פסק להחמיר. אבל מרן לא דן באופן ששתי המחלוקות מצטרפות יחד. האם כאשר קורה מקרה, ששתי המחלוקות שייכים בו – האם ניתן לצרף את שתיהן יחד ולעשות ספק ספיקא להקל? האם שייך לומר שמה שמרן החמיר בשני הדינים הללו זה דווקא כשכל אחד בפני עצמו, אבל כשמצטרפים יחד יש ספק ספיקא? מרן החיד\"א כותב שאפשר לעשות כך ספק ספיקא. לעומת זאת הבן איש חי בספר רב ברכות לא מסכים עם זה. אבל מרן החיד\"א כתב כך בכמה מקומות, במחזיק ברכה, יעיר אוזן , חיים שאל ועוד, כותב דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן השלחן ערוך. וכוונתו, שאין זה נגד מרן, אלא כיוון שמרן פסק להחמיר רק באופן שכל מקרה בפני עצמו, אך כשמצטרפים יחד עושים ספק ספיקא. יד. קיבלנו הוראות מרן לאור כל זאת, אם מרן השלחן ערוך פסק להחמיר במחלוקת אחת, שעושים ספק ספיקא ממחלוקת אחרת שלא עסק בה, לכאורה למה לא נאמר 'קיבלנו הוראות מרן'? וכי זה פחות ממנהג? הרי קיבלנו הוראות מרן זו הכרעה! \"לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו\" – קיבלנו הוראות מרן! אם כן רואים שבכל זאת השיטה השניה לא נעלמת, היא עדין קיימת. ולמרות שמרן פסק כמו השיטה המחמירה, וכך נהגו כי קיבלנו הוראות מרן, אבל בכל זאת ניתן לצרף את השיטה המקילה לספק ספיקא. ולכאורה למה לא נטען כיצד ניתן להשתמש בדעה שאיננו נוהגים בה, הרי מרן הכריע לחומרא וכיצד ניתן להשתמש בדעה המקילה לספק ספיקא?! אלא הפשט הוא שאנחנו לא מכריעים בין הדעות, וכשמרן מחמיר ואומרים 'קיבלנו הוראות מרן' זו אמנם הכרעה שכך צריך לנהוג, כמו מרן. למשל, מרן הכריע כמו הרמב\"ם, וכיון שהוא הכריע עלינו לעשות כן מחמת שהוא מרא דאתרא, אבל זה לא סימן שהוא צודק! כלומר זה שהוא מרא דאתרא זה לא אוטומטית שהוא צודק, אלא שחייבים ללכת אחרי מרא דאתרא. לכן כאשר יש ספק ספיקא נגד מרן יוצאים מהנקודה של קיבלנו הוראות מרן, כי מרן לא דיבר על המקרה הזה. טו. התשובה השניה הטענה השניה שיש לטעון, שאני חושב שהיא יותר חזקה וגם אם אתם לא מסכימים עם הטענה הראשונה תסכימו עם השניה... וזה מה שהקדמתי בהתחלה על דעת רבי יוסי. שכיום גם אם ננהג כהגאונים במוצאי שבת, זה גם על פי רבי יוסי, שהרי בוודאי שכולם מקפידים דקות לאחר השקיעה ובדרך כלל יותר. 20 להוציא את השבת לפחות ממילא אם מצרפים את שיטת רבי יוסי לספק ספיקא בבין השמשות של ערב שבת בדרבנן, הרי שאין בזה שום קולא, ואין בזה תרי קולי דסתרי הדדי כלל. הרי כל הטענה של תרי קולא דסתרי הדדי היא אם עושה מלאכה נגד כרבינו תם ופתאום הוא בעד רבינו תם, אבל את שיטת רבי יוסי לעולם לא עושים כנגדו. שהרי אם בערב שבת מחמירים שלא לעשות מלאכה קודם לשיטת רבי יוסי זה לא נגדו, זו רק חומרא לפי דעתו. השאלה הזו שהרי למעשה נהגו כמו הגאונים, זו באמת השאלה היותר מרכזית, שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמעט לא דיבר על השאלה הזאת. הוא בעיקר עסק על הנושא השני של ספק ספיקא משם אחד, וגם על הנושא של ספק חסרון ידיעה. כאן אני הארכתי בזה הרבה יותר, וחיפשתי בהרבה מקומות. טז. ספק ספיקא משם אחד יש טענה על הפסק הזה מצד שהוא 'ספק ספיקא משם אחד'. שהנה התוספות ועוד ראשונים במסכת כתובות (ט.) עוסקים בדברי הגמרא שמדברת על ספק ספיקא לגבי האומר 'פתח פתוח מצאתי'. דהיינו אדם שהתחתן, וגילה שהכלה אינה בתולה. שיש ספק ספיקא שמא זינתה תחתיו בין הקידושין לנישואין, שמא לא זינתה תחתיו אלא קודם לכן. ואם תמצא לומר שזינתה תחתיו שמא זה היה באונס. ושואלים התוספות, הלא בקטנה יש ספק ספיקא שמא באונס שמא ברצון, ואם תמצא לומר ברצון שמא כמאן דאמר פיתוי קטנה אונס הוא. ועונים התוספות שזה ספק ספיקא משם אחד. כלומר שהספק הראשון הוא שמא באונס שמא ברצון, הרי גם הספק השני הוא שמא באונס שמא ברצון. כלומר שאותו הצד בספק הראשון אומרים אותו אמנם קצת בצורה שונה, בספק השני. ממילא זה לא נקרא ספק (יו\"ד סימן קי).ספיקא. והש\"ך כמובן מביא את זה בכללי הספק ספיקא יז. צירוף ספק במציאות לספק ספיקא כותב, שכאשר יש ספק במציאות אם זה בין (סימן רסא) דרך אגב, הב\"ח השמשות או לא, זה לא ספק ספיקא. וכך כותב גם הפני יהושע . ושניהם כך פשט ברש\"י, לגבי מה שהזכרנו לעיל, שהגמרא (כתובות ט:) אומרת הלכה כרבי יוסי בתרומה, והגמרא לא אומרת הלכה כרבי יוסי במוצאי שבת, ולכאורה הרי הגמרא התחילה לגבי ערב שבת ולמה לא מסיימת על מוצאי שבת. אכן רש\"י כותב שם בפירוש שהלכה כרבי יוסי במוצאי שבת וזו הכוונה בגמרא, ורש\"י שם מבאר למה הגמרא לא אמרה את זה בפירוש. והם לומדים פשט ברש\"י, שכאשר יש ספק אם זה בין השמשות או לא, זה לא מועיל לצרף את זה לספק ספיקא. יש דיון באחרונים למה זה לא מועיל, ספר מחצית השקל ועוד כמה אחרונים אומרים בגלל שזה ספק ספיקא משם אחד. וחלק אומרים בגלל שזה ספק חסרון ידיעה. כתבתי בזה בסימן רס\"א באורך ואכמ\"ל. (סימן אולם הבעיה, שכנגדם עומד ראשון מפורש, מהר\"ח אור זרוע כותב בפירוש, שספק אם זה בין השמשות או לא, זה מועיל ויש רל) לצרפו לספק ספיקא. וכמובן צריכים לשמוע למהר\"ח אור זרוע. מה גם שאין כל כך הכרח להסביר פשט ברש\"י כמו שהם הסבירו. יח. הביאור למה אין כאן ספק ספיקא משם אחד נשוב לעניין הטענה של ספק ספיקא משם אחד. הנה ידוע שהמנחת יעקב וכמה מגדולי האחרונים לומדים פשט ברמב\"ם בהלכות איסורי ביאה שעושים ספק ספיקא משם אחד. ולכאורה זה מוכח מתוכו ברמב\"ם. וישנם כמה אחרונים שטוענים שכל שיטת התוספות היא לשיטתם, שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, אבל לפי הרמב\"ם שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן עושים ספק ספיקא משם אחד. אבל יש כאן טענה עוד יותר חזקה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כבר מדבר עליה, אבל אולי קצת יותר נסביר אותה. הש\"ך בעצמו שקבע את הכלל כמו התוספות, שאין עושים ספק ספיקא משם אחד, כותב, שאם ספק שני מתיר יותר מהראשון עושים ספק ספיקא משם אחד, מפני שאז הספיקות אינן אותו הדבר. יש בספק השני תוספת. וכל הבעיה היא רק כשבספק הראשון ובספק השני חוזרים על אותה נקודה, אבל ברגע שיש תוספת מרווחת יותר להיתר, אפשר לעשות ספק ספיקא משם אחד. כמו כן יש להוסיף, שהנה בשו\"ת מהרי\"ט מסביר יפה מאד למה לא עושים ספק ספיקא משם אחד, שהנה כל ספק ספיקא בנוי בצורה שעושים ספק, שבו יש צד להיתר וצד לאיסור. ולאחר הספק הזה עוזבים את הצד של ההיתר ונשארים עם הצד של האיסור. שגם - אני עכשיו לא נכנס לנושא של [ .בצד של האיסור יש עוד היתר . והנה, בספק ספיקא משם אחד, ]ספק ספיקא מטעם רוב או לא אומרים התוספות שבספק הראשון שמא באונס שמא ברצון, שאם באונס היא מותרת אם ברצון היא אסורה, ואז בא הצד השני, שגם אם נאמר שזה ברצון, שמא פיתוי קטנה אונס הוא. כלומר שחוזרים לספק הראשון שמא באונס שמא ברצון, אם כן הספק השני מחזיר אותנו לספק הראשון. הכל אותו הדבר. וזה הביאור בספק ספיקא משם אחד, והמהרי\"ט כתב את זה בקיצור, אבל זה הפשט בדבריו. לאור כל זאת, בנידון דידן לעניין בין השמשות, בכל אחד משלושת הספיקות יש מה שאין בשני. שהנה הספק הראשון הוא שמא כעת הוא בין השמשות, והספק השני, שאם כעת הוא בין השמשות אולי בין השמשות הוא יום גמור. והספק השלישי הוא בא מצד אחר, אולי בכלל יש טעות מלכתחילה שקבעתי שזה בין השמשות, ובאמת עדיין לא הגיע זמן בין השמשות. יט. גודל הזמן וגודל הפוסקים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מוסיף כאן עוד, שהספק מצד זה שרבינו תם מתיר הוא הרבה יותר גם מצד גודל הזמן וגם מצד גודל הפוסקים. שהנה רובא דרובא מהפוסקים מסכימים שהלכה כרבינו תם, אם כן זה נקרא שהספק השני מתיר יותר. אבל אני אומר, שגם אם שיטת רבינו תם היא לא רוב הפוסקים, וגם אם נאמר שמרן לא סבר כמותו, וממילא נתייחס לזה כאל ספק שקול עדיין יהיה זה ספק מסוג אחר לגמרי, מפני שהרי זו לא שאלה שמא יום שמא לילה, שהרי גם הספק השני הוא שמא יום שמא לילה, אלא אנחנו באים מכיוון אחר לגמרי, שכיון שלפי רבינו תם אין בזה שאלה בכלל, ונוסף על כך שיטת רבי יוסי עדיין לא הגענו לכלל שאלה של בין השמשות, לכן לכאורה יועיל ספק ספיקא משם אחד. כ. קושיא בדברי מרן זיע\"א אכן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאריך לטעון שאם ספק ספיקא זה מדין רוב סוף סוף ספק ספיקא משם אחד זה רוב. אבל יש לי על זה הערה שאין לי עליה תשובה, ואם יש לכם תשובה אדרבא. הרי הראש (כתובות וראשון באומרים ספק ספיקא הוא מטעם רוב הוא הרשב\"א והרי גם הוא מסכים לדברי התוספות שספק ספיקא משם אחד שם), לא מועיל, ואם יש רוב בספק ספיקא משם אחד למה הוא לא יועיל. על השאלה הזו אין לי תשובה, ואשמח מאד לשמוע איך ליישב את הדברים הללו. כא. מרן זיע\"א סבר להקל לאחר השקיעה רק בידעבד דרך אגב, אני רוצה להדגיש דבר מאד חשוב. לעיל הזכרתי את הרב פינשטיין שאומר שאפשר בחצי שעה אחרי השקיעה להקל בערב שבת. הרב פינשטיין כותב את זה לכתחילה לא רק בדיעבד. כלומר שאם זה בין השמשות של הגאונים, ויש מצב שחייב לעשות איסור שבות במקום מצוה, צריך לעשות. למשל, אמירה לגוי במקום מצוה תהא מותרת לכתחילה. ודעת הרב פינשטיין שהלכתחילה הזה נמשך עד בין השמשות של רבינו תם. והוא כותב את זה גם על הפסק בטהרה. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הלך כמו הרב פינשטיין, ודעתו, וכך מה שתמיד היה אומר הוא לא אמר שאשה יכולה לעשות הפסק בטהרה עד שלוש ארבע דקות לאחר השקיעה. אלא שהוא אומר, שאם היא נוהגת בדרך כלל במוצאי שבתות כמו הגאונים היא לא יכולה. ובנקודה הזאת הוא באמת אומר שזה נקרא תרי קולא דסתרי הדדי. כלומר שהוא לא אומר שאפילו לכתחילה אפשר רק בדיעבד. למשל, אם אדם לא הניח תפילין עד בין השמשות או לא עשו ברכת כהנים בתעניות עד בין השמשות, אפשר בדיעבד, אבל לכתחילה להתיר בזה לא עלה על דעתו. הזמן קצר מאד, ואני אמרתי את הדברים על קצה המזלג ממש, כחותה בגחלים, אם אתם רוצים תסתכלו במאמר שלי בהלכה ברורה חלק י\"ד שם הארכתי הרבה יותר. היום אמרתי גם קצת דברים חדשים, אבל עיקר הדברים ובאריכות הרבה יותר גדולה כתבתי שם."},{"filename":"240.pdf","content":"איסור לסעוד קודם כל| סעודה קודם תפילת מנחה וערבית| תספורת ורחצה קודם תפילת מנחה| דברים לזכר אימו של מרן זיע\"אנושאי השיעור: | גוף נקי לתפילה| איסור 'השחתה' במכונות גילוח| לעסוק בצרכיו קודם תפילת שחרית| תספורת ורחצה קודם תפילת שחרית| מצוה התלויה בזמן עדיף | התפלל בטעות קודם עלות השחר| ' מתי הוא זמן 'האיר פני המזרח| תפילת שחרית בזמן עלות השחר| טבילה במקווה קודם תפילת שחרית חישוב זמן עלות | שיטת רבינו תם| ' כמה זה שיעור 'מיל| כיצד מחשבים מתי הוא זמן עלות השחר| להתפלל ביחיד לאחר הנץ מאשר במניין קודם הנץ השחר וצאת הכוכבים בצרפת240 גליוןמיום א' ט\"ז אדר א' תשפ\"ד פרשת כי תשא תספורת ורחצה קודם תפילת שחרית ומנחה אני רוצה היום להקדיש את השיעור לזכרה של האמא של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, לעילוי נשמת גורג'יה בת ג'חלה, רוח ה' תניחנה בגן עדן, שהשבוע זה יום השנה שלה. היא נפטרה באדר א' תשי\"ז ואפשר לומר בפה מלא שהיא אמה של מלכות. היא באמת זכתה לדבר נדיר מאד, שהיא העמידה בן שהאיר את עיני כל עם ישראל בתורה שלו. ולפי איך ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה לה ממש חלק גדול בזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שכשהיה בן שש הלך לבית ספר יסודי בכתה א', וכמו כל ילד למד א' ב' ולמד לקרוא, והתחיל ללמוד חומש. יום אחד המורה לא הגיע, וזה היה דבר גורלי מאד שהמורה לא הגיע, מפני שבעוד שאר הילדים כשראו שהמורה לא הגיע יצאו לשחק, אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ראה שהדלת של כתה ח' פתוחה, נכנס לכתה ח' וישב בסוף והתבונן. הם היו לומדים גמרא והמורה היה מסביר, הילדים שואלים ומתרצים, עונים ומתווכחים. הוא מאד נהנה מכל הדיון הזה, ולמחרת ניגש אל המורה ושאל אותו 'מה זה גמרא'? והמורה ענה לו, גמרא זה בשביל ילדים גדולים, זה לא בשבילך! ואז הוא אמר לו, אתמול ראיתי ילדים לומדים גמרא, אני גם רוצה ללמוד גמרא! תלמד אותי גמרא! והפציר במורה שילמד אותו גם גמרא. ואז המורה אמר לו, תראה, לפני שלומדים גמרא צריכים ללמוד משנה. ואז אמר לו אאמו\"ר, 'מה זו משנה'?... והמורה ענה לו, זה בשביל ילדים גדולים יותר, כיתה ב' - ג', ואאמו\"ר החל להפציר בו שילמד אותו משנה... ואז המורה הסכים, ואמר לו שיישאר בסוף הלימודים וילמד אותו משנה. לאחר שכל הילדים הלכו לביתם, ישב המורה ולימד אותו את המשנה הראשונה של 'אלו מציאות', והסביר לו את הכל. כשסיימו את הלימוד, אאמו\"ר הלך הביתה וישב וחזר על המשנה, ולמד את הפירוש של כל דבר, עד שלמחרת בבוקר ניגש למורה ואמר לו אני יודע בעל פה את כל המשנה! המורה בדק, וראה שאכן הוא יודע יפה מאד את המשנה. ואז באה עוד משנה ולאחריה עוד משנה, ולאט לאט התחיל ללמוד רש\"י, ואז ראה שהאותיות של רש\"י אלו לא אותיות רגילות שהוא רגיל והתחיל ללמוד משניות עם פירוש רע\"ב. עד שלאחר זמן קצר התחיל אליהם, ואז ישב ותוך כמה ימים קלט טוב את האותיות של רש\"י. ללמוד גמרא. המורה היה מלמד אותו גמרא בכל יום לאחר הלימודים. לאחר מכן היה הולך הביתה, אוכל משהו והולך לבית הכנסת סמוך לבית ללמוד עד הלילה. פעם הוא אמר לי, הייתי שונה מכל הילדים... לא הייתי משחק עם הילדים. וכך היה יושב ולומד יומם ולילה. אאמו\"ר היה מספר שאמא שלו ע\"ה, היתה מחכה כל לילה עד שיבוא והיתה מקבלת אותו בלילה באהבה ובשמחה והיתה נותנת לו לאכול. הם היו עניים, למרות זאת בכל לילה היתה קונה איזה משהו, קוביה קטנה של שוקולד או סוכריה, וכל פעם תחת הכרית היתה הפתעה על כך שלמד טוב! כך היתה מעודדת אותו כל הזמן שישב וילמד! אם כן היא באמת זכאית לתואר 'אמה של מלכות' שכן זכתה להעמיד בן כזה! אמנם אני לא הכרתי אותה - היא נפטרה לפני שנולדתי, אבל אחי הגדול הרב אברהם שליט\"א סיפר לי, שכשהיא נפטרה זה היה לאאמו\"ר שברון לב נורא. היא נפטרה די צעירה, בת פחות מששים, והוא היה שבור ורצוץ תקופה מסוימת אחרי שהיא נפטרה. הוא העריך אותה מאד. באותם ימים היה כבן שלושים ושש בערך, הוא היה צעיר מאד אבל כבר היה גברא רבא שכל העולם ידע מיהו. הוא היה מגדולי הדור כבר אז. והיא היתה כל הזמן שמחה בבן הזה, היא היתה באה הרבה לבקר אותו, כל דבר שואלת אותו, והיתה סומכת עליו, כל מה שהוא היה אומר - קדוש! והוא כל כך אהב אותה שכשהיא נפטרה זה שבר את ליבו ממש, ולקח זמן עד שהתאושש מזה. כיום כבר אין אף אחד מבניה שנשאר בחיים, כולם כבר הלכו לעולמם, לכן בעז\"ה לאחר השיעור אומר קדיש לע\"נ. אני כנכד אגיד קדיש. אני זוכר שבשנים האחרונות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהיה מבקש ממני בכל שנה בשבוע של פטירתה שאומר קדיש. הוא היה אומר שקשה לו לומר ולכן יאמר קדיש רק ביום פטירתה, ולכן שאומר קדיש למלאות את מקומו. כמו כן נקדיש את השיעור לרפואת אחד הידידים שלנו כאן, יעקב בן מזל שהקב\"ה ישלח לו רפואה שלמה אל נא רפא נא לו אכי\"ר. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן א. סמוך לשקיעת החמה קבעו כמה דברים שאסור לעשותם סמוך למנחה. (ט:)חז\"ל במסכת שבת ויש מחלוקת האם סמוך למנחה היינו מנחה קטנה או מנחה גדולה. מרן פסק שזו מנחה גדולה. דהיינו זמן מנחה גדולה (סימן רלב סעיף ב)השלחן ערוך הוא חצי שעה לאחר חצות היום. אם כן 'סמוך' זה תמיד חצי שעה קודם, לכן אסור לאכול סעודת קבע או להיכנס למרחץ או להסתפר וכן הלאה, סמוך למנחה. הסיבה בכל הדברים הללו היא, שמא ימשך אחריהם. דהיינו שבכל אחד מהדברים הללו יש לחוש שמחמתם ימנע מלהתפלל. לכן לא רק כאשר הגיע זמן המצוה אסרו חכמים, אלא חכמים הגבילו את זה גם חצי שעה קודם. על המשנה \"ערבי פסחים (צט: ד\"ה ערבי)רשב\"ם בתחילת פרק ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך\" מפרש ש'סמוך' למנחה היינו חצי שעה קודם. כמו כן לגבי תפילת נעילה, שמתפללים 'סמוך' לשקיעת החמה, היינו שהחמה בראש האילנות שהוא סמוך לשקיעת החמה, שזה חצי שעה קודם. אמנם יש מחלוקת אם פחות או יותר, אבל באופן כללי כשכתוב 'סמוך' זה חצי שעה קודם. ב. החשש בתספורת וכניסה לבית המרחץ סמוך למנחה לגבי סעודה דיברתי באריכות בשיעורים קודמים, היום נעסוק לגבי מרחץ ותספורת. מרחץ אין הכוונה מקלחת של זמננו, המרחץ שלהם היה, שאדם נכנס למקום שחם בו מאד, היו מזיעים לזמן ממושך, לא לכמה דקות. ואומרת הגמרא, שיש חשש שמא יתעלף. הגמרא אומרת, שכשנמצאים שם צריך לשתות כיון שהוא יכול לאבד נוזלים מחמת שהוא מזיע, וממילא להתעלף. לכן באמת יש חשש גדול שבמרחץ הוא ימשך. לגבי תספורת החשש הוא, שהמספריים יישברו, וכך הוא עלול להישאר חצי ראש מסופר חצי ראש לא... והוא לא יוכל יהיה להסתובב כך, וזה יכול לקחת זמן וישכח מלהתפלל. ג. אם יש להחמיר במרחץ ותספורת בימינו כבר בדורות קודמים היו פוסקים שכתוב, שאין צורך להחמיר בזה. ומתנים את זה באם יש לו שעה קבועה להתפלל שאז אין חשש שישכח מלהתפלל, (ש\"א פרשת כמו כן אם יש לו מישהו שמזכיר לו להתפלל. אמנם הבן איש חי לא רצה לסמוך על כך שמתפלל בשעה קבועה, אבל כותב, שאם יש ויקהל) מי שיזכיר לו להתפלל אפשר להקל. כמו כן לגבי תספורת, שיטת המגן שאם יש לו שני מספריים מותר, כיון שאם ישבר האחד (סימן רלב סק\"ג) אברהם יש לו את השני. אמנם כיום זה לא מצוי שהמספריים נשברים בדיוק, הרי הוא יכול לספר אלף אנשים ולא ישברו המספריים. במיוחד כיום שהמספריים הם יותר טובים ויש גם מכונות משוכללות. וגם בקלות יכול לשאול ממישהו אחר, מספריים זה דבר מצוי מאד, למי אין מספריים?! ולכן גם בזה הרבה פוסקים מתירים. וכל שכן אם יש לו שעה קבועה, ומישהו מזכיר לו, שבוודאי אפשר להקל. כאמור לעיל כל הדיון בגמרא הוא לגבי תפילת מנחה, שזמן האיסור מתחיל חצי שעה קודם זמן תפילת מנחה גדולה, כל שכן אם כבר הגיע זמן תפילה בעצמה, וכל שכן אם כבר הגיע סמוך למנחה קטנה או מנחה קטנה ממש. ורוב הפוסקים סוברים שיש יותר צד להחמיר סמוך למנחה קטנה מאשר סמוך למנחה גדולה לגבי מרחץ, וגם לגבי מספריים אף אם יש לו שניים. לכן כשהגיע זמן מנחה קטנה אמנם יש על מה לסמוך להסתפר כשיש לו שני זוגות מספריים, וגם שיש לו מי שיזכיר לו, ושיש לו שעה קבועה וגם במרחץ, אבל בזמן מנחה גדולה יש יותר צד להקל. אלא שהשלחן ערוך פסק לגבי כל הדברים שזה מסמוך למנחה גדולה, כיון שכבר אפשר להתפלל. ד. אכילה לפני קיום מצוות התלויה בזמן עוד יש לדעת, שהדין הזה שאסור להתחיל בסעודה סמוך למנחה, הוא שייך לגבי סמוך לכל מצוה התלויה בזמן. למשל לפני ספירת העומר, לפני הדלקת נרות חנוכה, לפני מקרא מגילה, לפני בדיקת חמץ, לפני קריאת שמע של ערבית. אבל דבר שלא תלוי בזמן יש כבר שאלה אחרת של 'אין מעבירין על המצוות' אם המצווה נמצאת לפניו. אבל אם יכול ללכת לקיים את המצווה ורוצה להסתפר קודם, לא מצינו בדברים שלא תלויים בזמן חשש של שמא ימשך, שגם אם ימשך יכול לעשות את המצווה אחר כך. ה. תספורת ומרחץ בלילה סמוך לעלות השחר : \"מותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך (סימן פט סעיף ז)כתוב בשלחן ערוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי\". ע\"כ. מקור הדין כלומר שלא נמצא שום אדם שהולך (פרק ו מהלכות תפילה הלכה ז).הזה הוא ברמב\"ם למרחץ לפני עלות השחר, מי הולך למרחץ בשעה כזו?! אחרי הצהרים, יותר הגיוני שאנשים גומרים את העבודה הולכים למרחץ. לכן כיון שאין זה מצוי לא גזרו בזה חכמים. ביאור הדבר, שאם אדם עושה דבר שהוא כזה לא מצוי מסתמא הוא כבר לא ישכח להתפלל... הוא הדין להסתפר, אף אחד לא קם בארבע בבוקר ללכת להסתפר, לכן בדברים האלו לא גזרו חכמים. ו. תספורת ומרחץ קודם תפילת שחרית והנה כשנדקדק בלשון השלחן ערוך שכתב \"מותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית\", יש לדון מה הדין אם כבר הגיע זמן שחרית, האם מותר להיכנס למרחץ או להסתפר. נחלקו בזה האחרונים, יש אחרונים ועוד, שכל מה (סימן פט אות ז וע\"ע סימן רלב אות ו) שכותבים, וכן כתב האליה רבהשהותר בשחרית הוא 'סמוך' דהיינו קודם שהגיע זמן התפילה, אבל לאחר שהגיע זמן תפילת שחרית בוודאי אסור. לעומת זאת יש ראיות להיפך, יש אומרים שאפילו כשהגיע זמן תפילת שחרית יהיה מותר. להלכה צריך להחמיר בזה. אבל באמת כיום אין מרחץ בשעה כזאת, המרחץ סגור, ואין תספורת בשעה כזאת, אבל יש מקלחת וגילוח. אדם קם מוקדם בבוקר ורוצה להתקלח וללכת להתפלל, למשל, אברכים שרוצים מיד לאחר התפילה ללכת לכולל, או אנשים עובדים שרוצים מיד לאחר התפילה ללכת לעבודתם, ואם יצטרכו לחזור הביתה כדי להתקלח זה כבר מעכב אותם מאוד, הם מעדיפים להקדים להתקלח לפני התפילה וללכת לכולל או - יותר [ לעבודה. כגון בחו\"ל, שיש הרבה קהילות שאנשים 'תורמים' כסף ולאחר התפילה מגישים לפניהם ארוחת בוקר קלה ]...'נכון 'משלמים והולכים מיד לעבודה, לא רוצים לחזור הביתה כדי לאכול. השאלה היא האם מותר להתקלח או להתגלח לפני התפילה, כדי שלא יצטרך להתעכב לאחר מכן, או לא. לכאורה השאלה הזו תהיה גם על 'סמוך' לזמן התפילה, שהרי מה שכתוב על מרחץ ותספורת סמוך למנחה זה בגלל שזה מצוי, ואילו בשחרית זה לא מצוי, והנה כאן זה מצוי גם בשחרית. מאידך גיסא, כאמור לעיל במרחץ של פעם יש חשש גדול שמא ימשך, אך לגבי מקלחת לא שייך לומר דבר כזה, וכן לגבי גילוח במכונה, לא שייך לומר 'שמא ישבר הזוג' – המספריים, זה דבר מאד לא מצוי שמכונת גילוח נשברת באמצע, וגם אם תישבר זה לא נורא, הוא יכול להשאיל מחברו וכיו\"ב. אלא שאם נאמר שזה צד להקל במקלחת ותספורת בשחרית ממילא יהיה עלינו לומר כן גם אפילו לגבי מנחה, אפילו כשהגיע הזמן. מפני שזה לא בכלל הדברים שיש לחוש שמא ימשך אחריהם. שהרי כל אדם כמה זמן הוא מתקלח?! כמה זמן אדם יעמוד להתגלח?! הרי אין לו סבלנות בקושי לעמוד חמש דקות... זה דבר של ארעי. אשר על כן, מצד מה שהמשנה אסרה מרחץ ותספורת סמוך למנחה, אין את החשש הזה במקלחת ובגילוח במכונה כמו בימינו. ז. עיסוק בצרכיו קודם התפילה שהנה (שם).אכן לגבי שחרית יש שאלה אחרת שאותה עורר האליה רבה : \"אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך (סימן פט סעיף ג)כתוב בשלחן ערוך עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה, ולא לאכול ולא לשתות וכו'\". ע\"כ. אומרת שאסור לאדם להתעסק בשום דבר בבוקר לפני (ברכות יד.) הגמרא שמתפלל. אפילו להקדים לפתחו של חברו להגיד לו שלום אסור, זה נקרא להתעסק בחפציו. מספרת, על היה אחד התנאים – אבא בנימין – שהיה אומר, (שם ה:) הגמרא על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, ואחד מהם הוא על תפילתי שתהא , דהיינו שמיד (ד\"ה אלא) והתוספות (ד\"ה סמוך)סמוכה למיטתי. ומפרשים רש\"י שקם מהשינה היה מתלבש והולך מיד להתפלל. אם כן שואל האליה רבה, לכאורה בשחרית זה יהיה יותר חמור מאשר במנחה, שבמנחה אין איסור להתעסק בצרכיו קודם שיתפלל, העיקר שיתפלל, רק בדברים שיש בהם חשש של שמא יימשך אסור, אבל לא סתם בעיסוק בצרכיו. אך בבוקר, כשמתחיל את היום אסור אפילו לעסוק בצרכיו סתם. הנה למשל לגבי אכילה, במנחה האיסור הוא סעודת קבע, ואם אדם רק טועם, רוצה לאכול חתיכת עוגה אין בזה בעיה, בתנאי שלא יאכל יותר מכביצה. ואם הוא רוצה לאכול ירקות, בשר וכיו\"ב אין חשש, אך בשחרית אסור לו אפילו לטעום, הרי כבר דיברנו בשיעורים הקודמים שהפוסקים דנים אפילו על לשתות חלב, הרי שבשחרית החמירו יותר. אם כן לכאורה מקלחת ותגלחת צריכים להיות אסורים לפני תפילת שחרית. ח. זהירות משימוש במכונות גילוח מאיסור 'השחתה' דרך אגב, לגבי מכונת גילוח צריך לדעת, קודם כל לפי המקובלים בכלל לא מתגלחים. אבל אלה שמקילים להתגלח צריך לשים לב, יש היום סוגים של מכונות שיש בהם חשש של 'השחתה', זה ממש נוגע בעור. יש כמה רבנים שהם מומחים לדבר, הם בודקים את הסכין שמסתובב בתוך המכונה. ועל כל אחד לא לזלזל בדבר הזה, זה חשש דאורייתא. ובוודאי שאם לוחץ את המכונה לעור שזה יותר בעייתי, אך גם אם לא לוחץ, הרי אם יעביר כמה פעמים את המכונה, בסופו של דבר הוא מוריד את השיער עד ממש בתוך העור. יש היום גם בעיה, שהפוסקים שדיברו בנושא בשנים הקודמות, כמו הם דיברו על (ח\"ט חיו\"ד סימן י),אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שדיבר על מכונות גילוח מכונות גילוח של פעם, כשאני הייתי בחור הייתי מתגלח במכונה והיה נשאר שיער ממש, לא היו מכונות משוכללות כמו שיש היום. כיום יש מכונות שבתוך דקה אפילו אם לא לוחץ זה מוריד הכל. יש רבנים שמבינים בזה, הם לוקחים דיו ומורחים על היד ומגלחים את מקום הדיו, ומראים איך הדיו הגיע לתוך הסכינים של המכונה, אפילו ששמו שכבה לא גדולה, והם יודעים איך לטפל בזה, איך להוריד קצת מהסכינים בצורה שזה לא יגע בעור וזה יהיה מותר. כמו כן יש גם סוגים של מכונות שנותנים להם הכשר. ט. הלכה למעשה הלכה למעשה, מסתבר שאפשר להקל להתקלח או להתגלח לפני התפילה. אמנם עיקר הסיבה שעושה כן הוא מחמת שזו טירחה בשבילו ללכת ולחזור אחריה התפילה, אבל מאידך גיסא, כדאי שיחשוב בדעתו, סוף מעשה במחשבה תחילה, שהולך להתפלל לעמוד לפני המלך, להתפלל, וכי זה יפה לעמוד לפני המלך לא מסודר, צריך להיות נאה – האמת שכיום המלכים בעצמם נראים לא משהו... לא אכפת להם בעצמם איך הם נראים ומתלבשים... המושג של לעמוד לפני המלך קצת השתנה, המלכים נעשו פשוטים ומשונים מאד, כל אחד עם הדיבורים שלו, אבל צריכים לחשוב על המלכים של פעם ועל מלך מלכי המלכים, צריך לעמוד ולהיות נאה להתפלל לפניו יפה. ממילא זה תלוי הרבה במחשבה. אדם שמתגלח לפני התפילה שלא יחשוב שעושה את זה כי אין לו זמן לאחר התפילה, אלא שיחשוב על כך שהולך להתפלל לפני המלך, לעמוד לפני המלך, היכון לקראת אלוקיך ישראל – זו הכנה לתפילה, ומכיוון שזה דרך ארעי וזה לוקח כמה דקות, לכן אפשר להקל בזה. י. הכון לקראת אלוקיך ישראל פעם כבר סיפרתי לכם, היתה ישיבה אחת ישיבה תיכונית, מדרשיה – שמעתי את הסיפור הזה מהרב יצחק פרץ רבה של רעננה, הוא למד שם – שהיה שם ראש ישיבה ששמו היה הרב יוגל, והוא היה משתדל לכוון את הבחורים לישיבות גבוהות. והרב פרץ עצמו הגיע לישיבת חברון וב\"ה התחזק מאד, אמנם הישיבה היתה ישיבה תיכונית אבל הוא השתדל שתהיה ישיבה תורנית כמה שיותר. פעם היה שם בחור, שהחברים שלו ראו שכל שבת אחרי הצהרים הוא נעלם, ואז עקבו לראות לאן הוא הולך וראו שהולך לאיזה פרדס אחרי ושומע כדור-רגל, לא ]רדיו[ 'הישיבה, לעומק הפרדס, מוציא 'טרנזיסטור פחות ולא יותר! הוא לא יכול היה להתאפק עד מוצאי שבת. דרך אגב, כשאני הייתי בחור, הקלקול שהיה בעולם הישיבות זה היה כדור- רגל, לא בשבת ח\"ו כמובן, אנשים היה מענין אותם מי ניצח מי הפסיד כל מני שטויות כאלו, אבל ב\"ה לא היה עדיין מחשב או טלוויזיה, ובבתים חרדיים מי שלא היתה לו היכרות עם בתים אחרים לא ידע מה זו טלוויזיה! וקל וחומר שלא היה גם פלאפונים וכו'. ואז הלכו הבחורים וסיפרו על כך לראש הישיבה. ראש הישיבה הזדעזע, ומיד גירש אותו מהישיבה. והנה הבחורים היו אוהבים את הבחור הזה, הוא היה נחמד, והלכו כולם לראש הישיבה והתחילו להתחנן ולדבר בשבחו כמה הוא בחור טוב אבל ראש הישיבה לא היה מוכן לשמוע. כמה שדיברו לא היה מוכן לשמוע. עד שבא אחד הבחורים שהיה ישן עם הבחור הזה באותו חדר, וסיפר לראש הישיבה, לפני כמה ימים באתי בלילה לחדר, והבחור הזה, המחלל שבת, היה כבר עם פיג'מה שוכב במיטה לישון. ואז אמרתי לו, אתה לא התפללת הלילה ערבית, וכשהוא שמע כך הוא קם והתלבש ועמד להתפלל! ראש הישיבה שמע על כך, והורה להחזירו לישיבה. והוא אכן ישב ולמד, והרב פרץ סיפר לנו שהוא הפך להיות תלמיד חכם חשוב ביותר, כמובן שיש בזה משום לשון הרע לומר את שמו, אבל הוא נעשה תלמיד חכם גדול ומפורסם וחשוב. כששאלו את ראש הישיבה למה הסיפור הזה כל כך השפיע עליו להחזירו לישיבה, הסביר, שהנה מכונית מקולקלת מתקנים אותה, אבל מכונית שאין לה מנוע – אין מה תתקן. המנוע זה העיקר של המכונית. כמו כן הדבר על שבת, לחלל שבת אין זה בחור מקולקל אלא זה 'אין מנוע'.. כך היתה ההשקפה שלו כל הזמן. אבל לאחר ששמע שהבחור לא הסתפק רק להתפלל, אלא קם והתלבש מחדש ומתפלל, זה מראה שיש מנוע! המנוע מקולקל וצריך רק לתקן אותו! לכן החזירו לישיבה. המושג הזה, שיש לו את כבוד הקב\"ה והוא לא מוכן להתפלל עם פיג'מה זה מראה שיש לו יראת שמים! אמנם הוא לבש כבר פיג'מה, \"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם\", בכל זאת \"היכון לקראת אלוקיך ישראל\" – קם והתלבש והתפלל בצורה מכובדת. יא. נקיות הגוף לתפילה לגבי מקלחת קודם התפילה, מלבד העניין של 'היכון לקראת אלוקיך ישראל', שהוא עומד להתפלל לפני המלך ורוצה להגיע נקי ומסודר, יש עוד כמה דברים, שהנה תפילה צריכה גוף נקי, גם מצד אדם שהלך לבית הכסא ולא שטף עצמו כראוי, ופעמים הוא עדיין לא נקי לגמרי וממילא זה מעכב את התפילה, אך כאשר מתקלח הרי שיש לו גוף נקי באמת. יב. טבילה לפני תפילת שחרית יש טענה נוספת על רחיצה קודם התפילה, שהנה היתה תקנת עזרא הסופר שאדם צריך לטבול לפני התפילה. מי שישן בלילה, או היה עם אשתו, צריך לטבול בבוקר לפני התפילה. אמנם תקנת עזרא בטלה כיום ואין חיוב לטבול. כמובן יש בזה עניין חשוב וראוי. החסידים מאד מקפידים על טבילה לפני התפילה, וגם אצלנו הספרדים הרבה מקפידים על זה. כשבניתי את בית המדרש 'יחוה דעת', אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כבר אז החליט שהוא רוצה לבוא לגור פה, והוא ביקש ממני לעשות פה מקווה שיוכל גם הוא לטבול. לצערי לא היה לנו אישור לעשות את זה ולא יכולתי לבנות כאן את המקוה. למעשה מי שמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. הרמב\"ם כותב שבטלה תקנת עזרא ואין חיוב לטבול, אבל (פרק ד מהלכות קריאת שמע הלכה ח) בתשובותיו כתב הרמב\"ם על אחד שאמר עליו שאינו טובל לפני התפילה: \"וזה העני\" – כך כינה את אותו אחד... – \"שאומר עלי שאני לא טבלתי זה שקר, ומעיד אני עלי שמים וארץ שמעולם לא בטלתי טבילה אלא מפני חולי\"! כלומר שיש בזה ענין למי שיכול. אך כמובן בשביל הטבילה לא לאחר תפילה בציבור וכל שכן זמן תפילה. כמובן שגם בשבת צריך להיזהר, אם המקוה חם ממש זו בעיה, אמנם מי שרגיל בכך יכול להקל, אבל יש להיזהר מאד מסחיטה בשבת.הגאונים כותבים לגבי מי שאינו יכול לטבול, הרי\"ף מביא את זה במסכת , שבמקום טבילה ישפוך על גופו תשעה קבין של (כב ע\"ב מדפי הרי\"ף)ברכות ליטר. זה לא הרבה, בדרך כלל במקלחת יש את 12.5 מים, שזה בערך עשר הכמות הזו, רק קמצן גדול תהיה לו פחות מהכמות הזו. אם כן לפי הגאונים במקום טבילה יכול לרחוץ במקלחת, והיא כמו טבילה. יג. הלכה למעשה אשר על כן, לאור כל האמור, יש כמה סיבות להקל במקלחת לפני התפילה: שהמקלחת תיחשב כמו טבילה לטהרת הגוף. \"היכון לקראת אלוקיך ישראל\". ניקיון הגוף. כל אלו הינם דברים מאוד חשובים. כמו כן יש להוסיף שזו דרך ארעי, כמה דקות ממש, עד שלא בטוח שזה נכלל בגדר של להתעסק בחפציו. ועוד יש להוסיף, שיש רבים שלאחר השינה הם עדיין קשה להם להתעורר, והמקלחת מעוררת אותם, וממילא מתפללים כראוי. לכן להלכה למעשה, מותר להתקלח לפני התפילה, ומותר לגלח את (חאו\"ח סימן כד).השיער. וכך פוסק גם הגר\"ש וואזנר בשו\"ת שבט הלוי יד. תפילה קודם נץ החמה הזכרנו קודם שכל הדברים האסורים קודם תפילת שחרית, האיסור מתחיל מזמן עלות השחר. הסיבה לכך שבדיעבד אפשר להתפלל מעלות השחר. אולם צריך לשים לב בעיצומו של החורף וכן בזמן שמתחלף השעון, שהזריחה מאד מאוחרת. וצריך לשים לב ולהיזהר לא להתפלל מוקדם כותב וז\"ל: \"בשעת הדחק, כגון שצריך (סימן פט סעיף ח)מדי. מרן השלחן ערוך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר\". ע\"כ. העניין הוא שכיום לא כל מי שצריך להשכים לדרך נכלל בזה, כיון שפעם היו הולכים על חמורים וסוסים, זה היה באמת בעייתי להתפלל, אבל בימינו מה זה 'דרך'? רק אם צריך לנסוע לחו\"ל שאז צריך למצוא זמן לפני העלייה למטוס, או כשהוא בתוך המטוס תלוי באיזה מדינה הוא נמצא בדרך, ועדיין יש הרבה אפשרויות להתפלל בזמן. ולא להתפלל קודם נץ החמה. ובאמת שאם לא יוכל להתפלל כראוי במטוס, המקום צר וצפוף ואי אפשר לעמוד בתפילה כראוי, באמת זה שייך מה שכתוב בשלחן ערוך שיכול להתפלל משעלה עמוד השחר. ומרן ממשיך: \"וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה\" – זמן קריאת שמע הוא הרבה יותר מאוחר, לכן יכול להתפלל ולקרוא קריאת שמע, אבל לאחר מכן כשיגיע הזמן צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. טו. האיר פני המזרח הנה מרן כותב שאפשר להתפלל 'משעלה עמוד השחר', לעומת זאת : \"זמן תפילת השחר מצוותה שיתחיל (שם סעיף א)בתחילת הסימן כותב מרן עם הנץ החמה כדכתיב 'יראוך עם שמש', ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא\". ע\"כ. מרן מוסיף 'האיר פני המזרח'. כלומר לא מספיק שעלה השחר, שהרי אין עדיין מספיק אור אלא צריך שיאיר מאריך מאד שלכאורה יש (ד\"ה יצא וע\"ע סימן נח ד\"ה כמו)פני המזרח. הביאור הלכה סתירה בשלחן ערוך, שהרי כאן מדבר על 'דיעבד', ובסוף הסימן מדבר על 'שעת הדחק', ולכאורה זה אותו הדבר, ומפני מה בסוף הסימן לא הזכיר 'האיר פני המזרח'. ובאמת בנושא הזה יש מחלוקת ראשונים ואריכות דברים, וכתבתי על זה בהלכה ברורה חלק ה' בתשובה בסוף הספר, והבאתי על זה הרבה מקורות. שיש ראשונים שסוברים שהאיר פני המזרח ועלות השחר זה אותו הזמן. ואם נאמר כן יקשה למה מרן הוסיף 'והאיר פני המזרח' שמשמע שצריך שניים. מאידך בסוף הסימן מרן לא הזכיר את זה, ואכמ\"ל. לכן להלכה בוודאי שצריך להיזהר לא להתפלל מיד בעלות השחר. כאמור ישנם ימים שהזריחה מאוחרת ואנשים ממהרים לעבודה. כיום יותר אנשים צריכים לעבוד מוקדם, אך רוב האנשים יכולים ללכת לעבודה יותר מאוחר, ואלה שצריכים ללכת מוקדם ממש יש להם במפעלים מקום להתפלל שחרית ומנחה, ובכך פותרים את הבעיה. אבל ברור הוא שאם יש מצב שאדם אין לו אפשרות אלא רק להתפלל מוקדם, צריך לדעת שלפני עלות השחר אסור בשום פנים ואופן להתפלל, לאחר עלות השחר או אפילו מיד אחרי, זו תפילה בדיעבד. אבל גם אחרי עלות השחר כדאי לחכות זמן מסויים, כרבע שעה, שכבר ממש מתחיל להאיר ואז לעמוד להתפלל. זה הזמן הכי פחות גרוע למי שאין לו ברירה. טז. תפילה קודם עמוד השחר לעומת זאת, לפני עלות השחר בוודאי שאי אפשר להתפלל. הגמרא (שם ל:) מספרת על אבוה דשמואל – אביו של שמואל – שהיה בעל מעשים - הגמרא אומרת שלמרות [ אך לא היה גדול בתורה כמו הבן שלו שמואל זאת, שמואל היה צריך לקום מפניו. והגמרא מספרת הרבה בשבחו שהוא ולוי שהיה חברו של שמואל, שכשהיו צריכים ]היה צדיק והוא בגן עדן לצאת לדרך היו מקדימים להתפלל, ולאחר מכן כשמגיע זמן קריאת שמע היו קוראים קריאת שמע. מסביר רש\"י שהיו מקדימים להתפלל לפני עלות השחר. כלומר רש\"י סובר שבשעת הדחק מותר להתפלל ועוד כמה ראשונים בשם (סימן קעו)לפני עלות השחר. וכך סוברים הראב\"ן לעומת זאת רבנו חננאל (בחידושיו לברכות (הובאו דבריו בספר ההשלמה שם).הראב\"ד שם) מסביר שמקדימים להתפלל היינו בעלות השחר, אך לא קודם לכן, אפילו בדיעבד. וכן כתבו רב ניסים גאון, תוספות רבנו יהודה שירליאון, אור זרוע, רא\"ה – רבנו אברהם אלשווילי ועוד הרבה ראשונים. וכך פסק מרן השלחן ערוך שהרי על סתם עלות השחר הוסיף שצריך שיאיר המזרח, ועל שעת הדחק כותב מרן שמותר מעלות השחר, רואים שבוודאי לדעת .מרן אי אפשר להתפלל לפני עלות השחר יז. טעה והתפלל קודם עלות השחר לכן אם אדם טעה והתפלל לפני עלות השחר, חייב לחזור ולהתפלל. ולא עוד אלא שאפילו אם התפלל לאחר עלות השחר מיד, צריך לחזור ולהתפלל. אך כיון ששני הדברים הללו שנויים במחלוקת, שלפי רוב הראשונים ומרן פוסקים אסור להתפלל קודם עלות השחר. וגם כשמתפלל סמוך ממש לעלות יש מחלוקת בדעת מרן עצמו, לכן כשחוזר ומתפלל שיעשה תנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל תהיה התפילה לשם חובה, ואם כבר יצאתי בדיעבד תהיה התפילה הזאת תפילת נדבה. ורצוי כמובן שהתפילה הזו תהיה אחרי הנץ. אך יש הבדל, שאם התפלל קודם עלות השחר, עליו לחזור מן הדין, הוא התפלל נגד השלחן ערוך ורוב הפוסקים, ומה שעושים תנאי הוא מחמת דעת רש\"י ועוד כמה ראשונים. לעומת זאת אם התפלל מיד בעלות השחר, כדאי לעשות תנאי ולהתפלל נדבה לאחר מכן. יח. תפילה קודם הנץ במניין ולאחר הנץ ביחיד מה עדיף מכל האמור אנחנו למדים, שתפילה לפני הנץ נחשבת תפילה בדיעבד. לכן אם יש אנשים שבמקום מגוריהם יש רק תפילה לפני הנץ, כגון בחורף או כשמתחלף השעון, ואין מנין אחר, עדיף להתפלל ביחיד בנץ, או אפילו אחרי הנץ, העיקר לא להתפלל לפני הנץ. ואם אין לו מנין אחר וחושש שמפסיד קדיש וקדושה וכו', שילך לבית הכנסת, לפעמים צריכים אותו להשלים מנין ולענות קדיש וקדושה, תשמע ברכת כהנים, אבל לא להתפלל איתם, תשב תלמד תורה, כל שכן אם הוא עשירי למניין שבכך יוכלו להתפלל במניין. יט. תפילה קודם הנץ חמורה יותר מתפילה ביחיד אמנם יש פוסקים שסוברים שאם יתפלל ביחיד זה גם דיעבד וממילא התפילה במניין קודם נץ החמה היא גם בדיעבד, ומה עדיף. אבל יש לי הרבה ראיות בפוסקים שסוברים שתפילה ביחיד אינה נקראת תפילה בדיעבד, אכן זה לא רק 'מצוה מן המובחר' שהרי (שם ו.) 'אין תפילתו של אומרת על אדם שלא כיון (תענית ח.)אדם נשמעת אלא בציבור', וכן הגמרא 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו (תהילים עח, לו) כראוי בתפילה שעליו נאמר וליבם לא נכון עמו' ולמרות זאת 'והוא רחום יכפר עוון' – כי זה בציבור. תפילה בציבור יש לה הרבה מעלות, אבל עדיין אין להשוות תפילה ביחיד לתפילה לפני הנץ, שזו היא ממש דיעבד גמור. לכן ראוי מאד להקפיד לא להתפלל לפני הנץ. כ. זמן עלות השחר מהו זמן עלות השחר? אנחנו לא מבינים בזה לדעת ולהסתכל, אלא צריך לפעול לפי הזמנים שקבעו חז\"ל. שהנה יש מחלוקת גדולה בגמרא ובראשונים, האם עלות השחר זה כדי מהלך ארבעה מילין לפני הזריחה, רואים בבירור, (סימן רסא) או כדי מהלך חמש מילין. בדברי מרן השלחן ערוך שלגבי צאת הכוכבים סובר שזה ארבעה מילין לאחר השקיעה. ואם כך הוא בלילה הוא הדין גם בבוקר. כא. שיעור ה'מיל' כמו כן יש עוד מחלוקת כמה זה מיל, יש בזה שלוש שיטות, יש אומרים דקות, וכך כותב הרמב\"ם בפירוש 24 דקות. יש אומרים שזה 18 שזה 18 - הרמב\"ם סותר את עצמו, שבמקום אחר כותב שזה[ .המשניות . ויש שיטה שלישית של הגאון מוילנא החק יעקב ועוד כמה מגדולי ]דקות דקות. וחלקם מסבירים כך פשט ברמב\"ם. יש בנושא 22.5 האחרונים שזה הזה הרבה דעות ודיבורים לכאן ולכאן, אני כתבתי בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ד יש שם קונטרס 'כי בא השמש' והקדשתי לזה פרק שלם, מתי זמן עלות השחר, כמה זה שיעור מיל. ולמרות כל הפלפולים, קושיות ותירוצים, אין ספק שלהלכה יש לנו שלחן ערוך מפורש בהלכות פסח דקות. 18 ובהלכות מליחה שמיל הוא אמנם בדור האחרון ראיתי כל מיני קונטרסים וספרים שמערערים על זה, דקות, וכך אחי הראשון לציון הגאון 18 אבל להלכה אין ספק שמיל הוא ומעיד שכך היתה (שבת א סימן רצג)הרב יצחק שליט\"א מדבר בזה בילקוט יוסף דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ללא כל ספק, ושהוא כתב על כך בכמה מקומות ולא לזוז מזה. דקות 18 כב. בראשונים מוכח שמיל הוא ויש לשים לב, מפני שפעמים זו לא רק חומרא אלא קולא. ולקולא בוודאי אסור, מאידך אדם שרוצה להחמיר כמו רבינו תם ובנוסף לשער את המיל דקות, הרי זו חומרא מיותרת. והרמב\"ן בספר תורת האדם כותב כך 24 - אני לא יודע למה רבינו[ בפירוש, שהנה הרמב\"ן סובר כשיטת רבינו תם תם זכה שהשיטה שלו על צאת הכוכבים נקראת על שמו, \"שיטת רבינו תם\" הרי זה מופיע בתוספות בכמה מקומות בש\"ס ותמיד זה תוספות קצר, לעומת זאת הרמב\"ן בתורת האדם מרחיב את הדיבור ומבאר. כמו כן הר\"ן שהיה תלמיד תלמידו של הרמב\"ן מביא את דבריו בקצרה. ולמעשה , ].לכאורה היה צריך לקרוא לזה \"שיטת הרמב\"ן\" ששם זה יותר מבואר והרמב\"ן כותב שפלג המנחה – שעה ורבע לפני צאת הכוכבים, ואם נחשב אחרי השקיעה, ] דקות72 [ צאת הכוכבים לפי רבינו תם שזה ארבע מילין ממילא פלג המנחה יוצא שלוש דקות לפני השקיעה שלנו. לכן הרמב\"ן בתורת האדם כותב שפלג המנחה הוא כדי הילוך ארבע מאות אמות לפני - ברמב\"ן כתוב 'ארבע אמות' והמנחת [ .השקיעה, שזה בערך שלוש דקות ].כהן מתקן את הלשון 'ארבע מאות אמות'. וכך מביא אותו המגן אברהם וכמו כן כתבו הרשב\"א והרא\"ה ועוד כמה ראשונים שפלג המנחה הוא שלוש דקות לפני השקיעה. על כרחנו יש לומר שסוברים שהמיל הוא שמונה עשרה דקות. אמנם יש שמתווכחים ורוצים לבאר בצורה אחרת, אבל זו המסקנא. בפרט שבדעת מרן צריך יהיה לעקם ולהסביר כל מיני דברים לא נכונים. כג. קרבנות וברכת 'ברוך שאמר' בעלות השחר שעות 12 בימים האלו אנחנו מתקרבים מאד ליום הממוצע, שיום יהיה דקות, וממילא שעה וחומש 70 בדיוק. שהנה בקיץ שעה זמנית יכולה להיות דקות ושעה וחומש יכולה להיות 50 דקות בערך. ובחורף שעה זה 84 זה 60- דקות. לכן כשמתפללים בחורף בארץ ישראל צריך לשים לב ש 60 דקות קודם נץ החמה זה עלות השחר. ואדם שממהר מאד לעבודה שלא דקות קודם הנץ. אך את הקרבנות יכול 60 יתחיל 'ברוך שאמר' עד שיהיה שאפשר להתחיל (ח\"ב סימן ח)לאומרם קודם לכן. כך כותב בשו\"ת יחוה דעת עד 'ישתבח' כבר מעלות השחר, ואז יפסיקו ויניחו תפילין, שהרי לבינתיים הגיע זמן תפילין שזמן הנחתם הוא לא בעלות השחר אלא מעט אחרי, יש דקות לאחר עלות השחר 7-בזה דעות, אבל מי שמיקל בחורף להניחם כ יש לו על מה שיסמוך. ואז ימשיכו קדיש וברכת 'יוצר אור' ותפילה. אבל זה בשעת הדחק, לכתחילה זה לא טוב כאמור. כד. סדר העדיפויות אשר על כן אם נדרג את סדר העדיפויות בתפילה כך הוא, הטוב ביותר הוא כמו שב\"ה הרבה יהודים מתפללים כאן אצלנו ב'יחוה דעת', שיש לנו שני מנינים גדולים בנץ החמה, חלקם עם אנשים צדיקים וחסידים שמאריכים ומתפללים, אשריהם ואשרי חלקם, ויש כאלה שקצת יותר ממהרים, אבל גם מתפללים בנץ החמה. תפילה בציבור בנץ החמה זו הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת זמן תפילה. הדרגה השניה, זו תפילה בציבור לאחר נץ החמה, או תפילה ביחיד בנץ החמה בתנאי שהוא מכוון. כך פוסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא אותו גם בילקוט יוסף, שאם מכוון כמו שצריך, בנץ החמה ביחיד זו גם תפילה משובחת, אמנם כמובן שאין להשוותה לתפילה בציבור בנץ החמה, אבל תפילה ביחיד בהנץ החמה יש לה מעלה כמו תפילה בציבור לאחר נץ החמה. לאחר מכן זו תפילה בציבור לאחר נץ החמה. הדרגה אחריה, היא תפילה ביחיד לאחר נץ החמה שזה כבר לא כל כך טוב, הוא מפסיד תפילה בציבור, קדיש, קדושה. אנחנו אומרים בווידוי הגדול ביום כפור, הפסדנו אמנים, קדושות וכו'. הדרגה אחריה היא תפילה בציבור לפני נץ החמה, והדרגה הנמוכה ביותר היא תפילה ביחיד לפני הנץ. כה. תפילת שחרית בעלות השחר בצרפת צריך לשים לב, שכל האמור הוא על אופק של ארץ ישראל, בחו\"ל יש את שיטת הגר\"א, שזה גם כן דבר מאד לא פשוט. שהנה הגר\"א טוען טענה של הגאון הרב יחיאל טובול (סימן א-ב) מאד הגיונית, ויש שו\"ת 'מראות ישרים' שליט\"א מהעיר 'ליאון' שבצרפת, ששם יש לו תשובה יפה בנושא הזה, והוא מדבר בזה באריכות. הוא בירר את הנושא הזה מאד, אני כתבתי על זה בחלק י\"ד, ואני מביא אותו שם. והנידון הוא שצרפת היא צפונית יותר, ממילא עלות השחר זה יותר מוקדם, וכן צאת הכוכבים יהיה יותר מאוחר. ואני הוכחתי שהשיטה הזו יכולה להיות רק לשיטת הגאונים, היא לא יכולה להיות לפי רבינו תם. וגם לפי טענות הגר\"א בעצמו זה לא יהיה לפי רבינו תם. אמנם הגר\"א לא מזכיר את הגאונים, אך הוא מצד עצמו מסביר את הדברים כמו הגאונים, וכותב, שככל שמצפינים או מדרימים, בדרום אמריקה, בשני הצדדים של הכדור, המצב הוא שונה, כיון שחז\"ל קבעו לפי האופק בבבל וארץ ישראל. ובמציאות עינינו הרואות, בארץ ישראל דקות ויותר 20 שמשקיעת השמש אפילו בקיץ, לכיוון מערב אפילו אחרי נעשה חשוך. לעומת זאת בצרפת, חצי שעה אחרי השקיעה עדיין יש אור, כי היא צפונית. החוש מעיד שטענת הגר\"א צודקת. מצד שני אפשר לומר שזו הוכחה למה שיטת רבינו תם צודקת, שהרי יש עדיין אור. יש הרבה מה לדבר בנושא, ובשורה התחתונה, בצרפת אם רוצים לסמוך להתפלל בעלות השחר יש להם בוודאי על מה לסמוך, אפילו לגבי תפילין, כי פה יכולים לצרף גם את שיטת הגר\"א, וגם את הסוברים שמשערים בשעות שוות."},{"filename":"241.pdf","content":"שאילת| אונן בסעודת פורים| אם קטן יכול להוציא את הגדול במקרא מגילה| מצוות הפורים אם הם מדברי קבלה או מדברי סופרים נושאי השיעור: קראה | אם אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מקרא מגילה| שמיעת מוזיקה וריקודים לאבל בשנת אבילות| משלוח מנות לאבל| שלום לאבל ברכה על | שומע כעונה ודין ערבות| הרעשה בהמן| קריאת העולה לתורה עם הבעל קורא בפרשת זכור| קריאת המגילה מתוך חומש| על פה לא יצא הטעם שלא מברכים על שאר מצוות פורים | לכוון בברכת שהחיינו על שאר המצוות| קריאת המגילה לנשים241 גליון תשע\"ז בט' שלמיום א' פרשת ויקהל - שקלים מי יכול להוציא את האחר במקרא מגילה א. מצוות ימי הפורים בפורים יש כמה מצוות, מצות מקרא מגילה שהיא המצוה היחידה שנוהגת גם בלילה וגם ביום. בנוסף יש את מצוות סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים ששלושת מצוות אלו נוהגות ביום ולא בלילה. ארבעת \"לעשות אותם ימי משתה (אסתר ט, יט) המצוות הללו נזכרות בפירוש במגילה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים\" ומשתה ושמחה היינו : \"והימים האלה נזכרים ונעשים\". (פסוק כח)הסעודה. ולאחר מכן כתוב שם כמובן שישנם דינים נוספים במצוות ימי הפורים, 'הזכרת מעין המאורע' דהיינו אמירת 'על הניסים' בתפילות ובברכת המזון. וכן קריאת התורה שתקנו חכמים לפורים. אבל ארבעת המצוות הללו שנזכרות במגילה הם העיקריות והחשובות. ב. מגילת אסתר היא דברי קבלה או דברי סופרים יש דיון בראשונים אם חיוב מקרא מגילה הוא דרבנן, וממילא כל שאר המצוות הם מדרבנן, או שזה לא דרבנן כיון שזה יותר חשוב שהרי זה חלק נקרא 'דברי קבלה'. ] - לא בכתובים[ מהתנ\"ך כל מצוה שנזכרת בנביא דנה אם אסתר ברוח הקודש נאמרה (מגילה ז.) והנה לגבי מגילת אסתר הגמרא כותב בשם בעל (סוף פרק ב) או לא, וזו מחלוקת, בגמרא. הר\"ן במסכת תענית המאור, שקריאת המגילה זו מצוה מדברי קבלה. הר\"ן דוחה את דבריו וכותב שרק דבר שהוא תקנת נביאים נקרא דברי קבלה, ואילו מגילת אסתר אינה על פי נביאים ולכן איננה נחשבת דברי קבלה. אמנם זה פלא גדול, מפני כותב בפירוש, שקריאת המגילה (סוף פרק קמא) שהר\"ן עצמו במסכת ראש השנה זו מצוה מדברי קבלה, וזו סתירה בדבריו. והנה בעל העיטור אומר דבר מאד מפורסם, שקטן יכול להוציא את הגדול ידי חובת מקרא מגילה, ומבאר שדווקא למשל בברכת המזון קטן אינו מוציא את הגדול, מפני שהגדול חייב בברכת המזון מדאורייתא ואילו הקטן חייב מדרבנן, ודרבנן לא יכול להוציא דאורייתא, אך מקרא מגילה זה חיוב דרבנן, וקטן חייב מדרבנן, וממילא קטן יכול להוציא את הגדול. אמנם דברי בעל העיטור לא נפסקו להלכה, אבל רואים מדבריו שסבר שמקרא מגילה זה דרבנן, כי אם זה היה דברי קבלה הקטן לא היה יכול להוציא את הגדול, שהרי הגדול חייב מדברי קבלה והקטן רק מדרבנן. חולקים על בעל העיטור, וסוברים שקטן לא מוציא (מגילה יט: ד\"ה ורבי) התוספות את הגדול ידי חובת מקרא מגילה, כי הגדול יש אצלו חיוב מקרא מגילה זה דרבנן והוא 'חד דרבנן', מה שאין כן הקטן הוא 'תרי דרבנן' – האחד, עצם מצות מקרא מגילה שזה מדרבנן, והשני, עצם החיוב של הקטן בקיום המצוות הוא מדרבנן, ולא יבוא תרי דרבנן ויוציא חד דרבנן. רואים מדברי התוספות, שאמנם חלקו על בעל העיטור להלכה, אבל על עצם העניין של מקרא מגילה סברו כמו בעל העיטור שהוא חיוב דרבנן ואינו דברי קבלה. ומלבד התוספות ובעל העיטור יש עוד הרבה ראשונים שכתבו כן. ג. אם קטן יכול להוציא את הגדול במקרא מגילה ולעצם העניין אם קטן יכול להוציא גדול במקרא מגילה, מצאנו כמה דעות הכסף (עמ\"ס ברכות שם), , הריטב\"א (כ: ד\"ה שיעורא) בראשונים: רש\"י במסכת ברכות ועוד, סוברים שקטן לא יכול (פרק ה מהלכות ברכות הלכה טז) משנה בדעת הרמב\"ם להוציא ידי חובה את הגדול אפילו במצווה דרבנן. כלומר אפילו אם דרגת החיוב של הקטן והגדול הם שוות. דוגמא לדבר, גדול שאכל פת ושבע חייב מהתורה בברכת המזון ואילו הקטן שאכל פת חייב לברך מדרבנן. אך אם (שם) הגדול אכל רק כזית הוא חייב בברכה רק מדרבנן, כתבו רש\"י והריטב\"א בכל זאת הקטן לא מוציא את הגדול, וטעמם, שהקטן אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן. כיון שכיצד ניתן לחייב אדם שאין לו שכל, הוא קטן! לכן סוברים, שהחיוב מדרבנן שחייב הקטן לעשות מצוות דרבנן הוא חיוב על אביו לחנכו, אבל הוא מצד עצמו אינו בכלל החיוב כלל. וכדעה זו כתב גם החקרי לב בדעת הסמ\"ג ועוד ראשונים. לאור כל האמור, יש הרבה צדדים כדי לומר שקטן אינו יכול להוציא את הגדול ידי חובת מקרא מגילה. לא רק לדעת רש\"י והריטב\"א והרמב\"ם שהקטן פטור גם מדרבנן, אלא גם לפי התוספות שקטן חייב הרי זה תרי דרבנן ואינו יכול להוציא חד דרבנן. וכל שכן לפי השיטות שמקרא מגילה הוא מדברי קבלה, שזו סיבה נוספת שהקטן אינו מוציא את הגדול. רק לשיטת בעל העיטור שסבר שתרי דרבנן מוציא חד דרבנן, וגם שמקרא מגילה דרבנן, קטן יכול להוציא את הגדול. : \"לפיכך אם היה (סימן תרפט סעיף ב) להלכה, מרן השלחן ערוך כותב בפירוש קורא חרש או קטן או שוטה - השומע ממנו לא יצא\". ע\"כ. שקטן אינו מוציא את הגדול. ד. מרן השלחן ערוך הכריע שמצוות הפורים הם דברי קבלה ולעצם העניין אם מקרא מגילה נקרא דברי קבלה או לא, רוב הראשונים כותבים בפירוש שזה דברי קבלה, לא כמו התוספות ובעל העיטור. אמנם גם בדברי התוספות ובעל העיטור אפשר שמה שכתבו 'דרבנן' היינו שלקריאת מגילה יש דין כמו דרבנן, מפני שאינו דאורייתא, כי יש מחלוקת מה הדין בספק בדברי קבלה, האם זה גדר של ספק דאורייתא לחומרא, או ספק דרבנן ולקולא. אם כן יכול להיות שהתוספות ובעל העיטור סוברים שזה כמו ספק דרבנן לקולא, אבל לא שזה ממש כמו דרבנן. מאידך מרן כותב בפירוש, שספק בדברי (סימן תקנד) הבית יוסף בהלכות תשעה באב .] - צריך לזכור את הדבר הזה[ קבלה זה כמו ספק דאורייתא לחומרא העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ובאמת כמה ראשונים כותבים במפורש שמקרא מגילה זה נקרא דברי קבלה, לעיל הבאנו שהר\"ן מביא כך בשם בעל המאור, וכמו כן דעת , הראבי\"ה, האורחות חיים (בחידושיהם למסכת מגילה ד.)הרמב\"ן, הרשב\"א והריטב\"א בפירוש, (סימן תרצו סעיף ז) , הכלבו ועוד. וכן פסק מרן השלחן ערוך (הלכות מגילה אות לט) לגבי סעודת פורים שזו מצוה מדברי קבלה. וממילא הוא הדין לעניין מקרא מגילה ושאר מצוות הפורים. ה. אונן בסעודת פורים מרן כותב את הדין הזה לגבי אונן, דהיינו אדם שנפטר לו קרוב ומתו מוטל לפניו שעדיין לא קברו אותו, שהאונן פטור מן המצוות, ומלבד זאת אסור לו לאכול בשר ולשתות יין אלא רק בשבת. פעם טסתי מארצות הברית לארץ ישראל, וראיתי במטוס כמה אנשים עם בגד קרוע, וניגשו אלי ואמרו לי שהם נוסעים להלוויה של אבא שלהם שנמצא יחד איתם במטוס, והם הזמינו אוכל מהדרין והכל היה בשר ולא היה שייך להזמין דגים, ושאלו אם מותר להם לאכול את הבשר. זו שאלה לא פשוטה מכיון שאם יש להם דין אונן בוודאי שאסור להם לאכול בשר, מצד שני, כיון שבזמן הטיסה הם לא יכולים לעשות שום השתדלות כדי - בטח עוד כמה שנים [ לטפל בענייני הקבורה, לא שייך לעשות טלפונים , ממילא במצב כזה שבמטוס ]כבר יהיה אפשר לעשות טלפון מהמטוס אינו יכול לטפל בענייני הקבורה כלל, אולי הם אינם נקראים אוננים כי הם מנועים מלטפל. זו שאלה גדולה בדרך כלל כאשר יש מצב שהאונן אינו יכול לעשות שום דבר באופן זמני האם נקרא אונן או לא. וכל זמן שהקבורה לא היתה השבעה לא מתחילה, רק אם נתייאשו מלקוברו השבעה מתחילה ואכמ\"ל. ועוד, מה יהיה (הובאו בבית יוסף סימן תרצו) והראשונים דנים, האורחות חיים והכלבו הדין במי של\"א נפטר לו קרוב ביום פורים, וקבעו את ההלוויה לצהרים, ורוצה לאכול סעודת פורים בבוקר, אם מותר לו לאכול בשר או לא. ופוסק להלכה, שתבוא מצות עשה דרבים של שמחה בפורים (שם) מרן השלחן ערוך שהיא מצוות עשה מדברי קבלה, ואין שמחה אלא בבשר ויין, ותדחה אנינות של יחיד. וז\"ל: \"יש מי שאומר\" – כשמרן כותב כך, אין הכוונה שיש מחלוקת אלא שמצא את זה רק בספר אחד והוא הארחות חיים – \"שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודוחה עשה דרבים דאורייתא, דלשמוח בפורים דברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה\". ע\"כ. מבואר בדבריו, שפורים נחשב דברי קבלה, וזה נפקא מינא למקום שיש ספק לפי דעת מרן הבית יוסף בהלכות תשעה באב שספק דאורייתא לחומרא. ו. שליחת משלוח מנות לאבל בשנת אבילותו דרך אגב, צריך לדעת, שיש הרבה אנשים שלצערנו הם בתוך שנת אבל, ותמיד שואלים אם לשלוח להם מנות או לא, התשובה על כך היא פשוטה מאד, למנהג הספרדים מותר לשלוח ומותר לקבל, האשכנזים כמובן מקפידים לשלוח, שהרי הוא חייב במצוות, ואפילו בתוך השבעה שכבר נגמרה הקבורה ודאי שהוא חייב לשלוח, אבל נוהגים שלא לשלוח לאבל, כיון שסוברים שזה כמו שאלת שלום. וכמו כן לגבי שאילת שלום, זו הלכה שאנשים לא שמים אליה לב, אבל בתוך שבעה לא אומר שלום לאחרים ולא אומרים לו שלום. לאחר השבעה מותר לאבל לומר שלום לאנשים אחרים כי הם שרויים בשלום, אבל לאחרים אסור לומר לאבל שלום – כי הוא לא שרוי בשלום. פעם שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למה אנשים נוהגים להגיד שלום לאבלים, והוא אמר לי שזה מחוסר ידיעה, כלומר שזה לא שהמנהג להקל, אלא זה מנהג שלא יודעים או ששוכחים. מאידך, מותר לומר 'בוקר טוב', 'צהרים טובים', 'ערב טוב', 'שבוע טוב', 'שנה טובה' וכיו\"ב אפילו בתוך השבעה, כיון שזו רק ברכה. אכן כאשר רופא שואל חולה שהוא אבל 'מה שלומך' – מותר, אבל . (יו\"ד סימן שפה סעיף ב)סתם להתעניין בשלומו אסור. כך פסק מרן בשלחן ערוך אשר על כן האשכנזים סוברים שלשלוח מנות זה כמו שאילת שלום, לכן מותר לאבל לשלוח, אבל לקבל משלוח מנות זה כמו ששואלים לו בשלומו ואסור. אבל למנהג הספרדים מותר לאבל לשלוח ולקבל משלוח מנות בפורים. בזמנו כשהייתי אבל בתוך השנה על פטירת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמעט אף אחד לא שלח לי מנות ואני לא יודע למה, כולם נולדו אשכנזים?! מחמירים כמו אשכנזים בזה?! אבל לפי ההלכה מותר לספרדים לקבל משלוח מנות. וזאת מפני שהספרדים סוברים להלכה שפורים לגבי אבילות , כך גם לעניין (שם סעיף ג)הוא כמו שבת, וכמו שבשבת מותר לומר שלום לאבל משלוח מנות. ז. ריקודים ומחולות בשנת האבל בימי הפורים אכן אסור לאבל לשמוע מוזיקה ולרקוד בתוך שנה, ויש להחמיר בזה גם בפורים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל החמיר אפילו לגבי שמחת תורה שלא לרקוד. לרקוד ולשמוע מוזיקה זה כמעט אותו הדבר. כשאמא ע\"ה נפטרה זה היה בחודש אב, ובשמחת תורה הוא התפלל איתנו כאן ב'יחוה דעת' הוא כבר היה אחרי ה'שלושים' אבל כבר בין כה לא היה לו כח לרקוד, ושאלתי אותו מה עלי לעשות, והוא אמר לי, תעשה שבע הקפות עם הספרי תורה אבל אל תרקוד, אסור לך לרקוד! ויש ללמוד מזה שהוא הדין שבפורים אסור לרקוד ולא לשמוע מוזיקה מי שהוא אבל בתוך שנה. לעומת זאת משלוח מנות ומתנות לאביונים, וכל שכן סעודה בבשר ויין גם אם הוא בתוך השבעה או השלושים, עליו לקיים את ההלכות. שבימי השבעה זה כמו שבת וממילא זה עולה למניין שבעה, אבל לא יושבים ממש באבילות. לכן גם הולכים גם לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה. ח. עיקר קריאת המגילה היא ביום לעיל נתבאר שמדברי מרן השלחן ערוך מוכח שפורים נחשב דברי קבלה. : \"אמר ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לקרוא את המגילה (מגילה ד.)ואיתא בגמרא 'אלהי אקרא יומם ולא תענה (תהילים כב, ג) בלילה ולחזור ולשנותה ביום, שנאמר ולילה ולא דומיה לי'\". ע\"כ. והפסוק הבא הוא: \"ואתה קדוש יושב תהילות ישראל\" שזה המזמור של אסתר \"למנצח על אילת השחר\", מזה למד ר' יהושע בן לוי שצריך לקרוא את המגילה גם בלילה וגם ביום. וכותבים ) שעיקר המצוה היא ביום, ולכן מברכים 'שהחיינו' על (ד\"ה חייבהתוספות המגילה גם ביום, מפני שמה שקרא בלילה הוא עדיין לא סיים את המצוה, וביום משלים את עיקר המצוה, לכן צריך לחזור ולברך 'שהחיינו'. אבל יש ראשונים שחולקים על זה. פסק שמברכים 'שהחיינו' רק בלילה, (סימן תרצב סעיף א) להלכה, מרן השלחן ערוך והאשכנזים נוהגים לברך גם ביום. אבל מדברי התוספות נראה דברים ברורים, שהמגילה של היום יותר חשוב מהלילה. לאור זאת כותבים הנודע ועוד אחרונים, שיש הבדל גדול בין (ד.)והטורי אבן (חאו\"ח סוף סימן מא) ביהודה מקרא מגילה של לילה לשל יום, ומבארים, שקריאת המגילה של יום היא דברי קבלה, וכן כל המצוות, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים הם דברי קבלה, אבל קריאת המגילה של הלילה היא רק מדרבנן. יש בזה אולי נפקא מינא לגבי נשים, וכדלהלן. ט. שאף הן היו באותו הנס \"נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו (ד.)איתא בגמרא במסכת מגילה דהיינו שעיקר הנס (ד\"ה שאף) באותו הנס\". וכותבים התוספות בשם רשב\"ם היה על ידי נשים. היסוד הזה של 'אף הן היו באותו הנס' נאמר במסכת גם לגבי מה שנשים חייבות בארבע כוסות, שאף הן היו באותו (קח:)פסחים שנשים חייבות בנר חנוכה מפני (כג.)הנס. וכמו כן נאמר במסכת שבת שאף הן היו באותו הנס. וזה ראשי תיבות \"ואמרה האשה אמן אמן\" – 'אמן' ראשי תיבות א' ארבע כוסות, מ' מקרא מגילה, נ' נר חנוכה. אומר הרשב\"ם שבכל שלושת הדברים הללו שנאמר בהם 'שאף הן היו באותו הנס' שנשים חייבות, היינו שעיקר הנס היה על ידי נשים. בפורים כל הנס בא על ידי אסתר, בחנוכה הנס היה על ידי יהודית שהלכה וכרתה את ראשו של המלך שלהם. ובארבע כוסות – 'בזכות נשים צדקניות נגאלו . (סוטה יא:)ישראל ממצרים' י. ביאור שיטת התוספות התוספות חולקים על רשב\"ם וסוברים, 'שאף הן היו באותו הנס' משמעותו שהאשה טפילה, ושהן היו בכלל הגזרה, במצרים היו בכלל השיעבוד. בחנוכה גם כן היו גזרות קשות של צניעות כנגד הנשים. ובפורים \"להשמיד . מה כוונת (אסתר ג, יג)להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד\" - וכי זה כמו שיש היום 'הדרת [ !?התוספות?! וכי זה נידון מי עיקר או לא נשים', הכבוד של הנשים, אנחנו לא נכנסים לשטויות האלו, היום כל דבר של לבלוט זה כאילו נחשב מעלה אצל הנשים, להראות את עצמם, הצניעות אצלם הפכה להיות נגד, 'כל כבודה בת מלך פנימה' הפך להיות .]דבר שלילי ה' ירחם וביאור כוונת התוספות בפשיטות היא לגבי דרגת החיוב של האשה, שהרי המצוות הללו הן מצוות שהזמן גרמן, וחכמים חייבו את הנשים, ואם נאמר שעיקר הנס היה על ידי האשה הרי שהכח של האשה הוא כמו האיש לגבי המצוות האלו. אבל אם נאמר שהם טפילות לאנשים, ממילא דרגתן פחותה מהאנשים. יא. האם אשה יכולה להוציא איש במקרא מגילה הנפקא מינה בזה היא, האם אשה תוכל להוציא איש במקרא מגילה. שאם נאמר שהיא טפלה לאיש אולי היא לא יכולה להוציא את האיש, אבל אם דרגתן תהיה שווה לאנשים – תוכל אשה להוציא את האנשים ידי חובה. מביא להלכה את דברי (סימן תרפט סעיף ב) ובאמת יש בזה מחלוקת, הרמ\"א בעל הלכות גדולות וז\"ל: \"ויש אומרים אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה\". ע\"כ. כלומר שדעתו שאשה אינה חייבת במקרא מגילה, אלא בשמיעת המגילה. ממילא אם היא חייבת לשמוע את המגילה ולא לקרוא, הרי שאיננה יכולה להוציא את האנשים, והיא גם לא יכולה להוציא את חברותיה, אלא רק את עצמה כי אז היא שומעת. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים, שמה שאשה לא מוציאה את האיש הוא לפי מה שנתבאר לעיל, שמקרא מגילה זו מצוה מדברי קבלה. ור' יהושע בן לוי מוסיף שגם הן חייבות, ממילא אפשר לומר שהאשה חייבת רק מדרבנן, ואילו האנשים חייבים מדברי קבלה, ואין הנשים יכולות להוציא את האנשים. אך האמת היא, שאם האשה חייבת מדברי קבלה , (שם)או רק מדרבנן זה תלוי בשלושה תירוצים בתוספות במסכת מגילה ולא אכנס לזה כי זה קצת מסובך, זה לא (שם)ויש גם תוספות בפסחים הזמן לפלפולים. כותב סברא אחרת, (הובאו דבריו בארחות חיים הלכות מגילה ופורים אות ב)אכן בעל העיטור שאשה אינה מוציאה את האיש ידי חובה משום 'קול באשה ערוה'. ולעומת כותב בפירוש שאשה מוציאה איש (ג. ד\"ה לאתויי) זאת רש\"י במסכת ערכין במקרא מגילה, כיון שחייבת כמו האיש. לפי זה אפשר לומר שרש\"י יסבור .(שם)כמו רשב\"ם לכאורה. וכן נראה דעת הרמב\"ם יב. סתם ויש אומרים כשהסתם אינו מפורש והנה לעיל כבר אמרנו שהרמ\"א כותב שאשה חייבת רק לשמוע, וודאי שלמנהג האשכנזים אשה לא יכולה להוציא איש ידי חובת מקרא מגילה. אך מה יהיה הדין למנהג הספרדים? והנה כתב השלחן ערוך (סימן תרפט סעיף ב) וז\"ל: \"אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה\" – דהיינו לשמוע מפי אדם שהוא בר חיובא – \"לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים\" ע\"כ. והנה אם נתבונן טוב בלשון של השלחן ערוך, בהתחלה כתב שחרש שוטה וקטן מי ששומע מהם לא יצא, משמע שדווקא הם, אבל אם שמע מאשה יצא. מאידך רק לאחר מכן כתב \"ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים\" – וממילא זה סתם ויש אומרים שהלכה כסתם. שהרי בתחילה היתה משמעות בסתם שנשים מוציאות, ולבסוף כתב שיש אומרים שלא. מאידך גיסא, אולי אפשר לומר שזה לא נקרא סתם ויש אומרים, מפני שאת הכלל הזה אומרים כאשר ה'סתם' כתוב במפורש, למשל אם היה כתוב שהאשה מוציאה ולאחר מכן ויש אומרים שהאשה לא מוציאה, אבל כאשר הסתם אינו כתוב בפירוש אפשר לומר שהיש אומרים בסוף בא להוסיף על הסתם. וזו מחלוקת עצומה בדעת מרן השלחן ערוך, ויש לכך דוגמאות רבות בדבריו שיש מקום לדון בזה. ומפלפלים, מקשים, מתרצים ואכמ\"ל. יג. הלכה למעשה להלכה, דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה שזה נקרא סתם ויש אומרים, ולכן דעתו שאשה יכולה להוציא איש ידי חובת מקרא מגילה. אמנם איתא למי ] - דבר[ לגבי ברכת המזון, \"תבוא מארה(כ.) בגמרא במסכת ברכות שאשו ובניו מקרין אותו\" – אדם מסכן, עם הארץ כזה גדול שלא יודע לקרוא, ואשתו או בניו קוראים את ברכת המזון כדי להוציאו ידי חובה זו בושה וחרפה. לכן צריך לשים לב, שכל מה שאשה מוציאה את האיש ידי חובה במקרא מגילה היינו רק באופן שהאיש הוא חולה וכיו\"ב, שאין לו כח לקרוא בעצמו את המגילה, ואין מי שיקרא לו, ואשתו יודעת לקרוא שיכולה לקרוא עבורו להוציא אותו ידי חובה. כמו כן אשה שיודעת לקרוא טוב ומדוייק, עם טעמים או בלי, שיכולה להוציא את חברותיה שנמצאות עימה. אבל לא יעלה על הדעת לארגן דבר כזה בפרהסיה, שאשה תקרא לפני גברים, זה פריצות גמורה! הרי בעל העיטור כותב, שאם יש עשר נשים הם לא מצטרפות לזימון, זה לא שאנחנו מזלזלים בכבוד האשה, הרי נשים רשאיות לזמן לעצמן, אבל זו פריצות. כל שכן שאשה תעמוד לפני האנשים ותקרא את המגילה, בשום פנים ואופן לא! זו פריצות! כיום יש כאלו שיש להם נטיה לרפורמים ומחפשים דבר כזה, וכשהם ראו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב שמותר מעיקר הדין לספרדים, אכן לפי הרמ\"א הרי שוודאי זה לא מועיל, והם התחילו לעשות דבר שהוא פירצה נוראה. .(וע\"ע חזון עובדיה פורים עמ' נז-סא) הרי שכל מה שאמרו זה במקום חולי או אשה שקוראת לנשים וכאמור לעיל, וכן במקום שהאיש אינו יודע לקרוא כראוי והאשה יודעת, יש גם דברים כאלו, האיש הזה מסכן קורא כל דבר לא כמו שצריך, שהרי צריך לקרוא בדברים שלא משנים את המשמעות, למשל מלעיל ומלרע שמשנה את המשמעות לעבר הווה עתיד, זה לא שווה כלום, וכן אם הוא קורא כמו המרוקאים מהדור הקודם, שאומרים \"עבדי המלך והשׁרים\" והם לא שׁרים הם שׂרים... צריך לשים לב לבטא את זה, אדם שקורא שלא יהיה ביטוי שישנה את המשמעות. אני חלילה לא רוצה לפגוע, אבל חשוב מאד לשים לב לקרוא כמו שצריך. ואם האיש אינו יודע לקרוא או שהוא קורא עם שגיאות והאשה יודעת לקרוא בלי שגיאות, עדיף שהאשה תקרא. וכמו כן יכול להיות מצב הפוך, שהאיש יודע יותר טוב מהאשה אבל הוא לא עשה חזרות, שעדיף שהאשה תקרא והוא מצידו יראה בספר עם נקודות וטעמים, ואם היא קראה לא נכון הוא ידע לתקן אותה, היא מצידה לא תדע לתקן אותו אבל הוא ידע לתקן אותה, שבמקרה כזה עדיף שהיא תקרא. העיקר שהקריאה תהיה כראוי. יד. קראה על פה אמרנו קודם שמרן השלחן ערוך כותב \"והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה\". במקרא מגילה יש דין שומע כעונה, המשמעות של זה היא, שאם יש לאחד מגילה כשרה, והשני אין לו מגילה או שיש לו חומש, שמי שיש לו מגילה כשרה יכול לקרוא ולהוציא ידי חובה את מי שאין לו מגילה כשרה. ואין הבדל בין שאין לו מגילה כלל או כשיש לו חומש מנייר, שזו דורשים מהפסוקים במגילה שצריכה להיות (מגילה טז:)לא מגילה כשרה, חז\"ל על קלף, וצריכה שירטוט כאמיתה של תורה, כמו מזוזה. ויכול מי שקורא במגילה כשרה להוציא ידי חובה את מי שאין לו מגילה כשרה. שהשומע הרי הוא כמי שקרא בעצמו. לכן אם אדם קורא מתוך חומש הרי הוא כמי שיודע בעל פה את כל המגילה, וקורא אותה בעל פה, צריך לקרוא מתוך מגילה כשרה. אמנם אם אדם קרא מיעוט קטן מהמגילה בעל פה, יצא ידי חובה. לכן אדם שאין לו מגילה כשרה, הוא בבית הכנסת ופתאום הגיעו ל'המן' והתחילו פיצוצים אדירים ולא שמע כלום, ולפעמים קורה שהבעל קורא בהתחלה שם לב והוא חוזר, אני הייתי באיזה מקום כשלמדתי בישיבה, שהבעל קורא בא לחזור ולקרוא 'המן' ועוד הפעם דפקו, לא נותנים להמשיך, עושים מזה צחוק וזה לא טוב! ולכן אם הבעל קורא המשיך לקרוא ולא חזר על המילים שלא שמעו, או סתם אדם שלא שמע כמה מילים או אפילו מילה אחת, לא יצא ידי חובה, ועליו לקרוא לעצמו בשקט מהר את המילים שלא שמע עד שישיג את הקורא. וזה לא נקרא קראה על פה כיון שכמה מילים מותר לקרוא בעל פה. טו. דפיקות בהמן במקרא מגילה ובקריאת זכור הדבר הכי נכון זה לא לדפוק לא ב'זכור' ולא במקרא מגילה. המנהג הזה מביא אותו. שבזמנם היו (סימן תרצ סעיף יז) לדפוק כשאומרים המן הרמ\"א לוקחים עץ ומציירים עליו ציור של המן הרשע, איזה סאדאם חוסיין וכיו\"ב, וכשאומרים המן מכים עליו. אבל אף אחד לא התכוון לדפוק בצורה שעוד מעט יביאו טילים לבית הכנסת... נורא ואיום. אני זוכר עוד כשהייתי ילד, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רב ראשי בתל אביב, שבשנה לפני כן כשהיה גר בירושלים היה מזהיר לא לדפוק ואף אחד לא העיז לדפוק, הוא היה הולך בבית הכנסת ואוסף את כל האקדחים מהילדים, כולם היו נותנים לו והיה מחרים את הכל ומניחם על התיבה, ומיד לאחר שסיים את הקריאה, כשהיה מגלגל את המגילה כל ילד היה בא ולוקח את האקדח שלו, ומברכים ברכה אחרונה, ואז כשהיה אומר 'ארור המן' - איזה רעש היו עושים! אבל העיקר שאת המגילה שמעו. אבל כשעבר לתל אביב, בשנה הראשונה שהיה חדש שמה עדיין, והם היו רגילים בזה, הוא הבין שקשה מאד יהיה להגיד להם לא לדפוק והוא נתן להם לדפוק. היה שם איש אחד זקן מסכן, ואיזה ילד כנראה חשב שהוא המן ודפק לו בתוך האוזן... ומסכן עד חג השבועות היה חרש לגמרי! לא שמע בכלל! ותדעו לכם שיש בזה גם סכנות, אצלנו בבית הכנסת פעם ילד אחד דפק עם משהו עם אש ושרף לנו את השטיח, ואם לא היו מכבים את זה מיד היה יכול להישרף כל בית הכנסת! ובכל שנה אנחנו יודעים שקורים אסונות, המשטרה אומרת שזו עבירה פלילית למכור דברים כאלו, אבל תמיד יש כאלו שמבריחים ומעבירים. היום שיש גם מחבלים, הפיצוצים הללו יכולים לגרום לפאניקה, או להיפך, שאם יהיה באמת מחבל לא ידעו שזה מחבל. לכן אני אומר רבותי חד משמעית, שימו לב, מי שיודע על מישהו שמוכר דברים כאלו מצוה ללכת למשטרה להלשין עליו! לפי ההלכה אסור למכור דברים כאלו! יש באמת חשש סכנה בזה, זה לא צחוק! כל שנה שומעים על ילד שאיבד אצבעות או כוויות ל\"א. לא לחשוש מלהלשין במשטרה על מי שמחזיק דברים כאלו! הרי איך המנהג התחיל? מעץ שדופקים עליו זה הפך להיות כזה מנהג משונה, עד שיש מקומות שמביאים תזמורת ובכל המן הם מנגנים... עוד מעט ישירו לו 'ימים על ימי מלך תוסיף'... ויש כאלו שהילד לא הספיק לדפוק בהמן אז כשהגיעו למרדכי הוא לא יוותר והוא ידפוק... זה מנהג לא טוב. כמו כן גם בשבת זכור שמזכירים את עמלק, אצלנו ב\"ה יש שטיח שאם דופקים לא שומעים כלום, אבל גם בזה, אם אדם ידפוק כשאומרים עמלק ויש חשש שעל ידי כך הציבור לא ישמעו את המילה 'עמלק' לא יצאו ידי חובת קריאת פרשת זכור. טז. לקרוא את המגילה עם הבעל קורא מתוך חומש מזה יש ללמוד שמי ששומע מקרא מגילה ואין לו מגילה כשרה, שאסור לו לקרוא בעצמו את המגילה עם הבעל קורא, הוא צריך להקשיב ולצאת ידי חובת הקריאה של הבעל קורא. מפני שאם יקרא בעצמו זה נקרא קורא בעל פה. יז. להקשיב לקריאת 'זכור' של הבעל קורא וכן הוא הדין בפרשת זכור. אני בכל שנה מזכיר לפני שקוראים 'זכור' שהציבור יקשיבו וישמעו זכור ולא יקראו בעצמם, קל וחומר שלא יקראו דברים אחרים. אכן העולה לתורה בוודאי שמותר לו לקרוא, השאלה אם הוא חייב, שהנה בכל קריאת התורה העולה לתורה חייב לקרוא בלחש עם הקורא בתורה, אין בזה דין של שומע כעונה, כך פסק מרן השלחן ערוך ,. ומי שלא יודע לקרוא יותר טוב שלא יעלה לתורה. ולגבי זכור(סימן קמא סעיף ב) הגאון הרב צבי פסח פראנק דן שיכול להיות שזה לא דומה לשאר קריאת התורה, מכיון שהקריאה היא איננה מדין קריאת התורה אלא מדין מצות זכור, וממילא יהיה על זה דין של שומע כעונה לכולי עלמא. וכך מסתבר לומר. אבל יותר טוב שגם בזכור העולה לתורה בעצמו יקרא בלחש. אבל שאר הציבור שאין להם ספר תורה כשר, בוודאי שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה ולכן צריכים רק לשמוע. יח. שומע כעונה ודין ערבות אדם שקורא את המגילה בביתו עבור נשים, לכאורה בוודאי שיכול לקרוא ולהוציאן ידי חובה. אבל באמת יש בזה מחלוקת. הנה מצד אחד יש דין של שומע כעונה, דהיינו שאם אדם חייב בקריאת המגילה וחבירו גם חייב, יכול אחד לקרוא ולכוון להוציא ידי חובה את חבירו, וחבירו השומע אותו יכוון לצאת ידי חובה. אולם כאשר הקורא כבר יצא ידי חובה, כגון אדם ששמע בבית הכנסת, ורוצה להוציא ידי חובת קריאת המגילה את הנשים בבית, כאן הרי זה לא מדין שומע כעונה, אלא הוא מדין ערבות. אף על פי שיצא מוציא. והדבר דומה לקידוש, אדם שיש לו חבר שמסכן לא יודע לקדש, או שאינו מרגיש טוב וכיו\"ב, והוא כבר קידש על היין, יכול להוציא את חבירו ידי חובת קידוש. למרות שכבר קיים את המצווה. וכן אם בא לביתו של חבירו וקידש עבורו וחבירו שותה את היין, ולאחר מכן הלך לביתו ורוצה לקדש עבור עצמו ובני ביתו, דהיינו כשקידש הוא לא התכוון לצאת בעצמו ידי חובת קידוש. מותר, משום שיש לנו אחריות על כל יהודי שיקיים מצוות. אולם לגבי ברכות הנהנין אם אדם אוכל או שותה בעצמו יכול להוציא את חבירו, אבל אם אינו רוצה לאכול אינו יכול לברך עבורו, ברכות 'המוציא' 'העץ' 'האדמה' 'שהכל', מכיון שזה לא דבר של חיוב, ואם הוא לא יודע לברך שלא יאכל, שילמד איך מברכים ואחר כך יאכל. אך במצוות לא שייך לומר שילמד, הוא חייב במצוה, זו לא אכילה שזו רשות. כל ישראל ערבים זה בזה – זה דין ערבות. יט. ערבות זו אחריות יש בזה דבר מענין מאד, \"כל ישראל ערבים זה בזה\" – זה לא מה שעושים בזה היום, מילים יפות, אהבת ישראל זה לא סתם, זו הלכה, זו אחריות, יש לי אחריות לכל אחד מאתנו. ערבות זה לא צחוק, הרי אם מישהו לקח הלוואה של מיליון דולר ומבקש ממני שאעשה לו טובה ואחתום לו ערבות, וחתמתי לו, ואחר כך הלווה לא שילם את הכסף, אני חייב לשלם! ערבות זה ערבות! כך זה לגבי מצוות, כל ישראל ערבים זה בזה. יש לי אחריות לשני שיקיים מצוה. לכן אם אדם יש לו איזה שכנה, אשה זקנה שגרה לבד, והיא לא יודעת לקדש הוא חייב ללכת ולקדש עבורה שתצא ידי חובה. כ. דין ערבות בין איש לאשה או אשה לאיש אך יש שאלה בדין ערבות, האם כל ישראל ערבים זה בזה – הכוונה מגבר לגבר ומאשה לאשה דווקא, או שזה גם מאיש לאשה ומאשה לאיש. וזו דנה אם נשים חייבות בברכת (כ:) מחלוקת, שהנה הגמרא במסכת ברכות המזון מהתורה או מדרבנן, ואומרת הגמרא נפקא מינא אם אשה חייבת מדרבנן והאיש חייב מדאורייתא שדרבנן לא יכול להוציא דאורייתא. כלומר שהאשה מדאורייתא היא פטורה וממילא אינה יכולה להוציא את הגבר. , מפני לא נאמר שגם אם האשה חייבת מדרבנן (פ\"ב דברכות)שואל הרא\"ש והאיש חייב מדאורייתא, אבל הרי יש דין ערבות, כל ישראל ערבים זה בזה, למרות שהיא פטורה. אלא מתרץ הרא\"ש, שמאשה לאיש אין דין ערבות. האחרונים נחלקו מהי כוונת הרא\"ש, שיש שלמדו שמאשה לאיש ומאיש לאשה אין דין ערבות, הערבות היא מהאנשים לאנשים ומנשים לנשים. לעומת זאת יש שלמדו, שהרא\"ש דיבר על מצות ברכת המזון, שאם נאמר שהאשה פטורה מהתורה הרי לא שייך ערבות במצווה שהיא פטורה ממנה, אבל במצוה שהאשה חייבת יכולה להוציא. כלומר מה שהרא\"ש דיבר על ברכת המזון היינו שאין דין ערבות כיון שהיא פטורה וממילא היא מופקעת לגמרי מהמצוה הזאת. אבל במצוה שהאשה שייכת בה, אלא שקיימה אותה כבר מקודם לכן, הרי שחייבת במצוה כמו איש, ואין הבדל ביניהם. (סימן רעג) יש בזה תשובה ענקית של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר לוית חן תשובה יפה מאד, תענוג לקרוא אותה. הוא מביא הרבה ראיות, מהראשונים ואחרונים ומהש\"ס, נפלא ממש. ושם הוא מסיק, שיש דין ערבות במצוות שהאשה חייבת בהן. לכן לפי זה, איש שיצא ידי חובת מקרא מגילה בבית הכנסת והולך לביתוח יכול לקרוא עבור אשתו להוציא אותה ידי חובה. כא. מי מברך את ברכות המגילה אכן יש בעיה אחרת, היום ב\"ה הנשים לומדות טוב מאד, ובהרבה מקרים הנשים יודעות יותר טוב מאנשים לקרוא את המגילה. הנה כיום מנקדים כל מיני ספרי קודש, וזו אומנות לנקד, צריך לדעת טוב טוב את כללי הדקדוק, ומי שלא יודע את כללי הדקדוק אוי ואבוי איך הוא ינקד, ה' ירחם! והנה כיום רוב הנקדנים זה נשים. הן לומדות דקדוק טוב מאד. לפעמים איש עומד לידם והוא מתבייש שהיא יודעת כל כך טוב והוא לא יודע. אם כן מה שהאיש יכול להוציא את האשה היינו אם הוא לא יצא שאז אין שום בעיה, אבל אם הוא כבר יצא ידי חובה בבית הכנסת, פסק מרן בשלחן לגבי קידוש, שיכול להוציאו דווקא אם השני לא יודע (סימן רעג סעיף ד) ערוך וממילא אינו יכול לעשות את המצוה בעצמו שיש בו דין ערבות, ומותר לברך ברכה אף על פי שכבר בירך אותה מקודם, אבל כותב מרן שם, שזה דווקא כשהשני לא בקי, אבל אם השני יודע אין רשות להוציא אותו ידי חובה! שיקרא הוא בעצמו, אין בזה דין ערבות. אם כן במקרא מגילה, שהאשה לא יודעת לקרוא טוב כמו האיש, האיש קורא מדויק יפה מאד, שבוודאי שבכך הוא יכול להוציאה ידי חובה, אבל לגבי הברכות, הרי כיום אין אשה שלא יודעת לברך את הברכות, האם עדיף שלכל הפחות האשה תברך ולא האיש? ואותה שאלה תהיה לגבי קידוש, - בחו\"ל זה מצוי מאד שנשים [ 'שהאשה יודעת לברך 'בורא פרי הגפן אבל ברכת 'מקדש השבת' אינן יודעות, האם עדיף ]'יודעות לברך 'הגפן שהנשים יברכו 'הגפן' ואת הברכה השניה המקדש יברך או לא. כב. שהשומע יבין את הברכה דרך אגב, בחו\"ל צריך לשים לב כשהאיש מברך, שהאשה תבין מה הוא אומר, מפני שבדין שומע כעונה אם היא שומעת צריכה להבין, ואם לא אינה יוצאת ידי חובה. לצערי הרב לא שמים לב לזה, ובהרבה מקומות בחו\"ל האשה לא מבינה אף מילה בקידוש, והאיש אומר קידוש והיא עונה אמן אבל מה זה שווה?! היא צריכה להבין וללמוד את הקידוש, זה לא לוקח הרבה זמן שתלמד את פירוש המילים של הקידוש להבין מה הוא אומר. לגבי שומע כעונה צריך להבין את מה שמוציאים אותו ידי חובה, כך נפסק בפירוש בשלחן ערוך בהלכות קריאת שמע וכתבתי על זה באורך בהלכה ברורה חלק ד', שזו גם דעת רוב הראשונים. כג. הקורא את המגילה לנשים יברך עבורן למרות שיודעות לברך אם כן, כאשר אשה יודעת את ברכת 'הגפן' האם צריכה לברך בעצמה, או שהמקדש יברך את הברכה הזו גם עבורה. כתבתי בזה באריכות גדולה, אך במציאות ראיתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיה קורא את המגילה לאמא ע\"ה הוא היה מברך את הברכות בעצמו, למרות שהיא היתה חכמה והיא ידעה בוודאי לברך את הברכות, והוא קרא לה אחרי שהוא קרא בעצמו בבית הכנסת. ולאחר מכן היו באות נשים נוספות ומבקשות שיקרא עבורן בפעם השלישית והוא היה מסכים, והיה מברך שוב, הוא לא אמר להן לברך בעצמן, רואים שסבר שאפילו שחלק מהברכות היא יודעת, שמי שקרא הוא מברך. כד. לכוון בברכת 'שהחיינו' על עיצומו של יום אנחנו הספרדים מברכים 'שהחיינו' רק בקריאה של הלילה. וכדאי מאד לשים לב כשמברכים 'שהחיינו' לכוון על עוד דברים. קודם כל הנה בכל המועדים, פסח, סוכות, שבועות, ראש השנה ויום כיפור מברכים 'שהחיינו' על עצם החג. בכל המועדים מברכים את זה בקידוש, וביום כיפור מברכים 'ברכת שהחיינו על עיצומו של (מ.) בלי כוס, כך אומרת הגמרא בעירובין יום'. בחנוכה מברכים 'שהחיינו' ביום הראשון ובפורים בלילה על קריאת המגילה. יש הרבה פוסקים שסוברים שברכת 'שהחיינו' הזו אמנם היא על מצות נר חנוכה ומקרא מגילה, אבל אינן רק על המצוה אלא על עיצומו של יום. לכן כדאי מאד בברכת 'שהחיינו' לכוון על עיצומו של יום פורים. כה. הטעם שלא תיקנו ברכה על משלוח מנות ומתנות לאביונים כמו כן יכוון על שלושת המצוות הנוספות: משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים. שבכל המצוות הללו לא תקנו עליהם ברכה, יש כמה הסברים למה לא תקנו, למשל הטעם שאין מברכים על משלוח מנות ומתנות לאביונים הוא כמו שהרשב\"א כתב על צדקה, שאין מברכים עליה מחמת שאם העני ברגע האחרון יתחרט ולא ירצה לקבל, הרי הברכה תהיה - תארו לכם שבא עני לבקש צדקה, ואתה מברך, ואז העני [ .ברכה לבטלה מבין שאם הוא לא יקח הרי זו תהיה ברכה לבטלה, ואז הוא אומר אני מוכן אם כן כיון שהמצוה הזו תלויה בדעת ]...לקחת רק מאה שקל לא פחות אחרת אין מברכים עליה. ממילא הוא הדין משלוח מנות ומתנות לאביונים אין מברכים עליהם. כו. הטעם שלא תיקנו ברכה על סעודת פורים ומה שלא מברכים על הסעודה, יש שמסבירים שהוא כמו שלא מברכים על שלוש סעודות בשבת. שהרי מצות שלוש סעודות בשבת היא דרבנן, ויש אומרים שזה אפילו דאורייתא וכן סבר הט\"ז. ולמה לא מברכים עליהם, ומסבירים כמה אחרונים, בגלל שהמצווה לא ניכרת בזה, אין היכר שהמצוה נעשית לכבוד פורים. לכן כאשר מברכים ברכת 'שהחיינו' על המגילה, יש לכוון לפטור בברכה זו גם את שאר המצוות שנהגו בהן בו ביום, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה. 'שהחיינו' אחד פוטר את כולם. יהי רצון שבעז\"ה יקויים בנו כמו שכותב הרמב\"ם בסוף הלכות מגילה על הפסוק \"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם\" שגם כשיבוא משיח פורים בעז\"ה ימשך. ושהשמחה הגדולה לכבוד הנס של הקב\"ה תמשך בעז\"ה תמיד, אכי\"ר."},{"filename":"242.pdf","content":"קריאת התורה מדאורייתא או מדרבנן| דבר שבקדושה צריך עשרה| קריאת זכור היא מהתורה| הנהגת ימי הפורים בצל המלחמה נושאי השיעור: כתיבת אותיות ספר תורה על ידי אדם | ספר תורה שנכתב על ידי סופר לא מוסמך| ברכות התורה בקריאת התורה אם היא מדאורייתא או מדרבנן| באיזה ספר קוראים| קריאה בספר תורה פסול| הגהת סת\"ם על ידי מחשב| כתיבה כסדרן בתפילין ומזוזות| דין מוקף גויל| שאינו שומר תורה ומצוות אמירת לשם יחוד ו'ויהי נועם' קודם קריאת פרשת | לכוון בקריאת פרשת זכור לצאת ידי חובה מדאורייתא| ספר תורה על קלף משוח| פרשת זכור הרעשה בזמן אמירת עמלק בפרשת זכור | זכור242 גליוןמיום א' ל' אדר א' תשפ\"ד פרשת פקודי באיזה ספר תורה ראוי לקרוא את פרשת זכור א. ימי הפורים בצל המלחמה ראשית, אני רוצה לפנות אל הציבור לקראת חג הפורים. אנחנו נמצאים עכשיו במצב מלחמה קשה נגד האויבים שלנו, כשכל יום אנחנו מתבשרים בשורות איוב על עוד הרוג ה\"י. המצב לגמרי לא פשוט. אני חושב שהשנה חשוב מאד לכל אחד שיחגוג את הפורים בביתו, יקיים את המצוות של פורים, אבל לגבי כל מה שקשור לפרהסיה מאד צריך להקפיד שלא להראות שמחה וריקודים ברחובה של עיר. להיזהר בזה מאד. הציבור הכללי כאן רואה איך הדתיים חוגגים ושמחים בפורים כאילו שכל הצרה של עם ישראל איננה נוגעת אליהם זה לא נראה טוב, זה חילול ה' ממש! לכן אני מבקש גם מראשי הישיבות והרבנים ומכל הציבור, שיעשו מה שאפשר השנה שפורים יהיה בפרופיל נמוך. לא לחגוג בפרהסיה, כל אחד בביתו עם משפחתו יאכלו סעודת פורים, ישלחו משלוח מנות לקרובים ולידידים, אבל לא להראות כאילו כל מה שקורה כאן לא נוגע אלינו. אנחנו חלק מהציבור וגם אנחנו מרגישים כל יום כאב נורא על מה שעובר על החיילים שלנו, על החטופים! אנחנו הרי מתפללים יום יום, אנחנו אומרים 'אבינו מלכינו' עושים 'מי שברך' בפתיחת ארון הקודש, מבחינתנו אנחנו מרגישים \"עמו אנכי בצרה\", זו צרה של כולנו, אנחנו חלק מהעם היושב בציון. לכן לא יעלה על הדעת שאנחנו נחגוג ונשמח כרגיל כאילו לא קרה דבר. לכן לכל הפחות בפרהסיה צריך להיזהר בזה מאד שלא יראה כאילו לא אכפת לנו המצב ח\"ו. בעז\"ה כל אחד ואחד שיעורר על הדברים הללו כדי שבאמת נקיים מצד אחד את מצוות הפורים ומהצד השני נרגיש שאנחנו חלק מהצרה הגדולה שיש כאן לעם ישראל. ב. קריאת התורה של פרשת זכור מדאורייתא (ספר המצוות עשין קריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה, כך כותב הרמב\"ם \"זכור את אשר עשה (דברים כה, יז) וכל הראשונים. וזה כתוב בפירוש בתורה קפט) לך עמלק\". אבל המצוה מדאורייתא היא לא רק לזכור את מעשה עמלק, (עמ\"ס ברכות הרשב\"א (ברכות פ\"ז סימן כ) הרא\"ש (ברכות יג. ד\"ה בלשון) אלא כותבים התוספות והרבה ראשונים, שגם הקריאה בספר תורה היא מצות עשה מן התורה. שם) ג. קריאת פרשת זכור בעשרה שקריאת זכור בעשרה היא מצות עשה. שהנה (שם) כמו כן כותב הרא\"ש מספרת על רבי אליעזר ששחרר את העבד שלו כדי (ברכות מז:) הגמרא לצרפו להשלים מנין, ושואלת הגמרא, איך אפשר לשחרר את העבד לעולם בהם (ויקרא כה, מו) הרי כתוב \"כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר תעבודו\" משיבה הגמרא 'מצוה שאני' – כיון ששחררו לצורך מצוה מותר. שואלת הגמרא, וכי מותר לעבור על מצות עשה כדי לקיים מצוה אחרת, ומשיבה הגמרא 'מצוה דרבים שאני'. דהיינו לקיים את המצוה בעשרה. והרא\"ש דן, שלכאורה רואים כאן שמצווה דרבים שאיננה דאורייתא דוחה מצות עשה של \"לעולם בהם תעבודו\", ולכאורה הרי כל המצוה שדבר שבקדושה – כגון קדיש וקדושה – צריך עשרה היא מדרבנן, אם כן למה כאן זה דאורייתא. ומבאר הרא\"ש, שאמנם בפשטות זה מדרבנן, ואמנם חז\"ל דרשו גזירה שוה אבל זו אסמכתא בעלמא, ובאמת כל החובה להתפלל במניין זה דרבנן. וכך סוברים כמה מרבותינו הראשונים. וזה לא כשיטת שדבר שבקדושה בעשרה זו (כמבואר בשער הכוונות דרוש ג של חזרת העמידה) הזוהר הקדוש \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\". (שם כב, לב) מצות עשה מן התורה של אולם מוסיף הרא\"ש, שזה דווקא בשאר דברים שבקדושה, אבל מה שרבי אליעזר שחרר את עבדו מסתבר לומר שזה לצורך קריאת פרשת זכור שזה דאורייתא, וממילא קריאתה במניין הוא חיוב מדאורייתא. ד. מרן פסק את דברי הרא\"ש אמנם יש הרבה מקום לדון בכוונת דברי הרא\"ש, ומרן השלחן ערוך בהלכות מביאם וז\"ל: \"יש אומרים, שפרשת זכור ופרשת פרה (סימן תרפה) ארבע פרשיות אדומה חייבים לקוראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא\". ע\"כ. מרן לא מזכיר בפירוש שגם העשרה דאורייתא אלא רק שזה מצוה דאורייתא. ומרן כתב את זה גם בהלכות קריאת התורה , שם מרן עוסק בכל הסימן בדיני הפסק באמצע קריאת התורה, מה (סימן קמו) בפירוש: \"כל (סעיף ב) מותר לדבר או ללמוד בזמן קריאת התורה, ומרן כותב שם זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שחיוב קריאתם הוא מדאורייתא\". ה. קריאת התורה בשבת היא הלכה למשה מסיני למעשה, יש לומר לפי כל הראשונים שסברו שפרשת זכור דאורייתא, היינו שסוברים שכל שאר קריאת התורה אינם מדאורייתא. אבל זה לא מקשה על התוספות, ומוכיח שלדעת רש\"י כל (ריש סימן תרפה) מוסכם, הב\"ח קריאת התורה היא דאורייתא. מפני שהמקור של קריאת התורה שזו תקנת משה רבנו. (פב.)בשבת הובא בגמרא במסכת בבא קמא אחר כך בא עזרא הסופר והוסיף שיש לקרוא שבת במנחה מפני יושבי קרנות. וכן הוסיף לקרוא בימי שני וחמישי. אכן יש כל מיני העלון לעילוי נשמת יצחק בן זכיה שאשו ז\"ל - נלב\"ע ז' אדר תשפ\"ג ת.נ.צ.ב.ה. דעות מי תיקן מה, ומה סדר התקנה, וכתבתי על כך באורך בהלכה ברורה . יש בזה כמה דעות. אבל (שו\"ת אוצרות יוסף סימן ב)ח\"ז, תשובה שלימה בסוף הספר בוודאי שקריאת התורה בשבת שחרית זו תקנת משה רבנו. אם כן אומר הב\"ח, תקנת משה רבנו הרי היא כמו הלכה למשה מסיני, כלומר שזה .(שם סק\"ב)דאורייתא. וכך גם דעת הט\"ז ו. ברכות קריאת התורה הן דאורייתא גם סובר שקריאת (עמ\"ס ברכות כא.)יש עוד סברא בעניין הזה. הנה הריטב\"א התורה דאורייתא, וטעמו, שהנה ברכות קריאת התורה הם דאורייתא, אומרת, 'מנין לברכות התורה מן התורה' והגמרא (ברכות כא.) שהרי הגמרא (סימן דורשת את זה מפסוק שזה דאורייתא. והמשנה ברורה פוסק כך להלכה אף לגבי ברכות התורה בבוקר. אבל הריטב\"א כותב שברכות התורה מז סק\"א) (ח\"ב סימן קסג).על קריאת התורה הם דאורייתא, וכך גם כתב הרשב\"ץ בתשובה ממילא, אם הברכות על הקריאה הם דאורייתא, בוודאי שהקריאה עצמה היא מצוה דאורייתא. (פרק ב מהלכות ברכות הלכה יד וראה גם פרק אכן הרמב\"ם בוודאי שאינו סובר כך. שהרי כתב כל הברכות כולם, אם נסתפק אם ברך או לא ברך - אינו חוזר ומברך ח הלכה יב) \" חוץ מברכת המזון לפי שהיא של תורה\". ע\"כ. ומרן השלחן ערוך גם כתב , אם כן בוודאי שסוברים שברכות התורה אינם מדאורייתא. (סימן קפד סעיף ד) כן אולם בכל זאת לגבי קריאת פרשת זכור, גם הראשונים שסברו שבדרך כלל קריאת התורה היא מדרבנן, קריאת פרשת זכור היא מדאורייתא. ז. להלכה קריאת התורה הן דרבנן צריך לדעת שהתקנות של קריאת התורה לא נתקנו בבת אחת, בתחילה משה רבינו תיקן לקרוא בשבת, ולאחר מכן עזרא הסופר הוסיף ותיקן לקרוא גם בשני וחמישי וכן הלאה. וכמו כן לגבי ההפטרה, יש הפטרות המופיעות בגמרא ויש הפטרות שהן תקנה יותר מאוחרת. לגבי קריאת התורה במועדים יש נידון ממתי התחילו ומי תיקן, בסוף מסכת מגילה יש כמה דפים שהגמרא עוסקת בעניין קריאת התורה במועדים, מה קוראים בכל מועד ומועד. ובפשטות זו תקנת חכמים. כמו כן קריאת התורה בתעניות אלו הן תקנת חכמים בוודאי. להלכה אנחנו נוקטים שכל קריאות התורה הן מדרבנן מלבד קריאת פרשת זכור שחיובה מדאורייתא. וזה חשוב לדעת, כיון שיש לנו כלל 'מצוות צריכות כוונה' – לכן כל אחד צריך לכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מן התורה של שמיעת פרשת זכור. ולפי המבואר בדברי רש\"י בסוף מסכת יש מצוה מדאורייתא לקרוא בתורה פרשת זכור, אולם (כט. ד\"ה ומפסיקין) מגילה חכמים קבעו שיש לקיים את המצווה סמוך לפורים, כדי להסמיך את יש גם כן [ .מעשה עמלק למעשה המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק נידון אם בכל שנה יש מצווה מדאורייתא, או רק פעם אחת בחיים, וזה .]נושא בפני עצמו ואכמ\"ל ח. ידיעת ההלכות ומלאכת הכתיבה כעת אני רוצה להתמקד בנושא אחר חשוב מאד שנוגע כללית לקריאת התורה, והוא כתיבת ספר תורה. הנה סופר שכותב ספר תורה צריך לדעת הרבה הלכות, ולאחר שלמד את ההלכות צריך גם לדעת לכתוב בכתב יפה, אם לא יידע לכתוב יפה הכתב שלו יהיה עקום ומבולבל, וגם אם למד את כל ההלכות אבל אין בזה \"זה אלי ואנוהו\". מאידך, יש הרבה שיש להם כתב יפה, אבל לצערינו כותבים ספרי תורה בלי ללמוד טוב את ההלכות. וכמובן שמי שכותב בלי ללמוד את ההלכות אני לא יודע אם אפשר בדיעבד אפילו לסמוך לקרוא בספר שכתב. ט. כתיבת השם בספרי תורה יש הלכות בסיסיות בכתיבת ספר תורה שהם קלות יותר. כתיבת שם השם לשם קדושת ספר תורה. שלפני כתיבת שם השם בספר תורה, הסופר צריך לומר 'הריני כותב לשם קדושת שם השם'. יש מחלוקת מה הדין אם ידע שכותב את שם השם אבל לא אמר את זה או אפילו לא חשב, האם זה מועיל או לא, אבל אם סתם היה מקשיב או מפטפט עם חברו וכותב, ולא שם לב וכתב שם השם, זה פסול. י. בדיקת מחשב היום ב\"ה המציאו לנו דבר חשוב מאד, תוכנת מחשב בודק את הסת\"ם ויכול למצוא בהם חסירות ויתירות. והיום כבר יש תוכנות שעלו הרבה כסף ומשוכללות מאד ומגלות כל דבר הכי קטן, אות משונה ביותר כבר הם יגלו אותה. אבל בוודאי שהמחשב אין לו רוח הקודש ולא שרתה עליו הנבואה, הוא לא יודע אם הסופר קידש את שם השם או לא, זה נסתרות, זה צריך לברר אם ניתן לסמוך על היראת שמים של הסופר. כמו כן כשמתחיל לכתוב, הוא צריך לומר 'הריני כותב לשם קדושת ספר תורה', ואם לא אמר – פסול. וכמו כן לגבי תפילין ומזוזות. פעם ספרתי, שבבית הכנסת של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשכונת 'רחביה' היה יהודי אחד מאד נחמד, שאביו היה סופר סת\"ם משובח, תלמיד חכם שיודע את ההלכות, וכתב ספר תורה יפה מאד ונתן את זה מתנה לבנו, והבן הזה הקדיש את ספר התורה לבית כנסת שם. והנה שבת אחת, אני קורא בתורה ומצאתי שכנראה מחמת זיעה וכיו\"ב היה פסול בספר תורה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל קם והתבונן, והורה להחליף את הספר, ולאחר השבת לתקנו. למעשה לאחר השבת העניין נשכח, היו שם כמה ספרי תורה נוספים, והנה עברו כמה שבועות, יום אחד בא הבן של אותו אדם שהספר שייך לו, ומספר לי שתיקן את הספר תורה. ומבקש שיוציאו אותו ויקראו בו. סיפרתי על כך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא קרא לו והתעניין כיצד תיקן וכו', ואז הוא הסביר שתיקן והכל בסדר. ואז שאל אותו אאמו\"ר: 'האם אתה אמרת שאתה כותב לשם קדושת ספר תורה?'... ואז הוא נבהל ואמר שאכן לא אמר כך, אם כך צריכים למחוק את מה שתיקן – ולכתוב שוב. הבעיה הייתה שהוא לא זוכר את מה הוא תיקן. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי, תנסה להיזכר לכל הפחות באיזו פרשה זה היה, אבל אף אחד לא זכר מתי אירעה הטעות, ואפילו אאמו\"ר לא זכר באיזה פרשה אירע המעשה. ולבסוף הוחלט להחליף את כל היריעה שבה אירעה הטעות. יא. כתיבת האותיות האחרונות בספר תורה ואם אאמו\"ר לא היה שואל את הסופר הזה אם כתב לשם קדושת ספר תורה, אך אחד לא היה מעלה בדעתו שיטעה בזה, זה דבר כל כך בסיסי. הנה היום נהוג שאת האותיות האחרונות של הספר תורה נותנים לכל מיני אנשים לכותבם, הסופר צריך לשבת ליד כל אחד ולומר לו שיכתוב לשם קדושת ספר תורה. ככלל, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא אהב את המנהג הזה, משום שכל פעם נותנים לכל מיני אנשים, שבחלקם אינם דתיים בכלל, והם לא יודעים לכתוב כלל, נורא ואיום, בשביל מה צריך את זה?! לכן כשהיו באים אליו אותיות אחרונות, ואז היה אומר אני כותב 20 -עם ספר תורה שנשארו בו כ לשם קדושת ספר תורה, לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה כתב יפה מאד... והיה כותב במהירות את כל האותיות שנשארו... עד הסוף. היו אומרים לו הרב תשאיר קצת.. אבל הוא היה כותב בזריזות וגומר את הכל. ואז היה אומר לסופר, לא יותר טוב לך שאני אכתוב מאנשים אחרים?!... היום יש דבר חדש, ואני חושב שזה פותר את הבעיה, שהסופר יושב וכותב, ואותו אחד שרוצים לכבדו לכתוב אות בספר התורה מניח את ידו על יד הסופר, כאילו הוא כותב, אבל למעשה הסופר כתב את הכל. הייתי פעם באיזה מקום, והיה שם אדם שאינו שומר תורה ומצוות שביקש גם לכתוב אות בספר תורה, והיתה מבוכה גדולה וזה לא היה נעים, ונתנו לו לכתוב. וכשהגעתי לשם סיפר לי על כך בעל הספר ושאל אותי מה לעשות, אמרתי לו זו בעיה וצריך להחליף את היריעה. הרי הוא לא כתב לשמה הוא לא יודע מה זה לשמה. הוא לא שומר תורה ומצוות, איך אפשר לסמוך על דבר כזה?! ואז לאחר כמה דקות מישהו בטעות הניח קפה על השולחן ונשפך על היריעה... וכל הטקס של כתיבת האותיות נגמר כי צריך להוציא את כל היריעה. כנראה כך רצו משמים שיהיה באמת.. לאחר מכן הסופר הלך וכתב הכל מחדש והכל היה בסדר. צריך להיזהר בדברים האלו. יב. מוקף גויל וחק תוכות יש שתי הלכות מאד חשובות בכל צורת האותיות. האחת, 'מוקף גויל' כלומר שכל אות צריכה להיות שיש גויל מסביבה, שלא תדבק אות אחת לחברתה. ההלכה השניה, 'חק תוכות', דהיינו שכתיבה צריכה להיות 'חק יריכות' ואילו 'חק תוכות' פסול מהתורה. ביאור הדבר, למשל אם הסופר היה יושב, ועל הקלף טפטף טיפת דיו עגולה אחת, היא לא אות, אבל באותו מקום שנפלה הטיפה צריך לכתוב א', מה עשה הסופר? במקום לכתוב מתחילה את האות, גירד את הדיו מכל הצדדים ונעשתה אות א', זה נקרא חק תוכות – דהיינו שהאות נוצרה מאליה. צריך לכתוב את האות, ולא לגרד שמחמת כן תיווצר האות. וזו הלכה מצויה מאד, לדוגמא, סופר סת\"ם היה צריך לכתוב 'רבי', ובמקום ר' כתב ד', כדי לתקן רצה להוריד את הבליטה שיש בד' בצד ימין וממילא ייראה ר', הרי זה נקרא שהאות שהיתה בתחילה ר' ופתאום נעשתה ד', כלומר שבהתחלה לא היתה כאן האות הנכונה וכעת נוספה האות הנכונה אך היא נוצרה מאליה על ידי המחיקה, ממילא היא פסולה. יג. דין כסדרן פעם סיפרתי מקרה שאירע בבני ברק, ששם יש מכון שנוסד על ידי הגר\"ש וואזנר 'משמרת הסת\"ם' ויש להם תוכנת מחשב מאוד טובה לבדיקת סת\"ם. והנה היה בבני ברק סופר אחד שהיה ידוע כסופר מצוין, הוא היה כותב יפה מאד ויקר, והסופר הזה היה רגיל, מעצמו כמובן, לאחר כל כתיבה לשלוח את מה שכתב להגהה ידנית וגם הגהת מחשב. וכל מי שרכש ממנו היה יודע שזה עבר הגהה ידנית והגהת מחשב. פעם בא אליו אחד וקנה מזוזה יקרה מאד, והסופר אמר לו, שאינו צריך לבדוק את המזוזה כיון שהוא בדק אותה והיא בסדר. הקונה בכל זאת החליט שרוצה לשלוח אותה לבדיקה, ואכן בדקו את המזוזה במחשב, והנה המחשב עונה שהמזוזה אכן כשרה, אבל המחשב הוסיף שהמזוזה הזאת נבדקה כבר פעם אחת, בדקו במאגר של המחשב ומצאו את המזוזה לפי המספר הסידורי שהחשב הוציא, והנה רואים שבבדיקה הקודמת המזוזה יצאה פסולה. הסיבה שהמזוזה היתה פסולה היא מחמת שהיתה אות אחת שאי אפשר היה לתקן אותה בגלל 'חק תוכות', המשמעות של חק תוכות היא שצריך למחוק את האות, אך צריך לדעת, שבסת\"ם דין חק תוכות הוא שווה, אך יש הבדל ביניהם שבספר תורה אפשר לתקן ולמחוק את האות ולכותבה מחדש, אך בתפילין ומזוזות יש הלכה נוספת - שצריך שהכתיבה תהיה 'כסדרן'. דהיינו שכל אות ואות צריך לכותבה במקומה לפי הסדר, ואם נחסרה אות אחת ולאחר מכן משלים אותה זה פסול לגמרי. דין 'סדרן' זה איסור דאורייתא. הפתרון היחידי כאשר יש טעות בתפילין או במזוזות הוא רק למחוק מאותה אות עד הסוף, ולכתוב מחדש. שאז זה יהיה כסדרן, וזה דבר כמעט בלתי אפשרי. אלא אם הטעות היתה ממש לקראת הסוף. והדין הזה של 'כסדרן' הוא הגורם המרכזי שבתפילין ומזוזות מצוי יותר שיש פסול שמחייב בגניזה, לעומת זאת בספר תורה בדרך כלל אפשר לתקן. כאן בבית הכנסת, היה אחד שהזמין שני ספרי תורה שיהיה בבית הכנסת, והזמנו סופרים תלמידי חכמים, ולפני שהתחלתי לכתוב, פניתי לסופרים ושאלתי אותם כמה שאלות בענייני חק תוכות, וראיתי שהם יודעים מצוין את ההלכות, שאלתי אותם שאלות מסובכות, יש בזה המון פרטים והם ענו תשובות כמו שצריך, והבנתי שאלה למדו כמו שצריך. אני למדתי שנתיים, יומם ולילה, את ההלכות האלה, וגם היום כששואלים אותי אני צריך לפתוח ספרים ולעיין, זה לא פשוט, גם אחרי מה שכתבתי. יד. נאמנות הסופר נחזור לסופר הסת\"ם מבני ברק, לאחר שנמצא שהמזוזה עברה בדיקת מחשב והיתה פסולה, התברר שהסופר הזה פשוט חס על כספו, וכיון שראה שהמזוזה נפסלה הלך ותיקנה, וממילא יש כאן בעיה של 'כסדרן', והמזוזה פסולה גם כעת לאחר התיקון. ראשי המכון פנו לגר\"ש וואזנר וסיפרו לו על כך, והוא אמר להם, שהנה כל מה שיש לסופר זה הנאמנות שלו, והנה כעת הרע את הנאמנות שלו, וממילא צריך לפרסם שהסופר הזה פסול מלכתוב. ואמנם שהאמת שלפי דברי הרמ\"א בחושן משפט יש לפסול את הסופר הזה רק מכאן והלאה, אך אי אפשר לפסול את כל מה שעשה קודם שנודע הסיפור הזה, אבל כיון שאנשים אם ישמעו על כך מסתמא לא יסכימו יותר להניח תפילין שלו, חלקם בוודאי גם יבואו לבקש את הכסף ששילמו לו, לכן כשהסופר שמע על כך הוא נבהל מאד, והלך לגר\"ש וואזנר, בכה והתחנן על נפשו, ואמר שבאמת זה היה רק פעם אחת בלבד, ושהוא מוכן להישבע שמעולם לא עשה דבר כזה, רק הפעם נכשל, ושהוא מבטיח ומקבל על עצמו תשובה שלימה, ובאמת לבסוף ויתרו לו ולא פירסמו את שמו. טו. המחשב לא טועה רואים עד כמה כשרות הסת\"ם תלוי בנאמנות הסופר, אך מצד שני, גם בסופר נאמן וישר, הרי הוא בשר ודם, ואפילו בהגהה רגילה הרבה פעמים מוצאים טעויות, היום המחשב עוזר הרבה מאד בדברים האלו, אך כמובן שלא לסמוך בשום פנים ואופן על מחשב בלבד, צריך לעשות כמו שנהגנו בכל הדורות שיש מגיה, או הסופר עצמו או מישהו אחר שעושים הגהה יסודית לסת\"ם, מלבד זאת להוסיף את הגהת המחשב. לפני כמה שנים קרה כאן מקרה ממש מוזר ב'יחוה דעת'. מישהו תרם ספר תורה מפואר ויפה מאד, ועבר את כל הבדיקות והגהת מחשב, והוא היה מהודר מאוד, ובפרשת זכור הוצאנו אותו, לאחר כמה חודשים בקריאת , אני קורא ] - אינני זוכר באיזו פרשה זה היה[ התורה באחת השבתות בתורה והציבור העיר לי על טעות, חזרתי וקראתי ושוב מעירים לי על הטעות, והתברר שהיתה בספר תורה אות ם' מיותרת, כמובן שהחלפנו ספר. לאחר מכן פרסמנו את דבר הטעות, ושמאחר שאת פרשת זכור קראנו בספר הזה, ממילא הרי אנחנו מחוייבים לשמוע שוב פעם קריאת זכור, לכן בשבת הבאה הוצאנו ספר תורה, וקראנו בלי ברכה את פרשת זכור לכל הציבור. והנה שאלתי את בעל הספר שתרם אותו לבית הכנסת ושאלתי אותו האם מסר את הספר להגהת מחשב, ואמר לי שאכן כן, ואמר עוד שהוא שילם את הבדיקה של המחשב. אך אני אמרתי לו, מחשב הוא גולם, אם יש טעות הוא אמור למצוא את הטעות! ואז קראנו לסופר שכתב את הספר, ובאמת התברר שהמחשב הוא לא בשר ודם אבל הוא לא טועה, המחשב הצביע על הטעות הזו, אבל המחשב גילה כמה טעויות בודדות שהיו בספר, ואחת מהן היתה הטעות הזו, הראו לי את זה מודפס בדו\"ח של בדיקת המחשב, אך מה שקרה הוא, שהסופר הלך ותיקן את כל הטעון תיקון, והוא לא שם לב לטעות הזו, הוא כנראה שכח ולא תיקן אותה. אמנם באות מיותרת יש אולי קצת מקום להסתפק אם באמת הספר פסול לגמרי או לא, זה דיון שיש בנושא הזה. טז. קריאת התורה בספר תורה פסול , שם נשאל (סימן ט)יש תשובת הרמב\"ם מפורסמת מאד בשו\"ת פאר הדור הרמב\"ם האם מותר לקרוא בספר תורה פסול. דהיינו ציבור שאין להם ספר תורה ורוצים לקרוא בספר תורה פסול, האם זה מותר. והנה כתוב בגמרא שאין קוראים בחומש מפני כבוד הציבור, כלומר שתקנת חכמים היא לקרוא בספר תורה. ולכאורה כאן זה לא חומש זה ספר תורה רק פסול. והרמב\"ם השיב שמותר, וביאר, שכשמברכים על לולב או אתרוג או סוכה, הם צריכים להיות כשרים, ואם הם פסולים אין מברכים עליהם. מה שאין כן בספר תורה, הברכה היא לא על הספר הזה, הברכה היא \"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו\" דהיינו ברכה כללית על קבלת התורה, ממילא כיון שאין ברכה על הספר, לכן אפשר לברך גם על ספר - יש גורסים [ פסול. ומוסיף הרמב\"ם, שכך נהגו לפני רבינו יצחק הלוי ורבינו חנוך הספרדי.]'רבינו יצחק' כשהכוונה היא לרי\"ף והנה אמנם בוודאי שהרמב\"ם כתב את התשובה הזו, והיא התפרסמה כבר ראה את (הובאה בארחות חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן ה) בדורות שלאחר מכן, הרשב\"א התשובה הזאת ותמה עליה מאד, הכיצד הרמב\"ם מתיר לברך על ספר (פרק י פסול. יתירה מזאת הקשה, דהרי הרמב\"ם עצמו בהלכות ספר תורה מנה כל מיני דברים שפוסלים בספר תורה, וכתב, שאם מהלכות ספר תורה הלכה א) היה אחד מהדברים הללו אין קוראים בו בציבור. הרי שהרמב\"ם כותב בפירוש שאין קוראים בו בציבור. משום כך כתב הרשב\"א, שנראה לו שהרמב\"ם כתב את התשובה הזו בילדותו, ולאחר מכן הרמב\"ם חזר בו. ויש אריכות בראשונים ובאחרונים על דברי הרמב\"ם בתשובה. אבל מרן לאחר שהביא את כל הנושא הזה, כותב על כך, שגם (סימן רעט)הבית יוסף אם נאמר שהרמב\"ם עצמו חזר בו, אבל הרי הרמב\"ם עצמו כותב להדיא בתשובה שכך נהגו הרי\"ף ורבינו חנוך, כלומר גם אם הוא אינו סובר כך הרי (הובאה בארחות שיש ראשונים שסוברים כך. באמת יש תשובה של חכמי נרבונא שמביאים אותה כמה ראשונים, ושם כותבים בפירוש שאפשר לברך חיים שם) על ספר תורה פסול. בזמנו כשהייתי בחור צעיר וכתבתי הערות על 'פאר הדור' דברתי על כך באריכות עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והראה לי שהר\"ן כותב, שאם יש טעות בספר תורה מותר לקרוא בו אבל (גיטין פ\"ה) בהלכות רק בחומש אחר, כלומר שאם יש טעות בספר בראשית אין קוראים בספר בראשית, אבל מותר לקרוא בספר שמות. ויש עוד ראשונים שסברו כך, ועוד, הבאתי (בתשובה שהובאה בשו\"ת מהר\"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן קעד) רבינו שמשון משאנץ אותם בהערות על 'פאר הדור' וגם ב'הלכה ברורה' חלק ז', ושם הוספתי עוד ראשונים שסוברים שאפשר לברך על ספר תורה פסול. יז. פשרה להלכה בין הפוסקים למעשה רוב הראשונים סוברים כדעת הרשב\"א, וכמו שמשמע מהרמב\"ם בחיבורו שאין לברך על ספר תורה פסול. לכן להלכה כמובן שצריך להקפיד בשם (יו\"ד סימן רעט) על ספר תורה כשר, אבל בכל זאת כותב מרן הבית יוסף מהר\"י בירב, שמתחשבים להלכה בדעה שספר תורה פסול מועיל לכל הפחות לגבי דיעבד. כלומר שהנה הסוברים שספר תורה פסול אפשר לברך עליו – בוודאי שאם יש ספר תורה כשר יש לברך עליו, אך אם יש רק ספר תורה פסול – מותר לברך עליו ולקרוא כרגיל. לעומת זאת הסוברים שספר תורה כשר הוא לעיכובא שזו דעת רוב הראשונים, אז אם באמצע הקריאה התברר שהספר פסול, יש לעשות שני דברים: דבר ראשון, להחליף לספר כשר. דבר שני, צריך להתחיל את הפרשה מהתחלה עוד הפעם. מפני שמה שקראו קודם לכן אינו שווה כלום, הספר היה פסול. כלומר שגם אם קראו פרשה ובפסוק האחרון נמצא טעות, חייבים להוציא ספר תורה אחר, ולקרוא את הפרשה מתחילתה, ומעלים שבעה עולים. ואף אם אחד העולים בירך ונמצא הטעות באמצע הקריאה שלו, הרי שכאשר מוציאים את הספר השני עליו לברך את הברכה הראשונה מחדש, ולא יסתפק בכך שכבר בירך את הברכה הראשונה. אולם רבינו יעקב בירב עושה פשרה, אמנם מצד אחד יש להחמיר שהספר יהיה כשר, ולכל הפחות שיהיה בחזקת כשרות. מאידך, אם נמצא טעות באמצע הקריאה אפילו בעליה האחרונה, לא ממשיכים לקרוא בספר הפסול אלא בדיעבד נסמוך על המתירים לקרוא בספר הפסול. ולכן גם כאשר ממשיכים לקרוא בספר השני – ממשיכים בדיוק היכן שעצרו בספר הראשון, ואין לעולה לברך שוב על עלייתו. ובוודאי שאין לחזור מתחילת הפרשה. כלומר מה שאנחנו נוהגים כיום, הוא מחמת שבדיעבד סומכים על תשובת הרמב\"ם והראשונים שמותר לקרוא בספר פסול. וכך פוסק ויש בזה כמה פרטי דינים וכתבתי (סימן קמג סעיף ג-ד ויו\"ד שם סעיף ב).בשלחן ערוך .)על כך באורך (ראה הלכה ברורה ח\"ג באוצרות יוסף סימן ה יח. אמירת 'ברכו' כשקוראים בספר תורה פסול בשנים הראשונות אחרי החתונה שלי, הייתי הולך למחנות צבא בשבתות. ישנם מלא חיילים דתיים שמבקשים רב שימסור להם שיעורים. והייתי נוסע לכל מיני מחנות, הייתי לוקח איתי קופסאות שימורים, ומוסר שיעורים ללא הפסקה. והנה, פעם אחת הגעתי לבסיס חיל האויר ב'עובדה' שזה קרוב לאילת, נסעתי לשם יחד עם אשתי ושני תינוקים קטנים. כשהגעתי ביום שישי בצהרים נכנסתי לבית הכנסת בבסיס, והיו להם שם כמה ספרי תורה, וכולם היו ישנים. הוצאתי את הספר הראשון וראיתי שיש בו אותיות שבורות, מחמת התיישנות הספר במשך הזמן נשברו האותיות, וממילא הספר פסול. הספר שני דווקא האותיות שבו היו שלימות, אבל מחמת יושנו האותיות דהו ונעשו אדומות, וזו מחלוקת, ולהלכה הספר פסול. וכך היה גם בספרים האחרים שבדקתי שם – כולם היו פסולים. אני לא זוכר כמה ספרים היו שמה, אבל היה כמה וכולם היו פסולים לגמרי. החיילים שם היו כועסים מאד, אמרו, מה זה פה, אנחנו נמצאים פה כל שבת במשך שנים, יש פה כאילו 'רב' וכל הזמן קראנו בספרים פסולים?! הם התקשרו לרב של חיל האויר, כשהוא שמע את זה הוא הזדעזע וביקש להביא ספר תורה מאילת. ואכן מפקד הבסיס נתן פקודה לנסוע מיד לאילת לבסיס אחר, להביא משם ספר תורה. הם נסעו מהר והביאו ספר תורה, והנה כשאני פותח אותו אני רואה שהספר תורה הזה הוא פסול לגמרי ללא כל ספק. התקשרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מיד, וסיפרתי לו בצער את המצב, שנצטרך השבת לקרוא בתורה בלי ברכות כמובן משום שאין לנו ספר תורה כשר. ושאלתי אותו אם יכולים העולים לומר רק 'ברכו' ויאמרו את הברכה ללא שם ומלכות. והוא אמר לי שאכן כל עולה יאמר רק את 'ברכו' ושאר הברכות יאמרו ללא שם ומלכות. וכתבתי על כך בהלכה ברורה חלק , שיש פוסקים שאומרים שלכל הפחות לומר 'ברכו' ואפשר (בשו\"ת שבסוף הספר)ז' לסמוך על זה. כיון שזה דבר שבקדושה ויש מניין, לכל הפחות לגבי זה נסמוך על תשובת הרמב\"ם. יט. בספרי תורה יש לסמוך על חזקת כשרות מזה יש ללמוד, מה היתה המציאות לפני שהיתה בדיקת מחשב, שבכל ספרי התורה היו ספקות. הגאון רבינו חיים פלאג'י מספר, שפעם אחת בטורקיה בעיר שלו שהיתה עיר גדולה, הגיע חכם אשכנזי, שהיה מומחה - לא מחנות [ ,גדול בכתיבת ספרי תורה, והוא עבר בבתי הכנסיות אחד אחד ומצא הרבה ספרים פסולים! ומספר רבינו חיים פלאג'י ]!צבא, בתי כנסיות שכולם היו במבוכה, וכי עד עכשיו קראנו בספרים פסולים?! וכתב על כך רבינו חיים פלאג'י, שעל כרחנו עלינו לסמוך על החזקה, שלכל ספר תורה יש חזקת כשרות עד שלא נמצאה בו הטעות. ואפילו לגבי קריאת פרשת זכור כשאין ברירה סומכים על החזקה. כ. בימינו חובה לבדוק בבדיקת מחשב בימינו שישנה אפשרות של הגהת מחשב, לאור כל דברי הפוסקים, חובה קדושה על כל אדם שמקדיש ספר תורה שיבדוק אותו במחשב. אם הוא רוצה לקיים מצות עשה מן התורה של (דברים לא, יט) \"ועתה כתבו לכם\", אם הספר פסול הוא לא קיים את המצווה. אצלינו כאן בבית הכנסת, אני לא מסכים לקבל ספר תורה חדש בלי שבעל הספר מראה לי בבירור שעשה בדיקת מחשב. על כל שאר ההלכות שאמרנו קודם, כגון: קדושת שם השם, קדושת ספר תורה, חק תוכות, באלו אנו סומכים על נאמנות הסופר בלית ברירה, עד אחד נאמן באיסורים. אבל בדבר שניתן לגלותו בקלות, על ידי מחשב, חייבים לבדוק זאת. וגם הבתי כנסיות, כדאי להשקיע בזה כסף לבדוק את הספרי תורה שברשותם, להשיג תרומה בשביל דבר כזה ולבדוק את הספרי תורה. כא. להוציא את הספר המהודר לקריאת זכור מכל זה נבין כמה זה חשוב להוציא את הספר הטוב ביותר שבבית הכנסת לפרשת זכור. כשעדיין לא היה את תוכנת המחשב היינו מדברים על זה שעדיף שיהיה זה ספר שקראו בו הרבה פעמים, שככל שקראו בו יותר פעמים והקורא בתורה יש לו עיניים טובות והוא מרגיש מה הוא קורא, זה יותר טוב. כאן במשך שנים היינו מקפידים, למרות בדיקת המחשב, שביום שישי היה בא לכאן סופר סת\"ם ועובר על פרשת השבוע בספרי התורה שבשני בתי הכנסת, מתחילה ועד סוף לוודא שהכל בסדר. עד כדי כך! קל וחומר שבפרשת זכור שיש להוציא את הספר תורה המהודר ביותר שיש. כב. קריאה בספר תורה משוח יש דבר שהתחדש במאות שנים האחרונות, והוא למשוח את הקלף במין משיחה לבנה. הסיבה לכך היא מפני שלכתוב על ספר שאינו משוח לסופר זה מקשה מאד את הכתיבה. זה לא כמו בד, אבל זה קשה יותר לכתוב. אם זה 'גויל' זה נעשה כמו בד וזה קשה מאד לכתיבה. לכן לא תמצאו הרבה ספרים של 'גויל', למרות שזה בוודאי מהודר יותר, וזה גם מוציא מכל מיני ספקות על הקלף. אולם הספר המשוח זה גורם לסופר שקל לו מאד לכתוב, והוא יכול לכתוב בנוחות ובמהירות ממש. ויש אומרים שהמשיחה הזאת חוצצת ויש אומרים 'כל שלנאותו אינו חוצץ' – שהרי זה עושה (סוכה לז:)שלא, מטעם מה שאמרו שהאותיות יהיו יותר יפות, זה עוזר לסופר שיהיה לו כתב יפה ומסודר, ולכן אינו חוצץ. המתירים טוענים עוד, שהרי הספר שלנו, גם אלו שאינם משוחים, בסופו של דבר נחשבים למשוחים, שהרי כיצד הקלף יוצא כל כך חלק ויפה ומסודר?! שהרי בעיבוד נותנים על היריעות סיד וכל מיני חומרים, ונשאר ממשות בתוכו, ובכל זאת זה לא פוסל את הקלף. יש בזה דין ודברים בפוסקים ואכמ\"ל. להלכה אנחנו פוסקים להכשיר בין ספר תורה בין תפילין (שו\"ת יחוה ומזוזות שנעשו על קלף משוח, וכך דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל . דעת ח\"ו סימן נה) עם כל זאת בקריאת פרשת זכור היה מקפיד שהספר תורה לא יהיה משוח, וכמובן גם בתפילין ומזוזות היה מקפיד שלא יהיה משוח, למרות שמעיקר הדין סבר שאינו מעכב, ואדרבא יש אומרים שיש בקלף משוח משום \"זה אלי ואנוהו\" שהרי זה היופי של האותיות. אבל בתפילין ומזוזות הוא לא רצה לסמוך על זה בשום אופן, וגם בפרשת זכור מפני שהם דאורייתא. מה שאין כן בשאר קריאת התורה בבית כנסת שלו הוא היה אפילו מתיר לכתחילה להוציא ספר משוח, כי יש לנו את תשובת הרמב\"ם, הוא היה מצרף את תשובת הרמב\"ם לקולא, ולכן היה מיקל בספר משוח. כג. לכוון ולהאזין לקריאת פרשת זכור לאור כל האמור, יש לעורר שכיון שקריאת פרשת זכור היא דאורייתא, לכן יש לכוון לצאת ידי חובה לקיים את המצוה. אנחנו מקפידים מאד שהקורא בתורה לפני הקריאה מעורר את הציבור לכוון לקיים את המצוה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לומר 'ויהי נועם וכו'' ומיד לאחר מכן 'ברכו', אבל לא היה אומר 'לשם יחוד'. יש כאלה שאומרים גם 'לשם יחוד' ותבוא עליהם הברכה. וצריך לשים לב, יש אנשים שחושבים שעמלק נמצא תחת הרגלים שלהם... ודופקים על הרצפה בידיים וברגליים. זה מנהג שהתחיל ממגילת אסתר, שהרמ\"א (סימן תרצ סעיף ג) כותב שעושים צורה של בן אדם עם אף ארוך משונה מאד – המן עם אזניים של המן... – ובכל פעם שקוראים המן מרביצים לו. היום זה הפך להיות פיצוצים, טוב שלא מביאים טילים כשמזכירים את המן... נורא ואיום! פעם הייתי בבית כנסת ובא אלי בן אדם ובכה, שכבר עברו שמונה שבועות מאז פורים ומישהו חשב כנראה שהוא המן, ודפק ליד האוזן שלו פיצוץ אדיר, ומאז אינו שומע!! ורק לאחר זמן התחיל לשמוע מעט. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עומד על כך שבשום אופן לא ידפקו, לא בעמלק ולא בהמן. אני זוכר שכשהייתי ילד, בבית הכנסת 'בורוכוב', הוא היה קורא בעצמו את המגילה, והקול שלו היה נמוך, והוא היה רוצה שישמעו כמו שצריך, ובאמת למרות שזה היה בית כנסת גדול היתה דממה מוחלטת, אבל לפני קריאת המגילה הוא היה קם ולוקח איתו שנים שלושה אנשים, ועושים חיפוש מילד לילד, וכל ילד שיש לו אקדח לא היה סומך על אף - באותם ימים [ אחד, היה אוסף את כל האקדחים והרעשנים למיניהם והיה מניח ]לכל ילד היה אקדח למי לא היה הרי זה מה שהיה בסך הכל את זה לידו על התיבה. בסיום קריאת המגילה כל הילדים היו באים וכל אחד לוקח את שלו, וכשהיו צועקים 'ארור המן' היו כל הילדים דופקים ודופקים כמה שהם רוצים. הרי אם אדם לא שמע מילה אחת 'המן' לא יצא ידי חובה וכן בזכור אדם שלא שמע מילת 'עמלק' או מילה אחרת, לא יצא ידי חובה. לכן צריך להקפיד על זה. אצלנו פה ב\"ה יש שטיח וקשה לדפוק עליו... אבל צריך להיזהר לא לדפוק על הספסלים או על השלחנות, כדי שהציבור יוכלו לשמוע ולכוון ולקיים את המצוה. זה חשוב יותר מכל המנהגים הקטנים האלו שבסופו של דברי יכולים לעכב את המצוה. לכן לשבת בשקט ובכוונה ב\"זכור את אשר עשה לך עמלק\" ולא לשכוח שהמטרה שלנו בסופו של דבר היא \"והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח\". אכי\"ר."},{"filename":"243.pdf","content":"מיום א' ח\"י שבט תשפ\"ד חיוב | להכין היטב את קריאת המגילה קודם הקריאה| קריאת פרשת זכור ומגילת אסתר מתוך חומש יחד עם הבעל קורא נושאי השיעור: הנחת | פטור נשים מתפילין| אם נשים יוצאות למלחמה| אם קריאת זכור הוא מצות עשה שהזמן גרמא| נשים בשמיעת פרשת זכור אם קטן יכול לעלות לתורה לעליית מפטיר בשבת | הוצאת ספר תורה לקריאת זכור עבור נשים| לאו שנועד לחיזוק העשה| תפילין בשבת הפריחה הרוחנית | קריאת פרשת זכור בנוסחים שונים| דקדוק ודיוק בקריאת זכור| חזקה דרבה| אם מפטיר עולה למניין שבעה| זכור הטעם לקריאת פרשת פרה| מקור החיוב לקרוא פרשת פרה| בעיר פתח תקוה243 גליוןמיום א' ז' אדר ב' תשפ\"ד פרשת ויקרא – זכור הלכות נשים וקטנים בקריאת פרשת זכור העלון לעילוי נשמת ר' אהרן בן רג'לה ז\"ל - נלב\"ע י\"א אדר תשס\"א ת.נ.צ.ב.ה.א. קריאה עם הבעל קורא בפרשת זכור יש דיון בפוסקים לגבי אדם שרוצה לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, אם מותר לו לקרוא בלחש בשעה שהבעל קורא קורא את הפרשה. ולהלכה, מי שלא הספיק לקרוא ביום שישי, יכול לקרוא את החומש מילה במילה עם הבעל קורא ולאחר מכן יקרא עוד פעם מקרא ואחר כך תרגום. אבל בקריאת פרשת זכור, כיון שחייבים לקרוא מתוך ספר תורה כשר, ואין לכל אחד מהציבור ספר תורה כשר, ממילא כשהש\"ץ קורא מתוך ספר תורה כשר הציבור יוצאים מדין שומע כעונה, והרי זה נחשב שכל אחד מהציבור קורא מתוך ספר תורה כשר, וכך יוצאים ידי חובה. ממילא אם אדם לא סומך על הקריאה של הש\"ץ, ורוצה לקרוא מתוך החומש שלו, הרי זה נקרא קורא על פה. כלומר אין בזה את האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, אבל כשקורא מתוך החומש זו אינה קריאה מתוך ספר תורה. ולכן בקריאת זכור אסור לשומע לקרוא (סימן קמו מתוך החומש, וצריך להקשיב לבעל קורא. ויש משמעות לזה בשלחן ערוך שם דן על קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בזמן קריאת התורה, ומוסיף: סעיף ב) \"וכל זה אינו ענין בפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשומעם מפי הקורא\". כלומר משמע שצריך רק להקשיב ולא לקרוא. ב. קריאה עם הבעל קורא בקריאת מגילת אסתר את ההלכה הזאת יש ללמוד גם מענין מגילת אסתר, שהנה כתבו כמה ראשונים שאם הש\"ץ יש לו מגילה כשרה, ולחלק מהציבור אין מגילה כשרה, שאסור להם לקרוא בלחש עם הקורא את המגילה. למרות שהם שומעים את הש\"ץ וקוראים עימו, מפני שזה נקרא קראה על פה, ולא יוצאים כך ידי חובה. כך כותב השיבולי ועוד. ממילא הוא הדין לגבי קריאת פרשת זכור.(ענין פורים סימן קצח) הלקט דרך אגב, האמת שגם מי שיש לו מגילה כשרה ומהודרת אני לא ממליץ לקרוא בלחש עם הקורא, אלא אם כן הוא יודע לקרוא טוב את המגילה. כמובן כאשר - אצלנו למשל, יש לנו ש\"ץ שקורא מדויק מאד, [ הש\"ץ הוא קורא טוב ומדוייק . כיון שהדין הוא ששומע כעונה, ובין ]כל מילה בביטוי הנכון וכו', זה מאד חשוב כה הוא שומע לקורא ויוצא ידי חובה בכך, ואם יקרא ואינו יודע לקרוא טוב, הוא לא הכין, עדיף שיקשיב לקורא את המגילה, עדיף שומע כעונה מאשר קריאה שאינה מהודרת.ג. דיוק ודקדוק בקריאת מגילת אסתר ובאמת צריך להשתדל מאד שבכל בתי הכנסיות יהיה קורא מדויק, שיכין טוב את המגילה. אני זוכר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכל שנה היה בערב פורים מכין את המגילה, למרות שבמשך יום הפורים הוא היה קורא כמה פעמים, גם בלילה וגם ביום, שלוש או ארבע פעמים לנשים, לחלק מהנשים פעם ראשונה ואחר כך כשבאו עוד נשים מהמשפחה, הבנות שלו וכו', היה קורא עבורם שוב את המגילה, לא היתה לו בעיה. ולמרות הזיכרון שלו ושהוא ידע את כל המגילה מדויק עם טעמים וכו', בכל זאת היה מכין את קריאת המגילה לפני שהיה קורא. 'אין מדקדקים בטעויותיה', (שלחן ערוך סימן תרצ סעיף יד) אמנם לגבי קריאת המגילה כתוב בכל זאת כיון שיש פוסקים שסוברים שאם הם טעויות שמשנים את המשמעות, לא יוצאים ידי חובה, לכן יש להחמיר בזה. ד. חיוב נשים בפרשת זכור יש בפוסקים דיון ארוך ומסובך בנושא של נשים אם חייבות בפרשת זכור. ויש בזה לכאורה שני צדדים: הצד האחד שאשה חייבת. ויש לכך כמה נימוקים: הראשון - שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא. הנימוק שני - מלחמת עמלק זו מלחמת מצוה, במלחמת מצוה גם אשה חייבת. הנימוק שלישי - בזכור יש גם לאו \"לא תשכח\", 'השווה הכתוב אשה לאיש לכל העונשים שבתורה' – דהיינו שאשה (סוכה כח:) והרי חייבת בלאוין כמו האיש. ונבאר. הנקודה הראשונה – שזכור זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, אמנם באמת התורה לא אמרה מתי לזכור, ומה שקוראים זכור בשבת שלפני פורים זו תקנת חכמים, חכמים הסמיכו את זה לשבת שלפני פורים כדי להסמיך את מעשה המן למעשה עמלק, מוחים את המן בפורים ומקדימים זכירה לעשיה, אבל חכמים קבעו את זה, התורה לא קבעה מתי לקיים את המצוה. ממילא האשה צריכה להיות חייבת. וכמה פוסקים כתבו שמשום כך נשים חייבות, וכפי שמסופר על רבו של החתם סופר – רבי נתן אדלר – שהיה מחייב את הנשים לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור. ה. נשים אינן שייכות במלחמה – שהוא ראשון קדמון – כותב בפירוש, (מצוה תרג)מאידך גיסא, בספר החינוך שהמצוה של זכור נוהגת בזכרים ולא בנשים, כי להם לעשות המלחמה והנקמה באויבים. וכיון שאשה לא יכולה להילחם ממילא זה לא שייך לחייבן במצוה של זכור, שהתורה אמרה בה בפירוש, שכל המטרה של זכור זה בשביל \"והיה בהניח ד' אלוקיך לך תמחה את זכר עמלק\". אשה אינה מצווה למחות את זכר עמלק. וממילא אינה חייבת לזכור. ו. נשים יוצאות להילחם במלחמת מצוה איתא בפירוש, שבמלחמת מצוה יצא חתן (סוטה מד:)יש מקשים עליו, שהרי בגמרא מחדרו וכלה מחופתה, כלומר גם נשים לכאורה שייכות במלחמה. ויש על כך שתי תשובות: הראשונה – יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה היינו שהחתן צריך לצאת \"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא (דברים כד, ה) - אמנם כתוב [ ,למלחמה והוא יוצא , ממילא כאשר החתן יוצא ]בצבא\", אבל במלחמת מצוה גם חתן יוצא למלחמה למלחמה הכלה איננה כלה, אם אין חתן אין כלה, כלומר שאם החתן יוצא מחדרו ממילא הכלה יוצאת מחופתה. תשובה שניה – כותבים גדולי הפוסקים – שמה שכתוב 'כלה יוצאת מחופתה' אין הכוונה שיוצאת למלחמה עם כלי נשק, שהרי על הפסוק \"לא יהיה כלי גבר על אשה\" דורשים חז\"ל שהאשה אסור לה לקחת כלי נשק, כלי נשק זה כלי גבר, רש\"י כותב על כך שיעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, עם יתד, ולא (נזיר נט. ד\"ה תלמוד) לקחה חרב כי זה כלי גבר, זה אסור מהתורה. כמובן שאם יש צורך להרוג את האויב היה מותר לקחת חרב, אבל אם אפשר על ידי יתד למה לקחת חרב שזה כלי גבר, למה לעבור על איסור סתם?! אם כן כלה יוצאת מחופתה היינו שיוצאות לעזור - היום בג\"ץ [ .בלהכין אוכל לחיילים, להכין את הכלים, אבל לא למלחמה בפועל חושב אחרת מספר החינוך... אבל זה מה שכתוב לנו בדברי רבותינו מה התפקיד כמובן שאם יש צורך מסויים זה משהו אחר.]של אשה במלחמה ז. אם מלחמת מצוה אינה מצות עשה שהזמן גרמא והנה לכאורה מלחמת מצוה היא גם מצות עשה שהזמן גרמא, אמנם כשיש מלחמה נלחמים גם בשבת, אם יש סכנת נפשות זה דוחה שבת, אבל אם צריך להתחיל מלחמה והיא יכולה להיעשות שלא בשבת, אין שאלה של פיקוח נפש, אפילו אם זו מלחמת מצוה הרי שאינה דוחה את השבת. ממילא הרי היא מצות עשה שהזמן גרמא. בדומה לכך הוא הדין שאשה פטורה תפילין, אמנם לגבי תפילין בלילה נחלקו הראשונים אם תפילין נוהג בלילה או לא, אבל גם לסוברים שתפילין מהתורה נוהג בלילה ורק חכמים הורו שלא להניח בלילה שמא ישן ויפיח בהם, אבל בשבתות וימים טובים לכל הדעות תפילין לא נוהג בהם, ממילא זו מצות עשה שהזמן לומדת מתפילין לגבי כל מצוות שנוהגות בזמנים (כט.) גרמא. והגמרא בקידושין מסויימים ולא בזמן אחר, כגון שופר, סוכה וכיו\"ב, שזה נקרא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. לפי זה אם מלחמת מצוה אינה נוהגת בשבת הרי שהיא תהא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים צריכות להיות פטורות, בדיוק כמו שתפילין לא נוהג בשבת ונחשבת למצות עשה שהזמן גרמא. אבל האמת שיש הבדל גדול בין מצות תפילין לבין מלחמת מצוה, ואבאר. שהנה תפילין בשבת הרי בזמן זה הוא מופקע מהמצוה הזו, אם אדם יניח תפילין בשבת לשם מצוה הוא עובר איסור של בל תוסיף, אסור להניח תפילין בשבת, ולפי הזוהר הקדוש חייב מיתה, עד כדי כך, אכן כאשר אדם מוצא תפילין ברשות הרבים כשהם מוטלים בביזיון, שהפתרון היחידי להכניסם לבית הוא ללובשם, אך לא לא לשם מצוה אלא לשם מלבוש, כביכול שם אותם כדי לחמם את היד, אבל אסור לו לכוון לקיים מצוה, כי המצוה הזאת לא שייכת בשבת. לעומת זאת מלחמת מצוה אינה נוהגת בשבת מפני שאין היתר לעשות מלאכות שאסורות בשבת, אבל מלחמת מצוה אינה מופקעת לגמרי משבת, ואם יש צורך מקיימים אותה גם בשבת, לעומת זאת תפילין הן מופקעות משבת לגמרי. כלומר יש פטור לקיום מצות תפילין שבת, אולם מלחמת מצוה בשבת, זה שייך רק יש מניעה של המלאכה, אבל אם יש צורך מקיימים גם את מלחמת מצוה בשבת. ח. נשים חייבות בלאוין כמו האנשים יש טענה אחרת שנשים יהיו חייבות בשמיעת פרשת זכור – שהנה בפרשת זכור התורה מסיימת \"לא תשכח\", והגמרא אומרת, השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, דהיינו שנשים חייבות בלאוין כמו האנשים. לפי זה גם אם נשים פטורות ממצות זכור, אך לכל הפחות יהיו חייבות בלאו של \"לא תשכח\". אבל זו גם אינה קושיא, שהנה המצווה לקרוא מתוך ספר תורה היא מצות עשה של זכור, ומה שכתוב 'לא תשכח' זה נאמר על שכחת הלב, לא לשכוח את מעשה עמלק. אם כן כדי שלא תשכח מספיק שתאמר בעצמה שזוכרת את מעשה עמלק, היא לא צריכה לשמוע דווקא מספר תורה. כך טוענים כמה אחרונים, שהרי לא כתוב בשום מקום שנשים חייבות לשמוע את פרשת זכור בקריאה מתוך הספר תורה. ט. מצוות שאין הזמן גרמן אומרת שיש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים (לד.) והנה הברייתא בקידושיןפטורות, ויש מצוות עשה שלא הזמן גרמא שנשים חייבות. איזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא - מעקה, אבידה ושילוח הקן. מעקה – החובה לעשות מעקה אינה קשורה לזמן ממילא אינו מצות עשה שהזמן גרמא. אבידה – שהחובה להשיב אבידה לבעליה אינה תלויה בזמן, זו לא מצות עשה שהזמן גרמא. כמו כן שילוח הקן – אמנם יש באמת שאלה גדולה אם שילוח הקן נוהג בשבת, אבל גם אם אינו בספר שלי כתבתי על הנושא הזה [ נוהג בשבת זה מצד מוקצה של בעלי חיים ויש בזה דיון גדול בפוסקים וביביע אומר האריך בזה.]בעניין מוקצה בבעלי חיים שהנה משמע שאם זה היה הזמן גרמא נשים היו (ד\"ה מעקה), שואלים התוספות פטורות, הרי כל הסיבה שנשים חייבות במעקה, אבידה ושילוח הקן זה בגלל (דברים שזה לא הזמן גרמא, והרי בשלושת המצוות הללו יש גם לאו, במעקה כתוב \"לא תוכל להתעלם\" ובשילוח (שם ג) \"לא תשים דמים בביתך\", באבידה כתובכב, ח) \"לא תקח האם על הבנים\", אם כן כיון שיש בהן לאו הרי שבין כה (שם ו) הקן כתוב נשים חייבות, ומה איכפת לן אם אלו מצוות עשה שהזמן גרמן או לא. הרי בין כה הן יהיו חייבות מחמת הלאו שבהן. י. מצוות לא תעשה שנועדו לחזק את המצות עשה שבהן מתרצים תירוץ יפה מאד, שאמנם יש כאן (בחידושיהם שם) למעשה, הרמב\"ן והריטב\"א לאו, אבל הלאו הזה הוא טפל למצות עשה, הוא נועד רק לחזק את העשה. הנה במעקה, התורה אומרת \"ועשית מעקה לגגך\" – דהיינו לעשות מעקה כדי שלא יפלו ממנו. והתורה מחזקת את המצוה הזו ומוסיפה: \"ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו\" כלומר שהלאו בא לחזק כדי לקיים את המצות עשה, הוא העיקר והלאו הוא הטפל. כמו כן באבידה, שעיקר המצוה היא להשיב את האבידה לבעליה \"השב תשיבם לאחיך\" אך התורה מוסיפה \"לא תוכל להתעלם\" – שזה לאו כדי לזרז את האדם לקיים את המצווה. ובדומה לכך גם בשילוח הקן, שהתורה מבקשת \"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך\" – זו עיקר המצווה, ולאחר מכן התורה מוסיפה: \"לא תקח האם על הבנים\", שזה לאו כדי שיקיים את עיקר המצות עשה. ממילא יש לומר כן לגבי מצות זכור, שהתורה אומרת זכור, וזה עיקר המצוה של התורה לזכור כדי למחות את זכר עמלק, אבל התורה רק מוסיפה לאו כדי לחזק את המצוה והוא 'לא תשכח', שהלאו הזה הוא רק כדי לחזק את המצות עשה. מה שאמרתי עכשיו – זה אמרתי בדרשה שלי לבר מצוה... אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הכין לי את הדרשה שהיתה דרשה ארוכה מאד והייתי צריך לומר אותה בעל פה מתחילה ועד סוף בלי שום דף, וחלק מהדרשה היה על הקושיה הזאת, הוא קישר את זה לעניין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואז הגענו לקושיה הזאת והוא אמר את התירוץ הזה של הרמב\"ן והריטב\"א, ואני הסברתי את זה שמה בדרשה את הדברים האלה. ואת היסוד הזה של הרמב\"ן והריטב\"א כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עצמו לגבי זכור, ולפי זה מיישב את הקושיא.(שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן פד) יא. הלכה למעשה אם נשים חייבות בשמיעת זכור בזמנו לפני הרבה שנים ראיתי את התשובה של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, תשובה ענקית בכתב ידו בעניין אם נשים חייבות בשמיעת זכור, והוא הביא את כל הצדדים לכאן ולכאן. למדתי אותה מתחילה ועד סוף, וכתבתי בסוף להלכה שמעיקר הדין נשים פטורות מזכור. וכשהוא עבר על זה אחר כך מחק לי את זה המסקנא הזו, וכתב, שראוי ונכון לנשים ללכת לשמוע זכור. כלומר למרות שהוא לא רצה לקבוע חד משמעית שאשה חייבת, שהרי יש צדדים לכאן ולכאן, וגם אם נאמר שחייבת מי אמר שצריך ספר תורה, עשרה ופעם בשנה וכו', מנא לן לומר שאשה חייבת כמו האיש, אבל היה אומר תמיד שזה ראוי ונכון. ותמיד היה אומר לאמא ע\"ה לבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור. יב. הוצאת ספר תורה לקריאה עבור נשים בשנת תשנ\"ג כשיסדנו את המקום הזה, בית הכנסת 'יחוה דעת', שמעט לאחר מכן בשנת תשנ\"ד מיד לאחר פורים אאמו\"ר החל להתפלל כאן. ונועצנו בו כיצד לנהוג לגבי קריאת פרשת זכור לנשים, והוא אמר לנו כיון שהשכונה מלאה בנשים שיש להם ילדים קטנים, ואם נאמר לכולם לבוא בשבת בבוקר אף אחד לא יקיים את שמיעת פרשת זכור, לא הגברים ולא הנשים... אצלנו ב\"ה בשכונה בכל בניין אפשר להקים בית ספר... ב\"ה כן ירבו, וזה לא פשוט לומר להם לבוא בשבת בבוקר. וכי היא תגיד לבעלה 'שוויון זכויות' אני הולכת לבית הכנסת ותישאר אתה בבית עם הילדים?!... הוא מצווה גם בתפילה בציבור ובקריאת התורה, היא לא חייבת בדברים האלו. לכן מה שהורה לנו, שכמה דקות לפני תפילת מנחה באות הנשים לבית הכנסת, ומוציאים ספר תורה, ויש כבר עשרה גברים, וקוראים פרשת זכור בלי ברכות כדי שנשים יצאו ידי חובה בו ביום. וכדאי שכל אשה שיכולה – שתלך לשמוע. הרי אם נשים מקפידות על שופר לשמוע, כי זה ענין של רגש להתעורר, למרות שבשופר אין פסוק אחד לומר שאשה חייבת ובוודאי שפטורות ובכל זאת הם כל כך מקפידות על זה, בשמיעת זכור שיש מחלוקת אם חייבות או לא, בוודאי שכל אשה שיכולה לבוא לבית הכנסת ולשמוע זכור שכדאי מאד ותבוא עליה הברכה. יג. להעלות קטן לתורה קטן אינו חייב במצוות שמיעת זכור אלא מדין מצוות חינוך, שיש לחנך את הקטנים לשמוע זכור. ויש לדון מה יהיה הדין לגבי עליה לתורה, אם יכול הקטן לעלות לתורה בעליית זכור. אצל האשכנזים מקובל מאד שחתן הבר מצוה עולה מפטיר, ולפעמים עושים את זה שבוע או יותר לפני הבר מצוה, כל אחד ומנהגו. ויש קהילות שעד היום הזה שנוהגים בסתם לתת לקטן לעלות לתורה לעליית מפטיר. קבעו שקטן עולה למנין שבעה. ויש שנוהגים כך. וכך הוא מעיקר (מגילה כג.)והנה, חז\"ל הדין. להלכה אנחנו פוסקים שאפילו למניין שלושה קטן יכול לעלות מעיקר הדין, ויש עדות שנוהגים כך כיום. (חלק יז סימן רפב). וכתבתי על זה באורך בהלכה ברורה כלומר שלכל הדעות אפשר לעלות קטן כמוסיף, והוא גם יכול לקרוא פסוקים בבירור שקטן (שם)משלו ולא צריך לחזור על הפסוקים שקרא. וכמו כן קבעו חז\"ל עולה לעליית מפטיר. לכן מותר להעלות קטן לעליית מפטיר בשבתות וכיו\"ב, והוא מברך את הברכות, ויוצאים ידי חובה. יד. להעלות קטן לעליית זכור והנה הרי על כל מפטיר לקרוא בתורה קודם לכן, ונתנו טעם בזה שהוא כדי שלא יאמרו שכבוד נביאים חשוב יותר מכבוד תורה, לכן לפני שהמפטיר מפטיר בנביא (שם עליו לקרוא קודם בתורה. לכן מספיק שלושה פסוקים. והנה אומר רבינו תם שכל מה שקבעו חז\"ל שקטן עולה לעליית מפטיר היינו כשמוציאים ספר ד\"ה כיון), תורה אחד – שהרי כבר עלו שבעה עולים בספר תורה ונשאר רק את המפטיר שצריך לחזור על שלושה פסוקים מפני כבוד התורה, רק באופן כזה קטן יכול לעלות לעליית מפטיר. ביאור הדבר, שאמנם מעיקר הדין אפילו המפטיר עולה למניין שבעה, אבל למעשה נוהגים שהמפטיר תמיד הוא השמיני, מעלים עולה נוסף, ולכן גם אומרים קדיש לפני המפטיר כדי לסמן שנשלמה חובת היום - עלו שבעה עולים, ממילא עליית המפטיר היא רק משום כבוד התורה, אם כן כותב רבינו תם שלעלייה כזו ניתן לקטן לעלות. לעומת זאת כשמוציאים ספר תורה נוסף, ספר שני הוא ספר מיוחד שעולה בו - דרך אגב, מחמת הטעם הזה שספר [ .רק איש אחד, בזה אין להעלות קטן כלל שני הוא משהו מיוחד, אנחנו הספרדים נוהגים שכשמוציאים שני ספרי תורה כגון בפרשת שקלים, זכור, פרה, החודש וכיו\"ב, אומרים קדיש אחרי המפטיר לפני .].קריאת ההפטרה. כיון שזו קריאה בפני עצמה, זה חיוב בפני עצמו ממילא אליבא דרבינו תם, אין להעלות קטן בכל פעם שמוציאים יותר מספר תורה אחד, גם בשבת וראש חודש וכיו\"ב. טו. קטן שעלה לתורה וקרא בפרשת זכור המהר\"ם מרוטנבורג חולק על רבינו תם בזה, וסובר שאין לחלק, ותמיד מותר . יש בנושא הזה (סימן רפב סעיף ד)להעלות קטן לעליית מפטיר. וכך פוסק הרמ\"א ושם מסיק שמותר להעלות קטן אפילו (ח\"ב סימן טו),תשובה ארוכה בשו\"ת יחוה דעת לכתחילה בכל מקום שיש צורך בדבר, כגון שיש בר מצוה וכבר הכין את הקריאה או מכל סיבה שהיא, אפשר להעלות קטן גם כשמוציאים שני ספרים. אולם כאשר מדובר בפרשת זכור הדין שונה, כיון שבפרשת זכור צריך בקריאה לכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, וכל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם, וקטן אינו מחוייב בדבר. לכן להלכה, אין להעלות קטן לעליית זכור. אלא אם אירע שקטן הכין את הקריאה שלו לבר מצווה לפרשת שהפתרון היחידי שאפשר לעשות ]... - אני לא יודע איך דבר כזה קורה[ זכור הוא, שהקטן יברך את הברכות וגדול יקרא, זה בסך הכל שלושה פסוקים, ויש לו הפטרה ארוכה לקרוא ויקרא את ההפטרה. זה מה שניתן להקל בזה. ואם קרה שהקטן קרא בתורה בפרשת זכור, לאחר התפילה יוציאו ספר תורה ויקראו שוב. טז. חזקה דרבה פעם הייתי באיזה מקום בחו\"ל בשבת זכור, והיה שם בר מצוה של אשכנזים, היו הרבה אנשים וחתן הבר מצוה עלה מפטיר. ונגשתי אל אבא שלו ושאלתי אותו מתי עשה בר מצוה, ואמר לי שהוא כבר עבר את התאריך שלו מלפני כמה ימים. - היו שם הרבה רבנים, וההוא [ !אבל אז אמרתי לו, אתה יודע שזה בכלל לא פשוט אומר לי, הרי אף אחד לא אמר לי כלום?!... אבל אחר כך מסרתי על זה שיעור אומרת, אמר רבה כל קטן שהגיע לשלוש עשרה שנים (נדה מו.) שהנה הגמרא]שלם חזקה שהביא שתי שערות. כלומר כדי שהילד יחשב לגדול הרי שכל השערות שצמחו לו עד גיל שלוש עשרה שנים שלימות נקראות 'שומא', וצריך שיצמחו לו החל מיום שלוש עשרה שנים שתי שערות חדשות, ומה שצמח קודם לכן לא שווה כלום. ורבא חידש, שאם הוא בן שלוש עשרה זו חזקה שהביא שתי שערות. מובא לגבי חליצה, שהיבם צריך להיות בר מצוה (ל:)מאידך, בגמרא מסכת יבמות ושלא סומכים על שתי שערות. וכך נפסק להלכה. ונחלקו הראשונים בביאור העניין הזה, שיש ראשונים שמסבירים שהלכה לא כרבה שאמר שחזקה שהביא שתי שערות, מפני שאולי הוא דיבר על מצוות דרבנן, אבל בדאורייתא לא סומכים על חזקה דרבה. והביאו ראיה את הדין של חליצה שרואים שלא סומכים על החזקה הזו וזה דין דאורייתא. לעומת זאת, יש ראשונים שסוברים שגם בדיני דאורייתא סומכים על חזקה דרבה. ומה שבחליצה החמירו הוא מפני שזה להתיר אשה לנישואין, אבל בשאר דברים סומכים על חזקה דרבה.יז. סמיכה על חזקה דרבה בדיני דאורייתא בזמנו כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את ספרו 'לוית חן' כמדומני בשנת תשמ\"ג או תשמ\"ד, לפני יותר מארבעים שנה, בתקופה ההיא כבר כתבתי את ההערות שלי על ספר תשובות הרמב\"ם 'פאר הדור'. ואז באתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו שאני חושב שיש לי ראיה מהרמב\"ם שסומכים על חזקה דרבה גם בדאורייתא, שהנה ברמב\"ם שם כתוב ששאלו אותו, שהנה יצא שטר חתום על אחד שחייב כסף, ותבעו אותו לדין תורה שהוא צריך לשלם את הכסף, ואז הוא טען שהשטר הזה הוא כלום, כיון שכאשר חתם היה קטן ואין מעשה קטן כלום. התובע לא היה טיפש, והביא שני עדים שכאשר חתם על השטר היה בן ארבע עשרה. ושאלו את הרמב\"ם מה עושים. הרמב\"ם ענה להם, שסומכים על העדים שהוא היה בן ארבע עשרה וחייב לשלם. והנה להוציא ממון זה לא פחות מאשר מצוות דאורייתא, עד כשר צריך להיות גם בענייני ממונות, אם זה לא עד כשר זה לא שווה כלום. וכמו כן כדי להוציא ממון הייחס לזה הוא כמו אל דאורייתא ממש, ואם הרמב\"ם כותב שסומכים על כך שהיה בן ארבע עשרה על סמך העדים שהעידו רק על כך שהיה בן ארבע עשרה, ממילא מוכח בבירור שהרמב\"ם סבר שיש לסמוך על חזקה דרבה גם בדיני דאורייתא. אכן עדיין יש מקום להתוכח על זה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאד נהנה מהראיה הזאת ובלוית חן הוא מזכיר אותה וכותב . אך ]... - כאילו שכל אחד יפתח ומיד יראה שיש ראיה[ \"\"עיין בתשובות הרמב\"ם למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספריו ובכל השנים היה חושש לשיטת המגן אברהם , שבדיני דאורייתא אין לסמוך על חזקה דרבה. אבל בסוף ימיו פעם (ריש סימן לט) דיברתי איתו על זה, והוא גם כתב את זה ביביע אומר באחד החלקים האחרונים, שאפילו בדאורייתא אפשר לסמוך על חזקה דרבה. לאור זאת יש לומר, שבבר מצוה אפשר לסמוך על חזקה דרבה. יח. סמיכה על חזקה דרבה בזכור - בתחילה [ ,ויש להוסיף עוד שלהלכה לגבי זכור יהיה ניתן לסמוך על חזקה דרבה הסיבה האחת היא, ]חשבתי על כך ואחר כך ראיתי שרבי חיים פאלאג'י כותב כך שיש ראשונים שאומרים שאפשר לסמוך על חזקה דרבה. והסיבה השניה, שאולי בכלל אין חיוב לשמוע זכור פעם בשנה. ועוד, שגם הקריאה מתוך ספר תורה זו משמע (עמ\"ס מגילה יח.) מחלוקת האם זה דאורייתא או רק מדרבנן. בחידושי הריטב\"א שהמצוה היא מדאורייתא אך הקריאה מספר תורה היא מדרבנן. וכך סובר גם . לפי זה יש לחנו כמה צדדים לאותו חתן בר מצוה, שאם עבר (בחידושיו שם)המהרש\"א שלוש עשרה, או אפילו אם אירע כן באותו יום שבו נעשה בר מצווה, שאפשר - במעשה ההוא של הבר מצוה, שמעו אותי [ .לסמוך על זה שהוא יקרא בעצמו מדבר עם האבא וביקשו שאקרא להם בנוסח ספרדי... ולאחר התפילה הוצאנו ספר תורה וקראנו בנוסח ספרדי, והיה שם תימני אחד שקרא בנוסח תימני וכו'והיה .]...אחד שדקדק אם לקרוא זכר הז' בסגול או בצירה – שהרי יש בזה מחלוקת יט. העיר פתח תקווה אז והיום כשהייתי בחור בישיבה קטנה, למדתי בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה. והיינו בישיבה בשבת זכור, ושאלתי את ראש הישיבה אם מרשה לי ללכת הביתה כדי לשמוע זכור של ספרדים, והוא אמר לי למה אתה צריך ללכת?! במקום זה בשבת בבוקר תלך להתפלל אצל ספרדים, והסכמתי להישאר. הישיבה היתה מלאה בחורים והיו שם אולי שלושים בחורים ספרדים מתוך תשעים בחורים, שליש היו ספרדים, ראש הישיבה הרב ניימן זצוק\"ל היה מקבל את כולם בסבר פנים יפות! והיו בחורים למדנים מצויינים. והנה בשבת בבוקר קמנו כולנו, והלכנו לבית כנסת ספרדי בפתח תקוה של אז, אמנם היינו בחורים צעירים אבל ראינו את הספר תורה שהיה להם והבנו שזה לא פשוט אם הוא כשר בכלל... הלכנו לבית כנסת אחר, שם אמנם הספר תורה היה נראה בסדר, אבל הקורא בתורה קרא על הפנים... אחת למעלה ושבע למטה אלא כמצליף, נורא ואיום, אחר כך הלכנו לבית כנסת אחר ושם כבר פספסנו את קריאת זכור, לבסוף חזרנו לישיבה מאוכזבים מאד, לא קיימנו זכור. כשספרנו את זה לראש הישיבה, אמר לנו אם ככה הרי אתם יותר מעשרה, תוציאו ספר תורה ותקראו, ואז ישבנו והכנו את קריאת התורה כמו שצריך, וקראנו בספר תורה של הישיבה. אם אספר את הסיפור הזה היום בפתח תקוה אנשים לא יאמינו למשמע אזנם, הרי היום היא אחת מהערים שמלאות תורה ויראת שמים, תלמידי ישיבות, בתי כנסיות, שיעורי תורה ואנשים תורניים זה פתח תקוה היום! זה לא מה שהיה העיר השתנתה מקצה לקצה. באותם ימים בכל מקום שהלכנו בתי הכנסת היו כמעט ריקים, כמה אנשים היה שמה?! היום יש שם עומס גדול, מלא מלא תורה, ב\"ה. ממש להחזיר עטרה ליושנה זה התקיים פשוטו כמשמעו בפתח תקוה. והתחלת התהליך היתה כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר שם משנת תשט\"ז עד שנת תשי\"ח, והוא היה יום יום נותן שם שיעורים, מסתובב ממקום למקום ומעורר ללמוד תורה. וב\"ה היום אנחנו רואים את מה שקרה שם. כ. הכרת הטוב למרן זיע\"א אני זוכר שכשהייתי בישיבה היה יהודי אחד חרדי שבא וסיפר לי שהוא בעל תשובה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל החזיר אותו בתשובה. ואני אמרתי לו שבאותם ימים רק נולדתי בפתח תקוה, והוא אמר לי שבשנים ההם הכיר את אאמו\"ר, והיה שכן שלו ובזכותו חזר בתשובה והילדים שלו בישיבות! שלח לחמך על פני המים, מי יכול לחשוב שדברים כאלו מתפתחים כך?! אספר לכם סיפור מענין על מה שהיה שמה עם האיש הזה הבעל תשובה. הוא היה גר ב'כפר אברהם' באותם ימים זה באמת היה כפר, היום אני חושב שזה כבר שכונה. והיה לו משק, עופות, פרות, סוסים וכו', וכנראה שהעסק היה הולך טוב והיה משעמם לו אז הוא היה גם נהג אוטובוס, ושם פגשנו אותו. כל הישיבה הלכו לאיזה מקום והוא היה הנהג באוטובוס, ואנחנו רואים נהג אוטובוס עם כיפה שחורה וזקן, זה לא היה דבר מצוי, ואז הוא סיפר לי את הסיפור שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל החזיר אותו בתשובה. כשחזרתי הביתה ביום שישי סיפרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכך וכך היה בנסיעה באוטובוס והנהג אמר לנו שאתה החזרת אותו בתשובה! אאמו\"ר שאל אותי מה השם שלו ואמרתי לו, ואז ביקש ממני שאשיג לו את האיש הוא רוצה לדבר איתו. לא שאלתי למה, אבל חיפשתי בספר טלפונים בכפר אברהם, וראיתי שיש רק אחד בשם הזה, וחייגתי אליו. כשענה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לקח את הטלפון ואמר לו מדבר הרב עובדיה יוסף, אתה פגשת השבוע את הבן שלי, והוא אמר לו אכן כן אני פגשתי אותו! ואז אמר לו אאמו\"ר, שהוא מבקש לפגוש אותו בדחיפות, ותבוא אליי לבית ביום ראשון, אאמו\"ר הביא לו את הכתובת, והוא כל כך שמח והתרגש להזמנה הזו. אני כבר לא הייתי ביום ראשון בבית, הייתי בישיבה, אבל מה שקרה שהוא באמת בא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא אמר לו, תראה ב\"ה אתה ירא שמים, אתה לומד תורה, הילדים שלך לומדים בישיבות ואתה אמרת שזה בזכותי, אז אתה חייב לי, נכון?! יש לך הכרת הטוב אליי?! אם ככה אני אבקש ממך טובה אישית תעשה לי אותה?! אמר לו בוודאי איזו שאלה?! ואז אמר לו אאמו\"ר, הבן שלי לומד בישיבת אור ישראל, הישיבה שם עניה מאד, - הרב ניימן זצ\"ל היה מסתובב עם [ הכל שם למטה מכל ביקורת כי אין להם כסף המצב מאוד קשה ]...פנקס של קבלות ואנשים תורמים לו כמה פרוטות כל פעם בישיבה, ואני שמעתי שיש לך משק ואני רוצה שאתה תעזור לישיבה! הנהג שמע כך ומיד אמר לאאמו\"ר, בוודאי בשמחה כבוד הרב, אני עכשיו מתחייב, בעז\"ה לשנה שלימה, שכל הפירות והירקות לישיבה אני מספק, כמויות גדולות של פירות וירקות! אאמו\"ר שמע כך בירך אותו והוא הלך. אני לא ידעתי מכלום, והנה ביום שישי בבוקר פתאום מגיע טנדר גדול מלא פירות וירקות ומתחילים לפרוק את כל הארגזים לישיבה. הבחורים ראו את זה ושמחו, איזה פירות וירקות משובחים, הרי אף פעם לא היה פירות בישיבה רק קצת ירקות, והנה עכשיו פתאום כמויות של ירקות! אחד הבחורים רץ אל ראש הישיבה הרב ניימן שהיה גר מול הישיבה, הוא היה בן שמונים וחמש, ואמר לו הרב, הגיע איזה טנדר מלא פירות וירקות שמביאים לישיבה, הרב ניימן נבהל מאד, ואמר אוי ואבוי, מאיפה אשלם את זה אני לא הזמנתי... ומיד מיהר לנהג של הטנדר ואמר לו אני לא הזמנתי ואין לי לשלם לך, ואז אמר לו הנהג, הרב תירגע, הכל בסדר, הרב עובדיה אמר לי שאתם אין לכם כסף, ואני שנה שלמה מביא לכם ואתם לא קונים כלום! הרב ניימן כל כך התרגש, הוא בא אלי ונישק אותי, ואמר לי תגיד לאבא שלך שבגלל מה שהוא עשה השנה אתה פטור משכר לימוד! באותם ימים השכר לימוד היה חמישים לירות כל חודש! והנה אני שמח וטוב לב רץ לטלפון ציבורי ומספר לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל את כל הסיפור, ושהרב ניימן אמר שבגלל זה אני פטור משכר לימוד! אאמו\"ר היה גר אז בתל אביב, והנה לאחר חצי שעה פתאום אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לישיבה. הוא היה מאד אוהב את הרב ניימן, כמה פעמים הלך לבקרו בבית, ואז באותו יום שישי הוא נכנס לבית של הרב ניימן ונכנסתי איתו, ואז הוא אמר לרב ניימן, תגיד לי, אם אני זכיתי במצוה שבגללי הביאו פירות וירקות, אתה רוצה לקחת לי את המצוה לשלם שכר לימוד של הבן שלי?! בשום פנים ואופן לא! והוא הוציא פנקס צ'קים ונתן לו שתים עשרה צ'קים שכל אחד חמישים לירות למשך כל השנה... כא. קושיית הגאון מוילנא על קריאת פרשת פרה מדאורייתא יש כמה ראשונים שכותבים שפרשת פרה היא גם כן מצוה דאורייתא כמו פרשת ועוד. (עמ\"ס ברכות שם) התוספות הרא\"ש (ברכות יג. ד\"ה בלשון),זכור. כך כותבים התוספות תמה על כך מאד שכתוב בתוספות שפרשת פרה (על השלחן ערוך סימן קמו)והגאון מוילנא (סימן דאורייתא, שהרי אין מקור לזה. וכתב, שזו טעות סופר בתוספות. המשנה ברורה - ספר 'שערי אפרים' [ כותב: \"עיין בביאור הגר\"א ופרי חדש ושערי אפריםקמו ס\"ק יג) שכתבו, דאינו ]זה ספר מיוחד על הלכות קריאת התורה, הוא חי לפני מאתים שנה עיקר ופרשת פרה היא מדרבנן\". ע\"כ. והנה ההשגה של הגאון מוילנא היא נגד השלחן ערוך שכותב שפרשת זכור ופרה שניהם דאורייתא. ובאמת אילו זה היה רק בתוספות היה אפשר לדון את טענת הגאון מוילנא שזו טעות, אבל גם תוספות הרא\"ש כותב כך, וכמו כן בספר 'תוספות - רבו של האור זרוע שמזכיר אותו הרבה פעמים, וכנראה [ 'רבנו יהודה שירליאון שהתוספות שיש לנו על מסכת ברכות הוא כתב אותם וכל התוספות שלנו זה תקציר כי תוספות רבנו יהודה שירליאון הוא ארוך הרבה יותר ומקביל לתוספות שלנו. הרבה פעמים שרוצים ללמוד פשט בתוספות במסכת ברכות כדאי לפתוח את תוספות רבנו יהודה שירליאון, כמו שעושים בכל המסכתות עם תוספות הרא\"ש כתוב שקריאת ]שלפעמים מילה אחת מסבירה לנו את כל הכוונה של התוספות (בחידושיהם עמ\"ס ברכות פרשת פרה היא מדאורייתא. וכמו כן כתבו הרשב\"א והריטב\"א ועוד הרבה ראשונים. אבל עצם טענת הגאון מוילנא איפה כתוב שצריך לקרוא שם) פרשת פרה, זו שאלה גדולה וצ\"ע. כב. טעם קריאת פרשת פרה במדבר יש אחרונים שרוצים לומר שהפרה באה לכפר על חטא העגל, וכמו שאמרו ( \"זכור אל תשכח את (דברים ט, ז) \"תבוא האם ותקנח צואת בנה\" וכתוב בפסוק רבה יט, ח) אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר\" שיש לזכור מעשה העגל. אבל אם כן למה לא קוראים את פרשת העגל? העיקר חסר מן הספר! כמו כן לא כתוב בשום פוסק שיש לכוון בקריאת פרשת פרה לזכור את מעשה העגל. \"והיתה להם לחוקת (במדבר יט, כא)וכמו כן יש שכותבים שכתוב בסוף פרשת פרה עולם\" – דהיינו לקרוא את הפרשה הזו. אבל זו נדרשה שלא מצאנו לה מקור. כג. קריאת פרשת פרה מדאורייתא בעשרה אם כן הטענה של הגאון מוילנא היא חזקה, ויתירה מזאת, מרן השלחן ערוך מזכיר , ופעם שניה בהלכות (סימן תרפה)פעמיים את פרשת פרה, בהלכות ארבע פרשיות . ובהלכות קריאת התורה כותב מרן \"וכל זה אינו ענין לפרשת (סימן קמו)קריאת התורה זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא\" – ולכאורה היכן מצאנו שצריך לקרוא מדאורייתא ובעשרה. אמנם הרא\"ש למשל כותב שמצות זכור היא בעשרה מדאורייתא. הוא כותב זאת על שרבי אליעזר שחרר את העבד שלו, והרי אסור לשחרר (ברכות מז:)מה שמובא בגמרא עבד, ואומרת הגמרא, שמצוה דרבים שאני. ולומד הרא\"ש, שמדובר על קריאת זכור שהיא בעשרה מדאורייתא. ולכאורה למה אינו מזכיר את קריאת פרשת פרה. וזו חלק מהטענה של הסוברים כמו הגאון מוילנא. הלכה למעשה, קבלנו הוראות מרן, ומרן השלחן ערוך כותב בפירוש פעמיים שקריאת פרשת פרה היא מדאורייתא בעשרה. ממילא כל מה שאמרנו שיש לדקדק בקריאת זכור שיהיה ספר מהודר ושקטן לא יקרא, ולקרוא בדקדוק וכו', כן הוא הדין בפרשת פרה שהיא דאורייתא. ובה זה יותר קשה כי יש שם עשרים ושנים פסוקים. נקרא אותם כדת וכדין ונקיים גם מצוה דאורייתא שכוללת גם מצוה לשמוע דברי חכמים של דברי מרן השלחן ערוך."},{"filename":"244.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים | בדיקת חמץ| ברכת האילנות| שבת הגדול| הספד ותענית בחודש ניסן| וידוי ונפילת אפיים בחודש ניסן| לימוד הלכות פסחנושאים: שימוש בתרופות | ניקוי ספרים וצעצועים לפסח| הגעלת והכשרת כלים לפסח| אכילת מצה בערב פסח| תענית בכורות| מכירת חמץ כשרות סיגריות וטבק הרחה לפסח| שימוש מוצרי קוסמטיקה ובחומרי ניקוי בפסח| בפסח244 גליון פרשת צו-פרה פסקי הלכות חודש ניסן וההכנות לקראת חג הפסח וערב פסח לימוד הלכות הפסח שואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. וראוי לכל אדם ללמוד א. ולחזור על הלכות פסח, כדי שיהיו שגורים בפיו. העוסקים בסדר לימוד אחר, כגון תלמידי חכמים ותלמידי ישיבות ב. הלומדים בסדר למודם תלמוד ופוסקים, וכן ציבור הלומדים שעור קבוע מדי יום בענייני הלכה אחרים, אינם חייבים להפסיק מסדר למודם הרגיל. אך ראוי ללמוד הלכות הפסח כדי לדעת כיצד לנהוג למעשה. הספד ותענית בימי חודש ניסן ימי חודש ניסן הם ימי שמחה לישראל ולכך אין אומרים בהם ווידוי ג. ונפילת אפים. ומנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לומר בתפילת שחרית בחודש ניסן מזמור \"יענך\" ומזמור \"תפלה לדוד\". נוהגים שלא לומר \"צדקתך\" בתפלת המנחה בשבת בכל ימי חודש ניסן.ד. אין מתענים תענית ציבור בימי חודש ניסן. ה. מנהג הספרדים ועדות המזרח להתענות תענית יחיד בחודש ניסן. ופשט ו. המנהג להתענות בימי חודש ניסן בתענית של יום פקידת השנה של אביו או אימו. אין להתענות תענית יחיד ביום ראש חודש ניסן, ובשבעת ימי הפסח. ז. וטוב להחמיר בזה גם ביום איסרו - חג של הפסח. הנוהגים שהחתן או הכלה מתענים ביום חופתם, מותרים להתענות גם ח. אם החתונה מתקיימת בחודש ניסן. אולם הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל נוהגים שאין החתן והכלה מתענים ביום חופתם כלל, מפני שיום טוב שלהם הוא. נוהגים שלא להספיד את המת בחודש ניסן, אלא לתלמיד חכם בשעת ט. הלוייתו. מותר לעשות 'אזכרה' ביום מלאת השבעה או השלושים, או ביום פקודת י. השנה. אך יש להימנע מלספר בשבח הנפטר, אלא רק דברי התעוררות לעילוי נשמתו. מנהג טוב לקרוא בכל יום החל מיום ראש חודש ניסן בפרשת קרבנות יא. הנשיאים, בכל יום את הקרבת הנשיא של אותו היום. וביום י\"ג בניסן קוראים מתחילת פרשת \"בהעלתך\", עד \"כן עשה את המנורה\". ומנהג הספרדים ועדות המזרח לקרוא מתוך החומש או הסידור.הלכות ברכת האילנות היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאים פרחים, מברך: \"ברוך אתה יב. וכו' שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם\". ויש נוהגים לומר בנוסח הברכה: \"להתנאות בהם בני אדם\". אין מברכין ברכת האילנות אלא פעם אחת בשנה בלבד. ולכתחילה אין יג. להקדים הברכה לחדש אדר, אלא יברך בחודש ניסן. ובדיעבד אם בירך בחדש אדר, יצא ידי חובה, ואינו חוזר ומברך. אם עבר ניסן ולא בירך ברכת האילנות, יברך בחודש אייר. וכן במקומות יד. שאין דרך האילנות להוציא פרחים בחודש ניסן, כגון בארצות דרום אמריקה שהאילנות מוציאים פרחים בחדש תשרי, יברכו ברכה זו בחודש תשרי אף לכתחילה, ולא יאבדו ברכה יקרה זו. זריזים מקדימים למצות ברכת האילנות כבר ביום ראש חודש ניסן. ויש טו. נוהגים להתאסף ברוב עם לברך בציבור. ואם אינו מוצא מנין ביום ראש חודש ניסן, יברך ברכת האילנות בראש חודש ניסן ביחיד, ולא ימתין כדי לברך בציבור. ואם לא בירך בראש חודש, יברך בימים שלאחר מכן. מותר מן הדין לברך ברכת האילנות בשבת. ואין לחוש ולגזר פן ישכח טז. ויתלוש מפרחי האילנות בשבת. ומהיות טוב יש לברך ברכת האילנות בימות החול. ורק אם לא בירך עד השבת האחרונה בחודש ניסן יברך ברכת האילנות בשבת. ובמקום שאין עירוב יש להיזהר שלא להוציא הסידור לרשות הרבים בשבת. טוב לברך ברכת האילנות על אילנות הנטועים בגינות ובפרדסים שמחוץ יז. לעיר. אך אם קשה לו לצאת מחוץ לעיר מחמת טירדה או חולשה, וכל שכן מחשש ביטול תורה, יברך ברכת האילנות בתוך העיר. אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות המוציאים פירות מאכל, אבל יח. אילנות סרק אין מברכים עליהם. וצריך שיהיו לכל הפחות שני אילנות, ואפילו הם ממין אחד. והמברך על ראיית מיני אילנות שונים, הרי זה משובח. אין לברך ברכת האילנות אלא בשעה שהאילנות מוציאים פרחים, יט. אבל אם כבר נשרו כל הפרחים, אפילו אם עדיין לא גדלו הפירות באופן שראויים לאכילה, אינו מברך עליהם. יש אומרים שאין לברך ברכת האילנות על אילנות מורכבים מין כ. בשאינו מינו, הואיל ונעשו נגד רצון הקדוש ברוך הוא. ויש אומרים העלון לרפואת הנער אריאל בן מרים מיכל בתושח\"י שמותר לברך עליהם, הואיל והברכה על כללות הבריאה. ולהלכה נראה שנכון יותר שלא לברך ברכת האילנות על אילנות מורכבים, שספק ברכות להקל. והמברך יש לו על מה ליסמוך. מותר לברך ברכת האילנות על אילנות שהם בתוך שלש שנים כא. לנטיעתם, אף על פי שהם ערלה ואסורים באכילה ובהנאה, הואיל ולא נעשו באסור. נשים מברכות ברכת האילנות. ונכון לחנך אף את הקטנים לברך ברכת כב. האילנות. וקטן שנעשה בר מצוה בימי חודש ניסן, נכון שימתין מלברך עד אחר הגיעו למצוות. הסומא בשתי עיניו לא יברך ברכת האילנות. ונכון שישמע הברכה כג. מאחר, ויכוון לצאת ידי חובה. לאחר ברכת האילנות נוהגים לומר מזמור \"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כד. כחולמים\", ואם יש שם עשרה אומרים קדיש \"יהא שלמא\". ואם אומרים \"פתח אליהו\" כנהוג, יאמרו אחריו קדיש \"על ישראל\". וטוב שיברך אחד ברכת האילנות בקול רם, והציבור יאמרו אחריו בלחש. שבת הגדול שבת שלפני הפסח נקראת \"שבת הגדול\". ונוהגים להפטיר בשבת כה. הגדול הפטרת \"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים\", לפי שנאמר בה: \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא\". מנהג ישראל, שביום שבת הגדול מתאספים בבתי כנסיות ובבתי כו. מדרשות, והרבנים גדולי התורה משמיעים דרשות בהלכות הפסח המרובים, ועריכת הסדר כמשפטו, ובאגדה בסיפור יציאת מצרים ופירושי ההגדה של פסח. יש נוהגים שבשעה שמברכים את חבריהם בשבת זו לשלום, אומרים כז. \"שבת הגדול מבורך\", במקום \"שבת שלום מבורך\", כדי לזכור ניסי הקדוש ברוך הוא שנעשו בשבת זו. הלכות תענית בכורות בערב פסח מנהג ישראל שהבכורים מתענים בערב פסח, בין אם הוא בכור מאביו כח. ובין אם מאימו. ויש אומרים שאף בנות בכורות מתענות. אך פשט המנהג שאין הבנות מתענות. ומכל מקום אם אפשר לה בנקל להשתתף בסעודת מצוה בערב פסח, ראוי לעשות כן. ואם היא מעוברת או מיניקה, אין להחמיר בזה כלל. בכור חולה, אף אם יש לו כאב עיניים, פטור מן התענית. וכל שכן בכור כט. שהוא חתן בתוך שבעת ימי חפתו, או שהוא אבי הבן ביום המילה, או שהוא מוהל או סנדק ביום המילה, שאין לו להתענות. קטן בכור שלא הגיע למצוות אינו מתענה, אך נוהגים שהאב מתענה ל. במקום בנו הבכור עד שיגיע למצוות. ואם גם האב בכור, מתענה האם במקום בנה הבכור עד שיגיע למצוות. וכיום שנוהגים להקל ולפטור עצמם מן התענית על ידי השתתפות בסעודת מצוה וכדלהלן, יש לאב או לאם להשתדל להשתתף בסעודת מצוה, כדי שיפטרו עצמם מן התענית. ואם הבן הבכור הוא תינוק שטרם מלאו שלושים יום ללידתו, פטורים מן התענית, אך גם בזה אם אפשר בנקל להשתתף בסעודת מצוה, יעשו כן. . בדורות אלו שירדה חולשה לעולם, והתענית בערב פסח גורמת לא להפרעה בעריכת הסדר כהלכתו, נהגו הבכורים להקל לפטור עצמם מן התענית על ידי השתתפות בסעודת מצוה, כגון סעודת סיום מסכת, סעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי חפתם, סעודת ברית מילה, סעודת פדיון הבן. ויש להם על מה שיסמכו. ופשט המנהג לסיים מסכת בבתי הכנסת בערב פסח, ואחר הסיום טועמים עוגות או פירות וכיו\"ב, ופוטרים עצמם מן התענית. סיום מסכת נחשב דווקא כשלמד מסכת שלימה בהבנה עם פרוש לב. רש\"י, אבל אם קרא את המסכת בגירסא ללא הבנה, אין זה נחשב ללימוד כראוי לפטור עצמו מן התענית. ובשעת הדחק אפשר להקל גם בסיום . וכן לימוד ]וקצת מעיקר תוספות יום טוב[ מסכת משניות עם פרוש רע\"ב ספר אחד שלם מן הזוהר הקדוש נחשב כסיום מסכת לעניין זה, אף שאינו מבין את הכתוב בו. מותר למהר לימודו כדי שיספיק לסיים המסכת בערב פסח, אף על פי לג. שאינו כסדר לימודו הרגיל. וכן מותר להאט לימודו, וללמוד ביתר עיון כדי שיגיע לסיום בזמן. אבל אם הגיע לסיום המסכת זה מכבר, ומשאיר קטע קטן אחד כדי לסיימו בערב פסח, אין להקל להחשיב סיום זה לסעודת מצוה כדי לפטור הבכורים מן התענית. הבכורים צריכים להשתתף בעצמם בסעודת סיום המסכת, דהיינו לד. שיבואו לבית הכנסת וישמעו לימוד הסיום, ואחר כך יטעמו עוגות או פירות וכיו\"ב. אבל בכור השולח אחר במקומו להביא לו פירות או עוגות מן הסיום, לא עשה כלום, ועודנו חייב בתענית. ומה טוב שהרב המסיים ישמיע גם דברי תורה במוסר ובאגדה, דברים השוים לכל נפש, לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים. אך לא יאריך בדבריו. איסור עשיית מלאכה בערב פסח אחר חצות היום אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום. אבל קודם חצות לה. היום, הדבר תלוי במנהג המקום. מקום שנהגו לעשות עושים, ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. והעידו כמה אחרונים שמנהג ירושלים להקל לעשות מלאכה בערב פסח קודם חצות היום. אך מכיוון שיש אומרים שמנהג ירושלים להחמיר אף קודם חצות היום, ראוי להחמיר להקדים להסתפר לכבוד הפסח כבר ביום י\"ג בניסן. כל דבר שמותר לעשותו בחול המועד, מותר לעשותו בערב פסח אחר לו. חצות. ולכן מותר לעשות מלאכת דבר האבד, וכן מלאכה שהיא מעשה הדיוט ואינה מעשה אמן, אם יש בה צורך. כמו כן פועל עני שאין לו מה לאכול, מותר לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות. וכן מותר לעסוק בסחורה אף לאחר חצות, אולם טוב להחמיר בזה משעת מנחה קטנה ולמעלה. כל איסור המלאכה הינו רק בדברים שהם מלאכה גמורה, כגון כלים לז. חדשים, או לתפור בגדים חדשים, בין בשכר בין בחינם. אבל בגד שנקרע, מותר לתופרו ולתקנו לצורך המועד. ואפילו במעשה אומן יש להקל, בין לצורך עצמו בין לצורך אחרים. אך לאחרים לא יטול שכר, ובמעשה הדיוט מותר אף לקחת שכר. אסור להסתפר בערב פסח אחר חצות. ומי ששכח להסתפר בערב פסח לח. קודם חצות, מותר לו להסתפר אחר חצות על ידי עצמו, אבל לא על ידי ישראל חבירו אפילו בחינם. לכן מותר להתגלח במכונת גילוח כשעושה כן בעצמו. ומותר להסתפר אצל גוי בשכר בערב פסח אחר חצות. וכן מותר להסתפר בשכר אחר חצות אצל עני שאין לו מה לאכול כדי הצורך בחג הפסח. אסור לכבס בגדיו בערב פסח אחר חצות היום. אבל מותר לגהץ לט. הבגדים, לצחצח הנעליים ולגזוז ציפורניים לכבוד יום טוב. וכן מותר לכתוב ספרים וחידושי תורה דרך לימודו, ואפילו אם אין בהם צורך המועד. וכן מותר לצלם במצלמה בערב פסח אחר חצות. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך ישראל בערב פסח אחר חצות, מ. ואפילו אם אומר לו לבנות ביתו. ובמקום שנהגו להחמיר שלא לומר לגוי לבנות ביתו בערב פסח אחר חצות, אין להקל. הלכות אכילת מצה בערב פסח אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח, והאיסור הוא החל מיום ערב מא. פסח בבוקר, אבל בליל ארבעה עשר בניסן, מותר לאכול מצה. מותר לאכול בערב פסח \"מצה עשירה\" — דהיינו שנעשית מקמח מב. עם מי פרות. אבל מצה רגילה, אפילו שלא נעשית לשם מצות מצה, אין לאכלה בערב פסח. ובמקומות ציבוריים, כגון בתי מלון ובתי חולים וכיו\"ב, שיש חשש שאם לא יתירו אכילת מצה בערב פסח, יאכלו חמץ גמור, יש להקל להם במצה שנעשית שלא לשם מצות מצה. ואם אפשר יורו להם לבשל או לטגן את המצות קודם לכן, וכדלהלן. מותר לאכול מצה מבושלת או מטוגנת בערב פסח. וכל שכן אם בישלו מג. או טיגנו את המצה קודם ערב פסח. אבל מצה שנטחנה עד שנעשית לקמח מצה, ושוב נאפית עם מי פרות, יש אוסרים לאוכלה בערב פסח. קטן שאינו מבין בסיפור יציאת מצרים, מותר להאכילו מצה בערב מד. פסח, ואפילו מצה שמורה. אבל קטן המבין בסיפור יציאת מצרים, אין להאכילו מצה בערב פסח. ומותר לאכול חזרת בערב פסח, שלא אסרו אלא מצה, שהיא מצות עשה מן התורה בליל פסח. מצות בדיקת חמץ מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן אסור אכילתו. מה. ותקנו חכמים לבדוק ולחפש אחר החמץ בביתו וברשותו, בתחילת ליל ארבעה עשר בניסן, כדי שאם ימצא חמץ יבערנו קודם זמן איסורו. וכתבו הראשונים שצריך לנקות ולכבד את חדרי הבית בניקוי יסודי קודם ליל ארבעה עשר בניסן, כדי שלא יישאר חשש חמץ ברשותו קודם הפסח. וכן יש לבדוק בכיסי הבגדים, ובפרט בכיסי הילדים ובשאר חפציהם, כדי לוודא שלא נשאר שם חמץ. וכן פשט המנהג בכל המקומות, לנקות ניקוי יסודי את כל הבית קודם ליל ארבעה עשר בניסן. זמן בדיקת חמץ בליל ארבעה עשר בניסן הוא מיד אחר צאת הכוכבים, מו. דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה. ובדיעבד אם לא בדק בתחילת הלילה, יבדוק לאחר מכן, ואם בדק קודם ליל ארבעה עשר בניסן, צריך לחזר ולבדוק בליל ארבעה עשר בניסן. ציבור הלומדים בבית הכנסת שעור תורה קבוע בכל ערב, ונמשךמז. השיעור אחר צאת הכוכבים, יקיימו את השיעור אף בליל ארבעה עשר בניסן, ויבדקו את החמץ לאחר מכן. ונכון שאחר השיעור יכריזו בבית הכנסת שלא ישכחו לקים מצות בדיקת חמץ. אסור לאכול החל מחצי שעה קודם זמן בדיקת חמץ. ואסור זה אינו מח. פת, או יותר מכביצה מפת הבאה ] גרם55 -כ[ אלא כשאוכל יותר מכביצה . אבל פירות או ירקות מותר מן הדין לאכול קודם הבדיקה ]עוגות[ בכיסנין אפילו יותר מכביצה. וכן מותר לאכול בשר או דגים ושאר מיני מאכלים שאינם מחמשת מיני דגן. וכן מותר לשתות קפה, תה ושאר משקאות או אפילו פת.]עוגה[ קלים. וכן מותר לאכול עד כביצה פת הבאה בכיסנין אם ביקש מחבירו שיזכירנו לבדוק החמץ, רשאי לאכול אף יותר מט. קודם זמן הבדיקה. והמחמיר ]עוגה[ מכביצה פת או פת הבאה בכיסנין תבוא עליו ברכה. אסור להתחיל בעשיית מלאכה, או לישן אפילו מעט, החל מחצי שעה נ. קודם זמן הבדיקה. וכן להתחיל בלמוד תורה, אסור מיד בהגיע זמן הבדיקה. אבל קודם לכן מותר. ואם התחיל בעשיית מלאכה או באכילה קודם חצי שעה מזמן הבדיקה, וכן אם התחיל ללמד תורה קודם זמן בדיקת חמץ, ואחר כך הגיע זמן הבדיקה, אינו צריך להפסיק, כיון שהתחיל בהיתר. אין מברכים ברכת \"שהחיינו\" על מצות בדיקת חמץ, ומכל מקום הואיל נא. ויש אומרים שצריך לברך \"שהחיינו\", לכן ממידת חסידות נכון להשתדל להשיג פרי חדש, ולהניחו לפניו בשעת ברכת \"על ביעור חמץ\", ולאחר אבל לא יברך \"שהחיינו\" [ .סיום הבדיקה יברך עליו ברכת הנהנין, ויאכלנו .]מיד לאחר ברכת \"על ביעור חמץ\", מפני חשש הפסק אסור לדבר בין ברכת \"על ביעור חמץ\" לבין הבדיקה. ואם עבר ודיבר נב. בדברים שאינם מעניין הבדיקה, צריך לחזור ולברך. אך באמצע הבדיקה רשאי לדבר בכל מה שיש בו צורך לעניין הבדיקה, אבל בדברים שאינם מעניין הבדיקה אין ראוי לדבר עד שיסיים. מכל מקום בדיעבד אם עבר ודיבר בדברים שאינם מעניין הבדיקה אחר שהתחיל בבדיקתו, אינו חוזר ומברך. מי שיש לו כמה בתים, מברך ברכה אחת לכולם. ואפילו אם הבתים נג. רחוקים זה מזה, אין ההליכה נחשבת להפסק. ולכתחילה יזהר שלא יסיח דעתו בינתיים כשהולך מבית לבית. ובדיעבד אם הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. צריך לבדוק בחורים ובסדקים ובכל פינות הבית, לרבות המרפסות, חדר נד. המדרגות, גינות וכיו\"ב, אף במקומות שאים דרך לאכול בהם. ובמיוחד יש לבדוק בארונות המטבח ובמקרר ובכל המקומות שמניחים שם דברי חמץ. אך אין צריך לבדוק בכיסי הבגדים, ואפילו בכיסי בגדי הקטנים, ויסמוך על הניקיון שנעשה בהם קודם לכן. ויש מחמירים לבדוק בדיקת חמץ גם בכיסי הבגדים בליל ארבעה עשר בניסן. אפילו אם יש טירחה מרובה בבדיקה קפדנית, לא יקוץ בה. מפני שעל נה. ידי בדיקה קפדנית יוכל להיזהר מאיסור משהו חמץ בפסח. וידועים דברי רבנו האר\"י ז\"ל, שהנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. מכל מקום אם קשה לו לבדוק בעצמו בכל החדרים, יעמיד כמה מבני ביתו אצלו בשעת הברכה ואחר כך יתפזרו כולם בחדרי הבית לבדוק על סמך ברכתו. ומצוה שגם בעל הבית ישתתף בבדיקה בעצמו. אך אם אינו יכול לבדוק בעצמו וממנה שליח לבדוק, יברך השליח העושה את המצווה. צריך לבדוק גם במכונית הפרטית שלו, ובחניה. וכן חובה על בעלי נו. החברות לבדוק חמץ באוטובוסים ובשאר מקומות ציבוריים. וכן חובה על גבאי בתי הכנסת ובתי המדרש לבדוק בהם חמץ. ומכל מקום לא יברכו על הבדיקה במכונית ובבית כנסת. חדר שנותנים שם חמץ, ודעתו למוכרו לגוי על כל אשר בו, ולנעול אותו נז. בכל ימי הפסח, אינו צריך בדיקה. ואפילו אם המכירה מתבצעת רק ביום ארבעה עשר בבוקר, אינו צריך בדיקה הואיל וסופו להימכר לגוי. נוהגים לתת חתיכות קטנות של פת, כל אחת פחות מכזית, עטופות נח. בנייר או בניילון, בכל פינות הבית, והבודק מחזר אחריהם למוצאם ולבערם עם שאר החמץ אשר ימצא בזמן הביעור. ועל פי הקבלה יש להניח עשר חתיכות. ואף על פי שאין מנהג זה מעכב, מכל מקום נכון לקיימו. ונכון שירשמו תחילה היכן הניחו כל חתיכה. ואם לא מצא חתיכה אחת מהם, אין צריך לבדוק היטב ולחפש בכל המקומות עד שימצאנה, ויסמוך על ביטולו שמבטל אחר כך את החמץ. יש נוהגים שהבודק את החמץ מוליך עמו קערה שיש בה פרוסת לחם נט. חמץ, וסכין לחטט אחר החמץ, ויש נוהגים להניח גם מלח בקערה. ולמחרת כשמגיע זמן ביעור חמץ, שורפים את החמץ שבקערה. בדיקת חמץ צריכה להיות לאור נר שעוה. ופנס חשמלי כשר לבדיקה ס. אם אין נר של שעווה. ונרות של 'פראפין' המצויים בימינו כשרים לבדיקה. ופתילת צמר גפן טבולה בשמן דינה כנר של שעוה, וכשרה לבדיקה נר אבוקה פסול לבדיקה. ואם בדק לאור נר אבוקה, צריך לחזור ולבדוק סא. שנית לאור נר כשר, ללא ברכה. ונר אבוקה נקרא כל נר שיש בו שתי פתילות או יותר, ושלהבת הפתילות נוגעת זו בזו ונעשית כאחת, ואין הפתילות נוגעות זו בזו, אלא מחלקות ומפרדות. אבל אם הפתילות נוגעות זו בזו, נחשב הכל לנר אחד וכשר לבדיקה. אין לבדוק בנר של שמן, מפני שחושש פן יטיף על בגדיו, וגם לא יוכל סב. להכניסו לחורים ולסדקים. ובדיעבד אם בדק בנר זה יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולבדוק שנית. אין צריך לכבות את אור החשמל בשעת בדיקת חמץ, ואדרבה, תוספת סג. אור עדיפה יותר, שעל ידי כך יכול לבדוק טוב יותר. ביטול חמץ וזמן איסור חמץ מדברי סופרים צריך לבטל את החמץ אחר בדיקתו. ואף על פי שמן סד. התורה כל שבדק את החמץ וביערו מן העולם שוב אינו צריך לבטל, מכל מקום חששו חכמים שמא לא יבדוק יפה או שמא יחוס על ממונו ולא יבער את החמץ קודם זמן אסורו, ולכן תקנו שיבטלנו אחר בדיקתו. צריך שיבין מה שאומר בביטול חמץ, שפרושם שמבטל את החמץ סה. עד שאינו חשוב בעיניו לכלום. לכן יאמר הביטול בשפה המובנת לו. אבל אם אינו מבין פירוש דבריו, אלא חושב שאומר תחינה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי חובת מצות ביטול. וצריך לחזור ולבטלו בשפה המובנת לו. נוהגים לומר את נוסח ביטול החמץ שלש פעמים. ונכון שבפעם סו. השלישית לומר \"לבטיל ולהוי \"הפקר\" כעפרא דארעא\". אף על פי שביטל החמץ אחר הבדיקה, חוזר ומבטלו אחר ביעור החמץ סז. דהיינו בתוך חמש [ ,ביום לאחר שריפת החמץ אך קודם זמן איסור החמץ . ואם עבר זמן זה, אין הביטול ]שעות מתחילת היום, וכמו שיבאר להלן מועיל. אף מי שאינו בודק את החמץ בעצמו, אלא ממנה שליח לעשות כן, סח. לכתחילה צריך שיבטל בעצמו. ומכל מקום אם בטלו השליח בלבד, באופן שהזכיר את שמו של בעל החמץ – מועיל הביטול. אם אינו בביתו כדי לבטל את החמץ, וכן אם יש ספק אם ביטל, תבטל סט. אשתו את החמץ. ואפילו לא צווה עליה בעלה בפרוש לעשות כן. ואם אינה מבינה לשון תרגום, תאמר הביטול בשפה המובנת לה. מן התורה אסור החמץ באכילה ובהנאה אחר חצות היום ביום ארבעה ע. עשר בניסן. וחכמים אסרו את החמץ באכילה כבר בארבע שעות מתחילת היום. וכן אסרו חכמים החמץ בהנאה אחר שעברו חמש שעות מתחילת היום. לכן יש להזדרז לבער את החמץ קודם זמן איסורו בהנאה, ויבטלנו מיד לאחר הביעור. ראוי לכל אדם לנקות השיניים ולהדיחם היטב לאחר אורחת הבוקר עא. בערב פסח, כדי שלא יישאר משהו חמץ בין שיניו. מי שיש בשיניו סתימה זמנית, ראוי להסירה בערב פסח ולנקות תחתיה.עב. אם אין האיש בביתו כדי לבער את החמץ, תבער האשה את החמץ עג. קודם זמן איסורו, והאיש יבטלנו לאחר מכן. ואם יש ספק אם ביטלו, תבטל האשה את החמץ לאחר ביעורו. נוהגים לבער את החמץ על ידי שריפה באש, ולכן טוב שיפרסנו עד. לפרוסות קודם השריפה, כדי שתשלוט בו האש היטב עד שיישרף כליל, או שישפוך עליו נפט כדי שיפגם טעמו ולא יהיה ראוי לאכילה. אסור להתחיל בעשיית מלאכה מיד כשמגיע זמן שריפת חמץ עד עה. שיישרוף את החמץ. אם הניח את החמץ קודם זמן איסורו בפח האשפה ברשות הרבים עו. והפקירו, אינו חייב מן הדין לבערו לאחר זמן איסורו. אך טוב להחמיר ולבערו על ידי שריפה. והמוצא חמץ ברשות הרבים בפסח, אסור לו להגביהו, ואפילו אם אין בכוונתו לקנותו, מפני שחששו חכמים פן יאכל ממנו. הלכות מכירת חמץ יכול אדם למכור את חמצו לגוי קודם הפסח, ושוב אינו חייב לבערו. עז. ומותר יהיה לאכול וליהנות ממנו לאחר הפסח. אבל אם לא מכר את החמץ לגוי, אלא רק ביטלו, אסור מדברי סופרים להשאיר את החמץ ברשותו בפסח. מכירת חמץ צריכה להיעשות קודם זמן איסור החמץ. וכיום נוהגים עח. למכור את החמץ באמצעות הרבנים בכל אתר ואתר, באופן שכל אחד חותם על שטר הרשאה למכור את חמצו, והרבנים מבצעים את המכירה כדת בערב פסח שחרית. ויכול אדם למנות שליח לחתום על שטר ההרשאה למכור את חמצו, ובלבד שיהיה ראוי לשליחות. וחרש שוטה וקטן אינם בני שליחות. נכון להיזהר שבמכירת החמץ לא למכור את כלי החמץ שבביתו, מפני עט. שבכך יצטרך להטבילם שוב אחר הפסח, כדין קונה כלים מן הגוי. לכן ימכור רק את החמץ שבדפנות הכלים. המקומות שמונחים בהם דברי החמץ שנמכרו לגוי, וכן המקומות פ. שמונחים בהם כלי החמץ, צריכים להיות מקומות שאינו רגיל ללכת לשם, כדי שלא יבואו להשתמש בהם בפסח. וטוב לסגרם במפתח ולהצניע המפתח, או ידביק עליהם שלט \"חמץ\". אם לא מכר את החמץ לגוי קודם הפסח, אלא רק הפקירו ובטלו, אינו פא. מועיל, ונאסר החמץ אחר הפסח בהנאה. דין הגעלת והכשרת כלים לפסח כלים שמשתמשים בהם בחמץ בכל ימות השנה, אסור להשתמש פב. בהם בפסח מבלי שיכשירם כדת, כיון שהחמץ נבלע בדפנות הכלים, ואינו יוצא אלא לאחר הכשרה. וכפי תשמישו של הכלי כן הכשרו. כלומר, שאם השתמשו בכלי על ידי האש, הכשרו בליבון על ידי האש. ואם השתמשו בו ברותחים בכלי ראשון, הכשרו ברותחים שבכלי ראשון. כי 'כבולעו כך פולטו' – כשם שבלע הכלי מן החמץ, כך הוא ייפלט באותה הדרך. ויש כלים שאין להם תקנה בהכשרת כלים. בהכשרת כלים לפסח ישנם כמה אופני הכשרה, המיוחדים לסוגי הכלים פג. השונים, ואופני ההכשרה הם: ליבון באש עד שיהיו ניצוצות של אש נתזים ממנו. א. 'כלי ראשון' היינו הכלי שמבשלים [ .הגעלה במים רותחים שבכלי ראשוןב. .]בו על האש עירוי מים רותחים מכלי ראשון.ג. 'כ'לי שני' היינו הכלי שלתוכו נשפך [ .הגעלה במים חמים שבכלי שניד. . ]המאכל מכלי ראשון שטיפה והדחה במים צוננים.ה. שריה במים צוננים במשך שלושה ימים שלמים מעת לעת. ו. – היינו שיפודים שצולים בהם על האש, ופעמים שמערבים ליבון באש פד. פתיתי חמץ בשעת הצליה, הכשרם לפסח הוא על ידי ליבון באש עד שיהיו ניצוצות של אש נתזים מהם, שכשם שבלעו מן החמץ שלא באמצעות נוזלים אלא באמצעות האש, כך הכשרם על ידי ליבון באש שלא באמצעות הכשרם על ]טס של מתכת נקוב שצולים עליו[ נוזלים. וכן האסכלאות ידי ליבון באש עד שיהיו ניצוצות של אש נתזים מהם. אבל הגעלה במים רותחים שבכלי ראשון, אינה מועילה לכתחילה לשפודים ואסכלאות. ומכל מקום בדיעבד אם הגעיל את השיפודים והאסכלאות במים רותחים בכלי ראשון, ולאחר מכן צלה בהם מאכל בפסח, מותר המאכל. ומכל שכן אם שעות מן השימוש 24 אירע הדבר לאחר מעת לעת, דהיינו לאחר שעברו האחרון בכלים אלו. כמו כן תבניות שאופים בהן בתנור, וכן סיר שאופים בו עוגות, הכשרם פה. על ידי ליבון באש. וכיון שבזמננו אי אפשר ללבנן באש מחמת שהליבון באש מקלקלם, יש להניחם בארון עם כלי החמץ, ולהשתמש בתבניות אפיה ובסיר עוגה מיחדים לפסח. ובדיעבד אם הכשירם על ידי הגעלה במים רותחים, ואפה בהם בפסח, המאכל מותר. – קדרות העשויות ממתכת שמבשלים בהן על הגעלה בכלי ראשון פו. האש, וכן המכסים וידיות שלהם הכשרם על ידי הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. דהיינו שירתיח מים בתוך קדירה גדולה על האש, ובשעה שהמים שבקדירה רותחים, מכניס לתוכה את כלי החמץ. ובדיעבד אם הגעילם במים רותחים שאינם תחת האש, כגון שכבתה האש קודם ההגעלה, וכבר בישל בהם בפסח, התבשיל מותר. סכינים הכשרם בהגעלה במים רותחים בכלי ראשון. אך אין צריך פז. שיהיו המים על האש, וכל שהמים עדיין חמים בשיעור שהיד סולדת בהם, מועילים להכשיר בהם סכינים. חצובה, דהיינו ברזל שמניחים עליו כלים בשעת הבישול על האש, וכן פח. כיריים של גז, צריכים הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. ואם עירה עליהם מים רותחים מכלי ראשון, הכשרו בכך. ואם רוצה להשתמש בחצובה ובכיריים של גז על ידי שמניח עליהם טס של מתכת, אינו צריך להכשירם כלל. ויש נוהגים להחמיר לצפות את הכיריים בנייר אלומיניום, כולל הגומי אחר הגעלתם.[ מחבת שמטגנים בה על האש, וכן סיר לחץ על כל חלקיופט. שכותשים בה תבלינים וכיו\"ב, וכן ]מכתשת[ ', וכן ה'מדוכה]שבמכסה המצקת שמכניסים אותה לתוך כלי ראשון ומוציאים על ידה את האוכל, צריכים הגעלה במים רותחים מכלי ראשון שעל האש. נוהגים לשטוף הכלים במים צוננים אחר ההגעלה במים רותחים.צ. – צלחות וקערות של מתכת שמערים לתוכם תבשיל עירוי מכלי ראשון צא. מן הקדרה שעל האש, הכשרם על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון. וכל שכן שאפשר להגעילם בכלי ראשון שהיד סולדת בו. אבל אם מערה עליהם מים מכלי שני, אין הכשר זה מועיל להם. שיש המטבח, הכשרו על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון. ואם צב. חושש פן יתקלקל יצפנו בנייר אלומיניום או במכסה פלסטיק וכיו\"ב לאחר שישטפנו וידיחנו היטב. וכן כיור המטבח שמניחים בו את הכלים אחר האכילה לצורך שטיפה וניקוי, הכשרו על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון. ויש נוהגים להחמיר ממידת חסידות לצפות הכיור על ידי כיור מיוחד מפלסטיק שמניחים בתוך הכיור למשך ימי הפסח. ומן הדין אין צריך לעשות כן, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ופלטה חשמלית הכשרה גם כן על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון. וממידת חסידות טוב להחמיר לצפותה גם כן בנייר אלומיניום. – צלחות של מתכת שרגילים להשתמש בהם בכלי הגעלה בכלי שני צג. שני, כגון שרגילים להעביר התבשיל מן הקדרה אל קערה אחרת, ולוקחים מן הקערה ונותנים לצלחת, וכן כפות ומזלגות שרגילים להשתמש בהם בכלי שני, הכשרם לפסח בהגעלה בכלי שני. דהיינו שיעביר מים רותחים מכלי ראשון אל תוך כלי אחר, ויכניס הצלחות אל אותו כלי. ואם הכשירם בהגעלה בכלי ראשון, או בעירוי מכלי ראשון, כל שכן שהוכשרו בכך לפסח. והוא הדין בכל זה לצלחות וכפות ומזלגות העשויים מפלסטיק או ניילון, שאם משתמשים בהם בכלי שני, הכשרם לפסח בהגעלה בכלי שני. – כלים שרגילים להשתמש בהם בצונן שטיפה והדחה במים צוננים צד. בלבד, כגון כלי כסף וגביע של קידוש, כוסות ששותים בהם משקאות קלים וכיו\"ב, בין אם עשויים ממתכת, חרס, זכוכית, פלסטיק, ניילון הכשרם לפסח על ידי שטיפה והדחה היטב במים צוננים. ואפילו אם השתמשו בהם לפעמים בחמין, כיון שרב תשמישם בצונן, הכשרם בשטיפה והדחה שעות קודם לכן, יש 24 במים צוננים. אך אם השתמש בהם בחמין בתוך להחמיר להכשירם בחמין. – כלי מתכת שהשתמשו צה. שריה במים צוננים שלשה ימים מעת לעת , כגון ] שעות 24[ בהם בצונן, ושהה החמץ הצונן בתוך הכלי יותר מעת לעת חביות של בירה וכיו\"ב, הכשרם על ידי שיניח בתוכם מים צוננים שלש שעות 24 פעמים מעת לעת, דהיינו שימלא אותם מים צוננים, וכעבור שעות ישפוך את המים 24 ישפוך את המים וימלאם מחדש, ושוב כעבור שעות הוכשרו לפסח. ואם נשארו המים בתוך 72 וימלאם מחדש, וכעבר שעות בפעם אחת, לא עלו לו אלא ליום אחד בלבד. וכן 72 הכלי במשך שעות, לא עלו לו אותם המים 24 אם שפך המים מן הכלי קודם שעברו שעות, ובפעם השניה 20 לכלום. וכן אם הניח המים בפעם אחת במשך שעות, לא עלו לו אלא ליום אחד בלבד. ואם הגעיל את אותו 28 במשך כלי במים רותחים בכלי ראשון, הוכשר בכך. – כלי חרס שהשתמשו בהם בחמץ בחמין, אין הכשר מועיל כלי חרס צו. להם כלל, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי בליעתו לעולם. לכן יש להצניעם עם שאר כלי החמץ למשך ימי הפסח. ומכל מקום אם השתמשו בהם בצונן בלבד, אפשר להכשירם על ידי שטיפה והדחה במים שעות, הכשרם על 24 צוננים בלבד. ואם שהה החמץ הצונן בתוכם במשך ידי עירוי שלושה ימים במים צוננים, וכפי שנתבאר בסעיף הקודם. - כלי זכוכית על כל סוגיהם השונים אינם בולעים ואינם כלי זכוכית צז. פולטים כלל. לכן אינם צריכים הכשר לפסח, ודי להם בשטיפה והדחה במים צוננים. והאשכנזים נוהגים להחמיר בכלי זכוכית כדין כלי חרס. ומכל מקום יכולים להקל להכשיר כלי זכוכית אלו על ידי הגעלה שלש פעמים במים רותחים בכלי ראשון. ויש מהספרדים שנהגו גם כן להחמיר בכלי זכוכית. ואם רוצים לבטל מנהגם, רשאים לבטלו. ונכון שיעשו \"התרת נדרים\" על מנהגם הקודם. ואם רוצים להקל על ידי הגעלה שלש פעמים במים רותחים בכלי ראשון, רשאים להקל אף בלא התרת נדרים כלל. והמגעילים כלי זכוכית הנ\"ל יזהרו שלא לשוטפם אחר כך במים צוננים בעודם חמים, פן יתפוצצו הכלים. ואין לחוש לכך שלא שטפו הכלים במים צוננים מיד לאחר ההגעלה, שאין זה אלא מנהג לחומרא, ובשעת הדחק כשאי אפשר לעשות כן, אין זה מעכב. ומכל מקום טוב לשוטפם בצונן לאחר שיצטננו. – כלי פורצלן דינם ככלי חרס, ואם השתמשוצח. הכשר שאר כלי סעודה בהם בחמין, אין הגעלה מועילה להם כלל. וכל שכן שיש להחמיר גם בכלי חרסינה המצופים כעין פורצלן. כלי עץ וכלי אבן וכלי עצם, דינם כדין שאר כלי מתכת, וכתשמישם צט. כן הכשרם. וכפי שנתבאר לעיל. מי שמשתמש בכל השנה בשנים תותבות, אינו צריך להגעילם במים ק. רותחים כדי להכשירם לפסח, ודי להם בשטיפה והדחה היטב במים צוננים. מכל מקום טוב להחמיר לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון. שלחנות שאוכלים עליהם חמץ בכל ימות השנה, אם רגילים לכסותם קא. במפה בכל ימות השנה, אינם צריכים הכשר כלל, ודי להם בניקוי וקינוח יפה, ויכסם במפה נקיה ודיו. ואם אין רגילים לכסותם במפה בכל ימות השנה, נוהגים להכשירם על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון. ואם חושש פן יתקלקלו מחמת המים החמים, ינקה ויקנח אותם היטב, ויכסם במפה נקיה, ודיו. מפות שלחן הכשרן על ידי כיבוס במים חמים שהיד סולדת בהם. קב. ושעונית שפורסים על השלחן, הכשרה על ידי עירוי מים חמים שהיד סולדת בהם. הכשר כלי מטבח חשמליים – תנור שהשתמשו בו בחמץ בכל ימות השנה, הכשרו באופן תנור אפיה קג. זה: א. ניקוי היטב מכל שיירי מאכל וזיעה שנצטברה בפינותיו. ב. השהיה שעות בלא שימוש. ג. הסקה במשך שעה או שעתים במידת 24 במשך החם הגבוהה ביותר שאפשר להשתמש בו. וכל זה הוא לעניין גוף התנור, אבל התבניות שאופים בהם, אין הכשר זה מועיל להם. קד. מקרר – על חלקיו השונים, הכשרו בשטיפה והדחה במים צוננים, ואין צריך לערות עליהם מים חמים. – צריכה הגעלה. וקודם ההגעלה יפרקנה וינקה אותה מכונת בשר קה. היטב בחורים ובסדקים, וירחצנה במים חמים ובסבון, לבל יישאר שם משהו חמץ. – אין גופו צריך הכשר, ודי לו בניקוי והדחה היטב מיקסר חשמלי קו. במים חמים ובסבון, אחר פירוק החלקים שמצטבר שם ליכלוך. והכלים שמניחים בהם המאכל בשעת השימוש במיקסר, צריכים הכשר כפי תשמישם וכנ\"ל. – הכשרו על ידי ניקוי היטב מכל שיירי מאכל, ולאחר מכן מדיח כלים קז. שעות, ולאחר מכן יפעיל המכונה עם מימיה 24 לא ישתמש בו במשך , ואחר כך ישתמש בו בפסח.]בלא שיהיו כלים בתוכה[ החמים – הכשרו על ידי הגעלה במים רותחים בכלי ראשון. ואם לא קח. מיחם נשתמש בו (ולא על הכסוי שעליו) אלא רק למים חמים, די בשטיפה והדחה בצונן. – גופו צריך ניקוי והדחה היטב במים חמים ובסבון אחר פרוק קט. מיקסר החלקים שמצטבר שם לכלוך, שאר כלי המיקסר שמניחים בהם המאכל, כתשמישם כן הכשרם. – מכשיר מיקרוגל שהשתמשו בו בשאר ימות השנה בלא קי. מיקרוגל לכסות היטב את המאכל מכל צדדיו, ופעמים שנשפך דבר מאכל חם על דפנות המיקרוגל, נכון שלא להשתמש בו לפסח כלל. – יש לפרקו ולנקות היטב את חלקיו השונים, ולאחר מכן קיא. בלנדר הכשרו על ידי שטיפה והדחה במים צוננים. ואם השתמש בו בחמין, .]מלבד הסכינים שטעונים הגעלה[ .כתשמישו כן הכשרו וכנ\"להכנת הכלים לקראת ההכשרה כלים הצריכים ליבון באש, אין צריך לנקותם היטב קודם הליבון, קיב. מפני שהאש שורפת הכל. אבל כלים הצריכים הגעלה ושאר סוגי הכשרה, צריך לנקותם היטב קודם ההכשרה, עד שלא יישאר בהם ממשות של לכלוך או חלודה. וכלי אלומיניום שמצטבר בהם כעין גומות שחרות, צריך לנקותם היטב עד כמה שאפשר קודם ההגעלה. וכן כלים שיש להם ידיות המחוברות על ידי ברגים או מסמרים, ורגיל להצטבר לכלוך ליד הידיות, צריך לנקותם היטב במים חמים ובסבון במקום הידיות קודם ההגעלה. וכן סכינים שיש להם ידיות של עץ או עצם, צריך לנקות היטב במקום הידיות במים חמים ובסבון קודם ההגעלה. לכתחילה אין להגעיל לאחר זמן איסור החמץ כלי שהשתמשו בו קיג. שעות קודם ההגעלה. אך אם רוצה להגעיל כלי שהשתמש בו 24 בתוך שעות, יכול להכשירו על ידי שיפגום תחלה את מי ההגעלה, 24 בתוך דהיינו שיניח בתוכם מי סבון, אקונומיקה, סודה אקוסטית וכיו\"ב. וכל זה לעניין כלים הצריכים הגעלה, אבל כלים הצריכים ליבון באש, מותר ללבנם אפילו אם השתמשו בהם סמוך לשעת הליבון אף לכתחילה. ניקוי ספרים צעצועים ושימוש בהם בפסח – יש נוהגים לבודקם ולנקותם קודם הפסח. ויש נוהגים להקל ספרים קיד. להשתמש בהם בלא בדיקה. ומעיקר הדין יש להקל בזה. ומכל מקום ספרים שרגילים להביאם לשלחן האוכל כגון ברכת המזון וזמירות לשבת, אין להשתמש בהם בפסח. – הכשרם בשטיפה והדחה במים צוננים. ואם יש בהם צעצועים קטו. חריצים, ויש חשש שנכנס לתוכם חמץ, לא ישתמשו בהם בפסח. שימוש בתרופות חומרי ניקוי וסיגריות בפסח – תרופות שאין להם השגחה מיוחדת לפסח ויש חשש תרופות קטז. שמעורב בהן עמילן של חמץ, אם הם לצורך חולה אפילו אין בו סכנה, מותר להשתמש בהם בפסח, ובלבד שאין החיך נהנה מהם כלל, כגון תרופות שמשתמשים בהם על ידי בליעה. אבל אם החיך נהנה מהם כגון כדורים למציצה, סירופ מתוק וכיו\"ב, אין להשתמש בהם בפסח אלא לחולה שיש בו סכנה. ואם התרופות אינם לצורך חולה, אלא לצורך מיחוש בעלמא, כגון תרופות להרגעת כאב ראש וכיו\"ב, אין להתיר להשתמש בהם בפסח. וטוב להחמיר להשתמש בפסח אך ורק בתרופות שנעשו בהשגחה מיוחדת לפסח. – מותר להשתמש בפסח בסבון ובשאר חומרי ניקוי סבון וחומרי ניקוי קיז. שנעשו בלא השגחה קודם הפסח. - מותר להשתמש בפסח בסיגריות שנעשו קודם סיגריות וטבק הרחה קיח. הפסח, אף על פי שיש חשש שהדביקו את הנייר שלהם בדבק שיש בו תערובת חמץ. וכן מותר לשאוף בפסח טבק הרחה שנעשה קודם הפסח, ויש בו חשש תערובת חמץ, כיון שאין כל הדברים הנ\"ל ראויים לאכילה כלל, וגם אין משתמשים בהם על ידי אכילה. – אם נעשו בלא השגחה מיוחדת לפסח, בושם ומוצרי קוסמטיקה קיט. אף על פי שיש בהם חשש תערובת חמץ, כיון שאינם ראויים לאכילה כלל, וגם אין משתמשים בהם על ידי אכילה, מותרים בשימוש בפסח."},{"filename":"245.pdf","content":"245 גליוןמיום א' כ\"א אדר ב' תשפ\"ד להתחיל את אמירת | הלכה כסתם משנה| סוף זמן אכילת קרבן פסח| מצות אכילת מצה ומרור בליל הסדר נושאי השיעור: חיוב | סדר אמירת ההגדה אצל מרן זיע\"א| קליות ואגוזים בזמנינו| סוף זמן אכילת האפיקומן| ה'הגדה' לאחר זמן רבינו תם אמירת | ברכה על קיום מצוה מספק| נאנס ולא אכל מצה רק לאחר חצות אם מברך על אכילתה| הנשים במצוות ליל הסדר ברכה על ההלל לאחר חצות | יין אדום לקידוש ולארבע כוסות| יין או מיץ ענבים לארבע כוסות| ההלל וכוס רביעית קודם חצותפרשת שמיני – החודש דיני אכילת מצה בליל הסדר א. סוף זמן אכילת הקרבנות מהתורה אנחנו מצווים מן התורה לאכול כזית מצה בלילה הראשון של פסח. בזמן שהיה בית המקדש היתה גם מצוה מהתורה לאכול קרבן פסח בליל פסח יחד עם מצה ומרור, אך בימינו יש רק את מצות מצה ואת מצות מרור. להלכה מצות אכילת מרור בזמן הזה היא מדרבנן, ובעז\"ה שיבנה בית המקדש שלושת המצוות הללו יהיו כולם מדאורייתא. יש מחלוקת תנאים האם זמן קרבן פסח מן התורה הוא כל הלילה או שזמנו עד חצות. שהנה כל הקרבנות זמנם ליום ולילה חוץ מקרבן עולה שכלל לא נאכל אלא נשרף, וכן קרבנות שלמים שזמנם שני ימים \"ביום הקריבו את זבחו (ויקרא ז, טז)ולילה. אך על כל שאר הקרבנות כתוב יאכל וממחרת\" דהיינו עד עלות השחר. אם למשל שחטו והקריבו את הקרבן ביום שני בבוקר, ניתן לאוכלו עד למחרת בעלות השחר. \"וכל הנאכלים ליום (ב.)אלא ששנינו במשנה הראשונה במסכת ברכות אחד מצוותם עד שיעלה עמוד השחר\" אך חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כלומר מדאורייתא ניתן לאוכלו עד עלות השחר, וחכמים הגבילו עד חצות. וכמו כן גם מצות קריאת שמע של לילה, שזמנה כל הלילה אך חכמים הגבילו עד חצות. ב. סוף זמן אכילת קרבן פסח (ברכות למעשה קרבן פסח זה ענין אחר לגמרי, דעת רבי אלעזר בן עזריה שמן התורה זמן אכילתו הוא עד חצות, ולומד זאת ממה שכתוב ט.) : \"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה\" - הקב\"ה עבר (שמות יב, ח)בתורה : \"ואכלו (שם, ח)במצרים במכת בכורות וזה היה עד חצות, ומאידך כתוב את הבשר בלילה הזה\" – ולומד גזירה שווה 'בלילה הזה', מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. \"בחיפזון\" עד (שם, יא) לעומת זאת, אמר לו רבי עקיבא, והלא כבר נאמר שעת חיפזון – דהיינו עד זמן שיצאו ממצרים שהוא היה בבוקר. ממילא רבי עקיבא סובר שקרבן פסח דינו כדין כל הקרבנות שמן התורה זמנם כל הלילה עד עלות השחר. אך רבי אלעזר בן עזריה סובר שזמן אכילת קרבן פסח הוא עד חצות. ג. הלכה כרבי עקיבא מחבירו או כסתם משנה יש מחלוקת גדולה בראשונים איך פוסקים את ההלכה, אם הלכה (עירובין כרבי אלעזר בן עזריה או כרבי עקיבא. שמצד אחד יש לנו כלל 'הלכה כרבי עקיבא מחברו' - שכשחברו חולק על רבי עקיבא צריך מו:) לפסוק כרבי עקיבא. וממילא להלכה זמן אכילת קרבן פסח הוא כל הלילה. מצד שני יש כאן סתם משנה בפרק 'איזהו מקומן שאומרים אותו בכל \"הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד (זבחים פרק ה משנה ח):יום חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי\". המשנה כתבה בסתם במפורש שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות כרבי אלעזר בן כרבי אלעזר בן עזריה. (קכ:) עזריה. וכמו כן יש משנה מפורשת בפסחים ו'סתם משנה' היינו שכשרבי יהודה הנשיא סידר את המשניות וכתב משנה 'סתם' ללא כל מחלוקת, אומרים 'הלכה כסתם משנה'. ד. סתם משנה לאידך גיסא אכן מאידך גיסא יש לומר שיש גם סתם משנה לצד השני, שהרי במשנה הראשונה של ברכות לא מובא שיש הבדל בין קרבן פסח לשאר קרבנות, וכתוב סתם \"כל הנאכלים ליום אחד מצוותן עד שיעלה עמוד השחר\" – ובכלל זה גם קרבן פסח. וכן במשנה במסכת שנינו: \"זה הכלל, כל דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה\" – (כ:) מגילה והגמרא למדה, שבא לומר שזמן אכילת קרבן פסח הוא כל הלילה. הרי שיש כאן הלכה כסתם משנה לשני הצדדים, לא שייך כאן להכריע. כותב, שגם אם יש סתם משנה אחד מול (פסחים פרק י סימן לח)הרא\"ש שניים לא אומרים בזה רוב, סתם משנה זה סתם משנה, וממילא הסתפק הרא\"ש כיצד לפסוק בזה להלכה. והוא מביא בשם רבינו תם שמחמת זה הקפיד לאכול מצה לפני חצות. העלון לרפואת הנער אריאל בן מרים מיכל נ\"י בתושח\"י ה. קידוש בערב שבת מבעוד יום הנה ביום שישי יש שמקילים לקדש ולאכול סעודת שבת מבעוד יום. ובוודאי שיכולים לעשות כך בלי שום בעיה. ומלבד דין פלג המנחה הרגיל יש בזה דין של תוספת מחול על הקודש. וכך סוברים הרבה ראשונים שמכיוון שאפשר לקבל תוספת שבת מפלג המנחה הרי שאפשר גם לקדש ולאכול סעודה. אכן יש מחמירים שאדם יקפיד שאחרי שיהיה צאת הכוכבים שיאכל עוד כזית, אבל מעיקר הדין לא צריך את זה, ובליל שבת אדם יכול לאכול ולשתות ולגמור את כל הסעודה לפני ששקעה החמה, ולומר גם 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, וקיים בכך מצות סעודת שבת, מפני שיש כאן תוספת מחול על הקודש. ו. להחמיר לקדש בליל הסדר לאחר זמן רבינו תם אך לגבי ליל הסדר זה שונה, כיון שכתוב בתורה בפירוש לגבי קרבן פסח \"ואכלו את הבשר בלילה הזה\", ממילא זה צריך להיות לילה וודאי. לכן אלו שמשתדלים תמיד להחמיר כרבינו תם לעניין צאת הכוכבים, שזה דבר ראוי ונכון מאד, בליל הסדר חשוב מאד להקפיד על זמן צאת הכוכבים של רבינו תם. כלומר, הנה המציאות היא שעד שגומרים את תפילת ערבית בבתי הכנסת וחוזרים הביתה, ועד שמתארגנים להתחיל את הסדר, מסדרים את הקערה וקובעים לכל אחד מקום לשבת כשיש משפחה גדולה וכו', עד שכולם מוכנים ומוזגים להם את הכוסות ומוכנים לקידוש, זה לוקח זמן. אז כדאי להמתין עוד זמן מועט עד זמן רבינו תם. ז. קידוש ואמירת ההגדה מזמן צאת הכוכבים של הגאונים אכן אם יש הרבה ילדים קטנים ולא ישנו ביום, לא כדאי להחמיר לגבי הקידוש להתחיל בו רק לאחר זמן רבינו תם, ואפשר יהיה להתחיל כזמן הגאונים. מכיוון שמצד דין קידוש ניתן לקדש מבעוד יום כבכל ערב שבת, ואין שום סיבה שלא נוכל לקדש גם בערב פסח מבעוד יום. אלא שבפסח נוסף על כוס זו גם דין של ארבע כוסות שאמנם זה מדרבנן אך צריך שיהיה בלילה, ולכן בוודאי שלפני צאת דקות לאחר השקיעה – אי אפשר 20-הכוכבים של הגאונים – כ לקדש כלל. אבל כיון שארבע כוסות זה מדרבנן אפשר להקל כשיטת הגאונים, אך מה שכדאי להחמיר כשיטת רבינו תם הוא באמירת ההגדה ובאכילת מצה וכו'. כמובן למי שנוהג להחמיר כדעת רבינו תם בדאורייתא בדרך כלל, שזה דבר ראוי ורצוי. ובדרך כלל מגיעים לזה עם כל העיכובים שיש בקידוש ואכילת הכרפס וכו', ולא צריך להילחץ כל כך. ח. סוף זמן אכילת מצה כל הלילה לעיל ביארנו שנחלקו הראשונים לגבי סוף זמן אכילת קרבן פסח, אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה ועד חצות, או כרבי עקיבא ועד עלות השחר. ומחלוקת זו קיימת גם לגבי אכילת מצה שגם בזמנינו כאמור , אמר רבא, אכל מצה אחר (פסחים שם)היא מדאורייתא. ואיתא בגמרא חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובה. כיון שמצה הוקשה (פרק ו לפסח אז גם מצה צריך לאוכלה עד חצות. למעשה הרמב\"ם פוסק שזמן אכילת מצה כל הלילה, וכותב רבינו מהלכות חמץ ומצה הלכה א) מנוח שם, שמה שרבא אמר שלא יצא היינו שהוא אמר זאת לדעת רבי אלעזר בן עזריה, שהרי זו לשונו \"אכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובה\", כלומר רבא אומר שבדין הזה תלוי במחלוקת הזו, אבל לא בא לפסוק הלכה כמותו. שהרי אם היה אומר שהלכה כמו רבי אלעזר בן עזריה היה אומר בסתם \"אכל מצה אחר חצות לא יצא ידי חובתו\". באמת אם נאמר שהלכה כרבי עקיבא מחבירו ולהלכה זמן אכילת מצה כל הלילה, יובן למה הרמב\"ם פסק שאכילת מצה היא כל הלילה. וכמו כן הרי\"ף לא הזכיר כלל את דברי רבא, וכותב עליו השלטי הגיבורים שמשמע מזה שהרי\"ף סבר כהרמב\"ם. והרי לנו שנים מתוך שלושה עמודי הוראה, הרי\"ף והרמב\"ם שהסכימו שאכילת מצה היא כל הלילה. ט. מצות אכילת מצה לאחר חצות לילה מסופק בזה, וכותב שרבינו (שם)עמוד ההוראה השלישי שהוא הרא\"ש תם היה מחמיר להקפיד לאכול את המצה לפני חצות. המשנה מביא שזו מחלוקת ראשונים מערכה (סימן תעז בביאור הלכה ד\"ה ויהא)ברורה לקראת מערכה. ולהלכה למעשה, מרן השלחן ערוך לא כותב מה הדין לגבי אכילת מצה לאחר חצות, אבל הרי אנחנו אוכלים לאחר אכילת מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון – אוכלים אפיקומן, וכתב , שלאחר גמר כל הסעודה אוכלים (שם סעיף א)על כך מרן השלחן ערוך מהמצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, ויש מחמירים לאכול שנים, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסבה ולא יברך עליו ויהיה זהיר לאוכלו קודם חצות. מרן לא כתב לשון של 'צריך' אלא כתב רק 'זהיר', אבל זה לגבי אפיקומן שבא אחרי המצה, ולכאורה משמע בשלחן ערוך שהכל זה רק זהירות בעלמא, כלומר שדעתו נוטה לכיוון שיטת הרמב\"ם שהזמן הוא כל הלילה. אבל כמובן שמכיוון שהרבה ראשונים סוברים שהזמן הוא עד חצות והלכה כרבי אלעזר בן עזריה, המשנה ברורה שם מזכיר הרבה ראשונים, מביא עוד הרבה ראשונים שסברו כן, ואמנם (פסח) וגם בחזון עובדיה זו מחלוקת, אבל בספק דאורייתא כזה בוודאי שעל כל אחד להקפיד ולהחמיר לאכול את המצה קודם חצות. הנידון הזה הוא בעיקר על מי שנאנס ולא היה ביכולתו לאכול את המצה בזמן. כגון שאשתו היתה צריכה ללדת ועד שהתפנה לאכול מצה כבר עבר חצות, וכיו\"ב. אבל אם כבר הגיע חצות בדיעבד בוודאי שיאכל את המצה גם לאחר חצות, וכדעת רבי עקיבא. ולכתחילה בוודאי שצריך להיזהר ולעשות ככל האפשר כדי לאכול את המצה, כולל האפיקומן עד חצות. י. קליות ואגוזים או שוקולד למעשה גם מי שמקפיד על רבינו תם ב\"ה יש מספיק זמן, יש זמן רב לקרוא גם את ההגדה בנחת הרי מזמן רבינו תם עד חצות יש יותר מארבע שעות, ובאמצע אמירת ההגדה אפשר לחלק לילדים קליות ואגוזים כדי שלא יישנו. (פסחים קח:) –– כפי שאומרת הגמרא אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היו חוכמות, קליות ואגוזים זה קליות ואגוזים, והיו מביאים אגוזים ושקדים וכיו\"ב והיה מחלק לילדים, אבל כיום אם תביא לילדים אגוזים הם ילכו לישון... מה הם יעשו עם אגוזים?! ולכן היום שיש כל מיני שוקולדים כשרים למהדרין לפסח, אפשר לחלק לילדים שוקולדים, והם עדיין חלביים כיוון שאת הבשר אוכלים רק לבסוף, והעיקר שיהיו ערים וישתתפו בהגדה, זה חשוב מאד! \"לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו\" – מה הפשט בזה?! (קהלת י, ב) כתוב וכי מי שהוא כסיל הלב שלו ממוקם בשמאלו, ואילו החכם ליבו ממוקם לימינו?! אלא שכשקוראים את ההגדה, יש כאלו שמיד כשמתחילים מסתכלים, משמאל, כמה עמודים יש עד הסיום – מצה, מרור, שלחן עורך, וקוראים את ההגדה כמו תהילים או זוהר, אבל לב חכם מתבונן מימין כמה עמודים כבר קראו... הרי זו הזדמנות לחזק את האמונה, לחזק את הילדים ואת כולם, לשתף את כולם. יא. ליל הסדר על שלחנו של מרן זיע\"א אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד שכולם ישתתפו בקריאת ההגדה, וכדי שכולם יהיו ערניים היה קורא את הקטע של 'עבדים היינו' בקול רם, והיה אומר שכל אחד יקרא בלחש. אמנם מעיקר הדין יש דין שומע כעונה, אבל כיון שאולי מישהו לא כיוון כראוי לצאת או להוציא ידי חובה, לכן הטוב הוא שכל אחד יקרא בלחש. לאחר מכן היו עוברים לפי התור וכל אחד קורא קטע. ומי שהיה מקבל את הקטע של 'חכם מה הוא אומר' אאמו\"ר היה אומר לו לקרוא את כל ארבעת הבנים... שלא יגידו זה חכם וזה רשע... והיה נותן גם לקטנים לקרוא בקול רם כדי לשתף אותם, וכמובן גם הנשים היו קוראות, הרי גם הן. פעם נתתי שיעור ארוך שנשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר בדיוק כמו אנשים. אפילו באמירת ההלל בליל הסדר, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיה חוזר מבית הכנסת בליל הסדר היה מקפיד לשאול את הנשים אם התפללו ערבית ואמרו הלל בברכה, כמו שאנחנו הספרדים ורוב העולם נוהגים לומר בבית הכנסת בליל הסדר הלל בברכה היה מקפיד שגם הנשים יאמרו אותו בברכה לפני (סימן תעב סעיף שמתחיל את הסדר, שהרי כך הוא לשון מרן השלחן ערוך שהנשים חייבות בכל המצוות הנוהגות באותו לילה, ואאמו\"ר למד יד) (ראה שו\"ת חזון עובדיה סימן ט).שזה כולל גם את אמירת ההלל וכשהיו אומרים את ההגדה, מפעם לפעם היה עוצר ואומר איזה פירוש, והיו פירושים שהיו מתאימים אפילו לילדים הקטנים. אני זוכר את הימים שהיה לוקח אותי על הברכיים, הייתי קטן מאד, והוא היה מספר לי על מכות מצרים, איך הקב\"ה התעלל במצרים ואיך שהוא נתן להם, הוא היה אומר לנו משלים וסיפורים הפלא ופלא. ומי שרוצה חומר בקלות שהילדים ייהנו מאד ממנו, שפשוט ייקח את 'חזון עובדיה' על הגדה של פסח יש לו כל כך הרבה משלים וסיפורים, דברים נפלאים. מאידך היה גם מקפיד לומר לנו חידושים ברמה גבוהה כשהיינו כבר בישיבות, והיה אומר לנו פלפולים, קושיות, תירוצים, זה היה ממש נפלא, זה היה שיעור של שעתיים ואף יותר. וכשהיו מגיעים בסדר לאכילת מצה, לא הרבה זמן לפני חצות, היינו אוכלים מהר מצה, מרור, שלחן עורך, והיה מקפיד לגמור אף את ההלל לפני חצות, וכדלהלן. יב. ברכה על מצוה שמקיימים מספק נתבאר לעיל שאם אדם נאנס ולא אכל מצה קודם חצות, שעליו לאכול מצה לאחר חצות. ויש לדון האם כאשר אוכל את המצה רשאי לברך עליה 'על אכילת מצה' או לא. וזו מחלוקת ראשונים, כותב (שם סק\"ו) ומרן השלחן ערוך לא פסק בזה. למעשה המשנה ברורה שלא יברך. סוברים שבכל מצוה (שם)רבנו יונה והראב\"ד בהשגותיו על הרמב\"ם דאורייתא שמקיימים אותה מספק צריך גם לברך עליה, למשל מצות כיסוי הדם, שמצוה זו אינה נוהגת בבהמה כגון, פרה, שור, כבש, עז, \"ואיש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף (ויקרא יז, יג) שהרי כתוב בפסוק אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר\". כלומר רק בחיה ועוף יש מצות כיסוי הדם. כששוחטים תרנגול צריך לכסות את הדם ולברך 'על כיסוי הדם בעפר'. - אני לא יודע אם זה קיים היום, מסתמא [ והנה בזמנם היתה מין חיה שקראו לה 'כוי', שהיא ספק ]שקיים אבל אנחנו לא יודעים מה זה חיה ספק בהמה, והיא מותרת באכילה כיון שמפריסה פרסה ומעלת גרה. אבל מה הדין לגבי כיסוי הדם. סוברים רבנו יונה והראב\"ד, שכיון שספק דאורייתא לחומרא לכן יש לכסות את הדם של ה'כוי', וממילא גם יש לברך על הכיסוי. סבר שאמנם יש חיוב (פרק א מהלכות מאכלות אסורות הלכה יג)לעומת זאת, הרמב\"ם לכסות את הדם, אך אין לברך על כיסוי הדם של ה'כוי'. וכך נפסק . (יו\"ד סימן כח סעיף ג)בשלחן ערוך יג. נוסח הברכות אינו מדאורייתא ויש ללמוד מזה על כל דבר שהוא ספק דאורייתא, שלמרות שספק דאורייתא לחומרא והספק הוא על המצוה, שבוודאי חייבים לקיים את המצוה, אבל כיון שהברכה היא דרבנן, לכן אין לברך. ממילא יש ללמוד שהוא הדין לעניין אכילת מצה, למרות שמספק לאחר חצות צריך לאכול את המצה מספק דאורייתא ולחומרא, ולדעת הרמב\"ם אף מקיים את המצוה, ומסתבר לומר כן גם לדעת הרי\"ף וכמו שנתבאר לעיל. אבל מכיוון שיש הרבה ראשונים שסוברים שלאחר חצות עבר הזמן, ושהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, ממילא מי שאוכל מצה לאחר חצות עליו לאוכלה בלא ברכת 'על אכילת מצה'. (פרק ב מהלכות ברכות הלכה יד) אכן יש בנושא הזה הרבה דיונים, למשל, הרמב\"ם עצמו פוסק לגבי ברכת המזון, שאם אדם מסופק אם לברך שעליו לברך. אמנם ברכת המזון המצוה עצמה היא הברכה, אבל הרי היכן כתוב בתורה שצריך לומר שלוש ברכות? אמנם זו מחלוקת ראשונים (שם פרק א הלכה ה אם צריך לומר שלוש ברכות מדאורייתא, אבל הרמב\"ם עצמו סבר שמדאורייתא גם אם אומר 'תודה רבה רבונו של ופרק ב הלכה א) עולם שנתת לי אוכל ושבעתי ואני מברך אותך' - יצא ידי חובה. וכן אלא שיש ראשונים שסוברים (בהשגות לספר המצוות שורש א'). היא דעת הרמב\"ן שהברכה היא דאורייתא אבל הנוסח הוא דרבנן, ואפשר היה לכלול את כולם בברכה אחת. ויש ראשונים שסוברים שכל שלושת הברכות הם דאורייתא. לפיכך אם נאמר שכל שלושת הברכות הן מדאורייתא מובן למה צריך לברך כשמסופק, אך אם נאמר כדעת הרמב\"ם שלא חייב לומר את הנוסח של ברכת המזון, אז למה מספק מברכים ברכת המזון? פוסק לגבי ספק קרא קריאת פרק ב מהלכות קריאת שמע הלכה יג) וכמו כן הרמב\"ם ( שמע ספק לא קרא שחוזר וקורא, כיון שספק דאורייתא לחומרא. וכותב הרמב\"ם, שחוזר ומברך גם את ברכות קריאת שמע. ושואלים כבר הרבה ראשונים, למה עליו לברך את הברכות שוב פעם, ויש לכך כמה יישובים בראשונים, ואכמ\"ל. ובהזדמנות אחרת נסביר את הדברים. יד. סוף זמן אמירת ההלל להיות זהיר על (סימן תעז סעיף א) כאמור כתוב בפירוש בשלחן ערוך האפיקומן לאוכלו קודם חצות. וכתב הרמ\"א: \"ויקדים עצמו שגם כותבים, שהלל פסחים שם ד\"ה אמר) ההלל יקרא קודם חצות\". ע\"כ. התוספות ( לא צריך לאומרו לפני חצות, כיון שהוא מדרבנן, והם לא החמירו כמו שהחמירו לגבי מצה שהיא דאורייתא והוקשתה לקרבן פסח. לעומת כותבים (פסחים דף כז ע\"ב מדפי הרי\"ף ד\"ה גרסינן)והר\"ן (בתשובה ח\"א סימן תמה) זאת הרשב\"א להיפך, שגם אמירת ההלל צריך להיות עד חצות. טו. ארבע כוסות הושוו לאכילת מצה ולקרבן פסח יש אחרונים שמסבירים בדעת הרשב\"א והר\"ן שזה רק לכתחילה, (בביאור הגר\"א על ולא התכוונו לומר שעד חצות זה מעכב. הגאון מוילנא מציין לסימן תע\"ב, ושם כתוב שאת ארבע כוסות שותים הרמ\"א שם) רק בלילה, דהיינו לאחר צאת הכוכבים, והרי הכוס הרביעית היא על ההלל. כלומר שהגאון רוצה לומר שגם הכוס הרביעית צריכה להיות עד חצות הלילה, מפני שאם משוים את ארבע כוסות לקרבן פסח ולאכילת מצה ששתיהן צריכות להיות בלילה, ולא לאחר חצות, ממילא גם ארבע כוסות כולל הכוס הרביעית אין לשתותה לאחר חצות. אבל כאמור כיון שזו מחלוקת, ודעת התוספות שמותר לכתחילה לשתות את הכוס הרביעית לאחר חצות, וגם בדעת הרשב\"א והר\"ן יש אומרים שהם מתכוונים רק לכתחילה אבל בדיעבד מותר. ועל עצם ראיית הגאון מוילנא יש להוסיף ששיטת הרמב\"ם באכילת מצה היא שאפשר לאוכלה כל הלילה, לכן במקום שיש דוחק בזמן אפשר להקל ולשתות את הכוס הרביעית אחרי חצות. טז. שתיית כוס רביעית קודם חצות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד לשתות את הכוס הרביעית קודם חצות, אבל אצלו זה היה ענין אחר, הסדר שלו היה מאד מיוחד במינו, היה לו את כל הזמן שבעולם לשבת ולהגיד דברי תורה עם ההגדה אבל ברגע שמגיעים למצה אז כמו שאפו אותו בחיפזון גם הוא היה אוכל בחיפזון... וכשהיו מגיעים להלל האחרון הוא היה שר הרבה מאד, אבל היה מקפיד שעד שמגיע חצות הוא מסיים ושותה את הכוס הרביעית. ואז היה לוקח כמה ספרים וכל המשפחה נמצאים והיה רעש ובלגן, אבל הוא היה הולך לחדר ויושב ללמוד. והיה אומר, מי שרוצה לבוא לדבר איתי בדברי תורה אין בעיה אבל בתנאי אחד - אל תדברו איתי על הסוגיות שאתם לומדים בכולל, תדברו איתי על עניני הפסח, על מצות סיפור יציאת מצרים, מצה, מרור, חמץ, כל מה שקשור לפסח! והיינו יושבים איתו שעות! יז. מיץ ענבים לארבע כוסות תראו איך הכל היה מחושב אצלו, בגלל הלימוד הזה היה מקפיד לשתות מיץ ענבים, למרות מבחינת הבריאות שלו היה עדיף לו לשתות יין, יין פחות מזיק לסכרת מאשר מיץ ענבים, מיץ ענבים זה מתוק מאד, ובנוסף יש פוסקים שסוברים שלגבי ליל הסדר שתיקנו ארבע כוסות יש דין שמחה וצריך לשתות יין, יין זה משמח זה טבעי וכמו שכתוב \"יין ישמח לבב אנוש\" ומיץ ענבים לא משמח וכמה (בבא בתרא שישיתה לא יעזור כלום, ופסח אינו דומה לשבת שהגמרא אומרת 'סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליהם קידוש היום', צז:) אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר שמעיקר הדין לדעתו לא צריך להקפיד על יין ואם מחמיר תבוא עליו ברכה, והיה אומר על עצמו: אם אשתה יין אני אלך לישון, מה עדיף, לספר ביציאת מצרים כל הלילה או לקיים את החומרא הזאת של שמחה?! לכן הוא היה שותה מיץ ענבים בארבע כוסות. אני מקפיד את הכוס הראשונה לשתות מיץ ענבים, מפני שאני חושב שגם אם נגיד שיש דין שמחה הרי לא כתוב שזה חייב להיות בכל הארבע כוסות, הכוס הראשונה זה קידוש, והיא איננה יותר מאשר שאר קידוש של כל ימות השנה, אפשר לקיים את השמחה בכוס השניה. ואני לוקח מיץ ענבים בכוןס הראשונה, מכיון שבדרך כלל אנשים כמעט לא אוכלים כלום בערב פסח, באים על בטן ריקה ושותים בכוס הראשונה יין, ומי ששותה יין ואחר כך הולך לקרוא את ההגדה... הראש שלו כואב ומסתובב. כמו כן לא כדאי לשתות יין מתוק קל, יש היום יינות מתוקים קלים אלכוהול, זה בכל מצב לא כדאי לכוס הראשונה שאדם על 5% של בטל ריקה כי זה עושה כאב ראש מהר מאד. יין יבש פחות משפיע מאשר יין קל. לכן היינות שיש היום שהם מתוקים קצת, 'מוסקטו' וכיו\"ב יכולים לבלבל לו את הראש בהגדה. לכן כדאי לשתות או מיץ ענבים או מי שיכול לשתות יין יבש אדום. יח. יין אדום בליל הסדר בליל הסדר יש ענין לשתות יין אדום, זה לא כמו בשבת, דברתי על זה פעם באריכות, שבשבת בימינו אפילו לכתחילה אפשר לשתות יין לבן, גם אלו שהחמירו בזמנו - בימינו אפשר להקל, כיון שהיינות הלבנים שלנו הם בדרך כלל לא לבן ממש ולפעמים זה ורוד. אבל בליל הסדר יש ענין לשתות יין אדום, אלא שאם אוהב יין לבן ויוסיף לו מעט יין אדום לצבוע אותו זה לא נורא, אבל בשבת אם רוצה שיהיה אדום ויוסיף ליין הלבן מעט יין אדום זה צחוק, זה לא שווה כלום. למה הדבר דומה? אחד הביאו לו אתרוג מלא פגמים, וגם הצבע שלו לא היה נראה טוב, והוא אמר מה הבעיה אני אצבע את האתרוג... כלומר יין שבמהותו הוא לבן מה היה עוזר שהוספת לו קצת אדום?! אבל בליל הסדר שכל הענין הוא זכר לדם, הרי שאפשר שיהיה אדום באופן מלאכותי, שיוסיף ליין הלבן מעט יין אדום. וגם אם רוצה לשתות יין יבש אולי כדאי שלא ייקח כוס גדולה, כדי שלאחר מכן יוכל לומר את ההגדה כמו שצריך. יט. מרן זיע\"א חזר בו במהדורה אחרונה למסקנת הדברים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמנם היה מקפיד לומר את ההלל לפני חצות, וכך גם בשו\"ת חזון עובדיה הראשון על פסח כתב להחמיר שיש לומר את ההלל רק עד חצות, אבל במהדורה האחרונה של שו\"ת חזון עובדיה פסח חזר בו, וכתב שאפשר לברך לאחר חצות על ההלל גם את ברכת 'יהללוך' שאומרים אחרי ההלל וחותמים 'מלך מהולל בתשבחות' ושותים כוס רביעית אף לאחר חצות. ומי שקשה לו לגמור עד חצות, רוב האנשים זה קשה להם, רוצים להאריך קצת ורק לאחר מכן שותים כוס רביעית ואומרים 'שיר השירים' רשאים. כ. לימוד כל הלילה בליל הסדר מי שיכול ללמוד כל הלילה לספר ביציאת מצרים כמו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עושה תבוא עליו ברכה, ותדעו לכם, שכאן בבית הכנסת 'יחוה דעת' בליל הסדר אנחנו בכל שנה מודיעים שהמקום פתוח כל הלילה ואברכים ובחורי ישיבות באים ללמוד כל הלילה ואנחנו נותנים להם מילגה מיוחדת, וכמובן יש תפילת שחרית בנץ החמה. עכשיו הממשלה מקצצים לאברכים ובחורי ישיבות אז אנחנו מוסיפים בעז\"ה! הם אומרים 'פן ירבה' ואנחנו אומרים 'כן ירבה' והשנה ניתן יותר למי שבא ללמוד כאן בכל הלילה בליל הסדר לאחר סיום הסדר. ויהי רצון שכשם שעשה לנו הקב\"ה ניסים ונפלאות נזכה בקרוב \"כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות\", אכי\"ר."},{"filename":"246.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים פרטי סדר ליל פסח | דיני הסיבה| המצה הראויה למצות אכילת מצה| דיני היין למצות ארבעה כוסות| עריכת שלחן הסדרנושאים: 246 גליון פרשת תזריע פסקי הלכות ליל הסדר עריכת שלחן הסדר עורכים שלחן הסדר בערב פסח מבעוד יום. ויש להשתדל לסדר השלחן א. בכלים נאים. ויש נוהגים להניח כוס גדולה באמצע השלחן, וקוראים אותה 'כוס של אליהו'. מניחים על השלחן קערה, ובה מכל המצוות של סדר ליל פסח: שלוש ב. . כרפס. ]תמכא[ . מרור]'שתים ללחם משנה, ואחת ל'יחץ[ מצות שלמות חרוסת. חזרת. וכן שני תבשילין. ונוהגים לקחת לשני תבשילין אלו, בשר זרוע צלוי זכר לקרבן פסח, וביצה שלוקה זכר לקרבן חגיגה. ג. שכח לצלות את בשר הזרוע מבעוד יום, יצלנו בליל פסח. ובכל אופן אסור לאכול את בשר הזרוע צלי בליל פסח, אלא יאכלוהו למחרת ביום טוב של פסח. אבל לא ישאירוהו לאחר יום טוב, שנמצא אם כן שנצלה בליל פסח שלא לצורך יום טוב. צריך להיזהר לבדוק היטב את החסה והכרפס מתולעים. ולשוטפם ד. ולנקותם כראוי. ואין לשרותם בחומץ משום שנעשים כבושים, ואין יוצאים ידי חובה בכבוש. ה. המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה. דהיינו שנשתמרו החיטים משעת קצירה שלא יתערבו בהם מים. ואם אין מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה במצה השמורה משעה שנטחנו החטים. ובשאר ימי הפסח אין צריך להקפיד על מצה שמורה. ויש שנהגו להחמיר לאכול מצה שמורה בשעת קצירה בכל שבעת ימי הפסח. ואם ירצו לבטל מנהגם יעשו 'התרת נדרים' על כך. מצוה מן המובחר ללוש ולאפות את המצה שהיא לצורך ליל פסח, ו. בערב פסח אחר חצות היום אך אין זה מעכב, ויוצאים ידי חובה אף במצה שנאפית כמה ימים קודם. בהיות שהלכות אפיית המצות מרובות הן, ראוי ונכון לאפות המצות ז. בפיקוח של תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכות לישת ואפיית המצות. ח. לכתחילה ולמצווה מן המובחר, יש לחזר אחר מצה שמורה עבודת יד, שנעשתה על ידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה. ויש להיזהר מאוד שלא לקנות מצה שמורה בשוק, כשאין ידוע שנעשתה על פי כללי ההלכה, ותחת פיקוח תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכה. הלכות ארבע כוסות חכמים תיקנו שתיית ארבע כוסות בסדר ליל פסח. וצריך לשתותם ט. על הסדר שנתקנו, דהיינו שישתה כוס ראשונה על הקידוש, כוס שניה על ההגדה, כוס שלישית של ברכת המזון וכוס רביעית על ההלל. אבל אם שתאם שלא כסדר - לא יצא ידי חובתו. ומנהג הספרדים ועדות המזרח לברך 'הגפן' על הכוס הראשונה, ופוטרים את השניה. וחוזרים ומברכים 'הגפן' על הכוס השלישית שאחר ברכת המזון ופוטרים את הרביעית. נשים חייבות בשתיית ארבע כוסות ובכל מצוות ליל פסח. ומצוה לתת י. יין גם לפני הקטנים שהגיעו לגיל חינוך ומבינים בסיפור יציאת מצרים, אך אין חובה לתת לפניהם רביעית יין. ומכל מקום טוב להחמיר לתת לפניהם רביעית של מיץ ענבים שאין בו חשש שכרות, או שיישנו משום כך. ומצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים ומיני מתיקה כדי שלא יישנו, ויראו שינוי וישאלו. . גם מי שהיין מזיקו או ששונא את היין, צריך לדחוק עצמו לשתות יא אף [ ארבע כוסות בליל פסח. ויכול להקל לשתות יין מבושל או יין צמוקים או מיץ ענבים. ואם על ידי שתיית ]שלכתחילה אין לשתותם בארבע כוסות ארבע כוסות יש חשש שיבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב, הרי הוא פטור מארבע כוסות ויקדש על הפת. היין לארבע כוסות מצוה לקחת יין אדום לארבע כוסות. ומנהג הספרדים לקחת יין אדום יב. אפילו אם היין הלבן משובח ממנו. אבל אם יש לו יין שאינו לבן יותר מדי, והוא משובח מן האדום, עדיף. ובשעת הדחק יוצא ידי חובה גם ביין לבן. מותר לקחת יין מפוסטר לארבע כוסות. וכן מותר לכתחילה לקחת יג. מיץ ענבים טבעי מפוסטר. ואדרבה, אם חושש פן תגרום לו שתיית היין להפרעה בקיום מצוות הסדר, עליו להעדיף מיץ ענבים שאינו משכר. בשעת הדחק כשאין לו אלא יין מבושל, או יין שנעשה מצימוקים יד. שנתבשלו עם מימיהם וסננם, רשאי לקחתם לארבע כוסות. אבל יין מבושל שנעשה סמיך מאד מחמת שנתבשל הרבה, אין יוצאים בו ידי חובה. ויין שנעשה על ידי שריית צימוקים במים שלשה ימים מעת לעת, עדיף מיין מבושל ומיין שנעשה מצימוקים שנתבשלו. לפיכך סדר הקדימה בסוגי יין הוא: א. יין אדום או מיץ ענבים אדום (אפילו מפוסטר). ב. יין שנעשה מצימוקים ששרו במים שלשה ימים מעת לעת. ג. יין מבושל, או יין שנעשה מצימוקים שנתבשלו, או יין לבן. טו. מותר לקחת יין של שביעית לארבע כוסות, אך יש להיזהר שלא ישפוך מיין זה באמירת עשרת המכות, כנהוג, שהרי נאמר \"לאכלה\", ולא להפסד. טז. יש לנהוג בכוסות של ארבעה כוסות כל דיני כוס של ברכה. וארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון: שטיפה, הדחה, חי ומלא. 'שטיפה והדחה' - שטיפת הכוס מבחוץ והדחתו מבפנים. ואם הכוס יז. נקי, מן הדין אינו צריך שטיפה והדחה. ומכל מקום על פי הסוד שוטפים ומדיחים את הכוס גם כשהוא נקי. וצריך שלא יהיה פגום, דהיינו שלא טעמו מן היין שבתוכו בהיותו בכוס קודם לכן. ואם הוסיפו על היין שבכוס מעט יין אחר, הרי נתקן מפגימתו. 'כוס חי' - שמוזג את היין אל הכוס כשהוא חי בלא תערובת. ואחר יח. שמזג ימזגנו במים. ועל פי הסוד יש למזוג המים ביין שלש פעמים. לרפואת הילד הלל מיכאל בן אור וברכה נ\"י וביינות שאינם חזקים, מיץ ענבים ויין צמוקים וכיו\"ב, או יינות המזוגים במים, מן הדין אינם צריכים מזיגה. ועל פי הסוד גם בו מוזג שלש טיפות של מים. אך לא יתן בהם מים יותר מדי, פן יאבד מהם טעם יין. 'כוס מלא – צריך לברך על כוס יין מלא. אך אין זה אלא למצווה ואינו יט. מעכב. וכל שיש בכוס רביעית יין, הרי הוא כשר לברכה. כ. צריך לחזר אחר כוס שלם, שאינו שבור או סדוק וכיוצא בזה. ואם יש בתחתית הכוס נקב, או סדק, והיין יוצא ממנו דרך אותו נקב או סדק, הכוס פסולה לקידוש אף בשעת הדחק. מ\"ל. ולכתחילה ישתה רביעית יין בבת אחת. ולכל 86- שיעור רביעית ככא. ישתה ]של ההלל[ ובכוס אחרונה]של הקידוש[ הפחות בכוס הראשונה רביעית יין. ואם קשה עליו לשתות רביעית, ישתה לכל הפחות רוב רביעית . ואם הכוס גדולה ומכילה יותר מרביעית, אינו צריך לשתות כל ] מ\"ל44 [ הכוס אף לכתחילה, ודי שישתה רביעית. כשהיא רוב הכוס. ואם אינו יכול לשתות רביעית, ישתה לכל הפחות רוב רביעית. כב. צריך לשתות את הכוס בבת אחת. ולכל הפחות ישתה רוב רביעית בבת אחת. ואם שתה בשתים או בשלש לגימות לא יצא, וצריך לחזור ולשתות ובכוס רביעית ישתה רביעית בבת [ .לכל הפחות רוב רביעית בבת אחת . ומי שהיין מזיקו או ]אחת, שאם לא כן אינו מברך אחריה ברכה אחרונה שיגרם לו הפרעה בקיום מצוות סדר ליל פסח, בדיעבד כששתה בסירוגין אינו צריך לחזור ולשתות. הלכות הסיבה בליל פסח חייב אדם להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, ולכן ינהג שררה כג. כבן חורין בסדר ליל פסח, ויכין מקום מושבו בהסיבה דרך חירות. ותיקנו חכמים להסב על צד שמאל. ואפילו עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל או על הקרקע לצד שמאל, או יסמוך על ירך חבירו. אבל לא על ירך עצמו. ההסיבה צריכה להיות על צד שמאל דווקא. ואפילו איטר שרגיל כד. לעשות כל מלאכתו ביד שמאל, יסב על צד שמאלו. ומי שטעה והיסב על צד ימין, או על גבו או על פניו, הרי זה כאילו לא היסב כלל. חיוב ההסיבה הוא במצות אכילת מצה ובשתיית ארבע כוסות. ומי כה. שלא היסב באלו צריך לחזור ולאכול מצה או לשתות יין. וכן חייב להסב באכילת ה'כורך' ובאכילת האפיקומן. ובשאר הסעודה אם רצה להסב הרי זה משובח. אבל במרור אין להסב. וכן אין להסב בשעת ברכת המזון. ואכילת הכרפס אינה טעונה הסיבה, ואם רצה להסב רשאי. ונחלקו הפוסקים אם רשאי להסב בשעת אמירת ההגדה ובהלל, והרוצה להקל ולהסב, רשאי לעשות כן. אשה חשובה שאין בעלה מקפיד עליה, צריכה הסיבה. ופשט המנהג כו. שנשים מסבות. אולם בדיעבד אם לא הסיבה, יצאה ידי חובה בין בארבע כוסות ובין במצה ואינה צריכה לחזור. בן הסמוך על שלחן אביו צריך הסיבה. אבל תלמיד אצל רבו, אף על כז. פי שאינו רבו מובהק, אינו רשאי להסב אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג וגדול בתורה, אף שלא למד ממנו כלום, אסור להסב בפניו אלא אם כן נתן לו רשות. וכל שכן שאסור להסב בפני תלמיד חכם הנחשב לגדול הדור, אלא אם כן נתן לו רשות. ואם אביו הוא רבו ואפילו רבו מובהק או גדול הדור, צריך הסיבה, ואינו צריך ליטול ממנו רשות על כך, שמסתמא מוחל על כבודו. כח. אבל בתוך י\"ב חדש על הוריו, או בתוך שלושים יום על שאר קרובים, חייב בהסיבה. כט. מצוה לחנך את הקטנים להסב בליל פסח. ומכל מקום אם לא הסיבו, אינם צריכים לחזור ולאכול או לשתות. סדר ליל פסח \"קדש\" – קידוש ליל פסח לכתחילה אין לקדש אלא לאחר צאת הכוכבים, כרבע שעה לאחר א. שקיעת החמה. והנוהגים להחמיר בכל מוצאי שבת כשיטת רבנו תם, אינם צריכים להמתין כל כך בסדר ליל פסח, ובפרט שאפשר והיא חומרא המביאה לידי קולא, שבינתיים יש חשש שיישנו הילדים, ויבטל מצות 'והגדת לבנך'. אך מן הראוי שיתחיל לומר את ה'מגיד' רק לאחר זמן רבינו תם. יאמר הקידוש מעומד. ובברכת 'הגפן' שבקידוש יכוון לפטור גם את ב. הכוס שניה שאחר ההגדה. ובברכת 'שהחיינו' יכוון לפטור את המצה והמרור שאוכל לאחר מכן. יושב ושותה בהסיבה על צד שמאלו. ואם שתה בלא הסיבה, או שהיסב ג. על צד ימינו או לאחוריו, צריך לחזור ולשתות בהסיבה. אולם אינו חוזר ומברך שום ברכה. כל אחד מבני הבית אוחז כוסו בידו בשעת הקידוש. ובעל הבית מברך ד. הברכות בקול רם, ומכוון להוציא את השומעים. והשומעים מכוונים לצאת. ועונים 'אמן'. ונכון שלא יברכו המסובים עם בעל הבית, אלא ישמעו ממנו ויצאו ידי חובה. ורק אם בעל הבית אינו בקי לכוון להוציא את השומעים, או שהוא כבד פה ואינו מבטא המלים כהוגן, יברך כל אחד מן המסובים בלחש על הכוס שבידו. ובאופן כזה לא יענו 'אמן' אחר המברך, שהרי בירכו בעצמם. ובכיוצא בזה יש בעניית 'אמן' משום הפסק בין הברכה לטעימה. ה. כשבעל הבית מברך ומוציא את השומעים, יזהרו לבל יענו אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבל 'אמן' צריכים לענות. ובדיעבד אם ענו 'ברוך הוא וברוך שמו', יצאו ידי חובה, ואינם צריכים לחזור ולברך. שכח לברך 'שהחיינו' בקידוש, ונזכר קודם שסיים את אמירת ההגדה ו. בברכת 'אשר גאלנו', חוזר ומברך 'שהחיינו'. ואם נזכר לאחר ברכת 'אשר גאלנו', אינו חוזר ומברך, שהרי כבר אמר 'והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור', בתוך ברכת 'אשר גאלנו'. אין מברכים ברכה אחרונה אחר שתיית הכוס הראשונה. ואם הוא רעב, ז. מותר לטעום אחר הקידוש פירות או תבשיל אך לא ימלא כריסו מהם, כדי שיאכל מצה ומרור לתיאבון. ומותר לאכול מצה עשירה קודם אכילת מצה .] גרם 54[ בליל פסח, ובלבד שיאכל ממנה פחות מכביצה \"ורחץ\" - נטילת ידיים ללא ברכה קודם טיבול ראשון צריך ליטול ידיים ללא ברכה קודם אכילת הכרפס, משום שמטבלים ח. את הכרפס במשקה. אך אין מברכים משום שהוא מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל. ונטילה זו צריכה להיות כנטילת ידיים לסעודה, בכל פרטיה ודקדוקיה. טוב להחמיר שלא ידבר אחר הנטילה עד אחר אכילת הכרפס, כמו ט. בנטילת ידיים לסעודה. נכון הדבר שלא יצא מביתו לחצר ליטול ידיו או לצורך שאר דברים, כדי י. שלא יפסיק בין כוס ראשונה של הקידוש לכוס שניה. כמו כן לאחר מכן טוב שלא יצא לחצר, כדי שלא יפסיק גם בין אכילת הכרפס לבין אכילת המרור. אבל לצאת מחדר לחדר בתוך הבית, אם רואה מקום עריכת הסדר, אינו נחשב להפסק. ואם נאלצים בני הבית ליטול ידיהם בחצר, לא יצאו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, דהיינו שכל הזמן נשארים חלק מן המסובים בבית. יזהר שלא יכוון בדעתו שנוטל ידיו גם לצורך הסעודה. וטוב שיכוון יא. בפירוש שנוטל ידיו אך ורק לצורך אכילת הכרפס. ואם היה בדעתו שנטילה זו היא גם לצורך הסעודה, ושמר את ידיו אחר הנטילה הראשונה מנגיעה בנעליו או במקומות המכוסים וכיו\"ב, כשחוזר ונוטל שנית קודם הסעודה, נוטל בלי ברכה, שספק ברכות להקל. אם טעה ובירך 'על נטילת ידיים', אף על פי כן חוזר ונוטל ידיו בברכה יב. קודם הסעודה, ולא ישמור ידיו בנקיות אחר נטילה ראשונה לצורך הסעודה, וכנ\"ל. \"כרפס\" - טיבול ראשון של ירק במי מלח תיקנו חכמים לקחת כרפס או מין ירק אחר, ולטבלו במשקה ולאוכלו יג. קודם הסעודה. והטעם כדי שיראו התינוקות שינוי – שמטבלים ואוכלים ירק קודם הסעודה – וישאלו על כך. לדעת רבותינו המקובלים צריך לאכול דווקא כרפס בטיבול ראשון יד. ולא ירק אחר. ואם אינו מוצא כרפס אינו מעכב וייקח ירק אחר לטיבול ראשון. ואם אין לו אלא מרור, יברך עליו 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', ויאכל ממנו כזית, וכשיגיע אחר כך לאכילת מרור, יטבלנו בחרוסת ויאכל ממנו כזית בלי ברכה. קודם אכילת הכרפס מברך 'בורא פרי האדמה'. ויכוון לפטור בברכה זו טו. את המרור הנאכל בתוך הסעודה. אם רוצה לטבל הכרפס במיץ לימון עם מלח, הרשות בידו אולם צריך טז. להוסיף עליו מים עד שיהיו יותר ממיץ הלימון. וכמו כן חומץ העשוי ממיץ , צריך להוסיף עליו מים עד כדי שיהיו רבים מן החומץ, ]חוץ מן היין[ פירות שהרי נוטל ידיו לצורך טיבול הכרפס במשקה, ומיץ לימון ושאר מי פרות אינם מצריכים נטילת ידיים קודם הטיבול בהם. נכון יותר שאחד מן המסובין יברך בקול רם 'בורא פרי האדמה' על יז. הכרפס, ויכון להוציא את כל השומעים ידי חובת הברכה, וכל השומעים יענו אחריו 'אמן' ויכוונו לצאת ידי חובה. ומכל מקום אם המברך אינו בקי להוציא את השומעים ידי חובה, או שהוא כבד פה ואינו מבטא את המילים - ובאופן שכזה לא יענו [ כהוגן, יברך כל אחד מן המסובים אחריו בלחש . ]'אמן' אחר המברך בקול רם וכנ\"ל אכילת הכרפס אינה צריכה הסיבה. ומכל מקום אם רצה לאוכלו יח. בהסיבה, הרשות בידו. יט. אין אוכלים כזית מן הכרפס, כדי שלא יכניס עצמו למחלקת הראשונים אם יש לברך אחריו. ובהיות שנחלקו הראשונים בשעור הכזית אם הוא , לכתחילה יזהר לאכול ] גרם 28.8[ , או חצי ביצה] גרם19.2 [ שליש ביצה פחות משליש ביצה מן הכרפס. ומכל מקום בדיעבד אם אכל כזית או יותר, לא יברך אחריו 'בורא נפשות', שכלל גדול בידינו ש'ספק ברכות להקל'. ואם טעה וברך 'בורא נפשות' אחר הכרפס, אף על פי כן לא יברך 'בורא פרי האדמה' על המרור. לדעת רבותינו המקובלים, נכון להשאיר מן הכרפס בקערת סדר ליל כ. פסח, עד אחר אכילת מצה ומרור, כדי שתהיה הקערה שלמה. \"יחץ\" – חוצים את המצה האמצעית לשניים קודם אמירת ההגדה יקח את המצה האמצעית משלושת המצות המונחות בקערה לפניו כא. ויחצנה לשנים, וישמור את החלק הגדול לאפיקומן, ויכסנו תחת המפה. והחלק הקטן יניח בקערה לצורך מצות אכילת מצה. ומכל מקום משאיר לפניו שתי מצות שלמות, לצורך לחם משנה. יש נוהגים לכרוך האפיקומן במפה ולהניחו על השכם, לקיים מה כב. שנאמר: 'על שכמם'. ויש נוהגים לתת האפיקומן על שכם אחד הקטנים, ושואלים אותו: מהיכן באת? והוא משיב: ממצרים. ושואלים אותו: ולהיכן ויש מוסיפים לשאול: ומה זה על [ .אתה הולך? והוא משיב: לירושלים , וכל ]'שכמך? והוא משיב 'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם המסובים עונים: \"לשנה הבאה בירושלים\". יש נוהגים לחטוף המצה באמצע הסדר, כדי שיהיו הקטנים ערים כג. ויתנו ליבם לסדר ליל פסח אגב שמירתם על האפיקומן. ואין במנהג זה משום חשש גזל. . יש נוהגים על פי הקבלה לבצוע המצה בצורת אותיות ד' - ו'. החלק כד הגדול יהיה בצורת וא\"ו, ויניחנו לאפיקומן, והחלק הקטן יהיה בצורת דל\"ת, ויניחנו למצות מצה. יבצע המצות בידו ולא בסכין, שכן דרכו של עני. ואם נשברה אחת כה. משלשת המצות, יבצענה ב\"יחץ\", שהרי בלאו הכי בוצעים אותה. אף אם אין לו אלא שתי מצות, יבצע אחת מהן ב'יחץ'. למרות שבכך כו. תחסר לו מצה ללחם משנה, מפני שחציית המצות בליל פסח עדיפה על לחם משנה. לכתחילה יקח ל'יחץ' מצה גדולה שיש בה שיעור יותר משני כזיתים, כז. כדי שיהיה אף בחלק הקטן לפחות שיעור כזית. ומכל מקום אם אין לו מצה גדולה, אף על פי כן יחצה המצה, ובשעת אכילת מצה יוסיף עליה ממקום אחר עד שיעור כזית. ואין צריך לקחת כמה מצות ביחד ולחצותן ב'יחץ'. - שהרי בלאו הכי הדבר ברור שאם אין המצה מספיקה לכל המסובים, [ .]לוקחים מצות ממקום אחר שלא מן הקערה, לצורך כל המסובים טעה ולא בצע את המצה האמצעית ונזכר באמצע אמירת ההגדה, כח. בוצע במקום שנזכר. 'מגיד' - סיפור יציאת מצרים בליל פסח עיקר המצווה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, הוא לבניו שלא הגיעו כט. למצוות שיודעים ומבינים בסיפור יציאת מצרים. ואם אינם יודעים לשאול בעצמם ילמדם כפי דעתם. ובנו קודם לאחרים. ונכון לספר גם לבנותיו. וכן לבני בניו ובנותיו, והקרוב קרוב קודם. ומכל מקום אף כשאין לו בנים או נכדים, מצוה עליו לספר ביציאת מצרים למסובים על שלחנו. ואם הוא לבדו מספר לעצמו. חכמים תיקנו סדר סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח. וחייב כל אדם ל. לומר כל סדר ההגדה. ומצוה להוסיף ולספר במדרשי חז\"ל ובפירושים נאים. ואף אם כל בני הבית חכמים ובקיאים בסיפור יציאת מצרים, מצוה להוסיף על ידיעתם בפירושים כל אחד כפי שכלו. יש נוהגים שאחד מבני הבית קורא ההגדה בקול רם, והמסובים לא. שומעים ויוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה. או קוראים אחריו בלחש, כדי שיתנו ליבם לקריאתו. ויש נוהגים שכל בני הבית קוראים ההגדה ביחד בקול רם. ויש נוהגים שכל אחד מבני הבית קורא קטע אחד מן ההגדה בקול רם, והשאר קוראים אחריו בלחש, ומנהג נכון הוא. יאמרו את ההגדה בשמחה ובהתלהבות. מכל מקום לא יאריך בהגדה לב. ובסיפור יציאת מצרים קודם הסעודה יותר מדי, כדי שיספיק לסיים אמירת ההלל שאחר ברכת המזון קודם חצות הלילה, וכדי שיישארו בניו הקטנים ערים בשעת אכילת מצה ומרור. נשים חייבות מן התורה במצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח. ויכולות לג. גם להוציא גם את האנשים ידי חובה. מי שאין לו מצה ומרור, אף על פי כן חייב לספר ביציאת מצרים בליל לד. פסח, שמצוות נפרדות הן ואין האחת מעכבת את האחרות. אסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת ההגדה. ומכל מקום לצורך גדול לה. מותר להפסיק. ונכון להחמיר שלא לאכול באמצע קריאת ההגדה וההלל. לכתחילה יש לסיים אמירת הגדה של פסח עד חצות הלילה. ואם נאנס לו. ולא אמרה עד חצות, רשאי לאומרה לאחר חצות ולסיים ברכת 'אשר גאלנו' בשם ומלכות. קודם 'מה נשתנה' יצווה להסיר הקערה מעל השלחן, ויש נוהגים שלא לז. להסיר הקערה, אלא רק אומרים להסיר הקערה. אחר אמירת 'הא לחמא עניא', מוזגים לו כוס שני, כדי שישאלו לח. התינוקות למה שותים כוס שני קודם הסעודה. והבן שואל 'מה נשתנה'. ואם אין לו בן אשתו שואלת, ואם לאו הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה 'מה נשתנה'. באמירת 'מה נשתנה' צריכים לשאול כל ארבע השאלות. ואם שאלו לט. רק שאלה אחת, לא נפטרו משאר השאלות. אולם לאחר ששאלו הקטנים או האשה, פטורים שאר המסובים מאמירת 'מה נשתנה'. רשאי לומר את ההגדה בין עומד ובין יושב. ונחלקו הפוסקים אם רשאי מ. להסב בשעת אמירת ההגדה, והרוצה לסמוך ולהסב באמירת ההגדה, רשאי.כשאומר 'דם ואש ותמרות עשן' נוהגים לשפוך מעט יין מן הכוס. מא. ולא ישפוך על ידי זילוף באצבעו, אלא יטה הכוס וישפוך ממנה. וישפוך לתוך כוס שבור, או לתוך קערה. וכן כשאומר עשרת המכות, והסימנים שאחריהם דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, שופך מעט מן הכוס אחר כל תיבה, עד ששופכו כולו, ובסך הכל שש עשרה פעמים. ואחר כך שופכים היין שבקערה, וחוזרים ושוטפים את הכוס וממלאים אותו שנית. . כשמגיע ל'מצה זו שאנו אוכלים', יקח המצה הפרוסה בידו, ויראנה מב למסבים, כדי לחבב את המצוה עליהם. וכן יעשה כשמגיע ל'מרור זה שאנו אוכלים'. אבל כשאומר 'פסח שהיו אבותינו אוכלים', לא יגביה הזרוע הצלי שהוא זכר לקרבן פסח, מפני שנראה כאלו מקדישו לקרבן פסח, אלא יסתכל בו. יש נוהגים לעמוד כשמתחיל בפרקים הראשונים של ההלל, הנאמרים מג. בסיום ההגדה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין מברכים 'הגפן' על כוס שני. ושותה את הכוס שני בהסיבה, ואם לא מד. ואם אינו רגיל לשתות יין באמצע הסעודה, [ .היסב, חוזר ושותה בהסיבה הרי זה כהסיח דעתו, וחייב לחזור ולברך 'הגפן' כשחוזר ושותה כוס שני . ואשה ששתתה בלא הסיבה, אינה צריכה לחזור ולשתות. ]אחר שלא הסב ואחר כוס שני לא יברך ברכה אחרונה, מפני שברכת המזון פוטרתו. מי שאין לו יין, יברך ברכת 'אשר גאלנו' בלא כוס.מה. הסומא חייב באמירת ההגדה בליל פסח, ואומר 'מצה זו שאנו אוכלים' מו. כמו הפיקח. וכן הגר חייב בסיפור יציאת מצרים, ואומר 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. \"רחצה\" – נוטלים את הידיים בברכה קודם אכילת מצה נוטל ידיו לסעודה ומברך 'על נטילת ידיים'. וטוב להיזהר שלא להפסיק מז. בדיבור שאינו לצורך הסעודה בין נטילת ידיים לבין הברכה שעל המצה. אם בזמן הנטילה הראשונה לצורך אכילת הכרפס היה בדעתו שתהיה מח. גם לצורך הסעודה, ושמר ידיו שלא יטנפו על ידי נגיעה במנעל או במקומות המכוסים וכיוצא בזה, כשנוטל לצורך הסעודה נוטל בלי ברכה, שספק ברכות להקל. ולכן טוב שיכוון בפרוש בנטילה ראשונה שנוטל אך ורק לצורך אכילת הכרפס. \"מוציא - מצה\" - אכילת כזית מצה בליל פסח מצוות צריכות כונה. ולכן צריך לכוון קודם אכילת המצה לקיים מצות מט. עשה של אכילת מצה. ומכל מקום אם אכל בסתם ולא כיוון לשם מצוה, יצא ידי חובה. ויש נוהגים ממידת חסידות לומר 'לשם יחוד' קודם אכילת המצה. נשים חייבות במצות אכילת מצה. ומצוה לחנך את הקטנים המבינים נ. בספור יציאת מצרים במצות אכילת מצה. ייקח המצות כסדר שהניחם, דהיינו המצה הפרוסה בין שתי המצות נא. השלמות, ויאחזם בידו, ויברך ברכת 'המוציא'. וישמיט המצה השלישית , וכשיישארו בידו המצה העליונה עם ]שהיא לצורך לחם משנה[ מידיו המצה הפרוסה יברך 'על אכילת מצה', ובוצע מן העליונה השלימה, אך לא יטבלם בחרוסת. [ ומן הפרוסה כזית מכל אחת, ומטבלם במלח , ויאכלם בהסיבה ביחד. ואם ]והאשכנזים נוהגים שלא לטבלם אף במלח אינו יכול לאכול משתי המצות ביחד, יאכל הכזית של המוציא מן השלימה העליונה קודם, ואחר כך יאכל הכזית השני מן הפרוסה. כשמחלק מצה לכל מסובים, ייקח מן המצות הנמצאות עמו בצד, נב. ואינם חייבים לאכול דוקא מן המצות השלימה והפרוסה שהיו בקערה, ובפרט כשבני הבית מרובים, ואי אפשר בעניין אחר. , ויש אומרים ] גרם19.2 [ שיעור כזית. יש אומרים שהוא שליש ביצהנג. . ויש להחמיר כדעת האומרים שהוא חצי ] גרם 28.8[ שהוא חצי ביצה ביצה. ומצת מכונה רגילה המצויה בימינו, שיעורה שוה לשלושים גרם, דהיינו כזית. מי שאינו יכול לאכול כשני זיתים, כגון זקן או חולה, יאכל לכל הפחות נד. בין מן השלימה ובין מן הפרוסה.] גרם 28.8[ שעור כזית נה. בשעת הדחק, כגון חולה הרתוק למיטתו ואינו יכול לאכול אפילו כזית, , ויברך ברכת 'המוציא' אך לא ] גרם19.2 [ יאכל לכל הפחות כשליש ביצה ברכת 'על אכילת מצה'. והוא הדין למי שאין לו אלא פחות מכזית מצה. גרם. ומי שיודע שאכילת 29-וכן אינו מברך ברכת המזון כל שלא אכל כ המצה תגרום לו לחולי פנימי או שיפול למשכב משום כך, הרי הוא פטור לגמרי ממצות אכילת מצה. וכל שכן כשיש חשש שיבוא לידי סכנה, ואפילו אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. מי שאינו יכול לאכול אלא כשני זיתים מצה, כגון חולה וכיוצא בזה, יאכל נו. כזית אחד בתחילה, אחר שיברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה', ויאכל עוד חתיכה קטנה, אפילו כל שהוא עם ה'כורך', ויאכל עוד כזית מצה בשעת אכילת האפיקומן. רשאי לאכול הכזית של המצה מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילת נז. דקות בערך. וטוב להחמיר 7.5 הכזית יותר משיעור כדי אכילת פרס, שהוא לעניין אכילת מצה שהיא מצות עשה מן התורה, ולאכול הכזית בתוך ארבע דקות. צריך ללעוס המצה יפה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה נח. בלא לעיסה יצא ידי חובה. אבל אם אכל המצה שלא כדרך אכילתו, כגון ,שהיתה חמה מאד עד שגרונו נכוה ממנה, או שעירב בה דבר מר ואכלה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול. אם לא היסב באכילת מצה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסיבה, אך נט. לא יברך שנית. ואפילו אם הפסיק בדיבור בינתיים. אסור לאכול דבר מאכל ביחד עם המצה. ומכל מקום אם טבל המצה ס. במרק וכיו\"ב ואכלה, יצא ידי חובה. וזקן או חולה או מי שיש לו כאב שיניים, ואינו יכול לאכול המצה לבדה, מותר לו אף לכתחילה לפורר המצה לפרורים דקים ולאוכלה. וכן מותר לו לשרות את המצה במים ולאוכלה. ואם אינו יכול לאוכלה אף באופן כזה, מותר לטבלה במרק או בתבשיל, ובלבד שלא יהא המרק או התבשיל חם שהיד סולדת בו. זמן אכילת מצה ומרור בליל פסח לכתחילה הוא עד חצות הלילה. ואם סא. נתעכב עד אחר חצות הלילה, יאכל בלי ברכת 'על אכילת מצה' וברכת 'על אכילת מרור'. ואם עבר כל הלילה, אין לו תשלומין. אין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, וכן במצה האסורה באכילה כגון שלא סב. הפרישו ממנה תרומות ומעשרות, או שלא הפרישו חלה מעיסתה. אך יוצא ידי חובה במצה שלווה מחבירו. וכן בני הבית המסובים על שלחן בעל הבית, יוצאים ידי חובה במצות שלו. שהרי הוא כמקנה להם המצות. ויוצאים ידי חובה במצות שנלקחו בהקפה. וטוב להחמיר לשלם דמי המצות למוכר קודם ליל פסח. יש להיזהר שלא להפסיק בדיבור מזמן שמברך 'המוציא' עד סיום סג. ה'כורך', מפני שברכת 'על אכילת מצה' וברכת 'על אכילת מרור', פוטרות את המצה ומרור שאוכל ב'כורך'. ומכל מקום אם עבר ודיבר אפילו בדברים שאינם מעניין אכילת המצה, אפילו קודם שסיים אכילת כזית מצה, אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק בדיבור שלא בעניין אכילת המצה לאחר ברכת 'על אכילת מצה' קדם שטעם ממנה, חוזר ומברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. \"מרור\" – מצות אכילת המרור בליל פסח נכון לכוון קודם אכילת מרור לקיים מצות עשה מדברי סופרים לאכול סד. מרור בליל פסח. סה. נשים חייבות גם במצות אכילת מרור. ונכון לחנך את הקטנים המבינים בסיפור יציאת מצרים במצות אכילת מרור. אלו הם הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מצות מרור בליל פסח: א. סו. . ]כ'ס, ליג'ונא, לגוטא, סאלאט, לטוס[ .חזרת, שהוא מה שנקרא היום חסא . ד. חרחבינא. ה. מרור. ועיקר המצוה ]כריין[ . ג. תמכא]הנדבא[ ב. עולשין בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחפש אחר מין אחר מהנזכרים לעיל. וסדר העדיפות הוא לפי הסדר שנזכרו לעיל. ואם אינו מוצא אחד מן הירקות הנזכרים לעיל, יאכל לענה או ירק אחר שהוא מר אבל לא יברך עליו 'על אכילת מרור'. ובמקום שמצויים תולעים [ . יוצאים ידי חובה בעלים שלהם או בקלחיםסז. בחזרת, יש להוריד מכל קלח את העלים הירוקים שבצידיו, ולאכול את . וראוי לאכול מן הקלחים היוצאים ]הקלחים אחר בדיקה ושטיפה היטב , ומעיקר הדין יוצאים ידי חובה ]שעלים ירקים משני צדיהם[ מחוץ לקרקע אף בגזע המרכזי של החזרת. אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור אלא אם כן הם לחים, אבל בקלחים סח. יוצאים ידי חובה בין בלחים ובין ביבשים. ולכן נכון לשרות את עלי המרור במים. ויזהר שלא ישהו במים יותר מעשרים וארבע שעות ברציפות, כדי שלא יהיו כבושים, ואין יוצאים ידי חובה במרור כבוש. וטוב לכרוך העלים קודם ליל הסדר בסדין לח או במגבת לחה. אין יוצאים ידי חובה במרור מבושל או שלוק, או כבוש בחומץ. סט. והאוכלים תמכא שהוא מר מאד ורוצים להפיג מרירותו, לא יבשלוהו או ישרוהו במים יותר מעשרים וארבע שעות בבת אחת. אבל מותר לפוררו לחתיכות קטנות להפיג מרירותו. ובשעת הדחק יוצאים ידי חובה כשהוא כבוש במים. אף אם אין מרגישים טעם מרירות בחזרת, מצוה לאכול ממנה בליל פסח ע. למרור. ואין צריך לטמון את החזרת באדמה כדי שירגישו טעם מרירות. מיד אחר שסיים אכילת המצה, יקח כזית מן המרור וישקענו בחרוסת. עא. . ולא ישהנו בתוך ]ונוהגים שלא לשקע כולו בחרוסת, אלא מקצתו[ החרוסת, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו. ואחר כך ינערו מן החרוסת, ויברך . ואם ] דקות7.5 [ 'על אכילת מרור', ויאכלנו בתוך כדי שיעור אכילת פרס אכל המרור בלא טיבול בחרוסת, יחזור ויאכל כזית מרור, ויטבלנו בחרוסת. יאכל המרור בלא הסיבה, ואם רצה לאוכלו בהסיבה, רשאי.עב. אין מברכין 'האדמה' על המרור, ואף אם הסיח דעתו אחר אכילת עג. הכרפס, כגון שיצא מביתו וכיו\"ב, או שטעה וברך 'בורא נפשות' אחר הכרפס. אף מי שאינו יכול לאכול מרור, מסיבות בריאות וכיו\"ב צריך לדחוק עד. עצמו ולאכול כזית מרור. ואם חושש שמא יפול למשכב מחמת כן או יבוא לידי חולי פנימי, הרי הוא פטור. ואם אפשר יטעם ממנו מעט, אך לא יברך .] גרם 29[ 'על אכילת מרור' כל שאוכל פחות מכזית צריך ללעוס המרור היטב, ואחר כך יבלענו. ובדיעבד אם בלע המרור עה. בלא לעיסה כלל לא יצא, וצריך לחזור ולאכול. \"כורך\" – כורך מצה ומרור ואוכלם יחד . לאחר שסיים אכילת המרור, ייקח כזית מן המצה השלישית שנשארה עובקערה, ויכרוך אותה בכזית מרור, וטובל הכריכה בחרוסת, ואומר: \"זכר למקדש כהלל\", ואוכלם ביחד בהסיבה. אף על פי שאין להפסיק בדיבור קודם אכילת ה'כורך', מכל מקום עז. נהגו לומר 'זכר למקדש כהלל' קדם אכילת ה'כורך'. ואנו נוהגים לומר: \"מצה ומרור בלא ברכה, זכר למקדש, בימינו יחודש, כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו\". ואין אמירה זו נחשבת להפסק, מפני שבלאו הכי אפילו לדעת הלל הזקן בדיעבד יוצא ידי חובת מצות מצה ומצות מרור אפילו כשאוכלם בפני עצמם, ואם כן כיון שכבר יצא ידי חובה, הרי אין אכילת ה'כורך' אלא לקיים 'זכר למקדש'. ומלבד זאת הרי תיבות אלו הן מן הענין, ולכן אינן נחשבות להפסק כלל. כשם שצריך [ עח. אין צריך לנער ה'כורך' מן החרוסת קודם האכילה . ואם שכח לטבל ה'כורך' בחרוסת אינו צריך לחזור ולאכול.]במרור עט. אם אכל ה'כורך' בלא הסיבה, יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולאכול. פ. אין לערב כרפס או שאר ירקות עם ה'כורך', אלא ייקח מצה ומרור בלבד. פא. לכתחילה יש להקפיד בכורך שיאכל לכל הפחות שעור כזית מצה וכזית מרור. ומכל מקום זקן או חולה שקשה עליהם האכילה, רשאים להקל לאכול אפילו פחות מכזית. \"שלחן - עורך\" – סעודת ליל פסח יערוך שלחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. ואם רצה לאכול פב. בהסיבה, הרי זה משובח, אבל מן הדין אין צריך להסב בסעודה. החכם עיניו בראשו, ולא ימלא כריסו בסעודה, כדי שיאכל לאחריה פג. את האפיקומן בתיאבון. שהרי אם שבע קודם אכילת האפיקומן עד שקץ באכילתו - היא אכילה גסה, ואינו יוצא ידי חובת מצות אכילת אפיקומן. יאכל שני תבשילים בסעודתו, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן פד. חגיגה. ויש נוהגים לאכול הביצה שבקערה, ואומרים 'זכר לקרבן חגיגה'. ומצוה לאכול בשר בסעודתו, משום שמחת החג. ומכל מקום מן הדין יוצא ידי חובת שני תבשילין אפילו בירקות או אורז. מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול פה. אין אוכלים. וכל זה בסתם בשר צלי, אבל הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערת ליל הסדר, אסור לאוכלו בליל פסח אפילו במקום שנהגו לאכול צלי, כיון שנעשה זכר לפסח ויש לחוש יותר לכך שנראה כאוכל קדשים בחוץ. אף במקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח, אסור לאכול גדי מקולס, דהיינו פו. שנצלה ראשו על כרעיו ועל קרבו. ויש להחמיר גם שלא לאכול בשר בקר או עוף צלוי, במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, וכן כל דבר צלי שהוא טעון שחיטה. אבל ביצה צלויה מותר לאכול בליל פסח. ביום טוב של פסח בבוקר, מותר לאכול צלי בכל המקומות.פז. מקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, יש להחמיר גם בצלי שלא פח. נצלה על האש אלא צלי קדירה, משום מראית העין שדומה לצלי. אבל בשר שנצלה ואחר כך נתבשל, הרוצה להקל לאוכלו בליל פסח, יש לו על מה שיסמוך. יש להיזהר בליל פסח כשאוכלים בהסיבה, שלא ישיח בסעודתו, שמא פט. יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה. נכון לומר דברי תורה על השלחן, וללמוד משניות מסכת פסחים. ומכל צ. מקום כשהמסובים עייפים לא יאריך בדברי תורה, וימהר לסיים אכילת האפיקומן, וברכת המזון, ואמירת ההלל, כדי שכל בני הבית יקיימו מצוות אלו. ובפרט יש להזדרז כשזמן חצות מתקרב, כדי שיסיים אמירת ההלל קדם חצות הלילה. \"צפון\" – אוכלים כזית מצה נוסף לאפיקומן לאחר שסיים סעודתו, ייקח כזית מן המצה שהטמין תחת המפה צא. ב'יחץ', ויאכלנו בהסיבה. ויסיים אכילתו בתוך כדי אכילת פרס. וטוב להחמיר לאכול שני כזיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. ומן הדין די באכילת כזית אחד. אין לטבל האפיקומן בחרוסת או בשאר דברים, אלא יאכלנו לבדו.צב. יזהר שלא יהיה שבע יותר מדי כשיבוא לאכול האפיקומן, כדי שלא צג. תהיה אכילתו אכילה גסה שאין יוצאים בה ידי חובה. אם המצה שהניח תחת המפה ב'יחץ' אינה מספיקה לכל המסובים, צד. ייקח מצה שמורה אחרת. והנוהגים להחמיר לאכול שני כזיתים, טוב שמתחילה יחלקו כזית אחד לכל אחד מן המסובים מן המצה שהניחו לאפיקומן, ואחר כך יאכלו כזית מצה ממקום אחר. וכמו כן אם אבדה המצה שהניחו לאפיקומן, ייקחו מצה אחרת לאפיקומן. לכתחילה יש לסיים אכילת האפיקומן קודם חצות הלילה. ובדיעבד אם צה. כבר הגיע זמן חצות הלילה, יוצא ידי חובה גם לאחר חצות. אם לא היסב באכילת האפיקומן, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסיבה. צו. ויש להזהיר על כך את בני ביתו. ואם נזכר שלא היסב באפיקומן אחר שבירך ברכת המזון, אינו חוזר ואוכל, ויסמוך על כזית המצה הראשון שאכל ב'מוציא מצה'. שכח לאכול אפיקומן ונזכר לאחר נטילת מים אחרונים, עליו לחזור צז. ולאכול. ואינו מברך 'המוציא' על אכילתו. ואם נזכר אחר שהתחיל לברך ברכת המזון, יגמור ברכת המזון ויחזור ויטול ידיו ויברך 'המוציא' ויאכל גרם, מן54 -ואם אוכל כביצה בלא קליפתה, דהיינו כ[ .האפיקומן בהסיבה . ]האפיקומן, יברך 'על נטילת ידים', ואם אוכל פחות מכך, ייטול בלא ברכה ואחר כך יחזור ויברך ברכת המזון, וישתה כוס שלישי בהסיבה, וימשיך באמירת ההלל. ואם נזכר שלא אכל האפיקומן אחר שסיים ברכת המזון ושתה כוס שלישי, יחזור וייטול ידיו ויברך 'המוציא' ויאכל האפיקומן בהסיבה, ואחר כך יחזור ויברך ברכת המזון, אך לא יחזור וישתה כוס שלישי אלא ימשיך באמירת ההלל. אין אוכלים את האפיקומן בשני מקומות, ויש להחמיר בזה אפילו צח. בחדר אחד בשני שלחנות. אם נרדם באמצע אכילת האפיקומן והקיץ, אינו חוזר לאכול, משום צט. שנחשב כאוכל בשני מקומות. אבל אם רק נמנם ימשיך אכילתו. וכל זה כשהוא לבדו, אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת האפיקומן, חוזרים ואוכלים. ואם ישנו כולם, אינם חוזרים ואוכלים. ואם נמנמו, חוזרים ואוכלים. וכל זה כשאירע הדבר באמצע אכילת האפיקומן, אבל באמצע הסעודה או בסופה קודם שהתחילו באכילת האפיקומן, יאכלו האפיקומן לאחר מכן, אבל צריכים נטילת ידיים בלא ברכה כשיעורו משנתם. ק. אסור לאכול כל דבר מאכל אחר אכילת האפיקומן, כדי שישאר טעם מצה בפיו. ואם טעה ואכל פירות וכיוצא בזה אחר האפיקומן, חוזר ואוכל אפיקומן, כל שלא ברך ברכת המזון. אבל אם ברך ברכת המזון, אינו חוזר ואוכל. \"ברך\" - ברכת המזון ושתיית כוס שלישי מארבעה כוסות לאחר אכילת האפיקומן, נוטלים ידיים למים אחרונים, ומברכים ברכת קא. המזון על הכוס. וצריך לשטוף את הכוס ולהדיחו קודם ברכת המזון, אף אם הוא נקי. וכשמתחיל לברך נוטלו בידו הימנית, בלי סיוע מידו השמאלית, , ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו ] ס\"מ 8[ ויגביהנו מעל השלחן טפח אחד . וכל המסובים צריכים להקפיד בכל הנ\"ל.]וכדין כל ברכת המזון על הכוס[ .אין להסב בשעת ברכת המזוןקב. אם שכח ולא אמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אם נזכר אחר שאמר קג. 'ברוך אתה ה'' קודם שאמר 'בונה ירושלים', יאמר 'למדני חוקיך', ויחזור ויאמר 'יעלה ויבוא'. ואם אמר 'בונה ירושלים', ונזכר שלא אמר 'יעלה ויבוא', יאמר בשם ומלכות: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים\". ע\"כ. ואם נזכר שלא אמר 'יעלה ויבוא' אחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר 'ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם', ימשיך 'אשר נתן ימים טובים' וכו'. אבל אם נזכר אחר שאמר 'לעד האל אבינו מלכנו', אפילו אמר רק תיבה אחת ודין זה הוא דוקא בליל פסח, שאכילת [ .'לעד', חוזר לראש ברכת המזון .]המצה חובה, מה שאין כן בשאר ימי הפסח חל ליל פסח בשבת ושכח לומר 'רצה', יש לנהג ככל הנ\"ל לעניין קד. , אלא שנוסח הברכה שמוסיף ]וכן בשאר שבתות השנה[ ''יעלה ויבוא כשנזכר אחר שחותם 'בונה ירושלים', הוא: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל, באהבה לאות ולברית. ברוך אתה ה', מקדש השבת\". ע\"כ. ואם שכח לומר גם 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא' בליל פסח שחל בשבת, נוסח הברכה הוא: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה ומועדים לשמחה לעמו ישראל, באהבה לאות ולברית ולששון ושמחה, את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה. ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל והזמנים\". ע\"כ. קה. אף האשה ששכחה להזכיר יעלה ויבוא או 'רצה' בליל פסח, צריכה לחזור. ויכוון לפטור בברכתו שתיית כוס [ 'אחר ברכת המזון יברך 'הגפןקו. , וישתה הכוס בהסיבה. ואם לא היסב, חוזר ושותה בהסיבה ]רביעית ואינו חוזר ומברך 'הגפן'. אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.קז. \"הלל\" – אמירת ההלל ושתיית כוס רביעית מארבעה כוסות מוזגים כוס רביעית, ואומרים הלל בשמחה ובחדוה. ומתחילים 'שפוך קח. חמתך', ויאחז הכוס בידו. ואם אינו יכול לאחוז הכוס בידו במשך כל ההלל, רשאי להניחו לפניו על השלחן. יש לעורר המסובים שיאמרו את ההלל בשמחה ובהתלהבות ולא קט. מתנמנמים. וודאי שלא מתוך שחוק וקלות ראש. וכן שלא יקראוהו במרוצה. מצוה לחזר אחר זימון, כדי שיאמר האחד לשנים 'הודו', והאחרים קי. עונים אחריו. והגדול אומר 'הודו'. ואם רצה ייתן רשות לאחר לומר 'הודו'. וכל זה למצווה מן המובחר, אבל אם אין לו זימון של שלשה שהגיעו למצוות, רשאי לצרף את אשתו ובניו הקטנים לאמירת ההלל. חותמים ההלל בברכת 'יהללוך'. אבל בברכת 'ישתבח' שאומר קודם קיא. 'יהללוך', אינו חותם. ואם טעה וחתם בברכת 'ישתבח', אינו חוזר לחתום בברכת 'יהללוך'. אין אומרים 'אמן' אחר עצמו. ואף למנהג הספרדים האומרים 'אמן' קיב. אחר עצמם בכל יום בברכת ישתבח, וכן בימים שגומרים את ההלל, בהלל שאחר ברכת המזון בליל פסח אין אומרים 'אמן' אחר עצמם, והטעם, שאין אומרים 'אמן' אלא כשיש יותר מברכה אחת, אבל בהלל זה אומרים רק ברכה אחת. אחר שסיים 'מלך מהולל בתשבחות', שותה כוס רביעי בהסיבה, ואין קיג. מברכים עליו 'הגפן'. אם לא היסב ונשאר יין בכוס, יחזור וימלאנו וישתה כוס רביעי קיד. בהסיבה בלא ברכה. ואם לא נשאר יין בכוס, ימלא כוס אחר, וישתה בהסיבה, ויברך עליו 'הגפן'. משום שהסיח דעתו משתיית היין. ויש מחמירים שלא לברך 'הגפן' על כוס רביעי בכל עניין וטוב לחוש להם, שספק ברכות להקל. , כדי שיברך 'מעין ]או השלישי[ יזהר לשתות רביעית יין בכוס הרביעיקטו. שלוש' אחר כוס רביעית. קטז. יזהר לסיים אמירת ההלל קודם חצות הלילה. ואם לא סיים קודם חצות הלילה, יש אומרים שעבר זמן מצוה זו, ולכן לא יחתום בברכת 'יהללוך' בהזכרת שם שמים, שספק ברכות להקל. וכמו כן אף הנוהגים לברך 'הגפן' על כל כוס וכוס, לאחר חצות הלילה לא יברכו. \"נרצה\" – סיום הסדר מצוה להמשיך ולספר ביציאת מצרים אפילו אחר סיום סדר ליל פסח. קיז. ויעסוק בתורה ובמדרשי חז\"ל בעניין סיפור יציאת מצרים כפי כוחו, עד שתחטפנו שינה. ויש נוהגים לומר פיוטים אחר ההגדה, ויש נוהגים לומר 'שיר השירים' ומנהג יפה הוא. אף שאסור לאכול ולשתות לאחר אכילת האפיקומן, מכל מקום קיח. רשאי לשתות תה או קפה, אפילו עם סוכר. ובפרט אם על ידי שתייתו יוכל להמשיך בסיפור יציאת מצרים. וכל שכן שמותר לשתות מים או משקאות קלים. אבל אסור לאכול פירות או מיני מתיקה, ואפילו מעט. וכל שכן שאסור לאכול תבשילים או לשתות יין לאחר כוס רביעית. אולם הרגיל לעשן ביום טוב, מותר לעשן לאחר סיום סדר ליל פסח. קיט. בחוץ לארץ חוזרים ועושים סדר ליל פסח בלילה השני. ומברכים שנית ברכת 'שהחיינו' בקידוש. וכל דיני סדר ליל פסח, נוהגים בחוץ לארץ בין בלילה הראשון ובין בלילה השני."},{"filename":"111.pdf","content":"כוס הראויה להבדלה| מזיגת הכוס בהבדלה| חינוך על פי דרך התורה| הבדלה על הכוס במוצאי שבת אם היא דאורייתא או דרבנןנושאי השיעור: | מנהג לתת משאריות היין של ההבדלה על העיניים והמצח| מנהג שפיכת היין בהבדלה| מיץ ענבים לקידוש| יין כשר על פי מרן הבית יוסף| טעם הברכה על הבשמים במוצאי| זמן ברכת מאורי האש| ברכת הבשמים והנר| יין של אוצר בית דין בשנת השמיטה| כיבוי הנר של הבדלה ביין אלו בשמים ראויים לברכה| החובה לרחם על הרשעים| שבת111 גליוןמיום א' כ\"ג אב תשפ\"א מרת אסתר בת איזה ע\"ה נלב\"ע כ\"ח אב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת ראה דיני הבדלה במוצאי שבת (ב) א. הבדלה על הכוס מן התורה בשיעור הקודם נתבאר בארוכה שמצות הבדלה היא מצות עשה מן התורה לדעת רובא דרובא מהפוסקים. וכמו כן לדעת הרמב\"ם, ועימו הרבה מרבותינו הראשונים, שמצות הבדלה בדברים – מה שמבדילים בתפילה באמירת 'אתה חוננתנו' – היא מצוה מהתורה, וחכמים הוסיפו את החובה להבדיל על הכוס. החיוב להבדיל על הכוס הוא מן התורה. (עמ\"ס נזיר ד. ד\"ה והרי) אולם לדעת רש\"י דברי רש\"י שם נסובו לעניין אם הנזיר מותר בשתיית יין קידוש והבדלה, ונראה מרש\"י שסבירא ליה שהחיוב של היין בקידוש והבדלה הוא חיוב מהתורה. אמנם הרבה מרבותינו הראשונים כתבו שפירוש רש\"י לנזיר הוא אינו מרש\"י, אולם לעומת זאת בנידון דידן ראיתי כמה ראשונים שמביאים את הדעה הזו שיין בקידוש והבדלה הוא חיוב מהתורה, וכותבים על כך שזוהי שיטת רש\"י. אשר על כן אינו פשוט כל כך שאין לסמוך על פירוש רש\"י עמ\"ס נזיר. איתא שחיוב היין בקידוש והבדלה (פרשת יתרו שאילתא נד)בשאלתות דרב אחאי גאון איתא (לג:) הוא מן התורה. אולם קשה לומר כן, כיון שהרי בגמרא בברכות שהטעם שבתחילה היו מבדילים בתפילה בלבד, לאחר שהעשירו תיקנו להבדיל על הכוס וכו' ע\"ש ומשמע לכאורה שהרי היא תקנה של אנשי (בפירושו העמק שאלה כנסת הגדולה ולא מצוה מהתורה. וכבר הנצי\"ב מוולאוז'ין עומד על כך וטורח לבאר את שיטת רש\"י והשאלתות, ואכמ\"ל.על השאלתות) ב. על משמר החינוך התורני בחז\"ל יש כמה מאמרים בחשיבות ההבדלה על הכוס, אכן אם אין לו כוס צריך לכוון בתפילה ולצאת ידי חובה בתפילה, ואם יודע שלא יהיה לו יין גם עד למחר – אם שכח לומר 'אתה חוננתנו' הרי הוא חייב לחזור ולהתפלל. כלומר שעיקר מצוות הבדלה היא בדברים, ואם מבדיל על הכוס זה חשוב מאוד. בגמרא במסכת פסחים איתא שיש שלושה דברים שהעושה אותם הוא בן העולם הבא: הדר בארץ ישראל, והמגדל את בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות. והנה, אנחנו כיום גרים בארץ ישראל, ואנחנו משתדלים לעשות ככל יכולתינו לגדל את בנינו לתורה, ולא רק את בנינו אלא אנחנו מתאמצים שכל ילד יהודי יקבל חינוך של תורה, ולצערינו הרב כפי שכולם יודעים – הקימו כאן דור שלם של בורים ועמי הארצות שלא יודעים כלום בתורה ויהדות, וכל העיניים של ליברמן ושות' שר\"י היא איך לתקן אותנו! את החינוך שלנו! לא פחות! כל הזמן הם צועקים 'ליבה' 'ליבה'! אפשר לחשוב כיצד נראה החינוך שלהם... ועל כך אני אומר, לא רק שאסור לנו לתרץ את עצמינו בתירוצים שונים, אלא אדרבא – ויגבה לבו בדרכי ה'! להאמין בחינוך שלנו! אשרינו בחינוך שלנו! אצלינו אין ליבה ב\"ה, ואצלינו גם אין סמים וסכינים וכיו\"ב! ולא להתבייש לומר את הדברים הללו, לומר להם במפורש - שילכו לתקן את החינוך שלהם ואחר כך שיבואו בטענות אלינו! ב\"ה אצלינו הילדים גדלים עם דרך ארץ ומידות טובות, עם יראת שמים, וזה הדבר החשוב ביותר!! ג. חשיבות ההבדלה על הכוס כל המבדיל על היין במוצאי (יח:)וכמו כן יש מימרת חז\"ל במסכת שבועות \"ולהבדיל בין הקודש ובין החול\" (ויקרא י, י) שבתות יהיו לו בנים זכרים שנאמר שרבי יהושע בן לוי אמר שיהיו לו בנים ראויים להוראה. שנאמר \"ולהבדיל ומיד לאחר מכן כתוב \"אשה כי תזריע וילדה זכר\". ועוד אומרת שם הגמרא, בין הקודש ובין החול ולהורות\" – בנים תלמידי חכמים זה הדבר החשוב ביותר שיכול להיות לאדם. איתא, כל שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת (פרק כ)ובפרקי דרבי אליעזר אינו רואה סימן ברכה. והמבדיל על היין הקב\"ה קוראו קדוש ועושהו סגולה וכו' ע\"ש שהביא פסוקים על כך. ומכל זה נראה יש חשיבות בעצם ההבדלה על הכוס. ד. כוס של הבדלה קבע כללים לעניין כוס של ברכה בברכת (סימנים קפב, קפג)מרן השלחן ערוך המזון. ומזה למדנו לעניין כל כוס של ברכה, שהנה בברכת המזון הכוס מעכבת שיש להקפיד על הכללים הללו. כגון שהכוס לא יהא פגום. ו'פגום' אינה מעכבת, אולם לומדים משם שכל שכן בכל דיני כוס של ברכה שהכוס היינו ששתו ממנו. ויש אומרים שכיון שכך אינו ראוי להיות כוס של מצוה. ויש אומרים שהחיסרון הוא שאינו מלא. וכמו כן שצריך שטיפה והדחה לכוס ועוד, ויש להקפיד בכל הכללים הללו בכוס של הבדלה. אולם יש דין אחד בכוס של ברכה שהבדלה שונה מהם והיא מזיגת הכוס במים, שבקידוש נוהגים למזוג את הכוס, וכן בברכת המזון מוזגים את הכוס באמצע ברכת המזון ב\"אשר נתן לך\". וכיון שהיינות שלנו הינם יינות חלשים יש להיזהר למזוג כמו שכתבו המקובלים שלוש טיפות מים בלבד. אולם בהבדלה כתבו המקובלים שאין מוזגים את הכוס כלל. ה. מיץ ענבים בברכת 'הגפן' ומי שכותב את זה הם גדולי האחרונים. שהנה דעת הרמ\"א (סימן רד ס\"ה) הבית יוסף\", והנה אני לא מצאתי בית יוסף שכותב שצריך שיהיה רוב יין, כיום מוכרים יינות וכותבים עליהם \"כשר לברכת הגפן גם לפי שיטת מרן ועוד, שמספיק שישית יין ושכל השאר הוא (שם ס\"ק לב)והמשנה ברורה מים לברכת הגפן. ולעומתם הרבה אחרונים סוברים שצריך שיהיה רוב יין בכדי שיהיה ראוי לברך עליו הגפן. וכתבתי על כך תשובה ב'הלכה ברורה' חלק י' ושם הבאתי את כל הפוסקים הסוברים כן, ותראו שם שרוב הפוסקים הללו הם אשכנזים. והיינו שגם בקרב הפוסקים האשכנזים רבים הם הסוברים שכיון שהיינות שלנו הם חלשים על כן צריך שיהיה רוב יין. וגם בדברי המשנה ברורה יש לשים לב שכותב שאמנם די בשישית יין, אך כותב עוד שצריך לראות שלא יאבד ממנו טעם יין. והיינו שצריך שיהיו שתי תנאים, שיהיה רוב יין וכמו כן צריך שיהיה טעם יין. - וכדאי שיסחט [ מיץ ענבים טהור80% והנה, אני מציע שכל אחד יקח מים, 20% ויוסיף עליו]אותו בבית כדי שיראה שהוא אכן עשוי רק מענבים מיץ ענבים טהור ותוסיפו 20% תראו שאבד לו הטעם! ומאידך אם תקחו מים אך תוסיפו לו כף סוכר מומס ותערבו - יהיה לו טעם מתוק. 80% לו ומה שנראה מזה, שאבד ממנו הטעם של היין, אך כיון שמוסיפים לו סוכר ממילא יש בו טעם סוכר ולא טעם יין. - ואני אומר את השם כיון שאני בדקתי [ 'יש מיץ ענבים ששמו 'כרם-לייט , וביקשתי מרב אחד מארצות הברית תלמיד חכם נכבד, ושלחתי ]את זה 'קדם' שהמיץ ענבים מכיל מים, ולכן אמרתי לו שיבדוק מה זה, ואמרו לו אותו לבדוק, והסיבה שבדקתי את זה כיון שראיתי בבקבוקים של חברת שבבקבוקים הרגילים מוסיפים מים וסוכר, ואילו בבקבוקים הללו 'כרם- לייט' בהם מוסיפים מים וסירופ העשוי מענבים, וכדי לשפר את הטעם מוסיפים סוכרזית. כלומר שהרוב הוא מיץ ענבים והמיעוט הוא מים וסירופ - [ וסוכרזית. אולם יש להם מיץ ענבים שהוא יין נטו, ללא שום תוספת אשר על כן המיץ ענבים הזה שהוא נטו יין, לא ]...אמריקאים לא משקרים מצויין עליו שהוא מכיל מים, אפשר לברך עליו 'הגפן', אולם בבקבוקי מיץ ענבים שכתוב עליהם שיש בהם תוספת מים – שומר נפשו ירחק מהם, ולא יברך עליהם 'הגפן'. ואספר, לפני כשישים שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר בירושלים, והיה אברך צעיר והיה מוסר שיעורים, וכבר באותם הימים היה את היקב 'כרמל מזרחי' שתמיד הקפידו בו שהמיץ ענבים יהיה טהור ללא תערובות של מים, אולם הוא קיבל תלונות שיש יקבים קטנים שהתחילו לפעול בירושלים שהם מוסיפים מים למיץ ענבים והם בהכשר הבד\"ץ, ואנשים טועים ומברכים עליהם 'הגפן'. ואאמו\"ר הלך לבדוק בעצמו וראה שאכן המיץ ענבים יש בו פחות מעשרים אחוז יין! ויש להם גם יינות מתוקים שמוסיפים יין!20% להם מעט אלכוהול וכיו\"ב והאמת שהיה בהם בקושי והוא הלך אל הגאון רבי פנחס אפשטיין שהיה אב\"ד העדה החרדית, והוא היה גאון עולם, ועימו היה גם הגאון רבי דוד יונגרייז שגם הוא היה גאון עולם, ואאמו\"ר היה מיודד איתם מאוד ומקורב אליהם. ואאמו\"ר אמר להם כיצד הם עושים דבר כזה?! והם אמרו לו שעושים כמו שכתוב ברמ\"א – שישית יין, וכך גם כתוב במשנה ברורה! אז הוא אמר להם הרי אתם כותבים שזה בהשגחת 'העדה החרדית' וכל העולם חושב שזה בסדר, אתם צריכים לכתוב שיין זה אינו מתאים לספרדים. וכמו שאתם לא נותנים הכשר לקטניות בפסח וכותבים על כך שזה רק לספרדים, כך גם ביין זה לפחות תכתבו עליו שזה רק לאשכנזים בלבד! ואילו הם ענו לו שבחותמת שלהם רשום \"בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים\" – ואין להם אחריות על שאר העדות!!! והנה לאחר זמן הגיעו הבחירות לכנסת, והיה את הויכוח האם צריך להצביע בבחירות או לא, ואאמו\"ר היתה דעתו מאז ומתמיד שחובה קדושה היא - ולצערינו הרב כולם רואים מה שאירע בבחירות האחרונות, [ להצביע שהצביעו בבחירות הקודמות היו מצביעים – לא היינו 30000-שאם עוד כ במצב בו אנו נמצאים כיום! הם רוצים לסגור את התלמודי תורה, לסגור את התקציב לישיבות, להרוס את הכשרות, להרוס את בתי הדין הרבניים ]!ולהכניס רבנים שמזמן עברו את הגבול והם כמעט כבר לא אורטודוקסים ואאמו\"ר היה אומר להצביע ללא שהיה לו שום אינטרס. והנה הרב אפשטיין והרב יונגרייז שלחו לו כיצד אומר להצביע, והם היו מובא מכתב ששלחו לו ובו נראה כיצד היו מעריכים אותו. וכעת הם באו מעריכים אותו מאוד, וניתן לראות זאת בתחילת שו\"ת יביע אומר ח\"ב, שם ואמרו לו שהם צריכים לפרסם גילוי דעת שהם מנתקים עימו את הקשר שהרי הוא אומר שצריך להצביע. כשאאמו\"ר שמע כך קם והלך אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול ושאל אותו מה עושים, והגרב\"צ אבא שאול אמר לו בא נלך אליהם ונדבר איתם. כאשר הגיעו אליהם קיבלו אותם בכבוד גדול, ורק כשראו אותם כמעט שכחו הכל.. והתחילו לדבר בלימוד, ואז אאמו\"ר אמר להם כך, שבא בקשר למכתב ששלחתם לי, למה אני אומר להצביע, והנה אתם זוכרים מה אמרתם לי בקשר ליין?! שאתם בית דין מיוחד למקהלות האשכנזים! אז אם בקשר ליין אמרתם שאתם לא מתחשבים בספרדים – למה כאן אתם מתערבים?! הרי אני לא אשכנזי! אתם נתתם פסק הלכה שאין להצביע לכל מקהלות האשכנזים! וזה לא קשור אלינו! אין מה לענות על הטענה הזו... ו. מצב היינות כיום בארץ ישראל אשר על כן צריך לדעת שיש הרבה הכשרים אשכנזים שמתעלמים מהפסקים של הספרדים, ואני לא רוצה להטיל דופי בהכשרים, אולם מאידך ללא מים כלל וזה מיץ ענבים טהור ממש והם בהכשרים מהודרים, ואפשר לגבי מיץ ענבים אני יודע שהמצב תוקן, וברוב המיץ ענבים שיש בשוק הם לסמוך על כך לכתחילה ללא כל חשש. אך עדיין יש כאלו שיש בהם מים וצריך לברר על כך. אמנם במיץ ענבים מתוצרת ישראל יכולים לרמות – אך אם ההכשר הוא מהודר והם כותבים שזה רק יין אפשר לסמוך על כך. - היום המיץ ענבים נעשה זול מאוד ואני לא יודע אם משתלם להם כל [ .]כך לרמות אולם היינות המתוקים, כיון שאפשר לרקוח מרקחת הם לוקחים מיץ ענבים ומוסיפים להם כל מיני תוספות, בהם יכולה להיות בעיה. אאמו\"ר היה אומר על כך, שהנה על היינות הללו כתוב \"ללא חשש טבל ושביעית\" – בטח שאין חשש, כיון שבמים אין חששות של טבל ושביעית... הוא מהר יאבד את הטעם שלו ויתקלקל. ומה שמערבים הוא רק מעט מאוד וביינות היבשים אין את החשש הזה כלל, כיון שיין יבש שמוסיפים לו מים חומרים, אולי אחוז אחד, והם נועדו לשמור על היין או על הטעם וכיו\"ב, וזה לא מעכב, ומברכים עליהם 'הגפן'. ז. מנהג השפיכה מיין של הבדלה על הקרקע יש מנהג שהרמ\"א כותב, שבהבדלה לוקחים מעט מהיין ושופכים על הארץ, והנה הנוהגים כך עושים זאת לאחר שבירכו 'הגפן' כדי שיברך על כוס מלא. ויש שנוהגים שלאחר ברכת 'המבדיל' קודם ששותים שופכים על הארץ. : \"ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שיסיים (סימן רצו ס\"א)וז\"ל הרמ\"א בורא פרי הגפן, כדי שלא יהא הכוס פגום, וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחילת השבוע\" ומקור דבריו בתרומת הדשן שכתוב שנהג לקחת כוס גדולה ולאחר השפיכה היה נשאר בו רביעית. התנגד לכך מאוד, משום בל תשחית וביזוי אוכלין (שם סק\"א) למעשה הט\"ז שו\"ת קדמון שחי בדור [ ושאין לעשות כן. וכמו כן כתב בשו\"ת באר שבע (שם סק\"ג) אולם המגן אברהם כותב(מסכת תמיד כז: ד\"ה וכשאתה). ]לאחר מרן והרמ\"א שהיו נוהגים כן לשפוך אך היו שופכים מעט מאוד, לקיים את המנהג, וכששופכים מעט אין בזה חשש של ביזוי אוכלין. מרן החיד\"א כותב שעל פי הקבלה אין לשפוך. וכמו כן כותב הפלא יועץ בספרו 'חסד לאלפים'. לעומת זאת הבן איש חי כותב שיש לשפוך. וגם הוא היה מקובל גדול. ולפני כמה שנים יצא ספרו 'מקבציאל' מכתב-יד, ושם הוא כותב שהוא בעצמו נהג לשפוך על הארץ. רבינו חיים פאלאג'י וכן הפתח הדביר כותבים שיש לעשות בכדי לצאת ידי חובת כולם, באופן שיש לקחת וממילא היין אינו הולך לאיבוד, ולאחר הבדלה שותים גם את מה שנשפך כוס, ומתחתיה להניח צלוחית וכששופכים את היין בשפע נשפך לצלוחית לתוך הצלוחית. וכך היה נוהג אאמו\"ר בעצמו ברוב השנים. וזו פשרה בין המקובלים, כיון שנראה שגם ביניהם לא היה דבר מוסכם. ח. ברכת מעין שלוש לאחר ההבדלה יש להיזהר שהמבדיל יקפיד מאוד לברך ברכת מעין שלוש מיד לאחר הבדלה, כיון שזה מצוי מאוד ששוכחים. משום שבכוס קידוש הקידוש הוא במקום סעודה ואינו צריך לברך ברכה אחרונה, אך בכוס של הבדלה – רוב בני אדם אינם אוכלים סעודה רביעית מיד לאחר ההבדלה. וגם אם כן, הרי שאי אפשר להבדיל על הפת, והטעם לכך כותב (שם ס\"ב)פסק מרן השלחן ערוך שאין קשר בין הבדלה לבין פת בשונה (שו\"ת פאר הדור סימן ח)הרמב\"ם בתשובה מהקידוש שהקידוש צריך להיות במקום סעודה וממילא הם קשורים. ועל כן יש להקפיד על כך מאוד, ואאמו\"ר היה מקפיד על כך מאוד, שמיד לאחר ההבדלה היה מברך ברכת מעין שלוש. ט. לתת מהיין של ההבדלה על העיניים ועל המצח יש מנהגים שונים בהבדלה לחלקם מצאתי מקור ולחלקם לא. אחד המנהגים הוא לקחת מהיין ולהשים על העפעפיים, וזה מנהג טוב, והוא בספר ]!לפני כאלף שנים[ מופיע כבר בפרקי דרבי אליעזר וכך נהגו הגאונים האגודה – שהיה מחכמי אשכנז ויש אומרים שהיה בדורו של המהר\"ם - אכן הרופאים כיום אומרים שזה בריא מרוטנבורג – והוא כותב שהנה הגמרא אומרת שפסיעה גסה נוטלת אחד [ משישים ממאור עיניו של אדם , ואין לומר שלאחר שישים פסיעות הוא יהיה עיור – משום ]..ללכת מהר שכל פעם זה נוטל אחד משישים שיש לו כעת, ויצטרכו אלפים רבים של פסיעות גסות בכדי שאכן זה יחליש את הראיה. ואומרת הגמרא על כך: 'ומהדר ליה בקידושא דבי שימשא' – ומבארים הראשונים שם דהיינו הקידוש וההבדלה מחזירים את מאור עיניו של אדם. ובפשיטות הכוונה ששתיית היין היא מחזירה את מאור עיניו. אולם בספר האגודה אומר אחרת, שמחזיר מאור עיניו של אדם היינו לתת משאריות היין על עיניו. - ומי שנוהג כן יזהר שלא יכניס את היין לתוך עיניו ממש כיון שאז זה [ ].לא רפואה, להיפך כמו כן כתוב שהחתם סופר נהג להניח מהיין על המצח. וראיתי אנשים - אחד אמר לי שיש לכך מקור והביא לי איזה ששמים יין מאחורי האזניים, וכן יש מנהג נפוץ לתת יין בכיס, אולי יש מקור [ .לזה – אבל אני לא מצאתי ספר, וזה היה ספר של רב אחד מהדור שלנו שכותב שכך נוהגים אבל לא .]כותב מהיכן הגיע המנהג הזה י. יין של אוצר בית דין . והנה (ראה רמ\"א בהגה שם)יש מנהג קדמון והוא לכבות את הנר של ההבדלה ביין אנחנו נמצאים קודם שנת השמיטה ויש יינות שהם 'אוצר בית דין'. וביאור . ואני לא מבין והדיינים צריכים להיות פיקחים ולבדוק שאכן אינו גובה מחיר גבוה יותר. לבעל השדה למכור את הפירות ולקבל עליהם תשלום על ההוצאות בלבד. רשאי. וכיון שהם הפקר וזה בעצם שייך לכלל ישראל, בית דין נותנים רשות אם גדלו פירות באילנות הללו, ופירות הללו הינם הפקר, ומי שרוצה לקחת ישראל יש היתר לעשות פעולות מסויימות בכדי שלא יהרסו לגמרי. והנה המושג 'אוצר בית דין' הוא, שהנה באילנות שגדלו בקרקע של יהודי בארץ ]ואולי צריכים להעמיד איתם רואה חשבון וכיו\"ב שיפקח[ , שקל לבקבוק?! הרי זה לא יתכן150 איך יין של 'אוצר בית דין' כיום עולה וודאי שאין אלו הוצאות אלא יש בזה סחורה בפירות שביעית. וצריך לדעת שהיין הזה הוא קדוש בקדושת שביעית, ומי שפותח יין כזה עליו לשתותו עד הסוף ולא להשאיר בו כלום, וכמו כן פירות של אוצר בית דין, אסור לזרוק מהם כלום וצריך לסיים גם את השאריות. \"לאוכלה ולא להפסד\". ויש לדון אם מותר לכבות נר ביין של הבדלה שהוא אוצר בית דין. שהרי כשמכבה את הנר כך היין שם נמאס. ויש ספר 'דרך אמונה' להגר\"ח קנייבסקי שליט\"א שם כותב להדיא שאסור לעשות כן. וכמו כן כתוב שמותר להשתמש ביין של אוצר בית דין לאוכלה ולא להפסד ממילא חלק ולעומתם בספר 'אור לציון' על שביעית להגרב\"צ אבא שאול כתוב, שכיון בספר 'חוט שני' להגר\"נ קרליץ וכן בספר 'השמיטה' של הרב טיקוצינסקי. מהשימוש הוא לכבות בו את הנר. ואני מציע מחמת כל המנהגים לשים מהיין על העיניים וכו', שלא להבדיל כלל על היין של שביעית. הגאון יעב\"ץ כותב מנהג להריח את הנר לאחר כיבויו ביין של ההבדלה. יא. ברכות הנר והבשמים כחלק מההבדלה הנה בהבדלה יש ברכות נוספות מלבד ברכות ההבדלה ר\"ת יבנ\"ה: יין, בשמים, נר, הבדלה. והנה ברכת הבשמים והנר נתקנו למוצאי שבת, אך שרבי יהודה הנשיא היה מסדרן על הכוס. (נד.) איתא בגמרא במסכת פסחים ויש לומר, שאם יש בעיה בסידורם על הכוס יותר טוב שלא לסדרן על השומעים לא תמיד שמים לב לברכת ההבדלה מחמת כן. וכמו כן בברכת לכולם, ואין מספיק בשמים לכולם, ואפשר ויבואו להפסיק בדיבור, וכמו כן הכוס אלא לאומרם בנפרד. וכגון שנמצאים בבית הכנסת, ועושים הבדלה הנר, שהרי כתוב שאין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו וצריך ממש - אי אפשר להתקרב, ואם נמצאים במרחק, ומרימים את הנר גבוה, ומכבים את החשמל [ ויש לכך כמה טעמים בפוסקים, או מחמת שאין זו האש שנבראה במוצאי לברך ברכת מאורי האש על אור החשמל, גם במקום שהוא חוט המתלהט, עדיין אין בזה משום יאותו לאורו וממילא לא יוצאים ידי חובה , אבל ]שבת, או כיון שהאור מכוסה בזכוכית, ועוד כמה טעמים ואכמ\"ל - החאלאבים ועוד, הם חושבים שאם הבעיה העיקרית שבאים לידי היסח הדעת והפסק, וכמו שיש עדות שלאחר [ ברכת 'הגפן' כולם צוחקים בקול רם . אשר על כן אם יש חשש שמחמת ]יצחקו אזי יהיה להם שבוע שמח הברכות של הבשמים והנר יבואו לידי היסח הדעת עדיף לברכם אחרי ההבדלה מאשר לגרום הפסק ולעכב את מהלך ההבדלה. יב. טעם ברכת הנר במוצאי שבת , שהקב\"ה אמר (פסחים שם)הטעם שמברכים על הנר במוצאי שבת אומרים חז\"ל לא ידע מה זה למות, וכשהגיע הלילה, ליל שבת, נעשה חושך והוא חשב לאדם הראשון שביום שאם יאכל מעץ הדעת – ימות. אבל אדם הראשון שזה נקרא למות, והוא וחוה היו עומדים כל הלילה ובוכים ומתפללים להקב\"ה שיסלח להם על שאכלו מעץ הדעת. והנה הגיע בוקר – שמח – בו חכמה ולקח שתי אבנים ושפשפם ביחד ויצא אש. ולכן אנחנו מברכים חושך, אז הוא הבין שכך הקב\"ה ברא את העולם, אור וחושך, והקב\"ה נתן הנה הקב\"ה סלח לו ונעשה אור. והנה הגיע מוצאי שבת ושוב פעם נעשה 'בורא מאורי האש'. יג. ברכת הנר בשאר ימות השבוע ימות השבוע. ויש שאלה קשה שדנים בה הפוסקים אם לא ברך על הנר, שבת בלבד. ואם לא בירך את ברכת הנר במוצאי שבת אינו מברך בשאר לדעת רובא דרובא מהראשונים אין מברכים את ברכת הנר אלא במוצאי ועלה עמוד השחר, והרי עדיין יש הנאה מהנר ומאידך עלות השחר הוא כבר נקרא יום, אם מותר לברך או לא. וזה לא פשוט ואכמ\"ל. אכן יש דעה שמותר לברך על הנר עד יום (בסוגיא בפסחים שם)בראשונים של בעל המכתם שלישי כמו הבדלה, כיון שהוא סובר שברכת הנר היא ברכת הנהנין שהרי כתוב \"עד שיאותו לאורו\" אבל כל הראשונים חולקים על כך, ומבארים שהכוונה שיאתו לאורו שיכול להשתמש באורו אבל אין הכוונה שצריך ליהנות ממנו בפועל. ולכן גם אם לא נהנה ממש מהנר הוא יוצא ידי חובה בברכת הנר.יד. טעם ברכת הבשמים במוצאי שבת ברכת הבשמים היא ברכת הנהנין, ועל כן גם אם לא בירך במוצאי שבת כל שהבשמים הם הנאה של הנשמה ולא של הגוף, \"כל הנשמה תהלל יה\" – יום מימות השבוע יכול לברך על הבשמים ולהריח. אדרבא, חז\"ל אומרים איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זהו הבשמים. הטעם שמברכים על הבשמים במוצאי שבת יש בזה שתי דעות שונות לחלוטין. הדעה הראשונה כתוב בזוהר שבמוצאי שבת מסתלקת הנשמה היתירה, ובספרי 'הלכה ברורה' שיו\"ל בקרוב בעז\"ה הבאתי כמה דעות מהי כותב שאוכל ושותה ואין נפשו קצה (עמ\"ס ביצה טז. ד\"ה נשמה)'נשמה יתירה'. רש\"י מהרגלם ונהנים יותר מהאוכל. ולכאורה הלא אוכל הוא דבר גשמי וכיצד בזה. ואכן עינינו הרואות שאנשים יכולים בשבת לאכול כמות יותר גדולה הנשמה שהיא רוחנית יכולה להנות מדבר גשמי? וביאור הדבר שלפי רש\"י הגשמיות בשבת היא רוחניות, ועל כן גם כשאוכל ונהנה אין זה הגוף אלא הנשמה. מבאר את העניין של 'נשמה יתירה' באופן אחר, שהנה (עמ\"ס ביצה שם)הרשב\"א בבריאת העולם הקב\"ה ברא את העולם בכל יום ברא משהו נוסף, עד שביום שישי ברא את האדם. ולאחר מכן הגיעה שבת, שכל עניינה של שהיום הראשון הוא היום הכי פחות בבריאה שלו, ולאחר השבת יש 'נפילה' שביתת השבת הוא השלמת הבריאה, וזה השיא של הבריאה, וממילא יוצא מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ועל כן מריחים בשמים. ושם הוא כותב באריכות על הנושא מהו נשמה יתירה והוא הולך על הדרך המאירי יש לו חיבור שנקרא 'חיבור התשובה' ועיקרו הוא על יום כיפור. שכתב הרשב\"א. ונראה שלשניהם אין קשר בין הנשמה יתירה לאכילה בו נשמה יתירה או לא, שלפי רש\"י אין נשמה יתירה כיון שאין בו אכילה ושתיה. ודלא כרש\"י. ויש נפקא מינה בזה ליום כיפור שחל בשבת, אם יש ושתיה, אולם להרשב\"א גם ביום כיפור יש נשמה יתירה. וכמו כן נפקא מינה במי שהתענה בשבת תענית חלום. שאנו תופסים כשיטת רש\"י, שעיקר הנשמה היתירה היא מחמת אכילה להלכה במוצאי יום כיפור שחל בשבת איננו מברכים על הבשמים משום ושתיה. - ויש יש טעם נוסף לברכת הבשמים במוצאי שבת שרוב הראשונים והגאונים [ בזה כמה דעות אם גם ביום טוב כן הוא וכמו כן יש דעות שונות לעניין יום מביאים אותו להלכה, שהנה הרשעים אינם נידונים בגהינם בשבת ולאחר השבת מחזירים אותם לגהינם ונוצר ריח רע שאנחנו לא ]כיפור מרגישים אותו, אבל הנשמה שלנו שהיא רוחנית סובלת מזה, ולכן מריחים בשמים כדי לתת ריח טוב כנגד הריח הרע. טו. לרחם על הרשעים בעולם הזה כתוב בראשונים ויש מזה גם במדרשים, שיש חשיבות גדולה לרחם על הרשעים, ולכן במוצאי שבת יש עניין לאחר כמה שאפשר את יציאת להאריך באמירת 'ברכו' במוצאי שבת. וככל שאנחנו מרחמים על הרשעים יש מנהג שכתוב שמי שעושה כן מתברך בהרבה ברכות ובשבוע טוב והוא 'ברכו', ויש אומרים שבסדר קדושה של 'ואתה קדוש' הם חוזרים. ועל כן השבת. ויש מחלוקת מתי בדיוק הם חוזרים לגהינם, יש אומרים שבאמירת הם בעולם הזה לא מרחמים עלינו, תראו איזה גזירות הם [ .יש להאריך בזה בני רחמנים, ואם יש בידינו לעכב את שריפתם בגיהנם אנחנו משתדלים גוזרים עלינו שילדים יבואו לכלל חרפת רעב, אבל אנחנו יהודים רחמנים .]לעשות כן טז. על אלו בשמים לברך במוצאי שבת הבשמים שלוקחים במוצאי שבת יש בהם כמה דעות אלו לקחת. לפי המקובלים כדאי לקחת הדסים, אבל כיום ברוב המקומות אין הדסים, מה גם שיש בדורנו בעיה שההדסים של הדור שלנו שאין בהם ריח כל כך, ואם לא מרגישים שום ריח הרי זו ברכה לבטלה. מאידך גיסא יש להיזהר שלא לקחת בשמים בעלי ריח רע. והכלל הוא שכל מה שמברכים עליו ברכת הבשמים כפי שצויין בשלחן ערוך סימנים רט\"ז-רי\"ז. וכגון מי שלקח דאודרנט ובירך עליו, והרי אין מברכים עליו ומי שבירך עליו באמצע ההבדלה צריך לחזור ולברך 'הגפן' כיון שעשה הפסק בין ברכת הגפן לשתיה. ואת ברכת 'המבדיל' הוא כבר בירך. ו'הפסק' המשנה ברורה מוכיח שהוא גם במילה אחת! שתיית מיץ שנשאר מסחיטת תפוז בשבת חתכתי בשבת כמה תפוזים לילדיי, ועל הצלחת נותר מיץ שנסחט שאלה: מהתפוז, האם מותר לשתות את המיץ? כיון שהתפוז עומד לאכילה, מותר לשתות את תשובה: המשקה היוצא ממנו. מקורות: הנה בזמננו הדרך לסחוט פירות הדר כתפוזים וכדומה בכמויות גדולות, באופן שחלק גדול מהפירות מיועד לסחיטה. ומחמת כן דעת הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל (עיין בספר 'הלכות שבת בשבת' ח\"א עמ' תרמג, תרנט. וספר 'אשרי האיש' או\"ח ח\"ב ר\"פ כח) שדין פירות הדר כזיתים וענבים, ולכן אפילו עומדים לאכילה, משקה היוצא מהם מותר, אם עומדים לאכילה. וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סי' דינם כזיתים וענבים. ואיסור סחיטתם אינו אלא מדרבנן, כתותים ורמונים שמשקה ח\"ד עמ' קמה) שמאחר והמשקה היוצא מפירות הדר אינו חשוב כשמן ויין, אין סי\"א) וספר שלחן שלמה (סי' שכ סק\"ד), ומרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (שבת היוצא מהם אסור. אך דעת הגרש\"ז אוירבאך בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה - [ .) 266 'לו) וח\"י (חיו\"ד סי' יא). ובספר מאור ישראל (ח\"א עמ' קסד). וקול סיני (מלאכת דש ס\"א עמ ובחידושי ריבב\"ן לשבת (קמה. ד\"ה אלא), ור\"י מלוניל ונמוקי יוסף (שם), ופסקי הרי\"ד (שם ד\"ה אמ'). ועיין ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים. עיין בדברי רש\"י (שבת קמה. ד\"ה דבר), והרא\"ש (פכ\"ב סי' ד'), .]היטב להר\"ן (סא. ד\"ה כבשין). ועיין באגלי טל (דש ס\"ק טז), ובפמ\"ג (אש\"א בהקדמה לסימן שכ). ועודסחיטת מאכל בשבת מהשמן שבו דבר מאכל הספוג בשמן כגון צ'יפס או שניצל, או סופגניה, וברצוני שאלה: לסוחטם מהשמן (מפאת הטעם, או מטעמי בריאות), האם מותר לסוחטם בשבת? וכן האם מותר לסחוט טונה להוציא ממנה את השמן? מותר לסוחטם, כיון שהסחיטה היא תיקון תשובה: המאכל. מקורות: איתא במסכת שבת (קמד.): כבשים ושלקות שרוצה לסוחטן לתיקון המאכל, מותר לסוחטם. וכ\"פ מרן בש\"ע (סי' שכ ס\"ז). ועיין במג\"א (סי' שיט ס\"ק טז) ובפמ\"ג (מש\"ז סק\"ו) שכ' שהוא גוף אחד. וכתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה ס\"ח) שיעשה זאת סמוך לסעודה, ע\"פ מ\"ש בספר קצות השלחן (סי' קכו בדה\"ש ס\"ק יט). אך הגרש\"ז אוירבאך אמר שאם רוב בני אדם, וגם הוא עצמו, רגילים לאוכלו כמות שהוא עם החומץ הבלוע בכבשים ושלקות, מותר אפילו לאחר זמן. שמסתבר שהחומץ אף אם חשיב כמין אחר, הרי זה דומה לקיסמין שמעורבין ביין (שהם את היין כמות שהוא), שמותר לסננם (סי' שיט ס\"י). וגם כאן נעשה החומץ כגוף לכלוכים קטנים המעורבים ביין שעדיין לא סונן, וכשהם מועטים אפשר לשתות אחד עם המלפפון. עכ\"ד. ולדעת קצות השלחן הנ\"ל, אף אם חשיב כמין אחד אסור, דלא עדיף מקולף פירות שמותר רק סמוך לסעודה. עכת\"ד השש\"כ. וע\"ע בספר שלחן שלמה (סי' שיט ס\"ק כח את ג ד\"ה וכן). ובספר ארחות שבת (פ\"ג הערה מ) מיקל בזה שאין צריך לאלתר, ואף לאחר זמן מותר. ובענין היתר סחיטת דג מהשמן, כן פסק מרן בש\"ע שם (ס\"ח). ועיין בנהר שלום (סק\"ו). ועיין עוד בספר מנוחת אהבה ח\"ב (פ\"ו סי\"ב הערה מו). ועיין בספר נשמת שבת (רז ד\"ה מיהו) ובספר מנחת איש (פ\"ב סכ\"ב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א 'ובלכתך בדרך' של מרן זיע\"א כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוסע בדרכים, היה עוסק בתורה בכל משך בנסיעה, הוא גם לא היה מסכים לאף אחד להצטרף אליו לנסיעה, מלבד הנסיעה, היתה לו מנורה במכונית במושב מאחורה וכך יכול היה ללמוד אני ועוד כמה יחידים שידעו לשתוק בכל הנסיעה... וזאת כדי שלא יפריעו לו מלימודו. ולא היה מפסיק מללמוד בהלוך ובחזור. ופעמים גם בבית לפעמים היה [ שהיו מפעילים מוזיקה ברכב וכך הוא היה לומד וזכורני שעשה סיום הש\"ס שלמד אותו . ]לומד כאשר יש מוזיקה ברקע במכונית תוך כדי נסיעה! הכתיבה. למרות שגם בשבת היה עוסק בתורה שעות רבות, והיתה תקופה תורה ותשובות, הרי הוא אהב את הכתיבה יותר מאשר את הלימוד ללא יש את הספריה הגדולה שלו, ופותח ספרים ומעיין ויכול לכתוב חידושי אך אין ספק שהלימוד במכונית הוא לא היה הלימוד שבבית, כאשר לפניו כשלמדתי בישיבת 'חברון' שהיינו לומדים ביחד בלילות שבת ללא שינה כלל! אך הלימוד של שבת היה מבחינתו הכנה לכתיבה שלו במהלך השבוע, כבר אז היה מסדר את התשובות בראשו וכותבם לאחר השבת. ולמרות שכך היו הנסיעות שלו, מליאות תורה, אך הכתיבה והלימוד בבית היו חביבות עליו יותר, ואם לא היה מדובר בנסיעה שהיא לצורך הרבצת תורה היה מעדיף להימנע מהנסיעה לגמרי, גם אם היתה נסיעה לקברי צדיקים. וכמו כן כאשר היינו נוסעים לחוצה לארץ, היה מכין לדרך מזוודה מליאה ספרים שהיה יודע שיצטרך אותם בנסיעה הקרובה, והיה מביא אותה איתו יחד, והוא לא היה מסכים שישימו אותה בתא המטען, והיו צריכים הרב יצחק מאזוז שלושה אנשים להרים את המזוודה אל המטוס. וכך היה יושב ולומד... בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"247.pdf","content":"לחץ כאן http://hmz.ydaat.com /"},{"filename":"248.pdf","content":"קביעת ניתוח| איסור תחומין באויר ובים| אם ספירת העומר בזמן הזה היא מהתורה או מדרבנן| ספירת העומר ימים ושבועותנושאי השיעור: טיסה שנחתה בשבת כיצד ינהגו | אוניה שעגנה בשבת כיצד ינהגו הנוסעים שבה| ברית מילה דחויה סמוך לשבת| שאינו דחוף סמוך לשבת עדיף לספור בבין השמשות בציבור מאשר ביחיד לאחר מכן | לקבוע שיעורי תורה בין מנחה לערבית בימי הספירה| הנוסעים248 גליון יום ד' ט\"ז ניסן תשפ\"ד פרשת אחרי מות ספירת העומר בזמן הזה א. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי אתמול התחלנו בס\"ד לספור ספירת העומר. כתוב בגמרא במסכת מנחות \"אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי\". בתורה מוזכרת (סו.) מצות ספירת העומר פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשת אמור, קראנו את : \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם (ויקרא כג, טו-טז)זה היום בתורה את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'\". התורה \"שבעה (דברים טז, ט):מזכירה גם ימים וגם שבועות - שבתות. וכן בפרשת ראה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות\". רואים שהתורה מזכירה גם ימים וגם שבועות, לומד מזה אביי שמצוה לספור גם וגם - גם ימים וגם שבועות. והגמרא ממשיכה: \"רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי\" – דהיינו שבישיבה של רב אשי היו מונים כמו אביי, גם ימים וגם שבועות. הראשונים נחלקו על צורת הספירה. שהנה מה שאנחנו נוהגים כיום זה שביום השביעי אומרים 'היום שבעה ימים שהם שבוע אחד' – סופרים הספרדים נוהגים לומר 'שבעה ימים [ .ימים ושבועות. וכך נפסק להלכה לעומר שהם שבוע אחד', והאשכנזים אומרים את המילה 'לעומר' או . מאידך יש דעות אחרות בראשונים איך סופרים ]'בעומר' בסוף הספירה גם ימים וגם שבועות. ב. זכר למקדש הוא מאידך אומרת הגמרא עוד: \"אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא\" – דהיינו שאמימר ודאי סובר שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, ולכן סבר שלא צריך למנות גם שבועות, משום שכשעושים זכר למקדש מספיק למנות ימים ולא צריך למנות גם שבועות. והסיבה שיש לומר שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן היא, שהנה כתוב: \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את (ויקרא כג, טו)בפסוק עומר התנופה\". ביום ט\"ז בניסן היו מקריבים בבית המקדש את מנחת העומר. כלומר שהתורה תלתה את ספירת העומר בהקרבת מנחת העומר. אם כן סובר אמימר שבזמן הזה שאין לנו את הקרבת מנחת העומר כי אין בית המקדש, הרי שגם ספירת העומר היא רק מדרבנן.ג. במה נחלקו האמוראים ויש לדון מה סוברים רבנן דבי רב אשי ואביי שהיו מונים גם ימים וגם שבועות. האם הם חולקים לגמרי על אמימר, וסוברים שהן שתי מצוות, הקרבת מנחת העומר וספירת העומר. שאמנם הן באותו תאריך, אבל גם אם אין הקרבת מנחת העומר עדיין מצות ספירת העומר היא מצות עשה מן התורה. דהיינו שזו אינה מצוה של זכר למקדש אלא היא המצוה עצמה. או שבאמת אינם חולקים על כך שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. אלא שאביי ורבנן דבי רב אשי סוברים, שאף שזה מדרבנן ורק זכר למקדש, עדיין עלינו לקיים את המצוה כמו שהיו נוהגים לקיימה בזמן בית המקדש, וצריך לספור גם ימים וגם שבועות. וזו מחלוקת ראשונים. ד. ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן כותבים: \"נראה דבספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך (ד\"ה זכר)הנה התוספות להמתין עד שיהא ודאי לילה, כיון שהוא ספיקא דרבנן\". משמע שדעתם שספירת העומר בזמן הזה היא מצוה מדרבנן, והלכה כאמימר. מאידך אפשר לומר שסוברים שזו כלל לא מחלוקת. אך ברור הוא לפי התוספות, שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, ומשום כך אפשר לספור בבין השמשות מפני שספק דרבנן לקולא. ששם מזכיר (פרק ז הלכה כד),לעומת זאת הרמב\"ם בהלכות תמידין ומוספין את מצות ספירת העומר, ממשמעות לשונו נראה שסבר שספירת העומר גם בזמן הזה היא מצות עשה מן התורה. וכמו כן יש עוד כמה ראשונים כהראבי\"ה [ שרואים בדבריהם שגם בזמן הזה זו מצות עשה מן התורה . ומאידך יש חולקים וסוברים כמו התוספות שזה מדרבנן ](סימן תקכו) ועוד והרשב\"א (שו\"ת סימן (סוף מסכת פסחים סימן מ), הרא\"ש (ספר המכריע ס\"ס כט)כהרי\"ד [ .]קכו) ועוד ה. בירור דעת מרן השלחן ערוך מרן מביא את (סימן תפט) השאלה היא מה דעת השלחן ערוך. שהנה בבית יוסף דעות הראשונים בעניין הזה, אבל אינו כותב בפירוש שזו מצוה מדאורייתא או מדרבנן. אולם מדבריו בשלחן ערוך בכמה מקומות נראה שפוסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. ויש לכך ראיה פשוטה, כתב כך: \"אם טעו ביום המעונן ובירכו (סימן תפט סעיף ב) הנה בשלחן ערוך העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות\". ע\"כ. הנה הדין הראשון בשלחן ערוך כשטעו ביום המעונן, דהיינו שספירת העומר צריכה להיות בלילה ולכל הפחות בבין השמשות, וטעו וספרו קודם לכן. היו עננים כבדים והיה חושך, יש מקומות בעולם שקורים דברים כאלו שהעננים כל כך שחורים שבשעה בצהריים זה נראה כמו לילה. והציבור ספרו ספירת העומר, ולאחר 2-3 מכן נהיה אור, כותב מרן, אמנם יש בזה דעות חלוקות, אבל המסקנא של השלחן ערוך שצריך לספור משתחשך. חייבים לחזור ולספור. והרי זה כמי שביום הראשון ספר יום שני וכיו\"ב. ממשיך מרן: \"והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים\". - מה זה 'המדקדקים'? הרי מרן לא כותב בדרך כלל בלשון כזו, אפילו בדיני דרבנן, אם אסור כותב שאסור ואם מותר אז מותר, מה זה 'המדקדקים'?! היה לו למרן לכתוב שאין לספור עד צאת הכוכבים. אלא שהלשון הזו משמע שאין זו חובה מן הדין. ורק יהודי שהוא מדקדק במצוות עליו להמתין \"רוצה לומר, דמן (ס\"ק יד):עד צאת הכוכבים. וכך כותב גם המשנה ברורה הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזמן הזה שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים\". ע\"כ. הרי לנו שדעת מרן, שאמנם מן הדין היה אפשר לספור בבין השמשות, משום שהוא ספק דרבנן ולקולא, אך בכל זאת המדקדקים מחכים עד צאת הכוכבים. ו. התחיל את הברכה בטעות ותיקן עצמו \"אם פתח ואמר ברוך אתה (סימן תפט סעיף ו):יש עוד ראיה. כתוב בשלחן ערוך ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמשה והם חמשה, או איפכא, שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה, אינו חוזר ומברך\". ע\"כ. ביאור שהגמרא (יב.),הדברים, שהנה יש סוגיא במסכת ברכות בסוף פרק ראשון דנה באדם שתפס למשל כוס מיץ פטל אדום וחשב שזה יין, ורצה לברך עליו 'הגפן', והרי אם יברך 'הגפן' זו ברכה לבטלה, זה לא יין. והתחיל את הברכה ואמר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם', ואז הוא שם לב שזה באמת פטל ולא יין וסיים 'שהכל נהיה בדברו'. והגמרא מסתפקת אם הוא - יש בזה כמה פירושים בראשונים, ואני מביא לפי מה [ .יצא ידי חובה . שהנה בכל ברכה יש שתי קטעים מאד חשובים, ]שקשור לנושא שלנו כל מילה היא חשובה ומעכבת. הקטע הראשון הוא הזכרת שם ומלכות. אומרת \"כל ברכה (שם) שאם לא אמר 'מלך העולם' זה לא שווה. הגמרא שאין עמה שם ומלכות אינה ברכה\". והקטע השני הוא סיום הברכה, שהוא חשוב מאד לאומרו כראוי. והספק בזה הוא האם הולכים בתר מעיקרא – אחר תחילת הברכה, וכיון שכשאמר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' דעתו היתה לומר דבר לא נכון, הרי שהתחיל את הברכה בטעות. ואמנם הוא סיים נכון, אבל מחשבתו היתה לסיים לא נכון. מאידך אולי להיפך, שאמנם הוא חשב לא נכון כשאמר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם', אבל מה שאמר כעת הוא בסדר, שהרי נוסח תחילת הברכה הוא שוה, וכיון שלבסוף גם סיים נכון, שהרי נזכר מהי הברכה הנכונה, ממילא אולי יצא ידי חובה. ז. ברכות הנהנין דאורייתא או מדרבנן שכיון שזה ספק צריך לחזור ולברך. (ד\"ה לא)למעשה שיטת ר\"י בעל התוספות את (בגיליון הש\"ס שם ובחידושיו לשלחן ערוך סימן רט) ומבארים המהרש\"א ורבי עקיבא איגר שיטת ר\"י, שאיסור נהנה מהעולם הזה בלא ברכה זה דאורייתא. כלומר שברכות הנהנין זה דאורייתא, כמו ברכת המזון, וכיון שכך ושהגמרא נשארה בספק, ממילא אם הברכה אינה בסדר הרי שהוא נהנה מהעולם הזה בלא ברכה, ולכן צריך לחזור ולברך. לעומת זאת כמעט כל הראשונים - יש בזה [ .סוברים שלא צריך לחזור ולברך, משום ספק ברכות להקל , ושגם בברכות הנהנין אומרים ]אריכות גדולה ואני אומר את זה בקיצור ספק ברכות להקל. אומרת כך בפירוש. (שם טו.)צריך לדעת, שברכות המצוות הן דרבנן, הגמרא אך בברכות הנהנין, ברכת המזון כולם יודעים שאדם שאכל ושבע מברך מדאורייתא. ובברכות התורה יש מחלוקת, וגם בברכות הנהנין יש מחלוקת. ח. דעת הרמב\"ם שכל הברכות הן דרבנן כותב: \"כל הברכות כולן אם נסתפק (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יב)והנה הרמב\"ם אם בירך אינו חוזר ומברך חוץ מברכת המזון לפי שהיא של תורה\". דהיינו שדעת הרמב\"ם מפורשת שכל הברכות הן מדרבנן. אמנם בחלק מספרי שאם ספק בירך (פרק ד מהלכות ברכות הלכה ב) הרמב\"ם הקדומים היתה נוסחא אבל הגירסא (סימן קסז).'המוציא' חוזר ומברך, וכך היתה הגירסא לפני הטור הנכונה ברמב\"ם היא שאינו חוזר ומברך. משום שהרמב\"ם סובר שגם בברכות הנהנין אומרים את הכלל ספק ברכות להקל. משום שמלבד מה שיש הרבה פוסקים שסוברים בדעת הרמב\"ם שברכה שאינה צריכה זה איסור דרבנן, ולמרות זאת אומרים את הכלל ספק ברכות להקל, כי חז\"ל הסמיכו את זה על לאו חמור של 'לא תשא', שהעולם נזדעזע (ברכות לה.) כשאמר הקב\"ה לא תשא. לכן הכלל הוא ספק ברכות להקל. דהיינו שדעת הרמב\"ם היא שכל הברכות הן מדרבנן. ט. טעה בברכת ספירת העומר לאור כל האמור, אם ספירת העומר היא מצות עשה דאורייתא, ואדם אמר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' במחשבה לא נכונה, הוא רצה להגיד היום חמשה ליום לעומר, כשבאמת צריך לספור ארבעה, ואז תפס את טעותו ואמר 'היום ארבעה', הרי שלא יצא ידי חובה, כי בברכה היתה בעיה כאן. וכן להיפך, אם בירך כראוי, ולאחר שסיים את הברכה טעה ואמר משהו אחר, גם כן לא יצא. אמנם אפשר לחלק, שכאן הברכה היא בוודאי דרבנן, שהרי זו ברכת המצוות. אך יש בזה הרבה דיונים, וכל מי שילמד את הבית יוסף בנושא הזה יראה שהוא קושר את זה לסוגיא במסכת ברכות, הוא מביא כך בשם הראשונים שמדברים בנושא הזה. והנה כל הלשון של מרן בשלחן ערוך כאן מוכיח שסבר, שהסיבה שאינו חוזר ומברך היא בגלל שדעתו שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. שהרי יש כמה ראשונים שאומרים כאן שחוזר ומברך, ומבארים טעמם מחמת שהוא מדאורייתא. הרי שבמחלוקת הזאת יש הכרעה של השלחן ערוך שספירת העומר היא מדרבנן. ויש עוד ראיות מהשלחן ערוך ואכמ\"ל. י. זמן בין השמשות יש שאלה נוספת, הנה זמן בין השמשות שלנו הוא לשיטת הגאונים. שמיד 13.5 כשהשמש מסתלקת מעינינו מתחיל זמן בין השמשות, והוא נמשך דקות – כדי מהלך שלושת רבעי מיל. ולדעת מרן השלחן ערוך בהלכות (יו\"ד ובהלכות מליחה לגבי זמן מליחה (סימן תנט סעיף ב), פסח לגבי אפיית מצה דקות. אכן יש בזה 18 שם כותב בפירוש ש'כדי מהלך מיל' זהסימן סט סעיף ב), דקות, 22.5 דקות, ויש אומרים שזה 24 מחלוקת ויש אומרים שהמיל הוא דקות, 18 דקות. אך רוב הראשונים סוברים שזה 18 ויש אומרים שזה הרשב\"א (תורת האדם, ענין אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד רנב, וע\"ע במגן אברהם סימן רסא סק\"י), הרמב\"ן , הר\"ן, הארחות חיים, הכל בו ועוד רבים.(בחידושיו לברכות ב.) לעומת זאת לפי שיטת רבינו תם, בין השמשות מתחיל רק אחרי שלושה דקות. ואז מתחיל זמן בין 58.5 מילים ורבע משקיעת השמש. דהיינו דקות. כלומר שבין 72 - דקות האחרונות להשלים ל13.5 השמשות שהוא השמשות של הגאונים לפי רבינו תם הוא יום גמור. יא. להחמיר כרבינו תם בספירת העומר דבר ידוע הוא שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא לעניין דיעבד. ויש לכך כל מיני דוגמאות, למשל לגבי הנחת תפילין בבין השמשות, תפילת מנחה בבין השמשות, וכן הלאה בהרבה מצוות. אם כן כאן השאלה היא לכיוון ההפוך. שאם רוצים לסמוך על הצד שספק דרבנן לקולא, ולומר שאפשר לברך בבין השמשות של הגאונים, הרי שיש כאן ספק ספיקא לחומרא, שמא בכלל זה לא בין השמשות, שהרי לפי רבינו תם זה עוד יום גמור, ויכול לברך מבעוד יום. ואם תמצי לומר כמו הגאונים שזה בין השמשות, שמא בין השמשות הוא עדיין יום. בבין השמשות יש שלש ספיקות, אולי הוא יום, אולי הוא לילה, ואולי הוא גם וגם. ככה ממילא יש לנו ספק ספיקא (לה.).מסבירים הפוסקים את דברי הגמרא בשבת כדי לומר שהוא עדיין יום. הרי לנו שלכל הפחות צריכים להמתין לצאת הכוכבים של הגאונים כדי לברך על ספירת העומר. וגם מי שמחמיר במוצאי שבת כרבינו תם, בוודאי דקות בספירת העומר. מפני שאם פוסקים 72 שאינו צריך להחמיר בזה עד שספירת העומר היא מדרבנן עלינו ללכת אחר המנהג אפילו לכתחילה, ומותר לספור לאחר צאת הכוכבים של הגאונים. יב. איסור תחומין אבל השאלה היא על בין השמשות עצמו, האם שייך לספור בזמן זה או ומביא ראיה לנושא הזה (ח\"א סימן כג). לא. יש בזה תשובה בשו\"ת יחוה דעת מהרמב\"ם עצמו. כדי להסביר את הרמב\"ם יש להקדים. הנה יש דין שאסור לאדם בשבת לצאת מחוץ לתחום שבת. תחום שבת זה אלפיים אמה. מיל אחד זה : \"אל יצא איש ממקומו ביום (שמות טז, כט)אלפיים אמה. וזה נלמד מהפסוק השביעי\". אבל יש מחלוקת ראשונים, האם תחומין זה דאורייתא או דרבנן. והמחלוקת הזאת היא גם מחלוקת תנאים ואמוראים. ויש תנאים וראשונים שסוברים, שאדם שהלך יותר מאלפיים אמה בשבת מחוץ לתחום, מחוץ לעיר, עובר על איסור דאורייתא של תחום שבת. ולעומתם יש תנאים וראשונים שסוברים שתחומין זה לגמרי דרבנן. ומה שכתוב 'אל יצא איש' הכוונה היא על מלאכת הוצאה, אבל לא על תחומין. (פרק כז מהלכות שבת הלכה א) והרמב\"ם (עירובין דף ה ע\"א מדפי הרי\"ף) לעומת זאת, שיטת הרי\"ף היא באמצע, וסוברים שיש תחומין שהם מדאורייתא, ויש תחומין שהם מיל, שזה השטח של כל מחנה 12 דרבנן. אלפיים אמה זה מדרבנן, אבל ישראל שהיה במדבר, זה דאורייתא. יג. תחומין למעלה מעשרה טפחים יש סוגיא שלימה שהגמרא מסופקת לגבי (מג.)והנה בגמרא במסכת עירובין תחומין למעלה מעשרה. דהיינו לו יצוייר שאדם יכול ללכת באויר בגובה , ]... - הוא מקובל, הוא יודע שמות מפורשים[ של יותר מעשרה טפחים והלך כך אלפיים אמה, האם עבר על איסור מהתורה, שהרי בני ישראל במדבר הלכו על הקרקע. והגמרא שם מביאה ראיות, קושיות תירוצים. - היום יש כבר אפילו [ בימינו, השאלה הזאת מאד מצויה במטוסים , אם אדם ח\"ו טס במטוס ]...כטבמי\"ם כל מיני דברים אפילו בלי טייס בשבת, האם עובר על איסור תחומין או לא. ומסקנת הגמרא לא ברורה בנושא הזה. רוב הראשונים שלומדים שם את הסוגיא בעירובין סוברים (שם).שהגמרא לא הכריעה וזה נשאר ספק. וכך סובר הרמב\"ם יד. נסיעה באוניה של גויים בשבת לפי זה שואל הרמב\"ם שאלה אחרת. אדם שנסע באוניה בשבת, סובר הרמב\"ם שבאוניה מודדים מקרקעית הים או הנהר, ואם יש בין האוניה הזאת לקרקעית הים יותר מעשרה טפחים, וכך זה בדרך כלל בים, ובנהרות זה תלוי איפה, הרי שהוא נכנס לספק הגמרא אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא. בזמנו של הרמב\"ם, הקהילות היהודיות היו בסוריה ובעיראק, והיה אמצעי תחבורה שהיו נוסעים על הפרת ועל החידקל שהן נהרות גדולים מאד, והיו נוסעים שם באוניות. זה לא כמו בימינו שנוסעים באוניה רק לשם - ואני לא ממליץ לשום יהודי שומר מצוות ללכת לטיולים כאלו [ טיול באוניות, יש בזה כל מיני חסרונות, מלבד מה שכמובן לא להיות באוניה בשבת, אפילו כשכל המלחים והפועלים הם כולם גויים, אלא גם היום אי אפשר פשוט לשמור מצוות באוניה שנוסעת גם בחול, פריצות ומושב (בתשובה שהובאה בארחות חיים הלכות . והרמב\"ם ].ליצים וכל מיני בעיות מבעיות שונות התיר לנסוע עם אוניה שהגויים מוליכים אותה, אם היהודי יצא שבת אות תכד) לדרך באוניה לפני השבת, וזו אוניה של גויים לצורך גויים, ואינו יכול לרדת ממנה באמצע, שמותר. טו. מליחות המים שאין שבת יט.)למה התיר זאת, שהרי חז\"ל קבעו ( (שם) ושאלו את הרמב\"ם מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת. והרמב\"ם השיב, שדברי הגמרא שאסור להפליג באוניה שלשה ימים קודם השבת הן מחמת שהמים בים הם מלוחים, וכיון שכך חלק גדול מהאנשים מקבלים מחלת ים שזה דבר נורא ואיום, זו מחלה של סבל נורא למי שעובר אותה. וכמו שכתוב בפסוק (תהילים קז, כג) \"יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע\". זה חולי שאדם מקיא ומקיא, וכואב לו הראש והוא לא מסוגל לעמוד על הרגלים, הוא רואה את העולם מסתובב סביבו, נורא ואיום ממש. אנשים שעברו את זה מספרים שזה גהינום בעולם הזה. המחלה הזאת באה לאנשים מיד בתחילת הנסיעה באוניה, לפעמים יש כאלה שיקבלו את זה אחרי שעה שעתיים, אבל זה עובר תוך שלושה ימים. ולאחר מכן אדם נהיה בריא. אמנם לא לגמרי, אבל הוא יכול לתפקד פחות או יותר. יש אנשים שאין להם שיווי משקל גם אחרי שלשה ימים, ההליכה שלהם לא יציבה, אבל הם כבר יכולים לאכול, ואפשר לומר שהם מעבר למחלה הזו. אם כן סובר הרמב\"ם, שאיסור הפלגה שלושה ימים קודם השבת, הוא כי מביא את עצמו לידי כך שבשבת יהיה חולה, ומבטל עצמו ממצות עונג .(פרק ל מהלכות שבת הלכה יג)שבת. וכך פסק גם בהלכות טז. קביעת ניתוח שאינו דחוף סמוך לשבת דרך אגב, בגלל השאלה הזו יש דיון בפוסקים, אם מותר לעשות ניתוח שאינו דחוף ביום חמישי. שהרי היה חולה בשבת \"ויהי ביום השלישי ויש אומרים באמת שיש להימנע מלקבוע (בראשית לד, כה),בהיותם כואבים\" ניתוח לא דחוף סמוך לשבת. וכמו כן לגבי ברית מילה סמוך לשבת, שאנחנו הספרדים נוהגים כדעת שאמנם ברית מילה דוחה את השבת, אבל אם (בתשובה ח\"א סימן כא),הרשב\"ץ הברית נדחית מסיבה כל שהיא, והגיע זמן שאפשר למול, וזה יום חמישי או שישי, מחמירים ולא עושים את הברית. אבל אצל האשכנזים יש חלק חולק על הרשב\"ץ. למרות שכיום (יו\"ד סוף סימן רסו) מהם שכן עושים. הש\"ך מעניין שלגבי ברית מילה כל אחד שיש לו תינוק שמל אותו יודע שאם המוהל היה טוב והכל היה בסדר, בדרך כלל ביום השלישי הוא כבר בריא לגמרי. אבל בזמנם זה לא היה כך, כתוב בפסוק \"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים\". לכן אנחנו נוהגים שמילה דחויה לא עושים אותה בשלושה ימים - כתבתי בנושאים הללו באורך רב בהלכה ברורה חלק י\"ג [ .קודם השבת סימן רמ\"ח, ושם הבאתי את כל הנושא של ניתוחים לא דחופים, יציאה .]בשיירה, וכל מיני דינים שיש בנושא הזה יז. ביטול עונג שבת במקצת שבת לאור דברי הרמב\"ם שסיבת איסור ההפלגה סמוך לשבת היא מחמת מה יהיה הדין אם (ריש סימן רמח) ביטול מצוות עונג שבת, שואל הפרי מגדים יוצא קצת פחות משלושה ימים קודם השבת, דהיינו למשל שבליל שבת בשתים עשרה בלילה יסתיימו השלושה ימים, האם שייך ביטול עונג שבת במקצת שבת. אך זה פלא, כיון שיש מדרשים מפורשים ששייך ביטול עונג שבת במקצת השבת. כתוב במדרש תנחומא ובעוד הרבה מדרשים ובשאילתות ועוד, על תענית אסתר שחלה בשבת, שמקדימים ליום חמישי ולא ליום ששי, כי תענית רגילה צריכה להיות עד צאת הכוכבים. ואם נתענה את תענית אסתר נתבטל ממצות עונג שבת במקצת השבת. ואסור לבטל עונג שבת. כלומר שיציאה לדרך באוניה חייבת להיות שיגמרו השלושה ימים לפני השבת. יח. שני תנאים למחלת ים בתחילת סימן רמ\"ח הפוסקים דנים עוד האם שלושה ימים היינו כולל שבת או לא כולל שבת ואכמ\"ל. אך להלכה הנקודה החשובה היא, שהפלגה בספינה יותר משלושה ימים קודם השבת לכל הדעות מותרת, ויש ראשונים שסוברים שאף באוניות ענקיות, שהאוניה כמעט איננה מתנדנדת, שאין את הבעיה של הפלגה שלושה ימים קודם השבת. וכמו כן אדם שהוא מלח, הוא נוסע באוניה כל הזמן והוא כבר רגיל בזה, ולא שייך שיהיה חולה גם כן יש מתירים. וכל זה לפי שיטת הרמב\"ם בביאור למד כך פשט בגמרא. בסוגיא שם יש (שבת דף ז: מדפי הרי\"ף)הגמרא. וגם הרי\"ף שמונה פירושים למה אין מפליגין בספינה שלושה ימים קודם השבת, וחלקם לא. (סימן רמח), וכמה מהם נפסקו להלכה בשלחן ערוך והנה באחרונים הרבה מהם לא ראו את תשובת הרמב\"ם, ומי שלומד אותה טוב יבחין שהרמב\"ם כותב, שכדי שאדם יקבל מחלת ים צריך שתי תנאים: האחד, שהאוניה תהיה מתנדנדת. והתנאי השני, שתהיה מליחות במים. כלומר, שגם אם האוניה מתנדנדת זה לא בהכרח שיקבל מחלת ים, אלא צריך שתהיה מליחות במים, ושאז האויר שנושב מהים זה גורם לו לקבל מחלת ים. ואפשר לעשות ניסיון, יש מקומות בעולם שיש תעלות של מים, שאפילו אם אדם ייסע בסירה קטנה שמתנדנדת הוא לא יקבל מחלת ים, אולי קצת יסתובב לו הראש, אבל לא מחלת ים. ממילא מסקנת הרמב\"ם, שמותר להפליג בספינה פחות משלושה ימים קודם השבת כשנוסעים על הפרת ועל החידקל, כיון שהם מים מתוקים, ובמים מתוקים אין את הבעיה של מחלת ים. יט. הגיע למחוז חפצו באוניה בשבת אם יכול לרדת עוד שאלו את הרמב\"ם (בתשובה סימן קנד ובשו\"ת הרמב\"ם מהדורת פריימן סימן סז), מה הדין כשאדם נסע באוניה על החידקל, אני לא יודע איזה ערים יש ליד החידקל, אולי בגדד, והוא הגיע לבגדד בשעה טובה ומוצלחת בשבת בבוקר. ורוצה ללכת לבית הכנסת להתפלל. והספינה מליל שבת והלאה הפליגה הרבה יותר משנים עשר מיל. ומקרקעית הספינה לקרקעית הנהר יש יותר מעשרה טפחים והרי הגמרא הסתפקה אם יש בזה איסור תחומין, האם יכול לרדת מהאוניה בשבת. והרמב\"ם עונה, שמי שהלך יותר מאלפיים אמה על היבשה, באמת יהיה אסור לו, הוא בא מחוץ לתחום ואסור לו לצאת יותר מארבע אמות. אבל אם זה היה בים, ים נחשב לכרמלית, כלומר שאיסור הטלטול בים הוא רק מדרבנן, וממילא גם לגבי תחומין האיסור הוא רק מדרבנן. לכן כותב הרמב\"ם שיש לומר ספק דרבנן לקולא, ומותר. פוסק כדעת הרי\"ף והרמב\"ם. שאם זה בים (שם) למעשה, מרן השלחן ערוך אסור לרדת וצריך שלושה ימים. ועוד, שאם אירע כן בנהר, מותר. ועוד פוסק, שאין בזה בעיה של תחומין, כיון שהוא בא יותר מעשרה טפחים מעל הקרקעית של הנהר. כ. מטוס שנחת בשבת מה דין הנוסעים - חוץ [ לכן צריך לשים לב, אנשים שבאו במטוס, והיה עיכוב בטיסה , ]מחברת 'אל על' שאינם טסים בשבת, לצערנו מלבדם כולם טסים בשבת או אם אדם טעה ועלה למטוס והגיעו מאוחר, והמטוס נחת אחרי כניסת השבת, אחרי צאת הכוכבים. וכמעט בכל שדות התעופה בעולם יש יותר - אני לא מכיר [ .מקילומטר ביבשה עד שמגיעים למסלול של הנחיתה , וגם המסלול עצמו הוא כבר אלפיים ]שדה תעופה שהוא ממש ליד הים אמה והוא לא מקום ישוב, ממילא כיון שהמטוס הוא מעל היבשה יותר ממיל יוצא שהאיש הזה עבר תחום שבת, ואין לו אלא ארבע אמות. או הבניין של המקום שבו הוא נמצא. וכיון שאינו יכול להישאר בתוך המטוס, גם לא יתנו לו, ברגע שמגיע לטרמינל עליו להישאר בבניין עד מוצאי שבת, אין לו שום אפשרות אחרת. לכן צריך תמיד לשים לב, אדם שיוצא לדרך שלא יצא מאוחר מדאי, שלא יהיה מצב כזה שהוא יכנס לחשש של חילול שבת. וגם בחברת 'אל על' שמתחייבים לא לטוס בשבת, אם היה להם איזה אונס והמטוס התעכב, הוא נחת בשדה התעופה עשר דקות לפני שבת, מבחינתם הם עשו את שלהם, הם לא טסו בשבת. לפני כמה שנים התקשרו אלי משפחה אחת שהאבא נסע לחו\"ל ועלה למטוס 'אל על', והתקשר אליהם ממש לפני שהטיסה יצאה, ואמר להם שיש עיכוב וינחתו ממש בכניסת השבת, ושהוא לא יספיק להגיע הביתה, ולכן שידאגו להביא לו אוכל, יין וחלות וכל מה שצריך כדי לשהות בשדה התעופה בשבת. והם שאלו אותי מה עושים. אמרתי להם שאבדוק את זה. התקשרתי מיד למנכ\"ל 'אל על', ושאלתי אותו, והוא אמר לי ראשית כל המטוס בוודאי ינחת לפני השבת, ואם לא, הוא ינחת באירופה לפני השבת. מלבד זאת, אמר לי שהם דואגים לכל הנושאים הדתיים: חלות, יין וכיו\"ב, ושהם מביאים את הכל לשדה התעופה, והם ערוכים לזה ומסדרים להם אפילו מקומות לינה ראויים. ואז הוא אמר לי, שבמקרה הזה שאתה מדבר איתי עכשיו, שאומר למשפחה שרק יבואו לקחת אותו משדה התעופה. והוא אמר לי שהם עושים דברים שלא רוצה להרחיב עליהם את הדיבור, אני לא מבין מה הוא התכוון, אולי הם לוחצים יותר חזק על הדוושה... אבל היה ברור לו שיינחתו יותר משעה לפני כניסת השבת, וכל הנוסעים שממהרים לוקחים להם את הדרכונים ומעבירים אותם מהר מהר. ובמוצאי שבת כולם יחזרו לרישום מדוייק, ולקחת את המזוודות. אשריהם, יפה מאד. כא. לנסוע בחברת 'אל על' לכן צריך לדעת, שכשיש אפשרות לנסוע ב'אל על' ומצד שני יש אפשרות לנסוע בחברות אחרות של גויים, או ל\"א של יהודים מחללי שבת, ודאי לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, ואפילו בכל ימות השבוע צריכים לעודד אותם על זה שהם שומרים שבת. לא יעלה על הדעת שלפעמים דולר או יותר אדם מעדיף לנסוע בחברה שבמוצהר מחללים 20 בשביל שבת. פעם פגשתי אחד שסיפר לי שראש חברה זרה שטסה לארץ, והם יכולים לקנות אוכל כשר בארץ, בכל זאת הם לא רוצים לקנות. הם מביאים איתם מחו\"ל את האוכל הלא כשר. למה? הוא יהודי והוא אומר זו 'כפיה דתית'... אז לתת רווח לאנשים כאלו?! כב. ספק דרבנן לקולא במקום שיש ספק ספיקא להחמיר הרמב\"ם מוסיף עוד פרט הלכתי שנוגע לנושא של ספירת העומר בבין השמשות. שאם נוסע בנהר במקום של מים רדודים, קרוב לקרקעית, ומסופק אם יש עשרה טפחים, שכותב הרמב\"ם שמותר לנסוע כך בשבת. והשלחן ערוך פוסק כדברי הרמב\"ם להלכה. וכותב הגאון רבי עקיבא איגר ועוד הרבה מגדולי האחרונים שם, שלכאורה הרי יש כאן ספק ספיקא להחמיר. שהרי הגמרא נשארה בספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, ואם תמצי לומר שאין תחומין למעלה מעשרה, אולי לא היו כאן עשרה טפחים כלל, שהרי יש לו ספק אם יש עשרה טפחים. ובכל זאת הרמב\"ם והשלחן ערוך פוסקים להקל. רואים מכאן שסוברים שספק דרבנן לקולא זה גם במקום שיש ספק ספיקא להחמיר. לפי זה כשיש ספק ספיקא לחומרא בספירת העומר וכמו שנתבאר לעיל, אפשר יהיה לספור גם בבין השמשות. אך בכל זאת, בגלל שזה לא מוסכם, שהרי הפשט הזה ברמב\"ם ובשלחן ערוך שספק ספיקא להחמיר בדרבנן הולכים לקולא זה לא מוסכם, בהלכה ברורה שם (שם סק\"ח) הבאתי הרבה אחרונים שדוחים את הראיה מהרמב\"ם וסוברים שגם בדרבנן רק ספק דרבנן לקולא אבל לא ספק ספיקא, ואם יש ספק ספיקא להחמיר בדרבנן הולכים לחומרא. כג. לקיים שיעורי תורה בין מנחה לערבית בימי הספירה מלבד זאת, הרי השלחן ערוך כותב שהמדקדקין לא סופרים עד צאת הכוכבים. לכן ראוי מאד בכל בתי הכנסיות לעשות שיעור תורה בין מנחה דקות. ויתחילו ערבית בצאת הכוכבים. ולמעשה 20 לערבית לכל הפחות בין כה בשביל קריאת שמע דאורייתא צריכים להמתין לצאת הכוכבים. אמנם אם מתפללים סמוך לשקיעה הרבה פעמים עד שגומרים את תפילת העמידה ועד עלינו לשבח כבר הגיע זמן צאת הכוכבים. ועכשיו זה קיץ והימים קצת יותר ארוכים, אף על פי כן כדאי מאד לנצל את ההזדמנות הזאת ולעשות לימוד תורה כל יום בין מנחה לערבית, כדי שגם יקראו קריאת שמע בזמנה לכל הפחות בימי ספירת העומר. וככה במשך שנים רבות נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, גם כשהוא בא לכאן בפסח תשנ\"ד שהוא התחיל להנהיג כך, והמשיך את זה אולי עשר שנים כאן, שבין מנחה לערבית הוא היה נותן שיעור כל יום. וגם לפני זה כשהיה רב בתל אביב וברחביה, בכל המקומות שהיה, היה מקפיד בימי הספירה לתת שיעור בין מנחה לערבית, ולאחר את תפילת ערבית, כדי שספירת העומר תהיה בצאת הכוכבים. אבל אם כבר קרה שהציבור התפללו ועוד לא הגיע זמן צאת הכוכבים, אז אם זה מבעוד יום אינם יכולים לסופר ספירת העומר. למשל בחו\"ל יש הרבה קהילות שבקיץ השקיעה כל כך מאוחרת והם מתפללים מבעוד יום. ואז אין ברירה וכל אחד צריך לספור בבית. וצריך שיעשה איזה תזכורת או סימן. לכן גם כן יש הרבה קהילות שנוהגים לספור בשחרית, להוציא את מי ששכח בלילה. אבל אצלינו שזה לא כל כך מקובל, וודאי לא בימות השבוע, להתפלל מבעוד יום. ואם כבר מתפללים בשקיעה או סמוך לשקיעה כדאי להמתין קצת כדי שיהיה צאת הכוכבים ואז יתפללו. ואם לאו, אם זה בין השמשות עדיף שיספרו הציבור כדי שבוודאי לא ישכחו, 'רבים מדכרי אהדדי' – הרבה ביחד מזכירים אחד לשני, אבל כשהם סופרים בבית אפשר וחלק מהציבור ישכחו."},{"filename":"249.pdf","content":"| טילטול תפילין בשבת| הנחת תפילין בשבת| אם מצות תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמא| נשים במצוות עשה שהזמן גרמןנושאי השיעור: מצוות שמחה ביום טוב | מצות הקהל| קידוש על היין בשבת| אמירת ההלל בליל פסח| מצות תלמוד תורה| נחיצות מסורת התורה לקיום המצוות אם נשים יכולות לברך על תקיעת | מצוות שופר| מצות ברכת המזון מדאורייתא ומדרבנן| חיוב נשים במצוות דרבנן| חיוב נשים במצוות השבת| דברים בעניין יום השואה| גדול המצווה ועושה ממי שאינו ועושה| חיוב סומא במצוות| ברכה על הנחת תפילין לנשים| שופר או נטילת לולב249 גליון יום א' כ\"ז ניסן תשפ\"ד פרשת קדושים מצוות עשה שהזמן גרמן א. מצוות עשה שהזמן גרמן חז\"ל קבעו כלל, שנשים פטורות במצוות עשה שהזמן גרמא. וקודם כל צריך לדעת, שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. לפעמים יש מצוות שהזמן גרמא שנשים חייבות, ומצד שני ישנן מצוות שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. אך בדרך כלל זה תלוי אם זה הזמן גרמא או לא. כל הנושא הזה של הפטור של . (לד.)נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא זו סוגיא גדולה מאד במסכת קידושין הגמרא שם מאריכה בנושא הזה ודנה עם ראיות לפה ולשם, ולפי מסקנת הגמרא אנחנו לומדים את הדין הזה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן - דוקא מצות תפילין, שאנחנו רואים שכיום יש [ גרמא ממצות תפילין שמתריסין כנגד חז\"ל, בהפגנתיות כזאת, ורוצים להגיד שנשים חייבות, זה שחז\"ל למדו ]!לא שנפשם חשקה במצוה אלא פשוט להתריס כנגד חז\"ל מהפסוקים שאשה פטורה ממצות תפילין. ומצות תפילין מלמדת לכל שאר מצוות עשה שהזמן גרמא. שמצות תפילין עצמה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונחלקו בזה בגמרא ובראשונים. האם לילה הוא זמן תפילין, דהיינו האם לילה הוא זמן שמהתורה פטור מתפילין, או שמא שמהתורה זמן תפילין זה גם בלילה, ורק חכמים אסרו להניח תפילין בלילה כי זה זמן של שינה, ויש לחוש שמא ישן ויפיח בהם, לכן חכמים הפקיעו את המצוה בלילה. ב. תפילין הן מצות עשה שהזמן גרמא לכולי עלמא אכן גם אליבא דהראשונים שסוברים שלילה הוא זמן תפילין, בכל זאת כולם מודים שזה הזמן גרמא, כי בוודאי שבתות וימים טובים זה זמן שפטור דורשים את זה מהפסוקים \"וקשרתם לאות על ידך\" – (שם)מתפילין. חז\"ל התפילין נקראים 'אות' ושבתות וימים טובים הם בעצמם נקראים 'אות', וכמו שכתוב \"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם\" וכן \"והיו לאותות ולמועדים\", לכן שבתות וימים טובים יצאו מן הכלל של החיוב להניח תפילין. ג. הנחת תפילין בחול המועד ובשבת (סימן יש מחלוקת לגבי הנחת תפילין בחול המועד, ולהלכה מרן הבית יוסף מביא את דברי הזוהר הקדוש שגם חול המועד נקרא אות ויש איסור לא) ממש להניח תפילין בחול המועד. ולפי הזוהר הקדוש הזה, יש ממש איסור גם להניח תפילין בשבת. יש נפקא מינא בזה האם התפילין נחשבות לכלי שמלאכתו לאיסור או לכלי שמלאכתו להיתר. שאם יש ממש איסור להניח תפילין בשבת, הרי שאף אם האדם לא מכוון לשם מצוה, למשל קר לו ורוצה להניח תפילין עם הרצועות כדי שיחממו לו את היד, לכאורה לפי הזוהר יהיה אסור למרות שאינו מתכוון לשם מצוה, מפני שהם כלי שמלאכתו לאיסור. ד. מרן בהלכות מוקצה סמך על מה שכתב בהלכות תפילין (תחילת אבל יש על זה קושיה חזקה מאד, הבית יוסף מביא בהלכות מוקצה את דעת כמה פוסקים, שתפילין זה כלי שמלאכתו להיתר, שאמנם סימן שח) פטורים מלהניחם בשבת, אבל אין בזה איסור. והוא מביא את זה בשתיקה, ובשלחן ערוך לא כתב כלום בנושא הזה. ומבארים הרבה אחרונים, שהסיבה שמרן בשלחן ערוך לא כתב על זה היא, שהרי בבית יוסף כותב בפירוש שזה על הצד אם נאמר שמותר להניח תפילין בשבת, כלומר שהוא סמך על כך (בתחילת סימן שח)שבסימן ל\"א הביא בשם הזוהר שאסור להניח. וכל מה שכתב שזה כלי שמלאכתו להיתר, זה להסוברים שמותר להניח. ממילא לפי מה שפסק בסימן ל\"א שאסור להניח בשבת, הרי הם כלי שמלאכתו לאיסור. כך מסבירים החיד\"א וגדולי האחרונים. ה. לטלטל את התפילין כדי ללמוד את הלכותיהן בשבת אבל התירוץ הזה הוא דחוק, משום שלכל הפחות מרן היה צריך לכתוב בהלכות מוקצה שלפי מה שכתב בהלכות תפילין שזה כלי שמלאכתו לאיסור, ולמה מרן לא מדגיש את הנקודה הזאת? אך באמת אפשר לומר, שאף אם נאמר שאסור להניח תפילין בשבת עדיין ייחשבו לכלי שמלאכתו להיתר, וכתבתי על כך אריכות גדולה להוכיח, שמכיון שהתפילין זה כלי שאפשר להשתמש בו כגון ללמוד ממנו הלכות, וגם לא עושים בו מלאכה, כלומר שגם אם אדם יניח הרי שזו אינה מלאכה אלא זה איסור צדדי. ממילא אפשר יהיה להגיד שבאמת זה כלי שמלאכתו להיתר. למסקנת הדברים, אמנם הרמ\"א והתרומת הדשן פוסקים שבאמת תפילין הן כלי שמלאכתו להיתר, אבל בוודאי שצריכים לחוש לסוברים שזה כלי שמלאכתו לאיסור. אך אם למשל רב נותן שיעור בהלכות תפילין בשבת, ותוך כדי השיעור רוצה להסביר מה זה 'ריבוע', 'טיטורה', 'מעברתה', תפרים, שערות היוצאות וכיו\"ב, ורוצה לקחת את התפילין בידו כדי להסביר, זה נקרא טלטול לצורך גופו, הוא משתמש בגופו כדי ללמד את ההלכות וזה יהיה מותר. כמו כן כמובן שאם התפילין מונחות במקום שאדם צריך להשתמש במקום הזה, למשל על הכסא ורוצה לשבת על הכסא, יכול להוציאם, זה צורך גופו ומקומו. וגם אם נאמר שזה כלי שמלאכתו לאיסור זה מותר. אבל ודאי שראוי להחמיר בתפילין כדין העלון לעילוי נשמת הרה\"ג רבי יעקב יוסף בן מרגלית זצ\"ל - נלב\"ע ב' אייר תשע\"ג ת.נ.צ.ב.ה. .כלי שמלאכתו לאיסור ו. הלימוד שנשים פטורות ממצות תפילין בתורה לא כתוב שנשים פטורות מתפילין, חז\"ל לומדים זאת מהיקש. וצריך לשים לב, אנחנו כפופים לחז\"ל, כמו שכל פרטי עשיית התפילין כגון, למה שלא נעשה אותם מעץ, למה צריך שיהיה מעור של בהמה טהורה, למה צריך להיות דווקא ארבע פרשיות אלו, ומה סדר הפרשיות, הרי יש אלפי פרטי דינים בתפילין! כל הדברים הללו הן הלכה למשה מסיני, דור אחר דור, ומי שרוצה לשנות אולי שיעשה תפילין עגולות... אם מישהו לא נאמן לחז\"ל, ואומר שלא כדברי חז\"ל הרי שיכול לשנות את הכל! הוא יכול גם להחליט לשנות את התפילין שיהיו בצבע זהב, או אולי לנשים שיהיו בצבע אדום... זה צבע יפה ומתאים לנשים... וכן הלאה. אלא כל מה שאנחנו עושים זה על פי מסורת חז\"ל שדרשו את הפסוקים. והנה חז\"ל אומרים שבקריאת שמע בפרשת 'ואהבת' כתוב: \"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך\". ומיד לאחר מכן כתוב: \"וקשרתם לאות על ידך\" – דהיינו מצות הנחת תפילין. ולמדו חז\"ל שיש להקיש את הנחת תפילין ללימוד תורה. וכן בפרשה השניה 'והיה אם שמוע' כתוב: \"וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עינכם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך\". כלומר שגם כאן התורה הקישה והסמיכה את מצות הנחת תפילין למצות תלמוד תורה. ולמדו מזה חז\"ל, שמי שחייב בתלמוד תורה חייב בתפילין. וממילא כיון שנשים פטורות ממצות תלמוד תורה, הם אמנם צריכות ללמוד הלכות כדי לדעת מה מותר ומה אסור, אבל הן לא צריכות לפלפל, להקשות ולתרץ, הן פטורות מתלמוד תורה, ולכן גם פטורות ממצות תפילין. ז. אשה פטורה מתלמוד תורה חז\"ל לומדים שאשה פטורה ממצות תלמוד תורה מהפסוק: \"ולמדתם בניכם ולא בנותיכם. ממילא כל (קידושין שם) אותם את בניכם\" – דרשו חז\"ל שאחרים אינם מצווים ללמדו הוא אינו מצווה ללמוד בעצמו. כלומר מזה שאנחנו איננו מצווים ללמד את בנותינו אלא רק את בנינו, זה סימן שהבת פטורה בעצמה ממצות תלמוד תורה. הכל מתחיל מתלמוד תורה, אשה פטורה מתלמוד תורה, תפילין הוקש לתלמוד תורה ואשה פטורה מתפילין. ומבואר בגמרא ובראשונים שאי אפשר ללמוד מתלמוד תורה לכל המצוות שאין הזמן גרמא, זו מצוה מיוחדת, שלמרות שתלמוד תורה היא מצות עשה שאין הזמן גרמא אבל התורה בפירוש פטרה את האשה. רק תפילין שהוקשו לתלמוד תורה לומדים, ומהם לומדים לכל התורה כולה. ח. נשים במצות פרו ורבו יש עוד מצוה שנשים פטורות למרות היותה מצוה שאין הזמן גרמא, והיא לגבי מצות פריה ורביה, שכתוב בפסוק: \"פרו (יבמות סה:)מבוארת בגמרא ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה\". מה זה 'וכבשוה'? תעשו מלחמות. טבע בני אדם לעשות מלחמות. דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אישה לכבוש. אישה היא לא בשביל מלחמה. \"פרו ורבו\" קשור ל\"וכבשוה\", מי שהוא לא בן מלחמה, הוא לא ראוי למלחמה, ממילא פטור גם כן ממצות פריה ורביה. לכן כשם שהאשה פטורה מלצאת למלחמה, כך גם פטורה ממצות פרו ורבו. ט. חיוב נשים במצות אכילת מצה בליל פסח מצד שני ישנן מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות, למשל מצות אכילת מצה בליל פסח. המצות עשה לאכול מצה היא בליל פסח בלבד, מצוה מיוחדת לליל פסח, ואפילו בבוקר כבר לא, ואפילו לאחר חצות זה מפסוק (פסחים מג:)מחלוקת אם מועיל או לא. למרות זאת, חז\"ל דורשים מיוחד שאישה חייבת באכילת מצה, שנאמר: \"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני\". דורשים חז\"ל, כל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו במצות אכילת מצה. התורה קשרה את המצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של איסור אכילת חמץ, וממילא למדו חז\"ל שכל מי שישנו בזה ישנו בזה. י. נשים חייבות בכל עונשין שבתורה לומדים מהפסוק: \"ואלה המשפטים (שם) כאן המקום להסביר, שהנה חז\"ל אשר תשים לפניהם\" - השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. כלומר, שבמצוות לא תעשה, גם כאלו התלויות בזמן, נשים חייבות. למשל, אי אפשר לומר שכיון שאשה פטורה ממצוות שהזמן גרמא, אז היא לא צריכה לשמור שבת, שהרי שבת יש לה זמן קבוע, למרות זאת, כיון שהתורה אמרה: \"לא תעשה כל מלאכה\", היינו שבאיסורים אין הבדל בין אישה לאיש. וזה למדו מהמילים: \"אשר תשים לפניהם\" – גם אנשים וגם נשים. אמנם נחלקו הראשונים, אם מה שהאשה אסור לה לעשות מלאכה, בגלל זה היא חייבת גם במצות שבתון, או שנשאר אצלה רק האיסור של לא לעשות מלאכה. אבל ברור הדבר לכל הדעות, שהאשה חייבת לשמור שבת. והוא הדין ביום טוב, שכתוב שאסור לעשות בו מלאכה, ממילא נשים חייבות בו. יא. חיוב נשים במצות קידוש לאור זאת יש לומר, שכיון שהאשה מצווה במצוות לא תעשה של איסור אכילת חמץ בפסח, למרות שהזמן גרמא, ממילא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. הוא הדין מצות קידוש בשבת, התורה משווה דורשים זאת מהפסוק בפרשת (פסחים קו.) אישה לאיש במצות קידוש, חז\"ל יתרו: \"זכור את יום השבת לקדשו\" – זוכרהו בדברים הנאמרים על היין, סובר שמדאורייתא החיוב (נזיר ד.)לקדש את השבת בדברים. אמנם רש\"י חולקים, וכך נראה גם מהרמב\"ם (פרק (שם) הוא לקדש על יין, אבל התוספות כט מהלכות שבת הלכה א), שהמצוה מהתורה זה לקדש בדברים, וחכמים הוסיפו שזה צריך להיות על היין. ולמדו את זה בגזירה שווה מהפסוק \"זכרו כיין לבנון\", זכירה – זכירה, לכן חז\"ל קבעו שקידוש צריך להיות על היין. - יש בזה הרבה פרטי דינים, ובהזדמנות [ אבל מהתורה זה בדברים בלבד , ולפי מה שנפסק בשלחן ]אחרת אולי נדבר בנושא של מצות קידוש לנשים אישה יכולה אפילו להוציא את האיש ידי חובה, מפני (סימן רעא סעיף ב) ערוך שדרגת החיוב של האיש והאישה במצות קידוש היא דרגה שווה, וזה נובע מהטעם שהרי האישה מצווה שלא לחלל שבת, לא לעשות מלאכה, \"שמור את יום השבת לקדשו\" - זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכל שישנו ב'שמור' ישנו ב'זכור', בזה אנחנו למדים שאישה חייבת למרות שקידוש זו מצות עשה שהזמן גרמא. יב. חיוב נשים במצות הקהל כמו כן מצות הקהל, שיש מצוה לאסוף את כולם, אנשים ונשים וטף, בשנה שלאחר השמיטה בחג הסוכות. כתוב בתורה: \"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל וכו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף\". בפירוש כתוב שנשים חייבות, ויש מצוה אפילו להביא את הילדים הקטנים, זו מצות הקהל שהיתה בזמן בית המקדש. ולמרות שמצות הקהל היא מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה. ולכאורה יש לשאול, למה שלא נלמד מהמצוות הללו לחייב את הנשים בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא? הגמרא עוסקת בזה כבר מדברת על זה, למה אנחנו למדים דוקא מתפילין לפטור אותן, ולא למדים מקידוש ומהקהל וממצה לחייבן. אז הגמרא כבר מדברת על זה באריכות, שזה שני פסוקים או שלושה כתובים הבאים כאחד ואכמ\"ל. יג. חיוב נשים במצוות שמחה בחג כמו כן אישה מצווה לשמוח בחג, למרות שהוא מצות שהזמן גרמא. אמנם יש מחלוקת בגמרא האם זו מצוה של האישה לשמוח, כמו שהאיש מצווה לשמוח, או שמא באישה המצווה היא שבעלה ישמח אותה, שיקנה לה בגדים יפים ותכשיטים יפים, זה העול המוטל עליו כדי לשמחה. יש בזה נידון גם להסוברים שאשה בעלה משמחה, האם עליה גם מוטל החיוב לשמוח, או שמא כאשר היא שמחה היא פשוט מזכה את בעלה במצוה. למה הדבר דומה, יש מצוה לשמח חתן, והנה אם החתן הוא שמח הרי שהוא מזכה את המשמחים אותו. האם יש לו מצוה בעצמו לשמוח, או שהוא רק מזכה את אלה ששמחו אותו? ואם אף אחד לא שימח אותו והוא שימח את עצמו, האם הוא קיים מצוה או לא. ואכמ\"ל. יד. חיוב נשים בנרות שבת ובלחם משנה במצוות דרבנן, למשל, חכמים תקנו להדליק נרות שבת משום שלום בית. למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי צריך להדליק בערב שבת לכבוד שבת ושיהיה דלוק בסעודת ליל שבת, אבל בזה חכמים תקנו גם לאישה. ודעת רוב הראשונים, שלא רק נרות שבת שזה משום שלום בית שנשים חייבות, אלא גם כל שאר מצוות דרבנן שיש בשבת. לחם משנה, אישה שבעלה אינו בבית חייבת אף היא בלחם משנה. כמו כן אישה מצווה באכילת שלוש סעודות בשבת. ומשום כך, אישה שלא אמרה 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, כיון שהיא חייבת באכילה עליה לחזור ולברך, כמו האיש. אכן יש שסוברים שחיוב לחם משנה ושלוש סעודות בשבת זה דאורייתא, ולפי זה נצטרך לדון מנין לנו שאישה חייבת. ויש לכך כמה הסברים, שיטת הרמב\"ן והר\"ן שחייבו את האישה וכמו שחייבת בקידוש חייבת בכל מצוות השבת. איך שלא יהיה ודאי שאישה חייבת, השאלה היא מאיזה סיבה, האם נאמר שהשוו אותה השוו אותה לשאר מצוות שבת, או שבאמת זה דאורייתא ולכן השוו אותה באמת לכל שאר המצוות. אבל ברור למעשה, .שאישה חייבת בכל המצוות טו. אף הן היו באותו הנס אומרת שנשים חייבות בנרות חנוכה אפילו שזו מצות עשה (שבת כג.)הגמרא לגבי מקרא (מגילה ד.) מדרבנן, מפני שאף הן היו באותו הנס. וכמו כן איתא מגילה, שנשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. וכמו כן מצינו לגבי ארבע כוסות בליל הסדר, שזו מצוה מדרבנן, וחייבות משום . ויש הרבה דיונים מה פירוש 'אף הן היו (פסחים קא.)שאף הן היו באותו הנס באותו הנס', ומה הדין אילו לא היה את הטעם הזה, אך לא ניכנס כעת לנושא הזה. ויש שאמרו ראשי תיבות למצוות הללו, על הפסוק: \"ואמרה האשה אמן אמן\" - ר\"ת, א' ארבע כוסות, מ' מקרא מגילה, נ' נר חנוכה. נרות שבת אינן קשורות ל'אף הן היו באותו הנס', אמנם אפשר לומר מצד אחד שכל הנס של ירידת המן ושמירת השבת, ויציאת מצרים, שהוקשו זה לזה, אבל עיקר החיוב של נר שבת הוא משום שלום בית, ושגם האישה מצווה ליהנות ולקיים עונג שבת, וזה תלוי בנרות שבת, לכן בוודאי שהאישה חייבת. ויש מצוות דרבנן שהזמן גרמא, ואין בהן את הטעם של 'אף הן היו באותו הנס', האם משווים בזה את האישה לאיש או לא. זו מחלוקת ראשונים. ואכמ\"ל. טז. חיוב נשים בברכת המזון מסופקת אם האישה (ברכות כא.) יש מצוה שאין הזמן גרמא, ובכל זאת הגמרא חייבת או לא, וזו מצות ברכת המזון. \"ואכלת ושבעת וברכת\" למרות שזו ודאי לא הזמן גרמא, אנשים אוכלים ביום בלילה, ברכת המזון תלויה באכילה לא בזמן, ולרוב הראשונים, אדם שאכל ושבע חייב בברכת המזון מן התורה. והנידון הוא אם אישה חייבת במצות ברכת המזון מהתורה או רק מדרבנן. כלומר שברור הוא שאישה חייבת השאלה אם מן התורה או דרבנן. רש\"י מסביר, שבגלל שכתוב בתורה: \"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך\", שדוקא מי שקיבל נחלה בארץ חייב לברך, אך נשים שלא קבלו נחלה בארץ, מלבד בנות צלפחד שקבלו את החלק של אביהם, ולאחר מכן גם היו צריכות להתחתן עם בני השבט שלהם. אבל באופן כללי נשים לא קבלו חלק בארץ, ולכן הגמרא מסופקת אם האישה חייבת בברכת המזון או לא. התוספות מקשים על רש\"י, שהנה לפי דבריך שהספק של הגמרא תלוי במי קיבל חלק בארץ, יש לומר כמו כן על כהנים והלווים שגם הם לא קיבלו חלק בארץ. לכן מבארים התוספות, שבגלל שהגמרא אומרת, שמי שלא אמר 'ברית ותורה' בברכת המזון לא יצא ידי חובה, ואישה לא שייכת לא בברית ולא בתורה, לכן הגמרא מסופקת אם האישה חייבת או פטורה. ולמסקנא הגמרא נשארת בספק. יז. אם אישה יכולה להוציא את האיש בברכת המזון יש לכך הרבה נפקא מינות, אבל הנפקא מינה הראשונה היא, באדם שאינו מסוגל לברך האם אישה יכולה להוציאו ידי חובה. שהנה בקידוש אמרנו שאישה חייבת מהתורה ומשום כך יכולה גם להוציא את האיש, אבל בברכת המזון, אם נאמר שהיא חייבת רק מדרבנן הרי שאיננה יכולה להוציא את האיש, שהרי דרגת החיוב של האיש היא דאורייתא ושל האישה היא דרבנן. מה יהיה הדין אם גם האיש לא חייב מהתורה בברכת המזון כגון שאכל רק כזית לחם, ורק חכמים קבעו שצריך לברך ברכת המזון, ומאידך האישה אכלה ושבעה, שאז לכאורה החיוב שלהם הוא שווה, האם יכולה האישה להוציא את האיש ידי חובת ברכת המזון. זו מחלוקת גדולה בראשונים. ויסוד הספק הוא שהרי מצד שני אולי האישה מופקעת מהמצוה מן התורה לגמרי, ואילו האיש יש לו שייכות מהתורה בברכת המזון ורק כעת הוא חייב רק מדרבנן. ואילו היה אוכל יותר והיה שבע היה חייב מהתורה. ויש מחלוקת גדולה באחרונים בפירוש שיטת הרא\"ש בזה, אבל זה נושא כבד בפני עצמו, ואכמ\"ל. להלכה אנחנו נוקטים, שאישה איננה מוציאה כלל את האיש בברכת המזון. לכן אם האיש לא יודע לברך, שאשתו תשב לידו ותברך והוא יאמר איתה ביחד מילה במילה. הגמרא אומרת, 'תבוא מארה על מי שאשתו ובניו מברכין לו', עד כדי כך! יח. ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים יש מחלוקת גדולה בראשונים בענין ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמא. - נשים פטורות ממצות [ ,למשל, אישה פטורה מתפילין, סוכה, לולב, שופר שופר, אבל הן מקפידות מאד לבוא לבית הכנסת ולשמוע קול שופר, כי וכן קריאת שמע ]זה מעורר מאד, זו מצוה חשובה והן מקפידות על זה שנשים פטורות ממצות קריאת שמע, זו מצות עשה שהזמן גרמא, יש מצוה לקרוא קריאת שמע ביום ויש מצוה לקרוא קריאת שמע בלילה, והאישה פטורה בשתיהן, כי כל מצוה יש לה את הזמן שלה, זמן קריאת שמע בבוקר זה עד שלוש שעות מהיום, וזמן קריאת שמע של לילה זה במשך הלילה, הזמנים לא שייכים זה לזה, ממילא זו מצות עשה שהזמן גרמא. אבל כמובן כדאי מאד שהאישה בבוקר כשבאה להתפלל שתאמר את הפסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם', כדי לקבל עול מלכות שמים. אבל מעיקר הדין היא פטורה בזה. והנה אם רוצה לקיים את המצוה, היא לא היתה בבית הכנסת ולא שמעה קול שופר, וכשבא בעלה הביתה ורוצה לשמוע קול שופר, האם רשאית לברך בעצמה? וכמו כן באישה שרוצה לברך על הלולב. וכן אישה שרוצה - בתפילין יש יותר בעייתיות, כתוב על מיכל בת שאול [ ,להניח תפילין שהיתה מניחה תפילין, ויש שתי גרסאות בזה, יש אומרים 'שלא מיחו בידה חכמים', ויש גירסא 'ומיחו בידה חכמים'. בתרגום התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל על הפסוק כותב: \"לא יהיה כלי גבר על אישה\" שהאישה לא . אם הן יקיימו את ]תניח תפילין משום שזה כלי גבר, וזה אסור מהתורה המצוות הללו הן יקבלו שכר מהקב\"ה על כך, אבל האם מותר להן לברך או לא. ונחלקו בזה רבינו תם והרמב\"ם. שלדעת רבינו תם יכולות לברך, ואילו לדעת הרמב\"ם אינן יכולות לברך. יט. גדול המצווה ועושה רבינו תם מביא לשיטתו ראיה מהגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים אם העיוור חייב במצוות או פטור. רבי יהודה סובר סומא פטור מן המצוות, חכמים חולקים עליו. והנה, לפי רבי יהודה, שסומא פטור, האם הכוונה שפטור לגמרי, או שמא הוא פטור רק במצוות עשה. כלומר האם לעיוור יהיה מותר לעשן בשבת? למעשה כמעט כל הפוסקים סוברים שגם לרבי יהודה הוא פטור ממצוות עשה ולא ממצוות לא תעשה. וכמו כן כמעט כל הפוסקים סוברים שהלכה כחכמים שסומא חייב במצוות. הגמרא אומרת שרב יוסף היה סגי נהור, עיוור, ורב ששת היה עיוור, ובבתיהם בליל הסדר הם היו אומרים את ההגדה וכולם היו שומעים ויוצאים ידי חובה על ידי הקריאה שלהם, משמע שהלכה שסומא חייב במצוות. אולם אומרת הגמרא, שבהתחלה רב יוסף חשב שאולי הלכה כרבי יהודה שפטור מן המצוות, והיה מסופק מה ההלכה. ואז הוא חשב מה יותר טוב, שאדם יעשה מצוות מתוך חובה, או מתוך התנדבות. כלומר, אם למשל ישנם שני אנשים, לאחד אומרים שהוא מחויב לעשות עבודות שירות, והוא צריך ללכת לבית חולים ולטפל באנשים, כך גזר עליו בית המשפט, ואילו השני בא לבית חולים בהתנדבות, בית המשפט לא גזר עליו, אין איתו בעיות ב\"ה, אבל הוא רוצה להתנדב, וכי מי עושה יותר מצוה?! הרי כל אחד יאמר שהמתנדב עושה מצוה הרבה יותר גדולה! הוא עושה מעצמו! לכן אמר רב יוסף, שעדיף לו שהלכה תהיה כרבי יהודה שסומא פטור וממילא יהיה לו הרבה יותר שכר! אולם לאחר מכן אמר רב יוסף להיפך, משום שרבי חנינא אמר, גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, כלומר כשאדם מתנדב, הוא לא חייב לעשות, ממילא אין לו יצר הרע שלא לעשות. לעומת זאת אדם שהוא מצווה ועושה, יש לו יצר הרע הרבה יותר גדול שלא לעשות, וכאשר הוא עושה שכרו גדול יותר. ובאמת רואים את זה כיום, יש בימינו נשים שלומדות תורה, הן יכולות ללמוד בהתמדה ובקלות יותר מגברים, הסיבה לכך היא כי אינן חייבות! הן מתנדבות ללמוד! אין להן יצר הרע של ביטול תורה! ליצר הרע לא אכפת מהן, שהרי בין כה אינה חייבת, הרי הוא רוצה להחטיא ולהכשיל. לכן לאיש הוא מכניס כל מיני מחשבות העיקר שלא ילמד תורה, ואילו את הנשים הוא פחות 'משכנע'... כ. הציווי על האדם גורם לו לרצות לעבור עליו הגאון הרב שמואלביץ כותב על כך רעיון יפה מאד, הנה שלמה המלך נצטווה על ידי דוד אביו להרוג את שמעי בן גרא, והיה עליו למצוא איזו עילה כדי להורגו, הוא לא יכול להרוג אותו סתם. לכן כדי לעשות אותו מורד במלכות, היה עליו לצוות עליו איזה דבר והוא לא יקיים, וממילא הוא יהיה חייב מיתה מדין מורד במלכות. לכן ציווה עליו שאסור לו לעזוב את ירושלים. ושמעי בן גרא עזב את ירושלים, וכך הוא מרד במלכות ושלמה המלך הרגו. ולכאורה, איך שלמה סמך על כך שהוא באמת יעזוב את ירושלים?! הרי מה יהיה אם לא היה יוצא מירושלים, הרי יש אנשים שגרים בירושלים כל החיים שלהם והם לא עוזבים, טוב להם, אוירה של קדושה, לומדים תורה, יש אנשים שגרים פה סמוך לבית כנסת, וכל יום הולכים מהבית לבית כנסת ומהבית כנסת לבית, שנים שהם לא הולכים לשום מקום. אלא שכשאומרים לבן אדם שהוא מצווה שלא לצאת ממקום מסויים, ממילא הוא הוא מרגיש אסיר! הוא צריך להתמודד, קשה לו, ואז הוא יעבור על הציווי. ,שלמה המלך היה פיקח וחכם, הוא ידע שאם הוא יצווה עליו שלא לעזוב אז הוא יעזוב... וכפי שאכן קרה לבסוף. לכן אמר רב יוסף, אדם שהוא חייב במצוות מעלתו גדולה יותר! ולכן אדרבה, אם יבוא מישהו ויאמר שהלכה לא כרבי יהודה, והוא חייב במצוות - עבידנא יומא טבא לרבנן! אעשה מסיבה, סעודת מצוה לכל החכמים. כא. מקור לסעודת בר מצווה המהרש\"ל בספר ים של שלמה לומד מזה, שזה המקור לסעודת בר מצוה, כי הוא נהיה מחוייב במצוות. שהרי רואים בגמרא שרב יוסף אמר שאם הוא מחוייב, ברגע שהתבשר בשורה טובה כזאת שמכאן והלאה הוא חייב במצוות היה עושה יומא טובא לרבנן. כב. במצוותיו וציוונו אשר על כן אומר רבינו תם, הגמרא אומרת שרב יוסף אמר בהתחלה שהמתנדב יותר טוב, וכיון שכך מעדיף להיות מתנדב. ותמה על כך רבינו תם, למה רב יוסף כל כך שמח להיות מתנדב, הרי בכך הוא לא יכול יהיה לברך על המצוה! שהרי אם אסור לברך על מצוות שלא חייבים לעשותם, כמו אישה, ממילא הרי רב יוסף מפסיד את כל עניין הברכה! אלא מוכח מכאן, שרב יוסף סבר, שלמרות שעושה את המצוה רק בהתנדבות, הוא עדיין יכול לברך! וממילא יש ללמוד מזה שאישה שאינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא, והיא עושה את הכל רק בהתנדבות, שיכולה תהיה לברך. לעומת זאת הרמב\"ם סובר, שכיצד ניתן לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו' – הלא אף אחד לא ציווה אותה?! לכן סובר הרמב\"ם שאישה לא יכולה לברך על מצוות שהזמן גרמא. למעשה, מצד אחד יש את רבינו תם, ובעקבותיו הרמ\"א וכל הפוסקים האשכנזים. מאידך גיסא, הרמב\"ם שפוסק שאינן מברכות, ובעקבותיו יש את השלחן ערוך שפסק שנשים לא מברכות על מצוות שהזמן גרמא. כג. שו\"ת מן השמים אצל המרוקאים יש מנהג נפוץ שהבעל מביא לבית את הלולב ונשים מברכות עליו, אך בשופר לא, כי שופר בין כה הן הולכות לבית הכנסת, וכן בסוכה גם לא נוהגות לברך, אבל בלולב נוהגות לברך. והמנהג הזה בא ממרן החיד\"א. שמצד אחד החיד\"א תמיד הולך אחרי השלחן ערוך, אבל בנושא הזה חולק, משום שיש ספר \"שו\"ת מן השמים\" – היה גדול אחד שנה, אחד מבעלי התוספות, רבנו יעקב מרויש, שכל דבר היה 800-לפני כ שואל שאלות בשמים, לפני שהיה הולך לישון, והיו מגלים לו את התשובה מהשמים. הוא היה מקובל גדול. והוא שאל את השאלה הזאת האם הלכה כהרמב\"ם או כרבינו תם, ובלילה קיבל את התשובה: \"לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה' אלוקיכם, האנשים וגם הנשים יוסף ה' עליכם\". משמע שנשים יכולות לברך, וכשיטת רבינו תם. וכשראה החיד\"א שכך אמרו מהשמים לכן פסק כרבינו תם. ביביע אומר יש כמה תשובות עמוקות מאד עם ראיות בלי סוף בנושא הזה, והוא מפלפל בזה הרבה, ומוכיח שבכל כיוצא בזה אומרים 'לא בשמים היא', 'דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים', אי אפשר לפסוק על פי זה הלכה. ספר התשובות הזה הוא ספר מאד מעניין, בכל מיני מחלוקות ראשונים יש שם מה אמרו לו בשמים, למשל על מחלוקת רש\"י ורבינו תם בתפילין, והתשובה שם היא שהמחלוקת היא לא רק בארץ בין רש\"י לרבינו תם אלא גם בשמים, והקב\"ה פסק כרש\"י וכל פמליא של מעלה פסקו כרבינו תם! ספר מאד מענין, יש שמה כל מיני הכרעות מעניינות מאד. אשר על כן דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר שם שנשים מעדות הספרדים שמברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן צריך למחות בידם! אנחנו הספרדים קבלנו הוראות השלחן ערוך שנשים לא מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. כד. יום השואה בתשעה באב אחרי קום המדינה החליטו לעשות יום מיוחד לציין את השואה. ובשנת תשל\"ז מנחם בגין נבחר להיות ראש הממשלה, כמעט שלושים שנה אחרי קום המדינה, ואחד הדברים הראשונים שהוא יצא בהכרזה היה לדחות את יום השואה לתשעה באב. בתשעה באב עם ישראל עבר כמה פעמים שואה, גם בבית ראשון וגם בבית שני, לפי דברי חז\"ל בתשעה באב נהרגו מיליוני יהודים, והוא רצה לאחד את זה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה באותם ימים ה'ראשון לציון' והוא תמך בזה. מכמה סיבות, קודם כל להצטער ביום אחד גם על זה וגם על זה, זה דבר חשוב מאד. והסיבה השניה, שיום כ\"ז בניסן זה חודש ניסן שלא מתאים לקיים בו אבילות, עדיף יותר לאחד את זה עם תשעה באב. קל וחומר שאבילות כזו של שואה שאין בה 'התיישנות', גם עוד מאה ומאתים שנה נצטרך לציין את הצער שלנו על מה שקרה, כמו תשעה באב, שעברו קרוב לאלפים שנה ואין בו התיישנות. והנה כיום, אם מישהו יפתח בית עסק, מסעדה וכיו\"ב בליל יום השואה הוא יקבל מיד קנס, אבל בתשעה באב לצערינו, המצב הוא כמעשיהם בחול ואין פוצה פה ומצפצף! יכול להיות שאם היוזמה של בגין היתה מתקבלת או אז גם אלו שלא אכפת להם מתשעה באב היו מקפידים לשמור להתאבל. כה. עשיו שונא ליעקב באופן כללי, מה ההשקפה שלנו בנושא הזה, אנחנו לא יודעים את החשבונות של הקב\"ה, אבל אנחנו צריכים ללמוד מזה לקחים. ויש כאן לקח חשוב מאד בכל הנושא הזה של השואה שעברנו. חז\"ל אומרים 'עשו שונא ליעקב', יש אנטישמיות בעולם יש שנאה ליהודים, למה הם שונאים אותנו? בגלל שאנחנו יהודים! לצערינו אנחנו לא יכולים לברוח מהשנאה הזאת, זו שנאה רק מחמת היותנו יהודים. ואנחנו רואים שזה נמשך לאורך כל השנים, לפני אלף שנים, בשנת תתנ\"ו, נהרגו מאות אלפי יהודים באירופה במסעי הצלב, היתה ממש שואה. וכך במשך כמה דורות, פעם אחר פעם, הם לקחו קהילות שלימות של אנשים ושרפו אותם על קידוש ה'. לא היה דור במשך כל הדורות שלא טבחו ביהודים. מסעי הצלב, גירוש ספרד, ועוד קודם לכן היו פרעות נוראות ביהודים בארצות המוסלמים ובארצות הנוצרים, ובשנים ת\"ח ות\"ט נרצחו גם כן – יש אומרים חצי מליון יהודים ויש אומרים יותר! – נורא ואיום! ואז לפני כמאתים שנה ויותר החלה תנועת ההשכלה. והיו שאמרו שהסיבה לאנטישמיות ולשנאת היהודים היא כי אנחנו נראים שונה, יש לנו זקן, ואנחנו לובשים כובע וכו', ואם רק לא נראה שונים אז השנאה ליהודים תעלם. ואז נעשו הרבה יהודים שהם לא יהיו נראים שונים מהגויים, ואז באה פרשת 'משפט – דרייפוס' שהוכיחה שזה לא נכון, וגם אם ניראה כמו הגוי זה לא יעזור, יהודים הם יהודים, ואנטישמים שונאים יהודים. ובעיתונים היו עושים קריקטורות, ציורים מגוחכים על היהודים, הם לא ציירו יהודים עם זקן ופאות, הם ציירו יהודים עם אף ארוך, שינוי הלבוש לא עזר כלום! אחר כך היתה השקפה כזאת שהשנאה ליהודים היא בגלל שאנחנו תקועים להם בין העיניים כל הזמן, ואם רק יהיה מקלט מדיני ליהודים, נגור בארץ ישראל זה יפסק. והיום אנחנו רואים, הנה אנחנו גרים בארץ ישראל, ואילו זה היה רק שנאת הערבים נו מילא, אבל מה עשינו לנוצרים בכל מיני מדינות?! מה עשינו לשאר הגויים?! כמה יהודים יש ביפן או בסין, האם אין שם אנטישמיות?! הרי יש שם אנטישמיות! יש מדינות שלימות שיש בהן מעט מאד יהודים, ויש מקומות שאנשים מעולם לא ראו איך נראה יהודי, אבל הם שונאים יהודים! רואים שעשו שונא ליעקב! תמיד! כו. אנטישמיות זו מחלת נפש של אומות העולם אבל בואו נשים לב לדבר נוסף, הם שונאים אותנו בגלל שאנחנו יהודים, הם לא מבדילים אם אנחנו דתיים או אנחנו חילונים, אם אנחנו מקיימים מצוות או לא, יהודי שונאים אותו בגלל שהוא יהודי. בואו ונלמד את הלקח ממה שקרה ביום שמחת תורה, הם הגיעו לארץ, הם הגיעו לבסיסי הצבא, הם הגיעו לקיבוצים, הם הגיעו למסיבה שעשו סמוך לגבול, והם הגיעו לאופקים ולנתיבות, ובשעת בוקר הזו היו עשרות יהודים שהיו בדרך לבית הכנסת, חלק גדול מהם נרצחו ונהרגו על קידוש ה'! הם התעללו בגופות שלהם! וכי הם הבדילו אם זה דתי או לא דתי?! האם זה שומר מצוות או לא?! הם הרגו את כולם, ילדים קטנים, תינוקות, שרפו אותם חיים! הכניסו אותם לתנור ובשלו אותם! צלו אותם! ה' ירחם. זו אכזריות בלתי נתפסת! אבל בל נשכח, שזה לא אירע רק לדור הזה עם החמאס, הלא גם האינקוויזיציה שרפו יהודים חיים בגלל סיבה אחת ויחידה שהם יהודים! וכך אנחנו רואים לאורך כל הדורות. היטלר לא הבדיל בין דתיים לחילונים, ואפילו כל מי שהיו לו שורשים יהודים נרצח! עד כדי כך. אנחנו רואים את דברי חז\"ל, עשו שונא ליעקב. 'אנטישמיות' זו מחלת נפש של חלק מאומות העולם, אלה ששונאים יהודים זאת מחלת נפש, הם חולי נפש! זאת מחלת נפש חשוכת מרפא! אין תרופה למכתם! הם שונאים אותנו, ומה שנשאר לנו לעשות הוא 'נקהלו היהודים ועמוד על נפשם' - אנחנו צריכים להתמודד מול זה, ואנחנו צריכים להתפלל הרבה לפני בורא עולם, שישמור עלינו מכל אויבינו. ונזכה בעזרת ה' לתחיית המתים של כל המיליונים שנהרגו על קידוש ה' שיקומו לתחיה, צבא גדול מאד, כמו שכתוב על העצמות שהחיה יחזקאל, ועם ישראל חי לעולמי עד וגבר ישראל, אכי\"ר."},{"filename":"25.pdf","content":"השיחת מורנו ועט\"ר שליט\"א בעצרת הסליחות המרכזית שהתקיימה במוצאי שב\"ק פרשת שופטים בבית המדרש 'יחוה דעת' בהשתתפות קהל רב 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת נצביםחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת מרת מישונה בת מיסעדה ע\"הדרכה של תשובה כ\"ב אלול תשע\"ט| 25 'גליון מס אתה פתחת בתשובה וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור (בראשית לז, כט). חז\"ל מבארים מהיכן שב? שב משקו ותעניתו, שלאחר מעשה בלהה ראה לנפשו לחזור בתשובה. וסיפור החטא היה שראובן ראה לאחר פטירת רחל שיעקב הכניס לחדר המיטות שלו את מיטת בלהה, ולקח את מיטת אמו לאה, ושמה באהל יעקב. ולאחר שיעקב הוכיח את ראובן על כך ראובן הלך ושב בתשובה. וכתוב שהקב\"ה אמר לראובן 'אתה פתחת בתשובה, בן בנך הושע בן בארי יפתח בתשובה', שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלוקיך (בראשית רבה וישב יט). ויש לשאול וכי ראובן היה הראשון שפתח בתשובה מאז ומעולם?! והרי הראשון היה קין ששב בתשובה. במדרש כתוב שאדם הראשון פגש את קין ושאלו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. אמר אדם הראשון אם כך הוא כוחה של תשובה פתח אף הוא ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. \"להודות\" הכוונה להודות על האמת (ויקרא רבה י, ה). אם כן רואים שקין היה הראשון ששב בתשובה. והשני היה אדם הראשון, ולאחר מכן היו אולי עוד כאלו שעשו תשובה, ואיך נאמר על ראובן שהוא הראשון שעשה תשובה?! עשיית מצוה כריפוי לנפש החוטא כשמדברים על עשיית תשובה צריכים להבין מהו עומק התשובה, ולהיכנס לנבכי נפש האדם החוטא. הנה המקובל הוא שעשיית החטא נובעת מהיצר הרע, ואילו עשיית המצוה נובעת מהיצר הטוב. ולאחר שאדם חוטא הוא חש בצורך לשוב בתשובה, כתוב בתהלים (טז, ז) אף לילות יסרוני כליותי, אדם חוטא, ולאחר מכן הולך לישון, כליותיו מייסרות אותו, איך עשיתי דבר כזה? הנשמה שלו צועקת מה עשית? פגמת בי במעשיך! וכך הוא מחליט בנפשו לשוב בתשובה. ואז היצר הרע מתעורר לחיים, שהרי אם הוא יעשה תשובה התשובה מוחקת לו את העוון, ואם התשובה שיעשה היא תשובה מאהבה לא רק שתמחה את עוונו, יתירה מזאת, עוונותיו נהפכות לזכויות, למצוות, גדולה תשובה שמהפכת זדונות לזכויות (יומא פו.). יצר הרע כל עניינו ומטרתו הוא למנוע מהחוטא מלעשות תשובה, ועושה את זה על ידי ששולח את האדם לעשות מצוה, מבחינתו עדיף לו שיעשה מצוה מאשר שיעשה תשובה. שהרי אם אדם עשה עבירה ואחר כך עשה מצוה, יש לו בידיו עבירה ומצוה. המצוה לא מכבה את העבירה. לעומת זאת אם יעשה תשובה התשובה מכבה את העבירה, והעבירה נמחקת כלא היתה. לכן מצד היצר הרע עדיף וחשוב למנוע אותנו מלעשות תשובה יותר מאשר למנוע מאיתנו לקיים מצוות. וכל אחד יכול לראות זאת בעצמו, אדם מעדיף לתת צדקה, פעמים וחלק מהרצון לתת צדקה הוא כדי להשתיק את המצפון והרצון הפנימי לעשות תשובה ולהימנע מן העבירות. אמר לי אחד בארצות הברית שיש שם בתי יתומים גדולים, שהתורמים והמחזיקים הם עושים יתומים... ואחר כך מממנים [ של המקומות הללו הם אנשי המאפיה .]...אותם בעבר קרה לי מקרה שהיה אחד שתרם לי סכום כסף גדול למען בניית בית המדרש 'יחוה דעת'. היהודי הזה עדיין לא היה שומר תורה ומצוות, תינוק שנשבה, הוא גדל בסביבה שאיננה דתית. אך היה איש יקר מאוד שאהב והעריך מאוד תלמידי חכמים, וניסיתי להשפיע עליו שלכל הפחות יתחיל להניח תפילין. והנה יום אחד הוא מתקשר אלי, ומספר לי שפנו אליו בבקשת תרומה של תפילין ליתומים, והוא נענה לבקשתם ותרם להם מאה (!) זוגות תפילין, ושאל אותי מה יותר טוב, שאני אניח זוג תפילין אחד או מאה יתומים יניחו תפילין בזכותי...? אמנם לאחר מכן הפצרתי בו עוד ועוד ולבסוף הצלחתי בזה וב\"ה הוא מניח תפילין כל יום. וזהו דוגמא למה שהאדם חש בעצמו, שאם תומך בעניים ועושה חסדים וכיו\"ב, כביכול הוא נפטר מהחובה האמיתית שלו לקיים את המצוות בעצמו. והיצר הרע שמח מזה, כיון שהנכון בכל עבירה היא עשיית התשובה ולא שום מצוה אחרת. ראובן לא נמלט מחיובו לעשות תשובה ולפי זה בין נבין מפני מה ראובן נקרא שהוא פתח בתשובה, כיון שקין שכשעשה תשובה עדיין לא היו מצוות בעולם, וכל מה שהיה ברור הוא שאסור לרצוח ועל זה הוא שב בתשובה, ועדיין לא היה לו את האפשרות לעשות מצוה כנגד ולהימלט מהחובה האמיתית לשוב בתשובה. קין היה בדרך ללא מוצא מלבד התשובה. וכמו כן אדם הראשון, הציווי היחיד שהיה מוטל עליו הוא שלא לאכול מעץ הדעת, וכשאכל לא היתה לו שום ברירה מלבד לשוב בתשובה. אולם לעומת זאת ראובן, היו לו כבר כמה מצוות שיכל לקיימן כביכול להימלט דרכם ידי חובת התשובה. באותו היום ממש כבר היה עליו את חובת ההצלה של יוסף מיד אחיו. התורה מעידה עליו \"למען הציל אותו מידם ולהשיבו אל אביו\", בידו היה להעביר את חובו כביכול, לשוב בתשובה במעשה ההצלה של יוסף, היה יכול להרגיע את מצפונו במעשה נאצל זה, אולם למרות כל זאת קם ועשה תשובה בעצמו, משום כך התורה מעידה עליו שהוא זה שפתח בתשובה. כיון שזוהי תשובה אמיתית וברורה. ראשית כל דברי הנני רוצה להודות לכל הציבור שקידוש שם שמים בשבוע שעבר בבחירות. היו אלו בחירות נקיות מלשון הרע ורכילות ב\"ה, אשר לא היה דבר כזה מעולם. מה שבכל בחירות הוא רגיל וברור שיהיו כאלו דיבורים איומים ונוראים איש באחיו, ובפרט על גדולי וחכמי הרבנים, הפעם ב\"ה הציבור נשמר מזה והתעלה מעל כל אלו, ואדרבא איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק. והתוצאות נראו היטב בסוף יום הבחירות, שקרן שומרי התורה עלתה בכל רחבי הארץ. ויש לומר את האמת, שהיו אלו בחירות עם שנאה לדת ושנאת היהדות, מה שלא היה בהיקף כזה מעולם! עד כדי שהיו דיבורים בחלק מהמפלגות שגבלו באנטישמיות ממש! ודוקא זה מה שגרם לציבור שומרי התורה להתלכד ולהתאחד ולרצות את חיזוק התורה והיהדות. ונקוה שבעז\"ה כל מזימות שונאי הדת לא יצלחו, ויתקיים בנו הפסוק שאומרים בתקיעת שופר: \"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי וכו'\", אכי\"ר. א. מקור מצות תקיעת שופר מצות היום בראש השנה היא מצות תקיעת שופר. והמנהג הוא לתקוע מאה ואחד קולות. אמנם בתורה כתוב (במדבר כט, א): יום תרועה יהיה לכם. אך יש לברר כיצד הגענו לכמות כזו של קולות. בפועל יש תקיעות שהם מדאורייתא ויש שהם תקנת חכמים. ויש תקיעות שהם מנהג חכמים. בגמרא במסכת ראש השנה (לג:) איתא: כתוב בתורה שלושה פעמים המילה \"תרועה\", פעם אחת בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) \"זכרון תרועה יהיה לכם\". ופעם נוספת בפרשת פנחס (במדבר כט, א) בקורבנות של ראש השנה: \"יום תרועה יהיה לכם\". והפעם השלישית כתובה בתורה בפרשת בהר (ויקרא כה, ט) לגבי יום הכיפורים בשנת היובל: והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם.ודרשו חז\"ל ממה שכתוב \"בחודש השביעי\" בענין ראש השנה, ובענין יום הכיפורים בשנת היובל, \"ליתן את של זה בזה ושל זה בזה\". והיינו שלומדים מכך שבראש השנה צריכים אנו לשמוע שלוש תרועות. וכמו כן צריכים לתקוע בשופר ביום הכיפורים בשנת היובל. וכמו כן לומדים עוד שתוקעים בשופר ולא בדברים אחרים, שכתוב \"והעברת שופר\". ב. תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים בימינו אין את המנהג של שנת היובל, ולכן במוצאי יום הכיפורים תוקעים בשופר זכר לאותו מנהג לתקוע בשנת היובל. ויש בזה מחלוקת ראשונים שיש שסוברים שאפשר ראה [ .לתקוע אף בבין השמשות, ויש שס\"ל שיש לתקוע רק לאחר שיהיה לילה ודאי ].תורת המועדים ימים נוראים סימן טו אות לה בביאורים וציונים, ואכמ\"ל וצריכים לדעת שבזמן שהיובל היה נוהג, היו מתפללים תפלה מיוחדת כעין תפלת ראש השנה, שמזכירים בתפלת מוסף מלכויות זכרונות ושופרות. אולם כיום אין נוהגים בכל זה וכאמור. ג. עיקר המצוה מהתורה בגמרא מובא עוד שבתרועה של תקיעת שופר בראש השנה צריך לתקוע תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. והטעם משום שכתוב \"והעברת שופר תרועה וכו', תעבירו בכל ארצכם וכו'\". שלשון \"והעברת\" הוא משמע תקיעה ארוכה, ותרועה באמצע, ואחר כך שוב כתוב \"תעבירו\" לומר שצריך תקיעה לאחריה. אם כן צריך לשמוע שלוש תרועות, כשכל אחת מהם תקיעה אחת לפניה ואחת לאחריה ס\"ה תשעה קולות. וזהו לכאורה עיקר המצוה מן התורה. אולם הגמרא (שם לד.) מספרת שרבי אבהו הנהיג בקיסריה לתקוע בראש השנה תשר\"ת. והסיבה שהנהיג כך משום שבמילה 'תרועה' התרגום מתרגם לשון 'יבבא'. דהיינו שהתרגום מבאר שתרועה היא כיבבה. והנה יש כאלו שקול היבבה שלהם הוא כגניחות, 'גנוחי גנח'. ויש שקול היבבה שלהם 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר עבירה עם תירוצים – תשובה בלי תירוצים ואפשר לבאר זאת בדרך נוספת, אדם שחטא, עבר עבירה, ואין לו תירוצים על מעשיו, עומד בוש ונכלם על חטאו. אולם יש ואדם שעבר עבירה ויש לו תירוצים מתירוצים שונים ומשונים על מעשיו, עד כדי שיכול לבוא ולטעון שמצוה הוא עשה. דוגמא לדבר הוא מעשה ראובן האמור לעיל. הרי מה היה חטאו של ראובן? כשיעקב אבינו הגיע לחרן כדי לישא אשה היו הבריות אומרות הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ולכן ייעדו לו מתחילה את רחל. וכשלאה היתה שואלת מי הוא הגדול? היו מספרים לה על עשיו ומעשיו, החתן אותו מייעדים לה, והיא היתה בוכה על מר גורלה עד שהכתוב מעיד \"ועיני לאה רכות\". ביתר שאת כאבה התעצם כשראתה את יעקב והבינה את מי היא הולכת להפסיד. למעשה לאחר שיעקב עבד שבע שנים, לבן הארמי שיקר את יעקב והביא לו את לאה, ואחר כך שוב יעקב עבד שבע שנים אחרות ברחל ומעיד הכתוב: \"ויאהב גם את רחל מלאה\". והנה, כל אשה חשוב לה מאוד שבעלה יעריך אותה ויאהב אותה, ואילו כאן לאה רואה שהיא בצד, יעקב מתחילה אהב את רחל וכך היה, \"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וכו'\", הקב\"ה ראה את כאבה ופתח את רחמה, ולאחר מכן היא יולדת בן וקוראת לו 'ראובן' \"כי עתה יאהבני אישי\", וכן בבנה השני 'שמעון' \"כי שנואה אנכי\", וכן בבנה השלישי 'לוי' \"כי עתה ילוה אישי אלי\", לאה הניחה בשמות בניה את כל צערה וכאבה האצור בה שנים רבות, על העדפתו של יעקב אבינו את רחל על פניה. לאחר שלאה הביאה ששה בנים, רחל אשת יעקב הביאה את בנה הראשון, יוסף, והבנים שכבר גדלו וראו את העדפת אביהם ברחל שהיתה צרת אמם, ראו הם אף את העדפתו בבנה היחיד יוסף על פניהם, ששת בניה של לאה, וכאבו את כאבה של אמם, נצטערו אף הם בצערה הגדול. וכשרחל נפטרה, עם כל הצער הגדול על לכתה של רחל אמנו לב\"ע, ציפו בני לאה שהנה עתה תקבל אמם לאה את כבודה הראוי לה, ולתדהמתם רואים הם שיעקב אבינו הולך ושם את מיטתו באהל בלהה, הדבר חרה לו לראובן מאוד, צערה של אימו עמד לו לנגד עיניו, שיעקב יעדיף את שפחת צרת אימו על פניה, והלך ושם את מיטת אימו אצל יעקב אבינו. ראובן הרי ודאי שלא התכוון במעשהו לעשות עבירה ח\"ו, אדרבא חשב הוא וחתר למען הצדק, למען אימו שכל כך רצה לכבד ולתת לה את מקומה הראוי. ולאחר שיעקב אבינו הוכיח אותו שכל הענין הוא על פי השכינה, והיה לזה סיבות עלומות, היה ראובן יכול לתרץ תירוצים ולומר שעשה כן רק משום כבוד אימו, אך הוא מלתרץ עצמו ובמקום להתחמק מההאשמות קם וחזר בתשובה.נמנע קין לא יכל לתרץ עצמו כלל, לא היתה לו שום סיבה שתצדיק את מעשהו הנפשע. וכן באדם הראשון לא היתה לו שום סיבה לעבור על הוראת הקב\"ה, לא היה לו שום תירוץ, ממילא גם אצל קין וגם אצל אדם הראשון לא היה להם שום דרך לתרץ את עצמם, ותשובתם היתה בלתי נמנעת. אולם ראובן למרות שהיה בידו להסביר את עצמו כהוגן, לא עשה כן אלא מיד פתח בתשובה וחזר ממעשהו. מעשה דוד ובת שבע רואים את הענין הזה גם אצל דוד המלך במעשה של בת שבע, דוד המלך ראה ברוח הקודש שבת שבע מיועדת לו, וראה ברוח הקודש שיביא ממנה בן שישב על כסאו, והוא שלמה המלך, וכשלקח את בת שבע היה בטוח שעושה הכל על פי דין תורה. חז\"ל אומרים (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. כיון שבת שבע היתה גרושה. היא לא היתה אשת איש כיון שאוריה החתי היה חייב מיתה משום שהוא מרד במלכות, אלא שטעה בכך שלא דן אותו בסנהדרין. וכשבא אליו נתן הנביא ומספר לו את הסיפור של כבשת הרש, ודוד המלך אומר \"חי ה' כי בן מות הוא העושה את הדבר הזה\". ויאמר נתן אל דוד \"אתה האיש\"! ויאמר דוד אל נתן \"חטאתי לה'\"! בלי תירוצים! בלי טענות! ובלי כל התחמקויות שהדבר מותר על פי דין. ומיד אומר לו נתן \"גם ה' העביר חטאתך לא תמות\". הקב\"ה קיבל את תשובתו. חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי ויש שם פיסקא באמצע הפסוק, אחרי המילים חטאתי לה'. ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאמר בשם הגאון מוילנא, שהרי היאך הוא סדר הוידוי: \"חטאתי, עויתי, פשעתי\" והנה כאן דוד המלך אומר \"חטאתי\" בלבד. מבאר הגאון מוילנא שדוד המלך כל כך נרעש ונפחד ממשמעות המעמד, הקב\"ה שולח את נתן הנביא לומר לו 'אתה האיש'! 'אתה בן מות'! הצליח לומר חטאתי לה' ובזה עצר מדיבורו והשתתק. ולא היה בידו להמשיך בדיבורו. ועד שהתאושש כבר שמע מנתן שה' העביר את חטאתו. וזה נרמז בפסוק שדוד המלך אומר \"חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי\" – אני אמרתי את חטאתי והודיתי עליה ואת עווני לא כיסיתי ולא העלמתי. \"אמרתי אודה עלי פשעי וכו'\", באתי להודות גם על העוונות והפשעים, \"ואתה נשאת עוון חטאתי סלה\" – ואתה כבר סלחת לחטאתי. ודברים אלו הם מוסר לנו! לא לעטוף את מעשינו בתירוצים! לא לכבס את פשעינו באידאולוגיה! היום מדברים לשון הרע ורכילות ועוטפים זאת בעטיפות שונות של אדיאלים שונים ומשונים! בימים אלו בהם אנו נקראים לתשובה שומה עלינו להיות אמיתיים עם עצמינו ולהודות על האמת ואם אדם חטא לעורר עצמו לתשובה באמת בלי תירוצים! ויה\"ר שנזכה לשוב בתשובה שלימה מלפניו. אכי\"ר. דיני תענייני תקיעת שופר | תקיעות בתפילת לחש| תקיעות דמיושב ותקיעות מעומד| תשר\"ת תש\"ת תר\"ת| נושאי השיעור: מהות תקיעת שופר בראש השנה וידוי בין התקיעות | הפסק בדיבור בין ברכה לתקיעה| ילולי או גנוחי| עומק הדין בבין אדם לחבירו office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א הוא יללות. 'ילולי יליל'. ורבי אבהו היה מסופק אם 'תרועה' הכוונה 'גנוחי גנח', שזה מה שאנו מכנים 'שברים'. או 'ילולי יליל', שזה מה שמכונה 'תרועה'. מחמת ספק זה הנהיג רבי אבהו במקומו לעשות כן גם גנוחי גנח וגם ילולי יליל. ד. ביאור ספקו של רבי אבהו ומקשה הגמרא אם התרועה הנכונה היא שברים הלא יש הפסק בין השברים לתקיעה השניה, על ידי התרועה. ואם התרועה הנכונה היא התרועה, אם כן יש הפסק בין התקיעה הראשונה, המקדימה לתרועה, לתרועה על ידי השברים. מפני כך כתוב בגמרא שיש לתקוע לאחר התשר\"ת גם שלוש פעמים תש\"ת ושלוש פעמים תר\"ת. וכל זאת כדי שיהיה מצב בו יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה לשברים ולתרועה. ועוד שואלת הגמרא אם כן מפני מה עושים תשר\"ת, נעשה רק שלוש פעמים תש\"ת ושלוש פעמים תר\"ת, ואין צורך בשלוש פעמים תשר\"ת. ומבארת הגמרא משום שאולי התרועה האמיתית היא גם השברים וגם התרועה. אולם להיפך לא שייך, קודם התרועה ואחר כך השברים משום שכך הוא הבכי של אדם, שבתחילה קולו נשבר וגונח, ואחר כך מיילל. וכך הוא ביאור הסוגיא לפי מה שכתבו הרמב\"ם (פ\"ג מהלכות שופר הלכה ב-ג) ורבינו תם (ראש השנה לג: בתוספות ד\"ה שיעור) והרשב\"א (ראש השנה לד.) ועוד. ה. 'קולות דמיושב' ו'קולות דמעומד' לפיכך מדאורייתא יש לנו לתקוע מספק שלושים קולות. והם התקיעות המכונים 'קולות דמיושב'. בהם אנו יושבים, ואחר כך מוסיפים 'קולות דמעומד' אותם אנו שומעים בעודנו עומדים. והגמרא דנה בזה: מפני מה הם תוקעים ומריעים כשהם יושבים, והם תוקעים ומריעים כשהם יושבים? כדי לערבב את השטן. האשכנזים לעומת זאת עומדים גם בתקיעות שופר דמיושב, משום שהם פירשו 'מיושב' היינו שאין חיוב לעמוד. וחכמים שם קבעו שצריך לתקוע על סדר הברכות של תפילת מוסף. ובפשטות הגמרא והראשונים שם, ובדעת השלחן ערוך (סימן תקצב ס\"א) נראה שהיינו לתקוע בחזרת התפילה של מוסף. ו. תקיעה על סדר ברכות תפלת מוסף וחלוקת התפלה היא כך: שבברכה הראשונה 'אתה בחרתנו', מזכירים עשרה פסוקים של מלכויות, שהם שלושה מהתורה, ושלושה מספר תהלים ושלושה מהנביאים. ולאחר מכן עוד פסוק אחד מהתורה. והמנהג הוא לומר בפסוק האחרון את פסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', שהוא גם כן מענין המלכת ה' בעולם. לאחר מכן מזכירים עשרה פסוקי זכרונות. שלושה פסוקים מהתורה, שלושה מתהלים, ושלושה מנביאים. ולבסוף עוד פסוק אחד מהתורה של זכרונות. ואותו הסדר עושים גם בשופרות. ובגמרא איתא, אמר הקב\"ה, אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונכם לפני, ובמה? בשופר. ז. מנהג התקיעות בתפלת הלחש כמה מרבותינו הראשונים מביאים מהירושלמי שתוקעים בתקיעות מיושב במהלך תפילת הלחש. והיינו שמה שתיקנו חז\"ל לתקוע על סדר הברכות הכוונה גם בתפילת ראה ספר הערוך (ערך רעב) ורבינו חננאל (סוף מסכת ראש [ .הלחש וגם בחזרת הש\"ץ ].השנה) ועוד ומרן השלחן ערוך אינו מזכיר את ענין התקיעות בתפילת לחש כלל, וכן בבית יוסף גם אינו מזכיר מזה מאומה. שמיד לאחר שפירט את סדר תקיעות דמיושב כתב : מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין שמתפללים מוסף, כתב עוד (סימן תקצב ס\"א) על סדר הברכות, ע\"ש. משמע שהתקיעות במוסף היו רק על סדר חזרת הש\"ץ. ובשער הכוונות (דף צ ע\"ד) הביא שרבינו האר\"י ז\"ל קבע שעל פי הקבלה יש לתקוע אף בתפלת הלחש. וכ\"כ בפרי עץ חיים (שער כו פ\"ג). והשל\"ה הקדוש (בסוף הספר מסכת ראש השנה דף עב ע\"ג) החזיק אחריו במנהג זה. רואים כאן את כוחו הגדול של רבינו האר\"י שמנהג זה שלא נזכר בשלחן ערוך כלל, [ ומקורו רק מרבינו האר\"י, והנה נוהגים בו ומחזיקים בו כל קהלות הספרדים בארץ ובגולה, ומעולם לא שמעתי על קהילה מקהילות הספרדים שנמנעת מלתקוע בת־ ].פלת הלחש האשכנזים לעומת זאת אינם תוקעים בתפלת הלחש, מלבד קהלות החסידים שהם תוקעים גם בתפלת הלחש כמנהג רבינו האר\"י. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ו סימן לז בהערה עמוד קצו) מביא את הדעות והמנהגים בזה. והתחקה אחר שורש המנהג לתקוע בתפלת הלחש שהוא מהירושלמי הנ\"ל. ונהרא נהרא ופשטיה. ומשום כך כתב להורות שם למי שנתמנה להנהיג קהילה, ובה המנהג שאין תוקעים בתפלת הלחש, ורוצה להנהיג את מנהג אבותיו, שיכול לשנות את הנהוג שם מקדמת דנא, משום שמנהג זה לתקוע בתפלת הלחש יסודתו בהררי קודש. וכאמור. ח. חלוקת סדר התקיעות בתפלת מוסף יש מחלוקת בראשונים בכמות וחלוקת הקולות הנהוגים בתפלת מוסף. יש אומרים שבכל פעם יתקעו שלוש פעמים תשר\"ת. ויש אומרים שיתקעו בכל סדר תשר\"ת תש\"ת תר\"ת. ויש אומרים שבסדר מלכויות יתקע שלוש פעמים תשר\"ת, ובסדר זכרונות יתקע שלוש פעמים תש\"ת, ובסדר שופרות יתקע שלוש פעמים תר\"ת. ומנהגנו הוא, וכך הוא מנהג ארץ ישראל, לתקוע בכל סדר בנפרד תשר\"ת תש\"ת וראה בספר תורת המעדים ימים נוראים סימן ה אות ה בביאורים וציונים [ .תר\"ת ].שהרחיב בסקירה מקיפה אודות מנהגי הקהילות השונים בזה ובארם, ע\"ש ט. מקור מנהג מאה ואחד קולות למעשה יש לנו לעמוד על עצם המנהג לתקוע מאה ואחד קולות. וכתבו הראשונים שהוא כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא על בנה שנהרג במלחמה. וכדי לבטל את אותם פעיות אנו תוקעים בשופר. וגם אצל מי שאינו תוקע במוסף בתפלת הלחש, שהם תוקעים שלושים קולות בת־ קיעות דמיושב, ועוד שלושים בחזרה, ועוד ארבעים קולות תוקעים הם לאחר סיום החזרה של מוסף. ובסוף התפילה תוקעים תרועה גדולה בכדי להתגבר על אותם מאה קולות של אם סיסרא. ויש שתוקעים תקיעה גדולה. י. כוחן של דמעות יש לנו מכאן מוסר גדול, שהלא סיסרא היה רשע גדול עוכר ישראל, אשר בא להילחם עם ישראל, והיה שם ניסים גדולים שהכוכבים באו להילחם כנגדו. עד שלבסוף נהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני. ובכל זאת אנו עושים כל כך הרבה בשביל לבטל את הפעיות שבכתה אמו כשמת במלחמה. והרי צריך להיות הפוך, אדרבא יש לה לבכות שהביאה בן כזה. והנראה בזה שגם בכי כזה של אמא על בנה, רשע ככל האפשר, בכי זה והדמעות הללו נרשמים אצל הקב\"ה, ואנחנו צריכים להתאמץ בכדי לכבות את הבכח הזה. חז\"ל מספרים על בכיו של עשיו כשיעקב לקח לו את הברכות, ואנחנו צריכים לכפר גם על אותו בכי של עשיו הרשע. עם כל הצער שעשה לנו בכל זאת יש לנו לכפר על הבכי הזה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם יהודי בוכה בגללנו, כמה מוסר צריכים אנחנו לקחת ולהיזהר שלא לפגוע ביהודי, שלא לגרום צער כל שהוא ליהודי. יא. עומק הדין בבן אדם לחבירו הגמרא במסכת כתובות (סב:) מספרת על האמורא רב רחומי, שביקש מאשתו רשות ללכת לעיר אחרת ללמוד תורה, ואמר לה שבערב יום הכיפורים ישוב לביתו. לקראת יום שובו לביתו עסקה וטרחה והכינה סעודה כיד המלך, וישבה וציפתה בקו־ צר רוחו לשובו. והנה מתמהמה, עובר הזמן ואינו שב, כיון ששכח את חובתו לשוב לביתו והיה יושב ועמל בתורה. וכשראתה שיום הכיפורים מתקרב החלה לבכות והזי־ לה דמעות מעיניה. ובאותו רגע העלה הקב\"ה בליבו של רב רחומי לעלות על סולם לקומה השניה ונשברה השליבה ונפל ונהרג. וכל זאת בעבור אותן דמעות ששפכה אשתו על איחורו לביתו! רואים כמה הוא עומק הדין בבין אדם לחבירו, על צער שאדם גורם לחבירו. שהרי בפטירתו של רב רחומי גם אשתו נענשה, שהרי היא עכשיו אלמנה. אולם עם כל זאת נתן את הדין על מעשהו, למרות שגם היא ניזוקה בזה. והדברים נוראים. ובימינו בפרט, שהתקשורת קלה ומהירה כל כך, ובקלות כל דבר נפוץ למרחקים שיש כל כך להיזהר שלא להיכשל בלשון הרע ורכילות והוצאת שם רע, שלא לבוא לידי מצב שמצער את חבירו ברבים. ופעמים שאף אנשים משלנו, עושים זאת לצורך \"אידאולוגיה\" כביכול, ומצערים ומקניטים אחרים, לעיתים נמצא זה גם אצל התלמידי חכמים ה\"י, שמלבינים פני אחרים ברבים, ואין רשות לעשות כן גם לא כדי לחלוק בהלכה וכיו\"ב, זה איום ונורא, לצער ולבזות את האחר. וודאי שכל אחד צריך ללכת עם האמת שלו, אך להתווכח בצורה עניינית, בצורה מכובדת בזהירות רבתי, שלא לפגוע ולצער. יב. ביאור הגמרא לרב האי גאון לעיל הבאנו בביאור הגמרא הנ\"ל שרבי אבהו התקין בציפורי לתקוע מספק תשר\"ת, שהיינו כיון שהסתפק אם תרועה הוא 'גנוחי גנח' או 'ילולי יליל'. אולם הרא\"ש (ראש השנה פ\"ד סימן י) מביא את דברי רב האי גאון בתשובה שכותב שמה שתוקעים שברים אין זה משום הספק, אלא שמהתורה גם מה שאנו מכנים בשם 'תרועה' ומה שאנו מכנים בשם 'שברים' שניהם הם 'תרועה' מהתורה, אלא שרבי אבהו ראה שבמקום אחד עושים את התרועה כך בצורת שברים, ובמקום אחר ראה שעושים את התרועה בצורת התרועה המקובלת כיום, לכן התקין שתהיה בצו־ .רה אחידה. שבכל המקומות יעשו את התרועה שתורכב גם מהשברים וגם מהתרועה ורבי אבהו ידע שאם יבטל את אחד מהמנהגים יקומו האחרים ולא יקבלו את דבריו, לכן הורה לאחד בין כולם ולעשות כולם תשר\"ת. יג. שני התרועות אמת כדברי רב האי גאון בתוספת ביאור כתוב גם בספר החינוך (מצוה תה) וז\"ל: \"ומפני ]-שברים[ שמקומות העולם חלוקים ביללה, שבמקום אחד מיללים בגניחות גסות ובמקום אחר עושים הכל גסות ודקות, נהגו ]-תרועה[ ובמקום אחר מיללים בדקות בכל מקום ומקום שיהיו מתריעים בראש השנה על דרך שהיו מיללים איש איש במ־ קומו וכו', עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים בענין התרועה זה בכה וזה בכה, שנעשה התורה כשני תורות, וקיבץ כל המנהגים והתקין שיהיו תוקעים בכל המקומות בשווה, ולצאת ידי חובה בכלל היללות הנעשות בעולם תיקן לעשות התרועה בשלושה צדדים תשר\"ת תש\"ת תר\"ת\". עכ\"ל. אמנם לשון הגמרא \"מספקא ליה\" על דברי רבי אבהו לא משמע כל כך כפירוש רב האי גאון וספר החינוך. אך מצאנו כן גם בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רלא ע\"ב): הבבלים - חכמי הגמרא - לא ידעו את [ ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללא ולא ידעו שצריכים לעשות את [ ולא ידעי דתרוויהו איצטריכו]הסוד של התרועה יללה דאיהי דינא תקיפא תלת תברין דאיהי דינא רפיא, אינון לא ידעי ועבדן ]שניהם לתרוויהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו וכולא נפקין לאורח קשוט. ע\"כ. דהיינו ששני התרועות אמת הן, וכל מה שעושים בסופו של דבר באים לצד האמת. ומתבאר מהזוהר הקדוש כדברי רב האי גאון ששני התרועות אמת ויש לעשות את שניהם. יד. הנפקא מינה להלכה לאור כל האמור התעוררה במשך הדורות נפקא מינה גדולה בהלכה אם יש לנו לפעול כדברי הזוהר או כדברי הגמרא. שהנה מי שבירך על מצוה, ובין ברכה לקיום המצוה שח שלא לצורך ושלא ממין הענין, צריך לחזור ולברך. אולם אם שח מענין המצוה, וכגון מה שנפוץ בבעל תוקע שבירך לשמוע קול שופר, ובבואו לתקוע לא עולה בידו. וקוראים לאחד מן הקהל שיתקע במקומו, שאינו צריך לברך שוב לשמוע קול שופר. כיון ששמע מהראשון, וההפסק היה רק בצורה של התעסקות מענין המצוה. והכלל הוא, שאם התחיל לקיים את המצוה ואחר כך הפסיק בדיבור גם אם אינו ממין הענין, אין צריך לחזור על הברכה, למרות שלא סיים את המצוה, אולם אם הפסיק בשיחה לפני שקיים את המצוה צריך לחזור ולברך. והנה נפוץ בסידורים כיום וידוי שיש נהגו לאומרו בין הסדרים של תשר\"ת ותש\"ת ותר\"ת. והנה אם הלכה כדינא דגמרא, אמנם איננו יודעים מהי התרועה האמיתית אולם עו־ שים אנו את כל סוגי התרועות, ואם תשר\"ת אינו נכון עושים גם תש\"ת ואם גם הוא אינו נכון עושים גם תר\"ת. ואמנם אין זה הפסק כיון שאנו מתעסקים בתרועה האמיתית, לעשותה כראוי. אולם אם מפסיק לאחר סדר התשר\"ת באמירת הוידוי, הלא אפשר ועדיין לא התחיל לקיים את המצוה כלל, כיון שאם הסדר הנכון הוא תש\"ת, אם כן התשר\"ת הוא טעות גרידא, ואמירת הוידוי כמוה כשח בין ברכה למצוה כשעדיין לא התחיל לקיים את המצוה. שהדין הוא שחייב לחזור ולברך. אולם אם הלכה כדינא דהזוהר הקדוש, ששני התרועות אמת, כבר לאחר התשר\"ת התחיל בקיום המצוה, וכיון שהתחיל יכול להתוודות, ואין בזה משום ספק בין ברכה לקיום המצוה. טו. הפולמוס בענין הוידוי בין התקיעות למעשה חכמי המקובלים ההולכים לפי הזוהר נוהגים להפסיק בין הסדרים של תשר\"ת תש\"ת ותר\"ת ומתוודים, וכפי שכתוב בסידורים. ולפני שנים רבות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בענין זה ביביע אומר (חלק א חאו\"ח סימן לו) תשובה ארוכה והעלה לאסור זאת. וכתב, שאמנם לפי הזוהר והמקובלים מותר הדבר, אולם לפי הגמרא והשלחן ערוך (סימן תקצ ס\"ב) עדיין הוא בספק, ויש לנו להימנע מלעשות כן מחמת הספק. ובשעתו הגאון הגדול הרי\"ש אלישיב זצוק\"ל שלח לו מכתב בענין הזה וחלק עליו, וסבר שיש לומר וידוי בין התקיעות כדעת המקובלים. ואאמו\"ר ענה לו ודחה את כל טענותיו. אולם שאלה זו כבר נידונה בדורות הקודמים בין גדולי האחרונים זה אומר ראה התכתבותם בשו\"ת יביע אומר ח\"ג חאו\"ח סימנים לב, לג, [ .בכה וזה אומר בכה ]לד והנה בזמנו נדפס ספר אור לציון חלק א (סימן טל) למורנו הגאון חכם בן ציון אבא- שאול זצוק\"ל ושם כתב שמותר להפסיק בוידוי בין התקיעות והביא ראיה יפה מה־ תוספות במסכת פסחים (קטו. ד\"ה מתקיף), ע\"ש. ובשנת תשנ\"ו כשהוצאתי את הספר 'תורת המועדים' כתבתי כמה עמודים לדחות . ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשראה את כל מה שכת]ראה שם עמוד ק-קו[ .את ראיותיו־ בתי שמח מאוד, ואמר לי 'שפתים יישק, משיב דברים נכוחים'! והנה יום אחד אאמו\"ר קרא לי ואמר לי כך: ראיתי שכתבת על חכם בן ציון בדרך ארץ כדרכה של תורה, אולם חכם בן ציון הוא גדול ועצום ויש לחשוש אולי הקפיד עליך, לכן לך אליו ותתנצל בפניו, ובקש ממנו את סליחתו! מיד שמתי פעמי לעבר ביתו של חכם בן ציון והתחלתי להתנצל אולי פגעתי בכבודו בכך שדחיתי את דבריו. אולם חכם בן ציון מחה בי באומרו ראיתי מה שכתבת ולא פגעת בי כלל! וכי יש לי בעלות על התורה?! מי שרוצה לחלוק עלי שיחלוק! העיקר שיביא ראיות טובות. וכשפניתי אליו בניסיון שוב לבקש את סליחתו, הוא בשלו לא אבה לשמוע, בשום פנים ואופן לא פגעת בי ואינני צריך לסלוח לך! אמר ולא יסף. ובסוף השיחה שאלתי לדעתו על עצם הדברים שכתבתי, ואז ענה לי תשובה מאוד מפתיעה: \"אני נוהג תמיד כמו המקובלים, ובנושא הזה גם כן נוהג אני כהמקובלים, אולם רציתי ליישב את שיטת המקובלים לפי הפשט, לפי הגמרא שלנו והתוספות, אך אתה דחית את דברי, אם כן נשאר לי רק דעת המקובלים, וכך אני נוהג\"! ראו איזו ענוה היתה בו, כשכתבתי את הנושא הזה הייתי אברך צעיר לימים, והתח־ לתי לשמש כראש כולל חדש, ומסרתי בכולל שיעור לפני האברכים כדי לשמוע את דעת האברכים. והוא חכם בן ציון היה אז מגדולי הדור, זקן וישיש, ועם כל זאת ראה את הדברים ולא ביטל אותם כלאחר יד. כיון שהיה עניו ואמיתי. וכמובן שאם כותבים בלשון גסה על חכמי הדור כגון \"נעלם ממנו\" \"לא הבין\" \"טעה\" וכיו\"ב זה לא ראוי וכך לא כותבים, אולם אם מבקשים מחילה לפני כן, וכותבים בעדי־ נות בכבוד הראוי בהכנעה ובדרך ארץ, כך היא דרכה של תורה ומותר הדבר. טז. תקיעת שופר מענין התשובה עוד טענה יש בפוסקים הסוברים שאפשר לומר וידוי בין התקיעות, שהנה אם נאמר שעושים הפסק בין ברכה למצוה, וכיון שכך שלא התחילו במצוה יש לכאורה לחזור ולברך. בתקיעת שופר הדין שונה. כיון שכעין זה יש דין לגבי מי שבירך ברכת המוציא לחם מן הארץ, ובסיום הברכה נזכר שלא הגיש אוכל לבהמות או לעופות אשר איתו בבית, ואומר לבני הבית תנו לבהמות לאכול, לפני שטעם מהפת, אין זה הפסק משום ומבוארים הדברים במסכת ברכות מ. ובשלחן ערוך סימן קסז [ .שזה מענין האוכל ].ס\"ו ע\"ש וכמו כן לגבי מי שבירך ולפני האכילה ראה שאין מלח על השלחן, וביקש מהסובבים מלח שאין זה הפסק כיוון שזה מענין האוכל. דרך אגב מה שנוהגים כיום לטבל את הפת במלח אין כמו שהיה פעם, שאז כשהיו [ מכינים לחם היו עושים אותו ללא מלח כלל, אולם כיום אין צורך בזה כיון שיש בלחם טעם, מלבד דעת המקובלים שיש ענין גם כיום לטבל את הפת במלח. ולכן כיום גם כשאין מלח על השלחן אין להפסיק בין ברכה לאכילה כיון שאינו נצרך. וזכורני באאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיינו יושבים עימו בשלחן שבת היה מבקש שי־ ביאו מלח ושופכו בסלט, וכשבצע על הלחם היה מטבל את הפת על השלחן ומחלק. וכששאלנו אותו לפשר מנהג זה, התברר שלא היה שם לב לכך, וכל כולו היה שקוע ]...בתורתו וחשב שהוא מטבל את הפת במלח אם כן טוענים המקובלים הרי כל יסוד ענין תקיעת שופר הוא בכדי לשוב בתשובה, לפיכך אף כשמתוודה אין זה הפסק כיון שזה ממין הענין עצמו, ששב בתשובה ואין זה הפסק. יז. לא דרשינן טעמא דקרא אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דחה טענה זו ביביע אומר (שם), שהרי הרמב\"ם (פ\"א מהלכות שופר ה\"א) כותב בפירוש שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא. ורב סעדיה גאון מביא עשרה טעמים מפני מה תוקעים בשופר. וכגון משום שהוא יום ההכתרה של הקב\"ה ותקועים בשופר לכבוד יום זה. וודאי שלטעם זה ולטעמים נוספים שם אין שום זכר לתשובה בתקיעת השופר. ומלבד טעם אחד בדברי רס\"ג שהשופר בא לעורר את העם לתשובה וכמ\"ש (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכמ\"ש ברמב\"ם (בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה ד'), שכתב בזו הלשון: אע\"פ שמצות תקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אתם השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם. יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. הלכה למעשה: לפי כל האמור לעיל אין לומר את הוידוי הנדפס בסידורים בין סדרי התקיעות. אולם מהיות טוב שבזמן בין הסדרים כשהתוקע משתהה עד שיתחיל בסדר הבא, לקרוא בעיניו ולהרהר בליבו את מילות הוידוי אך לא להוציא בשפתיו. ויה\"ר שנכתב בספר חיים טובים וארוכים ויחד על כל עמו ישראל תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. אכי\"ר."},{"filename":"250.pdf","content":"אם| שורש מצות עונג שבת| חיוב נשים כאנשים בכל הלכות שבת| אף הן היו באותו הנס| מצוות עשה שהזמן גרמא מדרבנן נושאים: אם קטן יכול | להוציא ידי חובה את האחר כשהוא אינו רוצה לצאת| דין ערבות| אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מצות קידוש מצוות צריכות כוונה | נשבע שלא ישתה יין אם יכול לקדש| להוציא ידי חובה בברכת המזון| להוציא את הגדול ידי חובה במצוות דרבנן ערבות בין נשים לאנשים | קידוש בבית הכנסת| קיום חלק הדרבנן במצווה דאורייתא| קידוש במקום סעודה|250 גליוןמיום א' ד' אייר תשפ\"ד פרשת אמור חיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמן (ב) א. כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון בשיעור הקודם דיברנו בעניין מצוות דרבנן שהזמן גרמא, האם נשים חייבות או פטורות. וזו מחלוקת ראשונים, התוספות במסכת פסחים (קח: ד\"ה שאף) סוברים, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. (כ: ד\"ה בתפלה) ובמסכת ברכות כלומר שכשם שבמצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמן נשים פטורות, כך גם במצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן. לעומת זאת משמעות דברי רש\"י במסכת ברכות (שם ד\"ה וחייבין), שנשים חייבות גם במצוות דרבנן שהזמן גרמן. ב. חיוב נשים בשלוש סעודות בשבת והנה בספר הישר לרבנו תם (חלק התשובות סימן ע אות ד) מובא שרבינו תם סובר שנשים חייבות בשלוש סעודות בשבת, והטעם לכך הוא שהרי הם נתקנו זכר לירידת המן, ואמנם יש אומרים שחיוב שלוש סעודות הוא - וכתבתי על זה [ .דאורייתא, אבל כמעט כל הפוסקים סוברים שזה דרבנן . ויש לכך רמז בתורה שכתוב (שמות ]באריכות בהלכה ברורה סימן רע\"ד טז, כה): \"ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה\" – שלוש פעמים 'היום' וזה רמז לשלוש סעודות בשבת. ויש לשאול, למה צריך לטעם שאף הן היו באותו הנס, הרי היה יכול לומר שנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא מדרבנן כמו אנשים. אלא מוכרחים לומר לכאורה, שגם רבינו תם סובר שבמצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, ומשום כך הוצרך לתת טעם מיוחד שאף הן היו באותו הנס. ג. למה חז\"ל הוצרכו לטעם של אף הן היו באותו הנס כאמור, יש ראשונים שסוברים שבדרבנן אין חילוק בין הזמן גרמא ללא הזמן גרמא, ונשים חייבות בכל המצוות דרבנן. ולכאורה יש קושיה חזקה על השיטה הזאת, שהנה חז\"ל בשלושה מקומות בש\"ס אומרים על מצוות עשה דרבנן שהזמן גרמא, שנשים חייבות בהם משום שאף הן היו באותו הנס. במסכת שבת (כג.) לעניין נר חנוכה, שנשים חייבות בנר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס. במסכת מגילה (ד.) לעניין מקרא מגילה. ובמסכת פסחים (קח:) לעניין ארבע כוסות. ומשמע שאלמלא הטעם של אף הן היו באותו הנס היו פטורות. ולכאורה אם נשים חייבות במצוות דרבנן כמו האנשים, למה הוצרכו חז\"ל לומר את הטעם שאף הן היו באותו הנס. אלא על כרחך שגם במצוות דרבנן שהזמן גרמן נשים פטורות, ולכן חז\"ל הוצרכו בכל אחת משלושת מצוות אלו לומר שהטעם הוא משום שאף הקשה את הקושיא (סימן רצא סק\"ו)הן היו באותו הנס. מרן החיד\"א בברכי יוסף כתב תירוץ, שהנה כל מצוה דרבנן חכמים (סימן רצא אות ו)הזו, ובמחזיק ברכה תקנו אותה בגלל סיבה מסוימת, יש מצוות שהתקנה של חכמים היא בגלל הנס, כגון ארבע כוסות שזה בגלל הנס של יציאת מצרים, וכן מקרא מגילה ונר חנוכה, והנה גם אם נגיד שבמצווה דרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות, אולי היינו אומרים שבמצוות הללו הדין שונה, מפני שתקנו אותם רק בגלל הנס. לכן באים חז\"ל ואומרים שנשים חייבות משום שאף הן היו באותו הנס. ואדרבה, זו סיבה שגם הנשים יהיו בכלל החיוב. אם כן יוצא, שאין ראיה מדברי חז\"ל שאמרו על הנשים שאף הן היו באותו הנס כדי לומר שבאופן כללי נשים יהיו פטורות במצוות דרבנן שהזמן גרמן. ד. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לעיל הבאנו שרבינו תם כתב, שנשים חייבות בשלוש סעודות בשבת שהוא מטעם שאף הן היו באותו הנס של ירידת המן. אולם כל הראשונים, הר\"ן, ועוד, כותבים סיבה נוספת שנשים חייבות (בחידושיהם עמ\"ס שבת קיז.) הרמב\"ן, המאירי \"שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו\" (שבועות כ:) בשלוש סעודות, מטעם שכתוב ולמדו מזה חז\"ל, שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ולכן נשים חייבות בקידוש, ממילא גם כל המצוות של שבת הקשורות לזכירת השבת, שזה שלוש סעודות ולחם משנה, כיון שנשים חייבות בקידוש הרי שהן חייבות גם במצוות אלו. לאור זאת, נשים חייבות גם במצוות מדרבנן שבשבת, וכמעט ולא מצאנו מצוות נוספות שיכול להיות בהם שאלה, או שבלאו הכי הן חייבות בגלל שזה דרבנן, וגם אם נאמר שאלו מצוות שהזמן גרמן, במצוות השבת כמעט לכל הדעות הם שוות לנשים ולאנשים כאחד. ה. חיוב נשים במצות עונג שבת כמו כן הוא הדין לגבי מצות עונג שבת, שבכלל יש מחלוקת אם היא מדאורייתא או מדרבנן, וכבר דברתי על זה כמה פעמים, והזכרתי שרוב הראשונים סוברים שעונג שבת זו מצוה דאורייתא, ואם זה דאורייתא למרות שהזמן גרמא כיון שהיא שייכת רק בשבת, בכל זאת אשה שווה לאיש בכל המצוות של השבת, ואין שום סיבה שאשה תהיה פטורה מעונג שבת. ויש עוד יסוד חשוב מאד, יש ראשונים שכותבים בפירוש, וכך כותב ועוד, (סימן תקיג) ובתשובות הריב\"ש (הלכות ראש השנה אות א) בספר המנהיג לעילוי נשמת יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. שמצות עונג שבת היא דאורייתא, משום שאסור להתענות בשבת. כלומר ששורש המצוה להתענג היא שלא נעבור על איסור תענית בשבת, וכבר ביארנו שלגבי איסורים, גם כאלו שהזמן גרמן, אין הבדל בין אשה לאיש ממילא מצות עונג שבת שייכת אף בנשים.(סוכה כח:). ו. אם שייך שהאיש יוציא את אשתו ידי חובת קידוש לאור מה שנתבאר שנשים חייבות כמו אנשים במצוות השבת, וממילא הוא הדין לעניין קידוש, יש לדון אם האשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת קידוש, וכן להיפך, אם האיש יכול להוציא את האשה. והנה כתב וז\"ל: \"נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא (סימן רעא סעיף ב) מרן השלחן ערוך מצות עשה שהזמן גרמא משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם\". כלומר שלכאורה אין הבדל, וכיון שחייבות כמו האנשים הרי שיכולות להוציא גם את האנשים. כותב חידוש גדול מאד, (ריש סימן רעא)ויש בזה שאלה גדולה, המגן אברהם שהנה מצות קידוש הוא מצוה מן התורה: \"זכור את יום השבת לקדשו\" – אבל הקידוש על יין הוא חיוב (פסחים קו:).זוכרהו בדברים הנאמרים על היין וכן דעת רוב הראשונים. (ד. ד\"ה מאי) מדרבנן, וכך כותבים התוספות במסכת נזיר ולומדים את זה בגזירה שוה מהפסוק \"זכרו כיין לבנון\" ו\"זכור את יום השבת\". וזה רמז שחכמים נתנו לחיוב היין בקידוש. אם כן הרי בתפילת ערבית בברכה האמצעית שחותמת 'ברוך אתה ה' מקדש השבת', מקיימים מצות עשה מן התורה, אם כן יוצא שכאשר הולכים הביתה ומקדשים על היין, משלימים בזה את המצווה מדרבנן. בדורות האחרונים יצאו כמה ספרי ראשונים חדשים שכותבים בפירוש כדברי המגן אברהם, כגון הרי\"ד בפסקיו שכתב את זה כמה פעמים במסכת , שכיון שהקידוש הוא דאורייתא ועל היין זה מדרבנן, (פסחים צט: קיז:)פסחים ממילא יוצאים ידי חובת המצוה דאורייתא בתפילה כשאומרים \"מקדש זה היה (הנדפס מחדש עמ\"ס שבת כג. ועוד) [ השבת\". כך כותב גם בחידושי הריטב\"א . ]בכתב יד ויצא בדור שלנו אם כן יש לשאול, כשהאיש התפלל ערבית של שבת, הרי שדרגת החיוב שלו ירדה מדאורייתא לדרבנן, וכששב לביתו ורוצה להוציא ידי חובה את אשתו, הרי היא לא התפללה תפילת ערבית, היא אינה מחויבת להתפלל תפילת ערבית, היא מחויבת רק תפילה אחת ביום, יוצא שהוא חייב מדרבנן והיא חייבת מדאורייתא, כיצד דרבנן יכול להוציא דאורייתא. ז. דין שומע כעונה וביאור הדבר שדרבנן אינו יכול להוציא ידי חובה את החייב מהתורה, משום שיסוד הדין שאחד מקדש על היין וכל בני הבית מקשיבים ויוצאים ידי דורשים את זה מפסוקים, (סוכה לח:) חובה, זה נובע מדין 'שומע כעונה'. חז\"ל שאדם השומע את המברך הרי הוא כאילו אמר בעצמו. וכמו כן הדין במקרא מגילה, שאחד קורא וכולם שומעים ויוצאים בקריאתו ידי חובה. והדין הזה הוא כלל גדול בידינו. ואמנם צריך לענות אמן, אבל אפילו זה לא מעכב, ואפילו אם לא ענה אמן, אם היתה כוונת שומע ומשמיע הרי - וכדאי מאוד בכל בית, [ ,שיוצא ידי חובה. והעיקר לכוון לצאת ולהוציא שראש המשפחה לפני שמקדש שיעורר את כולם לכוון לצאת ידי חובת מצות קידוש, אמנם באופן טבעי מובן מאליו שמקדש עבור כולם, אבל כותב על הדין (סימן ס בביאור הלכה ד\"ה וכן הלכה) . המשנה ברורה]בכל זאת כדאי לעורר של כוונה במצוות, שיש דברים שהם מובנים מאליהם, למשל כשקוראים קריאת שמע בכל יום, האם מכוונים לפני כן 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצות קריאת שמע?!' הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, זה ניכר שזו הכוונה שלו לקרוא קריאת שמע כדי לקיים את המצוה. אם כן בדומה לכך הוא בקידוש שכולם עומדים בשקט ומקשיבים לראש המשפחה שמקדש שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה. ח. להוציא ידי חובה כשהמברך אינו רוצה לצאת ידי חובה אבל יש דין נוסף, ששומע כעונה זה לא לגמרי, לפעמים יש שומע כעונה שהוא חזק יותר, למשל, כיום יש בכל בית חולים רב, ויש רבנים שמסתובבים אצל החולים שאינם יכולים לקום מהמיטה ועוברים מחדר לחדר ומקדשים עבורם. ואותם רבנים רוצים אחר כך לקדש בביתם, ואם כן מה שהם מקדשים כעת אינם מתכוונים לצאת ידי חובה, האם יכולים להוציא אותם ידי חובה כשהם אינם רוצים לצאת בכך? התשובה היא 'אף על פי (לד.) שיכולים לעשות כן, וכך מבואר בגמרא במסכת ראש השנהשיצא מוציא'. כלומר שאין הבדל בין אם יצא או לא. וכמו כן אין מניעה להוציא את האחר למרות שאין המברך רוצה לצאת בעצמו, עצם הדבר שמחוייב במצוה ורוצה להוציא את השני רשאי. ט. דין ערבות כלומר (סנהדרין כז:). היסוד לזה הוא דין 'ערבות'. 'כל ישראל ערבים זה בזה' שכל אחד מחוייב שהשני יקיים את המצוות. כיום אנשים חושבים שאלו מילים יפות 'כל ישראל ערבים זה בזה'... אבל באמת ערבות זה ערב שחותם ללווה על ההלוואה שהוא לוקח, שאם לא ישלם לוקחים מהערב והוא חייב לשלם. כך גם אנחנו, הקב\"ה יתבע כל אחד מאתנו, שיכולנו לדאוג לחברינו – אומר הקב\"ה, אתה (ע\"פ בראשית מג, ט)שיעשו. \"אנוכי אערבנו מידי תבקשנו\" ערב לחברך. אתה צריך לדאוג לו. מזה נובע הדין, שאפילו שאינו מחוייב לצאת, או שאינו רוצה, הוא כבר קיים את המצווה, או שהוא רוצה לקיים את המצווה לאחר מכן, שיכול לעברך עבור חבירו. למשל, אדם שיש לו אמא מבוגרת שנמצאת בביתה, והיא לא יודעת לקדש, והוא בא אליה לפני שקידש בביתו או לאחר מכן ורוצה לקדש עבורה, והוא בין כה לא אוכל שמה, ואין לו אפילו קידוש במקום סעודה, ומכוון להוציאה אמנם הוא צריך לשתות רביעית, או שתשתה רביעית במקומו, וכך תצא ידי חובה. י. לנסוע במכונית לאחר הקידוש בזמנו היו בתי חולים ששאלו את הרב שלמה זלמן אוירבעך, רב של בית חולים המתגורר קצת רחוק מבית החולים, ורוצה לקדש עבור החולים מבעוד יום, מפלג המנחה, אבל לא מתכוון לצאת ידי חובה, וגם לא קיבל עליו שבת, ולאחר מכן רוצה לנסוע במכונית לביתו, כיון שמבחינתו לא קיבל עליו שבת, האם יכול לעשות כן. וענה להם שרשאי לעשות כך. כי הם יוצאים מדין שומע כעונה, מדין ערבות. יא. להוציא את חבירו בברכת המזון דוגמא נוספת, הנה דעת רוב הראשונים סוברים שברכת המזון מדאורייתא \"ואכלת ושבעת (דברים ח, י)היא דווקא באכל ושבע, וכמו שכתוב בתורה וברכת\" – וממילא כל זמן שלא שבע החיוב שלו בברכת המזון הוא רק מדרבנן. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים שאפילו אכל כזית חייב מדאורייתא. ולמעשה מרן השלחן ערוך (סימן קפו סעיף ב וסימן קצז סעיף ד) פוסק להלכה שחיוב בברכת המזון דאורייתא הוא דווקא באדם שאכל ושבע. והנה ישבו שני אנשים ואכלו לחם, אחד אכל ושבע והוא חייב מדאורייתא, ואילו השני אכל רק כזית, האם זה שאכל כזית יכול להוציא ידי חובת ברכת המזון את חברו שאכל ושבע? התשובה היא שכן, כיון שזה שאכל כזית הוא יכול לאכול עוד, הוא יכול להביא את עצמו לידי חיוב דאורייתא. אבל מעבר לכך, מדין ערבות, כמו שיכול להוציא את חברו ידי חובת קידוש גם שאינו יוצא בעצמו, כך גם בברכת המזון. ולפי זה לכאורה היה יכול להוציאו ידי חובה אף אם לא אכל כלל, ולברך , שכדי להוציא ידי חובה בברכת (ראש השנה כט:)עבורו בלבד, אולם חכמים קבעו המזון עליו לאכול לכל הפחות כזית, שיתחייב בברכה לכל הפחות מדרבנן. למרות שהחיוב של דרבנן כלפי דאורייתא הוא אינו חיוב כלל, אבל מדין ערבות הוא יכול להוציא אותו ידי חובה. יב. אם אשה יכולה להוציא ידי חובה את האיש בברכת המזון שואלת, אם נשים חייבות בברכת המזון (כ:)הנה הגמרא במסכת ברכות מדאורייתא או מדרבנן. למאי נפקא מינה, אומרת הגמרא, להוציא את האנשים ידי חובתם. כלומר, מבואר בגמרא שאם האשה חייבת בברכת המזון מדאורייתא הרי שיכולה להוציא גם את האיש, וכמו בקידוש, שכתב : \"הואיל וחייבות מן התורה כמותם\" – לכן אם (סימן רעא סעיף ב)מרן השלחן ערוך האשה חייבת בברכת המזון מהתורה יכולה להוציא את האיש, כי החיוב של שניהם הוא שווה, שניהם דאורייתא. אבל אם האשה חייבת בברכת המזון רק מדרבנן, היא לא יכולה להוציא את האיש ידי חובה. למעשה רוב הראשונים לומדים את הסוגיא שהגמרא נשארת בספק, ולכן בברכת המזון אשה לא יכולה להוציא את האיש, משום שעל הצד שהיא חייבת רק מדרבנן, ממילא איננה יכולה להוציא את האיש. קושיה עצומה, וכך גם שואל רבינו יונה(פרק ג סימן יג) והנה שואל הרא\"ש בשם ר\"י בעל התוספות, הרי נתבאר שאדם שאכל כזית וחברו (עמ\"ס ברכות כ:) אכל ושבע, זה שאכל כזית יכול להוציא את חבירו ידי חובה, דרבנן מוציא דאורייתא, אם כן למה הגמרא אומרת שאם האשה חייבת רק מדרבנן ?שאיננה יכולה להוציא את האיש והם אומרים תירוץ יוצא מן הכלל, שכשמדובר בשני גברים אחד חייב מדרבנן והשני חייב מן התורה, יש דין ערבות 'כל ישראל ערבים זה בזה', יש ערבות לאיש הזה שחברו יקיים מצות ברכת המזון לכן יכול להוציאו ידי חובה, אבל אשה כלפי איש אין לה שום דין ערבות, אין ערבות מאשה לאיש, והרי כל הדין של להוציא אחד את השני הוא מטעם ערבות, ולאשה אין דין ערבות. יג. נשים בתפילת ערבית של שבת לאור זאת השאלה שלנו היא שאלה קשה מאד, כותב הנודע ביהודה בדגול מרבבה (ריש סימן רעא) שלפי המגן אברהם שיוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה, הרי שהאיש התפלל ערבית בליל שבת, וחיובו בקידוש הוא רק מדרבנן, מאידך, אשתו לא התפללה ערבית, והיא חייבת מן התורה בקידוש, וכיצד יכול האיש שחייב בקידוש מדרבנן להוציא ידי חובה את אשתו שחייבת בקידוש מדאורייתא. ולכאורה זו קושיה חזקה. ולפי דברי הנודע ביהודה, לכאורה, כל אדם שבא הביתה צריך לומר לאשתו שתתפלל ערבית קודם שיקדש. וכיום יש מי שעושה את זה? אמנם יש הרבה נשים צדקניות שמתפללות ערבית, אבל אף אחד לא יכול לומר שחייבות להתפלל ערבית. יד. חיוב היין בקידוש למעשה להלכה אנשים יכולים להוציא את נשותיהם בקידוש למרות שלא התפללו. ויש לכך כמה וכמה צדדים, ונבאר מהקל אל הכבד, אני אגיד לכם קודם כל סברות יותר קלות ואחר כך אומר סברא יותר חזקה ועמוקה נגד הדגול מרבבה. הנה כל הדיון של המגן אברהם שבתפילה יצא ידי חובת מצות קידוש דאורייתא והקידוש על היין הוא מדרבנן זה לפי שיטת התוספות (נזיר שם) שסוברים שמצות קידוש דאורייתא זה בדברים אבל על היין זה רק מדרבנן. לעומת זאת רש\"י (נזיר שם) סובר שחיוב הקידוש על היין הוא מדאורייתא. - אמנם יש ויכוח מי חיבר את פירוש רש\"י על מסכת נזיר, יש הטוענים [ שזה לא רש\"י אלא ראשון אחר מאוחר יותר מרש\"י, אבל יש כמה ראשונים . הגמרא ]שכותבים שרש\"י במסכת נזיר סובר שיין בקידוש הוא מדאורייתא עוסקת שם בנזיר שאסור בשתיית יין, כיצד עליו לנהוג ביין של קידוש והבדלה. והגמרא שואלת, שלכאורה אינו יכול לנדור נזירות מחמת חיוב היין בקידוש והבדלה, משום שהלא הוא מושבע ועומד מהר סיני. כלומר, אם למשל אדם נשבע לצום היום, ולאחר כמה זמן נשבע שוב שהיום הוא יאכל, השבועה השניה לא חלה והיא שבועת שוא, משום אין שבועה מלקות. והוא צריך לצום מחמת השבועה 39 חלה על שבועה, והוא חייב הראשונה. אשר על כן אומרת הגמרא הרי הקב\"ה השביע את כולנו בהר סיני לקיים את המצוות, וכיצד נזיר יכול לידור נדר של נזירות והלא מושבע ועומד מהר סיני על היין של קידוש והבדלה. ורש\"י שם מסביר, שקידוש על היין זה דאורייתא. לעומת זאת התוספות חולקים על רש\"י וסוברים שחיוב היין בקידוש הוא מדרבנן, והם גורסים בגמרא \"וכי מושבע ועומד מהר סיני?!\" דהיינו שכיון שהיין בקידוש הוא רק מדרבנן הלא הוא לא מושבע על כך בהר סיני. בהלכה ברורה חלק ט\"ז (שו\"ת אוצרות יוסף סימן ג) הבאתי הרבה ראשונים שסוברים כדעת רש\"י. אמנם רוב הראשונים בוודאי סוברים כמו התוספות שהקידוש על היין הוא מדרבנן, וכך נראה דעת הרמב\"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה ו), וממילא אפשר לומר שהקידוש בתפילה הוא מדאורייתא וכמו שכתב המגן אברהם. טו. מצוות צריכות כוונה למעשה לפי רש\"י ודעימיה, שסוברים שחיוב היין בקידוש הוא דאורייתא, השאלה איננה שאלה, והאיש יכול להוציא את אשתו ידי חובת קידוש כיון שגם הוא חייב בקידוש מדאורייתא, למרות שהתפלל. וגם לפי שיטת התוספות וכמו שכתב המגן אברהם, וכמו כן כתבו הרי\"ד (שם) והריטב\"א (עמ\"ס פסחים שם) שיוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, יש ליישב את קושיית הדגול מרבבה, שהרי יש עוד מחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. אדם שהיה קורא בחומש והגיע לקריאת שמע וקרא, אך לא כיון לשם מצות קריאת שמע, האם מצוות צריכות כוונה או לא. להלכה אנחנו פוסקים שמצוות צריכות כוונה. והנה אם נשאל כל אדם שהתפלל מקומות, ואם נעשה סקר 250 -כאן, הרי יש לנו כאן בבית הכנסת קרוב ל ביציאה אם כיוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה, כמעט כולם, ואולי אפילו כולם, יאמרו שלא כיוונו לצאת ידי חובה. אם כן למאן דאמר מצוות צריכות כוונה הרי שהם לא קיימו את המצוה וחייבים בה מדאורייתא. טז. קיים את הדאורייתא ולא קיים את החיוב דרבנן ויש עוד צד שלישי, שהנה יש כמה מצוות דאורייתא שחכמים הוסיפו בהם פרט מסויים, ויש לדון באדם שקיים את הדאורייתא אבל לא קיים את הדרבנן, אם יצא ידי חובת המצוה דאורייתא או לא. למשל, יש דין יש סוגיה שלימה (קא.)שאין קידוש אלא במקום סעודה. במסכת פסחים בעניין, ויש כל מיני שיטות בגמרא ובראשונים. והנה יש לדון באדם שהכריז על עצמו שאינו מקיים את דברי חז\"ל, והוא מקיים רק את המצוה מדאורייתא, ולכן אינו מקפיד על קידוש במקום סעודה. האם קיים את המצוה מדאורייתא וחסר לו רק את המצוה דרבנן, או אולי כשחכמים קבעו סייג במצוה קידוש שתהיה במקום סעודה, הרי שלא יצא ידי חובה אף בדין הדאורייתא. (ג. ד\"ה דאמר לך)השאלה הזו היא מחלוקת ראשונים. התוספות במסכת סוכה מדברים על הילני המלכה שהיתה לה סוכה קטנה באופן שהיושב בה היה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שמהתורה אמנם יש שיעור (סוכה לסוכה, אבל חכמים גזרו גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. ולכן הגמרא אומרת, שאמרו לרבי יוחנן בן החורנית כשראו אותו יושב בסוכה ושלחנו כח.) בתוך הבית: \"לא קיימת מצות סוכה מימיך\". לומדים מזה התוספות שאם אדם קיים את הדאורייתא, ומאידך, עבר על הדרבנן, הרי שלא קיים את המצוה כלל. חכמים הפקיעו ממנו את כל המצוה, גם את הדאורייתא. לעומת זאת הריטב\"א והר\"ן (בחידושיהם עמ\"ס מסכת סוכה שם) חולקים על התוספות, וסוברים שמה שאמרו \"לא קיימת את המצוה מימיך\" היינו שלא קיים כראוי, אבל בוודאי שיוצא ידי חובת הדאורייתא. ואני הבאתי ראיה מרש\"י בכמה מקומות בש\"ס שסבר כמו הריטב\"א והר\"ן. יז. כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל ובאמת הנושא הזה קיים גם במסכת ברכות ושיטת התוספות איננה שיטה יחידאה, שהנה הראשונים שם (יא:) עוסקים על מה שמובא שם שבית שמאי סוברים שבבוקר צריך לקום ולקרוא קריאת שמע ובלילה לשכב, ובבית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו. ואמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך וסיכנתי עצמי לקרות מפני הליסטים – עשה כמו בית שמאי – ואמרו לו חכמים, כדאי היית לחוב בנפשך שעברת על דברי בית הלל. ולכאורה וכי זה כל כך חמור?! וכמו שהראשונים דנים שם, שלכאורה הרי הוא קיים את הדאורייתא, הוא קרא קריאת שמע, אלא רק עבר על דברי בית הלל. ולכן מבארים שחכמים הפקיעו בזה את קיום המצוה כדברי בית שמאי גם מדאורייתא. וזו מחלוקת ראשונים שם. אשר על כן, לפי הראשונים שסוברים שהפקיעו ממנו את המצוה, הרי שבמקרה שלנו שהתפלל ערבית, וקיים את מצות קידוש מדאורייתא, אך כיון שעדיין לא קיים את חלק של הדרבנן, הרי לא עשה כלום. וכך כותב הפרי מגדים (סימן רסט משבצות זהב סק\"א) לגבי קידוש במקום סעודה, שאם קידש שלא במקום סעודה שלא קיים כלל את המצוה של קידוש, שהרי עבר על הדרבנן. ממילא הוא הדין בנידון דידן, שהאיש כבר התפלל ערבית ולכאורה יצא ידי חובת קידוש, אך עדיין החיוב שלו נשאר חזק כמו האישה, כי אם הוא לא יקיים עכשיו את הדרבנן הרי שלא קיים כלום. יח. קצת דחיה לטענה אמנם אפשר קצת לדחות את הטענה הזו, שהרי בגמרא שם בסוכה הנידון הוא לעניין שיושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ממילא הרי הוא עושה נגד חז\"ל, ויש הבדל בין אם סתם לא מקיים את דברי חז\"ל לבין אם עושה להיפך ממה שאמרו, וכמו כן חכמים אמרו לעשות קידוש במקום סעודה והוא עושה להיפך. אבל מי שהתפלל ערבית ויצא בכך ידי חובת קידוש, הרי הוא לא עשה נגד חז\"ל, אי אפשר לומר שהוא עשה להיפך מדברי חז\"ל, אלא הוא רק צריך להשלים את המצוה אחר כך ולקדש על הכוס, יכול להיות שכאן הוא כן יצא ידי חובת הדאורייתא לכל הדעות, שהרי הוא עשה כמו שצריך. יט. קידוש בבית הכנסת מאריך בנושא הזה, הוא דן שם על מה שבמצרים (חאו\"ח סימן טו)ביביע אומר ח\"א (סימן נהגו לעשות קידוש בבית הכנסת. המנהג הזה מובא כבר בשלחן ערוך ושם כותב: \"אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת וכן מנהג רסט) ארץ ישראל\". אולם יש קהילות שעד היום הזה נהגו לקדש בבית הכנסת. ,כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא למצרים ראה, שנוהגים לקדש בבית הכנסת ויש בכך בעיה שהרי זה לא קידוש במקום סעודה. בזמן חז\"ל, כשתקנו לקדש בבית הכנסת, זה היה בשביל האורחים שהיו אוכלים ושותים שם, אך בימינו אף אחד לא אוכל בבית הכנסת וכולם הולכים הביתה, האם מותר לקדש. מאידך, שם במצרים היו הרבה עמי ארצות שבביתם הם לא מקדשים על הכוס, האם לעשות קידוש או שזה לא שווה כלום. כ. תשובות מרן זיע\"א שנכתבו בהיותו במצרים , בשנת תש\"ז, הוא 26 כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע למצרים הוא היה בן היה אברך צעיר אבל כבר היה גדול הדור. הוא ידע כל כך הרבה תורה! וכשמסתכלים על התשובות שכתב שם במצרים, הוא כתב בענייני אורח חיים, הוצאה במקום שאין עירוב, מרבה בהוצאה, מרבה בשיעורים, וכתב גם באבן העזר ובחושן משפט, והתשובות שכתב במצרים הם הרבה יותר ארוכות. פעם שאלתי אותו, למה האריך כל כך הרבה בתשובות הללו, כשהוא מביא ראיה ועוד ראיה ועוד ראיה ועוד, הבאת ראיות טובות למה צריך כל כך הרבה?! ואז הוא אמר לי, תדע לך, הייתי אברך צעיר, ולא היה לי עם מי לדבר שמה בלימוד! לא היו שם גדולי תורה כלל! וכשהייתי בארץ ויש לי מחשבה מסויימת בלימוד, אפשר ללכת לדבר, יש את הרב עזרא עטיה, את הרב הרצוג שהיה גאון עולם, היו הרבה גדולים ואפשר ללכת לדבר איתם, כמו כן היו אז את כל ראשי הישיבה שלו, הרב יעקב עדס וכו' שכולם גדולי תורה, אבל שמה אין, ובימים ההם במצרים היה מצב מלחמה עם ישראל, ואין טלפון, ולא היה שום קשר לעולם. הקשר היה במכתבים שהיו מגיעים דרך מדינה שלישית אחרי כמה חודשים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שאח של אמא ע\"ה נהרג במלחמת השחרור, מסכן נפטר בלי ילדים, קראו לו אביגדור פטאל ע\"ה, הוא היה בחור צעיר והיה במלחמה ונהרג במלחמת השחרור. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמא ע\"ה לא ידעו מזה, ולאחר כמה חודשים קיבל מכתב שבו כתוב היה את הבשורה הזו, ואז אמר אאמו\"ר, כיון שאמא ע\"ה היתה בהריון, וכל הזמן היתה דואגת על המשפחה שכל כך הרבה זמן שלא ראתה אותם ולא דיברה איתם, בכל השלוש שנים שהיו שם לא היה להם שום קשר עם ישראל, ואאמו\"ר החליט שהוא לא מספר לה, זו סכנת נפשות! לאחר מכן היא ילדה, ולאחר מכן היתה שוב בהריון וילדה, והוא לא סיפר לה עד שחזרו לארץ, וכשחזרו לארץ הוא לא הספיק להכין אותה, וכשהגיעו רצה לאבא שלה והתחילה לשאול על האח שלה, וכשהיא שאלה הם בכו כולם, ואז היא הבינה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שהיו שם שאלות בהלכות נידה, ובעיות קשות במקוואות, המקוואות היו פסולים והיה צריך לתקנם, ולאחר מכן היה צריך להמתין שירדו גשמים, ובמצרים בקהיר לא יורד גשם, לפעמים היה מצב כזה של חורף שלם בלי גשם, והביאו בלוקים של קרח. לכל דבר היה צריך למצוא פתרונות הלכתיים. מצב קשה מאד היה שם. כא. קיים את הדאורייתא וצריך להשלים את הדרבנן על כל פנים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שם ביביע אומר שם כתב בתשובה ההיא לדון, האם כאשר עשו קידוש שלא במקום סעודה, אם יצאו לכל הפחות ידי חובת מצות דאורייתא או לא. והמסקנה שלו שאם עשה את הדאורייתא כסדר, ורק צריך להשלים את הדרבנן, הרי שהוא קיים את הדאורייתא, אבל אם עושה להיפך ממה שחז\"ל אמרו, שרק באופן כזה הרי הוא כמי שלא קיים את הדאורייתא כלל. לכן לגבי לצאת ידי חובת קידוש בתפילה, כיון שעושה כסדר, שהרי קודם מתפללים ורק לאחר מכן מקדשים על הכוס, הרי בוודאי שיכול לקיים את הדאורייתא בתפילה, ולאחר מכן להשלים את הקידוש על הכוס, בוודאי שיוצא ידי חובת הדאורייתא. לכן הטענה הזאת היא פחות טובה. אבל בינתיים יש כבר בוודאי שתי טענות חזקות: האחת, שיש אומרים שקידוש על היין דאורייתא, וכל החידוש של המגן אברהם זה לסוברים שקידוש על היין הוא רק מדרבנן. והשניה, מצוות צריכות כוונה, ומרן פוסק כך להלכה. ממילא יש כבר ספק ספיקא לומר שהחיוב הוא בדיוק כמו של האישה למרות שהתפלל, או מצד שעדיין חייב מדאורייתא שהרי לא קידש על יין, או מצד שחייב מדאורייתא משום שלא כיוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה. לכן אנשים יכולים להוציא את הנשים ידי חובת קידוש. לכן להלכה, ברור מאד שאיש שהתפלל ערבית של שבת בבית הכנסת, ואשתו לא התפללה, כמובן כדאי להגיד לה שתתפלל, זה חשוב מאד, הרי מותר לה להתפלל, ואם היא תתפלל היא תקבל שכר מהקב\"ה, אבל אם היא אומרת שאינה רוצה להתפלל, בכל זאת האיש יכול להוציא אותה ידי מאריך בנושא הזה (סימן רעא)חובת קידוש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר לוית חן מאד, וכל הכיוון שלו נוטה לשיטת רבי עקיבא איגר שיש ערבות מאיש לאשה ומאישה לאיש וכדלהלן. כב. ערבות בין איש לאשה אכן מעבר לכל זה יש עוד נקודה חזקה מאד, אבל אני רואה שהזמן שלנו קצר וכבר לא אספיק להסביר את זה, אבל אתחיל ובעז\"ה נמשיך בשבוע הבא. הנה אמרתי שאדם שיצא ידי חובה הרי הוא מוציא את חברו מדין כל ישראל ערבים זה בזה. ואמרתי שהרא\"ש כותב שאשה אין לה ערבות לאיש, ושכך הבין הנודע ביהודה (בדגול מרבבה שם) בדבריו. אולם הגאון רבי עקיבא איגר (בהגהות לשלחן ערוך ריש סימן רעא) לא סבר כך, והוא מבאר את דברי הרא\"ש, שהמדובר במצוה שהאיש חייב מן התורה והאשה פטורה מהתורה, דהיינו שמהתורה היא איננה שייכת למצווה הזאת, שאז גם אם היא תהיה חייבת מדרבנן זה עדיין לא מכניס אותה לדרגה כמו האיש, משום שמהתורה היא פטורה. דין ערבות שייך בדבר שהאשה והאיש שוים בו. למשל הדוגמא שהבאתי על ברכת המזון, שאחד אכל כזית וחברו אכל ושבע, שבוודאי איש חייב בברכת המזון אך רק בתנאי שיאכל וישבע. ולכן גם אם לא אכל ושבע הוא שייך במצוה הזאת, ולכן אותו אחד שאכל רק כזית יכול להוציא את חבירו שאכל ושבע. כי יש לו ערבות לחברו. אבל אם נאמר למלשל שהאשה פטורה מברכת המזון מהתורה, הרי שבכך לא יהיה שייך בה דין ערבות, מפני שערבות צריך שלכל הפחות שתהיה חובה למרות שכעת אינו חייב באותה החובה, וכאשר אינה חייבת בזה הרי שאינה שייכת בחיוב הזה ואינה יכולה להוציא ידי חובה. כך מסביר הגאון רבי עקיבא איגר את דברי הרא\"ש. האור החיים הקדוש – הוא היה כמובן לפני רבי עקיבא איגר וקצת לפני הנודע ביהודה – יש לו שיטה שלישית, ונעסוק בזה בשיעור הבא."},{"filename":"251.pdf","content":"| טעם שנשים אינן מוציאות את האנשים ידי חובת ברכת המזון| מצות מחאה בעושה עבירה| דין ערבות בין אנשים ונשים נושאים: אם הבדלה על הכוס היא מדאורייתא או מדרבנן | חובת קידוש לחולה האוכל ביום הכיפורים שחל בשבת| מצות קידוש ביום הכיפורים דגים כשרים שנמלחו עם דג | אם אפשר לסמוך על נשים וקטנים במקום של ספק אם בירך| אשה המסופקת אם בירכה ברכת המזון| ברכת 'שעשה לי כל| חיוב נשים בברכות השחר| אם נשים יכולות לשתות קפה קודם התפילה בשבת| חיוב נשים במצות תפילה| טמא אם נשים מברכות ברכות התורה| אם ניתן לברך ברכות השחר בלילה| צרכי' ביום הכיפורים251 גליוןמיום א' י\"ד אייר תשפ\"ד פרשת בהר חיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמא (ג) א. יסוד דין ערבות בסוף השיעור הקודם דיברתי בעניין דין ערבות מאנשים לנשים ומנשים לאנשים. והשאלה שנשאלה היתה לעניין איש שהתפלל ערבית בליל שבת, שיש ראשונים שסוברים שמצות קידוש דאורייתא זה בדברים, ועל היין וריא\"ז, וכיוון (פסקי הרי\"ד פסחים צט: קיז:) זה רק מדרבנן. ולפי דבריהם כותבים הרי\"ד , שאדם שהתפלל יצא ידי חובת קידוש (ריש סימן רעא)לדבריהם המגן אברהם דאורייתא, וממילא כשעושה קידוש בביתו זה מדרבנן. מאידך אשתו חייבת והרי דרבנן לגבי דאורייתא (פסחים קו.),בקידוש מדאורייתא וכפי שדרשו חז\"ל זה כמו פטור לעומת חייב, וכיצד האיש יכול להוציא ידי חובה את אשתו. והתשובה לכך היא, שהרי כל מה שאדם שפטור או שקיים מצווה יכול 'אף על (ראש השנה כט.) להוציא את מי שלא קיים זה מדין ערבות, כך קבעו חז\"ל פי שיצא מוציא' משום ש'כל ישראל ערבים זה בזה'. 'ערבות' זו אחריות, אומרת שזה (שם)אחריות כלפי מי שלא קיים את המצווה. לכן גם הגמרא רק במצוות, אבל לא בברכות הנהנין, משום שבברכת הנהנין אם אינו יודע לברך, שילמד איך מברכים או שלא יאכל. אבל בברכת המצוות אני אחראי עליו שהוא יקיים מצוות, לכן יכול להוציאו ידי חובה. וזו הסיבה לכאורה שאדם יכול להוציא את אשתו בקידוש. וכמו כן אדם ששמע מגילה בבית הכנסת יצא ידי חובה וכיו\"ב. ב. דעת הדגול מרבבה לאור זאת יש לדון, האם הדין של כל ישראל ערבים זה בזה הוא דווקא בין אנשים לאנשים, או שמא גם מאנשים לנשים ונשים לאנשים. ושאלה – הוא בעל הנודע ביהודה – (ריש סימן רעא)זו שנויה במחלוקת, הדגול מרבבה כתב על דברי המגן אברהם הנ\"ל, שלכאורה לא יוכל להוציא את אשתו ידי חובת קידוש משום שהוא חייב רק מדרבנן והיא חייבת מדאורייתא, שכתב לעניין ברכת (ברכות פרק ג סימן יט) והדגול מרבבה מביא את דברי הרא\"ש המזון, שאם האישה חייבת מדרבנן שאינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה, משום שהחייב מדרבנן אינו יכול להוציא את החייב דאורייתא. וכותב הרא\"ש בפירוש שאין בזה דין ערבות. חולק עליו, וכותב (בהגהותיו לשלחן ערוך שם)לעומת זאת הגאון רבי עקיבא איגר שהרא\"ש עוסק בעניין ברכת המזון, שדינו שונה מקידוש. משום שהגמרא מסתפקת אם אישה חייבת בברכת המזון מהתורה או רק מדרבנן, (ברכות כ:) ונפקא מינה, אם הנשים יכולות להוציא ידי חובה את הגברים. ואם אישה - [ חייבת מדרבנן היינו שמהתורה אינה חייבת כלל לברך ברכת המזון . אם כן כיון שאינה חייבת מהתורה כותב הרא\"ש, ]להלן יבואר הטעם הרי שאין לה שום שייכות לזה, וכיצד היא יכולה להוציא את האיש שחייב מהתורה. דין ערבות היינו שיהיה למי שמוציא ידי חובה קשר למצווה הזו. לעומת זאת לגבי קידוש, שניהם חייבים מדאורייתא, וכל ההבדל ביניהם שהאיש קיים את המצווה דאורייתא והחיוב שלו ירד לדרבנן, בכגון דא לא אמר הרא\"ש שאין דין ערבות. ג. כל איש ישראל והאור (חידושיו עמ\"ס קידושין ע:) יש בנידון הזה דעה שלישית, והיא דעת המהרי\"ט שבאמת באופן כללי יש לאיש ערבות כלפי (תחילת פרשת נצבים),החיים הקדוש האישה, אבל לאישה אין ערבות כלפי האיש. דהיינו שלאיש יש אחריות שאישה תקיים את המצוות, אבל התורה לא חייבה את האישה שתהיה אחראית גם על האיש. והאור החיים הקדוש מביא לזה ראיה, שהנה בתחילת פרשת נצבים, ששם לומדים את דין ערבות, כתוב כך: \"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם\" - הקב\"ה הכניס את כולם בברית התורה, ואז הקב\"ה ציוה את האחריות - ערבות של כל עם ישראל אחד על השני. \"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפיכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך\". בפסוק הראשון כתוב 'כל איש ישראל' ואילו בפסוק השני הובאו הנשים. הסיבה לכך היא, שהגברים נכנסו בפסוק הראשון כדי להודיע שהם אחראים על כולם, אבל הנשים שנכנסו בפסוק השני אין להם ערבות לגבי הגברים. ד. חובת המחאה בעוברי עבירה למעשה יש דיון גדול בפוסקים בנושא הזה, אם יש לנשים ערבות במצוות כלפי גברים. ויש פוסקים שהביאו ראיה חזקה שערבות שייכת אפילו מאישה לאיש, ודלא כהאור החיים הקדוש אלא כרבי עקיבא איגר, שלדעתו יש לנשים ערבות כלפי אנשים לגמרי, מלבד כאשר האישה פטורה לגמרי מהמצווה, כגון שופר או לולב, שהאשה פטורה, היא לא קשורה למצוות אלו מהתורה, ולכן אין לה אחריות על האיש, אבל במצוות שהיא שייכת בהן יש דין ערבות. מספרת על רבי חנינא בן (עבודה זרה יז:)ומביאים לכך ראיה מפורשת. הגמרא תרדיון שנהרג על קידוש ה', והרומאים האכזרים הללו, הם כמו החמאס, שיא האכזריות, שרפו אותו חי ואת אשתו הרגו, והם הניחו לו ספוגים של צמר לכסות את הלב כדי שהאש לא תגיע מהר ללב, והוא יתייסר עוד יותר, זו היתה כל המחשבה שלהם, איך לגרום לו מיתה עם כמה שיותר יסורים, וכרכו אותו בגוילי ספר תורה. וכך שרפו אותו. ושאלו אותו תלמידיו, מה אתה רואה? אמר להם, רואה אני גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר! הגמרא שואלת, למה הוא נענש? אמנם הוא מת על קידוש ה', לעילוי נשמת שמואל בן אמליה ז\"ל נלב\"ע ט\"ו אייר ת.נ.צ.ב.ה. .אשריו ואשרי חלקו, אבל מיתה משונה כל כך – בוודאי שיש פה עונש אותיות, שם המפורש, 42 אומרת הגמרא שזה בגלל שהיה יודע שם של והוא היה הוגה את השם באותיות, וזה אסור. ואומרת הגמרא, למה אשתו נענשה? ואומרת הגמרא, שכיון שהיא ידעה על כך ולא מיחתה בו לכן גם היא נענשה. החובה למחות באדם אחר שעושה עבירה זה חלק מדיני הערבות: \"הוכח תוכיח את אמתך\". אם כן מהסיפור של רבי חנינא בן תרדיון שאשתו נענשה מחמת שלא מיחתה בו, רואים להדיא שיש דין ערבות בין אישה לאיש וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר. ה. מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע כשאדם רואה יהודי עובר עבירה חייב למחות בו על כך, אולם יש כאלו שאם תמחה בעדם אוי ואבוי מה שיקרה לך... זו סכנת נפשות... אכן יש 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר (יבמות סה:)שאלה, כתוב דבר שאינו נשמע' - זה לא פשוט, מתי אנחנו מחוייבים למחות ומתי לא, יש בזה כמה פרטים. וכתבתי אותם בתורת המועדים על ערב יום כיפור, שכתוב שנשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה אין למחות בידם משום שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. כלומר הכלל הוא שאם יש סיכוי שישמע לך חייבים למחות, אבל אם אתה יודע שהוא לא ישמע לך, לא חייבים למחות. היה רב אחד שהיה פיקח מאד, רבי אליהו חיים מייזל, שהיה גבאי צדקה והיה מגייס כספים עבור עניים, היה לו לב רחום וחנון. פעם אחת הלך לבית של מנהל הבנק הגדול של העיר, שהיה אדם חזק מאד, ודפק אצלו בדלת, כשפתח לו את הדלת קיבלו בעל הבית בברכה, והרב נכנס והתיישב אצלו בבית. והרב שותק. בעל הבית לא היה נעים לו לשאול את הרב למה - מה זה למה באת?! אתה רוצה שאני ילך?!... היום אנשים יש להם [ ,בא פתרונות, ושואלים את הרב, 'מה הביא אותך אלי'... 'מה כבודו צריך'... וכיו\"ב והרב יושב ושותק ולא אומר מילה. לאחר ].אבל בזמנם זה לא היה כך קצת זמן של מבוכה, אומר בעל הבית לרב, אולי אכין לרב איזה כוס תה, אבל הרב סירב, לא רוצה שום דבר. לאחר זמן מה קם הרב ממקום מושבו, אמר שלום ופנה ללכת. בעל הבית כבר לא יכול היה להתאפק, ופנה אל הרב ושאל אותו, כבוד הרב למה באת?! ואז אמר לו הרב, חז\"ל אמרו 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע' ויש לי איזה דבר שאני צריך ממך, דבר מצווה גדולה מאד, אבל אני יודע שאתה לא תשמע לי, וסתם לא להגיד לך זה לא לעניין, החכמה היא שאבוא אליך ואז אני לא אגיד לך... אני פשוט רוצה לקיים את דברי חז\"ל, לקיים מצווה... כששמע כך מנהל הבנק, הלך להתפוצץ מרוב סקרנות, ופנה אל הרב: 'סליחה כבוד הרב, למה אתה כל כך בטוח שלא אשמע?! והרב עומד על שלו: 'אני מכיר אותך היטב, אני יודע שאתה לא תשמע!' מנהל הבנק לא הרפה, והמשיך לבקש מהרב שיספר לו על מטרת בואו. ואז אמר לו הרב, יש אישה אחת, אלמנה מסכנה, שדירתה שייכת לבנק והיא לא שילמה את השכירות, ושלחתם לה הודעה שעומדים לזרוק אותה מהבית, ואני רציתי לבקש שלא תגרשו אותה מהבית. כששמע כך מנהל הבנק אמר לרב, סליחה הרב, אבל הבנק לא שייך לי, אני מנהל את הסניף של הבנק, אני אמנם חי טוב, מקבל משכורת, אבל יש חוקים של הבנק והמדינה, אני חייב ללכת לפי החוק! זה לא תלוי בי. ואז אמר לו הרב: אתה רואה! הנה אני אמרתי לך שאתה לא תשמע לי, ובאמת אתה אינך שומע לי! אוי ואבוי לי! נכשלתי! הכשלת אותי ובגללך עברתי על דברי חז\"ל שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע! מנהל הבנק הרגיש כל כך הרגיש לא נעים מהרב, ואז אמר לו, כבוד הרב, אני אשלם את זה מכיסי! אני מתחייב לשלם את הכסף ולא יפנו את האלמנה. כששמע כך הרב הודה לו מאוד ונכנס לביתו ובירך אותו ואת ביתו. זה נקרא לפעול בחכמה. ו. האחרונים נחלקו במחלוקת הראשונים יש שטוענים שהמחלוקת של רבי עקיבא איגר והדגול מרבבה אם יש דין דנה (ברכות שם) ערבות בין אנשים לנשים זו מחלוקת ראשונים. שהנה הגמרא אם אישה חייבת בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. ולכאורה צריך להבין, למה שלא תהיה חייבת מהתורה, הרי ברכת המזון זה לא הזמן גרמא. שכיון שנשים לא קבלו חלק בארץ ישראל, ובתורה (ד\"ה או),אולם כותב רש\"י כתוב \"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך\" – הרי שרק מי שקיבל חלק בארץ ישראל חייב בברכת המזון. תוספות הקשו עליו קושיה חזקה, שאם הצד לומר שנשים יהיו פטורות (ד\"ה נשים) כי לא קיבלו חלק בארץ, מפני מה הגמרא לא דנה גם לגבי כהנים ולווים, הלא גם לא קיבלו חלק בארץ. ומבארים התוספות, שהספק של הגמרא הוא מחמת מה שאומרים בברכת המזון \"ברית ותורה\" \"על בריתך שחתמך בבשרינו ועל תורתך שלימדתנו\", ומי שלא אמר כך בברכת המזון לא יצא ידי חובתו, ונשים אינן שייכות לא בברית ולא בתורה, הן פטורות מתלמוד תורה, לכן הגמרא מסופקת. והנה, אם נאמר שלאישה אין ערבות כלפי האיש, הרי שכל קושיית התוספות אינה מתחילה, משום שהרי כהנים ולוויים הם בכלל ערבות ואילו נשים אינן בכלל ערבות. אלא על כרחינו לומר שהתוספות סוברים שאישה נכללת בדין ערבות, וכדעת רבי עקיבא איגר, ולכן הקשו על רש\"י. ואם נאמר כך, צריך ליישב את רש\"י שסבר שיש דין ערבות. אבל אפשר ליישב את רש\"י גם בדרכים אחרות. ז. מסקנת הדברים של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב אריכות דברים (סימן רעא אות א) הנה בספר לוית חן בנושא הזה, והמסקנה שלו באופן כללי כדעת רבי עקיבא איגר, שיש ערבות בין מאיש לאישה ובין מאישה לאיש. אבל בנושא של קידוש, כבר נתבאר שיש כמה צדדים להקל. מלבד מה שעל פי רבי עקיבא איגר אין שום שאלה בכלל, שהרי יש דין ערבות. אבל גם אם כמו הדגול מרבבה שאין דין ערבות בין נשים לאנשים, הרי כמעט כל אדם כשמתפלל ערבית אינו מכוון לצאת ידי חובת קידוש. למשל, בליל יום כיפור אני מקפיד בכל שנה להכריז, שאנשים ידעו שיש וכמה מגדולי (ריש סימן רעא)מצות קידוש ביום כיפור בתפילה. החתם סופר שאומרת שצריך לקרוא לו (שבועות יג.)האחרונים מוכיחים את זה מהגמרא מקראי קודש, ולפי רש\"י שם היינו לברך את הברכה האמצעית \"מקדש ישראל ויום הכיפורים\". משמע שיש מצות קידוש בדברים ביום הכיפורים. סובר שיש מצות (על השלחן ערוך סימן תריח) לעומת זאת הגאון רבי עקיבא איגר קידוש ביום הכיפורים שחל בשבת דווקא, מדין שבת. ולכן פעם השתוללה מגיפה גדולה, ורבי עקיבא איגר ציוה על כולם כדי שלא יהיו חלשים לאכול ביום הכיפורים, וכשראה שאנשים מפחדים לאכול ביום כיפור, זה פחד נורא, והרי הרופאים כולם אמרו שאדם חזק ישרוד את המגיפה אבל אדם חלש אין לו סיכוי לכן זה היה חשש פיקוח נפש, לכן קם ועלה ליד ההיכל ביום כיפור ואכל בעצמו. וכולם בכו ואכלו איתו ביחד. וקודם לכן קידש על היין. אכן רבי עקיבא איגר לא דן מה יהיה הדין אם יחול בחול. כמו כן החתם סופר שהיה חתנו, כותב, שיש חובת קידוש בדברים ביום הכיפורים, ממילא אם ביום כיפור לא נעורר לאנשים לכוון לצאת ידי חובת קידוש, מי יחשוב שהוא מקיים מצות קידוש בתפילה?! אך בשבת בוודאי שאף אחד לא חושב על כך, כל אחד יודע שבבית יקדש על היין. ממילא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, הרי שלא קיים את המצווה בתפילה. ועוד טעם להקל הוא מה שאמרנו בשיעורים הקודמים, שיש פוסקים הרי (נזיר ד.). שסוברים שקידוש על היין הוא דאורייתא, וכך היא שיטת רש\"י שיש כמה טעמים להקל שלמרות שהאיש התפלל יכול לכתחילה להוציא את אשתו שלא התפללה תפילת ערבית ידי חובת קידוש. ח. איש מוציא את האשה ידי חובת הבדלה וכמו כן הוא הדין לגבי הבדלה שבוודאי שהאיש יכול להוציא את האישה. סובר שהבדלה על הכוס היא מדרבנן, (פרק כט מהלכות שבת הלכה א) שהנה הרמב\"ם כמו קידוש, ועיקר ההבדלה זה בדברים דהיינו מה שאומרים בתפילה 'אתה חוננתנו', וההבדלה על הכוס היא דרבנן. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים שההבדלה על היין זה דאורייתא, כך משמע ברש\"י שם, וכך ועוד ראשונים. והנה אם הבדלה זה (הובא בתוספות רי\"ד פסחים קו:)דעת השאילתות שיש מצווה לקדש את השבת בכניסתו (שם) מדאורייתא, וכפי שכתב הרמב\"ם וביציאתו, היינו שהבדלה היא חלק ממצות קידוש, לפי זה יוצא שעצם מצות הבדלה אישה חייבת מדאורייתא. אכן יש ראשונים שסוברים שאשה - אכן לכאורה יש בזה סתירה ברמב\"ם, [ .חייבת בהבדלה רק מדרבנן והמכתם (ברכות כ:) שבמקום אחר נראה שסבר שהחיוב הוא מדרבנן. והמאירי . וגם אם נשים חייבות בהבדלה רק מדרבנן, ].הרגישו בקושיא זו ואכמ\"ל למרות שזו מצות עשה דרבנן שהזמן גרמא, הלא כבר הבאנו את הרמב\"ן שכותב, שבכל מצוות שבת, שלוש סעודות, לחם משנה וכו', (עמ\"ס שבת קיז:) נשים שוות לאנשים. מלבד זאת יש ראשונים שסוברים שבמצוות דרבנן גם שהזמן גרמא נשים חייבות. הרי לנו שבוודאי נשים חייבות בהבדלה. לכן אם איננה יודעת להבדיל, או שסתם אינה רוצה, יכול האיש להוציאה ידי חובה למרות שיצא ידי חובת הבדלה בתפילה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בבית הכנסת היה עושה הבדלה לציבור, אני לא יודע אם הוא היה מכוון לצאת בעצמו - אף פעם לא שאלתי אותו, אבל כשהיה חוזר הביתה היה עושה הבדלה לאמא ע\"ה, בין אם היא התפללה ערבית ובין אם לא. אבל יכול להיות שגם בבית הכנסת היה מכוון במפורש שלא לצאת בעצמו, ומבדיל עבור מי שאינו יודע. ובברכת הנר והבשמים שבהבדלה בבית, היה שותק, ואמא ע\"ה היתה מברכת, כי הוא בירך כבר (סוף בבית הכנסת. וזו גם כן מחלוקת, וכתבתי על זה בהלכה ברורה חלק ח סימן קסז וע\"ע חלק יט סימן רצו). ט. אשה שמסתפקת אם בירכה ברכת המזון למעשה כמעט כל הראשונים לומדים בספק של הגמרא לגבי ברכת המזון לנשים, שהגמרא נותרה בספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן. ומספק בוודאי שאישה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה. שהרי על הצד שאינה חייבת מהתורה הרי שהיא פטורה מעיקרא. ודנים הפוסקים, מה הדין כאשר האישה אכלה ושבעה, ואינה זוכרת אם בירכה ברכת המזון, שהרי לגבי האיש שמסופק אם בירך ברכת המזון כותב בעל הלכות גדולות (פרק ב שחייב לברך, משום שברכת המזון דאורייתא. וכך פוסק הרמב\"ם וז\"ל: \"כל המצוות כולם אם נסתפק אם ברך או לא ברך, מהלכות ברכות הלכה א) אינו חוזר ומברך חוץ מברכת המזון לפי שהיא של תורה\". ע\"כ. ספק בדומה לכך (סימן קפד סעיף ד).דאורייתא לחומרא. וכך פוסק מרן השלחן ערוך אומרת על 'אמת ויציב' שאם נסתפק אם אמר 'אמת (ברכות יב.)מצינו שהגמרא ויציב' או לא, חוזר ואומרה, מאי טעמא, אמת ויציב דאורייתא. ומסביר רש\"י שהוא משום שמזכירים בה את יציאת מצרים, משמע שאילו לא היו מזכירים את יציאת מצרים גם 'אמת ויציב' הופך להיות דרבנן. י. לסמוך על בני הבית להעיד אם ברך דרך אגב, אדם שמסופק אם ברך ברכת המזון, אם הוא נמצא בביתו לבד – אין לו ברירה ועליו לברך. אבל אם יש איתו בני בית, יכול לשאול אותם, ואפילו אישה או אפילו ילד שאינו בר מצווה נאמנים לומר לו אם ברך או לא. משום שאין זו עדות, ולא שייך לומר בזה 'נאמנות'. זה רק גילוי מילתא ובירור העובדות. אני זוכר כמה פעמים שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אוכל, והיה עסוק מאד בלימוד, וכמה פעמים קרה שקם בסיום הארוחה והלך לעיין באיזה נושא, או שבאו לשאול אותו שאלה דחופה בהלכה, ואחר כך לא זכר אם בירך או לא. בענייני העולם היה שוכח גם מה אירע לפני עשר דקות... כמה חדשים לפני שנפטר אמרו לי בביתו שאבוא לבדוק איך הזיכרון שלו, ושאלו אותו מה אכל היום בצהרים, ואמר שאינו זוכר... אבל אז אני התחלתי לדבר איתו בדברי תורה, ודברתי איתו על דברים שדברתי איתו לפני המון שנים, והוא היה זוכר את הכל כאילו למד את זה הרגע! אדם זוכר מה שהוא רוצה לזכור. וכשהיה שוכח אם ברך ברכת המזון אנחנו היינו אומרים לו. כמה פעמים אמרתי לו שאני בטוח שלא ברך, והוא היה מברך. וזה קרה גם כשהייתי פחות מגיל בר מצווה, וכן להיפך שהייתי אומר לו שאני זוכר שברך, והוא היה סומך על זה, כי זה גילוי מילתא. יא. ספק ספיקא של הסמ\"ק וצדדי הספק לגבי אשה המסופקת אם ברכה ברכת המזון או לא, שאם היא חייבת בברכת המזון מדאורייתא הרי שספק דאורייתא לחומרא, וצריכה לחזור ולברך. אבל אם היא חייבת רק מדרבנן ספק דרבנן לקולא, והדין יהיה ככל ספק בברכות להקל. וגדולי האחרונים דנים בשאלה הזאת. נידון שממנו ניתן ללמוד שהאישה (סימן פג) והנה, יש בבית יוסף ביורה דעה (סימן המסופקת אינה חוזרת ומברכת. שהנה כתב הבית יוסף בשם הסמ\"ק שיש דין דגים שאין להם קשקשים שהם דגים טמאים, אבל ריא הגה אות ג), 'ציר' שזה כמין מוהל שיוצא מהדג כאשר מניחים עליו מלח, חז\"ל דורשים מפסוקים שזה אסור רק מדרבנן, בשונה משומן של הדגים הללו שהוא אסור מהתורה. והסמ\"ק דן באם גוי הביא דגים דגים מלוחים לשוק, שצריך לבדוק אם יש לו קשקשים או לא, אבל יש ספק, שהרי הדג הזה נמלח ביחד עם דגים טמאים, ומליח כרותח, וממילא הציר של הדגים הטמאים עבר לדגים הטהורים. מאידך יכול להיות שמלח רק דגים טהורים. כותב הסמ\"ק שהדגים הללו מותרים, מפני שאולי לא היו כאן דגים טמאים ביחד עם הדגים טהורים, ואם תמצא לומר שהיו דגים טמאים, אולי הדגים הללו לא הפרישו מתוכם אלא רק את הציר אבל לא שומן, ואז האיסור הוא רק מדרבנן. הרי שבדברי הסמ\"ק נראה כלל מיוחד בכללי הספק ספיקא, שבספק הראשון הוא ספק גמור, ספק אם היו בכלל דגים טמאים, ובספק השני, זה לא נידון אם היה איסור או לא, אלא אם היה איסור דרבנן או דאורייתא. יוצא שהספק הראשון הוא ספק מצוין, ואילו הספק השני לא כל כך, מפני שבספק השני בכל מקרה יהיה איסור בוודאי. ובכל זאת הסמ\"ק אומר שיש כאן ספק ספיקא. ויש כמה הסברים כדי לבאר למה הוא מועיל. למעשה הש\"ך בכללי הספק ספיקא מעתיק את הכלל הזה, וככה מסכימים האחרונים. וזה כלל חשוב מאד. יב. ספק ספיקא בדאורייתא וחד ספק בדרבנן אני חושב שאפשר לבאר את זה בפשטות, שהנה לשון הפוסקים בספק ספיקא הזה הוא: 'ספק ספיקא בדאורייתא וחד ספק מדרבנן', והנה אם נתעלם לגמרי מהצד של הדרבנן, ונישאר רק עם הדאורייתא, הרי שיש ספק ספיקא מצוין: הספק הראשון אולי בכלל לא היו דגים טמאים, ואם תמצא לומר שהיו דגים טמאים שמא לא היה שומן אל רק ציר שמותר מהתורה. כלומר שאילו נתעלם מהצד של הדרבנן הספק ספיקא הוא שקול ומצויין. ואז כשנצרף את הדרבנן, הרי שזה יהיה ספק דרבנן לקולא. שהרי את החלק של הדאורייתא פתרנו, ונשאר רק החלק של הדרבנן, והוא יהיה לקולא. וזה גם לשון הפוסקים \"ספק ספיקא בדאורייתא וחד ספק מדרבנן\" – דהיינו שהספק ספיקא הוא בדאוריית, והספק האחד הוא רק בדרבנן, והוא לקולא.יג. הלכה למעשה אם כן כותבים כמה מגדולי האחרונים, שהוא הדין לגבי אישה המסופקת אם בירכה ברכת המזון, שנתעלם מהחיוב של רבנן, ויישאר הספק אם חייבת מהתורה או שהיא פטורה, שאז יהיה כאן ספק ספיקא מצויין: אולי אינה חייבת כלל מהתורה, ואם תמצא לומר שחייבת, אולי היא בירכה. אמנם יש טוענים שזה ספק ספיקא שלא מתהפך, שהרי אי אפשר להתחיל משני הצדדים. אבל אני חושב שזה כן מתהפך, כי יש כאן שני ספיקות, ספק אחד אולי היא בירכה ספק השני אולי היא פטורה, ומאידך ספק שמא היא פטורה וספק אם בירכה. וכעת נצרף את הדרבנן, שעל הצד שהיא חייבת מדרבנן הרי שיש ספק אם בירכה או לא, וספק דרבנן לקולא. לכן לפי היסוד הזה, אישה שמסופקת אם בירכה ברכת המזון פטורה מלברך. כמובן שעדיף יותר שתשמע מאיש או אישה אחרת שאכלו ושבעו ויוציאו אותה ידי חובה. יד. למדה לקרוא כדי לברך ברכת המזון פעם היה דבר כזה שנשים לא היו יודעות לברך. נשים צדקניות בחוץ לארץ בדורות הקודמים, לא הלכו לבית ספר, ובדרך כלל האמא היתה מלמדת את הבנות בבית. כל המושג של בית ספר לבנות התחיל במאה הקודמת. זה התחיל בגרמניה, ולאחר מכן זה הלך והתפשט. ובהתחלה גם אצל הגויים כל בתי הספר לבנות היו רק לבנות, היו בנפרד, אחר כך הם עשו את זה מעורב. ולצערינו אנחנו רואים שיש כאלה שלמדו מהם. והבנות שהיו לומדות וכן היו בתים שלא למדו, והיו שומעות ברכת המזון מאיש ויוצאות ידי חובה. כמו בקידוש כך גם בברכת המזון. זכורני שהיו לי קרובות משפחה, נשים מבוגרות שהיו באות ומתארחות אצלנו בבית, נשים צדקניות ממש, יראות שמים, אבל הם לא ידעו כלום. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברך ברכת המזון בקול רם מילה במילה והם היו שומעות ועונות אמן. ואחת מהן היתה כבר ממש אישה זקנה, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דיבר איתה ואמר לה, חבל, אם אין מישהו לידך איך תברכי?! ואז היא אמרה לו 'אני לא אוכל'! אבל אאמו\"ר אמר לה זה לא שייך לאכול! תלמדי לברך! ואכן היא לקחה ממש בכוחות עצמה והתחילה ללמוד א'-ב', עד שלמדה, וכשהיתה באה אלינו לבית והיתה מברכת ברכת המזון. והיה לוקח אולי רבע שעה לברך ברכת המזון, היתה קוראת לאט לאט. אישה צדקת שלמדה לקרוא רק בשביל שתוכל לברך ברכת המזון ולהתפלל! כל כך הבינה את החשיבות! טו. חכמים עשו את התפילה מצוה שהזמן גרמא שנשים חייבות בתפילה, ושואלת הגמרא (כ.) הגמרא אומרת במסכת ברכות מאי טעמא – מה הסיבה שאישה חייבת בתפילה, ויש שתי גרסאות בגמרא, שתפילה זו (סימן קו סעיף ב) והשלחן ערוך (פרק א מהלכות תפילה הלכה ב) גירסת הרמב\"ם מצות עשה שלא הזמן גרמא ולכן אישה חייבת. אמנם תפילת שחרית יש (ספר המצוות לה זמן, וכן שאר התפילות, אבל התשובה על כך היא, שהרמב\"ם סובר שמצות תפילה היא מצות עשה מן התורה, זה אחד מתרי\"ג עשין ה) \"ולעבדו בכל לבבכם\" - איזוהי עבודה שבלב זו (דברים יא, יג) מצוות שנאמר אבל התורה לא אמרה כמה תפילות צריך להתפלל ומתי. (תענית ב.). תפילה מן התורה כל יום צריך להתפלל תפילה אחת, ורק אנשי כנסת הגדולה קבעו שמונה עשרה ברכות ושמואל הקטן תיקן את ברכת 'המינים'. כלומר חכמים קבעו את נוסח התפילה והסדר שלה, ובכך הפכו את התפילה למצווה שהזמן גרמא, שחרית בזמנה, מנחה בזמנה וערבית בזמנה. אבל אין הכוונה שבכך שזו מצוה שהזמן גרמא אז הנשים יהיו פטורות, הם לא באו לגרוע מהחיוב של האישה, אלא הם באו להוסיף על החיוב של האיש להיות חייב בשלוש תפילות. וכך מבארים הרבה מגדולי האחרונים בדעת הרמב\"ם והשלחן ערוך, שהאישה חייבת בתפילה אחת ביום מן התורה. לעומת זאת יש ראשונים שגורסים בגמרא גירסא אחרת, שכיון שהתפילה היא בקשת רחמים, לכן גם אם היא מצווה שהזמן גרמא אבל גם האישה צריכה לבקש רחמים. כולנו צריכים רחמים. וממילא אישה חייבת בשלוש תפילות ביום. אבל לפי הרמב\"ם והשלחן ערוך שלא גורסים כך, הרי שנשים חייבות רק בתפילה אחת. טז. אשה צריכה להתפלל שמונה עשרה בשלימות סובר, שהחיוב של אישה בתפילה אינו תשע עשרה (סימן קו סק\"ב) המגן אברהם ברכות, אלא רק לומר בקשה אחת. אך יש הרבה פוסקים שחולקים על המגן אברהם. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה על כך, והמסקנה שלו שהאישה חייבת בתפילת שמונה עשרה שלימה, וזה לא מועיל לומר כמה בקשות. ואני זוכר שאמי הרבנית ע\"ה היתה מקפידה בכל בוקר להתפלל, והיתה מתפללת ממש כמונה מרגליות, לאט לאט, היא היתה עסוקה עם הילדים, שולחת אותם לבית ספר, גומרת את העיסוקים שלה ומתפללת. מקפידה להתפלל שחרית, ברכה ברכה, לאט לאט, כמו שצריך. תפילה אחת ביום. ולאחר מכן כשהיה לה יותר זמן, כשהילדים גדלו והתחתנו, היתה משתדלת להתפלל גם שתים ושלוש תפילות, כמה שיותר. יז. אכילה לפני התפילה לנשים לכן להלכה, כשהאישה קמה בבוקר, היא צריכה להתפלל תפילת שמונה עשרה. אבל היא לא חייבת שחרית דווקא, ואם היא עסוקה בבוקר היא יכולה להתפלל מנחה או ערבית. ומזה ניתן להבין, וכפי שכותבים כמה פוסקים, שהאישה מותרת לאכול לפני התפילה. שהאיש אסור לו לאכול משום \"לא תאכלו על הדם\", ויש אומרים שזה דאורייתא ויש סוברים שזה דרבנן. אבל האישה מותרת לאכול לפני התפילה, משום שהרי יכולה גם להתפלל ערבית ולא שחרית, וכי היא תצטרך להמצתין עד הלילה בכדי לאכול?! לכן מותר לה לאכול לפני התפילה. יח. אכילה לפני התפילה לנשים בשבת אכן זה יוצר שאלה קשה מאד לגבי שבת. מפני שאם נאמר שמותר לה לאכול, הרי שיש עליה חיוב קידוש, מפני שהרי האיש מותר לו לשתות קפה לפני התפילה, כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, והרי הוא אינו יכול לאכול לפני התפילה, ממילא לא חל עליו עוד חובת קידוש, ורק אחרי שהתפלל ומותר לו לאכול שאז יש עליו חובת קידוש ויכול לאכול. אבל טוען הבן איש חי ומקורו הוא משו\"ת חסד לאברהם אלקלעי, שמעלות השחר אסור לאישה לשתות אפילו מים, כיון שהרי לא קידשה על הכוס. וזו טענה מאד חזקה, ואני אין לי תשובה לזה. שהרי אם לאישה מותר כל יום לאכול לפני התפילה, הרי שגם בשבת מותר לה, וממילא מיד בבוקר היא חייבת בקידוש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מנסה ליישב, שאולי מצות קידוש יכולה לקיים באופן שתאכל חתיכת עוגה למשל. אבל לרוב הפוסקים לא מועיל לאכול חתיכת עוגה בשביל לקיים מצות קידוש. אבל המציאות היא שכך נהגו. וכמה פוסקים אשכנזים בדורות הקודמים כתבו, שאם היא מתפללת שיכולה לשתות קפה ולטעום משהו לפני התפילה, ואם אינה מתפללת אסור לה לטעום כלום עד שתעשה קידוש. אבל בסברא זה לא מתקבל כל כך שזה יהיה תלוי בתפילה. יט. קריאת שמע לנשים שנינו במשנה שם שהאישה פטורה ממצות קריאת שמע, כי קריאת שמע זו מצות עשה שהזמן גרמא. ושואלת הגמרא, למה המשנה צריכה בכלל לומר שאישה פטורה מקריאת שמע, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, פשיטא, ואומרת הגמרא, שהחידוש הוא שלמרות שקריאת שמע זה קבלת עול מלכות שמים שזה דבר גדול, הייתי חושב שגם האישה תהיה חייבת בזה, לכן אומרת המשנה שפטורה מקריאת שמע. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד היה אומר לנשים שיגידו פסוק 'שמע ישראל' כדי לקבל עול מלכות שמים, ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', למרות שהן פטורות. ואם הן רוצות להגיד את כל קריאת שמע למה לא, תבוא עליהם הברכה. אין בזה חשש של ברכה שאינה צריכה ואין בזה כל חשש, לכן שתאמר את המינימום. כ. ברכות השחר לנשים אישה חייבת בברכות השחר. ויש ראיה פשוטה, מהפוסקים שדנים על מופיעים (ברכות ס:) ברכת 'שעשני כרצונו', שאינה מופיעה בגמרא. שבגמרא מופיעים הברכות 'שלא עשני גוי', 'שלא (מנחות מג.) ברכות השחר, ובמקום אחר עשני עבד' ו'שלא עשני אישה'. ולגבי נשים יש פוסקים שאומרים שמברכות בשם ומלכות ברכת 'שעשני כרצונו', ויש אומרים שאומרת את זה בלי שם ומלכות, מכיון שזה לא מופיע בגמרא. אנחנו לא יכולים להמציא ברכות - היום כבר יש רבנים שהם מתקדמים [ .חדשות שלא מופיעות בגמרא אחורה... ואומרים שבין האיש ובין האישה צריכים לומר בשם ומלכות . ולהלכה אנחנו נוהגים שהאישה אומרת 'ברוך שעשני ]...''שעשני כרצונו כרצונו' בלי שם ומלכות. מעצם הדיון הזה אנחנו מבינים שאישה חייבת בברכות השחר. והנה מי שלא ברך ברכות השחר בבוקר יכול לברך אותן בשעות מאוחרות יותר, חוץ מברכות מסוימת כגון ברכות התורה אם אמר 'אהבת עולם', מפני שבזה כבר יצא ידי חובת ברכות התורה. וכמו כן כותבים כמה אחרונים שאת ברכת \"אלוקי נשמה וכו' המחזיר נשמות לפגרים מתים\" אי אפשר לאומרה לאחר תפילת שחרית, משום שזה נכלל בברכת 'מחיה המתים'. אמנם זה חידוש שהברכה אחת פוטרת את השניה, אבל ספק ברכות להקל. אשר על כן מלבד שני ברכות אלו, ברכות התורה וברכת אלוקי נשמה ניתן לברך את כל ברכות השחר בכל שעות היום. כא. ברכת שעשה לי כל צרכי ביום הכיפורים יתירה מזאת, ביום הכיפורים אסור לנו ללבוש נעלים, יש מחלוקת אם מברכים ברכת \"שעשה לי כל צרכי\", מפני שנתקנה על נעליים, ואסור ללבוש נעלי עור ביום הכיפורים. אכן יש אומרים שמכיון שלובשים נעלי בד אפשר לברך. יש בזה כל מיני דעות בנושא, ולהלכה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה, ובמיוחד בשנים האחרונות, לברך בשם ומלכות 'שעשה לי כל צרכי' ביום הכיפורים ובתשעה באב. והגאון מוילנא היה נוהג שלא לברך אותה בבוקר, אבל במוצאי יום הכיפורים ובמוצאי תשעה באב היה לובש נעלי עור והיה מברך 'שעשה לי כל צרכי'. הרי לנו שאפשר לברך את זה גם בלילה. כב. תחילת זמן ברכות השחר וברכות התורה למעשה, גם אם אדם קם לפנות בוקר שזה עדיין לילה ולא עלה עמוד השחר, הוא יכול לברך ברכות השחר. רואים שהברכות הללו שייכות גם בלילה, לא חייב להיות בבוקר. ולפי הרש\"ש, מיד בחצות הלילה חייבים לברך את כל ברכות השחר. ואני לא מצאתי בראשונים אף אחד שיחלוק על השיטה הזאת, חיפשתי ודייקתי בלשון, ולא מצאתי מי שחולק על זה. לכן יש כאלה שבליל שבועות ובליל הושענא רבא, מיד אחרי חצות מברכים את הברכות. ובוודאי שהנוהגים כך יש להם על מה שיסמוכו. אבל אנחנו נוהגים בדרך כלל להמתין עם הברכות האלו עד עלות השחר. אכן ברכות התורה זה נידון אחר, ואם אדם לא ישן הוא לא יכול לברך ברכות התורה עד עלות השחר, אבל ברכות השחר מי שרוצה לברך מחצות והלאה יש לו על מה שיסמוך. אבל אנחנו נוהגים לחכות לעלות השחר, כדי שלא להתבלבל אחר כך, שלא יבואו לברך ברכות התורה בחצות הלילה, ואנשים לא יבינו מה עליהם לברך כעת. לכן אין איסור לחכות עם ברכות השחר עד עלות השחר, וגם לפי הרש\"ש, בפשטות הוא סובר שיש היתר לברך, אבל לא חייב לברך עד הבוקר. וכמו שברכות התורה כשעלה עמוד השחר אם אינו לומד עכשיו תורה אינו חייב לברך מיד, אבל אנחנו נוהגים לברך את הכל בעלות השחר. כג. ברכות השחר אינן מצות עשה שהזמן גרמא לאור כל האמור, רואים שברכות השחר אין הזמן גרמן, ואפשר לברכם בין ביום ובין בלילה, לכן נשים צריכות לברך ברכות השחר. וכן הוא הדין בברכות התורה, שבגלל שהן חייבות ללמוד, שהרי יש אומרים שמה שכתוב שנשים פטורות מתלמוד תורה זה דוקא תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב צריכות ללמוד. לכן בכל בתי הספר 'בית יעקב' לומדות הבנות שם חומש הן לא (שלחן ערוך יו\"ד סימן רמו סעיף ו),עם רש\"י, מלבד זאת, הן חייבות ללמוד הלכות נולדו גאוניות כאלה בתורה שהן לא יחללו שבת, לא יעשו שום עוון מאליו, הן צריכות לדעת, הלכות בישול בשבת, בורר, כל מיני שאלות והלכות, לכן (סימן מו סעיף יד)כותבים רבותינו הראשונים, המהרי\"ל, וכך נפסק בשלחן ערוך שנשים מברכות ברכות התורה. יוצא שהדבר הטוב ביותר לאישה לעשות בבוקר הוא לברך ברכות השחר, ברכות התורה, לומר פסוק 'שמע ישראל' ואחר כך להתפלל תפילת שמונה עשרה. הכל לוקח באופן רגיל, פחות מעשר דקות, ואולי פחות. ואם קשה לה יכולה לעשות את זה במנחה, אבל כדאי לפחות לומר את ברכות השחר וברכות התורה כבר בבוקר. ויותר מזה אינה חייבת."},{"filename":"252.pdf","content":"| שתיית נשים מכוס של הבדלה| כוס של ברכה| חיוב היין בקידוש ובהבדלה| אם מצות הבדלה היא מהתורה או מדרבנן נושאים: ספרי מרן החיד\"א | שתיית כוס של ברכת המזון בסעודה שלישית| הבדלה קודם תפילת ערבית| כוס של אירוסין וכוס של נישואין | אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא| להחמיר ולברך במקום ספק| ספק ברכות להקל נגד מרן| והוראותיו להלכה אם אשה | דין ערבות כשהשני אינו יודע| ספק ברכות להקל בברכות השבח| נשים אינן מברכות ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה אשה המבדילה לעצמה אם עדיף שתצא בשמיעה מאחר | יכולה להוציא את האיש ידי חובה בהבדלה252 גליוןמיום א' ח\"י באייר תשפ\"ד פרשת בחוקותי חיוב נשים בהבדלה א. שיטת הרמב\"ם שהבדלה היא מהתורה בשיעורים האחרונים בררנו כמה נושאים ששייכים לעניין חיוב נשים במצוות שחלק מהם תלויות בזמן. בשיעור הזה נברר את הנושא של חיוב נשים בהבדלה. וראשית יש להקדים בעניין עצם מצות הבדלה. הרמב\"ם כותב, שמצווה לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו. (פרק כט מהלכות שבת הלכה א) משמע שסבר שקידוש והבדלה הן מצווה אחת, קידוש בתחילת השבת והבדלה בסופה. לפי זה יש לומר, שדעת הרמב\"ם היא שהבדלה היא מצות עשה מהתורה לקיימה בדברים, ורבנן תיקנו לעשות זאת על היין. ממילא כשאומרים 'אתה חוננתנו' הרי שבכך מקיים את מצות ההבדלה בדברים, מבואר, (ברכות לג.) ולאחר מכן כשמבדיל על הכוס זה דרבנן. שהנה בגמרא שבהתחלה כשעם ישראל היו עניים היו מבדילים רק בתפילה, ולאחר מכן כשהעשירו תיקנו חז\"ל להבדיל על הכוס. וכיום נשאר שמבדילים בתפילה וגם על הכוס. וההבדלה הזו בתפילה היא יותר מאשר קידוש שבתפילה, מפני שבקידוש בתפילה יש שתי חסרונות: א. אנשים לא מכוונים בתפילה. ב. לא מזכירים יציאת מצרים בתפילה. אבל בהבדלה הרי אומרים במפורש בתפילה 'אתה חוננתנו', ו'המבדיל בין קודש לחול', הרי שיש כאן הבדלה בדברים. אשר על כן משמע בפשטות שדעת הרמב\"ם שיוצאים ידי חובת הבדלה דאורייתא ב'אתה חוננתנו' בתפילה. אולם לגבי ההבדלה על הכוס, הנה לגבי קידוש הרמב\"ם כתב בפירוש שמצות קידוש בדברים זה דאורייתא והקידוש על הכוס זה דרבנן, ממילא יש לומר כך גם לגבי הבדלה. וכך גם ועוד הרבה ראשונים.(מצווה לא) דעת החינוך ב. חיוב הבדלה מהתורה הוא על יין שכותב בפירוש, (ד. ד\"ה והרי),השיטה השניה היא שיטת רש\"י במסכת נזיר שהבדלה על היין היא מצווה דאורייתא. הגמרא שם עוסקת בשאלה כיצד ינהג נזיר לגבי קידוש והבדלה. דהנה אדם שנשבע על דבר מסוים אינו יכול להישבע לאחר מכן להיפך. והנה כל אחד מישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני - הקב\"ה השביע אותנו שנקיים את מצוות התורה. והגמרא דנה כיצד על הנזיר לנהוג בעניין יין של קידוש והבדלה. ורש\"י מפרש, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני. דהיינו שרש\"י למד שחיוב היין בקידוש ובהבדלה הוא חיוב מהתורה. חולקים על רש\"י, וסוברים שחיוב היין (ד\"ה מאי)לעומת זאת, תוספות בקידוש והבדלה הוא רק מדרבנן. ובדיני דרבנן לא שייך לומר שהקב\"ה השביע אותנו, שהרי חכמים באו ותיקנו לאחר מתן תורה, ועל כך לא נשבענו. אמנם יש חיוב לשמוע בקולם אבל זה לא בא מדין שבועה. ממילא בדרבנן אין דין מושבע ועומד מהר סיני. לכן התוספות משנים את הגירסא, ובמקום 'והלא' מושבע מהר סיני, גורסים 'וכי' מושבע ועומד מהר סיני – בתמיה, דהיינו שהרי אינו מושבע ועומד מהר סיני. כותב בפירוש, שעל מצוות דרבנן (שו\"ת פאר הדור סימן א) וכמו כן הרמב\"ם בתשובותיו לא שייך להגיד מושבע ועומד מהר סיני, אלא רק על מצוות דאורייתא. - בספרי הלכה ברורה חלק י\"ח כתבתי תשובה ארוכה בעניין זה, והבאתי [ .]ראיות מכמה ראשונים שסוברים כמו שיטת רש\"י ג. השיטה השלישית – כל הבדלה היא מדרבנן שסבר שכל הבדלה היא (תוספות שם)השיטה שלישית היא שיטת רבינו תם רק דרבנן. ואין כל קשר בין קידוש להבדלה, הן שתי מצוות שונות, קידוש היא מצווה דאורייתא אבל הבדלה זו מצווה מדרבנן. וכך כותב רבינו יהודה – היה מהראשונים הקדמונים תלמיד של ר\"י בעל ן (עמ\"ס ברכות שם)שירליאו התוספות, רבו של האור זרוע וחברו של הראבי\"ה – והוא כותב כך בשם רבינו תם. מביא כך בשם רבינו תם, וכך סבר להלכה (ברכות שם)כמו כן בתוספות הרא\"ש ועוד ראשונים.(עניין שבת סימן עב) בעצמו. וכמו כן כתבו השיבולי הלקט ד. אין עושין מצוות חבילות חבילות הראב\"ד משיג על שיטת הרמב\"ם שם, שהנה יש דין 'אין עושים מצוות חבילות חבילות' – דהיינו אין עושין שתי מצוות ביחד בעת ובעונה אחת, על שתי מצוות שצריכות (פסחים קב:)אנחנו מפרידים ביניהם. לכן יש דיון בגמרא כוס אם אפשר לעשותן על כוס אחת או לא. ויש שם אריכות בראשונים בנושא הזה. לכן למשל בחתונות, עושים קידושין ומברכים ברכת 'הגפן' על הכוס, ולאחריה מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות וכו''. מאידך יש שבע ברכות, ובשבילם מביאים כוס נוסף, אמנם זה לא מעכב אבל לכתחילה לוקחים שנים. אכן אם יש רק כוס אחת ואין כוס נוספת, תתעורר בעיה נוספת, והיא שלאחר שטעמו ממנה בקידושין, הרי שהכוס הזו נעשית פגומה, ויש ראשונים שלומדים שעצם הדבר שטעמו מהכוס זה פגם אותה, ויש אומרים ש'פגומה' היינו שאינה שלימה, שכיון ששתו ממנה ממילא הכוס אינה מליאה, ואחד הדברים שצריך בכוס זה מלא. כל רב שמסדר קידושין יודע שצריך לדאוג מראש שיהיו שתי כוסות, כוס אחת לקידושין וכוס אחת לנישואין. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן אבל למעשה אם יש רק כוס אחת, הפתרון היחידי הוא למלאות עוד יין לכוס הראשונה. ובכך מרוויח שמתקן את הפגימה, והרי ככוס חדשה, וגם שהכוס עכשיו תהיה מלאה. ה. כוס של ברכה בזמן האחרון כשאני בא לחתונות וצריך לסדר קידושין, וכולם גם באים ומבקשים ברכה מהרב, אמונת חכמים זה דבר נפלא, כשאנשים מאמינים זה דבר טוב מאד, והלוואי שבאמת ישמעו בקול החכמים, לא רק לבקש מהם ברכות. אבל יש דרגות בברכות, אם אדם הולך לצדיק ומקבל ממנו ברכה זה חשוב, אולם אם יבואו לכאן חז\"ל והם יברכו אותנו, הרי מי לא יבוא?! יבואו מכל העולם! והנה, חז\"ל קבעו שאשה ששותה מ'כוס של ברכה' מתברך פרי בטנה – יהיה לה היריון קל וילדים טובים. זו הבטחה של חז\"ל. מספרת על ילתא אשתו של רב נחמן, שהיתה אשה מאד (ברכות נא:)הגמרא חכמה וחזקה, ופעם אחת לא קבלה את הכוס של ברכה, איזה באלגן היא 'משגרה במתנה לאנשי ביתו' (שם נא.) עשתה לו על דבר כזה... הרי כתוב דהיינו אשתו. 'כוס של ברכה' זה כוס של קידוש והבדלה. אמנם נשים לא נוהגות לשתות מכוס של הבדלה, ישנה המצאה שאומרים, אני חיפשתי ולא מצאתי את זה - כשהנכדים [ כתוב בשום מקום, שמי ששותה מכוס ההבדלה יצמח לו זקן שלי שותים בהבדלה, הם רוצים לשתות את המיץ ענבים, אחר כך הם . ]...בודקים אם גדל להם זקן מספרים, שהחזון איש היה עושה הבדלה, ולאחר מכן היו עומדים בתור כל הילדים הקטנים והיה נותן לכל אחד לטעום מכוס של ברכה. יש בזה ברכה. ופעם אחת באה ילדה קטנה, ואבא שלה צעק לה, אל תשתי מהכוס! אם תשתי יצמח לך זקן! והחזון איש צחק ואמר: זה לא שמי ששותה יצמח לו זקן, אלא מי שיש לו זקן שותה... כלומר הגברים שותים ולא הנשים. הנשים לא נהגו לטעום מכוס של הבדלה, אבל מכוס של קידוש זה חשוב מאד לטעום ממנו. היום עושים בכל מיני מקומות כוסות קטנים של יין, וכדאי שיהיה בהם גם מהכוס שקידשו עליו כי זה כוס של ברכה, או שלכל הפחות המקדש יכוון בברכתו לפתור את כל הכוסות שמסביבו. למעשה חלק רחב מהדיונים בגמרא בעניין כוס של ברכה הוא בכוס של ברכת המזון. אך כמובן גם כוס של קידושין וכוס של שבע ברכות הן כוס של ברכה. לכן אני בחופות בזמן האחרון, אני מכריז בסוף שהכוס הזו יש בה ברכה של חז\"ל, ושהיא הברכה הכי חזקה, ואני משאיר להם את הכוסות שם שישתו, ונוצר שם תור על הכוסות ואני יכול ללכת לשלום... אבל זה באמת כך, זו ברכה של חז\"ל! ו. סעודת פורים שחל בערב שבת על אדם שהיה אוכל סעודה ביום שישי ושקעה (פסחים ק:)יש דיון בגמרא כתב (סימן רעא) השמש, נכנסה השבת, כיצד עליו לנהוג. מרן בשלחן ערוך בנושא הזה. והוספתי בספר הלכה ברורה הרבה פרטים בנושא הזה. אבל זה לא מצוי כל כך בימינו, מכיוון שכמעט אין מי שהולך לאכול סעודה סמוך לשבת, בדרך כלל הולכים להתפלל בבית הכנסת. אמנם אפשר גם להתפלל לאחר הסעודה, אבל מי עושה את זה?! זה לא מקובל. זה כן מצוי בפורים שחל ביום שישי. אבל גם בפורים כתבו הרבה פוסקים, שכשחל ביום שישי יש לקיים את הסעודה בבוקר כדי שיוכל לאכול כראוי בליל שבת. ז. פורס מפה ומקדש על כל פנים הגמרא שם אומרת שאם התחיל בסעודה בערב שבת ושקעה שאם (פרק כט מהלכות שבת הלכה יב) עליו השמש 'פורס מפה ומקדש'. וכותב הרמב\"ם לא סיים את הסעודה, 'פורס מפה ומקדש' וממשיך אחר כך, אבל יש בזה כמה פרטים לגבי ברכת 'הגפן' וברכת 'המוציא' כשבירך אותם כבר קודם לכן. ואכמ\"ל. אך אם סיים ושקעה עליו השמש, כותב הרמב\"ם שמברך ברכת המזון על הכוס, אחר כך יביא כוס אחרת ויקדש עליה. ולא יקח כוס אחת, כי זה שתי דברים נפרדים, כוס הראשונה זה כוס של ברכת המזון והכוס השניה זה הכוס של הקידוש. והנה מיד לאחר מכן כותב הרמב\"ם, שאם אירע הדבר במוצאי שבת, שהיה אוכל סעודה וסיים ורוצה לברך ברכת המזון ולהבדיל על הכוס, כותב הרמב\"ם, שלוקח כוס ומברך ברכת המזון ומיד מבדיל על הכוס הזו. והרמב\"ם מסביר את ההבדל, שברכת המזון וקידוש זה דאורייתא, ובדאורייתא צריך שתי כוסות, אבל בהבדלה זה דרבנן ובדרבנן מספיק כוס אחת. אם כן שואל הראב\"ד, הרי הרמב\"ם עצמו סובר שקידוש והבדלה הן מצווה אחת, ואם ההבדלה על הכוס היא דרבנן הרי שגם הקידוש הוא דרבנן, ומה ההבדל ביניהם. ח. יישוב הסתירה ברמב\"ם למעשה, כמה מהאחרונים נכנסו לעובי הקורה בסתירה הזאת לכאורה ברמב\"ם, הרי זה באותו פרק וזה קשה מאד. ונאמרו על כך כמה תירוצים, כתבו. (עמ\"ס פסחים שם)בעבר כבר הבאתי את התירוץ שבספר המכתם והמאירי אולם אני חושב שההסבר ברמב\"ם הוא, שהנה בדרך כלל אדם שאירע לו דבר כזה שבערב שבת נמשכה סעודתו עד שבת, ובירך ברכת המזון ורוצה מיד לקדש על היין ולאכול סעודת שבת, ובכוונתו להתפלל ערבית - שהרי אם היה הולך להתפלל ערבית כעת לא היתה [ לאחר הסעודה . שהרי הוא מקיים את מצות קידוש ]שום שאלה, כיון שעובר הרבה זמן מדאורייתא על הכוס, ממילא גם ברכת המזון וגם הקידוש הם דאורייתא. והנה לגבי ערב שבת לא כתוב בשום מקום שצריך להתפלל ערבית לפני הקידוש, אמנם כך הוא המנהג, אבל זה אינו בהכרח, ומי שלומד את הגמרא בפסחים רואה שיכול להיות מצב שהסעודה היא לפני תפילת ערבית. שכח לומר הבדלה (ברכות כו:)אבל לגבי מוצאי שבת, כתוב בפירוש בגמרא ב'חונן הדעת' אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. רואים מזה שהבדלה עושים אותה בדרך כלל לאחר תפילת ערבית. כותב בפירוש כך, אולם (שולחן ערוך הרב סימן רעא) אכן זה אינו מעכב, בעל התניא אני כתבתי לדון בשיטות הראשונים בעניין הזה, ולמסקנה זה לא מעכב. למשל אדם שהולך להתפלל מאוחר ערבית של מוצאי שבת, ובני ביתו רוצים להבדיל על הכוס ורוצה לשמוע את ההבדלה לפני שמתפלל, לצאת ידי חובת הבדלה על הכוס, רשאי לעשות כן, ולאחר ההבדלה ילך להתפלל ערבית. כמובן עדיף להתפלל ערבית מקודם. אשר על כן יש לומר, שהרמב\"ם לגבי הבדלה מתכוון, שבאמת בירך ברכת המזון ולאחר מכן התפלל ערבית, ולאחר מכן מבדיל על הכוס, וכמו שנהגו העולם, ובאופן זה ההבדלה באמת תהיה דרבנן. אבל לגבי הקידוש הרמב\"ם עוסק באופן שהקידוש סמוך לברכת המזון, ומתכוון להתפלל לאחר הקידוש והסעודה. ט. שתיית כוס של ברכת המזון בסעודה שלישית באמת יש בזה שאלה גדולה שדנים בה הפוסקים, הנה בהרבה מקומות עושים בבית הכנסת סעודה שלישית ומברכים ברכת המזון על הכוס, וכיון שאסור לשתות את הכוס כיון ששקעה השמש, אך מצד שני זה כוס של ברכה, האם יש לשתות את הכוס בברכת המזון ולהביא כוס אחרת להבדלה, או שמא ישתמשו בכוס הזו להבדלה. ובהרבה מקומות באמת נהגו לברך ברכת המזון על הכוס, ולאחר תפילת ערבית מבדילים על אך (שם סק\"ט). והמשנה ברורה (סימן רצט סק\"ז)הכוס הזו, וכך כתבו המגן אברהם השאלה היא מה התועלת אם כן לברך ברכת המזון על הכוס הזו אם לא שותים ממנה. אולם מאידך, ברוב המקומות לא מתפללים ערבית במקום של הסעודה, אלא את הסעודה עושים בחדר אחר, למרות שמותר לאכול בתוך בית הכנסת, ולאחר הסעודה חוזרים בחזרה לבית הכנסת ומתפללים שם, ומביאים את הכוס לשם כדי להבדיל עליה. ואם כן מה התועלת לברך את ברכת המזון כאשר לא שותים ממנה, אפילו באותו המקום. לכן להלכה, הנכון יותר שאם יש שבע ברכות בוודאי שצריך לטעום מן הכוס, אך גם בשבת רגילה, שיברכו ברכת המזון על הכוס, ולאחר מכן עדיף לשתות מן הכוס בברכת המזון, ואחר כך להביא כוס אחרת להבדלה, כי אם לא אין כל כך תועלת בכוס של ברכת המזון, ובפרט שיש הפסק גדול מאד גם בזמן וגם השינוי מקום. לכן שישתו, ויברך לאחר מכן 'הגפן' ואין . (ח\"ח חאו\"ח סימן לג)בכך כל חשש. וכן כתב גם בשו\"ת יביע אומר י. חיוב נשים בהבדלה לרש\"י והרמב\"ם לעיל נתבאר שיש שלוש שיטות לגבי הבדלה, או שהבדלה על היין היא מדאורייתא, או שמא הבדלה היא לגמרי דרבנן, והשיטה השלישית שהבדלה בדברים היא דאורייתא ועל היין היא דרבנן. לאור זאת יש לומר דברים ברורים שאף נשים חייבות בהבדלה לגמרי. הנה, לרש\"י שסובר שהבדלה היא מדאורייתא ודינה כמו קידוש, לכאורה אין סברא לומר שאשה תהיה פטורה מזה, למרות שזו מצווה שהזמן גרמא, אך אם היא חייבת בקידוש ודאי שהיא צריכה להיות חייבת בהבדלה. קל וחומר לפי הרמב\"ם, שהסברא שלו היא שיש מצווה אחד והיא לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בוודאי אשה צריכה להיות חייבת בהבדלה. וכמו כן בספר החינוך, שבדרך כלל כותב בכל מצווה אם נשים חייבות בה או כמו הרמב\"ם, שמצווה לקדש את השבת בכניסתו (מצוה לא) לא, והוא כותב וביציאתו, ומוסיף \"ונוהגת בזכרים ובנקבות\" – דהיינו שהאשה חייבת בהבדלה בדיוק כמו האיש. אם כן ברור שהסוברים שהסוברים שהבדלה דאורייתא או שדינה כדין קידוש, בוודאי שאשה חייבת. יא. חיוב נשים בהבדלה לשיטת רבינו תם אכן גם הסוברים שהבדלה מדרבנן, שזו שיטת רבינו תם, רבינו יהודה שירליאון, הרא\"ש, שיבולי הלקט ועוד ראשונים, אפשר לומר שלמרות שעיקר המצווה מדרבנן, אך כיון שהם תיקנו את זה על דרך המצווה דאורייתא לקדש את השבת בכניסתה, שכך גם לקדשה ביציאתה, ממילא ההבדלה היא חלק ממצוות קידוש. כותבים (בחידושיהם למסכת פסחים נד:) יתרה מזו, הריטב\"א, מאירי, ספר המאורות בפירוש שהאשה חייבת בהבדלה מכיוון שהיא חייבת בקידוש, וכל מי שחייב בקידוש חייב גם בהבדלה. כלומר כמו שאמרנו לגבי שאר מצוות שבת, לחם משנה ושלוש סעודות וכו', שחז\"ל השוו נשים לאנשים, הוא הדין לגבי הבדלה שהשוו אשה לאיש. וכך כותבים מדעתם גם הפרי חדש . הם לא ראו את הראשונים (מערכת ב אות ט) ומרן החיד\"א בספר יעיר אוזן (סימן רצו) הללו, הם לא נדפסו בזמנם, זה היה עדיין בכת\"י. יב. מרן החיד\"א וספריו מרן החיד\"א היה מסתובב בספריות בעולם, והיה לו זיכרון הפלא ופלא, ובאותם ימים לא היו מכונות צילום, וכשהיה מוצא כתבי יד של ראשונים היה רושם את מה כתוב שמה. למשל 'הרי\"ד' - רבינו ישעיה הראשון, שמביאים אותו תמיד, הוא היה מהראשונים הקדמונים, והוא בכל דבר כשמזכיר את רש\"י קורא לו 'המורה', 'כך פסק המורה', 'כך כתב המורה' וכן הלאה, ובדרך כלל הוא מסכים איתו ולפעמים חולק עליו. והנה כל פסקי הרי\"ד שיצאו לאור בשנים האחרונות, למרן החיד\"א היו לו את הספרים הללו, הוא ראה אותם בספריות, והוא היה לומד בזה וכל דבר מעניין שראה שיש בזה סברא יפה או שיטה מיוחדת היה מעתיק את זה בברכי יוסף ובשאר הספרים שלו. והנה בנידון דידן החיד\"א לא מביא ראשונים, אלא כותב את זה מדעתו, שבוודאי שאשה חייבת בהבדלה כאיש. מרן החיד\"א חיבר הרבה ספרים, ולכל ספר קרא לו שם אחר, ויש דבר מעניין בשמות שלהם, שלהרבה מספריו קרא להם לפי איברי גוף האדם: 'עין זוכר', 'פתח עינים', 'דבש לפי', 'יעיר אוזן', 'ראש דוד', 'לב דוד', 'ברכי יוסף', 'מורה באצבע', 'כף אחת', 'קשר גודל', 'צווארי שלל', 'פני דוד'. אבל החיד\"א אנחנו סומכים עליו בדברים כאלו בוודאי. יש אומרים שקבלנו הוראות החיד\"א כמו שקיבלנו הוראות מרן, עד כדי כך! לכן אמנם לפעמים אנחנו לא פוסקים כמו החיד\"א אבל פה בדבר הזה כפי שאמרתי, בהגלות נגלות שיש כמה ראשונים שכותבים כך בפירוש לכן אין ספק שהאשה חייבת לגמרי במצות הבדלה בדיוק כמו איש. יג. רבי חוזר וסודרם בביתו : \"רבי היה חוזר וסודרם\" (פסחים נד:)הראשונים מביאים לכך עוד ראיה מהגמרא - דהיינו שרבי היה מבדיל בביתו עוד הפעם כדי להוציא את בניו ובני ביתו, דהיינו שבני ביתו היינו נשים בכלל. רואים שצריך להוציא אותם ידי חובה זה סימן שהאשה חייבת בהבדלה כמו האיש. אכן צריך לומר את האמת, שיש ראשונים שסוברים שאשה אינה חייבת מביא בשם הר\"ש שכותב, שהאשה (הלכות הבדלה סימן יח) בהבדלה, הארחות חיים פטורה ממצות הבדלה. ולאחר מכן מביא בשם רבינו אשר שחולק. יד. הלכה למעשה כתב וז\"ל: \"נשים חייבות בהבדלה (סימן רצו סעיף ח) למעשה מרן השלחן ערוך כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק\". ע\"כ. והנה כלל בידינו 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם' ובפרט שמרן כותב את הסברא של החולק בלשון יחיד, הוא לא כתב 'ויש חולקים', הרי שבוודאי דעת השלחן ערוך שהאשה חייבת. אך הרמ\"א בהגהה כתב: \"על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים\". ע\"כ. דהיינו שהרמ\"א חשש לדעת הסוברים שאשה פטורה, ולכן שלא יבדילו בעצמן. אולם רוב האחרונים, כולל האשכנזים, לא מסכימים לרמ\"א, וכותבים שנשים חייבות ויכולות להבדיל בעצמן. טו. נשים חייבות בהבדלה מטעם ספק ספיקא אולם בכל זאת, לכאורה יש לשאול שאלה אחרת, שהנה אי אפשר להתכחש לכך שיש מחלוקת, ועם כל הראיות שהבאנו שספר החינוך כותב מפורש, וכך משמעות הרמב\"ם שנשים חייבות, וכל הפוסקים עושים את הבדלה כמו קידוש, וכמעט ברור הוא שנשים חייבות, אבל כיון שיש חולקים למה לא נאמר ספק ברכות להקל, ובפרט שמרן מביא את הדעה השניה. וממילא גם איך נאמר 'קיבלנו הוראות מרן' שהרי יש בזה מחלוקת ומרן מביא אותה. הרי כשיש מחלוקת ראשונים בברכות ומרן פוסק לברך, אחנו אומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד השלחן ערוך. אולם בנידון דידן אין אומרים כן, מפני שמלבד דעת רש\"י שזו מצווה דאורייתא, וכן לפי הרמב\"ם עיקר המצווה דאורייתא, אמנם אם הבדיל בתפילה זה יהיה דרבנן, אבל עיקר המצווה היא דאורייתא, ממילא הרי שיש כאן ספק ספיקא, שמא האשה חייבת מדאורייתא, ואם תאמר שחייבת רק מדרבנן וכשיטת רבינו תם, שמא חכמים השוו אותה לאיש. וכמו כן יש ראשונים שסוברים שבכל מצוות מדרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות, ואמנם זו מחלוקת, אך גם להסוברים שבאופן כללי אשה פטורה, אולי בהבדלה הדין יהיה שונה מכיוון שהשוו את האשה לאיש, וכמו שכתב הריטב\"א. טז. ספק ברכות להקל נגד מרן (ח\"ב סימן טו) מלבד כל האמור יש להוסיף, שהנה מרן החיד\"א בשו\"ת חיים שאל כתב, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה חוזר על כך הרבה, שאמנם כשיש מחלוקת אומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, אך מי שרוצה לשמוע למרן ולברך אין מוחין בידו. שהרי אם בעניינים הכי חמורים אנחנו פוסקים כמו מרן, כמו בענייני אבן העזר, ממזרות ואשת איש, וכשמרן מכריע להקל נוהגים כמותו ללא כל חשש, אז למה דווקא בברכות נחמיר נגד מרן?! לכן מי שרוצה לסמוך על מרן ולברך אין למחות בידו ויש לו על מה שיסמוך. ובנידון דידן כאמור יש ספק ספיקא, וגם דעת מרן, לכן בוודאי להלכה אשה חייבת בהבדלה. הבעיה בנידון הזה היא אליבא דהרמ\"א, וקודם כל דברי הרמ\"א לכאורה קשים מאד, כיצד הרמ\"א אומר שנשים לא יבדילו בעצמן, הרי כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים, שאמנם אנחנו הספרדים נוהגים שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, אך האשכנזים נוהגים שהאשה מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא. אם כך, למה שלא תבדיל לעצמה, ולמה זה יהיה יותר גרוע משאר מצוות שהזמן גרמא, ואדרבא זה יותר טוב, כי במצוות עשה שהזמן גרמא הרמ\"א פסק שלמרות שהיא פטורה עדיין יכולה לומר , ואילו בהבדלה הלא אין בברכה (תוספות ראש השנה לג.)'וציוונו', וכשיטת רבינו תם תיבת 'וציונו'. אז מה הבעיה שהאשה תברך. כך שואלים כמה אחרונים. יז. מצוות הנעשות בדיבור כתבתי תשובה (חלק י\"ח) ונאמרו על הקושיא הזו כמה תירוצים, ובהלכה ברורה בסוף הספר בעניין הזה. אבל יש תירוץ של המגן אברהם שהוא תירוץ מאד מפורסם ויש לו השלכות לנושאים אחרים. שהנה נטילת לולב או תקיעת שופר, מקיימים את המצוות הללו על ידי פעולה, פעולה של התקיעה או הנענוע, לעומת זאת הבדלה זה רק דיבור, ובמצווה שהיא רק דיבור מודה הרמ\"א שכיון שהזמן גרמא אשה לא יכולה לברך. ונחלקו האחרונים בדעת המגן אברהם עצמו למה נתכוון, אם נתכוון לומר שכיוון שהמצווה עצמה היא דיבור, ובאופן כזה אינה יכולה לברך. או שמא כוונת המגן אברהם, שהנה כיון שעיקר המצווה בהבדלה היא בברכה, בשונה ממצוות אחרות שהברכה היא ברכה על המצווה, למשל אמירת ההלל, שאומרים פרקי הלל ועליהם יש ברכה לפני ואחרי, היינו שהברכה באה על המצווה לומר את הפסוקים הללו. וכן קריאת שמע שאומרים 'שמע ישראל', ומברכים עליה לפני ואחרי, וכמו כן פסוקי דזמרה, שאומרים את המזמורים שבסוף ספר התהילים ומברכים לפני – 'ברוך שאמר' – ואחרי – 'ישתבח'. אם כן האם בכל המצוות הללו, קריאת שמע, הלל, פסוקי דזמרה וכיו\"ב, שכולם הם אמירה שבזה אינן יכולות לברך. או שמא שיכולות לברך ורק בא להוציא מן הכלל את הבדלה, שמצוותה היא הברכה בעצמה. יח. נשים בברכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע למסקנת הדברים אצל האשכנזים נהגו הנשים לומר ברכות פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, ואין בזה שום בעיה. אבל לספרדים, אסור לנשים לברך על פסוקי דזמרה, זה לא משנה מאיזה סיבה, גם כי זו מצווה שהזמן גרמא, שהרי זמן אמירת פסוקי דזמרה זה לפני שחרית, ולאחר מכן אין אומרים פסוקי דזמרה, וכן ברכות קריאת שמע זה על קריאת שמע, ובלי זה אין מברכין, אמנם בשעה רביעית של היום מועיל לברך ברכות קריאת שמע ולא לקריאת שמע עצמה, אבל אחרי שעה רביעית אין מברכים ברכות קריאת שמע כלל. הרי שזה בוודאי הזמן גרמא. וכמו כן קריאת שמע של ערבית זו מצוות עשה שהזמן גרמא, לכן למנהג הספרדים נשים לא יכולות לברך על פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וכיו\"ב. בבתים שלנו יש הרבה נשים צדקניות שאוהבות להתפלל כמו שצריך, ובמיוחד בשבת שיש להם זמן, ואז צריך לומר להן שאם רוצות להתפלל את כל התפילה תבוא עליהם הברכה, אבל שלא יברכו שום ברכה בשם ומלכות. יש שטוענים שבברכות שבח אין אומרים בהן ספק ברכות להקל, ואפשר לעשות כמו רבינו תם, שנשים מברכות על מצוות שהזמן גרמא. אך יש בעניין הזה תשובה ארוכה ביביע אומר, ששם מביא ראיות בלי סוף, שהכלל של ספק ברכות להקל שייך גם בברכות שהם שבח או הודאה להקב\"ה, ובכל סוגי הברכות. חוץ מברכת המזון שזה דאורייתא. אבל כל השאר כולל ברכות השבח וההודאה אומרים ספק ברכות להקל. ושם מביא הרבה ראיות לכך. לכן נשים מעדות המזרח יזהרו מאד את הברכות הללו להגיד בלי שם ומלכות. יט. הטעמים שבעל יכול להוציא את אשתו ידי חובת קידוש כפי שנתבאר לעיל נשים חייבות בהבדלה, וממילא בעלה יכול יהיה להוציא אותה ידי חובה. והשאלה הנשאלת בזה היא, מה יהיה הדין באשה שבעלה היה בבית הכנסת, ויש בתי כנסיות שב\"ה עושים בהם הבדלה, ובעלה הבדיל על הכוס בעצמו בבית הכנסת, האם הבעל יכול להבדיל לאשתו בבית או לא. וביארנו בשיעורים הקודמים, לגבי איש שהתפלל ערבית בליל שבת ויצא ידי חובת קידוש דאורייתא, כיצד ינהג לעניין להוציא את אשתו ידי חובת קידוש. וביארנו אם יש ערבות או אין ערבות, אבל כאן הבעיה היא הרבה יותר גדולה, מפני שלגבי קידוש אמרנו כמה טעמים להקל: א. שמא יש ערבות גם אם הוא חייב רק מדרבנן, וכך מסתבר לומר. ב. שלא כיוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה. ג. שהרי לא הזכיר בתפילה יציאת מצרים, ובלי זה אינו יוצא ידי חובה. ד. שכיון שחז\"ל קבעו שיש לקדש על הכוס, ממילא יכול להיות שללא כוס לא קיים כלל את מצות קידוש. ועוד כמה צדדין להקל. כ. דין ערבות הוא רק במי שאינו יודע אבל בהבדלה זה לא דומה, משום שהרי קיים את מצות הבדלה על הכוס בבית הכנסת, וכיוון לצאת ידי חובה, שאם לא מכוון לצאת בעצמו בבית הכנסת ועושה את זה רק עבור מי שאינו בקי – זה מצויין. אבל אם יצא ידי חובה בבית הכנסת, יש בזה לכאורה את השאלה של ערבות, אך בשאלה הזו אפשר להגיד כמו רבי עקיבא איגר, שיש ערבות מאיש לאישה ומאישה לאיש, וגם לפי האור החיים הקדוש מאיש לאישה יש ערבות. אבל הבעיה היותר גדולה, שהדין של 'אף על פי שיצא מוציא' זו גמרא מפורשת, שאדם שיצא ידי חובת המצווה יכול להוציא את חברו מדין ערבות. יש לי אחריות על השני שיקיים את המצווה. וכותב בעל הלכות גדולות שכל זה אך ורק למי שאינו בקי. שהרי מה זו ערבות, הנה אם מישהו לקח הלוואה, וחבירו חתם ערבות עבורו, שאם הלווה לא שילם הרי שהערב חייב לשלם, 'ערבות' זו אחריות. לפיכך כותב בעל הלכות גדולות, אדם שאינו בקי, מסכן עם הארץ, הוא , ]- בחו\"ל זה מאד מצוי שלא יודעים להתפלל ולברך[ לא מבין את השפה וכאשר מברך או מקדש על היין ומכוון להוציאו ידי חובה הרי שיוצא בכך ידי חובה. דרך אגב, לדעת מרן השלחן ערוך הוא צריך להבין את מה שהמברך אומר, ואם הוא לא מבין הוא לא יוצא ידי חובה, וזו בעיה גדולה, אני אומר תמיד בכל בית שאני מתארח, שאם הנשים לא דוברות עברית, אני אומר להם שילמדו את התרגום של הקידוש, זה חשוב מאד כדי שיבינו מה הוא אומר. אולם כאשר השני יודע לברך, אין אומרים בזה דין ערבות, למה הדבר דומה, מישהו לקח הלוואה וחבירו חתם לו ערבות, כשהגיע זמן הפירעון בא המלווה לערב ומבקש ממנו לשלם, ואז הערב שואל את המלווה האם פנית כבר לבעל חוב? והמלווה אומר לו שלא, הוא פונה ישר לערב, הרי זה וודאי שאינו חייב לשלם, כיון שהערב משלם רק כשמתברר שהלווה לא מתכוון לשלם, ואז יכול לבוא בטענות. כלומר ערבות היא מצב של חוסר ברירה, לכן אם אדם יודע לברך – הרי שעליו לברך בעצמו. כותב בפירוש (סימן רעג סעיף ד)ויש בזה נפקא מינא להלכה, מרן בשלחן ערוך : \"יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי ] - זה חשוב לקרוא את הלשון[ וז\"ל שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה וכו', והוא שאינם יודעים\". ע\"כ. דהיינו דווקא אם הם לא יודעים. ויש בנושא הזה כמה סתירות וקושיות מדברי הבית יוסף לעניין ברכות קריאת שמע ועוד כמה נושאים. ובכמה מקומות ישבתי וכתבתי על זה באריכות, והשתדלתי ללמוד ולבדוק עד שסובר שזה (סק\"כ) כמה שידי מגעת, והמסקנה היא, לא כמו המשנה ברורה לא לעיכובא, אלא לדעת מרן אם השני יודע הרי שאין לברך עבורו, או לקיים עבורו את המצווה. לפי זה נשים שלנו שיודעות לעשות הבדלה, אם הבעל יצא ידי חובה בבית הכנסת – הרי שאינו יכול להוציאם ידי חובה. ויש כאלה שנהגו ככה לעשות, להבדיל בבית הכנסת ואחר כך להבדיל בבית, וזה מאד בעייתי. כא. מנהג מרן זיע\"א אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מבדיל בבית הכנסת והיה מכוון שלא לצאת ידי חובה, הוא היה מברך כי היו שם הרבה אנשים שלא יבדילו בבית, והוא הבדיל עבורם. וכשהיה בא לבית היה מבדיל שוב. אבל מכיוון שבבית הכנסת היה מברך על הנר והבשמים, לא היה רוצה לחזור ולברך על זה, למרות שהדין של 'אף על פי שיצא מוציא' נאמר גם על נר ובשמים, וכמובא 'רבי היה סודרן על הכוס' דהיינו על הנר והבשמים, שהיה מברך (שם) בגמרא להוציא את אשתו ובני ביתו. ויש מחלוקת ראשונים אם זה בשמים או רק נר, ולמסקנה אפשר. אבל כאן, שהבדיל בבית הכנסת אולי זה כבר לא יעזור שכיוון שלא לצאת, שהרי כבר נהנה מהבשמים והנר, לכן לא חזר לברך בבית. לכן כשהיה מבדיל בבית הכנסת היה מכוון שלא לצאת ידי חובה, אבל היה מברך על הנר והבשמים, והיה שותה מהכוס, ולאחר מכן כשהיה חוזר לבית היה מבדיל עבור אמא ע\"ה, ואחרי ברכת 'הגפן' היה מפסיק, והיא היתה מברכת על הבשמים ועל הנר, ואחר כך היה מברך 'המבדיל בין קודש לחול'. גם נשים חייבות בנר ובשמים, זו תקנה מיוחדת למוצאי שבת. כב. ברכת הנר אינה מצווה שהזמן גרמא כמו כן ברכה על הנר אין זו מצוה שהזמן גרמא, מפני שזו מציאות שהאש נבראה במוצאי שבת, זה לא נקרא הזמן גרמא. למה הדבר דומה? הנה פעם שנים אומרים ברכת החמה, ויש דיון בפוסקים אם האשה חייבת, 28-ב (ח\"ד שנים ולכאורה זה הזמן גרמא. ובשו\"ת יחוה דעת 28 -שהרי זה פעם ב מאריך בנושא הזה, ומסיק שאשה יכולה לברך 'עושה מעשה סימן יח אות ו) בראשית', כי זו המציאות. וכן לגבי ברכת האילנות, שאשה יכולה לברך, כי זו מציאות שהאילנות מוציאים פרחים בחודש ניסן. הרי שגם כאן זו מציאות שהאש נבראה במוצאי שבת, לכן מברכים 'בורא מאורי האש'. זה לא שחז\"ל קבעו זמן למצווה או שהתורה קבעה זמן למצווה, כמו לולב, שופר, תפילין וכיו\"ב. לכן אשה חייבת גם בברכת הבשמים וגם בברכת הנר. לכן להלכה, אשה שבעלה כבר יצא ידי חובת הבדלה, והיא יודעת להבדיל, שתברך לעצמה. ואני אומר בפירוש, היא לא צריכה לפחד שיצמח לה זקן, זה שטויות שלא כתוב בשום מקום. ואם היא יודעת להבדיל זו בעיה גדולה שבעלה יבדיל עבורה. אמנם יש שנהגו להקל כדברי המשנה ברורה, שאפילו שהאשה בקיאה שמברכים עבורה. אבל אני חושב שזה לא בסדר, כיון שדעת מרן היא כמו בעל הלכות גדולות, וכך דעת הרבה ראשונים, אמנם יש חולקים, אבל אנחנו קבלנו הוראות מרן, והבאתי כמה ראיות שמרן סובר שזה לעיכובא. לכן כדאי מאד שאם הבעל כבר קיים את ההבדלה שהאשה תבדיל בעצמה. ויש אפשרות שאם קשה לא לשתות את כל המיץ ענבים, זה לא כל כך נורא, שתבדיל על מיץ ענבים, ורק תטעם ובעלה ישתה את היין במקומה."},{"filename":"253.pdf","content":"עמידה בצפירה ביום השואה| אם מותר לחוג את חגי הגויים| הליכה בחוקות הגויים| מנהג קישוט בית הכנסת בחג השבועות נושאים: מצוה לאכול בשר ביום טוב | טעמי מנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות| אם מותר להניח זרי פרחים על הקברות| וביום הזיכרון תפילת מנחה לאחר פלג | ' דין 'תמימות| אם צמחוני מצווה לאכול בשר ביום טוב| כניסת הבשר הכשר למהדרין ברבנות הראשית| | קבלת תוספת שבת בדיבור| אשה שהדליקה נרות בערב שבת אם יכולה להתפלל מנחה| המנחה וערבית קודם השקיעה בחול ובשבת כיצד לנהוג דין 'תמימות' באירופה בדרום אמריקה | שיטת הגאון מוילנא בעניין בין השמשות253 גליוןמיום א' כ\"ה באייר תשפ\"ד פרשת במדבר מנהגי חג השבועות א. יסוד שביסוד רבותי הלילה הזה הוא לילה מיוחד מאד, וחשוב שכל אחד ישים לב לזה. הנה בכל דבר שנחלק לשבע, על פי רבותינו המקובלים המספר השישי הוא החשוב ביותר. למשל, בשבת מעלים לתורה שבעה עולים, ולפי הזוהר, רבינו האר\"י ורבותינו המקובלים, העליה החשובה ביותר היא עליית שישי. לכן בשבעה שבועות של ספירת העומר השבוע השישי הוא החשוב ביותר, זה נקרא 'יסוד'. זה מתחיל בחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, השישי זה יסוד והשביעי זה מלכות. ומידת היסוד הוא החשוב ביותר מכל השבעה. והלילה הזה הוא הלילה השישי מתוך השבוע השישי, ונקרא 'יסוד שביסוד'. בכל הסידורים של הספרדים כתוב את הספירות האלו. וכיון שהלילה זה היסוד שביסוד, כל מי שיכול להקדיש את הלילה הזה כמה שיותר ללמוד תורה, זה דבר גדול מאד. זה לילה קדוש. הרמב\"ן היה מקובל גדול ובפירושו כותב, שקדושת ימי העומר הם כמו קדושת חול המועד. (ויקרא כג, לו) על התורה אלו הם ימים קדושים ביותר. ואם כן השבוע השישי הוא הקדוש ביותר, והלילה הזה הוא הלילה הקדוש ביותר מכל ימי ספירת העומר. לכן נשתדל לנצל אותו כמה שיותר ללימוד תורה. ב. טעם המנהג לקשט את בתי הכנסת בעזרת ה' בשבוע הבא נחגוג את חג השבועות. ישנם כמה מנהגים והלכות שצריך לדעת אותם. יש מנהג של כל מיני קהילות, ספרדים וגם אשכנזים, לקשט את בתי הכנסיות בכל מיני עצים, פרחים יפים ושושנים, יש אומרים \"שפתותיו (שיר השירים ה, יג) שטעם המנהג הוא על פי מה שכתוב (מדרש תלפיות ערך דודאים) שבכל דיבור ודיבור שיצא (שבת פח:)שושנים נוטפות מור עובר\", ואמרו חז\"ל מפי הקב\"ה נתמלא העולם כולו בריח בשמים. לפי זה כדאי גם שזה לא יהיה סתם עצים ושושנים מפלסטיק, אלא לשים פרחים אמיתיים ויפים שיש להם ריח טוב, וזה לכבוד התורה. שבעצרת (ראש השנה טז.) שטעם המנהג הוא שכתוב (מגן אברהם שם סק\"ה) ויש אומרים נידונים על פירות האילן, ויש לכך חשיבות. אכן לפי זה צריך לקשט באילנות ולא בעשבים. ג. ובחוקותיהם לא תלכו (הובא במשנה ברורה שם סק\"י) אבל הגאון מוילנא (סימן תצד סעיף ג),המנהג הזה מובא ברמ\"א התנגד לזה, מפני שסבר שיש במנהג הזה משום חוקות הגויים. כאן בארץ ישראל לא שמים לב לזה, אבל בחו\"ל ביום אידם, בסוף השנה שלהם, הגויים מקשטים את הבתים שלהם במין עץ מיוחד בכל המקומות, זה \"ובחוקותיהם לא תלכו\". (ויקרא יח, ג) מנהג של גויים, וממילא יש בזה משום ד. חוקות הגויים שאין בהם טעם כשעוסק בדיני חוקות הגויים, מביא בשם מהר\"י (יו\"ד סימן קעח) מרן בבית יוסף , שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא כשיש להם חוק בלי טעם, (שורש פח)קולון וכמו שלהבדיל מיליוני הבדלות בתורה שלנו יש חוקה חקקתי גזירה גזרתי, שזה חוק ללא טעם, כך גם להם יש, מין חוקות משונים ומוזרים מאד שאין להם שום טעם. למשל יש מקומות שהם מקפידים שלא להיכנס לכנסיה שלהם, לבית תיפלתם, עם כיסוי ראש, רק בגילוי ראש. וכי מה זה משנה?! דברים כאלו שהם עושים בלי שום טעם יש בזה משום \"בחוקותיהם לא תלכו\". לעומת זאת כאשר יש לאומות העולם טעם במה שהם עושים, הם לא עושים סתם, כגון יש דברים שהם עושים ליופי ולכבוד, דברים כאלו אין בזה משום \"חוקותיהם לא תלכו\". לאור זאת יש לומר, שביאור דברי הרמ\"א, שכיון שמקשטים את בית הכנסת בפרחים הללו, אנחנו עושים את זה לכבוד ולתפארת, לכבד את התורה על פי הפסוק \"שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר\", או משום בעצרת על פירות האילן. וזה שגם הגויים עושים כן זה לא איכפת לנו. ואין בזה חשש של \"בחוקותיהם לא תלכו\". ה. אסור לחגוג את חגי הגויים אכן מה שהם עושים בחג שלהם, ח\"ו, אסור לעשות. אסור לחגוג את החגים ליולי הם 14 -שלהם. יש להם בכל מדינה כל מיני חגים, למשל בצרפת ב עושים חגיגה של 'יום הבסטיליה' - זה יום העצמאות שלהם, ואם יהודי ליולי 4-רוצה ללכת למסיבות ביום הזה מותר, זה רק יום העצמאות. וכן ב יש את יום העצמאות של ארצות הברית, וגם בזה אין בעיה, ואם מישהו גר שם עליו לומר תחנון... הרי זה לא חג דתי, אבל אם אדם רוצה לשמוח באותו יום או לעשות סעודה יפה לכבוד זה, אין בכך כל חשש, שהרי זה משהו לאומי. מאידך תמיד צריך לבדוק אם לא נלווה לזה נושא דתי, למשל בארצות הברית יש חג שקוראים לו חג ההודיה, זה חג נוצרי שחל תמיד בשבוע האחרון של חודש נובמבר. לפני מאות שנים היו מלחמות גדולות באירופה אצל הנוצרים, מלחמות אזרחים, הם הרגו ושחטו אחד את השני. חלקם קטולים חלקם פרוטסטנטים. ואז באנגליה היו קבוצה גדולה של אנשים שהחליטו שנמאס להם מהמלחמות, הם רוצים לחיות, וכל העולם אז היו אנשים דתיים, ובקשו רשות מהמלך ונסעו לארצות העלון לרפואת ר' יעקב בן מזל הי\"ו ,הברית. והקימו שם התיישבות כזו. בשנים הראשונות היה להם סבל נורא הרבה מהם מתו מרעב ומקור, לא היו להם שום תנאים איך לחיות. הם היו באזור ניו יורק ושם היה איזה חורף אחד קשה מאד. והנה, פעם אחת אירע שבסוף חודש נובמבר הם מצאו תרנגולי הודו, והפכו את זה ליום חג, חג התרנגול הודו. לכן המנהג בארצות הברית הוא להביא את התרנגול הודו כולו, ראשו על כרעיו ועל קרבו, על השלחן וכולם אוכלים ממנו. וקוראים לזה 'חג ההודיה'. יש שטענו שזה לא חג נוצרי, כיון שהם הודו לה' על שהציל אותם, אבל אני בדקתי את זה אצל ההיסטוריונים שלהם שמתארים את הכל, ואין שום ספק שזה נוסד על ידי אנשים דתיים כחג נוצרי, ואינו סתם חג. ולפעמים יהודים שואלים אם יכולים לעשות ארוחה משפחתית ולהביא תרנגול הודו, יכול להיות שמכיוון שזה ממש חג נוצרי אסור לחגוג את זה. וכי יעלה על הדעת שיהודי יחגוג את חגי סיום השנה שלהם, או את תחילת השנה שלהם?! הרי כל הימים הללו הם חגים גויים ממש. וכמה רבנים בארצות הברית שבדקו את זה גם הם אמרו לי שזה חג נוצרי. לכן אם יש חופש לילדים זה בסדר, אין בעיה ללכת לחופש, אבל לא לחגוג איתם. מותר לאכול תרנגול הודו בכל השנה, אבל באותו לילה שזה סמל של חג ההודיה שלהם זו בעיה גדולה. לכן עלינו להתנזר ולהתרחק מכל החגאות שלהם. אנחנו יהודים ההולכים עם התורה הקדושה שלנו. ו. עמידה בצפירה לזכר הנופלים יש מנהג של הגויים לעשות צפירה לזכר ההרוגים, וכמו שעושים פה ביום הזיכרון. ואמנם ברור הדבר שהצפירה הזו באה מהגויים, אבל אין שום בעיה מבחינת ההלכה לעמוד בצפירה הזאת, וזה מותר בהחלט. מפני שהלא הם עושים את זה לשם כבוד, דקת דומיה לשם כבוד. וכך היתה בנושא (ח\"ד סימן לג) דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא כתב בשו\"ת יחוה דעת של פרחים בחג השבועות, ואני שמעתי ממנו כמה פעמים בפירוש גם על הדברים האלו. לפני יותר מעשר שנים, בראש חודש אייר נפטר אביו של הרב אריה דרעי, והכינו מקום גדול עבור האנשים כדי לנחם את האבלים. והנה הגיע ליל יום הזיכרון, והתפללו תפילת מנחה וערבית, כאשר תפילת ערבית אמורה היתה להסתיים סמוך לשעה שמונה, ובשמונה היתה אמורה להיות צפירה של שתי דקות. היו שם המון אנשים חרדים ומלא עיתונאים ואנשים חילוניים. והרב אריה דרעי קרא לי קודם לכן, ושאל אותי, יש כאן מלא חרדים ומלא עיתונאים מה עושים?! הרי יתחיל להיות כאן בלאגן. ואמרתי לו שאני אטפל בזה. לקחתי את הרמקול ואמרתי רבותי, יש מנהג שעומדים ואין בזה שום בעיה של חוקות הגויים, מותר לעמוד וצריך לעמוד, ובפרט במקום כזה שהחילונים רואים שהדתיים הולכים ואינם מכבדים את ההרוגים ואת חיילי צה\"ל, הרי כך הם מסתכלים על זה, הם לא מבינים אותנו, הרי שיש כאן בעיה גדולה של חילול ה', לכן הוריתי להם שכולם מחוייבים לעמוד, ושיאמרו פרק תהילים בזמן הזה. וב\"ה כולם שמעו בקולי ועמדו, והכל על מקומו בא בשלום. כלומר שא זה היה אסור אז יקוב הדין את ההר, והיה אסור לעמוד, אבל זה לא אסור. ז. הנחת זרי פרחים על הקבר יש נוהגים היום בכל העולם להניח זרי פרחים על הקבר, זה מנהג שבא מהגויים. אבל גם המנהג הזה הוא בא לכבוד, ולכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה . והיה אומר שאנחנו לא עושים כך, (שו\"ת יסיע אומר ח\"ג חיו\"ד סימן כד אות י)מתיר את זה אבל אם הם רוצים לעשות יש להניח להם, ולא להתנגד לכך, כיון שהם מתכוונים לשם כבוד. במיוחד אם זה חיילים או אנשים חשובים, שאם הם רוצים, אם אין בכך כל בעיה על פי ההלכה. לכן זה חשוב מאד שנשים לב לזה, לא להיות קנאים איפה שלא צריך, להבין מה שיש בראש שלהם, הרי למה להתגרות?! אם חייבים למחות על פי ההלכה אז מוחים, אבל אם לא חייבים למחות אין שום סיבה להתגרות. אמרתי את זה כבר בכמה מקומות. צריך לשים לב ולא להתגרות סתם, להשתדל להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות בדברים כאלו שאין לנו שום בעיה על פי ההלכה, אנחנו שומרים מצוות ומדקדקים במצוות, ואנחנו גם משתדלים שלא להרבות סתם שנאה מיותרת. ח. טעם מנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות יש מנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, וזה מנהג של כלל ישראל מכל העדות, ספרדים ואשכנזים, יש אומרים שהטעם לכך הוא בגלל שכתוב \"דבש וחלב תחת לשונך\". ולפי הטעם הזה לכאורה (שיר השירים ד, יא)בפסוק צריך גם דבש, אבל כיון שכתוב על דברי תורה שהם מתוקים מדבש, לכן לא צריך גם דבש. ט. מה אכלו לאחר מתן תורה יש שאומרים טעם אחר, שהנה יש הבדל עצום בכשרות של חלב לבין של בשר. היום יש תעשיה שלימה בחלב, צריך הכשר גם לחלב, שלא לדבר על חילולי שבת שצריך לוודא שלא ייוצר בחילולי שבת. כמו כן יש עושים סוגים של גבינות בחומרים מסויימים. כמובן אם זה לא בא מארץ ישראל שאז חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו יש מתירים ויש אוסרים, כיום בחו\"ל כיון שחלב טמא אינו מצוי, מקילים. ויש בזה כל מיני הלכות. אבל בסך הכל זה הרבה יותר קל. אם אדם הולך לסופר וקונה חלב וכתוב על זה כשר אז הוא יודע שזה כשר. לעומת זאת, בשר זה סיפור אחר לגמרי, כמה צריך ללמוד כדי שהשחיטה תהיה כמו שצריך. יש כאלו שמדקדקים מאד בריאות אבל בסכינים פחות מדקדקים וזה דבר הרבה יותר חמור, וכן הלאה. אתם לא יכולים לתאר איזה בעיות יש בשחיטה. מי שנכנס לתחום הזה ולומד את זה טוב, מבין את הקשיים שיש בזה. יש חלקים שצריכים ניקור ויש שאינם צריכים ניקור, יש מליחה וטריפות, בלי סוף. היום יש כל מיני יהודים שהתמחו בנושא. ואדם שקונה בשר צריך לוודא שקנה מהשגחה באמת טובה כמו שצריך. והנה כשעם ישראל קיבלו את התורה, לפנות בוקר הקב\"ה עורר אותם והם באו וקבלו תורה, מיד ברגע אחד נעשו 'בר מצוה'... כולם חייבים במצוות, ואז הם הולכים הביתה, זה יום חג השבועות, צריכים לאכול, אמנם מותר לשחוט ביום טוב, אבל מאיפה יש להם סכינים? הרי מה שאכלו עד עכשיו זה היה בשר נחירה – דהיינו בשר בהמה שנשחטה בסכין שאינה כשרה, אף דנה אם בשר שנשחט באופן כזה כאשר עדיין לא (חולין יז.) - הגמרא [ נכנסו לארץ, ולאחר מכן נכנסו לארץ אם יהי מותר באכילה. ויש בזה . כמו כן הם קיבלו במתן תורה עוד הרבה ]נפק\"מ להלכה גם בימינו, ואכמ\"ל הלכות שלא ידעו עליהם מקודם, חלב ודם, וכי מישהו מהם הספיק ללמוד הלכות מליחה?! הרי הם היו צריכים ארבעים שנה במדבר כדי ללמוד את כל ההלכות, הם לא ידעו כלום. לכן הפיתרון שהיה הוא לאכול מאכלי חלב, לכן יש אומרים שזה היסוד למנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. י. מצות אכילת בשר ביום טוב מאידך גיסא, צריך לדעת שיש מצוה לאכול בשר ביום טוב. ואם משווים את מצות אכילת הבשר לאכילת החלב, הרי שחלב הוא לא יותר מאשר מנהג לכל הדעות. לעומת זאת, הבשר, לרוב הפוסקים זה חיוב גמור על מובא, שרבי יהודה בן בתירא (קט.) פי ההלכה. בגמרא במסכת פסחים אומר, שבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, ובזמן שאין (פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יח)בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. והרמב\"ם כותב, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. גם בשר וגם יין. שואל על הרמב\"ם, שהרי בגמרא רואים שבזמן (סימן תקכט)מרן הבית יוסף הזה השמחה היא רק ביין ומה שכתוב 'אין שמחה אלא בבשר' היינו על זמן בית המקדש, ואם כך מספיק לשתות יין. ואכן בשלחן ערוך בהלכות יום טוב לא מזכיר שיש מצוה לאכול בשר ביום טוב. אבל למעשה כמעט כל גדולי האחרונים מתרצים את קושיית הבית יוסף, שבזמן שהיה בית המקדש היה להם קרבנות, והיה אפשר לאכול בשר, אוכלים (דברים כז, ז), \"וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך\" בשר ונהיים שמחים. אבל בזמן הזה שאין לנו קרבנות, צריכים לאכול בשר ולשתות יין, שרק בצירופם יחד יש שמחה, אבל בוודאי צריך בשר. יא. הבשר הקפוא למהדרין בימינו אני זוכר מימי ילדותי, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שכן של הגאון הרב בן ציון אבא שאול, וחכם בן ציון היה מאד מומחה בענייני שחיטה, ופעם בא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לו שמצא כל מיני בעיות בשחיטה של הבקר. וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמע כך, הפסיק לאכול בשר בקר בבית, והיינו אוכלים רק עוף. באותם ימים הבשר בקר היה יקר מאד, גם מבחינת הכסף אבל גם בעיקר בגלל הכשרות. באותם ימים היינו גרים בשכונת 'תל ארזה' ברחוב אלקנה, ולפני החג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רגיל ללכת לאיטליז במחנה יהודה, ובעל האיטליז שמו היה רפאלי, והיה יהודי צדיק, איש טוב וירא שמים, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מבקש ממנו שילך עם שוחטים מסויימים אחרים כדי לוודא שהשחיטה בסדר, והוא היה לוקח כמות של בשר קטנה כדי לקיים מצות שמחת החג. וכך במשך כמה שנים אכלנו בשר אך ורק בשלוש רגלים ובימים טובים, ומעבר לזה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מטעמי כשרות. באופן כללי הבשר בקר היה יקר מאד, הוא היה בא ביבוא, והטרי שהיה עלה פי כמה, ולרוב הציבור לא היה כסף. המצב שיש כיום שרמת החיים עלתה זה לא היה אז. אני בעצמי זוכר כשהייתי אברך צעיר, היה לנו קשה לקנות בשר לאכול בשבת כי זה היה יקר מאד. ואז יזכר על טוב הגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל, שבשנת תשנ\"ג נבחר להיות הרב הראשי, והוא ישב ובדק את כל הנושאים הללו והיה הראשון שהתחיל עם הכשרות המהדרין בבשר. כיון שעד אז רוב הבשר שהיה בא לארץ היה מגיע קפוא ולא מוכשר, ורוב האשכנזים בכלל היו נמנעים מלקנות, כי זה שהה שלושה . אבל יש תשובה בזה (שלחן ערוך יו\"ד סימן סט סעיף יב)ימים בלי מליחה וחייב צליה שפסק שבבשר קפוא ההקפאה מקפיאה גם (ח\"ב חיו\"ד סימן ד)בשו\"ת יביע אומר את השלושה ימים, ואין את הבעיה של שהה, כי היו מקפיאים את הבשר מיד לאחר השחיטה. ואנשים היו קונים בסופר בשר והיו צריכים להכשיר בבית, ואנשים לא ידעו להכשיר, הרי מי למד את הדברים הללו?! והגר\"א בקשי דורון שינה את המצב, והחל מהתקופה שלו הפסיקו עם זה, וכבר אין דבר כזה שיגיע בשר שאינו מוכשר, חוץ מכבד. פעם ביקרתי באחד המפעלים של הבשר בחו\"ל, וראיתי את תהליך המליחה, וכיום גם בארץ יש את זה, ומכשירים את הכל כדת וכדין, הלוואי שבבתים אנשים ידעו לעשות כמו שהם עושים שם! במפעל שבו הייתי היה שם משגיח על המליחה, והוא מקומי ומדבר רק ספרדית, ואני לא מדבר ספרדית, ואנגלית הוא לא מבין, ולא יכולתי לדבר איתו, ביקשתי שיביאו מתורגמן והתחלתי לשאול אותו, כמה זמן כל דבר, ואם נפל בשר על הרצפה מה הוא עושה עם זה, ואז הוא אמר שבשר שנפל על הריצפה מיד הולך ל'לא כשר' אין חוכמות. כל המליחה למהדרין מן המהדרין. והגר\"א בקשי דורון שינה את הכל והוציא מטעם כמה בדצי\"ם שנתנו הכשר, וגם הרבנות כמובן, והתחילו לעשות בשר קפוא למהדרין והורידו את המחירים מאד. ואז נהיה מצב שגם אברכים יכולים לקנות בשר, ב\"ה. וזה לזכותו של הגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל שהיה מאד חכם, וארגן את הכל ויצא דבר נפלא. הוא היה בקשר כל הזמן עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאהב אותו מאד, והיה מתפעל מאד מהחכמה שלו, ואיך שהוא הצליח לעשות את הדברים הללו. גם כיום, מי שרוצה לקנות בשר בהכשר טוב מאד, צריך כמובן לבדוק שזה באמת נעשה כדת וכדין, ואפילו בחו\"ל שייך להשיג בשר למהדרין. אמנם הטרי באופן טבעי הוא יותר יקר, אבל גם בארץ ב\"ה יש היום שחיטות גדולות שהם ממש בסדר. ממילא יש את האפשרות כיום לקיים את מצוות שמחת החג בבשר, אין שמחה אלא בבשר ויין. יב. לא לאכול הרבה בליל שבועות אולם יש דבר מציאותי, והוא שכל אדם שאוכל עד שהוא שבע הוא מתעייף ורוצה לישון, ויש לנו תיקון ליל שבועות, לילה קדוש שצריכים (פרק לשבת בו וללמוד תורה. לכן אדם יאכל כמו שהרמב\"ם בהלכות דעות כותב, שיאכל שלושת רבעי משביעתו, ולא ימלא עצמו יותר מדי. ד הלכה ב) יש כאלו שאוכלים בלילה מאכלי חלב, אוכלים ארוחה יותר קלה בלילה ובצהרים עושים סעודה בשרית גדולה מאד, ויש כאלה שעושים להיפך, שבלילה אוכלים מאכלי בשר וביום מאכלי חלב. כל אחד יעשה איך שהוא רוצה, העיקר שתהיה סעודה אחת שיש בה בשר, וזה יותר חשוב מהסעודה של החלב. לכן אם יש מישהו שהוא אלרגי לחלב, או שאינו אוהב חלב, אמנם זה מנהג טוב אבל אין עליו חיוב. אבל בשר כדאי לאכול. יג. צימחוני באכילת בשר ביום טוב כמה פעמים ראיתי שבאו אנשים צמחוניים לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלו אותו כיצד עליהם לנהוג לגבי אכילת בשר ביום טוב, והוא אמר להם שישתדלו בכל זאת לטעום חתיכה של בשר. אבל אם אדם מתעב את זה הוא לא יכול לסבול לאכול בשר, אינו חייב להצטער על כך. אין מצוה כותב את זה על דגים בשבת, שיש (סימן רמב סק\"ב)להצטער. המשנה ברורה אנשים שלא יכולים לסבול דגים, כל אחד מה שהוא אוהב, שאמנם על יש ענין לאכול דג, עינא פקיחא, מאידך יש (עיין כף החיים סימן רמב סק\"י)פי הקבלה שטוענים שלא כתוב את זה בדברי האר\"י במפורש, וזה נכון, אבל בפיוט 'אזמר בשבחין' כתוב 'ונונין עם רחשין' – נונין זה דגים. וכן בגמרא נזכר שהיו אוכלים דגים בשבת אבל לא מוזכר בשר. הגמרא אומרת שהעשירים מכבדים את השבת בדגים גדולים והעניים בדגים קטנים. אבל הגמרא לא התכוונה שיש מצוה לאכול דגים דווקא, אלא בזמנם דגים זה היה המאכל הטוב. אצל האשכנזים גפילטע פיש זה המאכל הכי טעים, שיאכלו לבריאות. אבל אם אדם אינו אוהב דגים אינו צריך להכריח עצמו לאכול דגים. ואדרבא, אם יכריח עצמו זה הפוך מההלכה, אם הוא מצער את עצמו הוא עובר איסור. יד. לא להפריז בשתיית היין גם בשתיית יין בסעודת הלילה לצורך שמחת יום טוב, אם ישתה ארבע כוסות כמו ליל הסדר איך אחר כך יוכל ללמוד תיקון ליל שבועות?! לכן החכם עיניו בראשו ולא להפריז, לא באכילה ולא בשתיית יין. שישתה קצת, יקיים את המצווה של שמחת החג, ואחר כך ילך ויהיה עירני ויוכל לשבת וללמוד כל הלילה. וצריך לשים לב שגם ביום לנצל את היום ללימוד תורה. חשוב מאד ללמוד בלילה אבל חשוב מאד ללמוד גם ביום. טו. תרתי דסתרי במנחה וערבית בימות החול יש מחלוקת בפוסקים, שמעניין מאד שבראשונים כמעט לא נזכר הנושא הזה, אבל הנושא התחיל להיות נידון בעיקר אצל גדולי האחרונים לפני שנה, התחיל להיות נדון הנושא של 'תמימות'. שכתוב בפסוק 400-500 : \"שבע שבתות תמימות תהינה\" שצריך לספור שבעה שבועות(ויקרא כג, טו) מלאים של ספירת העומר. שהנה בכל שבת אם אדם רוצה לקדש מבעוד יום לאחר פלג המנחה רשאי, בכל יום מותר להתפלל ערבית מפלג המנחה, אומרת דעבד כמר (ברכות כח.) ויש בזה מחלוקת רבי יהודה וחכמים, והגמרא עבר ודעבד כמר עבד. ויש דיונים אם מותר לעשות תרתי דסתרי, ולהלכה, אם אדם מתפלל ביחיד שבוודאי אסור לעשות תרתי דסתרי, אבל בציבור, בגלל החשש שאנשים יתפזרו ולא יחזרו להתפלל, נהגו להקל להתפלל מנחה וערבית לאחר פלג המנחה. למרות שלפי רבי יהודה בפלג המנחה אסור להתפלל מנחה, רק ערבית, ולפי חכמים אסור עדיין להתפלל ערבית עד שיהיה לילה. זו מחלוקת מקצה לקצה. ורוב הראשונים סוברים שאי אפשר לא יכול לתפוס את החבל משני ראשים. טז. תרתי דסתרי במנחה וערבית בערב שבת אבל לגבי שבת כתבתי בספרי הלכה ברורה חלק ט\"ז בתחילת הספר, לגבי קידוש מבעוד יום, והבאתי שם הרבה ראשונים שסוברים שביום שישי מותר להתפלל ערבית ולקדש ולאכול סעודת שבת מפלג המנחה, וזה לא מדין של רבי יהודה שמפלג המנחה מתחיל הלילה, אלא מדין תוספת שבת, זה דין מיוחד לגבי שבת. וגם לפי הרמב\"ם שלדעת המגיד משנה סובר שאין דין תוספת בשבת, (סימן רסא)והבית יוסף (פרק א מהלכות שביתת העשור הלכה ו) גם הוא מסכים שזכירת השבת יכולה להיות מבעוד יום. כלומר שזה דין מיוחד ביום שישי. לכן ביום שישי זה לא נקרא תרתי דסתרי, ומותר להתפלל מנחה אחרי פלג המנחה ומיד לאחר מכן ערבית של ליל שבת. ומותר אף להתחיל סעודה ולסיימה מבעוד יום. אכן יש אומרים שצריך להקפיד שיהיה ודאי לילה, ואז לאכול לכל הפחות כזית. אמנם אצלנו בארץ זה בוודאי אפשרי, אבל יש מקומות בחו\"ל ששבת נכנסת מאוד מאוחר. דקות ויותר בין 40-יש מקומות שגם חוששים לשיטת הגר\"א, ואז יש כ השקיעה לצאת הכוכבים. הלכה למעשה, מותר גם בארץ ישראל להתפלל ערבית מפלג המנחה, לקדש ולהתחיל את הסעודה ולסיימה מבעוד יום. אין שום צורך לחזור לאכול בלילה. והמחמיר לאכול כזית לחם גם אחרי צאת הכוכבים תבוא עליו ברכה. יז. דין 'תמימות' אבל לגבי חג השבועות יש אחרונים שסוברים שבגלל שכתוב \"תמימות\", ימים של הספירה, ואם יקדש מבעוד יום, הרי הוא כאילו 49 הרי שיש , וממילא אין לך שבע שבתות 50- לפני שהגיע יום ה 49-מקדש את יום ה תמימות. שהרי מחסיר מהזמן של היום האחרון. ויש לדון, כשאדם מקבל שבת מבעוד יום, שיש דין תוספת מהחול על הקודש, האם הכוונה שזה יום שישי שיש עליו קדושת שבת. ולכאורה ) \"בתשעה לחודש בערב\" – שממנו לומדים את כל (שם, לבזה פשט הפסוק דיני תוספת שבת, דהיינו שזה עדיין תשעה לחודש, אבל מחמת תוספת מחול על הקודש, הרי שמחיל עליו את הקדושה של יום הכיפורים, ממילא הוא הדין בשבת, שמחיל את קדושת שבת על יום שישי. או שמא הפשט אינו כן, אלא כיון שברגע שקיבל שבת הרי זה כבר אינו יום שישי, זה כבר שבת לכל עניין. אמנם זה תלוי שאם זו קבלת יחיד בערב שבת אפשר לומר שזה יום שישי עם קדושה, אך אם זו קבלת ציבור זו דרגה גבוהה יותר. הרי למשל אם אדם ענה 'ברכו' של ערבית בליל שבת עם הציבור שהתפללו מוקדם, אינו יכול להתפלל מנחה לאחר מכן. לעומת זאת יש דיון בפוסקים, אישה הדליקה נרות שבת עשרים דקות לפני השקיעה, ורוצה להתפלל מנחה לאחר מכן אם יכולה. ולהלכה אנחנו אומרים שהדלקת נרות זו לא קבלת שבת, וממילא יכולה להתפלל מנחה. אך גם אם נאמר שקבלה עליה שבת יכולה להתפלל מנחה, וזה נוגע לכל מיני הלכות אחרות. אשר על כן אם אדם מקדש על היין, הרי אין לך יותר מאשר קידוש המורה על קבלת קדושת היום. הרי לגבי תוספת יום הכיפורים דנים אם ההגדרה של קבלת התוספת, היא במחשבה, או סילוק סעודה, או באמירה בפה. ויש הרבה ראשונים שסוברים שאפילו אם אמר בפה יכול להתחרט אחר כך, ורק אם קידש בברכת 'מקדש ישראל ויום הכיפורים' או בברכת 'שהחיינו' שביום הכיפורים, שזו תקנה על היום, שקיבל עליו את קדושת היום. יש לי קונטרס על תוספת שבת, ושם אני מסביר בהרחבה את כל הנושא של זה צריך (סימן רסא סעיף ב) איך מקבלים תוספת. ובכן לדעת מרן השלחן ערוך להיות בדיבור, אך מרן לא פסק שזה צריך להיות דווקא בדרך של ברכה, למרות שרוב הראשונים ככה סוברים: בעל המאור מביא כך בשם רבנו האי גאון, שיטת הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א, המאירי, הארחות חיים ועוד. וכיון שמרן לא פסק ככה, ממילא הדיבור מועיל. לפיכך טוענים האחרונים, אם קידוש זו קבלה לכל הדעות, הרי שכשמקדש קודם השקיעה הרי שבכך מחסיר מהתמימות. יח. לא צריך להחמיר על תמימות יש אחרונים שדוחים את זה, וסוברים שזה חידוש חדש ואינו נכון, ואפשר שהחל עליו 49-לקבל תוספת מחול על הקודש, כיון שזה נחשב יום ה קדושת יום טוב. וממילא אינו נקרא שהחסרת בתמימות. יש בנושא הזה תשובה די קצרה ובה מביא בעיקר את (ח\"ו סימן ל), תשובה בשו\"ת יחוה דעת השיטות. אבל אני כמה פעמים ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שדיבר על זה בעל פה, והקיף את זה עם קושיות ותירוצים, אבל המסקנה שלו שם שלא צריך תמימות בכלל. ויתירה מזאת כתב, שרוב הפוסקים שמחמירים ואומרים שצריך תמימות הם מדברים על הקידוש, ולא על תפילת ערבית. יט. בחג השבועות לא מתפללים בפלג המנחה והנה בארץ ישראל אנחנו בלאו הכי ברוב המקומות נוהגים להתפלל ערבית בשבתות בצאת הכוכבים אף בקיץ. ובפרט שחג השבועות זה לא שיא הקיץ דקות קודם שיא הקיץ. אם כן זה לא כל כך קשה להתפלל ערבית 10 -וזה כ בצאת הכוכבים. אכן כאן בבית הכנסת יש מנין של ערבית בפלג המנחה שהמתפללים בו עושים כך בשביל הילדים שלא ירדמו. אבל בערב שבועות לא עושים את זה, זה לא נורא להתפלל מאוחר בצאת הכוכבים. כ. שיטת המעלות אבל בחו\"ל יש מקומות שהשקיעה מאוד מאוחרת, למשל בצרפת ובאנגליה, ושם הם חוששים לשיטת הגאון מוילנא לגבי בין השמשות. שיטת הגאון מוילנא היא דבר מאד הגיוני, וביאור דבריו, שהרי אצלנו בארץ ישראל לפי שיטת הגאונים, לאחר כדי מהלך שלושת רבעי מיל מהשקיעה 23.5 דקות הרי ששלושת רבעי מיל זה 18 זה צאת הכוכבים. ואם מיל הוא דקות. אבל ככל שמצפינים, והשמש נמצאת במדינות הצפוניות, הרי שמרגע שהשמש ירדה ועד שמתחיל להיות כוכבים ולילה זה לוקח יותר זמן. לכן הגאון מוילנא מצדיק את שיטת הגאונים. וברור הוא, שהיסוד הזה שככל שמצפינים הזמן מתארך יותר, זה בוודאי לא לפי שיטת רבינו תם. ואדרבא, הגאון מוילנא מביא את שיטת רבינו תם וכותב עליו שאינו צודק, כיון שאם נאמר שהזמן מתארך יותר ממה שרבינו תם אמר, הרי שלא יישאר לילה, וצאת הכוכבים יהיה בעלות השחר. שיטת הגאון מוילנא נקראת 'שיטת המעלות' שככל שהמעלות מתקרבות לקוטב הצפוני או הדרומי הזמן מתארך יותר. וכמו שאמרנו, מדינות צרפת, אנגליה, וכן ליטא הם צפוניות יותר, ומאידך, ארגנטינה, היא מדינה דרומית לכיוון ההפוך וגם שם הזמן מתארך יותר. אכן לא כמו צרפת ואנגליה, כיון שככל שמתקרבים לקוטב, הקור הוא בלתי נסבל ולכן שם זה פחות. כמו בצד הדרומי של כדור הארץ יש פחות קהילות יהודיות, ולא כמו בצפוני שזה צפון אירופה שיש שם הרבה. לאור זאת, לפי שיטת הגאון מוילנא, בין השמשות מתארך יותר, וכמובן שגם עלות השחר הוא הרבה יותר מוקדם בחורף, מאשר אופק ארץ ישראל. אני כתבתי לצרף את השיטה של הגאון מוילנא להלכה, שמצד אחד לא לסמוך על זה לגמרי מפני שלרבינו תם זה ודא לא ככה וכמו שנתבאר, וגם מרן בוודאי לא חשש לשיטת המעלות של הגאון מוילנא. כא. כדאי להחמיר כמו הגאון מוילנא בחו\"ל פעם הייתי בארצות הברית בתשעה באב, והתקשרתי בטלפון לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלתי אותו, הרי זה די צפוני, לא כמו צרפת אבל זה צפוני, ואנשים ממתינים כאן לפחות חצי שעה אחרי השקיעה, כדי לחשוש לדעת הגאון מוילנא. האם זה נכון כך לעשות. והוא אמר לי שכדאי לחשוש לשיטת הגאון מוילנא. יש בצרפת את הגאון הרב יחיא טובול שליט\"א רב העיר 'ליאון', שהוא תלמיד חכם עצום, גאון גדול בתורה, יש לו שו\"ת 'מראות ישרים' והוא כתב בנושאים האלו תשובות נפלאות, והוא מסביר למה הוא חושש להגאון מוילנא. ופעם התארחתי אצלו בבית, והיו לנו הרבה דין ודברים בנושא, ואני אמרתי לו שלפי רבינו תם בוודאי שאין צריך להחמיר כמו הגאון מוילנא, שהרי זה עצמו המחלוקת ביניהם. צריך לדעת שהשיטה של הגאון מוילנא כבר קדם לו המהר\"ל מפראג שחי כמאה שנה ויותר לפני הגאון מוילנא, והוא גם כתב את השיטה הזאת בחידושיו על הש\"ס. וכן מהר\"ם קאזיס שהיה תלמידו של הרמ\"א מפאנו, שחי הרבה לפני הגאון מוילנא, כותב את השיטה הזאת. ומעניין מאד שבדורו של הגאון מוילנא היה את בעל התניא, ובסידור שלו יש 'סדר הכנסת שבת' ושם זה פלא איך שהוא והגאון מוילנא – שני נביאים מתנבאים כמעט בסגנון אחד. אכן בשלחן ערוך שלו הוא פוסק כמו רבינו תם. ולכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי שבניו יורק כדאי לחשוש, ולהמתין במוצאי תשעה באב לפחות חצי שעה לאחר השקיעה. וזה לא בשמים, עד שהולכים מבית הכנסת ועד שחוזרים הביתה זה לא כל כך קשה. כב. תיקון ליל שבועות ביום החג לכן אני אומר, שבחו\"ל מקפידים על זה, וכן יש קהילות בצרפת שבמוצאי שבת מקפידים על זה, גם אלו שלא הולכים כמו רבינו תם, הם מקפידים דקות או שעה לאחר השקיעה. ממילא אם נקפיד במקומות הללו 50 אולי בליל חג השבועות על תמימות, לא נספיק לומר את תיקון ליל שבועות. בלילה בערך, ועד שילכו לבית ויסעדו 10 עד שיתפללו ערבית זה יהיה סעודת חג, לא נשאר זמן. ולאחר מכן הזריחה מאד מוקדמת, וממילא עוד לא התחילו את התיקון וכבר צריך לגמור. דרך אגב, משהו אמר לי, אני לא יודע - לא ראיתי את זה, אף פעם לא הייתי שם בשבועות, שבלונדון עושים את התיקון בצהרים, יש להם יום ארוך מאד, ובו הם לומדים במקום בלילה, כי הלילה קצר להם מאד. ואולי גם בצרפת יש כאלה שעושים כך, טוב מאד, למה לא, ללמוד בלילה או ביום, הכל טוב. ואם הלילה קצר כמובן שזה קל להם מאד. כג. מניין פועלים בחג השבועות קבלתי שאלה מארגנטינה, האם אפשר להקל להתפלל מנין פועלים בחג השבועות. כלומר להתפלל לפני הנץ. מפני שאצלם זה בדיוק הפוך, שם בבוקר, אין להם בעיה 8:30- בערך, והנץ ב 5-חורף עכשיו, והשקיעה היא ב . אך לגבי התיקון, כיון 5-לעשות תמימות, מפני שהשקיעה כאמור היא ב בבוקר כיון שרק אז הנץ, אז הם שאלו 7- ומסיימים ב7-שהלילה מתחיל ב אותי, האם אפשר לעשות מנין להתפלל לפני הנץ, בשבילם זו שעת הדחק, באמת זה לא פשוט אצלם. אולי עדיף באמת שילכו לישון קצת ויקומו ויתפללו כמו שצריך. אני לא חושב שמותר להתפלל תפילה בדיעבד בגלל שעייפים. והכי טוב שיעלו לארץ ישראל וכאן זה נורמלי, ויוכלו ללמוד ולהנות ולחגוג כמו שצריך. והעיקר לנצל כמה שיותר את השעות ללמוד. כד. הרוצה להחמיר יחמיר בקידוש ולא בתפילה אם כן להלכה לגבי דין תמימות, כאן בארץ ישראל זו חומרא טובה שהרבה פוסקים חששו לה. לכן רצוי להתפלל בצאת הכוכבים. ואם קשה להתפלל בצאת הכוכבים אז לכל הפחות שהקידוש יהיה בצאת הכוכבים. זה לא בשמים היא, בפרט לאנשים שרגילים לזה כל שבת. אבל באירופה למשל, שם יצא שכרו בהפסדו, שהרי אם מחמיר ואחר כך לא נשאר לו זמן ללמוד, לכן שם כדאי שיתפללו בפלג המנחה, ויקדשו מבעוד יום, ואם הם רוצים באמת להחמיר שיחמירו רק בקידוש ולא בתפילה."},{"filename":"254.pdf","content":"אופני| כיבוי דליקה בשבת| טלטול מת מן הצד במקום של כבוד המת או מפני הדליקה| טלטול מן הצד לצורך דבר האסור נושאים: טלטול | שאריות אוכלין וקליפות שנשארו על השלחן כיצד מותר לפנותן| טלטול מן הצד לצורך דבר המותר| טלטול מן הצד המותרים הרמת תינוק | טאטוא הבית מחפצי מוקצה| טלטול מוקצה על ידי חפץ ולא בידיו אם נקרא טלטול מן הצד| מת בשינוי לצורך מקומו תחילת איסור | ישיבה על אבן כשהיא מתנוענעת| טלטול מן הצד לצורך שימוש המותר בגופו של המוקצה| שיש בידו דבר מוקצה ההבדל בין צורך גופו לצורך מקומו | ושבו בנים לגבולם| מוקצה254 גליוןמיום א' י\"א סיון תשפ\"ד פרשת בהעלותך טלטול מן הצד (הלכות מוקצה ל\"ב) השיעור היום מוקדש לעילוי נשמת אדמונד צפדיה ז\"ל שהיום זה יום השנה שלו. הוא תרם את הבניין הקדוש הזה, המקום הזה שהוא מלא בתורה, מלא תלמידי חכמים, מלא תפילה, קם בזכותו, והמצוה הזאת תעמוד לזכות אדמונד צפדיה בן פורטונה מזל, רוח ה' תניחנו בגן עדן. א. טלטול בשינוי נעסוק היום בענין טלטול מן הצד, התחלנו לדבר על זה במוצאי חג השבועות, והיום ארחיב יותר את הדברים. הנה טלטול מן הצד היינו טלטול בשינוי, מן הצד. כלומר באופן שאינו תופס את המוקצה בידו, או כדרכו, אלא מטלטלו מצידו, כל טלטול שלא כדרכו נקרא טלטול מן הצד. למשל, מוקצה שמונח על המפה, ומזיז את המפה והמוקצה מתגלגל, זה נקרא טלטול מן הצד. בכל המלאכות אם אדם עושה את המלאכה מן הצד, כלאחר יד, בדרך של שינוי הרי שהמלאכה יורדת בדרגה. הרבה פעמים זה הופך להיות מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ואם זה האיסור הוא דרבנן והוא עושה אותו בשינוי זה נהיה שני דרבנן. אך במוקצה זה חמור יותר משאר איסורים. אם טלטול מן הצד שמיה טלטול או (שבת מג:)אמנם יש בזה מחלוקת בגמרא לאו שמיה טלטול. והמסקנה להלכה, וכפי שכתבו רוב הראשונים שבכללם ועוד, (פרק ד סימן יט) הרא\"ש (פרק כו מהלכות שבת הלכה כא) הרמב\"ם (דף כ ע\"ב מדפי הרי\"ף) הרי\"ף סוברים שטלטול מן הצד שמיה טלטול, וחכמים אסרו אפילו טלטול מן הצד. אכן יש חולקים בזה. דוגמא לדבר שחכמים אסרו מטעם זה, ולכאורה היא קיצונית מאד. אם יש מת שמונח על המיתה, וכאשר זה יום חם ולמשל הוא נפטר כבר בליל שבת עד מוצאי שבת יכול לצאת ממנו ריח רע, וזה לא כבודו. לכן משום כבוד המת חכמים התירו להניח עליו ככר לחם או כל חפץ אחר שמותר בטלטול, כגון צלחת, מזלג וכיו\"ב, ומטלטלים אותם ביחד. ואם אינו מטלטלו על ידי חפץ נוסף, אין לו מה להניח עליו, ורוצה להעביר את המת לרצפה, מפני שעל הרצפה באופן טבעי היא קרה יותר, על המיטה יש את המזרון וסדין וכו' זה חם, ועל הריצפה הריח הרע ממנו יכול להתעכב, ורוצה לטלטלו מן הצד, כגון שיתפוס את הסדין שמתחת המת, ויגלגלו לרצפה וכיו\"ב, לפי מה שלומדים רוב הראשונים בגמרא זה אסור. למרות שרוצה לעשות כן משום כבודו של המת. כי חכמים לא התירו טלטול מן הצד אפילו שאינו נוגע בו כלל. יתירה מזאת, אם פרצה דליקה בשבת וכולם בורחים מחשש מהאש, זו מה מותר להציל מפני הדליקה. (פרק כל כתבי)סכנה, יש פרק שלם במסכת שבת והנה אם יש בבית מת, ורוצה להצילו מפני הדליקה, האם מותר להוציאו בטלטול מן הצד, וכאמור, לגלגל אותו בלי שיתפוס בו. ובזה יש שלוש דרגות: האפשרות הטובה ביותר היא שיניח עליו חפץ המותר בטלטול, ויטלטל את המת אגב החפץ. אך אם גם את זה אי אפשר, בזה חכמים התירו טלטול מן הצד, דהיינו לגלגל אותו וכיו\"ב. אכן כאשר אי אפשר בשני אופנים אלו – מותר לטלטל את המתה כמות שהוא ולהוציאו. אבל מעניין מאוד שהסיבה שהתירו היא לא בגלל כבוד המת, אלא כי חכמים בטלו את האיסור מוקצה כיון שחששו שאם לא יתירו לו לעשות את זה הוא עלול לכבות את האש. ג. כיבוי אש בשבת כיבוי אש בשבת אסור אלא אם כן יש חשש פיקוח נפש. בבתי מגורים של כמה קומות בדרך כלל יש חשש פיקוח נפש, אנשים יכולים להילכד בתוך הבית, או שינזקו מחמת העשן. זה מסוכן מאד. אבל זה סיפור אחר, אך כשאדם גר בבית לבד ויש שריפה בביתו, שאז אפילו לומר לגוי לכבות חכמים לא התירו, והתירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד. דהיינו שמי שיכבה את האש יבוא על שכרו, אגמול לו טובה על כך. וכך נפסק להלכה , זה הרי לא פיקוח נפש, כאשר הוא בביתו לבד, (שבת קכא. שלחן ערוך סימן שז סעיף יט) ואיש חשש לחיי אנשים אחרים. זה פיקוח כסף לא פיקוח נפש. למרות שכיבוי אש בשבת זה רק איסור דרבנן, שהרי אינו משתמש בכיבוי, דהיינו זה לא כיבוי לצורך עשיית פחם או גחלים. כאשר אדם מכבה אש שהבעיר כדי לעשות גחלים, זה כיבוי לשם כיבוי, אבל בסתם כאשר אדם מכבה אש זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו משתמש בגוף המלאכה. ובכל זאת לא התירו חכמים לכבות, וזה איסור חמור מדרבנן, אבל לצורך מת חכמים התירו, כאשר אינו יכול לטלטלו באופנים הותרים האמורים לעיל. אני לא רוצה להכנס לכל הנושא הזה, אנשים לא אוהבים שמדברים על נושאים כאלו... אבל זו רק דוגמא כמה טלטול מן העלון לעילוי נשמת חמיו של מו\"ר שליט\"א, ר' יוסף סויסה בן אסתר ז\"ל - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"ב ת.נ.צ.ב.ה. ,הצד הוא אינו דבר פשוט. אנשים חושבים שאם עשה מלאכה בשינוי עם האצבע הקטנה וכיו\"ב, שזה מותר, אבל במוקצה זה לא כך, וטלטול מן הצד שמיה טלטול. ד. טלטול מן הצד לצורך דבר המותר הראשונים מקשים סתירה לכך מכמה סוגיות, אך למעשה רוב הראשונים יש להם קו להסביר שיש טלטול מן הצד לצורך דבר האסור ויש טלטול מן , שבזמנם לא (שבת נ:)הצד לצורך דבר המותר. למשל, הדוגמא שיש בגמרא היה מקרר וכשרוצים לשמור על הירק שיישאר טרי, היו מכניסים אותו בתוך האדמה מחוץ לבית, והלחות של האדמה שומרת עליו. והנה אם הניח ביום שישי ירקות באדמה כדי שיישמרו, וביום שבת הוא רוצה לקחתם לאכול, למשל צנון, לפת, עגבניות וכיו\"ב, שהרי הוא הניחם שם בכדי שיוכל להוציאם כשצריך. אך אם הכניסם לגמרי לאדמה אינו יכול להוציאם, כי זה טמון בתוך עפר והעפר הוא מוקצה מחמת גופו, וכשמוציאם הוא מטלטל מוקצה. לכן עליו להשאיר כמה עלים או אף חלק מהירק עצמו, ואז הוא יכול לתפוס בירק ולהוציאו. למרות שבכך הוא מזיז את העפר – לא בידיו, אך אסור להזיז מוקצה, וזה לא משנה אם מטלטל את המוקצה או דוחפו, זה אותו דבר, נגיעה מותרת אבל נענוע – אפילו כשהמוקצה תלוי ומנענעו אסור, אך כאשר מוציא את הירק מהאדמה מותר לעשות זאת בשבת למרות שבכך מזיז את המוקצה. כיון שעושה את זה לצורך דבר המותר. ה. חסה למרור בליל הסדר דרך אגב, החסה בליל הסדר היא מרור, ואצל האשכנזים יש שמחמירים כיון שהחסה שלנו היום היא מתוקה וטעימה מאד, אין בה מרירות, והם רוצים שזה יהיה מר, לכן יש שלוקחים את החסה ומטמינים אותה באדמה, ולאחר מכן שוטפים כראוי. וההטמנה הזאת גורמת לחסה שתקבל מרירות. אבל לנו הספרדים ודאי שלא צריך את זה. וגם האשכנזים זו רק חומרא בעלמא, אין צורך לסבול יותר מדי בליל הסדר כדי להרגיש מרירות... ו. טלטול מן הצד לצורך דבר האסור לעומת זאת טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, למשל, כלי שהוא מוקצה גמור, לא כלי שמלאכתו לאיסור שבו יש לדון האם שייך דין טלטול מן הצד, וכמו שהאור לציון מחדש שבכלי שמלאכתו לאיסור זה לא מוגדר כמוקצה, אבל באמת זו מחלוקת ראשונים, אם כלי שמלאכתו לאיסור יש לו הגדרה של 'מוקצה'. שיש ראשונים שאומרים שנקרא כן מוקצה. על כל פנים איך יהיה, כאשר יש דבר מוקצה הנמצא בחצר, והוא יודע שליד החצר הזאת עוברים פלשתינים, והפלשתינים כשהם רואים חפץ שאפשר - לי גבנו שלוש פעמים מכונית! ותמיד בסופו של דבר [ ,לגונבו - הם גונבים ידעו שזה הם. אנשים משלמים ביטוח כפול על המכוניות כדי שחברות בכל זאת אסור לו להכניס את הכלים לביתו, זה ]...הביטוח לא יפסידו כסף מוקצה, אפילו שהמטרה שלו היא כדי שלא ישברו או ייגנבו או יתקלקלו אסור. ובכלל האיסור הוא גם אם הטלטול הוא מן הצד, כגון שהחפץ מונח על חפץ של היתר, ורוצה למשוך את החפץ המותר וממילא יטלטל בכך את החפץ האסור – אסור. כיון שהוא עושה את זה לצורך הדבר האסור, זה לא דומה לנידון של הצנון, כיון ששם הוא עושה את זה לצורך הדבר המותר – הירק, אבל כאן הוא עושה את זה לצורך הדבר האסור. ויש המון דוגמאות כאלו. ז. טלטול עצמות שאינן ראויות למאכל בהמה ויש דוגמא לכך שהיא מצויה מאוד. בשבת לאחר הסעודה שאכלו בה בשר או עוף וכיו\"ב ונשארו עצמות, שבדרך כלל הם לא מוקצה, מכיון - יש [ שהעצמות הללו ראויות למאכל בעלי חיים המצויים, כגון כלבים וכן חתולים, והם מאד אוהבים ]הרבה ב\"ה... בכל מקום שתלכו יש כלבים עצמות, ממילא אפילו שאין לו כלב אלא עצם המציאות שישנם כלבים, - גם [ .ועצם הדבר שהעצמות הללו ראויות למאכל כלב, מותר לטלטלם אצלנו בשכונה יש כלבים, רב אחד זקן בא אלי ובקש ממני שאדבר עם השכנים שלו שיש להם כלב שכשהוא מפריע להם לישון הם מוציאים אותו למרפסת ושם הוא מיילל כל הלילה, אך הוא לא מצליח לישון בגלל .]!הכלב... זה בן אדם לחברוח. פינוי קליפות ועצמות מעל גבי השלחן אבל אם על השלחן בסוף הסעודה נשארו קליפות של גרעינים, אגוזים וכיו\"ב שגם כלב לא יאכל אותם. אולי חמור יאכל אותם, אבל איפה יש לנו חמורים?! חמורים יש רק בפלשתין. לכן כיון שזה לא ראוי למאכל בעלי חיים המצויים הרי שזה מוקצה גמור, מוקצה מחמת גופו. ובאמת כתוב שאסור לסלק דברים כאלו מעל השלחן. אבל (סימן שח סעיף כז) בשלחן ערוך אם צריך למקום שמונח שם על השלחן, או אם השלחן נמצא והוא לא יכול לטלטלם ביחד, בזה התירו לו טלטול מן הצד, כגון בשינוי באמצעות דבר אחר וכיו\"ב, ויהיה מותר לו אפילו לקחת את זה עד האשפה, הוא לא צריך להביא את הפח אשפה לשלחן כדי לפנותו. כי צורך מקומו מותר. ט. טלטול מן הצד לצורך מקומו ההלכה הזאת מופיעה יותר מפעמיים בשלחן ערוך, אבל פעמיים זה מפורש: בסימן ש\"ח סעיף כ\"ז לגבי קליפות שמונחות על השלחן שאם צריך להשתמש במקום, שמותר לנער את השלחן. ואמנם הוא לא רוצה לנער את השלחן לרצפה, מפני שאז הרצפה תהיה מלוכלכת, אי אפשר לשבת שמה, והחזון איש מדבר על הנקודה הזאת, שכאשר הותר לו לטלטל את המוקצה לצורך מקומו בדבר המותר, הרי שהוא נחשב לעניין טלטול כדבר המותר. ולכן למרות שכאשר תופס את ההיתר הוא מנער את האיסור, אך כיון שצריך למקומו זה נקרא לצורך דבר המותר. לגבי אם יש מת בחדר, וצריך (סימן שיא סעיף ה) כמו כן כתב מרן בשלחן ערוך להשתמש בחדר הזה. למשל, דבר מצוי הוא, שאנשים נמצאים בתוך הבית ויש להם ילדים ומסתובבים, ויש מת בבית בסלון ורוצים להעבירו לחדר אחר, שאינם חייבים ללכת לבית אחר, נח להם יותר להישאר בבית, שהתירו חכמים לטלטל את המת בשינוי וכמו הדוגמאות שנתתי קודם, כמו לקחת סדין וכיו\"ב, ובכך להעבירו לחדר אחר ולסגור אחריו את הדלת. וזה מותר כי זה צורך מקומו וזה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. י. טלטול באמצעות מגב יש שאלה מאד מעניינת כי זה מצוי. אדם שרוצה לטלטל באמצעות חפץ, למשל יש על השלחן, קליפות ועצמות שאינן ראויות לכלב, שזה מוקצה גמור, ורוצה לקחת מגב ולדחוף את זה לאשפה, ומטרתו היא כדי שיהיה שלחן נקי, הוא רוצה להשתמש בשלחן ולאכול עליו סעודה הבאה, שכיון שזה נקרא לצורך דבר המותר, שהרי הוא צריך למקומו. והנה כאן הרי הוא משתמש באמצעות המגב, האם בכך ייחשב כטלטול מן הצד. כיון שהוא דוחף את המוקצה לא בידיו אלא בדבר שמחזיק ביד. הט\"ז סובר שזה נקרא טלטול מן הצד ומתיר. והמשנה ברורה מסכים עם זה. הם מדברים באופן שלוקח סכין ודוחף את הקליפות שעל השלחן ישר לפח האשפה. שמותר כיון שזה נקרא טלטול מן הצד שהרי אינו נוגע במוקצה. אבל יש כמה אחרונים שתמהים עליו מאד, מה זה משנה אם עושה ביד או באמצעות כלי, אותה תוצאה אותו דבר. ויש הרבה מגדולי האחרונים שחולקים עליו. האליה רבה מקשה עליו קושיות. וכמו כן החזון איש בא להתיר מטעם אחר, אבל הוא לא מסכים לט\"ז. יא. סיבת החומרא במוקצה משאר איסורים דרך אגב, הסיבה של החומרא בטלטול מן הצד במוקצה יותר משאר איסורים היא, כי בדרך כלל כשאתה עושה דבר בשינוי הרי שיש שינוי בתוצאה, אם יכתוב ביד שמאל הכתב לא יהיה יפה, וכן אם יכתוב באצבע הקטנה של היד זה לא יהיה אותו כתב. אבל כאן התוצאה של הטלטול היא רק העברה ממקום למקום. יב. מטאטא אינו מוקצה בשבת ויש לכך דוגמא יותר פשוטה, אם יש הרבה לכלוכים על הרצפה, כגון שנשברה כוס שבוודאי השברים הם מוקצה גמור, או סתם יש פסולת כגון קליפות של גרעינים, או ילדים שלכלכו את הרצפה. ורוצה לדחוף את זה עם מטאטא, מטאטא זה כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטל מטאטא בשבת, האם זה נקרא טלטול מן הצד? הרי בדרך כלל מטאטאים את הבית כדי שיוכלו להשתמש בו, שיהיה נוח לשבת שמה לאכול וכיו\"ב, כשהרצפה מלוכלכת זה לא נעים ממילא זה נקרא צורך מקומו. כלומר שמצד צורך דבר המותר זה מותר, אך השאלה הנשאלת היא אם זה טלטול מן הצד. ויש שרוצים להגיד שמטאטא גם לפי הט\"ז יהיה אסור, למה, מכיוון שזה 'כלי שדרך לנקות בו. אבל זה לא נכון, כי לא אכפת לי על הכלי, 'דרך טלטול או לא זו שאלה לגבי הכלי, אבל כאן הנידון הוא לגבי המוקצה, לכן צריך לומר שמצד זה אין בעיה לטאטאות בשבת. לכן זה לא משנה אם יטאטא באמצעות מטלית, מגב או מטאטא. יג. טאטוא לכלוך מהרצפה בשבת אך האם זה נקרא טלטול מן הצד או לא? בזמנו כתבתי על זה באריכות, שהלכה כדברי הט\"ז ומותר לטאטאות את הלכלוכים בשבת במטאטא, והלכלוך הזה נקרא טלטול מן הצד. והנה לאחרונה מצאתי ראיה מאד חזקה לדברי הט\"ז. הנה דיברנו לעיל על צנון או כל ירק שאדם טומן באדמה שאם הירק אינו מכוסה לגמרי ויש ממנו גלוי, זה נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ומותר. ויש לדון מה יהיה הדין אם טמן את הצנון באדמה וכעת הוא מכוסה לגמרי, ורוצה לקחת כלי כגון סכין ועל ידה להוציאו. הוא לא נוגע בעפר. הוא מזיז את העפר על ידי הכלי. יש בזה מחלוקת ראשונים, בעל המאור כותב שמותר וכן כתוב גם בפסקי ריא\"ז. המגן אברהם מאריך ומקשה על המגיד משנה, ומסקנתו היא שזה מותר. ולשיטתם רואים, שסוברים שזה נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, למרות שבעצם הוא עושה את זה על ידי הכלי. ומוכח מדבריהם כדברי הט\"ז. יד. ראיה ניצחת לדברי הט\"ז למעשה רוב הראשונים חולקים על זה, וסוברים שזה אסור. כך כותבים המגיד משנה, ההשלמה, המאורות, רבינו יונה ומביאים אותו הרשב\"א והר\"ן, רבינו ירוחם ועוד. אבל אם תפתחו את דבריהם תראו, שכולם מבארים שהאיסור הוא מחמת שהוא חופר גומא. והנה, אם הירק לא טמון כולו אין בעיה, כולם רואים שמה שרוצה הוא להוציא את הירק, אבל כשהוא מכוסה כולו, מי שרואה אותו לוקח סכין וחופר יאמר שהוא חופר בשבת, וזה נראה כמו חורש בשבת. ההשלמה והמאורות כותבים שזה נראה גם כמו תולש בשבת. ויש לשאול לכאורה, למה האוסרים אינם אומרים בפשטות שהטעם הוא משום טלטול מוקצה? הרי שיש לומר שטלטול על ידי כלי לכל הראשונים הללו מותר. לא מבעיא לפי הבעל המאור והריא\"ז שבכלל התירו טלטול על ידי כלי. אלא גם לפי שאר הראשונים שהזכרנו, מלבד המאירי שהוא היחידי שמצאתי שכותב שזה אסור משני טעמים: שהוא כמו חופר, וכן משום שהוא מטלטל מוקצה, מלבדו יש לומר שמוכח מכולם שמותר לטלטל על ידי כלי. טו. נעיצת סכין בתאנים הנמצאים בתבן לרבינו חיים בן עטר יש כמה ספרים על הש\"ס, והמפורסם שבהם הוא ספר מצאתי שהוא כותב בפירוש כמו (לא.) 'ראשון לציון', ושם על מסכת ביצה שאמרתי, והוא מביא את הראיה הזאת. וזה פלא, שכל כך הרבה רבנים, גם בדור שלנו ובכל המאות שנים האחרונות, דנו בזה, ולא ראיתי שהביאו את הראיה הזאת שהיא ראיה נצחת. רבי חיים בן עטר כותב, שאדם שקטף תאנים והם בוסר, ורוצה למתק אותם, ורוצה להניחם בתוך תבן, והתבן הוא מוקצה, ולכל הדעות אפילו שזה מכוסה לגמרי מותר לקחת סכין לנעוץ בהם ולהוציא אותם. וכותב שם, שהרי בוודאי כאשר ינעץ את הסכין הוא יצטרף להזיז מעט מהתבן, והרי התבן הוא מוקצה, אך כיון שזה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. כלומר הוא לא מביא את הט\"ז, אבל מוכח שסבר כהט\"ז ומביא ראיה לשיטתו מהנושא הזה. טז. מסקנת הדברים להלכה לכן למסקנת הדברים, לטלטל מוקצה, כגון לדחוף אותו על ידי סכין או מטאטא, והמוקצה הוא פסולת, שאם זה סתם לצורך דבר האסור - אסור, אבל אם זה לצורך דבר המותר, וכאמור לעיל, שהוא רוצה שהשלחן יהיה נקי או שרוצה לנקות את הרצפה מכל מיני פסולת שיש בה, כדי שהבית יהיה מסודר וכיו\"ב, זה נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כי צורך מקומו נחשב לצורך דבר המותר, כך אומר מרן השלחן ערוך. לכן מותר לטאטא את הבית מחפצים של מוקצה. יז. טלטול תינוק שבידיו יש מוקצה אם יש ילד בן שנתיים, הוא לא למד עדין מה מותר ומה אסור ומחזיק ביד שלו אבן, אבן זה מוקצה גמור, והתינוק הזה מתחיל לבכות ולצעוק כדי (שבת סו.)שירימו אותו, והרי כאשר מרימים אותו מרימים גם את האבן, הגמרא אומרת שזה מותר. והגמרא מסבירה שזה דווקא בתינוק שיש לו 'געגועים (בחידושיו לגמרא על אביו' – ויש מחלוקת מה הכוונה בזה, בעל התוספות רי\"ד סובר שטלטול מן הצד מותר, והרי טלטול התינוק שבידו האבן הזאת שם) הוא טלטול מן הצד, מפני שהרי אינו מרים את האבן, אלא הוא מרים את הילד. אכן אם יוצא איתו מרשות לרשות במקום שאין בו עירוב זו בעיה של מלאכת הוצאה, ובכלל אסור גם להרים את התינוק בעצמו, מדרבנן, אפילו אם יודע ללכת. ורק מהתורה מותר משום שחי נושא את עצמו. אבל בתוך הבית כותב הרי\"ד שמותר, מפני שזה נקרא טלטול מן הצד. אבל רש\"י כותב, שכיוון שהתינוק אינו בעל חיים, הוא בן אדם, וזה נקרא כאילו אביו מרים את האבן בידו, זה טלטול בידיים. וכמעט כל הראשונים מסכימים לרש\"י שזה טלטול בידיים. ורש\"י מסביר ש'געגועים על אביו' היינו מצב קיצוני כזה שהוא בוכה וצועק, הוא בפאניקה והיסטריה כזו שאם לא ירמו אותו הוא עלול להיות חולה, יש סכנה, לא סכנת חיים ולא פיקוח נפש, שבזה בוודאי יהיה מותר, אלא אפילו חשש של סכנה - הילדים הם מאד רגישים ולפעמים צריכים להביא את זה בחשבון. כשילד בוכה בכי חזק כל כך, הוא נבהל מפני משהו וכיו\"ב, צריך להרים אותו. וכי תגיד לו תוציא את האבן מהיד?! הילד לא מבין מה זה מוקצה, מה זו שבת, וכן אם הוא מחזיק דבר שהוא ממש מוקצה גמור, פלאפון שהוא כלי שמלאכתו , לטלטל את התינוק הזה זה ]... - וזה גם מוקצה מחמת מיאוס[ לאיסור נקרא טלטול גמור. אבל מפני החולי של התינוק התירו חכמים. החזון איש מבאר את הדין הזה מאוד יפה, מה ההבדל בין להוציא את הצנון או הירק מהעפר זה נקרא טלטול מן הצד, ואילו את טלטול התינוק שיש בידו אבן זה טלטול גמור למרות שאינו נוגע באבן עצמה כלל. שהנה התינוק הזה הוא רוצה באבן הזו שהוא מחזיק, הוא תינוק, בשבילו זה נחוץ, והגדול שמרים אותו מעוניין שהילד יחזיק בידו את האבן שישחק בה, אם כן הרי כביכול הגדול מטלטל את האבן בעצמו. לכן זה נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר האסור. יח. דבר קטן שלקחו בשתי ידיים יש שיטה מחודשת של התוספת שבת בהקדמה שלו להלכות מוקצה, שאם יש חפץ קטן שהדרך לקחתו היא ביד אחת, והוא לוקח אותו בשתי ידים, הרי שזה נקרא טלטול מן הצד. וממילא אם יהיה זה לצורך דבר המותר יהיה מותר לטלטל בכך. וכמו כן חפץ שאינו גדול כל כך שבן אדם אחד מרים אותו לבדו, ויבואו שני בני אדם וירימו אותו יחדיו, הרי שזה גם נקרא טלטול מן הצד. לעומת זאת יש כמה אחרונים שמביאים את דבריו ודוחים אותם מכל וכל, וסוברים שזה נקרא טלטול גמור. יט. צורך גופו או צורך מקומו מה חמור יותר יש שאלה מעניינת, לעיל נתבאר שטלטול מן הצד לצורך מקומו נחשב לטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ויש לדון כיצד יהיה הדין בטלטול מן הצד לצורך שימוש המותר בגופו של המוקצה. לדוגמא, יש מקום שיש שם אבן גדולה ורוצה לשבת עליה, ולוקח מקל שהוא מותר בטלטול כדי להזיז את האבן ממקום למקום שיהיה נוח לשבת עליה, שהנה סתם לשבת על האבן בשבת מותר, אם אינו מזיז אותה ואינו מטלטל אותה. והנה כותב הבעל התניא שאפילו אם האבן מתנדנדת כשיושב עליה גם כן מותר. מפני שכאשר יושב הוא מטלטל אותה ברגליו וזה נקרא טלטול בגופו, שזה הרבה יותר קל. אם כן כאשר רוצה להזיז את האבן בשביל לשבת עליה, האם יהיה מותר, כיון שמצד אחד אסור לטלטלה, ומצד שני זה לצורך מקומו – שהרי הוא רוצה לשבת עליה. יש בזה מחלוקת. הפרי מגדים כותב שמותר ובעל התניא כותב שאסור. כ. תהליך גזירת המוקצה והנה על פניו בהגיון לכאורה נראה שהפרי מגדים צודק, מפני שהנה מובא שבזמן נחמיה גזרו גזירת כלים. (שבת מד:) יש בגמרא בפרק כל הכלים לאחר ] - דברתי על כך לפני כשנתיים כשהתחלנו ללמוד הלכות מוקצה[ הגלות עם ישראל לא היו שומרים מצוות כל כך לצערינו, יהודים הלכו לנכר והתקלקלו, וכשחזרו מהגולה, ראו אנשי כנסת הגדולה ובראשם נחמיה את המצב, וכדי לעוררם לשמירת המצוות הטילו עליהם איסורים חמורים. גזירת כלים היתה שמותר היה בשבת רק כמה כלים מסויימים, בגדים ללבוש, ומלבד זאת צלחת, מזלג, כוס. וכל שאר הכלים אסרו אותם בטלטול. ברגע ]... - היום אוי ואבוי אם תעשה גזירה קשה כזו - יברחו ממך לגמרי[ שעם ישראל ראו את הגזירה הקשה הזאת בהלכות שבת התחילו לחזור בתשובה. ולאחר מכן התחזקו יותר בשמירת שבת. ואכן כשראו חכמים שיהודים מתחילים לחזור בתשובה, וכך אביי מסביר בגמרא, התירו להם טלטול מוקצה, כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו. למשל, סיר שרוצה להניח בו פירות, עוגות וכיו\"ב, וסיר עיקרו עשוי לשם בישול אך רוצה להשתמש בו שימוש המותר, התירו חכמים לצורך גופו. ולאח מכן ראו חכמים שמתחזקים יותר במצוות, התירו גם צורך מקומו. כא. צורך מקומו חמור יותר מצורך גופו לאור זאת יש לומר שמשמע שצורך מקומו הוא יותר חמור מצורך גופו. מפני שבהתחלה הם לא רצו להתיר צורך מקומו, והתירו רק צורך גופו, ורק לאחר מכן חזרו והתירו גם צורך גופו. וכך כותב מרן הבית יוסף בתחילת שטלטול לצורך גופו יותר קל מצורך מקומו. (סימן שח) הלכות מוקצה ויש בזה גם סברא הגיונית, צורך גופו משתמש בכלי בעצמו, אך בצורך מקומו הוא אינו משתמש בכלי, הוא רק רוצה להשתמש במקום של הכלי. הוא מונח על הכסא ורוצה לשבת על הכסא וכיו\"ב. וכמו כן כותב מהר\"י ומעוד כמה פוסקים רואים כך. מרן הבית יוסף כותב שכך (סימן שח),אבוהב מוכח בגמרא, וככל הנראה הוא מתכוון למה שאמרתי. אם כן אומר הפרי מגדים, אם צורך מקומו התירו טלטול מן הצד כל שכן צורך גופו. כלומר שלפי הפרי מגדים אם רוצה לטלטל את האבן על ידי מקל כדי לשבת עליה או להשתמש בה, מותר. והפרי מגדים מסביר כך בדעת . ויש כמה מקומות שרואים כך במגן אברהם. (סימן רע\"ט ובסוף סימן שי\"א) המגן אברהם אבל הגאון רבי זלמן בעל התניא כותב בכמה מקומות, שצורך מקומו מותר אך צורך גופו אסור. ולפי דברינו היה עליו לפסוק כמו הפרי מגדים. אבל אני חושב שבעל התניא היה לו הכרח לפרש כך, שבצורך מקומו מותר ובצורך גופו אסור, מפני שבצורך מקומו יש שלחן ערוך מפורש, אבל בצורך גופו יש ראיה מדברי השלחן ערוך שטלטול מן הצד לצורך גופו אסור. אם כן על כרחנו נצטרך להסביר שבגזירת כלים צורך גופו הוא יותר קל מצורך מקומו. ואכמ\"ל ויבואר עוד בשיעור בשבוע הבא בעז\"ה. כב. ושבו בנים לגבולם דרך אגב, שמעתי רעיון יפה מידידי הגאון הרב אברהם ברוידא שליט\"א, הוא אמר את זה בשם רבי אלחנן וסרמן. כתוב \"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה\" - עם ישראל הלכו לגלות ואמא רחל בוכה עליהם, רחל מבכה על בניה - \"מאנה להנחם על בניה כי איננו\". ולכאורה יש כאן כפל: \" רחל מבכה על בניה\" ולאחר מכן שוב: \"מאנה להנחם על בניה כי איננו\" למה הפסוק חוזר פעמיים. ולאחר מכן גם כתוב: \"כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב\" ועוד פעם כופלים: \"ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם\", הרי כבר אמרנו והוא מסביר כך, הנה גלות זה דבר נורא, כשאדם עוזב את מקומו וגולה ששבו מארץ אויב, אז מה זה \"ושבו בנים לגבולם\" מה כפל הלשון הזו?! למקום אחר, ממילא הוא שוכח את מקומו הראשון ונעשה שייך למקום החדש. תלכו לארצות הברית, עד היום ניתן לראות אנשים מבוגרים שנולדו במרוקו, בסוריה, והם מדברים אנגלית והמבטא שלהם כמו שלי... הם עדיין לא אמריקאים, אבל הילדים שלהם הם כבר אמריקאים לכל ענין. אנשים שהלכו לרוסיה במהלך השנים הם כבר ידברו רוסית, וילדיהם יהיו רוסים לכל עניין. הנה סנחריב מלך אשור בלבל את העולם, הוא היה כובש מדינה ומגלה את כולם לשם, וכך בלבל את כל העולם, למה הוא עשה את זה?! מה היה ההיגיון שלו? התשובה לכך היא, שעם שנשאר במקומו לאחר שיעברו כמה שנים הוא יתקומם, יעשו 'אינתיפאדה'... ברגע שאתה שולח אותם למקום אחר, הם כבר לא יהיו שייכים יותר למקום הראשון זה משהו אחר. אבל אצל עם ישראל יש לנו תורה ומצוות, לצערינו אדם שהולך לגלות למקום שאין בו תורה ומצוות, כמו עם ישראל שהלכו לגלות בבל שהם עזבו את התורה, כך כתוב, שגם אלה ששמרו מצוות בארץ ישראל ברגע שהגיעו לנכר כיון שאין שם רבנים, אין מי שידריך אותם, והם משתדלים להיות דומים לאנשי המקום, הם לא רוצים להיות חריגים, וממילא מתקלקלים. הנה היהודים שהיו לצערינו ברוסיה, זו גלות, זו לא הארץ שלנו, וברגע שבא ה'קומוניזם' ומחק את היהדות, לאחר שבעים שנה ראינו שאין להם שום מושג ויהדות לצערנו. הם עזבו את הכל והתרחקו. חלקם התחתנו עם גויות ה\"י. הם פשוט אבדו את הקשר לרוחניות היהודית שלנו, לתורה ולמצוות שלנו, האבא והסבא שלהם היו אנשים צדיקים אבל הם שלא באשמתם, תינוק שנשבה, עזבו את התורה והמצוות. לכן רחל מבכה על בניה, מבכה קודם כל את עצם הדבר שבניה יצאו לגלות, אבל אומרת רחל, שהיא מאנה להנחם על בניה 'כי איננו'! אין, הם כבר לא בניה! הם עוזבים את התורה! עוזבים את המצוות! 'כי איננו'! ואז אומר לה הקב\"ה \"ושבו מארץ אויב\" דבר ראשון, הם ישובו מארץ אויב, קודם כל הם יעזבו את הגלות, אבל הבעיה היא שהם שכחו כבר את התורה או אז \"ושבו בנים לגבולם\" וממילא \"יש תקוה לאחריתך\"! זה לא סתם שהם ישובו מהגלות, לא סתם קיבוץ גלויות, אלא יש תקוה לאחריתך - ושבו בנים לגבולם. הם יחזרו למה שהיה קודם לשמור תורה ומצוות! זה דבר חשוב מאד שעל כל אחד מאיתנו לדעת, יש לנו תפקיד לקרב כמה שיותר, אנשים שהיום הם חושבים שהם נגד התורה, חושבים שהם אנטי דתיים, הם פשוט לא מכירים, ברגע שהם יכירו, כשאנחנו נותנים להם את ההזדמנות להכיר, יכול להיות שיש סיכוי שיקבלו על עצמם עול תורה ומצוות! ראינו אלפים ורבבות בעלי תשובה, מאיפה הם באים? זה מתחיל מהתחלה שהם מכירים מצוות מסוימות ואז הם נמשכים לזה. רבותי, אני מודה לקב\"ה שזיכה אותי ללמוד, אני עומד לסיים, כנראה עוד השבוע בעז\"ה, אני כבר כמעט שנתיים לומד הלכות מוקצה והקב\"ה זיכה אותי לסיים, אני מקווה שאולי הימים הקרובים עוד השבוע בלי נדר אסיים את הלכות מוקצה ואז נתחיל מלאכת בונה וסותר. ואני מצטער אולי שהיום השיעור היה קצת קשה, אולי חלק מהציבור לא הבינו, אני השתדלתי להסביר עד כמה שאפשר, אבל אנחנו נחזור וניתן שהשיעורים יהיו מעניינים לכולם בעז\"ה."},{"filename":"255.pdf","content":"טלטול מן הצד לצורך| טלטול כלי שמלאכתו להיתר לצורך קל| טלטול מוקצה משום צער בעלי חיים| טלטול מן הצד בגופו נושאים: מוקצה שבא ליד | שכח כסף בכיסו בשבת| משחק בכדור בשבת| דחיפת מוקצה ברגל| צורך גופו או צורך מקומו| שימוש המותר טלטול שאריות חוטים שעל בגד חדש | נפיחה בלכלוך שעל הבגד בשבת| בהיתר עד היכן יכול לטלטלו255 גליוןמיום א' י\"ז סיון תשפ\"ד פרשת שלח הלכות טלטול מן הצד ב' (הלכות מוקצה ל\"ג) א. טלטול מן הצד לצורך דבר המותר בשיעור הקודם הסברתי את הדין בטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, וטלטול מן הצד לצורך דבר האסור. ואבאר בקצרה, כשיש דבר שהוא מוקצה גמור, למשל עפר, ויש בתוך העפר כלי שמותר להשתמש בו או ירק, שבזמנם לא היה מקרר והיו שומרים את הירקות שיישארו טריים בצורה שהיו מכניסים אותם לתוך עפר לח, והלחות שומרת על הקור והטריות של הירק, ובשבת כשרוצה למשוך את הירק או הכלי, וממילא העפר זז והרי הוא מוקצה, אך מכיון שאינו מזיז את העפר בידיים אלא רק מושך את הירק או את הכלי, הרי שזה נקרא טלטול מן הצד. כיון שאינו דוחף או מזיז את העפר בידיים, וכיון שעושה את זה לצורך הירק או הכלי המותר לשימוש – מותר לעשות כן. ב. טלטול מן הצד לצורך דבר האסור אכן אם המטרה העיקרית שלו היא להשתמש בעפר, כגון שיש שם איזה דבר תקוע בתוך העפר ורוצה להוציאו כדי שהעפר יהיה רך יותר כדי להשתמש בו, הרי שזה יהיה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, ואסור. וזו הסיבה שאסור לטלטל את המת אף בשינוי, וכפי שנפסק בשלחן ערוך . אחת ההלכות החשובות שם היא, שאם מטלטל את המת עם (סימן שיא סעיף א) דבר המותר, למשל סדין, ורוצה לתפוס בסדין ולטלטלו או להזיזו ממקום למקום, אמנם אינו מטלטל אותו בידיים אבל הטלטול הוא לא לצורך הסדין אלא לצורך המת, וכיון שכך זה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור ואסור. ג. טלטול מן הצד בשאר איברי הגוף כותב שרבינו יונה הקשה על כך שאלה מאד קשה, (פרק ג סימן יט) הרא\"ש כתוב, שאם אדם רוצה לישון על המיטה ויש על המיטה (שבת קמא.)שבגמרא קש, שלפעמים הקש אינו מוקצה, כגון קש שנועד למאכל הבהמות, מאידך יש קש שמיועד להסקה שהוא אין לו שימוש של היתר בשבת והוא מוקצה גמור, ועל המיטה מונח קש. ורש\"י מסביר, שמדובר במצב שרוצה להשתמש בקש, דהיינו אמנם הוא מוקצה אבל אינו רוצה לטלטלו אלא לשכב עליו, שאם ינענע אותו כשישכב עליו הוא יתרכך והוא לא יהיה שכבה עבה, הוא לא דוקר, וכך יהיה נוח לשכב עליו. ושנינו במשנה שם, קש שעל גבי המיטה מנענעו בגופו – דהיינו מותר לנענע את זה בגוף. ולכאורה הרי לפי רש\"י הסיבה שהוא מנענע את הקש הוא לצורך השימוש בקש. אמנם הוא לא מנענע את הקש בידים אלא באמצעות הגוף, וממילא זה נקרא טלטול מן הצד – טלטול בשינוי, והרי זה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, ומפני מה זה מותר. ומתרץ הרא\"ש חידוש גדול מאד, שכאשר אינו מטלטל מן הצד אלא על ידי הגוף, הרי שהוא מותר גם לצורך דבר האסור. וכל החילוק שחילקנו בטלטול מן הצד אם הוא לצורך דבר המותר או לצורך דבר האסור היינו כאשר משתמש בידיים, כגון שמוציא את הצנון ומזיז את העפר – בידים, שאם זה בידיו יש הבדל אם כשהמוקצה זז ממקום למקום – זה לצורך דבר המותר או לצורך דבר האסור, אבל כשהטלטול בגוף, בכל שאר האיברים חוץ מהידיים, הרי שזה טלטול בגופו ובו לא גזרו חכמים. ד. להזיז אבן עם הרגל בשבת לאור דברי הרא\"ש הללו, אם למשל רוצה להזיז אבן, שאם היא עלולה להזיק בוודאי שמותר, אך גם אם אינה עלולה להזיק, אלא בסתם אינו רוצה שתהיה כאן מחמת סיבה כלשהיא, מותר יהיה לדחוף אותה עם הרגל. או למשל אם מצא בשבת מטבע זהב, ורוצה להסתירו עד מוצאי שבת כדי שלא יקחו לו את זה, לפי דברי הרא\"ש יהיה מותר לדחוף אותה עם הרגל עד המקום שבו יכול להסתירה. מפני שכיון שאינו מטלטל את האבן או את המטבע בידיו אפילו טלטול מוקצה לצורך המוקצה, מותר. חולק על הרא\"ש, ומבאר (דף כ ע\"ב מדפי הרי\"ף ובחידושיו עמ\"ס שבת שם)לעומת זאת הר\"ן את מימרת הגמרא 'קש שעל גבי המיטה מנענעו בגופו' באופן אחר מרש\"י, שרש\"י כתב שהוא מנענע את הקש כדי לשכב עליו, אך הר\"ן מבאר, שאין מדובר שרוצה לשכב על הקש, אלא שרוצה להזיז את הקש מהמיטה כדי שיוכל לשכב עליה, וממילא כיון שמנענע את הקש בגופו הרי שזה טלטול מן הצד לצורך המיטה שזה דבר המותר, ולכן מותר. ביאור הדבר, שהרא\"ש למד כרש\"י – שכוונתו היתה להשתמש בקש – וממילא הטלטול הוא לצורך דבר האסור, ולכן הרא\"ש הוצרך לחלק בין בין טלטול ביד לטלטול בגופו. אבל הר\"ן סבר, שבאמת אינו רוצה להשתמש בקש אלא במיטה – וממילא זה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ולא צריך לחלק בין טלטול מן הצד בידיו או בגופו. ה. לא התירו מוקצה משום צער בעלי חיים פוסק כדעת הרא\"ש. אבל חיפשתי (שם סעיף ח) להלכה מרן השלחן ערוך בראשונים, וכמעט כל הראשונים סוברים כדעת הר\"ן. ולדוגמא אתן לגבי (שבת קנד:)לכם ראיה מהרבה ראשונים, הנה יש סוגיה בגמרא העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן בהמה שיש עליה משא כבד שהוא מוקצה, שלא התירו טלטול מוקצה במקום צער בעלי חיים. אמנם יש מחלוקת ראשונים לגבי בהמה שנפלה, אם התירו להרים את הבהמה משום צער בעלי חיים, ורוב הראשונים סוברים שאסור, וכפי שכותב הרמב\"ן שהתירו ביטול כלי מהיכנו אבל לא סבר שהתירו (בפסקיו למסכת שבת קכח:)התירו טלטול מוקצה. לעומת זאת, הרי\"ד מוקצה משום צער בעלי חיים. וכבר כתבתי בזה באריכות בהלכה ברורה שהלכה כדברי האוסרים, שלא התירו טלטול מוקצה משום צער (חלק כ סימן שה) בעלי חיים. ואחת הראיות לאסור זה הנושא הזה שלנו, שיש על הבהמה משא שהוא מוקצה ורוצה להוריד אותו, שמותר על ידי גופו – כגון שידחוף אותם בגופו באיזו צורה שהיא, שזה טלטול בגופו. וכותבים הראשונים שמותר משום צער בעלי חיים. ולכאורה, מפני מה צריך לומר שזה משום צער בעלי חיים הלא גם בלי צער בעלי חיים יש להתיר משום שזה טלטול בגופו, שהרי לפי הרא\"ש טלטול מוקצה בגופו מותר גם לצורך המוקצה. כתבו שיש להקל משום צער בעלי (בחידושיהם עמ\"ס שבת שם בסוף המסכת) הראשונים כותב בפירוש כמו הרא\"ש, שאף ללא הטעם (שם)חיים. לעומת זאת הרמב\"ן של צער בעלי חיים יהיה מותר, כי זה טלטול בגופו שלא גזרו בו חכמים כלל. הרי שיש לנו חבר להרא\"ש והוא הרמב\"ן. ו. סתירה בדברי מרן מאידך גיסא כאמור, כל הראשונים שם בסוגיא אומרים שזה משום צער כתוב כך (סימן שה סעיף יח) בעלי חיים. הבעיה הגדולה היא שגם בשלחן ערוך וז\"ל: \"אין רוכבים על גבי בהמה ולא נתלים עליה וכו' ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים\". כלומר אם אדם התיישב על הבהמה בשבת, הרי אם יישאר לשבת שם כל השבת זה צער בעלי חיים, לכן התירו לו לרדת. וממשיך מרן: \"ומטעם זה פורקים משאו מעליה, כיצד עושה? מכניס ראשו תחת המשא ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו\". וכוונתו במילים \"ומטעם זה\" היינו הטעם של צער בעלי חיים. והרי לכאורה זה טלטול בגופו, ומשמע שסבר כמו שאר הראשונים שעיקר הטעם הוא מצד צער בעלי חיים ולא מטעם טלטול מחמת גופו. ולכאורה לפי זה זו סתירה, שהנה כאן, בסימן ש\"ה, מקור דברי מרן השלחן ערוך הוא מהרמב\"ם, ויוצא שגם הרמב\"ם סובר שטלטול בגופו אסור כמו הר\"ן ודלא כהרא\"ש, מאידך גיסא, בסימן שי\"א פסק כדעת הרא\"ש להקל בטלטול בגופו. מי שהרגיש בזה ומתייחס לזה באריכות זה המשנה ברורה, שבביאור (פרק כא מהלכות מבאר שלשון מרן הוא מהרמב\"ם(סימן שה סעיף יח ד\"ה ומטעם זה) הלכה , והוא מדקדק בלשון של הרמב\"ם שבאמת לפי דבריו אפשר שבת הלכה ט-י) להקל גם בלי הטעם של צער בעלי חיים, ואכמ\"ל. והנה לשונו של מרן בעניין טלטול בגופו: \"וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור (סימן שיא סעיף ח) מותר, הילכך קש שעל המיטה דסתמו מוקצה להסקה מנענעו בגופו\". ע\"כ. רואים שפסק כדעת הרא\"ש. הרי שיש כאן מחלוקת ראשונים. אמנם רוב הראשונים חולקים על הרא\"ש, אבל כאמור הרמב\"ן פוסק כמו הרא\"ש, וגם הטור – בנו של הרא\"ש – פוסק כדעת אביו הרא\"ש. ז. פעולת הליכה ופעולת שכיבה מחדש בעניין הזה שיטה אחרת, שאין דבר כזה (סימן מז אות יא-יד)החזון איש טלטול בגופו, ואין הבדל בין אם טלטל בידו או אם טלטל בגופו, ורק אם זה טלטול בשינוי זה טלטול מן הצד. ומבאר את הרא\"ש, שמה שכתב שמנענע את הקש – כיון שאין הכוונה שעושה פעולת טלטול אלא פעולת שכיבה. וכמו כן כשמטלטל בגופו בהליכה, סובר החזון איש שכל ההיתר יהיה לדחוף את זה ברגלו שזה לא נקרא טלטול בגופו אלא טלטול מן הצד, כיון שזו פעולת הליכה, דהיינו שאם הולך בדרך הילוכו ודוחף עם הרגל את המוקצה, מותר. כי אין זו פעולת טלטול אלא פעולת הליכה. ולפי זה יש לומר, שאם רוצה לבעוט או לדחוף אבן ברגלו, אסור, מפני שאין זו פעולת הליכה אלא פעולת טלטול. החזון איש מביא לכך כמה ראיות מאוד חזקות, זה חזון איש ארוך, אבל הבעיה היא שהחזון איש ראה את לשונו של הרא\"ש, וכך הוא מבאר את פשט דברי הרא\"ש. אבל הטור – בנו של הרא\"ש – חיבר ספר 'קיצור פסקי הרא\"ש', שהאחרונים קוראים לזה 'הרמזים', ושם הטור הולך בשיטת אביו הרא\"ש בפירוש, שיש לחלק בין טלטול בגופו לבין טלטול בידיו. רואים בפירוש שאי אפשר להסביר כמו החזון איש. , שם הוא עוסק בעניין לפרוק משא מעל (עמ\"ס שבת קנד:)יתירה מזאת, הרמב\"ן גבי בהמה בשבת, כותב בפירוש שטלטול בגופו כגון בראש שלו, לא אסור חכמים כלל. ובדברי הרמב\"ן בשום פנים ואופן אי אפשר להסביר כמו שהסביר החזון איש. עוד יותר מזה, הרי החזון איש מסכים שכל האחרונים הם נגדו, הוא מביא מגן אברהם ועוד שלא כתבו כן, אבל הוא חולק עליהם. אבל מרן הבית יוסף כותב כל מיני כללים במוקצה, ושם הוא כותב בפירוש (תחילת סימן שח) עצמו חילוק בין טלטול מן הצד בידו לבין טלטול בגופו, ורואים בפירוש מדבריו שאי אפשר להסביר שזו פעולת שכיבה כמו שמסביר החזון איש. הרי שמרן לא סבר כמו החזון איש. וכן המהר\"י אבוהב, שחי דור אחד לפני מרן, יש לו חיבור על הטור, ושם הוא מסביר גם כן כך בפירוש. וכן כותב רבי עקיבא איגר על הרמ\"א שאינו חולק על מרן בדין של טלטול בגופו כיון שלא כתב על כך הגהה, הרי שגם הרמ\"א סובר ככה. ח. הלכה למעשה לאור כל האמור, הרי שמרן סובר כך, וכן סבר הרמב\"ן - שהחזון איש לא ראה את דבריו, כיון שחידושי הרמב\"ן יצאו לאור מאוחר יותר מכתב יד. ולפי זה יוצא שכיון שאנחנו קבלנו הוראות מרן - מותר טלטול בגופו. (שו\"ת אגרות משה ח\"ה אמנם יש כמה פוסקים מהדור האחרון, כמו הרב פיינשטיין ועוד, שמחמירים בזה משום שיש הרבה ראשונים שחולקים. חאו\"ח סימן כה אות ו) אבל בדבר כזה שהוא גם דרבנן וגם בפירוש שלחן ערוך, וכשאי אפשר להסביר אחרת בשלחן ערוך הרי שאנחנו יכולים להקל בזה. אבל כמובן צריך שזה יהיה צורך, כאשר סתם רוצה לבעוט באבן זה אסור, צריך שיהיה צורך מסוים, אפילו צורך קל. ט. טלטול כלי שלא לצורך למה הדבר דומה? כלי שמלאכתו להיתר, כגון כוס, זה כלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלה, אבל לטלטל אותה שלא לצורך כלל, סתם רוצה להחזיקה בידיים ולהעבירה ממקום למקום, אמנם זו מחלוקת ראשונים, אך דעת בפירוש שאסור. וזה לשונו: \"כלי שמלאכתו (סימן שח סעיף ד)מרן השלחן ערוך להיתר מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו\". לאור זאת בספר חוט שני של הגאון רבי ניסים קרליץ דן לגבי אדם שיושב בשלחן בסעודה, ומדברים דברי תורה או שרים וכיו\"ב, מחכים למנה הבאה, והנה הוא לוקח את המזלג משם לפה ומפה לשם – אסור. אבל יש אנשים שאינם מסוגלים בלי תעסוקה, חייבים להעסיק את עצמם לעשות משהו עם הידיים, קשה להם לא להחזיק משהו ביד, לכן אם זה באמת משפיע עליו – הרי שהטלטול הזה הוא לצורך. ומותר. כיון שלא צריך שיהיה צורך גדול, אלא אפילו צורך קל, העיקר שיהיה צורך. כמו כן בטלטול בגופו, למרות שהלשון של הרא\"ש היא שלא גזרו כלל, אבל זה לא יהיה עדיף על כלי שמלאכתו להיתר, לכן צריך שיהיה צורך, אפילו צורך קל, ויהיה מותר טלטול בגופו כי קבלנו הוראות מרן. י. טלטול מוקצה מן הצד לצורך מקומו לאור כל האמור יש לנו ללמוד עוד הלכה מאד חשובה. הנה בשיעור הקודם אמרתי שטלטול מן הצד של המוקצה לצורך מקומו זה נקרא לצורך דבר המותר. למשל, אם יש עצמות וקליפות על השלחן, אם הם ראויים למאכל בעלי חיים הם אינם מוקצה, אבל אם הם אינם ראויים למאכל בעלי חיים הרי שהם מוקצה גמור ואסורים בטלטול. והנה אם רוצה לדחוף אותם עם מגב או סכין, או כאשר יש קליפות על הרצפה שאינם ראויים למאכל בעלי חיים ורוצה לטאטא אותם, שבסתם כך הטלטול שלהם הוא טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, אבל אם המטרה שלו היא להשתמש בשלחן, או במקום שהם מונחים בו, הרי שזה נקרא צורך מקומו. מרן השלחן ערוך שלצורך מקומו מותר לטלטל מן הצד. ומרן חזר ושנה (סימן שח סעיף כז) פוסק שהוא מוקצה מחמת גופו, למשל, (סימן שיא סעיף ה) את ההלכה הזו גם לגבי מת אדם המתגורר בבית קטן, ואירע שמת מישהו בבית בשבת, ויש לו משפחה ואין מקום בבית, והוא רוצה להוציא את המת לאיזה מקום צדדי כדי שיוכל להישאר בבית, הרי שזה צורך מקומו, ולכן רשאי להוציא את המת - לא בידים, אלא באמצעות הסדין שהמת מונח עליו, ודוחף אותו על ידי הסדין למקום אחר. וזה לשון מרן: \"אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו\" – דהיינו המת מונח על המיטה ורוצה לישון על המיטה – \"מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממיטה למיטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא\". ע\"כ. דהיינו שזה נקרא צורך דבר המותר. יא. טלטול מוקצה לצורך שימוש בדבר המותר ויש לדון מה יהיה הדין לצורך שימוש בדבר המותר, האם גם כן יהיה מותר לטלטל מן הצד או לא. ואבאר, הנה בגזירת על הכלים, בכלי שמלאכתו לאיסור כגון סיר, שרוב ועיקר שימושו הוא לאיסור, לבישול, ורוצה להשתמש בו כדי להניח בתוכו פירות או עוגות, שזה 'צורך גופו' – צורך השימוש בגופו, או כגון שיש סיר על הכיסא ורוצה לשבת על הכסא, שזה 'צורך מקומו', שמותר לטלטלו. ויש לדון מה יותר חמור, 'צורך גופו' או 'צורך כותב, שצורך מקומו חמור יותר, וממילא ף (תחילת סימן שח) מקומו'. מרן הבית יוס אם מתירים באיזה מוקצה את הטלטול לצורך מקומו בוודאי שיש להתיר לצורך גופו, ומרן כותב שכך משמע בגמרא, וכנראה כוונתו למה שבגמרא כתוב, שבתחילה שאסרו את הדין של מוקצה שאסרו אל כל הכלים, (שבת קכג:) וכתוב שם שאביי אמר, שבהתחלה התירו צורך גופו ואחר כך התירו צורך מקומו. הרי לנו שצורך גופו יותר קל מצורך מקומו. דבר מאד הגיוני, הנה התירו טלטול מן (סוף סימן שיא) והנה כתב הפרי מגדים הצד כשהוא לצורך מקומו, כל שכן כאשר רוצה להשתמש במוקצה, כגון קש המונח על המיטה ורוצה לטלטלו מן הצד, למשל עם מקל כדי לסדר את הקש ולשכב עליו, רוצה להשתמש בגופו, שכל שכן שמותר. וכך כותב – אמנם הוא לא כותב 'כל שכן', אבל הוא כותב (שם) גם בספר בית מאיר שאם צורך מקומו מותר גם צורך גופו יהיה מותר. יב. בצורך גופו יש להחמיר בשונה מצורך מקומו לעומת זאת, בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן בעל התניא כותב בכמה מקומות, שצורך מקומו מותר אך צורך גופו אסור. ולכאורה צריך להבין, אם אתה מתיר צורך מקומו, שהוא יותר קל, בוודאי שיהיה מותר בצורך גופו. אבל האמת שלפי מה שאמרנו יש לנו להצדיק את בעל התניא, מפני שמרן השלחן ערוך הרי התיר לנענע את הקש שעל המיטה כי זה טלטול בגופו, , ולכאורה למה לא אמר שמותר מחמת ]הובא לעיל[ וכן הוא ברא\"ש שרוצה להשתמש בקש, שהרי טלטול מן הצד מותר לצורך גופו, אפילו לצורך המוקצה, למה מרן והרא\"ש היו צריכים להשתמש בנימוק של טלטול בגופו, הלא יכלו להשתמש בנימוק שאם לצורך מקומו זה מותר כל שכן זה מותר כאשר רוצה לטלטלו לצורך גופו. וזו ראיה ניצחת, שמרן השלחן ערוך מחמיר שלא לשכב על המוקצה למרות שזה שימוש המותר, שהרי זה צורך גופו, וכל שכן מצורך מקומו, אלא מכך שמרן לא השתמש בטיעון הזה אלא בנימוק שזה טלטול בגופו, משמע שמרן לא מתיר לצורך גופו גם אם לצורך מקומו הותר. הקשה כך על מרן, כיצד כתב להתיר לצורך (סוף סימן שיא) אכן במגן אברהם - הלשון במגן אברהם אינה ברורה [ .מקומו ומאידך כתב לאסור לצורך גופו לגמרי, ובספר תוספת שבת מסביר אחרת את דבריו, אבל המחצית השקל מכח דבריו אלו של ]והלבושי שרד שם מסבירים את דבריו כמו שאמרתי שצורך גופו הוא כל שכן מצורך מקומו. (שם)המגן אברהם כתב הפרי מגדים אולם הגאון רבינו זלמן כותב שלא, ודעתו היא שמרן מתיר דווקא לצורך מקומו אבל לא לצורך גופו. יג. ההיגיון אומר להקל בצורך גופו מה שאין כן בצורך מקומו ואפשר להסביר יפה מאוד את שיטת בעל התניא, למה לכאורה אין לומר שצורך גופו יהיה מותר כל שכן מצורך מקומו, שכאשר משתמש בגוף הכלי, הרי שיש לו צורך לשימוש בגוף הכלי, ובעצם השימוש המותר מראה שמבחינתו כרגע הוא כלי של היתר. מה שאין כן כשרוצה להשתמש בכיסא שמונח עליו המוקצה, ורק מטלטל את הכלי המוקצה כדי לשבת על הכיסא – זה כבר יותר חמור. כלומר ההיגיון אומר שבגזירת כלים, צורך גופו יותר קל מצורך מקומו. מפני שצורך גופו זה כאילו מפקיע את שם המוקצה ממנו, כיון שמשתמש בו שימוש המותר, מה שאין כן במוקצה גמור שהוא נשאר מוקצה, וההיתר רק לצורך המקום שמונח בו. לכן בטלטול מן הצד יותר הגיוני להקל בצורך גופו מאשר להקל בטלטול מן הצד לצורך מקומו. כך אני חושב שמסברא אפשר להסביר את שיטת בעל התניא, וכפי מה שאמרתי שבשלחן ערוך מוכח כדבריו. יד. דין טלטול ברגליים \"עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו\". (קכז.)איתא בגמרא בשבת \"דרך הליכתו\". דהיינו שבדרך ההליכה יש מוקצה (ד\"ה ברגלו) וכותב רש\"י שמפריע בהליכה, מותר ללכת ותוך כדי לדחוף את המוקצה. וכותבים גדולי האחרונים, התוספת שבת, בעל התניא, רבי עקיבא איגר, ועוד הרבה אחרונים, שמה שכתוב 'דרך הליכתו' היינו שדיברו בהווה. כלומר, שכך זה בדרך כלל, אבל אפילו אם זה לא היה דרך הליכתו יהיה מותר. וכמו הדוגמא שהבאנו לעיל, כאשר יש לו אבן שרוצה לדחוף אותה ברגל, או שמצא מציאה - מטבע זהב או כלי יקר מאד שהוא מוקצה, שרשאי לדחוף אותו ברגלו לצד, למקום שאף אחד לא יראה כדי שיוכל לבוא מתיר אפילו שזה לא (סימן שח ס\"ק יג) ולקחתו לאחר השבת. והמשנה ברורה דרך הליכתו, מפני שכל טלטול שאינו ביד או אפילו המרפק שזה חלק מהיד, נקרא טלטול בגופו. ממילא גם ברגל לא צריך שיהיה דרך הליכתו, וזה נקרא טלטול בגופו. אינו סובר כך, ולדעתו צריך ]שהזכרתי לעיל[ לעומת זאת החזון איש שתהיה פעולת הליכה. אם זו לא פעולת הליכה יהיה אסור. החזון איש מביא כמה ראיות לשיטתו. הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך בתשובה מביא את החזון איש ודוחה את הראיות (חלק א סימן יד) בספר מנחת שלמה שלו יפה מאד אחת לאחת, בגאונות עצומה. מצד שני הוא מביא ראיות להגר\"ש וואזנר. (ח\"ח סימן מט-נ) להתיר אחת לאחת. כמו כן בשו\"ת שבט הלוי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה אמנם לא נכנס לסברא בזה, אלא הוא מביא הרבה פוסקים שסוברים שלא כמו החזון איש. טו. טלטול סנדל שנקרע בשבת אחת הראיות של החזון איש זה מהדין של סנדל שנקרע שאסור לטלטל . שכתוב בפירוש, שאם נקרעה הרצועה מעליו אסור (סימן שח סעיף טו)אותו ברגל לטלטלו ברגל, הרי שאפילו שזה טלטול בגופו אסרו. ומשמע שגם במקום שאין חשש גזירה - אסור. לעומתו כותב הגרש\"ז אויערבך שאין מזה ראיה, מפני שדווקא סנדל דרך טלטולו בכך, ברגל, אבל לדחוף מוקצה, כגון לבעוט באבן, צריך להיות מותר. טז. טלטול ברגלים נקרא טלטול בגופו על כל פנים בדברי מרן השלחן ערוך בנושא של טלטול בגופו נראה, שטלטול ברגלים זה גם נקרא טלטול בגופו. ואם מסבירים את עצם הדין של טלטול בגופו הרי שבלאו הכי אי אפשר להסביר כמו החזון איש, לכן להלכה מותר. לעומת זאת כאמור לעיל, המשנה ברורה כותב בכמה מקומות להקל, על אדם שמצא מציאה בשבת שמותר (בביאור הלכה ד\"ה פן יקדמנו)בסימן רס\"ו כתב שמותר לדחוף עם הרגל (ס\"ק יג) לדחוף את זה עם הרגל. ובסימן ש\"ח כדי שהמוקצה לא יבוא לידי הפסד. כלומר כשיש צורך בדבר שיכול (סימן שב ס\"ק כו) לגרור אותו. אחד האברכים הקשה לי שהנה המשנה ברורה כותב, באם יש לאדם בוץ בנעלים אם מותר לגרד את הבוץ הזה, שבזמנם היה נהוג שיש בכניסה לבית הכנסת כמין ברזל מיוחד לגרד בו את הבוץ מהנעליים, כיום כבר כמעט לא ראיתי דבר כזה, היום הכל מרוצף, יש אספלט וכבישים, אבל פעם היה בוץ, כשאני הייתי ילד רוב הרחובות היו בוץ. ויש דיון ארוך בפוסקים אם מותר לנקות בברזל הזה את הנעליים או לא. ובאופן כללי זה מותר. והמשנה ברורה שם מעורר, שלנקות את הבוץ מהנעליים באבן מותר, אך בתנאי שלא ינענע את האבן. ולכאורה הלא נענוע האבן הוא טלטול בגופו, הרי שלכאורה מצד אחד המשנה ברורה מתיר לדחוף את המוקצה ברגל, ומאידך, אפילו לצורך דבר המותר – לנקות את הבוץ מהנעליים – אוסר. אכן יש לבאר את הדבר לפי דברי הגרש\"ז אויערבך ועוד פוסקים, שסוברים שכיון שסנדל דרך טלטולו הוא ברגל, ובזה זה אסור אפילו לדחוף אותו ברגל, כמו כן אותה הנעל שמנקה אותה, כיון שזו הדרך לנקות את הבוץ, על ידי שמגרד ברגלו באבן את הבוץ מהנעליים, לכן יש להיזהר לנענע את האבן. לכן המשנה ברורה החמיר בזה. וכן כך כתב בספר שו\"ת אז נדברו לבאר את דברי המשנה ברורה. וממילא דבריו אינם סותרים זה לזה כלל. יז. מוקצה למקצת בני אדם לאור זאת יש לומר דבר מעניין, שהנה דיברנו בשיעורים הקודמים שכדור שאסור לשחק בכדור (סימן שח סעיף מה) שלנו אינו מוקצה, ומה שמרן כתב בשבת, מרן לא התכוון על הכדור שיש בימינו, שדינו כדין כל הצעצועים, שמצד אחד אסור בהחלט לשחק בכדור בשבת, לא רק בחוץ שיש איסור של אשוויה גומות ויש איסור של תלישה, אלא אפילו בתוך הבית אסור לשחק בכדור בשבת. אבל לילדים קטנים או לנשים מותר, מפני שאין להם את העניין של ביטול תורה והעניין של קדושת השבת לגבי זה. וכן הוא הדין בכל המשחקים והצעצועים שילד משחק, שלאיש מבוגר אסור לשחק בצעצועים, לא בשבת ולא בחול, אבל בשבת עוד יותר אסור. כתוב במדרש, שהיתה עיר גדולה שחרבה בזמן חרבן ביתר בגלל שהיו משחקים בה בכדור, ויש גירסא 'בשבת'. הרי שאמנם המשחק בכדור הוא אסור אבל כדור אינו מוקצה, כיון שאם לילדים קטנים מותר, ממילא מוקצה שמותר לחלק מבני אדם כבר אינו מוקצה. כמו תרומה, שאסור לישראל לאוכלה ולכהנים מותר, שמחמת כן אינה מוקצה. כמו כן אוכל ביום כיפור, שאסור לגדול לאכול אבל לילדים קטנים מותר לכן אינו מוקצה. וכן מצה בערב פסח שחל בשבת, שאסור לגדול לאכול אותה אבל לילדים קטנים מותר, לכן אם זו לא מצת מצוה של הלילה, אלא מצה רגילה, שלילדים קטנים שלא מבינים מה זה פסח מותר, לכן אינה מוקצה. וכן הלאה. מוקצה צריך להיות מוקצה לכל. יח. טלטול כדור שמשתמשים בו בידיים אכן יש פוסקים שסברו שכדור דינו שהוא מוקצה, ולפי דבריהם יהיה אסור גם לבעוט בו ברגל, ואינו נקרא טלטול בגופו, כי דרכו בכך – לבעוט בו ברגל. - אמר לי מישהו, שיש כדורים שמשתמשים בהם רק ברגל ויש כאלה [ שמשתמשים רק בידים, 'כדורגל' ו'כדורסל', אמרתי לו שאני אף פעם לא שמעתי שיש הבדל בצורה של הכדור, אני לא יודע, וגם אם כן, הרי אני . אכן בכדור שאין הדרך לבעוט בו, לדעת ]בין כה מתיר לטלטל את שניהם האוסרים לכאורה כאשר בועטים בו הרי שזה טלטול בגופו. אבל אבנים למשל, הרי לא בועטים סתם באבנים, ואי אפשר לומר שדרכו בכך, לכן אם יש אבן שמפריעה או שיש צורך מסויים להזיזה, מותר לדחוף אותה עם הרגל. כמובן כאשר יש עירוב במקום. ורק דבר שדרך טלטולו בכך יהיה אסור. יט. כיצד ינהג מי ששכח בכיס פלאפון או כסף בשבת מתיר טלטול בגופו אפילו אם דרכו בכך, הוא לא (שם) למעשה, בעל התניא מחלק את החילוק בין אם דרכו בכך או לא. ואני לא יודע מה הוא יענה (סימן בקשר לסנדל אבל הוא מתיר. והראיה שלו להתיר היא, שהנה הרמ\"א כותב, שאם אדם שכח בכיס כסף, ושם לב לכך רק לאחר כניסת רסו סעיף יב) השבת. אנשים שקורה להם דבר כזה הם נכנסים לפאניקה, ומיד מנערים את הבגד שיפול על הרצפה וכשנאבד להם מצטערים, אבל באמת לא צריך לעשות כך, ויכול ללכת לאיזה חדר או מקום צדדי ולרוקן שם את הכיס. הסיבה לכך, וכפי שלומדים רוב האחרונים את דברי הרמ\"א, שהנה יש לנו דין בכלי שמלאכתו לאיסור המונח על כיסא שרוצה לשבת עליו, שמותר לו לטלטל את הכלי כדי לשבת שם. עד איפה יכול לטלטל את הכלי? עד למקום שירצה. כלומר מותר לקחת את הכלי המוקצה הזה כל זמן שהוא בידיים שלו. וכמו כן אם היה מונח טלפון סלולרי כבוי על הכיסא, שאם זה כשר הרי שאין הבדל בין אם כבוי או דלוק, אבל אם זה טלפון יותר משוכלל, שמלבד מה שהוא בעייתי מאד מבחינת ההלכה, פעמים כשהוא דלוק שכל נגיעה בו גורמת להפעלת זרם חשמלי, ואם הוא כבוי אפשר לקחתו מהכיסא, הוא לא מוקצה מחמת חסרון כיס, זה כלי שמלאכתו לאיסור כמו כל הכלים החשמליים. ומותר לקחתו עד למקום שירצה. ודנים הפוסקים, שמכיון שכל ההיתר הוא כיון שבא לידו בהיתר, הרי שאם למשל לקח את הסיר כדי להניחו בארון, וצריך לפתוח את הארון ולשם כך הניח רגע את הסיר ופתח את הארון, שוב כבר אינו יכול לטלטל את הסיר. כיון שכל ההיתר הוא כל זמן שהוא ביד, אבל כאשר הניחו רגע אחד כבר אינו יכול לטלטלו. כמו כן מוקצה גמור שבא לידי בהיתר, למשל לאחר שאדם סיים לאכול אפרסק, והגרעין נמצא בידו, שאם זה משמש זו כבר שאלה אחרת אם זה בכלל מוקצה, בגלל שהילדים משחקים בגרעינים שלו, ולהלכה מותר, אבל בגרעין של אפרסק ילדים לא משחקים, זה לא ראוי אף למאכל בעלי חיים, זה עלול לשבור את השיניים – לכן הגרעין של האפרסק הלא הגיע לידו בהיתר, הוא לא צריך להניחו מיד, אלא יכול להמשיך ולטלטלו עד מקום שירצה. אכן זו מחלוקת אחרונים, אבל כך סוברים האבן העוזר והמגן אברהם ורוב הפוסקים, שגם מוקצה גמור שבא לידו בהיתר רשאי לטלטלו עד מקום שירצה. אשר על כן כך מבארים האחרונים את דברי הרמ\"א, שכתב, שאם שכח מוקצה בכיסו ביום שישי ונזכר בליל שבת, שכיון שהמוקצה הזה מונח אצלו בכיס מערב שבת, הרי שזה בא לידו בהיתר, וכעת שנכנסה השבת מותר לו לטלטל את הכסף עד הארון או המקום שבו רוצה להניח את הכסף, ושם לנער את הבגד ולהצניע שם את הכסף. לכן להלכה, כאשר אדם שכח פלאפון בכיס או מפתח של מכונית וכיו\"ב, שילך למקום שבו רוצה להצניעו ושם יניח אותם. בעל התניא מוסיף סברא למה מותר לטלטלו עד מקום שירצה, שכיון שהוא מטלטל את הכסף או את הפלאפון בכיסו הרי שאין זה טלטול בידיים, זה טלטול בגופו, וטלטול בגופו מותר לגמרי. אולם לפי מה שביארנו לעיל, יש לחלק, שכיון שהכיס מיועד להניח בתוכו מטבעות או מפתחות וכיו\"ב, הרי שזה טלטול בגופו שדרך טלטולו בכך, זו הדרך לטלטל בכיס, ואמנם בעל התניא מקל, אך מדברי כל האחרונים שפירשו שהסיבה היחידה להקל היא משום שזה בא לידו בהיתר רואים שלא רצו להשתמש בנימוק שזה נקרא טלטול בגופו. למעשה זה לא מצוי כל כך, אבל צריך לבדוק אם באמת דרך טלטולו בכך יהיה אסור. כ. הסרת נוצה או חוט שעל הבגד מכל האמור יש ללמוד, לעניין מי שעל הבגד שלו יש נוצה, שהיא מוקצה גמור, שהוא יכול לנער את הבגד וזה יהיה טלטול מן הצד. אבל יש דרך הרבה יותר פשוטה, לנשוף אויר לעברה, והנוצה עפה. כמו כן כאשר יש חוט על הבגד, שבזה יש לשים לב שאם זה בגד חדש, לפעמים זה חוט שנשאר מהתפירה שהחייט השאיר אותם, וצריך לשים לב לפנותם לפני שבת, כי זה יכול להיות מכה בפטיש. זה סיום עשיית הבגד שמוציאים את החוטים שנשארו. אבל אם יש חוט סתם על הבגד, או כל לכלוך קטן, ונושף בפיו שמותר. וכך פוסקים מרן והרמ\"א. (סימן ר)וזה עף, כתוב בפירוש במהרי\"ל - אני לא יודע למה הרמ\"א כתב על זה הגהה בתחילת סימן ש\"ח (סעיף [ ג), שהרי מרן כתב את זה בעצמו בפירוש, בשלחן ערוך בסוף הסימן (סעיף .]מג) שטלטול על ידי נפיחה מותר הסיבה שטלטול על ידי נפיחה מותר, רוב האחרונים מסבירים בגלל שזה יותר קל מטלטול בגופו. דהיינו שאם הסיבה היא שזה כמו טלטול בגופו ממש ולכן מותר, ושזה הפשט במהרי\"ל, תהיה קושיה על החזון איש, שהרי הנה טלטול בגופו מותר, זו לא פעולת שכיבה כמו שהוא הסביר. זה סותר את הפירוש שלו. אבל אם נאמר שטלטול על ידי נפיחה זה יותר קל מטלטול בגופו, הרי שזו אינה קושיה על החזון איש. אבל כאמור, באחרונים יש שמסבירים שזה כמו טלטול בגופו, וחלקם מסבירים שזה יותר קל מטלטול בגופו. ובכל מצב טלטול על ידי נפיחה - מותר."},{"filename":"112.pdf","content":"ברכת| על אלו בשמים מברכים בהבדלה| ' ברכת ה'ציפורן| ברכת הבשמים בהבדלה| חילוק ברכת הבשמים משאר ברכות הנהניןנושאי השיעור: הוצאת ידי חובה בברכת | ברכת הבשמים על בושם סינטטי| חידושי שיטה מקובצת למסכת ברכות| הריח על בושם, דאודרנט או נרות ריחניים הוצאת ידי חובה בברכת הנהנין| הריח ובברכת הנר112 גליוןמיום א' ל' אב תשפ\"א מרת אסתר בת איזה ע\"ה נלב\"ע כ\"ח אב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת שופטים דיני הבדלה במוצאי שבת (ג) א. ברכת הנהנין של אכילה וברכת הנהנין של בשמים בסוף השיעור הקודם עסקנו בברכת הבשמים בהבדלה במוצאי שבת, ואמרנו שיש להיזהר שלא לברך על הבשמים ברכה שאינה מתאימה להם. והנה יש לדעת, שיש הבדל בין ברכת הנהנין של אכילה לברכת הנהנין של הבשמים. שהנה באכילה מה שגדל על העץ ברכתו 'בורא פרי העץ' ומה הנהנין לברכת הבשמים, שהנה בברכת הנהנין אם בירך 'האדמה' על פרי אלא עשב וברכתם 'בורא עשבי בשמים'. אולם עדיין הבדל יש בין ברכת שיש בשמים שהם 'עץ' וברכתם 'בורא עצי בשמים', ויש בשמים שאינם שגדל בקרקע ברכתו 'בורא פרי האדמה'. וכעין זאת הוא בברכת הבשמים - אכן [ .שהוא גדל על העץ יוצא ידי חובה, כיון שגם העץ גדל באדמה להיפך – שבירך 'העץ' על פרי שברכתו 'אדמה' – אינו יוצא ידי חובה בדרך כלל, אך אם הוא גדל באדמה באופן שהוא כמו עץ אם בירך 'העץ' יצא . בשונה מכך הוא בברכת ]ידי חובה בדיעבד. כך כתבו האחרונים ואכמ\"ל הבשמים הברכות הינם שונות לחלוטין ואם בירך 'עצי בשמים' על מין שברכתו 'עשבי', וכמו כן להיפך וכיו\"ב אינו יוצא ידי חובה. ב. בורא מיני בשמים פוטר את הכל אולם יש דין אחד לברכת הנהנין של אכילה לברכת הנהנין של בשמים שיש ברכה כוללת במקום שמסופק מהי הברכה המתאימה שמברך 'בורא נהיה בדברו' שהיא ברכה כוללת לכל המינים. הוא הדין לברכת הבשמים והוא, שכמו שכאשר יש ספק מהי הברכה המתאימה, שרשאי לברך 'שהכל מיני בשמים'. ויש לדעת זאת להלכה שאם מסתפק אם ברכת הבשמים היא 'עצי' או 'עשבי' שעליו לברך 'מיני בשמים' ולא להיכנס לספיקות. ג. נוסח ברכת הבשמים במוצאי שבת שיש להקפיד (שער האותיות עמק ברכה כלל ט ס\"א) מחמת זאת כתב השל\"ה הקדוש כיון שיש בזה לפעמים ספיקות, ואין ידוע מה לברך על הבשמים, ואם יטעה במוצאי שבת לברך על כל מיני הבשמים ברכה אחת 'ברא מיני בשמים'. ממילא הוא עובר על ברכה לבטלה של הבשמים וגם על ברכה לבטלה , וכל של ברכת 'הגפן' של ההבדלה, כיון שיש הפסק בכך שבירך על הבשמים (סימן רצז סק\"א)הללו באמצע הבדלה. ואכן המגן אברהם הביא את השל\"ה . וזהו מנהג האשכנזים, (שם סק\"א)האחרונים בעקבותיו עד המשנה ברורה שבהבדלה במוצאי שבת מברכים על הבשמים על כל מין שהוא: 'בורא מיני בשמים'. אולם מנהג בני ספרד לא כן, שמברכים על כל מין שהוא את ברכתו הראויה לו. וכמו כן רשאי לקחת להבדלה לימון או פרי כיו\"ב שיש בהם ריח טוב, ולברך \"הנותן ריח טוב בפירות\". משום שהרי בשעה זו אינו רוצה לאכול אותו. ד. הברכה על ה'ציפורן' ומחמת האמור כתב המשנה ברורה שם שנהגו להביא להבדלה - כך כותבים האחרונים – אני לא מבין יידיש.. - [ 'נגעלך', שהוא ציפורן . ומנגד, מרן ] - ראיתי שמתרגמים ש'קלאוו' ו'ציפורן' הוא תבלין שנראה כמין מסמרונים קטנים ושחורים[ ' כותב על ה'קלאוו (סימן רטז ס\"ב)השלחן ערוך בספרד, והרבה מילים בספרדית היו בלשונו, כמו קניל\"ה שהוא קינמון ועוד ואמרו לי שאכן שם כך מכנים את הציפורן בשם זה. וזאת כיון שמרן היה זה ציפורן בספרדית, וכשהייתי בארגנטינה אמרתי להם שציפורן זה קלאוו, וכמו כן כותב על הקניל\"ה היינו קינמון, שמברכים עליהם 'הנותן ]כיו\"ב ריח טוב בפירות'. כתבלין לאוכל, מוסיפים את זה לאוכל בצורה כלשהיא וזה מוסיף ריח וטעם וזה קצת קשה, כיון שאין מי שאוכל ציפורן כמות שהוא, הרי זה משמש לאוכל, אבל לא אוכלים את זה כמות שהוא, ויש כמה ביאורים בזה ואכמ\"ל. הגאון רבינו חיים בן-עטר בספר ראשון לציון על הש\"ס כותב, שעל הציפורן מברכים 'בורא עצי בשמים', ושכן הוא המנהג. וכך מעידים עוד פוסקים - כיום יש הרבה שמשתמשים בציפורן, והמעלה בה שהיא שאמנם היינו אומרים 'קיבלנו הוראות מרן' אך במקום שיש מנהג עושים שהמנהג הרווח הוא לברך כן על הציפורן. ומחמת שכן הוא המנהג יש לומר, [ .כמו המנהג ].יכולה להחזיק מעמד שנים, ולא צריך לחפש בכל שבוע מחדש לעומת זאת המשנה ברורה הנ\"ל מביא את המנהג לברך על ה'נגעל'ך' כיון שבין כה מברכים עליו 'בורא מיני בשמים'. ה. ראיה למנהג האשכנזים בברכת הציפורן כמה מגדולי האחרונים כותבים שיש (סימן רטז)והנה בהלכות ברכת הריח יודעים אם יש לברך 'עצי' או 'עשבי', ומחמת כן יש לברך בורא מיני בשמים. לברך על הציפורן 'בורא מיני בשמים'. ויש הסוברים שם שהם בספק ואינם . (ס\"ק טז)וכן כותב שם המשנה ברורה ומצאתי ראיה טובה למנהג האשכנזים על הציפורן בחידושי הרשב\"ץ שהיו בכתב יד ובדורות האחרונים יצאו לאור, והוא כותב בפירוש, שעל כל מיני בשמים' על הציפורן אינו רק מבחינת ספק, אלא זה הברכה הראויה להם וזה ראיה למנהג האשכנזים, ואדרבא, אפשר לומר שמה שנהגו לברך 'מיני בשמים'. וגם הארחות חיים כותב שעל מיני תבלין מברכים 'מיני בשמים'. כאילו מסייעים לדבר אחר ואין להם מצד עצמם, ועל כן ברכתם הוא 'מיני הוא לתבל בהם את המאכל, ממילא הם מאבדים את חשיבותם, שהרי הם תבלין מברכים 'בורא מיני בשמים' למרות שהם מין עץ, שמכיון שעיקרם וכמו שכתבו הרשב\"ץ והארחות חיים. ועל כל פנים להלכה מנהג הספרדים לברך על הציפורן 'בורא עצי בשמים', ואין מברכים 'מיני בשמים' סתם, אלא רק במקום שיש ספק, ובמקום שידועה ברכתו יש לברך את הברכה הראויה. ו. כלי לבשמים יש שעושים כלי מיוחד לבשמים של ההבדלה במוצאי שבת, וזה כבוד המצוה. ומנהג זה כבר מובא בספרי האחרונים. ז. ברכת הבשמים בהבדלה על הדסים בזוהר הקדוש כתוב שיש לקחת הדסים לברכת בשמים במוצאי שבת. וכמו כן נמצא בכתבי האר\"י ז\"ל שיש לקחת שלושה בדי הדסים להבדלה. כותב בהגהותיו על הלבוש, שמי שלא מברך על הדסים בהבדלה נענש. וכן ורבי אברהם אזולאי זקנו של מרן החיד\"א, בעל מחבר ספר 'חסד לאברהם' הבן איש חי כותב שיש לקחת הדסים בהבדלה. וכל המקובלים כתבו כן. והנה, חז\"ל אומרים שההדס יש ריח ואין בו טעם אך המציאות היא לפי מה שבדקתי את ההדסים והרחתי שכנראה ההדסים כיום התקלקלו.. אין בהם - ולא רק עכשיו לאחר הקורונה שאנשים כבר לא מריחים כל ריח! וביקשתי מאנשים שיריחו ויאמרו לי ואכן גם הם אמרו לי שאין כל [ . ואין ספק שבהם האר\"י ז\"ל לא דיבר, וכל מה שאמר זה ריח בהדס]רק בהדסים שאכן יש בהם ריח, ואין להתעכב או לבטל את הברכה מחמת כך... עוד קודם לכן שאין בידיו להשיג הדסים משולשים. ח. בשמים הפסולים לברכת הבשמים של הבדלה מברכים 'מיני' לכתחילה והוא בשמים שאינם גידולי הארץ, והגמרא מביאה ועל מה שהו ספק מברכים 'מיני בשמים'. ויש לדעת שיש בשמים עליהם את ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות', ועל כל אחד מהם ניתן לברך בהבדלה. הנה לעיל נתבאר שיש בשמים עליה מברכים 'עצי' או 'עשבי' וכמו כן יש לכך דוגמא, שיש חיה ששמה 'מוסק' ויש לה תחת הזנב ריח טוב מאוד. והוא אינו גדל בארץ. ויש דברים כאלו ואין הכוונה על בשמים העשויים מכימיקלים שעליהם אין כל ברכה ויבואר להלן. צריך לדעת, שכל בשמים שאין מברכים עליו את ברכת הבשמים פסולים להבדלה, וכמו שכתוב בגמרא לגבי בשמים שנעשו לכבוד המת. שהנה ריח רע. שהרי אין זה כבוד המת. דהיינו שאין המטרה כדי שיריחו בהם אלא בזמנם לא היה קירור, ומשכך היו מפזרים בשמים מיוחדים כדי שלא יהיה כדי שלא יהא ריח רע, על כן אין מברכים ברכת הבשמים. ט. ברכה על דאודרנט ונרות ריחניים כמו כן בשמים שנועדו כדי להעביר את ריח הזיעה, כגון 'דאודרנט', שנותנים אותם במקומות בהם יש זעה מרובה כדי להעביר את ריח הזעה, אין מברכים עליהם גם אם הם עשויים בבירור מחומר טבעי ולא מכימיקלים וכיו\"ב. - וצריך לבדוק טוב, כיון שהרבה פעמים הנרות הללו [ ,וכן נרות ריחניים וודאי גם להבדלה, ויש את הבעיה הזו גם בבשמים שנוצרו עבור כך. וכמו נוצרו עבור כנסיות ובתי תיפלה של ע\"ז, וממילא הנר הזה אסור לכל שימוש כן יש בעיה דומה בבושם של אשה שאף אם הוא בושם העשוי מחומר וכמו כן טבק להרחה, או ריח של קפה, וכן ריח של וכמו שאסור להסתכל באשה אחרת אסור גם להנות מהריח שלה, וממילא טבעי לכל דבר, אם האשה ששמה אותו היא אסורה עליו, אסור להריח בו ]לחם לאחר האפיה שהוא ריח משובח מאוד שאין אדם יכול לעמוד בפני אסור גם לברך עליו ריחו.. אין מברכים עליהם כיון שנחשבים לריח שאין בהם עיקר, ויבואר לגבי לחם שאין להריחו. אך אם הריח אינו מברך (סימן רצז) להלן, אכן מרן כתב משום ספק בברכות להקל. , אין מברכים עליו בברכת ההבדלה. ובהבדלה הוא יותר גרוע, כיון אשר על כן כל דבר שאין מברכים עליו ברכת הבשמים, וכמו שכתוב בשלחן (שם)ערוך שאם אסור לברך עליו ממילא גם יש הפסק באמצע ההבדלה וממילא גם ברכת 'הגפן' בהבדלה היא לבטלה. י. מים ששרו בהן בשמים אפשר לברך על המים כיון שהבשמים בפנים. אבל אם נסנן את הבשמים הללו קיבלו טעם וריח מהבשמים. והנה אם הבשמים נמצאים בתוך המים הנה יש מחלוקת בראשונים אם לקח בשמים ושרה אותם בתוך מים, והמים וישארו המים בנפרד, חלקו הראשונים אם מברכים על המים הללו. יש הסוברים, שכיון שהמים קיבלו את הטעם והריח מהבשמים ממילא הם הבשמים בתוך המים, שאז אין אלו מים שקיבלו ריח או טעם בלבד אלא נעשו להיות כמו הבשמים ממש. ויש הסוברים שהוא דוקא אם סחט את הם מים שקיבלו ממשות מהבשמים. ואף אם סחט את הבשמים לתוך המים אינם אלא כמו זיעה בעלמא, ואין ובחידושי הרא\"ה משמע, שמים אלו אין בהם עיקר, ואין לברך עליהם כלל, . (שם בשער הציון ס\"ק כה)לברך עליהם. ומביאו המשנה ברורה יא. שיטה מקובצת למסכת ברכות המשנה ברורה שם מביא שכדברי הרא\"ה כתב גם השיטה מקובצת על שאר מסכתות הש\"ס דרך כתיבת הספר היא באופן שהוא אוסף ומעתיק החוקרים בשנים האחרונות, וזאת מחמת שבכל ספרי השיטה מקובצת על מסכת ברכות, אבל באמת אין זה בעל השיטה מקובצת, למסקנא זו הגיעו חידושים על המסכת משאר ספרי הראשונים, ואילו במסכת ברכות אלו חידושים שהוא מצא מכתב יד של אחד מהראשונים והשיטה מקובצת העתיקו. ובדור האחרון התברר שחידושים אלו שייכים לריטב\"א, שהרי בכמה מקומות הוא כותב \"כמו שהסברתי בחידושי במסכת פלונית\" וכיו\"ב ובאותה מסכת נמצא כדבריו בדברי הריטב\"א, ורואים שיש שייכות לריטב\"א לכתוב על הרא\"ה \"מורי\" ואילו בחידושים למסכת ברכות אינו כותב \"מורי\" במסכת פלונית ושם מבואר להיפך. ועוד הקשו שהרי הריטב\"א דרכו היא לחידושים אלו. אולם מאידך יש בכמה מקומות שהוא כותב כמו שביארתי אלא 'הרא\"ה' סתם. והיה רב אחד שהיה חוקר בדברים הללו, והיה גאון בתורה, והוא ההדיר או אביו של הריטב\"א, רבינו אברהם אלשווילי שהיה חבירו של הרא\"ה. והוא ספרים חשובים מאוד, ונפטר לפני שנים אחדות, והוא כתב שזה הריטב\"א - אלו בעצם חידושי [ .היה תלמיד חכם גדול, אחד מרבותינו הראשונים .]הריטב\"א שיצאו לאור בהוצאת מוסד הרב קוק יב. הלכה למעשה ברכת מי הורדים הלכה למעשה, מעידים גדולי האחרונים, שהמנהג לברך על מים שסחטו לתוכם בשמים, וכך מעיד הרדב\"ז שכיון שהרי זה כאילו יש ממשות של - הוא היה בנו של המבי\"ט וחי בדור שאחרי מרן הבית יוסף, הבשמים בתוך המים ועל כן יש לברך על הרחת המים הללו. וכמו כן כותב [ ואביו המבי\"ט היה חבירו של מרן הבית יוסף, והוא היה רבו המובהק של המהרי\"ט . ]הכנסת הגדולה ודוגמא לדבר היא מה שיש כיום 'מי ורדים', ויש בהם שתי סוגים, סוג האחד הוא ורדים שטחנו וסחטו אותם לתוך מים, והרי אלו מים ממש של הורדים בעצמם, עליהם מברכים 'בורא עצי בשמים'. אך על הרוב אינו כן אלא שורים אותם בתוך מים, ולאחר מכן הורדים מתנפחים מעט, והמים נספגים - בערבית קוראים להם 'מי זאהר' ומשתמשים [ .בפנים, ואז סוחטים אותם ]בהם גם לשתיה, ומערבבים אותם במשקאות שונים ונותנים טעם וריח יש כאן ממשות של ריח, ולמרות שהריטב\"א והרא\"ה לא כתבו כן, אך יש ועליהם מברכים 'בורא מיני בשמים'. דהיינו למרות שהעיקר הוא מים, אך בזה מנהג לברך, ובמקום שיש מנהג לברך אין אומרים ספק ברכות להקל. יג. כלי שספג את ריח הבשמים אליו אם כאשר יש ממשות הם סוברים שהיא זיעה בעלמא, אם כן כאשר נתן מזה. והנה להריטב\"א והרא\"ה אין כל שאלה שאין מברכין עליהם, שהרי מים, וממילא מים אלו אין בהם כל ממשות, אלא רק ספגו ריח ולא יותר יש לדון מה הדין באופן שהוורדים היו יבשים לגמרי, והשרה אותם בתוך במים וורדים יבשים ממילא המים קיבלו רק ריח ולא ממשות כלל, ודאי בשם יש אומרים. ומרן הבית יוסף שם כותב, שזוהי דעת הרמב\"ם שאינם ראויים לברכה, כיון שדינם הוא כריח שאין עיקר. וכך כותב הטור (סימן רטז) .(פ\"ט מהלכות ברכות הלכה ו) ] - כלי עץ הוא סופג ביותר[ לחם או קפה וכאמור לעיל שכתבו הפוסקים שאין להריח בהם, היינו שגם רוצה להריח בכל זאת, מה מברך? והתשובה לכך, שכמו שבשאר דברים כגון מרן הבית יוסף כותב שיזהר שלא להריח כלי זה. ויש לשאול מה הדין אם של ציפורן, אולם אין לברך עליו כיון שאין בו עיקר על פי הרמב\"ם. והנה ונמלא אותו בציפורן, והכלי יישאר כך תקופה ארוכה בסוף ישאר בכלי ריח והנה לפי מרן הבית יוסף, אם ניקח כלי עץ אם רוצה להריח אינו מברך עליהם, כיון שספק ברכות להקל, הוא הדין כאן. - אלו ספרים שלא היו [ ולאחר שהתבארה גם דעת הריטב\"א והרא\"ה , שאפילו כאשר ויש ממשות אין מברכים על בשמים ]שנסחטו לתוך מים כיון שאלו הם רק זיעה בעלמא, ודאי שאין לברך בנידון בידי מרן הבית יוסף דידן לגבי כלי שספג את ריח הבשמים. יד.ברכה על בושם סינטטי הדין הזה של ריח שאין בו עיקר הוא נמצא גם בהיפוך, לעניין ריח רע, שריח רע שאין בו עיקר האיסור לברך לידו הוא רק מדרבנן. והשאלה היא רק מה נקרא ריח שאין בו עיקר, כגון טיטול של תינוק שיש בו ריח רע, אך הוא סגור לגמרי, והדין בזה לא פשוט. וכמו כן כלי של תינוק שלכלך בו וניקו את הכלי אך נשאר בו ריח אם נחשב לריח שיש בו עיקר. ולפי כל האמור יש ללמוד, שכלי עץ ששם בו ציפורן והכלי ספג את הריח, והרמב\"ם כותב שהוא ריח שאין בו עיקר, אך מרן כותב שאין להריח בו. ועל פי זה אנו אומרים שאין לברך משום ספק ברכות להקל. - פעם היה כאן ב'יחוה דעת' יהודי יקר מאוד הר\"ר שלמה סתהון נעשה על ידי הרכבת חומרים שונים יחד. ממילא הבושם הזה הוא יוצר יש כל שכן יש לנו ללמוד לעניין בושם סינטטי, אם הבושם אינו טבעי, והוא [ .ובמיוחד הבשמים היקרים. ואם תיכנס למפעל תראה שיש אנשים מיוחדים אמר לי שלהיפך, רוב הבשמים שיש כיום הם תרכובות של חומרים כימיים. הבשמים שיש כיום, אם הם שווים יקר אז זה אומר שהם טבעיים? והוא ע\"ה ובבעלותו החזיק בית חרושת לבשמים, ופעם שאלתי אותו מהם כל מאין שמבינים בזה, והם לוקחים חומר כימי בעל ריח דוחה ומערבבים אותו ]...עם חומר אחר עם ריח גרוע יותר ממנו, ויוצא משניהם ריח טוב ונעים 'מיני בשמים'. אבל כבר ביארנו שיש להשיב על כך, שהנה אם כלי שספג והסתכלו על השאלה הזו מצד שזה כמו בושם שאינו צומח ומברכים עליו והנה בדור האחרון קמו כמה רבנים ואמרו שאפשר לברך על בושם סינטטי, ריח ממש ואומרים עליו שאין בו עיקר, קל וחומר בבושם סינטטי שאין בו עיקר כלל ומעולם לא היה לו, ויצרו אותו יש מאין, בוודאי הוא שאין לברך עליו. ושכן מוכח ברמב\"ם. ולכל הפחות יש בזה ספק, ואין לברך כלל .על בושם סינטטי טו. דעת מרן זיע\"א בעניין ברכה על בושם סינטטי והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו 'חזון עובדיה' על ימים הנוראים, כותב גם כן כמו שאמרנו, שאין לברך כלל על בושם סינטטי. ויתירה מזאת, הייתי עמו וההבדלה ככלל היתה אורכת אצלו הרבה זמן. והנה הייתי עמו בניו-יורק שכל הקהל - מאות אנשים - היו יושבים במהלך ההבדלה בשקט מופתי, פעם בחו\"ל, והוא היה לו קול נעים והוא היה מפייט ושר במתיקות ונעימות והזמינו אותו לעשות הבדלה. ואאמו\"ר שאל אותם על מה אתם מברכים על ואאמו\"ר אמר להם שאינו מוכן להבדיל על הכוס באופן כזה כיון שלדעתו בין המתפללים ומחלק בושם קצת לכל אחד וכך מברכים עליו בהבדלה. הבשמים? וענו לו שמברכים על בושם סינטטי, במהלך ההבדלה אחד עובר אין לברך על בושם סינטטי. והנה קם שם אחד מהרבנים ואמר לו שבחאלב היו מברכים על בושם בושם סינטטי. ואכן קמו הגבאים וחיפשו והביאו במיוחד בשמים להבדלה סינטטי! אולם אאמו\"ר אמר לו שזה שקר! כיון שבחאלב לא היה מושג של כמו שרצה וביקש. אכן אני זוכר שבכל השנים היה אומר לשומעי לקחו שאין לברך ברכת הבשמים על בושם סינטטי. טז. סתירה בדברי מרן זיע\"א והנה לאחר שנים בספר 'חזון עובדיה' על ברכות כותב שיש לברך אף על בושם סינטטי, והוא מביא לכך ראיה, וכדבריו מביא גם הגאון רבי משה יש סעיף המועתק מילה (שם) הלוי בספר ברכת ה'. שהנה בשלחן ערוך במילה מהרמב\"ם: \"שמן זית שטחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו\" – והרי לכאורה לשמן זית אין ריח טוב, ואם כן מדובר שטחן את השמן זית באופן שעל ידי הטחינה נוצר בו ריח טוב, אם כן הוא הדין בבושם סינטטי, שהריח נוצר יש מאין. והנה כשכתבתי את חלק י\"א בספרי 'הלכה ברורה' ראיתי את דברי אאמו\"ר בעניין והשתוממתי, ועליתי אל ביתו ושאלתי אותו על כל הסוגיא הזו, ודיברנו בלימוד בנושא הזה, עד לבסוף אמר לי 'אתה צודק, אבל מה נעשה עם הראיה של שמן זית?!' אולם אמרתי לו שאדרבא יש לבאר, שבשמן זית יש ריח טוב ורק צריך לדעת להוציאו ממנו. וזה מדוייק בלשון השלחן ערוך \"עד שחזר ריחו נודף\" – חזר הכוונה שהיה לו ריח טוב והתנדף וחזר, ומשמע שבשמן זית יש ריח טוב. וכמו כן כתב המשנה ברורה שחזר ריחו נודף היינו שריחו הטוב התנדף וחזר אל מקומו, אבל הוא לעולם היה שם. כשאאמו\"ר שמע את הדברים, חזר בו ממשנה אחרונה, ותפס כמו מה שכתב בחזון עובדיה בימים נוראים, ואף נתן הוראה לתקן את הדברים בחזון עובדיה, אולם לצערי עדיין הדברים לא תוקנו. וכדברי אאמו\"ר שאין לברך על בושם סינטטי, כן היא דעת מרן הגרש\"ז אוייערבאך, ומרן הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל. ואני אומר שלפי מה שאני לומד בדברי רבותינו הראשונים זוהי ברכה לבטלה ממש. אשר על כן אין לברך כלל על בושם סינטטי. ועל כל פנים לא יהיה אלא ספק – וספק בברכות להקל. יז. להוציא ידי חובה את חבירו בברכת הנהנין ובברכת המצוות - הנה בהבדלה בעל הבית מברך על הכוס וכל השומעים יוצאים ידי חובה, [ ,בעל הבית מבדיל על הכוס ומוציא את השומעים מדין שומע כעונה והדין הזה כתוב בספרים קדמונים. ויש שמועה כזו שאשה שתטעם מהיין תטעם מהיין, לכן נהגו שאף אחד מלבד המבדיל בעצמו אינו טועם על היין. הבית, והטעם לכך הוא שעיקר החומרא היא על האשה, וכדי שהאשה לא לאחר ההבדלה יש נוהגים שרק המבדיל שותה מן הכוס, ולא אף אחד מבני של הבדלה יגדל לה זקן... אבל אין לזה כל מקור. ומפורסם המעשה בגאון החזון איש, שלאחר ההבדלה היו באים אליו ילדי העיר ומבקשים ממנו לטעום מעט מהיין, כדי שלא יגמר. והנה היתה שם ילדה אחת שכאשר הגיעה תורה ניגשה לפניו ואמר לה החזון איש אם רוצה לשתות מהיין, אולם אבי הילדה אמר לה שלא תשתה כיון שבשתייתה יצמח לה זקן... אכן על כל פנים אמר לה החזון איש בצחוק: לא כל מי שיש שטועם מהכוס של היין, יש לו ]!!זקן, אלא מי שיש לו זקן הוא ודאי טועם מהכוס של היין אם שומע את הברכה כראוי, והמברך חושב עליו, שיכול לשתות מהכוס של ההבדלה. והנה דין הוא שיש שומע כעונה, ויש לדון במה שיש קהילות מסויימות שהולכים לבית הכנסת בשבת, אולם שרוצה להבדיל על הכוס בבית הכנסת עבור אותם אלו שלא הבדילו, אבל אם לא יהיה להם קידוש והבדלה בבית הכנסת הם לא יעשו בבית. והנה מי באמת אינו רוצה לצאת ידי חובה כיון שרוצה להבדיל בביתו עבור בני ביתו. יודע להבדיל על הכוס יכול להוציאו ידי חובה והיינו שחבירו מברך בשבילו, ישראל, ועלינו להשתדל שכל אחד יקיים מצוות. וכגון שאם יש אחד שאינו מברכת הלחם והיין\". ביאור הדבר, שיש לכל יהודי ערבות כלפי שאר עם והנה יש גמרא מפורשת על כך במסכת ראש השנה: \"מי שיצא מוציא חוץ ולא בשביל עצמו. למרות שכבר הבדיל על הכוס, כדי שלא רק אני יקיים את המצוה אלא גם הוא יקיים את המצוה ואני יכול לקיים את המצוה עבורו. הנהנין איתא שם שאי אפשר להוציא ידי חובה אם המברך לא טועם. כיון למעשה מבואר שם בגמרא, שכל זה הוא בברכת המצוות, אולם בברכות שאם טועם זהו דין שומע כעונה רגיל. והטעם לכך שבמצוה יכול להוציא ידי חובה בברכה למרות שכבר יצא היא משום שהוא מחוייב לקיים את המצוה, לכן אף על פי שיצא מוציא, אולם בברכת הנהנין אומר רש\"י שם מחבירו שיכוון עליו, כיון שעליו ללמוד ולאחר מכן יוכל לברך. שעד כמה בסוגיא \"לא לתהני ולא ליבריך\" דהיינו בברכות הנהנין אינו יוצא ידי חובה שחבירו יכול להוציאו אומרים לו שילמד ולאחר מכן יברך. וכמו כן הוא בברכת המזון, יש בזה מחלוקת בראשונים, ונפסק להלכה, שרק אם אכל כזית לחם נאמר בו הדין של אם יצא מוציא, אכן אם אכל פחות אינו מוציא. יח. להוציא ידי חובה בברכת הגפן בקידוש ויש נידון לעניין ברכת 'הגפן' של הקידוש בבוקר שיש רק ברכת הגפן, אם ניתן להוציא בה ידי חובה את מי שאינו יודע, שהרי היא ברכת הנהנין. אולם מאידך גיסא כיון שחכמים תיקנו את ברכת הגפן בקידוש ממילא השלחן ערוך פוסק שלמרות שהיא ברכת הנהנין, כיון שיש בה משום ברכת הוא נעשה להיות כחובה עליהם. ולמעשה הוא מחלוקת בראשונים, ומרן המצוות שהרי היא נועדה לקידוש ממילא אומרים בה \"מי שיצא מוציא\". יט. להוציא ידי חובה בברכת הבשמים בהבדלה מכן הגיע עם הארץ אחד שאינו יודע כלום, אם מותר להוציאו ידי חובה או והנה ברכת הבשמים היא ברכת הנהנין, ויש לדון במי שכבר הריח, ולאחר לא. ולכאורה ברור שאינו יכול כיון שהבשמים הם ברכות הנהנין וממילא אינו יוכל להוציא ידי חובה בהם כלל. (שם ס\"ה) אולם לעניין ברכת הבשמים של ההבדלה כותב מרן השלחן ערוך - בשנה האחרונה זה נעשה נפוץ מאוד בעקבות [ וז\"ל: \"מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא בני ביתו ]..'ה'קורונה ברכת הבשמים של מצוה, מחמת תקנת חכמים, התירו להוציא ידי חובה הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע\". ע\"כ. כלומר שכיון שהיא את מי שאינו יודע, וכמו שמוציא ידי חובה בברכת הגפן בקידוש והבדלה גם אם אינו שותה. כ. להוציא ידי חובה בברכת הנר וכמו כן יש ללמוד לעניין ברכת הנר שיכול לברך עבור מי שאינו יודע כיון שהיא ברכת המצוות. וגם אם נאמר שהיא ברכת הנהנין, רשאי לברך, ותקנת חכמים רשאי להוציא, כל שכן בברכת הנר שיכול להוציא את מי שהרי אם בבשמים שהיא ברכת הנהנין לכולי עלמא כיון שכאן היא מצוה שאינו יודע לברך. בגמרא \"עד שיאותו לאורו\" – אבל אין הכוונה שצריך שיהנה ממנו בפועל ברכת הנר כמעט כל הראשונים סוברים שהיא ברכת המצוות. ואמנם כתוב אלא שיראה את הנר באופן שיכול להנות ממנו. כגון שאם עמד סמוך לנר אך לא קירב את ידיו לנר עדיין יצא ידי חובה, כיון שאין צריך את ההנאה ממש אלא עצם כך שיש את האפשרות להנות די בזה. והראשונים מוכיחים שכן הוא, שהנה אם ברכת הנר היתה ברכת הנהנין היה עלינו לברך בכל פעם שאנו רואים את הנר שהרי אנו נהנים ממנו. אכן כותב שברכת הנר היא ברכת (בחידושים למסכת ברכות ובסוף מסכת פסחים)בספר המכתם הנהנין, ומאריך לדחות את החולקים עליו, וכך כותב גם בספר המאורות לרבינו מאיר המעילי מנרבונה. אבל הרמב\"ן כותב בפירוש כותב שזו ברכת המצוות וכדבריו סברו רוב הראשונים. כא. להוציא את שאינו בקי דוקא פוסק להלכה שהוא דוקא (סימן רעג ס\"ד) והנה יש לשים לב שהנה בשלחן ערוך להוציא מי שאינו בקי. דהיינו שדוקא כאשר יש לפניו עם הארץ שאינו יודע לברך - אותו אפשר להוציא ידי חובה. בזמנו הייתי אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים וראיתי איך שבאו ראשי השלטון, גנרלים, אני לא רוצה לומר שמות, לא רוצה לפגוע בהם, והיו מגישים לפניהם כיבוד, ואאמו\"ר היה אומר להם 'אני אברך ואתם תענו אמן'... והיה נותן להם שיחזיקו ביד, והוא היה צריך גם לטעום כיון שזו ברכת - היה אחד שתמיד אהב קשיו וכשהיה בא [ הנהנין, לכן היה לוקח קשיו ומברך עליו העץ ומוציא ידי חובה את האורח.]...היה גומר את כל הצלחות לעומת זאת כאשר בן גוריון התארח אצל החזון איש, הוא הרי ידע מה זה ברכה, רק שהוא היה אנטי דתי, ואם היו אומרים לו לעשות ברכה לא היה אחת, והחזון איש הציע את הכוס לבן גוריון, אולם הוא סירב כיון שהיתה מסכים. לכן החזון איש אמר קודם שהוא בא, שיגישו לפניהם כוס של תה רק כוס אחת, והציע אותה לחזון איש בעצמו בחזרה, והחזון איש לקח אותה לעצמו ושתה ממנה... כאילו כיבד אותו בכך. והנה כיום זה עדיין מצוי הוא שאנשים אינם יודעים לברך, פעם הייתי בהקפות שניות במחנה 'צריפין', והיה שם גנרל והוא לקח כוס של יין ובנוכחות כל ראשי הצבא אמר שאינו יודע לברך, והביאו לו סידור, וכשפתח אותו אמר \"ברוך אתה יויו\"... אפילו אזכרת שם ה' לא ידע!! ועדיין הם אומרים עלינו שאנחנו לא מלמדים את בנינו ברמה!! ובעז\"ה כולם יחזרו בתשובה אכי\"ר. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"אהרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' נשים באמירת סליחות שאלה: האם נשים חייבות להתפלל ולומר סליחות? : נשים חייבות להתפלל תפלה אחת ביום. אולם אינן חייבות תשובה להתפלל שלש תפלות כמו הגברים. וכן אין הנשים חייבות לומר סליחות. ומכל מקום מצוה לנשים להוסיף להתפלל, וכן מצוה לומר סליחות. מקורות: בש\"ע (סי' קו ס\"ב) מבואר שנשים חייבות בתפלה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. וביאר במגן אברהם (סק\"ב) שלדעת הרמב\"ם והש\"ע מן התורה די להתפלל פעם אחת ביום, כמו שכתוב ולעבדו בכל לבבכם, ועבודה שבלב זוהי תפלה. (ורק חז\"ל חייבו להתפלל ג' תפלות, ובאשה די להתפלל תפלה אחת). וע\"ע (בירור הלכה סק\"א). ולגבי הסליחות אין חיוב לנשים לומר סליחות, ומכל מקום בשו\"ת יביע אומר ח\"ו (חאו\"ח סי' יז) ובשו\"ת יחוה דעת ח\"ג (סי' ז) ובהלכה ברורה בודאי שאף לנשים יש מצוה באמירת הסליחות.חזרה כשהחזן לא התפלל תפלת לחש המעוניין לעלות חזן לעילוי נשמת הוריו, והגיע לבית הכנסת וראה שאלה: שהציבור כבר התפללו תפלת שמונה עשרה, האם מותר לו לעלות חזן ולומר את החזרה ותעלה לו גם לתפלת הלחש? : לכתחלה אין לעשות כן. תשובה ומכל מקום בשעת הדחק אפשר להקל. והחזן יוצא ידי חובה בתפלה זו, ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש. מקורות: כתב מרן בש\"ע (סי' קכד ס\"ב): שליח צבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור, וא\"צ לחזור ולהתפלל בלחש. אולם מבואר באחרונים ובמשנה שהוא יתפלל בקול רם כיון שלא התפלל תחלה תפלת הלחש. וגם לפי הקבלה אין ברורה (סק\"ד) שזה רק כשאין בקהל מי שיוכל לעלות חזן, אבל באופן אחר אין נכון זה פשוט כלל, עי' בכף החיים (אות ח'). ומאידך עי' מ\"ש בזה בשו\"ת רב פעלים (ח\"ג (סוד ישרים סי' ז' שאלה ב'). וע\"ע בהלכה ברורה (בירור הלכה סק\"ד). אמירת הסליחות לאברכים ולבחורי ישיבות א. זכורני בבחרותי שהייתי מוסר שיעור בשכונת קטמון, ובחודש אלול הורה כשעה לפני מנחה היינו נעמדים לומר סליחות. והיו כמה פעמים שאף הוא בלילה, לכן יש לקבוע להם לומר סליחות ביום. וכך היינו עושים, שבכל יום לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכיון שהאנשים שם ודאי לא מספיקים לומר סליחות זצוק\"ל היה בא ויורד לפני התיבה ואומר עמנו סליחות. אחת ויש להם דינים שונים, שהסליחות הן מנהג והתפלה היא חיוב מן הדין, תפלת מנחה, משום תדיר ושאינו תדיר שתדיר קודם, משום שאינם במעלה ואכן בשו\"ת יחוה דעת (ח\"א סימן מו) מסיק שאין לחוש לומר סליחות לפני ע\"ש ואכמ\"ל. ב. אמירת הסליחות מפריעה לרבים מהאברכים ובחורי הישיבות מחמת הקימה המוקדמת או השינה המאוחרת. והנה מרן החיד\"א כתב (בברכי יוסף סימן תקפו סק\"ו) שאם יש לאדם אפשרות לומר סליחות או ללמוד תורה, אמירת הסליחות דוחה לימוד תורה. ולכאורה הוא הדין כאן בבחורים ואברכים. אולם האמת היא שבכל כיוצא בזה אומרים שדוחה את הלימוד הסליחות דוחה לימוד התורה. אבל צריך לדעת שמרן החיד\"א דיבר בנושא לומד ואינו מקיים מצוות הלימוד שלו לא שווה. וממילא זה פשוט שאמירת תורה, כיון שעיקר תכלית הלימוד תורה הוא ללמוד על מנת לקיים, ואם אדם אחר, במקום שעומדות לפניו שתי אפשרויות, ללמוד תורה או לומר סליחות, ושניהם באים אחד על חשבון השני, בזה אכן אמירת הסליחות קודמת. אבל במקום שאמירת הסליחות בלילה או באשמורת תפגע באיכות הלימוד ובעומק עיונו של הלומד במהלך כל היום כולו, והעייפות פוגעת בלימודו, ובחוסר בהירות וצלילות הדעת הלימוד יחסר ויעשה קרעים קרעים, ודאי שאין אומרים בזה שאמירת הסליחות קודמת, ואדרבא יעסוק בתורה. כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ג סימן מד). ג. אמנם גם הבחורי ישיבות והאברכים, וכן מלמדי התינוקות, שנמנעים מלומר סליחות בלילה, יש להם לומר סליחות על כל פנים בשני וחמישי השבוע מלבד במוצאי שבתות, שאז היה הולך לבית הכנסת ה'יזדים', לאחר וכיו\"ב. ובמשך כמה שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אומר סליחות במהלך השיעור השבועי הקבוע היה עובר לפני התיבה ואומר סליחות. ובצעירותו היה אומר יותר סליחות בחודש אלול. אולם בספרו (שו\"ת יביע אומר ח\"ב חאו\"ח סימן כח אות ח) כותב שראוי שיאמרו בשני וחמישי לכל הפחות. לפיכך אנחנו בבית הכנסת 'יחוה דעת' הנהגנו מנהג טוב והוא לומר סליחות בצהרים.1 הרב יצחק מאזוז בצהרי היום לפני מנחה בשעה בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"256.pdf","content":"מינוי שליח ציבור| קשיי החינוך בדורנו| זהירות מספק גזל| מי ראוי להיות שליח ציבור| תענית ציבור על עצירת גשמים נושאים: החילוניים בימינו | אם חילוניים הם תינוקות שנשבו| מינוי בעל תשובה לשמש כשליח ציבור| חזן שיצא עליו שם רע בקטנותו| קבוע מעלת חזן תלמיד חכם גדולה יותר מכל | אם להעדיף בימינו חזן רגיל על פני חזן בעל תשובה| גזירת הגיוס| לא יודעים יהדות מהי דיוק בביטוי מילות התפילה וקריאת התורה | חזן שעובר עבירות| חזרת הש\"ץ הוא החלק המרכזי בתפילה| שאר המעלות256 גליוןמיום א' כ\"ד סיון תשפ\"ד פרשת שלח מי ראוי לשמש כשליח ציבור (א) א. תענית ציבור על עצירת גשמים (טז.) היום נעסוק בעניין מינוי שליח ציבור. המקור לכך הוא במסכת תענית לעניין תעניות של עצירת גשמים. בזמן חז\"ל בארץ ישראל, דווקא בארץ ישראל, כשהיתה עצירת גשמים היו עושים תעניות, בתחילה תענית של יחידים ולאחר מכן תענית של כלל ישראל. ואם עדיין לא נענו, גוזרים תעניות חמורות יותר שמתחילות כמו בתשעה באב מבעוד יום, ומוציאין את התיבה לרחובה של עיר ועושים תפילות וכו'. בזמנם הנושא של עצירת גשמים היה מביא לידי סכנת נפשות ממש. אם אין גשם אז לא רק שאין מים לשתות, אלא אין מה לאכול. יש רעב. בקריאת שמע אומרים: \"ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה\". אך בימינו התפתח היבוא והיצוא, וגם בשנים האחרונות למדו איך להתפיל מים מהים, ולכן כבר לא נוהגים להתענות. אבל כמובן שכשיש עצירת גשמים גם בימינו צריך להתפלל, במיוחד בארץ ישראל. יש ראשונים שכותבים שבארץ ישראל מצוי יותר החיסרון בגשמים. בנוסף לכך כשיש עוונות זה משפיע יותר, יש קטרוג בשמים ואין גשם. ב. המעלות הנדרשות משליח ציבור ואומרים חז\"ל שם, שמוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ומתפלל שם שליח ציבור מיוחד במינו, לא כל אחד יכול להיות שליח ציבור. והגמרא מביאה מכמה ברייתות מה המעלות הנדרשות מהשליח ציבור: 'שיהיה הגון, ואיזהו הגון? שיהיה ריקן מעבירות' – דהיינו אדם ירא שמים שלא עושה עבירות ושומר תורה ומצוות. 'ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו' – דהיינו אפילו אם לפני כך וכך שנים היה עליו שם רע שהוא בעל עבירות חמורות, אפילו שזה אירע כשהיה נער צעיר זה כבר פוסל אותו מלהיות שליח ציבור. 'ושיהיה עניו' – זה תנאי בסיסי בשליח ציבור, שיהיה עניו ומרוצה לעם. שאנשים אוהבים אותו, ואם הוא אדם בעל מחלוקת, בדרך כלל אדם שהוא בעל מחלוקת הוא גם לא עניו... צריך שמי שמייצג את העם, שהעם יאהב אותו שיהיה מרוצה לעם. 'ויש לו נעימה וקולו ערב' – יש בזה שני דברים, יש לו נעימה, וקולו ערב. יש לפעמים שליח ציבור שהוא בקי ב'מקאמים' מצוין, אבל מה לעשות אין לו קול יפה, ויש כאלה שיש להם קול מאד יפה אבל הם לא מבינים בחזנות כלל. אלו שני דברים שונים, 'יש לו נעימה' היינו שבקי במנגינות, 'וקולו ערב' – שיש לו גם קול יפה. ג. רגילות בפסוקי התורה 'ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים' – דהיינו שיודע טוב פסוקים. וגם בזה יש שני חלקים, שלא מספיק רק ששומר תורה ומצוות, אלא צריך שתהיה לו ידיעה, דהיינו שרגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים.זה כל כך חבל שהרבה פעמים אנחנו רואים דרשנים למיניהם שאומרים פסוקים ומעוותים את הפסוקים, מחליפים בין הרישא לסיפא והסיפא לרישא וכו', אדם צריך לדעת את הפסוקים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאוד היה כואב לו כשהיה שומע רבנים שאומרים פסוקים לא בצורה הנכונה. וכשהייתי נער צעיר, הוא ממש הכריח אותי להיות בעל קורא. והיה אומר לי, שכאשר תתן דרשות ותזכיר פסוקים, תדע להזכיר אותם כמו שצריך. אם לא – הוא היה רואה בזה בושה וחרפה ממש! ד. שליח ציבור עם לב נשבר 'שיהיה מטופל ואין לו' – דהיינו שיש לו ילדים קטנים ואין לו פרנסה. אדם שאין לו פרנסה הלב שלו נשבר ונכנע, התפילה שלו באה מכל הלב. כלומר שעד עכשיו דיברנו את המעלות האישיות של השליח ציבור, וכאן עוסקים כיצד תיראה התפילה שלו, שתהיה בלב נשבר, ולאדם שיש לו ילדים קטנים ואין לו פרנסה יש לב נשבר. 'ויש לו יגיעה בשדה' – שבתעניות ציבור על הגשמים כאשר יש לשליח ציבור שדה ולא יורד גשם, ממילא דואג מאד ומתפלל כמו שצריך. דהיינו שהתנאי הזה הוא רק בתעניות ציבור של גשמים. ה.זהירות מספק גזל 'וביתו ריקן' – יש לכך שני פירושים: רש\"י מסביר שהכוונה היא שהוא לא גזלן. יש אנשים שהם בעלי מחלוקת כאלו שבענייני ממונות הם תמיד 'סאה מלאה עוונות גזל (ויקרא רבה לג, ג)צודקים, ונכשלים באיסור גזל. והרי מקטרג בראש' - כמה חמור הדבר להיזהר אפילו מספק גזל. יש סיפור שאירע בזמנו של רבינו האר\"י ז\"ל, ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. שהאר\"י ז\"ל שלח שליח לרבי משה גלאנטי – שהיה גם הוא מקובל גדול שחי בזמנו – כדי לומר לו שהוא יודע שרוצה לקבל עליו תענית, ובבקשה שלא יקבל עליו כי הוא - האר\"י - רוצה לעשות סעודת מצווה. כששמע כך רבי משה התבטא באוזני השליח, הרב שלכם יודע שאני רציתי לקבל תענית... כביכול אמר לו שזו לא חכמה כל כך שהוא יודע... למחרת בסעודה, הגיע רבי משה, ורבינו האר\"י נתן דרשה עמוקה בקבלה. כשסיים, שאל את רבי משה מה אומר על הדרשה, ורבי משה לא התפעל כל כך. ואז רבינו האר\"י אמר לו, בשבילך אני רוצה לחזור על הדברים עוד הפעם. וכנראה שבפעם השניה רבינו האר\"י הכניס כמה נקודות חשובות מאד, ואז רבי משה גלאנטי התפעל ממנו מאד מאד, ובכך הבין את עוצם גדלותו של רבינו האר\"י. לרבי משה היה בית חרושת, הוא היה איש עסקים, עשיר גדול, ועם כל זה היה קדוש עליון, והוא ביקש מרבינו האר\"י שיסתכל עליו ויגיד לו אם יש בו איזה עוון. רבינו האר\"י הסתכל עליו ואמר לו, אני רואה עליך ספק גזל! רבי משה כך ונבהל מאד. ואז הוא אמר אם ככה, העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן למה זה אנכי, למה אני צריך לעשות עסקים ולהיכשל בספק גזל?! הוא אסף את כל הפועלים שלו והודיע להם שהוא סוגר את כל בית החרושת. העובדים התפלאו על כך מאוד, והוא אמר להם ששמע שנכשל בספק גזל, והוא לא רוצה להיכשל בעוון חמור של גזל, הוא לא רוצה לעבוד כשיש ספק גזל, לכן הוא סוגר את המפעל. תראו מה זה, אדם מוכן לוותר על כל העסקים שלו רק כדי לא להיכשל בספק של עוון גזל!!! העובדים התחילו להפציר בו, הרי זו היתה פרנסתם, ומה יעשו מעתה. ואז הוא הלך והביא קערה מלאה מטבעות יקרות, ואמר להם אני מבקש מכם, שכל אחד שחושב שפעם קיפחתי את שכרו, שלא נתתי לו מה שמגיע לו, שיבוא ויקח! אולם כולם השיבו לו, רבינו, הרי אתה נותן לנו תמיד בעין יפה! משלם בזמן! כל מה שמגיע לנו! אך לפתע, באה אשה אלמנה מעובדות המפעל, ולקחה כמה מטבעות, ואמרה לו, אני עובדת כמו כולם אבל העבודה שלי יותר יפה ויותר נקיה, ואני חושבת שמגיע לי יותר. רבי משה כמובן נתן לה מה שביקשה. ולאחר מכן הלך לרבינו האר\"י כדי שיתסכל עליו, ואמר לו רבינו האר\"י שאכן נמחק העוון של ספק גזל! ולכאורה הרי מצד ההלכה מצד ההלכה אם היא היתה באה ומבקשת מראש, עושה תנאים, יש מקום הרבה לדון, אבל לבוא ולומר שהיא חושבת שמגיע לה יותר – הלא בפשטות אין פה שום גזל, אבל בשביל מעלתו של אדם כזה הרי זה ספק גזל! מספרים על החפץ חיים, שבתחילה רצה להתפרנס רק מיגיע כפיו. והיתה לו חנות מכולת, אך היה מפסיד ממנה כסף, וזאת כיון שתמיד במשקל מתוך חשש שמא טעה בחישוב - היה נותן קצת יותר, אולי אפילו הרבה יותר... פעם אחת, בא אדם אחד וקנה דג מלוח, שילם והלך, ושכח לקחת איתו את הדג מלוח. החפץ חיים לא זכר מי היה אותו האיש לכן באותו יום כל מי שנכנס למכולת קיבל דג מלוח בחינם.. אולי בכל זאת האיש הזה יגיע שוב ויקבל את הדג מלוח. עד שבסוף ראה שזה בלתי אפשרי והפסיק את המכולת הזאת. היום כל אחד מורה לעצמו היתר, אף פעם אין אדם רואה חובה לעצמו בדיני ממונות. לפעמים זה נורא ואיום, זה צורם, רואים כמה ברור הוא שאינו צודק ובכל זאת הוא מתעקש. ו. דוגמא אישית בחינוך הרמב\"ם מסביר את העניין של 'ביתו ריקן' באופן אחר, שכל הנלווים עליו, כל בני ביתו, הם אנשים יראי שמים שאין פגם באחד מבני ביתו. בימינו יכול להיות שהרמב\"ם יודה שזה לא מחייב כל כך, לפעמים לצערינו האוירה ברחוב כל כך מורעלת, ויש כל כך הרבה פיתויים שהרבה פעמים שההורים לא אשמים. אכן אם מדובר באדם שלא חינך את בניו לתורה, יש אשמה מסוימת, או כשהוא בעצמו לא שימש דוגמא טובה לילדיו. פעם שמעתי מבחור שיצא לתרבות רעה, שברוך ה' חזר לבסוף, אך בהתחלה ניסיתי לדבר איתו ולהוכיח אותו, ושאלתי אותו למה הוא מתנהג כך, ואז הוא אמר לי, אתה רואה את אבא שלי?! לידך הוא מתנהג ככה, אבל בבית הוא אף פעם לא פותח ספר! בבית הוא מתנהג אחרת לגמרי! לכן כשאדם היה בסדר גם בדוגמה האישית וגם בחינוך שנתן לילדיו ובכל זאת קרה משהו, מסתבר לומר שגם הרמב\"ם יודה שזה נקרא 'ביתו ריקן'. הנה לחזקיהו המלך היה לו בן מנשה שהיה חוטא, וכן עוד גדולי המלכים בישראל היו להם בנים לא טובים, זה לא פוגם, מכיון שהם עשו את שלהם. אם אדם מצידו עשה את המקסימום בחינוך בניו, לפעמים יש מצבים כאלו במיוחד בדור שלנו. וחייבים לומר כך מפני שאם לא, כמעט אף אחד לא יוכל להיות חזן... לצערינו הרב יש הרבה כאלו שלא הולכים בדרך התורה. היום כמו שאמרתי, הרחוב פרוץ מאד, הפיתויים עם כל המחשבים וכו', הם גדולים כל כך שראינו אפילו טובים שנכשלו בזה. ויש בזה מוסר, שכל אחד צריך להשתדל להיזהר מאד מאד בדברים האלו במיוחד בתוך ביתו. ז. שליח ציבור תלמיד חכם בגמרא שם מובא עוד על תעניות 'ורגיל לשנות במדרש בהלכות ובאגדות ובקיא בכל הברכות כולן'. כלומר, שכל מה שכתוב שם בגמרא למעשה לגבי תעניות, מלבד מה שצריך שיהיה בקי בתורה נביאים וכתובים שכתוב בברייתא הראשונה. אך בברייתא השניה כתוב שלא מספיק את זה, אלא צריך שיהיה בקי גם מדרש הלכות אגדות ובברכות. דהיינו שצריך שיהיה תלמיד חכם. כדי שתהיה תפילתו שגורה בפיו. אם הוא לא מתפלל ותפילה . (ברכות לד:)שגורה בפיו זה גם סימן רע לשולחיו ח. כללי השליח ציבור לשאר ימות השנה והנה שם בגמרא לא כתוב מה הדין לגבי שאר ימות השנה. אך מסתבר לומר, שאם מדובר באחד שעולה באופן חד פעמי, אפשר שגם אם אין לו אם הוא ] - מלבד בדברים מסוימים שיבוארו להלן[ את כל המעלות הללו שומר תורה ומצוות אפשר להקל. השאלה היא, שהנה כמובן כולם מקפידים ששליח ציבור קבוע יהיה בעל נעימה וקולו ערב, כיון שאם לא זה לא שליח ציבור. אחד שהוא גדול הדור אבל הוא לא יודע ולא בקי בשום מנגינה, וכי ישימו אותו להיות שליח ציבור?! הרי הוא לא יודע להתפלל, הוא צריך לדעת לעורר את הציבור. הרי שזה כמו לקחת רופא שיש בו את כל המעלות שבעולם, אבל אם הוא למד רפואה – אינו יכול להיות רופא! והנידון הוא לגבי שאר המעלות שהוזכרו שם, האם כשרוצים למנות שליח ציבור, למשל לכל שבת, יש מקומות שממנים שליח ציבור קבוע גם בחול, זה מאד כדאי. משום שבחול בכל פעם עולה חזן אחר, ויש כאלו שאינם מבטאים נכון, למשל קריאת שמע, שצריך לדקדק בה כמו שצריך, והנה אני שומע שליח ציבור שעומד ואומר 'בשבתך בביתך' - 'בביתך' כשהת' בשו\"א. וכן הלאה, לא יודעים להבדיל בין צירי לשווא לסגול וכל הניקוד, לכן צריך לשים לב שיהיה יודע לבטא נכון, וגם הניקוד כראוי. והמעלות האחרות המדברות בעיקר על האישיות של השליח ציבור. בשלחן ערוך זה וז\"ל: \"שליח ציבור (סימן נג סעיף ד) מופיע בשני מקומות: בהלכות שליח ציבור צריך שיהיה הגון, ואיזהו הגון שיהיה ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו רע אפילו בילדותו\". דהיינו שאינו עושה עבירות בכל ימיו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים\". ע\"כ. לגבי (סימן תקעט סעיף א) כמו כן, מרן השלחן ערוך כותב זאת בהלכות תעניות תענית של עצירת גשמים, וז\"ל: \"ומי הוא הראוי להתפלל בתעניות אלו? איש שהוא רגיל בתפילה\" – דהיינו שאז אין חשש שהוא יבוא לטעות בתפילה, שהרי אם הוא טועה בתפילה זה סימן רע - \"ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ומטופל ואין לו\". יש כאן שני תנאים: 'הרגיל בתפילה' ו'מטופל ואין לו' אינן כתובים בהלכות שליח ציבור, אלא רק בהלכות תעניות. לפיכך יש לומר, שאדם שיש לו פרנסה בשפע, או מאידך מי שאין לו ילדים, יכולים לשמש כשליח ציבור בימות השנה. ט. עדיף שליח ציבור זקן וממשיך מרן שם: \"ויש לו יגיעה בשדה, ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלווים אליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות, ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב. ואם היה זקן עם כל המידות האלו הרי זה מפואר\". ע\"כ. בגמרא שם (פרק ד מהלכות תעניות הלכה מובא שעדיף זקן, וכן מרן השלחן ערוך על פי הרמב\"ם , שזקן זה מיוחד במינו. וממשיך מרן: \"ואם אינו זקן הואיל ויש בו כל ד) המידות האלו יתפלל\". ע\"כ. רואים שיש הרבה חומרות לגבי שליח ציבור בתעניות שלא מצינו לגבי שליח ציבור בכל ימות השנה, אפילו בשליח ציבור קבוע. מרן השלחן ערוך לא מחלק ביניהם, ומשמע שחלק מהדברים לא צריך אותם בכל ימות השנה. אבל מה שברור הוא, שגם בימות השנה צריך שיהיה ירא שמים, ושיהיה ביתו ריקן מעבירות, וכן שצריך שלא יצא עליו שם רע בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם. י. ריבוי בעלי התשובה בדורנו הבעיה הגדולה שיש בדין הזה הוא 'שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו' - מה הכוונה בזה? שהנה זה וודאי שאין הכוונה על עבירות חמורות כמו חילול שבת או גילוי עריות וכיו\"ב, אלא רק שיצא עליו שם רע אפילו לא בילדותו. ומתוך כך יש לדון מה הדין בבעל תשובה, האם יכול לגשת להיות שליח ציבור או לא. היום ברוך ה' אצל הציבור הספרדי יש אחוז גבוה מאד של בעלי תשובה. כשהקמנו את בית המדרש 'יחוה דעת' היו כאן בכל שבת מאות אנשים , והרבה מהם נולדו דתיים וחזרו לאחר 70-80% -שרובם היו בעלי תשובה. כ מכן. הייתי מדבר איתם והיו מספרים לי שחזרו בתשובה. כיום ברוך ה', הבעלי תשובה הללו יש להם כבר בנים ונכדים תלמידי חכמים לומדים תורה, הקימו בתים לתפארת. יא. שם רע לא מונע מלהיות שליח ציבור בימות השנה הנה ראשית כל, הרמב\"ם לא הזכיר את הדין הזה. אכן רוב הראשונים כתבו ועוד, וכמה ראשונים (בחידושיהם לתענית שם)את זה בפירוש, הרמב\"ן והרשב\"א כתבו בפירוש גם, שכמה מעלות שנאמרו לגבי תעניות שייכים גם לגבי שליח ציבור קבוע לימות השנה. אבל כנראה שהרמב\"ם לא סבר כך, שהנה הרמב\"ם בהלכות תעניות מעתיק את כל התנאים שהובאו בגמרא, כותב: \"אין ממנין שליח ציבור אלא גדול (פרק ח הלכה יא) אבל בהלכות תפילה שבציבור בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר\", דהיינו שזה לא מוכרח למנות רק אדם שהוא זקן, רק עדיף. \"ומשתדלין להיות שליח ציבור אדם שקולו ערב ורגיל לקרות\" – דהיינו רק 'משתדלים' זה לא מוכרח. אבל באופן כללי רואים, שאם יש תלמיד חכם, גדול שבציבור, שהוא אדם נחמד, אדם טוב, וכל שאר הדברים: שיהיה עניו ומרוצה לעם וכו' הוא ראוי להיות שליח ציבור. אבל הרמב\"ם לא מזכיר במילה אחת את מי שיצא עליו שם רע בילדותו, ורואים לכאורה, שאם יצא עליו שם רע בילדותו זה לא פוסל אותו מלהיות חזן. יב. לפטר חזן בעל תשובה כמו כן בתשובות הרמב\"ם נשאל, על שליח ציבור אחד שיצא עליו שם רע ובדקו וראו שחזר בתשובה, אם יכול לשמש כשליח ציבור. והרמב\"ם פסק להם שמכיון שחזר בתשובה והיא ניכרת עליו, הרי שאינו נפסל ויכול לשמש כשליח ציבור. אולם למעשה אי אפשר ללמוד מזה שבעל תשובה יכול לשמש כשליח ציבור, מפני ששם לא מדובר על למנותו באופן קבוע, אלא שם הנידון הוא שהוא היה שליח ציבור ונודע להם על כך, האם צריך לפטרו מתפקידו. שאומר הרמב\"ם, שכיון שעשה תשובה אין מפטרים אותו, כיון שהוא כבר מוחזק. יש הבדל אם הוא מוחזק לבין אם אתה רוצה לכתחילה לקבל את התפקיד. יג. מצוה מן המובחר מאידך גיסא, כאמור הרמב\"ם לא הזכיר את הדין הזה בהלכות תפילה. (בשו\"ת לחם רב סימן והלחם משנה(שו\"ת תורת אמת סימן קנח) לפיכך כותבים המהר\"א ששון ועוד הרבה מגדולי האחרונים, שלדעת הרמב\"ם באמת בעל תשובה יכול ג) לשמש כשליח ציבור. הם אמנם לא אומרים 'בעל תשובה' אלא 'אפילו יצא עליו שם רע בילדותו'. כמו כן המהרש\"ל – רבי שלמה לוריא – גם למד כך בדעת הרמב\"ם. ומוסיף, שהסיבה שמרן השלחן ערוך כתב 'שלא יצא עליו שם רע בילדותו' אין הכוונה שהוא חולק על הרמב\"ם. אלא רק למצוה מן המובחר. אכן גם לדעת הרמב\"ם, שלכאורה אין עניין למנות דווקא מי שלא יצא עליו שם רע בימות השנה, אך לכל הפחות בימים נוראים יש להחמיר ומאירי (ח\"א סימן קיב)בכל התנאים שנאמרו לגבי תעניות, וכן כתבו אור זרוע (עמוד תקכא).בחיבור התשובה יד. בעל תשובה בימינו אם יכול להיות שליח ציבור אשר על כן יש לומר, שמלבד מה שיש כמה אחרונים שאומרים שאם עשה תשובה זה מועיל, אמנם יש בזה מחלוקת, אך לגבי מינוי שליח ציבור קבוע ודאי שאפשר להקל. מפני שאולי בכלל לא צריך את התנאי הזה, שהרי הרמב\"ם לא הזכיר אותו בהלכות תפילה. ואם תמצי לומר שצריך את התנאי הזה, שמא כשעשה תשובה זה מועיל. אולם למעשה אם נחשוב על הדברים, ואני ברור לי כך להלכה, ודיברתי על כך בזמנו עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וגם הוא הסכים עימי, שבימינו זה אחר לגמרי. ובימינו כל מי שעשה תשובה, ראוי לשמש כשליח ציבור. מפני שכתוב כאן 'שלא יצא עליו שם רע' – שם רע היינו אדם שהוא שומר מצוות שנכשל בעבירה. דהיינו אדם שביודעין הלך ועשה עבירה, חילל שבת וכיו\"ב, ולאחר מכן חוזר בתשובה. שזה עשה במזיד וחזר בתשובה. אבל בימינו, החילוניים של ימינו הם אפילו לא נחשבים שוגג, אלא הרבה פחות, הם כמו אנוסים. כותב: \"מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש (סימן נג סעיף ה) הנה הרמ\"א בשגגה, וחזר בתשובה, מותר להיות שליח ציבור, אבל אם עשה במזיד לא, דמכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה\". ע\"כ. ומקור דבריו . משמע בפירוש, שהרמ\"א מחלק בין שוגג (ח\"א סימן קיב)הוא בשו\"ת אור זרוע לבין מזיד. טו. אם החילוניים שבימינו נחשבים לתינוקות שנשבו בימינו יש דיון רחב בספרי האחרונים, החל מלפני כמאתיים שנה, כשהעולם התחיל להיות חילוני, האם אדם חילוני שחזר בתשובה, האם יש לו גדר של תינוק שנשבה. דהיינו תינוק שהגויים לקחו אותו, שהרי הוא היה קטן ולא ידע שום דבר, וגדל עם הגויים, לכן דינו שהוא אנוס לגמרי, שהרי אין לו שום כלים לדעת. מאידך, בימינו הרי החילונים רואים את הדתיים, האם יש לומר עליהם שהיו צריכים להתעניין, או שמכיון שלא למד, הוא לא גדל בבית ספר דתי והוא לא יודע, אז מה אפשר לדרוש ממנו. הרי אדרבא, הוא מסתכל על הדתיים והם נראים לו משונים מאד, \"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם\"... וכך זה אצל הרבה מהחילוניים, הם פשוט לא מכירים אותנו, הם לא מבינים מה אנחנו עושים כל היום. הם לא יודעים שמותר לנו לצחוק, ושאנחנו יודעים לאכול ולשתות ולישון ולהתנהג נורמלי, וליהנות ממאכלים טובים ולקיים עונג שבת כמו שצריך... טז. ילדים שאינם יודעים לומר שמע ישראל לפי כמה חודשים פנה אלי יהודי עשיר מארצות הברית, וסיפר לי שאיזה ארגון פנה אליו, שיש שנים עשר ילדים שחלק מההורים שלהם נהרגו במה שאירע בשמחת תורה, הם באו מהקיבוצים בדרום. וביקשו ממנו שיעשה להם מסיבת בר מצווה, והוא הסכים. הוא עשה להם מסיבה מפוארת, הם הביאו את בני המשפחה והידידים, מסיבה ענקית עם מוזיקה וכו', אבל הוא יהודי ירא שמים, והתנה את כל המסיבה הזו בכך שהוא יקנה להם גם תפילין, ולפני המסיבה יקיימו טקס הנחת תפילין בכותל. כמובן שהם לא התנגדו, וכך היה. ואכן בטקס הנחת התפילין בכותל, הגיע בתחילה רק עשרה ילדים, שניים מהם אפילו לכותל לא הגיעו והגיעו רק למסיבה... וגם אני באתי והשתתפו שם עוד כמה רבנים, והיינו עם כל ילד בנפרד והסברנו להם את הברכה, וכיצד להניח וכו', ולאחר שכולם היו עם התפילין, עמדו כולם בשורה, ואמרתי להם עכשיו בבקשה תגידו 'שמע ישראל'. ואז כל הילדים צעקו 'שמע ישראל'... אמרתי להם שימשיכו את הפסוק, אבל אף אחד מהם לא הבין מה אני רוצה ממנו!... והתחלתי להסביר להם מה לומר מילה במילה. לא לימדו אותם כלום, לצערינו. כיום יש כבר כמה שמנסים, היו כמה שרי חינוך דתיים, עוד בזמנו כשבגין התמנה להיות ראש ממשלה ומינה שר חינוך דתי, וניסו להכניס קצת תורה לבתי הספר, 'מושגים ביהדות' קראו לזה, הוא ניסה להכניס רבנים לבתי ספר. בחלק גדול מהמקומות היתה מלחמה על זה, שזו הדתה וכפיה דתית, הם לא הסכימו! הנה רק לאחרונה שמענו שיהודי אחד עמד עם דוכן תפילין ליד בית ספר תיכון לזכות את הילדים, וגרשו אותו משם! ואם נאמר להם הרי זו דמוקרטיה! הם עונים לך אתה מסית אותם, אתה משגע אותם! הם מסתכלים עלינו שאנחנו לא נורמליים! כשאנחנו דורשים הפרדה בין גברים לנשים הם רואים בזה הפליה לנשים... לצערנו במשך השנים, ככל שהם 'מתקדמים' הם הולכים אחורה, הם 'מתקדמים אחורה'... ואנחנו נשארים כל הזמן במקום שלנו, אנחנו לא משנים, נשארים בעמדות שלנו, כשמשנים אין גבול לשינויים! אתה לא יכול לדעת לאן זה יוביל בסוף, בכל פעם יבוא רעיון אחר ובסוף עוד יבואו לחוקי סדום, אבל אנחנו יש לנו את חוקי התורה. יז. מי הוא ה'לא נורמלי' לפני כמה זמן בשדה התעופה אחד באירופה, פגשתי אשה אחת שהיתה גרה בקיבוץ, וסיפרה לי את שם הקיבוץ וכל הפרטים, והיא היתה בצבא ולאחר מכן ירדה מהארץ, הלכה למיאמי שבארצות הברית, ורצתה להתחתן שם ולחיות כאמריקאית. בסופו של דבר הכירה דווקא יהודי ישראלי. והנה היה רב אחד שהזמין את היהודי הזה לסעודת ליל שבת, והוא ביקש להביא גם אותה, והרב הסכים, והסיפור נגמר בכך שהם חזרו בתשובה... והיא סיפרה לי, שפעם ראשונה בחיים שראתה אדם מחזיק כוס ועושה קידוש! עד כדי כך שהיא אפילו לא ידעה שיש לענות 'אמן', והרב הסביר לה על כך! והנה אחרי כל מה שחזרה בתשובה וכו', ההורים שלה החליטו שהיא השתגעה... והיא מספרת שכעת היא נוסעת לארץ, כדי להראות להורים שלי שאני נורמלית, ושאולי הם לא נורמליים שלא לימדו אותי שום יהדות... יח. החילוניים לא מבינים אותנו אשר על כן כאשר אנחנו מבינים שזה המצב כיום, אנחנו לא צריכים לבוא אליהם בטענות. לכן עכשיו כשמדברים על הגיוס ועל כל מה שמסביב, הם לא מבינים מה אנחנו רוצים, הם לא מבינים את העמדה שלנו בגלל שהם לא מכירים את התורה שלנו! הם לא מכירים את היהדות! הם לא יודעים עד כמה האמונה שלנו חזקה! הם לא מבינים שכאשר אנחנו מקיימים מצוות, הולכים בדרכו של הקב\"ה, לומדים תורה, אנחנו מועילים לכלל ישראל! הם לא מבינים מה התועלת בזה! מבחינתם רק תיקח את הרובה ותילחם! ורק זו התועלת, הם לא מבינים שיכול להיות מצב כזה של תועלת רוחנית. לאור כל האמור מובן הדיון בפוסקים, שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מדבר בעניין הזה, כאשר החילוניים מכירים אנשים דתיים, וחוזרים בתשובה, האם עדיין הם נקראים כמו תינוק שנשבה או לא. אני חושב שבמצב שיש היום, אפילו הלו הגרים סמוך לבני ברק, ברמת גן בגבול בני ברק, עדיין יש להם גדר של תינוקות שנשבו, כל זמן שהם לא יוצרים את הקשר ולא מכירים מקרוב את העולם של שומרי התורה והמצוות. יט. שנה ופירש ושב בתשובה להלכה, לגבי מינוי שליח ציבור קבוע, גם אם אחד היה דתי ונעשה חילוני, שנה ופירש, ואחר כך חזר בתשובה, כיון שחזר בתשובה הרי שיכול לשמש כשליח ציבור בקביעות. אולם לגבי ימים נוראים יש מקום להחמיר יותר, שאם הוא בעל תשובה שמתחילה היה חילוני וחזר בתשובה, ונעשה שומר תורה ומצוות, או שכשהיה נער צעיר עשה שטויות ולא הבין כל כך את חומרת מעשיו, אפשר להגדירו כשוגג, והוא ראוי לשמש כשליח ציבור גם בימים נוראים. אמנם אני יודע שהיו כמה מקרים שבתי כנסיות באו ושאלו את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הציעו להם שליח ציבור מצוין שהוא בעל תשובה, והוא היה מורה להם לקחתו בלי שאלות. הוא היה מתיר בזה לכתחילה. ויש הרבה פוסקים שסוברים כך. אבל כאמור יש להוסיף את הנקודה של אנוס, שהרמ\"א מתיר בשוגג, וכל שכן באנוס. וכאשר מצרפים כל זה ביחד - בוודאי שאפשר להקל שבעלי תשובה ישמשו כשליחי ציבור קבוע אפילו בימים נוראים. כ. מעלת תלמיד חכם קודמת לכל המעלות אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר כמה פעמים בשיעורים שלו, שכאשר יש שני שליחי ציבור, אחד שהוא כל חייו היה ירא שמים, והשני הוא בעל תשובה. שניהם כשרים, רק שאחד מהם הוא בעל תשובה כשר, האם יש עדיפות למי שהוא לא בעל תשובה. ופעם אירעה שאלה כזאת למעשה, כאשר אותו בעל תשובה היה אברך שיושב ולומד כל היום. ואאמו\"ר הורה שהוא קודם, ולא רק שזה שהוא בעל תשובה שזה לא חיסרון, אלא אדרבא הוא קודם על פני אותו אחד שהוא יהודי ירא שמים כל ימיו. כיון שהבעל תשובה הוא אברך שתורתו אומנותו – זו מעלה גדולה מאד. שהרי גם בברייתא מוזכר 'שרגיל במשנה בהלכה במדרש'. לכן שליח ציבור תלמיד חכם זו מעלה הגדולה ביותר. וכמו כן הוא סבר שמעלת תלמיד חכם דוחה את כל המעלות האחרות. לכן גם היו מקרים שהיה שליח ציבור רווק בן שמונה עשרה שהיה תלמיד חכם מצוין, יושב ולומד, והוא קיבל אותו .לחזן אצלו מאידך גיסא, אני זוכר שהיה חזן אחד מפורסם שהיה בעל בית ירא שמים, חזן מצוין שהיה מהשורה הראשונה, שהיה מפורסם מאד בארץ, והוא חיבר שירים ומנגינות מאד מיוחדות ואני לא רוצה להזכיר את שמו, שבכל שנה היה נוסע לחו\"ל, והנה שנה אחת שבוע לפני ראש השנה משום מה ביטלו לו את הזמנתו לחו\"ל, אני לא יודע מה קרה. והוא בא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לקבל ברכה, שבכל שנה הוא נוסע שמח למקסיקו ויש לו מזה פרנסה, ופתאום לא פרנסה ולא כבוד, וזה כאב לו מאד, והוא בא ובכה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ריחם עליו ואמר לו תבוא תהיה שליח ציבור אצלי! אתה מתפלל כל כך יפה תבוא תהיה שליח ציבור אצלי!... הוא בא ושימש כשליח ציבור, אבל הוא נתן לו להתפלל רק בשחרית מ'כי לה' המלוכה' והלאה עד שמונה עשרה, וכמובן כל הפיוטים והסליחות וכו', וכמו כן הוא לא נתן לו לעלות כשליח ציבור במוסף, שבהם הוא העלה את את השליח ציבור הראשון שהיה אמור להיות – אברך צעיר תלמיד חכם. ואאמו\"ר הסביר לנו שזה בגלל שהוא רצה שיהיה שליח ציבור תלמיד חכם דווקא. ונבין מזה דבר נוסף חשוב מאוד, שהדבר המרכזי בתפילה זה חזרת השליח ציבור. ככה אני ראיתי, שהדבר המרכזי בתפילה מבחינתו היה חזרת השליח ציבור בשחרית ובמוסף. והוא הקפיד על זה מאד. כותב שני תנאים: שיהיה (סימן תקפא סעיף א) כמו כן לגבי ימים נוראים הרמ\"א בן שלושים, ושיהיה נשוי. מפני שבן שלושים הוא מיושב בדעתו, הוא לא עצבני ולא ריק ופוחז, הוא לא עושה דברים סתם. וכן כשהוא נשוי זה מיישב את דעתו של האדם ואין לו הרהורי עבירה. וכותב הרמ\"א \"מיהו כל ישראל כשרים הם רק שיהא מרוצה לקהל\" – כלומר שזה לא תנאי בל יעבור שיהיה בן שלושים. והנה אני זוכר שהיה לנו פה החזן הקבוע שלנו בימים נוראים, בני הרב עובדיה, כשהיה בחור צעיר, הוא עוד לא היה נשוי ולא בן שלושים, והוא היה שליח ציבור קבוע, והיו אנשים שהיו מתרעמים, והיו אומרים הרי הרמ\"א כותב שצריך נשוי ובן שלושים. ואמרתי להם שישאלו את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ויתלוננו אצלו שכך אני עושה. והם הלכו אליו, והוא אמר להם, מה אתם רוצים הוא לומד בישיבה הוא יושב ולומד תורה, מי שלומד תורה אין עליו את התנאים הללו. ואכן גם כאשר התגורר ב'רחביה', היה לו שם חזן בחור צעיר שיושב ולומד תורה, והוא לא היה נשוי, והוא שימש כשליח ציבור בכל התפילות, גם בחזרת השליח ציבור, כי הוא תמיד ראה שמי שלומד תורה יש לו עדיפות. כא. להתייעץ עם רב כיצד לנהוג : \"אם אינם מוצאים מי שיהיו בו כל המידות ך (שם)כתב מרן בשלחן ערו האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים\". כלומר כאשר אין את המעלות שהוזכרו שם צריך לקחת את מי שהוא הכי טוב, אבל יש בזה סדר עדיפויות, לכן אני אומר שכדאי להתייעץ עם רב, תמיד תמצא באחד קצת מעלות ובשני קצת מעלות, יש אחד עם בעל מידות יותר טובות, ויש שהוא יותר עניו, ויש מי שהוא עשיר ויש מי שהוא עני, לכן כדאי להתייעץ כיצד לנהוג. כב. שליח ציבור בעל עבירה מתוך כך ניתן לראות דבר חשוב מאד. כשמדובר באדם שיודע מה זה תורה, ולא שומר מצוות, למשל מחלל שבת או מגלח בסכין או גילוי עריות וכיו\"ב כל מיני עבירות חמורות שהוא עושה אותם, אסור למנותם כשליח ציבור. כשהייתי בחור צעיר, הייתי מוסר שיעורים בקטמון באיזה בית כנסת. והנה שבת אחת במנחה הגיע איש אחד ורצה להיות שליח ציבור, הוא התחיל באמירת הקרבנות, 'אשרי יושבי ביתך' 'ובא לציון' וכו', ואז נגשו אלי כמה אנשים ואמרו לי, האיש הזה הוא גר ממול בית הכנסת והוא נוסע בשבת, הוא מחלל שבת. אם הוא רוצה לבוא ולהתפלל ברוך הבא, אבל שליח ציבור? הסיבה שבגינה הוא בא לבית הכנסת באותה שבת היתה, כיון שבאותו היום היתה לו אזכרה של אבא שלו. והנה מלבד מה שבאזכרה של אבא לפי מנהג הספרדים לא צריך להיות שליח ציבור. הוא יכול לומר קדיש, אבל לא צריך יותר מזה. מלבד זאת, גם הנוהגים לעלות שליח ציבור באזכרה של ההורים, וכן גם אצל האשכנזים שנוהגים שביארצייט – יום השנה – עוברים לפני התיבה, בשבת הם לא עולים. בשבת בדרך כלל לוקחים בעיקר שליח ציבור קבוע. והנה אני הייתי בחור צעיר, ולא ידעתי כיצד לנהוג, איך אבוא ואתחיל לעורר בעיות בבית הכנסת?! אך כיון שהיה שם שליח ציבור קבוע, אמרתי לו שמיד כשאומרים 'יהללו את שם ה'' ולוקחים את ספר התורה, שיעמוד ויאמר קדיש, ונאמר שאתה שליח ציבור הקבוע. וכך באמת הוא עשה, בהתחלה לא היה נעים לו, אבל אני התעקשתי, ואמרתי לו לא יתכן שאדם שראו אותו היום נוסע באוטו, זה היה מנחה גדולה, ועכשיו פתאום הוא בא ונהיה שליח ציבור?! אותו אחד שהיה מחלל שבת, וראה כיצד לוקחים לו את האפשרות לעלות שליח ציבור - התחיל לצעוק, אני צריך להיות שליח ציבור, יש לי אזכרה של אבא שלי! ואני השבתי לו, מנין לך, אולי גם לשליח ציבור השני יש אזכרה של אבא שלו... ואז הוא התעצבן ואמר לי, אני יודע למה אתה לא מסכים, זה בגלל שאני מחלל שבת! ואני השבתי לו, אני לא רציתי לבייש אותך, אבל אם אתה רוצה לבייש את עצמך ולהגיד בפה מלא שאתה מחלל שבת בבקשה... והוא המשיך וצעק ואני שתקתי. לאחר מכן כשהלכתי הביתה, סיפרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל את מה שהיה, והוא אמר לי טוב עשית, מצד אחד לא רציתי לבייש אותו, אבל אם הוא החליט לבייש את עצמו מה אנחנו יכולים לעשות?! כג. כדאי למנות שליח ציבור קבוע לכן אני אומר, כדאי מאד למנות שליח ציבור קבוע, בהרבה בתי כנסיות יש דבר כזה, ומשום מה אצלינו זה לא הולך, יש פה ברוך ה' הרבה אנשים, וכל פעם באים למנין הזה ולמנין השני, אין מצב שיהיו אנשים קבועים ממש. ואם היה אפשר שיהיה מצב שבכל מנין יהיה שליח ציבור קבוע, ואפילו לא לתת גם לאלו שיש להם אזכרה. כי כמו שאמרתי לפעמים יש בעיה של יראת שמים. כד. לפעמים דגש משנה את כל המשמעות כמו כן לפעמים יש בעיה של ביטוי מילות התפילה ופיסוק התפילה. למשל, היה אחד שהיה אומר \"ראה נא בעניינו וריבה. וריבנו וגאלנו\". היה מפסיק אחרי המילה 'ריבה', ומשמעותו היא – שהוא מבקש מהקב\"ה שיריב איתנו... וכן היה אחד שאומר 'חננו ועננו' כאשר הנ' של 'ועננו' היה אומרה בדגש, ופירוש הדבר שכביכול מבקש מהקב\"ה שיענה אותנו... ב'עננו' אין דגש, ופירושו הוא שהקב\"ה יענה לנו, צריך לשים לב לזה. וכן 'השומר אחי אנוכי', אם מישהו ידגיש את הש' צריך להחזיר אותו, כי אז זה יהיה לשון שאלה, האם אני שומר על אחי, והה' תהיה ה' הידיעה, אבל באמת זו לא לשון שאלה. (בראשית לב, אני זוכר שבשנה הראשונה שקראתי בתורה, קראתי את הפסוק \"ויצו את הראשון לאמר, כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר, למי אתה יח) ואנה תלך ולמי אלה לפניך\". ובמילה 'ואנה' אמרתי את הנ' בדגש, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מיד צעק, זו טעות שצריך להחזיר עליה, כי 'אנה' בדגש פירושו הוא שמבקש ללכת, ואילו 'אנה' בלי דגש פירושו לאן תלך? רוב הישראלים לא שמים לב לדגשים כאלו. האשכנזים אומרים, 'כלה', הכ' בפתח והל' בקמץ, אבל הספרדים שאומרים בעברית 'כלה', מי שאומר את הל' בלי דגש הרי שזה יהיה בלשון כיליון ח\"ו, וכמו שכתוב (בראשית יח, כא) \"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה\", שאם זה כתוב בשני קמצים שה אכן לשון כיליון – אכלה אותם, אבל ב'כלה', חתן וכלה, שהכף הוא בפתח - צריך להדגיש את הל'. כלומר אצלינו הספרדים שלא מבדילים בין פתח לקמץ, ההבדל בדגש הזה הוא משמעותי."},{"filename":"257.pdf","content":"257 גליוןמיום א' א' תמוז תשפ\"ד קטן שלא נתמלא זקנו שהוא בעל קול ערב | לפרוס על שמע| שליח ציבור שלא נתמלא זקנו בתפילה ובאמירת סליחות נושאי השיעור: אם נשים רשאיות להתפלל מוסף | אם יכול לשמש שליח ציבור בתפילת מוסף02 בחור פחות מגיל| אם יכול לשמש שליח ציבור קבוע | מקור הדין של מניין בדבר שבקדושה| ילד בר מצוה אם יכול לשמש שליח ציבור באקראי| אם סומכים על חזקה דרבא בדאורייתא| בטל הטעם| ברכת מעין שבע בליל שבת| כיצד ינהג מי שאינו יודע להתפלל| תפילה קצרה במנחה| כמה תפילות ביום הם מדאורייתא לעבור לפני התיבה בשנת אבל על אביו ואימו | שנה ויום אחד31 | קידוש ביום שבת בבית הכנסת| ברית מילה בשבת| לא בטלה התקנה אבל בימי השבעה אם יכול לשמש שליח ציבור |פרשת חוקת ממתי נער בר מצוה יכול לשמש שליח ציבור (ב) א. קטן שעשה בר מצוה לגשת להיות שליח ציבור כתוב: \"תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי להיות (כד:) בגמרא במסכת חולין שליח ציבור לירד לפני התיבה\" – כלומר כדי להיות שליח ציבור לא מספיק שיהיה בגיל בר מצוה אלא צריך שיהיה נתמלא זקנו. \"קטן אינו עובר מאידך גיסא יש משנה מפורשת במסכת מגילה לפני התיבה\" – משמע, שככל שהוא גדול מגיל בר מצוה הרי שרשאי לעבור לפני התיבה. את השאלה הזו שואלים הראשונים, ומחלקים חילוק פשוט וברור, שההבדל הוא בין שליח ציבור קבוע לשליח ציבור אקראי - חד פעמי, מפעם לפעם. כלומר שלא נותנים לו מינוי מכובד להיות שליח ציבור קבוע, שליח ציבור זה דבר מאד חשוב הוא מייצג את כל הציבור, ובשביל זה צריך שיהיה נתמלא זקנו, אבל אם זה באקראי מותר. להלכה וז\"ל: \"אין ממנין אלא (סימן נג סעיף ו)ואכן כך פסק מרן השלחן ערוך מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הציבור, אבל באקראי מי שהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה\". ע\"כ. ב. שליח ציבור בסליחות שבימים נוראים כמובן מדובר כאן על שליח ציבור ממש, שצריך להתפלל תפילה שלימה, אבל למשל בסליחות שאומרים בימים נוראים בסוף כל תפילה, כמנהגנו הספרדים ביום הכיפורים שבסוף כל תפילה אומרים סליחות, או למשל כשלאחר החזרה אומרים פיוטים וכיו\"ב, זה בוודאי שאפשר להעלות כל מי שהגיע לגיל בר מצוה. כל הנידון בפוסקים הוא באופן שהוא ממש שליח ציבור, שמוציא ידי חובה את הציבור. ג. ביאור דברי הרמב\"ם הרמב\"ם לא מזכיר את הדין הזה – מאיזה גיל יכול להיות שליח שלפרוס על (פרק ח מהלכות תפילה ונשיאת כפיים הלכה יא) ציבור, אבל הוא כותב ושיביא שתי שערות. ביאור הדבר, 13 שמע צריך שיהיה בן'לפרוס על שמע' זה דבר שלא נוהגים בימינו, בזמנם היו נוהגים שלאחר שאומרים 'ישתבח' עומד אחד מהציבור ואומר חצי קדיש וברכו והוא אומר בקול רם את ברכות קריאת שמע, וזה נקרא 'פורס אומרת שקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר (שם) על שמע', והמשנה 13 לפני התיבה, והרמב\"ם כתב רק שלפרוס על שמע צריך שיהיה בן אך לא כתב כלום לעניין לעבור לפני התיבה. מדייק מזה הפרי חדש שהסיבה לכך היא, שהרמב\"ם באמת סובר שלעניין לעבור לפני (סק\"ו), התיבה העיקר להלכה כמו הברייתא, שצריך שיתמלא זקנו ולא מועיל בכלל מי שהוא קטן מזה, אפילו באקראי. אבל מרן הבית יוסף בכסף משנה שם כותב על הרמב\"ם, שהסיבה שכתב זאת רק לעניין פורס על שמע, הוא מחמת שפורס על שמע אומר קדיש ומוציא את הציבור ידי חובה, והם שותקים ושומעים, וממילא סובר הרמב\"ם שאין הבדל בין פורס על שמע לשליח ציבור, ובאמת שמי שלא נתמלא זקנו אינו יכול להיות גם שליח ציבור. כמו כן כותב שם הלחם משנה, ומוסיף ביאור, שפורס על שמע היינו אפילו באופן קבוע, שמותר שקטן יפרוס על שמע, אבל לגבי תפילה שזה ענין של כבוד הציבור, הרי הוא מוציא אותם גם ממש ידי חובת תפילה הרי שהוא דין אחר. ויש חילוק בין קבע לאקראי. וכך הוא להלכה למעשה, ובלאו הכי כבר מרן השלחן ערוך פסק שמגיל בר מצוה יכול להיות שליח ציבור באקראי בלבד. ד. נער בר מצוה בעל קול ערב אם יכול לשמש כש\"ץ בקביעות השלחן ערוך ממשיך, שאם אין שליח ציבור אחר, רק ילד קטן שהגיע לגיל בר מצוה, ואם לא ניתן לו להיות שליח ציבור קבוע אלא רק באקראי, לא יהיה מי שיתפלל, כגון במקום שיש רק אנשים שלא יודעים להתפלל, או אנשים שאינם שומרים שבת וכיו\"ב, שבמקרה כזה יש חשש שהציבור יתבטלו ממצות תפילה, שאז העלון לרפואת ר' שמואל ישראל בן דבורה הי\"ו בתושח\"י מותר למנותו אפילו בקבע. וז\"ל: \"אם אין שם מי שיודע להיות שליח ויום אחד, מוטב שיהא הוא שליח ציבור משיבטלו 13 ציבור כי אם בן לשמוע קדושה וקדיש\". ויש לדון כאשר יש מי שיתפלל, אך יש נער קטן שהוא בעל קול נאה, ומתפלל יפה וברור ויותר טוב מאנשים מבוגרים אחרים, והציבור רוצים למנותו לשליח ציבור קבוע. ויש בזה מחלוקת ראשונים, מפני שהטעם שאסור למנות ילד בר מצוה בקביעות הוא מחמת שזה לא כבוד הציבור. מה זה כבוד הציבור? אפשר לומר, שכיון שיש דין של כבוד הציבור קבעו חכמים כלל, שרק אם נתמלא זקנו אפשר למנותו באופן קבוע. מאידך גיסא, אפשר לומר שכבוד הציבור זה תלוי בציבור, ואם הציבור אומרים שהכבוד שלנו שהוא שיתפלל, הוא מתפלל יפה, בהתעוררות ובכוונה, הם נהנים ממנו, האם בכזה מצב ציבור יכולים למחול על כבודם. מביא בזה מחלוקת ראשונים, ומרן פוסק (סימן נג)מרן הבית יוסף שהציבור אינם יכולים למחול. כלומר שניתן להעלותו לשליח ציבור רק במצב של אקראי, אך לא באופן קבוע. ה. שליח ציבור בישיבות הקטנות לעיל אמרנו שכאשר אין מישהו אחר שיתפלל מותר להעלות נער בר מצוה לשיליח ציבור, אפילו בקביעות, והנה יש נידון מה הדין כאשר יש מישהו אחר שיהיה שליח ציבור מצוין, ויש נער בר מצוה כנגדו, האם יהיה מותר להעלות את הקטן להיות שליח ציבור? שאולי כל מה שהתירו להעלותו באקראי הוא דווקא כשאין משהו אחר, אבל אם יש אולי עדיף להעלות את הגדול. מאידך גיסא, עצם הדבר שהשלחן ערוך כתב שכשאין מישהו אחר מותר למנותו אפילו בקביעות, משמע שבאקראי מותר אפילו כשיש משהו אחר. מסתפק בזה, אבל (שם ד\"ה אבל באקראי) הנה המשנה ברורה בביאור הלכה במציאות, בכל המקומות פשט המנהג להקל להעלות ילד בר מצוה באקראי, לא מקפידים על זה. יש מקומות שאדרבה לכבוד הבר מצוה מעלים אותו והוא מתפלל את כל התפילה, מכינים אותו כמו שצריך שילמד להיות שליח ציבור. כמו כן בישיבות הקטנות, וכי תמיד הרמי\"ם יעלו להיות שליח ציבור? בוודאי שלא, הרי הם רוצים להרגיל את הבחורים שידעו להתפלל, ובכל פעם מעלים בחור וכמעט כולם עדיין 14-15 אחר, והבחורים בישיבה קטנה הם בגיל לא נתמלא זקנם ובכל זאת מעלים אותם, לא מעלים באופן קבוע אלא באקראי, ואם מעלים בכל פעם מישהו אחר הרי שזה נקרא אקראי. פוק חזי מאי עמא דבר. ואפילו שיש להם רמי\"ם שהם כבר גדולים ונתמלא זקנם, בכל זאת נוהגים להקל, ככה פשט המנהג. ואמנם המשנה ברורה מסתפק בזה, אבל בוודאי שאנחנו יכולים ללכת אחרי המנהג. בתפילת מוסף 20 ו. נער פחות מגיל יש כמה אחרונים שמעירים, האם אפשר להעלות נער בר מצוה שליח ציבור בתפילת מוסף. השאלה בזה היא איננה רק על נתמלא כבר נתמלא זקנם, אך לתפילת 16-17 זקנו, הרי בדרך כלל בחורים בני . הסיבה לכך, שהרי 20 מוסף אולי זה לא יועיל, כיון שצריך שיהיה גיל תפילת מוסף באה במקום קרבן מוסף שהיו מביאים בבית המקדש, והוא היה בא מתרומות הציבור, כל אחד מישראל היה נותן מחצית השקל, ומזה היו קונים את קרבנות הציבור, כולם היו שותפים בזה. והרי בתורה כתוב שהקב\"ה ציווה למשה להביא מחצית השקל מבן שייכים 20 אם כן רק מגיל(שמות ל, יד), שנה ומעלה יתן תרומת ה' 20 בקרבנות מוסף, אז האם כך הוא הדין לגבי תפילת מוסף. או שמא שנה, אבל כיום שזו 20 נאמר שזה דווקא במשכן שהתורה אומרת רק תפילת מוסף אולי כולם שייכים בזה. זו מחלוקת ראשונים, יש ראשונים שסוברים שכל אחד ברגע שמתחייב במצוות הוא חייב (פרק א מהלכות שקלים לתת ולהיות שותף בקרבנות ציבור. וכך דעת הרמב\"םועוד הרבה ראשונים. לעומת זאת, יש (עה\"ת ריש פרשת כי תשא) והרמב\"ן הלכה ז) אומרים להיפך, שעד שאינו נעשה בן עונשין וכמו שכתוב בתורה – , אינו שייך בזה כלל. ולכאורה השאלה הזו היא אם בכלל חייב 20 גיל ממש בתפילת מוסף, ומתוך זה יש לדון בכלל האם יכול גם להוציא ידי חובה את האחרים בתפילת מוסף. דן בשאלה הזאת לגבי מה שנוהגים לתת (ח\"א סימן פו) בשו\"ת יחוה דעת בחודש אדר 'זכר למחצית השקל', מאיזה גיל צריך לתת, האם מגיל , כיוון שזו 13 . והמסקנה שלו היא שיש לתת מגיל 20 או מגיל 13 דעת הרמב\"ם והרמב\"ן ורוב הראשונים. לפי זה לכאורה יש לומר כן גם לגבי תפילת מוסף. ז. שייכות נשים בתפילת מוסף דרך אגב, אותה שאלה קיימת גם לגבי נשים, אישה שרוצה להתפלל תפילת מוסף, האם מותר לה להתפלל מוסף? שלוש תפילות ביום מותר לה למרות שאינה חייבת אלא רק בתפילה אחת, כי אמרו חז\"ל 'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו', היא יכולה להתפלל לכל (ברכות כא.) (ח\"ב חאו\"ח סימן הדעות. אבל לגבי מוסף יש בזה מחלוקת, אך ביביע אומר פסק שיכולה להתפלל מוסף. והשאלה נובעת ו וע\"ע ח\"א חאו\"ח סימן כח בהערה) מזה אם אשה צריכה להשתתף בקרבנות ציבור או לא, שלכאורה אין לאשה חלק בקרבנות ציבור וממילא אינה שייכת בזה, אולם בתפילת מוסף יש נקודה נוספת, שהרי היא \"נשלמה פרים שפתינו\" – זו תפילה אל הקב\"ה שנזכה להקריב שוב קרבנות מוסף בבית המקדש, אם כן הרי שזה שייך גם לגבי נשים. וממילא יכולות להתפלל מוסף למרות שאינן שייכות בקרבנות הציבור. אם נאמר כך, ממילא גם לסוברים שחיוב התרומה של המחצית , אפשר ששליח הציבור בתפילת מוסף יהיה 20 השקל היתה מבן . וכך הוא להלכה, וכך הוא המנהג. לא ראינו בשום מקום 13 כבר מגיל שמחמירים בזה. ח.תלמיד חכם זו מעלה בפני עצמה שהיה תלמיד 17 אני זוכר שלפני כחמישים שנה, היה בחור אחד בן חכם, היה מצוין בלימוד, ובנוסף לכך היה חזן נפלא, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל חיפש חזן לימים נוראים ומישהו המליץ לי עליו, ואז הוא בא להתפלל בבית כנסת של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשבת, ואאמו\"ר נתן לו להיות שליח ציבור בתפילת מוסף ומאד נהנה ממנו, והוא לקח אותו להיות חזן בימים נוראים, ובראש השנה נתן לו באחד משני הימים להיות שליח ציבור במוסף. אמנם כבר נתמלא זקנו, אבל הוא נתן לו להיות שליח ציבור במוסף. וכבר דברתי על זה שבוע שעבר, שכשמדובר בתלמיד חכם אאמו\"ר לא היה מקפיד שיהיה נשוי או בן שלושים ושיהיה לו ילדים, תלמיד חכם זו מעלה בפני עצמה. הרי שיש לנו מעשה רב שכך נהג גם בתפילת מוסף. כמו כן החזן יחזקאל ציון הי\"ו ששימש כחזן אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בקביעות בשבתות, ועד כמה שזכור לי, בשנת תשל\"ה הוא נהיה שליח ציבור אצלו, ואני חושב שהוא לא כל כך מבוגר, ובאותם , והוא היה חזן גם בשחרית וגם במוסף. 20 שנים הוא היה פחות מגיל ט. חזקה דרבא שנים, ילד בר מצוה, 13 ויש שאלה קשה שיש לדון בה, והיא ילד בן האם הוא כבר יכול לגשת להיות שליח ציבור. הרי בדרך כלל ילד בר מצוה אין לו זקן כמעט בכלל, והרי חז\"ל קבעו שכדי שילד יהיה שנים מלאות. ב. שהביא 13 בר מצוה צריך שיהיו שני תנאים: א. בן 13 שתי שערות באותו מקום. ואם הביא שתי שערות יום לפני גיל זו שומא – זה כלום, כלומר צריך שהוא יביא את אותם שתי שערות אמר רבא (נדה מח:) . כך ההלכה. והנה כתוב בגמרא 13 לאחר שנעשה בן , שקטן שהגיע לגיל ]' - יש אומרים 'רבא' בא' ויש אומרים 'רבה' בה[ שנה חזקה שהביא שתי שערות. כלומר שהקב\"ה הטביע טבע 13 הוא מביא שתי שערות, ממילא יש 13 באדם, שמיד כשנעשה בין חזקה שהוא גדול לכל דבר. לאור זאת אנחנו מחייבים אותו לשמור מצוות ולהיזהר, זה כבר לא דין חינוך, צריך להיזהר בכל דבר. כתוב, שכאשר אדם מת ללא (קד:)מאידך גיסא, בגמרא במסכת יבמות בנים ל\"א האח של הבעל שמת צריך לחלוץ, אבל הוא צריך להיות בר מצוה, קטן אינו יכול לחלוץ. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שפעם היה בבית הדין מקרה, שהיה תינוק קטן שנולד אח לבעל שנפטר, ולא שנים עד שיגדל 13 היו עוד אחים, והאלמנה הזו היתה צריכה לחכות שנים האלה. והגמרא 13-ויוכל לעשות חליצה. היא כמו עגונה ב אומרת, שצריך לבדוק שהביא שתי שערות, השאלה היא האם כוונת הגמרא שמה שאמרו שיש חזקה, היינו שהוא הביא שתי שערות, זה נאמר כדי לסמוך על זה רק בדרבנן אבל חליצה זה דאורייתא, ובדאורייתא צריך בדיקה, או שבאמת רק לענין חליצה החמירו. ויש מחלוקת ראשונים האם סומכים על החזקה הזאת בדיני דאורייתא. המגן אברהם (סימן לט סק\"א כותב לגבי כתיבת תפילין שנה אינו יכול לכתוב תפילין, כי זה דאורייתא, 13 ומזוזות, שאם הוא בן ובדאורייתא אי אפשר לסמוך על החזקה. ואם כתב תפילין באופן כזה – יש לגונזם. ויש חולקים על המגן אברהם, ומצאנו שזו מחלוקת מפורשת בראשונים, וכתבתי על זה בהלכה ברורה (סימן לט ועוד). י. חזקה דרבא בדיני דאורייתא אשר על כן השאלה היא מה ההלכה במקרה של נער בר מצוה, האם אפשר להעלותו באקראי להיות שליח ציבור או לא, המגן אברהם (סימן נה סעיף ה) כותב שכן, וכותב שזה דומה למה שכותב הרמ\"א(סימן נג סק\"י) יכול להצטרף למניין, וז\"ל: 13 לגבי צירוף למניין, שמרגע שהוא בן \"ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקינן אותו כגדול ואומרים לעניין זה מסתמא הביא שתי שערות\". מקור , ושם הוא כותב את זה גם (שורש מט)דברי הרמ\"א הוא המהר\"י קולון לעניין דיני דאורייתא, דהיינו שזו חזקה גמורה. כלומר שהוא עד כשר לכל דבר, ויכול להעיד, ורק בחליצה החמירו בכל שאר הדברים. אך הרמ\"א מביא את דבריו רק לעניין צירוף למניין, אך לא כתב מה הדין במקרים אחרים. אבל המגן אברהם לומד מזה גם לגבי שליח ציבור. יא. דין המניין הוא מדרבנן מקשה על המגן אברהם, כיצד ניתן להשוות, (באשל אברהם שם) הפרי מגדים הרי כל הדין של מניין הוא מדרבנן, וממילא צירופו למניין הוא מהיכן (ברכות כא:) מדרבנן. שהרי את הדין של מניין יש מחלוקת בחז\"ל \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\", גזירה (ויקרא כב, לב)לומדים את זה, שכתוב \"ויבואו בני ישראל (בראשית מב, ה) שווה 'תוך – תוך' מאחי יוסף שכתוב (במדבר לשבור בתוך הבאים\" והם היו עשרה, או מהמרגלים שכתוב \"הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת\" יצאו יהושע וכלב נשארו טז, כא) הר\"ן, (ברכות פרק ג סימן יח) עשרה. אבל כותבים רבותינו הראשונים: הרא\"ש ועוד כמה ראשונים שהדין של מנין הוא דרבנן, והגזירה שווה הזאת היא אסמכתא. וכך הוא להלכה, שחכמים תקנו שכל דבר שבקדושה צריך להיות בעשרה. זו תקנת חכמים. ממילא מקשה הפרי מגדים, שאפשר לומר שמה שהרמ\"א כתב שאפשר לצרף אותו למניין – זה מחמת שהוא מדרבנן. אבל לגבי שליח ציבור שמוציא את הציבור ידי חובת תפילה דאורייתא, אולי באמת אי אפשר. 14 יב. להוציא ממון מנער בן והנה, לאור האמור לעיל, עצם העניין לחלק בין דאורייתא לדרבנן זה לא מוסכים, הרי המהר\"י קולון סובר שגם בדאורייתא קטן יכול להוציא. פעם כבר סיפרתי, שכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את ספר 'לוית חן' לפני יותר משלושים שנה, שאמרתי לו, שבתשובות הרמב\"ם דן על אדם שיצא עליו שטר חוב, וכדי להיפטר מהחוב (שו\"ת פאר הדור סימן צח) טען שהיה קטן בזמן ההלוואה. והביאו שני עדים שהעידו שהוא היה שנה. והרמב\"ם כתב שהוא חייב לשלם. והרי להוציא 14 באותו זמן בן ממון זה לא פחות מאשר במצוות דאורייתא, זה צריך שיהיה סיבה חזקה מאוד כדי להוציא מהמוחזק על סמך העדים שהוא היה בן . והנה שם ברמב\"ם לא כתוב שהעדים אמרו שהם יודעים שהביא 14 שנה, הרי שלכאורה יש 14 שתי שערות, כתוב רק שהוא היה בן משמעות ברמב\"ם שחזקה דרבא מועילה לגמרי. כך הערתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא התלבט אם באמת זו ראיה, משום שהרי זה לא רק ציין לדבריו \"עיין (סימן רעא אות ו) כתוב בפירוש ברמב\"ם. לכן בלוית חן בתשובות הרמב\"ם פאר הדור סימן צ\"ח\". יג. תפילה אחת ביום מדאורייתא לכאורה יש עוד כמה טענות בעניין הזה. הנה נחלקו הראשונים כמה (השגות לספר המצוות להרמב\"ם עשין ד) תפילות ביום הוא חיוב מדאורייתא, הרמב\"ן (תהילים נה, יח)סובר ששלוש תפילות ביום הם מדאורייתא, וכמו שכתוב \"ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי\" – וכך הוא גורס בגמרא במסכת ברכות (כ.). אבל הרמב\"ם (ספר המצוות שם ופרק א מהלכות תפילה הלכה א) והשלחן ערוך (סימן קו סעיף א) סוברים, שמדאורייתא יש חיוב להתפלל רק תפילה אחת ביום. והם גורסים בגמרא שהתפילה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא. התורה קבעה \"ולעבדו בכל לבבכם\" ודרשו חז\"ל (ירושלמי ברכות פרק ד (דברים יא, יג) הלכה א) \"איזוהי עבודה שבלב זו תפילה\" – תפילה אחת. וחכמים הם שקבעו שלוש תפילות ביום. ממילא אפשר לומר, שאם יעמוד שלא נבדק, להיות שליח ציבור, שאם תפילה דאורייתא 13 נער בן היא רק בתפילה אחת, ושאר התפילות הם מדרבנן, ויתירה מזאת, הרי תפילת ערבית זה יותר קל כיון שאין בה חזרה, וכל אחד מתפלל לבדו תפילת שמונה עשרה, ואפילו אם יש אנשים שלא יודעים להתפלל לא תקנו להם חזרה בתפילת ערבית, אם כן מאוד הגיוני לומר שבתפילת ערבית אין שום בעיה שנער בר מצוה יעלה כשליח ציבור. ובשתי התפילות האחרות, כיון שאדם התפלל תפילה אחת הרי שהכל זה רק מדרבנן. יד. מתי מותר לעשות מנחה קצרה עוד נקודה, אם הבעיה היא בגלל חזרת הש\"ץ, הרי אומרים חזרה בשחרית ובמנחה, חזרה זו תקנה שאסור סתם לבטל אותה, יש הרבה מקומות, אפילו בישיבות, שרוצים למהר ובמנחה עושים קדושה כותב, שבצפת (סימן רלד) ולא אומרים את כל החזרה, מרן הבית יוסף גזרו על העושים כך גזירת נח\"ש - ר\"ת נידוי, חרם, שמתה. סתם לעמוד ולעשות בקיצור קדושה זה בלתי אפשרי. ורק כשיש מנין מצומצם וחוששים שחלקם לא יענו אמן, או שיש בקהל אנשים שאינם שומרי שבת, או כאשר הזמן מאוחר מאוד, שבמקום כזה מותר לעשות כן לכתחילה. וכמו שהרמב\"ם כותב בפירוש בתשובותיו לבטל את החזרה לגמרי אם אין תשעה שעונים אחרי השליח ציבור. אבל סתם לעשות כך לא! יש מקומות ששאלו אותי והתלבטתי בזה מאד, במקום שאם תגיד להם לעשות חזרה שלימה אנשים לא יבואו, וכל אחד ישאר בחדרו ויתפלל ביחיד, ובכך הם מפסידים גם את הקדושה. אבל בבית יוסף כתוב שאי אפשר להקל, וצריך להשתדל כמובן. ואני אמרתי לאנשים ששאלו אותי את השאלה הזאת, שאם הם אומרים קרבנות ולא רוצים לומר חזרה, הרי שעדיף שלא יאמרו קרבנות ויאמרו את החזרה. אכן כמובן שעדיף לומר גם וגם, אבל אם שוקלים מה לבטל - שיבטלו את הקרבנות ויאמרו את החזרה. טו. להוציא את שאינו בקי חזרת השליח ציבור היא תקנת חכמים, הגמרא במסכת ראש השנה אומרת, שהיא נתקנה כדי להוציא את מי שאינו בקי. אם יש (לד:) מישהו בקהל שלא יודע להתפלל. בארץ היום זה מאד לא מצוי, אבל בחו\"ל, כמעט כל האנשים שומרי תורה ומצוות יודעים להתפלל, אפילו אם אינם מבינים עברית, אבל עדיין ישנם כאלו שאינם יודעים להתפלל. פעם כך היה המצב גם בארץ ישראל, וזה היה התפקיד של החזרה - להוציא את מי שאינו בקי. היה מקרה פעם, שהיה אחד מסכן תלמיד חכם שחלה, קיבל גידול בראשו ה\"י, עד של\"א הלך לעולמו בצעירותו. במהלך מחלתו עשו לו ניתוח והניתוח גרם שהוא לא ידע להתפלל, איבד את כל מה שהוא ידע בתורה, הוא הפך להיות כלום, הוא יכול היה לדבר, לנהל שיחה עם אנשים, אבל הוא לא ידע לומר כמה זה שתים ועוד שתים. ובשעת התפילה עמד לידו מישהו והיה אומר את התפילה קצת בקול שהוא ישמע כדי להוציאו ידי חובה. וכשאני ראיתי את זה אמרתי לו, שזה לא טוב ככה, זה בדיוק המקרה שחז\"ל קבעו, שהחזרה נועדה כדי להוציא את שאינו בקי, לכן שיעמוד בחזרה ויקשיב, יענה אמן ויצא ידי חובה. וכך אכן עשה. אכן בתפילת ערבית זו שאלה, אולם בתפילת ערבית למעשה אפשר לומר שאיש כזה פטור. ואכמ\"ל. טז. חזרת הש\"ץ בימינו בימינו שכולם בקיאים, גם צריך להתפלל חזרה, יש לכך שתי סיבות, שכיון שצריך להגיד קדושה, ואי אפשר לומר (שם) האחת, כותב הרא\"ש כותב סיבה (הוצאת פריימן סימן לז)קדושה בלי כל החזרה. הרמב\"ם בתשובותיו אחרת, שכל תקנה שתקנו חכמים אפילו אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ולכן התקנה לא מתבטלת. לכן אומר הרמב\"ם, שחוזרים את כל החזרה אפילו שכולם בקיאים וכולם התפללו ויצאו ידי חובה, משום שזו תקנת חכמים. יז. תקנת ברכת מעין שבע הרמב\"ם לומד כך גם לגבי ברכה מעין שבע, שחכמים תיקנו לומר בליל שבת בגלל שבזמנם הבתי כנסיות שלהם היו מחוץ לעיר, ויש אנשים שמאחרים, ואז הם יבואו ויפחדו להישאר לבד מפני המזיקים שמחוץ לעיר, מפחדים ללכת אחר כך לבד בחושך. לכן קבעו לומר ברכה מעין שבע. יש אומרים, שבברכת מעין שבע יתעכבו הציבור בינתיים, ואותם אנשים יוכלו להתפלל. ויש אומרים, שאותם המאחרים בעצמם יאמרו ברכה מעין שבע – זו מחלוקת בגאונים ובראשונים. יח. ברכת מעין שבע בימינו איך שיהיה, התקנה הזו של ברכה מעין שבע ביסודה נתקנה בגלל שבתי הכנסיות שלהם היו מחוץ לעיר, אך בימינו אין דבר כזה, כל בתי הכנסיות הם בתוך העיר, סובר הרמב\"ם שאף על פי כן התקנה לא בטלה, וככה אנחנו נוהגים. כמו כן כאן הרי אין את הטעם של הרא\"ש שאומר משום הקדושה, שהרי לא אומרים קדושה, ובכל זאת גם הרא\"ש מודה שאומרים בימינו ברכה מעין שבע. יט. קידוש בבית הכנסת בימינו לגבי קידוש בבית הכנסת, שהגמרא (שם) בדומה לכך כתב הרמב\"ם אומרת שחכמים תקנו לקדש בבית הכנסת מפני (קא.)בפסחים האורחים, וסובר הרמב\"ם שגם כשאין אורחים כמו בימינו שאין אורחים, שהרי בזמנם האורחים היו אוכלים בחדר הסמוך לבית - יש מחלוקת בזה, יש אומרים שהיו אוכלים בבית הכנסת [ הכנסת . ]עצמו כי סעודת שבת זו סעודת מצוה ומותר בבית הכנסת ומלבד זאת יש טענה נוספת על הדין של קידוש בבית הכנסת, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, וממילא אי אפשר לצאת ידי חובת קידוש בבית הכנסת. לכן גם כשיש ברית בשבת בבית הכנסת, אם לא אוכלים בבית הכנסת צריך להזהיר את הציבור שלא יסמכו על הברכות שמברכים על הכוס בשעת הברית, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, ומי ששותה מהכוס, אם עדיין לא קידש עליו להקפיד לשתות רביעית שלימה מהכוס, כדי שיהיה לזה דין של קידוש במקום סעודה. וכך ראיתי שהיה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נוהג הרבה פעמים, כשהיה ברית בשבת בבית הכנסת אצלו, למרות שאמנם היה גר בקומה השניה, אבל בניגוד לימות החול שהיה רק טועם מהכוס, אך בברית בשבת היה שותה רביעית שלימה לפני שהיה קורא את השם לתינוק, כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אך לגבי ליל שבת זו שאלה אם מועיל רביעית כדי להיחשב לקידוש במקום סעודה, דעת מרן השלחן ערוך שבכל מצב מועיל רביעית בקידוש במקום סעודה. אבל יש אחרונים שסוברים שצריך שתי רביעיות. יש תשובה ארוכה (חאו\"ח סימן טו) המסקנה להלכה, ביביע אומר בחלק א' בנושא הזה, תשובה יפה מאד שהוא מקיף בה את הנושא מכל הצדדים. המסקנה שלו היא, שבמקום שנהגו לעשות קידוש בשבת בבית הכנסת, כמו שעד היום יש הרבה קהילות אצל הספרדים שנהגו כך במיוחד בחו\"ל, עליהם להמשיך לקיים את המנהג על פי תשובת הרמב\"ם שזו התקנה. אבל כדאי מאד שהמקדש בבית הכנסת שישתה רביעית שלימה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ולגבי אותם עמי הארצות שלא יודעים לקדש שלכל הפחות הם שומעים קידוש, אמנם מדרבנן הם לא מקיימים את הדין של קידוש במקום סעודה, - וזה לכשעצמו [ .אבל לכל הפחות יקיימו מצות קידוש דאורייתא נושא רחב, כאשר קיים את הדאורייתא ולא קיים את הדרבנן האם .]חכמים הפקיעו את המצוה או לא, וגם על זה אאמו\"ר מדבר שם כ. כמה טעמים לסמוך על חזקה דרבא בשליח ציבור על כל פנים מכל האמור אנו רואים, שכאשר חכמים מתקנים תקנה, התקנה קיימת גם כשהטעם של התקנה בטל. לפי זה, בימינו שברוב המקומות כל הציבור התפללו שמונה עשרה הרי שהחזרה של השליח ציבור היא תקנת חכמים, היא דרבנן, ומפני מה נער בר מצוה, . 13 הרי כולם מודים שבדרבנן אנחנו סומכים על החזקה כשהוא בן אשר על כן יש לנו כמה סיבות לסמוך על כך שניתן להעלות נער בר מצוה להיות שליח ציבור ולסמוך על חזקה דרבא: א. שיש אומרים שסומכים על החזקה אפילו בדאורייתא. ב. מדאורייתא יש להתפלל רק תפילה אחת ביום. ג. חזרת הש\"ץ בימינו שכולם התפללו הרי היא רק דרבנן. בצירוף כל הסיבות הללו אפשר להצדיק את דברי המגן אברהם, ולדמות זאת לצירוף למנין, וכמו שבצירוף במנין מספיק בן כך הדין לגבי השליח ציבור. 13 כא. צריך עיון ברשב\"ץ בזמנו שכתבתי את הלכה ברורה חלק ד', ישבתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודברתי איתו על הנושא הזה באריכות, ביביע אומר הוא כתב אריכות גדולה בנושא הזה, והוא הסכים עם מה שאמרתי, שבאמת להלכה אנחנו יכולים לנקוט כדברי המגן אברהם, ולא לחוש לכך שתפילה דאורייתא מכמה סיבות. אולם לאחר מכן מצאתי תשובת הרשב\"ץ, שמעניין הוא שלא ראיתי מי שיזכיר אותה. הרשב\"ץ כותב לגבי נער בר מצוה אם יכול להיות שליח ציבור בערבית (שו\"ת ח\"ג סימן קעא) של מוצאי שבת שאין בה חזרה, וז\"ל: \"ומן הדין היה לבודקו אם הביא שתי שערות וכמו שנראה בפרק שלושה שאכלו לענין ברכת המזון להוציא את האחרים\". כלומר שדעתו היא, שכמו שברכת המזון היא דאורייתא ולכן קטן אינו יכול להוציא את האחרים, כן הוא הדין שליח ציבור בערבית. עדי כדי כך שכתב: \"וכן כתבו המפרשים ז\"ל אבל לא דקדקתי בזה הרבה מפני המחלוקת\". כלומר כדי שלא יהיו מריבות, ואנשים ככה נהגו, וממשיך: \"אבל קודם שיהיה לו שלוש שנים ויום אינו מספיק כדי 13 אחד איני מניח\". אם כן רואים שלדעתו גם גיל להיות שליח ציבור. אבל נראה לי, שלפי מה שהרשב\"ץ משווה את שליח ציבור לברכת המזון, הרי שבכך הוא סובר שלא סומכים בכלל להלכה בדברים כאלו על חזקה דרבא, שהרי לכאורה זו תפילת ערבית בסך הכל, ובכל זאת כותב שלא מועיל, ולכאורה זה צריך עיון. ואין לי למעשה תשובה ברורה על דברי הרשב\"ץ הללו, מפני שמילא בברכת המזון מובן שלא סומכים על חזקה דרבא בדאורייתא, אבל למה בערבית דרבנן לא תסמוך על החזקה. ואם כל הסיבה שהוא לא מקפיד על זה היא מפני המחלוקת, משמע שזה לא מוצא חן בעיניו צריך עיון כל הנושא הזה. כב. שלוש עשרה שנה ויום אחד יכול להיות שליח 13 ויש להוסיף, הנה אמרנו שבאופן אקראי מגיל שנה ויום אחד\" – מה הכוונה בזה? 13\" ציבור. והנה כולם אומרים , למשל, ילד נולד בא' ]... - אקסרה[ הרי בוודאי זו לא סתם תוספת בתמוז בצהרים, הוא נהיה בר מצוה ברגע שנגמר ל' סיון שאז זה 13 שנים מלאות, וכשהתחיל א' בתמוז זה היום הנוסף, זה נקרא13 שנה ויום אחד. כלומר לא ממתינים עד ב' בתמוז. כמו שתמיד עושים לאנשים מסיבת יום הולדת באותו יום. – בר 13 ביאור הדבר, שהנה יש מחלוקת גדולה בראשונים על גיל מצוה, האם זה תלוי בשקיעת השמש, בתחילת היום, או שזה תלוי בערב, עדיין לא שקעה 6 במעת לעת. למשל, נולד בא' בתמוז בשעה בערב, או שלעניין זה 6-השמש, האם צריך לחכות עד א' בתמוז ב הוא נולד בא' וכבר בלילה שלפניו בשקיעת השמש הוא כבר נקרא בר מצוה. זו מחלוקת ראשונים. ויש מחלוקת כזו לעניין שיעור פסק (יו\"ד סימן שה סעיף יא) של חודש לתינוק בכור לעניין פדיון הבן, שמרן שעושים את הפדיון בליל ל\"א. וגם כאן לגבי נער בר מצוה להיות שליח ציבור, ולגבי צירוף למניין, מרן פוסק שכבר בתחילת היום יכול להצטרף למניין ולהיות שליח ציבור, לא מחכים מעת לעת. לכן למרות שזו מחלוקת ראשונים, בוודאי שאפשר להלכה, שכבר בלילה שנעשה בר מצוה להיות שליח ציבור. כג. אם אבל יכול להיות שליח ציבור בימי השבעה (סימן נג סעיף י)כל שכן כאשר מדובר ביתום במוצאי שבת, שמרן מביא שיש שנהגו לעמוד שליח ציבור יתום במוצאי שבת, אפילו שהוא אינו בר מצוה, אפילו קטן, מרן כותב שלא מוחין בידיו. כלומר שדעת מרן באמת היא שזה לא טוב, וגם יתום צריך שיהיה בר מצוה, אבל מרן כתב שאין מוחין בידיו בגלל שיש ענין לעמוד שליח ציבור יתום במוצאי שבת. אצלנו הספרדים אדם שנמצא בשנת אבל או ביום השנה, לא הקפידו לעבור לפני התיבה, מקפידים על הקדיש אבל לא להיות שליח ציבור. אמנם בוודאי שזה חשוב וזה טוב, אפילו במשך כל השנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לנו הבנים, כאשר אמא ע\"ה נפטרה, לעבור לפני התיבה, עד כדי כך שבשבעה - אפילו בשבעה היה מחלק אותנו, עשינו כמה מנינים כדי שהבנים יהיו שליחי ציבור, עד כדי כך זה היה חשוב בעיניו - מצד אחד. למרות משמע שעדיף שהאבל לא יעלה (יו\"ד סימן שפד סעיף ג) שממרן השלחן ערוך שאפשר (ח\"ד חיו\"ד סימן לב אות ז) בימי השבעה, אך יש תשובה ביביע אומר לאבל לעלות שליח ציבור בתוך השבעה, כך הוא סבר, ואני הראיתי שנה, שכתוב שם 70 \\60 שיצאו לפני(מהדורת בלאו) לו בתשובות הרמב\"ם בפירוש שאפילו אבל בתוך שבעה יכול להיות שליח ציבור, כיון שהוא מחויב בדבר, וכל שהוא מחויב בדבר מוציא את האחרים ידי חובה. אבל מצד שני, כמובן צריך לדעת מה שאמרתי בשבוע שעבר, שלא יהיה מצב שאדם מתפלל לעילוי נשמת והוא לא מבטא נכון, אם הוא לא מבטא נכון הרי שחלילה זה יכול להיות קטרוג, זה לא טוב, ובוודאי להילחם על זה ולעשות מחלוקת זה לא ראוי, המשנה ברורה כותב סדר עדיפויות, שאם זה יום השנה זה קודם לאדם שהוא בתוך שנת אבל, ואכמ\"ל. היה אחד שהיה מתפלל לא כל כך טוב אבל הוא כל כך היה אוהב את זה... ומתעקש, ולא רצו לפגוע בו. פעם היה ראש חודש ואמרתי לו שהרמ\"א כותב שבראש חודש שיש הלל צריך שמחה ולכן אולי עדיף שלא יתפלל, והוא השיב לי, אבל לא קבלנו הוראות הרמ\"א... אז אני אמרתי לו, אם קיבלנו הוראות מרן הרי הוא בכלל לא מזכיר את זה שצריך לעלות שליח ציבור מלבד מה שכתב על מוצאי שבת.. מרן הביא את העניין של מוצאי שבת באורח חיים וגם ביורה דעה, כי מוצאי שבת זה ענין מיוחד שהרשעים לא נמצאים בגהינום, יש להם חופש בשבת. מחמת כן גם כתוב שבמוצאי שבת יש עניין גדול שכשעומד שליח ציבור במוצאי שבת ובמילה 'ברכו' שיאריך כמה שיותר כביכול להקל את זה קצת. לכן גם יש ענין יותר בלעבור לפני התיבה במוצאי שבת. כד. סיכום הדברים הלכה למעשה יכול להיות שליח ציבור באקראי גם במוסף, 13 להלכה, נער מגיל ובכל התפילות. ואפילו אם יש אחד שנתמלא זקנו נהגו להקל. אבל שליח ציבור קבוע אפילו כשהציבור מוחלים, כגון שהוא מתפלל יפה ונעים מאד, לא ממנים אלא למי שנתמלא זקנו. אולם כל זה הוא בתפילות הקבועות, אבל אם מדובר בפיוטים ובסליחות שביום הכיפורים שבסוף כל תפילה וכל כיו\"ב, אפשר להקל. כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לכאן לפני פסח בשנת תשנ\"ד, והוא התפלל כאן די הרבה שנים ובימים נוראים הוא היה מתפלל כאן והשליח ציבור בכל הסליחות שהיה עובר לפני התיבה היה בני הרב עובדיה, הוא היה מאד נהנה לשמוע אותו, הוא היה מתפלל יפה מאד, זה היה אחרי הבר מצוה שלו, אבל הוא נתן לו בשמחה שיתפלל, הוא היה מתפלל בהתעוררות, הוא היה מאד נהנה לשמוע אותו, אבל כמובן חזרה הוא לא נתן לו עדיין בימים ההם, במיוחד שהוא בעצמו היה מתפלל חזרה, והיו לנו פה שליחי ציבור תלמידי חכמים שהתפללו את החזרה."},{"filename":"258.pdf","content":"258 גליון' תמוז תשפ\"ד חמיום א' אכילה ושתיה קודם עלות השחר בתענית | צום י\"ז בתמוז| דברי קבלה ודברי סופרים| רצו מתענין לא רצו אין מתענין נושאי השיעור: איסור תספורת בבין המצרים לאשכנזים | חלוקת ימי בין המצרים| ימי בין המצרים מתחילים מליל י\"ז בתמוז| תנאי קודם השינה| גלות ספרד| איסור רחיצה בימינו – גדול כבוד הבריות| כיצד ינהגו בחורים ספרדים בישיבות אשכנזיות במנהגי בין המצרים| וספרדים תקופת שבתאי צבי שר\"י | חומרות בעל כנסת הגדולה במנהגי בין המצרים| תפילת 'אב הרחמים' הנהוגה אצל בני אשכנז| וגלות אשכנז 'צום קל'| סיום מסכת כדי לאכול בשר בשבוע שחל בו| אכילת בשר בראש חודש אב|פרשת בלק הלכות תענית י\"ז בתמוז וימי בין המצרים א. ארבע תעניות במהלך השנים : \"כה אמר ה', צום הרביעי וצום החמישי וצום (זכריה ח, יט) נאמר בנביא השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו\". הפסוק הזה נאמר אחרי חרבן בית ראשון לפני שנבנה בית שני. ובאמת בבית שני ארבעת התעניות הפכו להיות לששון ולשמחה למועדים טובים, אכן יש חולקים בזה, וסוברים שגם בתקופת בית שני שכבר נבנה הבית, היו עדיין מתאבלים על חרבן בית ראשון. על כל פנים לאחר מכן חרב גם הבית שני ואנחנו נמצאים עכשיו אחרי אומרת, שבזמן שיש צרות על עם (ראש השנה יח:) חרבן בית שני. הגמרא ישראל או מלחמה, שכולם חייבים להתענות. כשנמצאים בחשכת הגלות ממש – מתענים. אך אם יש ששון ושמחה, דהיינו כאשר יבוא המשיח, הרי שאלו יהיו ימים ששון ושמחה, ימים טובים. אבל אם אין שלום ואין מלחמה, מצב כזה ביניים, אומרת הגמרא 'רצו מתענין לא רצו אין מתענין'. ב. זמן שלום או זמן מלחמה יש נידון כיצד הוא המצב שלנו, אם הוא מצב של מלחמה, או של אין שלום ואין מלחמה. רבותינו הראשונים הגדירו את המצב שלנו שהוא אין שלום ואין מלחמה. כלומר למרות שבזמן הראשונים גם כן היו צרות גדולות לעם ישראל, באשכנז היו הרבה פרעות, מסעי הצלב, לא היה דור שלא נשפך בו דם ישראל כמים. יש שנים שפחות ויש יותר - אבל תמיד זה היה. כמו כן גם בספרד, הרמב\"ם למשל, המשפחה שלו ברחה מספרד כי היו שמה פרעות ממוסלמים קיצוניים מאד, בזמנו המוסלמים בלבד שלטו בספרד, והם היו קיצוניים מאד שעשו הרבה מגדיר את (פרק ה מהלכות תעניות הלכה ה) פרעות בעם ישראל. ובכל זאת הרמב\"ם המצב שאין שלום ואין מלחמה, לכן רצו מתענים לא רצו אין מתענים. ג. בימינו חובה להתענות כמה מרבותינו הראשונים מבארים, ש'רצו מתענין לא רצו אין מתענין' אין הכוונה שכל אחד יחליט על דעת עצמו, אלא חכמי ישראל הם המחליטים אם רצו או לא. יתירה מזאת כותבים כל הראשונים, שבימינו, לאחר שהחליטו חכמי ישראל שכולם צריכים להתענות, לכן זה נחשב ל'רצו'. וז\"ל: \"חייבים (סימן תקמט סעיף א) ולכן חובה להתענות. וכך פסק בשלחן ערוך להתענות בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובשלושה בתשרי : \"הכל חייבין להתענות (סימן תקנ סעיף א) ובעשרה בטבת\". ומרן מוסיף לאחר מכן ארבעה צומות הללו ואסור לפרץ גדר\". הרי שיש חיוב ממש של תענית. כמובן שתשעה באב הוא יוצא מן הכלל, מפני שגם מה שכתוב בגמרא 'רצו מתענין לא רצו לא מתענין' זה לא כולל את ט' באב. כיון שבו הוכפלו הצרות, ה.ֺוודאי שלאורך כל השנים מאז החרבן, כל עם ישראל מתענים ביום הז ד. תוקף תקנת התעניות יש שאלה נוספת, מה ההגדרה של החיוב של הצומות הללו. שהנה יש מצוות שכתובות בתורה, ונוספו עליהן תקנות חכמים. ויש דברים שאינם כתובים בתורה אבל הם כתובים על ידי הנביאים. ואין ספק שלאחר שחרב בית ראשון התענית נתקנה לפני חז\"ל, התענית היתה תקנה של חכמי הדור שהם הנביאים שבאותו הדור, והיה לזה תוקף גדול. וכיון שהתענית הוזכרה בנביא הרי שהיא נחשבת דברי קבלה. ה. עונג שבת וקריאת מגילת אסתר (ישעיה נח, יג)כל דבר שנזכר בנ\"ך נקרא דברי קבלה. למשל על מצות עונג שבת כתוב \"וקראת לשבת עונג\" ויש אומרים שזה דברי קבלה. אבל רוב הראשונים סוברים שזו מצוה דאורייתא, והנביא ישעיה רק כתב את זה. כמו כן קריאת מגילת (סימן תרצו אסתר למשל, יש מחלוקת לגבי התקנה הזו, ולהלכה מרן השלחן ערוך פוסק שפורים נקרא דברי קבלה. אכן לגבי תענית אסתר יש מחלוקת. סעיף ז) ו. דרבנן, מנהג או דברי קבלה מצוות שהן מ'דברי קבלה' הן חמורות יותר מדרבנן, אבל פחות מדאורייתא, מפני שאינן כתובות בתורה. והשאלה היא, הנה הנביא התנבא לאחר בית ראשון, שבזמן בית שני הימים הללו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אך האם אחרי שחרב בית שני זה חזר להיות דברי קבלה או לא. ויש שלוש שיטות בראשונים בנושא הזה, יש שסוברים שהמצב חוזר בדיוק כמו שהיה מקודם, והצומות הללו חוזרים להיות דברי קבלה. לעומתם יש ראשונים שסוברים, שלאחר שהתבטלו הצומות בזמן בית שני, הרי שהתבטל גם ה'דברי קבלה', ולאחר מכן כשחכמים קבעו להתענות הרי שהתעניות הללו אינן אלא תקנת חכמים. והשיטה השלישית היא, שמכיוון שחכמים הנהיגו את זה באופן של 'רצו מתענין לא רצו אין מתענין' הרי שכל התעניות הללו אינן אלא מנהג ותו לא. - הגאון העצום רבי בן ציון אבא שאול בן בניה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשנ\"ח ת.נ.צ.ב.ה.חותן המלך חמיו של מרן זצוק\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה. כמובן שההתייחסות ההלכתית לכל הצומות אם הן מדברי קבלה צריך להיות הרבה יותר חמור, מאידך, אם זה מנהג זה הרבה יותר קל, ואם דרבנן זה באמצע. ז. אות אחת ברמב\"ם כותב וז\"ל: \"וארבעת ימי הצומות (שם הלכה ד-ה)הרמב\"ם בהלכות תעניות הללו הרי הם מפורשים בקבלה\" – 'בקבלה' היינו בנביאים – \"ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובשלושה עשר באדר\". ע\"כ. ויש דיון בראשונים הקדמונים שהיה להם את דברי הרמב\"ם, למה כוונתו, כיון שבתחילת דבריו הוא כותב במפורש שהם מפורשים בקבלה, מאידך מיד לאחר מכן הוא כותב 'ונהגו כל ישראל' – משמע שזה רק מנהג. אכן יש כמה ראשונים שכותבים שיש פה טעות דפוס ברמב\"ם, ובאמת יש . והגירסא השניה ]עיין ברמב\"ם מהדורת שבתי פרנקל[ שני נוסחאות בדבריו היא \"בשלושה עשר באדר\" – דהיינו בלי ו' החיבור של בשלושה עשר באדר, פירוש הדבר, שמה שהרמב\"ם כותב את הלשון של \"נהגו כל ישראל להתענות\" היא באה על המשך דבריו \"בשלושה עשר באדר\" דהיינו רק בתענית זו של י\"ג באדר, תענית אסתר, נהגו, אבל לא בשאר התעניות – שהם מדברי קבלה. אם כן יש כאן מחלוקת בדעת הרמב\"ם, ויסודה תלוי באות ו' אחת ברמב\"ם... ח. חובה על אדם בריא לצום את הצומות הללו כתב את כל ההלכות של התעניות הללו, (שם) למעשה מרן השלחן ערוך (קהלת י, ח) וכתב על כך שברור הוא שזה חיוב גמור, ואסור לפרוץ גדר. כתוב 'הפורץ גדר ישכנו נחש'. כולם חייבים לצום, לא לחפש תירוצים מתירוצים שונים, יש כללים בהלכה מי חייב ומי פטור, ומי שחייב, אדם רגיל ובריא ללא כל בעיות רפואיות הוא חייב לצום. אכן חולה שאין בו סכנה, רתוק למיטה, הוא פטור מהצום, אבל אדם שיש לו קצת חום או קצת לא מרגיש טוב - חייב לצום. יש בזה כללים וצריך לשאול ולברר, כל אחד מה המצב הבריאותי שלו. אך באופן כללי אדם בריא חייב לצום בימים האלו. ט. על כל אחד לשמור על עצמו בתענית שבעה עשר בתמוז הוא צום ארוך בארץ ישראל, בדרום אמריקה זה הפוך יש להם צום קצר, ועשרה בטבת אצלם ארוך מאד. אצלנו מתחיל הצום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אבל אין מתענים מבעוד יום רק בתשעה באב. אם כן מעלות השחר ועד צאת הכוכבים זה בערך בתקופה הזו של השנה זה כמעט שש עשרה שעות. בנוסף על כך זה יום חם מאד, ובימים האלו לצערנו זה הולך ונהיה יותר ויותר חם מאד. לכן כמובן, כל מי שצם צריך להשתדל לא להסתובב בשמש. לשמור על עצמו שלא יגיע ח\"ו לידי כך שיהיה לו איבוד נוזלים, או למצב שמחמתו לא יוכל להתענות. י. תנאי על אכילה יש שאלה, האם מותר לאדם לקום לפנות בוקר לאכול ולשתות, או כבר דנה בזה לעניין תענית (תענית יב.) לכל הפחות רק לשתות. הגמרא יחיד - אדם שקיבל עליו תענית מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, האם יכול לקום לפנות בוקר ולטעום משהו. ויש בזה מחלוקת בגמרא, אבל להלכה נפסק שזה תלוי, אם הלך לישון הרי שעצם זה שהלך לישון הוא הסיח את דעתו מהאוכל, וכשקם אחר כך באמצע הלילה אסור לו לאכול עוד הפעם. אכן לגבי שתיה יש מחלוקת, מרן השלחן פוסק שגם אסור לשתות, ואילו הרמ\"א כותב שאין קבע (סימן תקסד)ערוך לשתיה. אנשים רגילים לקום לשתות באמצע הלילה, ולכן מותר. אכן אם עשה תנאי, דהיינו שלפני שהלך לישון אמר בפירוש שאינו מסיח את דעתו מהאכילה, הוא רוצה לקום כדי לשתות או לטעום משהו עד זמן התענית, מותר לו לעשות כן. וכל מה שאסרו הוא כשהלך לישון ללא כל תנאי, שהרי אדם שהולך לישון שינת קבע מבחינתו במפורש.(שם) הוא הולך לישון עד הבוקר. וכך פסק השלחן ערוך אכן לפי המקובלים הדין שונה, כיון שסוברים שאם אדם הלך לישון שינת קבע, כאשר קם בלילה אינו יכול לאכול כלל עד תפילת שחרית. והדין הזה הוא לא רק בצומות אלא בכל יום. שלפי המקובלים אם קם בלילה לאחר \"לא תאכלו על הדם\", ויכול (ויקרא יט, כו)שישן ואוכל הוא עובר על איסור לאכול רק לאחר תפילת שחרית. וזה לא קשור אם עלה השחר או לא. יא. אכילה ושתיה בשירת הבקשות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה בנושא הזה ביביע אומר לגבי שירת ה'בקשות'. אני זוכר את הימים, שלצערינו בימינו זה הולך ונעלם, שהיו מאות אנשים בכל שבת היו הולכים לישון מוקדם בחורף, והיו קמים, והולכים לבתי הכנסת לשירת הבקשות. בירושלים היו כמה מקומות שהיה בהם: בית כנסת 'האורפלים' שברחוב בצלאל, בית כנסת 'הג'רמוקלים', בית כנסת 'חובבי ציון', בית כנסת 'עדס', ולאחר זמן התחילו גם ב'מוסאיוף', כמו כן בית כנסת 'יגל יעקב' שהיה מאד מפורסם. וכמעט בשום בית כנסת לא היו עושים בקשות בתחילת הלילה, אלא מתחילים את הבקשות בשתים בלילה עד לפנות בוקר, ואז או שמתפללים בנץ אבל ברוב הבתי כנסיות היו ממשיכים גם אחרי הנץ. והיו יושבים שעות, שרים, אומרים דברי תורה, עונג שבת אמיתי. 3-4 במשך ] - זה רק בחורף היה המנהג הזה[ אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג בכל חורף להשתתף בבקשות פעמיים או שלוש. באמצע הלילה היה קם כדי ללכת, - לא היו אז [ ומכיון שהיה מחמיר שלא לטלטל, והוא היה צריך מטפחת אף לכן היה מעיר אותי והייתי הולך איתו תמיד לבקשות, ]ממחטות נייר כמו היום הייתי יושב ומקשיב וב\"ה אני יודע בעל פה כמעט את כל הבקשות, מכיר את המקאמים, וזה למדתי בימים ההם כשהייתי ילד קטן. קלטתי את הכל ב\"ה. וביביע אומר דן האם כשאנשים הולכים לבקשות, ומגישים לפניהם עוגות וכיו\"ב, האם מותר לאכול או אסור. והנה לפי הזוהר הקדוש והמקובלים זה לא קשור לתענית, וכיון שהלכו לישון אסור לאכול. אך האם ניתן להקל בזה. ואאמו\"ר מיקל בזה בדוחק ממש. אאמו\"ר היה כועס מאוד גם על אותם אלו שהיו מביאים גם שתיה חריפה, ויסקי, וודקה וכיו\"ב, הוא התנגד לזה מאוד, הרי שותים עוד כוסית ועוד כוסית ואחר כך הולכים להתפלל והם בגדר של שתוי ממש. אבל לגבי אכילת עוגות ושתייה קלה היה מיקל בדוחק. קשה לאנשים לשבת כמה שעות בלי לאכול כלום. אך באופן כללי הוא היה חושש לדברי הזוהר, ודעתו היתה שכדאי להחמיר למרות שקבלנו הוראות מרן, וזו גמרא מפורשת גם בתלמוד בבלי וגם בתלמוד ירושלמי שמותר. יב. הלכה למעשה לכן להלכה, כשאדם הולך להתענות ביום וזה קשה לו מאוד, ואם הוא יקום לפנות בוקר ויאכל וישתה זה יעזור לו לצום - במקרה כזה סובר אאמו\"ר שאפשר לעשות תנאי כדי לקום לפנות בוקר ולטעום משהו לפני שיעלה עמוד השחר. ולאשכנזים זה מותר אפילו בלי תנאי. ולשתות שתיה קלה, מים, קפה אפילו עם חלב, בין כה גם לפני התפילה גם אחרי עלות השחר בשאר ימים אין בעיה, גם לפי המקובלים. זה כבר לא קשור למקובלים. יג. מליל י\"ז בתמוז מתחילים מנהגי האבילות כבר מליל שבעה עשר בתמוז זה כבר נקרא ימי בין המצרים. כתוב בפסוק \"כל רודפיה השיגוה בין המצרים\" - ככה הם נקראים הימים האלו. (איכה א, ג) החיד\"א כותב, שההתחלה היא כבר מליל שבעה עשר בתמוז. למשל מה כותב שטוב להיזהר שלא לברך 'שהחיינו' בימי (סימן תקנא סעיף יז)שמרן בשלחן ערוך בין המצרים, על פי החיד\"א, האיסור מתחיל כבר בליל שבעה עשר בתמוז. יד. שלושה שלבים בימי בין המצרים בימי בין המצרים יש שלושה זמנים. משבעה עשר בתמוז זו ההתחלה, זה הזמן הראשון, מראש חודש מתחיל הזמן השני, הזמן השלישי הוא שבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב יכול לחול בשבת שאז הוא נדחה ליום ראשון, וכן בימים ראשון, שלישי או חמישי. בימים האחרים אינו יכול לחול. אם כן כאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, וכל שכן אם חל ביום ראשון, הרי שגם אין את הדינים של שבוע שחל בו ט' באב. אצלנו הספרדים זה משמעותי מאד, שנה הבאה למשל, ט' באב יחול ביום ראשון, וממילא אין את הדינים של שבוע שחל בו ט' באב. אבל השנה, יש לנו את כל דיני שבוע שחל בו ט' באב. לעומת זאת אצל האשכנזים זה לא משנה כלל, כי כמעט ואין דבר כזה אצלם שנוהגים בדברים מסויימים רק בשבוע שחל בו ט' באב, כל הדינים אצלם מתחילים מראש חודש אב. טו. דיני אבלות שהוזכרו במשנה הנה יש דיני אבילות שכתובים כבר בדברי חז\"ל בפרק האחרון של מסכת תענית. המשנה אומרת, 'שבת שחל ט' באב להיות בתוכה' – כלומר שבוע שחל בו ט' באב – 'אסורים לספר ולכבס', דהיינו תספורת (תענית כו:) אסורה וכן כיבוס בגדים אסור בשבוע שחל בו ט' באב. והגמרא אומרת שלא רק לכבס אסור אלא גם אסור ללבוש בגד מכובס. ובעז\"ה בשיעורים הבאים נסביר את זה יותר בהרחבה. ושני הדינים הללו – תספורת וכיבוס בשבוע שחל בו ט' באב – הם היחידים שהוזכרו במשנה. טז. תספורת בימי בין המצרים הספרדים החמירו בדבר נוסף והוא רחיצה בשבוע שחל בו ט' באב. אצל האשכנזים הדין הוא שונה לגמרי, לגבי תספורת הם מחמירים משבעה עשר בתמוז, כל שלושת השבועות. בזמנו שאלו את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על בחורי ישיבה ספרדים שלומדים בישיבות של האשכנזים, לנו הספרדים יש רק שבוע שחל בו ממש, זה כמה ימים בודדים, אבל להם יש שלושה שבועות, האם מותר לבחורים הספרדים להסתפר או להתגלח. וזה תלוי לכאורה בדין של 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות, האם זה נאמר כשיש שני בתי דין באותה עיר. והוא פסק שכיון שבימינו זה ידוע ומפורסם שיש ספרדים ויש אשכנזים ושיש מנהגים, ובוודאי שבימינו כל אחד צריך לנהוג כמנהגו, ואין כל חשש של לא תתגודדו ולכן פסק להתיר. כשהייתי לומד בישיבת פוניבז', היו בחורים ספרדים בישיבה שהיו מתגלחים בבין המצרים, ורבני הישיבה ידעו וזה היה מובן מאליו שלספרדים זה בסדר. היה אז את הרב שך, הרב גרשון אדלשטיין, הרב דוד פוברסקי, הרב שמואל רוזובסקי, והיו בחורים ספרדים שלומדים אצלם בשיעור, לא היו הרבה ספרדים שם רק מעט מאד, כשלמדתי שם היו שבעים בחורים בשיעור ואני הייתי הספרדי היחיד! כי אז היו לומדים באידיש ואני למדתי קצת אידיש וזה היה קשה מאד, אבל הרבנים היו חוזרים לי, הרב גרשון אדלשטיין היה מלמד את השיעורים שלו רק בעברית בגללי ובגלל עוד כמה אשכנזים שלא ידעו אידיש. אבל ר' בער'ל פוברסקי שיבלח\"א היה לומד איתי כל יום אחרי צהרים, היינו חוזרים על השיעור בעברית, היה לו קשה למסור את השיעור בעברית. ובאותם ימים כל הספרדים היו מתגלחים בימים הללו, ואף פעם לא העירו לנו. הם הבינו שאין בזה עניין של לא תתגודדו. כמובן שלא עשינו מנינים או סליחות נפרדים, אבל להתגלח למשל אף אחד לא דיבר על זה. היו בישיבה כמה בחורים בודדים תימנים, שטענו שגם בימי הספירה התימנים לא נהגו לא להתגלח, ככה הם טענו שהרמב\"ם לא הזכיר את זה, והם היו מתגלחים, וגם כן לא אמרו להם כלום. אחר כך עברתי לישיבת חברון וקל וחומר ששם לא אמרו כלום, כל אחד עשה כמנהג אבותיו, כבדו אחד את השני, אתם נהגתם כך אנחנו נהגנו אחרת וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. יז. היתר דחוק להתגלח בזמנו היה אחד שקראו לו יוסף בורג שהיה שר הפנים, והוא אמר לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהוא מופיע לפני מלכים וראשי ממשלות וזה לא יפה שהוא לא מתגלח, האם יש לו היתר להתגלח. האמת, שהוא היה מתגלח ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לו איך אתה מתגלח?... ואז הוא אמר את הטענה הזאת. ואאמו\"ר ענה לו שזו אינה טענה מספיקה. ואז הוא ביקש מאאמו\"ר ש'ימצא' לו היתר להתגלח, ואאמו\"ר אמר לו שילך לבית חולים, ויבקש מאיזו אישה עניה שילדה בן להיות סנדק בברית לבנה, ושילם לה כסף על זה, וביום הברית, כיון שהוא הסנדק הוא יוכל להתגלח. זה ההיתר שהוא נתן לו בדוחק. יח. רחיצה לבני אשכנז בתשעת הימים יש הבדל גדול בין הספרדים לאשכנזים לגבי כביסה ולבישת מכובס וכן לגבי רחיצה. אנחנו נוהגים בזה איסור בשבוע שחל בו ט' באב, ואילו אצלם האיסור הוא מראש חודש. כמו כן לגבי רחיצה אנחנו הספרדים מקילים להתרחץ במים קרים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא כמה גדולים קדמונים שקבעו שהיו נוהגים ללכת להתרחץ במים קרים ולרחוץ בנהר בשבוע שחל בו ט' באב, חוץ מיום ט' באב עצמו שכמובן שהוא אסור ברחיצה לגמרי. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב להקל אפילו עם סבון. ואילו האשכנזים מחמירים גם במים קרים מראש חודש. היום זה דבר קשה מאד לשמור על זה אבל זה המנהג שלהם. בזמנו, היה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל תכנית ברדיו שאני הייתי קורא אותה בכל יום שישי. בזמנו לא היה הרבה ערוצי רדיו והיה רק ערוץ רדיו אחד וכולם היו שומעים אותו. הרב יחזקאל אברמסקי אמר לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהוא שומע את זה בכל יום שישי, היה פותח את הרדיו לשמוע איזו הלכה הרב עובדיה אומר, ועוד הרבה גדולי ישראל היו שומעים את זה וזה היה עושה הד גדול. פעם אחת, אאמו\"ר דיבר על הנושא של רחיצה בימינו, וטען, שיש לנו כלל 'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' - כבוד הבריות זה כבוד החיים לא כבוד המתים, זה הרבה יותר, וכמעט כל הראשונים מסכימים לכך, עד כדי כך שאם יש מת חלילה, ויש ריח רע, שמותר להעבירו בשבת על ידי שמניחים עליו ככר לחם מפני כבוד הבריות. ומבארים הראשונים שאין זה מחמת כבוד המת, שהרי זה דבר טבעי, אלא זה משום כבוד הבריות, כבוד החיים שאינם יכולים לשהות באותו מקום. והנה כאשר אדם מסתובב ומזיע, הוא מסתובב ברחוב והוא לא מתרחץ הרי זה נורא ואיום, אדם לא יכול להתקרב אליו. הולכים לשטיבלאך' להתפלל ויש שם הרבה שמקפידים מאד שלא להתרחץ... זה נורא ואיום. אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.. ממש ככה, לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל טען שיש פה ענין של כבוד הבריות, וגם צער גדול לאותם אנשים, בפרט לאנשים שרגילים בכל יום להתרחץ וכפי שרוב העולם נוהגים כך, קשה להם בלי זה, ממילא להמתין עשרה ימים בלי להתקלח זה לא פשוט. הרי האשכנזים מחמירים גם ביום עשירי באב וגם בראש חודש, זה עשרה ימים. זה קשה מאד. לכן אאמו\"ר פסק להלכה, שאנשים שנמצאים הרבה בשמש, כגון פועלים, ומזיעים הרבה, יש להם מה שיסמוכו להתקלח במים קרים. ואני הקראתי את זה ברדיו. והנה, מיד לאחר מכן פגשתי את הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצוק\"ל, והוא היה כועס מאד, הוא אמר לי איך אתם יכולים לבטל את המנהג שלנו?! אמרתי לו הרב, אמנם זה המנהג שלכם, אבל אם כבוד הבריות דוחה לא תעשה אולי הוא דוחה גם את המנהג? והוספתי לו, הרי אתם נהגתם ככה באירופה, במזרח אירופה, הרי שם לא חם בימים האלו, בשנים האחרונות נהיה קצת משונה ולפעמים חם שם, אבל בדרך כלל מעלות החום לא מעלות בימים אלו, וגם יורד שם גשם, אז זה נורמלי 15-עוברים את ה - זה היה לפני יותר משלושים שנה, [ לא להתרחץ, אבל היום כאן בארץ חם מאד, ואין ספק שמאז ועד עכשיו זה השתנה ]הוא נפטר בתשנ\"ה מאד ונעשה חם אף יותר מאז. אך הגרש\"ז בכל זאת לא הסכים איתי. לאחר מכן דברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וסיפרתי לו את כל מה שקרה, ואז אמרתי לו מה אתה צריך להתעסק איתם, תעזוב אותם... הם רוצים להחמיר שיחמירו, אתה תגיד לספרדים... שיעשו הם מה שהם רוצים, והוא הסכים לזה. לכן אמנם גם אצלם יש בני אדם שפשוט לא יכולים לסבול את זה, יש אנשים שנהיה להם פצעים בגוף כשלא מתקלחים, מתחיל לגרד להם, זה קשה להם מאד מאד, במקרה כזה, אמנם הרב אויערבך לא הסכים לזה, אבל דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה שאדם שזה מאד קשה לו, אצלו זו גם לא רחיצה של תענוג. שהרי אפילו בט' באב כל האיסור הוא רחיצה של תענוג. הרי יש פוסקים שהתירו לאיסטניסט אפילו בט' באב, אני לא יודע היום מי יכול להגדיר את עצמו כאיסטניסט, ואי אפשר להקל. אבל אפשר לסמוך על זה לגבי תשעת הימים, שהרי זה רק מצד המנהג, במשנה לא כתוב איסור - יש אנשים שקשה להם להתרחץ במים קרים, אבל להתחיל לאט [ .רחיצה לאט, הרי אם אנשים הולכים להתרחץ בבריכה ואף אחד לא אומר קשה ]לי... בוודאי שהם יכולים גם להתרחץ במים קרים, לא יקרה להם כלום יט. גלות בני ספרד ובני אשכנז יש עוד הרבה הבדלים בין ספרדים לאשכנזים, וכאשר אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל באלף השנים האחרונות, כמה צרות עברנו, הרי בוודאי שכל עם ישראל סבלו בגלות, אבל אין מה להשוות את הסבל שהיה לאשכנזים בארצות אירופה לעומת הספרדים. האשכנזים היה להם סבל הרבה יותר גדול, בטורקיה ובכל מדינות ערב גם היהודים סבלו והיו עלילות דם ופרעות, אבל הרבה פחות מהאשכנזים. המצב הזה שהמוסלמים הפכו להיות שונאי ישראל הגדולים ביותר התחיל במאה שנים האחרונות, מאז שהתחילו לחזור היהודים ליישב את ארץ ישראל, אבל לפני כן, כשהיהודים חיו ביניהם, סבלנו מהם פחות. אמנם גם הם היו חוטפים בנות של היהודים, ועוד הרבה דברים רעים, אבל אין מה להשוות את זה למה שהיה באירופה. למשל בשנת ת\"ח באוקראינה, הנוצרים הרגו לפחות חצי מיליון יהודים ואולי יותר! ובמיתות הכי משונות - בדיוק כמו שהתנהגו החמאס. הם שרפו אותם חיים! באומן היתה קהילה יהודית חשובה, הרב שלהם היה מקובל גדול, רבי שמשון מאוסטרופולי, הסבא של הרשל'ה הידוע... הוא היה גאון ומקובל. והם לקחו אותו עם כל הקהילה, הכניסו את כולם דחסו לתוך בית הכנסת ושרפו את כולם חיים! כשר' נחמן מברסלב הרגיש שימיו הוא עזב את ברסלב מקום מגוריו והלך ]הוא היה צעיר אז[ ספורים לגור באומן כדי להיקבר סמוך לקדושי אומן! זו הסיבה שהוא נקבר שמה. בעיר הזאת השמידו את כל העיר, שרפו אותם על קידוש ה'. לכן אצלם אנחנו רואים שהנהיגו כל מיני מנהגים יותר מאשר אצלנו, אפילו בשבת חזון אצלנו אין לנו שום מנהג מיוחד, כך דעת מרן השלחן ערוך מלבד הפטרת 'חזון ישעיהו' שהיא הפטרה עצובה מאד, אבל אצל האשכנזים יש נוהגים להוריד את הפרוכת בשבת חזון, ויש נוהגים להגיד את ההפטרה במנגינה של איכה ועוד מנהגי אבילות (רמ\"א סימן תקנא סעיף ג וסעיף יז).בשבת חזון. יש להם כמה מנהגים אפילו בשבת בשנת תתנ\"ו, לפני יותר מתשע מאות שנה, היו מסעי הצלב הראשונים שנשמדו הרבה קהילות, והם תקנו את תפילת 'אב הרחמים' ואומרים את זה בשבת לפני מוסף. זו תפילה שלכאורה יש לשאול עליה, הרי - היום הם כבר שרים את זה... אבל כל מי [ ,אסור להצטער בשבת זה עצוב מאד אבל הם נהגו ]...שמתבונן במילים שם רוצה לבכות (ראה רמב\"םכך בגלל שהיה סבל, צרות על גבי צרות, וזה כמו שחז\"ל קבעו שיש דברים שמתריעים עליהם אפילו בשבת.ריש הלכות תעניות) כ. חומרות בעל כנסת הגדולה בבין המצרים היה גדול אחד מהספרדים שהיה מחמיר אולי אפילו יותר מאשכנזים בכל ענייני בין המצרים, והוא בעל הכנסת הגדולה, פעם הוא ראה איש אחד שמעשן בט' באב ונידה אותו! לא בגלל שזה מזיק לבריאות.. אלא שהוא פסק שזה כמו אכילה! את הסיבה שכל כך החמיר בזה כתב בשו\"ת זכר יוסף, שבזמנו של הכנסת הגדולה היה שבתאי צבי שר\"י, שהסיפור הזה נמשך כמה שנים, ובהתחלה היה שנתיים שלוש בטורקיה, באיזמיר, זה היה איום ונורא שהוא השתלט על העיר, והיתה סכנת נפשות ללכת לדבר נגדו. פעם אחת שבתאי צבי בא בשבת לבית הכנסת של הכנסת הגדולה, וקודם לכן שימש כרב של בית הכנסת רבי יוסף אישקפה, והוא לא הכיר בשבתאי צבי והוא הדיח אותו מתפקידו, כל כך חזק הוא היה! וכשבא בשבת, הכנסת הגדולה ציווה לנעול את הדלת, ושבתאי צבי בעצמו עמד מבחוץ ושבר את הדלת בשבת! חילל שבת, ונכנס לבית הכנסת, והשתולל ועשה מהומות נוראות! כמובן שהוא גם ביטל את ט' באב, הוא הפך אותו לששון ושמחה, ולצערנו היהודים אכלו ושתו, הכנסת הגדולה עצמו פחד להגיד משהו, זה היה פיקוח נפש, היה סכנה שירצחו אותו, עד כדי כך. באותה תקופה של שבתאי צבי, לא היה לאף אחד כח להילחם נגדו, היה איום ונורא. הוא גם דחה את יום כיפור ביומיים, התיר חלב, התיר כל מיני איסורים, והתיר עריות גם כן, זו היתה תקופה ממש מזעזעת. כשקוראים את הסיפורים שאירעו שם, רבי יעקב עמדין ורבי יעקב ששפורטש בספר 'ציצת נובל צבי' מתארים את כל מה שאירע שם, זה מזעזע! לאחר זמן שבתאי צבי התאסלם, אבל זה לא הפסיק, כי אחריו התאסלמו הרבה יהודים שומרי מצוות, ונעשו ככת שנמשכה מאות שנים. אבל הרוב כבר הבינו שזה טעות ועזבו אותו. אשר על כן הכנסת הגדולה כל כך היה כואב לו כל מה שקרה, לכן כותב הזכר יוסף, שיתכן שבגלל זה הכנסת הגדולה החמיר מאד בכל ענייני בין המצרים, כתשובת המשקל למעשיו של שבתאי צבי. משום כך, למרות היות הספר כנסת הגדולה שהוא אחד מהאחרונים החשובים ביותר שיש לנו, הוא היה תלמידו של המהרי\"ט שהיה תלמידו של מרן הבית יוסף, קדמון חשוב מאד, ואנחנו מתייחסים אליו תמיד בדחילו ורחימו, אבל לגבי מנהגי בין המצרים וט' באב בכל החומרות שהוא מחמיר - אנחנו הולכים אחרי מנהגי אבותינו, למרות שהוא מהספרדים, אבל אנחנו לא הולכים אחרי הכנסת הגדולה בזה, אלא רק אחרי מרן שלחן ערוך ומרן החיד\"א וגדולי ישראל שהיו במאות שנים האחרונות, במיוחד בדברים שאנחנו היום בארץ ישראל, ושהחיד\"א והאחרונים כותבים שזה מנהג ארץ ישראל. מפני שמנהגי בין המצרים תלויים בחומרות שהוסיפו קהילות ישראל השונות. כא. חייבים לשמור על מנהגי אבותינו דוגמא לדבר, מנהג אי אכילת בשר בתשעת הימים, הנה הספרדים אוכלים בשר בראש חודש, וזה מנהג שהתפתח במאות שנים האחרונות. במשנה ) כתוב שבסעודה המפסקת אין לאכול בשר ואין לשתות יין, והגמרא (תענית שם מסבירה ש'סעודה המפסקת' היינו דווקא הסעודה שהיא אחרי חצות והיא . ]... - בעז\"ה יבואר בהמשך, ואני מקווה שלא נצטרך[ .האחרונה לפני הצום (שם הלכה ז) ומשמע שכל היום מותר באכילת בשר ושתיית יין, אבל הרמב\"םוהמאירי מביאים מנהגים, שכל היום של ערב ט' באב אין אוכלים בשר. ושיש נוהגים משבוע לפני. ובמשך הדורות זה נהיה מראש חודש. יש קהילות של ספרדים שלא נהגו לא לאכול בשר, יש כאלה שנהגו לא לאכול בשר בקר אבל לא תרנגולים, מפני שאותם לא הקריבו בבית המקדש, ולגבי דגים כל עם ישראל הקלו. אכן גם בזה יש מחמירים. ולהלכה מותר לאכול דגים מלבד בסעודה מפסקת. וזה רק מצד המנהג, כי דג לא כתוב במשנה, ודג זה דבר שלא צריך שחיטה, וודאי שלא הקריבו דגים בבית המקדש. אבל מצד שני כל המנהגים שנהגו בהם, אנחנו מחויבים לקיימם ממש מן הדין. כל אחד חייב לשמור על מנהגי אבותיו בכל מה שנהגנו. כב. סיום מסכת כדי לאכול בשר הגרי\"ש אלישיב בזמנו אמר על מה שאמרו לו אנשים שקשה להם לא להתרחץ, והגיב על כך, מעולם לא הלכתי לנחם אבלים והם אמרו לי שקשה להם לא להתרחץ!... אבא שלו נפטר, אח שלו נפטר הוא מבין שצריך להתאבל! כואב לו! אז הוא מבין שאסור להתרחץ! אבל ט' באב אנשים לא מבינים את צער החרבן! מחפשים קולות! יש מסעדות שראיתי שהם רוצים לאכול בשר, אני מקוה שבארץ זה עדיין לא התחיל, אבל בחו\"ל יש הרבה כאלו, שמשלמים לבחורי ישיבות שילמדו מסכת ויעשו עליה סיום, קח מאה דולר ותלמד מסכת תענית... והוא בא אליהם במסעדה ועושה להם סעודת סיום והם אוכלים בשר, לכל הפחות שיתנו לו לאכול אתם! הרי בגללו אתם אוכלים בשר! תזמינו אותו לאכול!... אבל זה לא קורה... הוא עושה את הסיום, הם נותנים לו מאה דולר והוא הולך, והם נשארים לאכול סעודת סיום עם בשר... זה ודאי אסור לעשות! זה ממש לא בסדר להראות שלא אכפת לנו! מילא אם באמת יש סיום, אנשים שישבו ולמדו וסיימו מסכת, או אפילו אם יש סיבה מסויימת שרוצים בגללה לעשות סעודה ומנצלים את הסיום מסכת. למשל, בר מצוה שחלה בשבת ומקדימים את הסעודה ליום חמישי וכיו\"ב, שעושים סיום מסכת כדי שיוכלו לאכול בשר. אפשר להבין את זה. יש סיבה רצינית. אבל סתם לעשות סיום בצורה מלאכותית, בוודאי שאין \"קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא (ירמיה יז, יא)לעשות כן. הרי זה כמו שכתוב (שבת קיט.) במשפט\" – הם לא למדו, לא קראו ולא שנו, וסומכים על זה שהגמרא אומרת שרב נחמן היה אומר, שכשהיה רואה תלמיד חכם שמסיים מסכת \"עבידנא יומא טבא לרבנן\", אבל שזה יהיה אמיתי! כשיש סיום מסכת אז אוכלים, לא בגלל שרוצים לאכול עושים סיום מסכת... זה עולם הפוך! כג. צום קל?! אומר \"וקרעו לבבכם ואל (יואל ב, יג)הדבר החשוב ביותר הוא מה שהנביא בגדיכם\" – אצל הרפורמים הם אומרים שמספיק להרגיש צער בלב, ככה זה התחיל אצלם עד שהלך להם גם הלב... לא נשאר כלום. אבל אצלנו אנחנו אומרים \"קרעו לבבכם ואל בגדיכם\" – כלומר זה לא שווה אם אתם קורעים את הבגדים בלי הלב! אנחנו צריכים להתענות ולהרגיש צער! יש כאלה שמאחלים אחד לחבירו 'שיהיה לך צום בריא', 'צום קל', למה צום קל?! למה?! תסבול! שיהיה לך צער! לא לברך אחד את השני ככה.. אבל עצם הדבר שיש לנו צער, אנחנו מצטערים כדי להשתתף באבל על חרבן ירושלים. ובעז\"ה כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה\". אכי\"ר."},{"filename":"259.pdf","content":"259 גליוןמיום א' ז' תמוז תשפ\"ד ברכת 'שהחיינו' בימי | אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים| אמירת תיקון חצות בצהרי בין המצרים נושאי השיעור: דברי שמחה האסורים מראש חודש | נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב| דברים שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים| בין המצרים הלכות ערב תשעה | ' מנהגי שבת 'חזון| שתיית יין אחר ראש חודש אב| אכילת בשר מראש חודש אב| שבוע שחל בו תשעה באב| אב איסור נעילת נעלי עור | איסור סיכה בתשעה באב| איסור רחיצה בתשעה באב| דברים האסורים בתשעה באב| באב וסעודה המפסקת דינים השייכים | שינה על הקרקע| עשיית מלאכה בתשעה באב| שאילת שלום בתשעה באב| לימוד תורה בתשעה באב| בתשעה באבמלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א פרשת פינחסראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים פסקי הלכות ימי בין המצרים ותשעה באב אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים הימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב נקראים ימי 'בין המצרים'. ונוהגים א. בהם כמה מנהגי אבלות וצער. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר בהם 'תיקון חצות' לאחר חצות היום. ואומרים 'תיקון רחל' שבו פסוקים של בכי וצער על חרבן בית המקדש. ויש נוהגים לומר 'תיקון חצות' בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבוא עליהם ברכה. הנוהגים לומר 'תיקון חצות' בימים אלו בחצות היום, יאמרוהו גם בערב ב. תשעה באב. וכן הנוהגים לאומרו בחצות הלילה, יאמרוהו גם בליל תשעה באב. אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים אף שהנוהגים להקל בכל ימות השנה לשמוע שירות ותשבחות להשי\"ת ג. בליווי כלי נגינה יש להם על מה שיסמוכו, בימי בין המצרים יש להימנע מלשמוע כלי נגינה אף דרך הרדיו וכיו\"ב. ויש להחמיר בזה גם לקטנים שהגיעו לחינוך. אכן שירה בפה דרך הודאה להשי\"ת ללא כלי נגינה מותרת בימים אלו. ויש להקל בזה אף בשבת חזון. אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב, ד. אף בלא כלי נגינה. מותר להשמיע בימי בין המצרים שירות ותשבחות להשי\"ת המלווים ה. בכלי נגינה, בשמחה של מצוה כגון בסעודת ברית מילה, או בסעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם. וכן בסעודת בר מצוה הנערכת ביום הגיעו . וכן בסעודת ]אך בסעודת בר מצוה שאינה בזמנה ראוי להחמיר[ .למצוות פדיון הבן או סיום מסכת. אבל בסעודה שעושים בליל המילה אין להתיר. מי שפרנסתו על ידי השמעת כלי נגינה בפני אנשים ועושה כן אצל ו. גוים, ואינו עושה כן לשמחה אלא לצורך פרנסה, יש להתיר עד ראש חדש אב, ולאחר מכן אין להתיר. ואם חושש שמא יפטרוהו מעבודתו יש להקל. אך אין רואים סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם עושה כן אצל יהודים, אף כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, יש לאסור בכל עניין מי\"ז בתמוז מפני שמכשילם. ברכת 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש בימי בין המצרים טוב להיזהר מלברך ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש מליל ז. י\"ז בתמוז ועד אחר תשעה באב. ויניחם לימים שאחר תשעה באב, ולא יאכל את הפרי או ילבש את הבגד בלא ברכת 'שהחיינו'. בשמחת פדיון הבן או ברית מילה מברך 'שהחיינו' אף בימי בין המצרים. ח. ורשאי להניח לפניו בשעת ברכת 'שהחיינו' פרי חדש או בגד חדש ויכוון לפוטרם מברכת 'שהחיינו'. ולאחר מכן יברך את ברכת הפרי ויאכלנו. מותר לברך 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבתוך ימי ט. בין המצרים. אך לאחר ראש חודש אב נכון להחמיר ולא לברך 'שהחיינו' על בגד חדש אפילו בשבת. פרי חדש שזמן הימצאו בשוק קצר ביותר, ועד אחר תשעה באב יתכן י. שלא ימצאהו בשוק, כתבו הפוסקים שמותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו' בימי בין המצרים. וכמו כן אם תשתנה איכות הפרי אם יניחהו עד אחר תשעה באב, מותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו'. ובזמנינו שניתן לשמור את הפירות במקרר, ראוי להחמיר ויניחנו למשמרת במקרר עד אחר תשעה באב, או עד השבתות שבתוך ימי בין המצרים שאז יברך עליו 'שהחיינו' ויאכלנו. חולה שאין בו סכנה, רשאי לאכול פרי חדש בימים אלו ולברך עליו יא. 'שהחיינו'. וכן יש להתיר לאשה מעוברת שראתה פרי חדש, ויש לחוש שאם תמנע עצמה ממנו יגרם נזק לאשה או לעובר. כמו כן יש להקל לתת פרי חדש לקטן שאינו יודע משמעות האבל על חרבן בית המקדש, וללמדו לברך עליו 'שהחיינו'. מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על פרי חדש בימי בין המצרים יב. לעילוי נשמת אביו של מרן זצ\"ל רבי יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ד תמוז תשמ\"ז חותן המלך חמיו של מרן זצוק\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א הגאון העצום רבי בן ציון אבא שאול בן בניה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשנ\"ח ת.נ.צ.ב.ה. .וקודם שטעם נזכר שהוא פרי חדש, יברך 'שהחיינו' ויטעם מן הפרי מי שטעה ואכל פרי חדש בימים אלו ולא בירך עליו 'שהחיינו', לא יאכל יג. ממנו עוד, ואחר בין המצרים יברך 'שהחיינו' על פרי חדש אחר, ויכוון לפטור גם את אותו פרי חדש שאכל בימי בין המצרים. דברים שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים מלמדי התינוקות יזהרו שלא להכות התלמידים בימים אלו. וכן ההורים יד. לא יכו ילדיהם בימים אלו, שבהם המזיקים מצויים והסכנה אורבת. נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשאת אשה מיום י\"ז בתמוז עד אחר תשעה באב. אבל טו. מנהג הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן, להקל לשאת אשה עד ראש חדש אב. וראש חודש עצמו בכלל האיסור. ואמנם מעיקר הדין יש להקל בזה למי שלא נשא אשה ולא קיים מצות פריה ורביה, אולם נהגו להחמיר, משום שאין זה סימן יפה לשאת אשה בימים אלו שהם ימי אבל וצער לכלל ישראל. אחר ראש חודש אב, ומותר ]שידוכין[ ' מותר לעשות מסיבת 'תנאיםטז. אף להגיש לפני האורחים מיני מתיקה וכיבוד קל. וכן מותר לשורר בפה במסיבת 'תנאים' הנערכת בימי בין המצרים. אולם אסור לעשות סעודה ממש בשעת עריכת ה'תנאים'. וכן אסור להשמיע כלי זמר או לעשות ריקודים ומחולות במסיבת 'תנאים' המתקיימת בימי בין המצרים. דברי שמחה האסורים מראש חודש אב ימי בין המצרים הם ימי פורענות לעם ישראל, לפיכך ישראל שיש יז. לו דיון או תביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהידיין עמו בימים אלו עד לאחר עשירי באב. מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב ממעטים במשא ומתן של יח. שמחה, כגון קניית צרכי חופה או רהיטים חדשים לבית החתן והכלה. ואם החתן לא קיים מצות פריה ורביה, וגם הזמן מצומצם ולא יספיקו לקנות צורכי החופה וכו' אם ימתינו עד לאחר תשעה באב, מותר לקנותם אף לאחר ראש חודש אב. וכמו כן יש להקל אם יש חשש שלאחר תשעה באב יתייקרו צורכי החופה ויגרם הפסד ממון. כמו כן ממעטים מקניית תכשיטי כסף וזהב וכיו\"ב. אולם סוחרי יט. תכשיטים רשאים לעסוק במלאכתם, ורק כאשר רוכש לצורך ביתו יש להחמיר. בשאר משא ומתן שאינו של שמחה נהגו להקל, אף שהיה ראוי להחמיר. כ. . וכן מותר ]שאינו בית חתן וכלה[ לכן מותר לקנות רהיטים חדשים לביתו מן הדין לקנות מכונית חדשה וכיו\"ב בימים אלו, אך טוב להחמיר משום ששמחה היא לו. אין לבנות כל בנין שאינו לצורך מגורים אלא לנוי והרווחה בעלמא, כא. החל מראש חודש אב עד התענית. אבל אם בונה לצורך מגורים, כגון שגר בצפיפות ורוצה להרחיב את ביתו וכיו\"ב, מותר לבנות בימים אלו. וכל שכן בארץ ישראל, שיש מצות ישוב ארץ ישראל, וכן המתגורר בבית רעוע הנוטה ליפול ויש חשש להפסד ממון, שרשאי לבנות בימים אלו. אסור לסייד ולצבוע את חדרי הבית בימים אלו. אולם מותר להדביק כב. נרות או טפטים וכיו\"ב על הקירות בימים אלו. ומותר לסייד ולצבוע בנין בית כנסת כיון שהוא לצורך מצוה דרבים. מי שקיבל עליו לסייד ולצבוע את בית חבירו לפני ראש חדש אב, ואם כג. לא יסיים מלאכתו בימים אלו יבוא לידי הפסד ממון, כגון ששכר פועלים וצריך לשלם שכרם, רשאי לגמור עבודתו, ובלבד שלא יערים ויתחיל לפני ראש חדש אב, כשיודע שלא יגמור מלאכתו עד ראש חודש אב. ובבית גוי יש להקל בזה אף בלא הפסד ממון. ואם יכול לפייס את חבירו בדבר מועט, ולדחות את סיום המלאכה לאחר תשעה באב, ואף הפועלים מסכימים שלא יצטרך לשלם שכרם על ימים אלו, טוב שיעשה כן, ויסיים את מלאכתו אחר תשעה באב. מותר לבנות דירות לצורך מגורים ואף להתחיל בבניה בימים אלו, אף כד. על ידי פועלים יהודים. ובלבד שאינם דירות לנוי ולהרווחה. וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה גם מצות ישוב ארץ ישראל. וכמו כן מותר גם לקנות חומרים לבניין בימים אלו. מותר לבנות מעקה בימים אלו ואפילו ביום תשעה באב עצמו. ואדרבה כה. יעשה המצווה מיד ולא ידחנה. אסור לתפור, לגזור, לסרוג בגדים חדשים מראש חדש אב עד תשעה כו.באב. וכמו כן אסור לעשות נעליים חדשות בימים אלו. וכן אסור לקנות בגדים חדשים או נעלים חדשות בימים אלו. אבל מותר לתקן בגד או נעל שנקרעו. יש להקל לתפור או לקנות בגדים חדשים לצורך נישואין המתקיימים כז. אחר תשעה באב, ולא קיים החתן מצות פריה ורביה. וכן עני המתפרנס מן הצדקה, מותר לו לתפור בגדים חדשים בימים אלו לצורך פרנסתו. כאשר יש חשש שיתייקרו הבגדים או הנעלים לאחר תשעה באב כח. ויפסידו ממון, מותר לקנותם בכל ענין. נוהגים שלא ללבוש בגד חדש בימי בין המצרים. וכן שלא ללבוש כט. נעליים חדשות החל מיום ראש חודש אב. ויש אומרים שמיום ראש חודש אב אסור ללבוש בגדים חדשים או נעליים חדשות מן הדין, אף בלא הטעם של ברכת 'שהחיינו'. ויש אומרים שאין לאסור בזה מן הדין אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. מותר לקנות נעליים חדשות של בד או גומי לצורך תשעה באב. וטוב ל. שילבש נעליים אלו זמן מועט קודם לכן כדי שלא יחדשם בתשעה באב. בעלי בתי חרושת לתפירת בגדים חדשים או נעליים חדשות, שיש לא. להם פועלים ואינם יכולים לבטלם מעבודתם בימים אלו משום שיבואו לידי הפסד ממון, רשאים להמשיך במלאכתם. וראוי שיעשו כן בצנעא ככל האפשר. ואם הפועלים גוים יש להקל. ושאר בעלי מלאכה העוסקים בעשיית דברים חדשים, רשאים להמשיך במלאכתם בימים אלו. תספורת וגילוח בשבוע שחל בו תשעה באב אסור מדברי סופרים להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, לב. בין שער הראש ובין שער הזקן. וכן מנהג הספרדים ועדות המזרח. ומותר לגלח שפם המפריע בשעת האכילה. ובתשעה באב עצמו אסור לגלח אף שפם המפריע בשעת האכילה. מותר לנשים להסתפר אף בשבוע שחל בו תשעה באב. ומכל מקום לג. אסור לספר את הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו קטנים שלא הגיעו לחנוך. חתן בתוך שבעת ימי חפתו, רשאי להקל להסתפר ולהתגלח בתוך ימי לד. בין המצרים אפילו אם נוהג להחמיר בזה בשאר שנים. ורק בשבוע שחל בו תשעה באב, צריך להחמיר. מותר לסרק במסרק את שערות הראש או הזקן, אפולו בשבוע שחל לה. בו תשעה באב. וכן נוהגים להקל בזה. נוהגים להחמיר שלא לגזוז ציפורניים בשבוע שחל בו תשעה באב. מכל לו. מקום מי שציפורניו גדולות, יש להקל לו לגזוז בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מותר לגזוז ציפורניים לצורך טבילת מצוה. בשבוע שחל בו מותר לגלח שפם המפריע בשעת האכילה. אך בתשעה לז. באב עצמו אסור לגלח אף שפם המפריע את האכילה. תלמידי ישיבות ספרדים ובני עדות המזרח הלומדים בישיבות שרוב לח. תלמידיהם אשכנזים, אינם צריכים מן הדין להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח בכל ימי בין המצרים כמנהג הישיבה, ואין בזה משום 'לא תתגודדו'. אך טוב שיחמירו וינהגו אף הם שלא להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, אך יאמרו בפירוש שנוהגים כן בלי נדר. כביסה ולבישת מכבסים בשבוע שחל בו תשעה באב אסור מדברי סופרים לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב.לט. איסור כיבוס בימים אלו הוא אפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה, מ. אלא להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו כיבוס במים בלבד אסור בימים אלו. ואפילו אין לו אלא בגד אחד, אסור לכבסו. איסור כיבוס בימים אלו הוא בין בבגד עליון שלובשו מעל בגדיו, ובין מא. בבגד תחתון שלובשו מתחת לכל בגדיו. וכן אסור לכבס מגבות ומפות שלחן וסדינים שמציעים בהם את המיטה. אבל ממחטות לקינוח האף מותר לכבס בימים אלו. אסור לכבס בגדי הקטנים בימים אלו. ומכל מקום נוהגים להקל לכבס מב. בגדים של תינוקות קטנים ביותר, בני שנתיים או שלש, שדרכם להתלכלך תמיד. ומכל מקום נכון שלא יכבסו הרבה בגדי תינוקות ביחד, ונכון שיכבסו בגדים אלו בצנעא. כשם שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, כך אסור ללבוש בגד מג. מכובס. ואפילו בגד שכיבסוהו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללובשו בימים אלו. במקומות ששורר חום רב בתקופה זו של השנה, ויש הכרח להחליףמד. הבגדים בימים אלו מפני הזיעה, יש להקל על ידי שילבש הבגד המכובס במשך כשעה בימים שלפני שבוע שחל בו תשעה באב, ומכיוון שלבשו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אין עליו יותר דין בגד מכובס. ובדרך זו יש להקל להכין אפילו הרבה בגדים לצורך שבוע שחל בו תשעה באב. אם רוצה להכין בגדים בשבת שלפני תשעה באב, רשאי לעשות כן מה. באופן שילבש בגדים מכובסים מערב שבת, ולמחרת בבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבש בגדים אחרים מכובסים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לצורך שבוע שחל בו תשעה באב. ואם יש לו צורך בעוד בגדים, יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן מעט שנת צהרים, וכשיקום ילבש בגדים אחרים מכובסים. ובאופן כזה אין לחוש לאיסור הכנה משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים ביום השבת. אסור לכבס בגדים של גוים בשבוע שחל בו תשעה באב, מפני שיש מו. לחוש בזה למראית העין. ובגד שניכר עליו שהוא של גוי יש להקל לכבסו אף בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן יש להקל לכבס בגד של גויים בצנעא, ואפילו אינו ניכר שהוא של גויים. אסור למסור לגוי בגדים על מנת שיכבסם לצורך ישראל בשבוע שחל מז. בו תשעה באב. ואפילו אם אין הישראל לובשם אלא לאחר תשעה באב. ואפילו אם אינו מוסר את הבגדים בידיו לגוי אלא אומר לו שיקחם, אסור. אולם מותר למסור בגדים לגוי קודם שבוע שחל בו תשעה באב, כשיש שהות לכבסם קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אפילו אם הגוי מכבסם דווקא בשבוע שחל בו. אם אירע מילה בשבוע שחל בו תשעה באב, מותר למוהל ולסנדק מח. ולאבי הבן ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, ומכל מקום לא ילבשו בגדים חדשים. וכן מותר לאם התינוק ולאשה הנושאת את התינוק אל המילה ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה. אבל לשאר הקרואים אין להקל. מותר למשוח הנעליים במשחה בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מותר מט. לשטוף את הריצפה בשבוע שחל בו תשעה באב, שלא אסרו חכמים אלא כבוס, ולא שאר דברים הדומים לכיבוס. רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לרחוץ כל גופו במים חמים בשבוע נ. שחל בו תשעה באב. אבל במים צוננים מותר, ואפילו עם סבון. ולכן מותר לספרדים ועדות המזרח לרחוץ בים או בבריכה בשבוע שחל בו תשעה באב. חסידים ואנשי מעשה הרגילים לטבול במקווה טהרה בכל ימות השנה, נא. מותרים לטבול במקווה צונן בשבוע שחל בו תשעה באב. ואם אינם יכולים לטבול במקווה צונן, רשאים לטבול אפילו במקווה חם. טבילת מצוה שחלה בשבוע שחל בו תשעה באב, חופפת ורוחצת נב. וטובלת במים חמים, כדרכה בשאר ימות השנה. מי שצריך לרחוץ במים חמים לצורך רפואה, רשאי לרחוץ אף בשבוע נג. שחל בו תשעה באב, כיון שאינו עושה כן לתענוג. וכן מותר ליולדת לרחוץ כל גופה בימים אלו. אכילת בשר מראש חודש אב מנהג עיר הקדש ירושלים ת\"ו שלא לאכול בשר מיום ראש חודש אב עד נד. יום עשירי באב, ויום עשירי בכלל האיסור. ומנהג הספרדים ועדות המזרח להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו. ומותר לאכל בשר בשבת שאחר ראש חודש אב. איסור אכילת בשר הוא בין בבשר בהמה או עוף. וכן נוהגים שלא לאכול נה. בשר מלוח, בשר קפוא, ובשר שבקופסאות שימורים. אבל דגים מותר. תבשיל שנתבשל בו בשר אם יש בו שומן אסור, ואם אין בו שומן מעיקר נו. הדין מותר, אך נהגו להחמיר. אבל תבשיל שנתבשל בקדירה שבישלו בה בשר, ואין בו בשר כלל, מותר לאוכלו אף אם בישלו בה בשר באותו היום. ומותר לכתחילה לבשל בקדירה זו. מותר לטעום מתבשיל שיש בו בשר ושומן בערב שבת 'חזון'. והמחמיר נז. תבוא עליו ברכה. אם נשאר בשר מסעודות שבת 'חזון' או מסעודת ראש חדש אב, יש נח. אומרים שמותר לאוכלו, ויש מחמירים. והמיקל בזה אין למחות בידו. ובלבד שלא יערים לבשל יותר כדי שיישאר לצורך החול. ומותר לכתחילה לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת בסעודה רביעית שבמוצאי שבת. ואף בזה אין להקל אלא אם בישל לצורך השבת והותיר למוצאי שבת. אך אם הערים ובישל יותר בכדי שיישאר לסעודה רביעית, יש להחמיר. ומותר לכתחילה לתת מבשר הנשאר מסעודות שבת או ראש חודש לילדים קטנים, אף אם הגיעו לחינוך. מי שטעה וברך על מאכלי בשר בימים שאחר ראש חודש אב, ונזכר נט. שאסור לאכול בשר, יטעום מעט מן הבשר כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו בימים ס. אלו, אם יש חשש שאם ימנע ילכו לאכול במסעדה אחרת שאינה כשרה. ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף עדיף מאשר להגיש בשר בהמה. מעוברות, מניקות, קטנים וחולים באיסור אכילת בשר בתשעת הימים מותר להאכיל בשר בימים אלו לילדים קטנים ביותר שאינם מבינים סא. משמעות חרבן בית המקדש. אבל ילדים גדולים המבינים אין להאכילם. ואם הילד חלש ויש צורך להאכילו בשר מותר אף בשבוע שחל בו. מעיקר הדין מותר ליולדת בתוך שלושים יום ללידתה, וכן לחולה אפילו סב. אין בו סכנה, ואף במקום קצת חולי לאכול בשר בימים אלו. אולם בשנים האחרונות שאיכות הבשר והעוף ירדה, ושוב אינו מועיל לבריאות כמו בשנים עברו, וכן כפי הנשמע מדברי הרופאים אין השפעה באכילת בשר או עוף על מצב בריאות החולה, אי לכך אין להקל גם לחולה לאכול בשר או עוף בתשעת הימים. מה גם שיכול להסתפק באכילת דגים, במיוחד שכיום דעת הרופאים שדגים מועילים יותר לבריאות מבשר ועוף. אשה מינקת שחוששת שאם תימנע מאכילת בשר בימים אלו ישפיע סג. הדבר על החלב שלה, או שסובלת מחולשה, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת הסובלת מחולשה מותרת באכילת בשר. וכן חולה שנתרפא ועדיין הוא חלש, והרופא אומר שצריך לאכול בשר כדי להתחזק, מותר לאכול בשר בימים אלו. ואם אפשר לו להסתפק בדגים אין להקל באכילת בשר. ואף אם הרופא אומר שצריך לאכול בשר דווקא, אם אפשר להסתפק בבשר עוף, אין להקל באכילת בשר בהמה. וכן יש להקל כנ\"ל לחולה נפש שמתרפא והולך. אבל אדם בריא שרוצה ללכת אחר שרירות לבו לאכול בשר במקום שנוהגים בו אסור, הרי הוא בכלל 'פורץ גדר ישכנו נחש', וגדול עוונו מנשוא. אכילת בשר בסעודת מצוה מותר לאכול בשר בסעודת מצוה הנערכת בימים אלו. ויש נוהגים סד. להחמיר שלא לאכול בשר גם בסעודת מצוה אלא רק דגים וכיו\"ב. ובמקום שאין מנהג ידוע יש להקל. והוא הדין בכל הנ\"ל לעניין סעודת מצוה הנערכת בערב תשעה באב. אך יש להזדרז לערוך הסעודה קודם חצות היום, מפני שיש אומרים שאחר חצות היום אין להקל באכילת בשר. סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן נחשבות לסעודת מצוה. ומותר סה. לכל הקרואים לאכול בשר בסעודה זו. אבל סתם בני אדם ההולכים לסעודת ברית מילה כדי לאכול בשר ולמלאות תאוותם, הרי זו מצוה הבאה בעבירה. וכל שאילו היתה הסעודה נערכת בשאר ימות השנה היה משתתף בה, כאשר היא מתקיימת בימים אלו - רשאי לאכול בשר. המוהל, הסנדק ואבי הבן מותרים באכילת בשר בכל סעודותיהם שביום סו. המילה, אף כשאוכלים בביתם. מותר לאכול בשר בסעודת בר מצוה הנערכת ביום שמלאו לו שלש סז. עשרה שנה ויום אחד. אבל אם דחו או הקדימו את סעודת הבר מצוה ליום אחר, אין לאכול בשר בסעודה זו. סעודה שעורכים בליל המילה, אף על פי שמנהג טוב הוא, מכל מקום סח. אינה נחשבת לסעודת מצוה לעניין זה, ואסור לאכול בה בשר. וכן סעודה שעושים לכבוד חנוכת בית חדש, אף שנכון וראוי לעשות סעודה זו, אך אינה נחשבת לסעודת מצוה ואין לאכול בה בשר. סעודת מילה שלא בזמנה, נחשבת לסעודת מצוה, ומותרים כל הקרואים סט. לאכול בשר בסעודה זו. אך אם דחו המילה בכוונה לאחר ראש חדש אב כדי שיוכלו לאכול בשר בסעודת המילה, או מחמת סיבה אחרת, הואיל ועבירה ביד אבי הבן שדחה את המילה, אסור לאכול בשר באותה סעודה. אכילת בשר בסעודות סיום מסכת מותר לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת אחר ראש חדש אב. ע. והיינו דווקא אם רגילים תמיד לעשות סעודת מצוה כשמסיימים מסכת, אך אם עושים כן רק כדי לאכול בשר אחר ראש חודש אב, אסור. כל הקרואים לסעודת סיום מסכת, כל שאילו היתה הסעודה נערכת עא. בשאר ימות השנה היה משתתף בה, רשאי לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת בימים אלו. אף אם לא למד ולא השתתף בפועל בסיום המסכת. וכל שכן המחזיקים בידי הלומדים בממונם, וכן המסייעים בעשיית סעודת הסיום, שרשאים להשתתף בסעודת הסיום הנערכת בימים אלו ולאכול בה בשר. אבל מי שבא לסעודת סיום מסכת רק על מנת למלא תאוותו לאכול בשר, הרי היא כמצווה הבאה בעברה. תלמיד חכם שסיים לימוד מסכת קודם ראש חודש אב, ורוצה להניח עב. קטע אחד לשבוע שחל בו כדי לאכול בשר בסעודת הסיום, אינו רשאי לעשות כן. אבל אם רוצה למהר לימודו כדי שיספיק לסיים המסכת בשבוע שחל בו, ולאכול בשר בסעודת סיום המסכת, וכן אם רוצה להתעמק בלימודו וללמוד לאט כדי שיגיע לסיום בשבוע שחל בו, יש לו על מה שיסמוך, ובלבד שרגיל לעשות סעודה כשמסיים מסכת. כשלומד את המסכת צריך שיבין מה שמוציא בשפתיו, ולכל הפחות עג. שיבין הפשט הפשוט. אבל אם קורא הדברים בגירסא בעלמא ואינו מבין הסוגיא כלל, אין זה נחשב לימוד תורה כלל, ואין להקל לאכול בשר בסעודה אחר שמסיים מסכת בלימוד כזה. וכל זה אף למי שאינו יכול להבין הפשט, וכל שכן למי שיכול להבין הפשט, ולומד בגירסא בעלמא בלא הבנה כלל. מי שלמד מסכת משניות בעיון ובהבנה עם פירוש רבינו עובדיה עד. מברטנורא, רשאי להקל לאכול בשר בסעודת סיום המסכת. אולם אין להקל בסעודת סיום מסכת משניות אלא למי שלמד המסכת בעצמו ולא לשאר קרואים. הלומד מסכת כלה או מסכת סופרים עם הפירוש בהבנה כראוי, נחשב עה. כלומד מסכת משניות. אולם הלומד ספר אחד בזוהר הקדוש, אף אם לומד בלא הבנה כלל, נחשב הדבר לסיום. האוכל בשר בימים אלו בהיתר כגון בסעודת מצוה או מחמת חולי, אינו עו. צריך לעשות התרה קודם אכילתו. שתיית יין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשתות יין בשבוע שחל בו. ויש שמוסיפים שלא עז. לשתות יין מראש חדש. ויש שמוסיפים מיום י\"ז בתמוז. ומנהג כמה קהילות מהספרדים ועדות המזרח להקל בשתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מנהג עיר הקודש ירושלים ת\"ו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. . גם הנוהגים איסור בשתיית יין מותר לשתות שיכר ושאר משקאות עח חריפים בימים אלו. וכן מותר לשתות יין של הבדלה במוצאי שבת ויין של ברכת המזון, ואף אם יש בכוס יותר מרביעית יין מותר לשתותו כולו. מנהגי שבת 'חזון' מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש בגדי שבת אף בשבת 'חזון' עט. לכבוד שבת. אף הנוהגים להחמיר בלבישת בגדי שבת, אם אירעה ברית מילה בשבת פ. 'חזון', נוהגים שהמוהל והסנדק ואבי הבן לובשים בגדי שבת לכבוד המילה. ואף חתן שמתחתן בימים שאחר תשעה באב קודם שבת 'נחמו', רשאי ללבוש בגדי שבת אף לנוהגים להחמיר בזה. וכן הורי החתן והכלה רשאים להחליף הבגד העליון בשבת זו. אסור להימנע מאכילת בשר בשבת זו, אלא אם כן רגיל שלא לאכול פא. בשר בכל שבת מטעמי בריאות. מותר לשיר זמירות שבת בשבת 'חזון'. ומאידך אסור לומר קינות בשבת פב. 'חזון', וכן אסור לקרוא את ההפטרה בניגון של קינה. הלכות ערב תשעה באב וסעודה המפסקת אין אומרים תחנון בתפילת מנחה בערב תשעה באב.פג. בערב תשעה באב ראוי להחמיר שלא ללמוד אלא בדברים המותרים פד. ללמוד בתשעה באב. ומכל מקום כיון שיש מערערים על מנהג זה, מי שיש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. לא יטייל אדם בערב תשעה באב.פה. ערב תשעה באב, אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה פו. המפסקת שאוכל אחר חצות היום. ואף על פי שממילא נוהגים שלא לאכל בשר מראש חדש אב, מכל מקום בסעודה המפסקת אסור לאכול בשר מדברי סופרים, מה שאין כן קודם לכן, שאין האיסור אלא מצד המנהג בלבד. נוהגים שלא לשתות שיכר, בירה ושאר משקאות חריפים. אבל מותר פז. מעט שיכר אחר סעודתו לעיכול, אם רוצה לשתות מעט שכר אחר סעודה לשתות מים ומשקאות קלים בסעודה המפסקת. ומי שהורגל לשתות המפסקת, יש לו על מה שיסמוך. אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו בישל מין פח. אחד בשתי קדרות, אלא שהאחד עבה והשני רך, נחשבים לשני תבשילים. ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שווים, אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מחמת שבני הבית מרובים, מותר לאכל משתיהם. שתי ביצים האחת קשה והאחת רכה, נחשבות לשני תבשילים לעניין פט. זה. וכל שכן ביצה שלוקה וביצה מטגנת, וכן תבשיל אחד צלוי ותבשיל אחד מבשל, נחשבים לשני תבשילים. אף דבר הנאכל כמות שהוא חי, אם נתבשל נחשב לתבשיל, ואסור צ. לאוכלו עם תבשיל נוסף בסעודה המפסקת. ולכן אם בישל ירק כגון גזר וכיו\"ב ממיני הירקות הנאכלים כמות שהם חיים, נחשב אותו ירק לתבשיל אחד, ואסור לאוכלו עם תבשיל אחר בסעודה המפסקת. ומכל מקום אין לאסור משום שני תבשילים אלא דברים שאין דרך צא. לבשלם בקדרה אחת בכל ימות השנה, אבל דברים שדרך לבשלם בקדרה אחת בכל ימות השנה, נחשבים לתבשיל אחד. ולכן אם בישל כמה מיני ירקות בקדרה אחת, נחשבים כולם לתבשיל אחד, כיון שהדרך לבשלם בכל ימות השנה בקדרה אחת, ומותר לאוכלם בסעודה המפסקת. וכן במקומות שרגילים לאכול בשאר ימות השנה ירקות ממולאים באורז צב. או בקמח, כגון קישואים או פלפל או כרוב ממולאים וכיו\"ב, נחשבים הירק יחד עם המילוי שבתוכו לתבשיל אחד, ומותר לאוכלם בסעודה המפסקת. ומותר לאכול פת הבאה בכיסנין (עוגה) אחר סעודה המפסקת, שלא צג. אסרו חכמים אלא במיני תבשיל, ולא במיני מאפה. וכל שכן שמותר לאכול פת בסעודה המפסקת, מלבד תבשיל אחד שאוכל בסעודתו. יש נוהגים לאכול תבשיל של עדשים עם ביצים טרופות בקדרה אחת, צד. מפני שהעדשים והביצים הם מאכלי אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר ימות השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור. הנוהגים לאכול תבשיל עדשים, ואחר כך אוכלים ביצים שלוקות, צה. טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכול ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, שהרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. מותר לאכול כמה מיני פירות או ירקות חיים בלא בישול. אבל פירות צו. או ירקות כבושים, דינם כמבושלים. לכן אין לאכול בסעודה המפסקת בנוסף לתבשיל אחד, גם זיתים או מלפפונים כבושים. וכן המעושנים דינם כמבושלים לעניין זה. גבינה דינה כדין פירות חיים, ואין עליה תורת תבשיל אלא אם כן צז. בישלה או טיגנה או אפאה (כגון פיצה). לכן מותר לאכול כמה סוגי גבינה בסעודה המפסקת. וכן מותר לאכול גבינה וחמאה בסעודה המפסקת. וכן לבן או אשל או שמנת, אינם נחשבים לתבשיל לעניין זה, ואפילו עברו תהליך פסטור. מותר מן הדין לאכול סלט ירקות מירקות חיים בנוסף על תבשיל אחד, צח. בסעודה המפסקת. והמחמיר תבוא עליו ברכה. טוב להחמיר שלא לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת אחר אכילת צט. תבשיל אחד, מפני שיש אומרים שהקפה או התה נחשבים לתבשיל. יש נוהגים לאכול פת עם אפר אחר אכילת סעודה המפסקת. ונכון ק. שכל מי שאפשר לו יעשה כן בסעודה המפסקת. ונכון לכל אדם שימעיט הנאותיו ויסתפק במועט בסעודה המפסקת, ויאכל רק כדי שיוכל להחזיק עצמו להתענות בתשעה באב. נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת. וטוב להחמיר שלא לשבת קא. על גבי קרקע ממש, אלא יניח מתחתיו שטיח, שמיכה, בגד וכיו\"ב וישב עליהם. ואין צריך לחלוץ נעליו בסעודה המפסקת. לא ישבו שלושה לאכול יחדיו סעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו קב. בזימון. אלא ישבו כל אחד במקום אחר. ואפילו אם ישבו שלושה ואכלו יחדיו לא יזמנו, אלא יברך כל אחד לעצמו. כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, שהיא קג. סעודה המפסקת, דהיינו היא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין דעתו .לאכל אחריה סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת ומכל מקום אם אוכל סעודה אחר חצות היום, ודעתו לאכול אחריה סעודת עראי, הסעודה הראשונה נחשבת לסעודה המפסקת, ונוהגים בה כל דיני סעודה המפסקת. אחר שסיים סעודה המפסקת, רשאי לחזור ולאכול עוד, אלא אם כן קד. קיבל עליו בפירוש שלא לאכול יותר. ואפילו אם קיבל עליו בליבו שלא לאכול עוד, רשאי להמשיך לאכול, ורק אם הוציא בשפתיו בפרוש שלא לאכול עוד, אינו רשאי לאכול. ומכל מקום טוב להחמיר שלא יקבל עליו התענית אף בליבו עד זמן בין השמשות. כל זמן שמותר לאכול ולשתות, מותר לרחוץ ולסוך. ומשעה שקיבל קה. עליו התענית בפירוש, נאסר גם ברחיצה וסיכה. אבל בנעילת הסנדל, אם לא חלץ נעליו בשעה שקבל עליו התענית, אינו אסור עד שקיעת החמה. החייבים והפטורים מתענית תשעה באב קטנים פטורים מתענית תשעה באב. וכל נער שלא מלאו לו שלש קו. עשרה שנה ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מן התענית. אף אם יש להם דעת להתאבל על חרבן בית המקדש. ואף תענית שעות אינם צריכים להתענות. יש מחמירים שלא להאכיל את הקטנים בתשעה באב אלא לחם ומים קז. בלבד. אבל בזמן הזה שירדה חלשה לעולם המנהג להקל לתת להם כל צורכם. חולה אף שאין בו סכנה, וכן היולדת תוך שלושים יום מזמן לידתה, קח. פטורים מתענית תשעה באב. וכן חולה שנתרפא, אלא שעודו חלש מאד ומצטער הרבה וחושש שמא יחזור החולי, מותר לאכול בתשעה באב. . זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר. ואפילו אם אין קט לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב. כל הפטורים מתענית תשעה באב האמורים לעיל, אינם צריכים קי. להתענות תענית שעות. וכן אינם צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור. אך ראוי להם לאכול בצנעא. ויאכלו מאכלים שהם צורך ממש. כל הפטורים מתענית תשעה באב שאכלו ושתו, אינם אומרים 'נחם' קיא. בברכת המזון. דברים האסורים בתשעה באב תשעה באב אסור באכילה ושתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, קיב. ובתשמיש המטה. ובכל האיסורים הללו אין הבדל בין ליל תשעה באב לבין יומו. והכל חייבים להתענות בתשעה באב ואסור לפרוץ גדר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום בערב הצום. ובין השמשות של ליל תשעה באב אסור בכל הדברים הנ\"ל כיום הכפורים. ואין צריך להוסיף מבעוד יום על התענית. מותר מן הדין לעשן סיגריות בתשעה באב. ומכל מקום ראוי להחמיר קיג. ולהימנע מעישון לשם תענוג. ובמיוחד יש להימנע בשעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון ויש לו צער גדול במניעתו, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעא. יש להחמיר שלא להריח טבק או בשמים ביום תשעה באב. ואף כאשר קיד. חל ברית מילה בתשעה באב, אין מברכים על הבשמים. איסור רחיצה בתשעה באב אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין בחמים ובין בצוננים, בין כל קטו. גופו ובין מקצתו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו קטז. מלוכלכים בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, אלא אם כן הוא אסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה שמותר לו לרחוץ במים צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. ביום תשעה באב שחרית ייטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, קיז. וייטול שלוש פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך 'על נטילת ידים'. לא ירחוץ פניו בתשעה באב שחרית, אלא לאחר שניגב ידיו ועדיין קיח. לחות קצת, מעבירם על עיניו. ואם היו פניו מלוכלכות, כגון שיש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר לו לרחוץ פניו שחרית. הנצרך להטיל מימיו בתשעה באב ושפשף בידיו או קינח, ייטול ידיו קיט. עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. כהן העולה לדוכן בתשעה באב, וכן חולה שאין בו סכנה הצריך לאכול קכ. בתשעה באב, מותרים ליטול את ידיהם עד הפרק כדרכם בכל ימות השנה. כלה כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ פניה במים, כדי קכא. שלא תתגנה על בעלה. אסור לטבול במקווה טהרה בתשעה באב, בין אם מימיו חמים בין קכב. צוננים. ואף מי שרגיל לטבול בכל ימות השנה לא יטבול בתשעה באב. ואף טבילת מצווה שהגיע זמנה בליל תשעה באב, אסור לטבול. אחר [ מי שמבשל ומכין אוכל למוצאי תשעה באב ביום תשעה באבקכג. , מותר לו לרחוץ המאכלים במים, אף שידיו נוגעות במים, שאין ]חצות כוונתו בזה לרחיצה של תענוג. איסור סיכה בתשעה באב אסור לסוך את הגוף בשמן בתשעה באב, אפילו מקצת גופו. וחולה קכד. מותר לסוך את גופו בשמן אף אם הוא חולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן בתשעה באב. איסור נעילת נעלי עור בתשעה באב אסור לנעול סנדל או מנעל של עור בתשעה באב. ואסור לנעול אפילו קכה. מנעל של עץ מחופה בעור. ואף אם לובש גרביים ועליהם נעלי עור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף שאינו מרגיש כל צער בהליכתו משום נעילתו, מותר. וכן נעלי עץ שיש להם רצועה של , מותרים בתשעה באב.]קבקבים[ עור מלמעלה אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור בתשעה באב.קכו. . יולדת בתוך שלושים יום מלידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים קכז בנעילת נעלי עור. . במקום שמצויים נחשים ועקרבים, מותר לנעול מנעל של עור להגין קכח על רגליו כשיוצא לרשות הרבים. מותר לעמוד בתשעה באב על גבי כרים או כסתות של עור. והמחמיר קכט. תבוא עליו ברכה. לימוד תורה בתשעה באב תשעה באב אסור בתלמוד תורה. ולכן אסור לקרוא בתורה נביאים קל. וכתובים. וכן אסור ללמוד משניות ומדרש וגמרא והלכה ואגדות. אבל מותר לקרוא בספר איוב ובדברים הרעים שבספר ירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם. וכן מותר ללמוד מדרש איכה, וידלג קטעי נחמה שבו. וכן מותר ללמוד הלכות אבלות, ופרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, המדבר בענייני אבלות ודיני נידוי וחרם. וכן מותר ללמוד הסוגיא בגיטין (מדף נה סוף ע\"ב, עד דף נח סוף ע\"א) העוסקת בענייני החרבן. וכן מותר ללמוד פירושי ספר איכה ופירושי ספר איוב, וכן ספרי מוסר המעוררים לתשובה. . חיוב מצות תלמוד תורה שבכל ימות השנה, שייך גם ביום תשעה באב.קלא מותר לקרוא כל סדר היום בתפילה, כולל פרשת הקרבנות, פיטום קלב. הקטורת, איזהו מקומן, ברייתא דרבי ישמעאל ושירת הים. ואומרים בסוף התפילה שיר של יום ופיטום הקטורת ככל ימות השנה. אך אין לקרוא חק לישראל, סדר מעמדות וזוהר הקדוש. אף למי שרגיל לקראתם בשאר ימות השנה. הרגיל לקרוא כמה פרקי תהלים בכל יום, נכון להחמיר שלא יקרא קלג. ביום תשעה באב. אך אם רוצה לקרוא תהלים לרפואת חולה או מחמת צרה וכיו\"ב ואומרם בדרך תחנונים, יש לו על מה שיסמוך. אסור ללמד תורה לתינוקות של בית רבן. אך כאשר יש חשש שילכו קלד. בטל ולא ילמדו כלל, מותר ללמדם בדברים הרעים הנ\"ל. אסור ללמוד תורה בתשעה באב אף על ידי הרהור, מפני שגם בזה קלה. שייך שמחה. אסור לתלמיד חכם לכתוב חידושי תורה שאינם שייכים לדברים קלו. המותרים ללמוד בתשעה באב. ותלמיד חכם הלומד בדברים המותרים ונתחדשו לו חידושי תורה בדרך לימודו, וחושש שמא ישכחם רשאי לכותבם. שאילת שלום בתשעה באב לא ישאל בשלום חבירו בתשעה באב. ועם הארץ שאינו יודע הדין קלז. ואומר שלום לחבירו, משיב לו בשפה רפה ובכובד ראש. ויש אומרים שאין הבדל בין אם מברכו לשלום או שואל לשלומו, או מברכו בברכת 'בוקר טוב' וכיו\"ב. ויש מתירים לומר 'בוקר טוב' או 'ערב טוב' בתשעה באב. וכן לומר 'צפרא דמרי טב'. והעיקר להלכה כדברי המתירים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין ללכת ולטייל ברחובה של עיר ביום תשעה באב אפילו לבדו, כדי קלח. שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש והיתול. יש נוהגים ללכת לבית הקברות ביום תשעה באב אחר התפילה. וראוי קלט. שלא ילכו בקבוצה גדולה אלא ילכו אחד או שנים יחדיו, ובדרכם ידברו בעניין חרבן בית המקדש. עשיית מלאכה בתשעה באב מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, מקום שנהגו קמ. שלא לעשות - אין עושים. ובימינו, מנהג כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב בין בלילה ובין ביום. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, מותרים לומר לגוי קמא. שיעשה המלאכה, ובלבד שאין רעש גדול בעשייתה. לפיכך אסור לומר לגוי שיבנה בנין בתשעה באב. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסורים בסחורה קמב. ובפרקמטיא כדי להרוויח ולהשתכר, אבל לצורך פרנסה כדי שיהיה לו מה לאכול, כגון עני, מותר בצנעא. מותר לבעל חנות מזון למכור מצרכי מזון ביום תשעה באב.קמג. כל מלאכה שאין שהות בעשייתה, כגון הדלקת נרות וכיו\"ב, מותרת קמד. בתשעה באב. וכן מותר לעשות מלאכת דבר האבד בתשעה באב. כל העושה מלאכה בתשעה באב אף במקום שנהגו לעשות, או שהיא קמה. מלאכה המותרת, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. נוהגים שלא להכין צורכי סעודה למוצאי תשעה באב עד אחר חצות קמו. היום ביום תשעה באב. שינה על הקרקע יש נוהגים לישון על הקרקע בליל תשעה באב, ולהניח אבן תחת קמז. ראשו. ומכל מקום מן הדין אין חייבים לעשות כן. ואף על פי כן טוב שכל אדם ישנה מעט מהרגלו בעניין השינה בליל תשעה באב, כגון שאם היה רגיל לשכב על שני כרים, ישכב על כר אחד וכיו\"ב. ומי שהוא חלש במקצת, וכן מעוברות ומיניקות וכיו\"ב, אינם צריכים להחמיר בזה כלל. דינים השייכים לתפילות תשעה באב בתשעה באב יושבים בבית הכנסת על הארץ בלילה וביום עד תפילת קמח. המנחה. ונוהגים להקל לשבת על כסאות אחר חצות היום, לאחר אמירת 'איכה' וקינות. מעיקר הדין מותר לשבת על גבי קרקע מרוצפת בתשעה באב, בלא קמט. הפסק בגד. אך טוב להחמיר ולשבת על בגד או שטיח. ומותר לשבת על גבי . ומי שהדבר ] ס\"מ8[ שרפרף קטן, או כרים וכסתות אם אין בגובהם טפח קשה עליו, כגון זקן ותשוש כח, רשאי להקל לשבת על גבי שרפרף קטן, או .] ס\"מ 24[ על גבי כרים וכסתות שגובהם פחות משלשה טפחים חייב אדם לעמוד מפני אביו ומפני רבו, וכן מפני תלמיד חכם או זקן, אף קנ. בתשעה באב, אף על פי שהכל אבלים ויושבים על גבי קרקע. וכן מחוייב אדם לעמוד מפני ספר תורה בתשעה באב. קנא. נוהגים להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש בתשעה באב. ולפני תפילת מנחה ביום תשעה באב מחזירין הפרוכת למקומה. אמירת 'נחם' בתשעה באב מנהג הספרדים ועדות המזרח כדעת מרן השלחן ערוך וגדולי קנב. האחרונים לומר 'נחם' בכל התפילות בתשעה באב. וגם הש\"ץ אומר 'נחם' בחזרה. אם חתם בברכת 'נחם' – 'בונה ירושלים', יצא. ואין לחתום: 'מנחם ציון קנג. ובונה ירושלים'. קנד. שכח ולא אמר 'נחם' ונזכר אחר שחתם 'בונה ירושלים', יאמר ב'שמע קולנו' אחר שאומר 'עננו', וחותם 'שומע תפילה'. ואם שכח גם שם לאומרו, יאמרנו בברכת 'רצה' היכן שאומרים 'יעלה ויבוא. ואם לא אמרו שם, יאמרנו בסוף התפילה, אחר 'אלוהי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. ואם לא אמרו אחר 'אלוהי נצור', אינו חוזר. נוסח תפילת 'נחם' שבידינו, יסודתו בהררי קדש על ידי רבותינו אנשי קנה. כנסת הגדולה. ולכן אסור בהחלט \"לתקן\" ולשנות נוסח זה, כגון תיבות: \"העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה\". מה גם שבעוונותינו הרבים, ירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולי עבודה זרה, ובסביבות מקום המקדש קבורים ישמעאלים, ובמקום המקדש הקימו הערבים מסגדים. ומלבד זאת גם הרוחניות של עיה\"ק ירושלים ת\"ו בשפל המדרגה, כאשר אלפים ורבבות מבני ירושלים אינם שומרי תורה ומצוות, ומחנכים את בניהם ללא תורה וללא מצוה, והסמכות נתונה בידי בתי המשפט החילוניים שהם כערכאות הגויים ממש, וחומת הצניעות נהרסת, וקדושת השבת נרמסת בראש כל חוצות, ועוד כהנה וכהנה עד יעמוד כהן לאורים. אמירת 'עננו' בתשעה באב המתענה בתשעה באב צריך לומר 'עננו'. ומנהג הספרדים ועדות קנו. המזרח לאמרו בכל התפילות. והיחיד אומרו באמצע ברכת 'שמע קולנו', והש\"ץ אומרו בחזרת שחרית ומנחה כברכה בפני עצמה, בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו'. וחותם: 'ברוך אתה ה', העונה לעמו ישראל בעת צרה'. סדר ערבית של ליל תשעה באב מנהג הספרדים לפתוח בשירת 'האזינו' קודם תפילת ערבית בליל קנז. תשעה באב. ואחר תפילת י\"ח בליל תשעה באב, אומרים חצי קדיש, ואין אומרים 'תתקבל'. ולאחר מכן אומרים 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים לפתוח קודם 'איכה' בקינת 'למי אבכה וכף אכה'. ויש קנח. נוהגים לקרוא קודם הקינות, ואחר כך קוראים 'איכה'. ישתדל כל אדם לבכות ולהתאבל מעומק ליבו על חרבן בית המקדש קנט. וגלות השכינה, בשעת אמירת 'איכה' וקינות. ונוהגים לחזור על פסוק 'השיבנו' בסיום קריאת 'איכה'. אחר הקינות נוהגים לכבות את כל האורות, והש\"ץ אומר לאור הנר קס. בקול בכי: \"שמעו נא אחינו בית ישראל\", ומכריז: \"היום כך וכך שנים לחרבן בית מקדשינו\". ולאחר מכן אומרים 'ואתה קדוש'. ולאחר מכן אומרים קדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא'. בשעת קריאת 'איכה' וקינות אסור לדבר או לצאת מחוץ לבית קסא. הכנסת, כדי שלא יסיח דעתו מן האבל. וכל שכן שלא ידבר עם גוי בשעת קריאת 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים ורוב קהילות האשכנזים לקרוא מגילת 'איכה' מתוך קסב. ספר מודפס ואין מברכים על קריאתה כלל. נוהגים לומר כמה פסוקי נחמה אחר שסיימו הקינות, כדי לסיים קסג. בנחמה. וכן יש נוהגים לומר דברי נחמה בסוף כל קינה וקינה. והנוהג כן יש לו על מה לסמוך. מנהג הספרדים לומר אחר הקדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא' פיוט קסד. 'עד אנה בכיה בציון', שיש בו תפילה על נחמות ציון ובנין בית המקדש, ואחר כך אומרים קדיש 'יהא שלמא' ו'ברכו' ו'עלינו לשבח'. סדר שחרית של יום תשעה באב יש אומרים שביום תשעה באב אין לברך בברכות השחר ברכת קסה. 'שעשה לי כל צרכי'. ויש אומרים שמברכים ברכה זו גם בתשעה באב. ולהלכה נראה, שהנוהגים לברך ברכה זו בתשעה באב יש להם על מה שיסמוכו. אך שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. מנהג ירושלים להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת בתפילת קסו. שחרית בתשעה באב. ויש שנוהגים להתעטף בציצית ולהניח תפלין בבית הכנסת בתשעה באב בתפילת המנחה, ומתפללים שחרית בלא ציצית ותפלין. והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. מן הראוי שבמקום שנהגו להניח תפילין רק במנחה, שישתדל כל קסז. אחד להתעטף בציצית ולהניח תפלין בביתו קודם תפילת שחרית, ויקרא , ויפשוט הטלית ויחלוץ ]אחר שברך ברכות התורה[ 'עמהם 'קריאת שמע התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית. הנוהגים להניח תפילין של רבנו תם בכל יום, צריכים להניחם גם קסח. בתשעה באב. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב שחרית, יניחו אף תפילין של רבנו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח במנחה, ,ראוי שיניחו תפילין של רש\"י ושל רבינו תם בביתם קודם תפילת שחרית ויקראו עמהם \"קריאת שמע\", ויחזרו ויניחו תפילין של רש\"י בתפילת המנחה בבית הכנסת. קסט. מתפללים שחרית ככל ימות השנה. ויש נוהגים לומר שירת \"האזינו\" במקום שירת הים. ומנהג ירושלים לומר שירת הים ככל ימות השנה. הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש\"ץ ככל ימות השנה. ויש נוהגים קע. שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא במנחה. וכשהכהנים נושאים כפיהם בתשעה באב, צריכים לחלוץ הנעליים מעל רגליהם, למרות שהם נעלי בד או גומי. . בשעת פתיחת ההיכל אין אומרים 'אל ארך אפים'. ומנהג הספרדים קעא לומר הקינה 'על היכלי אבכה', ובשעת הוצאת ספר תורה אין אומרים 'גדלו לה' אתי'. ומנהג הספרדים לומר הקינות 'במקום אשרי העם איכה זהב יועם' ו'קומי וספדי תורה'. קעב. מוציאים ספר תורה, ופותחים ספר תורה להראות הכתב לצבור אף ביום תשעה באב, ככל ימות השנה. אין המפטיר אומר 'חצי קדיש' לאחר קריאת ספר תורה, אלא לאחר קעג. שחתם 'מגן דוד' בסיום הברכות שלאחר ההפטרה. קעד. אחר ההפטרה אומרים 'אשרי' ו'ובא לציון', ומדלגים פסוק 'ואני זאת בריתי', ואין אומרים מזמור 'יענך ה' ביום צרה'. ואומרים קדיש 'תתקבל', 'שיר של יום', 'פיטום הקטורת', ומסיימים התפילה עם כל הקדישים כדרכם בכל ימות השנה. יש נוהגים שלא לומר קדיש 'תתקבל'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'שיר קעה. של יום' ו'פיטום הקטורת'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'עלינו לשבח' בסיום התפילה. ובכל מקום יעשו כמנהגם. ובמקום שאין מנהג ברור, יאמרו התפילה כמו בשאר ימות השנה. ואחר התפילה אומרים 'איכה' וקינות. ויש נוהגים לאחר מכן לקרא בספר 'איוב' עם פירושיו. ברית מילה בתשעה באב אם יש תינוק למול בתשעה באב מלין אותו לאחר אמירת הקינות. ויש קעו. ממתינים מלמולו אחר חצות היום. ומברכים ברכת המילה בלא בשמים. קעז. אם היולדת נמצאת שם יברך על הכוס, ותשתה ממנו היולדת וצריכה להיזהר לשמוע הברכה, ולא להפסיק בדיבור מתחילת הברכה עד לשתיית הכוס. ואם אין היולדת נמצאת, יברך על הכוס ויתננו לקטן שלא הגיע למצות שיטעם ממנו. מותר לבעלי ברית שהם המוהל, הסנדק ואבי הבן, וכן לאם התינוק, קעח. להחליף בגדיהם וללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, אבל לא ילבשו בגדים לבנים, ולא חדשים. ואם סיימו כבר אמירת הקינות וספר 'איוב', יכולים בעלי הברית להישאר בבגדי שבת שעליהם. אבל אם מלו קודם אמירת הקינות וספר 'איוב', צריכים בעלי הברית לפשוט בגדי שבת אחר המילה. מותר לבעלי הברית ללבוש טלית גדול בשעת המילה. והנוהגים שלא קעט. ללבוש טלית ותפילין בשחרית, טוב שלא ילבשו טלית גדול בשעת המילה הנערכת קודם חצות היום. אסור לבעלי ברית לרחוץ או לנעול מנעלי עור לכבוד המילה. וכן אסור קפ. להם להסתפר ולהתגלח בתשעה באב. וצריכים להשלים את התענית. סדר תפילת מנחה ביום תשעה באב במנחה יושבים על כסאות כרגיל. ואחר 'אשרי' אומרים 'חצי קדיש', קפא.ומוציאים ספר תורה, וקוראים שלושה עולים בפרשת 'ויחל' כבשאר תעניות צבור. והשלישי אינו אומר 'חצי קדיש' אחר הקריאה. אלא מפטיר 'שובה ישראל' ומסיים 'מי אל כמוך'. . יש נוהגים שהשלושה שעלו לתורה בשחרית, עולים גם במנחה. קפב מחזירין ספר תורה למקומו ואומרים 'חצי קדיש', ומתפללים י\"ח, קפג. ואומרים 'נחם' ו'עננו', והכהנים נושאים כפיהם בחזרה. ואחר החזרה אומרים פסוקי נחמה 'נחמו נחמו עמי וכו''. ונכון לסיים החזרה סמוך לשקיעת החמה, כדי שיאמרו פסוקי הנחמה לאחר השקיעה. יש קהילות בחו\"ל שנהגו שלא להפטיר במנחה של תשעה באב. קפד. ואם עלו לארץ ישראל ורוצים לנהוג כמנהג ארץ ישראל בהסכמת הקהל, רשאים לעשות כן, ותבוא עליהם ברכה. הלכות מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב ] דקות אחר השקיעה20 -כ[ אחר צאת הכוכבים במוצאי תשעה באבקפה. מותר לאכול ולשתות. נוהגים לקדש את הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. קפו. וטוב לטעום משהו קודם שיקדשו את הלבנה. ויש שנוהגים ללבוש נעליים ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה. אמרו חז\"ל במסכת תענית (כט.) \"אמר רבי יוחנן, אלו הייתי באותו קפז. הדור הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של היכל - בו נשרף\". ומה שחכמים שקבעו התענית בתשיעי, משום שסוברים שהתחלת הפרענות חמורה יותר. ובתלמוד ירושלמי (תענית פ\"ד ה\"ו) מבואר שחכמים לא תיקנו את התענית גם ביום העשירי מפני שאין בנו כח להתענות שני ימים. אך כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין עד יום עשירי באב בשקיעת החמה. נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש ביום קפח. עשירי באב. אך יש אומרים שאין להחמיר בזה אלא עד חצות של יום עשירי באב. ובברית מילה או בפדיון הבן, יש להקל לברך 'שהחיינו', וכדין ימי בין המצרים. מותר לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר במוצאי תשעה באב. וכן מי קפט. שדרכו לברך \"ברכת המזון\" על כוס יין, רשאי לעשות כן אף במוצאי תשעה באב. וכן מותר לאכול בשר בסעודת מצוה הנערכת במוצאי תשעה באב. וכל הקרואים מותרים לאכול בשר. וכל המותרים באכילת בשר בימים שאחר ראש חדש אב, מותרים גם במוצאי תשעה באב. קצ. מותר לספרדים ובני עדות המזרח לכבס וללבוש בגדים מכובסים ולהסתפר, ולרחוץ כל הגוף אפילו במים חמים במוצאי תשעה באב. מותר מן הדין לשאת אשה במוצאי תשעה באב. קצא."},{"filename":"26.pdf","content":"ספק ברכות להקל| המלך הקדוש והמלך המשפט| כל נדרי| נושאי השיעור: התרת נדרים בער\"ה ועיו\"כ הוספות בתפילת הימים הנוראים | 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת וילך נמסר כ\"ב אלול תשע\"וענייני התרת נדרים ו'כל נדרי' ומנהגי עשרת ימי תשובהלרפואת מרת קארין קרן בת סילויאן בתושח\"י| 26 'גליון מס א. מנהגי אמירת התרת נדרים מנהג קדום הוא בין הספרדים ועדות המזרח לערוך התרת נדרים לפני או אחרי הסליחות בלילה או באשמורת, בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים. והוא ביום א' אלול. ויש שנהגו לומר אף ארבעים יום לפני ראש השנה ביום ויש בזה כמה מנהגים, שיש שנהגו לומר גם ארבעים יום לפני יום כיפור י\"ט באב. ויש אף שנהגו לערוך התרת נדרים בכל שבוע ביום שישי, בנוסח מקוצר יותר. ב. מנהג אמירת 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים והתרת הנדרים הללו וכן הכל נדרי יש בהם לכאורה התרה על נדרי עבר, הנוסח הוא אחר אך הוא אותו עיקרון של התרת נדרים האמורה לעיל. וכמו כן נהגו ישראל לומר 'כל נדרי' עם התקדש ליל יום הכיפורים. ואמנם ומודעה על נדרי העתיד. ויש לדון בכל ענייני התרת נדרים הללו את מקורם ויסודם בהלכה. ואם יש להם תוקף אמיתי כהתרת נדרים או לא. ואמנם אין אנו איתא בגמרא (נדרים כג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד [ .'נוהגים לעשות כן בראש השנה אלא רק ביום הכיפורים אולם הוא אותו בראש השנה ויאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ].ענין מודעה שיתבטלו, אך נדרים שננדרו בעבר ורוצה להתירם אין התרת נדרים ומהגמרא משמע שמתירים רק נדרים העתידים לבוא, ועליהם מוסרים זו מועילה לכאורה. ג. הפולמוס אודות אמירת 'כל נדרי' שטות ואסור לאומרו. ורב נטרונאי גאון כותב נגד המנהג הזה (הובא בספר השלם חלק ב' עמוד שמב והוצאת מוה\"ק עמוד קסג) שהוא מנהג של שהגאונים נלחמו בזה מאוד. רב עמרם גאון כותב (סדר רב עמרם גאון ובספרות הגאונים נמצא פולמוס גדול ורחב היקף בענין זה, ונמצא גם בתקופת הגאונים התחיל המנהג לומר כל נדרי ביום הכיפורים נפוץ ברבים, והמאירי כותב (בחיבור התשובה עמוד תקיח) שלדעתו יש להימנע מלומר המנהיג הלכות צום כפור סימן נו) ועוד מהגאונים כתבו כן. כל נדרי משום שהוא שרוי במחלוקת. והנדון הוא שיש אנשים שחושבים שעל ידי אמירת 'כל נדרי' מתבטלים כל הנדרים שנדרו בעבר. והרי יסוד כל נדרי הוא על נדרים שינדרו בעתיד בלבד ותו לא. ומשום כך כתבו הגאונים נגד המנהג הזה. קמד ובנד\"מ חלק החידושים סימן ק' עמוד עא והובא בתוספות נדרים כג: והראשונים גם הם התנגדו למנהג זה, רבינו תם בספר הישר (דפוס וינה סימן ד\"ה ואת) והרמב\"ן (במשפט החרם) והסמ\"ג (לאוין רמב) והר\"ן (נדרים כג:) ועוד. ד. נדרי העבר אינם מתבטלים בלא חכם ללכת לחכם ולספר לו את נדרו ולפרטו, ורק לאחר מכן אומרים את נוסח ההתנגדות להתרת נדרים זו היתה משום שנדר סתם שרוצים להתירו צריך ההתרה. וכגון שאם [ .בא ואמר שקרתה איזו שהיא התפתחות שלא היתה לפני כן, אין זה מועיל ולפרט היינו להסביר מה קרה שעתה רוצה להתיר את נדרו והחכם תפקידו ].להתיר את נדרו, משום שכלל הוא שאין פותחין בנולד למצוא פתח לנדר, ורק לאחר מכן אפשר להתירו בפני שלושה. ה. נישואי רבי עקיבא לבתו של כלבא שבוע בגמרא במסכת כתובות (סב:) מובא המעשה בכלבא שבוע, שכשבתו רצתה לינשא לרבי עקיבא והוא היה עם הארץ שלא ידע קרוא וכתוב. אולם היא ראתה את מידותיו הנעלות ואת מעלותיו, ואמרה לו אם אתחתן עמך תלך ללמוד תורה?! והוא הסכים והבטיח לה. אביה, כלבא שבוע, שהיה עשיר מופלג וראה את התפתחות השידוך הזה וניסה למונעו בכל דרך, עד שהזהיר אותה שאם תתחתן עימו יסלקה מביתו ולא ישמע ממנה יותר. אך היא לא שמעה לאביה והתחתנה עם רבי עקיבא, ואביה לעומתה הדיר אותה הנאה מכל נכסיו. וחז\"ל מתארים באיזה עוני גדול חי רבי עקיבא לאחר נישואיו. ורבי עקיבא למרות שאז עדיין היה עם הארץ, הלך ושיקע את עצמו בלימוד התורה, והתעקש על הלימוד. ויש בזה לימוד מוסר גדול שחז\"ל מספרים, שרבי עקיבא הלך בדרכו ללמוד וראה מעיין מים מים שנוזלים על אבנים, 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ומחמת אותם המים נעשה חור באבנים, עד שהאבנים נשחקו, ומזה רבי עקיבא למד שאם האבנים הקשות יכולות להישחק על ידי טיפות המים שזלגו בעקביות, כך גם הוא יכול ללמוד ולהצליח. וכך היה. ויש בזה מוסר עצום לנו שמי שרוצה ומשקיע עצמו בעקביות ובהתמדה יכול לגדול בתורה. ו. גדלותו של רבי עקיבא לאחר שרבי עקיבא הלך ללמוד וחזר עם עשרים וארבע אלף תלמידים. נעשה גדול התנאים, ותלמידיו הם כל גדולי התנאים בדורות הבאים עד רבי יהודה הנשיא שסידר את המשניות. גדלותו של רבי עקיבא היתה כה גדולה עד שחז\"ל במסכת מנחות (כט:) מספרים שהקב\"ה הראה למשה את רבי עקיבא, ומשה רבינו לא הבין את דבריו! עד ששמע את רבי עקיבא אומר על דבר מסויים שזה למד הלכה למשה מסיני ונתיישבה דעתו של משה. ואמר לו משה לקב\"ה \"יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?!\" אמר לו הקב\"ה \"שתוק! כך עלה במחשבה לפני\". ז. התרת נדרו של כלבא שבוע כתוב בפסוק (ירמיה לא, יט): הבן יקיר לי אפרים וכו'. משמעות הפסוק איננה באה לומר שאפרים הוא בן יקיר, כיון שאם כן אות ה' בתיבה \"הבן\" צריכה היתה להיות מנוקדת בפת\"ח, והב' בדגש. אולם בפועל אות ה' מנוקדת בחטף פת\"ח, והב' ללא דגש. וזה משנה את כל משמעות הענין. ומעתה הפירוש שהוא לשון שאלה: \"האם בן יקיר לי אפרים\"? וע\"ש שכך מבארים המפרשים שם. ופשר שאלה זו כיון שאפרים היה סמל הרשעות כלפי מעלה, הם הכעיסו כל כך את הקב\"ה בתקופת השופטים, והקב\"ה אומר \"האם בן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים\"? אולם אף על פי כן \"כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה'\". אבא אוהב את בניו למרות שכועס עליהם, תמיד נשארת אהבה כלפיהם. וכלבא שבוע במהלך השנים התחרט, ורצה לחזור בו מנדרו, וכן אהבתו לביתו לא עמדה בפני רצונו להענישה. והלך להתיר את נדרו אצל החכמים. ושמע שיש חכם אחד ששמו רבי עקיבא והוא גדול הדור וגמר בליבו ללכת אליו. כשהגיע לפני רבי עקיבא, עדיין לא הכירו, וסיפר לו על נדרו ושעתה רוצה הוא להתיר את נדרו. שאל אותו רבי עקיבא ומפני מה נדרת? סיפר לו כלבא שבוע שאותו חתן שלקחה ביתו היה עם הארץ, לא יודע קרוא וכתוב. שאל אותו רבי עקיבא ואם היית שומע שעתה הוא תלמיד חכם היית נודר? השיב לו כלבא שבוע אם הייתי שומע שיודע הוא משנה אחת לא הייתי נודר! אמר לו רבי עקיבא אני הוא! אני הוא אותו חתן עם הארץ, והתיר לו את נדרו. ובאותו רגע כרע כלבא שבוע ונישק את כפות רגליו של חתנו רבי עקיבא, והביא לו חצי מרכושו (נדרים נ.). ח. כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכשכלבא שבוע הלך לבית עולמו, בתו ירשה את כל נכסיו, ורבי עקיבא מבטיח לאשתו שעוד יבוא יום ויביא לה מתנה \"ירושלים של זהב\", כיון שכל נעשה עשיר מופלג. ומספרת הגמרא שבזמן שהיו עניים היה רבי עקיבא המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. יותר עשיר מלפני כן. ומעשה אשתו השניה של רבי עקיבא הגמרא מספרת ולאחר מכן אשתו נפטרה ולקח אשה שניה ונשאה לאשה, ועל ידה נעשה במסכת עבודה זרה (כ.): ישראל, וראש הרומאים היה טורנוסרופוס הרשע. ורבי עקיבא היה מתווכח בזמן רבי עקיבא שלטו בארץ ישראל הרומאים שעשו צרות רבות לעם עימו הרבה, והיה עושה ממנו צחוק. עד שטורנסרופוס בוא לביתו כשהוא עצב ואמר לאשתו איני יכול עוד, רבי עקיבא הזה כל הזמן מלגלג עלי. השיבה לו אשתו כנגדו אלך אני ואכשיל אותו! . שוב שאלה ירק, בכה, וצחק. ואשת הרשע שאלה אותו מפני מה ירקת?! אמר לה שירק הלכה ולבשה בגדי פריצות ובאה לפני רבי עקיבא. רבי עקיבא כשראה אותה ]כנראה שעשה כן נגד היצר הרע[ שני לאשה. והיא היתה עשירה גדולה מאוד ועל ידה עוד יותר נתעשר רבי וכך היה שהלכה והתגרשה מבעלה והתגיירה ונישאה לרבי עקיבא בזיווג להשיב לה. והסיבה היתה שראה ברוח הקודש שבסוף היא תינשא לו לאשה. היופי הזה בסוף ילך למיתה. ושוב שאלה אותו מפני מה צחקת?! ולא רצה אותו מפני מה בכית?! אמר לה \"ווי לה להאי שופרא דבלי בארעא\" דהיינו מפני שבאה מטיפה סרוחה עקיבא. ט. דרך מי שהולך ללמוד שנעשה אדם גדול שהתפתח, שלא ידע שיקרה כך כתוצאה מנדרו. ואילו היה יודע שכך יהיה מהמעשה של רבי עקיבא אנו למידים שכדי להתיר נדר צריכים להציג מצב לא היה נודר. וזה מה שנקרא 'פתח'. ואחר כך עושים פתח מתוך חרטה. ששואלים אותו שאילו היית יודע שתתחרט היית נודר? בעולם, ואם כן איך אפשר היה להתיר לכלבא שבוע על סמך כך שרבי עקיבא שהלא אין פותחין בנולד, ועם הארץ שנעשה תלמיד חכם זה כדבר שלא היה התוספות (כתובות שם ד\"ה אדעתא) שואלים על המעשה של רבי עקיבא נהיה תלמיד חכם. ומיישבים התוספות, דאין זה נחשב נולד, כיון שדרך מי שהולך ללמוד שנעשה אדם גדול! דהיינו מי שהולך ללמוד כראוי וכיאות ודאי שיהיה תלמיד חכם. אולם למידים מהאמור שבכל נדר יש לחכם להבחין מה נקרא 'פתח' ומה נקרא 'נולד' י. כעסו של רב נחמן אחת מהלכות נדרים היא שאין מחפשים 'פתח' להתיר את הנדר יותר מפעמיים. כיון שאם באמת היה 'פתח' תוך שני פעמים ששואלים אותו בטח היה נמצא, אולם יותר מזה בטח התכוון לנדור לגמרי ואין פתח. האמורא דחה ואמר שחשב עליו. רב נחמן כעס, האם באת להתיר נדר שאתה ה'פתח' ההוא. לאחר מכן רב נחמן שאלו על 'פתח' אחר, אולם גם אותו מצא לו 'פתח' כלשהו, אולם האמורא ההוא אמר שחשב בעת נדרו גם על בשם 'רב סחורה', שנדר נדר ובא לפני רב נחמן להתיר את נדרו, ורב נחמן ובענין הזה הגמרא במסכת נדרים (כב:) מספרת סיפור על אחד מהאמוראים יודע שאינך יכול להתירו?! האמורא ההוא מיד קם ואמר לרב נחמן: הרב, אם הייתי יודע שהרב יכעס עלי לא הייתי נודר...! ורב נחמן ראה בכך 'פתח' להתיר את נדרו והתיר לו. חשבת שבבוא היום היא תלד ויהיה אסור עלייך לדבר איתה? האם כשנדרת וכיו\"ב, ואמרה לי שרוצה להתיר את נדרה. ושאלתי אותה, האם כשנדרת פעם באה לפני אשה שנדרה שלא תדבר עם ביתה לעולם, כנראה מתוך כעס ידעת שכך גם יכול להיות? אמרה לי לא! והתרתי לה את הנדר. מכל האמור אנו רואים שהתרת הנדרים איננה קלה כל כך ויש בה תנאים רבים. יא. נדר שמעכב קידושין ונישואין אשתו עד שנתגרשו, והיו להם עשרה בנים. לאחר כמה שנים רצה להחזיר לפני כמה שנים אירע מעשה כאן בשכונת 'הר נוף' באחד שלא הסתדר עם גרושתו בחזרה, וביקשו ממני לסדר להם חופה וקידושין. לה גט כשיצאה מבית הדין נדרה נדר שלא תתחתן עימו לעולם, ועכשיו הכתובה, לפני ברכת ברכות הנישואין, אמרה האשה שנזכרה שלאחר שנתן וכך נערכה החופה. והנה לאחר ברכות הקידושין ונתינת הטבעת וקריאת כשהלכתי לשם ראיתי שהזמין את אברכי הכולל בו לומד כעשרים אברכים נזכרה בו. ראש הכולל שהיה שם ועוד אברך, ושאלתי את הכלה: למה נדרת את הנדר הכרזתי במקום על הפסקה ואמרתי לכלה שתיכנס לחדר, וקראתי עימי את הזה? והיא החלה לבכות וסיפרה את כל מעללי בעלה החתן ואיך שהרע לה. אך לי לא היה טוב כלל. לכן אמרתי לעצמי שלפחות יהיה מי שידאג לילדים עול גידול הילדים נפל על כתפיה. והבעל הזה אמנם היה אבא טוב לילדים עשרה ילדים, ומגדלת אותם לבד, ובעלה מגיע לבקרם מידי פעם. אולם כל תמיהתי גברה: אם כן למה התחתנת איתו שוב?! והאשה סיפרה שיש לה שלי. והוא בא והתחנן שיהיה בעל טוב והסכמתי להתחתן איתו. ואז שאלתי אותה: אם היית יודעת שיהיה כל כך קשה לגדל את הילדים office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א לבדך היית נודרת? אמרה לי לא, ודאי שלא! לגדל עשרה ילדים לבד זה לא פשוט בכלל. ומחמת תשובתה התרתי לה את נדרה, וחזרנו להמשיך את החופה. וכיון שהגענו לברכות כיבדתי את הראש הכולל שיברך הוא את הברכות. ואמר לי שאינו רוצה לברך משום שחושש הוא שמא צריך כעת לחזור על הקידושין שוב פעם. שהרי בזמן הקידושין לא היתה יכולה לינשא לו מחמת נדרה. והנה יש לנו כלל שאין חוזרין על הקידושין, רק במקום ממש דחוק שיש את הענין. אולם הוא נותר בטענתו ומחמת כן לא אבה לברך את ברכות הקידושין, אך עתה באמצע החתונה אין אפשרות להתחיל להסביר ולפלפל הקידושין לא עושים כן. לפיכך אמרתי לראש הכולל שלדעתי אין לחזור על חשש אמיתי בקידושין עצמם, אולם אם רק רוצים להחמיר ולשוב על מעשה הנישואין, ולכן ברכתי אני את הברכות. וכך הסתיימה החופה. מעיקרו (ש\"ע יו\"ד סימן רכח). וכיון שכך כשהתרנו לה את נדרה הרי היא אין צורך לשוב על הקידושין. הסיבה הראשונה היא שחכם עוקר את הנדר לאחר החופה הסברתי לראש הכולל ולאברכים שיש לי שלושה סיבות למה כאילו לא היה נדר כלל ואין מעכב לקידושין. והתיר את נדרו לקבל שבת, הרי הוא כאילו לא עבר איסור כלל כיון שהנדר ודוגמא לדבר במי שקיבל שבת מוקדם ועשה מלאכה האסורה בשבת, והלך נעקר מראש. והסיבה השניה, כיון שהיא אמרה שהיא לא 'תתחתן' איתו, ו'חתונה' היינו נישואין, ועדיין לא היה נישואין רק קידושין. הנישואין הן שבע ברכות. וזו שבועה בלשון נדר, ושבועה בלשון נדר מהתורה ודאי שאינה תופסת. והסיבה השלישית, כיון שאשה זו אסרה את עצמה עליו, הרי שזו שבועה, ואכמ\"ל. ולאור הנימוקים הללו אין לחשוש לקידושין הללו כלל. עד שבעל הבית אמר שיש לו אפשרות ליכנס אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לאחר שהלכתי מהמקום נודע לי שנוצר שם ויכוח בין הנוכחים בענין הזה, ולשאול את פיו בדבר הלכה. לאחר סעודת החתונה עלו אל אאמו\"ר והתפללו עימו ערבית וסיפרו לו את המעשה. והוא ז\"ל חקר ודרש ובירר את כל פרטי השאלה ומה האשה אמרה וכו' ולבסוף אמר שאסור לחזור על הקידושין, מחמת אותם שלושה טעמים שאמרתי בחתונה. ברוך שכיוונתי. יב. התרה לנדרים שינדור בעתיד משום אותה הלכה שבהתרת נדרים יש לנו לפרט את הנדרים בכדי להתירם, ובהתרת נדרים שעורכים בימים הנוראים וכן ב'כל נדרי' אין אנו מפרטים אותם כראוי, היו בזמן הראשונים כמה שאמרו שאין לאמרם כדי שלא יבואו לטעות בזה. אולם כנגדם היו כמה מרבותינו הראשונים שרצו לומר שאמנם התרה זו אינה מועילה לנדרי העבר, אך אפשר והיא תשמש כתנאי לנדרי העתיד. וזוכר בזמן השבועה את התנאי ההוא, שהשבועה חלה, שהרי הוא זוכר את והנה אם אדם התנה שכל נדרי השנה הקרובה יהיו בטלים, ולאחר זמן נשבע תנאו בתוך כדי מהלך השבועה שלו וודאי שלא בזה התכוון להתנות. אולם דעת הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות נדרים ה\"ד) שצריך שבתוך כדי דיבור מהשבועה יזכר באותו התנאי. ומרן בשלחן ערוך (יו\"ד סימן ריא) כותב שיש לחוש לדברי הרמב\"ם בזה. והלא אין זה מצוי כמעט שינדור ותוך כדי דיבור יזכר מענין הכל נדרי. ולפי זה אין בהתרה זו כמעט שום תועלת, לא על נדרי העבר, ועל נדרי העתיד כמעט ואין מצוי שיועיל. ולכן סיבת התרת הנדרים והכל נדרי הוא כדי לבקש סליחה מהקב\"ה על אותם עוונות התלויים בפה, וכן שנדרנו וכיו\"ב. יג. דעת מרן השלחן ערוך באמירת 'כל נדרי' לעיל הבאנו את דעות הראשונים שאין לומר התרת נדרים וכל נדרי. והנה לעומתם היו ראשונים שצידדו בעד המנהג. והיו שרצו לומר שתועיל ומרן בבית יוסף מביא את המחלוקת, ובשלחן ערוך (סימן תריט ס\"א) כתב התרה זו לנדרי העתיד שתהיה כמין תנאי שלא יחולו נדרי העתיד. \"אומרים כל נדרי\". אולם אינו מפרט את התועלת שיש בזה וכיו\"ב. ראה בספר תורת המועדים חלק אולם כך היה עד זמנו של רבינו האר\"י ז\"ל, שהוא הפך את מנהג אמירת 'כל [ .נדרי' לגולת הכותרת של יום הכיפורים ].ימים נוראים סימן טו אות ו שהרחיב וביאר נושא זה, ע\"ש אולם עדיין צריך לדעת שמי שיש לו נדר ורוצה להתירו שילך לרב שבקי בהלכות הללו כדי שיתירם לו, ולא יסמוך על התרה זו ו'כל נדרי' כלל. שנודרת בעלה יכול לגרשה בלא כתובה. וכמו שכתוב וכי תחדל לנדור לא כל כך עד שכתוב (שבת לב:) שבעוון נדרים בנים מתים ה\"י. וכן איתא שאשה צדקך. אולם למרות זאת עדיף מאוד להימנע. חומרת הנדרים והשבועות הן נודר על המצוות וכמ\"ש (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי ולכתחילה יש לו לאדם למנוע עצמו מן הנדרים ומן השבועות, אמנם יש ואדם יהיה בך חטא, מוצא שפתיך תשמור ועשית. יד. כוחו הגדול של רבינו האר\"י ז\"ל שהיה שנוי במחלוקת במשך מאות בשנים, והוא חיזק אותו כל כך עד שכולם בדין זה רואים עד כמה כוחו של רבינו האר\"י ז\"ל גדול. עד כדי שמנהג זה היום נוהגים כן. האשכנזים, אולם גם אצל האשכנזים יש כמה דינים ומנהגים מרבינו האר\"י, ואחריהם בקהילות החסידים. ולאחר מכן נתפשטו דבריו גם בין קהילות בדרך כלל דברי רבינו האר\"י נתקבלו בעיקר אצל קהילות הספרדים, ואחד מהם הוא המנהג לומר כל נדרי בליל יום כיפור. כל נדרי ב'כל ממון שיפסקו עליו'. ויש שמדקדקים בלשונו שם, וכן בלשון כתוב על רבינו האר\"י (פרי עץ חיים שער כז פ\"ב) שהיה נוהג לקנות את ספר המקובלים, שעיקר המעלה היא פתיחת ההיכל והוצאת הספר בתחילה. אולם מנהגנו הוא שדברי רבינו האר\"י ז\"ל נסובו על פתיחת ההיכל והיא עיקר מעלת ספר כל נדרי. רבינו האר\"י היה אומר שמי שלוקח את ספר כל נדרי ומחבקו ומנשקו, מכפר לו על העוונות החמורים ביותר, לגודל מעלת ספר כל נדרי. טו. ברכת שהחיינו בליל יום הכיפורים ויודע משמעות 'שומע כעונה', יברך הוא ברכת 'שהחיינו', ויכוון להוציא את ס\"א). ונהגו שאם מי שלקח את ספר כל נדרי הוא ירא שמים ויודע הלכות בליל יום הכיפורים מברכים שהחיינו וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תריט כל הקהל כיון ש'ברוב עם הדרת מלך'. בגמרא שם מובא שמחלוקת שאחד מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך. ואילו דעת בית הלל שכל נג.) אם אחד מברך לכולם או שכל אחד מברך לעצמו, ודעת בית שמאי אמנם לגבי ברכת 'מאורי האש' בית שמאי ובית הלל חלקו בגמרא (ברכות [ זו אירעה בבית המדרש והביאו לפניהם אש ועל זה נאמר משום ביטול בית אחד מברך לעצמו משום ביטול בית המדרש . והלכה כבית הלל.]המדרש, ע\"ש וברש\"י ד\"ה מפני אולם כיון שמשמע שאילולא טעם של ביטול בית המדרש היה הדין שאחד מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך, הוא הדין כאן שאחד מברך לכולם. טז. שינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה בברכת האל הקדוש ולחתום 'המלך הקדוש' ובברכת מלך אוהב צדקה תיקנו חז\"ל שבעשרת ימי תשובה יש לשנות את חתימת הברכה בתפילה ומשפט יש לחתום 'המלך המשפט'. ואם טעה ולא אמר את השינויים הללו יש מחלוקת בראשונים אם חוזר או לא. שלדעת הרי\"ף (ברכטת יב:) והרמב\"ם (פ\"י מהלכות תפלה הי\"ג) צריך לחזור. ויסוד המחלוקת הוא שהנה יש לנו דין שאסור לשנות ממטבע שצריך לחזור. ודעת הראב\"ד שם ועוד שרק לכתחילה חוזר ובדיעבד אין שטבעו חכמים בברכות, ואם שינה חייב לחזור. כפי מה שתקנו לומר בימים אלו האם גם הוא הדין הוא ששינה ממטבע והנה בנידון דידן שאמר כמו שאמרו חכמים בכל ימות השנה, אך לא אמר שטבעו חכמים, וממילא צריך לחזור או לא?! להלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן תקפב ס\"א) שאם טעה ולא אמר 'המלך .הקדוש' או 'המלך המשפט' חוזר אולם לגבי 'המלך המשפט' יש שיטה נוספת של תלמידי רבינו יונה (ברכות יב:) שאינו חוזר, למרות שאם טעה ואמר 'האל הקדוש' חוזר, והסיבה היא כיון שבנוסח של כל ימות השנה כבר אומרים תיבת 'מלך' וממילא לא שינה כל כך ממטבע שטבעו חכמים בברכה. רבינו מנוח (בספר המנוחה על הרמב\"ם שם) לעומתו כותב שני פירושים לחלק בין 'המלך המשפט' ל'מלך אוהב צדקה ומשפט'. א. 'מלך אוהב צדקה ומשפט' הכוונה שהקב\"ה אוהב שאנחנו עושים צדקה ומשפט, ואילו 'המלך המשפט' היינו שהוא, הקב\"ה, עושה משפט. ב. שבלשון 'המלך המשפט' היינו שיעשה עכשיו את המשפט. ואילו בלשון 'מלך אוהב צדקה ומשפט' לא משמע 'עכשיו' אלא משמע שאוהב אותו. יז. חששו של הבן איש חי ותשובתו של מרן זצוק\"ל למעשה דעת רוב הראשונים שאין לחלק בין ברכת המלך הקדוש לברכת המלך המשפט. וכך פוסק השלחן ערוך הנ\"ל. אולם הרמ\"א שם חולק ופוסק כדעת תלמידי רבינו יונה שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט ונזכר לאחר כדי דיבור, אינו חוזר על הברכה. לאחר כדי דיבור אינו חוזר על הברכה. וטעמו משום שהוא ספק בברכות ויש הבן איש חי (פרשת נצבים אות יט) פסק להלכה כדעת הרמ\"א שאם נזכר להקל בו, אף נגד דעת מרן השלחן ערוך. והנה ספק ברכות להקל יסודו הוא משום ברכה לבטלה, שיש לנו לברוח מאיסור ברכה לבטלה הוא איסור חמור מאוד, וממילא יש לברוח מהספק בו. לדעת הרמב\"ם בתשובה (ירושלים תרצ\"ד סימן פד), וכך לומד גם המגן אברהם בדעתו (סימן רטו סק\"ו), שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דאורייתא. וחז\"ל אומרים שהעולם כולו נזדעזע כשהקב\"ה אמר לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא. ומכיון שהוא ספק דאורייתא אומרים שב ואל תעשה עדיף. ברכות להקל משום שרבנן הסמיכו את דין ברכה לבטלה לאיסור של 'לא אמנם גם לדעות שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן, הדין הוא שספק תשא' (ראה ברכות מג:), מכך יש לנו ללמוד שחומרתו מרובה ויש לנו להקל בברכות ולא להיכנס לספק. ומשום כך דעת הבן איש חי שיש להימנע מלחזור כשטעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט. סימן ח אות יד ובשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן נז), וטענתו המרכזית היא שאין ולעומתו השיג עליו רבות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר (ח\"ב חאו\"ח שייך כאן לומר ספק ברכות להקל, משום שספק ברכות להקל היינו שכשיש ספק בענייני ברכות יש לברוח מהספק ולהימנע מלהיכנס לספק. אולם כאן בתפילה אם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' אם יחזור יש חשש ברכה לבטלה לפי תלמידי רבינו יונה, אולם אם לא יחזור גם כן יהיה חשש ברכה לבטלה כיון שתפילתו לא תחשב, שהרי לדעת מרן השלחן ערוך ברכה זו ודאי לא תחשב כברכה, וממילא כשהוא ממשיך ולא מברך גם שאר הברכות אינם נחשבות לברכות משום שלא נאמרו כראוי. יח. סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא שם כמה וכמה ראיות לדעתו נגד דעת הבן איש חי. אולם הנימוק הזה הוא הנימוק המרכזי, והוכיח שכדבריו אלו אומרים בעוד מקומות. והוכחה ליסוד הזה שאין אומרים ספק ברכות להקל בתפלה. שהגמרא במסכת מגילה (פ\"א) מביאה שיש כוונה מיוחדת בסדר הברכות בתפילה. ולכך נפסק להלכה שסדר הברכות בתפילה מעכב. לעומת זאת בגמרא במסכת ברכות (לד.) איתא שהברכות האמצעיות אין להם סדר. ונחלקו הראשונים שם מה הכוונה 'אין להם סדר'. דעת רש\"י שם שלכתחילה מסדרים את הברכות כפי הסדר שסידרו חכמים, אולם הסדר אינו מעכב ואם שינה מסדר זה בדיעבד אין זה מעכב. מהסדר שלהן כלל ואם הקדים או איחר אחת לפני או אחרי השניה לא יצא התוספות שם חולקים על רש\"י וס\"ל שבברכות האמצעיות אסור לשנות הראשונות הם נושא אחד, של שבח לקב\"ה, וכן הוא בשלושת הברכות ידי חובה. והפירוש בדברי הגמרא \"אין להם סדר\" הכוונה ששלושת הברכות בדיוק כפי שצריך ואין לשנות בהם. חוזר לראש, ובשלוש האחרונות אם טעה חוזר ל'רצה'. כיון שהם מסודרות האחרונות, ולכן מי שטעה בשלוש ראשונות אינו חוזר למקום שטעה אלא לעומת זאת בברכות האמצעיות, אם טעה בהן לא חייב לחזור ל'אתה חונן', לתחילת הברכות האמצעיות, אלא כל אחת בפני עצמה. ומאידך להלכה כך פוסקים הראשונים ומרן השלחן ערוך (סימן קיט ס\"ג). שאם אחד שכח ברכת 'רפאינו' והמשיך והגיע עד ברכת 'שמע קולנו' אינו יכול לברך 'רפאינו' ולהמשיך מהמקום שאוחז בו אלא צריך לחזור ל'רפאינו' ולומר שוב את הברכות הבאות עד 'שמע קולנו'. והנה לכאורה היה לנו לומר ספק ברכות להקל מחמת דעת רש\"י, ואין לנו לברך ברכות לחינם כשדעת רש\"י היא שאין צריך לחזור על כל הברכות. ומכאן מוכח להדיא שאין אומרים ספק ברכות להקל בתפילה. יט. 'רצה והחליצנו' בברכת המזון הוכחה נוספת נאמרה לגבי מי ששכח בשבת לומר 'רצה' בברכת המזון, שיש ולהלכה נפסק שחוזר לראש (ש\"ע סימן קפח). ולכאורה מפני מה לא נאמר ראשונים שסוברים שצריך לחזור ל'רחם' ויש שסוברים שצריך לחזור לראש. שספק ברכות להקל ומשום כך שיחזור ל'רחם'. המזון שהיא דאורייתא. לכן להלכה צריך לחזור לראש. ויש לזה עוד הוכחות, שצריך לחזור לראש, גם מברך שני ברכות לבטלה וגם יוצא שלא בירך ברכת יוצא שבירך שני ברכות לבטלה. אולם אם יחזור ל'רחם' לפי דעת הסוברים והתשובה היא שאם יחזור לראש, לפי דעת הסוברים שצריך לחזור ל'רחם' ע\"ש. כ. ספק ברכות להקל נגד מרן ספק ברכות להקל נגד דעת מרן אינה מוסכמת כלל, ויש רבים מהאחרונים אאמו\"ר שם הביא עוד טענה חשובה נגד דברי הבן איש חי שסברא זו לומר שאינם סוברים כן, ואדרבא קיבלנו הוראות מרן גם במקום של ספק ברכות. ברכות להקל נגד דעת מרן. אולם גם החיד\"א בעצמו שם כותב שאם רוצה אלא שמרן החיד\"א בשו\"ת חיים שאל (סימן טו) הוא שהכריע לומר ספק לברך כדעת מרן אין מזניחין אותו. ויכול לברך. לפיכך דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היא שאם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' שצריך לחזור מתחילת הברכה של 'השיבה שופטינו'. יכול לעשות תנאי ויאמר \"אם חייב אני לחזור כדעת מרן השלחן ערוך הרי ואם סיים את התפילה לגמרי ודאי שחייב לחזור שוב על כל התפילה אולם אני חוזר, ואם איני חייב לחזור כדעת הרמ\"א תהא תפילה זו תפילת נדבה\". ואי אפשר לעשות תנאי זה באמצע התפילה כיון שאי אפשר לעשות חלק מהתפילה נדבה וחלק לא. כא. הוספות נוספות בתפילת עשרת ימי תשובה המנהג להוסיף עוד ארבעה הוספות בתפילה: \"זכרינו לחיים\", \"מי כמוך\", \"וכתוב לחיים\", \"ובספר חיים\". והוספות אלו נוספו בזמן הגאונים. ובזמנם היה ויכוח אם אפשר להוסיפם בתפילה ובייחוד היו שערערו על \"זכרינו לחיים\" שאומרים אותו בברכת אבות, שהלא היא ברכת השבח ואילו \"זכרינו לחיים\" היא בקשה. להלכה הסכימו הראשונים לומר זאת, אך על כל פנים אם שכח ולא אמר את ההוספות הללו אינו חוזר. \"ברוך אתה ה'\" יסיים \"למדני חוקיך\". אולם במקום שאינו חוזר כגון בליל יעלה ויבוא בראש חודש ביום, אם נזכר כשהתחיל את הברכה הבאה ואמר והדין זה שאינו חוזר יש לדעת שבמקום שדינו לחזור כגון מי ששכח לומר ראש חודש, אם התחיל את הברכה ממשיך ואינו אומר \"למדני חוקיך\". וכמו כן בדומה לכך יש חילוק אם לא אמר יעלה ויבוא בראש חודש, וחתם [ ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' יכול לומר יעלה ויבוא לפני מודים. אולם יכול לעשות זאת רק כשצריך לחזור כגון ביום ראש חודש, אך בליל ראש חודש ].אם התחיל את הברכה אינו חוזר"},{"filename":"260.pdf","content":"260 גליוןמיום א' כ\"ב תמוז תשפ\"ד לפנים | גזל מקטרג בראש| ביזוי תלמידי חכמים| הסיבות לחרבן ירושלים נמצאות בימינו| מצב החינוך החילוני בימינו נושאי השיעור: אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים| לתקן את סיבות החרבן| אותה שעה נחתם גזר דינה של ירושלים| משורת הדיןפרשת מטות - מסעי על מה חרבה ירושלים א. תיקון החרבן אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי בין המצרים, וכפי שכבר הזכרנו בשיעור הקודם, ישנם הרבה מנהגי אבילות בימים אלו. אבל חובה קדושה על כל אחד ואחד מאיתנו לדעת שחוץ מהקיום והדקדוק בכל מנהג, שזה חשוב מאד, צריכים גם ללמוד לקח מכל הפרשה של החרבן. כל מי שקורא בספרי חז\"ל במדרשים, בגמרות, וגם בספרי ההיסטוריונים, רואה כמה המצב מבחינת בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום היה נורא ואיום. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם הדברים השתנו? הרי אם אין סיבה לחרבן אז משיח יבוא, האם אין סיבה לחרבן? האם הסיבות שבגללם חרב בית המקדש כבר לא קיימים? הגמרא בתלמוד ירושלמי בפירוש אומרת שבית ראשון חרב ואחרי שבעים שנה נבנה בית שני בגלל שהם תקנו את מעשיהם. בסוף תקופת בית ראשון היה בהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולאחר שתיקנו מעשיהם נבנה בית שני. זמן הגמרא הוא שנים ספורות אחרי החרבן, והגמרא אומרת, שבית שלישי לא נבנה בגלל שלא תקנו את הסיבות שבגללם חרב בית המקדש. כלומר שמה שאנחנו צריכים פשוט לעשות, להגיע למצב של 'כל שבאמת האבילות (תענית ל:),המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' שלנו תהיה אמיתית גם מבחינת תיקון כל המעוות, כל מה שהיה בבית שני ללמוד ולתקן אותם, ואז נהיה ראויים לביאת המשיח. ב. ציפית לישועה אנחנו צריכים לצפות לישועה, מה זה נקרא לצפות לישועה? הרי רק לבקש \"מצמיח קרן ישועה\" או \"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח\" או \"בונה ירושלים\" זה לא מספיק, אנחנו צריכים לעשות פעולות. אלו פעולות עלינו לעשות? לתקן את מה שחטאנו. הגמרא מונה כמה סיבות למה חרב בית המקדש, ונתבונן (קיט:) במסכת שבת בהם ונראה, שאין אפילו אחת מהן שלצערנו הרב שלא קיימת בזמננו, מאז ועד היום הזה – כמעט אלפיים שנה – לא תוקן כלום! ג. חילול שבת גרם לחרבן ושמירתה תביא את הגאולה \"אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת\" – אביי לומד את זה מפסוקים שראויה שבת שיחרב בית המקדש בגלל שלא שומרים את השבת! אנחנו יכולים להסביר למה דווקא שבת?! מה החשיבות של שמירת השבת לעומת מצוות אחרות?! כתוב בפסוק \"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם\" – שבת זה אות, שבת זה סימן, (שמות לא, יז) : \"כל האומר ויכולו (שבת י.)זו עדות שהקב\"ה ברא שמים וארץ. חז\"ל אומרים נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית\", וזו הסיבה שמי שמחלל שבת היין שלו נחשב ליין נסך, וזה לא נאמר בשאר עבירות, כי שבת זו העדות (שבת קיח:) והאמונה שלנו בבורא עולם! אם אין שבת אז מה נשאר?! הגמרא אומרת \"אם היו שומרים ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים\" - עד כדי כך! ד. ביטול קריאת שמע \"אמר רבי אבהו, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו קריאת שמע שחרית וערבית\" - קריאת שמע היא מצוה אחת מתרי\"ג מצוות. אבל זו אינה סתם מצוה, זו קבלת עול מלכות שמים, המלכת הקב\"ה, \"ה' אלוקנו ה' אחד\". ומיד לאחריה אומרים \"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד\" – אהבת הבורא, שמירת המצוות. קריאת שמע זה בסיס, אנחנו מתחילים את היום עם קריאת שמע, אבל כשביטלו בה קריאת שמע זה היה כבר גורם לחרבן בית המקדש. ואנחנו רואים גם היום, מלבד כאלו שאינם קוראים בכלל, הרי כמה קוראים שלא בכוונה, כמה קוראים אחרי שעבר זמנה, וכן הלאה. ה. בשביל תינוקות של בית רבן \"אמר רב המנונא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן\". כשמדברים כל הזמן על ביטול תורה של תינוקות של בית רבן אנחנו מבינים פה את המשמעות. תינוקות של בית רבן זה הדבר החשוב ביותר! הם מגינים על עם ישראל! הם מצילים את עם ישראל! יש להם פה שלא חטא, פה קדוש של תינוקות של בית רבן, והם ביטלו בה תינוקות של בית רבן, וכך גם היום לצערנו, הרוב הגדול של הילדים אינם יודעים אפילו להגיד 'שמע ישראל'. לפני כמה חדשים הגיעו לכאן משלחת של יהודים מארצות הברית שרצו לעזור למדינת ישראל בגלל המלחמה. הם תרמו הרבה כספים עבור ילדי הקיבוצים שהוריהם נרצחו. והם רכשו שנים עשר זוגות תפילין עבור שנים עשר ילדים מהם - שהוריהם נרצחו, ועשו להם בר מצוה. כל תפילין זה דולר, שנים עשר זוגות תפילין - שנים עשר אלף דולר, ועשו 1000 בערך עבורם טקס הנחת תפילין בכותל המערבי, כשלאחריו קיימו מסיבה גדולה ומפוארת שעלתה הון תועפות. וביקשו ממני לבוא לטקס הנחת התפילין, ומלבדי השתתפו עוד כמה רבנים. והנה, שני ילדים בכלל לא רצו לבוא להנחת התפילין ובאו רק למסיבה, אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה ועשרה ילדים הגיעו להניח תפילין, הנחנו להם תפילין ולאחר מכן העמידו את כולם בשורה, ואז אמרתי להם: ילדים, עכשיו בבקשה כולנו ביחד תגידו שמע ישראל! ואז הם אמרו \"שמע ישראל\"... ולא ידעו להמשיך! הם לא ידעו מה אני רוצה מהם! איך הגענו למצב כזה?! מדברים על לימודי ליב\"ה, לא יודעים מספיק, אנחנו לא נגד שילדים ידעו עוד כמה דברים, אבל מלבד מה שאצלינו לומדים ב\"ה, אבל לפני שאתם באים להטיף לנו מוסר תדעו שיהיה לכם מושג מינימאלי! פסוק שמע ישראל! אבות אבותינו מסרו את נפשם על קידוש ה' עם פסוק שמע ישראל, והיום יש מצב שרוב הילדים לא יודעים להשלים את הפסוק!! אנחנו צריכים להסתכל על זה גם כלפי הילדים שלנו, כמה אנחנו צריכים לדאוג ולשמר את החינוך הטהור של הילדים שלנו! שהילדים שלנו ילמדו תורה! הם באים הביתה אחרי הצהרים זה לא חופש לגמרי, ילדים צריכים לשחק, ילדים צריכים להתבטל במידה מסוימת, אבל הם צריכים גם ללמוד! יש היום ב\"ה הרבה מסגרות שהילדים אחרי שעות ה'תלמוד תורה' יושבים ללמוד. זה כבר היה בזמן שאני הייתי ילד קטן, היה \"מתמידים\", באזור שכונת 'גאולה' היו באים מאות ילדים ולומדים כל יום, ולא היינו מקבלים כמו היום שנותנים להם פרסים יקרים - אנחנו כמעט לא קבלנו כלום... בכל פעם קיבלנו אולי סוכריה קטנה, וישבנו ללמוד, שיננו ונבחנו בעל פה! אם כן 'בטלו בה תינוקות של בית רבן' זה לא רק עליהם אלא גם עלינו, לשמר את החינוך הטהור שלנו. ו. חוצפא יסגי \"אמר עולא, לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה\". חוצפה יסגא, אין בושה, לא מתביישים אחד מהשני, אנשים עושים דברים כבר בגלוי! לא כמו פעם שלכל הפחות אם אדם מתבייש, \"העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל (ברכות יב:) חז\"ל אומרים עוונותיו\", כך כתוב על שאול המלך שהוא התבייש. המשמעות של הבושה היא תשובה, לא סתם הוא מתבייש, אלא רואים 'מחר אתה (שמואל א כח, יט) אצל שאול המלך תשובה, לכן אמר לו שמואל ובנך עמי' - במחיצתי בגן עדן. והנה היום, יש דברים מסויימים שכתובים בפירוש בתורה ובחז\"ל, ואנשים לא אכפת להם! אין להם בושת פנים! כשאין בושת פנים אין רתיעה, ומשכך זה יכול ללכת ולהיות יותר ויותר גרוע, וכפי שעינינו הרואות שזה קורה באמת. ז. עבד כי ימלוך \"אמר רבי יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול\" – אין הנהגה, הקטן פתאום נעשה מנהיג והגדול הוא לא המנהיג. כל אחד מתנשא לאמר 'אני אמלוך'. כל אחד בכל מיני שיטות שמעגן סביבו והוא נהיה המנהיג... אנחנו רואים את הדברים הללו מכל הבחינות, ולצערינו גם מבחינה רוחנית! אנחנו רואים יהודים גדולים מאד, ענקיים, שאנשים לא שמים לב לגדלותם כי הם צנועים, הם לא הולכים ברעש וצלצולים, ולעומתם יש כאלו הפוך, אנשים נגררים בלי לשים לב... אני לא רוצה לפרט בעניין הזה יותר מדי. אבל לצערינו כשאין הנהגה אז אין כיוון ואין דרך לציבור, וזו אחת הבעיות הגדולות שיש בדור שלנו. ח. איש הישר בעיניו יעשה \"אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה\" – מהי המשמעות של 'תוכחה'? \"הוכח תוכיח את עמיתך\" כשאחד מסוגל לקבל מחבירו - צריך להוכיח, אבל כשאין 'איש הישר בעיניו יעשה', אף אחד לא מעיר לו, אף אחד לא אומר כלום, ההידרדרות, ממנה אפשר ]...ואולי סוף[ וממילא, כשאין תוכחה זו התחלת להגיע רחוק מאד! תראו איך שכל אחד מהדברים המוזכרים כאן בגמרא, הבעיה היא לא רק הדבר בעצמו, אלא התוצאות שלו והן נוראות! ט. כבוד תלמידי חכמים \"אמר רבי יהודה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים\" – כיום אנחנו רואים את זה יום יום, ביזוי כבוד התורה, ואני מדבר על המחנה שלנו, שומרי התורה והמצוות, אם מבזים תלמידי חכמים ולא שומעים בקולם! מה הכיוון?! מה יהיה הלאה?! והגמרא שם מדברת באריכות על ביזיון תלמידי חכמים. כמה זה חמור!י. גזל מקטרג בראש הגמרא מסיימת: \"אמר רבה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנו אנשי אמנה\" – פסקו מלהיות בה אנשים שעושים את המסחר שלהם ביושר, באמת. כשיש גזל הרי ש'גזל מקטרג בראש'! לפני כל העוונות! כתוב \"כי השחית כל בשר\" – הם עשו את כל התועבות (בראשית ו, יב) על דור המבול האפשריות, ובכל זאת: \"כי מלאה הארץ חמס\" – לא נחתם גזר דינם אלא . (סנהדרין קח.)על הגזל! אם כן בירושלים פסקו בה אנשי אמנה, אנשים ישרים שכל דבר אצלם בצדק וביושר, אנשים שנזהרים על כל פרוטה בטלו בה. ואנחנו רואים את זה כיום על כל צעד ושעל! כל אדם חושב שהוא צודק, כל אחד עושה דין על רב הונא שהחמיצו לו ארבע (ה:)לעצמו, הגמרא מספרת במסכת ברכות מאות חביות יין, ונכנסו החכמים ואמרו לו שיפשפש במעשיו. ואז הוא אמר להם, וכי אני חשוד בעיניכם שאני עושה עבירות?!... והם השיבו לו: וכי הקב\"ה חשוד בעיניך שעושה לך דין בלי שזה מגיע לך?! ואז הוא אמר להם, תדעו לכם, פשפשתי במעשי, חפשתי ולא מצאתי! הוא היה צדיק יסוד עולם שאין כדוגמתו, והוסיף לומר להם, אדרבא, אם אתם יודעים משהו לא בסדר תגידו לי! ואז החכמים ספרו לו, שיש לו אריס – שזה אדם שעובד אצלו בשביל לקבל אחוזים – והוא מקפח את שכרו של האריס! אבל רב הונא השיב להם, אתם יודעים כמה האריס הזה גזל ממני?! הרי אני עושה את זה בגלל שאני צודק, הוא גוזל ממני אז אני מוריד לו מהפרנסה שלו! ואז אמרו לו החכמים בפתגם 'מי שהולך אחרי הגנב טועם גם הוא טעם גניבה' – כלומר, כשאתה מכניס את היד לכיס שלו הוא מכניס את היד לכיס שלך, אם יש לך טענות - תפטר אותו, או שתתבע אותו לדין תורה, אבל לעשות דין לעצמך – אסור! אפילו שזה אמת אין לך רשות לעשות דין לעצמך! ורב הונא קיבל על עצמו את הדברים. מספרת הגמרא, שיש אומרים שקרה נס והיין שהחמיץ חזר להיות יין, ויש אומרים שהמחיר של החומץ עלה עד כדי כמו מחיר של יין, כלומר לאחר מכן הכל נהיה בסדר. אנחנו מבינים עד כמה הקב\"ה רוצה שנעשה צדק בבין אדם לחברו בענייני ממון. יא. לא עושים פשרה עם גזלן כל הדברים הללו כתובים במסכת שבת, והנה לעומת זאת במסכת בבא כתוב עוד: \"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דיניהם (ל:)מציעא על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין\" – דהיינו אדם שהולך עם חבירו לדין תורה, ודין תורה קבע שהוא חייב לשלם לו, ואז התובע אומר, אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתהיה לך תרעומת עלי לכן אני מוותר! זה לפנים משורת הדין! כשאדם מוותר למרות היותו צודק הרי זה לפנים משורת הדין. נעלבים ואינם עולבים - זה לפנים משורת הדין. משמעות הדבר, 'שורת הדין' זה חיוב, ו'לפנים' – זה אקסטרה... יותר, הוא עושה מה שאינו חייב. וצריך להבין, הלא זה סותר למה שהגמרא במסכת שבת אמרה שפסקו בה אנשי אמנה – שהיו אנשים גזלנים שמרמים, משמע שאם מתקנים את הגזל זה מספיק, כלומר שלא קיימו אפילו את הדין, והנה כאן משמע שרק לא עשו לפנים משורת הדין. פה, משמע שהם לא קיימו אפילו את הדין, ומלבד זאת, וכי בשביל דבר כזה נגרם חרבן בית המקדש?! וכי חייבים לעשות לפנים משורת הדין?! פעם אחת היה לי דין תורה עם אחד, שהיה ברור מאד שהוא צריך לשלם . ]... - אני לא יודע למה הוא הסכים[ כסף, ואמרתי לו בא נלך לבית דין כשבאנו לבית הדין והצגנו את העובדות, אני חשבתי לתומי שהדיינים ינסו להציע פשרה, והנה אני רואה שהם מתחילים לדבר איתו ולשאול שאלות, והוא לא מכחיש את העובדות, אבל היו לו הרבה תירוצים: אין לי, ועכשיו אני לא יכול וכיו\"ב, והדיינים התחילו להתווכח איתו, ואז אמרתי לדיינים: רבותי! אני מוכן לעשות פשרה! אולם הדיינים לא הסכימו שתהיה פשרה, הדברים כל כך ברורים וזה גזל גמור! בדין הזה צריכים לפסוק את הדין! זה כל כך זועק! ואז אמרתי, טוב, אז אני מוכן שייתן לי את החוב בתשלומים, אולם גם לזה הם לא הסכימו, הוא כבר משך אותך כל כך הרבה זמן עד שהגעתם לפה, אנחנו לא מסכימים, עליו לשלם את הכל תוך שלושה ימים! וב\"ה, פתאום כן היה לו... והוא בא ונתן את כל הכסף. כלומר למרות שאני רציתי פשרה הם לא הסכימו, צדק זה צדק, וכי עושים פשרה נגד הצדק?! פשרה עושים כשיש שני צדדים למטבע, ואז אומרים 'האמת והשלום אהבו', אבל לא במקרה של גזל גמור, וכי עושים פשרה עם גזלן?! יב. הקב\"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו אם כן אז מה ההיגיון בדברי חז\"ל שעל לפנים משורת הדין חרב בית המקדש? אני חושב להסביר זאת כך. ואקדים בשני סיפורים, מעשים שהיו, שאני הייתי חלק מהסיפורים האלו. האחד סיפור חיובי של לפנים משורת הדין ואחד סיפור שלילי, ומזה נבין שלפעמים יש מקרים מסויימים שאדם שלא עושה לפנים משורת הדין אוי לו מיום הדין, אין רע יותר מאשר לא לעשות לפנים משורת הדין בדברים מסוימים! לפני הרבה שנים היה איזה יהודי אחד קצת מבוגר שרצה להתחתן, ומצא שידוך, וקבע אולם שמחות לחתונה, הוא הלך לאולם, בדק את כל מה שצריך, הכל היה יפה מאד וחתמו עם האולם על חוזה, קבעו את התפריט, ושילם מקדמה של עשרת אלפים שקל. והנה עבר קצת זמן, ופתאום התברר שהשידוך לא מתאים לו, הכלה הזאת לא מתאימה לו, הוא הלך להתייעץ, וכפי שייעצו לו חודש לפני החתונה בשיברון לב החליט לעזוב את השידוך. אמנם בסופו של דבר ב\"ה הוא התחתן ויש לו ילדים טובים מצוינים, אבל אז הוא לא ידע מה יהיה בעתיד, כאב לו מאד. ואז הוא פנה אלי, אם אוכל לדבר עם בעל האולם שיחזיר לו את העשרת אלפים שקל, שהרי אין חתונה. אני מיד הלכתי ודברתי עם בעל האולם, אמרתי לו שהחתונה בוטלה ובבקשה שיחזיר את הכסף ששולם לו כמקדמה. ואז הוא אמר לי תשמע, יש פחות מחודש לחתונה, והיה אם יבוא מישהו וירצה את האולם באותו היום – אני מחזיר את הכסף בלי בעיה, אבל אני יודע שהאולם יהיה ריק באותו הלילה, וכל לילה שהאולם ריק אני מפסיד כסף, יש לי פועלים שכירים, יש לי חפצים שאני קונה, אני משלם מיסים וארנונה, אני מפסיד כסף! בשביל זה נועדה המקדמה הזאת, כדי שאם יבוטל האירוע והאולם נשאר ריק, הוא צריך לישא בתוצאות. ואז הוא הוסיף: כבוד הרב, אם אתה תגיד לי שאני חייב לשלם, אני מחזיר את הכסף, אבל אני חושב שאני לא חייב... ואז אמרתי לו, אומר לך את האמת, שאני לא רק חושב שאתה לא חייב, אלא אני בטוח שאתה לא חייב להחזיר, אתה לא צריך להפסיד כסף, זה מניעת הפסד ממש, בשביל זה הוא נתן לך את הכסף מראש. אבל תחשוב אתה במקומו, הוא חשב שעוד חודש הוא חתן והוא רוקד ושמח, והנה פתאום הוא הולך עצוב, צער נורא על החתונה שבוטלה, ובנוסף על כך הוא גם מפסיד כסף! תחשוב על הבן אדם, רק תחשוב עליו... למחרת בבוקר הוא מגיע אלי ל'יחוה דעת', ומניח על השלחן את העשרת אלפים שקל, ואומר לי, כבוד הרב, חשבתי, אתה צודק, אני צריך לוותר! זה היה ויתור של לפנים משורת הדין, הרי רוב בני אדם לא יעשו דבר כזה, הרי יש הסכם כתוב בפירוש שבמקרה של ביטול המזמין מפסיד את הכסף. ובדין תורה אם הוא היה נתבע היו אומרים שהוא פטור מלהחזיר את הכסף. אבל כאשר הוא יודע מה הצער שעובר על המזמין - הלפנים משורת הדין זו חובה! דרך אגב, הסוף של הסיפור הזה היה שאותו יהודי בעל האולם פשט את הרגל, היו לו קשיים שם שלא באשמתו, האולם נסגר והוא נסע לארצות הברית, שם הוא נפגש עם יהודי אחד, ואמר לו תראה אמנם אין לי שום כסף, אבל יש לי ידע איך עושים קייטרינג וכו' והציע לו לפתוח עימו חברה, ושהוא ישמש כאיש המקצוע שיעשה את כל מה שצריך. אותו יהודי אמר לבעל האולם, אבל אני לא מכיר אותך, אני רוצה לדעת מי אתה ומה אתה, ואז בעל האולם הצביע עלי, הייתי שם באותו הזמן, ואמר לו הנה הרב דוד יוסף נמצא פה והוא מכיר אותי. ואכן אותו אדם ניגש אלי ושאל אותי על בעל האולם, ומה אני אומר על האיש, אמרתי לו תשמע, אני לא מבין בעסקים, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך, שהוא איש יקר ומתוק, איש צדיק, בעל מידות טובות, איש ישר מאד שעושה לפנים משורת הדין, וכל אדם שהיה שואל אותי הייתי מציע שאם הוא מחפש שותף טוב זה האיש המתאים! וב\"ה הוא עמד אחר כך על הרגלים. הקב\"ה משלם הרבה פעמים בעולם הזה. יג. לא משה רעה מתוך ביתו לעומת זאת אספר לכם סיפור שלילי בעניין הזה. היה פעם פה בהר נוף איש אחד שהיתה לו דירה והוא מכר אותה, הקונה שרכש את הדירה היתה המתווכים אמרו ]... - לא רחוק מעזה[ לו דירה במקום מרוחק מירושליםלו שהיא שווה מאה עשרים אלף דולר, והדירה שרכש בהר נוף שוויה היה מאתים שמונים אלף דולר. היו לו חסכונות של עשרים אלף דולר אותם הוא שילם כמקדמה, ותכנן למכור את הדירה שלו וכל השאר הוא יביא - אני אומר לכם תזהרו תמיד, אף אחד שלא יעז לקנות דירה [ .ממשכנתא והנה למזלו הרב.. בדיוק התחילו ]...לפני שהוא מוכר את הדירה שיש לו ליפול טילים באותו מקום, ואף אחד לא רוצה לקנות ממנו את הדירה, הוא פנה לכמה מתווכים והם מפרסמים ומפרסמים, אבל אף אחד לא מוכן לקנות את הדירה. בלית ברירה הוא הוריד את המחיר, עד שהיתה מציאה ממש, אבל זה לא עזר, הדירה לא נמכרה. ואז הקונה ניגש למוכר ואמר לו שהוא לא הצליח למכור את הדירה, אבל המוכר לא הסכים לזה ואמר לו, הנה כתוב בחוזה, שמי שמפר את החוזה ולא עומד בלוח הזמנים הוא מפסיד את העשרים אלף דולר שהוא נתן. ואכן התאריך הגיע, הדירה לא נמכרה, והקונה בא לבקש ממנו בכל זאת שיוותר אבל הוא לא הסכים לוותר, והודיע על כך שאינו מתכוון להחזיר לו את הכסף. הקונה היה בלחץ, הוא ביקש ממני לדבר איתו, אבל המוכר היה עקשן, וכיון שהתאריך הגיע והוא לא שילם את שאר הכסף, המכירה מתבטלת. והנה כעבור שבועיים, בעל הדירה כאן בהר נוף, מכר את הדירה בשלוש מאות חמישים אלף דולר, מחירי הדירות בהר נוף עלו והוא מכר בשבעים אלף דולר יותר ממה שהיה אמור למכור לראשון. ואז הקונה הראשון בא אליו ואמר לו, אני חסכתי מהאוכל שלי עשרים אלף דולר, לא יום ולא יומיים, ונכון שכתוב בחוזה שזה שלך, אבל זה דווקא אם היית מפסיד כסף בגלל הפרת החוזה, שאז הייתי מבין למה אתה לא רוצה להחזיר את הכסף, אבל הנה כאן, לא רק שלא הפסדת אלא הרווחת הרבה יותר, עוד שבעים אלף מהמחיר הקודם, אז בבקשה תחזיר לי את הכסף! אבל הוא לא הסכים ואמר לו שחוזה זה חוזה וכו'. ואז הוא בא לבית דין, פה ב'יחוה דעת' יש בית דין לדיני ממונות, והדיינים שמעו את הטענות וביקשו מהמוכר שיחזיר לו את הכסף. הוא מסכן, תראה את כל מה שקרה פה, הוא לא אשם! אבל המוכר אמר לדיינים סליחה, אני לא בקשתי מכם עצות, תגידו לי, האם לפי ההלכה אני חייב להחזיר? הרי הוא לא קיים את החוזה! כל התירוצים והטענות הכל טוב ויפה, אבל יש חוזה! צריך לקיים את החוזה! הדיינים ניסו לדבר על ליבו שירחם עליו אבל הוא התעקש, כאב להם מאד הסיפור הזה, ואז הם התחילו לגעור בו, ודברו איתו מילים קשות מאד. הוא צחק ויצא החוצה. לא היה אכפת לו העיקר שהכסף שלו. מה היתה התוצאה? ה' ירחם מה שקרה לאיש הזה! אלו צרות היו לו! נורא ואיום מה שהוא עבר! והוא צריך להודות להקב\"ה שלא השאיר את זה לעולם הבא, ושקיבל את עונשו בעולם הזה... כלומר, אנחנו רואים שלפעמים הלפנים משורת הדין זה יותר גרוע מגזל! איך יתכן לעשות דבר כזה, הרי אתה יהודי! יש לך לב כלפי החבר שלך! לא הפסדת מה אתה רוצה פה?! זה מקרה בדיוק הפוך מהמקרה הראשון שהפסיד וויתר, פה לא רק שלא הפסיד אלא הרוויח! הרי שבמקרים כאלו 'לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו את דבריהם על דין תורה' זה אפילו יותר גרוע מגזל! יד. אותה שעה נחתם גזר דין של חרבן בית המקדש יש את כל הסוגיות של החרבן, ושם מסופר סיפור (פרק חמישי) בגמרא בגיטין נורא, סיפור עצוב מאד, היה איש אחד שהיה נגר שהיה לו עוזר נגר, 'שוליה דנגרי', והעוזר של הנגר הזה ראה שלאדון שלו הנגר יש אישה שנראית טוב, נתן עיניו באשת חברו, והחליט שהוא רוצה לקחת אותה לאישה בשבילו. אבל הוא אדם דתי, הוא לא ילך עם אשת איש ח\"ו, מה הוא עשה? תראו איזה מוח עקום, הוא עשה איזה תחבולה וגרם לנגר לחשוד שאשתו לא בסדר, סכסך בין בעל לאשתו באופן שהבעל רצה מאד להתגרש. ואז הבעל, הנגר, מספר על כך לעוזר שלו, ושואל אותו מה הוא יכול לעשות, מתייעץ איתו, והעוזר מציע לו שיגרש אותה, אבל הנגר אומר לו שהוא לא יכול כי כשהתחתנו הוא כתב לה סכום גדול מאד בכתובה ואין לו את הכסף לשלם, כתובתה מרובה. ואז אמר לו העוזר, אני אלווה לך את הכסף, ואכן כך היה הוא לווה ממנו את הכסף וגירש את אשתו. כעבור זמן השוליה הלך והתחתן איתה, ואחרי שהתחתן איתה הוא קורא לבעלה לשעבר, הנגר, ואומר לו אתה חייב לי כסף! לקחת ממני הלוואה !בשביל לשלם את הכתובה! והנגר אומר לו, כן, אבל אתה עשית את הכל תראה מה עשית מסביב! קבלת את האשה יחד עם הכסף! הכסף חזר אליך! אבל הוא לא ויתר לו, לוית כסף אתה חייב לשלם! זה שהאשה התחתנה איתי אחר כך זה לא נוגע למה שהיה בינינו! ואם אין לך בוא ותעבוד אצלי, תהיה המשרת אצלי בבית, וחלק מהמשכורת תהיה להחזרת החוב. לא היתה לאיש ברירה, והתחיל לשמש כמשרת אצלו בבית, והשוליה שלו יושב עם אשתו לשעבר, אוכלים ושותים והבעל לשעבר המסכן, צריך לשרת אותם. אומרת הגמרא, שהוא לקח מים ומזג לכוסות שלהם, ובשעה שהוא מזג את המים נשרו דמעות מעיניו ונפלו לתוך הכוסות, ועל אותה שעה נחתם גזר דין של חרבן בית המקדש!!! הרי בואו ונחשוב, הרי אם הנגר היה הולך לתבוע את השוליא דנגרי לבית דין, וכי הוא יכול לבוא ולטעון שהשוליא סכסך בינו לבין אשתו?! הרי זו בוודאי לא טענה! מקיסמום יגידו לו שהוא רשע מרושע, אדם מתועב שעשה דבר כזה, אבל אי אפשר לקנוס אותו, אי אפשר לומר לו שום דבר. וגם על מה שהלווה לו את הכסף וכל ההמשך, הרי גם על פי דין תורה הוא חייב לשלם לו! בית הדין היה מחייב אותו להחזיר. כלומר שמבחינת בית דין אין לו עליו שום תביעה! למרות שהוא אדם רע ואכזר! וכי אפשר להעניש אותו על כך שעבר על 'לא תחמוד'?! אתה לא יכול לעשות שום דבר! אבל אצל הקב\"ה בדיני שמים, אוי כמה זה נורא! טו. בדיני תורה לא 'הכל שפיט' אני לא יודע אם אפשר להשתמש כאן במילים 'לפנים משורת הדין', שהרי המשמעות של זה היא שבמקום שאי אפשר לדון דין תורה, פועלים לפנים משורת הדין. יכול להיות דברים הכי חמורים אבל זה לא שפיט, אצלנו לא 'הכל שפיט'... בית דין הכוח שלהם מוגבל, הדיין יכול להיות בטוח אלף פעמים שהעומד מולו הוא לא בסדר, אבל אם אין לו עדים והתראה וכו', הוא לא יכול להעניש, הוא לא יכול לעשות כלום. לא מזמן היה איזה שופט אחד באיזו עסקת טיעון, והוא גזר את דינו של הנתבע פי שלוש מהעסקת טיעון! אחר כך כששאלו אותו למה נתן לו כל כך הרבה הוא אמר, 'הוא עצבן אותי אז הכנסתי לו'... בדין תורה אין דבר כזה 'הוא עצבן אותי', מה זאת אומרת?! לפעמים באים לפני בית הדין זוג להתגרש, והבעל כל העבודה שלו זה כסף שחור, שחור... והוא אומר שאין לו כסף, אבל הדיינים יודעים שהוא עשיר גדול אבל שום דבר לא רשום על שמו, אין שום הוכחה לנכסים שלו, וכי בין דין יכול לחייב אותו במזונות גבוהים?! בוודאי שלא, צריך להוכיח שיש לו כסף, ואם אין הוכחה – למרות שהדיינים בטוחים שיש לו, הם רואים איזו חליפה הוא לובש, הם שומעים איך הוא מדבר, הם מבינים שיש לו נכסים, מוכיחים להם על פי דין תורה שיש לו נכסים – אבל הם לא יכולים לעשות שום דבר, ועיננו רואות שיש דברים כאלו לצערנו הרב! אם כן בדברים כאלו ה'לפנים משורת הדין' זה עיקר הדין, רק שבית דין לא יכול לעשות כלום, ואז זה כבר תלוי בנו! ועל דברים כאלו באותה שעה נחתם גזר הדין על חרבן בית המקדש. טז. עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו לאור כל זאת, אנו רואים שכל הסיבות שמחמתן נחרב בית המקדש עדיין קיימות, עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ואנחנו חייבים לנקוט בצעדים כדי להביא את המשיח. וזה לא רק להילחם בשונאינו ובאויבינו ולנחול את הארץ, אנחנו צריכים לתקן את הסיבות שבגללם חרב בית המקדש. פעם היה אחד שהיה ימני קיצוני, קיצוני מאוד, נורא ואיום, בן גביר לא קיצוני לידו – עד כדי כך... והוא היה ירא שמים, והתחיל לדבר איתי שצריך לעשות כל מיני דברים, ושאלתי אותו, יש לך פתרון, איך פותרים את כל הבעיה? ואז הוא אומר לי, בוודאי שיש פתרון, אם כולנו נעבוד את הקב\"ה, נשמור תורה ומצוות אז הכל יהיה בסדר! הוא צודק! אבל לצערנו זה לא קורה! ומה שנדרש מכל אחד ואחד מאתנו, לגבי עצמו ולגבי הסביבה שלו, לעשות את כל מה שאפשר כדי לשנות את הסיבות שהביאו אותנו אל החרבן. ואז יתקיים בנו \"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה\". יז. הקב\"ה חס גם על כבוד הרשעים כולם מכירים את הסיפור של קמצא ובר קמצא, אבל בואו נתבונן, יש פה דבר לכאורה שהוא איום ונורא, הרי מה עשה בר קמצא? בר קמצא זה היהודי השפל ביותר אולי שיש בהיסטוריה, זה יהודי שלא רק גרם לחרבן אלא עשה את כל מה שהוא יכול כדי להחריב את עם ישראל, להשמיד את עם ישראל. הוא הלך לקיסר של הרומאים ואמר לו היהודים מרדו בך, ועשה את כל מה שהוא יכול לשכנע את הקיסר להחריב את בית המקדש ולהרוג את היהודים, וכל זה בגלל שפגעו בכבוד שלו. ביישו אותו, סלקו אותו מהסעודה. והיו שם תלמידי חכמים ואף אחד לא מחה. באמת, גם מה שקרה בסעודה זה איום ונורא, זה שאנשים נתנו לו לגרש אותו ולא עשו כלום. החכמים ישבו ואף אחד לא מחה בידו. ולכן הוא החליט להתנקם. אבל מה שהוא עשה זה היה דבר ללא פרופורציה, דבר נורא, הלך והלשין לקיסר, ואמר לו, אתה רוצה לנסות אותם? שלח להם קרבן להקריב בבית המקדש. ואז הוא נתן לו קרבן והוא הלך והטיל בו מום קטן שלפי הדינים שלנו הוא פסול למזבח והם לא הקריבו אותו, ובזה הקיסר שוכנע שלא הקריבו את הקרבן שלו, שהיהודים מרדו בו והוא יצא למלחמה על ירושלים. לאחר שהגמרא מספרת את כל הסיפור, הגמרא מסיימת: \"בא וראה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב\"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו\"! השורה התחתונה היא שבר קמצא הצליח כי הקב\"ה עזר לו, הקב\"ה גם כן לא אהב את מה שקורה אצל עם ישראל, לכן היתה לו 'סייעתא דשמיא'... בלי זה הוא לא היה מצליח. אנחנו רואים עד כמה בין אדם לחברו זה דבר כל כך חשוב. הרי הנה קמצא הזה סופו הוכיח על תחילתו, נעשה אויב גדול ליהדות, האם יש ענין לכבד את הרשע הזה?! בכל זאת על הכבוד של הרשע הזה הקב\"ה החריב את בית המקדש! הקב\"ה חס גם על כבודו של בר קמצא! קל וחומר אצלנו בתוכנו, כמה אנחנו צריכים להשתדל לתקן את כל הדברים הללו. ואז כפי שאמרנו יתקיים בנו הפסוק \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה\". אכי\"ר."},{"filename":"261.pdf","content":"261 גליוןמיום א' כ\"ט תמוז תשפ\"ד איסור לא | בחורים ספרדים שלומדים במוסדות אשכנזיים| תספורת בימי בין המצרים ובשבוע שחל בו| נושאי השיעור: דיני יום עשירי באב לא לשנות מנוסח אבותיו בתפילה | הנחת תבשיל על אש גלויה מערב שבת| ביקור הגר\"ש משאש זצ\"ל בביתו של מרן זיע\"א| תתגודדו במנהגים שמיעת מוזיקה בערב שבת אחר | שירה בפיו בתשעת הימים| מסיבת 'שידוכין' – אירוסין בימי בין המצרים| קידושין ונישואין בימי בין המצרים|לעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה פרשת דברים – חזוןאשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. הלכות שבוע שחל בו תשעה באב א. ספרדים ואשכנזים לעניין תספורת בימים אלו כתוב, שאסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה (כט.)במשנה במסכת תענית באב. השנה שתשעה באב חל ביום שלישי, הרי שבערב שבת חזון יהיה מותר להסתפר לכבוד שבת, ולאחר מכן אסור להסתפר עד מוצאי תשעה באב. האשכנזים נוהגים להחמיר שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז ועד יום עשירי באב בחצות היום. ב. חומרא וקולא אצל הספרדים ואצל האשכנזים צריך לשים לב לגבי יום עשירי באב, שיש הבדל בין ספרדים לאשכנזים לקולא ולחומרא. הספרדים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום מכנה את זה כ'מנהג (סימן תקנח)עשירי באב במשך כל היום. מרן השלחן ערוך כשר', ולא כתב שלאחר חצות יהיה מותר. ולכן זה אסור במשך כל היום. לעומת זאת הרמ\"א כותב שהדין הזה הוא רק עד חצות. כלומר שלגבי בשר ויין ביום עשירי באב האשכנזים מקילים יותר מהספרדים. אפשר לומר הרבה סברות וראיות בנושא הזה, אבל זה המנהג אצל הספרדים כל היום, ואצל האשכנזים עד חצות. מאידך גיסא יש חומרא גדולה אצל האשכזים, הם נוהגים שלא להסתפר, לא לכבס, לא ללבוש מכובס ולא להתרחץ עד יום עשירי באב בחצות. כלומר הם נוהגים אבילות ביום עשירי באב לא רק בבשר ויין, אלא גם בשאר דברים. אבל אנחנו הספרדים, כל הדברים מותרים ביום עשירי באב, מותר להתרחץ במים חמים וכו' במוצאי תשעה באב, חוץ מבשר ויין. ג. חומרת המקובלים בתספורת בבין המצרים כאמור איסור תספורת לספרדים הוא רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אך צריך לדעת שיש מהמקובלים שמחמירים בזה משבעה עשר בתמוז. ככה כותב רבינו שמואל ויטאל בנו של רבינו חיים ויטאל, שעל פי (ש\"א הקבלה יש עניין להימנע מתספורת בכל שלושת השבועות. הבן איש חי מזכיר את המנהג הזה לפי המקובלים, אבל הוא לא כותב שחייבים פרשת דברים) לעשות כך. לכן אנחנו נוהגים כדעת מרן השלחן ערוך שכתב, שתספורת אסורה רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ד. בחורי ישיבות ספרדים בישיבות אשכנזיות לפני כחמישים שנה ויותר, כשהייתי נער צעיר ולמדתי בישיבת פוניבז', ניגשו אלי בחורים שלמדו בישיבה, באותם ימים לא היו הרבה ספרדים שם בישיבה, היינו מיעוט קטן, בשיעור שלי היו שבעים בחורים ואני הייתי הספרדי היחידי מתוך כשלושים בכל הישיבה. מה גם שהיו לומדים שמה באידיש ולכן גם לא הגיעו הרבה ספרדים, היום כבר לומדים שם בעברית ויש הרבה יותר ספרדים. והבחורים הספרדים ניגשו אלי, הם רוצים להסתפר אחד שיער הראש ואחד (סימן תקנא סעיף ג) ולהתגלח, כמו שכתוב בשלחן ערוך שער הזקן, ומקור דבריו הוא הרמב\"ן בספר תורת האדם, אבל דעת מרן היא רק בשבוע שחל בו, אבל קודם לכן הספרדים יכולים להסתפר ולהתגלח, הישיבות בית הלל פתוחות במשך כל ימי בין המצרים, יושבים ולומדים כרגיל, אז האם הספרדים שלומדים בישיבה של אשכנזים צריכים להחמיר כמו האשכנזים בנושא הזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ענה על כך תשובה מאד ברורה, שמותר להם להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, גם כשהם לומדים בישיבה אשכנזית. ואני זוכר שהבחורים הספרדים נגשו לרבי גרשון אדלשטיין זצוק\"ל ואמרו לו שכך אאמו\"ר פסק, ואז הוא אמר להם – נכון שיותר טוב להימנע מזה, אבל אם אתם רוצים להסתפר אין שום בעיה! גם בתוך הישיבה. הרי זה המנהג שלכם, אני לא אכוף את המנהג שלי על המנהג שלכם! לעילוי נשמת הנערה יונית צביה ע\"ה בת ר' משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. ה. לא תתגודדו השאלה הזו היא קצת מורכבת, זה לא פשוט מנהגי ספרדים ואשכנזים, הרי הם נמצאים בישיבה של אשכנזים, והרי זה מנהג המקום, והרי כתוב בפסוק \"לא תתגודדו\", ודורשים חז\"ל (יבמות יג:) \"לא תעשו אגודות אגודות\". אך השאלה היא אם גם בכגון דא יש את החשש של \"לא תתגודדו\". ביאור העניין הוא, הנה בגמרא שם נחלקו אביי ורבא בביאור הדין של \"לא תתגודדו\". אביי סובר ש'לא תתגודדו' היינו שיש שני בתי דין, אחד פוסק שמותר והשני פוסק שאסור, וחלק מהציבור הולכים אחרי הבית דין הזה וחלקם הולך כמו הבית דין השני. שזה מצב של 'לא תתגודדו'. לעומת זאת דעת רבא, שדווקא כשבתוך בית דין אחד יש מחלוקת, וחלק מהציבור הולכים אחרי הרב האחד וחלקם הולכים אחרי הרב השני, שכיון שהם בית דין שישבו במותב תלתא כחדא הווינא, הרי שבכגון דא המיעוט צריך ללכת אחר הרוב, וכאשר כל אחד עושה כדיין אחר הרי שעוברים באיסור של 'לא תתגודדו'. אך כאשר יש שני בתי דין נפרדים, יש כמה קהילות בתוך העיר ולכל אחת מהן יש בית דין, סובר רבא שבזה אין \"לא תתגודדו\", כל אחד יעשה כפי הוראת הבית דין שלו. ו. אביי ורבא הלכה כרבא והנה הכלל הוא 'אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע\"ל קג\"ם', כלומר שלפי רבא שהוא מיקל יותר הרי שהאיסור של \"לא תתגודדו\" זה רק בבית דין אחד, אבל שני בתי דין נפרדים כל אחד הולך אחרי הבית דין שלו. ואכן הרי\"ף והרא\"ש פוסקים להלכה כרבא, שבשני בתי דין בעיר מותר. אך אינו פוסק כרבא, וז\"ל: \"לא יהיו שני בתי דין (פרק יב מהלכות עבודה זרה הלכה יד) הרמב\"ם בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר 'לא תתגודדו' לא תעשו אגודות אגודות\". ע\"כ. ומרן הכסף משנה שם כבר דן כיצד ייתכן שהרמב\"ם פוסק כאביי נגד רבא, הרי הגמרא בפירוש אמרה שהלכה כרבא מלבד ששה מקומות – שסימנם יע\"ל קג\"ם – שבהם הלכה כאביי. ומבאר הכסף משנה, שכאשר יש מחלוקת מצד עצמם, אביי אומר סברא אחת ורבא אומר סברא אחרת, שאז הלכה כרבא, אבל בנושא הזה, המחלוקת היא בדעת תנאים, כיון שכל אחד הביא ראיה ברורה מדברי התנאים, ממילא אין זו מחלוקת פרטית שלהם שהרי זו כבר מחלוקת תנאים. בכגון דא כותב הכסף משנה אין אומרים את הכלל אביי ורבא הלכה כרבא, ולכן הרמב\"ם פסק בזה כאביי. (בחידושיו על הש\"ס על כל פנים יש לנו את הרי\"ף והרא\"ש, וכמו כן כתבו המאירי , ועוד כמה ראשונים. מאידך גיסא, דעת הרמב\"ם (עמ\"ס יבמות שם) הרי\"ד שם), שאפילו בשני בתי דין אומרים 'לא תתגודדו'.(לאוין סב) והסמ\"ג לאור זאת יש לומר, שלהרמב\"ם בחור ישיבה שלומד בישיבה של אשכנזים, עליו להתפלל ולהתנהג כמו אשכנזים, מזמניים אותו להיות שליח ציבור אז יהיה אסור לו להתפלל כנוסח אבותיו. אולם לפי הרי\"ף והרא\"ש יהיה מותר. ז. שלושת עמודי ההוראה מרן הבית יוסף בהקדמה לספרו כותב, שלפניו כבר היו הרבה מספרי רבותינו הראשונים, ספרי הרשב\"א, הר\"ן והריטב\"א, ובראשונים יש דעות מדעות שונות, ומרן לא רצה לפסוק הלכה ולהכריע בדברי הראשונים, לכן מרן היה רגיל ללכת אחר המרא דאתרא. והיו שלושה מתוך הראשונים שהתקבלו הוראותיהם בקהילות ארצות המזרח, הרי\"ף שהיה לפני כאלף שנה, ראשון הראשון. אחריו בא הרמב\"ם ואחריו הרא\"ש שהיה כמעט שני דורות אחרי הרמב\"ם. הרא\"ש היה בגרמניה - אשכנז בהתחלה, ושם היו שמה רדיפות קשות נגד היהודים, והוא הצליח לברוח משם והגיע לספרד. והספרדים קבלו אותו עליהם לרב, הוא היה כמו מרא דאתרא, והיו מכבדים אותו מאד. הוא היה בזמנו של הרשב\"א ואף היה מתכתב איתו. אשר על כן מרן קבע בהקדמה שלו לבית יוסף שעל אלו השלושה: הרי\"ף, הרמב\"ם והרא\"ש, הוא סומך לפסיקת ההלכה. ואם יש ביניהם מחלוקת אז הוא עושה לפי הרוב. אם הרי\"ף והרא\"ש נגד הרמב\"ם אז הוא פוסק כמו הרי\"ף והרא\"ש. לאור כל האמור, לכאורה אנחנו צריכים לפסוק גם בנידון שלנו, שאם ישנם שני בתי דין בעיר שכל אחד יכול לנהוג כמנהגו, וממילא כיון שהספרדים בוודאי שיש להם את רבותיהם, את גדולי התורה והפוסקים שלנו, השלחן ערוך וגדולי האחרונים הספרדים, הרי שהספרדים יכולים לעשות כמנהגם גם כאשר הם נמצאים אצל האשכנזים. אבל לפי הרמב\"ם אולי לא. ח. לא תתגודדו במנהגים אולם יש שרוצים לומר, שכל הנידון האמור לגבי 'לא תתגודדו' הוא במחלוקת הלכתית, אבל במנהגים, הרי כל אחד מבין שמנהג זה לא הלכה, אנחנו חייבים לשמור את המסורת של המנהגים שלנו, אבל יש הרבה מנהגים ספרדים, אשכנזים, תימנים, וכמו כן גם בספרדים עצמם יש בדברים מסויימים עשרה מנהגים, ואצל האשכנזים גם יש הבדל בין מנהגי גליציה למנהגי פולין וכיו\"ב, כל מקום והמנהגים שלו. ולכאורה במנהגים זה דבר יותר קל, זה דבר מקובל יותר. אולם גם בדעת הרמב\"ם אין לומר כן, כיון שלשון הרמב\"ם שכתב: \"זה נוהג כמנהג זה וזה כמנהג אחר\" משמע שהרמב\"ם סובר שגם במנהגים זה מפורש כך, שגם במנהגים (סימן לג)שייך לא תתגודדו. ובתשובות הרמב\"ם שייך \"לא תתגודדו\". ט. מחלוקת בית שמאי ובית הלל רבותינו הפוסקים שואלים, לכאורה הלא אף לשיטת הרמב\"ם, שאפילו שני בתי דין בעיר אחת יש בזה משום לא תתגודדו, אם כן כיצד נחלקו בית שמאי ובית הלל, שהרי מחלוקות בית שמאי ובית הלל זה היה שהיתה קבוצה גדולה ששמאי עמד בראשה, והיו בה תלמידי חכמים גדולים, ומנגד היתה קבוצה גדולה שהלל עמד בראשה, ויש ביניהם מחלוקת. ואמנם אנחנו פוסקים הלכה כבית הלל, אבל באותו הדור שהיו כאלו שנהגו כדעת בית שמאי, האם הם לא עברו על 'לא תתגודדו'? וכי יעלה על הדעת להגיד שיש בזה איסור?! הלא כתוב בפירוש בגמרא שבזמן בית שמאי ובית הלל כל אחד נהג כמנהג רבותיו. הגמרא אמנם אומרת, שלא נמנעו אלו מלאכול אצל אלו. כלומר בית שמאי שהיו מחמירים בדברים מסויימים, כשהיו מזמינים אותם לחתונה או ברית וכיו\"ב אצל בית הלל, בית שמאי היו הולכים ואוכלים שמה, כי הם היו יודעים שאנשי בית הלל הם צדיקים וחסידים, והם יודעים שבית שמאי מחמירים, ובוודאי שהם לא יתנו להם דבר שלשיטתם הוא אסור. למרות שהם בעצמם סוברים שזה מותר. י. ביקור הגר\"ש משאש זצ\"ל בבית מרן זיע\"א ספרתי פעם, שבשנת תשל\"ז היו בחירות לרב ראשי לירושלים, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא ממרוקו את הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל ששימש כרב ראשי במרוקו, הוא היה אב\"ד, תלמיד חכם, זקן ויושב בישיבה. והוא התקשר אליו ואז היה קשה מאד להשיגו בטלפון, הרי לא היה שום קשר בין ישראל למרוקו, ועד שהוא הצליח לדבר איתו בטלפון, בהתחלה הוא לא כל כך רצה, ובסופו של דבר אאמו\"ר הפציר בו שיבוא קודם כל לבקר בארץ, וכשהוא בא לבקר הוא הסכים להיות מועמד להיות רב בירושלים. ואכן בשבת הראשונה שהוא היה בירושלים, הוא היה אורח בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא עשה את כל השבת אצלו בבית, היתה שבת יפה מאד, הם שרו ביחד שירי שבת, הוא שר שירים של מרוקאים ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל שר שירים של חלבים, עיראקים... לימדו אחד את השני שירים. ודברו הרבה דברי תורה, היתה שבת יוצאת מן הכלל. והנה יש נידון לגבי שהיה מערב שבת, להניח את האוכל על האש מערב שבת זו מחלוקת חנניה וחכמים, ויש בזה גם נידון מה דעת מרן השלחן ערוך, אם דעתו להתיר או לאסור. בזמנו כתבתי על זה באריכות בהלכה , והבאתי ראיות חד משמעיות שדעת מרן השלחן ערוך (חלק יד)ברורה להחמיר. אבל האחרונים כותבים שהמנהג להקל להשהות את התבשיל על גבי אש גלויה. שהנה אם התבשיל אינו מבושל כלל או אם הוא מצטמק ורע לו מותר. אך הנידון הוא בתבשיל שהוא מבושל והוא מצטמק ויפה לו, או שהוא כמאכל בן דורסאי, שזו שאלה אם יש חשש של שמא יחתה בגחלים, ולהלכה אנחנו נוהגים להקל. אולם יש כמה ראשונים שמוסיפים נקודה חשובה, שכל המחלוקת היא רק אם עושה כן לצורך סעודת הלילה, אבל אם זה לצורך הבוקר, שיש הרבה זמן, הרי שהוא לא יבוא לחתות בגחלים בשביל זה. והנה בבית אאמו\"ר הוא היה נוהג להקל בזה, והיו מניחים את החמין לבוקר על ה'פתיליה'. היום כולם משתמשים ב'פלטה' או כל מיני מכשירים חשמליים, או אש מכוסה. אבל אאמו\"ר נהג להקל בזה, מפני שיש ספק ספיקא שמא בכלל במבושל כל צרכו במצטמק ויפה לו מותר, ואם תמצא לומר שאסור שמא לכל הפחות לצורך הבוקר מותר. וה'פתיליה' הזאת - היו יודעים איך [ .היתה עם אש די נמוכה, והאוכל היה יוצא משובח מאוד לבשל כמו שצריך, לא כמו היום כמו שכתוב בפסוק \"כי גז חיש ונעופה\"... . ואמא ע\"ה היתה מבשלת הרבה פעמים ]...היו יושבים בנחת ומבשלים בפתיליה, ולשבת היתה מניחה את החמין עליה באש גלויה, ולא היה משהו שחוצץ, והאש לא היתה נוגעת בסיר. אך באותו יום שישי ערב שבת שבה הגיע הרב משאש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נכנס למטבח ואמר לה שתשנה ממנהגה ותניח 'אסבסט' שיחצוץ בין הסיר - אז היו לוקחים אסבסט היום גילו שזה מסוכן ויכול לגרום סרטן [ לאש , אך אמא ע\"ה אמרה לו מה אתה עושה?! החמין לא יהיה מוצלח ככה! ]ה\"י אני לא רגילה לעשות דבר כזה! אבל אאמו\"ר אמר לה תראי, בא אלי תלמיד חכם גדול וגאון, אני לא יודע מה הוא פוסק בנושא הזה, אולי הוא מחמיר בזה, אני לא אתן לו לאכול משהו שהוא לא סובר שהוא מותר. דרך אגב, לאחר מכן התברר שהרב משאש מיקל בנושא הזה אפילו יותר מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הכיר את הפסק שלו, כי הספרים שלו 'תבואות שמש' 'שמש ומגן' עוד לא יצאו לאור. ואז קפצתי אני ואמרתי לו, אבא, קודם כל זה מחלוקת, יש דעות מדעות שונות, ויש גם ספק ספיקא לקולא, אבל גם אם נאמר שהוא מחמיר והוא אינו סומך על הספק ספיקא, הרי מה יהיה הדין אם אני מחמיר על עצמי, ואני מתארח אצל מישהו ואני יודע שהוא מניח את זה על האש, הרי בוודאי מותר לי לאכול את האוכל! שהרי כל הבעיה מצד מעשה שבת וזה דרבנן, שהיה דרבנן, אז בוודאי גם למי שמחמיר יהיה מותר לאכול מהאוכל. אבל אאמו\"ר ענה לי, למרות שאתה צודק, שאפשר יהיה להקל לכל הפחות לאכול את האוכל, אבל אני לא רוצה להכין לו אוכל שאולי בעצם ההכנה שלו הוא סובר שזה אסור, ואז הוא ציטט לי את הגמרא שאומרת על בית שמאי ובית הלל, שלא נמנעו מלאכול אלו אצל אלו. יא. לא תתגודדו במחלוקות מפורסמות נחזור לנושא, לאור כל המבואר רואים שבית שמאי ובית הלל היו נוהגים במנהגיהם, ולא היה כאן חשש של 'לא תתגודדו'. ולכאורה מה יענה על זה הרמב\"ם שאומר שאפילו בשני בתי דין יש 'לא תתגודדו'. ומבארים האחרונים, ש'לא תתגודדו' לא שייך במחלוקת מפורסמת, ומחלוקות בית שמאי ובית הלל היו מחלוקות מפורסמות, כל בתי המדרש דברו עליהם, זה היו דברים ידועים וגלויים, ובמחלוקות מפורסמות לא שייך 'לא תתגודדו'. ובזה גם הרמב\"ם יודה. לאור זאת יש לומר, שבדור שלנו שנמצאים ספרדים ואשכנזים בארץ ישראל, ומסתובבים כולם יחד, וכולם רואים שאלו נוהגים כך ואלו נוהגים אחרת, הרי שלפי הצד הזה גם להרמב\"ם יהיה מותר. מלבד מה שלפי הרא\"ש והרי\"ף זה מותר בלאו הכי. לכן כשספרדי הולך להתפלל אצל אשכנזים, הוא צריך גם אליבא דהרמב\"ם לשמור על מנהג אבותיו, ולהתפלל בנוסח של אבותיו. אין לו רשות לשנות. כמו כן שלא יגש להיות שליח ציבור, למה הוא צריך להיות שליח ציבור?! ואם אין משהו אחר שיגש שיאמר להם, תכבדו אותי ותנו לי להתפלל כמו מנהג אבותי, למה צריך להתפלל כמנהג אחר?! כל אחד יעשה כמנהגו. אנחנו לא ניתן לאשכנזים לאכול אורז וקטניות בפסח, אנחנו לא נגיש להם בשר ביום ראש חודש אב שהם מחמירים בו ואנחנו מקילים, אבל מצד שני אפשר לחיות ביחד ובכבוד, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. ובאמת אז בישיבת פוניבז' זה התקבל, גם הרבנים הסכימו לזה. ואחר כך כשעברתי לישיבת 'חברון' ובמשך כל השנים זה היה כך, חלק מהבחורים הספרדים היו מתגלחים בימי בין המצרים, ורק בשבוע שחל בו תשעה באב לא מתגלחים. ואם תשעה באב חל בשבת אז מותר להתגלח כל השבוע. גם בזה יש דעות מדעות שונות, אבל להלכה לדעת מרן השלחן ערוך מותר. והרבנים מעולם לא העירו להם, מכיוון שזה מנהג אבותיהם ואין בזה לא תתגודדו. אני זוכר שכמה פעמים שהיה מישהו מעלה את השאלה הזאת, בהתחלה היו לי את (ח\"ד סימן לו),הייתי אומר להם שיסתכלו בשו\"ת יחוה דעת הדפים, לפני שהוא הדפיס את הספר, והייתי מראה להם את זה והייתי אומר להם בבקשה, אם יש לכם מה לענות תענו... וגם הרבנים היו שואלים, והראיתי להם את זה והיו מקבלים את זה כמובן מאליו. לכן כל ספרדי יעשה כמנהגו, אבל בוודאי שכדאי יותר שיהיה שבת אחים גם יחד, שיעשו כולם אותו הדבר, אבל מעיקר הדין אפשר להקל בזה. יב. קידושין ונישואין גם לגבי נישואין בימי בין המצרים יש הבדל בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נוהגים להחמיר לא לעשות חתונות מראש חודש, ואילו (סימן האשכנזים נוהגים משבעה עשר בתמוז. וזה לשון מרן השלחן ערוך : \"אין נושאים נשים, ואין עושין סעודת אירוסין, אבל לארס בלא תקנא סעיף ב) סעודה מותר, ואפילו בתשעה באב עצמו מותר לארס שלא יקדמנו אחר\". ע\"כ. וכותב על זה הרמ\"א בהגהה: \"ונוהגים להחמיר שאין נושאים משבעה עשר בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב\". וראשית צריך לדעת, שכשכתוב בשלחן ערוך 'אירוסין' זה לא מה שאנחנו מכנים אירוסין, 'אירוסין' בזמנם זה היה, שקודם כל עושים קידושין, דהיינו שנותן לה כסף או שווה כסף ואומר לה 'הרי את מקודשת לי וכו'', וכבר אז היא נקראת אשת איש גמורה, והיא אסורה לכל העולם, וכדי לבטל את הקידושין צריך גט. ולאחר מכן היו ממתינים זמן מסויים אחר כך עושים חתונה שזה נישואין. בזמנם היו מפרידים בין הקידושין לנישואין. היום עושים את הקידושין ומיד אחרי כמה דקות עושים את הנישואין, קוראים את הכתובה ומברכים שבע ברכות. עושים את הכל בטקס אחד. והנה נישואין זו שמחה גדולה, אבל אירוסין דהיינו שנותן לה קידושין, בזמנם היו עושים סעודה גם באירוסין, אולי לא כמו הנישואין אבל עושים סעודה, ולא מברכים שבע ברכות כי זה עוד לא נישואין זה רק קידושין. ועל הסעודה הזו מדבר מרן השלחן ערוך. יג. נישואין בימי בין המצרים כותב, שמצד הדין באמת אין בעיה להתחתן (סימן תקנא)הנה מרן הבית יוסף למי שלא קיים פריה ורביה אפילו בתשעת הימים. מצות פריה ורביה היא מצוה דאורייתא, האבלות הזאת אינה דוחה מצות פריה ורביה. ביורה דעה בהלכות אבלות יש נידון לגבי אבל תוך שבעה או תוך שלושים או תוך שנה, מתי מותר לו להתחתן, ויש בזה הבדל בין אם קיים פריה ורביה או לא. אבל לגבי תשעת הימים שזו אבלות ישנה, כותב מרן הבית יוסף שאין פה בעיה הלכתית, והסיבה שלא נוהגים להתחתן מראש חודש אב היא מחמת שאינו 'מסמנא מילתא' - זה לא סימן טוב. אדם מתחתן בשביל חיים טובים, שלום בית, ולא מצא לו זמן להתחתן מלבד בתשעת הימים?! הנישואין שלו יראו כמו תשעה באב... זה לא סימן טוב. יד. מנעו חתונות כדי להימנע ממסיבות לעומת זאת האשכנזים נוהגים איסור בנישואין החל משבעה עשר בתמוז. וכמו כן עדות החלאבים בניו יורק נוהגים לא לעשות חתונות משבעה עשר בתמוז. אכן גם שם יש שמתקוממים נגד זה, הם יודעים שלחן ערוך ובו כתוב שרק בתשעת הימים אסור. כמה פעמים שהייתי שם, באו אלי אנשים ודברו איתי, שאדבר עם הרבנים על כך. אבל אני אמרתי להם תשמעו, מה אתם מבלבלים את המוח?.. הרי אין עדה כמו החלאבים שמפחדים ממזל רע... הם דואגים על המזל ומפחדים מאד, כל דבר עין הרע עין הרע, וכי אתם תתחתנו בשלושת השבועות?! המטרה שלכם היא לא חתונה בשלושת השבועות, המטרה שאחרי שיתירו חתונות תתחילו להתיר מסיבות, הם אוהבים לעשות מסיבות, למה לא?! כל אדם אוהב לשמוח, לרקוד, מוזיקה, לאכול מאכלים טובים. לכן הרבנים שמה רוצים לעצור את המסיבות, וזו המטרה שלהם, זו האמת וצריך להגיד להם אותה. הם מסתתרים מאחורי העניין של נישואין, אבל המטרה האמיתית היא למנוע את המסיבות. שמלבד בעיות הצניעות שיש בזה, הרי גם סתם ריקודים ומחולות על טהרת הקודש זה אסור, ולא רק לאשכנזים גם לספרדים. אמנם המקור לזה הוא המגן אברהם, אבל הגאון רבי חיים פלאג'י כותב כך וכן גם הבן איש חי וכל גדולי האחרונים הספרדים, שריקודים ומחולות אסור. ולכן הרבנים שמה מתנגדים לזה. טו. יש להקל להתחתן למי שרוצה עד ראש חודש ובאמת גם היום פה בארץ ישראל בכל בחורי הישיבות לא תמצאו אחד שיעשה חתונה אחרי שבעה עשר בתמוז, זה לא מסמנא מילתא, תלמידי הישיבות נוהגים בזה כמנהג האשכנזים. אבל אנשים שהם לא כל כך דתיים או אפילו דתיים ורוצים להתחתן עד ראש חודש, שאם הם ספרדים נותנים להם להתחתן, גם ברבנות ככה מקובל. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נתמנה להיות רב בתל אביב, בשנת תשכ\"ח, הוא ראה שהם נוהגים לא להתחתן בכלל בשלושת השבועות, כל האולמות סגורים, רק בר מצוות. והוא העיר על כך, הרי לספרדים זה מותר! ואם אחד מבני הזוג הוא ספרדי הוא היה מתיר להם, קל וחומר במקום שיש כל מיני מכשולות אם אתה דוחה את זה. הרי יש בעיות בלי סוף בדברים האלו. והוא הנהיג את זה עד שלאחר זמן נוצר מצב שאין אולמות, לא היו אז הרבה אולמות. טז. אין מערבין שמחה בשמחה לעיל הבאנו שמרן השלחן ערוך כותב שאירוסין – קידושין מותר לעשות אפילו ביום תשעה באב משום שמא יקדמנו אחר. והנה תשעה באב הוא יום אבל, אבל מצד שני, חול המועד להבדיל, זה ימי שמחה, ולשאת את (מועד קטן ח:) אשה בחול המועד, נישואין, זה אסור מן הדין, חז\"ל דורשים זה מפסוק \"ושמחת בחגך\" ולא באשתך. ויש סוגיה שלימה שם על כך, ונאמרו בזה כמה טעמים, כגון 'אין מערבין שמחה בשמחה', ולומדים את זה משלמה המלך שכשבנה את בית המקדש ולא רצה שזה יהיה בסוכות, והוא הקדים את זה כדי שלא לערב שמחה בשמחה, הוא לא רצה לעשות שמחה משותפת. ואז שבעת ימי המשתה של בית המקדש היו בתוך יום הכיפורים, ואכלו ושתו ביום הכיפורים, היתה הוראת שעה לשמוח ולאכול ולשתות ביום הכיפורים. חז\"ל מספרים, שבאותו הזמן היה להם נקיפות מצפון על כך שאכלו ביום הכיפורים, אמנם זה היה מחמת פסק הלכה של שלמה המלך, גדול הדור, אבל הם פחדו שאולי עשו לא בסדר. אולם שלמה המלך ענה להם על כך, שכל אחד ילך לביתו, וכל מי שאכל ושתה ביום הכיפורים, בשנה הזאת יהיה לו בן זכר! וכך אכן קרה! יז. שמא יקדמנו אחר ברחמים אם כן למרות שהגמרא אומרת שמן הדין אסור לישא אשה, אך מותר לארס אישה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ברחמים. והגמרא מסבירה, שאף על פי שכבר ארבעים יום קודם היווצרות העובר בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, אבל זה יכול להשתנות, שיקדמנו אחר ברחמים, דהיינו אם נניח שהבחורה הזאת היא יוצאת מן הכלל, מצויינת, יראת שמים, אבל הבחור הוא ריק ופוחז, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואז יבוא אחד בחור מצויין ויתפלל שהוא רוצה אשה טובה אז הקב\"ה מחליף, הוא מבטל, כי כל הבטחה של הקב\"ה זה על תנאי, אם ינהג טוב ויפה יקבל, אם לא – לא. אין חכמות. לכן מכיון שבקידושין יש את החשש של שמא יקדמנו אחר ברחמים לכן מותר לקדש בחול המועד. ובחול המועד לישא אשה זה דין זה אינו רק מנהג בעלמא, ממילא אומר השלחן ערוך, אפילו בתשעה באב מותר לארס. אבל כאמור, זה לא שייך בימינו שעושים את הכל ביחד. יח. מסיבת שידוכין כיום עושים 'שידוך' – הבחור נפגש עם הבחורה ומסכימים להתחתן, ולאחר מכן המשפחות יושבות ומסכמות את הכל ומחליטים להתחתן ואז עושים 'מסיבת אירוסין'. למעשה המילה הנכונה להגדיר את זה הוא 'מסיבת שידוכין'. האשכנזים קוראים לזה 'תנאים', אבל בפוסקים שלנו כתוב שידוכין. המגן אברהם כותב על כך שמותר לקיימה אך אסור סעודה ממש, אבל מותר להביא ממתקים או איזה קוגל של אשכנזים... או דג מלוח וכיו\"ב. לעומת זאת הבן איש חי מחמיר בזה. אבל זה תלוי במנהגים, ולמעשה זה בסך הכל מראש חודש, זה שבוע אחד. אך מעיקר הדין ודאי שאפשר לעשות, ומותר גם לשיר בפה, אבל לרקוד אסור. יט. לימוד בנעימה חז\"ל אומרים \"כל הקורא בלא זמרה, ושונה בלא נעימה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם\". ההנאה בלימוד כשאדם לומד ושר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהוא היה לומד, היה אז טייפ כזה גדול בצד, והיה שעות מסתובב ומשמיע שירים. ככה הוא למד. הוא היה נהנה מזה מאד מאד. לעת זקנתו כשכבר לא היה שומע כל כך טוב, הוא היה שר לבדו בפה, וכן גם בשבתות, הוא היה לומד ולא היה מפסיק לשיר, לומד ושר. אמרו לי שגם הגאון הרב אלישיב היה שר כל הזמן כשהוא היה לומד, היו נהנים מהלימוד, זה היה בשבילם עונג גדול ללמוד תורה. גם בתשעת הימים אדם לומד, אברכים בכולל לומדים ורוצים לנגן ולשיר בפיהם זה בסדר. היה כאן אחד בכולל שבהפסקת הצהרים כשרוב האברכים לא נמצאים הוא היה ממשיך ללמוד, והוא היה שר, והיה לו קול כל כך יפה, קול חזק וגבוה, והאברכים בקשו ממנו שיפסיק לשיר כי הם לא יכולים להתרכז. צריך לשים לב גם לא להפריע לאחרים. כ. שמיעת מוזיקה ביום שישי לאחר חצות ידוע הוא שאסור לשמוע כלי נגינה. בזמנו היתה שמועה, שביום שישי אחרי הצהרים שיש כבר את הארת קדושת השבת מותר לשמוע מוזיקה. ובאיזה רדיו אחד עשו את זה, ואמרו שככה פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואני הלכתי אליו ושאלתי אותו על כך, והוא לא האמין למשמע אוזניו! אמר לי לא היה ולא נברא! שקר וכזב! מעולם לא אמרתי דבר כזה! מוזיקה אסורה גם ביום שישי אחר הצהרים. אנשים ממציאים שמועות, מוציאים שמועות סתם. הרי הוא אמר לי, פה אל פה, לא היה ולא נברא, הוא לא התיר ביום שישי אחר הצהרים, אם יש רבנים אחרים שהתירו שיתירו, אני לא אחראי על זה אבל הוא לא התיר בפירוש. כא. פגישות שידוכין בימים אלו מכל האמור יש לנו ללמוד, על בחורי ישיבות שמציעים להם שידוך בימים אלו, שיש כאלו שאומרים שזה לא סימן טוב להתחיל שידוך בתשעת הימים, וזו שטות, כי אם הוא בחור בגיל שידוכים והבחורה היא בגיל שידוכים, הרי אם מותר לקדש אפילו בתשעה באב, אז להיפגש יהיה אסור?! היה בחור אחד שאמר לי, אני מחמיר את שלושת השבועות לא להתגלח, ואני לא רוצה שהיא תראה אותי לא מגולח כראוי. רבונו של עולם איזה שטויות! היא תראה שיש לו קצת זקן, היא תראה שהוא איש והוא לא אישה... מה הבעיה בזה?! בדברים כאלו לא לדחות את זה אפילו ביום אחד, אם יש הצעה של שידוך, וההורים בדקו והכל נראה בסדר אז למה לא להפגש?! אחד אמר לי, ההתחלה צריכה להתחיל ברגל ימין... נו, הרי אם הוא לא הולך איתה לאכול בשר ולשתות יין ולחגוג אלא רק לפגוש ולהכיר אותה, מותר. אין שום בעיה לעשות את זה להתחיל שידוכים וכל שכן להמשיך שידוכים אם כבר התחיל השידוך. לגבי מסיבת אירוסין אם ממהרים מאד לעשותה שיעשו את זה בלי מוזיקה ובלי סעודה, כי זו לא סעודת מצוה. בסעודת מצוה כמו סיום מסכת, ברית מילה, פדיון הבן, מותר, גם מוזיקה .'וגם ריקודים ובשר וכו כב. הליכה לכותל המערבי בתשעה באב בתשעה באב כואבים מאד מאד את חרבן בית המקדש. והמקום שנראה לכולנו הכי מתאים ללכת ולקונן על חרבן בית המקדש זה הכותל המערבי, שריד בית מקדשינו. אמנם אין מצוות עליה לרגל בתשעה באב, זה רק בשלוש רגלים, וגם זה לא מצוה מהתורה בזמננו, אבל זכר לזה אנחנו משתדלים לעלות לרגל בשלוש רגלים, אך בתשעה באב אין מצות עליה לרגל, אבל יש רצון של כל יהודי ללכת לשם ולקונן על חרבן בית המקדש. אולם הבעיה היא כזאת, שיש כל כך הרבה שבאים, רבבות רבבות, ומכיון שהדרכים המובילות לכותל הם צרות מאד, לכן אין ברירה והמשטרה סוגרת את כל העיר העתיקה, ואנשים צריכים לחנות רחוק מאד אחרי שער יפו וללכת ברגל, וזה לוקח אולי חצי שעה בתשעה באב, בקיץ, זה יום חם מאד, וככל שהשנים עוברות זה נהיה יותר חם, ובכל שנה ביום לאחר תשעה באב, בעיתונים החרדים כתוב כמה אנשים התעלפו בכותל.. לפעמים זה אולי מאה או מאתיים איש, לארגוני ה'הצלה' שם יש המון עבודה. והנה, בן אדם שהלך לכותל, הוא רצה מאד מאד להתאבל על חורבן ירושלים, ושם הוא התעלף והיה חייב לשתות, זה יכול להיות אפילו פיקוח נפש, אבל הוא יתן את הדין על זה שהביא את עצמו לידי כך! כג. לצום ולא ללכת לבית הכנסת אני תמיד לגבי יום כיפור, שפיקוח נפש דוחה יום הכיפורים, אני מורה לנשים מעוברות ומניקות שלא יבואו לבית הכנסת, שיישארו בבית וישכבו במיטה וינוחו כל היום, כי אין מה להשוות את הענין של התענית, שהרי גם הן חייבות להתענות, אין מה להשוות, להליכה לבית הכנסת וכו'. צריך לשקול את הדברים ולא לעבוד לפי רגש. אשה אחת אמרה לי, הרב, איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה?! וכי יום כיפור אשכב במיטה ולא אבוא ל'כל נדרי'?! לא אבוא לנעילה לבית הכנסת?! אבל אם היא תבוא היא תצטרך לאכול וזה כרת! אי אפשר להשוות זה לזה. הרי היא מביאה את עצמה בכך למצב שלא תוכל לצום. כמה פעמים אנשים מסויימים, שהם חולי לב או כל מיני מחלות כיו\"ב, שהשאלה היתה גבולית האם מותר להם לצום או לא, בהתייעצות עם רופאים כשיש מצב שאדם חלש אבל בכל זאת הרופא קובע שהוא יכול לצום, אני שואל את הרופא, האם עדיף שיישאר במיטה בבית או שיבוא לבית הכנסת. ויש מקרים שהרופא אומר שיישאר בבית במיטה עדיף. צריך להבין מה עומד מול מה, ובוודאי שהתענית חשובה יותר. לכן אפילו תשעה באב שזה לא כרת אבל זה צום חמור מאד, כשאדם הולך לכותל ואחר כך הוא לא הרגיש טוב, וזה יכול לקרות גם לאדם צעיר, זה לא קשור, גם אנשים צעירים בהליכה ברגל חצי שעה, וכשמגיעים לכותל וצפוף, ועד שמצליחים למצוא מקום בפנים במנהרות, בצל, זה עמוס מאד מאד, ואחרי הצהרים יש שמה שמש חזקה, ואנשים מביאים את עצמם בידיים לידי כך שהם לא יוכלו לגמור את הצום. ומי שעשה דבר כזה לכאורה הוא לא יכול להגיד אנוס הייתי, שהרי הבאת את עצמך לידי כך. כד. טיול לאבל באבלותו הנה עושים תפילה בבית האבל, ואפילו שאין ספר תורה מתפללים בלי ספר תורה, בהרבה מקומות ככה נוהגים והציבור אחר כך הולכים לבית הכנסת, אם אפשר להם הם הולכים ושומעים קריאת התורה, אבל אסור לו להסתובב בימי האבלות. למשל, בליל השבעה עושים אזכרה בבית הכנסת והאבלים באים לשם לכבודו של המת זה משהו אחר, אבל סתם ללכת להסתובב בימי השבעה אסור. אם אבל יושב שבעה באיזה מקום ורוצה ללכת, אין לו אפשרות לישון שם, מלווים אותו שלא יהיה לבד. כלומר רק בצורך גדול מותר לאבל לצאת מהבית. כשאמא ע\"ה נפטרה, אני לא הספקתי להגיע ללוויה והגעתי לארץ ממש סמוך לשקיעה, ונסעתי מיד לשדה התעופה הורידו אותי מהמטוס למטה, ומשם בלי דרכון בלי כלום ישר יצאתי ונסעתי לירושלים. ובדרך שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל האם אני יכול לעבור דרך בית הקברות לכמה דקות ואחר כך אבוא, והוא אמר שאסור, שהרי אתה צריך ללכת לשבת שבעה! הרי כשחל יום השביעי בשבת עולים לקבר ביום ראשון ולא מקדימים ליום שישי, בשונה מהשלושים למשל, שאם זה חל בשבת עולים ביום שישי, בדרך כלל מקדימים ולא מאחרים, והנה כאן בשבעה מאחרים, כי האבלים אסור להם ללכת לבית הקברות ביום השישי, הם עדין אבלים לגמרי, רק ביום השביעי שיש מקצת היום ככולו אז עולים לבית הקברות. כה. איסור טיול בתשעה באב מזה יש ללמוד, שגם לגבי תשעה באב כתוב בפירוש שאסור לטייל בתשעה באב, ואפילו בערב תשעה באב אחרי חצות אסור לטייל. כך כתוב בשלחן והוא הדין לבאים לכותל המערבי בתשעה באב. אמנם (סימן תקנד סעיף כא).ערוך כותבים שנוהגים ללכת לבית הקברות ביום תשעה (תענית טז. ד\"ה יוצאין) התוספות , אבל כותבים האחרונים בפירוש, (סימן תקנט סעיף י)באב, וכך כותב גם הרמ\"א שילך יחידי, כי אם הולכים שניים ביחד זה כבר נקרא טיול. ממילא מלבד מה שהאדם יכול להיות שלא יוכל להשלים את הצום, יש את הדבר השני של טיול יום תשעה באב, שני אנשים הולכים על מה הם ידברו ביניהם, מדברים על דא ועל הא, על המצב, על איראן, כל אחד מבין, מסביר לשני, כל אחד מומחה גדול, כולנו חכמים כולנו נבונים, וזה נקרא מסיח דעתו, כל הנידון והאיסור של טיול נובע מזה שאנחנו מסיחים דעתנו מהאבל. צריכים להתכבד ולשבת בבית. נוסף על כל הטיעונים יש עוד בעיה שלצערנו אין שם צניעות, ממש בכל הדרך אין צניעות, לכן מכל הסיבות האלו אני לא אומר איסור ללכת לכותל, כי יש אנשים שרוצים ללכת מי שיש לו, יש כאלה נותנים להם רשות למכונית להגיע עד לכותל, אבל באופן רגיל כל מי שבא להתייעץ אני נותן עצה טובה לא ללכת לכותל בתשעה באב בגלל הסיבות שאמרתי, ובעזרת ה' נזכה לגאולה השלימה בקרוב אכי\"ר."},{"filename":"262.pdf","content":"262 גליוןמיום א'י' בטבת תשע\"ז הפרשת חלה בבין השמות | הפרשת חלה בזמן הזה בארץ ישראל ובחו\"ל| טבילת כלים בבתי מלונות ובמסעדות| נושאי השיעור:טבילת כלים בשבת אמירה לגוי בבין | הפרשת חלה בחו\"ל בערב שבת בין השמשות| הפרשת חלה בחו\"ל בערב פסח שחל בשבת| הפרשת חלה לצורך לחם משנה| שכחו להדליק נר נשמה| אשה ששכחה להדליק נרות שבת| השמשות לצורך מצוהלעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. פרשת ואתחנן – נחמוהפרשת חלה ואמירה לעכו\"ם בערב שבת בבין השמשות א. מעשרות בבין השמשות : \"ספק חשיכה ספק אינה (שבת לד.)ביארנו בשיעורים הקודמים את המשנה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים\". ונבאר עתה את הדין של 'אין מטבילין את הכלים'. הנה לגבי מעשר, הסיבה שאסור לעשר בשבת עצמה היא מחמת שזה נראה כמו מתקן. הפירות הללו אסורים באכילה, והוא מכשיר אותם לאכילה. מתקן בשבת אסור מדרבנן, חכמים אסרו לתקן בשבת. וחכמים קבעו שגם בבין השמשות אסור אלא אם כן מדובר לצורך מצוה, שאז מותר לעשר פירות בבין השמשות. וצורך מצוה היינו, אפילו אם יש לו מאכלים בשפע אבל הוא רוצה גם פירות, או למשל, אם יש לו תפוחים ורוצה גם תפוזים או אבטיח וכיו\"ב, מותר לעשרם בבין השמשות, כי זה לצורך מצות עונג שבת. ב. כוונת המשנה ב'אין מטבילין את הכלים' כשהמשנה אומרת 'אין מטבילין את הכלים' ברור מאד שאין כוונת המשנה על הטבלת כלים של זמננו, שמטבילים כלים שקנינו מהגוי. שיש מצווה מהתורה על יהודי שכאשר כלים עוברים מרשותו של הגוי לרשותו של היהודי הוא חייב להטבילם במקווה, וצריך לברך 'אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים'. ורוב הפוסקים סוברים שאף כלי מתכת חייבים בטבילה .]ראה שלחן ערוך יו\"ד סימן קכ סעיף יד[ מהתורה המשנה כאן התכוונה על כלים טמאים. שבזמן בית המקדש שהיה נוהג טומאה וטהרה, כלי שנטמא היו צריך להטביל אותו. ובכך עוסקת המשנה, שכלי כזה שנטמא הוא אינו ראוי לשימוש כלל. ואם אדם הניח בתוכו אוכל, האוכל נטמא. זה תלוי, אבל יש בזה דרגה מסויימת של טומאה. לעומת זאת, אדם שקנה כלים מגוי ולא הטבילם והשתמש בהם, זה לא בסדר, הוא עבר על מצוה מהתורה, אבל האוכל שבתוך הכלים לא נאסר. וגם הכלי לא נאסר. אשר על כן, טבילת כלים חדשים שנרכשו מגוי זה לא תיקון כמו כלים טמאים. כלי טמא הוא לא ראוי לשימוש כלל, וכמו כן פירות לא מעושרים הם לא ראויים לאכילה כלל, וזה אסרו חכמים בשבת. ג. טבילת כלים שנרכשו מגוי בשבת (ביצה דף י ע\"א מדפי הרי\"ף) למעשה טבילה בשבת של כלים שנרכשו מגוי, דעת הרי\"ף - כמובן שיש לו בבית מקוה, או שיש עירוב [ .שאפילו בשבת יכול להטבילם וכך פסק (פרק ד מהלכות יום טוב הלכה יז-יח).. וכך פשט דעת הרמב\"ם ]שיכול לטלטל בו וז\"ל: \"מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ויש (סימן שכג סעיף ז) השלחן ערוך אוסרים\". מרן כותב שמותר בסתם, ומוסיף 'ויש אוסרים'. והכלל הוא סתם ויש הלכה כסתם. אבל מרן ממשיך: \"וירא שמים יצא את כולם, ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואין צריך טבילה\". כלומר, כותב מרן שגם בדבר המותר לעשותו, אם יכול בקלות לעשות שלא להיכנס למחלוקת, אדם חכם לא מחפש בעיות, ואם רוצה לצאת ידי כל הדעות, יכול לקרוא לשכן הגוי שלו, ויסביר לו שלפי ההלכה של היהודים אם הכלי הוא שלי אסור להשתמש בו, ויתן לו את הכלי במתנה, ויבקש ממנו רשות לשאול ממנו אותו. והגוי יתן לו את זה. ואז אין צורך בטבילת כלים. ד. טבילת כלים בבתי מלונות ובמסעדות פעם נסעתי במטוס בחברה של גויים, והיה שם איזה יהודי אחד עם זקן ארוך... והוא ביקש כוס פלסטיק לשתות ממנה. ואני אמרתי לו, הרי בכוס של זכוכית אין בעיה של בולע ופולט, מה גם שמשתמשים בזה רק בצונן, והרי אתה מבקש בסך הכל סודה או קוקה קולה, מה הבעיה בזה?! ואז הוא אומר לי לא, זו בעיה, זה צריך טבילת כלים... אמרתי לו, ריבונו של עולם, על מה אתה מדבר, זה שייך לגוי! יתירה מזאת צריך לדעת, לדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, גם כלי ששייך ליהודי אם זה לצרכי מסחר לא צריך טבילת כלים. אמנם יש בזה מחלוקת, אבל הוא כך דעתו. למשל בתי מלון, פעם בזמנו כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נהיה רב ראשי לתל אביב, בא משהו ואמר לו שכל בתי המלון אף פעם לא הקפידו על טבילת כלים. אתם יודעים מה שזה?! הרי צריך לקחת משאיות שלמות! בכל מלון ולהטביל את (שו\"ת יביע אומר ח\"ז חיו\"ד הכלים. ואאמו\"ר ענה לו שלא צריך, הוא כתב תשובה , שכיון שזה לצרכי מסחר, וכמו כן קיוסק או מסעדה וכיו\"ב סימן ט אות א) לעילוי נשמת הנערה יונית צביה ע\"ה בת ר' משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. הכלים לא טעונים טבילה. אבל כיון שיש פוסקים שחולקים, אז הוא נתן להם עצה פשוטה, הוא אמר לכל בעל בית מלון שיקרא לאחד המלצרים הגויים ויעשה איתו קנין וימכור לו את הכלים, או שיתן לו את כל הכלים במתנה, וגם אם הוא ירצה לקחת את הכל... הוא יכול לומר לו שזה עולה סך מאה אלף דולר ועד שהוא ישלם... ובינתיים כל זמן שלא שילם הוא מרשה לו להשתמש בהשאלה. בחו\"ל מצויים שכנים גויים, אבל כאן בארץ אין גויים ברוך ה', אבל אפשר למצוא איזה פיליפיני להסביר לו את זה בשלוש דקות, הוא יבין מה אתה מתכוון והוא יגיד לך בסדר. ה. ה'פטנט' של הרמ\"א הרמ\"א שם נותן עוד עצה, וז\"ל: \"ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים\" – דהיינו כלי שיש לו בית קיבול, לא מזלג או סכין, \"ימלאנו מים מן המקווה ועלתה לו טבילה\". ע\"כ. כלומר הרמ\"א מביא כאן 'פטנט' נוסף, והוא לקחת את הכלי ולהכניסו למקוה כאילו רוצה למלאות בו מים, וכאשר מילא בו מים מהצד האחד, הצד השני הוטבל. כלומר שאין כאן את הבעיה של תיקון על ידי שהכניסו למקוה, כיון שכוונתו הוא להוציא מים ולהשתמש בהם. חולק על מרן, וסובר שכיון שיש את (אות ג)הרמ\"א עצמו בדרכי משה האפשרות הזו למלאות את הכלי באופן שממילא תהיה טבילה, או לתת את הכלים במתנה לגוי, לכן אסור להטביל כלים חדשים בשבת. ואכן זו לאסור. (חידושיו עמ\"ס ביצה יז:) והרשב\"א (סימן שכג), הטור (ביצה פרק ב סימן יב)דעת הרא\"ש וכאמור הרמ\"א דעתו להחמיר. ו. סתירה בדברי מרן השלחן ערוך על כל פנים רואים בדברי מרן שעדיף לצאת ידי כולם, אבל אם אין לו את האפשרות הזו של גוי, מותר להטביל את הכלים בשבת, וכן משמע במפורש בבית יוסף. ממילא לכאורה יש קושיא עצומה על השלחן ערוך, על בין השמשות כותב, שאין מטבילים את הכלים. (סעיף א) שבסימן רס\"א סתירה בדברי השלחן ערוך. מלבד זאת יש קושיא נוספת, הרי בבין השמשות יש ספק ספיקא לקולא. שהרי כל הבעיה זה תיקון בשבת, שזה איסור מדרבנן. וממילא זה ספק ספיקא, אולי בין השמשות זה יום, ועדיין אינו שבת, ואם תמצי לומר שבין השמשות הוא לילה, אולי מותר להטביל כלים בשבת. ומפני מה מרן אוסר. והמאמר (סימן רסא סק\"ב) את הקושיות הללו שואלים מרן החיד\"א במחזיק ברכה . ובתחילה כותב המאמר מרדכי שזה לחומרא, אבל זה (ריש סימן רסא)מרדכי קשה, אם בשבת זה מותר ורק לחומר איתן לגוי, איך בבין השמשות זה יהיה אסור יותר משבת. ונותר בצ\"ע. לעומת זאת החיד\"א כותב ליישב, שלמרות שבשבת עצמה מותר וזו רק חומרא לתת לגוי, גם בבין השמשות אם יכול לתת לגוי שיתן, ולמה לו להיכנס לספיקות. נכון שיש ספק ספיקא לקולא, ויש כל כך הרבה סיבות להקל, אבל אם יכול להחמיר בקלות זו לא כל כך חסידות. ז. מי שאין לו כלים בשבת למעשה, כל הנידון הזה הוא באדם שיש לו כלים ורוצה להטביל עוד. אבל אם אין לו כלים, אז כמו שאמרנו לגבי מעשר שאם אין לו מספיק פירות, או שרק רוצה סוג נוסף שאין לו, שזה נקרא צורך מצוה, ומותר לעשרם בבין השמשות. ממילא כותבים כמעט כל הפוסקים, הוא הדין לגבי טבילת כלים, שאם אין לו כלים אחרים, נשבר לו הכוסות והוא צריך כוסות וכיו\"ב, לא סובר כך, ודעתו שיש לתתם (סימן שכג סק\"ה) שבוודאי שמותר. אמנם הט\"ז לגוי אפילו בבין השמשות. וזהו לשיטתו שסבר כהרמ\"א שמחמיר בשבת. כותב שלא יעשה כן, כיון שכאשר מביאם (סימן שכג ס\"ק לה)אבל המשנה ברורה לגוי הרי הוא מפקיע ממנו את המצוה. ומאידך זה שבות לצורך מצוה ולמה יפסיד את הברכה, לכן כותב שעליו לטובלם בשבת. ח. הלכה למעשה לספרדים ולאשכנזים אשר על כן להלכה, לפי מנהג הספרדים מותר לכתחילה להטביל כלים בבין השמשות, ואפילו בשבת מותר לכתחילה, רק שמידת חסידות, ירא שמים בשבת עדיף למסור את זה לגוי. וכמו שכתב החיד\"א שזו מדת חסידות למסור אותו לגוי. לעומת זאת לאשכנזים, בשבת אסור לגמרי בכל מצב, אפילו אם אין לו שום כלי יהיה אסור בשבת. אבל אם זה בבין השמשות מותר לכתחילה להטביל עם ברכה, לא צריך לתת לגוי. כך סובר המשנה ברורה. ולפי דברי המשנה ברורה יוצא הפוך ממה שכותב החיד\"א שיש כאן חסידות. המשנה ברורה טוען שבבין השמשות אין חסידות לתת את הכלי לגוי, שדווקא בשבת שיש אומרים שאסור לגמרי אז יש מדת חסידות, אבל בבין השמשות כיון שזה שבות לצורך מצוה יהיה מותר לברך לכתחילה. ט. יש לו כלים ורוצה להטביל בשבת כלים שהם נאים יותר יתירה מזאת, אדם שיש לו כלים בשפע, והנה באותה שבת מגיע לבית שלו איזה איש נכבד מאד, רב חשוב, ורוצה להוציא לכבודו כוסות קריסטל יקרים מאד שאינם טבולים, ויש מספיק כוסות מספיק בבית, אבל זה לא קריסטל, קריסטל זה יותר יפה. מותר להטבילם בשבת. זה כבוד השבת. זה - היום בארץ, [ כמו שאין לו כלים. וכמו כן אם יש לו כלי כסף שקנה מגוי ברוך ה', כשקונים כלי כסף בדרך כלל זה שייך ליהודים, ואינם צריכים ורוצה להטבילם בשבת כדי להשתמש בהם, לכבוד שבת קודש, ]טבילה מותר להטבילם בבין השמשות. י. תרומות ומעשרות והפרשת חלה בזמן הזה בעיקרון חיוב מעשרות בזמן הזה הוא רק בארץ ישראל, וזה מדרבנן. כל תרומות ומעשרות בזמנינו זה מדרבנן. יש מחלוקת ראשונים, האם רק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר מן התורה, או גם שאר דברים. 'דגן' היינו חיטה ושעורה, 'תירוש' זה יין או ענבים, ו'יצהר' זה זיתים ושמן. אבל בזמן הזה בין כה כל תרומות ומעשרות, יש בזה גם מחלוקת אבל כך דעת מרן . כמו כן הפרשת חלה בזמן הזה היא מדרבנן (יו\"ד סימן שלא סעיף ב)השלחן ערוך לגבי הפרשת חלה: (במדבר טו, יח) בכל המקומות. כלומר, למרות שכתוב בתורה דרשו, 'בבואכם - בביאת כולכם ולא (כתובות כה:) \"בבואכם אל הארץ\", חז\"ל בביאת מקצתכם'. לכן כיון שכיום רוב עם ישראל לא נמצאים כולם בארץ (יו\"ד ישראל, לכן הפרשת חלה היא רק מדרבנן. וכן פסק מרן השלחן ערוך .סימן שכב סעיף ב) בשונה מתרומות ומעשרות שבארץ ישראל חיובן הוא מדרבנן ובחו\"ל אין חיוב כלל, בהפרשת חלה כשיהודי עושה את העיסה, חכמים תיקנו הפרשת חלה גם בחו\"ל. אבל יש בכל זאת הבדל גדול בין ארץ ישראל לבין חו\"ל. שבארץ ישראל זה חיוב מדרבנן שהוא כמו דאורייתא, אבל בחו\"ל, כל הסיבה שחייבו הפרשת חלה זה שלא תשתכח תורת חלה. לכן זה יותר קל. יא. הבדלים בין הפרשת חלה בארץ להפרשת חלה בחו\"ל מחמת כן יש כמה הבדלים להלכה בין הפרשת חלה בארץ להפרשת חלה בחו\"ל. למשל, ההבדל המרכזי, שבארץ ישראל כשיש בצק וצריך להפריש ממנו חלה, אם לא הפריש כשהוא בצק יכול להפריש לאחר האפייה. אסור לאכול בלי להפריש חלה, זה כמו טבל. אבל בחו\"ל, יכול לאכול ואת החלה ולהשאיר בסוף מעט, ולאחר מכן להפריש, בין בשבת ובין בחול. הבדל נוסף, בארץ ישראל שורפים את החלה, חלה היא מתנת כהונה, והכהנים היום טמאי מתים. בחו\"ל אמנם נוהגים לשרוף, אבל מעיקר הדין, בחו\"ל הכהן יכול לטבול במקוה ומותר יהיה לו לאכול את החלה. יב. הפרשת חלה בבין השמשות לאור זאת יש נידון, האם מותר להפריש חלה בבין השמשות. והנה בארץ ישראל אין שום ספק, הפרשת חלה היא בדיוק כמו מעשר, ואם אין לו מה לאכול מותר, אך אם יש לו אסור להפריש. אבל זה לא סתם שאין לו, אלא , ואשתו ]... - לא רוצה להגיד שמות[ אם למשל קנה חלות מאיזה מאפיה אפתה בבית חלות ולא הפרישה חלה, הרי אין להשוות את החלות של המאפיה לחלות של אשתו שהם הרבה יותר טובות, אם כן הרי זה צורך מצות עונג שבת. וכמו שאמרנו לגבי הפרשת מעשרות בבין השמשות, שאם רוצה פרי מסויים והוא אינו מעושר, שיכול להפריש תרומות ומעשרות בבין השמשות, אם כן הוא הדין לגבי הפרשת חלה, כאשר יש לו חלות של המאפיה מול חלות של אשתו וכיו\"ב. יג. הלחם הקלוקל כמו כן אם אשתו אפתה חלות, ולמולם יש חלות מחיטה מלאה שהן אהובות עליו יותר אבל לא הפרישו מהן חלה, מותר להפריש מהן חלה בבין השמשות, כי זה צורך מצוה של עונג שבת. האמת, שחלם מחיטה מלאה הוא הרבה יותר משובח מבחינה הלכתית, וגם אם אדם לא אוהב אותם, אם יש לו לחם מחיטה מלאה עדיף לברך 'המוציא' על החיטה מלאה, כי זה יותר משובח. אמנם בגמרא כתוב 'פת לבנה ופת שחורה', ומשמע שפת לבנה יותר טובה. אבל זה בזמנם, שפת שחורה זה שהחיטה לא היתה נקיה כל כך, היה בה קצת עפר, זה פת קיבר פשוטה, אבל היום החיטה מלאה זה עולה פי שלוש, וזה יקר ובריא יותר. הרופאים טוענים ששומר נפשו ירחק מחיטה לבנה, זה לא בריא בכלל, וכל אדם שרוצה לשמור על הבריאות שלו שיקפיד על חיטה מלאה. אבל אם יבוא אדם ויאמר שהוא אוהב לחם מחיטה לבנה, הוא לא אוהב את החיטה מלאה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ככה היה אומר, הרופא היה אומר לו שבגלל הסכרת אסור לו לאכול חיטה לבנה, והוא היה אוכל חיטה מלאה והיה קורא לזה 'הלחם הקלוקל'... הוא לא היה אוהב את זה, הוא התרגל ללחם מסויים, קשה לו לאכול לחם אחר. וגם במצב כזה יהיה מותר להפריש חלה בבין השמשות. יד. הפרשת חלה לצורך לחם משנה כמו כן אם לאדם יש לחם פרוס, והלחם השלם לא הפרישו ממנו חלה, יהיה מותר להפריש חלה בבין השמשות. מותר להפריש חלה לצורך לחם משנה. כלומר אפילו סיבה קלושה של צורך זה כבר יחשב לצורך מצוה ויהיה מותר להפריש בבין השמשות. טו. מתי ארץ וחו\"ל שוים לעניין הפרשת חלה אכן בחו\"ל יש פתרון פשוט, לאכול ולהשאיר מעט למוצאי שבת, ואז יפריש. אך גם בחו\"ל יכול להיות מציאות כמו ארץ ישראל באפשרות אחת, פסח שחל במוצאי שבת, ואפו לחם חמץ לשבת, ובשבת בבוקר השכם אוכלים מהר וצריך להשבית את זה, ואי אפשר להשאיר למוצאי שבת כדי להפריש, כי אז הוא יעבור על בל יראה ובל ימצא. וזה יהיה מצב בדיוק כמו בארץ ישראל, ואם אין לו לחם אחר, או כל סיבה שהיא, יהיה מותר להפריש בבין השמשות. היה לי פעם שכן אחד, אברך תלמיד חכם שהיה גר בחו\"ל כל השנים, ואז אשתו תמיד היתה אופה חלות ומפרישה חלה, וגם אם לא הפרישה היו משאירים מעט למוצאי שבת, והתרגלו ככה. כשבאו לארץ ישראל, ליל שבת אחד הוא בא אלי, וזה כבר לא היה בין השמשות, כבר היה לילה, והוא אומר לי שאשתו אפתה חלות אבל לא הפרישה חלה, מה עליו לעשות. אמרתי לו מה אתה עושה? פשוט מאד, אתה לוקח את אשתך ובא אלי ויושבים לאכול אצלי... תפאדל, ברוך הבא! אין שום פתרון להפרשת חלה בשבת עצמה בארץ ישראל אין שום פיתרון. טז. הפרשת חלה בחו\"ל בבין השמשות כותב, שכיון שיש אפשרות בחו\"ל (סימן רסא סק\"ב) למעשה, המגן אברהם להשאיר מעט למחר ולהפריש המוצאי שבת, לכן אסור להפריש בבין השמשות. ורק בערב פסח שחל בשבת, שאי אפשר להשאיר, וכאמור לעיל, חי לפני (סימן קג),מותר להפריש בבין השמשות. לעומת זאת בשו\"ת בית דוד כשלוש מאות שנה בערך בסלוניקי, ומביא אותו מרן החיד\"א, והוא כותב להיפך, שמותר להפריש גם בחו\"ל בבין השמשות, אפילו שלא לצורך מצוה. מפני שדווקא בארץ ישראל שיש בעיה של מתקן לכן צריך שיהיה צורך מצוה, אבל בחו\"ל כיון שיכול לאכול ולהפריש אחר כך, הרי שאינו נחשב רואים שהוא מסכים (ברכי יוסף סימן רסא סק\"ג) בכלל מתקן. ומדברי מרן החיד\"א איתו בזה. להלכה, כל האחרונים האשכנזים בעניין הזה הסכימו לדברי המגן אברהם. לעומת זאת, מלבד החיד\"א יש כמה פוסקים, כמו היד אהרן ועוד שמצדיקים את הבית דוד. מצדיק את הבית דוד, ומביא (שבת א')אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה בשם מהרי\"ט אלגאזי שכותב, שבאמת בחו\"ל אין לזה גדר של 'מתקן', ומבאר שם את הדברים. אולם אני התפלאתי מאד, כי באמת זו מחלוקת אם הפרשת חלה (ט. וראה בעל המאור ורמב\"ן ועוד ראשונים שם) ראשונים מפורשת בביצה בחו\"ל כשאפשר לאכול ולהפריש אחר כך - נקרא מתקן או לא. ואכמ\"ל.יז. זו ואין צריך לומר זו כתוב במשנה: \"ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות\". וצריך להבין מה זה 'אין מדליקין את הנרות'. הרי אם מעשר שמדרבנן אסור, וטבילת כלים שמדרבנן אסור, הרי כל שכן שלהדליק נר בבין השמשות, שזה ספק דאורייתא של מלאכת מבעיר, בוודאי שיהיה אסור. וכיצד יעלה על הדעת שיהיה מותר. ולמה המשנה צריכה לומר 'אין מדליקין את הנרות'. מסביר פשט, שבמשניות לפעמים הולכים מן הקל אל הכבד. (ד\"ה ואין)רש\"י כמו כל שכן. כלומר שכוונת המשנה היא כך: אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, וכל שכן שאין מדליקין את הנרות. זו ואין צריך לומר זו. רבינו עובדיה מברטנורא מסביר את המשנה באופן אחר, שהמשנה מדברת בהדלקת נר שאסורה רק מדרבנן. דהיינו על ידי גוי, שהגוי מדליק את הנר. יח. אין מדליקין את הנרות על ידי יהודי (אגרת , רבינו יונה (סימן שמב)אמנם יש כמה ראשונים שהסבירו כמו רש\"י, הטור ועוד, שאין מדליקין את הנר זה הכוונה היא על ידי יהודי, וזה כל התשובה אות ס) שכן מהדין הקודם. ומשמע לכאורה שעל ידי גוי יהיה מותר להדליק בביון השמשות. לעומת זאת, משמע שדעת רבינו עובדיה מברטנורא שאסור לומר לגוי להדליק נר בבין השמשות, והוא לא יחיד בדבר. כך כותב הרי\"ד – שהוא מבעלי התוספות ויש לו פסקים למסכת שבת, וכמו כן (עמ\"ס שבת שם) ועוד.(עמ\"ס שבת שם) רבינו יהונתן מלוניל (שבת פ\"ב הלכה ד אות ב),כתבו הריא\"ז כותב בפירוש: \"ומותר לומר לגוי (סימן רסא סעיף א) להלכה, הנה מרן השלחן ערוך בין השמשות להדליק נר לצורך שבת\". וכמו כן הרמ\"א מסכים איתו על כך. וגם בסימן שמ\"ב שמרן כותב \"מותר לומר לגוי להדליק נר בשבת\". כתבו האחרונים שזו כנראה טעות וצריך לגרוס 'לשבת', כי בשבת עצמה אסור לומר לגוי להדליק את הנר. אמנם כל הראשונים שהזכרתי לעיל כותבים לאסור, אבל מרן לא ראה את דבריהם. בזמנו הם עדיין לא נדפסו, הם היו בכתב יד. אם כן מצד אחד רבינו יונה והטור, ומצד שני יש לנו רי\"ד, ריא\"ז, ר\"י מלוניל ועוד ראשונים. ולמעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא את המחלוקת הזאת בכמה מקומות, אבל הלכה למעשה הוא מכריע כמובן כמו מרן. יט. שבות דשבות במקום מצוה והנה אני חושב שאפשר לומר שאין כאן מחלוקת. ואבאר, הנה הראשון שכותב שאסור להדליק על ידי גוי הוא הרי\"ד שהיה תלמידו של רש\"י, והוא מהראשונים הקדמונים. הוא תמיד קורא לרש\"י 'המורה' - רש\"י היה המורה שלו. והוא כותב, שדברי המשנה 'אין מדליקין את הנר בבין השמשות' נסובו על ידי גוי, שאסור. והנה הוא בעצמו דעתו, שמותר לומר לגוי בשבת להדליק את הנר לצורך מצוה. וזה בשבת ממש ולא בבין השמשות. אמנם יש בזה מחלוקת גדולה, ולהלכה לא פוסקים כן. , שבזמן חכמי הגמרא (סז:)ואבאר, הנה יש מחלוקת בסוגיא במסכת עירובין היו מקפידים מאד לרחוץ את התינוק במים חמים לפני שעושים לו ברית. ואם אין מים חמים היו דוחים את הברית. הסיבה לכך היתה מחמת הגיינה, כי זה דבר ממש מסוכן בלי זה. וכשהיתה ברית בשבת היו מכינים מים חמים מערב שבת ושומרים אותם. ואומרת הגמרא, 'ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי' - היה איזה תינוק שהכינו מים לברית המילה שלו ונשפכו המים. והיו צריכים למול אותו בשבת. ואומרת הגמרא שמותר לחמם את המים על ידי גוי. אבל יש בגמרא שם , שהגמרא מדברת על (שבת דף נו ע\"א מדפי הרי\"ף)שתי גירסאות: האחת, גירסת הרי\"ף כך שהגוי הולך להביא מים חמים ממקום אחר, ואין עירוב. דהיינו שיש כאן מלאכת הוצאה בכרמלית שזה דרבנן, וממילא יש כאן תרי דרבנן, אמירה לגוי, והאיסור עצמו הוא מדרבנן – כרמלית. זה נקרא 'שבות דשבות במקום מצוה' ומותר. כותב, שהגמרא מתכוונת שמותר (הלכות מילה) לעומת זאת בעל הלכות גדולות (כ\"כ בשמו לומר לגוי להרתיח מים. כי זה לצורך מצוה ומותר. ובעל העיטור כותב כמו בעל הלכות גדולות, אך מוסיף, שזה לא הר\"ן על הרי\"ף שבת שם ד\"ה ונמצא) נאמר רק על ברית מילה, אלא על כל המצוות. כגון אם למשל נכבה האור בשבת, ורוצה לשבת לאכול, והרי זו סעודת מצוה שבת, שמותר להדליק את האור על ידי גוי. הרי לנו שבעל העיטור מתיר אמירה לגוי אפילו במלאכה דאורייתא בשבת ועוד הרבה (פ\"ב מהלכות מילה ה\"ט) במקום מצוה. לעומת זאת, הרי\"ף וכן הרמב\"ם ראשונים סוברים שאסור, ורק שבות דשבות במקום מצוה מותר. וצריך (עמ\"ס שבת לדעת שגם בזה יש הרבה ראשונים שאוסרים, למשל הרמב\"ן דעתו שבשאר מצוות אסור ורק בברית מילה התירו, וכמו כן סברו קלד:) , (בחידושיהם לשבת שם) הרשב\"א והר\"ן (שו\"ת סימן ב),, הרא\"ש (גיטין ח: ד\"ה אע\"ג)התוספות הרשב\"ץ והרשב\"ש, ודעתם היא שאמירה לגוי בשבות דשבות במקום מצוה (עמ\"ס אסור. אולם למעשה כאמור הרמב\"ם מתיר, וכן המאירי והריטב\"א , האור זרוע ועוד ראשונים. לכן להלכה כך פוסק (סימן שצא), הראבי\"ה עירובין שם) , שבות דשבות במקום מצוה מותר.(סימן שז סעיף ה) בשלחן ערוך כ. מנהג בני אשכנז כותב, שבשעת הדחק אפשר לסמוך (בהגה שם ובסימן רעו סעיף ב) לעומת זאת, הרמ\"א על בעל העיטור. וכל האחרונים האשכנזים שבדרך כלל הולכים אחרי שהיה תלמיד של הרמ\"א, (סימן תקפו ס\"ק כא) הרמ\"א, במקרה הזה, חוץ מהלבוש , המגן אברהם, (סימן שז סק\"ד)כל האשכנזים חולקים על הרמ\"א. הב\"ח, הט\"ז חיי (סימן שז ס\"ק כד), התוספת שבת, הפרי מגדים, בעל התניא, המשנה ברורה אדם ועוד, כולם חולקים על הרמ\"א. אלא שבמקרה שיש צורך גדול אז אם זה מצוה דרבים, נוהגים להקל. תארו לכם, יושבים משפחה שיש להם שבת חתן, וקפץ הכפתור של החשמל, הרי מה יעשו?! יהפוך להם השמחה לצער?! במקרה כזה שירמזו לגוי בתקווה שהוא יבין... אבל לא יגידו לו. כא. אמירה לחמור מותרת בעבר כבר סיפרתי לכם את הסיפור שהיה פעם בירושלים בבית הכנסת לפני יותר ממאה שנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מספר את הסיפור הזה, והסיפור הזה היה עם רבי אברהם בן ציון קואינקה שהיה מוציא קובץ 'המאסף'. שבליל יום כיפור לפני 'כל נדרי' כבה החשמל, והרב אמר להביא ערבי שירים את החשמל, וערבי זה ערבי, הרב אמר שאסור להגיד לו לכתחילה והכי טוב לרמוז לו, אבל הוא לא נרמז... הרב אומר לו, תראה אנחנו יושבים בחושך, והערבי אומר לו נכון... אני רואה שאתם יושבים בחושך. והרב מנסה לרמוז לו, אבל אנחנו רוצים להתפלל, והערבי אומר לו, נו, תתפללו... והרב אומר לו כן אבל אנחנו צריכים להסתכל בסידור, והערבי משיב לו, נכון צריך להדליק את האור... והרב אומר לו כן אבל אנחנו לא יכולים להדליק את האור, זה אסור לנו, והערבי משיב לו, נו, ומה אתה רוצה שאני אעשה?!... ואז הרב התרגז ואמר, 'אמירה לגוי שבות אבל אמירה לחמור מותר'... והורה לו להדליק את האור. רבי בן ציון היה עורך את 'המאסף' – הוא היה מוציא כל חודש קובץ שהיו שם מאמרים מכל גדולי ישראל, והיה רעש גדול על כך שהתיר את זה. והיו כמה שיצאו נגדו, ואמרו, הרי חשמל זה דאורייתא! והוא ישב והסביר, שזו מצוה דרבים בצורך גדול, שהרי יתבטלו מתפילות יום הכיפורים, ולכן אמר שרק בדוחק סמך על בעל העיטו. כב. אמירה לגוי בבין השמשות שלא במקום מצוה על כל פנים כאמור הרי\"ד פוסק כמו בעל העיטור, דהיינו שהרי\"ד מתיר לכתחילה בשבת לומר לגוי להדליק את הנר לצורך מצוה. אם ככה תהיה קושיא עצומה, איך אדם יכול לומר שבשבת מותר לומר לגוי להדליק את הנר לצורך מצוה, ובבין השמשות אסור. שהרי הרי\"ד הסביר במשנה 'אין מדליקין את הנר' שמדובר על אמירה לגוי, וכיצד יתכן שבשבת יהיה מותר ובבין השמשות אסור. על כרחינו יש לומר, שהרי\"ד מתכוון על אמירה לגוי להדליק את הנר שלא במקום מצוה, אבל אם זה במקום מצוה כל שכן, אם בשבת מותר בטח בבין השמשות מותר. לפי זה אני אומר, אפשר להסביר גם את שיטת רבינו עובדיה מברטנורא, רבינו יונתן מלוניל והריא\"ז, וכל הראשונים שכתבו שאסור, שהם התכוונו שלא במקום מצוה. אבל במקום מצוה יהיה מותר. ברי\"ד יש הכרח חד משמעית אי אפשר להסביר אחרת. ואם אפשר לעשות שלום בין הראשונים שלא תהיה מחלוקת בוודאי שזה עדיף. כג. הדלקת נר נשמה הוא צורך מצוה לאור זאת יש לומר, שכל הדלקות אור בבין השמשות לצורך מצוה מותר. למשל, יש אנשים שרגילים להדליק נר נשמה בבית לעילוי נשמת איזה קרוב, במשך כל השנה כל יום הם מדליקים נר, והנה הגיע בין השמשות ושכחו להדליק את הנר הזה, זה נקרא צורך מצוה. ומותר לומר לגוי להדליקו. כד. אשה ששכחה להדליק נרות שבת כמו כן עקרת הבית ששכחה להדליק נרות, והגיע בין השמשות ונזכרה, מותר לומר לגוי שידליק. והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר 'חזון עובדיה' כותב, שאמנם לצורך מצוה מותר לומר לגוי להדליק את הנר. אבל אם יש חשמל, החדר מלא אור, מה יוסיף שהגוי ידליק את הנרות, ורק אם יש חושך מותר לומר לגוי כי זה צורך מצוה. אבל לנשים יש שלחן ערוך משלהם, שלחן ערוך של רגש... תארו לכם שיש חשמל בבית והאשה לא הדליקה נרות שבת, איך היא מרגישה, הרי זו כל כך עגמת נפש, כל השבת היא עצובה, יש נשים שנוהגות שאם שכחו להדליק - הייתי [ .נרות פעם אחת שמכאן והלאה כל החיים שלהן מדליקות נר נוסף פעם בבית אחד והיו שם שלשים נרות, שאלתי את בעלת הבית האם היא שכחה כל כך הרבה פעמים... או שהיא נוהגת להדליק לפי כל הצאצאים. לכן אם באמת יש לאשה ]..יש כאלה שנוהגים להדליק גם כמנין הנכדים בזה עגמת נפש גדולה, אני באמת חושב שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יסכים לומר לגוי להדליק את הנרות ולהקל. כמו כן, מרן השלחן ערוך כותב שאפילו שאין צורך לשבת, עצם זה שהוא יהיה טרוד וכל השבת יהיה עצוב מזה, זה מטריד את מנוחתו, הוא לא שמח בשבת, מותר לומר לגוי באופן כזה. לכן יש לומר שאם יש מצב כזה שיש הרבה עגמת נפש, זה לא יהיה פחות מנר של יארצייט, שמותר לומר לגוי להדליק, כיון שזה מרגיע את מי שצריך להדליק ושכח. הוא הדין אשה ששכחה להדליק נרות שבת."},{"filename":"263.pdf","content":"263 גליוןמיום א' י\"ד אב תשפ\"ד קבלת הוראות | ברכה כשרואה את הים| ים נפרד וים מעורב| פקיקת חור ניקוז ברשת הרבים בשבת| נושאי השיעור: פקיקת חור ניקוז ביתי בשבת ברכה על | ברכת 'שהחיינו' ו'הטוב והמטיב' על לידת בן| ברכת 'עושה מעשה בראשית' על הים הגדול| ' מה נקרא 'הים הגדול| מרן בענייני ברכות ברכה על פיל וקוף| כל כמה זמן ניתן לברך את שאר ברכות הראייה| כל כמה זמן אפשר לברך על ראיית הים| ים סוףלעילוי נשמת אמא של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה שהשבוע זה יום השנה שלה, רוח ה' תניחנה בגן עדן. אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. פרשת עקבהלכות מלאכת בונה והלכות בין הזמנים א. מלאכת בונה קשורה לאיסור מוקצה אני עוסק עכשיו בהלכות מלאכת בונה, זו מלאכה מאד מסובכת וקשה, ונכתבה בשלחן ערוך מיד לאחר הלכות מוקצה כי יש ביניהם הרבה קשר. ישנם חפצים מסויימים שאסור להרכיב אותם משום בונה, וממילא אי אפשר להשתמש בהם כלל, הם לא ראויים לשום שימוש, והרי הם מוקצה. בעניין של פקק החלון, (ריש סימן שיג)יש לכך דוגמא מיד בתחילת הלכות בונה אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל יש שם מחלוקת ראשונים אם זה משום מוקצה או משום בונה. ואם זה אסור משום בונה זה יהיה אסור משום דין מוקצה. ואכמ\"ל. ב. פקיקת חור ניקוז ברצפת הבית ובכיור יש נושא שהוא די מצוי, והוא שייך למלאכת בונה וגם למוקצה, והוא הנושא של פקק של כלים. שאמנם אין איסור לכסות את הכלים עם הפקק, אבל פקקים של קרקעות, למשל, בבתים יש – היום זה כבר לא כל כך מצוי אבל פעם היה – כמין חור ניקוז שכששוטפים את הרצפה גורפים את המים לחור הזה והמים יורדים דרך שם, ולפעמים יש לזה מכסה שהוא כמו מסננת, ולפעמים הוא מכסה לגמרי ופותחים אותו. וכמו כן המכסה של הניקוז בכיורים, שכל המכסים הללו אין בזה שום חשש שייראה כבונה, כיון שזה ניכר, כל אחד רואה שזה מכסה את הניקוז, ומותר. וזה מובא בפירוש בשלחן (סימן שח).ערוך על מכסה הכלים ג. פקיקת חור ניקוז ברחוב אבל יש נידון שדנים בו הפוסקים בדורות האחרונים, שהנה כיום יש ברחובות בורות ניקוז של ביוב או של מים וכיו\"ב, שיש להם מכסה, ומובא שמכסה של קרקעות, אם יש לו ידית שניכר שזה (סימן שיג סעיף א)בשלחן ערוך מכסה את הבור, שאז אין בזה את החשש שייראה כבונה. כולם רואים שזה מכסה שמיועד להרמה והחזרה, ולכן מותר להרימו ואינו מוקצה. וגם אין בזה משום סותר כשמרימים אותו וכן כשמחזירים אותו את הבעיה של בונה. אולם כיום המכסים הללו אין להם ידיות, אלא יש בהם כמין חורים כאלו עם טבעות, שאפשר יהיה להרים אותם דרך החורים הללו. ולמעשה זה ממש כמו ידית, אלא שהבעיה במכסים הללו שפותחים את הבורות הללו ממש לעיתים רחוקות, זה לא כמו בבית שכמעט כל שכתב, (סימן שיג סעיף ג) יום יומיים פותחים. ויש שמעירים מדברי השלחן ערוך שאם אדם יש לו כמין לוח עץ המשמש כמו דלת לסגור את הפתח, שאם זה בפתח של הבית שנכנסים ויוצאים שאז מותר יהיה להזיזה לכסות, לפתוח או לסגור. אבל אם זה פתח שנכנסים שמה לעיתים רחוקות, \"רחבה שאחורי הבתים שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר\". אמנם יש בזה מחלוקת בין בעל (עירובין קא.) איך לפרש את המשנה והגמרא (סימן טו) להרא\"ש (עירובין לג:)המאור סובר כדעת הרא\"ש. (עמ\"ס עירובין שם)שם, ומרן פסק כדעת הרא\"ש, וכן הרמב\"ן והרא\"ש בעצמו מביא כן בשם הראב\"ד ועוד ראשונים, שזה תלוי אם זה לעיתים קרובות שאז כל אחד רואה שזה מכסה לפתח, רגילים להשתמש בזה למכסה לפתח, אבל אם זה לעיתים רחוקות, כגון דלת שמאחורי הבית, דלת של מחסן וכיו\"ב שהוא מקום שלא עוברים ונכנסים שם אלא לעיתים רחוקות, יש את הבעיה שהוא נראה כבונה. למעשה, יש כמה תנאים כדי להתיר לכסות את בורות הניקוז הללו. וממילא גם לא יהיו מוקצה. ולפי זה, למרות שיש למכסה את הידיות הללו, כיון שלא פותחים אותם רק לעיתים רחוקות, יהיה אסור. ד. בור ברשות הרבים השאלה הזאת יכולה להיות באופן שאירע למשל, שפתחו את הבור קודם השבת ולא סגרו אותו כמו שצריך, והנה הגיעה שבת, והרי אם מישהו שיעבור שם יכול למעוד חלילה מהמכסה הזה, הנה כאן במדרכה הסמוכה ממש ל'יחוה דעת', פעם באו העירייה ופתחו את הבור ולא סגרו אותו כמו שצריך, ועברה שם אשה אחת ומסכנה שברה את הרגל, והיתה צריכה לשכב כמה חודשים, זה כמובן בור ברשות הרבים. ואם נאמר שמותר לכסות ואין ] -יש גם שאלה אם זה דאורייתא או דרבנן ואכמ\"ל[ בזה משום בונה וסותר זה יהיה בסדר ואין כל חשש. אבל אם נאמר שאסור, אם כן כאשר אדם רואה דבר כזה וכי הוא צריך לעמוד שם ולהזהיר את כל העוברים ושבים?! אכן יש דרך יותר קלה, והיא שאם זה במקום שיש עירוב, שיביא כמה כסאות - וזה גם [ .ולהעמידם מסביב לבור, שכולם ידעו ויזהרו. אבל זה לא פשוט מצוי מאוד כאשר רוצים לעשות תשליך, ומחפשים בור כזה ופותחים אותו, שצריך לשים לב שזה לא בור של ביוב אלא בור של מים, לא בור של מים מלוכלכים, על מה אתה עושה את התשליך שלך, על .]ביוב?!... צריך לשים לב לזה ה. שלושים יום לאו דווקא – זה אמנם הלכות יום טוב אבל שבת (סימן תקיט)והנה יש בהלכות יום טוב ויום טוב לעניין זה הם אותו הדבר - הרבה פרטים על הנושא של מלאכת בונה ביום טוב, ויש כמה פוסקים שהתייחסו לפקיקת מכסה של הביוב. היה רב אחד בדור הקודם, קראו לו הרב ניסים כדורי והוציא את ספרו 'מעשה ניסים' שם הוא דן בנושא הזה, ומסיק שאסור בהחלט. ומבאר, שמה שכתב מרן 'שלושים יום', וכותב החיי אדם שזה דווקא שלושים יום, שהאמת שהחיי אדם הזה אינו מוסכם, יש אומרים שאפילו כמה ימים, אבל החיי אדם נתן זמן שלושים יום כמו בהלכות אבלות שיש דין של שמועה רחוקה. 'רחוקה' היינו שלושים יום. וכמו כן מצינו בברכות הראיה , ולכן זה לאו דווקא שלושים ] - וראה להלן[ שלושים יום בין פעם לפעם יום, ולכן מסיק המעשה ניסים לאסור. ו. מכסה של ביוב ניכר הדבר שאינו בונה יש ספר על הלכות יום טוב שנקרא 'ברוך שאמר' מאת הגאון הרב ברוך - אני לא יודע למה הוא [ .שרגא שליט\"א, ושם הוא מאריך בנושא הזה ]כתב את זה דווקא בהלכות יום טוב, כי זה שייך גם לשבת וגם ליום טוב ושם מביא בשם הגאון הרב מרדכי אליהו זצ\"ל שסבר שאסור, משום שזה גם מוקצה וגם בונה, כי פותחים את זה רק לעיתים רחוקות. הוא מביא שם תשובה של הרב אברהם דוד הורוויץ בעל שו\"ת קנין תורה שהיה רב ב'עדה החרדית' ונפטר לפני כמה שנים, היה גאון גדול בתורה, והוא כותב כל מיני סברות להתיר. אני לא ניכנס לכל הראיות שלו להתיר, אבל אני חושב שזה לא מספיק כדי , ]... - זה קל מאד להגיד אסור[ להקל. אך בכל זאת אני חושב שזה מותר מפני שההבדל בין דלת אחורית שמשתמשים בה רק לעיתים רחוקות לבין דלת ראשית של בית, שדלת ראשית זה מקום שכל הזמן נכנסים ויוצאים בו, מי שרואה אותו מכסה את הפתח מבין שזו דלת, הוא מבין שהוא לא מתכוון לבנות או להוסיף על הבניין, מה שאין כן בדלת אחורית, צריך שיהיה שם היכר ממש. לכן צריך שיהיה ציר בדלת, שיהיה קשור, וכל מיני תנאים. וכל התנאים הללו עושים שהדלת תהיה ניכרת, אין פה מחזי כבונה. ולפי זה במכסה של בורות ביוב וכיו\"ב, עצם הידית שיש לו או החריצים שעל ידיהם אפשר להחזיק את המכסה ולהוציא אותו, וכי הרואה יאמר שמי שמכסה הוא בונה כעת את הכביש?! או בונה את המדרכה?! כל אחד יודע שזה מכסה של הבור ויש לו גם צורה של מכסה. ממילא כיון שזה ניכר לכן למרות שזה רק לעיתים רחוקות, עדיין יש להקל גם בראש השנה לצורך 'תשליך' וכיו\"ב. ז. חוף ים נפרד לגמרי נדבר קצת על נושאים ששייכים לבין הזמנים. בבין הזמנים אנשים הולכים קצת לטייל, יש כאלו שהולכים לים. צריך לדעת קודם כל, שלא מספיק שחוף הים הוא נפרד, אלא צריך לדאוג שגם הדרך שעוברים בה אל הים תהיה מופרדת. אם אדם הולך לים נפרד ועובר דרך ים מעורב, זה איסור מוחלט, עדיף שלא ילך לים. אם יש בדרך פריצות בוודאי שזה לא מתאים ליהודי שומר מצוות שילך למקום כזה. אבל אם יש מקום שהוא באמת נפרד לגמרי, שמעתי שיש כמה מקומות כאלו, אפשר ללכת. אין בזה כלל בעיה. ח. שעשה את הים הגדול וז\"ל: \"על ימים ונהרות הרים וגבעות ומדברות, (סימן רכח סעיף א)כתב בשלחן ערוך אומר ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם עושה מעשה בראשית. ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים ברוך את ה' אלוקנו מלך העולם עושה הים הגדול\". ע\"כ. מרן כתב 'עושה הים הגדול' אבל האחרונים כותבים וכן כתב הטור, שצריך לומר: 'שעשה את הים . וכמו שמברכים 'שעשה לי כל צרכי'. (ברכות מב:)הגדול' וכן יש גירסא בגמרא ט. רבי יהודה וחכמים אינם חולקים והנה, מרן כותב שיש לברך על 'הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים', ולכאורה זה הים התיכון או ים סוף. אבל האמת שזה לא מוסכם, שהנה שנינו 'על הימים ועל נהרות וכו' אומר עושה מעשה (ברכות שם)במשנה בראשית, רבי יהודה אומר על הים הגדול אומר שעשה את הים הגדול'. פוסק הלכה כרבי יהודה. והשלחן ערוך שפסק (פרק י מהלכות ברכות הלכה טו)והרמב\"ם שמברך 'שעשה את הים הגדול' ולא 'עושה מעשה בראשית' זה על פי הרמב\"ם. אולם השאלה היא, שהרי רבי יהודה נחלק על תנא קמא שזה חכמים, ומפני מה הרמב\"ם פוסק כמו רבי יהודה. ומרן בבית יוסף כתב לבאר, שהרמב\"ם אינו סובר שרבי יהודה חולק על חכמים, אלא שחכמים דברו באופן כללי על כל הימים שיש בעולם שצריך לברך 'עושה מעשה בראשית', ואילו רבי יהודה אומר חוץ מהים הגדול שעליו מברך 'שעשה .(כלל ד סימן ד)את הים הגדול'. וכך כותב גם הרא\"ש בתשובה י. ספק ברכות להקל נגד מרן השלחן ערוך והרמב\"ם לעומת זאת, מאידך גיסא אבל מצד שני כמה ראשונים סוברים שיש מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה, ומשכך הלכה כמו חכמים. ולכאורה היה צריך לומר ספק ברכות להקל, ואין לברך 'שעשה את הים הגדול' מפני שאמנם להרמב\"ם אין מחלוקת וצריך לברך, אבל לפי הראשונים שסוברים שזו מחלוקת והלכה כחכמים, הרי אינו יכול לברך. אין ברכה כזו לפי חכמים. והרי הכלל של ספק ברכות להקל הוא אפילו נגד מרן השלחן ערוך. למעשה, אני גם לא יודע אם אפשר להגדיר שזה המנהג, וכי המנהג הוא ללכת לים?! וגם לא ברור שהמנהג הוא לברך. מאידך גיסא, יש כאן את כותב, שלמרות (שו\"ת חיים שאל ח\"ב סימן טו) הרמב\"ם והשלחן ערוך. וגם מרן החיד\"א שהכלל הוא שאומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, בכל זאת מי שרוצה לעשות כדעת מרן יש לו על מה לסמוך. אכן יש הרבה אחרונים שסוברים שקבלנו הוראות מרן גם בענייני ברכות. פעם היה לי דיון עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על ברכת הפיצה, היה לנו ויכוח גדול על העניין הזה, ואז הוא אמר לי שאמנם אנחנו הולכים אחרי החיד\"א שקבע ספק ברכות להקל נגד מרן, אלא שמרן החיד\"א כותב שמי שרוצה לעשות כדעת מרן אין מוחין בידו. ואם לא דברי מרן החיד\"א הייתי אומר שהלכה כדעת מרן גם בענייני ברכות. הרי מה נשתנה דיני ברכות משאר הלכות?! הנה בענייני עריות הכי חמורים, בענייני אשת איש, אנחנו פוסקים כמו מרן, וכן בענייני נידה אנחנו פוסקים כמו מרן, גם במקום שיש מחלוקת, ואם מרן פוסק להקל אנחנו הולכים אחרי מרן, למה שדיני ברכות יהיו שונים?! אמנם נכון שברכות זה דבר חמור מאד, אבל גם נידה ואשת איש חמורים מאד! אבל כיון שכך כתב החיד\"א אנחנו עושים כך, ולכן אם יש סברא נוספת לצרף אפשר לסמוך על זה. יא. ברכת עושה מעשה בראשית על הים הגדול והנה כאן יש בעיה אחרת, שהרי אם נאמר שאי אפשר לברך 'שעשה את הים הגדול' הרי שלא יהיה אפשר לברך כלל, ואבאר, הנה ביאור לשון הברכה 'עושה מעשה בראשית' שהקב\"ה עשה את זה מבראשית, \"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ\", כלומר שצריך שזה יהיה מבריאת העולם כדי שנוכל לברך עליו. וראשית כל יש מחלוקת מה נקרא כותב שהים הגדול שהמשנה מדברת (כלל ד סימן ד) הים הגדול, הרא\"ש בתשובה עליו זה האוקיינוס דווקא, לא הים התיכון. הוא כותב שם בפירוש, שהים שהולכים בו למצרים ולארץ ישראל, למרות שבתורה הוא נקרא 'הים - קראנו לא מזמן בתורה בפרשת מסעי 'וגבול ים והיה לכם הים [ 'הגדול ארץ ישראל היא לא באוקיינוס, הים התיכון הוא הגבול של ארץ ]'הגדול ישראל, והוא נקרא הים הגדול, ובכל זאת כותב הרא\"ש, שמה שכתוב בתורה לחוד, וחכמים כשכתבו 'הים הגדול' הם לא התכוונו למה שמכונה בתורה הים הגדול אלא לאוקיינוס. לעומת זאת, רבינו אברהם בן הרמב\"ם כותבים להיפך, שהים שהולכים בו לארץ ישראל (עמ\"ס ברכות שם)וכן רבינו יונה הוא הנקרא הים הגדול, וכמו שכתוב בתורה. אשר על כן לברך 'שעשה את הים הגדול' יש בזה שתי בעיות: א. אם בכלל מברכים על הים הגדול 'שעשה את הים הגדול'. ב. אם בכלל הים התיכון נקרא 'הים הגדול', ואולי רק האוקיינוס נקרא הים הגדול. לכן יש לדון אם לא רוצים להיכנס לספיקות, האם ברכת 'עושה מעשה בראשית' על הים הגדול זה מועיל או לא. יב. אם ברכת שהחיינו פוטרת את ברכת הטוב והמיטיב ויש דבר דומה לזה, הפוסקים דנים על ברכת 'הטוב והמיטיב'. שחז\"ל קבעו שאדם שנולד לו בן שמברך 'שהחיינו', וזה דווקא אם האמא ח\"ו לא החזיקה מעמד ונפטרה בלידה, שמברך 'שהחיינו' כי יש דבר טוב בשבילו. אבל אם אשתו חיה ב\"ה והכל בסדר, שאז גם הוא וגם היא חיים מברך 'הטוב והמיטיב'. כמו כן כתוב לגבי ירושה, אדם שאביו מת והשאיר לו ירושה, שאם הוא בן יחיד מברך 'שהחיינו' כשהוא מקבל את הירושה, - והאחים שלו לא גנבו לו את [ הוא הרוויח כסף, אבל אם יש לו אחים שמתחלקים ביחד בירושה, הרי שכל אחד מהאחים מברך 'הטוב ]...הירושה והמיטיב'. דהיינו כל דבר שזה משותף, מברך 'הטוב והמיטיב'. ויש לדון האם ברכת 'הטוב והמיטיב' היא דרגה מעל ברכת 'שהחיינו', או הבאתי כמה ראיות (חלק יא) שזה משהו אחר לגמרי. ובספרי הלכה ברורה שברכת 'הטוב והמיטיב' זו ברכה אחרת לגמרי, היא איננה פוטרת את ברכת 'שהחיינו'. ולכן אם צריך לברך 'שהחיינו' אינו יכול לברך 'הטוב והמיטיב' וכן להיפך. זה לא כמו ברכת 'שהכל שפוטרת את הכל. יג. המציאות כיום שלא מברכים 'הטוב והמיטיב' על לידה לאור זאת יש להקשות, למה אדם שנולד לו בן אינו מברך ברכת 'הטוב והמיטיב' מיד אחרי הלידה. ועונים על כך האחרונים, שסומכים על זה שבברית מברך 'שהחיינו'. אולם הרי גם אשתו יכולה לברך ולמה היא איננה מברכת, הרי גם היא צריכה לכאורה לברך 'הטוב והמיטיב'. ועוד יש לשאול, .'מנא לן שברכת 'שהחיינו' פוטרת את ברכת 'הטוב והמיטיב למעשה המציאות היא שלא נהגו לברך בשעת לידה 'שהחיינו', אבל באמת זה דבר מאד תמוה למה לא מברכים 'הטוב והמיטיב', כיון שיש לו גם את אשתו צריך לברך 'הטוב והמיטיב'. יד. ברכה על לידת בת דן לגבי מי שנולד לו בת, אם צריך הוא ואשתו (סימן רכג סק\"ב)המשנה ברורה – יש אנשים טיפשים שכשנולד להם בת הם [ .'לברך ברכת 'הטוב והמיטיב לא שמחים... מה תגיד להם?! תברך ברכה... הרי הם לא שמחים! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, הרי הוא היה שליח ציבור נעים מאד מאד, היה תענוג לשמוע אותו, כל מי שזוכר, איך אנחנו מתגעגעים לימים האלה! והנה כשנולדו לו שתי בנות תאומות, הוא היה שליח ציבור, ובשבת שאחרי הלידה שלהן הוא היה כל כך שמח ומאושר והוא ניגן הרבה יותר יפה מכל שבת. ואנשים שאלו אותו מה נשתנה השבת הזאת מכל השבתות?! והוא ענה להם נולד לי תאומות! לכבוד הבנות שלי! ואנשים הסתכלו בתימהון, שתיים והוא שמח?!... אבל מי שלא שמח אין לו שכל! אדם צריך לשמוח . מאידך גיסא, רואים שחז\"ל לכאורה לא תקנו לברך על לידת בת, ]בזה כותב המשנה ברורה, שהנה יש דין אם אדם לא ראה את חבירו שלושים (ריש יום, ואוהב אותו מאד, שצריך לברך 'שהחיינו'. אלא שהחסד לאלפים כותב שלא נהגו, הסיבה לכך היא, הרי אם לא ראיתי משהו שלושים סימן רכה) יום, ואני לא סובל אותו אבל אני אדם מנומס ואני לא אומר לו שאני לא אוהב אותו, אני מראה לו כאילו שאני אוהב אותו, זה דרך העולם, העולם מלא חנופה והעמדת פנים, אם כן כיצד ינהג?! הרי אם יברך עליו זו תהיה ברכה לבטלה, ואם לא יברך עליו הוא יפגע, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. לכן כותב הפלא יועץ שכיון שירדה חנופה לעולם אי אפשר לברך 'שהחיינו' על הרואה את חבירו. על כל פנים הרי גם לפי הפלא יועץ, אם אדם רואה את הבן שלו לאחר שלושים יום שלא ראה אותו, וכי מישהו יכול לומר שבן אדם לא אוהב את הבן שלו?! זה בן אדם משונה מן הבריות! לכן אם באמת הבן הלך לישיבה - אכן [ שלושים יום והאבא לא ראהו, לא היה לו קשר אולי רק בטלפון יש מחלוקת אם דיבר איתו בטלפון או אם ראה אותו בתמונה, בווידאו, או בטלפון כשרואה את הבן אדם שמדבר איתו, שמעתי שזה רק בטלפון שאינו לכן באופן כזה אפשר לברך. אם ]כשר, אם זה נקרא שראה אותו או לא כן כותב המשנה ברורה, אדם שנולד לו בת שיסתכל על הבת הזאת פעם ראשונה בחיים, שהרי אז בוודאי שהוא אוהב אותה, ויברך 'שהחיינו'. אמנם הסברא הזו אינה שייכת לגבי ברכת 'הטוב והמיטיב'. וצריך לשים לב, שאם הביאו לו את התינוקת מיד אחרי הלידה שיברך מיד, כי אם לוקחים אותה ממנו לאחר זמן כבר לא יוכל לברך, כיון שרק בראיה הראשונה מברכים. טו. ברכת עושה מעשה בראשית אם פוטרת את ראיית הים הגדול כאמור ברכת 'הטוב והמיטיב' ו'שהחיינו' נראה מדברי הרבה פוסקים שהן שתי ברכות שונות לגמרי. וכמו כן גם ברכת 'עושה מעשה בראשית' ו'שעשה את הים הגדול' לא בטוח ש'עושה מעשה בראשית' יפטור את ברכת 'שעשה את הים הגדול'. באמת כך כותב בפירוש רבינו יהודה בר יקר, יש לו ספר פירוש של התפילות ושם כותב בפירוש שברכת 'עושה מעשה בראשית' אינה מועילה לראיית הים הגדול. טז. ים התיכון לא נברא בבריאת העולם מביא מדרשים, שמהם מוכח שהים התיכון לא (פרשת נח) בספר 'משך חכמה' נוצר בבריאת העולם, אלא לאחר מכן, בדור אנוש. שהם הכעיסו את הקב\"ה, והקב\"ה הציף שם את הים, וכך נוצר הים התיכון. לפי זה יוצא לכאורה שאי אפשר לברך 'עושה מעשה בראשית', כיון שברכה זו משמעותה שהיתה בזמן בריאת העולם, והים הזה לא היה בזמן בריאת העולם. מצד שני אפשר לברך את ברכת 'שעשה את הים הגדול'. לכן אין לנו הרבה ברירות כיון שזה כך או שלא לברך כלל. אכן יש שרוצים לומר, שגם דבר שלא היה בבריאת העולם אבל אם הקב\"ה ברא אותו אפשר לברך עליו 'עושה מעשה בראשית'. אבל משמעות המילים 'עושה מעשה בראשית' היא שנעשו בבראשית הבריאה, וכמו שמברכים על ברקים ורעמים וכיו\"ב, נכון שהכל נעשה על ידי הקב\"ה. ברכה על ים המלח, ים כינרת וים סוף יז. וממילא זו גם הסיבה שאין מברכים על ים המלח, כיון שהוא לא היה בבריאת העולם. ים המלח נברא כשהקב\"ה הפך את סדום, אז זה נהיה ים - באנגלית אומרים ים מת – דהיינו שאין בו דגים, יצור חי לא יכול [ .המלח כמו כן יש אומרים שעל ים המלח לא מברכים בגלל שזה ]להיות בים הזה נעשה בקללה שהקב\"ה הפך את סדום. למעשה, כיום יש בים הזה הרבה ברכה – יש בו הרבה מינרלים והוא טוב לבריאות, אבל אי אפשר לברך עליו, כי הוא לא היה במעשה בראשית. לעומת זאת הכנרת כתוב גם כן בתורה בפרשת מסעי \"על כתף ים כנרת קדמה\", ומסתבר שהיתה מבריאת העולם, לכן אדם שנוסע לכנרת יכול לברך 'עושה מעשה בראשית'. ולגבי הים של תל אביב או חיפה או כל ים התיכון, או ים סוף, אם אדם נסע לאילת ששם רואים את ים סוף, שמסתבר שהיה מבריאת העולם כיון שהוא מחובר לאוקיינוס, אפשר לברך עליו 'עושה מעשה בראשית'. אמנם זה לא הים הגדול, אבל אם על הים התיכון מברכים עליו 'שעשה את הים הגדול' וכמובן גם על האוקיינוס, כל שכן על ים סוף. הגאון הרב בן ציון אבא שאול היה אומר, שאם רוצים לצאת ידי ספק בברכה זו, הכי טוב זה לקחת מטוס ולנסוע למיצרי ג'יברלטר, ששם זה החיבור בין הים התיכון לאוקיינוס, ואז כאשר רואה את שניהם יכול לברך. יח. ימים שמחוברים לאוקיינוסים האמת שגם אם נאמר כמו המשך חכמה, שהים התיכון נוצר לאחר מכן, יש עדיין צד לומר שהוא המשך של האוקיינוס, מפני שהרי הוא מחובר לאוקיינוס. אמנם עדיין לכאורה זה הים הגדול, אבל הרי אם נגיד כך, הרי יש כל מיני ימים שבאים מהאוקיינוסים, וכי נברך עליהם 'שעשה את הים הגדול'? זה לא מסתבר. לכן על הים התיכון מברכים כמו שפוסק מרן בשלחן ערוך 'שעשה את הים הגדול'. ועל האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס - האוקיינוס השקט הוא גדול יותר מכל היבשות [ ההודי, האוקיינוס השקט מברכים עליהם 'שעשה את הים הגדול'. ואילו שאר ]שבעולם, הוא ענק ימים שהם מחוברים לאוקיינוסים מברכים עליהם 'עושה מעשה בראשית', כי מסתבר שהם נבראו בבריאת העולם. יט. ברכה על הנהרות הגדולים יש שאלה לגבי הנהרות מתי הם נבראו, יש נהרות גדולים ועצומים בעולם, ויש הסתברות גדולה מאד שהם לא נבראו בבריאת העולם. שהנה בתורה - בקרוב [ כתוב ארבעה נהרות, אז אם אדם נוסע ורואה את הפרת והחידקל יהיה אפשר לברך 'עושה ]...בעז\"ה כשיבוא משיח נוכל לנסוע ולבקר שם מעשה בראשית' שהרי כתוב בפירוש בפרשת בראשית שבבריאת העולם היה את הפרת, חידקל. גיחון וקישון אני לא יודע מה הם. ולגבי הנהרות האחרים, הנה למשל הנהר הכי גדול בעולם, נהר ה'אמזונס' בברזיל, הוא עובר בכמה מדינות בדרום אמריקה אבל בעיקר בברזיל, האורך של הנהר הזה היה פעם השני בעולם, ה'נילוס' היה יותר ארוך, אבל אחרי שהמצרים עשו את סכר 'אסואן' הנילוס התקצר קצת והיום ה'אמזונס' הוא יותר ארוך. מצד שני ה'אמזונס' הוא ענק ועצום, הוא פי כמה יותר גדול מה'נילוס' שהוא יחסית צר לעומתו. והמים שלו באים מהרים בדרום אמריקה שנקראים הרי ה'אנדים', מי שהולך להרים האלו בוודאי שצריך לברך 'עושה מעשה בראשית' זה בוודאי מבריאת העולם, הרים גבוהים ועצומים מאד, זה הרכס השני בגובהו בעולם אחרי הרי ה'הימליה'. ההרים הללו הם כל כך גבוהים - אני הרבה פעמים הייתי בדרום אמריקה אבל [ .ויורד עליהם הרבה שלג אף פעם לא הלכתי לבקר בהרים הללו, אנשים מסתכלים עלי ואומרים אתה כבר מגיע לדרום אמריקה תלך תראה משהו עצום, אומרים שזה אשר על כן סביר מאוד שה'אמזונס' נוצר מההרים הללו, יורד ]...יפה מאד עליהם שלג וממילא נוצר הנהר. כמו כן יש באירופה נהר ה'ריין', ה'ריינוס', יש כל מיני נהרות, בבודפשט יש נהר, ולא ברור שזה היה בבריאת העולם, יכול להיות שזה נוצר מהשלג שיורד, שמה גם יותר קר מדרום אמריקה ויש שמה הרבה שלג מהרי האלפים, ויכול להיות שמזה זה נוצר. וכן בהודו יש שם נהרות גדולים ועצומים, ובסין יש נהר שנקרא 'יאנג צה', נהר גדול מאד, אחד מהכי גדולים בעולם, אבל המים שלהם באים מהרי ה'הימליה', וכנראה שזה לא התחיל מבריאת העולם. לכן למעשה בכל הנהרות הללו, ובכל המקומות שמסופקים לגבם, אם הם נעשו בשש ימי בראשית, לא מברכים עליהם כלל. ספק ברכות להקל. כ. מברכים על הים אחת לשלושים יום יש עוד דבר חשוב מאד שצריך לשים לב אליו, שאת כל הברכות הללו מברכים אחת לשלושים יום. אם אדם הלך וראה את הים ובירך 'שעשה את הים הגדול' ואחר כמה ימים ראה אותו שוב אינו צריך לברך. עד שיהיו שלושים יום רצופים מהראיה האחרונה. כא. מתי היה לי זמן לראות ים?! הוא עלה 3 דרך אגב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שהוא נולד בבגדד ובגיל הוא חזר למשך חצי שנה לבגדד. אבל הוא אמר 10 לירושלים, אחר כך בגיל לי שמעולם הוא לא ראה מה זה ים, הוא לא ידע מה זה! הוא אמר לי 'לא היה לי זמן, מתי אלך לראות את הים?!... פעם ראשונה בחיים שראה את ואז החתן 24 הים זה כשהוא התארס עם אמא ע\"ה כשכבר היה כמעט בן והכלה הלכו לראות את הים... ואז הוא כמובן ברך עליו 'שעשה את הים הגדול'. אבל זה היה פעם ראשונה. כל כך הוא היה עסוק בתורה שלו! וגם לאחר מכן, כשהיה נוסע בלי סוף ברחבי העולם, להרביץ תורה, ללמד וללמד, בכל הזדמנות, כשכל מיני ראשי ישיבות היו פונים אליו שיעזור היה נוסע בשבילם, ה'חינוך העצמאי' של האשכנזים, הרי רוב התלמידים של החינוך העצמאי עד היום זה הם ספרדים, והם פנו אליו בזמנו והוא נסע יותר מפעם אחת. כמה פעמים הוא נסע לכל מיני מדינות לעזור להם לגייס כספים. וכמובן לא הסכים לקחת מהם אפילו פרוטה אחת. הם שילמו את הכרטיסים, וזהו. אפילו את המקומות שהוא היה צריך להתארח, היו בקהילות כאלו שהיו מארחים אותו, אבל הוא לא הסכים בשום אופן לקבל שום דבר. הכל לשם מצוה. אני נסעתי הרבה פעמים איתו, כמעט כל נסיעה שהיתה לו משנת תשמ\"א – תשמ\"ב עד שנת תשנ\"ה – תשנ\"ו שאז הוא כמעט הפסיק לנסוע, בכל השנים האלו הייתי נוסע איתו. אני זוכר שהוא פעם נסע, בשנת תשמ\"א, בשביל ישיבת 'פורת יוסף' למשך חודש שלם, מיד אחרי סוכות הוא יצא מהארץ לניו יורק לכמה ימים, ומשם הוא נסע לפנמה לכמה ימים, משם לארגנטינה, משם לברזיל, בכל מקום הוא היה כמעט שבוע. ובכל מקום היה מוסר שיעורים ודרשות, כמה הוא אהב להרביץ תורה! ואמא ע\"ה היתה נוסעת איתו תמיד לכל מקום כדי להיות לידו, לדאוג לו שיאכל מה שצריך, שידאגו לו שהכל יהיה בסדר, היתה נוסעת כדי לטפל בו. ובכל מקום אליו היה נוסע היה לוקח עימו מזוודה למטוס, מה אנשים לוקחים בתיק יד? כמה דברים נחוצים, תפילין וכיו\"ב, אבל הוא היו לו שני תיקי יד, תיק אחד לשים בו את התפילין ותיק אחד עם ספרים. וכדי להרים את זה למטוס להניח את זה למעלה היו צריכים שניים שלושה אנשים, זה היה כבד מאד. הוא היה לוקח איתו כל מיני ספרים שהיו נחוצים לו. במטוס הוא היה לומד ובכל מקום אליו היה מגיע. פעם הייתי איתו בניו יורק אצל הרב דוד עוזרי יהודי יקר וחשוב מאוד, והתארחנו אצלו בשבת, וביום שישי לפני שבת אאמו\"ר הגיע עם כל הספרים שלו, ולקח אותו איתו לחדר שינה, והוא ביקש מהרב עוזרי שיהיה בחדר אור קטן כדי שיוכל ללמוד. ומאידך הוא לא רצה להשאיר אור בחדר כדי שהרבנית תוכל לישון. ואז הוא אמר לו הרב, יש לי פתרון, יש לי ארון אני ארוקן את הארון, ויש בתוכו אור, ואפשר לפתוח את הדלת וכך יהיה מעט אור. וכשרוצים שיהיה חושך אפשר לסגור את דלת הארון. בבוקר, ביום שבת, אמא ע\"ה מספרת לנו, שאאמו\"ר לקח את הכסא ונכנס איתו לתוך הארון וסגר עליו את הדלת, וישב בתוך הארון ולמד כל הלילה!... ככה הוא היה אוהב ללמוד, ומצד שני הוא אהב מאוד ללכת ממקום למקום כדי להרביץ תורה. כב. ראה שני ימים בתוך פחות משלושים יום אם כן כאמור, אין מברכים את הברכה על ראיית הים פחות משלושים יום, ואפילו אם אדם את הים התיכון ונסע אחרי כמה ימים לאמריקה ושם ראה את האוקיינוס אינו יכול לברך שוב, כי הים התיכון הוא המשך אחד של האוקיינוס. או שהיה באוקיינוס האטלנטי, בפנמה למשל, ששם זו רצועה צרה שצד אחד זה האוקיינוס האטלנטי והצד השני זה האוקיינוס השקט והם עשו שמה תעלה, הרבה אנשים רואים את זה באותו יום, צד אחד זה צד אחד זה, יש גם הבדלי גובה ביניהם, בכל זאת אינו מברך פעמיים, מפני שאחרי יבשת דרום אמריקה יש חיבור לשני האוקיינוסים, וכיון שהם מחוברים ברגע שבירך על אוקיינוס אחד שוב אינו מברך על האוקיינוס השני. כג. ברכת ברקים ורעמים הזכרנו מקודם שאדם שלא ראה את חברו שלושים יום צריך לברך. וכמו כן אדם שרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל שמברך, זה רק פעם בשלושים יום. וכן אדם שרואה בית הקברות שמברך 'אשר יצר אתכם בדין' אחת לשלושים יום. וכן הלאה. רוב הברכות של הראיה זה אחת לשלושים יום (שלחן ערוך סימן רכד סעיף יג). ברכות ברקים ורעמים הדין שלהם שונה, שאם היו עננים ובירך עליהם, והעננים התפזרו וחזרו שוב אפילו לאחר יום אחד או מהבוקר לערב מברך עליהם שוב, זו בריה חדשה. אבל אם העננים לא התפזרו ונמשך יום יומיים לא מברכים שוב. בארץ זה לא מצוי אבל בחו\"ל יש מצב כזה, שהעננים נשארים יום יומיים. הייתי בכמה מקומות בארצות הברית שהיה גם שבוע שלם שלא הפסיק לרדת גשם. אצלנו בארץ שעה שעתיים ואין יותר. ומברך על הרעמים 'שכוחו וגברותו מלא עולם' ועל הברקים 'עושה מעשה בראשית'. וזה צריך להיות תוך כדי דיבור (סימן רכז סעיף א-ב). ברכה על ראיית בית הקברות, צריך לברך מיד כשרואה את בית הקברות, אבל אם לא בירך מיד, כל עוד הוא שם יכול לברך, אך אם הוא הלך כבר אינו יכול לברך עד שלושים יום (סימן רכד סעיף יב). כד. ברכה על פיל וקוף יש ברכות שזמנם הוא פעם בחיים, למשל מי שרואה פיל, קוף וקיפוף, מברך עליהם 'משנה הבריות' (ברכות נח:). 'קיפוף', רש\"י כותב שזה ינשוף. ויש אומרים שזה תנשמת, אבל הכל זה משפחה אחת. יש אומרים שזה לאו דווקא אלא גם כל מיני חיות, כגון תנין שהמראה שלו מאד משונה, מזעזע. אבל יש אומרים שדווקא השלושה האלו. ויש מכנה משותף לשלושת החיות הללו שהעיניים שלהם מקדימה כמו בן אדם, בשונה מכל החיות והעופות שיש להם עיניים בצדדים. כותב, שהפיל מבין לשון של בני אדם. קראתי פעם (עמ\"ס ברכות שם)המאירי באיזה מקום, שהיה איש אחד שהיה מטפל בפיל. פעם אחת הוא התעצבן על הפיל ואמר שהוא הולך להרוג אותו, הוא דיבר כמה פעמים שהוא הולך להרוג את הפיל, פתאום הפיל תפס אותו דרך עליו והרג אותו! הבא להרגך השכם להורגו... הקוף למשל היא חיה מאד פקחית. יש מטומטמים כאלו שאומרים שהבן אדם בא מהקוף, אבל האמת היא הפוך, הקוף בא מהבן אדם, כך כתוב על דור הפלגה, שהקב\"ה עשה אותם לקופים. ויש לקוף צורה מיוחדת. ובאמת להלכה אנחנו פוסקים שרק על השלושה האלה . (סימן רכה סעיף ח)מברכים כה. ברכה על פיל מת הגר\"י זילברשטיין סיפר, שהסטייפלר לקח את הבן שלו – הגאון רבי חיים קניבסקי כשהיה ילד קטן – לגן חיות כדי לברך 'משנה הבריות', ואז הם ראו פיל ובירכו עליו. ואז התברר שהפיל היה מת... ונוצרה שאלה מעניינת, האם יצאו ידי חובה כשברכו על פיל מת או לא... כו. ברכה פעם בחיים איך שלא יהיה, מברכים את הברכה הזו פעם אחת בחיים, כיון שבפעם הראשונה שרואים דבר כזה יש התפעלות, אבל מי שכשהיה ילד הלך לגן החיות, הוא כבר לא מתפעל מזה, וממילא אי אפשר לברך יותר. כתוב בגמרא שם שמי שרואה אדם שחור וכיו\"ב כל מיני דוגמאות כאלו שמברכים עליהם 'משנה הבריות', אך היום הדברים הללו מצויים מאד לכן לא מברכים אותם. וכן על קיפוף לא מברכים בגלל שיש לנו ספק מה זה, וכאמור. אכן יש ברכות הראיה שהם פעם בשנה, כגון ברכת האילנות. וכמובא .(ברכות מג: שלחן ערוך סימן רכו סעיף א)בגמרא"},{"filename":"264.pdf","content":"264 גליוןמיום א' כ\"א אב תשפ\"ד ברכת הגומל לחייל שחוזר | ברכת הגומל בנסיעה בכביש מסוכן| אם ארבעה אלו הן דווקא| ארבעה צריכין להודותנושאי השיעור: מתי אומרים את תפילת | ספק ברכות להקל נגד מרן| מיל לדעת הרמב\"ם ולדעת מרן השלחן ערוך| גדלותו של הרמב\"ם| מהמלחמה מתי היולדת | אם אשה מברכת הגומל| מתי חולה מברך הגומל| מתי מברכים ברכת הגומל כשנסע ובדעתו לחזור| הדרך בטיסה במטוס ברכת הגומל למי | פריסת הידיים בברכת כהנים| שומע כעונה בברכת כהנים| אם יש דין שומע כעונה בברכת הגומל| תברך הגומל שהשתחרר ממעצרפרשת ראההלכות ברכת הגומל ותפילת הדרך א. מקור דין ברכת הגומל לחייבים טובות נאמר על ארבעה דברים, על כל אחד מהם: \"יודו (מזמור קז) בספר תהילים לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". א. \"יורדי הים באוניות עושה מלאכה במים, יחוגו ויניעו כשיכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם יודו לה' חסדו וכו'\". ב. \"יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל\" – זה אסיר בבית סוהר. ג. \"תעו במדבר בישימון דרך\" – הולכי מדבריות. ד. \"כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שכל ארבעה (ברכות נד:)שערי מות\" – חולה שקם מחוליו. מכאן לומדת הגמרא אלו עליהם לברך ברכת 'הגומל'. ב. נס שבדרך הטבע ושאינו בדרך הטבע כאמור, אין ספק שעל כל אחד מארבעה האלו עליהם לברך הגומל. אולם יש לדון האם יש ללמוד מארבעה האלו לשאר דברים שקרו לאדם. שהנה יש ניסים שהם כדרך הטבע וישנן ניסים שאינן בדרך הטבע. למשל, נסע במכונית בתוך העיר, ואירעה תאונה והמכונית התרסקה ויצא בשלום, זה אמנם נס על פי דרך הטבע. אך אם למשל התנפל עליו מחבל והתפוצץ ולא קרה לו כלום, זה נס שלא על פי דרך הטבע. וכמו כן אם התנפל עליו מביאה דוגמא לגבי מי חייב לברך 'שעשה לי נס במקום (שם נד.)אריה. הגמרא הזה' - באדם שנתקל ב'גמלא פריצא' - גמל משוגע שהתנפל על האדם שזה ממש נס שלא כדרך הטבע. ג. טוב לברך בלי שם ומלכות למעשה הנידון אם מברכים על כל ניסים אחרים מלבד הארבעה הללו הוא מביא את (סימן ריט סעיף ט)מחלוקת בין ספרדים לאשכנזים. מרן השלחן ערוך שתי הדעות. אבל למעשה הספרדים נוהגים לברך רק על הארבעה האלו, ולא מברכים על כל מיני ניסים אחרים. אכן כמובן שאם אירע לספרדי נס שאינו מארבעה הללו, שכדאי מאד שיבקש ממשהו שמברך 'הגומל' שיכוון להוציאו ידי חובה. ויאמר, שאם הוא חייב הרי הוא יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, ואם לא, הרי הוא רק עונה אמן. וזה מועיל לעשות בדבר כזה תנאי והוא הטוב ביותר במצב כזה. מפני שגם אנו הספרדים זה בגדר ספק, רק שאנו נוקטים בזה ספק ברכות להקל. משום שהנה מרן בשלחן ערוך שכתב בסתם שארבעה אלו לאו דוקא, אך לאחר מכן מרן מסיים \"וטוב לברך בלי שם ומלכות\". וכמובן שיותר טוב זה להיות שומע כעונה .]וראה להלן[ עם תנאי ד. הולכי מדבריות במקום שאין בו חשש סכנה מאידך גיסא, יש מחלוקת אחרת בכיוון ההפוך, מה הדין בארבעה אלו, למשל הולכי מדבריות, שכתוב עליהם \"תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף\" – מדבר זה מקום מסוכן מצד 'רעבים גם צמאים' – הולכים הרבה זמן במדבר ואין מספיק שתיה או אוכל, מלבד זאת, בזמנם מדבר היה מקום שמצויים בו ליסטים, שודדים וחיות רעות. אם כן האם הולכי מדבריות היינו דווקא במקום סכנה, או לאו דווקא, וכל הולכי מדבריות מברכים. הראשונים מביאים שמנהג ספרד הוא לברך בכל מצב שאדם הולך, אפילו מעיר לעיר שאין מרחק גדול ביניהם ואינו מדבר. (עמ\"ס ברכות שם) ורבינו יונה (ברכות פרק תשיעי סימן ג)הרא\"ש (סימן ריט) לעומת זאת הטור מביאים שהמנהג של אשכנז ושל צרפת שדווקא אם זה הולכי מדבריות - צרפת של אז [ .ממש במקום שמוחזק כמקום סכנה, מברכים הגומל זה לא צרפת של היום, חלקים מצרפת במיוחד האיזור של 'שטראסבורג' בעבר היה גרמניה, וכן 'וורמייזא' היכן שרש\"י ורבינו תם וחכמי צרפת בעלי התוספות התגוררו זה היה אשכנז.בגבול שבין צרפת לגרמניה. ככלל, במשך כל השנים במדינת צרפת גרו שם האשכנזים וכמעט ולא היו שם ספרדים, אשכנז זה גרמניה, ורק לאחר השואה השתנה המצב, ובצרפת נהיה רוב ספרדים. היום בפריז לבד יש למעלה משלוש מאות אלף בני עדות המזרח: יוצאי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה וכיו\"ב. אבל כל זה אירע בעקבות השואה, שלצערנו רוב יהודי צרפת נהרגו, אך כיון שצרפת שלטה בצפון אפריקה . ]זה גרם שהרבה יהודים עברו לשם ה. ברכת הגומל למי שנכנס לשכם ויוצא דוגמא לדבר, היום יש כבישים מסויימים ביהודה ושומרון, שבכל פעם דקות. 72 שאדם נוסע שם מסברא צריך לברך, אפילו אם לא היה שם \"ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, (שם סעיף ז) שהרי הנה כתוב בשלחן ערוך אפילו בפחות מפרסה\". כלומר שאם הוא מקום המוחזק בסכנה ביותר, הרי שאפילו אם לא נסע שם כדי פרסה מברך. והנה מלבד מה שבמציאות בוודאי יש מרחק פרסה, אך גם אם אין, כאשר זה בכבישים ליד חברון או שכם, שהם מוחזקים בסכנה בוודאי שאפשר לברך. אני משתדל להימנע מללכת למקומות מסוכנים ואלו הן דרכים שלצערנו הם בחזקת סכנה, אבל פעם הפצירו בי ללכת לקבר יוסף ואמרו לי שידאגו למכונית משוריינת שאין חשש סכנה. יצאנו לדרך, וכששאלתי איפה ק\"מ משכם. היה 10-המכונית המשוריינת, אמרו לי שהיא מחכה כ כמה מכוניות משוריינות, והיו הרבה אנשים שהיו צריכים להשתתף. ובדרך אני רואה שלטים, פה נרצח פלוני... ופה נרצח פלוני... בפיגועים, ה' ירחם כמה נהרגו באותה דרך. כשהגענו למכונית המשוריינת נכנסנו ונסענו בה עד לשכם, זרקו עלינו אבנים אבל זו מכונית משוריינת לעילוי נשמת יחיא חי בן אסתר ועמרם סבג ז\"ל - נלב\"ע ל' אב תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ההעלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ב\"ה, וכשנכנסנו לשם והתפללנו ובאנו לצאת, ואז פתאום רצים אלינו כמה חיילים וסוגרים מהר את השער שאף אחד לא יצא. וכששאלתי מה קרה? אמרו שכנראה הם מצאו מטען. אלה שדברו איתי הם אנשים שרגילים בזה... ולפתע נשמע פיצוץ נורא, הכל רעד! ואז באו ופתחו את השער ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת, ונכנסנו למכוניות ויצאנו משם. על נסיעה כזאת, מי שנכנס לשכם ויוצא, בוודאי צריך לברך הגומל. ו. חייל השב מהמלחמה אם מברך הגומל לכן גם חיילים שנכנסים לשכם וכיו\"ב מברכים הגומל. אולם סתם חיילים השבים מהמלחמה אינם מברכים הגומל. האשכנזים נוהגים לברך, כי זה מקום סכנה וכאמור לעיל. אלא אם כן הם נוסעים יותר מכדי מהלך פרסה . שאז הם מברכים על הדרך, מדין ] - פרסה זה קצת פחות מארבע ק\"מ[ דקות מחוץ למקום יישוב, ואפילו 72-הולכי מדבריות, כאשר נסעו יותר מ דקות, אם הם היו בסמוך לאזור של המלחמה שזה 72-אם היה פחות מ מקום שמוחזק בסכנה, שאז צריכים לברך. פעם הייתי במחנה צבאי בעזה, בתוך המחנה סמוך ממש למקום של המלחמה, והשתתפתי שם בהכנסת ספר תורה, והיו חיילים שרצו לעלות לתורה ולברך הגומל, אבל צריך לדעת שכל זמן שהם שם שלא יברכו הגומל כי הם עדיין נמצאים בתוך העניין. אמנם לפי האשכנזים עצם העניין שהיו במלחמה צריכים לברך הגומל, אבל עדיין לא נגמרה המלחמה, אלא גם לספרדים שהסיבה שהחיילים יכולים לברך הוא מחמת הנסיעה, ואפילו נסיעה קצרה, עליהם קודם לסיים את המלחמה ורק אז לברך. אשר על כן לאור כל האמור, יהודי שנוסע בכבישים של יהודה ושומרון, במקומות שהם מועדים לפורענות כמו ליד שכם, ג'נין, חברון וכיו\"ב, צריך לברך הגומל כי זה מקום מסוכן. ז. נתחלף רמב\"ן ברמב\"ם אמרנו לעיל שדעת הרא\"ש ורבינו יונה שהולכי דרכים היינו רק במקום מביא בשם הרמב\"ם שבהליכה מעיר לעיר יש (שם) סכנה. לעומתם, הטור לברך אף שאינו מקום סכנה. מרן בבית יוסף דן היכן נמצא הדין הזה ברמב\"ם, שהרי זה לא כתוב בפירוש. והבית יוסף למד שמקור הדברים כתוב 'הולכי מדבריות', ובפסוק כתוב \"תעו במדבר (שם) הוא, שהנה בגמרא בישימון דרך\", והרמב\"ם לא כתב 'הולכי מדבריות' אלא 'הולכי דרכים'. אם כן כותב הבית יוסף, כנראה שמכאן למד הטור שלהרמב\"ם גם מעיר לעיר צריך לברך, מזה שהרמב\"ם שינה וכתב 'הולכי דרכים'. ומוסיף הבית יוסף, שיכול להיות שיש כאן טעות, ובמקום 'הרמב\"ם' צריך לומר 'הרמב\"ן' מפני שעל כל הליכה (תורת האדם שער המיחוש ענין הרפואה),שהרמב\"ן באמת כותב כך בפירוש מעיר לעיר צריך לברך, אפילו אם אין סכנה. ח. התפשטות ספרי הרמב\"ם בעולם פעם, היה אחד ששאל, למה לפעמים בטור ובשלחן ערוך כתוב עם ן' לפעמים עם ם', וענה לו חבירו, שאכן גם לפעמים כתוב 'הרמב\"ם' בם' ולפעמים 'הרמב\"ן' בן'... כמובן שאנחנו יודעים שהרמב\"ן חי מעט אחרי תקופת הרמב\"ם, כחמישים שנה אחרי הרמב\"ם, ובזמן הרמב\"ן עוד היה את הפולמוס הגדול על ספרי הרמב\"ם. ולמרות שבסופו של דבר ספרי הרמב\"ם התקבלו אצל כל עם ישראל, אך בחייו וגם קצת לאחר פטירתו היו שהתנגדו לו. היו לכך כל מיני טענות, שאולי בגלל זה לא ילמדו גמרא - וב\"ה שזה לא קרה – והיו עוד טענות. הרמב\"ם כותב באחת האגרות שלו, שתוקפים אותו ומדברים נגדו, והוא אומר שלא אכפת לו, ובאמת היה מוותר, מוחל וסולח, אבל הבן שלו רבי אברהם לא היה יכול לסבול את זה, היה כואב לו מאד, הוא ידע מי זה אבא שלו, איזה ענק ואיך מדברים נגדו. אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שהאמת מנצחת, רואים איך שמאז פטירתו של הרמב\"ם חיברו עליו כל כך הרבה ספרים, ואני לא יודע אם חיברו יותר ספרים על הש\"ס או על הרמב\"ם! עד כדי כך! ומדקדקים בכל מילה של הרמב\"ם, וכשהוא אינו מזכיר הלכה מסוימת שהובאה בגמרא זה לא סתם, הרמב\"ם הרי מזכיר כל מה שיש בש\"ס. לא היו לו מחשבים וכיו\"ב... הוא למד ש\"ס שהיה כתוב בכתב יד, בלי פירושים רש\"י ותוספות וכיו\"ב, בבלי וירושלמי ולא החסיר ממנו כלום! אין הלכה אחת שתופיע ושהרמב\"ם לא יזכיר אותה. ואם אינו מזכיר יש סיבה למה אינו מזכירה. לפעמים זה לא להלכה, ועוד כל מיני סיבות. אבל זו גדלותו של הרמב\"ם. הנה כאן מרן הבית יוסף מדקדק בלשון הרמב\"ם שכתב 'הולכי דרכים' ולא 'הולכי מדבריות'... ט. שיעור מיל לדעת מרן 2000 הנה בנידון דידן מרן כותב 'פרסה'. וזה ארבעה מילין. וכל מיל הוא ס\"מ, אלפיים 48 אמה. ולפי השיעור של הגאון רבי חיים נאה, שאמה זה ק\"מ. והנה ברמב\"ם יש סתירה 4 מטר. הרי שפרסה זה כמעט 960 אמה זה (ברכות פרק א משנה א) בדבריו כמה הוא מהלך המיל. שהנה בפירוש המשניות כותב שזה (בחיבורו פרק ז מהלכות תרומות הלכה ב) דקות. ואילו במקום אחר 18 כתב שזה דקות. הרמב\"ם שם עוסק בעניין שהכהנים מותרים לאכול תרומה 24 לאחר הטבילה ושזה בזמן צאת הכוכבים, שזה קצת פחות משליש שעה שיש מחלוקת (ברכות ב:)מהשקיעה. וזה שלושת רבעי מיל. וכך מובא בגמרא תנאים בזה, ולהלכה נפסק כרבי יהודה שזה שלושת רבעי מיל. והנה אם דקות. דרך אגב, יש 18 דקות הרי ששלושת רבעי מיל זה 24 מיל הוא והמהר\"י קורקוס כך גורסים ברמב\"ם.(לאוין רנז) נוסחאות ברמב\"ם, אבל הסמ\"ג דקות, וזה ברור מאד, מרן כותב 18 אבל מרן השלחן ערוך פוסק שהמיל הוא שהשיעור של הבצק שלא מתעסקים (סימן תנט סעיף ב)את זה גם בהלכות פסח (יו\"ד סימן דקות. וכן בהלכות מליחה 18 בו שמחמיץ הוא כדי מהלך מיל שזה מילין 4 דקות. וממילא18 ששיעור מליחה הוא כדי מהלך מיל שזהסט סעיף ב) דקות צריך לומר 72 דקות. דהיינו שאם אדם יוצא חוץ לעיר במשך 72 זה תפילת הדרך, וכשחוזר צריך לברך הגומל. ומנהג הספרדים מעיר לעיר צריך לברך הגומל, י. משערים בזמן או במרחק פעם היתה לי שיחה עם הגאון הרב אלישיב בנושא הזה, והוא אמר לי דקות 72 אתם הספרדים בוודאי שאתם מברכים וככה צריך לעשות, על כל צריך לברך, אך השאלה היא למה לא נאמר ספק ברכות להקל נגד מרן. דקות אך מכיוון שיש בזה סתירה 18 כלומר אמנם מרן פסק שמיל הוא דקות, 24 בפירוש המשניות, ומהרמב\"ם בהלכות תרומות משמע שזה דקות, ולמה לא אומרים בזה ספק ברכות להקל. 96 ממילא השיעור הוא התשובה לכך היא, שהנה מאידך גיסא הרי בזמנם לא היו מכוניות אבל היו להם סוסים שיודעים לרוץ, ויש באמת מחלוקת האחרונים באופן שממקום דקות, אך באופן של נסיעה זה 72 -למקום בהליכה רגלית זה יהיה יותר מ ק\"מ, ואם 4-יהיה פחות. למשל מירושלים למבשרת, יש ביניהם יותר מ דקות, מהבית האחרון עד הבית 72 -ילכו את זה ברגל זה יקח הרבה יותר מ הראשון, אבל אם נרכב על סוס מהיר זה יהיה רבע שעה. וכבר בזמנם שלא היו מכוניות היתה מחלוקת בשאלה הזאת, האם משערים במרחק ארבעה מילין, או משערים בזמן ההליכה. דקות, וממילא יש כאן ספק ספיקא, 72 להלכה אנחנו מחמירים לשער בזמן 24 דקות, ואם תמצא לומר שמיל הוא 18 שמא כדעת מרן שמיל הוא דקות, שמא משערים במרחק של ארבעה מילין ולא בזמן. לכן יש לברך דקות. 72 על מרחק של דקות 72-יא. ממתי משערים את ה דקות הללו משערים מחוץ לעיר, לא מהרגע שיצאנו מהבית. 72-את ה (ברכות ל. שלחן ערוך סימן קי סעיף ז) אכן לגבי תפילת הדרך יש שאלה, שהרי כתוב 'אחר שיחזיק בדרך' – אך גם בזה להלכה אנחנו נוקטים שביציאה מהעיר מברכים. הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים בטיסה, ומיד שהמטוס התחיל לרוץ כדי להמריא הוא כבר אמר את תפילת הדרך. אך זה כשהוא בא מתוך העיר, למשל כשהיה בניו יורק ועלה על המטוס שם, הוא מברך רק כשהמטוס מתחיל לנסוע. אך כשאדם נוסע לחו\"ל ויוצא מהבית שלו ומהעיר שלו, הוא לא צריך לחכות עד שיגיע למטוס, אלא יכול לומר את תפילת הדרך מיד כשיוצא מהעיר. הרי כל זמן שהוא בדרך זה מועיל בשבילו. וכמו כן לא צריך לאחר מכן כשנכנס למטוס לומר עוד הפעם תפילת הדרך, שהרי אמרה כבר כשיצא מן העיר. דקות מרגע שיוצא מהעיר. אכן לפעמים 72-אם כן כאמור, משערים את ה הכביש עצמו הוא מחוץ לעיר אך הוא סמוך ממש אל ערים מסוימות, למשל, בכביש 'ירושלים - תל אביב' אני לא מכיר שום יישוב שהוא סמוך ממש לכביש, אבל כביש 'חיפה - תל אביב', כשעוברים ליד חדרה, נתניה, הרצליה, הכביש הוא סמוך ממש לבתים, למרות שהכביש עצמו הוא מחוץ לעיר. דרך אגב, יש טענה שבכבישים בין עירוניים כיון שיש הרבה מכוניות זה כביכול לא נחשב להולכי מדבריות, כיון שיש שם כל כך הרבה אנשים, אבל האמת שזו אינה סיבה כל כך, שהרי עדיין נשאר חשש של תאונות דרכים וכיו\"ב, כמו כן זה עדיין נקרא 'הולכי דרכים'. הרי גם בהולכי מדבריות כאשר הלכו בשיירות גדולות אין שום סכנה, יש אוכל ומים, ואין חשש משודדים, כאשר יש הרבה אנשים הם מפחדים להתקרב. וכפי שהבאתי לעיל, מרן הבית יוסף מדקדק כך מלשון הרמב\"ם שכותב 'הולכי דרכים' ולא כתב 'הולכי מדבריות'. אולם למעשה בחו\"ל כגון בארצות הברית, כמעט לא נהגו כך. כיון שיש מקומות שהכבישים ממש נמצאים בתוך העיר, אבל מקומות שהכביש הוא מחוץ לעיר לגמרי, אין שום סיבה גם שם שלא לברך. גם תפילת הדרך וגם הגומל. יב. ברכה בתחנה באמצע הדרך יש נידון כאשר אדם נסע למקום מסויים, למשל הוא מתגורר בירושלים ונסע לתל אביב או לחיפה, ובדעתו לשוב, מתי עליו לברך, האם כשחזר לביתו, או כשמגיע לתל אביב. יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים, המהר\"ם כותבים, שכאשר (מקראי קודש דף נג ע\"ב) ורבי חיים אבולעפיא (תורת משה פרשת צו) אלשיך מגיע למחוז חפצו, אפילו שהוא עדיין בדרך, כיון שכבר עבר שיעור פרסה (הובאו דבריהם דקות מברך. מאידך גיסא, העולת תמיד והעטרת זקנים 72 ונסע כותבים, שרק כאשר שב לביתו מברך.באליה רבה סימן ריט סק\"א) יג. אסיר בחופשה אם מברך הגומל כיוצא בזה מצינו לעניין אדם חולה השוכב במיטה, ואחר כך מרגיש יותר טוב ב\"ה, הוא כבר יכול ללכת לבית הכנסת, לפי ההלכה הוא לא צריך לברך עד שיהיה בריא או כמעט בריא לכל הפחות. הרי אם נתבונן בלשון הפסוקים, והאחרונים מעירים את זה, שהנה למשל כתוב על אסיר בבית סוהר: \"יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק\". וכן על חולה: \"ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם\". וכן על יורדי הים כתוב: \"יקם סערה לדממה ויחשו גליהם\", שבכל אחד מהם כתוב שהקב\"ה הושיע אותם, ואז 'יודו לה' חסדו וכו'', רואים שלא שייך לברך עד שהאדם יוצא מהצרה לגמרי. לעומת זאת אדם שיושב בבית הסוהר וקיבל חופשה שלושה ימים, הוא יושב בבית שלו שמח וטוב לב עם המשפחה אבל הוא לא יכול לברך הגומל, כיון שהרי לאחר מכן הוא צריך לחזור לשם. רק כשהוא ישתחרר לגמרי הוא יוכל לברך הגומל. כמו כן חולה, רק כשיהיה בריא לגמרי יברך. אם כן כאמור טוען בעל העולת תמיד, איך אפשר לברך הגומל אם הלך בדרך והגיע לאיזה מקום, הרי הוא ממשיך בדרך, הוא עדיין לא הגיע למחוז חפצו. יד. יולדת מברכת הגומל יש מחלוקת גדולה אם אישה מברכת ברכת הגומל, ולהלכה אישה מברכת (שו\"ת הגומל. אין שום סיבה שהיא לא תברך. כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ועוד הרבה פוסקים. אכן יש עדות שלא נהגו בזה, ויכולים יחוה דעת ח\"ד סימן טו) לבקש שאחד המברכים בקהל של הגברים יכוון להוציאה ידי חובה, והיא תעמוד בעזרת נשים ותכוון לצאת. אך יכולה גם לעמוד בעזרת נשים ולברך בעצמה. אין בזה שום בעיה. אפילו (סימן ריט סעיף ח) יולדת למשל, בוודאי שצריכה לברך הגומל, הרי כתוב עלה למשכב וירד, אפילו ניתוח קטן מאד או אפילו אדם חולה מחמת שפעת קלה, ושכב יום אחד במיטה או אפילו כמה שעות, צריך לברך הגומל. לא צריך שיהיה דווקא חולה ממש. יש בזה מחלוקת אבל כך ההלכה. כל שכן שלא צריך שיהיה גם מצב סכנה, אבל צריך שיתרפא. אישה יולדת היא היתה חולה שיש בו סכנה, לכן בוודאי שצריכה לברך הגומל. למעשה מה שעושים, שבזמן הברית יצחק בליל המילה, כשיש עשרה היא מברכת הגומל. אבל צריך לשים לב, יש מצבים שאישה יולדת בניתוח, ובדרך כלל בברית היא עדיין לא בריאה, היא הולכת כמו בריאה אבל ודאי שעדיין יש לה כאבים ותפרים וכו', היא לא יכולה לברך הגומל, לכן כדאי לדחות את זה קצת יותר. ואז שתברך בבית הכנסת, אבל לחכות שתהיה בריאה. טו. נוסע למקום מסויים ובדעתו לשוב מתי יברך , (סימן ריט סק\"א)יש דעה שלישית לגבי הולכי דרכים, והיא דעת המאמר מרדכי שכותב יסוד, שזה תלוי, למשל, אם צריך לנסוע לחיפה ולשהות שם יום אחד, המטרה שלו בנסיעה היא חיפה, כשהגיע לשם הרי הוא הגיע למחוז חפצו, וממילא יכול לברך הגומל. ולאחר מכן כששב לביתו בוודאי שצריך שוב לברך הגומל. לעומת זאת, אם נוסע לנהריה למשל, ובדרך עצר בחיפה, כאן אינו מברך, כיון שאין לו שום עניין בחיפה, זה פשוט בדרך שלו. אכן כאשר יש לו מטרה להיות גם בחיפה וגם בנהריה, אם יש שיעור של כותב שלא (ח\"א חאו\"ח סימן יג) דקות ביניהם צריך לברך. אמנם ביביע אומר 72 כותב שיש לברך. וביביע(ברכות עמוד שסט) לברך במצב כזה, אבל בחזון עובדיה כשהיה גר בירושלים (מערכת ברכות סימן ב אות יא) אומר שם הוא מביא שהשדי חמד ונסע לטבריה ולצפת לקברי הצדיקים, וכתב השדי חמד שכשהגיעו לטבריה בירך הגומל, וכשחזרו לירושלים שוב בירך הגומל, שהרי טבריה היא מחוז חפצו, למרות שדעתו היא לחזור לירושלים. ולאחר מכן כשנסע לירושלים היא היתה מחוז חפצו. טז. מעשה רב בשנת תשמ\"א אחרי חג הסוכות נסע אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לחו\"ל למשך חודש שלם. זו היתה הנסיעה הארוכה ביותר שהוא יצא, ומטרת הנסיעה היתה למען ישיבת 'פורת יוסף'. הוא נסע לארצות הברית ולאחר מכן לפנמה, ולאחר מכן לארגנטינה, ולאחר מכן לברזיל. ובכל מקום הוא היה כמעט שבוע. אני נסעתי איתו, ובכלל מאז אותו הזמן כמעט לכל המקומות שנסע בחו\"ל נסעתי איתו, ישבתי לידו, ולמדנו הרבה. באותה נסיעה, כשהגיע לניו יורק הוא עלה לתורה ובירך הגומל. לאחר כמה ימים הוא נסע לפנמה, הוא עלה לתורה ובירך הגומל. לאחר כמה ימים הוא נסע לארגנטינה ועלה לתורה ובירך הגומל. ולאחר מכן נסע לברזיל – זה שעתיים טיסה בערך – בירך הגומל. וכמובן כשחזר לארץ בירך הגומל. דהיינו למרות שכביכול הוא נמצא בדרך, אבל כל אחד מהמקומות זה מחוז חפצו, וכמו שכתוב: \"וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה' חסדו\". יז. שומע כעונה בברכת הגומל אמרנו לעיל שיש כמה מצבים שמחמת הספק כדאי שישמע את הברכה מחבירו. אולם צריך לדעת שהנושא הזה של שומע כעונה בברכת הגומל כתוב \"אם ברך אחד הגומל (שם סעיף ה)הוא לא מוסכם. הנה בשלחן ערוך לעצמו ונתכוון להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכיוון לצאת יצא אפילו בלא עניית אמן\". ע\"כ. את ההלכה הזאת ששומע כעונה יוצא ידי חובה בברכות אפילו בלי שענה אמן, מרן כותב בעוד מקומות. אך כמובן שלכתחילה חייב לענות אמן. אבל העיקר בשומע כעונה לדעת מרן הוא כוונת שומע ומשמיע, המשמיע מכוון להוציא והשומע מכוון לצאת. המקור של השלחן לא סובר כך, ודעתו שאדם (עמ\"ס ברכות שם) ערוך בדין הזה זה הטור. אבל המאירי ששמע הגומל מחבירו לא יוצא ידי חובה, אין דין של שומע כעונה בברכת הגומל. יח. כוונת שומע ומשמיע ראיתי שיש כמה רבנים בדורנו שכבר ירדו לדברי המאירי, מה שונה דין ברכת הגומל משאר ברכות שאומרים בהן שומע כעונה. וראיתי שיש שרוצים לומר שהמאירי מתכוון כשלא היתה כוונת שומע ומשמיע, שאז באמת לא יוצאים ידי חובה, אבל אם היתה כוונה יוצאים ידי חובה. אבל פוסק להלכה, (כח:)ההסבר הזה לא נכון, כי המאירי במסכת ראש השנה שמצוות אינן צריכות כוונה. וכותב בפירוש שגם דין של שומע כעונה הוא תלוי בדין של מצוות צריכות כוונה. וממילא לא צריך כוונת שומע ומשמיע. כמו כן יש שרוצים להסביר במאירי שהכוונה היא בגלל שהוא לא ענה אמן. אבל גם זה לא מסתבר, ולא נראה כך מדבריו. יט. הלכות שמעכבות בברכת כהנים אבל אני חושב שהפשט במאירי הוא כך, ויש קודם להקדים נושא אחר, שממנו נלמד לברכת הגומל. הנה בברכת כהנים שעולים כמה כהנים ומברכים ואומרים את הפסוקים, דנים הפוסקים בדורות האחרונים, למה שלא נעשה שאחד יברך עבור כולם. וכך זה יהיה יותר מסודר, יותר שקט, שכהן אחד יברך את הברכה ויאמר את הפסוקים, ושאר הכהנים יעמדו וישאו כפיהם בלי לומר בעצמם והם יענו אמן אחריו. שומע כעונה בברכת כהנים. , והוא אומר (על התורה חלק החידושים סוף חלק א)בשאלה הזו דן במיוחד בספר בית הלוי חידוש מענין מאד. שהנה בברכת כהנים יש הרבה הלכות וישנם כמה דברים שמעכבים, אבל יש דברים שאינם מעכבים והם רק לכתחילה. הדברים שהם ודאי מעכבים הם שלושה: עמידה. קול רם. ופשיטת ידים. שלושה דברים אלו הם מעכבים, כהן שאינו יכול לעמוד הוא בכסא גלגלים – הרי - פעם היה מתפלל כאן כהן אחד צדיק שכבר [ .שאינו יכול לשאת כפים נפטר לפני כמה שנים, אבל במשך שנים היה מגיע בכל יום בשלוש בלילה, והיה יושב ולומד ומתפלל בנץ, והגיע לגיל זקנה מופלגת, ואמר לי שאינו יכול לעמוד אפילו שתי דקות בלי שיאחזו אותו, ומלבד זאת הוא גם לא יכול היה להרים את הידים, ואמרתי לו שהוא אינו יכול לשאת כפים. והוא היה תמיד עצוב מאד מזה, זה היה כואב לו. והוא היה יוצא לפני 'רצה' ואחרי . ]שהכהנים היו מתחילים הוא היה נכנס בחזרה לבית הכנסת כ. פשיטת הידיים בברכת כהנים דן באדם שיש לו ידים משותקות, אם יועיל (חאו\"ח סימן ה) הנודע ביהודה שיקשרו לו את הידים באיזו דרך כדי שתהיה פשיטת ידים, שהרי פשיטת (פרי העץ ידים זה מעכב. יש מחלוקת מה זה פשיטת ידים, ולפי המקובלים הידיים צריכות להיות פתוחות נפרדות כנגד הראש, ולפי דעת חיים שער י פרק ד) צריך שיהיה יותר נמוך, כנגד הכתפיים, אבל (סימן קכח סעיף יב)השלחן ערוך פשיטת הידיים מקדימה. ולפשוט את הידיים מקדימה זה יותר קשה מאשר להעמיד אותם לצידי הראש. כא. צריך ללמוד איך לשאת כפיים דרך אגב, הכהנים צריכים ללמוד איך נושאים כפים, לא לעשות שעטנז. יש שפושטים את הידים מקדימה אבל הידים כנגד הראש, זה לא זה ולא זה, או שתעשה כמו רבינו האר\"י והמקובלים או שתעשה כמו השלחן ערוך. ראיתי כמה פעמים איך חכם שלום הכהן נוהג, ודברתי איתו על כך, והוא העיר לכמה כהנים, הוא היה שואל את הכהנים כיצד הם נוהגים לעשות והיה מעיר להם. יש לפעמים שהשליח ציבור מסלסל והכהנים פושטים את הידים וקשה להם לעמוד, נתפס להם השרירים, האמת שבמצב כזה הם יכולים בכל פעם שהוא מנגן שיורידו את הידים, ואחר כך ירימו אותם כשאומרים את הברכה. כהן אחד אמר לי שלהעלות ולהוריד זה יותר גרוע, הידיים כואבות אחר כך. אבל השליחי ציבור צריכים להתחשב בכהנים. כב. שומע כעונה וקול רם אם כן אחד הדברים שהוא לעיכובא הוא קול רם, כותב הבית הלוי, שהנה שומע כעונה בברכת כהנים אינו כמו שומע כעונה רגיל, כיון שכל שומע כעונה כששומע ומכוון הוא יוצא ידי חובה, והרי הוא כאילו הוא אמר בעצמו. אבל עדיין חסר כאן את הדין של קול רם בברכת כהנים. הרי כתוב שצריך קול רם. לכן רצה לחדש שאין דין שומע (סוטה לח.) בפירוש בגמרא כעונה בברכת כהנים. יש מקום לדון בזה, אני הבאתי הרבה ציונים בנושא על השאלה הזאת. ואכמ\"ל.(סימן קכח) הזה בספר הלכה ברורה כג. ביאור שיטת המאירי אשר על כן, הנה בברכת הגומל צריך להודות להקב\"ה, יתכן לומר שהמאירי סובר, שכאשר רוצה להודות לקב\"ה, אינו יכול להודות באופן של שומע 'צריך (ברכות שם) כעונה, הוא צריך להודות בעצמו. הרי הלשון של הגמרא לאודויי קמי עשרה' – קמי עשרה היינו לפני עשרה. והדין לברך בפני עשרה הוא עד כדי שיש מחלוקת אם העשרה היינו חוץ מהאדם המברך, או שהוא יכול להיות חלק מהם. ולכאורה יש לשאול, מפני מה הגמרא אומרת 'צריך לאודויי קמיה עשרה', למה לא כתוב 'צריך לאודויי בעשרה' וכמו שכתוב בברכת כהנים 'בעשרה' בסתם, וכן 'ברכת חתנים בעשרה' (מגילה כג:) ועוד. אלא צריך לומר שהמשמעות היא, שצריך שיהיה ניכר שהוא זה שמודה להקב\"ה, בכך שעומד בפניהם ומודה. לאור זאת יש לומר, שאם שומע כעונה, והוא רק עונה אמן על ברכת המברך – לא ניכר בכך שהוא מודה לקב\"ה, לא ניכר שגופו מודה. ואולי משום כך דעת המאירי שאין דין שומע כעונה בברכת הגומל. כד. לעמוד בשעת הברכה כשיוצא על ידי אחר לפי זה אני חושב, שיתכן מאוד שגם מי שרוצה לצאת ידי חובה בברכת המברך את ברכת הגומל, שלא מספיק שיהיה רק שומע כעונה, אלא שיעמוד בשעת הברכה כיון שאז ניכר הדבר שהוא מודה לקב\"ה בכך. ובאמת, היה עדיף לכל אחד לחוש למאירי ולברך בעצמו, אבל כיון שקבלנו הוראות השלחן ערוך שפסק שיש דין שומע כעונה בברכת הגומל וכדעת הטור, אך לכל הפחות אם נעשה גם את ההיכר הזה, הרי שבכך אנו חוששים קצת לדעת המאירי. בדרך כלל אני אומר כאן בבית הכנסת שלנו, שמי שיכול לברך הגומל בעצמו שיברך. אלא שלפעמים יש ספק, ובמצב כזה בוודאי שהפתרון היחידי הוא שומע כעונה. כמו כן הנה הייתי בחו\"ל, ושם יש אנשי עסקים שנוסעים הרבה, וביום שבת אחרי מפטיר באים כולם לברך הגומל, ואף אחד לא שם לב, בקושי יש תשעה שמקשיבים, וזה ממש חשש ברכה לבטלה. חלקם מברכים בכלל בשקט, חלקם אומרים 'הגומל לחייבים טובים' במקום 'טובות' שיתכן מאד שזה לעיכובא, שהרי זה משנה את כל המשמעות. יש גם כאלה שלא אומרים שם ומלכות. לכן כשיש הרבה אנשים וגם טורח ציבור, עדיף שאחד יברך ויכוון להוציא את כולם. כה. מאסר שאין בו חשש סכנה לעיל דיברנו שברכת הגומל זה לאו דווקא במקום סכנה. ובאמת יש סיוע גדול לסוברים שזה לא מקום סכנה. הנה יש תשובת רבינו יוסף אבן מיגאש (ברכי יוסף סימן ריט – תלמידו של הרי\"ף ורבו של הרמב\"ם – מרן החיד\"א מביא תשובה שלו שכתב על חבוש בבית האסורים, שלמעשה זה לא קשור סק\"ד) אומר שדווקא בנתפס בבית (סימן ריט סק\"א)בכלל לסכנה. שהנה המגן אברהם האוסרים על עסקי נפשות שיש חשש סכנה מברך. אבל רבינו יוסף אבן מיגאש כותב, שאדם שהיה בבית האסורים הוא לא מושל בנפשו, כלומר שיש לו עגמת נפש, לכן אם נמצא במקום שאין שום חשש סכנה כמו בארץ אם ישימו אותו בבית סוהר עם יהודים, וכמעט בכל המקומות אין - אכן אם [ .שום חשש סכנה, בכל זאת מברך כי העניין הוא העגמת נפש . ]ישימו אותו ח\"ו עם מחבלים זו סכנה, אבל לא ב\"ה הם לא עושים את זה לפי זה יש ללמוד שאין הבדל אם הוא נידון למאסר או שהיה במעצר. כו. מעצר יותר גרוע מבית הסוהר אמרו לי אנשים, שלפעמים מעצר זה אפילו יותר גרוע מבית סוהר. לצערנו זו השפלה נוראה, ממש לא אנושי. ואספר לכם סיפור שקרה לי, מעשה , כשהייתי בחור צעיר ]... - אל תצחקו... כי באמת זה לא מצחיק[ ,שהיה הייתי נותן שיעורים בקטמון יום יום בבית כנסת שם. באותם הימים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כבר היה לו את בית הכנסת שלו בתוך הבניין של בית כנסת הגדול היה לו בית כנסת למטה. והנה הגיע ליל הושענא רבא ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסר שיעור בבית הכנסת שלו, ואמר לי שבין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי אני אגיע ואחליף אותו. אני הייתי צריך למסור שיעור בהתחלה בקטמון, ואמרתי לו שמיד דקות ברגל בין 20 -קטמון לבית הכנסת הגדול. הייתי אוהב ללכת ברגל.לאחר שאסיים אבוא להחליפו. וזה מרחק הליכה של כ ואכן כשסיימתי את השיעור, הלכתי ברגל ועברתי ברחוב 'בלפור' ליד בית ראש הממשלה, והנה לפתע בא אלי שוטר ומבקש ממני תעודת זהות, הוצאתי את התעודת זהות ונתתי לו, הוא מסתכל בתעודה ואז הוא לוקח את המכשיר קשר ואומר שם: 'המפקד, תפסתי אחד'... והמפקד עונה לו: 'מצוין, תפוס אותו אני כבר מגיע'... ואז שאלתי את השוטר מה הוא רוצה ממני, להפתעתי הוא עונה לי, אתה עצור! אתה יכול לומר לי למה?! אבל הוא אומר לי לא! אמרתי לו, מה זה פה רוסיה?! אולי רוסיה אפילו יותר טוב... אבל הוא לא ענה... ואז אמרתי, אני חושב שאני יכול ללכת והתחלתי ללכת, השוטר שרק ומיד הגיעו לשם עוד שני שוטרים ששמרו שם על הבית ואמרו לי, אם לא תעמוד אנחנו ניתן לך מכות! נשבור לך את העצמות! וגם נאשים אותך בהתנגדות למעצר חוקי... לא פחות ולא יותר! לאחר כמה דקות הגיעה ניידת משטרה, הקצין יוצא ומבקש מהשוטר את התעודה שלי, ומניח אותה בכיס שלו, ומורה לי להיכנס למכונית, אבל אני התנגדתי, וביקשתי ממנו שיסביר לי על מה ולמה הוא עוצר אותי! אבל הוא כמו השוטרים האחרים ענה לי, תיכנס כי אם לא אני אשבור לך את העצמות ואאשים אותך בהתנגדות למעצר חוקי... כפרת עוונות לא היה לי מה לעשות ונכנסתי לניידת ונסענו למגרש הרוסים. תאמינו לי, עוגמת הנפש של הרבע שעה נסיעה הזאת זה היה דבר נורא, אני הולך ברחוב למסור שיעור, לא עשיתי שום דבר, ופתאום ככה?! כשהגענו למגרש הרוסים, הקצין הוציא את התעודת זהות שלי מהכיס שלו, היה שם אור ברחבה, והוא מתבונן מה כתוב בתעודה, ורואה שם משפחה יוסף, שם האב עובדיה, ואז הוא פונה אליי: אתה בן של הרב עובדיה? אמרתי לו כן! ואז הוא לוקח את המכשיר קשר ואומר 'המפקד, עצרנו את הבן של הרב עובדיה!... והמפקד עונה לו, השתגעת?! שחרר אותו מיד... ואכן השוטר פונה אלי, ואומר לי שאני משוחרר, אבל אני התעקשתי, ואמרתי לו שאני רוצה להבין מה קורה פה! אני דורש תשובה למה עצרתם אותי! ולמה אתה משחרר אותי! ואז הוא אומר לי, תראה, שרפו כנסיה, וקבלנו הוראה לעצור כל דתי במרחק של קילומטר מהכנסיה מכל הצדדים. אמרתי לו תגיד לי, כששודדים בנק אתם עוצרים כל חילוני במרחק של קילומטר?!... אבל השוטר אומר לי אדוני, על תשאל אותי שאלות, אני ממלא פקודות. ואז אמרתי לו, הרי אם אני הולך שם יבוא שוטר נוסף ויתפוס אותי ויעצור אותי?! ואז אני צריך להגיד לו שאני הבן של הרב עובדיה שישאל את המפקד?!... והשוטר עונה לי שסביר שזה מה שיקרה... אז אמרתי לו, אם ככה אני עכשיו מסרב לרדת מהניידת! אתה תקח אותי עד פתח בית הכנסת! אני לא רוצה שיעצרו אותי שוב! והוא לקח אותי. בדרך אני שואל אותו, הרי יש כאלה שתפסתם והם אינם הבנים של הרבה עובדיה, והם יושבים עכשיו במעצר? והוא אומר לי כן, הם יושבים במעצר לפחות עד הצהרים מחר, ואחרי זה יחקרו אותם, ואז יראו אם לשחרר אותם, אבל הלילה הם יהיו במעצר. כשהגענו לבית הכנסת ירדתי והוא אומר לי, אל תצא מבית הכנסת עד הבוקר! כשנכנסתי לבית הכנסת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה כועס, למה אחרת?! וכשספרתי לו מה אירע, התחיל לצחוק, ואני אמרתי לו מה אתה צוחק? זה בכלל לא מצחיק, זו עגמת נפש נוראה! והנה זה רק שהייתי במכונית, ואני לא מאחל את זה לאף אחד, קל וחומר אנשים שבאמת ישבו במעצר, וכל ההתנהגות שלהם וכו', שאז למרות שאין כאן את החשש של סכנה, צריך לברך הגומל."},{"filename":"113.pdf","content":"כוונה באמירת| טעה בין תפילות השבת| אמר 'אתה' של 'אתה חונן' ונזכר שהוא שבת נושאי השיעור: התפלל תפילת חול בשבת ולא הזכיר את שבת| ספק בברכות להקל| הברכות113 גליוןמיום א' כ\"ה אייר תשע\"ח האשה הצדקת מרת מישונה בת מיסעדה ע\"ה נלב\"ע ללא זש\"ק ביום ט\"ז אלול ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת כי תצא דיני טעות בתפילת שבת (ב) א. אמר 'אתה' של 'אתה חונן' ונזכר שהוא שבת כבר נתבאר בשיעורים הקודמים, שאם טעה והתחיל בתפילה של חול - 'אתה חונן' ולא את תפילת השבת, שעליו לסיים את הברכה, כיון שבכך שהתחיל לאומרה התחייב בה. ויסוד הדברים הוא שמעיקר הדין היינו צריכים להתפלל תפילת ככל יום חול כרגיל, ורק מפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן. ומחמת כן אם התחיל את הברכה עליו לסיימה. ויש לדון אם בתפילת שמונה של שבת התחיל לומר \"אתה\", ומיד נזכר, האם יכול להמשיך \"קדשת את יום השביעי לשמך\", או שצריך להמשיך את תפילת חול. וכמו כן השאלה קיימת בתפילת מנחה שהתחיל לומר \"אתה\" אם עליו להמשיך \"אחד ושמך אחד וכו'\". ואם פשוט שיכול להמשיך בתפילת שבת, יש לשאול מה עליו לעשות בתפילת שחרית, שהתחיל לומר \"אתה\" – והלא היה צריך להתחיל \"ישמח משה\" – ועל כן אולי יש לחלק בין התפילות. בין תפילת שחרית לשאר התפילות. מביאו בקיצור, (סימן רסח), ומרן הבית יוסף (סעיף יד)ונידון זה כתב התרומת הדשן . ואמנם יש בזה כמה פרטים, אבל (סעיף ג)ופוסק כמותו להלכה בשלחן ערוך המסקנא של התרומת הדשן, שאם התחיל 'אתה' וכוונתו היתה להתחיל 'אתה חונן' ממילא כוונתו היתה להתחיל תפילת חול, אשר על כן עליו להמשיך בתפילה של חול את הברכה הראשונה. וכותב התרומת הדשן, שמחמת כן אין חילוק אם אירע לו כן בתפילת שחרית או מנחה, שבכל התפילות אם התחיל 'אתה', וכוונתו היתה לומר 'אתה חונן', שעליו לסיים ברכה זו. ב. טעה בין תפילות השבת לעומת זאת, אם לא היתה כוונתו לומר תפילת חול, אלא הוא רק טעות שסיים 'האל הקדוש' ובשגרת לשונו המשיך 'אתה' ונזכר, ממילא אין הוא כאחד שכוונתו היתה להתפלל של חול, אלא ממשיך את התפילה של שבת. ועוד כותב שם התרומת הדשן שדין זה הוא גם בשחרית, שאם לא התכוון להתפלל של חול, אלא אמר 'אתה' בטעות – שאינו ממשיך תפילת חול. והטעם לכך הוא שהנה אמנם מי שטעה ואמר תפילת חול דינו הוא שצריך לחזור, אך מי שטעה בתפילת שבת, והתחיל תפילת שבת האחרת, כגון בערבית התחיל את של שחרית שעליו לחזור מיד, ולא מסיים את הברכה, אם כן כשאמר 'אתה' ולא התכוון לתפילת חול, אלא לתפילת שבת ממילא בשחרית הרי הוא כמי שטעה בתפילת שבת זו לתפילה האחרת. וז\"ל מרן השלחן ערוך: \"אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול, תיבת 'אתה', אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב'אתה' אינו חול וגומר אותה ברכה. אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל ומיד כשאמר תיבת 'אתה' נזכר קודם שאמר 'חונן', הוה ליה התחיל בשל גומר ברכת אתה חונן, דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו\". ע\"כ. ומוסיף על כך הרמ\"א בההג\"ה: \"דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד\". ולמעשה כל האחרונים מתנפלים על השלחן ערוך, ויש שתי קושיות גדולות על דבריו, האחת מקשה המגן אברהם, והשניה מקשה הפרי חדש. ואני אומר שכל מי שיפתח את התרומת הדשן ויראה את הדברים בפנים היה מקשה את שתי הקושיות. ג. ספק בברכות הנהנין על מרן השלחן ערוך, שהנה כלל (סק\"ג)הקושיא האחת הקשה המגן אברהם הוא בידינו 'ספק ברכות להקל'. והיינו שאם יש ספק בברכות אומרים לו לאדם שלא יברך כדי שלא יכנס לחשש ברכה לבטלה. וזאת מלבד ברכת והשלחן (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יב) המזון שהיא דאורייתא. וכן פסקו הרמב\"ם . (סימן רט סעיף ג)ערוך דנה במי ש\"פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא\" (יב.) והנה הגמרא בברכות שהנה הביאו לאדם ] - יש בזה כמה פירושים ונבאר את הפירוש הפשוט[ כוס זכוכית עם משקה אדום שנראה כמו יין, והתחיל לברך על דעת לברך 'הגפן' ותוך כדי הברכה שם ליבו שאין זה יין אלא משקה אחר, וסיים אבל דיבורו לבסוף הוא הנכון. והגמרא דנה בברכה זו אם נחשבת לברכת בברכת 'שהכל נהיה בדברו'. ומה שקרה כאן הוא שמחשבתו היא שלילית - יש ראשונים המבארים [ .'הגפן' או ברכת 'שהכל'. ונותרת בספק את הספק כאשר בירך 'הגפן' ותוך כדי דיבור תיקן את עצמו ואמר ]'שהכל', ואכמ\"ל ) והרא\"ש (פ\"א סימן יד(שם הלכה יא) והרמב\"ם (דף ו ע\"א מדפי הרי\"ף)למעשה הרי\"ף וכל הראשונים פוסקים שאינו חוזר ומברך, כלומר שבשאלה זו אם הולכים לאחר המחשבה או הדיבור, נפסק שמחמת הספק בברכות אינו חזר ומברך. כותבים בשם ר\"י שחוזר ומברך. ושואלים עליו (שם ד\"ה לא) והנה התוספות הראשונים, כיצד אומר כן לחזור ולברך, הלא זהו ספק בברכות ויש להקל. - ויש על כך עוד אריכות [ , שאכן ר\"י סובר שאיסור ברכה שאינה צריכה היא ומבאר שם הגאון רבי עקיבא איגר בגיליון הש\"ס]דאורייתא, אולם גם האיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, אומרת על דברים ואלו עיקריהם שהוא כאילו מעל. ור\"י לומד שהוא כעין איסור דאורייתא. (שם לה.) כך הגמרא ולשיטת ר\"י יש לומר, שברכות הנהנין הן מדאורייתא, כיון שההנאה ללא ברכה היא איסור דאורייתא, ממילא ברכות הנהנין הן כמו ברכת המזון. כותבים שאיסור (לג ד\"ה הא)ויתירה מזאת יש לומר, שהתוספות בראש השנה - סוגיא זו לכן אומר ר\"י שחוזר ומברך. אולם רוב הראשונים ובראשם שלושת עמודי דרבנן לעומת זאת הנאה מן העולם הזה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא, ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן, אשר על כן יש כאן ספק בברכות שהוא [ .ההוראה – הרי\"ף, הרא\"ש, הרמב\"ם – סברו שאינו חוזר ומברך .]היא מקור הכלל ספק ברכות להקל כותב וז\"ל: \"כל הברכות אם ראשונים הסוברים שחייב לחזור, וטעמם הוא כיון שסברו שברכות התורה וכעין זה יש עוד סוגייא, במי שמסופק אם בירך ברכות התורה, שיש כמה (שם)הן ברכות דאורייתא. והנה מרן השלחן ערוך נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה\". ע\"כ. ואם גם ברכת הנהנין או ברכות התורה היו מן התורה – היה לו למרן לציין ברכות אלו, ומוכח שלא סבר כן. ועוד יש לומר, שהרי רובא דרובא מרבותינו הראשונים סוברים שברכת מעין שלוש היא מאורייתא, ועל כל פנים ברכת 'על המחיה' כמעט לכולי עלמא היא דאורייתא, אולם הרמב\"ם והשלחן ערוך לא סברו כן, וכמו שנראה במפורש בדבריהם הנ\"ל שכתבו \"חוץ מברכת המזון\" – ולא כתבו 'חוץ מברכת מעין שלוש' וכיו\"ב. ועל פי כל האמור יש לומר שסברו שאכילה בלא ברכת הנהנין אינה אלא איסור דרבנן, ודלא כר\"י. ד. קושיית המגן אברהם ועל פי כל האמור מקשה המגן אברהם, כיצד אומר התרומת הדשן שהכל תלוי בכוונת האומר, ואם נתכוון בתפילה של חול – צריך לסיימה, אף אם הנ\"ל מוכח להדיא, שאם לקח כוס יין והתחיל לברך את התיבות הראשונות אמר רק את תיבת 'אתה', וממילא הכל תלוי בכוונה, ולכאורה הנה בגמרא אדעתא דחמרא – על דעת לשתות יין וממילא ] - שהם 'לב' הברכה[ ברכתו 'הגפן', וסיים בדשיכרא – שיכר שברכתו 'שהכל' – שאין הולכים אחר המחשבה והכוונה, אלא כיון שסיים כראוי יצא ידי חובה, ולכאורה למה אין הולכים אחר הכוונה ונחשיב אותו שלא בירך – וממילא נאמר לו לחזור ולברך. וזו קושיא על השלחן ערוך שפסק את התרומת הדשן להלכה. וזאת רק בתפילות ערבית של ליל שבת או מנחה של שבת. אולם בשחרית אם התכוון לשל חול ואמר תיבת 'אתה' יכול להמשיך את התפילה של שבת. מחמת קושיא זו חולק המגן אברהם על מרן השלחן ערוך, ועל כן פסק, שגם של שבת, אומר המגן אברהם שבזה עליו לברר אם התכוון לשל חול או לשל - המגן התיבה 'אתה' – ובשחרית אין לה לתיבת 'אתה'. אשר על כן אם התכוון לשל 'פשעים', או משום שהתכוון להתפלל של חול בשבת, או משום שאמר את שבת, והטעם לכך הוא, משום שאם התכוון לשל חול הרי שעשה בזה שתי [ .חול עליו לחזור, אולם אם לא התכוון לשל חול אינו חייב לחזור ]אברהם מבאר זאת בדברי מרן בעצמו והאחרונים מקשים עליו, ואכמ\"ל ה. קושיית הפרי חדש . שהנה התרומת הדשן (על השלחן ערוך שם)את הקושיא השניה מקשה הפרי חדש שם מביא ראיה חזקה מאוד מהלכות ספירת העומר, ממה שכתב הראבי\"ה ודבריו אלו מפורסמים מאוד, שהנה מי שבירך על (הובאו דבריו בבית יוסף סימן תפט), ספירת העומר, ובדעתו היה לספור ארבעה ימים לעומר, ובאמת היה זה ביום חמישי לעומר, ורק לאחר שסיים את הברכה נזכר שהיום הוא חמישה לעומר. שכותב הראבי\"ה שצריך לחזור ולברך ולספור מחדש, כיון שכוונתו היתה לספור משהו אחר, ממילא הברכה היא ברכה לבטלה ועליו לחזור ולברך. ורואים מכאן שהולכים אחר הכוונה, וכיון שנתכוון לומר בטעות מספר אחר ממילא הברכה היא לבטלה, ולא יצא ידי חובה. (סימן והנה דברי הראבי\"ה מפורסמים, והטור מביא אותם, וכן האור זרוע - לבעל התרומת הדשן לא היה את דברי הראבי\"ה [ מביא את דבריותקכו) , אולם בדברי הראבי\"ה עצמו ]והוא לקח אותם ממה שכתב האור זרוע מבואר תוספת נימוק למסקנה זו שלא יצא ידי חובה בספירת העומר, שהרי לכאורה היה צריך להיות שיוצא ידי חובה מצד ספק ברכות להקל, וכמו שלמדנו בגמרא הנ\"ל בברכות, אך שם מוסיף שהטעם שלא יצא הוא משום שספירת העומר בזמן הזה היא דאורייתא, וכיון שכך אין לומר בזה ספק ברכות להקל. מרן הבית יוסף מביא את דברי הראבי\"ה הללו, וכותב על כך שלפי מה שהוא עצמו סבר שספירת העומר בזמן הזה היא דרבנן, ממילא אין לו לחזור על ספירת העומר, כיון שיש לומר בזה ספק ברכות להקל. פוסק את (סימן תפט ס\"ו) אשר על כן הקשה הפרי חדש, הלא מרן בשלחן ערוך דברי התרומת הדשן בשם הראבי\"ה להלכה, שאין הולכים אחר הכוונה, וממילא צריך לחזור על הברכה, וז\"ל: \"אם פתח ברוך אתה ה' אלוקינו בעצמו מביא את דברי הראבי\"ה שביאר שכל מה שכתב הוא מצד שסבר ארבעה וטעה וסיים בחמישה, אינו חוזר ומברך\". ע\"כ. ומאידך גיסא, מרן וסים בחמישה והם חמישה, או איפכא שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר שספירת העומר בזמן הזה היא דאורייתא, ואילו הוא - הבית יוסף סבר שספירת העומר היא דרבנן. כקושיית הפרי חדש הקשו הרבה אחרונים חלקם ראו את דבריו וחלקם ולומר את התפילה של שבת, ולא צריך להמשיך 'חונן לאדם דעת' – ואין לא. והפרי חדש בעצמו מסיק להלכה, שכיון שאמר 'אתה' יכול להמשיך נפקותא מה הוא התכוון. ו. להימלט מן הספק ולמסקנא יש ללמוד מכל האמור לעיל, שספק ברכות להקל הוא בכל הברכות כולם, חוץ מברכת המזון. ודין זה הוא גם בברכות החמורות כמו ברכות התורה, וכן ברכה מעין שלוש שהיא כמעט לכל הפוסקים דינה מהתורה, מלבד הרמב\"ם והשלחן ערוך. אולם כיון שהברכות הללו הן - אני ולאחר מכן שיחפש מישהו אחר שיברך 'שהכל' ויוציאו ידי חובה. אכן אמנם מיץ, ובסיום הברכה הוא שם לב שאין זה יין, שיש בזה ספק, שישתה מעט חמורות מאוד, על כן יש להימלט מהספק, וכגון אם בטעות בירך 'הגפן' על [ שהרי בכך נכנסים לחשש של הנאה מהעולם הזה בלא אינו צריך להימנע מעצם השתייה, אך כדאי מאוד להימנע מלשתות]...לא הייתי שותה ברכה. וזו דוגמא פשוטה ל\"המחמיר תבוא עליו ברכה\". ויש עוד דוגמא לדבר, פעם ישבתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ולמדנו כל הלילה, והוא היה שקוע כל כולו בלימוד באופן בל יתואר. והנה בעלות השחר קם ונטל ידיו, ולאחר זמן אמר לי שבירך את ברכות השחר, וזוכר - כנראה שלאחר ברכות השחר העמיק במחשבה, וכמו שיש שבירך עד ברכות התורה אבל את ברכות התורה עצמם אם בירך או לא [ ...אינו זוכר ]הרבה פוסקים שמתירים לחשוב בליבו דברי תורה קודם ברכות התורה ידי חובה, הרי שהוא לא היה מברך בעצמו מכיון שספק ברכות להקל, אבל ושאל אותי אם בירכתי כבר בעצמי או לא. והנה אם לא הייתי שם ומוציאו לשמוע ממישהו אחר – למה לא?! ז. הלכה למעשה ולהלכה, אם אמר 'אתה' ונזכר שהוא שבת, בכל המקרים ממשיך בתפילה של שבת, גם אם אירע הדבר בתפילת שחרית. מלבד במקרה אחד שבתפילת שחרית ממשיך בתפילה של חול והיא אם התכוון להתפלל של חול, שאז יש כאן שתי טעויות, גם התכוון לשל חול, וגם טעה במילה של התפילה והתחיל 'אתה' במקום 'ישמח משה'. ואאמו\"ר בספרו 'חזון עובדיה' מביא את הקושיות של המגן אברהם והפרי חדש, ויש שם אי בהירות מהי מסקנתו להלכה, ואני חושב שהמסקנא הזו האמורה היא דעתו להלכה למעשה, וכמעט כל האחרונים כך לומדים להלכה. ח. טעות בתפילת שחרית של שבת והנה אמרנו שבשחרית אם טעה ואמר 'אתה' וגם התכוון להתפלל של חול, שצריך להמשיך בתפילה של חול, והרי לדעת הפרי חדש הדין אינו כן, שהרי לדעתו אם אמר 'אתה' ממשיך בתפילת שבת אף אם התכוון לשל חול, אולם איננו פוסקים כן אלא כמו שכתב המגן אברהם וכמו שהתבאר לעיל. והסיבה לכך היא, שהנה עיקר הטעם של הפרי חדש הוא מטעם של ספק ברכות להקל, וספק ברכות להקל היינו כדי שלא לבוא לחשש של ברכה לבטלה. והנה לו יצוייר ומישהו ירצה לעבור על תקנת חכמים ולהתפלל תפילה של חול בשבת – בודאי הוא שאין זה איסור ברכה לבטלה, שהרי מעיקר הדין כך היה צריך להיות ורק חכמים ביטלו מפני כבוד השבת. אם כן בנידון דידן שמחמת הספק יש אפשרות להמשיך בתפילת שבת או לחילופין לומר את הברכה שבה התחיל – 'חונן הדעת' – הלא להמשיך בברכת אתה חונן אין בזה משום ברכה לבטלה וכמו שנתבאר, ממילא כיון כדבריהם בתפילת שחרית כאשר התכוון להתפלל של חול, שהרי יש בה שרוב הפוסקים סוברים שצריך לסיים את ברכת 'אתה חונן' – נראה להכריע שתי סיבות גם מצד שהתחיל בברכה, וגם שהתכוון להתפלל תפילת חול. והיינו שאין מקום בשאלה זו לומר 'ספק ברכות להקל'. ט. אכל מזונות לאחר הקידוש ורוצה ליטול ידיו אם מברך ברכה אחרונה וכעין נידון הנ\"ל יש שאלה לגבי מי שאכל כזית מזונות או פירות לאחר אינו צריך לברך ברכה אחרונה, וכבר נתבאר זאת בשיעורים הקודמים. והנה הקידוש, ולאחר מכן רוצה ליטול את ידיו לסעודה, שההלכה היא שמספק אם יבוא מאן דהוא וישאל שאלה כזו, נאמר לו, שאמנם הוא לא מברך, אך זה לא בסדר מה שעשה, וגם אם רוצה לברך מאה ברכות היה עליו - בעבר דיברתי על מנהג שקיים אצל יוצאי מרוקו, [ שלאחר הקידוש קודם נטילת ידיים טועמים מהסלטים שעל השלחן ובכך להימנע מלאכול כזית מוסיפים ברכות להשלים למאה ברכות, וזה בסדר, רק צריך להיזהר שלא . והנה אם יאמר ]לאכול כזית שאז הוא נכנס לספק ברכות בברכה אחרונה שרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות – יש לי פיתרון בשבילו, והוא שיברך ברכה אחרונה – ולאחר מכן ילך ויטייל ויעשה הפסקה בין האכילה הזו - תלך תטייל עם הילדים, תלך איתם לבית הכנסת תלמדו [ לנטילת ידיים . ואין בזה ]...קצת ואחר כך תיטול ידיים, ותלמד לקח לא לעשות דבר כזה חשש של קידוש במקום סעודה כיון שהוא כבר אכל מזונות. וזאת צריך לדעת שאדם צריך למצוא את הפיתרון הביניים בכדי לצאת ידי מחלוקת. י. התפלל תפילת חול ולא הזכיר את שבת \"מי שהתפלל תפילה של חול בשבת ולא (שם ס\"ד): כתב מרן בשלחן ערוך הזכיר של שבת לא יצא. ואם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה אף על פי שלא קבע ברכה לשבת יצא\". ע\"כ. והנה דין זה הביאו בבית יוסף בשם , וכתב שם עוד, שיש ספרים משובשים שכתוב (פרק י מהלכות תפילה הלכה ז)הרמב\"ם בהם שגירסת הרמב\"ם היא שמי שהתפלל תפילה של חול בשבת – 'יצא'. ושזה טעות ומשובש, ומרן כותב נגד זה, ונראה שפשוט לו מאוד שהגירסא הנכונה היא \"לא יצא\". ואכן יש תשובות של רבינו אברהם בן הרמב\"ם, ושם הוא בנו [ .שאלו אותו בשאלה זו וענה שאביו – הרמב\"ם – פסק שלא יצא .]וכנראה שהוא מוסמך מאוד, ודבריו מסייעים לדברי מרן אולם מאידך גיסא, נראה שיש כמה מרבותינו הקדמונים שגרסו ברמב\"ם 'יצא', כגון בהגהות הרמ\"ך – רבינו משה הכהן שהיה ראשון – וברמב\"ם שלו הגירסא היא 'יצא'. והוא מקשה על הרמב\"ם מפני מה יצא. וכמו כן רבינו מנוח מנרבונה – שהיה ראשון קדמון – מביא את דברי הרמב\"ם ומבאר את דבריו מפני מה כתב שיצא. וכן המאירי כותב \"גדולי המחברים סוברים שיצא\" – ו'גדולי המחברים' היינו הרמב\"ם. והנה המאירי הקשה קושיא עצומה על דברי הרמב\"ם אם הגירסא היא שכל יום שיש בו קרבן מוסף אם לא (שבת כד.) 'יצא'. שהנה הגמרא אומרת הזכיר מעין המאורע לא יצא. ודוגמא לדבר ראש חודש או חול המועד, שמקריבים בהם קרבן מוסף, ממילא בתפילה עלינו להזכיר מעין המאורע, - והיחידי שלא חוזרים בו הוא ליל [ .ואם לא הזכיר לא יוצא ידי חובה ראש חודש, כיון שאין מקדשים את החודש בלילה, ואילו בערבית של חול , אם כן מפני מה אם לא הזכיר את של שבת בתפילה, שהרי ]המועד חוזר הוא התפלל של חול – כיצד ניתן לומר שיצא ידי חובה? שבוע, ואינה כמו ראש חודש וחול המועד שבאים מזמן לזמן, וכיון שכך יש והמאירי מיישב תירוץ דחוק, שאולי הרמב\"ם סובר שכיון ששבת באה בכל להקל. וזה תירוץ דחוק מאוד. יא. פשרת הרדב\"ז בנוסחאות הרמב\"ם והנה הרדב\"ז – חי בתקופתו של מרן – נשאל בשאלה הזו, ואמרו לו שחלק מספרי הרמב\"ם כתוב שיצא ידי חובה אם התפלל תפילה של חול ולא הזכיר את של שבת, ולעומת זאת בחלקם כתוב אחרת - שלא יצא ידי חובה - בתקופה הזו כל הספרים היו בכתבי יד, ואף נייר 'קופי' עדיין לא היה [ אז – זו המצאה חדשה, והיו הרבה אנשים שזו היתה פרנסתם, היה להם הסת\"ם, ואז היו על כל ספרי הקודש. ומחמת כן היו הרבה טעויות, אמנם כתב יפה והיו מעתיקים ספרים ומוכרים אותם. כיום יש סופרים רק בתחום גם דפוס יש בו הרבה טעויות – לצערינו הרב – אך הרבה פחות. בשנים האחרונות הודפסו ספרי הרמב\"ם בהוצאת 'שבתי פרנקל', ובסופו יש 'ילקוט שינויי נוסחאות' וכמעט בכל הלכה יש שינויים בגירסאות הרמב\"ם, וכן זה בתשובות הרמב\"ם ובפירוש המשניות להרמב\"ם יש כל כך הרבה נוסחאות, .]שהרי כל זה היה העתקות, כתב ידו של הרמב\"ם כמעט לא נשאר ממנו של חול, אבל כיון שהזכיר את של שבת – יצא. ולפי הרדב\"ז יש כאן שלום הזכיר את של שבת, לעומת זאת בספרים שכתוב בהם 'יצא' היינו שהתפלל ולפיכך כותב הרדב\"ז, שכשכתוב 'לא יצא' היינו שהתפלל תפילת חול ולא בין הנוסחאות, ופסק מרן השלחן ערוך ברור הוא – שאדם שהתפלל של חול בשבת ולא הזכיר את של שבת, לא יצא. יב. סתירה בדברי מרן בנידון התפלל את של חול ובאמצע התפילה הזכיר של שבת, והיינו שהזכיר את והנה יש סתירה לזה מדברי מרן בעצמו, שהנה מפשט מרן משמע שאם של שבת אף באמצע אחת הברכות, וכמו כן אף אם הזכיר את של מוסף שאמר רק 'ונעשה לפניך את חובותינו (שם) – וכמו שכתב הרמ\"א בהגה\"ה - היינו למרות שלכאורה אין [ .בתמידי יום ובקרבן מוסף' שיצא ידי חובה .]כל קשר בין מה שהזכיר את של שבת לברכה שבה הזכיר כותב, שאם יום טוב חל בשבת שצריך (סימן תפז ס\"א)והנה מרן בשלחן ערוך לומר 'אתה בחרתנו' ולחתום 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. והנה אם התפלל את נוסח תפילת היום טוב, אולם בחתימה טעה וחתם 'מקדש השבת' – שלא יצא ידי חובה. וכן להיפך אם חתם 'מקדש ישראל והזמנים' ותו לא שלא יצא. ולכאורה למה שם למרות שהזכיר את שבת ויום טוב בתוך הברכה אין זה מועיל, ואילו כאן אם התפלל תפילת חול מועיל אזכרה של שבת באמצע אחת הברכות ויוצא ידי חובה? (סימן והאחרונים דנים בזה הרבה מאוד. המגן אברהם דן בזה בהלכות שבת , ואני חושב שהוא אותו תירוץ ויש על כך (סימן תפז סק\"ב)) ובהלכות פסח רסח סק\"ה הרבה דיונים באחרונים, ואכמ\"ל. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"אהרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מנחה או סליחות – מה קודם? ציבור הרוצים לומר סליחות בצהריים, האם יש להקדים לומר שאלה: סליחות, או שצריכים להקדים להתפלל מנחה משום ש\"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם\"? מאחר ואין חיוב לומר סליחות (אלא נכון ורצוי תשובה: לאומרם), מותר להקדים את אמירת הסליחות לתפלת מנחה, ואין חשש מדין \"תדיר\". מקורות: כן מבואר בשו\"ת שאגת אריה (סימן כב) שדוקא בשתי מצות יש להקדים התדיר הגר\"ע יוסף זצוק\"ל בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד ז'), והעלה כפי האמור לנידון לשאינו תדיר, אבל בדבר הרשות או מנהג אין צריך להקדים החביב. והביאו מרן דידן. וע\"ש עוד בנימוקים.פספס תפלה עקב טירדה בעסקים מי שלא התפלל מחמת שהמתין לפגישה עם איש עסקים על שאלה: עסקה עם רווח כספי, ועבר זמן התפלה, האם יש לו תשלומין? אין לדחות תפלה מפני הפסד ממון, אפילו יפסיד תשובה: מהקרן. אולם בדיעבד, יש לו תשלומין. וכן מי שקראוהו להתפלל מנחה וסירב להתפלל כעת כי היה טרוד בעסקיו, ושכח ועבר זמן התפלה, וכן כל מי שלא התפלל מחמת שהיה סבור שיש לו זמן להתפלל, נחשב הדבר לשוגג, ויש לו תשלומין. מקורות: פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קח ס\"א) שמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק הפסד, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל, וכן מי שהוא שכור ולא התפלל, כולם חשובים בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, וכן מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי אנוסים, ויש להם תשלומין. וכתב הרמ\"א, מיהו לכתחלה לא יעבור זמן תפלה משום הפסד ממון. ע\"ש. וכתב בהליכות עולם ח\"א (עמ' קעח) שאפילו התעכב מלהתפלל מפני שהיה טרוד לצורך פרנסת בני ביתו, יש לו תשלומין. (ולכתחלה יתנה תנאי נדבה, אולם בשבת, יתפלל בתורת חובה). וע\"ע מש\"כ מו\"ר שליט\"א בהלכה ברורה (בירור הלכה ס\"ק יד). היתרים בהלכות שבת לפני כמה שנים היתה המצאה באמריקה כיצד לכבות את החשמל בשבת ללא חילול שבת, על ידי שמורידים את המתג ורק לאחר כמה זמן החשמל כבה, ו'ממציא' הפטנט רצה לעשות מזה פרנסה, ופירסם והפיץ שכמה 'רבנים' התירו את זה. לאחר מכן הלכו מהנדסים מומחים שבדקו את ה'רעיון' הזה והוכיחו שזו מלאכת 'מכבה' מדאורייתא, ואפילו 'גרמא' אין בזה. והאמת שמעיקר הדין אפשר למצוא הרבה היתרים בהלכות שבת, אך צריך לדעת מהו הגבול בכדי שישאר לנו צורת השבת. אחד הנידונים המפורסמים בעניין הזה הוא השימוש ברכבת בשבת. שהנה בזמן החתם סופר החל השימוש ברכבות לצורך נסיעה ממקום למקום. ואמנם בשימוש מחוץ לעיר ברכבת יש איסור של תחומין. ואין פתרון בכך שהרכבת היא גבוהה מעל עשרה טפחים ואז אין זה תחומין, כיון שהיא אך כשהרכבת החלה להיות נפוצה בתוך הערים שם לא היה את החשש יושבת על הקרקע. של תחומין, והתשלום בוצע לאחר השבת, בהקפה, או מראש. הגאון החתם סופר יצא חוצץ נגד השימוש בה כיון שהוא \"עובדין דחול\". ומחמת כן אין להשתמש ברכבת בשבת כלל. ומאז ועד היום אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, וכולם הלכו אחר הוראתו של החתם סופר ולא השתמשו ברכבת כלל. והיה מעשה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כששהה בברזיל, שפנה אליו יהודי אחד, נדבן גדול, בשאלה, שמכיון שאין במקום מגוריו אף לא יהודי אחד, האם יכול לבוא ברכבת לבית הכנסת בשבת, ומשרתו הגוי ידאג לכל ענייניו, ואינו צריך לומר לו מאומה. אאמו\"ר ענה לו שאף אם יתבטל מתפילה בציבור, שלא יהין לעלות על הרכבת בשבת!! מהטעם הנ\"ל, ואם כל כך רוצה להתפלל בבית הכנסת שיעקור ממקום מגוריו ויגור במקום בו יש יהודים. הרב יצחק מאזוז תפילה במניין איננה טענה כלל להתיר בשבילה את הנסיעה ברכבת בשבת! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"265.pdf","content":"265 גליוןמיום א' כ\"ח אב תשפ\"ד קבלת שבת לדעת רבינו האר\"י | מתי נכון לומר סליחות במהלך היום| חודש אלול נקבע לחודש של התעוררות ותשובהנושאי השיעור: מנהג הסליחות אצל בני | לימוד תורה בלילה| אמירת וידוי ונפילת אפיים בבין השמשות| זמן השקיעה לשיטת רבינו האר\"י ז\"ל| ז\"ל פרטי | כריעה באמירת ויעבור| אמירת קטעי הסליחות שבארמית| אמירת י\"ג מידות| אמירת הסליחות לבני תורה ואברכים| אשכנז איך אומרים את ברכת בורא נפשות | הלכות באמירת י\"ג מידותפרשת שופטיםמנהגי אמירת הסליחות בחודש אלול א. הבקשות בסליחות הם על כל כלל ישראל 6 - חילוץ[ אנחנו חיים פה ואנחנו מסתכלים סביבנו על מה שאירע היום , הלב ממש נקרע לראות את האבות והאימהות ]גופות חטופים מעזה ה\"י מבכים בלב נשבר את הילדים שלהם שנרצחו בדם קר, וזה אחרי שעברו ייסורים קשים ומרים משך קרוב לשנה! זה דבר בלתי נתפס ממש. מלבד זאת, היום נרצח אדם ששכל את הבת שלו השנה על ידי המחבלים. כל מקום שאנחנו הולכים שוד ושבר ברחובותינו, הלב נשבר. אבל מצד שני, עצם הדבר שהלב של כולנו נשבר זה מראה שאנחנו עם אחד ואנחנו אוהבים אחד את השני, עם כל הוויכוחים וההשקפות השונות עדיין יש לנו את הרגש כלפי כל יהודי, אנחנו עדיין אוהבים. אנחנו הרי מרגישים שיש לנו בעיה עם הסייעתא דשמיא, אנחנו רואים שבכל יום יש בשורות לא טובות, דברים קשים מאד, פיגועים נוראים, כדאי מאד שננצל את זה שעכשיו מתחילים את חודש אלול. אנחנו הספרדים מתחילים להגיד סליחות, שנאמר את הסליחות באמת, מכל הלב, להתפלל בעד כל כלל ישראל, הרי בכל הסליחות יש בהם כל כך הרבה בקשות שאנחנו מבקשים מהקב\"ה, 'תמהנו מרעות, תשש כוחנו מצרות' וכן 'אלוקינו שבשמים', אנחנו אומרים את זה בלשון רבים ומבקשים בשביל כלל ישראל. שנאמר את זה בלב נשבר ומכל הלב, ובעז\"ה נקוה שהסייעתא דשמיא תחזור אלינו, ועם ישראל ינצח בעז\"ה בקרוב אכי\"ר. ב. מקור מנהג הספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול מנהג הספרדים לומר סליחות למשך כל חודש אלול ועשרת ימי תשובה. – חיבר אותו רבינו (חלק א עמוד מג) והמנהג הזה מופיע כבר בספר מאה שערים יצחק אבן גיאת – ומקור דבריו הוא כבר מתקופת הגאונים. כלומר שכבר אז התחיל המנהג לומר סליחות בחודש אלול. ג. ימי חודש אלול נקבעו לימי תשובה והתעוררות הסיבה שחודש אלול נקבע לומר בו סליחות היא, שלפי מדרשי חז\"ל רואים שמשה רבינו עלה למרום שלוש פעמים: פעם ראשונה, מיד לאחר מתן תורה, ואז הוא ירד בשבעה עשר בתמוז ושבר את הלוחות כשעשו את העגל. פעם שניה, מיד לאחר מכן עלה למשך ארבעים יום עד כ\"ט אב. ופעם השלישית, מיד לאחר מכן מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, ארבעים יום, וביום הכיפורים אמר לו הקב\"ה \"סלחתי כדבריך\". הקב\"ה קבע אותו ליום מחילה סליחה וכפרה. ולפי מה שנראה במדרשי חז\"ל, כשמשה רבינו עלה בפעם השלישית, עם ישראל ידעו שעכשיו אלו הם ימים גורליים מאד עבורם, משום שבסופם ידעו אם הקב\"ה סולח להם, והם היו מתפללים ומתחננים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. לכן אנחנו מתחילים את כל המנהגים של התעוררות כבר מראש חודש אלול. גם בעולם הישיבות חודש אלול הוא חודש יוצא דופן, לומדים בו בהתמדה יותר גדולה, ומתפללים כמו שצריך. וכמובן שגם האשכנזים שאינם אומרים סליחות מראש חודש אלול – נוהגים כמה מנהגים מלבד עצם ההתעוררות, עד אחרי סוכות, וכמו (תהילים כז)הם נוהגים לומר מזמור \"לדוד ה' אורי וישעי\" שאמרו חז\"ל 'אורי' זה ראש השנה 'וישעי' זה יום הכיפורים. ונוהגים גם לתקוע בשופר בכל יום מראש חודש אלול. ד. הזמן הראוי לומר את הסליחות חציו הראשון של (שער הכוונות דרוש א של ערבית) הנה לפי דעת רבותינו המקובלים הלילה אינו זמן המתאים לומר סליחות. הרי למשל, אם תפילת מנחה נמשכת עד צאת הכוכבים, אנחנו לא אומרים וידוי ונפילת אפים. אמנם יש מחלוקת לגבי זמן בין השמשות, אם אפשר לומר בו וידוי ונפילת אפים. ויש שנוהגים לומר רק וידוי ולא נפילת אפים. אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר שלכאורה זה תמוה, כי צריך להיות להיפך, נפילת אפים זה העיקרי והחשוב יותר, זו תקנת חז\"ל, ואילו הווידוי וי\"ג מידות שאומרים זו תקנת רבינו האר\"י, (ח\"ו סימן ממילא נפילת אפים חשובה יותר. אך על כל פנים בשו\"ת יחוה דעת כתב שבבין השמשות צריך להגיד וידוי ונפילת אפים, ורק אם הגיע צאת ז) הכוכבים אין אומרים. הוא מצרף לזה את שיטת רבינו תם שסובר שבין השמשות שלנו הוא יום גמור, וכך דעת מרן השלחן ערוך בכמה . וכך גם דעת רבינו האר\"י. (סימן רסא סעיף ב ועוד) מקומות העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ה. רבינו האר\"י סבר כדעת רבינו תם בעבר כבר דיברנו על כך שיש הוכחה ברורה משער הכוונות שרבינו האר\"י סובר כרבינו תם. שהנה האר\"י כותב, שצריך לומר קבלת שבת מבעוד יום, ומבאר שעל פי הקבלה יש בחינת יום ובחינת לילה, ויש הבדל גדול ביניהם. וקבלת שבת חייבת להיות מבעוד יום, מצד שני כותב את סדר קבלת שבת: לצאת לשדה, להפנות את הפנים לצד מערב, להסתכל על השמש ועם שקיעתה ממש – אלו המילים של רבינו האר\"י \"עם שקיעתה - בזמן רבינו האר\"י עדיין לא היה [ .'ממש\" – מתחילים לומר 'מזמור לדוד ]\"לכה דודי\", רבינו שלמה אלקבץ שחיבר \"לכה דודי\" חי באותה תקופה רבינו האר\"י שם כותב שיש לומר 'מזמור לדוד' ואחרי זה שלוש פעמים 'בואי כלה' ואז מקבלים תוספת הנפש. אחר כך אומרים 'מזמור שיר ליום השבת', ולאחר מכן חוזרים לבית ומתעטפים בטלית בברכה. אך כמובן אם זה לילה, שהרי עד שאדם ילך לשדה ויחזור, הוא כבר לא יוכל להתעטף ולברך. הרי לפי המקובלים אסור להתעטף בטלית בלילה. והנה רבינו האר\"י כותב להתעטף בטלית ולהקיף את השולחן, ולחזור עוד פעם ולהגיד קבלת שבת. הרי שבוודאי רבינו האר\"י סובר שאחרי השקיעה של השמש - עם שקיעתה ממש - זה יום גמור. הבן איש חי ראה את דברי האר\"י, וכותב שאין הכוונה שקיעה אלא מעט קודם לכן. אבל יש ספר 'וזרח השמש' שחיבר אותו המקובל רבי שלום מלכה שבא ממרוקו והיה אחד מהמקובלים בבית אל בירושלים, ושם מביא את דברי שער הכוונות, וכותב שברור מאד שרבינו האר\"י סבר כדעת רבינו תם, שבשקיעה זה עדין - הספר הזה נדפס [ .יום גמור. ומוסיף לבאר שם את הדברים יפה מאוד בשנים האחרונות מחדש על ידי ידידי הגאון הרב שלמה דיין ממוסדות .]''תולדות יצחק לאור כל זאת, דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבבין השמשות אפשר לומר וידוי ונפילת אפים, אבל בצאת הכוכבים כבר אנחנו נוהגים כהגאונים, ואין אומרים אחריו וידוי ונפילת אפים עד חצות הלילה. ו. סליחות בלילה למעשה, בדברי רבותינו המקובלים יש דרגות מתי הזמן הראוי לומר סליחות. החצי הראשון של הלילה הוא כלל לא מתאים לומר בו סליחות, יש מקובלים שכותבים מילים קשות מאד על מי שאומר סליחות ווידוי בחצי הראשון של הלילה. אבל מחצות הלילה מתחיל להתעורר מידות הרחמים, זה זמן שאפשר לומר בו סליחות, וזה הולך ומתגבר עד אשמורת הבוקר - השליש האחרון של הלילה לפני עלות השחר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהיה מוסר את השיעור במוצאי שבת, היה נוהג להתחיל את הסליחות כחמש דקות לפני חצות, ועד שאומרים 'אשרי', 'בן אדם מה לך נרדם' ו'שבת יהודה בדוחק ובצער' ו'אל מלך' כבר היה מגיע זמן חצות הלילה, ויכולים לומר את הי\"ג מידות הראשונות שבסליחות. ז. סליחות בבוקר ובערב ראש השנה וערב יום הכיפורים גם בבוקר אפשר לומר סליחות, אמנם הוא לא כמו אשמורת, אבל זה עדיין זמן מצויין. אכן יש מחלוקת כאשר אומרים סליחות בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים שלא אומרים בהם תחנון בתפילה, האם אומרים את התחנון שבסליחות. ולכן כדאי להקדים את אמירת הסליחות כדי לא להיכנס לשאלה הזאת. ח. סליחות אחר הצהרים כמו כן אפשר לומר סליחות אחר הצהרים. שהרי עצם הדבר שבכל יום אומרים ווידוי ונפילת אפים במנחה זה סימן שזה זמן מתאים. הרי לא כל אחד יכול לקום באשמורת הבוקר, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למשל לא היה רגיל לקום מוקדם, הוא היה ישן מאד מאוחר, הוא כמעט אף פעם לא הלך לישון לפני שתים בלילה, הוא היה יושב ולומד, ומרגלא בפומיה, שהסיעתא דשמיא שיש בלימוד בלילה לחדש לאמיתה של תורה זה הרבה \"קומי רוני (איכה ב, יט)על הפסוק (שמות רבה פרק מז) יותר מאשר ביום. חז\"ל אומרים (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה יג)בלילה\" אין רינה של תורה אלא בלילה. והרמב\"ם כותב, שאדם יזהר מאד על לימוד תורה בלילה ושבכל ימי חייו לא יאבד אפילו לילה אחד שלא בלימוד התורה! משום כך אאמו\"ר לא היה מקפיד על תפילה בנץ. כאשר בא לגור פה ב'הר נוף', בשנים שהתפלל כאן ב'יחוה דעת' בימות החורף היה מתפלל בנץ, אבל בקיץ לא היה מקפיד על זה כל כך. דן בעניין בחורי ישיבות ואברכים שאינם (ח\"ג סימן מד) ואכן בשו\"ת יחוה דעת רגילים לקום כל כך מוקדם, ואם יקומו לסליחות הם ילמדו פחות, זה משפיע הרבה על הלימוד שלהם, והוא מביא כאמור, שיסוד המנהג באמירת הסליחות התחיל בתקופת הגאונים, אבל אפילו הספרדים לא כותב שאומרים סליחות (בספר תורת האדם) כולם היו אומרים סליחות. הרי הרמב\"ן רק בעשרת ימי תשובה. רואים את זה הרבה במנהגים, שיש מנהגים שהתפשטו אצל כל עם ישראל, אומרת שזה מנהג, ובתחילת (תענית כח:) כגון הלל בראש חודש, שהגמרא תקופת האמוראים רואים בפירוש, שהיו מקומות שאפילו לא ידעו שיש בכלל מנהג כזה. ולאחר מכן לאט לאט זה התפשט ונעשה למנהג שכל (סוכה עם ישראל נוהגים אותו. כמו כן חבטת ערבה זה מנהג, ויש בגמרא דיון אם זה 'יסוד נביאים' או 'מנהג נביאים', ולהלכה נפסק שזה מנהג מד.) נביאים לכן לא מברכים 'על חבטת ערבה'. ואם זה היה יסוד נביאים היו צריכים לברך, וכמו שמברכים על נר חנוכה וכיו\"ב. כמו כן להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, שזה מנהג שהתחיל לפני כאלף שנה והתפשט שהיום כל עם ישראל נוהגים את המנהג הזה. אבל יש מנהגים שהם לא מנהגים כלליים, כמו אורז בפסח וכיו\"ב. ט. מנהג אמירת הסליחות חלוק בין קהילות ישראל וכן מנהג אמירת הסליחות, זה לא מנהג כללי להתחיל מחודש אלול. הרי אף הצורה של הסליחות, אצל הספרדים זה משהו אחד אצל האשכנזים זה משהו אחר, כמעט אין שום דמיון בין הספרדים לאשכנזים בסליחות. וכמו כן האשכנזים נוהגים לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה, כמו שהקרבן היה צריך להכין אותו ארבעה ימים ככה עשו עם ישראל בקרבן פסח, שמשבת הם קשרו אותו לכרעי המיטה עד הפסח שחל ביום חמישי, ויום רביעי היה ערב פסח. לכן השנה שראש השנה חל ביום חמישי, הם מתחילים ממוצאי שבת שלפני ראש השנה, אבל בשנים שראש השנה חל ביום שני או שלישי, הם מתחילים ממוצאי שבת שבוע קודם לכן. הרי לנו שהמנהגים חלוקים. לאור הדברים הללו כותב בשו\"ת יחוה דעת שם, שבחורי ישיבות ואברכים שיתבטלו מתורה בגלל הסליחות, די להם שיאמרו סליחות בשני ובחמישי וכמובן בעשרת ימי תשובה. וכמובן הוא מדבר במצב שאין שום אפשרות להגיד סליחות רק באשמורת הבוקר, ולקום באשמורת קשה להם, שלכל הפחות ישתדלו לומר בשני וחמישי. י. לימוד תורה ואמירת סליחות מה עדיף שכותב, שאם (ברכי יוסף סימן תקפא סק\"ו) אאמו\"ר שם מביא את דברי מרן החיד\"א יש לאדם שאלה אם לומר סליחות או ללמוד תורה שעדיף לומר סליחות מאשר ללמוד תורה. אבל זה לא נוגע לנושא שלנו, כי החיד\"א מדבר על עצם הזמן של הסליחות, שבזמן הזה מעדיף ללמוד תורה מאשר לומר סליחות שעדיף לומר סליחות. כי אדם צריך להתפלל ולעבוד את ה' ולקיים גם את המנהגים, למרות שבזמן שהוא מקיים את המנהג הוא יכול ללמוד תורה. לכן לא רק שזה לא ביטול תורה אלא אדרבא לא ילמד תורה בשעת אמירת הסליחות. אבל בנידון דידן, באחד שתורתו אומנותו, הוא יושב ולומד תורה כל היום, ואם הוא רגיל לקום בשעה מסויימת, ופתאום הוא יקום מוקדם יותר, כשיגיע ללימוד בכולל או בישיבה הוא עייף ונרדם באמצע הלימוד, ממילא מה הרוויח בזה שאמר סליחות?! לכן פסק בשו\"ת יחוה דעת שדי לומר סליחות לכאלו רק בשני וחמישי. יא. מעשה רב יתירה מזאת, אאמו\"ר בעצמו בחודש אלול, משנת תשמ\"ח ועד תשס\"א מקומות, והיה חוזר 3-4 בערך, בכל לילה הוא היה יוצא לעצרות תשובה, ב הביתה באחת בלילה, ולכן היה אומר סליחות רק פעם בשבוע במוצאי שבת. ואפילו בעשרת ימי תשובה היה מיקל בעצמו ללכת לעצרות ענקיות ולדבר לפני אלפים דברי התעוררות, והיה מפסיד את אמירת הסליחות, .זה צורך הכלל לפני כמעט חמישים שנה, התחלתי למסור שיעור ב'קטמון' בבית כנסת שנקרא 'פאר ירושלים'. השכונה הזאת היתה מלאה אנשים שומרי מצוות, ובית הכנסת היה מלא מפה לפה, במיוחד בשבתות. והתברר לי שבקושי יש להם מנין לסליחות, ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי, תגיד להם שיגידו סליחות בכל יום לפני מנחה, ואם הם מסכימים אבוא בעצמי להיות החזן שלהם. הודעתי את זה בשבת שמה וכל האנשים היו שמחים מאד ומלא אנשים היו באים בכל יום במנחה, והוא היה בא לפני מנחה, והיה ש\"ץ והיו אומרים סליחות. הרי לנו הלכה למעשה, שגם לפני מנחה זה זמן טוב לאמירת הסליחות. לפי זה יוצא שגם אברכים ובחורי ישיבות שקשה להם לקום באשמורת, שאם יש סליחות בחצות הלילה הרי בין כה אלה שלא קמים באשמורת מסתמא גם לא הולכים לישון כל כך מוקדם, ויאמרו סליחות בחצות הלילה. אני זוכר, שכשאני למדתי בישיבת 'חברון' היינו הולכים הרבה פעמים בלילות לבית הכנסת 'שושנים לדוד', זה היה הבית כנסת היחידי שהיו באים הרבה בחורי ישיבות ואברכים בכל לילה לומר סליחות בחצות. זה לא היה כל כך מצוי. גם כש'חברון' היתה ב'גאולה' וגם אחר כך כשעברה ל'גבעת מרדכי' היו באים הרבה בחורים ספרדים מהישיבה לשם, ובחזור שלא היו אוטובוסים היינו חוזרים ברגל. עד כדי כך. ובליל שישי היינו גומרים לומר סליחות היינו הולכים משם לבית הכנסת 'משכיל אל דל' של הגאון הצדיק רבינו יהודה צדקה זצ\"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף' שהיה עושה לימוד בכל ליל שישי, והיה נותן לכל בחור או אברך שבא ללמוד עשר לירות, והיו בכל ליל שישי היינו ]... - לי הוא היה נותן עשרים לירות[ .מתפללים בנץ הולכים לשם, לא רק באלול. יב. סליחות לפני מנחה או אחריה דרך אגב, בשו\"ת יחוה דעת שם הוא דן אם הגיע זמן מנחה האם שייך לומר שמנחה תהיה קודמת כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. והוא מביא ראיות מדברי כמה אחרונים, שהדין של תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם זה בשתי מצוות שהן שוות בדרגתן, אבל כאשר המצוות אינן שוות בדרגתן, מותר להקדים אפילו את המצווה הפחות חשובה. והנה כאן תפילת מנחה זה חיוב גמור מן הדין והסליחות זה מנהג, זו לא דרגה שווה, לכן אפשר להקדים את הסליחות לפני מנחה. וכאמור כך אאמו\"ר נהג בעצמו. בצהרים, ומיד לאחר מכן מתחילים סליחות 1-אצלנו בכולל הסדר נגמר ב בבית הכנסת, ואומרים סליחות כל יום ב\"ה במשך חצי שעה. לא מנגנים כל כך, ומי שרוצה יכול לבוא הנה בצהרים, ואז לא צריך לחפש שום תירוצים. הרי אם זה אפשרי אז למה לא?! ורק מי שאין לו אפשרות כלל יאמר בשני וחמישי ובעשרת ימי תשובה. כי שני וחמישי הם ימים שאומרים בהם תחנונים יותר, כי משה רבינו עלה למרום ביום שני וירד ביום חמישי. כך כתוב בספרי הראשונים ובמדרשים שם. יג. עיקר הסליחות הוא הי\"ג מידות בסליחות שלנו הספרדים ישנם כל מיני קטעים, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. יש פיוטים וקטעים המסודרים לפי סדר א' ב', אבל י\"ג מידות הרחמים הוא בלי ספק החשוב ביותר. הגמרא אומרת, שהקב\"ה אמר שכשעם ישראל עושים לפני כך דהיינו שאומרים את י\"ג מידות, אני מוחל להם על כל עוונותיהם. לכן חשוב מאד לומר את הי\"ג מידות בכוונה גדולה, זה גולת הכותרת של הסליחות. כמו כן מה שמקיף את הי\"ג מידות, 'אל מלך', 'אנשי אמונה אבדו', 'תמהנו מרעות', ווידוי וכו', וכן קבלת עול מלכות שמים שאומרים 'שמע ישראל', 'ה' הוא האלוקים', 'ה' מלך', בסוף הסליחות, הם החשובים ביותר. בקיצור, אפשר לומר שהחצי הראשון של הסליחות הוא החשוב יותר, ולכן אם יש מקומות שאין מנין בתחילת הסליחות, כגון אלו שאומרים באשמורת הבוקר, שזה מצוי שכשמתחילים את הסליחות עדין אין מנין שכדאי שידלגו על זה, ואחרי 'שבת יהודה בדוחק ובצער' יאמרו את ההמשך, ואחר כך כשיבואו הרבה אנשים שאז יחזרו לחלק הראשון. וזאת משתי סיבות: דבר ראשון, לזכות אותם שיאמרו את העיקר של הסליחות. דבר שני, לפי דעת רוב רבותינו הראשונים י\"ג מידות נחשבים לדבר שבקדושה, ואי אפשר לאומרם אלא בעשרה, במנין. ואם אין מנין אמנם אפשר לומר בטעמי המקרא שייחשב כקורא בתורה, אבל לומר בדרך תחנונים אסור. כי זה דבר שבקדושה וצריך עשרה. יד. קטעי הסליחות בארמית כמו כן הוא הדין לגבי הקטעים בסליחות שהם בארמית, כגון: 'רחמנא על כך, ומביא (ח\"א חאו\"ח סימן לה) דעני לעניי'. שיש תשובה בשו\"ת יביע אומר לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, כי (שבת יב:)שם שחז\"ל אומרים מלאכי השרת אינם מכירים לשון ארמית, הם מבינים כל השפות אבל לא ארמית. ושואלת הגמרא, שרבי יוחנן היה הולך לבקר את החולה, שלפעמים היה אומר לו 'המקום יפקוד אותך לשלום' - מברך אותו שיהיה בריא בלשון הקודש, אך לפעמים היה אומר לו 'רחמנא ידכרינך לשלם', ומשיבה הגמרא, \"וישתחו ישראל על ראש (בראשית מז, לא) שחולה ששכינה עימו וכמו שכתוב המיטה\" שהקב\"ה נמצא עם החולה, לכן כל אחד שנמצא ליד החולה יכול לומר גם בארמית. מזה לומד בשו\"ת יביע אומר שגם הקטעים הללו שהם בארמית לא לאומרם בפחות מעשרה, כי צריך שתהיה השראת השכינה, (סנהדרין לט:).\"אלוקים ניצב בעדת אל\" 'כל בי עשרה שכינתא שריה' שם גם מוסיף לדון, שלכאורה כשאומרים את זה בבית הכנסת, הרי זה מקום שיש בו השראת שכינה, ושם הוא מבאר שיש דרגות בהשראת שכינה, ואם יבוא אדם וישאל אם עדיף להתפלל במניין בבית פרטי או בבית כנסת ביחיד, בוודאי שבמניין בבית פרטי עדיף, השראת השכינה בעשרה זו דרגה הרבה יותר גבוהה של השראת השכינה מאשר השראת שכינה שיש באופן קבוע בבית הכנסת, אף כשאין מנין. לכן להלכה פוסק ביביע אומר, לא לומר את כל הקטעים שהם בארמית כשאין מנין. טו. כריעה בשם ה' כותב, שכשמגיעים ל'ויעבור' צריך לשחות מעט, וכשמגיעים (שם)מרן החיד\"א ל'ויקרא' זוקפים. אבל מיד לאחר מכן כשמתחיל לומר 'ה' ה' אל רחום וחנון' (ברכות יב.) צריך שוב לשחות מעט. החיד\"א ממשיך ועוסק בזה, שהרי בגמרא מבואר, לגבי הכריעות בתפילה, 'כשהוא כורע- כורע בברוך וכשהוא זוקף- זוקף בשם שנאמר \"זוקף כפופים\"'. משמע שצריך להיות זקוף כשאומרים את שם ה', וכיצד אומרים שב'ויעבור ה'' מתכופף קצת, ואחר כך כשאומר 'ה' ה'' שוב מתכופף מעט. החיד\"א מיישב, שכיון שמיד לאחר י\"ג מידות כתוב 'וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו' שמשה רבינו התשחוה, משמע שבי\"ג מידות כן מותר להשתחוות. טז. כריעה ב'ה' הוא האלוקים' כשהייתי בחור צעיר ערכתי את תשובות הרמב\"ם והוצאתי אותם לאור מחדש, והנה באחת התשובות שם כתוב דבר מעניין, שהרמב\"ם נהג לומר את הפסוקים בתפילת ערבית לפני העמידה 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן' יש שם כמה פסוקים עם שם ה', ואחר כך אומרים 'יראו עינינו'. דרך אגב, ראיתי כמה סידורים שכותבים שהמקור של זה הוא מהתוספות אבל זה כי הם לא למדו רמב\"ם, הם למדו רק תוספות, והם חושבים שזה תוספות, וזה לא נכון, זה מנהג שהיה כללי של כל עם ישראל, והרמב\"ם מזכיר את המנהג הזה בסדר תפילות כל השנה. כמה פעמים דברתי, שכבר כותבים הרמב\"ן והרא\"ש, שבארץ ישראל לא נהגו לומר זאת. לכן אף אחד, ספרדים ואשכנזים, אינם אומרים את זה בארץ ישראל. בחו\"ל חלק מהספרדים אומרים וחלק לא, וכך גם האשכנזים. כמו כן, כל פוסקי הדורות האחרונים פסקו לאשכנזים שכשבאים לארץ ישראל לא לומר זאת. והנה שאלו את הרמב\"ם, שבזמנו הרמב\"ם חי במצרים ושם היו נוהגים לומר 'יראו עינינו' ויש שם פסוק מספר מלכים שלאחר שאליהו הנביא הוריד אש מהשמים כתוב \"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים\" - ושאלו את הרמב\"ם, שיש שנוהגים להשתחוות כשאומרים 'ה' הוא האלוקים' - האם זה מותר או אסור. והרמב\"ם ענה להם בקיצור שזה מותר, ולא מבאר את דעתו. יז. ביאור כוונת הרמב\"ם בתחילה חשבתי להסביר את כוונת הרמב\"ם, שהדין הזה שכשהוא זוקף- זוקף בשם היינו דווקא בצורה של ברכה, שכשאומרים זאת בנוסח של ברכה אין לכרוע בשם ה', אבל כאשר סתם מזכיר שם ה' מותר לכרוע. לכן הרמב\"ם אומר שכשאומרים 'ה' הוא האלוקים' מותר להשתחוות, כי זו אינה ברכה. אולם מדברי מרן החיד\"א משמע שאינו סבור כן, שהרי החיד\"א שאל, איך משתחווים כשאומרים בשם ה' ב'ויעבור', ולכאורה הרי זה לא נוסח של ברכה ובכל זאת החיד\"א מקשה. מאידך גיסא החיד\"א מיישב שראינו שגם משה השתחווה בי\"ג מידות, הרי התשובה הזו עונה גם על מה שנשאל הרמב\"ם, שהרי שם כתוב: \"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים\" – דהיינו שהם השתחוו. ואולי זו בעצם כוונת הרמב\"ם. מאידך גיסא, הלא כתוב בשלחן ערוך שיש אנשים שנוהגים בראש השנה - זה היה פעם, אני לא [ ,ויום הכיפורים להתפלל כשהם כורעים כל הזמן מציע לאף אחד לעשות את זה היום, אם אדם יתפלל כשהוא כורע הוא , וכתוב ]..יקבל כאבי גב ה' ירחם, הוא לא יגמור את התפילה כמו שצריך שם, שצריכים לזקוף בתחילת וסוף הברכות. ולכאורה הרי באמצע הברכות אומרים כמה וכמה פסוקים, ולמה לא כתב שגם שם צריך לזקוף? מכאן ראיה לכאורה נגד החיד\"א. כמו כן גם מה שכורעים ב'מודים אנחנו לך' שהרי זה לא נוסח של ברכה. אבל זו אינה ראיה כל כך, כיון שזה גם כן נקרא התחלת הברכה, ברכה חשובה מאד של מודים. ולכן יכול להיות ששם זה באמת שונה. דרך אגב, מתשובת הרמב\"ם יש לנו ללמוד דבר נוסף, שכשאומרים בסליחות או ביום הכיפורים 'ה' הוא האלוקים' שאם אדם רוצה להשתחוות באותה שעה אין בזה שום בעיה, אדרבא זה מנהג קדום שהיה בזמנו של הרמב\"ם כל יום בתפילת ערבית. יח. ויקרא בשם ה' כותב בשם רבי דוד אבודרהם, שצריך לשים לב (סימן תקסה סק\"ה) המגן אברהם כשאומרים 'ויעבור' שלפני זה אומרים \"כמו שהודעת לעניו מקדם, וכן כתוב בתורתך, וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם, ויקרא בשם ה'\" שצריך להפסיק בין 'בשם' ל'ה''. כיון שאם יפסיק בין 'ויקרא' ל'בשם', הפסיק הזה משנה את כל המשמעות. מפני שאם אומר \"ויקרא בשם, ה'\" המשמעות היא שה' קרא. אבל אם יפסיק בין 'ויקרא' ל'בשם' המשמעות היא שמשה רבינו קרא. והנה, את הפירוש הזה כותב רבינו אברהם אבן עזרא בפירוש בפרשת כי , והוא מביא ראיה לכך מהפסוק שלפני כן שהקב\"ה אומר (שמות לד, ו)תשא למשה \"וקראתי בשם ה' לפניך\", דהיינו ש\"ויקרא בשם\" היינו שה' קרא. ובאמת יש ראיה הרבה יותר חזקה לזה מטעמי המקרא, 'ויקרא בשם' בטעם מאריך טרחא, שהטעם הוא כמו מפסיק בין 'בשם' לה'. לעומת כל זאת, הנה רש\"י על הפסוק מפרש באופן אחר, וז\"ל: מתרגמינן וקרא בשמה דה'. ע\"כ. דהיינו שמשה רבינו קרא בשם של הקב\"ה. וכמו כן משמע בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, שמשה רבינו קרא בשם ה', וז\"ל: \"וקרא משה בשום מימרא דה'\" – מפורש שמשה רבינו קרא. רואים כאן מחלוקת, מצד אחד רבינו יונתן בן עוזיאל, אונקלוס ורש\"י, ששלושתם אומרים שמשה רבינו קרא, מצד שני טעמי המקרא ורבינו אברהם אבן עזרא ורבי דוד אבודרהם וכל האחרונים, כולל המקובלים, אומרים, שצריך להפסיק בין 'ויקרא בשם' ל'ה''. לכן מכיון שזה דבר לא פשוט וזה עלול לשנות את כל המשמעות, אני נותן עצה טובה, להפריד הכל, להפסיק בין 'ויקרא' לבין 'בשם' ובין בשם' ל'ה'', ואז אינו ניכר אם כך או כך. יט. ברכת בורא נפשות מצאנו כיוצא בזה בברכת 'בורא נפשות' שיש נידון כיצר נכון יותר לומר: \"בורא נפשות רבות, וחסרונן על כל מה שבראת\" או \"בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת\" – היכן להפסיק. וזו מחלוקת הבן איש חי וכמעט כל הראשונים. אבל כדי להינצל מהמחלוקת כדאי מאוד להפסיק בין כל מילה ומילה, וממילא לא יישמע בבירור לכאן או לכאן. כ. מניית הי\"ג מידות בפרקי אצבעותיו פעם אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לגבי י\"ג מידות, שיש אנשים שמונים את זה באצבעות. שהנה בזוהר הקדוש מונה את הי\"ג מידות מ\"אל רחום - לרמב\"ם לא היה את ספר [ וחנון\", אבל בספר מורה נבוכים להרמב\"ם מאריך ]הזוהר, וזו ראיה ניצחת, וגם אם היה לו את החלק הזה לא היה לו להסביר את הי\"ג מידות, וכמו כן שאר הראשונים, התוספות, הרא\"ש ועוד ראשונים, ולכולם לא היה את הזוהר וכל אחד מונה את מניין הי\"ג מידות בצורה שונה. האם ה' ה' זה נחשב לשנים או אחד, 'ארך אפים' זה שנים או אחד, 'נוצר חסד לאלפים' אם זה שנים או אחד, ועוד כמה וכמה שיטות - הבאתי אותם בספר תורת המועדים על ימים נוראים, [ .בראשונים .]ובהערות על תשובות הרמב\"ם פאר הדור והנה אמנם הראשונים הללו לא ראו את הזוהר, וסביר להניח שאם היו רואים את הזוהר אולי היו חוזרים בהם ואולי לא, אבל כשהדפסתי את סידור 'יחוה דעת' אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, לא לכתוב בי\"ג מידות א' ב' ג', שאנשים לא ימנו באצבעות, מפני שאמנם אנחנו סומכים על הזוהר, אבל בשביל מה לך למנות באצבעות ולהיכנס למחלוקת?! אתה תגיד את זה והקב\"ה יסדר את זה כמו שהוא רוצה... תן לקב\"ה לעשות את העבודה... העיקר לאומרם בכוונה. כא. תן לקב\"ה לעשות את העבודה כמו כן אני אומר את אותו הדבר על \"ויקרא בשם ה'\", תן להקב\"ה לעשות את העבודה, תפריד לגמרי, ובכך נינצל מן המחלוקת. אמנם זה נגד כל מה שכותבים האחרונים, אבל הם הלכו אחרי המגן אברהם שהוא גדול האחרונים, והוא ראה את דברי רבי דוד אבודרהם שהיה בקי גדול במנהגים וסמכו עליו, הוא היה תלמיד של הרא\"ש, ומרן הבית יוסף מביא אותו בכל מיני עניינים של תפילות וכיו\"ב, וסומכים עליו. במיוחד שגם רבינו אברהם אבן עזרא וטעמי המקרא מוכיחים כמותו. מאידך, יש את רבינו יונתן בו עוזיאל הנביא הקדוש, ותרגום אונקלוס שזה ברוח הקודש, ורש\"י מסכים איתם, לכן כמו שאמרתי לא כדאי להיכנס למחלוקת כשלא חייבים."},{"filename":"266.pdf","content":"266 גליוןמיום א' ה' אלול תשפ\"ד חשיבות | מאיזה סופר לקנות תפילין ומזוזות| מתי חייבים לבדוק תפילין ומזוזות| בדיקת תפילין ומזוזות בחודש אלולנושאי השיעור: | המניחים תפילין שלרבינו תם בנפרד אם יאמרו את כל קריאת שמע| לבישת שתי זוגות תפילין רש\"י ורבינו תם יחדיו| הבדיקת מחשב הנחת התפילין של רבינו תם בזה אחר זה לפי המקובלים | עניית דברים שבקדושה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש של רבינו תם צורת הבדיקה הדרושה בתפילין ומזוזות| פרשת כי תצאמתי צריך לבדוק תפילין ומזוזות א. בדיקת תפילין ומזוזות בחודש אלול אנחנו עכשיו בחודש אלול ומשתדלים להוסיף ולהתחזק בכל מיני (מטה אפרים תחומים. יש מנהג לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול ). זה מנהג יפה וטוב, אבל הוא לא בגדר חובה של ממש על פי סימן תקפא סק\"י ההלכה. מפני שכל הנושא של בדיקת תפילין ומזוזות, יש בזה מחלוקת (הובאו בבית יוסף ומחלוקת ראשונים (מכילתא פרשת בא פרק יז וירושלמי עירובין פרק י הלכה א)תנאים והשלחן (פרק ב מהלכות תפילין הלכה יא). ולהלכה, אנחנו הולכים אחרי הרמב\"ם סימן לט) שפסקו, שתפילין אינן צריכות בדיקה לעולם. (סימן לט סעיף י) ערוך אדם שיש לו תפילין והוא מניח אותם בקביעות, שולט בהם האויר, האויר חודר פנימה והם יכולות להישמר מבלי להתקלקל הרבה הרבה זמן. לעומת זאת כתב מרן בשלחן ערוך שאם מניח את התפילין לפרקים, כלומר רק מפעם לפעם מניח את התפילין, כאן צריך בדיקה פעמיים בשבע שנים. דהיינו בכל שלוש וחצי שנים צריך לבדוק. ב. כל כמה זמן יש לבדוק את המזוזות מזה אנחנו למדים, שמזוזות שהן מונחות וסגורות ולא שולט בהם האויר שחייבות בבדיקה, ועל כל אחד בבית שלו לבדוק את המזוזות פעמיים - במעליות [ . )(שלחן ערוך יו\"ד סימן רצא סעיף אבשבע שנים. כל שלוש וחצי שנים שבבניינים יש נוהג לבדוק אותם מפעם לפעם, וכותבים בכל מעלית לכן כדאי שכל אחד יסמן לעצמו את ]...את תאריך הבדיקה הבאה - ובכל פעם [ .תאריך הבדיקה הבאה של המזוזות, כי זה דבר ששוכחים שמוציאים את המזוזות לבדיקה, כשמחזירים אותם צריך לחזור ולברך בשם ומלכות. אבל זה נושא אחר בפני עצמו, ואכמ\"ל (וראה בזה בשו\"ת .])יביע אומר ח\"ג חיו\"ד סימן יז אות ז והלאה ג. מתי יש חובה גמורה לבדוק את התפילין כאמור אמנם מצד הדין אם מניחים את התפילין כל יום לא צריך לבדוק אותם, אבל חודש אלול זה חודש של התעוררות, וכדאי מאד מאד להתחזק ולהוסיף מצוות, ולבדוק את התפילין ואת המזוזות. אבל יש לפעמים מצבים שיש חיוב גמור ממש לבדוק את התפילין, למשל אדם שמזיע, והוא מניח תפילין על היד ועל הראש, ויתכן מאד שמחמת הזיעה התפילין מתקלקלות. אדם שנמצא במקום חם מאד הרבה זמן עם התפילין, אז גם כן החום משפיע. וכן במקום קר מאד, הקור משפיע. כמו כן אדם שרגיל תמיד להניח את התפילין שלו במכונית, והיא מתחממת מאוד מחמת השמש החזקה, הרי ניתן לראות אפילו מבחוץ איך הבתים נפתחים, במיוחד בתים של תפילין של ראש. וכל שכן שזה יכול לגרום לבעיות בפרשיות. לכן כשיש מצבים כאלו שעינינו הרואות שיש חשש של זיעה, רטיבות, חום וכיו\"ב, שחובה קדושה לבדוק את התפילין. ד. לברר אודות הסופר הכותב את התפילין והמזוזות יש עוד דבר בעניין הזה, והוא שהשוק של התפילין והמזוזות פרוץ מאד, ואם אדם הולך וקונה תפילין ומזוזות בלי בדיקה יסודית, מי הסופר שכתב וכו', יש הרבה סיכוי שהוא יקבל תפילין לא כשרות! עד כדי כך! וישנם דברים שגם בדיקה לא תועיל, כגון אם הסופר לא יודע שצריך לקדש את שם ה', וכל פעם שכותב את שם ה', הוא לא כותב את זה 'לשם קדושת תפילין' או 'לשם קדושת מזוזה', שאז התפילין והמזוזות פסולים מעיקרם לגמרי. ויש עוד כל כך הרבה פרטי דינים שחלק גדול מהם לא תועיל להם גם בדיקה. ה. חשיבות בדיקת המחשב וגם אם נניח שהסופר הוא סופר טוב מאד ומצוין, והתפילין והמזוזות עברו הגהה, חשוב מאד שהם יעברו גם בדיקת מחשב. אכן אין חיוב על פי ההלכה להעביר בדיקת מחשב, פעם לא היו מחשבים, אבל בימינו שיש את זה והמחשב מונע הרבה תקלות, אין ספק שחשוב מאד שכל ספרי תורה תפילין ומזוזות יעברו בדיקת מחשב. לרפואת שמחה בת נזירה תחי' ולרפואת ר' שמואל ישראל בן דבורה הי\"ו בתוך שאר חולי ישראל לפני כמה שנים הביאו לכאן ספר תורה מהודר, יפה מאד מאד, איזה יופי של אותיות, והוצאנו אותו לפרשת זכור, והוא עבר בדיקת מחשב. והנה כשהגענו לאחת הפרשיות האחרונות, אני חושב בסוף ספר במדבר, פתאום מתברר שיש שם אות מיותרת. אני קורא בתורה ואנשים צועקים... והתפלאתי מאד! בעל הספר התפלל פה, ושאלתי אותו אם אכן נערכה בדיקת מחשב לספר תורה, והוא אמר שאכן הספר עבר בדיקת מחשב, והסופר תיקן את כל הטעון תיקון. המחשב טעה?! לא יכול להיות, מחשב לא טועה, מעניין מה קרה פה... והנה ביום ראשון קוראים לסופר, והסופר בא עם תוצאות הבדיקת המחשב, ומתברר שאכן המחשב זיהה את הטעות. מחשב הוא גולם, אין אצלו חכמות... וכנראה שהסופר תיקן את כל הטעויות האחרות, ומשום מה לא שם לב שאת הטעות הזו הוא לא תיקן. לאחר מכן הכרזתי בבית הכנסת, שבעז\"ה כשנגיע לפרשת כי תצא, כולם יכוונו לקיים מצות זכור, משום שחלק מהציבור קראו מתוך ספר פסול. זה נראה אולי סיפור נדיר, אבל האמת שדברים כאלו קורים, ממש מעשים שבכל יום. לכן קודם כל חשוב מאד לעבור בדיקת מחשב, ומלבד זאת לבדוק לבדוק שהתפילין לא התקלקלו. ו. המניחים תפילין של רש\"י ורבינו תם יחדיו מה יכוונו יש אנשים שרוצים להניח שני תפילין ביחד, רש\"י ורבינו תם. הרי היא שכך היו מניחים, רש\"י ורבינו (סימן לד סעיף ב)משמעות השלחן ערוך . אבל אאמו\"ר מרן (ספר קול יעקב סימן לד סק\"ד)תם ביחד. וכך דעת המקובלים דן בנושא הזה, ויש בזה שתי בעיות: (ח\"א חאו\"ח סימן ג) זצוק\"ל ביביע אומר כותב, שצריך לחשוב (שם סעיף ב) האחת, בכוונה. שהרי מרן השלחן ערוך שהאחד אמת והשני רצועות בעלמא. והרי לפי המקובלים שניהם אמת, ואדם צריך לבחור, או שהוא הולך אחרי המקובלים, או אחרי השלחן ערוך. וכמובן שאם ינהג כדעת המקובלים לדעת השלחן ערוך הוא עובר על 'בל תוסיף'. וזה לא פשוט, כי זו מחלוקת אם שייך בל תוסיף או לא, כיון שזה פסול לדעה השניה, ואכמ\"ל. לכן בכל אופן יש לנהוג בזה כמו השלחן ערוך, ומי שמניח אותם ביחד, האחד אמת והשני רצועות בעלמא. ז. תפילין קטנות אבל יש בעיה אחרת, שהנה המקום שיש בראש וביד להניח תפילין זה לא מקום ללא גבול, המקום הוא ממש מצומצם, ואם התפילין כולל ס\"מ, הרי שסביר 4-ה'מעברתא' – היכן שהרצועה עוברת, עובר את ה מאד להניח שאחד מהתפילין יצא מחוץ למקום ההנחה. בין ביד בין בראש, לכן התפילין צריכות להיות קטנות וצמודות אחד לשני. והנה כשהתפילין הן קטנות אז הפרשיות הן קטנות, וממילא כל קוץ קטן וכל אות הן דקות מאד מאד, ואם לא - לא יהיה מקום, וכשמכניסים את זה לתוך בתים קטנים לפעמים דוחסים את זה יותר מדי וזה יכול להיפסל. היה פעם אחד כאן בבית הכנסת, שהיה מניח שני תפילין ביחד, ואמרתי לו שאין בעיה אבל רק תבדוק את התפילין שלא התקלקלו. ואז הוא בא אלי יום אחד ואומר לי, הנה עשיתי בדיקה ב\"ה והפרשיות מצוינות והכל בסדר. אני לקחתי את הפרשיות וביקשתי לצלם את זה בגודל פי כמה וכמה, ממש אותיות ענקיות, ואז הראיתי לו שיש אות אחת, אות ד', שהרגל לא היתה מחוברת לראש כלל! כלומר שזה לא נפגם לאחר מכן, אלא הן היו פסולות כבר מהיום הראשון! לכן אם אדם מחליט להניח שני תפילין יחד, עליו להקפיד לכוון שאחד הוא אמת והשני הוא רצועות בעלמא. כמו כן עליו לוודאות שלקח סופר מומחה, ויבדוק את זה כמו שצריך, וכשהכניסו את זה לתוך הבתים שהאותיות לא נשחקו או נשברו. מלבד זאת גם בעצם ההנחה עד שמתרגלים להניח אותם יחד כמו שצריך זה לוקח זמן, וזה לא פשוט.ח. גדלותו של חכם בן ציון אבא שאול אני זוכר שהייתי פעם עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בפנמה, זה היה בשנת תשנ\"ג, והיה איתנו גם הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל. שניהם נסעו ביחד בכל הדרך במטוס, והיו שם כמה ימים ביחד. זה היה מאד מעניין, יש לי הרבה סיפורים על הנסיעה הזאת. אחד הדברים שקרו שם, שבבוקר אני יצאתי במכונית לפני אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והגעתי לבית הכנסת לתפילת שחרית, ואז נכנס הגאון הרב בן ציון אבא שאול לבית הכנסת, והיתה לו יד אחת שהיתה משותקת, והיה צריך להניח לו תפילין. הוא בא עם בנו הגאון רבי אליהו זצ\"ל, והוא היה מקפיד תמיד להניח תפילין של רש\"י ורבינו תם ביחד, אבל אז הוא אמר לו: 'היום אני לא מניח שניים ביחד', וכשרבי אליהו שאל אותו למה?! הוא אמר לו, 'כי חכם עובדיה נמצא פה, וזו לא דרך ארץ לשבת בפניו עם שני תפילין ביחד'! כששמעתי את זה קמתי ואמרתי לו – הרב, אבא לא מתנגד שיניחו שניים ביחד, הוא רק מעורר שיש בעיה שזה לא יהיה פסול וגם כן שלא יכוונו ששניהם אמת. אז הוא אמר לי – נכון! אבל מכיוון שהוא עצמו מניח בזה אחר זה, ודעתו לא נוחה מלהניח ביחד, זו לא דרך ארץ בפניו להניח ביחד... תראו מה זה, איזו גדלות עצומה! איזה צדקות! לא דרך ארץ להניח בפניו שניים ביחד – עד כדי כך! ט. מה אומרים עם תפילין של רבינו תם למעשה, מי שבאמת רוצה להניח שתי התפילין יחד, עליו לדעת שזה בכלל לא פשוט, הרי כמעט כל המקובלים סוברים שלא חייבים להניח ביחד, והראיה לכך, הנה קודם כל הרבה מקובלים דנים אם כשמניחים תפילין של רבינו תם צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע או לא. יש שלא צריך, כיון שהלכה בתפילין כדעת רש\"י, ואם (מנהגי החתם סופר)אומרים יקרא קריאת שמע הרי הוא אומר 'וקשרתם' ובפועל הוא מניח תפילין שהם לא כרש\"י. יש אומרים, שצריך לקרוא את כל שלושת הפרשיות. אולם להלכה שיש לקרוא פרשת 'שמע ישראל' (שם סימן ד)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק ופרשת 'והיה אם שמוע' עד 'כימי השמים על הארץ'. והיה נוהג להניח את התפילין של רבינו תם לפני 'אשרי - ובא לציון' כדי שנאמר קדושת 'ובא לציון' עם תפילין של רבינו תם, שתהיה קדושה אחת עם התפילין הללו. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא ל'יחוה דעת' בשנת תשנ\"ד, הוא הנהיג לפני 'אשרי - ובא לציון', כדי להניח מהר 3-4 לעשות הפסקה של תפילין של רבינו תם ולומר קריאת שמע עד 'כימי השמים על הארץ'. י. המקובלים לא הסכימו שיש להניחם יחד כל גדולי המקובלים מדברים בנושא הזה, המהר\"ם פאפירש, הגאון ועוד (מנהגי החתם סופר) , החתם סופר(שלחן ערוך הרב סימן לד סעיף ה) רבי זלמן בעל התניא הרבה מקובלים, עוסקים נושא של מה אומרים עם תפילין של רבינו תם, ואם היה אסור להניח בזה אחר זה אז מה הם מדברים בכלל?! הרי אסור! יתירה מזאת, הנה הבן איש חי היה מאד מקפיד שיש להניח את שתי זוגות התפילין יחד. והוא היה מקובל ונהג כדברי המקובלים 'שמימות משה רבינו היו מניחים (שנה א' פרשת וירא אות כא) ששניהם אמת, וכתב שניים' ועוד ועוד, הוא כתב על זה הרבה. כמו כן יש סוגיות מפורשות בגמרא שמשמע שלא היה מניחים ביחד, והבן איש חי אומר תירוצים מדוחק ליישב את זה. יא. דיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש מביא שאלה, שהרי (ח\"ג חאו\"ח סימן ב) הבן איש חי עצמו בשו\"ת רב פעלים אדם שהניח תפילין של יד מברך ברכת 'להניח תפילין' וזה עולה גם לתפילין של ראש. וזה גם למנהג האשכנזים – חשוב שכל אחד ידע ,את זה – האשכנזים מברכים 'על מצות תפילין' על תפילין של ראש אבל גם הם סוברים שברכת 'להניח תפילין' היא באה גם על של ראש. לכן אצלנו הספרדים אם אדם בירך 'להניח תפילין' והפסיק בין של יד לשל ראש - עליו צריך לברך על תפילין של ראש, ולמנהג האשכנזים אם אדם הפסיק בדיבור בין של יד לשל ראש צריך לברך שתי ברכות, 'להניח' ו'על מצות תפילין'. מזה אנחנו למדים שברכת 'להניח תפילין' הולך גם על של ראש. והנה אסור לדבר בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, כתוב 'והיו' - הוויה אחת לשתיהם. ויש מחלוקת האם מותר לומר דברים שבקדושה, לענות קדיש וקדושה, בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. להלכה אנחנו פוסקים שלא מפסיקים כלל בין של יד לשל ראש. והנידון הוא לגבי הנחת תפילין של רבינו תם, האם מותר לענות דברים שבקדושה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש של רבינו תם? מצד אחד הרי לא מברכים על תפילין של רבינו תם, אך מצד שני הרי כתוב 'והיו - בהוויתן יהיו'. יב. אין איסור להניח תפילין של רבינו תם בזה אחר זה והסברתי את הנושא הזה מכל (ח\"ג סימן לט) כתבתי על זה בהלכה ברורה הצדדים. השורה התחתונה זו מחלוקת בין הבן איש חי לבין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הבן איש חי אומר ש 'הויה אחת לשתיהן' גם בתפילין של רבינו תם, וממילא אסור לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש גם בדברים שבקדושה, כיון שהוא סובר ששתיהן אמת. לעומת זאת אאמו\"ר מתיר לענות דברים בקדושה בהנחת (ח\"ג חאו\"ח סימן ג וח\"ז חאו\"ח סימן ז) מרן זצוק\"ל תפילין של רבינו תם בין של יד לשל ראש. והנה, הרי בואו ונחשוב, הרי מי שיקרא את סגנון השאלה של הבן איש חי, הרי הוא אומר שם שצריך להניח ביחד, ואם צריך להניח ביחד הרי שהשאלה הזו אינה קיימת ולא שייכת כלל. אלא שהבן איש חי מדבר בפירוש במי שלא יכול להניח שתיהן יחד, והוא מניחן בזה אחר זה. ותעברו על התשובה שלו מתחילה ועד סוף ואין שום מילה שאסור לו להניח בזה אחר זה. ואם אינו יכול מסיבה מסוימת להניחן יחד רשאי בוודאי להניחן גם בזה אחר זה. יג. כל מהמקובלים בירושלים הניחו בזה אחר זה היה רב אחד גדול שטען שלפי הקבלה אם מניחים בזה אחר זה, זה לא שווה כלום. והביא ראיה מאחד המקובלים בספר 'מצת שימורים'. – אני לא ראיתי אותו ויכול להיות שזה נכון. אבל אין ספק שכל המקובלים חולקים על זה, ובכללם הבן איש חי. ואני דברתי פעם עם אותו רב, ואמרתי לו, שהנה בתשובת רב פעלים אתה רואה שסבר שזה לא מעכב, שהרי אם זה היה מעכב הוא היה צריך לומר למי ששאל אותו שזו עבירה לעשות כן... ובכל זאת אתה רואה שהוא לא אומר ככה, והוא עונה ומפלפל, ולבסוף המסקנה שלו שאסור לענות. וגם זו מחלוקת כמו שאמרתי שלדעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יש לענות, אבל לבן איש חי זה לא הפריע. יתירה מזאת, הלא גם גדולי הרבנים הספרדים שהלכו אחרי המקובלים, הם אהבו את הקבלה כבר מאז רבינו האר\"י ז\"ל והלאה, הרי כל המנהגים התפשטו על פי רבינו האר\"י ז\"ל, ובכל זאת כל אחד שהסתובב בקרב גדולי הדור הספרדים יראה שחלק גדול מהם, מקובלים, היו מניחים בזה אחר זה. כך סיפר לי הרב יוסף רפול שליט\"א מניו יורק שהוא מניח בזה אחר זה, והוא אמר לי שככה נהגו רבים מגדולי הדור הספרדים. ואמר לי, כשאני הייתי בחור צעיר בירושלים, הגאון הרב עזרא עטיה היה מניח בזה אחר זה, וכל גדולי הרבנים ככה היו נוהגים, מעטים מאד הצליחו להשיג תפילין קטנות שהם היו בטוחים שזה כשר והיו מניחים ביחד, אבל הרוב היו מניחים בזה אחר זה.יד. שפתיים יישק משיב דברים נכוחים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שאחרי שהוא כתב את מה שכתב ביביע אומר בעניין של הנחת תפילין רש\"י ורבינו תם יחד ואת הבעיות שיש באופן הזה, הוא פגש את הגאון הרב אפרים כהן זצ\"ל שהיה גדול המקובלים, והיה אביו של חכם שלום כהן זצ\"ל, הוא היה הפלא ופלא, הוא היה ראש ישיבת המקובלים, והמקובלים האחרים היו מתבטלים לפניו. ואאמו\"ר פגש אותו, ורבי אפרים אמר לו, אתה יודע, עברתי על כל מה שכתבת בעניין הזה. ואאמו\"ר שאל אותו – נו, ואני צודק או לא? ואז רבי אפרים חייך ואמר לו, תראה, אני הולך אחרי המקובלים ואני מניח ביחד, אבל כל מה שכתבת שפתיים ישק משיב דברים נכוחים! אאמו\"ר לא הסתפק בזה וחזר ושאל אותו, אני צודק או לא?!.. ורבי אפרים צחק, וחזר ואמר לו, שפתיים ישק משיב דברים נכוחים... כלומר למרות שהוא לא הסכים איתו בוודאי, אבל הכבוד שהוא כיבד אותו כל כך, הרי הוא כל כך אהב אותו וכיבד אותו! הוא נפטר ממש לפני שאני נולדתי, ואני לא זכיתי להכיר אותו, אבל לפי מה שאני יודע מהאחים שלי הגדולים שכן הכירו אותו, אחי חכם יעקב זצ\"ל הכיר אותו, וסיפר, שרבי אפרים היה נלחם בכל כוחו בעד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. הוא היה בבלי, והיו בירושלים בבלים שהתנגדו לאבא ולכל הפסקים שלו, במיוחד בכל מיני דברים כאלו שזה היה קשור לבן איש חי, והוא היה משתיק אותם בכל פעם. היו אפילו כאלו שרצו לעשות פעולות מסוימות, ורבי אפרים היה צועק עליהם, ובתוקף גדול הוא ממש שמר על אבא! היה פעם שרצו לעשות גילוי דעת נגד אאמו\"ר, ורבי אפרים ממש יצא למלחמה בעדו, ביחד עם הרב עובדיה הדאיה זצ\"ל והרבה מגדולי המקובלים, למרות שהשיטה שלהם היתה שונה מאבא אבל הם אהבו אותו וכבדו אותו, ככה צריך להיות, זה 'ואת והב בסופה'. טו. מומלץ לבדוק את הפרשיות בחודש אלול לכן למעשה, תקראו את מה שכתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הטענות שלו הם כל כך הגיוניות. ולכן עכשיו אני אומר, שכל מי שמניח שני תפילין ביחד אני מאד ממליץ לו עכשיו חודש אלול, שיבדוק את התפילין שלו, זה כדאי מאד, ולבדוק את הפרשיות באופן שיגדיל את הכתב בצילום פי עשר, שהרי אם יש בעיה, אם חסר איזה ראש באות אחת וכיו\"ב שזה פוסל, וכן יש דברים שפוסלים לגמרי, צריך לבדוק כמו שצריך. טז. בדיקת מזוזות ותפילין שעבר הגהת מחשב צריך לדעת דבר נוסף, כשיש מזוזה או תפילין חדשים, עושים הגהת מחשב, מלבד זאת ההגהה של המחשב איננה מספיקה וצריך לעשות גם בדיקה ידנית. והסופר מוסר את זה למגיה והמגיה עובר אות אות, קורא לאט לאט עד שמסיים את ההגהה. והנה כאשר המזוזה מונחת בדלת, ומוציאים אותה כדי להגיה, ועיקר הבדיקה שהיא לא התקלקלה, שהכל נראה בסדר, לא צריך יותר מזה, שהרי אם המזוזה כבר עברה בדיקת מחשב, וכי אות אחת יכולה היתה לברוח במשך השנים?!... יהיה איזה נס שהתווסף איזה אות?!... בוודאי שלא, לכן כאן הבדיקה מספיקה אפילו שטחית. וכמו כן בתפילין, כיון שזה נבדק במחשב, והתפילין נמצאו כשרות בלי חסר ויתר, אין צורך בבדיקת מחשב שוב פעם. אלא אם כן דחסו את זה בכח שאז יש סיבה לחשוב שהתקלקל משהו, ואז צריך בדיקה ממש. אכן בתפילין קטנות כדאי מאד לבדוק בהגדלה מיוחדת. ואז תהיה בדיקה קלה מאד לראות אם הכל בסדר והכל על מקומו יבוא בשלום. אכי\"ר."},{"filename":"267.pdf","content":"267 גליוןמיום א' י\"ב אלול תשפ\"ד ימי ראש השנה | קבורת המת ביום טוב שני| יסוד לוח השנה היהודי| הסיבה שראש השנה הוא יומיים גם בארץ ישראלנושאי השיעור: שכח יעלה ויבוא | ברכת שהחיינו בקידוש היום השני| הכנת המאכלים מיום ראשון של ראש השנה ליום השני| כיומא אריכתא לחומרא אם פרי ממין שבעה קודם לפרי שברכתו שהחיינו | ברכת שהחיינו על יין חדש| בברכת המזון בליל יום טוב שני של גלויותפרשת כי תבואהלכות שני ימי ראש השנה א. קידוש החודש על פי הראיה בכל שלוש רגלים בחוץ לארץ עושים שני ימים טובים של גלויות. ובראש השנה גם בארץ ישראל עושים שני ימים טובים. הסיבה לכך היא, שהנה כל התקנה של שני ימים טובים בגלויות היא מחמת הספק. שקודם כל צריך להביא בחשבון שאמנם לפני אלפיים שנה לא היה אמריקה ולא היו מקומות מרוחקים כל כך, אבל ארץ ישראל היו יהודים רבים שגרו בה, במקביל היו הרבה יהודים שהתגוררו בבבל, מצרים – ארצות שהם בסביבה של ארץ ישראל. והנה בזמן חז\"ל, עד תקופת התנאים, היו מקדשים את החודש על פי הראיה. דהיינו שלקראת סוף החודש היו באים עדים והיו מעידים על חידוש הלבנה. שהרי החודשים שלנו מבוססים על הירח, והירח מתכסה ומתכסה עד שבסוף החודש לא רואים אותו כלל, ואז הוא נראה מחדש בתחילת החודש, והוא דק דק, והיו צריכים לבוא שני עדים כשרים שראו את המולד – דהיינו את הירח כשהוא מתחיל. ובאים לבית הדין, והם עושים חקירה ודרישה, ומקדשים את החודש. ב. ראש חודש יום אחד או יומיים 29 למשל, אם העדים באו בבוקר ביום ל' בחודש, כלומר לאחר שעברו 29 ימים, שאף פעם לא יהיה ראש חודש בכ\"ט, כיון שהחודש של ירח הוא שעות ותשצ\"ג חלקים, שזה בערך שלושת רבעי שעה, כך הקב\"ה 12 ימים , 30- ימים ומגיע יום ה 29 ברא את הירח ואת העולם הזה. לכן כשעובר ובאו עדים מוקדם ביום ל' לחודש ויאמרו שראו את המולד ובית דין יקדש את החודש, אותו היום הוא ראש חודש, והוא א' לחודש. אבל אם העדים ותחילת היום שלאחריו, ואז 30 לא הגיעו כל היום, וממילא זה נדחה לסוף ראש חודש יהיה שני ימים, יום ל' ויום א' בחודש הבא. כך זה הסדר בקביעת ראשי החדשים. ג. פרסום קידוש החודש בעולם לאחר שבית הדין היו מקדשים את החודש היה צריך לפרסם את הדבר - היום בלחיצת כפתור אחת [ .בעולם, כדי שכולם ידעו שקידשו את החודש כל העולם יכול לדעת, יש בטלפונים משהו כזה שאפשר ללחוץ על כפתור , לכן כדי להודיע באותם הימים ]...ומיליון אנשים יקבלו הודעה בטלפון היו מדליקים מדורות על ראשי ההרים, והיו שולחים שליחים מארץ ישראל לבבל, והיה חשש שהעדים לא יספיקו להגיע ותהיה טעות, למשל בתשרי יחשבו שמיד אחרי כ\"ט אלול יעשו א' בתשרי, ובאמת בית יום 15 הדין קידשו את יום ל' באלול ויום א' בתשרי, וממילא יום ט\"ו – שהוא לאחר מכן, יהיה מצב שיעשו סוכות מוקדם ביום אחד ממה שצריך להיות, לכן תקנו חכמים לעשות שני ימים טובים, בסוכות, פסח ושבועות. בסוכות זה ביום טוב הראשון וביום טוב האחרון, בפסח ביום טוב הראשון וביום טוב האחרון, ובשבועות למרות שזה כבר יותר קל כי זה תלוי בימי ספירת העומר, בכל זאת עושים שני ימים טובים בחוץ לארץ. הכל בא מחמת הספק. ד. ראש השנה הוא שני ימים בכל העולם לעומת זאת, ראש השנה זה לא מחמת הספק, אלא תקנת חכמים כבר מזמן התנאים לעשות בראש השנה שני ימים טובים גם בארץ ישראל. אמנם בארץ ישראל לא יכול להיות מצב שהעדים לא הספיקו להגיע ושיש טעות, בכל זאת חכמים תקנו שני ימים בראש השנה, הרי ראש השנה זה החג היחידי שהיום הראשון לחודש הוא חג – יום טוב, אסור בעשיית מלאכה, ויש קרבנות מיוחדים שהיו צריכים להביא בבית המקדש, כמו כן שירת הלויים היא משהו אחר. וכמו שאכן לפני התקנה אירע שעבר יום כ\"ט אלול, וביום שלמחרת עדיין לא באו העדים, ואז היו בטוחים שהנה כבר הולכים לקדש את החודש והלויים שרו שיר של חול. היה איחור ויצא מזה תקלה גדולה. לכן באו חכמים וקבעו שראש השנה לאחר כ\"ט באלול עושים שני ימים בין אם העדים יבואו בו ביום - ביום הראשון של ראש השנה, ובין אם יקדשו את היום שלמחרת וממילא אוטומטית זה נעשה לשני ימים ראש חודש, ויום א' נדחה ביום אחד. לכן קבעו חכמים תמיד לעשות שני ימים. יש ראשונים שסוברים שהיום השני של ראש השנה שלמרות שלכאורה הוא דרבנן, אבל הוא בגדר של ספק דאורייתא. אבל מה שברור לכל הדעות שיש כאן קביעה של חכמים, שבגלל שנתקלקלו הלויים בשיר מחמת שהעדים איחרו לבוא, קבעו חכמים לעשות ראש השנה שני ימים גם בארץ ישראל. כלומר שראש השנה זה לא ספיקא דיומא כמו בחוץ לארץ בשאר ימים טובים, אלא זו תקנת חכמים שיעשו שני ימים יום טוב. לכן יש הבדל גדול להלכה ביניהם. ה. לוח השנה בימינו בזמננו שאנחנו לא בקיאים בקידוש החודש, אנחנו עושים כפי הלוח שסידר הלל האמורא – שהיה דור עשירי להלל הזקן וחי מאה שנה ולהצלחת ר' יצחק בן רבקה הי\"ו בכל אשר יעשההעלון לרפואת מרת שמחה בת נזירה תחי' בתושח\"י לפני החורבן, הוא היה בתחילת תקופת האמוראים. והוא מבוסס על הירח לפי חשבונות מדויקים ביותר. ורוב חודשי השנה הם אחד מלא ואחד , וממילא בחודשיים 59 שעות, חודשיים זה 12- ימים ו29 חסר. אם נחשב . וכך זה יוצא בערך. אלא שיש 29- ו30 שעושים אחד מלא אחד חסר, אחד שעה, ולכן זה קצת יותר לפעמים. 3\\4 תוספת של משום כך נקבע הסדר בלוח, שתשרי יש בו ל' – חודש מלא. טבת חסר, שבט מלא, אדר חסר, ניסן מלא, אייר חסר, סיון מלא, תמוז חסר, אב מלא, שעה לכן יש שנים 3\\4-אלול חסר. זה 'שנה כסדרה'. וחשון וכסלו מחמת ה שגם בחשון יש ל' וגם בכסלו יש ל', ויש שנים שגם חשון כ\"ט וגם כסלו כ\"ט, ויש שנים שחשון כ\"ט וכסלו ל'. 'שנה חסרה' היינו שבשניהם יש כ\"ט, ו'שנה שלמה' זה שבשניהם יש ל'. כל שנה קבעו את הימים לפי המולד שנים חודש אחד, 19 של החודש. מעבר לזה מוסיפים שבע פעמים בתוך שנה מעוברת, כדי שפסח יחול בחודש האביב. המוסלמים לקחו את הלוח שלנו, של הירח, והם עשו 'העתק – הדבק', העתיקו את הלוח שלנו אבל רק לפי הירח. לכן אצלם אין את 'חודש האביב', וה'רמאדן' שלהם בכל פעם שיש לנו שנה מעוברת אצלם זה חוזר חודש אחורה. בתשע עשרה שנים הוא יחזור שבעה חודשים אחורה, שנה הוא יעשה סיבוב שלם. ואם הוא 30-כלומר שבערך כל פחות מ שנים הוא יהיה בחורף. זה לא מסודר אצלם כי זה לא לפי 15 בקיץ לאחר השמש כלל. ו. הטעם שגם בימינו עושים יום טוב שני של גלויות והנה לכאורה כיום בחוץ לארץ זה מיותר לעשות יומיים כל יום טוב כי יש לנו לוח, לא יתכן שתהיה טעות, אבל יש כמה סיבות למה לא משנים: א. תקנת חכמים, שאפילו שבטל הטעם לא בטלה התקנה. וצריך שיהיה בית דין גדול בחכמה ובמניין מאותו בית דין שתיקן את היום טוב שני של גלויות, ואת זה אין לנו. ב. חכמים חששו שמא יחזור הדבר לקלקולו. בגלות יש קשיים, ופה ושם יש מצב שישכחו את הלוח שנה. הרי כמה אנשים למדו ויודעים לעשות לוח?! זה לא קל, אפשר ללמוד ולדעת, ומי שיש לו ראש טוב בחשבון צריך להשתדל לדעת לעשות לוח, זה חשוב מאד. אבל ברגע שמסתמכים על הלוחות לגמרי יש חשש שמא יחזור הדבר לקלקולו. ז. יום טוב שני החמירו בו כמו יום טוב ראשון כדי שלא יבואו לזלזל ביום טוב שני, חכמים עשו אותו כיום הראשון לכל דבר. חוץ מענין של קבורת המת שהקילו ביום השני יותר. בארצות הברית היה הגאון הרב פיינשטיין, והוא קבע שגם קבורת המת לא עושים ביום טוב השני, משום שהיום יש אמצעי קירור, והחשש של כבוד המת הוא פחות. וגם בגלל שיוצא מזה כל מיני תקלות קשות מאד, לכן כיום דוחים את הקבורה. מלבד זאת, בכל עניין ודבר, יום טוב שני הוא כמו יום טוב ראשון. כמו כן לא אומרים בו ספק דרבנן לקולא, כלומר לא בכל שאלה הלכתית שיש על יום טוב אם מותר או אסור, אנחנו לא אומרים שביום טוב השני נקל משום ספק דרבנן לקולא, כי חכמים קבעו שכדי שלא יזלזלו בו, ונוהגים בו כמו ביום הראשון בכל דבר. הרי לא מניחים בו תפילין שהיא מצוה דאורייתא, חכמים הפקיעו את המצוה. הרי למחרת יום טוב אחרון של סוכות, פה בארץ ישראל זה יום חול ומניחים תפילין, אך בחוץ לארץ זה שמחת תורה ולא מניחים תפילין. הם מתפללים תפילת יום טוב, ומברכים ברכות של יום טוב, מוסף וקידוש, וכן בפסח, נזהרים מחמץ ביום השמיני בדיוק כמו בפסח. אכן יש קולא מסוימת למשל לגבי פירות יבשים, שאשכנזים לא אוכלים בפסח, וכיון שזה לא חמץ אלא חומרא בעלמא, לכן ביום טוב שני הם אוכלים, אבל ב'שרויה' הם נזהרים. ח. ביצה שנולדה ביום טוב ראשון אם מותרת בשני למעשה, כיון שאנחנו יודעים שכל הסיבה של יום טוב שני הוא מחמת הספק, ישנם דברים שאנחנו מקילים בהם ביום טוב שני בחוץ לארץ. למשל, ביצה שנולדה ביום טוב שאסור לאכול או לטלטל אותה. היא מוקצה משום 'נולד' שהרי לא היתה קיימת בעולם לפני יום טוב, ונולדה ביום טוב. ואם ביצה נולדה ביום טוב שני היא אסורה ביום טוב שני בדיוק כמו ביום טוב ראשון. אבל אם היא נולדה ביום טוב ראשון אז ביום טוב ראשון היא אסורה וביום טוב שני היא מותרת, והסיבה פשוטה, ממה נפשך, הרי כל הסיבה שנוהגים שני ימים בחוץ לארץ זה מחמת הספק, לכן אם היום הראשון הוא יום טוב ודאי הרי שהשני הוא חול, ואם הביצה נולדה ביום טוב ראשון והיום השני זה כבר חול היא מותרת. מאידך, אם היום הראשון הוא חול, אבל היום השני הוא יום טוב, הרי כאשר היא נולדה זה היה ביום חול, אם כן ביום טוב שני היא צריכה להיות מותרת. ט. שחיטת צבי שניצוד ביום טוב כמו כן הוא הדין לגבי ניצוד, שביום טוב מותר לשחוט לצורך יום טוב, אבל זה דווקא אם יש לו תרנגולים, עיזים, כבשים, פרות וכיו\"ב בביתו, מותר לשחוט לכבוד – לצורך יום טוב. אבל אם יש חיות ובהמות שהם לא שייכות לו, הם באו ממרחק, הוא לא הכין אותם מערב יום טוב, כפי שמובא בפרק ראשון במסכת ביצה שם יש כמה משניות על יונים, שחורים, לבנים, ביתיות, וכן בסוף המסכת על בהמות מדבריות, שזה לא היה מוכן מערב יום טוב שזה אסור בשחיטה. למשל, אם אדם הניח מלכודת לצוד צבי כדי לאכול אותו, וביום טוב הוא בא בבוקר ורואה שיש שם צבי, אסור - דרך אגב, היום, אוי ואבוי זו עבירה על החוק, זו [ .לשחוט אותו ביום טוב חיה מוגנת ואסור לצוד צביים, אני לא יודע אולי יש על זה הגבלות אולי . אבל אם הוא הניח את המלכודות וביום ]...היתרים, אבל תשמרו על החוק טוב ראשון ניצוד שם צבי הוא יכול לשחוט אותו ביום טוב שני, ממה נפשך אם יום טוב הראשון היה יום טוב, אז ביום השני זה כבר לא יום טוב, ואם היום השני הוא יום טוב אז הצבי הזה ניצוד בערב יום טוב והוא היה מוכן. זה כמו אדם שיש לו בביתו צבי שהוא יכול לשחוט אותו ביום טוב. י. יום שני של ראש השנה דינו שונה אשר על כן בראש השנה, כיון שזו תקנת חכמים לעשות שני ימים ולא מחמת הספק, בגלל קידוש החודש שהיה בזמנם, אם כן למרות שהיום השני הוא ספק הרי שיש להתייחס אל שניהם כאל יום אחד. וממילא ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה אסורה גם ביום השני, וכן צבי שניצוד ביום טוב הראשון של ראש השנה אסור גם בשני. וכמו כן הוא הדין אם בא גוי וקטף פירות ביום טוב, שפירות שנקטפו ביום טוב זה שונה [ .אסורים לגמרי גם למי שלא נקטף בשבילו, חכמים החמירו בזה מהדין בגוי הביא דברים מחוץ לתחום, שלמי שהוא הביא בשבילו זה אסור . והדין של פירות הוא גם אם ]ואכמ\"ל (שלחן ערוך סימן שכה) אבל לאחרים זה מותר הפירות נפלו מהעץ מעצמם, אפילו שזה בא מאליו בידי שמים, בכל זאת, כל דבר שנתלש בשבת או יום טוב הוא אסור גם בטלטול. אבל אם פירות נפלו מהעץ ביום טוב ראשון הרי ביום טוב שני הם יהיו מותרים בטלטול ובאכילה, מפני שממה נפשך זה יהיה מותר, אבל בראש השנה מה שנתלש ביום טוב הראשון שנשר מהעץ או הגוי קטף בכל צורה שהיא, יהיה אסור גם ביום השני משום ספיקא דיומא. יא. כיומא אריכתא דמיא הרי שאנחנו רואים שראש השנה נחשב כיום אחד, 'יומא אריכתא' – לחומרא, אבל לא לקולא. דהיינו שאם נאמר שזה כיום אחד, למשל אם רוצה לבשל אוכל בליל יום טוב לצורך הבוקר, צורך אוכל נפש מותר ביום טוב, אבל לבשל מיום טוב ראשון ליום טוב שני אסור. אמנם זה אסור בכל יום טוב שני בחוץ לארץ, ובארץ ישראל גם בראש השנה אסור. למרות שזה יומא אריכתא. והוא הדין לכל שאר ההכנות, אסור לעשות שום הכנה ביום טוב ראשון ליום טוב השני. אנחנו צריכים להודות להקב\"ה שהביא לנו דור כזה, שיש לנו מקררים! תחשבו מה היה כשלא היה להם מקרר, הרי אי אפשר להכין אוכל במשך הרבה זמן זה יתקלקל. הם היו צריכים להכין אוכל ליום טוב ראשון, אולי גם ליום טוב שני - אם זה לא אוכל שמתקלקל, תלוי במזג האויר. אבל כיום, אנחנו יכולים להכין אוכל יום לפני החג ולהניח אותו במקרר, ובליל יום שני של ראש השנה לאחר צאת הכוכבים אפשר להוציא אותו ולחמם. יב.לא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני לכן צריך לשים לב, וכל אחד יסביר בבית שלו, יגיד לאשתו, שלא לעשות שום הכנה. אכן להוציא מהמקפיא או המקרר אוכל כדי שיפשיר קצת – מותר, זו הכנה קלה ואין בזה בעיה, אבל לחמם את האוכל או כל פעולה שהיא ביום טוב לצורך יום טוב שני, זה לא שייך לעירובי תבשילין אלא דקות אחרי השקיעה שזה 20-פשוט אסור. לכן החכם עיניו בראשו, שכ צאת הכוכבים של הגאונים, הנשים יכולות כבר להתחיל לעשות את כל ההכנות. ולפעמים זה לוקח זמן, לכן כדאי מאד שבבתי כנסיות ישתדלו להתפלל קצת יותר מאוחר, שיהיה שיעור תורה, ביום הראשון עושים תשליך לפני השקיעה, ואז ללמוד תורה, למסור שיעור, או חברותות וכיו\"ב, לשבת וללמוד ולחכות שיהיה ממש אולי חצי שעה אחרי השקיעה ואז להתפלל תפילת יום טוב שני, ועד שהבעל חוזר הביתה זה כבר כשעה אחרי צאת הכוכבים ואז האוכל כבר יכול להיות מוכן. וניתן לקדש ולאכול סעודת יום טוב. לעומת זאת ביום טוב שני השנה שחל ביום שישי וצריך להכין לכבוד שבת, כיון שעושים עירובי תבשילין מערב יום טוב, ואז ביום טוב שני של ראש השנה ניתן לבשל ולהכין אוכל לכבוד שבת, יש מחלוקת אם אפשר להכין מיום טוב ראשון לכבוד שבת, ובעז\"ה בלי נדר נדבר על זה בשיעורים הבאים. יג. מברכים ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון לאור השאלה הזאת, אם שני ימי ראש השנה הם יומא אריכתא או לא, יש שאלה שדנים בה רבותינו הראשונים, לגבי ברכת 'שהחיינו' בקידוש. הנה בחוץ לארץ עושים יום טוב שני גלויות, והגמרא דנה לעניין הברכות שמברכים ביום טוב שני, הרי מברכים ברכת הקידוש ועוד כל מיני ברכות, ולמה לא נאמר ספק ברכות להקל? והוא עוסק על מה (כג.),הנידון הזה נמצא בסוגיה של חנוכה במסכת שבת שאומרים 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נר חנוכה' על מצוות דרבנן. ושם הובאו שני טעמים למה למעשה מברכים את הברכות ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון, או שהוא מצד הספק, או שלא יזלזלו בו. כלומר מסקנת הגמרא, שלכל הדעות אנחנו מברכים את כל הברכות ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. הקידוש בליל יום טוב שני הוא כדמותו וכצלמו של הקידוש בליל יום טוב ראשון. אשר על כן, כיון שביום טוב ראשון בחוץ לארץ עושים קידוש ומברכים 'שהחיינו', למשל בסוכות או שמיני עצרת שהוא יום טוב בפני עצמו, ברכת 'שהחיינו' בקידוש של יום טוב זו תקנה מיוחדת של חכמים לכבוד יום טוב, אז גם בליל יום טוב שני הם מברכים 'שהחיינו'. יד. לימוד הלכה מהשמטה בכף החיים היה פעם ויכוח גדול בארצות הברית, קבלתי טלפון בחול המועד סוכות, היה תלמיד חכם אחד שבליל יום טוב שני של סוכות בירך ברכת המזון ושכח לומר 'יעלה ויבוא'. שהנה מי ששכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בליל יום טוב ראשון פשוט וברור מאד שצריך לחזור, כיון שזה חיוב לאכול. הגמרא קובעת את הכלל הזה, שכל מקום שיש חיוב לאכול לחם מי שלא (ברכות מט:) הזכיר מעין המאורע חוזר. וזו הסיבה גם שבסעודת ליל שבת ובסעודת שבת שחרית מי שלא אמר 'רצה' חוזר, והוא הדין בלילה הראשון של סוכות ובלילה הראשון של פסח, מי שלא אמר 'יעלה ויבוא' חוזר. והנידון כאן הוא לגבי יום טוב שני. והיו שם שני רבנים, אחד אמר שצריך לחזור והשני אמר שלא צריך לחזור. אותו אחד שאמר שצריך לחזור התקשר אלי ושאל אותי מה הדין, ואני אמרתי לו שאכן צריך לחזור, ושזו סברא פשוטה, כיון שאם מתייחסים ליום טוב השני כמו היום הראשון לכל דבר, הרי שיש חיוב בליל יום טוב שני של גלויות לאכול כזית פת בסוכה, וכן בפסח, יש להם חיוב בליל יום טוב שני של גלויות לאכול מצה. אמנם החיוב הוא מדרבנן, אולם הרי גם סעודות שבת רוב הפוסקים סוברים שהם דרבנן ומי שלא אמר 'רצה' חוזר, כיון שיש חיוב מדרבנן לאכול פת. אכן אמנם יש ראשונים שסוברים שהחיוב לאכול פת בשבת הוא מדאורייתא, אבל רוב הראשונים סוברים שזה דרבנן. אם כן מה ההבדל בין 'רצה' בשבת ל'יעלה ויבוא' בליל יום טוב?! למעשה אותו רב אמר לי שכך גם הוא חשב מסברא, אבל הוא רוצה מקורות. הסיפור הזה אירע לפני שכתבתי את ההלכות של הנושא הזה אבל חפשתי ומצאתי שהיה רשום אצלי שיש (חלק ט סימן קפח),בהלכה ברורה כמה תשובות של האחרונים מהדור הקודם שעוסקים בנושא הזה: שו\"ת התעוררות תשובה, שו\"ת ארץ צבי פרומר ועוד כמה שו\"תים, שהם כולם כותבים את אותו הדבר, היינו שצריך לחזור. לעומת זאת החכם השני בויכוח עמד על דעתו שלא צריך לחזור. וכשהגעתי בכתיבת הספר לנושא הזה, ישבתי ולמדתי את הנושא וחפשתי עוד קצת, כותב (סימן מח) וב\"ה בסיעתא דשמיא מצאתי שהחיד\"א בשו\"ת יוסף אומץ 'פשוט מאד' – ככה המילים שלו – שגם ביום טוב שני של גלויות, מי ששכח להגיד יעלה ויבוא צריך לחזור. ואז הלכתי לאותו חכם שאמר שלא צריך לחזור והראיתי לו את דברי מרן החיד\"א, ואמרתי לו, תראה, עם כל הכבוד, אתה אמרת שאתה לא מסכים עם הפוסקים של הדור הקודם, אבל עכשיו זה כבר לא הדור הקודם אלא זו דעת החיד\"א! אותו חכם לא ויתר ואמר לי שהכף החיים פוסק שלא צריך לחזור, אבל אני אמרתי לו, לא היה ולא נברא! אמרתי לו מילים יותר קשות, שאין כף החיים כזה! ואז הוא אומר לי 'מה אתה בקי בכל כף החיים שאתה אומר שאין כף החיים כזה'?!... אמרתי לו, לא, בוודאי שלא, אבל אני לא מאמין שהכף החיים יכתוב דבר כזה מופקע... אדרבה תראה לי! ואז הוא אמר לי שבאמת לא כתוב בפירוש בכף החיים, אבל הכף החיים הרי מביא כל ההלכות שאפשר ולמה הוא לא כתב את ההלכה הזו?! אם כן מוכח שלא צריך לחזור! אמרתי לו, רבונו של עולם! תגיד בדיוק הפוך, אם הוא לא כתב כנראה פשוט שכן צריך לחזור! איך אפשר להביא ראיה ממה שלפעמים פוסק השמיט איזה דבר? אדרבא בדבר כזה אולי היה פשוט לו כל כך שצריך לחזור לכן השמיט. וצריך להדגיש, שכל הנידון הזה הוא רק בליל יום טוב ראשון של סוכות ושל פסח, בשאר הסעודות וימים טובים, למרות שרוב הראשונים והשלחן ערוך סוברים שצריך לחזור, אבל אנחנו אומרים ספק ברכות להקל. יש תשובה ואני הוספתי על (ח\"ה סימן לו).בנושא הזה תשובה יפה מאד בשו\"ת יחוה דעת ואכמ\"ל.(שם) זה עוד דברים בהלכה ברורה לאור כל האמור, יום טוב שני הוא כמו יום טוב ראשון לכל דבר, ולכן בחוץ לארץ שהם עושים קידוש הם מברכים שהחיינו גם בלילה השני. לעומת זאת בראש השנה, כיון שאמרנו שזה לא ספיקא דיומא ואין את הטעם שיבוא לזלזל בו, וכן אין את הטעם של תקנת חכמים על הספק, אלא זו תקנת חכמים גמורה לעשות שני ימים, אם כך מפני מה איננו אומרים שזה יומא אריכתא, ובלילה השני בקידוש לא נברך 'שהחיינו'. אכן כך רש\"י מביא בשם רבותיו להלכה, אולם רש\"י חולק עליהם, וסובר שגם בלילה השני צריך לברך 'שהחיינו' כיון שזה בדיוק כמו יום טוב שני של גלויות מכיון שזה שני ימים נפרדים. ואמנם אומרים באופן כללי ששני ימי ראש השנה הם יומא אריכתא, אבל לא לגבי הדין הזה. ויש בנושא הזה מחלוקת גדולה בראשונים. טו. להניח פרי חדש על השלחן בקידוש כותב פתרון לצאת ידי הספק, להביא פרי חדש. הרי (ראש השנה פרק ד סימן יד) הרא\"ש אומרת שהתקנה לברך 'שהחיינו' על פרי חדש היא על (מ.) הגמרא בעירובין הראיה, 'הרואה פרי חדש'. אלא שאנחנו נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' עד שעת אכילה, ומעיקר הדין אפשר לברך 'שהחיינו' כבר בראיה. לכן שיניח פרי חדש על השלחן, ובקידוש יברך 'שהחיינו' ויכוון לפתור את הפרי החדש כדי לצאת ידי ספק. וכתב הרא\"ש, שכך נהג המהר\"ם מרוטנבורג. טז. לא צריך להביא פרי חדש ממה נפשך בשם האבא שלו - הרשב\"ץ (סימן תלב)הרשב\"ש – רבנו שלמה בן הרשב\"ץ, כותב שצריך לברך 'שהחיינו' בקידוש בלילה השני. הוא מוסיף אבל לא צריך פרי חדש, זה לא מעלה ולא מוריד, שהרי ממה נפשך, אם צריך לברך 'שהחיינו' אז לא צריך את הפרי החדש, ואם לא צריך לברך 'שהחיינו' על הקידוש, כיצד יתכן הדבר שבאמצע הקידוש יברך 'שהחיינו' על פרי חדש הלא זה הפסק! הלא אם בליל שבת קודש יבוא איזה יהודי ויקדש על היין, ועל השלחן היה מונח פרי חדש, ובסוף הקידוש לפני ששותה יברך 'שהחיינו'... מה אתה איפה השכל שלך? זה הפסק! אם רוצה לברך 'שהחיינו' על הפרי החדש שיטעם קודם מהקידוש ואחר כך שיברך 'שהחיינו'. כותב, שבקידוש בלילה השני יביא (סימן תר סעיף ב) למעשה, מרן השלחן ערוך פרי חדש. הוא מעתיק את מה שכותבים הרא\"ש והמהר\"ם מרוטנבורג. ומוסיף הרמ\"א, שאם אין לו פרי חדש ילבש בגד חדש. אולם רבינו האר\"י לא סובר כדעת מרן, ודעתו שלא צריך פרי חדש, ואפשר (שער הכוונות דף צ ע\"א) לכתחילה לברך 'שהחיינו', וכדעת רבינו שלמה בן הרשב\"ץ. ובאמת צריך עיון מה עדיף בזה הלכה למעשה, האם ליתר בטחון עדיף להיות בטוח שלא תהיה ברכה לבטלה ולהביא פרי חדש, אבל מאידך, אם בסתם שבת מישהו יעשה דבר כזה, הרי אנחנו נאמר לו שהוא צריך לחזור ולברך את ברכות הקידוש, כיון שעשה הפסק והוא ביטל את הברכה. אם כן לכאורה מה התועלת בפרי החדש?! וכפי שטוען הרשב\"ש - רבינו שלמה .בן הרשב\"ץ יז. יין חדש למהר\"ם מרוטנבורג היו כמה וכמה תלמידים שהם מביאים כל מיני דברים בשמו. והנה באחד הספרים שמביא את הדין של להביא פרי חדש בקידוש בליל ראש השנה השני בשם המהר\"ם מרוטנבורג, הוא מוסיף מילה אחת, הוא לא כותב 'פרי חדש' אלא כתב 'יין חדש'. ובאמת אם נגרוס 'יין חדש' – זה יצא ממש מצויין ואבאר: הנה אדם שיש לו יין מבציר טרי וחדש לגמרי, והוא מברך עליו ברכת הגפן בקידוש, הוא יכול לברך גם 'שהחיינו', כי זה פרי חדש. אם כן כאשר מברך 'שהחיינו' על פרי חדש כל השאלה של ההפסק ששאל הרשב\"ש אינה שאלה, כי זה כמו כל פרי חדש שמברכים עליו 'שהחיינו'. יח. יין ישן הוא יותר חביב אבל הביאור הזה שהמדובר הוא ביין חדש לא מצא חן בעיני המגן אברהם. הרי אדם שיש לפניו יין ישן וכנגדו יש לו יין חדש, (סימן רכה סק\"ה) והוא כותב והוא לוקח את היין החדש בשביל שיוכל לברך 'שהחיינו', זה אסור לכאורה. שהנה יש מחלוקת תנאים אם לאדם יש לפניו פרי מין שבעה ופרי שאינו מין שבעה, שצריך להקדים את הפרי שהוא מין שבעה. אבל יש מחלוקת לגבי אם הפרי השני הוא חביב יותר, שהרמב\"ם סובר שהלכה כמאן דאמר - מה [ חביב קודם אפילו למין שבעה, דהיינו אם יש לך דבר טעים יותר זה 'חביב'? צריך להסתכל באופן כללי, אם אתה אוהב את זה בוודאי זה נקרא 'חביב' השאלה אם זה תלוי באדם עצמו או בשאר העולם, כתבתי , פרי מיוחד מאוד והוא חביב מאוד, ]על זה בהרחבה בסימן רי\"א ואכמ\"ל שלדעת הרמב\"ם הלכה כמאן דאמר חביב קודם לשאינו חביב. ומרן מזכיר . (סימן ריא סעיף ב)את דעת הרמב\"ם לעומת זאת, המגן אברהם סובר שאם אין שאלה של מין שבעה מול חביב, אלא סתם חביב ולא חביב, צריכים לנהוג כדעת הרמב\"ם שהחביב קודם. וכך ההלכה. אם כן כותב המגן אברהם, יין חדש ויין ישן, הרי כל אדם שקצת מבין ביין יודע שהדבר היחידי בעולם שככל שהוא ישן הוא יותר משובח זה יין. וכאשר יש יין ישן ויין חדש, ובגלל ה'שהחיינו' רוצה לברך על היין החדש, הרי בכך הוא מעדיף מקדים את שאינו חביב לחביב. ועובר בכך על מה שנפסק להלכה, שחביב קודם לשאינו חביב. לכן כותב המגן אברהם שזה לא פתרון להביא יין חדש. יט. פרי חדש או קודם לפרי ממין שבעה יש לי קושיא על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעניין הזה, ואני אשמח מאד אם משהו מכם יהיה לו תירוץ. מצוה ליישב. אאמו\"ר בחזון עובדיה ברכות כותב דבר מאד מענין, שהנה מין שבעה קודם לפרי שאינו ממין שבעה, למשל ענבים חדשים מברכים עליהם 'שהחיינו'. אבל אם יש ענבים שהם לא חדשים אבל יש מנגו חדש, כלומר, אם המנגו לא היה חדש בוודאי שהענבים היו קודמים כיון שהם ממין שבעה, אבל כאשר המנגו הוא חדש – האם יש להקדים אותו על פני הענבים מחמת ברכת ה'שהחיינו'? אאמו\"ר מביא בשם כמה תשובות של פוסקי הדור האחרון, שכותבים שהמנגו קודם מחמת ברכת 'שהחיינו' שבו. והנה מסברא אני לא מבין את זה, למה שברכת 'שהחיינו' תגרום עדיפות לפרי החדש? וכי מחמת שזה שתי ברכות? הרי יכול לברך על הענבים 'העץ' ויפטור את המנגו, ולאחר מכן יברך 'שהחיינו' על הפרי השני. הרי ה'שהחיינו' יעשה אותו יותר רק יותר חביב, וחביב ומין שבעה מין שבעה להלכה בסתם ויש, ודלא (סימן קסח)קודם – וכפי שפסק מרן השלחן ערוך כהרמב\"ם. אשר על כן במגן אברהם – בעניין יין חדש לברכת 'שהחיינו' בליל שני של ראש השנה – מוכח לא כך, שהנה המגן אברהם כותב, שיין חדש שהוא בוודאי לא חביב אבל הוא חדש, והנה לנו פרי חדש שהוא לא חביב מול פרי חביב – החביב קודם ל'שהחיינו'. ממילא הוא הדין לפרי ממין שבעה, שכנגדו יש פרי חדש - המין שבעה יהיה קודם ל'שהחיינו'. ואני חושב שזו ראיה שאין עליה תשובה.כ. תמרים ורימונים לפרי חדש בלילה השני להלכה למעשה, אנחנו נוהגים לקחת פרי חדש בקידוש של ליל שני של ראש השנה. יש כל מיני סוגים של פירות חדשים בתקופה הזאת: רימונים, אבל רוצים לאכול אותם גם בלילה הראשון כדי לומר עליהם 'שנהיה מלאים מצוות כרימון'. וכן תמרים, אמנם אנחנו רוצים לאכול אותם בלילה הראשון, אבל יש תמרים שחורים ויש תמרים צהובים, התמרים הצהובים זה ודאי פרי חדש, התמרים השחורים הם ישנים, אפשר לקחת בלילה השני -כדאי להכניס אותם [ .'תמרים צהובים ולכוון עליהם לברכת 'שהחיינו להקפאה למשך יום אחד, כי אם לא זה קשה מאד לאכול אותם זה משאיר . יש ]טעם לוואי בפה, אבל אם מקפיאים אותם יום אחד זה נהיה מצוין חבושים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה בראש השנה בדרך כלל מברך 'שהחיינו' בקידוש הלילה השני על החבושים. כא. אכילת דבר חמוץ ומר בראש השנה כמו כן יש קלמנטינות, אבל לפעמים אלו הירוקים הם מאד חמוצים. אך אם אדם אוהב חמוץ אין שום בעיה לברך עליו 'שהחיינו', אלא שיש שמחפשים כל כך הרבה סימן טוב בראש השנה שלא רוצים לאכול חמוץ, כמו אלו שלא אוכלים מר. אבל זה סתם, מעיקר הדין אין שום בעיה, וכל מה שאדם אוהב שיאכל וישתה. רק מה שכתוב על ענבים שחורים ולבנים, אבל מה שלא כתוב לא צריך להמציא... יש כאלה שלא אוכלים חריף בראש השנה, וכן יש שנוהגים לתבל את הפת של 'המוציא' גם בסוכר וגם במלח. זה יפה מאד, יש מנהגים אבל לא להוסיף סתם. לכן אם יש לו קלמנטינות או תפוזים שהם עונה חדשה, הם ירוקים וקצת חמוצים, לא נורא לאוכלם בראש השנה. כב. לאכול מהפרי מיד לאחר הקידוש כדאי מאד שמיד לאחר הקידוש יברכו על הפרי החדש ברכת 'העץ'. מפני שבדרך כלל אנחנו נוהגים להסמיך את ברכת 'שהחיינו' לאכילה. לכן אחרי הקידוש טועמים מכוס הקידוש ולוקחים מהפירות האלו. וזה כדעת מרן. : \"ואם אין מצוי בגד חדש או פרי חדש עם כל זה (שם)אבל גם מרן עצמו כותב יאמר שהחיינו\". הסיבה לכך היא שלהלכה אנחנו נוקטים כדעת הראשונים שיום שני של ראש השנה הוא דומה לשאר יום טוב שני של גלויות. כג. ברכת שהחיינו על תקיעת שופר ביום השני באמת יש שאלה קשה, למה ביום השני אנחנו לא מברכים 'שהחיינו' על תקיעת השופר. האמת שהאשכנזים מברכים. ואם חל ראש השנה היום הראשון בשבת אז אנחנו מברכים ביום השני. מרן השלחן ערוך עצמו פוסק שבשופר מברכים 'שהחיינו' רק ביום הראשון. וכותב, שאם חל יום ראשון בשבת אומרים 'שהחיינו' בשופר ביום השני. וכתב הרמ\"א, הגהה: ויש אומרים לאומרו. אבל למה אנחנו מחלקים בין עצם היום טוב לבין המצוה - יש על כך כמה תירוצים. פעם אירע פה מקרה בבית כנסת, אם אתם זוכרים היה לנו תלמיד חכם עצום שהיה גדול בתורה שהוא היה התוקע שלנו, ואז ביום השני הוא טעה וברך 'שהחיינו', והיתה שאלה, חלק מהאנשים טענו שזה הפסק וצריך לחזור ולברך עוד הפעם על השופר, מכיון שהוא לא היה צריך לברך 'שהחיינו'. אבל כמובן שבמקרה כזה אנחנו אומרים ספק ברכות להקל, כיון שיש אומרים שצריך לברך שהחיינו, אז בדיעבד ודאי שלא נצריך אותו לחזור ולברך."},{"filename":"268.pdf","content":"איסור הכעס בראש השנה| אם צריך להתפלל בנץ החמה בראש השנה| שינה בליל ראש השנה| מנהג אכילת הסימנים בראש השנה נושאי השיעור: סדר הברכות | כשרות ראש הכבש| ניקוי הרוביא והתמרים מחרקים| להיזהר לקחת רק עלים נקיים מחרקים| וגילו ברעדה| בכי בראש השנה| טיבול הפת בסוכר או| ברכה אחרונה על טעימה שקודם הסעודה| אם מברכים על הסימנים בתוך הסעודה| מין שבעה קודם לחביב| על הסימנים אכילת דגים בראש השנה | ' מקדימים את הברכה על פני ה'יהי רצון| הקדמת התפוח לרימון| במלח268 גליון אלול תשפ\"ד טמיום א' י\" לרפואת שמחה בת נזירה תחי' בתושח\"יפרשת נצבים - וילך מנהגי ראש השנה א. סימנא מילתא היא אומרת 'סימנא מילתא היא'. (ו.) ובמסכת כריתות (יב.)הגמרא במסכת הוריות דהיינו כשעושים דברים לסימן טוב יש לזה משמעות, זה לא סתם – זו סגולה טובה. ומובא שם שבגלל זה מושחים את המלכים ליד המעיין כדי שתמשך מלכותם כמעיין. ואומרת הגמרא שיש חמישה דברים שיהא אדם רגיל לאכול אותם בראש השנה, רוביא, כרתי, סילקא, תמרי, קרע. אמנם בגמרא במקום אחד כתוב (סימן 'למיכל' – לאכול, ובמקום השני כתוב 'למיחזי' – לראות, אך בשלחן ערוך כתוב 'לאכול'. תקפג סעיף א) ב. חמשת הסימנים שהובאו בגמרא הגמרא מונה חמישה דברים: 'רוביא' דהיינו תילתן. יש דיון באחרונים מה זה באמת הרוביא הזאת, ומנהג הספרדים, וגם האשכנזים כיום, שלוקחים מה שנקרא בערבית 'לוביא' שזו ממשפחת הקטניות ודומה לשעועית ירוקה, אבל זה שונה משעועית ירוקה גם בטעם. ולכל גרגיר יש כתם שחור גדול. 'כרתי' זה מה שאנחנו קוראים לוף, זה לא בצל ירוק זה הרבה יותר עבה וגדול. 'סילקא', זה לא סלק אדום אלא זה תרד. 'תמרי' – תמרים. 'קרע' – דלעת. ג. סימנים שנוספו במהלך הדורות מזכיר בנוסף שאוכלים ראש כבש לומר 'שנהיה לראש (שם)מרן השלחן ערוך ולא לזנב'. זה מנהג שלא מופיע בגמרא אבל תוספת במנהג ישראל. הרמ\"א מוסיף עוד שני דברים שאוכלים בראש השנה, וז\"ל: \"ויש נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים 'תתחדש עלינו שנה מתוקה', וכן נוהגים. ויש אוכלים רימונים ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'\". אם כן ביחד יש כאן שמונה דברים שאפשר לומר שכיום כמעט כל עם ישראל אוכלים אותם. אכן במשך הדורות התווספו כל מיני מנהגים ממנהגים שונים, יש שאוכלים ריאות, ויש שאוכלים גזר ואומרים 'שתגזור עלינו גזירות טובות', וכן הלאה, כל מיני מנהגים. אין שום בעיה לעשות וכל המנהגים הללו יפים וטובים, סימנא מילתא היא. אבל שאף אחד לא ישלה את עצמו שאם הוא אכל רימון ואמר 'שנהיה מלאים מצוות כרימון' שאז אוטומטית פתאום היצר הרע יעלם והוא יקיים מצוות כרימון... ושאף אחד לא ישלה את עצמו שאם הוא אכל ראש כבש אז הוא באמת יהיה לראש ולא לזנב... וכן הלאה. זה רק מנהג לומר כך על המאכלים הללו, למשל על ה'רוביא' הספרדים נוהגים לומר: 'שירבו זכיותינו ותלבבנו', 'רוביא' לשון הרבה. יש אומרים שמה שכתוב בגמרא 'רוביא' זה חילבה. אפשר לעשות כך, זה בריא, וזה טוב למחלת הסוכר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה בכל שבת אוכל חילבה בגלל שזה מוריד את הסכרת, זה בריא מאד אז למה לא?! וגם בראש השנה למרות שזה לא מתוק - אין בעיה לאכול חריף. אבל יש כאלה שנוהגים לא לאכול בראש השנה מר או חריף. כל אחד יעשה את המנהגים שלו, וצריך להתייחס לכולם בכבוד. אבל לדעת שסימנא מילתא היא, היינו שיש לזה משמעות מסוימת אבל לא יותר מזה. ד. קימה בעלות השחר בראש השנה כתוב בתלמוד ירושלמי, שמי שישן בראש השנה מזלו ישן. ביום ראש השנה חשוב מאד שלא לישון, זה גם כן סימן טוב שאדם ער ביום הזה וממילא מזלו לא ישן. אבל יש שאלה מתי לא לישון, שהרי בוודאי שאין הכוונה להישאר שעות. והנה זה ברור שבלילה אפשר לישון, 'לא נברא הלילה אלא 48 ערים השאלה היא מתי צריך לקום. (ע\"פ עירובין סה:), לשינה' אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה קבוע במשך כל השנים, ששעת התפילה היתה בבוקר. וכן היה בראש השנה, שהיו מתחילים את התפילה באותה שעה. 6:30 פעם לא היה שעון קיץ אלא רק שעון חורף, וממילא נץ החמה בראש השנה , אם כן זמן התפילה אצל אאמו\"ר היה הרבה לאחר הנץ. 5:30-היה בערך ב הרי לא צריך לקום 6:30-אבל גם השנה למשל, שנץ החמה הוא בערך ב הרבה זמן לפני כן וזה כבר נחשב שלא ישן ביום. הוא הביא בחשבון 6:30כלומר שכאשר אאמו\"ר קבע שזמן התפילה יהיה ב שאנשים יישארו לישון גם אחרי עלות השחר. פעם דברתי איתו על זה, והוא אמר לי שכיון שישנים בלילה והשינה נמשכת מעט גם לבוקר – אין בזה את הבעיה של מזלו ישן. אבל לאחר שאדם קם לעבודת ה' ולתפילה, צריך להקפיד ולא לישון, עד חצות. כאן בבית הכנסת אנחנו מקפידים להתפלל בנץ החמה, וממילא מתחילים את התפילה יותר משעה לפני הנץ, ומי שרוצה לבוא בזמן ממילא הוא קם בעלות השחר. אני חושב שזה טוב מאד אבל זה לא חיוב. לכן יש לנו ]... - זה גם סימנא מילתא[ לקום בעלות השחר , ומי שרוצה לקום יותר מאוחר יכול להתפלל איתם 6:30-כאן גם כן מנין ב עם חזנים יראי שמים. אבל בחצי היום הראשון מקפידים לא לישון. ה. שינה לאחר חצות היום בראש השנה למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתיר לישון לאחר חצות היום. אמנם הוא לא היה ישן בכלל בראש השנה, והיה יושב ולומד כל הזמן, אבל היה אומר שמותר לישון. אבל אמא ע\"ה פסקה כדעת המחמירים... והיא לא היתה מרשה לנו לישון, היא היתה לוקחת מים ושופכת עלינו כדי שלא נישן ביום ראש השנה. ואנחנו היינו אומרים לאאמו\"ר, אבא, תגיד לה שמותר! אבל הוא היה אומר לנו, לא, אם היא אומרת לכם לא לישון, אז תלמדו תורה, ואם אין לכם חשק תקראו תהילים, פעמיים את כל פרקים. ושני ספרי 150 התהילים כמניין 'כפר' – בספר תהילים יש בו ובהטנה ש . לכן היה אומר, אם תצליחו לקרוא כל יום פעמיים הנה מה300 תהילים זה טוב, אם לא יכולים, שיקראו בכל יום רק פעם אחת תהילים, וראש השנה יומא אריכתא וממילא יהיה שלוש מאות פרקי תהילים. אבל הוא לא התנגד למה שהיא עושה, כי הוא רצה שנשב ונלמד תורה. ו. כעס בימי ראש השנה צריך להיזהר לא להתרגז בראש השנה, סימנא מילתא היא. אדם שכועס, ולפעמים יש מה לכעוס, לפעמים רואה שלא התארגנו בבית או שמישהו התנהג לא יפה, בשום פנים ואופן לא לכעוס. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה יושב בשלחן והיה אומר לנו כל הזמן \"וגילו ברעדה\", והיה חוזר על מה שאמרו חז\"ל 'במקום גילה שם תהיה רעדה'. - מצד אחד אימת הדין, לפחד, זה יום (ברכות ל:) הדין. לא להתבדח ולא לצחוק יותר מדי, כשאדם צוחק וכו' זה מראה שהוא כביכול בטוח בדין. ז. בכיה בראש השנה תשובה (ח\"ב סימן סט) מצד שני לא להיות עצוב. אאמו\"ר כתב בשו\"ת יחוה דעת מאד מעניינת, בה הוא דן האם מותר לבכות בראש השנה. שהנה בספר כתוב, שכשעם ישראל עלו מהגולה הם לא ידעו הרבה תורה (ח, ט-י) נחמיה ומצוות, ונחמיה הוכיח אותם, וכשהם שמעו הם נבהלו מאד ביום ראש השנה והם בכו, ונחמיה אמר להם אל תעצבו, \"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\". הורה להם לעשות אותו ליום שמחה, כי זה יום טוב. (שער הכוונות דף מביאים בשם רבינו האר\"י(כף החיים סימן תקפב אות ס) מצד שני, האחרונים שהיה אומר, שמי שלא בוכה בראש השנה זה מעיד שיש לו פגם מסוים צ ע\"א) בנשמה. והכוונה בזה שהרי יום ראש השנה הוא יום הדין! מי לא בוכה ביום הדין?! מי לא מפחד מאימת הדין?! איך אפשר שלא לבכות?! כך אמר רבינו האר\"י ז\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל רצה ליישב את רבינו האר\"י, וכתב לחלק בין דבריו למה שכתוב בספר נחמיה, שכוונת רבינו האר\"י שאם האדם מתעורר מעצמו בבכי אז שיבכה, אנשים מתפללים בהתעוררות בראש השנה ובאים לידי בכי – לא צריך להילחם עם זה שלא לבכות בראש השנה, זה לא איסור לבכות. אבל להביא את עצמו לידי בכי זה אסור. ח. על מה בכה מרן זיע\"א דרך אגב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה לו הרבה בעיות בעיניים, והרופא הזהיר אותו כמה פעמים לא לבכות, ובתשעה באב לא היה מפסיק לבכות. ואמא ע\"ה היתה מתחננת אליו שיפסיק, והיתה אומרת לו, הרי הרופא אמר לך שזה לא בריא לעיניים שלך, אחר כך אתה סובל מכאבים קשים בעיניים! והוא היה אומר לה, אני משתדל אבל אני לא יכול לא לבכות! לעומת זאת בראש השנה הוא לא היה בוכה, הוא היה עוצר את עצמו, כשהיה מתפלל מוסף בכל פעם שהיה רוצה לבכות היה לוקח נשימה עמוקה ומתאפק מלבכות, אבל ביום הכיפורים לא היה מפסיק לבכות, הוא היה שליח ציבור נעים מאד מאד והוא היה בוכה הרבה. אני זוכר שבשנת תשמ\"ה בערב יום הכיפורים התקשר אליו שמעון פרס שהיה אז ראש הממשלה, והבית שלו היה קרוב מאד לבית כנסת של אאמו\"ר, בית כנסת הגדול, ואמר שהוא רוצה לבוא בליל יום כיפור להתפלל עם הרב. והוא אכן הגיע, ואאמו\"ר אמר לו לשבת לידו ולהראות לו מה אומרים ואיפה מדלגים וכו'. והנה, ידוע מה שאאמו\"ר עשה שינוי במחזור שלנו שיאמרו את הוידוי הגדול בלילה, וכשהגענו לוידוי אאמו\"ר התחיל להתייפח, ולבכות ולבכות, וכשהוא היה בוכה כל הציבור היה בוכה יחד איתו, ואז פרס הסתכל עליו והוא אומר לי 'רבונו של עולם, מה הוא עשה כבר שהוא כל כך בוכה?!'... אמרתי לו כן, זה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כל כך הוא ירא אלוקים שהוא בוכה. ט. דברי האר\"י כנגד פסוק מפורש אכן בזמנו לפני הרבה שנים, פניתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו, שיש בדברי מרן החיד\"א מפורש לא כדבריו. שמרן החיד\"א דן באדם שיש לו חולי בעיניים, והרופא אמר לו שלא יבכה. האם מותר לו שלא לבכות בראש השנה. ושם הביא בשם הרדב\"ז שכותב, שאדם שנפטר לו בן ואינו בוכה, הוא מסוגל שלא לבכות כשנפטר לו בנו, זה מעיד עליו שיש פגם בנשמתו. איך יתכן שאדם לא יוריד דמעות על הבן שלו?! וכותב הרדב\"ז, שאם האדם הזה חולה בעיניים והוא מתאפק מלבכות בגלל זה, זה בסדר. לומד מזה החיד\"א, שגם בראש השנה, שאדם שחולה בעיניים יכול שלא לבכות ביום ראש השנה. רואים מזה לכאורה שצריך לבכות בראש השנה. אאמו\"ר ענה לי כל כך, שאין ספק שזה נכון שמדברי מרן החיד\"א רואים במפורש שהוא הבין בדעת רבינו האר\"י שזו חובה לבכות. אבל מה לעשות שיש פסוקים מפורשים בתנ\"ך שנחמיה אמר שאסור לבכות, הוא הזהיר 'אוכלים (סימן תקצז סעיף א) אותם לשמוח ביום ראש השנה, וכך נפסק בשלחן ערוך כותב, 'ונוהגים לאכול (סימן תקפג סעיף א)ושותים ושמחים בראש השנה'. והרמ\"א בשר שמן וכל מיני מתיקה'. כלומר שזה יום טוב. ומצות שמחת יום טוב של כל שלוש הרגלים קיימת גם בראש השנה. יש מצוה לשמוח. ולכן הוא כתב ככה ליישב את דברי רבינו האר\"י, כי לדעתו העיקר זה כמו שכתוב בפסוק. וגם אם נסביר בדעת האר\"י כמו שכתב מרן החיד\"א, עדיין מה שמחייב אותנו אלו הפסוקים בספר נחמיה.אבל אני אומר, שבוודאי שהדברים שלהם דברי אלוקים חיים, אבל במציאות, כל אחד שמתכונן לראש השנה, והוא עומד ומתפלל ומגיע לזכרונות \"אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם, מי לא נפקד כהיום הזה ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות\" – איך אפשר שלא לבכות?! אני אומר בגלוי, איך אפשר שלא לבכות בראש השנה?! במצב כזה גם לדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל זה בסדר. כי אם מתעורר מעצמו ולא מכריח את עצמו לכך, הבכי מתפרץ מאליו, הוא יודע ש'היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם' – יש לו אימת הדין, אז את ה\"וגילו ברעדה\" הוא מכניס גם לתפילה. י. איך אפשר שלא לבכות?! לכן אני אומר, בוודאי שגם לשיטתו של אאמו\"ר אין להתאפק מלבכות, ואם אדם רוצה לבכות שיבכה ולא יתבייש בזה. כיום אנשים חושבים שזה לא יפה לגברים לבכות, מי אמר את זה?! הרי אדם שהוא בעל רגש זו מעלה! זה לא חסרון! זה מקרב את האדם לעבודת ה'! הוא יודע איך לעבוד את הקב\"ה, איך להתפלל כמו שצריך, איך להתלהב בעבודת ה', זה דבר טוב! לכן אם אדם בוכה מאיליו – תבוא עליו ברכה. ואדרבה, לא צריך הרבה מאמצים, הרי אם רק אדם ישב ויחשוב מאימת הדין, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, איך אפשר שלא לבכות! הנה עברנו שנה נוראה, מה שאירע בשנה האחרונה, הנה כל האנשים הללו שחלקם בליל שמחת תורה בבתי כנסיות באופקים, שדרות, ועוד כמה מקומות רקדו ושמחו, וקמו בבוקר בשמחה ובטוב לבב, יום טוב, וכשהלכו לבית הכנסת הלכו לעולמם! והדין שלהם נגזר בראש השנה! הרי אם הם היו יודעים, אוי, אנחנו צריכים לדעת שזה היום שקובע! אנחנו צריכים לכוון חזק ב\"תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה\". יא. חשש תולעים בכרתי ובסילקא דיברנו בתחילת השיעור על הסימנים שאוכלים בראש השנה, וצריך לדעת שחלק מהמאכלים יש בהם בעיות ולא פשוט לאוכלם. לדוגמא, בזמנו לפי הרבה שנים לא היה מושג של תרד נקי מחרקים. היום יש על ידי מצע מנותק מהאדמה, ויש כל מיני שיטות שהמציאו בגוש קטיף וכיו\"ב שכמעט ואין חרקים. ובכל זאת, המומחים לכשרות של הדברים הללו אומרים, שגם עלים של גוש קטיף וכיו\"ב להשרות אותם במים וסבון ולהעביר את זה עם מברשת. ואז זה יהיה בטוח לאוכל. וזה גם כן טוב מבחינת כל חומרי ההדברה ששמים בזה, אבל בזמנו לא היה דבר כזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הסכים לאכול תרד בראש השנה בשום פנים ואופן. וכמו כן הכרתי שהיה מלא בתולעים, ואלו היו שני דברים שהוא לא היה אוכלם בראש השנה. וכמו כן בליל הסדר, באכילת מרור, הוא היה מבקש להוריד את כל הירוק שבעלים, כי התולעים הם ירוקות והם יודעות להתחבא. והוא היה מדבר על זה בשיעורים כל שנה, שהחלקים הירוקים בחסה מלאים תולעים, וזה נכון, הוא סיפר סיפורים על זה. לכן הוא היה לוקח בליל הסדר רק את הלבן שבאמצע, ואת זה היו אוכלים, למרות שהמרירות נמצאת יותר בחלק הירוק. לכן בדברים האלו אם אין תרד נקי מחרקים, וכן כרתי שבשנים קדמוניות היה מלא תולעים, שיש לסמוך על המקור שכתוב בגמרא 'למיחזי' – לראות, ולוקחים את הסילקא או את הכרתי ביד ואומרים את ה'יהי רצון'. בימינו הנושא הזה כאמור הסתדר לפחות בארץ ישראל, אני לא יודע מה המצב בשאר המדינות. אבל בכל זאת כדאי לנקות קצת, זו לא עבודה קשה, להשרות את העלים במים וסבון ולנערם כמו שצריך, או אפילו להברישם במברשת או אפילו עם היד. ומזה נבין כמה צריך להיזהר בדברים האלו. יב. לבדוק היטב את התמרים בתמרים מצוי תולעים באזור של הגרעין. לכן מצד אחד התמרים זה הסימן ויש ]כפי שיבואר להלן[ 'הראשון שאוכלים ומברכים עליהם 'בורא פרי העץ חשיבות לברך על פרי שלם, אבל זה לא חייב להיות שלם וסגור. לכן מה שצריך לעשות זה לפתוח את התמר, להוציא את הגרעין ולהסתכל טוב טוב לראות שבאמת זה נקי, ואין שום תולעים. ולברך על זה 'העץ', אחר כך לקחת עוד תמר אחד ולפתוח אותו שוב, וכשרק פותחים אותו הוא עדיין נשאר שלם, ועל השני אומרים 'יהי רצון'. יג. בדיקת הרוביא מתולעים הרוביא, יש טרי ירוק ויש יבש, ובשניהם מצוי תולעים. כמה פעמים בבית שלנו אנחנו לוקחים את הירוק ואנחנו פותחים, ויתכן שבאמת בתוך הגרגירים אין תולעים אבל כשפותחים את זה רואים שבירוק עצמו יש תולעים. וזה תלוי אם זה טרי ממש או לא. לכן מי שקונה כמות של רוביא טריה חשוב לקחת ולבדוק כמה אחדים ולפתוח אותם. לגבי הרוביא היבשה זה תלוי בתאריך היצור של זה, מתי יבשו את זה, זה יותר בעיתי משעועית כי זה יותר מתוק קצת בשביל התולעים, וזה מתליע יותר מהר, לכן אפשר להשרות את זה במים לילה שלם, וכל דבר שמתליע מבפנים, כיון שהתולעים אוכלים מבפנים יש להם אויר בפנים, וברגע שיש בו אויר הגרגיר צף. במהלך הלילה הרוביא תתנפח מעט ואלו המתולעים יצופו ולפתוח אותם. כך צריך לעשות בכל שבוע בכל בית שאוכלים בו חמין של שעועית או חומוס, זה חשוב מאד לעשות את זה. וכן מי שעושה פלאפל, הנה בד\"ץ העדה החרדית כשהם נותנים הכשר לפלאפל ככה הם עושים, משרים את החומוס והמשגיח בודק כמה אחדים ופותח אותם. לא צריך לפתוח את כולם, אבל עושים בדיקה מדגמית. ויש להשתדל כמובן שזה לא יהיה בכלי צר אלא בכלי רחב יותר, ואז המתולעים עולים ללמעלה. אני פעם קניתי רוביא יבשה לערב ראש השנה והשריתי אותה וזה היה מלא תולעים, הקב\"ה שמר עלי, פתחתי כמה אחדים והיה מלא בתולעים וזרקתי את הכל. וכיון שלא מצאנו רוביא אחר אז לא אכלנו רוביא בראש השנה, ולא נורא, לא קרה כלום, ירבו זכויותינו גם בלי הרוביא... לא ירבו עוונותינו כתולעים. בדלעת יש פחות בעיה, וכמו כן יש כאלה שאוכלים גם קישואים, ושניהם הם מאותה משפחה, זה הקטנים וזה הגדולים, ואפשר גם לקחת קישואים אבל הדלעת כולם יודעים מה זה, וזה המנהג כפי שכתוב בגמרא. יד. חששות הכשרות בראש של כבש בראש כבש יש גם כן דבר מאד בעייתי והוא הכשרות של הכבש. לכן צריך כל אחד שדואג לזה לקחת חלק למהדרין. יש הרבה אנשים שלא יכולים לסבול את הטעם של ראש כבש, ואין חובה, יכולים לתפוס ביד או לאכול ראש ששל פרה. אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך רוב השנים לא היה מציאות כזאת של ראש כבש חלק בית יוסף. היום יש ב\"ה הרבה יותר, וכמעט כל השנים אצלו בבית היו אוכלים ראש של פרה, וכמובן שלא היו אומרים 'זכר לאילו של יצחק אבינו', אלא אומרים רק 'נהיה לראש ולא לזנב'. טו. שנהיה לראש ולא לזנב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שכשהוא היה ילד קטן מאד שאלו אותו בתלמוד תורה, מה זה 'שנהיה לראש ולא לזנב'- הרי אם נהיה לראש ממילא זה לא לזנב... והוא ענה מיד, שגם בזנב יש את הראש של הזנב, ועל כך אנחנו מתפללים, שנהיה לראש - אבל לא הראש של הזנב אלא הראש של הראש! שאלו אותו גם כן על מה שאומרים 'שנהיה מלאים מצוות כרימון' שהרי אומרת על רקת (ו.)הגמרא במגילה שזו טבריה שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון, וכי אנחנו רוצים להיות ריקנים?! והוא אמר על כך תשובה פשוטה, ואחר כך הרב בא והראה לו שהחיד\"א כותב את זה, שהריקנים כל החיים שלהם ביחד עושים מזה רימון אחד, אבל אנחנו רוצים בכל שנה עוד ועוד רימונים, שנהיה מלאים מצוות כרימון. טז. אם יש להימנע מלאכול דבש יש כאלו שלא רוצים לאכול את התפוח עם דבש, כי על פי הקבלה דבש זה דין. אבל אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היו אוכלים תפוח בדבש, ואין כל בסיס להימנע מזה. אצל הילדים הרי כולנו יודעים שזה הדבר הכי חשוב, הם זוכרים את ראש השנה בתפוח עם דבש... אז למה לא?! רק כאשר אומרים את היהי רצון שלא צריך לומר 'שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש' - המילה 'כדבש' מיותרת, כי על דברי תורה כתוב \"ומתוקים מדבש ונופת צופים\" זה יותר מדבש, לכן אומרים שנה טובה ומתוקה. יז. סדר הסימנים יש כמה מחזורים שנדפס בהם על פי הבן איש חי ועוד כמה ספרים, סדר מסוים של הסימנים. אבל גם בזה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מקפיד על הסדר הזה. יש הרי שלושה פרי העץ, ובהם היה מתחיל לאכול באמצע הסעודה. לאחר מכן היה אוכל את כל החמישה דברים הנוספים. כאשר יש לנו פירות עלינו להתחיל עם פרי ממין שבעה, כלומר התמרים והרימונים קודמים לתפוח. והתמרים קודמים לרימון, כי התמרים זה שני ל'ארץ' והרימונים זה חמישי ל'ארץ' דהיינו בפסוק \"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש\". 'דבש' – קבלו חז\"ל שזה תמרים. אז תמרים זה שני לארץ ורימון הוא רק חמישי לארץ. לכן תמרים קודמים. יח. חביב ומין שבעה מי קודם כאשר אחד הפירות האחרים חביב עליו יותר, יש מחלוקת אם חביב קודם למין שבעה. זו מחלוקת בגמרא מחלוקת תנאים ואמוראים, ומחלוקת גם בראשונים. הרמב\"ם (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יא) סובר שחביב קודם. לעומת זאת רוב הראשונים סוברים שהלכה כמאן דאמר מין שבעה קודם. פוסק כמאן דאמר מין שבעה קודם לחביב. (סימן ריא סעיף א)מרן השלחן ערוך לכן גם אם אדם יאמר שתפוח בדבש לביב עליו יותר מתמרים, בכל זאת מין שבעה קודם לחביב. יט. בירור דעת מרן השלחן ערוך והנה, זה לשון מרן השלחן ערוך: \"היו לפניו מיני פירות הרבה אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב כמו המין האחר\". והנה בסעיף ב' כתב מרן וז\"ל: \"ולהרמב\"ם, אם היה מין אחד חביב לו יותר, בין שברכותיהם שוות בין שאינן שוות, בין שיש בהם ממין שבעה בין שאין בהם ממין שבעה, מקדים החביב לו באותה שעה\". כותב, (שם סק\"א) הפוסקים נחלקו מהי דעת מרן השלחן ערוך כאן להלכה. הט\"ז שהשלחן ערוך הביא את שתי הדעות ולא הכריע. והפרי מגדים מבאר אותו ואומר יסוד גדול מאד, שכשהשלחן ערוך כותב סתם ואחר כך יש אומרים, סתם ויש הכלל הוא שהלכה כסתם. אבל כאן מרן לא כתב 'ויש אומרים' אלא הוא כתב 'ולהרמב\"ם', וזה כביכול מרן כותב 'אבל להרמב\"ם' – כאילו שכאן הוא לא מכריע. ובכל מקום שמרן השלחן ערוך כותב 'ולהרמב\"ם' או 'ולהרא\"ש' או 'ולרש\"י' – אין הכרעה. כ. הוכחה נגד הפרי מגדים יש לי בכתובים מאמר ארוך בנושא הזה להוכיח שרוב האחרונים חולקים על היסוד הזה של הפרי מגדים, והם כותבים שבאמת גם בכיוצא בזה שמרן כותב דעה בסתם, ואחר כך הוא כותב 'ולהרמב\"ם' הרי שזה נקרא סתם ויש אומרים והלכה כסתם. ודוקא בנושא הזה יש לי הוכחה ניצחת שהשלחן ערוך פוסק כמו הסתם. שהנה כאן זה דיני סדר קדימה בברכות, אך בדיני שמרן (סימן קסח סעיף ד) בציעת הפת עוסק על ברכות 'המוציא' ו'מזונות' כתב וז\"ל: \"פת שעורין ופת כוסמין מברך על שעורין, כיון שהוא ממין שבעה אף על פי שהכוסמין יפין\". כוסמין זה שייך למשפחת החיטה, וחיטה בדרך כלל קודמת לשעורה, פת חיטים ופת שעורים ודאי שפת חיטים קודמת, אבל כוסמין זה לא ממש חיטה אלא זו 'משפחה'... פסול לעדות אבל משפחה... וכיון שכך הרי שזה לא כתוב בפירוש בתורה. לעומת זאת שעורים כתוב בפירוש בתורה, לכן למרות שהכוסמין ודאי יהיה קודם ללחם העשוי מאורז למשל ולכל מיני דברים אחרים שהם מזונות, כי זה נקרא מין שבעה, אבל יחסית לשעורים זה לא נקרא מין שבעה. ומקור הדין הזה הוא בתלמוד (ברכות פרק ה הלכה ה). ירושלמי אשר על כן נראה מהירושלמי, שפת שעורים שזה שני לארץ וכוסמין זה פחות כי זה לא כתוב בפירוש, והרי פת כוסמין היא יותר טעימה וחשובה מאשר שעורים, שעורים בזמנם היה משמש למאכל בהמה, זה פחות מחיטים. ובכל זאת מרן כותב שמקדימים לאכול פת שעורין כי זה ממין שבעה והוא קודם לחביב. ומרן השלחן ערוך לא כותב 'ויש אומרים' משמע שדעתו בפשיטות שמין שבעה קודם לחביב. , שכתב על הנושא הזה, ודעתו שאין ראיה (סימן קסח)והנה ראיתי בערוך השלחן מזה, כי יש הבדל בין פירות לבין חיטים ושעורים של פת שזה דין אחר. אבל זה פלא גדול, כי הדין הזה מקורו בירושלמי, ושם כתוב 'והלא הכוסמין יפין מן החיטין, אלא שזה מין שבעה וזה אינו מין שבעה' – כלומר שהשעורין נחשב יותר למין שבעה. משמע שהדין הזה הוא כמאן דאמר שמין שבעה קודם לחביב. כך מפורש בירושלמי. ואכן הראשונים שחולקים על הרמב\"ם וסוברים, שבאמת מין שבעה קודם לחביב, אחת הראיות החזקות לשיטתם - הבאתי [ היא הירושלמי הזה. הנה הרשב\"א למשל ועוד כמה ראשונים , מביאים ראיה ]אותם ב'הלכה ברורה' ח\"ח סימן קסח בבירור הלכה סק\"ז מכאן נגד הרמב\"ם. ואכמ\"ל. איך שלא יהיה רואים מכאן גם נגד היסוד של \u0003 מתלמידיו של מו\"ר הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א המשמשים בקודש בתפוצות ישראל בס\"ד אלול תשפ\" ד בהיות ועומדים אנו בסמוך לבחירות הרבנות הראשית לישראל ,ובכלל זאת ,מינוי הראשון לציון והרב הראשי לישראל ,וב\"ה לבקשת רבים מגדולי התורה נעתר מורה דרכנו, הגאון מורנו ורבנו רביהגדול דוד יוסף שליט \"א להציגראש בית המדרש \"יחוה דעת\" את מועמדותו למשרה זו ,להמשיך את שושליתא דדהבא דהראשונים לציון לדורותיהם ,בהרבצת התורה ובהנהגה ,בדרך אשר התווה אביו הגדול רשכבה\"ג מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק\" ל . ובהיות וזכינו ללמוד בבית מדרשו של מורנו ורבנו הגאון הנ\"ל תורה ויראה חכמה ותבונה ובצילו גדלנו והתגדלנו בדרך הלימוד וההוראה אשר אותה הנחיל מרן רבנו הגדול רבי עובדיה יוסף זי\"ע מביעים מורינואנו את ברכתנו ואחולנו למינוי הגאוןורבנו שליט \"א ,למשרת הראשון , ואין מתאים ממנו לכהן במשרה רמה זו. ובעז\"ה נזכה לראות בהפצת אור תורתו לכלל ישראל וישתו ממנו כל לציון העדרים העולים בית ה' . על כן הנה את אחינו אנו מבקשים ,כל אשר יש לאל ידו להשפיע לטובת מינוי הגאוןמורנו ורבנו שליט \"א ,אם על ידי הסברה ,ואם בהצבעה בפועל , לפעול בכל כוחו ,למען ה ' ולמען כבוד התורה , ולכבוד מרן רבינו זצוקהגדול \" ל ,וכל העוסקים והפועלים לשם שמים ,יראו ברכה בעמלם וזכות התורה תגן בעדם . וזאת אנו פונים לכלל רבני ישראל להביע את תמיכתם בכהונת הגאון הגדול שליט\"א בעוז ובגאון ,כאשר עם לבבם הטהור ,למען ה' ולמען כבוד התורה ,לפעול בכל דרך כדי לחזק את הדברים ,ונזכה לראות בהרמת קרן התורה ובביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן . בברכת התורה : הרב מיכאל אביחצירא רב ומו\"ץ בבית וגן ראש כולל לדיינות אהלי שם הרב שמואל אברך רב השכונות בכפר סבא וראש כולל אש דת הרב ארנון אזולאי מלפנים רב העיר מליליה בספרד ורב הקהילה הצרפתית באילת ושליח הרבנות הראשית לאילת הרב דורון אחיאל רב ק\"ק נצח ישראל –לונדון הרב אבנר איטח ראש רשת כוללי ערב ללימוד הלכה \"ברכת אברהם\" שע\"י ביהמ\"ד יחוה דעת הרב שמואל איטח ראש כולל 'שערי ניסים' ירושלים הרב מאיר גבריאל אלבז רב ודומ\"ץ קהילת אהל שמחה קווינס, נו יורק הרב גולן אלוף ראש ביהמ\"ד נחלת יהודה דומ\"צ ורב דק\"ק ישא ברכה הרב עובדיה יוסף אלוף רב ומו\"צ דק\"ק אהבה ואחווה ברוקלין ניו יורק הרב אליהו אלחרר הראשי למודיעין הרב הרב ארז אלחרר ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב משה אליצור ראש ישיבת משכן אליהו הרב רחמים אנקרי ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב יוסי שלמה אסרף ראש כולל לדיינות בביהמ\"ד יחוה דעת הרב דניאל בוקובזה ראש ביהמ\"ד להוראה \"מאורות נתן\" –נתיבות הרב דוד ביטון ראש כולל לדיינות בביהמ\"ד יחוה דעת הרב ציון בן חמו ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב דן בן משה רב קהילת מצפה אריה רמות ירושלים הרב דוד בסאן מרבני ק\"ק שבת אחים פנמה הרב אליהו יאיר בקשי לדיינות ראש כולל בביהמ\"ד יחוה דעת הרב ערן בר כוכבא ראש ביהמ\"ד עטרת מנשה תל ציון הרב בן ציון בר שלום רב ההסתדרות הרב יהודה ברכה מו\"צ ק\"ק רמת שלמה מחבר ספרי ברכת יהודה ועוד הרב אהרן דגן ראש חבורה בכולל תורת שמעון הר נוף ור\"מ ישיבת משכן חיים הרב רפאן דוואן ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב אסי הלוי אבן יולי מח\"ס שו\"ת ׳נחלת לוי׳ הרב אביחי שלמה ועקנין רב מושב אביבים הרב מרדכי וקשטוק יועץ חינוכי בישיבת דרך השם הרב אברהם זגורי ר\"מ ישיבת משכן אליהו הרב מנחם דניאל זיאת וראש כולל חבר ביה\"ד מגיני ארץ ארם צובא הרב יהושע צ. חילו חבר ביה\"ד מגן דוד במקסיקו הרב יואל יהודה טובול רב מפקח כשרות ראשי בבד\"ץ ליון, צרפת הרב ישראל מאיר יונה תלמיד אהוב למרן זצ\"ל הרב עובדיה יוסף (בן הרב אברהם ) מרבני ביהמ\"ד בורוכוב ירושלים הרב גד יזדי \u0003 כולל ׳תפארת אליהו׳ ראש ירושלים ועורך ראשי של כתבי מו\"ר מרן הראש\"ל זצ\"ל הרב דוד בצלאל כהן ראש מוסדות 'נחלת גרשון' ו'מרכז בית מרים' ומו\"צ ק\"ק נחלת בנימין בפריז צרפת הרב דגני כהן מו\"צ וראש ביהמ\"ד מרווין ומאירין וראש כולל נחל חיים ברובע היהודי ירושלים הרב עזרא לוי ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב חיים יוסף אליעזר לוריא ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב יעקב מזרחי מרבני ק\"ק שערי ציון ברוקלין ניו יורק הרב דוד מלול ראש כולל הליכות עולם ירושלים הרב דרור נאור רב קהילת 'תפארת ישרים' 'ריטמן' וראש כולל ירושלים הרב שלמה סויסה רב ומו״צ שכונת גבעת שרת בית שמש הרב אריאל סולי רב בית הספר בית יוסף אשדוד הרב יצחק סיטרוק רב קהילת \"אָלֶף תל אביב\" הרב אליהו סעדון ראש כולל להוראה בביהמ\"ד יחוה דעת הרב מרדכי סתהון ראש קהילת ארם צובא ׳מגיני ארץ׳ואב״ד הרב אברהם עטיה ראש ביהמ״ד ורב קהילת ׳בית לוי׳ בית וגן ירושלים הרב יצחק עטיה ראש כולל 'אהל יוסף ' ברמת שלמה ירושלים הרב יהושע עמאר ראש כולל לדיינות בביהמ\"ד יחוה דעת -ראש כולל לדיינות בביהמ\"ד יחוה דעת הרב חובב עמראני הלוי ור\"מ מרבני ק\"ק בית בישיבת יוסף לקח הרב עזריאל עמראני מרבני ביהמ\"ד מאור ישראל הרב גבריאל ענתבי סקה רב ומנהל אירגון \"מנורה\" –ארגנטינה הרב יצחק ענתבי סקה הרב הראשי לעדה הספרדית בבואנוס אייירס ונשיא אירגון \"מנורה\" ארגנטינה הרב ניסים יצחק פלטי פרסידנשלרב קהילת מיאמי הרב יעקב פנחסי ראש כולל בני תורה ירושלים הרב משה צאיג חבר ביה\"ד מגיני ארץ וראש ביהמ\"ד ארם צובא הרב ישראל מאיר קוק הרב דניאל קצין ראש כולל משכן שאול ורב קהילת מנין אברכים הר נוף ירושלים הרב אמיר קריספל רב פוסק ב\"בוני עולם\" וראש מוסדות \"חיי שרה\" בית שמש הרב יעקב שחיבר ראש כולל פאר התורה ארגנטינה הרב יצחק א. שחיבר ראש כולל פאר התורה ארגנטינה הרב יצחק ג. י. שחיבר חבר הרבנות הראשית הספרדית יסוד הדת בבואנוס אייירס הרב אליהו שטרית מח\"ס \"רבנו\" הרב מנחם ישראל שטרית חבר ביה\"ד \"הליכות עולם\", ראש כולל \"החיים והשלום\" ור\"מ ישיבת \"מאור חיים\" הרב יעקב שמש רב קהילת נופי עין כרם וראש כולל פאר הלימוד מלחה ירושלים הרב יעקב ששון ראש כולל \"מדרש רשב\"י\" וראש כולל ערב \"ברכת אברהם\" בעי\"ת בית שמש הרועים ומח\"ס אביר קקוודדשש קקררייאאתת \u0003 .הפרי מגדים בדעת השלחן ערוך, ולפי דברי הט\"ז, שמרן לא הכריע בדבריו וכל אחד שיבדוק את הדברים ולומד טוב את הראשונים בכל סוגיה, יראה שהדברים הללו זה אמת לאמיתה של תורה, שדעת השלחן ערוך שמין שבעה קודם לחביב ודלא כהרמב\"ם. הבאתי לזה הרבה מקורות בשלחן ערוך, מכל ארבעת חלקי השלחן ערוך, וכן הבאתי מהאחרונים שדנים בנושא הזה, למשל המהר\"ם בן חביב בספר גט פשוט גם כן לגבי חודש אדר ראשון אדר שני שרואים בפירוש שסבר שזה נקרא סתם ויש אומרים והלכה כסתם. כא. טעימה סמוך לסעודה לאור כך האמור, יש להתחיל עם התמרים, ועליהם מברכים ברכת 'העץ'. אבל יש לדון גם מתי הזמן הנכון ביותר לאכול את הסימנים. האם לפני ברכת 'המוציא' או אחריה. יש עדות שנוהגות לאכול את הסימנים לפני ברכת 'המוציא'. אבל זה לא טוב, אנחנו קודם כל מקדשים על היין, ולאחר מכן יש שנוהגים לטעום כדי לברך ברכות. אצל המרוקאים נוהגים לעשות כך בכל שבת. לוקחים 'מזונות', 'העץ', 'האדמה', 'שהכל'. וזה מנהג מצוין וטוב מאד. ויש למנהג הזה שתי סיבות: האחת, כדי להשלים למאה ברכות בשבת. אך כמובן שצריך לשים לב שמי שאכל מהסימנים ובירך 'העץ' או 'האדמה' לפני הסעודה, ובסוף הסעודה מביאים לו פירות או אבטיח וכיו\"ב, שלא יברך 'העץ ו'האדמה' שמכיון שכבר בירך לפני הסעודה והוא פטר את זה. כב. הטעימה מצילה אותנו מספיקות הסיבה השניה לזה היא, שכשמברכים ברכות לפני הסעודה זה מציל אותנו מהרבה ספיקות שבתוך הסעודה. כי אין כמעט סעודה שאדם אוכל בה תבשילים שלא תהיה שאלה הלכתית. דוגמא לדבר שאף אחד לא מעלה על דעתו שזו שאלה הלכתית: אם אדם אוכל אורז בתוך הסעודה, יש כאן בעיה, האם הוא צריך לברך עליו 'מזונות' בתוך הסעודה או לא. יש בזה מחלוקת ועוד ראשונים, שאם אוכל תבשיל (ברכות מא: ד\"ה מברך)בתוך מחלוקת, דעת רש\"י עם לחם, פטור מלברך על התבשיל מדין עיקר וטפל. אבל אם הגישו תבשיל שאינו אוכלו עם לחם, אלא לבדו הרי שצריך לברך על התבשיל בפני עצמו. זה כבר לא נקרא טפל. חולקים על רש\"י, וכך כתבו גם הריטב\"א (שם ד\"ה הלכתא) לעומת זאת התוספות והרא\"ה, וסוברים שזה לא דין עיקר וטפל, אלא זה דין מיוחד בסעודה. ולפי שיטתם, עצם הדבר שנמצא בתוך הסעודה - אז כל דבר שדרך לאכול אותו עם לחם לא מברכים עליו בתוך הסעודה. ואכן להלכה למעשה מרן שלחן ערוך שלא מברכים על תבשיל בתוך הסעודה, למרות שכבר (סימן קעז סעיף א-ב) הכריע אין בכוונתו לאכול יותר לחם, אף על פי כן לא צריך לברך על התבשילים הנוספים. אבל אורז הוא יותר בעייתי, כי יש שיטה בגאונים שאפילו אם תאמר שלא מברכים על תבשיל בתוך הסעודה, אבל דייסה הרי אף אחד לא אוכל דייסה עם לחם. זה נקרא 'נהמא בנהמא' – לחם עם לחם. ממילא גם אורז, קוסוקוס וכיו\"ב, שלא אוכלים אותם עם לחם, לכאורה לפי שיטת הגאונים צריך לברך על זה גם בסעודה. אמנם להלכה בשלחן ערוך לא מברכים. אבל זו מחלוקת. אך כאשר מברכים לפני הסעודה ברכת 'מזונות', 'האדמה', 'העץ' יוצאים מכל הספיקות הללו. כג. ברכה על פירות המוגשים בתחילת הסעודה בדומה לכך הוא פירות שבאים כחלק מהסעודה, אם צריך לברך עליהם. פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בלונדון, והיתה שם חתונה ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל סידר קידושין. לאחר החופה הוא עלה לחדר כדי ללמוד והביאו לו לשם את האוכל. מה אוכלים האנגלים?... אחרי נטילת ידיים בירך על הפת הגישו לו חצי אשכולית, ואז הוא אמר, אני לא רוצה לאכול זה ספק, הם אוכלים את זה בתוך הסעודה אולי הם מלפתים בזה את הפת אני לא יודע, אבל זה משונה וכתבתי על [ .שהם אוכלים פירות, וזה ספק אם יש לברך על האשכולית הזו . ]הנושא הזה בהלכה ברורה, על אלה שנוהגים לאכול פירות בתחילת הסעודה והוא לא רצה לאכול, כי לא היה רגיל, ואמר לי, הרי בשבילי זה לא קשור לסעודה. ויש בלי סוף שאלות שמתעוררות בתוך הסעודה. ואם טועמים משהו ומברכים עליו 'העץ' קודם הסעודה אין כל שאלה לגבי האשכולית הזו. כד. להיזהר לא לאכול כזית לפני הסעודה לכן אני משבח את המנהג של המרוקאים בשבתות שלוקחים מכל מיני ברכות לברך לפני 'המוציא'. אבל פה בא ה'אבל הגדול' – צריך להיזהר לא לאכול כזית. הם בדרך כלל עושים את זה בשבת בבוקר, והם אוכלים כזית, עליהם קודם כל לברך ברכה אחרונה ויעשו הפסקה של כחצי שעה, ואז ישבו לאכול את הסעודה. אולי גם יצאו לרחוב, יטיילו קצת, ואחר כך יחזרו ויאכלו את הסעודה, וזה פוטר את כל הבעיות. אבל אם הם יברכו ברכה אחרונה, או אז אולי הם הרוויחו לגבי מאה ברכות, אבל זה כבר לא יועיל לגבי הברכות שבתוך הסעודה. הברכה אחרונה חיסלה את הכל... לכן מה שצריך לעשות, זה לקחת חתיכה קטנה פחות מכזית מכל דבר ולברך עליו. וכמו כן שלא יקח זית שלם ויאכל - כי זה גם כן יוצר בעיה, יש מחלוקת אם יש דין 'בריה' בברכה אחרונה או לא. לכן שיחתוך ממנו קצת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מדבר נגד העניין הזה של ברכות קודם הסעודה כיון שרבים אוכלים כזית. שאז תהיה בעיה של ברכה אחרונה, ויש על זה מחלוקת . ] - בהלכה ברורה הבאתי תשובה ענקית בנושא הזה[ .ראשוניםכה. ברכה אחרונה על הכוס השניה בליל הסדר הראשונים כותבים את המחלוקת הזאת לגבי הכוס השניה של ליל הסדר . הנה למשל, בכל שבת ]יש בעוד כמה נושאים, זה מאוד מפוזר בדבריהם[ שמקדשים על היין לא מברכים ברכה אחרונה על היין לכל הדעות, כי היין של הקידוש הוא לצורך הסעודה, אין קידוש אלא במקום סעודה. אבל בליל הסדר הכוס השניה היא באה על אמירת ההגדה של פסח, וממילא נחלקו הראשונים האם לברך ברכה אחרונה או לא. להלכה, אנחנו הספרדים לא מברכים ברכה . מכאן אנחנו (שלחן ערוך סימן תעד)אחרונה על הכוס השניה, משום ספק ברכות להקל למדים שכל מי שאכל או שתה כשיעור לפני הסעודה, שיש מחלוקת אם מברך ברכה אחרונה או לא, אמנם מספק לא מברכים ברכה אחרונה, אבל לכתחילה לא לעשות את זה. כו. הלכה למעשה לאור כל האמור כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת, שבראש השנה יש לקדש וליטול ידיים ולברך 'המוציא', ולאכול כביצה פת עם סלטים. ויש נוהגים גם להטביל את הפת עם סוכר וגם עם מלח - תבוא עליהם הברכה, יש אומרים שסוכר לבד הוא כמו מלח, ויש חולקים, על כל פנים המנהגים הללו יפים מאד. אבל העיקר לאכול כזית או כביצה ורק אחר כך להתחיל עם כל הסימנים הללו. הסימן הראשון נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לקחת תמרים. והיה לוקח תמר אחד ומברך עליו 'העץ' ואוכלו, ולאחר מכן היה לוקח תמר נוסף ואומר עליו את נוסח ה'יהי רצון'. ולאחר מכן לוקחים משאר הפירות - מה שרוצים, כי כל דיני הקדימה הם בברכות לא בפירות בעצמם. ולאחר מכן היה אאמו\"ר אוכל את הסימנים המלוחים. כז. מתי אומרים את היהי רצון לגבי אמירת ה'יהי רצון' יש מחלוקת האם מותר לומר אותו לפני הטעימה לאחר הברכה. כיון שקודם הברכה לא בא בחשבון, כי ה'יהי רצון' זו בקשה פרטית ולא שייך להקדים צורך אדם לכבוד שמים, חייבים תמיד להקדים את כבוד שמים. גם כשמבקשים 'זכרנו לחיים' שאנחנו לא מבקשים רק על עצמנו, אומרים בסוף 'למענך אלוקים חיים' – רבונו של עולם אנחנו רוצים לחיות בשבילך! זה טוב לך שאנחנו יהודים נחיה ונקיים את מצוותיך! \"והוא (בראשית יח, יד) אומרים על מלכיצדק מלך שלם שכתוב עליו (נדרים לב:)חז\"ל כהן לאל עליון\" שזה היה שם בן נח שהיה גדול הדור, הוא כהן ואין זרעו כהן. כי אם הוא כהן וזרעו היו כהנים הרי שכולנו היינו כהנים לא היה מצב שלא אין (בראשית כהנים בעם ישראל. והסיבה לכך שאין זרעו כהנים היא כי הוא אמר כך : \"ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מיגן יד, כ-כא) צריך בידך\". הוא התחיל 'ברוך אברהם' ורק לאחר מכן אמר 'ברוך ה'' – ברך את הקב\"ה. לא מקדימים כבוד העבד לכבוד רבו. לעומת זאת יעקב אבינו, כשבא \"האלוקים הרואה אותי מעודי עד (בראשית מח, טו-טז):לברך את מנשה ואפרים, אמר היום הזה\" ואחר כך \"המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים\" – הקדים את כבוד הקב\"ה ואחר כך את הנכדים שלו. לכן כך צריך להיות, ולהקדים את ברכת 'העץ'. אמנם יש שאלה האם זה נקרא הפסק כי זה כמו 'גביל לתורי' – צורך הענין. יש בזה מחלוקת, אבל להלכה לא עושים את זה לכתחילה. לכן קודם כל טועמים ואחר כך אם רוצים לקחת עוד אחד או חצי, ולומר עליו את ה'יהי רצון'. ואחר כך את כל סדר הסימנים לסימנא מילתא. כח. אכילת דגים בראש השנה (ברכי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אוכל דגים בראש השנה, וכמו שכתב החיד\"א 'דאג' – עם א'. אלא אם יוסף סימן תקפג סק\"ה ובמחזיק ברכה סק\"ג) שזה משום שכתוב בנביא (נחמיה יג, טז) ראה רוח חיים לרבי [ כן חל בשבת, שאז היה נוהג לאכול דג גם בראש השנה .]חיים פאלאג'י שם סק\"ה וראה עוד כף החיים שם סק\"ט אנחנו מתפללים אל הקב\"ה \"תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה\" יגזור עלינו הקב\"ה גזירות טובות ונשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות. אכ\"ר. \u0003 \u0003בס\"ד י \"א מנחם אב תשפ\" ד את אחי אנוכי מבקש! בהיות ועומדים אנו בסמוך לבחירות הרבנות הראשית לישראל, ובכלל זאת, מינוי הראשון לציון והרב הראשי לישראל, וב \"ה לבקשת רבים מגדולי התורה נעתר הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א, חבר מועצת חכמי התורה, להציג את מועמדותו למשרה זו, להמשיך את שושליתא דדהבא דהראשונים לציון לדורותיהם, בהרבצת התורה ובהנהגה, בדרך אשר התווה אביו הגדול רשכבה\"ג מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק \"ל. על כן אנו החתומים מטה, מביעים בזה את ברכותינו למינוי מורינו הגאון שליט\"א, למשרת הראשון לציון, באשר רבים מבני התורה שותים בצמא את דבריו, בספריו ובשיעוריו הרבים, ולמפורסמות אין צריך ראיה, כי הוא נודע בכל העולם בגדלותו ובאישיותו הנעלית, ואין מתאים ממנו לעת הזאת לכהן במשרה רמה זו, ויודעים אנו כי זו גם עמדתם של גדולי הרבנים מכל העדות והחוגים. על כן, הנה את אחינו אנו מבקשים, כל אשר יש לאל ידו להשפיע לטובת מינוי הגאון שליט\"א, אם על ידי הסברה, ואם בהצבעה בפועל, לפעול בכל כוחו, למען ה' ולמען כבוד התורה, ולכבוד מרן רבינו זצוק \"ל, וכל העוסקים והפועלים לשם שמים, יראו ברכה בעמלם וזכות התורה תגן בעדם. וזאת אנו פונים לכלל רבני ישראל להביע את תמיכתם בכהונת הגאון הגדול שליט\"א בעוז ובגאון, כאשר עם לבבם הטהור, למען ה' ולמען כבוד התורה, לפעול בכל דרך כדי לחזק את הדברים, ונזכה לראות בהרמת קרן התורה ובביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. בברכת התורה: מו״ר הגאון הגדול רבי משה מאיה זקן מועצת חכמי התורה ורבה של שכונת ׳יד אליהו׳ תל אביב מו״ר הגאון הגדול רבי אברהם סלים ראש ישיבת ׳מאור התורה׳ וחבר מועצת חכמי התורה מו״ר הגאון הגדול רבי ראובן אלבז גדול מחזירי התשובה ראש ישיבת ׳אור החיים׳ וחבר מועצת חכמי התורה מו״ר הגאון הגדול רבי שלמה בן שמעון גאב״ד ׳נווה ציון׳ חבר ביה״ד הגדול (מלפנים) וחבר מועצת חכמי התורה מו״ר הגאון הגדול רבי שלמה מחפוד גאב״ד ׳יורה דעה׳ רבה של יהדות תימן וחבר מועצת חכמי התורה מו״ר הגאון הגדול רבי שמואל בצלאל ראש ישיבת ׳פורת יוסף׳ וחבר מועצת חכמי התורה מו״ר הגאון הגדול רבי יהודה כהן ראש ישיבת 'יקירי ירושלים' וחבר מועצת חכמי התורה רבי מאיר מזוז ראש ישיבת 'כסא רחמים' רבי שלמה משה עמאר הראשל\"צ ורבה של ירושלים הרב בן ציון מוצפי מו\"צ וראש ישיבת 'בני ציון ' הרב יעקב תופיק אביעזרי רב ואב\"ד ביתר עילית ור\"מ ישיבת פורת יוסף הרב יחזקאל סיטון ראש ישיבת \"משכן חיים\" הרב יצחק כהן רב שכונת שמואל הנביא ירושלים האדמו\"ר הגה\"צ רבי יקותיאל אבוחצירא הרב ניסים בן שמעון ראב\"ד תל אביב הרב מסעוד בן שמעון רב ואב\"ד בני ברק הגאון הצדיק רבי דוד חנניה פינטו הרב יצחק רצאבי גאב\"ד \"פעולת צדיק\" הרב יצחק אלמליח חבר ביה\"ד הגדול הרב עזרא בר שלום חבר ביה\"ד הגדול הרב חיים רבי ראש מוסדות \"עטרת חכמים\" - חולון הרב יצחק אבא שאול מח\"ס \"שמחה לאיש\" הרב שלמה ידידיה זעפרני נשיא קהילות עמלי תורה ר\"כ ואב\"ד כתר תורה ורב דק\"ק אהל משה הר נוף הרב אברהם יוסף רב העיר חולון ומחבר ספר 'אמרי אבי' הרב משה יוסף ראש בד\"צ \"בית יוסף\" מיסודו של מרן זצ\"ל וראש ביהמ\"ד \"מאור ישראל\" הרב אברהם דיין ראש מוסדות ׳זיכרון חמד׳ ורבה של שכונת ׳רמת שרת׳ ירושלים הרב שמואל פנחסי ראש ביהמ\"ד \"דרכי דוד \" הרב גדעון שריון חבר ביה\"ד הגדול הרב ברוך שרגא רב דגבעת שפירא וראש אבות בתי הדין ירושלים הרב ינון יונה רב ואב\"ד גבעת שאול וראש כולל \"תכלת מרדכי\" הרב פנחס קורח רב ור\"מ ק\"ק \" שערי הלכה\" הרב יפת טיירי רב ומו\"צ ק\"ק \"המביט \" וראש ישיבת \" נחלת יהודה\" הרב מאיר אלבאז ראש ישיבת \"שבות יהודה\" - ירושלים הרב צמח מזוז מנהל רוחני בישיבת כסא רחמים הרב אהרן ירחי דיין ומו\"צ ורב שכונת 'מקור ברוך ' ירושלים תחת אבותיך יהיו בניך להגדיל תורה ולהאדירה הרב אהרן זכאי ראש ישיבת \"אור יום טוב\" ומח\"ס הבית היהודי הרב אהרן בוטבול ראש בית ההוראה \"לוית חן\" הרב אלחנן פרץ אב\"ד חוקת משפט ור\"מ ישיבת \" רינת התורה\" הרב בן ציון אטון ראש ישיבת \"ראשית חכמה \" הרב גדעון בן משה ראש בית ההוראה \"יורו משפטיך\" ואב\"ד ירושלים הרב בניהו שמואלי ראש ישיבת המקובלים \"נהר שלום \" הרב עזריאל מנצור ראש ישיבת ׳שובי נפשי׳ הוא המיוחד הראוי לכהן כרב הראשי וכראשון לציון הרב יגאל כהן ראש ביהמ\"ד יביע אומר ב\"ב הרב דניאל זר ראש מוסדות \"אור דוד \" בני ברק הרב רפאל זר ראש מוסדות \"קרבנו לעבודתיך \" הרב אברהם אריה רב קהילת \"תורה והוראה \" הרב בנימין לוי אב\"ד ירושלים הרב מסעוד אלחדד אב״ד ירושלים\u0003 הרב מרדכי טול י ד א נו אב\"ד ירושלים ראש מוסדות \"יביע אומר\" להוראה ודיינות הרב אפרים כהן (בן מרן הגר\"ש כהן זצ\"ל) מרבני ישיבת \"יקירי ירושלים\" הרב יעקב כהן (בן מרן הגר\"ש כהן זצ\"ל) ראש ישיבת \"נזר התלמוד\" הרב שמעון כהן (בן מרן הגר\"ש כהן זצ\"ל) מראשי ישיבת \"פורת יוסף\" הרב אברהם דדש (חתן מרן הגר\"ש כהן זצ\"ל) דיין בישיבת \" אהבת שלום\" ורב בית הכנסת 'אהל שרה' הרב משה פינטו ראש ישיבות \" פאר משה\" ו\" נחלת אשר\" - פתח תקוה הרב מנשה שוע חבר ביה\"ד אהבת שלום הרב דוד ישעיהו בעדני (בן הגר\"ש בעדני זצ\"ל ) ראש כולל עזר מקדש ירושלים הרב אופיר יצחק מלכא ראש בית ההוראה \"הלכה למעשה\" הרב ארי אברהם סמג'ה (וחתן הראשל\"צ הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל) רב שכונת רמת שלמה ירושלים הרב משה תורג'מן ראש מוסדות \" זרחה השמש ליעקב\" – נתניה הרב יצחק אברג'ל ראש כולל תורה וחסד אשדוד הרב מאיר אבוחצירא ראש מוסדות \" תורה לשמה\" ורב ק\"ק תפארת רפאל – אשדוד הרב מאיר כהן רב ק\"ק הריב\"ז – אשדוד הרב מיכאל טולידאנו ראש ישיבות \" אור ברוך\" ו\" ברית יעקב\" הרב יצחק בן שושן רב ומו\"צ הגבעה הצפונית וראש כולל עץ חיים מודיעין עילית הרב חנוך כהן ראש ישיבת \"באר התלמוד \" הרב יוסף לסרי ראש ישיבת \"אש התלמוד \" הרב אליהו בן דוד ראש ישיבת אורחות דוד הרב משה דרעי ראש כולל \"מאיר אורה \" ורב קהילת תורת ישראל - קרית הרצוג הרב מאיר טנז'י ראש מוסדות \"מקדש שלמה\" - תל ציון הרב אליהו מדינה רב הרובע היהודי ירושלים הרב שלמה דיין ראש מוסדות תולדות יצחק ורב העדה המערבית בירושלים הרב יצחק מועלם אב\"ד ביתר עילית וראש כולל \"גן רווה \" הרב משה מזרחי רב קהילת אברכים שיכון ג' בני ברק הרב יקותיאל אברהם אוהב ציון אב\"ד \"טובה ראייתה\" טבריה הרב משה טוויל רב ק\"ק וראש כולל \"מטה משה\" - רמות א הרב יעקב צ'קוטאי רב העיר מודיעין מכבים רעות הרב נתנאל זכריהו רב ק\"ק עדן הרב יהוידע גדסי רב ומו\"צ דק\"ק עימנואל ורב דק\"ק \" תנא דבי אליהו\" הרב חיים אביטבול רב ומו\"צ במודיעין עילית והסביבה הרב שלמה אמסלם ראש ישיבת בני שלמה ורב שכונת נווה זאב – באר שבע הרב אברהם מיכאל מאמאן ראש ישיבת תורה אור ורב שכונות דרום העיר באר שבע הרב אליהו ביטון רב אזורי מרום הגליל הרב משה חזקיהו רב שכונת קרית הרצוג ראוי מכל הבחינות אם תורה, אם מלכות אם ייחוס. הרב מנחם אברהם ביטון ראש מוסדות \"מאיר ישא ברכה\" כפר סבא עבד הנרצע לאדוניו הרב יוסף חיים בצרי רבה של ק\"ק \"קריית האבות\" וראש מוסדות \"בית יוסף \" - באר שבע הרב שמואל אלישי וב ראש מוסדות 'שערי ציון' הרב שלום צדוק רבה של בני עייש הרב מאיר מוגרבי ראש ישיבת \"כנסת ישראל\" - אשדוד הרב יורם סרי רב ביהמ\"ד היכל שלום ואב\"ד במודיעין עילית הרב ציון בן אדיבה רב ביהמ\"ד ברית יצחק מודיעין עילית הרב אברהם לוי רב ומו\"צ וראש כולל עוד יוסף חי מודיעין עילית הרב שי עמר רב ומו\"צ קהילות איחוד בני התורה בארה\"ק הרב אוריאל חוברה רב הישוב נחליאל הרב שילה צדוק רב שכונה בקריית אתא ומרבני עדת תימן בצפון הרב בנימין חותה מחבר ספרי 'כי בא מועד' 'כי בו שבת' ועוד הרב רפאל רובין ראש מוסדות יראנו ניסים - נתניה הרב משה בן משה ראש מוסדות ׳נר רחמים׳ ומרבני העיר נתניה הרב יעקב אביטן דיין ומו\"צ 'לשכת הרב' ורב קהילת חסד לאברהם מודיעין עילית הרב שלמה צדוק רב מרכז בני ברק הרב נתנאל ספטי יו\"ר איגוד המוהלים העולמי קקוודדשש קקררייאאתת \u0003"},{"filename":"269.pdf","content":"269 גליון להצלחת מורינו ורבינו עטרת ראשינו מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבינו דוד יוסף שליט\"א הסיבה שתוקעים מאה קולות בראש | הלכות תקיעת שופר| ברכת 'שהחיינו' על יין חדש : נושאי השיעור תקיעות בתפילת | תקיעה על סדר הברכות| איך עושים תרועה| תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה| השנה ללחוש | מתי נחשב הפסק בין ברכה לקיום המצווה| אמירת וידוי בין התקיעות| דמעות של אמא| לחש לא להפסיק בדיבור עד סוף | הפסק בברכת הנהנין בין הברכה לאכילה| ויהי נועם לשופר בזמן התקיעות מותר לקרוא את הוידוי בעיניו בין התקיעות| התקיעות השיעור השבועי מאת הראשון לציון מרן רבינו דוד יוסף שליט\"א מיום א כ\"ז אלול תשפ\"ד פרשת האזינו| ראש השנה ברכת 'שהחיינו' בליל ב' דראש השנה והלכות תקיעת שופר א. עשינו את רצון ה' רבותי אני חושב שמה שעשינו, אנחנו מרגישים שזה רצון ה', אנחנו עשינו את שלנו והקב\"ה יעשה את שלו. למעשה אפשר להגיד שהנושא הזה (מלכים א כ, נגמר, אני לא יודע מה הקב\"ה החליט \"אל יתהלל חוגר כמפתח\" אבל עשינו את שלנו, אנחנו שלמים עם עצמנו שעשינו את רצון ה' מה יא), שצריך לעשות. ב. ברכת שהחיינו בקידוש על יין חדש קבלתי השבוע מכתב בעילום שם, ואני רוצה להתייחס למכתב הזה. בשבוע שעבר בשיעור דברתי בעניין ברכת 'שהחיינו' בקידוש ביום השני של ראש שכתב, שלכאורה (סימן תרח סק\"ג)השנה. ואני רציתי להוכיח מדברי המגן אברהם אפשר לפטור את כל הבעיה אם לומר 'שהחיינו' בקידוש ביום השני או לא על ידי שמביאים יין חדש, כיון שאם מברכים 'שהחיינו' על פרי וכיו\"ב, הרי על הצד שאין חיוב לומר 'שהחיינו' בקידוש הרי שזה הפסק, אבל אם מדובר ביין חדש בוודאי יכול לברך עליו 'שהחיינו' בקידוש. והמגן אברהם כותב על כך שזה לא נכון, כיון שיין ישן הוא יותר משובח, ואם יש יין חדש שמברכים עליו 'שהחיינו' זה לא הופך אותו להיות משובח יותר. וכיון שיין ישן הוא משובח יותר הרי שהוא קודם לקדש עליו. מזה רציתי להקשות על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שלאור דברי המגן אברהם שפרי שאינו משבעת (חזון עובדיה ברכות)הללו יש ללמוד לדין אחר, שאאמו\"ר כתב המינים אבל הוא חדש וצריך לברך עליו 'שהחיינו', שהוא קודם בברכה לפרי שהוא משבעת המינים. אולם לפי דברי המגן אברהם הנ\"ל משמע שאין עדיפות ליין בגלל שמברכים עליו 'שהחיינו', אלא אדרבא, יין ישן שהוא משובח קודם ליין חדש. והנה כותב המכתב כתב, ובכך הוא תירץ את הקושיה שלי לגמרי, לא מסברא אבל מראיה ובדקתי את הדברים והוא צודק במאה אחוז. שהנה המגן אברהם שם לא התכוון לומר מצד שיין ישן משובח יותר מיין חדש, אלא המגן אברהם מדבר מדיני קידוש, שבדיני קידוש יש השוואה בין יינות הראויים לנסך בהם על גבי המזבח לבין יינות שאינם ראויים. כמובן שהדינים של יין לקידוש זה הרבה יותר קל מניסוך היין, אבל כל מי שילמד את דברי הפוסקים יראה שיש השוואה מסויימת לכל הדעות. והמגן אברהם אומרים 'סוחט אדם אשכול ענבים ואומר (בבא בתרא צז:) עוסק ביין חדש, שחז\"ל עליו קידוש היום' – יין חדש זה יין שעדיין לא תסס ולא עבר עליו ארבעים יום, וזה נקרא יין מגיתו שהוא פסול למזבח, אך בכל זאת הוא כשר לקידוש. אבל בוודאי שאם אדם יש לו יין ישן שהוא כשר למזבח, שלכתחילה בוודאי שהוא קודם ליין חדש. אבל ברור הוא שזה לא בא מדין קדימה בברכות אלא מדין מזבח, שזה דין אחר לגמרי. אם כן הקושיה שהקשיתי מהמגן אברהם מתורצת לגמרי. אכן עדיין מסברא אני טוען שצריך עדיין מקור לדברים. אמנם כותב המכתב טוען שזה נכון גם מסברא, שפרי שמברכים עליו 'שהחיינו' קודם למין שבעה, אבל לכך אני לא מסכים, צריך מקור לחדש את החידוש הזה, כי בימינו מברכים 'שהחיינו' בשעת אכילה וזה - חבל שמי שכתב לי את המכתב לא כתב את [ .לא משנה כל כך להקדים , ואני רוצה (מגילה טו.)שמו, 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' להודות למי שכתב את זה שהוא פשוט תירץ את הקושיה. בשבוע שעבר בקשתי מכם מי יכול לתרץ, והיו כמה אחדים שאמרו, אבל זו התשובה הנכונה. ואם אותו אחד שכתב את התשובה נמצא כאן, בבקשה שיעמוד ]!?על רגליו ויעידו בו... למה בעילום שם ג. עיקר חיוב מצות תקיעת שופר מהתורה כעת נעסוק בהלכות שופר. כתוב בתורה בפרשת פינחס בסדר הקרבנות \"יום תרועה יהיה לכם\". למעשה אנחנו תוקעים מאה (במדבר כט, א)של החגים קולות. אמנם בגמרא לא כתוב לתקוע מאה קולות, זה מנהג קדום עוד (תוספות ראש השנה לג: מתקופת הראשונים. הרבה ראשונים מביאים את זה אבל נבאר קודם מה המצוה דאורייתא, כי יש במצוה ד\"ה יום טוב ועוד). הזו שלושה דברים: דאורייתא, דרבנן ומנהג. ונלך לפי הסדר. בתורה כתוב עוד הפעם על ראש השנה בפרשת אמור, שם התורה עוסקת : \"זכרון תרועה יהיה לכם\". ההקשר של שופר (ויקרא כג, כד)בפרשת המועדים וראש השנה מופיע פעמיים בתורה. אבל זה מופיע פעם שלישית, לא לגבי (שם כה, ראש השנה אלא לגבי שנת היובל ביום הכיפורים. בפרשת בהר כתוב : \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי ביום הכיפורים תעבירו שופר ט) בכל ארצכם\". והנה, אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם – שזה יסוד היסודות של התורה שבעל פה, כיון שזה הקשר בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב על ראש השנה \"בחודש השביעי (במדבר שם)– זו גזירה שוה. והנה כתוב בתורה באחד לחודש\". ועל יום הכיפורים כתוב: \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי\". המילים 'בחודש השביעי' כתובים בראש השנה וביום הכיפורים, 'ליתן את של זה בזה ושל זה בזה' – כלומר לומדים (ראש השנה לד.) לומדים חז\"ל מראש השנה על יום הכיפורים לשנת היובל, ומיום הכיפורים בשנת היובל למדים על ראש השנה. אם כן יש כאן שלוש תרועות: פעמיים נזכרו בראש השנה ופעם אחת ביום הכיפורים. וכיון שדורשים שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת שהם מדאורייתא, אנחנו למדים שחייבים לתקוע שלוש תרועות בראש השנה, וכן שלוש תרועות ביום הכיפורים בשנת היובל. ד. מקור חיוב התקיעה בשופר בראש השנה עוד עניין שלומדים אחד מהשני, הוא הצורך בשופר. שהנה כתוב \"יום תרועה יהיה לכם\" וכן \"זכרון תרועה יהיה לכם\", מאידך הלא יש פסוק נוסף וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם (במדבר י, י) \"בפרשת בהעלותך ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם אני ה' אלוקיכם\". אנחנו הספרדים נוהגים לומר את הפסוק הזה בתפילת ערבית במועדים לפני העמידה, אחרי 'השכיבנו'. ומזכירים את הפסוק הזה גם בתפילת מוסף בזכרונות. הרי שניתן לתקוע לכאורה בחצוצרות. אולם גם בזה לומדים גזירה שווה, שביום הכיפורים כתוב במפורש \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי\" ולומדים בגזירה שווה מיום הכיפורים לראש השנה שזה בשופר. הרי שיש חיוב לתקוע שלוש תרועות בשופר. ה. תקיעה קודם ולאחרי התרועה חז\"ל דורשים באותה גזירה שווה גם את לשון הפסוק \"והעברת שופר תרועה\", ש'והעברת' הכוונה העברת קול ארוך לפני התרועה. העברה – תקיעה, ולאחריה תרועה. לאחר מכן כתוב שוב \"תעבירו שופר בכל ארצכם\", התורה מזכירה שוב את המילה 'העברה', משמע שגם אחרי התרועה צריך להיות תקיעה. אשר על כן מכאן אנחנו למדים שצריך שלושה תרועות, וכל תרועה יש לפניה תקיעה ואחריה תקיעה, לכן יש לשמוע מדאורייתא סך הכל תשעה קולות. ו. מהי תרועה אומרת שרבי אבהו התקין בקיסריה לתקוע תשר\"ת. זה דבר (שם) הגמרא חדש. תשר\"ת זה: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. הסיבה לכך היא, שרבי אבהו היה מסופק, שהרי כתוב בתורה 'תרועה' האם זה 'גנוחי גנח' או 'ילולי יליל'. התרגום מתרגם 'תרועה' – יבבה. יבבה זה בכי, ובבכי יש שני סוגים של בכי, יש גניחות כמו אדם שגונח, וזה מה שאנחנו קוראים שברים. ויש יללה, שזה קול של אדם בוכה, הוא מילל, היללה זה מה שאנחנו קורים תרועה. מחמת הספק הזה התקין רבי אבהו לעשות את שניהם. גם שברים וגם תרועה. את התרועה אנחנו עושים טו-טו-טו, התימנים עושים לו-לו-לו. לכאורה יש יסוד לשני המנהגים, ואפשר לעשות גם וגם ואין בעיה. אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בבית הכנסת, אחד התוקעים היה רגיל בסוף התקיעות דמעומד לתקוע כמנהג התימנים, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאד היה מרוצה מזה. ז. שלושים קולות דמיושב שואלת הגמרא, אם התרועה האמורה בתורה זה מה שאנחנו קוראים שברים, הרי כאשר עושים תשר\"ת, מפסיקים בין השברים לתקיעה שלאחריה, והרי התקיעה צריכה להיות רצוף מיד לאחר התרועה. לכן אומרת הגמרא שיש לעשות תש\"ת שלוש פעמים, תקיעה שברים תקיעה, כדי שהשברים יהיה תקיעה לפניהם ותקיעה לאחריהם, בלי שום הפסק. כמו כן ממשיכה הגמרא, אם תרועה זה מה שאנחנו קוראים תרועה - יללה, הרי בתשר\"ת אחרי התקיעה הראשונה שעושה שברים, זה מפסיק בין התקיעה שלפניה לבין התרועה, לכן אומרת הגמרא שבגלל זה יש לעשות שלוש פעמים תר\"ת. לבסוף שואלת הגמרא, אם עושים תש\"ת ותר\"ת, למה צריך לעשות תשר\"ת. ועונה על כך הגמרא, שהספק הוא משולש, אולי שניהם ביחד זו האמת. לכן מתחילים עם שניהם ביחד, וכדי שלא יהיה הפסקות בין אחד מהם לבין התקיעה שלפניה או שאחריה לכן תוקעים תש\"ת שלוש פעמים ותר\"ת שלוש פעמים. לאור כל האמור יוצא, שמן התורה מצות עשה של שופר מדאורייתא זה לשמוע תשעה קולות. ומספק דאורייתא עושים עוד שלושים קולות. קולות, ולאחר מכן תש\"ת שלוש פעמים, זה 21 תשר\"ת שלוש פעמים זה עוד תשעה קולות, ולאחר מכן תר\"ת שלוש פעמים זה עוד תשעה, ביחד שלושים קולות. כלומר שכאשר קיימנו את השלושים קולות יצאנו בוודאי ידי חובת מצות שופר דאורייתא. ח. תקיעות דמעומד והנה חכמים תקנו תקנה, חכמים רוצים שנערבב את השטן וקבעו לתקוע גם במוסף על סדר הברכות, מה שאנחנו קוראים 'תקיעות דמעומד'. חז\"ל אומרים, מפני מה תוקעים ומריעים כשהם יושבים וחוזרים (ראש השנה טז.) - הוא חושב שזה נגמר והנה [ .ותוקעים כשהם עומדים, לערבב את השטן פתאום מתחילים שוב... כמו בלבנון, הם חושבים שזה נגמר ומכים בהם .]ומפתיעים אותם שוב ושוב... גם פה אנחנו מפתיעים את השטן בגמרא לא כתוב כמה תקיעות צריך לתקוע בתקיעות דמעומד, ויש ראשונים שסוברים שמספיק תשר\"ת בכל אחת מהברכות. לעומת זאת (ימים יש אומרים תשר\"ת תש\"ת תר\"ת. אני הבאתי בספרי 'תורת המועדים' את כל השיטות והמנהגים בזה. אבל אנחנו הספרדים נוראים סימן ה אות ה בביאורים וציונים) בארץ ישראל, ויש גם מקומות בחו\"ל, שנוהגים לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת במלכויות, זכרונות ושופרות. ט. תקיעות בתפילת הלחש - זה [ .בתפילת מוסף אומרים 'מלכויות' והעניין הוא להמליך את הקב\"ה נושא בפני עצמו, ובעז\"ה נדבר עליו בראש השנה, מה כל הרעיון והעניין . במלכויות אומרים עשרה פסוקים, שלושה פסוקים ]להמליך את הקב\"ה מהתורה, שלושה פסוקים מהתהילים, שלושה פסוקים מהנביאים 'ועל ידי עבדיך הנביאים', ואחר כך פסוק עשירי שוב מהתורה. במלכויות הפסוק העשירי הוא 'שמע ישראל' שזו המלכה של הקב\"ה ואין לך המלכה גדולה מזו, וחותמים \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון\". כמו כן בזכרונות שלושה מהתורה, תהילים, נביאים, ואחר כך פסוק עשירי מהתורה \"וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו'\". ולאחר מכן אותו הדבר גם בשופרות. תקנת חכמים לומר את סדר הפסוקים, ולומר ברכה לכל אחד מהם. ולתקוע בשופר על כל אחד מהם. והנה בגמרא לא נמצא שצריך לתקוע בתפילת לחש, ומה שכתוב בגמרא הוא רק על סדר הברכות שמשמעותן על סדר ברכות חזרת השליח ציבור. ואכן חלק מהאשכנזים, למשל כל הליטאים, מה שנקרא 'המתנגדים'..., ראה [ אינם תוקעים בתפילת לחש אלא רק בחזרה. אך בתלמוד ירושלמי כתוב ]. ורבינו חננאל (סוף מסכת ראש השנה) ועוד(ערך רעב) ספר הערוך שיש לתקוע בתפילת לחש. אמנם בדברי מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך אין זכר לתקיעות בתפילת לחש, אבל כיון שאנחנו הולכים אחרי רבינו האר\"י שיש לתקוע בתפילת (שער הכוונות דף צ ע\"ד ובפרי עץ חיים שער כו פ\"ג) והמקובלים שכתבו הלחש, וכן נהגו כל קהילות הספרדים, לכן המנהג הוא לתקוע בתפילת לחש. וכמו כן נהגו הרוב הגדול של החסידים שגם הם הולכים אחרי הזוהר. י. מקום שנהגו לא לתקוע בתפילת לחש שאם יש איזה מקום שלא נהגו (שו\"ת יחוה דעת ח\"ו סימן לז),אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב לתקוע בתפילת לחש ורוצים לשנות ולתקוע בתפילת לחש, יכולים לתקוע, כי יש לזה סמך גדול בזוהר ובמקובלים. וכמעט כל הספרדים ככה נהגו. וממילא זה הופך להיות כמו מנהג המקום, אך אלה שלא תוקעים בלחש קולות. וכמעט כל 101 הם תוקעים אחרי החזרה, באופן שלבסוף ישמעו קולות וזה נכנס בגדר מנהג.101 עם ישראל תוקעים קולות 101 יא. המוסר שיש ללמוד מחובת תקיעת , כדי לבטל מאה (תוספות שם) קולות כותבים הראשונים 101 הסיבה שתוקעים פעיות שפעתה אם סיסרא. ויש בזה מוסר גדול לכל אחד מאתנו, הרי מי היה סיסרא?! צורר ישראל שנלחם בעם ישראל, היתה מלחמה גדולה עד שהכוכבים ירדו ממסילותם ושרפו אותם, הקב\"ה בכבודו ירד ונלחם \"מן שמים נלחמו הכוכבים (שופטים ה, כ) בהם, ואז דבורה אמרה את השירה \"בעד החלון נשקפה ותיבב אם (שם כח)ממסלותם\". אבל בסוף השירה כתוב סיסרא\" – אמא של סיסרא, אמא שהביאה לעולם בן כזה, נסראללה כזה... רשע מרושע, והיא בוכה, מה אכפת לנו שהיא בוכה?! שתבכה כמה שהיא רוצה! אדרבא אולי צריך לתת לה עוד שתבכה יותר... קולות כדי לבטל 101 פעיות, אנחנו עושים001 ובכל זאת כיון שהיא פעתה את זה, יש פה משמעות מוסרית גדולה מאד, אמא אוהבת את הבן שלה, זה לא קשור הוא צדיק או רשע, זה הבן שלה, וכשלב של אמא כואב על הבן שלה זה משפיע בשמים! זה לא משנה מי הוא ומה הוא! לב של אמא שכואב על הבן שלה יש לזה השפעה! לכן אנחנו צריכים לבטל את זה. \"ויצעק צעקה (בראשית כז, לד) אומרים על עשו(בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סז) חז\"ל גדולה ומרה\" על שיעקב לקח לו את הברכות, שאמר הקב\"ה גם בן בנו של \"ויצא ברחוב העיר ויצעק צעקה (אסתר ד, א)יעקב אבינו, מרדכי, שנאמר עליו גדולה ומרה\" - למה? כנגד הצעקה של עשו! לבטל את הצעקה של עשו! עד כדי כך. אמנם, האמת שאנחנו עם מוסרי, אנחנו צריכים להקפיד כמה שיותר על צערם של החברים שלנו, ואני לא מדבר על הגויים בעת הזו, עכשיו לעשות נקמה בגויים! אבל אדם שהולך לצער את חברו, לפעמים אנחנו חושבים שהבן אדם הלך הביתה והוא עצוב כי זרקו לו איזה משפט פוגע, האם אנחנו דואגים להתנצל?! האם אנחנו באמת רגישים לכך שאילו היו אומרים לנו את המשפט היינו נפגעים?! הרי אפילו אם הוא מצידו אדם רגיש כל כך שהוא נפגע, כמה אנחנו צריכים להיזהר בכבוד חברינו! זה מוסר גדול. יב. שיטת רבינו האי גאון נחזור לענייננו, כל מה שאמרנו בביאור הפשט בגמרא על תקיעה ותרועה, שתרועה זו האמורה בתורה לפי (פרק ג מהלכות שופר הלכה ב),זה לפי הרמב\"ם שכתב אורך השנים והגלות נתספק לנו מה היא התרועה. וזה הפשט הפשוט של הגמרא. מביא את שיטתו, (ראש השנה פרק ד סימן י)אבל רבינו האי גאון לומד אחרת והרא\"ש רבינו האי גאון סובר, שלא נכון לומר שתשר\"ת היינו שיש לנו ספק מה מתוך השלושה הללו, תשר\"ת או תש\"ת או תר\"ת, זה האמת. אלא סובר רבינו האי גאון שכולם אמת. תשר\"ת, תש\"ת ותר\"ת. ובאמת כדברי רבינו האי והזוהר הקדוש לא למד (פרשת פינחס דף רלא ע\"ב),גאון כתוב בפירוש בזוהר הקדוש פשט בגמרא כמו רבינו האי גאון אלא כמו שאנחנו לומדים, אך כתוב בזוהר הקדוש, שהם - הבבלים, חכמי התלמוד, לא יודעים שכולם אמת ומספק הם עושים את הכל, אבל אנחנו יודעים שהכל אמת ואנחנו עושים את הכל. יג. אמירת וידוי בין התקיעות שיטת רבינו האי גאון אינה יחידאה, יש כמה וכמה ראשונים שסוברים כך, וכאמור גם הזוהר סובר כן. מה איכפת לנו אם זה אמת או ספק?! הלא אנו עושים את הכל! אבל צריך לדעת שלאור כל האמור מתעוררת שאלה הלכתית לכאורה. הנה יש נפקא מינה גדולה להלכה שדן עליה בשו\"ת יביע באריכות, וגדולי האחרונים כמובן דנו בזה, ואאמו\"ר (ח\"א חאו\"ח סימן לו) אומר מביא את כל השיטות. הנה יש שנהגו להפסיק אחרי שתוקעים שלוש פעמים תשר\"ת ואומרים וידוי, לאחר מכן אחרי שלוש פעמים תש\"ת מפסיקים ואומרים וידוי, ולאחר מכן אחרי שלוש פעמים תר\"ת גם אומרים וידוי. השאלה היא האם זה הפסק, הנה למשל, אם אדם בירך 'לשמוע קול שופר' והפסיק בדיבור לפני שהתחיל לתקוע עליו לחזור ולברך, הוא הפסיק בין הברכה למצוה. אבל אם אדם התחיל לעשות את המצוה היה לברכה על מה לחול, אמנם לפי ההלכה אסור לו להפסיק עד שיסיים את המצווה אבל בכל זאת אם הפסיק אינו חייב לחזור, כי היה לברכה על מה לחול. לפי זה יש לדון, הרי אנחנו מספק לא יודעים מה האמת, ואם תקיעת תש\"ת הוא האמת תקיעת התשר\"ת אינו מהווה הפסק, למה הדבר דומה? הנה - התוקעים מתרגשים, יש שרירים בפה [ ,אם אחד בא לתקוע, הוא מנסה שאם אדם יעשה אימונים טוב טוב בחודש אלול הוא מאמץ את השרירים ואז יוכל לתקוע, וגם אם הוא מתרגש יצא לו תקיעות טובות, אבל אם לא התאמן טוב ההתרגשות מפריעה. יש כאלו ראיתי שפתאום באמצע והוא ]התקיעות יורד להם דם מהשפתיים, חשוב מאד להתכונן כמו שצריךמנסה לתקוע ולא מצליח, והוא כבר בירך את הברכות, לבסוף יצא לו איזה שבר קטן, ואחר כך יצא לו עוד תרועה קטנה, ורק לבסוף ב\"ה הוא הצליח, וכי זה נקרא שהוא הפסיק?! הרי הוא מתעסק כדי לתקוע! בדומה לכך יש מחלוקת אם מותר לומר 'ויהי נועם' לשופר, שיש סגולה שאם לא מצליחים לתקוע ללחוש לתוך השופר 'ויהי נועם' והכל נהיה בסדר. להלכה בוודאי שלא עושים כן בשום פנים ואופן, למרות שהפסק בתוך העניין זה לא הפסק, אבל לא הפסק של סגולה. ויש על זה גם כן אריכות בפוסקים. למעשה כאמור אנחנו לא מפסיקים בדיבור. אם כן כאשר אדם תוקע את התשר\"ת, גם אם נאמר שהתש\"ת או התר\"ת הם האמת, הרי הוא תוקע תשר\"ת מצד הספק, הוא מתעסק בתקיעה. אבל לומר וידוי אחרי תשר\"ת, אם אנחנו אומרים שעושים את התקיעות מחמת הספק אולי בכלל לא התחלנו את המצווה, כיון שאולי התש\"ת או התר\"ת הם האמת. וכיצד ניתן להפסיק לומר וידוי. כלומר לפי הגמרא שלנו, וכפי שכתב הרמב\"ם, יהיה אסור לומר וידוי בין סדרי התקיעות. אבל לפי הזוהר הקדוש ושאר הראשונים, לאחר שתקע שלוש פעמים תשר\"ת כבר קיים את המצוה, ולכל הפחות כבר התחלנו את המצווה. שהרי זה אמת, אם כן כאשר התחיל כבר את המצווה כבר אין את הבעיה של הפסק. זו הנפקא מיניה להלכה בין השיטות. יד. גביל לתורא לעומת זאת, יש כמה פוסקים שטוענים שגם תוקעים את כל התקיעות הללו מחמת הספק, עדיין אין את הבעיה של הפסק באמירת הווידוי בין לגבי אדם שבירך ברכת (ברכות מ.)סדרי התקיעות, משום שאומרת הגמרא הנהנין והפסיק בין הברכה לאכילה בעניין שלא קשור לאוכל, שחייב לחזור ולברך. אבל אם אדם בירך למשל 'המוציא לחם מן הארץ' ונזכר שלא נתן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא, טו) \"אוכל לבהמות ולעופות, והרי כתוב שאסור לאדם לאכול לפני שנותן לבהמות ל (ברכות שם) ואכלת ושבעת\" ולמדו חז\" והעופות לאכול, שאומרת הגמרא \"גביל לתורי\" אינו הפסק. שהרי אסור לאכול בלי לתת לבהמות לאכול. ממילא זה שייך לעניין האכילה. כמו כן למשל, אדם שרוצה להטביל את הלחם במלח, פעם הלחם היה טפל לגמרי והמלח היה חשוב, היום הלחם כבר יש בו מלח, אבל על פי המקובלים חשוב לטבול את הלחם במלח בכל מצב. ולכן (שלחן ערוך סימן קסז סעיף ה ובכף החיים שם) גם בימינו, אם אדם בירך 'המוצא' וראה שאין לו מלח, וביקש מלח אחרי הברכה לפני האכילה, אינו צריך לחזור ולברך, מכיוון שזה חלק מהעניין. לפי זה, כיון שעיקר העניין לתקוע בשופר הוא כדי להתעורר לתשובה, ואין דבר שמעורר לתשובה יותר מווידוי, לכן כתבו כמה פוסקים שאולי יהיה מותר כי זה חלק מהעניין. טו. ההפסק מותר רק בדיעבד אבל זה לא נכון, ראשית מחמת שכל מה שאמרו בגמרא שגביל לתורי אינו הפסק זה רק בדיעבד, זה לא לכתחילה. יתירה מזאת, הנה בתורה כתוב \"יום תרועה יהיה לכם\" התורה לא מסבירה למה תוקעים בשופר, התורה לא אומרת שהסיבה שתוקעים בשופר היא כדי להתעורר בתשובה. הרמב\"ם כותב, \"אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה גזירת (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) הכתוב היא, רמז יש בו, שנאמר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם\". בתורה לא כתוב מה הסיבה. מלבד זאת, הנה רבינו סעדיה גאון כותב עשרה טעמים למה תוקעים בשופר ובין היתר הוא כותב שתוקעים בשופר בגלל שזה (הובאו באבודרהם סדר תפילות ראש השנה), יום שאנחנו ממליכים את הקב\"ה, ותוקעים לפני המלך בחצוצרות ביום הכתרתו, זה יום ההכתרה של הקב\"ה. וזה העניין המרכזי של ראש השנה, ממילא לפי זה מה הקשר בין הווידוי לתקיעות. טז. אין פוסקים הלכה לפי טעמא דקרא ויש להוסיף על כך, שהנה יש מחלוקת תנאים אם דרשינן טעמא דקרא להלכה נפסק שלא דרשינן טעמא דקרא. ואם התורה (יבמות כג. ועוד),או לא לא אומרת בפירוש מה טעם המצוה אפשר לומר כמה טעמים שרוצים, שבעים פנים לתורה, אבל לא להוציא מזה הלכה למעשה, אסור לפסוק לפי הטעמים הללו. הסיבה לכך כי מי אמר שאכן הטעם הזה הוא הטעם הנכון. לפי זה יוצא שהטענה שהשופר בא לעורר לתשובה וגם הווידוי הוא מעורר לתשובה - איננה מספיקה. אשר על כן יש לומר להלכה, שלפי הפשט הפשוט של הגמרא שלנו ולפי הרמב\"ם והשלחן ערוך, אסור להפסיק בווידוי בין סדרי התקיעות. אך לפי המקובלים מותר. , ויש שם (שם וע\"ע ח\"ח חאו\"ח סימן מט)בשו\"ת יביע אומר יש בנושא הזה כמה תשובות תשובה של הגאון הרב אלישיב שסבר שניתן לומר את הווידוי בין התקיעות. והוא שלח את זה במכתב לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא הדפיס אותו ביביע ואאמו\"ר ענה על כל הטענות שלו. כמו כן המשנה ברורה (ח\"ג חאו\"ח סימן לב),אומר פוסק שאסור לומר וידוי בין סדרי התקיעות. זו מחלוקת גדולה, (סימן תקצב ס\"ק יב) אבל מסקנת היביע אומר שאסור. יז. הראיה של חכם בן ציון זצוק\"ל להתיר וידוי בין התקיעות לפני כמה עשרות שנים, שלושים שנה בערך אולי קצת יותר, כתבתי תשובה בנושא הזה. ואמנם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמעט לא השאיר בעניין הזה שום סברא שלא נגע בה, אך הנה ראיתי תשובה של מרן הגאון הרב בן ציון והוא מביא ראיה (אור לציון ח\"א סימן לט).אבא שאול זצוק\"ל שהוא כותב להתיר שדנים לגבי מי שאין לו כרפס, אין לו ירק (קטו. ד\"ה מתקיף) מתוספות בפסחים לטיבול ראשון בליל הסדר, שיברך 'האדמה' ויאכל מעט מהמרור, למרות שזה פחות מכזית, ואחר כך כשיאכל את המרור לא יברך, ויסתמך על מה שבירך על הכרפס – מרור. ואמירת ההגדה והמצה לא חשיבא הפסק כיון שהתחיל לאכול ממנו מעט, הרי הוא התחיל במצוה. ולפי זה רצה להוכיח לנידון דידן שכיון שתקע שלוש פעמים תשר\"ת בתקיעה האחרונה של תשר\"ת זה כבר נקרא שהתחיל במצוה. ואם אומר את הוידוי בין התקיעות זה כבר לא ייחשב הפסק. יח. ליישב את המקובלים על פי הפשט והנה, אני הבאתי כמה ראיות מכמה ראשונים נגד זה, שהנה יש כמה אחרונים שאומרים שמועיל לברך 'על אכילת מרור' גם על פחות מכזית, אבל רוב האחרונים לא למדו כך בתוספות, והם סוברים שאין אכילה פחות מכזית. ממילא האכילה שלו פחות מכזית זה לא נקרא שקיים אפילו חלק מן המצווה. בקיצור, כתבתי בנושא הזה באריכות ואני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הפרטים כי זה מסובך. על כל פנים כתבתי את כל הדברים ונתתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיקרא את מה שכתבתי, הוא עבר על הכל והוא אישר את הדברים שאני צודק, והראיה שמביא מרן הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל מהתוספות היא נדחית. ולאחר זמן הדפסתי את זה. מיד אחרי שהדפסתי את הדברים, קרא לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לי, אני חושב שאתה צודק מצד אחד, אבל מצד שני הרב בן ציון אבא שאול הוא מגדולי הדור, שימו לב איך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התייחס אליו... הוא צדיק יסוד עולם, הוא גאון עצום, ואני חושש! אתה אברך צעיר ואתה כותב נגדו זה לא יפה! אמרתי לו אבא, ראית איך כתבתי?! באיזה יראת כבוד כתבתי אליו?! אבל הוא אמר, כן, נכון, כתבת בדרך ארץ ובכבוד, אבל אולי הוא מקפיד עליך?! זה לא שווה שום דבר אם הוא הקפיד עליך! לך תבקש ממנו סליחה! מיד הלכתי לביתו, ובנו הגאון רבי אליהו זצ\"ל היה שם, אמרתי לו שבאתי בשליחות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וקודם כל שאלתי אותו, האם אבא שלך ראה את מה שכתבתי? הוא אומר לי כן, הוא קרא את הכל מתחילה ועד סוף! ואז ניגשתי אל חכם בן ציון זצוק\"ל ואמרתי לו הרב, אני כתבתי וכו' ואני מבקש סליחה! הוא השתומם מאד ואמר לי, אתה מבקש סליחה?! על מה אתה מבקש סליחה?! אמרתי לו, על כך שאני כתבתי נגד הרב! אז הוא אומר לי מה זאת אומרת?! סליחה על דבר כזה?! הרי כתבת בדרך ארץ, כתבת בכבוד, כתבת בטוב טעם, למה צריך לבקש סליחה?! הוא התפלא בכלל על עצם הבקשה... ואז ראיתי כי טוב... אמרתי לו, הרב יגיד לי את האמת, אני צודק או לא?!... אז הוא צחק ואמר לי, תראה, אני אגיד לך את האמת, אני בדברים כאלו הולך אחרי המקובלים, זה הכלל אצלי כמו חכמי הבבלים, כמו כמה עדות שהולכים אחרי המקובלים, אני הולך בעיניים עצומות אחריהם, לכן אני חושב שמותר להגיד וידוי בין התקיעות לא כמו אבא שלך. אלא שאני רציתי ליישב את אמירת הווידוי גם לפי הפשט, לפי התוספות, וזה אתה דחית לי יפה מאד, הדחיה שלך היא נכונה! כלומר שכל מה שכתבתי הוא מסכים, אבל הוא לא זז מהעמדה שלו בהלכה כי הוא באמת הולך אחרי המקובלים.יט. עורו ישנים משנתכם יצאתי משם ב\"ה שמח וטוב לב, שגם הוא לא הקפיד וגם בסופו של דבר הוא הסברתי (שם) הצדיק את מה שכתבתי בנושא הזה. ובספרי תורת המועדים את הכל. וב\"ה אני חושב שהדברים הם נכונים. לכן אנחנו מקפידים מאד לא להפסיק בשלושת הסדרים, ויותר מזה אנחנו גם נזהרים לאחר מכן עד סוף תקיעות דמעומד לא להפסיק בשום דיבור. אלא שבין התקיעות התוקע צריך לנשום, הוא בשר ודם, הוא יכול לנוח, ובינתיים כל אחד יכול להסתכל בעיניים שלו בסידור, ולהתוודות בלי להוציא בשפתיו כדי שלא יהיה הפסק. וכל אחד יסתכל בווידוי שבסידורים, זה חשוב מאד, כדי שאנחנו באמת ננצל את השופר. וכמו שהרמב\"ם כותב רמז יש בו \"עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם\". כ. תורה אמת כתיב בה בתשובות הרמב\"ם (סימן קנד) יש דבר מאד מעניין, הרמב\"ם נשאל אם מותר בשבת להפליג בנהרות בשבת – בזמנו היו נוסעים באניות בנהרות פרת וחידקל - והרמב\"ם כתב תשובה ארוכה וחשובה מאד להתיר. והנה רבותינו הראשונים ראו את החלק הראשון שלה אבל לא ראו את החלק השני. אבל בשנים האחרונות נדפסה כל התשובה הזאת עם אגרת שכמה מגדולי הדור כתבו אל הרמב\"ם נגד מה שהוא פסק. הרמב\"ם ענה להם בעוד תשובה, ובתוך התשובה הזאת הרמב\"ם נותן להם מוסר בדבר אחד חשוב מאד: שיש הבדל בין דאורייתא לבין דרבנן, אסור לומר לאנשים על דבר שחיובו הוא דרבנן שזה דאורייתא – לא פחות ממה שאסור לומר על דאורייתא שזה דרבנן. אפילו אם אתה מלמד את האנשים, ואתה מפחד שאם זה דרבנן הם יזלזלו, זה לא מתיר לומר להם שזה דאורייתא! כי אחר כך עלול להיות מצב שאנחנו לומדים תורה לא אמיתית! צריך להזהיר, שאנחנו מחוייבים לחז\"ל, כל דבר שחז\"ל קבעו אנחנו מחוייבים, אבל לא לומר על הדרבנן דאורייתא. היה פעם אחד שלמד בישיבה, ובא אלי ואמר לי שיש לו הרהורים לא טובים, ואמר לי, תראה, יש חומש, פתאום זה נהיה גמרות, אחרי שנהיה גמרות נהיו אלפי ספרי פוסקים, ויש כל מיני דברים שלא כתובים בתורה ולא כתובים בגמרא! אמרתי לו נכון מאד, זה נכון שזה לא כתוב בגמרא, אבל יש קודם כל תרי\"ג מצוות דאורייתא, ואחר כך יש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, יש לך קבלת חז\"ל על הדאורייתא, והגמרא מסבירה מה הוא דרבנן. נוסף על כך גזירות חכמים ומצוות דרבנן. לאחר מכן נוסף מה שנתפזרנו בכל העולם והתחילו מנהגים. ויש מנהגים יותר מכל המצוות והתקנות והגזירות של חכמים. למה לא?! מנהג ישראל תורה הוא! אנחנו צריכים לשמור על המנהגים שלנו! אם יבוא משהו ויגיד שאורז זה חמץ בפסח זה לא דבר נכון! אורז הוא כשר לפסח, הגמרא קובעת זאת בפירוש (פסחים לה.). אלא שהאשכנזים, וגם חלק מהספרדים כמו המרוקאים ועוד, נהגו שלא לאכול אורז. אורז בפסח זה מנהג. אנחנו צריכים להבדיל בין הלכה לבין מנהג. יש נפקא מינא בהלכה אבל כשמלמדים את הציבור אי אפשר להגיד רק מותר אסור, צריך להסביר כל דבר מה המקור שלו כדי שנדע ללמוד תורת אמת! התורה שלנו היא תורת אמת! בעז\"ה נשמע ונתבשר בשורות טובות, שנזכה לקדש שם שמים ולהגדיל תורה ולהאדירה, מה שהקב\"ה עושה אנחנו מקבלים באהבה ובעזרת ה' נתבשר בשורות טובות, שתהיה לנו סייעתא דשמיא בכל מעשה ידינו לקדש שם שמים ברבים. אכי\"ר."},{"filename":"27.pdf","content":"| דין האתרוג המורכב| )נושאי השיעור: אתרוגי זן חזון איש, תימני, מרוקאי, חב\"ד (יאנווע נאמנות מוכר האתרוג| אתרוג שלא ידוע מקורו 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חג הסוכותחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת מרת קארין קרן בת סילויאן ת.נ.צ.ב.הסוגי האתרוגים המצויים ודיני אתרוג המורכב נמסר ח' תשרי תשע\"ט| 27 'גליון מס א. סוגים רבים לאתרוג אך רק אחד מהם מקורי מלבד מה שבודקים בקניית אתרוג לחג הסוכות את יופיו ומראהו של האתרוג שיהיה נאה ומהודר, יש לנו לבדוק ולחקור אחר מקורו של האתרוג לבודקו אם הוא איננו מורכב. כיום בשוק יש כמה סוגים וזנים של אתרוגים. זן חזון איש, אתרוגי חב\"ד, אתרוגים מרוקאים, תימנים, ועוד. ולמעשה כשנפתח את האתרוגים הללו מכל הסוגים בכולם נראה שאפשר להגדירם כמשפחה אחת. כיון שכולם דומים אחד לשני. אך מאידך לא יתכן שכל אחד מהם ייחשב לאתרוג שהרי יש שינויים רבים ביניהם. וגם בעצם הגידול שלהם יש לכל אחד מהם שיטות גידול שונות. והנה בזמן מרן הבית יוסף והרמ\"א התחילה תופעת הרכבת האתרוגים. והחלו לדון בזה אם אפשר ומותר לברך על אתרוג שכזה. בשו\"ת הרמ\"א (סימן קיז) דן בנושא הזה, וכן יש תשובה בשו\"ת מהר\"ם אלשיך (סימן קי) ועוד פוסקים רבים דנו בנושא הזה. וב\"ה שזכיתי לעסוק בדברי הפוסקים בנושא הזה, והנראה שודאי שאי אפשר לומר על כמה סוגי אתרוגים שכולם אמיתיים, אלא רק סוג אחד הוא האמיתי והנכון, וכל השאר אינם אתרוגים כלל. והסיבה לכך היא שבאתרוג אנחנו מסתמכים על החזקה שהוא האתרוג, אבל החזקה היא על כל אתרוג בפני עצמו, אך בכללות יש רק סוג אתרוג אחד שהוא אמיתי וכל השאר לא. ב. סימני המורכב המובאים בפוסקים האחרונים נתנו שלושה סימנים כיצד לקבוע אם האתרוג הוא כשר או מורכב: א. אם העוקץ שבו שוקע. ב. שיש בליטות לכל אורכו. ג. שהגרעינים שבתוכו שוכבים. וסימנים אלו מופיעים כבר בשו\"ת הרמ\"א (סימן קכו). ואין ספק שכיום אין סימנים אלו מעלים ומורידים, ואינם תקיפים היום כלל. כיון שבעידן הטכנולוגיה יכולים החוקרים בעזרתה להביא לתוצרת של כל סוג של אתרוג בכל צורה ואופן שהוא. ומדינת ישראל היא המתקדמת בעולם בכל התחום של חקלאות. והיצוא של המדינה למדינות דרום אפריקה הוא בידע בגידול וחקלאות, ובכלל זה לצערינו גם בהרכבה - שהיא איסור דאורייתא - הישראלים מבינים יותר מכל העולם. ג. סיבת הרכבת האתרוגים במשך הדורות הצורך להרכיב את האתרוג הוא מסיבה אחת. והיא על מה שכתוב בגמרא בקידושין (ב:) שיש דברים שעץ האתרוג שווה לאילן, ויש בו דברים שהוא שווה לירק. הסיבה שאתרוג השתווה לירק היא משום שאילנות מאכל כגון תפוחים וכיו\"ב די להם בהשקיה במהלך החורף ואינם צריכים יותר מזה. לעומת זאת ירקות זקוקים להשקיה בכל מהלך הגידול. ואילן האתרוג, בשונה משאר אילנות המאכל, זקוק להשקיה בכל רובמהלך השנה כירקות. ובלשון הגמרא: שכל האילנות גדלים על מים.כל מים, ואתרוג גדל על ולכן כיון שעץ האתרוג הוא כל כך עדין ורגיש דנין אותו כירק לענייני תרומות ומעשרות, כיון שהוא דומה לירק, אך למעשה הוא אילן. מציאות זו של האתרוג שהוא כירק משפיעה על כך שעץ האתרוג קשה מאוד לגידול, ועדינותו רבה. ומחמת כך, החלו להרכיב אתרוגים במינים אחרים מה שתורם לחוסנם ולחוזקם של עצי האתרוגים. הרכבת האתרוג נעשית בעיקר עם עץ הלימון, משום שגידול הלימון קל ביותר, ואינו דורש השקיה בכל מהלך השנה, ובכל שנה מוציא הוא כמות נכבדה של פירות יפים ונקיים. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ד. אתרוגי זן חזון איש ואפשר לראות כיום את הסימן הזה בהבדלים בין הזנים. שבזן התימני למשל, עץ האתרוג מניב מעט מאוד אתרוגים, וגם מה שגדל אינם יפים כל כך. והרבה פעמים קורה ומשקים את העץ ומטפלים בו כיאות ופתאום העץ נובל, ופעמים שאף פרדסים שלימים נובלים ללא שום הסבר. וזה לכאורה אחד מהסימנים שזה באמת אתרוג משום שרואים שהוא גדל על כל מים וכמו שאומרים חז\"ל. אולם אתרוגי זן חזון איש הם קלים יותר לגידול, ותנובתם רבה כמעט וח\"ו שאין אנו באים [ .פי ארבעה לכל עץ מאשר האתרוג התימני ].לערער על חזקתם של האתרוגים אלו, אלא רק להבחין בין הזנים ה. אתרוגי ארץ ישראל \"זן חזון איש\" נולד ממעשה שהיה. שהחזון איש בעצמו היה פעם בעיה\"ק צפת לצורך מנוחה, ושם במורדות ההר, במקום שקשה לאדם להגיע אליהם, ראה עצי אתרוג והתבטא \"שאין ספק שעצים אלו הם אתרוגים אמיתיים\". וסיבתו היתה שמשום שקשה מאוד להגיע אליהם, ואין מסתבר לומר שיבוא מאן דהוא וירכיב שם אתרוג. ובאמת שעד לפני כמאה וחמישים שנה היו אתרוגי ארץ ישראל מוחזקים כאינם מורכבים. אך במהלך הדורות האחרונים הערבים ימ\"ש שחיים כאן בא\"י למדו את השיטה, והחלו אף הם להרכיב אתרוגים. בתחילה היה זה רק באזור אום אל-פחם, ואז התפרסם גילוי דעת של גדולי הרבנים באותה תקופה שלא לרכוש משם אתרוגים. ולאחר מכן נתגלה שגם ביפו עושים הרכבה באתרוגים, וגם שם התחילו להימנע מלרכוש, וכך הלך הענין הזה ונפוץ בכל רחבי ארץ ישראל. וזה בעצם מה שהחזון איש אמר, שאם רואים עץ שככל הנראה לא נגעו בו ולא התעסקו עימו, ככל הנראה שלא הרכיבו אותו, והוא עץ אתרוגים אמיתי. והוא מה שנחשב \"אתרוגי ארץ ישראל\" המובא בספרים שבעבר נהגו לסמוך עליהם שאינם מורכבים. והאמת שאמנם קשה לערער על האתרוגים הללו, אך בפועל יש בהם בעיה שהם מלאים 'מיץ', ולהלן יבואר. ו. סברת המקלים באתרוג המורכב ויש כמה דעות שסוברים שיש להקל באתרוג המורכב, וטענתם משום שכתוב בתורה (ויקרא כג, מ): \"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו'\". ודרשו חז\"ל במסכת סוכה (לה.) שצריך שיהיה טעם עצו ופריו שווה. ופרי זה הוא אתרוג. והנה בדור הקודם חי בירושלים הגאון רבי אליעזר אלפנדארי שהיה אב\"ד בעדה החרדית, והוא היה גאון עצום. והוא טען בתשובה (חאו\"ח סימן יג-יד ובשו\"ת הסבא קדישא סימן יב) שגם בלימון יש בו 'טעם עצו ופריו שוין'. וממילא יש להתיר את נטילת האתרוג המורכב והברכה עליו. וגם אם הרכיב לימון באתרוג אין בזה משום חסרון באתרוג. ז. ביאור שונה ב'טעם עצו ופריו שוה' ובתשובה לדבריו יש לומר את מה שכתב המהר\"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה לה.) שביאור 'טעם עצו ופריו שוה' היינו שטעם עץ האתרוג הוא כטעם הקליפה שלו, וכשקליפתו עבה והיא מעיקר הפרי. אך הלימון אין קליפתו עבה כלל, ואיננה מעיקר הפרי ולא מסתבר שנאמר 'טעם עצו ופריו שווה' על החלק הטפל של הפרי. ודבריו נראין בעיקר באתרוג התימני שקליפתו עבה מאוד וכל הפנים שלו כטעם הקליפה, אולם אתרוגי 'זן חזון איש' מלאים מיץ, וקליפתם דקה ואיננה עיקר הפרי, אי לכך, אי אפשר לקבוע שטעמו שוה לטעם העץ מחמת קליפה דקה שכזו. ולפי דבריו, כל האתרוגים שהם מלאים מיץ וקליפתם איננה עבה כל כך, ואיננה מעיקר הפרי, וכגון אתרוגי חב\"ד, ואתרוגי זן חזון איש הנ\"ל ועוד, יש בהם בעיה שאינם עונים ]וכן בחלק מהאתרוגים המרוקאים[ .'על ההגדרה של 'טעם עצו ופריו שוה ההרכבה בארץ ישראל התפשטה במהירות הבזק עד כדי שהראי\"ה קוק זצ\"ל בשעתו, לפני כמאה שנה, הכריז (אגרות ראי\"ה ח\"א סימן רפו) שרובא דרובא של אתרוגי ארץ ישראל כיום הם הינם מורכבים, ואין לסמוך עליהם. ח. אתרוגי חב\"ד יש היום זן של אתרוגים המוכר בשם אתרוגי חב\"ד, שהם אתרוגי יאניווע מאיטליה. היום קוראים להם אתרוגי 'קלבריא'. שהיו גדולי ישראל בדורות האחרונים שהדרו לקחת ולברך עליהם. כגון הגאון ויש לי רשימה של גדולי הדורות [ מוילנא ובעל התניא ואחרים . ]האחרונים שהקפידו לקחת דוקא מהאתרוגים הללו היום אתרוגי חב\"ד כבר אינם גדלים באיטליה, אלא הם לקחו את מה שגדל שם והחלו לגדלם כאן בארץ ישראל ובעוד כמה מקומות. וכן מה שקוראים להם 'אתרוגי חב\"ד', היו הרבה בקהילות ישראל שנהגו לקחתם לברכה. ט. אתרוגי מרוקו גם באתרוגים הבאים ממרוקו יש להם מסורת שהיו מברכים על האתרוגים הללו דוקא. והיו גדולי ישראל, גם מבני אשכנז בדור ראה בספר בכורי יעקב בתוספת [ הקודם שהקפידו לברך עליו בדוקא .]בכורים ס\"ס תרמח אולם מאידך גיסא, האתרוג המרוקאי אין בו גרעינים כלל. ויש בו כמה דברים שנראין לכאורה משונים. הצד השווה שבכל אחד מזני האתרוגים יש בהם צדדים לכאן ולכאן, ואי אפשר לבוא ולערער על אחד מהם, כיון שכמעט שעל כולם יש בהם מסורת שגדולי ישראל בדורות קודמים נטלו אותם לברכה, ואין לנו אלא לברר את האתרוג שיש בו את הסימנים הרבים ביותר שהוא הוא האתרוג המקורי. י. אתרוגי תימן וככל הנראה באתרוג התימני יש בו את רוב ככל הסימנים של אתרוג. אולם דא עקא יש שרוצים לערער שהלא התימנים היו מנותקים משאר קהילות ישראל במשך דורות, ומנין לנו לומר שזהו האתרוג המקורי. שהרי אין עליו שום מסורת מלבד של בני תימן עצמם. וטענת בני תימן שהרי בפועל יש בו את כל הסימנים של אתרוג, אם באופן הגידול הקשה שלו, ואם בצורתו, ואם בענין של טעם עצו ופריו שווה, וודאי שאין שום מניעה מלומר שהוא האתרוג המקורי. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א בקרב בני 'בריסק' מהדרים לקחת רק אתרוג תימני. לפני הרבה שנים היה לי עסק עם אחד שמכר אתרוגים תימניים, שהיו מאה אחוז שהרי גם באתרוגים התימניים שבארץ ישראל יש בהם [ תימניים , ונתתי לזה הכשר. והמעשה היה שרב אחד שבא ]כאלו שהורכבו מתימן ושמו היה רבי שלום יצחק הלוי זצ\"ל שהיה רב ראשי בתימן, תלמיד חכם גדול, שהביא עימו שתילים של אתרוגים תימניים, ואמר לרבני ארץ ישראל \"במקום להביא עימי ספרים הבאתי אתרוגים...\", ושתילים אלו שתלו כמה אנשים, וחלק מהשתילים הגיע לידי הגאון רבי הלל זקס זצ\"ל ראש ישיבת 'חברון', והוא מסרם לי, והבאתי את זה לאחד שיגדלם, ונתתי לו הכשר. והסיכום היה שאת האתרוגים הכי יפים הוא מוכר אותם לבני 'בריסק', שהם מקפידים מאוד במצוות, ומוכנים לשלם כמה מאות דולרים לאתרוג. ואני מעיד שבכל שנה ראיתי שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברך בעצמו על אתרוג תימני. אך היו הרבה אנשים שהיו מביאים לו אתרוגים מפרדסיהם לברך. ועוד בקטנותי, כשעדיין לא היו מביאים לו אתרוגים, היה הוא בעצמו הולך וקונה כמה מיני אתרוגים מכמה סוגים, והיה מברך על אתרוג תימני, ואחר כך היה מנענע על כל סוגי האתרוגים. והיה עושה כן בכל ימי חג הסוכות. ולא היה עושה כן בלולב ובהדסים רק באתרוג, בכדי לצאת ידי ספק. וזה דבר מאוד מומלץ למי שביכולתו לעשות כן, לקנות מכמה סוגי אתרוגים ולברך על אתרוג תימני ולנענע על כולם כדי לצאת ידי חובה בכל גוני. יא. אתרוגי קורפו בדורות האחרונים היו שהקפידו לברך על אתרוגים הגדילים באיי קורפו הסמוכים ליון. והם היו אתרוגים מבוקשים מאוד. אך הגויים שם היו שונאי היהודים וערכו פרעות ביהודים, ומחמת אותם פרעות עשו הרבנים באותו הדור חרם על אתרוגי קורפו שהגויים היו מגדלים ראה בשו\"ת בית אפרים חאו\"ח סימן נו הובא [ .בכדי לפגוע בפרנסתם ].בשערי תשובה סימן תרמט סק\"ז כיום כבר אין בנמצא לאתרוגים הללו, ואיננו יודעים מהם האתרוגים הללו. יב. אתרוג מורכב - מצוה הבאה בעבירה בחסרון האתרוג המורכב נאמרו כמה טענות. וכמה מגדולי האחרונים העלו שהרי אתרוג המורכב הוא ]עיין בלבוש סימן תרמט ס\"ד ועוד[ 'מצוה הבאה בעבירה'. משום שאסור להרכיב מין בשאינו מינו באילן כיון שהוא כלאים. אמנם לאכול ולהנות ממה שהורכב מותר, כיון שהתורה אסרה בהנאה רק כלאי הכרם וחיטה ושעורה במפולת יד. אבל גזירת הכתוב שההרכבה אסורה בכל האילנות, אך לא בהנאה. משום כך סוברים שאין ראוי לברך על אתרוג שנעשה ונוצר בניגוד לרצון השי\"ת. ולכאורה יש מקום לומר שהלא אין הוא עשה את ההרכבה אלא הגוי, והגוי אינו אסור להרכיב את האילנות. ורק בשבע מצוות בני נח הוא חייב. אך אין לומר כן, משום שהרמב\"ם עצמו כתב (פ\"י מהלכות מלכים ה\"ו) שגם הגוי אסור בהרכבה, דהיינו שמלבד שבע מצוות בני נח אסור לו גם להרכיב פירות זה בזה. ומתבאר מכך שעצם מציאות פרי מורכב בעולם הוא נגד רצון ה'. יג. ברכת שהחיינו על אתרוג המורכב כמו כן יש נידון באחרונים אם שייך לברך שהחיינו על אתרוג מורכב. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה ארוכה בענין הזה בשו\"ת יביע אומר, ומסקנתו להלכה שספק ברכות להקל ולא לברך שהחיינו על האתרוג המורכב. מלבד בארץ ישראל שהמנהג היה לברך שהחיינו גם על אתרוג מורכב. והאמת שלגבי ברכת שהחיינו על פרי חדש אין מניעה מלברך משום שלאחר ההרכבה כבר שותלים את הזרעים שהורכבו בעבר, וזה איננו אסור, והפרי המורכב שבא אלינו הוא צאצא של ההרכבה הראשונית, אך מאידך הוא פרי חדש לכן שייך לברך עליו שהחיינו. אך בברכת שהחיינו על מצוה, של האתרוג, כשהמקור של המצוה הוא בעבירה, מה שייך לברך עליו שהחיינו. יד. אתרוג המורכב איננו אתרוג כלל למעשה בפוסקים נידונו עוד שני טענות חשובות בענין הזה. הטענה שאתרוג המורכב ]ראה בשו\"ת מהר\"ם אלשיך הנ\"ל[ הראשונה היא הוא חסר, כיון שיש בו ממין אחר, ממילא בפרי שאוחז ביד חלק ממנו הוא לא אתרוג. אולם טענה זו יפה ליום טוב הראשון של חג שבו חסר פסול לברכה, אך בשאר ימי החג שהחסר כשר אין לטענה זו. עיין שלחן ערוך הגר\"ז סימן [ טענה נוספת וחשובה ביותר בענין הזה תרמח ס\"ק לא ובמור וקציעה סימן תרמח וכן בשו\"ת מכתם לדוד , שאתרוג המורכב איננו אתרוג כלל. אלא הוא ]פארדו חאו\"ח סימן יח מין חדש. שברגע שעירבב מין אחר ושתל אותו הפרי היוצא הוא איננו אתרוג כלל ודבר חדש בא לעולם. וכעין מה שיש שאומרים שאשכולית היא פרי המורכב מלימון ותפוז, וכיום האשכולית היא פרי חדש בפני עצמו. כן הוא הדין באתרוג המורכב שהוא מין חדש לגמרי. והנה בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ב סימן עג) כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תשובה ארוכה בענין האתרוגים, ושם הוא מציין בעיקר לדברי הפוסקים שדיברו בענין הזה, אך אינו נכנס לחלוקה בין הזנים והסוגים השונים של מיני האתרוגים הנפוצים כיום, רק מברר את דעות הפוסקים והנימוקים לכאן ולכאן בענין האתרוג המורכב. ולהלכה הוא מסיק שם מרובא דרובא בדעות הפוסקים שסבירא להו שאתרוג המורכב הוא פסול לגמרי. דהיינו הוא פרי חדש ואחר ואינו בכלל אתרוג כלל. טז. לברך על אתרוג שאין ידוע מקורו מספק ספיקא ושם בשו\"ת יחוה דעת הנ\"ל יצא לדון בדבר חדש בענין הזה באם אין ידוע כלל מקור האתרוג, ואין ביכולתנו לברר אם הוא מורכב או לא. האם נוכל לסמוך בכהאי גונא על ספק ספיקא ולהקל לקחת את האתרוג המוצע. והספק ספיקא הוא ספק אם האתרוג מורכב או שאינו מורכב. ואם תמצא לומר שהאתרוג מורכב, שמא הלכה כאותם הפוסקים המתירים את נטילתו למרות שהוא מורכב. וזהו ספק אחד במציאות וספק אחד בהלכה, ולכאורה יש להקל. טז. ספק ספיקא מטעם רוב ויש לדחות ספק ספיקא זה. דהנה הדין הוא שספק ספיקא מדאורייתא מותר. ונאמרו בזה כמה נימוקים ונבאר כאן את דברי הרשב\"א בתשובה בזה, שם כותב שהסיבה שאנו מקלים בספק ספיקא היא כיון שיש כאן רוב להקל. וביאור דבריו, שבכל ספק יש שני צדדים שקולים להחמיר ולהקל. וכשנוצר ספק נוסף בצדשהוא להחמיר הוא מקטין את ההסתברות השקולה. וממילא יש רוב לומר להקל. והדין הזה שכשיש רוב בהסתברות לומר שיש להקל הוא אף אם הספק השני הוא ספק קלוש, עדיין הוא משפיע להחשיב רוב את הצד שלו. כיון ש'רוב' היינו בכמות מרובה על פני הצד שכנגד ואף אם הכמות היא מרובה במעט. יז. דעת מרן השלחן ערוך לומר כן גם ברוב קלוש והנה איתא בגמרא במסכת עבודה זרה (ע.) לגבי מי שפרצו למרתף שלו גנבים גויים והיו שם חביות יין, הדין הוא שיין הזה אסור משום יין נסך. ובזמנם היו מקומות שהיו נוהגים להצניע כסף בחביות היין. והנה אירעה גניבה במקום מסויים ושם היו גנבים גויים אך היו גם יהודים ומדובר בגנבים יהודים שהם שומרי שבת, כיון שאילולי כן דינם כגוי [ .. והם פתחו את החבית]לכל ענין של יין נסך ויש לדון במקרה כזה שיש בזה ספק ספיקא. ספק אם הגנבים היו גויים או יהודים. ואם תמצא לומר שהיו גויים ספק אם באו לשתות מהיין, או שמה שפתחו את היין היה כדי לברר אם יש כסף וכשראו שאין שם כסף הלכו. וכתוב בגמרא שמחמת הספק ספיקא החביות מותרות. והנה מרן בשלחן ערוך (יו\"ד סימן קכט סי\"א) פסק את דברי הגמרא הזו, והוסיף שהדין כן גם אם רוב הגנבים הם גוים והמיעוט הם יהודים. משום שלמרות שהוא רוב קלוש, אך כיון שהוא רוב שמשפיע על דין הספק ספיקא לכך יש להתיר. יח. אין לומר ספק ספיקא באתרוג והנה להאמור לעיל יש לומר, שאמנם מוכח ברשב\"א ומפסק מרן השלחן ערוך שיש לומר ספק ספיקא להקל, והוא מטעם רוב, למרות שהרוב הוא קלוש, עם כל זאת אין לומר ספק ספיקא להקל בענין אתרוג שאין ידוע מה מקורו. והסיבה היא כיון שבאתרוג כבר הספק הראשון הוא ספק קלוש מאוד, וכבר בספק הראשון אין צדדים שקולים, משום שכיום כבר נודע שרוב האתרוגים בארץ ישראל הם מורכבים, וכמו שהובא לעיל בשם הראי\"ה קוק שהיה ראש הרבנים בארץ ישראל לפני כמאה שנה וכבר אז אמר כך. וגם בקרב המגדלים עצמם יש שמעידים כן. אם כן הספק הראשון הוא אינו ספק שקול כיון שרוב האתרוגים הם מורכבים, והספק השני גם כן אינו ספק שקול כיון שרוב הפוסקים קובעים נחרצות שאתרוג מורכב אין יוצאים בו ידי חובה כלל. לפיכך אין רוב בספק להקל בו, וממילא אין אומרים בו ספק ספיקא.יט. עד אחד נאמן באיסורין בקיום המצוות לפיכך כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שם שאין לנו לסמוך אלא על הנאמנות של המגדל או המוכר, אך צריך לברר ממי אנחנו קונים את האתרוג. יש בזה כלל שעד אחד נאמן באיסורין. וכמו שאנו סומכין על הנאמנות של מוכרי תפילין ומזוזות, וקונים מהם ונוהגים על פי עדותן משום שעד אחד נאמן באיסורין. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד מאוד על מצות תפילין והיה מברר כהוגן על הסופר ועד שלא היה מכירו לא היה לוקח ממנו. וכל כעשר שנים בערך היה מחליף את התפילין שלו, וכשהיה רואה פרשיות מהודרות בצורה יוצאת דופן היה מבקש שיזמינו לו כאלו. וב\"ה שאחד מהתפילין הללו הגיעו לידי של רש\"י ושל ר\"ת. ובזמנו סיפר לי שהיה בבחרותו מקדיש לכך כמה שעות ביום במשך כשנתיים ללמוד את כל דיני כתיבת סת\"ם בעומק וברוחב. ולאחר מכן כשהיה בבתי כנסיות היה מבקש מהמתפללים שיתנו לו רשות לבדוק להם את התפילין, ומצב התפילין היה אז איום ונורא. ואמר לי שהציל רבים מעוון מחמת שגילה שהתפילין שלהם פסולות. הרבה פעמים היו מגיעים אליו שאלות על צורת האותיות, ופעם אף אני הגעתי אליו בשאלה מאוד נדירה ובלתי מצויה, והיה זה ממש בזקנותו לאחר גיל תשעים, ומיד כששאלתי ציטט לי את לשון אחד מהפוסקים. ושאלתי אותו האם מאז שגמר ללמוד את ההלכות הללו בבחרותו חזר ולמד אותם שוב?! ואמר לי שלצערו לא הספיק לחזור. וחזרתי ושאלתי אותו שוב שהרי זו שאלה מאוד נדירה, והיאך ידע להורות את ההלכה בזה?! האם אתה עונה לי על סמך זכרונך מימי בחרותך?! והוא חייך ואמר לי \"עניתי לך...!\" והוא ז\"ל בספרו הביא את תשובת הרא\"ש (כלל ג סימן ה) שמבאר שאומרים בזה עד אחד נאמן באיסורין משום שהוא גילוי מילתא בעלמא. ע\"ש ואכמ\"ל. הלכה למעשה צריך לברר אחר מקור האתרוג שקונה אם הוא בחזקת שאינו מורכב, ועל כל פנים עדיף לברך כיום על האתרוג התימני וכמו שנהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ולאחר מכן יטול אתרוגים אחרים, ומי שיכול יקנה, ומי שאין ידו משגת יקח בבית הכנסת מהמתפללים האחרים אתרוגים אחרים. וכך אני נוהג בעצמי ומבקש מהמתפללים שיש להם אתרוגים מסוגים שונים לנענע אף עליהם. וידידי הרב אריה דרעי שליט\"א יש לו חיבה מיוחדת למצוה זו, הזה ובכל שנה קונה כעשרה אתרוגים מכל הסוגים והזנים, וכבר יש לי קביעות שאני עולה אליו ביום טוב ראשון של סוכות ומבקש אני ממנו במתנה על מנת להחזיר את האתרוגים ואני מנענע עליהם כדי לצאת ידי כל ספק."},{"filename":"270.pdf","content":"270 השיעור השבועי ממרן הראשון לציון גליון מרן רבינו דוד יוסף שליט\"א מיום א ד' תשרי תשפ\"ה לעילוי נשמת אחותו של מרן זצוק\"ל מרת שושנה בת גורג'יה ע\"ה - נלב\"ע בשיבה טובה ללא זש\"ק בליל יום הכיפורים תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.יום הכיפורים מצות אכילה ושתיה בערב יום הכיפורים א. מקור החיוב לאכול בערב יום הכיפורים יש בערב יום הכיפורים מצווה מיוחדת להרבות באכילה ושתייה. הגמרא מספרת, שרב ביבי בר אביי רצה להשלים את אמירת שניים (ברכות ח:) מקרא ואחד תרגום בערב יום הכיפורים. ורבי חייא בר רב אמר לו, \"ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש (ויקרא כג, לב) הרי כתוב בפסוק בערב\" - וכי בתשיעי מתענים? והלא אין מתענים אלא בעשירי! אלא מכאן שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. בהמשך הגמרא מדברת על הדין של שניים מקרא ואחד תרגום שצריך לאומרו ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ונחלקו אם יש לזה תשלומים ואכמ\"ל. על כל פנים רואים כאן, שמצוות אכילה בערב יום הכיפורים קודמת אף למצוות תלמוד תורה. שהרי רב ביבי בר אביי רוצה ללמוד תורה, לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, אבל רבי חייא בר רב אומר לו שעליו דווקא להרבות באכילה ושתייה. ב. תכלית לימוד התורה הוא קיומה באופן כללי צריכים לדעת, שלמרות שתלמוד תורה חשוב כנגד כולם, אבל לא יעלה על הדעת שאדם שילמד תורה יחשוב שהוא פטור ממצוות בגלל שנפשו חשקה בתורה. התורה ניתנה ללמוד על מנת לקיים אותה. זה התכלית. לא שייך לומר לגבי תלמוד תורה עוסק במצווה פטור מן שהרי התכלית של לימוד תורה זה לקיים את התורה. (ברכות ו.),המצווה ג. סיבת האכילה כדי להקל את בתענית למה הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו להרבות באכילה ושתייה בערב יום הכיפורים? בראשונים נאמרו שני טעמים למצוה הזו, וכל טעם הוא כותבים, משל למלך (סימן תרד) והטור (יומא פרק י סימן כב)ההיפך מהשני: הרא\"ש שציווה על בנו להתענות, וגזר עליו המלך שירבה באכילה ושתייה בערב הצום, זה הבן שלו, הוא חס עליו ואוהב אותו, הוא לא רוצה שהצום יזיק לו, לכן הוא ציווה עליו להרבות באכילה ושתייה בערב הצום. ד. מטרת האכילה להקשות את הצום כותב טעם הפוך, שכשהאדם מרבה באכילה (סימן שז) השיבולי הלקט ושתייה ואחר כך הוא צם, הצום הרבה יותר קשה לו. אדם שרגיל לאכול קצת, ומתענה הוא פחות מרגיש את ההבדל. אבל כשהוא אוכל הרבה ובבת אחת מפסיק ולא אוכל, זה הרבה יותר קשה לו. וממילא כך מקיימים יותר את 'ועיניתם את נפשותיכם'. ה. שני הטעמים אמת האמת, שאפשר להגיד ששני הטעמים הם אמת. כי יש כאן שני צדדים: צד אחד הבריאות של האדם. ומצד שני ההרגשה של האדם. שמצד הבריאות, ככל שאדם אכל יותר, באוכל יש ויטמינים וזה מחזק את הגוף שלו, ובאופן טבעי הוא יכול לשרוד יותר זמן. קושי הצום לגוף שלו הוא פחות. אבל מצד הרגשה של האדם, עיננו הרואות שהנה אנחנו צמים הרבה פעמים בשנה, ובשום צום לא קשה כל כך להתענות כמו אכילה בערב יום הכיפורים לצורך התענית | עוסק במצווה פטור מן המצווה בתלמוד תורה| חיוב אכילה ושתיה בערב יום הכיפורים נושאי השיעור: ההבדל בין נדר | נשבע להתענות בחנוכה ופורים ובערב יום הכיפורים| תוספת שבת לדעת הרמב\"ם| דין תוספת מחול על הקודש| או להקשות עליה לא כל חלום רע הוא | תענית חלום בערב יום הכיפורים| חיוב נשים באכילה בערב יום הכיפורים| מקור החיוב לאכול בערב יום הכיפורים| לשבועה כוונה לשם מצווה | אכן רע יום הכיפורים. כל אחד ואחד מרגיש חולשה יותר מתשעה באב שגם כן הצום מתחיל מבעוד יום. אמנם ביום הכיפורים אנחנו גם במתח ובהתרגשות בתפילות, אנחנו עומדים הרבה על רגליים וזה סוחט ומתיש את הגוף. אבל במציאות השעות בבוקר הן השעות הכי קשות. כשהאוכל כבר התעכל מרגישים ממש את הצום. רוב האנשים אומרים שבבוקר יותר קשה מאשר אחר הצהריים. כלומר שתחושת העינוי של 'ועיניתם את נפשותיכם' ביום הכיפורים אינה דומה לשאר צומות. וזה בעיקר מחמת שמרבים באכילה ושתייה בערב יום הכיפורים. ו. להשלים בערב יום הכיפורים (רות כותב טעם נוסף לזה, שהנה כתוב בפסוק (בחידושים על יומא פא.)השפת אמת \"ויאכל בועז וישת וייטב ליבו\". שבאופן טבעי, אדם שאוכל ושותה ג, ז) יש לו מצב רוח טוב. ובערב יום הכיפורים אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר שיהיה שלום בינינו. לכן מרבים באכילה ושתייה, ועל ידי כך אפשר יותר לעשות שלום בין אדם לחברו. יותר קל לאדם להשלים עם חברו. ז. תוספת מחול על הקודש כאמור, הגמרא דורשת את המצווה של אכילה בערב יום הכיפורים : \"בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תענו את (ויקרא שם)מהפסוק נפשותיכם\". שאצל עם ישראל בשקיעת החמה מתחיל יום חדש, 'ויהי בוקר ויהי בוקר'. אם כן מה הכוונה 'בתשעה לחודש בערב' הרי בערב זה כבר לא תשעה לחודש. אלא שהתורה שינתה את הלשון וכתבה 'בתשעה לחודש' כדי לומר שיש קשר בין התשיעי לעשירי, שבתשיעי יש מצווה להרבות באכילה ושתייה. וזו הדרשה בגמרא לפי רבי עקיבא בגמרא. הובאה דרשה אחרת, שמכאן אנחנו למדים דין (ראש השנה ט.)אולם בגמרא תוספת מחול על הקודש. שהפסוק אומר 'בתשעה לחודש בערב' – היינו שמבעוד יום, בתשעה לחודש, כבר מוסיפים מחול על הקודש. והגמרא ממשיכה ואומרת, \"אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? תלמוד לומר, מערב עד ערב. שבתות מניין? תלמוד לומר, תשבתו. ימים טובים מניין? תלמוד לומר, שבתכם\". ויש לדון בזה אם שתי הדרשות הללו סותרות זו את זו. ולכאורה ייתכן לומר, שנראה שרבי עקיבא לומד את הפסוק לעניין אכילה בערב יום הכיפורים, ואינו סובר דין תוספת מחול על הקודש. אבל למאן דאמר שיש תוספת מחול על הקודש, יכול להיות שזה גם זה וגם זה. ח. תוספת שבת לדעת הרמב\"ם אינו ] - הלכות יום הכיפורים[ והנה הרמב\"ם בהלכות שביתת עשור מזכיר כלל שיש מצווה להרבות באכילה ושתייה בערב יום הכיפורים. הוא מזכיר רק את דין תוספת מחול על הקודש רק לגבי מצוות התענית. כלומר שלהרמב\"ם, אין דין תוספת יום הכיפורים לגבי מלאכה. כמו כן לפי זה יש לומר שגם אין דין תוספת שבת לפי הרמב\"ם. ואכן כך סובר בדעת הרמב\"ם. אמנם המגיד משנה (פרק א מהלכות שביתת העשור הלכה ו) המגיד משנה אמנם כותב בלשונו שהרמב\"ם סובר שאין תוספת דאורייתא במלאכה, כותב, שכוונתו שלהרמב\"ם אין דין תוספת (סימן רסא)אבל מרן בבית יוסף שבת כלל גם מדרבנן. ובאמת, המעיין במגיד משנה בסוף הלכות חנוכה יראה מפורש כדעת מרן בבית יוסף וכמו כן כתב בכסף משנה שם. וכנראה שמרן מסכים לזה.ט. דין תוספת שבת להלכה (בפירושו לרמב\"ם הלכות שביתת העשור שם ובתשובות ח\"ה לשונות הרמב\"ם לעומת זאת דעת הרדב\"ז , שגם הרמב\"ם מודה שיש תוספת דאורייתא ביום סימן קיג וע\"ע סימן פח ואכמ\"ל) הכיפורים, וממילא הוא הדין שגם לגבי שבת יש דין תוספת שבת מדאורייתא. (ארעא דרבנן אות תרמג) והמהרי\"א אלגאזי (בביאור הגר\"א לשלחן ערוך סימן רסא) הגאון מווילנא ועוד כמה גדולי האחרונים סוברים, שלהרמב\"ם חיוב תוספת שבת הוא מדרבנן. אבל כאמור מרן לומד בדעת הרמב\"ם שאין בכלל דין תוספת שבת. אולם מרן אינו פוסק כך להלכה, אלא כדעת כמעט כל הראשונים (סימן שיש דין תוספת שבת, למרות שמזכיר את זה רק בלשון 'יש אומרים' . אני פעם נתתי שיעור ארוך בנושא הזה להוכיח שזו דעת מרן רסא סעיף ב) מרן מזכיר את הדין (סימן תרח סעיף א)להלכה, למרות שבהלכות יום הכיפורים של תוספת רק לגבי התענית. בהזדמנות אחרת אולי נדבר בנושא הזה. י. הרמב\"ם סבר את החיוב לאכול בערב יום הכיפורים מעיר על הרמב\"ם למה לא כתב בהלכות שביתת (על הרמב\"ם שם) הלחם משנה העשור את הדין של אכילה בערב יום הכיפורים. שהרי הוא בוודאי סובר את המצווה הזאת, וכפי שנראה מדבריו בהלכות נדרים במפורש, שסבר שם: \"הנודר שיצום (פרק ג מהלכות נדרים הלכה ט)את ההלכה הזו. וזה לשון הרמב\"ם יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב, או ערב יום הכפורים, הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים ע\"כ. ונבאר את הדברים. יא. ההבדל בין נדרים לשבועות הנה יש הבדל גדול בין נדרים לשבועות. וכדי להמחיש את הדברים אקדים: שבועה אינה חלה על שבועה. דהיינו אם אדם קם בבוקר עם מצב רוח רע, ונשבע שהיום הוא יצום. לאחר זמן מה הוא נרגע קצת, והחליט שהוא רוצה לאכול, ולכן נשבע שהיום הוא יאכל. השבועה השנייה אינה חלה כלל כי אין שבועה חלה על שבועה. והוא חייב מלקות בגלל שעבר על לאו מהתורה שנשבע שבועת שווא. שבועה כזאת שאינו יכול לקיימה – שהרי יש עליו שבועה קודמת – היא שבועת שווא. מצד שני האיש הזה יהיה חייב להמשיך לצום באותו יום. לעומת זאת נדר יכול לחול על שבועה. כי ההבדל בין נדר לבין שבועה, לפי ההגדרה כמבואר בסוגיות במסכת נדרים, נדר זה 'חפצא' ושבועה זה 'גברא'. בנדר אי אפשר לומר 'אני נודר שלא אוכל כל היום'. כי את זה הוא אומר על הגוף שלו, על הגברא. הוא כן יכול לנדור באופן שאוסר את החפץ או את האוכל עליו. מאידך שבועה, אדם שנשבע לעשות פעולה כלשהיא, הוא אוסר את זה על הגוף שלו, אבל החפץ לא נאסר. כדי להמחיש את הדברים אתן דוגמא יותר פשוטה. אנחנו כולנו נשבענו לפני הקדוש ברוך הוא בהר סיני, שנקיים את התורה. לכן אם יהודי ישבע שלא יאכל מצה בליל פסח, השבועה שלו לא חלה, כי הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני, שבועה איננה חלה על שבועה. אבל אם יאמר שנודר נדר מכל המצות שבעולם, הרי זה איסור שחל על החפצא, ויהיה אסור לו לאכול מצה. וממילא הוא יצטרך לעשות התרה כדי לאכול מצה. כי הוא אסר את החפץ עליו. יב. ביאור הרדב\"ז בדעת הרמב\"ם אם כן הרמב\"ם בהלכות נדרים מדבר על אדם שנדר לצום בכל יום ראשון או כל יום שלישי, דהיינו שהוא אסר את כל המאכלים עליו. מאידך מצות האכילה בערב יום הכיפורים היא מצוה על האדם לאכול. וכותב הרמב\"ם, שאם אדם נדר לצום ויום הצום חל ביום טוב או ערב יום הכיפורים או ראש חודש, שצריך לצום, כי הנדר חל על שבועה. שכיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לאכול בימים האלו הרי שהנדר חל עליו, ממילא המאכל נאסר עליו. לעומת זאת אם ביום הצום חל חנוכה ופורים, אינו חייב לצום, ומסביר הרמב\"ם את הסיבה לכך: \"הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים, הרי הם צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים\". כלומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, לכן הוא חייב לאכול ולשתות. אשר על כן מלשון הרמב\"ם שצריך לצום כאשר הצום שלו חל ביום ערב יום הכיפורים, ומאידך בחנוכה ופורים כותב הרמב\"ם שהם מדברי סופרים ואינו חייב לצום, רואים שדעתו היא שבערב יום הכיפורים חיוב .(שם)האכילה הוא מדאורייתא. וכך כותב הרדב\"ז בדעת הרמב\"ם יג. מצות אכילה עיקרה מהתורה מסביר (הלכות נדרים שם) ובכסף משנה(סימן תרד) לעומת זאת מרן בבית יוסף פירוש אחר ברמב\"ם. שלא ייתכן לומר שהרמב\"ם סבור שהמצווה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים היא מצוות עשה מהתורה. משום שהרמב\"ם מזכיר גם את ראש חודש. והרי אין שום חיוב בתורה לאכול ולשתות בראש חודש. אכן לגבי יום טוב שגם אותו הרמב\"ם הזכיר שם אפשר לומר שיש מצוות שמחה, והשמחה היא באכילה, אבל איפה כתוב שיש מצווה דאורייתא לאכול בראש חודש?! לכן אומר מרן, שכוונת הרמב\"ם היא שכיון שיש יסוד מהתורה לאכילה בערב יום הכיפורים, שהרי חכמים הסמיכו את זה על פסוק בתורה, זה נקרא עיקרו דאורייתא, ואינו כמו חנוכה ופורים שאין להם שום בסיס מהתורה. שהרי כל הנס של פורים אירע בסוף תקופת הנביאים, ונס חנוכה אירע באמצע תקופת התנאים, באמצע תקופת בית שני. יד. מרן סבר שהאכילה היא מדרבנן אולם ככל הנראה שמרן עצמו אמר את זה ליישב את דברי הרמב\"ם, (סימן תקע סעיף ג) אבל אינו מסכים עם זה להלכה. מפני שבהלכות תעניות כותב השלחן ערוך כך: \"נשבע להתענות בחנוכה ופורים, חלה שבועה עליו, כיון שאינם אלא מדרבנן\". כלומר למרות שיש מצווה דרבנן לאכול בחנוכה ופורים, אבל מושבע ועומד מהר סיני, זה רק על מצוות דאורייתא, כל הדין של אין שבועה חלה על שבועה על מושבע ועומד מהר סיני הוא במצוות מהתורה, אבל במצוות דרבנן הוא אינו מושבע מדבר על (שו\"ת פאר הדור סימן א) ועומד מהר סיני. הרמב\"ם בעצמו בתשובות הנושא הזה, ש'מושבע ועומד מהר סיני' היינו רק על מצוות מהתורה. ויש לזה גם ראיה מהגמרא בנזיר ועוד כל מיני מקורות. וממשיך מרן: \"ונראה לי, דהוא הדין לראש חודש וערב יום הכיפורים שאינם אלא מדרבנן, אלא שמדברי הרמב\"ם נראה שהם של תורה\" – כלומר שזה לא קשור למה שכתב הרמב\"ם בהלכות נדרים, כיון שהרמב\"ם דיבר בנדר ומרן השלחן ערוך מדבר בשבועה, ובכל זאת מרן אומר שהשבועה חלה, הוא מדמה את ערב יום הכיפורים לחנוכה ופורים שהן דרבנן. הרי לנו שאמנם בבית יוסף מרן מיישב את דברי הרמב\"ם שעיקרו מדאורייתא, אולם להלכה אינו סובר כן, ודעתו שערב יום הכיפורים דינו כמו חנוכה ופורים. וכמו כן נמצא בדברי מרן בהלכות שכותב שמדברי הרמב\"ם נראה שמצות אכילה (סימן תיח סעיף ד) ראש חודש בראש חודש הוא של תורה. ומקור דבריו הוא בהלכות נדרים הנ\"ל. איך שלא יהיה יש כאן מחלוקת, אבל ודאי שיש כאן מצווה חשובה להרבות באכילה ושתייה בערב יום הכיפורים. טו. מוכח שהרמב\"ם סבר שחיוב האכילה הוא מדרבנן לעיל הבאנו שנחלקו בגמרא בדרשת הפסוק \"ועיניתם את נפשותיכם\" אם הוא מדבר על אכילה בערב יום הכיפורים או על תוספת יום הכיפורים. והנה, עצם זה שרואים שהרמב\"ם סובר את שניהם, הרי שאם נאמר שאכילה בערב יום הכיפורים זה דין דרבנן, ממילא דין תוספת יום הכיפורים הוא דאורייתא. הרי שהרמב\"ם פסק שאין הלכה כרבי עקיבא שדורש מהפסוק את החיוב לאכול ביום הכיפורים, וכל חיוב האכילה הוא רק מדרבנן. מאידך, אם נאמר שחיוב האכילה בערב יום הכיפורים הוא מדאורייתא, הרי אי אפשר ששתי החיובים יהיו דאורייתא, זה לא מסתדר עם הסוגיא. וכבר דנים בזה המגיד משנה, הכסף משנה, הלחם מדבר (שם) . וגם הבית יוסף(בפירושיהם לרמב\"ם בהלכות שביתת העשור שם) משנה והרדב\"ז בזה. זה נושא אחר בפני עצמו. אבל למסקנת הדברים, אין ספק, שגם הרמב\"ם מביא להלכה את המצווה הזאת להרבות באכילה או שתייה בערב יום הכיפורים. אכן עדיין צריך עיון למה הרמב\"ם רומז את זה רק בהלכות נדרים ולא כתב את זה בפירוש בהלכות שביתת עשור. טז. חיוב נשים במצוות אכילה בערב יום כיפור (שו\"ת יש כמה דיונים בפוסקים על המצווה הזאת. הגאון רבי עקיבא איגר דן אם גם אישה חייבת במצווה הזאת. שהנה מצד אחד, הכלל סימן טו) הוא שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וכאן זו מצוות עשה שהזמן גרמא. מצד שני, הרי המצווה הזאת קשורה למצוות הצום ביום הכיפורים, אם כן כל מי שחייב להתענות ביום הכיפורים חייב גם לאכול בערב יום הכיפורים. אולם בתורה לא מובא מהי סיבת חיוב האכילה בערב יום הכיפורים. (בבא ובראשונים כאמור לעיל, יש טעמים הפוכים ממש בזה. ויש לנו כלל 'לא דרשינן טעמא דקרא', מותר לנו לפרש איך שאנחנו רוצים מציעא קטו.) לאמיתה של תורה, אבל להוציא הלכה מפירוש דברי התורה אי אפשר. מצד שני, הרי כאן אנו רוצים להוציא את הטעם שחיוב האכילה הוא קשור לצום וממילא לחייב לחומרא, והרי לחומרא כן דרשינן טעמא . ואכן הגאון רבי עקיבא ]עיין שו\"ת חתם סופר חיו\"ד סימן קד[ דקרא נשאר בשאלה הזאת בצריך עיון. כותב בפירוש שאישה שחייבת בתענית, (מנהגים) לעומת זאת המהרי\"ל חייבת גם לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. יז. מצות האכילה כתובה בלשון עינוי האמת שמסברא יש לומר שנשים חייבות, מפני שהרי התורה הזכירה ראה טור ובבית [ את זה בלשון עינוי. וזו שאלה שהובאה כבר בראשונים , שהרי בתורה לא כתוב שיש מצווה לאכול, התורה כותבת ]יוסף שם את החיוב בלשון עינוי, שאם אכל בתשיעי והתענה בעשירי, הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי. אם כן שואלים הראשונים, כיצד ניתן לומר שמצוות אכילה נזכרת בלשון של עינוי. אכן אם נאמר שנשים חייבות באכילה, יש לומר שהתורה כתבה דווקא בלשון עינוי, כדי ללמד שמצוות האכילה היא דווקא למי שחייב להתענות. וכיון שנשים חייבות בתענית כמו הגברים, ממילא הן חייבות גם באכילה בערב יום הכיפורים. ,דן בנושא הזה (ח\"א סימן לז) להלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר והמסקנה שלו שאישה חייבת להרבות באכילה או שתייה כמו איש. ויש הרבה ראיות לזה. יח. תענית חלום בערב יום הכיפורים יש דיון בפוסקים האם מותר להתענות תענית חלום בערב יום הכיפורים, אומרת שמר בריה (פסחים סח:) והאמת שזו מחלוקת ראשונים. הנה הגמרא דרבינא היה מתענה כל השנה חוץ מפורים, חג השבועות ובערב יום הכיפורים. שבועות משום שזהו יום שניתנה תורה, פורים משום שאלו ימי משתה ושמחה, וערב יום הכיפורים משום שיש מצווה להרבות באכילה או שתייה. וכותבים שם הראשונים, וכי כיצד ייתכן שאדם צם בכל ימות השנה?! ומבארים שהתעניות שהיה מתענה היו אלו תעניות חלום. ומשמע במפורש, שמר בריה דרבינא היה מתענה תעניות חלום אפילו בשבתות. הוא היה רואה הרבה חלומות רעים, ולכן היה מתענה. יט. דברי חלומות מר בריה דרבינא היה כנראה מבין בחלומות, אנחנו לא מבינים כל כך. הנה לא מזמן באה אליי אישה אחת מהמשפחה כשכולה נחרדת, היא ראתה נחש בחלום. אמרתי לה יפה מאוד! יופי של חלום... אבל היא לא נרגעה והתחילה לתאר איך הוא רץ אחריה ושהיא ברחה בפחד גדול... אומרת בפירוש, (ברכות נז:) אמרתי לה, עוד יותר טוב, זה חלום מצוין! הגמרא הרואה נחש בחלום הוכפלה פרנסתו. הגמרא דנה אם הוא נשכו אם זה טוב או רע, אבל נחש שרץ אחריו זה חלום טוב. הכלל הוא, שלא כל מה שאנחנו חושבים שזה רע, זה אכן רע. מובא, שאם אדם ראה בחלום שתולים אותו על (פז:)בסוף מסכת יומא העץ, לוקחים אותו בכיכר העיר בטהראן ותולים אותו על העץ, שהוא צריך לעשות משתה ושמחה! כי זה סימן שהוא עומד לעלות ולגדול. זה לא חלום רע. הגמרא שם מספרת על רב ורבי חנינא, שפעם אחת רב היה צריך למסור שיעור בישיבה. ופתאום באמצע השיעור נכנס רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא, ולכבודו, אמר רב שהוא מתחיל את השיעור מההתחלה, וחזר על השיעור. והנה באמצע השיעור, נכנס בר כפרה, ואמר רב שלכבודו הוא יחזור שוב מתחילת השיעור. לאחר מכן נכנס רבי חנינא, והנה להבדיל מהאחרים, רבי חנינא היה רבו של רב, והנה דווקא אז רב התרגז ואמר, וכי כל אחד יבוא באמצע ואני אחזור בשבילו?! ולכן לא רצה לחזור לכבודו של רבי חנינא. רבי חנינא נעלב, דווקא לי, שאני הרב שלך לא חזרת?! ואומרת הגמרא, שלאחר מכן רב הבין שזה לא בסדר, ולכן בכל שנה במשך שנים, היה הולך אל רבי חנינא בערב יום הכיפורים ומבקש ממנו סליחה, ורבי חנינא לא רצה לסלוח לו. שואלת הגמרא, הרי כתוב שאחי יוסף בקשו מיוסף סליחה, ולומדים : (בראשית נ, יז)מזה חז\"ל ששלוש פעמים צריך לבקש סליחה. שהרי כתוב \"כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך\". 'אנא', 'שא נא', 'שא נא' – שלוש פעמים ביקשו את סליחתו, ולומדים חז\"ל שלא צריך יותר מזה. אם כן למה רב הלך לבקש את סליחתו של רבי חנינא כל כך הרבה פעמים? משיבה הגמרא, 'רב שאני'. ויש שני פירושים בראשונים בתירוץ הזה: אחד, רב שאני היינו שרבו שאני, כלומר בבקשת סליחה מרבו הדין הוא (שלחן ערוך סימן תרו שונה וצריך לבקש אף יותר משלוש פעמים. וכך ההלכה - לרב [ .. פירוש אחר נאמר בראשונים, שרב היה מחמיר על עצמוסעיף א) . דהיינו שאם אדם רוצה להחמיר על ]קראו רבי אבא, וכולם קראו לו רבעצמו ולבקש סליחה יותר משלוש פעמים רשאי. שואלת הגמרא, למה רבי חנינא במשך שנים על גבי שנים אינו רוצה לסלוח לרב?! ומשיבה הגמרא, שרבי חנינא ראה חלום. הוא ראה שלוקחים את רב ותולים אותו. ופתרון החלום הוא, שרב עתיד לעלות לגדולה דהיינו להיות ראש הישיבה. ורבי חנינא היה בעצמו ראש הישיבה. . ]... - כמו שני רבנים ראשיים[ והרי אי אפשר למנות שני ראשי ישיבה אם כן רבי חנינא הבין שאם רב יתמנה לראשות הישיבה הוא – רבי חנינא – הולך למות ח\"ו. אם כן היתה לו הזדמנות להינצל על ידי שהראה לרב שהוא כועס עליו, ורב יבקש סליחה, ורבי חנינא יעמיד פנים שהוא בריב איתו, וממילא רב יעזוב וילך למקום אחר ששם ראש הישיבה. ואכן כך אירע, רב נסע לעיר אחרת, ומיד כשהגיע, מינו אותו לראש הישיבה. מהסיפור הזה אנחנו רואים, שלא כל חלום שאנשים חושבים שזה רע, הרבה פרטים בנושא הזה. ואכמ\"ל. (סימן רפח) זה נחשב רע. יש בשלחן ערוך כ. מדברי מרן משמע שמותר להתענות תענית חלום על כל פנים מבואר בתוספות לעיל שמר בריה דרבינא היה מתענה בכל השנה חוץ משלושה ימים ואחד מהם הוא ערב יום הכיפורים, ושהצום הזה היה תענית חלום. ובשלושה ימים הללו הוא לא היה צם אפילו שהיה רואה חלום, משמע שאפילו בשבת מתענים תענית חלום, אבל בערב יום הכיפורים אין מתענים תענית חלום. לא סבר כך. (סימן תקסח סעיף ה) אולם כנראה מרן השלחן ערוך בהלכות תעניות שהנה כתב וז\"ל: \"המתענה תענית חלום ביום טוב, או בחולו של מועד, או בראש חודש, או בחנוכה ופורים, או בערב יום הכיפורים, צריך למיתב תענית לתעניתיה\". ע\"כ. כלומר שהוא צריך לכפר על זה ולצום עוד יום נוסף. רואים שמרן משווה את ערב יום הכיפורים ליום טוב ולכל שאר הימים, דהיינו שמותר להתענות תענית חלום. כא. תענית חלום מצד ההלכה או מצד המציאות כתבתי לדחות, שבאמת אין מחלוקת. (חלק יח סימן רפח) בספרי הלכה ברורה סוברים, שבאמת מצד דין תענית חלום מותר (סימן תרד ס\"א) ומרן וגם הרמ\"א להתענות, שהרי אם בשבת שעונג שבת הוא מדאורייתא לפי כמעט כל , ומותר תענית חלום, הרי (ראה שו\"ת הרשב\"א ח\"א סימן תריד ובית יוסף סימן רמב)הראשונים שגם בערב יום הכיפורים מותר. כלומר יש כאן נידון של הלכה, ויש נידון של המציאות. מצד ההלכה מותר להתענות, אבל במציאות, אדם שיצום בערב יום הכיפורים הוא יכול בידיים לגרום לעצמו חס ושלום שהוא לא יוכל לצום ביום הכיפורים. משום כך יש לומר שמרן התייחס בעיקר לשאלה של הכפרה אם התענה שצריך להתענות שוב. אבל גם מרן מסכים שזה לא טוב לצום. לכן למסקנת הדברים, לא מתענים שום תענית בערב יום הכיפורים, מצווה להרבות באכילה או שתייה. כב. מצוות צריכות כוונה , כל מצווה שאנחנו מקיימים (שלחן ערוך סימן ס סעיף ד)רבותיי, מצוות צריכות כוונה צריך לכוון. הרבה יותר קל לכוון לצום לשם שמיים ביום הכיפורים, מאשר לכוון לשם מצווה כשאנחנו מרבים באכילה או שתייה בערב יום הכיפורים... וצריך לשים לב גם לזה. ובעזרת השם נזכה שיהיו כל מעשינו לשם שמיים, ונזכה לגמר חתימה טובה בספר החיים והשלום, פרנסה טובה, בשורות טובות ישועות ונחמות, אכי\"ר."},{"filename":"271.pdf","content":"271 גליון העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן קידוש ואכילת כזית בליל | אמירת לשם יחוד קודם קיום המצווה| כוונה במצוות סוכה| מצוות צריכות כוונה| נושאי השיעור: טעם מצוות סוכה על מה צריך לברך 'לישב בסוכה' | כמה צריך לאכול בלילה הראשון| שיעור בנפח או משקל| סוכות מבעוד יוםהשיעור השבועי ממרן הראשון לציון עורך ראשי : הרב אריאל סגרון רבינו דוד יוסף שליט\"א מיום א' י\"א תשרי תשפ\"ה חג הסוכות מצות אכילה בסוכה בליל יום טוב ראשון של סוכות א. מרן האריך בטעם מצות סוכה מצוות עשה מן התורה לאכול כזית פת בסוכה בלילה הראשון של חג מתחיל את הלכות סוכה. הסימן הזה (סימן תרכה) הסוכות. מרן השלחן ערוך כולו סעיף אחד קצר, וז\"ל: \"בסוכות תשבו שבעת ימים כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש\". ע\"כ. זה כל לשון השלחן ערוך, סימן שלם סעיף אחד. אנחנו יודעים ששלחן ערוך זה ספר הלכות, זה לא ספר פירושים ורעיונות ומדרשי חז\"ל, ולכאורה מה רוצה השלחן ערוך בזה, שהוא מקדיש לכך סימן שלם שהסוכות זה זכר לענני כבוד. ב. הלכה כרבי עקיבא מחבירו באמת שהאחרונים כבר הרגישו בזה. שהנה יש מחלוקת מה הסיבה \"בסוכות תשבו שבעת ימים כל (ויקרא כג, מא-מב) שעושים סוכות. כתוב בתורה האזרח בישראל ישבו בסוכות, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל\". ואיתא , רבי אליעזר אומר סוכות זה ענני כבוד. שכשעם ישראל היו (סוכה יד.)בגמרא במדבר הקדוש ברוך הוא הקיף אותם בענני כבוד שהיו מיישרים ומסדרים להם את הדרך, וכדי שהגויים לא יכולים היו להתקרב אליהם. הם היו כמו מלכים, מוקפים מכל הצדדים, אין שמש, אין חום, מיזוג אוויר מצוין במשך שענני הכבוד היו בזכות אהרון הכהן. לעומת (תענית ט.) שנה. חז\"ל אומרים 40 זאת רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם. שבאמת הקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל כשיצאו ממצרים סוכות שישבו בהם. לאור זאת אפשר לומר, שהשלחן ערוך בא כאן להכריע כדעת רבי אליעזר. זה כתוב להפך, שרבי עקיבא (פרשת אמור סימן רז) דרך אגב, במדרש תורת כהנים אמר שהוא משום ענני כבוד. ויש לנו כלל הלכה כרבי עקיבא מחברו – כשרבי עקיבא חולק עם אחד התנאים הלכה כרבי עקיבא. ג. מצוות צריכות כוונה מה הנפקא מינה להלכה בזה? שהרי לכאורה מה לנו להיכנס בין התנאים, הוא הראשון (סימן תרכה) מה זה נוגע להלכה. אלא אומרים כמה אחרונים והב\"ח וע\"ע פרי מגדים אשל אברהם סימן תרכה ומועד לכל חי סימן [ שמדבר בזה , שהלכה היא מצוות צריכות כוונה. כשאדם עושה מצווה צריך ]כ אות י לכוון לשם מצווה. למשל, אדם שבלילה הראשון של סוכות, לא ידע שהיום הוא סוכות, ומישהו בנה שם סוכה והוא אכל בה, הוא לא חשב לרגע שיש מצווה בלילה הזה לאכול בסוכה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה הוא לא יצא ידי חובה, כי צריך לכוון לשם מצווה. וכך ההלכה. מרן השלחן ערוך מביא שיש אומרים שמצוות אינן צריכות כוונה, ויש אומרים (סימן ס סעיף ד) שמצוות צריכות כוונה, וכן הלכה. אשר על כן כאן בהלכות סוכה מרן בא ללמדנו שכשיושב ואוכל בסוכה צריך לחשוב על ענני כבוד. ד. אם הכוונה במצוות סוכה מעכבת הוא כותב שהכוונה (סימן תרכה סק\"ג) לבעל הערוך לנר יש ספר 'ביכורי יעקב', ושם בזה מעכבת, משום שכתוב בפסוק, \"למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות (סוכות הושבתי את בני ישראל\". אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה לא מסכים עם זה, ודעתו שהכוונה בסוכה איננה דיני הישיבה בסוכה בביאורים אות א) 'מעכבת. וזה דומה למצות תפילין, שבסידורים מובא נוסח 'לשם יחוד - כדאי מאוד שכל בוקר, אם אדם יכול להקדים [ ,שאומרים לפני הנחתן . ]עוד שתי דקות, ולהגיד את הלשם יחוד לפני הנחת תפילין - זה דבר חשוב ואומרים בלשם יחוד \"ואני מכוון בהנחת ארבע פרשיות אלו, שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחוד שמו וכו'\", דהיינו שמכוונים לשעבד לקדוש ברוך הוא את המוח ואת הלב. כלומר שיש עניין מיוחד לכוון בהנחת תפילין, לא סתם שמקיים מצווה, אלא לכוון את הסיבה שבגינה מניח את התפילין. והנה בהנחת תפילין הכוונה אינה מעכבת, ואם אדם רק כיוון לשם מצוות תפילין יצא, כל שכן כאשר הוא מברך – שזה מוכיח שמתכוון לשם מצווה. הרי בברכת המצוות אומרים \"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו\" – זה מוכיח שכוונתו לשם מצווה, וזה מספיק. ה.אמירת לשם יחוד לפני קיום המצוה לפני שקמה תנועת החסידות, הספרדים היו הראשונים שהלכו אחרי רבנו שנה, ומיד לאחר מכן רואים איך שגדולי 500 האר\"י. הוא חי לפני כמעט הרבנים הספרדים תמיד הלכו אחרי האר\"י. והוא אשר ייסד את אמירת שנה 150 לשם יחוד לפני קיום מצוות. כשקמה תנועת החסידות, בערך אחרי כן, גם הם התחילו ללכת אחרי רבנו האר\"י. אך עד היום הזה, אנחנו הספרדים הולכים אחרי האר\"י הרבה יותר מהחסידים. אין בזה שום ספק. למשל, באותיות של הספר תורה של הספרדים ושל החסידים. לפי כל מה שכותבים האחרונים בשם האר\"י, המנהג שלנו זה בוודאי על פיו. כאשר החסידים התחילו לומר גם לשם יחוד, הרי היתה התנגדות קשה מאוד בתחילת החסידות והיו גדולי ישראל שפחדו שהם באו לחדש מצוות חדשות. למעשה זה לא היה נכון, ומה שהם עשו בעיקר שהתכוונו להדגיש מצוות מסוימות שקשורות לעבודת השם. אבל היו כמה גדולי ישראל, ובראשם הגאון מוילנא, שהיו להם חששות שהתנועה החדשה הזאת, חלילה תמציא דברים חדשים. והנה הנודע ביהודה (קמא חיו\"ד סימן צג) כתב תשובה חריפה מאוד ותקיפה נגד אמירת לשם יחוד, והתנגד לכך בתוקף. והיו איתו עוד גדולי ישראל. בתוך התשובה הוא כתב, \"כי ישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם והחסידים ייכשלו בם\"... לפני שהוא הוציא את הספר לאור, נודע לחסידים שכך הוא כתב, וכנראה שילמו כסף לבעל הדפוס, והוא שינה, ובמקום 'והחסידים ייכשלו בם', כתבו את מה שכתוב 'ופושעים ייכשלו בם'. כמו הפסוק המקורי כשיצא הספר ראה הנודע ביהודה ששינו לו, הוא כתב 'חסידים' (הושע יד, י). והנה בספר כתוב 'פושעים', אז הוא צחק ואמר, 'תראו מה שקורה פה, אני עשיתי מפושעים חסידים, והם עשו מחסידים פושעים... הטענה המרכזית של הנודע ביהודה, שהנה אומרים 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' – וכי יש לך לשם יחוד גדול מזה?! הרי עצם הברכה היא הכוונה. אבל רבנו האר\"י רצה שנוסיף לשם יחוד כיון שזה לא רק כוונה לקיים את המצווה עם כל המצוות הכלולות בה, אלא עוד כל מיני פרטים נוספים על פי הקבלה. ואנחנו הספרדים מאז ומתמיד נהגנו לומר לשם יחוד. הלכה למעשה בכוונת המצווה בסוכה ו. למעשה, בהנחת תפילין, למרות שמצוות צריכות כוונה, גם אם לא אמר לשם יחוד, או למשל היה מבולבל ושכח לברך על התפילין, הרי מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שלו – שהרי הוא מניח תפילין, תפילין זו מצווה, אף אחד לא מניח תפילין בשביל שלא יהיה לו קר... לכן יוצא ידי חובה. כמו כן יש לומר להלכה, במצות סוכה, אדם שיודע שזה הלילה הראשון של חג הסוכות, הוא הלך לבית הכנסת, התפלל תפילת יום טוב, אמנם הוא צריך לברך 'לישב בסוכה', אך אפילו אם לא בירך יצא ידי חובה. כלומר שבאמת להלכה הכוונה של ענני כבוד זה לא מעכב את המצווה, אבל לכתחילה ראוי. אני זוכר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך כל השנים, שבליל חג הסוכות היה נוטל ידיים לסעודה אחרי הקידוש, ואז היה יושב והיה אומר שהוא מכוון לקיים מצוות עשה של ישיבה בסוכה זכר לענני כבוד. הוא היה מדגיש את זה תמיד. וכך ראוי לעשות, אבל כאמור זה לא מעכב. מקור חיוב אכילה בלילה הראשון בסוכה ז. בתורה לא כתוב בפירוש שצריך לאכול בסוכה בלילה הראשון של חג (סוכה כז.),הסוכות. בתורה כתוב \"בסוכות תשבו שבעת ימים\". ומסקנת חז\"ל שכמו שבפסח שכל שבעת הימים זה רשות לאכול מצה. אם אדם רוצה לאכול מצה, יאכל ואם אינו רוצה לאכול מצה, רוצה לאכול רק בשר עופות ודגים, רשאי, הוא אינו חייב לאכול פת. כך גם בסוכות, שבמשך כל שבעת הימים אין חיוב לאכול פת, וממילא אין חיוב לאכול בסוכה, ואם הוא רוצה לאכול בשר, מעיקר הדין יכול לאכול מחוץ לסוכה. ועיקר החיוב הוא רק בלילה הראשון. וחז\"ל לומדים את הדין של הלילה הראשון של סוכות מהלילה הראשון של פסח בגזירה שווה, חמישה עשר - חמישה עשר. שכמו שבפסח בלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, כך גם בסוכות בלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. אמנם יש לנו כלל אין גזירה שווה למחצה. למרות זאת כותבים התוספות שאין לומר שכמו שבלילה הראשון של פסח נשים חייבות, (קידושין לד: ד\"ה סד\"א), אז גם בלילה הראשון של סוכות נשים חייבות. למרות שאין גזירה שווה למחצה, כיון שהתורה פטרה את הנשים מסוכה לגמרי, בגלל שכתוב דורשים 'האזרח - להוציא את הנשים'. ונשים פטורות.(סוכה כח.) 'האזרח', וחז\"ל קידוש וסעודה מבעוד יום בערב שבת ח. ביארנו שחז\"ל משווים את הדין של סוכות לפסח. והנה, בערב שבת יש מצווה לעשות קידוש, לקדש את יום השבת. ויש מצווה לעשות שלוש סעודות בשבת. יש מחלוקת אם סעודות שבת הן מדאורייתא או מדרבנן, להלכה רובא דרובא מהפוסקים סוברים שהמצווה היא דרבנן. והנה לפי (שלחן ערוך סימן רסז ההלכה מותר להקדים את הקידוש בערב שבת מבעוד יום יש ראשונים שסוברים שזה מדין תוספת מחול על הקודש, וזה לא סעיף ב). קשור לשאלה אם אפשר להתפלל ערבית מפלג המנחה, זה דין מיוחד בערב שבת. לעומת זאת יש אומרים שזה קשור לדין של תפילת ערבית מפלג המנחה. למשל, הרמב\"ם לא סבר את דין תוספת מחול על הקודש מודה שאפשר להקדים את תפילת (פרק כט מהלכות שבת הלכה יא) בשבת, הרמב\"ם ערבית בערב שבת מבעוד יום, ולומד את זה מהפסוק זכור את יום השבת לקדשו, שאפשר מבעוד יום לעשות קידוש. ולא כמו בפסח שיש לקדש . (שלחן ערוך סימן תעב סעיף א)רק בלילה כמו כן מי שקידש בערב שבת מבעוד יום, יכול גם לאכול סעודת שבת מיד בפלג המנחה, וסיים לאכול לפני שקיעת השמש. יש מחלוקת אם הוא , להלכה טוב להחמיר (ספר חסידים סימן רסט)צריך לעכב את אכילתו עד הלילה ולחזור ולאכול עוד קצת בלילה, אבל מעיקר הדין, אפילו אם אכל וסיים בחוץ לארץ, (ראה שלחן ערוך סימן רסט סעיף יב).את הסעודה מבעוד יום יצא ידי חובה במקומות שהשקיעה מתאחרת מאוד, כמו למשל בצרפת או בצפון אירופה, או אפילו בארצות הברית, בקיץ הם מתפללים בפלג המנחה ויושבים לאכול מיד. והרבה פעמים עד שמגיע הצאת הכוכבים מסיימים לאכול, ועל כל פנים כבר סיימו לאכול פת, ומעיקר הדין אין צורך לאכול בלילה. ראוי להקפיד על זמן רבינו תם באכילת מצה ט. אבל בליל חג הסוכות צריך להקפיד לאכול רק כשיהיה לילה וודאי. מפני \"ואכלו את הבשר (שמות יב, ח) שלגבי אכילת קרבן פסח ואכילת מצה כתוב בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו\" – דהיינו שצריך לילה. שגם לעניין סוכות שצריכים לאכול כזית פת בסוכה (סוכה כז.)והגמרא מקישה בלילה. כמו כן כדאי להחמיר בזה כדעת רבנו תם. אני דיברתי על זה בזמנו לגבי פסח, האם צריך להחמיר כמו רבנו תם. אך באמת בפסח זה כמעט לא ייתכן שאדם יגיע לאכילת מצה לפני זמן רבנו תם, אלא אם כן הוא כל כך רעבתן שהוא קורא את כל ההגדה כמו תהילים, מהר מהר... זה לא מצוי שיאכל מצה מבעוד יום וגם לא לפני רבנו תם. הרי זמן רבנו תם זה בסך הכל שעה וחומש אחרי השקיעה, בארץ ישראל בימים האלו שהיום דקות. ועד שאנשים הולכים לבית הכנסת 72 והלילה כמעט שוים זה באמת וחוזרים ומתחילים את הסעודה וכו' כבר זה מגיע רבנו תם. לכן כיון שבין כה זה לא מאוחר בלילה, כמעט בכל העולם, זה לא יום ארוך, אז בשביל מה להקדים מפלג המנחה?! וכדאי מאוד שיתפללו בזמן ולהקפיד לאכול בלילה. מעיקר הדין אנחנו נוהגים כמו הגאונים רבע שעה אחרי השקיעה, אבל כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי ונכון להחמיר כדעת רבנו תם. כמה צריך לאכול בליל ראשון של סוכות י. יש מחלוקת ראשונים, אם בלילה הראשון של סוכות צריך לאכול כזית או כביצה. והנה בלילה הראשון של פסח, מעיקר הדין, מספיק כזית מצה אחת, ובזה מקיימים מצווה דאורייתא. אך לגבי סוכות כאמור, יש מחלוקת , ולהלכה כותבים כמה ראשונים שמספיק ]עיין ריטב\"א עמ\"ס סוכה שם[ (סימן תרלט וכך פסק מרן השלחן ערוך (ר\"ן עמ\"ס סוכה שם טור סימן תרלט ועוד).לאכול כזית וז\"ל: \"אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה, אפילו אכל כזית פת, סעיף ג) יצא ידי חובתו\". מרן פוסק שמספיק לאכול כזית. אבל יש כאן שני דברים: א. מכיוון שיש ראשונים שאומרים שצריך לאכול סמ\"ק, וזה בכלל לא הרבה, סך הכל שתי פרוסות 60-כביצה, שזה פחות מ לחם. ואפשר לקיים את דברי הראשונים הללו. משערים בנפח ולא במשקל יא. אמרתי סמ\"ק – כי בדברים האלו בוודאי שהולכים אחר הנפח, ולא אחר המשקל. חד משמעית. כך כותב הרמב\"ם בפירוש בכמה מקומות. וכך יש ברייתות מפורשות. וכך דעת רובא דרובא מהפוסקים שהולכים אחרי הנפח וזה ברור מאוד. אני פעם שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למה הוא כל פעם מזכיר משקל, והוא אמר לי שבאמת זה פשוט מאוד שהולכים אחרי הנפח. אלא שקשה לאנשים לשער נפח במאכלים. במשקה זה שונה, בבקבוק של תינוק, יש שם סימון של הנפח ואפשר לשער איתו. אבל במאכלים זה קשה .]וראה ביאור הדברים באורך בהלכה ברורה ח\"ח שו\"ת אוצרות יוסף שבסוה\"ס סימן ט[ מאוד כמו כן יש גם שאלה אם משערים את האוויר שבאוכל, זה נושא מאוד גרם לחם יש גם 30-לא פשוט. לכן הוא נקט תמיד משקל. כי בדרך כלל ב סמ\"ק. אבל זה לא תמיד. הרי אם למשל, ניקח ברזל מול צמר 30 נפח של גרם הוא קטן מאוד, לעומת זאת צמר גפן הנפח 30 גפן, בברזל הנפח של גרם הוא הרבה יותר בגודל. זה רק לסבר את האוזן, שיש לפעמים 30 של פערים בין נפח לבין משקל. אני זוכר את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבליל הסדר היה לו משקל עם מחוגה, וגיסי הרב עזרא בר שלום שיחיה היה יושב לידו, והוא היה שוקל בליל הסדר את הכזיתות של המצות עבור המסובין. ואאמו\"ר היה אומר לו גרם כל כזית. גם בגלל שלפעמים המשקל מזייף, הוא 40 לשקול לפחות לא מדויק כל כך. הרי זה משקל של מחוגה, זה כבר ענטיקה... אי אפשר להשתמש במשקל דיגיטלי ביום טוב. ואאמו\"ר היה אומר לו כך גם כי הוא היה רגיל לאכול מצות רכות, שהן כבדות. אין שם חללים בכלל. ובזה הוא גרם. במצות הקשות, 40 חשש שאין מספיק בנפח, לכן הוא היה עושה היבשות, זה בדיוק הפוך, הן הרבה יותר קלות. ראוי לאכול כביצה בסעודת יום טוב יב. יש סיבה נוספת שכדאי להקפיד לאכול כביצה בליל סוכות. הנה יש מצווה פוסק שצריך (סימן רצא סעיף ה) בשבת לאכול שלוש סעודות. מרן השלחן ערוך לאכול פת בכל שלושת הסעודות בשבת. ויש מחלוקת ראשונים כמה פת 'לעולם יסדר (שבת קיט.) צריך, יש אומרים כזית, והביאו ראייה לזה מהגמרא אדם שלחנו בערב שבת, אף פי שאינו צריך אלא לכזית'. שמשמע לכאורה שמספיק כזית לסעודת שבת. ויש שמביאים ראיות אחרות, וכתבתי על באריכות גדולה מאוד. ולהלכה, לכתחילה (חלק יט סימן רצא)זה בהלכה ברורה כותב (שם)צריך לאכול – מי שיכול – יותר מכביצה. כי מרן השלחן ערוך לגבי סעודה שלישית לאכול אותה בפת, ומרן מוסיף, שאם הוא שבע מדי שיאכל כביצה. משמע שכביצה זה בדיעבד, ולכתחילה צריך יותר מכביצה. ואפשר עוד לדון בזה. שכח יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב יג. אשר על כן יש לומר שהוא הדין לסעודות של המועדים. וכמו שרוב הראשונים דימו את הלכות האכילה ביום טוב לאכילה בשבת, וכמו שבשבת סעודת הלילה והבוקר, מי שלא אמר בברכת המזון 'רצה והחליצנו' – חוזר. כך גם לגבי יום טוב, שמי שלא אמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון – חוזר. להלכה ספק ברכות להקל, ורק בלילה הראשון של סוכות ובלילה הראשון של פסח, אם שכח בברכת המזון – חוזר, אבל בבוקר יום טוב אינו חוזר. לכן כדאי לאכול בליל יום טוב של סוכות יותר מכביצה. אבל מעיקר הדין מספיק כזית. ללפת את הפת בסלטים וכיו\"ב בכזית ראשון יד. שבפסח 'טעם מצה בעינן' – באכילת מצה אדם (פסחים קטו: וברשב\"ם שם ד\"ה בלע) כתוב צריך להרגיש טעם של מצה. ולכן כשמקיימים את מצות אכילת מצה אין מטבלין אותה בחרוסת. ורק את המרור מטבילים בחרוסת. יש אחרונים שלמדו מזה שאת הכזית הראשון שאוכלים בסוכה שיש לאכול אותה בלי שום לפתן. דהיינו בלי סלטים וכיו\"ב. לאכול את הלחם כמות שהוא. לעומת זאת יש אומרים שאין להחמיר בזה, כי דווקא במצה שהמצוה היא לאכול את המצה, לכן צריך טעם מצה בעינן, צריך טעם של מצה בלי שום תערובת. אבל בסוכה, הרי לא אוכלים את הסוכה... צריך לשבת בסוכה ולאכול פת, וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"ד סימן לז ובחזון [ .אך לא צריך שיהיה טעם פת .]עובדיה שם אות יב למעשה כדאי להחמיר בזה, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו היה מקפיד שבכזית הראשון לאכול פת לבד. ומי שמחמיר לאכול יותר מכביצה, מספיק שיחמיר בעניין הטיבול בסלטים רק בכזית הראשון, ואחרי שאכל כזית יכול לטבל את הפת עם הסלטים וכיו\"ב. ומעיקר הדין, אפילו בכזית הראשון אין להחמיר. אכילת הכזית בכדי אכילת פרס טו. באכילת הכזית בליל סוכות צריך לשים לב שהאכילה הזאת תהיה בתוך כדי אכילת פרס. יש לפעמים משפחות גדולות מאוד ב\"ה, וראש המשפחה מברך 'המוציא' ומחלק לכולם מהפת, ונוצר באכילת הכזית של בעל הבית. - אאמו\"ר מרן זצוק\"ל גם היה מקפיד לחלק בעצמו בשבתות לכל אחד [ ואחד, גם כאשר היו מסובין על השלחן הרבה אנשים. והוא היה מקפיד גם כן, לחלק לפי הגיל. קודם כל לרבנית. הוא היה נותן לה לפני כולם, היא טרחה כל כך והכינה... וכמה פעמים ראיתי שאפילו כשהתארחו על שלחנו גדולי עולם בשבת, היה נותן קודם כל לרבנית. הוא כיבד אותה לפני כולם. אחרי זה הוא היה נותן לכל הילדים לפי הגיל, לא משנה גבר או אישה. הבת . ]הגדולה ראשונה וכו' לפי הסדר. הוא היה מקפיד על זה מברכים ברכת המזון רק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס טז. והנה, בכל סעודה, אדם לא יכול לברך ברכת המזון אם הוא לא אכל כזית בכדי אכילת פרס. כלומר, אדם נטל ידיים ואכל חתיכת לחם, פחות מכזית, ואחר כך אכל דגים. בלי לחם, ואחרי זה המשיך לאכול עוד חצי כזית לחם, והיה ביניהם הפסק של כמה דקות, זה לא נקרא שאכל כזית, ואינו יכול לברך ברכת המזון. וזה נכון לגבי כל אכילה, אם אדם אכל חתיכת מלפפון, והפסיק שיעור זמן ולאחר מכן אכל עוד חתיכת מלפפון, וביחד הם כזית, אינו צריך לברך ברכה אחרונה. כי דווקא בברכה ראשונה מברכים גם על כלשהו, אבל ברכה אחרונה מברכים רק כאשר אכל כזית בכדי אכילת פרס. עדיף לא לחלק את הלחם לבני הבית ויקחו כל אחד לעצמו יז. אשר על כן בסוכות, שאמנם לגבי ברכת המוציא אין בעיה שהרי מיד כאשר טועם הוא מחוייב בברכה, אך לגבי ברכת המזון, כאשר בעל הבית שיש לו משפחה גדולה מחלק את הכזית לכולם, הוא כבר התחיל לאכול את הכזית שלו, אבל הוא לא ממשיך כי הוא טרוד לחלק, וממילא עלול להיות שהוא אוכל את הכזית שלו ביותר מכדי אכילת פרס. לכן בליל סוכות, כאשר יש משפחה גדולה, עדיף שלא יחלק לכל אחד מבני הבית, אלא יניח את החלה שכל אחד יקח לעצמו ויחלקו ביניהם, כדי שתוך ארבע דקות יספיק לאכול את הכזית. שיעור קביעות סעודה יח. (פרק א מהלכות עירובין הלכה ט ופרק ב מהלכות והרמב\"ם(עירובין ד. פסחים מד. ועוד) יש מחלוקת רש\"י כמה זמן זה כדי אכילת פרס, אם זה כדי אכילת שלוש ביצים שביתת העשור הלכה ד) (ח\"א או ארבע ביצים. ויש מחלוקת גדולה כמה זה בדקות. בשו\"ת יחוה דעת כותב לגבי מצה בליל פסח ששיעור הזמן הוא ארבע דקות. אמנם באופן סימן יז) כללי הוא סבר ששיעור הזמן הוא שבע וחצי דקות, אבל בדאורייתא כדאי להחמיר ארבע דקות. אך צריך לדעת שגם לגבי מצה, אדם שיושב ואוכל באופן נורמלי מצה יבישה, ארבע דקות זה זמן מספיק כדי לאכול כזית. אלא אם כן אין לו שיניים. למעשה, אני בדקתי כמה פעמים בלחם רגיל, אם אדם אוכל באופן נורמלי אפילו שתי דקות מספיק לזה. ויש נפקא מינה בזה גם לגבי קביעות סעודה. אצלנו הספרדים נוקטים ששיעור קביעות סעודה הוא כדי אכילת (ראה ביאור הדברים בהלכה ברורה ח\"ח שם) להלכה ותב שלגבי ברכת לישב בסוכה על (שם אות ט) כארבע ביצים. ובחזון עובדיה אכילה בסוכה מספיק אפילו שלוש ביצים. כלומר מה שאמרנו לעיל שראוי להחמיר לאכול כביצה היינו על הלילה הראשונה, או מדין המצווה, או מדין עצם סעודת יום טוב, אבל לגבי שאר הסעודות, לא מברכים לישב בסוכה - יש בזה דעות מדעות שונות, זה [ .אלא אם כן אוכלים יותר מכביצה פת . ]נושא ארוך ולא נספיק לדבר על זה עכשיו אבל אם אוכלים עוגות למשל, לא מברכים לישב בסוכה, אלא אם כן אוכלים סמ\"ק. 160 כשיעור שלוש ביצים. ולא צריך ארבע ביצים. וזה בערך על שני משולשי פיצה צריך לברך ברכת המזון יט. כמו כן כאשר אוכלים פיצה. בפיצה כאן של ארץ ישראל, בכל מקום בעולם סמ\"ק 80 עושים פיצה אחרת, אבל בארץ ישראל הפיצה הרגילה היא בערך בכל משולש. שתי משולשים זה כבר שיעור קביעות סעודה. וגם לאלה - ראה הלכה [ שסוברים שהפיצה היא מזונות – כמוני, מכמה וכמה סיבות , אם אדם אוכל שני משולשים ]ברורה סימן קסח אות נ ובבירור הלכה אות לז סמ\"ק – שיעור קביעות סעודה. וכך גם נראה דעת מרן 160 כבר יש כאן - פעם מסרתי שיעור [ . ביצים 3 השלחן ערוך בכמה מקומות שהשיעור הוא באיזה מקום על ברכת הפיצה, והסברתי בהרחבה את כל הנושא, ואמרתי שכל אחד יקפיד לאכול לפחות שתי פיצות. היה איש אחד בקהל שקם מיד, רץ אליי, ונישק לי את היד. לא הבנתי מה הוא רוצה באמצע השיעור. שאלתי מה קרה? אמרו לי שיש לו חנות של פיצה... עכשיו אף אחד יותר .]...לא יקנה פיצה אחת. כולם יקנו מינימום שתיים ברכת לישב בסוכה על תבשיל מזונות כ. להלכה, בגלל המחלוקת האם ביותר מכביצה עוגה אפשר לברך 'לישב בסוכה' – אנחנו פוסקים שאין מברכים. אבל על שלוש ביצים אפשר לברך 'לישב בסוכה'. בסוכות יש דבר מאוד מעניין. בדרך כלל, כשאדם אוכל עוגות ורוצה לקבוע עליהם סעודה, עליו לברך 'המוציא'. אבל אם אדם רוצה לאכול תבשיל, הוא אוהב מאוד פסטה, איטריות, מקרוני, והוא לוקח צלחת ענקית – זה לא נחשב שהוא קובע סעודה עליהם, והוא מברך 'מזונות', הוא אינו (ברכות לז: שלחן ערוך סימן מברך 'המוציא' כיוון שאין לזה תוריתא דנהמא - צורת פת . צריך שתהיה פת אפויה וזה תבשיל. אך בסוכות יש דבר מיוחד, קסח סעיף יג) שיש היתכנות שאדם יברך 'מזונות' וגם 'לישב בסוכה' – כאשר הוא אוכל סמ\"ק תבשיל של מיני דגן.160"},{"filename":"272.pdf","content":"עליה| תחילת בקשת הגשמים בארץ ישראל ובחו\"ל| שבח קודם בקשה| יום הזיכרון לחללי אסון שמחת תורה תשפ\"ד נושאי השיעור: דין | טעה ואמר ברכינו בימות החורף| שכח לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בחורף| שכח לומר 'מוריד הטל' בקיץ| לרגל בזמן הזה לא שאל גשמים בברכת השנים וגם | אם מסיים למדני חוקיך כשטעה בתפילה| מי ששכח 'יעלה ויבוא' בראשי חודשים ובחול המועד אמר | סיים ברכת השנים ונזכר שלא שאל טל ומטר| ' נזכר שטעה בברכת שומע תפילה אחרי שאמר ברוך אתה ה| לא בשומע תפילה | תפילת נדבה בשבת| לא אמר 'יעלה ויבוא' בראש חודש במנחה ונזכר בלילה| ברכינו במנחה של יום שישי ונזכר לאחר כניסת שבת זמן סעודת שבת שחרית | שליח ציבור שאומר חזרה לאחר זמן תפילה| תפילת שחרית בשבת לאחר זמן תפילה272 גליוןהשיעור השבועיממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' כ\"ה תשרי תשפ\"ה פרשת נח הזכרת ובקשת גבורות גשמים א. יום הזיכרון להרוגי שמחת תורה תשפ\"ד היום היה יום זיכרון להרוגים ביום שמחת תורה בשנה שעברה. זה היה יום קשה מאוד שנהרגו בו מאות רבות של יהודים. כמובן שאנחנו צריכים לציין את היום הזה לא לפי התאריך הלועזי, אלא לפי התאריך העברי, ומכיוון שאי אפשר לציין יום כזה בחג, אמרנו תפילת השכבה ו'אל מלא רחמים' על כל אלה שנהרגו באותו יום כי זה יום השנה שלהם. ויפה עשו שדחו את זה לאחרי אסרו חג. ובגלל שאחרי כן היה שבת, אז דחו את זה להיום. אבל אנחנו צריכים להבין את המצב שלנו. אנחנו פה יושבים בירושלים, שומעים אמנם את החדשות, אבל אנחנו פחות מבינים את המשמעות. שאנחנו נמצאים ממש במצוקה. כל יום אנחנו שומעים בשורות נוראות על הרוגים ועוד הרוגים, זה פשוט שובר את הלב. בשבועות האחרונים הסתובבתי בלוויות, וגם בביקור נחומי אבלים אצל משפחות ובאזכרות של הרוגים, ותאמינו לי שזה שובר את הלב, לשמוע הורים בוכים על הילד שלהם, לראות ילדים קטנים, יתומים, שאומרים קדיש. ה' ירחם. לכן מאוד חשוב שאנחנו לא נחשוב שהנה היו הצלחות גם בזמן האחרון, ברוך השם, ובעזרת השם עוד יהיו הרבה הצלחות, אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך להתפלל מכל הלב כמה שאנחנו יכולים, לזעוק ולהתפלל שהקדוש ברוך הוא ישמור על עם ישראל, כל העם היושב בציון בכלל, ועל החיילים בפרט, ועל החטופים, ועל כל כלל ישראל, שכולם ישובו לביתם לחיים טובים ולשלום, ושנשמע ונתבשר בשורות טובות, אמן כי יהי רצון. ב. הזכרת הגשמים ובקשת הגשמים ביום שמחת תורה התחלנו לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. בשבוע הבא, ביום ז' בחשוון, נתחיל לומר ''ברך עלינו'' - 'ותן טל ומטר לברכה'. והנה יש הבדל גדול בין 'משיב הרוח ומוריד הגשם', לבין 'ותן טל ומטר לברכה' שאומרים בברכת השנים ב'ברך עלינו'. 'משיב הרוח ומוריד הגשם' זו אינה בקשה שיוריד גשם, אלא זה שבח לקדוש ברוך הוא שהוא 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. לעומת זאת 'ותן טל ומטר לברכה' זו בקשה על הגשמים. לכן יש הבדל גדול בהלכה לגבי אם שכח וטעה וכו', ונבאר את הדברים ג. שבח קודם התפילה קבעו 'לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום (ברכות לב. עבודה זרה ז:) הנה חז\"ל ואחר כך יתפלל'. דהיינו לפני שבאים לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשות, צריך קודם כל לשבח. אתה עומד לפני המלך, אתה צריך קודם לדבר בכבוד ולשבח את המלך. כשמשה רבינו בא לבקש \"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, (דברים ג, כג-כד):להיכנס לארץ ישראל כתוב ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך, את גדלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך\". ואז הוא אומר \"אעברה נא ואראה\". כמו כן גם אנחנו, אומרים קודם כל פסוקי דזמרה, שאלו פרקי תהילים ושירת הים, שהם שבח לקדוש ברוך הוא. וכן גם בתפילת העמידה, שלושת הברכות הראשונות שבה הן מקשה אחת של שבח לקדוש ברוך הוא. לכן גם נפסק להלכה שמי שטעה באחת מהן, חוזר לראש התפילה. למשל, אם טעה בעשרת ימי תשובה ואמר 'האל הקדוש' ונזכר לאחר .(סימן תקפב סעיף א)כדי דיבור, חוזר לראש התפילה אם כן כאשר אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בתוך ברכות השבח, אנחנו לא מבקשים שירד גשם, אלא רק משבחים את הקדוש ברוך הוא שהוא 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ד. ברכות של בקשה אך כל הברכות מ'אתה חונן' עד 'שומע תפילה' שהן ברכות של בקשה. ואם יש איזה דבר שלא נכלל בתוכם ורוצה לבקש עליו יכול להוסיף את . למשל, יש לו חולה שרוצה להתפלל עליו, או על עצמו, יכול (עבודה זרה ח.)זה לבקש על כך בברכת 'רפאינו'. וכן כל בקשה שהיא יכול לבקש ב'שמע קולנו', שזו ברכה כוללת. לכן גם כאשר טועים בברכות האמצעיות חכמים לא אמרו שיש לחזור ל'אתה חונן' – לתחילת הברכות – אלא חוזר רק לאותה הברכה שטעה בה. ברכות לד: רש\"י ותוספות [ יש מחלוקת ראשונים אם סדר הברכות מעכב זה נסוב על דברי הגמרא שם 'אמצעיות אין להן סדר'. להלכה אנחנו ]שם שהסדר מעכב. לכן אם למשל אדם ששכח (שלחן ערוך סימן קיט סעיף ג) פוסקים לומר את ברכת 'סלח לנו', הוא דילג על הברכה הזאת, ואחרי כמה ברכות נזכר, הוא לא יכול לומר 'סלח לנו' ולהמשיך היכן שאוחז, אלא הוא צריך לחזור לברכת 'סלח לנו' ומשם להמשיך את כסדר את הברכות. ה. בקשת הגשמים מחג הסוכות בתלמוד ירושלמי כתוב כמה סיבות למה לא מתחילים לבקש את הגשמים כבר בחג הסוכות. סיבה אחת, שאנחנו רוצים שכל המועדות יהיו בזמן של טל. טל הוא חיים לעולם, הוא ברכה לעולם. כמו כן בפסח, שמהיום הראשון מתחילים לומר מוריד הטל. בגמרא במסכת מובא טעם נוסף, שמכיון שהיו עולי הרגל שהם הולכי (י.)תענית העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. דרכים, שהיו באים לבית המקדש, בזמנם לא היו מכוניות כדי לחזור הביתה מהר, והאחרונים שבהם, שהיו מתגוררים בסוריה, היו מגיעים עד ז' בחשון - מרכז העולם היה אז במזרח התיכון. כששלמה המלך נשא את [ .לביתם . כלומר (שבת נו:)בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בקרקע, ומזה נוצרה איטליה .]שרק מתחילת בית ראשון התחילה איטליה אמנם, הכהן הגדול בתפילה שלו ביום הכיפורים, היה מבקש מהקדוש ברוך הוא שאם הולכי דרכים יבקשו שיפסיק את הגשם שלא יקבל את התפילה שלהם, כי העולם צריך לגשם, ועם כל הכובד להולכי דרכים אפילו שהולכים לדבר מצוה - לא יעלה על הדעת שבגללם ייפסק הגשם. זה לא כמו היום שאנחנו יושבים במכונית ויורד גשם, בזמנם, תתארו לכם אדם יושב על החמור או על הסוס ויורד עליו גשם זלעפות, וקר, ורוח, זה מאוד מאוד לא פשוט. אבל עלייה לרגל שאני. כשכל עם ישראל מצווים מהתורה לעלות לרגל, חכמינו החליטו לדחות את בקשת הגשמים עד ז' בחשוון. ו. שאלת גשמים בחו\"ל בחוץ לארץ, הם צריכים פחות גשם מארץ ישראל. ויש מחלוקת ראשונים כתוב, שבבבל שואלים (תענית שם)מתי מתחילים לבקש גשמים. בגמרא בשישים לתקופת תשרי. אבל הרבה ראשונים סוברים, וכך ההלכה, 4 שבכל המקומות בחוץ לארץ מתחילים ביום שישים לתקופה. שזה זה 2100 . עד שנת] 28 ימים או 29 תלוי אם פברואר הוא[ . בדצמבר5 או 1 לא יהיה 2100 בדצמבר. כי בשנת 6 או5 יהיה כך, ומאז והלאה זה יהיה - ככה החליטו [ .בינואר - מבטלים יום אחד כדי להסתדר עם הלוח שלנו .]אומות העולם כבר לפני מאות שנים, ובעבר הסברתי את הדברים ואכמ\"ל הסיבה שבחו\"ל זה תלוי בתאריך לועזי, כי הלוח הלועזי הולך לפי השמש. זה לא קשור ללוח העברי. ותקופות השנה הולכים לפי השמש. חורף, קיץ, סתיו, אביב. דצמבר הוא תמיד חורף. בלוח העברי כדי לאזן את השנים עושים שבע שנים מעוברות בכל תשעה עשרה שנים. ז. סיבת ההבדל בין ארץ ישראל לחו\"ל הגמרא אומרת שבבל כך עושים מפני שהיו שם נהרות, זה מקום נמוך מאוד, והאדמה שמה רוויה, יש בה בוץ, לכן הם פחות זקוקים לגשם. כמו כן למשל ברוב המקומות באירופה, יש גשם בכל ימות השנה. ובוודאי שיש להם יותר גשם מארץ ישראל. ארץ ישראל היא מקום בעייתי בגשמים, כבר מזמן הראשונים. והראשונים כותבים, שכשיש בעיה של עצירת גשמים בארץ ישראל זה יותר חמור ממקומות אחרים. כמו כן בארצות הברית , יש גשם כל ] - תלוי באיזה אזורים, זה מקום גדול מאוד[ ברוב המקומות ימות השנה. לכן להלכה אנחנו פוסקים, שבכל חוץ לארץ מתחילים לבקש וראה מש\"כ מרן הראש\"ל שליט\"א [ .גשמים רק ביום שישים לתקופה בעניין זה בהלכה ברורה ח\"ו סימן קיז אות יב וביאור הדברים באורך בשו\"ת . ]אוצרות יוסף שבסוף הספר סימן ד ח. עליה לרגל בזמן הזה אמרנו שבארץ ישראל מתחילים בז' בחשון מחמת עולי הרגל. אך באמת יש מחלוקת ראשונים, האם בזמן הזה שאין לנו מצווה דאורייתא של דעת [ .עלייה לרגל, האם גם כן זמן שאלת הגשמים מתחיל רק בז' בחשון (הלכות תפילה סימן קט ובחידושי תלמיד הרמב\"ן על תענית י. בשם רמב\"ן וכ\"כ בשמו באורחות חיים שיש לומר מיד לאחר סוכות. והר\"ן (בחידושיהם עמ\"ס תענית שם), הריטב\"א והרא\"ה רבו) .]שבז' חשון (פ\"ב מהלכות תפילה הלכה טז) דייק מדברי הרי\"ף והרמב\"ם(ריש מסכת תענית) כיום רבים עולים לרגל לירושלים עיר הקודש, זה מנהג טוב אבל אינו אומרים, למה נמשלה כנסת ישראל ליונה? מה (שיר השירים רבה ד, ב)חובה. חז\"ל יונה אף על פי שחרב שובכה אינה עוזבת את השובך לעולם, היא תמיד מצטערת וחוזרת למקום שנחרב, ככה עם ישראל לא ביטלו עלייה לרגל. , שגם בזמן הזה מתחילים לבקש (שלחן ערוך סימן קיז סעיף ב)למעשה להלכה נפסק רק בז' בחשון. למרות שהמצב השתנה לגמרי. נכון שגם כאשר יבוא המשיח בעזרת השם מחר בבוקר, העולים לרגל יבואו מכל העולם במטוסים או מכוניות, ואין את הבעיה של הולכי דרכים. אבל אנחנו לא יכולים לשנות (ברכות יז.).את זה, צריך שיהיה בית דין גדול בחכמה ובמניין יותר מחז\"ל ט. למה לא מזכירים את הגשם כבר בסוכות לאור כל האמור ש'משיב הרוח ומוריד הגשם' זה רק דברי שבח לקדוש ברוך הוא, נחלקו התנאים מה הטעם לומר זאת כאשר עדיין איננו יכולים לבקש גשם. להלכה אנחנו פוסקים, שאנחנו מרצים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא כבר קודם לכן. אכן בחג סוכות עצמו, למרות שמצד אחד זה כבר שגשמים בחג הסוכות שהם (סוכה כח:) זמן גשם, אך מצד שני, מובא במשנה סימן קללה. חז\"ל אומרים, שזה כמו אדם שאמר לעבדו תביא לי כוס מים לשתות, וכשהעבד הביא לו, לקח רבו ושפך לו את הכוס על פניו, שפך קיטון על פניו. כך גם הקדוש ברוך הוא, כשהוא מוריד לנו גשמים בחג הסוכות הרי הוא כמי שמגרש אותנו מהסוכה, זה לא דבר טוב. לכן בסוכות גם לא אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם. זה אחד הטעמים.י. אמר מוריד הטל בחורף מה הדין אם אדם לא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ואמר 'מוריד הטל'. קודם כל צריך לדעת שלא היה מקובל בכל העולם לומר 'מוריד הטל'. ויש מקומות – בקהילות האשכנזים בחוץ לארץ – שלא היו אומרים 'מוריד הטל' טור [ מביא את המנהג הזה. וכבר בראשונים(סימן קיד סעיף ג) כלל בקיץ. הרמ\"א זה מובא. אם כן אם אמר 'מוריד הטל' ולא אמר 'משיב הרוח ]שם ועוד ומוריד הגשם' אמנם העולם צריך גשם, אבל העולם יכול להסתדר בדוחק עם טל. אבל בלי טל אומרת הגמרא שהעולם לא יכול להתקיים. לכן אם רק הזכיר 'מוריד הטל' וכבר חתם את הברכה, אינו צריך לחזור. אבל אם גם לא הזכיר טל – עליו לחזור. אם כן כיון שאנחנו נוהגים לומר בקיץ 'מוריד הטל', אם כן גם אם לא אמר 'משיב הרוח ומורי הגשם' אינו צריך לחזור, כי בוודאי אמר 'מוריד הטל'. הוא הדין גם כאשר הוא מסופק, כיון שאמר שם השם בברכה בוודאי שכבר אמר לפחות 'מוריד הטל', ואינו חוזר. יא. שכח לבקש את הגשמים בחורף לגבי ברכת 'ברך עלינו' שבה מבקשים גשם, למרות שבקיץ אנחנו הספרדים גם מבקשים בברכה הזו טל, 'וברכה בטללי רצון ברכה ונדבה', אבל זה לא מספיק. כי כאן זה לא רק דברי שבח, אלא זו בקשה על הגשם בזמן שהעולם צריך לו, לכן אם לא אמר 'ותן טל ומטר לברכה' - צריך לחזור. יב. למדני חוקיך באמצע התפילה לפני שנבאר את סדר הדברים, עלינו להיכנס לנושא אחר. הנה מי שלא אמר 'יעלה ויבוא' בכל אחת מהתפילות של חול המועד, חייב לחזור. ואם סיים את התפילה, צריך לחזור מתחילת התפילה. לעומת זאת בתפילת ערבית של ליל ראש חודש אם לא אמר 'יעלה ויבוא' אינו חוזר, כיוון שאין מקדשים את החודש בלילה. ויש דיון בראשונים, אם לא אמר 'יעלה ויבוא' והמשיך בתפילה ואמר 'ברוך אתה ה'', ועדיין לא אמר 'המחזיר שכינתו מביא מחלוקת בזה בין רבינו יונה (עמ\"ס תענית שם) לציון', ונזכר. שהריטב\"א ורבותינו הצרפתים, האם יאמר 'למדני חוקיך' שאז זה יהיה פסוק בתהילים. ויחזור ל'רצה'. כלומר כדי שלא יצטרך לחזור עוד הפעם, עדיף לומר 'למדני חוקיך', למרות שבכך עושה הפסק, אבל זה עדיף מאשר שתהיה ברכה לבטלה. וזו דעת רבינו יונה. אבל זה נכון רק במקום שמחזירין אותו אם שכח, למשל בראש חודש שחרית או מנחה, ובחול המועד בכל התפילות. אבל, בליל ראש חודש, כיוון שאין מחזירין אותו, לכן אם אמר 'ברוך אתה ה'' עליו להמשיך כרגיל. כלומר ברגע שהזכיר שם השם, אין לו תקנה. וזה סתם הפסק בתפילה לומר 'למדני חוקיך'. יג. להזכיר מעין המאורע בין ברכה לברכה על כל פנים אם אמר מילה אחת של סיום הברכה 'המחזיר' וכו' הוא כבר לא יכול לומר 'למדני חוקיך'. לכן שיסיים את הברכה 'המחזיר שכינתו לציון'. וכאן יש עוד מחלוקת ראשונים, אם כל עוד לא התחיל את הברכה הבאה אחריה האם זה נקרא שעדיין שייך לברכה הקודמת, וממילא יאמר 'יעלה ויבוא' שם, או שכיון שסיים את הברכה כבר אינו יכול לומר 'יעלה ויבוא'. ומרן השלחן ערוך פוסק, שכל זמן שלא התחיל את הברכה (סימן קיד סעיף ו)שלאחריה עדיין הוא שייך לברכה הקודמת. מרן השלחן ערוך כותב את זה לעניין מי שבחורף לא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' וגם לא אמר 'מוריד הטל', ונזכר רק לאחר שסיים ברכת 'מחיה המתים' יאמר שם 'משיב הרוח ומוריד הגשם' וימשיך 'אתה קדוש'. כלומר שרק אם לא אמר גם 'מוריד הטל' יכול לעשות זאת, שאם אמר 'ברוך אתה ה'' ונזכר יסיים 'למדני חוקיך' ואם סיים את הברכה יאמר שם 'משיב הרוח ומוריד הגשם' או 'מוריד הטל'. מפני שאילולי היה אומרם כלל היה חוזר לראש, אבל כיון שאנחנו כיום רגילים לומר 'מוריד הטל', לכן גם אם שכח וסיים את הברכה אינו אומר שוב 'משיב הרוח ומוריד הגשם' לאחר הברכה. לאור זאת, מדברי מרן השלחן הערוך אנחנו יכולים ללמוד גם על 'יעלה ויבוא'. וזו הדוגמה הכי טובה. שאם בליל ראש חודש לא אמר 'יעלה ויבוא' ואמר 'ברוך אתה השם' מסיים את התפילה והפסיד את אמירת 'יעלה ויבוא'. אבל בחול המועד, בערבית שחרית ומנחה, או בראש חודש שחרית ומנחה, אם אמר 'ברוך אתה השם' – יסיים 'למדני חוקיך' וחוזר לרצה. ואם סיים את הברכה יאמר שם 'יעלה ויבוא'. וממשיך לברכה הבאה. וזו שיטת והובאה בבית יוסף שם.(סימן תתמו) הראבי\"ה יד. אם בקשת גשמים זה הזכרת מעין המאורע לאור זאת יש לנו ללמוד גם לעניין בקשת הגשמים 'ותן טל ומטר'. שזה דבר שמעכב את התפילה. הגאון רבי חיים מבריסק כותב, שזה יותר חמור מ'יעלה ויבוא'. שחיוב בקשת הגשמים 'ותן טל ומטר' אינו הזכרת מעין המאורע אלא הוא מטבע שטבעו חכמים בתפילה, זה חלק מעצם התפילה. ומי שלא שאל טל ומטר זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה. ויש בזה נפקא מינה להלכה. לפני כעשר שנים או יותר, היה כאן בשבת מרן הגאון הרב שלום כהן זכר צדיק לברכה, והוא נתן שיעור שלם בנושא הזה. הוא הביא את רבי חיים מבריסק והביא לכך ראיות מהתוספות ועוד, והאריך להסביר שזה לא נכון. כשהוא גמר את השיעור אמרתי לו שיש בשו\"ת 'הר צבי' של הרב פרנק והוא מביא את רבי חיים מבריסק ומקשה עליו קושייה גדולה. שאם זה נקרא משנה ממטבע, למה חכמים קבעו שאם שכח יכול לומר 'ותן טל ומטר' בברכת 'שומע תפילה'. חז\"ל שם אומרים: \"שכח ולא אמר 'אתה חוננתנו' אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר על הכוס, שכח ולא שאל טל ומטר בברכת השנים, אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר ב'שומע תפילה'\". ואם זה מטבע התפילה – עליו לכאורה לחזור, וזו ראיה שגם שאלת טל ומטר זה מעין המאורע. טו. שכח בשמע קולנו אם חוזר לברך עלינו \"אם לא שאל מטר ונזכר קודם שומע (סימן קיז סעיף ה):כתב מרן השלחן ערוך תפילה, אין מחזירין אותו ושואל בשומע התפילה. ואם לא נזכר עד אחר אומרת, מי שלא (ברכות כט.) שומע תפילה, חוזר לברכת השנים\". הנה הגמרא שאל בברכת השנים שואל בשומע התפילה. ונחלקו הראשונים בזה, שיש ראשונים שסוברים, שאן לא שאל גם ב'שומע תפילה' חוזר ל'שמע קולינו'. אבל יש ראשונים אחרים שאומרים, שנתנו לו 'הזדמנות' לומר ב'שומע תפילה' אבל אם הפסיד את ההזדמנות – חוזר ל'ברך עלינו'. ואכן כך פוסק שכתב שם שאם לא עקר רגליו חוזר לברכת השנים.(שם) מרן השלחן ערוך טז. שכח לבקש טל ומטר בשמע קולינו יש נידון מה הדין אם גם ב'שמע קולינו' שכח, ואמר 'ברוך אתה ה'' – ונזכר. כיצד ינהג, וההלכה בזה שעליו לומר 'למדני חוקיך' ויחזור לבקש טל ומטר. וזה ממש כמו הדוגמא שהבאנו לעיל במקרה ששכח 'יעלה ויבוא'. שכיוון שמי ששכח 'יעלה ויבוא' בראש חודש שחרית ומנחה, ובחול המועד בכל התפילות – מחזירין אותו, ולכן אם אמר 'ברוך אתה ה'' אומר 'למדני חוקיך' וחוזר לרצה, גם כאן אם אמר 'ברוך אתה ה'', יסיים 'למדני חוקיך' ויחזור ל'שמע קולנו'. אולם אם סיים ברכת 'שומע תפילה' ועדיין לא התחיל את הברכה שלאחריה, יאמר שם 'ותן טל ומטר לברכה' וימשיך 'רצה'. אולם אם סיים 'שומע תפילה' והתחיל מילה אחת 'רצה' – הפסיד, וצריך לחזור ל'ברך עלינו'. נתנו לו הזדמנות והוא פיספס אותה... ויש לזה כמה ראיות מהראשונים ומהפוסקים, שאפילו מילה אחת זה יותר מדי, וחוזר ל'ברך עלינו'. יז. סיים ברכת השנים ונזכר שטעה אם אדם אמר 'ברכנו' במקום 'ברך עלינו', הוא לא אמר 'ותן טל ומטר לברכה', וסיים את הברכה ונזכר שטעה, ועדיין לא התחיל את הברכה הבאה. האם יאמר שם 'ותן טל ומטר' או שימתין ל'שמע קולינו' - זה בכלל לא פשוט. מפני שאולי זה לא דומה לאם שכח ב'שמע קולנו' שיכול לומר 'ותן טל ומטר לברכה' בין ברכה לברכה, כיון שב'שמע קולנו' אם לא יאמר בין ברכה לברכה – יצטרך לחזור ל'ברך עלינו'. אבל כאשר שכח לומר בברכת השנים 'ותן טל ומטר לברכה' – הלא חכמים נתנו לו צ'אנס, הזדמנות לתקן ולומר ב'שמע קולנו'. פוסק להלכה, שאכן יבקש על הגשמים ב'שמע (סימן קיז ס\"ק טו) המשנה ברורה קולנו'. אבל יש אחרונים שחולקים על זה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פוסק לומר מיד לאחר ברכת השנים, בין ברכה לברכה, 'ותן טל ומטר לברכה'. ואחר כך גם רצוי מאוד לחשוש לדברי המשנה ברורה, ולחזור ולבקש על הגשמים ב'שמע קולנו'. ואם לא חזר וביקש – לא נורא. יח. למדני חוקיך בברכת השנים כמו כן יש לדון במי ששכח לומר 'ותן טל ומטר לברכה' והתחיל בברכה ואמר 'ברוך אתה ה'' ולא סיים ונזכר, האם עדיף שיאמר 'למדני חוקיך', נראה שלא יאמר (שם ד\"ה אם)שיאמר ב'שומע תפילה'. בדברי הביאור הלכה 'למדני חוקיך' ויאמר ב'שמע קולינו'. אבל לא מצאתי כמעט אף אחד שמדבר בנושא הזה. וכנראה שהמשנה ברורה לשיטתו, שאם סבר שלא לומר בין ברכה לברכה, כל שכן שאין לעשות הפסק ב'למדני חוקיך'. לעומת זאת, לפי דעתינו שאנחנו פוסקים שיש עדיפות לברכת השנים, ועדיף לומר את זה בין ברכה לברכה מאשר לדחות את זה ל'שמע קולנו' – לכאורה עדיף לסיים 'למדני חוקיך' ולחזור לתחילת הברכה. יש איזה ספר של חכם אחד בדורנו, שכתב שלפי המשנה ברורה לא יסיים 'למדני חוקיך', והוא צודק. מצד שני, ראיתי מאמר של הגאון הרב מאיר מאזוז שליט\"א בנושא הזה, שמדבר בנושא הזה, ופוסק לסיים 'למדני חוקיך'. יט. הלכה למעשה לאור כל האמור יש לומר, שאם טעה בימות החורף ולא אמר 'ותן טל ומטר', ואמר 'ברוך אתה ה'' ולא אמר 'מברך השנים' יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור ל'ברך עלינו'. ואם סיים ואמר 'מברך השנים', יאמר שם ותן טל ומטר לברכה'. ואם כבר אמר מילה אחת 'תקע' ימשיך ויאמר ב'שמע קולינו'. שכח גם שם, ואמר 'ברוך אתה ה'' יאמר 'למדני חוקיך' וחוזר ל'שמע קולינו'. סיים 'שומע תפילה' יאמר 'ותן טל ומטר לברכה'. ואם כבר התחיל מילת 'רצה', או שנזכר לאחר מכן עד 'יהיו לרצון' האחרון – חוזר ל'ברך עלינו'. ואם סיים את 'יהיו לרצון' האחרון, אפילו אם לא עקר רגליו - חוזר לראש התפילה. כ. טעה בבקשת הגשמים במנחה של ערב שבת ונזכר בשבת השנה, ז' חשוון חל ביום שישי. ביום חמישי בלילה מתחילים לומר 'ברך עלינו'. זה עדיין טרי ויש אנשים שביום הראשון לא שמים לב וצריך להיזהר בזה. והנה אם אדם במנחה ביום ז' בחשוון – השנה שזה בערב שבת – לא אמר 'ותן טל ומטר לברכה' – והוא צריך לחזור. והנה אם נזכר בזמן חוזר כמו שביארנו לעיל. אולם אם לא נזכר עד שנכנסה שבת, הוא כבר אמר 'בואי כלה'. מה עליו לעשות, הרי כל הסיבה שמחזירים אותו היא מחמת שהוא לא אמר 'ותן טל ומטר לברכה', והרי בליל שבת אין אומרים את זה כלל, הרי לא מתפללים תפילת חול בשבת. כא. שכח יעלה ויבוא במנחה ונזכר במוצאי ראש חודש השאלה הזו היא מחלוקת ראשונים, והיא תלויה ביסוד דברי רבי חיים מבריסק שהבאתי לעיל. הנה נחלקו הראשונים, אם אדם לא אמר 'יעלה ויבוא' בראש חודש במנחה. ונזכר בלילה שזה כבר לא ראש חודש. האם עליו לחזור. והשאלה היא, איך מתייחסים אל מי שלא אמר 'יעלה ויבוא'. שמצד אחד יש דעה בראשונים, שכיוון שחכמים תיקנו להזכיר מעין המאורע והוא לא הזכיר – הרי הוא כמי שלא התפלל, וצריך להתפלל תפילת ערבית פעמיים לתשלומים. לעומת זאת יש ראשונים שאומרים, שזה כן נחשב שהתפלל, רק כיון שצריך לומר 'יעלה ויבוא', ואין אומרים 'יעלה ויבוא' סתם בלי תפילה, וכעבר ראש חודש, כבר אי אפשר לתקן, לכן אינו חוזר במקרה כזה. כב. התפלל של חול במנחה של שבת ונזכר במוצאי שבת אותה מחלוקת קיימת גם במקרה שטעה במנחה של שבת והתפלל של חול ונזכר רק במוצאי שבת. האם ]... - זה יכול להיות רק מי שמתפלל ביחיד[ זה נחשב שלא התפלל כלל ועליו להתפלל ערבית פעמיים, או שהחובה היא רק להזכיר של שבת. וכיון שעברה השבת שוב אינו יכול להשלים את התפילה. (סימן קח סעיף י-יא)בשלחן ערוך אין הכרעה בכל הנושא הזה, אבל בשלחן ערוך מדבר בנושא של טעה במנחה של שבת וז\"ל: \"טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במוצאי שבת שתיים של חול. טעה במנחה של שבת והתפלל שמונה עשרה, ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתיים, ואינו מבדיל בשנייה, ויתפלל אותה בתורת נדבה וכו', והוא הדין אם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' במנחה של ראש חודש\". ע\"כ. מרן נותן פתרון של תפילת נדבה. אולם בזמננו לא מתפללים תפילת נדבה, משום שכתוב שצריך שיהיה אדם שיודע שהוא מכוון כמו (סימן קז סעיף ד) בשלחן ערוך שצריך. אבל כשיש ספק אם יצא ידי חובת תפילה או לא – שיעשה תנאי של נדבה, ויתפלל. וזה כלל בכל מקום שיש ספק בתפילה – עושים תנאי של נדבה. ואומר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הרי זו תפילה, ואם לא תהא תפילה זו נדבה. לאור זאת יש לומר, שמי ששכח 'יעלה ויבוא' במנחה בראש חודש, ונזכר במוצאי ראש חודש והתפלל ערבית, זה מה שכתוב פה בשלחן ערוך, שיעשה תנאי של נדבה ויתפלל שוב לתשלומין. כג. קרבן נדבה בשבת לכאורה יש לומר ככל האמור גם במנחה של ערב שבת, שאם שכל לומר 'ברך עלינו' במנחה שיתפלל ערבית פעמיים בתורת תנאי – שאם אינו חייב להתפלל הרי זו נדבה. אולם זה צריך לדעת, שיש מחלוקת ראשונים אם אפשר להתפלל תפילת נדבה בשבת. כי נדבה זה דומה לקרבן נדבה. ולא היו מביאים אותו לבית המקדש בשבת, הרי חוץ מקרבנות תמידין ומוספין, (ברכות יג ע\"א היה אסור להביא קרבנות אחרים, זה חילול שבת. לכן דעת הרי\"ף עוד, שאין תפילת נדבה בשבת, כמו (פרק א מהלכות תפילה הלכה י) ו הרמב\"ם מדפי הרי\"ף) שאין קרבן נדבה בשבת. לעומת זאת יש ראשונים שחולקים. מרן השלחן פוסק, שאין תפילת נדבה בשבת. אם כן כאשר הוא נזכר (סימן קז סעיף א) ערוך בליל שבת הרי הוא כבר לא יכול לעשות תנאי של נדבה. כד. ברכת מעין שבע לתשלומין אמנם יש כאן ספק ספקא, שמה נחשב כמי שלא התפלל, שהרי לא שאל טל ומטר. וכל שכן לפי רבי חיים מבריסק שזה פשוט שהוא יכול לחזור, שהרי הוא משנה ממטבע, ובוודאי שיכול לחזור. ואם תמצא לו שהרי הוא כמי שהתפלל ורק חסר לו מעין המאורע, שמא מתפללים נדבה בשבת. וממילא יוכל להתפלל נדבה בשבת. אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב לא לסמוך על הספק ספקא הזה משום ספק ברכות להקל. הפתרון במקרה כזה הוא שילך אל השליח ציבור, ויבקש ממנו שכשאומר ברכה מעין שבע שיכוון להוציאו ידי חובה, תשלומין למנחה. אמנם גם בזה יש מחלוקת בגאונים ובראשונים, האם יוצאים ידי חובת תשלומין בברכה מעין שבע. ומרן השלחן ערוך פוסק שיוצאים ידי חובה. ואכן לפי המקובלים יש לברכה מעין שבע תוקף של חזרה ממש. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כה. תפילה לאחר זמן תפילה בחול ובשבת אני רוצה לעורר על דבר אחד שמצוי מאוד בימים אלו. שנוגע ממש לזמננו. שעות. 4 כתוב, שזמן תפילת שחרית נמשך עד(סימן פט סעיף א) הנה בשלחן ערוך שעות 4 ואם עבר או טעה, ולא התפלל יש מחלוקת. שאם לא התפלל עד בשוגג, הוא לא ירגיש טוב וכיו\"ב, הרי כיון שאם היה מגיע זמן מנחה היה מתפלל שתיים, קל וחומר שרשאי להתפלל לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום. וזה רק לגבי התפילה עצמה, לגבי ברכות קריאת שמע בוודאי שעות כלל. 4 שאינו יכול לברך אחרי - הוא ישן וקם מאוחר, אצל רוב [ שעות4 אבל אם לא התפלל במזיד עד בני אדם שינה איננה גדר של אונס. לישון עד ארבע שעות?! כמה אדם זו מחלוקת בדעת השלחן ערוך. שהנה מרן ]!?יכול לישון במיוחד בחורף וז\"ל: \"ואם טעה או עבר ולא התפלל אחר ארבע שעות עד חצות (שם) כותב וכו' שכר תפילה מיהא איכא\". ונחלקו מה כוונתו 'עבר' – האם הכוונה עבר ולא התפלל, או עבר והתפלל, יצא ידי חובה. לכן הפתרון הוא שאם מתפלל שעות לעשות תנאי של נדבה. וכך כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בזמנו. 4 אחרי לאחר מכן ביבע אומר ח\"ט הוא לא הזכיר לעשות תנאי של נדבה במקרה שמתפלל במזיד לאחר זמן תפילה, ואני לא יודע למה. לכן אם אירע והתפלל במזיד בימות החול הרי הוא עושה תנאי וכמו שביארנו. אבל בשבת, כיון שאין מביאים קרבן נדבה, וממילא גם אי אפשר 4 להתפלל תפילת נדבה, הרי שאינו רשאי להתפלל תפילת שחרית לאחר שעות – סוף זמן תפילה. ופעם דיברתי על כך עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא הסכים איתי, שבשבת אי אפשר להתפלל לאחר זמן תפילה. וגם אם נרצה לעשות ספק ספיקא – הרי זה נגד שלחן ערוך מפורש – שאין מתפללים תפילת נדבה בשבת. אם כן רואים שמרן הכריע בנושא הזה. כו. חזרת הש\"ץ לאחר זמן תפילה יתירה מזאת, שליח ציבור שאומר חזרת הש\"ץ, הרי ציבור גם כן אינם (סימן קז סעיף מביאים קרבנות נדבה בזמן בית המקדש, זה כתוב בשלחן ערוך . מזה יש לנו ללמוד, שהשליח ציבור צריך להשתדל לסיים גם את החזרה ג) קודם סוף זמן תפילה. אני אמרתי את הדברים פה לפני שנה, ואז היה איזה רב, אני לא רוצה להזכיר שמות, שאמר שזה לא נכון מה שאמרתי. והוא השתמש גם במילים מאוד קשות נגדי, אני אבל לא נוהג להיכנס למילים קשות. אבל מה שהוא אמר, זה שמרן החיד\"א פוסק שאפשר להתפלל שחרית עד חצות, כי כך פשט המנהג. והנה, אם הייתי רואה דבר כזה בדברי החיד\"א – אולי צריךלבדוק מה אומרים על כך שאר הפוסקים, אבל בכל אופן אני לא מצאתי דבר כזה. והנה בעלון שלו הדפיסו את המקור: שו\"ת חיים שאל ח\"ב סימן ל\"ח אות ע. והסתכלתי בדברי החיד\"א ואני אומר לכם שהדברים יגיד T\"הללו, אין להם שחר! לא היה ולא נברא! וכי אתם חושבים שהחיד שפשט המנהג להתפלל אחרי ארבע שעות?! התפלאתי מאוד. והנה פתחתי את דבריו ואני רואה שהחיד\"א בכלל לא מדבר על תפילה לאחר זמנה, הוא מדבר על ברכות קריאה עצמה. אלא שכשמדברים על ברכות קריאת שמע, ממילא אחרי זה הוא מתפלל. אבל זה דינים אחרים. מפני שלגבי ברכות קריאת שמע אין את התנאי של נדבה, אין נדבה בקריאת שמע. והחיד\"א מדבר על ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות. ולפי דברי אותו רב, החיד\"א אומר שהמנהג לומר ברכות קריאת שמע אחרי ארבע שעות. שאם עברה שעה (סימן נח סעיף א)החיד\"א מביא את דברי מרן השלחן ערוך רביעית ולא קראה, חוזר וקורא אותה בלא ברכותיה. דהיינו שאי אפשר לברך ברכות קריאת שמע אחרי ארבע שעות. חז\"ל אמרו, הקורא מכאן ואילך אחרי שלוש שעות – זמן קריאת שמע זה שלוש שעות – לא הפסיד. ומבואר שם, דהיינו שלא הפסיד את הברכות. ורוב הראשונים סוברים שיש לו עוד שעה לברך את הברכות. לעומת זאת הרמב\"ם סובר שאפשר לברך בכל היום כולו. אם כן כותב החיד\"א וז\"ל: \"כמו צער בנפשי על רבים בערים האלה, שקוראים קריאת שמע בברכותיה אחר שעה רביעית, שאינם קמים בשעה שהציבור מתפללים, וכשקמים עבר זמן קריאת שמע, וכשמתפללים וקוראים קריאת שמע ביחיד, עברה שעה רביעית, וקוראים קריאת שמע בברכותיה, וכמה חטאות חוטאים, להתפלל ביחיד, לאבד קדיש וקדושה, מברכים ברכות יוצר נגד מה שפסק השלחן ערוך\". ע\"כ. ומכל מקום בהמשך דבריו מרן החיד\"א כותב, שאין להעיר לאותם אלה שמברכים ברכות קריאת שמע לאחר ארבע שעות שלא יאמרו את הברכות, כי הם יכולים לסמוך על הרמב\"ם. כלומר, למרות שזה נגד השלחן ערוך. אך בספרי הלכה הבאתי שרובא דרובא מהאחרונים, אספתי שם את כולם, (סימן נ) ברורה אינם סוברים כמו מרן החיד\"א, ואם רואים מי שמברך ברכות קריאת שמע לאחר ארבע ששעות – יש למחות בו. אכן מרן החיד\"א עצמו בקשר גודל, לא מזכיר את הדברים שהוא כותב פה, הוא רק כותב שזה עד ארבע שעות ולא יותר. והנה, איך אפשר לחבר בין מה שכתב מרן החיד\"א לבין לומר שכתב שפשט המנהג להתפלל לאחר ארבע שעות?! הרי החיד\"א כותב עליהם מילים קשות \"צער בנפשי\", הוא קורא להם \"חוטאים\" – זה נקרא פשט המנהג?! הרי זה כמו שיבוא מאן דהוא ויאמר, שבתל אביב פשט המנהג ללכת לים שבת... וכי זה מנהג?! מנהג להיות עבריינים?! זה לא נקרא מנהג! אוי ואבוי אם נתחיל לנהוג כך. אולי נתחיל להתפלל תפילת שבת ביום שלישי, ונאמר שפשט המנהג?! יש כאלו אצל החסידים שמוצאים ספר תורה אחרי הצהריים, האדמו\" הולך למקווה, עוד הפעם, ורק אחרי הצהריים קוראים בתורה... זה לא בסדר! זה נגד ההלכה! וכי זה נקרא מנהג?! הרי צריך לומר להם שיפסיקו! כז. להקפיד להתפלל בשבת לפני הזמן לכן כאמור אם לא התפלל במזיד עד ארבע שעות, שיעשה תנאי של נדבה. אך אם בשוגג לא התפלל, רשאי להתפלל לאחר זמן תפילה אפילו בשבת. אולם ברכות קריאת שמע אין תקנה לברך אותן לאחר ארבע שעות, גם אם אירע כן בשוגג. הנה עכשיו חורף, אדם בליל שבת אכל, שתה, שר זמירות שבת, בתשע בערב כבר הולך לישון, ולא מתעורר עד עשר בבוקר, וכי זה נקרא שוגג?! אתה ישן כמו תינוק כל כך הרבה שעות?!... שבת קודש, קריאת התורה, תפילה בציבור. איך אפשר לישון כל כך הרבה?! לכן אני אומר, מי שרוצה לעבור על ההלכה ולהתפלל אחרי הזמן שילך אצל האשכנזים או החסידים, שהם ככה נוהגים, אבל אצלנו בבית הכנסת אנחנו לא ניתן דברים כאלה. ומקפידים על זה מאוד, וגם במניין האחרון גומרים חזרת הש\"ץ. 9:35 אנחנו מתחילים 'הודו' ברבע לתשע, ועד כח. סעודת לפני זמן מנחה יש עוד נקודה חשובה בנושא הזה, וכבר נתתי על זה שיעור בפני עצמו. זמן סעודת שבת שחרית. שלפי הרמב\"ם ויש לי ראיות שזו דעת השלחן ערוך, חובה לעשות סעודת שחרית לפני שיגיע זמן מנחה גדולה. כמו שסעודת ליל שבת אי אפשר לאכול בבוקר. אני לא מדבר על קידוש ולטעום, זה ודאי, הרי יש איסור תענית שעות עד חצות, אבל מדין סעודת שבת, יש להתחיל את הסעודה לפני שיגיע זמן מנחה גדולה. החיד\"א כותב את כל החטאות שחוטאים ושם הוא מוסיף שמי שקם מאוחר, מוסיף עוד חטא שהוא לא מספיק לאכול סעודת שבת בזמנה. ולמעשה הפסיד את סעודת שבת לפי הרמב\"ם והשלחן ערוך. כל סעודה יש לה את הזמן שלה."},{"filename":"273.pdf","content":"| ספר מנחת כהן| 'רוב' לח או 'רוב' יבש| בישול אחר בישול בתערובת לח ויבש| אם יש בישול אחר בישול בדבר לח נושאי השיעור: הוספת מים רותחים בשבת לסיר | הנחת סיר עם מעט רוטב על הפלטה בשבת| אמירה לגוי באופן שאי אפשר לו לעשות אלא בשבת שעל הפלטה 272 גליוןהשיעור השבועיממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' ב' חשון תשפ\"ה פרשת לך לך העלון לעילוי נשמת יצחק בן אסתר למשפחת בן זקן נלב\"ע י\"ב חשון ת.נ.צ.ב.ה. בישול אחר בישול בלח – שיעור בתורת מרן זיע\"א א. בישול דבר שנתבשל כל צורכו ברשות כבוד מרנן ורבנן, הרבנים הגאונים, ראשי הכוללים, אברכים יקרים. אני חושב שבערב הזה לכבודו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, חשוב מאוד שנעסוק בתורתו ונלבן כמה דברים שהוא כתב עליהם. כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין (קמה:) שנינו במסכת שבת מסביר ש'כל שבא בחמין' היינו דבר שנתבשל. ויש (ד\"ה כל שבא)בשבת. ורש\"י כאן שתי מחלוקות ראשונים מאוד עקרוניות: האחת, האם מדובר דווקא בדבר שנתבשל כל צורכו? שיש ראשונים שלומדים מהלשון 'בא בחמין', ושלא כתוב 'כל שנתבשל' - שאפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כבר אין בו (פרק ט משום בישול אחר בישול. וכך סוברים רוב הראשונים. אולם הרמב\"ם פוסקים חד משמעית שרק (סימן שיח סעיף ד) וכן מרן השלחן ערוךמהלכות שבת הלכה ג) כאשר נתבשל כל צורכו – אין בו משום בישול אחר בישול. מביא שורה של ראשונים שפוסקים לא כדברי (שם ד\"ה אפילו) הביאור הלכה השלחן ערוך, וזו נפקא מינה לעניין מעשה שבת, וגם לעניין אמירה לגוי, (ס\"ק כז) ואכמ\"ל. אבל הוא מביא את זה לגבי מעשה שבת, והמשנה ברורה (חלק הלכות מתיר על סמך זה, מפני שזו דעת הרבה ראשונים. ובהלכה ברורה הבאתי עוד הרבה ראשונים מלבד מה שהביא המשנה ברורה. אפיה ובישול בשבת) וזה מעניין מאוד שבמחלוקת כזאת מרן השלחן ערוך אפילו לא הזכיר את הדעה השניה. ב. בישול אחר בישול בדבר לח המחלוקת השנייה, היא לגבי אם יש בישול אחר בישול בלח. בבית יוסף שלא חילק בין לח לבין יבש, דהיינו שאין (שם) מביא בשם הרמב\"ם (סימן שיח) ובשם (עמ\"ס שבת יח: ולט.)בישול אחר בישול בלח. והוא מביא כך גם בשם הרשב\"א ובדברי הר\"ן זה מפורש, שהוא מביא את (יט ע\"א בדפי הרי\"ף ד\"ה תנו רבנן ובריש פרק ד).הר\"ן רבנו יונה שאסר ליצוק מים לתבשיל שנשרף, מפני שהמים האלו חוזרים ומתבשלים. וכתב הר\"ן על כך, לא ידעתי מה ההפרש יש בין בישול מים לבישול אחר. ג. דעת הרמב\"ם מוכחת גם בתשובה לרבי אהרון אמריליו מקשה על הבית יוסף, (חאו\"ח סימן טו) בשו\"ת פני אהרון (בפירוש המשניות שלא רק שזה לא מפורש ברמב\"ם, אלא מדייק ממה שהרמב\"ם מפרש את המשנה שורין אותו בחמין בשבת, שמשמעותה שבת פרק כב משנה ב) היא דווקא דבר יבש. אולם באמת הלשון של המשנה מדברת למעשה על דבר ששייך בו השרייה, ולא שייך לומר לשון השרייה על מים בתוך מים. מתאים יותר לומר לערבב. והרמב\"ם בסך הכל מבאר את לשון המשנה, אך אין ללמוד משה את דעתו להלכה. שם מובא (סוף סימן שכא) מלבד זאת, בתשובת הרמב\"ם שהובאה בבית יוסף הדין של מגיס, ובתשובה הזאת נראה בפירוש שהרמב\"ם סובר שאין שום הבדל בין לח לבין יבש וכדברי הבית יוסף. כמו כן הרשב\"א, שאמנם לא כתב את הדברים בפירוש כמו הר\"ן, אבל עצם הדבר שלא חילק בין לח ליבש, יש ללמוד שאין לחלק ביניהם. וכך למד בדבריהם מרן הבית יוסף. ד. מרן התעלם מהדעות שאין בישול אחר בישול בלח לעומת זאת, כאמור, שיטת רבנו יונה, שמלבד בר\"ן הובאה בספר עליות וברבנו ירוחם (עמ\"ס בבא בתרא י ע\"א),והובאה גם בנימוקי יוסף (בבא בתרא יט.) דרבנו יונה , ומדבריו רואים במפורש שבוודאי סבר שיש בישול אחר בישול (ח\"ג נתיב יב) שעירוי ככלי (הובא בתוספות שבת מא: ד\"ה מיחם)בלח, וגם כן סבר שחושש לשיטת רשב\"ם שני, וממילא זה חוזר ומתבשל. כלומר שיש בישול אחר בישול בלח. וכמו כן דעת רש\"י כפי שלומדים בשיטתו כמה ראשונים, וכך גם דעת הרא\"ש ומרן בבית יוסף פסק כך להלכה בכמה מקומות בסימן שי\"ח. (סימן שיח).והטור וכן בסימן רנ\"ג ששם רוב הסימן עוסק בדיני שהייה, אבל יש שם גם כמה סעיפים בעניין בישול אחר בישול, ודעתו שיש בישול אחר בישול בלח. ומעניין שגם בזה, למרות שהמתירים זה הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן, ובדור שלנו נדפסו כמה ראשונים, שגם כן סוברים שאין בישול אחר בשול בלח, הבאתי אותם. בכל זאת (חלק אפיה ובישול בשו\"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר סימן י) בהלכה ברורה מרן פסק להחמיר, ומרן אפילו לא כתב את זה בסתם ויש אומרים, אלא התעלם לגמרי מהסוברים שאין בישול אחר בשול בלח. ה. דאורייתא או דרבנן והנה התעוררה שאלה גדולה, מהן ההגדרות של לח. וכן מה הדין בתערובת של יבש ולח. ויש בנושא הזה הרבה דיבורים, וגם בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכתב בנושא הזה. ואני היום יכול להגיד לכם דברים שאני עצמי דיברתי איתו כמה וכמה פעמים, אולי עשר פעמים דיברתי איתו על זה, ואתם תשמעו מכלי ראשון את הדברים, מה הוא סובר באמת בנושא הזה של 'רוב' – אם צריך רוב או לא. ואני פשוט מעיד מכלי ראשון, יש כאלה שלא רוצים לשמוע לי, אבל אני אומר לכם את כל האמת ממש, מה שדיברתי איתו. ראשית, זה ברור שלהראשונים שסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, היינו שזה איסור דאורייתא, חד משמעית. זה חייב סקילה. הטור כותב כך בפירוש בשם אביו הרא\"ש, שאם נצטנן והרתיחו, חייב. 'חייב' היינו שזה איסור דאורייתא ממש. פסק, שבדבר לח, אם לא נצטנן לגמרי אין בישול (סימן שיח סעיף טו) הנה הרמ\"א סמך בדברי כמה ראשונים (שם) אחר בישול, ומותר. והבאתי בהלכה ברורה לשיטת הרמ\"א. אך יש מחלוקת גדולה מה סבר הרמ\"א. האם סבר שאין בישול אחר בישול בלח, אך רק לחומרא הוא דווקא בלא נצטנן לגמרי. וכך סבר החזון איש. או שבאמת הרמ\"א סובר, שזה ממש מעיקר הדין שיש בישול אחר בישול בלח מדאורייתא. רק שבלא נצטנן מותר. וכך . (ס\"ק לט)סבר המגן אברהם ו. בירור שיטת הרמ\"א לכאורה, המגן אברהם צודק מאוד בנושא הזה, שבאמת אליבא דהרמ\"א יש בישול אחר בישול בלח מדאורייתא במצטנן לגמרי, מפני שהרמ\"א כותב, על מה שבבית יוסף הובאה תשובת הרשב\"א (סעיף ה) בסוף סימן רנ\"ג שכתב, שאם אמר לגוי להבעיר אש ולחמם את (מהדורת אורייתא תשובות למסכת שבת קכב.) התבשיל, דהיינו שהגוי עשה מלאכה דאורייתא של הבערה, שקנסו אותו ואסור לאכול את התבשיל הזה בשבת אפילו אחרי שנצטנן. והרמ\"א מביא את תשובת הרשב\"א בהגהה, אבל הוא מביאו בצורה אחרת. הוא לא מזכיר שאמר לגוי להבעיר את האש, אלא שאמר לגוי לחמם את התבשיל. כלומר שהרמ\"א מסביר בדעת בדעת הרשב\"א, שזה אפילו במצב של בישול אחר (ס\"ק בישול בלח. שהרי כתב 'לחמם תבשיל'. וכך מסביר בדבריו המגן אברהם . שהרי הרמ\"א לא מדבר כלל במלאכת הבערה אלא על מלאכת בישול. לז) שאסור לאכול את התבשיל אפילו אחרי שנצטנן. ובאמירה לגוי שזה דרבנן, שבות דשבות, שתהיה חומרה עד כדי כך, לאסור אפילו אחרי שנצטנן, על כורחנו לומר שהרמ\"א סובר, שיש כאן מלאכה דאורייתא, ואמירה לגוי במלאכה דאורייתא קנסו אותו. והמגן אברהם מוסיף, שהטעם שהרמ\"א כל כך מחמיר בזה הוא, מכיוון שאנחנו פוסקים להלכה שיש בישול אחר בישול בלח, לכן זה אסור אפילו בדרבנן. ז. אמירה לגוי בדבר שהוא מחלוקת הראשונים למעשה, המגן אברהם עצמו חולק על הרמ\"א, מכיוון שיש ראשונים כהרמב\"ם, הרשב\"א, הר\"ן, שסוברים שאין בישול אחר בישול בלח, לכן בדיעבד זה מותר. ויהיה מותר באמירה לגוי. הרי שהמגן אברהם קובע יסוד חשוב מאוד, שכל דבר שהוא מחלוקת ראשונים, יהיה מותר באמירה לגוי בדיעבד. חולק על המגן אברהם, וסובר, שבכל (שיורי ברכה סימן שיח סק\"א) אולם מרן החיד\"א דבר שהוא מחלוקת הפוסקים, אפילו מחלוקת בדאורייתא, מותר לומר לגוי. כלומר שיש שלוש שיטות, בבישול אחר בישול בלח באמירה לגוי: לפי הרמ\"א, לא רק שאסור לומר לגוי, אלא אפילו בדיעבד יהיה אסור לאכול את זה, אפילו נצטנן לגמרי. לפי המגן אברהם, זה יהיה מותר בדיעבד. לפי החיד\"א זה מותר לכתחילה. ח. הרמ\"א הכריע שיש בישול אחר בישול בלח מדאורייתא מזכיר את דברי החיד\"א, ומאוד לא (סימן רנג בביאור הלכה ד\"ה להחם) המשנה ברורה מוצא חן בעיניו הפסק שלו. הוא כאילו הרחיק לכת כל כך שהתיר אמירה לגוי במחלוקת הראשונים בדאורייתא. אמנם החיד\"א מביא ראיות לדבריו, אך כמעט כל הראיות שלו יש מה לדבר עליהן, זה לא פשוט בכלל הראיות בהלכה ברורה כתבתי בנושא הזה בסימן שי\"ח. וגם בסימן שי\"ז שיצא [ .שלו . ].במהדורה החדשה בכרך כ' הוספתי בזה עוד הרבה מאוד למעשה, אני חושב שאפשר לומר שאפילו הרמ\"א סובר באמת כמו מבואר, שמותר לומר לגוי (שו\"ת הרמ\"א סימן קב)החיד\"א. שהנה הרמ\"א בתשובה לבשל בשבת דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. ולכל הפחות מתיר לאכול את התבשיל. ולכאורה יש לשאול, מה ההבדל בין זה לבין בישול אחר בישול בלח, ששם הרמ\"א החמיר שאסור לאוכלו בשבת. לאור זאת יש לומר, שאין לנו דרך להסביר את שיטת הרמ\"א, אלא שבאמת סובר הרמ\"א שבאופן כללי כשיש מחלוקת ראשונים לגבי המלאכה, מותר אמירה לגוי. ספק דרבנן לקולא. מלבד בבישול אחר בישול בלח שהרמ\"א כנראה מכריע, שיש בישול אחר בישול בלח, ולכן החמיר בזה מאוד. ולכן הרמ\"א כותב, שאפילו בדיעבד אסור. כלומר שהרמ\"א לא מתחשב כלל בדעה השניה, ואף לא מצרפה לספק. ומי שלומד טוב את הדברים יבחין, שהרמ\"א סבר שמעיקר הדין, מדאורייתא, שיש בישול אחר בישול בלח, וכדעת הרא\"ש וכל הראשונים שסברו כך והובאו לעיל. ט. ספר מנחת כהן לפני הרבה שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה בשו\"ת יחוה דעת , בנושא של בישול אחר בישול בלח, לגבי להניח תבשיל שנתבשל (ח\"ב סימן מה) כל צורכו על הפלטה בשבת, ושם הוא כותב להלכה שזה תלוי ברוב רוטב, שאם רובו רוטב אסור ואם מיעוטו רוטב מותר. יסוד הדברים הוא מגדולי האחרונים, והראש וראשון הוא בספר מנחת כהן. שנה. הקדמון ביותר שמביא אותו 300-מנחת כהן זה ספר קדמון, מלפני כ זה הב\"ח. הוא היה גר באמסטרדם. וחלק מהשנים התגורר בברזיל. היו שם הרבה יהודים אנוסים שברחו לברזיל, והוא היה הרב שלהם בעיר שנקראת 'רסיפה'. לאחר מכן הגיעו לשמה אינקוויזיציה והרגו את כל היהודים. הספר מנחת כהן מחולק לכמה חלקים. החלק הראשון הוא על הלכות תערובות. החלק השני, 'מבוא השמש' - על זמני רבנו תם והגאונים. שזה אחד הספרים הכי יסודיים שמנתחים את השיטות בעניין בין השמשות, הוא מנתח את הנושא לפי סוגיות הש\"ס והראשונים ויורד לשורשם של דברים, וההכרעה שלו היא כמו רבנו תם. ויש גם חלק 'משמרת השבת' שעוסק בשני נושאים עיקריים: בישול, שהייה והטמנה. והשני, זה אמירה לגוי. ואין ספר שכל כך מנתח יפה ומברר כל נושא ממש לפי הסדר בנושאי אמירה לגוי ובישול בשבת כמו הספר הזה. אבל צריך לשים לב שמי שלומד בספר הזה רואה דבר מאוד מעניין. אין ספק שהיתה לו את הדעה שלו. אמנם הוא היה מראשוני האחרונים, אך יש לנו את הכלל שקיבלנו הוראות מרן, וגם הוא לא התכחש לכך. אבל, יש כמה דברים שהייתה לו את הדעה שלו, וכשראה שזה לא מתיישב כל כך עם שיטת מרן, והוא מיישב את הדברים לפעמים ממש בדוחק. כמו בנושא הזה שלנו. י. אמירה לגוי באופן שיעשה בוודאי בשבת יש דוגמה שהוא מיישב ממש בדוחק שזה מאוד לא מסתבר. הנה בנושא של אמירה לגוי באופן שאי אפשר שיעשה אלא בשבת. זה שייך לנושא של 'יום השוק' בסימן ש\"ז. והמנחת כהן לומד בדעת הבית יוסף שם שזה מותר. ואם תראו איך שהוא מסביר ומנתח את הנושא, ואת הראיות שהביא, תראו שזו דעתו. אלא שזה קצת לא מסתדר עם הבית יוסף, אז הוא מפלפל שהיה [ בדבריו, ומסביר כך פשט. והנה בנושא הזה שם, העטרת זקנים למד בבית יוסף לא כדבריו, ]לפחות בתקופתו, הוא היה תלמידו של הב\"ח ודעתו שאמירה לגוי באופן כה שאי אפשר שיעשה אלא בשבת, אסור. והרי שם מדובר רק על לשלוח אותו לשוק לקנות, מקח וממכר שזה דרבנן. שאף הביא את (סק\"ב),הבין כך בבית יוסף. וכן המגן אברהם (סק\"ז) וכמו כן הט\"ז - דרך אגב, המגן אברהם מביא הרבה פעמים את המנחת [ המנחת כהן , אבל הוא לא מסכים איתו בזה, וכותב 'דלא ]כהן, ומזכיר אותו בכבוד גדול כהמנחת כהן', ומזה שלא כתב 'דלא כהבית יוסף' משמע, שהמגן אברהם אינו מסכים עימו לגמרי, גם בעצם הדבר במה שהוא מסביר בבית יוסף. כיוצא בזה נראה גם בשו\"ת זרע אמת ועוד הרבה אחרונים. ומצאתי שגם מרן החיד\"א כותב ככה. יא. מרן זיע\"א סמך על המנחת כהן להקל גם בדאורייתא למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בנושא הזה, והוא סומך להלכה על המנחת כהן להתיר, אפילו במלאכות דאורייתא. כגון למשל, למסור מכונית לגוי לתקן ביום שישי, ולומר לו שהוא רוצה שבמוצאי שבת יסיים. אמנם המנחת כהן עצמו לא הזכיר בדאורייתא, אלא הוא דיבר רק על דברי הבית יוסף על מקח וממכר. אכן מי שמסכים לדברי המנחת כהן זה הבן איש חי. אבל יצא לאור שו\"ת זבחי צדק החדשות הוצאת 'מכון ירושלים', ושם יש לו תשובה ענקית בנושא הזה, והוא כותב להחמיר נגד המנחת כהן. ושם הוא כותב שהוא פגש את תלמידו, הבן איש חי, ונזף בו, איך אתה מתיר בדבר כזה, כשאי אפשר שיעשה, אלא בשבת. והבן איש חי התנצל, ואמר לו שזו היתה שעת הדחק גדול. אבל באמת למעשה שם רואים שגם הבן איש חי, לא כל כך היה פשוט לו גם כן להתיר. יב. אמירה לגוי להדליק נרות בבית הכנסת ביום הכיפורים אני מצאתי את שהחיד\"א גם כתב בזה. הנה בזמנם שלא היה חשמל, אז בשבת בבתי כנסיות היו מדליקים נרות גדולים כבר ביום שישי, הרבה נרות, כדי שיהיה אור ויוכלו להתפלל בערב כמו שצריך. ויש מחלוקת אם מותר לומר לגוי לכבות את הנרות בליל שבת אחרי התפילה. והנה כאשר יש חשש דלקה אפשר להקל, אבל אם החשש הוא של הפסד ממון – אין להקל. ואני הבאתי בזה דעות בנושא הזה. ואכמ\"ל. בשבת בבוקר, הנרות כבר היו כבים ולא היתה תאורה, היו משתמשים באור היום, ברוך השם יש לנו שמש. במוצאי שבתות היתה להם היו יכולים להתפלל בחושך, בעל פה. או לחילופין שממתינים עד שיהיה לילה - אני זוכר שכשאני למדתי בישיבת 'אור ישראל', [ .ומדליקים את האור שנה, לא יודע אם היה בכלל בזמנו, שעון שבת שידליק 50-לפני יותר מ ויחזור וידליק. מה שכן היה זה שעון שבת שבלילה האור היה כבה בכל בלילה 2-3 בערך, חוץ מבית המדרש שהיה כבה בשעה 11 הישיבה בשעה בערך, ואז היה כבה גם שם. וביום היה אור יום. והיו כמה פעמים שהיה מעונן והיה קצת חשוך, אז היו לוקחים את התיבה סמוך לחלון כדי לקרוא בתורה. ובמוצאי שבת היינו אוכלים סעודה שלישית בחושך, והיינו שרים בחושך. ורק כשהיה לילה ודאי היינו נכנסים לבית המדרש, אומרים 'ברוך המבדיל' ומדליקים את האור ומתפללים ערבית. ובכל קהילות ישראל לפני .]המצאת החשמל, ככה היו עושים והנה יש יום אחד בשנה, שזה לא הולך - ביום הכיפורים. כולם צריכים - אני חושב שהנר נשמה... [ .סידורים, וכשאין חשמל צריך להדליק נרות . ]שדולק כל כך הרבה, לא היה קיים אז.. הרי כל הפוסקים דנים בנושא הזה והנידון הוא, האם מותר לומר לגוי להדליק את האור ביום הכיפורים, כי רוצים להתפלל נעילה, או לא. והנה הרבה מגדולי האחרונים החמירו בזה. הנודע ביהודה כותב, שבכל מקום שהיה בא היה נלחם בזה - שלא יאמרו לגוי. אבל מרן החיד\"א כותב, שיש שרצו לרפאות שבר על נקלה, והמציאו פטנט להתיר. בצורה שעושים עם הגוי הסכם בקבלנות. שלא אומרים לו שעל כל נר יקבל תשלום, אלא לפי קבלנות. וכותב החיד\"א, שזה לא מועיל. כיון שהרי בסתם יום הוא לא צריך, אלא הוא קובע את הגוי ליום הכיפורים, ממילא הוא קובע לו מעשה ליום הכיפורים. הרי אי אפשר שיעשה אלא ביום הכיפורים. לכן זה לא נקרא בקבלנות. והנה בפירוש זה הנושא שלנו, שרואים שמרן החיד\"א למד בפשטות שאסור לומר לגוי במקום שאי אפשר לו לעשות אלא בשבת. אין שום פקפוק על זה, ובשבילי זו ראיה גם כן. ויש לי עוד הרבה ראיות כאלה. יג. מומלץ ללמוד את הספר מנחת כהן אני עברתי על כל המנחת כהן מתחילתו ועד סופו, גם בנושאים של בישול וגם בנושאים של אמירה לגוי. ואני מציע לכל אחד שרוצה ללמוד בעיון נמרץ את הדברים האלה, ללמוד את הספר הזה. לראות את הצורה איך שהוא מנתח את הסוגיות ואת שיטות הראשונים זה הפלא ופלא. וגם הסגנון שלו מאוד יפה ומאוד ברור. קדמון ממש נפלא ללמוד את זה. אני עברתי על החלק של 'מבוא השמש' שזה ספר גדול, עברתי על זה כמה וכמה פעמים, וקראתי אותו שוב ושוב, ודייקתי ודקדקתי. כיום זה יצא לאור בכמה מהדורות, אבל יש מהדורא חדשה של הרב משה בוחבוט זצ\"ל, אברך מצוין שבסוף ימיו היה רב של טבריה. והוא הביא בזה הרבה שיטות, עבודה יפה מאוד. אבל כשלמדתי את זה, השתמשתי במהדורה הישנה, אותיות רש\"י שבורות, למדתי את זה ככה. זה היה ממש עמל התורה ללמוד את הספר הזה. כיום זה כבר באותיות יפות ואפשר ללמוד את זה יותר בנקל. יד. לח ויבש או רוב ומיעוט (משמרת נחזור לנושא שלנו, בנושא של בישול אחר בישול בלח, המנחת כהן טוען טענה. הרי אם תיקח חתיכת בשר ותסחט אותה, השבת שער שני פרק ב תנאי ב') יוצא נוזלים. כלומר שאין לך דבר שאין בו מוהל או שומן. כל דבר יש בו נוזלים, אפילו בירקות יש הרבה נוזלים. אם כן, כיצד ניתן לחלק בין לח ליבש, החילוק צריך להיות בין רוב למיעוט. ואם יש רוב יבש, מותר, ואם (סימן רנג משבצות זהב ס\"ק יג, ואשל אברהם ס\"ק הרוב הוא לח אסור. למעשה, הפרי מגדים ועוד גדולי האחרונים ממש מסכימים איתו. (דעת תורה סעיף טו) , המהרש\"םמא) ואני לא מכחיש את זה שהם סוברים שזה תלוי ברוב רגיל. אבל המנחת כהן מסביר את דבריו בדעת מרן, וכך הוא מבאר את דעת מרן, ואני חושב שבלתי אפשרי להסביר כך בדעת מרן. וכנראה שכך הוא סבר בסברא, שאין לך דבר שהוא יבש לגמרי, ואם חז\"ל קבעו יבש היינו שהולכים אחר הרוב. וגם הפרי מגדים הולך אחרי הסברה הזאת. ומנסה להסביר את הסברא הזו בדעת מרן. טו. שרובו רוטב כותב, לגבי כל דבר שיש (שם)מביא שרבנו ירוחם (סימן שיח) והנה, מרן בבית יוסף בו רוטב - שיש בישול אחר בישול בלח. אולם בבית יוסף בסימן רנ\"ג הוא מביא את רבינו ירוחם, ומעתיק אותו בסגנון קצת אחר. ובמקום לכתוב \"שיש בו רוטב\" כתוב \"שרובו רוטב\". המנחת כהן קפץ על המציאה הזו, הנה מרן כותב בפירוש שרובו רוטב. אלא שגם הוא ראה שברבנו ירוחם עצמו כתוב \"שיש בו רוטב\". לכן הוא מסביר כך, שבאמת, מרן הבית יוסף סובר שזה תלוי ברוב רובו רוטב. ומרן, מחמת כך שינה במתכוון את הלשון ברבנו ירוחם, וכתב \"שרובו רוטב\", כדי ללמדנו שזה לא תלוי אם יש או אין, אלא זה תלוי ברוב. טז. טעות בדברי מרן בבית יוסף הראשון שעורר אותי בנושא הזה, היה מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל. פגשתי אותו פעם כשעוד הייתי בחור צעיר ודיברנו בלימוד, והוא אמר לי שזה לא מסתבר להסביר כך בבית יוסף. פעם טור של הוצאת 'אל המקורות' שבסוף הספר היה הגהות הגר\"י במברגר, אני לא יודע מי זה היה וככל הנראה היה קדמון קצת. ושם הוא כתב שמה שכתוב בבית יוסף \"רובו רוטב\" – זו טעות וצריך לכתוב \"שיש בו רוטב\", כי כך כתוב במקור. ואז אמר לי חכם בן ציון, שאין לו ספק שזה הפשט בבית יוסף. יז. להוסיף מעט מים לסיר שעל הפלטה שנה, זה היה 40 אני הלכתי צעד קדימה. בשנת תשמ\"ה בערך, לפני כמעט הרבה שנים לאחר שאאמו\"ר כתב את הפסק שלו שאין בישול אחר בישול בלח כאשר מיעוטו רוטב בשו\"ת יחוה דעת הנ\"ל בשנת תש\"ל בערך, אבל באותם ימים שהייתי אברך ושמעתי את מה שאמר לי חכם בן ציון ופניתי לאאמו\"ר וטענתי כנגד זה, ושאלתי אותו: יש לי סיר עם תפוחי אדמה בלי רוטב כלל, אני רוצה לחמם את זה על הפלטה בשבת, שזה מותר בשבת, אבל אני לא רוצה שזה יישרף, לכן אני רוצה לקחת מעט מים מהברז באופן שבוודאי יהיה מיעוט – מותר לעשות כן בשבת? ואאמו\"ר ענה לי, מה? בוודאי שאסור! אמרתי לו, אם ככה, הרי אם ההכרעה היא שיש בישול אחר בישול בלח, הרי הרא\"ש כותב 'אם נצטנן והרתיחו – חייב', דהיינו שלפי הרא\"ש, אם תיקח מים מהברז, או כל משקה שהתבשל והצטנן, זה אותו הדבר, שאם הרתיח אותם חייב מהתורה. אז איך אפשר להגיד שזה תלוי ברוב או במיעוט. יח. למה מרן לא כתב זאת במפורש?! דבר שני, אמרתי לו, שהרי אנחנו יודעים שיש לנו שלחן ערוך ויש בית יוסף, ובכל נושא בעייתי, מרן מברר את הדברים כמו שצריך. והנה כאן בשאלה כל כך מהותית של רוב ומיעוט או שלא יהיה רוטב בכלל, אנחנו רוצים לומר שמרן הבית יוסף מתקן את הלשון של רבנו ירוחם, כדי ללמד אותנו שזה תלוי ברוב. וכי מה מפריע לו למרן השלחן ערוך לכתוב את הדברים במפורש, \"ומה שכתב רבנו יש בו רוטב, היינו רוב\" - במשפט אחד. ובמקום זאת מרן לוקח את דברי רבינו ירוחם, מעתיק את לשונו, ומשנה אותה. וכי כך מלמדים אותנו הלכה?! יתירה מזאת, הרי מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך כותב את דברי רבינו ירוחם שבע או שמונה פעמים, בסימן רנ\"ג וגם בסימן שי\"ח ועוד, ובשום מקום הוא לא מתקן את הלשון שלו. במיוחד בסימן שי\"ח ששם זה עיקר דיני בישול, ושם מרן על דברי הטור שכתב אם יש בו רוטב או אין בו, הוא לא אומר מילה. וכי רק על סמך פעם אחת שהוא מזכיר ברמז, זה ילמד על הכלל?! וכי זה בניין אב שילמד על הכלל?! מה גם בשלחן ערוך לא כתב במפורש את הדברים. יט. חוברות ההלכה של תנועת 'אל המעיין' באותם ימים הייתה התחלה של תנועת 'אל המעיין', והיו להם אלפי שיעורי תורה ברחבי הארץ. אולם באותם ימים לא היו אלפי אברכים שימסרו את השיעורים. והיו יושבים בבתי כנסיות קבוצות של בעלי בתים ולומדים. ואז - אני לא [ ,אני הקדשתי זמן, ועשיתי חוברות מנוקדות עם פסקי הלכות והוציאו לאור חצי מיליון ]...יודע אם הייתם עדיין בעולם הזה בימים ההם חוברות, ברוך השם. ובהתחלה היו מחלקים את זה בחינם, אחר כך אמרו שכל אחד לוקח גם לילדים והנכדים, אז התחילו למכור את זה בשתי שקל כל חוברת. וזה היה נפוץ מאוד מאוד. ועשיתי את החוברות על כל הלכות המועדים. ובכל דבר הייתי מדבר עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא היה קורא את הדברים, היה נהנה לקרוא את זה, והיה מתקן לי פה ושם. אחת החוברות שעשיתי באותם ימים הייתה בנושא של בישול בשבת, והסברתי את כל הפרטים בסגנון שבעלי בתים שיושבים ולומדים ביניהם, שיבינו שלא יהיה אחר כך ח\"ו מכשולות. וברוך השם, היו עשרות אלפים שלמדו את החוברות האלו. כ. רוטב שיוצא מהדבר היבש כשדיברתי איתו בנושא הזה, אמרתי לו, שהנה מצד אחד, יש הרי אחרונים - דרך אגב, גם עץ יש [ .שסוברים שצריך שיהיה יבש לגמרי, כעץ ממש בו טיפה נוזלים בדרך כלל, אבל צריך שיהיה יבש לגמרי שלא תצא ממנו . ויש אחרונים שמתירים ברוב. לכן אני חושב שיש לעשות ]שום לחלוחית פשרה, שאם יש בו מיעוט של רוטב שנובע ממנו עצמו, שהרוטב בא מחמתו, באופן כזה הרוטב בטל אליו. למשל אם יש חתיכת בשר שיש עליה לחלוחית, שזה בסדר. אבל רוטב ממש אסור לחמם בשבת. והוא קיבל את זה, וכתבתי את זה, והוא ישב וחשב על זה, ותיקן לי, ותיקן שוב. ולמעשה מה שכתוב בחוברת, זו הייתה דעתו. כא. בישול אחר בישול במצטמק ורע לו בלח והנה אחרי הרבה שנים הוא התקשר אליי יום אחד, ואמר לי שהוא זוכר את מה שאני שאלתי בזמנו, שלכאורה מה ההבדל בין הרוטב לבין מים מהברז, והוא אמר לי שהקושיה הזאת אינה קושיה. כששאלתי למה, אמר לי כתבתי תשובה בשו\"ת יביע אומר שעדיין לא נדפס, ושלח לי אותה לפני שנדפסה. ואמר לי, תלמד את זה. לצערי באותו הזמן חשבתי לעסוק בדברים אחרים, ולא למדתי את התשובה שלו. אבל אחר כך, כשהגעתי לסימן שי\"ח למדתי את התשובה שלו, ואני אומר לכם, אני על משמרתי אעמודה. ואני אגיד לכם מה הוא מיישב. - הפרי מגדים זה ענק שאין [ הנה הפרי מגדים הולך אחר המנחת כהן כדוגמתו, ובחלק 'אורח חיים' כל שורה אצלו זה משהו בפני עצמו, הפלא . והנה יש מחלוקת נוספת, מה הדין בבישול אחר בישול, בלח ]ופלא שמצטמק ורע לו. למשל, מים רותחים, כשהם רותחים הם מתאדים. כתוב סובר שאין בישול אחר (סימן שיח סעיף ד)בגמרא שזה מצטמק ורע לו. הרמ\"א בישול בלח שמצטמק ורע לו. ולכאורה, בשלחן ערוך סעיף ד' משמע שהוא לא מחלק בזה. אולם בהמשך, בסעיף ח', השלחן ערוך מזכיר בפירוש, שבמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול בלח. והאחרונים כולם מרגישים בסתירה הזאת לכאורה, והם דנים מהי דעת מרן. יש אחרונים שרוצים לומר שהעיקר כמו שסתם בסעיף ד' שלא חילק בזה. ובסעיף ח' הוא סך הכל העתיק את הלשון מרבנו ירוחם – שהוא מקור החילוק בין מצטמק ורע לו למצטמק ויפה לו. והוא לא רוצה לשנות מהלשון שלו. כב. יילמד סתום מן המפורש לעומת זאת הכנסת הגדולה ועוד הרבה גדולי האחרונים סוברים, שבסעיף ד' מרן כתב בסתם, ובסעיף ח' הוא כתב בפירוש. וזו לא סתירה ממש, אלא יילמד סתום מן המפורש, שלדעת מרן, במצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול בלח. ולמעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסכים לדעה הזאת. וזה גם הגיוני לומר כך, שבמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול בלח. השאלה היא איך ללמוד את הדברים שלו. הנה למשל, אם יש לי למשל קערה מלאה מים רותחים, ואני רוצה לשפוך את המים לקערה אחרת ולהניחה על הפלטה. זו ממש הדוגמה של מצטמק ורע לו, כיון שזה רותח. לכן אפילו לאחר שהעביר את המים הרותחים לקערה אחרת שזה כלי שני, אך כיון שזה עדיין חם מאוד וכבר מעלה אדים, הרי זה מצטמק ורע לו ומותר. פעם אחת אירע אצלי בבית, שבליל שבת הנכד שלי עלה על הכיסא, וכיבה את המיחם של שבת. באותם ימים חמותי ע\"ה התגוררה אצלינו, והיא הייתה מאוד זקנה, והיא לא יכולה בלי לשתות כוס תה בשבת. וחשבתי מה עושים כדי שיהיה מים רותחים בשבת. והנה, לפעמים לא חושבים מספיק, אך פתאום חשבתי, הרי הבת שלי נשואה לאשכנזי, ולאשכנזים זה מותר בלא נצטנן לגמרי, ובוודאי שלאשכנזים יהיה מותר לשפוך לתוך כלי והניח על הפלטה, לא כמו שמרן פסק שאסור לשפוך לתוך תבשיל. לכן אמרתי לבת שלי שכך תעשה, שתשפוך את המים לתוך סיר ותניח אותו על הפלטה. לאחר מכן חשבתי, שלכאורה גם לנו הספרדים זה מותר. כי זה בישול אחר בישול בדבר לח שמצטמק ורע לו. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אם כן טוען הפרי מגדים, שבדבר שרובו יבש, יש מיעוט רוטב, וברגע שיש מיעוט ומחמם אותו, הרוטב מתחיל להתאדות, זה מצטמק ורע לו. כלומר שכנראה הפרי מגדים סובר, שכל לח שמתאדה, זה נקרא מצטמק ורע לו. ועל זה סומך ביביע אומר. כג. מים בתבשיל זה מצטמק ויפה לו התשובה על כך היא, שהנה אם כן מה התשובה על זה. אני חושב שהפרי (הובא מגדים הזה לא צודק בכלל. מפני שהנה יש את הרבנו יונה המפורסם שאוסר לקחת מים רותחים ולשפוך את זה לתוך תבשיל שמצטמק. לעיל), והוא מחמיר בזה בשני דברים: הראשון, שיש בישול אחר בישול בלח. והשני, שברגע שזה יצא לאויר זה נהיה כלי שני, שהרי עירוי ככלי שני, וכלי שני אינו ככלי ראשון. וכאמור, דבריו הובאו בכמה מקומות, בר\"ן, נימוקי יוסף וברבנו ירוחם. קושיה עצומה על רבינו ירוחם שהביא (מלאכת האופה אות ב) אם כן שואל האגלי טל את דברי רבינו יונה, הרי רבינו ירוחם הוא שהמציא את הסברה שמצטמק ורע לו, אין בישול אחר בישול בלח. אם כן למה הוא אוסר לשפוך מים לתוך תבשיל שמצטמק, הרי מים זה מצטמק ורע לו. ומתרץ האגלי טל, שכאשר לוקחים מים ומעבירים אותם לסיר אחר הרי זה מצטמק ורע לו, אבל כששופך מים לתוך תבשיל שמצטמק, המים הללו הם כבר לא מים אלא רוטב. הם מקבלים טעם מהתבשיל. וברגע שזה נעשה רוטב, זה מצטמק ויפה לו. זה נהיה יותר סמיך ויותר טעים. אמנם האגלי טל אומר את זה מדעתו, אבל ברבנו ירוחם שמביא את רבנו יונה, זה כתוב בפירוש בדבריו. שאסור לשפוך מים לתוך תבשיל, כי זה נעשה רוטב שמצטמק ויפה לו. אנחנו רואים שרבינו ירוחם שהוא הראש וראשון שהמציא את כל העניין של אין בישול אחר בישול בלח במצטמק ורע לו, הוא מחלק בין מים מסיר לסיר שיהיה מותר, אבל להעביר מים רותחים על תבשיל, אסור. אם כן נופל כל היסוד של הפרי מגדים, מדברי רבינו ירוחם עצמו. דרך אגב, יש ספר שנקרא שביתת השבת שחי בדור הקודם, והוא מביא את האגלי טל, ואומר שהתירוץ שלו כתוב בפירוש ברבנו ירוחם... אם כן, זו התשובה שלי על מה שכתוב ביביע אומר. כד. מרן זיע\"א לא נתכוון לרוב רגיל לשמחתי הרבה מתברר, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים האחרונות שלו, כתב הוא (ח\"ד עמוד שדמ)את חזון עובדיה על הלכות שבת, ונכון שבאחד החלקים מעתיק פחות או יותר את התשובה שבשו\"ת יחוה דעת הנ\"ל, והוא מוסיף , הוא כותב בפירוש שהוא (שבת ח\"א עמוד נב וע\"ע עמוד פב)כמה דברים. אבל בחלק אחר לא התכוון לרוב במיעוט רגיל. כלומר שכאן הוא רומז למה שהוא אמר לי בזמנו על חתיכת בשר שיש עליה לחלוחית, יש עליה רוטב שזה מותר. יתירה מזאת, בזמנו, האברכים החשובים שהיו לומדים כאן ובכולל 'מאור ישראל', שחלקם אחר כך עברו ללמוד אצלנו, אברכים יקרים וחשובים, וחלקם הם ראשי כוללים אצלנו, הלכו בזמנו אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלו אותו, והוא אמר להם בפירוש, שמעולם לא התכוונתי לרוב במיעוט רגיל, אלא צריך שהרוטב הוא ממש חלק מהיבש. כה. מה נקרא 'דבר לח' יש עוד נושא שכתבתי לגביו והוא מה ההגדרה של לח. יש בזה מחלוקת בין פוסקי הדור האחרון. אנחנו היום פה עוסקים בתורתו של אאמו\"ר מרן (שו\"ת אגרות משה זצוק\"ל, וצריך ללמוד היטב את דבריו. הגר\"מ פיינשטיין כותב ששאלו אותו אם קטשופ מבושל, שהוא סמיך ועבה אם ח\"ד חאו\"ח סימן עד אות ה) זה נקרא לח או יבש? והוא ענה, שכל דבר שאפשר להרים אותו והוא לא מתפרק, נקרא יבש. אבל אם אי אפשר לאחוז אותו, הוא מתפרק, זה נקרא לח. כלומר שקטשופ זה נקרא לח. אבל יש כמה רבנים בדור האחרון, שמביאים בשם הגרי\"ש אלישיב והגרש\"ז שכל דבר סמיך ועבה שניכר בו בישולו, (ראה בספר אשרי האיש ח\"ב פרק כג אות סז),אויערבך נחשב ליבש. ואני הבאתי ראיה לזה. שאחד הראשונים שסוברים שיש . וכשהוא מזכיר לח הוא תמיד (סימן רפב)בישול אחר בישול בלח זה הסמ\"ק (שער השבת דרך ג נתיב ט) ואוהל מועד (סימן תפב) מוסיף 'צלול'. וכך כותבים גם האגורועוד כמה ראשונים, שכותבים תמיד 'לח וצלול'. ומהמילה הזאת 'צלול' רואים שסברו שהיסוד של בישול אחר בישול בלח, שכשהוא מתקרר כמו מרק, הרי שהבישול שלו פג תוקפו, וכעת זה כאילו בישול חדש. מה שאין כן דבר היבש שניכר בו בישולו. הרי שרואים בסמ\"ק ובכל הראשונים שהזכרתי, שהם סוברים שאם זה לא צלול, זאת אומרת לא כמו מרק, אפשר להקל. אלא שעל זה לבד לא יודע אם הייתי סומך. אבל אני סומך על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא הזה, ואומר לכם מה הראייה, אמנם הוא לא כתב על הנושא הזה בשום מקום בפירוש, אבל אפשר ללמוד את זה מהדברים שלו. הוא על ביצה רכה - ביצה ששרו אותה במים רותחים, (שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן כב) דן והצהוב מתחיל קצת להתקשות והחלבון מתחיל להתקשות ולהיות לבן לגמרי, ואאמו\"ר התיר להערות על זה מים רותחים בשבת. על ביצה רכה. (בהלכה ברורה שם בירור אמנם אני לא מסכים עם זה להלכה, וכתבתי על זה באורך ורבינו יונה, ורבנו (שבת שם), והרי\"ד (שבת לח:), והבאתי ראיות שלפי רש\"י הלכה אות קט) - לשיטתם זה אסור ממש. (שבת פרק ג הלכה ב אות ב) והריא\"ז (שבת לט.),יונתן מלוניל אבל אני לומד מפה משהו אחר. הנה יסוד ההיתר שאאמו\"ר התבסס עליו שם הוא, שהוא מביא את המחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח או לא, והוא טוען שביצה רכה נידונה בגדר יבש, ומוכיח זאת מהנידון אם ביצה נקראת אוכל או משקה. אדם שגומע ביצה, הוא לא לועס אותה, האם משערים לעניין ברכה אחרונה לפי רביעית כמו משקה או לפי כזית. והוא מסיק שביצה רכה נקראת מאכל, ויש לשערה בכזית. מזה יש ללמוד גם לעניין ברכה האחרונה על גבינה רכה, שהוא לא לועס אותה, שיש לשערה בכזית. וכמו כן לבן, שהוא יכול להיות כמו משקה, אבל אם הוא קפוא ואוכלים אותו עם כפית, משערים בכזית לעניין ברכה אחרונה. זה ברור שכך ההלכה ואין מי שחולק על זה - חוץ הבאתי ראיות לזה, ואכמ\"ל. (ח\"י סימן רי ס\"ק יא) מאחד. ובהלכה ברורה \"אוכלא (ביצה ג.) ובתשובה שם לעניין שבת, הוא מביא ראיה מלשון הגמרא דאפרת הוא\" – אוכל שנפרד הוא. כלומר שהגמרא קוראת לזה אוכל, הרי שזה מאכל ולא משקה. אמנם ראיתי שיש כמה שמחפשים טענות, שבבישול אחר בישול זה לא תלוי במאכל או משקה, אלא תלוי בלח או יבש. אבל לפי מה שאמרתי, כנראה שאאמו\"ר סובר שכיוון שבביצה רכה שבישלו אותה אפילו חלקית זה נחשב בישול. אבל אני מוכיח מהראשונים שסוברים שזה ייחשב כמאכל בן דרוסאי, וממילא יש להחמיר בזה. לאור כל האמור, במרק עם ירקות וכיו\"ב, אפילו אם יש רק קצת מרק, אסור להניחו על הפלטה בשבת. אבל אם מדובר ברוטב, כגון דג עם רוטב עבה שניכר בבישולו, הרי שהרוטב הזה אפילו לבדו נחשב ליבש, ומותר לחממו בשבת. כו. סיומא דמילתא ויותר (סימן שיח)לסיום, כתבתי בנושאים האלו באריכות בהלכה ברורה ממה שקראתי לפניכם, כתוב שם. וביררתי את הנושאים האלו מאוד, והבאתי הרבה שיטות של פוסקים. וגם בנושא שהזכרתי בסוף, לגבי ברכה אחרונה לדבר שלא לועסים אותו, שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ברורה שמשערים בכזית. ואני מבקש, מי שיש לו השגות, אל תבואו אליי סתם, תסתכלו במה שכתבתי שם ואם אחרי שהסתכלתם שם, עדיין ראיתם שאתם חושבים שאני לא צודק, אני אשמח לשמוע. אני אומר לכם, שבכל פעם שמוכיחים לי שאני לא צודק, אני עומד ברבים ואומר שאני חוזר בי. לא צריך להתבייש, צריך ללכת נאחרי האמת. ואני חוזר ואומר, שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בסוף ימיו, עוד מלפני (ח\"ז חאו\"ח שנה כשכתבתי את החוברות, וגם בתשובה בשו\"ת יביע אומר 40 זה לא כל כך, הוא לא נכנס אמנם לנושא הזה, אבל מה שהואסימן מב אות ח) אמר ממש בסוף ימיו, ודאי שהוא לא סובר שזה רוב במיעוט רגיל. וזה ליבון שיטתו שעשינו היום לעילוי נשמתו, עשינו לו נחת רוח ללבן את שיטתו. ויש לנו עדויות ממגידי אמת, שזו הייתה דעתו. ויש גם כתב ידו שהתפרסם בקובץ 'מאור ישראל' (ירושלים תשס\"ג). וזה מהאברכים שלנו, שהיו אצלו ודיברו איתו בשליחותי, ובסופו של דבר זה מה שהוא אמר וזה מה שכתב בכתב ידו."},{"filename":"114.pdf","content":"מסופק אם| התפלל של יום טוב בשבת חול המועד| התחיל 'רצה' או 'אלוקי נצור' ונזכר שלא התפלל תפילת שבתנושאי השיעור: דין תפילת | שליח ציבור שטעה בחזרת הש\"ץ| לסמוך על ילד במקום ספק אם בירך ברכת המזון| הזכיר של שבת בברכת המזון טעה והתפלל מוסף במקום שחרית | טעה בתפילות שבת והחליף של זו בזו| תשלומים לקריאת שמע| תשלומין114 גליוןמיום א' ז' סיון תשע\"ח האשה הצדקת מרת מישונה בת מיסעדה ע\"ה נלב\"ע ללא זש\"ק ביום ט\"ז אלול ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת כי תבוא דיני טעות בתפילת שבת (ג) א. התפלל של חול בשבת נתבאר בשיעורים הקודמים שאם התפלל תפילת חול בשבת ולא הזכיר את של שבת – שעליו לחזור על התפילה. ואילו אם התחיל תפילת חול ונזכר באמצע הברכה – שמסיים את הברכה בה התחיל. ולאחריה ממשיך את תפילת השבת. והנה אם התחיל תפילת חול והגיע עד 'רצה' והתחיל 'רצה' ונזכר שהתפלל הברכות לאחר תפילת השבת, אשר על כן אין לו לסיימם אלא מפסיק מיד בברכה זו, אולם בברכות האחרונות, הלא בין כה צריך הוא לומר את אותם את הברכה היינו בברכות האמצעיות, שברגע שהתחיל את הברכה התחייב מפסיק מיד וחוזר לתפילת שבת הרגילה. כיון שכל מה שאמרנו שמסיים חול ועכשיו הוא שבת, יש לומר שבזה אינו צריך לסיים את הברכה, אלא וחוזר לתפילת שבת. וכן הוא הדין אם הגיע בתפילתו ל'אלוקי נצור' – שלא יסיים 'יהיו לרצון' אלא יפסיק מיד ויחזור לתפילת שבת. אולם אם אמר 'יהיו לרצון' – כיון שעל פי ההלכה לאחר אמירת 'יהיו לרצון' נחשב שסיים את התפילה, למרות שעדיין לא פסע שלוש פסיעות, לכן צריך לחזור לראש התפילה. ב. התפלל תפילת יום טוב בשבת חול המועד אולם דבר נפוץ הוא שאנשים טועים ומתפללים תפילת יום טוב בשבת של הנה בשבת של חול המועד מתפללים תפילת שבת ומוסיפים 'יעלה ויבוא'. חול המועד, והרבה באים לשאול אותי מה לעשות בכגון דא, שהתפללו עליו לחזור לתפילת שבת. אולם אם סיים את הברכה ואמר 'מקדש השבת' לא. ויש בזה דיון רחב בפוסקים. אכן אם נזכר באמצע הברכה האמצעית תפילת יום טוב וחתמו 'מקדש השבת וישראל והזמנים', אם הוא מועיל או למסקנת ההלכה יצא ידי חובה. כיון שהרי בסך הכל הוא התפלל שבע ברכות שלימות, אמנם באמצע אמר 'אתה בחרתנו', אבל למעשה חכמים להזכיר גם את השבת וגם את המועד בשבע ברכות בתפילה. סיים בברכת 'מקדש השבת' – לפיכך יצא ידי חובה, שהרי זוהי תקנת - למרות שעיקר התקנה היא להתפלל של שבת ואת המועד להזכיר [ (ברכי יוסף סימן תרסח וזוהי מסקנת הרבה פוסקים ובראשם מרן החיד\"א ]'ב'רצה סק\"ח). ג. התפלל תפילת שבת ביום טוב שחל בשבת והוא הדין אם להיפך ביום טוב שחל בשבת והתפלל את תפילת השבת, והזכיר את היום טוב ב'רצה' – יצא ידי חובה. שהרי לא יהיה זה גרוע יותר מאשר אם התפלל בשבת את תפילת החול, והזכיר רק את של שבת, שגם בזה יצא ידי חובה, וכמו שהתבאר בשיעורים הקודמים. ד. מסופק אם התפלל של חול בשבת או לא יש שאלה שדנים בה הפוסקים והיא מצויה בעיקר בברכת המזון. שהנה התפלל בשבת ולאחר התפילה החל להסתפק אם התפלל של חול או יודעים מה הם מתפללים, וכמה זמן לוקח להם התפילה. והרי ההבדל בין בשבת. והנה שאלה זו איננה מצויה כל כך בתפילה כיון שרובא דבני אדם התפילות הוא גדול תפילת שבת קצרה ותפילת חול ארוכה, ואם היה זה בבית הכנסת גם מי שרגיל להתפלל מהר הוא ירגיש שהוא מאריך יותר - אכן מי שנאנס והתפלל בביתו לסיבת חולי וכיו\"ב [ .משאר המתפללים . והנה כבר נתבאר שאם התפלל תפילת חול והזכיר ]יכול לבוא לכזו טעות את של שבת, שיצא ידי חובה, אולם בנידון דידן אי אפשר לומר כן, כיון שעדיין להזכיר את של שבת זה לא נכנס לשיגרת לישניה, ואף אחד לא עושה דבר כזה אף פעם, וודאי הוא שאם התפלל של חול ומסתפק אם הזכיר את של שבת באמצע – שוודאי הוא שלא הזכיר ללא כל ספק! ועל כן השאלה היא כללית אם התפלל של שבת או של חול. מאוד מפורסם בעניין המסופק אם אמר (תענית פ\"א ה\"א)והנה יש תלמוד ירושלמי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' וכן 'ותן טל ומטר', שאם היה זה בתוך שלושים יום לתחילת השינוי באמירה מסתמא לשונו עדיין לא התרגלה, והיינו שיש חזקה שמה שהוא למוד הוא מזכיר. וביאור הדבר, שאין זה ספק אלא חזקה שלא אמר את הראוי לומר. והטעם לכך הוא שהרי לשונו .לא התרגלה, ולוקח שלושים יום להתרגל אכן יש דיון בראשונים אם רוצה לומר \"רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם\" תשעים פעם, שאז זה כאילו אמרה במשך שלושים יום אם זה .(סימן קיד ס\"ט)מועיל, ומרן השלחן ערוך פוסק שמועיל וכמו כן הוא הדין בנידון דידן, כיון שודאי הוא שלא אמר את תפילת שבת , ואמנם אמר ].. - אולי בימות המשיח.. יום שכולו שבת[ במצטבר את תפילות השבת הרבה משלושים יום, אך אומר הרמ\"א בדרכי במשך שלושים יום שבשביל הרגל יש להתפלל שלושים יום רצופים. אם כן אין ה (שם סק\"ב)מש הרגל לשון בתפילה של חול ובתפילה של שבת. ה. הסתפק אם התפלל של חול או של שבת , (אלפסי זוטא פ\"ק דברכות) כותב בשם הרמ\"ע מפאנו (מחזיק ברכה סימן רסח סק\"ה)והנה החיד\"א שגם אם התפלל את כל התפילה של חול בשבת, ומסתפק אם אמר את הלילה של שבת וחשב שהוא יום חול וחילל שבת ח\"ו. וזאת משום שאפילו אוירה של שבת, תחושה של שבת. הרי לא שמענו שאדם התעורר באמצע של שבת, שאומרים שודאי אמר כיון שאימת שבת עליו. יש בבית הכנסת מתוך שינה אימת שבת עליו. ומרן החיד\"א מסכים לדבריו. ו. ספק אם אמר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון שם אאמו\"ר (חאו\"ח סימן כח),ועל פי האמור יש תשובה בשו\"ת יביע אומר ח\"ז מרן זצוק\"ל דן בארוכה בנושא של ספיקות, ושם הוא דן בשאלה זו על ברכת המזון. באופן שאדם בירך ברכת המזון, ולא אמר 'רצה והחליצנו', והוא אולי נאמר עליהם שהתרגלו להזכיר את של שבת כיון שכל ברכת המזון 'רצה', למרות שיש רבים שאינם אוכלים לחם אלא משבת לשבת, ולכאורה מדרבנן ועל כן 'ספק דרבנן לקולא'. ומאידך גיסא, ברוב הימים אין אומרים מסופק אם אמר או לא, שמחד גיסא יש לומר הזכרת מעין המאורע הוא שלהם היא של שבת. לפי זה יש לומר בנידון זה את מה שאמר הרמ\"ע מפאנו, שכיון שיושב בשלחן שבת והכל מסביבו אומר שבת! ממילא כאשר מתעורר ספק אומרים שכנראה אמר 'רצה והחליצנו'. ועל כל פנים ברור הוא שאם מברך מעט בקול ובני הבית שומעים אותו מיד ולאמר, כיון שאין צורך בזה לעדות הילד אלא לגילוי מילתא בעלמא. שעליהם להזכיר לו ואם ילד קטן יבוא ויאמר שלא אמר 'רצה' עליו לחזור ולפיכך גם ניתן לסמוך על נשים בזה. פעם אירע, שבאמצע הסעודה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שקע בלימודו, והנה ואאמו\"ר סמך על העדות הזו, למרות שהייתי ילד, ובירך בעצמו ברכת המזון. בר מצוה, ואמרתי לאאמו\"ר \"אבא, במאה אחוז שלא בירכת ברכת המזון!!\" לאחר זמן הסתפק אם בירך ברכת המזון או לא. ואני הייתי קטן, עדיין לא והטעם לכך הוא שאין זו עדות אלא גילוי מילתא בעלמא. ז. התפלל תפילת חול בשחרית ולאחריה המשיך תפילת מוסף והנה יש נידון לגבי אם התפלל תפילת חול בשבת, שדינו שצריך לחזור ולהתפלל, אולם הוא לא חזר להתפלל תפילת שחרית, אלא המשיך והתפלל תפילת מוסף, שהנה מעיקר הדין הוא הלכה ברורה שאם הקדים מוסף לשחרית – יצא ידי חובה, ולאחר מכן יתפלל שחרית. וכך פוסק הרמ\"א וכך הלכה. אמנם בבית המקדש, תפילת שחרית היתה כנגד קרבן תמיד של שחר, וקרבן תמיד של שחר היה הקרבן הראשון לפני כל הקרבנות. ולאחר מכן מביאים קרבן מוסף. אכן לגבי התפילה אין זה מעכב, ואם התפלל מוסף קודם שחרית, יצא ידי חובה. שאם אדם לא (כת\"י הביאה מרן החיד\"א בשיורי ברכה סימן קח אות ב) והנה יש תשובת הרשב\"א אמר יעלה ויבוא בשחרית מתפלל מנחה שתיים. והנה יש להקדים בזה, ששליח ציבור שטעה בשחרית של ראש חודש (ברכות ל:) שהגמרא אומרת - בדרך כלל כשקורה דבר כזה, הציבור, או לכל [ ולא אמר יעלה ויבוא הפחות מישהו מהם, מעיר כבר לחזן, אבל בחו\"ל שרוב המתפללים אינם דוברי עברית, או בבתי כנסיות שהמתפללים לא מקשיבים כל כך לחזרה , והנה כל זמן שלא ]...קורים דברים כאלה שהחזן שוכח ואין מי שמעיר לו - וכבר דנים בזה [ .סיים את העמידה – עליו לחזור ולומר יעלה ויבוא באופן שנזכר לאחר שבירכו ברכת כהנים, שלא צריכים לחזור ולברך שוב , אולם אם כבר סיים את החזרה, אין מחזירים אותו משום ]ברכת כהנים טורח ציבור. ובגמרא כתוב \"בציבור שאני\" – ורוב הראשונים מבארים את - אכן יש נידון אחר לעניין אם השליח ציבור הגמרא שמדובר בשליח ציבור ששכח יעלה ויבוא בחזרת הש\"ץ. וכך פסק [ .)(סימן קכו ס\"דמרן השלחן ערוך .]שכח יעלה ויבוא בתפילת לחש, ואכמ\"ל והטעם לכך הוא משום שסומכים על תפילת מוסף שבה מזכיר את של ראש חודש, לא אמר 'יעלה ויבוא' בחזרה, שאינו חוזר אלא סומך על תפילת ראש חודש. וכמו כן הוא אם אירע, שבתפילת מנחה של יום הראשון של ערבית שבה יזכיר את של ראש חודש. אולם אירע כן בתפילת מנחה ביום השני של ראש חודש, או שראש חודש הוא יום אחד, אין לו אלא לחזור מה שלא אמר 'יעלה ויבוא' שיכול לסמוך עליה. אולם ליחיד אין זה מועיל, על כל החזרה. דהיינו רק אם יש לו הזדמנות של תפילה נוספת לתקן את ואם לא אמר 'יעלה ויבוא' צריך לחזור ולהתפלל. והטעם ששליח ציבור רשאי לסמוך על התפילה הבאה כשאפשר הוא משום טירחא דציבורא. תפילה של חול, אם יכול לסמוך על התפילה הבאה, או שמא צריך לחזור. בכגון דא יש שאלה לעניין שליח ציבור שהתפלל בחזרת הש\"ץ של שבת והשאלה היא הרי אין טורח ציבור בשבת שהרי אין אנשים ממהרים למלאכתן, מה שאין כן בראש חודש שאנשים ממהרים למלאכתם. ועל כך יש לשאול עוד מה יהיה הדין במי ששכח יעלה ויבוא בחול המועד. ויש בזה מחלוקת ראשונים וכתבתי על כך באורך בספר 'הלכה ברורה' סימן קכ\"ו. הדין צריך לחזור מיד ולהתפלל כראוי, אולם אם לא חזר את התפילה אלא והנה כותב הרשב\"א, שיחיד שטעה ולא אמר 'יעלה ויבוא' בשחרית, שמן (ש\"ב פרשת התפלל תפילת מוסף, שעליו להתפלל מנחה שתיים. והבן איש חי מביאו להלכה, ומוסיף, שדבריו הם גם אם עדיין הוא בתוך הזמן ויקרא אות יג) שאפשר להתפלל בו שחרית. ח. הערת מרן זיע\"א על הבן איש חי העיר על הבן (ח\"ו סימן ו ד\"ה ואנכי) והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת הוא בתוך הזמן, ונאמר לו להתפלל מנחה שתיים. שהרי זה ודאי שלהתפלל איש חי, כיצד יתכן לומר שעכשיו עדיין רשאי הוא להתפלל שחרית שהרי תפילה בזמנה הוא יותר חשובה מאשר להתפלל תשלומין. ועל כן כותב אאמו\"ר שדברי הרשב\"א הנם רק אם כבר עבר זמן תפילת להתפלל תשלומים. וודאי שאם עדיין לא עבר זמן התפילה שצריך לחזור שחרית, שאומרים לו שלמרות שעבר הזמן הוא אינו פטור מלהתפלל, ועליו ולהתפלל שחרית. פעם אני כשישבתי ועיינתי בעניין הזה, והתבוננתי בלשונו של הרשב\"א, נראה שיש משמעות לדברים כמו הבן איש חי, ומאידך כמו מה שכתב אאמו\"ר. אולם בזה אני לא יודע מה יש להשיב על הטענה של אאמו\"ר, הזמן של התפילה. הרי כל היסוד של תשלומים הוא שאינו יכול להתפלל שכיצד יתכן לומר שיתפלל תשלומים – מנחה שתיים – כאשר עדיין לא עבר מחמת שעבר הזמן. ט. דין תפילת תשלומין תפילת תשלומין זהו דין מיוחד בתפילה שמי שלא קיים את המצוה יכול ל'השלים' אותה, ויש דין אחד דומה לזה והוא מצות פסח שני, שמי שלא קיים פסח ראשון יכול לקיים את הפסח השני. והיינו שהמצוות נקבעו כל אחד בזמנה הראוי לה, אולם בתפילה כיון שהיא בקשת רחמים, וכמו שאמרו חז\"ל ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו, לכן נתנו הזדמנות נוספת. ויש נידון דומה בראשונים, אם יש לקריאת שמע תשלומין, ויש שאומרים איתא, איזהו מעוות (שם כו.) שיש תשלומים לקריאת שמע. ואכן בגמרא לא יוכל לתקון? מי שלא התפלל תפילה ולא קרא קריאת שמע. ומשמע לכאורה שיש תשלומים גם לקריאת שמע וכמו בתפילה. ואכמ\"ל. ואכן יש לדעת זאת, שודאי שאם הפסיד קריאת שמע בזמנה בכל זאת יקרא קריאת שמע, בכדי שיצא ידי חובה על פי הראשונים הסוברים שיש תשלומים לקריאת שמע. והנה הדין של תשלומין הוא שהתפילה הבאה מארחת את התפילה הקודמת, וכגון שאם לא התפלל תפילת שחרית שאינו יכול להשלים אותה ראשית כל יתפלל מנחה ולאחר מכן יתפלל את התשלומים של שחרית, בתפילת ערבית אלא רק בתפילת מנחה. וכמו כן כאשר בא להתפלל מנחה, ויש בזה עוד פרטי דינים. ואכמ\"ל. ועל כל פנים תפילת התשלומים הוא חידוש, וודאי שאם עדיין לא עבר הזמן תפילה שאין לו לסמוך על תפילת התשלומין, אלא יתפלל מיד. ובדומה לכך טענת הרבה פוסקים, שמי שלא התפלל שחרית עד ארבע שעות, שהוא סוף זמן התפילה, שיתפלל שחרית עד חצות היום. ועיקר הטענה היא שאם כאשר הוא שוגג יש לו תשלומין בזמן תפילת מנחה, כל שכן כאשר עדיין לא הגיע זמן מנחה שיהיה לו אפשרות לתשלומין. אותה שתיים. וכמו כן אין לומר שהרי מתפלל שחרית לאחר מוסף וזה לא מוסף, שמיד יעמוד ויתפלל שחרית של שבת, ולא ימתין למנחה להתפלל לפיכך להלכה אם התפלל תפילת חול במקום תפילה של שבת, והתפלל טוב, כיון שעדיף כך מאשר להתפלל מנחה שתיים. י. תפילת תשלומין בשבת לעצם עניין תפילת תשלומין בשבת, הנה איתא בגמרא שמי שלא התפלל תפילת מנחה בערב שבת, שמתפלל ערבית פעמיים תשלומים למנחה. אינו מתפלל תפילת חול אלא אומר פעמיים 'אתה קדשת'. למרות שהחסיר והנה הראשונה היא תפילת ערבית, והשניה היא תשלומים למנחה, אולם את תפילת מנחה שיש בה י\"ט ברכות, אך כיון שערבית של שבת היא ה'מארחת' של תפילת מנחה של ערב שבת, על כן תפילת התשלומים היא כמו התפילה של המארחת – תפילת ערבית של שבת. וזו גמרא מפורשת. וכמו כן הוא הדין במי שלא התפלל מנחה של שבת, שהתשלומין שלו הן בערבית של מוצאי שבת ומתפלל שתיים. ואינו יכול לומר בתפילת תשלומין. ועוד הגמרא אומרת, שצריך לומר 'אתה חוננתנו' בראשונה ולא התשלומין 'אתה אחד' – כיון שלא מתפלל כעת את תפילת שבת אלא רק בשניה, ועוד, שאם חשב להיפך, שהראשונה היא לתשלומים והשניה היא תפילת ערבית, שעליו להתפלל תפילה שלישית. ו'אתה חוננתנו' אינו אומר אלא בתפילה הראשונה, שכיון שהבדיל בראשונה אין כל טעם להבדיל גם בשניה. ומאידך אם לא אמר 'אתה חוננתנו' בראשונה ורק בשניה, אבל הוא התכוון שהראשונה היא לערבית והשניה לתשלומין – בידעבד יצא. יא. לא התפלל תפילת ערבית של שבת מי שלא התפלל ערבית של ליל שבת, שבבוקר התפילה היא שונה ואומרים 'ישמח משה', ולכאורה יש לדון אם יאמר ישמח משה כמו תפילת שחרית, או שמא יאמר 'אתה קדשת' כמו תפילת ליל שבת. שהרי שתי התפילות הם שבע ברכות, והרי לא אמר 'אתה קדשת', אם כן למה שלא יאמר בבוקר. והנה מי שטעה והתפלל נוסח תפילת ערבית במקום נוסח תפילת שחרית וז\"ל: \"הטועה בתפילת (סימן רסח ס\"ו)בשבת אינו חוזר. וכן פסק מרן השלחן ערוך ולגבי אם החליף תפילה בתפילת [ .שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר\", ע\"ש מוסף זה נושא רחב מאוד וקשה, יש בזה מחלוקת גדולה ועסקתי בזה .]לאחרונה, ואני לא יאמר את זה בשיעור כיון שזה מסובך ביותר... ואכמ\"ל שאם לא התפלל ערבית (סימן עט אות ד) והנה רבינו אברהם בן הרמב\"ם כותב וצריך להתפלל שחרית פעמיים, שעליו להתפלל את שתי התפילות בנוסח תפילת שחרית. כיון שתפילת ערבית היא 'אורחת' אצל תפילת שחרית. והוא כמו שהגמרא אומרת לעניין מי ששכח מנחה של ערב שבת, שבתשלומין אומר 'אתה קדשת' פעמיים, הוא הדין בשחרית של שבת. שהרי הוא (ראה בפירושו הנד\"מ עמ\"ס ברכות שם),לעומת זאת הרשב\"ץ מסופק בזה מאוד לא אמר 'אתה קדשת', ובין כה הרי מי שהחליף את תפילות השבת זו בזו יצא ידי חובה. אם כן שואל מפני מה שלא יאמר 'אתה קדשת' בתפילה השניה. לעומת ה'ודאי' של רבינו אברהם בן הרמב\"ם, והכרעה להלכה היא כשיטת למעשה האחרונים מביאים את שתי השיטות הללו, את הספק של הרשב\"ץ רבינו אברהם בן הרמב\"ם שאומר 'ישמח משה' בשתי התפילות. יב. החליף בין תפילות השבת צריך לומר את התפילה הרגילה – 'ישמח משה' ולחזור עליה שוב. או שמא 'ישמח משה' בתפילת ערבית וכיו\"ב. והנה יש לדון אם למחרת בבוקר הוא והנה הדין הוא שאם החליף בתפילות שבת יצא ידי חובה, וכגון מי שאמר להתפלל את תפילת הלילה 'אתה קדשת'. והנה לשיטת רבינו אברהם בן הרמב\"ם – נראה לומר, שכל שכן שצריך לומר 'ישמח משה' כרגיל בשחרית של שבת. שהרי אם כאשר מתפלל שתי תפילות בשביל תשלומין אומר רבינו אברהם שצריך לומר בשתיהן 'ישמח משה', בנידון דידן שמתפלל אותה כתפילה אחת בפני עצמה בודאי הוא שיתפלל את של שחרית 'ישמח משה'. וגם לשיטת הרשב\"ץ שהסתפק בזה, הלא דוקא בתשלומין כאשר שניהם ביחד הסתפק הרשב\"ץ אם יאמר את אותו הנוסח כפול, אולם בנידון דידן, כאשר בבוקר הוא בא להתפלל תפילה אחת ונאמר לו שלא יעשה כתקנת - וכמו שכתוב בגמרא מי [ .חכמים לכתחילה – לא לכך התכוון הרשב\"ץ . ]!?שאכל שום וריחו נודף –יאכל עוד שום ועל כן יש לומר בנידון דידן שיאמר 'ישמח משה', וכמו כן הוא הדין במי שאמר בשחרית 'אתה אחד' שגם במנחה יאמר 'אתה אחד'. יג. התפלל תפילת מוסף במקום תפילת שחרית לגבי העניין שהחליף את תפילת מוסף בתפילת שחרית, יש בזה שלוש שיטות, שאם התפלל של מוסף במקום שחרית, והתכוון להתפלל שחרית, שעליו להתפלל שחרית שוב פעם. ולשיטת (סימן רסח סק\"ט) כותב המגן אברהם לא יצא כלל, והרי הוא כמי שלא התפלל. (בברכי יוסף סוף סימן תצ)מרן החיד\"א יצא ידי חובת שחרית ולא (הובא בכף החיים סימן רסח אות ל) ולשיטת ה'תוספת שבת' מוסף. והנה אם טעה בשחרית והתפלל מוסף במקומה, צריך לדעת שהפתרון הקל הוא לכוון מיד לחזרה ] ) (הובא בכף החיים הנ\"ל - הובא בספר שלמי ציבור [ ביותר של השליח ציבור. שילך ויאמר לשליח ציבור שיכוון להוציאו, או לחילופין שיקשיב למה שאומר מילה במילה. ויצא ידי חובה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"אהרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' תקיעת שופר בסליחות האם התוקע בסליחות בשעת אמירת י\"ג מידות, פטור מאמירת שאלה: י\"ג מידות? אין לתוקע לתקוע לפני שיאמר י\"ג מידות. אלא תשובה: יאמר את י\"ג המידות בזריזות, ולאחר מכן יתקע בשופר. ויזהר לאומרם כראוי, בלא להבליע המילים. ולכן יאמרו החזן והציבור את הי\"ג מידות בנחת, על מנת שיספיק התוקע לאומרם כראוי וגם לתקוע בשופר. מקורות: הנה מנהג הספרדים לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת בשעת י\"ג מידות בסליחות, ובקדיש האחרון לפני \"תענו ותעתרו\", וכמבואר בחזון עובדיה (הלכות סליחות סוף הערה טו, עמוד כד). וכתב בכף החיים (סי' תקפ\"א סוף אות י\"ג) שמנהג הספרדים בזה, הוא כדי לצאת ידי הסוברים לתקוע בשופר מתחלת חודש אלול (כמנהג האשכנזים). וע\"ע בתורת המועדים ימים נוראים (סימן א' הערה א'). ועכ\"פ אין התוקע פטור מאמירת י\"ג מידות, וגם אינו יכול לתקוע בשופר ולאחר מכן לומר י\"ג מידות. לפיכך יאמר בזריזות את הי\"ג מידות, ולאחר מכן יתקע בשופר. התפלל ערבית קודם מנחה : מי שהתפלל ערבית מבעוד יום בפלג המנחה, ואחר כך נזכר שלא שאלה התפלל מנחה, כיצד ינהג? יתפלל תיכף כשנזכר תפלת שמונה עשרה, לשם תשובה: תפלת מנחה. ויעשה זאת סמוך לתפלת ערבית שהתפלל. מקורות: כן כתב המגן אברהם (סימן קח סק\"י): מעשה באחד שבא לבית הכנסת סמוך לערבית, וירד לפני התיבה והתפלל ערבית, ועדיין לא התפלל מנחה. נראה שאין דינו כהזיד ולא התפלל מנחה (שאין לו תשלומין), דהא עדיין זמן מנחה הוא. ואין לומר דאי אפשר להתפלל מנחה דכבר עשאו לילה, (עי' ס\"ס ל'), דשאני הכא דלא יהא אלא ערבית שתים. (דדוקא גבי שבת אמרינן בסימן רס\"ג סט\"ו דאינו רשאי). ועוד דאפשר לדונו כשוגג, דסבר מותר להתפלל ערבית קודם. ע\"כ. וכן הסכמת האחרונים, והובאו בהלכה ברורה (שער הציון ס\"ק נא). אמירת הסליחות אצל מרן זיע\"א א. בסליחות אומרים כמה סוגי פיוטים ויש בהם קטעים יותר חשובים וכאלו שהם פחות חשובים. ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהפיוטים המסודרים לפי אותיות הא-ב, כגון \"אדון הסליחות וכו'\" וכן \"אליך ה' נשאתי עיני וכו'\" הם היותר חשובים ונעלים שבפיוטים. ב. י\"ג מידות הן דבר שבקדושה, ואין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה, לפיכך אין אומרים י\"ג מידות אם אין עשרה בבית הכנסת. ובכל זאת אם אין מנין אאמו\"ר להמשיך: 'ונקה לא ינקה וכו'', אלא יכול להפסיק ב'ונקה'. וכמו כן אין בזה כל חשש הרשב\"א (ח\"א סימן ריא), שיכול לומר את הי\"ג מידות בטעמי המקרא. ואינו חייב מרן זצוק\"ל היה אומר, וכן כתב להלכה (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן מז), בשם תשובת של כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן, שהרי מפסיק באמצע הפסוק. שבי\"ג מידות לא לעשות כפי הנהוג בכל הסידורים לחלק את הי\"ג מידות לפי סדר ג. בזמנו לפני שנים כשהוצאתי את הסידור 'יחוה דעת' אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הא-ב, אלא להשאיר כך. וטעמו הוא שמה שנהוג בסידורים הוא על פי הזוהר הקדוש (פרשת נשא), ורבינו האר\"י (בסידורו ובשער הכוונות דרוש ג' דויעבור), ומהר\"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ז). אבל הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן צ) והתוספות (ראש השנה יז: ד\"ה שלש עשרה) רוח אחרת עמם וכל הסדר לשיטתם הוא שונה. ויש בנושא הזה כעשרה שיטות היאך למנות, לפיכך עדיף לא למנות ושלא להיכנס במחלוקת הראשונים כלל בזה. וביאור דבריו הוא שאם היינו חייבים להכריע מסתברא שהיינו נוהגים כהזוהר, אך איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, וכיון שכך אין לנו להכניס את ראשנו בזה. בגמרא (שבת יב:) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי לומר את כל התפילות בארמית שבסליחות - בעשרה, וטעמו הוא משום שאיתא ד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת יביע אומר (ח\"א חאו\"ח סימן לה) שיש להקפיד השרת מכירים בלשון ארמית. ומקשה הגמרא שהלא רבי יוחנן היה עולה לפקוד את החולה והיה אומר לו \"ה' יפקוד אותך לשלום\", ופעמים שהיה אומר לו \"רחמנא ידכרינך לשלם\" ואיך היה אומר לו כך הרי מלאכי השרת אינם מכירים בלשון ארמית, ומה התועלת בברכה זו. ומתרצת הגמרא, שאני חולה שהשכינה למראשותיו אפשר מיד לבקש מהשכינה. ולפי זה בפיוטים בארמית שאנו אומרים בעשרה כיון שכתוב 'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. לכן חולה אינו צריך לבקש מהמלאכים שהשכינה נמצאת איתנו גם כן אין אנו זקוקים למלאכי השרת והם פונים ישירות לשכינה. מאידך יש שחלקו על אאמו\"ר בטענה שכיון שאנו עומדים בבית הכנסת והוא מקום טענה זו, שגם בהשראת השכינה יש דרגות מהי שהרי איתא שאף שנים שעוסקים השראת השכינה, אפשר לומר סליחות אף בפחות מעשרה. אולם אאמו\"ר השיב על בתורה שכינה כנגדם וודאי שיש הבדל בין השראת השכינה כזו לאחרת, לכן רק בעשרה ממש אומרים את הפיוטים בארמית כמשמע מדינא דגמרא. ה. בשו\"ת יביע אומר (ח\"ד חאו\"ח סימן ז אות ד) כתב אאמו\"ר זצוק\"ל להתיר לומר פסוקים שאינם לצורך לימוד תורה אלא לשבח או לתחנונים לפני שבירך ברכות התורה. והנה לפני כארבעים שנה כשעסקתי בעריכת שו\"ת הרמב\"ם 'פאר הדור', הבאתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוכחה שדעת הרמב\"ם לאסור בכגון דא, ושחובה לומר ברכות התורה אף לפני הסליחות. ולאחר מכן באחד מספריו הביא את מה שכתב לפני כן ביביע אומר, וכתב על כך: ובני וכו' הראה לי תשובת הרמב\"ם וכו' ולפי זה יש לאסור מלומר סליחות לפני שבירך ברכות התורה. הרב יצחק מאזוז (ראה ילקוט יוסף חלק א מהדורא קמא עמוד נז). בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"274.pdf","content":"אם| 'ראוי לאכילה' בבישול| איסור בישול מהתורה במים| בישולי גויים ומלאכת מבשל בשבת במיני מאכל הנאכלין כמות שהן נושאי השיעור: | בישל בשבת בשר המבושל חציו| חימום ביצה רכה בשבת| מהו שיעור מאכל בן דורסאי לעניין שבת ובישולי גויים| בישול חלקי נקרא בישול חימום סושי בשבת על הפלטה | דג חי בימינו לעניין בישולי גויים ולעניין מוקצה| הנחת נתח בשר שאינו מבושל מתוכו על הפלטה בשבת274 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' י' חשון תשפ\"ה פרשת ויראהעלון לעילוי נשמת חמותו של מרן הראשון לציון שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. ממתי נחשב מבשל בשבת (מלאכת מבשל ב') א. בישולי גויים בקפה ופירות שנתבשלו על ידי גוי נמשיך את מה שהתחלתי בשבוע שעבר על מלאכת מבשל, שהיא אחת מהמלאכות הקשות והמסובכות ביותר. יש בה מאות פרטי דינים, שלפעמים בפעולה קטנה זה יכול להיות איסור דאורייתא וחייב מהתורה, ולפעמים הפוך, פעולה גדולה זה מותר אפילו לכתחילה. ומי שלא שם לב לדקויות שיש במלאכה הזאת, בקלות יכול להיכשל. ראשית יש להקדים לגבי דבר שלא צריך בישול. למשל מים, אפשר לשתותם ככה, מים צלולים ונקיים, זה דבר הנאכל כמות שהוא חי. והנה לגבי בישולי גויים, חכמים לא גזרו על בישולי גויים בדבר הנאכל , ]עבודה זרה לח. שלחן ערוך יו\"ד סימן קיג סעיף א[ כמות שהוא חי ראה שו\"ת יחוה [ לכן יש דיון בפוסקים לגבי קפה שנעשה על ידי גוי . ולהלכה, הנה מברכים על הקפה 'שהכל', למרות ]דעת ח\"ד סימן מב שהקפה עצמו הוא גדל על העץ, ולכאורה היה צריך לברך עליו 'בורא פרי העץ', בכל זאת מברכים עליו 'שהכל' כי העיקר זה המים. כמו כן הוא הדין לעניין בישולי גויים, כיוון שאפשר לשתות את המים כמות שהם, חיים, אז אין בהם את הדין של בישולי גויים. וכן הוא לעניין קפה שנתבשל על ידי גוי. הוא הדין גם לעניין פירות או ירקות שאפשר לאוכלם כמות שהם חיים, שאם הגוי בישלם - מותר לאכול אותם. ב. חכמים הקילו לעניין בישולי גויים אבל לגבי בישולי גויים חכמים הקילו בזה, אולם לעניין מלאכת מבשל בשבת, ברור מאוד שגם דבר הנאכל כמות שהוא חי - יש בו משום : \"תניא, אחד מביא (ביצה לד.)מלאכת מבשל. יש על כך ברייתא מפורשת את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. הלשון 'חייבים' משמע שזה אסור מן התורה, וזה נאמר גם על בישול המים. ג. ממרן משמע שבישול מים בשבת אסור מהתורה אמנם בשלחן ערוך כתוב בכמה מקומות על איסור בישול מים, אבל לא כתוב בפירוש שזה מדאורייתא. אבל יש ראיות למכביר שגם מרן סובר, שדבר הנאכל כמות שהוא חי – אסור לבשלו מדאורייתא. (סימן שיח סעיף יד) הראיה הכי טובה לכך היא ממה שכתב השלחן ערוך שאסור להניח מים רגילים כנגד האש, כדי שעל ידי כך יהיו יותר פושרים. וכל כך למה כדי שלא ישכח. והנה אם נאמר שבישול מים הוא איסור דרבנן, הרי שגם אם ישכח הרי זה דרבנן וזו זה גזירה לגזירה. אמנם לגופו של עניין, נחלקו הראשונים אם יש מקום לחשוש, אבל, מרן שם פסק לאסור, וז\"ל \"מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בעניין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו וכו', אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צינתו, אסור כיון שיכול להתבשל שם. ע\"כ. כלומר אם מניח במקום שהמים לא יוכלו להתחמם בכלל – מותר. אבל אם רוצה להניח במקום שהמים עלולים להתחמם שם – אסור, שמא ישכח את המים. משמע לכאורה שדעת מרן היא שאיסור הבישול במים הוא מדאורייתא. ד. הרמב\"ם והרמ\"א גם החמירו בבישול מים בשבת כמו כן כותב הרמ\"א שם על דברי השלחן ערוך, וז\"ל: \"והוא הדין בפירות או שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין\" – כלומר הרמ\"א מוסיף, שגם אם רוצה להניח פירות מול האש – ומתכוון להוציאם לפני שיתבשלו, ורוצה רק לחממם – אסור. הרי שדבר הנאכל כמות שהוא חי, יש בו משום בישול מן התורה. כתב כך במפורש וז\"ל: (פרק ט מהלכות שבת הלכה א) כמו כן גם הרמב\"ם \"האופה כגרוגרת חייב\" - שיעור גרוגרת זה הכמות של חיוב דאורייתא, פחות מזה זה חצי שיעור. \"אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל, או את הסממנים, או המחמם את המים הכל עניין אחד הוא, שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן\". הרמב\"ם כותב במפורש, שהמחמם את המים חייב מן התורה – כלומר שחימום מים בשבת הוא איסור מהתורה. שהרי כל מקום שהרמב\"ם כותב 'חייב' הכוונה אסור מהתורה. ה. קושיא על דברי הרדב\"ז לעומת זאת הרדב\"ז כותב, שבאמת כל דבר הנאכל כמות שהוא מקשה (ברכי יוסף סימן שיח)חי - אסור בבישול רק מדרבנן. ומרן החיד\"א כתב, \"הניח בשר על גבי גחלים, אם (שם הלכה ה)עליו, שהנה הרמב\"ם נצלה בו כגרוגרת – חייב\". דהיינו שרואים ברמב\"ם שאפילו בחצי המבשל על האור (הלכה ג) \"בישול חייב. אבל קודם לכן הרמב\"ם כותב דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו', פטור\". הרמב\"ם כותב 'פטור' היינו ]' - וזו דרכו של הרמב\"ם כאשר כותב 'פטור[ פטור אבל אסור מדרבנן מכיוון שכאשר מניח על האש יש איסור דרבנן של מיחזי כמבשל. דוגמא לדבר, אם אנחנו רוצים לחמם בשבת תבשיל שמבושל כל צורכו, שהוא יבש לגמרי, אסור להניחו על האש, משום מיחזי כמבשל. ויש ראשונים שכתבו שטעם האיסור דרבנן הוא גזירה שמא יחתה בגחלים. והנה הרמב\"ם כותב בפירוש, שאם אדם מבשל מים בשבת – חייב, כל זמן שהמים לא היו מבושלים כל צורכו – הרמב\"ם סובר שבישול צריך להיות בישול מוחלט. אם כן שואל מרן החיד\"א, כיצד הרדב\"ז כותב שדבר הנאכל כמות שהוא חי – אסור מדרבנן. הרי רואים ברמב\"ם שהמבשל דבר שאינו מבושל כל צורכו, הוא מבושל חצי בישול – כמאכל בן דורסאי, שחייב, דהיינו שזה אסור מהתורה, אם כן כך צריך להיות הדין גם בדבר הנאכל כמות שהוא חי, ואיסור הבישול בו יהיה אסור מהתורה. ו. קושיית האחרונים מדברי הרמב\"ם לגבי מים אמנם אם הקושיא היתה רק מדברי הרמב\"ם לגבי מאכל בן דורסאי – היה אפשר ליישב, שהרמב\"ם התכוון ש'בן דורסאי' היינו שזה נאכל מדוחק. ועל ידי הבישול הפך אותו להיות ראוי למאכל לגבמרי, אבל בדבר הנאכל כמות שהוא חי, כגון פירות או מים, אולי באמת גם הרמב\"ם יסכים לזה. אבל הכיסא אליהו ועוד כמה מגדולי האחרונים מקשים על הרדב\"ז, ממה שהרמב\"ם כתב לגבי מים, ששם רואים שהרמב\"ם סובר שהבישול בהם חייב מהתורה. אולם למסקנת הדברים, אנחנו נוקטים להלכה, והרבה ראשונים כותבים כך בפירוש. שגם דבר הנאכל כמות שהוא חי, חייב מהתורה. וכאמור גם מרן השלחן ערוך והרמב\"ם פסקו כן. ודלא כהרדב\"ז. ז. בישול הוא דין בחפצא לכן צריך להבחין, שדבר הנאכל כמו שהוא חי - חייב מהתורה, ולכן בבישול לא מתחשבים אם זה ראוי לאכילה, כי ראוי לאכילה לבד אינו מספיק כדי להתיר להניחו בשבת על הפלטה. אלא צריכים לבדוק אם באמת המאכל מבושל. הבישול הוא דין בחפצא של האוכל, ולא בגברא – דהיינו אם האדם האוכלו מוכן לאוכלו כך. ולהלן יבואר יותר בע\"ה. ח. בישול אחר בישול יש מחלוקת גדולה בראשונים, על דבר שנתבשל בישול חלקי. \"כל שבא בחמין (שבת קמה:),הנה בשיעור הקודם הזכרנו את המשנה מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת\". הראשונים נחלקו בביאור ) מסביר ש'בא בחמין' היינו להתבשל, כלומר (ד\"ה כל שבאהמשנה, רש\"י כל דבר שנתבשל לפני השבת. למשל, סיר בשל שנתבשל לגמרי קודם שבת, ובשבת רוצה לחמם את הבשר באופן שיקח חתיכה מהבשר המבושל הזה, ויניח אותו בתוך סיר שיש בו מרק רותח, שהוא כלי ראשון, שכבר אינו מונח על האש, או אפילו אם הוא מונח על הפלטה, ועל ידי השריית הבשר במרק הרותח הוא יתחמם, ולכאורה הוא מבשלו, אבל כיון שהוא היה מבושל קודם השבת, אינו נחשב כעת למבשל בשבת. וזאת אפילו שלאחר שנתבשל בערב שבת הבשר התקרר והתקשה מעט, ועל ידי שמניחו בסיר של מרק רותח הוא מתרכך – זה לא נקרא בישול, כי אין בישול אחר בישול, הבשר הזה הוא מבשול כבר מקודם לכן. \"המבשל על האש, דבר שנתבשל (שם הלכה ג) וכמו כן סבר הרמב\"ם כל צורכו, פטור\". ואמנם אמרנו שביאור הרמב\"ם היינו פטור אבל אסור מדרבנן, אבל מצד זה שזה מבושל לגמרי הרי שהאיסור הוא רק מדרבנן, ואינו אסור מדאורייתא. אין בישול אחר בישול. וסיבת האיסור מדרבנן היא רק מצד מיחזי כמבשל, הרי שאם הסיר לא יהיה על האש אלא רק מרק רותח, לפי הרמב\"ם יהיה מותר לכתחילה. ט. רוב הראשונים חולקים על הרמב\"ם רוב הראשונים חולקים על רש\"י והרמב\"ם, ודעתם שלשון המשנה \"בא בחמין\" אין הכוונה שנתבשל, וכמו שביארו רש\"י והרמב\"ם, אלא כוונת המשנה לומר, שכאשר המאכל מבושל כמאכל בן דורסאי, אין (בחידושיהם עמ\"ס שבת בו יותר משום בישול. כן כתבו הרשב\"א, הר\"ן, הרא\"ה מנתח (סימן שיח סעיף ד בביאור הלכה) ועוד הרבה ראשונים. המשנה ברורהשם) את שיטות הראשונים, והוא מביא הרבה ראשונים שסוברים כן, שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול, ואני בהלכה הבאתי את כל הראשונים שכתבו כן, והוספתי להביא (סימן שיח) ברורה עוד הרבה ראשונים שכנראה נדפסו בזמן האחרון, ולא היו לפני המשנה ברורה. י. מרן בשלחן ערוך פסק להלכה כדברי רש\"י והרמב\"ם (סימן שיח להלכה, כאמור רש\"י והרמב\"ם, וכמו כן מרן השלחן ערוך פוסקים חד משמעית, שצריך בישול כל צורכו, ואם נתבשל סעיף ד) כמאכל בן דרוסאי, זה לא נקרא מבושל. וזה לשון מרן השלחן ערוך: \"תבשיל שנתבשל כל צורכו, יש בו משום בישול אם נצטנן וכו', והני מילי שיש בו בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת\". ע\"כ. כלומר שהשלחן ערוך מחמיר במחלוקת הזאת. שהרי לפי הרשב\"א והר\"ן שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול, היינו שמותר לקחת את הבשר הזה ולבשלו מיד כאשר הוא ראוי לאכילה מדוחק, כי יותר אין בו משום בישול. אבל לפי רש\"י והרמב\"ם, וכפי פסק מרן השלחן ערוך, כל זמן שאינו מבושל כל צורכו – המבשלו עובר על איסור בישול מהתורה. בדרך כלל, מרן השלחן ערוך בדברים מעין אלו, מביא שיש אומרים כך ויש אומרים כך, והנה כאן מרן לא מזכיר שיש אומרים אחרת. ומרן קובע להלכה בבירור שצריך שיהיה מבושל כל צורכו. וכל זמן שלא ידוע בבירור שהתבשיל מבושל לגמרי – אסור לחמם אותו בשבת כיון שכל תוספת בישול אסורה. יא. בישול חלקי בשבת והנה, יש לדון בדבר שאינו מבושל כלל ורוצה לבשלו חלקית בשבת, מה דינו. שהנה חז\"ל נקטו 'כמאכל בן דרוסאי' וזה מופיע בשלחן ואילו בהלכות בישול מרן השלחן ערוך לא (סימן רנד)ערוך בדיני שהיה מזכיר 'בן דורסאי' מפני שכאמור הוא סובר שצריך בישול כל צורכו. יב. שיעור מאכל בן דורסאי מי זה בן דורסאי?! אני לא יודע מה הוא זכה לזכות הזאת שהוא נזכר כל כך הרבה בגמרא ובפוסקים... הרי הוא היה שודד, שהמשטרה הייתה מחפשת אותו בכל מקום, והוא היה בורח כל הזמן, ולא היה לו זמן לבשל כמו שצריך, והיה מבשל או צולה מעט עד שזה ראוי לאכילה מדוחק, ואז הוא היה אוכל. לכן דבר הנאכל מדוחק, מגדירים אותו 'מבושל כמאכל בן דרוסאי'. כמה זה שיעור מאכל 'בן דורסאי'? רש\"י סובר שזה שליש בישול. הרמב\"ם סובר שזה חצי בישול. מרן כותב כהרמב\"ם שזה חצי (סימן רנד סעיף ב) השלחן ערוך בהלכות שבת שם יש גם כן דין (יו\"ד סימן קיג סעיף ח),בישול. ואילו בהלכות בישולי גוים שדבר המבושל כמאכל בן דרוסאי אין בו בשום בישולי גויים, ומרן כותב שזה שליש בישול. וההבדל ביניהם הוא, שבישולי גויים זה דרבנן, אנחנו מקילים יותר. הרי כמו כן אמרנו לעיל שבבישולי גויים, דבר הנאכל כמות שהוא חי, אין בו שום בישולי גויים. לכן מרן מיקל, אולם לעניין בישול בשבת, מרן מחמיר שייחשב רק בחצי בישול. ראה מגן אברהם [ וכך מסבירים כמה אחרונים בדברי השלחן ערוך . ]סימן רנד סק\"ח יג. עבר ובישל שליש בישול לפי הרמב\"ם אמנם כמובן שצריכים ללכת לחומרא, אולם לפעמים יכול להיות שהחומרא תהיה דווקא בשליש בישול. למשל לפי רש\"י והרמב\"ם, שאומרים שבישול אחר בישול היינו לאחר בישול מושלם. מה הדין אם לוקח דבר שאינו מבושל כלל, ורוצה לבשלו בשבת בשיעור של שליש בישול או חצי בישול, אמנם אמרנו לעיל שעצם ההנחה אסורה מחשש שמא ישכח, אבל אם כבר לקח חתיכת בשר והניחה על האש והתבשלה חצי, שלפי הרשב\"א והר\"ן שהזכרתי קודם, הוא חייב מהתורה, הוא עשה מלאכת מבשל. אך לפי רש\"י והרמב\"ם, האם גם עבר על איסור תורה. התשובה לכך היא שאכן כן, שגם הם סוברים שעבר על איסור : אין נותנים ביצה בצד (שבת לח:)מהתורה, ויש לכך משנה מפורשת המחם בשביל שתתגלגל. כלומר אם יש קדרה רותחת, ולוקח ביצה חיה ומצמיד אותה לדופן הקדרה, הביצה הזאת נקראת ביצה מגולגלת, דהיינו ביצה שמבשלים אותה בצורה חלקית, היא לא - פעם היו כולם אוהבים לאכול ביצה כזאת, מבשלים [ .ביצה קשה אותה כמה דקות ספורות, ואחר כך מוציאים את הקליפה, החלבון , והדין הזה זה מופיע בכמה ]היה מתקשה קצת, הוא כבר לא שקוף מקומות בגמרא. והנה הגמרא דנה 'גלגל מאי'? מה הדין עם אדם גילגל ביצה בשבת? אומרת הגמרא - חייב חטאת. כלומר לגלגל ביצה זה אסור מהתורה. הראשונים נחלקו אם החידוש הוא שנתן את זה על דופן הקדרה, דהיינו שהיא לא התבשלה על ידי האש באופן ישיר, אלא באמצעות דבר שהוא חם מאוד כמו אש. וממילא החידוש הוא שגם תולדת האור חייב מהתורה. כך יש כמה ראשונים שמסבירים שמה בסוגיה. לעומת זאת יש כמה ראשונים שמסבירים שהחידוש הוא, שגם על (פרק ט מהלכות שיעור בישול כמאכל בן דורסאי חייב מהתורה. והרמב\"ם כותב ככה בפירוש, ורואים את זה בדבריו כמה פעמים, שבת הלכה ב) וז\"ל: \"הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה, חייב, שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה\". הרמב\"ם כולל את שני הדברים, גם בישול על יד דופן המחם. וגם שביצה חיה שהפך אותה למגולגלת - חייב. דרך אגב, גם פה רואים, אך זה קצת לא כל כך ראיה, שהנה ביצה [ חיה היא ראויה לאכילה, אבל רק למקצת בני אדם. לכן אני העדפתי להביא את הראיה ממים שהרמב\"ם מחמיר ולא מביצה, כי בביצה למשל, יש בהם שום בישולי גויים כי רוב בני אדם לא אוכלים ביצים . אמנם הרמב\"ם לא מזכיר את הנקודה של שיעור ]חיים ואכמ\"ל בן דורסאי, אבל כאמור יש כמה ראשונים שכותבים כך בפירוש: פסקי הרי\"ד, פסקי ריא\"ז, חידושי (שבת לט.), בחידושי רבנו יונתן מלונל - זה היה מיוחס להר\"ן, לאחר מכן טענו [ ,)(עמ\"ס שבת שםהר\"ן הישנות . ]שזה הריטב\"א, אבל זה גם לא הריטב\"א אלא אחד מן הראשוניםכותב, \"הניח בשר (הלכה ה) ועוד. אבל הרמב\"ם בעצמו, בהמשך דבריו על גבי גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת - חייב. לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול – חייב\". רואים בפירוש ברמב\"ם, שדבר שאינו מבושל כלל שהפך אותו לבן דרוסאי - חייב מהתורה. יד. כמה חייב מי שבישל פעמיים את אותו מאכל לאור כל האמור יוצא לנו חידוש גדול, שהנה לפי הרשב\"א, אדם שלקח דבר לא מבושל והניח אותו על האש, והתבשל חצי בישול, הוא חייב מהתורה. אבל אם הוא הוציא את זה, ולאחר מכן החזירו על האש, והתבשל עוד - מותר. אבל לפי הרמב\"ם, יש כאן שני חיובים, בפעם הראשונה כשזה הגיע לחצי בישול - חייב מהתורה, לאחר מכן כשהוציא את זה והחזיר את זה לאש והתבשל עוד עד שנעשה בישול מלא - חייב מהתורה. כלומר שהוא חייב על שני איסורי מבשל דאורייתא, אחד על הבן דרוסאי, והשני על כל צורכו. טו. בישול דבר המבושל כמאכל בן דורסאי בתוך כך יש שאלה מעניינת, מה הדין במי שהיה לו בשר מבושל חצי , אבל עדיין לא התבשל 60% ,בישול, ובישל אותו בשבת עוד מעט לגמרי. האם הוא יהיה חייב, כיון שלאחר שלמעשה הוא בישל את הבשר. או שמא יהיה פטור, מפני שלאחר שהבשר כבר היה מבושל כמאכל בן דורסאי כדי להתחייב יהיה צריך לבשלו לגמרי. התשובה על כך, שלכאורה הוא חייב מן התורה, קודם כל מסברא, הרי אם נגיש לאנשים לאכול בשר המבושל חצי בישול, אפשר וחצי יאכלו חצי לא. מאידך אם נגיש בשר המבושל יותר אבל לא מבושל, בוודאי שיהיו עוד כמה אנשים שיאכלו. כלומר 70% ,לגמרי שבעיני בני אדם תוספת הבישול הזאת היא חשובה להם. ישנם אנשים שמבחינתם תוספת הבישול הזאת זזה הופך את הבשר להיות ראוי למאכל. אבל, באמת, הפוסקים האחרונים כבר דנים בשאלה הזאת. שכדי להיות חייב במלאכת מבשל (סימן שיח סק\"ט)ומשמעות דברי הט\"ז צריך שיבשל כמאכל בן דורסאי, או שיבשל עד הסוף, אבל אם לאחר שהבשר היה מבושל כמאכל בן דורסאי והוסיף עוד מעט על בישולו, אינו חייב על כך. אבל כל האחרונים חולקים עליו, ושיטת הט\"ז היא כותב, \"ואפילו, לא נתבשל כל (סימן שיח סק\"נ) יחידאה, המשנה ברורה צורכו\". כלומר שהבשר מבושל כמאכל בן דרוסאי, ואמנם אומר הט\"ז שאם הוא רק עשה כדי לשמור את חומו של הבשר - שאין איסור מהתורה, אך ממשיך המשנה ברורה: \"אבל הרבה האחרונים חולקים עליו, וסבירא להו דאינו מותר רק בנתבשל כל צורכו\". דהיינו שאפילו קצת תוספת בישול חייב מהתורה. המשנה ברורה כותב שהרבה אחרונים חולקים על הט\"ז, ובאמת הוא מביא הרבה האחרונים שחלקים על (אות עג)בשער הציון שם לבעל (סימן שיח סעיף יד)הט\"ז. אבל ראיתי בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן התניא, שמעתיק את לשון הט\"ז, אבל הוא משנה מעט את לשונו, ולפי דבריו אין מחלוקת, וגם הט\"ז מודה לזה שחייב מהתורה. אחד מגדולי הדור האחרון, אני לא רוצה להזכיר את שמו – הוא הלך כבר לעולמו, שאלו אותו את השאלה הזאת, והוא ענה תשובה מסברא. שכל תוספת בבישול יש יותר בני אדם שאוהבים לאכול את זה. אבל באמת זו לא סברא, אלא כל האחרונים למעשה פוסקים כך, חוץ מהט\"ז. וגם הט\"ז לפי בעל התניא מסכים לזה. טז. להניח על הפלטה בשר שלא נצלה לגמרי שנה היא לא 30-40 יש היום תופעה חדשה, שאני חושב שלפני היתה קיימת. בשנים האחרונות יש מצב, שאנשים אוכלים בשר, 'מידיום', מה זה 'מידיום'? שהבשר מבפנים לא כל כך צלוי. כמו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כן יש 'מידיום רר' שזה צלוי רק קצת מלמעלה, אבל למעשה זה לא מבושל ולא צלוי. כמו כן יש ליוצאי חאלב מאכל שקוראים לו 'כיבנאיה' שזה בשר טחון שמוסיפים לו מעט תבלין, ואוכלים אותו כך בלי בישול כלל. אז בוודאי שה'כיבנאיה' אסור בוודאי להניחו על הפלטה בשבת, אבל אם אדם רוצה את הבשר האמור שהוא לא צלוי לגמרי, ולהניחו בשבת על הפלטה, לא רק שיתחמם אלא גם שייצלה עוד קצת, חד משמעית זה איסור דאורייתא. כי אם זה 'מידיום' הרי שחלק מהבשר לא התבשל. יז. הנחת 'רוסטביף' על הפלטה בשבת כמו כן יש מאכל שנקרא 'רוסטביף' - אני לא יודע אם אתם יודעים מה זה, בארצות הברית או צרפת כולם יודעים מה זה... אני חושב שזה התחיל אצל הצרפתים, וזה בשר שבפנים הוא אדום. ובדרך כלל עושים את זה לסעודת ליל שבת. ומניחים אותו בערב שבת על הפלטה או בתנור, ובליל שבת אוכלים אותו. וכשפורסים את הבשר לפרוסות, בפרוסה הראשונה זה נראה בסדר, ובכל פרוסה הבשר שבפנים נעשה אדום יותר ויותר, הוא לא מבושל שם. אז בליל שבת, אין שום בעיה. אם זה על הפלטה, לא צריך לחוש לשום דבר. אבל הייתי פעם באיזה בית, והגישו לי בשר כזה בשבת בבוקר, ואמרתי לבעל הבית, שאפילו שהגויה הניחה את זה על הפלטה יש כאן שני בעיות: בישולי גויים. וגם שהיא עשתה מלאכת מבשל מדאורייתא. והראיתי לו איך שבתוך הבשר הוא אדום מבפנים והוא לא מבושל. למעשה כשהגעתי הביתה לארץ ישראל, רציתי לבדוק זאת כמדי להיות בטוח. ביקשתי שיכינו לי בשר כזה, קנינו שתי חתיכות בשר כאלו, את אחת מהן הכינו באופן הזה, ולאחר שהוא היה מוכן פרסתי את הבשר, ולקחתי חתיכת בשר 'מן האדום האדום הזה' מהחלק האדום הפנימי שבתוך הבשר שהוא לא התבשל. במקביל חתכתי גם את חתיכת הבשר שלא הוכנה, ולקחתי חתיכה מהחלק האסום הפנימי, וחיממתי את שניהם במים. וטעמתי אותם, ושניהם היו אותו טעם ממש. זאת אומרת, שאין שום ספק שהחלק האדום שבתוך הבשר - הוא לא מבושל בכלל, אפילו לא רבע בישול. אבל גם אם הוא יהיה בגדר בן דורסאי זה יהיה אסור להניחו על הפלטה בשבת. יח. איסור בישול תלוי בחפצא הייתי באיזה מקום ומסרתי שיעור בנושא הזה. וקם שם רב אחד ואמר לי, הרב, אבל זה ראוי לאכילה, כולם אוהבים לאכול את זה ככה! הם לא אוהבים את זה מבושל לגמרי! אמרתי לו, אוי ואבוי, איך אתה יכול להגיד סברא כזאת? איך עולה על דעתך להגיד דבר כזה? הרי אנשים אוהבים לאכול תפוח, אז יהיה מותר לבשל את התפוח על הפלטה בשבת?! הרי כבר אמרנו שבישול זה חפצא, כלומר צריך שהמאכל יהיה מבושל לגמרי. פעם הלכתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלתי אותו על דגים שלא , שזה ]...הם מתו רק לא בישלו אותם[ נאכלים כמות שהם חיים מוקצה בשבת, כי זה לא כמו בשר חי שאנשים אוכלים לפעמים וכך (שבת קכח.) אבל דגים חיים אנשים לא אוכלים, כך כתוב בגמרא . יש כל מיני סיבות (סימן שח סעיף לב-לג)נפסק בשלחן ערוך בדיני מוקצה והסברים ואכמ\"ל. דיברתי על זה כשלמדנו הלכות מוקצה. כמו כן לגבי בישולי גויים בין בשר או דגים, זה לא נקרא דבר הנאכל כמות שהוא חי, כי רוב בני אדם לא אוכלים את זה חי. ואז פניתי לאאמו\"ר ושאלתי אותו, הרי כיום יש דבר חדש, יש סוגים של דגים, כמו סלמון או טונה וכיו\"ב, שאנשים אוכלים אותם חי. האם יש בזה משום בישולי גויים? והאם יהיה מותר לטלטל אותם בשבת? ואז הוא אמר לי, שבוודאי שיש בזה משום בישולי גויים, ואסור לטלטלם בשבת. כיון שרוב בני אדם אינם אוכלים אותם חי, וכמו ביצה חיה, שאמנם יש אנשים שאוכלים אותה חיה, אבל רוב בני אדם לא אוכלים אותה כך. ואמנם בשבת ביצה חיה זה לא מוקצה, ויש הרבה ראיות לזה, אבל בבישולי גויים, אסור. אסור לגוי להכין חביתה. ואז אמרתי לאאמו\"ר, אבא, אני רוצה לבשר לך שהדברים השתנו. היום רוב בני אדם, רובא דרובא, אוכלים 'סושי'. והסברתי לו מה זה סושי... אבל הוא לא ויתר, ואמר לי, הרי מי שאוכל את זה הוא לא נורמלי... לכן אסור. אבל אני לא ויתרתי ואמרתי לו, אבא זה רוב העולם! אז הוא אמר לי, \"אתה רוצה להגיד לי שרוב העולם השתגע?!... התחילו לאכול דגים חיים?! אמרתי לו, תגיד מה שאתה רוצה, אבל כן, אנשים אוכלים דגים חיים! זה מותר או אסור? ואז הוא אמר, אני לא רוצה לענות לך! לא יכול להיות שרוב העולם משתגע... אבל באמת, עיננו הרואות שאנשים אוכלים דגים חיים. יט. לא כל דג אוכלים חי צריך לשים לב, זה לא כל דג, אף אחד לא אוכל קרפיון או מושט חי בלי לבשל אותו. אבל יש סוגים שכן, עד כמה ששמעתי, גם טונה זה לא כל טונה עושים ממנה סושי. זה צריך עיבוד מסוים. ועל כל פנים הדגים הללו, באמת הם לא מוקצה בשבת, וגם אם אחר כך הגוי לקח אותם ובישל אותם, אין בעיה בשום בישול הגוי. זה חשוב לדעת. והנה אם יבוא אדם ויאמר שאוהב סושי חם, לא רוצה אותו קר, והוא ייקח את הסושי הזה שיש בו דג, ויניח אותו על הפלטה בשבת, הוא חייב מהתורה. זה לא מבושל. זה שאנשים אוכלים אותו כך, זה בגברא, ואיסור הבישול הוא בחפצא. לכן אם מדובר לסעודת ליל שבת, שהניחו בשר כזה או דג חי על הפלטה מיום שישי, מותר. אבל לחמם את זה בשבת, אפילו על ידי גוי – אסור. צריך שזה יהיה מבושל כל צורכו."},{"filename":"275.pdf","content":"כיסוי תבשיל בשבת| הוצאת בשר שאינו מבושל כל צורכו מהתבשיל בשבת| חימום ביצה או בשר שאינם מבושלים כל צורכם בשבתנושאי השיעור: פתיחת ברז המיחם | אם פיסטור דינו כבישול| הגדר של מים מבושלים| עצמות העוף בחמין שעדיין לא נתבשלו| מלאכת שבת בידים ובגרמא| אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים| בישול אחר בישול בלח| חימום על ידי גוי מאכל שנתבשל כבן דרוסאי| בשבת כשהמים לא הורתחו לגמרי275 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' ט\"ז חשון תשפ\"ה פרשת חיי- שרההעלון לעילוי נשמת חמותו של מרן הראשון לציון שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. חימום מאכל שלא נתבשל כל צורכו בשבת (הלכות בישול ג') השיעור לרפואת מנחם בן מרים וצביה אליז אסתר בת אידה מלכה שיחיו, שהקדוש ברוך הוא ישלח להם רפואה שלמה אכי\"ר א. בישול אחר בישול רק במבושל כל צורכו בשבוע שעבר דיברנו שחז\"ל קבעו שאין בישול אחר בישול, דהיינו שהבישול הראשון צריך להיות כל צורכו. אמנם זו מחלוקת ראשונים, אבל להלכה אנחנו פוסקים שצריך שיהיה כל צורכו, כך פסקו הרמב\"ם כך דעת מרן השלחן ערוך (שבת לד. ד\"ה משחשכה), וורש\"י (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג) למרות שרוב הראשונים פסקו שכל שנתבשל כמאכל (סימן שיח סעיף ד). בן דרוסאי, אין בו יותר משום בישול. ולכן הדגשתי בשבוע שעבר, שבישול כל צורכו, אין משמעותו שזה טעים וראוי לאכילה, כי בימינו יש הרבה אנשים שאוכלים בשר שאינו מבושל לגמרי וזה טעים להם, ובוודאי שלא יעלה על הדעת להקל בדבר כזה. ב. חימום ביצה שלא נתבשלה כל צורכה המשנה שם אומרת, אין נותנים (שבת לח:). ויש לי ראייה לזה מהגמרא ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. 'ביצה מגולגלת' זו ביצה ששורים אותה במים רותחים והחלבון מלבין ומתקשה קצת, אבל עדיין חלק גדול מהביצה הוא נוזלי. ואומרת הגמרא, שאסור לקחת ביצה כזו ולהניחה צמוד למיחם. שואלת הגמרא, גלגל מאי? – אם עבר וגלגל מה דינו – חייב חטאת. וכמה ראשונים שם מסבירים, שביצה מגולגלת כותב כך בפירוש, (שבת קט. ד\"ה שריקא) נחשבת למאכל בן דרוסאי. רש\"י שלשיטתו שבישול צריך להיות כל צורכו, אסור לתת ביצה מגולגלת על הצלי הרותח, כי בכך הוא מבשלה. דהיינו שאם זה נקרא מבושל כמאכל בן דרוסאי, הרי שזה אסור לשיטת רש\"י, למרות שכך היו מעתיק (בתוספת שבסוף סימן שיח)אוכלים את הביצה בזמנם. מרן בבית יוסף בשתיקה את דברי רש\"י. לכן צריך מאוד להיזהר שהמאכל יהיה מבושל לגמרי. ביחוד היום צריכים מאוד להיזהר בזה, בשיעור הקודם הבאתי דוגמא, אדם רוצה לאכול סטייק בליל שבת, הוא צולה אותו מעט לפני שבת, ובשבת הוא עוטף אותו בנייר כסף, נייר אלומיניום, ורוצה להניחו על הפלאטה. צריך לדעת שאם הבשר לא צלוי לגמרי - זה חילול שבת גמור. ג. לקחת מאכל מסיר שהתבשיל שבו אינו מבושל כל צורכו יתירה מזאת, קדרה שיש בתוכה אוכל, למשל, הסיר של החמין, והחמין רתח מערב שבת ובתוכו הוא מכיל כל מיני מאכלים, תפוחי אדמה, בשר וכיו\"ב, הבשר לוקח לו זמן להתבשל יותר מאשר התפוחי - יש אנשים [ אדמה, והנה הוא רוצה לקחת מהסיר לאכול בליל שבת שאוהבים לאכול חמין בליל שבת... אני זוכר כשלמדנו בישיבת 'חברון' היינו לומדים עד אמצע הלילה, ובאמצע הלילה היינו אוכלים חמין, ]...אני לא זוכר אם היו נותנים רשות או לא, הייתה שאלה גדולה על זה והנה בליל שבת מאוחר בחצות הלילה, במיוחד בחורף, בדרך כלל החמין כבר מבושל לגמרי. אבל אם הבשר אינו מבושל לגמרי, הוצאת אומרת בפירוש, המגיס (שבת יח:) הבשר מהסיר זה מגיס בקדרה. הגמרא הרא\"ש (עמ\"ס שבת שם)בקדרה - חייב משום מבשל. מסבירים הרשב\"א וכל הראשונים, שמדובר בתבשיל שאינו מבושל לגמרי, (שבת פרק ג סימן יא) וכשלוקח מהסיר המאכלים מתערבבים, ומעביר ממילא חלקים שאינם מבושלים למקום שבו יוכלו להתבשל טוב יותר. הרי לא כל התבשיל באותה דרגת חום. למשל, כאשר מעביר מאכל שזמן בישולו דקות, הרי 29 - דקות לצד האחר של הסיר שבו הוא יתבשל ב 30 הוא הוא חוסך זמן בישול, זה קירוב בישול, וזה מבשל גמור מדאורייתא. ד. להחזיר מכסה על הסיר שלא נתבשל כל צורכו יש עוד שאלה מעניינת. אדם הניח על הפלטה סיר עם תבשיל שאינו מבושל כל צורכו. יש הרבה אנשים שאינן מבשלים את החמין לגמרי לפני השבת. והנה בליל שבת החליט לדחוף את האף שלו לחמין... הוא מרים את המכסה ואז הוא רואה שהחמין עדיין לא התבשל לגמרי, ורוצה להחזיר את המכסה. והנה ברגע שהרים את המכסה הרי שהחמין יקח לו עוד יותר זמן להתבשל, ולאחר מכן כשרוצה להחזיר את המכסה – החמין יתבשל יותר מהר. לכן אסור לו לכסות את החמין. כי זה קירוב בישול ואסור מהתורה. למה הדבר דומה? אם התבשיל לא היה מבושל כל צורכו והורידו מהפלאטה, אסור להחזיר אותו לפלאטה, זה בישול חדש. אפילו שזה כבר הגיע לבן דרוסאי, כפי שהסברתי בשיעור הקודם, שכל תוספת בישול אפילו קטנה, יהיה חייב מהתורה. כך כותבים כל האחרונים. ה. כיסוי הסיר הוא רק גרמא (אור הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל מחדש חידוש מעניין מאוד שהנה כולם מודים שקירוב בישול אסור דאורייתא. לציון ח\"ב פרק יז אות ט), כל הראשונים כותבים כך. אמנם הריטב\"א בעבודה זרה ש'אפשר' שזה איסור דאורייתא, והגאון רבי עקיבא איגר מצטט אותו, אבל כל האחרונים תמהים עליו, הרי הריטב\"א בעצמו במקום אחר כותב להדיא שקירוב בישול זה איסור דאורייתא. וכן כתבו הרשב\"א הרא\"ש הר\"ן ועוד. והנה חכם בן ציון טוען, שקירוב בישול על ידי נתינת מכסה זה רק איסור דרבנן, כי זה גרמא. ולכן גם כותב, שאם אדם טעה וכיסה את הסיר שלא היה מבושל כל צורכו, ולאחר מכן התבשיל התבשל - מותר לו לאכול את זה בשבת, ואין בזה בעיה של מעשה שבת. ו. מעשה שבת בתבשיל שנתבשל חציו בשבת והנה בעצם הדין שחכם בן ציון כותב שאפשר לאכול את התבשיל בשבת, זה בוודאי נכון, כיון שהתבשיל היה מבושל כמאכל בן דרוסאי, חצי בישול. למרות שיש כאן איסור בוודאי, אבל כיוון שזו מחלוקת ראשונים כמו שהזכרתי שבוע שעבר, בדיעבד אם התבשיל לא נאסר. , (סימן שיח ביאור הלכה סעיף ד ד\"ה בעודו רותח)וכך כותב המשנה ברורה באריכות הוא מביא שורה של ראשונים שכותבים שמאכל בן דרוסאי אין בו יותר משום בישול, ולכן אדם שטעה ובישל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי - מותר לאכול את התבשיל, משום ספק דרבנן לקולא. מפני (שמות לא, שכל האיסור לאכול מעשה שבת זה דרבנן, שהרי בתורה כתוב \"היא קודש ואין מעשיה (כתובות לד.) \"כי קודש היא לכם\", ודרשו חז\"ליד) קודש\". כלומר שהאיסור הוא קנס בלבד שקנסו חכמים. אשר על כן במקום שיש מחלוקת, ויש כל כך הרבה ראשונים שמתירים, כותב המשנה ברורה, שבזה לא קנסו חכמים. , שכתב, שאדם שבישל תבשיל (סימן קב)אמנם זה נגד הרמ\"א בתשובה שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי, אסור לאכול את זה. אבל, מכיוון שזו מחלוקת ראשונים, כותב המשנה ברורה להקל. אולם עיקר דברי חכם בן ציון הוא, שאיסור כיסוי הכלי לאחר פתיחתו כאשר הוא לא היה מבושל כל צורכו הוא איסור דרבנן, זה גרמא. ויסוד דבריו הוא שיש הבדל בין 'מגיס' – דהיינו מערב את התבשיל בידיים, לבין אם רק נותן מכסה על הסיר. שנתינת המכסה אינה אלא גרמא, ויש לו כמה ראיות לזה. הראיה האחת, שהנה מרן כותב וז\"ל: \"ומיהו צריך להיזהר שלא יחזיר (סימן רנד סעיף ד)השלחן ערוך הכיסוי אם נתגלה משחשכה, ושלא להוסיף עליו וכו'\" – מרן עוסק שם בתבשיל שעדיין אינו מבושל, פירות שעדיין לא ניצלו, שאסור להחזיר את הכיסוי עליהם אם נתגלה, וגם שלא להוסיף עליו עוד כיסוי, למשל שמיכה נוספת – אסור, \"מפני שממהר לגמור בישולם בשבת\". ע\"כ. הרי שמרן כתב שהאיסור הוא מחמת \"שממהר לגמור בישולם בשבת\" ולא שבכך הוא מבשל ממש, יתירה מזאת, למה מרן כותב \"צריך להיזהר\" הרי היה לו לכתוב במפורש \"אסור\"! אלא מוכח שהאיסור הוא לא איסור תורה אלא רק איסור דרבנן. ז. תוספת כיסוי על הסיר זה רק גרמא וז\"ל: \"והוא (סימן רנז סעיף ד) הראיה שנייה של חכם בן ציון, הנה מרן כותב שנתבשלה הקדירה כל צרכה, אבל אם אינה מבושלת כל צרכה אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל\". ע\"כ. מרן כותב להדיא שתוספת הכיסוי 'גורמת' להתבשל. משמע לכאורה שתוספת כיסוי על התבשיל זה רק גרמא. וממילא זה רק דרבנן.שכותב, שאסור לסתום (סימן רנז סעיף ח) כמו כן יש עוד ראיה מהרמ\"א את פי התנור כשהוא פתוח והאוכל מבושל כמאכל בן דרוסאי, משום דגורם בישול. הרי שזה רק 'גורם' בישול, משמע שהאיסור הוא רק דרבנן משום גרמא, ולא איסור תורה ממש. ח. יש ראשונים שכתבו שהוא מדאורייתא יש ספר שנקרא מנוחת אהבה של הגאון הרב משה לוי זצ\"ל ושם הוא עמד על כל הראיות הללו, אך מצד שני הוא מביא שהמאירי כותב בפירוש שאם נותן כיסוי על הקדירה שאינה מבושלת כל צרכה - חייב משום מבשל. דהיינו שהמאירי סובר שזה לא גרמא אלא זה דאורייתא. והוא מביא שגם רבנו עובדיה מברטנורה כתב כך. ובאמת אני מצאתי גם שרבנו יונתן מלוניל כתב כך. לכן אמנם מצד אחד המנוחת אהבה מביא את הראיות הללו, ומוסיף עוד כמה ראיות שהאיסור הוא רק דרבנן, אבל הוא אומר שמצד שני, כיון שיש מאירי שכותב שזה דאורייתא, יש להחמיר. ט. הראשונים לא התכוונו לגרמא ממש האמת היא שאני חושב שגם בדעת מרן צריך לומר, שסבר שזה אסור מדאורייתא. אין שום אפשרות להסביר שזה גרמא. ואבאר, הנה מרן (סימן רנז שם) שכתב ש\"גורם לה להתבשל\" לקח את הדין הזה מהטור שם שכתב \"שגורם לה להתבשל\". ובית יוסף שם כותב, שכך כתבו כמה ראשונים, ומרן בבית יוסף מביא את דבריהם, אולם כאשר פותחים את מה שכתבו הראשונים הללו בספריהם, (שבת מח. רואים שסברו שהאיסור הוא משום מבשל. למשל, תוספות כותבים בפירוש, שלהוסיף כיסוי הרי הוא מבשל. הם לא ד\"ה דזיתים) ועוד (סימן רפב) והסמ\"ק (לא תעשה סה)כותבים 'גורם' וכיו\"ב. וכמו כן הסמ\"ג מרבותינו הראשונים שהובאו בדברי מרן הבית יוסף, כולם כותבים שהאיסור הוא משום מבשל. אמנם, אחד הראשונים שהובאו בבית יוסף שם כותב ש\"הרי הוא כמבשל\", אך עדיין אין זו ראיה, שזה לא יהיה דאורייתא, כי מגיס החיוב שלו הוא אחד מאפשרויות הבישול. וממילא גם בקירוב בישול, הוא אחד מאפשרויות הבישול, ואפשר לקרוא לו \"כמבשל\", וזה עדיין לא מוכיח שזה דרבנן. מאידך גיסא, כמה ראשונים כותבים בפירוש 'הרי הוא מבשל', 'הרי זה מבשל' וכיו\"ב, ויש להוסיף על כך את המאירי ורבינו יונתן מלוניל שכותבים בפירוש את המילה 'חייב' – שמשמעותה בבירור הוא שזה איסור מהתורה. לכן בוודאי אני חושב שזה ברור מאוד, שבדברי הראשונים אי אפשר להסביר שזה רק גרמא, כי הם לא כותבים כך. י. גורם לה להתבשל עתה נותר לנו לבאר, למה הטור ומרן השלחן ערוך השתמשו בביטוי \"גורם לה להתבשל\". ואני חושב שההסבר הוא כך, הנה כשאדם עושה מלאכת בורר למשל, אופן עשיית המלאכה הוא בידיים. שמפריד את הפסולת מתוך האוכל. כמו כן מלאכת טוחן אופן עשיית המלאכה הוא בידיים ממש. לעומת זאת ישנם מלאכות שאופן עשייתם אינו בידיים ממש, למשל מלאכת זורע, הרי הוא רק מניח את הזרעים באדמה, אבל הזרעים עצמם מתפתחים לבד. יא. מלאכת צידה בידיים כמו כן מלאכת צידה, אמנם יש שתי אפשרויות: או שהוא שרץ אחרי הצבי ותופס אותו, ובזה הוא עובר על איסור צידה בידים. אך יש אפשרות שאינו תופס את הצבי בידיו ממש, אלא הצבי רק נכנס לבית וסוגר את הדלת אחריו, וממילא הוא ניצוד. כלומר שיש כאן חידוש שהתורה חידשה, שלפעמים אדם עושה פעולה פשוטה של סגירת דלת. ובדעתו התכוון לצוד – מיד עבר על איסור מהתורה, למרות שלא צד בידיו ממש. הרשב\"א אף סובר, שאם יש צבי בתוך הבית, ורוצה לסגור את הדלת כדי שלא יבואו חיות רעות וכיו\"ב לבית, מצד שני הוא גם מתכוון לכך שהוא רוצה את הצבי, שזה מותר. אכן הר\"ן חולק על הרשב\"א, ודעתו שזה גם נקרא צידה. (חלק י\"ז שו\"ת אוצרות כתבתי בעניין הזה באריכות גדולה בהלכה ברורה [ על אדם שעובר ברחוב, אבל הוא יודע שעל ידי הליכתויוסף סימן ה) תידלק המנורה, אך מצד שני הוא רוצה ללכת. האם זה יהיה מותר לפי הרשב\"א. ומסקנת הדברים, יש תשובה בנושא הזה בשו\"ת יביע לגבי שימוש במים חמים שהוחמו על ידי 'בויילר' (ח\"ד חאו\"ח סימן לו) אומר בשבת. והוא מביא את הרשב\"א הזה, והוא דן מה סוברים בזה שאר .]הראשונים, והמסקנה שלו שם להחמיר. ואכמ\"ל יב. מלאכת מבשל היא בגרמא הרי שיכול להיות פעולה שלכאורה מותרת בשבת, אך המחשבה שלו הופכת אותה למלאכה דאורייתא. והנה מלכת מבשל, הרי איך - אנחנו לא בבא קדוש שעושה עם הידיים שלו, והאוכל [ ?מבשלים מניחים את האוכל על האש, והאש מבשלת. ולכאורה ]...מיד מתבשל , הרי הוא לא בישל, הוא רק הניח על האש, האש היא זו שבישלה, ומפני מה מחייבים עליה. אלא שהתורה מחדשת, כמו במלאכת זורע, שכאשר מניח את התבשיל על האש והאש מבשלת ממילא הוא מתחייב. למרות שלכאורה הוא רק גרם במעשה שלו לבישול התבשיל. בישול זו מלאכה שחייבים עליה בגרמא. וכי מישהו יעלה על דעתו להגיד שמלאכת מבשל היא רק דרבנן כי זה בגרמא?! הרי זה אחד מל\"ט מלאכות. כדברים האלו מצינו בשו\"ת מהר\"ח אור זרוע – אחד מרבותינו הראשונים – שכותב, שמלאכת מבשל למרות שזה גרמא- התורה אסרה. וכמו כן מצינו בספר מרכבת המשנה לרבי שלמה חעלמה. שנה, 300 - - יש שני 'מרכבת המשנה', יש אשכנזי שהיה לפני כ[ ויש מרכבת המשנה על הרמב\"ם של הגאון רבי אהרון אלפאנדארי . ]בעל היד אהרון והוא חי מעט אחרי המרכבת המשנה האשכנזי אמנם המרכבת המשנה לא מביא את המהר\"ח אור זרוע, הוא מחדש את זה מדעתו. וביביע אומר שם מביא את המרכבת המשנה. ע\"ש. יג. צריך להיזהר שלא יחזיר הכיסוי לאור כל האמור, יש לומר שכשמרן השלחן ערוך והטור כותבים \"שגורם לה להתבשל\", וכן כשהרמ\"א כותב \"זה גורם בישול\", אין הכוונה שהוא עשה רק גרמא, אלא כל מהות המלאכה היא באופן גרמא. וממילא גם כשכתוב לשון של גרמא, אין הכוונה שהאיסור הוא רק מדרבנן, אלא אפשר וכוונתם באמת שהאיסור הוא מדאורייתא. אכן עדיין יישאר קשה הלשון של מרן שכתב \"צריך להיזהר שלא יחזיר הכיסוי\" – שהלשון צריך להיזהר משמעה שאינו אסור מעיקר הדין. וצ\"ע. אולם כיון שמצינו שכמה מהראשונים כתבו שזה איסור מבשל מדאורייתא, לכן לא צריך להסביר באופן אחר, ובוודאי כוונתם שזה איסור מהתורה. ולמסקנת הדברים הלכה למעשה, אם הסיר את הכיסוי שעל התבשיל שאינו מבושל כל צורכו, אסור להחזירו, ואם החזיר יש בזה איסור דאורייתא. יד. התחשבות בבישול עצמות העוף לפני עשרות שנים התעורר ויכוח בין הגאון רבי משה פיינשטיין לגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך. שהנה אנשים מכינים חמין ובתוכו עוף. כאשר מבשלים את העוף הרבה שעות העצמות של העוף מתרככות לגמרי, עד שאפשר לאכול אותם. והנה אדם בישל חמין, ובליל שבת העצמות עדיין היו לא התרככו, עדיין לא היו ראויים לאכילה, אולם עד למחרת בבוקר זה יתרכך, אבל החמין כולו הוא מבושל לגמרי, האם מותר להרים את הכיסוי שלו? וכן האם מותר לקחת קצת מהחמין הזה? או שמא זה אסור באיסור (שו\"ת מנחת שלמה ח\"א סימן ו). מגיס. הגרש\"ז אויערבאך הורה על כך לאסור אולם כששאלו את הגר\"מ פיינשטיין הוא התיר. הטענה של הגר\"מ פיינשטיין היתה, שהרי העצמות של העוף זה מאכל בהמה, זה לא (שו\"ת אגרות משה ראוי למאכל בכלל. והיתה התכתבות גדולה ביניהם ובתוך הדברים הגר\"מ פיינשטיין מתפלא, מי שם עוף ח\"ה סימן עה-עז), אבל ]... - אמריקאים שמים בשר בקר[ !בחמין?!... שמים בשר בקר הגרש\"ז אויערבאך ענה לו, לא נכון, הרבה אנשים שמים עוף, וזה טעים, ואוכלים גם את העצמות. טו. בשר רק לחג העולם היום השתנה, כמעט אנשים לא עושים עוף בחמין ושמים בשר, אבל יש כאלה ששמים עוף, אצלנו בבית אנחנו שמים עוף בחמין, אבל אנשים היום יש להם יותר כסף ושמים בשר. פעם בשר בהמה בישראל היה דבר יקר מאוד, אנשים רגילים שמקפידים על בשר מהדרין מן המהדרין היו קונים רק פעם בכמה זמן. ובזמנו לא היה בשר קפוא בכשרות בד\"ץ. מי שהתחיל את כל העניין של לייבא בשר קפוא מחו\"ל בהשגחת הבד\"צים, ייזכר על טוב, הוא הגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל. שכשהוא נתמנה להיות רב ראשי, אחד הדברים הראשונים שהוא עשה, זה שיעשו מליחה וכו' בחו\"ל, והבשר יבוא קפוא מוכן לבישול. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאוד עודד אותו על כך. וזה הוריד את המחירים, וגם אנשים שהם לא עשירים כבר יכולים לקנות בשר. אני זוכר שכשאני הייתי ילד, היינו אוכלים בשר רק בחגים, לא היינו אוכלים בשר בכל השנה. זה היה יקר. אבל היתה עוד בעיה, שחכם בן ציון אבא שאול היה שכנו של אאמו\"ר, והוא היה מבין גדול בשחיטה, ופעם אחת הוא בא לאאמו\"ר ואמר לו שיש בעיות גדולות בשחיטה, ומאז אאמו\"ר החליט על עצמו שהוא מפסיק לאכול בשר. רק לכבוד החגים היה הולך לקצב אחד בשוק 'מחנה יהודה' בשם רפאלי, שהיה ירא שמים אמיתי, הוא היה קצב ידוע, בזמנו כל הרבנים היו קונים ממנו. ואאמו\"ר בדק את כל העניינים שם, והוא היה אומר לאאמו\"ר מה חלק בית יוסף ללא כל חשש, מאה אחוז מכל הבחינות, ואאמו\"ר היה קונה ממנו לחג. טז. מחלוקת במציאות אם כן המחלוקת בין הגרש\"ז אויערבאך לגר\"מ פיינשטיין היא לא היתה בהלכה אלא במציאות. כי הגר\"מ פיינשטיין טען, מי אוכל עצמות עוף, זה מאכל בהמה, וממילא מותר לכסות את הסיר בשבת. אולם הגרש\"ז אויערבאך טען כנגד, שהרי אוכלים עוף, ויש רבים שאוכלים גם את העצמות. ולכן יש להחמיר ולאסור ולא לכסות את הסיר כל זמן שלא ידוע שהעצמות התרככו. ומסתבר לומר, שגם הגר\"מ פיינשטיין מסכים, שאם אנשים רגילים לאכול את זה, שבוודאי שאסור לכסות את הסיר או להגיס כל זמן של התרככו העצמות. כי אז יש קירוב בישול. ואכן להלכה, זה תלוי יש אנשים שלא יכולים לסבול את זה, ובשבילם זה באמת מאכל בהמה, זה לא ראוי לאכילה, זו פסולת לגמרי, ויהיה מותר להחזיר את הכיסוי או להגיס בקדרה. אבל אנשים שאוכלים את זה צריכים להחמיר. לפעמים זה יכול להיות באותה משפחה, שחלק אוכלים וחלק לא. וכל דבר צריך לראות לגופו של עניין. באמריקה למשל, אף אחד לא אוכל את זה, ובוודאי שמותר. אבל כאן בארץ, זה תלוי מי האנשים. אני זוכר שכשהיינו ילדים היינו אוכלים ואוהבים את זה, זה נעשה רך מאוד. אכן כאשר יש עצמות של בהמה בחמין - הם לא מתרככים ואין לחוש לזה כלל. יז. גדר בישול במים וביין יש נידון מעניין בנושא הזה. אנחנו מכינים מים רותחים לשבת כדי לשתות תה, קפה וכיו\"ב. ובדרך כלל מערב שבת מחממים את המים עד שיהיו רותחים לגמרי. אבל מה לעשות? אנחנו בשר ודם, ואנחנו שוכחים לפעמים, ונזכרים רק כשהשבת עומדת להיכנס, ואז מה שעושים הוא ממלאים את המיחם במים, ומכוונים אותו למצב שבת, כדי שעד עוד כמה שעות המים ירתחו, ונוכל לשתות מהם. האם מותר לתוח ולסגור את המיחם של שבת קודם שהמים רתחו לגמרי? כלומר מתי המים נחשבים למבושלים כדי שנוכל לסגור את המיחם בשבת. והנה, ראשית יש לדון מה נקרא מים מבושלים? הר\"ן כותב, שכאשר הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' המים מתחילים להתמעט הם נקראים מבושלים. לעומת זאת יש ראשונים שכותבים, שמים שהתחממו כל כך שהיד סולדת בו, אין בהם משום בישול. אבל אי אפשר להביא ראיה מהראשונים הללו שבאמת המים כבר נקראים מבושלים, מפני שהראשונים שכותבים כך סוברים גם שבישול כמאכל בן דרוסאי נחשב למבושל. ממילא אולי הם כותבים כך, בגלל שהם סוברים שזה בן דרוסאי, אף אחד מהם לא כותב שאם זה יד סולדת בו זה נקרא מבושל כל צורכו. מה נקרא מים מבושלים? האם שזה מתחיל להתמעט, זה תלוי מעלות זה מעלה 80-במדינות הטמפרטורות, בישראל, כבר בערך ב 110 -אדים. ויד סולדת זה הרבה פחות. להעלות רתיחות זה בערך ב מעלות. אנחנו מדברים כאן על מים, בשמן או דברים אחרים זה שונה. למשל כדי שיין יחשב למבושל כותבים הראשונים שצריך שהיין יתחיל להתמעט מחמת הבישול, יש בזה תשובה ביביע אומר, מעלות היין מתחיל להתמעט. 80-פיסטור יין זה כבר ב יח. אם פיסטור החלב נחשב לבישול כמו כן חלב, כל החלב שיש היום הוא מפוסטר, והוא ודאי לא נקרא אפשר לנסות את החלב, [ .מבושל כל צורכו, זה נקרא כמו בן דרוסאי מעלות, ואם נרתיח אותו הטעם והריח שלו 80-שעבר פיסטור ב ישתנה לגמרי, וגם אם נקרר אותו הוא יהיה שונה מחלב שלא .]התבשל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וגם הגר\"ש וואזנר דנים לגבי אם חלב נקרא קלי הבישול, שהרי בכלי שני אינו מבשל, אבל בקלי הבישול גם כלי שני הוא מבשל. והם דנים אם אפשר לצרף את זה שהחלב מפוסטר שייחשב כמבושל. אבל זה לא מספיק, כי מפוסטר זה לא מבושל, שהרי הנה גבינה צהובה, מישהו שאל אותי פעם, גבינה צהובה היא מפוסטרת, לפי החוק אסור למכור אותה לא מפוסטר, זה מביא מחלות. האם מותר להניח גבינה צהובה על הפלטה בשבת? בוודאי . ] - לא מדין נולד, מרן אין לו דין נולד[ .שלא, זה אסור מדין מבשל הסיבה שזה נקרא מבשל כיון שהגבינה על ידי החימום משתנה טעמה ממה שהיה קודם. פנים חדשות באו לכאן. יט. דרך בני אדם להרתיח את המים לקפה יש כמה מפוסקי הדור האחרון שטוענים טענה מאוד חזקה, לגבי מים מבושלים. הרי כאשר רוצים לשתות קפה טורקי או תה, קודם כל מרתיחים את המים, מכינים את הקפה, ואז ממתינים שהקפה יתקרר. והנה, למה עושים בצורה כזו? למה לא מראש שמים מים קרים בקפה כדי שיוכלו לשתות מיד?!... הרי אם נאמר טענה כזו - אומרים שמים שהורתחו הם יותר [ ...לאנשים – יצחקו עלינו בריאים. אני יודע שכשאני בא לבית של מישהו, אם הוא מציע לי קפה הוא רומז לי שרוצה שאשאר יותר זמן, עד שהקפה יהיה מוכן, ועד שיתקרר וכו', אבל אם הוא רוצה שאני אלך, הוא מציע משהו .]....קר לשתות אם כן טוענים הפוסקים, כיון שדרך בני אדם לשתות את המים הללו בקפה רק כאשר הורתחו לגמרי, הרי שכל זמן שלא הורתחו לגמרי – אינם נקראים מבושלים כל צורכם. ממילא, אם בבשר כשהוא מבושל רק חצי אסור לחמם אותו או לכסות אותו במכסה, ואמרנו שזה איסור דאורייתא, למרות שישנם בני אדם שאומרים שמבחינתם הבשר הזה ראוי למאכל, קל וחומר במקום שאנשים אינם מוכנים לשתות את המים כשאינם רותחים לגמרי, שזה לא נקרא מבושל. כ. הלכה למעשה הוצאת מים ממיחם של שבת אשר על כן, אם המים שבמיחם לא רתחו לגמרי, ופותח את המכסה, אסור לכסות את המכסה שוב, זה קירוב בישול. כמו כן, גם אם המים לא רתחו, ופותח את הברז להוציא מים, הוא עושה בכך ספק איסור דאורייתא, כי יש הבדל גדול בזמן החימום, בין אם רוצה לחמם ליטר מים או רבע ליטר, כלומר שהמים שנשארים בתוך המיחם הוא ממהר את הבישול שלהם וזה קירוב בישול. כמו כן אם מוציא מים מהמיחם, מלמעלה, לא מהברז, הרי הוא כמו מגיס, שהרי הקצת הזה שהוציא זה יביא את שאר המים להתבשל יותר מהר. ובאמת כך מצאתי בשו\"ת מנחת יצחק שכתב, שאם המים לא רתחו לגמרי, אסור לפתוח את הברז. אמנם יש לכאורה צד להקל, שפתיחת ברז אולי זה רק גרמא. אבל בכל זאת, להלכה בוודאי שצריך להחמיר שהמים יהיו רותחים ממש. אולם בכל האמור בוודאי שעל ידי גוי אפשר להקל בזה. כיון שלגוי אין מחשבה של קירוב בישול. וממילא זה פסיק רישא בגוי ואפשר להקל. כא. אמירה לגוי בחימום מאכל בן דרוסאי כמו כן יש להקל גם באמירה לגוי בחימום מאכל המבושל כבן דרוסאי. שהנה לעיל דיברנו לגבי חימום בשר שהוא חצי מבושל, שזה אדום ממש בפנים והוא לא מבושל, שבאופן כזה גם על ידי גוי אסור לחמם את הבשר. אבל אם הבשר הגיע לחצי בישול בוודאי, גם מתוכו, ורוצה לחממו בשבת על ידי גוי - אפשר להקל. כמו כן מותר לומר לגוי לקחת ביצה רכה, שיכניס אותה לתוך מים רותחים כדי שתתבשל לגמרי. הסיבה שיש להקל בזה, שהנה בשיעורים הקודמים דיברתי על (סוף סימן רנג המחלוקת הגדולה לגבי בישול אחר בישול בלח. שהרמ\"א כותב, שאם אדם אמר לגוי לחמם קדרה צוננת - אסור לאכול סעיף ה) את התבשיל אפילו לאחר שהתקרר. מפני שהרמ\"א סובר שאמירה (שם לגוי בבישול אחר בישול בלח אסורה אפילו בדיעבד. המגן אברהם חולק על הרמ\"א שבדיעבד מותר, כיוון שלהרמב\"ם, הרשב\"א ס\"ק לט) והר\"ן אין בישול אחר בישול בלח. כותב שמותר לומר לגוי בשבת לחמם (שיורי ברכה סימן שיח סק\"א)מרן החיד\"א (סימן רנג בביאור תבשיל לח לאחר שהתבשל בערב שבת. והמשנה ברורה מביא את דברי מרן החיד\"א, וחולק עליו, זה לא מוצא חן הלכה ד\"ה להחם) בעיניו שהוא התיר. ויסוד דברי מרן החיד\"א, שמכיוון שיש מחלוקת ראשונים אם יש בישול אחר בישול בלח, אמנם מרן השלחן ערוך פסק להחמיר, אבל הוא פסק את זה לנו, אך באמירה לגוי שזה רק שבות דרבנן, ספק דרבנן לקולא ויש להקל. והוא מביא לכך כמה ראיות. האחרונים דנים בראיות שלו לכאן ולכאן, ואני הבאתי עוד ראיות להתיר בזה. אחת הראיות להקל היא מדין מעשה שבת, שזה לא נקרא דיעבד כי זה בעצם מה שאסרו חכמים. ואם במקום שיש מחלוקת התירו מעשה שבת, כמוכן יש להקל אמירה לגוי במקום שיש מחלוקת. אולם הרמ\"א מחמיר אפילו בדיעבד. ואני חושב, שהרמ\"א שמחמיר בזה אפילו בדיעבד, כנראה שהוא מכריע להלכה, שיש בישול אחר שם הרמ\"א (סימן קב)בישול בלח. והראיה לכך, שהנה בתשובות הרמ\"א מדבר בפירוש על אמירה לגוי בבן דרוסאי. והרמ\"א מתיר לומר לגוי לסתום את התנור כי זה כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי. והנה בהגה\"ה, הרמ\"א לא חילק בין אם זה כל צורכו או בן דרוסאי, כלומר שבוודאי דעתו של הרמ\"א היא שלגבי ישראל, בישול כמאכל בן דרוסאי, חייב מהתורה, כדעת הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך. כלומר שלמרות שהרמ\"א מסכים לדעת מרן השלחן ערוך בזה, בכל זאת בתשובה שלו הוא מיקל בגוי, והסיבה לכך משום ספק דרבנן לקולא. לכן יש להסיק מזה, שבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים להלכה, יש לנו להקל לומנר לגוי לעשות את המלאכה. אפילו אם המלאכה היא דאורייתא."},{"filename":"276.pdf","content":"הגדרת יד סולדת| ההבדל בין פלטה לכירה גרופה וקטומה| הנחת תבשיל קר על הפלטה| ההבדל בין לח ליבש לעניין בישול בשבתנושאי השיעור: אם לפיסטור יש גדר בישול | גבינה צהובה להניחה על הפלטה בשבת| מה נקרא דבר לח| אם קטשופ נקרא דבר יבש או לח| בו276 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' כ\"ג חשון תשפ\"ה פרשת תולדותהעלון לעילוי נשמת חמותו של מרן הראשון לציון שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. חימום מאכל יבש ולח על הפלטה בשבת (הלכות בישול ג) א. כל שבא בחמין , כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין (קמה:)שנינו במשנה במסכת שבת אותו בחמין בשבת. בשיעורים הקודמים הסברנו שיש מחלוקת ראשונים אם 'בא בחמין' היינו בישול כל צורכו, או בישול כמאכל בן דרוסאי. אבל יש עוד מחלוקת חשובה מאוד בראשונים, האם מה שהמשנה אומרת 'כל שבא בחמין' זה דווקא דבר יבש. או גם לח. מרן הבית יוסף (סימן שיח) כותב שדעת הרמב\"ם, שאין חילוק בין יבש ללח. אין בישול אחר בישול בין ביבש בין בלח. אמנם הרמב\"ם לא כותב כך בפירוש, אך מרן לומד את זה ממה לא חילק בין לח ליבש, וכתב בסתם שאין (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג)שהרמב\"ם בישול אחר בישול. וכמו כן לומד מרן בדברי הרשב\"א (עמ\"ס שבת יח:, לט.). ב. לשפוך מים לחמין שמביא את (יט ע\"א בדפי הרי\"ף ד\"ה תנו רבנן ובריש פרק ד) וכמו כן כתוב להדיא בר\"ן רבנו יונה, שאוסר לשפוך מים רותחים לתוך תבשיל שהולך להישרף, מפני אם עירוי זה (הובא בתוספות שבת מא: ד\"ה מיחם) שיש מחלוקת רשב\"ם ורבנו תם ככלי ראשון או ככלי שני, ודעת רבנו תם שעירוי ככלי ראשון, ורשב\"ם סבר שעירוי ככלי שני. וכותב רבינו יונה שצריך לחשוש לשיטת רשב\"ם שעירוי ככלי שני, וממילא המים הללו נעשים כלי שני, וכאשר יוצקים אותם לתבשיל שהוא כלי ראשון הרי הוא מבשלם שוב, ויש בישול אחר בישול בלח. הר\"ן כותב על דברי רבינו יונה הללו, \"ולא ידעתי מה הפרש יש בין בישול מים לדבר אחר\", ומשמע מדבריו שאין בישול אחר בישול אפילו במים. ג. סתירה ברמב\"ם בפירוש המשניות משיג על הבית יוסף, (חאו\"ח סימן טו) בשו\"ת פני אהרון לרבי אהרון אמאריליו שלכאורה אין שום ראיה מהרמב\"ם, ומה ששהרמב\"ם לא חילק בין לח ליבש היינו משום שגם המשנה לא חילקה. שהרי המשנה אומרת 'כל שבא בחמין מלפני השבת'. ובכל זאת יש הרבה ראשונים שאומרים שזה דווקא ביבש, אז אולי גם הרמב\"ם סבר שזה דווקא ביבש. יתירה מזאת הוא כותב להקשות קושיא הרבה יותר חזקה, שהרי מסביר שמדובר ביבש. (פרק כב משנה ב) הרמב\"ם בעצמו בפירוש המשניותאם כך הרי שהרמב\"ם סבר שביאור המשנה הוא דווקא ביבש ולא בלח, וכיצד ניתן ללמוד את שדעת הרמב\"ם היא גם על לח. ד. חז\"ל לא חילקו בין לח ליבש למעשה, אפשר להשיב על הטענות הללו. שבאמת אמנם הרמב\"ם הסביר את המשנה ביבש, כי המשנה באמת מדברת ביבש, הרי המשנה אומרת 'כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת' – וכי ניתן לשרות דבר לח? 'שורין' היינו דבר שהוא לא נוזלי, אם הכוונה היתה גם על דבר לח המשנה היתה צריכה לכתוב 'מערין' או 'שופכים' אותו. לכן הרמב\"ם הסביר את המשנה ביבש. ועיקר הנידון בראשונים הוא בשאלה, האם המשנה מדברת רק ביבש, או שזו רק דוגמא בעלמא, אבל באמת המשנה התכוונה גם לדבר לח. והסברא שזה גם בלח, מפני שהנה לא מצאנו בדברי חז\"ל חילוק בין יבש ללח, אם כן כוונת המשנה יכולה להיות גם לדבר לח. (סוף סימן שח)יתירה מזאת, יש להשיב על דברי הפני אהרון, שהנה הבית יוסף מעתיק תשובת הרמב\"ם בעניין מגיס בקדרה. ובלשון הרמב\"ם שם מפורש, שגם בלח אין בישול אחר בישול. וממילא צדקו דברי הבית יוסף בדעת הרמב\"ם. ומפירוש המשניות כאמור אין ראיה, כי שם הרמב\"ם מסביר את המשנה שבאמת מדברת ביבש. ומה שמרן הוצרך ללמוד שמזה שהרמב\"ם לא חילק, היינו כדי להוכיח שאכן כך הוא הדין. ה. מרן החמיר בבישול אחר בישול בלח בדור שלנו יש הרבה ראשונים חדשים שנדפסו שלא היו ידועים בזמנם, ורובם כותבים בפירוש שאין בישול אחר בישול גם בלח וכשיטת הרמב\"ם (עמ\"ס שבת לט:)והרשב\"א. וכך היא שיטת הרא\"ה, וכן בחידושי הר\"ן הישנות לפי איך שלומד (שבת יח:) ועוד ראשונים. אבל מצד שני, יש את שיטת רש\"י בדבריו והרא\"ש בעצמו הסכים לזה, ואחריו הסכים (שבת פ\"ג סימן יא) הרא\"ש (עליות דרבינו יונה עמ\"ס בבא בתרא יט.), רבינו יונה (סימן רפב),הסמ\"ק (סימן שיח), גם הטור ועוד, שיש חילוק בין לח לבין יבש, ויש בישול אחר (ח\"ג נתיב יב)רבינו ירוחם בישול בלח. הנה הלשון של הרא\"ש וכפי שהובא בטור, \"בדבר לח אם נצטנן והרתיחו – חייב\". כשהראשונים כותבים 'חייב', פירושו שזה אסור מהתורה וחייב סקילה, כלומר שזה חילול שבת גמור. אך כשהם 'כותבים 'פטור' זה אסור מדרבנן, פטור אבל אסור. אבל כשכתוב 'מותר זה מותר לגמרי. והנה הרא\"ש והטור כותבים בפירוש 'חייב', משמע שהם סוברים שאסור מהתורה. חוזר ומחלק בין (סימן שיח סעיף ד,ח,ט,יד) להלכה, מרן השלחן ערוך בכמה מקומות יבש לבין לח. מרן אפילו לא הזכיר את שיטת הראשונים שמתירים בשם 'יש אומרים'. וזה ברור שאנחנו הספרדים צריכים להחמיר בלח שנצטנן. וכמו כן גם האשכנזים צריכים להחמיר, אלא שבלח שלא נצטנן לגמרי הרמ\"א מיקל. ויבואר להלן. ו. להניח תבשיל קר על הפלטה בשבת כל האמור מדובר למשל, כשיש סיר מרק חם שלא נמצא על הפלטה, אבל הוא כלי ראשון, ורוצה להכניס לתוכו עוף קר כדי שיתחמם. שהדין הוא שאין בישול אחר בישול ביבש. וזה מה שכתוב במשנה \"שורין אותו בחמין\" – דהיינו שזה כלי ראשון. שכיון שאין בישול אחר בישול ביבש מותר. אך יש לדון לגבי להוציא אוכל מהמקרר ולהניחו על הפלטה או על אש - פעם היו משתמשים ב'אסבסט', [ .מכוסה, האם מותר לעשות זאת בשבת שזה כמו פח שיש עליו חומר מסויים וזה חוצץ, היום אומרים שזה מסרטן ]ח\"ו ולא להשתמש בזה, ואפשר לקחת חתיכת מתכת והניחה על האש אמנם לכאורה אין בישול אחר בישול ביבש, אבל הבעיה שיש בזה היא, יש סוגיא שלמה באלו תנאים מותר להחזיר תבשיל (שבת לט)שהנה בגמרא על האש. דהיינו להניח תבשיל על פלטה או על אש מכוסה. בזמן הגמרא אמנם לא היה פלטה ולא היתה מציאות כזו של אש מכוסה כמו שיש לנו היום. אבל היה להם כירה גרופה וקטומה, ועל זה הגמרא מדברת. ז. כירה גרופה וקטומה חשוב לדעת מה הכוונה 'כירה גרופה וקטומה'. בזמנם היה להם 'כירה' שזה כמין כלי עשוי חזק מאוד, ובתוכו היו שמים גחלים, והכלי הזה היה חם מאוד ועליו היו מחממים, מבשלים או צולים. והיה אפשר לגרוף את כל הגחלים והכירה עדיין הייתה נשארת רותחת ממש. וזה נקרא 'גרופה' – שגרפו ממנה את הגחלים לגמרי. ו'קטומה' היינו שהיו שופכים עפר או אפר על הגחלים, וממילא הגחלים היו כבים, אבל הכירה היתה עדיין חמה. והגמרא דנה אם יהיה מותר להניח את התבשיל על הכירה הזו, שהיא חמה מחמת הגחלים שהיו בה, למרות שכעת אין בה גחלים או שאינן בוערות. למסקנה, יש בזה הרבה דעות בגמרא ובראשונים, ולא אכנס לזה עכשיו, זה נושא כבד מאוד, ומי שרוצה ללמוד טוב את הסוגיה עם הראשונים, יכול לראות בהלכה ברורה על סימן שי\"ח, שבסוף סימן י' שהוא סימן ארוך מאוד, והשקעתי בו שבועות רבים לכתוב את הנושא הזה. ואני נכנסתי לנושא של פלטה ואש מכוסה. כמו כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב הרבה ובשאר הספרים שלו כתב עוד (ח\"ב סימן מה).בנושא הזה בשו\"ת יחוה דעת אבל לא האריך בזה הרבה. והקשו עליו הרבה קושיות. ובתשובה הנ\"ל שכתבתי ביררתי הכל, ואני לא מפחד מאף אחד, מי שרוצה שישב ויענה לי על מה שכתבתי שם. שם כתבתי והסברתי הכל לפי הסדר, מהסוגיא והראשונים, עד הלכה למעשה. וכאן אומר רק תקציר בקיצור נמרץ מכל התשובה הזו. רק אספר, שלפני שהדפסתי את התשובה הזו, לאחר שכבר כתבתי אותה אצלי, הזמינו אותי לתת שיעור בכולל אחד חשוב מאוד בבני ברק, ושאלתי את ראש הכולל אם אני יכול לדבר בנושא של פלטה בשבת. והוא אמר לי, אתה יודע שאביך הוא כמעט היחידי בנושא הזה, ובכולל שלנו כולם לומדים בתורתו של מרן רבינו בן ציון אבא שאול שהוא מחמיר בפלטה. אמרתי לו אין שום בעיה, כל אחד יגיד את מה שהוא חושב. והוא הסכים. כמובן, כשאני מדבר במחלוקת בהלכה זה בכל הכבוד שבעולם, חלילה לא להשמיע אפילו משפט קטן של זלזול בגדולי ישראל. צריך להיזהר בזה! ראש הכולל הוסיף להזהיר אותי, שהאברכים שלו בכולל מכירים את הנושא הזה מצוין, ואמרתי לו שאין בעיה. יומיים לפני השיעור, ראש הכולל התקשר אלי, ואומר לי שהאברכים שמעו שאתה נותן על זה שיעור, והם רוצים מראי מקומות. מה זה מראי מקומות?! הם רוצים שאגלה להם את כל הקלפי שלי מראש?... אבל אמרתי לו שאין שום בעיה, וישבתי והכנתי רשימה ארוכה של מראי מקומות. ובאמת הם ישבו והתכוננו כמו שצריך. כשהגעתי לשם הוא אומר לי, תדע לך שכבר יומיים הם יושבים על כל המראי המקומות שלך! הם מוכנים מאוד לשיעור! אמרתי לו, מצוין, טוב מאוד שאני יכול לדבר עם תלמידי חכמים שמכירים את הנושא. למעשה, מסרתי את השיעור, ונתתי להם לדבר, להתווכח ולצעוק, וגם אני צעקתי... בסופו של דבר אחרי כל מה שאמרתי, לא שמעתי שנשארה טענה אחת כנגדי. אני כל כך בטוח בזה שאני צודק בנושא הזה, או יותר נכון אאמו\"ר צדק ואני מיישב את שיטתו, עשיתי פה עבודה גדולה מאוד, ב\"ה. בתשובה ההיא הבאתי שיש כמה שאמרו כמו אאמו\"ר, האדמו\"ר מצאנז הקודם, וכן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך שכתב שלספרדים מותר. דהיינו שגם הוא מבין שיש צד גדול להתיר בפלטה. ונבאר את הדברים. ח. שני תנאים שהם ארבע למעשה, יש מחלוקת גדולה בראשונים על כך, אולם לדעת מרן השלחן ערוך (סימן רנג סעיף ב), כדי לחמם אוכל בשבת צריך למעשה שיהיו שני תנאים שהם ארבע. שני התנאים הם, האחד: שלא יניח את הקדרה על גבי קרקע. דהיינו שהקדרה שהוציאה מעל הכירה, ורוצה להחזירה, זה רק בתנאי שלא יניח אותה על גבי קרקע. ויש דיון גדול באחרונים מה הדין אם הניחה על שלחן וכיו\"ב. והתנאי השני, שתהיה רותחת. וכותב בבית שרותחת היינו שהיד סולדת בו. עול שני (שם) בשם רבנו ירוחם (סימן רנג) יוסף תנאים אלו יש להוסיף עוד שני תנאים, שהתבשיל יהיה מבושל כל צורכו, וכן שהכירה תהיה גרופה וקטומה, כי על האש אסור להחזיר. והנה יש מחלוקת בין הרשב\"א והרא\"ש, למה אסור להחזיר קדרה על האש? האם זה משום שנראה כמבשל. למרות שזה כבר מבושל, אך כאשר מניח את התבשיל על אש גלויה הרי הוא נראה כמבשל בשבת. או שיש אומרים שהטעם הוא שמא יחתה בגחלים – דהיינו שאם ירצה לזרז את הבישול יבוא להפוך ולערבב בגחלים, וזה איסור דרבנן. אשר על כן לדעת מרן השלחן ערוך שישנם ארבעה תנאים להחזיר את התבשיל על הפלטה: גרופה וקטומה. מבושל כל צורכו. שלא הונח על גבי הקרקע. ושתהיה רותחת. אם כן סיר של תבשיל שהיה מונח במקרר – אסור להניחו על הפלטה. ט. שיטת הרמ\"א חולק על מרן, ופוסק כמו ראשונים אחרים בביאור מסקנת (שם)הרמ\"א הסוגיא. ודעתו שצריך חמשה תנאים, השנים הראשונים כמו מרן: גרופה וקטומה, ושיהיה מבושל כל צורכו. אבל במקום השניים האחרים של מרן הרמ\"א מוסיף עוד שלוש. שמה שמרן כתב, שלא הניחוה על גבי קרקע, הרמ\"א מחמיר, שלא רק שלא הניחוה על גבי הקרקע אלא לא הניחוה כלל, והקדרה עדיין בידו. התנאי הנוסף, שבשעה שהוציא את הקדרה מהאש – דעתו להחזירה להיות על האש. וגבי התנאי האחרון של מרן – שתהיה רותחת, בזה הרמ\"א מיקל, ודעתו שלא צריך שתהיה רותחת. העיקר שלא נצטננה לגמרי. אבל ברור הוא שגם להרמ\"א להוציא תבשיל מהמקרר ולחמם - אסור. וזה לשון מרן השלחן ערוך: \"כירה שהיא גרופה וקטומה, ונטל הקדרה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה, כל זמן שהיא רותחת ולא הניחה על גבי קרקע\". וכותב הרמ\"א: \"ועודה בידו ודעתו להחזירה\". דהיינו שאם הניחה על גבי קרקע בוודאי שזה לא טוב להרמ\"א, אלא צריך שתהיה עודה בידו ובדעתו להחזירה. י. סתירה בדברי מרן ן (סימן רנג) לאור כל האמור לכאורה אין שום שאלה, בוודאי שאסור. אך כא אלו הלכות 'שהיה וחזרה', ומרן הזכיר בהם תנאים כדי שיוכלו לחזרה. כותב מרן השלחן ערוך וז\"ל: תבשיל שנתבשל כל (סימן שיח סעיף ד) אבל לקמן צורכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. והני מילי שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק. אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש, מותר לשירותו בחמין בשבת\". אמנם מרן מדבר על השריה בתוך כלי ראשון, ויכול להיות שזה יותר קל מאשר אם הכלי נמצא על האש, או כירה גרופה וקטומה מרן כותב וז\"ל: \"להניח דבר (סעיף ח)ששם מבשלים ממש. אבל לאחר מכן קר שנתבשל כל צורכו, על גבי מחם שעל האש\" – דהיינו סיר עם תבשיל שמונח על גבי כירה, ורוצה להניח עליו עוד תבשיל אחר כדי לחממו, זה סעיף ארוך תראו אותו [ מסקנת הדברים שם כותב מרן שביבש מותר . והנה מרן לא כתב שצריך תנאים כלשהם, שלא יניחה על גבי ]...בפנים קרקע, ושתהיה רותחת, מרן כותב רק שביבש מותר. אכן כל האחרונים שואלים על מרן סתירה, שבסעיף ד' ובסעיף ח' לא מזכיר שום תנאי איך מחזירים, ומשמע שאם זה מבושל על כל צורכו ויבש מותר. וכמו כן בהמשך, בסעיף ט\"ו, מרן דן במקרה שיש מדורה, - לא על המדורה ח\"ו זה [ אש חמה מאוד, ורוצה להניח סיר ליד המדורה כדי שהתבשיל הזה ירתח, וכותב מרן שאם זה יבש, מותר. ]מיחזי כמבשל וז\"ל: דבר שנתבשל כל צורכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה, אפילו במקום שהיה סולדת בו. ע\"כ. מרן לא מזכיר שום תנאי לחזרה. ולכאורה זו סתירה בדברי מרן השלחן ערוך. יא. הנחה ליד המדורה אינו מיחזי כמבשל וכמה תירוצים נאמרו באחרונים, ויש שני תירוצים מרכזיים. תירוץ אחד שזה חמור יותר, לבין (סימן רנג)הוא, שיש חילוק בין כירה גרופה וקטומה שבקדרה על גבי (סעיף טו)., או כנגד האש (סימן שיח סעיף ח)קדרה על גבי קדרה קדרה אין את המחזי כמבשל, זה לא נראה כמבשל, ובזה יהיה מותר אפילו קר. ולמנהג האשכנזים, זה יהיה אפילו בלח וכפי שמבואר באחרונים. וכן בקדרה כנגד האש, כיון שזה לא ניכר כמבשל, זה דין שונה מאשר כירה גרופה וקטומה שזה מיחזי כמבשל ממש. מסכים לתירוץ (שם)התירוץ השני שנאמר בעניין הזה, ובשו\"ת יחוה דעת הזה. ושאלו כנגדו – למה הסכים לתירוץ הזה. אך מלבד מה שהתירוץ הזה מאוד מסתבר, יש עוד להוסיף עליו וכדלהלן. היסוד של התירוץ הובא ועוד כמה אחרונים, שיש הבדל בין יבש לבין (סימן שיח ס\"ק כו) במגן אברהם מרן מדבר על תבשיל לח, (סימן רנג)לח. לגבי הדין של כירה גרופה וקטומה כגון מרק, שאם מוציא אותו מעל הכירה גרופה וקטומה, כדי להחזיר אותו לכירה ולהמשיך לאכול ממנו - צריך ארבעה תנאים. אבל לגבי קדרה על גבי קדרה או להניח סמוך למדורה – מדובר ביבש. ובזה מותר ללא התנאים. יב. כמה זה יד סולדת בו אחד מהתנאים שמרן מביא שהקדרה תהיה רותחת. ונבאר לרגע את התנאי הזה, שאמנם בשלחן ערוך הוא כותב רק שתהיה רותחת, אך בבית יוסף הוא מסביר שלאו דווקא רותח, אלא כל זמן שהיד סולדת בו נקרא (קונטרס משמרת רותח. בשלחן ערוך מרן לא כתב את זה, וכותב המנחת כהן שהעיקר הוא כמו שכתב (סימן רנג ס\"ק יט),ובעקבותיו המגן אברהם השבת פרק ב) בבית יוסף. למרות שלא פירש כך בשלחן ערוך. ראיתי בספר אחד שכתב אחד הרבנים בדורנו, שכתב שמים שהגיעו לחום שהיד סולדת בו, אין בהם בישול אחר בישול, מפני שמרן כתב שכל עוד היד סולדת בו זה נקרא רותח. אבל זה לא נכון בכלל, כי מרן מדבר שזה היה רותח לגמרי, מבושל לגמרי, ואחר כך כל זמן שלא התקרר עד שלא יהיה יד סולדת בו – שזה עדיין בגדר רותח לגבי דיני חזרה. אבל בבישול ראשוני, רק ברותח נקרא מבושל, בין בלח בין ביבש. שבוע שעבר דיברנו באריכות על הנושא מתי מים נחשבים למבושלים, ויש בזה ספק, וייתכן אומרת (שבת מ:)שצריך שזה יעלה בועות. אבל יד סולדת בו?! הרי הגמרא שיד סולדת בו זה לא תלוי באצבע, יש אנשים שיכניסו את האצבע למים רותחים ולא יקרה להם כלום, זה לא מפריע להם. לכן הגמרא אומרת - אני מקווה שאף אחד [ .שהגדר הוא, כל שקרסו של תינוק נכווית ממנו (ש\"ב פרשת בא הלכה אז מה נקרא יד סולדת בו, הבן איש חי]...לא ינסה את זה ועוד כמה מגדולי האחרונים נתנו גדר, שכל דבר שאדם רגיל שותה או ה) אוכל אותו בלי לקרר, זה כבר אין יד סולדת בו. וגם בזה זה תלוי בבני אדם, יש אנשים ששותים כמעט רותח, רק הוציאו את זה מהאש והם שותים, אדם כזה הוא משונה מן הבריות. אבל אדם נורמלי מחכה שיתקרר קצת. כמה זה במעלות? יש בזה כל מיני שיטות: הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך הביא ראיה לפני עשרות שנים מבית השחיטה שזה רותח, והמסקנה שלו מעלות 80- מעלות. ו80 מעלות צלזיוס. ויש כמה דעות עד45 שזה בערך זה כבר חם ממש ללא כל ספק, אי אפשר לשתות מים רותחים כאלו. וצריך לדעת שלפעמים זה לקולא ולפעמים זה לחומרא. כאן בארץ מחשבים לפי מעלות ואני חושב שגם באירופה ככה. אבל מעלות יוצא 45-בארצות הברית מחשבים לפי 'פרנהייט' ואני בדקתי ש פרנהייט. איך שלא יהיה, אם 176 מעלות היינו עד 80 פרנהייט עד 133 . מעלות צלזיוס, כבר יש בו ספק אם זה נקרא רותח80 -החום הוא פחות מ לפי זה יוצא, שבתבשיל לח צריך ארבעה תנאים לפי מרן וחמישה תנאים לפי הרמ\"א. רק שלפי הרמ\"א לא צריך את התנאי שיהיה רותח, אלא רק שלא יצטנן לגמרי, וזו קולא גדולה. מאידך מה שמרן כותב שלא הניחה על גבי הקרקע לדעת הרמ\"א היינו דווקא שעודה בידו. יג. ההבדל בין כירה לפלטה לאור כל האמור יוצא, שבתבשיל יבש, כמו שמותר בקדרה על גבי קדרה בלי כל תנאי, כיון שלא מניח את זה על האש מותר כיון שאין בזה מיחזי כמבשל ולא שמא יחתה בגחלים. וכמו כן כשמניח את הקדרה סמוך למדורה, שמותר. הוא הדין יש לומר שיהיה מותר להניח דבר יבש על הפלטה. אמנם אפשר לומר, שיש הבדל גדול בין כירה גרופה וקטומה, לבין פלטה. מפני שבהיגיון, אם מבואר במרן בקדרה על גבי קדרה שמותר חזרה בלי תנאי, מצד שני, בכירה גרופה וקטומה מרן מצריך תנאים לחזרה. איפה נדרג את הפלטה? שהרי פלטה איננה כמו כירה גרופה או קטומה, מפני שבפלטה אין מחזי כמבשל. זו לא דרך לבשל על הפלטה. יד. אין דרך לבשל על פלטה או על פח שעל האש אכן זה עצמו חלק גדול מהוויכוח, האם זו דרך לבשל על פלטה. היום בקייטרינגים מניחים את התבשילים על הפלטה, אבל לא מבשלים על הפלטה. פלטה תפקידה הוא לשמור על החום, זה לא מיועד לבישול. כשאדם רוצה לבשל, הוא קודם מבשל על האש, ואחר כך מחמם על הפלטה, או בחמין כדי שישתבח יותר ויהיה מצטמק ויפה לו, אבל זה לא בישול. אם אדם ייקח את האוכל שהוא רוצה לאכול בליל שבת, ויניחו על הפלטה, הוא יצטרך שעות רבות כדי שיהיה מוכן לשבת. אף אחד לא הולך לבשל בדרך כזאת. אני זוכר שהיו מבשלים על פתיליות, שזו לא אש כל כך חזקה, אבל על פלטה לא היו מבשלים. זו לא דרך בישול. ממילא אין כאן מחזי כמבשל. וגם אין בזה שמא יחתה בגחלים, כי בפלטה אין שום כפתור. ואפשר לומר שמחמת כן גם אין בזה מיחזי כמבשל, שהרי בבישול ממש אדם רוצה לבשל על אש גדולה, אש נמוכה, אבל כאשר מניח על פלטה כל אחד מבין שכך זו איננה דרך לבשל. כמו כן בהנחת פח על האש, הרי עצם נתינת הפח היא עצמה זה גדר של גרופה או קטומה, שהרי העניין בגרופה או קטומה הוא שאין שמא יחתה כיון שזה גרוף וקטום, יש היכר, וזוכר בכך לא להגביר את האש. הוא הדין לפח שנמצא על האש, שזה כמו תמרור אזהרה שלא יבוא ויגדיל את האש. אמנם יש פוסקים שכתבו שצריך לכסות את הכפתור. אבל לא מצינו כך בדברי חז\"ל, ולהלכה, כתבתי באריכות שלא צריך לכסות את הכפתור. ועצם הדבר שהאש מכוסה, וממילא אין בזה את החשש של מיחזי כמבשל, וגם אין את החשש של שמא יחתה, ממילא מותר. טו. רבים נוהגים לבשל את החמין על הפלטה אכן ישנה טענה והיא החמין, שבעוד כל התבשילים בדרך כלל מונחים על הפלטה כשהם מבושלים והמטרה היא רק כדי לשמור על חומם, החמין לעומת זאת יש הרבה בתים שמניחים את החמין כשהוא איננו מבושל על הפלטה והוא מתבשל על הפלטה עד הבוקר. רואים שלגבי החמין זו כן דרך בישול. אבל אני הבאתי ראיות מהרשב\"א ש'דרך בישול' צריך שיהיה רוב, והרי את הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' רוב התבשילים לא מבשלים כך. הרי בכל בית מכינים כמה מיני תבשילים בשבת, ואותם לא מבשלים על הפלטה, רק את החמין ישנם כאלו שעושים זאת. מה גם, שרוב בני אדם אינם מבשלים את החמין באופן הזה, ורובם מעדיפים להכין את החמין מערב שבת ורק לאחר מכן לחממו על הפלטה. - דרך אגב אני מזהיר, שכל מה שאני אומר כאן זה על פלטה, אני לא [ .]מדבר על סיר בישול חשמלי – שעליו נדבר בשיעור הבא בעז\"ה טז. פלטה היא הרבה פחות מכירה גרופה או קטומה לאור כל האמור יוצא, שהפלטה או האש המכוסה, הן הרבה הרבה פחות מאשר כירה גרופה או קטומה, שבכירה הזו זה דרך בישול, לכן צריכים תנאים לחזרה. וגם אם נאמר שגם ביבש צריך תנאים לחזרה, זה דווקא בגרופה או קטומה, אבל פלטה היא יותר דומה לקדרה על גבי קדרה, שהרי קדרה על האש היא חמה מאוד, וכאשר מניח עליה קדרה נוספת הרי היא כמי שהניח על האש עצמה. ולפעמים אפילו יותר, כאשר הקדרה למטה - כמו [ .מעלה אדים והקדרה העליונה אוטמת את הקדרה התחתונה שהמרוקאים עושים 'קוסקוס' שמניחים קדרה על גבי קדרה, שזה מתבשל . אז כל שכן בפלטה או באש מכוסה, שזו לא דרך בישול בכלל. ]מהר מאוד וזה דומה יותר להלכה של מי שהניח קדרה סמוך למדורה – סמוך לאש, שמרן התיר בלי תנאים. לכן למסקנת הדברים, האשכנזים אמנם מחמירים בזה, אבל מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ייסד בעניין הזה הוא, הוא לא קבע את זה דווקא לספרדים, ולמעשה לשיטתו זה גם לאשכנזים, מותר לחמם תבשיל יבש שהיה במקרר ולהניחו על הפלטה בשבת. וישנם כמה פוסקים אשכנזים שהולכים עם אאמו\"ר בעניין הזה, מלבד הדברי יציב - האדמו\"ר הקודם מצאנז שהיה גאון עצום – ויש עוד כמה ספרי תשובות האחרונים בדור האחרון, שרואים שסברו כעין זאת. וגם אם לא כתבו כך באופן ברור, אבל הם מבינים שזו סברה מאוד הגיונית להגיד כך. שפלטה איננה דומה לגרופה וקטומה. יז. בתבשיל יבש ניכר בו בישולו לפני שלוש שבועות דיברתי בשיעור באריכות מהי ההגדרה של לח ויבש בעניין הזה, והסברתי שלא הולכים בזה אחרי הרוב, ושזו גם דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ונבאר את הדברים, למה בתבשיל לח יש בישול אחר בישול, ובתבשיל יבש אין בישול אחר בישול? כותבים כמה אחרונים, ויש לזה גם משמעות בראשונים, שכל דבר יבש, למשל בשר שנתבשל והתקרר לאחר מכן, ניכר עליו שהוא מבושל. כל דבר יבש שהתבשל ניכר בישולו. אבל מרק למשל, כשהוא מתקרר, זה כאילו עכשיו בישול חדש, לא ניכר בו בישולו. יח. אם קטשופ הוא דבר לח או יבש לפני הרבה שנים שאלו את הגאון הרב משה פיינשטיין זצ\"ל לגבי קטשופ, - אני לא יודע כיצד זה היום, אני לא לוקח אחריות, [ שעובר בישול גמור , האם הוא נקרא יבש או לח. והוא ענה ]בזמנו היו מבשלים את הקטשופ שזה נקרא לח. והוא הגדיר את היבש, שיבש נקרא דבר שניתן לאוחזו בידיים ואינו מתפרק. כגון בשר, תפוחי אדמה, ירקות וכיו\"ב, אבל קטשופ, אפילו במזלג הוא ייפול מהחורים של המזלג. לעומת זאת, יש כמה ספרים שכתבו כמה רבנים חשובים בזמננו, ושם כותבים ששאלו את הגרי\"ש אלישיב ואת הגרש\"ז אויערבאך שהם היו גדולי פוסקי הדור, והם אמרו שמכיוון שקטשופ זה סמיך ועבה, ממילא זה נקרא יבש. והסברא שלהם היא, שהרי כל החילוק בין יבש ללח הוא, שבלח שמתקרר הרי שבישולו כביכול בטל, לעומת זאת ברוטב עבה כמו (ראה בספר אשרי האיש ח\"ב פרק כג אות סז).קטשופ, ניכר בו בישולו גם כשהוא מתקרר יט. לח וצלול סובר (שם) אני חושב שיש ראייה לדבריהם מכמה ראשונים. הנה הסמ\"ק שיש בישול אחר בישול בלח. וכשהסמ\"ק כותב לח הוא כותב 'לח וצלול'. הארחות חיים, הכל בו, ספר (שער השבת דרך ג נתיב ט) וכמו כן גם האהל מועד ועוד ראשונים, כותבים לח וצלול. למה הם הוסיפו את (סימן תפב) האגור המילה 'צלול'? כנראה שהם סוברים שזה צריך שיהיה צלול כמו מרק, אבל ברגע שהוא עבה, זה כבר לא צלול. וממילא ניכר בישולו כשהוא מתקרר. כ. מרן זיע\"א מסכים שקטשופ נחשב דבר יבש עוד יש לומר, שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יסכים שרוטב סמיך ועבה ייחשב דבר יבש. אני דיברתי איתו על זה כמה פעמים. אמנם הוא דיבר על רוטב סמיך שנמצא למשל עם דגים או בשר. אבל הוא דיבר איתי בפירוש על רוטב סמיך. ויש לי גם ראייה מהספרים שלו שהוא סובר כך להלכה כמו הגרי\"ש אלישיב והגרש\"ז אויערבך ודלא כמו האגרות משה. שהנה בשו\"ת יש לו תשובה לגבי ביצה רכה המבושלת בישול (ח\"ג סימן כב)יחוה דעת חלקי, שהחלבון התחיל להיות לבן, והחלמון הצהוב התחיל להתקשות. ביצה שבישלו אותה כמה דקות, האם מותר לשרות ביצה כזו במים חמים בשבת. והוא מסיק להלכה להתיר. ואני אומר בפירוש שאני לא מסכים עם ההיתר הזה ואכמ\"ל. אבל יסוד ההיתר של אאמו\"ר הוא, שדן שם אם ביצה נקראת מאכל או משקה, ומביא ראיות שביצה נקראת מאכל. למשל, לגבי ברכה האחרונה, אדם שאכל ביצה חיה, ביצה זה כביצה, זה לא רביעית, ובכלנ זאת צריך לברך ברכה אחרונה. כלומר משערים את הכמות הראויה לברכה אחרונה כמו מאכל ולא כמו משקה. וכן מוכח מהגמרא במסכת לגבי ביצה שנולדה ביום טוב אומרת, 'אוכלא דאיפרת הוא' - אוכל (ב:) ביצה שנפרד, דהיינו שהגמרא מגדירה את זה כאוכל. לפי זה אין כאן את הבעיה של בישול אחר בישול בלח, כי היא נקראת אוכל. אמנם ראיתי מה שמקשים עליו, שמביא הגדרה חדשה אם זה אוכל או משקה, והרי בפוסקים זה לכאורה לא כתוב, כתוב רק יבש או לח. וכיצד ניתן להוכיח שדבר שהוא אוכל ייחשב יבש. אבל התשובה היא פשוטה. שדעתו של אאמו\"ר היא, שמכיוון שביצה רכה כאמור זה אוכל ולא משקה, מלבד זאת, בביצה רכה ניכר בישולו, היא מתחילה להתקשות, הרי שזה כבר לא מוגדר כלח. רואים לפי שיטתו, שאותו הדבר אפשר להגיד על קטשופ. כיון שהוא סובר שההגדרה של יבש, אינה שיוכל לאחוז את זה ביד, אלא עצם הדבר שהוא סמיך וניכר בו בישולו, זה כבר גדר יבש. כא. אם פסטור נחשב לבישול כאמור, אני מזהיר, קטשופ זה כפי שהיה בזמנם שדיברו בזה האחרונים, אני לא יודע כיצד הוא המצב כיום. וכמו כן גם לגבי גבינות מפוסטרות, כבר אמרתי בשיעורים הקודמים, שלא כל דבר מפוסטר ייחשב למבושל כל מעלות, אך זה לא מבושל לגמרי. והראיה לכך, הנה 80 צורכו. פיסטור זה גבינה צהובה שאינה מבושלת, וגבינה צהובה מבושלת, הטעם שלה הוא שונה לגמרי, יש פער עצום בטעם. למרות שהיא מפוסטרת. כמו כן הוא הדין בחלב, שחלב רותח טעמו שונה לגמרי. ישנם אנשים שאינם יכולים לסבול חלב רותח, אפילו כשזה יהיה קר לגמרי, הם רגישים לזה, כי הטעם שלו משתנה לגמרי. הרי שפיסטור יכול להיחשב אולי כמאכל בן דרוסאי, אבל לא כבישול. דרך אגב, התפקיד של הפיסטור זה להוריד את החיידקים, וזה לא מהיום המציאו את זה, הבן איש חי מדבר כבר על פיסטור. שבסעודה מפסקת בערב תשעה באב שאסור לאכול שני תבשילים, שאם רוצה לאכול תבשיל ו'יגורטי' שזה לבן. והלבן הזה מחממים אותו על האש, שזה בעצם פיסטור, שמותר, כי זה לא נקרא תבשיל. (ש\"א פרשת דברים הלכה יט) כותב הבן איש חי כי בטעם שלו, זה לא נקרא מבושל. עושים את זה רק כדי שלא יתקלקל או שלא יהיו בו חיידקים. יש אמנם מקום לדון, האם לבן או גבינה צהובה וכיו\"ב דברים מפוסטרים, לעניין עירובי תבשילין. זה עוד נידון בפוסקים. בכל אופן, בוודאי שלגבי בישול בשבת, זה לא מבושל. לכן להלכה, דגים מבושלים עם רוטב עגבניות וכיו\"ב, והרוטב נהיה מאוד סמיך, ואכל את הדגים ונשאר הרוטב, ובסעודה שלישית רוצה לחמם את הרוטב, יכול לחממו על הפלטה בשבת. יש כאלה אצל המרוקאים ששמים הרבה שמן, והשמן נשאר למעלה והוא צלול, זה בוודאי נקרא לח, אבל אם אין שמן, אלא זה רוטב עגבניות וכיו\"ב, כיון שהוא סמיך ועבה, אני לוקח אחריות על זה שמותר אפילו להוציא מהמקרר ולחמם אותו בשבת. יש לזה גדר של יבש. כל שכן אם הרוטב נמצא עם דגים או בשר וכיו\"ב שמותר."},{"filename":"277.pdf","content":"אם משערים| ההבדלים בין אכילה לשתיה להלכה| אם ביצה חיה נחשבת לאוכל או משקה| האם אפשר להקשות על מרן זיע\"אנושאי השיעור: | ברכה אחרונה על גלידה או ג'לי| מה מברכים על פלאפל| ברכה אחרונה על שתיה חמה מאוד או קרה מאוד| כמו החזון איש או הגר\"ח נאה אמירה לגוי לחמם | אם יין בקידוש פוטר את הגלידה מברכה| ברכה על משקה באמצע סעודה| ברכה אחרונה על ביצה חיה| נוסחאות הרמב\"ם חימום אוכל בשבת בסיר בישול חשמלי | חימם מרק על הפלטה בשבת אם מותר לאוכלו| דבר לח בשבת277 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' ל' חשוון תשפ\"ה פרשת ויצאהעלון לעילוי נשמת מרת גאולה אלחייאני בת מרים - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח הגדרת ביצה רכה לעניין חימומה בשבת ולעניין ברכה אחרונה (הלכות בישול ה') א. קושיא על דברי מרן זיע\"א בשבוע שעבר בסוף השיעור דיברתי בעניין בישול ביצה, ואמרתי שיש לי בזה השגה מסוימת על דברי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהתיר להערות מים (לט.)חמים על ביצה רכה בשבת. ואני חושב שמהסוגיה ומהראשונים בשבת . ]וראה בזה הלכה ברורה סימן שיח בבירור הלכה אות פט[ .משמע לא כך אבל אני רוצה לעבור מכאן לנושא אחר שקשור לביצה, שדיברתי על זה כאן בבית הכנסת בשבת לפני מוסף ולהרחיב יותר את הנושא. אך קודם כל אני רוצה להקדים, שימו לב רבותיי, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתמיד גדול, ליבו היה רחב כפתחו של אולם. כשאנחנו מקשים עליו קושיה אנחנו צריכים לשבת ולחשוב טוב למה הוא התכוון, מה הפשט בדבריו. כשהוא היה חי, אני הייתי ב\"ה מדבר איתו בלימוד כמעט כל יום. ורוב ההערות שהיו לי, למרות שחשבתי עליהן הרבה, כשבאתי אליו הוא דחה אותן בפשטות ובקלות. אבל היו כמה פעמים, לא פעם ולא פעמיים, שהערתי הערות ולאחר מחשבה הוא אמר לי שאני צודק. היו גם פעמים שהוא אמר לי, תכתוב מה שאתה מבין, אני צריך עוד לחשוב על זה. ואני מספר את זה, משום שאני רואה לפעמים שיש כאלו שבקלות חולקים על דבריו. מביאים ראיה, חושבים שזו ראיה, ולא מתבוננים. צריך לשבת ולחשוב ולבדוק – ממש כך – אם הדברים נכונים! אני זכיתי ללמוד איתו הרבה שנים ברוך השם, למדנו מהבוקר עד הלילה. ממש חברותא, בתקופה שהוא כתב את טהרת הבית. זו הייתה תקופה שהוא היה בשיאו, זה היה עצום. באותו הזמן התחלנו בכולל ללמוד 'איסור והיתר', והוא ביקש שנפסיק ונתחיל ללמוד את הלכות טהרת המשפחה. והתחלנו מתחילת הנושא, והוא היה בא פעמיים בשבוע למסור שיעור ביחווה דעת. האברכים שלנו ב\"ה הם מצוינים, והם היו מדברים ומקשים – ובכל שטף הכתיבה זה עזר לו להביע את הדברים בפני האברכים. באותם ימים הייתי לומד איתו מתשע בבוקר ועד שתיים בלילה! חוץ מהפסקה למנחה וערבית. ולפעמים הוא היה צריך ללכת – ואז היה מרשה לי ללכת לבית קצת ולחזור. והמצב הזה היה במשך כמה שנים! כל כתיבת ספר טהרת הבית ארכה כמה שנים, יומם ולילה! באותם ימים הוא גם לא הרשה לי אז לנסוע לחוץ לארץ. וכשכבר הגיעו מים עד נפש, לא היתה ברירה כי צריך להחזיק את הכולל, הייתי לוקח איתי את כל הדפים, ובדרך וכו' הייתי כותב את 'טהרת הבית הקצר'. וכשהייתי חוזר הייתי מביא לו את הכתבים מוכנים. וראיתי אז גם את גודל העיון שהיה לו בכל דבר ודבר. לכן אני אומר, תורה היא וללמוד אני צריך, ולכל אחד מותר להקשות קושיות, אפילו על הרמב\"ם, אבל אדם שמקשה קושיא צריך לשבת ולחשוב, קודם כל אם הוא באמת חכם ונבון, והוא מבין ויודע להעמיק וללמוד. ואז לשבת ולבדוק, אולי בכל זאת?! אולי אני טועה?! זה חשוב מאוד! כך לומדים תורה! כך צריכים להתייחס אל גדולי ישראל. ב. ביצה אוכל או משקה אומרת, שביצה \"אוכלא דאפרת הוא\" – דהיינו אוכל (ביצה ג.)הנה הגמרא שנפרד. כלומר שמבואר שהגמרא לומדת שביצה היא אוכל ולא משקה. והאחרונים נחלקו אם ביצה חיה גם נחשבת לאוכל או למשקה. יש אומרים שמהגמרא משמע שביצה היא אוכל. אולם יש אומרים, שבאמת, מה שהגמרא אומרת שזה נחשב לאוכל היינו אם היא מבושלת, ותתקשה, תיחשב לאוכל. למעשה, כיון שרוב בני אדם לא אוכלים ביצה חיה, כמות שהיא, ממילא, סתם ביצה היא אוכל. אבל אם היא חיה הרי היא משקה. ג. הבדל בין אכילה לשתייה לעניין ברכה ראשונה המחלוקת הזאת נוגעת גם לעניין ברכה אחרונה, ואבאר. בברכה ראשונה בדרך כלל, אין חילוק אם אם זה מאכל או משקה. אמנם יש דברים שברכתן תשתנה כאשר הם יהפכו להיות מאוכל למשקה. למשל, פירות שעושים מהם מיץ, שהפרי שברכתו 'העץ' או 'האדמה' תיהפך ברכתו להיות 'שהכל'. וכן ענבים שברכת 'העץ' אם נעשו יין או מיץ ענבים ברכתן תהיה 'הגפן'. אבל לגבי ברכה האחרונה, ישנם שלושה הבדלים בין אכילה לבין שתייה. ד. שיעור לברכה אחרונה באכילה ושתייה קודם כל, לגבי השיעור שעליו מברכים ברכה אחרונה. באכילה, רק אם אכל כזית - חייב לברך ברכה אחרונה. ואילו בשתייה, אדם ששתה כזית או שדווקא אם שתה (סימן קצ סעיף ג) כביצה יש מחלוקת אם מברך, ולהלכה נפסק רביעית, מברך. רביעית זה הרבה יותר, זה ביצה וחצי. סמ\"ק, 30-כלומר שאם נשער בסמ\"ק הרי שכזית זה קצת פחות מ סמ\"ק. זה לפי שיטת הגאון רבי חיים נאה. 80 ורביעית זה בערך לשיטת החזון איש זה הרבה יותר מזה. אבל אנחנו נוקטים כמו הגר\"ח .נאה, כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פוסק והיה מורה להלכה 30 לגבי כזית יש מחלוקת כמה זה, אבל אם ננקוט שזה חצי ביצה זה בערך . אם כן זה ההבדל הראשון (סימן תפו סעיף א)סמ\"ק. וכך פסק מרן השלחן ערוך בין אכילה לבין שתייה. ה. שיעור ברכה אחרונה על אכילה ההבדל השני בין אכילה לשתיה, שברכה אחרונה אפשר לברך על אכילה, אך ורק אם אדם אכל כזית - בכדי אכילת פרס. 'אכילת פרס' זו מחלוקת זה כשיעור (עירובין ד. ד\"ה פרס פסחים מד. ד\"ה פרס)רש\"י והרמב\"ם. לדעת רש\"י (פרק א מהלכות עירובין הלכה ט ופרק ב מהלכות שביתת ארבעה ביצים, ולדעת הרמב\"ם זה שיעור שלוש ביצים. והאחרונים נחלקו גם כמה זה בדקות, העשור הלכה ד) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד נוקט שבדינים דאורייתא, למשל באכילת מצה 7.5 בליל פסח - להחמיר ארבע דקות. אבל באופן כללי אפשר להקל עד (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן יז, חזון עובדיה סוכות עמוד דקות. וכך הוא כתב בכמה מקומות קיב, ועוד). האמת, שברוב ככל המאכלים אם אדם ישער בעצמו, בוודאי שבנקל הוא גומר לאכול אותם בהרבה פחות מארבע דקות. למשל מצה יבשה, אדם רגיל יכול לאכול אותה הרבה פחות מארבע דקות. למרות שמצה זה דבר קשה וצריך ללעוס. כל שכן בדברים אחרים. ו. שיעור ברכה אחרונה על שתיה (הלכות שביתת העשור שם ופרק יד מהלכות מאכלות לעומת זאת בשתייה, נחלקו הרמב\"ם והראב\"ד (על הרמב\"ם פרק י מהלכות תרומות הלכה ג) לגבי אסורות הלכה ט) אדם ששתה רביעית משקה של איסור שחייב מלקות, בכמה זמן נחשב ששתה. שלדעת הראב\"ד, זה בכדי אכילת פרס. דהיינו ששתיית הרביעית דקות. אבל לדעת הרמב\"ם, זה כדי שתיית 7.5 תהיה תוך זמן של עד סמ\"ק 80 רביעית – כלומר, הנה כמה זמן לוקח לאדם לשתות רביעית? שזה - כוס רגילה בדרך כלל [ ,בערך, זה קצת יותר מחצי כוס פלסטיק קטנה אומרת על אדם ששותה כוס יין: (פסחים פו:) . הגמרא] סמ\"ק 200 -מכילה כ \"השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שניים - דרך ארץ, שלושה - מגסי הרוח\". כלומר אדם ששותה רביעית בשלושה לגימות, זה כאילו הוא רוצה להראות שהוא מיוחד, זו גאווה כזאת, זה גסות רוח. הגמרא שם מספרת על רבי ישמעאל, שהביאו לו רביעית יין והוא שתה בבת אחת, ואמרו לו איך אתה שותה בבת אחת, הרי זה מגסי הרוח! והוא השיב להם, \"לא אמרי בכוסך קטן, ויינך מתוק, וכריסי רחבה\" – כלומר, שזה נמדד לפי גודל האדם, וכיון שהוא היה גדול לכן אצלו השיעור הוא שונה. לאור זאת רואים, שהדרך הנורמלית לשתות רביעית היא בשתי לגימות. וכך כותב המשנה ברורה (סימן רי סק\"א) להלכה, שמשערים שיעור שתיית רביעית בשתי לגימות. ושתי לגימות זה לוקח שניות ספורות, בזמן ממש מועט, וזהו שיעור שתיית רביעית. אמנם כאמור, המחלוקת של הרמב\"ם והראב\"ד היא לגבי שתיית איסור, אך יש אחרונים שסוברים שגם לגבי ברכה אחרונה יש את אותה מחלוקת. ולכן צריך לשער בכדי שיעור שתיית רביעית, וכדעת הרמב\"ם. אך יש חולקים ורוצים לומר שמשערים לפי הנאת מעיו, וזה אינו דומה לשתיית איסור, אך להלכה אנחנו נוקטים, שספק ברכות להקל, ואם אדם שתה לגימות, ושהה ביניהם אינו מברך ברכה אחרונה. 2-3 ,משקה באופן נורמלי ז. ברכה אחרונה על שתייה חמה יש עוד מחלוקת בשתייה חמה, תה או קפה חמים מאוד, אין דרך לשתותם בלגימה אחת. וכמו כן בשתייה קרה מאוד מאוד, שאדם לא יכול לשתות בבת אחת, כיצד משערים לעניין ברכה אחרונה. להלכה, לא מועיל לומר בזה אפילו ספק ברכות להקל, אאמו\"ר כתב בנושא הזה באריכות בשו\"ת ושם מסיק שבכל משקה שהוא, אם אדם לא שתה (ח\"ה סימן כא).יחוה דעת רביעית בתוך כדי שתיית רביעית, דהיינו בבת אחת, או מקסימום בשתי לגימות, אינו מברך ברכה אחרונה. לאור כל האמור רואים שיש הבדל גדול בין ברכה אחרונה על אכילה לבין שתיה, שבאכילה זה כמה דקות, ואילו בשתייה זה כמה שניות. ח. ברכה על כדורי פלאפל ההבדל שלישי בין אכילה לשתיה, אם למשל היה מעורב מין דגן באכילה. הרי כל מקום שמעורב בו מין דגן שבא לתת טעם, ולא רק לדבק, מברכים 'מזונות'. אפילו כשהדגן הוא מיעוט. כבר סיפרתי פעם שהייתי באיזו חתונה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והשתתף בה גם הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל. ושם היה ויכוח ביניהם לגבי , תוך כדי ]... - פעם כבר סיפרתי לכם מה היה הויכוח[ תולעים בחומוס הויכוח שאל חכם בן ציון את אאמו\"ר, מה מברכים על פלאפל. ואאמו\"ר ענה לו שמברכים 'האדמה' או 'שהכל'. ועדיף לברך 'האדמה' כי זו ברכה יותר מבוררת, שהרי זה עשוי מחומוס ומרגישים את הטעם של החומוס, הפירורים שלו ניכרים. וזה שונה מסלט חומוס שהוא טחון לגמרי, ולא ניכר כל כך. אולם חכם בן ציון אמר לו, שהרי כיום מוכרי פלאפל שמים פירורי לחם. ואאמו\"ר ענה לו שנכון, אבל הפירורי לחם נועדו כדי שהפלאפל לא יתפורר, שהכדורים יהיו שלמים. וחכם בן ציון אמר לו, שהוא בדק ויש מקומות ששמים הרבה פירורי לחם כדי לתת טעם ולא רק לדבק. ואכן אאמו\"ר אמר שאם באמת זה אכן כך, הרי שיש לברך על הפלאפל 'מזנות'. אשר על כן זהו כלל, שבאכילה אם מוסיפים מין דגן, אפילו שהוא מיעוט, אם הוא בא לתת טעם, מברכים עליו 'מזונות'. הנושא הזה הוא לגבי ברכה ראשונה, שהולכים אחר הדגן אם הוא בא להטעים אפילו שהוא מיעוט. אבל בברכה אחרונה זה נושא בפני עצמו. ואכמ\"ל. ט. מין דגן שנתערב בשתייה לעומת זאת בשתיה, אם מוסיפים מין דגן, בכל מקרה הברכה תהיה 'שהכל'. מפורש, וז\"ל: \"קמח של אחד מחמשת מיני (סימן רח סעיף ו) זה שלחן ערוך ועירבו במים או בשאר משקין\" – זה בעצם מה (פירוש בישלו הרבה) דגן ששלקו שאנחנו קוראים דייסה – \"אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו, מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות\". אם כן הרי שמלבד הברכה, שעל אכילה מברך 'מזונות' ועל שתייה מברך 'שהכל'. ישנם עוד שלושה הבדלים כשמעורב מין דגן בין אכילה לשתייה לגבי ברכה אחרונה: א. שבאכילה השיעור הוא בהכזית ובשתייה – רביעית. ב. שבשתייה משערים בכדי שתיית רביעית ולא בכדי אכילת פרס כמו באכילה. ג. שמברכים ברכה אחרונה 'נפשות' ולא 'על המחיה'. י. ג'לי וגבינה רכה אם נחשבים שתיה או אוכל לאור כל האמור מתעוררת שאלה, מה הגדרה של אכילה ושתייה. בתחילת השיעור הזכרנו את הנושא של ביצה חיה, שזו מחלוקת אם תיחשב לאכילה או שתייה. והנה, לסוברים שביצה חיה נחשבת לאכילה, הרי שלא צריך לעיסה בכדי להיחשב לאכילה, הרי ביצה רכה גומעים אותה, זה רך, אי אפשר ללעוס אותה. הרי אומרים 'גומע ביצה' לא אומרים 'אוכל ביצה'. לעומת זאת לסוברים שביצה רכה תיחשב לשתייה, הרי שאין ראיה מביצה. כי ביצה באמת זה דליל מאוד. זה כמו מים ממש. וממילא תתעורר גם שאלה על לבן, שמנת, גבינה וכיו\"ב, שלא לועסים אותם, גומעים אותם, האם זה יחשב למאכל או למשקה. אמנם לגבי ברכה ראשונה אין הבדל. אבל לגבי ברכה אחרונה יש כאן שני הבדלים. אמנם עצם הברכה בוודאי שהיא תהיה 'נפשות'. אבל השאלה היא כיצד לשער אותם לעניין הברכה, האם בכדי אכילת פרס כמו אוכל, או כדי שתיית רביעית. יתירה מזאת, אם נחשיב את הביצה כשתייה ונשער ברביעית, לעולם לא יברכו ברכה אחרונה לדברים האלו. וכי יש מישהו שמסוגל לאכול גביע לבן או גבינה ולאכול אותו בבת אחת?! רק אדם משונה מן הבריות יעשה דבר כזה. כמו כן גם ג'לי, שהוא דבר שאינו נפשר מאליו, בשונה מגלידה שנפשרת מאליה, וזו מחלוקת אם זה משקה או מאכל, וספק ברכות להקל, ולכן לעולם לא מברכים ברכה אחרונה על גלידה. אם אדם אוכל רביעית גלידה בבת אחת, צריך לקחת אותו לבית משוגעים... איך אפשר לאכול כך דבר כזה?! זו לא דרך אכילה! כמו כן זה לא משנה אם (שו\"ת זו גלידה חלבית או לא, וכמו שחילק בזה הגאון הרב בן ציון אבא שאול , מפני שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שגלידה נחשבת אור לציון ח\"ב פרק יב אות יב) לספק משקה בגלל שזה עתיד להינמס. אבל לבן, ג'לי, שמנת, גבינה רכה, קוטג' וכיו\"ב לא נהיים נמסים. אם כן האם יש לשערם באוכל או כשתייה. יא. סתירה בדברי מרן השלחן ערוך מדברי מרן השלחן ערוך שהבאנו לעיל, שכותב לגבי דייסה, שכתב \"שאם זה היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו\" – משמע לכאורה שצריך לעיסה. כלומר שדבר מאכל ייחשב מה שלועסים אותו. לפי זה אם לא לועסים אותו הרי הוא נחשב למשקה. והנה, השלחן ערוך בהמשך דבריו כותב \"ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה\" – משמע מדבריו לכאורה, שדווקא אם שותה את זה זה נחשב למשקה, אבל אם אינו שותה – אינו משקה אלא מאכל. הרי שיש משמעות סותרת בדברי מרן מתחילה לסוף. ואינו מתרץ את דברי מרן, (סק\"ח) את השאלה הזאת שואל המגן אברהם אלא פוסק להלכה, שהכל תלוי בשתייה, כלומר שאם הוא שותה את זה, זה לא צריך לעיסה – הרי שזה נקרא שתייה, וכל מה שאינו שותה - הרי שהוא מאכל. המגן אברהם אמנם נחשב לגדול האחרונים, ואכן בנושא הזה היד אהרון (ס\"ק יח), כל האחרונים כולם הסכימו למגן אברהם. הגאון מווילנה ועוד הרבה אחרונים הביאו להלכה את (ס\"ק כב) המשנה ברורה (הגהת בית יוסף), דברי המגן אברהם, שהכל תלוי בשתייה. דהיינו שלא צריך לעיסה כדי שייחשב למאכל. ולכאורה אפשר לומר קל וחומר, שאם בביצה שזה כל (ח\"א חאו\"ח כך רך יש מחלוקת אם זה מאכל או משקה, ולכן פסק היביע אומר שספק ברכות להקל, הרי שבדבר מאכל שלא לועסים אותו, בוודאי סימן יא) שצריך לברך עליו ברכה אחרונה בכזית. כי זה נחשב לאכילה. יב. הגירסא הנכונה ברמב\"ם כיום יש רמב\"ם מהדורת פרנקל, לפני שנים זה לא היה. וכשלא היה רמב\"ם פרנקל, כדי לברר את נוסחאות הרמב\"ם הייתי בודק בראשונים, שישנם ראשונים שרגילים לצטט את לשון הרמב\"ם, וכך הייתי מגלה את הנוסחא הנכונה. והנה כשלמדתי את הנושא הזה, חיפשתי מהי הנוסחא הברורה ברמב\"ם, ויש ראשון אחד שרגיל תמיד להעתיק את לשון הרמב\"ם והוא רבי דוד כוכבי. הוא חיבר את 'ספר הבתים' על הרמב\"ם. ובכל דבר הוא מעתיק את לשון הרמב\"ם, ואחרי זה דן בכל מיני פרטים שיוצאים מדברי הרמב\"ם, ובפשט בדבריו. הוא היה חברו של המאירי. והנה לשון מרן השלחן ערוך הנ\"ל הוא ציטוט מילה במילה מהרמב\"ם מרן העתיק את לשון הרמב\"ם. וכשפתחתי בספר (פרק ג מהלכות ברכות הלכה ג). הבתים ראיתי שרבי דוד כוכבי מעתיק ברמב\"ם, במקום 'ללועסו' בס' כתב 'ללועטו' – לשון הלעטה. וכך כותב גם בספר מעשה רוקח שחי כמה מאות שנים אחריו, לפני בערך שלוש מאות שנה. והוא כותב שזו הגירסא הנכונה. וכשיצא הרמב\"ם פרנקל, הם שינו בלשון הרמב\"ם עצמו, וכתבו 'ללועטו', ובהערות הם מביאים שזו הגירסה הנכונה ברמב\"ם. לאור זאת, אם נאמר שהגירסא הנכונה היא 'ללועטו' – תתורץ קושיית המגן אברהם. שבאמת מרן השלחן ערוך סובר, שאכילה תיחשב אפילו \"הלעיטני נא\". כלומר שאכילה אינה חייבת (בראשית כה, ל)בלי לעיסה, כמו להיות לעיסה, אלא אפילו בצורה של לעיטה, זה נחשב לצורת אכילה. יג. לא צריך לעיסה בכדי שייחשב אוכל לאחר שראיתי את כל זה, בדרך כלל בחצות הלילה, ואף אחרי כן, הייתי חוזר מכאן – בית הכנסת יחוה דעת – לביתי, והייתי תמיד מתבונן לראות והייתי ]... - בדרך כלל היה אור[ אם האור בחדרו של אאמו\"ר עדיין דולק עולה אליו, מכין לו כוס תה, והיינו מדברים בלימוד. ואז ניגשתי אליו ודיברתי איתו על הנושא הזה. והנה רק אמרתי לו את הקושיא של המגן אברהם, הוא מיד אמר לי: תסתכל בספר הבתים, הוא גורס ברמב\"ם 'ללועטו'... תסתכל במעשה רוקח וכו', וציטט לי את הכל מהזיכרון. הוא זכר את הכל במקום. ואז הוא אמר לי, שאכן להלכה לא צריך לעיסה בכדי שייחשב אוכל! ואני שאלתי אותו על כך שוב, האם אני יכול לכתוב זאת בשמו, והוא השיב שאכן כן. ושזה פשוט וברור לו, בלי כל מחלוקת. וכל הפוסקים ככה סוברים שלא צריך לעיסה. כמו כן הגאון הרב גדעון בן משה שליט\"א יש לו ספר ושם יש לו תשובה שלמה בנושא הזה, וגם הוא מסיק בבירור שלא צריך לעיסה בכדי שייחשב אוכל. יד. אם לבן נחשב לאוכל או משקה כל זאת הבאנו כדי לבאר את העניין של ביצה, אם היא מאכל או משקה. ואמנם ביררנו להלכה שדבר שאין לועסים אותו – נחשב אוכל. אבל ביצה זה ספק, לכן בביצה אומרים ספק ברכות להקל – ורק אם גמע שתי ביצים, או ביצה וחצי, שיהיה כשיעור רביעית, שבוודאי לכל הדעות ראוי לברך - אבל כאמור זה לא דבר הגיוני, שאדם יגמור בבת [ .עליה ברכה אחרונה . אבל בכל שאר הדברים שאינם נוזלים, כמו גבינה רכה, ]אחת שתי ביצים לבן וכיו\"ב, שהרוב בהם הוא מוצק ואוכלים אותם עם כפית, יש להם דין של אוכל ומשערים בכזית. אכן בלבן ישנה אפשרות שמנענעים חזק את הלבן – ושותים את זה ישר מהגביע. שבאופן זה הלבן הופך להיות שתייה. כיון שהוא נעשה דליל מדי, ואז ישערו ברביעית. כמו כן ישנם סוגים נוספים של לבן שהם נוזלים יותר מטבעם. טו. ברכה על הגלידה בתוך הסעודה לגבי גלידה הדין שונה, אמנם לא שותים גלידה, אך כאמור כיון שגלידה נמסה מאליה, אז זו מחלוקת האחרונים וספק ברכות להקל. ולכן אם אוכלים גלידה בתוך הסעודה, כיון שעל משקה עצמו אנחנו לא מברכים שישנם (בית יוסף סימן קעד). משום ספק ברכות שהרי זו מחלוקת ראשונים ראשונים שסוברים שיש לברך על משקה בסעודה. ולכן מספק כדאי . אך כיון שכל זה הוא (שלחן ערוך שם סעיף ז)לשתות ולברך 'שהכל' קודם הסעודה במשקה, שתפקידו הוא לשרות את המאכל, זה חלק מהסעודה. אבל גלידה אוכלים רק לתענוג, אף אחד לא אוכל גלידה בשביל לשרות את האוכל. וגם בזה דיברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יותר מפעם אחת, כמה פעמים, והוא אמר חד משמעית שיותר טוב להשאיר את הגלידה לאחר הסעודה. אבל אם אדם אוכל גלידה בתוך הסעודה, לא אומרים בזה ספק ברכות להקל, וצריך לברך על הגלידה בתוך הסעודה. טז. אם גלידה נפטרת בברכת הקידוש אני הסתפקתי לגבי קידוש בשבת. שבעיקרון יין פוטר שאר מיני משקים האם יין יפתור את הגלידה? הרי זה ספק משקה, ועל הצד (סימן קעד סעיף ב), שזה משקה, היין פותר את זה. ושאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על כך, והוא השיב לי שיין אינו פוטר את הגלידה, וצריך לברך עליה 'שהכל'. אמנם נכון שלגבי ברכה האחרונה אומרים ספק ברכות להקל. אבל לגבי יין אינו (הלכה ברורה ח\"ט סימן קעז פוטר את הגלידה. ולכן הוא אמר לי, שמה שכתבתי שבשבת לא לברך על הגלידה בתוך הסעודה כי היא נפטרת בקידוש, אות יג) שלדעתו זה לא נכון, ואפילו בשבת צריך לברך על הגלידה. מאידך גיסא, על לבן, שמנת, גבינה רכה וכיו\"ב, לא מברכים באמצע הסעודה, כי זה כמו תבשיל, שמלפתים בהם את הפת. אבל על ג'לי מתוק צריך יהיה לברך עליו בתוך הסעודה, כי הוא לא דומה לגלידה, מפני שהגלידה היא נימוחה מאליה, הג'לי אינו נימוח אלא אם כן בחדר חם מאוד מאוד, אבל בטמפרטורת החדר רגילה זה נשאר מוצק. יז. גוי שחימם תבשיל לח בשבת אם מותר באכילה אמרנו בשיעורים הקודמים שיש מחלוקת באמירה לגוי, בבישול אחר סובר, שאסור (סימן רנג סעיף ה) בישול בלח. ויש בזה שלוש שיטות: הרמ\"א לומר לגוי לחמם תבשיל לח, קר לגמרי, מפני שיש בישול אחר בישול בלח. אמנם יש מחלוקת אם הרמ\"א סובר שזה דאורייתא, או חומרא בעלמא. (סוף סימן רנג ס\"ק לט), אך אני חושב שלדעת הרמ\"א, וכך גם הבין המגן אברהם שאם זה קר זה בישול גמור. כלומר שלפי הרמ\"א בוודאי שאסור לומר לגוי לחמם מרק בשבת. ואפילו בדיעבד, אם הגוי חימם המאכל אסור באכילה. והמגן אברהם מסכים עם זה, אבל מחלק, שבמקרה שהגוי חימם, בדיעבד מותר לאכול את האוכל. והסיבה לכך היא, שכיוון שזו מחלוקת, ולהרמב\"ם (יט ע\"א בדפי הרי\"ף ד\"ה תנו רבנן והר\"ן(עמ\"ס שבת לט:) , הרשב\"א (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג) זה מותר, לכן בדיעבד מותר.ובריש פרק ד) יח. אמירה לגוי לחמם מרק על הפלטה מוסיף עוד, שמותר לומר לגוי לחמם (שיורי ברכה סימן שיח סק\"א)מרן החיד\"א מרק בשבת, בתנאי שזה לא יהיה על האש. אבל אם מניח את המרק על פלטה או סמוך לאש שיתחמם לאט לאט – מותר לומר לגוי. ואני כתבתי והבאתי (הלכה ברורה סימן שיח, וכרך כ' מהדו\"ח סימן שיז) בזה באריכות בכמה מקומות ראיות להצדיק את דבריו. וככה המסקנה להלכה. יט. טעה וחימם מרק בשבת אם מותר באכילה ויש לדון, אם יהודי חימם מרק בשבת – האם המרק הזה יהיה מותר לאוכלו הוא (סימן שיח סעיף טו),בשבת. והנה אמנם לדעת רוב הראשונים והשלחן ערוך עבר על איסור דאורייתא של מבשל בשבת. מאידך, הלא האיסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת, זה דרבנן. חכמים קנסו שלא ליהנות ממלאכה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הוא לא עשה איסור, וזו (שם) שנעשתה בשבת. אולם כיוון שלפי הרמב\"ם מחלוקת בדרבנן - ספק דרבנן לקולא. כלומר מה שמרן פסק להחמיר זה בעצם החימום שהוא אסור מהתורה. אבל בדיעבד אם עשה, זה לא בסדר, וכשיבוא המשיח ויבנה בית המקדש, והרא\"ש (שבת קמה: ד\"ה כל) והיה אם תיפסק ההלכה על ידי המשיח, כדעת רש\"י והראשונים שסוברים שזה איסור, יהיה עליו להביא קרבן (הובא בטור סימן שיח) חטאת. אבל לגבי האוכל, בדיעבד כיוון שלדעת הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן, מותר היה לכתחילה לעשות את זה, ספק דרבנן לקולא. כ. הלכה כדברי המיקל?! כל מה שאמרנו הוא באופן של למשל אדם בעל תשובה, הוא לא יודע הרבה, הוא רק יודע שצריך לשים את האוכל על הפלטה, וטעה והניח את המרק שהיה במקרר – על הפלטה, והנה נכנס אליו מישהו הביתה ואומר לו – אסור! זה איסור דאורייתא. אז פה המרק הזה יהיה מותר. אבל אם יבוא אחד ויניח את המרק על הפלטה, ותאמר לו שזה אסור, שלחן ערוך אוסר, והוא יאמר לך: מה אתה כל כך מחמיר?! תהיה מתקדם קצת!... תהיה ליברלי... היום יש סוג כזה של חדשנים שאומרים: הלכה כדברי המיקל, אנחנו פוסקים כך בהלכות אבלות כשיש מחלוקת רצינית, הלכה כדברי המקל באבל, אבל יש כאלו שאצלם הם אבלים כל הזמן... ובכל מחלוקת אומרים הלכה כדברי המיקל... מה הם טוענים?! צריך לקרב את התורה אל העם, לכן צריך להקל! כל מיני טענות משונות כאלו, אין שיקול דעת, אין הכרעה, אין שלחן ערוך! לצערנו יש כאלו. לכן אם הגעת בשבת לבית של אדם כזה, הוא לובש כיפה, הוא נראה ירא שמיים, אבל הוא 'ליברלי'... וכשאתה אומר לו שאסור הוא אומר לך: אני הולך אחרי הרמב\"ם שמתיר... מה אתה חולק על הרמב\"ם?! לא מעניין אותי שלחן ערוך, אני הולך אחרי הרמב\"ם. חימם את המרק במזיד גמור מה הדין של המרק הזה? האם יהיה מותר לאכול את המרק הזה בשבת? האמת היא שיכול להיות שבמצב כזה של מזיד – צריך לומר לו שלא ישתה את המרק, אבל אם מסתכלים על ההלכה, באופן פשוט יהיה מותר. משום שזו מחלוקת, וספק דרבנן לקולא. מעשה שבת זה דרבנן. אבל אם הוא עושה את זה בהתרסה, בשאט נפש, הרי שאז אפילו שזה מותר צריך קצת לחנך אותו, ולהגיד לו - אני לא אוכל את זה. עשית נגד השלחן ערוך. כא. שימוש בסיר בישול חשמלי בשבוע שעבר דיברתי באריכות על פלטה חשמלית. והנה הפלטה המצויה אין בה כפתורים, והחום שלה הוא חום חזק וקבוע, אבל לא רגילים לבשל על פלטה, ולכן אמרנו שתבשיל יבש מותר להניח בשבת על פלטה. יתירה מזאת, אם יש תבשיל לח על הפלטה, ורוצה לקחת חתיכת בשר מבושלת לגמרי, ולהניחה לשרות בתוך התבשיל שעל הפלטה, מותר. והנה בשנים האחרונות נפוץ מאוד השימוש בסיר בישול חשמלי. וישנם רבים שעושים את החמין בסיר הזה. ואופן הפעולה שלו היא, שזה סיר של מתכת שיש בתוכו גופי חימום שבדרך כלל נמצאים בדפנות, ויש בו כמה דרגות חום. הסיר הזה הוא לא כמו פלטה, כיון שיש שרגילים לבשל בסיר הזה. גם השם שלו בלשון העם הוא \"סיר לבישול איטי\" – יותר איטי יותר משובח... פעם היו מבשלים עם פתיליות, שזה כמין פתילות של בד עבות וגדולות, וזה היה דולק שעות עם נפט. אמא ע\"ה ככה הייתה מבשלת. זה בישול איטי מאוד והאוכל היה יוצא מאוד משובח. היום עושים על הגז – כי גז חיש ונעופה... מהר מהר. והסיר החשמלי הוא כמו הפתיליה הזו, בישול איטי. ולכאורה כיון שאנשים רגילים גם לבשל בסיר החשמלי הזה ממילא יש להתייחס אליו כבישול על אש גלויה. זה שלא רואים את גופי החימום זה לא ישנה הרבה, כי יש כפתור. וגם לא יועיל לכסות את הכפתור הזה, כיון שלא מצינו כיסוי אלא רק באש, גרופה או קטומה. ואם יכסה, לא יהיה שייך לומר שזה לא ייחשב אש. לכן אסור להוציא תבשיל מהמקרר ולהניחו בסיר כזה כשהוא דלוק, זה כמו אש גלויה, וממילא יש בזה משום מיחזי כמבשל, וכן משום שמא יחתה בגחלים. מלבד זאת, אם יש חתיכת בשר קר ומבושלת לגמרי, ורוצה להניחה בתבשיל הנמצא בתוך הסיר בישול חשמלי, אסור לעשות כן משום שיש בזה מיחזי כמבשל, או משום שמא יחטא. כלומר שזה לא משנה אם מניח את הסיר כולו, או שמכניס דבר לתוך תבשיל שבסיר. כב. שהייה לצורך מחר והנה הסיר הזה יש בו משום שהייה, ויש מקום לדון שיש בו גם הטמנה במקצת, וזו מחלוקת, מרן מחמיר. ולכאורה זו בעיה גדולה להשתמש בסיר הזה לחימום אוכל בשבת. אבל להכין חמין בסיר כזה – מותר בתנאי שהתבשיל הזה כבר התבשל לפני השבת. ולכל הפחות הגיע לחצי בישול עד כניסת השבת. אם כן יש לנו בזה שני צדדים להקל. צד אחד, שיטת חנניה שמתיר אפילו להניח על גבי האש בתבשיל שמבושל ומצטמק ויפה (שבת לו, או שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. זו המשנה הראשונה בפרק כירה . ולמרות שיש ויכוח באחרונים מה דעת השלחן ערוך, האם פוסק כמו לו:) חנניה או לא. משום שמרן בסתם פסק כמו חכמים לאסור משום שהייה. ורק בשם יש אומרים הוא מביא את השיטה של חנניה. אך הויכוח הוא לגבי פירות שאדם הניח סביב הקדרה. ויש (סעיף ד)בגלל דבריו בסימן רנ\"ד ויכוח אם מרן שם חזר בו, או שבאמת שם הוא פוסק כמו חנניה. ולפי הגאון מווילנא (סימן רנד סעיף ד) אין משם שום ראיה. אבל מי שילמד את הנושא בתחילת סימן רנ\"ד באופן ] - זו סוגיה מאוד מסובכת[ של שהייה בצלי יסודי, רואה שם חד משמעית שמרן פוסק כמו חכמים ולא כמו חנניה. מרן מחמיר בשהייה על גבי האש. והנה, אמנם אני הבאתי את הראייה הזאת, וצריך לדעת שבדברים כאלו שרוצים לברר את שיטת מרן, אם אף אחד לא כותב את זה צריך לחשוב, אולי אני טועה?! הרי כל גדולי האחרונים למדו שלחן ערוך, ואם הם לא הביאו את הראיה הזאת - סימן שזה לא נכון! אז חיפשתי ומצאתי, ברוך השם, שהמטה יהודה כותב כך. כיוונתי לדעתו. ואני חושב שזו ראיה שאין עליה תשובה. בתחילת הדברים דן מה דעת מרן, ולאחר (ח\"ו חאו\"ח סימן לב) אולם ביביע אומר מכן הוא אומר, שגם אם נאמר שמרן פסק כמו חכמים ולא כמו חנניה, פשט המנהג להקל כמו חנניה. וכך הוא מביא בשם גדולי האחרונים שהעידו, שפשט המנהג כמו חנניה. ועוד כתב שם, שיש ראשונים שסוברים ששהייה לצורך מחר, וכך היא גם דעת הרי\"ד וריא\"ז ועוד, לכן מי שמיקל בחמין יש לו על מה שיסמוך. אבל רצוי שלפני השבת לסובב את הסיר כך שהכפתורים יהיו ממש ליד הקיר, שלא חלילה ישכח וישנה את הכפתורים. ואמנם לא חייב לכסות את הכפתורים, אבל בוודאי שאם יכסה תבוא עליו הברכה. כג. לכבד את הדעות האחרות בעבר כבר סיפרתי, שבשנת תשל\"ז הגיע לארץ ישראל מרן הגאון רבי שלום משאש. הוא היה רב במרוקו, וכשבא לארץ נבחר להיות רב ראשי בירושלים. ובשבת הראשונה בארץ, התארח בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא יודע מה דעתו בנושא הזה, האם הוא נוהג להקל או לא. למעשה, לאחר זמן הוברר שאף הגר\"ש משאש בעצמו היקל בזה, (שו\"ת יביע אומר שם ושו\"ת יחוה דעת ח\"ב סימן מה). וכפי שאאמו\"ר היקל בזה והנה אמא ע\"ה הייתה רגילה להכין חמין עם פתיליה. והנה ביום שישי נכנס אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למטבח, ואמר לה שתשים אסבסט וכיו\"ב, שיחצוץ בין הקדרה ובין האש. ואמא ע\"ה אמרה לו, שהיא חוששת שהחמין לא יצא טוב, אבל אאמו\"ר התעקש על כך. ואז באתי ואמרתי לו, אבא, למה אתה מחמיר בזה?! הרי זה מותר! ואז הוא אמר לי, בא אליי תלמיד חכם גדול, אני לא יודע מה הוא פוסק בעניין הזה, והרי ידוע מה שאמרו חז\"ל על בית שמאי ובית הלל, שהם היו אוכלים אלו אצל אלו, כי אם למשל בא אחד מבית שמאי לבית הלל, המארח היה נותן לו לאכול רק לפי החומרות של בית שמאי. וכך גם אני – אמר לי אאמו\"ר – וכי אני אתן לו דבר שלשיטתו אסור?! אבל אני עניתי לו, שהרי גם לשיטתו זו מחלוקת בדרבנן, ואפשר להקל ולאכול, גם אם לדעתו אסור יהיה לעשות את השהייה לכתחילה. אבל אאמו\"ר ענה לי על כך, זה ברור שלכל הדעות, לאחר הבישול באופו הזה האוכל יהיה מותר באכילה. אבל וכי אני יכול לעשות כך לכתחילה, לעשות איסור – לדעתו – ולסמוך על כך שהוא יאכל את האוכל?! כלומר הוא החמיר רק על הספק. אנחנו צריכים ללמוד מזה, כמה עלינו לכבד כל תלמיד חכם, לכבד כל דעה אחרת, לא לבטל סתם דעות אחרות! אלו ואלו דברי אלוקים חיים."},{"filename":"278.pdf","content":"גדר מתעסק ודבר שאינו מתכוון| מקרר ששכחו לכבות בו את המנורה| המשך בירור הדין בשימוש בסיר בישול חשמלי בשבתנושאי השיעור: פתיחת ברז המים | חשש איסור בונה בהדלקת חשמל בשבת| הדלקת נורת לד או מנוע של מזגן בימינו| אם פסיק רישיה זה דאורייתא או דרבנן| הליכה במקומות| פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן| אמירה לגוי במקום של הסרת מונע| אמירה לגוי לפתוח את המקרר בשבת| החמים בשבת בדבר המקררים החדשים בימינו| שיש מנורה הנדלקת כשעוברים תחתיה278 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' ז' כסליו תשפ\"ההשיעור מתקיים 20:15 בכל יום ראשון בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןפרשת וישלח מקרר ששכחו לכבות בו את המנורה| )'שימוש בסיר חשמלי בשבת (הלכות בישול ו א. שימוש בסיר בישול חשמלי בשבת בסוף השיעור הקודם עסקנו בעניין שימוש בסיר בישול חשמלי בשבת. יש לו ),Crock-Pot ( וביארתי, שסיר בישול חשמלי, שזה סיר לבישול איטי דין של אש גמורה. ולפי זה להניח תבשיל בכלי הזה דינו ממש כמו להניח על גבי האש, שאם זה מצטמק ורע לו בוודאי מותר, אך אם זה כמאכל בן דרוסאי או שזה מבושל כל צורכו ומצטמק ויפה לו, זה משתבח כמו חמין, זו מחלוקת חנניה וחכמים, הסברתי את זה כבר בשיעור הקודם ואכמ\"ל. אך יש עוד פרט אחד חשוב שצריך להדגיש אותו. למשל, האם מותר להכניס חתיכות בשר מבושלות לתוך תבשיל הנמצא בסיר כדי לחממם. כלומר, כאשר סתם סיר נמצא על פלטה, והתבשיל שבו מבושל לגמרי ורוצה להכניס בתוכו קוגל למשל, כדי שיתחמם, הוא עוטף את הקוגל ומכניס אותו לסיר ותוך כמה דקות הוא מתחמם – מותר. אין גם בעיה של מגיס כיון שכל התבשיל שבסיר מבושל לגמרי. אבל בסיר בישול חשמלי, כמו שאסור להניח את הסיר הזה, אולי יהיה אסור גם להכניס לתוכו כל דבר בשבת. וזה כבר לא קשור לדיני שהייה, אלא השאלה היא אם יש בזה חשש של מיחזי כמבשל. ואם אסור להניח סיר על האש אז אולי גם יהיה אסור לפתוח את הסיר בישול החשמלי הזה ולהכניס לתוכו דברים מבושלים. וצריכים לא רק להגיד מותר או אסור, אלא צריכים למצוא גם רעיונות לפתור את הבעיה, שהרי כנראה זה אמצעי החימום היחידי שלו, אין לו פלטה, הוא חיבר אותה לשעון שבת וכבתה בלילה, נשאר לו רק את הסיר בישול חשמלי של החמין, ולכאורה לתוכו אסור לתת כלום משום מיחזי כמבשל. ב. הפתרון לחימום בסיר בישול בשבת אבל יש לכך פתרון, שהנה ברוב סירי הבישול החשמליים גופי החימום - יש בזה שאלה של הטמנה [ .נמצאים מסביב בצדדים, ולא מלמטה אני חושב שאפשר לעשות ]במקצת, אבל זה לא הנושא עכשיו ואכמ\"ל דבר פשוט, לקחת מכסה קטן של סיר, ולהניח אותו בתוך הסיר החשמלי, וזה מגביה את הסיר הפנימי שבתוכו האוכל, וממילא זה היכר ואין את החשש של מיחזי כמבשל. שהרי כשם שבאש גלויה אפשר להניח עליה טס של מתכת, ועל הטס להניח את הקדירה, וכפי שביארתי בשיעורים הקודמים זה יהיה עדיף - פלטה זה עוד יותר קל, כי בפלטה אין כפתור ובסיר [ ,מגרופה או קטומה , בוודאי שבסיר ]בישול יש. אבל גם כך אין חיוב לכסות את הכפתורים בישול חשמלי כאשר עושה היכר כמו שאמרתי – להניח מכסה בתחתית של הסיר, הרי שלא יהיה בזה משום מיחזי כמבשל. באופן כזה הסיר גם פחות נוגע בדפנות, כיון שהסיר הזה בנוי שהוא נעשה צר למעלה. וממילא החימום יהיה פחות מאשר אם הסיר יהיה מונח במקומו, אבל באופן זה יהיה מותר להכניס לתוכו מאכלים ללא כל חשש. ואין חשש של שהיה ולא - תזהרו לא להניח שם צלחת [ .מדין בישול, זה הופך להיות כמו פלטה .]...זכוכית, זה עלול להתפוצץ כמו כן יכול להניח שם 'נייר אלומיניום' – 'נייר כסף'. לקחת כמה אחדים, , ] - מוכרים היום חתוך – אסור לחתוך את זה בשבת[ אולי עשרה חתיכות לקפל אותם ולהניח אותם בתוך הסיר, וזה מגביה את הסיר החיצוני. וההיכר הזה ניכר, כיון שכמו שבאש שרואים את האש מכוסה, כך גם בסיר חשמלי כשרואים את הסיר החיצוני שלא יושב טוב והוא מוגבה, ממילא יש היכר, וזה לא מיחזי כמבשל. ג. שכחו לכבות את המנורה במקרר בזמן האחרון, כמעט בכל שבת בא מישהו אחר ושואל אותי את השאלה הזו, שכחו את המנורה שבמקרר דלוקה וכל האוכל במקרר, ומה ניתן לעשות. אני אומר 'ברוך השם' כי [ .והנה כאן בשכונת 'הר נוף' ב\"ה יש הרבה גויים חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות נד.), הגויים לכבוד מורינו ורבינו +עטרת ר+++אשינו מרא דארעא דישראל מרן הראשון לציון שליט\"אשליט\"ארבינו דוד יוסף רבינו דוד יוסף וכסאו ירום ונשא וגבה מאוד, עד יבוא ינון ולו יקהת עמים במהרה בימינו, אמן.יהא רעוא דתינשא מלכותו אכולא כרכא, ולא יעדיה מינן זיויה ויקריה, לרגל הכתרתו בכתר מלכות להנהיג את העם היושב בציוןנשיא בית הדין הגדול .שיש פה באים בשביל לטפל באנשים זקנים וחולים, וזה דבר חשוב מאוד ומשתמשים בגויים הללו לכל מיני דברים, ובאמת חשוב מאוד לדעת מה . והשאלה נשאלת, האם מותר לקרוא לגוי ]מותר ומה אסור לבקש מהם לפתוח את המקרר. ד. מה זה 'מתעסק' אני רוצה קודם כל להסביר את יסוד הדברים, כדי שתבינו למה אני אומר את המסקנא הזו, אני לא רוצה רק לומר מותר או אסור. הנה במלאכות מלאכת מחשבת אסרה תורה. סוף מעשה במחשבה (ביצה יג:)שבת יש כלל תחילה. דהיינו שבמלאכות שבת, כדי שפעולת החילול שבת תהיה אסורה, צריך שיתכוון לעשות את הפעולה הזו. יש לפעמים מצב שאדם עשה פעולה שהוא בכלל לא התכוון לעשות את הפעולה. למשל, אדם עומד ומדבר עם חברו, ופתאום נשען על המתג של החשמל, ונדלק האור או כבה, זה לא נקרא שוגג או מזיד, זה נקרא שעשה דבר בלי כוונה. הוא לא התכוון לעשות את הפעולה, זה נקרא מתעסק. גם במתעסק ישנם כמה חילוקים. יש מתעסק שהוא יותר גרוע, למשל, שעומד סמוך לקיר ופתאום בא מישהו ודחף אותו על הקיר ונכבה או נדלק החשמל, שאמנם גם לא התכוון להישען על הקיר. מבחינת ההלכה, זה קל וחומר שהוא מתעסק יותר גרוע, הוא לא צריך לפחד שכשיבוא משיח יצטרך להביא קרבן, כי זה לא נקרא שוגג. זה לא מלאכת מחשבת. ה. מעשה שבת במתעסק בעניין מעשה שבת (הלכה ברורה על סימן שיח) נוסף על כך כתבתי בספר שלי במתעסק. למשל, אדם נשען ולא שם לב ונדלקה הפלטה מחמתו, והאוכל התבשל, שאין לזה דין מבשל בשבת, כי זה מתעסק בעלמא. ואכמ\"ל. ו. דבר שאינו מתכוון אחרי דין של מתעסק יש דין של דבר שאינו מתכוון שזו מחלוקת רבי ואנחנו נוקטים להלכה כדעת רבי (ביצה כג.).יהודה ורבי שמעון בר יוחאי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר. דוגמא לדבר שאינו מתכוון: אדם שנמצא בחצר שיש שם עפר, ורוצה לגרור שם כיסא, אפילו כיסא פלסטיק פשוט שכשגורר אותו באדמה יכול להיות שזה אפילו לא יעשה חריץ, ספק אם יהיה חריץ, האם יש בזה משום חורש? זה נקרא שהוא עשה מלאכה? הרי כוונתו היא רק לגרור את הכיסא, הוא לא רוצה לחרוש. כלומר הוא מודע לכך שזה עלול לעשות חריץ, אבל הוא לא מתכוון לכך. באופן כזה זה נקרא דבר שאינו מתכוון, ומותר. וזו דעת רבי שמעון, וכך היא להלכה. שכל דבר שעושה ואין לו כוונה לעשות את המלאכה, הוא מתכוון לדבר אחד ונעשה דבר אחר – מותר. דבר שאינו מתכוון אינו דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה. מפני שבמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוון למלאכה אבל אינו מתכוון לתוצאה, לעומת זאת בדבר שאינו מתכוון הוא כלל אינו מתכוון למלאכה, ולכן מותר. אבל, זה בתנאי שרוב הסיכויים שפעולת הגרירה לא תעשה - לכן הבאתי דוגמא של כיסא פלסטיק, שרוב הסיכויים [ ,חריץ באדמה שלא יהיה שום חריץ באדמה, אכן זה תלוי באיזה אדמה מדובר אם יש שם . אבל אם יש מיטה מברזל גדולה וכבדה, וגורר אותה במקום ]עפר וכיו\"ב שרבי (שבת עה.) שיש שם עפר, באופן שברור שייווצר חריץ, אומרת הגמרא שמעון מודה שזה אסור \"מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות\". ז. פסיק רישיה מה זה פסיק רישיה? פירוש המילים 'פסיק רישיה ולא ימות' היינו, תחתוך את הראש ולא ימות?! כגון אדם שבנו הקטן בוכה, והוא רוצה לשעשע את הילד, והוא אדם משונה כזה שאומר, אני אחתוך את הראש לעוף ואתן לילד את הראש שישחק בו. והוא אומר, אני לא מתכוון להרוג את העוף, וכי מה זה לא מתכוון?! וכי אפשר לחתוך את הראש והוא לא ימות?! במצב כזה מודה רבי שמעון שאסור. ח. פסיק רישיה במלאכה דאורייתא אסור מהתורה בכמה מקומות בגמרא יש ראיות שבפסיק רישיה במלאכה דאורייתא - (שו\"ת ברכת אברהם סימן יט)אסור מן התורה. בתשובות רבנו אברהם בן הרמב\"ם מובא, שהיה רב אחד שכתב לרבנו אברהם בן הרמב\"ם שזה דרבנן, ורבינו אברהם ענה לו במילים תקיפות מאוד מאוד שלא נכון, וזה דאורייתא. כמו רואים שפסיק (ראה פרק א מהלכות שבת הלכה ו ועוד)כן גם ברמב\"ם בכמה מקומות מביאים בשם (שבת קג. ד\"ה ל) רישיה זה ממש איסור מהתורה. וכן התוספות שפסיק רישיה דלא ניחא ליה - שלא אכפת לו מזה, (ערך סבר),בעל הערוך זה אסור מדרבנן. מזה אנחנו מבינים שאם זה ניחא לי, זה דאורייתא. כלומר יש מחלוקת לגבי אם לא ניחא ליה אם זה דאורייתא או דרבנן, ומשמע בבירור שבניחא ליה זה איסור מדאורייתא לכל הדעות. יש איזה רב אחד שראיתי שכתב איזה מאמר, ובו הביא שפסיק רישיה זה כתב בנושא (ח\"ד סימן לד אות ב) רק מדרבנן. וזו פשוט טעות. בשו\"ת יביע אומר הזה בקיצור, והביא שם את דברי רבנו אברהם בן הרמב\"ם, והוא כותב שזה פשוט וברור שפסיק רישיה אסור מהתורה. ט. איסור הדלקת חשמל בשבת כשאין חוט המתלהט לאור כל האמור, השאלה נשאלת במקרה שלנו, אתה פותח את המקרר - יש היום מקררים, שיש [ ואתה יודע שהמנורה תידלק, שכחת את המנורה , כלומר שאין ]משהו שכתוב מבחוץ אם הוא מכוון על מצב שבת או לא פה שום ספק שהמנורה תידלק ברגע שהדלת תיפתח, אבל הוא אומר, הרי אני מה איכפת לי המנורה הזו, אני רוצה את האוכל שנמצא במקרר, אני לא מתכוון להדליק אותה. בכל אופן אסור, כיון שזה פסיק רישיה. והנה, לפני שנים אני זוכר, שהמנורה בתוך המקרר הייתה מתחממת, ואם דלת המקרר היתה נשארת פתוחה הרבה זמן – המנורה היא כמו אש והיא עלולה היתה להתפוצץ. היה חוט המתלהט בתוך המנורה. בימינו כבר אין דבר כזה, יש דבר חדש היום שכל המנורות הן 'לד' שהוא לא מתחמם. אני התעניינתי הרבה אצל כל מיני חשמלאים בנושא הזה. ותדעו שבזמנו היה דיון על ה'פלורסנטים' - היום זה הולך ומתמעט. והפלורסנטים של פעם לא היה בהם שום חוט שמתלהט. אבל דרך ההפעלה שלהם הייתה עם 'סטארטר'. לא יודע אם אתם זוכרים, שזה היה כמין מכשיר עגול קטן בתוך המנורה. ובו היה חוט המתלהט – והוא מתחמם כמו אש. בפלורסנטים החדשים כיום אין סטארטר, מה הם עשו? הכניסו את הסטארטר לתוך הפלורסנט, פשוטו כמשמעו. פעם מישהו הראה לי, היה פלורסנט שהתקלקל, הוא הוציא את הפלורסנט מהמקום שלו ושבר אותו, וראיתי בפנים שיש חוט של אש, זה חוט המתלהט. כלומר בפלורוסנטים צריך לבדוק כל מקרה לגופו, אני לא חשמלאי ואני לא יודע, אבל יש פלורסנטים, אולי חלקם, שזה דאורייתא. לעומת זאת במנורת לד, אין שום חוט מתלהט. לכן זה גם מחזיק מעמד הרבה זמן, וזה צורך פחות חשמל, כי אין שום חום בפנים. ולכן איסור ההדלקה שלהם הוא רק מדרבנן. על מנוע (שו\"ת יביע אומר ח\"ז סימן לח)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב לפני עשרות שנים (שו\"ת מנחת יצחק ח\"ג סימן של מזגן, ובמקביל גם הגר\"י וייס מ'העדה החרדית' כתב בנושא הזה, ושניהם כתבו שאין שום חוט שמתחמם, וממילא זה דרבנן. כג) אין פה מבעיר, אלא רק מוליד כוח חדש, ומוליד זה דרבנן. י. איסור הדלקה וכיבוי חשמל משום בונה סובר, שכל פעולה חשמלית, יש בה משום (מועד סימן נ אות ט) אמנם החזון איש מלאכת בונה וסותר. לכן לפי החזון איש, גם הדלקה של מנורת לד אסורה מהתורה משום בונה. לחזון איש יש יסוד גדול איך להסביר את הנושא של מלאכת בונה, יש מגן אברהם וט\"ז שמדברים בנושא של הברגה ועל יסוד דבריהם החזון איש מייסד יסוד גדול. לבעל התניא יש הסבר אחר בזה. ויסוד דברי החזון איש הוא, שהדלקת חשמל בשבת זה אסור משום בונה בשבת. וכיבוי החשמל זה אסור משום סותר. ואכמ\"ל. כשהחזון איש פרסם את זה בספר שלו, הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך שהיה אז אברך צעיר – זה היה כמה שנים לפני פטירת החזון איש – שלח לו מכתב שבו כתב לו שדבריו תמוהים, וכתב לו עליהם כמה השגות. והחזון איש ענה לו בכמה מכתבים, שבהם הוא מסביר את השיטה שלו. בשו\"ת הביא את כל ההתכתבות הזו. אני עברתי על הכל (ח\"א סימן יא) מנחת שלמה וזה לקח הרבה זמן... זה מאוד מעניין. בימים אלו אני עוסק במלאכת בונה, וכדי להבין את הדברים כראוי צריך לעבור על כל הדברים של החזון איש שם. וגם התשובות של הגרש\"ז אויערבאך יש להם השלכות הלכתיות. ניתן להבחין שהרבנים שהולכים אחרי שיטת החזון איש, הם מחמירים בעוד כמה דברים, כמו במשחק 'לגו', שלפי החזון איש יכול להיות שזה אסור. אכן בלגו יש סברות אחרות להקל. יא. הפוסקים לא העלו את הסברא של משום בונה בחשמל מביא טענה מאוד הגיונית נגד החזון איש, (ח\"א חאו\"ח סימן יט) ביביע אומר שכשהמציאו את החשמל היו הרבה גדולי ישראל שראו דבר חדש, וישבו לדון אם מותר או אסור בשבת, וכמעט כל גדולי ישראל קבעו על החשמל שהמציאו בזמנו, שבהתחלה המציאו מנורות חשמל, וכמעט כולם קבעו שיש בזה מבעיר ומכבה. אמנם הכיבוי זה דרבנן, אבל ההדלקה של החשמל זה מבעיר מדאורייתא. והם התייחסו גם לעניין של מוליד בדרבנן, אבל אף אחד מהם לא התייחס לשאלה אם יש בזה משום בונה או לא. אמנם היה פוסק אחד או שניים שהעלו את הנקודה הזו – אך גם הם כתבו שאין בזה משום בונה. כלומר כל הפוסקים לא חששו לסברת החזון איש. וגם לאחר החזון איש היו עוד גדולי ישראל שדיברו בזה והם לא אסרו את החשמל משום בונה. יב. פתיחת המקרר כשהמנורה דולקת הלכה למעשה לאור כל האמור, אם אכן יש מנורה של לד בתוך המקרר, ופותח את המקרר בשבת, הרי שזה פסיק רישיה בדרבנן. וממילא זו מחלוקת עצומה , (ח\"ד סימן לד)באחרונים, ומי שרוצה לראותה היא הובאה בשו\"ת יביע אומר - מי שאין לו כח לזה [ .וזו תשובה ענקית שבה מקיף את כל סוגיות הש\"ס כי זה לוקח כמה ימים ללמוד את זה, אני יכול להקל עליו את המלאכה, הבאתי תמצית (סימן ה) בספר שלי על סימן שי\"ח בתשובות שבסוף הספר עמודים. מצד אחד קיצרתי, אך 30-בקצרה ממש, מה שביביע אומר כתב ב . איך שלא יהיה ]מצד שני הוספתי על פסיק רישיה לשעבר ועוד ואכמ\"ל זו מחלוקת שאינה מוכרעת, זו ההגדרה. אנחנו יכולים לצרף את זה כסניף להקל, אבל זה לא מספיק כדי להקל בפני עצמו. לפי זה אנחנו קובעים להלכה חד משמעית, שאם המנורה נדלקת בתוך המקרר, אסור לפתוח את הדלת של המקרר למרות שהמנורה היא של לד. יג. עצימת העיניים כדי לא ליהנות מהאור אם כן כיון שפסיק רישיה בדלא ניחא ליה בדרבנן מותר, וכמו שכתבו (ח\"ד , אמנם יש בזה מחלוקת באחרונים, אבל ביביע אומר (שם)התוספות מיקל בזה. הרי המנורה הזו מיועדת לא סתם ליופי, ייעודה הוא להקל, שם) ואכן זה יותר נוח שאפשר לראות את מה שקורה במקרר. אם כן יבוא מאן דהוא ויאמר שיש לו פטנט, והוא לעצום את העיניים. לפתוח את המקרר כהרגלו בימות החול, ולעצום עיניו, ייקח מבלי להסתכל. ממילא הדלקת המנורה תהיה בגדר של לא ניחא ליה. ואכן כך כותב המשנה ברורה (שבת ועוד כמה מקומות. וכך רואים בגמרא (סוף סימן שכ ד\"ה דלא) בביאור הלכה דעביד בארעא דחבריה, דהיינו ש\"לא ניחא ליה\" היינו שזה לא איכפת קג.) לו. השאלה היא אם בעצימת עיניים יש לזה גדר של לא ניחא ליה? יש בזה מחלוקת, הגרש\"ז אויערבאך כותב בנושא הזה, וכן הגאון הרב מאיר מאזוז כתב בנושא הזה. אני חושב שעצימת עינים אין בכוחה להחשיב כ'לא ניחא ליה', כי לא ניחא ליה, זה צריך שיהיה דבר באופן כללי. זה כרגע עצם את העיניים זה לא מועיל להשיב את זה, זה לא ניחא ליה. לכן גם לגבי חדר מדרגות שנדלקת בו מנורה, אם יעצום את העיניים וילך לאט לאט, זה לא נקרא לא ניחא ליה, כי צריך להסתכל באופן כללי. יד. פסיק רישיה בגוי לאור זאת יש לומד עוד, שאם מדובר במנורת לד, הרי שאפשר לומר לגוי לפתוח את דלת המקרר. אכן אם זו מנורה שמתחממת, זו מחלוקת, אבל עדיין אפשר להקל. ואבאר את יסוד הדברים. הנה כתב התרומת הדשן שפסיק רישיה בגוי, מותר. וההסבר של (סימן רנג סעיף ה), והובא ברמ\"א (סימן סו), הדברים הוא, שהרי גם בפסיק רישיה הוא לא מתכוון, הוא אמנם עושה פעולה, אבל אינו מתכוון שהמנורה תידלק. זה דבר שאינו מתכוון. וליהודי המצווה לשמור תורה ומצוות זה נחשב מלאכת מחשבת. אבל לגוי, כיון שמבחינתו הוא פטור מהמלאכות, ממילא ברגע שאינו מתכוון, גם אם זה יהיה פסיק רישיה - מותר. כי הייחס לפסיק רישיה שנעשה על ידי הגוי הוא שזה כמו מתעסק, כי הוא לא מצווה. הגאון מוילנא מסביר ברמ\"א, שמה שהתיר בפסיק רישיה בגוי, זה דווקא בדרבנן. דהיינו שהרמ\"א סובר שיש להחמיר בפסיק רישיה בדרבנן, אך על ידי גוי הוא מתיר. אבל כמעט כל הפוסקים חולקים על הגאון מוילנא. תראו באחרונים בסימן רנ\"ג. ובספר שלי על אמירה לגוי ? הארכתי בזה שכמעט מכל הפוסקים גם מהראשונים יש ראיות שסברו שפסיק רישיה בגוי אפילו בדאורייתא, מותר לגמרי. טו. פתיחת ברז המים החמים בזמן פעילות יונקרס או בוילר לאור זאת יש לומר גם לגבי נידון נוסף, בחורף יש בתים שמחממים את הבית בהסקה, מה שנקרא 'יונקרס'. באופן כזה אסור לומר לגוי לפתוח את ברז המים החמים, משום ברגע שמרים את הברז של המים החמים, נדלק גז והוא מבעיר אש גדולה שמחממת מהר מאוד את המים, ויש פה פעולה של הבערה ממש. זה לא פסיק רישיה, זה מבעיר בידיים. אבל ברוב הבתים עדיין יש בוילר, שזה חימום מים על ידי חשמל, וכך גם בחו\"ל, בארצות הברית, זה מאוד מצוי בבתים המשותפים. יש להם מים חמים כל הזמן.והנה כאשר פותחים את ברז המים החמים ויוצאים מים, וכדי שהמים יצאו צריך שיהיה לחץ, וממילא כאשר יוצאים המים החמים נכנסים מים קרים לתוך הדוד. ברגע שנכנסים מים קרים לתוך הדוד, הם מתבשלים (ח\"ד סימן שם. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך תשובה בשו\"ת יביע אומר שבה הוא מנסה למצוא כמה צדדים להתיר, ולבסוף הוא אומר שאי לה) אפשר להתיר, והוא מחמיר בזה. טז. לומר לגוי לפתוח את ברז המים החמים בשבת לכאורה חימום המים באופן כזה שרק כאשר פותח את ברז המים החמים נכנסים מים קרים ומתבשלים, זה פסיק רישיה. הרי כמו אדם שפותח את הברז סתם בביתו – וכי הוא חושב על המים שיכנסו בצינור?! בוודאי שלא, הוא חושב על המים שהוא רוצה שכעת יצאו. ויש צד להגיד שזה גם לא ניחא ליה. אבל מרן לא פסק את דעת הערוך להתיר בלא ניחא ליה, ועדיין זה יהיה אסור. ממילא אסור לפתוח ברז של מים חמים בשבת כשזה מתחמם על ידי בוילר, אולי אפשר להגדיר את זה ספק מלאכת מבשל. וביונקרס יש בזה שתי מלאכות, גם מבשל וגם מבעיר. אשר על כן כיון שזה פסיק רישיה מותר יהיה לומר לגוי לפתוח עבורי את המים החמים בשבת, כדי לשטוף איתם את הידים וכיו\"ב, פסיק רישיה מותר בגוי. כמו שאמרנו לגבי מקרר. שיכול לומר לגוי שיפתח או יסגור עבורי את המקרר. כמובן שתמיד יותר טוב לרמוז לגוי, אבל מעיקר הדין, אם הוא לא מבין, בוודאי שמותר להגיד לו שיפתח. ולסגור את דלת המקרר זה יותר קל, כי לסגור זה כיבוי, וכיבוי אפילו אם זה מתחמם, זה מכבה גחלת של מתכת, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז זה כבר שני דרבנן. אמירה לגוי, והמלאכה בעצמה היא רבנן, והרי זה שבות דשבות במקום צורך. יז. השגריר ששימש כגוי של שבת כשהייתי בחור צעיר בבית של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היינו לומדים בחברותא בלילות שבת. פעם אחת בעודנו לומדים, נכנסה אימא ע\"ה ומספרת ששכחה לכבות את המנורה שבתוך המקרר, פתחה את המקרר ונדלקה המנורה. ואאמו\"ר אמר לה מיד שאסור לסגור את המנורה, ולכן לקחתי כיסא והנחתי על פתח המקרר כדי שהדלת לא תיסגר מאליה. זה אירע שנה.. ולכן אחרי שעתיים, בשעה מאוחרת בלילה, המקרר 45-לפני כ התחיל להשמיע קולות של טרקטור. אז אמרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אבא, תדע לך, אם תשאיר את זה ככה, אני חושב שעד מוצאי שבת המקרר ינפח את נשמתו... ואז אאמו\"ר אמר לי, שבוודאי אפשר להקל על ידי גוי, והורה לי ללכת להביא גוי. בלילה 11 באותם ימים אאמו\"ר התגורר ב'רחביה', איפה תמצא גוי בשעה ברחביה?! התחלתי לחשוב איפה אפשר למצוא גוי בשעה כזו, ונזכרתי שלא רחוק משם יש את קונסוליה של טורקיה, ובוודאי שיש גוי. הלכתי לשם, דפקתי בדלת, והנה יוצא אחד עם גופייה ומכנסיים קצרים, ניסיתי לדבר איתו אבל הוא לא מבין מילה, ואני לא מבין מילה. היה ברור לי שהוא גוי, הוא היה נראה גוי. לכן קראתי לו, שיבוא אחריי, והוא בא, והלך אחריי כמו כבש... כשהגענו לבית הראיתי לו את המקרר, והוא כנראה הבין ומשך את הכיסא וסגר את הדלת של המקרר. אמרתי לו ? אז הוא פתח את הדלת של המקרר שוב... אמרתי לו לא, לא, וסגר שוב... לאחר מכן אמרתי לאאמו\"ר, הבאתי את הבחור הזה ממרחק, לתת לו כסף אנחנו לא יכולים בשבת, אבל צריך לתת לו משהו. היתה שם קערה עם פירות, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סימן לו על הקערה, והוא לקח תפוח ובא לצאת מהבית. ואז, אני לא יודע מה עבר לו בראש, כנראה הוא הבין שקראנו לו רק כדי לסגור את הדלת של המקרר, והוא חזר והניח בכעס את התפוח על השלחן, וטרק את הדלת בחוזקה, והלך. אנחנו צחקנו על כל התקרית, אבל במוצאי שבת, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חזר מבית הכנסת, והנה הטלפון מצלצל, אאמו\"ר אפילו עוד לא הספיק לעשות הבדלה. והטלפון מצלצל ולא מפסיק, ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי, תענה! כשעניתי לטלפון היה זה ראש הממשלה מנחם בגין ע\"ה, והוא אומר כך: כבוד הרב, הבוקר קיבלתי טלפון מרא ממשלת טורקיה, שהוא מוחא מחאה על כך שהרב הראשי הזמין אליו את הקונסול הכללי של טורקיה, שיסגור לו את הדלת של המקרר... אאמו\"ר כמובן התנצל שלא ידע שאכן , מה היה לו לומר?!...]!? - ככה נראה קונסול[ הוא הקונסול יח. מעשה שבת בהסרת המונע יש במקרר נקודה נוספת שמחמתה יש להתיר לומר לגוי לפתוח. הנה יהודי שטעה או אף במזיד - פתח את הדלת של המקרר בשבת, בכל זאת מותר לאכול את האוכל שבתוך המקרר. משום שהוא לא עשה פעולה באוכל, הוא הסיר את המונע מהאוכל, שהרי היתה דלת סגורה, אי אפשר היה להגיע לאוכל, ובכך שפתח את הדלת הוא הסיר את המונע מהאוכל, אבל הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בוודאי שלא נעשתה מלאכת איסור באוכל. וזו סברה טובה מאוד. יט. גבאי שטלטל את מפתח בית הכנסת אם מותר להיכנס אליו בשו\"ת אגרות משה לא מסכים עם הסברא הזאת. שהנה יש ויכוח גדול על טלטול ברשות הרבים בזמננו. הגר\"מ פיינשטיין סבר שיש לנו רשות הרבים על בית כנסת שהדלת סגורה, והגבאי (ח\"ב חאו\"ח סימן עז) בזמן הזה. והוא דן של בית הכנסת שהיה אדם לא כל כך דתי טלטל את המפתח, לא בשינוי, ופתח את הדלת. והגר\"מ פיינשטיין פסק שם שאסור להיכנס לבית הכנסת. ולכאורה הרי זה מעשה שבת בהסרת המונע בלבד, ומשמע שהחמיר בזה. אמנם, יכול להיות שהוא רצה לגדור גדר, ולכן הוא החמיר. אבל מאידך נראה בדבריו שהוא לא החשיב את הסברא של הסרת המונע כלל. אני לא יודע. איך שלא יהיה, הסברה הזאת שהסרת המונע זה משהו אחר - היא סברה מאוד טובה. לכן במקרר זה צד נוסף להקל. כ. כניסה לחדר בבית מלון בשבת לאור כל האמור יש לומר לגבי דין נוסף. הנה כיום אין בית מלון בעולם שהדלת נפתחת עם מפתח, אם יש דבר כזה, זה במלונות של יהודים שומרי תורה ומצוות, בדרך כלל בכל המלונות בעולם יש כרטיס שאיתו ניתן להיכנס לחדר המלון וכו'. והכרטיס ההפעלה שלו היא אלקטרונית, אמנם אין מנורה, רק לפעמים נדלקת מנורה קטנה, אבל המנורה הזאת היא ודאי לד ואינה מתחממת. והנידון הוא האם מותר לומר לגוי לפתוח את הדלת עם המפתח. אכן בוודאי שיותר טוב להכין את זה מערב שבת. פעם הייתי בבית מלון בפנמה, ולפני שבת דיברתי איתם בקבלה שאני אחזור מאוחר בלילה, ומה ניתן לעשות כדי שאוכל להיכנס, והם אמרו לי, שאני יכול לומר להם והם ישלחו מישהו לפתוח לי את הדלת. כמו כן ישנה אפשרות להשאיר את הדלת לא סגורה, אבל כבר קרה כמה פעמים שהשארנו את הדלת לא סגורה, וכתבנו 'נא לא להפריע', וזה לא עזר, ובלילה ראינו שהם סגרו את הדלת. על כל פנים בוודאי שמותר לומר לגוי, כי הגוי עושה פעולה של דרבנן. ואמירה לגוי זה דרבנן, שבות דשבות במקום צורך. כא. לומר במפורש לגוי באיסור דרבנן במקום צורך יש שרוצים לומר שאסור לומר לגוי בפירוש אלא רק לרמוז. אבל אני חושב שבכגון דא אם יש צורך לומר לו, יהיה מותר לומר לו אפילו בשבת. משום שכאמור זה רק הסרת המונע. שהרי בסך הכל מסיר את המונע מלהיכנס לחדר. היה אחד שפעם סיפר לי, שהוא בא לבית המלון בליל שבת, ולא היה יכול להיכנס לחדר כי צריך להעביר את הכרטיס, והוא למד שאסור - באופן כללי יש לדון איך הוא טלטל [ .לומר לגוי בפירוש, רק לרמוז לו את הכרטיס, כי יש מקום לדון אם זה מוקצה. היום אף אחד לא משתמש . אבל הוא לקח את הכרטיס, ]בכרטיסים הללו לא לסימנייה וכיו\"ב, ואכמ\"ל כשהוא הגיע לחדר הוא ישב שם על הריצפה, על השטיח, והמתין שיבוא גוי... וכך המתין הרבה זמן, עד שהגיעה לשם איזו גויה זקנה והוא ניגש אליה, ואמר לה שהוא לא מצליח לפתוח את הדלת.... הזקנה התפלאה, איך אתה לא מצליח?! זה דבר כל כך פשוט וקל! בוא ואראה לך.... לקחה את הכרטיס ופתחה לו את הדלת. הוא אמר לה תודה רבה, אבל היא לא ויתרה לו, היא סגרה את הדלת ואמרה לו, עכשיו נראה אם אתה יודע לפתוח... למעשה, היה מותר לו לומר לה במפורש: אני יהודי ולי אסור לפתוח את הדלת! הוא לא היה צריך לשבת שבעה על הרצפה... פעם הייתי בפנמה ויש שם מלון שהדלת היא חשמלית. ולמלון הזה היתה גם עוד דלת צדדית שלא היתה חשמלית. והרבנים שמגיעים לשם, היו משתמשים בשבת בדלת הצדדית. פעם אחת הגעתי וביום שישי הלכתי לבדוק והנה אני רואה שסתמו את הדלת. אין אפשרות להיכנס מהדלת הצדדית אלא רק מהכניסה הראשית שזה נפתח ונסגר אוטומטית. אז גם שם, אני יכול לבקש מגוי שיבוא איתי, וממילא הדלת תיפתח מחמתו, הרי זה עין אלקטרונית שמפעילה מנוע חשמלי. זה שבות דשבות במקום צורך, וזה גם כן רק הסרת המונע. למעשה אמרתי להם מראש שאני צריך שיפתחו לי, ואכן כשהגעתי וראו אותי בחוץ, הם שלחו גוי שפתח עבורי את הדלת, וכשהגעתי לדלת הגוי כבר הלך, ונוצר מצב שאם אני הולך אני גורם שהדלת תיסגר... פעם היה מקרה כזה בירושלים, לפני הרבה שנים היה גביר גדול שהתארח כאן בבית מלון, וביום שבת אחרי הצהריים ישב בלובי, והיה צריך להתפנות, ונכנס לחדר השירותים של הלובי, כשהוא נכנס הוא מבחין שהתחיל לרדת מים, והוא הבין שיש שם עין אלקטרונית, וממילא כאשר יזוז משם המים יפסקו... אחרי שבת הוא בא ושאל אותי מה עליו היה לעשות, אם מותר לו ללכת, או שהיה עליו להישאר לעמוד שם עד צאת השבת. אני צחקתי ואמרתי לו, תגיד לי את האמת, מה עשית? והעשיר הזה עונה לי, הרב, תבין אותי, חטאתי, עוויתי, פשעתי - לא נשארתי שמה. וכי אני צריך להישאר שם כל השבת?! ואז אמרתי לו, לא חטאת, לא עוית ולא פשעת, זה מותר. וכמו כן גם במקרה של הדלת, זה מותר, כיון שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכי אני אכפת לי שהדלת תיסגר עכשיו?! יש ספר אחד שכתב, שאם אדם נכנס לשירותים ונדלק האור, הוא לא ידע - אני לא מאמין [ שזה נדלק כשנכנסים, והוא כותב בשם הגרש\"ז אויערבאך שיקרא לגוי שייכנס, ואז הוא יצא. למעשה, אם תעשו דבר ]...שזה נכון כזה הגוי יהרוג אתכם במקום... מה זה?! אבל כפי שאמרתי מותר לצאת מהשירותים, למרות שבכך האור ייכבה. כמובן שיותר טוב שלא להגיע למצב כזה, אבל אם אין ברירה – מותר. כי זה פסיק רישיה בדרבנן כי זה כיבוי, דלא ניחא ליה – כי לא איכפת לו אם האור ייכבה או יישאר דלוק. וכאמור, לא ניחא ליה היינו לא איכפת לי. כיבוי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא אם כן מתכוון לעשות פחמים. אכן במתכת, גם הרמב\"ם שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מהתורה, מודה שהכיבוי בה הוא רק מדרבנן, לכן במקרה כזה בוודאי שיהיה מותר לצאת מהשירותים. כב. אור שנדלק כשעוברים לידו יש מקומות היום שבבתים נדלק בחדר המדרגות מנורה בכל קומה. הכי טוב שבמקומות הללו לדאוג שתהיה מנורה נוספת בכל קומה. הבעיה היא שהגויים לפעמים לא מסכימים. בצרפת למשל, מישהו אמר לי שהיה פעם בית משפט על זה, ושום דבר לא עזר, הגוים לא מסכימים. הם אומרים שזה לא בטיחותי, שהרי אם בא גנב והאור נדלק, זה יבריח אותו. מאידך להחזיק גוי שילווה אותו כשנכנס לבניין בצרפת זה עולה הרבה, לעומת זאת יש מקומות שזה בזול כמו בדרום אמריקה. לכן אמרתי למי ששאל - דיברנו פעם [ אותי על כך בצרפת, שיקנה כלב קטן, מותר לגדל כלב קטן , והכלב תמיד רץ לפני אדוניו וממילא יידלק האור מחמת ]...על הנושא הזה הכלב. הבעיה היא שלפעמים הכלב יורד מהר מהר ובעליו לא מספיק לרוץ אחריו. לכן שיחכה עד שהכלב יחזור אליך. כשהוא רואה שאתה לא בא הוא חוזר אליך. כמו כן גם אם הולך עם גוי, הוא לא צריך ללכת עם גוי אחד לפניו וגוי אחד אחריו כדי שהראשון ידליק והשני יכבה. גם מצד שהמנורה לא נכבית מיד, זה לוקח כמה שניות, וממילא יש בזה צד נוסף להקל שזה גרמא. וגם מהסיבה שאמרתי שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. ומותר. כג. 'מצב שבת' במקררים החדשים היום יש דור חדש של מקררים, כך קוראים לזה 'דור חדש', שיש בהם הרבה חיישנים וכו', ולפעמים בפתיחת המקרר זה איסור לכל הפחות דרבנן, כגון שמפעיל מאוורר וכיו\"ב. לכן ב\"ה, כאן בארץ ישראל, וגם בחוץ לארץ בהרבה מקומות, ישנם טכנאים שמבינים בדברים האלו, ואפשר לעשות את זה במצב של שבת, שלוחצים על איזה כפתור והמקרר הופך להיות במצב של שבת, וכל פעולת המקרר בשבת משתנה בצורה כזאת שאין בעיה בפתיחה או בסגירה. בזמנו, כשהמציאו את המקרר, היה טרמוסטט, ולכן ביביע אומר כבר בחלק שנה ויותר. 70-דן במה שהפוסקים דיברו בזה לפני כ(חאו\"ח סימן כא) הראשון החזון איש דיבר על הנושא הזה והוא דן האם יהיה מותר לפתוח את הדלת של המקרר, האם זה גרמא או פעולה בידיים. היו כאלו שהיו עושים בזמנו שעון שבת, באותה תקופה המציאו את זה, והמקרר היה נכבה מידי פעם לחצי שעה ורק אז היו פותחים את המקרר. למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר תיר לפתוח את הדלת של המקרר. כתבתי על כך באריכות בהלכה ברורה חלק י\"ז והבאתי שכמעט כל הפוסקים התירו. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, היה אומר לי לפתוח עבורו את המקרר, למרות שדעתו הייתה שזה מותר לגמרי, הוא רצה להחמיר על עצמו. היום במקררים של מצב שבת, שזה נעשה תחת השגחה של - זה חשוב מאוד שיהיו מהנדסים [ ,כאלו שמבינים בהלכה וגם בטכנולוגיה שיודעים הלכה, או תלמידי חכמים שיודעים הנדסה, יש הבדל מסוים והם עוקבים שהמקרר נעשה בצורה כזאת שזה פותר את כל ]..ביניהם הבעיות ההלכתיות. וכל מי שקונה מקרר חשוב מאוד שיבדוק את הנושא הזה, כדי שלא ייכשל בשאלות של חילול שבת. ומה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בזמנו להתיר, זה היה מתאים לזמנו שהיה טרמוסטט, זה לא נדלק מיד בפתיחת הדלת, ויכול להיות שפותח את הדלת כמה דקות ולא יקרה כלום, לעומת זאת יכול להיות שאחרי שתי שניות זה יתחיל לפעול. לכן בזה אאמו\"ר התיר. אבל כיום שיש מקררים שבאופן מיידי בפתיחת הדלת המאוורר כבה או נדלק, ולא מספיק רק לכבות את המנורה, לכן כדאי וראוי לקנות מקרר שיש בו אפשרות של 'מצב שבת'."},{"filename":"279.pdf","content":"הדלקה מאוחרת או| כיצד ינהג המתארח בבית מלון| גדר בנים הסמוכים על שלחן אביהם| הידור מצוה בהדלקת נרות חנוכהנושאי השיעור: הדלקת נרות שבת | ברכה על הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת| ברכה על שחיטה של בן פקועה| מפני החשד בהדלקת נרות חנוכה| על ידי אשתו | כוונה הפכית| בחורים שאינם רוצים לצאת ידי חובה בהדלקת הוריהם| אם יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה בבית כנסת| לבחורי ישיבות היכן מדליקים בבניין משותף | בני אשכנז שמדליקים בישיבה היכן ידליקו| אם בחורי ישיבות בני חו\"ל רשאים להדליק נרות חנוכה279 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' י\"ד כסליו תשפ\"ה 20:15 בכל יום ראשון בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי הרב אריאל סגרוןעורך ראשי: פרשת וישב בחורי ישיבות בהדלקת נרות חנוכה (הלכות חנוכה א') א. גדר ההידור בהדלקת נרות חנוכה הגמרא מביאה ברייתא: תנו רבנן מצוות נר חנוכה נר איש (כא:) במסכת שבת וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים מדליק ביום הראשון שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים, מדליקים ביום הראשון אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך. (פרק ב מהלכות הראשונים נחלקו כיצד להסביר את הברייתא הזו: דעת הרמב\"ם שכולי עלמא מודים שאם לאדם יש רק נר אחד, יכול בכך חנוכה הלכה א-ג), לקיים את המצוה בברכה. משום שמצות נר חנוכה היא \"נר איש וביתו\". והנידון הוא לגבי נרות ההידור, שחכמים קבעו באופן מיוחד במצוות הדלקת נרות חנוכה דין של מהדרין. ובגמרא מבואר שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, דהיינו שהאבא מדליק נרות כל לילה כמספר בני הבית. לעומת זאת המהדרין מן המהדרין, כיוון שההלכה כבית הלל, סובר הרמב\"ם, שאם הם עשרה אז ביום הראשון מדליקים עשרה נרות, ביום השני ידליק עשרים וכן הלאה, עד שביום השמיני מדליק שמונים נרות. ואת כל זה מדליק ראש המשפחה, אך כמובן שגם הרמב\"ם מסכים שיכול למנות שליחים שיעזרו לו, הרי אם יש לו עשרים ילדים בן פורת יוסף, צריך להדליק מאה שישים נרות, צריך צבא שלם להדליק את הכל... ב.שיטת התוספות מבארים בגמרא, שאין קשר בין ה'מהדרין' לבין (שם ד\"ה והמהדרין) התוספות 'המהדרין מן המהדרין'. שהמהדרין מדליקים נר לכל אחד, ואם יש עשרה במשפחה מדליקים עשרה נרות, בזה הם כמו הרמב\"ם. אבל המהדרין מן המהדרין, הם חוזרים בדבר האחד, דהיינו שמדליקים כמו עיקר המצווה - נר איש וביתו, אבל מוסיף והולך. כלומר המהדרין מן המהדרין זה לא קשור לבני הבית, אלא ההידור שלהם זה רק במוסיף והולך. ג.מנהג האשכנזים בימינו יוצא דבר מאוד מעניין, שהספרדים עושים כדעת התוספות, למרות שהתוספות היו אשכנזים ואילו הרמב\"ם היה ספרדי. והאשכנזים נהגו למרות שבאמת (ט\"ז סימן תרעא סק\"א ועוד).כהרמב\"ם. ויש כמה שמעירים את זה האשכנזים זה לא בדיוק כמו הרמב\"ם, כי לפי הרמב\"ם אם יש עשרה בעל הבית מדליק עשרה ביום הראשון ועשרים ביום השני וכו', אולם כמה (שו\"ת סימן קמה ובדרשות הלכות חנוכה) מהרי\"ל (סימן קא), ראשונים, כהתרומת הדשן סוברים, שכל אחד מבני הבית מדליק, מוסיף והולך. (סימן נ) ומהר\"י מברונא (סימן תרעא סעיף ב).וזו שיטה שלישית. ואכן כך פוסק הרמ\"א ד.לכולי עלמא נשים לא מדליקות בנוסף לבעל הבית להלכה, פסק מרן השלחן ערוך (שם) וז\"ל: \"כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה, אפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר\". וכותב על כך הרמ\"א: \"ויש אומרים שכל אחד מבני הבית ידליק\". ואמנם בסוגריים שם כתוב 'הרמב\"ם'. אך זה לא הרמב\"ם שהרי כפי המבואר לעיל, הרמב\"ם לא סובר שכל אחד מבני הבית מדליק אלא רק אחד מבני הבית מדליק כמספר בני הבית. וממשיך הרמ\"א: \"וכן המנהג פשוט, ושכל אחד ייתן נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהיה היכר\". דהיינו שיניחו את כל הנרות בנפרד כדי שיהיה היכר בין הנרות. הרי שאצל הספרדים, בכל בית ראש המשפחה מדליק וכל בני הבית יוצאים בהדלקתו. ואילו אצל האשכנזים, אמנם אשתו כגופו ואינה מדליקה, אך כל בני הבית מדליקים בפני עצמם. ה.חידושו של רבי זירא מספרת על רבי זירא, שכאשר למד בישיבה היה מתארח (שם כג.)הגמרא בבית של אדם אחד, אכסנאי, והוא היה משלם לו על כל האוכל שלו. ואמר רבי זירא, הייתי משתתף איתו בפרוטות. דהיינו בשמן ובנרות שבעל הבית מדליק היה משתתף עימו – היה נותן לו כמה פרוטות – ובעל הבית היה מברך ורבי זירא היה יוצא ידי חובה בהדלקתו. אולם לאחר שהתחתן, גם כאשר התארח באיזה מקום לא היה משתתף אלא סומך על הדלקת אשתו בבית, אשתו כגופו, והוא יוצא בזה ידי חובה. יש טעות רווחת בנושא של אכסנאי. אנשים מערבבים בין אכסנאי לבין בנים אצל אביהם. ולמעשה אלו שני דברים שונים. אכסנאי הכוונה שהוא שוכר חדר אצלו, הוא לא סמוך על שולחנו אלא הוא משלם לו על כל מה שאוכל אצלו. הוא לא אורח שלו במובן של חברים. ממילא רבי זירא מחדש, שלמרות שיש חיוב עצמי של נר איש וביתו, וכאן זה לא ביתו אלא הוא רק שוכר, בכל זאת עליו להדליק בעצמו, ויכול גם להשתתף בפרוטה עם בעל הבית. כלומר שההשתתפות בפרוטות אצל אכסנאי איננה חובה אלא לעילוי נשמת מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה. ,אפשרות. ואם רוצה יכול להדליק בעצמו בחדרו, הוא שכר את החדר הזה זה ביתו, ורשאי להדליק בו. ובאמת מי שילמד טוב את הסוגיא עם הראשונים, יראה שזה הפשט, שהרי הלשון של רבי זירא בגמרא: \"אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא, השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי\". דהיינו שהוא נותן אפשרות נוספת מלבד להדליק – להשתתף עם בעל הבית. ויש כמה ראשונים שכותבים כך בפירוש: המאירי, הרי\"ד ועוד ראשונים. ו.אורח בבית מלון ניתן ללמוד מזה לגבי מי שנמצא בבית מלון, שאינו יכול לומר שכיון שהוא אורח של המלון, אז שבעל המלון ידליק והוא פטור, אלא יש לו חיוב להדליק בפני עצמו. אלא שאם רוצה, אפשר שבעל המלון ידליק והאורח ישתתף עמו, או שבעל המלון יקנה לאורח חלק בשמן ובפתילות וכך יצא ידי חובה. אבל אם אינו רוצה להשתתף – רשאי להדליק בעצמו בברכה. ז.לא חייב להיות נוכח בבית בהדלקת הנרות רבי זירא מחדש עוד, שאשתו מדליקה עליו והוא יוצא ידי חובה. ויש להקדים שרואים בזה דבר חשוב מאוד, שלא חייבים להיות נוכחים בשעת הדלקת הנרות. רבי זירא לא היה בבית ואשתו היתה מדליקה עליו, והוא גם לא שמע אותה, ובכל זאת יצא ידי חובה. ח.מאחר להגיע לביתו אם אשתו תדליק או תמתין לו הפוסקים דנים באריכות, האם כשהבעל לא נמצא בבית בשעת ההדלקה בצאת הכוכבים, האם אשתו תדליק או שתמתין עד שיבוא בעלה והוא ידליק. מצד אחד, מצווה בו יותר מבשלוחו, ועדיף שידליק בעצמו אפילו מאוחר. מצד שני, אולי עדיף שאשתו תדליק בבית בצאת הכוכבים שזהו (שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן נא) עיקר המצוה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק להלכה וכן פסקו עוד הרבה פוסקים, כמעט כולם, שאמנם צריך להדליק מיד בצאת הכוכבים, אך כיון שבזמננו שמדליקים מבפנים, ואם לא הדליק בצאת הכוכבים מדליק והולך כל הלילה בברכה, ואין אומרים בזה ספק ברכות להקל משום שכך הוא המנהג, ובכל זאת עדיף שאשתו תדליק בזמן צאת הכוכבים מאשר שיאחר את זמן ההדלקה. ומי שילמד טוב את דברי הפוסקים יראה, שיש פה דיון האם האשה היא בגדר שליח, וממילא שייך לומר שמצווה בו יותר מבשלוחו, מאידך הרי אשתו כגופו ואין עליה גדר של שליח, והרי זה כאילו הדליק בעצמו. ט.כמו שנהג הרב עובדיה או כמו שכתב בספר למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, למרות שכתב שעדיף שאשתו - אמא ע\"ה היה מספיק לה הדלקת נרות [ ,תדליק - הוא בעצמו לא נהג כן , היא הייתה מכינה את הנרות והייתה מחכה לו אפילו עד אמצע ]...שבת הלילה. הוא היה רגיל ללכת לתת שיעורים בכמעט כל הלילות של חנוכה, והוא לא היה בבית בצאת הכוכבים, הוא היה הולך ממקום למקום והיה חוזר לבית לפעמים ממש באמצע הלילה, ורק אז היה מדליק נרות חנוכה בעצמו. ככה הוא נהג. אבל אם יבוא אדם וישאל כיצד צריך לנהוג, האם כמו שנהג הרב עובדיה, או כמו שהרב עובדיה כותב בספר שלו... צריך להורות לו לנהוג כמו שכתב אאמו\"ר בספר. כיון שמה שהוא נהג זה כי גם אמא ע\"ה רצתה בכך, וכן כל בני הבית. ומכיוון שבזמננו אנחנו לא מדליקים בחוץ, והדין של עד שתכלה רגל מן השוק לא כל כך קיים בזמננו, ובפרט שכיום - אני זוכר בזמן מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום [ .גם המצב השתנה הכיפורים שהיו עושים האפלה, וכשהיה עננים היה חושך אפילה, והיה . היום כל ]אסור גם ניצוץ קטן של אור כי פחדו מההפצצות של הערבים זמן שיש אורות ברחובות - לא כלתה רגל מן השוק. הנה כאן בשכונת 'הר בלילה, אנשים הולכים ברחובות. וגם בזמן 2-נוף' אני רואה מלא אנשים ב הזה לא מקפידים על הדלקה מבחוץ, אבל זה נושא בפני עצמו ואכמ\"ל. לכן לכתחילה עדיף להדליק בצאת הכוכבים, אבל אם אי אפשר רשאי לדחות עד שיבוא לביתו. י.לא לחכות לאף אחד נחזור לענייננו, כאמור, אנחנו למדים מרבי זירא חידוש גדול, שאם אדם אינו בביתו – אשתו מדליקה עליו, והוא יוצא ידי חובה למרות שאינו שומע את הברכות. כי מצוות נר חנוכה היא נר איש וביתו. זה דין בבית, ובבית הדליקו. מזה עלינו ללמוד, שלספרדים שהולכים אחרי הוראות מרן השלחן ערוך, שראש המשפחה מדליק עבור כל בני הבית. וממילא גם לא צריך שהם יהיו נוכחים בזמן ההדלקה. בני הבית נמצאים כל אחד בישיבה - יש כאלו שנעלבים, [ .וכיו\"ב, וכולם יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית למה לא חיכיתם לי?! אבל הוא רוצה להדליק בצאת הכוכבים, וככה צריך .]לעשות, לא לחכות לאף אחד יא.כשמדליקים בשני פתחים האם מברכים על שניהם מבואר, שאדם שיש לו בית בפני עצמו, (סימן תרעא סעיף ח)הנה בשלחן ערוך הוא לא גר בבית קבוע, צריך להדליק גם בבית השני. כלומר אם יש משפחה עם ילדים שהם סמוכים על שלחן אביהם, אבל אין מקום בבית לכולם ולכן שכרו להם דירה נוספת, צריכים להדליק גם בדירה השנייה. אבל גם זה שייך רק בזמנם שהיו מדליקים מבחוץ, ואז אפילו חצר אחת שיש לה שני פתחים, נפסק להלכה שצריך להדליק בשניהם מפני החשד. שיעברו אנשים שאינם יודעים ששני הפתחים הללו שייכים לאותו אדם, ויחשדו שהוא לא הדליק נרות חנוכה. ובאופן כזה, האם צריך לברך על ההדלקה בשני הפתחים או לא. יב.ברכה על שחיטת בן פקועה יש דיון דומה, בעניין בין פקועה. אם אדם שחט פרה שהייתה בהיריון, בדרך כלל כששוחטים פרה בהיריון בתוך שניות העובר גם ימות, אבל אם מיד לאחר השחיטה הוציאו את העובר יש לו סיכוי להישאר בחיים. והעובר דהיינו שכל מה שבתוכה (חולין סט.),הזה הוא ירך אמו – וניתר בשחיטת אימו הוא מותר בלי שחיטה. אבל מפני מראית העין, שיראו אותו חותך לעובר את הראש ואוכל אותו ככה בלי שחיטה, מפני מראית העין חייבים לשחוט אותו. והפוסקים דנים אם צריך לברך על השחיטה של בן פקועה, כיוון - זו [ .) (יו\"ד סימן יג סק\"השזה רק מפני החשד. וזו אריכות גדולה בפרי חדש \"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם\" (בראשית לז, ב) פרשת השבוע, כתוב שיוסף חשד בהם שאוכלים (ירושלמי פאה א, א),ואחד הדברים שמספרים חז\"ל .]בלי שחיטה, אבר מן החי, ולמעשה זה היה בן פקועה שפטור משחיטה יג.בן נחשב חלק מבני הבית גם כשאינו בבית למעשה, בימינו שבלאו הכי מדליקים מבפנים, כתבו הפוסקים, שאדם שיש לו שני פתחים לא צריך להדליק שניים. מפני שבין כך יוצא ידי חובה בהדלקה שבתוך הבית. ואם ידליק בפתח אחד או בתוך הבית, זה אותו דבר. אשר על כן גם בנידון כאן, בנים שלא גרים בפועל בבית של ההורים, אבל הם סמוכים על שלחן האבא, הם יוצאים ידי חובה בהדלקה שלו. וזה ההבדל הגדול בין בנים אצל אבא, לבין אכסנאי. אכסנאי זה כמו אורח בבית מלון, הוא לא סמוך על שלחנו של בעל המלון, אלא הוא משלם על כל מה שהוא אוכל. ולכן כדי לצאת בהדלקה של בעל המלון הוא צריך להשתתף בפרוטות. לעומת זאת, בן אצל אביו אינו צריך להשתתף בפרוטה. כי הוא חלק מבני הבית. יד.בן נשוי המתארח אצל הוריו בחנוכה יתירה מזאת, כותבים כמה ראשונים, שאפילו בן או בת נשואים, בן אצל אביו או חתן אצל חמיו שבאים להתארח לשבת, או למשל באמצע חנוכה לקחו חופש והם באים לישון אצלם, אינם צריכים להשתתף. הם יוצאים ידי חובה מדין סמוכים על שלחן אביהם. כי 'סמוך' המשמעות שלו, שהוא חלק מבני הבית. הוא לא אכסנאי. לאור כל האמור יש לומר, שבחורי ישיבות ספרדים, מכיוון שזו מצוות נר איש וביתו, ורק ראש המשפחה מדליק, וכמו שביארנו גם שלא צריכים להיות בשעת ההדלקה, יוצאים ידי חובה בהדלקת אביהם, אפילו שלא שמעו את ההדלקה. זה אמנם נראה תמוה, הרי הוא לא היה שם וכיצד יתכן שיוצא ידי חובה, אבל כמו שרבי זירא יצא ידי חובה כשאשתו הדליקה כותב כך בפירוש, (הלכות שבת סימן רכח) עליו כי אשתו כגופו, ובספר התרומה שאם אשתו מדליקה עבורו בבית אינו צריך לשמוע את ההדלקה בפועל. ממילא הוא הדין שגם בני ביתו לא צריכים מעיקר הדין לשמוע. טו.אם בחור ישיבה נחשב סמוך על שלחן אביו כמו כן יש שואלים, כיצד הבן הזה שנמצא בישיבה מראש חודש חשוון עד - יש בחורי ישיבה שבאים [ .ראש חודש ניסן, נחשב סמוך על שלחן אביו הביתה פעם בחודשיים שלושה, רוצים לשבת וללמוד בשבת, מקדשים את . ]השבת ונשארים בישיבה, יש להם חברותות ולא מוכנים לוותר על הלימוד אולם התשובה על כך שעדיין נחשבים סמוכים על שלחן אביהם. הסיבה לכך היא מפני שרוב הגדול של בחורי הישיבות כשצריכים הוצאות אבא שלהם נותן להם. ואפילו אם אבא שלו לא משלם לו, הרי כשיש חופש - הוא הולך לישון בבית הוריו, כששואלים אותו מה הכתובת שלו הוא אומר 'אני גר בצפת' ברחוב פלוני, ההורים שלו גרים שמה, בכל הזדמנות הוא הולך לשם, לכן עדיין נחשבים סמוכים על שלחן אביהם. לעומת זאת אם הבחור אינו גר אצל ההורים כלל, גם בחופש, בוודאי שיש לו בישיבה דין של אכסנאי, במיוחד שמשלמים שכר לימוד. טז.לסמוך על ההדלקה בבית המדרש שבישיבה מוסיף עוד טענה מאוד מעניינת. הנה בכל (ח\"ו סימן מג) בשו\"ת יחוה דעת ישיבה יש חדרי שינה, חדר אוכל ובית המדרש שבו יושבים ולומדים. ובכל בית מדרש מדליקים נרות חנוכה כמו שמדליקים בכל בית כנסת. צריך לדעת, שזה רק מנהג, חכמים תיקנו להדליק נר חנוכה בבית, אך נהגו מזמן הקדמונים, עוד מתקופת הגאונים, להדליק בבתי כנסיות בברכה . למרות שבדרך כלל אין מברכים על המנהג, אך (שלחן ערוך סימן תרעא סעיף ז) על המנהג הזה מברכים, וגם הספרדים נהגו בזה. יש בזה תשובה ענקית, למה מברכים (ח\"ז חאו\"ח סימן נז) מעניינת ולמדנית מאוד בשו\"ת יביע אומר על ההדלקה הזו. אם כן טוען בשו\"ת יחוה דעת, מכיוון שהוא גר ולומד בישיבה, ממילא כשמדליקים נרות בבית המדרש של הישיבה, הרי שזה הבית שלו. אם כן ממה נפשך הוא יוצא ידי חובה, או מצד ההדלקה שאביו הדליק בביתו, או מצד ההדלקה שמדליקים בישיבה. אולם יש על כך שתי טענות: שהרי מי שמדליק שם הוא ראש הישיבה, ולכאורה צריך להשתתף עימו בפרוטות כדי שתיחשב לבחורי הישיבה כהדלקה. והטענה השנייה, שהרי בהדלקה שבבית כנסת לא יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, אז למה תועיל ההדלקה בבית המדרש?! יז.שכר הלימוד כולל גם את הוצאות ההדלקה אאמו\"ר בשו\"ת יחוה דעת שם משיב על הטענה הראשונה, שיש תשובת שבה כותב דבר מעניין וכמה גדולי האחרונים (קונטרס גן המלך סימן מא) גינת ורדים ועוד, (סימן רסג סעיף ט) מסכימים איתו, כיסא אליהו, יד אהרון, בעל התניא שהרי הסיבה שאכסנאי צריך להשתתף בפרוטות היא, כי כל אכסנאי הוא משלם על החדר ועל האוכל, הוא מתחשבן איתו על כל דבר, ואם רוצה תוספת נר – הרי שעליו לשלם על הנר, כיוון שכך צריך להשתתף בפריטי. אבל אם בא אדם לבית מלון למשל, ואומרים לו פנסיון מלא, הוא משלם סכום גלובלי והוא יכול לאכול ולשתות כמה שהוא רוצה, כל מה שהוא צריך כלול בזה, במצב כזה, כשבעל המלון מדליק נרות הרי שהוא מקנה לאורחים שלו חלק בנרות, כיון שהם שילמו. הרי זה כאילו השתתפו איתו ביחד בהוצאות של ההדלקה. דהיינו כיוון שכל ההוצאות שלהם עליו, הוא לא מתחשבן איתם לפרטים. לפי זה, בישיבות, הרי ראשי הישיבות לא - בזמני, בישיבות הקטנות [ ,עושים חשבון עם הבחורים, מה אכלו וכמה אפילו לא היו משלמים שכר לימוד... היום אין דבר כזה, הישיבות לא , הרי שאין זה משנה כמה משלם ]יחזיקו, כולם משלמים שכר לימוד - יכול להיות שקיבלת 'הנחה' בה' ואתה משלם מעט, יכול [ שכר לימוד , הרי שכאשר מדליקים ]...להיות שקיבלת 'אנחה' בא' ואתה משלם כפול נרות בבית המדרש של הישיבה, על חשבון הישיבה, יוצא שלכל הבחורים יש חלק בהדלקה הזו. ואכן, אם למשל ראש הישיבה נסע לחוץ לארץ, והבחורים בעצמם הלכו וקנו שמן לנרות, אז חשוב מאוד לפני שמדליקים שיאמרו שהם מקנים לכל אחד מבני הישיבה חלק בנרות הללו. אם כן זו התשובה על הטענה הראשונה, שלכאורה צריך להשתתף בפרוטה עם ראש הישיבה בהדלקה שבבית המדרש, וזה מאוד מסתבר לומר כך. יח.בחורי ישיבה בהדלקת נרות שבת יש דיון, האם הדין שבחורי ישיבות יוצאים בהדלקת הוריהם מחמת שהם סמוכים על שלחן אביהם, הוא גם לגבי נרות שבת. וכתבתי על כשאני למדתי בישיבות, למדתי (סימן רסג סעיף עא).זה באורך בהלכה ברורה ב'אור ישראל', 'פוניבז'' ו'חברון', שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אם אני צריך להדליק נרות שבת. והוא אמר לי שלא צריך להדליק, הוא השווה את זה לנר חנוכה. ושם בהלכה ברורה אני מסביר את כל העניין הזה. - אל תסתכלו מהסוף... תראו מה אני כותב על אורח וכיו\"ב, ואם תלמדו את זה לפי הסדר, תבינו טוב את המסקנה, למה נשים, שהן סמוכות על שלחן אמם מדליקות עם ברכה, ואילו בחורי ישיבות לא מדליקים. והיסוד הוא שזה המנהג. ואכמ\"ל.יט.טעם ההדלקה בבית הכנסת לגבי הטענה השנייה, שלכאורה ההדלקה בבית הכנסת היא רק לשום שהסיבה שנהגו להדליק (שו\"ת סימן קיא), פרסומי ניסא. באמת כך כותב הריב\"ש נרות בבית הכנסת היא משום שהגויים אסרו להדליק מבחוץ, וממילא אין לנו כל כך פרסומי ניסא כשמדליקים בתוך הבית. ובית כנסת זה מקום שיש בו רבים, ויש פרסומי ניסא. ולכן נוהגים להדליק לפני תפילת ערבית. שכותבים, שהסיבה (ספר המנהיג הלכות חנוכה סימן קמח) לעומת זאת יש ראשונים שמדליקים בבית הכנסת היא כמו בבית המקדש, ששם היה הנס של המנורה, ובית הכנסת הוא מקדש מעט, ולכן מדליקים בבית הכנסת. לפי זה לא יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית הכנסת. שיוצאים (סימן מד) והכל בו (הלכות חנוכה אות יז)מאידך גיסא כותבים הארחות חיים ידי חובה בהדלקה של בית הכנסת, משום שבזמנם האורחים היו מתארחים בחדר הסמוך לבית הכנסת, והיו מדליקים בבית הכנסת כדי שהאורחים יצאו ידי חובה. אם כן יש אפשרות לצאת ידי חובה בנרות של בית הכנסת. והוא הדין בבחורי ישיבות. ואפילו אם בניין הפנימייה הוא לא בבניין של הבית מדרש, כיון שהפנימייה היא חלק מכלל הישיבה. כ.בית מדרש של ישיבה הוא לא כמו בית כנסת אשר על כן לפי הארחות חיים והכל בו יש לומר שאפשר לצאת ידי חובה בהדלקה בבית המדרש, אולם גם על פי הריב\"ש שלא יוצאים בהדלקה של בית הכנסת, הרי הריב\"ש מדבר על בית כנסת רגיל, שהוא מקום שאנשים מתפללים ולומדים, אבל בחורי ישיבות בישיבה, הבית מדרש הוא כמו הבית שלהם. למשל, יש הלכה שאסור לאכול ולישון בבית הכנסת, וכתב שתלמידי חכמים מותר להם אפילו שזו (סימן קנא סעיף ג),מרן השלחן ערוך מבואר שזה נקרא 'בי רבנן'. תלמיד (מגילה כח:) לא סעודת מצווה, בגמרא חכם שיושב ולומד ורוצה לאכול או לנוח בבית הכנסת, רשאי. אין בעיה של חילול בית הכנסת כי זה כמו ביתו. והוא הדין בבחורי ישיבה שנמצאים בתוך הבית מדרש. וממילא הדלקת נרות חנוכה שבבית המדרש מועילה לבחורי הישיבה הנמצאים שם לצאת בזה ידי חובה. וזה מוסיף בשו\"ת יחוה דעת שם. כא.אדם לא יוצא ידי חובה בעל כורחו היום יש בחורי ישיבות שמצאו 'פטנט' חדש, ובשו\"ת יחוה דעת מתייחס גם לזה. הנה יש כלל שאדם לא יוצא ידי חובה בעל כורחו. למשל, חבר מברך לידי ברכות השחר, ואני לא רוצה לצאת ידי חובה בברכות שלו, אני רוצה לברך בעצמי, למרות ששייך לומר בזה שומע כעונה ולצאת בברכות של מביא שהיו (סימן מו) החבר, אך אם אני לא רוצה – אני לא חייב. בבית יוסף מקומות שנהגו, שבאים כולם לבית הכנסת, ואחד עולה לתיבה ומברך את - גם [ כל ברכות השחר וכולם עונים אחריו אמן. ואחריו השני והשלישי , כל אחד מהקהל בפני ]...את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים עצמו, וכותב מרן שזו איננה ברכה לבטלה, כיון שכל אחד מהם מתכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובת הברכה של חבירו. אתה לא יכול להכריח אותי לצאת ידי חובה בשמיעה. (סימן מבואר לפי דברי מרן, שהנה יש מחלוקת עם מצוות צריכות כוונה ), למשל, אם עשה את המצוה ללא כוונה כגון תקע בשופר לשם מנגינה ס או להתאמן, שלמאן דאמר שצריכות כוונה, הרי צריך לכוון בפירוש לשם מצוה. אבל להתכוון בפירוש כוונה הפוכה, שמכוון בפירוש לא לצאת, אדם לא יוצא ידי חובה. וכך כותבים תלמידי רבנו יונה במסכת ברכות, ובשלחן (סימן ו סעיף ד וסימן נט ועוד).ערוך פוסק כך להלכה בכמה מקומות כב. נר חנוכה מצוותו להדליק בבית לאור זאת, יבואו בחורים ויאמרו, שאינם רוצים לצאת ידי חובה בהדלקה של הוריהם בבית, ורוצים להדליק בעצמם. האם רשאים לומר כך? שבמצב כזה הם (ברכי יוסף סימן תרעז וע\"ע בספר טוב עין סימן ט אות ז)כותב מרן החיד\"א לא יכולים לומר שאינם יוצאים בהדלקת הוריהם. משום שמצות נר חנוכה היא שונה. כיוון שהמצווה היא נר איש וביתו, וזה הבית שלו. רבי זירא שאשתו הדליקה עבורו בביתו, לא אמר שהוא יבוא וידליק היכן שנמצא שם, כי בעצם העניין שאשתו הדליקה בבית הוא כבר יוצא ידי חובה. כג.אדם יוצא בעל כורחו – שיטה יחידאה דרך אגב, הרא\"ה - רבינו אהרון הלוי – סובר, שאדם יוצא ידי חובה בעל הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כורחו. אבל לכאורה זו שיטה יחידאה ומרן הבית יוסף לא חשש לשיטה גם סבר כך. שם בגמרא עמ\"ס עירובין צז.),הזאת. אבל אני מצאתי, שרבינו פרץ ( רואים לכאורה שאדם יוצא ידי חובה בעל כורחו. ומהר\"ם בן חביב מביא את הגמרא הזאת ונשאר בצריך עיון. חידושי רבינו פרץ עמ\"ס עירובין נדפסו בדור שלנו. אם כן זו איננה שיטה יחידאה. ואפשר ליישב את הגמרא שם ואכמ\"ל. ולפיכך אמנם מרן בעצמו פסק שאדם לא יוצא ידי חובה בעל כורחו, אבל אם נצרף לסניף את שיטת הרא\"ה ורבינו פרץ, ממילא, בוודאי שהבן הזה לא יכול לומר שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת אביו. למעשה, יש בחורי ישיבות שרוצים להדליק נרות חנוכה, זה עניין של רגש, או שלומדים בישיבות של אשכנזים ורוצים להדליק כמו כולם, יכולים להדליק בלי ברכה. או שיעמידו לידם אשכנזי שמברך וישמעו ממנו ויענו תן לו קצת כסף, הוא [ אמן וידליקו. או שישתתפו בפרוטה עם אשכנזי .]...ישמח כד.הסכמת גדולי הספרדים לפסקו של מרן זיע\"א פעם הייתי ליד ישיבה של ספרדים שהיו להם רבנים אשכנזים בישיבה, והרבנים היו מורים להם להדליק נרות חנוכה, מפני שיש פוסקים אצל האשכנזים שסוברים, וכך סבר מרן הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל, שגם הספרדים יכולים להדליק בברכה. לעומת זאת, כל חכמי הספרדים בדור הקודם היו בדעה שבחורי ישיבות אינם צריכים להדליק. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב שהציע את הדברים לפני מי שגדול (שו\"ת יחוה דעת שם), בסוף התשובה שלו ממנו – רבינו עזרא עטייה זצוק\"ל, שהחזון איש אמר עליו שסברתו כסברת הרשב\"א! והוא אמר שבחורי ישיבות הספרדים לא מברכים. וכך פסקו חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל וחכם יהודא צדקה זצוק\"ל, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל גם כן יחד איתם. והנה כשעברתי שם ליד הישיבה ההיא, הייתי אמור להתארח אצל מישהו באיזור ללמוד איתו, ואני רואה את בחורי הישיבה שהיה להם על המדרכה כיסא שעליו הונחה החנוכיה, והם היו רוקדים סביב הכיסא, ושרים יוונים יוונים... כששמתי לב לזה שאלתי אותם מה הם עושים, והם אמרו לי, 'אנחנו ספרדים, ואנחנו מדליקים בברכה, אנחנו לא שומעים לאבא שלך! אנחנו שומעים לרב אלישיב'... אמרתי להם, הרב אלישיב אמר שתדליקו ככה?! ושתברכו על ההדלקה הזאת?! הרב אלישיב אמר להדליק באמצע המדרכה?!... אני לא מבין אתכם! אני הייתי מציע שתדליקו באמצע הכביש.... המכוניות לא יוכלו לעבור וכך יהיה פרסומי ניסא גדול!... הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, אז הסברתי להם, 'תחשבו בהיגיון, אתם הדלקתם על המדרכה זה רשות הרבים. הם ניסו להצטדק שזה סמוך לפתח, אבל אני אמרתי להם, הרי סמוך לפתח היינו ברשות היחיד, בפתח עצמו, לא ברשות הרבים! והלכתי משם ונכנסתי ללמוד. לאחר כמה דקות דפקו בדלת, וזה היו הבחורים הללו, בחורים מתוקים, בחורים טובים, אמרו להם להדליק, אז הם הדליקו, והם סיפרו לי, שלאחר שאמרתי להם על מקום החנוכיה הם התקשרו למשגיח וסיפרו לו שאני אמרתי להם שכך זה לא טוב, ולא יוצאים ידי חובה, והמשגיח אמר להם, חכו אני ארוץ לשאול את הרב אלישיב... לאחר כמה זמן התקשר אליהם המשגיח ואמר להם שהרב אלישיב אמר לו שבוודאי לא יוצאים כך ידי חובה, זו רשות הרבים. ואז אמרתי להם, טוב, נו, עכשיו מה אתם רוצים ממני?! ואז הם אמרו לי, אנחנו באנו לשאול, האם לפי הרב אלישיב אנחנו צריכים לברך עוד פעם... והם רוצים שאני אענה להם על זה... כה.הדלקת נרות חנוכה לבחורי ישיבות בני חו\"ל יוצא מן הכלל אלו בחורי ישיבות המתגוררים בחו\"ל, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה פוסק להם, שרשאים להדליק בברכה, כיון שיש הבדל שעות גדול. למשל בדרום אמריקה יש הבדל שעות של שבע שעות בדרך כלל, ועד שההורים שלהם ידליקו זה יהיה בחצות הלילה, ולכאורה ההורים שלהם עדיין לא התחייבו בהדלקה, והבן התחייב ולכן הוא רשאי להדליק. ובלבד שיכוון במפורש שלא לצאת בהדלקת הוריו בבית. אולם גם בזה כדאי יותר שישתתפו עם חברים שמדליקים ויצאו ידי חובה. כו.היכן מדליקים בישיבה אצל האשכנזים כאמור אין שום שאלה שבחורי ישיבות צריכים להדליק נרות חנוכה, משום שהרי הרמ\"א פוסק, שהמהדרין מן המהדרין היינו שכל אחד מבני הבית רשאי להדליק, אםפילו ששומע את אביו מברך ומדליק הבן שלו רשאי להדליק. וכל הטענות שאמרנו זה לספרדים. רק שיש לדון לגבי מיקום ההדלקה בישיבות. מפני שהנה יש ישיבות שהן בניין אחד שבו יש בית מדרש, חדר אוכל וחדרי שינה. בבניין כזה השאלה איפה המקום הכי טוב להדליק, ליד חדר השינה או בחדר האוכל, אז אם הם מקפידים להדליק בפתח, יש עניין גדול להדליק דווקא בפתח, הרי שצריכים להדליק בפתח חדר האוכל או של חדר השינה. אך אם הם לא מקפידים להדליק דווקא בפתח, אפשר להדליק במקום שיש יותר פרסומי ניסא. איפה שיש יותר עוברים ושבים בדרך כלל, שזה חדר האוכל. לחשוב, שיהיה כמה שיותר פרסומי ניסא. אולם יש ישיבות שחדרי השינה הם במבנה אחר, נפרד מהמבנה של חדר אוכל. ויש לדון היכן הוא המקום הראוי ביותר להדליק בו את נרות החנוכה. . (הובא בטור סימן תרעז)והרא\"ש (בתשובה ח\"א סימן תקמב) לכאורה זו מחלוקת הרשב\"א דעת הרשב\"א, שמקום האכילה הוא עיקר. והוא כותב זאת בפירוש, על אדם שנמצא אצל אכסנאי והוא ישן בבית אחד ואוכל בבית אחר, שעליו להדליק במקום שבו הוא אוכל. לעומת זאת הרא\"ש כתב, שמקום השינה הוא העיקרי, ובו צריך להדליק. ולהלכה זו מחלוקת מרן השלחן ערוך שדעת מרן כמו הרא\"ש, שיש להדליק היכן שישן (סימן תרעז סעיף א) והרמ\"א שם. אולם הרמ\"א פסק להלכה כמו הרשב\"א, שהמקום של האכילה הוא העיקר. יש הטוענים, שגם מרן יודה לרמ\"א במצב כמו בחורי ישיבות, שזה מקום אחד המחולק לשני מבנים. ולמעשה, זו גם מחלוקת בדור שלנו, החזון כתב שדברי הרמ\"א שייכים גם לבחורי ישיבות (שבות יצחק ח\"ה פ\"ו סק\"ד) איש ן (שו\"ת אגרות שבזמננו, שצריכים להדליק בחדר האוכל. אולם הגר\"מ פיינשטיי כתב, שצריכים להדליק בבניין שישנים בו. וכל אחד משה חאו\"ח ח\"ד סימן ע אות ג) יעשה כמנהגו. כז.מקום ההדלקה בבניין המשותף יש שאלה אחרת, כיום רוב הבתים בארץ ישראל הם בתים משותפים, אמנם גם היום יש מקומות שכל אחד יש לו בית לבד, ושם הנידון הוא האם (שבת מדליקים בפתח הבית או בפתח החצר. וזו מחלוקת רש\"י ותוספות בגלל (סימן תרעא סעיף ה). להלכה אנחנו סוברים שמדליקים בפתח החצר כא:). דירות 20 זה יש שמדליקים בפתח הבניין, תלכו כאן בשכונת הר נוף שיש בבניין ויותר, וישנם כמה שמדליקים בפתח חדר המדרגות. והסיבה שהרוב אינם מדליקים שם היא, שהנה החזון איש בהלכות עירובין כותב, שחדר מדרגות זו לא חצר שלפני הבית שאמרו בגמרא (סימן סה ס\"ק נב) שמדליקים בפתח החצר, משום שחדר מדרגות דינו כמבוי. זה מעבר. הרי אפילו שכן בבניין אינו יכול לעשות שימוש בחדר מדרגות מלבד לעבור שם. למשל אם יחליט להניח שם מחסן פרטי ולאחסן בו דברים הוא לא יכול. חדר מדרגות זה מעבר. לעומת זאת חצר, פעם כל מי שהיה לו חצר, היה מאחסן בה את הפירות שלו ועוד כל מיני דברים, היו משתמשים בחצר. גם היום, אדם יכול להשתמש בחצר הפרטית שלו מה שהוא רוצה, אבל חדר המדרגות הוא רכוש משותף של הדיירים, זו לא חצר השותפים. לכן גם אדם לא יכול לומר הרי את החלק הזה הוא שלי מתוך כל חלקי החדר מדרגות, כיון שהייעוד של זה הוא לעבור שם, לא להשתמש במקום הזה. ויש עוד כמה טענות שדיברתי עליהם בשנים קודמות. לכן אמנם זו מחלוקת, ויש פוסקים שאומרים שמדליקים בפתח הבניין, אבל ההלכה, שבוודאי גם למנהג האשכנזים כל כך להדליק על פתח הבית, אין להם להדליק בפתח חדר המדרגות, עדיף להדליק בחלון. אם זה לא גבוה מדי, או גם אם זה גבוה אך אם יש בניינים גדולים סמוכים ורואים את זה מבניין אחר. ויכול גם להדליק על השלחן שבזה יוצאים ידי חובה. כח.אם הבן יכול להדליק במקום אביו כמו כן, אם הבן בא הביתה, ואביו רוצה לכבד אותו ואומר לו להדליק במקומו, למרות שזו המצוה של האבא, או אבא בעל בית אבל בנו הוא תלמיד חכם, ואבא הוא מכבד תלמידי חכמים, הוא שמח שבא הבן שלו, אברך או בחור ישיבה, ואומר לו שידליק את הנרות, רשאי להדליק ולברך, ולפטור את אביו. ויש אפשרות אחרת, שאם זה לא ביום הראשון, מדליקים כמה נרות. וכל אחד מהבנים הגדולים רשאי להדליק, אבל לא הקטנים."},{"filename":"28.pdf","content":"| התפלת מים| עליה לרגל בזמן הזה| סדר התפילה| ' 'משיב הרוח' ו'ברך עלינו| 'נושאי השיעור: זמן אמירת 'משיב הרוח פרעה והבחירה | מעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת בראשיתחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת מרת קארין קרן בת סילויאן ת.נ.צ.ב.המשיב הרוח ומוריד הגשם נמסר כ\"ח תשרי תשע\"ו| 28 'גליון מס א. תחילת אמירת 'משיב הרוח' במוסף של שמחת תורה התחלנו לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. הגמרא במסכת תענית (ג.) מסבירה את מה שכתוב במשנה שהזמן המתאים ביותר שיתחילו לירד בו גשמים הוא בתחילת חג הסוכות. כשם שבפסח מיד בתחילת חג הפסח אנו מפסיקים מלומר 'משיב הרוח' ומתחילים לומר 'מוריד הטל', כך היה צריך להיות בסוכות, ולהתחיל לבקש את הגשם כבר מתחילת החג. והסיבה שאין אנו עושים כן, משום שאנו יודעים שהגשם בחג הסוכות הוא סימן קללה. ומשל למה הדבר דומה לעבד שהגיש לרבו כוס מים לשתות, ורבו לקח את הכוס ושפך לו אותה בפניו (סוכה כח:). כך הקב\"ה שציוה עלינו לעשות סוכה, והוא שופך עלינו מים ובכך מגרש אותנו מהסוכה. בתלמוד ירושלמי (תענית פ\"א) מבואר טעם נוסף לשינוי בין פסח לסוכות, שהוא משום שרוצים אנו שכל המועדות יעברו עלינו בזמן ירידת טל מהראשון של פסח ועד אחרון של סכות. ב. שבח קודם לתפילה על ירידת הגשמים יש שני הזכרות: א. 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ב. 'ברך עלינו וכו''. וההבדל ביניהם הוא ש'משיב הרוח' הוא שבח לקב\"ה על הגשמים, ואילו 'ברך עלינו' הוא תפילה ובקשה על ירידת הגשמים. הסיבה שמזכירים פעמים את הגשמים היא משום שאיתא בגמרא בברכות (לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. ולומדים זאת ממשה רבינו שאמר (דברים ג, כג-כד) ואתחנן אל ה' בעת ה' אלוקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך ההיא לאמר. ורק החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. לאחר שסידר את השבח הזה מתחיל להתפלל \"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה\". ג. סדר הברכות בתפילה זהו גם יסוד הטעם שבראשית התפילה אנו אומרים פסוקי דזמרה, כדי שבכך נסדר את שבחו של מקום לפני הבקשה והתפילה עצמה. וכן הדבר גם בתפילת שמונה עשרה עצמה, שבתחילתה אנו משבחים ומהללים בשלושת הברכות הראשונות, עד חתימת 'האל הקדוש'. ורק לאחר מכן יכולים אנו לגשת ולבקש את בקשותינו עד ברכת 'שומע תפילה'. כל סדר הברכות בתפילה יש בזה כוונה מיוחדת. והגמרא במסכת מגילה (יז:) מבארת את סדר הברכות מפני מה נתקנו בסדר הזה. עד הברכה האחרונה והיא ברכת 'שומע תפילה' שכוללת את כל הברכות שאמרנו לפני כן, ואת כל צרכינו. משום כך בכל בקשה פרטית שאנו רוצים לבקש, יש לנו לבקשה בברכה המתאימה. כגון מי שיש לו חולה שרוצה להתפלל עליו – יבקש עליו ב'רפאינו', וכן מי שצריך להתפלל על הפרנסה – יבקש ב'ברך עלינו' או ב'ברכינו'. שהיא ברכת הפרנסה. וכן הלאה. אולם אם רוצה יכול לבקש בברכת 'שמע קולנו' אל כל צרכיו, כיון שהיא כוללת את כל צרכי האדם. ד. טעות בשבח ובבקשה ולאחר שמבינים את ההבדל בין 'משיב הרוח' לבין 'ברך עלינו', נבין את ההבדל בדינים שלהם. שאם טעה ואמר 'מוריד הטל' במקום 'משיב הרוח' אינו חוזר כיון שהוא רק שבח. אבל אם טעה ואמר 'ברכנו' במקום 'ברך עלינו' הדין הוא שחוזר משום שביקש טל ולא ביקש גשם. ובקשה חשובה יותר משבח. ה. ביאור מחלוקת התנאים במשנה במסכת תענית (ב.) נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע מתי מתחילים לומר 'משיב הרוח', שהנה לאחר שנתברר שהיא שבח בלבד ואיננה בקשה, ואת הבקשה של הגשם מתחילים לומר רק בז' בחשון, דעת רבי אליעזר שיש להתחיל לומר 'משיב הרוח' כבר בתחילת חג הסוכות כיון שהיא איננה בקשה ורק שבח, ומה המניע מלומר את השבח בזמן המקורי הראוי – ובקיץ אין אומרים את השבח הזה כיון שהוא גם סימן [ .תחילת חג הסוכות קללה וגם שאין הוא הזמן הראוי לגשם כלל, ואילו בסוכות ודאי שהוא הזמן ].הראוי רק שהוא סימן קללה 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר לעומת זאת דעת רב יהושע שאין לעשות כן, משום שמה שייך לשבח בזמן שאיננו רוצים את קיום השבח הזה?! הלא בחג הסוכות אין אנו רוצים שירד עלינו גשם, וכיון שכך סובר שמתחילים לומר את השבח של 'משיב הרוח' רק בסיום חג הסוכות, ביום שמיני עצרת. ו. תחילת אמירת 'ברך עלינו' לעומת זאת, אמירת 'ותן טל ומטר לברכה' - 'ברך עלינו' מתחילים אותה רק לאחר חמישה עשר יום לאחר החג, החל מליל ז' בחשון. והסיבה לכך כדי שאחרוני עולי הרגל יספיקו לשוב לבתיהם. אמנם ביום הכיפורים הכהן הגדול היה מתפלל בקודש הקודשים \"שלא תבוא לפניך תפילת עוברי דרכים על הגשם בזמן שהעולם צריך להם\", ולפי זה היינו צריכים מיד לאחר החג לבקש על הגשם. אך למרות כל זאת, כיון שמדובר בעולי הרגל שבאו לקיים את מצוות התורה, תיקנו חז\"ל לדחות את הבקשה עד חמש עשרה יום לאחר החג. וזאת כדי שגם המתגוררים רחוק מירושלים, כגון בסוריה, יספיקו לשוב לבתיהם. ז. עליה לרגל לאחר חרבן בית המקדש והנה כיום לכאורה יש לנו לומר שהמצב השתנה לגמרי, אם מצד שבימינו אין מצות עליה לרגל דאורייתא בזמן הזה, ובזמנם היתה זו מצוה דאורייתא לעלות לרגל ולהביא שני קורבנות עולת ראיה וקרבן חגיגה. אך כיום אין חיוב לעלות לרגל דאורייתא. וכמו כן בזמנם ההתניידות היתה קשה עד למאוד, ולגשם היה הרבה השפעה על השיבה לבתיהם, אך כיום מגיעים בקלות לכל מקום בתוך כמה שעות. ואם כן מפני מה אנו כיום מקפידים על התקנה של ז' בחשון, שרק בו מתחילים לבקש את הגשמים?! אמנם גם כיום יש מצוה לעלות לרגל, אך היא מצוה מדרבנן גרידא. חז\"ל אומרים (שיר השירים רבה ד, ב) מפני מה נמשלו ישראל ליונה?! מה יונה אף על פי שחרב שובכה שבה אלי, כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש עדיין ממשיכים לעלות לרגל, ולא ביטלו שלוש רגלים. ראה בספר חסידים [ וכן מובא שבזמן הגאונים היו מקפידים לעלות לרגל הוצאת מקיצי נרדמים סימן תר\"ל שהביא שרב האי גאון שהיה עולה לרגל .]מבבל בחג הסוכות למרות כל זאת אין זה מצד החיוב, אלא זכר בעלמא למצוה שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. ח. בטל הטעם לא בטלה תקנה והסיבה שאין אנו מתחילים לבקש על הגשם מיד לאחר החג כפי עיקר הדין הוא משום שאין בידינו לבטל או לשנות את תקנות חז\"ל. \"אין בית דין מבטל דברי חבירו אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין\" (ברכות יז.). למעשה בכל הדורות היו הרבה עצירות גשמים בארץ ישראל, ורואים זאת הרבה בספרי הפוסקים. ובזמן חז\"ל היה נהוג שכשיש עצירת גשמים גוזרים תעניות על הציבור, כיון שמים היו יקרי המציאות. כיום איננו מכירים כל כך מציאות כזו וכן אין נוהגים בתעניות. כיון שכשיש עצירת גשמים 'רוכשים' מים מארצות אחרות. או מתפילים מים. ט. כוליה איתיה באורייתא דרך אגב, הרעיון של התפלת המים הוא איננו המצאה של הדורות האחרונים. שהנה בענין פרה אדומה כתוב בפסוק (במדבר יט, יז) 'ונתן עליו מים חיים אל כלי', והרמב\"ם (פ\"ו מהלכות פרה אדומה ה\"א) פוסק שמי ים כשרים למי פרה אדומה. ומקשה עליו מרן בכסף משנה (שם הי\"ב) שהרי מי ים אינם ראויים לאכילת כלב, ואיך יכולים להשתמש איתם למי פרה אדומה?! ומבאר שני פירושים בזה: א. שיש בתוך הים נהרות של מים מתוקים, ועליהם כיון הרמב\"ם. וכיום אנו יודעים זאת, והוא פלא איך ידע זאת הוא בעצמו לפני כחמש מאות שנה! ויש נהר כזה במפרץ מכסיקו שמימיו חמים מאוד, והוא זורם לאורך כל יבשת אירופה, ונקרא בשם 'זרם הגולף', ובמקומות מסוימים רוחבו מגיע עד כדי שמונים ק\"מ! ועד סוף היבשת הוא עדיין חם, ומתנהל כנהר נפרד מהים. המדענים היום מסבירים שבזכות אותו נהר חם מזג האויר באנגליה הוא ממוצע, ואילו לא היה הנהר הזה היה באנגליה שלג ברוב ימות השנה! ב. והפירוש השני שכותב שם, שמי ים כשמרתיחים אותם הופכים להיות מתוקים. והיינו האדים שנוצרים בעקבות הרתחת מי הים הם מתוקים. וכך כותב גם הרדב\"ז בתשובה. וזהו גם כן ההסבר בכך שהגשם שיורד הוא מים מתוקים, למרות שהעננים נוצרים מאדים של מי הים שהם מלוחים, כיון שהאדים \"מתפילים\" את המים. וזהו ממש מפלאי הבריאה, והוא פלא איך ידעו חכמי ישראל כל זאת עוד מלפני שנים רבות! י. טל אינו פוסק הגמרא שם אומרת שאם אדם שכח ולא אמר 'מוריד הטל' אינו חוזר ולא חייבו חכמים להזכיר ולומדת זאת הגמרא מאליהו הנביא שכתוב (מלכים 'ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל א' יז, א): אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. ואילו לבסוף כשהקב\"ה רצה להחזיר את הגשם על האדמה אמר לו ה' (שם יח, א): 'לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה'. וכאן רואים שלא אמר לו \"טל\" – לומדת הגמרא מכך שטל ממילא לא פסק כלל בכל אותם השנים, כיון שאינו נעצר לעולם. יא. המוסר הגדול ממעשה אליהו הנביא ואחאב אליהו הנביא חי בזמנו של אחאב הרשע, כשרוב עם ישראל היו עובדי עבודה זרה. ואחאב הרשע כל מעשיו היו נגד התורה, וחיפש בכל ימיו להתריס נגד קדשי ישראל. ואחאב שמע על מה שיהושע בן נון החרים את מי שיבנה את העיר יריחו \"בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה\" (יהושע ו, כו). דהיינו, יהושע קילל את מי שיבנה את יריחו, שבהניחו את יסודות העיר ימות בנו הבכור, וכשיסיים את העיר ימות בנו הקטן, ובנתיים בכל זמן הבניה ימותו כל שאר בניו. ובזמנו של אחאב היה אחד ששמו היה חיאל בית האלי, שקם ובנה את חורבות העיר יריחו, והנביא מעיד עליו (שם טז, לד) \"בימיו בנה חיאל בית האלי את העיר יריחה, באבירם בכורו יסדה, ובשגיב צעירו הציב דלתיה וכו'\". ויש לנו להבין, מה עמד לנגד עיניו של חיאל בית האלי?! הרי ודאי שלא יעלה על הדעת שאדם יעשה כן ויודע שבמו ידיו מאבד את כל בניו! כנראה שהיה לו תירוץ כלשהו. וחז\"ל מלמדים שהיה לחיאל בית האלי תירוץ. שלאחר שמת בנו הצעיר, ישב אביו שבעה, והקב\"ה אמר לאליהו הנביא שילך לבית האבלים. אליהו הנביא השיב לקב\"ה והלא אתה יודע שאני קנאי לדבר ה', וכשאבוא לשם ואשמע בודאי חירופים וגידופים כלפי מעלה, ואני שאינני יכול לסבול זאת, ולא אוכל לשתוק להם! אמר לו הקב\"ה תלך, וכל מה שתגיד שם אני מקיים. צדיק גוזר והקב\"ה מקיים. כשאליהו הנביא בא לבית האבלים ראה שם את אחאב הרשע, והזמינו את אחאב להספיד. ומה היה הספדו של אותו רשע?! הוא שאל שאלה: משה רבינו ויהושע בן-נון מי יותר גדול? ודאי שמשה רבינו יותר גדול וכמו שכתוב \"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה\". ומשה רבינו אמר בתורה (דברים יא, טז): 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו'' – הנה חיאל עבד עבודה זרה, ורבים מעם ישראל עובדים עבודה זרה, ועם כל זאת יורדים גשמים, והארץ נותנת את יבולה בשפע?! office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אם כן, אם הקללה של משה רבינו לא התקיימה, ודאי שהקללה של יהושע בן-נון לא תתקיים, שהרי ודאי שיהושע בן-נון לא יהיה יותר גדול מרבו – משה רבינו!! אי לכך, על כרחינו צריכים אנו לומר, שודאי שקללתו של יהושע בן-נון לא מתקיימת, והסיבה שמתו בניו של חיאל בית האלי אך דרך מקרה בעלמא קרה הדבר הזה! יב. תירוצי היצר הרע רואים מהמעשה הזה דבר חשוב מאוד! כשאדם רוצה ומבקש לעבור עבירה, הוא יחפש לעצמו כל מיני תירוצים מתירוצים שונים, ולא די בזה, אלא הוא גם ימצא אותם!!! היצר הרע יעבוד קשה מאוד בכדי להצליח לתרץ אותו ולהכשיל אותו!!! וכמו במעשה עם חיאל בית האלי, שראה את יד ה' פוגעת בבניו ולמרות כל זאת הוא ממשיך במעשיו! ולצערינו גם כיום קורים כאלו דברים! ואספר מעשה שהיה: לפני שנים היה יהודי אחד בארצות הברית, כהן שהתגרש מאשתו, ולאחר זמן הכיר גרושה ורצה להתחתן איתה. הוא פנה אל הרבנים בארצות הברית, עד לבסוף הכיר שם רב אחד ליברלי שאמר לו שיש בידו להתיר לו להתחתן עם הגרושה ההיא. לאחר מכן הגיע לארץ, ודיבר איתי על הענין, ואמרתי לו שלדעתי אין שום אפשרות כזו בעולם, אך הוא התעקש וביקש שאשאל את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. עליתי עימו אל אאמו\"ר, ושם סיפר לו דברים כהוויתן שהוא כהן ורוצה להתחתן עם גרוש, ויש רב אחד בארצות הברית שמצא לו היתר. ואאמו\"ר ענה לו כך: לדעתי הדבר אסור בתכלית! אך אם יש מישהו בעולם שרוצה להתיר את האיסור הזה, אני מוכן לבדוק את הדברים אך בתנאי אחד, והוא, שתתחייב לי בתקיעת כף שאתה פועל לפי מה שאומר לך! והיה אם התרתי לך - בבקשה, אך אם לדעתי הדבר אסור אתה אינך מתחתן עם האשה הזו! והוא התחייב לכל הדברים בתקיעת כף. לאחר מכן ביקש אאמו\"ר והשגתי לו את הרב בטלפון, ואאמו\"ר שוחח עימו, ושאל אותו מהו היסוד להתיר את הכהן לגרושה?! והרב התחיל לגמגם לו, שהאשה הגרושה נתגרשה בעקבות שבעלה הראשון היה גברא אלימא, ומכה אותה נמרצות, לכן אמר הרב שהסיבה שמכה אותה כך היא בגלל שהוא משוגע, ומכיון שהוא משוגע יש לבטל את כל הנישואין הללו מדין מקח טעות...! כששמע אאמו\"ר מהרב ההוא את רעיונותיו, החל לצעוק עליו ולגעור בו, איך עושים דבר כזה להתיר איסורי תורה?! הרב נבהל מאוד, ומיד אמר שחוזר בו מדבריו, וכתב מכתב לאותו יהודי, בו הוא מצהיר בפניו שאין שום מקום להתיר את הגרושה לנישואין, ושהוא חוזר בו מכל מה ששמע ממנו. ולאחר מכן שלח העתק ממנו לאאמו\"ר. לאחר כשלושה חדשים אאמו\"ר ואני נסענו לאמריקה בשביל איזה ענין, ואחד מבני הקהילה שם ערך לכבודו סעודה בביתו. והנה לפתע במהלך הסעודה נכנס לבית הכהן ההוא ואשה אחת עימו. אאמו\"ר כשראה אותו אמר לי 'לך תאמר לו שאסור'. קמתי לדבר עימו, וכשראה אותי אמר לי \"זו אשתי\"! לתמיהתי על כך שהתחתן השיב שנשא אותה בנישואין אזרחיים. כשחזרתי לאאמו\"ר וספרתי לו שהוא התחתן איתה בנישואין אזרחיים, אאמו\"ר כעס \"הרי הוא הבטיח לי בתקיעת כף שישמע למה שאומר לו?! תגיד לו שלא תמוש רעה מביתו, ולא ישלים שנתו!!!\" הדבר הזה חרה לאאמו\"ר מאוד, כיון שזה אירע בקהילה שמקפידים שם מאוד על הדברים הללו, והוא זצוק\"ל חשש שתהיה פירצה בקהל, ופנה אל רבני המקום ודרש מהם להוקיע את אותו אדם, ולא לתת לו לישא כפיו ולעלות לעליית כהן. בסיום דבריו ניגשתי אל היהודי ההוא ואמרתי לו - בפניו - כל מה שאאמו\"ר אמר לי שלא ישלים שנתו וכו', ואשתו על ידו החלה לבכות, עד שעזבו את המקום. לא עבר הרבה זמן לאחר המעשה ושמעתי שהם התגרשו באופן אזרחי כשהיא הרה. ולאחר זמן מה חלה האיש ההוא במחלה הנוראה, והוא סבל יסורים נוראים, ושבוע לפני שנפטר קרא לחכם ברוך בן-חיים זצוק\"ל, והחל לבכות ולהתוודות לפניו שהנה קללתו של אאמו\"ר זצוק\"ל התקיימה. ובסוף דבריו אמר: למרות כל זאת שתדע שאני הייתי צודק!!! ויכול הייתי להתחתן עימה!!! וזהו מה שאמרנו לעיל, האיש עומד עם רגל אחת בעולם הבא, ועדיין עומד ומתעקש במריו!!! דרך אגב, לפני כמה שנים הייתי בארצות הברית, ובא אלי נער צעיר ואמר לי שרוצה לדבר עימי, וכשיצאנו החוצה לדבר התחיל לבכות, וסיפר שהוא בנם של אותם כהן וגרושה! והוא חי עם אימו שהיא מסכנה מאוד ואין להם מה לאכול וקשה להם, ואמר לי \"אביך קילל את אבא שלי, אני מפחד שהקללה עברה גם אלי – לכן תברך אותי!\" אני חיבקתי ונישקתי אותו, ועודדתי אותו, ואמרתי לו, אתה אמנם חלל ואינך כהן, אך עדיין יהודי כשר הינך! והרגעתי אותו שלא יחשוש, ובירכתי אותו. יג. קנאותו של אליהו ל\"הספד\" של אחאב לאחר ה\"הספד\" של אחאב הרשע, בו הוא התריס כלפי מעלה על כך שיורדים (שם יז, להם גשמים למרות שעובדים עבודה זרה קם אליהו הנביא וקילל: א) חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי! לא יהיה לא טל ולא מטר! ומכאן ואילך התחיל רעב גדול בארץ שאנשים אכלו את ילדיהם מרוב רעב. יד. צדיק גוזר והקב\"ה מקיים הדבר הזה שאליהו קבע שלא ירד גשם וכך היה, אינו דבר פשוט כלל. כיון שהגמרא בתענית (ב.) אומרת ששלושה מפתחות יש בידיו של הקב\"ה בלבד והם: א. מפתח של גשמים. וכמ\"ש (דברים כח, יב): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים. ב. מפתח של יולדת. וכמ\"ש (בראשית ל, כב): ויפתח את רחמה. ג. ומפתח של תחיית המתים. וכמ\"ש (יחזקאל לז, יג): כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. ויש שמוסיפים שם גם מפתח של הפרנסה. והוא על דרך מש\"כ (תהלים קמה, טז): פותח את ידך. – ח – תחיית המתים, ת – פרנסה, פ– מטר, מ \" מפתחוהסימן שלהם הוא \" .]יולדת[ חיה אם כן מקשים שם התוספות (ד\"ה שלושה) הרי הנה אנו רואים שהקב\"ה נתן את המפתח של הגשמים לאליהו הנביא, ואיך כתוב על זה שמפתחות אלו בידיו של הקב\"ה בלבד?! והתוספות מתרצים שם שני תירוצים: א. שמה שיש בידי הקב\"ה בלבד, ולא מסרם היינו שלושת המפתחות ביחד, אך אחד מהם בנפרד כן. ב. כל מה שנאמר שישנו ביד הקב\"ה ולא מסרם היינו לגמרי, אך באופן זמני נתן הקב\"ה לאחרים את המפתח. וכאן אצל אליהו הנביא היה זה באופן זמני. טו. הרמז ששלח ה' על ידי העורבים בכל זמן הרעב היה אליהו הנביא בעצמו צריך גם לאכול, לכן הקב\"ה שלח לו עורבים שיפרנסוהו. והסיבה שדוקא עורבים משום שכתוב (תהלים קמז, ט): 'לבני עורב אשר יקראו'. ופירושו הוא שהעורב הוא שחור, אך גוזליו כשנולדים הם לבנים, והעורב אינו מכיר בהם שהם בניו, והם קטנים מסכנים ואין מי שידאג להם. .מה עושה הקב\"ה?! שולח להם תולעים קטנים לתוך פיהם, וכך הם ניזונים הקב\"ה כיוון לומר לו בזה משהו, שהקב\"ה למרות שעם ישראל עובדים עבודה זרה הוא מרחם עליהם, אולם אתה כמו העורב, שלא מרחם על בניו!! אך אליהו נשאר בשלו ולא הסכים לעצור את הבצורת. טז. החייאת בן האשה וסיום הבצורת ואז הקב\"ה שלח את אליהו להתארח אצל האשה הצדקת, והנה בהיותו שם בנה מת. והאשה באה בטרוניא אל אליהו הנביא, \"עד עכשיו הייתי אני האשה הצדקת כאן, והנה באת לכאן להזכיר את עוני ולהמית את בני...?!\" באת אלי והאכלתי אותך ובסוף אתה הורג את בני?! אליהו הנביא בראותו כך פנה אל ה' בתפילה שיתן לו כח להחיות את בנה של האשה. והקב\"ה השיב לו, יש לי שלושה מפתחות שאינני מוסרם לשליח, אחד כבר לקחת – מפתח של גשמים, האם רוצה אתה לקחת גם את המפתח השני – מפתח של תחיית המתים?! תחזיר לי את המפתח של הגשמים ואתן לך את המפתח של תחיית המתים. ואליהו הנביא הסכים וכך החיה את בן האשה. לאחר כל המעשה הזה אמר הקב\"ה לאליהו הנביא (שם יח, א): 'לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה'. – הקב\"ה אמר לו בזה שיאמר לאחאב שירד גשם ואז יתחיל הגשם לירד. והנה שואלת הגמרא הרי אליהו הנביא אמר \"חי ה' וכו' אם יהיה טל ומטר וכו', ולכאורה למה ה' אמר לו שיוריד מטר על פני האדמה, הרי צריך שיוריד גם טל?! לכן מסיקה הגמרא שדוקא טל של ברכה לא ירד אולם טל רגיל ירד, כיון שאי אפשר לו לעולם בלא טל! ונשום כך הטל לא הפסיק גם בשנים הללו. יז. ה' הוא האלוקים כשאליהו בא לפני אחאב, אמר לו אחאב (שם יח, יז): 'האתה זה עוכר ישראל?!' ואליהו הנביא לא נותר חייב (פס' יח): לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך וכו'', וכך הוכיחו אליהו הנביא על מעשיו, וסיכמו לבסוף לעלות כולם להר הכרמל. ושם בהר הכרמל הם בנו שני מזבחות, האחד לה', והשני לבעל – העבודה זרה שלהם. וסיכמו שמי שיצליח להוריד אש מן השמים סימן שה' איתו. ואחאב עצמו ידע שאין ביכולתו להוריד אש מן השמים, רק שהוא דאג שכבר מקום יהיה מזבח חלול והכניסו בתוכו את חיאל בית האלי עם לפיד אש, ואמרו לו שברגע שישמע את כולם צועקים בחוץ \"הבעל עננו\" מיד יוציא את הלפיד החוצה ויראה כאילו ירדה שם אש מן השמים. לאחר שנכנס חיאל בית האלי, עשה הקב\"ה נס ושלח נחש שהכיש את חיאל למוות. ואז אליהו עומד לבדו ליד המזבח לה' ומולו על יד המזבח של הבעל עומדים ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, ומביאים למקום שני פרים, פר אחד לה' ופר אחד לבעל. וכשלוקחים את הפר לבעל כדי לשחוט אותו, הוא מתעקש ומשתולל כיון שלא רצה ללכת, עד שאליהו הנביא לחש לו על אוזנו \"לך כי גם על ידך יתקדש שם ה'!\" והפר נרגע, ושחטו אותו ושמו את בשרו על גבי המזבח והחילו קוראים וצועקים \"הבעל עננו, הבעל עננו\" אך \"אין קול ואין עונה ואין קשב\". והם צועקים וזועקים, וחז\"ל אומרים שהקב\"ה השקיט את העולם, עד כדי שלא היה הד לקול שלהם, וזה כדי שלא יגידו אחר כך שההד הוא מה שענו להם. אליהו הנביא התחיל באותו הזמן להתל בהם, 'אולי הלך לישון? אולי הלך לבית הכסא? וכך היה מלגלג עליהם.חז\"ל לומדים אותו לגלוג של אליהו הנביא שכל ליצנות אסורה חוץ מליצנותא דעבודה זרה (מגילה כה:). \"ויתנבאו עד לעלות המנחה\" – ואז אליהו ניגש ולוקח את הפר שלו, הקדוש לה', \"ויערוך את העצים, וינתח את הפר, וישם על העצים\", ואליהו מביט סביבו ורואה את כל עיני העם נשואות אליו, רבבות עם ישראל מחכה בכליון עינים לראות מה יצא מכל זה. ואליהו הנביא עומד ומתפלל לפני הקב\"ה \"ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים!!!\" מיד ירדה אש מן השמים ותאכל את העולה ואת העצים, \"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!\" באותו הזמן נביאי הבעל ניסו לברוח, אך אליהו קם מיד וקרא \"תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט\" ולבסוף אליהו הנביא שחט את כולם. יח. ענני ה' ענני ויש לשאול, מפני מה אליהו הנביא היה צריך לומר \"ענני ה' ענני\" למה לא אמר ענני ה' – פעם אחת ודי בזה? אומרים חז\"ל \"ענני\" – שתרד אש מן השמים, \"ענני\" – שלא יאמרו מעשה כשפים זה! רואים בזה את היסוד שאמרנו לעיל, כשאדם מחפש תירוצים הוא ימצא בכל מקום, כשמחפש להתחמק מההתחייבות וההודאה על האמת תמיד ימצא איך להתחמק ממנה! יט. הבחירה של פרעה לפי זה נראה לבאר את הענין של פרעה, שכתוב עליו (שמות י, א): כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. שיש דיון רחב בראשונים האם לפרעה היתה בחירה שלא לעשות כן?! ולפי האמור יש לומר שודאי היתה לו בחירה מצד אחד, אך מצד שני הקב\"ה נתן לו פתחון פה לתרץ את מעשיו. ודוגמא לדבר, במכת 'דבר' הקב\"ה אומר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים לפרעה (שמות ט, ג-ד) בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל והנה לאחר מכן כתוב (פסוק ז): עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם. – מה הכוונה עד אחד?! אומרים חז\"ל שהיה אחד שמתו לו בהמותיו במכת דבר, והיה זה הבן של שלומית בת דברי למטה דן, והוא בן איש מצרי, אימו היתה שלומית אך אביו היה מצרי, וכיון שהיה זה לפני מתן תורה הולכים לפי האבא, ואביו היה מצרי ולכן גם הוא ניזוק במכת דבר. לעומת זאת פרעה הרשע ידע שעל פי הלכה צריך להיות אחרי האמא, ולכן שאל מפני מה לא מתו הבהמות שלו?! משום כך הכביד את ליבו! היה לו תירוץ! ה' אמר שלא ימות מבני ישראל דבר, והנה לאחד מתו בהמותיו. לפיכך הכביד את ליבו. חשבון הנפש כ. מכל האמור יש לנו ללמוד כמה חשבון נפש צריכים כדי שלא להיכשל בלתרץ את עצמינו, היצר הרע כל מטרתו הוא לייפות ולתרץ את המעשים הרעים, ויש לנו להיות חכמים ומבינים איך להתעמת עם התירוצים הללו ולעומד מול האמת בגבורה, במיוחד בענייני בין אדם לחבירו, בהם רואים כמה שערי תירוצים לא ננעלו, ומתחמקים מן האמת."},{"filename":"280.pdf","content":"ההבדל בין אם אשתו| מה מברכים על פיצה| ספק ספיקא בברכות| ספק ברכות להקל נגד מרן| ארבע שיטות לסוף זמן ההדלקהנושאי השיעור: אב ואם שהלכו לבית מלון יוצאים בהדלקה | אם בעל שאינו בביתו יכול לומר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו| מדליקה את הנרות לבין סתם שליח ברכה על תוספת אורה | הדלקת נרות שבת בבית מלון| עירובי חצרות בבית מלון| הדלקה בחדר שבמלון בלי אישור בעל המקום| של בניהם שבבית הדלקת נרות חנוכה למפונים הנמצאים בבתי מלון| כיבוי החשמל לפני הדלקת נרות שבת| ברכה על הדלקת נרות שבת בנורת חשמל| בנרות שבת280 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"א כסליו תשפ\"ה20:15 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת מקץ סוף זמן הדלקת נרות חנוכה (הלכות חנוכה ב') א. משתשקע החמה בשיעור הקודם דיברנו על אדם ששב לביתו מאוחר, אם עדיף שאשתו תדליק בזמן או שהוא ידליק בעצמו מאוחר, ואני רוצה היום להרחיב את הנושא הזה, כי זה נוגע לעוד הרבה פרטי דינים. איתא בברייתא, \"מצוותה משתשקע (כא:)הנה במסכת שבת בסוגיא של חנוכה החמה עד שתכלה רגל מן השוק\". ויש מחלוקת בכוונת הגמרא \"משתשקע לשיטתו, שיש (ביאור הגר\"א סימן רסא ובמעשה רב סימן רלה) החמה\", הגאון מווילנא לנהוג כהגאונים, סובר שכוונת הגמרא בשקיעה. אבל כמעט כל הראשונים כותבים, שזה צאת הכוכבים. וכוונתם לפי זמן רבינו תם אבל כיון שכיום אנו נוהגים בדרך כלל כמו הגאונים, אז מדליקים בצאת הכוכבים לפי הגאונים. הרי שמצד אחד אנחנו עושים כדברי הראשונים ומדליקים בצאת הכוכבים, מצד שני בצאת הכוכבים של הגאונים. בערך רבע שעה אחרי השקיעה. יש חלק מהאשכנזים שנוהגים כשיטת הגאון מווילנא ומדליקים מיד בשקיעת החמה. אולי מסברא היה נכון יותר לנהוג כך, ואכמ\"ל. ב. שני ביאורים בגמרא הגמרא שם מביאה שני פירושים לברייתא \"משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק\": א. שהדיון הוא על זמן ההדלקה, וצריך להדליק משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, שזה בערך חצי שעה אחרי השקיעה. ב. 'לשיעורה' – דהיינו שצריך לתת שמן בנרות בשיעור שידלק משך זמן משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, שזה חצי שעה. כלומר לפי הפירוש הזה, חז\"ל לא קבעו כלל זמן להדלקה, ואפשר להדליק גם בלילה, העיקר שיהיה כשיעור זמן של חצי שעה. אולם לפי הפירוש הראשון, חז\"ל עוסקים מתי הוא זמן ההדלקה. ומי שלומד טוב את הסוגיה עם הראשונים, יראה שכך ביארו אף הם את הגמרא שם. ג. הדליק את הנרות וגילה שלא שם שמן יש כאלה שממלאים בכוסות מים ועל זה מוסיפים שמן, כך השמן צף וזה יכול לדלוק שעות. והנה שם לב שמילא רק מים אבל עדיין יש מקום להוסיף שמן. שאם הדליק את הנרות לא יוסיף עכשיו שמן, כי לעניין שבת הדין שהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר. דהיינו שבנר חנוכה בעצם (ביצה כב:)הוא נתינת השמן הרי הוא כאילו קיים את המצווה. מאידך גיסא, לגבי שבת הדין הוא שהוא חייב משום מבעיר, ואילו בנר חנוכה צריך להדליק - הדלקה עושה מצווה, זו מחלוקת בפוסקים, לכן הטוב ביותר הוא לכבות את הנר, להוסיף שמן, ואחר כך לחזור ולהדליק. אבל בלי ברכה, כי לפי תירוץ הגמרא שהדין של \"משתשקע חמה ועד שתכלה רגל מן השוק\" נאמר לעניין הזמן ולא לשיעור השמן שבמר – הרי שכבר יצא ידי חובה. ד. לכתחילה להדליק בדיוק בזמן (פרק ד מהלכות חנוכה הלכה ויש ארבע שיטות להלכה בביאור הגמרא הזו: הרמב\"ם פוסק שחכמים הגבילו את הזמן שאפשר להדליק בו את הנרות חנוכה. ה) יתירה מזאת, הרמב\"ם סובר שלכתחילה המצוה להדליק בדיוק בזמן, ואם לא הדליק בזמן – בדיעבד יכול להדליק חצי שעה. ואם לא הדליק עד חצי (הלכות חנוכה דף כה שעה הפסיד את המצווה. וכמו כן דעת בעל הלכות גדולות ועוד כמה ראשונים פוסקים כך להלכה. (בפסקיהם עמ\"ס שבת שם) , הרי\"ד וריא\"ז ע\"ד) ה. מדליק והולך כל הלילה לעומת זאת יש שיטה שנייה, שהלכה כמו התירוץ של 'לשיעורה' – דהיינו שבאמת צריך לחוש לכתחילה להדליק עד שתכלה רגל מן השוק, אבל בדיעבד אם לא הדליק עד שכלתה רגל מן השוק, מדליק והולך כל הלילה. וכך נפסק להלכה וכדלהלן. ו. הדלקה לאחר שכלתה רגל מן השוק השיטה השלישית, שבאמת הפשט בגמרא שיש זמן להדליק רק חצי שעה, אבל כל זה רק בזמן הגמרא שהיו מדליקים מבחוץ, שאז יש לנו להדליק בזמן שיש עוברים ושבים שיראו, לכן מדליקים רק עד שתכלה רגל מן השוק. אבל בזמנינו שלא מקפידים להדליק מבחוץ, וממילא לא מתחשבים בעוברים ושבים שבחוץ – מדליק והולך כל הלילה, כי אין הבדל מתי מדליק. שמסביר כך בגמרא עצמה, (בחידושיו שם),השיטה הרביעית, היא שיטת הריטב\"א שבאמת הפשט בגמרא שיש זמן להדליק רק חצי שעה, להדלקה מבחוץ, אבל אם כבר כלתה רגל מן השוק – מדליק מבפנים. כלומר שהריטב\"א סבר כמו השיטה השלישית, אבל הוא מסביר זאת בגמרא עצמה, ואילו ראשונים שסברו את השיטה השלישית, הם למדו שהגמרא דיברה רק על הדלקה מבחוץ, ואילו הריטב\"א למד שהגמרא דיברה גם על הדלקה מבפנים. וגם בזמנם היה ניתן להדליק מבפנים. לעילוי נשמת: רבי מרדכי חיים אלחייאני בן מזל טוב זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ז כסלו תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה.+חנוכה שמח ז. שיטת מרן השלחן ערוך פסק חד משמעית כמו השיטה (סימן תרעב סעיף ב) למעשה מרן השלחן ערוך המקילה ביותר, וז\"ל: \"שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה הרגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור וכו', מיהו הני מילי לכתחילה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין\". ע\"כ. כלומר מרן השלחן ערוך סובר שניתן להדליק את נרות החנוכה כל הלילה - עד עלות השחר. יש באמת דיון באחרונים, מה יהיה בדיעבד אם כבר הגיע עלות השחר אבל עדיין יש חושך, יש צורך באור, האם ידליק במצב כזה. ולמעשה בוודאי שידליק בלא ברכה. על כל פנים בדברי מרן נראה שיש שלוש מצבים: יש טוב, ויש לא כל כך טוב, ויש לא טוב בכלל. הטוב ביותר זה בזמן ממש כמו הרמב\"ם, להדליק מיד בתחילת הזמן. ויש דיעבד – שאם לא הדליק ידליק עד שתכלה רגל מן השוק. ויש דיעבד שבדיעבד, שאם לא הדליק עד שכלתה רגל מן השוק, מדליק והולך כל הלילה. ח. ספק ברכות להקל נגד מרן השלחן ערוך כיצד יש לנהוג? הנה כלל הוא בידינו 'ספק ברכות להקל' ואפילו נגד השלחן ערוך. ולכאורה בנידון דידן, הלא הרמב\"ם, בעל הלכות גדולות, הרי\"ד, הבאתי עוד (הלכות חנוכה עמוד צט והלאה) - ובספר שלי 'תורת המועדים' [ הריא\"ז סוברים שאחרי חצי שעה אי אפשר להדליק כלל. ולפי ]הרבה ראשונים זה לכאורה צריך לומר ספק ברכות להקל נגד מרן, ולאחר חצי שעה לא יוכלו להדליק את הנרות. אולם יש כאן שתי סיבות למה לסמוך על מרן השלחן ערוך ולברך גם לאחר חצי שעה. הראשונה, שלכאורה יש כאן ספק ספיקא. שמא הלכה כמו התירוץ של 'לשיעורא', דהיינו שחכמים כלל לא הגבילו את הזמן. ואם תמצא לומר שחכמים הגבילו את הזמן, שמא זה היה רק בזמנם שהיו מדליקים מבחוץ, אבל בימינו שמדליקים מבפנים חכמים לא הגבילו. ויש בזה תוספת סברא, שלפי הריטב\"א ייתכן לומר שאפילו בזמנם חכמים קבעו שהוא עד שתכלה רגל מן השוק, רק לעניין הדלקה מבחוץ, אבל אחרי שכלתה רגל מן השוק עדיין יכול להדליק בבית. ט. ספק ספיקא בברכות אמנם באופן כללי, אנחנו יודעים שלא אומרים ספק ספקא בברכות. יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים, ומי שרוצה ללמוד את הנושא, אני כתבתי על זה בהלכה ברורה חלק י', אבל המקור הטוב ביותר להקיף את כל הנושא שם יש הערות באותיות קטנות (סימן כא), הזה הוא בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה שבהן הוא מפלפל בקושיות ותירוצים בהיקף נפלא. ושם הוא מסיק, שגם כאשר יש ספק ספיקא בברכות אומרים ספק ברכות להקל, ואין מברכים במקום שיש ספק. ויש רק אחד יוצא מן הכלל והוא הנושא שלנו. שהגם יש לנו ספק ספיקא – עלינו לברך. שמלבד מה שכך דעת מרן השלחן ערוך, הרי אפילו בספק רגיל בברכות, יש הרבה אחרונים שאומרים שקיבלנו הוראות מרן, שהרי אם בענייני עריות הכי חמורות, אנחנו פוסקים כמו מרן, בין לקולא בין לחומרא, מה נשתנה ברכות משאר דברים. אמנם איסור ברכה לבטלה הוא איסור חמור מאוד, אבל עדיין, מלבד מה שיש אומרים שזה רק מדרבנן, וגם אם תמצא לומר שזה דאורייתא, וזה העולם כולו נזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא (שבועות לט.)חמור מאוד שהרי לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא, אבל בכל אופן, למה שזה יהיה שונה משאר מקומות שאומרים בהם שקיבלנו הוראות מרן. י. ספק ברכות להקל משום שב ואל תעשה אכן יש כמה אחרונים שכתבו, שספק ברכות להקל הוא משום שב ואל תעשה, אפילו נגד השלחן ערוך. וכך פוסק מרן החיד\"א, אך הוא מוסיף, שלמרות שספק ברכות להקל אפילו נגד השלחן ערוך, אם אדם רוצה לברך ולסמוך על השלחן ערוך - אין מזניחין אותו, דהיינו שאין מוחין בידו. ורשאי לברך. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי כמה פעמים, שאם זה היה תלוי בו הוא היה הולך אחרי הפוסקים שאומרים, שקיבלנו הוראות מרן גם בענייני ספק בברכות. אבל כיוון שכך כותב מרן החיד\"א לכן כך ההלכה. וזה לא סתם שלא למחות בידו של מי שרוצה לעשות כמו השלחן ערוך, אלא אפילו אם בא ועושה, לא להעיר לו, כיון שיש לו על מה לסמוך. עד כדי כך. יא. על פיצה מברכים המוציא פעם התווכחתי עם אאמו\"ר בנושא של ברכת הפיצה. הוא טען שלדעת השלחן ערוך על הפיצה מברכים המוציא. והנה אני לא מדבר על הבצק שנילוש עם חלב, שגם אם יהיה בו רק חלב אך הטעם לא יהי מורגש בבצק הרי שברכתו תהיה המוציא. אלא הבעיה היא מצד שאופים את זה עם הגבינה. דרך אגב, תדעו לכם שעל הפיצה בארגנטינה לכל הדעות מברכים המוציא. כי שם הם אופים קודם את הבצק לבד בלי הגבינה. ואחרי שהבצק אפוי, מבקשים מהמוכר שיוסיף לפיצה איזה גבינה או תוספות רוצים. ואז המוכר מכניס את זה לתנור לדקה שתיים כדי שהגבינה תהיה רכה, וזהו. כלומר הפיצה לא נאפית עם הגבינה. זה כמו לקחת פרוסת לחם ולמרוח עליה שוקולד ולהכניס לתנור, שעדיין יברכו עליה המוציא. אם יבשלו את הלחם הזה זו כבר שאלה, אבל כאשר אופים את זה שוב הרי אין אפיה אחר אפיה, עדיין הברכה תהיה המוציא. אבל הפיצה כאן בארץ, שמניחים על הבצק את הגבינה ואז אופים את הכל (סימן ביחד, והבצק סופג את הגבינה, יש בזה לכאורה סתירה בשלחן ערוך ואאמו\"ר (ס\"ק מד). , ויש שם שני תירוצים, של הט\"ז והמגן אברהם קסח סעיף ז, יז) מרן זצוק\"ל אמר לי, שנראה לו פשוט וברור, כמו התירוץ שמחלק בין אם הניח על הבצק דברים מתוקים, כגון דבש וכיו\"ב, שאז זה נחשב לפת הבאה בכסנין וברכתו תהיה מזונות, לבין אם שם שם בשר, גבינה, דגים וכיו\"ב, שדרך ללפת בהם את הפת, שבזה הברכה תהיה המוציא. ולכן, ברור לו שדעת מרן שיש לברך על הפיצה – המוציא. למעשה, באותו הויכוח אני הוכחתי לו שזו מחלוקת ראשונים, ולכל הפחות נאמר ספק ברכות להקל נגד מרן. אולם אני לא קיבלתי ממנו תשובה על זה, אבל הוא התעקש שהפיצה יהיה מוציא. יב. להחמיר לאכול שתי מנות פיצה לכן אני אומר, שכדאי להקפיד לאכול שני משולשים. אמנם בכל מדינה המשולשים הם שונים, אבל מה שמוכרים בחנויות בארץ, זה שני משולשים. סמ\"ק בבצק לבד. שהרי בפיצה של 160 וכפי ששאלתי, יש בהם בערך סמ\"ק 100 גרם קמח. ממילא כל מנה היא800 - ל700 שמונה מנות יש בין קמח. אם כן בשתי מנות אפשר כבר לברך המוציא. למנהג הספרדים ובוודאי שגם לאשכנזים. יג. גדול כח המנהג הרי שעצם הכלל של ספק ברכות להקל נגד מרן, יש פוסקים שחולקים על זה, ובוודאי שמי שעושה כמרן יש לו על מה שיסמוך. וכשיש ספק ספיקא לברך - בוודאי צריכים לסמוך על דברי מרן השלחן ערוך. ויש להוסיף על כך שכך הוא המנהג, הרבה בתים נהגו בזמננו שאנשים מדליקים גם אחרי שכלתה רגל מן השוק. ובזה יש כלל נוסף על מה שאמרנו קודם לכן, והוא ומסכימים לדבריו כל האחרונים, שבמקום (סימן לד) מובא בתרומת הדשן שיש מנהג לברך - גדול כוח המנהג. מנהג ישראל תורה הוא. ואפילו אם מרן פסק לא לברך, אם המנהג לברך – מברכים, ולא אומרים ספק ברכות להקל. לכן בנידון שלנו, יש לנו כר נרחב להגיד שאפשר לברך, גם לאחר מכן. וכמובן שלכתחילה, מרן פסק, צריך להדליק מיד בצאת הכוכבים. במקסימום עד חצי שעה, שזה כבר דיעבד. ובוודאי שגם אם נאמר שאחרי חצי שעה זה (ח\"ו דיעבד שבדיעבד, לאור זאת כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת שאם אדם חוזר לביתו מאוחר בלילה, עדיף שאשתו תדליק בצאת סימן נא) הכוכבים מאשר שהוא ידליק מאוחר בלילה. למרות שמותר לו להדליק מאוחר בלילה. יד. גדר הדלקת אשתו עבורו \"מצוה בו יותר (מא.)יש נידון לגבי הדלקת אשתו, שהנה בגמרא בקידושין מבשלוחו\". כשהאדם עושה את המצוה זה יותר טוב מאשר ישלח שליח, והנה כאן, אם הוא יעשה בעצמו את המצוה הוא יעשה בדיעבד, אבל אם הוא יתן לאשתו להדליק במקומו – זה אמנם יהיה על ידי שליח, אבל זה יהיה לכתחילה כי זה בזמן ממש. ואאמו\"ר פוסק, שלעשות את המצוה לכתחילה עדיף יותר מאשר לעשות את המצוה בעצמו. אבל אני רוצה להוסיף על זה, וכתבתי על כך באריכות בתורת המועדים, שיש הבדל בין שליח שעושה את המצווה לבין אשתו שמדליקה במקומו. אשתו היא כגופו, דהיינו שאשתו איננה מדליקה מדין שליחות, אלא מדין שהרי היא כאילו הוא בעצמו הדליק את הנרות. זו מצווה שלו לגמרי. למרות שבמציאות הוא לא בירך, ואפילו לא שמע את הברכה, ויש בכך חיסרון מסויים, עדיין כשאשתו מדליקה הרי זה כאילו הוא הדליק בעצמו. וכבר אמרתי, שלמרות שכך הוא פסק, אבל הוא בעצמו, בביתו, לא נהג כך, כולם היו מחכים לו עד שיחזור, אמא ע\"ה ביחד עם כל בני הבית היו ממתינים לו, והוא היה מכתת רגליו בשיעורים ממקום למקום, ופעמים שהיה חוזר באמצע הלילה ורק אז היה מדליק בעצמו. אבל אם יבוא אדם - נרות [ ,וישאל מה עדיף, כאמור, כיון שכאן אמא ע\"ה לא רצתה להדליק אולי כי היא רצתה ]...חנוכה זה של האיש... היא יש לה את נרות שבת שהוא ידליק בעצמו, והיא היתה רק מיטיבה את הנרות, אבל כך זה היה בביתו. אולם להלכה יש לנהוג כפי שפסק בספרו, שהאשה תדליק בזמן לכתחילה. טו. אדם שאינו נמצא בביתו היכן מדליק בשיעור הקודם הבאנו עוד נקודה חשובה, אמנם אני לא הזכרתי שמות של פוסקים בעניין הזה, אבל אני רוצה להדגיש שוב את הנקודה הזאת. אדם שלא נמצא בבית ואינו מתכוון לחזור בלילה לבית, הוא נמצא בבית מלון, ביום הזה הוא גר שם, שאין שום ספק שאשתו צריכה להדליק בבית שלו – עבורו. \"נר איש וביתו\". האם הוא יכול לומר שאינו יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו, וכך יכול יהיה להדליק בעצמו או לא. וזו מחלוקת בין חכמי אשכנז: המהרי\"ל, תרומת הדשן ומהר\"י מברונא, הם חיו בערך לפני שנה - סוף תקופת הראשונים בחכמי אשכנז, והם סברו, שאם אדם 600 אומרת(שם) אומר שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו, הרי הגמרא על רבי זירא שהיה אכסנאי, בבית של מישהו אחר, ואשתו מדליקה עליו בביתו, ומשכך הוא אינו חייב להדליק. אבל אומרים גדולי הראשונים הללו, האשכנזים, שאם הוא מכוון שלא לצאת ידי חובה – רשאי. וכי מישהו יכול לחייב אותו לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו דווקא?! מרן הבית יוסף מביא את דברי התרומת הדשן שכתב שרשאי, אולם מרן כותב עליו, שאין לסמוך על זה לברך ברכה לבטלה. דהיינו שמרן חולק על התרומת הדשן, למרות שהוא קדם למרן והיה מהראשונים, מרן חולק עליו. לעומת זאת הרמ\"א פוסק כמו התרומת הדשן. טז. מנהגים המוזכרים ברמ\"א דרך אגב, יש ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא - זה שם לא מוכר משום מה, אבל צריך לדעת שהגהות הרמ\"א מבוססות ברובם הגדול על ספר המנהגים הזה. מלבד דברים של מחלוקות מפורסמות בראשונים, כשהרמ\"א מוסיף דברים הוא כותב 'מנהגים'. שהיו כמה גדולים בתקופה של המהרי\"ל והתרומת הדשן – שחיו באותה תקופה – שכתבו ספרי מנהגים. אחד מהם היה רבנו אייזיק טירנא, והשני היה רבנו אברהם קלויזנר. והיה גם כן המהר\"ש - רבנו שלום מנוישטט. וכולם חיו באותה תקופה. המהר\"ש מנוישטט חי קצת לפניהם. כמו כן היה גם המהר\"י מברונא שחי מעט אחריהם. והגהות הרמ\"א מבוססות על המנהגים שהם כתבו. יז. הסיבה שאינו יכול לכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו והנה בספר המנהגים לרבנו אייזיק טירנא כתב בפירוש כמו הבית יוסף. אמנם למרן לא היה את הספר הזה, אבל הוא כותב בפירוש, שהבעל לא יכול לכוון שלא לצאת בהדלקה של אשתו. ומרן החיד\"א מבאר את העניין כמו שאמרתי לעיל, שכיון שהמצוה היא נר איש וביתו, וכיוון שהדליקו בביתו הרי שהוא יצא ידי חובה גם בעל כורחו. וכמו כן פסקו כדעת מרן גם המהרש\"ל והפרי חדש. יח. הדין לבני אשכנז לעומת זאת כדעת הרמ\"א כותבים כל האחרונים, הלבוש, מגן אברהם כתב וז\"ל: \"יש אומרים, שאף (סימן תרעז סעיף ג) ועוד. והנה מרן בשלחן ערוך על פי שמדליקים עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות\". משמע שאצל יהודים אינו מדליק. וכתב על כך הרמ\"א: \"אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, אפילו אם הוא אצל יהודים הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגים\". ע\"כ. וכאמור רוב האחרונים מסכימים לזה. שכיון (ס\"ק טז),אולם המשנה ברורה חושש קצת לדעת הבית יוסף, וכותב שחז\"ל פטרו אותו על ידי הדלקת אשתו, אינו יכול לומר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, אך מוסיף, שאמנם אין למחות במי שסומך על שיטת הרמ\"א, בכל זאת יותר טוב שישמע את הברכות מאחר, וידליק בלי ברכה. וכך כותב גם כן החיי אדם. כלומר שהמשנה ברורה ראה שזו מחלוקת גדולה, וחשש לשיטת הבית יוסף שכתב שזו ברכה לבטלה, לכל הפחות לכתחילה – לכן חשש לזה. יט. מרן לא ידע שכבר הראשונים חלקו על תרומת הדשן למעשה לנו הספרדים, אין שום ספק שזו ברכה לבטלה. כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן, והוא כתב על דברי התרומת הדשן לא לעשות כמותו, ויתירה מזאת, מרן לא ידע שכבר בזמנו של התרומת הדשן, היה את רבנו אייזיק טירנא שחלק עליו, ושכתב להדיא שאדם אינו יכול לומר שאינו יוצא בהדלקת אשתו. לכן להלכה, לא מועיל לומר למי שאינו נמצא בביתו שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. כ. נסע בימי חנוכה ללא אשתו בשיעור הקודם אמרנו את הדין הזה לגבי בחורי ישיבות, אבל יש ללמוד ממנו לכמה דברים. הנה אם אדם יוצא בחנוכה לבית מלון, הוא נסע לבד ללא אשתו, לעסקים וכיו\"ב, אשתו נשארה בבית והיא מדליקה בבית, לאשכנזים רשאי להדליק, וכמו שכתב הרמ\"א. ואם הוא בבית של יהודים, יותר טוב שישתתף עמהם בפרוטה, או שישמע את הברכות וידליק. אבל ספרדי, בשום פנים ואופן אין לו רשות להדליק. כל שכן אם מתארח בבית של יהודים, שבעל הבית מדליק בבית שלו, שמה פתאום האורח יבוא להדליק?! בימינו גם דין אכסנאי בבית פרטי הוא לא כל כך שייך, כיוון שבעל הבית נותן לו לאכול ולשתות על חשבונו, ממילא גם אין לו את הדין של השתתפות בפרוטות. וכיון שבעל הבית מדליק עליו, ומאידך אשתו מדליקה עבורו בבית, הרי שהוא 'מכוסה' מכל הצדדים. אם הוא רוצה להדליק – רשאי, אבל מעיקר הדין יצא ידי חובה. כא. הדלקת נרות במלון כשהמלון לא מסכים לזה אם הוא נסע ביחד עם אשתו, אבל יש לו ילדים שהם אחרי בר מצווה שנשארו בבית והדליקו נרות, הילדים מברכים על הדלקת הנרות שלהם, והאבא והאמא יוצאים ידי חובה בהדלקת ילדיהם. מפני שכאמור עיקר המצווה היא נר איש וביתו, וזה הבית שלו, ושם יוצא ידי חובה. אכן אם האדם הזה, ב\"ה חיתן כבר את כל הילדים, או שהקדוש ברוך הוא נתן לו הרבה כסף והוא לקח את כל הילדים והלכו כל המשפחה לבית מלון, ובבית שלו לא נשאר אף אחד, הרי שחל עליו חיוב להדליק במלון, הוא נקרא אכסנאי, הוא שוכר את החדר. והוא צריך להדליק בחדר שלו במלון. אלא שיש מצב שאסור להדליק בחדר במלון, אם בעל המלון בפירוש לא מסכים, מה זאת אומרת אתה מדליק?! הם צודקים שהם לא מסכימים שידליקו בחדרים, כל אחד והשגעונות שלו, לך תדע אם לא ישרפו להם את כל המלון... היה מקרה כזה, היה יהודי אחד בארצות הברית שנפטר לפני כמה שנים, שנה, והוא סיפר לי את זה בעצמו, הוא היה 40 זה סיפור ישן, אולי לפני בטוקיו בשבת ביחד עם כמה אנשים בעלי עסקים. והם דאגו שיהיה להם אוכל מסודר וכו'. בערב שבת, אשתו הדליקה נרות שבת בחדר במלון והלכו להתפלל ביחד בציבור, לאחר סעודת שבת הם הולכים למלון, כשהתקרבו הבחינו שיש שריפה במלון, הרחוב סגור, משטרה, בלאגן, כל המלון נשרף! לא היתה ברירה והלכו למלון אחר. למחרת בערב באו ואמרו לו, תדע לך, הייתה חקירה איך התחילה השריפה, והמשטרה מחפשת אותך! הם הגיעו למסקנה, שהשריפה פרצה בחדר שלך מהנרות שבת! הוא מיד כששמע את זה קם ורץ לשדה התרופה, קנה כרטיס וברח משם כל עוד נפשו בו... אבל כיוון שהם ידעו מיהו, הם רצו לעצור אותו. אז אמנם הוא התפטר מהמעצר, אבל הוא היה צריך לשכור לאחר מכן עורך דין, ולהתמודד מולם עד שהוא יצא מזה. זה לא היה דבר פשוט. אכן יש מלונות שמרשים להדליק נרות בחדרים. וישנם אפילו מלונות שמכינים נרות בחדר להדליק אותם, ומניחים את הנרות בצלחת מתאימה, ומבקשים להקפיד להדליק רק בצלחת הזו. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כב. אפשר להדליק נרות חנוכה בלובי של המלון אשר על כן, אם נמצא במלון עם כל המשפחה, והוא חייב להדליק במלון, והנהלת המלון לא מרשה להדליק בחדר, הרי שאסור להדליק בחדר נרות חנוכה, וצריך להדליק בחדר האוכל או בלובי, ששם יש עוברים ושבים. למרות שעיקר השכירות היא בחדר השינה, אבל הרי האורחים לא עפים לחדר במלון באויר דרך החלון... חלק מהתשלום על החדר הוא על השימוש בלובי, במסדרונות ובמעלית וכו', זה כמו אדם ששכר דירה. אדרבא, הזיקה של אורח בבית מלון אל הלובי, היא יותר מאשר אדם ששוכר דירה. אדם ששוכר דירה, הדירה היא בשכירות שלו לגמרי. לעומת זאת במלון, יש להנהלה זכות, אפילו בשתיים בלילה, ולגרש אותך משם. פעם סיפר לי אדם עשיר, שהוא בא לבית מלון אחד, ושכר סוויטה יפה, והנה פתאום באו אליו ואמרו לו שיפנה את הסוויטה! הם צריכים אותה עבור מישהו. הוא בהתחלה סירב, הרי הוא שילם! והם אמרו לו נחזיר לך את כל הכסף – אבל תפנה את המקום! ואז התברר לו שהגיע איזה שחקן כדורגל או משהו כזה, והוא צריך סוויטה! הוא ניסה לשכנע אותם שיתנו לו חדר אחר, אבל הם התנגדו, זה הסוויטה הכי יפה, ולכן עליך לעזוב! הוא ניסה להתנגד אבל קצין הביטחון של המלון בא ו'הסביר לו' שאם הוא יתנגד הם יזרקו אותו ביחד עם כל החפצים החוצה... לא היתה לו ברירה אחרת והוא עזב. כג. עירובי חצרות בבית מלון פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ועם מרן הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל בפנמה. ושאלתי אותם, האם צריך לעשות עירובי חצרות במלון, וחכם בן ציון אבא שאול, ענה, שלא צריך. כי הכל נחשב לרשות היחיד של בעל המלון, אתה לא יכול לומר שהחדר שייך לך, כיוון שהם יכולים גם להוציא אותך מהחדר, לכן לא צריך עירובי חצרות. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים לכך. שאלתי אותם אם מותר לקחת מפתחות מהקבלה ולעלות איתם לחדר. והם כאמור אמרו לי שמותר, כי המלון נחשב לרשות היחיד. כד. ההבדל בין נרות חנוכה לנרות שבת הדלקת נרות חנוכה במלון אינה דומה להדלקת נרות שבת בבתי חולים או במלון וכיו\"ב. שהנה נרות שבת יש מצווה להדליק בבית, ומטרת ההדלקה היא ליהנות מהנרות. וזה ההיפך מנרות חנוכה שעליהם אומרים \"הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם\". אכן יש מחלוקת ראשונים, אם מותר להשתמש בהם שימוש של מצווה. ויש ראשונים שסוברים, שאפילו שימוש של מצווה אסור. משום שהגמרא דנה לגבי עני שאין לו אלא רק נר אחד בשבת של חנוכה למה ידליק את הנר, לצורך שבת או נר חנוכה? ואומרת הגמרא, נר שבת עדיף. ושואלים הראשונים, למה שלא ידליק את הנר גם לצורך שבת וגם לחנוכה, ויניח אותו על השלחן כמות שהוא. ומבארים, שלא שייך לומר כן, כיון שבנר חנוכה אסור להשתמש בו, למרות שכאן השימוש הוא לדבר מצווה, לאכול סעודת שבת – עדיין אין לנו רשות להשתמש בהם. לעומת זאת נר שבת, צריך להשתמש בו כדי שיהיה אור בבית, לכן זה נקרא נר שלום בית, שהוא אוכל והוא רואה את האוכל והוא שמח, לכן תיקנו חכמים להדליק נר שבת. לכן כותבים כמה ראשונים, שהעדיפות להדליק את נר שבת במקום שאוכלים בו, כדי שכך יוכלו יותר ליהנות מאור הנרות. כה. ברכה על תוספת אורה בהדלקת נרות שבת הראשונים נחלקו לגבי 'תוספת אורה', דהיינו שיש נרות דולקות, והוא בא ומוסיף על הנרות. שהרי זה כמו 'שרגא בטיהרא' – כאילו הדליק נרות בצהרי היום. למשל, שתי נשים האם יכולות להדליק בחדר אחד, אחת תניח את הנרות בצד הזה של השלחן והשניה בצד השני, האם שתיהן מברכות פוסק, שאפשר לברך על תוספת אורה. (סימן רסג סעיף ג) על ההדלקה? הרמ\"א אולם מרן השלחן ערוך פוסק שאי אפשר לברך על תוספת אורה. אבל גם לשיטת הרמ\"א שאפשר לברך, כתבתי על זה באריכות בהלכה ברורה שם, שתוספת אורה היינו כשיש למשל שלחן גדול, וכל אחת הדליקה בקצה אחר. וממילא יש משמעות לכל הנרות. שהרי אם היה חושך אז הנרות הללו מאירות, גם הנוספים. לעומת זאת לו יצוייר, שכמה נשים מדליקות במקום אחד, יש שם כבר עשרים נרות, ואם נוסיף עוד נרות זה לא ישפיע כלל, ממילא אין תוספת אורה בכלל בנרות הנוספים.כו. מכשילים את האנשים יתר על כן, גם אליבא דהרמ\"א שמברכים על תוספת אורה, היינו רק במקום שאוכלים שם, אבל במקום שהוא רק מעבר, בלובי וכיו\"ב, מסתבר לומר שגם אליבא דהרמ\"א אין מברכים על תוספת אורה. לכן היום בבתי מלון שלא מרשים להדליק בחדרים, והנשים בלובי של המלון או בחדר שלפני חדר האוכל, זו ברכה לבטלה לכל הדעות! מכשילים את האנשים! ברכה על הדלקת נורות בנרות שבת כז. הפיתרון לזה הוא חוט המתלהט. לקחת נורות חשמל, שאינן לד, אלא חוט המתלהט, זה מתחמם, ואפשר להדליק אותם, מכניסים אותם לשקע, וזה - יש אחד שעשה פטנט כזה, שהנורות הללו לא יהיו [ דולק יפה מאוד . וגם אם רוצה ללכת לישון, יכול לכסות את הנורה הזו ]לד וזה מתחמם בשמיכה וכיו\"ב, לא קורה מזה כלום. כמו כן יש כאלו נרות שעובדות על הטריות. וזה יותר בטוח. ובבטריה עדיין ישנה אפשרות שהיה בזה חוט המתלהט. ואפשר להדליק את הנורות הללו כנרות שבת – בברכה! רק את הנורות להניח בחדר, לא בשירותים וכיו\"ב זה לא כבוד המצוה. ואם הנורות הללו הן לד, זו מחלוקת אם אפשר לברך על לד, אמורים בשם הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל שהוא התיר לברך על נרות שבת גם בהדלקת נורות לד. אני חושב שזה לא כל כך פשוט. אני חושב שספק ברכות להקל. כח. צוהר תעשה לתיבה כשהמציאו את החשמל, טען אחד הפוסקים, שאי אפשר לברך על חשמל להדליק נר של שבת. שהנה כתוב בתורה \"צוהר תעשה לתיבה\". שיש אומרים שצוהר זה חלון, ויש אומרים, שזו אבן טובה שהייתה מאירה. וכי ניתן לברך על אבן טובה?! וטען שהנורות חשמל הן כמו אבן טובה. אבל למעשה רוב הפוסקים סוברים, שאפשר לברך ודאי על חשמל, שזה חוט המתלהט. מאידך, אם הנורה תהיה לד, לכאורה זה יהיה דומה לאבן טובה, לצוהר הזה, לכן יש עדיין מקום של ספק. וכמובן, שהטוב ביותר הוא להדליק עם שמן זית, זו מצווה מן המובחר. אבל אם לא, אפשר גם בחוט המתלהט. גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ככה הייתה דעתו. כמו כן כיון שכאמור לפי דעת מרן אין מברכים על תוספת אורה, כדאי מאוד שגם כשמדליקים בבית, במקום שיש אור חשמל דולק - לכבות את האור. אכן אאמו\"ר לא הקפיד על זה כל כך. כמו כן הרי אם יום טוב חל ביום שישי, או בשני ימים טובים של ראש השנה, מה תכבה?! אין מה לעשות. אבל כשיש ברירה, תגידו לנשותיכם, שלפני שמדליקה את הנרות – תכבה את החשמל. וגם אם רוצה לקבל שבת בהדלקת הנרות, עד שהיא לא גמרה להדליק את הנרות והחשמל הרי שהיא עדיין לא קיבלה שבת, ויכולה להדליק את אור החשמל לאחר הדלקת הנרות. ואז הברכה הברכה באה על החשמל או על הנרות, או על שניהם ביחד. כט. הדלקת נרות חנוכה למפונים הנמצאים בבתי מלון לאור כל האמור, דוקא בנרות שבת שנועדו לשימוש אינו יוצא בהדלקה בלובי מהסיבות שאמרנו, שיש שם הרבה נרות וכו', אבל בנרות חנוכה, כיון שהוא שוכר חדר במלון, ונרות חנוכה - קודש הם, הם לא נועדו לשימוש אלא רק לפירסומי ניסא, לכן יכול להדליק בלובי של המלון או בחדר האוכל. וזה מועיל לכתחילה. אבל אם חלק מבני הבית נשארו בבית, אלו שנשארו בבית ידליקו בברכה, ובמלון אם רוצה ידליק בלי ברכה. כמו כן המפונים מביתם בימים אלו, ונמצאים בבתי מלון, עליהם להדליק במלון שבו הם נמצאים בברכה, הם נחשבים כביכול זה בית מגוריהם. ככה פסקנו להם כבר בשנה שעברה."},{"filename":"281.pdf","content":"כיצד מקבלים| קיבל שבת ורוצה לעשות מלאכה| כמה זמן צריך להוסיף מחול על הקודש| דין תוספת שבת וביום הכיפוריםנושאי השיעור: זמן מהלך מיל | מתי הוא זמן צאת הכוכבים לפי הגאונים| תוספת שבת צריכה להיות מבעוד יום| לומר קבלת שבת לפני השקיעה| תוספת שבת נסיעה | קבלת שבת בהדלקת נרות שבת| ממתי אפשר לקבל שבת| להקפיד לא לנסוע ברכב סמוך לשבת| מנהג ירושלים בזמן כניסת השבת| שיעור תוספת שבת במוצאי שבת| ברכב לאחר הדלקת נרות281 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ח כסליו תשפ\"ה20:15 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויגש זמן כניסת השבת ודין תוספת שבת א. מקור דין תוספת שבת היום נעסוק בעניין זמן כניסת השבת. מה הדרך הנכונה? מתי אנחנו צריכים לקבל עלינו שבת? ראשית, צריך לדעת שיש מצווה להוסיף מחול על הקודש. הגמרא (ראש השנה ט. יומא פא:) לומדת את זה מהפסוקים בפרשת אמור לעניין יום : \"תענו את נפשותכם בתשעה לחודש בערב\" ושואלת (ויקרא טז, כט)הכיפורים הגמרא, וכי בתשיעי מתענים והלא אין מתענים אלא בעשירי? דהיינו שכששוקעת השמש בליל יום הכיפורים אצל עם ישראל \"ויהי ערב ויהי בוקר\" - זה כבר יום, אז מה התורה אומרת בתשעה לחודש בערב, ודורשת מזה הגמרא שצריך להוסיף גם בתשעה לחודש. ממשיכה הגמרא ואומרת, \"אין לי אלא בכניסתו\" – של יום הכיפורים – \"ביציאתו מניין? תלמוד לומר מערב עד ערב. שבתות מניין? תלמוד לומר תשבתו. ימים טובים מניין תלמוד לומר שבתכם\". ב. תוספת מחול על הקודש לענייין אכילה בלבד אמנם יש בגמרא שדרשו את הפסוק הזה לעניין מצוות אכילה בערב יום הכיפורים, ואכן הרמב\"ם בהלכות שבת לא הזכיר את הדין של תוספת מחול על הקודש לגבי שבת, אלא הביא את זה רק בהלכות יום הכיפורים (פרק א מהלכות שביתת העשור הלכה ו) לעניין התענית. וכתב המגיד משנה שם, שלדעת הרמב\"ם אין דין תוספת מחול על הקודש דאורייתא, אלא אך ורק לעניין התענית ביום הכיפורים. ואף לעניין מלאכה ביום הכיפורים אין דין תוספת כלל. ממילא כמו כן הוא גם לגבי דין תוספת שבת שאינו מביא את דברי המגיד משנה וכותב, (סימן רסא)לדעת הרמב\"ם. מרן בבית יוסף שאין כוונתו לומר שמדרבנן כן יש דין תוספת, אלא כוונתו שאין כלל דין של תוספת שבת באיסור מלאכה בשבת וביום הכיפורים. ובאמת רואים כך במגיד משנה עצמו בסוף הלכות חנוכה. ג. מחלוקת בדעת הרמב\"ם כתב, שגם הרמב\"ם מודה (שו\"ת ח\"ב לשונות הרמב\"ם סימן קיג, רסח) לעומת זאת הרדב\"ז שיש דין תוספת שבת. ואמנם הוא כתב זאת רק בהלכות יום הכיפורים, אבל מיום הכיפורים למדים לשבת. ומה שלא הזכיר את זה בהלכות שבת, זה כי סמך על מה שכתב בהלכות יום הכיפורים. לומד בדעת הרמב\"ם באופן אחר לגמרי, שהרמב\"ם (סימן רסא)הגאון מווילנא סבר, שיש דין תוספת שבת מדרבנן. והוכיח זאת ממה שהרמב\"ם כתב את הדין שהובא בגמרא על תקיעת שופר בערב שבת כדי להודיע שהשבת – (סימן תרמג)מתקרבת ואכמ\"ל. וגם בספר ארעא דרבנן – לגאון מהר\"י אלגאזי כתב כך בדעת הרמב\"ם. ד. רוב הראשונים הסכימו שיש דין תוספת שבת דאורייתא למעשה, גם אם נאמר כדעת הגאון מוילנא ומהר\"י אלגאזי בדעת הרמב\"ם, או אפילו כדעת המגיד משנה, אין ספק שכמעט כל הראשונים חולקים על הרמב\"ם, וסוברים שיש דין תוספת גם בשבת וביום טוב. יתירה מזאת, רובא דרובא מהראשונים סוברים שדין תוספת הוא דאורייתא. אלא שכולם מסכימים שתוספת זו רק מצות עשה להוסיף מחול על הקודש, ומי שקיבל עליו תוספת שבת ואחר כך חילל שבת, הוא אמנם עבר על עשה מהתורה אבל אין על זה לא כרת ולא סקילה ולא קרבן חטאת. ה. קושיא על מרן הבית יוסף האמת שלפי זה יש לי קושיא, ואני אשמח אם מישהו יוכל לתרץ אותה. שיום הכיפורים לילו כיומו. (סימן תריא) הנה בהלכות יום הכיפורים כתב הטור דהייינו שכל הדינים שיש בליל יום הכיפורים הם גם ביום. וכתב על זה הבית יוסף, שמזה שמוסיפים מחול על הקודש דהיינו שכבר מבעוד יום מתחילה התענית, אנחנו למדים שלילו כיומו. ואני לא הבנתי את הדברים, מה הראייה מזה שמוסיפים? הרי אדם שעשה מלאכה בליל יום הכיפורים חייב כרת, אבל בתוספת הוא אינו חייב כרת, זו רק עשה, אז איך אתה יכול ללמוד מדין תוספת לגבי הלילה. , והגמרא לומדת מפסוקים את (פא:)ועוד, הרי הדין הזה נידון בגמרא ביומא הדין שלילו כיומו, זה בפירוש כך בגמרא. אז למה הבית יוסף כותב שלומדים את הדין של לילו כיומו מדין תוספת, הרי אלו שני עניינים שונים לגמרי. לעילוי נשמת הנערה שנפטרה בקציו\"ש הדס בת רבקה ע\"ה - נלב\"ע ח' טבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. ו. יש אומרים שצריך להוסיף מזכיר את הדין של (סימן תרח סעיף א) מרן השלחן ערוך בהלכות יום הכיפורים תוספת רק לגבי תענית יום הכיפורים ולא לגבי איסור מלאכה. לעומת זאת כתב וז\"ל: \"יש אומרים שצריך להוסיף מחול (סימן רסא סעיף ב) בהלכות שבת על הקודש\" – מרן כותב את הדעה הזו בלשון יש אומרים, מאידך הוא לא מביא דעה שחולקת. ומשמעות הדברים שמרן למד בדעת הרמב\"ם שאין דין תוספת. לכן הוא גם כתב את זה רק בלשון 'יש אומרים'. אכן יש כמה מקומות בדברי מרן השלחן ערוך שמשמע מהם שסבר להלכה שיש דין תוספת. ובחלקם משמעות דבריו היא שנהגו להוסיף, וכיון שזה רק מנהג אי אפשר להביא משם ראיה. אולם יש מקומות שהמשמעות היא שבאמת מעיקר הדין יש דין תוספת מדאורייתא, ואכמ\"ל. ז. כמה הוא זמן התוספת למעשה, הנידון שנעסוק בו הוא כמה זמן צריך להוסיף מחול על הקודש. (ספר תורת האדם ענין אבילות ישנה)ויש כמה שיטות בראשונים בנושא הזה. הרמב\"ן (עמ\"ס כותב שדי בתוספת כלשהו, דהיינו דקה או שתיים. וכך כתבו גם הר\"ן ועוד הרבה ראשונים. וביאור הדברים, הוא (ראש השנה ט.) התוספות יומא פא:), שלדעתם מעיקר הדין אין שיעור לתוספת, העיקר שמוסיף. השיטה השניה, שהיא דומה מאוד לשיטת הרמב\"ן, שיש ראשונים שכותבים, שאמנם יש שיעור לתוספת, אבל אנחנו לא יודעים כמה, לכן צריך להוסיף מבעוד יום. רבינו פרץ, שצריך (ביצה ל.) והשיטה השלישית, כותבים השיטה מקובצת (עמ\"ס להוסיף כחצי שעה. וכמו כן כתב בתוספות רבנו אליהו מלונדריש ברכות כז.). נראה שסבר כשיטת הרמב\"ן, שהנה כתב לגבי (שם) בדברי מרן השלחן ערוך תוספת שבת \"ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום, מחול על הקודש\". 'איזה זמן' היינו אפילו זמן מועט ביותר. ח. אם צריך לקבל תוספת שבת בדיבור אני רוצה להדגיש בעניין הזה כמה דברים חשובים, שצריך לקחת לתשומת הלב. ברוב בתי הכנסיות, ספרדים וגם האשכנזים, מתחילים להתפלל מנחה כעשרים דקות לפני השקיעה. והספרדים שמוסיפים לומר קרבנות, ועד שמסיימים 'עלינו לשבח' – השמש שקעה. והנה בדברי מרן רואים להדיא שצריך שתוספת שבת תהיה בזמן שהוא ודאי יום. אלא שיש בעניין הזה צד אחר, שהרי תפילת מנחה איננה מעכבת את הקבלת שבת. וממילא גם אם השליח ציבור הגיע לחזרת הש\"ץ בשקיעה, הוא יכול להמשיך בתפילה. אבל השאלה היא כיצד יכול לקבל שבת בזמן הזה, הרי הוא באמצע התפילה. כלומר האם כדי לקבל שבת צריך לומר זאת בפיו בפירוש. או שמא עצם העניין ששובתים ממלאכה, הרי שבכך הוא מוכיח בעצמו שרוצה לקבל עליו את השבת. כותב, שצריך אמירה בפה כדי לקבל שבת. (סימן רסא ס\"ק כא) המשנה ברורה ואני הבאתי ראיה שלמעשה, כך דעת רוב הראשונים. שהנה מרן השלחן הערוך דן לגבי קבלת יום הכיפורים, שאם קיבל – האם רשאי להתחרט. ויש בזה כמה שיטות בראשונים: יש שסוברים שרשאי להתחרט אפילו כשקיבל בדיבור. ורק אם קיבל בלשון של ברכה, כגון שבירך 'שהחיינו' ביום כיפור, או בשבת קידש על היין או אפילו התפלל ערבית ואמר את הברכה האמצעית \"ברוך אתה ה' מקדש השבת\" – זו קבלה שאי אפשר לחזור ממנה, כיון שבכך יעשה את ברכתו לבטלה. וכמו כן אם קידש על היין מבעוד יום בערב שבת, לפי כמעט כל הראשונים שסוברים שתוספת שבת היא דאורייתא – הרי שאסור לו מהתורה לעשות מלאכה לאחר שקיבל שבת. וזו השיטה המקילה ביותר. השיטה השניה הפוכה לגמרי, והיא, שדי במחשבה שהוא מקבל שבת או יום הכיפורים, וכבר אינו יכול לחזור בו. למעשה, דעת מרן השלחן ערוך, שכל זמן שאדם לא אמר בפירוש שמקבל עליו תוספת, רשאי לחזור בו. אולם מדברי מרן הללו עדיין לא ניתן ללמוד שחייב לקבל עליו בדיבור בפיו תוספת יום הכיפורים, כי מרן לא מתייחס איך מקבלים, אלא רק לנידון מתי יכול לחזור בו. כלומר, שהרי רוב הראשונים סוברים שהקבלה צריכה להיות בדיבור, והשלחן ערוך ראה את דברי חלק מהראשונים הללו, ואין הכרח לומר שהוא חולק על דבריהם לגמרי, ולדחות אותם משני הכיוונים. דהיינו אמנם לשיטתם באמת צריך דיבור, אלא שלגבי לחזור בו, בזה הוא לא חושש לשיטתם, ואדרבא הוא מחמיר, ודעתו שאם קיבל בפיו כבר אינו יכול לחזור בו. האמת שיש בזה מחלוקת גדולה באחרונים בעיקר בהלכות יום הכיפורים הבאתי אריכות (הלכה ברורה חלק יד) ובקונטרס שלי על תוספת שבת (סימן תרח) בנושא הזה, והמסקנה בדעת מרן היא להצדיק את דברי המשנה ברורה, שצריך דיבור ממש. ט. שקעה השמש באמצע תפילת מנחה לאור כל האמור, אם מתפללים מנחה או מתחילים קבלת שבת, והגיע הזמן בין השמשות, ייתכן שלא קיבלנו שבת מבעוד יום. בדיעבד זה לא נורא, וכך כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכמה מקומות משום שיש את שיטת רבנו תם שעדיין יום הוא. כמו כן יש גם שכתבו, שלא צריך לומר בפה, עצם הדבר שבמחשבתו הוא לא מתכוון לעשות מלאכה הרי שקיבל עליו שבת, ונוסף על כך יש את שיטת רבינו תם שזה יום גמור. אך גם לפי הגאונים, בין השמשות הוא ספק. ויש כמה צדדים לומר שגם אם לא קיבל שבת ממש עד אמצע בין השמשות, זה בסדר. אבל בוודאי שלכתחילה זה צריך להיות מבעוד יום. פעם היה כאן בבית המדרש בשבת חכם שלום כהן זצוק\"ל והוא אמר לי, שבמקום שרואה שמתפללים מאוחר, ולא יספיקו את השקיעה, שהוא מקפיד לומר בפה מלא, לפני שהשליח ציבור יתחיל את החזרה, שהוא מקבל עליו תוספת מחול על קודש. י. לקבל שבת לכתחילה מבעוד יום יש בעיה נוספת בנושא הזה, שהרי רוב הספרדים מלבד המרוקאים, 'קבלת שבת' היא: 'מזמור לדוד', 'לכה דודי' ו'מזמור שיר ליום השבת'. יש כאלה שמפסיקים גם ב'במה מדליקין' ולאחר מכן 'מזמור שיר ליום השבת'. אבל המרוקאים למשל, נוהגים לומר 'לכו נרננה', אצל האשכנזים כולם אומרים את זה, והרי בוודאי ש'לכו נרננה' אינו קבלת שבת. כך כותב הערוך השלחן. ואמירת 'לכו נרננה' היא לוקחת זמן, אצל המרוקאים זה לוקח הרבה זמן, כי הם אומרים את זה במנגינה. דרך אגב, רוב המרוקאים אומרים את ה'לכה דודי' בסוף קבלת שבת, אפילו אחרי 'במה מדליקין'. ובאותו זמן שאומר 'בואי כלה' הכלה כבר עוד מעט הולכת... זה כבר מאוחר. והנה אתם יודעים שאני לא אוהב לשנות מנהגים. והרי כך המרוקאים נהגו. ואני שכנראה במרוקו שנהגו כך, הם היו מקדימים מאוד להתפלל, ואז היה הכל בסדר. אבל באמת גם כאן אין שום צורך לשנות, ורק דבר אחד יעשו, שלפני השקיעה כל אחד יגיד: \"הריני מקבל עליי תוספת מחול על הקודש\" והכל על מקומו יבוא בשלום. זה הפתרון הכי טוב. וזה חשוב מאוד להקפיד על זה שכאמור התוספת צריכה להיות מבעוד יום. דקות 25 כאן, בבית הכנסת 'יחוה דעת', הנהגתי להתפלל מנחה ביום שישי דקות לפני השקיעה אומרים 'מזמור לדוד' ו'לכה 5-6 לפני השקיעה, ובערך דודי', אנחנו לא אומרים 'לכו נרננה'. יא. קבלת שבת של רבינו האר\"י יש נידון, האם במילים 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה' – יש בהם משום קבלת שבת? וזו מחלוקת. עוד דנים האחרונים, האם כשאומרים 'בואי כלה' – זה קבלת שבת? זו גם מחלוקת האחרונים. באמת, מי שלומד את שער הכוונות רואה בפירוש שדעת רבינו האר\"י ש'בואי כלה' נחשבת לקבלת שבת. ששם הביא, שרבנו האר\"י היה אומר 'מזמור לדוד', ואחר כך היה אומר שלוש פעמים 'בואי כלה' - המילים הללו מופיעות בגמרא, שהאמוראים כך היו אומרים. ורבינו האר\"י היה אומר את המילים הללו – וזו קבלת תוספת הנפש. לאחר מכן באמירת 'ברכו' זו קבלת תוספת הרוח. לאחר מכן באמירת 'ופרוס עלינו סוכת שלום' זו קבלת תוספת הנשמה. נפש, רוח, נשמה. דהיינו שהקבלת שבת מתחיל באמירת 'לכה דודי'. באותו הזמן עדיין לא היו נוהגים לומר את הפיוט 'לכה דודי', רבי שלמה אלקבץ חי באותה תקופה, אבל עדיין לא נהגו לומר את הפיוט 'לכה דודי'. - דרך אגב, זה הפלא ופלא שחכם ספרדי, לא לפני אלפיים שנה, אלא לפני [ ,פחות מחמש מאות שנה, וכתב פיוט, שכל עם ישראל, ספרדים, אשכנזים כולם אומרים אותו! זה נכנס לסידורים של כולם, אין סידור שזה לא מופיע, . ]...כולם מאוחדים בזה יב. בתקופת הראשונים היו מקבלים שבת באמירת 'ברכו' ככל הנראה, בתקופת הראשונים לא היו אומרים גם 'מזמור שיר ליום השבת'. ומיד לאחר מנחה היו מתפללים ערבית. וקבלת שבת בזמנם היתה באמירת 'ברכו'. לאחר מכן הנהיגו לומר 'מזמור שיר ליום השבת'. שאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' (סימן רסא סעיף ד)וכך כותב השלחן ערוך זה כמו אמירת 'ברכו', וזו קבלת שבת. לפי זה ברור ואין מי שחולק על כך, ש'מזמור שיר ליום השבת' זו קבלת שבת לפי הראשונים שסוברים שקבלת שבת צריכה להיות בדיבור. מלבד הראשונים שסוברים שצריך ברכה שלפי דעתם לא יועיל גם 'ברכו'. אבל להלכה מרן השלחן ערוך לא פסק כך, שהרי כתב שבאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' מקבלים שבת. לכן אני חושב, שעדיף מיד אחרי 'לכה דודי' לומר 'מזמור שיר ליום השבת', שבכך יוצאים ידי חובה לכל הדעות. ואמנם בשלחן ערוך לא כתוב ש'בואי כלה' מועיל או לא, אבל כנראה לא היה דבר כזה בזמנו. אני לא יודע אם הוא אמר 'מזמור לדוד', אבל 'מזמור שיר ליום השבת' הוא אמר. בכלל כל הנושא של סדר קבלת שבת זה מנהגים שהתפתחו במשך הדורות. לכן, אם רוצה להיות בטוח שקיבל שבת כמו שצריך, זה להגיד בפירוש 'הריני מקבל עלי תוספת שבת קודש', או פשוט יאמר 'מזמור שיר ליום השבת'. יג. הקדמת מזמור שיר ליום השבת ללכה דודי כמו כן אין חובה באמת לומר 'מזמור שיר ליום השבת' מיד אחרי 'לכה דודי', לכן כדאי לומר את זה לפני השקיעה. אמנם הכף החיים כותב, שעל פי הקבלה חייבים להסמיך את מזמור שיר ליום השבת ל'לכה דודי', אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה דוחה אותו, שאין באמת חובה להסמיך את 'מזמור שיר ליום השבת' ל'לכה דודי'. ואפשר לומר 'במה מדליקין' באמצע. מצד שני, גם הוא מודה שאין שום בעיה להקדים את אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' ל'לכה דודי'. לכן אני אומר, שאם ניתן להקדים את אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' כדי להסמיכו ל'בואי כלה', ובכך מקבל עליו שבת גם לדעת השלחן ערוך, וגם לדעת רבינו האר\"י – עדיף לעשות כן. ובפרט, שבאחרונים יש מחלוקת האם באמת 'בואי כלה' זו קבלת שבת. ומסתבר לומר, שהאחרונים שכתבו שזו לא קבלת שבת, כי הלשון של 'בואי' משמעה שהיא רק עומדת לבוא, כנראה שהם לא ראו את דברי שהביא את זה בשם האר\"י ז\"ל פשוט לו (ש\"ב פרשת וירא)האר\"י. הבן איש חי מאוד שבאמת 'בואי כלה' זה קבלת שבת. אני זוכר כשהייתי ילד והיינו גרים בשכונת 'תל ארזה' בירושלים, שהיו אומרים 'לכה דודי' ומיד לאחר מכן 'מזמור שיר ליום השבת' ו'במה מדליקין', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל התפלל יחד איתם. לאחר מכן כשעברנו לגור בתל אביב, שם היו אומרים 'במה מדליקין' לפני 'מזמור שיר ליום השבת', ולאחר כמה שנים הוא חזר לירושלים לשכונת 'רחביה' – שם היו נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' ואחר כך 'במה מדליקין', ובכל המקומות היה עושה כמנהג המקום. כלומר שאין עיכוב בעניין הזה. ואאמו\"ר סבר שגם על פי הקבלה אין חיוב להסמיך את 'מזמור שיר ליום השבת' ל'לכה דודי'. יד. להקדים רבע שעה לפני השקיעה לעיל הבאתי את דברי מרן בשלחן ערוך, שכתב לגבי שיעור הזמן של תוספת שבת \"ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום\" דהיינו אפילו דקה או שתיים זה מספיק. למעשה, כולם מוסיפים הרבה יותר, כי אם אדם יתחיל לדקדק בצורה כזאת הוא עלול חלילה להיכשל בחילול שבת. והאחרונים כבר דנים באריכות בנושא הזה, כמה זמן צריך להקדים. האליה רבה כותב, חצי שעה לפני צאת הכוכבים. והנה לפי מה שאנחנו פוסקים להלכה כרבי יהודה זה כדי מהלך שלושת רבעי מיל, ומרן השלחן דקות, הרי 18 ערוך כותב בהלכות פסח ובהלכות מליחה שמיל הוא - בקיץ שהיום הוא [ . דקות, בדקות זמניות 13.5 ששלושת רבעי מיל זה. לפי זה, דעת האליה רבה היא שיש ] דקות 16-17 ארוך יותר זה בערך להקדים לקבל שבת רבע שעה לפני השקיעה. טו. עשרים דקות או חצי שעה קודם השקיעה דקות לפני 20 כותב שיש להוסיף(סימן רסא ס\"ק כג, רסג ס\"ק טו) המשנה ברורה השקיעה, וכלשונו: \"ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה, או על כל פנים שליש שעה קודם שקיעה, אשרי לו\". מאיפה זה שהנה ידועה היא (ס\"ק כא), דקות הללו? מבאר שם בשער הציון 20-בא ה המחלוקת המפורסמת בין רבינו תם לגאונים, האם כששקעה השמש מתחיל בין השמשות וזו שיטת הגאונים, ואילו שיטת רבנו תם, שרק אחרי מהלך שלוש מיל ורבע, שזה כמעט שעה אחרי השקיעה, רק אז מתחיל בין , (יראים סימן רעד)השמשות. אבל יש דעה שלישית, שיטת רבנו אליעזר ממיץ שמצד אחד סובר כמו הגאונים, שזה תלוי בשקיעה שהשמש מסתלקת מעינינו, ואז זה כבר צאת הכוכבים. ובין השמשות מתחיל רבע שעה לפני השקיעה. כלומר לפי רבנו אליעזר ממיץ, אדם שיעשה מלאכה עשר דקות לפני השקיעה הרי שזה ספק חילול שבת דאורייתא. להלכה אנחנו לא פוסקים כדבריו. מרן השלחן ערוך פוסק כמו רבינו תם או הגאונים. אבל שיטת רבינו אליעזר (הלכה ברורה חלק טו) כפי שהבאתי בקונטרס כי בא השמש ממיץ אינה שיטה יחידאה, ויש הרבה ראשונים שסוברים שבין השמשות מתחיל קודם שהשמש מסתלקת מעינינו. לאור זאת, לפי רבנו אליעזר ממיץ, כבר רבע שעה לפני השקיעה זה ספק איסור דאורייתא. כלומר זו איננה בעיה רק של תוספת שבת אלא של חילול שבת. אם כן לכן כותב המשנה ברורה, שאם נוסיף עשרים דקות או חצי שעה, בוודאי שלא חילל שבת גם לשיטת רבינו אליעזר ממיץ. דקות לפני השקיעה זה טוב לכל הדעות 20 .טז יתירה מזאת כותב המשנה הברורה, הרי מרן השלחן ערוך פוסק שמהלך דקות. והנה בדברי 13.5 דקות, וממילא שלושת רבעי מיל זה18 מיל הוא הרמב\"ם בפירוש המשניות יש סתירה בין מסכת פסחים למסכת ברכות, ואכמ\"ל. ובמקום אחד הרמב\"ם כותב שמיל הוא שני חומשי שעה, דהיינו . ואם נגיד כך, שמצד אחד נתפוס 18 דקות, וממילא שלושת רבעי מיל זה 24 את רבנו אליעזר ממיץ שזה לפני השקיעה, ומאידך, אם נאמר כהרמב\"ם דקות, הרי שאם קיבל 18 דקות, ושלושת רבעי שעה זה 24 שהמיל הוא דקות קודם השקיעה זה טוב לכל הדעות. ואם אדם רוצה להוסיף 20 שבת חצי שעה, תבוא עליו הברכה, יז. מנהג ירושלים בקבלת שבת דקות 40 בלוחות שנה תמיד כתוב שזמן הדלקת נרות בירושלים הוא יש (ח\"ה חאו\"ח סימן כא) קודם השקיעה. מאיפה זה בא? בשו\"ת יביע אומר תשובה שלמה בנושא הזה. ואם נתבונן טוב בדברי גדולי רבותינו הפוסקים האחרונים, נראה שזה לא מופיע בשום מקום. ומי שכותב את זה הוא הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי שהיה מגדולי הרבנים בארץ ישראל בדור הקודם, והוא חיבר את 'לוח ארץ ישראל' שבו כתב שזה מנהג ירושלים, והוא מביא כך גם בשם כף החיים. והאמת, שמי שיסתכל בכף החיים, יראה שאין לזה שחר. לא כתוב דבר כזה בכף החיים. והנה היה מקובל שחכמי הדור שחיו בירושלים, היו מסתובבים ומזרזים את בעלי החנויות לסגור את החנויות לפני כניסת השב, וכדי שאנשים דקות 40 יוכלו להספיק להתארגן לשבת, היו מקפידים שזה יהיה לפחות 40 לפני השקיעה. מזה נתייסד לאחר זמן שהדלקת נרות בירושלים היא דקות לפני השקיעה. אבל באמת, אין שום צורך בזה אפילו לכתחילה. דקות. ואילו אצל האשכנזים, עינינו 40 ואנחנו הספרדים מעולם לא נהגנו הרואות שרק חלק נהגו בזה. אכן מלבד בירושלים נהגו כך גם בפתח תקווה. כשייסדו את העיר פתח תקווה הם היו אומרים שכל המנהגים שלנו הם כמנהג ירושלים. גם לגבי חברה קדישא ועוד מנהגים. אך כפי שאמרתי, דקות זה זמן מתאים וראוי 20-אין לזה כל כך בסיס מעבר לדור האחרון. ו לקבל שבת. דקות לפני השקיעה 20 יח. להקפיד על לפחות דקות. יש כאלה שאומרים 20 מצד שני יש כמה סיבות להקפיד על הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שצדיקים הם מעל הזמן... האמת היא, שגם נשים הם מעל הזמן... ואם דקות לפני השקיעה, אז חוץ מזה שזה לא טוב לשיטת 10 או5 תגיד להם דקות האלו יכולים להתארך ולהגיע לחילול שבת. הגר\"מ 5-היראים, אבל ה 10 שבארצות הברית הרבה נוהגים(מהדורא תניינא חאו\"ח סימן ו) פיינשטיין כותב דקות לפני השקיעה, 5 דקות לפני השקיעה, ולכן אם לא הדליקה נרות עד וברור הוא שזה הזמן המדוייק, וזה לא 'מעל הזמן' – יכולה להדליק. וכך מכיון שכאמור לעיל, כמעט (שו\"ת יביע אומר שם).כותב גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כל הראשונים סוברים שתוספת כל שהיא מועילה לתוספת שבת. דקות לפני השקיעה 20 יט. להקפיד לקבל שבת יש מחלוקת בקביעת זמן השקיעה, לגבי מקומות שמוקפים בהרים, האם אנחנו מחשבים את המקום כמו מישור בניכוי ההרים, או לא. שהרי כולם מסכימים, שאם מול הבית שלנו יהיה גורד שחקים בן מאה קומות, אז זה שאין באפשרותינו לראות את השמש שוקעת זה לא אומר כלום, כיון שהבניין מסתיר. אז אולי גם ההרים הם כמו הבניין הזה?! מאידך, הרי ההרים זה דבר טבעי. ויש בזה גם נידון אם ההרים הם קרובים או רחוקים, ופעמים שההבדלים הם משמעותיים. כאן בשכונת הר נוף ההבדל הוא של כמה דקות. לכן כדי לא להסתבך, בפשטות הולכים אחר המישור. כך סוברים רוב הראשונים. יש סוגיה בגמרא (שבת קיח:) יהיה חלקי ממקבלי שבת בטבריה וממוציאי שבת בציפורי, וטבריה היא מוקפת הרים, ולכן כניסת שבת בטבריה זה ברגע שהשמש הלכה מאחורי ההרים, לפני המקומות האחרים. לעומת זאת ציפורי היתה בראש ההר, וממילא רואים את השמש יותר זמן, ומוצאי שבת מתאחר. והנידון על דברי הגמרא שם, האם מה שאמרו \"יהי חלקי\" היינו שזו רק חומרא בעלמא, או שזה מעיקר הדין. אך כמעט כל הראשונים סוברים שזו חומרא בעלמא. לכן כדאי קצת להיזהר בדברים הללו, כי לפעמים יש הבדלים בזה. אז אם חמש דקות לפני השקיעה במישור, זה בסדר. ואפשר עדיין להדליק נרות בשעת הדחק בדיעבד. עדיף מאשר שאם לא תדליק עכשיו, אז בשבוע הבא תצטרך להוסיף כל החיים שלה עוד נר אחת קנס. ובפרט שאישה שלא הדליקה נרות יש לה הרבה עוגמת נפש שלא קיימה את המצווה. אז עד חמש דקות לפני השקיעה, אפשר להקל. אבל להשתדל תמיד להקפיד דקות לפני השקיעה. 20 על כ. לא לצאת מאוחר בנסיעה בערבי שבתות אני רוצה לנצל את ההזדמנות להזהיר גם כן על אלה שהולכים להתארח. יש בזה כמה סיבות שזה רע מאוד, שנוסעים ממקום למקום סמוך לשבת. אני רואה כאן בשכונת הר נוף, אנשים נוסעים במכונית רבע שעה לפני השקיעה, ומכיוון שהם בלחץ הם נוסעים מהר, וכמה פעמים היה כמעט הרוגים! הם נוסעים במקומות מאוכלסים הרבה, ויש אנשים שהולכים עם ילדים, ולפעמים הילדים חושבים שאין כבר יותר מכוניות זו שכונה דתית, וזו סכנת נפשות! והכל בגלל שיצאו מאוחר. מלבד זאת, יש כאלה שבאים עם מונית יהודי, איך מעיזים לבוא כל כך מאוחר עם נהג יהודי?! איפה כל ישראל ערבים זה בזה?! וכי אם הנהג בן כה מחלל שבת – זו טענה?! תתארו לכם, בן אדם מסכן נפצע בתאונת דרכים, האמבולנס עוד לא הגיע, האם יהיה מותר לרקוד עליו קצת?!... הרי בין כה הוא פצוע... וכי מישהו יעלה דבר כזה על דעתו?! אותו דבר גם כאן, אם הוא מחלל שבת, אז מותר לגרום לו עוד חילול שבת?! חס ושלום! כמו כן אלו שבאים מאוחר, ולא מוצאים חניה, ובגלל השעה עומדים באמצע הכביש, וביום שבת מגיע אמבולנס והוא לא יכול לעבור, הכביש חסום. וזה לא גרמא, זה הרבה יותר גרוע מגרמא! כמו כן יש לפעמים, וזה דבר חמור מאוד שקורה הרבה פעמים, יש פקקי תנועה, היתה תאונה חלילה ונאלצים לסגור את הכביש. והיו דברים מעולם שאנשים היו צריכים לשבות בדרך, בגלל שהם יצאו מאוחר! לפני שנה וחצי הייתה בעיה, שהיו עושים הפגנות ביום שישי אחרי צהריים, פתאום הם באים מאיזה מקום ומתפרצים לכביש, והכביש נסגר. הדמוקרטיה חשובה יותר מאשר שבת... ועד שבאה משטרה ומפנים אותם, ועד שהכביש נפתח - נכנסת שבת. זה מאוד לא פשוט. לכן חשוב מאוד שכל אחד יצא לדרך כמה שיותר מוקדם. מה יקרה אם הוא יגיע מוקדם?! הוא יכול לשבת ללמוד, שניים מקרא ואחד תרגום, ילמד פירוש רש\"י, ישתה קפה או ינוח, למה כל דבר צריך להיות בבהילות?! ובמיוחד בימי החורף שהם ימים קצרים, חשוב מאוד לצאת לדרך מוקדם. גדולי ישראל בדור האחרון הזהירו על זה, כתבו על זה גילויי דעת, ולצערנו יש אנשים שעדיין כנראה לא שמעו מזה. כא.ממתי מתחיל זמן קבלת שבת ממתי מתחיל זמן שאפשר לקבל בו שבת? אי אפשר לקבל שבת יותר (סימן רסז משעה ורבע לפני השקיעה - פלג המנחה. כך פוסק השלחן ערוך חצי שעה לפני השקיעה זה כבר בגדר 'סמוך', אך אם מדליקים בתוך סעיף ב). חצי שעה, הספרדים לא מקבלים שבת בהדלקת הנרות ואילו האשכנזים מקבלים שבת בהדלקת הנרות. אם האישה מדליקה נרות יותר מחצי שעה לפני השקיעה – חייבת לקבל שבת בהדלקת הנרות. כך פסק בשלחן ערוך (עמ\"ס תלמידי רבנו יונה(ברכות כז. ד\"ה דרב), וכן כתבו התוספות (סימן רסג סעיף ד). ועוד ראשונים. (ברכות שם) רבנו יהודה שירליון (ברכות פרק ד סימן ו), , הרא\"שברכות שם) ידוע לכולם כמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דיבר על כך שהדלקת הנרות היא לא קבלת שבת לספרדים. אבל בוודאי שזה על החצי שעה שלפני השקיעה. אולם אם מדליק נרות לפני כן הדלקת הנרות היא קבלת שבת גם אם אינו רוצה. כב. לנסוע ברכב לאחר הדלקת נרות שבת יש בכל זאת קולות מסוימות, מרן השלחן ערוך עוסק בדין של אדם שקיבל על עצמו שבת ורוצה לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה. או אשה שהדליקה נרות שעה לפני השקיעה, ורוצה לנסוע לאיזה מקום, בעלה לא הדליק נרות ולא קיבל שבת, מותר לה לנסוע איתו במכונית. למרות שהיא קיבלה שבת. ולכאורה וכי בשבת מותר לנסוע עם מישהו ברכב? וההבדל הוא שבשבת כולם קיבלו שבת, ועל ידי גוי זה נידון אחר, וכמו שאחיות בבתי חולים, שנהגו להקל שבא גוי לקחתן לבית החולים. אבל בערב שבת לפני השקיעה, הרי כמעט כולם לא קיבלו שבת, וכשאנשים רואים שהאישה הזאת נוסעת במכונית, וכי מישהו יודע שהיא הדליקה נרות?! אין כאן בעיה של מראית (סוף העין. כך כותב בשו\"ת אור לציון להסביר את העניין. ובהלכה ברורה הבאתי את דבריו, והארכתי להסביר את הנושא הזה, שבאמת כך סימן רסא) זה נכון להלכה. אפילו שבאמת אסור לה בהחלט לעשות מלאכה. רק צריך לדעת, שיש מכוניות שנדלקת מנורה כשפותחים וסוגרים את הדלת, אז באותו יום שרוצה שבעלה ייקח אותה, שיכבד אותה ויפתח לה את הדלת ויסגור. כג. תוספת שבת במוצאי שבת כל מה שאמרתי זה לגבי יום שישי, אך לגבי מוצאי שבת, רואים בדברי שאין שיעור לתוספת. דהיינו שבזמן צאת הכוכבים – זה (תורת האדם) הרמב\"ן דקות זה מספיק. כי שלושת 20 מספיק. מפני שמי שנוהג כמו הגאונים רבעי מיל ומסיפים על זה עוד דקה שתיים לתוספת. זה מעיקר הדין. ומי שמחמיר כמו רבינו תם לא רק שתבוא עליו הברכה, אלא כדאי וראוי לכל אחד להחמיר במוצאי שבת כשיטת רבינו תם."},{"filename":"282.pdf","content":"פורים משולש רק| אודות מדרש תנחומא| אכילה בערב שבת| אם מצות עונג שבת היא מהתורה או מדרבנן| תענית ביום שישינושאי השיעור: אין תענית ביום שישי מלבד | אם משלימים את התענית בערב שבת| נסיעה בספינות תענוגות בשבת| נסיעה באוניה סמוך לשבת| בירושלים אמירת שלום | לא לעשות דרשות בכניסת שבת זו| לא להחמיר בפתיחת הצום בערב שבת| עשרה בטבת לא יחול לעולם בשבת| עשרה בטבת אכילה לפני עלות השחר | רחצה ביום התענית ובערב שבת| הגדרת זמן הלידה| לא להחמיר כדעת רבינו תם בצאת הצום| עליכם בערב שבת282 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום ב' ו' טבת תשפ\"ה20:15 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויחי תענית עשרה בטבת שחל בערב שבת אני מקדיש את השיעור לרפואתו של חיים בן רבקה, שבשעות אלו עובר טיפול רפואי קשה, אל נא רפא נא לו אכי\"ר. א. וקראת לשבת עונג השנה חל תענית עשרה בטבת ביום שישי ערב שבת. הנושא של תענית הגמרא שואלת, \"בר בי (מ:).ביום שישי זו סוגיא מפורשת במסכת עירובין מסיימת: (מא:) רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי\". והגמרא \"הלכה, מתענה ומשלים\". ונבאר את הדברים. הנה יש לנו מצוות עונג שבת. \"וקראת לשבת עונג\". ויש נידון האם מצות עונג (נח, יג)כתוב בספר ישעיה - דיברתי על זה בעבר, ואומר [ .שבת היא מצוות עשה מן התורה או מדרבנן כותב, (פרק ל מהלכות שבת הלכה א) , הרמב\"ם בסוף הלכות שבת ]את הדברים בקיצור שיש ארבע מצוות בשבת: שניים מן התורה, ושניים מדברי סופרים. השניים מדברי סופרים הם כבוד שבת ועונג שבת. ב. מושבע ועומד מהר סיני ועוד כמה מגדולי האחרונים, מקשים על (שו\"ת חאו\"ח סימן קסח) החתם סופר לגבי אדם (פרק א מהלכות שבועות הלכה ו)הרמב\"ם, שהרי הרמב\"ם בעצמו כתב שנשבע להתענות בשבת, שאסור לו להתענות, כי נשבע על מה שכתוב בנדר זה אחרת, [ .בתורה. ואדם לא יכול להישבע נגד מצווה הכתובה בתורה למשל, אדם לא יכול להישבע ]יש הבדל בזה בין נדרים לשבועות ואכמ\"ל שהוא לא ישמע קול שופר בראש השנה, או שהוא לא יאכל מצה בפסח. אבל אם נשבע לבטל מצווה דרבנן זה דין אחר. שכיון שהשבועה היא דאורייתא, אז הוא חייב יהיה לקיים, אלא אם כן יעשה התרה. הסיבה שאדם לא יכול להישבע על מה שכתוב בתורה מבוארת בגמרא שהנה יש לנו כלל ששבועה לא חלה על שבועה, אם למשל אדם (ד.)בנזיר ישבע לצום היום ואחר כך ישבע לאכול, השבועה השנייה נקראת שבועת שווא וחייב מלקות על כך. כי בשבועה הראשונה שנשבע זה חל עליו. ממילא כל אחד מישראל הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את מצוות (שם) התורה, וכבר אינו יכול להישבע שלא לקיים מצווה. והרי הרמב\"ם כתב בפירוש, שאם נשבע לצום בשבת השבועה אינה חלה, אבל אם נשבע על ימים שחובת האכילה בהם הוא מדרבנן כגון חנוכה ופורים, השבועה חלה. הרי שסבר שתענית בשבת זה איסור דאורייתא מפני שמבטל מצוות עונג שבת. ג. דברי סופרים בלשון הרמב\"ם אשר על כן כותב החתם סופר, שלאור זאת בוודאי הרמב\"ם מודה שעונג שבת זה מהתורה. אמנם זה לא כתוב בפירוש בתורה, אבל אנחנו יכולים לומר שזו הלכה למשה מסיני, ומה שהרמב\"ם כתב שעונג שבת זה מדברי סופרים, אין הכוונה שזה מדרבנן, אלא רק שזה לא כתוב בפירוש בתורה. בדומה לכך מצאנו שהרמב\"ם כותב כך לגבי קידושין. שאחד מהדרכים לקדש אישה זה בכסף, היום כולם עושים כך - בטבעת שהיא שווה כסף. כותב שקידושי כסף זה (פרק א מהלכות אישות הלכה ב וע\"ע בכסף משנה שם)והרמב\"ם מדברי סופרים. והראשונים כבר כתבו לבאר, שהרמב\"ם מכנה כל דבר שלא כתוב במפורש בתורה \"דברי סופרים\" למרות שהוא מדאורייתא. וכיון לומדת שניתן לקדש בכסף מגזירה שווה 'קיחה – קיחה' (קידושין ב.) שהגמרא משדה עפרון, ממילא זה לא כתוב בפירוש בתורה לכן הרמב\"ם קורא לזה דברי סופרים, אבל באמת זה דאורייתא. וכמו כן מצות עונג שבת, שזו מצוות עשה מן התורה. ד. עונג שבת מביא ליראת שמים נשאל, הנה הגמרא במסכת יבמות (צג.) (ח\"א סימן קכז)הרשב\"א בתשובותיו אומרת, שרבי ינאי רצה לעשר את הפירות לפני שבת כדי שיוכל לאכול מהן בשבת, והשליח שצריך היה להביא לו את הפירות לא הביא. ואז רבי ינאי עישר במקום שהוא נמצא, את הפירות שעדיין לא היו לפניו, זה נקרא לעשר \"שלא מן המוקף\". דהיינו כשאדם מעשר צריך שהפירות יהיו לפניו. אבל אם זה נמצא במקום אחר – לא מעשרים. ורבי ינאי עישר שלא מן (דברים המוקף. אמר לו רבי חייא, \"שפיר קעבדת\" - טוב עשית, כי יש פסוק \"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים\", ודרשו חז\"ל, זה עונג יד, כג) - רואים פה דבר מאוד מעניין, שעונג שבת מביא לידי [ .שבת ויום טוב יראת שמיים, מה נקרא יראת שמיים?! לקיים את המצוות, לא רק להתפלל ולעבוד את הקדוש ברוך הוא כמו שצריך, אלא גם עונג שבת זו רוחניות! זו ]!עבודת השם! חז\"ל בחרו דווקא את הפסוק הזה לעילוי נשמת הנערה שנפטרה בקציו\"ש הדס בת רבקה ע\"ה - נלב\"ע ח' טבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת רבי ניסים מסרי ב״ר אסתר שמעוני ז\"ל - נלב\"ע ז' טבת ת.נ.צ.ב.ה. אם כן לאותו חכם ששאל את הרשב\"א היה פשוט, שעונג שבת זה רק מדרבנן, והוא רצה להוכיח שלעשר שלא מן המוקף זה רק דין דרבנן. כי אם תאמר שלעשר פירות שלא מן המוקף זה מן התורה, איך יכול להיות שעונג שבת דרבנן ידחה את הדין של לעשר שלא מן המוקף דאורייתא? אבל הרשב\"א ענה לו, שבאמת הדין לעשר מן המוקף הוא דאורייתא, מאידך גם מצות עונג שבת היא דאורייתא, והגמרא באה לומר שהדאורייתא של עונג שבת דוחה את הדין של לעשר מן המוקף. הרי שהרשב\"א סבר שעונג שבת הוא דאורייתא. נחלקו רש\"י ותוספות, אם הדין לעשר מן המוקף (ל:)אכן במסכת גיטין הוא דאורייתא או דרבנן. ולסוברים שלעשר מן המוקף הוא דאורייתא – חייבים לומר שעונג שבת דאורייתא, כי העונג שבת הוא יותר מאשר הדין של לעשר מן המוקף. לעומת זאת להסוברים שלעשר מן המוקף הוא דרבנן, אין ראיה מדבריהם על עונג שבת, ויכול להיות באמת שעונג שבת דאורייתא. ה. תפנוקי דשבתא מביא את רבנו יונתן בן (ח\"ג חאו\"ח סימן כב) רבינו יוסף חיים בשו\"ת רב פעלים ושמרו בני ישראל את השבת לעשות (שמות לא, טז)עוזיאל בתרגום על הפסוק את השבת – \"וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי דשבתא\". רואים גם שהוא סובר שזה גם כן דאורייתא. שהפסוק \"מקרא קודש\" כולל כמה (עה\"ת ויקרא כג, ב) כמו כן כתב הרמב\"ן דברים ואחד מהם זה עונג שבת. והמשנה ברורה בתחילת הלכות שבת מביא את זה וז\"ל: \"רמב\"ן בפרשת אמור. ועיין בספר (סימן רמב שער הציון אות א) החינוך מצוה רצ\"ז ובבית יוסף סימן תפ\"ז דלדידהו הוא מדברי סופרים\". דהיינו שמחמת שבספר החינוך ובבית יוסף הביאו את דברי הרמב\"ן אך השמיטו את העניין של עונג שבת, לכן סובר המשנה ברורה שזה מדברי סופרים. אבל באמת אין לזה הכרח, כי ייתכן מאוד שמרן והחינוך יסברו שעונג שבת לא לומדים את זה מהפסוק \"מקרא קודש\", אבל באמת כן לומדים את זה מהלכה למשה מסיני, או מ\"ושמרו בני ישראל את השבת\". וכיון שכפי הנראה כך סוברים רוב הראשונים יש לומר שהוא מדאורייתא. ו. מוכח מרוב הראשונים שעונג שבת דאורייתא המשנה אומרת \"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל (צט.)במסכת פסחים אדם עד שתחשך\". והסיבה לכך היא כדי שיוכל לאכול מצה בליל פסח לתיאבון. והגמרא דנה, אם הדין כן גם בשאר שבתות וימים טובים. ומסקנת הגמרא שמעיקר הדין מותר לאכול סעודה בערבי שבתות וימים טובים. אכן עדיין צריך להיזהר מאוד מלקבוע סעודה, זה רע מאוד. בגמרא בגיטין מובא, שהייתה משפחה שנעקרה מן העולם משום שהיו עושים סעודה (לח:) גדולה ביום שישי. ולכן יש דיון גדול בפוסקים אם מותר לעשות סעודות (שלחן גדולות כגון חתונות – ביום שישי. למנהג הספרדים ודאי שזה אסור ואפשר לעשות רק את החופה ביום שישי והסעודה ערוך סימן רמט סעיף ב), בליל שבת. אבל ברית מילה זה שונה, כיון שזה בידי שמים – מותר לעשות סעודה בערב. הראשונים על הגמרא שם שואלים, מה ההבדל בין אכילה בערב שבת לאכילה בערב פסח, הלא גם בערב שבת אם יאכל הוא עלול להיבטל ממצות עונג שבת. התוספות רי\"ד שם עונה, שבאמת עונג שבת הוא דרבנן ולכן לא החמירו בזה. אבל רבינו דוד בונפיד כותב תרוץ אחר, שעונג שבת משמעותו היא להיות מעונג, ואם כבר אכל ושתה קודם השבת, זה לא חיסרון בעונג שבת כיון שלמעשה הוא עכשיו שבע, הוא במצב רוח טוב, מה שאין כן בערב פסח, שיש מצווה (רות ג, ז).\"ויאכל בועז וישת וייטב לבו\" לאכול מצה בליל הסדר ובלי זה לא יקיים את המצווה, לכן חכמים קבעו דווקא בערב פסח. וכמו כן כתב הר\"ן שם. ולכאורה למה לא תירצו הראשונים הללו שעונג שבת זה דרבנן, וכמו שתירץ התוספות רי\"ד. אלא מהתירוץ שלהם מוכח שדעתם היא שעונג הבאתי עוד (ח\"י שו\"ת אוצרות יוסף סימן א) שבת דאורייתא. ובספר הלכה ברורה הרבה ראיות, מכמעט כל הראשונים שסוברים שזה דאורייתא. ז. אסור לבטל עונג שבת אפילו למקצת שבת אחת הראיות שהבאתי שעונג שבת זה דאורייתא היא ממדרש תנחומא - זה מדרש שנכתב בזמן התנאים והאמוראים, אבל יש שם קטעים [ . המדרש דן]שנכנסו מתקופת הגאונים, ואחד מהם הוא הקטע כדלהלן על תענית אסתר שחלה בשבת, שאי אפשר לדחות אותה ליום ראשון כיון שזה פורים, לכן מקדימים אותה. אבל אי אפשר להקדים אותה ליום שישי כי הוא מבטל עונג שבת במקצת שבת שהרי מתחיל את השבת בצום, לכן מקדימים ליום חמישי. וכך כתוב גם בשאלתות דרב אחאי גאון ובספר הרוקח. ומבואר גם, שגם אם התענית חלה ביום שישי מקדימים אותה ליום חמישי. כלומר שחכמים בכל מקרה לא רצו שיתחילו את השבת בתענית. דרך אגב, בימינו לעולם לא יקרה שתענית אסתר תחול ביום שישי, כי אם ככה אז יהיה פורים משולש לכל העולם, כי י\"ד יחול בשבת, ואין פורים - זו מתנה מיוחדת לירושלים... השנה [ משולש בכל העולם רק בירושלים . אבל בזמן חז\"ל זה כן יכול היה להיות.]גם יהיה בעז\"ה פורים משולש אם כן מבואר בספר הרוקח ובתשובות הגאונים, שגם אם תענית אסתר תחול ביום שישי, היו מקדימים אותה ליום חמישי, כי אסור לבטל עונג שבת אפילו למקצת שבת. ח. נסיעה באוניה שלושה ימים קודם השבת הנה יש ברייתא (ריש סימן רמח).לפי האמור יש לי קושיא על הפרי מגדים אין מפליגין בספינה שלושה ימים קודם השבת. מדובר (יט.)במסכת שבת על ספינה שהייתה בזמנם שהיו צריכים להגיע ממקום למקום, לא היה מטוסים או אמצעים אחרים, ואם אדם יגיד שהוא לא רוצה לנסוע בשבת, הוא לא יכול היה לצאת ולעבור ממקום למקום, כי הנסיעה הייתה לוקחת ימים ושבועות. והספינה הזו גויים מנהיגים אותה, ובעצם הישיבה בספינה בשבת אין חילול שבת. ובראשונים נאמרו כמה הסברים לדין הזה. הרי\"ף מפרשים שזה משום מצוות (פרק ל מהלכות שבת הלכה יג) והרמב\"ם(שבת ז: מדפי הרי\"ף) מסביר את זה יותר, שהרבה בני (סימן קנד) עונג שבת. הרמב\"ם בתשובה אדם מקבלים מחלת ים בנסיעה באוניה. \"יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם וזה בדוק ומנוסה, שרוב בני אדם שעולים לאונייה, הם (תהלים קז, כז).תתבלע\" מקבלים מחלת ים. ולוקח שלושה ימים עד שמתאושש מהמחלה הזאת. וכל הפוסקים דנים מה הדין בנהר, האם זו רק בעיה (סימן רמג) והנה הב\"ח של נדנוד האוניה או גם עניין של מליחות המים. אך בתשובות הרמב\"ם זה מפורש, שצירוף שני הדברים ביחד: תנודות האונייה ומליחות המים בים גורם לזה. אבל אם אדם ייסע בנהר, יש למשל בפריז נהר שנקרא הסן שלפעמים הוא סוער, וכן בלונדון יש נהר שנקרא 'תמזה'. אבל בנסיעה באוניה שם לא נהיים חולים, אולי אחד מאלף, כי זה מים מתוקים. מצד שני, אם אדם ייסע באונייה ענקית בים, והאונייה לא נעה ולא זעה - קרוב לוודאי שהוא לא יקבל מחלת ים. בזמנו של הרמב\"ם היו הרבה אנשים שנוסעים ממקום למקום על , ]... - אולי גם היום, אני לא יודע, לא הייתי שמה[ נהרות הפרת החידקל והרמב\"ם התיר לשהות באוניה של גויים בשבת. אשר על כן יש פוסקים כבר בראשונים, שכותבים שאם אדם הוא רגיל והוא לא יקבל מחלת ים – רשאי לעלות אפילו ביום שישי, כיון שהוא כבר לא יהיה חולה. והפרי מגדים דן במקרה שהשלושה ימים הללו מסתיימים באמצע השבת, האם מותר יהיה לעלות לספינה. שאם שלושה ימים הוא חולה הרי שזה כולל גם את היום השלישי, וממילא הוא מבטל מצות עונג שבת במקצת שבת. והנה אני חושב שמהראשונים שהבאתי לגבי תענית אסתר שאסור שייכנס לשבת כשהוא מעונה לבטל עונג שבת אפילו במקצת שבת, רואים בפירוש שהשאלה הזאת אינה שאלה. כלומר שצריך שהשלושה ימים הללו יסתיימו לפני כניסת השבת. ט. ספינת תענוגות – שומר נפשו ירחק מהם דרך אגב, צריך לדעת שבימינו אין היתכנות כזאת – לשהות האוניה בשבת בלי חילול שבת. כל סגירת דלת ופתיחה שלה זה חשמלי וכל כיו\"ב. אני לא הייתי אף פעם באוניות הללו ברוך השם, אבל אנשים שהיו סיפרו לי. יש כאלו שעושים גם כן אוניות כאלו לתענוגות, ואני מקווה שאנשים שעושים דבר כזה, שידעו שבשבת זה לא טוב. למשל, המים בשירותים שבאוניות מופעלים על ידי משאבה, וכשלוחץ על הכפתור מפעיל באותה שנייה משאבה חשמלית. לכן בוודאי ששומר נפשו ירחק מדברים כאלו, כיון שאפילו אם כל הצוות של האונייה הם גויים, איך אפשר לעשות אווירה של שבת במקום כזה?! זה לא מתאים לא לחול וכל שכן שבשבת .זה לא מתאים י. לטעום בתענית בערב שבת קודם השקיעה נחזור לנושא שלנו, של תענית בערב שבת, שמסקנת הגמרא בעירובין שמי - [ שקיבל על עצמו תענית ביום שישי – מתענה ומשלים. והנה שיטת ר\"י רבינו יצחק בעל התוספות, שהיה החשוב בבעלי התוספות שהרי העמיד הרבה תלמידים, וכמעט כל בעלי התוספות וכמה מגדולי הראשונים היו (מרדכי עמ\"ס עירובין סימן תצד, רבינו פרץ עמ\"ס כפי שהובאה בכמה ראשונים ]תלמידיו שבעשרה בטבת שחל ביום שישי הוא היה מקפיד לטעום עירובין מא: ועוד), לפני שהולך לבית הכנסת להתפלל. הוא מסביר את מה שכתוב בגמרא \"מתענה ומשלים\" שהכוונה שמותר להשלים את התענית, אבל חובה – לא. ולא רק שזו אינה חובה, אלא יותר טוב לא להשלים. ועוד הרבה מגדולי (סימן רי), הרוקח (ח\"ב סימן יז)מצד השני, הראבי\"ה, אור זרוע הראשונים חלקו עליו, וכתבו שבכל תענית ובוודאי גם בעשרה בטבת - צריך להשלים. ומה שהגמרא אומרת \"מתענה ומשלים\" – היינו חובה להשלים. יא. המחלוקת בהשלמת התענית בערב שבת מה הוויכוח כאן? מצד אחד, כנראה היה פשוט לראשונים שאסור לבטל עונג שבת אפילו למקצת שבת. מאידך, יש לנו דין בגמרא במסכת תענית \"כל תענית שלא שקעה עליו החמה, אינה תענית\" ו'שקעה החמה' (יב.) סוברים רוב הראשונים שזה צאת הכוכבים, לילה ודאי, אם ככה ממה נפשך, אם יאכל מבעוד יום - התענית לא שווה כלום, ואם יחכה עד הלילה הרי שביטל עונג שבת ממקצת שבת. ור\"י סובר שעדיף לאכול מבעוד יום, כדי שלא יבוא לידי איסור - להיכנס לשבת בתענית. לעומת זאת, הראבי\"ה והרוקח סוברים שעדיף להיכנס לשבת כשהוא מעונה מאשר לטעום סמוך לשבת. זו מחלוקת מקצה לקצה. יש עוד שתי שיטות בזה, יש שיטה של כמה ראשונים שיש פתרון אחר, שבתענית שחלה ביום שישי יש להתפלל ערבית בפלג המנחה, ולאחר מכן מותר לאכול ולשתות. כי אם התפלל ערבית קיבל שבת בברכה שלכל הדעות זו קבלת שבת, ממילא הרי שזה כבר לא נקרא יום שישי. (הובאה בחידושי הרשב\"א ריטב\"א ור\"ן עמ\"ס יש שיטה נוספת, והיא שיטת הראב\"ד שאמנם בכל תענית יש להתענות עד צאת הכוכבים, אך בתענית עירובין מא:) שחלה ביום שישי צריך לצום רק עד השקיעה ולא עד צאת הכוכבים. (חלק אלו עיקרי השיטות בקיצור ואני הארכתי בנושא הזה בהלכה ברורה יג סימן רמט עמ' תט). יב. עשרה בטבת היא התענית היחידה שיכולה לחול ביום שישי דרך אגב, בזמננו שיש לוח שנה שום תענית לא חלה לעולם ביום שישי, מלבד עשרה בטבת. תשעה באב וי\"ז בתמוז הם תמיד חלים באותו יום שבו חל ליל הסדר. ואם \"לא בד\"ו פסח\" – דהיינו פסח אינו חל בימים שני, רביעי ושישי, אז גם י\"ז בתמוז ותשעה באב לא יחולו בימים אלו. כמו כן צום גדליה לעולם לא יחול ביום שישי, כי \"לא אד\"ו ראש\" ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי, ממילא צום גדליה שהוא יום אחרי ראש השנה לא יכול לחול ביום שישי לעולם. וכמו כן לפי זה גם יום הכיפורים לעולם לא יכול לחול ביום שישי. ועשרה בטבת הוא הצום היחידי שיכול - כבר [ לחול ביום שישי. לכן גם הראשונים דנים רק על עשרה בטבת .]בזמנם הכל היה על פי הלוח יג. מחלוקת מרן והרמ\"א בתענית יחיד אמנם הגמרא לא מדברת על עשרה בטבת, מאידך גיסא, הראשונים נחלקו בפירוש בעניין הזה לגבי עשרה בטבת. והנה לגבי תענית יחיד כתב מרן וז\"ל: \"אם קיבל עליו להתענות בערב שבת, (סימן רמט סעיף ב)השלחן ערוך צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלים הציבור תפילתן\". מרן פוסק חד משמעית שצריך להשלים דרך אגב, בהמשך דבריו מרן כותב שגם [ .את התענית עד צאת הכוכבים בתענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים. וזה עניין אחר לגמרי, .]ואכמ\"ל אולם הרמ\"א חולק על מרן, וז\"ל: \"הגה, ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל\". כלומר שלדעת מרן העניין של תענית עד צאת הכוכבים דוחה את ביטול עונג שבת במקצת שבת, אך הרמ\"א סבר שעונג שבת קודם לתענית. יד. חז\"ל מראש לא החמירו בעשרה בטבת בערב שבת אולם מרן לא דיבר על עשרה בטבת, וגם בבית יוסף לא דיבר בזה, ואין ראיה מה דעתו. וגם אין לומר שאם בתענית יחיד מרן כתב שחייב להתענות עד צאת הכוכבים, כל שכן תענית ציבור, כי זה לא נכון משום שאם אדם קיבל עליו לצום תענית יחיד, משמעות הדבר שמדאורייתא יש לו חיוב, ואם לא יתענה הרי הוא עובר על הנדר או על השבועה שלו. לעומת זאת בעשרה בטבת יכול מאוד להיות – וכפי שמסביר ר\"י בעל התוספות – שהחכמים קבעו מראש שאם התענית תחול ביום שישי לא מתענים עד צאת הכוכבים. בדומה לכך מצינו בהדלקת נרות חנוכה, שיש כמה פוסקים שסוברים שצריך להדליק בצאת הכוכבים, אבל בערב שבת כולם מודים שמדליקים לפני כניסת שבת. כי לא ייתכן שיהיה חנוכה בלי שבת, ולפעמים אפילו שתי שבתות, ממילא מראש קבעו שבערב שבת מדליקים מבעוד יום. כך מסביר מרן החיד\"א. אז גם פה יכול להיות שבעשרה בטבת שחל בערב שבת קבעו מראש שהתענית מסתיימת מוקדם יותר. טו. המנהג לצום בעשרה בטבת בערב שבת עד צאת הכוכבים לעומת זאת בדברי הרמ\"א הנושא של עשרה בטבת יותר ברור, כיון שלאחר שהביא את מה שחולק על מרן, שמיד כשיוצאים מבית הכנסת יאכל, כתב \"לכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית, ובתענית ציבור ישלים והכי נהוג\". דהיינו שהרמ\"א בוודאי סובר שבעשרה בטבת שחל ביום שישי צריך להתענות עד צאת הכוכבים. אם כן כאמור, אמנם מרן לא גילה את דעתו, אבל הרמ\"א כותב שהכי נהוג. הבאתי את (שם עמ' תיג)ובאמת, שכמה פוסקים ספרדים – בהלכה ברורה דבריהם שמעידים שכך המנהג. לכן אין שום צל צילו של ספק, שבעשרה בטבת שחל ביום שישי צריכים להתענות עד צאת הכוכבים. טז. בעצם היום הזה יש סיבה נוספת למה בצום עשרה בטבת בערב שבת יש להשלים את הצום. הנה כאמור עשרה בטבת הוא הצום היחידי שיכול לחול ביום שישי. מצד שני, עשרה בטבת הוא הצום היחידי שלא יכול לחול בשבת. כל שאר התעניות יכולים לחול בשבת. ובדרך כלל דוחים את התענית, (הלכות מלבד בתענית אסתר שמקדימים. אבל כותב רבינו דוד אבודרהם שאילו עשרה בטבת היה חל בשבת, היה צריך לצום, מפני שכתוב תענית) כותב על (סימן תקנ) \"בעצם היום הזה\". ומרן הבית יוסף(כד, ב) בנביא יחזקאל כך \"לא ידעתי מנין לו\" – דהיינו כיצד הוא מחלק בין עשרה בטבת לתשעה באב ושאר תעניות, וכי עשרה בטבת יותר חמור מתשעה באב?! מרן לא מסכים איתו. אבל בכל זאת רואים שיש צד לומר שהוא צום חמור יותר משאר הצומות, שאפילו דוחה את השבת. אשר על כן זה סניף נוסף לומר, שצריך להתענות ולהשלים, שהרי אפילו בשבת היו מתענין. יז. חומרא הבאה לידי קולא לאור כל האמור, צריך להקדים את תפילת מנחה כי יש קריאת התורה ויש ברכת כהנים, מאידך צריך לשים לב שתפילת ערבית תסתיים באופן שעד צאת הכוכבים יוכלו כבר לבוא לבית ולקדש על היין. ובמקום כזה לבוא ולהחמיר זו אינה חומרא אלא קולא – שהרי מיקל במצוות עונג שבת. צריך לצמצם למינימום את הפגיעה בעונג שבת במקצת שבת. יש אנשים שמחפשים חומרות, יש בני תורה שמחמירים וחוששים לכל מיני שיטות, כל אחד שמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל כשאדם מחמיר צריך לשים לב שהחומרא שלו מצד אחד, לא תהיה קולא מצד שני. וכן הוא בנושא שלנו, אם אדם יבוא ויחמיר ויאריך את הצום, הוא חושב שהוא מחמיר, אבל הוא בא לידי קולא, שמענה את עצמו במקצת השבת. יח. לא לקיים דרשות בבית הנכסת בערב שבת זו ואני מנצל את ההזדמנות לבקש מכל בתי הכנסת, שלמרות שדרשה בליל שבת זה דבר חשוב מאוד, אומרים דברי מוסר ופרשת השבוע, אבל השבוע הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לא עושים דרשות. ואם רוצים לעשות דרשה, שיקדימו את תפילת מנחה ולאחר קבלת ] - באופן שניתן יהיה לקיים ברכת כהנים סמוך לשקיעה[ שבת יעשו דרשה והעיקר שיישאר זמן מספיק בשביל ערבית ולקדש על היין בצאת הכוכבים. אני לא חושש בזה משום ביטול תורה, אף אחד לא יבוא ויטיף לנו מוסר שזה ביטול תורה, וכמו שבליל הסדר לא יעלה על הדעת שבמקום לאכול מצה, נתחיל לתת דרשות, ובגלל זה נבוא לאכול מצה לאחר חצות. או בראש השנה במקום לשמוע קול שופר, נשב ונעשה סדר לימוד. הוא הדין כאן, רובצת עלינו מצוות עונג שבת כיוון שצמנו, ולכן יש להקדים עד כמה שאפשר את הקידוש. יט. לא להתעכב בקידוש בבית וגם בבית, אמנם בהרבה בתים שרים 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' במנגינה, ואומרים 'אזמר בשבחין', אך בשבת זו יש לומר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל, ולקדש מיד על היין. וכל המנגינות ינגן אחר כך בסעודה. זכורני שפעם אחת הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בארגנטינה, והיה שם יהודי אחד צדיק רבי שאול סתהון ע\"ה שהיה ראש הקהילה שם, הוא היה חסיד ממש. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל התארח אצלו בליל שבת, איזה יופי של שבת זו היתה. והנה כשהגיע אאמו\"ר התחיל לומר 'שלום עליכם', והוא היה נוהג לומר כל בית פעם אחת, הוא תמיד היה ממהר, וכך היה גם בבית שהתארחנו בו, מלך פורץ לו גדר..., לאחר מכן אמר 'אשת חיל' מילה במילה בנחת, בלי לשיר וכו', לאחר מכן התחיל לקדש על הכוס, לאחר נטילת ידיים וברכת 'המוציא', בעל הבית הלך לצד ושם התחיל לומר את כל 'שלום עליכם' שלוש פעמים כהרגלו 'אזמר בשבחין' וכו', אאמו\"ר ראה וחייך... בעל הבית היה כל כך חסיד ומקפיד על כל דבר... בכל אופן בשבת הזו יש להקפיד ולקצר את כל מה שאפשר, ולומר גם לאשתו ולבני הבית להזדרז, בגלל הצום אסור להתעכב, אסור להיות מעונה בשבת. אבל אם אדם בא לבית וראה שעדיין לא היו מוכנים, שלא יכעס ח\"ו, אחר כך מלאך טוב יענה אמן בעל כורחו, אבל להשתדל להזדרז בנחת, כמה שאפשר. כמו כן יש לשים לב שאם הקדימו וקראו את קריאת שמע בתפילה לפני צאת הכוכבים, לקרוא קריאת שמע בזמנה, מצוות עשה דאורייתא של קריאת שמע. כ. להקפיד על דעת רבינו תם בצאת התענית כמו כן יש רבים ששומרים במוצאי שבת כרבינו תם, בערב שבת לא שומרים על זמן רבינו תם כיון שגם לפי דעת רבינו תם ניתן להתחיל לאכול כבר מפלג המנחה. אולם מי שרוצה להחמיר בצאת התענית כרבינו תם, בתענית שחלה בערב שבת אסור לו. למרות שבכל תענית הוא מחמיר, אבל בערב שבת זו חומרא שבאה לידי קולא. אדם שמקפיד על רבינו תם וזה מתנגש בהלכה אחרת, יש לי מצב של אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, מה שצריך לעשות זה ללכת אחר המנהג. והמנהג הוא כדעת הגאונים. כא. גדר לידת תינוק לעניין קביעת זמן הברית שם הוא דן (ח\"ז חאו\"ח סימן מא) יש תשובה בנושא הזה בשו\"ת יביע אומר בתינוק שנולד עשרים דקות אחרי השקיעה, מתי עושים את הברית. והנה לפי רבנו תם צריך למול ביום שישי, ואם עושים ברית בשבת זה חילול שבת, כי התינוק הזה נולד ביום שישי וזו מילה שלא בזמנה, זה כבר היום התשיעי שאינו דוחה את השבת. אבל לפי הגאונים יש למול את התינוק הזה בשבת. מאידך, אם התינוק היה נולד כמה דקות קודם לכן, עשר דקות לאחר השקיעה למשל, הרי שעושים את הברית ביום ראשון מספק. וצריכים לבדוק את העניין הזה, כי תינוק נולד היינו מהרגע שיצא הראש, וזה די מהר מיציאת הראש עד שכל גופו יוצא. אבל עד שמגיעה המיילדת לשלב שהיא כותבת את זמן הלידה עוברות כמה דקות. אני בדקתי את העניין הזה כמה פעמים כששאלו אותי שאלות על תינוק שנולד והיה דקות מהשקיעה, ולאחר חקירה ודרישה התברר 20 כתוב שנולד לאחר דקות אחרי השקיעה לא יותר. ועד שהם טיפלו 5-10 שבאמת הוא נולד בתינוק ובאמא ועד שכתבה את שעת הלידה עוברות כמה דקות. וזה דבר חשוב מאוד לשים לב אליו.ופעם סיפרה לי אמא ע\"ה, שהיא ילדה בבין השמשות, והיא סבלה מכאבים נוראים, ואז האחות אומרת לה שנולד בן, ואז אמא ע\"ה שאלה אותה, מה השעה? האחות לא הבינה, מה זה מעסיק אותה מה השעה... הורידו לה את השעון שעל ידה, היא לא יכלה לראות לבד את השעה, וכל זאת כדי שיוכלו לדעת מתי הוא זמן הברית. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שלהגאון הרב יהודה צדקה זצוק\"ל נולד בן דקות אחרי השקיעה. וכשהוא בא לישיבה בפורת 20 ביום שישי בערך יוסף, היה שם מוהל אחד בבלי שהוא היה המוהל העיקרי בירושלים, והמוהל אמר לרבי יהודה שמספק הברית ביום ראשון. ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לרבי יהודה, מה פתאום?! בזה הולכים אחרי הגאונים! והאריך להסביר לו את הכל ושצריך למול את התינוק הזה בשבת. אבל המוהל כששמע את זה אמר אני מל ביום ראשון! ורבי יהודה חזר לישיבה וסיפר לאאמו\"ר שהמוהל לא מוכן למול בשבת. אבל אאמו\"ר אמר לו, מה זה המוהל אמר?! עם כל הכבוד למוהל, הוא לא עובר על האיסור – אתה עובר על האיסור! המצווה היא עליך, והמוהל הוא רק השליח. ורבי יהודה אמר לו אז מה אעשה?! ואאמו\"ר אמר לו לך תמצא לך מוהל אחר. ואכן רבי יהודה הלך במקביל ושאל את שאר הרבנים בישיבה, הרב עזרא עטיה זצ\"ל וחכם בן ציון אבא שאול זצ\"ל, וכולם אמרו לו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל צודק, שצריכים לעשות את הברית בשבת. ואז רבי יהודה הלך למוהל ואמר לו, חביבי, או שאתה מוהל או שאני לוקח מוהל אשכנזי... רק אז המוהל הסכים, ואכן מל אותו בשבת. כב. רחיצה בתענית בחול ובערב שבת יש עוד חומרא הבאה לידי קולא והיא, הרחצה בתענית. שיש מחלוקת האם מותר להתרחץ בתענית: נחלקו הראשונים בזה – אם מותר להתרחץ במים חמים ביום התענית. אכן בתשעה באב אסור משום איסור רחיצה בכלל. שמותר להתרחץ, כי הגמרא (סימן תקנ סעיף ב) למעשה, מרן השלחן ערוך פסק אומרת שזה תלוי אם רצו כלל ישראל להתענות, ולפי איך שמסבירים כמה ראשונים, הכוונה היא כלל ישראל שרצו להתענות. אבל הם קיבלו עליהם רק תענית מאכילה ושתייה, אבל רחיצה מותרת. אכן כמובן המחמיר לא להתרחץ במים חמים ביום תענית ציבור, תבוא עליו הברכה, כי יש כמה ראשונים כהראבי\"ה ועוד, שסוברים שאסור להתרחץ במים חמים בתענית. אבל זה דווקא באמצע השבוע, אבל בתענית שחלה ביום שישי, כאן יש עניין גדול להתרחץ במים חמים. שהרי לפי המקובלים צריך להתרחץ במים חמים דווקא, ולחפוף את הראש. רבינו האר\"י ז\"ל היה מקפיד על זה מאוד משום כבוד השבת. לכן שאף אחד לא יעלה על דעתו לחפש חומרות בעניין הזה, ויש להתרחץ ביום שישי כרגיל. ומי שרגיל ללכת למקווה, שילך למקווה, ומי שיחמיר בדברים האלו, כגון שיאמר שהוא מתרחץ במים קרים, מלבד שהוא עלול לקבל דלקת ריאות, זה חורף עכשיו, יש בזה גם פגיעה בכבוד השבת. אדם צריך להיות מחושבן, אם החמרתי – זו באמת חומרא?! או שזו למעשה רק קולא... כגון בנידון שאמרנו למהר את התפילה ביום שישי, הרי לאחר צאת הכוכבים לכולי עלמא אין שום עניין לאחר את הקידוש. הגאון רבי זלמן , שאם אינו רעב - לא צריך (שלחן ערוך הרב סימן רמט סעיף יב)בעל התניא כותב למהר את עצמו לקדש. אבל באמת בעל התניא היה חסיד וקדוש, זה משהו אחר, וכי אתם מכירים בן אדם שיצום הוא לא רעב?! הרי רוב בני אדם גם לא קמים בבוקר לאכול, שהרי אפשר לעשות תנאי, ולקום משנתו ולאכול לפני עלות השחר, אבל זה בתנאי שאדם עשה תנאי, ורוב בני אדם אוכלים שעות 24 בלילה ארוחת ערב וצמים יום שישי. וכי שייך שהוא לא יהיה רעב שעות עדיין זה לא ייתכן. 18 לאחר מכן, או אפילו לכן להקפיד בבית לא להאריך בפיוטים, ומי שירצה להאריך יכול לאחר ברכת המוציא ואכילת כזית לנגן את כל ה'שלום עליכם' ו'אשת חיל' והכל על מקומו יבוא בשלום."},{"filename":"1.pdf","content":"1 השיעור מתקיים בימי ראשון בבית המדרש יחוה דעת 20:15 ירושלים בשעה 1 רחוב אגסיבס\"ד יום שלישי י\"ד אדר ב' תשע\"ט 1 גיליון מספרהשיעור השבועי של מורנו הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש \"יחוה דעת\" וחבר מועצת חכמי התורה העלון נתרם לעילוי נשמת הה\"ר שמואל בן גרז פראנקו ז\"ל ורעייתו מרת עליזה בת ג'מילה פראנקו ע\"ה ת. נ. צ. ב. ה הלכות מקרא מגילה . חובת מקרא מגילה מדאורייתא או מדרבנןא מצוה לקרוא מגילה בפורים וכמ”ש (אסתר ט,כח) והימים האלה נזכרים ונעשים. ואומרים חז”ל (מגילה ד.) חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. רוב רבותינו הראשונים סוברים שמצוות מקרא מגילה אינה כמו מצוה מדרבנן רגילה, שהרי מגילת אסתר היא חלק מכתבי הקודש, חלק מהתנ”ך, ואסתר ברוח הקודש נאמרה, ולכן אומרים שמקרא מגילה הוא חיוב מדברי קבלה. הר”ן במקום אחד כותב (בשם בעל המאור) שזה דברי קבלה, ובמקום אחר הוא כותב שזה לא נקרא דברי קבלה. . קטן הרוצה להוציא את הגדול במקרא מגילהב אבל יש ראשונים שדנים אם קטן מוציא את הגדול במקרא מגילה. שיטת בעל העיטור (הוב”ד בטור סימן תרפ”ט) שקטן מוציא את הגדול, משום שדוקא במצוה דאורייתא קטן לא יכול להוציא את הגדול, כיון שהחיוב שלו הוא מדרבנן ואינו יכול להוציא את הגדול שחייב מדאורייתא, אבל במצוה דרבנן כמו מגילה שהקטן חייב מדרבנן, יכול גם להוציא את הגדול מדרבנן. התוספות (מגילה יט: ד”ה ור”י) חולקים ואומרים שקטן אינו יכול להוציא את הגדול גם בדרבנן, משום שהקטן הוא תרי דרבנן והגדול הוא חד דרבנן. כלומר אצל הגדול זה חיוב אחד מדרבנן של מקרא מגילה, אבל אצל הקטן החיוב של מקרא מגילה הוא מדרבנן וזה חיוב אחד, וגם עצם החיוב שלו במצוות הוא מדרבנן כיון שהוא קטן. ומדבריהם אנו למדים שמתייחסים למקרא מגילה כאל מצוה דרבנן. כיון שאם זה היה מצוה מדברי קבלה היו דנים בקטן שאינו יכול להוציא את הגדול משום שהוא חייב רק מדרבנן ואילו הגדול חייב מדברי קבלה. . דעת הרמב”ם בחובת מקרא מגילהג מהלכות מגילה וחנוכה ה”א) לעומתם הרמב”ם כותב (פ”א מצות עשה מדברי סופרים. וז”ל: ‘קריאת מגילה בזמנה כ. והכסף משנה והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים’. ע” שסובר שמקרא שם מבאר את דברי הרמב”ם בפשיטות .1מגילה היא מצוה מדברי קבלה . הכרעת שולחן ערוך בחובת מקרא מגילהד ולהלכה פסק מרן בשו”ע (סימן תרצ”ו ס”ז): ‘יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה’. והנה, יש לנו ארבעה מצוות ששוות בדינם בפורים: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים. וכשם שבסעודת פורים דינה שהיא מדברי קבלה, כך הדין לגבי שאר מצוות אבל יש בהלכות נדרים רמב”ם שמשמע שם לכאורה שסובר 1 ,שמקרא מגילה זה מדרבנן, ויש בזה סתירה. ונאמרו בזה כמה תירוצים ואכמ”ל. 2 הפורים ובכללם מקרא מגילה שהיא מדברי קבלה, וכך נראה הכרעת השו”ע. והנה השו”ע עצמו בב”י בהלכות ת”ב (סימן תקנ”א) כותב שכשיש ספק בדברי קבלה אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא. אמנם יש בזה מחלוקת. אך הרמב”ם בהלכות נזיר סובר כך, וכך פסק השו”ע. וזה נפק”מ גדולה מאוד, שבכל מקום שיש ספק לגבי מקרא מגילה נאמר שיש בזה ספק דאורייתא לחומרא, משום שהם דברי קבלה. . ברכת שהחיינו בקריאת המגילה בלילה וביוםה הטורי אבן והנודע ביהודה כותבים, שמה שאמרו חז”ל חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, הכוונה שהחיוב העיקרי הוא לקרוא את המגילה ביום, כמו סעודת פורים. וכמו שכתוב בגמרא (מגילה ז.) סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים, משא”כ במקרא מגילה שבה החיוב הוא לקרוא וזאת נלמד ממה שאסתר [ .בלילה ולחזור ולשנותה ביום אמרה (במזומר למנצח על איילת השחר) ‘אלוקי אקרא ממילא ]).יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי’ (מגילה ד אומרים הטורי אבן והנודע ביהודה ועוד אחרונים, שהחיוב לקרוא ביום זה עיקר החיוב מדברי קבלה והחיוב בלילה הוא מדרבנן, כעין תוספת על החיוב של היום. . מנהג הספרדים והאשכנזים בברכת שהחיינו ו ובראשונים אף אחד לא כתב את החידוש הזה. אלא כותבים שמקרא מגילה היא מדברי קבלה, ואפשר להסביר בדבריהם שמדברים על עיקר הדין של מקרא מגילה בפורים, שהוא חיוב מדברי קבלה. ובאמת האשכנזים מברכים פעמיים שהחיינו על קריאת המגילה, גם בלילה וגם ביום, שהרי התוספות אומרים שמברכים שהחיינו גם ביום משום שעיקר הקריאה היא ביום, ולפי דברי הטורי אבן זה ברור, כיון שמה שקיימת בלילה אין זה קשור למה שקיימת ביום, שהרי החיוב של היום הוא חיוב יותר חזק, חיוב חדש לעומת החיוב של הלילה. אבל אנחנו הספרדים מברכים רק בלילה וכיון שברכנו בלילה יצאנו יד”ח היום, משום שלא שייך לברך שהחיינו על אותה המצוה פעמיים.. חובת הנשים במקרא מגילה ז יש עוד נפק”מ אם מקרא מגילה היא מדברי קבלה או מדרבנן לגבי נשים. הגמרא אומרת (מגילה ד.) שנשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ויש כאן מחלוקת בראשונים. שהרי יש שלושה מצוות שנאמר בהם דין זה שאף הן היו באותו הנס: נר חנוכה, מקרא מגילה, וארבע כוסות. והתוספות שם שואלים (בד”ה נשים) האם החיוב של אף הן היו באותו הנס הוא חיוב כמו האנשים או שגם הנשים חייבות רק שהם טפלות לאנשים. אבל ודאי שנשים חייבות במקרא מגילה. . אשה הרוצה להוציא איש במקרא מגילהח השאלה היא האם אשה יכולה להוציא את האיש או לא. וחלקו בזה הראשונים. שיטת בה”ג שאשה לא יכולה להוציא את האיש. ומבארים הטורי אבן וכן גדולי האחרונים, שיש הבדל בחיוב שלהם, שאשה חייבת מדרבנן דהיינו חכמים באו ואמרו שאף הן היו באותו הנס, ולעומתם האיש חייב מדברי קבלה, וזה דרגא אחרת של חיוב, ולכן לא יכולה להוציא את האיש. ויש מהראשונים שרצו לבאר בדעת לקרוא מקרא מגילה ולא לשמועהבה”ג, שאשה חייבת רק ולכן איך היא תוציא את האיש. שאם היא קוראת לעצמה היא יוצאת ע”י עצמה במה שהוציאה מהפה, אבל אם היא משמיעה לאחרים זה דרגת חיוב אחרת שהיא חייבת רק לשמוע ולא לקרוא. . חובת הנשים במצות סוכה ואכילת מצהט והנה נשים פטורות ממצוות סוכה, ומאידך במצוות מצה נשים חייבות, חז”ל (פסחים מג:) דורשים מהפסוק ‘לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני’. כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. שהרי במצוות לא תעשה נשים חייבות כמו האנשים, כמ”ש ‘איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם’ השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומכיון שהאשה היא בבל תאכל חמץ היא שייכת גם בקום אכול מצה, וחייבת באכילת מצה. . אף הן היו באותו הנסי ושואלים התוספות (במגילה שם בד”ה שאף) מפני מה צריך את כל ההיקש הזה שמשמע שהיא חייבת כמו האיש באכילת מצה, למה לא אומרים שנשים חייבות באכילת מצה משום שאף הן היו באותו הנס, כמו שאמרת בשאר מצוות, כנר חנוכה וארבע כוסות וכו’. ומתרצים התוספות (בפסחים קח: ד”ה היו), שדוקא במצוות דרבנן או מצוות שהם דברי קבלה אפשר לחייב את הנשים משום שאף הן היו באותו הנס, אבל במצוות דאורייתא אי אפשר לחייבם מטעם זה, ולכן חייבים את ההיקש. עוד תירוץ מתרצים התוספות (במגילה שם) שטעם זה שאף הן היו באותו הנס אפשר לחייב את הנשים מדרבנן, אבל אינך יכול לחייב אותן מדאורייתא אלא רק מדרבנן, לכן צריך את ההיקש כדי לומר שהם חייבות במצוות מצה מדאורייתא. ויש עוד תירוץ בתוספות מרבנו יוסף איש ירושלים, והוא סובר שאף הן היו באותו הנס זה מחייב אף מדאורייתא, רק שבמצה יש דין אחר שמחמתו צריך את ההיקש, ע”ש. . חובת האשה כחובת האישיא ומדבריו יוצא, שנשים חייבות מטעם זה של אף הן היו באותו הנס, זה מחייב את האשה בדיוק כמו האיש. וממילא א”א לומר את החילוק של הטו”א והאחרונים לחלק בין אשה לאיש, שהאיש הוא דברי קבלה והאשה רק דרבנן. שכיון שמחייבים אותה מטעם שאף הן היו באותו הנס ממילא הן חייבות מדברי קבלה לכל הפחות כמו האיש. וגם הנשים יוכלו להוציא את האנשים, משום שהטעם הזה יש בו כח להשוות את האשה לאיש. ויש ראשונים שסוברים שאשה אינה יכולה להוציא את האיש משום ‘קול באשה ערוה’. . הלכה למעשה יב ומסקנת הדברים, פסק השו”ע (סימן תרפ”ט ס”ב): ‘אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים. ע”כ. ויש שאלה גדולה בפשט השו”ע. שבהתחלה משמע שרק חש”ו אינם יכולים להוציא, כתב בסתם. ואחר כך אבל כל השאר יכולים, וזה גם אשה, וזה כתב את היש אומרים שאשה אינה מוציאה. ויש לנו כלל בדברי השו”ע ‘סתם ויש אומרים הלכה כסתם’, ובסתם הרי השו”ע סובר שאשה יכולה להוציא במקרא מגילה.סתם ויש בדעת מרן שו”ע. יג אבל יש חולקים ואומרים שכל מה שאומרים בשו”ע ‘סתם ויש אומרים הלכה כסתם’, זה דוקא כשב’סתם’ כתוב במפורש את ההלכה שה’יש’ חולקים עליה, אבל אם ב’סתם’ לא כתוב במפורש לא נאמר כלל זה. דהיינו אם השו”ע היה כותב במפורש שאשה אינה מוציאה, אפשר לומר ‘סתם ויש אומרים הלכה כסתם’ והיתה ההלכה שאשה אינה מוציאה, אבל כיון שלא כתב כך, אלא רק משמע בלשונו של ה’סתם’ שאשה אינה מוציאה, בזה אנו אומרים שה’יש אומרים’ בא להסביר את ה’סתם’. כך מסביר בשו”ת בית דוד (סימן תט) וכ”כ החיד”א (סימן תקצ) והרבה פוסקים חולקים עליו ובכללם ערך השולחן ע”ע בהכרעתו של אאמו”ר בשו”ת יחוה דעת (ח”ב-מ). ולפי”ז יוצא שאשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מקרא מגילה, כיון שדעת השו”ע שהחיוב של האשה הוא כמו החיוב של האיש. אבל דעת הרמ”א כדעת בה”ג, וסובר גם שאשה הקוראת מגילה לעצמה ומברכת תברך ‘לשמוע מקרא מגילה’ ממילא אשה אינה יכולה גם להוציא את האיש. . אשה שבעלה חולה ורוצה לקרוא עבורו מקרא יד מגילה לכן מסקנת דברים להלכה למנהג הספרדים, אם האיש לא מרגיש טוב, והוא נמצא בבית ואין מי שיוציא אותו ידי חובה, והוא אינו יכול לקרוא את המגילה, יכולה אשתו לקרוא מגילה ולהוציא אותו ידי חובה. וכן הדברים אמורים לגבי קידוש. שבבית מותרת להוציא את בעלה. 3 4 ,כשהייתי בחור לפני קצת יותר מארבעים שנה שהיה יומיים שלג ופורים היה יום השני, והוסיף שלג על שלג, ולא היה שייך לצאת לרחוב ובתי הכנסת היו ריקים, ומי שלא היה גר ליד בית הכנסת לא היה שייך שילך לבית הכנסת, והייתי בבית של אאמו\"ר זצ\"ל והיו מתקשרים הרבה אנשים לשאול מה לעשות? היה אחד התקשר ואמר שהוא אינו יודע לקרוא מגילה בלי נקודות, ואבא שאל אותו אשתך יודעת? אמר לו כן! אמר לו שאשתך תקרא במגילה ואתה תסתכל בספר ותתקן אותה אם יש טעות. והיה אחד שהתקשר ואמר שלא הוא ולא אשתו יודעים לקרוא ומה עושים? והיה כבר אחרי צהריים. אבא אמר לו שיקרא הלל שלם בלי ברכה, אמנם זה לא מועיל למקרא מגילה אבל לפחות זה. משום שהגמרא אומרת (מגילה יד.) למה לא אומרים הלל בפורים, וכמה סיבות נאמרו שם ואחת הסיבות שקריאתה זו הללה, והאיש הזה מסכן שלא יכול לקרוא מגילה לכל הפחות שיקרא הלל. כל כבודה בת מלך פנימה. טו נחנו חיים היום בדור משוגע והתחילו לדבר על שוויון. א אין כל כבודה בת מלך פנימה! שתדעו לכם רבותי, שלפי ההתנהגות שהם מתנהגים, לא ירחק היום ולהתפלל בבית הכנסת גברים לבד ונשים לבד זה יחשב עבירה על החוק! הם יגידו שזה הדרת נשים! הם מסוגלים להכל! ואם היו יכולים היו עושים את זה היום. זה לא יאומן איך שהם רואים בפריצות שזה הכבוד של האשה ולא להיפך. שמעתי שיש בתי כנסיות מודרניים שאומרים הרב עובדיה פסק שאשה יכולה להוציא ידי חובה בקריאת מגילה, אז הם מכניסים את האשה לבית הכנסת והיא קוראת להם את המגילה, וזה בבתי כנסת אשכנזים, שלהאשכנזים ודאי שאשה אינה יכולה להוציא את האיש במקרא מגילה. ואין ספק שהם עושים את זה רק כדי להתריס, וזה בדיוק כמו נשות הכותל. נשות הכותל הללו הם עוברות על איסורי תורה, הן אינן מאמינות בקבלת חז\"ל, חז\"ל קבעו שאשה לא מצטרפת למנין, והם זה לא מוצא חן בעיניהם, ועושות מנין של נשים ואומרות קדיש וקדושה וכל השטויות שלהם, הם הולכים נגד חז\"ל. מצד שני, החסרות דעת האלו מניחות תפילין, מי אמר שהתפילין צריכות להיות מרובעות? ומי אמר שהתפילין צריכות להיות מעור בהמה? הרי הם עושים מעור בהמה, והרי זה קבלת חז\"ל! ומי אמר שצריך להיות ארבע פרשיות בתפילין שישימו ארבע תמונות! הרי מאיפה הם קונים את התפילין וכי הם קונים מאשה מנשות הכותל שכתבה להם אותם? הרי הם קונים תפילין כשירות! הם בועטות ברגל גסה בדברי חז\"ל! והם באות לכותל בפריצות כזאת, לצעוק ולשיר בקול רם זה פריצות! זה ההיפך מצניעות! ואחר כך הם באים בטענות למה אנחנו כועסים? זכותם המלאה?! שוויון?! אני רוצה להגיד לכם רבותי הם בטח יאמרו שאיש באמונתו יחיה, ואני יגיד לכם היום שמעתי שיש זה דבר כזה שמאמינים שאם יש אדם חולה ואתה יושב לידו אתה מעביר לו אנרגיה דרך הידיים הרגליים... והנה אם יש מישהו שחולה בסרטן ח\"ו, ויבוא מישהו ויאמר לו שיעשה לו אנרגיה מישהו מאיתנו יסמוך על זה?! ודאי שלא, אבל יש אלפים שמאמינים בזה. ונתאר לעצמנו, שיקום אחד ויאמר אני רוצה להקים מרפאה של אנרגיות, ויגיש בג\"ץ על זה. הרי מה יאמרו לו בבג\"ץ לך הביתה... והוא יאמר הרי אתה מאמין ברפואה קונבציונלית הרגילה, אני מאמין בזה! איש באמונתו! מה יאמרו לו בבג\"ץ?! לך הביתה! ולמה לרפורמים לא יגידו להם את זה?! הם המציאו דת חדשה, אנחנו ותיקים! יש לנו מסורת! והם באו והמציאו דברים חדשים, ופתאום יש להם טענה איש באמונתו. מה זה מראה?! שהשופטים מערבים את ההשקפה שלהם! יש להם השקפה חילונית נגד התורה! והם פוסקים לפי ההשקפה שלהם, לא לפי ספר החוקים בכלל. תארו לכם שאותם מודרניים בקידוש בשבת חתן יעלו אשה לעשות קידוש, למה הם עושים את זה? רק כדי להתריס! אנחנו צריכים ללכת בדרכי הצניעות ואל לשנות מדרכנו בכהוא זה! כל המשנה ידו על התחתונה! מעשה בעשיר רפורמי. טז אומרים שפעם אחת היה עשיר אחד רפורמי שנסע ברכבת, ואמרו לו שהגאון ר' יצחק אלחנן נוסע ברכבת, והוא היה גדול הדור, פוסק הלכות, ולא מפחד להקל גם בדברים קשים ומסובכים. בענייני עגונות הוא היה מיקל מספר אחת, וכולם סמכו עליו. ואותו רפורמי שמע עליו, ושמע שהוא גם מיקל בהלכה, והוא לא ידע שלהיות מיקל בהלכה זה מי שיש לו כח גדול יותר בתורה, והוא היה בטוח שהוא מיקל כיון שהוא רפורמי, ורצה לראות אותו. הלך וראה רב זקן עם מעיל ארוך וזקן גדול, פנה אליו הרפורמי ואמר לו 'אתה רבי יצחק אלחנן? אני מאוד מאוכזב לראות אותך! אני שמעתי שאתה מיקל גדול, חשבתי שאתה שייך לדור החדש, וראיתי איך שאתה מתלבש ואני מבין שאתה שייך לדור הישן...' ענה לו רבי יצחק אלחנן \"אני שייך לדור החדש, אתה זה ששייך לדור הישן\"! כתוב 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' אתה שייך לדור הישן של עובדי ע\"ז אני שייך לדור החדש שומרי תורה ומצוות. אנחנו אצלינו לפני שלשים שנה כל הסיפור הזה של הדרת נשים והחתונות המשונות שהם עושים - אני לא רוצה להזכיר אותם בכלל - מי שהיה אומר דבר כזה היו אומרים עליו שהוא משוגע, והיום הם טוענים שמי שלא עושה כמותם הוא משוגע, ככה הם אומרים, בסוף הם יהיו כמו דור המבול שהקב\"ה חרץ את דינם על הדברים האלה, זה איום ונורא! ואנחנו צריכים להיזהר שלא נושפע מהדברים הללו . חובת קטן במקרא מגילהיז הזכרנו קודם אם קטן מוציא את הגדול ואת מחלוקת הראשונים בזה, והכרחנו מדבריהם שהם סוברים שמקרא מגילה היא מצוה מדרבנן ולא מדברי קבלה. יש בקטן סיבה נוספת והיא שיטת רש”י, שקטן פטור לגמרי מן המצוות, ומה שרבנן אמרו שיש מצוות חינוך על הקטן המצווה היא על האבא לחנך את בנו, אבל הוא מצד עצמו אינו בר חיוב כלל. ולפי שיטת רש”י, בודאי שקטן לא יכול להוציא את הגדול יד”ח מקרא מגילה. אמנם מצאנו שאם קטן אכל ושבע והגדול אכל כזית, יש הרבה ראשונים שסוברים כמו רש”י ובכ”ז סוברים שקטן יכול להוציא את הגדול. הריטב”א בתשובה מדבר בזה, ועוד כמה ראשונים כותבים בזה, שיש חילוק בין ברהמ”ז לשאר הדברים. ולפי”ז יוצא שבמקרא מגילה הקטן לא יכול להוציא את הגדול, וכך פסק מרן השו”ע. אבל מצד שני כתוב במפורש בהלכה שמחנכים את הקטנים לקרוא, לוקחים אותו לבית הכנסת ומחנכים אותו לשמוע מקרא מגילה. ואם אין לו אבא אז האפוטרפוס שלו. יש מחלוקת האם האמא מחוייבת בחינוך כשהאבא איננו, אבל לגבי אפוטרופוס הרמב”ם כותב שחייב לחנכו אפילו למצוות דרבנן. ואם אין אלא קטן לקרוא את המגילה יש פתרון, אמנם זה יקח הרבה זמן, שהקטן יקרא כמה מילים והגדול יסתכל במגילה ויאמר אחריו כדי שכך יקרא בעצמו. ואם גם את זה א”א, בדיעבד יועיל קטן. ברכת על מקרא מגילה למי שמוציא אחרים ויצא ידי חובה יש דין שאע”פ שיצא מוציא. זאת אומרת שאם אדם יצא כבר ידי וזה רק [ .חובה בבית הכנסת ובא לביתו יכול להוציא את בני ביתו אם הם לא יודעים לקרוא, שאם יודעים לקרוא אליבא דבה”ג הם ].צריכים לקרוא בעצמםברכת מקרא מגילה כשקורא לאשה שאינה יודעת לקרוא. יח השאלה שדנים בה האחרונים לגבי אשה שלא יודעת לקרוא בעצמם ובעלה בא והוא יודע לקרוא בדקדוק כמו שצריך, לגבי הברכה האחרונה צריך שיהיה עשרה כדי שיהיה פרסומי ניסא, ואם יש עשרה נשים גם אפשר לברך. ולגבי הברכות הראשונות שלפני קריאת המגילה הדין שאפילו אם קורא לאחד אפשר לברך לו. ולגבי אשה שיודעת לברך ולא יודעת לקרוא את המגילה, האם נאמר שכיון שהיא יודעת לברך שתברך בעצמה אע”פ שאינה יודעת לקרוא, כיון שהוא כבר יצא יד”ח, או שלא, כיון שהוא קורא גם יברך ותצא יד”ח בשמיעה. זו שאלה שמסתפק בה החסד והוא פוסק למסקנא שהקורא יברך. ]לבעל הפלא יועץ[ לאלפים וכ”כ הבא”ח. וכ”כ רבי אליהו מני בשו”ת מעשה אליהו. אאמו\"ר היה נוהג בבית לקרוא את המגילה ולברך לאמא שודאי היתה יודעת לברך את הברכות הראשונות. והיה כמה פעמים שהיה מברך לאמא ואח\"כ באו עוד בנות שאמרו לו שלא קראו והיה מברך להם שוב וקורא גם פעם שלישית. וכ\"כ גם החיד\"א, והוא אינו מתייחס אם יודעים או לא יודעים. רק שהוא דן האם מי שיוצא יד\"ח מברך או לא, והמסקנא של החיד\"א שמי שקורא הוא יברך. 5 פורים שחל בערב שבת . פורים שחל בערב שבת קודשיט בעז”ה ביום שישי הבעל”ט יחול פורים. ויש כמה מצוות שהם מצוות מדברי קבלה, וכפי שכבר הסברתי שמקרא מגילה זה דברי קבלה. ובשו”ע כתוב את זה לגבי סעודת פורים שהיא מדברי קבלה. דהיינו זה יותר מאשר דרבנן אבל פחות מדאורייתא. וגם משלוח מנות, ומתנות לאביונים. השנה שפורים חל ביום שישי צריך ממש להשתדל לקיים את כל המצוות כבר בבוקר, ולהתחיל את הסעודה לפני הצהרים, כיון שזה ערב שבת. בכל שנה כשפורים קורה ביום שישי זה הורס את כל השבת, ועם כל הכבוד לפורים שזה יום חשוב מאוד ואין שום הצדקה אם בגללו אחד מחסיר את תפילת ליל שבת. אמנם מעיקר הדין אם אדם אוכל סעודת פורים ושקעה עליו השמש כותב בשו”ע (סימן רע”א ס”ו) שפורס מפה ומקדש, כיון שהתחיל את הסעודה בהיתר, וממשיך את הסעודה ויתפלל ערבית אח”כ. אבל הרי אנו יודעים שאדם עושה סעודת פורים מאוחר, והוא רוצה לקיים לבסומי, וישתכר ומה שיקרה בסוף שאינו יכול להתפלל ערבית, וגם אם הוא מרגיש שהוא מסוגל הוא אינו יכול כיון שהוא שתוי. . שיכור בברכת המזון וקידוש כ לגבי ברכת המזון כתוב בירושלמי (תרומות פ”א ה”ד) שאפילו מדומדם אם שתה יכול לברך ברכת המזון, אבל לגבי תפילה אינו יכול להתפלל עד שיסיר מעצמו את היין. ואלה שמתחילים להשתכר כבר מבעוד יום, השאלה עליהם היא אם בכלל יכולים לצאת ידי חובת קידוש, האם הם צלולים כ”כ שיכולים לעשות קידוש. לכן הרמ”א כתב (סימן תרצ”ה ס”ב) שביום שישי צריך להקדים את סעודת פורים. . סעודת יום טוב שחל בערב שבתכא יש דיון בפוסקים לגבי סתם יו”ט שחל בער”ש, וכבר כתבו הפוסקים שאפשר להתחיל סעודת יו”ט אחרי חצות, אבל צריך לשים לב שיוכל לקיים סעודת שבת כראוי. וכן כשחל יו”ט במוצ”ש שיש סעודה שלישית בשבת, ג”כ חשוב מאוד להקדים את סעודה שלישית כדי שיוכל לאכול סעודת יו”ט כראוי. צריך לעשות במצוות שלא להגיע למצב שצריך לבטל אחת מפני השניה, ק”ו בסעודת פורים שיקיים אותה, ובדיעבד אפילו מאוחר יעשה את הסעודה, אבל לכתחילה צריך להשתדל מהר בבוקר לשלוח משלוח מנות, ואח”כ לנסות להתחיל סעודת פורים לפני חצות.אאמו”ר זצוק”ל כשהיה גר בתל ארזה כל שנה ביום פורים אחה”צ היה שיעור בבית הכנסת בורוכוב, היו באים הרבה אנשים, וממלאים את כל בית הכנסת, אנשים היו באים מתנדנדים ושתויים אבל היו באים לשמוע תורה. הפלא ופלא! היום יש כל מיני מקומות שמארגנים לאברכים לשבת וללמוד, אז כדאי שיעשו את זה לא לפני הצהרים כדי שיזדרזו לקבוע סעודה, אלא שיעשו אחה”צ שעתיים לפני שבת שישבו ללמוד, ומי שגומר את הסעודה הולך ללמוד. להשתדל שלא יפריע הפורים לשבת. חייב איניש לבסומי ‘חייב איניש לבסומי’- ביין ולא בשאר משקיםכב. עוד צריך לדעת, היום אנשים שותים כל מיני מרעין בישין, וודקא, ויסקי, ערק, המקסיקנים שותים טקילה... תדעו לכם שמי שישתכר מהמשקאות הללו לא קיים מצוות לבסומי כלל, רק יין שמשכר. רש”י כותב (מגילה דף ז: ד”ה לאבסומי) על הגמרא ‘חייב איניש לבסומי’ פירש”י להשתכר ביין. כ”כ הרמב”ם כותב (פ”ב מהלכות מגילה הט”ו) שישתה יין. וההדגשה יין הוא בגלל שהנס בא במשתה היין, וזה גם הסיבה שציוו על לבסומי. היו כמה משתאות אצל אחשורוש, משתה אחד הורג את ושתי, משתה אחד יבוא המלך והמן, ואז אירע הנס, דהיינו בגלל המשתה אירע הנס, לכן יש ענין של לבסומי. . ‘חייב איניש לבסומי’ – עד שירדם כג השו”ע פוסק (סימן תרצ”ה ס”ב) שיש מצוות לבסומי בפוריא. וכן פוסקים הרי”ף והרמב”ם. והרמב”ם (שם) כותב שישתה יין וירדם בשכרותו. דהיינו הרמב”ם סובר שמה שכתוב שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי היינו שהוא ישן. אאמו”ר זצ”ל כל שנה היה מקפיד לאכול סעודה, ובסוף הסעודה היה שותה כוס או שתיים, והיה ממהר לברך ברכת המזון לפני שהיין יעלה למעלה והולך לישון. כך היה מקפיד כל שנה והיה מדבר על זה כל הזמן. 6 . ‘חייב איניש לבסומי’- דעת הראשונים שלאכד להשתכר דרך אגב יש ראשונים שסוברים שהענין של לבסומי אינו הלכה. שהרי שיכור פטור מן המצוות, אז איך חז”ל מבקשים ממנו שישתה עד דלא ידע, כלומר שיהיה פטור מן המצוות?! מתי הוא מקיים את המצוה כשהוא נהיה שיכור, אבל כשהוא נהיה שיכור הוא נהיה פטור מן המצוות, אז מה זה שווה?! לכן כותב האורחות חיים (הלכות פורים אות לח) וז”ל: הא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואין לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ושפיכות דמים ושאר עבירות זולתן, אלא רק ישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח אביונים. ע”כ. כלומר שהוא סובר שעד דלא ידע היינו עד ולא עד בכלל כשמגיע סמוך לזה יפסיק. . ‘חייב איניש לבסומי’ – לדעת הרמב”םכה הרמ”ה מביא את דברי הרמב”ם, יש אומרים שאין צריך שישתכר כל כך רק שישתה יותר מלימודו ויישן ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ורבינו זרחיה הלוי בעל המאור כותב שהדין הזה של חייב איניש לבסומי לא נפסק להלכה. כיון שהגמרא אח”כ מספרת (בדף ז:) שרבה ורבי זירא עשו פעם סעודת פורים והשתכרו וקם רבה ושחט לרבי זירא, ולמחרת ביקש עליו רחמים והחיה אותו. לשנה אחרת אמר לו בא ונעשה סעודת פורים יחד, אמר לו לא בכל שעתא מתרחיש ניסא. א”כ טוען בעל המאור, מכך שהגמרא מספרת את זה אחרי הדין של חייב איניש לבסומי כדי להראות לנו שהלכה לא כך, המאמר הזה שרבה שחט את רבי זירא הוא לומר מה הם התוצאות של שכרות. וז”ל: וזה 1הרמב”ם כותב בתשובה בתחילת ספר מעשה רוקח שבחופותיהם ידמו לגויים לצנוף האשה מצנפת או כובע ותיקח סייף ותרקוד לעיני האנשים, תועבה זו ולא יעלה על הדעת דמפני היותה כלה יותר לה איסור תורה. ומביא שם שכך היו עושים במצרים והיו נכשלים בו גדולים עד שביטלנו אותו ומחינו זכרו. כלומר שצריך להבין שכל איסור שנגרם בגלל שמחת פורים זה לא שווה כלום, וכל השמחה הלכה לאיבוד, זה עבירה ויותר טוב שלא ישמחו, עד כדי כך רואים בדברי הרמב”ם. ספר קדמון מלפני שלוש מאות שנה, ובראש הספר הוא מביא 1 .כמה תשובות של הרמב”ם ושל בנו רבינו אברהם. שיכור שהזיק את חבירוכו דנים הפוסקים אם אחד הזיק לשני כשהוא היה שיכור אם חייב או לא. אז אם זה נזק מועט מוותרים לו. אני זוכר כשהייתי ילד קטן, הרב עמרם בלויא שהיה ראש הנטורי קרתא הגיע לבית של אאמו”ר זצ”ל, והוא היה שמח מאוד... והוא ראה שיש שמה רדיו... - אבא היה שומע חדשות מפעם לפעם – והוא לקח את הרדיו ושבר אותו... אבא צעק עליו וכי באיזה רשות אתה עושה כך? הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! הוא הלך, אבל למחרת הוא חזר ושילם את מחיר הרדיו. שיכור צריך להיזהר בבין אדם לחבירו צריך להיזהר שלא לפגוע, יש מקומות שמעליבים את הרבנים, עושים רב של פורים ועושים צחוק ומבזים, ואם תשאלו את הרבנים אם הם מסכימים שיעשו את הצחוק הזה או לא?! האם הרב צריך למחול על כבודו בגלל שזה פורים?! ועוד שגם רב שמחל על כבודו - כבודו מחול, אבל על בזיונו אין בזיונו מחול. היה פעם אחת אחד שפגע באאמו”ר זצוק”ל והוא בא לבקש סליחה, אמר לו אני רוצה לסלוח לך אבל זה לא תלוי בי אני לא יכול. חכם שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול. . ‘חייב איניש לבסומי’- לדעת המאירי כז אני רוצה להקריא לכם מה שכותב המאירי, וז”ל: אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא מתכוון על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה’ יתברך ולהודאה על הניסים שעשה לנו. ומה שאמר ‘עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי’ כבר פירשו מקצת גאונים, שממה שהזכיר אחריו ‘קם רבה ושחטיה לרבי זירא’ נדחו 7 כל אותם הדברים. ע”כ. דהיינו שהוא מסכים לדברי בעל המאור בשם רבינו אפרים שאין זו הלכה כלל. אמנם אנחנו לא נסמוך על זה, כיון שבשו”ע כתוב שחייב איניש לבסומי, לכן כמו שאמרתי שישתה מוקדם עד שירדם. . ‘חייב איניש לבסומי’- בשעת הסעודה כח עוד דבר צריך לדעת אנשים הולכים מבית לבית ועושים בכל בית לחיים... עד שכשהוא מגיע לסעודה הוא כבר מתנדנד, והוא פטור מן הסעודה, כיון ששיכור פטור מכל המצוות ואינו מקיים שום מצווה. לכן כשאתה הולך לאיזה מקום תשתה קצת, ורק בסעודה תשתכר. תראו ברמב”ם שכשכותב את העניין של חייב איניש לבסומי הוא כותב את זה בתוך הסעודה. וגם בגמרא כל הקטע שם הוא בתוך הסעודה. משמע שזה צריך להיות בסעודה. וגם השו”ע מזכיר את הדין הזה בדיני סעודת פורים. ובלילה ודאי אין בזה שום מצוה לשתות. לימוד תורה בליל פורים לימוד התורה בליל פורים– לשמור על נכבדות בפורים. כט השנה בליל י”ד אני מוזמן לתת שיעור לשלוש מאות אברכים שיושבים ולומדים בליל פורים, זה דבר עצום ונפלא! אם יתארגנו פה ג”כ נשמח מאוד, מה יש לעשות בליל פורים?! אני ממש מפחד לצאת לרחוב בליל פורים, זה סכנת נפשות ממש כך, מיד אחרי שאני מסיים לקרוא את המגילה אני סוגר את עצמי בחדר ולא פותח לאף אחד ויושב שמה ללמוד עד לפנות בוקר, וגם לא עוזר, כשאני הולך הביתה ובדרך ה’ ירחם עד שאני מגיע, זה איום ונורא! תדעו לכם שיש בזה גם הרבה חילול ה’ רואים איך הדתיים מתנהגים בפורים. אתה רוצה לרקוד תרקוד, אבל עוברת מכונית ומתחילים כולם לתת מכות במכונית מעקמים את הפח משתוללים על המכונית – מה עשתה לך המכונית?! אנחנו צריכים שלא לתת לעצמנו ולילדים שלנו לעשות כך, אלא ליצור אוירה של קדושה בפורים. חז”ל אומרים, (מגילה ט”ז:) ליהודים היתה אורה – זו תורה. יש אוירה שבפורים הכל מותר, התפרקות. אמנם יש בזה הצדקה מסויימת, בחורים כל השנה עסוקים ועמלים באהלה של תורה, ורק יום אחד בשנה קצת מתפרקים, אבל גם בזה יש גבול איך יכול להיעשות דבר כזה. . ארור המן וברוך מרדכיל הנמוקי יוסף מביא את דברי הרמב”ם שכותב שיירדם בשכרותו, וכותב עליו וז”ל: ולא הזכיר הא דמחייב איניש לבסומי, אלא שכתב לא ישתגע בשכרותו ויימשך אחר צחוק וקלות ראש שזה לא יקרא ]--איני יודע היכן מצא זאת ברמב”ם[ וניבול פה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא תיקנו נביאים הראשונים יום משתה ושמחה אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ומביא עוד הנמוק”י ).205( ’ש’ארור המן’ בגימטריא ‘ברוך מרדכי פעם שמעתי פירוש מאאמו”ר זצוק”ל שאמר כך. בפורים יש אנשים שהם עניים והם מהבוקר ואולי מהלילה עובדי קשה לקבץ נדבות ואנשים נותנים, אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו זה יום שהוא עושה פרנסה וכל היום הוא אומר ‘אח, ברוך מרדכי שהביא להו את היום הזה...’ ולעומתו אנשים עשירים באים אליהם כל הזמן. אני אינני עשיר אבל כל הזמן באים אלי הביתה ומנענעים אותי כמו לולב, זה צועק מפה וזה משם. והעשירים אומרים ‘ארור המן שהביא את היום...’ אדם צריך להיות במצב שהוא לא יודע אם הוא במצב של ‘ארור המן’ או במצב של ‘ברוך מרדכי...’ הצטרפות לתפוצה yd6730@ gmail .com להצטרפות ניתן לשלוח הודעה במייל וכן לקבל קטעי וידאו קצרים ממורנו הגאון הגדול שליט\"א של מוסדות יחוה דעת 0583953778 בעזרת הצטרפות לקבוצת ווטסאפ 8"},{"filename":"115.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש מוסדות 'יחוה דעת' ירושלים115 גליון לעילוי נשמת גמיל יחזקאל שעיה בן מרים ז\"ל - נלב\"ע כ\"א אלול תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה קריאת התורה | תפילות ראש השנה| תקיעה בשופר בערב ראש השנה| התרת נדרים| תחנון ערב ראש השנה| תענית ערב ראש השנה נשים בתקיעת שופר | הלכות תקיעת שופר| דברים שנוהגים לאכול לסימנא טבא| סדר תשליך| בראש השנהפרשת ניצבים - ראש השנה פסקי הלכות ראש השנה הלכות ומנהגי ערב ראש השנה יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. והנוהג כן ורוצה לאכול קודם א. עלות השחר, אם לא ישן בלילה כלל יכול לאכול קודם עלות השחר. אך אם ישן בלילה, נכון להחמיר שלא לאכול קודם עלות השחר, אפילו עשה תנאי על כך קודם שהלך לישון. ואם התענית קשה עליו ביותר אם לא יאכל וכמו [ קודם עלות השחר, יעשה התרה על מנהגו להתענות בערב ראש השנה . והאשכנזים נוהגים להקל לאכול קודם עלות השחר אפילו ]'שיבואר להלן אות ד לא עשה תנאי קודם שהלך לישון. כל האמור הוא לעניין תענית ערב ראש השנה, שאינה אלא מנהג. אבל ב. קודם עלות השחר. ואם לא עשה תנאי קדם שיישן, אסור לו לאכל קודם בשאר תעניות צבור שהן מדינא, אם עשה תנאי קודם שיישן, רשאי לאכול , ע\"ש. (סימן תקסד)הנוהג להתענות בערב ראש השנה לכל הדעות מותר לו לשתות קפה או עלות השחר, וכמבואר בשלחן ערוך ג. תה אפילו עם סוכר קודם עלות השחר בערב ראש השנה. מי שנהג להתענות בכל שנה בערב ראש השנה, ורוצה לבטל מנהגו ד. מטעמי בריאות, עליו לעשות התרה קודם לכן. ורשאי לעשות ההתרה קודם ערב ראש השנה, ואינו חייב לעשות ההתרה ביום ערב ראש השנה דוקא. וצריך לעשות התרה מיוחדת על מנהג זה. ויאמר בפני שלושה שמתחרט ואם אינו רוצה לבטל מנהגו לגמרי אלא לאותה שנה בלבד מטעמי בריאות ואינו יכול לסמוך על התרת נדרים שעושים בבית הכנסת בערב ראש השנה. על שלא אמר מתחילה לפני שנהג להתענות \"בלי נדר\", ויתירו לו כהלכה. וכדומה, אינו צריך לעשות התרה כלל. המתענה בערב ראש השנה, והוזמן לאכול בסעודת מצוה של ברית מילה ה. וכיו\"ב, רשאי לאכול, ואינו צריך התרה על מנהגו, וגם אינו חייב לפרוע התענית ביום אחר. אין אומרים תחנון בתפילות שחרית ומנחה בערב ראש השנה, כמו בשארו. ערב יום טוב. אבל בסליחות שאומרים באשמורת הבוקר בערב ראש השנה, אומרים וידוי ונפילת אפים, אפילו אם הגיעו לוידוי לאחר עלות השחר. אסור לתקוע בשופר בערב ראש השנה. ובעל תוקע שרוצה לתקוע כדי ז. להתלמד רשאי לתקוע בביתו בחדר סגור. יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה להשתטח ולהתפלל על קברות ח. הצדיקים. ונותנים צדקה לעניים. נוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, כדי ט. להינצל מעונש נדרים שנדר בכל ימות השנה. ונוהגים לעשות ההתרה אחר אמירת הסליחות קודם תפלת שחרית. ויש נוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה, וארבעים יום קודם יום הכיפורים. והדבר ברור שאין התרה זו מתירה כל נדר שנדר בכל ימות השנה, ויש הרבה נדרים שצריכים התרה מיוחדת אצל תלמיד חכם כדת. מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה. ויש נוהגים לטבול י. במקוה טהרה בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא. ומי שאינו יכול לטבול שהם כשנים עשר ליטר [ במקוה טהרה, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים . ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת, באופן שיעמוד תחת סילון ]וחצי מי המקלחת כשהברז פתוח, עד שישער שנשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין. הלכות תפילות ראש השנה חובה קדושה לדקדק בבחירת שליח ציבור הגון לתפילות הימים יא. הנוראים. ובמיוחד שיהיה גדול בתורה ובמעשים טובים, ויודע להתפלל ברך, ועניו, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ומרוצה לקהל. וטוב שיהיה הש\"צ בן בילדים, ואין לו פרנסה, ופרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו, ושפל כהוגן, ולבטא יפה את התיבות בהברה נכונה וישרה. ושיהיה נשוי, ומטופל שלושים שנה ומעלה. אם אין מוצאים ש\"צ שיש בו המעלות הנ\"ל, ידקדקו במיוחד למצוא ש\"צ יב. שיהיה גדול בתורה ובמעשים טובים. ואם ישנם שני מועמדים, שהאחד מהם נשוי, ובן שלושים שנה וכו', אך אינו תלמיד חכם, והשני רווק ואינו בן שלושים אך הוא תלמיד חכם שתורתו אמנותו, משפט הבכורה לתלמיד חכם. וכן יש לדקדק בכל זה בבחירת התוקע. מכל מקום כל ישראל כשרים הם, ובלבד שיהיה מרוצה לקהל וירא שמים יג. ושומר מצות. אבל בעל עבירות, כגון מחלל שבת או מגלח זקנו בסכין וכיוצא בזה, אינם ראויים לשמש בעבודת הקודש בתפקיד ש\"צ. וכן מי שמחנך את בניו בבתי ספר חילוניים שאינם שומרים תורה ומצוות, פסול מלשמש בעבודת הקודש ולעבור לפני התיבה. חובה על הש\"צ לעבור לפני הימים הנוראים על התפילה כדי שתהא יד. על ידי זה יהיה הש\"צ אחראי וזהיר בתפילתו ובכל הכרוך בה. ופשט המנהג בחינם, כדי לגדור גדר בפני אנשים שאינם מהוגנים שקופצים בראש, וגם שגורה בפיו. וכתבו הפוסקים, שיותר טוב לקחת שליח ציבור בשכר מאשר להתיר לשכור ש\"צ ותוקעים בשכר מלא לימים הנוראים, ואין חוששים בזה לשכר שבת ויום טוב. מנהג הספרדים לפתוח את תפילת ערבית של ליל ראש השנה בפיוט טו. \"אחות קטנה\". ואחר כך אומרים מזמור \"למנצח על הגתית לאסף\". ובליל שני של ראש השנה, אומרים לפני תפלת ערבית פיוט \"חן תחן\", ומזמור \"למנצח על הגתית לאסף\", ומתפללים כמו ביום הראשון. יש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכפורים בכריעה ובכפיפת טז. עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת כל קומה, וצריכים לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות, ולהישאר זקופים וכן צריכים לזקוף בכל מקום שמזכירים שם שמים, [ .ברכה אלא רק במקום שתקנו חכמים ].ואפילו באמצע הברכה אין לאדם להביא עצמו לידי בכי בתפילות ראש השנה. ומכל מקום אם יז.מתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה חשש אסור כלל, ותבוא עליו ברכה. יש נוהגים להתפלל תפילות העמידה בראש השנה ויום הכיפורים בקול יח.לא יגביה את קולו. וכן המנהג ברוב המקומות. ומכל מקום צריך להשמיע רם. ולכתחילה אין לעשות כן, אלא אם אינו יכול להתפלל בכוונה כראוי אם לאוזנו את תפילת העמידה ככל ימות השנה. יט. בברכת 'אתה קדוש' שבתפילות ראש השנה ועשרת ימי תשובה, חותם \"המלך הקדוש\". ומי שטעה וחתם \"האל הקדוש\", אם עדיין לא התחיל \"שלום עליך רבי\", ומיד חתם \"המלך הקדוש\", יצא. ואם לא נזכר אלא לאחר בברכה שלאחריה, ונזכר בתוך כדי דבור, דהיינו תוך שיעור אמירת התיבות מכן, חוזר לראש התפילה.אם מסופק בראש השנה אם חתם \"האל הקדוש\" או \"המלך הקדוש\", כ. אם ברור לו שאמר באמצע ברכת \"אתה קדוש\" תיבות \"לדור ודור המליכו בזה, אנו אומרים שמסתמא חתם כדרכו \"האל הקדוש\", ועליו לחזור לראש לאל\" וכו', יש לומר שמסתמא חתם כהוגן \"המלך הקדוש\". ואם מסופק גם התפילה. ומי שטעה ולא אמר \"זכרנו לחיים\", או \"מי כמוך\", או \"וכתוב לחיים\" או \"ובספר חיים\", אם חתם \"ברוך אתה ה'\" בסוף הברכה, אינו חוזר. לפני החתימה בברכה האמצעית שבתפילת העמידה אומרים: \"ודברך כא. ישראל (השבת ו)מלכנו אמת וקיים לעד\", וחותם: \"מלך על כל הארץ, מקדש ויום הזיכרון\". ואם דילג \"מלך על כל הארץ\" יצא. אבל אם חתם \"מקדש ישראל והזמנים\" במקום \"יום הזיכרון\" לא יצא. בסוף תפילת העמידה בכל תפילות עשרת ימי תשובה אומרים \"עושה כב.אבל בשאר קדישים אין צריך לומר \"עושה השלום\", אלא אומרים \"עושה השלום במרומיו\". וכן יש לומר בסיום קדיש \"תתקבל\" שאחר חזרת הש\"צ. שלום\" כמו בכל השנה. מנהג הספרדים לומר בקדיש פעם אחת \"לעלא\" כמו בכל ימות השנה.כג. אין להפסיק בפיוטים לאחר שהתחילו \"ברוך שאמר\" עד סוף תפלת כד. העמידה. ויאמרו הפיוטים בסוף תפילת שחרית אחר קדיש \"תתקבל\" לחש לחזרה, וכן מנהג ירושלים ת\"ו, ויש להם על מה שיסמוכו. ויש נוהגים שאחר החזרה. ויש שנהגו לומר הפיוט \"ה' שמעתי שמעך יראתי\" בין תפילת שלא לומר פיוט זה בתפילת שחרית, אלא רק בתפילת מוסף בין לחש פניך\". ויש נוהגים שלא לומר אף \"אתאנו לחלות\", אלא הש\"צ מתחיל מיד לחזרה. ויש נוהגים שלא לומר פיוט זה כלל, אלא מתחילים \"אתאנו לחלות בתפלת החזרה. ובכל מקום יעשו כמנהגם. יש נוהגים שכאשר הש\"צ חוזר התפילה בימים הנוראים בקול רם, כה. על מה שיסמוכו. אולם צריכים להיזהר שלא לומר עם הש\"צ את חתימת אומרים עימו בלחש נוסח הברכות שבתפילה עם הזכרת השם, ויש להם הברכות, משום איסור ברכה לבטלה. ולכן כשיגיע הש\"צ לחתימה, ישתקו ויענו אחריו \"ברוך הוא וברוך שמו\", ו\"אמן\". אחר תפילת החזרה קודם קדיש \"תתקבל\" אומרים \"אבינו מלכנו\". כו. וכשחל ראש השנה בשבת, יש נוהגים שלא לומר \"אבינו מלכנו\". ויש נוהגים לשון חטא ועוון. וכן ראוי לנהוג. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום בתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת\"ו, אלא שמדלגים כל לומר, וכן נהגו בבית הכנסת \"בית אל\" בירושלים ת\"ו, וכן פשט המנהג ברוב שלא לומר \"אבינו מלכנו\" בשבת, ישארו במנהגם. קריאת התורה בראש השנה מותר למכור העליות לתורה וכיו\"ב במכירה פומבית ביום ראש השנה. כז. , ואין חשש משום מקח וממכר בשבת, כיון ]והוא הדין ביום הכיפורים ובשאר שבתות וימים טובים[ בטלה. ומה טוב שיעיין בספר או יאמר תהלים באותה שעה. ומן הראוי שלא שנעשה לצורך מצוה. ויש להיזהר בשעת מכירת העליות שלא ישיח שיחה להאריך יותר מדי במכירת העליות. נוהגים לומר בשעת פתיחת ההיכל בימים הנוראים \"י\"ג מדות\" שלש כח. , ואחר כך אומרים פסוק: ]כנדפס במחזורים[ פעמים, ואחר כך \"יהי רצון\" ותפילות \"לעולם ה' דברך נצב בשמים\" י\"ב פעמים, ו\"בריך שמה\". להוסיף יותר מדי, כדי לא לגרום טורח ציבור, ויכשלו בשיחה בטלה בשעת מן הדין להוסיף עולים על חובת היום בראש השנה, מכל מקום יזהרו שלא כט. יש נוהגים להעלות התוקע והש\"צ ממניין העולים. ואף על פי שמותר קריאת ספר תורה. למרות שאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, לפי שספרי חיים ל. ומתים פתוחים בימים אלו לפני ה', ואין נכון לומר שירה בזמן הזה, האומר תהילים ביום ראש השנה, והגיע לפרקי ההלל, רשאי לאומרם דרך קריאתו. בתפילת מוסף של ראש השנה צריך לומר את \"מוספי\" יום הזיכרון, לא. כדי לכלול שני מוספים, של ראש השנה ושל ראש חדש. ויש לומר את \"מוספי\" בין ביום הראשון של ראש השנה ובין ביום השני. ואם טעה ואמר את \"מוסף\", בין ביום הראשון ובין ביום השני יצא. נשים יכולות להתפלל מוסף של ראש השנה, הואיל ויש בו הרבה לב. ובשאר תפלות מוסף שבכל שבת וראש חדש, טוב שישמעו מפי השליח צבור. [ .פסוקים של רחמים ותחנונים ויש אומרים שנשים חייבות .]ומכל מקום נשים המתפללות מוסף בכל שבת וראש חדש אין למחות בידן וכן חייבות בתפילת נעילה של יום הכיפורים, [ .להתפלל מוסף בראש השנה וביום הכפורים .]שמרבים בה בבקשת רחמים ותחנונים סדר תשליך לאחר תפלת המנחה ביום הראשון של ראש השנה, נוהגים ללכת על לג. יד שפת הים או הנהר, או באר מים חיים, או בור, לומר \"סדר תשליך\". ויש נוהגים לדחות אמירת \"סדר תשליך\" ליום השני של ראש השנה כשחל היום הראשון בשבת. ואם יש עירוב באותו מקום, נכון יותר לנהוג לאומרו תמיד ביום הראשון של ראש השנה אף כשחל בשבת. ומי שלא אמר \"סדר תשליך\" ביום הראשון של ראש השנה, יאמרנו ביום השני לאחר תפלת מוסף. . נשים פטורות מאמירת \"סדר תשליך\", ואדרבה שב ואל תעשה עדיף.לד סדר הנהגת ליל ראש השנה . נהגו לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני מאכלים לסימן טוב לכל לה . ולכן נהגו לאכול בלילי (הוריות יב. וכריתות ו.)ימות השנה, שסימנא מלתא היא ותמרים. ]תרד[ , כרתי, סילקא ]דלעת[ , וקרא ]בלשון ערבי לוביא[ ראש השנה רוביא ויש נוהגים לאוכלם לאחר הקידוש קודם נטילת ידיים לסעודה. ונכון יותר והוסיפו עליהם מנהגים לאכל רימונים, ותפוח מרוקח בדבש, וראש כבש. לאוכלם בתוך הסעודה, לאחר אכילת כזית פת של ברכת המוציא. . וקודם הקידוש בשני לילי ראש השנה מדליקות הנשים נרות לכבוד יום לו טוב, ומברכות \"להדליק נר של יום טוב\". ויש נוהגות להדליק הנרות לכבוד יום טוב הראשון של ראש השנה מבעוד יום, כמו בערב שבת. . כשאוכלים מהירקות הנ\"ל בתוך הסעודה, אין לברך לפניהם, כיון לז שברכת המוציא פוטרתם אפילו אוכלם בלא פת, שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות. ורק הנוהגים לאוכלם אחר הקידוש קודם נטילת ידיים והמוציא, יברכו תחלה \"בורא פרי האדמה\" על אחד מהירקות הנ\"ל, ויכוונו לפטור שאר מיני ירקות. . כשאוכלים מהפירות הנ\"ל, יש לברך תחלה \"בורא פרי העץ\", אפילו אם לח אוכל מהם בתוך הסעודה. ולאחר שטעם יאמר את נוסח ה'יהי רצון' הנדפס בסידורים על כל מין בפני עצמו ויטעם ממנו אחריו. . בסידורים יש מנהגים שונים בסדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה, לט אולם אאמו\"ר מרן (ש\"א פרשת נצבים).ורובם הוא על פי מה שכתב הבן איש חי לחם, ולאחר מכן היה אוכל את כל הפירות – התמרים וכו', ולאחר מכן היה זצוק\"ל לא היה נוהג כן, אלא מיד לאחר שבצע על הפת היה אוכל כביצה אוכל את הסימנים המבושלים. . יש להקדים תחילה מכל מיני הפרות והירקות הנ\"ל את התמרים, ויקח מ תמרה אחת, ויברך עליה, ויכוון לפטור בברכתו את שאר מיני פרי העץ שעתיד לאכלם, ויטעם ממנה. ואם התמרים הם פרי חדש, יברך גם ברכת \"שהחיינו\", ויכוון לפטור בברכה זו שאר פירות חדשים שעתיד לאכול ויזהר שלא יניחם על השולחן בשעת הקידוש כשמברך \"שהחיינו\", שלא יפטרם בברכת \"שהחיינו\" של [ .באותה סעודה ואחר כך יאמר את ה'יהי רצון' ויטעם עוד.. ]הקידוש. ויכול לכסותם במפה . ואחר כך יקח מהרימונים, וכן מהתפוח המרוקח בדבש, ובנוסח ה'יהי מא רצון' אין אומרים \"כדבש\", שהרי על משפטי ה' נאמר: \"ומתוקים מדבש ונפת צופים\". וכשאומר 'יהי רצון' על כל המינים הנ\"ל, יאמרנו בהזכרת השם. . לאחר מכן יקח מהרוביא, ובנוסח ה'יהי רצון' יש מוסיפים \"ותלבבנו\". מב , ויאמר את ה'יהי רצון', ויש נוהגים לאכל גזר עם ]דלעת[ ואחר כך יקח מהקרא . ואחר כך יקח הכרתי בידו, ויאמר את ה'יהי ]\"שהרי אומר \"שיקרע רע גזר דיננו[ ,הדלעת רצון' וכו' ואין צריך לאוכלו, לפי שלא נהגו לאכול דברים חריפים בראש השנה. ויש נוהגים לאכול מן הכרתי כשהוא מבושל. ואחר כך יקח הסילקא בידו, ויאמר את ה'יהי רצון' ואין צריך לאוכלו מפני חריפותו. ויש נוהגים ]תרד[ .לאוכלו כשהוא מבשל, וכנ\"ל לענין הכרתי . ואחר כך יקח ראש כבש ויאמר את ה'יהי רצון'. ואם לא מצא ראש כבש, מג , ויאמר \"ותזכור לנו יקח ראש של בהמה אחרת או עוף, ויאמר רק \"יהי רצון וכו' שנהיה לראש ]ולאו דוקא ראש[ ולא לזנב\". ואם ירצה יקח עמו גם בשר כבש עקידתו ואילו וכו'\". . יש נוהגים שגדול הבית מברך על התמרים ואומר \"יהי רצון\" בקול רם, מד וכל בני הבית שומעים ועונים אחריו \"אמן\", ויוצאים ידי חובה בברכתו. ומנהג טוב הוא, שברוב עם הדרת מלך. ומכל מקום גם הנוהגים שכל אחד מבני הבית מברך בפני עצמו, רשאים לעשות כן, ואין בזה חשש לברכה שאינה צריכה. והשומע את חברו שאומר \"יהי רצון\", אף על פי שאינו מכוון לצאת ידי חובה באמירתו, נכון שיענה אחריו \"אמן\". . יש נוהגים להקדים לומר \"יהי רצון\" על הפרי קודם ברכת הנהנין, ואין מה לעשות כן לכתחילה, אלא יש להקדים ברכת הנהנין תחלה, ויטעם מן הפרי, ואחר כך יאמר \"יהי רצון\", ויטעם שנית מן הפרי. . מי שאינו אוהב לאכול את אחד מהסימנים, וכמו כן אם אין לפניו מו סימנים אלא כאלו שיש בהם חשש כשרות מחמת תולעים וכיו\"ב, יאחזם בידו או יביט בהם ויאמר את נוסח ה'יהי רצון' המתאים להם, ודי בזה. וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים שלא היה מצוי הירק ללא תולעים שלא היה אוכלם כלל אלא היה אוחזם בידו ואומר וכנ\"ל. . יש להיזהר ולדקדק בכשרות בשר ראש הכבש. ולא יאכל ממנו אלא אם מזכן ברור היטב שנשחט כראוי על ידי שוחט ממחה וירא שמים, ובבדיקתו הוברר שהוא \"חלק\". ואם אינו מוצא בשר כבש \"חלק\", עדיף שיאכל בשר ראש של בהמה אחרת, או של עוף, או של דג, ולא יכנס בליל יום הדין בחשש אסור אכילת נבלות וטרפות. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מחמת כן .]\"'ולא היה אומר \"ותזכור לנו עקידתו וכו[ .ברוב השנים לא היה אוכל כי אם ראש של בקר . יש נוהגים לאכול דגים בראש השנה, לברכה שנזכה לפרות ולרבות מח כדגים. ויש נמנעים מאכילת דגים בראש השנה. ועל כל פנים אם חל ראש השנה בשבת, לא יבטל מנהגו בכל שבת לאכול דגים. ויש נוהגים לאכול קישואים וכן יש נוהגים לאכול ריאות בליל ראש השנה. . נוהגים לאכול בראש השנה בשר שמן ודברים מתוקים. ואין מתענים מט בראש השנה, ואפילו תענית שעות. ולכן אם חושש פן יתאחר בבית הכנסת בתפלה עד אחר חצות היום, טוב שישתה בבוקר קודם התפלה, כדי שלא יישאר בתענית עד חצות היום. ומכל מקום לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. . יש נוהגים לטבול את הפת בשעת ברכת ה\"מוציא\" בדבש או בסוכר. ויש נ שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה. אבל ענבים לבנים אדרבה סימן מרבה את הרוק, וגורם על ידי כך להפרעה בתפלה. ועל פי הקבלה נוהגים נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, ש\"אגוז\" בגימטריא \"חטא\", וגם טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מר או חמוץ או חריף. מנהגי יום ראש השנה . נהגו שלא לישון ביום ראש השנה, ואמרו בתלמוד ירושלמי שהישן נא בראש השנה גורם לכך שמזלו ישן. וישתדל כל אדם לקום בימי ראש בטל ועוסק בשיחה בטלה וכיוצא בזה, כישן דמי, ואדרבה יותר טוב שיישן כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, יכול לישון אחר חצות היום. והיושב השנה עם עלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפלה בכוונה משיעסוק בשיחה בטלה. . יש נוהגים לסיים בראש השנה שתי פעמים את כל התהילים, שיש נב בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה עם פירוש רבנו עובדיה השנה, ואינו צריך להפסיק כדי לומר תהילים עם הצבור. ויש נוהגים ללמוד בתורה בכל ימות השנה בש\"ס ופוסקים, רשאי להמשיך בלימודו ביום ראש גם 'אדרא רבה' ו'אדרא זוטא' ביום ראש השנה. ותלמיד חכם הרגיל לעסוק בתהילים ק\"נ פרקים, ושתי פעמים עולה למנין \"כפר\". ויש נוהגים לקרא מברטנורא, ומנהג יפה הוא. . יזהר אדם שלא יבוא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס נג בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות בכעס בימים אלו. ויזהר שלא יכעס אפילו בלבו. . בקידוש ליל שני של ראש השנה, נחלקו הראשונים אם יש לברך ברכת נד חדש, ויפטרנו בברכת \"שהחיינו\" שבקידוש. ואם אינו מוצא פרי חדש או בקידוש יכוון לפטור את הפרי החדש. ואם אינו מוצא פרי חדש, ילבש בגד \"שהחיינו\". ולכן ישתדל להביא פרי חדש אל השלחן, וכשיברך \"שהחיינו\" בגד חדש, עדיין עליו לברך \"שהחיינו\" בקידוש. . מי ששכח לומר \"יעלה ויבא\" בברכת המזון בראש השנה, אם נזכר מיד נה ויחזר לומר \"יעלה ויבא\". ואם נזכר לאחר שסים \"בונה ירושלים\", יאמר שם קודם שסיים \"בונה ירושלים\", יאמר \"למדני חקיך\", שיראה כאומר פסוק, בשם ומלכות נסח הברכה הזאת: \"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן ימים טובים לעמו ישראל, את יום הזיכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון\". נו. ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, יסיים: \"שנתן ימים טובים\" וכו'. אבל אם התחיל לומר: \"לעד האל אבינו מלכנו\", יסיים ברכת הטוב והמטיב, ולא יחזור כלל, שספק ברכות להקל. . אם חלה מילה בראש השנה בבית הכנסת, מלין אחר קריאת התורה נז קודם התקיעות בשופר. הלכות תקיעת שופר . מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, וקבלו חז\"לנח , שכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.(בראש השנה לג:) . יש ראשונים הסוברים שאין לתקוע בתפילת לחש, אלא תוקעים נט או פחות, והכל לפי [ שלושים קולות מיושב, ושלושים קולות בתפילת החזרה וחוזרים ותוקעים עוד ארבעים קולות אחר תפלת החזרה. והנוהגים ,]המנהג כן יש להם על מה שיסמוכו, שכן הוא פשט הגמרא, וכן דעת כמה ראשונים ומרן השלחן ערוך. ואין למנעם מלנהוג כן ולבטל מנהגם. ואם רוצים כל הקהל בלב שלם ובנפש חפצה לשנות מנהגם ולתקוע שלושים קולות בתפלת לחש של מוסף, רשאים לעשות כן, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. . מקום שנהגו לתקוע בתפילת לחש של מוסף, טוב שכאשר יגיע הש\"צ ס לסוף הברכה יגביה קולו מעט לפני חתימת הברכה, כדי שידעו הציבור שהגיע לסדר התקיעות, ומי שלא הספיק להגיע לסוף הברכה, ימתין שם וישתוק עד לאחר שישמע התקיעות, וימשיך הלאה. . מנהג ארץ ישראל וירושלים לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת בסיום ברכת סא מלכויות, ובסיום ברכת זכרונות ובסיום ברכת שופרות. וכן ראוי לנהוג. . נכון שהגדול בתורה ובמעשים שבצבור יעמוד לפני התקיעות ויאמר סב דברי כיבושין לקהל כדי לעוררם לשוב בתשובה שלמה, וזכות הרבים תלויה בו. . מעיקר ההלכה צריך לעמוד בשעת שמיעת קול השופר. אולם כדי סג לערבב את השטן תוקעים תחלה שלושים קולות מיושב, ואחר כך תוקעים , והש\"צ לעולם צריך לעמוד, גם בשלושים קולות (עיין ראש השנה טז.)מעומד הראשונים. ויש נוהגים שכל הציבור עומדים בשעת ברכות השופר, ואחר גמר הברכות יושבים. ויש נוהגים שכל הצבור יושבים אף בשעת הברכות, ובכל מקום יעשו כמנהגם. ובתקיעות שבתפילת החזרה צריכים כל הציבור לעמוד על רגליהם. ואין וכל שאם ישמטוהו מתחתיו יפול, [ .להישען על שלחן או תיבה בשעת תקיעות דמעומד . אבל בתקיעות שאחר החזרה, אין לחוש בזה כל כך, שהרי אפילו ]נחשב ליושב אם טעה בהם אין מחזירין אותו. ואף בתקיעות שבחזרת השליח צבור, אם ישב בהן בדיעבד יצא ידי חובה. . קודם שיתקע יברך \"לשמוע קול שופר\", וביום הראשון יברך גם ברכת סד \"שהחיינו\". ונוהגים לכסות השופר במפה עד גמר הברכות, ובין התקיעות. ומכל מקום יאחז השופר בידו בשעת הברכות. . הש\"צ התוקע, וכן ציבור השומעים, צריכים להיזהר שלא להפסיק סה בדיבור בין ברכות השופר לבין התקיעות. ומי שהפסיק אחר הברכות קודם תחילת התקיעות צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הפסיק בעניין הצריך לתקיעות. . אין לענות \"ברוך הוא וברוך שמו\" אחר הזכרת השם שבברכות של סו תקיעת שופר, מפני חשש הפסק. . יש מקומות שנוהגים שאחד מהקהל עומד ליד התוקע, ומקריא לפניו סז סדר התקיעות כדי שלא יטעה. והמקריא צריך להיזהר שלא להקריא וכן אין להקריא [ .התקיעה הראשונה מיד לאחר הברכה, משום חשש הפסק .]התקיעות שבתפלת לחש . יש נוהגים שאם התוקע לא הצליח לתקוע לומר פסוק \"ויהי נועם\" סח לסגולה, ואין מנהג זה נכון, משום הפסק. אלא יביאו תוקע אחר, או שופר אחר. ואם בין כך לא יצליחו להביא תוקע אחר או שופר אחר אלא לאחר הפסק גדול, מותר לומר פסוק \"ויהי נועם\". . אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות, וכל שכן בשעת התקיעות עצמם. סט והגדולים מזהירים על הקטנים לבל יפריעו לשומעים בשעת התקיעות. ואין להביא קטנים יותר מדי לבית הכנסת, שאינם מבינים במצות שופר, ומפריעים לשומעים בשעת התקיעות. אבל קטנים שהגיעו לחינוך, מצוה להביאם לבית הכנסת לחנכם במצות שופר. . יש נוהגים להפסיק באמירת וידוי בין תשר\"ת לתש\"ת, ובין תש\"ת לתר\"ת עבתקיעות דמיושב. ואין מנהג זה נכון להלכה, וצריכים לבטל מנהגם, שהואיל ואנו מסופקים אם תרועה האמורה בתורה היא הנקראת אצלנו שברים, או היא הנקראת אצלנו תרועה, או שניהם כאחד, ואם יפסיק בוידוי בין התקיעות הרי הוא מפסיק בין הברכה לבין תקיעת השופר, ונכנס לחשש ברכה לבטלה, ולספק אם צריך לחזור ולברך שנית. ומכל מקום אם רוצה להרהר וידוי בליבו בלבד, בין תשר\"ת לתש\"ת ובין תש\"ת לתר\"ת, הרשות בידו. אבל בשעת התקיעות עצמם, ישב בדד וידום ויקשיב היטב לקול השופר. . אין להפסיק בשיחה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, אך אם עא דמעומד. ולכן מותר לתוקע ולקהל לומר פיוט \"ה' שמעתי ענייני התפילה והתקיעות בין התקיעות דמיושב לתקיעות עבר ושח אינו חוזר ומברך. ומכל מקום מותר לדבר לצורך שמעך יראתי\" בין תפלת לחש לחזרה של מוסף. . ראוי לכל תוקע שעל כתפיו מוטל התפקיד להוציא עב את הרבים ידי חובתם, לעבור בעיון רב על הלכות שופר וסדרי התקיעה. . מי שאינו חייב במצות שופר, אינו מוציא את האחרים עג והיינו דוקא כשאינו חייב במצוה כלל, אבל מי שתקע כבר בשופר, אף [ ידי חובתם , ולכן חרש ]על פי שיצא ידי חובת המצוה יכול להוציא את האחרים ידי חובתם שוטה וקטן שאינם חייבים במצות שופר, אינם יכולים להוציא את האחרים ידי חובתם. וחרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שהוא בר דעת וחייב בכל המצות שבתורה, אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם.. אדם ששמיעתו לקויה ביותר, אך שומע מעט קול חזק, כגון קול תרועת עד חצוצרות, חייב במצות שופר ויכול להוציא את האחרים ידי חובתם. וכן אדם ששמיעתו לקויה ביותר, ושומע באמצעות מכשיר שמיעה הצמוד לאזניו, חייב במצות שופר, ומוציא את האחרים ידי חובתם. . קטן שלא הגיע למצוות, כיון שאינו חייב במצות שופר אלא מדין חינוך עה , אינו יכול ]ולדעת רוב הראשונים אף מדרבנן אינו חייב במצוות, ואין המצוה אלא על אביו לחנכו[ ,שהוא מדרבנן להוציא את האחרים ידי חובתם. . אף אם מלאו לקטן שלוש עשרה שנה, אינו יכול להוציא את האחרים עו עד שיבדק וידעו שהביא שתי שערות. שהואיל ומצות תקיעת שופר היא מן התורה, אין סומכים על חזקה שהביא שתי שערות בהגיעו לגיל שלש עשרה. ומכל מקום אם אותו נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה תקע רק תקיעות דמעומד, אין צריכים לחזר ולתקוע, כיון שמעיקר הדין יצאו ידי חובת המצוה מדאורייתא בתקיעות דמיושב. ולכתחילה צריך להיזהר שאף תקיעות דמעומד לא יתקע אלא איש גדול, כיון שיש אומרים שעיקר התקיעות שיוצאים בהם ידי חובה הם התקיעות דמעומד. . הלכה רווחת בידינו \"מצות צריכות כונה\", ולפיכך על התוקע בשופר עז לצאת ידי חובת המצוה. ואין יוצאים ידי חובה עד שיכוונו שומע ומשמיע. לכוון להוציא את כל הקהל ידי חובת המצוה, וכן על קהל השומעים לכוון וראוי ונכון לתוקע לומר בקול רם לפני הקהל, שמכוון להוציא ידי חובה כל השומע קול השופר, ויעורר את הקהל שגם הם יכוונו לצאת. ]כחמשים וששה גרם[ . אסור לסעוד סעודה של פת או מיני מזונות יותר מכביצהעח קודם תקיעת שופר. אבל כביצה פת או עוגה מתר. ופירות וירקות וכן מיני מותר אפילו יותר מכביצה. וכל שכן שמותר לשתות ]שאינם ממיני דגן[ תבשיל תה או קפה קודם התקיעות. . שלושת השברים צריך לעשותם בנשימה אחת. ויש אומרים שאף את עט שאין צריך, ובלבד שלא ישהה יותר מכדי נשימה אחת. וירא שמים יצא ידי השברים והתרועה שבסדר תשר\"ת צריך לעשות בנשימה אחת, ויש אומרים שתי הדעות, ובתקיעות דמיושב יעשה השברים והתרועה בנשימה אחת, תמיד בנשימה אחת בין השברים לתרועה. ואף למנהג הספרדים, אם היה ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות. והאשכנזים נוהגים להקל להפסיק התוקע קצר נשימה, והפסיק תמיד בנשימה אחת בין השברים לתרועה, יצא ידי חובה. . נוהגים לתקוע תרועה גדולה בסוף התפלה, כדי לערבב את השטן שלא פ יאמר שאין אנו יראים מאימת הדין, שהולכים לאכול ולשתות ולשמוח. ומנהג כמה מעדות האשכנזים שלא לתקוע תרועה גדולה, אלא מאריכים בתקיעה האחרונה שבסוף מאה קולות. . לאחר גמר התפלה אסור לתקוע בשופר שלא לצורך. אך מותר לתת פא לקטן שהגיע לחינוך לתקוע בשופר כדי להתלמד, ואין בזה חשש איסור כלל. נשים בתקיעת שופר . נשים פטורות ממצות שופר, משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. פב ומכל מקום נהגו הנשים להחמיר על עצמן לשמוע קול שופר, ואשה שאין באפשרותה לבוא לבית הכנסת, מותר לתוקע להוציא השופר ביום טוב מרשות לרשות כדי לתקוע לה, אפילו אם בעצמו יצא כבר ידי חובת מצות שופר. אולם אסור לתוקע לברך על השופר כשתוקע לצורך אשה. ואפילו האשה בעצמה אסור לה לברך על השופר, משום שהיא פטורה מן המצוה. . אשה שנהגה לשמוע קול שופר בראש השנה בכל פג ולהביע חרטה על שלא אמרה שנוהגת כן בלי נדר. אבל שנה, ורוצה לבטל מנהגה צריכה לעשות \"התרת נדרים\", אם כוונתה שלא לקיים מצות שופר רק באותה שנה מחמת חולי וכדומה, ולשנה אחרת תחזור למנהגה לבוא לבית הכנסת לשמוע קול שופר, אינה צריכה \"התרת נדרים\"."},{"filename":"283.pdf","content":"אם איסור אמירה לגוי| גוי שעשה מלאכה עבור הישראל בשבת| טעם האיסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבתנושאי השיעור: היכן ניתן להקל | מתי ניתן לברך על עשיית מעקה| מרן החיד\"א הקפיד להזכיר כל דבר בשם אומרו| הוא כשאר איסורים דרבנן טלטול חיית מחמד בשבת | צער בעלי חיים דאורייתא| ביטול כלי מהיכנו בשבת| אמירה לגוי לצורך חולה או קטן| באמירה לגוי אמירה לגוי במקום מצות ישוב ארץ ישראל| איסור חליבה בשבת| אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים| במקום צער בעלי חיים283 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' י\"ב טבת תשפ\"ה20:15 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת שמות יסודות דין איסור אמירה לגוי בשבת (א') א. אמירה לגוי שבות הוא בשעות האלו מתנהל משא ומתן על החטופים. לא ידוע מה יהיה, אבל סוף סוף רואים תקווה שבאמת בקרוב ישחררו את החטופים. ואני רוצה להקדיש את השיעור להצלתם ולהצלחתם של החטופים שבעזרת השם ישובו לביתם לחיים טובים ולשלום. היום אמסור שיעור מקדים בעניין אמירה לגוי בשבת. כידוע, אמירה לגוי בשבת זה נוגע למעשה היום כמעט בכל בית. יש הרבה מקרים שאנשים מקילים במקום שאי אפשר להקל, מדמים דבר לדבר, אבל יש מאות פרטים בהלכות אמירה לגוי. לפעמים מקילים יותר מדאי, ולפעמים אנשים מחמירים במקום שלא צריך להחמיר, ונברר את הדברים. המחשבה תמיד צריכה להיות בדברים כאלו, לבדוק האם יש פתרון על פי ההלכה. בהרבה מקומות חז\"ל קבעו שאמירה לגוי שבות, דהיינו איסור דרבנן. חכמים אסרו לומר לגוי שיעשה עבורך מלאכה בשבת. ובמשנה שנינו, שלא רק שחכמים אסרו אמירה לגוי, אלא (קח:) במסכת שבת חכמים אסרו גם הנאה ממלאכת גוי. כלומר אם לא אמר לגוי לעשות מלאכה, אבל הגוי מעצמו ראה שהיהודי צריך איזה דבר ועשה עבורו, אפילו אם לא רמז לו – אסור ליהנות מהמלאכה הזאת בכל השבת. ב. הנאה ממלאכת גוי בשבת יש בנושא הזה טעות להרבה אנשים, הם רומזים לגוי וחושבים שכיון שרק רמזו לו – מותר והעיקר שלא לומר לו במפורש. אבל כאמור זה לא נכון. למשל, יהודי היה יושב בחושך ובא הגוי ורצה לעזור לו והדליק לו את האור, הגוי רצה לעשות לו טובה, אסור ליהודי ליהנות \"נכרי (שבת קכב:) מהאור הזה כגון לקרוא בספר לאורו. וזה מפורש במשנה שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור\". כתוב, אם הגוי (כד:)יש איסור הנאה ממלאכת גוי. כמו כן במסכת ביצה עשה לצורך ישראל מלאכת איסור דרבנן - אסור ליהנות ממנו. ישנם שני סימנים בשלחן ערוך שמדברים בנושא של הנאה ממלאכה שגוי עשה לצורך ישראל סימן רע\"ו. וכן סימן שכ\"ה שכמעט כולו מדבר על הנושאים הללו. הסיבה שחכמים אסור הנאה ממלאכת גוי, לדעת הרבה ראשונים היא כדי שלא יבוא לומר לו לעשות. ג. שלא תהא שבת קלה בעינינו למה חכמים אסרו אמירה לגוי? הרי הגוי בוודאי אינו מצווה על כלומר אסור (סנהדרין נח:),שמירת שבת, אדרבא, גוי ששבת חייב מיתה לגוי לשמור שבת, אפילו אם רוצה בכך, אפילו גוי שמתעתד להתגייר ביום ראשון – בשבת הוא צריך לחלל שבת. הוא מצווה על כך. זו לא אחת משבע מצוות בני נח, למרות זאת חכמים אסרו ליהודי לומר לגוי שיעשה מלאכה עבורו. ויש על זה שלושה טעמים: הרמב\"ם כותב, שכדי שלא תהיה שבת קלה בעינינו ונבוא (פרק ו מהלכות שבת הלכה א) לעשות בעצמינו, לכן אפילו אמירה לגוי אסורה. דהיינו, שזה מתחיל עם אמירה לגוי, ואחר כך יבואו לשכוח או להתרגל ויעשה בעצמו. ד. שני טעמים ברש\"י כותב, שהסיבה לאסור אמירה (טו. ד\"ה כיון)רש\"י במסכת עבודה זרה \"ודבר דבר\" שממנו למדים את כל (ישעיה נח, יג) לגוי היא מחמת הפסוק העניינים של דיבור חול בשבת, מה מותר לדבר בשבת ומה אסור. ורש\"י כולל בזה גם את הדין של אמירה לגוי שהוא אסור משום \"ודבר דבר\". כותב סיבה אחרת, שהגוי הוא (קכא: ד\"ה כבה) רש\"י בעצמו במסכת שבת (בבא מציעא כמו שליח של היהודי. אמנם יש לנו כלל שאין שליחות לגוי יהודי לא יכול למנות גוי להיות שליח, אבל מבואר שדעת רש\"י, עא:), שלחומרא מדרבנן כן יש שליחות לגוי. כלומר שחכמים אסרו למנות את הגוי להיות שליח לעשות מלאכה בשבת. ה. לומר לגוי בשבת לעשות מלאכה ביום ראשון יש כמובן נפקא מינה בין שני הטעמים של רש\"י. אם זה משום \"ודבר דבר\" הרי שאם היהודי לא אמר לגוי כלום, הוא עשה לבדו, אי אפשר העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן \"לאסור את זה מצד \"ודבר דבר\". ולחשוש שמא יבוא לידי \"ודבר דבר זה קצת חשש רחוק. מצד שני, אם רוצה לומר לגוי בשבת שיעשה עבורו מלאכה ביום ראשון, אמנם מצד \"ודבר דבר\" אסור, אבל מצד שליחות, ביום ראשון מותר למנות את הגוי להיות שליח. אולם למעשה אנחנו תופסים לחומרה מכל הצדדים. אסור לומר לגוי בשבת גם שיעשה באמצע השבוע, וגם לומר לפני השבת שיעשה בשבת. ובוודאי שאסור לומר לגוי שיעשה בשבת בעצמה. יש אריכות גדולה בפוסקים מה מהם הוא הטעם העיקרי. בעל נוקט את הטעם של שליחות כמו שרש\"י (שלחן ערוך הרב סימן רמג) התניא כותב במסכת שבת, שהוא מדין שליחות. אבל בספר 'בית מאיר' על אבן העזר הביא ראיות שזה לא שייך לדין שליחות כלל, והעיקר הוא כמו טעמו של הרמב\"ם, שלא תהא שבת קלה בעיניו. הפוסקים הביאו ראיות לכאן ולכאן ואכמ\"ל. ו. גדר אמירה לגוי מול שאר איסורי דרבנן עוד צריך לברר, הנה אמירה לגוי הוא איסור דרבנן. האם זה איסור דרבנן ככל איסורי דרבנן, או שזה חמור או קל יותר. הנה יש מקומות, וכפי שיבואר להלן, שאמירה לגוי חמורה יותר משאר איסורי דרבנן. מאידך יש מקומות שאמירה לגוי קלה יותר. ולמעשה אין בזה כלל קבוע, יש מקומות כך ויש להיפך. בספרי הלכה ברורה חלק ח' כתבתי תשובה ארוכה בעניין שבות דשבות על ידי ישראל, ובתחילת התשובה נכנסתי לנושא הזה. יש צדדים לכאן ולכאן. ז. מחלוקת הראשונים בביאור דברי המכילתא \"כל (שמות יב, טז)כתוב על הפסוק בפרשת בא (בא פרשה ט) הנה במכילתא מלאכה לא יעשה בהם\" – כתוב \"לא יעשה\" ולא כתוב \"לא תעשה\" – דרשו במכילתא: לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, ולא יעשה הגוי מלאכתך. כלומר שלכאורה לפי המכילתא, אמירה לגוי הוא מביא את המכילתא (שם)איסור דאורייתא. ובאמת רש\"י על התורה שאפילו על ידי אחרים אסור. והרמב\"ן על התורה שם שואל עליו, שהרי אמירה לגוי זה רק דרבנן. והרמב\"ן מבאר את המכילתא, שזו אסמכתא בעלמא. וכמו כן כתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות שם, שזה רק דרבנן, ודרשת המכילתא זה אסמכתא בעלמא. לרבינו אליעזר ממיץ, הביא את (סימן דש) לעומת זאת בספר יראים דברי המכילתא, וכל המתבונן בדבריו יבחין שלא רק שסבר לבאר את המכילתא שהכוונה כפשוטה – שהוא איסור דאורייתא, אלא הוא הביא את המכילתא (סימן רמד) גם פוסק כך להלכה. ואכן גם הבית יוסף ורואים מדבריו שסבר שזו מחלוקת בין הגמרא שלנו לבין המכילתא, (שו\"ת הרי\"ד סימן אם האיסור הוא דאורייתא או מדרבנן. כמו כן הרי\"ד הביא את דברי המכילתא, ומשמע מדבריו שהבין במכילתא מה) שהאיסור הוא מהתורה. וכן משמע גם במהר\"ץ חיות. ח. מן התורה מותר לגוי לעשות מלאכה עבור הישראל הגר\"א בהגהות על המכילתא כותב דבר מאוד מעניין. שיש טעות במילה אחת במכילתא, שבמכילתא שלפנינו כתוב: \"לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך\". ואילו הגר\"א כותב, שבמקום \"ולא יעשה הגוי\" צריך להיות כתוב \"אבל יעשה הגוי\". כלומר שמשמעות דברי המכילתא לפי הגאון מוילנא היא, שמן התורה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת. ורק חכמים אסרו ויש גם כן מדרש קדמון (רמז רא),זאת. ובאמת כך כתוב בילקוט שמעוני שגם שם יש את אותה הדרשה כמו שגרס הגאון מוילנא. מאריך לדון בכל הנושא של (סימן רמג סק\"א) והנה מרן החיד\"א בברכי יוסף אמירה לגוי אם הוא מדאורייתא או דרבנן. והוא מביא את המכילתא, ומרן החיד\"א כותב, שבוודאי שהמכילתא סוברת שאמירה לגוי זה איסור דאורייתא ואי אפשר לתקן את הגרסה. וכותב שם מרן החיד\"א ש\"איזה אחרון\" הלך תיקן את הגירסא. ט. איזה אחרון כשראיתי את דבריו מאוד התפלאתי, כי מרן החיד\"א היה עניו גדול, והיה רגיל להזכיר כל דבר בשם מי שאמרו. והנה כאן פתאום מרן החיד\"א כותב \"איזה אחרון?!\" ואז חשבתי אולי החיד\"א באמת מתכוון בדבריו לגאון מווילנא, שהרי הם חיו באותה תקופה, ובאותם ימים שררה מחלוקת קשה בין החסידים למתנגדים, ובראש המתנגדים עמד הגאון מווילנא, ואולי זה גרם למרן החיד\"א להעלים את שמו. י. האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם דרך אגב, העניין הזה הוא דבר מאוד חשוב, כשאדם כותב דבר ששמע ממישהו לא להתבייש לכתוב ממי הוא שמע את זה. הייתי פעם בארצות הברית, וניגש אליי רב אחד צעיר שכתב ספר, והוא אומר לי: \"תשמע, כתבתי ספר ונתתי אותו לאבא שלך, והנה פתאום יום אחד אני רואה שהוא הזכיר אותי וציטט ראיה שהבאתי - והשתוממתי, אני אברך צעיר והוא מזכיר אותי?!\" אמרתי לו: \"מה אתה חושב?! צריך להגיד דבר בשם אומרו! אז מה אם אתה צעיר? אם אמרת דבר יפה, למה שלא יזכיר אותך?! זה חשוב מאוד לכבד ולעודד כל תלמיד חכם! ואני גם כן ברוך השם, אני משתדל בספרים שלי, כשאני מדבר עם האברכים הצעירים בכולל אצלנו, ולפעמים אברך צעיר אומר לי סברא יפה, והוא צודק, אז אני אזכיר אותו בשמו. למה לא?! זה חשוב מאוד לכבד, לרומם ולפאר תלמידי חכמים! זה התפקיד שלנו, לא חלילה מלחמות והתקפות, אלא להיפך, לכבד את התורה ולומדיה! יא. הפרי מגדים ומרן החיד\"א בספרי מרן החיד\"א רואים את זה הרבה - עד כמה היה רגיל להזכיר כל דבר בשם אומרו, דוגמא לדבר, הנה הפרי מגדים חי בתקופת מרן החיד\"א, ובכמה מקומות, במיוחד במחזיק ברכה ביורה דעה – מרן החיד\"א מזכיר אותו. ולפעמים כשהוא רואה דבר מעניין ויפה בדברי הפרי מגדים ואין לו מה להוסיף עליו, הוא מעתיק את מה שכתב הפרי מגדים. וכיוצא בזה אצל רבים מחכמי דורו שחלקם היו חברים שלו, אבל גם מי שבא ממקום אחר לגמרי, מרן החיד\"א היה מזכיר ומכבד את כולם. יב. תעלומה ואין פותר לפני כמה שנים, בשנותיו האחרונות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לאחר שהפסיק להתפלל ולדרוש כאן – בבית המדרש 'יחוה דעת' – הייתי רגיל בכל ליל שבת לאחר התפילה הייתי הולך אחר כך לביתו לומר לו 'שבת שלום' ולנשק לו את היד, והייתי מדבר איתו בלימוד, והייתי אומר לו מה אמרתי בדרשה בליל שבת. בדרך כלל הוא כבר היה באמצע הסעודה. והנה פעם אחת כשהגעתי לשם, אמרתי לו את דברי מרן החיד\"א, ואת השאלה שהתעוררה לי בעקבות הדברים - האם הוא התכוון לגאון מוילנא, ואאמו\"ר קם באמצע הסעודה, ואמר לי \"אני רוצה לראות את דברי החיד\"א\", הוא פתח את הספר, וכשראה את הדברים השתומם, ואמר לי שהוא אינו יודע למי מרן החיד\"א התכוון. והנה, לפני כמה זמן פגשתי את הגאון הרב יוסף הלל בנו של הגאון הרב יעקב הלל שליט\"א, שהוא תלמיד חכם חשוב וגם כן בקי בהיסטוריה במיוחד של מרן החיד\"א, ושאלתי אותו על כך, והוא אמר לי, שאין צל של ספק שמרן החיד\"א לא מתכוון להגאון מווילנא, והוא גם לא ראה את כתביו. יש אמנם ויכוח אם מרן החיד\"א נפגש עם הגאון מוילנא או לא. ולפי המקורות שהוא בדק – הם לא נפגשו. אם כן השאלה הזו נשארה בגדר תעלומה – למי התכוון מרן החיד\"א כשכתב \"ראיתי לאיזה אחרון\". יג. יד פועל כיד בעל הבית אשר על כן, רואים שישנם כמה דעות בראשונים שסברו שאיסור אמירה לגוי הוא דאורייתא, אולם הלכה למעשה לא פוסקים כך, כי בגמרא שלנו בהרבה מקומות רואים שאמירה לגוי דרבנן. - לרבי[ יש שרצו לקשור את דברי המכילתא לדברי המחנה אפרים בדיני שליחות. המחנה ] שנה 300-אפרים נבון שחי לפני יותר מ שאם אדם ממנה שליח – אפילו אם הוא (הלכות שלוחין סימן יא) אפרים כותב גוי – לעשות עבורו מעקה, שאם הוא שכיר יום, דהיינו שמשלמים לו שכר לפי ימים או לפי שבועות, או לפי חודש או לפי שעות, הוא לא פועל שעובד בקבלנות ומשלמים לו לפי עבודה, כותב המחנה אפרים \"יד פועל כיד בעל הבית\". דהיינו הפועל הזה כשיסיים את בניית המעקה יכול לברך על עשיית המעקה. חולק על המחנה אפרים, ולדעתו (פרק א מהלכות תרומות) אולם השער המלך לא אומרים \"יד פועל כיד בעל הבית\" בקיום מצוות. ובשו\"ת יביע מזכיר את (ח\"ב חאו\"ח סימן יז, ח\"ה חיו\"ד סימן יב ועוד) אומר בכמה מקומות המחלוקת הזאת, והוא מביא שהרבה פוסקים כתבו כמו המחנה אפרים. אך מצד שני, הרבה פוסקים כתבו כמו השער המלך. יד. ביאור דברי המכילתא לפי המחנה אפרים אם כן יש אחרונים שרוצים לומר שמה שהמכילתא אומרת \"ולא יעשה הגוי מלאכתך\" מדובר בגוי שהוא שכיר יום שלי, ולא באמירה סתם. וזה יוצא יפה מאוד. וממילא באמירה סתם גם לפי המכילתא (על הרמב\"ם שם),האיסור יהיה דרבנן. אבל לעומתם כתב המשנה למלך שגם לפי המחנה אפרים אין שום שייכות בין איסורי שבת לבין דיני שליחות לגבי מצוות, אלו שני דינים שונים. ולכן לא ברור האם אפשר להסביר כך בדברי המכילתא. אולם למעשה, נפסק להלכה שאמירה לגוי שבות הוא. ולכן בדברי חז\"ל בגמרא מוצאים כמה קולות באמירה לגוי. ונפרט כמה מהקולות שיש בענייני אמירה לגוי. טו. אמירה לגוי במקום חולי הנה מה הדין אמירה לגוי במקום חולי במלאכה דאורייתא. אם המלאכה דרבנן, בוודאי שיהיה מותר. אבל במלאכה דאורייתא, למשל, יש חושך בחדר, ויש חולה שצריך להדליק עבורו את הנר, שזו מלאכת הבערה דאורייתא, וכן להדליק חשמל כשיש בו חוט המתלהט. שזו מלאכה גמורה דאורייתא לכל הדעות. האם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך חולה. (פרק ב מהלכות שחכמים התירו, וכך פוסק הרמב\"ם (שבת קכט.)מובא בגמרא זה סעיף ארוך (סימן שכח סעיף יז), וכן הוא להלכה בשלחן ערוךשבת הלכה ב), שמדבר בענייני חולה שאין בו סכנה, ואחד הפרטים שיש שם הוא שמותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דאורייתא לצורך חולה. כלומר שבחולה שיש בו סכנה, זו בכלל לא שאלה, וגם ליהודים מותר לעשות מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה. יתירה מזאת, לדעת מרן השלחן ערוך, אפילו אם יש גוי מותר ליהודי לעשות את המלאכה בעצמו, למה כי השבת הותרה, לא צריך לחפש גוי. אבל חולה לא מסוכן, יש לו שפעת, דלקת ריאות, חום גבוה וכיו\"ב, הוא רתוק למיטה – מותר לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה דאורייתא כגון לחמם מים בשבילו, הוא חולה וזה חשוב לו. טז. אמירה לגוי לצורך קטן שמותר לומר לגוי לעשות (סימן רעו סעיף א),יתירה מזאת, כתב הרמ\"א מלאכה לצורך קטנים, משום שהם כחולה שאין בו סכנה. הוא כותב את זה על מה שמרן השלחן ערוך כותב שם, שאם הגוי עושה את המלאכה עבור עצמו, כגון שהם יושבים בחדר חשוך, והגוי מדליק את האור עבור עצמו – שהיהודי רשאי להשתמש באור, הוא יכול לקרוא לאורו, וזה מובא במשנה נכרי שהדליק את הנר -משתמש ישראל לאורו. וכן אם הוא הדליק את האור עבור חולה שאין בו סכנה שמותר לישראל אחר להשתמש לאורו. ועל כך כותב הרמ\"א, שאפילו אם הדליק את האור עבור קטן – כיון שקטן הרי הוא כחולה שאין בו סכנה.הגאון מווילנא שם מקשה על דברי הרמ\"א, מה המשמעות שקטן הרי הוא כחולה, אם הוא בוכה ומפחד מהחושך – מה יכול להיות?! , שהקטן (ריש סימן רעו)ומסביר הגאון מוילנא, וכן כתב המטה יהודה מצטער הרבה, ולכן יש לו דין של חולה. הרי לנו יוצא מן הכלל באיסור של חכמים באמירה לגוי בשבת אפילו במלאכה דאורייתא, והוא לצורך חולה שאין בו סכנה. יז. אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים כמו כן הוא הדין לגבי אמירה לגוי במקום של צער בעלי חיים. שהנה אם יש בהמה שיש לה צער, אסור לעשות מלאכה דאורייתא או אפילו דרבנן כדי להקל מעליה את הצער. ואפילו אם תמצא לומר שצער בעלי חיים דאורייתא והמלאכה היא דרבנן, אסור. למשל, דנה על בהמה שנפלה לבור מים והיא בצער גדול, (שבת קכח:)הגמרא שמה שיש לעשות במקרה כזה הוא לזרוק כרים וכסתות לתוך הבור והבהמה עולה עליהם וכך היא יכולה לצאת. ולכאורה הרי כשזורק כרים וכסתות לתוך הבור הרי הם נחשבים לכלי, זה דבר שמשתמשים בו, וברגע שזורקם לתוך הבור הם מתקלקלים, יש מחלוקת בראשונים מהי סיבת הקלקול, יש אומרים שהם לא יהיו ראויים לשימוש עד שינקו אותם מלכלוך וכיו\"ב. ויש אומרים שהם מתקלקלים מחמת שהבהמה עולה עליהם. בכל אופן זריקת הכרים והכסתות הרי זה ביטול כלי מהיכנו, שזה אחד מאיסורי דרבנן בשבת - לקחת כלי הראוי לשימוש ולבטל אותו משימוש. כמו לקחת כלי ולהניח בתוכו מוקצה בשבת, שמלבד הרמת המוקצה בשבת, הוא עובר על איסור של ביטול הכלי משימוש. והנה לגבי כרים וכסתות בבור – חכמים התירו משום צער בעלי חיים, הבהמה המסכנה הזו נמצאת בתוך הבור, וצער בעלי חיים דאורייתא. יח. צער בעלי חיים אצל בני אדם לא מצינו מושג של 'צער בעלי חיים' דאורייתא אצל בני אדם, וההסבר לכך הוא פשוט, בן אדם הוא בר דעת, יש לו הבנה בצער שלו, והחכמה והשכל שיש לאדם נותנים לו את הכח, נותנים לו כלים - להתגבר. הוא מבין אפילו אם זה כאבים קשים. אכן לפעמים גם האדם כמובן לא יכול לסבול. אבל יש לו את היכולת במצבים מסוימים להתגבר לעומת הבהמה שהיא לא מבינה והצער שלה - הוא בלתי נסבל, הסבל של הבהמה הוא פי כמה מהאדם. זו מחלוקת אם צער בעלי חיים אסור מן התורה, ורוב הפוסקים (בבא מציעא לב:) בגמרא החמירו בזה שזה אסור מהתורה, אבל זו הסיבה שזה כל כך חמור. יט. טלטול מוקצה במקום צער בעלי חיים אשר על כן אם מובא בגמרא שמותר לזרוק כרים וכסתות, כדי שהיא תעלה משום צער בעלי חיים. אבל הבהמה הזו אין לה שכל, והיא לא עלתה על הכרים וכסתות, האם מותר להרים אותה בידיים? הרי כל בעלי החיים נחשבים למוקצה. זו שאלה מאוד קשה. זו סובר שאסור מפני (פרק כה מהלכות שבת הלכה כו)מחלוקת ראשונים: הרמב\"ם שחכמים התירו רק ביטול כלי מהיכנו בשביל צער בעלי חיים ולא טלטול מוקצה. והרמב\"ן בחידושים שלו בסוף מסכת שבת מסביר, שביטול כלי מהיכנו זה איסור דרבנן קל, לעומת זאת מוקצה הוא איסור דרבנן חמור. חולק, וסובר שאם התירו (עמ\"ס שבת שם)לעומת זאת, התוספות רי\"ד ביטול כלי מהיכנו התירו גם מוקצה משום צער בעלי חיים. למעשה, מרן השלחן ערוך לא גילה דעתו בנושא הזה, אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הכריע שאם הצער בעלי חיים גדול ביותר עד כדי כך שהיא ממש הולכת למות - צריך לסמוך על הרי\"ד שמתיר. הרמב\"ם לא התיר למרות שצער בעלי חיים דאורייתא, כי יש הבדל בין דאורייתא כשעושה פעולה נגד דין התורה, לבין כשזה דאורייתא בשב ואל תעשה. וכאן הלא הוא אינו עושה מעשה של צער בעלי הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' חיים. כ. טלטול חיות מחמד במקום שעלולים להינזק לגבי מי שיש לו חיות (חלק כ סימן שה)אני כתבתי בספר הלכה ברורה מחמד בבית. למשל, יש כאלה שאוהבים שיש להם תוכי בתוך הבית, שר להם שירים יפה מאוד... התוכי הזה נמצא ליד החלון ונכנסת שמש עליו, זה צער בעלי חיים, הוא עלול אפילו למות מחמת זה. כמו כן אדם שיש לו איזה כלבלב קטן, והוא יצא החוצה מהבית ויורד שלג בחוץ, הוא פותח לו את הדלת שיכנס, אבל הוא הכלבלב הזה לא רוצה, זה מסוכן עבורו להישאר שם, האם יהיה מותר להרים את הכלבלב הזה להכניס אותו לתוך הבית? האם מותר לטלטל את התוכי שלא יינזק מהשמש? לכאורה, לפי דברי הרמב\"ם אסור, למרות שזה צער בעלי חיים. כי לא התירו טלטול מוקצה במקום צער בעלי חיים. אבל אני כתבתי להתיר מסיבה אחרת. הנה בעלי חיים הם מוקצה, והטעם לכך הוא כי אסור להשתמש בבעלי חיים. אבל לגבי חיות מחמד יש מחלוקת. בשו\"ת מהר\"ח מביא את תשובת הרא\"ש שכתב, שגם חיות מחמד (סימן פא) אור זרוע אסורות. אבל המהר\"ח אור זרוע בעצמו לא סבר כך, וכן יש תוספות שכותבים, שאפרוחים שהם ראויים למשחק התינוקות (שבת מה: ד\"ה הכא) שהם לא נחשבים בכלל האיסור של מוקצה. אבל התוספות עצמם דוחים את הדעה הזאת. זו מחלוקת ראשונים קודם כל כללית על בעלי חיים שאפשר להשתמש בהם בשבת, כמו אפרוחים. אבל חיות מחמד זה עוד קל כי כל מה שהם מיועדים הוא לחיות מחמד, שאנשים ישחקו איתם וייהנו. הרא\"ש והמהר\"ח אור זרוע מדברים על ציפור שיר, תוכי שמנגן. שזה הייעוד שלו ולשם כך אנשים קונים אותו. ממילא הוא לא נקרא מוקצה בכלל. אז מצד אחד אנחנו אוסרים לטלטל גם חיות מחמד שמיועדים למשחק מדין מוקצה, . אבל כשיש גם את (ח\"ט סימן ל אות ח)ככה המסקנה בשו\"ת יביע אומר העניין של צער בעלי חיים, כמו הדוגמאות שנתתי, תוכי נמצא בחלון ויש עליו שמש, או כלבלב נמצא בחוץ וכיו\"ב, יהיה מותר להכניס אותו. כא. לומר לגוי שיטלטל בהמה בשבת ובחזרה לנידון דידן, באופן עקרוני חכמים התירו אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים. מותר לומר לגוי שירים את הבהמה. אמנם לכאורה זה תרי דרבנן, שהרי אמירה לגוי – שבות מדרבנן, וכן טלטול הבהמה, שזה מוקצה זה גם איסור דרבנן, מה גם שיש כאן את העניין של צער בעלי חיים שהוא דאורייתא, ולכאורה זה פשוט שזה יהיה מותר. כב. חליבת בהמות בשבת על ידי גוי אבל למעשה, רואים יותר מזה, שהנה פרה שלא חולבים אותה הרבה זמן יש לה צער. מאידך גיסא אסור ליהודי לחלוב פרה בשבת יש ראשונים שסוברים שזה 'מפרק' - תולדה של מלאכת דש. ויש אומרים שזו מלאכה אחרת. יש אומרים שבנוסף עובר גם על איסור שביתת בהמתו. ולמעשה רוב הפוסקים סוברים שלחלוב את הבהמה בשבת הוא איסור מהתורה. אך האם יהיה מותר לומר לגוי שיחלוב הוא את הבהמה? שהרי הבהמה מצטערת. להלכה מותר לומר לגוי לחלוב בעצמו את הבהמה אבל החלב שנחלב ממנה אסור ליהנות ממנו. ורצוי להקנות את החלב לגוי, או לומר לו שנותן לו את החלב במתנה, ולאחר השבת יקנה ממנו את זה בכמה פרוטות. ואז יהיה מותר לכל הדעות. זו גם המציאות כיום בימינו, זה התחיל כבר בזמן החזון איש. שהיו קיבוצים דתיים של אנשים יראי שמיים, שומרי תורה ומצוות, כמו קיבוץ 'חפץ חיים' ועוד כמה קיבוצים באזור, ששאלו את החזון איש כיצד לנהוג לגבי חליבה בשבת. וכבר בזמנם הומצאו מכונות מיוחדות של חליבה שעושות זאת בשבת. מכונה חשמלית שפועלת כל הזמן - בלי הפסקה. וכשמצמידים את זה לבהמה החלב הראשון שנחלב הולך לאיבוד, ואחר כך זה מותר. היום הרבה מושבים עושים כך: בית חלקיה, חפץ חיים, יבנה וכו', וכך החלב הזה נחלב ללא חילול שבת. ולאחר השבת אפשר להשתמש בו. וכל זה נועד מלבד למנוע צער בעלי חיים, זה גם כן חלק מהפרנסה של בעלי הפרות האלו. שאנחנו עושים ברגע שהחלב נחלב בהיתר, יהיה מותר לאחר מכן ליהנות מהחלב הזה באמצע השבוע. כג. אמירה לגוי במצוות ישוב ארץ ישראל יש מקום נוסף שחכמים הקילו באמירה לגוי, והוא במקום מצוות וכל הראשונים (ח.) יישוב ארץ ישראל. זו גמרא מפורשת במסכת גיטין שם דנים אם אמירה לגוי במקום מצווה מותר או לא. יש אומרים שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצווה. ויש אומרים שהתירו רק דרבנן, אבל יש מצווה אחת שכולם מסכימים והיא מצוות יישוב ארץ ישראל. שבה התירו לגמרי אמירה לגוי. למשל, אם יש איזה גוי שברוך השם הוא מוכן למכור את הבית שלו בארץ ישראל, והגוי אומר עכשיו אני חותם חוזה לפני שאני צריך לברוח... אני רוצה עכשיו לחתום חוזה! אם תבוא במוצאי שבת זה יהיה כבר מאוחר מדי. מותר לצורך כך לקחת עורך דין גוי, ולצוות עליו שיכתוב בשבת את החוזה, ושיחתום בשם היהודי. למרות שאפילו כתיבה זו מלאכה דאורייתא. הרי שבגמרא חכמים התירו אמירה לגוי לעשות מלאכה דאורייתא של כתיבה משום מצוות יישוב ארץ ישראל. כד. כתיבה בשפה אחרת בשבת מסביר, שהכוונה היא שהגוי כותב את (ח\"ב סימן עו וסימן פד) האור זרוע שטר המכירה לא בשפה עברית, והוא מחדש בזה שכתיבה בשפה אחרת היא איסור מדרבנן. וממילא זה שבות דשבות. אמנם יש כמה (ח\"ג חאו\"ח פוסקים שסוברים כמו האור זרוע, וכמו שכתב ביביע אומר אבל כמעט כל הפוסקים חולקים על זה וסוברים שמלאכת סימן כג), כותב בשבת מדאורייתא זה גם בכתיבה בשפה שאיננה עברית: הרא\"ש (עמ\"ס גיטין שם), הרמב\"ן (שם ד\"ה אף). הרי\"ץ גיאת, התוספות בגיטין ועוד.(סימן שז, שלח) הטור (שבת פרק ט סימן ב), כה. ישוב ארץ ישראל זו מצווה מתמשכת בראשונים נאמרו כמה טעמים, למה על מצות ישוב ארץ ישראל מתירים אמירה לגוי. אחד ההסברים הוא שמצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה מתמשכת, שצריך לפעול כדי שלא תשתקע ארץ ישראל בידי הגויים. מצות ישוב ארץ ישראל היא לא כמו שאר מצוות, למשל מצוות לולב, כשאומר לגוי להביא אתרוג, לאחר הנענוע – הסתיימה המצוה. אולם במצות ישוב ארץ ישראל, לא מספיק רק עצם המצב לשבת בארץ ישראל, אלא צריך לפעול כדי שהבית יהיה בית של יהודי, ושיישאר בית של יהודי, שלא תשתקע בידי הגויים. לכן חכמים התירו אמירה לגוי במצוות ישוב ארץ ישראל, אפילו במלאכה דאורייתא. אני רוצה לברך את הציבור הגדול הנמצא כאן, ואת מאזיני רדיו 'קול ברמה' שהצטרפו אלינו היום ברוך השם, ואת כל הצופים בנו בדרכים אחרות, שנזכה בעז\"ה להגדיל תורה ולהאדירה, תזכו להמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ויראת שמים, מחיל אל חיל, ונזכה כולנו לבשורות טובות, זרע של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, ונזכה לבריאות טובה אריכות ימים ושנים, נחת, שמחה ושלווה ושתשרה ברכה בכל מעשה ידינו, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"284.pdf","content":"| אמירה לגוי לצורך שאר מצוות| אמירה לגוי במקום איסור מהתורה| רחיצת תינוק במים חמים קודם המילהנושאי השיעור: אמירה לגוי בכניסת שבת מיד לאחר | אמירה לגוי אסורה – אמירה לחמור מותרת| אמירה לגוי לצורך הדלקת האור בבית כנסת שבות | גוי שאמר לגוי לעשות מלאכה עבור היהודי| גוי שעשה מלאכה עבור חולה אם מותר לבריא ליהנות ממנה| השקיעה אמירה לגוי במקום חולי| דשבות במקום מצוה284 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' י\"ט טבת תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת וארא אמירה לגוי במקום מצוה (ב) מה שקרה היום ששוחררו כמה חטופות, לאחר ששנה ורבע הן היו בבור, כמו יוסף הצדיק, אנחנו מתרגשים ושמחים בשמחתם, ואנחנו מתפללים לבורא העולם שכולם יצאו מאפלה לאור גדול. עדיין זו רק התחלת הדרך, ואני חושב שאנחנו צריכים הרבה תפילות. כל אחד מאיתנו היום מרגיש את הצער של אותם שנמצאים שם, זה כואב לנו. כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כאילו הילדים שלו נמצאים שם! הם אחינו בני ישראל. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן בליבם של אותם חיות אדם פחד ומורא, ושתהיה לנו סייעתא דשמיא שכולם יחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום, בביאת גואל צדק בקרוב, אמן כן יהי רצון. א. רחיצת התינוק קודם המילה בזמן חז\"ל יש דיון רחב מאוד בפוסקים בעניין אמירה לגוי במקום מצווה, דהיינו האם מותר לומר לגוי בדבר שהוא צורך מצווה. יש בנושא . ואבאר (סז: - סח.)הזה סוגיא במסכת עירובין בקצרה את הסוגיא, ומזה נוכל ללמוד את פרטי הדינים שיוצאים מהסוגיא. בזמן חז\"ל היו מקפידים מאוד לרחוץ את התינוק במים חמים קודם ברית המילה ולאחריה. ובזמנם זה היה מעכב את הברית, כי היה חשש סכנה לתינוק אם לא ירחצו אותו במים חמים קודם המילה. בימינו זה כבר פחות מסוכן, לא מקפידים על זה ולא דוחים ברית בגלל דבר כזה, כי יש כל מיני אמצעים של היגיינה וכיו\"ב וזה לא מסוכן כמו שהיה בזמנם. ומספרת הגמרא: ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה - היה תינוק שהברית שלו חלה בשבת, והכינו מים חמים מיום שישי, ושמרו אותם בחמימות. והנה ביום שבת נשפכו המים הללו ולא היה להם מים חמים. והגמרא דנה אם אפשר על ידי גוי. הגמרא לא כותבת בתחילת הסוגיא בפירוש אם מדובר שהגוי ירתיח מים, דהיינו לעשות מלאכה דאורייתא, או שמדובר רק להביא את המים מחצר לחצר במקום שאין בו עירוב, שזה איסור דרבנן. כלומר הנידון הוא, שהאמירה לגוי נקראת 'שבות' דהיינו איסור דרבנן, האם התירו שבות של אמירה לגוי במקום מצווה, או שלא התירו אלא דווקא שבות דשבות. ב. מחלוקת הגאונים והראשונים נחלקו הגאונים והראשונים, שהנה אמנם מבואר במסקנת גמרא שמותר, השאלה היא מה מותר לומר לגוי, האם מלאכות דאורייתא או רק דרבנן. ועוד נידון יש, שהנה הגמרא מדברת על מצוות ברית מילה שהיא מצווה שמחללים עליה את השבת, ברית מילה (ויקרא יב, זה חילול שבת, אבל התורה קבעה \"וביום השמיני ימול בשר ערלתו\" מילה ג) אם כן האם כוונת (שבת קלב.).דוחה את השבת הגמרא רק על מצוות ברית מילה, או האם ניתן ללמוד מהסוגיא הזו על שאר מצוות חוץ ממצוות ברית מילה. ג. שיטת בעל הלכות גדולות המחלוקת הגדולה בנושא הזה היא בין בעל בפרק י\"ט (דף נו ע\"א בדפי הרי\"ף)הלכות גדולות לבין הרי\"ף. הרי\"ף במסכת שבת שזה פרק 'רבי אליעזר דמילה' שבו מרוכזים הרבה מהלכות מילה ומילה שמסביר את (הלכות מילה דף כג) בשבת, מביא את שיטת בעל הלכות גדולות הסוגיא לפי שיטתו, שמדובר שהגוי עושה מלאכה דאורייתא, ומותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצוות מילה. אכן ההלכות גדולות לא מדבר על מצוות אחרות – אלא רק על ברית מילה. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול רבי / uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 בבית הכנסת 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים ת\"ו 20:00 מתקיים בכל יום ראשון בשעה ניתן לקבל את העלון office@ydaat.co.il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' /uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9 /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05DC /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05D5 /uni05E8/uni05DE/uni05D5/uni05D0 /uni05E2/uni05D9/uni05D1/uni05D9 /uni05DD/uni05D5/uni05D9/uni05DC /uni05DD/uni05D5/uni05D9 דוד יוסף שליט\"א 058.395.3778 ד. שיטת הרי\"ף לאחר שהרי\"ף מביא את שיטת בעל הלכות גדולות הוא מאריך לדחות את הפירוש שלו בסוגיא, וראשית הוא כותב שכל הסוגיא איננה עוסקת כלל שאומרים לגוי להרתיח את המים, אלא המדובר הוא באמירה לגוי להביא מים ממקום אחר שאין בו עירוב, והוא לא רשות הרבים, וממילא הוא רק איסור דרבנן. וכיון שאמירה לגוי זה דרבנן, הרי שזה שבות דשבות במקום מצווה - ברית מילה ומותר. ה.ביאור הגמרא לפי בעל הלכות גדולות והרי\"ף המתבונן בדברי הרי\"ף ובדברי בעל הלכות גדולות, מבחין שהנידון הזה אינו פשוט כלל. כי הנה בגמרא בסוף הסוגיא יש משפט שממנו מוכח לכאורה כדברי בעל הלכות גדולות. הגמרא שם רוצה להביא ראיה מאמירה לגוי לעניין ישראל שעושה איסור דרבנן, והגמרא דוחה את הראיה: \"לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה?\" כלומר הגמרא מחלקת, שיש הבדל בין יהודי שעושה בידיים איסור דרבנן לצורך מצוה, שזו שבות אחת, לבין אמירה לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא. שבשני המקרים הללו מדובר שזה איסור דרבנן, כי האמירה לגוי זה איסור דרבנן. והחילוק בגמרא הוא שבאמירה לגוי אינו עושה מעשה - אלא רק אומר לגוי, לעומת זאת, יהודי שעושה מלאכה דרבנן בידים – הרי הוא עושה בידיו. משמע כדברי בעל הלכות גדולות, כיון שהאמירה לגוי הוא איסור יותר קל כיון שזה שבות שאין בו מעשה. אבל הרי\"ף לפי שיטתו הוא לא יכול להסביר כך את הסוגיא, ומבאר, שבאמת מדובר באמירה לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא או דרבנן, ועל זה הגמרא אומרת שיש הבדל בין שבות דאית במעשה – היינו שאומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, לבין שבות דלית ביה מעשה – דהיינו שאין בו מעשה, והכוונה שאומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן. כלומר הגמרא דיברה רק על אמירה לגוי. מצד אחד מסכים לשיטת הרי\"ף, אבל מצד שני הוא (עמ\"ס עירובין שם) הרשב\"א אומר שאי אפשר לבאר כך את הסוגיא, מפני שאם כן הגמרא הייתה צריכה לומר \"שבות דאית ביה מלאכה\" או \"שבות דלית ביה מלאכה\", למה \"דאית ביה מעשה\". ומשום כך הוא מבאר פירוש אחר. ואכמ\"ל. ו. הבדלי הגירסאות בגמרא הובילו למחלוקת שנה המציאו את הדפוס, ואמנם 500-צריך לציין דבר מאוד מעניין, לפני כ מאז שהמציאו את הדפוס יש שגיאות דפוס וטעות סופר, אבל פחות ממה שהיה קודם לכן. כי עד אז היו עושים ספרים על ידי העתקות בכתב יד, היו אנשים שזו הייתה הפרנסה שלהם – לכתוב. הם היו כותבים יפה ומהר, וכך היה לאנשים גמרות. באותם ימים אפילו נייר קופי לא היה להם, היו צריכים לכתוב ספר ספר. המציאות הזו יצרה את כל הגירסאות בגמרא, ולכן יש הרבה שינויים ונוסחאות, על הגמרא יש הגהות, וכן יש ספר 'דקדוקי סופרים' והגהות הב\"ח וכו'. והנה בסוגיא כאן יש משפט שככל הנראה היה כתוב בגמרא של הרי\"ף, ולא היה כתוב בגמרא של בעל הלכות גדולות. שהנה בגמרא מובא בסוף הסוגיא: \"דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים\" – כלומר שלא מדובר כאן באמירה לגוי לחמם את המים. והוא מפורש כשיטת הרי\"ף, שלא מדובר כאן שאמר לגוי לחמם מים והוא איסור מדאורייתא, אלא באמירה לגוי באיסור דרבנן. אך בגמרא של בעל הלכות גדולות המשפט הזה לא מופיע. וככל הנראה ששינוי הנוסחאות בהעתקות שהיו במהלך הדורות יצר את המחלוקת הזאת. ז.אמירה לגוי בשאר מצוות להלכה, הנה אמרנו שבעל הלכות גדולות לא מתייחס אלא אך ורק למצוות ברית מילה. אמירה לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצוות ברית מילה. אכן גם הרי\"ף לא כותב מה הדין בשאר מלאכות, האם דינם יהיה כמו ברית מילה או לא. הוא רק אומר שלצורך מצוות ברית מילה יתירו שבות דשבות. אולם למעשה יש כמה ראשונים שמביאים את שיטת בעל הלכות גדולות וכותבים בפירוש שהוא לא יתיר אלא במצוות ברית מילה ולא במצוות פוסק כשיטתו של (הלכות מילה ח\"ב דף מט ע\"א)אחרות. לעומת זאת, בעל העיטור בעל הלכות גדולות, אולם לא רק במצות ברית מילה אלא גם בשאר מצוות, והוא מביא לכך כמה ראיות וכדלהלן. ח.הרמ\"א סמך על שיטת בעל העיטור במקום צורך גדול והנה הטור והרמ\"א ראו את שיטת בעל העיטור, אבל לא מצאו אף אחד שאומר כך, שיהיה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצווה. כותב על כך וז\"ל: \"יש אומרים דמותר לומר לאינו (סימן רעו סעיף ב) אולם הרמ\"א יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצווה\". ואכן זוהי שיטת בעל העיטור. ועל פי זה ממשיך הרמ\"א: \"נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה ומילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברה זו\". ע\"כ. הרי שהרמ\"א סומך על שיטת בעל העיטור במקום צורך גדול. אולם כמעט כל האחרונים, כולל האחרונים האשכנזים, חולקים על הרמ\"א. – שחי (חאו\"ח סימן נ) וכן שו\"ת יפה נוף (מסכת שבת פרק נר מצוה אות מב) השל\"ה הקדוש (סימן רעו סק\"ט), המגן אברהם (סימן שז סק\"ד), הט\"ז (סימן שז),בתקופת הרמ\"א, הב\"ח (משמרת השבת שער א של בעל התניא, המנחת כהן (סימן רעו סעיף ח) שלחן ערוך הרב (כלל סב החיי אדם (ס\"ק כד), המשנה ברורה (ברכי יוסף סימן תקיד סק\"ג), החיד\"א פרק א), ועוד, כולם חולקים על הרמ\"א.אות ו) ט.שיטת בעל העיטור אינה יחידאה אלא שבדור האחרון התפרסמו הרבה ספרי ראשונים שהיו בכתב יד, ואנחנו רואים שזה בכלל לא שיטה יחידאה. ראשית, המאירי – שאלו ספרים חדשים שיצאו במאה השנים האחרונות – מביא את השיטה הזאת של בעל העיטור, שכך דעת מקצת גאונים וחכמי פרובנס. כמו כן הרשב\"ש (עמ\"ס שבת קל:)וכותב כותב כך בשם ספר המכתם (סימן קמא)– רבנו שלמה בן התשב\"ץ – בשו\"ת שלו ושם (הלכות עירובין סימן שצא) לרבנו דוד בר לוי. כמו כן יצא לאור ספר ראבי\"ה יש תשובה ענקית של בעל היראים שהוא גם פסק כמו בעל העיטור. וכן התוספות רי\"ד, שיש לו כמה ספרים שהיו בכתב יד עד הדור האחרון, ובשלושה ספרים שלו הוא מכריע כדעת בעל העיטור, בפסקים שלו על (סימן נז). וגם בספר המכריע(שו\"ת הרי\"ד סימן פח) ובתשובות שלו (שם) מסכת עירובין הרי לנו ששיטת בעל העיטור אינה שיטה יחידאה כלל וכלל. ואכן בשו\"ת יביע אומר (ח\"ח חאו\"ח סימן נ אות ב ועוד) מפלפל הרבה בדעת התוספות ומביא כמה ראיות לזה, וגם הוא טוען שבעל העיטור זו לא שיטה יחידאה, ולכן למרות שרוב האחרונים חולקים על הרמ\"א, אך אם יש עוד צדדים אפשר להקל. י. אמירה לגוי להדליק את האור בבית הכנסת אחת הדוגמאות שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא שיש להקל כשיטת בעל העיטור, היא במקום מצוה דרבים כשאין בה עינוי הגוף. למשל אם אין אור בבית כנסת, האם מותר לומר לגוי להדליק את האור. שיש אחרונים שהקילו. אך זה לא מוסכם, וישנם כמה מגדולי האחרונים שגם במקום מצוה דרבים נלחם על זה, הוא (מהדורא קמא סימן לג) כתבו שיש להחמיר, למשל הנודע ביהודה כותב שהוא הגיע לעיר שקוראים לה 'יאמפלא', ששם ראה שהם מתירים לומר לגוי להדליק את האור בבית הכנסת ביום הכיפורים. שהנה בימינו יש את אור החשמל אבל בזמנם לא היה חשמל והיו מדליקים נרות, אז בליל יום הכיפורים היו מדליקים נרות גדולים, ועד שגומרים את התפילה הו כבים. ובבוקר לא היו צריכים אור, אבל בתפילת נעילה שהיא סמוכה ללילה היו צריכים אור, הויו נוהגים לומר לגוי להדליק את האור עבורם, וזו היתה שעת הדחק ממש, ואין אפשרות אחרת. מה גם שמדובר במצוה דרבים. אבל הנודע ביהודה אסר זאת, ואמר שגם מצווה דרבים אסור. מתנגד לפיתרון הזה. (סימן תקיד סעיף ג)כמו כן גם מרן החיד\"א בברכי יוסף והחיד\"א מוסיף, שיש כאלה שרצו לרפאות שבר על נקלה ומצאו פטנט: במקום לשלם לגוי משכורת, עושים את זה בקבלנות, ומסכמים עם הגוי .מלפני יום הכיפורים, אך כותב על כך מרן החיד\"א שגם זה לא שווה כלום - בשיעורים הבאים אי\"ה נלמד שיש כמה קולות באמירה לגוי בקבלנות [ .. ועוד הרבה אחרונים התנגדו לזה]ואכמ\"ל אולם ביביע אומר כותב, שמכיוון שמצאנו שיש כמה ראשונים שסברו כמו בעל העיטור, לכן במצווה דרבים כזאת כמו תפילה, שזו מצווה שאין בה שסבר (סימן שפז) עינוי הגוף, מותר. ויש שרוצים להביא ראיה מתשובת הריב\"ש שבמצווה כזאת שאין בה עינוי הגוף אפשר להקל. יא.אמירה לגוי – שבות, אמירה לחמור מותרת יש את הסיפור המפורסם עם הערבי והאור שכבה בליל יום כיפור, שהרבה מספרים אותו על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. אבל זה לא נכון, כי לא הייתה שנה שלא התפללתי אצל אאמו\"ר ביום כיפור, עד שבאתי לפה להר נוף, וגם לאחר שבאנו לגור כאן, בחלק מהשנים התפללתי איתו ומעולם לא אירע הסיפור הזה. וזה לא מדוייק, כי לאאמו\"ר מעולם לא כבה האור בליל יום כיפור. אלא הסיפור האמיתי אאמו\"ר היה מספרו, והוא אירע לפני יותר שנה, כשהחשמל עוד היה חדש. שהיה רב אחד בירושלים, שמו היה 100-מ רבי אברהם בן ציון קואינקה זצ\"ל שהיה תלמיד חכם גדול שהיה מוציא את ירחון 'המאסף' בכל חודש, וזה היה כמו ספר. הוא היה מציג שאלה מעניינת בהלכה ושולח אותה לגדולי הדור, והם היו עונים לו. והוא הדפיס את התשובות של כולם. בין היתר, הוא פירסם כל מיני תשובות של הבן איש חי שהיה שולח לו. זה היה כבוד לגדולי ישראל לשלוח מכתב לאיש הזה, שבעצמו היה תלמיד חכם גדול, והוא כתב הרבה פסקים בזה. וכולם היו מתווכחים איתו. מאוד מעניין, זה היה ירחון שהיה מעין במה של גדולי ישראל. ושם סופר הסיפור הזה. בזמנו, שזה היה בתחילת ההמצאה של החשמל, והוא היה עדיין לא כל כך טוב, קרה מקרה שבליל יום כיפור, לפני 'כל נדרי' נפל הכפתור של החשמל. והרב אמר להם: \"זו מצווה דרבים, הם לא יכולים להתפלל, זו שעת הדחק וזו מצווה שאין בה עינוי הגוף\", לכן הורה להביא גוי שידליק את החשמל. והוא רצה לעשות עוד צירוף כי בכל זאת בזמנו מנורות החשמל היו מתחממות, שזה איסור דאורייתא, לכן רצה לצרף קולא נוספת, שלא לומר לגוי במפורש אלא לרמוז לו והגוי יעשה מעצמו. למרות שבאופן כללי, כשהגוי עושה מעצמו אפילו בלי לרמוז לו - אסור ליהנות ממלאכת גוי בשבת, זו משנה על גוי שהדליק את הנר בשביל יהודי שאסור ליהודי (קכב:) מפורשת בשבת להשתמש בו בשבת. אבל פה זו גם מצווה דרבים ומצווה שאין בה עינוי הגוף. למעשה הביאו ערבי, והרב רצה לרמוז לו שידליק את האור, והרב אמר לו \"אנחנו יושבים בחושך\", והערבי אמר לו: \"כן, אני רואה שאתם יושבים בחושך...\" ואז הרב אמר לו: \"אבל אנחנו רוצים להתפלל\", והערבי אומר לו: \"תפדאל, תתפללו, מה הבעיה?!\" ואז הרב אמר לו: \"אני לא יכול להתפלל, כי אני צריך להסתכל בספר, ויש חושך\", ואז הערבי חשב ואמר: \"אני חושב שאתם צריכים להדליק את האור...\" אז הרב אמר לו: \"אני לא יכול להדליק את האור, כי אנחנו יהודים, אסור לנו להדליק אותו\". ואז הערבי אמר לו: \"טוב, אז מה אתה רוצה שאני אעשה?!... ואז הרב התרגז, הוא ראה שאין למי להסביר פה, ואמר: \"אמירה לגוי שבות, אמירה לחמור מותרת\"... והורה לערבי להדליק את האור במפורש. למחרת יום כיפור, כשנודע הסיפור הזה, היו הרבה רבנים שהתנגדו לזה. והיה ויכוח גדול על כך. והרב הסביר את השיטה שלו, שזו היתה שעת הדחק גדולה וזה מותר. יב.שביתת בהמתו חמור יותר מאמירה לגוי האמת, שגם מה שהוא אמר זה גם לא נכון. הרי הוא אמר: \"אמירה לגוי אסור, אמירה לחמור מותר\" – אבל הרי אמירה לחמור היא הרבה יותר גרועה מאמירה לגוי, אדם מצווה על שביתת בהמתו, שביתת בהמה זה דאורייתא ואמירה לגוי זה דרבנן. אם החמור היה מבין משהו, אם היתה אפשרות לאלף אותו וללמד אותו, או למשל קוף, אסור לומר לו להדליק את האור. כי יש חיוב של שביתת בהמה. רק אם זה פסיק רישא, למשל, בחדר המדרגות שנדלקת מנורה כאשר עוברים שם, שזה פסיק רישא דניחא ליה, ואינו יכול לעבור שם, רשאי לקחת עימו כלב שילך לפניו, אפשר להקל. אבל באופן רגיל, אמירה לבעל חיים זו שביתת בהמה, ואמירה לגוי זה יותר קל. יג. כבה החשמל לפני זמן רבינו תם בכניסת שבת למעשה, אאמו\"ר בשו\"ת יביע אומר שם מסכים שבמקום מצווה דרבים יש יותר מקום להקל. הבעיה היא למשל אם יש מצווה שיש בה הנאת הגוף. באופן כללי קודם כל צריך למצוא אם יש מקום להקל, למשל, אם נפל החשמל בסעודת שבת. שאם למשל, אם האור כבה בתוך שעה לאחר השקיעה, אז אין בעיה, אפשר לקרוא לגוי. כי יש מצד אחד את בעל העיטור שמתיר לצורך מצווה, ולצורך סעודת שבת זו מצווה. ועוד, הרי לפי רבינו תם זה עדיין יום גמור. ולפי רבינו תם אני בעצמי יכול להדליק, כל שכן אמירה לגוי. הרי שיש ספק ספיקא. מלבד זאת, ידוע הוא שיטת מרן החיד\"א (סימן שיח שיורי ברכה סק\"א ובמחזיק ברכה שם סק\"ד וע\"ע הלכה ברורה הלכות אמירה לגוי ח\"ב עמ' קנד) - ונבאר את זה [ שבכל דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים – מותר לומר לגוי .]בשיעורים הבאים בעז\"ה יד.נר לאחר נר למאה כמו כן אם כל החשמל בבית נפל, ובעקבות כך גם הפלטה כבויה. אמנם הדלקת פלטה זה דאורייתא, יש בה גופי חימום שמתלהטים. אבל אם יש בבית תינוק שצריך מים חמים, או איש או אישה זקנים, הם צריכים לשתות כוס תה חם, התינוק או הזקנים הללו הם בגדר חולה שאין בו סכנה, מותר לקרוא לגוי שירים את החשמל כדי שהפלטה או המיחם של המים יוכלו מותר גם לבריאים לאוכל (שבת קכב:),לפעול. וממילא 'נר לאחד - נר למאה' מהאוכל שנמצא על הפלטה או במים שבמיחם. בדומה לכך הבאנו בשיעור הקודם, מקרה שאם התינוק בוכה מחמת החושך, ואמרנו שמותר לומר לגוי להדליק את האור, ואם הגוי הדליק לתינוק את האור מותר לגדול להשתמש באור. זה הודלק בהיתר, וכיון שכך מותר לכולם להשתמש בו. אכן אם יש שכנים שניתן לקחת מהם בקלות מים חמים עבור התינוק או הזקנים הללו, הרי שההיתר הזה לא יהיה קיים. אסור לקרוא לגוי סתם. טו. תוספת אורה על ידי גוי לעומת זאת, אם יש נרות שבת דולקים בחדר, יש אור אבל לא מספיק, והגוי בא והדליק מעצמו, בלא שיאמרו לו, היום יש הרבה גויים שיודעים שקוראים להם והם מדליקים מעצמם, הרי שכל זמן שהנרות דולקים זו תוספת אורה, ומותר להשתמש לאורו, אך כאשר הנרות ייכבו יהיה אסור ליהנות מהחשמל הזה. למשל עד הבוקר, ובבוקר גם כן זה כבר ייקרא תוספת אורה ומותר. טז. אמירה לגוי שיאמר לגוי לאור כל האמור, להלכה אנחנו פוסקים שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא אפילו במקום מצווה, אלא אם כן בדוחק גדול וזו מצווה דרבים. למשל, אם נפל האור בשבת חתן, שכאן זו בעיה מצד אחד, שהרי הדלקת האור היא לצורך סעודה ויש בזה הנאת הגוף. מצד שני, זה לצורך רבים, יש הרבה אנשים שבאו לשבת חתן. יש פיתרון נוסף להקל, באופן שאומרים לגוי, והוא אומר לגוי אחר, שהרי היהודי לא אמר לגוי שעשה אלא לגוי הראשון, וממילא השני עושה בגלל שהראשון ביקש ממנו, הוא עושה את זה לצורך הגוי הראשון. שאם הגוי השני אינו יודע שהיהודי הוא זה שביקש מהגוי הראשון, שאז הוא עושה ממש לצורך הגוי, ומותר. אך אם הגוי השני יודע שהוא עושה זאת עבור היהודי, ומה שהגוי הראשון ביקש ממנו הוא בגלל שהיהודי ביקש ממנו, זו (הובאה בשו\"ת חוות יאיר סימן מחלוקת, הגאון בעל 'עבודת הגרשוני' כותב בתשובה שזה לא משנה אם אמר לגוי אחד, או שהגוי אמר לחבירו. זה אותו איסור מט), שבות. לעומת זאת דעת החות יאיר בעצמו, שחז\"ל אסרו רק אמירה לגוי אחד, וברגע שגוי אומר לגוי זה לא בכלל בגזירת חכמים ומותר. בספר שבות מביא את המחלוקת, והוא כותב שיטה שלישית, שאמירה (ח\"ב סימן מב) יעקב לגוי שיאמר לגוי זה נקרא שבות דשבות, זה שני דרבנן. ואז אם זה במקום הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מצווה של סעודת שבת אפשר להקל. לכן להלכה, אם יש אפשרות לעשות את זה עדיף. ומי שמיקל בזה, יש לו על מה שיסמוך. יז. להוריד שופר הנמצא על העץ ביום טוב נחזור למחלוקת שהזכרנו בתחילת השיעור, כל מה שביארנו את שיטת בעל הלכות גדולות ולפי שיטת בעל העיטור שמסביר בדבריו שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא כשזה לצורך מצווה. לעומת זאת, כפי שאמרתי, הרי\"ף סובר שמה שהגמרא אומרת שמותר לומר לגוי זה רק בשבות דשבות, דהיינו במלאכה דרבנן. אולם הרי\"ף אינו מבאר כיצד תהיה דעתו באר מצוות, משום שכל מה שכתב הוא רק לגבי ברית מילה. ואכן רוב גדולי הראשונים הבינו בדעת הרי\"ף שהוא לא התיר רק במצוות הרמב\"ן (גיטין ח: ד\"ה אע\"ג, בבא קמא פ: ד\"ה אומר), ברית מילה. כך דעת התוספות (שבת הרא\"ש(שם), הריב\"ש על הרי\"ף שבת סוף פרק יט),, הר\"ן ( (עמ\"ס שבת קל:)והרשב\"א ועוד.(עשין סימן כח) הסמ\"ג (סימן שלח), הטור פרק יט סימן ב), מאידך גיסא, הרמב\"ם, שבדרך כלל הולך בעקבות הרי\"ף, כנראה שהבין (פרק ו מהלכות בדברי הרי\"ף שזה לא רק במצוות ברית מילה, מפני שהרמב\"ם ) כותב בפירוש, שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן לצורך שבת הלכה ט מצוה. והוא נותן דוגמא, אם יש שופר ביום ראש השנה על העץ, והרי אסור לטפס על העץ בשבת כי זה איסור דרבנן שמא יקטוף, אבל מותר לומר לגוי שיעלה על העץ להביא את השופר. רואים בפירוש ברמב\"ם שסבר שאמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן מותרת גם בשאר מצוות, ולא רק במצוות ברית (שם). והמאירי (עמ\"ס ראש השנה לב:) מילה. וכך גם דעת הריטב\"א יח. לשלוח גוי להביא אתרוג ביום טוב מחוץ לתחום ששאלו אותו, שהרי פעם (הלכות שבת סימן פד-פה)כמו כן כך גם פסק האור זרוע היה קשה מאוד למצוא אתרוגים טובים במזרח אירופה, וגם במערב, והיו לוקחים אתרוג שיהיה לכל הקהילה. והנה אירע שלקחו אתרוג טוב, אך ביום טוב בבוקר כשפתחו את הקופסא כדי להוציא את האתרוג ראו שנפל הפיטם והאתרוג פסול. והאור זרוע התיר לומר לגוי שירכב על סוס לעיר אחרת ויביא משם אתרוג. והנה כאן יש שני דרבנן, עצם מעשה הגוי שנוסע מחוץ לתחום, לעיר אחרת, וגם שהוא רוכב על בהמה. והאור זרוע כותב שזה מותר משום שזה שבות דשבות במקום מצווה. יט.להזמין גוי שינגן בבית הכנסת לכבוד חתן בדומה לכך הראבי\"ה – רבינו אליעזר בר יואל הלוי – כותב על נושא אחר, על בית כנסת שיש שם חתן בשבת אם מותר לומר לגוי שיבוא עם כינור לבית הכנסת וינגן לכבוד החתן בשבת, כשהחתן עולה לתורה שישירו לו שיר \"ישמח חתני\" בניגון, והגוי ינגן, והראבי\"ה כותב שמותר. כמובן שהוא לא מדבר על כלי נגינה חשמליים אלא על כלי נגינה רגילים שהיו בזמנם, (שם) שבדרך כלל הם אסורים רק מדרבנן שמא יתקן כלי שיר חכמים. הטור מביא את הראבי\"ה וחולק עליו, ודעתו שאסור לעשות כן. והטור לשיטתו כמו האבא שלו - הרא\"ש שסבר ששבות דשבות במקום מצווה אסור. אבל הנה לנו שהראבי\"ה, האור זרוע, הריטב\"א והמאירי מסכימים לדעת הרמב\"ם. וע\"ע שו\"ת יביע אומר ח\"ג [ ויש עוד ראשונים שהסכימו בזה לדעת הרמב\"ם . ]חאו\"ח סימן כג אות יז כ. דעת מרן השלחן ערוך העתיק את לשון הרמב\"ם וז\"ל: \"דבר שאינו (סימן שז סעיף ה)מרן השלחן ערוך מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת. והוא\" – דהיינו בתנאי – \"שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצווה. כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצווה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער\". ע\"כ. וכל זה הוא לשון הרמב\"ם. אבל השולחן ערוך מוסיף עוד שתי מילים: \"ויש אוסרים\". והנה יש לנו כלל: \"סתם ויש אומרים הלכה כסתם\". כלומר שאמנם ה\"יש אוסרים\" זה רוב הראשונים שהזכרנו, התוספות, הרמב\"ן, הרשב\"א והר\"ן ועוד, אבל מרן פסק בסתם כדעת הרמב\"ם. הבעיה, שיש שרצו ללמוד מכמה מקומות בשלחן ערוך שדעתו לא כהרמב\"ם. (ח\"ג חאו\"ח סימן ויש בנושא הזה בשו\"ת יביע אומר כמה תשובות בכמה מקומות . והמסקנה כג אותיות יז-יח, ח\"ח סימן נ אות ב, ח\"ט חאו\"ח סימן לד. וע\"ע חזון עובדיה שבת ג' עמוד תסד) שלו, שדעת מרן השלחן ערוך ששבות דשבות במקום מצווה מותר. ובאמת כך היא הסכמת האחרונים. כא.לברר על כל מלאכה אם היא דאורייתא או דרבנן למעשה מה שצריך לחשוב על כל דבר הוא אם זה דאורייתא או דרבנן, ואז במקום מצווה יהיה מותר. הנה הרמב\"ם והשולחן ערוך מזכירים שלא רק במקום מצווה מותר, אלא גם במקצת חולי. וכמובן שאם מדובר בחולי ממש שמותר לומר לגוי לעשות גם מלאכה (שבת קכט.) מותר, וכפי שמבואר בגמרא דאורייתא עבור חולה. אבל אם זה רק מקצת חולי, אדם לא מרגיש טוב זה נקרא צורך גדול, מותר לומר לעשות עבורו מלאכה, זה שבות דשבות. אבל גם במקום מצוה, אם המלאכה היא דאורייתא, לא מתירים לומר לגוי אלא אם כן במקום צורך גדול כמו במצוה דרבים. או אם יש תינוק או חולה או זקן בבית. וכן בשעה הראשונה אחרי השקיעה ביום שישי, שאז מצרפים את שיטת רבנו תם וכיו\"ב כמה צירופים. אבל באופן רגיל, אם בליל שבת נפל החשמל, ואין בבית תינוק קטן, אי אפשר להביא גוי.אכן אם המנורות בבית הם מנורות 'לד' שהאיסור להדליקם הוא מדרבנן, הרי שזה רק מדרבנן. אבל מאידך, אם כל החשמל נפל, וכשהוא מרים את החשמל הוא מרים גם את הפלטה – שזה איסור מהתורה, מצד שני הגוי לא חושב על הפלטה, הוא מרים את החשמל של האור, לכן אולי יש צד להקל, אבל זה לא פשוט. היום כאמור יש גויים שהם יודעים את הדברים. זה לא מה שהיה פעם. פעם היינו גרים בירושלים, לא היה גוי, גרנו לבד היהודים. כדי להביא גוי היה צריך ללכת לעיר העתיקה. אבל ב'מאה שערים' היה גוי אחד מיוחד, שהיה נמצא באיזה מרתף, והוא היה גוי של שבת, שבאס' גוי. וכשהיו באים לקרוא לו הוא היה יודע מה מותר ליהודי לומר לו ומה אסור... הוא היה אומר: \"לא, לא אל תגיד לי, אסור לך להגיד לי\"... הוא היה מלמד את ההלכות. ואחר כך הוא היה בא ביום ראשון וגובה את השכר שלו. וזה נקרא קבלנות, וגם שלא אומרים לו – הוא יודע לבד מה צריך לעשות. ובמקרים שיש היתר לומר לגוי, אפשר. הבעיה בנושא הזה היא, שאנשים חושבים \"אם אני לא אומר לו אז אין בעיה, הוא עשה לבד\", אבל לפי ההלכה זה לא יעזור גם אם לא אמר לו בכלל. כב. מי שבירך לסיום, אני רוצה לברך שוב את כל החטופים, את אלו שחזרו ברוך השם לביתם, לחיים טובים ולשלום. שתהיה להם בעזה\"י הצלחה מרובה, אחרי כל כך הרבה זמן שהם היו בשבי נורא ואיום, שהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם וירפא אותם רפואת הנפש ורפואת הגוף. ואנחנו ממשיכים להתפלל מכל הלב בעד כלל החטופים שיצאו מאפילה לאורה. אני רוצה להודות לרדיו 'קול ברמה' שב\"ה זוכים להפיץ הרבה תורה ומשדרים את השיעור הזה, אני רוצה לברך את כל המאזינים ואת ראשי הרדיו שיצליחו בכל מעשה ידיהם, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה, ואני מברך את כל הקהל הקדוש הזה, שתצליחו בכל מעשה ידיכם ונזכה כולנו לגדל את כל יוצאי חלצינו לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים, פרנסה טובה, בריאות טובה, אריכות ימים ושנים, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"285.pdf","content":"שבות| פתיחת דלת במלון על ידי גוי| מלאכת בונה בהדלקת החשמל| לומר לגוי להדליק את המזגן או רדיאטורנושאי השיעור: שימוש במעלית שבת | פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן ובדאורייתא| אור שנדלק באופן אוטומטי| דשבות במקום צורך גדול רשות הרבים בזמן הזה| טלטול מסמכים בשבת במקום שאין בו עירוב| עלייה במעלית כשגוי מפעיל אותה|285 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ו טבת תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול רבי / uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 בבית הכנסת 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים ת\"ו 20:00 מתקיים בכל יום ראשון בשעה ניתן לקבל את העלון office@ydaat.co.il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' /uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9 /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05DC /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05D5 /uni05E8/uni05DE/uni05D5/uni05D0 /uni05E2/uni05D9/uni05D1/uni05D9 /uni05DD/uni05D5/uni05D9/uni05DC /uni05DD/uni05D5/uni05D9 דוד יוסף שליט\"א 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור פרשת בא דוגמאות מצויות באמירה לגוי במלאכה דרבנן (ג) א. הדלקת מזגן בשבת היא איסור מדרבנן נמשיך את הנושא שדיברנו עליו בשבוע שעבר, בעניין ההיתר שפסק מרן לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדרבנן, כשמדובר (סימן שז סעיף ה)השלחן ערוך בצורך מצווה או צורך גדול או במקום חולי. ואתן היום כמה דוגמאות מצויות. הנה כיום יותר ויותר משתמשים במזגן לחימום, מאידך פחות משתמשים בתנורים שיש בהם אש, או תנורי גז או נפט. הדברים האלו פסו מן העולם. רוב העולם משתמש בהסקה של רדיאטורים או במזגנים. ברדיאטור יש איסור לומר לגוי להדליק באופן רגיל, אלא אם כן במקום חולי ממש, מפני שחימום צינורות הרדיאטור בא באמצעות בישול, ויש כאן מלאכה דאורייתא. אבל לגבי מזגן חשמלי, אמנם יש מחלוקת אם האיסור להפעיל מזגן בשבת לישראל הוא איסור דאורייתא או דרבנן. שהנה כשהמציאו את החשמל היו רק מנורות של חשמל, ובזמנו המנורה הייתה מתחממת, היה בה חוט שמאיר שנעשה חם כמו אש. ובשעתו דנו הפוסקים, וכמעט כולם פסקו שהדלקת חשמל בשבת יש בה איסור דאורייתא של מלאכת מבעיר. אולם לאור זאת יש לנו ללמוד שבמוצרי חשמל שאין בהם מנורה שיש בה חוט להט, כגון מקרר חשמלי או מזגן וכיו\"ב, שהפעולה שלהם היא על ידי מנוע, מצד אחד אין בה חוט להט, אבל מצד שני יש כאן יצירת זרם חשמלי, מוליד זרם חשמלי חדש. בכל זאת כתבו כמה פוסקים שזה נקרא איסור דרבנן בלבד. ב. לומר לגוי להדליק את המזגן במקום צער גדול לכן אם יש מצב שיש צער גדול בלי מזגן, למשל פה בארץ ישראל בימי הקיץ, אם שכחו להדליק את המזגן או שסידרו את השעון שבת לא בסדר, וחם מאוד, או שכחו להדליק את החימום של המזגן בימות החורף, אפילו אם זה אירע בבית – לאו דוקא בבית הכנסת, כי בזה אין הבדל אם זה צורך רבים, מותר לומר לגוי להדליק את המזגן בכדי שיחמם או יקרר את הבית. ג.בימינו בלי מזגן זה עלול להיות צער גדול אמנם בחורף כשקר בבית בוודאי זה צער גדול. אבל בקיץ, זה לא כל כך פשוט להגדיר - אני זוכר את הימים [ .מהו צער גדול כשאנחנו היינו צעירים, ולאף אחד לא היה מזגן בבית, אמנם היום נהיה יותר חם ממה שהיה אז, בכל זאת לא פער כזה גדול. אפילו מכונית עם מזגן לא היה כמעט דבר כזה, ובימים ההם היינו נוסעים בתל אביב, בשיא החום של הקיץ, ופותחים את החלונות, והיינו משתדלים לנסוע כמה שיותר מהר . וצריך ]...בכדי שייכנס אויר קצת יותר נורמלי לומר, שאמנם פעם לא היה צריך, אבל היום כיון שאנשים התרגלו לכך הרי שזה הפך להיות צורך בסיסי, ואם אדם נמצא בבית שאין בו מזגן לפעמים מרגיש צער גדול, זה ביטול עונג שבת ממש. לכן במצב כזה מותר לומר לגוי להדליק את המזגן. וכן להיפך, אם למשל הפעילו את המזגן בקיץ, והבית , קר מאוד, ]מקרר[ נהיה קר כמו פריג'ידר מותר לומר לגוי לכבות את המזגן. ובמצב כזה שהוא כיבוי זה יותר קל מאשר הדלקה. ד. שיטת החזון איש שהדלקת חשמל אסורה משום בונה סובר שבכל (מועד סימן נ אות ט) הנושא הזה תלוי במחלוקת נוספת. הנה החזון איש מצב של הפעלת חשמל, גם כשאין מנורה שיש בה חוט שמתלהט, יש בזה משום מלאכת בונה. החזון איש מסביר את הסוגיות ואת הראשונים בדרך העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il מסוימת. ולפי ההסבר שלו יש בכל פעולה של יצירת זרם חשמלי משום מלאכת בונה. וממילא כשמכבה את החשמל זה נקרא מלאכה דאורייתא של סותר. בזמנו, כשהחזון איש חידש את החידוש שלו, הגאון הרב שלום זלמן אויערבך חלק עליו, ושלח לו בכתב לנמק למה הראיות לדעתו הן לא ראיות. והחזון איש השיב לו בכמה מכתבים. כל ההתכתבות הזאת נדפסה בשו\"ת מנחת באריכות גדולה מאוד. בעזרת השם בספר שלי על (סימן יא)שלמה חלק א' מלאכת בונה – שאני מקווה שיצא עוד השנה – הבאתי את השיטות והסברתי בקצרה את הראיות של החזון איש, ומה שענה על כך הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך. בכל אופן, מדברי כמעט כל הפוסקים בדורות האחרונים אנחנו רואים שהם לא חששו לחזון איש. אכן ישנם כמה מגדולי ישראל שכן חששו לשיטת החזון איש, כהגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצוק\"ל והגאון רבי חיים קניבסקי זצוק\"ל. כמו כן כתב הגאון הרב בן ציון אבא שאול ועוד. אבל רובא דרובא מהפוסקים, (שו\"ת אור לציון ח\"ב פרק מא הערות א-ג)זצוק\"ל מעצם הדבר שהם דיברו רק על הבערה ולא הזכירו מילה אחת על בונה, . (ח\"א חאו\"ח סימן יט אות חי)כנראה שהם לא מסכימים לזה. וכך כותב ביביע אומר וכנראה שהם למדו את הסוגיות באופן אחר, והם סוברים שבאמת הולדת זרם חשמלי זה רק מדרבנן. ה. ניצוצות של אש בהפעלת המזגן דן על הפעלת מזגן בשבת. (ח\"ז חאו\"ח סימן לח) לאור כל האמור, בשו\"ת יביע אומר ובתשובה שלו הוא דן על זמנו שכשהיו מפעילים את המזגן, היו יוצאים כמו ניצוצות של אש. והוא דן אם הניצוצות הללו יש בזה דאורייתא או לא. ומסיק, שאין בזה איסור דאורייתא. לכן מותר לומר לגוי במקום צער גדול (ח\"ב סימן יז אות ג, וחלק להדליק את המזגן. וכמו כן כתב גם בשו\"ת מנחת יצחק י סימן כט ד\"ה וכל זה). ו. פתיחת דלת במלון על ידי גוי דוגמא נוספת: כיום בבתי מלון בכל העולם, יש דלת שפותחים אותה על ידי כרטיס דיגיטלי. מכניסים כרטיס ונסגר מעגל חשמלי שמשחרר את הדלת. בארץ ישראל, ב\"ה, בכל בית מלון שיש לו כשרות - עושים מפתח מיוחד לשבת שאפשר לפתוח באופן רגיל. אבל בחוץ לארץ לא תמצאו היום אפילו מלון אחד שעדיין פותחים בו את הדלת עם מפתח רגיל, מלבד כמה בתי מלון של יהודים שומרי מצוות, שגם מתארחים שם יהודים שומרי מצוות. והנה יהודי המתארח במקום כזה בשבת, כיצד עליו לנהוג לגבי פתיחת הדלת בשבת. האם מותר לומר לגוי לפתוח את הדלת. וגם בזה צריך לומר, שכיון שאין שום פעולה חשמלית שמוציאה אש, אין פה חוט המתלהט, זו רק פעולה דיגיטלית של יצירת זרם קלוש של חשמל, לכן אם יש צורך להיכנס לחדר, מותר לומר לגוי לפתוח את הדלת. ז. כיצד להימנע מאמירה לגוי בבתי מלון כיום ישנה אפשרות אחרת כדי להימנע מאמירה לגוי. כשאני נמצא במלון בשבת, אני מכניס קצת נייר טישו בלשונית של הדלת, ואז הדלת לא נסגרת. ואני שם פתק על הדלת: 'נא לא להפריע', ואז אף אחד לא נכנס לחדר כל השבת. ולא צריך לבקש מגוי לפתוח. אבל פעם הייתי באיזה בית מלון ועשיתי כך, וכשבאתי בלילה אני רואה שכנראה מישהו ראה שהדלת לא סגורה לגמרי, הוציא את הנייר וסגר את הדלת. במצב כזה מותר לומר לגוי שיבוא עם כרטיס ויפתח לי את הדלת. למעשה, ישנם בתי מלון בעולם שכבר מכירים את היהודים והגוי מגיע לפתוח עבורם את הדלת. לא היה מקום שבאתי, וביום שישי אמרתי להם שאני אבוא בלילה ואני צריך שיפתחו לי את הדלת, ולא הסכימו. באופן כללי, אני מעדיף לא לומר להם בשבת, ואני אומר להם מערב שבת, כי יותר טוב שהגוי יעשה מעצמו, למרות שהוא עושה מלאכה עבורי שבאופן . אבל גם בשבות דשבות במקום צורך גדול, (סימן רעו סעיף א)כללי זה אסור כדאי לעשות את זה בלי אמירה מפורשת. ואני בא בערב שבת, ונותן להם כמה דולרים, וכשאני מגיע בשבת אני רק אומר להם את מספר החדר והגוי עולה ופותח את הדלת. ח. הסרת המונע לגבי פתיחת הדלת במלון יש סיבה נוספת להתיר אמירה לגוי. שהרי ההנאה ממלאכת הגוי היא לא מגוף המלאכה. הוא רק מסיר את המניעה. היהודי , אלא ההנאה היא רק ]... - הוא לא אוכל את הדלת[ לא נהנה מגוף הדלת בכך שכעת יכול להיכנס אל החדר. (שו\"ת אגרות משה ח\"ב אכן הגאון הרב משה פיינשטיין לא מסכים לחילוק הזה . הוא כתב על מקום שיהודי הביא מפתח כדי לפתוח את בית חאו\"ח סימן עז) הכנסת בשבת במקום שיש איסור טלטול דאורייתא, שאסור להיכנס לבית הכנסת. וצריך לבקש מגוי שיעשה זאת. ולכאורה גם במקרה הזה היהודי לא נהנה מגוף המלאכה. ובכל זאת הרב פיינשטיין החמיר בזה, רואים שהוא לא מתחשב בסברה הזאת. אבל באמת בהיגיון יש פה איזה צד נוסף להקל. ט. כמה חשוב ללמוד הלכות תראו כמה חשוב ללמוד הלכות! פעם הייתי באיזה מקום עם יהודי אחד שסיפר לכולם בצער גדול שהוא היה בבית מלון, והוא ניגש לקבלה בלילה ולקח את המפתח, את הכרטיס לחדר. והוא חשב שאסור להגיד לגוי שיפתח עבורו ומותר רק לרמוז, ולכן ישב ליד החדר שלו על הריצפה , על השטיח, והמתין כמה שעות עד שיבוא איזה גוי ושהוא ירמוז לו. והנה פתאום באה איזה גויה זקנה, והוא מיד ניגש אליה ואמר לה: תסלחי לי גבירתי, אני לא מצליח לפתוח את הדלת... והיא אמרה לו מה?! דבר כזה פשוט אתה לא יודע לעשות... בוא אני אראה לך, הכניסה את הכרטיס והדלת נפתחה. הוא בא להודות לה, אבל היא סגרה את הדלת, ואמרה לו יופי, עכשיו בא נראה אם דרך [ .אתה יודע לעשות זאת בעצמך... הוא לא ידע מה לעשות במצב כזה . ]אגב, אם הכרטיס הזה משמש רק לפתיחת הדלת גם הוא מוקצה ואכמ\"ל וכאמור, הלכה למעשה, כמובן שעדיף כאמור לעשות באופן שהדלת לא תיסגר כלל. אבל יש הרבה אנשים שחוששים לעשות כך, יש להם חפצים יקרים בחדר וכיו\"ב, לכן מותר מעיקר הדין לומר לגוי במפורש שיפתח עבורם את הדלת כי זו שבות דשבות במקום צורך גדול. כמו כן יש בהרבה בתי מלון דלת אוטומטית שנפתחת. גם בארץ יש דבר כזה בהרבה מבני ציבור. אמנם בדרך כלל הם לא פעילים בשבתות, אבל בבתי חולים למשל, יש להם דלתות אוטומטיות. היום ב\"ה רוב בתי החולים ובתי המלון בארץ, דואגים מראש לנטרל מערב שבת את הפעילות האוטומטית של הדלתות, והן נשארות פתוחות בכל מהלך השבת. או שלחילופין מאפשרים כניסה אחרת. אבל בחוץ לארץ, הדלתות הללו פועלות כך גם בשבתות, וכשמגיע למלון למשל והדלת נעולה, וכשמתקרבים לדלת יש עין אלקטרונית שמזהה ואז הדלת נפתחת אוטומטית, ולאחר שנכנסים -הדלת נסגרת. גם בזה הפתרון הוא לבקש מגוי שילך לפניך. י. אור שכבה מחמת שהיהודי עזב את המקום פעם הייתי בבית מלון והתעוררה לי שאלה אחרת. הרי אם אמרתי לגוי מערב שבת שיפתח עבורי את הדלת בשבת, וכשאני מגיע אני מנופף לו מבחוץ, והוא ניגש ופותח, והוא עומד ליד הדלת כדי שאכנס. ואני ציפיתי שהוא יעמוד שם עד שאני אכנס. ואז לאחר שאמשיך הלאה הוא יעזוב את הדלת. אבל מה שקרה הוא, שברגע שהגעתי לדלת - הוא הלך. והרי אם אני ילך הדלת תיסגר מחמת שהלכתי, הרי שאני גורם לסגירת הדלת, האם מותר לי להמשיך וללכת? אותה שאלה התעוררה לי במקום אחר. יש הרבה מקומות בעולם היום שיש בחדר המדרגות מנורה שנדלקת אם מישהו עובר שם. סיפרו לי אנשים בצרפת, שהיהודים התחננו לפני הגויים השכנים שלהם לעשות מנורה שתהיה דלוקה כל הזמן, אבל הם לא הסכימו. והם אומרים שזה לצרכי ביטחון מגנבים, כדי שידעו אם יש מישהו בחדר המדרגות לפי אם המנורה דלוקה או לא. וכיצד יהיה מותר ליהודי להיכנס? על ידי גוי. ישנם יהודים שיש להם משרתות גויות, והוא קובע עם המשרתת שכשחוזר מבית הכנסת תמתין לו בכניסה לבנין ושתלך לפניו, והאור נדלק מחמתה. והנה כשהיא ממשיכה לדרכה, והיהודי נשאר בחדר המדרגות, הרי שכשיוצא האור מיד ?כבה, וממילא האור כבה מחמת אותו יהודי. האם זה מותר או אסור יא. פסיק רישיה ולא ימות באמת, אם נתבונן טוב, זה מותר. זה נקרא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. כבר הסברתי כמה פעמים מה זה פסיק רישיה: פירוש המילים \"פסיק רישיה\" זה תחתוך את ראשו. \"פסיקי רישיה ולא ימות\" – דהיינו אם אדם אומר אני חותך את הראש של התרנגול, ואני לא רוצה להרוג אותו, וכי יתכן שהוא לא ימות?! כלומר שכשאדם בא לעשות מלאכה והוא לא מודה רבי שמעון (שבת עה.) מתכוון למלאכה אבל היא נעשתה, אומרת הגמרא בפסיק רישיה שזה אסור. כלומר שבאמת אין לו שום כוונה על המלאכה, אבל היא בוודאי תעשה, למשל, יש מנורה שנדלקת במקרר בפתיחת הדלת. ואדם פותח את הדלת של המקרר כדי להוציא דבר מאכל שבתוך המקרר. המנורה לא מעניינת אותו, היא אולי עוזרת לו לראות מה שיש בפנים, אבל המטרה בפתיחת הדלת היא לא המנורה. זה פסיק רישיה, כיוון שבוודאי תידלק המנורה, וזה אסור. יב. פסיק רישיה אסור מהתורה צריך לדעת, שפסיק רישיה זה אסור מהתורה, ויש לכך כמה ראיות מהגמרא (שבת קג. ד\"ה לא צריכא) והתוספות (ערך סבר) ומהראשונים. הנה יש מחלוקת הערוך על פסיק רישיה דלא ניחא ליה. שהערוך סבר שזה מותר, והתוספות סבורים שזה אסור מדרבנן. והלכה כדברי התוספות. ומשמע מדבריהם, שאם זה ניחא ליה – דהיינו שהאדם מעוניין בזה הרי שזה איסור דאורייתא. נגד אחד (שו\"ת ברכת אברהם סימן יט) וכך כתב רבנו אברהם בן הרמב\"ם בתשובה שהיה בזמנו שרצה לומר שאיסור פסיק רישיה הוא מדרבנן, ורבינו אברהם - דרך אגב, בגוי זה יהיה מותר. [ .השיב לו שזה לא נכון, ואסור מהתורה . ]ויבואר בעז\"ה באחד השיעורים הבאים יג. לא איכפת לו אם החשמל ייכבה אשר על כן, כאשר עברתי במקום שהדלת נפתחה על ידי הגוי, ואם אלך הדלת תיסגר בגללי, הרי לא אכפת לי מהדלת אם היא תיסגר או תיפתח, לא מעניין אותי בכלל, אני רציתי להיכנס. ברגע שנכנסתי זה כבר לא ענייני. כמו כן הוא הדין באור שבחדר המדרגות, שהגוי הלך לפניי והדליק את האור, ואחרי שאני אעלה האור יכבה, וכי אכפת לי שהאור יכבה או יישאר דולק?! אם כן כיון שזה דבר שלא איכפת לי זה נקרא פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ולא צריך שיהיה נגד זה, אלא עצם הדבר שלא אכפת לי זה נקרא לא ניחא ויש לכך (סימן שכ סעיף יח ד\"ה דלא) ליה. כך כותב המשנה ברורה בביאור הלכה ראיות מהגמרא. אמנם רוב הראשונים סוברים שעדיין זה אסור מדרבנן, וגם עצם כיבוי החשמל באור שבמדרגות הוא איסור דרבנן, כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובחשמל שזו גחלת של מתכת, זה עוד יותר קל. לכן כיוון שזה פסיק רישיה, ולא מתכוון לכיבוי, ולא אכפת לו מהכיבוי, הרי שזה פסיק רישיה דרבנן במקום שלא ניחא ליה, מותר. יד. לא חטאת, לא עווית ולא פשעת... פעם היה בארץ יהודי אחד חשוב ממקסיקו שהתארח באיזה מלון. והוא סיפר לי, שביום שבת בצהריים הוא הלך להתפנות בלובי של המלון, וכשנכנס התחיל לרדת שם מים באופן אוטומטי, יש שם עין אלקטרונית שמזהה שמישהו נכנס. והוא חשב לעצמו, הרי אם אלך המים ייפסקו, האם מותר לזוז משם? או שהוא צריך להישאר... כשהוא סיפר לי את זה צחקתי, אמרתי לו תגיד את האמת, מה עשית?... ואז הוא אמר לי: הרב, חטאתי, עוויתי, פשעתי, וכי מה אתה רוצה שאעשה?! שאני אשאר בשירותים כל השבת?! אבל אני אמרתי לו: לא חטאת, לא עווית ולא פשעת! וזו מאותה הסיבה שאמרנו קודם להתיר, שהרי כשהוא יוצא מהשירותים – לא אכפת לו שהמים ירדו, זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, כיון שגם הפעולה החשמלית הזאת היא ודאי דרבנן. אבל כמובן שלכתחילה לא עושים דבר כזה. לכן אני מיד התקשרתי לרבנות ירושלים, וסיפרתי להם שבמלון פלוני יש בעיה כזאת, וצריכים לדאוג שזה לא יהיה אוטומטי שם, וכך היה, הם מיד סידרו את זה. בדומה לכך יש בתי מלון שבברז של המים יש עין אלקטרונית כדי שירד מים, בבתי מלון כאלו צריך לדאוג לפחות לאורחים הדתיים, שיהיה להם ברז רגיל ונורמלי שיוכלו להשתמש בו בלי שום פעולה חשמלית בשבת. טו. לומר לגוי ללחוץ על הקוד החשמלי בכניסה לבנין יש שאלה מצויה בחו\"ל, בפאריז שבצרפת נתקלתי בזה בכמה מקומות, אנשים מתגוררים בבתים משותפים, בבניינים שיש בהם הרבה קומות, ובכניסה יש קוד חשמלי כדי להיכנס לבניין. ובפאריז מישהו סיפר לי, שהיתה משפחה של יהודים שדרשו לעשות קוד מכני שאין בו שום פעולה חשמלית, והשכנים הגויים התנגדו והם ניצחו בבית משפט. וההלכה בזה, שגם בזה מותר לומר לגוי שילחץ על הכפתורים ויפתח את זה בשבת. טז. שומר גוי שפותח את הדלת עבור היהודי אותו הדבר ראיתי בכמה מקומות, שיש להם שומר בבניין שיושב בתוך איזה בית קטן, וכשהדיירים מתקרבים והוא רואה ומכיר אותם – לוחץ על הכפתור והדלת נפתחת, ואם הוא לא מכיר הוא לא יפתח, וזה נועד לביטחון. במצב כזה הרי פתיחת הדלת זה שבות דשבות במקום צורך גדול, וכמו שאמרנו לגבי הדוגמאות של חדר במלון. אבל כאן יש גם סיבה נוספת להיתר, שהרי מצידי שהגוי יקום ויפתח את הדלת עבורי, ומה שהוא לוחץ על הכפתור בכדי לפתוח את הדלת הוא כדי שלא יצטרך לקום ולפתוח, ממילא זה אדעתא דנפשיה. הוא עושה זאת עבור עצמו, שלא תהיה לו טירחא. יז. עליה במעלית המופעלת על ידי גוי יש נושא שהוא מאוד מצוי, שיש מקומות שיש בניינים גבוהים מאוד, כגון בתי מלון וכיו\"ב, ואין בהם מעלית שבת. ואנשים חושבים שמותר לומר לגוי שילחץ על הכפתור של המעלית, או אם הגוי בלאו הכי כבר עולה במעלית – שמותר להיכנס איתו ביחד. אבל זה פשוט לא נכון. ואסביר. הנה כל ההיתר של שבות דשבות במקום מצווה או במקום צורך, הוא רק כשהיהודי אינו עושה שום פעולה של יצירת זרם חשמלי, ומי שעשה את זה – הוא אך ורק הגוי. והנה במעלית, מצד אחד אין שום ספק שאין כאן מלאכה דאורייתא, אין כאן זרם חשמלי שגורם שיהיה חוט מתלהט כמו אש, זה מנוע. ואפילו המנורה שנמצאת בכפתור שמזמין את המעלית היא לד ואינה מתחממת. וכל הבעיה בעליה במעלית היא של היהודי העולה בה, משום שבמעלית רגילה ישנן שתי בעיות מרכזיות לגבי שבת: האחת, שהכוח החשמלי שמוליך את המעלית הוא תלוי במשקל שיש בתוכה. כלומר שאם המעלית ריקה, הרי שהכח החשמלי יהיה הרבה פחות מאשר כשיש בתוכה בני אדם. וכמה שיש יותר בני אדם בתוך המעלית זה מחשב מהר את המשקל ועל פיו מופעלת עוצמה חשמלית יתרה. הבעיה השניה היא הדלת, פעם היתה עין אלקטרונית כזאת כשנכנסים ויוצאים. היום ברוב המעליות זה כמעט לא קיים. אבל עדיין הרי כשהאדם נכנס הדלת לא נסגרת עליו, היא חוזרת אחורה, הרי שהוא עושה פעולה חשמלית בעצם היכנסו למעלית. ויש עוד הרבה בעיות אחרות, אבל אלו שתי הבעיות המרכזיות שיש במעלית המופעלת על ידי גוי. יח. מעלית שבת מה שעושים הוא מעלית שבת. שיש בה מעלית שבת שני דברים: האחד, שהמנוע החשמלי של המעלית עובד באותה כמות חשמל בין אם המעלית ריקה ובין אם יש בה כמה בני אדם. וממילא הכניסה לתוך המעלית לא מפעילה יותר כוח. ואגם אם כן זה כמה גרמות. ואם אדם רוצה מעלית שבת חשמלית כשרה למהדרין זה לא על ידי גרמא של גרמא של גרמא, אלא סוג כזה שכמות הנוסעים במעלית אינו מעלה או מוריד בפעולה החשמלית. דבר שני, לפני שהדלת נסגרת המעלית משמיעה צפצוף. ואנשים יודעים שברגע שמתחיל להשמיע את הצפצוף הדלת עומדת להיסגר ויש להתרחק מהדלת. אם יש מעלית שבת – היינו שיש בה את שני הדברים הללו, ומותר להשתמש בה בשבת. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יט. כשמרן וחכם בן ציון עלו עשר קומות ברגל אני זוכר שהייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק\"ל בפנמה. זה היה בשנת תשנ\"ד, כמה חודשים לפני שאמא ע\"ה וגם רעייתו של חכם בן ציון ע\"ה הלכו לעולמן בהפרש של שבועיים. ושתיהן הצטרפו איתנו לנסיעה. ושהינו שם בשבת בבית מלון, והחדרים היו בקומה העשירית. אמנם בהתחלה ביקשנו שביום שישי יורידו אותנו לקומה נמוכה יותר, אבל לצערינו הם לא עשו את זה, הגויים שכחו, והם נשארו בקומה עשירית. בליל שבת, אכלנו בביתו של הרב הרב ציון לוי ע\"ה, ולאחריה חזרנו ברגל למלון שהיה לא רחוק משם. כשהגענו למלון, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וגם חכם בן ציון, התירו לנשותיהם שהיו ממש חלשות וחולות - לעלות במעלית באופן שהגוי ילחץ על הכפתור. לא הייתה שום ברירה אחרת. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, שכבר לא היה כל כך צעיר, הוא היה , וחכם בן ציון שהיה משותק חלקית וחולה מאוד, הם 70 כבר למעלה מגיל התעקשו שהם לא מוכנים לעלות במעלית והם עלו ברגל עשר קומות! הם עלו לאט לאט ודיברו דברי תורה, קומה ועוד קומה, מישהו הלך והביא להם כיסאות, ובכל קומה ישבו ונחו מעט, זה לקח להם הרבה זמן עד שהצליחו להגיע לקומה העשירית, לחדרים שלהם. אבל בשום פנים ואופן לא הסכימו לעלות במעלית על ידי גוי. לנשים הם התירו, כי זה נקרא צורך חולה שאין בו סכנה, שבוודאי גם בחולה שאין בו סכנה יש מתירים אפילו דרבנן. אבל לגבי עצמם, חכם בן ציון שבוודאי היה בגדר של חולה במצבו, ובכל זאת הוא לא הסכים להקל על עצמו בשום אופן! ולמרות שזה לקח להם הרבה זמן עד שהם עלו למעלה לחדר. מזה נלמד, כמה צריך להיזהר כשמתארחים בבית מלון בשבת, לעשות מאמץ גדול להשיג חדר בקומה נמוכה, ואם אי אפשר - שיעלה ברגל. ככה צריך לעשות. כמו כן יש אנשים בחוץ לארץ שגרים בבניינים רבי קומות, ובכמה מקומות ראיתי שהם באמת דואגים שאחת מהמעליות שיש בבניין תהיה מעלית שבת. כנראה שהם משלמים לגויים עבור כך. אבל אם זה לא מעלית שבת, אפשר לעלות על ידי גוי רק בדוחק גדול של מקום חולי או אדם זקן, ויחפש היתרים לעלות במעלית 20 ומלכתחילה, אדם זקן שלא יגור בקומה על ידי גוי, אלא יינסה למצוא דירה אחרת. כ. עובדין דחול אני זוכר שפעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה בסאו פאולו בברזיל, וניגש אליו יהודי שגר רחוק מאוד מבית הכנסת, ושאל את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אם מותר לו לנסוע ברכבת בשבת. שהרי הוא לא עושה כלום, יש לו מלווה גוי שמשלם עבורו, ואם צריך הוא אפילו לא צריך את הגוי, כי כולם מכירים אותו והוא יכול לעלות בלי לשלם. ובוודאי שלא תיגרם שום תוספת חשמל בפעולת הרכבת אם רק אדם אחד נוסף עליה. וכמו כן היא נוסעת בתוך העיר ואין בעיה של תחום שבת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לו שאכן הוא צודק לכאורה, אבל יש פה עובדין דחול. מה זה יהודי נוסע ברכבת בשבת?! אפילו שהכל מופעל על ידי גויים, בשום פנים ואופן אסור. ואז הוא אמר: כבוד הרב, אם אתה אומר לי שאסור, המשמעות היא שאני צריך להתפלל בבית בשבת!... אבל אאמו\"ר השיב לו, למה אתה צריך להתפלל בבית? תקנה בית באזור של היהודים! היהודי לא ויתר: \"תראה איזו וילה יש לי! ואילו באזור של היהודים כולם גרים בדירות בקומות, ואני רוצה וילה! ואאמו\"ר ענה לו: אדרבא, תקנה דירה בשביל שבת! יש לך ברוך השם הרבה כסף, יש לך וילה יפה ותקנה גם דירה, ובשבת תלך לדירה שלך! אבל לומר שהוא פטור מללכת לבית הכנסת, כי אין לו בית כנסת בסביבה, והרב אסר עליי לנסוע ברכבת, בשום פנים ואופן לא! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא רצה בשום אופן להתיר לו לנסוע ברכבת, אפילו שזה רק לצורך מצווה, אסור. כי זה עובדין דחול, זה פרסיה לעשות דבר כזה, וזה לא בא בחשבון. כא. טלטול מסמכים בשבת נחזור לנושא שדיברנו, שבות דשבות במקום צורך גדול. פעם קיבלתי שאלה מעניינת מצרפת. ששם בזמן הקורונה שהיה אסור לצאת מהבית, עשו חוק, שאם הולך לאיזשהו 'מועדון' – שאנשים לא ישתגעו... – היה מותר ללכת לשם, או שהולך לסיבות מסוימות שמותר ללכת אליהם, אבל כדי שכל אחד לא ימכור סיפורים לשוטרים, היה צריך לפני שיוצאים להנפיק איזה אישור מיוחד על דף ובו כתוב שעת היציאה, ואם שוטר עוצר אותו היה יכול לבדוק, מאין באת ולאן אתה הולך, ולמי אלה לפניך... והנה, היהודים רצו ללכת לבית והיו מכינים מיום שישי את המסמך הזה ]...' - הם קראו לו 'מועדון[ ,הכנסת והיו כותבים בו את השעה שבו היו אמורים לצאת. והתעוררה שאלה האם מותר לטלטל את הדף הזה בשבת. ואני התרתי להם, כי צריך לדעת שיש הרבה פוסקים שסוברים שבזמן הזה אבל (ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ח סימן ל).אין לנו רשות הרבים, והכל זה דרבנן כמובן שלא התרתי להם לקחת את המסמך הזה ביד, אלא בתוך הגרב וכיו\"ב, שזה נקרא טלטול בשינוי שהוא אסור מדרבנן. וממילא יש כאן שבות דשבות – שהרי רשות הרבים זה דרבנן, ומטלטל בשינוי – על ידי ישראל. ועוד יש להוסיף, שרוב הראשונים סוברים, שאם אדם יצא מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת דרך רשות הרבים, הוא לא עוצר בדרך, זה גם כן מדרבנן. לכן הוריתי להם גם שלא יעצרו בדרך. האמת, שהשאלה הזו היא איננה חדשה מתקופת הקורונה, אלא קודם לכן, שנה ויותר היו מקומות שהיה אסור להסתובב בלי תעודת זהות. 100-לפני כ והיו יהודים ששאלו כמה מגדולי הפוסקים האם מותר לקחת את התעודה ולהניח אותה בתוך הגרב ולטלטל אותה בשבת. כדי שאם יתפוס אותם שוטר הוא יוכל להראות לו את התעודה. וכמעט כל הפוסקים שהיו לפני מאה שנה התירו את זה. ולאור זאת, אני גם כן התרתי. כב. אמירה לגוי לטלטל במקום שאין בו עירוב למה אני מספר את זה? כי השאלה הזאת יכולה להיות לגבי אמירה לגוי. למשל, אם בצד השני של הרחוב גר החבר שלי, ואני רוצה ביום שבת לשלוח את הגוי שיביא לו עוגת יום הולדת. אני רוצה לעשות לו הפתעה. והגוי מטלטל את העוגה במקום שאין בו עירוב, האם מותר לעשות כן או לא. הנושא הזה הוא מחלוקת גדולה בפוסקים. אני כתבתי על זה בספר שלי על באריכות. והמסקנה שזה (סימן שכה סעיף י)אמירה לגוי על דברי השלחן ערוך אסור. למרות שכאן יש שלושה שבותים: א. אמירה לגוי. ב. שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. ג. שזה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. דהיינו שאני אומר לגוי שיילך ברציפות, ולא יעצור בדרכו. בכל זאת, בדבר כזה הוא אינו נקרא צורך גדול. אכן אם למשל אין לי חמין, או יין לקידוש או לחם משנה, דברים בסיסיים שהם צורך הסעודה ממש, יהיה מותר לומר לגוי במקרה הזה להעביר. אבל אם זה לא כל כך מקום צורך, רק שתהיה עוגת יום הולדת – אסור. אפשר לשיר 'היום יום הולדת' גם בלילה ולאכול עוגה... ולא להתיר להעביר על ידי גוי. וכן הוא הדבר אם רוצה לשלוח לו איזה בקבוק יין או ויסקי וכיו\"ב, הסעודה יכולה להתקיים יפה מאוד גם בלי הדברים הללו. אבל כאמור, אם אין לו תבשיל חם או אין לו לחם משנה או יין לקידוש, בזה אפשר יהיה להקל גם באמירה לגוי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ושלא יעצור בדרך. ולמעשה גם אם הוא עצר על דעת עצמו – זה כבר נקרא אדעתיה דנפשיה. כג. מי שבירך אני מברך את כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' שמשתתפים איתנו בשיעור, ואת כל המשתתפים כאן בבית המדרש, יהי רצון שבכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו, תעלו מעלה מעלה בתורה ויראת שמים, זרע קודש של קיימא וכל מילי דמיטב. ואנחנו שולחים מכאן ברכה גם כן לכל חיילי הצבא, שהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם, ואת כל החטופים שנזכה בעז\"ה בקרוב שכולם יחזרו לביתם בבריאות טובה, ואריכות ימים ושנים, ושובע שמחות. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"286.pdf","content":"אמירה לגוי באיסור| יומא דהילולא ד'באבא סאלי' זיע\"א| ' גם מי שנהרג מאש כוחותינו נחשב שנפל על קידוש הנושאי השיעור: גזיזת ציפורניים על ידי גויה | לומר לגוי לכבות את שריפה| אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה| דרבנן לצורך מצוה למה חג הפסח | מה מותר להניח על הפלטה בשבת| אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים בדאורייתא ובדרבנן| במקום מצוה נקרא 'חג המצות'286 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' ד' שבט תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול רבי / uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 בבית הכנסת 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים ת\"ו 20:00 מתקיים בכל יום ראשון בשעה ניתן לקבל את העלון office@ydaat.co.il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' /uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9 /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05DC /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05D5 /uni05E8/uni05DE/uni05D5/uni05D0 /uni05E2/uni05D9/uni05D1/uni05D9 /uni05DD/uni05D5/uni05D9/uni05DC /uni05DD/uni05D5/uni05D9 דוד יוסף שליט\"א 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור פרשת בשלח אמירה לגוי לצורך מצוה או במקום מחלוקת הפוסקים (ד) א. על קידוש השם נקדיש את השיעור לעילוי נשמת יעקב בן שולמית אביטן ע\"ה. מדובר ביהודי שנהרג בעזה מאש כוחותינו, והמשפחה שלו מאוד כואבת שבגלל טעות אבל כבר מזמן אמרתי, ירו בו והרגו אותו. ואני חוזר ואומר, שלמעשה זה נחשב שהוא נהרג על קידוש השם. למרות שהוא נהרג מאש כוחותינו זה נקרא שהוא נהרג על קידוש השם. מכיוון שכל הרוג שבא כחלק מהמאמץ במלחמה נגד האויבים שלנו זה חלק מהמלחמה, במלחמה קורות טעויות כאלו, ולכן זה נחשב שהוא נהרג על קידוש השם. ואנחנו מתפללים לעילוי נשמתו, ומנחמים את המשפחה שלא יוסיפו לדאבה עוד, אכי\"ר. ב. ה'באבא סאלי' זיע\"א היום חל יום ההילולא של הבבא סאלי ע\"ה. יש עדיין אנשים שזוכרים אותו, כבר שנים. ואני זוכר את 41 עברו מאז פטירתו הידידות הגדולה שהייתה בינו לבין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ולמעשה, אם לא הבבא סאלי, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מתמודד על תפקיד הרב הראשי. היו עליו הרבה לחצים שיתמודד, ומי ששכנע אותו לבסוף היה הבאבא סאלי שלא רק שהוא תמך בו, אלא אף כתב לו מכתב, וזה הוביל לזה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נבחר להיות הרב הראשי. שמעתי מאאמו\"ר שלאחר זמן מה מבחירתו לראשון לציון, הזדמן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לנתיבות ומסר שיעור בישיבה שם, ואחר כך ביקר את הבבא והבאבא סאלי אמר לאאמו\"ר, שיש כעת עת רצון בשמיים ואפשר היום סאלי בביתו. ואז הבבא סאלי ביקש שכולם יצאו, ונשארו שניהם לבדם. להביא את המשיח! לכן אני אזמין עכשיו שוחט, נשחט כבש, נעשה סעודה ואנחנו נביא היום את המשיח! אבל אאמו\"ר ענה לו, שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול כי יש לו שיעור בבני ברק. והבבא סאלי התפלא, ואמר לו, מה זה?! אני מדבר איתך להביא את המשיח, ואתה אומר שיש לך שיעור בבני ברק?! ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל ענה לו, הרי כך אומרים חז\"ל, גדול תלמוד תורה יותר מהקבלת פני משיח. אבל הבאבא סאלי התחנן והפציר, אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשום אופן לא הסכים, ונסע לשיעור. כשאאמו\"ר סיפר לי את הסיפור הזה, הייתי סקרן לדעת, ושאלתי אותו, למה לא הסכמת? האם זה בגלל שחשבת שבאמת לא יבוא המשיח?... או שחשבת שבאמת לא צריך להביא את המשיח?... אבל אאמו\"ר לא הסכים לענות לי על כך. ואף אמר לי שבמפורש שאינו רוצה לענות. לאחר שנים, שוב פעם חזרתי על הסיפור, ושאלתי אותו: למה לא הסכמת? אבל אאמו\"ר היה עקבי, והתעקש שאינו רוצה לענות לי. וכמובן שהיום הסוד הזה נשאר סוד. אולי בעתיד נדע... בכל אופן צריכים לדעת, שהבאבא סאלי היה גדול מאוד בתורה, מעבר למה שאנשים מסתכלים. היום אנשים בודקים לפי הניסים והמופתים, ושברכותיו היו מתקיימות, אבל צריך להבין שהקדושה שלו לא הייתה מחמת מה שאנשים חושבים, אלא באמת הוא היה ענק גדול בתורה. פרוש מהעולם הזה ממש לגמרי. צדיק יסוד עולם, ואוהב כל יהודי, הוא היה מוכן להקדיש שעות כדי לקבל אנשים לברכה. ואנחנו צריכים להתפלל שזכותו תגן עלינו, ובזכות זאת העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il .ה' יזכה אותנו לבשורות טובות, ישועות ונחמות ג. שבות דשבות לצורך מצוה מדרבנן אמרנו בשיעורים הקודמים, שחכמים התירו שבות דשבות במקום מצוה או במקום צורך גדול. דהיינו לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדרבנן, אם יש בדבר צורך מצוה או צורך גדול. ונתנו לזה כמה דוגמאות. כגון אדם שנמצא בבית מלון, והחדר נעול, ולצורך פתיחתו צריך להעביר כרטיסי דיגיטלי, שמותר לומר לגוי לפתוח את החדר כיון שזו מלאכה דרבנן במקום צורך גדול. כמו כן לומר לגוי להפעיל מזגן לחימום או קירור וכיו\"ב. ואכמ\"ל. ויש לדון לגבי אמירה לגוי לצורך מצוה, מה יהיה אם המצוה עצמה היא לא מצוה דאורייתא אלא מצוה דרבנן. האם מותר לומר לגוי לצורך מצוה כתוב בפירוש לכאורה שאפשר גם (סימן שז סעיף ה) דרבנן. והנה בשלחן ערוך לצורך מצוות דרבנן. שכתב מרן, שמותר לומר לגוי בשבת לעלות על האילן להביא שופר לתקוע תקיעה של מצוה. מרן לא כתב 'ביום טוב' אלא 'בשבת'. והרי ראש השנה שחל בשבת חכמים הפקיעו את מצות תקיעת שופר, לא תוקעים בשופר. והרי ראש השנה אינו יכול לחול ביום שישי ושבת אלא רק בשבת וראשון. ואם ביום שבת אומר לגוי להביא שופר היינו שעושה זאת לצורך מחר, שהמצוה היא רק מדרבנן. והרי עלייה לאילן בשבת זה איסור דרבנן, ואמירה לגוי זה דרבנן, הרי שזה שבות דשבות לצורך מצוה דרבנן – תקיעת שופר ביום השני של ראש השנה. ומותר. לכאורה זו ראייה טובה מאוד בדברי השלחן ערוך. ד. שבות דשבות לצורך מחר יתירה מזאת רואים בדברי מרן, ששבות דשבות לצורך מצוה שהיא לא תתקיים היום – מותר. שהרי מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת לצורך יום טוב. למרות שכעת בשבת אין לו צורך בזה. ה. בירור הראיה מדברי מרן יש שרוצים לדחות את הראיה הזאת, כי הלשון של מרן השלחן ערוך שם מילה במילה. והרמב\"ם עצמו סבר (פרק ו מהלכות שבת הלכה ט)מועתקת מהרמב\"ם שגם בזמן הזה יש מצב של תקיעה בשופר בשבת במקום שיש בית דין קבוע אם כן אין כל ראיה מהרמב\"ם לא על מצוה דרבנן (ראה פרק ב מהלכות שופר הלכה ח). ולא על מצוה של מחר, כי באמת לפי הרמב\"ם ניתן לתקוע בשבת עצמה. פסק (סימן תקפח סעיף ה) אבל לכאורה מהשלחן ערוך זו כן ראיה, משום שמרן שבכל מצב אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת. אכן יש שרצו לומר, שכיון שמרן העתיק את לשון הרמב\"ם ולא טרח לשנות את הלשון, מוכיחה להיפך. ובאמת המילה 'בשבת' אינה דווקא, אבל באמת הכוונה של מרן השלחן ערוך ליום ראשון, שבאותו יום תוקעים בשופר. וממילא אין הוכחה כלל. אבל זה דוחק לומר כך, ובוודאי שאם דעת מרן היא שאמירה לגוי היא רק במצוה דאורייתא, או דווקא לצורך היום – לא היה כותב כך. ואדרבא, היה משנה את כל הנושא. אשר על כן לכאורה מכאן יש ראיה שגם לצורך מצוה דרבנן - יהיה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן. ו. מלאכה שאינה צריכה לגופה יש עוד שאלה שדנים בה הרבה האחרונים. האם מותר לומר לגוי לעשות דבר שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונקדים ונבאר מהי מלאכה שאינה צריכה לגופה: אם אדם עושה פעולה שהיא מלאכה ומתכוון לפעולה הזאת, אבל המטרה היא לא המלאכה. למשל, יש מלאכת חורש בשבת, ולכן גם אסור לחפור באדמה בשבת. והנה אם אדם צריך עפר, אין לו צורך בעצם החפירה, אלא הוא רק צריך עפר. הרי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. דוגמה נוספת שנמצאת כבר בדברי חז\"ל: הנה מלבד מלאכת הבערה יש מלאכת כיבוי. וכאשר אדם מכבה גחלים, עצים בוערים, הרי שזה כיבוי לשם כיבוי, יש לו תועלת בעצם הכיבוי, הוא רוצה ליהנות מגחלים לתנור לחימום הבית וכיו\"ב. לעומת זאת אם יש שריפה, ומכבה אותה, זה כבר נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי כל כיבוי שהוא לא לצורך עשיית פחם נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. . רבי יהודה סובר שחייב (שבת מא:)להלכה זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון . אבל רבי שמעון סובר (פרק א מהלכות שבת הלכה ז)מהתורה, וכדבריו פוסק הרמב\"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. מה פירוש המילה 'פטור'? דהיינו שזה . יש הרבה ראיות (סימן שטז סעיף ח ועוד)אסור מדרבנן, וכך דעת השלחן ערוך לנושא הזה בדברי מרן שסבר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן, וזו מחלוקת גדולה בראשונים. ז. כיבוי מנורת חשמל המתלהטת בשבת והנה אם למשל, יש לאדם בביתו מנורת חשמל שמתחממת, יש בה חוט המתלהט שנהיה כמו אש, אם אדם מדליק חשמל כזה בשבת – חייב מן התורה משום מבעיר. אבל אם מכבה את החשמל בשבת, אמנם כיבוי הוא גם אסור אבל מדרבנן. כי הוא אינו מתכוון לעשות בזה פחם, אין לו מטרה כזו, אם כן זו אמנם מלאכת כיבוי אבל אינה צריכה לגופה – שהרי אינו עושה פחמים. ובמצב כזה, שהגחלת – החוט המתלהט – היא של מתכת, גם הרמב\"ם שסבר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מהתורה, בכיבוי גחלת של מתכת מודה שזה אסור רק מדרבנן (פרק יב מהלכות שבת הלכה . הרי שלהלכה כיבוי חשמל אסור (סימן שלד סעיף כז)ב). וכך פסק השלחן ערוך - מלבד מה שנתבאר בשיעורים הקודמים שהרבה מכשירי [ .רק מדרבנן חשמל גם הפעלתם היא איסור מדרבנן בלבד, כמו מזגן וכיו\"ב מכשירים .]שיש בהם מנוע חשמלי ח. לומר לגוי לכבות את האור בחדר שישנים בו אשר על כן אדם שרוצה לישון בחדר, ושכחו לכבות את האור, והוא לא מצליח להירדם בצורה כזו האם יהיה מותר לומר לגוי לכבות את המנורה הדלוקה בחדר? כמובן, שאם ישנה אפשרות ללכת לישון בחדר אחר – עדיף. אבל אם אין חדר, ואין לו היכן לישון, האם יהיה מותר לומר לגוי שיכבה את האור. לכאורה זה שבות דשבות במקום צער. שהרי אמירה לגוי זה דרבנן, והגוי עושה כיבוי שאינו לצורך עשיית פחמים וזה גם מדרבנן. האם במקום צער יהיה מותר או אסור. זו מחלוקת גדולה בפוסקים. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי כי זה נושא מסובך, אבל הנה יש כמה ראשונים ואחרונים שמתירים פסיק רישיה בדרבנן, אבל הם אומרים חוץ ממלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר שאמנם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא דרבנן, אבל זה דרבנן חמור יותר. והשאלה היא לגבי אמירה לגוי, האם נתייחס אל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שאר דרבנן, או שמא שנאמר שזה חמור יותר. ט. כיבוי שריפה בשבת קבעו, שאסור לכבות (שבת קכא:)יש שרוצים להביא ראיה מהר\"ן. שהנה חז\"ל שריפה בשבת. למרות שבמלאכת הכיבוי הוא לא רוצה פחמים אלא רק שהבית לא יישרף, וזה כיבוי שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לכן ליהודי בוודאי שאסור לכבות, אבל חז\"ל קבעו שאסור לומר גם לגוי לכבות, אלא מותר רק לומר לגוי \"כל המכבה אינו מפסיד\". לרמוז לו: \"חביבי, מי שיכבה יקבל הרבה שכר. הוא לא יפסיד\". אבל לומר לו בפירוש אסור. רואים כאן שאמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן של כיבוי אסורה למרות שזה שבות דשבות במקום הפסד גדול. הוא מפסיד את כל הבית שלו. וצריך להדגיש שאין מדובר כשיש חשש סכנה, שבמקום שיש חשש פיקוח נפש – מותר לכבות. אלא למשל בית פרטי של אדם לבד, וכל הדיירים יצאו החוצה. אין שום חשש סכנה לאף אחד, השריפה לא תתפשט, זה רק הפסד ממוני, באופן כזה אסור לומר לגוי במפורש אלא רק ברמז. י. למה חכמים אסרו לכבות שריפה על ידי גוי כותב, שחכמים החמירו במלאכה (דף סא ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה ובמקום) והנה הר\"ן שאינה צריכה לגופה, כי עצם ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה זו הגדרה מסובכת ולא הכל בקיאים בה. והר\"ן מוסיף עוד נימוק: אדם בהול על ממונו, אדם שרואה שהבית שלו נשרף הוא נכנס לפניקה, הוא לא חושב אם זה פיקוח נפש או לא, אלא רק הפסד כספי. ויכול להיות שהוא יבוא לכבות את האש מרוב בהלה. ולכן חז\"ל אסרו אפילו על ידי גוי מפני שחששו שהוא יבוא לעשות בעצמו. ויש לדון בדבריו, האם הר\"ן בא לתת שני נימוקים, וכל אחד בפני עצמו. שאם כך יוצא שהר\"ן סבר שבמלאכה שאינה צריכה לגופה אי אפשר להתיר שבות דשבות. שהרי כך משמע בבירור לפי הנימוק הראשון. וזו ראיה מדברי הר\"ן, שאמנם בלאו הכי סבר לאסור שבות דשבות במקום מצוה, אבל הוא מתייחס למלאכה שאינה צריכה לגופה לא ככל שבות דרבנן. מאידך אפשר לומר, שהר\"ן כתב שבצירוף שני הנימוקים יחד – גם שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם מצד שאדם בהול על ממונו – ולכן חכמים החמירו. וממילא אין כל ראיה לשבות דשבות במלאכה שאינה תריכה לגופה. וזו שאלה גדולה איך ללמוד פשט בר\"ן. אני חושב שמדיוק לשונו של הר\"ן נראה שכוונתו היא שצריך את שני הנימוקים יחד, ואין להביא ראיה לעניין שבות דשבות במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואכמ\"ל. יא. ראיה מדברי הריטב\"א והריב\"ש שאמנם התיר שבות דשבות (עמ\"ס שבת לב:)אבל יש ראיה מפורשת מהריטב\"א במקום מצוה, אך אסר שבות דשבות במקום הפסד. והוא מביא ראיה מהנושא הזה של דליקה ומשמע שחז\"ל לא יתירו אמירה לגוי במקום כתב ששבות דשבות במקום (שו\"ת הריב\"ש סימן קכא)הפסד. וכמו כן גם הריב\"ש מצוה אסור, והביא ראיה שהנה אפילו במקום הפסד – שריפה, אסור לומר לגוי לכבות. ולכאורה אפשר לדחות את ראיית הריטב\"א והריב\"ש, שדווקא בדליקה זה דרבנן חמור – כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך מזה שלא חילקו בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לשאר דיני דרבנן, משמע שבאמת אין חילוק, ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ככל דיני דרבנן. יב. הלכה למעשה לכן למסקנת ההלכה, אם שכחו אור בחדר ויש עוד חדר לישון עדיף ללכת לישון בחדר השני. כי תמיד אמירה לגוי היא רק כשאין ברירה אחרת. אבל אם אין ברירה, אין מספיק מיטות או שהוא רגיל למיטה שלו וקשה לו להחליף, יש לו צער, יהיה מותר לומר לגוי לכבות את האור כדי שהאדם יוכל לישון. יש בנושא הזה הרבה אריכות ואני כתבתי על זה באורך בהלכה ברורה סימן שי\"ז, ושם הבאתי עוד ראיות לכאן ולכאן. יש למשל דיון בפוסקים על אשה ששכחה לגזוז ציפורניה, האם מותר לומר לגויה שתגזוז לה. שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין מי שמשתמש בציפורניים שנגזזו. וכמעט כל הפוסקים התירו כי זה מקום מצוה. רואים שגם במלאכה שאינה צריכה לגופה התירו, ואכמ\"ל. יג. בישול אחר בישול בלח וביבש יש דיון גדול בפוסקים על אמירה לגוי בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים. וכדי לבאר זאת נביא את הדוגמא עליה מדברים הרבה פוסקים. הנה יש לנו הלכה שאין בישול אחר בישול ביבש. אם יש תבשיל שהוא יבש, ואני רוצה לחמם אותו בשבת - אין בישול אחר בישול. זה דבר מוסכם בין פוסקי הדור האחרון לגבי לחמם אוכל יבש על פלטה חשמלית, ואני כתבתי בנושא הזה בהלכה תשובה ארוכה מאוד בנושא הזה להתיר, ושכן דעת (על סימן שיח סעיף ד) ברורה ובשאר ספרים שלו. (סימן מה) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת חלק ב' אבל הוא קיצר בנושא והקשו עליו הרבה קושיות, ואני הבאתי שם בתשובה ארוכה ומפורטת, את כל הראיות שרבנים גדולים ניסו להביא מהבית יוסף, שלחן ערוך ומסברות הראשונים, וביארתי את הכל. וברוך השם אני חושב שהדברים נכונים, ומותר לקחת סיר שיש בו למשל בשר מבושל או אורז, או כל תבשיל יבש שהוא לא נוזלי, ולחמם אותו בשבת על פלטה חשמלית. לעומת זאת תבשיל לח, לחמם בשבת מרק שהתקרר, זו מחלוקת ראשונים, לומד בדעתו (סימן שיח) מתיר. ומרן הבית יוסף (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג) הרמב\"ם שכיוון שהוא לא חילק בין לח ליבש משמע שסבר, שאין בישול אחר בישול (יט ע\"א בדפי הרי\"ף ד\"ה תנו גם לא חילק בזה. והר\"ן(עמ\"ס שבת יח: ולט.) בלח. הרשב\"א ) כותב בפירוש, שלא ידעתי מה חילוק יש בין מים מבושלים רבנן ובריש פרק ד למבושל אחר. אם כן יש לנו את הרמב\"ם, הרשב\"א, הר\"ן ועוד הרבה ראשונים שאומרים שאין בישול אחר בישול בין בלח בין ביבש. הרא\"ש והטור (הובאה בר\"ן שם ובספר עליות דרבנו יונה בבא בתרא יט.), מאידך גיסא, רבנו יונה , רבנו ירוחם (ח\"ג נתיב יב), ועוד הרבה ראשונים (סימן רפב)הסמ\"ק (סימן שיח), כותבים שיש בישול אחר בישול בלח דווקא, ואילו ביבש אין בישול אחר בישול. (סימן שיח סעיף ד, ובסוף להלכה מחמירים בבישול אחר בישול בלח, זה שלחן ערוך במפורש בכמה מקומות, שכל תבשיל שיש בו מרק סימן רנג, ובסימן שיח סעיף טו) , אסור ]' - לפעמים כותב את המילה 'מרק' לפעמים הוא כותב את 'רוטב[ לבשל אותו בשבת. מרן כתב את זה בסתם, ואפילו לא הזכיר שהרמב\"ם בדרך כלל כשמרן [ והרשב\"א שהם מחשובי הראשונים - פוסקים אחרת . ]'פוסק אחרת ממה שהם פסקו, הוא מביא את דעתם כ'סתם' ו'יש אומרים לכן למעשה בוודאי שאסור לחמם מרק על הפלטה בשבת ללא כל ספק. אכן אם הוא עדיין פושר אצל האשכנזים במקרים מסוימים זה יהיה מותר ואכמ\"ל. אבל מרק קר מהמקרר – לספרדים ולאשכנזים – אסור להניחו על הפלטה בשבת. יד. לומר לגוי להניח מרק על הפלטה בשבת והנה יש לדון, האם מותר יהיה לומר לגוי להניח מרק קר שהיה במקרר על הפלטה בשבת. והנה ראשית צריך לדעת, שלהסוברים שיש בישול כותב בפירוש, (שם)אחר בישול בלח – היינו שזה איסור דאורייתא. הרא\"ש - בהלכות שבת, תמיד כשבגמרא או בדברי [ .\"\"אם נצטנן והרתיחו חייב רבותינו הראשונים כתוב \"חייב\" היינו שזה איסור דאורייתא וזה חילול שבת . וכמו כן גם הטור ושאר ]גמור. וכשכתוב \"פטור\" הרי שזה אסור מדרבנן הראשונים שכתבו שיש בישול אחר בישול בלח, כותבים בפירוש שחייב ואסור מהתורה. אשר על כן מצד אחד אני אומר לגוי לעשות איסור מהתורה, מצד שני, יש את דעת הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן שזה מותר גם לישראל. אז אם לשיטתם מותר גם לישראל, לכל הפחות על ידי גוי נתיר. טו. אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים כותב (סימן שיח סעיף ט) הנושא הזה הוא מחלוקת: מרן החיד\"א בברכי יוסף להתיר. והיסוד שלו הוא, שכיוון שאמירה לגוי זה לא כמו שיהודי עושה בעצמו, אין מה להשוות אמירה לגוי שזה דרבנן ליהודי שעושה שזה דאורייתא. אם כן מתי מרן השלחן ערוך החמיר? רק כאשר היהודי מניח את המרק בעצמו, שזה חשש דאורייתא, פסק מרן שיש בישול אחר בישול בלח. אבל על ידי גוי שהאיסור הוא רק מדרבנן, ויש בזה מחלוקת הפוסקים – שהרי הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן מתירים אפילו על ידי ישראל - יש לומר ספק דרבנן לקולא, ויש להקל לכל הפחות על ידי גוי. וכך צריך לומר מסברא. טז. הוכחת מרן החיד\"א מדברי מרן השלחן ערוך מרן החיד\"א מביא לכך כמה ראיות, אחת הראיות היא ממלאכת בונה וסותר. מביא מחלוקת באיזה עניין, וכתב: יש (סימן שיד סעיף א, ו-ז) שם השלחן ערוך מתירים ויש אוסרים ויש להקל על ידי גוי. והרי שם מדובר גם כן במחלוקת לגבי מלאכה דאורייתא. ומרן כותב בפירוש שעל ידי גוי מותר. רואים שגם במחלוקת שמרן החמיר ליהודי, ורוב הפוסקים הסכימו שליהודי זה איסור דאורייתא, והנה לגוי מרן מיקל לומר, כיון שיש מתירים. יז. בירור דעת הרמ\"א באמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים (סימן רנג סעיף ה) לעומת זאת נראה שהרמ\"א לא הסכים לזה, מפני שהרמ\"א להלכה, שאם אדם (מהדורת אורייתא תשובות למסכת שבת קכב.) מביא תשובת הרשב\"א אמר לגוי להבעיר אש ולחמם תבשיל, אסור לאכול את התבשיל הזה בשבת. ואפילו אם ימתין שהתבשיל יתקרר – אסור. הרשב\"א כותב שקונסים אותו. גם מרן בבית יוסף מביא את התשובה הזו, אבל הרמ\"א הביא את התשובה הזאת בהבדל גדול. שהנה למעשה הגוי עשה כאן שתי מלאכות: מלאכת מבעיר. והמלאכה של לחמם את התבשיל. והנה הרי הרשב\"א דעתו היא שאין בישול אחר בישול בלח. ובאמת הרשב\"א כתב שהוא אמר לגוי להבעיר אש. דהיינו מלאכה דאורייתא. אולם הרמ\"א כתב שאמר לגוי \"לחמם התבשיל\" – והרי כאמור להרשב\"א זו מלאכה דרבנן. משמע בדברי הרמ\"א (ס\"ק לז)שהוא מדבר רק על חימום התבשיל. וכך הבין בדברי המגן אברהם בדברי הרמ\"א. דהיינו שהרמ\"א סבר, שלא רק שאסור לומר לגוי לחמם הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' - דרך אגב רואים פה שהרמ\"א סובר בלח שהצטנן לגמרי [ ,תבשיל בשבת . אלא אפילו לאכול את התבשיל הזה קר – אסור. ]זה איסור דאורייתא המגן אברהם בעצמו חולק על הרמ\"א, ודעתו שבדיעבד מותר לאכול את התבשיל שחומם על ידי גוי אפילו כשהוא חם, כי הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן מתירים בישול אחר בישול בלח. ומרן החיד\"א מיקל יותר שמותר מתחילה לומר לגוי. יח. הרמ\"א מסכים עם מרן החיד\"א במקומות מסויימים למעשה אני הבאתי כמה ראיות שהרמ\"א עצמו החמיר בזה רק בבישול אחר משמע, שמותר לומר לגוי לחמם (סימן קב) בישול בלח. הנה בתשובות הרמ\"א תבשיל שנתבשל חצי בישולו אפילו שאינו מבושל כל צורכו, כי יש מתירים לגמרי. רואים שהרמ\"א גם כן הולך כמו השיטה של מרן החיד\"א, ורק בבישול אחר בישול בלח הרמ\"א מחמיר. ויוצא למסקנא, והבאתי לזה כמה ראיות, שלהלכה אנחנו נוקטים שאמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים מותר. ודברים כאלו הם מצויים מאוד, ואולי בשיעורים הבאים בעז\"ה, ניתן עוד ראיות ודוגמאות לזה. יט. חימום 'רוסטביף' על הפלטה בשבת לפי האמור יוצא, שאם אדם רוצה לומר לגוי לחמם מרק בשבת, מותר לומר לגוי ולאכול את המרק. כמו כן, אם יש תבשיל של בשר, שהוא ראוי לאכילה בדוחק אבל אינו מבושל לגמרי, מותר לומר לגוי לחמם את זה בשבת. ויש עוד הרבה דוגמאות לכך, שבכל מקום שיש בו מחלוקת הפוסקים ויש איזה צורך בזה, אפילו צורך קל, ואפילו אינו צורך מצוה, מותר לומר לגוי לעשות זאת בשבת. ובחימום הבשר האמור הוא כאמור חייב להיות מבושל לפחות חצי בישולו, ולא שיהיה מצב שאינו מבושל כלל. היום אנשים אוהבים לאכול בשר שהוא אדום בפנים, הוא לא מבושל בפנים כלל, למשל, יש בשר שנקרא 'רוסטביף'. שזה בשר שאופים בתנור והוא שחום מבחוץ, אבל כשפורסים אותו לפרוסות ניתן לראות שמבפנים הוא אדום ממש, האדום האדום הזה בוודאי שזה לא מבושל, ואסור אפילו לומר לגוי לחמם אותו בשבת. פעם הייתי אצל אחד בארצות הברית, ובשבת בבוקר הגישו בשר כזה. וראיתי שזה אדום בפנים. בקצה זה נראה מבושל לגמרי, אחר כך זה מתחיל להיות ורוד, ואחר כך זה מתחיל להיות אדום. ואמרתי לבעל הבית, איך חיממת את הבשר הזה? הרי אם זה היה כל הלילה על הפלטה, זה היה יבש כמו עץ! ואז הוא אומר מה הבעיה? אמרתי לגויה שתחמם לנו את זה. ואז אמרתי לו תסלח לי מאוד, אסור לאכול את זה. אפשר לאכול את החלק העליון שהוא מבושל לגמרי, וגם כל החלק שהוא ורוד – עוד מילא, אבל החלק הפנימי האדום, אסור באכילה ללא כל ספק. אפילו על ידי אמירה לגוי, כי זה לא מבושל בכלל. כ. חג הפסח וחג המצות אומר רעיון קטן בפרשת השבוע שקראנו – פרשת בא. אנחנו עוסקים בפרשיות הללו ביציאת מצרים, יצאנו ממצרים בחיפזון ומרוב החיפזון לא היה לנו זמן לאפות לחם, \"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו ובגלל זה חג הפסח נקרא בתורה \"חג המצות\". בכל מקום (שמות יב, לט),להם\" שחג הפסח מוזכר הוא בשם \"חג המצות\". שואל המהר\"ל מפראג, למה קוראים לפסח \"חג המצות\"? הרי המצה זה סיפור צדדי שקרה, והרי הסיפור הגדול של פסח הוא היציאה מעבדות לחירות, נעשינו לעם, ראינו ניסים גדולים כל כך, ולבסוף החג נקרא על שם זה שעשו מצות ולא לחם?! הנה לסוכות קוראים \"חג הסוכות\" כי יושבים בסוכות, \"חג שבועות\" על שם שספרנו שבעה שבועות, וכמו כן ראש השנה ויום הכיפורים השמות שלהם מורה על מהות הימים האלו, ולמה בחג הפסח קוראים לו \"חג המצות\" על שם משהו שהוא לכאורה צדדי כל כך. היה יותר מתאים לקרוא \"חג החירות\", \"חג הגאולה\", \"חג הניסים\", \"חג הישועות\", או אם תרצו: \"חג העצמאות\"... אבל למה חג המצות?! כא. המצות הן הלב של חג הפסח המהר\"ל מפראג אומר תשובה מאוד חכמה ויפה, שלצערי בגלל שהזמן קצר לא נוכל להרחיב עליה את הדיבור. אומר המהר\"ל, זה לא נכון לחשוב שהמצות זה עניין צדדי, המצות זה הלב של החג. הרי עם ישראל נולדו (סוטה וגדלו במצרים, הם התרגלו למצרים, יש לנו כלל \"חן מקום על יושביו\" אדם שגדל במקום מסוים והתרגל אליו, אפילו שזה לא מקום כל כך מז.), נחמד - הוא מתרגל לחיות בו. הנה יושב פה ידידי רבי דניאל שמאע שיחי' שבא מפנמה, אתם יודעים מעלות חום ויורד גשם! כל יום יורד 40 מה זה פנמה?! שם בכל השנה יש גשם! כשאנשים מגיעים לפנמה, הם סופרים את השעות מתי כבר הם ייצאו מהמקום הזה... איך אפשר לגור במקום בחום כזה?! זה נמצא ליד הים ומזיעים שם מאוד, ונוסף על כל הצרות כל יום יש שם גשם... והנה אנשים גרים שם ואוהבים את המקום, ואפילו אלו שמתגוררים שם ובאים לפה ממש מחכים מתי סוף סוף ישובו לפנמה. וכי לא טוב להם פה בארץ ישראל?! אבל באמת הם רגילים למקום שם, הם נולדו וגדלו שם, הם לא מוותרים על המקום שלהם שם. עם ישראל היה במצרים, גדלו שם וחיו שם, היה קשה להם לעזוב את המקום שהיו רגילים אליו. והנה בדרך כלל אדם עוזב לתקופה מסויימת את המקום שבו הוא גר, לעומת זאת כאן בארץ מצרים עם ישראל עוזב את המקום לצמיתות, ולאיפה הם הולכים?! לא במטוס, במחלקה ראשונה, אלא על חמורים למדבר. ובדיוק שם במדבר – משה רבינו אומר להם: אין זמן! אין זמן להתכונן \"וגם צידה לא עשו להם\"! וכל אחד עם ילדיו לוקח את כל בני משפחתו, בלי אוכל, בלי שתיה, יוצאים כי משה רבינו אמר להם! הרי לכאורה הם היו אמורים לבוא אל משה רבנו ולהגיד לו, רבינו משה! תן לנו זמן להתארגן! אבל משה רבנו אומר להם: רבותיי, אין זמן, יוצאים עכשיו ממצרים. \"ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ\", והם לוקחים את הבצק על שכמם. משה רבנו אמר שיוצאים ממצרים, אז יוצאים ממצרים! הבצק הזה, המצות הללו, מראות את הנאמנות המוחלטת שהייתה לעם ישראל אל הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא כל כך אוהב את עם ישראל, כשהוא רואה את הנאמנות שלהם אליו, הקדוש ברוך הוא קורא לחג \"חג המצות\"! כשהקדוש ברוך הוא שלח את ירמיהו הנביא להודיע על הגלות, איך מסתיימת הנבואה הראשונה: \"הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור: כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ . הקדוש ברוך הוא זוכר לנו את זה! הקב\"ה זוכר את (ירמיה ב, ב)לא זרועה\" הנאמנות המוחלטת שהיא היא המהות של יציאת מצרים, של חג המצות. כמה זה חשוב שנהיה נאמנים לבורא עולם. חייב אדם לברך על כל דבר שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו. אנחנו לא יודעים חשבונות של הקדוש ברוך הוא, לפעמים יש דברים שנראים לנו טובים, ואנחנו לא שואלים למה קיבלנו. אז גם בדברים שנראים לנו רעים, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למה הקדוש ברוך הוא עשה לנו, אין לנו טענות ח\"ו אל בורא העולם, \"לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה\" – אנחנו צריכים ללכת בנאמנות אחרי הקדוש ברוך הוא, בין אם אנחנו מבינים או אנחנו לא מבינים, או אפילו אם אנחנו חושבים שאנחנו מבינים. אנחנו לא יודעים חשבונות של הקב\"ה, ולכן זו הדרך שלנו. ובמיוחד בימים אלו שאנחנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. יש לנו כל מיני דברים שאנחנו לא מבינים, כל מיני תהליכים שקורים בארץ ישראל שאנחנו לא מבינים אותם, אבל אנחנו בטוחים שבמהרה נזכה להתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אכי\"ר. אני רוצה לברך את כל הציבור ששומעים את השיעור, וגם את המאזינים ברדיו 'קול ברמה' ששומעים את השיעור בשידור חי, אני מברך את כולם שיתברכו בכל הברכות שבתורה בני, חיי ומזוני בכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו לעבודתו יתברך, אכי\"ר."},{"filename":"287.pdf","content":"תענית ביום ט\"ו בשבט| אמירת תחנון בט\"ו בשבט| מנהג אכילת פירות בט\"ו בשבט| עיקר יום ט\"ו בשבט הוא עניין הלכתי נושאי השיעור: פרי ממין שדבעה | פרי העץ ופרי האדמה איזה מהם יקדים| ברכת 'העץ' היא ברכה מבוררת יותר| מנהג תענית לחתן ולכלה ביום החתונה| | הגאון מהר\"ם בן חביב| איזה אדר הוא העיקרי בשנה מעוברת| סתם ויש אומרים בדברי מרן השלחן ערוך| ופרי חביב את מי יש להקדים שמא יגרום החטא| ההבטחות של הקב\"ה הם על תנאי שנתפלל| קשים מזונותיו וזיווגו של אדם כקריעת ים סוף287 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' י\"א שבט תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול רבי / uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 בבית הכנסת 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים ת\"ו 20:00 מתקיים בכל יום ראשון בשעה ניתן לקבל את העלון office@ydaat.co.il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' /uni05EA/uni05E2/uni05D3 /uni05D4/uni05D5/uni05D7/uni05D9 /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05DC /uni05D4/uni05DC/uni05D9/uni05DC/uni05D5 /uni05E8/uni05DE/uni05D5/uni05D0 /uni05E2/uni05D9/uni05D1/uni05D9 /uni05DD/uni05D5/uni05D9/uni05DC /uni05DD/uni05D5/uni05D9 דוד יוסף שליט\"א 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור פרשת יתרו ענייני ט\"ו בשבט – דיני קדימה בברכות א. ראש השנה לאילנות השיעור לעילוי נשמת ר' עזרא בן סניור רוח השם תניחנו בגן עדן, אכי\"ר. השבוע חל ט\"ו בשבט. חז\"ל קבעו שיום ט\"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וצריך לדעת שזה בעיקרון מושג הלכתי. ט\"ו בשבט זה לא (ראש השנה יום הדין על האילנות, שהרי המשנה אומרת: \"בארבעה פרקים בשנה העולם פרק א) נידון: בפסח על התבואה, בשבועות. בעצרת על פירות האילן, בסוכות בחג נידונים על המים, ובראש השנה כל באי העולם - זה בני אדם - עוברים לפניו כבני מרון\". דהיינו שיום הדין של האילנות זה בעצרת. מאידך גיסא, המשמעות של ראש השנה לאילנות ביום ט\"ו בשבט היא, הלכתית, לעניין מעשרות. בתרומות אין נפקא מינה, אבל במעשרות יש. שהנה בששת השנים לשמיטה, בשנים ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית – ראשי תיבות אבד\"ה – מפרישים מעשר שני. בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. ובכל השנים מפרישים מעשר ראשון. והנה ירק צריך להשקות אותו תמיד, גם במקום שיורד גשם באופן נורמלי, והזמן הקובע של ירקות לאיזה שנה הם שייכים הוא זמן הלקיטה. דהיינו מתי שקוטפים את הירק. לעומת זאת, בפירות, באילנות, התאריך הקובע זה ט\"ו בשבט. כי בט\"ו בשבט, למעשה, זה כבר רוב הזמן של עונת הגשמים, ולכן זה התאריך הקובע. וממילא זה נפקא מינה כדי לדעת לאיזה שנה הפרי שייך. זה נפקא מינה גם לגבי שנת השמיטה ולגבי קביעת הזמן של ערלה. שזה - בהזדמנות אולי נסביר [ .תלוי אם האילנות חנטו לפני ט\"ו בשבט או אחריו בהרחבה לגבי דיני ערלה מה המשמעות של ט\"ו בשבט, יש בזה כמה הבדלים. כי יש פעמים ששלושים יום בשנה חשובים שנה, ופעמים צריך שלוש שנים מלאות. לפעמים זה יכול להיות אפילו יותר. יש בזה .]הרבה פרטי דינים ואכמ\"ל ב. מנהג אכילת פירות ביום ט\"ו בשבט מכיוון שט\"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות יש מנהג שמופיע כבר בספר תיקון יששכר שחיברו גדול (הובא במגן אברהם סימן קלא ס\"ק טז) אחד שחי בתקופתו של מרן הבית יוסף, שכתב שנוהגים להרבות באכילת פירות בט\"ו בשבט. המנהג הזה היה נפוץ תמיד אצל האשכנזים, אבל גם אצל הספרדים הוא היה, במיוחד אצל אלו שנוהגים על פי המקובלים. שנוהגים לקחת מכל מיני פירות ושבעת המינים במיוחד, ולברך עליהם. כמובן צריך להיזהר מאוד, שמחמת שרוצים לברך שלא יבואו למצב שמברכים ברכות לבטלה. אבל על כל פנים הוא מנהג נפוץ מאוד. כיום גם ספרדים וגם אשכנזים נוהגים להרבות באכילת מיני פירות בט\"ו בשבט. ג. תענית ביום ט\"ו בשבט פסק גם שאין אומרים תחנון בט\"ו בשבט. (סימן קלא סעיף ו)מרן בשלחן ערוך שאסור להתענות בט\"ו בשבט, זה (סימן תקעב סעיף ג),כמו כן כתוב בשלחן ערוך כמו יום טוב קטן. לעילוי נשמת ר' עזרא סיט בן סניאר ז\"ל - נלב\"ע י\"ב שבט תשפ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il ד. תענית ביום החופה לחתן ולכלה יש מנהג – במיוחד אצל האשכנזים – שהחתן והכלה מתענים ביום החופה. ויש יסוד למנהג הזה, והוא מופיע כבר בתקופת הראשונים. יש אומרים שזה בגלל שהחתן והכלה מוחלים להם על כל עוונותיהם. ולומדים את זה \"וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל\", (בראשית כח, ט) מהפסוק : \"וכי מחלת שמה? והלא בשמת שמה, אלא (ירושלמי ביכורים ג, ג)ושואלים חז\"ל שנמחלו לו כל עוונותיו\". למדו מכאן שיום החופה הוא כמו יום כיפור של החתן והכלה. ולכן יש שנהגו להתענות ביום החופה. ויש אף שנוהגים, שבתפילת מנחה של יום החופה, החתן והכלה אומרים את נוסח הווידוי שאומרים בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים. יש אומרים סיבה אחרת: שהנה אם לאחר החתונה, פתאום הכלה לא תמצא חן בעיני החתן, והוא יבוא לבית הדין, והוא ירצה להימנע מגט - זה מסובך מדי בשבילו... ויטען שהיה שיכור בזמן החופה, הוא שתה הרבה לפני החתונה. כמובן שטענה כזאת, אפילו אם שתה – לא כל כך פשוט שהיא תתקבל, הרי הקידושין קידושין אפילו אם היה שיכור, אלא אם כן היה שיכור כלוט, שיכור לגמרי שלא יודע מה נעשה איתו, שדינו כשוטה לכל דבר. אבל אם הוא מבין קצת – הקידושין קידושין. על כל פנים יש אומרים, שבגלל זה נהגו שהחתן מתענה באותו היום. ה. תענית ביום החופה למנהג הספרדים רוב הספרדים לא נהגו להתענות ביום החתונה. אדרבה, יש הרבה פוסקים ספרדים שכותבים שאסור לצום כי זה יום טוב שלו. אז אם החופה היא לאחר השקיעה זה באמת עדיין לא יום טוב, זה ערב יום טוב. אבל אם החופה היא לפני השקיעה זה יותר חמור לכאורה, שהרי מתענה ביום טוב. אבל הבן איש חי ועוד כמה פוסקים מזכירים את המנהג הזה. ו. תענית ביום החופה או יום הפטירה שחלו ביום ט\"ו בשבט אם חל יום החופה ביום ט\"ו בשבט, כותב המגן אברהם שלא מתענים, משום שזה כמו אדם שמתחתן בראש חודש או בחנוכה או פורים שאסור לו להתענות בהם. בחול המועד אסור להתחתן, אבל בחגים הללו שהם מדרבנן מותר, אבל אסור לצום בהם. ובכלל הדבר הוא יום ט\"ו בשבט, כיון שמרן פסק שאסור להתענות בו ממילא גם חתן אסור להתענות ביום ט\"ו בשבט. בכלל זה, גם מי שיום פטירת אביו או אימו חל ביום ט\"ו בשבט, אינו מתענה, כי אסור להתענות ביום זה. ז. סדר קדימה בברכות כפי שאמרתי, נהגו בט\"ו בשבט להרבות באכילת פירות, ולכן חשוב מאוד ללמוד בימים הללו את הלכות ברכות. ב\"ה יש הרבה הלכות ברכות. במסכת ברכות יש פרקים שלמים שדנים בברכות הנהנין, ברכות הראייה וברכות הריח. בכל דבר יש כמה סוגים של ברכות. וניגע היום בכמה נקודות בעניין סדר קדימה בברכות. אם יש לפני האדם פרי שברכתו העץ ופרי שברכתו האדמה, שהן ברכות שונות. יש נידון איזו מהם היא ברכה נחשבת למבוררת יותר. יש אומרים שברכת העץ נחשבת לברכה מבוררת יותר, מפני שאם יש ספק מה לברך אם ברכת העץ או האדמה – מברך האדמה ופוטר את העץ. כמו כן אם אדם טעה, ובמקום לברך העץ על פרי שברכתו העץ ובירך עליו האדמה, בדיעבד יצא. כי גם העץ גדל באדמה. כלומר בסופו של דבר גם העץ יוצא מהאדמה. לעומת זאת, אם אדם ייקח עגבנייה או כל ירק אחר, ויברך עליה בורא פרי העץ אינו יוצא ידי חובה, משום שזה לא גדל על העץ. אכן אם זה פרי האדמה שגדל על דבר שהוא כמו עץ ממש, באמת יש פוסקים שאומרים שיצא ידי חוב,. וכך הדין להלכה, כי סוף סוף הוא לא שיקר, הוא בירך העץ וזה כמו עץ. אבל ירקות שבוודאי אינן גדלים בעץ, אם בירך עליהם העץ לא יצא ידי חובה. אם למשל היה לפניו שהכל והעץ, או שהכל והאדמה, זה כמעט מוסכם שברכות העץ או האדמה קודמים לברכת שהכל. חז\"ל קבעו (ברכות מ.), \"על הכל אם בירך שהכל נהיה בדברו יצא\". דהיינו אפילו על פרי העץ או פרי האדמה. וממילא ברכת שהכל אינה נחשבת לברכה מבוררת, כיון שהיא וז\"ל: \"הביאו לפניו (סימן ריא סעיף ג) כוללת את כל המינים. וכך פסק בשלחן ערוך דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה, שאינה פוטרת אלא דבר אחד. וכן בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודם\". ח. איזה שירצה יקדים אשר על כן נחלקו הראשונים, האם ברכת העץ קודמת לברכת האדמה, משום שהיא ברכה מבוררת יותר מאשר ברכת האדמה. מאידך יש ראשונים שאמרו, שמכיוון שכל דבר שהוא פרי האדמה לכתחילה מברכים עליו ברכת האדמה, וכל דבר שהוא העץ צריך לברך עליו העץ, הרי שברכת העץ אינה מבוררת יותר מאשר ברכת האדמה ודינם שווה. מרן בשלחן ערוך מביא את המחלוקת הזו, וכתב וז\"ל: \"ואם הביאו לפניו בורא פרי העץ (שם) ובורא פרי האדמה איזה מהם יקדים. ויש אומרים שבורא פרי העץ קודם\". כלומר שמרן מביא בסתם את הדעה שהברכות הללו שוות, ואת הדעה השניה שברכת העץ קודמת הביאה כ'יש אומרים'. וכלל הוא בידינו: סתם ויש אומרים הלכה כסתם. אם כן לשיטת היש אומרים, שברכת העץ קודמת, היינו שבכל מצב ברכת העץ קודמת להאדמה. מאידך, ל'סתם' שהובא בדברי מרן, משמע שזה לא משנה אם פרי העץ שיש לפניו הוא פרי משבעת המינים – ענבים או תאנים או רימונים, או סתם פרי העץ אחר, ולצידם יש מלפפון, עגבנייה וכיו\"ב, גם בזה יש אומרים שאיזה מהם שירצה יקדים. אין דין קדימה כשהברכות אינן שוות. כמו כן אם למשל, יש לפניו העץ והאדמה, והעץ חביב יותר, זה דבר שטעים לו מאוד, כיון שהרבה ראשונים כותבים בפירוש שאיזה שירצה יקדים היינו אפילו חביב. ויש חולקים. אבל יש ראשונים שסוברים שכל מה שיש אומרים איזה שירצה יקדים, אבל אם אחד מהם הוא מין שבעה, הוא קודם. יש בזה כמה דעות. למעשה, מרן השלחן ערוך סתם, ולדעתו בכל מצב - כשיש לפני האדם כמה מיני פירות – מה שירצה יכול להקדים. אפילו אם השני הוא חביב או ממין שבעה, אם רוצה להקדים את פרי האדמה – רשאי. וכל הנידון הזה הוא רק כאשר רוצה לאכול משניהם. אך אם רוצה לאכול רק מאחד מהם, אין את הנידון של דיני קדימה. ט. אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי כמובן שלכתחילה, כדאי מאוד להקדים את המין שבעה או את החביב על פני פרי האדמה, אך לפעמים יש מצב שאין פתרון: אם למשל יש לפניו ענבים שהם משבעת המינים וברכת העץ, ומנגד יש אבטיח שברכתו בורא פרי האדמה, והוא אוהב מאוד לאכול אבטיח, הרי שהפרי האדמה הוא חביב, ופרי העץ הוא ממין שבעה. במצב כזה יש לנו לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך, שאיזה שירצה יקדים. כי אם יקדים ויברך על העץ הרי שלא עשה נכון לפי הרמב\"ם, הוא היה צריך לברך על החביב. ואם בירך על החביב, לפי כמה ראשונים זה לא טוב, כי העץ הוא מין שבעה. במצב כזה, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אין פתרון. לכן איזה שירצה יקדים. י. פרי ממין שבעה ופרי חביב הנה כאמור הראשונים נחלקו כאשר יש לפניו פרי ממין שבעה ומנגד תמיד החביב קודם. ומאידך (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יג) פרי חביב, שלהרמב\"ם לראשונים אחרים מין שבעה קודם. זו למעשה מחלוקת תנאים ואמוראים שאם יש פרי שהוא מין שבעה, ומנגד פרי אחר שהוא חביב, (מ:).בגמרא ושניהם ברכתם בורא פרי העץ, למשל ענבים ותפוחים, שאם שניהם חביבים בוודאי שהענבים קודמים, זה משבעת המינים ומין שבעה עדיף. אבל אם מצד אחד יש מין שבעה שהוא לא חביב בעיניי, יש לו ענבים ותפוחים, והתפוח הוא חביב, לפי הרמב\"ם עליו להקדים ולברך על התפוח. לעומת זאת, הרבה ראשונים חולקים על הרמב\"ם, וסוברים שמין שבעה במפורש וז\"ל: \"היו (סימן ריא סעיף א) קודם לחביב. וכן פסק מרן השלחן ערוך לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות, ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב כמו המין האחר\". – כאן מרן כותב .לכאורה שלא כדעת הרמב\"ם, ודעתו שמין שבעה וחביב מין שבעה קודם אולם בסעיף ב' כותב מרן המחבר וז\"ל: \"ולהרמב\"ם, אם היה מין אחד חביב עליו יותר, בין שברכותיהם שוות בין שאינן שוות, בין שיש בהם ממין שבעה בין שאין בהם ממין שבעה, מקדים החביב לו אז באותה שעה\". הרי שמרן מזכיר את דעת הרמב\"ם. ולכאורה יש לנו כלל, סתם ויש אומרים הלכה כסתם. שהרי בסעיף א' כתב בסתם שמין שבעה קודם לחביב, ובסעיף ב' מרן מביא את שיטת הרמב\"ם בשמו. יא. מרן לא הכריע להלכה אולם למעשה דעת מרן לא פשוטה כאן. כיון שמרן לא כתב במפורש את הסתם ויש אומרים, שאז צריך להיות הלכה כסתם. אלא כתב מצד אחד בסתם, ומצד שני כתב \"ולהרמב\"ם\". זה דבר שיש עשרות פעמים בשלחן ערוך שמרן כותב דעה אחת בסתם אחר כך הוא כותב \"ולהרמב\"ם\" או \"ולהרא\"ש\", הוא מזכיר אותם בשמם. אז האם זה גם נחשב כמו סתם ויש כותב, שמרן כאן בסימן רי\"א לא הכריע (סק\"א)אומרים או לא. ובאמת הט\"ז אם מין שבעה קודם או חביב קודם. ומבאר הפרי מגדים, שהכלל סתם ויש אומרים נאמר רק כאשר הוא נכתב כך, אבל כאשר מרן מזכיר את השיטה החולקת בשמה, כמו \"ולהרמב\"ם\", כוונת מרן שלא להכריע. וכוונת מרן לומר \"אבל להרמב\"ם\" דהיינו שיש לשיטה הזו משקל כמו השיטה שהזכיר בתחילה בסתם. יב. פת כוסמין ופת שעורים - מי קודם לברכה (סימן באמת, אם זו כוונת הט\"ז, יש להקשות, משום שבדיני בציעת הפת כתב מרן, שאם הביאו לפניו פת שעורים ופת כוסמין, מברך על קסח סעיף ד) של שעורים כיוון שהוא ממין שבעה, אף על פי שהכוסמין יפים. דהיינו הרי הכוסמין זה משבעת המינים, זה לא חיטה אבל זה שייך ל'משפחה' של החיטה, לכן לחם העשוי מכוסמין ברכתו ללא ספק \"המוציא לחם מן הארץ\" וברכת המזון. ואם זה עוגה מכוסמין ברכתה \"בורא מיני מזונות\" ו'על המחיה'. והנה, הכוסמין זה הרבה יותר משובח מהשעורה. לעומת זאת, השעורה כתובה במפורש \"ארץ חיטה ושעורה\", מה שאין כן הכוסמין זה רק קרוב משפחה או בן דוד של החיטה. לכן השעורה עדיפה על הכוסמין. ולכן כך פסק מרן השלחן ערוך שלחם שעורים חשוב יותר מלחם כוסמין. ולכאורה מדברי מרן הללו משמע, שמין שבעה – השעורה, חשובה יותר מהכוסמין, למרות שהכוסמין זה חביב. וזה לא כמו שיטת הרמב\"ם. ומשמע שדעת מרן שמין שבעה קודם לחביב. יג. אם יש לחלק בין קדימה בפירות לקדימה בסעודה בספר ערוך השלחן מביא את ההוכחה הזאת בדעת מרן, אבל הוא דוחה אותה וכותב שזו אינה ראיה. הוא טוען שלגבי ברכת המוציא זה דין אחר, ושם הוא מבאר למה הדין לגבי סעודה הוא דין שונה מאשר דיני קדימה בפירות. וממילא דווקא בדיני קדימה בפירות מרן לא הכריע, אולם לגבי סעודה מרן הכריע. ואכמ\"ל. אולם האמת שזה פלא גדול, מכיוון שמקור הדין של פת חיטים ופת כוסמין שכוסמין ושעורים, שעורים קודמים (ברכות פ\"ב ה\"ה)הוא בתלמוד ירושלמי משום שזה מין שבעה. ושואל הירושלמי, והלא הכוסמין יפים מן השעורים? והתירוץ הוא שהשעורה היא מין שבעה \"וכמאן דאמר מין שבעה וחביב מין שבעה קודם\". וכל מי שיפתח את דברי הראשונים במסכת ברכות בנושא של סדר קדימה בברכות יבחין, שהרשב\"א וכמה ראשונים מביאים את הירושלמי, והם אומרים שזו הסיבה המרכזית שהם פוסקים להלכה לא כהרמב\"ם. כלומר הם מוכיחים מהדין של כוסמין ושעורים לכל דיני קדימה בברכות. ומשמע שלא חילקו בין קדימה בפירות לקדימה בסעודה. לאור זאת בוודאי שיש לנו מכאן ראיה שמין שבעה וחביב, מין שבעה קודם. וזו ההלכה למעשה. יד. חודש אדר העיקרי בשנה מעוברת לגבי עצם הדבר שמרן מזכיר \"ולהרמב\"ם\" במקום יש אומרים, יש בזה הרבה מקום לדון. אני ישבתי פעם בדקתי וראיתי שיש הרבה מקומות שכתוב כך בשלחן ערוך, ויש בהם מחלוקת. הפרי מגדים הוא אינו היחיד שאומר שכשכתוב \"ולהרמב\"ם\" אין הכרעה, הש\"ך גם כן סובר כך. יש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לגבי חודש אדר בשנה מעוברת, איזה אדר הוא נקרא חודש אדר העיקרי, האם אדר ראשון או אדר שני. המחלוקת ולגבי שטרות. לגבי שטרות, למשל, אם באים (נדרים סג.)שלהם היא לגבי נדרים וכל אחד יש לו שטר, ההלכה 100,000$ שנים לאדם ותובעים ממנו כל אחד היא שהשטר הראשון, ההלוואה הראשונה, פורעים אותה ראשונה. והנה כאן, שניהם הוציאו שטר הלוואה בשטר אחד רשום שתאריך ההלוואה היה בחודש אדר סתם, ואילו לשני רשום שתאריך ההלוואה היה בחודש אדר שני. האם אדר סתם זה אדר ראשון או אדר שני? זו שאלה מאוד חשובה. כיון שאולי נחשיב את שתי השטרות כאדר שני. וכל אם אירע להיפך, באחד היה כתוב אדר ראשון, ובשני כתוב אדר סתם. בדומה לכך יש נידון לגבי כתובה, אדם התחתן וכתב כתובה לאשתו, ובכתובה כתוב אדר, והאיש הזה חייב כסף למישהו שיש בידיו שטר שכתוב בו אדר ראשון. עלינו לברר מי היה השטר הראשון, האם השטר חוב או הכתובה שנתן לאשה. זו מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר סובר סתם אדר זה אדר שני, ואילו רבי יהודה סובר שזה אדר ראשון. וזו מחלוקת גם לגבי גיטין, כיצד יש לכתוב בגט, שלרבי יהודה שאדר ראשון הוא אדר העיקרי, הרי שבגט שניתן בחודש אדר ראשון יש לכתוב אדר. זה אדר העיקרי. ורק אם זה באדר שני יש לכתוב אדר שני. מפני שאם לא זה גט שהתאריך שלו לא נכון. למעשה, הרמב\"ם פוסק כמו רבי מאיר שהאדר העיקרי לגבי שטרות זה אדר שני. משמע שאדר שני בגיטין או בסתם שטרות יש לכתוב אדר סתם. - כמובן שזה לא נוגע לנושאים של [ .ורק אדר ראשון צריך לכתוב בפירוש אמנם יש בזה שאלה אם (ו:).פורים וארבע פרשיות, זו סוגיה במסכת מגילה אפשר ללמוד משם או לא, ויש שם תוספות שמהם רואים שהם לא סוברים .]כהרמב\"ם. ואכמ\"ל טו. סתירה בדברי מרן השלחן ערוך בדומה לכך, הוא הדין לגבי נדרים, שהדין בהם הוא שהולכים אחר לשון בני אדם. ואם אדם נדר ואמר, שבשנה מעוברת שהוא לא יאכל בשר עד ראש חודש אדר, שלפי רבי מאיר אסור לו לאכול בשר עד ראש חודש אדר שני. אבל לפי רבי יהודה עד ראש חודש אדר ראשון. מביא את שתי הדעות. וכותב שלגבי נדרים (יו\"ד סימן רכ סעיף ח) מרן השלחן ערוך אדר סתם היינו אדר ראשון. ואם אדם אמר למשל שהוא לא יאכל בשר עד ראש חודש אדר, מותר לו לאכול בראש חודש אדר ראשון והלאה. ומוסיף מרן \"ולהרמב\"ם, עד ראש חודש אדר שני\". וזה בדיוק כמו הנידון שלנו, האם מרן פוסק כמו מה שכתב בסתם או כמו מה שכתב מהרמב\"ם. כותב מרן, שבאדר הראשון (אה\"ע סימן קכו סעיף ז) לעומת זאת, בהלכות גיטין כותבים בגט \"אדר הראשון\" ואילו באדר השני כותבים \"אדר השני\". והש\"ך (חו\"מ סימן מקשה, שלכאורה זו סתירה בשלחן ערוך. וכמו כן בהלכות שטרות מרן בשלחן ערוך סותם את דבריו שאדר ראשון הוא אדר העיקרי. מג סעיף כח) ומקושיית הש\"ך משמע, שלמד כמו הפרי מגדים, שאין נפקא מינה אם מרן כותב \"ולהרמב\"ם\" או סתם יש אומרים. טז. מרן החמיר לגבי גיטין משום אשת איש לעומת זאת, המהר\"ם בן חביב בספר 'גט פשוט' כותב, שלגבי גיטין מרן החמיר. משום שגט זה עניין של ספק אשת איש, ומרן רצה לצאת ידי חובת כל הדעות, לכן מרן פסק באדר ראשון כותבים \"אדר ראשון\" באדר שני כותבים \"אדר שני\". אבל לגבי נדרים ושטרות, אפילו שזה גם כן דאורייתא, בהם מרן כתב בסתם שסתם אדר הוא אדר ראשון, ורק באדר שני צריך להדגיש אדר שני. היום הרבנים שעושים חופות מקפידים לכתוב בכתובה במפורש, באדר ראשון כותבים אדר ראשון, ובאדר שני כותבים אדר שני. כדי לא להיכנס לספקות. אבל מעיקר הדין, אישה שהתחתנה בשנה מעוברת, ובאה אחר מכן לגבות את הכתובה שלה, וכתוב בה אדר סתם, מתייחסים שכאילו כתוב בפירוש בכתובה אדר ראשון, וכל זמן שלא כתוב אדר שני מתייחסים לזה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כאדר ראשון. כך כותב הגט פשוט ואנחנו הולכים בעקבותיו הלכה למעשה. יש לי בזה פסק ארוך, והבאתי ראיות בכמה וכמה נושאים שרואים שרוב הפוסקים סוברים כדברי המהר\"ם בן חביב, שזה נקרא סתם ויש אומרים, אבל הראייה החזקה זה ממה שאמרתי פה בעניין סדר הקדימה בברכות, שרואים שבמקום אחר מרן מזכיר רק את הדעה הראשונה ולא מזכיר כלל את דעת הרמב\"ם. וכך ההלכה. וכך כותבים מרן החיד\"א והמאמר מרדכי ועוד הרבה אחרונים. יז. מהר\"ם בן חביב דרך אגב, הזכרנו את ה'גט פשוט'. זה ספר על אבן העזר שחיבר אותו המהר\"ם בן חביב, שהיה מראשוני האחרונים, והיה גר בארץ ישראל, היה רב ראשי בירושלים. הוא נפטר צעיר מאוד אבל הספיק לכתוב הרבה, יש לו המון תשובות בהלכה, חוץ מהספר 'גט פשוט' יש לו ספרים על כמה מסכתות בש\"ס שיש בהם פלפולים עצומים. יש לו ספר 'כפות תמרים' על מסכת סוכה, יש לו ספר 'תוספת יום הכיפורים' על מסכת יומא, ויש לו ספר 'יום תרועה' על מסכת ראש השנה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם סיפר לי, שכשהוא היה דיין צעיר מאוד בשנת תשט\"ז בערך הוא הגיע לפתח תקווה, והגיע לפניהם גט ששם האשה היה 'ראשל'. האשכנזים מוסיפים בשמות הרבה פעמים ע' והדיינים שהיו איתו רצו שייכתב בגט 'ראשעל'. והוא התחיל להתווכח איתם, ואז הוא אמר להם, יש ספר 'גט פשוט' – בימים ההם אף אחד לא שמע על הספר הזה אבל לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספריה היה את הספר ישן מאוד, מהדורה ראשונה – והספר הזה אנחנו הולכים אחריו בענייני שמות בגיטין. אבל הם אמרו לו, מה אתה מביא לנו מהר\"ם בן חביב?! מעולם לא שמענו את השם הזה... אתה מביא לנו איזה רב בלתי ידוע... אבל הוא שאל אותם: ה'פני יהושע' היה גדול? ברור, שכן, מי לא שמע שנה, אבל הוא חי 300 -על הפני יהושע?! הנה הפני יהושע שהיה לפני כ מביא את דברי המהר\"ם (ט.) אחרי המהר\"ם בן חביב, והפני יהושע בכתובות בן חביב בדרך ארץ מופלגת שאין לתאר! ואאמו\"ר הלך והראה להם את הפני יהושע הזה! ואז הם הסכימו. לאחר זמן אאמו\"ר היה אצל מרן הגר\"ע עטייה וסיפר לו את הסיפור הזה, והתלונן בפניו שעל כל דבר הם מתווכחים איתו, ורבי עזרא אמר לו, נו, בסופו של דבר הם הסכימו איתך? ואאמו\"ר ענה לו, כן, לאחר שראו את הפני יהושע הם הסכימו... אמר לו הגר\"ע עטייה, נו, אז הם התווכחו, בסופו של דבר הם ראו את האמת... דרך אגב, בדור האחרון, באותה שנה – תשט\"ז – חל שינוי גדול. כי מצאו את הספרים של מהר\"ם בן חביב על הש\"ס שהיו אצל רבי עקיבא איגר, שהוא כתב על הגיליון הרבה הגהות וב\"ה הדפיסו את זה ביחד עם ההגהות של רבי עקיבא איגר. היום כבר אף אחד לא שואל מי זה המהר\"ם בן חביב. כולם יודעים את גדלותו. לפני כמה שנים נדפסו שני ספרים גדולים, ענקיים, 40 שמצאו המון תשובות שלו בכתב יד. הוא נפטר צעיר מאוד בסביבות גיל אבל הוא הספיק לכתוב המון בגאונות עצומה שאין לתאר. יח. הקב\"ה מבטיח על תנאי שנתפלל בפרשת השבוע קראנו על קריעת ים סוף. חז\"ל אומרים \"קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף\" – הפרנסה קשה כקריעת ים סוף. כמו כן אומרים חז\"ל לגבי זיווגו של אדם \"קשה לזווגם כקריעת ים סוף\". ולכאורה, למה חז\"ל נקטו דווקא קריעת ים סוף? מה זה קשור?! מה מזונותיו של אדם וזיווגו של אדם שייכים לים סוף?! אם רוצים לומר שהם קשים – תאמר שמזונות זה קשה כאבן או כברזל, למה קריעת ים סוף?! אלא הבה ונתבונן. חז\"ל אומרים, כתוב בפסוק: \"וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו\". מה זה \"לאיתנו\"? אומרים חז\"ל: אל תקרא \"לאיתנו\" אלא \"לתנאו\". שהקדוש ברוך הוא עשה תנאי עם הים, שכשיבואו בני ישראל הוא יבקע, ואחר כך כשיבואו המצרים הוא יחזור לאיתנו. והנה, מה באמת קרה? כשבני ישראל באו, הם עומדים - הים לפניהם והמצרים מאחוריהם - והם בצער גדול, \"ויצעקו בני ישראל אל ה'\", הם מתחננים על אל הקן שלה, אבל שם היא מוצאת נחש בתוך הקן... והיא עומדת באוויר נפשם. חז\"ל אומרים, משל ליונה שהנשר היה רודף אחריה, והיא בורחת ומנפנפת בכנפיים בעצבנות. היא לא יודעת מה לעשות! ככה היו עם ישראל: מצרים מאחוריהם והים לפניהם. ואז הקדוש ברוך הוא אומר למשה: \"מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל ויסעו\". ועם ישראל עומדים ולא יודעים מה לעשות, להיכנס למים סוערים כל כך?! לאיפה נלך? ואז בא נחשון בן עמינדב וקופץ אל הים! ואחריו באו עוד כמה מהנשיאים של השבטים וקופצים אחריו לים! ואז אומרים חז\"ל: הגיעו המים עד צווארו, נחשון עומד לטבוע, ואז הוא צעק: \"הושיעה ה' כי באו מים עד נפש\"! ואז הקדוש ברוך הוא גער בים, והים נבקע. וצריך להבין, למה צריך את כל זה?! הרי אם הקדוש ברוך הוא עשה תנאי עם הים שהוא יבקע, אז למה הים לא נבקע מיד כשעם ישראל הגיעו לשם?! שים להם שטיח אדום ויעברו! למה היה צריך להגיע למצב שנחשון יקפוץ?! אלא רואים פה דבר מאוד מעניין, הקדוש ברוך הוא מבטיח הבטחות אבל זה על תנאי, ההבטחה של הקב\"ה זה לא פוטר אותנו מלעשות את ההשתדלות שלנו! אנחנו צריכים להשתדל! אדם שרוצה להתחתן וכי הוא יגיד מה זה משנה אם אני אחפש כלה או לא, שהרי הכל נקבע ארבעים יום קודם יצירת הוולד... לא! לא רק שלא תחכה, אלא תחפש ותתפלל לקדוש ברוך 40 הוא שתזכה לאישה טובה! אנחנו רואים בגמרא שלמרות שזה נקבע יום קודם יצירת הוולד, זה יכול להשתנות. כשהקב\"ה קובע את הזיווג של האדם אנחנו לא יודעים אם הוא יהיה צדיק או רשע, תתארו לכם שקבעו בת פלוני לפלוני, ואז הם גדלו, והבחורה הזאת גדלה צדקת יראת שמיים וטובת לב, כלילת המעלות, לעומת זאת, הבחור גדל שורש פורה ראש ולענה...וכי הקב\"ה ייתן להם להתחתן?! אז הקדוש ברוך הוא משנה את הדברים. הרי לנו שההבטחות של הקדוש ברוך הוא הן על תנאי! כמו שבים סוף הקדוש ברוך הוא רצה שאנחנו קודם כל נראה את ההשתדלות שלנו, נעשה את המאמצים, \"דבר אל בני ישראל וייסעו\"! ורק אחר כך נבקע הים. כך בכל דבר, אנחנו צריכים את התפילות שלנו למרות שהקדוש ברוך הוא הבטיח! יש לכך כמה ראיות, ואתן דוגמה פשוטה: הקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו, \"והנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך\", יתירה מזאת, לאחר יותר עשרים שנה, יעקב אבינו שומע שעשו בא לקראתו, \"ויירא יעקב מאוד ויצר לו\", הוא מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא: \"הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, ואתה אמרת היטב איטיב עמך\" אז למה אתה מפחד?! הרי אם הקדוש ברוך הוא הבטיח – למה לפחד? אלא שנה עשה איזה חטא, 20 אומרים חז\"ל: יעקב אבינו פחד שמא במשך אותם ואז ההבטחה מתבטלת! לכן אנחנו צריכים להבין ולהתפלל, הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו השאלה אם זה 'בעיתה' או 'אחישנה'... אנחנו לא יכולים לסמוך סתם ולהגיד שהקב\"ה הבטיח לנו, וזהו! אנחנו צריכים להתפלל! לכן חז\"ל מחייבים אותנו לומר בתפילה: \"תשכון בתוך ירושלים\", \"את צמח דוד\", \"ובנה אותה בנין עולם\". ואף אחת השאלות הראשונות ששואלים את האדם הן ציפית לישועה?! – אנחנו צריכים לצפות ולהתפלל על כל דבר. כמו כן לגבי מזונותיו של אדם שקשים כקריעת ים סוף, אם בראש השנה לא פסקו לו כמו שצריך והוא יתפלל טוב, הוא יבקש ויקיים מצוות, הוא יהיה ראוי, הרי שזה ישתנה! אך אם חלילה להפך, יכול להיות גם להפך... זה היסוד שלנו! אנחנו צריכים לדעת שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו! אבל אם הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו זה לא פוטר אותנו מלהתפלל לפניו. אני רוצה לברך את כל הציבור, ואת המאזינים לרדיו 'קול ברמה', שיתברכו בכל הברכות שבתורה, בני, חיי. ומזוני, שיזכו לבנים טובים, לפרנסה טובה, לבריאות טובה, אריכות ימים ושנים, שובע שמחות, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"288.pdf","content":"כמה זה כדי מהלך מיל| אמירה לגוי בתוך שעה לשקיעה בכניסת שבת| אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקיםנושאי השיעור: בירור דעת מרן | יסוד שיטת הגאונים בצאת הכוכבים| שיטת הגר\"א בעניין צאת הכוכבים| שיטת רבינו תם בצאת הכוכבים| הקשיבה אל רינתי| מעלת ההקשבה| ורבינו האר\"י בעניין זמן רבינו תם288 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' י\"ח שבט תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת משפטים אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים (ה) ובעניין זמן רבינו תם והגאונים א. אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים בשיעור הקודם בעניין אמירה לגוי דיברתי בעניין אמירה לגוי במקום שיש מחלוקת הפוסקים אם מותר ליהודי. ואמרנו שדעת מרן החיד\"א (סימן שיח סעיף ט) שבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים מותר ליהודי לומר לגוי לעשות את המלאכה. אפילו כאשר מרן השלחן ערוך פוסק להחמיר. מכיוון שאמירה לגוי שבות וזה רק מדרבנן, ומרן לא מחמיר בכגון דא. רואים (סימן שיד סעיף א ו-ז) מרן החיד\"א מביא ראיה לכך ממה שבמלאכת בונה בבירור שדעת השלחן ערוך לאסור על ידי יהודי, ומרן מסיים שם שעל ידי כותב, (סימן שיח בביאור הלכה)גוי מותר. ומרן חוזר על כך פעמיים. והמשנה ברורה שמרן הוצרך לחזור על כך כדי ללמדנו שעל ידי גוי מותר. ב. לומר לגוי להניח מרק קר על הפלטה בשבת כותב זאת אפילו לעניין בישול אחר בישול בלח, שמרן (שם)מרן החיד\"א פסק להחמיר ולא (סימן שיח סעיף ד, ובסוף סימן רנג, ובסימן שיח סעיף טו) השלחן ערוך הזכיר כלל שיש דעה שמתירה. ומרן החיד\"א כותב שיש להקל לומר לגוי לעשות בישול אחר בישול בלח. למשל, לקחת מרק קר ולחמם אותו בשבת על הפלטה או על אש מכוסה. ג. שיטת הרמ\"א באמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים עוד ביארנו, שמתברר שאף הרמ\"א שבנושא של בישול אחר בישול בלח אם אמר לגוי להניח מרק על הפלטה שהמרק אסור, התבשיל אסור אפילו מתיר בדיעבד אבל אוסר לכתחילה, (סימן שיח ס\"ק לז)בדיעבד, והמגן אברהם ואני אמרתי, שייתכן מאוד שגם הרמ\"א והמגן אברהם שהחמירו בזה, הם נראה (סימן קב) מדברים על בישול אחר בישול בלח, כי בתשובות הרמ\"א מדבריו שמתיר לומר לגוי לחמם תבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי - חצי בישול, תבשיל שאינו מבושל לגמרי, שגם בזה השלחן ערוך פוסק להחמיר על ידי ישראל, שכל זמן שהתבשיל לא נתבשל כל צורכו אסור לחמם אותו בשבת. בכל זאת הרמ\"א מתיר על ידי אמירה לגוי. ממילא אפשר ללמוד, שגם הרמ\"א יסכים לשאר הדברים, שכשיש מחלוקת הפוסקים יש להקל באמירה לגוי, אפילו לכתחילה. ד. אמירה לגוי בתוך שעה משקיעת החמה בכניסת שבת לאור כל האמור, אפשר לומר כאן קולא מאוד מיוחדת, שאם קורה מצב כזה – יש פתח להתיר. הנה אם למשל יושבים בבית בליל שבת, ופתאום - לא [ קפץ הכפתור של החשמל, שאם מדובר בתוך שעה משקיעת השמש יהיה מותר לומר לגוי שידליק את החשמל. ]מקבלת שבת, משקיעת השמש או למשל, דבר מצוי הוא שמכינים את הפלטה של שבת ושכחו להכניס אותה לשקע, והניחו עליה את התבשיל, ורק אחרי השקיעה שמו לב לזה, - במקום לרוץ לשכנים... ואם התבשיל [ .שמותר לומר לגוי להדליק אותה לא מבושל כל צורכו גם אי אפשר ללכת לשכנים זה כבר אסור לגמרי על . כלומר שתוך שעה לשקיעה מותר לומר לגוי שיעשה את ]ידי ישראל המלאכה. ונבאר את הדברים. ה.שיעור מהלך מיל הנה כולם מכירים את הנושא של בין השמשות, שיש מחלוקת רבינו תם והגאונים. לפי שיטת הגאונים מיד כאשר השמש מתכסה מעינינו, כשלא (לד:) רואים את השמש, מתחיל זמן בין השמשות. בגמרא במסכת שבת בסוגיא של בין השמשות יש כמה דעות, והמסקנה לפי דעת רבי יהודה שהלכה כמותו, שכדי מהלך שלושת רבעי מיל אחרי השקיעה זה נקרא לעילוי נשמת: אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה. בבית הכנסת 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים ת\"ו 20:00 מתקיים בכל יום ראשון בשעה ניתן לקבל את העלון office@ydaat.co.il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א /http://ydaat.co.il .בין השמשות, לאחר מכן הוא לילה ודאי כדי לשער את הזמן הזה יש לברר קודם מהו כדי מהלך מיל. ויש מחלוקת אמה, קרוב לק\"מ. יש פוסקים 2000 כמה זמן אדם ממוצע הולך מיל. מיל זה 24 דקות, ויש אומרים שזה22.5 דקות, ויש אומרים שזה18 שכותבים שזה דקות. ברמב\"ם יש סתירה, שבמקום אחד (ברכות פרק א משנה א) כותב דקות. 24 כותב (פסחים פרק ג משנה ב) דקות, ובמקום אחר 18 לגבי עיסה (סימן תנט סעיף ב) למעשה דעת מרן השלחן ערוך בהלכות פסח דקות. 18 שלא התעסקו בה שמחמיצה שזה כדי מהלך מיל, כותב מרן שזה אמנם אפשר לפלפל, (יו\"ד סימן סט סעיף ב).וכמו כן כתב לגבי מליחת הבשר להקשות ולתרץ, אבל השורה התחתונה זוהי דעת השלחן ערוך. ממילא דקות. ואם נוסיף את שיטת רבי יוסי זה יוצא 13.5 שלושת רבעי מיל זה עוד דקה או שתיים. אשר על כן מבואר, שמהשקיעה עד צאת הכוכבים דקות. 13.5 זה כדי מהלך שלושת רבעי מיל שזה ו.שני שלבים בשקיעת השמש מבואר, שמהשקיעה עד (צד.)ויש להקשות שהנה בגמרא במסכת פסחים דקות 18 צאת הכוכבים יש כדי מהלך ארבעה מילין. דהיינו שאם מיל זה (שבת לה. ד\"ה דקות. את הקושיה הזאת שואלים התוספות 72 ארבעה מילין זה בשם רבינו תם, ומהקושיא הזו נולדה שיטת רבינו תם. תרי וע\"ע ספר הישר סימן קפא) בתוספות זה מופיע מאוד בקיצור, אבל מסקנת דבריו היא שיש שני שלבים של שקיעת השמש: בתחילה השמש מתכסה מעינינו, וזו שקיעה ראשונה. ולפי רבינו תם זה עדיין יום גמור בין להקל ובין להחמיר עד שלושה מיל דקות 13.5- דקות לאחר השקיעה. והשלב השני, הוא ה 58.5 ורבע, שזה דקות 72 דקות שזה זמן בין השמשות. ולאחר72 הבאות עד שיעור של הוא זמן צאת הכוכבים. דקות מתחיל מיד לאחר השקיעה, 13.5-כלומר, שלשיטת הגאונים שיעור ה דקות לאחר השקיעה. 58.5 אולם לפי רבינו תם הוא לאחר ז. קושיית הגאון מוילנא כותב באריכות נגד שיטת (או\"ח סימן רסא ס\"ק יא ויו\"ד סימן רסב סק\"ט)הגאון מווילנא רבנו תם. משום שלפי הגאון מוילנא יש לשער לפי המעלות. שככל שמתרחקים מקו המשווה השעה מתארכת יותר, הזמן מתארך יותר. למשל, פנמה נמצאת כמעט על קו המשווה, לכן השקיעה והזריחה הן שעות לילה. אבל 12 , שעות יום 12 כמעט אותו הדבר כל השנה. כמעט ככל שמתרחקים מקו המשווה היום מתארך יותר. אשר על כן טוען הגאון מווילנא, שהנה בוילנא, בצפון אירופה, ששם בקיץ היום הוא ארוך מאוד, ממילא אם נשער לאחר השקיעה שעה וחמישית דקות – אז עד שייצאו הכוכבים במוצאי שבת לפי רבנו תם, 72 – השעה מיד אחרי זה יהיה כבר עלות השחר. זה שעה וחמישית שעה לפני הזריחה. יוצא שאין לילה. מאידך, הגאון מוילנא גם מתרץ את קושיית רבנו תם, שיש סתירה בין דקות לאחר השקיעה, 13.5 הגמרא בשבת שבה מבואר שצאת הכוכבים זה דקות. ומיישב 72 ומאידך בגמרא בפסחים מבואר שצאת כוכבים זה דקות היא לא מדברת על דיני בין 72 הגאון מוילנא, שכשהגמרא אומרת השמשות, אלא שבזמן זה יוצאים כל הכוכבים. ח. רוב הראשונים סברו כרבינו תם למעשה כשמתבוננים בדברי רבותינו הראשונים אנחנו רואים שרובא דרובא מרבותינו הראשונים כותבים בפירוש כשיטת רבנו תם. הרמב\"ן שבו הוא מאריך (שער אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד רנא) יש לו ספר \"תורת האדם\" - אני הייתי קורא לשיטה הזאת 'שיטת הרמב\"ן' במקום [ .הרבה בעניין הזה 'שיטת רבינו תם' כי רבינו תם מקצר בזה מאוד והרמב\"ן מבאר את דבריו , הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א, (שבת סוף פרק ב). וכמו כן גם הר\"ן ].באריכות וכן על הסוגיא של (לה.)המאירי ועוד הרבה ראשונים על מסכת שבת שמצוותה משתשקע החמה, מסבירים כשיטת (כד: כה.) חנוכה במסכת שבת רבינו תם. מי שרוצה לראות בדיוק מה שיטות הראשונים בנושא הזה, בספר שלי 'הלכה ברורה' חלק י\"ד כתבתי קונטרס גדול מאוד בשם \"כי בא השמש\", שהשקעתי בו הרבה זמן, ושם אספתי וביררתי את שיטות הראשונים אחד אחד. אני מסתכל בכל מיני ספרים שדנו בנושא הזה בדור שלנו, ובנושא הזה מאוד חשוב להיות אמיתי וישר, לבדוק היטב מה אומר כל ראשון, האם הפירוש בדבריו כך או כך או שאין ראיה מדבריו. המסקנה שלי הייתה שם חד משמעית שרוב הראשונים בוודאי פוסקים כמו רבנו תם. ט. שיטת הגאונים לגבי שיטת הגאונים, למה קוראים לה 'שיטת הגאונים'? בזמנו של מרן השלחן ערוך היה גאון גדול אחד בשם המהר\"ם אלאשקר שבשו\"ת שלו (סימן צו) הוא מביא כמה מתשובות הגאונים שלפי איך שהוא לומד בדבריהם יוצא, שמיד כשהשמש מתכסה מעינינו מתחיל זמן בין השמשות. המהר\"ם אלאשקר העתיק את התשובות האלו ממה שהוא מצא בתשובות הגאונים בקיצור. בדורות שלאחר מכן נמצאו תשובות שנה חי רבי יעקב פראג'י – 300 הגאונים הללו שהן יותר מורחבות. לפני מהר\"י פראג'י – והוא היה חבר של בעל ה'גינת ורדים' שהיה דיין במצרים, בקהיר, והמהר\"י פראג'י היה באלכסנדריה. ויש מהתשובות שלו בשו\"ת גינת ורדים שהוא התכתב איתו. המהר\"י פראג'י בעצמו כתב ספר שלם בנושא של בין השמשות. באופן כללי האחרונים הרבה דנו בנושא הזה מכל הצדדים: הפרי חדש כתב ספר 'דבי שימשי' שבוא הוא מצדיק את שיטת רבינו תם. האחרונים דנו בזה בלי סוף מכל הצדדים. והראשון שעשה ספר שלם גדול מאוד בנושא הזה הוא ה'מנחת כהן' - רבי אברהם פימנטיל שחי לפני למעלה שנה, מראשוני האחרונים, בתקופה שאחרי הב\"ח. הוא היה גר 300-מ באמסטרדם, ולאחר מכן עבר לברזיל. ובספר שלו יש חלק 'מבוא השמש' שבו הוא מצדיק את שיטת רבינו תם. ועוד אחרונים. והנה המהר\"י פראג'י בתשובות (שו\"ת מהרי\"ף סימן מז) פוסק להדיא כמו רבינו תם, אך לא הרחיב את הדברים, אבל תמיד הוא מציין שהוא כבר כתב על זה ספר. והנה בדור שלנו, ב\"ה, זה נדפס והוציא אותו לאור הרב יוסף נפוסי שליט\"א שגר כאן בשכונת 'הר נוף'. והוא היה לו את כתב היד, והוא סיפר לי שכשנודע לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיש לו את כתב היד – עוד לפני שהדפיס את הספר – אאמו\"ר קרא לו וביקש ממנו את כתב היד, והוא נתן לו והשאירו אצלו במשך שלושה שבועות, שבהם אאמו\"ר למד בספר מתחילתו ועד סופו, ואז הוא החזיר לו. ולאחר מכן הרב נפוסי הוציא את זה לאור. המיוחד בקונטרס של מהר\"י פראג'י הוא, ששם הוא מעתיק את תשובות הגאונים בצורה מדויקת, והוא מסביר שאיך שמהר\"ם אלאשקר למד זה לא נכון. וממילא אין שיטה אחרת, ולפי דבריו יש רק את שיטת רבנו תם. ).(קונטרס בין השמשות למהר\"י פאראג'י עמוד יד למעשה אני אומר בעניין הזה, שכיון שיש ויכוח גדול מאוד בנושא של רבינו תם והגאונים, לכן אלמלא המנהג שיש לנו כשיטת הגאונים, היה קשה מאוד להכריע בדבר כזה. היינו צריכים ללכת לחומרה מכל הצדדים. י. האם מרן חזר בו משיטת רבינו תם ) פוסק בפירוש כשיטת רבנו תם. (סימן רסא סעיף בלמעשה, מרן השלחן ערוך אין שום שאלה שכך מרן פוסק. אלא שלאחר כמה מאות שנים התעוררה מרן עוסק בעניין מי שנולד (יו\"ד סימן רסו סעיף ט)שאלה אחרת. הנה בשלחן ערוך מעתיק את תשובת (יו\"ד שם ס\"ק יא)בין השמשות לגבי ברית מילה. והש\"ך כתב, שהסיבה שהש\"ך העתיק (סימן ז) המהר\"ם אלאשקר. ובשו\"ת אור נעלם את תשובת מהר\"ם אלאשקר שבעצם מביא את שיטת הגאונים, כדי לומר שלדעתו מרן פוסק כמו הגאונים. ולכאורה נראה שמרן השלחן ערוך חזר בו ממה שכתב בהלכות שבת שיש לנהוג כרבינו תם. כותב כמו רבינו תם, ממש (סימן רסא) הגאון בעל התניא בשלחן ערוך הרב כמו השלחן ערוך. אבל בסידור בעל התניא – שידוע שאת הסידור הוא וזה מעניין (סדר הכנסת שבת),כתב מאוחר יותר – יש לו קונטרס שהוא דן בזה מאוד שהגאון מווילנא טען את אותן הטענות שטען בעל התניא למרות שאחד לא ראה את מה שהשני כתב. רק שבעל התניא מוסיף טענה שמרן השלחן ערוך חזר בו, כיון שהנה ביורה דעה פסק כמו הגאונים, וכפי שכך לכאורה משמע מדברי הש\"ך. וזו טענה מאוד חזקה. יא. למה מרן השלחן ערוך לא תיקן במהדורא שניה במשך הדורות היו כמה פוסקים שדחו את הטענה הזאת, שאם באמת מרן השלחן ערוך חזר בו בדבר כזה מהותי, שזה ספק דאורייתא, למה הוא לא תיקן את זה? הרי מרן הדפיס כמה פעמים בימי חייו את השלחן ערוך, ובתחילה כשהדפיס אולי לא תיקן כי הדפוס לא היה כמו היום שבקלות אפשר לתקן, וסמך על כך שביורה דעה משמע שחזר בו. אבל כשחזר והדפיס פעם שנייה והשלישית בימי חייו, אם באמת שיטת רבנו תם זו באמת טעות – למה לא תיקן?! מה גם שבבית יוסף אין מילה וחצי מילה רק את שיטת רבנו תם, ודן אם הטור (סימן רסא)משיטת הגאונים! הוא מזכיר פוסק כמו רבנו תם או לא, ומסיק שהטור פסק כרבנו תם, הוא לא מוסיף שום דעה להיפך. יב. בספר העיטור משמע כרבינו תם אני לכשעצמי יש לי טענה אחרת: מרן השלחן ערוך לא כותב סתם דברים. לכל דבר יש מקור וצריך להתבונן בו, והנה מקור הדברים שמרן כותב מרן – הוא מהראשונים (הלכות מילה שער ג חלק ג) בהלכות מילה הן מספר העיטור הקדמונים שחי קצת אחרי הרמב\"ם, לפעמים מזכיר גם את הרמב\"ם והוא מביא הרבה פעמים את הגאונים – והנה מרן השלחן ערוך ובבית יוסף נראה שמעתיק את בעל העיטור כמעט מילה במילה. בזמנו של מרן עדיין לא יצא לאור ספר העיטור, אבל בימינו ב\"ה יש את ספר העיטור, ושם ניתן לראות איך שמרן העתיקו מילה במילה. אבל מיד לאחר מכן הוא מתחיל לדון מה הוא זמן בין השמשות, והוא כותב בפירוש כמו רבנו תם. משמע, שלא יתכן להסביר את שיטת בעל העיטור עם הגאונים. וככל הנראה שגם מרן הבית יוסף היה לו את הקטע של בעל העיטור שהוא בעצמו מסביר כמו רבינו תם. לכן אי אפשר לומר שהשלחן ערוך חזר בו. יג. בירור דעת רבינו האר\"י בצאת הכוכבים יש ויכוח מהי דעת רבנו האר\"י, האם סבר כמו הגאונים או כמו רבנו תם. אז אני פתחתי והסתכלתי הרבה בספר שער הכוונות לרבנו האר\"י, ושם מתואר איך מקבלים שבת על פי הקבלה. (דרוש א דקבלת שבת דף סד ד\"ה וזה סדר) - למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי לאלו שגרים בשכונות צפופות... כי [ האר\"י ז\"ל כותב, שצריך לצאת לשדה, והוא הרי גר בצפת שאז הכל היה .]...כמעט שממה וכותב רבינו האר\"י: שים פניך כלפי מערב, ותסתכל על השמש, \"בעת שקיעתה ממש\" - ככה המילים שלו - תתחיל לומר קבלת שבת. דהיינו \"מזמור לדוד הבו לה' בני אלים\" עד \"ה' יברך את עמו בשלום\". – בזמנו של רבנו האר\"י ומרן השלחן ערוך עדיין לא היה נהוג לומר \"לכה דודי\" - רבנו שלמה אלקבץ זכה, [ .שחיברו רבי שלמה אלקבץ שחי בתקופתם שנה, אבל הפיוט 500-למרות שהיה חכם ספרדי שחי רק לפני פחות מ שכתב הפך לסמל ולמופת של קבלת שבת בכל עדות ישראל, ספרדים, . ]!אשכנזים, חסידים, ליטאים, תימנים כולם אומרים את זה בכניסת שבת לאחר מכן כותב רבינו האר\"י לומר שלוש פעמים \"בואי כלה\". המילים שכך היו החכמים אומרים בכניסת השבת. (קיט.) הללו כתובות בגמרא ולקבל עליך באותה שעה תוספת הנפש, ואחר כך לומר \"מזמור שיר ליום השבת\". ולאחר כל זאת, תלך לבית ותברך 'להתעטף בציצית' ותתעטף בציצית, ותקיף את השלחן, ולומר עוד הפעם, \"מזמור לדוד\", \"בואי כלה\", ו\"מזמור שיר ליום השבת\". של פי הקבלה יש איסור (דף נא ענין תפילת מנחה) והנה מבואר בשער הכוונות ממש להתעטף בטלית גדול בלילה. וכמו כן במוצאי יום כיפור בסיום תפילת נעילה יש מחלוקת האם מותר להישאר עם הטלית בתפילת ערבית או שחייבים להסיר אותה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג מיד בתחילת בתפילת ערבית במוצאי יום כיפור להסיר את הטלית מעליו. זה הדבר הנכון. והנה רבינו האר\"י כותב במפורש להתעטף בטלית בין השמשות, ולאחר מכן כותב רבנו האר\"י דבר נוסף מאוד מעניין, שלקבל את השבת צריך לקבל מבעוד יום, ואם מקבל בלילה זו בחינה אחרת לפי הקבלה, זה לא שווה שום דבר. לאור כל זאת, אם רבינו האר\"י כותב ש\"בעת שקיעתה ממש\" – מתחיל לומר \"מזמור לדוד\" וקבלת שבת, איך היה מספיק לאחר מכן לחזור לביתו, להתעטף בציצית מבעוד יום?! הרי הוא היה הולך לשדה, עומד מול השמש, בוודאי שהיה אומר את הקבלת שבת בכוונה גדולה שמסתמא זה היה לוקח זמן, ואחר כך הוא חוזר הביתה להתעטף בטלית, ולומר שוב פעם את \"מזמור שיר ליום השבת\" וקבלת שבת, וכל זה צריך להיות מבעוד יום. הרי שאם נאמר שסבר כהגאונים, זה בוודאי לא יכול להיות. ובוודאי שסבר כרבינו תם. יד. המקובלים נחלקו בדעת רבינו האר\"י סבר כשיטת הגאונים, ואכן הבן איש חי כתב (ש\"ב ריש פרשת ויצא) הבן איש חי לבאר את לשון רבינו האר\"י \"בעת שקיעתה ממש\" זה לאו דווקא, אלא כמה דקות קודם לכן. אבל המתבונן בדברי רבינו האר\"י יראה שמשמעות דבריו היא שדווקא בזמן השקיעה ממש. ולא קודם לכן. איך שלא יהיה לפי הבן איש חי אין ראיה מדברי רבינו האר\"י לרבינו תם, אבל גם אין ראיה שסבר כהגאונים. ואכן, יש ספר של מקובל אחד שחי בזמנו של הבן איש חי קראו לו רבי שלום מזרחי, הוא היה מראשי המקובלים בירושלים בישיבת המקובלים 'בית אל', והוא כתב ספר 'וזרח השמש', שהוא גם כן ספר שעוסק כולו שנה הדפיס אותו ידידי הגאון הרב 20-בנושא של בין השמשות. לפני כ שלמה דיין שליט\"א מ'הר-נוף'. בספר הזה הוא דן בשיטת רבינו האר\"י בעניין זמן רבינו תם, והוא כותב חד משמעית שלפי מה שכתוב בשער הכוונות הרי שרבנו האר\"י פוסק כשיטת רבנו תם. הרי שיש לנו גם את מרן השלחן ערוך וגם את רבנו האר\"י שסברו כך. טו. אסור להקל כרבינו תם מכח המנהג למעשה, למה אנחנו לא הולכים כרבינו תם בכל הנושאים? בגלל שבדברים כאלו אנחנו הולכים אחרי המנהג. יש מנהג קדום אולי אפילו מלפני זמן מרן השלחן ערוך, ומביא אותו הנחפה בכסף לרבי יונה נבון שהיה רבו של החיד\"א, והוא מעיד שמנהג ירושלים כשיטת הגאונים. כמו כן המהר\"ל מפראג, שהיה קצת אחרי השלחן ערוך, פוסק כמו הגאונים (גור אריה עמ\"ס שבת לד: הובא בביאור הלכה סימן רסא ד\"ה מתחלת). וכאמור, הגאון מוילנא, בעל התניא, רבי חיים פאלאג'י (שו\"ת לב חיים סימן יט וסימן קלד), הבן איש חי, ועוד הרבה גדולים ועצומים שפוסקים כמו הגאונים. ובאמת שאין לנו הווא אמינא שככה נהגו. וגם כיום אם נראה אדם שומר מצוות שיעז לנהוג במכונית לאחר השקיעה, אוי ואבוי, בשום מקום לא נראה דבר כזה. לכן בוודאי באופן חד משמעי, אסור לנו לסמוך על שיטת רבינו תם להקל. טז. ראוי לנהוג כרבינו תם לחומרא מאידך גיסא, כיוון שכאמור זו דעת מרן השלחן ערוך ורבינו האר\"י ורוב הראשונים, ראוי מאוד להחמיר כרבינו תם. כמובן שאי אפשר לומר שקיימא לן שהלכה כרבינו תם, כשהמנהג הוא להיפך, אנחנו לא יכולים לצעוק על מי שעושה מלאכה במוצאי שבת לפני זמן רבינו תם, כי בוודאי שיש לו על מה לסמוך, אבל בוודאי שיש לעורר שמי שיש לו יראת שמים כדאי מאוד להחמיר כדעת רבינו תם. הגאון הרב מאיר מאזוז שליט\"א כתב מאמר ארוך במשנה ברורה 'איש מצליח' (ח\"ג בהקדמה) שהעיקר כמו הגאונים ולא כרבינו תם, אבל מצד שני הוא בעצמו סיפר לי, וסיפרו לי ככה כולם בבני ברק, שזה ידוע שבישיבה שלו שהוא אומר: למרות שדעתי כמו הגאונים, הרב עובדיה אמר לחשוש לשיטת רבינו תם, ולכן בישיבה אצלו מחמירים כמו רבינו תם במוצאי שבת. והאמת שזה לא כל כך קשה, זה לא הרבה זמן, כל אחד יכול להיזהר בזה לכל הפחות בדברים שהם אסורים מהתורה. הגמרא (שבת קיח:) אומרת \"יהא חלקי עם מקבלי שבת בטבריה ועם מוציאי שבת בציפורי\" – דהיינו שמצד אחד עלינו להקדים את כניסת השבת כמה שיותר, מאידך להוציא את השבת מה שיותר מאוחר. יש בזה גם עניין להראות שהמתנה הזאת שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, קשה לנו להיפרד ממנה במוצאי שבת. יז. לנהוג כשיטת רבינו תם להקל בכניסת שבת פעם היתה שמועה שהאדמו\"ר רבי יואל מסאטמר, שהיה צדיק וגאון עולם איש קדוש, שידוע שהיה סובר כשיטת רבינו תם, ופעם אחת הוא היה בירושלים והייתה שמועה שהוא נסע במכונית אחרי השקיעה. אבל אני לא מאמין שזה נכון. ואף שאלתי אנשים שחיו אז, לא עברו מאז הרבה שנים, ואף אחד לא ידע מזה. ואני אסביר למה לדעתי זה גם לא נכון: הנה לפני כמה שנים יצא לאור איזה ספר אחד של אחד מחסידי צאנז, שהאדמו\"ר מצאנז הקודם גם כן היה מאוד הולך אחרי רבינו תם, ובספר הזה (שו\"ת מנחת דוד ח\"א סימן כד) הביא גילוי דעת שחתומים עליו כל גדולי הרבנים בארצות הברית להחמיר כמו רבינו תם במוצאי שבת. ושם הם כותבים בפירוש, שלא באנו לומר חלילה שנסמוך על רבינו תם ביום שישי בכניסת השבת, אלא רק להחמיר כרבינו תם במוצאי שבת. ובראש החותמים שם זה רבי יואל מסאטמר. אז לא יכול להיות שהוא יחתום על מכתב כזה שבשום פנים ואופן חלילה להקל כרבינו תם ביום שישי, ובעצמו יעשה להיפך. אמנם יש אחד בשם הרב בניש שכתב ספר שלם על שיטת רבינו תם, וכותב שהוא בדק מה קרה בקהילות במזרח אירופה לפני השואה, והוא כותב שהיו קהילות שנהגו אפילו להקל כמו רבינו תם. אבל היום בכל מקום שהסתובבתי לא ראיתי מקום אחד שנהגו כמו רבינו תם להקל. רק להחמיר ויש הרבה מקומות שמחמירים. יח. הלכה למעשה לאור כל האמור נחזור לנושא שפתחנו בו, לגבי אמירה לגוי, הרי לנו שיש כאן מחלוקת הפוסקים, וביארנו שמותר לומר לגוי במקום שיש בו מחלוקת הפוסקים. והרי אמירה לגוי במקום צורך גדול, כמו אם לא הדליקו את הפלטה בערב שבת, או שהחשמל נפל בכניסת שבת, ורוצה לומר לגוי להדליק, אז יש לנו את שיטת בעל העיטור שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצווה וזו מצוות עונג שבת. אמנם מרן לא פסק כמותו אבל אנחנו יכולים לצרף את השיטה שלו לסניף. וגם יהיה לנו ספק ספיקא: שמא כרבינו תם שזה עוד יום גמור, ואם תמצא לומר כהגאונים, שמא כבעל העיטור שמותר. למרות שבדרך כלל אנחנו לא סומכים על שיטת רבנו תם לכתחילה אחרי השקיעה, רק בדיעבד, כך דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שבכל המקומות שהוא מצרף את שיטת רבנו תם לקולא זה רק בדיעבד. אבל באופן האמור זה גם גדר של דיעבד מסוים לצורך של כל השבת. ואני לא מדבר אם יש חולה או זקן בבית וכיו\"ב, שזה בוודאי אפשר להקל. אלא בכל בית אם קרה דבר כזה עד שעה אחרי השקיעה, במקום שיש צורך גדול מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. ואפשר לסמוך להקל. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יתרו חותן משה מגיע לבקר את משה רבינו. הכבוד שיתרו קיבל כשהוא בא זה דבר שאין לתאר! משה רבינו חתנו הוא המנהיג של עם ישראל, ולא פחות ולא יותר משה רבינו בעצמו יוצא לקראתו. חז\"ל מספרים, שכשאהרון הכהן ראה שמשה יוצא אז הוא יצא עימו יחד, ואם משה רבינו ואהרון הכהן יוצאים - יצאו עימם יחד כל שבעים הזקנים, ואחריהם יצאו גם נדב ואביהוא וכל הצדיקים, כל הגאונים, כולם יוצאים לכבודו של יתרו! למרות שקודם לכן הוא היה כומר לעבודה זרה! אמנם הוא חזר בתשובה ונעשה בעל תשובה. וכשיתרו מגיע, והם יושבים לאכול לחם עם \"חותן משה לפני האלוקים\". והנה למחרת, יתרו ראה את מה שקורה עם משה רבינו, והוא מתחיל עם תוכחה וביקורת. הוא מתחיל לתת מוסר. לכאורה, למה אתה עושה ככה?! וכי זו דרך ארץ?! יתירה מזאת, איך משה רבינו מקשיב לו?! הוא בא למשה רבינו, נביא האלוקים, איש קדוש שעשה את כל המופתים, אחרי יציאת מצרים וכל הניסים שהיו אז, והוא בא לתת מוסר ותוכחות?! מי מינה אותך ליועץ?! מה אתה מתערב בכלל?! והנה מה כתוב לאחר מכן: \"וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר\" – משה רבינו שומע בקול חותנו. מה אנחנו רואים פה? משה רבינו, גדול הדור, המנהיג של כל עם ישראל, בכבודו ובעצמו, מקבל הדרכה מבעל תשובה, הוא מקשיב לו ושומע בקולו! זה מלמד אותנו מוסר: להקשיב. להקשיב כשמישהו מדבר איתנו, לשמוע מה מעיק עליו, מה מציק לו. כשבאים אנשים חילוניים, אנשים רחוקים, ושואלים שאלות, אנחנו צריכים המון סבלנות, צריכים לשבת ולשמוע מה מעיק עליהם, מה מציק להם. יש הרבה חילוניים שמה שמציק להם זה כשהם שומעים כל מיני לשון הרע, כל מיני דברים לא טובים על אנשים דתיים, אז או שזה לא נכון, אבל גם אם שלפעמים זה נכון, אבל צריך לשאול אותם, האם זה מעיד על התורה הקדושה שלנו?! אם יש דתיים שמתנהגים לא יפה זה סימן שחלילה התורה לא טובה?! גם לאנשים דתיים יש יצר רע, ויכול להיות שהם מתנהגים לא יפה... כמה זה חשוב להקשיב. אדם יש לו ילדים בבית, שלא ייתן להם פקודות: \"אתה תקום! אתה תלך לישון! אתה תעשה ככה...\" מה, הם עבדים שלך?! במיוחד בדור שלנו חייבים להסביר, לשבת, להקשיב. יש לו מצוקות, יש לו בעיות. לפעמים על ידי ההקשבה הזאת, אנחנו יכולים להציל את הילדים שלנו, להציל אנשים לא דתיים, להציל בלי סוף על ידי הקשבה. אספר לכם סיפור. הייתי השבת באיזה מקום, והיה שם רב אחד, הרב בובליל מפתח תקווה שהוא מנהל תלמוד תורה שם, והוא סיפר סיפור יפה: הייתה קהילה אחת בחוץ לארץ שחיפשו רב, והם פרסמו בארץ ישראל שהם מחפשים רב. זו קהילה נכבדה וחשובה עם משכורת טובה, והיו הרבה רבנים שקפצו על התפקיד הזה. ראשי הקהילה ראו שיש הרבה מועמדים, הם רצו רב ראוי ורציני אז הם שלחו שליחים לבדוק ולברר. לאחר חקירה ובדיקה ראו שישנם שני רבנים שעונים על כל הדרישות מכל הבחינות: תלמידי חכמים, פוסקי הלכות, מדברים יפה מאוד. השליחים התקשו להחליט מי מהשניים הללו ראוי, ואז הם הציעו לרבנים, ששניהם יבואו לכמה ימים לקהילה שלהם, וכל אחד ימסור שיעור לבני הקהילה, ולאחר מכן בני הקהילה יחליטו מי יותר מתאים לכהן כרב הקהילה. כששני הרבנים הגיעו, הביאו אותם לאיזה בית מלון, ושיכנו כל אחד בחדר נפרד, ושני החדרים צמודים אחד לשני. אחד מהרבנים, עוד כשהוא היה בארץ ישראל הכין שיעור בנוי לתלפיות, יופי של שיעור, קושיות, תירוצים מסודר יפה מאוד, ואילו השני שהיה עילוי גדול, חשב שברגע האחרון והנה, בבית המלון בין שני החדרים היה קיר דק, והיתה גם מרפסת שהיה יישב ויכין. באמת ישנם רבנים שב\"ה לא מתכוננים לשיעור, יש להם מוכן. בה חלון פתוח, והיה ניתן לשמוע כל מה שמתרחש בחדר הסמוך. והרב שלא הכין את השיעור, שומע את חברו בחדר השני, לא רק שהוא מכין את השיעור אלא הוא עשה חזרות בקול רם איך הוא מוסר את השיעור מתחילה ועד סוף, כאילו הוא עומד לפני כל הקהל... והרב השני שומע את כל הדברים שלו, והתחיל לרשום אותם, הוא שומע קושיא, ותירוץ והוא רושם כל מילה שיוצאת מפיו של הרב שמכין כעת את השיעור. למחרת בבוקר, כשהגיעה העת למסור את השיעור, הרב שלא הכין מראש את השיעור ניגש למארגנים, וביקש מהם למסור הוא את השיעור ראשון... הם הסכימו לו, וכשעמד לדבר, עמד ומסר את השיעור אותו שמע שהרב השני הכין אתמול... הרב השני שישב והקשיב גם הוא, שומע את השיעור והוא נדהם, הוא שומע את הקושיא שהוא רצה להקשות, ולאחר מכן את התירוץ שהוא רצה לתרץ, ואט אט הוא מבין שנעשה כאן מעשה נורא, הרב הזה גנב לו את השיעור... הוא נכנס ללחץ גדול, מה הוא יעשה כעת?! הוא לא הכין עוד שיעור, ואין לו משהו אחר להגיד. וכי הוא יקום ויצעק: גנב, לקחת לי את השיעור?!... הרי זה חילול השם גדול! כשהגיעה שעתו לקום ולדרוש, נצנץ בליבו רעיון, הוא עמד ואמר להם: רבותיי, שמעתם עכשיו שיעור נפלא, נכון? שיעור מאוד מאוד יפה, אבל אני שואל אתכם שאלה: אתם הרי מחפשים רב, מה הדבר הכי חשוב שיהיה לרב בקהילה שלו? הקשבה! רב צריך להקשיב לציבור! לשמוע את רחשי לב הציבור! חז\"ל אומרים, אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, צריך להקשיב לציבור! לכן אני רוצה לומר לכם שאני יש לי את התכונה הזאת, אני יודע להקשיב! אני אקשיב לכם לכל מה שתגידו, וכדי להוכיח לכם שאני יודע להקשיב אני אחזור על השיעור שמסר הרב שקדם לי, ותשפטו אתם אם אני יודע להקשיב או לא... והוא חזר על השיעור, באותה צורה בדיוק כמו הרב הקודם... בני הקהילה שראו כך התפעלו מאוד, איך הוא זוכר את כל הפרטים, איך הוא מקשיב כל כך יפה, ולבסוף אכן בחרו בו להיות רב הקהילה. ובכן, כמה זה חשוב להקשיב אחד לשני! אדם בבית שלו צריך להקשיב לאשתו, אשתו מנהלת את הבית, היא עושה כל מיני דברים חשובים, היא צריכה משענת, היא צריכה שמישהו ישמע אותה, היא מטפלת בילדים היא מאתרת בעיות שיש עם הילדים, צריך להקשיב לה! כתוב בפסוק (שמואל א טו, כב) \"החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים\" – הקב\"ה רוצה שנקשיב לו יותר מחלב אילים שנקריב לפניו! אנחנו צריכים להקשיב אל הקדוש ברוך הוא, ומאידך, אנחנו מבקשים ממנו שיקשיב אלינו \"הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד\". אז כמוכן גם אנחנו צריכים להקשיב אחד לשני, לשמוע אחד לצרת השני. ובצורה כזאת, נוכל כל הזמן להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות. ונזכה בעזרת השם לגאולה שלמה. אכי\"ר. אני מברך את כל הציבור הקדוש שנמצא כאן, ואת כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' שמעבירים את השיעור בשידור חי, שבכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו, זרע של קיימא בנים ובנות לעבודתו יתברך, פרנסה טובה, בריאות טובה, אריכות ימים ושנים ורוב שמחות, אמן כן יהי רצון. אומנות ההקשבה"},{"filename":"289.pdf","content":"שתי| סדר קביעת ארבע פרשיות| הטעם שקוראים פרשת שקלים בשבת זו| בין קדושת החיים לקידוש הרציחהנושאי השיעור: אם חיוב ברכות התורה | אם כל קריאת התורה היא מדאורייתא או מדרבנן| חיוב קריאת פרשת זכור| שבתות עם אותה הפטרה | 'חק תוכות' בכתיבת סת\"ם| להקפיד על סופר ירא שמים לכתיבת סת\"ם| חיוב קריאת פרשת פרה| הוא מדאורייתא או מדרבנן נותן לרשע רע כרשעתו| !? ויבוא עמלק – ומי הביא את עמלק| קריאה בציבור מתוך ספר תורה פסול| 'לשמה' בכתיבת שמות הקודש289 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ה שבט תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת תרומה - שקלים ענייני ארבע פרשיות א. ראו מה בין בני לבן חמי בימים האלה אנו רואים את ההבדל בינינו לבין השכנים שלנו, \"בני הדודים\" שלנו במרכאות... ראו מה בין בני לבן חמי, איך שהם מקדשים את הרציחה, את האכזריות הנוראה, שאנחנו לא יכולים להתרגל לזה. אנחנו שומעים דברים מסמרי שיער על מה שהם עושים ה\"י. עכשיו חזרתי מבית הנשיא, היתה שם ועידה של כל ארגוני החסד שבציבור החרדי. אמנם הם ארגונים חרדיים אבל כמובן שהם עוזרים לכל מי שפונה אליהם. ולראות ולהתפעל מה ההבדל בינינו לבין 'בני דודינו'. בדיוק הפוך: אצלנו יש ארגוני חסד שעוסקים בכל נושא של חסד. היום היו שם מאות אנשים שעוסקים בחסד בתחום הרפואה, לעזור ולסעוד משפחות, לסייע בידם בהכוונה לרופאים מתאימים. אנשים שנמצאים במצב שהם אובדי עצות – יש להם כתובת. הם יודעים איך לכוון ולהוביל בחסד, חמלה ורחמים. וזה עם ישראל: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. אנחנו צריכים להמשיך בדרך שלנו, בדרך של חסד, זו התשובה שלנו. כמה שילעיזו אומות העולם נגד עם ישראל, אנחנו יודעים את האמת מי אנחנו ומי הם... כל אותם שמטיפים לנו מוסר, הרי ראינו את כל האומות הללו מה הם עשו בזמן השואה, מה הם עשו במשך אלפי השנים מאז שהנצרות השתלטה על כל אירופה. אנחנו ראינו מה שהם עשו כל השנים והנה הם באים להטיף לנו מוסר! אבל את האמת שלנו אנחנו יודעים, ואנחנו נמשיך ללכת בדרך האמת שלנו, של חסד ואהבת הבריות. ובעזרת השם נזכה בזכות זה לישועה גדולה מכל אויבינו, אמן כן יהי רצון. ב. קריאת פרשת שקלים השבת נוציא שלושה ספרי תורה ונקרא תחילה בספר הראשון בפרשת השבוע. לאחר מכן בספר השני נקרא בקרבנות שבת וראש חודש. ובספר השלישי נקרא פרשת שקלים. זו תקנת חז\"ל לקרוא פרשת שקלים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר. ואם חל בשבת – כמו השנה – קוראים בשבת עצמה. מבארים למה קוראים פרשת שקלים, שהנה (כט:)חז\"ל בסוף מסכת מגילה כשבית המקדש היה קיים היו מקריבים על גבי המזבח קרבנות יחיד וקרבנות ציבור. קרבנות יחיד זה שאדם מביא למשל, קרבן חטאת כאשר נכשל בדבר שיש בו כרת או מיתה בידי שמים בשוגג. כמו כן יש עבירות שמביאים עליהם קרבן אשם וכיו\"ב. וכן בחגים, צריכים להביא עולת ראייה ושלמי חגיגה. קרבנות ציבור, למשל קרבנות תמידין ומוספין ועוד. קרבן תמיד מהו, \"את הכבש (במדבר כח, ד)שבבית המקדש היו מביאים כל יום שני כבשים אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים\". הקרבן הראשון שהיו מביאים בכל בוקר היה כבש לקרבן תמיד, והקרבן האחרון היה תמיד של בין הערביים. במשך היום מביאים את שאר הקרבנות. יש על כך מסכת שלמה מסכת תמיד. כמו כן קרבנות המוספין שהיו מקריבים בימי המועדים, העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il בשבתות ובראשי חודשים. שזה קרבן נוסף על כל הקרבנות. כמו כן יש את קרבנות המזבח, שהיה צריך לעבוד כל הזמן בלי הפסקה, אום יש מצב שאין אף אחד שיש לו להביא קרבן, ב\"ה לא עשו עבירות, אין להם נדרים ונדבות או קרבן תודה וכיו\"ב, אז היו מביאים קרבנות ציבור. זה נקרא 'קיץ המזבח' – וכל זה כדי שהמזבח לא ינוח לרגע. וקרבנות ציבור צריכים לבוא מכספי ציבור שכל אחד מעם ישראל צריך היה לתרום. והיו מקריבים את הקרבנות הללו עבור כל כלל ישראל. \"זאת עולת חודש בחודשו לחודשי (שם יד)והנה חז\"ל דורשים מהפסוק השנה\" שמראש חודש ניסן היו צריכים להביא קרבנות מתרומה חדשה. ועם ישראל היו תורמים את התרומה הזאת בחודש אדר. ואכן בזמן שבית (שקלים פ\"א מ\"א ומגילה המקדש היה קיים \"באחד באדר משמיעין על השקלים\" , בתי דין היו מכריזים כבר בראש חודש אדר שכל אחד צריך להביא שם) מחצית השקל תרומה, וזו השותפות שלו בקרבנות הציבור בבית המקדש. ועד פורים אנשים היו מביאים את התרומות. וזו הסיבה שתיקנו לקרוא פרשת שקלים בימינו שאין לנו קרבנות, שנזכור את המצווה הזאת לתרום לבית המקדש. למעשה, כיום שאין לנו את בית המקדש ואין קרבנות - אין חיוב מן התורה להביא את המחצית השקל, אבל אנחנו מביאים 'זכר למחצית השקל'. ויש מנהגים ממנהגים שונים בזה ונדבר עליהם בשיעור הבא בעז\"ה. ג.ארבע פרשיות ושבתות הפסקה אומרת, שישנן ארבע פרשיות: שקלים, זכור, (כט.) המשנה במסכת מגילה פרה והחודש. בשבת הראשונה בחודש אדר קוראים פרשת שקלים. ובשבת הסמוכה לפורים קוראים פרשת זכור. מיד לאחר פורים קוראים את פרשת פרה – והטעם, שעם ישראל צריכים להתכונן ולהיטהר כדי לעלות לרגל ולהביא קרבן פסח. ופרשת החודש קוראים בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן שהשנה חל ביום ראשון. במשך השנים השבתות הללו אינן רצופות, ותמיד יש הפסקה. השנה, שפורים הוא 'פורים משולש', וי\"ד באדר חל ביום שישי, וקוראים את המגילה ביום שישי בכל העולם – גם בירושלים, הרי שיש שבת הפסקה בכל העולם בשבת הזו – פרשת כי תשא – מלבד .]'וגם 'על הניסים[ .'בירושלים שבה קוראים את פרשת 'ויבוא עמלק ד. שתי שבתות – אותה הפטרה דרך אגב, יש השנה דבר מאוד נדיר. שזו האפשרות היחידה שקוראים במשך שתי שבתות את אותה ההפטרה. משום שבשבת זכור קוראים \"כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק\". וגם בשבת של פורים שבשונה מכל העולם שמפטירים \"ויד ה' היתה אל אליהו\" – פרשת הר הכרמל, בירושלים לעומת זאת, מפטירים שוב פעם את ההפטרה שאמרנו בפרשת זכור. השנה זו שנה מיוחדת: גם ערב פסח חל בשבת, ויש לזה הרבה הלכות. ובעז\"ה נקדיש שיעורים מיוחדים לנושאים הללו. וגם פורים משולש. וזה קורה פעם בכמה שנים, השנה זה כך לאחר כמה שנים שלא היה ככה. ה. מי תיקן לקרוא בתורה בקריאת פרשת זכור יש הרבה הלכות שצריכים לדעת. היא באמת פרשה שונה מאוד מכל קריאת התורה. הנה קריאת התורה שבכל שבת, בגמרא איתא, שמשה רבינו תיקן לישראל שיהיו קוראים (פב:) במסכת בבא קמא בשבת ובשני וחמישי, כדי שלא יעברו עליהם שלושה ימים בלי קריאת התורה. עזרא הסופר תיקן את קריאת התורה בשבת במנחה. ויש כל מיני דעות בעניין הזה. ישנם דברים שבאו רק בתקופת התנאים, ומשה ועזרא לא תיקנו אותם. כמו כן ישנם קריאות מסוימות שזו תקנת הגאונים. אני (שו\"ת אוצרות יוסף סימן כתבתי על כל הנושא הזה בהרחבה בהלכה ברורה חלק ז' שם יש תשובה ארוכה בנושא הזה והסברתי מי תיקן מה וכו'. ב), ו. לרוב הראשונים קריאת התורה היא מדרבנן הנה לרוב הראשונים כל קריאת התורה היא מדרבנן. כיון שתקנת משה כותבים בפירוש, שרק קריאת (ברכות יג. ד\"ה בלשון)הרי היא דרבנן. התוספות (ברכות פ\"ז סימן כ פרשת זכור זה דאורייתא. וכן כתב הרא\"ש בכמה מקומות ועוד ראשונים. ומכלל (עמ\"ס ברכות שם) ובתוספות רבי יהודה שירליאון ועוד) הן אתה שומע לאו – שמשמע שסברו שכל קריאת התורה היא דרבנן. כותב, ומוכיח את דבריו מדברי רש\"י, שכל קריאת (ריש סימן תרפה)אבל הב\"ח התורה נחשבת לדאורייתא. ומבאר, שכיון שזו תקנת משה הרי שלמרות שלא כתוב במפורש בתורה עדיין יש לזה תוקף של דאורייתא. וכך סבר .(סק\"ב)גם חתנו הט\"ז סבר כך, שקריאת התורה היא דאורייתא, (עמ\"ס ברכות כא.)אכן גם הריטב\"א , אך הם כתבו מטעם אחר, ששניהם (ח\"ב סימן קסג)וכדבריו כתב גם הרשב\"ץ מביאים ראייה שברכות התורה הוא חיוב דאורייתא, ולא ייתכן שהברכה על המצוה תהיה מדאורייתא, והמצוה עצמה – קריאת התורה – תהיה דרבנן. לכן דעתם שקריאת התורה היא דאורייתא. ז. להלכה - חיוב ברכות התורה מדרבנן יש דיון בהלכות ברכות התורה (סימן מז) שמברכים בבוקר, האם ברכות התורה הן דאורייתא או דרבנן. ואמנם המשנה ברורה (סק\"א) כתב שזה דאורייתא. אבל הרמב\"ם (פרק ב מהלכות ברכות הלכה יד וראה גם פרק ח הלכה יב) כתב, והעתיקו מרן השלחן ערוך (סימן קפד סעיף ד) וז\"ל: \"כל הברכות כולן, אם נסתפק אדם בהן אינו חוזר ומברך, חוץ מברכת המזון למעשה כאן כתוב הכלל של ספק ברכות להקל [ .\"שלפי שהיא של תורה . אבל איך שיהיה, ברכת המזון היא מהתורה, שכתוב ואכלת ]ואכמ\"ל ושבעת וברכת. והנה הם לא כותבים \"חוץ מברכת המזון וברכות התורה\" – משמע שדעת מרן והרמב\"ם שברכות התורה אינן דאורייתא אלא חיובן הוא מדרבנן. ח. פרשת זכור ופרשת פרה הן דאורייתא לעצם הדבר שהב\"ח והט\"ז סוברים תקנת משה דאורייתא, מרן השלחן כותב וז\"ל: יש אומרים שפרשת זכור (סימן תרפה) ערוך לא סבר כך, כיון שמרן ופרשת פרה אדומה חייבים לקוראה מדאורייתא, לפיכך בני היישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא\". ע\"כ. מרן השלחן ערוך כתב את זה גם אם אפשר לקרוא (סימן קמו סעיף ב),לגבי הלכות שניים מקרא ואחד תרגום שמו\"ת באמצע קריאת התורה. והוא מביא שם דעות בנושאים הללו, ולבסוף כתב וז\"ל: \"וכל זה אינו עניין לפרשת זכור ופרשת פרה שחייבים לקוראה מדאורייתא\". תמה מאוד על פרשת פרה, איפה כתוב שצריך לקרוא (סימן קמו) הגאון מוילנא פרשת פרה. והוא כותב שזו טעות בתוספות, ובאמת רק קריאת זכור הוא דאורייתא. אבל למעשה לא ייתכן לומר כך, מכיוון שדברי התוספות הללו מופיעים בכמה ראשונים, וגם מרן השלחן ערוך השווה את פרשת זכור לפרשת פרה ששתיהן מדאורייתא. ט. החיוב מהתורה הוא לקרוא מתוך ספר תורה לאור כל האמור לדעת מרן השלחן ערוך, פרשת זכור היא פרשה מאוד מיוחדת שמצוות עשה מן התורה לקוראה. ואכן כולם מודים, שיש לנו כמה זכירות בתורה ואחת מהן היא \"זכור את אשר עשה לך עמלק\". וודאי שזה חיוב דאורייתא. אך יש לדון האם החיוב לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה בבית הכנסת במניין זה דאורייתא. או רק עצם הקריאה מתוך ספר כתוב על (יח.) תורה. ויש בזה דעות מדעות שונות. בגמרא במסכת מגילה מגילת אסתר, \"קראה על פה לא יצא\" – מי שקרא את המגילה בעל פה לא יצא. שואלת הגמרא, מניין שקריאת המגילה בעל פה לא יוצאים בזה \"והימים (אסתר ט, כח)ידי חובה? והגמרא אומרת, שהנה לגבי מגילה נאמר האלה נזכרים ונעשים\". כתוב כאן לשון 'זכירה', ובמעשה עמלק נאמר גם \"כתוב זאת זיכרון בספר\". ודרשו חז\"ל, מה קריאת (שמות יז, יד)לשון 'זכירה' זכור בספר אף קריאת מגילה בספר. פירוש הדברים שכמו שקריאת פרשת זכור צריכה להיות מתוך ספר תורה, אף כאן בספר - מגילת אסתר צריכה להיות מתוך מגילה כשרה ולא על פה. זה הפשט הפשוט של הגמרא ומכאן לכאורה אנחנו למדים, וכך כותבים כמה ראשונים, שעצם קריאת פרשת זכור בספר תורה היא דאורייתא. אכן בחידושי הריטב\"א וכן הפני יהושע במסכת מגילה שם נראה שלמדו קצת אחרת בפשט הגמרא. אבל להלכה רוב הפוסקים נקטו שעצם הקריאה מתוך ספר תורה הוא מצות עשה מן התורה. י. החשיבות שהסופר יהיה ירא שמים הנידון הזה משליך מאוד על כל ההתייחסות שלנו לקריאה הזו, שהיא איננה דומה לכל שאר קריאת התורה, ונרחיב מעט את הדברים. הנה ב\"ה יש לנו ספרי תורה כשרים ויש לנו מסורת של הכתיבה שלהם, ובכל שבת אנחנו קוראים בהם. בדורנו גם יש תוכנת מחשב שעל ידה ניתן להגיה את ספרי התורה יותר טוב מעיניים של בשר ודם שלפעמים לא מרגיש. מצד שני, צריך לדעת שהמחשב לא למד קבלה ואין לו רוח הקודש, וספר תורה וגם תפילין ומזוזות צריך לבדוק מי כתב אותם, לא מספיק כתב יפה, הכי חשוב זה היראת שמיים של הסופר. כאשר הייתי לפני בר המצווה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הזמין עבורי תפילין אצל סופר אחד הרב טוויל, שהיה מקובל וצדיק יסוד עולם, והיה צריך לחכות שנים עד שהוא היה מוכר תפילין. ואאמו\"ר קנה אצלו תפילין לי ולכל האחים שלי. לאחר כמה שנים שלחתי את התפילין שלי לבדיקה, וב\"ה היה כשרות, אבל אמרתי לאאמו\"ר, הרי יש כתב יותר יפה, ומה ראה לבחור בסופר הזה?! ואז הוא אמר לי, אתה משווה כתב יותר יפה?! קודם כל יש בכלל שאלה אם יש דין 'זה אלי ואנוהו' על פרשיות התפילין כיון שהם נמצאים בפנים, אבל גם ] - כתבתי על זה בהלכה ברורה ח\"ב סימן לב[ .יש בזה מחלוקת אם נגיד שכן, אתה משווה כתב של איש צדיק יסוד עולם, שיושב וכותב בקדושה ובטהרה, מכוון כל מיני כוונות, זה יותר חשוב מכתב יפה! יא. חק תוכות אבל מעבר לזה, גם אם הסופר אינו צדיק יסוד עולם, אבל לכל הפחות צריך שיהיה ירא שמים, כי אם מה שאכפת לו זה הכסף אז הוא יכול לעשות כל מיני דברים לא בסדר. מי שרוצה להיות באמת סופר סת\"ם ולדעת את ההלכות כראוי - צריך ללמוד את הנושא אולי שנתיים! אני למדתי את זה שנתיים יומם ולילה! יש כל מיני שאלות קשות מאוד בעניין הזה ואם הסופר לא ירא שמיים זה יכול להיות פסול לגמרי, ואף אחד בעולם לא ידע חוץ מהסופר עצמו! ואם הסופר בעצמו לא למד את ההלכות והוא לא יודע הרי שאם הוא כותב הוא אינו ירא שמים, זה עצמו מעיד על חוסר יראת שמיים. דוגמא לדבר: הנה יש הלכה שצריך שיהיה 'חק תוכות' – דהיינו שצריך לכתוב את האות בפועל ממש, ולא שהאות נוצרה מאליה. לדוגמה, אם נפלה טיפת דיו על היריעה והתייבשה, והסופר רוצה לגרד סביבה עד שתהיה אות א', הא' הזאת נוצרה מאליה, כיון שלא כתב את הא' ממש, זה נקרא חק תוכות. ויש לכך הרבה דוגמאות, למשל אם הסופר טעה וכתב ד' במקום ר', וחושב לגרד קצת מצד ימין וכך היא תיהפך להיות ר' – זה נקרא חק תוכות. ואם הוא יעשה את זה אף אחד לא יכול להרגיש שהוא עשה את זה, אבל זה פסול אפילו בדיעבד, והמחשב לא יכול לדעת דברים כאלו. המחשב יכול לזהות אם יש אות מיותרת או חסרה. כמו כן היום במחשבים המשוכללים, הם יודעים לזהות אם האות היא מוקפת גוויל מכל הצדדים שלה, שלא תידבק אות אחת לשנייה, אבל לא יותר מזה. יב. מזוזה פסולה ש'הכשירו' אותה יש סיפור מפורסם שהיה בבני ברק לפני שנים: היה סופר אחד מצוין שהיה כותב מאוד יפה, והיה מאוד מבוקש. והנה, בא אליו אחד שביקש לרכוש מזוזה, והסופר אמר לו שיש לו מזוזה, והוא לא צריך לבדוק את המזוזה כי היא כבר עברה בדיקת מחשב והיא מהודרת. בכל זאת הלקוח הלך לבדוק את המזוזה במחשב והתשובה של המחשב היתה, שהמזוזה כשרה אבל היא נבדקה כבר פעם. מי שבדק את המזוזה במחשב מיד בדק גם מה היו התוצאות של הבדיקה הקודמת, והנה הבודק רואה, היתה שם שאלה של חק תוכות, וזה היה פסול. במזוזה שנפסלה מצד של חק תוכות אין שום אפשרות לתקן, כי בתפילין ומזוזות צריך לכתוב כסדרן, וכדי לתקן חק תוכות, אם למשל הוא כתב ב' במקום כ' והוא צריך למחוק את הב' ולכתוב כ', ברגע שהוא מוחק את הב' מיד המזוזה או התפילין ייחשבו שנכתבו שלא כסדרן. ולכן כשיש בעיה של חק תוכות במזוזה – אין שום דרך אחרת חוץ מלגנוז אותה. והנה, הסופר הזה עבד על המזוזה הזו כל כך קשה, היה חבל לו להפסיד אותה, והוא תיקן את המזוזה... הוא חשב שאף אחד לא ישים לב, והנה הוא נתפס... הסיפור הזה הגיע לפני הגאון הרב וואזנר זצ\"ל, שכששמע על כך הוא הזדעזע, הרי זה סופר שאין לו יראת שמיים! וחובה לפרסם שאסור לקנות אצל הסופר הזה תפילין ומזוזות!הסופר נבהל מאוד, ורץ אל הרב וואזנר ובכה והתחנן על נפשו, ואמר שזה קרה רק פעם אחת, פחז עליו יצרו, והוא מוכן להבטיח בתקיעת כף שזה לא יקרה יותר לעולם. והרב וואזנר קיבל את דבריו, וויתר לו. יג. כתיבה לשמה יש עוד הלכה שתלויה רק ביראת שמים של הסופר, והיא לקדש את שם השם בכתיבה. שבכל פעם שהסופר כותב שם השם צריך לומר: \"הריני כותב לשם קדושת שם השם\". ואפילו אם כותב עשר פעמים בכל פעם צריך לקדש את השם. כמו כן בכל תחילת כתיבת ספר תורה צריך לומר לפני שהוא כותב: \"הריני כותב לשם קדושת ספר תורה\". ובתפילין: \"הריני כותב לשם קדושת תפילין\". וכן במזוזות. ואין לנו דרך לדעת אם הסופר עשה את זה, אם הוא לא ירא שמים. אף אם הוא ירא שמים, ואירע ששכח, הוא יודע שהיריעה הזו פסולה, וטעונה גניזה. אמנם אם לא קידש את השם, כיון שאסור למחוק את שם השם אבל מותר לקלף, יש מומחים לקלף, לגרור את הקלף בזהירות שלא יהיה חור, אבל זה דבר מאוד לא מצוי. זה מאוד קשה. פעם הייתי במקסיקו, והיו שם כמה ספרי תורה שהתברר שכתב אותם סופר שהיתה לו טעות בהלכה, ובאחד משמות הקודש הוא חשב שזה שם של חול, והוא לא קידש אותו. וחתכנו את הגידים של היריעה שבה השם הזה, והוצאנו את היריעה, והבאתי את כל היריעות מהספרי תורה לארץ ומסרתי אותם לאחד מומחה שידע לתקן את כולם ולכתוב יפה מאוד מחדש לשם קדושת שם השם. למרות כל האמור, אין ספק שהמחשב שינה את המצב לגבי ספרי התורה. אני במשך שנים כמעט לא אירע שספר תורה נמצא פסול בבית הכנסת. לכן אם יש לנו את השילוב של סופר ירא שמים אמיתי, וגם שהוא יודע לכתוב טוב כמו שצריך, והספר תורה עבר הגהת מחשב, וגם זה לא פוטר אותנו מהגהה ידנית – שאדם יעבור ויגיה את הספר תורה, זה כבר לא מצוי שיש ספר תורה פסול. אבל בזמנם היו הרבה מקרים שבאמצע קריאת התורה הספר נמצא פסול. והדין הוא שצריך להחליף את ספר התורה. ונבאר את הדברים. יד. בירור דעת הרמב\"ם אם מותר לקרוא בספר תורה פסול מביא ששאלו אותו אם מותר לברך (שו\"ת פאר הדור סימן ט) הרמב\"ם בתשובותיו על ספר תורה פסול. והרמב\"ם כתב להתיר. וביאר, שהנה כאשר מברכים על לולב או שופר פסול, הרי שכיון שהלולב או השופר פסולים ממילא הברכה היא לבטלה. אבל כאשר מברך על ספר תורה, הרי מה הוא אומר: \"אשר בחר בנו מכל העמים\", הרי לשון הברכה היא לא על הספר תורה עצמו, אלא על עצם נתינת התורה. והרמב\"ם מוסיף שכך נהגו לפני רבנו יצחק הלוי, רבנו חנוך הספרדי ורבנו יוסף אבן מיגאש. יש אומרים שהרמב\"ם מתכוון להרי\"ף, ויש אומרים שרבנו יצחק זה מישהו אחר. והנה הרמב\"ם סותר את עצמו. כי מה שאמרנו זו תשובה מפורסמת שנדפסה כבר בדורו של הרמב\"ם או מיד לאחר פטירתו. הרשב\"א קיבל (הובאה בארחות חיים הלכות קריאת ספר תורה את התשובה הזאת של הרמב\"ם, ושאל כתב על כל הדברים (פרק י מהלכות ספר תורה הלכה א): הרי הרמב\"ם בעצמו סימן ה) שפוסלים בספר תורה, שאם יש אחד מהפסולים הללו, לא מקיימים בספר תורה הזה מצוות כתיבת ספר תורה, ואין קוראים בו בציבור. כלומר הרמב\"ם כותב בפירוש, שאי אפשר לברך בציבור על ספר פסול. וזו סתירה בדברי הרמב\"ם. והרשב\"א מסיק בעקבות הקושיא הזו, שכנראה הרמב\"ם כתב את התשובה בילדותו, ולאחר מכן הרמב\"ם חזר בו. טו. הרבה ראשונים סברו כהרמב\"ם בתשובה מביא את תשובת הרשב\"א, וכותב על כך, שגם (יו\"ד סימן רעט) מרן הבית יוסף אם נאמר שהרמב\"ם חזר בו, ולדעתו אי אפשר לברך על ספר תורה פסול, אבל הרי הרמב\"ם כותב שהיו גדולי עולם שנהגו ככה. אם כן הרי שיש כאן מחלוקת ראשונים. ובאמת בספרות הראשונים מוצאים כמה שכותבים כותב, שאם יש טעות בספר התורה בספר בראשית, אז (גיטין פרק ה) כך. הר\"ן לא לקרוא בספר הזה בספר בראשית, אבל בספר שמות, ויקרא, במדבר, דברים - אפשר לקרוא. שהיו בתקופתו של הרמב\"ם כולם (בתשובה שהובאה בארחות חיים שם) חכמי נרבונא הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' (בתשובה שהובאה בשו\"ת פסקו שאפשר לברך על ספר פסול. רבנו שמשון משאנץ כותב כך ועוד. בספר שלי על תשובות הרמב\"ם מהר\"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן קעד) \"פאר הדור\" הבאתי שורה ארוכה של ראשונים שככה כותבים בפירוש. מצד שני, רוב הראשונים כותבים שלא עושים כן. טז. הלכה למעשה למעשה, לפי הרמב\"ם בתשובה ולסוברים שאפשר לברך על ספר פסול, יש לומר שאם אין ספר אחר רק פסול, מותר לקרוא בו. וכן אם הספר היה כשר והתגלתה הטעות באמצע הקריאה, שממשיכים לקרוא. אולם לרוב הראשונים שסוברים שאי אפשר לברך על ספר פסול, ומצאו טעות בספר, כיצד צריך לנהוג. האם להחליף ספר תורה ולהתחיל לקרוא מתחילת הפרשה? ואם מצאו טעות בפסוק האחרון, בויקהל פקודי... צריך לקרוא מביא בשם רבו המהר\"י בירב שיש (שם)הכל מההתחלה?! מרן הבית יוסף לעשות פשרה, ואם מוצאים טעות לא חוזרים מתחילת הפרשה אלא סומכים על הראשונים שסוברים שאפשר לברך על ספר פסול. מצד שני, לא ממשיכים לקרוא ולברך, אלא מחליפים את ספר התורה באחר שהוא בחזקת כשר וממשיכים לקרוא בו. ולא צריך להעלות שבעה עולים בספר השני אלא רק ממשיכים. כי אנחנו מתחשבים מאוד בדעה של הראשונים שסוברים שאפשר לברך על ספר פסול. כל האמור טוב ויפה בכל קריאת התורה, וכפי שאמרתי ב\"ה בימינו זה פחות מצוי. אבל לגבי קריאת פרשת זכור שזו מצוות עשה מן התורה ודאי שראוי לנו להקפיד הרבה יותר על כשרות ספר התורה. יז. קריאה מספר תורה משוח יש עוד פרטים בנושא הזה, למשל ישנם דברים בספרי תורה שבדרך כלל מכשירים, כגון קלף משוח, שזו מחלוקת עצומה שמתחילת תקופת האחרונים היתה השאלה הזאת. יש לי בזה תשובה לא ארוכה שאני מתמצת בה את השיטות בהלכה ברורה חלק ב'. ולהלכה אמנם משוח , אבל בתפילין ] - זה מיקל את הכתיבה לסופר[ ,כשר אליבא דכולי עלמא ומזוזות שזה דאורייתא משתדלים להקפיד על זה. כיום העיבוד של הקלף - דרך אגב, בספר משוח [ .הוא מאוד משוכלל ומקפידים שלא יהיה משוח . אשר על כן גם ]במשך השנים האותיות נשברות. זה לא מחזיק הרבה שנים בקריאת פרשת זכור, שזו מצות עשה מן התורה, ראוי שלא לקרוא מספר תורה משוח, למרות שמעיקר הדין אינו מעכב. יח. להוציא לקריאת זכור את הספר המהודר ביותר שיש כמו כן יש בתי כנסת שמקבלים תרומות של ספרי תורה שהסופר שכתב אותם לא יפה כל כך, אבל אם הספר כשר אז מקבלים. אבל לקריאת פרשת זכור יש להוציא את הספר היותר כשר ויותר מהודר שיש בבית הכנסת. לא לעשות כבוד לאף אחד, יש אנשים שיש להם אזכרה ורוצים שיוציאו את הספר שלהם, אבל אם הוא לא מהודר אז לא להוציא אותו. ואם יש בעיה של דרכי שלום אז שיוציאו את הספר שלהם, ויכריזו שאחרי זה מוציאים ספר נוסף וקוראים בו. וכל זה כדי להשתדל לקיים את המצווה דאורייתא של זכור בספר תורה מהודר, ושהקריאה תהיה בדקדוק רב כדי לקיים מצוות זכור. יט. 'ויבוא עמלק' – למה בא עמלק?! הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לזכור מה שעשה עמלק, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רגיל להגיד על זה משל יפה: היה מלך שהיה לו יועץ נכבד, והנה יום אחד היועץ היה עובר בדרך ליד ארמון המלך, והוא רואה בחצר הארמון פרחים יפים מאוד, ואז הוא חשב, הנה לאשתי יש יום הולדת, אולי אקח פרחים בחינם... הוא חיפש ומצא פירצה בגדר, חדר פנימה וקטף פרחים. אבל מה? הוא לא ידע שהיו שם את הכלבים של המלך, והם הרגישו שמישהו חדר פנימה והתחילו לנבוח ולרוץ, הוא ניסה לברוח אבל הוא לא הספיק, והכלבים התנפלו עליו ונשכו אותו, עד שבאו השומרים והצילו אותו מידם... המלך שמע את הנביחות של הכלבים, וניגש אל החלון לראות מה קרה, וכדי ביזיון וקצף, בושה וחרפה! היועץ של המלך נתפס בגנבה... לבינתיים השומרים לקחו את היועץ כשכולו היה פצע וחבורה ומכה טרייה. ולמחרת הוא בא לארמון, מוכה וחבוש. כשראה אותו המלך הוא רצה לתת לו מוסר, אבל 'לחכימא ברמיזא'... המלך לא רצה לומר לו במפורש אלא ברמז, ולכן אמר לו המלך: \"אתה יודע, אני ראיתי מה עשו לך הכלבים הרעים...\" כביכול הוא רומז לו שראה מה שהיועץ עשה בעצמו... והנמשל: \"זכור את אשר עשה לך עמלק\" - הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו (שמות נזכור את עמלק, אבל נזכור גם כן למה בא עמלק! הרי מה כתוב לפני כן : \"שרפו ידיהם מהתורה (תנחומא בשלח כה): \"ויחנו ברפידים\". אומרים חז\"ל יז, א) : \"על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' (שמות שם ז)והמצוות\". ועוד כתוב שם לאמר, היש ה' בקרבנו אם אין - ויבוא עמלק\". כלומר, אנחנו צריכים להבין שעמלק בא בגלל עוונותינו! לא להשליך את עצמנו, לחפש תירוצים מפה ומשם. כל מה שקורה לנו הכל מאיתו יתברך. והקדוש ברוך הוא גומל לאיש חסיד כמפעלו, ונותן לרשע רע כרשעתו. אם קורה לנו דברים לא טובים, אנחנו צריכים לדעת שזה באשמתנו! והחי ייתן אל ליבו! כ. ישנו מן המצוות אותו הדבר רואים גם כן בפורים. המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק, וגם הוא בא אל אחשוורוש ואומר לו: \"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד\", אומרים שאחשוורוש אמר לו, המן, אתה השתגעת להתחיל עם (מגילה יג:) חז\"ל היהודים?! אתה לא מפחד מהקדוש ברוך הוא?! ואז המן ענה לו: \"ישנו\" אמרו חז\"ל: \"ישנו\" – ישנו מן המצוות! אל תפחד, הקדוש ברוך הוא יעזור לך, תהיה לך סיעתא דשמיא, עם ישראל ישנו מן המצוות! חז\"ל אומרים פסוק: \"בעצלתיים ימך המקרה\" – מי זה המקרה? הקדוש ברוך הוא, שנאמר \"המקרה במים עליותיו\". \"ימך\" זה לשון בעצלתיים של עם ישראל. הקדוש ברוך הוא כביכול נעשה כמו ישן, הוא לא יכול להושיע אותנו, הוא קבע בעולמו שכר ועונש, אין דבר כזה שאנחנו נעשה עוונות והוא יגיד לנו, אני מוותר להם. וחז\"ל דנים: למה נתחייבו עם ישראל כליה? זו הייתה גזרה שנתחייבו כליה! והכל בגלל העצלות. עוונותינו גרמו לנו אלה ואז באמת \"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה\", כשמרדכי זעק זעקה גדולה ומרה זו הייתה זעקה של התעוררות לעם ישראל, זעקה של תשובה, שכולם יקומו ויחזרו בתשובה! ובאמת אנחנו קוראים במגילה \"קיימו וקיבלו היהודים\" אומרים חז\"ל, שההתעוררות שהיתה בפורים היתה יותר גדולה ממתן תורה, במתן תורה כתוב \"ויתייצבו בתחתית ההר\" מלמד שכפה עליהם הר כגיגית - אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם\". לעומת זאת הרי הסיפור של המן היה ממש בערב פסח, בי\"ג ניסן, ואז אסתר אמרה לו \"לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום\" וכתוב \"ויעבור מרדכי\" אומרים חז\"ל שמרדכי גזר לא לערוך את הסדר! אם אין ישראל פסח למה?! הוא ציווה שכולם יצומו בליל הסדר! וכולם היו עומדים ומתפללים, וזועקים אל הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא קם מכיסא דין וישב על כיסא רחמים! הוא קיבל את התשובה שלנו ולכן נגאלנו! לכן רבותיי, כשאנחנו רואים מה קורה לנו בימים האלו, אנחנו רואים שהמצב לא פשוט! קרה לנו נס גדול בשבוע שעבר, ביום חמישי בלילה, עם ההתפוצצות של האוטובוסים, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איזה נס גדול קרה לנו! ולצערנו היו לנו גם הרבה אבדות בכל הזמן הזה! ואיזה צער כל אחד מאיתנו עובר כשהוא שומע את כל הסיפורים מסמרי השיער, מה שקורה לאחינו בני ישראל! ואנחנו צריכים לדעת זה תלוי בנו! הקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו, על כל אחד ואחד מאיתנו! לא להגיד זה בגלל העוונות של אלה ובגלל אלה, אלא כל אחד שיסתכל על עצמו! ויחשוב שאנחנו מקבלים עלינו עול תורה ועול מצוות! אנחנו נתחזק ובעזרת השם נזכה שהקדוש ברוך הוא יציל אותנו ונזכה לצאת מאפילה לאור גדול, וכימי צאתנו ממצרים וכימי מרדכי ואסתר, הקדוש ברוך הוא יעשה עמנו ניסים ונפלאות ונזכה לגולה שלמה בקרוב, אמן כן יהי רצון. אומנות ההקשבה"},{"filename":"29.pdf","content":"לא תיפסק!מורשת מרן_ 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת נחחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון נמסר כ\"ט תשרי תש\"פ | 29 'גליון מס רבותי, אני רוצה לדבר על בית המדרש 'יחוה דעת'. זכורני ימים מקדם, למדתי בישיבות אור ישראל, פונוביז', וחברון, ובמקביל זכיתי ליצוק מים על ידי אבי מורי עט\"ר זצ\"ל. ובמשך שנים רבות למדנו שעות רבות בכל יום בחברותא. יחד הקפנו את כל הכרכים של שו\"ת יחוה דעת. בשנים הללו עולם הכוללים הספרדי היה קטן ומצומצם מאוד. היו כוללים שלמדו מאחינו האשכנזים ולמדו שם בעיון גדול לאט לאט, ללבן כל דבר בצורה יסודית. ומאידך, היו כוללים שרצו לדעת המון הלכה ולמדו במהירות ובבקיאות גדולה. והרגשתי בעצמי שזה וזה לא טוב. חז\"ל שואלים מה עדיף 'סיני' או 'עוקר הרים'. וצריך לדעת, שללמוד הלכה מבלי להקיף את כלל שיטות הפוסקים זה לא 'סיני' ולא 'עוקר הרים'. מאידך גיסא מי שלומד ברפרוף ובשטחיות זו גם לא בקיאות!! אומרים ש\"בקיא\" – הוא מי שיודע הרבה. ו\"חריף\" הוא מי שיודע להקשות ולפלפל, לחלק בין הנושאים ולהגדיר את החילוקים. אך האמת שאין זה כך, ש\"בקיא\" אם אינו עומד על הדברים ועל עומקם, לומד את הדברים ברפרוף ובשטחיות גם \"בקיא\" לא יקרא. ו\"חריף\" שאינו מקיף את כל שיטות הפוסקים אינו \"חריף\"! \"חריף\" הוא מי שמבין טוב את הדברים עד כדי שיודע לדמות נושא לנושא בבהירות! שיודע להביא ראיה ברורה ומדוייקת לכל נושא הוא אשר בשם \"חריף\" יקרא! אמורא בשם 'רמי בר תמרי' שבא הגמרא במסכת חולין (קי.) מספרת על לעיר אחת בערב יום הכיפורים, ולא היה לו היכן לאכול, לקח \"כחל\" שהוא הדדין של הבהמה, וכיון שבעיר הזו נהגו לאסור את אכילת הכחל, יצא חוץ לעיר וצלה אותם ואכלם שם. וכשראו את מעשיו, תפשוהו והביאוהו לפני בית הדין של העיר שם היה יושב רב חסדא, ורב חסדא שאל אותו למה עשית כן?! ורמי בר תמרי השיב לו. ושם הגמרא מתארת ששאלו אותו כמה וכמה שאלות על מנהגיו בהלכה ועל הכל ענה בחריפות יתירה, ולכל דבריו הביא ראיות ברורות שהדין עימו. בסוף המעשה אמר לו הדיין רב חסדא \"חזינא לך דחריפת טובא\" – רואה אני עליך שאתה חריף הרבה. והאמת ששם רואים שהחריפות היתה שידע להשיב במקום בראיות ברורות למעשיו בידיעה ברורה ובהירה מרחבי התורה. וזוהי יסוד החריפות לדעת את התורה והפוסקים, להבין אותם כראוי לעומקם, ולהביא ראיות נכונות וברורות גם לדברים ולנושאים שלא הוזכרו במפורש בפוסקים ובשלחן ערוך – זוהי חריפות!!! וכשראיתי זאת חשבתי להקים כולל המשלב בתוכו עיון נכון ואמיתי, יחד עם בקיאות בדברי הראשונים והאחרונים, לא מהר מידי, אלא לחשוב בכל דבר בעומק הסברא. וכשהצגתי את זה בפני אבא זצוק\"ל אבא שמח מאוד ברעיון. שנה הקמנו את המקום הקדוש הזה בית המדרש \"יחוה דעת\", 33-ולפני כ והיה זה יחד עימו ממש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוא זה שדחף, עודד, והמריץ לפעול ולהקים את המפעל הגדול הזה. בתחילה בית המדרש היה במקום קטן, ולאחר מכן כשהקמנו את הבנין הגדול החל לבוא בקביעות. כולם זוכרים את שיעורו הקבוע בכל יום שלישי. ובימי ספירת העומר היה נותן שיעור בכל יום בין מנחה לערבית. ובכל בוקר ורבים היו באים להתפלל עימו. 6:30 היה מתפלל כאן במנין של כל מי שזוכר את הימים ההם ודאי זוכר את לילות השבת שהיו מגיעים לכאן המון אדם, והיה מוסר שיעור בין קבלת שבת לערבית, ולמרות קולו החלוש שררה כאן דממה מוחלטת בכל זמן השיעור, משך כארבעים דקות!! ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום, או 'הרב מאריך מידי' וכיו\"ב, אלא כולם היו באים ושותים בצמא את דבריו. גולת הכותרת במפעל הגדול הזה היה כולל האברכים אשר בבית המדרש שהיה בבת עינו ממש, ואלמלא הוא זצ\"ל לא היינו מגיעים לאן שהגענו. בתחילת דרכינו התחלנו בלימוד 'איסור והיתר', וכעבור כמה חודשים אבא ביקש ממני להפסיק מלימוד 'איסור והיתר' ולעבור ללמוד דיני טהרה. ואבא הוציא אותי מהכולל ולמדנו יחד בחברותא במשך כל היום כולו ובו בזמן ערך את ספרו הגדול והמקיף \"טהרת הבית\" על הלכות טהרת המשפחה. לא אשכח שבאחד הימים ההם אבא זצ\"ל בא לכולל למסור שיעור, ואחד מטובי האברכים שלנו קם והקשה קושיא חזקה. לאחר השיעור כששב אבא לביתו קרא לי וביקש לקרוא לאותו אברך, כשהגיע האברך אבא הוציא דולר - סכום עצום באותם ימים - והעניק לאותו אברך!!! 1000 מכיסו סך אני רואה פה את כלל האברכים והבוגרים, ואני אומר זהו החזון של אבא הילולא דמרן פאר הדור זצוקללה\"ה הנאום המרכזי שנשא מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בליל כ\"ט תשרי תש\"פ בבנייני האומה ירושלים לרגל יומא דהילולא השישי למרן אביר הרועים זצוק\"ל | מבנה לוח השנה היהודי והגויי| זמן שאילת גשמים בחו\"ל| נושאי השיעור: נושאי השיעור: שאילת גשמים בארץ ישראל ספק ספיקא בברכות| טעה ולא הזכיר טל ומטר השיעור המרכזי הזכרת ושאילת הגשמים 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר זצ\"ל! זהו החזון שלנו!!! אבא הוא הקים את המקום והוא קבע אף את שמו \"יחוה דעת\", המטרה שלנו היא להעמיד גדולי תורה אמיתיים! שאצלם 'סיני' יהיה 'סיני' ו'עוקר הרים' יהיה 'עוקר הרים'. אנחנו הכרזנו מלחמה כנגד הבינוניות! אנחנו נשאיר את הבינונים תלויים ועומדים... אצלנו רוצים מצוינות! זכתה 'יחוה דעת' ותחתיה יצאו מורי הוראה, רמי\"ם, דיינים, וראשי ישיבות בכל הארץ והעולם! ואנחנו רוצים להגדיל את מפעל המצוינות! אבא זכה שפסקיו נתפשטו הערב הגדול הזה נועד לזכרו של אבי מורי זצ\"ל, בכל רחבי תבל, ומקבלים את דבריו באהבה ובכובד ראש. כל המתעסק בפסקיו נוכח לדעת איך ששם ליבו לכל הסברות האמורות בסוגיא ולכל השיטות. והמתבונן בספרי אאמו\"ר, ביחוד בספרו הגדול שו\"ת יביע אומר, רואה עמקות נפלאה בצורה רואה שלא הניח זוית ופינה שלא עמד עליה, ישרה מאוד מאוד. רואה את גדלותו העצומה של מרן. בזמנו אמר הגאון הגדול הרי\"ש אלישיב זצוק\"ל לאבא: \"אם יש תשובה ביביע אומר בנושא שאני עוסק בו באותו הזמן, אינני מניח אותו עד שאראה מה כתבת!!!\" ועוד היה אומר \"מי שלא מתבונן ביביע אומר – אין בו דעת!!!\"היה רב אחד שדיבר נגד אבא ופסקיו, ובאותו הזמן נכנס אליו אחד וראהו הוגה בספרי אאמו\"ר בסתר..., ושאל אותו מיד בתמיהה והלא אתה דיברת נגדו?! ההוא השיב לו 'תראה, אמנם אינני מסכים עימו, אבל להתעלם מדבריו אי אפשר...' לכן אנו נלך לאורו! לפי פסקיו! לפי שיטתו בהלכה שזוהי השיטה הנכונה בהלכה! וכך למדו כל גדולי הפוסקים מרן החיד\"א ורבינו חיים פאלאג'י וכל גדולי הספרדים. וליום ההילולא השישי שלו אנחנו מקבלים להעמיד תלמידים שילמדו כפי שהנחיל וקבע! במקום שהוא יסד בית המדרש \"יחוה דעת\", במקום הקדוש הזה, בו קבע את צורת ודרך הלימוד, על פיה אנו פועלים עד היום!!! ! בדרכו זו מצוינות! חריפות! ובקיאות!בדרכו ואנחנו רוצים ללכת ב\"ה האברכים היקרים בבית המדרש 'יחוה דעת' עמלים בחריפות, בידיעת התורה, בעמקות בדרכו אשר סלל לנו! וודאי שאם היה הוא זצוק\"ל עימנו היום היה נרתם ופועל למעננו כפי שעשה זאת רבות בחיי חיותו, ובעז\"ה נלך מחיל אל חיל. ובשם ה' נעשה ונצליח. אכי\"ר. ראשית דברי הנני להקדיש דברי תורה אלו לעילוי נשמתו ולזכרו של מרן אדוני אבי, עטרת ראשי, עטרת תפארת ישראל מורנו ורבנו עובדיה יוסף בן גורג'יה רוח ה' תניחנו בגן עדן. אמן. א. הקדמת השבח תחילה בליל ז' בחשון מתחילים בארץ ישראל לבקש על הגשמים, למנהג הספרדים אומרים 'ברך עלינו', והאשכנזים אומרים 'ותן טל ומטר לברכה'. בשאילת הגשמים ישנם שני חלקים. החלק הראשון הוא \"הזכרת\" גבורות גשמים, ובו אנו משבחים לקב\"ה על הורדת הגשמים, וזה משמעות אמירת \"משיב הרוח ומוריד הגשם\". והחלק השני הוא \"שאילת\" הגשמים. ובו אנו מבקשים ממנו את הגשמים והוא \"ברך עלינו\" האמור. הסיבה שמזכירים פעמיים את הגשמים היא משום שאיתא בגמרא בברכות (לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל. וההבנה בזה, שכשבאים לפני המלך ראשית כל אנו נכנעים וממליכים אותו עלינו בכך שמשבחים ומהללים על מעשיו ומלכותו, ולאחר מכן נגשים לבקש את בקשותינו. ב. סיבת התחלת בקשת הגשמים בז' בחשון לפי האמור, מתבאר מפני מה אנו מתחילים להזכיר את \"משיב הרוח ומוריד הגשם\" כבר בחג הסוכות, כיון שמדובר בשבח בלבד, ובחג עצמו עדיין אין לנו לבקש גשמים משום שכשיורדים בחג הסכות הם סימן קללה, וכמ\"ש במשנה משל למה הדבר דומה?! לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך במסכת סוכה (כח:): לו קיתון על פניו. כך אנו שנתבקשנו על ידי הקב\"ה לקיים מצוות סוכה והוא מוריד עלינו גשם, שבכך אנו נפטרים מהמצוה והרי זה כביכול שהקב\"ה אינו חפץ במצוה שלנו. לכן שאילת הגשמים איננה מתחילה בחג הסוכות אלא לאחר מכן, ומפני שכבר אחרוה מזמנה, קבעו חכמים להתחיל ולשאול רק ביום ז' בחשון כדי שאחרון עולי הרגל, הרחוקים ביותר – בסוריה – שאף היא מארץ ישראל, יספיקו לחזור לבתיהם. ג. שאילת טל ומטר לאחר חרבן הבית בזמננו שאין מצות עליה לרגל נוהגת מהתורה עדיין נשארה התקנה בעינה, ומתחילים לשאול הגשמים כבזמן הבית. אמנם יש דעות בראשונים לא כן, הרמב\"ן (כ\"כ בשמו באורחות חיים הלכות תפילה סימן קט ובחידושי תלמיד הרמב\"ן על תענית י. בשם רבו) והריטב\"א (תענית י.) והרא\"ה (תענית י.) ועוד, סוברים שבזמננו מתחילים לשאול טל ומטר מיד לאחר חג הסוכות, כיון שבטל הטעם בטלה התקנה. אולם הר\"ן (תענית פ\"א דף ב' ע\"א מדפי הרי\"ף) מדייק מדברי הרי\"ף (שם) והרמב\"ם (פ\"ב מהלכןת תפילה הלכה טז) שאף בזמן הזה מתחילים לשאול טל ומטר ביום ז' בחשון. ומנמק את דבריו, שהרי אף בזמן הזה נהגו רבים מעם ישראל לעלות לרגל לבית המקדש. ואכן כך היה המנהג בכל הדורות לעלות לרגל, וכמו שמובא בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תר\"ל) שרב האי גאון היה עולה לרגל מבבל בחג הסוכות, והיה הולך עם אלף כהנים להקיף את ירושלים, \"סובו ציון והקיפוה\". וכן איתא במדרש (שיר השירים רבה ד, ב): מפני מה נמשלו ישראל ליונה?! מה יונה אף על פי שחרב שובכה שבה אליו, כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש עדיין ממשיכים לעלות לרגל, ולא ביטלו שלוש רגלים. ולמרות שכשיבנה ביהמ\"ק במהרה בימינו העליה לרגל תהיה הרבה יותר פשוטה וקלה, ולא תהיה שום השפעה לגשמים על השבים לבתיהם כיון שיש מכוניות ומטוסים וכו', עכ\"פ אין בידינו לבטל או לשנות את תקנות חז\"ל. \"אין בית דין מבטל דברי חבירו אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין\" (ברכות יז.). ולהלכה כן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קיז ס\"ב) כמשמעות הרי\"ף והרמב\"ם וכמ\"ש הר\"ן, שמתחילים לשאול את הגשמים החל מליל ז' בחשון. ד. שאילת טל ומטר בחוצה לארץ בגמרא מסכת תענית (י:) כתוב שבבבל נוהגים להתחיל לשאול טל ומטר רק . ])תקופת תשרי – ולהלן יבואר (אות ה-ו[ שישים יום לאחר התקופה ובתקופת הראשונים נחלקו, האם יש הבדל בין ארצות העולם, כגון שהגמרא דיברה בבל שהיא מקום נמוך יחסית, וממילא כל מימי העולם יורדים לשם ולכך אדמתה בוצית, לעומת זאת במדינות אירופה שם המקום גבוה ולכן לכאורה צריך לבקש מוקדם יותר את הגשמים. או שמא אין הבדל. ומתחילין לשאול מטר בחוצה למעשה מרן בשלחן ערוך פוסק (סימן קיז ס\"א): לארץ בתפלת ערבית של יום ששים אחר תקופת תשרי. הג\"ה: ויום תקופה הוא וראה [ .בכלל ששים. ע\"כ. ואין הוא מחלק בין האיזורים השונים והארצות השונות מש\"כ מורנו הרב שליט\"א בענין זה בהלכה ברורה ח\"ו סימן קיז אות יב וביאור ].הדברים באורך בשו\"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר סימן ד ה. מבנה לוח השנה הנוצרי והמוסלמי בשנה יש ארבעה תקופות: א. תקופת תשרי. ב. תקופת טבת. ג. תקופת ניסן. ד. תקופת תמוז. ובכדי להבין את משמעותן יש להקדים בביאור מהו לוח השנה. לעומת לוח השנה היהודי, יש גם את לוח השנה בו משתמשים הגויים – הנוצרים. הלוח הכללי – הנוצרי – בו משתמשים כיום בכל העולם, פועל לפי מהלך השמש, יום. וזוהי השנה לפי 365 שבסיבוב השמש סביב כדור הארץ פעם אחת במשך לוח השנה הנוצרי. והיא נקראת \"שנת חמה\". וכשמחלקים את ימי שנת החמה – יום, לארבעה חלקים, בס\"ה תשעים ואחד ושש שעות. 365 .וארבעת החלקים הללו הם בעצם התקופות כשם שאנו [ לעומתם יש את לוח השנה המוסלמי שהוא לפי פעולת הלבנה בלבד , וכיון שהירח מתחדש בכל עשרים ותשעה ]מקדשים את החודשים לפי הירח שזה בערך שנים עשרה שעות ושלושת [ יום שנים עשרה שעות ותשצ\"ג חלקים 354 . ואם נחשב את התוצאה לפי מספר החודשים – שנים עשר – יצא]רבעי שעה יום, והיא הנקראת \"שנת לבנה\". 354 יום, דהיינו שבשנה המוסלמית יש יום. ומשום 11 למעשה בכל שנה מצטבר פער בין 'שנת החמה' ל'שנת הלבנה' של לוח השנה המוסלמי מאחר ]מה שנקרא מחזור קטן[ כך בכל מחזור של י\"ט שנים אחר הלוח של הנוצרים ההולכים אחר השמש, עד שאפשר ובסוף המחזור באים office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וזה גם מסביר את חגיהם שפעמים באים [ .לידי כך שיש פער של שבעה חודשים ].בקיץ ופעמים בחורף ומבנה שנים עשר חודשים בשנה אצל המוסלמים מובן, כיון שהם הולכים לפי חידוש הלבנה בכל עשרים ותשעה יום כאמור. אולם הנוצרים, שאצלם גם עשו שבשנה יהיה שנים עשר חודש הוא כדי להידמות ליהודים, שאצלינו מבנה השנה הוא בשנים עשר חודש כך עשו הם. ו. מבנה לוח השנה היהודי לעומתם הלוח השנה היהודי בנוי גם לפי השמש וגם לפי הירח. דהיינו שלענין החודשים הוא הולך לפי הירח. וכפי שהמוסלמים נהגו. ולעומתם לענין השנים, דואגים אנו שלא יווצר מצב כמו אצל המוסלמים אלא תמיד חודש ניסן יבוא באביב. משום שכתוב בתורה (דברים טז, א): שמור את חודש האביב. ודרשו חז\"ל, שהתורה באה לומר שחודש ניסן צריך תמיד להיות בחודש האביב, ובו לעשות הפסח. לפיכך בכדי שלא לבוא לידי כך, יש לנו שנה מעוברת והוא חודש אדר נוסף על חודשי השנה. ופעם בכמה שנים עושים שנה מעוברת בכדי שלא להגיע למצב שחודש ניסן לא יפול בחודש האביב. ובזה אמרו חז\"ל שבחוץ לארץ מתחילים לבקש את הגשמים רק ביום הששים לדצמבר. ומידי כמה שנים נוסף להם יום 5-לתקופת תשרי. שהוא יוצא ביום ה בדצמבר. 4-בחודש פברואר ובשנים הללו מתחילים ביום ה ז. תמורות ושינויים בלוח השנה הנוצרי והנה הבית יוסף (סימן קיז) מביא דעות בראשונים, שבחוץ לארץ מתחילים בנובמבר. וביאור הדברים כך הוא: בכל הדורות 23-לבקש את הגשמים מיום ה חכמי ישראל הם המה היו המבינים והמשכילים ביותר בחכמת האסטרונמיה, יעויין [ .'וכמו שכתוב (דברים ד, ו): 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים . וכמו שאמר שמואל: \"נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי ]).מסכת שבת (עה דשמיא\" (ברכות נח:). וכן הראשונים ידעו את כל מה שהיום המדענים מתפארים בהם, שהארץ הוא כדור ושהוא מסתובב וכו'. וכך היה גם בתקופות שלאחר מכן, וכמו שמפורסם שכשקולומבוס גילה את ויש אף אומרים [ אמריקה הוא נעזר במפות ובמסלולים שערכו לו חכמי ישראל מחבר [ , ואחד המפורסם שבהם היה רבי אברהם זכות]שהוא בעצמו היה יהודי , ויש שאומרים אף שנסע עימו.]'ספר 'יוחסין וכשהנוצרים רצו לקבוע לעצמם לוח נעזרו אף הם בדברי הגמרא ובחכמי ישראל, וכך המציאו את הלוח שנה שלהם. עד שלפני כשש מאות שנה ראו הם את דברי הרמב\"ם (בהלכות קידוש החודש) שכותב דברים נוספים על הגמרא, והרמב\"ם שם מביא חישובים מדוייקים מאוד, שמנוגדים וסותרים ללוח שהם יצרו. מחמת כן כינסו ועידה גדולה של חכמים ומלומדים, ורבים מהם חכמי ישראל מופלגים, שהסבירו להם את טעותם, ולאחר הסכמתם קבעו 'לדלג' בלוח השנה ולפי זה היה צריך [ . לינואר 12- לינואר הפך להיות ה 1- יום, ובמקום ה 11 שלהם .] בדצמבר 3-להתחיל את שאילת הגשמים ביום ה קבעו 1900 ולאחר כמה שנים ראו שוב פעם שהחישוב איננו מדוייק, ובשנת לינואר. ולפי זה 2- לינואר ומתחילים מיד ביום ה 1-שוב ש'מבטלים' את יום ה בדצמבר. 4-הוא כמו שאנו עושים היום, שמתחילים לבקש את הגשמים ביום ה ]. גם כן יצטרכו 'לבטל' יום אחד 2100 ובעתיד בשנת[ ח. התחיל לבקש טל ומטר לפני הזמן לאור כל האמור יש להורות שמי שטעה, ובימים שלאחר חג הסוכות אמר \"ברך עלינו\" במקום \"ברכנו\" שאינו חוזר, למרות שהדין בדרך כלל שחוזר. והטעם הוא, משום שנראה שיש בזה מחלוקת בראשונים, שיש שסוברים שאף לכתחילה מתחילים לומר לאחר החג \"ברך עלינו\", לפיכך אינו חוזר. וכן הוא הדין בבן חו\"ל, או בישראל שירד לחוצה לארץ והתחיל לבקש טל ומטר ביום ז' בחשון כמנהג ארץ ישראל שאינו צריך לחזור, והטעם, כיון שיש ראשונים שסוברים שגם בחו\"ל מתחילים לבקש טל ומטר ביום ז' בחשון, ואין מחזירים .]'יעויין בהלכה ברורה שם בבירור הלכה אות ב' וד[ אותו מחמת הספק ט. שכח 'ברך עלינו' במנחה של ערב שבת להלכה נפסק שאם שכח ואמר 'ברכנו' במקום 'ברך עלינו' צריך לחזור לראש התפילה. ויסוד הענין שמי שהתפלל בחורף ולא ביקש טל ומטר כביכול שהוא לא התפלל כלל. והנה יש לשאול, במי שהתפלל בערב שבת סמוך לשקיעה, ולאחר ששקעה השמש וקיבל עליו שבת בציבור נזכר שאמר 'ברכנו' ולא אמר 'ברך עלינו', שאילולא היתה שבת עכשיו היינו מורים לו להתפלל ערבית פעמיים כדין אנוס. אך כאן בתפילת ערבית של שבת, הלא אין אומרים 'ברך עלינו' ומה התועלת שיתפלל פעמיים?! שאלה זו נידונה בראשונים אך בדומה לה, באחד שבמנחה של ראש חודש טעה ולא אמר יעלה יבוא, ודינו הוא שצריך לחזור לראש. אך אם נזכר לאחר ששקעה החמה וכבר ליל ב' בחודש, האם מתפלל ערבית פעמיים או לא?! יש מרבותינו הראשונים שסוברים שבכך שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל כלל, ומחמת כן צריך להתפלל ערבית פעמיים כדין מי שנאנס ולא התפלל מנחה. אולם רבים מרבותינו הראשונים שאומרים שמכיון שכבר אין בידו לתקן את זה שלא אמר יעלה ויבוא, כיון שהוא כבר לא ראש חודש, אין שום תועלת בכך שיתפלל ערבית פעמיים, ולפיכך שלא יחזור ויתפלל. י. התפלל תפילת חול במנחה של שבת שאלה דומה ונפוצה יש בשבת שאם טעה והתפלל של חול במנחה של שבת, ונזכר או ששם ליבו לכך רק לאחר צאת השבת האם צריך להתפלל ערבית פעמיים או לא?! ראש חודש [ להלכה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קח סי\"א) על שני המקרים הלו שיחזור את התפילה על תנאי של נדבה. דהיינו שיאמר אם אין אני חייב ]ושבת לחזור תהא תפילה זו נדבה. למעשה, הבעיה בנידון דידן כשלא הזכיר 'ברך עלינו' במנחה של ערב שבת, שהרי הלכה היא שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת (טור ושלחן ערוך סימן קז ס\"א), והטעם הוא משום שאין מקריבים קורבנות נדבה בשבת. אמנם יש ראשונים שנוקטים שתפילה לחוד וקרבן לחוד, אולם להלכה נפסק שאין מתפללים תפילת נדבה בשבת. אם כן היאך יהיה בידו לתקן את תפילתו בשבת. יא. ספק ספיקא בברכות ואולי יש לומר שיש כאן ספק ספיקא ועל פיו יש לנו לומר שיהיה אפשר להתפלל ערבית בשבת פעמיים. והספק ספיקא הוא שמא הלכה היא שאם שכח 'יעלה ויבוא' או 'טל ומטר' אין זו נחשבת לתפילה כלל. ואם תמצא לומר שהיא נחשבת לתפילה, שמא הלכה כמאן דאמר שמתפללים תפילת נדבה בשבת. אולם למעשה אין אומרים כן, והסיבה כיון שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ייסד וכך היה מורה, שאין אומרים ספק ספיקא בברכות. ודוקא אם עמד באמצע עמידה אין ראה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן כא בהערה ביאור [ אומרים ספק ברכות להקל .]הדברים בעומק וברוחב, ע\"ש ואכמ\"ל והפתרון להלכה בענין הזה הוא ללכת אל החזן ולפני שיאמר ברכה מעין שבע, לומר לו, שיכוון להוציאו ידי חובה, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן רסח סי\"ג) בדומה לזה. ואין זה מועיל במקום תפילת העמידה שלו אלא רק לתיקון תפילתו שתהיה כיאות. ולאחר כן הרי הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון. יב. שכח 'ברך עלינו' בשבת מי שעמד להתפלל תפלת שבת, ובתוך כדי תפילתו טעה והתחיל תפילה של חול, נפסק להלכה בגמרא בשבת (קיט.) ובשלחן ערוך (סימן רסח ס\"ב) שחייב לסיים את הברכה של חול שהתחיל בה כעת. כיון שכשהתחיל את הברכה הוא 'התחייב' בברכה זו. והנימוק של הגמרא הוא שמן הדין היה צריך להיות שנתפלל אף בשבת תפילה כיום חול, ורק נוסיף להזכיר את שבת כמין יעלה ויבוא, אך למעשה אין עושים כן - \"משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן\". והנה מי שטעה בתפילת שבת והתחיל של חול, ולא נזכר עד שהגיע לשלהי התפילה ונזכר שלא אמר \"ברך עלינו\" בחורף, יש לעיין מה דינו. אמנם יש בנידון זה הרבה משא ומתן, אולם להלכה הדין הוא שכיון שאמר את ברכת השנים הוא \"התחייב\" בברכה זו, וכיון שלא אמר אותה כיאות צריך לחזור ולומר \"ברך עלינו\" ואחר כך לחזור לתפילת שבת. כיון שצריך \"לתקן\" את ברכת השנים שלו. ולעומת זאת אם אירע לו כן בימות הקיץ, שטעה בתפילת שבת ובירך בברכת השנים \"ברכנו\", שאז לכאורה צריך לחזור מחמת שהוא סימן קללה גשמים בקיץ, אך למרות זאת אינו חוזר, כיון שנחשב שבירך ברכת השנים רק עם סימן קללה. ולפיכך רק גומר את הברכה שנמצא בה כעת וחוזר לתפילת השבת. לפני שנים כשהייתי מתפלל ליד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמתי ליבי בראש חודש בשנותיו האחרונות שמיעתו כבדה, ולכן היה מתפלל [ ,שלא אמר יעלה ויבוא ].מעט בקול באופן שהעומדים קרוב אליו ממש היו שומעים את קולו החלוש ולאחר שסיים את תפילתו ניגשתי אליו ואמרתי לו שלא אמר יעלה ויבוא בתפילתו. מיד אאמו\"ר נעמד על עומדו והחל להתפלל. לאחר התפילה ניגשתי אליו ועוררתי את תשומת ליבו שלא היה צריך לעשות כן כיון שכולם כבר התפללו, וחושבים שלא התפללת, ושזה קצת בושה וכו' ואולי היה צריך להיות שיכנס לחדר ויתפלל שם וכיו\"ב. אך אאמו\"ר ענה לי \"בושה?! אני צריך להתבייש מהקב\"ה!! אדרבא, שידעו הציבור שאין בזה שום חוכמות, וגם אני אם שכחתי יעלה ויבוא צריך אני לחזור!!!\" !מורשת מרן לא תיפסק יחוהדעתYECHAVE DAAT JERUSALEM עיה\"ק ירושלים תובב\"א מיסודו של מרן הגר\"ע יוסף זיע\"א ובנשיאות בנו הגר\"ד יוסף שליט\"א*34293-4/11 > 'ימי ההתרמה 'בדרכו יום ראשון ושני ה'-ו' חשווןבס\"ד מרן העביר את כוח הברכה לבנו הגאון רבי דוד יוסף שליט\"א: לברך את _ ל_ליחוה דעת\"\"שתוכ_ התורמים הברכות האלו יכולות להיות שלך !!! לכבוד יום השנה השישי - תרום ל'יחוה דעת' ותזכה לברכתו של מרן עטרת ראשנו זצ\"ל ניתן לתרום גם באמצעות עמדות נדרים פלוס הפזורים ברחבי הארץ"},{"filename":"290.pdf","content":"עשרה| קריאת פרשת זכור בעשרה| פורים המשולש שייך רק לירושליםנושאי השיעור: אם מותר למלמדים להתענות | הזהירות הנדרשת ממלמדי תינוקות| בכל דבר שבקדושה מצות החליצה לאלמנות | כמה פעמים צריך לזכור את עמלק| תעניות שאינן חובה אם | להעלות נער בר מצוה לקריאת פרשת זכור| חזקה דרבה בדיני דאורייתא| המלחמה אם נשים שייכות | חיוב נשים בפרשת זכור| שמיעת זכור היא מצות עשה שהזמן גרמא שיעור זכר למחצית השקל| במלחמה290 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' ב' אדר תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת תצוה – זכור הלכות קריאת פרשת זכור א. פורים המשולש שייך רק בירושלים אני מברך את מאזיני רדיו 'קול ברמה' שמצטרפים אלינו ושומעים את השיעור. בשבוע שעבר התחלנו לדבר בעניין פרשת זכור. ואומר כמה נקודות נוספות בעניין הזה. בשבוע הבא בעז\"ה נדבר על 'פורים משולש', יש לו הלכות מיוחדות רק לירושלים. כי בכל הארץ אין דבר כזה פורים משולש. אבל כשנלמד את הנושא נראה שיש בזה הרבה השלכות לכל המקומות בעולם. יש בזה כמה יסודות מיוחדים בהלכות פורים ששייכים לכל מקום ומקום. ב. דבר שבקדושה צריך עשרה יש שאלה שדנים בה רבותינו הראשונים והאחרונים, האם יש חיוב לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה בעשרה. האם צריך מניין לקריאת פרשת זכור. (פרק ז ותחילת השאלה מתחילה בדברי רבינו אשר – הרא\"ש במסכת ברכות מספרת על רבי אליעזר ששחרר את העבד שלו כדי (ברכות מז:). הגמרא סימן כ) לצרפו למניין. ולכאורה הרי עבד כנעני הוא גוי שהתגייר לשם עבדות – זה היה דבר שנוהג בזמנם – העבד הזה שייך לאדון שלו, וכתוב בפסוק בפרשת \"לעולם בהם תעבודו\" לומדים חז\"ל \"שכל המשחרר את עבדו (ויקרא כה, מו)בהר עובר בעשה\". וכיצד אם כן רבי אליעזר שחרר את עבדו. ומתרצת הגמרא ממש מקהל ישראל למרות שהוא חייב במצוות כמו אשה, לכן רבי אליעזר \"מצוה שאני\" – כיון שהעבד אינו יכול להשלים מניין, הוא עדיין לא נחשב שחרר אותו כדי שהוא יהיה יהודי כשר ויוכל להצטרף למניין. ושואלת הגמרא, כיצד רבי אליעזר עובר על מצות עשה מהתורה של \"לעולם בהם תעבודו\" בשביל לקיים מצוה אחרת. משיבה הגמרא: \"מצווה דרבים שאני\". כלומר כיון שמניין זו מצוה של רבים, לומר דבר שבקדושה בעשרה, לכן מותר. לומד הרא\"ש, שהדין שכל דבר שבקדושה הוא בעשרה זה מדרבנן. אמנם אומרת שלומדים את הדין הזה מגזירה שווה \"תוך – תוך\": מצד (שם כא:) הגמרא (בראשית מב, \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\", ומצד שני כתוב (ויקרא כב, לב) אחד כתוב \"ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים\". וכמו שאצל יוסף כוונת הפסוק ה): היא על אחיו שהיו עשרה, אז גם בדבר שבקדושה היינו עשרה. (במדבר טז, כא): יש אומרים שלומדים את זה מהמרגלים. שמצד אחד כתוב \"היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת\". שגם בו כתוב \"תוך\". והמרגלים היו שנים עשר, יצאו יהושע וכלב שהיו צדיקים נשארו עשרה. יש אומרים שלא שייך ללמוד את זה מעדה הרעה הזאת, ולכן טוב יותר ללמוד מאחי יוסף שהיו כולם צדיקים. איך שיהיה זהו הלימוד שחז\"ל למדו ממנו שכל דבר שבקדושה צריך שיהיה בעשרה. כותב הרא\"ש, שהדין הזה הוא רק מדרבנן, למרות שרבנן למדו את זה מפסוקים, אין זאת אלא אסמכתא בעלמא ולמעשה זה דרבנן. ומוסיף העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il הרא\"ש, שיש כאן דבר מאוד מעניין, שמצוה דרבים של דרבנן – תפילה במניין, יותר חשובה ממצוה דאורייתא של לעולם בהם תעבודו. ג. חיוב מניין בדבר שבקדושה לפי המקובלים ועוד (מגילה כג:) הר\"ן (ברכות שם)דרך אגב, כדברי הרא\"ש סברו גם כן התוספות כמה ראשונים. אבל צריך לדעת שלפי רבותינו המקובלים, לפי רבינו האר\"י כל דבר שבקדושה הוא בעשרה הוא (שער הכוונות דרוש ג של חזרת העמידה דף לט ע\"א), מדאורייתא. לכן לפי האר\"י כשאומרים קדושה, קדיש או ברכו שאלו הם נקראים דבר שבקדושה יש לכוון לקיים מצות: \"ונקדשתי בתוך ביני ישראל\". ד. חיוב עשרה בזכור מדאורייתא והנה הרא\"ש בסוף דבריו כותב, שלא מסתבר לומר שמדובר כאן בחיוב של עשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור. ומשמע מדבריו בפשטות לכאורה, שחיוב קריאת פרשת זכור בעשרה הוא דאורייתא. ואכן בשו\"ת – הוא אחד מרבותינו הראשונים – מעתיק את דברי (סימן קח)תרומת הדשן הרא\"ש ולומד שהוא כפשוטו, שפרשת זכור צריכה עשרה מדאורייתא. לפיכך בני הכפרים שאין להם מניין בשבת, צריכים בשבת הזאת ללכת לערים כדי שיוכלו לקיים את מצוות פרשת זכור בעשרה. אולם הקשו על כך כמה אחרונים, איפה מצאנו שמדאורייתא צריך שיהיו עשרה בפרשת זכור, אמנם בתורה כתוב \"זכור את אשר עשה לך עמלק\", אבל איפה כתוב בתורה שצריך בעשרה דווקא. במיוחד שכל היסוד של דבר שבקדושה שהוא בעשרה הוא מדרבנן. ה. 'בעשרה' או 'בעשה' למעשה יש הערה יותר חזקה, שהנה כל דברי הרא\"ש הנ\"ל הובאו בספר הפסקים שלו, אולם יש לו גם את ספר תוספות הרא\"ש, שזה דומה לתוספות שלנו עם לפעמים שינויי לשון מאוד משמעותיים שמלמדים אותנו כל מיני דברים. והנה כל העניין הזה נמצא גם בתוספות הרא\"ש בשינוי קטן, במקום \"בעשרה\" כתוב \"בעשה\", כלומר \"בעשה דאורייתא כגון פרשת זכור\". לפי זה ממילא אין שום ראיה מדברי הרא\"ש שצריך דווקא עשרה. ואכן יש רב אחד בשם הרב אביטן שהוא תלמיד חכם חשוב שהדפיס מחדש את ספר תרומת הדשן, ובהערות שם הוא מביא שגם בפסקי הרא\"ש יש נוסחאות בזה, שיש נוסחאות שכתוב בהן \"בעשה\" ולא \"בעשרה\". ו. ארור עושה מלאכת ה' רמיה יש שרוצים להביא ראייה מאוד יפה שבאמת עשרה זה לא מדאורייתא. מסופר, שדוד המלך שלח את יואב בן (כא:)הנה בגמרא במסכת בבא בתרא צרויה - שר הצבא שלו, שיהרוג את עמלק לקיים את המצווה \"תמחה את זכר עמלק\". וכשיואב הלך עשה מלחמה נגד עמלק ותפס את כל הזכרים והרג אותם, אך השאיר את כל הנקבות. כשהוא חזר, דוד התפלא מאוד: איך עשית דבר כזה? אמר לו, יואב, כך כתוב בתורה! \"תמחה את זכר כלומר שיש להרוג רקאת הזכרים ]...''זכר' בקמ\"ץ תחת הז' והכ[ \"עמלק ולא את הנקיבות! . ]בז' בצירה והכ' בסגול[ 'דוד המלך התפלא, הרי לא כך כתוב, כתוב 'זכר ויואב ענה לו כך אני זוכר מילדות! מסתבר שהוא היה ילד בתלמוד תורה, והוא למדו מתוך חומש בלי נקודות, והמלמד בתלמוד תורה היה כנראה עסוק בפלאפון... או במשהו אחר, והסיח את דעתו כשהילד - יואב בן צרויה - קרא את הפסוק לא נכון, והוא לא תיקן אותו. ואז דוד המלך ציווה שיביאו את המלמד לפניו. אמר לו, תקרא את הפסוק! והוא קרא נכון, כמו שצריך, כלומר המלמד פשוט התרשל בלימוד שלו. הוא לא הקשיב לילד. \"ארור עושה מלאכת ה' (ירמיה מח, י) ואז דוד המלך קרא עליו את הפסוק רמיה\". יש אומרים בגמרא שדוד הרג אותו, הוא חייב מיתה, בגללו אירע מכשול נורא שכזה לעם ישראל. ז. הזהירות הגדולה למלמדי תינוקות דוד המלך לא הקים ועדת חקירה... הוא פשוט מצא את מי שאשם והעניש אותו. יש אומרים שם בגמרא שהוא הסתפק בלקלל אותו. איך שיהיה, אנחנו צריכים ללמוד מזה מוסר, כמה מלמד תינוקות צריך להיות זהיר בעבודה שלו, זו עבודת הקודש! צריך לשים לב לכל ילד, לכל מילה שהילד אומר, להקשיב לו כמו שצריך. כותב, שמלמד (סימן רמה סעיף יח וע\"ע חו\"מ סימן שלג סעיף ה) הרמ\"א ביורה דעה תינוקות אסור לו להיות ער בלילה יותר מדי. הוא רוצה להיות מתמיד גדול, זה מצויין, אבל אם יש חשש שבגלל זה הילדים ילמדו והמלמד יתנמנם באמצע ולא ישים לב, הוא לא יהיה מרוכז - זה לא בא בחשבון... - הרמ\"א כנראה, היה חושב ביידיש וכותב בעברית... ולכן הוא כותב שם [ \"אסור למלמד לנעור בלילה יותר מדי\"... הוא מתכוון כמובן שלא להיות .]ער בלילה ח. תעניות רשות למלמדי תינוקות כמו כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב, על מי שרוצה להתענות למשל, שני וחמישי ושני אחרי פסח או סוכות, או תענית של אזכרה של ההורים, וכיו\"ב כל מיני סוגי תעניות שאינם חובה, כותב אאמו\"ר שמי שזה ממעיט את הלימוד תורה שלו לא כדאי שיתענה, אם מחמת כך הוא יהיה עייף וילמד פחות, יצא שכרו בהפסדו. ושם בתשובה הוא מזכיר את המלמדים, ר\"מים וכיו\"ב, שאם יש חשש שהתענית תגרום להם להפרעה מסוימת בהוראה ובלימוד עם התלמידים, הם לא צריכים להתענות יותר מדי. כמובן שיש תעניות שהם חובה: ארבע תעניות, יום כיפורים, תשעה באב שהן תעניות שכל יהודי חייב לצום בהם. אאמו\"ר מדבר על תעניות שאינן חובה ורוצה להוסיף. ט. מיואב בן צרויה משמע שלא צריך לקרוא פרשת זכור בעשרה נחזור למעשה עם יואב בן צרויה שטעה בקריאת הפסוק \"תמחה את זכר עמלק\", ובעקבות כך הרג רק את הזכרים. והשאלה נשאלת, הרי יואב בן צרויה היה תלמיד חכם, הצבא של דוד המלך זה צבא קדוש, כולם היו יראי שמים, \"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'\", וכי יואב אף פעם לא הלך לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור?! מילא בקריאת התורה שזו חובת ציבור, אולי אם לא היה מניין אין כל כך חובה. ואפשר לומר שלא היו קוראים בכל שבוע פרשה שלמה, אלא היו מחלקים את זה לכמה חלקים, כמו שכתוב בגמרא בתלמוד ירושלמי על ארץ ישראל, שבזמנם היו מסיימים את התורה פעם בשלוש שנים. אבל פרשת זכור, וכי הוא לא קרא זכור בבית הכנסת?! הרי רק נדמיין לעצמנו את יואב בן צרויה עולה לתורה בשבת זכור, וקורא 'תמחה את זכר עמלק' כמו שהוא היה רגיל, איזו מהומה הייתה פורצת בבית הכנסת?!... כולם היו צועקים לו! ואז היה יודע את האמת... היו מלבנים את זה. אלא כנראה צריך לומר, שליואב היה ספר תורה בביתו וקרא את פרשת זכור לבדו בבית. ולכן לא היה מי שיתקן אותו בטעות שלו. אם כן זו ראיה לכאורה שלא צריך עשרה לפרשת זכור. י קריאת זכור פעם בשנה למעשה אפשר לדחות את הראייה הזאת. משום שבתורה לא כתוב מתי שנינו, שישנן (כט.) צריך לקרוא פרשת זכור. ובאמת במשנה במסכת מגילה (ד\"ה ומפסיקין)ארבע פרשיות ובשבת שלפני פורים קוראים פרשת זכור. ורש\"י מסביר שהוא כדי להסמיך את מעשה המן למעשה עמלק. והוא על פי \"והימים האלה נזכרים ונעשים\" - מקדימים לזכור ואחר (אסתר ט, כח) הפסוק כך בפורים אנחנו מוחים את זכר עמלק בקריאת המגילה ושבאר מצוות הפורים. סעודת פורים אנחנו אוכלים כי אנחנו חוגגים את מחיית עמלק. כלומר שחכמים הם אלו שקבעו את הזמן לקרוא פרשת זכור בשבת שלפני פורים. וצריך להעלות שאלה: מי אמר בכלל שמהתורה צריך לקרוא פרשת זכור \"גזרה (פסחים נד:) פעם בשנה? יש אחרונים שכתבו סמך לזה, ממה שכתוב על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש\". וכיון שפרשת זכור מסתיימת בציווי: \"לא תשכח\" – הרי שיש איסור לשכוח לכן קוראים פעם בשנה. אבל זה סמך בעלמא, אין הכרח ברור לומר שזה פעם בשנה. כותב שזה יכול להיות אפילו רק פעם אחת (מצוה תרג)והנה המנחת חינוך בחיים, העיקר שיקרא את זה מתוך ספר תורה. אשר על כן יש לומר, שבאמת יואב בן צרויה הקפיד מצד עצמו לשמוע זכור במניין, אבל באותה עת הוא עדיין לא קיים את המצווה. וחשב שבהזדמנות הוא יביא מניין ויקרא פרשת זכור. ולכן הוא לא ידע על הטעות שלו. יא. בירור דברי מרן השלחן ערוך כאמור לעיל, יש ויכוח גדול באחרונים אם אפשר ללמוד מדברי הרא\"ש שמדאורייתא צריך עשרה לשמיעת פרשת זכור. לעומתם יש שדוחים, ואומרים שהרא\"ש שכתב שזה בעשרה הוא לא מתכוון שהחיוב של עשרה הוא דאורייתא אלא שהמצווה היא דאורייתא. אבל מדברי מרן השלחן ערוך משמע לכאורה שצריך מדאורייתא לקרוא פרשת זכור בעשרה. מרן כותב וז\"ל: \"יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה(סימן תרפה סעיף ז) חייבים לקוראם מדאורייתא. לפיכך, בני היישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות הללו שהם מדאורייתא\". אמנם לא כתוב בדברי מרן במפורש שצריך עשרה דאורייתא, אבל מרן כותב, שכיון שהם דאורייתא צריך מניין, משמע שמדאורייתא צריך עשרה בהם. ששם הוא דן אם מותר לקרוא שניים (סימן קמו סעיף ב) אבל יש עוד שלחן ערוך מקרא ואחד תרגום ביחד עם הבעל קורא שקורא בתורה בשבת. ומרן מביא דעות מה שמותר ומה אסור בשעת קריאת התורה, ובסוף דבריו כותב: \"וכל זה אינו עניין לפרשת זכור ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא\". כאן אי אפשר לפרש אחרת, וברור שלדעת מרן צריך עשרה מדאורייתא. יב. חיוב קריאת זכור היא פעם בשנה לגבי הנידון הנוסף שהעלינו, האם החיוב הוא פעם בשנה או לא. הנה גם אם נאמר שמדאורייתא אין חיוב פעם בשנה, אך חכמים תקנו פעם בשנה. אבל באמת זה ממש לא בהכרח שזה אכן יהיה פעם בשנה. הרי כל שנתיים שלוש יש לנו שנה מעוברת. והרי משנה לשנה יעברו שלושה (על תרי\"ג מצוות מצוה תרג)עשר חודשים, זה קצת יותר משנה. ואכן המהר\"ם שיק כותב, שהחתם סופר בשנה כזאת שהיא לפני שנה מעוברת היה מקפיד כשמגיעים לפרשת כי תצא, לעורר את כולם לכוון לקיים מצוות זכור. כדי שלא יעבור עליו יותר משנה בלי פרשת זכור. כמו כן מי שנמנע ממנו להגיע לבית הכנסת בשבת זכור, והפסיד את שמיעתה, כמו כן אם היתה תקלה ומצאו לאחר זמן שהספר שקראו ממנו פרשת זכור היה ספר תורה פסול, חשוב מאוד שכשמגיעים לפרשת כי תצא שיכוונו לצאת ידי חובה בשמיעת פרשת זכור. שיהיה לכל הפחות פעם בשנה. לכן אני מקפיד בכל שנה כשמגיעים לפרשת כי תצא, לפני המפטיר, אני מכריז: רבותיי, מי שאולי לא כיוון מספיק, או שספר התורה לא היה כשר מאיזו סיבה שהיא, אני מכוון ליתר ביטחון להוציא כל מי שרוצה לצאת ידי חובת פרשת זכור. יש מחלוקת גדולה האם יוצאים ידי חובה בשמיעת פרשת 'ויבוא עמלק' שקוראים בפורים. להלכה לא כדאי לסמוך על זה. אמנם המגן אברהם כותב שכן, אבל הרבה אחרונים חולקים עליו. אבל בוודאי שלגבי (סימן תרפה) קריאת פרשת זכור שבכי תצא בוודאי שאפשר לצאת ידי חובה. יג. חזקה דרבא הנושא הזה מביא אותנו לידי שאלה נוספת ומעניינת: הנה יש הלכה שקטן (סימן לא יכול להוציא את הגדול ידי חובה. ולהלכה נפסק בשלחן ערוך שאפילו במגילת אסתר שהיא לא דאורייתא, קטן אינו מוציא תרפט סעיף ב) שנים 13 את הגדול. והנה, אם יש ילד שהגיע כבר לגיל בר מצווה, הוא בן מלאות, דיברנו כמה פעמים בשיעור בשאלה, האם הוא כבר נחשב לגדול שיכול להוציא אחרים ידי חובה. שהנה בגמרא מבואר בכמה מקומות, שנים מלאות, חזקה שהוא אכן גדול. כי 13 שרבא אמר שאם הגיע לגיל גדול צריך שהביא שתי שערות. ושתי שערות שצמחו קודם לא שווים . ומהתורה כל זמן 13 כלום, צריך שתי שערות שצמחו לאחר שנהיה בגיל 13 שלא הביא שתי שערות הוא נחשב קטן. אבל רבא אומר שלאחר גיל .]' - זה מושג ידוע 'חזקה דרבא[ .יש חזקה שהביא שתי שערות (נדה מו:) כותב, שהנה בגמרא (סימן לט סק\"א וסימן קצט סק\"ז)והנה המגן אברהם מבואר, שלגבי מצות חליצה שצריך שהחולץ יהיה גדול. ולא רק זה אלא גם לא סומכים על החזקה, צריך שיהיה גדול בבירור כדי שיוכל לחלוץ בעצמו. אשר על כן כותב המגן אברהם, שכמו שבחליצה כך הוא הדין, אם כן כך צריך להיות בכל מצוות התורה, שצריך גדול ממש כדי להוציא ולא סומכים על חזקה דרבא. למעשה, מי שלומד טוב את הנושא יראה שזו מחלוקת עצומה בראשונים ובאחרונים. ב'אנציקלופדיה התלמודית' ערך 'חזקה' יש שם ערך שלם על הנושא של חזקה דרבא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל גם כן, כתב בכמה וכמה מקומות ביביע אומר על הנושא של חזקה דרבא. ולמעשה בסוף ימיו היה סבור שזה לא מעכב אפילו במצוות דאורייתא. יד. חליצה לאלמנות המלחמה ה\"י דרך אגב, במלחמה האחרונה, אחד הדברים הכואבים שהיו, שישנם כמה צעירים נשואים שנהרגו במלחמה ללא ילדים ה\"י. לא מזמן היה מקרה של חייל שנהרג חודשיים לאחר החתונה, זה נורא! הלב כואב עליהם! והרבנות הצבאית שעושים עבודת קודש של ממש, טיפלו בכל הנושאים, ויש להם שם תלמידי חכמים מצוינים ממש שישבו ועשו את כל ההכנות שצריך, ואנחנו עשינו בית דין וקיימנו את מצוות החליצה. ויש בזה הרבה פרטים, צריך שיהיה בית דין של חמישה, וצריך נעל מיוחדת ועוד. ולא הסכמנו לאף אחד להיכנס לבית הדין, אין תמונות ואין כלום, ישבנו שמה בדמעות שליש, בכינו עם האלמנה ועם האח של החייל שנהרג, ישבו שם גם ההורים של שני הצדדים, ועשינו מניין מצומצם, חמישה דיינים, שני עדים ועוד שלושה נוספים להשלים מניין ועשינו את המצווה של החליצה. טו. קריאת פרשת זכור על ידי חתן בר מצוה לאור האמור יש לדון במנהג שנוהגים בכמה עדות, שנותנים לחתן בר מצוה לעלות לתורה דווקא לעליית מפטיר. אצל האשכנזים זה מאוד מצוי, אבל גם אצל המרוקאים יש הרבה שנוהגים כך. והנה אירע שהילד הזה התכונן לקרוא את פרשת זכור. באמת, אם אפשר, הדבר הכי טוב היה לוודא שהוא כבר בן שלוש עשרה שנים מלאות. אבל כל זמן שאי אפשר לברר, הרי להוציא את הציבור ידי חובה זו שאלה אם הוא יכול. האם אפשר לסמוך על חזקה דרבא במצוה דאורייתא, שהוא יוכל להוציא את הגדול ידי חובה או לא. יש בזה ספק. לכן הכי טוב, לומר פסוקים, שהגדול יקרא 3 ,לאביו של הנער, שהרי זו קריאה קצרה ביותר את הקריאה, ואילו החתן בר מצוה יקרא את ההפטרה, זו הפטרה ארוכה... - זו הפטרה יפה ומעניינת מאוד, יש בה [ .\"\"פקדתי את אשר עשה עמלק . לפעמים זה הולך בקלות, אבל לפעמים אנשים נפגעים. וזה ]המון מוסר לא נכון לפגוע בו. פעם הייתי באיזה בית כנסת, שאירע דבר כזה, ילד בר מצוה הכין את הקריאה ורצה לקרוא את פרשת זכור. אני ראיתי שזה מאוד רגיש, אז אמרתי להם אין שום בעיה, שיעלה לתורה ויקרא את הקריאה, אבל לאחר התפילה נוציא שוב פעם ספר תורה ונקרא קריאה נוספת בסגנון העדות השונות: היתה קריאה ספרדית, תימנית, אשכנזי שקורא בהברה ליטאית, אשכנזי שקורא בהברה חסידית, והוצאנו גם ספר תורה אשכנזי מלבד הספר תורה הספרדי, וכך היה יפה מאוד. אין בזה שום בעיה, מה אנחנו מפסידים?! הרי לעשות מחלוקת, או לבייש את החתן בר מצוה, או להיכנס לוויכוחים, במיוחד שניתן להסתדר בלי כל זה, לעשות את זה ברוח טובה – עדיף. לא נכון כל דבר לעשות 'יקוב הדין את ההר'... ואחר כך רבים וכו', למה?! בשביל מה?! כמובן שצריך לתת 'עונש' למורה של הילד... אתה מלמד אותו, אתה לא יודע שזה פרשת זכור?! הרי אתה נכנס לספקות! אבל קורה לפעמים שהמורה גם לא ידע... טז. נזכור קל יותר משאר מצוות דאורייתא אני רוצה להוסיף עוד נקודה, שמישהו הראה לי שרבי חיים פאלאג'י כותב, שזכור זה יותר קל משאר מצוות דאורייתא. כי יש אומרים שאין חיוב כל לא צריך לקרוא בכל שנה, מספיק (שם)שנה לקרוא זכור, לפי ספר החינוך אולי פעם בחיים, או פעם בכמה שנים. ממילא יש כאן ספק ספיקא: אולי הוא כבר גדול, וגם אם סומכים על החזקה שיש גם חזקה. ואם תמצא לומר שהוא קטן, אולי לא צריך לקרוא פרשת זכור בכל שנה. ומי שיחשוב טוב יראה שיש עוד כמה צדדים להקל. למשל שיש אומרים - שיטת הריטב\"א שהזכרתי בשבוע שעבר - שלא צריך דווקא מתוך הספר תורה. (עמ\"ס מגילה יח.) לכן לכתחילה ראוי להביא גדול שיקרא וזה טוב לכל הדעות, אבל אם זה לא מתאפשר, יש חשש של ויכוח או מחלוקת, אפשר להוציא ספר תורה לאחר מכן וכמבואר לעיל. שנים מלאות, אבל אם 13 וברור הוא שכל הנידון הוא רק אם מלאו לו חסר לו כמה ימים, או אפילו יום אחד, בשום פנים ואופן צריך להגיד לו שאת הקריאה של זכור צריך הגדול לקרוא. ואם אירע שעלה וקרא, לאחר התפילה יקראו שוב את פרשת זכור. יז. חיוב נשים בשמיעת זכור ואכן כך אנחנו נוהגים לגבי נשים. שהרי יש שאלה עקרונית האם נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור או לא. לכאורה יש צד לומר שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא. שהרי אם נאמר שחכמים הם שקבעו את זמן הזכירה, שיהיה בשבת הסמוכה לפורים. הרי התורה לא נתנה זמן מתי קוראים זכור. ממילא זו מצוה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בזכור. שהרי זכור היא (שו\"ת חאו\"ח סימן תקט) אולם יש על כך את קושיית האבני נזר מצוה שהזמן גרמא, שהרי הזכירה היא על מנת שנמחה את זכר עמלק, והרי מחיית עמלק לא דוחה את השבת. אם כן הרי שהמצוה של זכור אינה נוהגת בשבת. הא למה זה דומה? לתפילין. שהרי מה שנשים פטורות ממצות עשה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שהזמן גרמן למדים את זה מתפילין, שנשים פטורות מתפילין. והרי הסיבה שתפילין זו מצות עשה שהזמן גרמא כיון שבשבת ויום טוב אין מניחים תפילין, זה לא דוחה את השבת, ממילא הוא הדין למלחמת שלא דוחה את השבת, וכיון שהזכירה של עמלק זה כדי שנמחה את זכר עמלק. יח. אם זכור היא מצות עשה שהזמן גרמא אבל אם נתבונן נבחין שיש הבדל גדול בין תפילין לבין מלחמת עמלק, משום שמלחמת עמלק אינה דוחה את השבת כי מלחמה זה דבר שמצריך - כמובן [.לחלל את השבת, ואין היתר לחלל את השבת במלחמת מצווה שלא יהיה שום אי הבנות, אני לא מתכוון כשאנחנו נמצאים במלחמה נגד האויבים שלנו, שבוודאי מותר, צריך וחובה קדושה לחלל את השבת בשעת המלחמה, וכי יבואו אלינו המחבלים ואנחנו נגיד לא עושים מלחמה ]!בשבת?! עושים הפסקת אש לכבוד שבת... ודאי שזה לא יעלה על הדעת מלחמת עמלק היא מלחמת מצוה, כשיוצאים להילחם בעמלק, אם אפשר לעשות את זה ביום ראשון אז לא יוצאים למלחמה בשבת! זה לא דוחה את השבת! לעומת זאת תפילין זה פטור בעצם בשבת, בשבת פטורים לגמרי מהנחת תפילין. לעומת מלחמת עמלק שיש סיבה צדדית שמונעת מאיתנו להילחם. יט. אריא הוא דרביע עליה אתן לכך דוגמא, בן אדם אחד מסכן קשרו לו את הידיים ורגליים בחבלים, הוא כפות לגמרי, הוא לא יכול לזוז, האיש הזה הוא פטור ממצוות תפילין, כי הוא לא יכול שהרי הוא קשור. כמו כן נשים פטורות ממצות תפילין כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, וכי אפשר להשוות את הנשים לגבר שהוא קשור ואינו יכול להניח את התפילין?! בוודאי שלא, הוא חייב בתפילין, אבל הוא פטור כי הוא לא יכול, אבל האשה מלכתחילה אינה חייבת כלל. המושג הזה נקרא: \"אריא הוא דרביע עליה\" – זה כמו מי שהאריה רובץ עליו ובגלל זה הוא אינו יכול לקיים מצוות. כמו כן הוא במלחמת עמלק שאינה דוחה את השבת, זה לא בגלל שבשבת אנו פטורים מהמלחמה, אלא כי במלחמה יש בעיה של חילול שבת. זה דין אחר. אם כן אין לומר שזו מצות עשה שהזמן גרמן, וממילא נשים פטורות מזכור, כי באמת מלחמת עמלק שייכת גם בשבת. כ. נשים אינן יוצאות למלחמה יש טענה אחרת, שהרי נשים אינן יכולות לצאת למלחמה, וממילא גם אינן שייכות בזכירת עמלק. שהרי המטרה של זכירת עמלק מבואר בספר - 'ספר החינוך' הוא ראשון, יש אומרים [ .החינוך שהוא לצורך מחיית עמלק ומשכך כותב ]שזה הרא\"ה - רבנו אהרון הלוי, ויש אומרים שזה ראשון אחר (בראשית א, כח) שם שהמצוה הזאת נוהגת בזכרים ולא בנקבות. שהרי כתוב \"פרו ורבו מילאו את הארץ וכבשוה\" - דרכו של האיש לכבוש ואין דרכה של האישה לכבוש. מלחמה זה תפקיד של איש, ממילא כיון שהמטרה של זכור זה בשביל מחיית עמלק והאישה פטורה מזה. יש על זה הרבה דיונים, ולמעשה יש אומרים שגם ממלחמת מצווה אישה יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה לצורך מלחמת (סוטה י.) פטורה. ומה שכתוב מצוה הכוונה, שאם החתן צריך ללכת למלחמה, החתן יוצא מחדרו וממילא הכלה איננה כלה... כי כל הסיבה שהכלה היא כלה זה רק כשיש חתן. כמו כן יש לומר, שאמנם במלחמת מצוה נשים פטורות, אבל יש לה דרכים אחרות לסייע במלחמה, וזו הכוונה שכלה יוצאת מחופתה. כא. אשה חייבת ב'לא תשכח' יש טענה, שלכאורה יש כאן גם מצוות לא תעשה. שהרי כתוב בתורה \"לא תשכח\". והרי במצוות לא תעשה האישה חייבת כמו איש. בכל מצוות לא אומרים, \"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – (סוכה כח:)תעשה, חז\"ל השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה\". זה לא משנה אם הזמן גרמא או אין הזמן גרמא. למשל, נשים חייבות בשמירת שבת, למרות ששבת לכאורה היא מצות עשה שהזמן גרמא, כיון שבשבת יש גם לאו, מצות לא תעשה, כתוב בתורה \"לא תעשה כל מלאכה\" – וזה לא תעשה שיש בו גם חיוב מיתות בית דין. זה חמור מאוד. לאור זאת יש לשאול, שלכאורה גם נשים יהיו חייבות בזכור, שהרי גם הן מצוות שלא לשכוח את עמלק. כב. אם העשה נגרר אחר הלא תעשה ובזה יש לשאול שאלה נוספת: האם כשהאישה חייבת במצוות לא תעשה זה גורר גם את העשה? למשל, אסור לאיש לעשות מלאכה בשבת, ומאידך הוא מקיים גם מצות עשה לשבות ביום שבת. לעומתו, אישה יש לה מצוות לא תעשה כמבואר, אך האם יש לה גם מצוות עשה של שמירת השבת? וזו מחלוקת ראשונים ואכמ\"ל. וזה נוגע אל הנידון שלנו, האם כיון שגם האשה שייכת ב\"לא תשכח\", האם היא גם חייבת במצות עשה של זכירת עמלק?! הרי החיוב של ספר תורה הוא בא מצד המצוות עשה של זכור. אם כן יכול להיות מצב שהיא תהיה חייבת ב\"לא תשכח\" - אסור לה לשכוח, וממילא היא צריכה לזכור, אבל הזכור שלה הוא לא חייב להיות דווקא מתוך ספר תורה. כג. לא תעשה לצורך חיזוק העשה כותבים חידוש יפה מאוד: הנה יש מצוות (עמ\"ס קידושין לד.) הרמב\"ן והריטב\"א לא תעשה שיש בהן ממצות עשה. למשל, מצוות מעקה. כתוב: \"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך\". דהיינו יש מצוות עשה לעשות מעקה. ומאידך התורה ממשיכה: \"ולא תשים דמים בבתך כי ייפול הנופל ממנו\" – דהיינו שאם אדם לא עשה מעקה הרי הוא עובר בלא תעשה. והוא עובר גם על מצות עשה. כותבים הרמב\"ן והריטב\"א, שבמצוה כזו, כמו מצות מעיקה, העיקר הוא לקיים את המצוות עשה – לעשות מעקה. והתורה מוסיפה כדי לחזק את הלאו \"ולא תשים דמים בביתך\". כמו כן מצינו בהשבת אבדה. כתוב: \"השב תשיבם לאחיך\" – שזה העיקר. ומה שכתוב לאו \"לא תוכל להתעלם\" זה בשביל המטרה של המצות עשה – השבת אבידה. מחדש, שגם אם (שו\"ת יביע אומר ח\"ח חאו\"ח סימן נד) לאור זאת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נאמר שנשים פטורות מזכור, אם כן הרי היא פטורה גם מ\"לא תשכח\" – מפני ש\"לא תשכח\" הוא חיזוק למצוות עשה של הזכור. כד. הלכה למעשה לפני הרבה שנים, כארבעים שנה בערך, אני כתבתי חוברות הלכתיות שהפצנו אותן ברבבות-רבבות על כל מיני נושאים. אחד הנושאים היה על הלכות פורים, וכתבתי שמה על זכור. ולמדתי את מה שאאמו\"ר כתב בכתבים שלו בנושא הזה, וכתבתי בחוברת שנשים פטורות משמיעת פרשת זכור. אאמו\"ר כשראה את זה הוא תיקן את זה בכתב ידו, וכתב: \"יש אומרים שמעיקר הדין נשים פטורות\". כלומר שרצוי מאוד שנשים יבואו לבית הכנסת ויקיימו את פרשת זכור. אבל נשים שיש להם ילדים קטנים, אם כולם יבואו לבית הכנסת, בנערנו ובזקננו נלך, בבננו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו, כולם יבואו לבית הכנסת, אז אף אחד לא יקיים זכור... יהיה רעש ובלאגן. לכן טוב וראוי, שאם הנשים לא יכולות לבוא בבוקר לבית הכנסת, שלפני מנחה יוציאו בבית הכנסת ספר תורה ויקראו את פרשת זכור. וכך אנחנו נוהגים בבית המדרש \"יחוה דעת\" דקות לפני מנחה קטנה, אנחנו מוציאים 5- דקות לפני מנחה גדולה ו5-ש ספר תורה וקוראים פרשת זכור עבור הנשים. כה. שיעור 'זכר למחצית השקל' ₪. מחיר 40 לפני סיום אני רוצה להודיע, השנה 'זכר למחצית השקל' הוא הכסף בשבועות האחרונים עלה מאוד. כמובן שרצוי לתת את הכסף הזה \"אם ביקשת לעשות צדקה, עשה (קהלת רבה פרשה יא) ללומדי תורה, וכדברי חז\"ל עם עמלי תורה\", ובכלל זה האברכים היקרים, בחורי הישיבות היקרים, לעזור ולתת לכל אחד ואחד מהם. בהזדמנות אחרת נפרט את כל ההלכות שיש בנושא הזה. אני רוצה לברך כל הציבור הקדוש שנמצא כאן, וגם את כל המאזינים רדיו 'קול ברמה', משנכנס אדר מרבים בשמחה, שבעז\"ה יהיו כולם ששים ושמחים בעבודת השם יתברך, ונזכה כולנו לבשורות טובות, ישועות ונחמות. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"291.pdf","content":"מצוות| הטעם שלא קוראים את המגילה בשבת| פעם הבאה שיחול פורים המשולש נושאי השיעור: גם בן כרך יכול | אם קריאת המגילה בפורים המשולש יש לה תוקף כדברי קבלה| הפורים הם מדברי קבלה ברכה אחרונה על קריאת | ירושלמי שקורא את המגילה ללא מנין אם מברך| לצאת בקריאה בי\"ד באדר מנהג ירושלים בהפטרת | אמירת על הניסים בפורים המשולש| חיוב עשרה בקריאת מגילה| המגילה ליחיד ראוי להחמיר לעשות סעודה | סעודת פורים ומשלוח מנות בפורים המשולש| השבוע בפורים המשולש | מטרת בגדי הכהונה – לכבוד ולתפארת| נער שהגיע לגיל מצוות ביום שבת ט\"ו באדר| קטנה ביום שישי לכבד ולייקר כל תלמיד חכם באשר הוא 291 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' ט' אדר תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת כי תשא – פורים הלכות פורים המשולש א. מתי פורים חל בשבת השנה חל פורים בירושלים בשבת. זה קורה לפעמים לעתים קרובות - כל כמה שנים, ולפעמים לעתים רחוקות. בפעם הבאה שזה יקרה שוב זה יהיה בשנת תת\"ה - בעוד עשרים שנה בדיוק. צריך לדעת שזה יכול להיות רק בירושלים, כי לפי הלוח שלנו בכל המקומות יום פורים – י\"ד באדר – לעולם לא יכול לחול בשבת. אכן בזמנם שהיו מקדשים על פי הראייה של עדים שבאים לבית הדין, בוודאי שפורים היה יכול לחול בשבת. אבל לפי הלוח שלנו, אם י\"ד אדר יחול בשבת, הרי שראש חודש ניסן יחול ביום שני, וכך גם יום טוב ראשון של פסח יחול ביום שני, והרי כלל הוא בידינו \"לא בד\"ו פסח\" – כך קבעו מסדרי הלוח, פסח לא יכול לחול ביום שני. ב. הטעמים שאין קוראים את המגילה ביום שבת מבואר שבט\"ו באדר שחל בשבת מקדימים את קריאת (מגילה ד:) בגמרא המגילה ליום שישי. הגמרא נותנת לכך שני טעמים: האחד, \"מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה\" - מתנות לאביונים צריך להיות צמוד למקרא מגילה, כשאנשים קוראים את המגילה, קוראים את הנס, זה מעורר שמחה והלב נפתח, וכשבאים אליהם עניים הם נותנים בעין יפה. ממילא אם קריאת המגילה תהיה בשבת העניים לא יכולים לקבל בשבת מתנות לאביונים.הטעם השני, מבואר בגמרא, שזה דומה לראש השנה או סוכות שחלו בשבת, שחכמים הפקיעו את קיום מצוות לולב או שופר, ולא מקיימים אותם בשבת. ובוודאי שאם במצווה דאורייתא יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יבואו לידי חילול שבת של טלטול ברשות הרבים, קל וחומר במצות קריאת מגילה, בפורים שחל להיות בשבת, שחכמים הפקיעו את מצוות המגילה והקדימו אותה ליום שישי. הסיבה שמקדימים את קריאת המגילה ליום שישי ולא דוחים אותה ליום \"ולא יעבור\" (אסתר ט, כז)ראשון, מבואר בגמרא שהוא על פי הפסוק במגילה – שאין לקרוא את המגילה לאחר הזמן – לאחר ט\"ו באדר. ג. פורים הוא מדברי קבלה יש בעניין הזה כמה נקודות חשובות שצריך לחדד אותן, ונבארן: הנה יש לדעת, שקריאת המגילה בכל שנה ושנה בי\"ד לבני הפרזים ובט\"ו לבני המוקפים, לדעת רובא דרובא מהראשונים זו מצווה מדברי קבלה. כלומר הנה יש לנו מצוות שהן דאורייתא – אלו הן דברים הכתובים בפירוש בתורה. מאידך יש מצוות דרבנן שהן תקנות חכמים, כגון הדלקת נרות שבת, הדלקת נרות חנוכה וכיו\"ב. אבל יש חיובים שמצד אחד אינם כתובים בתורה אבל הם כתובים בתנ\"ך. מגילת אסתר היא תקנת אנשי כנסת הגדולה והיא נכללת בתוך כתבי הקודש שלנו, בתוך התנ\"ך. לכן כותבים הרבה מרבותינו (ראש השנה הראשונים שלקריאת המגילה יש תוקף של דברי קבלה. הגמרא אומרת בכמה מקומות שדברי קבלה כדברי תורה דמו. שכיוון שזה יט. ועוד) העלון לעילוי נשמת אם המלך מרת גרג'ייה בת ג'חלה - נלב\"ע כ\"א אדר א' תשי\"ז ת.נ.צ.ב.ה. נזכר בתנ\"ך, אף אם על ידי נביאים, וכן מגילת אסתר למרות שנכתבה בסוף תקופת הנביאים, בכל זאת נחשבת לדברי קבלה. ד. מרן מסכים שקריאת המגילה היא מדברי קבלה וכן מרן השלחן ערוך סבר כך, שהרי יש לנו הלכה שאונן - אדם שנפטר לו קרוב ועדיין לא קברוהו - פטור מהמצוות מצד אחד, מצד שני כתוב במשנה שאסור לו לאכול בשר ולשתות יין. ורק (יז:) במסכת ברכות פרק שלישי לאחר הקבורה מותר לו לאכול בשר ולשתות יין. יש עדות שנוהגים שגם אחרי הקבורה במשך כל ימי השבעה שאינם אוכלים בשר ולא שותים יין, מבואר, שהתירו לאבל (ל.)אבל בגמרא מפורש שזה מותר, ובמסכת תענית בשר ויין כדי לשכך את צערו. והנה כתב מרן השלחן ערוך לגבי פורים, שאדם שנפטר לו קרובו בפורים לפני הלוויה - אוכל בשר ושותה יין, כי אמנם מצד אחד יש כאן את המצוה של סעודת פורים, אין שמחה אלא בבשר ויין, מצד שני יש לו את דין (סימן תרצו סעיף האנינות שהאונן אסור בבשר ויין. וזה לשון מרן השלחן ערוך : \"יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין\" - מה שמרן כותב כאן \"יש מי ז) שאומר\" – זה לא בגלל שיש חולקים על זה, אלא בגלל שהוא מצא את זה רק באחד מהראשונים, ואילו שאר הראשונים לא התייחסו לשאלה הזאת. וכך כותבים מרן החיד\"א ועוד כמה אחרונים שזו דרכו של מרן. וממשיך מרן: \"דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים, דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה\". ע\"כ. אם כן בפירוש נראה שמצוות סעודת פורים, וממילא גם שאר מצוות הפורים: קריאת מגילה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות, יש להם דין של דאורייתא. ה. גדר חיוב פורים השנה לבני ירושלים השנה שפורים חל בשבת מקדימים את קריאת המגילה ומתנות לאביונים ליום שישי. וזה מוסכם לכל הדעות. אך יש לדון האם יש לזה תוקף של דברי קבלה, שזה יותר מאשר דרבנן, או שנאמר, שחכמים הפקיעו את קריאת המגילה משבת, והעבירו אותה ליום שישי וזה רק דרבנן. ונפקא מינה, אם מתעורר ספק. שבדיני דרבנן כלל הוא בידינו 'ספק דרבנן לקולא'. אבל בספק בדברי קבלה יש מחלוקת גדולה, האם הוא כמו ספק בדרבנן ולקולא, או שמא הוא כמו ספק בדאורייתא ולחומרא. למעשה מרן הבית כותב בפירוש שספק בדברי קבלה זה (סימן תקנד)יוסף בהלכות תשעה באב ספק דאורייתא, ויש להחמיר. ונחדד יותר את השאלה: האם חכמים שבאותו הדור, כשקבעו את ימי הפורים לדורות, ידעו שפורים עלול לחול בשבת, ותיקנו שבמקרה כזה יצטרכו להקדים את הפורים ליום שישי. וממילא הקריאת מגילה בכל מקרה יש לה דין של דברי קבלה. או שבאמת בזמנם לא חשבו על מציאות שכזו שפורים יחול בשבת, ורק לאחר כמה דורות תיקנו שאם חל בשבת לא יקראו בשבת. שהרי הנה חכמים הפקיעו את מצות שופר ולולב בשבת, וזה אירע רק בתקופת התנאים. אם כך, לפי המבואר בגמרא שהוא הדין לגבי מגילה, אז אולי חכמים הפקיעו את זה רק בזמן התנאים, וממילא במצב כמו השנה קריאת המגילה לבני ירושלים תהיה רק מדרבנן, ולא דברי קבלה. ו. תלוי בשני הטעמים בגמרא שחיברו הגאון בעל שאגת (ה.)על השאלה הזאת עומד בספר טורי אבן אריה, וזה ספר שהוא חידושים על מסכת מגילה, ושם הוא כותב שלכאורה הנידון הזה תלוי בשני ההסברים בגמרא. דהיינו שאם ההסבר הוא שקבעו כך בגלל מתנות לאביונים, הרי שחכמים כבר מלכתחילה שתיקנו את הפורים קבעו להקדים את קריאת המגילה ליום שישי, וממילא עדיין יש לו תוקף של דברי קבלה. אבל אם נאמר שזה משום הטעם שלא יבוא לטלטל את המגילה בשבת, אם כן הרי זו תקנה מאוחרת, ותוקפה יהיה רק מדרבנן. ז. אם ירושלמי יכול להוציא ידי חובה בן עיר האמת, שיש בנידון הזה עוד נפקא מינה חשובה מאוד: האם ירושלמי יכול להוציא ידי חובה אדם שאינו ירושלמי? שהנה יש מחלוקת גדולה אם אישה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מקרא מגילה. יש אומרים שאישה אינה מוציאה את האיש. ויש לכך כמה הסברים למה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה. פוסק שאישה מוציאה (סימן תרפט סעיף ב)להלכה למעשה, מרן השלחן ערוך את האיש ידי חובת מקרא מגילה. ומרן הוציא מן הכלל רק חירש, שוטה וקטן, אבל אישה חייבת כמו האיש. אכן יש מחלוקת בדעת מרן ואכמ\"ל. אבל כך אנחנו תופסים להלכה, שאשה רשאית להוציא את האיש ידי חובה. לעומת זאת הסוברים שהאישה אינה מוציאה את האיש, הוא מחמת שסוברים שאשה אינה חייבת כמו האיש. ויש לכך יש כמה הסברים. אחת הטענות היא, שהאישה חייבת רק מדרבנן, והאיש חייב מדברי קבלה, ולא שייך שמי שחייב רק מדרבנן ויוציא ידי חובה את מי שחייב מדברי קבלה. דנה, שאם (ברכות כ:)וכמו שרואים כך בעוד מקומות: בברכת המזון, הגמרא האישה חייבת בברכת המזון מדרבנן, היא איננה יכולה להוציא את האיש ידי חובה. אשר על כן לאור זאת, יכולה להיות נפקא מינה אם ירושלמי יכול להוציא ידי חובה מי שבא מעיר אחרת שהוא בוודאי חייב מדברי קבלה. לעומת זאת הירושלמי זה ספק. ח. י\"ד זמן קריאה לכל למעשה, אם נחשוב עוד בנושא הזה נבחין שזה לא בהכרח כך. משום שהנה כתוב, שכולם יוצאים בקריאה בי\"ד. (פ\"ק דשקלים ופ\"ק דמגילה) בתלמוד ירושלמי גם מלכתחילה. וממילא כשקבעו שהמוקפים עושים בט\"ו, היינו שאם יצטרכו להקדים לי\"ד, כמו כאשר חל בשבת, הרי שזה חלק מכל התקנה של קריאת המגילה. י\"ד זה יום זמן קריאה לכולם. יש דיון ארוך בפוסקים אם הלכה כדברי הירושלמי או לא. יש תשובה שבה הוא דן בשאלה שהייתה (ח\"א חאו\"ח סימן מג)ביביע אומר מעשית מאוד בזמנו, שלא נדע, שבשנים שלפני הקמת המדינה היה מצב שכל לילה היה 'עוצר' – האנגלים שהיו פה היו מתאכזרים מאוד ליהודים, נורא ואיום. ובין היתר אחת הגזרות שלהם הייתה, שבשעה מסוימת סמוך לשקיעת החמה היה אסור להסתובב ברחובות, וזו היתה סכנת נפשות. הם היו יכולים לירות ולהרוג בני אדם שיוצאים בשעת העוצר. ובוודאי שהיו אוסרים אותם. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי על אותה תקופה, שהרי הוא התחתן בשנת תש\"ד, והחתונה נערכה בבית ספר 'שפיצר' בירושלים, ברחוב ירמיהו סמוך ל'בר אילן'. היום יש שם ישיבה. ובאותו יום היה עוצר, והחתונה נערכה אחר הצהרים, והרב עוזיאל סידר קידושין, ולאחר מכן שרו כמה שירים, כל אחד קיבל סוכריה והלכו הביתה... החתונה הסתיימה. כולם מיהרו לברוח מהר הביתה לפני שהעוצר ייכנס לתוקפו. ובאותם ימים התעוררה שאלה, כיצד יש לנהוג בליל פורים עם קריאת המגילה. האם אפשר להקדים ולקרוא בפלג המנחה. ושם בתוך דבריו הוא מזכיר את דברי הירושלמי, שבי\"ד הוא זמן קריאה לכל, אבל מה זה יעזור, הרי גם הקריאה של י\"ד היא תהיה ביום, וכיצד היא תועיל לליל ט\"ו. ואכמ\"ל. יש עוד תשובה שבה הוא מזכיר את דברי הירושלמי, לגבי שכונות ירושלים שהיו בזמנו רחוקות, היה יותר משבעים אמה בינם לבין ירושלים. והוא פסק שהם צריכים לקרוא בי\"ד. זה היה לפני עשרות שנים, היה בזה ויכוחים ודיונים, והוא פסק שצריכים לקרוא בי\"ד. אחד הצירופים החשובים שהוא צירף בנושא הזה זה הירושלמי, שכתב שבן כרך שקרא בי\"ד יצא ידי חובה. לאור זאת, אם נאמר כדברי הירושלמי – הרי שאין ספק שבן כרך יכול להוציא ידי חובה את בן עיר. תושב ירושלים יכול להוציא בן עיר אחרת. למעשה לכתחילה, כדאי שירושלמי יקרא לעצמו, ותושבי ערים אחרות יקראו לעצמם. אכן אם אין ברירה - אפשר לצאת ידי חובה. בצירוף דברי התלמוד ירושלמי ועוד כמה צירופים יש בזה. ט. ברכה אחרונה על המגילה בלי מניין יש עוד שאלה שדנים בה הפוסקים, והיא האם אדם יכול לקרוא את המגילה בברכות לבדו, בלי מניין. וצריך להדגיש, שהדיון הזה נוגע בעיקר לגבי הברכות שלפני המגילה. כי לגבי ברכה אחרונה \"האל הרב את ריבנו\" (שו\"ת יביע אומר ח\"ח חאו\"ח סימן נו – פוסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכמה מקומות , (ש\"א פרשת תצוה אות יג) לא כהבן איש חי וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן פח וסימן צ בהערה א) ודעתו, שבלי עשרה אין מברכים את הברכה שאחרי המגילה בשם ומלכות. וההלכה למעשה בעניין הזה, איננה קשורה רק לשנה הזו אלא לכל שנה ושנה. שכשאין עשרה אומרים את הברכה האחרונה בלי שם ומלכות. י. ברכה על קריאת המגילה ביחיד מובא: \"מגילה שלא בזמנה קוראים אותה (ה.)הנה בגמרא במסכת מגילה בעשרה\" – דהיינו קריאת מגילה שהוקדמה יש לקרוא אותה בעשרה. משום שחכמים קבעו שצריך עשרה, ונחלקו בגמרא, רב ורב אסי, האם מגילה בזמנה צריך עשרה או לא, אבל כשקוראים אותה שלא בזמנה לכל הדעות צריך עשרה. והנידון הוא האם כאשר הירושלמים מקדימים את הקריאה ליום י\"ד זה נחשב למגילה בזמנה, וממילא לא צריך עשרה, או שמא נחשב למגילה שלא בזמנה וממילא צריך עשרה. וראשית כל צריך לדעת, שיש מחלוקת ראשונים מה פוסקים להלכה. שיש ראשונים שסוברים להלכה שמגילה צריך עשרה, בין בזמנה בין שלא בזמנה. ויש ראשונים שסוברים, שגם פוסק וז\"ל: (סימן תרצ סעיף יח) מגילה בזמנה לא צריך עשרה. מרן השלחן ערוך \"מגילה בי\"ד או בט\"ו\" – דהיינו מגילה בזמנה – \"צריך לחזור אחר עשרה. ואם אי אפשר בעשרה, קוראים אותה ביחיד\". כלומר שמרן פוסק שרק לכתחילה צריך עשרה, זה פרסום הנס, אבל אם אי אפשר – אפשר לקרוא אותה ביחיד. לאור זאת, כיון שהירושלמים שהשנה קוראים בי\"ד, האם בקריאה ללא מניין מברך על קריאת המגילה. שמצד אחד כיוון שכל העולם קורא בי\"ד, ,הרי שזה נקרא מגילה בזמנה, זה זמן קריאתה לכמעט כל העולם. מאידך אפשר לומר, כיוון שבירושלים קוראים בכל שנה בט\"ו, והשנה מקדימים, אז אולי לגבם זו מגילה שלא בזמנה. וממילא כדי לברך צריך עשרה. יא. מחלוקת הפוסקים והלכה למעשה ויש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל קודם לכן צריך להזכיר שיש מחלוקת כבר על מה שיש מחלוקת בגמרא אם צריך עשרה או לא, והגמרא מסיקה, שבזמנה לכולי עלמא צריך עשרה. ונחלקו הראשונים, אם מה שהצריכו עשרה זה לעיכובא או שזה רק לכתחילה. יש ראשונים שסוברים שכל הדיון בגמרא הוא רק לכתחילה, ולא לעיכובא. פוסק להלכה, שהירושלמים השנה (סימן תרצ ס\"ק סא) והנה המשנה ברורה צריכים לקרוא בעשרה, ואם קורא ביחיד אינו מברך על קריאת המגילה. וגם הרב מבריסק - רבי יצחק זאב מבריסק - פסק שצריך עשרה. דוחה את דברי המשנה ברורה. ולדעתו (סימן קנה אות ב) לעומת זאת החזון איש יש כמה צירופים למה לברך: א. אולי זה נקרא מגילה בזמנה, כיוון שכל העולם קוראים בי\"ד. ב. כאמור, שהרי יש כמה ראשונים שסוברים שכל מה שהגמרא דנה זה רק לעניין לכתחילה. לכן דעת החזון איש שאפשר לברך גם כשקורא ביחיד. – שם יש לו (ח\"א סימן צ) הלכה למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת תשובה ארוכה בכל הנושאים של פורים משולש – ושם הוא מסיק להלכה בנושא הזה שכמובן לכתחילה צריך לחזר אחר עשרה, אבל אם אין עשרה אפשר לברך את הברכות שלפני המגילה ביחיד. יב. שאר מצוות הפורים בפורים המשולש מרן השלחן ערוך פוסק בפירוש לגבי 'על הניסים', שאומרים בשבת. לכן זה נקרא 'פורים משולש' כי בפורים יש שש מצוות, ארבע מדברי קבלה, ושניים מדרבנן. ארבע מדברי קבלה: מקרא מגילה, מתנות לאביונים, סעודת פורים ומשלוח מנות. שניים מדרבנן: הזכרת מעין המאורע - 'על הניסים' וקריאת התורה - פרשת 'ויבוא עמלק'. והנה השניים מדרבנן, 'על הניסים' וקריאת התורה אין שום סיבה לדחות אותם, זה יכול להיות בשבת שואל למה לא אומרים 'על (סימן תרפח)בלי שום בעיה. אמנם מרן בבית יוסף פסק בפירוש וז\"ל: \"ביום שבת (סעיף ו)הניסים' ביום שישי, אבל בשלחן ערוך מוציאים שני ספרים, ובשני קוראים פרשת 'ויבוא עמלק', ואומרים 'על הניסים'\". לכן בשבת זו קוראים בתורה את הקריאה של פורים ואומרים 'על הניסים' בתפילה ובברכת המזון. ומי ששכח ולא אמר אינו חוזר. יג. אותה הפטרה שבת אחרי שבת דרך אגב, יהיה פה דבר מאוד מעניין, השבת, בספר תורה השני נקרא פרשת 'ויבוא עמלק', ויש מחלוקת איזו הפטרה אומרים, אבל מנהג ירושלים לומר את ההפטרה שקראנו בפרשת זכור, \"כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק\". כלומר ששבוע אחרי שבוע, אומרים את אותה הפטרה. הסיבה לכך היא כי זה חלק מהעניין של המפטיר. יד. זמן קביעת סעודת פורים בפורים המשולש למעשה, הוויכוח הגדול שיש לגבי פורים משולש זה לגבי סעודת פורים ומשלוח מנות. זו מחלוקת בראשונים, ויש בזה שלוש שיטות: יש אומרים שהסעודה צריכה להיות ביום ראשון. יש אומרים שהסעודה צריכה להיות בשבת. ויש אומרים ביום שהסעודה צריכה להיות ביום שישי. אכן בתלמוד כתוב בפירוש שהסעודה נדחית ליום ראשון, (פ\"ק דמגילה הלכה ב)ירושלמי כותב: (שם) מביאו להלכה. וגם מרן השלחן ערוך (מגילה דף ב ע\"ב בדפי הרי\"ף) והרי\"ף \"ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת\". הטעם לכך מבואר בירושלמי, שהנה בזמנם היו בית דין מקדשים את החודש. היום יש לנו לוח שנה, והתאריך נקבע לפי הלוח. והנה כתוב \"לעשות אותם ימי משתה ושמחה\". אם כן כותב (אסתר ט, כב)בפסוק במגילה הירושלמי, 'לעשות אותם' היינו עת ששמחתו תלויה בידי אדם - בידי בית דין. מה שאין כן שבת, ששמחתו תלויה בידי שמיים. ביאור הדבר, שכל שבעה ימים יש שבת, בית דין לא צריכים להחליט שזה שבת, אלא מששת ימי בראשית, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וקבע לנו את השבת. ובמגילה כתוב \"לעשות אותם\" – דהיינו על ידי שקובעים תאריך, קובעים ראש חודש, וזה או בזמנו על ידי בית דין, או בימינו - על פי הלוח. ממילא השמחה של פורים לא יכולה להיות בשבת. שבת זו שמחה בפני עצמה. טו. שיטת מהרלנ\"ח - סעודה בשבת המהרלנ\"ח – רבי לוי בן חביב, שהיה קצת לפני מרן השלחן ערוך - חולק על מאריך להוכיח שהגמרא שלנו לא סוברת (סימן לב) הרי\"ף בנושא הזה, והוא אומרת לגבי קריאת המגילה שאי אפשר לדחותה (ל.)כך. מפני שהגמרא ליום ראשון, כי כתוב בפסוק \"ולא יעבור\", ולאחר יום ט\"ו זה כבר עבר זמנו. והוא מביא עוד ראיות מהגמרא שבאמת הסעודה לא יכולה להיות ביום ראשון, אלא בשבת. בדורות האחרונים יצאו לאור ספרים שלא היו קודם. ונתגלה שהריטב\"א פסק כמו מהר\"ל בן חביב. וכמו כן רבנו אברהם בר יצחק אב\"ד (מגילה ה.) שפסקו שלא מאחרים את הסעודה (ח\"ב עמוד כט)נרבונה - בעל האשכול וצריכה להיות בשבת. לא כמו הירושלמי. טז. סעודה ביום שישי גם למוקפות חומה השיטה השניה, והיא שיטת כמה מגדולי האחרונים, ויש לכך סמך מדברי כמה ראשונים, שהסעודה צריכה להיות ביום שישי, דהיינו שעושים ביום שישי את כל המצוות חוץ מ'על הניסים' וקריאת התורה. יז. משלוח מנות בפורים המשולש ועימו רוב האחרונים מסכימים למה שפסק (סימן תקח) אולם למעשה הרדב\"ז מרן, ולכן אנחנו כך נוהגים להלכה שבאמת עושים את הסעודה ביום ראשון. כמו כן הוא הדין גם לגבי משלוח מנות, למרות שמרן בשלחן ערוך לא הזכיר את הדין לגבי משלוח מנות, אבל כותבים האחרונים, שמשלוח מנות הוא שייך לסעודת פורים. משום שהרי נאמרו שני טעמים למה שולחים מנות, ואחד הטעמים הוא, כדי שלעניים יהיה מה לאכול בסעודת פורים. לפי זה, יש לשלוח מנות ביום ראשון. ולמעשה אנחנו נוהגים בזה כמו שפסק מרן השלחן ערוך, ועושים את הסעודה ביום ראשון. כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן, וככה דעת רוב האחרונים, וכך המנהג מאז ומתמיד בעיה\"ק ירושלים. יח. סעודת פורים בלי 'על הניסים' אשר על כן יש כאן דבר מאוד מעניין, שעושים סעודת פורים, אבל לא אומרים 'על הניסים' בברכת המזון. כי באמת ביום ראשון זה כבר לא פורים אלא יש רק דין של השלמה לסעודה ומשלוח מנות. אבל, מכיוון שראינו שזו מחלוקת, לכן ראוי ונכון שכל אדם יעשה סעודה מסוימת ביום שישי בשעות הבוקר, שיאכל סעודה עם פת, לכבוד פורים, ואם יכול שיאכל גם חתיכת בשר. לצאת ידי חובת הסוברים שהסעודה צריכה להיות ביום שישי. כמו כן בשבת, בליל שבת, לא עושים סעודת פורים בלילה ולא יוצאים בה ידי חובה, אבל ביום שבת, בסעודת הצהריים, בסעודה שנייה או שלישית, חשוב מאוד להוסיף מנה לכבוד פורים. ויותר ממה שחשוב להוסיף מנה, העיקר לחשוב כשאוכל את הסעודה לצאת ידי חובת הסוברים שחיוב הסעודה הוא בשבת. יט. נער שביום ט\"ו באדר מגיע לכלל מצוות יש עוד כל מיני דיונים בפוסקים לגבי הנושא הזה, אם קריאת המגילה ביום שישי לבני המוקפין נחשב כ'זמנה' או לא. למשל, ילד שנולד לפני שנים בט\"ו באדר, ונעשה בר מצווה ביום ט\"ו - בשבת, והוא ירושלמי, 13 אז ביום שישי הוא צריך לקרוא את המגילה מדין חינוך, הוא עדיין לא בר מצוה. אבל בשבת הוא נעשה בר מצווה, והרי הוא לא קיים את המצוה של קריאת המגילה בפורים הזה, משום שכולם קראו ביום שישי אבל הוא עדיין לא היה חייב בקריאת המגילה הזו. מצד שני, אסור לו לקרוא את המגילה בשבת, חכמים אמרו שלא קוראים בשבת, משום שמא יטלטלה ארבע אמות ברשות הרבים. כ.הלל שלם במקום מגילת אסתר שואלת למה לא אומרים הלל (יד.) והנה יש שאלה אחרת, שהרי הגמרא בפורים, והגמרא משיבה כמה תשובות, ואחת התשובות היא, שלא אומרים הלל על נס שקרה בחוץ לארץ, והנס הזה אירע בשושן הבירה. ויש שם עוד כמה תירוצים. אולם אחד התירוצים הוא \"קריאתה זו הללה\" - קריאת המגילה באה במקום הלל. וכך המאירי (עמ\"ס מגילה שם) פסק. ויש פוסקים שכתבו, שהתירוץ בגמרא, הוא התירוץ העיקרי שקריאת המגילה זה הלל. אני זוכר שפעם - היום כבר מזג האוויר השתנה – אבל קרה כמה פעמים שבפורים ירד שלג. ובאחת הפעמים היה שלג נוראה ואיום, כבד מאוד, ואני הייתי בחור בישיבת חברון, והיינו לכודים, לא יכולנו לצאת מפתח הישיבה כל הפורים היה שלג נורא. ואז ביום פורים אחד התקשר איש אחד לטלפון ציבורי - לא היה פלאפונים באותם ימים - וסיפר לי שהוא תקוע בבית מסכן. זה היה כבר אחרי הצוהריים. והוא אומר לי שלא קרא מגילה, אבל גם אינו יודע לקרוא ואין לו מגילה כשרה, כיצד ינהג? אמרתי לו, אם אתה לא יכול לקיים את המצוה, אין מה לעשות, אלא רק לקרוא את ההלל השלם, בלי ברכה. לאחר מכן התקשרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל וסיפרתי לו, ואז הוא אמר לי \"טוב אמרת לו, יפה מאוד\"! והסיב לכך היא דברי המאירי שהמגילה היא במקום ההלל, וממילא אם לא קוראים את המגילה, צריך לומר הלל. אבל רק מספק ובלי ברכה. שנה ביום ט\"ו 13 לאור זאת יש לומר, שכל הילדים הירושלמים שנולדו לפני באדר, צריכים ביום שבת לומר הלל שלם, אפילו אם הם קראו ביום שישי. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' דיברנו בליל שבת באיזה נושא ואני רוצה לחדד את הדברים. בפרשה (שמות כח, ב) כתוב: \"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת\". לכאורה מה כל העניין הזה של כבוד ותפארת. לאהרון הכהן היו בגדים יפים מאוד, שמונה בגדים היו לו, חושן, אפוד, מעיל וכו'. ולמה עושים אותם? לכבוד ולתפארת. האור החיים הקדוש שואל, \"ואם להודיע שבגדים אלו יש בהם לאהרון כבוד ותפארת, מה יהיה אצלנו מזה?!\" מה אנחנו מחפשים כבוד?! תפארת?! זה מה שאנחנו מחפשים בבגדים?! הרמב\"ן מאריך בנושא הזה, ואני רוצה לקרוא את לשונו הקדוש של הרמב\"ן: \"ועל דרך האמת לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קודש לאהרון, לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם, ולתפארת עוזם, כדכתיב (תהלים פט, יח) \"כי תפארת עוזמו עתה\", וכתיב (ישעיה סד, י) \"בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו\". וקודשנו הוא הכבוד, ותפארתנו, תפארת ישראל וכו', וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת\". ע\"כ. הרמב\"ן אומר לנו יסוד גדול מאוד. הקדוש ברוך הוא רוצה משכן מפואר, ואכן כשקוראים את כל הפרשיות מבינים שהמשכן היה מאוד מפואר. הכל זהב טהור, הכול בצורה מדויקת, כל כך יפה. והסיבה לכך היא משום שהאדם אוהב דברים מפוארים, דברים יפים. מי לא רוצה שיהיה לו בית יפה?! היום יש 'עיצוב פנים' – 'מעצבים' את הבית... הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה שהבית שלי יהיה מפואר, כי כך נראית ההתייחסות שלך לבית שלי! אומר הקדוש ברוך הוא, אתה מתייחס לבית שלי, אתה מפאר אותו, זה לא סתם, אלא אתה מפאר את כבוד הקדוש ברוך הוא! אתה מראה שיש לך כבוד לקדוש ברוך הוא! אשר על כן מבאר הרמב\"ן, כאשר אנחנו עושים בגדים מיוחדים לאהרון הכהן, לכוהנים, לכבוד ולתפארת, הרי מי זה אהרון הכהן?! מי אלו הכהנים?! הם שליחים של הקדוש ברוך הוא! הם מייצגים את עם ישראל בשליחותו של הקדוש ברוך הוא! הקדוש ברוך הוא מינה אותם לעמוד לפני השם, לשרתו ולברך בשמו. זה התפקיד של אהרון הכהן ובניו הכהנים. לכן כאשר אנחנו מפארים את בגדיהם של אהרון הכהן והכהנים הרי, שזה כבוד ותפארת לקדוש ברוך הוא! אם אתה מכבד את השליח שלו, אתה מכבד אותו. זה כבוד השכינה. כבוד תלמידי חכמים מעתיקי השמועה ממילא עלינו ללמוד, שהרי מי הם כיום השליחים של הקדוש ברוך הוא?! מעתיקי השמועה! תלמידי חכמים שלומדים תורה! מלמדים תורה ומרביצים תורה בישראל, מוסרים את נפשם על התורה, שוקדים יומם ולילה ללמוד וללמד. בימינו הם עיני העדה, הם הזקנים של הדור, חכמי הדור, אז כמה אנחנו חייבים לפאר ולרומם אותם?! לצערנו, בדור שלנו, בתקופה האחרונה, יותר ויותר אנחנו שומעים, איך שכל וביזיונות על פלוני, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! כבוד תלמידי אחד יכול לכתוב או לדבר מה שהוא רוצה, שומעים התקפות נגד פלוני, חכמים! אפשר לדבר פה הרבה נגד הביזיון, אבל אני לא רוצה לדבר 'נגד', אני מדבר 'בעד'! אנחנו נלך בכיוון החיובי, בעד כבוד השכינה, כבוד השכינה זה כבוד תלמידי חכמים. בייחוד רבנים שהם כבר זקנים וישישים, שבמשך עשרות בשנים לומדים ומלמדים תורה. זו הסיבה שגם אני – אם תשימו לב – משתדל לכנות כל ראש ישיבה גדול שלמד הרבה תורה ולימד והעמיד אלפי תלמידים, אני קורא לו 'מרן' – 'מרן ראש הישיבה', הוא ראוי שנקרא לו מרן! אנחנו צריכים להתייחס אל כל אדם גדול בדרך ארץ, ביראת כבוד, הוא זכה להיות ממעתיקי השמועה, הוא מעביר את התורה לדור הבא, צריכים לקרוא לו 'מרן'. אנחנו מחויבים לכבד אותם, לפאר אותם, לתאר אותם בתוארים גדולים. קל וחומר שמדובר בראשי ישיבה שבמשך שנים העמידו אלפי תלמידים, ויש כאלה שהעמידו רבבות תלמידים, יש כאלו שגם כן קירבו אותם כשהם היו רחוקים ויצרו מהם תלמידי חכמים! יצרו גדולי תורה! וכי יעלה על הדעת שאנחנו נימנע מאיזה תירוצים שהם לפאר ולרומם אותם?! חס ושלום! אנחנו מחויבים בכבוד התורה! תראו בגמרא בסוף מסכת ברכות (סג:) שהגמרא שם מביאה איך דרשו חכמי ישראל בכרם ביבנה, מה זה כבוד התורה! לכן בימינו, אם היו לנו כהנים בבית המקדש, והיינו רואים אותם עם בגדי הכהונה, היינו מפארים ומייקרים אותם לכבוד ולתפארת, אבל עכשיו שאין לנו בית המקדש, יש לנו את תלמידי החכמים, וגם כשייבנה בית המקדש כך יהיה, חובה עלינו לפאר, לרומם ולייקר את גדולי ישראל. רבותיי, כל אחד שעושה את זה, שידע שהוא מפאר את הקדוש ברוך הוא! זה כבוד השכינה! \"את השם אלוקיך תירא\" דורשים חז\"ל (פסחים כב:) \"לרבות תלמידי חכמים\"! לכן כולנו, כאיש אחד בלב אחד, אנחנו לא רק שצריכים לדבר על האיסור הנורא של לדבר על לשון הרע ולחוות דעה על רבנים, הרב הזה ככה והרב הזה ככה, אלא גם לכבד, אנחנו הולכים באופן חיובי, כבוד השכינה, כבוד תלמידי חכמים! ובעזרת השם, שיבוא משיח כל גדולי ישראל יצאו בראש המחנה, לקבל פני משיח צדקנו בקרוב. אמן, כן יהי רצון. אני רוצה לברך את כל הקהל הקדוש הנמצאים כאן, וגם את כל הקהל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' שמעביר את השיעור. שיזכו כולם לשמוח בשמחת הפורים הזאת, ונקיים בשמחה וחדווה את מצוות חג הפורים. ושיזכו לבני, חיי ומזוני, ויתברכו בכל הברכות שבתורה. אכי\"ר.לכבוד ולתפארת"},{"filename":"116.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש מוסדות 'יחוה דעת' ירושלים מצות | מנהג ה'כפרות' בערב יום הכיפורים| דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה| תפילת 'מעין שבע' בשבת שובה| התפילת עשרת ימי תשובהנושאים: מוצאי יום הכיפורים | תפילות יום הכיפורים| החייבים והפטורים מהתענית| חמישה עינויים| מנהגי ערב יום הכיפורים| אכילה בערב יום הכיפורים116 גליון רבי יהודה בן רחל צפדיה הי\"ו בתושח\"י לרפואתפרשת וילך – שבת שובה – יום הכיפורים פסקי הלכות עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים סדר תפילת עשרת ימי תשובה . בעשרת ימי תשובה בתפילת י\"ח בברכת 'אתה קדוש' חותם 'המלך הקדוש'. א דהיינו תוך כדי אמירת [ ואם טעה וחתם 'האל הקדוש' ונזכר בתוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', יצא. אך אם נזכר לאחר כדי ]'המלים: 'שלום עליך רבי דיבור חוזר לראש התפילה. . אם התחיל בברכת 'אתה חונן', אפילו נזכר בתוך כדי דבור, ואפילו אמר רק ב תיבה אחת 'אתה', דינו כאילו נזכר לאחר כדי דיבור, וחוזר לראש התפילה. ג. המסופק אם חתם 'האל הקדוש' או 'המלך הקדוש', יש להניח שמסתמא טעה וחתם כהרגלו בכל השנה, וחוזר לראש התפלה. . הש\"ץ שטעה ואמר 'האל הקדוש' ונזכר רק לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ד ברכת 'אתה קדוש', ואינו חוזר לראש התפילה. והטעם, משום שכיוון שהציבור ענו קדושה, נחשבת ברכת 'אתה קדוש' לברכה בפני עצמה. ה. בברכת מעין שבע בשבת שובה יש לומר 'המלך הקדוש שאין כמוהו', במקום 'האל הקדוש שאין כמוהו'. ואם טעה ואמר 'האל הקדוש', ונזכר באמצע הברכה, לפני שחתם 'ברוך אתה ה' מקדש השבת', חוזר ואומר מ'מגן אבות בדברו וכו'' וממשיך על הסדר. אך אם לא נזכר עד שחתם 'מקדש השבת', אינו חוזר. . בעשרת ימי תשובה בתפילת י\"ח בברכת 'השיבה' חותם 'המלך המשפט'. ו 'השיבה'. ואפילו אם נזכר שטעה באמצע 'אלוהי נצור', חוזר לברכת 'השיבה', ואמר 'המלך המשפט', יצא. ואם נזכר לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ברכת ואם טעה וחתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט', אם נזכר בתוך כדי דיבור ומיד תיקן וממשיך על הסדר. . סיים את אמירת 'יהיו לרצון' שקודם 'עשה שלום' ונזכר שטעה ואמר 'מלך ז אינני חייב לחזור, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת נדבה\". וישתדל לכוון אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת חובה. ואם אוהב צדקה ומשפט', חוזר לראש התפילה. וקודם שיחזור יתנה ויאמר: \"אם בתפילתו כראוי כפי יכולתו. . המסופק באמצע התפילה אם חתם 'המלך המשפט' או לא, יש להניח ח שמסתמא טעה וחתם כהרגלו בכל ימות השנה, ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', וחוזר לברכת 'השיבה'. ואם סיים תפילתו חוזר לראש התפילה, ויעשה קדם לכן תנאי, וכנ\"ל בסעיף הקודם. . אם טעה וחתם 'מלך הקדוש' במקום 'המלך הקדוש' בה\"א, וכן אם טעה ט וחתם 'מלך המשפט' במקום 'המלך המשפט' בה\"א, אינו חוזר. . בתפילת י\"ח בעשרת ימי תשובה מוסיפים עוד 'זכרנו לחיים' בסוף ברכה י ראשונה, ו'מי כמוך אב הרחמן' בסוף ברכה שניה, ו'וכתוב לחיים' באמצע ברכת מודים, ו'ובספר חיים' בסוף ברכה אחרונה. . שכח ולא אמר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך' או 'וכתוב לחיים', אם נזכר יא לפני שהזכיר ה' בחתימה, חוזר ואומרם כתיקונם. ואם לא נזכר עד שאמר ה', לא יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור לאומרם, אלא יסיים הברכה וימשיך בתפילתו.. אם שכח 'זכרנו לחיים' בברכה הראשונה יאמר באמצע 'שמע קולנו', קודם יב 'כי אתה שומע תפלת כל פה'. ואם שכח ולא אמרו אף ב'שמע קולנו' יאמרנו בסיום 'אלוהי נצור'. . שכח ולא אמר 'מי כמוך' בברכה השניה לא יאמרנו ב'שמע קולנו', או ב'אלהי יג נצור'. אך אם שכח ולא אמר 'וכתוב לחיים' בברכת מודים או 'ובספר חיים' בברכה אחרונה, יאמרם בסיום 'אלוהי נצור'. . מי ששכח ולא אמר 'זכרנו לחיים', או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר יד חיים', ונזכר אחר חתימת אותה ברכה, אינו רשאי לאמרם בין ברכה לברכה, אלא ימשיך בתפלתו בברכה שלאחריה. . מי שטעה בעשרת ימי תשובה, ובמקום 'וכתוב לחיים' בברכת ההודאה אמר טו 'ובספר חיים ברכה ושלום', ונזכר בברכת 'שים שלום', אינו חוזר לומר 'ובספר חיים', מכיון שכבר אמרו קודם לכן. . מי ששכח לומר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר טז חיים', ונזכר לאחר שסיים תפילתו, וטעה וחשב שצריך לחזור ולהתפלל, וחזר להתפלל, ונזכר באמצע תפילתו שהדין הוא שאינו חוזר, פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואינו רשאי לסיים תפילתו בתורת תפילת נדבה. . בסיום תפילת י\"ח בעשרת ימי תשובה נוהגים לומר 'עושה השלום במרומיו'. יז וכן יש לומר בסיום קדיש 'תתקבל' שלאחר חזרת הש\"ץ. אבל בשאר קדישים אין צריך לומר 'עושה השלום במרומיו', אלא אומרים 'עושה שלום במרומיו'. . מנהג הספרדים לומר בקדיש פעם אחת 'לעלא' ככל ימות השנה.יח . נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בעשרת ימי תשובה בתפילת שחרית ובתפילת יט מנחה לאחר חזרת הש\"ץ. ופשט המנהג ברוב בתי הכנסת הספרדים ועדות לשון חטא ועוון, כגון 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו', וכן 'אבינו מלכנו המזרח בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכינו' אף בשבת שובה, אלא שמדלגים מחול וסלח לכל עוונותינו'. וכן ראוי לנהוג. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר 'אבינו מלכנו' בשבת, ישארו במנהגם. דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה . בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלמה ממעשיו הרעים. כ על כך, ואדרבה, ספק עבירה צריך תשובה יותר מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט ואפילו אם המעשה שעשה הוא ספק אם יש בו עבירה, צריך לעשות תשובה כשיודע בעצמו שעשה עבירה, מאשר כשאינו יודע בודאי שעשה עבירה. וישתדל כל אדם להרבות במצוות ובצדקות ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה, כדי להכריע את הכף לזכות. . טוב להרבות בימים אלו בלמוד ספרי מוסר יותר מבכל השנה, כגון בספר כא 'שערי תשובה' לרבנו יונה, ו'הלכות תשובה' לרבנו הרמב\"ם. . ראוי לאדם לקבל על עצמו סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה כפי כב יכולתו, כגון מי שאינו נזהר מלאכול בכל השנה פת שאפה נחתום גוי, יש לו להיזהר בזה בעשרת ימי תשובה. . אל יאמר אדם, שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, אלא כשםכג שצריך אדם לשוב מאלו, כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזר בתשובה. . עיקר התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיגמור בלבו שלא יעשה את כד החטא עוד. ומכל מקום נכון שמלבד זאת יקבל בעל תשובה על עצמו תיקון לכפר חטאו. כה. שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוון לתקן כל ימי שני באותה שנה כנגד אותו היום, למשל ביום ראשון בשבת יכוון לתקן כל מה שחטא בימי ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוון לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה, וכן על זה הדרך. : עברות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים (פה:)כו. שנינו במסכת יומא מכפר עד שירצה את חברו, לפיכך, אם חטא לחבירו בממון, כגון שגזל ממנו, או לקח ממנו ריבית שלא כדין, וכיוצא בזה, ישיב לו תחלה את הממון שלקח ממנו שלא כדין. ואף על פי שהשיב לו, אינו נמחל לו עד שיפייסנו. ולפיכך מי שיש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, אלא ילך עם חבירו אל תלמיד חכם מובהק, ויסדרו טענותיהם בפניו באמת ובתמים, ויקבלו כל אשר יורה להם החכם. ואפילו אם אין חבירו תובעו, ישתדל לצאת ידי שמים על ידי שאלת חכם. . אפילו אם לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו. וכל שכן אם כז הכלימו והלבין פניו ברבים שהרי הוא כשופך דמים. . ביקש מחילה מחבירו, אך הוא אינו מוכן להתפייס עמו ולמחול לו, יחזור כח וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ובכל פעם ישמיע באזניו דברי ריצוי אחרים. ואם אינו מוכן להתפייס עמו אחר שלש פעמים, אינו זקוק לו. . במה דברים אמורים כשחטא אדם לחברו, אבל כשחטא לרבו, אפילו רבו כט שאינו מובהק, צריך ללכת לפייסו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס. . המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לחבירו, שהרי אם אינו רוצה למחול לחבירו ל אף לו לא ימחלו מן השמים, אלא ימחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואם כוונתו לטובת המבקש מחילה, כגון שעושה כן כדי שיכנע לב חבירו ולא ישוב עוד לכסלה, רשאי שלא למחול לו מיד. וכן אם מכוון לטובת עצמו, שחושש פן ירע לו אם ימחל לחבירו, רשאי שלא למחול מיד. ואם הוציא עליו שם רע, אינו חייב למחול לו. ומכל מקום טוב למחול גם בזה. . חייב אדם לבקש סליחה ומחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאמו, על כל לא הבן שוטה ולא בקש מהם מחילה, או שהיה אנוס, ימחלו לו שלא בפניו, ויאמרו כל שכן מאביו ואמו שכמעט אין אדם נצל מחטא זה בכל יום. ומכל מקום אם אביו ואמו, שאם בין אדם לחברו חייבו חז\"ל לבקש מחילה קדם יום הכפורים, מה שחטא להם ופגע בכבודם. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד בפיהם בפרוש: \"הרי אנו מוחלים לבננו פלוני על כל מה שחטא לנו במשך כל כל אשר חטאו האחד כלפי השני במשך כל השנה, ודברו בכעסם דברים אשר ימות השנה, ולא יענש חס ושלום בסיבתנו\". וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה על לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו יבקש ממנו מחילה קדם יום הכפורים. . ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שמוחל וסולח לכל מי לב שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו. ויש נוהגים שהש\"ץ מכריז בליל יום הכפורים קודם 'כל נדרי' ואומר: 'רבותי, תמחלו זה לזה', וכלם עונים: 'מחלנו'. ומנהג יפה הוא. מנהג עשיית \"כפרות\" בעשרת ימי תשובה . נוהגים בכל תפוצות ישראל לעשות \"כפרות\" בערב יום הכיפורים, דהיינו לג שלוקחים תרנגול לכל אחד מבני הבית, ושוחטים אותו לכפרה. ומנהג ישראל תורה הוא. . חובה קדושה להיזהר בשחיטת הכפרות, שלא לשחוט אלא אצל שוחט לד מומחה וירא שמים הידוע בבקיאותו בהלכות שחיטה, וזהיר היטב בבדיקת הסכין לפני ואחרי השחיטה כדת. . וכמה מגדולי רבותינו האחרונים העירו על כך, שבגלל ריבוי השחיטה לה אצל שוחטי העופות בימים אלו, ובגלל שרבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, רבו התקלות בשחיטת העופות. פעמים שהסכינים נמצאו פגומים, ופעמים שנתערבו עופות שנתנבלו בשחיטתם עם עופות כשרים. הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה, ומאכילים נבילות לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם במלאכת השחיטה ידיהם כבדים מלבדוק וגם שוחטים רבים נשארים ערים עד השעות המאוחרות בלילה, כדי להספיק לישראל בערב היום הקדוש. ימים לפני ערב יום הכיפורים בכדי למעט את הדוחק הרב השורר אצל שוחטי לפיכך הורו כמה מגדולי רבותינו האחרונים, להקדים שחיטת הכפרות מספר העופות. וחובה קדושה על הרבנים שומרי משמרת הקודש בכל אתר ואתר, להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בזמן שחיטת הכפרות בעשרת ימי תשובה, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר. ונוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן לפניו, וכשנמצא חסרון בכשרות הסכין, או בידיעת השוחט את דיני השחיטה, מעבירים אותו מכהונתו. . נוהגים לקחת תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לו לכל אחת מבנות הבית. ובוחרים בתרנגולים לבנים. ולוקחים לאשה מעוברת תרנגולת אחת לכפרה בשבילה, ועוד [ .. ומי שאין תרנגול זכר אחד ושתי תרנגולות נקבות]ידו משגת, די לו שיקח תרנגול זכר אחד לכל בני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה תרנגול ותרנגולת בשביל העובר, שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה לכל בנות הבית. . יש נוהגים לסמוך ידיהם על העוף קודם השחיטה, דגמת הסמיכה בקרבנות. לזויש אומרים שאין לעשות כן. ושב ואל תעשה עדיף. . יש לאדם להרהר בתשובה בשעת עשיית הכפרות, ויחשוב בליבו שכל לח מה שנעשה לעוף של הכפרה, שהוא דוגמת ארבע מיתות בית דין, ראוי היה להיעשות בו. ועל ידי שמדמה כך בנפשו ומהרהר בתשובה, השי\"ת מוחל לו. . יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים לאחר שחיטתם. ונכון יותר לט לנהוג שיאכלם בעצמו, ויתן דמי הכפרות לעניים, והוא 'פדיון כפרות'. . אם לאחר השחיטה נודע שהעוף טריפה, אין צריך לקחת כפרה אחרת. מ אולם אם נתנבל העוף בשחיטה, דהיינו שלא נשחט כראוי, או שנפגם הסכין בשחיטה, צריך לקחת כפרה אחרת. . מצוה לחזר אחר מצות כיסוי הדם של העוף לאחר בדיקת הסכין שלאחר מא השחיטה. . אם שוחטים כמה עופות, נכון שאחר שחיטת כל עוף יברך אחד מבני הבית מב ולא יברכו שניים על כיסוי דם של עוף [ .על כיסוי הדם, וגם השוחט יברך לבסוף .]אחד. וכן לא יברך אחד פעמיים בזה אחר זה מיד על כיסוי דם של שני עופות מצות אכילה בערב יום הכיפורים . מצוה להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים. ואסור להתענות ביום זה אפילו מג תענית חלום. ועיקר המצוה אינה אלא ביום, אבל בליל ערב יום הכיפורים אין מצוה להרבות באכילה. . גם הנשים חייבות במצות אכילה בערב יום הכיפורים. וכמו כן חולה שיש מד בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים, חייב במצות אכילה בערב יום הכיפורים. . העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מה מלאכה, והטעם כדי שירבה באכילה ושתיה. ואפילו תלמידי חכמים השוקדים על תלמודם, צריכים להרבות באכילה ושתיה ביום זה אף על פי שעל ידי כך ממעטים מלימודם. . אין אוכלים בערב יום הכיפורים אלא מאכלים קלים, שנוחים להתעכל, כדי מו שלא יהיה שבע ומתגאה כשמתפלל. וטוב לאכול דגים בערב יום הכיפורים בסעודת שחרית דוקא, ולא לאחר מכן. ואין לאכול בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי או מבשל, דגים, בשר שמן, ומאכלים המתבלים בכרכום ובשאר מיני תבלין. ויש אומרים שאין לאכול תמרים בערב יום הכיפורים. ובסעודת שחרית מותר לשתות חלב חם, וכל שכן שמותר לשתות חלב כשהוא מזוג עם קפה או תה. הלכות ומנהגי ערב יום הכיפורים . בתפילות שחרית ומנחה של ערב יום הכיפורים, אין אומרים תחנון, למרות מז שאומרים סליחות באשמורת הבוקר. . מנהג רוב עדות הספרדים לומר 'מזמור לתודה' בתפלת שחרית בערב יום מח הכפורים, וכן המנהג בירושלים ת\"ו. כמו כן מנהג רוב עדות הספרדים וכן המנהג בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכנו' בתפילות שחרית ומנחה בערב יום הכיפורים. . נוהגים לעשות 'התרת נדרים' אחר הסליחות בערב יום הכיפורים.מט . מנהג יפה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ואין לברך על טבילה נ שהם כשנים עשר [ זו. ומי שאינו יכול לטבול, יערה על גופו תשעה קבין מים . ומכיוון שאין חייב בטבילה זו מן הדין, אפשר לעשות כן ]ליטר וחצי בערך גם על ידי מקלחת, דהיינו שיעמוד תחת סילון המקלחת כשהברז פתוח, עד או [ שישער שנשפכו על גופו מים כשיעור תשעה קבין. ומותר לטבול טבילה זו במים חמים. ואין דיני חציצה נוהגים בטבילה זו, כיון ]נתינת תשעה קבין מים שאינה מן הדין, אלא חומרא בעלמא. ושליחי ציבור יזהרו ביותר בטבילה זו. . יש נוהגים לומר וידוי בתוך המקווה בערב יום הכפורים. ובזמננו נכון שלא נא להרהר בו בדברי תורה. ואפילו אם אינו מזכיר שם שמים בוידוי, יש להימנע לאמרו, כיון שהמקוואות שלנו חמים, ודין חדר המקווה כדין בית הכסא שאסור מלאומרו בתוך המקווה, כיון שהוא דבר מצוה של קבלת תשובה, ואין לעשותו במקום כזה. . יש נוהגים שכל הקהל לוקים שלושים ותשע מלקות ברצועה קלה בערב נב יום הכיפורים ונהגו מנהג זה כדי שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעברות שבידו. אך מנהג זה לא פשט בכל תפוצות ישראל, ובכל מקום יעשו כמנהגם. . מתפללים מנחה בערב יום הכיפורים בעוד היום גדול לפני הסעודה נג חטא' כמו שאומרים בתפילות יום הכיפורים. והטעם שתיקנו חכמים להתוודות המפסקת, והיחיד אומר וידוי בסוף תפילת י\"ח. ונהגו לומר כל סדר וידוי ו'על קודם הסעודה מפסקת, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה המפסקת ולא יוכל להתוודות אחר כך. . בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שלפני יום הכיפורים, יש נד נוהגים לטבול פרוסת הפת של ברכת 'המוציא' בסוכר, ומכל מקום נכון להביא גם מלח. . וצריך להפסיק מאכילה ושתייה מבעוד יום, שמצוה מן התורה להוסיף נה מחול על הקודש. וגם הנשים צריכות להוסיף מחול על הקודש, וכן נוהגות הנשים בזמננו. ואשה שאינה יודעת שצריך להוסיף מחול על הקודש, צריך להזהירה על כך. אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, [ . מצות התוספת נוהגת בכל חמשת העינוייםנו וכן לעניין איסור עשיית מלאכה, ואפילו ]נעילת הסנדל ותשמיש המטה ממלאכות דרבנן. וזמן התוספת אין לו שיעור, ויכול להוסיף מעט או הרבה כל זמן שלא שקעה החמה. ונוהגים להתחיל תוספת יום הכיפורים כרבע שעה קודם שקיעת החמה.]או כעשרים דקות[ . הפסיק אכילתו בעוד היום גדול, וגמר בליבו להתחיל בתענית, ונמלך ורוצהנז לחזור ולאכול, רשאי לעשות כן כל זמן שלא קיבל עליו התענית בפירוש. . מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים לצורך מוצאי יום הכפורים.נח . בדורות האחרונים פשט המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל להדליק נרות נט בערב יום הכיפורים לצורך ליל יום הכיפורים. ומכל מקום בעיר שנהגו שלא להדליק אין מדליקים. ובעיר חדשה יש להנהיג להדליק נר בערב יום הכיפורים. ואם חל יום הכיפורים בשבת, חייבים להדליק בכל מקום. . קודם הדלקת הנר מברכים בשם ומלכות: 'להדליק נר של יום הכפורים'. ס ובמקום שאין מנהג ידוע אם להדליק או לא – לא יברכו על ההדלקה. . אין לאשה לברך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות בערב יום הכיפורים, סא הכפורים, ושוב אסור לה להדליק הנרות. על כן תכוון לצאת ידי חובה בברכת שאין ברכה זו אלא לכבוד יום הכיפורים עצמו, ואם תברך הרי קבלה עליה יום 'שהחיינו' שמברכים בבית הכנסת. ואם רוצה האשה לברך 'שהחיינו' בשעת וכן אסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה אחר שברכה הדלקת הנרות, תברך לאחר שסיימה את הדלקת הנרות. ותיזהר לחלוץ מנעליה [ .'קודם ברכת 'שהחיינו .]'שהחיינו', משום שקיבלה עליה תוספת יום הכיפורים . מצוה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן סב יש להדליק נרות בחדרי החולים ובמבואות האפלים. ויש נוהגים שמדליקים נר לכל איש מישראל. וכן יש נוהגים להדליק נרות לעילוי נשמת הנפטרים. . צריך אדם ללבוש בגדים נאים ונקיים לכבוד יום הכיפורים. וכמו כן פורסים סג מפה נאה על השולחן ביום הכיפורים, כמו בשבת. דברים האסורים ביום הכיפורים . יום הכיפורים אסור בעשיית מלאכה, ואסור באכילה ובשתיה, רחיצה, סד סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ובכל האיסורים הללו אין הבדל בין ליל יום הכיפורים לבין יום הכיפורים. . יש אומרים שאף שאר עינויים, שהם: רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש סה המטה, אסורים מן התורה ביום הכיפורים, אלא שאין עליהם אסור כרת. ויש אומרים ששאר עינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכן הלכה. . יש אומרים שאסור לשאוף טבק הרחה ביום הכיפורים, ויש מתירים, והלכה סו כדברי המתירים. וכן מותר להריח כל מיני בשמים ביום הכיפורים. ומתר לאדם לבלוע את רוקו ביום הכיפורים. איסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים בתוך כדי ]תמרה גדולה[ . האוכל ביום הכיפורים כשיעור כותבת הגסהסז אכילת פרס, במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. ושיעור ככותבת הגסה הוא פחות מעט משיעור כביצה. ושיעור 'כדי אכילת פרס' הוא כשיעור זמן אכילת שלש ביצים. ואין הבדל בזה בין אדם גדול ורחב שאינו שבע באכילה זו, לבין אדם נמוך ורזה השבע באכילה זו, ששיערו חכמים שאין דעתו של אדם מתיישבת באכילתו אלא כשאוכל שיעור ככותבת הגסה, שאדם גדול ורחב דעתו מתיישבת מעט באכילה כזו, ואדם נמוך ורזה דעתו מתיישבת הרבה באכילה כזו. ואף על פי שבכל איסורי התורה, כגון איסור אכילת נבלה וטרפה משערין בכזית, מכל מקום לעניין יום הכיפורים שהתורה אסרה אכילה בלשון 'עינוי', קבעו חכמים שאם אינו אוכל שיעור ככותבת הרי הוא עדיין רעב ומעונה כבתחילה. . במה דברים אמורים, לעניין חיוב כרת על אכילתו, אבל לעניין איסור מן סח התורה, אפילו אכל כל שהוא עבר על איסור מן התורה, שהלכה רווחת בידינו שחצי שיעור אסור מן התורה. . אף דברים שאינם ראויים לאכילה אסורים ביום הכיפורים. כגון מאכל סט מקולקל או עשב מר וכיו\"ב. ואיסור זה הוא מדרבנן. וכן אסור מדרבנן לאכול אכילה גסה ביום הכיפורים, דהיינו שאוכל מיד בתחילת הלילה אחר שאכל ושבע בערב יום הכיפורים, עד שכאשר אוכל בליל יום הכיפורים הרי הוא ולפלוט מיד אסור. ואפילו יודע בעצמו שיוכל לפלוט הכל ולא יבלע מאומה. קץ באכילתו. וכמו כן סור לטעום מן התבשיל ביום הכיפורים. ואפילו לטעום וכמו כן אסור ללעוס מסטיק ביום הכיפורים. . השותה ביום הכיפורים מכל משקה אשר ישתה כשיעור מלא לוגמיו, בתוך ע במה דברים אמורים לעניין איסור כרת וחטאת, אבל אסור מן התורה לשתות כדי שיעור זמן שאדם רגיל שותה רביעית, במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. אף כל שהוא, שחצי שיעור אסור מן התורה. . שיעור מלא לוגמיו בשתיה משערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי עא גודלו והקטן לפי קוטנו. ומלא לוגמיו היינו כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו. ובאדם בינוני שיעור זה הוא כששותה רוב רביעית. עב. מותר להאכיל ולהשקות את הקטנים ביום הכיפורים. ומותר לגעת באוכל או במשקה כשמאכילם, ואין לחוש שמא יאכל או ישתה כשנוגע באוכל או במשקה. דיני רחיצה וסיכה ושאר עינויים ביום הכיפורים . אסור לרחוץ במים ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים צוננים, בין כל עג גופו ובין מקצת גופו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, כיון שאינה רחיצה של אלא אם כן הוא איסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה, שמותר לו לרחוץ במים תענוג. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. . ביום הכיפורים שחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ונוטל עד שלוש פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך. . הנצרך להטיל מימיו ביום הכיפורים ושפשף בידיו, או עשה צרכיו וקנח, עה יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, התפילות, אפילו לא שפשף בידיו או קנח נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. ואם נצרך לנקביו ביום הכיפורים בזמן ויברך 'אשר יצר'. . לא ירחץ פניו במים ביום הכיפורים שחרית. ואם היו פניו מלכלכות, כגון עושיש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר. . כהן העולה לדוכן ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד סוף הפרק, כדרכו בכל עז ימות השנה. וכן חולה שיש בו סכנה הצריך לאכול ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד הפרק כדרכו בכל ימות השנה. . כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה מותרת לרחוץ פניה במים, שלא תתגנה עח על בעלה. ויש אומרים שבזמן הזה שנמצאים כל היום בבית הכנסת, ואין הבעל רואה אותה, אסור לה לרחוץ פניה. . אסור לטבול במקווה טהרה ביום הכיפורים, בין במקווה שמימיו חמים ובין עט במקווה שמימיו צוננים. וגם מי שרגיל לטבול בכל יום בכל ימות השנה, לא יטבול ביום הכיפורים. ואף האשה אסורה לטבול ביום הכיפורים. . אסור לסוך בשמן ביום הכיפורים, ואפילו מקצת גופו. ואפילו אינו אלא פ להעביר הזוהמא. וחולה מותר לסוך, אף בחולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן ביום הכיפורים. ומכל מקום בזמן הזה שאין הבריאים רגילים לסוך בשמן, אסור למי שיש לו חטטין בראשו לסוך ביום הכיפורים. . אסור לנעול סנדל או מנעל של עור ביום הכיפורים. ואף מנעל של עץ פא מחופה בעור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף על פי שאינו מרגיש כל צער בנעילתו, מותר בנעילה ביום הכפורים. ונעלי , מותרים.]קבקבים[ עץ שיש להם רצועה של עור מלמעלה . אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור ביום הכפורים. ומצוה לחנך פב גם את הקטנים באיסור נעילת נעלי עור ביום הכיפורים. ומותר לצאת ביום הכיפורים לרשות הרבים במקום שאין בו עירוב במנעלים שאינם מעור, ואין לחוש בזה לאיסור הוצאה מרשות לרשות. . היולדת בתוך שלושים יום מזמן לידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים פג בנעילת נעלי עור. . מותר לעמוד ביום הכיפורים על גבי כרים וכסתות של עור. והמחמיר פד תבוא עליו ברכה. החייבים והפטורים בתענית יום הכיפורים קטן שגילו פחות מתשע שנים, דהיינו שלא השלים תשע שנים מלאות, בין פה זכר בין נקבה, פטור מתענית יום הכיפורים, ופטור גם מתענית שעות. ואפילו רוצה להתענות מוחים בידו, כדי שלא יבוא לידי סכנה. והגדולים מוזהרים בזה על הקטנים להקפיד שיאכלו וישתו כל צרכם ביום הכיפורים בבוקר, קודם לכתם לבית הכנסת. . קטן שהוא בן תשע או עשר שנים, דהיינו שהשלים תשע שנים או עשר פו שנים מלאות, בין זכר בין נקבה, מחנכים אותו לתענית שעות. כיצד, אם היה רגיל לאכול בכל יום בשעה שמונה בבוקר, נותנים לו לאכול ביום הכיפורים בשעה תשע, או עשר, כפי כוחו של הקטן. . אם רוצה הקטן להמשיך ולהתענות כל היום, אין להניח לו לעשות כן, ויש פז למחות בידו. והורים שיש להם בן או בת קטנים שהם בגיל תשע או עשר המתענים תענית שעות, יזהרו לתת לילדיהם לאכול מיד עם סיום תפלת העמידה של שחרית, שאם ימתינו עד לאחר קריאת התורה, יכולים לבוא לידי סכנה. . קטן בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, אם הוריו יודעים שהוא בריא פחלאו אל יתענה אלא עד חצות היום. ואם אינו יכול להתענות עד חצות היום, ושלם, ואין בו כל חולשה או חולי, ויכול להתענות ולהשלים, יתענה וישלים. ואם רשאי לאכול גם קודם חצות היום. ואם האב או האם מסופקים אם בנם או בתם יכולים להשלים התענית, צריך להאכילם, ואין צריך לשאול רופא על כך. . נער בן שלש עשרה שנה, ונערה בת שתים עשרה שנה, והביאו שתי פט אף על פי שמלאו להם שלוש עשרה שנה או שתים עשרה שנה, אינם חייבים מומחה קודם יום הכיפורים, וכדין איש גדול. אך אם לא הביאו שתי שערות, חוששים הוריהם שמא יבואו לידי סכנה בתענית כל היום, צריכים לשאול רופא שערות, הרי הם כגדולים לכל דבר, ומשלימים התענית כל היום מן התורה. ואם להתענות כל היום מן התורה, אלא מדברי סופרים. . מעוברות ומיניקות חייבות בתענית. אלא אם כן יש למעוברת סיבוכים צ ובכיוצא בזה על פי הרוב די בכך שתשתה ממנה, והרופא אומר שאם תתענה ייפסק החלב ולא תוכל להניקו, ויש חשש ובין לוולד, שפטורה מלהתענות. וכמו כן מיניקה שאין התינוק רוצה לינק אלא בהריונה, והרופא אומר שאם תתענה יש חשש סכנת נפשות בדבר, בין לאשה [ .סכנה לתינוק, פטורה מלהתענות .]ולא תאכל. ונכון לשאול רופא על כך צא. מעוברת שהריחה ריח מאכל, ומתאווה לאוכלו, שהדבר ידוע שאם אין נותנים לה לאכול מה שמתאוה לו, היא והולד בסכנה, לוחשין לה באוזנה והיינו שמאכילים אותה פחות פחות שיום הכיפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזיכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין [ .אותה מעט מעט עד שתתיישב דעתה .]מכשיעור . לאחר שנתיישבה דעתה, אסור לה להמשיך ולאכול, וחייבת להשלים צב התענית. צג. יולדת שלידתה אירעה תוך שלושה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים, דהיינו בתוך שבעים ושתים שעות קודם יום הכיפורים, פטורה מלהתענות ביום ביום הכיפורים. וזאת למרות שבזמן הזה דעת חלק מהרופאים שהיולדת בתוך הכיפורים. ואפילו אומרת שיכולה להתענות, אין שומעים לה, וצריכה לאכול שלשה ימים יכולה להתענות ולהשלים, מכל מקום להלכה תופסים כדברי חז\"ל. . וכן הוא הדין ביולדת היושבת על המשבר ללדת, שפטורה מלהתענות ביום צד הכיפורים. וכן אשה שהפילה קודם יום הכיפורים, דינה כדין אשה יולדת, ובתוך שלושה ימים פטורה מלהתענות ביום הכיפורים. צה. יולדת בתוך שבעה ימים ללידתה, אחר שעברו שלשה ימים מלידתה, אם אמרה צריכה אני לאכול, אף על פי שהרופא אומר שאינה צריכה, מאכילים אותה ביום הכיפורים. ואם אמרה איני צריכה, אין מאכילים אותה ביום הכיפורים. ויולדת בתוך שבעה ימים, נקראת כל שילדה בתוך שבעה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים. ואם הרופא קובע שאם תתענה יש חשש סכנה, אפילו אמרה איני צריכה, מאכילים אותה. ואם אין מי איש שיודע אם צריכה היא אם לאו, והיא אינה יודעת אם צריכה היא, מאכילים אותה. . יולדת אחר שבעה ימים מעת לעת מזמן לידתה, דינה כדין חולה שאין בו צו סכנה, וצריכה להתענות. ואפילו אומרת שצריכה לאכול מחמת שעדיין מרגישה צער מהלידה, אין מאכילים אותה. אבל אם אומרת שצריכה לאכול מחמת שחליה כבד עליה, דינה כדין שאר חולה, שאם אומר שצריך לאכול מחמת חוליו, מאכילים אותו. . חולה, שרופא הבקי בדבר קובע שאם יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צז צריך לאכול. ואפילו אם אין הסכנה מידית, אלא תבוא רק לאחר מכן, שפיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה. . אפילו אם יש ספק פיקוח נפש אם יתענה החולה, מאכילים אותו, שאף צח ספק פקוח נפש דוחה יום הכפורים. וחולה שאכל ביום הכיפורים אינו צריך כלל תשובה וכפרה על כך, ואדרבה קיים מצוה באכילתו. וחולה שרוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, אינו רשאי. ואם מתענה לא רק שאינו עושה מצוה ממידת חסידות, אלא ענוש ייענש בידי שמים על כך, והרי הוא מתחייב בנפשו. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי תלמידי חכמים היכולים להשפיע עליו, ושב ורפא לו. . רופא הבקי בדבר שקובע שאם החולה יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צט והחולה אומר שמרגיש בעצמו שיכול להתענות ולא יבוא לידי סכנה, שומעים לרופא ועליו לאכול. ואין הבדל בזה בין אם הרופא גוי או יהודי. וכן אם הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות - יש לשמוע בקול הרופא. ואם חוששים שמא הרופא הוא עובר על שומר המצוות יאכל ביום הכיפורים, אלא אף רוצה לפעמים להכשיל את החולה מצוות התורה להכעיס, ובוודאי שאיש כזה לא רק שלא אכפת לו מכך שהחולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה, אין למהר לסמוך עליו, ויש להיוועץ עם רופא אחר שומר מצוות, או לכל הפחות עם רופא שאינו עובר על מצוות התורה להכעיס אלא לתאבונו, שבוודאי אינו רוצה שיכשלו אחרים על ידו. . אם הרופא אומר שהחולה יכול להתענות, ואין חשש שיבוא לידי סכנה, ק והחולה אומר שאף על פי שיודע שהוא יום הכיפורים אינו יכול להתענות, וחושש שיבוא לידי סכנה, שומעים לחולה ומאכילים אותו. . אם יש במקום שני רופאים הבקיאים בדבר, ואחד מהם אומר שהחולה קא חשש סכנה אם יתענה החולה, והחולה אינו אומר כלום, או שאומר איני יודע, צריך לאכול, ואם לא יאכל יש חשש שיבוא לידי סכנה, והשני אומר שאין כל שומעים בקול הרופא האומר שצריך להאכילו. ואם החולה אומר שמרגיש שאינו צריך לאכול, אין מאכילים אותו. . רופא אחד אומר שצריך לאכול, ושני רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, קב והחולה אינו אומר כלום, או שאומר שאינו יודע, אין מאכילים אותו. ואם שני רופאים אומרים שצריך לאכול, מאכילים אותו. קג. ואם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא מסופק אם יש חשש סכנה אם יצום החולה, מאכילים אותו. ואם הרופא אומר שאינו צריך, והחולה מסופק, אין מאכילים אותו. ואם הרופא מסופק מחמת שאינו מכיר את החולי, אין דברי רופא זה מעלין ומורידין, והרי הוא ככל אדם שאינו רופא. . כשמאכילים את החולה ביום הכיפורים, יש להאכילו מעט מעט פחות קד משיעור ככותבת בכדי אכילת פרס. שמכיון שאין חיוב כרת לאדם בריא שאוכל ביום הכיפורים אלא באכילת ככותבת בכדי אכילת פרס, למרות שיש איסור ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש בו איסור כרת. ומכל מקום אם הרופא הבקי בדבר קובע שצריך החולה לאכול מן התורה אף כשאוכל כל שהוא, יש להאכיל את החולה באופן כזה שלא יהיה [ מיד בלא כל שהיה שיעור ככותבת או יותר , מאכילים אותו כדברי הרופא.]סכנה . ויש להכין מערב יום הכיפורים פרוסות מאכל שמשקלן כשלושים גרם כל קה אחת, וכשצריך החולה לאכול, אוכל אחת מהן, ושוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שניה, ושוב שוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שלישית, וכן הלאה עד שמסיים אכילתו. קו. אם יודע החולה בבירור שאחר שאכל פרוסה אחת או שתי פרוסות חלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכיפורים. . שכחו לשקולנאת הפרוסות לצורך חולה שיש בו סכנה מערב יום הכיפורים, קז .]והיינו המשקל מכני בלבד[ .מותר לשקול אותם ביום הכפורים מעט פחות משיעור שתיית מלא לוגמיו בתוך כדי שיעור שתיית רביעית באדם קח. כשמשקים את החולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים, יש להשקותו מעט בינוני. ושעור מלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא כארבעים וארבעה גרם. ולכן ישתה החולה כארבעים גרם, וישהה חמש דקות, וישתה עוד ארבעים גרם, כל צרכו. ואם החולה מרגיש צמאון גדול, רשאי לשתות בכף גדולה בזה אחר זה ושוב ישהה עוד כחמש דקות, ושוב ישתה כארבעים גרם, וכן הלאה, עד שישתה אפילו כוס גדולה, ובלבד שלא ישתה רוב רביעית בבת אחת. ואם רופא הבקי בדבר קובע שצריך לשתות מיד בלא כל שהיה רוב רביעית ואם מרגיש החולה שאחר ששתה פעם אחת או יותר שחלפה הסכנה, וכן אם או יותר, ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה, משקין אותו כדברי הרופא. הרופא קובע כן, אינו רשאי לשתות יותר. . חולה שיש בו סכנה האוכל ביום הכיפורים מספר פרוסות של פת שמשקל קטכל אחת מהן כשלושים גרם, כיון שאוכל כזית בכדי אכילת פרס צריך ליטול ידיו עד הפרק, ולא יברך 'על נטילת ידים'. ויברך ברכת 'המוציא' קודם אכילתו. ואחר ששהה עשר דקות מזמן אכילת הפרוסה הראשונה, ובא לאכול את הפרוסה השניה, אינו צריך ליטול ידיו שנית אם לא הסיח דעתו, וכן אינו צריך לברך שנית ברכת 'המוציא'. . ואחר שסיים אכילתו צריך לברך ברכת המזון, שהרי אכל כזית בכדי אכילת קי פרס. וצריך לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון, ואומר 'ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה'. ואם שכח ולא אמר 'יעלה ויבא', אינו חוזר. ואם חל יום הכיפורים בשבת, אומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ואם שכח ולא אמר אינו חוזר. וחולה שאוכל ביום הכיפורים, אינו צריך לקדש על הכוס קודם אכילתו, ואפילו כשחל יום הכיפורים בשבת. . זקן מופלג שתש כחו מחמת התענית, דינו כדין חולה שיש בו סכנה, ואפילו קיא אין לו חלי פנימי, צריך לאכול ביום הכיפורים. . חולה שיש בו סכנה הצריך לבלע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, רשאי קיבלעשות כן, בין כשהתרופות טעמן מר ביותר ואינן ראויות לאכילה, ובין כשהן ראויות לאכילה. ואם אינו יכול לבלוע התרופות בלא שתיית מים, רשאי אף לשתות מים עמהן, ויזהר לשתות בלגימות קטנות פחות משיעור רוב רביעית בבת אחת. ואם יש מאותן תרופות שהן ראויות לאכילה תחליף של תרופות מרות, נכון שישתמש בתרופות המרות. . חולה שאין בו סכנה הצריך לבלוע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, אם אותן קיג תרופות טעמן מר ביותר, ואינן ראויות לאכילה, רשאי לבלען בלא מים. ואם אותן או במין ניילון נמס, שרגילים [ תרופות ראויות לאכילה, יעטוף אותן בנייר דק ויבלען עם הנייר. ואם קיימת אפשרות להחליף ]כיום לתת בו אבקת תרופות את התרופות בפתילות שאין משתמשים בהן דרך הפה, עדיף לעשות כן. הלכות תפלות יום הכפורים . נוהגים להתעטף בטלית לפני תפלת ערבית של ליל יום הכיפורים. קיד וכשמתעטף בטלית קודם שקיעת החמה מברך 'להתעטף'. אך אם שקעה השמש, לא יברך. קטו. מנהג הספרדים ועדות המזרח לפתוח בליל יום הכיפורים בפיוט 'לך אלי תשוקתי'. קטז. יש אומרים שצריך לעמוד בשעת אמירת מילות הוידוי בפיוט 'לך אלי לשבת בפיוט זה, ואחד מן הקהל רוצה להחמיר על עצמו ולעמוד, נראה שאין אבל מנהג העולם לאומרו מיושב, ויש להם על מה שיסמוכו. ובמקום שנוהגים תשוקתי', וכשם שצריך לעמוד באמירת שאר וידויים שאומרים ביום הכיפורים. לו לעשות כן, מפני חשש יוהרא. קיז. לאחר אמירת הפיוט 'שמע קולי' הנאמר לאחר הפיוט 'לך אלי תשוקתי' נוהגים לפתוח ההיכל ולהוציא כל ספרי התורה. ועל פי הקבלה מצוה להדר לקנות אפילו בדמים מרבים נשיאת ספר תורה ראשון, וקוראים אותו \"ספר ויש עדות שלא נהגו להוציא ספרי תורה, ואין למחות בידם. [ .\"תורה של כל נדרי .]וכן אם אין להם ספרי תורה, אין זה מעכב קיח. יש אומרים שצריך להקדים לומר 'כל נדרי' מבעוד יום, מפני שהוא 'התרת נדרים', ואין לעשות 'התרת נדרים' ביום הכיפורים. ויש אומרים שאין לחוש לזה, כיון שאומרו גם בלשון עבר, על הנדרים והשבועות שכבר נדר ונשבע היום כדי שיתכפר לו, וכן פשט המנהג לומר 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים אחר עליהם, והרי יום הכיפורים הוא יום מחילה וסליחה וכפרה, ולכן נחשב לצורך צאת הכוכבים. קיט. נוהגים לומר 'כל נדרי' בלשון עבר ובלשון עתיד: 'די נדרנא ודי ננדר, די הכיפורים הזה עד יום הכיפורים אחר שיבוא עלינו לשלום'. והש\"ץ אומר 'כל אשתבענא ודי נשתבע', וכן: 'מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום נדרי' בקול רם, וכל הציבור אומרים אחריו בלחש. ונוהגים לכפול אמירת 'כל נדרי' שלש פעמים. . אמירת 'כל נדרי' אינה מתירה את כל הנדרים והשבועות שנדר או נשבע, קכ ושעתיד לנדור או להישבע במשך כל השנה. ויש נדרים או שבועות שאסור לעבור עליהם עד שיעשה התרת נדרים בפני תלמיד חכם כדת. ואין אמירת ראה שלחן ערוך יו\"ד [ 'כל נדרי' מעלה להתיר הנדרים אלא בתנאים מסויימים .]סימן ריא . תיקנו חכמים לברך ברכת 'שהחיינו' בליל יום הכיפורים. ונהגו שהזוכה קכא חובה. וצריך להודיע לצבור שמכוון להוציאם ידי חובה בברכתו, ושגם הם יכוונו בספר תורה של 'כל נדרי' מברך 'שהחיינו' בקול רם, ומוציא את כל הקהל ידי .]'ויזהרו שלא לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' אלא יענו רק 'אמן[ .לצאת . אם הזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' אינו בן תורה וירא שמים, שאינו ראוי קכב כן, ואם לאו, יכריזו שהזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' יברך 'שהחיינו' בקול רם, לש\"ץ או למרא דאתרא שיברך בקול רם להוציא את הציבור ידי חובה, יעשו ואינו יודע להוציא את כל הציבור ידי חובתם, אם אפשר לפייסו בדברים, שיאמר וכל הציבור יברכו עמו בלחש. . יש נוהגים לעשות 'השכבות' לנפטרים אחר אמירת 'כל נדרי', ומתנדבים קכגונכון שלא להרבות [ .לעילוי נשמתם. ונהגו כן כדי לכפר אף על עוונות המתים בשבח המתים באמירת 'מנוחה נכונה' וכו', ויאמרו בקצרה: 'המרחם על כל .]'בריותיו' וכו . בתפילות יום הכיפורים צריך להעמיד שני אנשים ליד הש\"ץ, אחד מימינו קכד ואחד משמאלו. ומנהג הספרדים שעומדים שניים ליד הש\"ץ בכל זמן התפילה. . מנהג ארץ ישראל לומר פסוק 'והוא רחום' אפילו ביום הכיפורים שחל קכה להיות בשבת. . בליל יום הכיפורים וביומו, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' קכו בקול רם. ויש להיזהר להפסיק מעט ולתת רוח בין תיבת 'ברוך' לתיבת 'שם', ויאמרו: 'ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. . נכון להתפלל את תפילות יום הכיפורים מתוך בכי. ואם אינו יכול להתפללקכז מתוך בכי, יתפלל לכל הפחות מתוך קול בכי, וכמו שנאמר: 'שמע ה' קול בכיי'. . כשאומר וידוי בתפילות יום הכיפורים, צריך לאומרו מעומד, וישחה מעט, קכח ויכה באגרוף ימינו על צד שמאלו כנגד לבו. וכן כשאומר הש\"ץ וידוי בכל פעם בתפילות יום הכיפורים, צריכים הציבור לעמד ולשחות מעט, ולומר וידוי עם הש\"ץ. . נכון לומר 'על חטא' גם בסדר אבג\"ד, וגם בסדר תשר\"ק. ונדפס נוסח 'על קכט חטא' בסדר תשר\"ק במחזורים רבים. ונכון לומר גם בליל יום הכיפורים נוסח סדר וידוי הארוך בליל יום הכיפורים במקום ביום הכיפורים שחרית, כדי שיוכלו 'וידוי הגדול' שתיקן רבנו נסים, מלבד ביום הכיפורים שחרית, ויש נוהגים לומר לסיים תפילת שחרית, ולהתחיל תפילת מוסף בשעה מוקדמת יותר. . באמצע אמירת וידוי ו'על חטא', מפסיק לענות רק לדברים שמפסיקים להם קל בקריאת שמע וברכותיה, דהיינו לעניית חמישה אמנים ראשונים של קדיש, ולעניית 'יהא שמה רבה', עד 'יתברך', ולעניית 'ברכו', ולעניית פסוקי 'קדוש' ו'ברוך' שבקדושה. . ישכימו ביום הכיפורים להתפלל שחרית. וטוב לקצר בפיוטים ובסליחות, קלא כדי שיספיקו להתפלל מוסף לפני שיגיע זמן מנחה גדולה, משום שאז יש אומרים שצריך להקדים תפילת מנחה לתפילת מוסף. ומכל שכן שיש לקצר במכירת העליות לתורה, ולצמצם במספר העולים לתורה. . יש אומרים שביום הכיפורים אין לברך בברכות השחר 'שעשה לי כל קלב צרכי', כיון שנתקנה על לבישת נעליים ויום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. ויש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם ביום הכיפורים, מחמת כמה טעמים. ולהלכה נראה, שהמברך יש לו על מה לסמוך. ומכל מקום שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. . אין להפסיק בפיוטים באמצע פסוקי דזמרה ו'נשמת' וקריאת שמע קלג וברכותיה. ויאמרו הפיוטים אחר חזרת השליח צבור. קלד. בחזרת הש\"ץ קודם אמירת הקדושה, נוהגים לומר סדר קדושה שתקנו רבי יהודה הלוי וחבריו. ויאמרם הסומך העומד ליד הש\"ץ. והש\"ץ שותק בשעת אמירתם. ואם אין מי שיאמרם זולת הש\"ץ, רשאי הש\"ץ לאמרם, ואין בזה חשש הפסק. והוא הדין לענין 'ודוי הגדול' של רבינו נסים, שאומרו הש\"ץ עצמו בחזרה בתפילת שחרית, ואין בזה חשש הפסק. וירבה בבכיה כשאומר הוידוי. קלה. כשהכהנים נושאים כפיהם בתפילת שחרית יחלצו הנעליים כמנהגם ויש קהילות בחו\"ל שהכהנים [ .בכל השנה, למרות שהולכים בנעלי בד וכיו\"ב הנושאים כפיהם עומדים על גבי קרקע ומנעלים לרגליהם, ואינם עומדים על גבי הדוכן. אך אין למחות בידם בחזקה, כדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוות .]ברכת כהנים . מנהג הספרדים לומר 'אבינו מלכנו' גם כשחל יום הכיפורים בשבת.קלו קלז. בסיום ברכות ההפטרה חותם: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים'. וכמו שחתם בתפילה. . חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ביום הכיפורים כגון שחולה במחלה קלח פנימית, רשאי לעלות לתורה ממניין העולים ביום הכיפורים שחרית. אבל אחד כנגדו. ואין צריך להקפיד לחזור על אותם פסוקים שקראו בשביל אותו מחלל שבת בפרהסיא, מותר להעלותו לתורה מפני חשש איבה, ויוסיפו מוסיף במנחה אין ראוי להעלותו לתורה לכתחילה. ואם זכה באחת העליות מי שהוא ואינם עושים כן [ איש מחלל שבת, אבל העוברים על שאר איסורי תורה , כשרים לעלות לספר תורה.]להכעיס קריאת התורה קודם אמירת 'אשרי' לפני שמחזירים את ספר התורה למקומו. קלט. אם יש מילה ביום הכיפורים, אם המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר ואם אין המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר שהחזירו את ספר התורה למקומו קודם תפילת מוסף, ואחר המילה חוזרים לבית הכנסת אומרים חצי קדיש ומתפללים מוסף. . כאשר יש מילה ביום הכיפורים, מברכים אחר המילה ברכת 'אשר קדש קמ ידיד מבטן' בלא כוס. ומנהג האשכנזים לברך על הכוס, ונותנים לתינוק הנולד שיטעם ממנו. . בתפילת החזרה של מוסף, אומר הש\"ץ 'סדר העבודה', והפיוטים שבתוך קמא סדר העבודה נאמרים על ידי הסומך העומד ליד הש\"ץ. קמב. נוהגים שכל הציבור כורעים ומשתחוים על הארץ כשאומרים: 'ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ויזהרו שלא להשתחוות על רצפת אבנים, אלא יפרסו מחצלאות או שטיחים על הארץ, או שישימו חלק מטליתם על הארץ, וישתחוו עליה, או ישתחוו על הספסל. וש\"ץ לא ישתחווה עם הקהל, שאסור לזוז ממקומו בשעת החזרה. אלא יעמוד בתחילת תפילת החזרה רחוק מעט מן התיבה, וישתחווה על התיבה כשהוא עומד. . במנחה של יום הכיפורים מתחילים בפרשת העקידה, עד 'והארץ אזכר', קמג כסדר [ 'ואחר כך אומרים 'למנצח על הגתית לבני קרח מזמור' ו'פיטום הקטרת .]שאומרים בתפילת מנחה של שאר ימות השנה . מתעטפים בטלית קודם תפילת מנחה. ואם פשט טליתו יותר מחצי שעה קמד קודם מנחה, יתעטף בברכה. . אין אומרים בשעת פתיחת ההיכל במנחה של יום הכיפורים פסוק 'ואני קמה ולכן יש לדלג פסוק זה הנזכר בסוף \"יהי רצון\" [ תפלתי', ואפילו כשחל בשבת .]שאומרים בשעת פתיחת ההיכל . לא יאמר קדיש אלא לאחר ברכות ההפטרה. ומברכים כל ברכות ההפטרה קמו כמו בשחרית, ובכלל זה ברכה אחרונה שהיא ברכת 'על התורה ועל העבודה'. . אם יש צורך בדבר, מותר להעלות כהן או לוי לעליית 'מפטיר' במנחה של קמזויאמרו קודם שעולה: 'אף על [ .יום הכיפורים, אף על פי שלפניו עלו כהן ולוי .]'פי שהוא כהן, או, 'אף על פי שהוא לוי. אין הכהנים נושאים כפיהם בחזרת הש\"ץ במנחה של יום הכיפורים. ואף קמח אין אומרים 'אלהינו ואלהי אבותינו' ואם עבר הכהן ועלה לדוכן, הרי זה נושא כפיו, ואין מורידין אותו. . זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, והיינו חצי שעה קודם קמט הזמן שהשמש נעלמת מעינינו. ומפני שזמנה מצמצם, צריך הש\"ץ לכלכל צעדיו בתפילת החזרה, ולקצר ככל האפשר במנגינה ובפיוטים, כדי שיגיע לברכת כהנים מספר דקות קודם שקיעת החמה, ויסיימו ברכת כהנים קודם השקיעה. וגם הציבור יזהרו שלא לענות אחר הש\"ץ בסיום כל פסקא כנהוג בשאר תפילות, אלא יחרישו ויטו אוזן לתפילת הש\"ץ, או שיאמרו עמו בלחש. .]מלבד חתימת הברכות[ . בדיעבד אם נמשכה תפילת נעילה אחר שקיעת החמה, רשאים הכהניםקנ לשאת כפיהם ולברך ברכת כהנים בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה. אבל אם נמשכה תפילת נעילה עד הלילה ממש, לא ישאו הכהנים כפיהם. . אחר תפילת נעילה מאריכים בסליחות עד כעשרים דקות אחר שקיעת קנא החמה, כדי שיהיה לילה ודאי, ויוכלו לתקוע בשופר בלי חשש. ואף על פי שמן הדין מותר לתקוע בשופר בבין השמשות, מכל מקום ראוי ונכון לאחר התקיעות מפני עמי הארץ שממהרים לטעום אחר התקיעות, ואם יאכלו בבין השמשות נכשלים בספק איסור כרת. . מנהג הספרדים לפתוח את הסליחות בתפילת נעילה בפיוט 'אם אפס רבע קנב הקן'. ויש נוהגים להתחיל מסיום פיוט זה 'זכרון לפניך בשחק'. ואין אומרים פיוט 'שבט יהודה בדחק ובצער'. וכשאומרים 'רחמנא' עונים הצבור 'בדיל ויעבור' .]ואין עונים 'אמן', וכמו שנדפס בכמה מחזורים[ וכן בכל[ ,. בסיום הסליחות אומרים פסוק 'שמע ישראל' פעם אחת בלבדקנג. ואומרים 'ברוך, שם ]'הסליחות שביום הכיפורים אין לכפול פסוק 'שמע ישראל כבוד מלכותו לעולם ועד' פעם אחת. ואחר כך אומרים שבע פעמים 'ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים', ושבע פעמים 'קראתי בכל לב, ענני ה' חקיך אצרה'. ויש אומרים שצריך לשלב את שניהם ביחד, דהיינו שאומרים פעם אחת 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחריה פעם אחת 'קראתי בכל לב' וכו', וחוזרים כן שבע פעמים. ומכל מקום מן הדין אפשר לומר תחילה שבע פעמים 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחר כך שבע פעמים 'קראתי בכל לב' וכו', או להפך. . נאנס ולא התפלל נעילה ביום הכיפורים עד אחר צאת הכוכבים, אין לו קנד תשלומין בתפילת ערבית. סדר מוצאי יום הכיפורים . מתפללים ערבית במוצאי יום הכיפורים בנחת ובמתינות, ולא יתפללו קנה הקדוש והנורא. מכל מקום אין להש\"ץ להאריך בתפילה יותר מדאי כדי שלא במהירות עד שתראה תפילתם עליהם כמשא. ובפרט שזה עתה נסתיים היום לצער את הציבור, שהרבה מהם חלשים ותשושים מחמת התענית וקשה להם להמתין זמן רב כל כך, ואמצעי שלם. מנהג הספרדים להתפלל ערבית ככל ימות השנה, ומתחילים ב'ה' צבאות עמנו וכו''. . צריך לומר 'אתה חוננתנו' בברכת 'אתה חונן' במוצאי יום הכיפורים. ומי קנו שטעה בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים, ואמר 'המלך הקדוש' במקום 'האל הקדוש' וכיו\"ב, אינו חוזר. . צריך להוסיף מחול על הקודש במוצאי יום הכיפורים, ולכן אסור לאכול או קנז מעט. וכן יש להחמיר לעניין שאר עינויים, שאף בהם צריך להוסיף מחול על לעשות מלאכה במוצאי יום הכיפורים מיד עם צאת הכוכבים, אלא יש להמתין הקודש. וראוי לכל אדם להחמיר שלא לאכול במוצאי יום הכיפורים עד זמן . ומכל מקום חולה ]וכן יש להחמיר בזה בכל מוצאי שבת ויום טוב[ .שאין בו סכנה, המצטער הרבה מן התענית, וכן מעוברות ומיניקות המצטערות רבנו תם הרבה מן התענית, רשאים להקל לטעום קודם זמן זה. . צריך להבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים. ואין מברכים על הבשמים. קנח יום הכיפורים, או על נר שהודלק מנר אחר שהיה דולק מערב יום הכיפורים. אבל צריך לברך ברכת 'בורא מאורי האש' על נר ששבת, דהיינו נר הדולק מערב ואם אין לו נר ששבת, לא יברך על נר שהודלק במוצאי יום הכיפורים. וכן אין לברך על נר שהדליק הגוי ביום הכיפורים, או על נר שהודלק מאותו נר של הגוי. וכן אין לברך על נר חשמל אפילו אם דולק כל הזמן מערב יום הכיפורים. . ונר הדולק מערב יום ]והוא הדין שאין לברך על נר חשמל בכל מוצאי שבת[ הכיפורים בבית הכנסת, נוהגים להדליק ממנו נר שעוה אחר ומצרפים שניהם יחד, ומברכים עליהם. . אסור לאכול ולשתות במוצאי יום הכיפורים קודם שיבדיל על הכוס. קנט אבל מותר לרחוץ במים, ולסוך בשמן, ולנעול נעלי עור כמה דקות לאחר צאת סכנה, וכן מעוברות ומיניקות, וכן מי שהוא צמא מאד, רשאים להקל לשתות הכוכבים במוצאי יום הכיפורים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. וחולה שאין בו מים במוצאי יום הכיפורים כמה דקות אחר צאת הכוכבים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. . יש נוהגים לברך ברכת הלבנה של חודש תשרי במוצאי יום הכיפורים, קס ולא קודם לכן, מפני שאנו תלויים ועומדים בדין, וברכת הלבנה צריכה להיות בשמחה. ויש נוהגים להקדים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, כדי שתבוא מצוה זו ותכריע את הכף לזכות. ובכל מקום יעשו כמנהגם, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. . מצוה להרבות באכילה ושתיה מתוך שמחה במוצאי יום הכיפורים, כמו קסא בערב יום הכיפורים. המדקדקים במצוות מתחילים במוצאי יום הכיפורים בבניית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה."},{"filename":"292.pdf","content":"חומרא| חמץ בפסח אסור במשהו| כל איסורים שבתורה בטלים בשישים| שואלים בהלכות הפסח שלושים יוםנושאי השיעור: חמץ | השקעה במסעדה או מלון שמוכרים בנבילות וטריפות| מסחר במוצרי מאכל האסורים באכילה| מכירת חמץ| דחמץ מנהג אי אכילת אורז בפסח | שהתערב בהיתר בערב פסח292 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ט\"ו אדר תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויקהל - פרה פתיחה להלכות פסח (א) א. לימוד הלכות הפסח קודם הפסח קבעו ששואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. יש (פסחים ו:) חז\"ל ראשונים שסוברים שצריך להתחיל ממש בפועל ללמוד את הלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח. ויש אומרים שזה רק לעניין דין שואל כעניין. דהיינו, תלמיד חכם ששואלים אותו בהלכות פסח בתוך שלושים יום, הוא לא יכול לומר שזו שאלה שלא קשורה לעניין. כמובן שכמה שנשב ונלמד את הלכות הפסח, נוכל לומר רק אפס קצהו ממש בשיעורים הללו, זה כל כך הרבה הלכות. אבל נתחיל כבר מעכשיו ונשתדל להתמקד בדברים העיקריים שכל אחד צריך לדעת לגבי חג הפסח. ב. חמץ בפסח במשהו \"חמץ בפסח אסור אפילו במשהו\". אמנם יש (פסחים ל. ועוד)יש לנו הלכה ראשונים שסוברים שחמץ בפסח באמת בטל בשישים כמו שאר איסורים. (פרק טו מהלכות מאכלות אסורות הלכה , הרמב\"ם (עבודה זרה דף ז ע\"ב מדפי הרי\"ף)אבל הרי\"ף ועוד הרבה ראשונים סוברים שחמץ בפסח במשהו. וכך נפסק להלכה ט) .(סימן תמז סעיף א)בשלחן ערוך ג. ערובות איסור בהיתר מה פירוש 'חמץ בפסח במשהו'? הנה כאשר יש תערובת של איסור בתבשיל של היתר בשאר איסורים, אנחנו פוסקים שאם האיסור נותן טעם בהיתר, הכל אסור מדאורייתא. זה נקרא 'טעם כעיקר'. כלומר שאם האיסור נתן טעם בתבשיל הרי שהוא נחשב כעיקר האיסור. יש בזה מחלוקת בראשונים, שיש אומרים שזה אסור מדרבנן, ויש אומרים שזה אסור מדאורייתא. אבל בשלחן ערוך בתחילת הלכות תערובות (יו\"ד סימן צח סעיף ב) פסק שטעם כעיקר דאורייתא. דהיינו שכל עוד האיסור נותן טעם בהיתר אסור לאכול את התערובת הזאת מן התורה. לעומת זאת, אם יש כמות מרובה של היתר עד כדי כך שהאיסור לא נותן בו יותר טעם, התבשיל מותר לגמרי. ד. קפילא ארמאה צריך לדעת, שבזמנם האפשרות לבחון דבר איסור אם הוא נתן טעם בהיתר או לא, היו אנשים שהיו מסוגלים לעשות את זה. הגמרא (חולין קיא:) קוראת לזה \"קפילא ארמאה\" – דהיינו נחתום, אופה גוי, שיודע לטעום ולומר בדיוק מה יש בתבשיל. אם למשל נפל מעט חלב בתבשיל בשר, וזה נותן טעם, הוא ירגיש ויאמר מיד שיש טעם של חלב. וסומכים עליו כי הוא מסיח לפי תומו. בימינו כמובן שזה לא שייך. היום, במיוחד במאכלים תעשייתיים, בכל מאכל סוגים של מרכיבים, אין אדם בעולם שבטעימה יוכל 20-30 אפשר שיש לומר מה יש בו, בקושי במעבדה אפשר לדעת מה יש בפנים. ה. ביטול בשישים בגמרא מבואר, שאם אין מומחה כזה שיטעם, הרי יהודי אסור לו לטעום כי אולי זה באמת כן נתן טעם והוא אסור באכילה, לכן קבעו חכמים לשער בשישים. שבדרך כלל כל דבר איסור שמתערב בהיתר, אם יש שישים כנגדו והוא לא דבר חריף או דבר חריג, הוא כבר לא נותן טעם. כמו כן אם למשל נתערב מין במינו, למשל, בשר לא כשר עם בשר כשר, הרי גם הגוי העלון לעילוי נשמת אם המלך מרת גרג'ייה בת ג'חלה - נלב\"ע כ\"א אדר א' תשי\"ז ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il .הוא לא 'מקובל אלוקי' שיודע להגיד שזה לא כשר, אז משערים בשישים זה המושג של 'בטל בשישים'. ביאור הדבר, שכל זמן שאין פי שישים מההיתר כנגד האיסור, אנחנו חוששים שהאיסור עדיין נותן טעם בהיתר, אבל כשיש שישים, מותר. ו. חומרא דחמץ יש כמה איסורים מסוימים שחכמים החמירו בהם שלא יתבטלו אפילו באלף. אחד מהם הוא חמץ בפסח. אמנם כאמור זה לא מוסכם, אבל רוב הראשונים כך סוברים וכך נפסק בשלחן ערוך. וצריך לדעת שהדין של חמץ בפסח אסור אפילו במשהו, זה חכמים קבעו כך, זה לא מן התורה. מן התורה אם החמץ אינו נותן טעם – מותר. אלא שחכמים עשו הרחקה מאוד בחמץ, ונאמרו בזה שני טעמים: טעם אחד, כותבים הרבה מרבותינו הראשונים, משום 'חומרא דחמץ'. דהיינו, אם נתבונן באיסור חמץ לעומת שאר איסורים, נמצא שהחמץ הוא מאוד בעייתי לעומת שאר האיסורים. למשל, אם נשווה את החמץ לאיסור אכילת חזיר או נבילות וטריפות, חמץ הוא יותר גרוע בלי ספק. אמנם מי שאוכל חזיר ונבילות וטריפות עובר עליו באיסור לאו מהתורה. אבל איסור \"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב, יט) חמץ, מלבד הלאו, התורה הוסיפה הנפש ההיא מישראל\" – התורה נתנה במי שאוכל חמץ איסור כרת, זו דרגה חמורה מאוד, זה כמו לאכול ביום כיפור שחייב כרת. (ויקרא ז, אמנם ישנם עוד איסורי מאכלות שהם בכרת. למשל, איסור חלב \"כי כל אוכל חלב וכו' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\", ואיסור דם, כתוב כה) \"ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, והכרתי (שם יז, י) בפרשת אחרי מות אותה מקרב עמה\". אבל בכל זאת, החמץ חמור יותר, כי בחמץ יש דבר נוסף, יש בו לאו של 'בל ייראה ובל יימצא'. אדם שיש לו חמץ, גם אם הוא לא אוכל אותו חלילה, הוא סגור בתוך ארון נעול, עצם הדבר שיש לו חמץ הוא עובר על איסור מהתורה. אפילו אם למשל, אדם גר בארץ ישראל ויש לו דירה בארצות הברית, או בקצה השני של העולם, ויש שם חמץ, הוא לא מתכנן לנסוע לשם, הוא לא יכול להגיע לשם, אין שום דרך שהוא יאכל את החמץ הזה, בכל זאת, הוא עובר על איסור מהתורה של 'בל ייראה ובל יימצא'. ז. מכירת חמץ משום כך יש גם את העניין של מכירת חמץ, שנמכר בקניינים גמורים והחמץ נעשה שייך לגוי. הרבנים שיודעים לעשות מכירת חמץ כדת וכדין, עושים כמה סוגי קניינים. הם לוקחים סכום נכבד של כסף כדי שכל מי שמוכר חמץ יהיה לו לכל הפחות מקדמה שהוא נותן לגוי של שווה פרוטה. שקל 20,000 שנה, אנחנו היינו נותנים 20 למשל, ב'רבנות ירושלים' לפני . הוא לוקח ]... - היום, לפי חוק המזומן זה אולי אסור[ .לגוי במזומן מתנה את הכסף, ואז הגוי קונה את החמץ והוא משלם לנו כמקדמה על החשבון שקל. ואנחנו אומרים לו שאחר כך נשב ונעשה את החשבון 20,000 -את ה כמה הוא צריך להשלים לאחר המקדמה שכבר נתן. ולאחר הפסח אנחנו חוזרים וקונים את זה ממנו. זה מה שאנחנו עושים בכל שנה ושנה בעניין של מכירת חמץ. זה לא סתם משהו פורמלי, אלא זה באמת שייך לגוי. ואם הגוי יבוא באמצע הפסח וידרוש את החמץ, נהיה חייבים לתת לו. אין חוכמות. אם אדם יגיד לגוי שהוא לא רוצה לתת לו, הוא צריך לדעת שבדבריו הוא כאילו מראה שהמכירה שלו לא הייתה אמיתית, הכול היה רק פיקטיבי למראית העין, וממילא כל החמץ יהיה חמץ שעבר עליו הפסח ואסור באכילה. מאידך, אם וכאשר הגוי יבוא וייקח בפסח, הוא יכול לקחת, הוא נתן מקדמה, אבל לאחר הפסח הוא יצטרך לשלם מחיר מלא על כל מה שלקח. לכן אנחנו בוחרים גוי כזה שהוא מבין עניין... ב'רבנות ירושלים' יש גוי אחד שהוא עורך דין והוא בקיא בכל הפרטים. פעם אחת, הוא העיר לרב שהוא שכח איזה פרט מסוים בהלכה, שאת הקניין חליפין לא עשה כמו שצריך... אשר על כן, המכירה הזאת נועדה להפקיע את האיסור של בל יראה מובא, שישראל וגוי שהיו בספינה, (פסחים פרק ב הלכה ו)ובל ימצא. בתוספתא והישראל נזכר שיש לו חמץ בבית, והוא לא יספיק להגיע עד פסח לבית כדי לשרוף ולבער את החמץ, שימכור את החמץ לגוי שעמו, וזה היסוד .].. - זה נושא שאולי צריך לתת עליו שיעור בפני עצמו[ .של מכירת חמץ ח. סחורה בדברים האסורים באכילה אם כן בחמץ יש איסור של 'בל ייראה ובל יימצא', אבל בשאר האיסורים אין בעיה אם יש ליהודי דבר איסור. למשל, אדם שחט פרה, הוא מוכר בשר, ולאחר השחיטה התברר שהפרה טרפה, או שהתברר שהיה פגם \"לא (דברים יד, כא)בסכין והפרה היא נבילה, אסור לאכול אותה. כתוב בתורה תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשערך תתננה ואכלה\" - לא מדובר פה בגר צדק, אלא בגר תושב, דהיינו זה גוי. והנה כתוב שמותר למכור את הפרה הזו לגוי. הוא יכול גם לשמור את הנבילה או הטריפה הזו אצלו עד שימצא גוי למכור לו. הוא לא עובר על כך שום איסור. אכן יש איסור של סחורה בדברים האסורים. אסור לסחור בנבילות וטריפות. יש ראשונים שסוברים שזה איסור דאורייתא. ולעומתם יש (יו\"ד ראשונים שסוברים שזה רק איסור דרבנן. זה סימן שלם בשלחן ערוך שכדאי לכל אחד ללמוד אותו.סימן קיז) לפני הרבה שנים, היית שאלה בקהילה היהודית בפנמה, הקהילה הייתה אז מאוד קטנה ופתחו שם צרכנייה כשרה. אבל הבעלים של הצרכנייה ידע שאם הוא ימכור רק מוצרים כשרים הוא יפסיד, כי הקהילה הייתה מאוד קטנה. והוא רצה למכור גם כל מיני סרטנים, שקצים ורמשים ממש. ורב הקהילה הרב ציון לוי ע\"ה, פנה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשאלה הזו, ואאמו\"ר פסק לו שזה אסור. זו סחורה בדברים אסורים ואין שום דרך להתיר בצורה כזאת. ט. השקעה במסעדה או מלון שאינם כשרים כמו כן אם למשל, יהודי רוצה להחזיק מסעדה לא כשרה. אף אחד לא יודע שהמסעדה שייכת לו. הוא רק משקיע והגויים מתעסקים במסעדה, זה גם כן לא פשוט. השאלה היא, אם האיסור הוא דאורייתא האם דרשינן 'טעמא דקרא', שכל מה שהתורה ציוותה זה רק כאשר יש חשש שמא יאכל. ומאידך גם אם זה דרבנן, האם האיסור הוא רק מפני החשש שמא יבוא לאכול. ממילא, מה יהיה הדין אם אין חשש שמא יבוא לאכול. למשל, יהודי שמחזיק בית מלון לא כשר בחו\"ל, אמנם יש לזה פתרונות בהלכה, אבל זה לגמרי לא פשוט. ובאמת אסור להיות מעורב בכל מה שקשור לקנייה ומכירה של דברים לא כשרים. שנה, בשנת תשנ\"א, היה יהודי אחד במקסיקו מר 34-אני זוכר לפני כ משה סבא ע\"ה, שנהרג אחרי כמה שנים בתאונת מסוק, שקנה מלון ענקי בעיר בשם אקפולקו, והוא השכיר את המלון לחברת 'הייאט' לעשר שנים, ונקרא שמו 'מלון הייאט'. המלון כמובן לא היה כשר, ואילו משה סבא ע\"ה שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, היה לו חברותא שהיה לומד איתו בכל יום, והחברותא שלו אמר לו שהוא עובר על איסור של סחורה בדברים אסורים, כיון שהמלון שייך לו. משה סבא ע\"ה כשראה כך, אמר לאברכי הכולל שהוא רוצה לשאול את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ומה שאאמו\"ר יגיד לו כך יעשה, מאידך, האברכים בכולל ישבו וכתבו פסק הלכה ארוך ומנומק, למה יש לאסור לכאורה. הם הביאו ראיות, קושיות ותירוצים, ושלחו את כל הפסק הזה לאאמו\"ר. כשהמכתב הגיע לאאמו\"ר, הוא פנה אלי, וביקש ממני שאני אענה לו תשובה על השאלה הזו. ואכן ישבתי וכתבתי תשובה בנושא הזה. אך קודם לכן חקרתי ודרשתי את כל הפרטים – לפני שאדם עונה תשובה לשאלה, צריך ללמוד את הנושא כמו שצריך – ביררתי איתו מה היו הפרטים. והוא אמר לי שהוא החכיר את המלון לחברת 'הייאט' שזו חברה ששייכת לגויים . ושאלתי אותו אם הוא ] - בזמנו זה היה שייך לגויים, היום אני לא יודע[ .יכול להתערב מה הם קונים או לא. והוא אמר לי שאסור לו להתערב בכלל ואפילו אם בא למלון הוא צריך לשלם. אמנם מותר להם לעשות לו הנחה, ואולי אפילו הנחה גדולה, אבל הוא צריך לשלם, אין חוכמות, זה לא שלו. החוזה שלו איתם היה, זה לא שהם משלמים סכום קבוע, כי אם כך היה לא הייתה שום בעיה, אלא העניין הוא שהוא שותף מלא ברווחים, וכמה שהם מרוויחים - הוא מרוויח, וממילא הוא מרוויח מהנבלות וטרפות שהם מוכרים. מצד שני הוא לא יכול להתערב. זו נקודה מאוד חשובה. ואז כתבתי פסק ארוך להתיר, אף אם נאמר שסחורה בדברים האסורים זה דאורייתא. אאמו\"ר ראה את כל התשובה שכתבתי, ב\"ה זכיתי שהוא הדפיס תשובה אבל לאחר מכן הוא כתב (ח\"ח חיו\"ד סימן יג).שלמה שלי בשו\"ת יביע אומר שם תשובה נוספת בנושא הזה, לחזק את מה שכתבתי להתיר, אבל בדבר אחד הוא לא הסכים איתי, אני טענתי שלרוב הראשונים סחורה בדברים האסורים זה איסור דאורייתא, ואילו אאמו\"ר טען שזה דרבנן. ואם נאמר שזה דרבנן זה משנה את כל התמונה, מכיוון שאם גך הרי האיסור הוא - תראו [ .שמא יבוא לאכול, ובנידון דידן אין כל חשש שמא יבוא לאכול . ]שם ביביע אומר יש שם תשובה שלי ומיד לאחריה תשובה מאת אאמו\"ר ולמעשה גם אאמו\"ר מסיק להתיר. י. קיבל במתנה יין של גויים גם סתם יינם אסור (יו\"ד סימן קכג סעיף א)כמו כן לדעת מרן השלחן ערוך בהנאה. כלומר שהרי יין של גויים הוא לא יין נסך דאורייתא, אלא הוא 'סתם יינם' ואסור מדרבנן. פעם יהודי אחד בארצות הברית שאל אותי, הוא קיבל מתנה ארגז שלם של בקבוקי יין שכל אחד מהם עולה אלף דולר... ארגז שלם. הוא לא יכול להחזיר את המתנה, אוי ואבוי, הבן אדם ייפגע. מצד השני, מה הוא יעשה בזה? והוא שאל אותי אם מותר לו לתת את זה מתנה לכמה מהעובדים שלו. הם יעריכו את זה מאוד מאוד. כל בקבוק שווה אלף דולר. אבל אני אמרתי לו שזו בעיה, זה אסור בהנאה, ואם נותן את היין לגוי ממילא הוא יהיה חייב לו טובה, לכן אמרתי לו שיוציא את זה החוצה. ויקרא לעובדים ויאמר להם שקיבל את זה במתנה אבל כיון שהוא יהודי אסור לו להשתמש עם זה, ומבחינתך זה לא שייך לך. ואז שיסגור את הדלת וכל אחד מהם ייקח מה שהוא רוצה, כיון שהוא הפקיר את הבקבוקים הללו. וכך הוא עשה. יא. מץ – לא בדילי אינשי מיניה לאור כל האמור אנחנו רואים שיש שני דברים בחמץ שהוא חמור כל כך, והחמירו בו אפילו במשהו: א. שהחמץ הוא בכרת, ובזה הוא שונה מרוב איסורים שבתורה. ב. שחמץ שונה משאר איסורים, שבעוד בשאר איסורים אמנם יש איסור סחורה בדברים אסורים, אבל עצם הדבר שדבר לא כשר שייך לי או נמצא ברשותי, אני לא עובר על איסור מהתורה לכל הדעות. ואילו בחמץ, יש איסור של בל ייראה ובל יימצא, דהיינו עצם הדבר שהחמץ שייך לי זה איסור. רבותינו הראשונים כותבים סיבה שלישית שחמץ גרוע משאר איסורים. שאיסור חמץ בכל ימות השנה הוא היתר, ומשכך 'לא בדילי אינשי מיניה' - אנשים לא פורשים מהחמץ. הם רגילים לאכול אותו כל השנה. הרי אם היום יבוא איזה יהודי ויגיד שהוא צדיק וחסיד והוא מחמיר בכל ימות השנה לאכול כשר לפסח, הוא מקפיד לאכול מצה כל יום, אז אם הוא מכוון גם לשם מצווה הוא חייב משום 'בל תוסיף', אבל גם באיסור חמץ אין מי שמחמיר בכל ימות השנה. אף אחד לא מעלה על דעתו דבר כזה. בכל ימות השנה חמץ הוא כשר למהדרין מן המהדרין, חוץ מפסח. ממילא, כיוון שהכשר הופך להיות אסור, הרי שיש כאן בעיה שאנשים רגילים אליו, ולא בדילי מיניה. זה שונה מנבלות וטרפות וכל שאר האיסורים, שמה שאסור הוא תמיד אסור. הדבר היחידי שיש לו דמיון לחמץ זה הקרבנות בבית המקדש. שהקרבן הוא קודש ומצד אחד מצווה לאכול אותו, מצד שני לאחר שעובר הזמן או אם הוציאו אותו מחוץ למקומו – אם זה קודשי קודשים אז מחוץ לעזרה, ואם זה קודשים קלים - מחוץ לירושלים – במצב כזה הקרבן עצמו הופך להיות פיגול. אותו בשר קודש הופך להיות פיגול. זה הדבר היחידי שאנחנו רואים שהמותר הופך להיות אסור. יב. הסיבה שחכמים החמירו בהרחקות בין בשר לחלב דרך אגב, יש דומה לזה בבשר וחלב. שכיוון שהחלב מותר לאכול בפני עצמו, והבשר מותר לאוכלו בפני עצמו, וכל האיסור הוא לאכול אותם יחד או אחד אחרי השני, לכן חכמים תיקנו לזה הרחקה. מפני שמהתורה \"דרך . דהיינו שבתורה כתוב שלוש פעמים (שמות (סנהדרין ד:)בישול אסרה תורה\" (קידושין נז:)כג, יט. לד, כו. דברים יד, כא) \"לא תבשל גדי בחלב אמו\" - וחז\"ל דורשים את הפסוקים, אחד לאיסור בישול, דהיינו שעצם הבישול הוא אסור. ואם הגוי יבוא ויבקש מהיהודי לבשל לו בשר וחלב, זה אסור. הפסוק השני נדרש לאיסור אכילה, והשלישי לאיסור הנאה. ומכיוון שהתורה החמירה כל כך בבשר וחלב באו חכמים ועשו הרחקות על גבי הרחקות. למשל, אם אדם ייקח חתיכת בשר קר וימרח על זה גבינה ויאכל, הוא עובר רק על איסור דרבנן, דהיינו שגם אם זה לא דרך בישול אסור. יתירה מזאת, אם אדם אכל בשר, כיוון שנשאר לו טעם של בשר בין השיניים או בפה, חכמים עשו הרחקה. להלכה אנחנו מקפידים על שש שעות בין בשר לחלב. עוד יותר מזה, מכיוון שאנשים רגילים אליו, לכן חכמים אסרו לשני אנשים לאכול אחד בשר ואחד חלב על אותו שלחן בלי לעשות היכר, הפסק, ביניהם. כי יש חשש שאחד ישכח וייקח מהשני, משום שהרי כל אחד הוא היתר בפני עצמו. יג. לאכול עם גוי שאוכל דבר איסור על אותו שלחן את כל ההרחקות הללו לא מצינו באיסורים אחרים. הנה הר\"ן כותב, שאם למשל בא גוי ומזמין את היהודי לפגישת עסקים, ומזמינים ארוחה לאכול, היהודי מזמין ממסעדה כשרה ואילו הגוי מזמין ממסעדה לא כשרה, ורוצים לאכול יחד, שאין שום בעיה שהגוי יאכל חזיר באותו שלחן שהיהודי אוכל בשר כשר. ואפילו לא צריך לעשות היכר, מפני שהרי הוא יהודי שומר מצוות, ואין שום חשש שמא יבוא לאכול מהאוכל של הגוי. יד. דבר שיש לו מתירין אשר על כן 'חומרא דחמץ' זו ההגדרה, החמץ זה איסור חמור מאוד שיש בו דברים שאין בשאר איסורים, והראשונים ביארו בזה ביאורים שונים מהי החומרא דחמץ, שמחמתה חכמים החמירו וקבעו שחמץ בפסח במשהו. מסביר אחרת את הדברים. ודעתו, שהחמץ נחשב לדבר (שם)הרמב\"ם שיש לו מתירין. ונבאר את הדברים. 'דבר שיש לו מתירין' היינו איסור שאסרו חכמים בדבר שהוא אסור כרגע אבל הוא עתיד להיות מותר. והדבר הזה שהוא אסור כרגע, יתערב בדבר אחר שהוא מותר. איסור זמני שנתערב בדבר מותר, שאפילו באלף לא בטל. למשל, ביצה שנולדה בשבת , היא גם (ביצה ב.)או ביום טוב, שהיא אסורה באכילה בשבת או ביום טוב נחשבת למוקצה ואסורה בטלטול, הביצה הזאת זה נולד גמור ולכן נחשבת למוקצה. והנה במוצאי יום טוב או במוצאי שבת היא מותרת באכילה, כל - יש כמה הסברים בגמרא למה [ .האיסור הוא רק בשבת או ביום טוב .]היא אסורה, ואכמ\"ל והנה אם הביצה הזאת התערבה באלף ביצים אחרות, לא אומרים שהביצה האסורה התבטלה במותרות, אפילו אם היו שם אלף ביצים. כי זה דבר שיש : \"עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו (ביצה ג: ד\"ה אפילו)לו מתירים. מסביר רש\"י בהיתר\". ביאור הדבר, שכאשר מתערב איסור בהיתר, ויש שישים כנגד האיסור, התבשיל מותר באכילה, כי האיסור התבטל. הוא קטן מאוד. משמעות הדבר, שזה כעין אילוץ, שכיון שהאיסור התערב במקום שיש פי שישים כנגדו אז אני לא פוסק לאסור, ואני גם לא יכול להפריד את האיסור מההיתר, אבל אם היתה אפשרות להפריד – בוודאי שצריך להפריד. ומאידך אני גם לא זורק את התבשיל כי יש שישים נגד האיסור. אבל ביצה שנולדה ביום טוב ונתערבה באלף אחרות, הרי יכול פשוט להמתין עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב, ואז אין איסור כלל. והרי מה עדיף יותר, שיש איסור שהתערב ויש פי שישים כנגדו, או שאין איסור בכלל? בוודאי שכשאין איסור בכלל זה עדיף. כי עדיף לאכול בלי שאלות של תערובת של איסור. יש באמת שאלה כזאת, אם יש למשל שני סירים, ובכל אחד מהם יש מאה חתיכות של בשר. ובאחד מהם נפלה חתיכת נבלה, והיא בטלה בשישים, האם יש עדיפות לאכול דווקא מהסיר של התבשיל שלא נפלה בו החתיכת - פעם נתתי על זה [ .איסור. אני חושב שזו מחלוקת ראשונים ואכמ\"ל . אבל המושג של \"עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר\", ]שיעור בכולל הוא תחכה למוצאי שבת או מוצאי יום טוב, ואז הביצה הזאת שהייתה אסורה, היא נהיית מותרת, ואז אין תערובת בכלל. אין תערובת. עדיף בלי תערובת. טו. חמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין אן כן סובר הרמב\"ם, שמכיוון שמן התורה חמץ לאחר הפסח הופך להיות מותר, ממילא הוא איסור זמני, שרק חכמים קבעו שלאחר הפסח חמץ שעבר עליו הפסח הוא אסור בהנאה, כדי להרחיק את האדם מאיסור חמץ. ומכיוון שמן התורה החמץ הופך להיות מותר לאחר הפסח, ממילא זה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטל. וכמו כן כותבים עוד ראשונים. טז. חמץ שנתערב בהיתר בערב פסח המאירי ועוד ראשונים כותבים, שהנפקא מינה בין הטעמים הוא לעניין ערב פסח אחר חצות, שאסור לאכול חמץ, ויש הרבה ראשונים שסוברים שזה איסור דאורייתא ממש. והנה אם החמץ התערב בתבשיל בערב פסח, ויש פי שישים כנגדו. שאם נאמר שזה משום חומרא דחמץ, הרי בוודאי לכל הדעות אין דין של כרת בערב פסח. חיוב כרת על אכילת חמץ מתחיל מליל פסח ממש. וממילא בערב פסח החמת דינו ככל שאר איסורים. אבל אם נאמר שהסיבה שחמץ אינו מתבטל מטעם שזה דבר שיש לו מתירין, אז זה לא משנה אם זה ערב פסח או בפסח עצמו, כיון שמרגע שהחמץ נאסר, מהתורה בחצות של ערב פסח, הרי הוא דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב בערב פסח בדבר היתר הוא לא מתבטל. פוסק שחמץ בערב פסח שנתערב (סימן תמז סעיף ב)למעשה, מרן בשלחן ערוך בהיתר בטל בשישים. ולכאורה משמע שמרן השלחן ערוך לא חושש לדעת הרמב\"ם שחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירין. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יז. חמץ הוא איסור זמני אבל הוא גם יהיה היתר זמני וצריך לבאר, איזו סברה יש לומר שהחמץ לא יהיה דבר שיש לו מתירין מביא (יו\"ד סימן קב) וכמו שכתב הרמב\"ם? התשובה לכך היא, שהנה הבית יוסף בשם הר\"ש מפליזא, שדבר שיש לו מתירין (פסחים סימן תקעג) בשם המרדכי צריך שבזמן שיהיה מותר זה יהיה מותר לגמרי, עולמית. למשל, הביצה שנולדה ביום טוב, במוצאי יום טוב היא מותרת לעולם, היא לא תחזור להיות אסורה. מה שאין כן החמץ, הרי שנה הבאה הוא יחזור להיות איסור. כלומר זה לא היתר לגמרי אלא זה היתר זמני. נכון שהאיסור הוא זמני, אבל גם ההיתר הוא זמני. לכן חמץ לא נחשב לדבר שיש לו מתירין. ויש עוד הסברים אחרים למה לומר שהחמץ לא נחשב לדבר שיש לו מתירין. ויש כל מיני נפקא מינה בזה להלכה ואכמ\"ל. יח. אורז הוא לא חמץ למסקנת הדברים, גם הרמב\"ם סובר שהחמץ בפסח במשהו, וכאמור, כמעט כל הראשונים סוברים כך. מחמת שחמץ בפסח במשהו דהיינו שהוא חמור יותר משאר איסורים, במהלך הדורות הונהגו מנהגים ממנהגים שונים של איסור בפסח יותר מאשר בשאר דברים. למשל, המנהג שלא לאכול אורז וקטניות, שזה מנהג שקיים אצל כמה עדות. מאיפה בא המנהג הזה? קודם כל צריך לדעת, שאם יבוא מישהו ויגיד שאורז הוא חמץ, הוא לא יודע על מה הוא מדבר. האורז הוא לא חמץ. האיסור אצל אלה שלא אוכלים יש בזה מחלוקת (לה:)אורז, זה מנהג. זה לא הלכה. במסכת פסחים במשנה בין רבי יוחנן בן נורי וחכמים, שרבי יוחנן בן נורי סובר שהאורז הוא מין דגן וחייבים על חימוצו כרת. חכמים חולקים עליו ואומרים שהאורז הוא לא נחשב למין דגן. הגמרא דנה על מה שקבעו חז\"ל שצריך (קיד:) כמו כן בסוף מסכת פסחים לאכול בליל הסדר שני תבשילים. אחד זכר לקרבן פסח, והשני זכר לקרבן חגיגה. והגמרא דנה האם צריך לאכול דווקא שני מיני בשר, או אפשר גם תבשילים אחרים. ואומרת הגמרא שם: \"רב הונא אמר, אפילו סילקא וארוזא\" – 'סילקא' זה תרד, לא סלק אדום... 'ארוזא' זה אורז. והגמרא מביאה שכיון שכך אמר רב הונא, לכן רבה היה מקפיד בכל שנה בליל הסדר לאכול תרד ואורז. למרות שרב הונא, כשאמר סילקא וארוזא הוא רק נתן דוגמא. בכל זאת, אמר רבה, פה קדוש של רב הונא נתן את הדוגמאות האלו, תרד ואורז, אז אני מקפיד על תרד ואורז. והגמרא מביאה את זה כדי לומר שרואים שכלל לא חוששים לשיטת רבי יוחנן בן נורי שאומר שאורז הוא מין דגן. מנהג אי אכילת אורז בפסח בקהילות ישראל יט. שנה 800-אז מה קרה באמת? במשך הדורות, כל עם ישראל עד לפני כ בערך היו אוכלים אורז. ואז התחיל המנהג בקהילות מסוימות באשכנז. \"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל\" - ואני (זוהר במדבר דף קלד ע\"א) כתוב אומר שגם מנהגים תלויים במזל... יש מנהגים שנהגו בהם עדה אחת פה ועדה אחת שם. לעומתם יש מנהגים שכל עם ישראל נוהגים. למשל, לומר זה לא היה נפוץ (תענית כח:).הלל בראש חודש זה מנהג, ככה אומרת הגמרא בתחילת תקופת האמוראים, היו גדולי ישראל שלא ידעו בכלל מהמנהג הזה, והנה המנהג התפשט עד שהיום אין יהודי אחד בעולם שומר מצוות שלא יגיד הלל בראש חודש. בדומה לכך הוא המנהג לא לאכול אורז, זה מנהג שהצליח, אבל לא לגמרי. אצל האשכנזים, כולם לא אוכלים אורז. אין עדה מהאשכנזים שאוכלת אורז בפסח. אצל הספרדים, עד זמן מרן השלחן ערוך כולם היו אוכלים כותב, שאין מי שחושש למנהגים האלו זולתי (סימן תנג) אורז. מרן בבית יוסף האשכנזים. במהלך הדורות התחיל המנהג הזה גם אצל הספרדים. היה מקרה בירושלים, שיהודי אחד עשה סעודה גדולה בפסח והזמין את כל הרבנים. והיהודי הזה היו לו משרתות יהודיות שבדקו את האורז שלוש פעמים. ואז הם הגישו לשלחן קערה גדולה מלאה אורז, כמו פירמידה... וכל אחד בא ומתחיל לקחת. לפתע פתאום קם אחד הרבנים ואומר: \"רגע, רגע, חכו, תסתכלו רגע בראש הפירמידה, יש שם חיטה מבוקעת\"! כלומר החשש באורז הוא, שהיה מעורב בזה חיטים. ואכן בזמנם השקים שבהם היו אורזים את החיטים, ארזו בהם גם אורז. לכן הייתה בעיה של תערובת חיטים. מאז כל אלה שהיו שם, נהגו לא לאכול אורז. אך יש עדות גם אצל הספרדים - המרוקאים למשל - שברובם הגדול לא אוכלים אורז בפסח. אצל העיראקים חלק אוכלים חלק לא אוכלים. בבגדאד עצמה חלק נהגו לאכול, חלק לא נהגו לאכול. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא מבגדאד והם נהגו לאכול אורז בפסח. התוניסאים גם, חלקם אכלו, - הם לא יכולים לחיות יום אחד [ וחלק לא. הפרסים, כולם אוכלים אורז וכמו כן החלאבים כולם אוכלים אורז. ]...בלי אורז כאמור הסיבה של כל העדות שנוהגות שלא לאכול אורז הוא מחמת שהיו אורזים את האורז בשקים של חיטה, והיה מצוי בזה תערובת חיטה. אני זוכר שאימא ע\"ה הייתה יושבת כבר כחודש לפני פסח, היתה לה פינה כשרה לפסח שהוכנה לשם כך ששום חמץ לא יגיע לשם ושהילדים לא יתקרבו לשם, והייתה בודקת את האורז, שלוש פעמים. והייתה מוצאת שם חיטים, וגם כשהיה גרגיר אורז שבור, שזה ספק אם זה אורז או לא, גם את זה היא הייתה מוציאה. כך נהגו כל מי שאוכל אורז. כ. אורז בכשרות מהודרת פעם בארצות הברית הייתה בעיה, זה היה משבר גדול מאוד, התברר שמושחים את האורז באיזה עמילן כדי שיצא יפה, ושכולם יהיו באותו גודל. והתעורר חשש שאולי יש עמילן של חמץ ששמו בו את האורז. אבל זו כבר שאלה אחרת, זה לא קשור לאורז, זה קשור לעמילן. ואז היו שטענו שזה כלום, זה אולי אחד מאלף שעושים את זה, והיו שהקפידו וקנו אורז מיוחד שבטוח שאין בו עמילן כזה. אבל היום בדרך כלל האורז שמוכרים אין בו את הבעיות האלה. כא. יבואו לטעות בין אורז לחיטה בראשונים מובא סיבה נוספת למה לא לאכול אורז בפסח. בגלל שהאורז הוא מעשה קדרה, שהרי בדרך כלל לא עושים מאורז קמח, אלא מבשלים אותו כמות שהוא. והנה חיטה בדרך כלל טוחנים אותה ועושים לחם, אבל יש פעמים שלוקחים חיטה כמות שהיא ומבשלים אותה. אוכלים חיטה מבושלת. אז יש חשש שיבואו אנשים, עמי הארצות, ויגידו שזה מעשה קדרה ויבשלו את החיטה כמו שמבשלים אורז. כשראיתי את הטעם הזה, התפלאתי, יכול להיות כזה עם הארץ שיאכל חיטה בפסח? באותו יום שחשבתי על כך, נתבקשתי על ידי הרבנים שבבית הוראה שיש כאן, שאבוא לענות לטלפונים, כי היה עומס גדול, והרבנים שאלו אם אני מוכן להצטרף אליהם כי אנשים מחכים הרבה זמן. והנה בשיחה הראשונה בטלפון מדברת אישה ואומרת לי כך: \"תראה הרב, השכנה שלי מבשלת כל שנה חיטה בחמין לפסח... ואני אמרתי לה שאני חושבת שאולי זה אסור. והיא אמרה לי למה, הרי אורז מותר?...\" אמרתי לה: \"אוי ואבוי! לבשל חיטה זה חמץ גמור!\" ואז היא שאלה באמת מה ההבדל בין חיטה לאורז ואמרתי לה כי אורז הוא לא מין דגן. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה בכלל. אבל הסברתי לה שצריך לעשות הגעלת כלים, וזה מאוד לא פשוט, כל הנושא הזה. יש עמי ארצות שלא יודעים. לכן זו הסיבה שגזרו על האורז, ויש לכך היגיון. היעב\"ץ התנגד למנהג האיסור באכילת קטניות כב. בשם אביו ה'חכם צבי' – מילים (מור וקציעה סימן תנג) מצד שני, הגאון יעב\"ץ כותב קשות מאוד נגד הגזרה של האורז. הוא אומר, אורז אסור, גם קטניות הם לא אוכלים האשכנזים, אז מה הם אוכלים?! מצה! – היום עוד יש מצות מכונה ב\"ה מצות מהודרות ממש, אבל בזמנם הכל היה עבודת יד – וכותב היעב\"ץ, וכי המצה שאוכלים היא יותר כשרה מאורז?! ומסיים: שהרבה מחומרות האשכנזים נוח להם שלא נבראו משנבראו! כמובן, אנחנו לא באים חלילה לשנות את מנהג האשכנזים. האשכנזים נוהגים שלא לאכול, לא אורז ולא קטניות. מאידך אצל המרוקאים הם אולכים קטניות לחים אבל לא יבשים. איך שלא יהיה על כל אחד לעשות כמנהג אבותיו. בעזרת השם, שנזכה לחוג את חג הפסח בשמחה ובטוב לבב, ונקריב קרבן פסח. ואני רוצה לברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' שמצטרפים אלינו ושומעים איתנו את השיעורים. יהי רצון שזכות התורה תגן בעד כולם ונזכה שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, שיתברכו בכל הברכות שבתורה. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"293.pdf","content":"שבות דשבות לצורך| עריכת שלחן הסדר בשבת ערב פסח בבתי מלון על ידי גויים| הכנה מערב שבת ליום טובנושאי השיעור: תחילת איסור חמץ בערב | סעודות שבת בערב פסח שחל בשבת| תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת| מצוה שלאחר השבת תורת ישראל – תורת חיים| ספרי מרן החיד\"א| לחלק את סעודת שבת בבוקר לשני סעודות| פסח293 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ג אדר תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת פיקודי – החודש ערב פסח שחל בשבת (הלכות פסח ב') א. שבת לא מכינה ליום טוב רבותיי, כפי שאתם יודעים השנה חל ערב פסח בשבת. ליל הסדר חל במוצאי שבת. ויש כל מיני דינים ושאלות מעניינות בנושא הזה, ונקדיש לזה יותר משיעור אחד. ובעזרת השם נלמד תוך כדי עוד כמה וכמה הלכות של פסח, וגם הלכות שבת. הנה באופן רגיל בכל שנה אנחנו משתדלים, וכך צריך לעשות, לערוך את השלחן בערב פסח כבר מבעוד יום. כדי שכשחוזרים מבית הכנסת יהי ניתן להתחיל מיד את סדר ליל פסח. בפרט שיש ילדים קטנים ואנחנו רוצים שהילדים יהיו חלק מאמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור, לכן אנחנו משתדלים תמיד להקדים את הסדר. אולם השנה זה בלתי אפשרי, מכיוון שיש לנו הלכה שהיא מצויה בהרבה מקומות: \"שבת לא . כלומר, אם יום טוב היה לפני השבת, אפשר להכין (ביצה ב:)מכינה ליום טוב\" מיום טוב לשבת על ידי עירובי תבשילין, אבל שבת שזו קדושה חמורה, ואין בה שום היתר של אוכל נפש, ממילא בשבת אסור להכין ליום טוב בשום צורה שהיא. ב. הוצאת אוכל מהמקפיא בשבת לצורך החג לאור זאת יש להיזהר שלא לעשות שום פעולה של הכנה או סידור הדברים לליל הסדר במהלך השבת. רק פעולות קלות ביותר מותר, כמו למשל אם האוכל נמצא בהקפאה ורוצים להוציא אותו כדי שיפשיר בינתיים, אבל לא יותר מזה. לעומת זאת עריכת השלחן למשל, אמנם בשבת בבוקר אוכלים סעודת שבת, ולאחר מכן מבערים את החמץ ומנקים, אבל אסור לסדר את הכלים ולערוך שלחן לליל הסדר ביום שבת. זו הכנה משבת ליום טוב. זה אסור כמו הכנה משבת לחול. ג. עריכת שלחן הסדר על ידי גוי בבתי מלונות לאחרונה פנו אליי כמה בתי מלון בארץ, וגם בחו\"ל - אצלם זה יותר מסובך – בשאלה: הנה לאדם בביתו לוקח כדי לארגן את שלחן ליל הסדר זמן מועט, במיוחד אם כל בני הבית מתארגנים ביחד, ועושים את כל ההכנות מיד אחרי צאת השבת ומכינים את השלחן. אבל בבית מלון, שמתארחים בו מאות אנשים, זה הרבה יותר קשה. ד. ממתי מותר לערוך את השלחן בבית למעשה, מה שיש לנהוג בבית, שצריך לחכות לצאת הכוכבים. רבע שעה אחרי השקיעה, לא יותר, גם לאלו שמחמירים במוצאי שבת כשיטת רבנו תם. כיון שכאן מדובר בדיני דרבנן, הכנה משבת ליום טוב זה רק מדרבנן. לכן כבר רבע שעה אחרי השקיעה, אפשר להגיד \"ברוך המבדיל בין קודש לקודש\", ולהתחיל לערוך ולסדר את השלחן לקראת ליל הסדר. אכן אם רוצים לעשות מלאכות דאורייתא, כמו למשל, להעביר מאש לאש או לבשל לצורך הסעודה של ליל הסדר וכיו\"ב, בזה ראוי להחמיר עד זמן רבנו תם. שעה וחומש אחרי השקיעה. עכשיו בארץ ישראל שזה כבר העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il מתחיל להיות קיץ, בשעות זמניות זה יוצא בערך שמונים דקות אחרי השקיעה. באופן כללי, אם יש לחץ גדול, כגון במשפחה גדולה, ורוצים להתחיל מיד אחרי שקיעת החמה לערוך את השלחן, אפשר להקל. משום שזה שבות במקום מצווה. ויש אומרים שלא גזרו על השבות בבין השמשות במקום מצווה, או מקום צורך או טירחה. יש בזה שני סימנים בשלחן ערוך: סימן שמ\"ב, שהוא הסימן העיקרי שנוגע לשבות בבין השמשות של מוצאי שבת. וסימן רס\"א, שמדבר על שבות של בין השמשות בכניסת השבת. להלכה יש בזה מחלוקת האם זה אותו הדבר או לא, האם של מוצאי שבת יותר גרוע מכניסת השבת, אבל להלכה פוסקים שזה אותו הדבר. אנחנו לא מתייחסים לבין השמשות של מוצאי שבת לגבי הנושאים של איסור דרבנן. ולא אומרים ש'איקבע איסורא' כיוון שזה לאחר השבת. ה. אין פתרון להכין משבת ליום טוב על ידי יהודי אבל בבתי מלון כאמור העניין הוא הרבה יותר קשה, משום שאם תגיד להם להתחיל בשקיעה, הם לא יספיקו. מלון זה מקום גדול מאוד, אנשים אכלו סעודה והכל מלוכלך וצריכים לנקות ולסדר, לערוך את השולחנות, הרבה עבודה. הם לא יכולים להתחיל את הסדר באמצע הלילה. והנה על ידי ישראל אין מה לדבר שאסור. אין לכך כל פיתרון. לעומת זאת כיום כמעט בכל בתי מלון בארץ, וכל שכן בחוץ לארץ, מעסיקים גויים. ויש לדון האם מותר לומר לגוי שיפנה את השלחנות, יסדר, ינקה ויערוך את השלחנות לליל הסדר. האם אמירה לגוי בנושא כזה מותרת או לא. ו. כל מה שאסור ליהודי לעשות אסור לומר לגוי לעשותו הנה בדין אמירה לגוי צריך לדעת שגם איסור הכנה משבת ליום טוב או משבת לחול, אסור לומר לגוי. מרן בשלחן ערוך פוסק, שכל דבר שאסור ליהודי לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו. ומזה אנחנו למדים שאפילו עובדין דחול, שזה דרבנן קל, אסור לומר לגוי. וכמו כן גם הכנה משבת לחול אסור לומר לגוי. ואם יש שלאדם בבית כלים מלוכלכים בשבת, אסור לומר לגוי שינקה אותם אם הוא לא צריך אותם לשבת. אלא אם כן הגוי צריך לנקות את הכלים ולאחר מכן יש לו חופש, הוא יכול ללכת. שאז הוא אומר לעצמו, למה שאשאר פה עד הלילה כדי לנקות, אנקה אותם עכשיו. זה נקרא 'אדעתא דנפשיה קעביד', ומותר. אבל במקרה שלנו זה לא כך, הוא לא רוצה ללכת, אלא הוא פשוט רוצה לעשות ממש הכנה למוצאי שבת. אז בנידון כזה, יש לחלק בין בתי מלון שעובדים שם גויים לבין עובד זר, גוי, שעובד בבית. שאם יש לאדם בביתו, אנשים לא יהודים, עובד זר, ורוצה לומר לו שיכין את השלחן לליל הסדר, זה אסור. כי כל מה שאסור ליהודי לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו אפילו שזה רק דרבנן. אבל בבית מלון, שכפי שאמרתי יש בו צורך גדול, אפשר להתיר משום שזה שבות דשבות במקום מצווה. ביאור הדבר, הנה אמירה לגוי אסורה מדרבנן, זו שבות. ואם אומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן זו שבות שנייה. והכנה משבת ליום טוב זה איסור דרבנן, זו שבות, ממילא יש כאן מצב שהוא שבות דשבות במקום מצווה. ז. שבות דשבות במקום מצווה של מחר אלא שהבעיה היא, שהרי המצוה הזו היא לא בשבת הזו, אלא מצוה שתבוא בלילה, במוצאי שבת. ויש נידון האם יש היתר בשבות דשבות לצורך מצווה שתתקיים לאחר השבת. הפוסקים דנים על כך בדיוק בדבר הדומה לנושא שלנו. האם מותר לומר לגוי ללכת להביא בשבת מצה שמורה, שכמובן אינו יכול לאכול אותה בשבת - שהרי אסור לאכול מצה בשבת של ערב פסח - במקום שאין עירוב, והוא אסור בטלטול מדרבנן. והרי כל הסיבה שרוצה להביאה היא כדי לאכול אותה בלילה. יש ראיה משלחן ערוך מפורש שזה מותר. שהנה כשמרן השלחן ערוך רצה לתת דוגמה של שבות דשבות במקום מצווה, הוא מביא מקרה שאם יש על האילן שופר, ורוצה להגיד לגוי בשבת של ראש השנה, שיעלה על העץ ויוריד את השופר כדי שיוכלו לתקוע בו ביום השני של ראש השנה. שהאמירה לגוי היא שבות, והטיפוס על העץ הוא שבות, זה אסור מדרבנן בשבת. פוסק מרן בשלחן ערוך שמותר. ולכאורה, הרי בשבת לא תוקעים בשופר, כל הסיבה שרוצה את השופר היא בשביל מחר – שהוא כבר אינו שבת אלא יום טוב של ראש השנה, ורואים בפירוש שמרן פסק ששבות דשבות במקום מצווה של מחר – מותר. אשר על כן יש לומר גם בנידון שלנו, למרות שההכנה שהגוי מכין בשבת – עורך את שלחן ליל הסדר - היא לצורך מצווה שתתקיים רק במוצאי שבת, בכל זאת לאור דברי מרן השלחן ערוך זה מותר. אמנם יש חולקים: המהרש\"ל כותב ששבות דשבות במקום מצווה מותר דווקא לצורך מצווה של היום. וכן פסק גם הט\"ז. והרשב\"ץ בתשובה כותב כך בפירוש בדעת הרמב\"ם. שהרי מקור הדין של השלחן ערוך - לגבי להוריד שופר מהאילן בשבת - הוא מהרמב\"ם, אבל הרמב\"ם מצד עצמו סבר להדיא שבמקום שיש בית דין קבוע תוקעים לכתחילה בשופר בשבת. ממילא אפשר לומר, שהרמב\"ם לא מתכוון למצווה של מחר אלא אף למצווה של היום. אבל אמנם ברמב\"ם אפשר לומר כך אך בדעת מרן השלחן ערוך לא ניתן לומר זאת, משום שסבר שבכל מצב בשבת לא תוקעים בשופר. וזה דוחק לומר שהעתיק את דברי הרמב\"ם כפשטם. הטור למשל, גם העתיק את הרמב\"ם, אבל הוא משמיט את המילה 'בשבת', מפני שדווקא ביום טוב שחל בחול מותר להגיד לגוי שיעלה לאילן שיוריד את השופר, אבל בשבת אסור. וכמו שהרשב\"ץ הבין בדעת הרמב\"ם. אבל מרן השלחן ערוך העתיק את דברי הרמב\"ם כמות שהם, כולל המילה 'בשבת', משמע להדיא שסבר שמותר. ח. הלכה למעשה לאור כל האמור, כמו שמותר לשלוח את הגוי בשבת במקום שאין עירוב, שיביא לי מצת מצווה שמורה ומהודרת, כדי שיוכל לאכול את המצה בליל הסדר שחל במוצאי שבת, כמו כן מותר לומר לגוי, בבתי מלון דווקא, לא בבית פרטי, וכמו כן במקום שיש בו צורך גדול, לומר לגוי לערוך את השלחן לליל הסדר כבר בשבת, וכן כל מלאכה שהיא אסורה מדרבנן. ועל ידי יהודי אסור לגמרי לעשות שום הכנה משבת לליל הסדר. לעומת זאת, איש, שימתינו עד שקיעת החמה, ואז יתארגנו 40 בבית פרטי, גם אם יש בו ביחד לליל הסדר בזריזות. ט. סעודות שבת בערב פסח שחל בשבת השאלה המרכזית שיש בערב פסח שחל בשבת, היא מה עושים עם מובא בפירוש: \"ערב פסח (יג.)סעודות שבת? הנה בברייתא במסכת פסחים שחל בשבת משאירין מזון שתי סעודות\". מה הפשט של דברי המשנה? הנה בליל שבת מותר לאכול חמץ, אין שום בעיה לכל הדעות. וכן בשבת בבוקר מוקדם, מותר לאכול חמץ. זמן איסור חמץ מדאורייתא מתחיל בחצות היום. יש מחלוקת ראשונים מה הדין במי שהשאיר חמץ לאחר חצות. האם רק ביטל מצוות עשה של \"תשביתו\", או שעבר על לאו של \"בל יראה ובל ימצא\". אבל ברור הוא שאיסור חמץ מהתורה מתחיל כבר בחצות היום. חכמים הוסיפו שעתיים לאיסור. זאת אומרת שאחרי שליש היום, ארבע מעלות השחר, וכפי שיבואר בשיעורים הבאים [ שעות מתחילת היום זה סוף זמן אכילת חמץ.]אי\"ה לאחר מכן יש לנו עוד שעה עד ביעור חמץ. חכמים עשו הגבלה כדי שלא נעבור על איסור חמץ מהתורה, שמתחיל כאמור כבר בחצות היום. י. אכילת מצה בערב פסח הרי שחז\"ל באים לומר, שכיון שאיסור אכילת חמץ מתחיל כבר לפני חצות ממילא, יש לאכול רק את הסעודה של הלילה והסעודה של היום חמץ. - בשיעור הבא אי\"ה [ .אבל סעודה שלישית כבר אי אפשר לאכול חמץ מלבד זאת גם מצה אסור לאכול בשבת ]נדבר על מצה מבושלת או מטוגנת של ערב פסח, כך קבעו חז\"ל כדי שנאכל את המצה בתיאבון, שנעריך את המצווה כמו שצריך. אומרים, \"כל האוכל מצה בערב פסח, כאילו (ירושלמי פסחים פרק י הלכה א) חז\"ל בא על ארוסתו בבית חמיו\". אסור לאכול מצה בערב פסח. המפרשים מסבירים, שחתן וכלה עושים קידושין, ולאחר מכן, כדי שייקראו נשואים ממש, עושים שבע ברכות, כך גם באכילת מצה אנחנו מברכים בכל שנה עד שמגיעים ] - השנה שפסח חל במוצאי שבת יש אף יותר[ שבע ברכות לאכילת המצה: בקידוש מברכים שלוש ברכות, 'הגפן', 'אשר בחר בנו מכל עם', 'שהחיינו'. לאחר מכן יש תקנת חכמים מיוחדת לאכול טיבול ראשון, אשכנזים אוכלים תפוח אדמה והספרדים אוכלים כרפס, ומברכים 'בורא פרי האדמה'. לאחר מכן קוראים את ההגדה ומברכים ברכה חמישית, \"אשר גאלנו, ברוך אתה ה', גאל ישראל\". לאחר מכן נוטלים ידיים ומברכים \"על נטילת ידיים\" אבל היא לא נחשבת מן המניין, כי היא הכנה לסעודה. לאחר מכן מברכים \"המוציא\" ו\"על אכילת מצה\", ביחד שבע ברכות, ואז אוכלים את המצה. יא. סעודה שלישית בפירות אם כן לאחר ארבע שעות כבר אסור לאכול חמץ. ויכול לאכול רק פירות. יש מחלוקת אם מותר לאכול מצה עשירה. מרן השלחן ערוך כותב שמותר, והרמ\"א חולק וסבר שאסור. הרמ\"א כותב לגבי סעודה שלישית וז\"ל: \"במדינות אלו שאין נוהגים לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים\". דהיינו כיון שאין ברירה כך יש לנהוג. .]בשיעורים הבאים יבואר אי\"ה ביאור דעת מרן להלכה, ואכמ\"ל[ יב. סעודה שלישית על הפת לעיל הבאנו שחז\"ל קבעו שמשיירים מזון שתי סעודות. בברייתא הזאת טמונה הלכה שנוגעת לכל שבת. הנה הפשט הפשוט של הברייתא הוא, שסעודה אחת ללילה וסעודה אחת לבוקר. זה שתי סעודות. אבל בעל הלכות גדולות מסביר את זה אחרת לגמרי, שאת סעודת הליל יאכל כרגיל. ולאחר מכן בבוקר יכין מזון של שתי סעודות, דהיינו, שבבוקר יקום ויתפלל מוקדם, ולאחר התפילה יאכל את הסעודה השנייה, שיאכל מעט פת לסעודה שנייה. ויברך ברכת המזון. לאחר מכן יטול ידיים, ויאכל פת לסעודה שלישית. בכך הוא מקיים שלוש סעודות של שבת. בדומה לכך כתב גם בספר יראים לרבנו אליעזר ממיץ, והוא פוסק זאת להלכה, שלוקחים סעודה אחת בלילה ושתי סעודות בבוקר. ומה שחז\"ל אמרו 'משאירים מזון שתי סעודות' היינו אחת ללילה והשנייה לבוקר שהיא מחולקת לשניים. אוכלים סעודה שלישית בבוקר. וכן כתב גם רבנו יונתן מלוניל. (סימן למעשה, רוב הראשונים לא סוברים כך. וגם הלשון של השלחן ערוך הוא חד משמעי שאין לעשות כך. וז\"ל: \"ארבעה עשר שחל להיות תמד) בשבת, משיירים מזון, שתי סעודות לצורך השבת. דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינה יכולה לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה\". דהיינו שהפתרון לחצות את הסעודה לשני סעודות אינו מקובל על השלחן ערוך. הוא לומד ששתי סעודות זה שתי סעודות. אין חיוב של סעודה שלישית. כי זמנה של סעודה שלישית הוא לאחר מנחה גדולה, לא קודם לכן. כתוב בפירוש, שאם אדם עשה (סימן רצא),וכמו כן בהלכות סעודה שלישית סעודה שלישית לפני שהגיע הזמן מנחה גדולה, לא יצא ידי חובה. יג. סעודה צמודה לסעודה צריך לדעת עוד, שבדין הזה שכותבים הראשונים, לחצות את הסעודה לשתיים, יש בו שתי בעיות: האחת, כאמור שאוכל סעודה שלישית בבוקר, וזה בלתי אפשרי. הבעיה השנייה היא, האם כאשר 'חוצים' את הסעודה לשניים יש לזה גדר של שני סעודות. הרא\"ש דן בזה בתשובה. וכותב שם, שאם אוכל כמות ] - כל אחד יכול לבדוק זאת בעצמו[ שטבע בני אדם קטנה ומפסיק, כבר אין לו חשק לאכול. הוא נעשה שבע. ההפסקה הזו 'סותמת' אותו. לעומת זאת, כשאדם אוכל סעודה, הוא אוכל קצת, ועוד קצת, וביחד הוא אוכל כמות גדולה מאוד. והרא\"ש דן, מה יהיה אדם שלמשל בימות החורף אכל סעודת שבת כמעט לפני חצות היום, והנה הוא עושה חשבון, שאם יברך ברכת המזון, ובעוד שעתיים שלוש יצטרך לאכול סעודה שלישית, הוא כבר לא יהיה מסוגל לאכול כלל. זו תהיה אכילה גסה. לכן הוא רוצה לברך ברכת המזון באמצע ולחזור וליטול ידיים. ומדובר כשכבר הגיע זמן מנחה גדולה. וממילא לכאורה היא גם תיחשב לסעודה שלישית. האם יכול לעשות דבר כזה? אמנם לפי המקובלים צריך להתפלל מנחה לפני סעודה שלישית, אבל אנחנו רואים שהרא\"ש בוודאי סובר שזה לא מעכב. וגם מרן השלחן ערוך סובר שזה לא מעכב.יד. לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת למעשה הרא\"ש בתשובה פוסק שמותר לעשות כן. וכך פסק מרן השלחן ובשו\"ת יחוה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מבאר, שהרא\"ש (סימן רצא).ערוך סבר שמותר לעשות כך כאשר כוונתו ברורה שרוצה לקיים מצוות שלוש סעודות. למרות שמצד אחד הרי הוא גורם לברכה שאינה צריכה, שהרי הוא מברך ברכת המזון, ולאחר מכן מיד חוזר ומברך המוציא. אמנם זו לא ברכה לבטלה ממש, שזה אסור תמיד, אפילו כאשר יש ספק בברכות הדין הוא שספק ברכות להקל, אפילו בשבת. אבל אם רק גורם לברכה שאינה צריכה, דהיינו שמביא עצמו לידי חיוב לברך, וכמו בנידון דידן, שמברך ברכת המזון, וממילא כדי לאכול סעודה נוספת צריך ליטול ידיו ולברך שוב. ברכת המזון זה הפסק גמור. והנה, בשבת מותר לגרום ברכה שאינה צריכה. למרות שזו חלוקה מלאכותית, זה לא אמיתי. למעשה זו סעודה אחת שחילק אותה לשניים, בכל זאת זה מותר. וכאמור כך פסקו הרא\"ש ומרן השלחן ערוך. טו. בתוספות משמע שזו ברכה לבטלה שעוסקים בעניין (קיח.) לי יש בעיה עם זה... כי יש תוספות במסכת שבת סעודה שלישית בבוקר. ולדעתם אי אפשר לחצות את הסעודה לשניים בבוקר, וכפי שאכן פסק מרן השלחן ערוך פוסק, התוספות הוא מקור דברי מרן. והנה, מי שלומד ומדקדק בלשון התוספות רואה שהם לא סוברים כמו הרא\"ש לגמרי, כלומר הבעיה שלהם היא לא רק מחמת שהסעודה היא בבוקר, אלא מחמת שזו ברכה לבטלה, הברכה לבטלה מתחילה כבר מברכת המזון שבירך כאשר באמת עדיין לא סיים לאכול. שהרי אם דעתו להמשיך לאכול – למה מברך ברכת המזון? 200- ואכן, מצאתי שבספר שו\"ת יד אליהו מלובלין, שהיה קדמון לפני שנה, כתב, שלכל הדעות זה רק גורם לברכה שאינה צריכה. וכך גם 300 למד את הפשט בתוספות. מאידך, המגן אברהם - שהוא גדול האחרונים - כותב בפירוש, שאם חוצה את הסעודה לשניים, לפי התוספות וחלק מהראשונים, זו ברכה לבטלה לגמרי. טז. לסמוך על מרן במקום ספק בברכות לאור זאת יש בזה בעיה של ספק ברכות להקל. אמנם קיבלנו הוראות מרן, ומרן פסק כמו הרא\"ש שאפשר לחצות את שתי הסעודות. אבל אם לפי התוספות זו ברכה לבטלה ממש, זה לא רק גורם לברכה שלא צריכה, אלא זו ברכה לבטלה ממש. וכך כותבים המגן אברהם והמשנה ברורה. יתירה מזאת מצאתי, שיש ספר שמרן החיד\"א כתב על הזוהר הקדוש. ספר ניצוצי בפירוש שזו ]... - אל תחשדו בי שאני לומד זוהר[ אורות, ושם הוא כותב ברכה לבטלה לפי התוספות. כלומר גם מרן החיד\"א פסק כך. מאידך גיסא, כאמור קיבלנו הוראות מרן, ומרן החיד\"א כותב, שגם במקום ספק בברכות מי שרוצה לסמוך על השלחן ערוך, יכול לסמוך. יז. ספרי מרן החיד\"א דרך אגב, ספרי החיד\"א זה דבר מעניין מאוד. החיד\"א כתב כל כך הרבה, והספרים שלו מלאים בכל נושא בתורה: ספרי הלכה רבים ועצומים, ספרים על הש\"ס ועל אגדות הש\"ס, דרשות, זוהר, קבלה, מנהגים ועוד. מרן החיד\"א כתב על כל הנושאים. יש דבר מאוד מעניין בספרי מרן החיד\"א, ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שמרן החיד\"א בחלק מהספרים שלו קרא להם על שמות איברי גוף האדם: \"ראש יוסף\", \"עין זוכר\", \"דבש לפי\", \"יעיר אוזן\", \"ברכי יוסף\", \"מורה באצבע\", \"כף אחת\", \"קשר גודל\", \"לב דוד\", \"פני דוד\", \"צוארי שלל\", ועוד ועוד ממש כל איברי גוף האדם. אאמו\"ר סיפר לי, שלהחיד\"א היה חבר קרוב, ששמו היה רבי מרדכי יוסף מיוחס. שהיה בנו של הראשון לציון, רבי מיוחס בכר שמואל בעל פרי האדמה, שהיה גדול הדור בירושלים, ולאחר פטירתו, בנו רבי מרדכי יוסף מיוחס התמנה לשמש כראשון לציון. כשמרן החיד\"א ורבי מרדכי יוסף מיוחס היו צעירים הם היו חברים, ואז החיד\"א כתב את ספרו 'ברכי יוסף', אז רבי מיוחס בכר שמואל אמר לבנו: מה איתך? ובאמת גם הוא הלך וחיבר ספר גדול 'ברכות המים', 'מים' ראשי הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' תיבות מ'רדכי י'וסף מ'יוחס. לאחר זמן מרן החיד\"א חיבר את השו\"ת 'חיים שאל' וכנגדו רבי מרדכי חיבר שו\"ת 'מים שאל', וכך היה עוד כמה ספרים, עד שרבי מרדכי הגיע לאביו ואמר לו: אבא, עם החיד\"א אי אפשר לעשות תחרות... יח. ספר עין המים בסוף ימיו של רבי מרדכי יוסף מיוחס הוא כתב ספר 'עין המים', זה ספר שכואב לקרוא בו, כי רבי מרדכי לא כתב אותו בעצמו אלא מחמת שהיה סגי נהור הוא 'הכתיב' לתלמידיו את הספר, והם כתבו. והיה מעשה כואב מאחורי כל העניין הזה, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא אל רבי מרדכי השייח' של הערבים, שהיה זקן ונולד לו בן לעת זקנתו ממש, והשייח' הזה אמר לרבי מרדכי שכיון שהוא מרגיש שהוא הולך למות, הוא מבקש, לא פחות ולא יותר, שהרב יגדל את בנו אצלו בבית. וכמובן שלא יעשה אותו יהודי אלא ישאיר אותו מוסלמי. לא היתה לרב ברירה, וכשהשייח' הזה מת הרב הכניס את הבן שלו לביתו וגידל אותו כבן. כשהבן גדל, 'ויגדל הילד ויגמל'..., אמר לרב שהוא רוצה לנסוע לקושטא - לטורקיה ללמוד באוניברסיטה. ואכן הוא נסע לטורקיה, ושם הוא התחבר עם השלטונות. ולאחר זמן כשהיה צריך למנות 'פחה' על ירושלים – 'פחה זה כמו מלך הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה - הוא התמודד על התפקיד וזכה בו, ונבחר להיות הפחה של ירושלים. כדי להיבחר הוא היה צריך להשליש הרבה כסף, ולא היה לו מאיפה להביא את הכסף הזה, מה הוא יעשה? פשוט מאוד, הוא יבוא לירושלים ויטיל מסים על היהודים. ואכן כך עשה, כשהגיע לירושלים הטיל מס כבד על יהודי ירושלים. שנה, היישוב היהודי בירושלים היה קטן 200-250 בתקופה ההיא, לפני ורובם היו ממש עניים, והנה פתאום נופלת עליהם גזרה קשה כזאת, הם לא ידעו מה לעשות. ואז הרב הראשון לציון רבי מרדכי יוסף מיוחס, ארגן משלחת שלמה כדי ללכת אל הפחה ולהתחנן ולבקש שיוותר להם על המס. כשהרב נכנס לארמון של הפחה, קם הפחה מיד לכבודו, ונישק לו את היד, ואמר לרב: \"אתה לא זוכר אותי, אבל אני גדלתי אצלך, אתה גידלת אותי\"! ואכן כשהפחה שמע את סיבת בואו של הרב, הוא אמר לו: \"בגלל שאני כל כך מעריך אותך על כל מה שעשית בשבילי, אני מוותר על חצי מהמס, אני מוותר\"! והרב הודה לו על כך. 50% באותה משלחת התלווה אל הרב 'סגן הראשון לציון' - רב צעיר שכנראה לא הכיר את ההתנהגות הברברית האכזרית של הערבים, כשהוא ראה איך שבתוך כמה דקות הורידו חצי מהמס, הוא חשב אולי נבקש עוד קצת. ואמר לפחה: \"תראה אדוני הפחה, גם חצי זה הרבה\"! כשהפחה שמע כת מה שאמר, הוא כעס מאוד, ומיד הורה לשוטרים שם להוציאו להורג! \"תלו אותו על העץ\"! במצב כזה אף אחד לא יכול לעשות כלום! ואכן השוטרים באו לעשות מלאכתם, אבל רבי מרדכי מיד \"ויזעק זעקה גדולה ומרה\"! הוא נבהל מאוד מאוד שכך הולכים להרוג יהודי. כשהפחה שמע את הזעקה של הרב, חזר בו, וויתר לאותו רב. מחמת אותה הצעקה והבהילות של רבי מרדכי, הוא איבד את מאור עיניו. נעשה עיוור. ואז הוא כתב את הספר \"עין המים\" על ידי שהכתיב אותו לתלמידים שהם ישבו וכתבו את הספר הזה. יט. פקוח נפש של גוי תראו עם מי הקדוש ברוך הוא נתן לנו להתמודד... כבר הרבה שנים אנחנו סובלים מהאכזריות שלהם. אבל שאף אחד מאיתנו לא יחשוב שאצל הנוצרים באירופה זה יותר טוב, זה רק יותר גרוע. לא נשכח ולא נסלח לעולם על כל האינקוויזיציה, על הטקסים שהם עשו! הם רצחו, הרגו ושדדו את היהודים במשך כל השנים. לפני כמה שנים הייתי במדריד שבספרד למשך כמה שעות, היינו בנסיעה לדרום אמריקה והמטוס עצר במדריד, ואז יצאתי משדה התעופה וביקשתי מונית כדי לנסוע לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית ולחזור. לקחתי נהג לעם הזה שרצחו את ישו?\"... ואז אמרתי לו: \"כן, אתה יודע, אבל לאיזה עם מונית מדבר אנגלית, ואז הוא שואל אותי באנגלית: \"אתה יהודי? אתה שייך אתה שייך? אתה שייך לעם פרימיטיבי, עם אכזרי, עם רע. אתם הייתם עושים באצטדיונים שלכם מסיבות גדולות, עושים מדורה גדולה ושורפים חיים את היהודים. אתם כולכם אנשים רעים ואכזרים\"! הוא שמע את זה ואמר לי: \"מה, באמת ככה היה? אמרתי לו: \"כן, תבדוק בהיסטוריה שלכם! מה, אתה לא יודע?\" הוא לא ידע על כך ולא שמע על כך מעולם! ואמרתי לו \"אחרי זה אתם מדברים על היהודים?! אתם אנשים רעים!\" צריכים לא לשכוח את זה, הם מחייכים אלינו בצביעות, איזו צביעות! הם מדברים \"הומניטרי, הומניטרי\", אבל כשזה מגיע ליהודים אין הומניטרי, כשמדובר באנשי עזה, שמנער קטן, תינוק ועד זקן, כולם שונאי ישראל וכולם מחכים להזדמנות לרצוח אותנו, פה נהיה הומניטרי?! אנחנו באילוץ ואין ברירה, השם ירחם, אין לנו ברירה. אבל מצד שני אנחנו צריכים לדעת שהם שונאים שלנו, גם הילדים הקטנים שלהם. גם נחש קטן הוא נחש... הם מחנכים ומגדלים אותם לכך שזו המצווה הכי גדולה, להרוג יהודים! תראו מה בין התורה הקדושה שלנו, שכתוב בפסוק: \"ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים\" - חוקי התורה זה חוקים ומשפטים צדיקים. חמלה, רחמים. הקדוש ברוך הוא מורה לנו: \"וחי בהם\" – \"ולא שימות בהם\"! לפני כמה זמן עשו כנס של ראשי הדתות. הביאו את השייח'ים ואת כל המנהיגים מכל הדתות, וגם את הרבנים הראשיים. והייתי צריך לדבר לפניהם. אז התחלתי לתאר להם כמה אנחנו, יהודים שומרי מצוות, כמה התורה שלנו חשובה לנו. ואמרתי להם את הפסוק \"וחי בהם\" – שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. ואז אמרתי להם: \"אתם יודעים כמה שבת חשובה אצל היהודים? והנה פיקוח נפש דוחה שבת! כמה יום הכיפורים חשוב? הרי אתם גרים פה בארץ ישראל, אתם רואים שהמדינה מושבתת לגמרי ביום הכיפורים, כל היהודים צמים ביום הכיפורים. אבל אם יש פיקוח נפש זה דוחה גם יום הכיפורים! למה?! כי התורה שלנו היא תורה של חיים\"! והוספתי ואמרתי להם: \"אתם יודעים, מה יהיה אם בא יהודי ויש לפניו גוי שיש פיקוח נפש של הגוי בשבת, האם אני מצווה גם כן לחלל את השבת - לכם אני אומר שיש בזה תשובה ביביע אומר. וזו שאלה [ \"?בשביל הגוי לא פשוטה והמשנה ברורה מחמיר בזה. אבל ביביע אומר כותב כמה וכמה סניפים להקל. והיסוד המרכזי שלו, שזה נקרא מלאכה שאינה צריכה . מותר ליהודי ]לגופה. אבל להם אני אמרתי שמותר, ושכך אאמו\"ר פסק לחלל את השבת שלו בשביל פיקוח נפש שלכם הגויים! למרות שאתם לא יהודים. תראו איך אנחנו מכבדים אתכם! אז איך יכול להיות שיושבים פה, אנשים ששייכים לדת של המוסלמים ולדת של הנוצרים, והם לא עומדים ומקימים קול צעקה על הרצח שהערבים המוסלמים עושים בנו בשם הדת שלהם! למה אתם שותקים?! דיברתי מאוד מאוד בתקיפות... אחר כך הם הסכימו לחתום על מכתב משותף, וכולם חתמו... אבל באמת תראו את ההבדל הגדול איך אצלם אנחנו לא שומעים קול ברור וצלול נגד רצח, ואילו אצלנו אנחנו אומרים בפירוש שגם רצח של גוי אסור! התורה שלנו היא תורת חיים, חוקים ומשפטים צדיקים. אפילו גזל הגוי אסור, כך נפסק להלכה. הנוצרים בשנים האחרונות נעשו קצת יותר מתורבתים, כביכול, כי הנה השואה הייתה לא מזמן ומי שעשה את זה אלו היו הנוצרים. צריכים להגיד את האמת! רבותיי, אנחנו נלך לאור תורתנו הקדושה בכל דבר ועניין, חוקים ומשפטים צדיקים, ובעז\"ה כך נצליח. אני רוצה לברך את כל הקהל הקדוש שנמצאים כאן וגם את כל הקהל ששומעים אותנו ברדיו קול ברמה שמעביר את השיעור בשידור חי, שנזכה כולנו לחוג את חג המצות בשמחה ודיצה וחדווה. נהיה בני חורין אמיתיים. והקדוש ברוך הוא יגאל אותנו מיד כל אויבינו. ומי יודע, הלוואי שנזכה עוד השנה להקריב קרבן פסח בבית המקדש ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. אכי\"ר."},{"filename":"294.pdf","content":"אם מצות מצוה הן מוקצה בשבת ערב פסח| מצות רכות ומצות קשות| אפיית מצות מצוה כשערב פסח חל בשבתנושאי השיעור: אכילת מצה בערב | טלטול משחקים בשבת| לתת אוכל בידיים לקטנים ביום הכיפורים| אם תרומה נחשבת למוקצה בשבת| | סוג המוקצה בטלפון סלולארי| איזה מוקצה נקראת המצה בערב פסח| ספר פרי מגדים על השלחן ערוך| פסח לילדים קטנים מצה מבושלת או מטוגנת | טלטול 'סושי' בשבת| טלטול דגים ובשר שאינם מבושלים| מוקצה בדברי מאכל המיועדים למכירה בערב פסח שחל בשבת 294 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' א ניסן תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויקרא מצות מצוה בערב פסח שחל בשבת (הלכות פסח ג') א. אפיית מצות בערב פסח בכל שנה השנה ערב פסח חל בשבת, ויש לדון האם בשבת מותר לטלטל את המצה. האם היא נחשבת למוקצה. הנה, כמעט לכל אחד ישנם שני סוגים של מצה. יש מצות רגילות שקונים אותן כדי לאכול אותן בכל ימי הפסח, ויש מצות שמורות שאנחנו מייעדים אותן לאכילה בליל הסדר, שהן מיוחדות ומהודרות יותר. כותב, שנוהגים לאפות את המצה בכל שנה בערב (סימן תנח)מרן השלחן ערוך פסח אחר חצות. ומלשונו משמע שזה מנהג, זה לא חיוב ממש. אבל הרבה יהודים נוהגים להקפיד בזה. בשנים רגילות זה דבר קשה מאוד, כי צריך תמיד להזדרז לאפות ולסיים הכל לפני שהבצק יחמיץ, זה כבר זמן איסור החמץ. ועושים את זה בזריזות גדולה, שמיד לאחר שאופים את העיסה, שוטפים את הכלים, פוגמים את שאריות הבצק שנשארו על ידי חומר ניקוי. כדי למנוע מציאות שיש לנו כזית של חמץ ואף פחות, לאחר שעברו י\"ח דקות. ואני אומר שבכל השנים שעושים את זה, ראוי להקפיד שלא לעשות זאת בעצמו, אלא לקנות 'מצות מצוה' – שנאפו בערב פסח אחר חצות, או להצטרף לחבורה שיש בה אנשים מומחים באפיית מצות. ב. מצות מצוה כשערב פסח חל בשבת השנה שערב פסח חל בשבת, כתוב בשלחן ערוך, שנוהגים לאפות את המצה בערב שבת. כל הנושא של אפיית מצות בערב פסח אחר חצות זה שיעור בפני עצמו, אבל השנה החשיבות של אפייה בערב פסח אחר חצות היא פחותה יותר, כי אופים בערב שבת. אכן יש ראשונים שסוברים, שבערב פסח שחל בשבת, כמו השנה, צריך לאפות את המצות בליל הסדר. אבל בימינו כמובן שאף אחד לא נוהג כך, גם המחמירים ביותר, מפני שההכנות לזה מעכבות את כל ליל הסדר. על כל פנים, המצות הללו הן המהודרות ביותר, 'מצות מצווה', אף אחד לא מתכוון להשתמש בהן רק בליל הסדר, אדם משלם עליהן יותר כסף כדי שיהיו ראויות לליל הסדר. ג. מצות רכות ומצות קשות אני זוכר שבמשך כל השנים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד מאוד לאכול מצות מצוה שנאפו בערב פסח אחר חצות. בזמנו, המקום שהיה מקובל לאפות מצות כמו שצריך, במומחיות גדולה, היה בבית הכנסת 'שושנים לדוד' שבשכונת 'בית ישראל', זה בית כנסת ידוע ליד בית כנסת 'מוסאיוף'. כשהייתי ילד קטן, אאמו\"ר היה לוקח אותי לשם, והיה שם תור ארוך של אנשים שמקפידים בדבר הזה, ובתור הזה היו גדולי ישראל, כל גדולי התורה הספרדים היו באים לשם וכולם היו מחכים בתור. וכולם היו משלמים מראש לפי הכמות אותה הם רוצים, האחראים על המאפיה לא היו מסכימים לקחת יותר מדאי אלא רק בצמצום ממש, והיו נכנסים בחבורה והיו אופים את המצות. העלון לעילוי נשמת בן ציון מאיו בן קדן ז\"ל נלב\"ע י' ניסן ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il הם היו אופים מצות רכות, יש כאלו שמסתכלים עלינו הספרדים, במיוחד אלה שבאים מירושלים של פעם, איך זה שאנחנו אוכלים מצות רכות, זה נראה כמו פיתות... אבל אני יכול לספר לכם, שבאותה מאפייה, מלבד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, היו באים גם מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל, מרן הגאון הרב יהודה צדקה זצ\"ל, מרן הגאון הרב יעקב מוצפי זצ\"ל, כל גדולי הרבנים הספרדים היו מגיעים לשם. אני זוכר שכשאאמו\"ר היה מגיע לשם הוא היה צעיר מאוד, והוא היה מחכה עד שיגיע התור שלו לאפות את המצות. ולבינתיים היה מחזיק ביד ספר פותח ולומד. בין הרבנים שם הייתה שיחה של דברי תורה. והרב בן ציון אבא שאול שכל כך היה אוהב את אאמו\"ר, היה רואה איך אאמו\"ר שקוע בספר ובלימוד שלו, היה מבקש מכל הרבנים שידברו בשקט כי הרב עובדיה לומד... לא להפריע לו, לא לצעוק או לדבר בקול רם, לדבר בשקט, כדי שהרב עובדיה יוכל להתרכז בלימוד שלו. זה היה כל כך יפה לראות איך שגדולי ישראל מגיעים לאפות מצות בערב פסח אחר חצות. ד. להוציא את מצות רכות מההקפאה בשבת ערב פסח הנידון הוא האם המצות הללו שהן מיועדות לליל הסדר, הן נחשבות למוקצה בשבת או לא. והשאלה הזו מתעוררת השנה, כי אם למשל יש לאדם מצות רכות, שאם הוא משאיר אותן ללא הקפאה - הן מתייבשות שעות לפעמים אפילו כבר קשה לאכול אותן. אז מה 24 מהר מאוד. ותוך עושים?! מיד לאחר האפייה מקפיאים את המצות הללו. והנה אם יוציא את המצות הללו מההקפאה במוצאי שבת, זה ייקח זמן עד שהן יפשירו. ויש לדון אם מותר לטלטלן ולהוציאן מההקפאה בשבת עבור ליל הסדר. ה. אם יש לאדם הרבה מצות מצוה מהודרות לפסח הנה מי שלומד טוב את הלכות מוקצה, יבחין שאפשר לחלק את זה לשני סוגים של מצות. יש כאמור מצות רגילות שאוכלים אותן בכל ימי הפסח, ויש מצות מהודרות יותר, מצה שמורה או מצות מצוה, שאנחנו מעוניינים לאכול אותן רק בליל הסדר. אם יש יהודי שיש לו שפע של מצות מהודרות ביותר, והוא אוכל אותן בכל ימי הפסח, אין אצלו הבדל בין ליל הסדר לשאר ימי הפסח, במצב כזה אין שום שאלה שהמצות אינן מוקצה. וכמו כן מצות מכונה או אף מצות עבודת יד, שאינו מתכוון לאוכלן בליל הסדר, הן לא מיוחדות מבחינתו, מצות כאלה אינן נחשבות למוקצה בשבת. כי יש לנו כלל בהלכות מוקצה, וכתבתי על זה באריכות בהקדמה שלי להלכות מוקצה, שמוקצה צריך להיות מוקצה לכל, וברגע שזה מותר לחלק מהאנשים ולחלק לא, זה לא נחשב למוקצה. ו. מוקצה לכל שאם גוי הביא ליהודי דבר (סימן שח סעיף ה),דוגמא לדבר: כתוב בשלחן ערוך מאכל מחוץ לתחום, לצורך היהודי, כיוון שנעשתה בו מלאכה שלישראל אסור לעשות - להביא מחוץ לתחום – אסור לאותו אדם שהגוי הביא את המאכל עבורו לאכול את המאכל הזה. אבל לאנשים אחרים שהגוי לא הביא את זה עבורם מותר. ויש נידון האם לאותו אחד שהגוי הביא את הדבר מאכל עבורו – האם מותר לו לתת את זה ליהודי אחר שיאכל את זה, והתשובה לכך שמותר, ואין בכך בעיה של טלטול. מפני שכיון שלשני זה מותר אפילו באכילה, ומוקצה צריך שיהיה מוקצה לכולם, וברגע שלחלק מבני אדם זה מותר לגמרי, הרי שזה אינו מוקצה. וממילא גם למי שאסור לאכול את זה, זה לא מוקצה. ז. טלטול תרומה בזמן בית המקדש כשאין כהנים שיכולים לאוכלה בדומה לכך יש הלכה לגבי אדם שהפריש תרומות ומעשרות ביום שישי, שהרי בשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות. בזמננו תרומה ודאי נחשבת למוקצה, כי היא מיועדת לזריקה לאשפה, זו תרומת טמאה שהרי כולנו טמאי מתים. אבל בזמנם שהיו כהנים טהורים, והיו יכולים לאכול תרומה – ישראל שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמיים – אבל לכהנים מותר, אז אם אדם הפריש תרומה ביום שישי או אפילו בשבת, הוא לא ידע את ההלכה שלא מפרישים בשבת, התרומה הזאת היא איננה מוקצה, כיוון שהיא ראויה לאכילה לכהנים. סמ\"ג (הלכות חלה סימן פד), יתירה מזאת כותבים כמה ראשונים, ספר התרומה ועוד, שאפילו אם אדם גר (פרק ג מהלכות יום טוב הלכה א) , הגהות מיימוניות (לאוין עה) במקום שאין כהנים, הוא גר בכפר קטן שיש שם רק מעט משפחות ואין אפילו לא כהן אחד שם, כלומר שבשבת התרומה הזו איננה ראויה לאף אחד כי אין שם כהנים, בכל זאת התרומה איננה נחשבת שם למוקצה. מרן - יש לו [ מביא את דברי הראשונים בזה (סימן תנז) הבית יוסף בהלכות פסח . ולכאורה מזה ]שם קושייה אחרת מהעניין הזה שלא נוגעת לנושא שלנו שמרן מביא את הראשונים הללו נראה שמסכים לדין הזה. ח. טלטול דברי מאכל הראויים לבעלי חיים הפרי מגדים מחדד את הדברים, שהנה דבר מאכל שאינו ראוי לאכילת בני אדם אבל ראוי לבעלי חיים, שאינו נחשב למוקצה וכמו שפסק מרן אבל צריך שזה יהיה ראוי לבעלי חיים המצויים. (סימן שיח סעיף כז).בשלחן ערוך למשל, אדם שאכל ונשארו עצמות שראויות לכלבים, העצמות הללו אינן מוקצה. אבל זה בתנאי שהכלבים מצויים, היום כלבים מצויים בכל מקום. אבל אם למשל יש קליפות ושאריות שכלבים לא אוכלים, אבל מי שאוכל אותם זה רק חמורים, הרי היום אין חמורים, תסתובבו, ותראו שאין חמורים, השאריות הללו הן מוקצה. כי צריך שזה יהיה ראוי לבעלי חיים המצויים דווקא. ט. לתת מאכלים ביום הכיפורים לילדיו הקטנים יש עוד דוגמא פשוטה: טלטול דברי מאכל ביום הכיפורים, למרות שאסור לאוכלם – מותרים בטלטול. אמנם הראשונים דנים אם מותר או אסור לטלטלם מצד החשש שמא יבוא לאכול אותם, ולהלכה לא חוששים שיבוא לאכול את המאכלים שבידיו - כי אימת הדין עליו, אימת היום הקדוש - יום הכיפורים. לכן אדם שיש לו ילדים קטנים – הם פטורים מן הצום ואסור להם לצום – מותר לו להאכיל אותם או לתת להם את האוכל בידיו. הרי לנו שכל הדיון בפוסקים על האוכל ביום הכיפורים, זה מתוך חשש שמא האדם יבוא לאכול, אבל זה שאסור לו לאכול את המאכל זה לא הופך אותו למוקצה, כיוון שזה ראוי לקטנים. י. לשחק במשחקים בשבת לגדולים וקטנים לאור כל האמור אני רוצה לומר עוד, הנה אסור לגדול לשחק במשחקים בשבת. שש-בש, שחמט, כדור, כל המשחקים הללו אסור לשחק בהם. אבל הקטנים מותרים לשחק במשחקים הללו. הפוסקים דנים במשחקי הרכבה, 'לגו' וכיו\"ב משחקים שמרכיבים אחד על השני. יש בזה מחלוקת, אוסר, ולעומת (שמירת שבת כהלכתה עמוד קסה אות ס)הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך מתיר. ובעז\"ה בספר שלי (שו\"ת יחוה דעת ח\"ב סימן נה) זאת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל 'הלכה ברורה' שיצא לאור בקרוב על הלכות מוקצה, הבאתי הרבה ראיות שזה לא מוקצה. אין בזה לא משום בונה ולא משום סותר. מותר לקטנים לשחק במשחקים הללו בשבת. יא. טלטול משחקים בשבת לגדולים אם כן יש לדון האם מותר לגדול לטלטל את המשחקים הללו בשבת, משחקים שלילדים מותר לשחק בהם אבל לגדולים אסור – האם מותר לטלטלם או שזה מוקצה. ולאור כל האמור לעיל, יש לומר שהמשחקים הללו אינם מוקצה, למרות שלגדול בעצמו אסור לשחק בהם – מותר לטלטלם. יב. משחק בכדור בשבת מובא, שהייתה עיר שקראו לה 'טור שמעון' (פרק בתרא דתעניות ה\"ה)במדרש שחרבה בגלל שהיו משחקים בה בכדור בשבת. אבל מה שכתוב בשלחן שאסור לשחק בכדור בשבת, ומרן לא מבדיל בין גדולים (סימן שח סעיף מה) ערוך לקטנים, כי באמת לא מדובר בכדור משחק שיש בזמננו. כתבתי על זה אריכות גדולה בסימן שי\"ח ובעז\"ה הספר יצא לאור בקרוב, ותראו שכתבתי הוכחות ברורות ביותר שלילדים קטנים מותר לשחק בכדור, כמובן אם אין חשש של 'אשוויי גומות' - כמו למשל לשחק במקום שיש עפר או דשא, שאסור. אבל לילדים קטנים בבית, מותר. ומגיל בר מצווה, אסור לשחק בכדור בשבת. ויש לזה כמה סיבות ואכמ\"ל. והנה אם הילד רוצה שאושיט לו את הכדור, או אם הכדור נמצא במקום גבוה ורוצה שאוריד לו אותו – מותר לטלטל את הכדור משם, למרות שאסור לי לשחק בו. והכדור אינו נחשב מוקצה כיון שהוא אינו מוקצה לכולם, שהרי הוא מותר לקטנים, ודבר שאינו מוקצה לכולם – אינו מוקצה. יג. מצות מצוה הן מוקצה בערב פסח שחל בשבת לאור כל האמור לעיל יש לומר, שכיון שהמצה הרגילה בערב פסח היא קבעו שאסור (ירושלמי פסחים י, א)מותרת לקטנים, בשונה מגדולים שחז\"ל שאינו 5 ואפילו3-4 לאכול מצה בערב פסח. זה איסור דרבנן. אבל לילד בן יודע מה זה יציאת מצרים, מה כל המשמעות של הגאולה, הוא לא מבין את הדברים, מותר לתת להם לאכול מצה בערב פסח. אם כן כיון שהמצה מותרת לילדים הקטנים, הרי שהמצה הרגילה אינה נחשבת למוקצה כלל. לעומת זאת, מצות מצוה שהן מצות יקרות, הרי הוא לא מתכוון לתת ממנה לילדים הקטנים, הוא מייעד אותה לליל הסדר דווקא, המצה הזאת נחשבת למוקצה. כי לקטנים היא לא ראויה – כי לא מתכוון להביא ממנה לילדים, ולגדולים היא אסורה באכילה, לכן היא מוקצה. את החילוק הזה כותב רבינו הפרי מגדים בכמה מקומות, ובכל מקום הוא כותב על זה שורה - שורה וחצי. יד. ספרי הפרי מגדים 'פרי מגדים' זה ספר גדול ועצום על אורח חיים ויורה דעה. באורח חיים זה ארוך מאוד מצד אחד, מצד שני הוא מקצר מאוד בלשונו. לפעמים כדי להבין את דבריו בשורה אחת, לפענח את הכוונה שלו, זה לוקח המון זמן. פעם סיפר לי הגאון הרב יהודה עדס שליט\"א מעשה שהיה. שהוא היה לומד בחברותא עם רב אחד גדול, הרב בורדיאנסקי, ופעם אחת היתה להם איזו שאלה באיזה נושא וחיפשו מי מדבר בנושא הזה, ומצאו שיש על זה יביע אומר. כשהם פתחו את היביע אומר, הם ראו שהוא ממש מדבר על השאלה שהם חיפשו, והוא מציין לדברי הפרי מגדים. הלכו מהר והביאו את הספר פרי מגדים, וראו שיש שם פרי מגדים ענק על עמוד שלם. ללמוד פרי מגדים על עמוד שלם זה לוקח שעות רבות! ואז הם שאלו אחד את השני, הרב עובדיה קרא את כל הפרי מגדים שהוא מציין?! והחליטו לבדוק בעצמם... והרב עדס מספר שהם ישבו במשך שעות ולמדו את הפרי מגדים, לפענח כל שורה, להבין מה הוא מתכוון, לקח להם המון זמן. והנה לאחר שסיימו ללמוד את כל הפרי מגדים שמו לב שמה שאאמו\"ר ציין אליו בשמו לא נמצא בכל הפרי מגדים הזה. אז הרב עדס אמר לרב ברודיאנסקי, שלמחרת ילך לרב עובדיה כדי לשאול אותו, ואולי זו טעות בציון ובאמת כוונתו לפרי מגדים אחר. לאחר שהרב ברודיאנסקי הלך, הרב עדס החליט שהוא הולך ללמוד שוב את הפרי מגדים, אולי בכל זאתימצא משהו. והוא סיפר לי שישב במשך שעתיים וחזר על כל דברי הפרי מגדים שוב, והנה לפתע, כמה שורות לפני הסוף, בשורה אחת, הוא ראה שבאמת הפרי מגדים כותב את מה שאאמו\"ר ציין בשמו! כך סיפר לי הרב יהודה עדס לפני הרבה שנים. טו. המצה היא מוקצה מחמת גופו הנה מי שלומד הלכות מוקצה צריך לדעת שיש תשעה סוגים של מוקצה. והסתפקתי איזה מוקצה נקראת המצה בשבת ערב פסח? ומיד חשבתי (סימן תמד אשל אברהם סק\"א) שזה מוקצה מחמת חסרון כיס. אלא שבפרי מגדים אינו כותב איזה סוג מוקצה המצה, אבל הוא שולח לעיין בכמה מקומות, במיוחד במגן אברהם. ופתחתי את כל המקורות שהפרי מגדים מביא, וכולם מדברים על מוקצה מחמת גופו. כלומר הוא מחדש, שלמרות שזה דבר מאכל, כיוון שזה אסור באכילה לגמרי והוא לא מתכוון לאכול אותו, אין לו שום אפשרות להשתמש בו, הרי שזה מוקצה מחמת גופו. ובאמת, מי שלומד טוב את הכללים, מה ההגדרה של מוקצה מחמת גופו, זה נכון. כי המצה הזאת היא לא ראויה או מיועדת לכלום, היא מיועדת רק ללילה - מוצאי שבת, ממילא היא נחשבת למוקצה מחמת גופו. טז. שני סוגי מוקצה במצה אבל אני דיברתי עם האברכים בכולל אצלנו 'יחוה דעת', ואמרתי להם שאני חושב שלמרות שהפרי מגדים כותב שזה מוקצה מחמת גופו, זה גם מוקצה מחמת חסרון כיס. כלומר יש כאן דבר נדיר, לא מצוי כל כך, שיש שני סוגי מוקצה יחדיו בדבר אחד. ונבאר את הדברים: הנה ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס, למשל, אדם שהוא שוחט, ויש לו בבית סכין של סכין שחיטה היא סכין משובחת מאוד, ] - זו הדוגמה הכי טובה[ ,שחיטה ועולה הרבה כסף. אבל הנקודה היא לא הכסף, אלא הנקודה המרכזית שהיא סכין מיוחדת לשחיטה בלבד.והנה בשבת אסור לשחוט, אם כן האם אדם ייקח סכין כזאת שמיועדת לשחיטה ויחתוך בה ירקות?! באו אליו אורחים בשבת, עם הסכין הזאת הוא עושה ניסים ונפלאות... הוא יחתוך עגבניות מלפפונים מהר מהר, זה חד מאוד, אבל הוא לא יעשה את זה. הוא מקלקל את הסכין, היא לא מיועדת לזה. מאידך למה שהיא מיועדת הוא לא יכול להשתמש. ממילא הסכין הזו היא מוקצה מחמת חסרון כיס. מחמת חסרון ממון. יז. טלטול כלים המיועדים למכירה בשבת אם יש לאדם כלים שמיועדים למכירה, למרות שהכלי הוא כלי שמלאכתו להיתר, זה גם נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס. למשל, אדם יש לו חנות נעליים, וביום שבת הוא רוצה להוציא נעליים חדשות, ללבוש אותן חצי שעה ולהחזיר אותן – זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. הנעליים הללו היו מיועדות למכירה והוא ממשיך לייעד אותן למכירה. וכשהוא ילבש אותן חצי שעה, הוא מוריד מערכן, הן יהיו משומשות. המחיר של משומש זה לא המחיר של חדש. זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. יח. ההבדל בין מצות מצוה לשאר דברי מאכל המיועדים למכירה לאור זאת, יש לומר שאותו הדבר הן מצות בערב פסח שחל בשבת. שאם הן מיועדות ללילה, הן מצות יקרות מאוד שהוא מייעד אותן לליל הסדר, הוא לא נותן אותן לאף אחד, הוא רק רוצה אותן בשבילו לליל הסדר, זה מוקצה מחמת חסרון כיס, הוא חס עליהן, הוא מקפיד לא לתת אותן למישהו אחר, וגם לא לקטנים. ממילר זה מוקצה מחמת חסרון כיס. אמרתי את כל זה לפני האברכים מהכולל שלנו 'יחווה דעת', והאברכים מיד (סימן שח סעיף ד) והשלחן ערוך(פרק כו מהלכות שבת הלכה יד) הקשו עליי, שהרי הרמב\"ם פוסקים בפירוש, שבדברי מאכל לא שייך לומר מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל זה לא נכון. כי מה שהרמב\"ם והשלחן ערוך פוסקים כך על דברי מאכל, הסיבה לכך היא, הנה למשל אדם שמוכר נעליים – הנעליים מיועדות למכירה, אדם מוכר כלים או בגדים – הם מיועדים למכירה. אבל דברי מאכל, אפילו אם זה מיועד למכירה, דרך בני אדם לשנות את דעתם. אתמול אמנם לא חשבתי שארצה לאכול את זה, זה היה מיועד למכירה, והיום אני רוצה לאכול מזה. אדם שיש לו חנות מכולת, ויש לו מפתחות של המכולת – מותר לו ללכת לקחת משם דברי מאכל בשבת. כיוון שלמרות שזה היה מיועד למכירה בערב שבת, כיוון שדרך בני אדם להימלך לשנות דעתם, אומרים שבשבת שינה דעתו ורוצה לאכול מזה. זה כמו אדם שרוצה לאכול מעט, ופתאום מתעורר לו התיאבון והוא אוכל יותר. אלו דברים שדרך בני אדם להימלך. וכך מסביר האור שמח (על הרמב\"ם שם) את ההגדרה והיא נכונה מאוד. לעומת זאת במצות מצוה, אדם אינו יכול להימלך. וכי הוא יכול להחליט פתאום לאכול?! הוא מחליט פתאום שהוא לא שומר תורה ומצוות?! עובר על דברי חכמים?! זה לא תלוי בו! כלומר, ההקצאה של המצות הללו מחמת חסרון כיס היא אפילו יותר מאשר כלים המיועדים למכירה, כי בכלים עוד יכול לקרות מציאות שאדם משנה את דעתו, זה אמנם לא מצוי, אבל אפשרי. מה שאין כן במצות מצוה - זה לא יכול לקרות. אין שום אפשרות (סימן תמד) בשבת להימלך בדעתו. ומצאתי שבספר אשל אברהם בוטשאש שגם כתב, שהמצה נחשבת גם למוקצה מחמת חסרון כיס. יט. להוציא את המצות מההקפאה אחרי השקיעה - אם הן מצות [ לאור זאת, מי שיש לו מצות רכות ששמורות בהקפאה , שיוציא אותן לפני השבת, או לחילופין יוציאם ]קשות, אין שום הבדל מההקפאה מיד אחרי השקיעה במוצאי שבת. בשיעור הקודם דיברנו על הנושא של הכנה משבת ליום טוב, ואמרנו שמתחילים לעשות מלאכה רק לאחר צאת השבת, אבל בנידון הזה – של הוצאת מצות מהמקפיא אפשר להוציא כבר בשקיעת החמה. מפני שהוא לצורך מצווה, וכן לא גזרו על השבות בבין השמשות, וכן לא גזרו בטרוד ונחפז וכיו\"ב. ומי שלומד טוב את השלחן ערוך (סימן רסא וסימן שמב) רואה שככה צריך לנהוג. שמיד בשקיעה אפשר להגיד 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש' ולהוציא את המצות מההקפאה. שעות שבהם יוכלו להפשיר, 3-ובין השקיעה עד זמן אכילת מצה יש כ ובפרט אם יש פלטה בבית, ביום טוב מותר להפשיר אותן על הפלטה. הוא יוכל לאכול אותן בליל הסדר, ובוודאי שהמצות יספיקו הרבה לפני הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' להפשיר. ובכל אופן, גם אם יש לו הקפאה חזקה מאוד וחושש שלא יפשירו – אז שלא יקפיא אותן מלכתחילה, כי בשבת הן נחשבות למוקצה וצריך להיזהר בנושא הזה. כ. להניח על המצות דבר מאכל ולטלטלן אגב האוכל כמו כן לא יועיל להניח על המצות הללו דבר היתר – כגון סוכריות או דבר מאכל המותר באכילה – כדי לטלטל אותן. זה מועיל לדעת השלחן ערוך רק בכלי שמלאכתו לאיסור, למשל, סיר שרוצה לטלטלו (סימן שח סעיף ה) ממקום למקום, שרשאי לתת בתוכו פרי או סוכריה וכיו\"ב ומטלטל אותו אגב האוכל שהוא דבר היתר. אמנם גם בזה יש מחלוקת, ורוב הראשונים סוברים שאסור. וגם בדעת מרן השלחן ערוך יש מחלוקת, שהרי הוא כותב את זה בשם \"יש מי שאומר\" – אז האם מרן באמת מתיר או לא. בנושא הזה כתבתי בספר שלי על הלכות מוקצה, והארכתי והבאתי ראיות שזה באמת הפשט באמת בדעת מרן השלחן ערוך, שיש להתיר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אגב דבר היתר המונח עליו. ובאמת, בדור שלנו יצא לאור ספר חידושי המאירי על מסכת שבת שכותב בפירוש שזה מותר, וכדעתו של הראב\"ן שהביאו ובאמת הראב\"ן הוא לא יחיד בדבר ויש עוד (כלל כב סימן ח).הרא\"ש בתשובה ראשונים שסוברים ככה. כלי שמלאכתו לאיסור הוא מוקצה מסוג אחר, הוא קל יותר משאר המוקצים, חכמים התירו בו כל מיני סוגים מסוימים של טלטולים, לכן יועיל להניח עליו דבר היתר ולטלטלו. אבל במוקצה מחמת גופו או במוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו בזה אי אפשר להתיר לטלטל אותו על ידי שמניח עליו דבר היתר. אכן המאירי מתיר גם בזה, אבל מרן דיבר רק על כלי שמלאכתו לאיסור רגיל לא דיבר על מוקצה מחמת חסרון כיס. והמגן אברהם כותב שכך הסכימו אחרונים להחמיר בזה. ממילא איך שלא נסתכל על המצה בערב פסח, בין אם כמוקצה מחמת גופו שאז לכל הדעות לא יועיל להניח עליה דבר היתר, ובין אם נגדיר אותה כמוקצה מחמת חסרון כיס, הרי כמעט כל הפוסקים סוברים להחמיר מלטלטלו אגב דבר היתר המונח עליו. לכן למסקנת הדברים המצה בשבת שהיא ערב פסח אסורה בטלטול לגמרי. כא. טלטול בשר חי בימינו בדומה לכך יש דוגמה נוספת השייכת לכל ימות השנה. הנה אדם קנה דג קרפיון או מושט וכיו\"ב שאלו דגים שאף אחד לא אוכל אותם חיים, מבואר שדג שאינו מבושל הוא מוקצה בשבת ואסור לטלטלו. (שבת קכח.)בגמרא אפילו שלמעשה הוא יכול לתת את זה לחתולים, חתולים אוכלים דגים חיים אבל לא כלבים, אבל יש נקודה אחרת, הרי אדם לא ייתן סתם דגים לבעלי חיים, הוא מעדיף לאכול אותם בעצמו. לכן הם מוקצה. כמו כן שעועית יבשה, פולים, וכל מיני קטניות כיו\"ב, הרי אדם לא אוכל אותם כמות שהם, זה שובר את השיניים, למרות שזה ראוי לבעלי חיים שיש לו אותם בבית, זה אסור בטלטול, כי הוא חס עליהם והוא לא נותן אותם לבעלי חיים כאשר הם ראויים למאכל בני אדם. לעומת זאת, יש אנשים שאוכלים בשר חי, הם אוהבים את זה כך. שמעתי שהיום במסעדות הכי טובות הם מביאים מאכלים מבשר חי וחותכים אותו דק דק, מפזרים עליו תבלינים ואוכלים. אם כן זה לא מוקצה בשבת. מוקצה תלוי במציאות הקיימת. כב. מותר לטלטל 'סושי' בשבת והנה כיום יש סוגים של דגים שאנשים אוכלים אותם חיים. למשל דג שנה, הייתי אצל אאמו\"ר 15-סלמון או טונה וכיו\"ב, ואני זוכר לפני כ ואמרתי לו, אבא יש הלכה שדג חי נחשב למוקצה, והנה בימינו השתנה המצב יש דגים חיים שאנשים אוכלים, האם הם ייחשבו למוקצה? ואאמו\"ר ענה לי, שאכן זה נחשב למוקצה. מפני שלגבי ביצה חיה אנחנו תופסים שאינה נחשבת למוקצה בגלל שמקצת בני אדם אוכלים אותה כמות שהיא. הנה ביצה שנולדה ביום טוב היא מוקצה, משמע שאם נולדה ביום אחר מימות השבוע – היא אינה מוקצה בשבת גם כאשר היא ביצה חיה. ויש עוד כמה ראיות שביצה חיה אינה מוקצה בשבת. מה שאין כן דג, שום אדם לא אוכל דג חי... - אני דיברתי איתו שם לא רק לגבי [ ,אבל אני אמרתי לו, סליחה אבא , הנה היום יש סוגים של דגים ]מוקצה אלא גם לגבי דין של בישולי גויים שהרבה אנשים אוכלים אותם חי. אבל אאמו\"ר לא הסכים לשמוע... ואמר לי: \"זה לא יכול להיות! מה אתה רוצה להגיד לי שאנשים השתגעו שאוכלים דג חי?! איך אפשר לאכול דג חי?!\" ואז אמרתי לו, אבא אתה יודע מה זה 'סושי'? והסברתי לו שזה מאכל עם דג חי. אאמו\"ר התפלא: \"אנשים אוכלים את זה?!\" ואני אמרתי לו, שאכן רוב בני אדם אוכלים. אני לא מכיר אנשים שלא אוכלים סושי. ואז אאמו\"ר אמר לי: \"אני לא מסכים לענות לך, אני לא מאמין לך... זה לא יכול להיות שאנשים יאכלו דג חי... אבל באמת התשובה היא, שסוגי הדגים הללו שאנשים אוכלים אותם חי, הם אינם מוקצה בשבת. ויש מקום לומר שגם אין בהם דין בישולי גויים, ואכמ\"ל. אבל קרפיון או מושט או שאר סוגי דגים שלא אוכלים אותם חיים, אני עדיין לא ראיתי אדם שאוכל קרפיון חי. תתנו לו כמה כסף שתתנו לו - הוא לא יסכים... והדגים הללו הם מוקצה כאשר אינם מבושלים. כג. טלטול דג שאינו מבושל המונח על גלידה במקפיא לאור זאת יש לומר, שאם בשבת בתוך ה'מקפיא' יש גלידה ועליה מונח דג שאינו מבושל, ואי אפשר להוציא את הגלידה בלי להוציא את הדג קודם, הרי שתהיה בעיה, כי אסור להזיז את הדג הזה, הוא מוקצה מחמת גופו, ואין בו את ההיתר של צורך גופו או צורך מקומו. כמו כן יש לומר, שכמו שדג חי אסור בטלטול כי אינו ראוי לאכילה, כך אותו הדבר המצה המיועדת לליל הסדר, מצה שמורה שהיא מצה יקרה יותר, היא נחשבת למוקצה מחמת גופו וגם מחמת חסרון כיס ואסורה בטלטול, אין שום היתר לטלטל את המצה הזו. אכן מצה רגילה שאוכלים אותה בכל ימות הפסח – מותרת בטלטול בערב פסח שחל בשבת, מפני שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה שגם לגדולים מותר לאכול מצה. אלא שיש לדון מצד דין אחר, של מוקצה למקצת השבת. אבל זה נושא בפני עצמו ואכמ\"ל. אבל על כל פנים היא מותרת לקטנים ולכן מותר לטלטלה. כד. מצה מבושלת או מטוגנת שבוע הבא בשיעור אני רוצה לדבר בעניין מצה מבושלת ומצה מטוגנת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד על זה מאוד, ובמקום להיכנס לכל הבעיות שמשאיר קצת חמץ וצריך לבערו. הוא היה אוכל מצה מטוגנת בביצה. אבל יש כמה פרטי דינים שצריך להבהיר אותם, ובעז\"ה נדבר על זה בשבוע הבא. אני רוצה לברך את כל הקהל, היום יום ראש חודש ניסן, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. כמו כן אני מברך את המאזינים של רדיו 'קול ברמה' ששומעים את השיעור. ונסיים במאמר חז\"ל (שמות רבה פרשת בא פרק טו): \"יבוא ראשון, וייפרע מראשון, וישלח ראשון, ויבנה ראשון, בחודש הראשון\". ע\"כ. 'יבוא ראשון' זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מד, ו) 'כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון'. 'וייפרע מראשון' זה עשו, שנאמר (בראשית כה, כה) 'ויצא הראשון אדמוני'. \"וישלח ראשון\" - זה משיח, שנאמר (ישעיה מא, כז) \"ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן\". 'ויבנה ראשון', זה בית המקדש, שנאמר (ירמיה יז, יב), \"כיסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו\". 'בחודש הראשון', זה ניסן שנאמר (שמות יב, ב), \"ראשון הוא לכם לחודשי השנה\", בקרוב אמן כן יהי רצון."},{"filename":"295.pdf","content":"פרשת צו – חג הפסח 'חג המצות' – הוכחת נאמנות לבורא עולם א. חג המצות וחג העצמאות לכל החגים שיש לעם ישראל יש שם. בדרך כלל, השם מורה על המהות, וממילא שם החג מעיד על המהות של החג. 'ראש השנה' הוא ראש השנה, בתורה זה נקרא \"בחודש הראשון, באחד לחודש\". וכן השם 'יום הזיכרון' – מורה על המהות שלו, אנחנו אומרים בתפילות: \"ונזכרתם לפני השם אלוקיכם\". הקדוש ברוך הוא זוכר כל הנשכחות, זוכר את כל היצורים ביום הזה. לכן הוא נקרא 'יום הזיכרון'. כמו כן 'יום הכיפורים' הוא יום של כפרה זה מהותו, וזה השם שלו. וכן 'סוכות' - אנחנו יושבים בסוכה. 'שבועות' על שם \"שבעה שבועות תספור לך\". אולם החג היחידי שלכאורה שמו אינו קשור למהות של החג, זה 'חג המצות'. הרי מה היה עם המצות?! כתוב בפסוק: \"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם\". כלומר, 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?! על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ'. והשאלה נשאלת, מצות זה דבר גדול וחשוב. הציווי לאכול מצות והאיסור לאכול חמץ נאמר עוד קודם יציאת בני ישראל ממצרים. הקדוש ברוך הוא ציווה את עם ישראל על המצות ביחד עם קרבן פסח לפני שיצאו ממצרים. אם כן למה החג נקרא בשם הזה?! למה דווקא השם הזה?! מה גם, שבכל מקום שהתורה מזכירה את חג הפסח זה מוזכר בשם \"חג המצות\" - \"את חג המצות תשמור\", \"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו' בחג המצות\". לכאורה זהו מאורע צדדי בלבד, ולא עיקר חג הפסח! זה לא ה'לב' של החג! הרבה יותר יפה ומתאים אם היינו קוראים לחג 'חג החירות' שהרי בו יצאנו מעבדות לחירות. או 'חג הגאולה' או 'חג הניסים', ואולי אפילו 'חג העצמאות'... אבל למה חג המצות?! את השאלה הזאת שואל המהר\"ל מפראג. ב. חן מקום על יושביו להביא את דבריו אקדים סיפור היסטורי: בג' באלול תרצ\"ט התחילה המהר\"ל מפראג מבאר בזה פירוש מאוד יפה, שיש בו הרבה מוסר. כדי מלחמת העולם השנייה. המלחמה התחילה כשגרמניה פלשה לפולין, זה . הרבה לפני המלחמה היו כבר הכנות למלחמה, 1939 היה ראשון לספטמבר העולם ידע שיש סיכוי גבוה מאוד שתהיה מלחמה. גרמניה התכוננה וכבשה - לא יודע איך [ .את צ'כיה ואת אוסטריה. העולם היו רופסים לעומתם לא לומדים היום מההיסטוריה של אז, איך העולם לא לומד, אבל ככה זה היה אז. אפשר לומר שהיו תבוסתנים... בוודאי צ'מברליין וכל אלו שהיו , בסופו של דבר המלחמה פרצה במלוא עוזה. נהרגו ]בכל מדינות אירופה בה מיליונים, ולדאבוננו שישה מיליון מאחינו בני ישראל נהרגו במלחמה - באוגוסט, היה רעש גדול 23 -השואה. שמונה ימים לפני תחילת המלחמה, ב בעולם. נחתם הסכם בין גרמניה לבין רוסיה. הסכם 'ריבנטרופ - מולוטוב'. ריבנטרופ היה שר החוץ של גרמניה, ומולוטוב היה שר החוץ של רוסיה. עד אז התקווה של העולם הייתה שהיטלר ימ\"ש יחשוש ממלחמה, שהרי מצד אחד, יש לו את אנגליה צרפת וכל המערב, מהצד השני, יש לו את רוסיה. הוא לא יוצא למלחמה מפנים ומאחור, אבל ברגע שעשה הסכם שלום עם רוסיה, שהייתה האויבת הכי מושבעת שלו, מימין לשמאל ממש, מקצה לקצה, העולם הבין שהולכים מהר מאוד לקראת מלחמה. ואכן לאחר שמונה ימים היא פרצה. בהסכם שהיה בין גרמניה לבין רוסיה, היה נספח סודי בן עמוד אחד, שהם חתמו ביניהם. בנספח הזה הם חתמו, שגרמניה תפלוש לפולין מצד אחד ותכבוש אותה, ולאחר מכן רוסיה תפלוש לפולין מהצד השני וכך הם יחלקו ביניהם את פולין. וככה זה היה באמת. הם חילקו ביניהם את פולין. לאחר כמעט שנתיים, גרמניה הפרה את ההסכם ופלשה לרוסיה, ובין היתר היא גם כבשה את החצי השני של פולין, שכלל אז את המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה, אסטוניה. בליטא היה את עולם הישיבות. הרבה ישיבות חשובות היו בליטא. ובפולין, גם כן היו הרבה חסידויות וישיבות, לדאבוננו היו שם כמעט שלושה מיליון יהודים שנהרגו בשואה. ולצערנו כמעט כל אלו שהיו תחת הכיבוש הנאצי לעילוי נשמת ר' מרדכי בן רינה אשכנזי - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il פסח כשר ושמח חן מקום על | למה חג הפסח נקרא בשם חג המצותנושאי השיעור: לשאול את | ליל הסדר – ליל האמונה| המביט לארץ ותרעד| יושביו ליל הסדר – שלימות הגוף והנשמה | !עצמינו למההשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' ח' ניסן תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי295 גליון .התקשו מאוד לברוח לעומת זאת, בצד השני שהיה תחת השלטון של רוסיה, שם היו הרבה אפשרויות של יהודים לברוח. והרבה יהודים הספיקו לברוח לפני שגרמניה כבשה את החלק הזה. ישיבת 'מיר' למשל, ברחו לשנחאי בסין והיו שם ארבעת אלפים בחורי ישיבות שהצליחו להינצל. והם היו שם בכל התקופה של מלחמת העולם והם סבלו שם הרבה מאוד, אבל הם ניצלו. היו יהודים בארצות הברית שרצו לשלוח להם כסף, וזה לא היה פשוט בזמן מלחמה לעשות את זה. קראתי באיזה ספר על רב אחד שהיה בארגנטינה, הרב אהרון גולדמן, שהיה גדול בתורה וחיבר שו\"ת 'דברי אהרון', יש לי את הספר שלו. והוא היה מנהיג של היהודים בארגנטינה. והוא היה צינור, כלי שרת, להעברת הכספים מארצות הברית, הוא הצליח למצוא את הדרך להעביר ליהודים שם. אם לא הוא הם היו מתים ברעב. כאמור היהודים בליטא ניסו לברוח, הרבנים שהיו שם באותה תקופה הורו ליהודים שם, שכל יהודי שיש לו אפשרות לברוח, שיברח מיד. אחד המנהיגים הגדולים שהיו אז בליטא היה הגאון הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק. הוא היה הרב של בריסק, הוא היה גדול מאוד בתורה, וגם הוא - סידרו לו דרכון, ויזה, והוא הצליח לברוח, והצליח להגיע לירושלים עיר הקודש. הוא חי בירושלים והיה המנהיג הגדול של היהדות החרדית בירושלים. כאשר הוא יצא לדרך, כל בני העיר ידעו שהרב מתכוון לנסוע, ביום ראשון, ובמוצאי שבת התאספו כל הציבור לבית הכנסת הגדול בבריסק כדי להיפרד מהרב. כולם הגיעו שבורים ורצוצים, עצובים מאוד מאוד. אף אחד לא ידע אם יצליח לברוח ולהישאר בחיים, והנה נוסף על כך שגם הרב הנערץ עוזב. כשהם באו לבית הכנסת ראו את הרב מבריסק כשהוא יושב שם שבור ורצוץ. היה קשה לו להיפרד מאנשי העיר. ואז קם אחד האנשים ואמר לו: \"רבינו, מילא אנחנו, אנחנו עצובים בגלל שאנחנו נשארים פה. אבל אתה, ברוך השם, אתה עוזב את בריסק, שזה המקום הכי גרוע בעולם, ואתה הולך לירושלים עיר הקודש, שזה המקום הכי טוב בעולם\"! כששמע זאת הרב מבריסק, פרץ בבכי ואמר: \"לא, זה לא נכון, אני נולדתי וגדלתי פה בבריסק, אני הייתי רוצה להישאר בבריסק, אני אוהב את בריסק\"! כולם שמעו והתפלאו מאוד. איך ייתכן שהרב מבריסק כך מדבר על בריסק?! הוא כל כך אוהב את בריסק - עיר של גויים?! ואז הרב מבריסק הסביר להם כך: \"בואו נסתכל בניסיונות של אברהם אבינו. אחד הניסיונות: \"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך\". הקדוש ברוך הוא מצווה על אברהם לעזוב את ארץ מולדתו. ובואו נחשוב, מה היה לאברהם בארץ מולדתו? היה לו אבא ששונא אותו, כל המשפחה שונאים אותו, כולם עובדי עבודה זרה. 'אברהם העברי' - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר השני לכן הוא נקרא 'עברי', כולם לא מדברים איתו. אבא שלו אף נתן אותו לנמרוד שישרוף אותו באש. והנה הקדוש ברוך הוא אומר לו: 'לך לך' – מה היה על אברהם לומר?! תודה רבה, ריבונו של עולם! הרי זה מה שרציתי! אבל אנחנו רואים שזה לא כך. אנחנו רואים שזה היה ניסיון לאברהם אבינו. זה אחד מעשרה הניסיונות. למה זה נקרא ניסיון?! אמר להם הרב מבריסק: \"אדם שנולד במקום מסוים, גדל במקום מסוים, יכול להיות שהמקום לא טוב, יכול להיות שרע לו מאוד שם. אף על פי כן, קשה לו לעבור למקום אחר\". והוסיף להם הרב מבריסק: \"גם אצלי זה כך. קשה לי לעזוב את בריסק, אני רגיל אליה כל השנים\". באמת, שכאשר קוראים על כל המאורעות שהיו לעם ישראל גם בזמן השואה, וגם בכל מיני מאורעות שהיו בספרד, ובכל מהלך הדורות, הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמינו, למה לא ברחו?! למה נשארו במקום שחיו בו?! והתשובה לכך, זה לא כל כך פשוט לאדם לקום ולעזוב מקום שהוא ומשפחתו גרים בו, גדלו בו, התחנכו בו, התרגלו לאווירה מסביב. זה קשה מאוד! ובאמת, כך אומרים חז\"ל \"חן מקום על יושביו\", אנשים גרים במקום מסוים, הם אוהבים את המקום הזה. ג. המביט לארץ ותרעד אני רגיל לנסוע בעולם. ברוך השם שכבר הרבה זמן, כבר כמעט שנה, שלא נסעתי לשום מקום. אבל אני אומר לכם, אני מגיע למקומות, פנמה , אולי אפילו 35- ל30 למשל, יש לנו בכולל אברכים מפנמה. בפנמה יש בין מעלות צלזיוס כל ימות השנה. חם מאוד. אין יום שלא חם מאוד שם. 40 ,זה נמצא בין שני אוקיינוסים, אז מזיעים מאוד. יש שם לחות נורא ואיום אין דבר כזה בעולם. בכל יום יורד גשם, שעה-שעתיים, וזה מתייבש מהר מאוד, וכל האוויר מלא אדים וריח לא כל כך נעים. אני לא רוצה לפגוע באנשים מפנמה... אבל אני לא הייתי מציע לאף אחד ללכת לגור שם... אבל הנה יש לנו כאן אברכים שבאים מפנמה, והם לומדים פה, ובחגים הם נוסעים לפנמה. ואיך שהם מחכים לזמן שיוכלו לנסוע לפנמה! הם אוהבים את פנמה! ואני שואל, מה אתם אוהבים את פנמה?! מה יש לכם לעשות שם?!... גם ניו יורק למשל, מי שמכיר את ניו יורק בחורף, יש שם הרבה ימים שקר שם מאוד. זה לא ירושלים. יורד שם שלג שנהיה מהר קרח, וסכנת נפשות לדרוך על השלג. בתי החולים שם מלאים באנשים עם שברים בידיים מעלות 15-וברגליים וכיו\"ב בגלל שנפלו בשלג. הטמפרטורה יורדת שם ל מתחת לאפס, כל שנה ככה זה לכמה ימים בשנה. פעם הייתי שם כשהיה מזג אוויר כזה, וזה היה נורא ואיום, לבשתי מעיל והתעטפתי ורק לצאת מהבית למכונית זה היה נורא ואיום. ובשבת צריך ללכת ברגל לבית הכנסת, ייסורים קשים ללכת לבית הכנסת בסך הכל, ממש כך. פעם הייתי שם לפני כמה שנים, ואז הודיעו שיש סופה גדולה 'סנדי' - קוראים לזה. ואני בדקתי ואמרו שזה לא יהיה בניו יורק. אחר כך אמרו שעות היא תגיע לניו יורק\". אם ככה, צריך 48 ששינו את התחזית, ותוך לברוח. מיד פניתי לסוכן הנסיעות שלי, ואמרתי לו: \"שיסדר לי מיד טיסה, אני רוצה לנסוע\". אבל הוא אומר לי: \"אני מצטער, החברות כבר הפסיקו לטוס, סגרו את שדות התעופה, איחרת את המועד\".... נאלצתי להישאר שם, ומה אני אגיד לכם?! פלאי פלאים, זה היה מאוד מעניין, מה רבו מעשיך ה', ראינו עצים ענקיים איך שהם זזים, עפים ברוח מתנודדים, עד שהם נופלים, עץ אחרי עץ. סגרו את כל הרחובות הגדולים. היו בתים שנפל עליהם עץ ושבר את הבית. הבתים שלהם עשויים בעיקר מעץ. הרחובות היו מלאים חוטי חשמל שנחתכו. זה היה מפחיד לראות - אני לא יודע למה בבית [ .את זה. ובכל האזור שהייתי לא היה חשמל .]...'שאני גרתי כן היה חשמל, ב\"ה, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם היינו מארגנים שמה מניינים בבתים. כל השכנים עשו טלפונים אחד לשני והצטרפו יחד לאחד הבתים והתפללו שם. והיה צריך מאוד להיזהר לא לדרוך על חוטי חשמל, היה קשה מאוד להגיע מבית לבית. הכל היה חסום, אפילו אמבולנסים לא יכלו לנסוע. הכל היה משותק. הים עלה על גדותיו, הגיע במרחק גדול מאוד ליבשה ושטף את הבתים. היו אנשים שניצלו בנס, והיו גם אנשים שמתו. איום ונורא. ראינו פה את הכח של הקדוש ברוך הוא: \"המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו\", איך הקדוש ברוך הוא במאמר פיו, משנה סדרי בראשית, רואים את העוצמה, את הכוח של השם יתברך. מצד שני, אחר כך חשבתי, תראו את המסכנים האלו. אני במקרה הייתי שמה, אבל הם גרים שמה. יש פעמים שאני בא לניו יורק וקר מאוד, אני סופר את השעות מתי סוף סוף אני כבר יוצא מפה. כשאני מגיע לשדה התעופה, אני אומר: \"ברוך שפטרנו\". ממש ככה. אבל מה? כל העשירים הגדולים גרים בניו יורק. איפה טראמפ גר כל השנים? בניו יורק... כולם ככה, הם אוהבים את ניו יורק. למה?! חן מקום על יושביו. אנשים נולדו שמה, גדלו שמה, הם אוהבים את המקום, הם לא יחליפו את ניו יורק בשום מקום אחר. אני רואה את האברכים כאן בארץ, יש אלפים של בחורי ישיבות ואברכים שבאים דווקא מהאזור הזה של ניו יורק, לייקווד, ובבין הזמנים הם נוסעים. ובקיץ אתם חושבים שזה יותר טוב שמה?! גם כן יש שם חום נורא ולחות, יותר גרוע מתל אביב. ואנשים גרים שמה, כי חן מקום על יושביו. ככה הקדוש ברוך הוא הטביע בבריאה. ד. בחיפזון יצאת ממצרים נחזור לדברי המהר\"ל, עם ישראל נולדו במצרים, הם גדלו במצרים, הם אמנם היו עבדים, אבל באמת הם נולדו למצב כזה, הם לא הגיעו ממצב אחר. הם נולדו עבדים וגדלו כעבדים. והנה בשנה האחרונה, לפני שהם יצאו ממצרים, הם כבר לא היו עבדים, ישבו בארץ גושן, והתחילו המכות ,על מצרים, עם ישראל יושבים ורואים איך הקב\"ה מכה את מצרים: דם צפרדע, כנים וכו', הם מסתכלים ורואים בעיניהם את הניסים של הקדוש ברוך הוא. \"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' – לשון יראה, יראת שמיים - ויאמינו בה' ובמשה עבדו\". איזה יופי זה לשבת ולראות ניסים ונפלאות של הקדוש ברוך הוא. הניסים מרוממים את האדם. והנה בא משה רבנו, ופרעה אומר להם: \"קומו צאו מתוך עמי\" – פרעה מגרש אותם. ומשה רבנו אומר לו, אנחנו מחכים לבוקר, אנחנו לא יוצאים כגנבים בלילה. ובבוקר משה רבנו אומר לעם ישראל עכשיו יוצאים ממצרים. כשאדם נוסע לחוץ לארץ לכמה ימים, לשבוע או עשרה ימים, הוא אורז מזוודה, הוא חושב כמה בגדים הוא צריך, איזה דברים הוא רוצה לקחת איתו צידה לדרך, בשביל לארוז זה לוקח זמן. ואם הוא לוקח את אשתו איתו, אז כבר שלושה שבועות קודם מתחילה כבר לארוז... ובדרך לשדה התעופה היא נזכרת מה היא שכחה... זה דרך העולם. וגם הנסיעה במטוס עצמה, איך נוסעים היום?! על כמה שעות נסיעה כל אחד מברר איפה הוא יישב, ואם הכסא יוכל יהיה להישען, וכשהם מגיעים כמה עייפים, הם לא מסוגלים, טסו הרבה שעות מסכנים, עייפים. וזה בנסיעה לזמן קצר. בואו ונשווה את זה לעם ישראל כשיצאו ממצרים, הם לא יצאו במטוסים, לא במכוניות, מקסימום על חמורים. הם יוצאים עם הילדים, עם הנשים, כל המשפחה, 'בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו', כולם יוצאים ממצרים. ולאיפה הם הולכים? למדבר! הם יוצאים לצמיתות, 'כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'. ההיגיון אומר שעם ישראל היו צריכים לבוא אל משה רבינו ולהגיד לו, משה, אתה רוצה שנצא ממצרים, לצאת מעבדות לחירות, זה דבר גדול מאוד, אבל לא לצאת מעבדות למוות! אתה רוצה להרוג אותנו?! לאן אתה לוקח אותנו?! איפה האחריות?! תן לנו זמן להתארגן עם הנשים והילדים, לארוז, להתארגן, להכין אוכל. היום נוסעים במטוס, לא צריך אוכל, יש השגחה מהודרת במטוס, רק תזמין ותקבל אוכל כשר למהדרין, טעים וטוב, ופה, כלום, אין צדה לדרך, אין כלום, הם לא יודעים לאיפה הולכים, כמה זמן זה ייקח, וכי הם יודעים שזה הולך להיות ארבעים שנה?! בנוהג שבעולם היה עליהם להגיד למשה רבינו, יש לך 'וייז' שיראה לנו דרך איפה הולכים?!... שנדע מה המסלול, מה התוכנית, ככה, קמים ויוצאים?! הם היו צריכים לדרוש ועדת חקירה ממלכתית נגד משה רבינו... אבל מה עשו עם ישראל: \"וַיֹּאפּו אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הֹוצִיאּו מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַּצֹות כִּי ֹלא חָמֵץ\". הם אופים מצות, אין לחם, אין זמן לעשות לחם, כמה הפרש יש בין חמץ לבין מצה? שמונה עשרה דקות – וגם את הזמן הזה הם לא המתינו! והם אופים מהר מצות, 'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם', והולכים אחרי משה רבינו. כל עם ישראל, ככה הם יצאו ממצרים, בלי שום דיבור, בלי שום תלונה, הולכים אחרי משה רבינו. כולם יוצאים ביד רמה. ה. נאמנות מוחלטת רבותיי, אני לא לחינם מפרט לכם כל כך, ואני מתאר את הדברים כאילו שזה קרה עכשיו. אנחנו צריכים ללמוד מזה מוסר על עצמנו. עם ישראל היו בקושי נורא, במצוקה נוראה, אבל הם לא חשבו אפילו לרגע, והלכו אחרי משה רבינו. הם הראו נאמנות מוחלטת לקדוש ברוך הוא, ה' אמר שיוצאים עכשיו, אז יוצאים עכשיו! אין שאלות! אין קושיות! אם כן אומר המהר\"ל מפראג, המצות זהו לב העניין של פסח. עם כל הכבוד לחירות ולעצמאות שלנו ולקבלת התורה, הכל מתחיל ונגמר בנקודה הזאת של אמונה בבורא עולם, לא סתם אמונה אלא אמונה מושלמת, אמונה תמימה. הקדוש ברוך הוא אמר לצאת, אז יוצאים. לא שואלים שאלות. ו. לך לך מארצך בדומה לכך מצינו אצל אברהם אבינו. יש מסבירים שהניסיון של אור כשדים היה, שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם \"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך\" – הקב\"ה לא אמר לו להיכן הוא הולך, אלא קודם כל שיצא, ואברהם אבינו עמד בניסיון. כך גם היה עם עם ישראל, הקדוש ברוך הוא מוציא אותם, והם לא יודעים לאן הם הולכים, כמה זמן זה ייקח. הם יודעים שהמטרה היא ארץ ישראל, והם יודעים שזה רחוק, אבל הם יוצאים.ז. זכרתי לך חסד נעורייך אם נתבונן, נבחין שלאחר שעם ישראל חטאו בסוף תקופת בית ראשון, כשהאמונה שלהם ירדה לצערנו, והם עבדו עבודה זרה, הקדוש ברוך הוא שלח את ירמיהו הנביא להודיע להם שהוא גוזר עליהם גלות קשה, גלות (שם, טו) הקדוש ברוך הוא הודיע (ירמיה א, יד). בבל. \"מצפון תיפתח הרעה\" \"הנני קורא לכל משחות ממלכות צפונה, נאם ה', ובאו ונתנו איש כיסאו פתח שערי ירושלים\" – ירושלים הולכת להיחרב! אבל הנביא מסיים את : \"ויהי דבר ה' אלי לאמר, הלוך וקראת (שם ב, ב)הנבואה שלו מייד לאחר מכן באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה\". הקדוש ברוך הוא זוכר את המעשה הנפלא הזה, את הנאמנות הזאת שהיינו נאמנים לו כשיצאנו ממצרים, כשהלכנו בלי שאלות. \"חסד נעורייך\", \"אהבת כלולותייך\" - הכל מתחיל ונגמר באמונה בהשם יתברך. לכן, אומר המהר\"ל, הקדוש ברוך הוא קרא לחג הזה, 'חג המצות', זה שם של חיבה כלפי עם ישראל! הקב\"ה אומר לעם ישראל: \"בניי, אני זוכר למה אכלתם מצות, אני זוכר מאיפה באו המצות, זכרתי לך חסד נעורייך\"! המצות באו בגלל האמונה שלכם, בגלל הנאמנות שלכם אל בורא עולם. ח. תשאל את עצמך - למה! ליל הסדר זה לילה של אמונה. אמנם יש לנו מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום, בבוקר וגם בערב. אבל בליל הסדר זה לא רק לזכור, אלא יש מצוות עשה מן התורה נוספת, לספר ביציאת מצרים. לדבר כמה שיותר על הניסים והנפלאות של הקדוש ברוך הוא. הסיבה לכך היא, שאנחנו צריכים לחזק את האמונה שלנו, את הנאמנות שלנו לבורא עולם. : \"כל (מב, ח)במציאות, כל יהודי עובר חיים לא פשוטים. כתוב בתהלים משבריך וגליך עליי עברו\", איזה חיים קשים עבר דוד המלך! כל מי שקורא את הסיפור של דוד לא יכול שלא לבכות על כל הצער שציערו אותו, כמה הוא עבר בימי חייו, כמה הוא היה נרדף. אבל דוד המלך שר אל הקדוש ברוך הוא, והוא ממשיך לעבוד את הקדוש ברוך הוא, הוא כתב לנו את ספר תהילים, שגם אנחנו, כשאנחנו נמצאים בצרה, אנחנו מתחברים אל הקדוש ברוך הוא על ידי ספר תהילים. אבל הנקודה החשובה שצריך לדעת, שגם כשאדם עובר ניסיונות, צריך תמיד להישאר נאמן לקדוש ברוך הוא. הרי יש לפעמים שאדם מקבל דברים טובים, ולפעמים דברים שנראים בעיניו שהם לא טובים. כשאדם מקבל דברים טובים, אנחנו אף פעם לא שמענו מישהו שפתאום הוא קיבל הרבה כסף, ויש לו אישה טובה, ויש לו ילדים טובים, שהוא יעמוד וימרר בבכי, \"ריבונו של עולם, למה?! למה נתת לי?!...\" איזו שאלה זו?! אם הקדוש ברוך הוא נתן לי סימן שזה מגיע לי... אם לא לי אז למי הקדוש ברוך הוא היה נותן?!... אני הכי טוב בעולם! מגיע לי! מצד שני, כשאדם מקבל דברים שנראים בעיניו לא טובים, איך כתוב \"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' (משלי יט, ג): הפסוק שאמר שלמה המלך יזעף ליבו\" - מה זאת עשה אלוקים לנו?! ריבונו של עולם, למה?! תשאל את עצמך - למה! ט. לברך על הרעה כמו על הטובה חז\"ל אומרים, \"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה\". 'כשם' היינו אותו הדבר. מה הפירוש? הרי בוודאי שחז\"ל אינם מתכוונים שאדם שקיבל רעה צריך להיות שמח כמו אדם שקיבל טובה. אבא שלו נפטר ח\"ו וכי הוא יקום וירקוד כמי שנולד לו בן?! בוודאי שלא. אנחנו לא מסוגלים לזה. אלא שכשקיבלת את הטוב, קיבלת את זה כמות שהוא, לא שאלת שאלות, רצית את זה, באותה הדרך יש לנהוג כאשר מברכים על הרעה, שגם כאשר אומר \"דיין האמת\", תגיד את זה בלב שלם! זה רצון ה'! אנחנו לא יודעים חשבונות של הקדוש ברוך הוא, אנחנו באמת לא יודעים כלום. לפני כמה שנים, היה בחור אחד שהוא קרוב משפחה שלי, היה נשוי עם אחיינית שלי, והוא גדל בקיבוץ לא דתי בכלל, אין להם אפילו יום כיפור. והבחור הזה חזר בתשובה והתחזק מאוד מאוד, ועזב את הקיבוץ, הוא היה ביחסים מאוד טובים עם המשפחה שלו, אבל הוא עזב אותם והלך לישיבה ללמוד תורה. ואז הוא הכיר את האחיינית שלי והתחתנו, והיא נכנסה להיריון, ואז פתאום בלילה אחד הוא ישן, ולא קם! נורא! הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ההלוויה הייתה בקיבוץ, וההורים שלו היו שבורים מאוד מאוד. והאבא שלו רצה לדבר בלוויה, והוא אמר שהוא שואל שאלה את הקדוש ברוך הוא: \"ריבונו של עולם, למה? למה עשית את זה? מכל המשפחה רק הוא היה דתי. כולם היו לא דתיים. ודווקא אותו לקחת?! דווקא אותו שחזר בתשובה?! הוא שאל בכאב. כולם יכולים להבין אותו. אחרי שהוא סיים לדבר, ביקשו ממני לדבר, ודיברתי בשבחו של הנפטר, ואז אמרתי ששמעתי את השאלה הכואבת שהאבא שאל, \"ריבונו של עולם, למה?! ואני אמרתי שם: \"אני רוצה להשיב לך תשובה חד משמעית, תשובה ברורה מאוד מאוד, אנחנו לא יודעים למה! הקדוש ברוך הוא לא מינה אותנו לדוברים שלו, הוא לא מודיע לנו ולא מתייעץ איתנו ולא שואל אותנו! אם הקדוש ברוך הוא עשה כף, עלינו לקבל את זה באהבה! אנחנו לא יודעים כמה שנים הקדוש ברוך הוא קוצב לאדם, זה חי הרבה וזה חי קצת, אנחנו לא יודעים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא, כל נשמה ונשמה למה היא באה לעולם, מה היא צריכה להשלים בעולם הזה, אנחנו לא יודעים. אבל מה שנשאר לנו לעשות זה כל עוד אנחנו חיים, צריכים לעשות חשבון נפש, לדעת שאנחנו לא נחיה לעד, עוד מעט אנחנו נמסור דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא. י. לבדוק את עצמינו בכל דבר צריכים לשאול את השאלה למה, אבל לשאול את עצמנו. אם אדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא נתן לו דבר של עונש, אז הוא צריך לבדוק את עצמו, לבדוק למה הקדוש ברוך הוא עשה לו את זה. הגמרא מספרת על רב הונא שהיה עשיר גדול, היה לו יקב שלם של יין. והנה יום אחד הוא מגיע ליקב והוא מריח ריח רע, הוא בודק והוא רואה שארבע מאות חביות של יין החמיצו, כל היין התקלקל. והוא נעשה עני, הוא פשט את הרגל. רב הונא ישב בבית שלו עצוב מאוד, הוא היה גדול הדור, תלמיד חכם שכל כולו תורה ויראת שמיים, שום דבר בעולם הזה לא מעניין אותו, חוץ מתורה ויראת שמיים, ובאו אליו התלמידים שלו ואמרו לו בעדינות \"רבינו, כשאדם קורה לו דבר כזה, הוא צריך לעשות חשבון נפש. צריך לבדוק\". ורב הונא נעלב מאוד מהדבר הזה ואמר להם, תגידו לי, אני חשוד בעיניכם שאני עושה עבירות?! והם ענו לו, וכי הקדוש ברוך הוא חשוד בעיניך שהוא נותן סתם לאדם דברים?! ורב הונא השיב להם: אתם צודקים! בוודאי זה בא בגלל עוונות שלי, אבל תעזרו לי, חיפשתי ולא מצאתי! ואז הם אמרו לו שהם באמת יודעים שיש בו משהו לא בסדר, שהיה אחד שהיה עובד אצלו, והוא היה מוריד לו מהמשכורת בכל פעם. אבל רב הונא השיב להם, הייתי מוריד לו מהמשכורת, כי תפסתי אותו כמה פעמים שהוא גונב ממני! הייתי לוקח ממנו את מה שהיה מגיע לי! אמרו לו תלמידיו: וכי אתה עושה על דעת עצמיך?! תתבע אותו או תפטר אותו, אבל לא לקחת לו! אמר להם רב הונא, אתם צודקים, אני מתחייב לפצות אותו! ורב הונא פיצה אותו. אומרת הגמרא, שיש אומרים שנעשה נס והחומץ חזר ונהיה יין, ויש אומרים שלא היה נס אלא החומץ התייקר ומחירו עלה כמו יין! כנראה היה מחסור בחומץ, ורב הונא לא הפסיד כלום. הגמרא מספרת את הסיפור הזה ללמד אותנו מוסר שאין דבר כזה, \"אני לא אשם\". אם קיבלת, אתה אשם! אם הקדוש ברוך הוא הביא לך את זה, אז זה מגיע לך! אמנם לאדם חולה אנחנו אומרים רפואה שלמה, ולכאורה אולי היינו צריכים להגיד לו, \"מגיע לך\"... אבל אנחנו לא נגיד לו את זה, זה לא יפה ולא מנומס, אבל הוא לכשעצמו צריך לחשוב, אם הקדוש ברוך הוא הביא לי, אני צריך לחשוב למה, ואם זה אדם צדיק, אז הייסורים שהוא מקבל, זה להוסיף לו שכר או כל מיני חשבונות יש לקדוש ברוך הוא, אבל העיקר, הוא הנאמנות אל הקדוש ברוך הוא. אם הקדוש ברוך הוא עשה, ככה צריך להיות. אנחנו נאמנים אליו ולא מהרהרים אחר מידותיו. יא. הניסיון של אברהם בקבורת שרה הנה אברהם אבינו, חז\"ל אומרים שהשטן שהוא מקטרג תמיד, לא מצא שום קטרוג על אברהם אבינו רק טוב, והוא סיפר לקדוש ברוך הוא שהוא הסתובב בעולם, והוא לא מצא אחד כמו אברהם, שהקדוש ברוך הוא אמר לו, \"קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתן את ארץ ישראל\", וכשהוא בא לקבור את שרה, הוא לא מצא קבר. והיה צריך לנהל משא ומתן עם עפרון כדי למצוא קבר. כל מי שעבר את זה, השם ירחם, אדם שמתו מוטל לפניו לפני הקבורה, אלו השעות הכי קשות! הצער הוא נורא. ומה שאדם רוצה לעשות בשעות כאלו זה רק לבכות. והנה על אברהם אבינו נאמר, \"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה\", הוא רוצה לבכות, אבל אין קבר, הוא צריך לקנות עכשיו קבר, צריך לנהל משא ומתן, עפרון רוצה ארבע מאות שקל כסף. אברהם אבינו היה יכול לעמוד ולומר, \"ריבונו של עולם, למה? הבטחת לי את הארץ! אבל זה לא עלה לו אפילו במחשבה - \"לא אהרהר אחר מידותיך\" - אפילו במחשבה! אם הקדוש ברוך הוא רוצה שזה יהיה כך, אני מקבל באהבה את גזירתו של הקדוש ברוך הוא! יב. קללתו מרובה משל חבירו לצערנו, אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של גזירות. כל השנים בארץ ישראל אנחנו סובלים נורא ואיום מהערבים, מכל השכנים שלנו, רוצחים בנו, אין לך יום שאנחנו לא שומעים בו שוד ושבר, וכשאנחנו חושבים מה קרה שם ביום שמחת תורה, רק במסיבה לבד, ביום אחד, נהרגו ארבע מאות איש! ועוד ארבעים וארבע נחטפו, נורא! וכמה חיילים ושוטרים נהרגו, וכמה אחינו בית ישראל, יהודים באופקים בשדרות ובכל המקומות באזור, הייתה קבוצה שלמה של אנשים זקנים שעמדו ברחוב בשדרות, והם באו והרגו את כולם, מגדול עד קטן! כולם בתוך דקות באכזריות נוראה! זקנים את כולם הם הרגו. 80-90 בגיל הקדוש ברוך הוא נתן אותנו בידי עם זר, אנחנו סובלים, אבל המחשבה שלנו שצריכה להיות כל הזמן היא, שאנחנו לא יודעים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא, אבל אנחנו צריכים להיות נאמנים אליו. יג. ליל הסדר לכן, על כל אחד מאיתנו לשים לב על ליל הסדר. ליל הסדר הוא משלב את הגוף ואת הנשמה. מצד אחד, יש מצוות שצריך לעשות אותן על ידי פעולת אכילה: אכילת מצה, אכילת מרור, אכילת כורך, שלחן עורך, לשתות ארבעה כוסות. מצד שני, יש דברים ששייכים רק לנשמה, לספר ביציאת מצרים. יהודי הוא שילוב של גוף ונשמה. מצד אחד, מצוות התלויות בגוף, רק בגוף שלנו אנחנו יכולים לקיים אותם, הנשמה לבד לא מספיקה. מצד השני, הגוף לבד, גם כן אינו מספק, צריך את הנשמה. ואין כמו ליל הסדר של שילוב גדול של גוף בנשמה. לכן, כדאי שכל אחד ישתדל לעשות מהר את ההכנות במוצאי שבת, כדי להתחיל את הסדר ולא להתאחר, יש לנו ילדים קטנים. הסדר זה לילה מאוד מרכזי שמחדיר בהם את האמונה. זה מגיע אחר כך לאורך ימים ושנות חיים של האדם. הסדר מעצב את הנשמה ואת הרוחניות של האדם. אני זוכר, שכשהיינו ילדים קטנים, הייתי מצפה לו אולי חודשיים לפני פסח... הייתי מתחיל לספור את הימים, מתי סוף סוף יהיה ליל הסדר? זה היה לילה יפה כל כך. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה יושב, והיה אומר את ההגדה, והיה נותן לכל אחד מבני הבית לקרוא קטע מההגדה, והיה מפסיק אחרי כל קטע ומסביר, היינו שרים ביחד, והיה קורא לקטנטנים ומספר להם על יציאת מצרים, היה מדבר עם הבחורים הגדולים על יציאת מצרים, זה היה עצום, הוא היה משקיע הרבה זמן בהגדה של פסח. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, להשקיע בזה את כל הכוח שלנו, לחזק את האמונה, ואז אחרי זה אנחנו אוכלים מצה ומרור, וכך הגוף והנשמה שלנו משלימים זה את זה בלילה הזה. ומי שיכול אחרי כן ללכת ולשבת ולהמשיך לספר ביציאת מצרים, כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח. יהי רצון שנזכה בקרוב בקרוב, שכל החטופים יחזרו לביתם, כל החיילים שלנו יחזרו לביתם, כל עולם הישיבות בעזרת השם ישבו ויעסקו בתורה יומם ולילה, ונזכה בעזרת השם לגאולה שלמה. אני רוצה לברך את כל מאזיני רדיו \"קול ברמה\", שמשתתפים איתנו בשיעור"},{"filename":"296.pdf","content":"296 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ב ניסן תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת שמיני מילי דהספידא שנשא מרן הראשון לציון שליט\"א אחרי מיטת מרן ראש הישיבה רבינו מאיר מאזוז זצוק\"ל לע\"נ מרן ראש הישיבה רבי מאיר נסים בן כמסאנה מאזוז זצוק\"ל בפתח הדברים סיפר חתנו הדגול של מרן ראש הישיבה זצוק\"ל הרה\"ג רבי ליאור כהן שליט\"א שלפני שהרדימו את מרן זיע\"א הוא עסק בתשובתו של מרן הראש\"ל שליט\"א בענייני ערב פסח שחל בשבת, ואלו היו ד\"ת האחרונים שעסק בהם בחייו. ת. נ. צ. ב. ה. א. מורי ורבותיי, מרן זכר צדיק וקדוש לברכה ביקש שלא יספידו אותו. ענוותנותו הגדולה הביאה לידי כך שהוא לא רצה שיספידו אותו. אבל רבותיי, איך אפשר?! איך אפשר שלא להספיד את מרן רבינו מאיר מאזוז?! איך אפשר?! הוא ציווה שלא יספידו אותו, אבל הוא לא ציווה שלא נבכה, אז אנחנו נבכה! אנחנו נבכה! איך אפשר שלא לבכות?! על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו. אוי! אוי לנו! קול נהי מציון, איך שודדנו, נפלה עטרת ראשנו. אוי, על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם, משיב נפשי. אוי לנו, בעוונותינו נפלה עטרת ראשנו, שקעה השמש בצהריים. כמה אהבנו אותו, אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שבאה מכח התורה, אהבה שבאה מגדלותו העצומה בתורה. אבי מורי זכר צדיק וקדוש לברכה אהב אותו, הייתה ביניהם ידידות מופלאה, ידידות שהתחילה עוד עם אביו הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז הי\"ד. ומאז שמרן רבי מאיר עלה לארץ, נפשו נקשרה בנפש אבי מורי, ואבי מורי העיד עליו, שיש הרבה רבנים שאומרים שהם יודעים ש\"ס, אבל זו לא האמת. חוץ משניים שהוא הכיר שבאמת יודעים ש\"ס, אחד מהם היה מרן רבנו מאיר מאזוז. הוא היה בקי בש\"ס, בקי בעיון. רבותיי, אני קורא לכל התלמידים שלו, רבבות רבבות תלמידים ותלמידות בכל רחבי הארץ, מוסדות תורה, תלמודי תורה, ישיבות קדושות. הוא הנחיל לכם דרך בלימוד, דרך של עיון. אבי מורי תמיד היה מדבר על העיון שלו לא רק הבקיאות, 'עיון תוניסאי' הוא היה מגדיר אותו, עיון אמיתי, מרן רבינו היה מעיין אמיתי, מרן רבינו מאיר נלחם בשטחיות! הוא היה עמקן בכל סוגיא, בזכות העמקנות הזאת הוא היה יודע להביא ראיות לכל שאלה שדנים בה פוסקים, הוא היה יודע להביא ראיות. אני מבקש מכל תלמידיו: תמשיכו את דרכו! תלמדו בעיון אמיתי! מרן רבינו מאיר מאזוז ברוב ענוותו היה מהנעלבים ואינם עולבים, הוא סבל בחייו הרבה ייסורי גוף וגם ייסורי נפש נוראים, ובכל הזמן הזה הוא לא פסק מלעבוד את הקדוש ברוך הוא באהבה, מלשקוד על דלתות התורה. נמשיך כולנו להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שיתקיים בנו הפסוק \"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו\". רבותיי, אני רוצה להגיד הרבה תודה לאחים היקרים שברוך השם הקימו אימפריה גדולה של תורה, כאן ובכל רחבי הארץ, הגאון הצדיק רבי צמח שליט\"א, ואחיו הגאון המופלג הצדיק רבי רחמים שליט\"א - שהקדוש ברוך הוא יתמלא עליו רחמים וירפא אותו. תודה לבניו היקרים, לחתניו - הגאון הרב דיעי, הגאון הרב דקל כהן, ובמיוחד חתנו שסעד אותו וטיפל בו במסירות גדולה. ידידי הגאון הרב ליאור כהן. בעזרת השם, כולנו ביחד, נמשיך את דרכו, נמשיך את תורתו נמשיך ונזכה לראות אותו בקרוב, בתחיית המתים. אמן כן יהי רצון. לחמניות ממי| לחמניות מתוקות| ברכת המצה לאחר הפסח| מיהו חריף| מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"לנושאי השיעור: ברכת המופלטה | ברכת המצה לאחר הפסח| ברכת הפיצה| פירות שלא נרגש טעם המי פירות א. מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל רבותי, אני מתחיל היום את השיעור בכאב גדול על הסתלקותו של הגאון הגדול, מרן רבינו מאיר ניסים מאזוז זצוק\"ל. אני הכרתי אותו במשך עשרות שנים. אחרי שאביו, הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצוק\"ל נרצח ונהרג על קידוש השם, ורבי מאיר עלה לארץ. אביו היה דיין בבית הדין בתוניס והיה גאון גדול בתורה. הוא היה מתכתב עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכמה שאלות בענייני גיטין. אני זוכר שכשהוא נרצח הייתי עוד ילד קטן, וזה היה משבר נורא בכל הארץ, כאב גדול, רב חשוב כל כך נרצח על ידי ערבי בגלל שהוא יהודי. ואז כשרבי מאיר עלה לארץ הוא היה אברך צעיר ואאמו\"ר היה מעודדו ומחזקו הרבה מאוד, כל הזמן. ואז יחד עם אחיו, הם הקימו את הישיבה, וברוך ה', הוא זכה להעמיד הרבה תלמידים, וכל ימיו הוא נהג בענווה גדולה ובעמל גדול בתורה. מי שהכיר אותו מקרוב יודע שהוא היה מאוד חולה, וסבל הרבה מחלות קשות, כל החיים שלו. אבל בכל זאת, לא קרה פעם שבאנו לדבר איתו והוא לא היה מונח באמצע הלימוד. היה נותן שיעורים, והיה יודע להתאים את עצמו לציבור. הוא היה נותן שיעור בכל מוצאי שבת בשנים האחרונות, ומי שהכיר אותו יודע שהוא היה מתאים את עצמו אל הציבור, למשוך את ליבם לתורה ויראת שמיים. כך זה היה בשיעור הזה. מאידך, הוא יכול היה להקשות ולתרץ ולפלפל, הוא היה חריף ובקי ובכל זאת התאים את עצמו לציבור. ב. מיהו 'חריף' מה זה חריף?! אנשים טועים לחשוב שחריף זה רק מי שיודע להגיד סברות, אבל זה לא נכון. בקי זה מי שיודע, ככל שאדם יודע יותר הוא נקרא 'סיני'. הגמרא (הוריות יד.) אומרת: 'סיני ועוקר הרים - סיני עדיף', מה זה 'סיני'? שהוא את התורה כנתינתם מסיני, הוא יודע הרבה. הגמרא בחולין (קי.) מספרת על חכם אחד, רמי בר תמרי, שבערב יום הכיפורים היה באיזה מקום, ולא היה לו מה לאכול, אז הוא לקח כחל – העטינים של הפרה – וצלה ואכל. ובעיר הזאת נהגו שלא לאכול כחל, והביאו אותו לפני רב חסדא, והתחיל ויכוח ביניהם על כמה וכמה נושאים. ובכל נושא שהתווכחו הוא היה אומר לו תשובה במקום: \"הכי אמר רב יהודה אמר שמואל\". בכל דבר היה מביא לו מקור שההלכה צריכה להיות כך וכך. לבסוף הרב אמר לו: \"חזינא לך דחריפת טובא\" – אני רואה שאתה חריף הרבה! ואז אמר לו רמי בר תמרי: \"זה כשאני בגלות, אם אחזור למקום שבו אני גר – אני אהיה יותר ביישוב הדעת, ושם אראה לך את החריפות שלי\"... והנה, כל מי שלומד את הגמרא הוא לא רואה לכאורה שם איזו סברא של רבי חיים מבריסק, איזו למדנות, איזו חילוק, חידוש, פלפול, בסך הכל מה שרואים שם בגמרא זה תלמיד חכם שבקי בתורה באמת, ואומר את מה שהוא יודע, למה זה נקרא חריף?! שמעתי פעם ביאור מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שאדם שיודע להשיב דבר במקום על שאלה שנשאל, והתשובה כתובה במפורש, זה בקי. הוא זוכר הכל, הוא יודע שכתוב כך וכך. אבל לפעמים, שואלים שאלות שאין עליהם תשובה מפורשת, הוא צריך ללמוד את זה מנושא אחר, להביא ראייה מעניין אחר, לדמות דבר לדבר במהירות, זה נקרא 'חריפות', עליו אפשר לומר שהוא חריף מאוד. ג. מי יודע את הש\"ס מרן הגאון רבי מאיר מאזוז היה יודע את כל הש\"ס. אאמו\"ר אמר לי כמה פעמים, שיש הרבה אנשים שאומרים עליהם שהם בקיאים בש\"ס, אבל לא מיניה ולא מקצתיה. בקיאות ממש בש\"ס - יש מעטים מאוד. יש הרבה שלמדו את הש\"ס, אבל כאלו שיודעים את כל הש\"ס באמת על בוריו יש מעטים ממש. אאמו\"ר נקב לי בשמם של שניים שהוא הכיר, שלדעתו הם בקיאים ממש בש\"ס: הגאון הרב חיים קרייזווירט זצ\"ל שהיה רב באנטוורפן. שכשאבא דיבר איתו כמה פעמים בלימוד, הוא היה מגלגל את כל הש\"ס ממש. והשני, זה הגאון רבי מאיר מאזוז. אני הייתי נפגש איתו לעתים קרובות. בכל פעם שדיברתי איתו, כמעט כל השיחה הייתה בדברי תורה. היו כמה פעמים שבאתי לדבר איתו בענייני ציבור, וכשהיינו מתחילים לדבר תוך דקות היינו עוברים לדבר בדברי הלכה, שוכחים את עצמנו. והיו לפעמים עוד אנשים, וכולם היו יושבים ומחכים עד שנחזור לדבר בדברים האחרים. ושוב ושוב. פעם היה איזה עניין ציבורי שהלכתי אליו, ואנשים חיכו לשמוע תשובה, וזה לקח שעתיים, אמרו לי: \"מה, שעתיים לקח לך לדבר איתו על הנושא הזה?! אמרתי להם: \"מה פתאום שעתיים? זה לקח כמה דקות, אבל בכל פעם, שהיינו מתחילים, היינו עוברים ישר לדבר בלימוד! קושייא מפה, תירוץ משם, מה דעתך בזה, ומה דעת אביך בזה, ככה זה לקח הרבה זמן! כל כולו היה תורה, ספר תורה חי. נוסף על כל זה, תראו כמה הוא היה מגוון, כמה התורה שלו הייתה מגוונת. היום אמר הרב הראשי הרב קלמן בר שליט\"א, שמרן הגר\"מ מאזוז היה איש האשכולות ממש, פשוטו כמשמעו. וזה ממש כך, אתה מדבר איתו באגדתא - הוא יודע, במדרשי חז\"ל - הוא יודע, בתנ\"ך - הוא יודע, וגם ש\"ס כפי שאמרנו, הכול הוא היה יודע. בקי בכל מיני תחומים, כל מיני דברים שאחרים לא יודעים. בקי בקידוש החודש, בקי בדקדוק, בכל מיני תחומים, ממש כך. הפוך בה והפוך בה דכולא ביה. כך הוא היה כל החיים שלו. ד. הנעלבים ואינם עולבים אחד הדברים שהיו רואים אצלו, שהוא היה גם כן מהנעלבים ואינם עולבים. אני זוכר שהיו כמה פעמים שפגעו בתלמידי חכמים אחרים, הוא היה מדבר איתי כמה זה כואב לו שפוגעים בפלוני תלמיד חכם, איך אפשר לפגוע. אבל אף פעם, אף פעם הוא לא התלונן מילה אחת כשפגעו בו! הוא היה ממש מהנעלבים ואינם עולבים. אנחנו צריכים ללמוד מכל ההנהגה הזאת. אני חושב שהוא זכה ב\"ה להעמיד הרבה תלמידים שלמדו ממנו את דרך לימוד. ובעזרת השם, 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה:) תהיה המשכיות לתורה שלו על ידי התלמידים שלו, שהם פזורים בכל מקום ומקום. ויהי רצון שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן. השיעור היום יהיה לעילוי נשמת רבי מאיר ניסים בן כמסאנה רוח ה' תניחנו בגן עדן. דיברו איתי לפני שבת, שהערב בסיום השיעור אסע לבני ברק לישיבה כדי להתפלל עליו לרפואתו, ולצערנו לא זכינו. ה. פת הבאה בכיסנין אני רוצה לדבר עכשיו על ברכת המצה בכל ימות השנה. הגמרא במסכת ברכות פרק ששי עוסקת בכמה מיני מאכל, מתי מברכים עליהם 'המוציא' ומתי 'מזונות'. יש על זה כמה סוגיות שם. אחד הנושאים שנזכרים בגמרא זה פת הבאה בכיסנין, שמברכים עליה 'מזונות' ו'על המחיה', אלא אם כן קובע סעודתו עליה, שאז מברך 'המוציא' ו'ברכת המזון'. השאלה היא, מה נקרא פת הבאה בכיסנין? יש בזה שלוש שיטות בראשונים: ש'כיסנין' זה מלשון ]ספר הערוך ערך 'כסן' בשם רבינו חננאל[ יש שיטה כיס. דהיינו בצק ממולא בשקדים, אגוזים, סוכר, דבש וכיו\"ב. שאז זה לא פת, אלו דברים שאנשים אוכלים אותם לשם תענוג, ומברכים על זה 'בורא מיני מזונות'. , שפת הבאה ]רמב\"ם פרק ג מהלכות ברכות הלכה ט[ יש עוד שיטה בכיסנין זה שהבצק עצמו נילוש עם מי פירות, או תבלינים, סוכר, דבש שמן וכיו\"ב. שאם הטעם ניכר בעיסה מברכים על זה 'מזונות'. כאן יש הבדל בין הספרדים לאשכנזים, שצריך לשים לזה לב. אצל הספרדים מספיק שהטעם ניכר בעיסה כדי לברך עליו מזונות, ואם אדם לא יודע אם הטעם ניכר או לא, שייקח חתיכה קטנה, ילעס קצת ממנה ויפלוט. כדי שלא יכנס לחשש של נהנה מהעולם הזה בלא ברכה. וכך יוכל להבחין אם יש בה מתיקות. לעומת זאת לאשכנזים, אפילו אם מרגישים מתיקות זה לא מספיק, וכדי שברכתו תהיה מזונות זה צריך שתהיה ממש מתיקות גדולה, כדי שיברכו עליה מזונות. ו. חלות מתוקות פעם הייתי בחוץ לארץ, התארחתי בשבת בצהרים אצל רב אשכנזי, כשהוא בצעעל הלחם והגיש לי לטעום מהחלה, ואני מרגיש שהיא מתוקה מאוד מאוד. מיד התחלתי לחשוב, אולי נסמוך על אלה שאומרים שאם אדם קובע סעודה על פת הבאה בכיסנין, אבל הוא שבע משאר מיני מאכל, ששיטת המגן אברהם שזה נקרא קביעות סעודה. מה גם שיש אומרים ששבת קובעת. אבל כל הצירופים האלו זה לא מתחיל, אי אפשר לסמוך על זה למנהג הספרדים. וצריך לאכול שלוש או ארבע ביצים. לדעת מרן (סימן תריב ס\"ד וע\"ע פרי חדש שם מש\"כ בזה) שיעור שלוש ביצים זה שיעור של כדי אכילת פרס. ואנחנו בדרך כלל מחמירים בקביעות סעודה כשיעור ארבע ביצים מספק, ספק ברכות להקל, כי זו מחלוקת רש\"י (ארבע ביצים. ראה עירובין ד., פסחים מד:, יומא פ:, כריתות יב:) והרמב\"ם (שלוש ביצים ראה פרק א מהלכות עירובין הלכה ט ופרק ב מהלכות שביתת העשור הלכה ד). אבל אם יש צד נוסף לסמוך להקל, כגון בשבת, וגם שיש עוד מאכלים, אפשר אפילו בשלוש ביצים לברך 'המוציא' וברכת המזון. לכן באותה שבת כשראיתי כך, אכלתי ואכלתי ואז אחר כך הביאו חמין, ברכת המצה לאחר חג הפסח ומה אעשה?! אני בשר ודם... לא הייתי מסוגל כבר לאכול. הייתי שבע מרוב אכילת הפת. ז. ברכת לישב בסוכה בדומה לזה, לגבי ברכת 'לישב בסוכה' - באמת אנחנו יכולים לסמוך על שלוש ביצים. כי יש אומרים שאפילו בכזית או בכביצה מברכים 'לֵישֵׁב בסוכה'. לכן בשלוש ביצים ודאי שאפשר לסמוך ולצרף את שיטת הרמב\"ם שמרן למעשה פוסק כדבריו שזה נקרא כדי אכילת פרס. אבל באופן רגיל, קביעות סעודה זה ארבע ביצים. ח. עיסה ממי פירות שטעמם לא מורגש אם כן כאמור פת הבאה בכיסנין זה או ממולא בדברים מתוקים, או שהבצק עצמו נילוש בדבש, שמן, סוכר וכיו\"ב, ומרגישים את טעמם בפת. וצריך לשים לב, יש דבר שהוא מאוד חדש בזמן האחרון, קולא שמשתמשים בה בהרבה מקומות. יש אנשים שמתעצלים ליטול ידיים. אני לא יודע אם מי שמחפש דרכים כדי לעקוף את נטילת ידים זה לא נקרא מזלזל בנטילת ידים, אבל יש מקומות שקשה ליטול בהם ידיים. למשל, אנשים שנוסעים במטוס ומגישים להם ארוחה, זה לא פשוט שכולם יטלו ידיים, מה גם שמקום הנטילה הוא בשירותים, לכן נותנים להם מאכלים שהם מזונות. והנה אם רוצים לתת להם לחם, לכאורה צריך לתת להם לחמנייה מאוד מתוקה, בצורה שגם לספרדים וגם לאשכנזים, ברכתה מזונות. או לחילופין שיתנו להם בייגלה או קרקרים וכיו\"ב. ואז לא צריך לברך 'המוציא', זה בסדר. אבל, היום עושים דבר חדש. הנה יש דין שערבבו בעיסה דבש או סוכר או מי פירות, ויש לדון אם נתן בעסה רק מי פירות, או שעיקר התערובת זה לא מים, אלא מי פירות, האם גם בזה צריך שירגישו את הטעם בעסה. וזה לא קשור כלל לשאלה הראשונה שהזכרתי, מפני שמקודם דיברנו על עיסה של קמח ומים שמעורבים בה סוכר, דבש וכיו\"ב, אבל כאן אנחנו דנים בעיסה שעיקרה הוא המי פירות הללו אבל לא מרגישים את הטעם של המי פירות, האם גם במצב כזה מברכים המוציא או שברכתו מזונות. והפוסקים נחלקו בזה. ובאמת כך עושים בכמה מקומות, שמכינים פיתות, שנראים כמו כל הפיתות, וטעמם כמו כל הפיתות, ומברכים עליהם מזונות כיון שעיקר העיסה הוא מבוסס על מי פירות. הבעיה שהעלות של פיתה כזו היא פי כמה, שהרי הם לא יכולים להשים בעיסה מיץ תפוחים או תפוזים כי זה מתוק או חמוץ וירגישו את זה בוודאי. ומה ששמים זה מיץ ענבים, ומתבססים על הרמ\"א שכותב שאם יש שישית מיץ ענבים והשאר מים – דינו כיין. ולוקחים את ה'מיץ ענבים' הזה שמעורב במים ומגדירים אותו כיין, מי פירות, ואז המתיקות לא כל כך מורגשת במשקה הזה שהם עושים. זה פטנט חדש. ככה עושים, וזה נהיה מזונות. ט. היינות נחלשו קודם כל, גם לגבי מה שכתב הרמ\"א שמספיק שישית כדי שהמשקה ייקרא יין, המשנה ברורה מדגיש פרט חשוב מאוד, שהוא גם מוסכם, ממנו 80% -שצריך שלא ייאבד מזה טעם יין. והנה היום, מיץ ענבים ש יין והשאר מים, עם סוכר, אולי יחשבו שזה באמת מיץ ענבים. אבל זה מזויף, צריך שלא ייאבד ממנו טעם יין. היום, היינות חלשים, ואם תוסיף מים הטעם כמעט יאבד. כך גם ביין יבש. לכן זה כבר סיבה למה זה 20% .לא ייחשב ליין י. דעת המהרש\"ם ובאמת הפוסקים נחלקו בדעת מרן הבית יוסף בעניין הזה, שהמהרש\"ם – חי לפני כמאה שנה - למד פשט בבית יוסף (סימן קסח ובדעת תורה אות ז) בעניין של פת הבאה בכיסנין, שהוא מזכיר שם מי פירות, שאם העיקר זה המי פירות, כלומר לא המים, הרי שאפילו אם לא מרגישים את הטעם, ברכתו היא מזונות. בדור הקודם היה גאון אחד בירושלים, הרב יצחק יעקב וייס, שהוא היה הרב במנצ'סטר ואחר כך הוא היה ראש 'העדה החרדית', והיה ממש מגדולי הדור, וחיבר שו\"ת מנחת יצחק, שו\"ת עצום, מלא חריפות ובקיאות, הפלא ופלא. והוא סמך להלכה על המהרש\"ם. אבל כיוון שהוא היה ראש העדה החרדית, אז הבד\"ץ נתנו הכשר, למשל לפיצה, ואמרו שהפיצה היא מזונות בגלל שבתוך הבצק יש הרבה חלב, שזה כמו מי פירות. ולמרות שמי שיטעם את הבצק של הפיצה הוא לא ירגיש שום חלב. בכל זאת הם פוסקים שמברכים מזונות. (שו\"ת מנחת יצחק ח\"ט סימן יז) היום בעולם זה מאוד נפוץ כך, שמוכרים לחם גמור, ואומרים עליו שברכתו מזונות, ולאחר הטעימה אתה לא מבין למה כתוב עליו שזה מזונות. אתה נוסע במטוס, ומקבל לחמניות, ואתה שואל, ריבונו של עולם, למה זה מזונות?! והתשובה לכך היא שהם דואגים שילושו את זה עם רוב מי פירות, ומסתמכים על המנחת יצחק ועוד עוד כמה רבנים בדור האחרון שסמכו כולם על המהרש\"ם.יא. פשט אחר בבית יוסף אולם באמת, מי שלומד בעיון את דברי הבית יוסף יראה שאין לזה שום הכרח. ב'הלכה ברורה' (חלק ח' בתשובות בסוף הספר), הבאתי את דברי המהרש\"ם, והארכתי בנושא הזה, והבאתי כמה ראיות שלא כדבריו. והכחתי גם מפשט הבית יוסף, שאין שום הכרח להסביר כך, אלא יש לומר שהבית יוסף לא מתכוון על מי פירות שלא ניכר הטעם. ובאמת גם הבית יוסף מודה שבמי פירות צריך שיהיה ניכר הטעם. אכן יש עוד ספר גדול וחשוב על הלכות ברכות, מהשל\"ה הקדוש (שער האותיות קדושה כלל ב). והוא כותב בפירוש שבאופן כזה שלא נרגש טעם המי פירות – ברכתו המוציא. וכך כותבים, הנזירות שמשון (סימן קסח), שנה. וכך גם 300 החמד משה (סימן קסח סק\"ה) - שהם היו חיים לפני המשמעות של הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי, הבעל התניא, בסדר ברכות הנהנין שלו. ועוד. יב. מתיקות שניכרת בטעימה הגרש\"ה וואזנר מביא את המהרש\"ם, הרב וואזנר הוא הונגרים, והם העריצו מאוד את המהרש\"ם, והוא כתב בנושא הזה, והוא מפקפק על דברי המהרש\"ם, אבל לא רצה לחלוק עליו. אבל הוא כותב: \"שומר נפשו ירחק מזה\"! לכן, כאמור לא לסמוך על זה. אלא צריך שתהיה המתיקות ניכרת. יג. שומר נפשו ירחק מזה פעם התארחתי באיזה מקום בחו\"ל, ונתנו לי לחם מכשרות טובה שם, ואמרו לי שברכתו מזונות. וכשטעמתי הבחנתי שלא מרגישים שום טעם של המי פירות. וכתבתי מכתב לרב נותן הכשרות, בקיצור, את יסודות הדברים. לאחר זמן הזדמנתי שוב פעם לאותו מקום, והביאו לי את הלחם בכשרות ההיא, אבל הפעם המתיקות היתה ניכרת. ואז פגשתי את הרב הזה והוא אמר לי, קיבלתי את המכתב שלך, וראיתי מה שאתה מביא בשם הרב וואזנר. ושאם הרב וואזנר אומר 'שומר נפשו ירחק מזה', בוודאי שככה צריך להיות, ושינה את זה. יד. אם הגבינה שעל הפיצה לא משנה את ברכתה כמו כן הדין לגבי פיצה, שזה שלשים את הבצק בחלב - זה לא מועיל, וכמו שביארתי. אבל יש לי טענה אחרת, והיא שבגלל הגבינה שנמצאת על הפיצה האם זה לא הופך את הפיצה לפת הבאה בכיסנין. שהרי בשלחן ערוך כתוב שנתן דבש, שמן, חלב, או מי פירות, אך מה הדין בגבינה. הנה בסוף סימן קס\"ח בשלחן ערוך, יש לכאורה סתירה בדבריו, ויש הסבר של המגן אברהם (ס\"ק מד) ויש הסבר של הט\"ז (סק\"כ), ומי שלומד טוב את הנושא הזה, מבחין שבאמת יש בזה מחלוקת ראשונים. ואכמ\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי שדעתו שצריך לברך על זה 'המוציא'. כלומר שדווקא אם אלה דברים מתוקים, כמו דבש, שמן וחלב וכיו\"ב, שלא רגילים ללוש בהם את הפת או ללפת בהם את הפת, אז ברכת מזונות, אבל אם שם בשר, גבינה, דגים וכיו\"ב ברכתו 'המוציא'. וזה לא משנה, אפילו שאפה את זה ביחד והטעם שלהם נספג בבצק, כיוון שזה נפרד, ברכתם 'המוציא'. טו. סגר את החנות כדי שלא יאכלו בלי נטילת ידיים דרך אגב, הברכה על הפיצה זה הדבר היחיד שהיה לי ממש דין ודברים הרבה זמן עם אאמו\"ר, שדיברנו והתווכחנו, ולבסוף הוא לא הרשה לי לכתוב את דעתי ב'הלכה ברורה'. ואמר לי שאין לי רשות כלל לכתוב שפיצה זה 'מזונות', אלא 'המוציא'. שנה, התחילו חנויות 40 -אספר לכם דבר מעניין מאוד. לפני הרבה שנים, כ פיצה. פעם לא היה דבר כזה. עד שהתחתנתי, אני לא זוכר שהיה בארץ דבר כזה פיצה כשרה למהדרין. ואז אחד בשכונת גאולה פתח חנות פיצה, ולאחר מכן נפתחה חנות שנייה, והיא הייתה פיצה טובה מאוד והיה תור ארוך שם, כולם עומדים לקנות ולאכול פיצה. בעל החנות הזאת היה יהודי ספרדי, ואני הזדמנתי לשם וראיתי שיש שם שלט גדול, שהבצק נילוש בחלב, ולפי הוראת הבד\"ץ, ברכת הפיצה היא 'מזונות'. וניגשתי אדם ירא שמיים, אתה יודע שדעת אאמו\"ר אליו ואמרתי לו: \"אדוני, אתה שמברכים על זה 'המוציא'? ואז הוא אמר לי, שמה יכול לעשות, הבד\"ץ הורו לו לכתוב כך שברכת הפיצה היא מזונות. הם נותנים את ההכשר, ולא רק, אלא גם מכתיבים לך הלכה, הם החליטו שזה 'מזונות'... ואז הוא אמר לי: \"תראה, אני שומע שיעורים ממרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול, אני אלך ואשאל אותו, מה שהוא יגיד לי, אעשה\". האיש הזה הלך לרב בן ציון אבא שאול, ולמחרת הוא סיפר לי שהרב אמר לו גם כן כמו אאמו\"ר, שאם הוא רוצה שברכת הפיצה תהיה מזונות עליו להוסיף בניגוד לחלב שטעמו לא [ .הרבה שמן בבצק כדי שיהיה ניכר טעם השמן . ואז הוא אמר לי: \"אם אני אשים הרבה שמן, אף אחד לא ]ניכר בבצק יקנה את הפיצה... אנשים לא אוהבים פיצה עם הרבה שמן\". והוא פנה אל הבד\"ץ שוב פעם, וביקש שירשו לו לכתוב לכל הפחות, שלדעת הרב עובדיה והרב בן ציון אבא שאול, מברכים על זה 'המוציא', ויש ליטול ידיים. אבל הם לא הרשו לו! ,לאחר כמה ימים הזדמנתי לשם שוב, וראיתי שהוא מכר את החנות ומישהו אחר פתח שם חנות אחרת! הוא היה ירא שמיים, הוא אמר אני לא אתן יד לכך שאנשים יאכלו בלי נטילה וברכת המוציא! איזה אדם צדיק! לכאורה הוא יכול להגיד, שזו הפרנסה שלו, והאחריות על הבד\"ץ, אבל הוא לא הסכים אלא הלך ומכר! בגלל שלדעת הרבנים שלנו, זה צריך להיות 'המוציא'. איזה אנשים צדיקים יש! טז. לחם שכוססים אותו אמרנו לעיל את שתי השיטות פת הבאה בכיסנין. ויש שיטה שלישית: שזה מאפים יבשים שכוססים אותם. 'כיסנין' לשון כסיסה. דהיינו שזה יבש והוא כוסס – שובר את זה בפיו. אין ספק, שאם אדם אוכל, למשל, קרקרים, בייגלה וכיו\"ב שברכתם 'מזונות'. מרן (סימן קסח סעיף ז) מביא את שלושת השיטות, מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ומרן כותב: \"והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין\". אבל כאן זה לא כל כך פשוט. האחרונים דנים, שלכאורה מילא לגבי הברכה הראשונה, ברכת 'מזונות', אם אדם יברך על תפוח 'מזונות' בדיעבד יצא ידי חובה, שהרי על כל דבר שמזין, חוץ ממלח ומים, שאדם יברך עליו 'מזונות', יצא ידי . אבל לגבי ברכה ]'כתבתי על זה בהלכה ברורה סימן קס\"ח סעיף ז[ .חובה אחרונה, הרי אם זה נחשב לפת הבאה בכיסנין, אז מברכים 'מעין שלוש'. אבל אם נאמר שמברכים על זה 'המוציא' – הרי הרבה ראשונים סוברים ש'מעין שלוש' לא פוטרת במקום ברכת המזון. ולכן האחרונים פה דנים, האם לגבי השיטות הללו, כל שיטה מסכימה לשיטה השניה, שהרי אם כולם מסכימים עם כולם וגם הראשונים שכתבו שכיסנין זה כיס ממולא, יודו שאם זה יבש, ברכתו מזונות, הנה מה טוב. אבל אם הם לא מסכימים עם זה, אז לא מסתדר לנו. בכל אופן, כך ההלכה, שבכל אחד משלושת הדברים הללו אנחנו מברכים על זה 'מזונות' ו'על המחיה'. יז. ברכת המצה בפסח אם כן לגבי מצה, ההבדל בין מצה לבין קרקרים הוא, שבדרך כלל אדם לא קובע סעודה על קרקרים. הוא אוכל את זה לתענוג, אוכל קצת, לא אוכלים כמות כזאת שזה במקום לחם, לעומת זאת, המצה שונה מבחינה זו, בפסח היא הלחם שלנו, ומברכים עליה 'המוציא'. גם לסוברים שדבר יבש שאדם כוסס, מברכים עליו 'מזונות', בפסח כולם מודים שזה 'המוציא', כי לחמנו הם. זה מה שיש לנו. יתירה מזאת כותב אאמו\"ר בשו\"ת יחוה דעת (ח\"א סימן צא), לגבי אכילת מצה מטוגנת או מבושלת בערב פסח שחל בשבת, שמברכים עליה 'המוציא', אפילו אם הוא אוכל אותה בליל שבת, שעדיין מותר לאכול חמץ - עצם הדבר שבבית אצלו אין כבר חמץ, זה נחשב שמבחינתו זה הלחם כבר. אכן יש עוד נימוקים: שבת קובעת. וגם שהוא אוכל פת הבאה בכיסנין, והוא שבע משאר מינים גם כן ביחד, וזה נקרא קביעות סעודה. אבל באופן כללי אנחנו יודעים שמצה בפסח זה משהו אחר. יח. ברכת המצה לאחר הפסח אבל אחרי הפסח, כאן יש לנו כבר לחם, והשאלה היא האם המצה נהיית כמו פת הבאה בכיסנין, בגלל שכוססים אותה, או שמא זה לא דומה לקרקרים, אנשים שאוכלים מצה, הם אוכלים את זה במקום לחם. וזה לא משנה אם זה בפסח או בשאר ימות השנה. לא אוכלים מצה ככה סתם לתענוג. זו מחלוקת גדולה באחרונים על מצות יבשות, ובמאות השנים האחרונות יש פוסקים שאומרים שיש לברך 'המוציא' ויש שסברו שיש לברך 'מזונות'. מרן החיד\"א (ברכי יוסף סימן קנח סק\"ה) כותב שנוהגים לברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ולא ליטול ידיים. אלא אם כן אנחנו אוכלים שש מצות שזה שיעור קביעות סעודה. לפחות שלוש ביצים. אבל מי יכול לאכול שש מצות? ממילא תמיד זה יהיה לכאורה פחות משיעור קביעות סעודה. מאידך, אדם שבכל ימות השנה אוכל מצות, מסיבה רפואית וכיו\"ב, זה לא משנה אם זה כשר לפסח או שזה חמץ, זה לא נפקא מינה פה. עצם הדבר שזה הלחם שלו, עליו לברך עליה 'המוציא'. יט. בירור דעת מרן זיע\"א כמה חודשים בערך לפני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך לעולמו, הוא דיבר בנושא הזה בשיעור שלו, והוא אמר שברכת המצה בימות השנה היא 'מזונות'. אבל הוא הזכיר הרבה את דברי הפוסקים שאומרים שזה 'המוציא'. והיו אנשים שלא הבינו מדבריו בשיעור מה מברכים, ושאלו אותי. אני הלכתי אליו - אני עכשיו מספר דברים כהווייתן - ואמרתי לו: \"אבא, האם זה נכון שאתה פוסק לא כמו שכתבת? פשוט, ביחוה דעת פסקת 'מזונות' ועכשיו בשיעור אמרת לברך 'המוציא'... והוא אמר לי: \"לא היה ולא נברא! מי אמר לך דבר כזה?\" אמרתי לו: \"היו אנשים שהבינו כך\". ואז הוא אמר: \"אז הם הבינו לא נכון! על המצה בימות השנה מברכים עליה 'מזונות', זה מנהג הספרדים\". והוסיף, שכל מה שאמר זה לאדם שרוצה לצאת ידי ספק, שייקח קודם לחם, וייטול ידיים ויברך 'המוציא' ויאכל כזית, ויאכל אחר כך את המצה. אבל הוא הוסיף ואמר לי יותר מזה, הוא אמר: \"באמת, אם לא היו דברי החיד\"א על המנהג, ייתכן שהיינו צריכים לפסוק שברכת המצה בכל השנה היא 'המוציא'. כי באמת, זה צריך עיון. שהרי אנשים לא אוכלים מצה לתענוג, אלא אוכלים מצה כחלק מהסעודה. אבל מכיוון שכך החיד\"א העיד שזה המנהג, אין לנו ללכת אלא אחרי המנהג. אבל מידת חסידות - לאכול את זה בתוך הסעודה. אני בעצמי ראיתי את אאמו\"ר הרבה פעמים מברך על המצה בימות השנה 'מזונות'. אלא שהיו תקופות שבגלל הסכרת הוא לא אכל כמעט לחם. הרופא היה מדבר איתו קשות, שאסור לו לאכול לחם. והוא היה אוכל קצת מצה. והרבה פעמים בשעה שהיה יושב ולומד, היה לוקח חתיכת מצה לאכול. אז מבחינתו, המצה הייתה כמעט הלחם שלו. והיו פעמים שבתקופות כאלו הוא היה מברך 'המוציא'. אבל באופן רגיל, הוא אמר כמה פעמים, חד-משמעית, שלמנהג הספרדים, מברכים על המצה 'מזונות'. והאשכנזים מברכים עליה 'המוציא'. כ. ברכת המופלטה היום הייתה 'מימונה', ונהוג לעשות בה כמין בצק שנקרא 'מופלטה' - בכל פעם במימונה, באים כל מיני ידידים ומביאים לנו מופלטה... - על המופלטה מורחים דבש או חמאה וכיו\"ב, אבל זה לא משנה כלום מבחינת הברכה. זה כמו שתיקח לחם ותמרח עליו שוקולד למריחה - חוץ מזה שזה לא בריא... – ברכת תהיה 'המוציא'. אבל השאלה היא על הבצק של המופלטה, קיבלתי כמה פעמים 'משלוח מנות' במימונה משכנים וידידים שלי, קרובי משפחה מרוקאים, ואני אומר לכם, לא ראי זה כראי זה. יש כמה סוגים, יש כאלו שצריך להיזהר ולברך עליהם 'המוציא', אם הבצק הוא לא רך ודליל מאוד, כמעט כמו מים, אלא הוא עבה. כמו כן יש מפלטות ששמים בהם הרבה מרגרינה, שמן וכיו\"ב, ויש שמכינים אותם במחבת עם הרבה שמן, שבאלו בוודאי ברכתן 'מזונות'. מאידך יש שעושים אותה בלי הרבה שמן, לא ניכר טעם השמן בעיסה, וגם כאשר נוגעים בה הידיים לא מתלכלכות בשמן, וגם במחבת שמים מעט שמן שלא ידבק, והיום יש כאלה שלא שמים שמן במחבת, יש להם מחבת 'טפלון' שלא נדבק בו שום דבר, מופלטה כזאת, שאין בה כל כך שמנוניות, היא דומה ממש ללחם. וכמה שישים עליה דבש או חמאה ברכתה תהיה 'המוציא'. לכן צריך להיזהר. פעם פגשתי את הגאון הרב שלמה עמאר שליט\"א, ואמרתי לו את מה שאמרתי כאן, ואז הוא הסתכל עליי בבוז ואמר לי: \"מה מבין עיראקי במופלטה?!... אבל אני אולי לא מבין כל כך בזה, אבל ב\"ה במשפחה שלי ושל אאמו\"ר יש כל כך הרבה מרוקאים יראים ושלמים וטובים, הבנים שלי נשואים למרוקאיות, כך גם החתנים שלי מרוקאים. לאאמו\"ר היו שני חתנים מרוקאים שהוא אהב אותם בלב ונפש: הגאון הרב מרדכי טולידנו והגאון הרב אהרון בוטבול, הוא היה אוהב מאוד מאוד להזמין אותם לשבתות, אפילו יותר מהבנים... והם היו באים אליו שבת אחרי שבת, יושבים איתו, מדברים דברי תורה, הוא מאוד אהב אותם. אנחנו יודעים מה זה מרוקאים... למסקנת הדברים: בדרך כלל המופלטה היא מזונות. אבל אם באמת היא נעשית בצורה כזאת שהיא דומה ממש לפת, זה ששמים עליה דבש וחמאה ודברים כאלו זה לא משנה את הברכה, אפילו אם תקבע עליה סעודה. עכשיו, אם תקבע עליה סעודה, זה לא 'בלילה רכה', כמו שאמרנו. גם אלה שמרדדים את זה הרבה, זה לא מספיק רך שזה ייחשב 'בלילה רכה'. אז לכן, אם תאכל ארבע ביצים – ארבע ביצים – אז תקבל כאב בטן ותברך המוציא. אני רוצה לברך את כל הציבור, שתזכו כולכם לשנים רבות נעימות וטובות, ואת כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' ששומעים אותנו. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ימלא כל משאלות לבם לטובה, וכל העוסקים בתורה ימלא הקדוש ברוך הוא כל משאלות לבם לטובה ולברכה, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"297.pdf","content":"| מחלוקת הגאונים ורבינו תם בעניין צאת הכוכבים| המחלוקות בין מרן הגר\"מ מאזוז זצוק\"ל למרן זיע\"א| השיעור השבועי של מרן זיע\"א נושאי השיעור: להודות על האמת| תלמידי חכמים המנעימים זה לזה בהלכה| את והב בסופה| רבה של ירושלים הגר\"ש משאש זצוק\"ל| להקל כשיטת רבינו תם297 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ\"ט ניסן תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת תזריע - מצורע הנהגת תלמיד חכם השיעור היום מוקדש להצלחת יצחק בן רחל, יהי רצון שבכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, יעלה מעלה מעלה, ימלא הקדוש ברוך הוא כל משאלות ליבו לטובה ולברכה. אמן כן יהי רצון. א. השיעור מכאן ולהבא עד תחילת חודש אדר נתתי סדרה של שיעורים על 'אמירה לגוי'. עשינו הפסקה בגלל המועדים שהיו לנו, ועכשיו אני רוצה לחזור ולהשלים את הנושאים הללו. אבל קודם לכן אני רוצה להודיע לציבור, שפנו אליי המשפחה היקרה של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל, שהיה נותן שיעור קבוע בכל מוצאי שבת, שיעור שהיה מלא חכמה ותבונה, ועקב פטירתו נוצר חלל ריק ומבקשים שאמלא את מקומו. ולכבודו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל נעניתי לבקשתם, ובעז\"ה החל ממוצאי השבת הקרובה אמסור את השיעור במקומו בבית מדרשו בבני ברק. מבחינתי יש כאן גם סגירת מעגל: מי שיודע, השיעור של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במוצאי שבת לפני שהוא עלה לירושלים, היה בבני ברק. והיו שנה. והשיעור היה 55 באים לשם מאות בני תורה, אני מדבר על לפני שם במשך כמעט שש שנים.לכן בעז\"ה עד תום השלושים להסתלקותו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל, השיעור יתקיים במוצאי שבת בבני ברק. אבל השיעור כאן ביחוה . וזה יהיה שיעור אחר ממה 8 דעת בימי ראשון, ממשיך כרגיל בשעה שאמסור במוצאי שבת. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות למשפחתו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל שנתנו בי אמון והפקידו בידי את השיעור הזה, שאני יודע שהיה יקר וחשוב מאוד למרן הגר\"מ מאזוז, ודרכו הוא זכה להפיץ הרבה הרבה תורה. ובעז\"ה נשתדל לעשות את זה כמובן על צד הטוב ביותר, והשיעור יהיה כמובן לזכרו ולעילוי נשמתו הטהורה. ב. אהבה בין תלמידי חכמים אני הייתי שומע את השיעורים של מרן הגר\"מ מפעם לפעם במוצאי שבתות, והייתי מסתכל גם בעלון בדברים שהוא היה אומר, דברי חכמה. ואני אומר דבר אחד חשוב מאוד:, אנחנו צריכים ללכת בדרכו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל. הוא היה גדול מאוד בתורה, וכאדם גדול בתורה, יש לו את הדעה שלו בלימוד בכל נושא ונושא. הוא היה עוסק הרבה בהלכה, הוא היה בקיא הרבה בכתבים של אאמו\"ר, וכל דבר שהייתי העלון לעילוי נשמת ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. ברכת מזל טוב למעלת כבוד מורינו ורבינו עטרת ראשנו מרא דארעא דישראל מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ולמשפחתו הרוממה שיחי' ולבנו ידידינו המסור בלו\"נ למען ביסוס והרחבת בתי המדרש 'יחוה דעת' הרה\"ג רבי עובדיה יוסף שליט\"א לרגל אירוסי נכדתו – ביתו שתחי' עב\"ג הבה\"ח הראל דרשן נ\"י מפארי ישיבת 'חברון' בנו של הרה\"ג אברהם דרשן שליט\"א מחשובי האברכים בבית המדרש 'יחוה דעת' ונכדו של הרה\"ג פינחס כהן שליט\"א רבה של נתיבות יתן ה' ויזכו לבנות בית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה, וחפץ ה' בידיהם יצלח להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב גבולות הקדושה בכל רחבי תבלבעלוז צדיקים רבה תפארת מאחלים מערכת העלון 'יחוה דעת' מדבר איתו, אם היה ביביע אומר, הוא היה יודע מיד, והיה מציין: יש ביביע אומר כך וכך. אבל היו פעמים שהוא לא הסכים עם מה שאאמו\"ר כתב, היו ביניהם מחלוקות בהלכה, אבל התקיים פה ממש \"את והב בסופה\" – שגם כאשר חולקים בהלכה, יש אהבה בין תלמידי חכמים. ויש לכך כמה דוגמאות. ורואים זאת הרבה פעמים אצל תלמידי חכמים שכמה שיש ביניהם מחלוקת בהלכה, איך שהם אוהבים אחד את השני. מרן רבנו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל היה שכן וידיד נפש של אאמו\"ר בצורה שאין לתאר, אבל היו ביניהם כמה וכמה מחלוקות להלכה. אפשר לראות זאת ביביע אומר ובאור לציון. אמנם יש הרבה יותר הסכמות מאשר מחלוקות... אבל היו הרבה מחלוקות. אולם זה לא סתר את האהבה הגדולה שהייתה ביניהם. אותו דבר גם עם מרן רבנו מאיר מאזוז זצוק\"ל, שהיו בינו לבין אבא מחלוקות גדולות בהלכה, אבל אאמו\"ר כיבד אותו ואהב אותו מאוד מאוד. ג. המחלוקת בדעת הרמב\"ם בעניין צאת הכוכבים אני אתן דוגמא על נושא שהיה חשוב מאוד מאוד לאאמו\"ר וגם להגר\"מ מאזוז, והיתה ביניהם מחלוקת ואיך היא הסתיימה: לגבי הנידון של צאת הכוכבים במוצאי שבת. מרן הרב מאזוז פסק כדעת הגאונים. כך הוא למד פשט ברמב\"ם. היה לו ברור מאוד שדעת הרמב\"ם כדעת הגאונים. שהרי , שהוא הראשון שהוציא לאור באופן (סימן צו)בתשובות המהר\"ם אל אשקר ברור כל כך את שיטת הגאונים, מביא את תשובתו של רבנו אברהם בן הרמב\"ם, שלכאורה מוכח בתשובה הזאת שרבנו אברהם בן הרמב\"ם סובר כדעת הגאונים. ואם באמת זוהי דעת רבנו אברהם בן הרמב\"ם, לא ייתכן שהוא יחלוק על אביו, ועוד מבלי להזכיר בכלל שאביו – הרמב\"ם – סובר אחרת. (חאו\"ח סימן את התשובה הזו הביא אאמו\"ר בשו\"ת יביע אומר כבר בחלק ב' . והוא מביא שיש בזה מחלוקת, שמחד גיסא, מהר\"ם אל אשקר כא אות ד) (בפירושו סבר שדעת הרמב\"ם כדעת הגאונים, וכך גם משמעות המהרלנ\"ח נראה שסבר (ח\"ד סימן רפב) לעומת זאת, מהרדב\"ז בתשובה להלכות קידוש החודש). שדעת הרמב\"ם כדעת רבנו תם. אולם מרן הגר\"מ מאזוז כתב אריכות גדולה בנושא של דעת הרמב\"ם, ומסיק שדעת הרמב\"ם כדעת הגאונים. ד. כי בא השמש אני הקשיתי על זה כמה קושיות. אני כתבתי כמעט ספר שלם על הנושא של צאת הכוכבים בשיטת רבנו תם והגאונים, וקראתי לזה \"כי בא השמש\". - \"כי בא [ הוצאתי את זה לאחר פטירתו לזכרו ולעילוי נשמתו של אאמו\"ר , ושם אספתי את כל השיטות, וחישבתי ]...השמש\" - שקעה השמש שלנו שנה, היה את רבנו יעקב 300-גם מהי שיטת הרמב\"ם. ובאמת לפני קרוב ל פראג'י, בעל שו\"ת מהרי\"ף. שכתב ספר שלם על הנושא של הגאונים ורבנו ובספר הזה הוא מביא את תשובת (קונטרס בין השמשות למהר\"י פאראג'י עמוד יד),תם רבנו אברהם בן הרמב\"ם, והוא אומר שהמהר\"ם אל אשקר לא הבין נכון את התשובה הזאת, ולמעשה גם רבנו אברהם בן הרמב\"ם סובר כדעת רבנו תם. ה. המנהג והלכה למעשה למעשה, מרן הגר\"מ מאזוז דעתו היתה שהלכה לגמרי כדעת הגאונים. במשנה ברורה של הוצאת 'איש מצליח' ח\"ג הוא כתב הקדמה גדולה מאוד. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הסכים לזה בשום פנים ואופן. אבל האמת, שבמאמר שלי שם הבאתי, שלמעשה אאמו\"ר לא אמר שהלכה כרבנו תם לגמרי, אבל גם לא כהגאונים לגמרי, מפני שהרי מצד אחד רוב רבותינו הראשונים סוברים כרבינו תם, אין בזה שום ספק, וכל מי שמנסה להוכיח אחרת אינו אלא טועה. וגם מרן השלחן ערוך פוסק כרבנו תם. והטענה שמרן חזר בו אינה נכונה. שנה, שהמנהג היה 400-אלא שמצד שני, יש לנו עדויות, מלפני יותר מ כדעת הגאונים ולא כרבנו תם. ולכן אאמו\"ר אמר שקשה לנו מאוד להכריע בדבר כזה. אנחנו לא יכולים ללכת נגד המנהג. שמצד אחד, להקל בערב שבת ולעשות מלאכה אחרי השקיעה של הגאונים, ח\"ו, לא יעלה על הדעת. מצד שני, איך אפשר להקל נגד רוב הראשונים ורבנו תם והשלחן ערוך במוצאי שבת, לכן, אאמו\"ר תמיד הורה, שראוי להחמיר כשיטת רבנו תם במוצאי שבת. רבותיי, תראו כאן את הענווה של מרן הגר\"מ מאזוז, כמה פעמים היו לי איתו דיונים בנושא הזה של רבנו תם והגאונים, וכל פעם הוא היה מדגיש לי, והיה מבקש ממני שאומר לאאמו\"ר: \"תגיד לאבא שלך, שאנחנו בישיבת כסא רחמים, הוריתי לשמור כשיטת רבנו תם\". כלומר זו לא הייתה דעתו, הוא היה בטוח ויציב מאוד בדעתו כדעת הגאונים. ובכל זאת, הוא אמר: \"יש לנו דרך ארץ, יש לנו כבוד לאבא שלך, ואבא שלך אומר שראוי להחמיר כרבנו תם, אז אנחנו מחמירים כרבנו תם!\" לזה אני קורא את \"את והב בסופה\" – אתה חושב אחרת, אבל אתה מכבד את מי שחולק עליך. אתה מדבר אליו בכבוד. אתה לא מבזה אותו. אתה לא אומר: \"הוא טועה והוא לא יודע מה הוא מדבר\", אתה לא אומר: \"נעלם ממנו\", מותר לחלוק, מותר גם להגיד: \"נעלם ממנו\", אבל מצד שני, אפשר לומר: \"למרות שאני חושב לא כמוך, אבל אני מחמיר כמוך\", איזה יופי זה! ו. מרן זיע\"א ומרן הגר\"ש משאש זצוק\"ל ואני סיפרתי פעם על מרן הגאון רבי שלום משאש זצוק\"ל שהיה רב ראשי במרוקו, והוא הצליח מאוד שם והיה לו טוב מאוד. ובשנת תשל\"ז, כשהיה צריך לבחור רב ראשי לירושלים, והמועמד האשכנזי שנבחר ונתמך על ידי גדולי ישראל, היה מרן הגאון הרב בצלאל ז'ולטי זצוק\"ל, והייתה שאלה מי יהיה המועמד הספרדי. אאמו\"ר הכיר את מרן הגר\"ש משאש דרך ספריו שהיו לו, במיוחד ספר \"מזרח שמש\", שהגר\"ש משאש כתב אותו כשהיה צעיר מאוד, זה ספר על איסור והיתר, מלא חריפות עצומה ופלפולים יפים, כל כך מסודר ויפה. אאמו\"ר התפעל ממנו מאוד. וכמו כן אאמו\"ר ראה עוד כל מיני מאמרים שלו, וחקר ודרש והגיע למסקנה שהוא מתאים יותר מכולם להיות רב ראשי לירושלים. אאמו\"ר היה צריך להתקשר אליו למרוקו. בימים ההם – תשל\"ז – לא היו קשרים בין ישראל למרוקו, אפילו לא היה אפשר להתקשר באופן ישיר, אלא היה צריך להתקשר למרכזייה וכו' היה קשה מאוד. ממש כקריעת ים סוף... עד שסוף סוף אאמו\"ר הצליח להתקשר אליו למרוקו ודיבר איתו בטלפון, ואמר לו, שרוצה שיעלה לשמש כרב ראשי בירושלים. והתחיל דין ודברים בטלפון. ואז אאמו\"ר הציע לו שיבוא רק לבקר בארץ ישראל, מלך מרוקו היה נותן לאנשים בעלי דרגה כדוגמת הגר\"ש משאש את האפשרות לנסוע גם לארץ ישראל. ואמר לו אאמו\"ר שאם לא יחפוץ בכך שיחזור למרוקו. למעשה אחרי שהוא נבחר הוא חזר לתקופה קצרה כדי לארגן את כל העניינים. בשבת הראשונה שהוא היה בארץ, הוא התארח בבית של אאמו\"ר למשך כל השבת. והיתה שבת יוצאת מן הכלל, הוא לימד את אאמו\"ר פיוטים מרוקאים, ואאמו\"ר לימד אותו פיוטים ירושלמים... יש פיוט בבקשות – למי שמכיר - \"שחר אבקשך\", ואאמו\"ר שר את זה במנגינה של שירת הבקשות, והוא שר את זה במנגינה של מרוקו... זה היה יפה מאוד. והנה ביום שישי, ערב אותה שבת, אאמו\"ר נכנס למטבח וביקש מאמא ע\"ה שאת החמין שהיתה רגילה להניח אותו על על פתילייה – שזה פתילות של אש, וזה לא כל כך חם, והחמין יוצא משובח מאוד כשזה על חום כזה נמוך. בזמנו היו משתמשים בחומר [ שתשים אסבסט שיפריד בין האש לחמין . ואמא ע\"ה אמרה לו, ]הזה, היום אומרים שזה מסוכן, זה עלול לסרטן ה\"י הרי החמין לא יהיה טעים ככה! הוא לא יהיה מוצלח! אבל אאמו\"ר אמר לה, שכיון שהגר\"ש משאש מגיע ממרוקו, יש להם את הפסקים שלהם, ואני לא יודע מהי דעתו בעניין של שהייה על אש גלויה כשזה לצורך מחר, וממילא איך אני אכין לו אוכל באופן שלמנהגו זה אסור?! דרך אגב, בסופו של דבר, התברר שהגר\"ש משאש היקל הרבה יותר מאאמו\"ר שהחמיר מאוד בדברים הללו: למשל, הנושא של לשפוך מים רותחים לקדרה שעל הפלטה ועוד ועוד. היו ביניהם מחלוקות בזה. אבל באותה שעה אאמו\"ר לא ידע על דעתו. באותו זמן, הייתי בחור צעיר, ואמרתי לאאמו\"ר, \"אבא, הרי גם אם הוא חושב שזה אסור, הרי לשיטתו יהיה מותר לאכול את החמין, החמין לא נאסר, ובדיעבד זה מותר באכילה. דבר שיש בו מחלוקת והוא דרבנן, המאכל לא נאסר, אז למה להחמיר כאן?! ואאמו\"ר ענה לי על כך: נכון, אתה צודק, על בית שמאי ובית הלל, שהם (יג:)אבל בוא תראה את הגמרא ביבמות היו מכבדים אחד את השני, ובית שמאי היו אוכלים אצל אנשי בית הלל. כי אנשי בית הלל היו מקפידים, שמה שבית שמאי סוברים שאסור, הם לא היו נותנים להם לאכול בשום פנים ואופן. היו מכבדים אלו את אלו. גם אני רוצה לכבד אותו. ולמרות שהאוכל יהיה מותר באכילה, אני רוצה לכבדו, ולעשות עבורו אוכל שהוא לכתחילה. אני לא מוכן להכין אוכל שלשיטתו אסור לעשות כך. עד כדי כך אאמו\"ר כיבד את דעת האחר. ויש לו תשובה שלמה בנושא של שהייה שבה מביא כמה סניפים להקל, שהמנהג הוא כמו חנניה, ושיש מחלוקת בדעת מרן. ושזה שהייה לצורך מחר. בכל זאת כשבא הגר\"ש משאש הוא החמיר, הוא חשש לדעה האחרת. ז. כבוד בין תלמידי חכמים אותו הדבר היה עם מרן הגר\"מ מאזוז. איזה כבוד היה לו אל אאמו\"ר, איך שהוא מדבר בכבוד. אני זוכר את המפגשים שהיו ביניהם, באיזו אהבה אאמו\"ר התייחס אליו, איזה כבוד ממש. אני זוכר שבשנת תשל\"א, מרן הגאון רבנו מאיר מאזוז הגיע לארץ אחרי הרצח הנורא של אביו הי\"ד, שכשדבר הרצח הזעזע את כל העולם היהודי, והוא התגורר בתחילה בתל .]לא בבני ברק[ אביב אביו הגאון רבי מצליח מאזוז זצוק\"ל הי\"ד היה דיין חשוב בטוניס, הוא היה מגדולי הדור, ובשו\"ת איש מצליח, ישנה התכתבות בינו לבין אאמו\"ר על כל מיני של גיטין שהיו שם. והיו ביניהם ויכוחים בהלכה. הם לא הכירו פנים אל פנים, אבל הם ידעו טוב טוב, כל אחד מי זה השני. וכשהוא נרצח על קידוש השם, עלו הבנים לארץ. מרן הגר\"מ היה אז אברך צעיר, והוא היה שבור ורצוץ, היה כואב לו מאוד. באותם ימים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נותן שיעור בשכונת 'התקווה', פעמיים בשבוע. זה היה הפלא ופלא, הגרעין הראשון של שיעורי תורה בהלכה היה השיעור של אאמו\"ר. השיעור התקיים בבית כנסת רשב\"י, היה שם יהודי בשם רבי מסעוד משולם זצ\"ל, שהיה עובד ה' אמיתי, שבא ולחץ על אאמו\"ר שימסור את השיעור עד שהוא הסכים. והנה, באחת הפעמים ראה אאמו\"ר את מרן הגר\"מ שהיה כאמור אברך צעיר – כשהוא יושב בקהל. אאמו\"ר כבר ידע מיהו ומהו, ואז באמצע השיעור אאמו\"ר הפסיק את השיעור וקרא למרן הגר\"מ לבוא ולשבת לידו, עד שהוא הסכים לבוא ולשבת ליד אאמו\"ר – הורה לו אאמו\"ר, ממש גזר עליו, שמרן הגר\"מ ימשיך את השיעור. אאמו\"ר רצה להקשיב לו, והוא דיבר דברים מלאי חכמה. זה היה הפלא ופלא. ואאמו\"ר המשיך לעודד אותו עד שהוא חזר לאיתנו ולהרבצת התורה, לכל מה שהוא היה לפני כן. הקשר ביניהם נמשך כל השנים, אאמו\"ר אהב מאוד את מרן הגר\"מ, ולכן אני רואה לעצמי זכות גדולה, זיכוי הרבים גדול, וגם לעילוי נשמתו הטהורה, בתוך בית מדרשו. 30-למסור את השיעור במשך ימי ה ח. רדיו 'קול ברמה' אני רוצה לנצל את ההזדמנות, ולהודות לידידי רבי צבי עמאר שהוא ראש הקהילה במרסיי - צרפת. והוא הבעלים של רדיו 'קול ברמה'. ואני זוכר שבזמנו כמה אאמו\"ר רצה שהוא יקבל את הבעלות על 'קול ברמה'. ומי שזוכר את כל מה שהיה מסביב, אאמו\"ר מאוד רצה שהוא יזכה במכרז, וכך היה. בשנים הראשונות הוא היה מפסיד הרבה כסף, אבל המטרה הייתה לשם שמיים, לקדש שם שמים, שיהיה רדיו של הספרדים, שיהיה בו הרבה שיעורי תורה וקירוב לבבות, וב\"ה שהרבה דברים טובים רדיו קול ברמה עושה. כמו כן יש להם מנכ\"ל, רבי אריאל דרעי, שגם כן היה שותף לעניין הזה, והם באו אליי וביקשו, והצטרפו לזה אחר כך משפחתו של מרן הרב מאזוז. אני מודה להם על האמון שהם נותנים בי. ובעז\"ה אנחנו נעשה הכול כדי לכבד כל תלמיד חכם, נדבר בדרך ארץ. אנחנו לא נוותר על דעתנו בהלכה, אם אדם חושב ובטוח שכך צריכה להיות ההלכה, אנחנו לא נעשה חשבונות, נשמיע קול ברמה, אבל מצד שני, תמיד נעשה את זה בעז\"ה בידידות, באהבה ואחווה, שלום ורעות. ט. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אני רוצה לומר כמה דברים בפרשת השבוע, דברים שאני חושב שכדאי שכל יהודי יקשיב לדברים הללו, שהם דברי חז\"ל למעשה. נדב ואביהוא מתו ביום א' בניסן, ביום חנוכת המשכן. באותו היום משחו את אהרון הכהן ואת בניו להיות כהנים. והנה כיון שבני אהרון מתו הרי שאהרון הכהן באותו היום היה נקרא אונן - מתו מוטל לפניו. מצד שני היו צריכים להביא קרבנות באותו יום. רש\"י אומר, שהיו צריכים להביא שלושה קרבנות של חטאת, ואחד מהקרבנות הללו היה חטאת של ראש חודש. קרבן חטאת זה קודשי קודשים, ומלבד קרבן עולה, כל קרבנות קודשי קדשים הבשר נאכל לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. . ואהרון הכהן ובניו, כיון שהיו ]'אנחנו אומרים את זה ב'איזהו מקומן[ .אוננים - שרפו את החטאת באותו יום, הם לא אכלו אותה בתורה מובא שמשה רבינו כעס על כך: \"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?\". אומר רש\"י על פי חז\"ל, שלמעשה הוא כעס גם על אהרון, אבל הוא מכבד את אהרון. שימו לב, גם כשחשב שיש פה טעות בהלכה, טעות חמורה מאוד, נגד הציווי של הקדוש ברוך הוא, \"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר\" - לא על אהרון אחיו הגדול. משה רבינו מכבד אותו. מאידך, בני אהרון אמנם ידעו את התשובה, יש להם מה לענות למשה רבנו, אבל יש להם דרך ארץ, ולכן מי שעונה הוא אהרון: \"וידבר אהרון אל משה\". ואז משה רבנו נזכר שבאמת אהרון צודק. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא והוא שכח. הקדוש ברוך הוא אמר בדיוק כמו שאמר אהרון. אז כתוב בפסוק: \"וישמע משה וייטב בעיניו\", אומר רש\"י על פי חז\"ל: \"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי\". אנחנו צריכים לדעת, כל הסיפור הזה של קרבן חטאת היה סיפור חד פעמי בהקמת המשכן. זה לא סיפור שיחזור על עצמו פעם אחרת. משה רבנו יכול היה גם לשתוק, הוא לא היה חייב לומר שהוא טעה, ואפשר גם שהיה יכול לומר, כן, אתה אומר כך ואני אומר כך, 'את והב בסופה', בסופו של דבר אנחנו אוהבים אחד את השני. אבל משה רבינו הוד על האמת, הודה ולא בוש. י. אגר סגי בתרגום של התנא הקדוש רבנו יונתן בן עוזיאל, כתוב על הפסוק \"וישמע משה וייטב בעיניו\" וז\"ל: \"ושמע משה ושפר קודמוי ואפק כרוזא במשריתא - לא איזה [ ,למימר\" - משה רבנו הוציא קול במחנה, פרסם לכולם משה רבינו הלך ]...'וואטסאפ' או כל השטויות והמרעין בישין שיש היום להודיע לכולם: \"אנא הוא דאתעלמית הלכתא מיני ואהרן אחי אדכר יתה לי\" - אני נעלמה ממני הלכה, אני לא ידעתי, ואהרון אחי הזכיר לי! משה דואג שכל המחנה ידע מזה! בדומה לכך כתוב גם בתרגום ירושלמי, אך מוסיף עוד: \"ועל דאשפיל משה גרמיה, קביל עליה אגר סגי\" – בזכות זה שמשה הודה על האמת, הוא קיבל הרבה שכר מהקדוש ברוך הוא! וצריך להבין, כל כך אנחנו משבחים את משה רבנו?! הרי לכאורה זה דבר מובן מאליו! שמשה רבנו ישקר?! לא יודה על האמת?! הרי מה אנחנו מצפים ממשה רבנו, נביא קדוש עליון – אם הוא טועה?! ודאי שיגיד את האמת. הנה, אם נרצה לשבח איזה רב גדול, האם נאמר \"הרב הזה לא שקרן?!\"... זה מה שיש לך להגיד על הרב?! זה מובן מאליו! אדם יבוא לפני , וישאלו אותו, מה עשית בעולם הזה? ויאמר 120 הקדוש ברוך הוא אחרי שהוא למד איזה נושא והודה על האמת... משה רבנו, התורה שלו היא תורת אמת, אז מה, הוא ישקר?! הוא לא יודה על האמת?! ועוד קיבל על כך \"אגר סגי\" - שכר גדול, על מה ולמה?! יא. בני קורח לא מתו התשובה לכך היא, שיש פעמים שהאדם משקר שקר אידיאולוגי. הוא מורה לעצמו היתר למה לשקר. יש לו סיבות שכאילו על פי ההלכה עליו אומרים שמותר לשנות מפני דרכי שלום, (יבמות סה:)לשקר. והנה הרי חז\"ל אם כן היה לו למשה רבינו תירוץ גדול מאוד כדי לא לומר את האמת. שהרי משה רבנו נתן תורה, ובאותו הדור קמו נגדו בתוך עם ישראל: קורח, דתן ואבירם. וסביבם היו כל מיני אנשים, והטענות שלהם היו, למשל קורח טען: למה אנשים עניים צריכים להפריש תרומות ומעשרות?! שהרי הקב\"ה רוצה שיתרמו תרומות ומעשרות כיון ששבט לוי לא קיבלו נחלה, שתהיה להם פרנסה, אז למה אדם עני צריך לתת תרומות ומעשרות, ומאידך הכהן עשיר – למה הוא צריך לקבל?! היו לקורח עוד טענות, למשל, בית שיש בו מלא ספרי תורה, למה צריך שתהיה גם מזוזה שהיא 'בסך הכל' שתי פרשיות קטנות מהתורה?! או טלית שכולה תכלת, למה צריך את החוט האחד של תכלת שיהיה בה?! וכן הלאה. ובאמת, 'בני קורח לא מתו' - כל דור ודור יש כאלו שקמים נגד התורה, לצערנו הרב. אנחנו יודעים שבבית שני למשל, היו צדוקים ובייתוסים. הצדוקים, היו להם טענות כביכול של אידיאולוגיה: תורה שבכתב – אמת, אבל תורה שבעל פה – הם לא מאמינים בקבלה של המסורת העברת התורה בעל פה, הם לא מקבלים את זה שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, דור אחרי דור. לכן הם מאמינים רק בתורה שבכתב, והם סילפו את התורה, וביטלו כל מיני מצוות. יב. הלכה למשה מסיני כמו כן כולם מכירים את הסיפור עם ינאי המלך, שהיה ממשפחת החשמונאים, הוא היה פסול לכהונה אבל הוא התעקש לשמש בכהונה. ובסופו של דבר רצח את חכמי ישראל. נורא ואיום. חז\"ל (סוכה לד:) אומרים, 'הלכה למשה מסיני - זה ניסוך המים', אז כשהביאו לינאי המלך בחג הסוכות לנסך את המים, הוא שפך את המים על הרגליים שלו. ומובא בגמרא: \"ורגמוהו כל העם באתרוגיהם\". ולכאורה למה זרקו עליו את האתרוגים שלהם? היו זורקים עליו אבנים... במיוחד בחג הסוכות שכאשר זורק את האתרוגים הם נפסלים בכך. אלא יש משמעות מיוחדת בדברי חז\"ל הללו, שהרי בתורה לא כתוב בפירוש את מצות ניסוך המים, זו הלכה למשה מסיני, היו הולכים למעיין הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' השילוח, שואבים מים ומנסכים אותם על גבי המזבח. וחז\"ל נותנים רמז בפסוקים, אבל זה לא כתוב בפירוש בתורה. מצד שני, גם אתרוג לא כתוב דורשים שטעם (סוכה לה.)בפירוש בתורה. בתורה כתוב \"פרי עץ הדר\", וחז\"ל עצו וטעם פריו שווים, שזה האתרוג. ויש הרבה הסברים איך חז\"ל למדו כך. ויש בהלכות אתרוג כל מיני הלכות ודינים וכל זה על פי קבלת משה רבנו. והנה כאשר בא ינאי המלך, שהוא לא מאמין בחז\"ל, ומצד אחד הוא מחזיק באתרוג, ומצד שני הוא מנסך את המים על רגליו, הוא לא מקבל את מצות ניסוך המים, אבל את מצות אתרוג הוא מקבל. וכי אפשר לקבל קבלה אחת של חז\"ל ואתה השניה לא לקבל?! אתה רפורמי?! וזה מה שהעם באו לומר לו כשזרקו עליו את האתרוגים שלהם, אי אפשר לקבל את חז\"ל בדבר אחד ובדבר השני לא! יג. חיוב מניין בדבר שבקדושה הנה למשל, כיום הרפורמים רוצים לעשות מניין מעורב בכותל, או מניין של נשים בכותל. ובאמת איפה כתוב בתורה הדין של תפילה במניין?! זה לא כתוב בתורה! אמנם לפי הזוהר הקדוש זה דאורייתא, ונלמד מהפסוק \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\", שכל דבר שבקדושה צריך עשרה. (ויקרא כב, לב) הר\"ן ועוד, (ברכות פרק ג סימן יח),אבל רוב הראשונים לא סוברים כך, הרא\"ש וכותבים בפירוש שזה דרבנן. חכמים קבעו שצריך מניין, וחכמים הסמיכו , עשו גזירה שווה. כלומר שזה לא כתוב בתורה (ברכות כא.)את זה על פסוקים במפורש אלא למדים את זה בי\"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, שאחד מהם הוא גזירה שווה. שכאשר יש את אותה מילה חוזרת על עצמה במקום אחר אז למדים ממנה. למשל, בתפילין נאמר: \"והיו לטוטפת בין עיניך\" – וחז\"ל שמניחים את התפילין לא ממש על המצח או על האף, (מנחות לז:)לומדים \"לא תשימו קרחה (דברים יד, א) אלא במקום שיער, וחז\"ל למדו את זה מהפסוק בין עיניכם\" - מה להלן במקום שיער, אף כאן מקום שיער. כמו כן אצלינו, חז\"ל דרשו את הדין של מניין בגזירה שווה \"תוך - תוך\". \"הבדלו מתוך העדה הזאת\", מאידך (במדבר טז, כא) שבעשרת המרגלים כתוב כתוב \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\". ומזה לומדים שצריך מניין בדבר שבקדושה. כמו כן היו את ה'קראים' - שהם לא האמינו בתורה שבעל פה, והם באמת לא האמינו במניין, לכן הרפורמים ברוב בתי הכנסת שלהם, אין להם מניין בכלל. אנשים לא באים להתפלל אצלם. יש סיפור שמיוחס לרמב\"ן, שכשהוא בא לירושלים הוא לא מצא מניין, כמעט לא היו יהודים בירושלים. אבל היו שם כמה קראים שלא הסכימו להשלים לו מניין, כי הם לא מאמינים בזה, והוא קילל אותם שאף פעם לא יהיה להם מניין. ובאמת כך המציאות, בירושלים לא היה להם מניין כל השנים. יד. לא ראוי לפרסם את הטעות אומרים, שהקב\"ה הראה למשה רבינו את נשמת רבי עקיבא, (מנחות כט.) חז\"ל ונחה דעתו של משה כששמע שרבי עקיבא, גדול התנאים, כשנשאל על הלכה כלשהיא ורבי עקיבא עונה: הלכה למשה מסיני! והנה כאן, נתעלמה הלכה למשה רבינו, הוא כועס על אהרון אחיו ועל בניו, ואהרון עונה לו. ולכאורה הרי יש למשה רבינו סיבה מספיק טובה למה לא להודות על האמת, הרי יבואו כולם: הרפורמים, הקראים, הצדוקים, כל אלו שלא מאמינים בקבלת חז\"ל, ויאמרו, אם אתה טועה בזה – אולי אתה טועה גם בהלכות אחרות?! עצם הדבר שיש מושג כזה שמשה רבנו טעה, שנתעלמה ממנו הלכה לכאורה זה לא טוב להגיד דבר כזה! טו. משנים מפני דרכי שלום אבל בא משה רבנו ומלמד אותנו, אם יש היתר לא לומר את האמת, זה מקרה נדיר מאוד. \"משנים מפני דרכי שלום\" – כתוב 'משנים', לא כתוב מספרת על רב, שאשתו היתה מחפשת לעשות (יבמות סג.) 'משקרים'! הגמרא כל דבר הפוך ממה שהוא אומר. הייתה שואלת אותו: מה לבשל לך לארוחת צהרים? הוא אומר לה, שתכין אורז, אז היא היתה הולכת ומכינה עדשים. למחרת, שוב היא שואלת אותו, מה להכין לך? הוא אומר לה, עדשים. והיא הולכת ומכינה אורז. ואז הבן שלו גדל וראה שאימא שלו כל פעם עושה הפוך ממה שאבא שלו אומר, אז הוא היה אומר לה, שהוא ישאל את אבא מה הוא רוצה לאכול. וכשאביו היה אומר שהוא רוצה אורז היה הבן הולך לאמו ואומר לה, אבא רוצה לאכול עדשים... והיא היתה מכינה אורז. אחרי פעם פעמיים שהוא רואה שמה שהוא ביקש להכין לו אשתו הכינה, ברוך השם, היא חזרה בתשובה, היא עושה את מה שהוא רוצה, ואז הוא אמר לבן שלו: \"ב\"ה, תראה, איזה יופי, אמא חזרה בתשובה...\" ואז אמר לו הבן שלו, \"אבא, אל תשלה את עצמך, מה שקרה בסך הכל זה אני! אני כל פעם הופך את הדברים, אני משקר לה, ואני עושה כך מפני דרכי שלום! ואז רב ענה לו, שהוא לא מרשה לו לעשות כך, שהנה: \"דיינו שהיא מצילה אותנו מן החטא ומגדלת בנינו לתורה\" - תסתכל על המעלות הגדולות שיש לאימא שלך! איזו אימא טובה היא לילדים! טובה גם כן אליי! יש לה הרבה מעלות. ואם בעניין המאכלים היא עושה כנגדי – לא נורא! אבל לא בגלל זה ללכת ולשקר! עד כמה חשובה מידת האמת! וזה מה שאנחנו לומדים ממשה רבנו, ולכן הוא קיבל הרבה שכר! הרי איזו בושה גדולה הייתה למשה רבנו: ביום חנוכת המשכן, יש טקס גדול, חונכים את המשכן, מקריבים קרבנות, ובשאלה כל כך ברורה שהקדוש ברוך הוא אמר לו - הוא שכח! והוא צריך להודות על האמת! ולא רק מודה על האמת, אלא מעביר קול במחנה, הולך לכל המקומות להגיד: \"טעיתי!\". עד כדי כך. אז מזה נבין עד כמה חשוב להיות מבקש אמת. טז. תורת אמת לכן, כשלומדים תורה, ולפעמים יש ויכוח בפשט, וזה לא נפקא מינה להלכה, בכל זאת, אם אתה רואה שאתה לא צודק, אל תתבייש להודות על האמת! גם אם זה יקרה עוד פעם ועוד פעם... אני פעם ראיתי מישהו שלא היה כל כך אוהב להגיד את האמת, אז כשאני הייתי טועה, הייתי אומר שטעיתי, ואז הוא אמר את האמת. וכשהוא היה טועה, אז הוא היה אומר: \"לא, גם אני התכוונתי להגיד את זה מההתחלה\"... לא צריך להתבייש להודות על האמת. כשאתה בא ויש לך ראיות טובות, ומראים לך ראיות טובות נגד מה שאמרת - תהיה מבקש אמת! התורה שלנו נקראת \"תורת אמת\"! אנחנו אומרים בברכות התורה \"אשר נתן לנו את תורתו - תורת אמת\" וכן ב'ובא לציון': \"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת\". לכן גם שיש לנו מחלוקות, ועד שיבוא משיח יש דברים שאנחנו לא יודעים. אבל יש את המסורת ואת הכללים שיש לנו בהלכה, יש לנו את קבלת הוראות השלחן ערוך, יש לנו את מנהגי אבותינו - ואנחנו צריכים להמשיך בזה. יז. נוסח אחיד אני זוכר שבזמנו היה הרב גורן, שהוא היה הרב הראשי לצה\"ל, והוא עשה סידור \"נוסח אחיד\". הוא אמר: \"למה יהיו ספרדים, אשכנזים? נעשה נוסח ]... אשכנזי ואולי אפילו יותר 90% - למעשה, הסידור הזה היה[ .\"אחד לכולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יצא נגד זה בחריפות. יש לו תשובה בזה בשו\"ת יחוה . הרי לכל נוסחה יש יסודות קדמוניים, ראשונים, גאונים. זה (ח\"ג סימן ו)דעת לא סתם, כל מילה מחושבת. וכשאאמו\"ר למשל, היה משנה דברים, זה היה אך ורק כשיש סמך לזה בסידורים קדמוניים, וגם בהיגיון, אבל סתם לבוא לשנות?!... באופן כללי גם אמר על כך אאמו\"ר, שאין כל סיבה שהשינויים בין הנוסחים יצרו מחלוקת, הרי ישנם כמה וכמה קהילות בעולם, שאין להם שם מספיק יהודים כדי לעשות קהילה ספרדית וקהילה אשכנזית, אז שם הם מתפללים שבת אחת כמו הספרדים, ושבת אחרת מתפללים כמו האשכנזים. וכולם שמחים ומרוצים. אני מתפלל עם האשכנזים, אני מאוד נהנה מהתפילה שלהם. ויש אשכנזים שבאים להתפלל כאן - והם מאוד נהנים מהתפילה שלנו. זה 'את והב בסופה' האמיתי, אנחנו מקבלים את השני כמות שהוא, כמו שהפרצופים שלנו לא שווים – דעותינו אינם שוות. כמו שאני לא אכריח את השני לאכול מה שאני אוכל, כל אחד אוכל את המאכלים האהובים עליו, כך גם אנו משתדלים לכבד אחד את דעותיו של השני. וכי יעלה על הדעת שבענייני מנהגים, בענייני הלכה, לא נכבד?! ובכן רבותיי, להיות מבקש אמת - זה דבר גדול מאוד, וכשאנחנו טועים, אתם המתפללים כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת', שאני כמה וכמה פעמים דפקתי על השלחן ואמרתי שאני חוזר בי. הנה יושב פה רבי אליהו מטלון שליט\"א, שהוא מנהל את בית הכנסת – וכמה פעמים היה לי איתו דין ודברים, ואחר כך הוא הוכיח לי שהוא צדק, ואז דפקתי על השלחן והודעתי שאני מתנצל ושהוא צדק. ככה צריך להיות, ולא יעלה על הדעת אחרת. וכך נלך בדרך זו."},{"filename":"298.pdf","content":"בירור דעת מרן השלחן| ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן| מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועינושאי השיעור: צאת הכוכבים לפי רבינו תם ולפי | ספירת העומר בספק חשיכה| ברכות מדאורייתא וברכות מדרבנן| ספק ברכות להקל| ערוך החיוב לעשות חנוכת הבית| לחשוב בכל דבר לשם שמים| ישיבת וולוז'ין| בית של קדושה| הגאונים298 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצאי שבת פרשת תזו\"מ תשפ\"ה20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת אחרי מות – קדושים הלכות ספירת העומר א. ישיבה על קברו אני מקדם בברכה את פני ראש ישיבת כסא רחמים הגאון רבי צמח מאזוז שליט\"א. השיעור כאן, בבית מדרשו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל והשיעור הזה הוא לכבודו ולזכרו ולעילוי נשמתו של מרן הגאון רבי מאיר ניסים בן כמסאנה רוח ה' תניחנו בגן עדן. \"וכבוד (דברי הימים ב לב, לג) אומרים, שעל חזקיהו המלך נאמר (בבא קמא טז.) חז\"ל (ד\"ה עשו לו במותו\" מלמד שהושיבו ישיבה על קברו. ואומרים התוספות שאין הכוונה על קברו ממש, כי בקבר אסור ללמוד, זה לעג לרש. אבל שהושיבו) כאן אנחנו מקיימים למעשה 'הושיבו ישיבה על קברו', כשאנחנו מוסרים את השיעור בבית מדרשו, במקום שבמשך שנים רבות לימד תורה לאלפים ורבבות מעם ישראל. יהי רצון שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים. ב. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי איתא, אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני (סו.)במסכת מנחות שבועי. כלומר, שאביי אמר שבמצות ספירת העומר צריך למנות ימים וגם כתוב \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום (ויקרא כג, טו-טז)שבועות. כי בתורה הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה\" - התורה מזכירה שבועות. \"עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום\" - התורה מזכירה גם ימים. לכן אומר אביי שצריך למנות ימים ושבועות. ויש כל מיני שיטות בראשונים איך מונים את הימים והשבועות, ואכמ\"ל. הגמרא ממשיכה: רבנן דבי רב אשי - תלמידי החכמים בישיבה של רב אשי - מונים גם ימים וגם שבועות. לעומת זאת, אמימר היה מונה ימים ולא היה מונה שבועות, \"אמר זכר למקדש הוא\". וישנה מחלוקת ראשונים איך ללמוד פשט בגמרא. יש ראשונים שלומדים שיש כאן מחלוקת עקרונית אם ספירת העומר בזמן הזה - שאין לנו את הקרבת עומר התנופה – מנחת העומר, אין קרבנות, האם ספירת העומר היא דאורייתא או דרבנן. אביי סובר שזה דאורייתא, וכך גם רבנן דבי רב אשי. לעומת זאת אמימר סבר שזה דרבנן. והנה אמימר בוודאי שסבר שזה דרבנן, שהרי כתוב במפורש בגמרא \"זכר למקדש הוא\". אכן יש שיטה אחרת בראשונים שלומדים פשט בגמרא, שבאמת אין (פרק ז הלכות תמידין ומוספין הלכה כד), וכך מסביר גם מרן הכסף משנה מחלוקת וכולם סוברים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, אלא שכיון שהיא מצוה מדרבנן ולא מהתורה, סובר אמימר שמספיק למנות ימים ולא שבועות. אבל אביי ורבנן דבי רב אשי סברו, שגם אם נאמר שזה דרבנן, וזה רק זכר למקדש, עלינו לקיים את המצוה כמו שקיימוה בזמן בית המקדש, שהיו סופרים ימים וגם שבועות.ג. ספירת העומר דאורייתא או דרבנן כפי (הלכות תמידין ומוספין שם), למעשה זו מחלוקת ראשונים. ודעת הרמב\"ם שביארו בדבריו מרן הכסף משנה ושאר הפוסקים, שמצוות ספירת העומר גם בזמן הזה היא מצוות עשה מן התורה. גם הבית הלוי לומד פשט גם (דף סו. ד\"ה ברי\"ף שזו מצוות עשה מן התורה. לעומת זאת, התוספות במנחות כותבים, שבזמן הזה ספירת העומר זו מצוה מדרבנן. וכך כתבו הרי\"ד זכר) , מהר\"ם (סוף מסכת פסחים) רבנו זרחיה הלוי בעל המאור (ספר המכריע סוף סימן כט), , ועוד. ויש בזה כמה נפקא מינה להלכה.(פסחים פרק י סימן מ) מרוטנבורג, הרא\"ש ד. טעה בזמן הברכה ולבסוף בירך כהוגן ויש לברר מהי דעת מרן השלחן ערוך. הנה מרן בהלכות ספירת העומר אמנם לא כותב במילים מפורשות אם זה דאורייתא או דרבנן, אבל אפשר לדייק מדבריו, וכך גם יש כמה ראיות מדברי השלחן ערוך, שמרן סבר שהוא מדרבנן. (סימן תקכו)מביא שהראבי\"ה (סימן תפט) הנה, בראש ובראשונה מרן הבית יוסף דן בשאלה, אם אדם רוצה לספור ספירת העומר, וחשב שהיום זה ארבעה ימים לעומר, ובירך את הברכה, ובאמת היום יש לספור חמישה ימים לעומר, כלומר שבשעת הברכה התכוון לספור משהו בטעות, וברגע האחרון נזכר, וספר כהוגן – חמישה, כותב הראבי\"ה שעליו לחזור ולברך. הסיבה לכך היא מפני שסבר כשיטת הרמב\"ם, שספירת העומר בזמן הזה היא מצוות עשה מן התורה, וממילא הברכה נגררת אחר המצוה ולא אומרים ספק ברכות להקל. ה. מרן הכריע דלא כהראבי\"ה פסק לא כמו הראבי\"ה, וז\"ל: \"אם (סימן תפט סעיף ו) למעשה, מרן בשלחן ערוך פתח ואמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמישה, והם חמישה, או איפכא, שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בחמישה, אינו חוזר ומברך\". ע\"כ. ובבית יוסף נראה בפירוש שהסיבה שפסק שאינו חוזר ומברך זה נגד הראבי\"ה, ומבאר, שהראבי\"ה סבר שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא. ומרן כותב עליו, שרוב המפרשים סוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וממילא במקום של ספק – ספק ברכות להקל. ו. ספק בברכות הנהנין , הגמרא דנה, \"פתח בדחמרא וסיים (יב.)בדומה לכך יש במסכת ברכות בדשיכרא\" – אדם שהביאו לו כוס משקה והוא היה בטוח שזה יין, ובאמת העלון לעילוי נשמת ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. היה שם מיץ פטל וכיו\"ב, והתחיל לברך על דעת לברך 'הגפן'. והגמרא מסתפקת בדברים כאלו שהם ספק בברכות, ובגמרא הספיקות לא נפשטו. (הובאו דבריו ויש מחלוקת בראשונים שם איך להסביר פשט בגמרא. והרי\"ף פסק, בכל הספיקות שהובאו בגמרא שם, שספק ברכות בתוספות שם ד\"ה לא) כותבים בשם רבינו (שם) להקל ואינו חוזר ומברך. לעומת זאת התוספות יצחק הזקן, שכיון שזה ספק עליו לחזור ולברך. הקשה על ר\"י, צריך עיון, למה חוזר ומברך, (סימן רט סק\"ג) והנה, המגן אברהם (בגליון הש\"ס בברכות שהרי זה ספק בברכות וצריך להקל. והגאון רבי עקיבא איגר מסביר את הדברים, שר\"י בעל התוספות סובר שם, ובגליון השלחן ערוך שם האריך בזה) שהאיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא, וממילא אסור לאכול או לשתות בלא ברכה, וממילא אין לומר בזה ספק ברכות להקל.כלומר אין לומר בברכות הנהנין ספק ברכות להקל, כי זה דאורייתא. הרי שיש כאן מחלוקת עקרונית, האם מי שאוכל בלא ברכה שכתוב עליו , האם זה ממש כמו מעילה דאורייתא או שזה (ברכות לג.)שהוא כאילו מעל רק 'כאילו' מעל, ובאמת זה דרבנן. הרי\"ף שפסק ספק ברכות להקל סובר, שליהנות מהעולם הזה בלא ברכה זה דרבנן, ממילא אינו חוזר. אבל ר\"י בעל התוספות סבר, שבספק בברכות הנהנין אין אומרים ספק ברכות להקל, כי הנאה מהעולם הזה הוא איסור מהתורה. ז. ברכות התורה דאורייתא או דרבנן בדומה לכך יש מחלוקת בפוסקים לגבי ספק אם בירך ברכות התורה, האם כתבתי על זה ב'הלכה ברורה' חלק [ .ברכות התורה הם דאורייתא או דרבנן . שיש כמה ראשונים שסוברים ]ד' תחילת הלכות ברכות התורה סימן מז (דברים לב, אומרים, מנין לברכות התורה, שנאמר (ברכות כא.) שזה מהתורה, חז\"ל \"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו\". לעומת זאת, יש ראשונים שסוברים ג) שברכות התורה הן מדאורייתא רק כשמברך כשעולה לתורה. למרות שקריאת התורה עצמה זו תקנת משה או תקנת עזרא, אבל הברכות הם דאורייתא. ויש ראשונים שסברו שברכות התורה הן דרבנן. המשנה ברורה פוסק להחמיר, כיוון שכמה ראשונים סוברים שברכות התורה (ריש סימן מז) זה דאורייתא, לא אומרים ספק ברכות להקל. ח. ספק בברכות התורה למעשה, בוודאי שמרן השלחן ערוך לא פסק כהמשנה ברורה, ודעתו היא שגם ברכות הנהנין וגם ברכות התורה הן דרבנן, ובספק אומרים ספק ברכות להקל. אכן ישנן דברים שהם מוסכמים, למשל ברכות המצוות, הן בוודאי דרבנן. אבל המחלוקות הן על ברכות הנהנין ועל ברכות התורה. , ומרן השלחן ערוך (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יב)ובאמת שהלשון של הרמב\"ם הביאו להלכה וז\"ל: \"כל הברכות, אם נסתפק אם בירך או לא, (סימן רט סעיף ג) אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון שחוזר ומברך מפני שהוא של תורה\". ע\"כ. כלומר, מזה שהם כותבים בפירוש שרק בברכת המזון חוזר ומברך, משמע שכל שאר הברכות הן דרבנן, ואומרים בהן ספק ברכות להקל. אמנם ברמב\"ם יש נוסחאות באדם שספק אם בירך 'המוציא', ובבית יוסף כתב על זה, והמסקנה היא, שגם (סימן קסז) ויש גירסה של הטור בספק אם בירך 'המוציא' אינו חוזר ומברך, מפני שהיא ברכת הנהנין, ורק ברכת המזון היא של תורה. ט. מרן סבר שספירת העומר בזמינו דרבנן לאור זאת יש לומר, שמרן פסק לגבי ספירת העומר שאינו חוזר ומברך, ולפי מה שמרן בעצמו הסביר בבית יוסף, רואים שמרן השלחן ערוך פוסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. י. ספירת העומר בבין השמשות (שם) יש נידון נוסף, לגבי ספירת העומר בבין השמשות. התוספות במנחות סוברים, שספירת העומר דרבנן ולכן אפשר לספור בספק חשיכה. מרן השלחן ערוך לא כתב בפירוש מה הדין בזה, אבל יש לדקדק מדבריו בעניין : \"אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים (סימן תפט סעיף ב)הזה לספור כשתחשך\" - הייתה טעות, חשבו שכבר הגיע הלילה, במיוחד בזמנם שלא היה להם שעונים מדויקים, אם ספרו קודם הזמן, לפני השקיעה חוזרים לספור כשתחשך. וממשיך מרן: \"והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות\". 'שלחן ערוך' זה לא ספר ל'מדקדקים' בלבד, לא ראינו בכל ההלכות כמעט, אף פעם מרן לא כותב 'המדקדקים' - ואם הוא כותב כך, ומוסיף על זה ש'כך ראוי לעשות', משמע שכך ראוי לדקדק, אבל זה לא חיוב גמור מן הדין. אנחנו רואים שבאמת לדעת מרן השלחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. יא. ספירת העומר בבין השמשות כשיש חשש שיכחו לספור אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בעניין הזה, האם (ח\"א סימן כג) בשו\"ת יחוה דעת באמת להלכה יכולים לספור בבין השמשות. למשל, ציבור שנהגו כמו מה שבאמת ראוי לעשות בכל מקום, לכל הפחות בימי ספירת העומר, - אאמו\"ר היה [ .לאחר קצת את תפילת ערבית ולהתפלל בצאת הכוכבים נוהג במשך שנים, למסור דרשה בין תפילת מנחה לערבית בימי הספירה. ובשנים שבא לגור בשכונת 'הר נוף' היה בא לבית הכנסת 'יחוה דעת' בכל לילה בימי הספירה והיה מוסר דרשה באגדה, לפעמים היא ארכה כשעה! והיו באים המון אנשים, איזה דברים יפים היה אומר על פרקי אבות, ומזה יצא הספר הגדול 'ענף עץ אבות', כך היה עושה במשך שנים, וכדאי מאוד . אבל בית כנסת שגמרו להתפלל תפילת ערבית ]שבכל בית כנסת כך יעשו בבין השמשות, האם הם יכולים, הלכה למעשה, לספור? שהרי זה לא רק עניין של 'ברוב עם הדרת מלך', אלא אם תגיד להם להמתין עד צאת הכוכבים – יש חשש שישכחו. כל אחד הולך לביתו וישכח לספור. לעומת זאת, רבים מדכרי אהדדי - מזכירים אחד לשני. יב. ספירת העומר בתפילת שחרית בחו\"ל יש הרבה קהילות שמתפללים מבעוד יום, אין להם ברירה, והם לא יכולים לספור, וכל אחד סופר בביתו. ולכן בשחרית לפני 'אשרי' 'ובא לציון' או בסוף התפילה, הם סופרים בלי ברכה, כדי שמי ששכח לספור אתמול שלכל הפחות יספור עכשיו בלי ברכה, ולפי דעת מרן השלחן ערוך יוכל להמשיך לספור בברכה בימים הבאים. כי זו מחלוקת אם ספירה ביום נחשבת לספירה, וסופרים בלי ברכה, וממילא בלילה הבאה יש ספק ספיקא ויוכל להמשיך ולספור בברכה. אבל כאן בארץ ישראל שבימות השבוע רוב הציבור לא מתפלל מבעוד יום, אין בזה כל כך צורך להקדים להתפלל, מלבד בערבי שבתות, שיש הרבה בתי כנסיות שנוהגים כך. לעומת זאת, בלונדון, פריז, ניו יורק ועוד מקומות, שהשקיעה היא ממש מאוחרת בשעה תשע ואפילו תשע וחצי, זה קשה להם להתאחר בתפילת ערבית, וממילא כולם מתפללים ערבית מבעוד יום. על כל פנים בארץ ישראל, האם ציבור שהתפללו מבעוד יום יכולים לספור ספירת העומר בבין השמשות, כדי שלא יבואו חלילה לשכוח לספור. ולכאורה, לפי מה שכותבים התוספות, ולפי מה שהתבאר לעיל שמרן השלחן ערוך פסק כהתוספות שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, פשוט שאפשר לספור בבין השמשות. יג. מחלוקת רבינו תם והגאונים בעניין בין השמשות אבל יש כאן בעיה מצד אחר, מה זה 'בין השמשות'. כולם מכירים את דקות אחרי 58.5 המחלוקת של רבנו תם והגאונים. רבנו תם סבר שעד השקיעה עדיין זה יום גמור. ושיטת רבנו תם מופיעה בתוספות בכמה בקיצור. ומי שמסביר בהרחבה (שבת לה. ד\"ה תרי ועוד וע\"ע ספר הישר סימן קפא)מקומות (הוצאת מוה\"ק שער אבילות ישנה עמוד את שיטת רבנו ם זה הרמב\"ן בספר תורת האדם שראה את דבריו וביאר אותם יותר בקיצור, (שבת סוף פרק ב) ובעקבותיו הר\"ן רנא), ואף אחד לא יכול להכחיש את זה שישנם הרבה ראשונים שסוברים כדעת רבנו תם. כמו כן אין כל ספק שמרן השלחן ערוך פסק כדעת רבנו תם. יד. שיטת בעל התניא בעניין צאת הכוכבים ששם פסק כמו (סימן רסא) אכן יש טענה של בעל התניא בשלחן ערוך הרב רבנו תם, אבל בסידור שלו, ב'סדר הכנסת שבת' מבואר להיפך, שסבר כמו הגאונים. ולפי מה שטוענים, הצמח צדק הורה לחסידי חב\"ד לנהוג כמו שכתב בסידור, ולא מה שכתב בשלחן ערוך הרב. בסידור הוא מבאר את הדברים, וברוב הדברים זה ממש כשיטת הגר\"א בביאור הסתירה בסוגיות, ומאריך לבאר (או\"ח סימן רסא ס\"ק יא ויו\"ד סימן רסב סק\"ט) בטוב טעם מפני מה יש לנהוג כשיטת הגאונים ולא כשיטת רבינו תם. אבל בעל התניא מוסיף דבר מאוד מעניין, שמרן השלחן ערוך בעצמו בהלכות - חזר בו. ובאמת כל מי (יו\"ד סימן רסב סעיף ב) מילה לעניין נולד בבין השמשות שקורא את לשון מרן שם, משמעות דבריו לכאורה שהוא חזר בו, וסבר כמו הגאונים. מביא את מהר\"ם אל אשקר בשם שיטת (סק\"ב) הש\"ך שם בהלכות מילה הגאונים. ולכאורה מה הש\"ך רוצה לומר בזה? הרי הוא לא מביא את זה סתם. אלא שכנראה בעל התניא הבין שהש\"ך רוצה לומר שזה המשמעות (סימן ז).של השלחן ערוך, כשיטת הגאונים. וכמו כן כתב בשו\"ת אור נעלם טו. למה מרן לא תיקן במהדורות הבאות לעומת זאת כמה מגדולי האחרונים טוענים, שאם נאמר שמרן השלחן ערוך חזר בו בדבר כל כך מהותי, שהרי אם אדם ידליק אש עד כמעט שעה לאחר השקיעה, לפי הגאונים חייב סקילה, ולפי רבינו תם זה מותר לכתחילה, כיצד לא הדגיש זאת במפורש. הרי מרן הדפיס את השלחן ערוך כמה פעמים בימי חייו, ולמה מרן לא תיקן את זה במהדורות הבאות? ואם ביורה דעה חזר בו, היה צריך לתקן זאת במהדורא הבאה, וזו טענה מאוד חזקה. טז. מרן העתיק את דברי ספר העיטור לי יש טענה יותר חזקה. שהנה מי שלומד את דברי מרן ביורה דעה, בשלחן (הלכות מילה שער ג חלק ערוך ובבית יוסף, יבחין שמקור הדברים הוא בעל העיטור שמרן מעתיק את דבריו כמעט מילה במילה. בעל העיטור חי בתקוםפת ג) הרמב\"ם, ולמרן היה את ספר העיטור למרות שהספר הזה לא היה נפוץ באותם ימים. וככל הנראה לבעל התניא לא היה את ספר העיטור, ורק בדורות האחרונים הוציאו אותו מחדש. והנה בספר העיטור בעצמו מפורש כמעט מילה במילה כמו שהעתיק מרן בבית יוסף, אולם בהמשך דבריו הוא מבאר את כל הנושא של בין השמשות, ודעתו ברורה שם כרבינו תם. אם כן על כרחינו להסביר את מה שכתב קודם לכן, כדעת רבנו תם. יז. הויכוח בין מרן הגר\"מ מאזוז למרן זיע\"א כידוע זו מחלוקת ישנה מאוד, ואני כתבתי על כך באריכות ב'הלכה ברורה' חלק י\"ד, שם יש קונטרס גדול בשם 'כי בא השמש' – ששם אני מבאר את כל העניין. ומי שיקרא את כל מה שאני כותב שם הוא יפחד לעשות כמו הגאונים. זה ממש מפחיד לראות כמה גדולי עולם חקרו, דרשו ודנו בנושא הזה והלכו אחרי שיטת הגאונים. מצד שני, נראה גם שיש פי שתיים או שלוש שהלכו כשיטת רבינו תם וזה גם כן מפחיד. הנה אנחנו נמצאים כאן בבית מדרשו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל. בהקדמה שלו למשנה ברורה 'איש מצליח' חלק ג' הוא כתב מאמר ארוך שיש לנהוג כדעת הגאונים, וכתב שכך דעת הרמב\"ם. היה לו בנושא הזה ויכוח קשה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואאמו\"ר אמנם מעולם לא פסק כדעת רבנו תם כי המנהג היה כדעת הגאונים, אבל תמיד היה צועק שראוי להחמיר לכל הפחות בדברים שהם דאורייתא כדעת רבנו תם. ומשום כך מרן הרב מאזוז היה אומר בישיבה שלו להחמיר כרבינו תם גם בדרבנן, מפני כבודו של אאמו\"ר. זה נקרא 'את והב בסופה' אמיתי, כפי שכבר דיברנו על זה כמה פעמים. יח.ספק דרבנן לקולא במקום ספק ספיקא להחמיר לאור כל האמור, לכאורה יש לנו בעיה בבין השמשות. וגם אם נאמר בדעת השלחן ערוך, שכיון שספירת העומר בזמן הזה היא דרבנן, ממילא ספק דרבנן לקולא ומותר יהיה לספור ספירת העומר בבין השומשות. כלומר שיש כאן ספק ספיקא להחמיר, שמא הלכה שזמן בין השמשות הוא נחשב ליום, ואם תמצא לומר שבין השמשות זה לילה, שמא הלכה כרבנו תם שזה בכלל עדיין לא בין השמשות. אלא שמכיוון שאנחנו פוסקים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, ממילא יש לדון בספק ספיקא לחומרא במקום של ספק דרבנן, כיצד יש לנהוג בזה, האם יש לומר בזה ספק דרבנן לקולא או לא. והנה יש תשובת הרמב\"ם מעניינת ומפורסמת, וכבר גדולי הראשונים שבה הרמב\"ם דן ]ארחות חיים הלכות שבת אות תכד[ מצטטים אותה על הפלגה בספינה בנהרות, ואכמ\"ל כיון שזמנינו קצר, ולא נוכל להיכנס לנושא הזה, אבל משמעות דבריו, שכשיש ספק ספיקא להחמיר בדרבנן לגבי (חלק יג סימן רמח) יש לומר ספק דרבנן לקולא. אני כתבתי בהלכה ברורה הפלגה בספינה בנהרות קודם השבת, ושם הבאתי את דברי הרמב\"ם הללו, ומאידך הבאתי את דברי גדולי האחרונים שדחו את את הראיה מהרמב\"ם. אמנם הגאון רבי עקיבא איגר סמך על הראיה הזאת ועוד, אבל הרבה מגדולי אחרונים סברו להיפך. בכל אופן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת סמך על הראיה הזאת, ומחמתה פסק, שכיון שהמנהג הוא (שם)יחוה דעת כשיטת הגאונים הרי שעלינו ללכת אחר שיטת הגאונים לגמרי, למרות שישנם מקומות שאנו חוששים לרבנו תם. לאור זאת פסק אאמו\"ר, שאפשר לספור ספירת העומר בבין השמשות. ויש עוד הרבה מה להאריך בזה. ואכ\"מ. יט. פרשת מצורע – צרעת הבית : \"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן (ויקרא יד, לד)בפרשת מצורע כתוב לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם\". ומפרש רש\"י על פי מה שכתוב במדרש רבה: \"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן\". ע\"כ. כלומר, הצרעת זו הבטחה, זה דבר טוב, הקדוש ברוך הוא מודיע לעם ישראל, שכאשר תיכנסו לארץ כנען אתן לכם צרעת בבית, משום שאז תצטרכו להרוס את הבית, ובשעה שאדם מודיעים לו שצריך להרוס את הבית, אדם נבהל, הוא מפחד, לאן ילך לגור?! אבל אומרים חז\"ל, שלפני שעם ישראל הגיעו לארץ ישראל, הכנענים היו מטמינים בקירות כסף וזהב ויהלומים, והקדוש ברוך הוא רצה שעם ישראל ימצאו את זה, ממילא כאשר יש צרעת הורסים את הבית ומוצאים את הזהב. הזוהר הקדוש פרשת תזריע מבאר ביאור אחר, שאמנם הקב\"ה רוצה בזה לטובתינו, אבל לא ייתכן שזו הסיבה בלבד, אם הסיבה היתה רק כדי שנמצא את הזהב – שתבטא צרעת אבל שהבית לא יהיה טמא, למה צריך את הטומאה. זה שהתורה מצוה לקחת את האבנים אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא, והבית הזה טמא, יש לטהר את הבית, רואים שזה לא רק כדי שימצאו את הזהב. והזוהר מבאר, שהסיבה לכך היא שהכנענים היו בונים את הבתים שלהם לשם עבודה זרה, הבית היה של טומאה, כל היסוד שלו נעשה לשם עבודה זרה. הקדוש ברוך הוא לא רוצה שאנחנו, בני ישראל, נגור בבית שנבנה לשם עבודה זרה, לכן הוא מביא עלינו צרעת הבית כדי שנצטרך להרוטס את הבית ולבנות אותו מחדש. כ. אם הישיבות הזוהר ממשיך ומדבר על אדם שבונה את ביתו. אנחנו הספרדים נוהגים לומר את דברי הזוהר הללו בסדר חנוכת הבית, שבגלל שכשאדם בונה בית צריך להתחיל אותו לשם קדושה. ההתחלה חשובה מאוד. כאשר מייסדים בית צריך לעשות את זה לשם קדושה. מספרים על הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שהיה ראש ישיבת וואלוז'ין שהיתה 'אם הישיבות'. כל המתכונת של הישיבות כפי שיש היום, ספרדים, אשכנזים, חסידים, כולם, הבסיס הוא איך שהייתה ישיבת ולוז'ין. הישיבה הזו התקיימה במשך כמה דורות, רבי חיים מוולוז'ין יסד אותה, ובנו – הנצי\"ב מוולוז'ין המשיך בראשות הישיבה, עד שהישיבה נסגרה כשהשלטונות של רוסיה דרשו להכניס לישיבה לימודי חול בכל יום קצת. והיה דיון, ראשי הישיבה התכנסו, והגאון רבי חיים מבריסק הוביל את ההחלטה לסגור את הישיבה, למרות שבאותו הזמן לא היו עוד ישיבות, אבל אין פשרות בדברים הללו, וסגרו את הישיבה, התוצאה של זה הייתה שנפתחו ישיבות על גבי ישיבות בכל מקום בעולם במתכונת של ישיבת וולוז'ין! וזה עולם הישיבות שיש לנו כיום. כשרבי חיים מולוז'ין בנה את הישיבה, והיו צריכים לעשות את הנחת אבן הפינה, הביאו לו מלט להכניס ליסודות של הבניין, ורבי חיים התרגש מאוד, ובכה ואמר, ריבונו של עולם, אתה יודע שהכוונה שלי היא אך ורק לשם קדושה, לשם תורה, כדי ללמוד תורה בקדושה ובטהרה. אין לי מחשבות של כבוד או שום דבר אחר, אך ורק לשם שמיים! והדמעות שלו ירדו והתערבו עם המלט. זה היה היסוד של ישיבת וולוז'ין, ואת ההצלחה שנה של עולם 200 -הגדולה שאנחנו רואים דורות לאחר מכן, למעלה מ ישיבות שגדל והולך מתפתח כל כך יפה. אנחנו מבינים שכל זה התחיל בקדושה. כא. חינוך לשם שמים אומרת, \"גדולים מעשה חייא\". רבי חייא דאג (פה:)הגמרא בבבא מציעא שלא תשתכח תורה מישראל, הלך וזרע כותנה, כשהכותנה צמחה הוא טווה ממנה חוטים, ומהם עשה מלכודות. במלכודות הוא תפס צביים, ולאחר מכן הוא שחט את הצביים האלו, וחילק את בשרם לעניים, ומהעור שלהם הוא עשה קלף, ועל הקלף הוא כתב את החמישה חומשי תורה, כל חומש בנפרד. ואז הוא לקח חמישה ילדים ולימד אותם אחד חומש בראשית, והשני חומש שמות וכו', כל אחד חומש אחר, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים. לאחר שכולם למדו וכל אחד היה בקי טוב בחומש שלו, הוא אמר להם ללמד אחד את השני. וכך הוא עשה שוב בשישה סדרי משנה. כל אחד סדר אחר. ואחר כך לימדו אחד את השני. וכך הוא עשה כדי שלא תשתכח תורה מישראל. צריך להבין, למה לעשות דבר כזה מסורבל, לזרוע כותנה, לצוד צביים וכו', למה שלא יקנה קלף, או אפילו שיכתוב על נייר, הרי הוא לא רצה לקרוא בזה בתורה, בשבת בבית הכנסת, אולי נייר בזמנו היה עולה הרבה כסף, והעדיף קלף, אבל הוא לא הסתפק בזה, הוא לא רצה לקנות, למה?! התשובה לכך, שרבי חייא חשש שאם הוא יקנה קלף, אולי הקלף הזה הגיע מגזל וכיו\"ב, רבי חייא רצה שכל היסודות של הנחלת התורה ייעשו בקדושה ובטהרה, אפילו המלכודות של הצביים ייעשו לשם שמיים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' להתחיל את ה'לשמה' כבר בזריעה של הכותנה, עד כדי כך! כב. חינוך מינקות בדומה לכך רואים גם כן לגבי ילד קטן, כמה זה חשוב שכל תינוק מישראל אומרת שאשה פב:) יתחיל את החיים שלו בקדושה. חז\"ל במסכת יומא ( מעוברת, שביום הכיפורים הריחה ריח של תבשיל והשתנו פניה, שאז היא מסוכנת. צריכים לתת לה לאכול. וחז\"ל קבעו שלוחשים לה. המאירי כותב, שלוחשים לה שאם תתגבר יהיה לה ילד תלמיד חכם. ומספרת הגמרא, שהייתה עוברה שהריחה ביום הכיפורים, ולחשו לה, והיא נמנעה מלאכול, ויצא ממנה רבי יוחנן. והייתה אחת שהריחה אבל לא הצליחה להתגבר, ואז יצא ממנה סתם אדם, איש פשוט. התוספות כותבים, שהסיפור הזה היה גם כן עם אלישע בן אבויה, (טו. ד\"ה שובו)בחגיגה שאמא שלו הריחה דבר מאכל של איסור, והשתנו פניה, והיו צריכים לתת לה לאכול מזה, ויצא ממנה אלישע בן אבויה, שמצד אחד הוא היה גאון עולם - רבו של רבי מאיר, אבל הוא שנה ופירש. כג. חינוך לשם שמים התוספות מביאים עוד סיפור על אלישע בן אבויה, שאביו – אבויה – היה עשיר גדול, וכשאלישע בן אבויה נולד הוא עשה ברית והזמין את כל חכמי ישראל, והזמין הרבה אנשים חשובים וכולם היו אוכלים ושותים. ואז חכמי ישראל אמרו 'הם בשלהם ואנחנו בשלנו', וישבו חכמי ישראל לבדם ועסקו בתורה. זה לא סתם חכמי ישראל, אלו היו תנאים קדושי עליון, ולפי התקופה מסתבר לומר שרבי עקיבא גדול התנאי היה חי אז. ואז, כאשר היו עוסקים בתורה, ירדה אש מן השמיים והקיפה אותם. ואז אבויה נבהל, ואמר להם: באתם לשרוף לי את הבית! אמרו לו, לא, אל תדאג, זה כבוד התורה, הקדוש ברוך הוא שלח אש שתקיף אותנו, לא ישרף לך הבית. אבויה התפעל מזה מאוד, עד כדי כך גדול כבוד התורה! ואמר, אני רוצה שיהיה כבוד כזה גם לבן שלי. ואז הוא החליט לייחד את הבן הזה שיהיה תלמיד חכם. ואומרים התוספות, כיוון שזה התחיל לשם כבוד, התחיל שלא לשמה, התוצאות לא היו טובות! שהרי לבסוף אלישע בן אבויה שנה ופירש, וקראו לו 'אחר'. כד. להתפלל על בן תלמיד חכם לשם שמים לכן, כשאנחנו מתפללים שיהיה לנו בן תלמיד חכם, כולנו שואפים לזה, מי לא רוצה שיהיה לו בן תלמיד חכם?! אבל צריך לחשוב לשם שמיים, לא שהבן שלי יהיה תלמיד חכם, ויקומו מפניו, ויתייעצו איתו, וישירו לו 'ימים על ימי מלך'... כל מיני שטויות. לחשוב לשם שמיים, רק כך התוצאה תהיה שיהיה תלמיד חכם אמיתי. כה. חנוכת הבית וכך זה בכל דבר שבקדושה, לחשוב לעשות את זה לשם שמיים. אני זוכר כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא לגור ב'הר נוף', זה היה ממש ערב פסח, ולכן הוא לא עשה חנוכת הבית, הוא אמר נעשה את זה אחר כך. הוא היה שקוע בתורה ושכח מזה לגמרי. מיד לאחר חג הפסח, לקחו את אמא ע\"ה לבית חולים, ועד שהשתחררה היא קיבלה אירוע מוחי, ונפטרה. האירוע מוחי אירע בערב חג השבועות, ביום איסרו חג השבועות, אאמו\"ר קרא לי, ואמר לי, שהנה אמא ע\"ה הגיעה לגור בבית החדש, וכמעט שלא גרה בו, ואני תולה את זה בכך שלא עשיתי חנוכת הבית. אני שקוע בתורה, אבל זה לא פותר אותי לעשות חנוכת הבית. לכן תביא מיד עשרה תלמידי חכמים, שישבו ויעשו לימוד כמה שעות בבית, ויגידו את כל סדר חנוכת הבית, ותקנה להם ארוחת צהרים טובה, ויעשו סעודה ביחד, ולאחר מכן תתן לכל אחד סכום כסף, תמיכה, מתנה ממני. וכך עשיתי. יש חשיבות גדולה מאוד לעשות חנוכת הבית, גם כאשר אדם שוכר דירה. אפילו אם הדייר הקודם עשה חנוכת הבית זה לא פותר אותו! וכך בכל דבר חדש שמתחילים, לחשוב לשם שמיים. כמו בכל מצוה שמקיימים מזמן לזמן, כמו לולב או שופר, מברכים שהחיינו, מתחילים את המצוה עם שהחיינו, אפילו פרי חדש שזה רשות, לא חייבים לאכול את הפרי חדש – אבל בכל זאת יש עניין לברך עליו שהחיינו, כך גם בכל דבר ודבר שמתחילים לעשות, לחשוב איך לעשות אותו לשם שמים. קראתי את ההיסטוריה של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל כשהוא הגיע לארץ ישראל, ויחד עם אחיו, ידידנו הגאון הרב צמח שליט\"א, הם הקימו את הישיבה הקדושה, כדי להמשיך את העיון הטוניסאי שהיה ידוע לשם ולתהילה, הם הקימו את הישיבה בקדושה, הקימו אותה לשם שמיים, להחזיר עטרה ליושנה, לשמור על הגחלת שלא תישכח מפי זרעו. יהי רצון שתהה נשמתו אני מתכבד להזמין את ידידי, ראש הישיבה, הגאון רבי צמח מאזוז שליט\"א, צרורה בצרור החיים. אכי\"ר. לומר כמה דברים בבקשה. ראש ישיבת כסא רחמים ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א. בזמן שבנינו את הבניין המרכזי של הישיבה כאן בחוב הרב עוזיאל, מרן ראש הישיבה הכ\"מ שלח אותנו בזמן , לקחנו כמה מוניות 4-שחפרו את הבניין. מניין בחורים בבוקר בקיץ ב והתפללנו שם שחרית בהנץ. הבניין הזה נבנה פשוט מאוד לשם שמיים. בזמן שבנו את בית המדרש, מרן ראש הישיבה נתן לי פתקה בכתב ידו, עד מה שאמר הגאון מוילנא אם בונים מקום, ]שבה כתוב[ ,היום שמורה אצלי בית מדרש, לשם ה' מובטח ששמה תשרה שכינה. נתתי את זה לקבלן מר שמואל שמילה זצ\"ל, הוא עבד 'יומית' הוא היה משלם לפועלים יומית, וגם הוא קיבל יומית, הוא לא קיבל שכר של קבלן. וכל יום היה יושב וקורא את הקטע הזה לפני שמתחילים את העבודה. אני לא אתפלא שפשוט מאוד, מי שלומד באמת במקום הזה, מצליח הרבה בגדול. קראתי בספר של מו\"ר רבי יצחק בוחניק זצ\"ל שמביא שאלה, למה באמת כאשר נפטר צדיק מצטערים הרבה, הרי רבותינו אמרו (בראשית רבה נח, ב), לפני ששקעה שמשו של משה רבנו זרחה שמשו של יהושע, לפני ששקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הנביא, אם כן למה יש להצטער, הרי תמיד יש את ההמשך של הצדיק. ומו\"ר נתן לזה שלושה תשובות, אבל אני מקצר, ואומר את התשובה האחרונה שלו: כשהצדיק הלך, בוודאי היה בו הרבה חידושי תורה שעוד לא הספיק לכתוב, ואם היה חי - היה כותב אותם. שאלתי את האברך ר' הראל זנזורי, שמרן ראש הישיבה סמך עליו ונתן לו את הכתבי יד שלו, ונהנה תמיד מהעריכה שלו, אמרתי לו, אני יודע שיצאו ! פשוט 60 ? אמר לי לפחות 5,6,7 , ספרים, כמה נשאר עוד להוציא 30 -יותר מ מאוד, מרן ראש הישיבה בכל דבר שמסתכל עליו תכף ומיד המוח שלו עובד. שנה היינו אני והוא בירושלים, ועברנו על יד מוזיאון, ואמרתי לו 40 -לפני כ שהלכתי פעם למוזיאון וראיתי דברים יפים, אולי הרב רוצה להיכנס? אמר היום כבר [ לי טוב, ונכנסנו. בהתחלה ראינו שם את תנ\"ך בן אשר המקורי ואמר לי, בזה מתיישבת קושיית המפרשים. שהנה כתוב בגמרא ]צילמו ממנו (מנחות כט.), הסופרים הדייקנים היו תולים את הרגל של הה'. ושואלים המפרשים, בוודאי שתולים! שהרי אם הרגל של הה' דבוקה לגג זה ח', מה המיוחד בסופרים הדייקנים. אבל כאשר רואים כאן בכתב יד של תנ\"ך בן אשר, רואים שבאמת הרגל של הה' תמיד דבוקה לגג, וההבדל בינה ובין הח', שהרגל של הח' למעלה ולמטה כולה אותו עובי, אבל הרגל של הה' מלמעלה היא דקה. עברנו והסתכלנו עוד שם, היתה אישה אחת שבזמן חרבן בית שני ברחה והלכה להרי יהודה ושם מתה, וקראו לה בוותה, ויש כמה חפצים אישיים - מה שקוראים לזה היום [ שנמצאו שמה, ואחד מהם היו הנעליים שלה , אמר לי, אתה רואה, מכאן ראיה לא כמו שמרן החזון איש היה ]''נעל אצבע אומר, שאנשים פעם היו גבוהים יותר והטפח שלהם גדול יותר, שהרי מה , זו נעל של אישה רגילה כמו שאנחנו מכירים היום. 38 אתה רואה, נעל מספר עברנו עוד וראינו שמה תפילין שיש בהן חמש פרשיות והפרשה הנוספת היא עשרת הדיברות. אמר לי, בזה מתיישבת קושיית המפרשים. שהנה כתוב בגמרא (סנהדרין פח:), שמי שמניח בתפילין חמש פרשיות עובר על בל תוסיף. והמפרשים מקשים, וכי מה יכולה להיות הפרשה חמישית?! הרי יש לנו רק ארבע פרשיות שמדברות על תפילין, ונשאר הדבר בצ\"ע. והנה כאן רואים, שהיו בזמנם אנשים שעשו בתפילין גם פרשה חמישית מעשרת הדיברות. וכך כל דבר שהסתכלנו תכף ומיד המוח שלו עבד, וקישר את זה לאיזה מקום בגמרא. הפסדנו, אבל זכינו שמרן הראשון לציון שליט\"א שממלא את מקומו בשיעור הזה שבעז\"ה שבמוצאי שבת בדרך שלו. חילוקי דעות בהלכה - זאת התורה! פעם איזה אברך אחד בא לראש הישיבה ואמר לו, כבוד הרב, אני רוצה להדפיס מאמר באור תורה אבל אני פוסק שמה לא כמו דעתו של הרב, אמר לו, בוודאי שתדפיס! למה לא?! וכי התורה זה דבר פרטי שלי?! כל אחד ואחד יכול להביע את דעתו, וזו הייתה דרכו. אני אומר, ב\"ה אשר לא השבית לנו גואל, מרן הראשון לציון, עם שיש כמה דברים בהלכה כל אחד בדעתו, אבל הוא אומר את דעתו של מרן ראש הישיבה, להבדיל בין החיים, דעתו של הרב, וזו דרכה של תורה. יהי רצון שיאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים תוך הרבה בריאות יגדיל תורה ויאדיר. אמן ואמן. דברי הגאון הגדול רבי צמח מאזוז שליט\"א"},{"filename":"299.pdf","content":"ההבדל בין נסיעה בנהר לנסיעה בים| נסיעה באונייה שלושה ימים קודם השבת| אמירת תחנון במנחה של י\"ג איירנושאי השיעור: ספק ספיקא לחומרא בדרבנן | לצאת מוקדם לנסיעה בימי שישי| טיסה שנחתה לאחר כניסת השבת| שייט בספינת תענוגות| 299 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מוצש\"ק אחרי - קדושים תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת אמור אמירת תחנון במנחה של ערב פסח שני ובדין ספק ספיקא לחומרא בדרבנן ברשות כבוד הגאון הרב ליאור כהן שליט\"א חתנה דבי נשיאה, שימשיך מעלה מעלה, מחיל אל חיל, להפיץ מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולאדירה. כבוד מרנן ורבנן הרבנים הגאונים, השיעור לעילוי נשמתו של מרן הגאון רבי מאיר ניסים בן כמסנה ע\"ה, רוח ה' תניחנו בגן עדן. א. אמירת תחנון במנחה של יום י\"ג אייר לפני שנתחיל את השיעור, אני רוצה לדבר על פרט חשוב לגבי מחר, שהוא יום י\"ג באייר, וביום שני הוא יום י\"ד באייר - פסח שני. הרבה שואלים האם במנחה של י\"ג באייר אומרים תחנון או לא. ואומר לכם דברים כהווייתן, דיברתי בנושא הזה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים, והוא הסכים איתי חד משמעית, שבמנחה מחר צריך לומר תחנון. ואבאר: הנה יש לנו כלל, שכל יום שלא אומרים בו תחנון אין אומרים תחנון במנחה שלפניו, חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכיפורים. למשל, ערב ראש חודש, ערב ל\"ג בעומר, ערב תשעה באב, לא אומרים תחנון במנחה. אבל כאן זה שונה, שהנה הסיבה שלא אומרים תחנון בי\"ד באייר הוא משום שהוא יום פסח שני, שהוא מאורע מיוחד לאלה שהיו טמאים בזמן הקרבת קרבן פסח בבית המקדש ולא יכלו להביא קרבן פסח בזמנו, התורה נתנה להם אפשרות להביא קרבן בפסח שני. אבל זה לא הופך להיות יום טוב כללי לעם ישראל. לכן אמנם יש כמה פוסקים שסוברים שלא אומרים תחנון בפסח שני, מאידך יש פוסקים שסוברים שיש לומר תחנון. ושזה תלוי אם זה יום חג או לא. והסוברים שאין אומרים תחנון בפסח שני, ממילא סוברים גם שאין אומרים תחנון גם במנחה שלפניו. יש שיטה שלישית, שיש פוסקים שסוברים שבפסח שני, בשחרית אומרים תחנון כי זה לא פסח שני, משום שהרי מקריבים את הקרבן רק בבין הערביים, ולכן לדעתם רק במנחה של י\"ד באייר – פסח שני אין אומרים תחנון. ממילא בוודאי שבמנחה שלפניו צריך להגיד תחנון. למעשה, כיום נוהגים כולם שביום פסח שני אין אומרים תחנון בשחרית וגם במנחה, אבל די לנו שבאותו היום לא אומרים תחנון ואין להוסיף שגם במנחה שלפניו לא לומר תחנון. היה פעם תלמיד חכם אחד שאמרתי לו את זה, והוא הלך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאל אותו במפורש, והסכים עם זה. והוא חזר אליי וסיפר לי מה אמר לו אאמו\"ר, ואמרתי לו שאכן כן, אני שמעתי את זה מפיו כמה פעמים - עכשיו העבירו לי [ .כבר לפני שנים רבות, דיברנו על כך, וכך הוא הורה בשם מרן הרב מאזוז זצוק\"ל שהורה שלא לומר תחנון בי\"ג באייר במנחה. וכאמור אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו הייתה לומר תחנון בי\"ג באייר במנחה. .]ונהרא נהרא ופשטיה ב. ספק ספיקא להחמיר בדרבנן בשבוע שעבר התחלנו בנושא שיש לו השלכות בהרבה מקרים, ויש בזה נפקא מינה גדולה להלכה. דיברתי על ספירת העומר בבין השמשות, ועוררתי שלכאורה יש ספק ספיקא להחמיר בבין השמשות. מכיוון שיש לנו את שיטת רבנו תם, הרי שיש שני ספיקות כדי לומר שזה יום עדיין יום: שמא בין השמשות הוא יום, ואם תמצא לומר שבין השמשות הוא לילה, שמא זה עדיין לא בין השמשות מחמת שיטת רבינו תם. ואנחנו יודעים (סימן וכן בטהרת הבית (ח\"ב חאו\"ח סימן כא ועוד) שבשו\"ת יביע אומר בכמה מקומות אאמו\"ר כתב באורך בנושא הזה, שמצרפים דעת רבינו תם לספק יג אות א) ספיקא, ושזה גם לא נקרא ספק ספיקא משם אחד, זה ספק ספיקא טוב. כתב אאמו\"ר, שהכלל של ספק דרבנן (ח\"א סימן כג) אבל בשו\"ת יחוה דעת העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il לקולא הוא גם בספק ספיקא להחמיר בדרבנן. כלומר שבמידה מסוימת זה ספק שאינו שקול. ונברר את הנושא של ספק ספיקא להחמיר בדרבנן, נביא את המקור ואת הפוסקים בנושא הזה, ונסביר את זה טוב כדי שיהיה מובן לכולם. ג. אין מפליגין בספינה שלושה ימים קודם השבת : תנו רבנן, אין מפליגין בספינה שלושה ימים (יט.)יש ברייתא במסכת שבת קודם השבת. אסור לעלות לאוניה כדי להפליג בשלושה ימים קודם השבת ורק יותר משלושה ימים קודם השבת מותר. הברייתא הזאת היא בסך הכל שיטות 6 שלוש שורות בגמרא, ויש עליה דיונים בלי סוף בראשונים. יש איך להסביר את הברייתא, לא ניכנס כעת לכל השיטות, אבל מי שלומד רואה שמרן פסק להלכה כרוב השיטות. (סימן רמח) טוב את מרן השלחן ערוך כי לא בהכרח שהשיטות סותרות זו את זו. אפשר לפסוק הלכה כמו שיטה אחת וגם כמו השיטה השנייה. ד. מלאכה שמתחילה ביום שישי ונמשכת בשבת כמו כן יש ראשונים שסוברים שאין פוסקים את הברייתא הזאת להלכה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מותר (יז:) כלל. מפני ששם במסכת שבת לעשות מלאכה ביום שישי, כאשר ידוע שהמלאכה תימשך בשבת. למשל, בזמנם היה דבר כזה שפותחים את אמת המים להשקות את השדה, הוא פותח את התעלה ביום שישי והמים מתחילים לזרום ומשקים את השדה במהלך השבת. בית שמאי שם אוסרים, ומביאים כמה דוגמאות של מלאכות שמתחילות ביום שישי ונגמרות בשבת, שאסור לעשות כן. והמשנה מסיימת: 'ובכולן, בית הלל מתירין עם השמש' – דהיינו לדעת בית הלל עד סמוך ממש לשקיעת החמה, ביום שישי, מותר לעשות מלאכה, (סימן רנב סעיף ה).למרות שהיא נמשכת בשבת. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך למשל, אדם שכיבס בגדים ביום שישי, ורוצה להכניסם למייבש סמוך לשקיעה, הוא לוחץ על הכפתור והמייבש עובד בשבת. יש בזה שני שאלות: בכלל האם מותר לעשות את הפעולה הזאת, ולאחר מכן, האם מותר סובר, שאם (סימן שח ס\"ק סג )ללבוש את הבגדים הללו בשבת. המשנה ברורה הבגדים היו רטובים בבין השמשות, אסור ללבוש אותם בשבת כי זה נחשב למוקצה. יש לי בנושא הזה אריכות דברים ואני חושב שלהלכה כמעט כל פוסקי הדור חלוקים על המשנה ברורה. יש לי הסבר אחר בנושא ובהזדמנות אחרת בעז\"ה אולי אדבר על זה, אבל למסקנת הדברים זה לא מוקצה. האשכנזים סוברים, שלמרות שאנחנו פוסקים הלכה כבית הלל שמותר לעשות מלאכה ביום שישי כשנמשכת בשבת, אבל אם זה משמיע קול אסור, מפני שכל דבר שמשמיע קול בשבת, למשל מדיח כלים, מכונת כביסה וכיו\"ב אסור שיפעלו בשבת. אבל למנהג הספרדים, אפילו אם זה משמיע קול, אם התחיל את הפעולה ביום שישי – למשל, אדם שרוצה לפתוח את הממטרות שישקו את הגינה ביום שישי, וימשיכו בפעולתם בשבת – אין בזה שום בעיה, העיקר שהפעיל את זה ביום שישי. וכמו כן מדיח כלים או מכונת כביסה וכיו\"ב. וכל זה מובא בסימן רנ\"ב שזה סימן שרובו מדבר על הנושאים הללו. אותו הדבר לומדים חז\"ל שגם מותר לומר לגוי שיעשה דבר בקבלנות קודם השבת, ולא אמר לו שיעשה בשבת, ואפילו שהגוי עושה בשבת, מותר. ה. טעם איסור הפלגה שלושה ימים קודם השבת (פסקי הרי\"ד עמ\"ס , הרי\"ד (הובא בריטב\"א עמ\"ס שבת שם)והנה כאן לפי דעת רשב\"ם וכמה (הלכות שבת עמוד קל) המנהיג (הובא בשלטי הגיבורים על הרי\"ף שם), הריא\"זשבת שם), ראשונים, הסיבה שאסור לעלות לאוניה שלושה ימים לפני השבת היא, שבסופו של דבר הוא יבוא לנסוע בשבת. וזה לפי בית שמאי. וממילא לפי בית הלל יהיה מותר, ולכן פסקו שאין הלכה כמו הברייתא הזאת. אבל רוב רבותינו הראשונים סוברים, שהסיבה שחז\"ל אסרו לעלות לאוניה שיטות בנושא 6 שלושה ימים קודם השבת היא סיבה אחרת, כאמור יש הזה. ולמעשה השיטה המרכזית, שכמותה כתבו כמה ראשונים, היא שיטת וכך פסק מרן השלחן (פרק ל מהלכות שבת הלכה יג) והרמב\"ם (ז: מדפי הרי\"ף) הרי\"ף . שחז\"ל אסרו להפליג בספינה שלושה ימים לפני (סימן רמח סעיף א)ערוך השבת בגלל ביטול עונג שבת. זה דבר ידוע ומצוי שאנשים שעולים לאוניה מקבלים מחלת ים. וברוב המקרים אנשים שעולים לאוניה עלולים תוך שעה-שעתיים לקבל מחלת ים, זו מחלה קשה מאוד, מקיאים ומקבלים פשוטו (תהלים קז, כז) סחרחורות, \"יחוגו וינועו כשיכור וכל חוכמתם תתבלע\"כמשמעו. ויש לזה השלכות גם לאחר מכן. והמחלת ים נמשכת עד שלושה ימים, ולאחריהם מבריאים בדרך כלל. וזו הסיבה שחכמים אסרו בשלושה ימים קודם השבת. ומזה שיותר משלושה ימים חכמים לא אסרו זה מחמת שלאחר שלושה ימים הוא כבר יבריא. בשבת הוא יהיה בריא. ו. ביטול עונג שבת במקצת שבת דן, מה יהיה הדין אם יוצא לדרך יומיים וחצי לפני (ריש סימן רמח)הפרי מגדים השבת. כלומר, שבאמצע השבת כבר יהיה בריא, וממילא עלול לבטל עונג שבת במקצת שבת, האם זה מותר. באמת כתוב בפירוש במדרש תנחומא - וככל הנראה זו תשובת הגאונים, כמו עוד הרבה חלקים מהמדרש [ ,, על תענית אסתר שחלה בשבת שמקדימים אותה ליום חמישי]תנחומא ולא ליום שישי, בגלל שמבטל עונג שבת במקצת שבת. שהרי הוא נכנס (מרדכי עמ\"ס עירובין סימן תצד, רבינו לשבת כשהוא מעונה. ידוע מה שהראשונים כותבים בשם ר\"י בעל התוספות, שהיה נוהג בעשרה פרץ עמ\"ס עירובין מא: ועוד) בטבת שחל ביום שישי, שהיה מפסיק את התענית מבעוד יום כי אסור להיכנס לשבת כשהוא מעונה. זה ביטול עונג שבת במקצת השבת. אכן (סימן יש בזה כמה שיטות בראשונים, ולהלכה אנחנו נוהגים כדעת הרמ\"א שמתענים ומשלימים עד צאת הכוכבים. מאידך, הסברא של רמט סעיף ב) הראשונים שלא להתענות תענית אסתר ביום שישי היא מחמת שאם כל תענית שלא שקעה (תענית יב.) מפסיקים את התענית מבעוד יום, קיימא לן עליו החמה אינה תענית. לאור זאת יש לומר, שלפי הסוברים שאסור לבטל עונג שבת אפילו למקצת שבת, יש לומר שאם אדם רוצה לעלות לאוניה שלושה ימים קודם השבת, זה צריך להיות שלושה ימים מלאים, ופחות מזה אסור. ז. נסיעה באוניות בנהרות לאור האמור כותב הרמב\"ם, כיון שהחשש הוא שהאדם יהיה חולה בשבת ויבטל עונג שבת, ממילא אם בוודאות אנחנו יודעים שהוא לא יהיה חולה, מותר אפילו ביום שישי לעלות לאוניה. את הדברים הללו הרמב\"ם כתב בזמנם היו רגילים האנשים להפליג באוניות (סימן קנד). באיגרת לחכמי בבל בנהרות פרת וחידקל שבבבל, אלו שני נהרות גדולים מאוד, אני לא יודע אם היום יש בזה אוניות או לא, אבל בזמנם היו אוניות שם והיו נוסעים בנהרות הללו מעיר לעיר. וחכמי בבל דעתם הייתה לאסור לנסוע באוניות שם שלושה ימים קודם השבת, משום שיוצא מחוץ לתחום שבת. האוניה מפליגה יותר מ- אלפיים אמה. ואילו הרמב\"ם השיב להם תשובה שמותר להפליג באוניה על הפרת והחידקל אפילו בערב שבת. כמובן שמדובר באוניה של גויים, שמשיטים אותה גויים לצורך גויים, הגוי לא עושה את בשבילי כלום, זו לא סירה קטנה, אלא כמו שיש היום אוטובוסים ורכבות, בזמנם כך היו נוסעים עם מעבורות ואוניות, ממקום למקום. והרמב\"ם מסביר למה זה לא נוגע לדין של הברייתא שאסור להפליג בספינה שלושה ימים קודם השבת, מפני שהדין הזה הוא דווקא בים ולא בנהרות. מי שלומד טוב את תשובת הרמב\"ם רואה את זה. יש אחרונים שתמהים על השלחן ערוך שהביא להלכה את תשובת הרמב\"ם, וכי בנהרות אין מחלת ים? התשובה היא כן, אין בנהרות מחלת ים. הרמב\"ם מסביר, שיש שני גורמים שמביאים את האדם למחלת ים: המליחות של המים - יש רוחות, ואדם נושם את מליחות המים. הגורם השני: הגלים של הים. ואם יש רק כותב, (עמ\"ס שבת שם) אחד מהם - אדם לא יחלה במחלת ים. באמת, המאירי שאם יודע בוודאות שבאונייה הזו הוא לא יחלה במחלת ים, למשל ספנים שרגילים לנסוע ולחזור, הם רגילים לזה, מותר. ח. שהות באונייה בשבת בימינו לכן היום יש אוניות גדולות מאוד, שכמעט ולא מתנדנדות במים. רק אם תהיה סערה ממש. הם נוסעות יותר טוב מאשר על כביש... באוניות כאלו לכאורה יהיה מותר לנסוע אפילו שלושה ימים קודם השבת. אבל אני צריך להדגיש, אסור בהחלט בזמננו לנסוע באוניה בשבת, גם אם נכנס אליה ביום ראשון. אין שום דרך להתיר. בזמנם שלא היה חשמל, השאלה היתה רק אם מותר לטלטל באוניה בשבת, והיה צריך לקנות שביתה באוניה. כמו כן כל מיני שאלות לגבי תחומין, ולהכל יש פתרונות. אבל כיום כל האוניות שעושים כיום, 'ספינת תענוגות' יש בזה הרבה פריצות ה\"י, ואדם שומר מצוות לא יכול להיות בזה. מישהו סיפר לי שבארצות הברית יש כבר נופש כשר באוניות הללו, עושים בהם בריכות נפרדות, אוכל כשר, ומביאים אפילו זמרים שישירו להם שמה, - אני לא מבין איך אנשים יכולים ללכת ככה סתם, להעביר את הזמן [ ,', אבל אם זה באמצע השבוע עוד מילא, זה לא מתאים וכו]בשטויות כאלו אבל בשבת, זה כבר סיפור אחר. היום באוניות כל פעולה שעושים לסגור או לפתוח את הדלת זו פעולה חשמלית. יתירה מזאת, אפילו פתיחת הברז זו פעולה חשמלית, כיון שיש שם משאבות חשמליות, וברגע שפותחים את הברז המשאבה מתחילה לפעול. בוודאי כאשר פותחים את הברז של האסלה בשירותים, שזו כמות יותר גדולה של מים, בלחיצה הוא מפעיל את המשאבה. לכן אין שום אפשרות לשהות באוניה בשבת. וזה לא משנה אם זו אונייה גדולה או קטנה. פעם פגשתי יהודי אחד עשיר, שאמר לי שרוצה לנוח בשבת, ויש לו אוניה קטנה, ואשתו מכינה את כל האוכל וביום שישי עלים לאונייה ומפליגים לים, וכל השבת יושבים בים. מה עם תפילה בציבור?! מה עם קריאת התורה?! אבל הוא תירץ את עצמו, שלוקח איתו ספרים ולומד שם והם עושים עונג שבת... אמרתי לו תשמע, בוא נעזוב בצד את כל מה שאתה מפסיד, תפילה בציבור וקריאת התורה, אבל מה עם חילול שבת? הרי כשאתה פותח את הברז אז אתה מחלל שבת! ואז הוא אמר לי, אני אומר לגוי שיפתח לי... קולות על גבי קולות. שאלתי אותו: ומה אתה עושה בשירותים?! תגיד לגוי שיכנס אחריך ויפתח את המים?! הגוי יהרוג אותך! הוא לא יסכים לדבר כזה... וככה דיברתי איתו, וב\"ה שמע לי והפסיק עם זה לגמרי. צריך לדעת שכיום אין שום דרך להקל לנסוע בהם. גם בזמנם, הנסיעה באוניות לא הייתה לתענוג. אף אחד לא השתגע לסכן את החיים שלו בשביל לנסוע באוניה. הנסיעה באוניות בים הייתה סכנה. היו הרבה אנשים לצערנו במשך הדורות שטבעו בים. אנשים נסעו באוניה לצורך פרנסה או לצורך דברים חיוניים, אבל לא לטיולים. ט. לרדת מהאוניה בשבת לפי הרמב\"ם אם כן כאמור, מדברי הרמב\"ם מבואר שבנהרות כמו הפרת והחידקל מותר לנסוע אפילו ביום שישי. והנה, אם האוניה הגיעה למחוז חפצה בשבת, האם מותר לרדת ממנה. יש סתירה בדברי הרמב\"ם בין חיבורו לבין התשובה הנ\"ל. ככל הנראה חלק מהתשובה הזאת לא היתה לפני מרן הבית יוסף, אבל הרדב\"ז ראה את תשובת הרמב\"ם במלואה, והוא מקשה, שבאמת הדברים שלו סותרים לכאורה. אולם אכן זה לא רק הרמב\"ם, אלא הרבה מהראשונים דנו בנושא הזה. פוסק, שאם אדם עלה לאוניה (סימן רמח סעיף ג) למעשה, מרן השלחן ערוך לפני שבת, והאוניה נסעה בכל הליל שבת ובשבת בבוקר הגיעה לאיזה עיר, מותר לרדת מהאונייה. י. ירידה ממטוס לאחר כניסת שבת והנה כל הנידון לגבי האונייה הוא לעניין תחומין, אם יש איסור לרדת לאחר שהאונייה נסעה מרחק של יותר מ- אלפיים אמה. והנידון הזה נוגע בימינו גם למטוסים. אם אירעה תקלה והמטוס נחת לאחר כניסת השבת, האם מותר לרדת מהמטוס. וכן האם עבר על איסור. והתשובה היא, חד משמעית, שאכן עבר על איסור ואסור לו לרדת מהמטוס לאחר כניסת השבת, אפילו שישב ולא עשה כלום הוא עבר על איסור. זה שלחן ערוך מפורש.(סימן רמח סעיף ב) כלומר הטעות של אנשים היא שחושבים שתחומין זה כשהולך ברגליים, אבל אם למשל ישב במכונית והנהג גוי, ויצאו מחוץ לתחום שהוא לא עובר , אבל הרמב\"ם והרי\"ף חולקים (עמ\"ס שבת שם)על איסור, זו שיטת רבנו חננאל עליו, ולכן השלחן ערוך כך פוסק. יא. תחומין למעלה מעשרה טפחים כדי להבין את יסוד דברי מרן השלחן ערוך, אקדים, שהנה במסכת עירובין הגמרא דנה אם יש תחומין למעלה מעשרה. בזמן הגמרא לא היה להם (מג.) מטוסים, אבל אם אדם הלך באוויר, למשל היה חבל מתוח והוא הולך על החבל, בכך הוא הולך מחוץ לתחום, כשהרגליים שלו גבוהות מהאדמה יותר . זו סוגיה ארוכה בגמרא, ויש מחלוקת ראשונים ] ס\"מ80 -כ[ טפחים10 -מ בפשט הסוגיא. למסקנא, רוב הראשונים סוברים שהגמרא נשארת בספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא. והרמב\"ם כתב, שביבשה, ששם תחומין זה דאורייתא, לדעת הרי\"ף והרמב\"ם תחומין של אלפיים אמה זה מיל זה דאורייתא. לכן אם החוט היה מתוח על היבשה – יש 12 דרבנן, אבל לנו לומר שספק דאורייתא לחומרא ויש תחומין למעלה מעשרה. אבל אם החוט הזה היה מתוח על ים או נהר שהם כרמלית, ואיסור תחומין בהם הוא רק מדרבנן, בזה אומרים ספק דרבנן לקולא. לאור זאת, כותב הרמב\"ם שיש למדוד מקרקעית האונייה עד קרקעית הים טפחים – שזה כלום, סובר הרמב\"ם שזה לא 10-או הנהר, ואם יש יותר מ נקרא יציאה מחוץ לתחום. דהיינו שהסיבה שמותר לנסוע באוניה כשהיא יוצאת מחוץ לתחום זה לא בגלל שיושב באונייה ולא עושה שום פעולה, אלא הסיבה היא שזה תחומין למעלה מעשרה ומותר בים או בנהר. לעומת זאת כאשר נוסע ביבשה בסתם, גם אם לא עושה שום פעולה כותב על הנהרות, סימן רמח סעיף ב)עובר על איסור תחומין. מרן השלחן ערוך ( שמותר להפליג בהם אפילו בערב שבת: \"והוא שלא יהיה ידוע לנו שאין בעומקם עשרה טפחים, אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר יש פחות מעשרה טפחים אסור משום איסור תחומין\". יב. לצאת מוקדם בנסיעה בערבי שבתות לאור כל האמור צריך לדעת, הנה בימינו קורה לצערנו שלפעמים אנשים יוצאים לדרך לפני שבת, מאוד מאוחר. ויש מצבים שאדם נתקע בפקק וכיו\"ב, והוא נמצא מחוץ לעיר כאשר השמש עומדת לשקוע. ואין ברירה - הוא חייב להישאר בשדה. אז אם יש איתו ילדים קטנים, לפעמים יש בעיה שאולי זה פיקוח נפש, בימים חמים מאוד בקיץ, והכל פתוח, זו שאלה קשה מאוד. לכן תמיד גדולי ישראל מזהירים לצאת מוקדם. בקיץ לפני שנתיים, היו הפגנות נגד הממשלה, והם היו באים לכביש ירושלים-תל אביב, ממש לפני הכניסה לירושלים, שעה לפני שבת וסוגרים את הכביש! וקרה כמה פעמים שאנשים לצערנו חיללו שבת בגלל זה. אנחנו לא נתחיל לחנך אותם, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות ולהיזהר, כל אחד ואחד לא להגיע ברגע האחרון, לא להיכנס לספיקות. יג. לחשב את זמן הנחיתה במטוסים כמו כן קורה הדבר בנסיעה במטוסים, אנשים שנוסעים במטוסים מחשבים שיוכלו להגיע שעה-שעתיים לפני שבת, אבל צריך להיזהר בזה, כיוון שבמטוסים זה מצוי מאוד שהמטוס מתעכב. לפני כמה שנים בא יהודי אחד וסיפר לי, שיש חברה של מטוסים של אמריקאים קוראים לזה 'יונייטד' שם נוסעים כמובן גם בשבת. 'אל-על' מקפידים לא לנסוע בשבת, ב\"ה, כל אחד שיכול לעודד את החברה הזאת, זה קידוש השם, חברה פרטית ששייכת לאנשים פרטיים ולא נוסעים בשבתות. בזמנו היא הייתה שייכת לממשלה, ובשנת תשל\"ז כשבגין נבחר להיות ראש הממשלה, הגרא\"מ שך זצ\"ל אמר לכל הנציגים החרדים לדרוש שאל-על תהיה סגורה בשבתות. והם באו לבגין ודרשו את זה ממנו, והוא אמר להם: אני לא מסכים שאתם תדרשו, את זה אני דורש! אני גם כן יהודי! אני חושב שזה לא יפה שחברה ששייכת לממשלה נוסעת בשבת! והוא נלחם על זה בעצמו מול כל השמאל עד שסגרו את זה בשבת. לאחר מכן החברה נמכרה לאנשים פרטיים, ולאורך כל השנים הם נזהרו שלא לנסוע בשבת. והנה, אם למשל המטוס התעכב שעות טיסה, אם הם רואים שלא 10 בניו יורק למשל, ועד ישראל זה בערך יספיקו לנחות בארץ עד שתיכנס השבת, אז הם לא נוסעים, הם שולחים את כל הנוסעים לבתי מלון. עולה להם הרבה כסף אבל אין ברירה, הם דוחים את הטיסה למוצאי שבת. לעומת זאת חברת 'יונייטד' הם גויים, לא איכפת להם, והם נוסעים בשבת, וישנם גם הרבה אנשים דתיים שנוסעים איתם. פעם הייתה קבוצה שלמה של אנשים, שנסעו ביונייטד לישראל ביום חמישי בלילה בימות החורף, והם עשו חשבון שהמטוס ינחת שעה לפני שבת. מי התיר להם?! אני לא חרדים! 50-יודע... אבל אותו אחד שסיפר לי אמר שהיו שם למעלה מ והנה ירד שלג, והמטוס התעכב, ובתוך כדי ההכנות לטיסה הם הבינו שהם הולכים לנחות לאחר כניסת שבת. היה שם תלמיד חכם אחד שאמר להם, תדעו לכם זה לא רק שאנחנו לא נוכל לצאת מהבניין כל השבת, אלא עצם הדבר שהמטוס יהיה באוויר מעל היבשה בשבת, אפילו שהטייסים הם גויים, ואפילו לא ניכנס לשירותים, ולא נעשה שום פעולה חשמלית, עצם הדבר שאנחנו נמצאים במטוס אחרי כניסת השבת זה אסור. ואז הנוסעים הדתיים ניגשו לדיילים ואמרו, \"ניתנה ראש ונשובה מצרימה\" , אנחנו רוצים להישאר, לא מוכנים להמריא. התחילו ויכוחים (במדבר יד, ד) וצעקות, הם לא רצו שירדו מהמטוס. ואז הלך איש אחד חרדי, נכנס לשירותים ושפך על עצמו הרבה מים, ויצא החוצה והשתטח על הרצפה כאילו התעלף, מיד כולם התחילו לצעוק, והנה ניגשה איזו אשה יהודייה ואמרה שהיא רופאה, והיא ניגשה אליו ובדקה אותו ואמרה שיש חשש גדול שיש לו התקפת לב, מהר הביאו אמבולנס, חיברו מדרגות למטוס, פתחו את הדלת וממילא כל היהודים ברחו מהמטוס... לא עזר שום דבר. האיש הזה מסכן הכניסו אותו לאמבולנס יחד עם הרופאה, ואחרי כמה דקות הוא פותח את העיניים הוא מסתכל לצדדים ואומר לרופאה: תסלחי לי, אני מצטער מאוד אבל אני לא קיבלתי התקף לב, אני בסדר גמור... ואז הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' היא אמרה לו: אל תדאג, גם אני לא רופאה... כך הם הצילו את עצמם ברגע האחרון. אבל כמובן החכם עיניו בראשו לא להירשם אפילו לטיסות שיש חשש של סמוך לשבת. לפני כמה זמן היה מטוס של אל-על שיצא לדרך מארצות הברית, ומישהו שהיה יושב במטוס התקשר ואמר לי, הרב, לפי החשבון אנחנו ננחת בארץ ממש בשקיעה, האם אתה יכול לדאוג שיהיה לנו שם יין וחלות, ושיהיה איפה לישון בשדה תעופה, כי לא נוכל להספיק להגיע הביתה. אני התקשרתי מיד למנכ\"ל אל-על דאז, ושאלתי אותו על זה, והוא אמר לי, שאם קורה והם נוחתים סמוך לשבת הם דואגים לכל העניינים של השבת בשדה התעופה. ואז הוא אמר לי עוד משהו, אבל תדע לך, אנחנו ננחת בטיסה הזו שעה לפני שבת, יש לנו כל מיני שיטות, לא רוצה להסביר איך, אבל אנחנו ננחת שעה לפני שבת, ונשחרר את כולם אפילו בלי ביקורת דרכונים, הם ישאירו את הדרכונים אצלנו, ויוכלו להגיע לביתם מהר. וב\"ה כך היה לבסוף. אבל לכתחילה אדם לא יעשה דבר כזה, הוא לוקח סיכון, איזה מין שבת תהיה לו אם יצטרך לשהות בשדה התעופה, יביאו לו מה לאכול, אבל זה שבת זה?! לכן באמת, ביבשה וגם באוויר, חשוב מאוד להקפיד על זה. יד. מוכח מהרמב\"ם שבספק ספיקא להחמיר בדרבנן יש להקל נחזור לנושא שדיברנו קודם, הרמב\"ם בתשובה כותב דבר מאוד מעניין, שאם אין עשרה טפחים מקרקעית האונייה לקרקעית הנהר יש כאן איסור תחומין. וכך פסק השלחן ערוך. אבל אם יש עשרה טפחים מותר, כי ספק דרבנן לקולא. ומוסיף הרמב\"ם עוד דבר חשוב, שגם אם יש ספק אם יש עשרה טפחים, מותר. וגם את זה פסק מרן השלחן ערוך להלכה, וז\"ל מרן: \"והוא שלא יהיה ידוע לנו שאין בעומקם עשרה טפחים, אבל במקום שידוע (הלכות לנו שאין אסור\". משמע שאם מסופק מותר. כותב המשנה למלך שרואים שהרמב\"ם סובר שגם כשיש ספק ספיקא להחמיר, מקוואות כלל ה), אם זה בדרבנן הולכים לקולא. כיון שכאן הרי יש ספק ספיקא, ספק אחד אולי יש תחומין למעלה מעשרה, שהרי הגמרא מסופקת בזה. ואם תמצא לומר שאין תחומין למעלה מעשרה, שמא אין כאן עשרה טפחים. אם כן מכאן ראיה שספק דרבנן לקולא זה גם במקום של ספק ספיקא להחמיר. הגאון (שפ\"ד סימן קי ס\"ק כה), וכמו כן כתבו כמה מגדולי האחרונים: הפרי מגדים הבעל התניא ועוד. (בהגהות על הש\"ע סימן רמח),רבי עקיבא איגר טו. בתחומין הקילו כי אינו שווה בכל שאין ראיה (יו\"ד סימן תד),אבל הגאון רבי יצחק טייב בעל 'ערך השלחן' כותב מהרמב\"ם. נכון שכך מתבאר ברמב\"ם לעניין תחומין, אבל תחומין הוא דבר שאינו שווה בכל, לכן הקילו בתחומין, אבל באופן כללי ספק דרבנן לקולא צריך שיהיה רק ספק אחד, אם יש ספק ספיקא להחמיר הולכים לחומרא. החתם סופר גם כן אומר שאין ראיה כלל מהרמב\"ם, ומבאר את הרמב\"ם בדרך אחרת. כמו כן יש ספר 'קובץ על יד החזקה' שגם כן מסביר בדרך אחרת. כמו כן יש טענה של כמה אחרונים ביניהם הגראי\"ה קוק בשו\"ת משפט כהן שזה כמעט בלתי אפשרי שיהיה פחות מעשרה טפחים בין הקרקעית לאוניה. זה מסוכן, ומסתמא יש. אם כן זה ספק קלוש, ולכן הקילו, ואין ללמוד מזה לשאר דינים. אבל אם זה ספק רציני לא אומרים כן. טז. מרן זיע\"א הסכים כדברי השער המלך וגדולי האחרונים למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת שהזכרתי קודם, הוא מביא את תשובת הרמב\"ם, והוא מביא שהאחרונים, ובראשם השער המלך, כתבו מכאן להוכיח שספק ספיקא להחמיר בדרבנן הולכים לקולא. אמנם יש כמה אחרונים שרוצים לומר שזה תלוי במחלוקת אם ספק דאורייתא לחומרא זה מדאורייתא או מדרבנן. ואכמ\"ל. למסקנת הדברים, לדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ספק ספיקא להחמיר בדרבנן הולכים לקולא, כדעתו של השער המלך ורוב גדולי האחרונים שמסכימים לזה. אבל כל זה כמובן מדובר בים, ביבשה זה דין אחר, או כמו שאמרנו לגבי מטוסים, כי המטוס אמנם טס מעל עשרה טפחים אבל השדה תעופה הוא לא בים, הוא צריך לנסוע על היבשה, וסביר להניח שהוא נוסע ביבשה יותר מתחום של מיל מעל היבשה. 12 אלפיים אמה ברוב במקומות. וממילא זה תחומין של לכן אם קרה דבר כזה, שאנשים הגיעו במטוס בשבת, הם צריכים להישאר בבניין שדה התעופה, ובשום פנים ואופן אסור להם לצאת מחוץ לבניין. כיוון שהם באו מחוץ לתחום.דרך אגב, השער המלך לא מסתפק בראיה שלו מהרמב\"ם, הוא מביא עוד ראיה והוא טוען שזו מחלוקת ראשונים. אבל בסופו של דבר יש להקל. וגם רבי עקיבא איגר אומר, שמכיוון שהשלחן ערוך פסק כמו תשובת הרמב\"ם, יש להקל כמותו. לעומת זאת חתנו החתם סופר כותב, שאין ראיה מהרמב\"ם ולא מהשלחן ערוך, הרי שזו מחלוקת. אבל באופן כללי להלכה אנחנו נוקטים לפי דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת, שגם בנושא של ספירת העומר ובעוד כמה תשובות שלו הוא כותב תמיד שספק ספיקא להחמיר בדרבנן אנחנו נוקטים שזה ספק דרבנן לקולא. פעם היה בארצות הברית מעשה שהיה, יש קהילה של החלאבים ב'דיל', משפחות שגרים 1000 -ויש שמה אנשים שגרים רק בקיץ, אבל יש אולי כ שם כל השנה, ועובדים ב'מנהטן' כשזמן הנסיעה באופן רגיל זה שעה וחצי 40 כל צד. ויש מאות אנשים שנוסעים את הדרך הזו בכל יום. לפני כמעט שנה אני נסעתי איתם, וראיתי שבכל זמן הנסיעה הם יושבים ומשחקים קלפים. התחלתי לדבר איתם שזה אסור, הם משחקים על כסף, זה משחק בקוביה, ואז הם התחילו לדון איתי אם יהיה מותר להם לשחק ומי שמפסיד משלם את הכסף לצדקה, האם אז יהיה מותר... הם רצו להרגיש שהם ניצחו, אמרתי להם מה אתם מדברים?! אתם מבזבזים כל כך הרבה זמן שיש לכם הזדמנות ללמוד! וב\"ה ארגנו שמה שכל יום במשך כל השנה אברכים נוסעים איתם בבוקר, וחלק באים בערב, שהם מוסרים להם שיעור בכל זמן הנסיעה. כמעט אף אחד לא שיחק יותר קלפים. והנה, פעם אחת בחורף הם נסעו ביום שישי בבוקר ואז פתאום הייתה תחזית מזג האוויר שבערב יהיה שלג, ואז פתאום הודיעו ברדיו שהסופה הקדימה וכבר ממש לפנות ערב תהיה סופה קשה מאוד. מהר כל היהודים בצהריים כולם עולים לאוטובוסים 12-שלחו הודעות אחד לשני וסידרו שב חזור הביתה. בפועל היו פקקים כי כל האנשים רצו לחזור לביתם מוקדם ככל האפשר, רצו לברוח מהסופה, והם נתקעו בפקקים, ופתאום התחיל שבת, מה עושים?! 4 שלג כבד ונורא והם רואים שהזמן מתקדם, בשעה למזלם היה שם רב אחד מארץ ישראל שבא לאסוף כסף לישיבה שלו והוא היה איתם באוטובוס, והוא תפס את ההנהגה ואמר להם רבותיי, חייב אדם למשמש בבגדיו לכן כל אחד יניח את המוקצה שלו באיזה פינה. היו כמה שביקשו מהנהג שיפתח להם את הדלת אבל במכשיר הקשר אמרו לנהג שלא ייתן להם לצאת כי זו סכנת נפשות, להיות בכביש ראשי מחוץ לעיר, עד שהוא יגיע לעיר הוא עלול למות מקור. ובאמת היה אנשים שהשאירו את המכוניות באותו יום שישי, ומתו מקור. זו היתה סופה כבדה מאוד. ואז הם הניחו את המוקצה שלהם בסוף האוטובוס, מה שיש להם בכיסים, ועמדו באוטובוס ואמרו קבלת שבת... שרים 'לכה דודי' 'בואי כלה', התפללו בלילה. ואז הרב הזה הזהיר, שהאוטובוס 11-ערבית עד שלבסוף הגיעו ב יעבור ליד הבתים של כל אחד, כיון שהיה שלג הוא לקח כל אחד עד הבית, והרב הזזהיר את כולם שאסור לצאת מהבית, ואפילו לא ללכת לבית הכנסת, כי הם באו מחוץ לתחום, וכשנכנס לבית אסור לצאת ממנו. להישאר בחוץ זה אונס בגלל השלג. זו דוגמא נוספת כמה לפעמים יש דברים לא צפויים, ואלו דברים שיכולים לקרות, וצריך להיזהר. לכן חשוב מאוד שכל אחד יקפיד לצאת לדרך ביום שישי מוקדם. יז. הצדיק ממרסיי אני רוצה לברך את רדיו 'קול ברמה' שמעביר את השיעור, ב\"ה יש להם זכות גדולה של זיכוי הרבים. בראש הרדיו עומד יש להם מנכ\"ל ר' אריאל דרעי השם ישמרהו, אבל בראש ממש עומד ר' צבי עמאר ממרסיי, שהיה קרוב מאוד לאאמו\"ר וקרוב מאוד גם למרן הרב מאזוז, שניהם אהבו אותו מאוד. אני קורא לו הצדיק ממרסיי, הצדיק מצרפת, כי הוא באמת משתדל ועושה הכל להחזקת מוסדות תורה. וגם הרדיו הזה המטרה שלו מאז ומתמיד הייתה להגדיל תורה ולאדירה. אני שולח לו מכאן ברכה חמה, ואני מברך את כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' שב\"ה זכות הרבים, כשרבים יושבים לומדים ביחד תורה זה חשוב מאוד, אשריהם ואשרי חלקם, וכמובן לכל הקהל הקדוש הנמצאים כאן, אני מברך את כולם שתזכו לזרע קודש של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, תגדלו את כל יוצאי חלציכם לתורה לחופה למצוות ולמעשים טובים, נחת, שמחה ושלווה. אכי\"ר."},{"filename":"3.pdf","content":"השיעור השבועי של מורנו הגאון הגדול שליט\"אדוד יוסף רבי ראש בית המדרש \"יחוה דעת\" וחבר מועצת חכמי התורה 1 השיעור מתקיים בימי ראשון בבית המדרש יחוה דעת 20:15 ירושלים בשעה 1 רחוב אגסי פרשת תזריע- מיום א' תשע\"ט 3 בס\"ד גיליון מספר ת קיטניות בפסחיל אכ העלון נתרם לעילוי נשמת ה\"ה שלום בן רחל איטח ז\"ל ואחותו מרת אסתר בת רחל ע\"ה ת. נ. צ. ב. הא. האם אורז הוא מין דגן במהלך הדורות התפתחו בעם ישראל מנהגים שונים של חומרות בפסח. כך הוא המנהג המפורסם שלא לאכול אורז וקטניות. בליל פסח אנו מצווים לאכול מצה, וחז”ל קבעו שהמצה צריכה להיות עשויה מחמשת מיני דגן. הגמרא בפסחים (לה.) אומרת רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבים על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. וחכמים סוברים שאורז אינו מין דגן, ואי אפשר לצאת על ידו בפסח, והלכה כחכמים. ובסוף מסכת פסחים (קיד.) חז”ל קבעו שצריך לאכול בליל פסח שני תבשילין בשלחן עורך. ושם (בע”ב) שואלת הגמרא מה הם שני התבשילין שצריך להיות האם דוקא שני מיני בשר או לא?! רב יוסף אמר שני מיני בשר, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה. ורב הונא אמר אפילו סילקא וארוזא. דהיינו תרד ואורז, שהם מיני תבשילין פשוטין ולאו דוקא בשר. ובהמשך, הגמרא מביאה שרבא היה אוכל בליל הסדר תרד ואורז. למה הגמרא מביאה את זה, הרי רב הונא הביא את התרד ואורז כדוגמא?! אלא בא רבא ואומר פה קדוש של רב הונא הוציא מפיו את שני התבשילין הללו, לכן היה מקפיד לאכול אותם בליל הסדר. ומכאן אנו למידים שאין לחוש לדברי רבי יוחנן בן נורי, ומותר לאכול אורז בפסח לכו”ע. ב. המנהג בארצות אשכנז באכילת אורז וקטניות שנה לערך, התחילו בקהילות מסוימות 700-800 בתקופת הראשונים לפני לנהוג שלא לאכול אורז בפסח. וזה התחיל בעיקר בארצות אשכנז. ההגהות מיימוניות (פ”ה מהלכות חמץ ומצה ה”א דפוס קושטא) והסמ”ק (סימן רכ”ב עמ’ רל”א הגהות הר”ף אות י”ב) ועוד מרבותינו הראשונים כותבים, שזה דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאורז זה לא חמץ, אלא שהיו מקומות שאורזים את האורז באותם שקים שהיו אורזים בהם דגן, והיה נשאר בהם דגן. או שהיו להם שדות מעורבים של אורז ושל חיטה. כיום כמעט לא יתכן שיהיה אורז שמעורב בו דגן. אבל עד לפני שלושים ארבעים שנה רוב האנשים היו קונים אורז בחנות על ידי משקל ולא בשקיות כמו היום, ובדרך כלל האורז הזה הוא חמץ גמור, כי הכף הזו שלוקחים בה את האורז לוקחים בה גם קמח. זו היא סיבה אחת למה אצל האשכנזים החמירו שלא לאכול אורז. ג. טעם נוסף למנהג סיבה נוספת למנהג שלא לאכול אורז. הרמב”ם כותב שאם אדם לקח אורז וטחנו להיות קמח, ועשה בצק ממנו, והניח אותו זמן ממושך עד שתפח ועשה ממנו לחם, שזה לא נקרא חימוץ אלא סירחון. וכותב הסמ”ק, אבל אם יבוא עם הארץ ויראה את הפיתה הזו, אפשר שיאמר שמותר לאכול פיתה חמץ בפסח. או שמא יבואו לומר, שכמו שאפשר לבשל אורז בפסח, כך מותר לבשל חיטה בפסח, כמו בכל ימות השנה, ורק לחם אסור משום חמץ ולא בישול של חיטה. עמי הארצות לא מבינים את ההבדל שחיטה היא מין דגן ואורז הוא לא מין דגן. וכבר סיפרתי בעבר שכשלמדתי את ההלכה הזו חשבתי לעצמי ]סיפור[ איזה עם הארץ יכול לטעות לבשל חיטה בפסח?! והנה באותו יום שחשבתי כך, ישבתי בבית ההוראה שעל ידינו ועניתי לטלפונים מפאת העומס. והתקשרה אישה שאמרה ששכנה שלה הניחה שקית של חיטה בתוך החמין בשבת חוה”מ פסח! והיא העירה לשכנה שזה אסור, והשכנה השיבה ‘למה? הרי גם אורז מותר בפסח, אז מה ההבדל?!’ אמרתי לה שזה חמץ גמור והכלים צריכים הגעלה, והסברתי לה שזה מין דגן וכו’. מזה בעצם התחילה החומרא של אורז בפסח. ד. דעת מרן הבית יוסף באכילת אורז וקטניות המנהג שלא לאכול אורז נתפשט בתחילה רק אצל האשכנזים. מרן בבית יוסף כותב (סימן תנ”ג) שאין מי שחושש למנהגים שלא לאכול אורז וקטניות זולתי האשכנזים. כלומר, שעד זמנו של מרן נראה שכל הספרדים אכלו אורז. וגם אצל האשכנזים, מי שיתבונן בדורות שלפני מרן המנהג הזה לא נתפשט לגמרי עד התקופה ההיא, וכנראה שבתקופת הרמ”א המנהג הזה הושרש לגמרי. וכך הוא כותב בפירוש (שם סעיף א’) על אכילת אורז וקטניות “ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות”. 2 3 שלוחה מספר 6730 * לתרומות והנצחות העלון במספר ה. חומרא המביאה לידי קולא כותב בשם ].חי מאה שנה ויותר אחר תקופת הרמ”א[ הגאון יעב”ץ אביו החכם צבי (במור וקציעה), שאם היה לו כח היה מבטל את המנהג הזה שלא לאכול אורז וקטניות. משום שבזמנם כל מיני מאכלים שיש היום לא היו אז, והיו אוכלים הרבה אורז, והרי כשאין אורז אוכלים הרבה מצות. לא כהיום שמייצרים מצות במפעלים ובבתי חרושת, ושם יש מומחים לזה, אלא כל אחד היה עושה את המצות בביתו שלו. הרי שבודאי שאורז יהיה עדיף על המצות הללו שבהם יכול להיות שיהיה איסור של חמץ ממש, ובאורז החשש הרבה יותר נמוך. בנוסף לכך, ע”י שלא אוכלים אורז נמנעים משמחת החג, הרי לאכול רק מצות כל החג זה לא בריא כ”כ. וכמו”כ אדם רוצה לאכול תבשילים בחג, ולא רק מצות. לכן כותב הגאון יעב”ץ “אשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ את החומרות אלו אל הסלע”. אבל הוא גם שבעצמו אמנם כתב נגד, עם כל זאת לא העיז להקל, משום שזה היה המנהג הכללי של כל האשכנזים. ו. המנהג בארצות ספרד במשך הדורות התחיל המנהג הזה להתפשט גם אצל חלק מקהילות הספרדים. במרוקו למשל, כל תושבי הערים הגדולות לא אכלו אורז בפסח, אבל בכפרים ובעיירות הקטנות שמעתי מכמה אנשים מבוגרים שהיו שאכלו אורז. ולגבי קטניות, יוצאי מרוקו אוכלים קטניות “ירוקים”, כלומר אפונה טריה או שעועית טריה, וכדומה, אבל יבשים לא היו אוכלים. מלבד חומוס שגם כשהוא טרי לא היו אוכלים אותו, וזה משום שה’חומוס’ שמו דומה ל’חמץ’ לכן החמירו בו לגמרי. במשך הזמן הוסיפו עוד כל מיני דברים על הקטניות. תירס למשל, כבר ביארנו בשיעור הקודם שתירס נתפרסם רק אחרי גילוי אמריקה לערך ואח”כ התפרסם גם באירופה וכו’, אבל אינו שייך למשפחה הזו של קטניות. ז. הברכה על אכילת במבה לכן יש כאלו שרצו להביא ראיה לגבי ברכת הבמבה שכיון שהוא עשוי מתירס, ותירס הוא קטניות, שיברכו עליו ‘בורא פרי האדמה’, והוכיחו מדברי תלמידי רבינו יונה שכתבו לגבי פת קטנית. אבל כפי שאמרתי תירס זה אינו קטניות, רק לאחמ”כ ‘צירפו’ אותו לקטניות. ובמבה בכלל המרכיב העיקרי שלו היא החמאת בוטנים, וחמאת בוטנים היא נוזלית, דהיינו שהיא וכך אמר לי אאמו”ר זצוק”ל כמה פעמים, משקה, וודאי שברכתה ‘שהכל’. ובפרט הטענה שתירס זה הוא גידול מיוחד, אינה שהבמבה ברכתו ‘שהכל’. טענה, משום שאני ביררתי שזה תירס רגיל, ובדקתי את זה עם היבואנים שהתירס של הבמבה הוא ככל התירס. וודאי שברכתו ‘שהכל’. ח. מנהג בני עדות המזרח באכילת אורז בשאר עדות הספרדים גם אלו שלא אוכלים אורז בכ”ז לא החמירו לגבי שאר קטניות. ויש כמה עדות שלא אוכלים אורז בפסח. ברב פעלים (ח”ג חאו”ח סימן ל’) כותב שבבגדאד אוכלים אורז בפסח. אבל כיום יש יוצאי בגדאד שלא אוכלים אורז בפסח. הטוניסאים חלק לא אוכלים אורז בפסח, לעומת זאת יוצאי ג’רבא אוכלים אורז בפסח. החאלבים והפרסים נהגו לאכול אורז בפסח. והפרי חדש (סימן תנ”ג) כותב שבירושלים היו הרבה שלא אכלו אורז בפסח. ובירושלים כמעט כולם היו ספרדים, לא היו שם כמעט אשכנזים. מרן החיד”א מספר בכמה מספריו, שבירושלים לא אכלו אורז בפסח משום מעשה שהיה. בגביר אחד שעשה סעודה גדולה בשביעי של פסח, והכינו אורז לסעודה, ובדקו את האורז הדק היטב, והגישו את האורז לשלחן בקערה גדולה. והנה בקצה ערימת האורז פתאום נמצאה שם חיטה מבוקעת, כולם נבהלו, ומשום כך הפסיקו בירושלים לאכול אורז בפסח. דרך אגב, אם מדובר בחיטה שאינה מבוקעת, אפשר לאכול את האורז ע”י שמוציאים את החיטה עם כל מה שנגע בה, ואכמ”ל. אבל גם בחיטה מבוקעת בשביעי של פסח, אפשר לחכות עד למוצאי הפסח ואז זה יהיה מותר. כתוב על ר”ת שכשהיו באים לשאול אותו בכזה מקרה בשביעי של פסח לא היה עונה עד לאחר הפסח ואז מתיר להם. ט. אופן בדיקת האורז להנוהגים לאכול אורז בפסח, צריך לדעת שצריך לבדוק טוב את האורז. ולא מספיקה בדיקה אחת, צריך לפחות פעמיים, ורצוי שגם לא אותה אחת תבדוק את האורז אלא בבדיקה השניה יתנו את האורז לאשה אחרת שתבדוק. כמו ביקורת, שכך גם הראשונה תבדוק טוב. י. מרן החיד”א וספריו מרן החיד”א בספריו מתייחס להרבה נושאים בעניני הפסח, ואחד מהם הוא נושא הקטניות. מרן החיד”א כתב ספריו לפי איברי האדם: “פתח עיניים”, “פני דוד”, “מורה באצבע”, “קשר גודל”, “ברכי יוסף”, “לב דוד”, “יעיר אוזן”, עין זוכר”, “צווארי שלל”, “כף אחת”, “דבש לפי”, ועוד. היה לו למרן החיד”א חבר שהיה לומד עמו, שמו היה רבי מרדכי יוסף מיוחס. הוא היה גאון גדול בתורה, יש לו ספר “ברכות המים”, ספר ענק על ארבעת חלקי הש”ע. הוא היה בנו של רבי מיוחס בכר שמואל בעל “פרי האדמה” ו”מזבח אדמה”. שהיה ראשון לציון, וכתב את כל מנהגי ירושלים, וכן חידושים על הרמב”ם. וכשהחיד”א התחיל לחבר ספרים וקרא לספרו “ברכי יוסף”, אמר ה”פרי האדמה” לבנו: נו, מה איתך? אז הוא הלך וחיבר את “ברכות המים”. ואחר כך כשמרן החיד”א כתב את ספרו “חיים שאל”, אז הוא כתב את ספרו “מים שאל”, מים ר”ת ‘מרדכי יוסף מיוחס’. ואז החיד”א המשיך לכתוב, אבל הרב מיוחס הפסיק. ולעת זקנתו הוא חיבר ספר בשם “עין המים”. יא. מעשה נורא על הספר “עין המים” שמעתי סיפור נורא מאאמו”ר זצוק”ל על הספר “עין המים”. ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת בא לרבי מרדכי יוסף מיוחס שייח’ ערבי זקן שחי בירושלים שהיה לו ילד קטן, ואמר לו שהוא מרגיש שהולך למות ואינו רוצה לסמוך על אף אחד מחבריו הערבים, והוא מבקש שיגדל את בנו, אבל שישאיר אותו מוסלמי. הרב הסכים, ולקח את הילד אליו וגידל אותו עד שנהיה לאיש והלך לקושטא, ללמוד באוניברסיטא, ושם הוא גדל עוד עד שמינו אותו לשמש כפחה של ירושלים. הפחה היה כמו מלך, בידו היה להמית ולהחיות. השולטן מינה אותו כיון שהוא הבטיח לו הרבה כסף, שוחד. הפחה בא לירושלים והטיל על היהודים מס גבוה מאוד, הוא הרי היה חייב הרבה כסף לשלם לשולטן. והיהודים בתקופה ההיא היו עניים מאוד, ושלחו אליו שתדלנים כדי לדבר אל ליבו להפחית את המס הגבוה. והוא הסכים להיפגש עם היהודים. פמליית הרבנים שנשלחו לשם כך נכנסו לפניו, ובראשם רבי מרדכי יוסף מיוחס, והנה מיד בהיכנסם כשראה את הרב קם מלוא קומתו והשתחוה לפניו, ואמר לו ‘אתה לא זוכר אותי, אני גדלתי אצלך בבית, תודה רבה לך על כל השנים הללו’. כך הוסיף להודות לרב, ולבסוף שאל את הרב לסיבת בואם, השיב לו הרב את מטרת בואם. ענה לו הפחה ‘לכבודך אני מפחית את המס לחצי’. לרב היה סגן צעיר שלא הכיר את ההתנהגות הזו של האכזרים האלו, ואמר הצטרפות לתפוצה ניתן להצטרף לקבוצת ווטסאפ של מוסדות \"יחווה דעת\" yd6730@ gmail .com ניתן לשלוח הודעה במייל 0583953778 במספר לקבלת קטעי וידאו קצרים של מורינו הגאון הגדול שליט\"א 3 .לעצמו, הנה ברגע אחד הוריד חצי, אולי ננסה לשכנעו להוריד עוד קצת הוא פנה אל הפחה ואמר לו ‘כבוד הפחה גם חצי זה הרבה...’ והפחה קם בחמתו ‘חצוף! ברגע אחד הורדתי לכם את המס לחצי, והנה אתה מבקש עוד?! תתלו אותו מיד על העץ!’ הורה למשרתיו. וכך באו לקחת אותו לתליה, ורבי מרדכי יוסף מיוחס נבהל מאד, התחיל לבכות וצעק צעקה גדולה ומרה, ראה כך הפחה והורה למשרתיו לעזוב את הסגן. ומרוב הבהלה איבד רבי מרדכי את מאור עיניו, נתעוור. ואז כשרצה לכתוב עוד ספר היה מקריא לתלמידיו את תוכן הספר וכך הם כתבו אותו, וקרא לו “עין המים”. ואמר לי אאמו”ר זצוק”ל שמרגישים בספר הזה שהוא שונה משאר ספריו, שזה לא הוא כתב אותו. יב. מי שנהג שלא לאכול קטניות ורוצה להפסיק ממנהגו מי שנהג שלא לאכול אורז וקטניות בפסח, האם הוא יכול לעשות התרת נדרים לזה או לא? כתוב בירושלמי (פסחים פ”ד ה”א) רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין בו יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו. וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו. ויש מחלוקת בביאור הירושלמי. יש ראשונים שמסבירים את דברי הירושלמי שמנהג בטעות, כלומר אדם שחשב על דבר המותר שזה אסור, ונהג בו איסור, נשאל ומתירין לו, דהיינו מתירין לו לעבור על המנהג שלו. אבל אם הוא יודע שזה מותר והוא נהג איסור – אין מתירין לו, דהיינו אין מתירין לו לעבור על המנהג שלו סתם, אבל יכול לעשות התרת נדרים. מאידך, יש ראשונים שחולקים וסוברים שעל מנהג בטעות מתירין לו היינו דוקא עם התרת נדרים, אבל אם זה לא מנהג בטעות, לא יועיל התרת נדרים, ואם נהג, נהג. השולחן ערוך ביו”ד בהלכות נדרים (סימן רי”ד ס”א) מביא את המחלוקת הזו בסתם ויש אומרים, ובסתם הוא פוסק שמנהג בטעות לא צריך התרה, ומנהג שאינו בטעות צריך התרה. וידוע הוא שסתם ויש אומרים בשו”ע הלכה כסתם. והנה, אורז אם יבוא אדם ויאמר שאורז זה חמץ, משמע שהוא עם הארץ, ונהג בטעות שלא לאכול אורז כיון שחשב שזה חמץ אינו צריך התרה, משום שזה מנהג בטעות. אבל אם יבוא אדם שיודע שאורז זה מותר, וכל מה שהחמירו זה כדי שלא יבואו להחליפו בחמץ, אם כן זה מנהג שאינו בטעות, ולכאורה תועיל התרת נדרים. יג. מנהג אבותיכם בידכם אבל זה לא פשוט שתועיל התרה, משום שהגמרא מספרת (פסחים נ:) שהיתה עיר אחת שקראו לה ‘בישן’, ושם היה מנהג כלשהוא, ובאו לפני רבי יוחנן להתירו, ואמר להם ‘כבר קיבלוהו אבותיכם לפניכם’, דהיינו זה מנהג קדום. ויש מחלוקת בזה לגבי מנהג אבות, במי שאביו החל לנהוג איזה מנהג, ובנו יודע שזה רק מנהג והוא המשיך לנהוג כאביו כך. יש אומרים שמה שכתוב ‘כבר קיבלוהו אבותיכם לפניכם’ זה בלא התרה, אבל עם התרה זה מותר גם במנהג אבות. ויש אומרים, שמנהג שאביו קיבל עליו אינו יכול לשנות. יד. הלכה למעשה להלכה, הדבר הנכון ביותר זה לבדוק איזה מנהג אבות. אם זה מנהג אבות כמו אורז בפסח אצל האשכנזים, לא תועיל שם התרת נדרים, וזה כמו שיבוא יהודי היום ויאמר שהוא לא רוצה לעשות חבטת ערבה, ורוצה לעשות התרה, אינו יכול משום שזה מנהג כללי של כלל ישראל ואי אפשר. כן באורז זה מנהג כללי אצל האשכנזים, לא תמצאו שום עדה או קהלה שאוכלים אורז בפסח, א”כ למרות שהם באו לארץ ישראל, ובארץ ישראל המנהג הקדום היה לאכול אורז, אבל כמו שהבאנו קודם מהפרי חדש שכותב שגם בזמנו היו משפחות שנהגו שלא לאכול אורז, והאשכנזים באו לירושלים הם המשיכו לנהוג את המנהגים שלהם. לעומת זאת אם יבוא אחד מהספרדים, המרוקאים וכו’ שלא אוכלים אורז בפסח, ויבקש להתיר את האיסור הזה, נאמר לו שמכיון שכאן זה אתריה דמרן, והספרדים היו אוכלים קטניות מאז ומתמיד, וכמו”כ גם אצל המרוקאים, לא כ”כ ברור שהם קיבלו את המנהג הזה לגמרי אלא חלק כך וחלק כך, לכן אפשר לעשות התרת נדרים לגבי הקטניות והאורז. טו. שימור מנהג אבות לאחר הנישואין בחור ספרדי שאביו לא אוכל אורז בפסח, ומתחתן, אם בפסח בשנה הראשונה לא אכל אורז בפסח, ממילא הוא צריך לעשות התרה. אבל בפסח הראשון עצמו יכול לאכול קטניות אפילו ללא התרת נדרים. והסיבה שכאן א”א לומר שזה מנהג אבות כיון שיש את מנהג המקום, המנהג הקדום בא”י. ומה שהוא לא אכל אורז בפסח לפני החתונה, זה משום שהוא לא היה יכול להביא את מאכליו כך ליד אביו ולאכול את מה שהוא רוצה. טז. אשה אשכנזיה שנישאה לספרדי, ולהיפך כתוב במשנה בפסחים (נ.) לגבי מנהגים של מקומות מסויימים, ואדם הולך ממקום למקום, נותנים עליו את החומרות שיצא משם ואת החומרות שהלך לשם. דהיינו אסור לו לשנות את מנהג המקום. כמו אדם שמגיע לחו”ל באופן זמני, ונמצא שם ביו”ט שני שצריך לנהוג את כל המנהגים שלהם. אלא ששם יש פוסקים שאומרים שביו”ט אחרון של סוכות וכדומה חייב להניח תפילין בצנעה, ויתפלל נוסח של יום חול בצנעה. אבל ודאי שלגבי עשיית מלאכה אסור לו לעשות מלאכה בפרהסיא. וכן הוא הדין לגבי בן חו”ל שבא לא”י שצריך לחזור לחו”ל שהוא צריך לנהוג כמנהג חו”ל. וכל זה דוקא כשעתיד לחזור, אבל אם הוא הלך ואינו עתיד לחזור כגון שעבר דירה, יכול להתנתק מהמנהגים הקודמים ולנהוג כמו מנהג המקום. וכך כותב הגאון רבי משה פיינשטין (שו”ת אגרות משה ח”א חאו”ח סימן קנח) שהוא הדין לגבי אשה שמתחתנת ויצאה מבית אביה שנקראת שיצאה ממקום אחד למקום השני ולא מתכוונת לחזור לשם, ולכן צריכה ללכת אחר מנהגי בעלה. ולמעשה לחומרא היה נוהג אאמו”ר זצוק”ל לערוך התרת נדרים לאשכנזיות שהתחתנו עם ספרדים, לגבי היתר אכילת אורז וקטניות בפסח. ועוד היה אומר מצד שני, שאשה ספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי צריכה ללכת אחרי מנהגי בעלה. חז”ל אומרים מנוח עם הארץ היה, מנין לנו שהיה עם הארץ?! שכתוב ‘וילך מנוח אחרי אשתו..’ הוא הלך אחרי אשתו לכן הוא עם הארץ... אבל אם היא הולכת לבקר אצל הוריה, היא יכולה לאכול אורז וקטניות. והטעם, משום שכאן הוא ארץ ישראל, וכאן זה מנהגי הש”ע, ודי בזה שבביתה היא הולכת אחר בעלה. ואתן לכם דוגמא כמה זה חשוב. ביתי שתחי’ התחתנה עם אשכנזי, ושאלתי את אאמו”ר זצוק”ל לגבי הכתובה איזו כתובה לעשות. ואמר לי שודאי צריך לעשות כתובה של אשכנזים, בלי תקיעת כף וכו’. והנה מגיע עת החופה, הכלה נכנסת, ואאמו”ר עולה לסדר קידושין, באו ואמרו לו שהאשכנזים עושים שבע הקפות... ואאמו”ר עמד והמתין עד שהיא הקיפה את החתן כנהוג אצלם. וכך צריך להיות, שאשה הולכת אחרי מנהגי בעלה. וגם לגבי פסח אשה הולכת אחרי מנהגי בעלה. יז. האם אשכנזי בארץ ישראל חייב לנהוג כמנהג הספרדים אאמו”ר זצוק”ל אמר פעם שעל פי דברי מרן בשו”ת אבקת רוכל (סימן רי”ב) 4 האשכנזים שבאו לירושלים היו יכולים להפוך להיות ספרדים. משום שמרן כותב שם לגבי קהילה של אשכנזים שגירשו אותם מאיזה מקום, ונדדו עד שבאו למצרים, ובאו לשם קצת אנשים, והיו מיעוט מהקהילה, ולאחר מכן באו עוד קבוצה קטנה, וכך טיפין טיפין עד שלבסוף האשכנזים הפכו להיות רוב הקהילה. ואומר על זה מרן באבקת רוכל שכולם נחשבים ספרדים. משום שאם הם היו באים בפעם אחת אז היו ממשיכים כמות שהם, אבל כיון שבאו בקבוצה קטנה הם התבטלו, ולאחר מכן עוד קבוצה קטנה וגם הם התבטלו, וכך נעשה שגם בסוף כשהרוב הם אשכנזים הם נחשבים ספרדים. משום שאומרים ‘קמא קמא בטיל’. אבל המציאות היא שכשהאשכנזים באו לארץ, בזמן עליית תלמידי הגר”א והבעש”ט הם בנו לעצמם קהילות ובתי כנסת משלהם. ובינם לבין עצמם הם המשיכו את המנהגים שלהם והבדילו בין החסידים למתנגדים. היום כבר מאוחר מדי לבוא ולשנות. יח. הקפדה על כשרות המוצרים בפסח יש עוד מנהגים בפסח. האשכנזים לא אוכלים פירות יבשים בפסח משום שהיו מקומות שמכינים את הפירות עם חמץ. תאנים למשל, מפזרים עליהם קמח וסוכר. וכן שזיפים, נותנים עליהם עמילן שהוא חמץ, וכן כיו”ב. וצריך לדעת שיש מקומות בחו”ל שמורחים עליהם שומן מן החי, של נבילות וטריפות. דרך אגב האורז המצוי היום שימו לב שתמיד הוא נראה בגודל אחיד, מבריק ונאה. לפני כמה שנים מישהו בחו”ל הלך וחקר ודרש לגבי אותו אורז, וגילה שהם משפשפים את האורז בעמילן מיוחד שהוא חמץ, והתחיל פולמוס האם מותר או אסור, וזה היה אצל החלאבים באמריקה. וחקרו ודרשו ומצאו שלא בכל הסוגים היה חמץ רק בחלק. ובאלה שהיה חמץ זה היה בעמילן עצמו משהו קטן מאוד, שהוא בטל באלף, וזה לח בלח, ולפני הפסח אינו חוזר וניעור, אם כן אין בזה בעיה. בזמנו סיפר לי את זה חכם ברוך בן – חיים זצ”ל שהתיר להם את זה באותה שנה. יט. התפתחות הטכנולוגיה במזון הכשר לפסח אבל מזה אנחנו צריכים ללמוד עד כמה הטכנולוגיה של המזון השתנתה מאוד, ובכל דבר שקונים יש בהם עשרות רבות של רכיבים שונים. היה בארה”ב לפני כמה שנים באיזה מקומות שם, שבקוקה קולה באחד הרכיבים יש חמץ גמור, ועשו הסכם עם החברה לעשות הכשר מיוחד לזה, ועשו לו פקק מיוחד שידעו שזה כשר לפסח, ושיווקו את הקוקה קולה הזו במקומות היהודיים. וכן באיזה מקום שם בארה”ב משהו בדק ומצא שירקות מוקפאים הם חמץ גמור, שהרי הם עוברים תהליך של הרתחה, בישול קל, ואח”כ מקפיאים אותם ושמים לזה מים עם חומרים מסוימים כדי שישארו טריים, ומצאו שהחומרים הללו הם חמץ גמור. וכן סרדינים, לאשכנזים במיוחד יש בעיה עם זה משום שהשמן הוא קטניות, אבל גם לספרדים יש בעיה משום שהסרדינים מושחים אותם בעמילן חמץ לפני שמכניסים אותם לתוך אותו השמן. לכן כשקונים כל דבר שעבר עיבוד מסויים, וכן כל דבר קפוא צריך השגחה מהודרת מה יש בכל דבר. ומשום כך אני מציע שכל אחד כשקונה משהו שיבדוק את ההכשר, ולא לסמוך על כל הכשר. שמעתי שיש דוקא כמה כשרויות שבפסח לא נותנים כשרות למפעלים שאינם כשרים לפסח כל השנה. וזה טוב מאד. אם בכל השנה לא נכנס חמץ כמו יינות, שמן, סוכר, מוצרי חלב וכדומה, בפסח עושים השגחה מיוחדת וזה בסדר. אבל מה שבכל השנה זה חמץ גמור, לא כדאי לאכול בפסח.כ. השגחה ‘מהדרין’ וכשרות רבנות כמו”כ גם בחנויות שהם מוגדרות ‘מהדרין’ עדיין צריך לבדוק מה ההשגחה. הכשר הרבנות למשל, הוא לא שווה בכל מקום, יש מקומות כך ויש כך. צריך להבין, כשבא אחד יהודי או ערבי ומבקש הכשר מהרבנות, יש להם תנאים מסוימים, ואם הוא עומד בתנאים חייבים לתת לו. וכל זמן שלא תפסת אותו שהוא עשה דבר לא בסדר חייבים לתת לו הכשר. משא”כ בבדצי”ם למיניהם, אם בעל הבית לא נראה להם נאמן כ”כ הם לא חייבים לתת לו. עוד צריך לדעת, שבכל ההכשרים אם בעל הבית רוצה, הוא יכול לרמות. וצריך לדעת, שגם בכשרות יש זייפנים שמזייפים תעודות כשרות, וכיום יש חוק שאדם שמזייף כסף הולך לבית הסוהר, אבל מי שמזייף בכשרות לא עושים לו כלום. אאמו”ר זצוק”ל כשהיה רב בתל אביב לפני חמישים שנה, נתן הכשר למאפיה אחת שעושים שם עוגות לפסח, וכל השנה היו עובדים בחמץ, והכשירו אותה לפסח, והשקיעו הרבה עבודה רק להכשיר אותה. ואת כל זה גם מאד [ ,שקי הקמח הכניסו למחסן. והמשגיח שם היה ירא שמים חשוב, שהמשגיח יהיה ירא שמים בעצמו, כי אם לא, זה לא שווה, וכן צריך ובא בעל הבית והתחיל לשוחח עם המשגיח, ותוך כדי ].שידע להשגיח שהוא מדבר איתו עושה ‘עושה שלום במרומיו’, פוסע אחורה, כך לאט לאט עד שיצאו שניהם, פתאום תוך כדי שיחה המשגיח הסתובב, וראה איך שהפועלים רצים לתוך המחסן ומוציאים משם קמח. בעה”ב מיד התנצל ואמר שזו טעות, והזהיר את המשגיח באיומים שאוי ואבוי לו אם יספר מה לירות כדי שלא יספר. המשגיח הזה היה ירא 001 שראה, ובנוסף הביא לו לירות ובא לאאמו”ר זצוק”ל כולו חיוור, ואומר לו כך 001שמים לקח את ה לירות שקיבלתי ממנו שוחד... וכמובן 001וכך היה המעשה, ולראיה הנה ה אאמו”ר זצוק”ל הסיר את ההשגחה מהמפעל הזה. כא. חובת השעה לכן עכשיו במערכה הזו של הבחירות כל אחד ואחד שהולך להצביע שיאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה להעביר את הרע מהארץ, את כל האפליה שיש כלפי כל דבר שבקדושה, את כל השנאה שיש לדת. את זה לא יעשו לא הליכוד ולא הימין החדש, את זה אנחנו נעשה, נצביע ש”ס, מצד ההלכה, כדי לשמור את מסורת אבותינו, איך שאנחנו מתפללים עם הנוסח של הספרדים, ספרדים צריכים להצביע לנוסח ספרדים! לא לנוסח ספרד של האשכנזים, יש לנו את קריאת התורה שלנו, את הדקדוק שלנו, וכל מי שנוהג כמנהג הספרדים צריך להצביע כמנהג הספרדים!! הנה עכשיו מגיע פסח, היעלה על הדעת שפתאום ננהג כמנהג האשכנזים?! ודאי שלא! אנחנו מכבדים מאד את האשכנזים ואת המנהגים שלהם, ואנחנו אומרים להם שימשיכו במנהגים שלהם, נהרא נהרא ופשטיה, שילכו הם אחרי המנהגים שלהם ואנחנו נלך אחרי המנהגים שלנו וזה כולל גם הצבעה בבחירות! ספרדי שהולך להצביע ג’ קודם כל שילך לרב שיעשה לו התרה, ואני הייתי מייעץ לכל הרבנים שלא לעשות התרה לדבר כזה... ובשם ה’ נעשה ונצליח."},{"filename":"30.pdf","content":"גרם כיבוי| פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא ודרבנן| נושאי השיעור: מנורה ומצלמה הנדלקת באופן אוטומטי בשבת גרמא בבישול בשבת | הדלקת נרות שבת במנורות פלורוסנט| נורות 'לד' ונורות ליבון – ההבדל ביניהם בשבת| בשבת 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת לך לך נמסר ה' בחשון תש\"פחשמל ותאורה הנדלקת ונכבית באופן אוטומטי בשבתלעילוי נשמת מרת קארין קרן בת סילויאן ת.נ.צ.ב.ה| 30 'גליון מס ראשית כל הנני רוצה להודות לכל הציבור והתורמים ולכל העוזרים והמסייעים שהשתדלו לסייע לנו בכל כוחם לתרום ולהתרים בימים הללו למען המוסדות 'יחוה דעת', וכדי שנוכל לבסס ולחזק את בית המדרש, ואנחנו רוצים גם להגביר חיילים לתורה. ובעזרת ה' נזכה שחפץ ה' בידינו יצלח ונלך מחיל אל חיל, להעמיד עוד תלמידי חכמים גדולים לעם ישראל שירביצו תורה ברבים וינהיגו את עם ישראל. אכי\"ר. א. שימוש בהתפתחות הטכנולוגיה בשבת ותאורה זו קיימת ברחובות מסוימים בחו\"ל ובחדרי מדרגות. ויש לדון מה הנדלקת ונכבית באופן אוטומטי, על ידי שמזהה שעוברים במקום ההוא. עם התפתחות הטכנולוגיה בשנים האחרונות החלו להשתמש בתאורה הדין במעבר במקומות הללו בשבת. לגשת אל בעלי המקום ולדבר על ליבם לבטל תאורה זו בשבת. אולם אמנם בארץ ישראל פחות רואים תאורה מסוג זה, ולכל הפחות אפשר בחו\"ל הדבר נפוץ הרבה מאוד, וכמעט שאין מה לעשות כנגד זה. שמעתי ולא הצליחו לשנות את המצב. מחמת כל מיני סיבות. ובאחד המקומות שיש כמה מקומות שיהודים ביקשו והתחננו משכניהם וגם מהשלטונות בצרפת הלכו היהודים שם לבית המשפט לנסות להעביר את רוע הגזירה, אולם גם שם נחלו כישלון חרוץ ובית המשפט הכריע שלא לקבל את בקשת היהודים. והנידון במקרה הזה הוא משני אופנים: א. האם מותר לעבור שם כשיודע שתידלק מנורה שם על ידי כך שהוא עובר. ב. כשעבר שם כבר ועצר, וכשימשיך אחר כך תיכבה המנורה האם צריך להישאר שם עד לאחר השבת, או מותר לו ללכת. ב. מעשה רב במרן אאמו\"ר וביאור המעשה והתארחנו בשבת אצל רבי אברהם גבאי, שאאמו\"ר היה אוהב אותו לפני כעשרים וחמש שנה נסעתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ללונדון, מאוד, וסומך עליו בכל. ואאמו\"ר היה רוצה בשבתות להתארח במקומות שיכול להרגיש שם כמו בביתו שלו. ובערב שבת נסענו במכונית לבית הכנסת, והרב גבאי אמר לאאמו\"ר שבחזור בכמה מקומות יש רחובות בהם התאורה פועלת באופן אוטומטי ונדלקת כשעוברים שם אנשים. לאור זאת, אאמו\"ר ביקש ממנו להעיר לו בכל מקום היכן שיש תאורה כזו בכדי להימנע מלעבור במקומות הללו. וכך הוה, שבחזרתינו מבית הכנסת היה רבי אברהם אומר לאאמו\"ר היכן יש מנורה כזו, והוא היה עובר למדרכה השניה ועוקף, וכן על זה הדרך, ועד שהגענו לביתו היה כבר מאוחר מאוד. והנה באותה שבת אף אחד לא שאל את אאמו\"ר מפני מה מחמיר כך. אולם ודאי שכל מה שהחמיר שם כלפי עצמו אינו חובה מעיקר הדין כלל, כיון שהוא בעצמו לא ידע היכן יש מנורה כזו, ומכיון שאינו יודע נחשב הוא כ'מתעסק'. וביאור 'מתעסק' הינו, שהנה בעשיית מלאכה שאסורה בשבת הדין הוא ש'מלאכת מחשבת אסרה תורה'. וכשאדם עושה מלאכה כשאינו יודע שהיום שבת, או שלא ידע שהמלאכה אסורה דינו שהוא שוגג. אך אם למשל אדם נשען על הקיר ובהישענו הוא הדליק את האור, פטור מלהביא קרבן, כיון שנקרא 'מתעסק'. שהוא אינו שוגג ואינו מזיד. יודע היכן יש מנורות הנדלקות, ממילא הוא 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' ולפיכך הוא הדין לגבי המעשה באאמו\"ר, שהלך שם ברחוב ולא היה בצירוף כך שמדובר שהוא 'מתעסק', לכן ודאי שיש להקל. אולם מכך שביקש שיאירו את עיניו היכן יש מנורות כאלו הבנתי שדעתו להחמיר בזה לפחות כלפי אחרים, היודעים היכן יש מנורות כאלו שצריכים להחמיר בכגון דא. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ובאמת מחמת כן בספרי הלכה ברורה (חלק אמירה לגוי סימן רעו) כתבתי שהרוצה לילך במקום כזה יש לו להקל אם גוי הולך לפניו, והמנורה נדלקת ונכבית מחמת הגוי, אך אילולא כן לא עלה בדעתי להקל בזה. ע\"ש. ולאחר זמן כשלמדתי שוב את סימן רע\"ז, נראה לי לומר שאף אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עצמו מה שנהג כן הוא משום חומרא בעלמא. (הנד\"מ חאו\"ח סימן לה אות ו ובמיל') דן לגבי מקום שיש שם מצלמות ויש לכך הוכחות בספרי מרן אאמו\"ר. כגון בשו\"ת יביע אומר ח\"ט את דברי שו\"ת שבט הלוי ח\"ט (חאו\"ח סימן סט) ובשו\"ת חשב האפוד אוטומטיות אם מותר לעבור במקומות אלו בשבת, ובתוך דבריו מביא .תאורהח\"ג (סימן פג) כתבו שמותר לעבור במקום שנדלקת שם לעבור במקום שנדלקת שם מנורה, וכמו שמשמע ממעשהו בחו\"ל, היה ולהלן יבואר שמצלמות ומנורות שני דינים הם, ואם דעתו שיש לאסור צריך לחלוק עליהם בכל כוחו, ולומר שבמקום שהמנורה נדלקת באופן כזה אסור לעבור שם. ג. פסיק רישיה ולא ימות נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח. ע\"כ. מקור וביאור הדברים כך הוא. הנה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רעז ס\"א) וז\"ל: האיסור בזה היא משום הרוח שתבוא ותכבה את הנר ע\"ש, והיינו שהוא דין זה הוא במסכת שבת (קכ:). ורש\"י שם (ד\"ה בפסיק) מבאר שסיבת 'פסיק רישיה ולא ימות'. ־אמנם נאמרו בדין הזה עוד כמה ביאורים. רבינו חננאל (שם) פירש שה קבוע מקומו בדלת. ומרן בבית יוסף כתב את כל הפירושים וכן פסק דלת עצמה מכבה את הנר. והתוספות שם (ד\"ה פותח) מבארים שהנר בשלחן ערוך. אולם נתעסק כאן בפירושו של רש\"י. - מעיין גדול שחי בדור לפני השואה בזמן [ כותב חידוש נפלא. שאם אדם נכנס בדלת הבית ועל ידי דהנה בספר תהלה לדוד]את הדלת ועל ידי כך נכנסת רוח, לבין אם הולך מעל יד הדלת ועל ידי לו ללכת משם שמא יבוא ויכבה את הנר. משום שאין הבדל אם פותח שהוא עומד שם חוסם הוא את הרוח מלבוא ולכבות את האש, שאסור המשנה ברורה כך נכנסת רוח ומכבה. והיה נראה ללמוד מזה שיש לאסור בנדון האמור, כשהולך ברחוב ועל ידי כך נדלקים ונכבים אורות, כיון שהוא אותו מקרה שדינו שהוא 'פסיק רישיה' ואסור. ד. דעת אחרוני זמננו רבי ניסים קרליץ זצ\"ל בספרו חוט שני. ודעת הגרש\"ז אויערבאך זצ\"ל ובאמת כך ראיתי בכמה מפוסקי דורנו שהחמירו בענין הזה. כגון הגאון שאין זו אלא הבערה בשינוי, כיון שאינו מתכוון להבעיר בכך אלא רק לעבור שם, וכך היא דרכו. ־לעומתם הגאון רבי מאיר מזוז שליט\"א כתב לפני כמה שנים תשובה בע נין זה בקובץ 'אור תורה' (כסלו תשס\"ה) ושם ביאר שדין זה הוא נחשב ובעל הילקוט יוסף כתב להשיב על דבריו שם, שאין זה נקרא 'כלאחר כלאחר יד. ומשום כך יש להקל. 'פסיק רישיה' הוא אסור רק מדרבנן והטעם כיון שפסיק רישיה הוא יד', אלא הדבר מותר מסיבה אחרת, והיא כיון שהוא 'פסיק רישיה' וכל רישיה הוא חייב מדאורייתא, וכן פסק הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות שבת ה\"ו) כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואינני יודע לבאר דבריו, כיון שפסיק שרק על פסיק רישיה דלא ניחא ליה דינו הוא שמותר מדרבנן, אך פסיק והתוספות (שבת קג. ד\"ה לא) וכל הראשונים, וצ\"ע. והתוספות שם כתבו רשיה סתם הוא מדאורייתא. וצ\"ע. רישיה דינו שהוא אסור מהתורה לפי רובא דהראשונים, ואילו מלאכה צריך עיון, דהא כבר מבואר ששני דינים אלו שונים במהותם. ופסיק וגם על מה שאמר שם שפסיק רישיה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה צריכה לגופה דינה מדרבנן לגמרי. למלאכה, רק המלאכה נעשית מעצמה על ידו. ואילו 'מלאכה שאינה ויסוד ההבדל הפשוט ביניהם הוא, ש'פסיק רישיה' היינו שאינו מתכוון צריכה לגופה' אמנם אינו מתכוון למלאכה אך מתכוון ורוצה בתוצאה כך ביאר רבינו אברהם בן הרמב\"ם, והכסף משנה ? הביאו, [ .שיצא ממנה ].ע\"ש. והאחרונים מפלפלים בזה הרבה, ואכמ\"ל ה. גדר 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' ודינו להלכה בדור האחרון חוברו שני ספרים חשובים מאוד, ובהם כתבו להתיר בענין הזה, לילך במקום שנדלקת שם תאורה אוטומטית. שו\"ת 'שבט הלוי' פאדווא זצ\"ל אב\"ד לונדון. ובשני הספרים הללו מנמקים את דבריהם להגאון ר\"ש וואזנר זצ\"ל, ושו\"ת 'חשב האפוד' להגאון הרב חנוך דב כאחד אך בקיצור, ולתועלת הענין אבאר את הדברים, ויש לכך השלכות לנושאים רבים בהלכות שבת. של 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' יסודה שלא איכפת לו הגדרההנה ה אם תיעשה מלאכה זו או לא. וכך מבארים התוספות בשבת (שם), וכך כותב המשנה ברורה בביאור הלכה (סוף סימן ש\"כ ד\"ה דלא ניחא ליה) ובעוד כמה מקומות. וכך כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר (שם אות ב). ב'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' הוא מחלוקת בין ספר הערוך (ערך דיןוה סבר הובא בתוספות שם) להתוספות. דעת הערוך ש'פסיק רישיה דלא .]מדרבנן[ ניחא ליה מותר לכתחילה, ולעומתו דעת התוספות שאסור ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן ארוכות בענין הזה כמי נפסק הלכה למעשה, ומוכיח זאת בהרבה ראיות, ומברר בדבריו שכן נראה שדעת מרן השלחן ומסיק כדעת התוספות שיש לאסור בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. ערוך בכמה מקומות, ע\"ש. ותחילה יש לבאר את השימוש בחשמל ובתאורה בשבת אם היא דאורייתא או דרבנן. ו. הפולמוס אודות דעת החזון איש בחשמל בשבת התאורה שהיתה נהוגה עד הזמן האחרון היתה כזו שהדלקתה בשבת היא איסור דאורייתא. וכשהתחילו המנורות הללו להיות נפוצות בעולם מדאורייתא, והסיבה כיון שיש בה חוט המתלהט, שהוא כעין מבעיר דנו בה גדולי הפוסקים מה דין הדלקתה בשבת, והסיקו שהיא אסורה .]אמנם בתאורת ה\"לד\" יש לומר שדינה שונה ולהלן יבואר[ בשבת office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אמנם החזון איש (חאו\"ח סימן נ אות ט) דעתו ידועה היא שבהפעלת חשמל בשבת וכיבויו יש בזה משום מלאכת בונה וסותר. והנפקא מינה גדולה בזה הוא לגבי הכיבוי, שאם המדובר הוא במנורות הכיבוי, אך אם מכבה כיון שאינו רוצה באור אין זה אסור אלא מדרבנן. דוקא אם מכבה לצורך עשיית פחמים, דהיינו שרוצה בתוצר של אותו כיבויים הוא איסור דרבנן, כיון שכיבוי בשבת האסור מדאורייתא היינו הפועלות על ידי חוט המתלהט איסור הדלקתן הוא איסור דאורייתא, אך וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שלד סכ\"ז) שבגחלת של מתכת יהיה אפשר לכבותה אף לדעת הרמב\"ם, ע\"ש. אולם לדעת מרן החזון איש גם הכיבוי יהיה אסור מדאורייתא משום סותר. והגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ\"ל התכתב בענין זה הרבה עם החזון איש, ובמכתביו אלו השיב על רוב ראיותיו ונדפסו בספרו שו\"ת מנחת שלמה ח\"א (סימן יא עמוד צא), ע\"ש. ובדור האחרון היו כמה מגדולי הרבנים שחששו לדעת החזון איש כגון הגר\"ח גריינימן והגרי\"ש אלישיב זצ\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל השיב על כך בתשובה וז\"ל: \"שמעתי בימי חורפי מחוורת\". ועוד הקשה מסברא על דברי החזון איש, שאמנם רבים הם ממורנו הרב הגאון רבי עזרא עטייה זצ\"ל שסברת החזון איש אינה הפוסקים שסוברים שהדלקת חשמל אסורה היא מן התורה, אך מכל מקום לא אישתמיט לשום פוסק מן האחרונים לחדש חידוש גדול כזה שיש בחשמל משום בנין וסתירה. ראה שו\"ת יביע אומר ח\"א חאו\"ל סימן יט אות יד וח\"ז חאו\"ח סימן לז משום הבערה, וכיבוי הוא כאמור שבדרך כלל הוא מדרבנן וכמו שנתבאר לפיכך מסקנת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהדלקת חשמל בשבת אסורה [ .]אות ג ז. הדלקת מנוע בשבת ונפקא מינה נוספת במחלוקת זו של החזון איש והאחרונים היא לגבי מנוע חשמלי, שבמנוע אין בו חוט המתלהט, ואין בו אש, ומשום כך כתב המנחת יצחק שהדלקתו בשבת אסורה מדרבנן, אך להחזון איש איסורו יהיה מדאורייתא. להדליק מזגן שמותר בזה לומר לגוי שידליק, כיון שהמזגן פועל על מנוע (שו\"ת יביע אומר ח\"ז חאו\"ח סימן לח) שאם חם מאוד בחדר, ורוצה לפיכך מסיק המנחת יצחק ח\"ג (סימן כג) וכן פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וכאמור איסורו הוא מדרבנן, ואמירה לגוי היא מדרבנן הוי שבות דשבות במקום צער, ומותר. וכן הדין במקום קר שאפשר לומר לגוי להדליק מזגן אף במקום שאין שם חשש חולי. אכן אם יש חשש חולי אפשר לומר לגוי אף במקום שיש שם איסור .]כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן שכח סי\"ז[ דאורייתא ח. הדלקת נרות שבת במנורות פלורוסנט מלבד הנורות שהיו בשימוש עד השנים האחרונות (ליבון), היה גם מנורות ניאון \"פלורוסנט\", שבהם היה בתוך גוף המנורה \"סטרטר\" שהוא למרות שהמנורה עצמה היה פועל על גז, ובתוך הסטרטר עצמו גם היה חוט המתלהט וממילא [ איסור הדלקת מנורות אלו היה גם מדאורייתא .]אינה מתחממת כלל ובאמת יש נידון אם אפשר להדליק נרות שבת על ידי מנורות הפלורוסנט, כיון שאמנם יש בהם חוט המתלהט ודומה לאור הנרות, אך כיון שלמעשה האור הוא אינו אור של האש ממש ואינו דומה לאור הנרות כלל. אכן דעת הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל להקל בזה. שעבר (נח) \"צהר תעשה לתיבה\" – שיש שפירשו שהיא אבן טובה לדעתי יש מקום להסתפק בענין הזה. ודוגמא לדבר בפרשת השבוע שהתה מאירה לכל התיבה, וודאי שלא יעלה על הדעת שיהיה אפשר לברך עליה על נרות שבת. ולכן מי שאין לו נרות שבת שידליק מנורות כאלו כנרות שבת אך ללא וראה בהלכה ברורה חט\"ו בשו\"ת אוצרות יוסף שבסוה\"ס ס\"ו [ ברכה .]שהאריך והרחיב בנושא זה ט. הדלקת תאורת \"לד\" בשבת מנורות שאין בהם חוט המתלהט, ובנויים בטכנולוגיה חדשנית שאין בהם בדור האחרון התחיל להיות נפוץ מאוד להשתמש במנורות \"לד\", שאלו משום הבערה בשבת, והדלקתם בשבת הוא איסור דרבנן של הולדת זרם חשמלי. וממילא אם עובר ברחוב העיר ויש שם תאורה הנדלקת אוטומטי במעבר שם, ותאורה זו היא \"לד\", מותר לעבור שם בשבת. מפני שאיסורה הוא רק מדרבנן והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. וכן פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (שם) שבמקום של פסיק רישיה שיש בו גם הא דלא ניחא ליה וגם שהאיסור הוא מדרבנן, מותר הדבר לכתחילה. י. איסורי שבת הנעשים בידים והנה לאחר שנתבאר לעיל אופן השימוש בחשמל ובתאורה בשבת, נבאר את דברי השבט הלוי וחשב האפוד האמורים לעיל. פרטי דינים. אולם עיקר המלאכה נעשית בידי האדם, וכן רוב מלאכות הנה בין המלאכות האסורות בשבת יש מלאכת צידה, ויש בה הרבה שבת נעשות בידי אדם, בורר, טוחן, וכו', ובמלאכת צידה נאמר בה דין נוסף כשעשאה שלא בידיו, כגון שביתו פתוח ונכנס לתוכו צבי, והוא רוצה לצוד אותו על ידי שיסגור את דלת ביתו, שגם היא נחשבת מלאכת צידה. והכלל בזה שיש שצד בידיו – שתופסו בידיו, ויש שצד על ידי שמונע ממנו את היציאה החוצה, ובשניהם האיסור הוא דאורייתא. יא. כיסוי תבשיל שלא נתבשל כל צורכו בשבת ומכסהו, ועל ידי הכיסוי הוא ממהר את בישולו אסור בשבת. כיון שיש דוגמא נוספת: בהלכות בישול נאמר שסיר שיש בו דבר המתבשל בבישול איסור שנעשה בידים, כגון 'מגיס' – מערבב את האוכל ועל ידי ואסור מדאורייתא, ויש איסור ].ראה ביצה לד[ כך ממהר את בישולו שנעשה על ידי שפועל פעולה שעל ידה מונע מהחום מלצאת החוצה. מלשון מרן השלחן ערוך (סימן רנז ס\"ד) שכתב: אם אינה מבושלת כל אמנם הגאון רב\"צ אבא-שאול זצ\"ל והגאון רבי משה לוי זצ\"ל מדייקים . לה להתבשלגורםצרכה, אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה ע\"כ. ומכך שכתב מרן 'גורם' משמע שהוא איסור דרבנן גרידא. אולם יש להשיב על דבריהם על פי מה שכתב מהר\"ח או זרוע שייסד לומר שכל מלאכת מבשל היא גרמא, ואינה כמלאכות אחרות שעושה ־את המלאכה בידיו, אלא מניח את התבשיל על האש וממילא נגרם בי שול. ומחמת כן התורה חידשה שבבישול הדיו הוא שגרמא כך הוא דרך הפעולה האסורה. וכך כותב גם בספר מרכבת המשנה. ועוד ראשונים שכותבים כן, ושם בתוך דבריהם משמע שדעתם היא בבית יוסף, ושם הוא מביא את התוספות (שבת מז: ד\"ה במה) והסמ\"ג ועוד יש לומר על דבריהם, שדברי השלחן ערוך נסובים על מה שכתב שאיסור זה אינו גרמא אלא דעתם היא שאסור מדאורייתא. יב. חידושו הגדול של הרשב\"א אם מנע את יציאת הצבי במלאכת צידה, או מנע את בריחת החום והנה לאחר שנתבאר שאין צריך לעשות את המלאכה בידים, אלא אף במלאכת בישול – גם בהם האיסור הוא מהתורה. ורוצה בכך לצוד גם את הצבי – מותר. מכיון שמותר לו לסגור את דלתו צידה. והוא שאם נועל את ביתו לשומרו, למרות שבכך הוא צד את הצבי והרשב\"א (בחידושים עמ\"ס שבת קז.) מחדש חידוש גדול בענין מלאכת לשומרו. ללכת למחוז חפצו, והרי זה דומה לסגירת דלת הבית לשומרו ועל ידי כך הוא רוצה ללכת, למרות שעל ידי כך נדלקת מנורה, אבל מטרתו היא גם בעוברו שם, גם במנורה שאיסור הדלקתה הוא מהתורה, והטעם, שהרי ולפי האמור יש להתיר לעבור גם במקום שיש שם מנורה הנדלקת הוא צד את הצבי. יג. בירור דעת הרשב\"א והראשונים החולקים עליו ובשו\"ת יביע אומר ח\"ז (שם) מסיק שאין לסמוך על דברי הרשב\"א הללו מהלכות שבת הכ\"ג) כותב שחלקו על הרשב\"א ואין להקל כל כך ע\"ש. האורג) תמה על כך מאוד וחולק עליו, ע\"ש. וגם המגיד משנה (פ\"י אמנם הרבה מהראשונים חולקים על הרשב\"א בזה, והר\"ן (סוף פרק להלכה ע\"ש. מתכוון לסגור את ביתו בלבד, וזו אינה פעולה של מלאכה, מסתמא כיון שכל דבריהם הם כשמתכוון במעשהו גם לצוד את הצבי, אך אם ורוצה לסגור את ביתו לשומרו, ודאי שגם החולקים יאמרו שיש להתיר, רוצה את הצבי. אך אם יבוא אדם ויאמר שאינו רוצה את הצבי כלל, מדבר במקרה שסוגר את ביתו ועל ידי כך הוא צד את הצבי, אמנם הוא ונראה לומר בזה, שנידון דידן קיל טפי מנידון הרשב\"א. כיון שהרשב\"א שהדין יהיה שמותר. מכוחו. ואפילו כשהתאורה היא תאורה שאיסור הדלקתה הוא איסור מקומו, לפיכך יש להתיר לעבור במקום שתאורת רחוב נדלקת שם לגמרי שם, ובצירוף הא שהולך למקומו, ועיקר כוונתו הוא לעבור לצורך לא איכפת לו אם ידלק האור שם או לא, כיון שגם כך בדרך כלל לא חשוך ולפי האמור בנידון דידן יהיה מותר לגמרי לעבור שם, כיון שהעובר שם ויסוד זה הוא דברי שו\"ת שבט הלוי ושו\"ת חשב האפוד וע\"ש שכותבים דאורייתא שיש בה חוט המתלהט וכאמור. בקיצור רב, וכאן נתבארו הדברים. יד. גרם כיבוי בשבת ויש לומר, שאף הרוצים להחמיר בנידון זה, אם עבר אינו חייב להישאר על עומדו כדי שלא יכבה, כיון שכבר נתבאר שכיבוי בחשמל הוא איסור רק מדרבנן ובמקום כזה שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה מדרבנן יש דרבנן, משום שכיבוי אסור מהתורה רק כשצריך לפחמים ובחשמל אסור להיתר לכו\"ע. וכבר סיפרתי בעבר שפעם הנדיב מר משה סבא ע\"ה שהיה אוהב תורה ולומדיה ותמך רבות בהקמת ובבנין 'יחוה דעת', התארח בשבת בבית לזרום. לאחר שבת פגש אותי ושאל אותי מה היה אמור לעשות. שאלתי מולו, וכשרצה ללכת הסתפק אם מותר לו ללכת כיון שבכך יפסיקו המים מלון בירושלים, ושם היה חיישן בברזים שמפעיל את המים כשעומדים אותו תגיד את האמת מה עשית, נשארת שם כל השבת?! אמר לי 'חטאתי, עויתי, פשעתי, הלכתי משם...' השבתי לו שלא חטא ואין לו ממה לחשוש וכמו שנתבאר. ולאחר מכן פניתי לרבנות ירושלים והם דאגו שהענין יסודר על הצד היותר טוב. טו. הדין במנורות בחדרי מדרגות ואפילה, לכן הטוב ביותר אם יניח שם מנורה קטנה וכיו\"ב. אך ברוב מקומות שעושים כן גם בחדרי מדרגות, ושם כשאין תאורה שורר חושך הא בגדר של לא ניחא ליה כיון שלא איכפת לו ממנו. אך יש בחוץ לארץ והנה כל האמור הוא לגבי מנורות רחוב שם יש מעט אור והאור הנדלק המקומות אינם מסכימים לכך. והנידון הוא אם מותר ללכת במקומות כאלו בעצימת עינים. דעת הגרש\"ז אויערבאך זצ\"ל שעצימת אינה מועילה במקום כזה. אולם דעת הגאון הרב מאיר מזוז שליט\"א שעצימת עינים מועילה במקום כזה. אך אינם מביאים ראיות לדבריהם. ויש פתרון לכך והוא ללכת עם גוי עימו יחד, ועל ידי הגוי תידלק המנורה. מופלג, והוזמנתי אל ביתו בשבת בצהרים, ואצלו יש משרתת, וכשהגעתי בזמנו הייתי אצל הגאון רבי מאיר טוויל בברזיל שהוא תלמיד חכם חיכו לי שם ברחוב והמשרתת הולכת עימנו. בעיה זו ואינו יודע מה לעשות, וכשהצעתי לו לקחת לו גוי, אמר לי ופעם אחרת הייתי בפאריז ושם פגשתי יהודי אחד שאמר לי שיש בביתו שהגויים של פאריז יקרים מאוד..., ובברזיל וארגנטינה הם יותר זולים. והצעתי לו פתרון אחר והוא ללכת עם כלב, והכלב הוא יהיה הגורם להדליק את האור. בדוחק גדול יכול לעבור שם בעצימת עינים. ואם המנורה היא 'לד' יש ואם אין לו גוי ולא כלב וצריך ללכת לתפילה אן לצורך סעודות שבת להקל לכתחילה וכאמור."},{"filename":"117.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים117 גליון לרפואת צביה סלביה בת שמחה תחי' בתושח\"י שמחת | ירדו גשמים| הלכות ישיבה בסוכה| נוי הסוכה| סכך פסול וחסר בסכך| דיני הסכך וצורת הסיכוך| דפנות הסוכה| שיעור הסוכה| עשיית הסוכה ההקפות לספר תורה| שמחת תורה| חבטת ערבה| ההושענות והושענא רבה| סדר נטילתם| הלכות ארבעת המינים| תפילות חג הסוכות| בית השואבהעורך ראשי : הרב אריאל סגרון פרשת האזינו - חג הסוכות פסקי הלכות סוכה - ארבעת המינים – שמחת תורה מצות עשיית סוכה המדקדקים במצוות מתחילים לעשות הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, .א כדי לצאת ממצוה אל מצוה, ו\"ילכו מחיל אל חיל\". ודי בכך שיתחיל בדבר מה וישלים עשייתה בימים שלאחר מכן. יוצאים ידי חובה בסוכה שאולה או בסוכה של שותפים. אך אין יוצאים .ב ידי חובה בסוכה גזולה, ולכן יש להיזהר כשקונה או קוטף סכך לסוכה, שלא יהיה גזול, או סכך שנקטף שלא מדעת בעלים. . סוכה שנבנתה על ידי גוי לצורך ישראל כשרה. ומכל מקום טוב שיחדש ג בה משהו בסכך או בדפנות. וכן סוכה שנבנתה על ידי נשים, לצורך מצות סוכה כשרה, למרות שפטורות ממצות סוכה. . סוכה ישנה, והיינו שנעשתה יותר משלושים יום קודם חג הסוכות, כשרה. ד ולכתחילה יחדש בה משהו לשם מצות החג. ודי בכך שיחדש בה טפח על טפח, כגון שיוסיף מעט סכך. ובדיעבד, אם לא חידש בה דבר, כשרה. . סוכה שנעשית לצורך בהמות, והיא נקיה וראויה לשבת בה, וכן סוכה ה שנעשתה על ידי גויים שלא לשם מצוה, כשרה. ולכתחילה, יחדש בה טפח על טפח לשם מצוה. שיעור הסוכה . דפנות הסוכה באורכה וברוחבה צריכות להיות בשיעור של לא פחות ו 56 שבעה טפחים היינו[ .משבעה טפחים באורך ושבעה טפחים ברוחב ס\"מ. ויש אומרים שהטפח הוא עשרה ס\"מ, ולשיטתם שיעור הדופן באורך . והיינו משום ששיעור זה ] ס\"מ. וטוב לחוש לדבריהם70 וברוחב הוא הוא השיעור שבו יכול לשבת אדם ראשו ורובו ושולחנו. וזו היא הדירה המצומצמת ביותר. וביותר משיעור שבעה טפחים בארכה וברחבה, אין שיעור, ולכן אפילו סוכה גדולה ביותר באורך וברוחב, כשרה. ס\"מ. ויש אומרים 80[ . גובה הסוכה צריך להיות לא פחות מעשרה טפחיםז, ] מטר9.6[ , ולא יותר מעשרים אמה]שהוא מטר אחד, וטוב לחוש לדבריהם מפני שכאשר היא למעלה מעשרים אמה הסוכה אינה נחשבת לדירת עראי, אלא לדירת קבע. דיני דפנות הסוכה . מן התורה צריך שיהיו לסוכה לפחות שלוש דפנות. והלכה למשה ח מסיני שכאשר עושה שלש דפנות לסוכה די בכך שיהיו שתים העשויות כהלכתן, דהיינו שיהיה בהן שיעור שבעה טפחים, ושלישית סמוך לאחת משתי הדפנות. ובכיוצא בזה צריך להעמיד קנה מעל הדופן דופן שלישית שיש בה יותר מטפח, והעמידה בתוך פחות משלשה טפחים אפילו טפח. כגון שהיו שתי הדפנות צמודות זו לזו כדוגמת אות ר', ועשה ומעל אותו טפח, כדי שיהיה בזה צורת הפתח. . אם רצה לעשות לסוכה ארבע או חמש דפנות, רשאי. וכן סוכה עגולה ט כשרה. . מצוה מן המובחר שתהיה הסוכה סתומה מכל צדדיה, מלבד הפתח י שנכנסים בו לסוכה. . מותר לעשות דפנות הסוכה מכל דבר הפוסל בסכך, כגון מאבנים, או יא מברזל וכיוצא בזה. ואפילו הדפנות הן חזקות וקבועות ומחוברות לקרקע. . דופן ההולכת ובאה ברוח מצויה, פסולה. ואפילו אין הרוח יכולה להפיל יב את הדופן, אלא רק מתנדנדת ברוח, פסולה. ולכן אם עשה דפנות הסוכה מסדינים או שמיכות וכיוצא בזה, פסולה, מפני שרוח מצויה מזיזה אותם. . אפילו עשה דופן אחת מסדין, ושאר הדפנות עשאן כהלכתן, פסולה. יג ואם ארג הסדינים בקנים או בעצים, באפן שאינם יכולים יותר ללכת ולבוא ברוח, כשרים לדפנות. . כל האמור לעיל אינו אלא עד גובה עשרה טפחים, שהם שיעור הדופן, יד וכנ\"ל. אבל אם עשה דופן הסוכה כהלכתה עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים עד לסכך עשה דפן מסדינים, או אפילו לא עשה דופן כלל, הסוכה כשרה. דיני סכך הסוכה . שלושה תנאים יש בהכשר הסכך ואלו הן: א. שיהיה ממין הצומח טו באדמה. ב. שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון נסרים וענפי וכמו כן אם עשה הסכך מכלים או רהיטים אף אם עשויים עץ, פסול. וכן אילנות. אבל אם עשה הסכך מפירות, או ממיני צמחים העשויים לאכילה, אין מסככין במחצלת העשויה לשבת עליה. אבל מחצלת העשויה לשם מחיצה או לשם סכך, כשרה. ג. יהיה הסכך מדבר התלוש שאינו מחובר לקרקע. ואם נתנו על הסוכה בעודו מחובר לקרקע, ולאחר מכן קצצו, יגביה כל ענף וענף מן הסכך, ויחזור ויניחנו על הסוכה. 32[ . גזרו חכמים שלא לסכך הסוכה בנסרים רחבים ארבעה טפחיםטז או יותר, מפני שהדבר דומה לתקרת הבית, וחששו חכמים שמא יבוא]ס\"מ לשבת בביתו במקום בסוכה. ואפילו הפך הנסרים על צדם, ואין ברוחבם ארבעה טפחים, פסולים. ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל. ומכל מקום מותר , ובלבד שיהיה אויר כל שהוא ביניהם ]פלפונים[ לסכך הסוכה בנסרים דקים לכל אורך הסוכה, ולא יהיו צמודים זה לזה כמין תקרה. הנקרים בזמננו 'סכך [ . נסרים דקים של עץ הקשורים זה לזה בחוטי פשתןיז , כשרים לסכך בהם.]'לנצח . חבילה של קנים או סכך אחר הקשורים ביחד, אין לסכך בה כמות שהיא, יח וצריך להתיר הקשירה קדם שיסכך עמה. צורת הסיכוך . לאחר הסיכוך צריכה הסוכה להיות צילתה מרובה מחמתה. ואם היתה יט חמתה מרובה מצילתה, פסולה, והרי היא כאילו לא סככוה כלל. . דרך הסיכוך להיות דק כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. ולכתחילה לא כ יעשה הסכך בכמות מרובה עד שאין הכוכבים נראים כלל מתוך הסוכה. ובדיעבד אם היה הסכך מרובה ועב, כשרה. ואם היה הסכך מרובה כל כך עד שאין גשמים אפילו מרובים יכולים לחדור אל תוך הסוכה כלל, יש מכשירים ויש פוסלים, וראוי לחוש לדברי הפוסלים. דברים הפוסלים בסכך . הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמים. עשאה תחת התקרה, האילן, כא או בכל כיו\"ב, פסולה. . בנה את הסוכה ורק לאחר שסיים הסיר מעליה את הגג כשרה, ואין כב הסוכה, יש מחמירים שיפתחם קודם שיעשה את הסוכה, מפני שבכיוצא בזה משום 'תעשה ולא מן העשוי'. ואם היו דלתות הקבועות בצירים מעל בזה עיקר עשיית הסוכה היא בפתיחת הדלתות. . מכל מקום אם עשאה תחת כיפת השמים, ולאחר מכן סגר מעליה את כג הדלתות או את הגג כדי להגן מפני הגשמים, ולאחר מכן חזר ופתח את הגג, כשרה. . היה חסר סכך במקום אחד באמצע הסוכה או בצדדיה, אם מקום זה כד , כשרה, אבל אין אוכלים או ישנים ] ס\"מ24[ הוא פחות משלשה טפחים תחת אותו מקום. ואם היה בו שיעור שלשה טפחים או יותר, פסולה. . הלכה למשה מסיני, שאם היה באמצע הסוכה מקום שבו יש רק סכך כה כשרה, ומותר אף לאכול או לישון מתחת פסול, כגון אבנים, או ברזלים, או שאר דברים שאין מסככים בהם, ואין בו ] ס\"מ32[ שיעור ארבעה טפחים לאותו סכך פסול. אבל אם היה בו ארבעה טפחים או יותר, פסולה. הלכה למשה מסיני שאם בצד הסוכה, במקום הסמוך לדופן, היה מקום כו. , הסוכה כשרה. ] ס\"מ192[ ואין יושבים או ישנים תחת אותו מקום. אבל אם היה בו ארבע אמות או שיש בו סכך פסול, ואין בו שיעור ארבע אמות יותר, פסולה. . לפי זה, אם עשה סוכתו בחדר שיש בו דפנות ומן הצדדים יש תקרה, כז והוציא התקרה מן האמצע, וסיכך שם, אם אין מן הסכך עד מקום הדופן שיעור ארבע אמות כשרה, מפני שרואים הדופן כמו שנתעקמה עד מקום הסכך. ומכל מקום אין יושבים או ישנים תחת מקום התקרה. מעמידי הסכך . כל דבר שאין מסככין בו, אין מעמידין בו את הסכך. ולכן לא יקשור כח הסכך בחוטי ברזל, או יחברו במסמרים. וכן לא יניח צינורות של ברזל ויניח ואם שם צינורות של ברזל, ועליהם הניח נסרים של עצים, ועליהם הניח עליהם הסכך. ויש מכשירים בדיעבד. ויש לסמוך על דבריהם במקום הצורך. הסכך, הסוכה כשרה כל שאין הסכך מונח ממש על הברזל, מפני שהוא מעמיד דמעמיד. . מותר להעמיד הסכך על גבי דברים הפסולים לסכך בהם מדרבנן. וכן כט מותר להעמיד הסכך על כותל של אבנים. . יש אומרים שצריך להקדים לעשות הדפנות קודם שיניח הסכך. ובדיעבד ל האוסרים, אם התחיל לעשות הדפנות, אפילו עשאן בגובה טפח אחד בלבד כן הרים ענפי הסכך וחזר והניחם. וכן ראוי להחמיר. ומכל מקום אף לדעת אם הניח הסכך קודם שעשה הדפנות, יש מתירים ויש אוסרים, אלא אם לאורך כל הסוכה, רשאי להניח הסכך. . אם לאחר שעשה הדפנות והניח הסכך עליהם, נפלו הדפנות, וחזר לא והקימן הסוכה כשרה, ואין צריך לנענע הסכך. נוי הסוכה . מצוה לעשות הסוכה נאה, ולקשטה בקישוטים. והתולה שרשראות או לב מגובה ] ס\"מ23[ תמונות מתחת לסכך יזהר לתלותם בתוך ארבעה טפחים הסכך. אולם לגבי המנורה התירו חכמים לכתחילה לתלותה כשהיא יורדת יותר מארבעה טפחים מן הסכך, מחשש דליקה. . אסור להשתמש או ליהנות מהקישוטים שנתלו בסוכה כדי לנאותה, לג בכל ימי חג הסוכות ושמחת תורה עד מוצאי שמחת תורה. לפיכך אסור לאכול מפירות שבעת המינים וכיו\"ב שנתלו בסוכה. אבל התולה ענפי הדס בסוכה, מותר להריח בהם, מפני שלא הוקצו מהנאת ריח. ויש מחמירים בזה. . כמו כן אסור להשתמש וליהנות מדפנות הסוכה והסכך שעליה, ואסור לד ליטול מהם אפילו קיסם קטן לחצוץ בו שיניו. . בשבת וביו\"ט אסורים הקישוטים, וכן דפנות הסוכה או הסכך שעליה לה אף בטלטול, משום אסור מוקצה. . איסור השימוש בעצי הסוכה או בקישוטים הוא אף אם נפלה הסוכה לו בתוך ימי החג ואין בדעתו לחזור ולהקימה. מצות ישיבה בסוכה בלילה הראשון של החג . מצות עשה מן התורה לאכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון של חג לז הסוכות. וצריך לכוון קודם אכילתו, שמקיים בזה מצות עשה מן התורה כבוד שהקיף הקדוש ברוך הוא את ישראל בצאתם ממצרים, לבל יכם שרב לישב בסוכה, זכר ליציאת מצרים. וטוב שיכוון גם שיושב בסוכה זכר לענני ושמש. ואם לא כיוון כן, אלא רק כיוון לצאת ידי חובת המצוה – יצא ידי חובה. קודם ]זמניות[ . אסור לאכול סעודה בערב סוכות החל משלש שעותלח צאת הכוכבים, כדי שיוכל לאכל כזית פת בסוכה לתיאבון. ואיסור זה אינו ]עוגה העשויה מחמשת מיני דגן[ אלא כשאוכל פת, או פת הבאה בכיסנין . אבל פחות מכביצה, מותר מן הדין. ומכל מקום ] גרם56-כ[ בשיעור כביצה אין להקל בזה אלא במקום צורך גדול. ומן הדין לאכול פירות וירקות, ותבשיל של בשר וכיוצא בזה, אפילו בתוך שלוש שעות קודם צאת הכוכבים, ובלבד שיזהר שלא ימלא כרסו מהם, שאז לא יוכל לאכול כזית פת בליל החג לתיאבון. . נכון להחמיר שלא לקדש על הכוס בליל חג הסוכות קודם צאת לט שאוכל בסוכה, צריך לאוכלה אחר צאת הכוכבים. וטוב להחמיר לאכול כזית הכוכבים, דהיינו כרבע שעה אחר שקיעת החמה. ועל כל פנים כזית הפת פת אחר שעה וחמישית השעה מזמן שקיעת החמה. . בקידוש ליל חג הסוכות, אחר ברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת 'אשר בחר מ בנו מכל עם', מברך 'לישב בסוכה', ויושב, ומברך 'שהחיינו', ושותה רביעית מן הכוס. ואם אינו יכול, ישתה כמלא לוגמיו מן הכוס, שהוא רוב רביעית .] מ\"ל44[ באדם ממוצע . נכון שהנשים לא יענו 'אמן' בקידוש אחר ברכת 'לישב בסוכה'. ולאחר מא הקידוש כשנוטל ידיו ומברך 'המוציא', אינו חוזר ומברך ברכת 'לישב בסוכה'. 30-. שיעור כזית פת שאוכל בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות, הוא כמב גרם במשקל, כדי לצאת ידי ספק.30-גרם בנפח. וטוב להחמיר לאכול כ . וצריך לאוכלו בלי הפסק בינתיים. ויסיים אכילת ה'כזית' בתוך כדי מג . ולכתחילה טוב להחמיר לסיים אכילת ה'כזית' ] דקות7.5-כ[ אכילת פרס בתוך כארבע דקות. . מותר מן הדין לאכול את הפת עם לפתן של מיני סלט או דגים, או מד לשרותו במרק. ומכל מקום טוב להחמיר לאוכלו בלא טיבול בדבר אחר כלל. ירדו גשמים בחג הסוכות . ירדו גשמים בחג הסוכות עד שיכול תבשיל כל שהוא להיפסל לאכילה מה מחמתם, למנהג הספרדים ועדות המזרח ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אפילו אירע כן בלילה הראשון של חג הסוכות, פטור מן הסוכה, ויאכל סעודת ליל יום טוב בביתו. . מכל מקום אם רואה שבמהרה יפסקו הגשמים, טוב שימתין מעט, ויאכל מו כזית פת בסוכה, לקיים מצות עשה מן התורה. אבל אם רואה, שאם ימתין יצטרך לשהות זמן ממשך, לא ימתין כלל, ולא יבטל מצות שמחת יום טוב. . אם פסקו הגשמים אחר שסיים סעודתו וברך ברכת המזון, אם הוא קודם מז חצות הלילה, יטול ידיו, ויכנס לסוכה, ויברך 'לישב בסוכה' ויאכל כזית פת בסוכה. ואם הוא לאחר חצות הלילה, לא יברך 'לישב בסכה' אלא אם כן .] גרם60-כ[ אוכל יותר מכביצה פת . כל הפטור מן הסוכה מחמת הגשמים אינו רשאי להחמיר על עצמו. מח והמחמיר על עצמו, עליו אמרו חז\"ל: \"כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט\". שכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון בלילה הראשון . שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בלילה הראשון, אם נזכר לאחר מט שאמר 'ברוך אתה ה'' קודם שחתם 'בונה ירושלים', יאמר 'למדני חקיך', ויחזור ויאמר 'יעלה ויבא'. ואם כבר חתם 'בונה ירושלים', יוסיף שם ברכה טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות הזה את יום טוב בשם ומלכות כלשון הזה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ימים מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים\". ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם\", ימשיך \"שנתן ימים טובים\" וכו'. ואם נזכר אחר שהמשיך \"לעד האל אבינו מלכנו\", אפילו אמר תיבת \"לעד\" בלבד, חוזר לראש ברכת המזון. שכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בשאר ימי החג . הדין האמור לעיל בסעיף הקודם, אינו אלא בלילה הראשון, שאכילת כזית נ הראשון של חג הסוכות. אבל אם כבר התחיל בברכה רביעית, ואמר 'לעד שהתחיל בברכה רביעית, דינו כדין מי ששכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בלילה המזון בסעודת יום טוב שחרית, או בסעודות 'שמיני עצרת', אם נזכר קודם המארע בברכת המזון חוזר. אבל אם ארע ששכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת פת בו חובה. וכל כיוצא בזה שאכילת פת בו חובה, אם שכח להזכיר מעין האל אבינו מלכנו', אפילו אמר תיבת 'לעד' בלבד, אינו חוזר כלל. . אם אירע ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בסעודות חול המועד, שאם רצה נא אינו אוכל פת כלל, ונזכר אחר שאמר 'ברוך אתה ה'', קודם שחתם 'בונה ירושלים', יחתום 'בונה ירושלים', ויאמר אחר כך בלי שם ומלכות: 'ברוך שנתן מועדים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות שחתם 'בונה ירושלים', וכבר התחיל ואמר 'ברוך אתה ה'' בברכה רביעית, הזה, את יום מקרא קדש הזה, ברוך מקדש ישראל והזמנים'. ואם נזכר אחר אינו חוזר כלל. ישיבה בסוכה בשאר ימי חג הסוכות . כיצד מצות ישיבה בסוכה? אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל נב שבעת הימים כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה. ועושה את ביתו עראי וסוכתו קבע. וכמו כן לומד ועוסק בתורה בסוכה. ומכל מקום אם נוח לו יותר ללמוד בחדר הספרים שבביתו וכיו\"ב, רשאי ללמוד בביתו. . אין עושים תשמיש בזוי בסוכה, ועל כן אין לשטוף כלים וכיו\"ב בסוכה.נג . צריך כל אדם להיזהר שלא לשוחח שיחה בטלה, ושלא לבוא לידי שחוק נד וקלות ראש ולשון הרע ורכילות בסוכה. ודברים אלו אסורים בכל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה בסוכה. . אסור לישון מחוץ לסוכה אפילו שנת עראי, אלא אם כן הוא אסטניס נה וחושש פן יחלה אם יישן בסוכה, וממילא הוא מצטער הפטור מן הסוכה. . מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואכילת ארעי היא אם אוכל עד נו . ] גרם בנפח54 דהיינו עד[ כביצה פת, או פת הבאה בכיסנין . אין מברכים 'לישב בסוכה' אלא על הפת, אבל על פת הבאה בכיסנין אינו נז שבכיוצא בזה ] גרם230-כ[ מברך אלא אם כן אוכל כשיעור קביעות סעודה נוטל ידיו ומברך 'המוציא' וברכת 'לישב בסוכה', ואחר אכילתו מברך ברכת גרם ומעלה.60-המזון. וטוב שכשמברך 'לישב בסוכה' אפילו על פת, יאכל כ . האוכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן כגון אטריות וכיו\"ב, אם אוכל נח יותר מכביצה חייב לאוכלו בסוכה אך אינו מברך 'לישב בסוכה', ואם אכל מברך.] גרם230-כ[ כשיעור קביעות סעודה . האוכל תבשיל אורז או שאר מיני מאכלים, אינו חייב מן הדין לאוכלם נט בסוכה, אפילו אוכל מהם הרבה. וכן האוכל פירות אפילו משבעת המינים, אינו חייב מן הדין לאוכלם בסוכה. וכמו כן השותה משקה בין שהוא משכר כגון יין או שאר משקאות חריפים, ובין שאינו משכר אינו חייב מן הדין לשתות בסוכה. ובכל אלו אם מחמיר לאוכלם או לשתותם בסוכה, אינו רשאי לברך 'לישב בסוכה' למנהג הספרדים ועדות המזרח. והמחמיר שלא לאכול או לשתות כל שהוא מחוץ לסוכה, תבוא עליו ברכה. . אף על פי שמותר מן הדין לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, אם הוא ס באמצע סעודתו אסור לאכול כל דבר מאכל ואסור לשתות כל דבר משקה, ואפילו מים, מחוץ לסוכה.. כשמברך 'לישב בסוכה' כשאוכל סעודתו בסוכה, נכון יותר שיברך ברכת סא 'לישב בסכה' תחילה ולאחריה יברך ברכת 'המוציא'. ויש נוהגים לברך קודם ברכת 'המוציא' ואחר כך ברכת 'לישב בסכה', וכל מקום יעשו כמנהגם. . שכח לברך 'לישב בסוכה' בתחילת הסעודה, רשאי לברך כל זמן שלא סב סיים סעודתו. ואף אם סיים לאכול פת, כל שעדיין אוכל או שותה, רשאי לברך 'לישב בסוכה'. . הנכנס לבקר בסוכת חבירו אינו רשאי לברך ברכת 'לישב בסוכה' למנהג סג הספרדים ועדות המזרח, אלא אם כן אוכל שם סעודה של יותר מכביצה פת, או קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, וכנ\"ל. . נשים פטורות ממצות סוכה. ואם רוצות להחמיר על עצמן, תבוא עליהן סד ברכה. אך אינן רשאיות לברך ברכת 'לישב בסוכה', אפילו אוכלות כשיעור קביעות סעודה. . מצוה לחנך את הקטנים לאכול בסוכה, ולברך בשם ומלכות ברכת סה 'לישב בסוכה'. . היוצאים לטיול בימי החג חייבים במצות סוכה, ואינם בכלל הולכי דרכים סו הפטורים מן הסוכה. . ראוי ונכון לכל אדם להקדיש זמנו בימי חול המועד לתלמוד תורה, וכמו סז שאמרו חז\"ל בירושלמי: \"לא אסרו מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה\". . מצוה לכבד את ימי חול המועד באכילת בשר ושתיית יין, ולשמח סח הנשים בבגדי צבעונים ובתכשיטים. וטוב להחמיר לאכל פת בסעודות הלילה והיום בחול המועד. . נוהגים בזמן הזה לעשות זכר למקדש ושמחים ב\"שמחת בית השואבה\" סט בכל לילה מימי חול המועד סוכות, עם ספרי התורה, בלווי כלי זמר, ושרים ורוקדים לכבוד התורה. שמיני עצרת . היום השמיני של חג הסוכות הוא יום 'שמיני עצרת' והוא חג בפני עצמו, עבלא ברכה, ואם מתארח אצל אחר שהוא תושב ארץ ישראל, לא ישב בסוכה לנהוג שני ימים טובים של גלויות, אם יש לו בית בפני עצמו, ישב בסוכה אין מברכים ברכת 'לישב בסוכה'. ותושב חו\"ל המבקר בארץ ישראל, וצריך בו בסוכה. ובחו\"ל יושבים בסוכה ביום טוב הראשון של שמיני עצרת, אך ולכן צריך לברך 'שהחיינו' בשעת הקידוש בליל שמיני עצרת. אך אין יושבים כלל, אלא אוכל בבית עם בעל הבית. תפילת יום החג . מתפללים שחרית כמו בשאר ימים טובים, ואחר חזרת הש\"ץ נוטלים עא לולב, וגומרים את ההלל בברכה בכל ימי חג הסוכות. וכן בשמיני עצרת ובחו\"ל אף ביום טוב שני. וביום הראשון של חג [ . אחר שגמרו את ההלל מוציאים ספר תורהעב , ומניחים אותו על התיבה, ואומרים ]הסוכות, מוציאים שני ספרי תורה 'הושענות', ובשעת אמירת 'הושענות' מקיפים את התיבה פעם אחת. וביום 'הושענא רבה' מקיפים את התיבה שבע פעמים. . לאחר שאמרו 'הושענות' אומר הש\"ץ קדיש 'תתקבל'. ויש נוהגים עג לאומרו אחר ההלל קודם אמירת 'הושענות'. והמנהג הראשון נכון יותר. . אין אומרים 'הושענות' בשבת חול המועד סוכות.עד מצות ארבעת המינים . מצות לולב נוהגת מן התורה ביום הראשון של החג בלבד, חוץ מבית עה המקדש, שבו היתה מצות לולב נוהגת כל שבעת הימים. ולאחר החרבן תקנו חכמים ליטול הלולב בכל שבעת ימי החג. ויש כמה הבדלים בהלכה בין נטילת לולב ביום הראשון שהיא מצות עשה מן התורה, לבין נטילתו בשאר ימים שמצוותו אינה אלא מדרבנן, וכמו שיבאר להלן. ראוי ונכון לכל מי שאפשר לו ליטול לולב ברחבת הכותל המערבי, שהוא עו. שיטת הרמב\"ם שסבירא ליה שאף בזמן הזה מצות לולב נוהגת מן התורה בודאי מקום שבו היתה ירושלים בזמן שבית המקדש קיים. ובכך לצאת ידי בעיה\"ק ירושלים ת\"ו בלבד. החייבים והפטורים ממצות ארבעת המינים . נשים פטורות מנטילת לולב, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. עז אך אם רצו הנשים להחמיר על עצמן וליטול לולב, רשאיות לעשות כן. על הלולב, שהרי לא נצטוו במצוה זו. ואם מברכות הרי שזה איסור ברכה אולם לדעת הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אסורות לברך לבטלה. ואסורות לברך אף את ברכת 'שהחיינו'. והאשכנזים נוהגים בזה כדעת הרמ\"א שפסק להקל לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ויש להן על מה שיסמוכו. . קטן היודע לנענע בלולב, חייב אביו לחנכו במצוה זו, ולקנות לו ארבעת עח המינים, כדי שיקיים המצוה. זמן נטילת לולב . זמן מצות נטילת לולב לכתחילה הוא מזריחת השמש ועד השקיעה. עט ובדיעבד אם נטלו מעלות השחר יצא. ועל כן בשעת הדחק, רשאי ליטול כבר בעלות השחר. . אם לא נטל לולב במשך כל היום וכבר שקעה החמה, יטול הלולב בבין פ . אולם לא יברך על נטילתו בבין ] דקות לאחר השקיעה13.5[ השמשות השמשות, אלא אם כן ביום הראשון, שמצותו מן התורה. . יש נוהגים להקדים ולברך על הלולב בבוקר בסוכה קודם תפילת שחרית, פא ולאחר מכן בבית הכנסת מנענעים בהלל ובהושענות. ויש אומרים שיש להקדים להתפלל שחרית קודם שיברך על הלולב, משום 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. . אסור לאכול קודם נטילת לולב, החל מחצי שעה קדם שיגיע זמן המצוה. פב ואם עדיין לא התפלל שחרית, בלאו הכי אסור לאכול קודם התפילה. . ומכל מקום איסור אכילה קודם נטילת לולב אינו אלא כשאוכל יותר פג עוגות העשויות [ או יותר מכביצה פת הבאה בכיסנין] גרם55-כ[ מכביצה פת , אבל עד כביצה, ועד בכלל, מותר.]מחמשת מיני דגן . בשאר מאכלים, כגון פירות וירקות, ומיני בשר ודגים, ושאר מיני פד תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם נטילת לולב. וכן מותר לשתות תה או קפה, או שאר מיני משקאות קלים קדם נטילת לולב. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קודם נטילת לולב. דין \"לכם\" — משלכם . אין יוצאים ידי חובה ביום הראשון של חג בארבעת המינים או אחד מהם פה השאול או השכור מחבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה גמורה. ואפילו נתנו אלא מדרבנן, יוצאים ידי חובה לכתחילה גם כאשר אחד מארבעת המינים שלי כבתחילה לא יצא ידי חובה. אולם בשאר ימי החג שמצות לולב אינה לו במתנה זמנית, כגון שאמר לו יהא שלך עד אחר שתצא בו ואחר כך יהא או כולם שאולים מחבירו. . אם נתן אחד מארבעת המינים לחבירו ב'מתנה על מנת להחזיר', נחשב פו הדבר למתנה גמורה ויוצא בהם ידי חובה ביום הראשון, ולאחר מכן יחזירם לבעליהם הראשון. . אם נתנו לו בסתם, ולא פירש שהוא במתנה על מנת להחזיר, אם הנותן פז במתנה על מנת להחזיר, יש לומר שמסתמא על דעת כן נתנו לו, ויצא ידי בקי בהלכה, ויודע משמעות הדבר שצריך שיתננו לו במתנה, ולכל הפחות חובה. ומכל מקום לכתחילה יאמר בפירוש שנותנו לו במתנה על מנת להחזיר. . המקבל לולב מחבירו ביום הראשון במתנה על מנת להחזיר, ולא החזירו פח לאחר מכן, או שהחזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא ידי חובה. ואפילו אם הסיבה שלא החזיר היא מחמת אונס לא יצא ידי חובה. . שתי אנשים שקנו ארבעת המינים או אחד מהם בשותפות, אין יוצאים פט בהם ידי חובה ביום הראשון. ומכל מקום אם קודם שיטול האחד הלולב נתן לו חבירו את חלקו במתנה, ולאחר מכן כשלקח השני את הלולב נתן לו הראשון את חלקו במתנה, יצאו ידי חובה. . אם קנו את ארבעת המינים לצורך מצוה בלבד יצאו ידי חובה בכל ענין, צמפני שמסתמא מקנה כל אחד לחבירו את חלקו במתנה בשעה שמקיים המצוה. ומחמת כן נהגו במקומות שאין ארבעת המינים מצויים כל כך, לקנות ארבעת המינים בשותפות כל הקהל, והואיל וקנאום לצורך קיום המצוה, יש לומר שמסתמא בשעה שכל אחד מהם מקיים בהם המצוה, מקנים לו האחרים חלקם במתנה. . מי שיש לו ארבעת המינים משלו אך אינם מהודרים כל כך, וארבעת צא המינים שקנו הקהל בשותפות מהודרים יותר, עדיף יותר שיברך ביום הראשון על שלו ממה שיברך על של הקהל. . לא יתננו במתנה ביום הראשון לקטן קודם שיצא בו ידי חובה בעצמו, צב ואפילו במתנה על מנת להחזיר, מפני שהקטן קונה ואינו יכול להקנות בחזרה לאחר מכן. . לאור האמור יש להיזהר שלא לקנות מקטן שלא הגיע למצוות - ערבות, צגאו אחד משאר ארבעת המינים - מפני שאין הקטן יכול להקנות לאחרים. . כשם שאין אדם יוצא ידי חובה ביום הראשון בארבעת המינים השאולים צד מחברו, כך אינו יוצא ידי חובה בארבעת המינים שנטלם בלא ידיעת הבעלים, ואפילו נטלם ברשות אשתו של הבעלים, כל שאין הבעלים יודע שנוטלם, לא יצא ידי חובה. ואין לומר בזה שמסתמא נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, מפני שצריך שיהיה שלו ממש, ובכיוצא בזה אין זה אלא כשאול. ובשאר ימות החג מותר ליטול לולב חבירו שלא מדעתו, מפני שמסתמא נוח לו שתעשה מצוה בממונו. . טוב שישלם את דמי ארבעת המינים קודם החג, מפני שלדעת כמה צה פוסקים, צריך שיהיו שייכים לו בקנין מעות שהוא קנין דאורייתא. ומעיקר הדין אם קנה ארבעת המינים בהקפה על מנת שישלם דמיהם לאחר החג, רשאי לקיים בהם המצוה אפילו ביום הראשון של החג. כל האמור הוא לענין הקונה ארבעת המינים מחבירו, אבל המקבל ארבעת המינים מחבירו במתנה, הרי הם שלו בקנין גמור לכל הדעות מיד אחר שמשכם. . אם אחד מארבעת המינים גנוב או גזול, אין יוצאים בו ידי חובה בין ביום צו הראשון ובין בשאר ימים, מפני שמלבד שאינו שלו, יש בזה גם משום 'מצוה הבאה בעברה'. ואף הקונה מן הגנב או הגזלן, אינו יוצא בו ידי חובה. והדבר מצוי בפרט כשקונים ערבות בשוק, שפעמים שהמוכר לקחם מאילן פרטי, שלא מדעת בעלים, והרי הם נחשבים לגנובים, ואין יוצאים בהם ידי חובה. דיני הלולב . נתפרדו עלי הלולב זה מעל זה, ולא נתדלדלו כעלי הענפים כשר. ומצוה צז מן המבחר שלא יהיו העלים פרודים זה מזה. ואם נשרו העלים עד שיש מקום בשדרתו של הלולב שאינו מכוסה בעלים, פסול. וכמו כן לולב שנפרצו עליו, דהיינו שנדלדלו העלים מן השדרה עד שהם תלויים כלפי מטה, ואינם עולים עם הלולב, פסול. . לולב שיבשו רוב עליו, או שיבשה שדרתו, פסול.צח . דרך עלי הלולב שגדלים באופן שכל עלה כפול ומחובר מגבו. והעלה צט העליון היוצא מן השדרה בראש הלולב הוא הנקרא 'תיומת'. והידור מצוה שתהיה התיומת סגורה לגמרי. ויש לולבים שיש בהם שתי תיומות. . לולב שנקטם ראשו, דהיינו שנשברו רוב העלים העליונים היוצאים בראש ק השדרה, פסול. וכן אם נסדק, דהיינו שנתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראים כשנים, פסול. ולכן צריך להיזהר בשעה שבודק את הלולב ואוחזו בידיו, שלא יחלק העלים העליונים שבראש הלולב מחמת כן. . לולב שראשו כפוף כאגמון פסול, ואפילו גופו ישר. ודוקא כשכפוף קא בשדרתו, אבל אם כפוף בעלים היוצאים אחר השדרה, כשר. ויש מחמירים פסול. ודוקא כשנתעקם לצד פניו, או לשני צדיו, אבל נתעקם לצד אחוריו, אף בעלים. ולולב שנתעקם גופו כמו מגל, ונעשית שדרתו כגב בעל חטוטרת, כשר. . לולבים הגדלים בראשי דקלים שאינם נותנים פירות כלל, כגון לולבים קב לולב. וכן המנהג להקל בזה. והמחמיר ליטול לולב הבא מדקל העושה פירות, הגדלים ב'דקל קנרי', כשרים לברכה, ויוצאים בהם ידי חובת מצות נטילת תבוא עליו ברכה. ס\"מ, וטוב להחמיר 32[ .. שיעור אורך שדרתו של לולב — ארבעה טפחיםקג. ושיעור זה צריך שיהיה בשדרתו של הלולב דוקא, ] ס\"מ40 שיהיה בו שיעור והעלים אינם מצטרפים לשיעור זה. . צריך שיהיה הלולב יוצא בשדרתו טפח אחד מעבר להדסים והערבות קד ושעורם של ההדסים והערבות — שלשה טפחים, וכמו [ .אחר שנאגדו ביחד .]שיבאר להלן דיני ההדס . 'ענף עץ עבות' האמור בתורה, הוא ההדס שענפיו חופין את עצו. ואינו קה נקרא 'עבת' אלא אם כן יוצאים ממנו שלושה עלים או יותר מכל קן וקן, סמוכים זה לזה בעיגול אחד בשוה, אפילו כל אחד מהם יוצא מעוקץ מיוחד, ובלבד שאין אחד מהם גבה יותר או נמוך יותר מן השנים האחרים. והוא הנקרא 'הדס משולש'. . אם היה אחד משלושת העלים גבוה או נמוך יותר מן השנים האחרים, קו אין הדס זה נקרא 'הדס משולש', אלא 'הדס שוטה', ואין יוצאים בו ידי חובה אף בשעת הדחק. . הדס המורכב במין אחר, נחלקו הפוסקים לגביו, ונכון לחוש לדעת קז המחמירים. אולם אין לפסול אלא בהדס שהוא בודאי מורכב, אבל אם אין .ידוע שהוא מורכב, אלא שצורתו שונה במקצת, אין לפוסלו . הדס שיבשו עליו, פסול. כמשו עליו, כשר. ו'יבשו עליו' היינו משילבינו קח פניהם של העלים לאחר שנפרכים בציפורן. אבל אם עודם ירוקים, אינו נחשב ליבש. ראשו, כשר. ומכל מקום אם יכול למצוא הדס ]נשבר[ . הדס שנקטםקט אחר, טוב להחמיר בזה. . נחלקו האחרונים במי שיש לו רק הדס אחד או שנים, אם יכול לברך 'על קי נטילת לולב'. ולפיכך לא יברך משום ספק ברכות להקל. . אם רוצה להוסיף על ההדסים שבלולב מעיקר הדין רשאי. ויש ראשונים קיא שמחמירים בזה. והמדקדקים אינם מוסיפים על שלשה הדסים. וכן מעיקר הדין אם רצה להוסיף הדסים שוטים שאינם כשרים לברכה, על שלשת ההדסים הכשרים, רשאי. וכל שכן אם אינו מכוון בהדסים אלו לשם מצוה, אלא לשם נוי. ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בו שיעור 24[ . שיעור ההדס שלשה טפחיםקיב . ואם היה ההדס ארוך הרבה יותר כשר, ובלבד ששדרתו של לולב ] ס\"מ30 .תהיה יוצאת טפח אחד מעל ההדס, אחר שאגדם יחד . לכתחילה ראוי שיהיה ההדס משלש בכל שיעורו מלמטה עד למעלה. קיג ומכל מקום מעיקר הדין כל שרובו משולש, כשר. . ואפילו הוא הדס ארוך הרבה, ורובו אינו משולש, כל שהוא משולש קיד כשר. ויש ] ס\"מ16-כ[ בשיעור רובו של הדס, דהיינו ביותר מטפח וחצי מכשירים אפילו אם לא היה בו רוב שיעור משולש מרוכז במקום אחד, אלא מפוזר לאורך ההדס. ויש מי שנסתפק בזה. ונכון להחמיר. . הדס שנשרו כמה מעליו, כל שנשאר שנים בכל קן כשר. ויש מחמירים קטו בזה, וטוב לחוש לדבריהם. וממידת חסידות להחמיר אפילו בנשר עלה אחד מרוב שיעורו. ואם נשרו שני עלים בכל קן וקן ברוב שיעורו, פסול. דיני הערבה . 'ערבי נחל' האמורים בתורה, הן הערבות שעליהן משוכים כנחל, ופי קטז העלים חלק ללא פגימות, והקנה שלהן אדום. ואין צריך שיהיו הערבות גדלות על שפת הנחל דוקא, ואפילו היו הערבות גדלות בהרים או במדבר, כשרות. ולפי שרוב הערבות גדלות על שפת הנחל, נקראות 'ערבי נחל'. ראשה, ואפילו בכל שהוא פסולה. ומחמת כן יש ]נחתך[ . ערבה שנקטםקיז נזהרים לקחת ערבה שיש בקצה ראשה 'לבלוב'. . ערבה יבשה, פסולה. והיינו שיבשו רוב עליה לאורך שיעורה עד שאינן קיח ירוקות כלל. אבל ערבה כמושה, דהיינו שאינה לא לחה ולא יבשה, כשרה. . ערבה שנשרו עליה מרוב שיעורה, פסולה. וטוב להדר שלא ינשור קיט מהערבה אפילו עלה אחד לכל אורך שיעורה. ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בה שיעור 24[ . שיעור הערבה שלשה טפחיםקכ . ואם היתה הערבה ארוכה הרבה יותר כשרה, ובלבד ששדרתו של ] ס\"מ30 .לולב תהיה יוצאת טפח אחד מעל הערבה, אחר שאגדם יחד סעיף [ . צריך ליטול שתי ערבות, ואם רצה להוסיף עליהן, ראה לעילקכא לעניין הדס, והוא הדין לעניין ערבה.]קיא דיני האתרוג . הלימון, אף על פי שהוא דומה לאתרוג, פסול אפילו בשעת הדחק, קכב מפני שמסורת בידינו ש'פרי עץ הדר' האמור בתורה הוא האתרוג דוקא. לפיכך אתרוג המורכב בשאינו מינו, כגון בלימון או במין אחר, פסול אף בשעת הדחק. ודעת רבים מן הפוסקים שאתרוג המורכב פסול מן התורה. . אף אתרוג שהוא ספק מורכב, פסול ואין לברך עליו כלל. וידוע שרוב קכג האתרוגים המצויים בימינו הם בחזקת מורכבים. על כן הירא את דבר ה' לא יקנה אתרוג אלא מאדם שהוא מכירו, אשר מעיד על האתרוג שנקטף מפרדס שיש עליו מסורת ברורה שהוא בחזקת בלתי מורכב. או שיקנה אתרוג שיש לו תעודת הכשר מהודרת ממורה הוראה מובהק, שבדק מקור האתרוג ויחוסו. . אף אתרוג שיש בו סימנים מסויימים המראים שהוא בלתי מורכב, אין קכד לסמוך על סימנים אלו, ובפרט בזמננו שהמרכיבים נתחכמו מאד, ויודעים להוציא אתרוגים מורכבים הנראים מבפנים ומבחוץ ממש כמו האתרוגים שאינם מורכבים. . ואם יש בו ] סמ\"ק54[ . שיעור גודל האתרוג הוא לא פחות מכביצהקכה בו מראה ירק ככרתי. ואתרוג שאין בו שיעור כביצה, פסול בכל שבעת ימי שיעור כביצה, אלא שהוא עדיין בוסר ולא הבשיל לגמרי, כשר, ובלבד שאין החג. אבל אתרוג שהוא גדול ביותר, אפילו צריך לשאתו על כתפו מרוב כובדו, כשר. . אם היה באתרוג מתחילה שיעור כביצה, ולאחר מכן נצטמק ונעשה קכו אחר, יטלנו בלא ברכה. ונכון שלא יקח אתרוג שיש בו שעור בצמצום, אלא פחות מכביצה, יש פוסלים, ויש מכשירים, ולהלכה נראה שאם אין לו אתרוג יקח אתרוג גדול מעט יותר משיעור כביצה. . אתרוג שניקב בו נקב מפולש אפילו כל שהוא, פסול. ויש מחמירים קכז בנקב מפולש אפילו לא נחסר האתרוג כלל. ויש מתירים אפילו בנקב מפולש כל שלא נחסר האתרוג. ונכון לחוש למחמירים. ונקב מפולש, יש אומרים דהיינו שניקב האתרוג מצד אחד לצד השני, ויש אומרים שאפילו אם ניקב עד שהגיע מקום הנקב לחדרי הזרע, הרי זה נקב מפולש. . ניקב האתרוג נקב שאינו מפולש, אינו פסול אלא אם כן היה הנקב קכח כרוחב איסר. ואם נחסר ממנו אפילו כל שהוא, פסול. ויש מחמירים בנקב שאינו מפולש אפילו לא נחסר ממנו כלום, כל שהוא רחב כאיסר. . כל האמור בסעיף הקודם, אינו אלא ביום ראשון של חג הסכות, אבל קכט בשאר ימים, אתרוג החסר כשר, ובלבד שנשתייר בו רובו, וגם יש בו שיעור כביצה. ובשעת הדחק יש להקל בזה גם בחוץ לארץ ביום טוב שני של גלויות. . אתרוג שניטלה פיטמתו פסול. והיינו דוקא כשהיה לו פיטם וניטל, אבל קל אתרוג שלא היה לו פיטם מעולם, כשר. וידוע שרוב האתרוגים המצויים בימינו, אין להם פיטם כלל. . ניטל 'עוקצו' - שהוא גבעול העץ שבו מחובר האתרוג לעץ - פסול. קלא ויש מקלים לברך על אתרוג שניטל לו הפיטם או שניטל עוקצו בימי חול המועד. ובמקום שאין אתרוג אחר, יש לסמוך על דבריהם. . אתרוג היבש פסול אף בימי חול המועד. וכל שאינו מוציא שום לחה קלב ועיין באחרונים בתחילת סימן תרמח, [ .כשתוחבים בו מחט, נחשב ליבש .]כיצד אפשר לבדוק האתרוג על ידי מחט, ולא יפסל מחמת שהוא נקוב . אתרוג שהוא ירוק ככרתי, וידוע שנגמר הפרי ואינו בוסר, ואם יניחוהו קלג בסמוך לפירות יצהיב, כשר אפילו לכתחילה. ואין צריך להניחו בסמוך לפירות כדי שיצהיב, וכשר גם בעודו ירוק. . אתרוג שנשפך עליו מים עד שנתפח מחמת כן, או אתרוג שנרקב, או קלד שעות, או מבושל, או 24 כבוש בחמץ, או שנשרה במים או בשאר משקין מנומר פסול. ומנומר, יש אומרים דהיינו שיש בו מראה פסול בשניים או בשלשה מקומות. ויש אומרים דהיינו אפילו יש בו מראות כשרים, אלא שהוא מנומר בגוונים שונים. . אתרוג שהוא עגול ככדור, פסול, מפני שאינו הדר, שהרי אין דרך קלה האתרוג להיות עגול. . יש להיזהר להפריש תרומות ומעשרות מן האתרוגים קודם יום טוב, קלו מפני שדעת כמה מרבותינו הראשונים שאתרוג של טבל פסול. ויש פוסלים אתרוג של טבל אפילו בשאר ימי החג. אגידת הלולב עם ההדסים והערבות . מצוה לאגוד את הלולב עם שתי הערבות ושלושת ההדסים ביחד, קלז משום נוי והדור מצוה. . מנהג ישראל לאגוד הלולב במינו, דהיינו בעלי הלולב. ומותר לתלוש קלח עלה מן הלולב לצורך אגידת לולב זה עצמו. ונכון שלא יתלוש עלה מלולב אחד, כדי לאגוד בו לולב אחר, מפני שכבר הוקצה למצותו. ואם הוא לולב ארוך, ויש בשדרתו יותר משעור ארבעה טפחים, ונוטל עלה היוצא למטה מארבעה טפחים, יש להקל אפילו לכתחילה. . נכון יותר שיאגוד את הלולב מערב יום טוב. ואם שכח, מותר לאוגדו קלט ביום טוב. ואפילו בליל יום טוב שאינו זמן המצוה, מותר לאגוד הלולב ולהכינו לצורך מחר. ומותר לחתוך העלה מן הלולב ביום טוב, לצורך אגידתו. וכך הוא מנהג [ . סדר אגידת הלולב על פי דעת רבותינו המקובליםקמ : יניח הלולב וההדסים והערבות כדרך גדילתם, דהיינו שיהיה ]הספרדים ראשם כלפי מעלה, ועיקרם, דהיינו המקום בו נקצצו מן העץ כלפי מטה. ותהיה שדרתו של הלולב מול פני האדם האוגד. ויניח שלשת ההדסים אחד מימין הלולב, ואחד משמאלו, ואחד על גבו של הלולב, ולאחר מכן יניח הערבות מעל ההדסים משני צדי הלולב, ויקשרם ויהדקם ביחד בעלי וביום טוב, טוב להחמיר שלא יקשור שני [ .. ויקשרם ביחד הלולב שני קשרים זה על גב זה]קשרים זה על גב זה, אלא יקשור קשר אחד ועניבה אחת במספר מקומות, כדי שלא תיפרד קשירתם, ויהיו צמודים זה לזה.ויזהר שתהיה שדרתו של לולב יוצאת טפח אחד מעל ההדסים והערבות, וכמו שנתבאר לעיל. סדר נטילת לולב וברכותיו . שכח לברך קודם נטילת לולב רשאי לברך בדיעבד כל שעדיין לא סיים קמא .את אמירת ה'הושענות', מפני שעדיין לא נסתיימה עשיית המצוה לגמרי אבל אחר שסיים אמירת ה'הושענות', אינו רשאי באותו היום לברך על הלולב. ואם בירך הרי היא ברכה לבטלה. וכן כל שנוטל הלולב מספר פעמים ביום, אינו רשאי לברך אלא בפעם הראשונה בלבד. . שכח לברך 'שהחיינו' ביום הראשון, מברך ביום השני. ואפילו אם שכח קמב עד היום השביעי, ונזכר, יברך 'שהחיינו' ביום השביעי. . צריך לעמוד בשעה שמברך על הלולב ובשעה שנוטלו. ובדיעבד אם קמג ברך ונטל הלולב מיושב, יצא. וכן זקן או חולה שקשה עליהם ביותר לעמוד, רשאים לברך וליטול הלולב בישיבה. . אם לא היה בידו לולב קודם ההלל, והביאו לו לולב באמצע אמירת קמד ההלל, יפסיק בין פרק לפרק, ויברך על הלולב וינענע בו, ואחר כך ימשיך באמירת ההלל. . ארבעת המינים שבלולב מעכבים זה את זה, ואם חסר אחד מהם, קמה לא יצא ידי חובת המצוה כלל. ומצוה ליטול ארבעתם ביחד, כשהלולב וההדסים והערבות קשורים ואגודים זה בזה, והאתרוג בנפרד. ובדיעבד אם נטל אפילו כל אחד בפני עצמו בזה אחר זה, יצא ידי חובה. . קודם שיברך על הלולב, יטלנו ביד ימינו כשהוא אגוד עם ההדסים קמו והערבות. אבל את האתרוג לא יטול בידו עד אחר שיברך, כדי שיברך על המצוה קודם עשייתה, ואם יטול גם האתרוג בידו עם שאר המינים, אין זה קודם עשייתן. . נוטל הלולב והערבות וההדסים כדרך גדילתם, דהיינו כשראשיהם קמז למטה. ויטלם במקום ]שהוא הצד שבו נקצצו מן העץ[ כלפי מעלה, ועיקרם שבו אגודים ביחד, ולא למעלה ממקום אגידתם. וביום [ '. לאחר שנטל הלולב ביד ימינו, יברך ברכת 'על נטילת לולבקמח , ואחר כך יטול האתרוג ביד ]הראשון יברך גם ברכת \"שהחיינו\" וכנ\"ל שהוא המקום [ שמאלו כדרך גדילתו, דהיינו שיהיה הפיטם למעלה, והעוקץ למטה, ומקרב ידיו זו לזו ומצמיד האתרוג לשאר ]שבו נקצץ מן העץ המינים, ומנענעם. . אם רוצה ליטול אף האתרוג בידו קודם הברכה, רשאי לעשות כן קמט באופן שיטלנו שלא כדרך גדילתו, דהיינו כשהפיטם למטה והעוקץ למעלה, ואחר שסיים הברכה יהפוך האתרוג, שיהיה הפיטם למעלה והעוקץ למטה. ויש אומרים, שעדיף שיטול כל ארבעת המינים קודם הברכה כדרך גדילתם, כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו, ויכוון בפרוש שאינו רוצה לצאת ידי חובת המצוה עד אחר שיסיים הברכה. והמנהג לעשות כדרך הראשונה, שאינו אוחז האתרוג בידו אלא לאחר הברכה. . איטר יד ימין, נוטל אף הוא את הלולב כדרך כל אדם, דהיינו שיהיה קנ הלולב ביד ימין כל אדם, והאתרוג בשמאל כל אדם. ובדיעבד בכל ענין יצא ידי חובה ואינו מעכב. וטוב שיחזור ויטול כראוי בלא ברכה. ומי ששולט בשתי ידיו, לכל הדעות נוטל הלולב בימין כל אדם והאתרוג בשמאל כל אדם. . אם יש כפפות על ידיו, צריך להסירם קודם שיברך על הלולב, ואם קנא נכון שיסירנה קודם שיברך. ומכל מקום מעיקר הדין אינה מעכבת ואם לא לא הסירם, יש אומרים שלא יצא ידי חובת המצוה. ואם יש טבעת בידו, הסירה, יצא ידי חובה. . אף על פי שמעיקר הדין יצא ידי חובת המצוה בעצם הדבר שנטל קנב ארבעת המינים בידו והגביהם, מכל מקום צריך גם לנענע בהם. ונענוע היינו שיאחזם בידיו ומוליכם כלפי חוץ, דהיינו שפושט ידיו ממולו כנגד חזהו, הנענוע לארבעת רוחות העולם, מזרח מערב צפון ודרום, ולמעלה ולמטה. ומביאם בחזרה סמוך לגופו, ומוליך ומביא שלש פעמים בזה אחר זה. ויהיה ואין לנענע בכח, אלא בנחת ובמתון. . מנהג הספרדים ועדות המזרח לעשות הנענועים כדעת רבנו האר\"י קנג ז\"ל, דהיינו שמנענע לצד דרום, צפון, מערב, מעלה, מטה, מערב. אך אין סדר הנענועים מעכב, ואם שינה הסדר יצא ידי חובה. . כשמנענע כלפי מטה, אינו הופך הלולב עד שיהיה קנדראשו כלפי מטה, אלא אוחזו כדרך גדילתו, ומשפיל ידיו ומטהו כלפי מטה, וכך מנענע. . כשמנענע בפסוק 'הודו לה' כי טוב' שבסוף ההלל, קנה אף על פי שנוהגים לכפול הפסוק שתי פעמים, מכל מקום אינו מנענע אלא בפעם הראשונה בלבד. . בשבת חל המועד, וכן ביום טוב ראשון של סכות קנו שחל בשבת, שאין בהם נטילת לולב, אין אומרים 'הושענות' כלל. מנהגי יום הושענא רבה . היום השביעי של חג הסוכות נקרא יום 'הושענא רבה' וקדושתו גדולה קנזביותר. ונהגו להישאר בו ערים כל הלילה, וקוראים חומש דברים וכו' כנדפס במחזורים. ובשחרית יום 'הושענא רבה' נוהגים להקיף התיבה באמירת ה'הושענות' שבע פעמים. . לאחר שחרית ביום 'הושענא רבה' נוהגים לקיים מצות 'חבטת ערבה'. קנח והיא מנהג נביאים, ועל כן אין מברכים על חבטת הערבה מפני שאין מברכים על המנהג. וכמו כן יש הנוהגים לומר 'לשם יחוד' קודם חבטת ערבה, ובתוך נוסח 'לשם יחוד' יש לומר 'מנהג נביאים', ואין לומר 'יסוד נביאים'. . נהגו על פי רבותינו המקובלים לקחת חמישה בדי ערבה. ואם אין קט בידו למצוא ערבות כשרות, רשאי להתיר אוגדו של לולב, ולקחת הערבות שבלולב, מאחר שכבר סיים מצות לולב. אבל לא יקחם בעודם מאוגדים עם הלולב. . לאחר שחבט בערבות, רשאי חבירו לקיים בהם מצות 'חבטת ערבה' קס ובלבד שנשארה הערבה בשלמותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. . ראוי לקרוא ביום הושענא רבה פרשת 'וזאת הברכה' שנים מקרא קסא ואחד תרגום. ואם לא קרא ביום 'הושענא רבה', יקרא בליל שמחת תורה, או ביום טוב קודם תפילת שחרית. תפילת ליל חג הסוכות . מנהג ישראל להתפלל תפילת ימים טובים בניגון בשירה ובזמרה, קסב והוא מכלל מצות שמחת החג. . בתפילת יום טוב חותם 'מקדש ישראל והזמנים'. ואם טעה וחתם קסג 'מקדש ישראל' בלבד, יצא. . המתפלל ביום טוב, וכשהגיע לברכת 'מודים' נסתפק אם אחר שסיים קסד 'יעלה ויבוא' באמצע ברכת 'אתה בחרתנו' המשיך כהוגן, דהיינו שאמר 'והשיאנו' וחתם הברכה כדת, או שמא המשיך בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', כדרכו בראשי חודשים ובחול המועד, ונמצא שלא חתם ברכת 'אתה בחרתנו' כלל, צריך לחזור ולומר 'והשיאנו', ולהמשיך משם והלאה על הסדר. ואין לומר בזה 'ספק ברכות להקל', כיון שבדרך כלל מסיים 'המחזיר שכינתו לציון' אחר 'יעלה ויבוא'. . מקומות הנוהגים לקדש בבית הכנסת בלילות שבת ויום טוב, לא קסה ואין קידוש אלא במקום סעודה. ואם יש סוכה בחצר בית הכנסת ואנשים יקדשו בליל חג הסוכות, מפני שבלילה זה צריכים לאכול כזית פת בסוכה, אוכלים שם, יקדשו בסוכה. סדר תפילת שמיני עצרת . טעה בתפילת שמיני עצרת, ואמר 'את יום חג הסוכות הזה', בין בליל קסו שמיני עצרת ובין ביומו, בין בארץ ישראל ובין בחו\"ל, לא יצא ידי חובה. סיים תפילתו, חוזר לראש. והוא הדין לעניין הקידוש, שאם טעה ואמר 'את ואם נזכר באמצע הברכה, או בברכות שלאחריה, חוזר ל'אתה בחרתנו'. ואם יום חג הסוכות הזה', לא יצא. ההקפות בשמחת תורה ובחו\"ל ביום טוב שני של [ . אחר תפילת ערבית בליל שמיני עצרתקסז , מוציאים ספרי התורה מן ההיכל, ומקיפים את התיבה שבע ]גלויות הקפות, ומשוררים ורוקדים ושמחים לכבוד סיום קריאת פרשיות התורה. ומצוה למחוא כפיים ולטפח ולרקד אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת, מפני שהוא כבוד התורה. שבכך מראים את חיבתנו היתירה לתורתנו הקדושה. . נוהגים לעשות סדר ההקפות בשמחת התורה גם ביום טוב שחרית קסח נוהגים לעשות ההקפות והריקודים אחר תפילת מנחה, לאחר תפילת מוסף. ויש נוהגים לעשות ההקפות קודם תפלת מוסף. וכן וחוזרים ועושים 'הקפות שניות' במוצאי יום טוב. . מותר להוציא את ספרי התורה לרחובה של עיר קט להוציא ספרי התורה לרחובה של עיר גם במוצאי יום לרקוד ולשורר לכבוד התורה ביום שמחת תורה. ומותר טוב לצורך 'הקפות שניות'. . אין להביא כלי שיר ולנגן בהם לכבוד שמחת התורה. קע אבל ב'הקפות שניות' שעושים במוצאי שמחת תורה ראוי ונכון להביא כלי שיר, ולהרבות בשמחת התורה. . אסור לשבת בתוך בית הכנסת בשעה שהציבור קעא נושאים ספר תורה ורוקדים עמו. ואף בין הקפה להקפה, אסור לשבת לנוח. אולם חולה או זקן שאינם יכולים לעמוד זמן ממושך, רשאים לשבת בין הקפה להקפה."},{"filename":"300.pdf","content":"אכילת בשר בחג| טעם מנהג אכילת חלב בחג השבועות| מבחני הרבנות הראשית| השיעור השבועי במוצאי שבתנושאי השיעור: ושימח את אשתו ברגל| אכילת דגים בשבת| חיוב שמחה בשבת| אכילת בשר בשבת| השבועות וביום טוב 300 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק אמור תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת בהר – בחוקותי הלכות חג השבועות (א) א. השיעור השבועי בעזרת השם אני מתכוון בהסכמתם וברצונם של בני המשפחה שיחי', להמשיך כאן את השיעור במוצאי שבת. בעז\"ה עד חג השבועות השיעור ממשיך כאן במוצאי שבתות. אמנם קצת קשה לי להגיע במוצאי שבת, אבל בכל זאת אני ממשיך עד חג השבועות. ב. מבחני ה'רבנות הראשית' כמו כן אני רוצה להודיע הודעה חשובה לאברכים: נודע לי לפני יותר משבוע שמבחני ה'רבנות הראשית' נקבעו מיד אחרי י\"ז בתמוז, וזה לא דבר טוב, אתם יודעים במבחנים לישיבות מקפידים שיהיו ממש בשבוע האחרון של הזמן. אותו דבר צריך להיות במבחנים של ה'רבנות הראשית', לתת זמן לאברכים שניגשים למבחנים קשים מאוד, מבחנים שמי שלא יודע טוב את החומר לא יכול להצליח, שיוכלו ללמוד ממש עד סוף הזמן. ואם יש מבחן שלושה שבועות לפני סוף הזמן, קשה להתחיל משהו חדש סמוך לסיום הזמן. זה לא נראה טוב. לכן ביקשתי ממנכ\"ל ה'רבנות הראשית' רבי יהודה כהן, לשנות את הזמנים, לדחות את זה לשבוע האחרון שלפני תשעה באב, סמוך לסוף הזמן. זה לא פשוט, זה עולה כסף לשכור מקום וכו', זה דבר נבחנים! ב\"ה המבחנים הם טובים 12,000 -גדול מאוד, במשך שנה יש כ אבל אנחנו מתכוונים לעשות שינויים גם במבחנים עצמם. לכן התאריך של המבחנים השתנה, וכל אחד יבדוק מתי הזמן בדיוק, מלבד כמה מבחנים בודדים שפחות קשורים לכוללים, שהתאריך שלהם יישאר בתאריך המקורי. ואני רוצה לשלוח ברכת יישר כוח למנכ\"ל ה'רבנות הראשית' רבי יהודה כהן, שהוא עובד נמרץ מאוד, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, וב\"ה הוא עבד על זה בכל כוחו ושינה את הדברים. ג. מנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות בעז\"ה בעוד שבועיים יחול חג השבועות. יש מנהג לאכול מאכלי חלב כנראה (סעיף ג). בחג השבועות, והמנהג הזה מובא ברמ\"א בסוף סימן תצ\"ד שהמנהג הזה התחיל כבר בתקופת הראשונים, במיוחד אצל האשכנזים, וזה מנהג טוב ונחמד. לכן גם הספרדים כשראו כי טוב, גם הם אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות. הרמ\"א כותב, שהטעם לזה הוא כמו שתי מובא שבליל הסדר אוכלים שני תבשילים, (פסחים קיד:)הלחם. שהנה בגמרא אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה, וממילא גם בחג השבועות שבזמן המקדש היו מביאים את שתי הלחם, יש לעשות איזה זכר לזה, ועושים את זה על ידי שאוכלים שתי סעודות, אחת של בשר ואחת של חלב. קודם חלב ואחר כך בשר. למעשה, היום ברוב המקומות לא אוכלים בסעודה אחת חלב וגם בשר, זה לא פשוט לפנות את כל השלחן וכו', לכן מה שעושים כולם זה סעודה אחת אוכלים חלב וסעודה אחת בשר. עצה טובה לנוהגים כך, שיותר טוב לקיים את הסעודה החלבית בלילה, כי למעשה זה לא משנה מבחינה הלכתית אם בלילה או ביום, אבל באופן כללי, הסעודה חלבית אינה כבדה כל כך כמו סעודה בשרית, ואז יש יותר אפשרות להישאר ערים כל ליל חג השבועות. אדם שאוכל הרבה זה מפיל עליו תרדמה, לכן לא כדאי לאכול הרבה בליל חג השבועות, וגם שאם מתכוון לאכול חלבי שיאכל בלילה. מאידך, אם רוצה יכול לאכול דווקא בשר בלילה ומאכלי חלב בסעודה של היום. אין בזה שום מניעה. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il ד. בני ישראל במדבר בחג השבועות אכלו מאכלי חלב מביא טעם נוסף למה אוכלים מאכלי חלב. אאמו\"ר (ס\"ק יב) המשנה ברורה מרן זצוק\"ל מזכיר את הטעם הזה בקובץ קול סיני, ואחר כך גם בחזון , שכשבני ישראל קיבלו את התורה הקב\"ה השפיע (יום טוב עמ' שיח)עובדיה עליהם רוח ממרום, ונגלו להם כל סודות התורה. הם כבר הבינו את הדברים החשובים, התרי\"ג מצוות, הם יכלו מיד להיות שומרי תורה ומצוות. והרי (שבת פו:) זה היה יום טוב, והיו צריכים לאכול ולשתות ולהכין סעודה. בגמרא כתוב, שהתורה ניתנה בשבת, וממילא גם לא היתה אפשרות להכין אוכל נפש בשבת. ולפי האומרים שהתורה ניתנה לא בשבת, וזה יום טוב, היו צריכים להכין אוכל והם עדיין לא ידעו את פרטי הדינים של שחיטה, לכן אכלו מאכלי חלב שזה דבר קל ואכלו אותו עם לחם. זכר לזה גם אנחנו אוכלים מאכלי חלב. ה. מה לילוד אשה בינינו מביא טעם (פו:)שבחידושים שלו לבבא מציעא (הקדמון) יש ספר תורת חיים אחר, טעם יפה מאוד. חז\"ל אומרים וזה כתוב בפירוש במדרשים שאנחנו אומרים בתיקון ליל שבועות – שכשמשה עלה למרום לקבל את התורה באו המלאכים ואמרו, מה לילוד אישה בינינו אשר תנה הודך על השמיים. ואומרים חז\"ל, שעשה הקב\"ה דמותו של משה כמו אברהם אבינו ואמר \"ויקח חמאה וחלב ובן (בראשית יח, ח)להם, אתם אכלתם אצלו?! הרי כתוב הבקר אשר עשה ויתן לפניהם ויאכלו\" – אתם מלאכים, אכלתם בשר וחלב! דבר שאפילו תינוק בישראל יודע שאסור! ואז המלאכים שתקו, והקב\"ה נתן תורה לישראל. לכן אנחנו אוכלים בחג השבועות מאכלי חלב. ולפי הטעם הזה נראה, שיש לאכול באותה ארוחה חלב ולאחר מכן בשר. ו. עם ישראל חשובים יותר מהמלאכים שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל משל מאוד יפה, על מה שחז\"ל מספרים שהמלאכים באו והקב\"ה עשה את דמותו של משה כאברהם אבינו. שבמדרש שלפנינו לא כתוב שאמר להם 'אכלתם בשר וחלב', אלא כתוב רק שהקב\"ה עשה את דמותו של משה כמו אברהם אבינו ואמר להם: אכלתם אצלו, שתיתם אצלו. והשאלה נשאלת, הרי אם מישהו היה מזמין אותנו לארוחה בבית שלו, שחט כבש לכבודנו, הגיש לנו אוכל מיוחד, אחר כך הוא יבוא ויגיד לי, \"תשמע, אתה אכלת אצלי, לכן תן לי את הבית שלך\"... וכי מישהו יסכים לדבר כזה?! והנה כאן, המלאכים מתמודדים על התורה! דבר עצום, דבר גדול! וכי בגלל שהם אכלו ושתו אצל אברהם – יהיו צריכים לוותר על התורה?! התשובה היא, שלא סתם 'אכלתם אצלו', אלא אומר הקב\"ה, אילצתי אתכם להתחפש לערבים, השפלתם את עצמכם להיות כמו בשר ודם רק כדי לשמח את אברהם. אם כן כיצד אתם טוענים שאתם יותר חשובים מעם ישראל, הרי עצם הדבר שאתם הלכתם בהשפלה כזאת רק כדי לשמח את אברהם אבינו, זה מראה מי באמת חשוב בעיניי, עם ישראל חשובים אצל הקב\"ה יותר מהמלאכים. משל למה הדבר דומה: היה מלך אחד שהיה לו בן יחיד, והמלך מאוד אהב את הבן שלו, וכל הזמן הבן הזה היה יושב לידו. יום אחד הגיע שר הצבא אל המלך ואמר לו, אדוני המלך, יש לי סודות כמוסים לדבר איתך, אני מבקש להיות איתך לבד. המלך ציווה על הבן שלו שיצא מיד החוצה, אבל הבן של המלך נפגע מאוד, מה מסתירים ממני?! הרי אני בן המלך! אבל הוא יצא החוצה. אחר כך שר הצבא התחיל לספר לכולם, אתם יודעים, אני חשוב יותר מבן המלך! כשאני מדבר עם המלך, המלך מוציא את הבן שלו! אני לבד עם המלך! כשנודע הדבר לבן המלך היה לו צער גדול מזה, אבא שלי ככה מתייחס אליי?! אבא שלי לא אוהב אותי?! ואחר כך זה קרה עוד פעם ועוד פעם, ובן המלך שקע בדיכאון, היה יושב בחדר שלו ולא היה רוצה לאכול או לשתות, לא רוצה לעשות שום דבר. המלך נבהל מאוד, קרא לכל השרים שלו ואמר להם, \"תראו, הבן שלי לא מרגיש טוב, הוא בעצב גדול, תעשו משהו לשמח אותו\"! כולם ניסו לעשות כל מיני דברים. והנה בא שר הצבא, הוא חשב על רעיון יפה, הוא הלך וקנה תחפושת של חמור, לא פחות ולא יותר, והתלבש בתחפושת של החמור, והוא בא לפני הבן של המלך כשהוא הולך על ארבע, ומשמיע קולות כמו חמור... הבן של המלך ראה את זה והתחיל לצחוק, כל כך שמח לראות אותו כמו חמור, ואז הוא קם וישב לאכול ולשתות, והכל הסתדר.שאלו את הבן של המלך, תראה, הרי שר הצבא הזה הוא האויב הכי גדול שלך, והנה דווקא הוא הצליח לרפאות אותך?! ואז הוא אמר להם, כן, אתם יודעים למה? כי עד עכשיו חשבתי שאבא שלי אוהב אותו יותר ממני. ברגע שראיתי שהוא מתחפש לחמור רק כדי שאני אהיה שמח, זה בשבילי סימן שאבא שלי אוהב אותי יותר מאשר אותו. הנמשל, המלאכים חשבו שהם חשובים, יש סודות שהמלאכים יודעים בשמיים ואנחנו לא יודעים אותם, לכן הם דרשו לקבל את התורה, הם חשבו שזה סימן שהם חשובים יותר מעם ישראל! ואז אומר להם הקב\"ה, אתם לא מתביישים, אתם התחפשתם לחמורים, אתם התחפשתם לערבים, נאלצתם להתחפש לערבים כדי לשמח את אברהם אבינו, אז את מי אני אוהב יותר את אברהם או את המלאכים?! זו הוכחה שאנחנו חשובים אצל הקב\"ה יותר מהמלאכים! ז. אכילת בשר ביום טוב הנה אכילת חלב בחג השבועות זה מנהג, לעומת זאת, אכילת בשר בחג מובא בשם רבי יהודה (פסחים קט.)השבועות זו מצוות עשה מן התורה. בגמרא בן בתירא שהיה אומר, בזמן שבית המקדש קיים, אין שמחה אלא בבשר \"וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'\", ומשחרב (דברים כז, ז)שנאמר בית המקדש אין שמחה אלא ביין. לכאורה הפשט הפשוט שבזמן בית המקדש היה מספיק אך ורק בשר ובזמן הזה זה התחלף וצריך רק יין. אין צורך בבשר. הסיבה לכך היא משום שהבשר שהיה בזמן בית המקדש זה (פרק ו מהלכות יום טוב הלכה היה בשר שלמים, בשר של קרבנות. אבל הרמב\"ם לא כותב כך, וכותב בפירוש שיש מצווה לשמוח בחג, באכילת בשר יח) מביא את דברי הרמב\"ם וכותב שיש (סימן תקכט) ושתיית יין. מרן הבית יוסף מרן (סימן תקכט סעיף א-ב)לתמוה, הרי בגמרא כתוב רק יין. ובאמת בשלחן ערוך מעתיק פחות או יותר את דברי הרמב\"ם על שמחה, אבל הוא לא מזכיר לאכול בשר כמו שכתב הרמב\"ם. דוחה את דברי הבית יוסף, ומצדיק את (ים של שלמה פ\"ב דביצה סימן ה)המהרש\"ל , ואפשר לומר (כפות תמרים סוכה מב:)דברי הרמב\"ם. וכן הב\"ח והמהר\"ם בן חביב שכמעט כל האחרונים הולכים נגד הבית יוסף בעניין הזה. וכולם מיישבים ישוב פשוט את דברי הרמב\"ם, שבזמן שהיה בית המקדש באמת היה מספיק לאכול בשר שאוכלים בירושלים עיר הקודש, שלמים צריך לאכול אותם בתוך תחום ירושלים. ממילא יש בזה שמחה. אבל בזמן הזה, אומר רבי יהודה בן בתירא, אין שמחה אלא ביין, הכוונה היא, שכיון שאוכל את הבשר שלא בבית המקדש ולא בירושלים, אז צריך לשתות גם יין. כלומר שזה לא מוריד את החיוב של הבשר, אלא שצריך גם יין. וכך פוסקים רוב רבותינו הפוסקים. שבה (סימן לג) ויש בזה תשובה יפה מאוד מפורטת בשו\"ת יחוה דעת חלק ו' מסיק שאכן גם בזמן הזה יש לנהוג כדעת הרמב\"ם ולאכול בשר ביום טוב. ח. קיום מצות שמחת יום טוב באכילת עוף בשו\"ת יחוה דעת שם אאמו\"ר דן בהערה שם, במי שלא רוצה לאכול בשר בקר ורוצה לאכול עוף, האם יש שמחה בעוף. ויש קצת מקומות שרואים שאין כל כך שמחה בעוף. למשל, יש מנהג שלא לאכול בשר בתשעת הימים. ובגמרא מובא המנהג שבערב תשעה באב לא אוכלים בשר. לאחר מכן בתקופת הראשונים, התחיל המנהג להיות בימים שקודם לכן. ויש ראשונים שכותבים שמותר לאכול בשר עוף, כי זה לא שמחה. לעומת זאת יש כמה מקורות שמשמע שיש לכל הפחות קצת שמחה באכילת עוף. ועצם הדבר שהמציאות היא שבסופו של דבר כמעט כל העדות, אשכנזים וספרדים, לא אוכלים עוף בתשעת הימים, משמע שמתייחסים לזה כאל קצת שמחה. לכן אאמו\"ר כותב שם, שמי שלא יכול לאכול בשר בהמה מסיבה כלשהיא שכל לכל הפחות בשר עוף. אבל כמובן שעיקר המצווה זה לאכול בשר בהמה. ט. התפתחות כשרות הבשר למהדרין בימינו אני זוכר, שבשנים ההם כשהיינו ילדים, בבית היינו אוכלים רק בשר עוף. היה השכן של אאמו\"ר היה מרן הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל, חכם בן ציון, והוא היה מומחה גדול בשחיטה, והיה הולך לבית המטבחיים כמה פעמים, והוא ראה את השחיטה וחזר ואמר לאאמו\"ר שזה לא טוב, הכשרות לא הייתה בסדר. ואאמו\"ר היה נמנע מלאכול בשר בהמה. מלבד בחגים, שאמא ע\"ה הייתה הולכת לשוק 'מחנה יהודה', היה שם קצב אחד צדיק, קראו לו רפאלי, והוא היה הולך בעצמו לבית המטבחיים ובודק אם הכל כמו שצריך, הוא היה מבין בזה, ולכבוד שמחת החג אחת היו קונים אצלו בשר. דרך אגב, הייתה עוד סיבה שלא אכלו בשר, כי בימים ההם בשר בהמה היה יקר מאוד. לא היה בשר מיובא מחו\"ל בכשרות מהודרת. הבשר שהיה מגיע קפוא עוד לפני המליחה, הוא לא היה מוכשר, ויש בנושא הזה דיון בפוסקים, שהרי צריך להכשיר את הבשר עד שלושה ימים מהשחיטה, פסק, שההקפאה 'מקפיאה' (ח\"ב חיו\"ד סימן ד) אמנם אאמו\"ר בשו\"ת יביע אומר גם את הזמן של השלושה ימים, ואין בעיה שהיו מקפיאים, אבל הבשר עצמו לא היה מהדרין, הכל היה רק כשר ולא 'חלק'. מי ששינה את המצב היה הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון זצ\"ל, שכשנעשה רב ראשי עשה מהפכה שלמה בנושא הזה, הוא הכניס את כל הבד\"צים שיביאו את הצוותות שלהם, ויקבלו את האישור של הרבנות הראשית, וכל הבד\"צים החשובים והטובים בחרו צוותות של שוחטים הכי טובים, והתחילו להביא את הבשר מחו\"ל כשהוא מוכשר, וממילא מחירי הבשר ירדו מאוד. היום כבר לא מייבאים בשר לא מוכשר, וגם הבשר שנשחט בארץ ונמכר באיטליז ברובו הוא מוכשר. וזו תקנה גדולה מאוד כי לא כולם בקיאים בהלכות מליחה. אבל בזמנם זו היתה הסיבה שאנשים לא היו אוכלים בשר. לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הייתה משפחה ברוכת ילדים, בלי עין הרע היינו עשרה ילדים, ולתת לכולם בשר זה לא כל כך קל, זה לא פשוט, אז לא היתה פרנסה כמו שיש היום, גם אצל אנשים לא עשירים המצב השתנה, אז היינו חיים בצמצום. מה היינו אוכלים בשבת? כנף של עוף, וזה נמשך ככה עד שנולד אחי הרב משה שליט\"א, הוא כנראה הביא את המזל בבית... כשהוא נולד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נבחר להיות רב של תל אביב, והייתה פרנסה יותר. י. אכילת בשר בשבת אשר על כן כיום יש בשר בשפע גם בזול, וגם כשר ומהודר, יש בד\"צים והכשרים טובים, למי שמחפש כשרות מהודרת, לכן לגבי יום טוב להרבה פוסקים זו מצווה דאורייתא לאכול בשר. אכן לגבי שבת, בגמרא לא נזכר כתוב, במה מענגו? בכסא (שבת קיח:) שיש מצווה לאכול בשר בשבת, בגמרא דהרסנא - דגים קטנים. והעשירים מענגים את השבת בדגים גדולים. כמו כן כולם מכירים את הסיפור של 'יוסף מוקיר-שבת', שחיפש דג גדול, זה מה שהיו אוכלים בשבת – דגים. הגמרא מביאה גם שהיו אוכלים ראשי שומין ותבשיל של תרדין, אמנם הגמרא לא הזכירה שאוכלים בשר, אבל אנחנו לא יכולים ללמוד מזה לכאן ולכאן. יא. אם שבת הוא יום שמחה אלא שהנה אכילת בשר היא משום שמחה, ויש נידון אם בשבת יש חיוב (פרשת בהעלותך לשמוח או לא. ולכאורה יש צדדים לכאן ולכאן. כתוב בספרי , וביום שמחתכם - אלו השבתות, ולכאורה משמע שיש מצווה במדבר י, י) לשמוח בשבת. שאם פורים חל בשבת (פ\"ק דמגילה ה\"ב) יתירה מזאת, כתוב בתלמוד ירושלמי – כמו שקרה השנה בירושלים – דוחים את הסעודה ליום ראשון, אי אפשר (אסתר ט, כב) לעשות את הסעודה בשבת. ומבאר הירושלמי, כתוב במגילה 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה' - את ששמחתו תלויה בבית דין, יצאה שבת ששמחתה בידי שמיים. ע\"כ. כלומר שבת זה היום השביעי, בכל שבוע מבריאת העולם לאורך כל השנים, זה לא משתנה, זה בידי שמיים. לעומת זאת החגים נקבעים לפי התאריך, ובזמנם שהיו בית הדין מקדשים את - היום אין לנו את המומחיות הזאת, ולכן יש לנו [ ,החודש על פי הראייה את הלוח, אבל במשך כל השנים זה היה על פי בית דין שהיו באים עדים , ומכיון שבמגילה כתוב \"לעשות אותם\" היינו שאנחנו ]ורואים את המולד הבני אדם עושים אותם ימי משתה ושמחה, על ידי קידוש החודש, אבל שבת ששמחתו בידי שמיים – לא קובעים בו את פורים. מביאים את הירושלמי (מגילה פ\"ק סימן ה) והרא\"ש (מגילה ב ע\"ב בדפי הרי\"ף)הרי\"ף כך פוסק, שאת (סימן תרפח סעיף ו) הזה להלכה, וכך נוהגים. ומרן השלחן ערוך הסעודה דוחים ליום ראשון. מכל האמור משמע ששבת הוא יום שמחה. יב. אבילות בשבת וביום טוב מאידך, הלא אדם שנפטר לו קרוב בשבת, אין אבילות בשבת, אבל השבת לא מבטלת את האבלות. אחרי השבת צריך להמשיך את האבלות. אסור להתאבל ולבכות בשבת, אסור להתעצב בשבת, אבל השבת לא מבטלת את האבילות. - אני זוכר, שכשאמא ע\"ה נפטרה, זה היה ביום רביעי, ואאמו\"ר מרן [ זצוק\"ל לא הפסיק לבכות עליה, זה כאב לו מאוד, ואחר כך בכל שנה ביום השנה שלה הוא היה עולה לקבר והיה בוכה. זה כאב לו מאוד, היא בנתה לו את כל הבית, היא חינכה את הילדים, היא עשתה הכל. וביום רביעי אחרי הצהריים הייתה הלוויה, ומאז הוא לא הפסיק לבכות, אבל מהרגע שנכנסה השבת הוא לא בכה במשך כל השבת, היינו כל הילדים בבית סביב השלחן, והוא היה יושב והיה מסתכל עלינו, וכל אחד שהיה רואה שמתחיל לבכות הוא היה בא אליו, טופח לו על השכם, והיה מעודד אותו, ואומר לו תראה, שבת קודש! אסור לבכות! אסור לבכות בשבת! הוא הקפיד על זה למרות שהוא היה אדם מאוד רגיש, כולם יודעים כמה זה היה קשה לו. אבל לא רק שידע להתגבר על עצמו, אלא הוא גם ידע לעודד את כולם ולהזהיר . ]אותם שאף אחד לא יבכה במהלך השבת לעומת זאת, אדם שנפטר לו קרוב בערב חג, הוא יושב אפילו שעה, וכשמגיע החג האבילות מתבטלת לגמרי. כותבים התוספות, בעל הלכות גדולות, השאילתות ועוד הרבה ראשונים, שההבדל הוא ששבת זה עונג ולא שמחה, לכן אמנם אסור להתאבל בשבת אבל זה לא מבטל את האבלות. השבת היא לא היפך מהאבלות. לכן היא רק עוצרת את האבלות, ודברים שבצנעה נוהגים גם בשבת. מה שאין כן חג, שיום טוב הוא שמחה, זה היפך מאבלות, לכן ברגע שמתחילה שמחה מתבטלת האבילות. אנחנו רואים ששבת זה לא נקרא שמחה. ולכאורה זה סותר לדברי הירושלמי ולדברי הספרי. יג. שבת איננה יום של שמחה אלא של עונג אני חשבתי ליישב את הקושיה הזאת ואחר כך מצאתי שיש כמה גדולים שכותבים כך. חיפשתי ומצאתי, ב\"ה שיש כמה שמסבירים כך. הרי מה ההבדל בין עונג לשמחה? זה שני דברים שונים כמובן. עונג זו הנאה. אדם שהוא עצוב הוא גם אוכל, אי אפשר לומר שבגלל שהוא עצוב הוא לא נהנה מהאוכל. הוא מתענג מהאוכל, אבל הוא לא שמח. שמחה זה משהו אחר לגמרי. בשבת יש מצוות עונג, באופן רגיל, אדם שאין לו בעיה חלילה, ברגע שהוא אוכל בשר או שותה יין הוא מתענג, והוא מתחיל לשיר, 'להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים' - פיוט שהאשכנזים שרים אותו, הוא נעשה שמח, האוכל, העונג הביא אותו לידי שמחה. במציאות ניתן לראות זאת, תיכנסו לכל בית בסעודת שבת, אחרי שהם אוכלים בשר ודגים כל מיני מטעמים כולם נהיים שמחים. זה לא שיש מצווה לשמוח, אלא היא תוצאה מהעונג. ממילא אפשר לומר, שמה שכתוב בירושלמי שהשבת נקראת שמחה לא שיש מצווה לשמוח, אלא השבת היא מציאות של שמחה, לאחר שמתענגים ואוכלים בה – שמחים. כמו כן מה שכתוב בספרי על הפסוק \"וביום שמחתכם - אלו השבתות\", כי במציאות אנחנו שמחים בשבת. אבל בשביל לבטל את האבלות, לא מספיק להיות שמח במציאות, צריך שתהיה מצווה לשמוח, כי מצד אחד יש את המצווה של האבלות מצד שני יש את המצווה של השמחה, זה מתנגש זה בזה. ואז השמחה מבטלת את האבלות. לפי זה שבת היא לא יום של שמחה, אז גם אין מצוה לאכול בשר בשבת, אולם יום טוב הוא יום של שמחה, ויש מצווה לאכול בשר בגלל השמחה. יד. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דרך אגב, כתוב במשנה לגבי איסור \"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד\" כתוב שיש כמה פעמים בשנה (ויקרא כב, כח),- קראנו את זה בפרשת השבוע שאדם שמוכר בהמה לחברו צריך להודיע לו, היום מכרתי את האמא שלה, וכן להיפך. כי יש ימים שאדם שקונה בהמה סתם הוא משאיר אותה לחרישה או לשימוש אחר כיו\"ב, הוא לא לחוץ מהר לשחוט אותה, אבל בערב יום טוב הוא רוצה לשחוט אותה כדי לקיים מצוות שמחת יום טוב, לכן אדם שמוכר בהמה שיש לה בן, או בהמה שיש לה אמא, צריך להודיע אם מכר את בנה או אמה, כדי שהקונה ששוחט מיד לצורך יום טוב לא יעבור על 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. מפה גם כן יש להוכיח, שיש מצוה לאכול בשר ביום טוב וכדעת הרמב\"ם. מאידך, לא כתוב שאדם שמוכר בהמה ביום שישי צריך להודיע, משמע שבשבת אין מצוה לאכול בשר, והמצוה היא רק ביום טוב. טו. אונן ואבל באכילת בשר פעם אמר לי תלמיד חכם אחד, שיש לו ראיה שאין חובה לאכול בשר הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' על מי שמתו מוטל לפניו - אדם (יח.) בשבת. שהנה שנינו במשנה בברכות שנפטר לו קרוב שהוא אונן שפטור מכל המצוות, אבל אסור לו לאכול בשר ולשתות יין. אמנם אבל מותר בבשר ויין, אבל האונן אסור, והגמרא מבארת שהתירו לאבל בשר ויין כדי לשכך את צערו. (כט:)במסכת תענית אכן יש עדות שלא אוכלים בשר באבלות, מרוקאים למשל, בימי השבעה לא אוכלים בשר. כל אחד יעשה כמנהגו. לא רוצים לאכול בשר, שלא יאכלו בשר. ובאזכרה של השבעה, מביאים דגים. אבל אונן הוא אסור לאכול בשר מעיקר הדין. פעם טסתי במטוס מארצות הברית, והיו איתי שמה כמה אנשים שראיתי שהבגד שלהם קרוע והם אמרו לי שהם נוסעים ללוויה של אבא שלהם, מביאים אותו מארצות הברית לישראל. והתעורר ספק גדול האם יש להם גדר של אונן כאשר הם במטוס, כיוון שהם לא יכולים לעשות שום דבר, הם לא יכולים לדאוג לכלום להלוויה וכו'. אפילו לא מי ידבר בלוויה... הם לא יכולים לעשות כשהם נמצאים במטוס. ואני אמרתי להם להחמיר עד כמה שאפשר, שישמעו מאחרים את הברכות וכו'. ואז הביאו להם אוכל והיה בו בשר, אמרתי להם, שעל הצד שהם אוננים הרי שאסור להם לאכול בשר. והנה כתוב שבשבת האונן אוכל בשר ושותה יין. אין אנינות בשבת. וכותבים \"ובשבת אוכל (יו\"ד סימן שמא סעיף א) והשלחן ערוך(פרק ד מהלכות אבל הלכה ו) הרמב\"ם בשר ושתה יין, הגה\"ה: אם ירצה\". משמע ברמ\"א שאינו חובה לאכול בשר בשבת. רק 'אם ירצה'. אבל הסברתי לאותו תלמיד חכם שזה לא נכון, הרמ\"א לא המציא את זה (שם) מדעתו, המקור של הדברים שלו הוא מתלמידי רבנו יונה במסכת ברכות ושם הם כותבים, שבשבת אוכל בשר ושותה יין, דהיינו שמותר לו לאכול בשר ולשתות יין. אבל מי שלא אוהב בשר או שאינו אוהב יין, הוא לא חייב. לכן הרמ\"א כתב 'אם ירצה' כדי לומר שזה תלוי ברצונו. זה לא שאוכל מצד המצווה, אלא מצד שזה דבר שאנשים רגילים לאכול בשבת. אם כן אדרבה, מכאן אנחנו רואים שאם הוא באמת רגיל לאכול בשר ולשתות יין, בשבת אסור לו להחמיר, צריך לאכול בשר ולשתות יין. יש לזה עוד זה (שו\"ת אוצרות יוסף סימן א')כל מיני ראיות, כתבתי על זה בהלכה ברורה חלק יג סימן ארוך, ובסוף אני מתייחס לשתי השאלות שדיברתי עליהם: א. אם יש מצוות שמחה בשבת. ב. אם יש חיוב לאכול בשר בשבת. כי הרמב\"ם מזכירים בשר לגבי שבת, (סימן רנ סעיף ב) והשלחן ערוך (פרק ל מהלכות שבת הלכה י) אבל הם לא כותבים את זה בצורה של חובה. ולשונם משמע שזה רק טוב. לעומת זאת לגבי יום טוב ברמב\"ם משמע שזה חיוב גמור. טז. אכילת דגים בשבת ובשבת אפשר לצאת ידי חובת עונג שבת גם בעוף או בדגים. על פי הקבלה (מגן אברהם סימן רמב סק\"א בשם ספר תיקוני יש עניין לאכול דגים בכל סעודות השבת מביא שב'אזמר בשבחין' שכתב רבנו (סימן רמב סק\"י) הכף החייםשבת תיקון יב). האר\"י כתוב 'בנונין עם רחשין' – 'נונין' זה דגים. וזה מובא בספר פרי עץ אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לאכול דגים בליל (שער יח פרק כב).חיים שבת, וגם בסעודה שלישית. יז. האוכל דג ביום דג כותב נגד אכילת דגים בליל (עמ\"ס גיטין פרק ד סימן נא)המהרש\"ל בים של שלמה שבת, אלא ביום שבת בבוקר. והטעם, כיון שבזמנו של המהרש\"ל המעדן וכיוון ]... - כנראה שהם היו אוהבים גפילטע פיש[ הכי טעים היה דגים אומרת 'כבוד יום קודם (קה.)שזה המאכל הכי טוב, הרי הגמרא בפסחים לכבוד לילה', אם כן כיצד לוקחים את המאכל הכי טוב ואוכלים אותו בליל שבת?! צריך לאכול אותו בשבת בבוקר! והוא כותב, שמעולם לא היה אוכל גפילטע פיש בליל שבת, רק ביום שבת בבוקר. למעשה אפשר לקיים את דברי המהרש\"ל גם בסעודה שלישית, זה גם כבוד יום. יש פתגם שאנשים אומרים \"האוכל דג ביום דג ינצל מדג\" - זה שטויות, תדעו לכם, שאף אחד שלא יהיה בטוח שאם הוא יעשה חלילה עוונות ואם אוכל דגים בשבת הוא ינצל מגיהנום... היה רב בחיפה הגאון רבי יוסף משאש זצ\"ל, הוא היה בן דוד של הגאון רבי שלום משאש זצ\"ל, הוא כתב שמצד ההלכה אין חיוב לאכול (ח\"א סימן קי) שו\"ת מים חיים, והוא כותב דגים, והוא מביא שהפתגם הזה המציאו אותו הדייגים בשביל שיהיה להם פרנסה... יח. אם צריך להכריח עצמו לאכול דגים בשבת כותב, שיש אנשים שלא אוהבים דגים, שאדם (סימן רמב סק\"י)המשנה ברורה כזה שלא אוהב דגים ומכריח את עצמו לאכול דגים, הרי הוא עושה איסור, השבת ניתנה לעונג ולא לצער. יש עניין לאכול דגים, בוודאי על פי הקבלה, הדג יש לו עינא פקיחה, אין לו עפעפיים וגם כשהוא ישן העיניים שלו פתוחות, לכן כך כתוב על פי המקובלים, שלכן יש עניין לאכול דגים בשבת. ומי שרוצה לאכול בכל שלושת הסעודות הרי זה משובח. אבל כל זה בתנאי שהוא אוהב לאכול אותם, הוא נהנה מהם, אבל אם הוא לא נהנה אסור. יט. ושימח את אשתו לסיום, אני רוצה לספר דבר מעניין. כתוב שיש מצווה לשמח את האישה ברגל. האיש שמח בבשר ויין אבל האישה אינה שמחה בבשר ויין, אז איך משמחים את האישה? כל אחד ואחד לפי מה שהוא יכול, שיקנה לה בגדים יפים או תכשיטים, זו השמחה של האישה. אספר לכם סיפור: אני במשך שנים הייתי לומד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחברותא, היינו לומדים בלילות עד שעה מאוחרת. והנה לילה אחד אנחנו יושבים ולומדים ופתאום אמא ע\"ה נכנסה ואמרה שיש איזה יהודי אחד שעושה בבית שלו תערוכה של תכשיטים והיא רוצה לקנות. אאמו\"ר שאל אותה, כמה כסף היא רוצה, והיא דולר. אאמו\"ר פתח 500 אמרה לו שהיא לא יודעת כמה זה יעלה, שיביא דולר ונתן לה. 500 את הספר – הוא היה מניח את הכסף בספרים – הוציא אמא ע\"ה הלכה לקנות, ובערך בחצות לילה חזרה לבי, ונכנסה לאאמו\"ר והחזירה לו את הכסף. אאמו\"ר שאל אותה, לא קנית שום דבר?! אמרה לו, לא, לא היה שם משהו שמצא חן בעיניי, היו עגילים מאוד יפים, אבל זה עלה הרבה יותר כסף ולכן לא קניתי. אחרי שאמא ע\"ה יצאה מהחדר, אמרתי לאאמו\"ר, אבא, אתה מוכן להוציא עוד קצת כסף ונקנה לה? ואאמו\"ר הסכים, והביא לי עוד כסף, והורה לי לקנות ושלא אגיד לאמא כלום, שאשמור את זה בסוד שהיא לא תדע. אני לא ידעתי איפה היתה המכירה הזו, לכן התקשרתי לנהג של האאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע הביתה, ואז הוא בא לקחת אותי ואמרתי לו שיקח אותי לאיפה שאמא ע\"ה הלכה לקנות תכשיט. כשהגעתי לשם אמרתי למוכר, הייתה כאן אשתו של הרב עובדיה? אמר לי כן! שאלתי אותו אם הוא זוכר איזה עגילים היא רצתה והוא מיד הראה לי, ואמר לי שהיא לא קנתה כי אמרה שזה עולה יקר. ביקשתי ממנו שיארוז לי את העגילים, הוא עטף לי את זה יפה, שילמתי לו, וחזרתי לבית אאמו\"ר והבאתי לו את העגילים. ואז אמא ע\"ה ראתה אותי, ותהתה, הרי אתה הזמנת את הנהג כי רצית ללכת הביתה, למה חזרת?! אמרתי לה, כן, היינו תריכים ללמוד עוד משהו... אבל אמא ע\"ה הבינה, ואמרה, מה אתם חושבים שאתם תרמו אותי... אני יודעת, בטח הלכת לקנות את העגילים.. ואז היא אמרה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נכון אתה שלחת אותו לקנות את העגילים, ואאמו\"ר אמר לה מה פתאום?!.. אבל אמא לא ויתרה, \"מה אתה מספר לי סיפורים? אני בטוחה שאתה שלחת אותו לקנות\"... ואז אאמו\"ר אמר לה, \"תראי, אנחנו עכשיו בין פסח לשבועות. עוד מעט חג השבועות, אני שומר את זה אצלי, ובליל חג השבועות, אני רוצה לשמח אותך, לקיים מצוות עשה מן התורה, 'אישה בעלה משמחה' ואני אתן לך את זה מתנה בחג... כל אחד ואחד מאיתנו ילמד כמה חשוב לכבד את האישה ולשמח אותה במיוחד לקראת החגים. יהי רצון שנהיה תמיד ששים ושמחים לעבודתו יתברך לשמוע ונתבשר בשורות טובות. אני רוצה לברך את כל הקהל הנמצאים כאן אני רוצה לברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה', יהי רצון שבכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו ימלא הקב\"ה כל משלות ליבם לטובה ולברכה, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"301.pdf","content":"קריאת עשרת הדברות כמעמד| כל עם ישראל היו במעמד הר סיני| מי תיקן את קריאת התורה בשבתות ובמועדיםנושאי השיעור: מחלוקות מרן ורבינו | עמידה בזמן קריאת עשרת הדברות בחג השבועות| נשים וילדים בקריאת התיקון ליל שבועות| הר סיני את מי מעלים לעליית | מגורים מעל בית כנסת| תשובות הרמב\"ם ושו\"ת פאר הדור| אם אבל יכול לשמש כשליח ציבור| האר\"י עשרת הדברות 301 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בהר-בחוקותי תשפ\"ה 20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת במדבר – חג השבועות עמידה בקריאת עשרת הדברות א. קריאת עשרת הדברות בחג השבועות בחג השבועות קוראים בקריאת התורה עשרת הדברות. חז\"ל אומרים, שמשה רבינו תיקן לקרוא בתורה בפרשת השבוע בכל שבת. ולפי מה קריאת התורה במועדים נתקנה על יד חכמים. (לא.)שנראה בגמרא במגילה בחג השבועות כתוב בברייתא במסכת מגילה שם, שבחו\"ל שזה שני ימים, ביום הראשון קוראים עשרת הדברות 'בחודש השלישי'. בילקוט שמעוני כתוב, שהקב\"ה אמר, שבשעה שעם ישראל קוראים לפניו עשרת הדברות ביום חג השבועות, מעלה עליהם כאילו קיבלו את עשרת הדברות באותה שעה בהר סיני. ב. כל עם ישראל שמעו וראו את מתן תורה , כל הנשמות של עם ישראל לאורך כל (שמות רבה יתרו כח, ו)לפי דברי חז\"ל הדורות היו במעמד הר סיני. כולנו היינו שם, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו את הקב\"ה נותן את התורה, שמענו את עשרת הדברות מפי הגבורה. מספרים על הגאון רבי יונתן אייבשיץ, שבילדותו היה מפורסם מאוד כילד חכם ביותר, ושמעו הגיע אל המלך. והמלך ציווה על אביו – שהיה רב חשוב ומפורסם ומקורב למלכות – ואמר לו, \"אני רוצה תשלח אליי את הבן שלך, אני רוצה להכיר אותו, אבל אל תאמר לו איפה הארמון של המלך... אם הוא ילד חכם - שימצא את זה לבד...\" האבא בא הביתה ואמר לבנו את דברי המלך. כששמע הילד, אמר אין בעיה, ויצא לחפש את ארמון המלך. הלך ברחוב, שאל אנשים איפה ארמון המלך, כולם אמרו לו איך ללכת, וכך הוא הגיע לארמון המלך. כשהגיע לארמון הכניסו אותו מיד לפני המלך. ואז המלך שאל אותו, תגיד את האמת, מישהו אמר לך איפה נמצא הארמון? אמר לו הילד, אבא שלי לא אמר לי, אבל הלכתי ברחוב ושאלתי אנשים, והם אמרו לי! הרי המלך לא גר באיזו סמטה צדדית... ארמון המלך זה מקום מכובד, בקלות מצאתי את המקום.ואז אמר לו המלך, אני רוצה לשאול אותך שאלה: תאר לך שאתה הולך ברחוב, ואתה רואה שני אנשים, ואתה שואל אותם איפה זה ארמון המלך, והאחד אומר לך - תלך ימינה, והשני אומר לך - תלך שמאלה, מה תעשה במצב כזה?! אמר לו הילד, פשוט מאוד, אני אשאל את השלישי, יבוא (שמות השלישי ויכריע ביניהם, מה שהוא יגיד יהיה רוב, וכתוב בתורה שלנו \"אחרי רבים להטות\" – הלך אחר הרוב! כג, ב) אמר לו המלך, אתה תמיד הולך אחרי הרוב?! אם ככה אתה חייב מיד על עם ישראל, \"כי אתם המעט (דברים ז, ז)להמיר את דתך! הרי כתוב בפסוק מכל העמים\" - רוב העולם הם לא יהודים, אתה צריך ללכת אחר רוב העולם, אתה צריך להיות גוי! ואז הילד ענה למלך כך, אדוני המלך, חז\"ל לימדו אותנו שכל הנשמות של היהודים לאורך כל הדורות היו במעמד הר סיני. כלומר, אם אני עכשיו עומד לפני המלך, ויבוא מישהו ויאמר לי, זה לא המלך, שם המלך נמצא – וכי אני אשמע לו?! בוודאי שלא! אפילו הרבה אנשים יאמרו כך, זה לא יעניין אותי. דברים שאני רואה בעיניים שלי, שומע באוזניים שלי, אין לי בהם שום כל ספק! הרוב לא מעניין אותי. אני עושה מה שאני בטוח. ולכן מכיוון שבעיניי ראיתי, באוזניי שמעתי, את הקב\"ה נותן את התורה לעם ישראל על הר סיני, ממילא אין לי שום ספק שעם ישראל והתורה זו האמת, מה אכפת לי מהרוב! המלך שמע את התשובה שלו, וציווה שיתנו לו כסף וזהב ושלחו אותו... ג. נשים וילדים בתיקון ליל שבועות אשר על כן כולנו היינו במעמד הר סיני, ולפי דברי חז\"ל, בקריאת עשרת הדברות בבית הכנסת ביום חג השבועות הרי זה כאילו אנחנו עומדים באותה שעה ומקבלים את התורה בהר סיני, במיוחד לאחר שהיינו ערים העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il כל הלילה, גם הילדים הגדולים נשארים ערים כל הלילה, חשוב מאוד לשמוע את קריאת התורה עם עשרת הדברות כראוי, ולא להירדם בהם. צריך באמת להזהיר, שבהרבה מקומות ילדים קטנים גם נשארים ערים, והם הרי לא יושבים ללמוד, הם לא יכולים ללמוד כל הלילה, הם מסתובבים, וזה לא חינוכי שההורים נותנים לילדים להסתובב בליל חג השבועות, זה 'אמור-ואמרת' (יבמות קיד.)לא בסדר, ההורים צריכים לדאוג לילדים. כתוב להזהיר גדולים על הקטנים. ובוודאי שיכול להיות מזה כל מיני תקלות. ההורים צריכים לדאוג שהילדים הקטנים ילכו לישון. והילדים הגדולים יותר שכבר מסוגלים לשבת וללמוד כמה שעות עם הפסקות, זה בסדר. במיוחד שכשמשאירים ילדים קטנים ערים הם מסתובבים ברחוב, ועושים רעש ומפריעים לישון, הרי נשים ותינוקות ודאי לא צריכים להישאר ערים כותב, שלפי המקובלים (שו\"ת רב פעלים ח\"א סוד ישרים סימן ט) כל הלילה. הבן איש חי מנהג תיקון ליל שבועות הוא לאנשים ולא לנשים. יש היום מגמה חדשה שעושים 'הרצאות' לנשים, מי צריך את ההרצאות האלו?! שילכו לישון! תיקון ליל שבועות מיועד לגברים. אם נשים רוצות לבוא לבית הכנסת, לקום לפנות בוקר וללמוד קצת תורה ולהתפלל אחר כך בנץ, תבוא עליהם הברכה, אבל לא לומר תיקון ליל שבועות. ד. דרכו של מרן זיע\"א בליל שבועות אני זוכר שכשהייתי ילד קטן, התגוררנו בירושלים בשכונת 'תל-ארזה', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר את התיקון בבית הכנסת 'בורוכוב', ושם היה בא קהל גדול. ובערך עד סמוך לחצות היו קוראים את הקיצור של התנ\"ך, שבכל פרשה פסוקים מתחילתה ומסופה, ואחר כך נביאים וכתובים. ואחרי שגומרים את הקיצור הזה של התנ\"ך שנתקן על פי רבותינו המקובלים, היו קוראים קריאת שמע לפני חצות, ואחר כך אאמו\"ר היה מוסר שיעור עד סמוך לעלות השחר. והשיעור הזה היה עוסק בתרי\"ג מצוות היה מסביר כמה עשרות מצוות מסוימות שהוא בחר, היה מאוד מעניין, היה מישהו קורא ובכל פעם קוראים כמה מצוות ובמצווה מסוימת היו עוצרים והוא (דף פח),היה מסביר. ואחר כך כמובן את המדרש ואת הגמרא במסכת שבת מתי ניתנה תורה לישראל. כל זה הוא היה מסביר בסבלנות, לאט לאט, היה אומר כל מיני רעיונות נפלאים על הדברים האלו עד כחצי שעה לפני עלות השחר, ואז היו מחלקים את הזוהר, וכל אחד היה קורא למשל עשרה שעות את הזוהר ואנשים נרדמים הוא היה 3-4 עמודים, ובמקום לקרוא מעדיף לתת שיעור. לאחר מכן כשחזר לשכונת 'רחביה' אחרי שהיה בתל בלילה, ואז הוא היה הולך הביתה ויושב 1 אביב, היה נותן שיעור עד בערך ולומד לבד, ואני הייתי ממלא את מקומו והייתי ממשיך את השיעור עד סמוך לעלות השחר. כך היינו עושים במשך הרבה שנים. ה. לא להכביד בתפילת שחרית בחג השבועות כאמור, בתיקון של ליל שבועות חשוב מאוד שכל אחד ישים לב לילדים, חשוב מאוד מאוד לא לגעור בהם, אבל בנחת לדאוג שהם לא ישנו בתפילה, הם עייפים מאוד, לפעמים זה כבר בלתי אפשרי הם כל כך עייפים, הם קטנים, אז לא להילחם בהם, שישנו, מה אפשר לעשות?! אבל צריכים להכין אותם כבר בערב שבועות, שישנו כמה שעות אחרי הצהריים, שיתכוננו כמו שצריך, ואחר כך יוכלו להחזיק מעמד. ויש חשיבות גדולה שכולם ביחד ישמעו את עשרת הדברות בקריאת התורה ביום חג השבועות. כמובן צריכים השליחי ציבור לשים לב, לא להכביד, אצלנו הספרדים ב\"ה אין לנו את ה'אקדמות' ומגילת רות, כל מה שהאשכנזים נוהגים להגיד, אנחנו מקצרים, יש קריאת התורה, הפטרה שהיא מעשה מרכבה, מוסף וזהו. ויש להזדרז כמה שיותר כדי שאנשים ילכו הביתה ויקדשו ויטעמו משהו, וילכו לישון. ואחר כך יקומו בצהריים ויכלו לעשות סעודת חג כמו שצריך, ואחר כך ישבו ויעסקו בתורה במשך כל היום. ו. מפני תרעומת המינים יש עדות שנהגו, שבשעה שמתחילים לומר את עשרת הדברות, מיד כל הקהל עומדים על הרגלים. ויש שלא נוהגים כך, לא בפרשת יתרו או בפרשת ואתחנן, כשקוראים בהם את קבלת התורה, אלא רק בחג השבועות כשקוראים את עשרת הדברות. מכיוון שכתוב שהקב\"ה מעלה עליהם כאילו קיבלו אותם מהר סיני אז הם עומדים ונותנים כבוד לעשרת הדברות. בנושא הזה יש מחלוקת הפוסקים, אם מותר לעשות כן או לא. ויסוד הדברים הוא, בזמן שבית המקדש היה קיים היו נוהגים לומר עשרת הדברות בכל יום. יכול להיות שנהגו כך אפילו בעוד מקומות, אבל יש על הקרבת קרבן התמיד: \"אמר (פ\"ה מ\"א) משנה מפורשת במסכת תמיד - עשרת [ להם הממונה ברכו ברכה אחת, והן ברכו, קראו עשרת הדברים שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, שלוש ברכות וכו'\". ובגמרא שלנו ]הדברות כתוב, מה היא ברכה אחת? 'אהבה רבה, ויש אומרים אהבת עולם'. (ברכות יא:) (ברכות פ\"א ה\"ה) כלומר שהיא הברכה שלפני קריאת שמע. בתלמוד ירושלמי כתוב, 'מה היא ברכה אחת? ברכת התורה'. והכוונה לברכת 'אהבת עולם'. והיו אומרים גם את עשרת הדברות, כלומר הייתה תקנה קדומה לומר כל יום לפני קריאת שמע את עשרת הדברות. אבל אומרת הגמרא במסכת שביטלום 'מפני תרעומת המינים' - חכמים קבעו להפסיק (יב.)ברכות את המנהג הזה, את התקנה הזאת לומר עשרת הדברות בכל יום, מפני תרעומת המינים. ישנם כל מיני מינים, אפיקורסים, שאומרים שהתורה כולה לא אמת, רק עשרת הדברות שאותם הקב\"ה נתן בהר סיני הן אמת. - הלוואי שהם היו מאמינים, לכל הפחות בחלק מעשרת הדברות, או [ לפחות מקיימים... היום הם לא מקיימים לצערנו אפילו אחת מעשרת הדברות... הם תמיד מחפשים תירוצים וטענות כנגד התורה. אחת הטענות . לכן חכמים ביטלו את ]שלהם הייתה אנחנו מקיימים רק עשרת הדברות התקנה. ז. אמירת עשרת הדברות ביחיד בכל יום כותב, שמשמע מזה שדווקא בציבור ביטלו לומר (סימן א) מרן הבית יוסף (סימן א אותם, אבל יחיד, אם רוצה, יכול לומר לעצמו. ואכן בשלחן ערוך כתב, שטוב לומר כל יום עשרת הדברות. וכתב הרמ\"א, שזה דווקא סעיף ה) ביחיד. וכך מפורש בבית יוסף. לעומת זאת, המהרש\"ל יש לו שיטה אחרת, שמה שביטלו חכמים לומר עשרת הדברות בכל יום זה (שו\"ת סימן סד),וכותב בתוך ברכות קריאת שמע, אבל אם אומרים את זה אחרי התפילה, אפילו בציבור מותר. ואכן כך הוא נהג בעצמו, בכל יום אחר התפילה היה אומר בציבור את עשרת הדברות. כלומר שלפי המהרש\"ל, עיקר הנקודה היא לא לומר את זה סמוך לקריאת שמע. לעומת זאת לפי מרן הבית יוסף, יש שני דברים: א. לא לומר את זה בתוך התפילה לפני קריאת שמע. ב. לא לומר את זה בציבור. אבל יחיד יכול לומר את זה. הרבה אחרונים הסכימו לדעת מרן, אלא שאנחנו לא נוהגים כך. אף אחד לא אומר את עשרת הדברות גם ביחיד. כי רבינו שהוא עצמו היה נוהג לומר ביחיד את (בהקדמה לפרי עץ חיים) חיים ויטאל כותב עשרת הדברות בכל יום, ורבנו האר\"י אמר לו שזה אסור, דהיינו שתרעומת המינים שייך גם ביחיד. מביא את דברי (סימן יא) סק\"ח) ובטוב עין א (סימן גם מרן החיד\"א במחזיק ברכה רבנו האר\"י, וכותב, שלא להגיד עשרת הדברות גם ביחיד. כי לפי רבנו האר\"י מה שכתוב בגמרא שיש תרעומת המינים זה גם ביחיד. ולמעשה כך נהגו, ונמנעים מלומר עשרת הדברות בכל יום. ח. בענייני התפילה הולכים כמו רבינו האר\"י בכל ענייני התפילה, אנחנו הולכים כמו רבינו האר\"י. הנה, למרות שהבית יוסף ובשלחן ערוך כותב מרן שאדרבא, טוב שיחיד יאמר את עשרת הדברות, אף על פי כן בענייני התפילה אנחנו תמיד הולכים אחרי רבנו האר\"י. גם כאשר יש מחלוקת מרן והאר\"י, מרן החיד\"א סובר, שהולכים אחרי רבנו האר\"י. מרן החיד\"א כותב בכמה מקומות, שאילו מרן היה מכיר את גדלותו של האר\"י בקבלה מרן היה גם כן מסכים לדברי רבנו האר\"י. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הסכים עם זה בשום פנים ואופן, הוא אמר שקיבלנו הוראות מרן גם במקום שחולק על האר\"י, כי מרן היה גם כן מקובל גדול. היה לו את המלאך המגיד שמלמד אותו תורה, הוא היה קדוש עליון, ומנין לנו לומר שאם היה יודע מדברי האר\"י הוא היה חוזר בו?! ט. מחלוקות מרן ורבינו האר\"י אבל למעשה, גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מודה שבמקום שיש מחלוקת מרן והאר\"י, כמו בהרבה מקומות, ונהגו כמו רבנו האר\"י, למשל, צורת הנחת צריכים להדק את התפילין על היד ומיד (סימן כה סעיף יא) תפילין, שלפי מרן לאחר מכן להניח תפילין של ראש, לפני שכורכים שבע כריכות על היד, שלדעת מרן השלחן ערוך לכאורה זה אפילו חשש הפסק, אבל רבינו האר\"י לכרוך את הכריכות קודם על היד לפני שמניחים (הובא בכף החיים שם),כתב תפילין של ראש. ואנחנו נוהגים כמו רבינו האר\"י. יש לכרוך על היד שש או שבע כריכות, ואנחנו (סימן כז סעיף ח)כמו כן, לפי מרן וכורכים שבע חוץ מהכריכה הראשונה שהיא לא (שם),נוהגים כרבינו האר\"י נחשבת שבע כריכות שלמות. ואילו לפי רבינו 7 ,9 ,11 ,13 :וכן, לפי מרן, בחוליות הציצית יש לעשות . והמנהג לעשות כמו רבינו האר\"י. ויש שנוהגים 7 ,8 ,11 ,13 :האר\"י עושים . וכל אחד יעשה כמנהגו אבל הנכון 10 ,5 ,5 ,5 :לעשות מניין שם הוי\"ה כך יותר לעשות כדעת רבינו האר\"י. י. רבי שלמה מולכו בזמן מרן הבית יוסף היה גר צדק שקראו לו רבי שלמה מולכו, הוא היה צדיק יסוד עולם ומקובל גדול. והוא היה מעורר כל הזמן על הגאולה. הוא הלך לספרד, היה לו מכתב חסות מהאפיפיור שכולם צריכים לכבד אותו, כי הוא היה מקובל, ופעם אחת הגיע לרומא והכריז שתוך שישה חודשים יהיה שיטפון גדול, והעיר תיחרב, ומי שרוצה להציל את עצמו שיעזוב את העיר. וזה התקיים. ואז אפילו הנוצרים היו מעריצים אותו מאוד. אבל הוא עשה טעות נוראה, הוא הלך לספרד עם מכתב החסות שהיה לו, והיה שם הקיסר קרל החמישי, והם עינו אותו עינויים נוראים והוא נהרג על קידוש ה'. יש כאלו מההיסטוריונים – במיוחד החילוניים – שמדברים עליו בצורה מאוד לא יפה, כאילו הוא היה איזה משיח שקר, אבל זה לא נכון, הוא לא (בספר היה משיח שקר, הוא היה מעורר על הגאולה. מרן הבית יוסף כותב , שהוא שאל עליו את המלאך המגיד, והוא הסביר לו למה הוא מגיד מישרים) נהרג, והוא אמר למרן, שהלוואי שתזכה להיות במחיצתו בגן עדן! עד כדי כך הוא היה גברא רבה! יא. העולם נוהגים בציצית כמו רבינו האר\"י והנה, התוספות יום טוב – שחי זמן קצר לאחר מכן – כותב, שראה את הציצית של רבי שלמה מולכו שהיה שם הוי\"ה. והוא מביא את שיטת רבנו , וכנגדו הוא מביא את רבי שלמה מולכו. 7 ,8 ,11 ,13 האר\"י שאומר לעשות ורואים מזה כמה שהעריכו חכמי דורו, והסמוכים אליו את רבי שלמה מולכו. למעשה רוב עם ישראל נוהגים כמו רבינו האר\"י. ויש עוד הרבה הרבה דוגמאות של דברים שאנחנו עושים על פי דעת רבנו כתב שאין (סימן תרה ובבית יוסף שם) האר\"י, כמו מנהג הכפרות, שמרן בשלחן ערוך (הובא בכף לעשותו מפני שזה דרכי האמורי, ואילו רבינו האר\"י כתב לעשות . וכן בצורת האותיות בספר תורה, שנוהגים כמו רבינו האר\"י ולא החיים שם) כמו מרן הבית יוסף, ועוד ועוד. יב. מחלוקת האחרונים והנה בנושא שלנו, אמירת עשרת הדברות בכל יום, אנחנו נוהגים כדעת רבנו האר\"י, ולא אומרים עשרת הדברות בכל יום, גם ביחיד. לאור זאת יש שאלה, האם מותר לעמוד ביום חג השבועות בשעה שאומרים את עשרת הדברות? כמה גדולי האחרונים פסקו שמותר. והטענה היא פשוטה, שמה שחז\"ל ביטלו אמירת עשרת הדברות מפני תרעומת המינים, זה כאשר אומר את עשרת הדברות, ולא אומר את כל התורה, שכאן יש את הבעיה של תרעומת המינים, אבל כשאומר את כל התורה כולה, בכל שבת אנחנו קוראים את כל הפרשיות, ורק בחג השבועות כשאומר את עשרת הדברות – עומד, מה יש בזה?! לכן כמה מגדולי האחרונים כתבו שמותר, לרבי שמואל אבוהב. והוא כותב שאדרבה, (סימן רעו) ובראשם ה'דבר שמואל' הרי כשאנחנו אומרים ברכת הלבנה אנחנו עומדים, וכמו שאומרים בסוף ברכת הלבנה: \"תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלא זכו בני ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים\". כלומר ברכת הלבנה זה הקבלת פני הקדוש ברוך הוא, ולכן \"אמר אביי, הלכך נמרינהו מעומד\" – לכן אומרים את זה מעומד, זה כבוד השכינה. כותב הדבר שמואל, הוא הדין כאשר אומרים את עשרת הדברות, שיש לעמוד לכבוד עשרת הדברות. ולא רק שאין בזה בעיה של תרעומת המינים, אדרבה, יש בזה כבוד השכינה. (סימן א המטה יהודא (שם), כעין זאת כתב גם מרן החיד\"א בכמה מקומות ועוד הרבה אחרונים. מלבד רבי יעקב אלגאזי (דף רצ) והשלמי ציבור סק\"ו) שכתב, שכיון שיש חשש של תרעומת (סימן ז אות ה)בספרו אמת ליעקב המינים – אסור. יג. תשובות הרמב\"ם בדור שלנו קרה דבר מעניין מאוד. בשנת תרצ\"ד יצא לאור ספר תשובות הרמב\"ם מכתב יד. היה יהודי אחד חשוב מאוד, הרב פריימן, שחיפש ומצא כתב יד של הרמב\"ם בכבודו ובעצמו. חלק מהתשובות היו בעברית וחלקם בערבית, והביא את זה למומחים לערבית שתרגמו אותם. צריך לדעת, שבתשובות הרמב\"ם יש כמה סוגים של תשובות. התשובות החשובות והמפורסמות ביותר זה התשובות שהרמב\"ם כתב לחכמי לונל. שאלות על 30-רבנו יונתן מלונל ותלמידיו שלחו לרמב\"ם קצת יותר מ מה שהוא כתב בחיבורו, והרמב\"ם ענה להם במפורט על כל נושא ונושא. ומעניין מאוד, שכל השאלות שהם שאלו את הרמב\"ם זה ההשגות של הראב\"ד, וכנראה שהם קיבלו את ההשגות של הראב\"ד על הרמב\"ם, ורצו לדעת מה הרמב\"ם יענה על ההשגות הללו. וחוץ משאלה אחת שהרמב\"ם כותב בעצמו שאינו זוכר מה מקור הדין שכתב, בכל השאר, הרמב\"ם מביא את המקור בגמרא ומבאר את הסוגיא. רואים שם את צורת הלימוד של הרמב\"ם בלימוד הגמרא, זה הפלא ופלא. בסוף התשובות הללו, הרמב\"ם צירף איגרת ברכה אל רבנו יונתן מלונל, ושם הוא כותב מכתב מאוד יפה. והרמב\"ם כותב לו בתוך הדברים שרק אנשים גדולים כמותכם יודעים להעריך את מה שעשיתי. אנחנו קוראים רמב\"ם, אנחנו חושבים שזה סתם, הרי אם יש דבר קטן בגמרא שהרמב\"ם לא מזכיר, אנחנו יכולים לשבת ולדון, וגדולי החכמים כותבים על זה, ואכן כמה אלפי ספרים נכתבו על הרמב\"ם, ועל זה הרמב\"ם כותב שמי שיודע, מי שמבין מה גודל המפעל הגדול של הספר הזה - זה רק אנשים גדולים כמותכם. אנשים פשוטים לא מבינים את גודל המעלה של ספרי הרמב\"ם. התשובות הללו לחכמי לונל התפרסמו מאוד כבר בדור שאחרי הרמב\"ם, המגיד משנה מזכיר חלק גדול מהתשובות הללו, וכך גם מרן הבית יוסף בכסף משנה מעתיק אותם מילה במילה. לאחר מכן, נמצאו עוד ועוד תשובות, והתחילו להדפיס אותם. ומאחרי התקופה של מרן הבית יוסף התחילו להדפיס אותם. בשנת תקכ\"ה - לפני שנה - היה יהודי אחד באמסטרדם קראו לו רבי מרדכי תמה, והוא 260-כ תשובות הרמב\"ם 150 הוציא תשובות הרמב\"ם 'פאר הדור' שזה בערך שמצא. הוא היה מבין ערבית אבל לא מי יודע מה, והוא תרגם את התשובות. התרגום שלו לא מדויק כל כך אבל את תוכן הדברים אפשר ללמוד בתרגום שלו. יש שם גם הרבה תשובות שהיו בעברית, כמו התשובות לחכמי לונל שגם אותם הוא הכניס לשם. והרוב הגדול של התשובות שם הן תשובות בהלכה, אכן יש תשובות שיש לפקפק בהן, ולא בטוח שבאמת הרמב\"ם כתב אותם, אבל הרוב הגדול ודאי זה תשובות הרמב\"ם. וזה התפרסם מאוד, וחכמי הדור כמרן החיד\"א והזרע האמת וגדולי הדור אחרים היו משתמשים הרבה בתשובות הללו של הרמב\"ם. שנה לאחר מכן – היה מישהו אחר 100 לאחר מכן בשנת תרי\"ט – כמעט שהוסיף עוד כמה עשרות תשובות של הרמב\"ם. למרן החיד\"א יש לו ספר 'זרע אנשים' ויש שם עשרה תשובות מהרמב\"ם שהוא הדפיס מכתב יד, שנה, 300-שלא הודפסו קודם לכן. יש ספר 'מעשה רוקח' שהיה לפני כ ובראש הספר יש כמה תשובות של הרמב\"ם. ויש שם כמה תשובות של רבנו אברהם בן הרמב\"ם בנושאים מסוימים בשם אביו – הרמב\"ם. למשל, אחת התשובות שם הוא כותב על ה'בדינג'ן' שזה חצילים שמברכים עליהם 'בורא פרי האדמה'. מהמשפט הזה, משפט אחד שעל החצילים מברכים 'בורא פרי האדמה', כמה הרבה כתבו על זה. דנו על הפפאיה ועל הבננות ועל האננס, ועוד. דרך אגב, הגאון הרב משה לוי זצ\"ל כתב על הפפאיה אריכות גדולה מאוד, מצד אחד מסכים שמברכים עליו 'בורא פרי האדמה', אבל מצד שני הוא (שו\"ת יחוה דעת ח\"ד חושש בזה לערלה. לעומת זאת, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב , שאין לחוש בזה משום ערלה. סימן נב) יד. הרמב\"ם כתב במפורשת שיש תרעומת המינים בעמידה שנה – הרב פריימן מצא עוד הרבה תשובות 90-והנה בשנת תרצ\"ד – לפני כ של הרמב\"ם והוא הדפיס אותם. ובתשובות הללו יש בדיוק את הנושא שדיברנו עליו. האם מותר לעמוד בעשרת הדברות, או לא? שני חכמים שהיה להם ויכוח בנושא, כתבו לרמב\"ם איגרת, שהם באו מבבל, ובבבל נהגו לעמוד בחג השבועות כשאומרים עשרת הדברות. האם זה טוב או לא טוב? האם יש בזה תרעומת המינים או לא? והרמב\"ם ענה תשובה חד משמעית. שיש בזה תרעומת המינים, ויש לבטל את המנהג ולא לעמוד כשאומרים את עשרת הדברות. טו. אילו היה רואה דברי הראשון היה חוזר בו וקבעו אותו (שו\"ת חיים שאל ח\"א סימן נו ועוד),והנה, יש כלל שקבע מרן החיד\"א עוד הרבה מגדולי האחרונים, והובא גם במשנה ברורה, שבכל מקום שיש ברבותינו האחרונים מחלוקת, ולאחר מכן מוצאים ראשון שכתב כמו דעה אחת, אנחנו מניחים שמי שחולק על זה באחרונים, אילו היה רואה - פעם היה לי בנושא הזה דין [ .שהראשון ההוא כתב כך - היה חוזר בו ודברים ארוך מאוד עם מרן הגאון רבנו מאיר מאזוז זצוק\"ל לגבי הלכות .]'כתיבת סת\"ם, בעניין לכתוב לשם קדושת שם ה וצריך לשים לב, זה לא כלל תמיד בכל מקום, צריך ללמוד טוב את הראשונים, ואם יש בראשונים מי שסובר כמו הדעה השניה באחרונים, לא אומרים את הכלל הזה, הרי שלא אומרים שצריך לחזור בנו בגלל הראשונים שאמרו להיפך, אולי זו מחלוקת, אולי האחרונים הללו שאמרו דעה מסוימת, גם אם הם היו רואים את הראשונים האלו שכתבו להיפך מדבריהם, אולי הם לא היו פוסקים כך. שהרי יש ראשונים אחרים שאמרו הפוך. זה לא משנה אם זה כתבי יד שיצאו לאור או לא, עצם הדבר שכבר יש בזה מחלוקת בראשונים, הרי שהכלל הזה כבר לא שייך. טז. אם האחרונים היו רואים את תשובת הרמב\"ם היו חוזרים בהם והנה בנידון דידן, האם לעמוד בעשרת הדברות או לא, אמרנו שהאחרונים: הדבר שמואל, המטה יהודה, מרן החיד\"א, השלמי ציבור, אמת ליעקב, כולם דיברו בנושא הזה. אבל אילו היו רואים את דברי הרמב\"ם בוודאי שלא היו חולקים על דבריו. ואני לא מצאתי בראשונים מי שיחלוק על הרמב\"ם, לא נמצא דבר כזה. וגם תשובות הרמב\"ם הללו הן מוסמכות שזה מהרמב\"ם, עשו השוואות, בדיקות מאוד יסודיות, ויש את החתימה של הרמב\"ם על כל תשובה מהתשובות הללו. וכיוון שהרמב\"ם כותב שאסור לעמוד בשעה שאומרים את עשרת הדברות, עלינו לנקוט להלכה כדעת הרמב\"ם. יז. שו\"ת הרמב\"ם פאר הדור שנה, הוצאתי לאור את תשובות הרמב\"ם 40-לפני הרבה שנים, יותר מ 'פאר הדור'. לקחתי את זה מה שהיה כקובץ ישן, ועשיתי כמו אנציקלופדיה על כל תשובה עם כל מיני מקורות והערות. לפני שהדפסתי את זה פניתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיתן לי הסכמה, והוא נתן לי לא סתם הסכמה, אלא הוא כתב דברי פתיחה על הספר, וכתב מאמר ארוך בנושא הזה, מה עושים כשמוצאים דברים בתשובות הרמב\"ם, דברים שהם מחלוקת האחרונים. ודעתו היא שתמיד צריכים ללכת אחרי הרמב\"ם. ולא רק הרמב\"ם, אלא גם ראשונים אחרים. לפעמים אנחנו מוצאים דברים ברא\"ש ועוד. יח. אם אבל בתוך שבעה יכול לשמש כש\"ץ אתן דוגמא שבשנים האחרונות ממש לפני פטירתו של אאמו\"ר הראיתי לו אותה. יש דיון אם אבל בתוך שבעה יכול להיות שליח ציבור או לא. (ח\"ד חיו\"ד סימן כתוב שלא. ובשו\"ת יביע אומר (יו\"ד סימן שפד סעיף ג) בשלחן ערוך דן בנושא הזה, ודעתו שכן. ושם הוא מבאר שאפשר וגם מרן יסכים לב אות ז) לזה. והנה הראיתי לו באחת התשובות שיצאו, לא במהדורת תרצ\"ד אלא באחת התשובות שיצאו לאחר מכן, בדור שלנו, שם יש משפט מפורש , שאבל יכול להיות שליח ציבור, כיוון (שו\"ת הרמב\"ם סימן סז)שהרמב\"ם כותב שהאבל חייב בכל המצוות, וכל שהוא מחוייב בדבר מוציא את אחרים ידי חובתם. אאמו\"ר מאוד שמח לראות שכך כתב הרמב\"ם בתשובה. ושזו סיבה נוספת שלא נצטרך להגיע לכל מיני יישובים למה מרן כתב לאסור על אבל לשמש כשליח ציבור. וניתן לומר, שאם מרן היה רואה שהרמב\"ם כותב שמותר, לא היה חולק עליו. ויש עוד הרבה נושאים כאלו. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יט. המשנה ברורה מסכים לכלל הזה כמו כן גם המשנה ברורה בכמה מקומות פוסק כמו מאירי, למרות שהאחרונים כותבים הפוך ממנו. אמנם ראיתי שהמשנה ברורה מביא את חידושי הריטב\"א על מסכת ברכות, והוא מביא את זה בשם השיטה מקובצת, שהוא היה הראשון שהוציא לאור את חידושי הריטב\"א, אבל הוא לא כתב שזה חידושי הריטב\"א, והמשנה ברורה חשב שזה השיטה מקובצת בעצמו. כ. שיטה מקובצת למסכת ברכות השיטה מקובצת חי קצת לפני מרן השלחן ערוך, ולכן חולק עליו. בדור שלנו, המומחים לכתבי יד טוענים שבאמת זה לא השיטה מקובצת כתב את הפירוש הזה למסכת ברכות, אלא הכל זה מהריטב\"א או מאביו. יש כמה סיבות לומר שזה הריטב\"א, וזה לא ברור כל כך, אבל מה שברור הוא שזה אחד הראשונים שחי בתקופת הרא\"ה. מפני שכשעושים השוואות עם פירושו של הרא\"ה למסכת ברכות, רואים שזה חכמים שנשאו ונתנו ביניהם. בדומה לכך יש את חידושי הרשב\"א למסכת מנחות. לא בטוח שזה הרשב\"א, זה מיוחס אליו, אבל בוודאי שזה ראשון. ושם יש כל מיני דברים בהלכות כתיבת סת\"ם. והמשנה ברורה מביא אותו, ובכל מקום שהוא מביא אותו הוא פוסק כמותו. גם אם יש מחלוקת האחרונים בנושא - הוא פוסק כמותו. כי כשיש ראשון מול האחרונים, הולכים אחרי הראשון. כא. החזון איש לא הסכים לכלל הזה לא הסכים עם זה. דעתו (קובץ אגרות ח\"ב סימן כג ובחזו\"א סימן לט סק\"ו) החזון איש הייתה שבדברים שנהגו – פשט המנהג, וגם כשרואים את דברי ראשונים עושים כמו המנהג. כך נקבע המנהג. המשנה ברורה, כאמור, בוודאי לא סובר כך. וכן כפי שאמרתי, אאמו\"ר בהקדמה שלו ל'פאר הדור' שהוצאתי לאור בזמנו, פעם ראשונה בשנת תשמ\"ד, גם סבר כהמשנה ברורה, ודעתו - כשהוצאתי את שו\"ת 'פאר הדור' [ .חד משמעית שיש לסבור כהרמב\"ם קיבלתי גם מכתב מהגרי\"ש אלישיב. הייתי יושב איתו על התשובות, ובכמה תשובות היינו מדברים על המקור של הרמב\"ם, ולמה הרמב\"ם כתב כך וכו'. .]היה לנו כמה שיחות מאוד מעניינות על תשובות הרמב\"ם כב. מגורים מעל בית כנסת יש דוגמא מאוד מפורסמת לנושא הזה, והיא לגור מעל בית כנסת. מרן (הובא במרדכי פ\"ק דשבת סימן מביא בשם המהר\"ם מרוטנבורג (סימן קנא) הבית יוסף – שהיה ראשון חשוב מאוד וכל גדולי אשכנז היו תלמידיו – שהסתפק רכח) אם מותר לגור מעל בית כנסת. ומרן הבית יוסף פוסק להלכה שאסור לגור מעל בית כנסת. ולכאורה למה בספק כזה מרן פסק להחמיר. כותב, שבילדותו היה גר בעיר קראקוב שבפולין, ומתו הבנים (שם סק\"ד)הט\"ז שלו, והוא תלה את זה בעוון שהיה גר מעל בית כנסת. הט\"ז היה לפני קרוב שנה, אבל בשנת תקכ\"ה, כשיצא שו\"ת 'פאר הדור' לראשונה, יש 400-ל , שבה כותב שמותר לגור מעל (שו\"ת פאר הדור סימן עד)שם תשובה של הרמב\"ם בית כנסת, חוץ מעל מקום ההיכל ששם אין להשתמש שימוש של גנאי, מביא את תשובת הרמב\"ם (מחזיק ברכה סימן קנא)כגון לישון שם. מרן החיד\"א וכותב, שספיקו של המהר\"ם אינו מוציא מדי ודאו של הרמב\"ם. ואילו מרן היה רואה שהרמב\"ם מתיר לגור מעל בית כנסת, מרן גם היה מתיר. ולכן החיד\"א פוסק שמותר לגור מעל בית כנסת. כג. כשחכם בן ציון ומרן זיע\"א התגוררו בשכנות בשנת תשמ\"ח בניתי את בית המדרש 'יחוה דעת'. בתחילה לקחתי שתי דירות שהייתה להם כניסה נפרדת ומעליהם בניין גדול. ומיד אחרי שפתחתי שמה את הכולל ובית כנסת, מישהו הלך והלשין לעירייה, ובאו העירייה והוציאו לי צו שאני חייב לסגור את המקום מיד. כדי להתגבר על זה, הגשתי בקשה שיתנו לי היתר לקיים שם בית כנסת. בשביל להגיש בקשה כזאת הם שואלים את כל השכנים, אז לקחתי את הטפסים והלכתי לשכנים וביקשתי מהם שיחתמו שמסכימים שיהיה שם בית כנסת. היה שם אחד, אברך ספרדי תלמיד חכם, שלא רצה לחתום, אמר לי אני מפחד, כתוב שלט\"ז מתו הבנים שלו בגלל זה. אז שאלתי אותו, יש איזה פוסק שאתה שומע בקולו? אמר לי בוודאי, אני תלמיד מובהק של הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל. אמרתי לו מצויין, בוא נלך לשאול את חכם בן ציון, ואני מקבל עליי מראש מה שחכם בן ציון יגיד. האמת שאני ידעתי כבר שהוא יגיד לו שמותר... כי אאמו\"ר היה גר ב'תל ארזה' - הבית הזה , ומתחת הבית היה מקלט שבו פתחו בית כנסת. 8 עוד קיים - רחוב אלקנה כלומר שאאמו\"ר גר מעל בית הכנסת. אמנם זה לא הוקם לשם בית כנסת וזה יותר קל, ומעל אאמו\"ר התגורר חכם בן ציון אבא שאול. ממילא אם חכם בן ציון בעצמו היה גר מעל בית כנסת, בוודאי שגם הוא יגיד לאותו קומות מעל יחוה דעת – שאין בעיה בכך. 2 אברך – שגם התגורר הלכנו לחכם בן ציון ואמרתי לו, הרב, השאלה היא לא לגור מעל בית כנסת ממש, אלא שתי קומות מעל בית כנסת, יש בית אחד שחוצץ, האם מותר או אסור? ואז הוא צחק, ואמר לי, \"מה אתה בטח יודע שאני בעצמי גרתי מעל אבא שלך וזה מותר, בהחלט מותר, וח\"ו מלמנוע תורה\". ואז הוא אמר לי, \"אבל תדע לך, שמאז שבאתי לגור שם בתשי\"ח, היתי מפחד פחד נורא לגור שמה, ולא בגלל בית הכנסת, אלא בגלל אבא שלך\"... והסביר, שלאאמו\"ר הייתה לו ספריה שלמה, והוא היה יושב ולומד בימים ובלילות, והחדר שינה של חכם בן ציון אבא שאול היה ממש מעל הספרייה של אבא. ואז הוא אמר לי, \"אתה יודע מה זה בית מדרש של אבא שלך?! בית מדרש של יחיד, של אבא שלך, פחדתי\"! וכשבשנת תשכ\"ט אבא שלך עזב את הדירה - נשמתי לרווחה. כך הוא סיפר לי. וזה היה מדובר בבית מדרש שזה עוד יותר מבית הכנסת. אבל כשזה לא נבנה לשם בית כנסת או לשם בית מדרש זהו סיבה יותר להקל. כד. עדיף לעמוד בכל קריאת התורה בחג השבועות נחזור לנושא שלנו, כאמור יש תשובת הרמב\"ם שאסור לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות. אך למעשה, כמה מחכמי הדור האחרון, נהגו אצלם בחוץ לארץ לעמוד, והם לא רצו לבטל את המנהג, הם השאירו את המנהג והם עמדו, ובהרבה קהילות עד היום הזה גם אצל הספרדים, עומדים. אצל האשכנזים יש מקומות שעומדים מתחילת הקריאה, ויש שעומדים בכל - אני בכלל הייתי מציע ככה לעשות, [ .'קריאת התורה שבכל שבת וכו לעמוד מההתחלה, כי כשיושבים – נרדמים, כולם עייפים, שיעמדו ויתנדנדו קצת כמו האשכנזים... למה לא?! העיקר שנישאר ערים בשעת עשרת .]הדברות אם כן במקום שנהגו לעמוד ורוצים להמשיך את המנהג שלהם שיעמדו. (ח\"ו סימן ח) ואפילו אם בא מישהו מבחוץ, יש תשובה בשו\"ת יחוה דעת אאמו\"ר כותב, שהוא חייב לעמוד כמו שהם עומדים. זה לא יפה לשבת. כתוב, לא יהיה יושב בין העומדים ולא יהיה (פרק ד הלכה ה)במסכת דרך ארץ עומד בין היושבים. לכן חשוב מאוד שאדם שמגיע למקום שנוהגים לעמוד - שיעמוד. כה. לתת את עליית עשרת הדברות לתלמיד חכם למעשה, הכי טוב הוא לתת את העלייה של עשרת הדברות לתלמיד חכם. יש שנוהגים שכשתלמיד חכם עולה לתורה – קמים, ולאחר סיום הברכה יושבים. כשאאמו\"ר היה עולה לתורה היו מקפידים להישאר עומדים במשך כל העלייה שלו. וזה המנהג הכי טוב. זה כבוד התורה. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. כו. לא לעשות מחלוקת אני תמיד מדבר, שגם כאשר יש מנהג שלא מוצא חן בעינינו, אנחנו צריכים לכבד את אלה שנוהגים כך. לעשות מחלוקת זה לא שווה, לעשות מחלוקת זה דאורייתא ומנהג זה מנהג. אכן יש כאן טענה אם זה נקרא שיש כאן גזירת חכמים או לא, אבל לעשות מחלוקת, בשום פנים ואופן לא. ואפשר ללמוד את זה ממה שאמרתי לכם בשם אאמו\"ר, שהוא בעצמו כותב, שאם יש מקום שעומדים לא רק שלא לצעוק ולעשות מחלוקת, אלא תעמוד בעצמך. למרות שלא כדאי, לפי מה שכתב בשם תשובת הרמב\"ם. בכל זאת אל תעשה מחלוקת וגם אל תראה שונה מכולם. וכאמור הכי טוב זה לעשות פשרה בדברים כאלו, לצאת ידי כל הדעות, או לעמוד כל קריאת התורה, ואז אין משום תרעומת המינים, או שלכל הפחות יתנו את העלייה הזאת לתלמיד חכם שיש בבית הכנסת, ואז כולם יקומו לכבודו, מכמה פסוקים לפני עשרת הדברות, וכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום. כז. מרן הגר\"מ מאזוז זיע\"א אנחנו כאן נותנים את השיעור לזכרו לעילוי נשמתו של מרן רבינו מאיר לפטירתו, אני עליתי גם לקברו. הוא היה 30 -מאזוז זצוק\"ל שהשבוע היה ה גאון וצדיק שאין כדוגמתו. ואנחנו ממשיכים להתפלל לעילוי נשמתו. אני רוצה לברך את כל הקהל הנמצא כאן, יהי רצון שתעלו מעלה מעלה במעלות התורה ויראת שמים, וכן להודות לרדיו 'קול ברמה' ולראשי הרדיו שיחי', שמזכים את הרבים בשיעור הזה שב\"ה אנחנו אומרים כאן דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ואני מברך את כל המאזינים שהקדוש ברוך הוא ימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה, זרע קודש של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, פרנסה טובה, בריאות טובה, אריכות ימים ושנים, שובע שמחות, וכל אשר יעשו יצליחו. אמן כן יהי רצון."},{"filename":"302.pdf","content":"רוב הפוסקים סברו| לשון 'דברי סופרים' ברמב\"ם| מקור מצוות עונג שבת| ההבדל בין עונג שבת לשמחת יום טובנושאי השיעור: אמירת לשם יחוד קודם עשיית מצוה | הרעיון במצות עונג שבת| אכילה בערב שבת ובערב פסח| שעונג שבת היא דאורייתא302 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים מיום א' כ' אייר תשפ\"ה 22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת נשא מצות עונג שבת מדאורייתא או מדרבנן א. בין עונג שבת לשמחת יום טוב בשיעורים הקודמים דיברתי בעניין מצוות שמחת יום טוב, ודיברתי גם כן אם יש מצווה לשמוח בשבת, וביארתי שהחיוב בשבת הוא 'עונג' ולא 'שמחה', אלא שבאופן טבעי כשאדם מתענג הוא בא לידי שמחה. לפי זה אמרנו גם כן, שאין חיוב לאכול בשר בשבת. כמובן זה רצוי, זה חשוב (פרק ל מהלכות שבת הלכה י)מאוד שהאדם יתענג בשבת, כתוב בפירוש ברמב\"ם לאכול בשר, אבל כפי שנראה מדבריהם, (סימן רנ סעיף ב)וגם בשלחן ערוך זה לא חיוב כמו ביום טוב, אלא רק שבשר זה מאכל שאנשים באים איתו לידי עונג. היום אני רוצה לברר את הנושא מהו עונג שבת. הדין של עונג שבת כתוב \"אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך ביום (נח, יג)בפירוש בספר ישעיה קדשי, וקראת לשבת עונג\". כידוע, שכל דבר שכתוב בנביא יש לו תוקף של 'דברי קבלה'. ביאור הדבר, שישנם דינים דאורייתא שכתובים בפירוש בתורה, לעומת זאת יש תקנות חכמים. אבל יש דבר באמצע, שזה לא כתוב בתורה, אבל זה יותר מתקנת חכמים, זה תקנת הנביאים. ישעיה הנביא אומר 'וקראת לשבת עונג' – דהיינו שזה דברי קבלה. ב. מצות עונג שבת עיקרה הוא מהתורה אבל זה בכלל לא פשוט, אני חושב שרובא דרובא מרבותינו הפוסקים סוברים שעונג שבת זה לא דברי קבלה, אלא זה דאורייתא, מצוות עשה מן התורה, וישעיה רק הסמיך את זה לפסוק. כותב וז\"ל: \"הנה (סימן רמב סק\"א)הנה המשנה ברורה בתחילת הלכות שבת עיקר מצות עונג שבת נתפרש לנו על ידי הנביאים, וכמו שנאמר 'וקראת לשבת עונג', ויש פוסקים שסבירא להו, דעיקרו הוא מן התורה, שהשבת 'וביום השביעי שבת שבתון (שמות לא, טו) הוא בכלל מקראי קודש שנאמר (פרשה יב פרק יד אות ד) מקרא קודש וגו'', ו'מקרא קודש' פרשו חז\"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה, ולענגו בעונג אכילה ושתייה\". ע\"כ. הביא שהפוסקים הללו הם הרמב\"ן על התורה בפרשת (אות א) ובשער הציון ובאמת שהרמב\"ן כותב, שמהפסוק 'מקרא קודש' שנאמר (ויקרא כג, ב).אמור על שבת אנחנו למדים מצות עונג שבת. ולכאורה הרמב\"ן הוא הראשון שנראה בפירוש שסבר שעונג שבת זו מצוות עשה מן תורה. אבל בשער דלדידהו (סימן תפז)ובבית יוסף (מצוה רצז) הציון ממשיך: \"ועיין בספר החינוך הוא מדברי סופרים\" – כלומר שעונג שבת הוא דרבנן. ג. עונג שבת זה הלכה למשה מסיני למעשה, לעניות דעתי נראה שמה שכותב המשנה ברורה זה לא מוכרח. משום שהנה המשנה ברורה הביא את ספר החינוך והבית יוסף, ששניהם כותבים שלומדים מהפסוק 'מקרא קודש' כמה דברים, אבל הם לא מזכירים עונג שבת. כלומר הם מביאים למעשה את כל דברי הרמב\"ן חוץ מעונג שבת. ומזה למד המשנה ברורה שסברו שעונג שבת הוא דרבנן. לעילוי נשמת אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il אבל באמת, יכול להיות שגם החינוך וגם הבית יוסף לא רוצים ללמוד את זה מהפסוק 'מקרא קודש' כמו הרמב\"ן, אבל אפשר שהם סוברים שעונג שבת זה הלכה למשה מסיני, וזה דאורייתא. אכן ישנה שיטה כזו שעונג שבת זה הלכה למשה מסיני, זו כנראה שיטת כתב וז\"ל: \"ארבעה דברים נאמרו (פרק ל הלכה א) הרמב\"ם, שבסוף הלכות שבת בשבת, שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה, זכור ושמור\" – כלומר 'זכור את יום השבת' שזו מצות קידוש, שהיא מצוות עשה מן התורה. בפרק כ\"ט הרמב\"ם עוסק בהלכות קידוש שזה מצווה דאורייתא, ורק היין בקידוש זה תקנת חכמים. ו'שמור' היינו לא לעשות מלאכה בשבת. שהרי כתוב בפירוש בתורה (שמות כ, י) 'לא תעשה כל מלאכה'. זה שניים מהתורה. מאידך יש שניים מדברי סופרים שנתפרשו על ידי הנביאים והם: \"כבוד ועונג, שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד\". ולכאורה זה מתאים מאוד למה שכתב המשנה ברורה, שהם מפורשים על ידי הנביאים וזה לא דאורייתא, אבל המשנה ברורה לא מציין אליו. ד. ברמב\"ם משמע שעונג שבת הוא דאורייתא אבל באמת שאי אפשר ללמוד ככה פשט ברמב\"ם, כשלומדים רמב\"ם צריך ללמוד ביסודיות. לא סתם לקרוא בשטחיות. הרמב\"ם עצמו בתחילת (שמות כ, דן על שבועת שוא, שהנשבע עובר על(פרק א הלכה ו) הלכות שבועות \"לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא\". והרמב\"ם נותן ארבע צורות של ז) שבועת שוא. למשל: אדם שנשבע על דבר שהוא יעשה, והוא לא יכול שעות, בן 72 ,לעשות אותו, כגון שנשבע שלא ישן שלושה ימים רצופים אדם בשר ודם לא יכול בלי לנמנם טיפה במשך שלושה ימים, וזו שבועת שוא, הוא חייב מלקות. הוא הוציא שם ה' לשוא. דוגמא נוספת: אדם נשבע שהוא יעוף כמו ציפור, והרי הוא לא יכול לעוף כמו ציפור, זו שבועת שוא. ישנם עוד כמה דוגמאות. אבל דוגמא אחת נוגעת לנושא שלנו: אדם למשל קם בבוקר עצבני, הרגיזו אותו, ונשבע שהיום הוא יצום, אחרי זה הרגיעו אותו, והוד מעלתו נשבע שהיום הוא יאכל. כלומר שהשבועה השנייה 'אין שבועה חלה על (נדרים יח.)היא הפוך מהשבועה הראשונה. ויש לנו כלל שבועה' – אם נשבע אינו יכול להישבע לאחר מכן להיפך. ממילא השבועה השניה היא שבועת שוא, וחייב מלקות עליה, ואילו השבועה הראשונה שנשבע לצום שרירה וקיימת. לפי זה יוצא, שכל אדם שנשבע לבטל מצווה מהתורה, הוא חייב מלקות והשבועה לא חלה. אם אדם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח או שלא יניח תפילין וכיו\"ב, הרי אנחנו כל יהודי מושבע ועומד מהר סיני, הקב\"ה ואכן (ד.). השביע אותנו שנקיים את כל המצוות. כך אומרת הגמרא בנזיר דעת הרמב\"ם וכמה ראשונים, וככה מוכח בגמרא שם, שאם אדם נשבע לבטל תקנת חכמים, השבועה כן חלה, כי על דרבנן לא נשבענו. (שם וע\"ע בהלכות לאור זאת, כאשר אדם נשבע לצום בשבת כותב הרמב\"ם שהשבועה לא חלה. ומשמע שלמד שהאכילה בשבת, נדרים פרק ג הלכה ט) מצות עונג שבת, היא מצוה מהתורה. הרמב\"ם שם כותב על כמה ימים כמו ראש חודש ושבת וכיו\"ב, והרמב\"ם מחלק, שבראש חודש האכילה בו היא מדרבנן, ולכן אם נשבע לצום בראש חודש הוא חייב לצום. אבל אם נשבע לצום בשבת – זו שבועת שוא, רואים ברמב\"ם שסבר שעונג שבת דאורייתא. ה. העונג והתענית הא בהא תליא את השאלה הזאת החתם סופר מביא שנשאל בה, בחידושים שלו וגם אולם באמת, בעל התניא הקדים אותו (שו\"ת או\"ח סימן קסח).בתשובות שלו וכתב לחלק בין התענית (שלחן ערוך הרב ריש סימן רמב).במעט, וגם הוא שאל כך בשבת שהיא דאורייתא, לבין אכילה בפועל - עונג שבת זה מדרבנן. (הלכות אולם בדברי רבותינו הראשונים נראה שלא מחלקים, בספר המנהיג כותבים בפירוש (סימן תקיג),וכן גם הריב\"ש בתשובה ראש השנה סימן א' ובנד\"מ עמוד שג) שאסור מן התורה לצום בשבת בגלל שהוא מבטל עונג שבת. ומשמע לכאורה במפורש שעונג שבת הוא דאורייתא, וגם שלכאורה אין לחלק ברמב\"ם בין האיסור לצום למצוה לאכול בשבת, ששניהם הוא מדאורייתא. הא בהא תליא. הנה למשל, אדם שחלם חלום רע - מותר לו לצום בשבת, זה עונג בשבילו. כמו כן רואים, שחולה שאינו מסוגל לאכול, כתוב בפסוק – הכוונה על חולה שאין לו תיאבון, יש (תהלים קז, יח) \"כל אוכל תתעב נפשם\" לו ייסורים מאכילה, אחד כזה בשבילו האכילה היא עונג?! לכן גם אדם נורמלי שרוצה לצום בשבת – אסור לו כי הוא מבטל את העונג. כך מבואר בראשונים. לפי זה יוצא שדעת הרמב\"ם היא שעונג שבת דאורייתא. ו. כשהרמב\"ם כותב 'דברי סופרים' לאור זאת כותב החתם סופר, שבאמת דעת הרמב\"ם היא שעונג שבת היא מצוה מהתורה, ומה שהרמב\"ם כתב שהיא מצוה מדברי סופרים, יש לדייק, שהרמב\"ם לא כתב 'תקנת חכמים' או 'מדרבנן', אלא כתב 'דברי סופרים', ולהרמב\"ם יש כלל, כל דבר, אפילו אם הוא דאורייתא, אם הוא לא כתוב בפירוש בתורה, והוא ידוע רק על ידי דרשת חז\"ל מפסוקים, שהוא מכנה אותו 'דברי סופרים'. הביאור של התורה בא על ידי חכמים. (ספר המצוות דוגמא לדבר: מצות קידושין. לקדש אישה זו מצוות עשה מהתורה דרשו גזירה שווה שמקדשים אשה בכסף. והרמב\"ם (קידושין ב.) וחז\"ל עשין ריג), כותב, שקידושי כסף זה מדברי סופרים. והרי בוודאי (פרק א מהלכות אישות הלכה ב) שאדם לא מתחתן רק מדרבנן, הוא מתחתן מהתורה, והיא אשת איש מהתורה, ולאחר מכן אם רוצה להתגרש הוא צריך גט גמור מהתורה. הרי אם מישהו יבוא ויעשה איתה איסור לאחר שנתקדשה בקידושי כסף – הוא יהיה חייב מיתה בחנק. והסיבה לכך היא, שבודאי גם הרמב\"ם מסכים שקידושי כסף זה מהתורה, והוא רק מכנה את הדין הזה 'דברי סופרים', כי חז\"ל למדו את זה בגזירה שווה. ממילא אותו הדבר יש לומר לגבי מצוות עונג שבת, שנתפרשה על ידי הנביאים. ז. כי פי ה' דיבר - יש [ מביא בשם ספר שו\"ת צמח צדק(סימן רמב אשל אברהם סק\"א) הפרי מגדים שנה, אבל יש 200 'צמח צדק' של האדמו\"ר מחב\"ד שהיה בערך לפני שנה והיה רבו של הש\"ך, מראשוני 400-'צמח צדק' אחר שהיה לפני כ שמה שכתוב בישעיה 'וקראת לשבת עונג' (סימן כח), ששם כתב ]האחרונים זה דאורייתא, והוא מוכיח את זה, שהרי הנביא ממשיך: \"לקדוש ה' מכובד וכיבדתו מעשות דרכך וכו', והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דיבר\" – ישעיה הנביא אומר, זה לא אני אומר 'וקראת לשבת עונג', זה גם לא תקנת נביאים, אלא 'פי ה' דיבר' - זה דאורייתא! ח. הראשונים נחלקו בדעת הרמב\"ם אם כן אם נתבונן כמה פוסקים סברו שעונג שבת הוא דאורייתא: הרמב\"ם, הרמב\"ן, ספר המנהיג, הריב\"ש. אכן ישנם ראשונים שסברו שאינו דאורייתא, אחד מהם הוא רבי דוד כוכבי, שהיה בזמנו של המאירי וחיבר היא, \"מצווה מדברי (ספר הבתים הלכות שבת שם) את ספר 'הבתים', והלשון שלו קבלה לענג את השבת\". דרכו של ספר הבתים היא ללכת תמיד אחרי הרמב\"ם. הוא מעתיק את לשון הרמב\"ם והוא מפרש את דבריו, מביא מחלוקות ושיטות בדבריו. הוא לא מתעלם אף פעם מהרמב\"ם. והנה כאן בנושא הזה, הוא כותב שמצווה מדברי קבלה לענג את השבת, ולא מוסיף כלום. משמע שבאמת סבר שזה רק דברי קבלה. כמו כן כתב הסמ\"ג (עשין ל) \"מצוות עשה מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג\". גם המאירי, הסמ\"ק (סימן רפא) כתבו כך. ט. איסור אכילה בערב שבת סמוך לשבת ששם שנינו במשנה, שבערב (ריש פרק עשירי בפסחים) כמו כן מצינו בפסקי הרי\"ד פסח שלוש שעות לפני הלילה אסור לאכול סעודה, כי אחר כך לא יוכל ,לאכול מצה בליל הסדר. הוא עלול לבטל מצוות עשה. לכן חכמים תיקנו שכדי שלאדם יהיה תיאבון לאכול מצה שכבר מערב פסח סמוך למנחה, שזה חצי שעה לפני זמן מנחה קטנה, אסור לאכול סעודה. והגמרא שם דנה בעקבות כך, מה יהיה הדין לגבי ערב שבת, והגמרא מסיקה שבערב - כמובן [ .שבת 'אוכל ושותה עד שתחשך' - אין איסור לאכול בערב שבת שהחכם עיניו בראשו, וצריך להיזהר. יש אנשים שבאים מאוחר ביום שישי, . ]ואוכלים פה ושם, ואחר כך אין להם תיאבון בליל שבת, וזה בעייתי מאוד והראשונים שואלים, למה חכמים גזרו רק על ערב פסח, למה לא גזרו גם על ערב שבת, שהרי אם יאכל בערב שבת הוא לא יוכל לקיים מצות עונג שבת. והרי\"ד מתרץ, שחכמים גזרו בערב פסח כי זה דאורייתא אבל עונג שבת דרבנן. משמע שסבר להדיא שעונג שבת הוא מדרבנן. י. ההבדל בין עונג שבת לאכילת מצה שואל את אותה קושיא, ויש גם ספר 'חידושי (ריש פרק ערבי פסחים)למעשה, הר\"ן רבנו דוד בונפיד' שזה ספר עצום מתלמידו של הרמב\"ן על מסכת פסחים, ושניהם שואלים את הקושיה הזאת והם אומרים תירוץ אחר: יש לנו חובה לאכול מצה בליל פסח, לאכול היינו לעשות פעולת אכילה. ללעוס ולבלוע. ואם הוא שבע – אינו יכול לאכול. לעומת זאת עונג שבת, צריך להיות מעונג. ואם הוא שבע, גם אם זה בגלל שאכל קודם השבת, למעשה עכשיו הוא מאושר ושמח, הוא יכול לשיר שירי שבת, הוא שבע, הרי שהוא כבר מתענג בשבת. כלומר שהאכילה בערב שבת איננה סותרת את מצות עונג שבת. וביאור ההבדל בין אכילת מצה ועונג שבת, שמצות אכילת מצוה צריך בה פעולה אקטיבית, לעומת זאת עונג שבת ניתן לקיים גם באופן פסיבי. הרי שהר\"ן ורבינו דוד בונפיד סוברים, שעונג שבת דאורייתא, ולכן הוצרכו לומר את החילוק הזה. יא. הפרשת תרומות ומעשרות בגמרא (עירובין ל: גיטין ל:) מבואר לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, שצריך שהפירות יהיו לפנינו. למשל, יש לך בבית כמות גדולה של ענבים, ויש לך ב\"ה עוד בתים ובבית השני יש לך עוד ענבים, הילדים שלך שמה לא יודעים לעשר, ואתה רוצה לעשר בביתך תרומות ומעשרות גם על הענבים שנמצאים בבית השני. שאסור לעשות כך. חז\"ל לומדים את זה מפסוק \"והרמות ממנו\" – מן המוקף. דהיינו שבשעת הרמת תרומות (במדבר יח, כו) ומעשרות הפירות צריכים להיות כולם באותו מקום. מספרת על רבי ינאי שהיה לו 'אריס' - שזה פועל (צג.) הגמרא במסכת יבמות שמעבד את השדות תמורת אחוזים. והנה הגיע יום שישי, ורבי ינאי רצה לאכול פירות טובים בשבת. האריס היה צריך להביא לו את הפירות, אבל כשראה שעוד מעט כבר יהיה שקיעה – לא הביא לו את הפירות. ורבי ינאי עישר את הפירות שהיו לו בבית וכיון גם על הפירות שהיו אצל האריס שעדיין לא היו ברשותו. כלומר שהוא עבר לכאורה על האיסור של להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ואומרת הגמרא, שרבי חייא אמר לו שפיר עבדת – טוב עשית. כי יש פסוק (דברים יד, כג) \"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים\" – זה עונג שבת ויום טוב. מבואר בגמרא, שאם עומדים בפני אדם שני דברים: מצד אחד שלא יהיו פירות, לא יהיה עונג שבת. ומצד שני עומד האיסור להפריש שלא מן המוקף, עונג שבת קודם. יב. מהי יראת שמים דרך אגב, תראו מה כתוב כאן, זה דבר כל כך מוסרי, מה זה יראת שמים?! כמובן זה להתפלל טוב, לעסוק בתורה, לקיים מצוות, אבל כאן כתוב שעונג שבת, לאכול ולשתות בשבת, זה יראת שמים! זה 'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך'! ועינינו הרואות, שאתה מביא אדם לא דתי לשלחן שבת, אם הוא בא בנפש חפצה, הוא רואה את העונג שבת - הוא מתקרב ליהדות! הנשמה שלו מתעוררת על ידי העונג שבת!.יג. תרומה שלא מן המוקף אכן לכאורה יש לדון, האם הדין של לתרום מן המוקף זה דין דרבנן, ואז אפשר לומר שגם עונג שבת דרבנן, שניהם דרבנן, ואחד דוחה את השני. שניהם באותה דרגה וזה יותר חשוב מזה. אבל אם נאמר שלתרום שלא מן המוקף זה מדאורייתא, הרי שחייבים לומר שגם עונג שבת דאורייתא, כי הדרבנן לא יכול לדחות דאורייתא. הרשב\"א נשאל על כך בתשובה (ח\"א סימן קכז). חכם אחד שלח לו מכתב, והביא את הגמרא הזאת ואמר, שהוא הבין בגמרא שלתרום שלא מן המוקף זה דרבנן, כי גם עונג שבת זה דרבנן. ואם נאמר שלתרום שלא מן המוקף זה דאורייתא, כיצד עונג שבת ידחה שלא מין המוקף? איך דרבנן ידחה דאורייתא? הרשב\"א ענה לו, שזה לא נכון, והאיסור לתרום שלא מן המוקף זה איסור דאורייתא, וגם עונג שבת כותב הרשב\"א בפירוש שזה דאורייתא. וחז\"ל לומדים מהפסוק 'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים' שהדאורייתא של עונג שבת דוחה את הדאורייתא שלא מן המוקף. כל הנושא הזה של תרומה שלא מן המוקף זו מחלוקת ראשונים במסכת רשימה שלמה ]הלכה ברורה סימן רמב[ גיטין שם. אני הבאתי בספר שלי של פוסקים, הרבה פוסקים, שסוברים שלתרום מן המוקף זה דאורייתא. ולכל הפוסקים הללו חייבים להסביר בדעתם, לפי מה שכותב הרשב\"א, שעונג שבת הוא דאורייתא. ולהסוברים שלתרום מן המוקף זה דרבנן אין לנו ראיה, ואולי אדרבא, יכול להיות שגם סוברים שעונג שבת דאורייתא. יד. תענית בערב שבת יתירה מזאת, כתוב במדרש תנחומא, שאם חל תענית אסתר בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, מפני שאם יתענו ביום שישי יצטרכו לצום עד שנכנסת השבת, ונמצא שמבטל מצות עשה מדאורייתא. שהרי נכנס לשבת כשהוא מעונה. כך כתוב שם במפורש. ובאמת ר\"י בעל התוספות (מובא במרדכי עירובין סימן תצד) היה סובר, שאפילו בעשרה בטבת שחל ביום שישי, צריך לאכול לפני השקיעה. אכן יש בזה לא פוסק כך, וכך כל עם ישראל (סימן תרפו סעיף ב) מחלוקת ראשונים, הרמ\"א נוהגים. ואם חל עשרה בטבת ביום שישי - צמים עד צאת הכוכבים. אבל צריכים להזדרז כל רגע שאפשר, לא עושים דרשות וכיו\"ב בליל שבת, אלא מתפללים מהר כדי לקדש בזמן. יש כאלו שמתפללים בפלג המנחה, - דרך אגב, [ .ואז הם ממתינים עד צאת הכוכבים ומיד מקדשים על היין מי שמתבונן בלשון שם יבחין שזה לא מדרש, אלא זה כנראה תשובת הגאונים שנכנסה לתוך המדרש. ויש לכך כמה ראיות שמדובר בתשובת . ]הגאונים. ואכמ\"ל טו. למעבד תפנוקי דשבתא הבן איש חי בשו\"ת רב פעלים (ח\"ג חאו\"ח סימן כב) דן בנושא הזה, והוא מביא קצת ראיות. ואז הוא מביא את התנא הקדוש רבינו יונתן בן עוזיאל, שגם סובר שעונג שבת דאורייתא. שהנה בפרשת כי תשא (שמות לא, טז) כתוב \"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם\", מתרגם: \"וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי דשבתא\" - כותב הבן איש חי, שרואים בפירוש שהתורה ציוותה לעשות בשבת 'תפנוקי דשבתא' – עונג שבת. ויכול להיות שמרן הבית יוסף והחינוך, או שסברו כמו הרמב\"ם שזו הלכה למשה מסיני, או שלומדים את זה כמו התנא רבנו יונתן בן עוזיאל. איך שלא יהיה, יוצא שעונג שבת לרוב הפוסקים זו מצוות עשה מן התורה. ודרך אגב, שכחתי לומר עוד, שהרשב\"א בתשובה הנ\"ל מביא את הרמב\"ם, והוא מסביר כך גם בדעת הרמב\"ם בפירוש, כמו החתם סופר, שסבר שמצות עונג שבת היא דאורייתא. אכן כאמור יש חולקים בדעת הרמב\"ם, וכותבים שאין ראיה מהלכות שבועות. אבל הרשב\"א בתשובה כותב בפירוש שזו גם כן דעת הרמב\"ם. אז ב\"ה יש לנו כל כך הרבה ראיות על גבי ראיות שעונג שבת דאורייתא. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' טז. הקב\"ה רוצה שנתענג בשבת ומבטיח על כך שכר בואו נחשוב על העניין הזה מבחינה רעיונית, הקב\"ה נתן לנו חוקים ומשפטים צדיקים (דברים ד, ח), תארו לכם בן אדם כמו יוסף מוקיר שבת, כל שבת הוא אוכל ושותה ומתענג, ב\"ה עם ישראל מצוינים במצווה הזאת הוא יעלה לבית דין של מעלה, נו, בודקים את 120 של עונג שבת. אחרי הרשימה, ישאלו אותו איזה מצוות עשית? והוא יאמר: ריבונו של עולם, אכלתי את הבשר הכי טוב! שתיתי את היין הכי טוב! עשיתי עונג שבת! מגיע לי שכר! וכי הוא צודק?! תגיד תודה שנתתי לך מצווה כל כך טובה, אכלת, שתית, נהנית... אתה עוד מבקש ממני שכר?! למה הדבר דומה? תינוק בן שנה לא רוצה לאכול. באה האמא שלו, מתחננת לפניו, באים כל האחים והאחיות רוקדים לפניו, שרים לפניו, ואז הוד מעלתו פותח את הפה, וסוף סוף מסכים לאכול... הוא מסיים לאכול, ואז האמא שלו באה ואומרת לו, איזה ילד חמוד אתה, איזה ילד טוב אתה, אכלת יפה קח קרמבו... מה הוא חושב הילד הזה?! אני ילד טוב! מגיע לי! עשיתי טובה לאמא שלי! אכלתי יפה... אבל באמת, הוא ילד טיפש, אתה עשית טובה לעצמך! וכי אתה תחיה בלי אוכל?! וכי עשית טובה לאמא שלך?! הנמשל הוא גם באופן כללי על המצוות, הם מזון רוחני לנשמה, קל וחומר מצוות כאלו שאנחנו גם כן נהנים מהם כמו עונג שבת, מה פתאום שנבקש שכר מהקב\"ה?! אבל זה לא כל כך מדויק, הנה התינוק הזה, ודאי שהוא צריך היה לאכול, אבל האמת שהוא עשה טובה גם לאמא שלו! מי יותר שמח? התינוק שהוא אכל או אמא שלו שסוף סוף הבן היקר שלה, שהיא אוהבת אותו, שסוף סוף אכל?! בוודאי שהאמא שמחה יותר ממנו. כך גם הקב\"ה, הוא אוהב אותנו, אנחנו ילדים של הקב\"ה, כשהקב\"ה רואה אותנו אוכלים ושותים ומתענגים, נכון שעשינו טובה לעצמנו, אבל יותר מזה עשינו טובה לקדוש ברוך הוא! קיימנו מצות עונג שבת, לכן מגיע לנו שכר! יז. קיום מצוות לשם שמים רבי חיים מולוז'ין הסביר לפי זה את הגמרא במסכת סוטה (יד.), שם מובא, למה משה רבנו התאווה להיכנס לארץ? וכי לאכול מפריה הוא צריך?! משה רבינו כל כך רצה להיכנס לארץ, וכמו שכתוב בפסוק (דברים א, לז) \"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם אתה לא תבוא שם\"! אומרים חז\"ל, שהקב\"ה אמר לו משה, אני יודע למה אתה רוצה להיכנס לארץ ישראל, אתה רוצה לקיים שביעית, תרומות, מעשרות, את המצוות התלויות בארץ, ויותר מזה, אתה מעוניין לקיים את המצוות הללו כדי לקבל שכר! אתה רוצה לקבל שכר, אז אני אתן לך שכר! ולכאורה נשאלת השאלה, הקב\"ה בוחן ליבות וכליות, אנחנו משתדלים לעשות מצווה לשם שמים, לפעמים זה קצת לשם שמים, לפעמים קצת הרבה... הנה אדם צם ביום כיפור, כמה מאיתנו חושבים שאנחנו צמים כדי לקבל שכר?! יש בזה מידה מסוימת של לשם שמים. אבל הנה, אנחנו רואים משהו קיצוני מאוד, הקב\"ה מעיד על משה רבנו שלא היתה לו שום כוונה לשם שמים! כל הכוונה שלו הייתה לקבל שכר! והקב\"ה בוחן ליבות וכליות מעיד על כך! היתכן?! לפי מה שאמרנו אפשר להסביר, שמשה רבנו רצה את השכר לשם שמים, זו דרגה מאוד קיצונית, אנחנו לא נגיע למדרגה כזו, זו מדרגה הכי גבוהה, שהוא רוצה לקבל שכר כי הוא יודע שאם יקבל שכר הקב\"ה ישמח, אז מתכוון לשם שמים. והדבר דומה לאותו תינוק, שהיה מתוחכם, הוא לא הסכים לאכול, אבל כשאמא שלו בקשה ממנו לאכול – הוא אכל כדי לשמח אותה! אין לו שום מחשבה אחרת! אבל אצל משה רבנו הייתה מדרגה גבוהה מאוד. פה אנו רואים מה זה 'חוקים ומשפטים צדיקים' - כמה הקב\"ה אוהב אותנו, מבקש מאיתנו להתענג, והוא שמח ונותן לנו על זה שכר. זה נקרא לשם שמים. יח. אמירת לשם יחוד קודם עשיית מצוה בעז\"ה נשתדל כל הזמן לקיים את המצוות לשם שמים. לעשות נחת רוח ליוצרינו. רבנו האר\"י תיקן לומר 'לשם יחוד' לפני כל מצוה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אומר הרבה פעמים לשם יחוד, אולי לפני מנחה וערבית, וכן לפני הנחת תפילין כי יש שם את כל הכוונות של התפילין וזה חשוב. אבל לפני אכילת מצה אני זוכר שהוא היה אומר 'ויהי נועם', וכן לפני פרשת זכור, וכך בעוד מצוות. אבל לשם יחוד לא. ובאמת שאצל האשכנזים כשהתחילה תנועת החסידות, הם התחילו להגיד 'לשם יחוד' ואז היו רבנים מהמתנגדים לחסידות שאמרו, מה ההמצאה הזאת?! והם טענו, אם אתה רוצה שיהיה כוונה לקיים מצווה, הרי אומרים בברכת המצוות 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו' - אין לך כוונה גדולה מזו! כולם רואים שאתה אומר את הברכות אז המחשבה שלך ניכרת מתוך הדיבור שלך, ולמה להגיד לשם יחוד?! יט. לקחתי פושעים ועשיתי מהם חסידים... (קמא חיו\"ד סימן צג).מי שהיה לוחם נגד אמירת 'לשם יחוד' היה הנודע ביהודה בתקופה הזו היו מצד אחד חסידים שהיו צדיקים, יראים ושלמים, אבל מצד שני התחילו להיות גם כן קצת אנשים שהיו רפורמים, וכל דבר חדש היה נראה לנודע ביהודה כדבר שלילי. והוא כתב תשובה שלמה נגד זה, ובה תקף את החסידים. ובסיומה הוא ציטט את הפסוק (הושע יד, י) \"כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם\" – ושינה את לשון הכתוב וכתב \"וחסידים יכשלו בם...\" כשהדבר נודע לחסידים, הספר כבר ירד לדפוס, והם הלכו למדפיס ושיחדו אותו שישנה את המילים בספר, וכך במקום 'וחסידים ילכו בם' הוא 'תיקן' וכתב 'ופושעים יכשלו בם'... כמו שכתוב בפסוק. כשהספר יצא לאור הנודע ביהודה ראה את זה וצחק, ואמר, תראו את ההבדל, אני לקחתי פושעים ועשיתי מהם חסידים, והם לקחו חסידים ועשו מהם פושעים... כ. לשם יחוד קודם ספירת העומר האמת שאם נתייחס לגופו של עניין, ה'לשם יחוד' זו אינה המצאה של החסידים, מי שקבע לומר את זה הוא רבינו האר\"י, ואנחנו הספרדים נהגנו בזה עוד הרבה לפני שבאה החסידות לעולם. וכל מי שאומר תמיד 'לשם יחוד' על המצוות תבוא עליו הברכה. זה חשוב מאוד. יש מצוות שזה ממש חשוב כמו תפילין וכיו\"ב. וכן יש מצוות שכדאי להגיד 'לשם יחוד' כי זה מעורר את הכוונה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לומר 'לשם יחוד' בספירת העומר, רק שהיה נזהר שלא לומר כפי הנוסח שהיה נהוג \"מצוות עשה מן התורה של ספירת העומר\", וכדי להדגיש שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן גם לא היה מזכיר את הפסוקים. וככה אני נוהג אחריו, ואני חושב שכך ראוי באמת לנהוג. בכל אופן ב'לשם יחוד' אנחנו אומרים 'לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו' - אנחנו מתכוונים לשם שמים, ויהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמים, ונשמע ונתבשר בשורות טובות אמן כן יהי רצון."},{"filename":"303.pdf","content":"שמירה על| איסור אופניים וקורקינט בשבת| הפעלת מכונת כביסה בערב שבת כשתסיים את פעולתה בשבתנושאי השיעור: הנחת חמין | הנחת תבשיל על גבי אש גלויה בשבת| רוב ומיעוט בדברי רבותינו הראשונים| איסור שהיה בשבת| צביון השבת מים שהורתחו כבר להניחם על גבי אש גלויה | לא מבושל או מבושל קצת לצורך שבת בבוקר על גבי אש גלויה303 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת נשא תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת בהעלותך עשיית מלאכה שמתחילה בערב שבת ונמשכת מעצמה לתוך השבת (איסור שהייה) השיעור היום לעילוי נשמת מר חמי יוסף בן אסתר ע\"ה, רוח ה' תניחנו בגן עדן. א. מלאכה ביום שישי שנגמרת בשבת היום אדבר בענייני 'שהייה', ואקדים הקדמה קצרה. יש כלל בהלכות שבת שחכמים לא אסרו לעשות מלאכה ביום שישי כשהמלאכה מסתיימת בשבת. למשל, אדם שמפעיל כלי חשמלי או מבעיר אש, והמלאכה הזאת נמשכת בשבת, ויש לו ממנה תועלת, זה לא אוסר ליהנות מהמלאכה, וגם עצם הפעולה אינה אסורה בכלל. ומלבד בדברים מסוימים, בדרך כלל זה מותר, למשל: לפתוח ממטרות בערב שבת שישקו את הגינה או את העצים במהלך השבת. וכן להפעיל מכונת כביסה או מדיח כלים ביום שישי, והם ממשיכים בפעולתם בשבת, וכן הלאה. כל דבר שאנחנו עושים מלאכה בערב שבת, אבל בשבת עצמה אנחנו שובתים לגמרי – התורה לא אסרה. ב. הפעלת מכונת כביסה סמוך לשבת שתסיים את פעולתה בשבת (שבת יז:-יט.)אכן יש מחלוקת לגבי דברים שמשמיעים קול. זו מחלוקת בגמרא פוסק, שאפילו דברים (סימן רנב סעיף ה) ומחלוקת גם להלכה. מרן השלחן ערוך שמשמיעים קול, אם עושה את הפעולה בערב שבת, מותר. לעומת זאת, הרמ\"א פוסק להחמיר בדברים שמשמיעים קול, וכך מנהג האשכנזים. לכן, אם למשל בחור ישיבה מגיע הביתה לשבת חופשית, ביום שישי סמוך לשבת, ואחרי שבת הוא רוצה מיד לחזור לישיבה, וכן חייל שבא הביתה ורוצה מיד אחרי שבת לחזור, ורוצים להכניס את הבגדים למכונת כביסה או למייבש כביסה, שיפעלו בשבת ויפסיקו לבד בשבת, הדין בזה תלוי: מכונת כביסה היא בדרך כלל משמיעה קול – אולי במשך השנים ימציאו מכונות שלא משמיעות קול, אבל כל עוד המכונה משמיעה קול - למנהג האשכנזים זה אסור. אבל למנהג הספרדים, מותר. ומיד בצאת השבת יכול לקחת את הבגדים וללובשם ללא כל חשש.ג. הפעלת מדיח כלים סמוך לשבת הוא הדין גם לגבי מדיח כלים, היום עדיין מדיחי הכלים משמיעים קול , עוד מעט, אולי ימציאו מדיח כלים ]... - כך לפי מה שאני יודע בבית שלי[ אטום שלא משמיע שום קול, ואז יהיה מותר גם לאשכנזים. אבל כל עוד זה משמיע קול, זה באמת אסור לאשכנזים, אבל לספרדים מותר. ד. שימוש במזגן בשבת שנה היו כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים שפסקו שיש בעיה 20-30 לפני להשתמש במזגן בשבת. מפני שהמזגן משמיע קול, ואפילו שמפעיל אותו מערב שבת - לכאורה יש צד לאסור. היום לא מייצרים יותר מזגנים שמשמיעים קול, המזגנים הם שקטים מאוד, ולכן גם האשכנזים מקלים בזה אפילו על ידי שעון שבת, בפרט שהיום החום הולך ומתגבר וזה קשה מאוד. ה. הפעלת מערכת שמע מערב שבת שתשמיע מוזיקה בשבת אבל ישנם דברים שחכמים אסרו לעשות אותם ביום שישי והם נמשכים לשבת. ואני רוצה להדגיש: ישנם דברים שלא היו שייכים בזמן חכמים, והיום כל בר דעת יבין שצריך לאסור אותם. למשל, האם יהיה מותר להפעיל מערב שבת מכשיר חשמלי שישמיע שירים חסידיים בשבת?! והנה בשלחן שבת יש לו מוזיקה יפה! הרי ודאי וודאי שזה אסור! שהרי כל הרעיון באיסור של משמיע קול הוא בגלל זלזול בכבוד שבת. וגם למנהג הספרדים שמקילים במשמיע קול, השמעת שירים בשבת הרי זה בוודאי נראה כזלזול בכבוד שבת. זה מסור בידי חכמי ישראל לאורך כל הדורות לאסור את זה. ועינינו הרואות שב\"ה, אף אחד לא מעלה על דעתו להקל בדברים הללו. העלון לע\"נ חותן המלך, חמיו של מרן הראש\"ל שליט\"א רבי יוסף בן אסתר ע\"ה ת.נ.צ.ב.ה.א. /http://ydaat.co.il ו. נסיעה ברכבת בשבת באופן כללי, כל דבר של זלזול בכבוד שבת, שזה נקרא 'עובדין דחול' בלשון חז\"ל, צריך להפעיל הרבה שיקול דעת. מצד אחד, אנחנו לא מוסמכים לגזור , שלאחר חתימת התלמוד (שבת פ\"ב סימן טו)גזירות מדעתנו, כך כותב הרא\"ש אנחנו לא מוסמכים לגזור גזירות מדעתנו. מצד שני, ישנם דברים שבשיקול הדעת מבינים שלמרות שאנחנו לא חז\"ל שיכולים לגזור, אבל אחריתם מי ישורנו - אנחנו צריכים להיזהר שאנשים יבואו לזלזל בזה, ובסופו של דבר יגיעו לחילולי שבת ממש. אני תמיד נותן את הדוגמה של הרכבת: בזמנו של החתם סופר, התחילה לנסוע במדינות אירופה רכבת. בהתחלה היא הייתה רק מעיר לעיר, ואז הייתה שאלה של תחומין, וגדולי ישראל ובראשם החתם סופר קבעו שיש בזה איסור תחומין. וזה ברור מאוד שזה לא נקרא 'תחומין למעלה לאחר מכן התחילה להיות רכבת שנוסעת בתוך הערים, (עירובין מג.).מעשרה' ואז עוד לא היה חשמל, הרכבת עבדה על קיטור של מים, והרכבות היו 100 גדולות ומגושמות. וכשהרכבת נוסעת, וייכנס בה אדם אחד או אפילו אנשים – זה לא משנה בכהוא זה בפעולת הרכבת. ואנשים שאלו את גדולי ישראל: אם יהודי ייסע עם גוי ברכבת, הגוי משלם את הכסף, או אפילו היהודי הזה הוא מיוחס, ונותנים לו להיכנס לרכבת בלי לשלם, האם יהיה מותר לנסוע בה בשבת? בארצות המזרח היו כמה רבנים שהתירו בזמנו, אבל באירופה, החתם סופר קבע שזה הרס של השבת, זלזול בכבוד שבת, והוא אסר את זה בהחלט. ודברי החתם סופר התקבלו על ידי כל גדולי ישראל שהיו באירופה. וב\"ה זמן קצר לאחר מכן גם אלו שהתירו בארצות המזרח - לא התקבל הפסק שלהם. ובכל תפוצות ישראל, כל יהודי ירא שמים יודע שאסור לנסוע ברכבת בשבת. ז. אסור לנסוע ברכבת גם לצורך מצוה פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בסאו פאולו – ברזיל, והיה שמה יהודי אחד נכבד מאוד, תומך תורה ואוהב תלמידי חכמים, שהיה גר רחוק מאוד מהקהילה. הקהילה בסאו פאולו מתגוררים בבניינים גדולים, רבי קומות, ויש להם שמה דירות מאוד מאוד יפות. אבל האיש הזה הוא לא רצה דירה, הוא רצה וילה, וילה מפוארת עם בריכה ועם כל התענוגות שיש, ואת זה אין באזור שמה, ולכן הלך לגור רחוק מאוד. והוא פנה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאל אותו: \"כבוד הרב, אני גר רחוק, אני צריך להתפלל בשבת בבית הכנסת, לשמוע קריאת התורה, האם מותר לי לנסוע ברכבת לבית הכנסת כשהגוי מלווה אותי והגוי משלם עליי?\" והוסיף ואמר לאאמו\"ר: \"הרב, גם באמת אני כל כך מפורסם וכולם מכירים אותי, אני לא צריך לשלם! אם אני אבוא ברכבת - אף אחד לא יגיד לי מילה! אני לא עושה שום פעולה, ויש גם רצף של בתים מהבית עד בית הכנסת, האם זה מותר?\" ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לו: \"חס ושלום, אסור בשום פנים ואופן!\" היהודי הזה לא ויתר ואמר לאאמו\"ר: \"אבל זה לצורך מצווה! ואני לא עושה שום דבר בעצמי, אפילו לא דרבנן, אני רק יושב ברכבת, אם לא, מה יהיה עם קריאת התורה?!\" ואאמו\"ר אמר לו: \"כן, אני מצטער מאוד, אני מבין שזה לצורך מצווה, אבל זה אסור בהחלט! תלך, תשכור לך דירה באזור היהודים, ותבוא לגור שם בשבתות! ב\"ה יש לך כסף, תשכור דירה!\" אאמו\"ר לא הסכים בשום אופן להתיר לו. ואאמו\"ר הוסיף לו: \"אתה מבין את המשמעות שאם אתה תתחיל לעשות כך, זה יחריב את כל השבת!\" כלומר אלו דברים שההיגיון אומר שצריך לאסור בהם, למרות שבאופן רגיל, על פי ההלכה – לכאורה אין סיבה לאסור. שהרי אם בשבת לא עשה כלום וזה בא מאליו – כמו הדוגמה שנתתי על מוזיקה – מזה אנחנו יכולים להבין שזה אסור. ח. נסיעה באופניים בשבת אותו דבר לגבי אופניים בשבת. שיש כל מיני סיבות של הפוסקים שאסרו לנסוע באופניים בשבת. יש כאלה שאמרו שמא יצא מחוץ לתחום – וזה באמת נשמע גזירה מדעתם... ויש אומרים, שאופניים דרכם להתקלקל, וגם הטעם הזה לא מספיק, שהרי כיום אופניים אין דרכם להתקלקל. הטעם המרכזי של גדולי ישראל שאסרו את האופניים היה, בגלל שזה \"עובדין דחול\". זה לא כבוד שבת שיהודים נוסעים באופניים. אכן אם זה אופניים צעצוע שילדים משחקים בתוך החצר וכיו\"ב, זה משהו אחר. צעצועים הם לא מוקצה לילדים ומותר להם לשחק בהם בשבת. אבל אופניים של גדולים זה זלזול בכבוד שבת. אכן יש פוסק אחד גדול מאוד והיה (שו\"ת רב פעלים ח\"א סימן כה ובהשמטות שבראש הספר ח\"א).שהתיר, זה הבן איש חי ויכוח גדול בין פוסקי הדור האחרון: האם הבן איש חי חזר בו מההיתר הביא את (ח\"ט חאו\"ח סימן קח אות קפט)על האופניים, או לא. ובשו\"ת יביע אומר המקורות בנושא, וההחלטה שלו היא חד משמעית שהבן איש חי לא חזר בו. אבל בכל זאת מסיק להלכה לא כדברי הבן איש חי, מפני שזה זלזול בכבוד שבת! ואפילו אם יהודי אומר, \"אני רוצה לנסוע באופניים לבית הכנסת\" - גם כן אסר. היה מקום בחו\"ל שעשו עירוב, והיו שם רבנים מודרניים שהתירו להם אופניים \"העיקר שתבואו לבית הכנסת...\" ושאלו אותי על כך, ואמרתי להם שזה אסור. ואז הם אמרו: \"אבל הבן איש חי מתיר!\" אמרתי לשואל: \"בסדר, אתה רוצה ללכת תמיד כמו הבן איש חי?! אין בעיה, אבל תגיד לי, אתה נוסע לפעמים עם אשתך כשהיא יושבת לידך במכונית בזמנים מסוימים?!... הרי לפי הבן איש חי ישנם זמנים שזה אסור! אסור אפילו ללכת איתה לטיול בזמנים אלו! בוא תלך אחרי הבן איש חי בכל הדברים! אומרים: \"קולי בית שמאי וקולי בית הלל - רשע!\" (תוספתא עדויות פ\"ב ה\"ג)חז\"ל אתה לא יכול לתפוס את החבל משני הראשים, פתאום מצאת לך את הבן איש חי שהוא יחיד שמתיר, וכל גדולי הפוסקים שהיו גם בדור שלו וגם לאחר מכן אסרו?! ט. נסיעה בקורקינט בשבת , ויש איזה רב אחד שאמר (באנגלית אומרים 'סקוטר')היום יש דבר חדש – קורקינט שיש חילוק, אופניים אסור אבל קורקינט מותר, ואם נתחיל לחלק חילוקים כאלו – אנה אנחנו באים?! ובוודאי שזה גם כן זלזול בכבוד שבת. כיום שזה נהיה כבר כמעט הכל חשמלי, ואפשר שיבואו אנשים ויגידו, שאין פה יצירת זרם, וזה רק דרבנן... וככה לאט לאט, בהתחלה יתחילו עם הרגיל, אחר כך יעברו לחשמלי. ותאמינו לי, אין לי שום ספק, שאם דבריו של החתם סופר על הרכבת לא היו נשמעים, היום היינו רואים הרבה יהודים שנוסעים במכוניות בשבת והגוי נוהג! והיו אומרים, מה ההבדל בין רכבת לרכב שהגוי מסיע?!... וזה גם דרבנן, וזה שבות במקום מצווה כי הוא הולך לבית הכנסת... אם אדם מחפש היתרים, אין לדבר סוף. אנחנו צריכים לחשוב על התוצאה, והיא: שככה תימחק השבת! אני מכיר קהילה אחת בארצות הברית של אנשים שומרי מצוות, שהיו להם רבנים שהתירו את האופניים בשבת. ובשבת אחרי צהריים, מי שמסתובב ורואה מה קורה שמה ברחובות – זה לא שבת! אי אפשר להגדיר את זה (ירושלמי שבת פרק שבת! איום ונורא! לכן בדברים הללו יש לנו אחריות. חז\"ל אומרים: \"לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא שיהיו טו הלכה ג) עוסקים בהם בתורה\" – עלינו לשמור על קדושת השבת, על הצביון של השבת – זה חשוב מאוד! י.איסור אמירה לגוי בשבת ובערב שבת ובכן כאמור, יש אמנם דברים מסוימים שחכמים התירו, כגון לפתוח ממטרות ביום שישי כשזה פועל בשבת. או למשל, להפעיל מכונת כביסה, מדיח כלים, מיזוג אוויר וכיו\"ב. הדברים שאסרו חכמים, למרות שלכאורה לא עושים בהם שום פעולה בשבת, הם בעיקר שני דברים, וחכמים אסרו אותם באופן מאוד ברור: האחד, אמירה לגוי. שהנה כל הדברים שאמרנו כאן זה סוגיות שלמות במסכת שבת בנושא של שביתת כלים, והלכה היא שאדם לא מצווה על שביתת כליו, רק על שביתת בהמתו. אבל אמירה לגוי, שעובר (טו. ד\"ה כיון) שאם אומר לו בשבת, כותב רש\"י במסכת עבודה זרה גם על איסור 'ודבר דבר'. ואם אומר לו ביום שישי שיעשה בשבת, אף על פי כן, חכמים אסרו. למרות שבשבת לא אמר כלום. יתירה מזאת, אפילו אם לא אמר לגוי כלום, רק הגוי מבין מדעתו שצריך לעשות ליהודי, הוא עושה את זה עבורו – אסור. (רש\"י עמ\"ס ששבת קכא: ד\"ה כבה)הסיבה לכך שאסור לומר לגוי, היא שיש אומרים (שלחן ערוך הרב שזה משום שהגוי נראה כשלוח של הישראל. וגם בעל התניא נוקט, \"שלא (פרק ו מהלכות שבת הלכה א) הלך בדרך הזאת. אבל הרמב\"םסימן רמג) תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם\". יא.שמא יחתה בגחלים הדבר הנוסף שאסור אפילו כשלא עושה שום פעולה בשבת, זו 'שהייה' – משמעות הדבר, לקחת להניח תבשיל על האש ביום שישי סמוך לכניסת השבת, והתבשיל מתבשל בשבת. יש בזה המון פרטי דינים, וחשוב לדעת: לפעמים יש איסור דרבנן, אך לפעמים יש בשהיה אפילו חשש איסור דאורייתא. אבל באופן רגיל, שהיה זה איסור דרבנן. וטעמו, שחכמים חששו שמא יחתה בגחלים. בזמנם היו מבשלים על גבי כירה. יש פרק שלם במסכת שבת – פרק כירה – שעוסק בנושאים הללו. הכירה זה כלי שבתחתיתו היו מניחים גחלים, ועליהם מניחים את הקדירה של התבשיל. והנה, כירה שיש בתוכה גחלים בוערות, חששו חכמים שמא יראה שהגחלים מתחילות לכבות, ויבוא לחתות בגחלים. יב. להניח תבשיל שאינו מבושל בכניסת שבת והנה, יש דברים שלכל הדעות זה אסור. למשל, אדם שהתחיל לבשל , הוא עדיין 20%-תבשיל ביום שישי, למשל חמין, התבשיל מבושל קצת, כ לא ראוי לאכילה מדוחק, אי אפשר לאכול אותו עדיין, אם הוא מניח את זה נניח שעה לפני שבת על האש, והרי כשנכנסת השבת השעועית שבחמין עדיין יבשה מאוד – מישהו יאכל אותה?! הוא ישבור את השיניים! זה לא ראוי לאכילה, אבל זה התחיל קצת להתבשל. וזה לכל הדעות אסור, אין בזה מחלוקת. מפני שיש חשש שירצה למהר את הבישול כדי שיספיק לו לאכול בסעודת הלילה. ולכן אסור לכל הדעות שמא יחתה בגחלים. לעומת זאת, יש מקרים שמותר לכל הדעות. אם אדם הרתיח מים ביום שישי ורוצה להניחם על גבי אש גלויה או גחלים בוערות, שכאן אין חשש שמא יחתה בגחלים, המים הללו כבר רותחים, הם מתאדים. מה הוא ירוויח אם יחתה בגחלים?! הוא יפסיד, המים יתאדו ויגמרו לו מהר יותר. בהגדרה זה נקרא 'מצטמק ורע לו'. וזו הדוגמה הטובה ביותר לזה.(שבת לז:) של חז\"ל דנה עליה, והפוסקים דנים עליה הרבה (שם)דוגמה נוספת שהגמרא מאוד: אם אדם יניח ממש בכניסת השבת מאכל חי לגמרי, שלוקח לו זמן להתבשל. למשל חתיכת בשר, שצריך זמן שיתבשל. ובכניסת שבת הבשר היה חי לגמרי. כאן אין חשש שמא יחתה בגחלים, כי מה זה יעזור לו?! זה חי לגמרי, זה לוקח זמן עד שיתבשל. עצם ההנחה של דבר כזה חי בכניסת השבת, זה מראה שזה לא מיועד לעכשיו, והוא מסיח דעתו ממנו. יג. ראוי לאכילה מדוחק המחלוקת היא כמעט בכל תבשיל שקיים, שהוא כבר ראוי לאכילה מדוחק. הוא התבשל במקצת אבל הוא כבר ראוי לאכילה מדוחק. או כשהוא מבושל לגמרי והתוספת בישול משביחה אותו. ונבאר את הדברים: \"ראוי זה נקרא \"מאכל בן דרוסאי\" – אני לא (שבת כ.)לאכילה מדוחק\" – בגמרא יודע למה הוא זכה, בן דרוסאי, לזכות הזו... הרי הוא היה שודד שכל הזמן היו רודפים אחריו, והוא היה בורח, ולא היה לו זמן לבשל בישול מלא, וכל דבר שהיה אוכל היה אוכלו מדוחק. הוא לא היה ממתין שהמאכל יתבשל לגמרי. אם כן בדבר שנאכל מדוחק יש מחלוקת: האם אנחנו צריכים לחשוש? שמצד אחד המאכל ראוי לאכילה, ולמה שיחתה בגחלים? הרי אם הוא רוצה למהר, שיקח ויאכל. מצד שני, אולי הוא רוצה שהמאכל הזה יתבשל ובברייתא, בין תנא בשם חנניה (שבת לו:) יותר. וכאן יש מחלוקת במשנה שמתיר, לבין חכמים שאוסרים. יד. אוכל מבושל לעניין בישולי גויים כמו כן יש מחלוקת האם 'נאכל מדוחק' זה חצי בישול וכדעת הרמב\"ם (שבת כ. ד\"ה גמרא). או שזה שליש בישול וכדעת רש\"י (פרק ט מהלכות שבת הלכה ה), בהלכות בישולי גויים, דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שאין בו משום (שלחן ערוך יו\"ד סימן קיג סעיף ח).בישולי גויים, אנחנו נוקטים להקל: שליש בישול אבל לגבי שהייה בהלכות שבת החמורות, אנחנו מחמירים בחצי בישול, כך כותבים הרבה מהפוסקים האחרונים. לא ארחיב בנושא הזה, כי זה דבר לא מצוי כל כך. אנחנו לא יודעים מה נקרא חצי ומה נקרא שליש. הנה בשר לוקח לו שעה להתבשל, אז האם נגיד דקות זה שליש בישול?! אחרי חצי שעה זה חצי בישול?! הרי 20 שאחרי ברוב המקרים, רוב הזמן יעבור עד שהוא ראוי לאכילה מדוחק, ולפעמים לוקח דקות בין זה לזה עד שהוא ראוי לאכילה לגמרי. במיוחד בצלי, שזה מאוד מצוי שתוך דקות זה משתנה מ'מדיום' ל'וול דאן'... ממילא קשה לקבוע. היום הנושא של אכילה מדוחק השתנה לגמרי, אנשים אוכלים הכל, ויש כאלה שמעדיפים שיהיה ראוי לאכילה מדוחק ולא יהיה ראוי לגמרי. איך שלא יהיה, זה לא תלוי בבני אדם, זה תלוי בחפצא, האם זה מבושל לגמרי או לא. טו.מצטמק ויפה לו כאן יש לדון, האם מותר להניח תבשיל כזה, שעדיין לא מבושל לגמרי, על גבי אש גלויה? צריך להדגיש כל הזמן: מדובר באש גלויה! במכשירים חשמליים, יש מכשירים שהם נחשבים כאש מכוסה, גרופה וקטומה, למעשה כיום משתמשים בשלושה כלים חשמליים מרכזיים: תנורים, סיר בישול חשמלי, ופלטה חשמלית. – נבאר זאת אולי בשיעור הבא – היום נדבר על הנושא של אש גלויה ממש. שאם זה מבושל בישול חלקי, זה ראוי לאכילה מדוחק, חנניה מתיר וחכמים אוסרים. אולם אם התבשיל מבושל לגמרי – כל אחד יכול לאכול את זה – אבל תוספת בישול משביחה אותו. למשל, חמין, ככל שתניח אותו יותר זמן, זה משביח אותו. ויש הרבה מאכלים כך, למשל בשר או ירקות, שתוספת בישול משביחה אותם. זה מה שנקרא 'מצטמק ויפה לו'. וזה יש דבר והיפוכו: מים רותחים, זה 'מצטמק ורע לו', הוא מפסיד אותם, זה מתאדה ונעלם. יש גם תבשילים שתוספת בישול מקלקלת אותם, שהם בגדר 'מצטמק ורע לו'. אבל סוגי התבשילים שתוספת הבישול טובה להם, אז אפילו שזה כבר מבושל לגמרי, לדעת חכמים יש חשש שמא יחתה בגחלים. כי אולי הוא ירצה לחתות בגחלים, כדי להוסיף לו בישול. למרות שהוא כבר מבושל וראוי לאכילה, הוא מעדיף אותו יותר משובח. וחכמים אוסרים, אך חנניה מתיר. טז. רוב ומיעוט בדעות הראשונים לסיכום: המחלוקת של חנניה ושל חכמים היא בשני סוגי מאכלים: בתבשיל הראוי לאכילה מדוחק, שבזה חכמים חוששים שמא הוא ירצה שזה יהיה ראוי לאכילה לגמרי, ולא רק מדוחק. וכן נחלקו בתבשיל מבושל לגמרי המשתבח על ידי תוספת בישול. שלדעת חכמים יש חשש שמא יחתה בגחלים כדי שישתבח יותר.גם בראשונים יש בנושא הזה מחלוקת. צריך לדעת כלל מאוד חשוב: כשאנחנו רואים בדברי הראשונים מחלוקת, ויש רוב לצד אחד ומיעוט לצד שני, אי אפשר לומר שהולכים אחר הרוב, מכמה סיבות: א. רוב ומיעוט זה כשיושבים ביחד חכמי ישראל ודנים, אלו שומעים את הטענות של אלו, ואלו שומעים את הטענות של אלו, ואז מחליטים ברוב דעות, 'אחרי רבים להטות', אבל כשכל אחד יושב במקום אחר, וכל אחד כותב את דעתו, לא ניתן לקבוע רוב ומיעוט. הסיבה השניה והיא יתירה על כל האמור, כפי שכבר אמרתי, יש בעיה יותר גדולה כשזה בספרים שיצאו רק בדור שלנו, שחלק יצאו אך חלק לצערנו נאבדו מהעולם, לא נמצאים. אז האם ניתן לקבוע שזה נקרא רוב?! בוודאי שלא. יז.המחלוקת בראשונים בדין שהיה אבל בנושא הזה, אם מתבוננים במה שכתבו הראשונים שלפנינו, יש השאילתות דרב (שבת ריש פרק ג),שפוסקים כמו חכמים: בעל הלכות גדולות (פרק ג הרמב\"ם (שבת דף טז ע\"ב בדפי הרי\"ף),הרי\"ף (פרשת שלח שאילתא כח), אחאי גאון (שבת , המאירי (שבת לו:) ההשלמה והמאורות (שבת לז.),, הרמב\"ן מהלכות שבת הלכה ד) בעל העיתים (סימן יח) ועוד ראשונים. ריש פרק ג), מאידך, הרוב הגדול של רבותינו הראשונים פוסקים הלכה להקל כמו (הובא רבינו חננאל (הובאו בספר העתים שם),חנניה: רב האי גאון ורב עמרם גאון רבינו תם (הובא בטור סימן רנז), רשב\"ם (שבת לז: ד\"ה רב ששת), רש\"י בתוספות שבת לז: ד\"ה אמר), ספר (שם),, התוספות (ספר במכריע סימן כב), רי\"ד (ספר הישר חלק החידושים סימן ריא, רלה, רלז) (ח\"ב הלכות ערב שבת סימן ח), האור זרוע (שבת סוף סימן שלח), הראב\"ן (סימן רכג, רלא),התרומה , הריטב\"א (על הרי\"ף שם), הר\"ן (שבת לח.) הרשב\"א (סימן רפב), הסמ\"ק (לאוין סה),הסמ\"ג ועוד הרבה הרבה ראשונים. ואם מסתכלים מספרית, הראשונים (שבת יח: לז:) שפסקו כמו חנניה הם למעלה מכפול מאלו שפסקו הלכה כמו חכמים. יח.סתירה בדברי מרן השלחן ערוך אבל זה לא מספיק, כי יש שאלה גדולה: מהי דעת מרן השלחן ערוך. סעיף ארוך מאוד, ובסתם הוא פוסק הלכה (סימן רנג סעיף א) הנה מרן כתב כחכמים להחמיר. אחר כך הוא כותב: 'ויש אומרים' ושם מביא את שיטת (יו\"ד חנניה. והנה, באופן רגיל במצב כזה, יש לנו כלל שקבעו אותו הש\"ך ועוד לאורך סימן פד ס\"ק יב ובכללי הוראת איסור והיתר סימן רמב) ועוד לפניו הרמ\"ע מפאנו (סימן צז) הדורות, \"סתם ויש אומרים – הלכה כסתם\". ולפי זה מרן השלחן ערוך פוסק להחמיר, הלכה כסתם. הבעיה בזה, שכל מה שאמרנו זה בסימן רנ\"ג סעיף א'. לעומת זאת בסימן הבא - סימן רנ\"ד - יש שם דין בשלחן ערוך לעניין פירות שאדם הניחם על האש – פירות הם ראויים לאכילה, אבל הוא רוצה להשביחם על ידי בישול. ולכאורה זה דומה לדבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, והנה שם השלחן ערוך נוקט להקל. יט.בירור דעת מרן השלחן ערוך אמנם כתבו כמה אחרונים, שדעת מרן היא כמו ה'יש אומרים', ולא כמו הסתם, והראיה, ממה שכתב בסימן רנ\"ד. אבל כל מי שילמד טוב יבחין שקשה לומר כן. מה גם שהגאון מווילנא מסביר שם פשט בשלחן ערוך, אכן גם ביאורו של הגאון מוילנא בפשט דברי השלחן ערוך קשה, מפני שזה לא נוגע בכלל למחלוקת של חנניה וחכמים, והמשנה ברורה (בביאור הלכה סימן רנג ד\"ה ונהגו) כבר עומד על כך. אני לא אכנס לזה עכשיו, כי זה יתפוס הרבה זמן ואכמ\"ל. בתחילת סימן רנ\"ד יש שם סעיפים קשים מאוד על שהייה בצלי. יש בזה כל מיני דינים. יש סוגיה קשה מאוד בגמרא בנושא הזה, והסעיפים הראשונים של סימן רנ\"ד הם מאוד מסובכים וקשים. עכשיו ישבתי ולמדתי אותם כמו שצריך, ואני חושב ששם כתוב בפירוש, למעשה, שהשלחן ערוך חוזר על דעתו כדעת חכמים – להחמיר. שנה – 250 והנה, חיפשתי באחרונים, ומצאתי שהמטה יהודא – שחי לפני דן בנושא הזה וכותב, ברוך השם, זכיתי לכוון לדבריו שלדעת השלחן ערוך משם הראיה להחמיר כדעת חכמים. ומעניין מאוד שכל הפוסקים שדנו בדעת השלחן ערוך לא התייחסו לדברים הללו. וגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ומצדד לא (ח\"ו חאו\"ח סימן לב), ביביע אומר שהוא דן ומאריך מאוד בנושא הזה כמו הגאון מווילנא, ולדעתו, דעת מרן השלחן ערוך כמו חנניה. אכן הוא לא מחליט בזה, אלא רק צידד יותר לקולא. אבל אני חושב שבתחילת סימן רנ\"ד, במיוחד בסעיף ג', נראה שהשלחן ערוך דעתו להחמיר. אז אם נישאר רק בדעת השלחן ערוך, אנחנו לא במצב טוב... קשה לנו מאוד יהיה לבוא ולהקל. כ.ההיגיון אומר שמרן החמיר כחכמים כל האמור הוא בדעת מרן השלחן ערוך. ויש להוסיף עוד על האמור, שגם מצד ההיגיון יש לומר שדעת מרן היא להחמיר כמו חכמים. שהרי מרן ראה את דברי חלק גדול מהראשונים, ודעת הרא\"ש, כאמור, כמו חנניה. והרא\"ש הוא אחד משלושה עמודי הוראה. אך מצד שני, הרי\"ף והרמב\"ם - כאמור לעיל - דעתם כמו חכמים, ודרכו של מרן השלחן ערוך היא, שבדברים כאלו שיש מחלוקת הרי\"ף והרמב\"ם מול הרא\"ש – הוא מכריע כדעת הרי\"ף והרמב\"ם. אם כן יש הסתברות נוספת לומר שהשלחן ערוך הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' פוסק כדעת חכמים – להחמיר. לכן אילו היינו מנסים להתעמק ולהתווכח מה דעת השלחן ערוך, הדעת נוטה יותר, לדעתי, שדעתו להחמיר. אבל גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שלא החליט בנושא כל כך, רואים שהוא נוטה יותר לכיוון שהשלחן ערוך דעתו כדעת חכמים – להחמיר. כא.עדויות על המנהג להקל כחנניה אכן ישנם גם צדדים נוספים, הרי הרמ\"א כותב: \"הג\"ה, ונהגו להקל כסברה אחרונה\". הרמ\"א פוסק כמו חנניה. ויש לשים לב שהרמ\"א לא רק פוסק להקל, אלא הוא כותב שכך נהגו - יש למנהג משמעות גדולה מאוד. וגם שככה נהגו. וכמו כן כתב גם בעל (סימן רנג)הלבוש, תלמידו של הרמ\"א, כותב אך מה תגידו לי?! 'זה רק (סימן לז). והחזון איש (שלחן ערוך הרב סימן רנג ס\"ק כו)התניא האשכנזים!' בוודאי שלא! כי הרא\"ש היה גר בארצות המזרח והוא כותב (סימן כתב שנהגו להקל. וכן כתב הרשב\"ץ (שם) גם כן להקל. וכמו כן הרשב\"א (סימן ח).שבעצמו גר באלג'יריה, ואחריו גם כתב כן נכדו ה'חוט המשולש' כז) כמו כן מצינו גם אצל גדולי האחרונים: רבי אברהם פימנטיל שחי באמסטרדם וחלק מהשנים היה גם בברזיל, בספרו העצום 'מנחת כהן' מכריע כחנניה, ומוסיף וכותב שכך נהגו. וכן המהר\"ם (משמרת השבת שער שני פרק ה) בן חביב שחי בירושלים עיר הקודש, ואיתו גם ה'גינת ורדים', הם חיו באותו הדור והיו חברים - המהר\"ם בן חביב היה בירושלים והגינת ורדים בקהיר, שגם (ראה שו\"ת גינת ורדים חאו\"ח כלל ג סימן ד) הם היו גדולי הדור, ושניהם מעידים בארץ ישראל וגם במצרים נהגו להקל. כב. מנהג נגד מרן השלחן ערוך מכל האמור נראה שבהרבה מקומות נהגו להקל, וזה כבר משנה את התמונה. כיון שהשלחן ערוך כתב 'סתם ויש אומרים', הרי שגם אם נאמר שדעת מרן להחמיר, מנהג ישראל תורה הוא. ואם נהגו להקל שלא כדברי השלחן ערוך, אז סביר מאוד בדברים כאלו שנהגו כך, שהקדמונים מעידים שכך היה המנהג בארצות המזרח, עוד מתקופת הראשונים רואים כך, אם כן אפשר לומר, שאף על פי שאנחנו תמיד כפופים לדעת השלחן ערוך, קיבלנו הוראות מרן, בכל זאת בכגון דא אפשר להקל. כג. שהיה בחמין המיועד לסעודת הבוקר יש עוד נקודה חשובה מאוד, שלא הזכרנו: דיברנו על החמין של שבת. והנה, בדרך כלל אנשים עושים חמין לשבת בבוקר. אמנם היום בעולם הישיבות, במיוחד בחורף, יש הרבה שאוכלים חמין בלילה. כמובן שהם צריכים לבקש רשות מהישיבה, אם לא – זה גזל ממש! יש כאלו בישיבות ב\"ה שיושבים ולומדים בחורף בלילות שבת, שעות רבות, ובחצות הלילה רוצים לאכול קצת חמין. אז אם הישיבה מרשה, זה בסדר. אבל באופן רגיל החמין מיועד לסעודת הבוקר. ויש ראשונים שסוברים שכל הוויכוח בין חנניה לחכמים על 'שמא יחתה' שייך דווקא בדברים שרוצה לאוכלם בלילה. אך אם רוצה לאוכלם בבוקר – למה שיחתה בגחלים?! שהרי אם יחתה הגחלים יישרפו מהר יותר, וממילא האוכל יתקרר עד הבוקר. הם מעדיפים את הגחלים שיישארו באותו מצב. מלבד זאת, הם מסיחים דעתם מהאוכל. הרי כמו שאמרנו לעיל לגבי בשר חי שלכל הדעות מותר, מפני שמסיח דעתו מהתבשיל הזה. הוא הדין באוכל שמיועד לבוקר כמו החמין. אמנם יש ראשונים שכותבים בפירוש הבאתי (חלק יד סימן רנג)שאין לחלק, וזו מחלוקת ראשונים. בהלכה ברורה ועוד ראשונים (ריש פרק ג דשבת) הרא\"ש (שם), את השיטות זו מול זו. אבל הרי\"ד סוברים בפירוש שאם זה לסעודת הבוקר אפשר להקל. לאור זאת אם באמת מדובר לסעודת הבוקר, מלבד המנהג שיש להקל, יש גם ספק ספיקא להקל: שמא הלכה כחנניה ולא כחכמים, ואם תמצא לומר שהלכה כחכמים, שמא חכמים יודו כאשר מדובר בחמין שהוא לצורך סעודת הבוקר. כד. ההבדל בין להוסיף עצים לבין לחתות בגחלים שרואים (חאו\"ח סימן ס),יש טענה נוספת: הגאון הרב משה פיינשטיין כותב שחז\"ל אומרים 'שמא יחתה בגחלים', חז\"ל לא אומרים 'שמא יוסיף עצים', שהרי מה אדם יותר רוצה? שהגחלים יחזיקו מעמד יותר,שתהיה אש יותר גדולה. בוודאי שכדי שהתבשיל יהיה יותר טוב, הוא יצטרך להוסיף עצים יותר מאשר שיחתה בגחלים. וההיגיון הוא פשוט מאוד, לא חששו שמא יוסיף עצים. כי גם אם היהודי עם הארץ, הוא יודע מה זה לקחת עצים להכניס לתוך האש. זה דבר חמור מאוד, \"לא תבערו אש בכל מושבותיכם חכמים לא חששו לזה.(שמות לה, ג). ביום השבת\" לעומת זאת, כאשר האש קיימת והוא רק מחתה בגחלים, הוא עלול לחשוב שאין בכל כלום, הוא לא יבין את משמעות האיסור. כה. הגדלת האש בגז או בסיר בישול חשמלי לפי כל הדיון הזה על גחלים בוערות בתוך הכירה, יש לומר לגבי להגביר את האש בבישול על גז של זמננו, או של סיר חשמלי וכיו\"ב, זה נקרא להוסיף עצים. כלומר, שזה לא שייך לחשש של שמא יחתה. ממילא הגזירה של 'שמא יחתה' אינה מציאותית כלל באש של זמננו. ואכן את הטענה הזאת שחכמים לא גזרו שמא יחתה במצב (ח\"ב פרק יז הערה א),כתב בשו\"ת אור לציון כמו של אש של זמנינו. ולעצם הטענה, כבר קדם אותו בשו\"ת אגרות משה, וכאמור. אני לא יודע אם זה מספיק בשביל להקל, אבל יש בזה עוד תוספת תבלין להיתר. אם כן כאמור, אמנם יש ספק ספיקא כאשר מדובר בתבשיל לסעודת הבוקר. וגם לסעודת הלילה, מי שיבוא ויקל על אש גלויה, אנחנו יכולים להגיד לו, יש לך על מה לסמוך. למרות שדעת השלחן ערוך לא כך, אבל נהגו להקל. אבל אם יבוא יהודי לשאול, האם להניח תבשיל על אש גלויה, אם הוא אשכנזי נאמר לו שמותר, אבל אם הוא ספרדי נאמר לו שלא יעשה כך, כי בכל זאת השלחן ערוך אסר. אבל אם הוא ישאל על לצורך מחר, כגון חמין לצורך סעודת שבת בבוקר, נאמר לו שרשאי להקל. גם מצד המנהג, וגם מצד ספק ספיקא שזו מחלוקת ראשונים וכמו שנתבאר. כו. מצטמק ויפה לו ומאכל בן דרוסאי כל הדיונים שדיברתי, לכאורה זה על שני דברים: על כמאכל בן דרוסאי – דהיינו שזה נאכל מדוחק. ועל מבושל כל צורכו שהוא מצטמק ויפה לו. אבל יש הבדל עצום בין שני הדברים לגבי דין בישול בשבת. מפני שבמאכל בן דרוסאי, אדם שמבשל או אפילו מוסיף בישול בדבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, בפעולה בידיים כגון אם מזיז קצת את הסיר ממקום פחות חם למקום יותר חם, או פותח את המכסה ומחזיר את המכסה – הרי זו מלאכה דאורייתא גמורה! הוא מוסיף בישול, זה עוד לא מבושל כל צורכו, פסק להלכה, שכל זמן שלא נתבשל כל (סימן שיח סעיף ד) מרן השלחן ערוך צורכו יש בו משום בישול. אמנם במאכל בן דרוסאי אם יש בו משום בישול – יש בזה מחלוקת ראשונים: רוב הראשונים סוברים להקל מבן דרוסאי, שאין בו יותר משום והשלחן ערוך פוסקים, (פרק ט מהלכות שבת הלכה ה) בישול. אבל למעשה, הרמב\"ם שכל זמן שלא נתבשל כל צורכו יש בו משום בישול. וגם הרמ\"א מסכים לזה. ולכן קירוב בישול זה דבר חמור מאוד. ונדבר על זה בעז\"ה בשבוע הבא. לעומת זאת במצטמק ויפה לו, שהתבשיל כבר מבושל כל צורכו, אנחנו פוסקים בדבר כזה שאין בישול אחר בישול, אז אין בזה בעיה מצד מלאכת מבשל. כז. הלכה למעשה לסיכומם של דברים: יהודי שרוצה להניח תבשיל על גבי אש גלויה, צריך לשים לב: אם התבשיל היה חי לגמרי, לא מבושל בכלל, או אף אם נתן לתוכו דבר חי לגמרי סמוך לכניסת השבת – זה מותר לכל הדעות. אם זה מים רותחים – מותר לכל הדעות. אם זה מבושל חלקית ולא ראוי עדיין לאכילה – אסור לכל הדעות. אם זה ראוי לאכילה מדוחק או שזה מבושל ומשתבח בתוספת בישול – כאן זו מחלוקת, ואם מישהו יקל, אני לא אמחה בידו. אבל אם יבואו לשאול אותי, אני אגיד לאנשים להימנע מלעשות כך, כי זה נגד השלחן ערוך. אך אם התבשיל מיועד לצורך הסעודה של מחר – נפסוק להקל. כח. להגדיל תורה ולהאדירה אני רוצה לקדם בברכה – אני קטונתי – אבל אני רואה כאן שנמצאים ממש גדולי הדיינים בישראל: הגאון הגדול הרב יגאל לרר שליט\"א אב\"ד פתח תקווה שהוא גאון גדול בתורה שזכינו השבוע למנות אותו לבית הדין העליון. הגאון הגדול הרב שניאור פרדס שליט\"א ראב\"ד נתניה. הגאון הגדול הרב אברהם שלוש, ראב\"ד חיפה. הגאון הגדול הרב מאיר פרימן שליט\"א, ועוד, ב\"ה נמצאים כאן גדולי הדיינים ואבות בתי הדין בישראל. ב\"ה השבוע זכינו למנות שבעה דיינים, זה לא היה כל כך פשוט, היה צריך להשקיע בזה הרבה עבודה, ובסופו של דבר קיבלנו שבעה דיינים מהבכירים ביותר בעולם הדיינות בישראל. ב\"ה זכינו למנות מינויים ראויים מאוד. אשרינו שזכינו. וכבר השבוע בעז\"ה הם ייכנסו לתפקידם, תהיה ההשבעה בבית דיינים לבית הדין האזורי. אשרינו שזכינו. ברוכים 21 הנשיא ביחד עם עוד הבאים לגאונים הגדולים שליט\"א. ובעז\"ה שנזכה ביחד להניף את הדגל של התורה הקדושה שלנו, להגדיל תורה ולהאדירה, לחזק את כל המערכת של הדין אמת לאמיתו על פי תורתנו הקדושה. אני רוצה לברך את כל המאזינים ברדיו 'קול ברמה' השומעים את השיעור, שיתברכו בכל הברכות שבתורה, וכן את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן, ונזכה שיתקיים בנו (ישעיה א, כו): \"וְאָׁשִיבָה ׁשֹופְטַיְִך ּכְבָרִאׁשֹנָה, וְיֹועֲצַיְִך ּכְבַּתְחִּלָה; אַחֲרֵי כֵן יִּקָרֵא לְָך עִיר הַּצֶדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה\". אמן, כן יהי רצון."},{"filename":"304.pdf","content":"– ושננתם לבניך| החובה להתחזק בעמל התורה| תשובה של יחיד משפיעה על כל העולם| להישמע להוראותנושאי השיעור: חסד של אחד יכול להציל את כל עם ישראל| להכניע את המידות הרעות| מעביר על מדותיו| במיוחד שהילדים בחופש304 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת בהעלותך תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת שלח תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה א. להישמע להוראות פיקוד העורף אני פונה אל כל הציבור היקר ששומעים אותנו אחרי השבת הקשה שעברנו. אני חושב שסוף סוף כולם מבינים כמה חשוב להישמע להוראות של פיקוד העורף. אנחנו לא יודעים ולא מבינים את העניין, אבל הם המבינים בדבר, למה זה דומה: לאדם שהולך לרופא, והרופא אומר לו מתי זה פיקוח נפש ומתי לא, עדיין אי אפשר לשאול את הרב מתי זה פיקוח נפש, הרופא צריך לאבחן את המחלה ולקבוע מהו הפיקוח נפש, ואז מציגים את השאלה לרב, והרב פוסק. והלכה היא, שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. לאור זאת, זה ברור מאוד שאנחנו חייבים להישמע להוראות של פיקוד העורף, יש להם דין רופא לגבי הנושא הזה, הם יודעים ומבינים מהי הסכנה. אמנם אני חושב שלא צריך להחמיר יותר ממה שהם אומרים, אבל יש להישמע לכל מה שהם אומרים. ב. יחיד שעושה תשובה משפיע על כל העולם חז\"ל אומרים, \"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה\". האשכנזים אומרים את זה בפיוט 'ונתנה תוקף' בראש השנה ויום הכיפורים. איתא: \"תניא, היה (יומא פו:)ומקדימים את התשובה, קודם כל תשובה. בגמרא רבי מאיר אומר, גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב (הושע יד, ה) ולכל העולם כולו, שנאמר אפי ממנו\". והדרשה היא, שהנה כתוב \"ארפא משובתם אוהבם נדבה\" - בלשון רבים, ואז כתוב \"כי שב אפי ממנו\" - בלשון יחיד. כלומר, שכאשר יחיד עושה תשובה זה משפיע על כל העולם. ג. כיצד זכה אלקנה לשמואל בנו באמת, שלכאורה צריך להבין, איך יתכן שאדם אחד עושה תשובה וזה משפיע על האחרים שלא עשו תשובה. אבל התשובה לכך היא, שבאמת יחיד שעושה תשובה - זה משפיע על הסביבה. אנחנו רואים את תנועת התשובה, כל מיני אנשים שחזרו בתשובה, והתשובה שלהם השפיעה על כל הסביבה, וגם הם חזרו בתשובה. לכן יש לכך חשיבות גדולה, זה משפיע. חז\"ל מספרים על אלקנה אביו של שמואל, שבימים ההם היה את משכן שילה, ולשם היו עולים לרגל. ואלקנה היה אוסף את משפחתו ואת כל בני ביתו והיו יוצאים לדרך. כמובן בימים ההם אין מכוניות, והיו רוכבים על חמורים או ברגל, והולכים עד שהגיעו לעיר מסוימת. בדרך הם חנו בכיכר העיר, במרכז העיר, וכל בני העיר התחילו להתאסף מסביבם, ושואלים אותם להיכן אתם הולכים? והם השיבו להם: למשכן ה' אשר בשילה! אנחנו הולכים להקביל פני שכינה! כשאדם עולה לרגל, ומגיע לירושלים עיר הקודש, הוא סופג קדושה, עצם הדבר להיות במקום קדוש זו קדושה. אלקנה היה פונה אליהם, ומפציר בהם: אחיי, למה לא תבואו עמנו?! בואו עמנו! וכך הוא היה מפציר ומפציר, עד שאומרים חז\"ל, שהיו עיניהם משגרות דמעות, היו מתחילים לבכות, מתרגשים, אלקנה היה מעורר את העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il הניצוץ היהודי שבהם, והם היו באים יחד איתו. ועד שהיה מגיע למשכן שילה – היו אלפים שמצטרפים אליו. וברגל הבא, בחג הבא, שוב היה עולה לרגל, אבל היה הולך דרך מקום אחר, לא המקום הראשון שהלך בו, כדי לזכות עוד יהודים. וככה היה הולך ממקום למקום. אומרים חז\"ל, שהקב\"ה אמר לאלקנה, אתה השבת את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, קירבת אותם, אני מעמיד לך בן שיהיה שקול כנגד משה ואהרון, וזה שמואל הנביא! המעשים הטובים של אלקנה גרמו לו לזכות בבן כמו שמואל הנביא. כמה זה חשוב, שכל אחד מאיתנו ישתדל לא רק על עצמו אלא גם על האחרים. יש לנו את התורה הקדושה שלנו, אסור להגיע למצב שחלילה בגלל המלחמה לימוד התורה ייחלש! צריכים לשבת וללמוד! ואם יש מקומות שאינם יכולים ללמוד כמו קודם בגלל המצב של המלחמה, זה חלילה לא מתיר לנו ביטול תורה. ד. ללמוד עם הילדים גם במצב המלחמה כמו כן אם יש תינוקות של בית רבן שלא יכולים ללכת לתלמוד תורה בגלל המצב, חובה קדושה על ההורים, על כל אחד ואחד, לשבת בבית וללמד את הילדים תורה. שלא יהיה חלילה ביטול תורה. תורה מגנא ומצלא, לימוד התורה שומר עלינו! אנחנו צריכים עכשיו הרבה ישועות, לא יתכן שנוותר על הזכות של לימוד התורה של תינוקות של בית רבן. ולכן, חובה קדושה על המורים בכל מקום שהם, להרים טלפונים, ליצור קשר עם התלמידים. וגם ההורים כמובן, המורה הוא השליח, המצווה היא על האבא או האמא שנמצאים בבית עם הילדים, לדאוג שילמדו תורה, להתחזק בלימוד תורה, שלא חלילה יהיה ההיפך. ה. לפנים משורת הדין אנחנו רואים דבר חשוב מאוד. שאדם שמעביר על מידותיו, שמתנהג עם הזולת לפנים משורת הדין, הוא מביא לידי כך שתהיה ישועה לכלל ישראל. מלבד מה שאמרנו קודם, שהתורה מגנא ומצלא, ושלימוד התורה שלנו יכול להועיל הרבה לעם ישראל. יש לנו גם חסד, חסד יכול להושיע את כלל ישראל. הגמרא מספרת, שהייתה פעם עצירת גשמים בארץ ישראל. צריך להבין, כשהייתה עצירת גשמים בזמנם זו הייתה סכנת נפשות נוראה לכולם, ממש סכנת מוות. היום יש ייבוא וייצוא, אפשר לייבא אפילו מים. גם מתפילים מי ים, אבל בזמנם לא היה את כל האמצעים הללו, ואם אין מים אין מה לשתות! אנשים יכולים למות בצמא! ובנוסף, הצומח לא יצמח, וממילא לא יהיה מה לאכול! ובכל פעם שהיה רעב זה היה בגלל עצירת - כל המסכת הזו [ גשמים. ובגלל זה אומרים חז\"ל במסכת תענית מספרת מבוססת על התעניות שעשו על עצירת גשמים, היום אנחנו לא צריכים לקיים אותה בגלל שהיום אין סכנה בארץ ישראל, כמובן אם יש עצירת , שבזמנם של רבי ]גשמים צריכים להתריע ולהתפלל, אבל אין סכנת מוות אליעזר ורבי עקיבא הייתה עצירת גשמים וגזרו תענית, ועמדו כולם ובכו והתפללו והתחננו, ולפני התיבה העבירו את רבי אליעזר שהיה גדול הדור שלא היה כמותו ממש. וזה חשוב מאוד ששליח הציבור יהיה הגדול ביותר והמיוחד ביותר, ורבי אליעזר עמד והתפלל, ובכה והתחנן, ולא נענה. ואז העבירו את רבי אליעזר והעמידו את רבי עקיבא, ועמד רבי עקיבא ואמר 'אבינו מלכנו, חטאנו לפניך רחם עלינו, אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים' – מיד נפסקה עצירת הגשמים והחלו לרדת גשמים. והגמרא מספרת, שכל הציבור התחילו לדבר, מה קורה פה?! הרי רבי אליעזר עומד ומתפלל שעות רבות ושום דבר לא קורה, ואילו רבי עקיבא אומר כמה משפטים של 'אבינו מלכנו' - והוא נענה! כלל ישראל נושעים! אומרים חז\"ל, יצאה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו! ו. חשיבות אמירת 'אבינו מלכינו' דרך אגב, מכאן אנחנו למדים על החשיבות של אמירת 'אבינו מלכנו'. הנה לנו שכך רבי עקיבא פעל כדי להושיע את ישראל, והצליח! רוב קהילות הספרדים נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בראש השנה שחל בשבת או בשבת שובה, אף על פי שלא מזכירים שום חטא ועוון בשבת, ולא מתוודים בשבת, את תפילת 'אבינו מלכנו' אומרים ומשמיטים את הקטעים של חטאים והעוונות. ז. מעביר על מידותיו חז\"ל עונים שם בגמרא על השאלה, מה ההבדל בין רבי עקיבא לרבי אליעזר: \"לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו\". כלומר, אם יש לנו שני אנשים, אחד מהם מעביר על מידותיו והשני לא, הרי שזה שמעביר על מידותיו הוא גדול יותר! ולכאורה אז מהי כוונת חז\"ל \"לא מפני שזה גדול מזה\"? שמצד אחד משמע שהיו שוים, מצד שני רבי עקיבא היה מעביר על מידותיו ומשום כך הוא גדול יותר מרבי אליעזר! ולכאורה, היתכן לומר על התנא רבי אליעזר, גדול הדור, שהוא לא היה מעביר על מידותיו?! רק רבי עקיבא מעביר על מידותיו?! אבל התשובה היא פשוטה, לכל אדם יש תכונות, יש אנשים שנולדו עם אופי מאוד נוח, וכשמישהו פוגע בהם, אין להם כל כך בעיה להעביר על מידותיהם, לעבור לסדר היום. זה אצלם באופי, קל להם להתגבר. לעומת זאת יש אנשים שלהיפך, יש להם מזג חם, הם מתרגזים מהר, כואב להם מהר, אנשים אלו צריכים להגיע למצב שהם צריכים להילחם עם עצמם, להילחם עם האופי שלהם, להתגבר על המידות שלהם. זה לא פשוט. - יש אומרים שהוא היה גר בעצמו [ רבי עקיבא היה ממשפחה של גרים , לעומת זאת, רבי אליעזר בן הורקנוס היה ]ויש אומרים שאביו היה גר מהמשפחות המיוחסות שבישראל. וכאן טמון ההבדל: עם ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, באופי של עם ישראל יש מידות טובות, רבי אליעזר לא היה צריך להילחם עם עצמו, לא הייתה לו התמודדות עם המידות שלו, הוא קיבל את זה מאבותיו ואבות אבותיו, להיות אדם נוח לבריות, מעביר על מידותיו, לוותר. אבל רבי עקיבא היה צריך להתמודד, הוא היה צריך להילחם עם עצמו, להילחם עם היצר הרע כדי להעביר על מידותיו. ואכן, אם נתבונן בלשון של חז\"ל: \"כל המעביר על מידותיו\", חז\"ל לא אומרים \"כל המעביר על המידות\" אלא 'על מידותיו' - כל אחד לפי המידות שלו! כלומר, למעשה רבי עקיבא ורבי אליעזר היו שקולים, שניהם היו בעלי מידות נפלאות. שניהם היו מוותרים ומוחלים על כל דבר. ההבדל הוא רק שרבי עקיבא הוא הגיע לידי כך על ידי התמודדות קשה, לעומת רבי אליעזר שזה בא לו בנקל. ולכן רבי עקיבא זכה שהקב\"ה ישמע לתפילתו! רואים מכאן דבר מאוד מעניין, רבי עקיבא אדם פרטי בפני עצמו, והוא מעביר על מידותיו, והתוצאה היתה ישועה לכלל ישראל, ירדו גשמים! רבי עקיבא הציל את כולם בעצם הדבר שהוא היה מעביר על מידותיו! ח. הלימוד זכות של רבי תנחומא במדרש תנחומא יש סיפור מעניין, בזמן רבי תנחומא הייתה גם כן עצירת גשמים, והמצב היה קשה מאוד וכולם היו מודאגים, החורף כמעט עבר ועדיין אין גשם. קיימו את כל התעניות ועדיין לא ירד גשם. יום אחד, כשכולם היו מתפללים, זועקים ובוכים, רבי תנחומא אמר לפניהם דברי התעוררות, וביקש מכולם, שכל אחד לא רק יבדוק את עצמו ואת מעשיו ולחזור בתשובה כדי להינצל מהגזרה, אלא ביקש גם להתבונן בסביבתם אם יש מישהו שעושה איזה עבירה שיגידו לו, זה לא לשון הרע, כדי שרבי תנחומא יטיף לו מוסר והוא יחזור בתשובה, ואולי בזכות זה ירדו גשמים. והנה, באותה היה עיר יהודי אחד שהתגרש מאשתו, הגירושין היו קשים מאוד, והם הגיעו למצב של שנאה ממש, הוא ממש שנא אותה. וכיון שלא היו להם ילדים – לפי ההלכה הוא גם לא היה חייב לזון אותה יותר, והאשה נשארה לבד עם מה שהיא קיבלה, היא לא מצאה לעצמה עבודה והתחילה להוציא את הרכוש שהיה לה, עד שהיא הגיעה לפת לחם. וכבר לא היה לה כלום. לא נשאר לה מה למכור. והאשה המסכנה הזאת חשבה מה ניתן לעשות, אם לא תדאג לעצמה היא עלולה למות ברעב! והפיתרון היחידי שראתה הוא ללכת ולקבץ נדבות, אבל זו בושה גדולה, והתלבטה בין לקבץ נדבות לבין למות ברעב... ,למעשה, היא נשארה כך בביתה כמה זמן, היא היתה כבר חלשה מאוד ואז אמרה לעצמה, לא אמות כי אחיה... אצא לקבץ נדבות. היא רק יצאה לרחוב, והנה היא רואה שם את בעלה לשעבר. האשה התחילה לבכות ואמרה לו, אני יודעת שאתה שונא אותי, אבל אני רוצה שתדע, שאני הולכת למות מרעב, אני ממש הולכת למות! כשהאיש הזה שמע מה שאמרה, ריחם עליה מאוד, מאוד כאב לו, היה לו סכום נכבד של כסף בכיס שלו, הוא הוציא את כל הכסף ונתן לה. והנה, עברו שם אנשים, ראו את האיש הזה מדבר עם גרושתו, ותהו, מה יש לו לדבר איתה?! הרי אין להם ילדים, אין להם שום סיבה להיות בקשר! והלכו וסיפרו לרבי תנחומא: 'ראינו את פלוני מדבר ברחוב עם גרושתו'! רבי תנחומא קרא לו, ושאל אותו על כך, והיהודי הזה סיפר לו, שהיא ניגשה אליו לבקש עזרה, וכשראיתי אותה כל כך מסכנה, כל כך עלובה, אין לה מה לאכול, כבשתי את השנאה שלי, ריחמתי עליה, ונתתי לה כל מה שיש לי! כששמע רבי תנחומא את הדברים, התחיל לבכות ולזעוק: \"ריבונו של עולם, תראה, האיש הזה יש לו טבעים, יש לו מידות, הוא שונא אותה, אבל הוא התגבר על המידות שלו! הוא ריחם עליה! אתה ריבונו של עולם, שאנחנו בניך ואתה אוהב אותנו, לא תרחם עלינו?!\" אומרים חז\"ל, באותו הרגע אירע נס, והתחילו מיד לרדת גשמים! אנחנו רואים פה, שוב פעם, דבר מאוד מעניין: אדם אחד ויחיד, עושה חסד, מעביר על מידותיו, והנה הישועה לא באה רק לו, הישועה באה לכלל ישראל! כמה זה חשוב שכל אחד מאיתנו בימים האלו, יראה מה חברו צריך! איך חברו מרגיש! יש הרבה אנשים שנמצאים בצער, בחרדה, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק! לעודד ולחזק את כולם! ט. רחל בתך הקטנה בדומה לכך מצאנו סיפור מפורסם, שחז\"ל מספרים, המעשה של רחל ולאה. יעקב אבינו מגיע לחרן במטרה להתחתן עם רחל, חז\"ל מספרים שהיו הבריות אומרות, שתי בנות יש ללבן ושני בנים לרבקה, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. ולאה יודעת שהיא מיועדת לגדול, והייתה מסתובבת ושואלת את כולם, אתם יודעים מי זה הבן הגדול של רבקה?! מי זה החתן המיועד שלי?! ואנשים היו מספרים לה: כן, זה עשיו, הוא מאפיונר, גנגסטר, זה אדם נורא ואיום, זוועה. ומי זה יעקב?! יעקב זה גדול הדור, יעקב איש תם יושב אוהלים, עמוד התורה, יושב ועוסק יומם ולילה בתורה. ולאה הייתה יושבת ובוכה! וזה מה שכתוב בפסוק \"ועיני לאה רכות\" - לאה הייתה יושבת ובוכה על מר גורלה, היא צריכה להתחתן עם עשיו. והנה, כשיעקב מגיע, הוא מיד ראה את רחל \"ויאהב יעקב את רחל\", יעקב - צריך להבין, בימים ההם אף אחד [ ! שנים כדי לקבל את רחל 7 עובד בעולם לא העלה על דעתו שיעקב ישא את שתיהן. קל וחומר שהן שתי .]אחיות שנים שיעקב נמצא שם, לאה רואה אותו, רואה את עמוד התורה, 7 באותם איזה אדם צדיק! והיתה יושבת ובוכה, הצער שלה רק הולך ומתגבר. לא רק שהיא לא תזכה ליעקב, אלא היא תצטרך להתחתן עם עשיו הרשע! שנים, יעקב אבינו יודע שיש לו עסק עם לבן הארמי, יש 7 והנה, עוברות לו עסק עם שקרן, ולמרות שהוא אמר לו \"ברחל ביתך הקטנה\" – כלומר, יעקב חשש שעשיו יביא לו בת אחרת מהרחוב, ויקרא לה רחל, ואז הוא אומר לו \"בתך\" – וכדי שלא יחליף את השמות של שתי בנותיו אמר לו גם - זה הפך להיות מושג, כשאדם רוצה לדבר באופן ברור, אומרים [ \"\"הקטנה . ולמרות כל זאת יעקב חשש שלבן ]...'שהוא מדבר 'ברחל בתך הקטנה הארמי יחליף את רחל, וכפי שאכן אירע לבסוף, ולכן יעקב נתן סימנים לרחל, מה הם הסימנים? הוא לימד אותה הלכות נידה, חלה והדלקת הנר. והוא ידע, שלמרות שתחת החופה הוא לא יוכל לבדוק מי הכלה, אבל הוא יוכל יהיה לשאול אותה מהם הסימנים, וכך יוכל לוודאות שזו רחל ולא לאה או אישה אחרת. והנה מגיע היום, רחל מבינה שהיא לא הולכת להיות הכלה, לוקחים את שנים 7 !אחותה, מה הרגישה רחל באותה שעה?! הרי זה החתן המיועד לי הוא עובד בשבילי! הוא רוצה אותי! והנה אחותי באה וגונבת לי את החתן! באותה שעה עדיין לא היה ידעו שלבסוף הוא יקח את רחל, ורחל חושבת שאם יעקב לוקח את לאה אז היא תצטרך להתחתן עם עשיו. מצד שני, היא לא היתה צריכה לדאוג, הרי יעקב ישאל את לאה את הסימנים – ולאה לא תדע לענות! ואז יבינו שזו לאה ולא רחל, רחל לא צריכה לעשות כלום – הכל יהיה בסדר... אבל רחל לא חשבה כך, רחל אמרה, מסכנה אחותי, היא מאושרת כל כך שהיא כלה, והיא הולכת להתחתן עם יעקב, וברגע האחרון יסלקו אותה מהחופה כי יעקב יבחין שזאת לא רחל, יגלו את האמת, אלו בושות יהיו לה! איזו בושה נוראה תהיה ללאה אחותה! ורחל ריחמה על אחותה, והלכה ומסרה ללאה אחותה את הסימנים, לימדה אותם מהר מהר כדי שלא תתבייש. ואכן יעקב מגיע לחופה, והוא שואל את הכלה – והכלה עונה, לאה יודעת את כל הסימנים... ומספרת התורה: \"ויהי בבוקר והנה היא לאה\" – עד הבוקר יעקב לא ידע שזאת לאה! הוא לא ידע שהחליפו לו את הכלה! י. מנעי קולך מבכי עברו הרבה הרבה שנים. עם ישראל חטאו. חז\"ל אומרים שמנשה העמיד צלם בהיכל, והקב\"ה רצה להשמיד את עם ישראל. ואז בא אברהם אבינו והתחיל להתחנן: ריבונו של עולם, את בני יחידי הקרבתי לפניך, אנא תסלח לבניי בזכות המעשה הטוב שעשיתי. והקב\"ה לא רצה לסלוח! בא יצחק ואמר: ריבונו של עולם, ההקרבתי את עצמי לפניך! אבל הקב\"ה לא רצה לסלוח! בא יעקב ואמר: הרבה תורה למדתי לפניך! והקב\"ה לא רצה לסלוח! וכך בא משה רבינו ובאו כולם ומתחננים, אבל הקב\"ה לא רוצה לסלוח! ואז באה רחל לקב\"ה: \"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו!\" רחל באה ואומרת, ריבונו של עולם. אני כבשתי את המידות שלי, אני נתתי את הסימנים לאחותי, בגלל המעשה הזה שאני עשיתי, ריבונו של עולם תסלח לבנים שלך! ואומר לה הקדוש ברוך הוא: \"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב!\" הקב\"ה שמע לתפילתה של רחל! וזה דבר נורא, רחל עשתה מעשה בינה לבין לאה, מעשה פרטי ביניהן, בין אדם לחברו, והנה בזכות המעשה הגדול הזה של רחל באה הישועה לכלל ישראל! כולם ניצלו בזכות מעשה פרטי של אחד! יא. במקום בושה אין צדק באמת צריך להבין, למה הקב\"ה שמע את תפילתה של רחל? וכי המעשים שעשו אברהם, יצחק ויעקב משה רבנו הם פחותים?! נכון, המעשה שלה הוא מעשה גדול, אבל במה יש יתרון למעשה הזה יותר מכל האחרים?! התשובה לכך היא, אברהם, יצחק ויעקב ומשה רבינו באו והתחננו שבזכות מעשים טובים שהם עשו שהקב\"ה יסלח לעם ישראל, אבל אצל רחל זה לא היה כך, אצל רחל הסיבה שהיא מסרה את הסימנים ללאה זה לא היה סתם רחמנות, רחל חידשה פסק ההלכה, מצד אחד עומד הצדק שלה, יעקב צריך להיות שלי. ואם לא, זו רמאות וגניבה מהצד השני. אבל הבושה! הבושה של אחותי לאה! רחל קבעה הלכה, הבושה של חברך מול הצדק שלך, הבושה של חברך דוחה את הצדק שלך! במקום שיש בושה אין צדק! לכן רחל באה ואומרת, ריבונו של עולם, אני לא באה להתווכח חלילה, בני ישראל חטאו והעמידו צלם בהיכל, ובוודאי שלכאורה הם ראויים לעונש, והדין שלך הוא דין צדק! אבל אתה רוצה לבייש אותם?! הרי במקום שיש בושה -אין צדק! זה החידוש שחידשה רחל. יב. צדקה תציל ממוות כשאנחנו עושים מעשים גדולים בין אדם לחברו, אפילו באופן פרטי, זה מושיע. זה גורם לישועה לכלל ישראל. חז\"ל אומרים, 'וצדקה תציל ממוות'. חז\"ל מספרים, איך צדקה תציל ממוות? שרבי עקיבא ראה ברוח הקודש, שביתו תלך לעולמה בליל החופה. אבל נאסר עליו לספר את זה. ואז הגיע זמן החתונה, הוא כבר לא יכול היה לדחות את זה. בתו עומדת להתחתן. אחרי החתונה הלכו לישון. ורבי עקיבא היה במקום סמוך וכל הלילה רבי עקיבא בוכה ומתפלל על הבת שלו. הוא יודע שלכאורה הבת שלו הכלה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' צריכה למות בלילה הזה. עובר הלילה, והנה בבוקר רבי עקיבא שומע פתאום צווחה נוראה של הבת שלו. הוא רץ אל החדר, ומתברר שבין הלבנים שבקיר התחבא נחש ארסי. וכשהיא באה לשם בלילה לאחר החתונה, היא הוציאה את הסיכה מהראש שלה, ונעצה אותה בין הלבנים שבקיר, ולא ידעה שהיא נעצה את הסיכה בראש של הנחש, והרגה את הנחש! וכשהוציאה את הסיכה בבוקר, עם הסיכה יצא גם הנחש, שהיה כבר מת. שאל אותה רבי עקיבא, ביתי, מה עשית?! הרי עשית בוודאי איזה מעשה גדול, מעשה טוב שבזכותו ניצלת. ואז היא סיפרה לו שבחתונה כולם היו יושבים לסעודת מצווה, האולם מלא מפה לפה, כולם יושבים ואוכלים, והנה היא רואה עני אחד שהגיע, ועומד ליד הפתח מבויש. אין לו מקום לשבת, הוא רעב ורוצה לאכול. והכלה קמה מייד ממקומה, בכבודה ובעצמה, ובסבר פנים יפות הציע לו להיכנס, ולקחה את המנה שלה והביאה אותה ליד העני, וזכות הצדקה הזו הצילה אותה ממוות! יג. כיצד התגבר מר אורנשטיין על הרוצחים וכל ימיו היה גר 3 שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהוא עלה לירושלים בגיל בשכונת 'בית ישראל', ליד השכונה שם סמוך לשכונת 'מאה שערים' ישנו רחוב אחד של כמה בניינים שנקרא 'בתי אורנשטיין'. והם נקראו על שמו של יהודי אחד, יהודי צדיק, שהיה עשיר מופלג שכשעלה לארץ ישראל בנה רחוב שלם, והיה משכיר את הבתים בפרוטות לאנשים עניים. והרחוב הזה נקרא על שמו: 'בתי אורנשטיין'. האיש הזה היה בעל צדקה גדול, בעל מידות נפלאות, והיה עוזר לכל אחד ואחד. והנה יום אחד הגיע אליו תלמיד חכם עני שהתחיל לבכות לפניו, וסיפר לו שיש לו בת שצריכה להתחתן, ומצאה שידוך. ואין לו כסף לממן את הוצאות החתונה. והוא אמר לו, אני רוצה לעשות חתונה פשוטה, צנועה ממש, עם כיבוד קל, לשכור לה איזה חדר שיהיה לה איפה לגור, אבל אין לי כלום, אין לי כלום. בימים ההם, רובא דרובא של תושבי ירושלים היו אנשים עניים ממש. מר אורנשטיין שאל אותו, תגיד לי, כמה כסף אתה חושב שאתה צריך בשביל כל הוצאות החתונה, הרהיטים והדירה וכל מה שצריך. והוא אמר דינרים. 10,000 -לו, אני משער שאצטרך כ 10,000 מר אורנשטיין ניגש לכספת הגדולה שהיתה בביתו, והוציא משם דינרים ומסר אותם לתלמיד חכם העני, אבל הוא נדהם, ואמר לו סליחה, אתה נותן לי את הכל?! אני חשבתי שתיתן לי סכום מסוים ואני אלך ואנסה לקבץ מעוד אנשים, והנה אתה נותן לי את הכל?! אמר לו מר אורנשטיין, חשבת שאתן לך בחינם? אני נותן לך בתנאי, שאתה מתחייב להזמין אותי לחתונה של הבת שלך... אבי הכלה צחק, בוודאי, אתה ראשון המוזמנים... ויצא מביתו שמח וטוב לב, והחל בהכנות לחתונה, הזמין את כל אוהביו וידידיו, והנה, דווקא את האיש שנתן לו את כל הכסף - דווקא אותו הוא שכח... הוא שכח להזמין את אורנשטיין.... בערב החתונה, סמוך לזמן החופה, מר אורנשטיין ישב בבית עם אשתו, ערבים, תפסו אותו ואת אשתו והתחילו להכות 3 והנה לפתע, נכנסו פתאום אותם, וקשרו אותם לכיסאות. ואז הם הוציאו סכינים ואמרו לאורנשטיין, או שתגלה לנו את הקוד של הכספת, או שאנחנו שוחטים את שניכם עכשיו! אבל מר אורנשטיין אמר להם בקור רוח, מה זה יעזור שאתן לכם את הקוד?! הרי בין כה אתם תרצחו אותנו! אבל אז הם אמרו לו, לא, אם תגלה לנו את הקוד, אנחנו מבטיחים לך שלא נהרוג אותך! מר אורנשטיין ביקש מהם שישבעו על כך, והם נשבעו, ואז הוא הביא להם את הקוד... והם פתחו את הכספת, והוציאו את כל הזהב, היהלומים, את כל הרכוש שהיה לו הכניסו לתוך שקים. ואז הם הסתובבו אליו וצחקו, ואמרו לו, היהודי, חשבת שאנחנו לא נהרוג אותך אחרי שראית את הפנים שלנו?! אנחנו עכשיו הולכים להרוג אותך! שום דבר לא יעזור! מר אורנשטיין התחיל לבכות, והתחנן אליהם שיתנו לו לפחות לומר וידוי כמה דקות, יהודי רוצה להתפלל לפני שהוא מת, והם הסכימו. באותה שעה, היהודי שקיבל ממנו צדקה עבור חתונת ביתו, עומדים תחת החופה, והרב של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד, עומד תחת החופה ומחזיק את הכוס, והחופה עמדה להתחיל. והנה לפתע אבי הכלה נזכר שהוא התחייב לאורנשטיין להזמין אותו, והוא שכח... מיד הוא פנה אל הרב בבהלה, וסיפר לו כך וכך היה המעשה, חייבים לעכב את החופה. ואכן הרב אמר לו, אם באמת הוא התחייב להזמינו – הרי שהכל כאן עלול להיות גזל, אסור לעשות את החופה בלי להזמין את מר אורנשטיין! אם הוא התנה תנאי – צריך לעמוד בו! ולכן אנחנו לא מתחילים את החופה עד שתלך ותזמין את אורנשטיין! כולם התיישבו להמתין עד שמר אורנשטיין יבוא, אבל אז אחד המשתתפים ניגש אל הרב ואמר לו, כבוד הרב, למה צריך לחכות שיזמינו אותו? במקום זה נעשה משהו אחר: ניקח את התזמורת, בתופים ובמחולות, את כל הכלי נגינה ונלך לבית של אורנשטיין! ונעשה את החופה בחצר שלו... הרב הסכים, ואז כולם יצאו בתופים ובמחולות, וריקודים לכיוון הבית של אורנשטיין. כשהתקרבו לסמטה שבה גר אורנשטיין, הערבים שבבית של אורנשטיין המתינו עד שיסיים את התפילה שלו כדי לשחוט אותו... והנה פתאום הם שומעים המולה גדולה, שירים, מנגינות, הם מסתכלים מהחלון, והם רואים שהרחוב בצד אחד חסום והמוני אנשים מתקרבים. מיד הם הניחו את כל השקים, לא גנבו כלום, וברחו כל עוד נפשם בם... כשהגיעו משתתפי החתונה לבית של אורנשטיין נדהמו לגלות אותו ואת אשתו קשורים לכיסאות, ואז הבינו כולם את גדול הנס שאירע כאן! ואז אמר לו הרב למר אורנשטיין, זה 'וצדקה תציל ממוות'! ברגע האחרון נצלו החיים שלו בזכות הצדקה. יד. תפקידנו בעת הזאת אני רוצה לסיים, שכל אחד ואחד מאיתנו ידע, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה! שכל אחד מאיתנו ישתדל לתקן את מעשיו! להיות עובד ה' אמיתי, להתפלל חזק, נאמר 'אבינו מלכנו' בתפילות, ונתפלל לא רק על העם היושב בציון, אלא גם על הצבא שלנו, החיילים והטייסים שמסכנים את נפשם באיראן, נתפלל על החטופים שלצערנו עדיין נמקים בשבי. ונוסיף גם כן צדקה חסד. כאמור, חסד יכול להושיע את הכלל! מעשה חסד של אחד מושיע את כלל ישראל! נלך נראה מה צריכים החברים שלנו, אנשים שנמצאים במצוקה. יש אנשים שנמצאים בחרדות קשות, בפחד נורא, לגשת אליהם ולעודד, להרגיע, לעשות כל מה שאפשר עם אנשים מבוגרים. להתנדב כל מיני התנדבויות, לעזור, להציל, לסייע. אנחנו לא במצב פשוט. כשנעשה את כל הדברים, תשובה, תפילה וצדקה, ומעל הכל מעל הכל נוסיף לימוד תורה, נחזק את לימוד התורה שלנו, נלמד את בנינו תורה, ננצל את הזמן שאין תלמודי תורה, לא יכולים ללכת ללמוד, ללמוד איתם בבית, נקיים את המצווה 'ולמדתם אותם את ביניכם'. ובזכות שכל אחד מאיתנו יהיה שותף למאמץ, ובעז\"ה נזכה שהקב\"ה ישמור עלינו מיד כל צר ואויב, ונזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות. אילו הם סימנים של חבלי משיח ונזכה בקרוב ממש לגאולה השלמה. אכי\"ר. בכלל הברכה אני מברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' ואת כל אחינו בית ישראל בכל מקום שהם שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות אכי\"ר."},{"filename":"305.pdf","content":"הטרגדיה של| ירבעם בן נבט| החטא של המרגלים| ' עד היכן מגיע ביטחון בה| עם כלבי\"א| וזכרת את ה' אלוקיךנושאי השיעור: בכיה של חינם | מי בראש| עשרת השבטים305 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת שלח תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת קורח הכל מאיתו יתברך א. ה' הוא הנותן כח לעשות חיל שבוע טוב. אנחנו נמצאים עדיין בימים לא פשוטים לעם ישראל. ואנחנו צריכים להרבות בתפילות. טבע האדם שכשהוא עושה דברים ומצליח, \"פן תאכל (דברים ח, יב-יד):שהוא מרגיש 'כוחי ועוצם ידי'. אבל כתוב בתורה ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך\". והתורה ממשיכה לאחר מכן (פסוק יח): \"וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל\". אדם שעושה ומצליח, הוא מרגיש שהוא עשה את זה. אבל אומרת התורה \"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל!\" היהודי הוא חכם, הוא מתוחכם מאוד, הוא יודע להתגבר על אויביו בגלל החכמה שיש לו, אבל מי נתן לנו את החכמה?! הקב\"ה! הוא אשר נתן חכמה לעם ישראל, הכל מאיתו התברך. אסור לנו חלילה לחשוב, כוחי ועוצם ידי - שאנחנו חכמים, אנחנו מסוגלים, אנחנו יכולים. גם אם יש לנו את כל היכולות, את כל הכוח הזה, אנחנו צריכים לדעת: \"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל\". ב. הניצחון מאת הקב\"ה מסופר על גדעון שהלך להילחם עם אויבי ישראל. (פרק ו-ז)בספר שופטים חיילים. לעומת זאת, הצבא של אויבי עם 32,000 כשכל הצבא שלו היה ישראל, לא כתוב בפסוק כמה היו, אבל כתוב שהם היו כחול אשר על שפת : \"רב העם אשר (ז, ב)הים! מאות אלפים בוודאי. ואז הקב\"ה אומר לגדעון איתך\" - יש לך יותר מידי הרבה חיילים, \"פן יתפאר עליי ישראל לאמר ידי הושיעה לי\". הקב\"ה רצה שכולם יראו את יד ה', שלא יחשבו שהניצחון הגיע מכח החיילים.\"מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד\" – שכל (שם ז) לאחר מכן הכריזו 10,000 חיילים חזרו הביתה ו 22,000 האיש היירא ורך הלב וישוב לביתו ואז זה הרבה, ואז בחנו 10,000 חיילים נשארו. ואז הקב\"ה אומר לגדעון, גם אותם בנהר, ומי ששתה ביד, מי שמלקק בפה, שילחם וכל השאר יחזרו איש... ועם החיילים הללו ניצחו! עם ישראל ניצח! 300 לבתיהם. ונשארו הקב\"ה עשה שיהיה חרב איש ביד אחיו במחנה ארם וכך ניצחו. כלומר, הישועה של הקב\"ה יכולה לבוא בכל מיני דרכים. ואם יש לנו היום שליחים טובים ברוך ה', שליחים שהם יהודים שלנו, שפועלים בחכמה ובתבונה, אנחנו צריכים לדעת שהכל מאיתו יתברך! ולהודות, להלל, ולשבח! ולהתפלל ולקוות לעשות את כל ההשתדלות שלנו שבעזרת ה' יהיה כאן ניצחון של עם ישראל. ג. עם כלביא קראו למלחמה הזאת 'עם כלביא' - אני לא יודע למה בחרו את השם שבלעם הרשע אמר על עם (במדבר כג, כד) הזה, אבל זה פסוק שנאמר בתורה ישראל: \"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא\". אבל בני הרב יצחק אלחנן שליט\"א אמר לי דבר מאוד יפה: ישנם שלושה פסוקים בתנ\"ך, שראשי (שמואל א ב, ט) התיבות שלהם זה 'כלביא': פסוק אחד מפורסם, בתפילת חנה \"כי לא בכח יגבר איש\" – ראשי תיבות 'כלביא', והיינו שלא נאמר חלילה \"כי לא בחרבם ירשו ארץ\" (מד, ד) כוחי ועוצם ידי. יש עוד פסוק בתהילים - ראשי תיבות 'כלביא', והיינו שלא נאמר שהארץ שלנו היא בזכות החרב \"וידעת כי לא בצדקתך (דברים ט, ו) - כוחי ועוצם ידי. ויש עוד פסוק בתורה ה' אלוקיך נותן לך את הארץ\" והמילים 'כי לא בצדקתך השם אלוקיך' ראשי תיבות 'כלביא'. אנחנו צריכים להבין שהכל מאיתו יתברך, הקב\"ה העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il סובב שקראו את השם הזה, שהוא גם כן בפני עצמו כל כולו מעיד שהכל מאיתו יתברך. ד. איך המלכים יצאו למלחמה אומרים דבר מאוד מעניין: היו ארבעה מלכים (איכה רבה ד) חז\"ל במדרש רבה צדיקים בעם ישראל, \"מה ששאל זה לא שאל זה\" – דהיינו שכל אחד מהם פנה אל הקב\"ה כשהוא יצא למלחמה - בדרך אחרת. הראשון היה דוד \"המלמד (קמד, א)המלך, דוד המלך היה מצביא - ראש הצבא, כתוב בתהלים \"ואויבי נתת לי עורף, ומשנאי (יח, מא)ידי לקרב אצבעותיי למלחמה\", וכן אצמיתם\", דוד המלך היה איש מלחמה. ומובא במדרש, שדוד המלך אמר, ריבונו של עולם, אני רוצה שתהיה לי סיעתא דשמיא, אני נלחם - ואתה מנצח! אני אעשה את שלי, את ההשתדלות שלי על ידי מלחמה, ואתה מנצח – אתה תתן לי סיעתא דשמיא, שאתה תנצח . ואכן בסופו של דבר, הקב\"ה קיבל את בקשתו. לאחר מכן בא אסא, שהיה נכד של נכד של דוד המלך, חז\"ל אומרים, שאסא היה מלך צדיק ממש, צדיק יסוד עולם, והוא אמר, ריבונו של עולם, אין לי כח להילחם, אני לא יכול להילחם, אבל אני יודע לרוץ יפה מאוד, אני רץ מהר מאוד, אני ארדוף אחרי האויבים, אבל אתה תעשה את המלחמה ואת הניצחון, והקב\"ה אמר לו, בסדר, וכך היה. הוא היה רודף אחרי האויבים והקב\"ה היה נותן בהם פחד, וכך היה מנצח. כמו כן הבן של אסא - המלך יהושפט - שגם הוא היה צדיק יסוד עולם, וגם הוא אמר, ריבונו של עולם, אין לי כח להילחם או לרדוף, אבל אני יודע לשיר מאוד יפה, אני אומר שירה, ואת כל השאר תעשה אתה! וכשיבואו האויבים פשוט אתחיל לשיר לפני הקב\"ה, 'שירה' זה גימטריה 'תפילה' השירה שלי היא התפילה לבורא עולם, ודרך השירה הזאת יבוא הניצחון, וכך היה! ה. אני הולך לישון המלך הרביעי היה חזקיהו המלך. חזקיהו בא ואמר, ריבונו של עולם, אני אין לי כח להילחם, אין לי כח לרדוף, אין לי כח לומר שירה, אני הולך . באותו הזמן ]...שימו לב למילים: אני הולך לישון[ לישון – ואתה מנצח - הצבא שהקיף את ירושלים, הצבא של סנחריב מלך אשור, היה צבא , אולי מיליון או שני מיליון חיילים (שופטים ז, יב)כחול אשר על שפת הים הקיפו את ירושלים, עד כדי כך שכשסנחריב הגיע הוא ראה את ירושלים מוקפת חומה ואת הצבא שלו מסביב לעיר, הוא גיחך ואמר, בשביל העיר הקטנה הזאת הבאתי את כל הצבא הזה?! מספיק שכל אחד מהחיילים שלי, ברוק שלהם יטביעו את העיר הזאת... ואכן גם בתוך ירושלים היו שאמרו לחזקיהו המלך, תראה איזה צבא אדיר עומד מולך, הטוב ביותר זה להיכנע מאשר למות! אבל חזקיהו המלך ידע, שעם ישראל היו בשיא של עבודת ה', כולם עסקו בתורה וקיימו מצוות, הרי בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה! כולם היו למדנים ותלמידי חכמים, וחזקיהו המלך חשב לעצמו, אם עם ישראל עושים רצונו של מקום בצורה מושלמת, עובדים את הקב\"ה בשלמות, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו, מה השאלה בכלל?! בוודאי שהקב\"ה יעשה לנו נס! אם נתבונן במילים שלו, הוא אומר לקב\"ה, אין בי כח לומר שירה או להילחם, אני הולך לישון. מה המשמעות של זה?! הרי מה אנחנו עושים כשבאים נגדנו אויבים?! מתפללים! והנה כאן הייתה הוראה של חזקיהו המלך, דעת תורה, לא להתפלל! תתפללו שחרית, מנחה וערבית, תפילה רגילה, הוא היה בטוח שיהיה נס, כי הם היו צדיקים במדרגה גבוהה, והוא \"ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מלכים ב יט, לה)הולך לישון! ואז כתוב בפסוק מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים\" – אומרים חז\"ל שכל המאה שמונים וחמשה אלף הללו היו ראשי גייסות, דהיינו המפקדים שלהם. וכמה חיילים שם נהרגו כחול אשר על שפת הים?! זה הפלא ופלא! זה הנס הגדול שהיה! וזה בלי תפילה! ואפילו הוא הלך לישון... ו. הכל מאיתו יתברך אני רוצה לחדד, אם נשאל מי מבין כל ארבעת המלכים הללו - מי הגדול מכולם? כמובן, שכולם יאמרו שבעל הביטחון הכי גדול בקב\"ה היה חזקיהו המלך. הוא לא נוקט בשום צד, הוא כל כך בוטח בקב\"ה, הוא כל כך בטוח בצדקת עם ישראל – עד שאין לו כל ספק. זה כמו שאומרים לאדם שמחר בבוקר תזרח השמש... כך הוא היה בטוח בקב\"ה! בעל ביטחון כזה – אין דבר כזה! מאידך גיסא, אצל חזקיהו המלך לא הייתה שום אפשרות לאף אחד לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', אף אחד לא יכול להגיד נלחמנו, ניצחנו, כי באמת הם לא עשו כלום, הם הלכו כולם לישון. רק כשקמו בבוקר, חז\"ל אומרים, שהקב\"ה פתח את השמים לפנות בוקר, 'ברון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוקים' - המלאכים שרו, וכל אנשי הצבא של אשור לא יכלו לעמוד בשירה של המלאכים, זה שאב את הנשמות שלהם והם מתו כולם ברגע אחד. כולם רואים שקרה נס, אין אף אחד לא יכול להכחיש את הנס. אבל אצל דוד המלך, הרי זה בדיוק להיפך, דוד המלך יצא לקרב, 'המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה' - הוא יוצא ונלחם, אבל דוד המלך אומר, אני נלחם ואתה מנצח! כלומר הקושי של דוד המלך היה להגיד שהכל מאיתו יתברך. הניסיון בזה שהוא אומר שהכל מאיתו יתברך, זה ניסיון עצום! הרי בסופו של דבר הוא נלחם, הוא והצבא שלו, הם היו אנשים גיבורים וחזקים, הניצחון היה ניצחון שלהם לכאורה, אבל מה אומר דוד המלך?! אתה נוצח! זה לא אני, הקב\"ה ניצח! זו מעלה גדולה שגם כשהאדם לא עושה כלום ומצליח, והוא יודע שהכל מאיתו יתברך, אבל זו מעלה הרבה יותר גדולה, כאשר האדם עושה אבל אומר – זה לא אני! זה בורא עולם! הכל בזכות הקב\"ה! אתה ניצחת! 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' - זו מדרגה גבוהה ביותר! לכן אנחנו עכשיו נמצאים בימים שמצד אחד, לצערנו, בשבוע האחרון נהרגו כמה עשרות יהודים מתושבי ארץ ישראל, והסכנה עדיין לא חלפה, כל יום וכל לילה ממשיכים האויבים שלנו לנסות, אבל 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו' - אנחנו מבקשים ומתחננים שהקב\"ה יציל אותנו מידם. ואנחנו מצפים לישועה, מצפים לסיעתא דשמיא שהקב\"ה יעזור לנו. מצד שני, אנחנו צריכים לדעת שכל ההצלחות הכל מאיתו יתברך! ז. השהות במקלטים ציבוריים , שיש בה הרבה מוסר השכל (פרשת שלח)נאמר כמה דברים בפרשת השבוע לכמה עניינים, אבל נדבר על בן אדם לחברו. הנה בגלל המצב של המלחמה, בתוך הבית, והולכים (ממ\"ד)חלק גדול מהאנשים אין להם חדר ביטחון למקלטים, ובמקלטים באים מכל מיני שכנים, ופעמים שבאים גם הרבה - זה קרה [ .אנשים שהיו ברחוב בזמן האזעקה. ונאלצו להיכנס למקלט , אבל אנחנו צריכים ]לי השבוע פעמיים... וקיבלו אותי בסבר פנים יפות לדעת, כשבא מישהו זר, הוא נבהל, לקבל אותו בסבר פנים יפות, לקבל יפה כל אחד, שלא חלילה יווצרו ויכוחים או סכסוכים בזמן הזה. וככלל בשהות במקלט, לשבת ולהתפלל, לומר תהילים, לא להעביר את הזמן סתם בפטפוטים. ח. באותה שעה כשרים היו דיברתי בשבוע שעבר, שעלינו לעשות חסד, בן אדם לחברו, וזה יכול להביא לנו ישועה. בפרשת השבוע רואים כמה אדם צריך לעבוד על המידות (במדבר יג, שלו. בואו נתבונן, משה רבינו שולח את המרגלים, כתוב בפסוק \"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה\", משה רבינו לא לקח חבורה של ג) אנשים ריקים ופוחזים, הוא בחר אנשים גדולים, 'ראשי בני ישראל המה' – כך התורה מעידה עליהם. הרמב\"ן כותב שהפסוק מונה את המרגלים לפי חשיבותם. לפי זה, השלישי ברשימה זה כלב בן יפונה, והחמישי זה יהושע בן נון, אנחנו יודעים מי היה יהושע בן נון, גדול הדור, ממשיך דרכו של משה רבינו, כך גם כלב בן יפונה, צדיק יסוד עולם, הקב\"ה מעיד עליו \"ועבדי כלב\", הקב\"ה אוהב אותו, היה גברא רבה שאין כדוגמתו. (שם יד, כד) לפי זה אנחנו מבינים אלו אנשים גדולים הם היו. ובאמת רש\"י אומר על הפסוק 'כולם אנשים': \"באותה שעה כשרים היו\". ט. הדיבה הרעה של המרגלים \"וילכו (שם יג, כו) והנה, מה עושים האנשים הכשרים הללו?! כתוב בפסוק ויבואו\" - מסביר רש\"י, שכבר כשהם הלכו הם כבר חשבו איך הם מוציאים דיבת הארץ רעה. הכל היה מתוכנן, זו לא משלחת אובייקטיבית, ועדת חקירה. עשרת האנשים הללו היו רשעים מרושעים שתכננו את הכל \"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק (שם יג, כא):מהתחלה. וברשעות שלהם אמרו הוא ממנו\" - מה זה 'ממנו'? כביכול הם מתכוונים לומר, שהם גיבורים אף יותר מהקב\"ה. האנשים הללו הגיעו למדרגה שפלה ביותר שהם מדברים נגד הקב\"ה! הם כבר לא מאמינים שהקב\"ה יכול לנצח את הכנענים. כתוב \"וישאוהו במוט בשניים\" – חז\"ל מספרים, שהם (שם יג, כג)בפסוק לקחו אשכול ענבים גדול כל כך, שהיה צריך שמונה אנשים לשאת את האשכול. ולקחו עוד תאנה אחת ורימון אחד, הם לקחו את זה כי זה היה ענק, ואז אמרו לכולם, אתם רואים איזה פירות משונים יש בארץ ישראל! גם האנשים שם משונים. י. כפיות הטובה של המרגלים \"ארץ אוכלת יושביה\" – הם כמובן לא היו במוסד... ולא עברו שום קורס של ריגול, וכל מרגל מתחיל מבין שהוא לא צריך להתבלט בשטח, והנה כאן שנים עשר אנשים זרים הולכים ביחד, ברגע אחד הם היו תופסים אותם, מה עשה הקב\"ה כדי שלא ירגישו בהם ולהציל אותם?! הקב\"ה הביא מגיפה בארץ ישראל, אצל הכנענים, ובכל מקום שהם הולכים היו רואים לוויות ואנשים בוכים. כדי שהכנענים לא ישימו לב למרגלים. והכפויי טובה הללו, לא רק שלא הודו לקב\"ה, אלא השתמשו בזה כדי להוציא את דיבת הארץ רעה, הנה תראו, זו ארץ מלאה לוויות, ארץ אוכלת יושביה. יא. מה הסיבה של חטא המרגלים לכאורה צריך להבין, הרי מדובר באנשים שהיו לכאורה גדולי ישראל, תלמידי חכמים, 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה' – איך קרה הדבר הזה?! בזוהר הקדוש מבואר, שלכל המרגלים הללו היה תפקיד, הם היו שרי חמישים. דהיינו שכל אחד ממונה על חמישים איש מעם ישראל. הם מונו לאחר שיתרו הגיע, והציע לעשות שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. והם עשו את החשבון, יבואו בני ישראל ויכנסו לארץ ישראל, וכשיכנסו לארץ, כל אחד ילך ויקבל נחלה במקום אחר, ומה שהיה לא בטוח שיהיה. כל אחד מהם אולי הוא לא יישאר בתפקיד. ואז החליטו, שכיון שיש ספק אולי הולכים להוריד אותנו מגדולתינו. אנחנו לא ניתן לעם ישראל להיכנס לארץ ישראל, נמנע את הכניסה של עם ישראל, כדי שלא נפסיד את התפקיד שלנו. יב. ספק כבוד לחומרא... לכאורה, הרי מה זה התפקיד של שרי חמישים?! הרי סך הכל זה חבר כנסת!... והנה פתאום, בגלל הדבר הזה, בגלל טיפת כבוד, שגם הוא נתון בספק שהירי יכול להיות שיקבלו את הכבוד הזה גם לאחר כניסתם לארץ, ואדרבא, אולי הם יתמנו להיות שרי מאות ושרי אלפים, אז הם פסקו הלכה: 'ספק כבוד לחומרא'... אולי נפסיד חלילה את הכבוד שלנו, והחליטו להוציא דיבת הארץ, ולדבר באפיקורסות נורא ואיום! איך אנשים יכולים לאבד את עולמם?! על מה ולמה?! ולא רק את עולמם שלהם, אלא את עולמם של כלל ישראל! במשך ארבעים שנה כלל ישראל נודד במדבר, וכל כך למה כי הם פוחדים על הכבוד שלהם?! אנחנו רואים מה זה מידות רעות, עד להיכן זה יכול להגיע, כשפוגעים לאדם בכבוד שלו, או שחושש שמא יפגעו בכבוד שלו, הוא מסוגל להגיע לשפל למדרגה! יג. ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה צריך לדעת שכל זה נובע ממידת הגאווה. אדם גאה שחושב את עצמו שהוא איש חשוב ונכבד ומגיע לו, הוא לא יכול להשלים עם זה שחלילה לא יקבל את הכבוד המגיע לו, לפי השקפתו. עד כדי כך. ואז הוא מסוגל להגיע לשפל המדרגה, לדיוטא התחתונה ביותר, לרדוף את כלל ישראל בגלל הספק כבוד שלו! בהיסטוריה של עם ישראל היה עוד מקרה נורא ואיום עם ירבעם בן נבט. צריך לדעת שירבעם בין נבט היה מלך על עשרת השבטים, הוא לא בא מהרחוב, לא סתם לקחו אותו 'איש משבט אפרים' להיות מלך. הגמרא אומרת, שכל חכמי ישראל היו בפניו כעשבי השדה. ירבעם (קב.) בסנהדרין בן נבט היה תלמיד חכם עצום, גדול מאוד בתורה, גדול הדור ממש! כל גדולי ישראל ביחד החליטו למנות אותו לכך, ברגע שהחליטו לחצות את הממלכה, ורחבעם בן שלמה בחלק אחד, ועשרת השבטים ילכו בנפרד וישימו להם מלך, נתנו את עיניהם בירבעם בן נבט, הוא היה הראוי ביותר מבחינת כולם להיות למלך על ישראל. ואז מה קרה?! ירבעם בן נבט \"מקץ שבע (דברים לא, י)התחיל למלוך, והתחיל לחשוב, הרי כתוב בתורה שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה'\" – כל העם מתאספים בבית המקדש, אנשים, נשים וטף, ושם יושב המלך וקורא בספר 'משנה תורה', והוא עושה חשבון: יבואו כל עם ישראל, אלפים, רבבות ומיליונים, כולם באים לבית המקדש, ויושב לו המלך, ומי הוא המלך?! הרי יש שניים, ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה, ורחבעם הוא הנכד של דוד המלך, מזרע בן דוד ומשבט יהודה, לעומת זאת ירבעם בן נבט הוא משבט אפרים, ממילא רחבעם ישב ויקרא בספר תורה ב'משנה תורה', וכולם, כולל ירבעם בן נבט, יעמדו ויקשיבו. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה הזאת! מה אנשים יגידו?! שרחבעם הוא יותר מלך מירבעם! למרות שגם הוא לבוש בגדי מלכות, והכתר על ראשו, הוא מלך על עשרת מעם ישראל, אבל איך הוא יעמוד ויקשיב לרחבעם 80% -השבטים שזה כ שקורא בספר תורה! הוא לא יכול היה לסבול שיקרה דבר כזה! יד. השפלות של ירבעם בן נבט תראו איך איש שהיה גדול בתורה, לאיזו מדרגה שפלה הוא מגיע! הוא לא יכול לסבול שחברו עולה לגדולה! ומה היו התוצאות? ירבעם בן נבט הלך לאחיה השילוני שהיה נביא וגדול הדור, כולם שמעו בקולו, והוא אמר לו, תראה, אני לא מזרע ודוד, ואני חושש שהעם לא ישמעו בקולי, לכן אני רוצה שתחתום לי על המלצה, 'קול קורא', מכתב תמיכה שאני המלך ושכולם חייבים לשמוע בקולי. ואחיה השילוני הסכים, וירבעם הביא לו מכתב לחתום. אחיה השילוני מסתכל במה שירבעם נתן לו לחתום עליו, והזדעזע, היה כתוב שם שקורא לכל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, לשמוע בקול המלך ירבעם בן נבט, ולעשות כל מה שהוא אומר, אפילו אם יאמר לעבוד עבודה זרה מצווה לשמוע בקולו! כשאחיה השילוני ראה כך אמר לירבעם, וכי אני אחתום על מכתב שאפילו יאמר לעבוד עבודה זרה?! אבל ירבעם צחק ואמר לו, אדוני הנביא הנכבד, הרי אתה מכיר אותי, אני תלמיד חכם, וכי אתה מעלה על דעתך שאגיד לעבוד עבודה זרה?! זה רק להראות לאנשים כמה זה חזק שצריכים לשמוע בקולי! ואחיה השילוני חתם על המכתב! ברגע שהיה לירבעם את המכתב הזה ביד, הוא שלח מיד צבא, ונעל וסגר את הגבולות בין עשרת השבטים לבין ארץ יהודה, ואמר, כל מי שיעלה לרגל ייהרג בחרב! אי אפשר לעלות לרגל! במקום זה, הוא בנה שני בתי מקדש לעבודה זרה, אחד בבית אל, ואחד בדן, ואילץ את כל עשרת השבטים לעבוד עבודה זרה. טו. הטרגדיה של עשרת השבטים כל מי שקורא את ספר מלכים מבחין איזו טרגדיה נוראה זו היתה, שהרי מאותו יום עד היום הזה, כל המלכים שהיו לעשרת השבטים מירבעם בן נבט והלאה, לאורך כל השנים - כולם היו רשעים, עובדי עבודה זרה. היו רשעים יותר או פחות, אבל כולם עבדו עבודה זרה! לא כמו מלכי יהודה, שחלקם אמנם היו רשעים, אבל חלק גדול מהם היו צדיקים גדולים מאוד. עד שבא סנחריב והגלה את כל עשרת השבטים. ועד היום אנחנו בסימן שאלה גדול, מה אירע עם עשרת השבטים! וכל זה בא מהשאלה: מי ישב ויאמר ספר משנה תורה! האם יתנו קצת כבוד לרבחעם בן שלמה! טז. חזור בך ירבעם חז\"ל אומרים דבר נורא, שמיד אחרי שזה קרה, הקב\"ה ראה מה עשה ירבעם בן נבט, ונגלה אליו, עצם הדבר שהקב\"ה נגלה אליו – אנחנו מבינים כמה הוא היה אדם גדול. הקב\"ה לא נגלה אלינו, הוא נגלה אליו לירבעם בן נבט אחרי שהתחיל לעבוד עבודה זרה. ואז הקב\"ה התחנן אליו 'חזור בך ירבעם! חזור בך!' כשהקב\"ה מבקש מאיתנו שנחזור בתשובה, 'שובו בנים שובבים', הוא הוא מודיע לנו שהוא מסכים למחול לנו על עוונותינו, אבל ירבעם בן נבט, זה היה עניין של כלל ישראל, הקב\"ה כל כך רצה שהוא יחזור בתשובה, הקב\"ה לא הסתפק בלומר לו שאם יחזור בתשובה – ימחול לו, אלא הקב\"ה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הבטיח לו, אם תחזור בתשובה, נטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן! איזו הצעה כל כך טובה, הזדמנות! אבל ירבעם לא רוצה! הוא שואל את הקב\"ה: 'מי בראש'? אומר לו הקב\"ה אני, אתה ובן ישי, דוד המלך יהיה שלישי, אבל ירבעם מסרב! הוא כל כך אוהב כבוד, אומרים חז\"ל: כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו! אמר לו הקב\"ה, ככה אתה תובע להיות בראש?! אז בין ישי בראש, דוד המלך יהיה לפניך. ואז ירבעם אומר לקב\"ה, אם כך אי אפשי, לא רוצה! יז. מי בראש היום אתם יודעים רבותיי, בכל מקום שהולכים היום כולם מסתכלים מי בראש. פעם היה אחד שרצה להיות חבר כנסת, והוא בא אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודיבר ודיבר, ואז אאמו\"ר סיפר לו שיש את פלוני, שהוא מאוד חשוב ומתאים לתפקיד. הראשון – זה שפנה לאאמו\"ר, היה מקנא במי שאאמו\"ר הזכיר, ולכן אמר לאאמו\"ר: הרב, לא אכפת לי שגם הוא יהיה חבר כנסת, אבל רק דבר אחד אני מבקש - תשימו אותו איפה שאתה רוצה, אבל מקום אחד אחריי... זה 'מי בראש'! זה נורא ואיום רדיפת הכבוד כזאת! הרי אם ירבעם היה מוותר על טיפ טיפת כבוד, הרי מה זה משנה, אתה עם דוד המלך והקב\"ה בגן עדן, ואתה שואל מי בראש?! הרי אם הוא לא היה שואל את השאלה הזאת, והיה מסכים להצטרף, הוא היה לפני דוד המלך - כך אמר לו הקב\"ה! יח. סופו של ירבעם מה אירע לבסוף?! ירבעם בן נבט עם כל הרשעות שלו הוא היה מאמין בקב\"ה, ואם הקב\"ה נגלה אליו - הוא ידע מי זה הקב\"ה. וכתוב בנביא בספר שהוא היה עומד ליד המזבח ומקטיר קטורת לעבודה זרה. ואז (א יג, ב),מלכים הקב\"ה שלח את עידו הנביא, ועמד ואמר: \"מזבח, מזבח, כה אמר ה' הנה בן נולד לבית דוד, יאשיהו שמו, וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך\" – הוא מתנבא מול ירבעם בן נבט, ואומר, תם עובדים עכשיו עבודה זרה, גם את העצמות שלכם ישרפו! ויאשיהו המלך יעשה זאת! ואז ממשיך עידו הנביא ואומר, אתם רוצים לדעת שהקב\"ה באמת שלחני?! עכשיו הקב\"ה ייתן מופת, והמזבח - שלפניו עומד ירבעם בן נבט – יקרע, וכל הדשן אשר עליו יישפך - ברגע שהוא אמר את זה - זה קרה! המזבח נבקע ונשפך הדשן. ואכן גם הנבואה של הנביא התקיימה, לאחר שנים, מלך יאשיהו המלך, והוציאו את העצמות של ירבעם בן נבט וכל עובדי העבודה זרה – ושרפו אותן! אבל באותו הזמן שעדו הנביא התנבא, ירבעם ראהה את הנס שהמזבח נבקע, ומיד הושיט את ידו וצעק, 'תתפסו אותו'! 'תיפסו את הנביא'! אבל הקב\"ה אמנם האריך אפיים עם ירבעם, אבל כאשר הוא מדבר כך על הנביא, פוגע בנביא – שליחו של הקב\"ה, הקב\"ה לא מחכה, ובאותו רגע, 'ותיבש ידו' – היד שלו התייבשה, כאבים נוראים, הוא לא יכול להזיז את היד! היד מושטת והוא לא יכול לעשות שום דבר! עכשיו הוא רואה שני ניסים בבת אחת: נבקע המזבח, והיד שלו התייבשה, והוא עומד נבוך. מה עושים במצב כזה?! ירבעם בן נבט ידע דבר אחד, שאין מה לעשות חוץ מלהתפלל לפני הקב\"ה שיושיע אותו. הוא מאמין בקב\"ה, אבל הוא יודע שהוא רשע מרושע, הוא לא מעיז לבקש מהקב\"ה, אז הוא מבקש מהנביא, ואומר לו: \"חל נא פני ה' אלוקיך\" - תתפלל לה' אלוקיך שיציל אותי. והנביא התפלל וידו חזרה להיות כבראשונה. רש\"י שם כותב דבר מאוד מעניין, ירבעם בן נבט אומר \"חל נא פני ה' אלוקיך\" – הוא לא אומר \"אלוקינו\" או \"אלוקיי\" - כמה זה כואב לראות דבר כזה! אדם יודע שהישועה תבוא רק מהקב\"ה, הוא תלוי בקב\"ה, הוא צריך תפילה, אבל מה הוא אומר: אלוקיך! לא אלוקיי! אבל למרות זאת, הקב\"ה שמע את תפילתו של הנביא והציל אותו! עד כדי כך הקב\"ה היה ארך אפיים עם ירבעם בן נבט. רואים איך גם אדם גדול, בשביל טיפת כבוד, מי בראש, מי יותר מלך, כל מיני דברים קטנוניים - מסוגל לאבד את עולמו. הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. יט. רשעים המצויינים בבין אדם לחבירו וסיפורים מעין אלו אנחנו מוצאים הרבה לכל אורך התנ\"ך. הנה שבוע הבא נקרא פרשת קורח. קורח עצמו, דתן ואבירם ומאתים וחמישים איש, ולאחר מכן הסיפור של זימרי בן סלוא שלפי דברי חז\"ל כל הסיפור הזה היה רדיפת כבוד, הוא הרגיש שפגעו בכבוד שלו, לא נתנו לו מספיק כבוד, וכן הלאה. כמה אנחנו צריכים לשים לב לדברים הללו. במיוחד בימים הללו, כל אחד ואחד מאיתנו שישים לב לכבוש את המידות הרעות, להקפיד על בן אדם לחברו, לכבד כל אחד ואחד בישראל, לגמול חסד, לדבר יפה אחד אל השני. רק כך אנחנו יכולים לנצח. דיברנו על זה בעבר, שבתקופת המלכים בזמן עשרת השבטים, כולם היו רשעים. הגרוע מכולם היה אחאב הרשע שהרג את כל הנביאים, ואיזבל אשתו שהם היו רשעים, נורא ואיום. אבל צריך לזכור שאחאב היה מלך על העולם כולו. כך אומרת הגמרא במסכת מגילה. ושם מובא שאלישע אמר לאליהו הנביא, אלישע אמר לאליהו הנביא. שאחאב שלח לחפש אותו בכל המדינות בעולם, וכל זה כי הוא שלט בכל מדינות העולם! ולמרות כל רשעותו הוא היה מנצח בכל המלחמות, חוץ מהמלחמה האחרונה שהוא יצא נגד ארם. גם במלחמה הזאת לכאורה הוא ניצח, אבל היה איש אחד, שזה היה נעמן שר צבא ארם, ירה חץ לתומו, ולכל חץ יש כתובת... והחץ הזה הלך ופגע באחאב ומת באותו יום. חז\"ל אומרים, שהסיבה שהוא היה מנצח בכל המלחמות, למרות היותם עובדי עבודה זרה, אומרים חז\"ל 'שלא היה דילטוריא ביניהם' - הם לא היו מלשינים אחד על השני, לא מדברים לשון הרע. אנשים רשעים, לא מקיימים מצוות, עובדים עבודה זרה, אבל בבן אדם לחברו הם היו מצוינים! כשעם ישראל מאוחדים ומכבדים אחד את השני, הם מנצחים במלחמות! כ. בכיה של חינם השבוע הזה יהיה לנו את ראש חודש תמוז, ויום רביעי זה ערב ראש חודש, שהוא יום מאוד מסוגל לתפילות. זה חשוב מאוד תפילה של כלל ישראל, לא רק כל אחד ואחד אלא כלל ישראל, כולם עומדים ומתפללים, ובוודאי שזה יעזור לנו להיוושע מאויבינו, להתפלל מכל הלב. בפרשת השבוע כתוב \"ויבכו העם בלילה ההוא\" אומרים חז\"ל, שהקב\"ה אמר להם 'אתם בכיתם בכייה של חינם' - למה זה בכיה של חינם?! מה המשמעות של בכייה של חינם?! אדם כואב לו הוא בוכה! זה לא בכייה של חינם! אלא התשובה היא, שישנם שני סוגים של בכי: אדם למשל מסכן שעבר ניתוח, יש לו כאבים נוראים, הוא בוכה, מה יעזור לו הבכי?! אלא הבכי הוא בכי של יאוש, של כאב, כואב לו אז הוא בוכה. אבל מצד שני, אדם יש לו חולה בתוך ביתו, הוא בוכה ומתפלל, הבכי שלו הוא בכי של תקווה, של עתיד. וזה הבדל גדול מאוד. הנה ישמעאל כשאמו הגר השליכה אותו כתוב \"ותשא את קולה ותבך\" ולאחר מכן כתוב \"וישמע אלוקים את קול הנער\" - שניהם בכו, הגר בכתה וישמעאל בכה, למה הקב\"ה שומע את הבכי של ישמעאל ולא של הגר? פשוט מאוד, הבכי של הגר היה בכיה של חינם, היא התייאשה, היא הייתה בטוחה שהוא הולך למות, \"ותשכח את הילד תחת אחד השיחים\", אין תקווה, אין עתיד, אז היא בוכה. אבל ישמעאל זה היה הפוך, זה בכי של תקווה, בכי של עתיד, הוא בוכה ומתחנן, ומיד \"וישמע אלוקים את קול הנער\"! בעזרת ה', התפילות שלנו יהיו תפילות של עתיד ושל תקווה, יש לנו עתיד בעזרת ה', אנחנו תלויים בתפילות שלנו, כל אחד צריך להגיד - אין הדבר תלוי אלא בי. ולא רק אנחנו בארץ ישראל נמצאים בסכנה, גם בחוץ לארץ הם זוממים בכל מקום לעשות פיגועים, לפגוע ביהודים. שנאה לעם ישראל, שנאה לשם שנאה. והקב\"ה ישמור עלינו, ונזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות. אכי\"ר. אני רוצה לברך את כל הציבור, כל מאזיני רדיו 'קול ברמה', שבעזרת ה' יתמלאו כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה, ונזכה בעזרת ה' שיתברך בכל הברכות שבתורה. בשורות טובות ישועות ונחמות אמן כן יהי רצון."},{"filename":"306.pdf","content":"תקופת השבתאות ובעל הכנסת| ההבדל בין הספרדים לאשכנזים בימי בין המצרים| התקנות לימי בין המצריםנושאי השיעור: לא לעקוף | אכילת בשר בתשעת הימים בסיום מסכת| רחיצה לפני תפילת שחרית| רחיצה לבני אשכנז בתשעת הימים| הגדולה רדיפת הכבוד בעולם הזה ובעולם הבא| שמיעת שירים וואקליים| את האבילות 306 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת קורח תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת חוקת הכל מאיתו יתברך מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי גולן אלוף שליט\"א דיין בבית הדין הרבני אשדוד \"זו זכות גדולה להקדים בדברי תורה לשיעורו של מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, המאיר עינינו בתורתו. בפרשה רואים כמה צריך להתרחק מהמחלוקת, רואים גם שאפילו באנשים גדולים, בארזים נפלה שלהבת - שלהבת המחלוקת, אש המחלוקת. ואנחנו לומדים מזה, שכאשר ישנה גאווה, יש קנאה, יש מידות רעות, זה מביא לידי מחלוקת. כל כך מתאים לדבר בפרשה הזאת בפרשה הזאת פרשת קורח, פרשה שמלמדת אותנו על גנות המחלוקת, כמה המחלוקת היא רעה וכמה גדול השלום. מרן שליט\"א בכל מעשיו משכין שלום בין כולם, מקרב את כולם, ומקרב את ישראל בדרך הזאת של אהבת ישראל. אני רוצה לומר למרן שליט\"א, שב\"ה כל כך הרבה אברכים מספרים שהספרים של הרב מאירים את עיניהם בכל מקום, בקיאות עצומה ועיון עמוק, מרן ממש ממשיך את הספרים ואת הדרך של מרן ע\"ה. לא רק בפסיקה, בהוראה ובדרך העיון, אלא בכל דבר ודבר, בהנהגה של מרן זיע\"א, שמרן שליט\"א מביא בדיוק את ההפך של המחלוקת, את השלום, לקרב את כולם, לעשות שלום בין כל החלקים של תלמידי החכמים, של כל העדות והחוגים. ב\"ה יש הרגשה של הנהגה אמיתית בעם ישראל. אנחנו מודים למרן על הספרים, על התשובות, על הכתיבה. אני עכשיו היה לי עניין באבן העזר, בעניין הקראים, וראיתי תשובות של מרן בשו\"ת 'פאר הדור' להרמב\"ם, שמרן כתב אותם בגיל עשרים ושבע! בעומק העיון ממש. נברך את מרן שליט\"א שיאריך ימים על ממלכתו עד זקנה ושיבה אכי\"ר.השיעור מאת מרן הראשון לציון שליט\"א חזק ברוך ויישר כח לכבוד ידידי הגאון המצוין הרב גולן אלוף שליט\"א. אני רוצה לומר קודם כל ברכת מזל טוב להגאון הרב גולן אלוף שמחר בעז\"ה הוא נכנס בפועל לתפקידו כדיין. הרב גולן אלוף הוא מגדולי תלמידיו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. בהתחלה הוא למד בישיבת כסא רחמים, והיה מהמצוינים ביותר שם, ויצק מים על ידיו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל. לאחר מכן הוא עבר ל'יחוה דעת', ולמד אצלנו הרבה שנים. ולפי בקשתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מיניתי אותו לראש כולל אצלינו ביחוה דעת, ב\"ה הוא היה הארי שבחבורה, ובהרבה נושאים של דיינות, של ממזרות ועגונות, אאמו\"ר היה מעביר אליו את התשובות, הוא היה כותב ואחר כך אאמו\"ר היה מאשר את הפסקים שלו. הוא נשא ונתן הרבה בתורה לפני אאמו\"ר וזכה להיות תלמידו המובהק, אני מגדיר אותו מגדולי תלמידיו של אאמו\"ר. שבעזרת השם יעלה מעלה מעלה, מחיל אל חיל, ימשיך בעבודה של הדיינות ובעז\"ה שלא תצא תקלה מתחת ידו. יפסוק לפי דין תורה כמו שצריך ויצליח בכל מעשה ידיו. אכי\"ר. א. התקנות של ימי בין המצרים בעוד שבועיים מתחילים את ימי בין המצרים ויש הרבה הלכות ומנהגים בימי בין המצרים. וניתן היום סקירה כללית מה זה בין המצרים, ולאחר מכן בעז\"ה ניכנס יותר לפרט על כל דבר ודבר. מיד לאחר החרבן, חכמי ישראל תיקנו כל מיני תקנות מיוחדות של אבלות על החרבן. ותיקנו גם דברים מיוחדים לימי בין המצרים. אנחנו משערים שתיקנו את זה בין החורבן לבין חתימת המשנה. בסביבות השנים הראשונות שלאחר החורבן, התקנות הללו מופיעות במשנה במסכת תענית ושם מפורט כמה דברים שקבעו חכמים שאסור לעשותם בימי בין (כו.) המצרים. העלון לעילוי נשמת מיכאל כהן בן רחל ז\"ל נלב\"ע ח\"י סיון תשפ\"ה ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il חכמים קבעו לשם אבלות, שבשבוע שחל בו תשעה באב, אסור להסתפר ואסור לכבס. חכמים עוד כמה הגבלות לגבי סעודה המפסקת – הסעודה האחרונה שלפני צום תשעה באב – שאסור לאכול בה בשר ולשתות יין. דרך אגב, מזה נראה שבזמנם לא היה מנהג לא לאכול בשר בתשעת הימים [ . כמו כן קבעו]או בשבוע שחל בו, וזה מנהג שבא בדורות מאוחרים יותר חכמים שאסור לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. השנה, שתשעה באב חל ביום ראשון, יש הרבה הבדלים בדינים של סעודה המפסקת, שהיא לא נוהגת השנה. וכמו כן דיני שבוע שחל בו תשעה באב לא נוהגים. ולהלן יבואר יותר. ב. הבדלי מנהגי הספרדים והאשכנזים בימי בין המצרים במשך הדורות פשטו בעם ישראל מנהגים נוספים של חומרות בימי בין המצרים. ואם מתבוננים בהבדלי המנהגים, ניתן לראות דבר מאוד מעניין. שהאשכנזים החמירו הרבה יותר מהספרדים. ואין כמעט דבר שהספרדים מחמירים יותר מהאשכנזים. הדבר היחידי שהספרדים מחמירים יותר והוא, לגבי יום עשירי באב שנוהגים לא לאכול בשר כל היום. ומרן לא חילק בין לפני חצות לאחרי. לעומת זאת, האשכנזים נוהגים לא לאכול בשר רק עד חצות. אמנם גם הספרדים שהחמירו בזה זה לא אצל כולם, וגם בזה יש מחלוקת, אבל משמעות השלחן ערוך היא כך, שיש להחמיר בזה, וכך המנהג ברוב קהילות הספרדים. וזה הדבר היחידי שאני מצאתי שהספרדים מחמירים יותר מהאשכנזים. אכן מאידך, האשכנזים הוסיפו גם ביום עשירי באב לא להסתפר ולא לכבס ולא להתרחץ, ועוד דברים שהספרדים לא הוסיפו אותם. ובזה הספרדים יותר מקלים מהאשכנזים. ג. הכנסת הגדולה ושבתאי צבי למרות האמור, היו קהילות של ספרדים שנהגו בהרבה חומרות כמו שנה חי הגאון בעל 'כנסת הגדולה' – רבי חיים 350-האשכנזים. לפני כ בנבנישתי. וכל מי שלומד את הספר 'כנסת הגדולה' ו'שיירי כנסת הגדולה' בענייני בין המצרים, רואה שהחמיר מאוד בזה, יותר מאשר כל הפוסקים הספרדים. בשו\"ת זכר יוסף מסביר את זה, וזה דבר מאוד מעניין: בזמנו של הכנסת הגדולה הייתה תקלה נוראה בעם ישראל, תקופת השבתאות. היה יהודי שהיה גר בירושלים ולמד קבלה והחליט שהוא המשיח ושמו היה שבתאי צבי שר\"י. היה איתו אחד שגר בעזה, קראו לו נתן העזתי, הוא היה גם כן מקובל, הרבה יותר משבתאי צבי, ויחד הם הלכו ונתן העזתי שהיה כאילו נביא, ו'התנבא' עליו שהוא המשיח. ויצא מזה תקלה נוראה, זה התחיל להתפרסם, והוא הלך לטורקיה – שם היו עיקר קהילות הספרדים. קודם לכן הוא הלך לחאלב, והחאלבים גירשו אותו וצחקו עליו, אבל בטורקיה לצערנו, אלפים אלפים מעם ישראל הלכו אחריו. ואז הוא התחיל להשתגע, וככל הנראה, לפי מה שרואים איך שהתנהג - הוא היה אדם משוגע, היה בו שיגעון גדלות אבל גם מחלת נפש אין ספק בזה. הוא התיר איסורי תורה הכי חמורים, הוא היה אוכל חלב! זה אסור באיסור כרת! והיה מברך על זה: ברוך אתה וכו' מתיר איסורים! לא פחות ולא יותר. בכלל זה כמובן הוא ביטל את תשעה באב, והוא קבע אותו ליום משתה ושמחה, והוסיף עוד יום משתה ושמחה - יום ההולדת שלו, הוא 'הזיז' את יום כיפור בכמה ימים ועשה כל מיני דברים משונים מאוד. ובין האנשים שהלכו אחריו היו גם גדולי תורה, שבתמימות ראו איך שהוא מדבר בקבלה, וגם הוא היה לו קול יפה מאוד, מספרים, שכשהוא היה שר, אנשים היו יושבים ומקשיבים ומורידים דמעות. הוא היה שר בקול נעים. לאט לאט התחיל בלאגן גדול מאוד בטורקיה. ולא רק, אלא גם במדינות אשכנז היו הרבה שהלכו אחריו. באותו הזמן חי הכנסת הגדולה, שהיה רב ראשי ב'איזמיר'. בשבת ששבתאי צבי הגיע לבית הכנסת שלו, הכנסת הגדולה ציווה לנעול את הדלתות, ושבתאי צבי ציווה לשבור את הדלתות! חילולי שבת! והכנסת הגדולה פחד על נפשו, הם היו יכולים לרצוח אותו, עד כדי כך הייתה התלהבות סביב שבתאי צבי! הוא ניסה להתווכח ולעשות משהו בעניין – אבל זה לא הלך. עד שהשלטונות של טורקיה, הסולטן הטורקי, נודע לו מה שקורה והביאו לפניו את שבתאי צבי, וכשהוא ראה שכלתה אליו הרעה, הוא הואשם במרידה במלכות כי הוא דיבר על לבנות את בית המקדש. ואז שבתאי צבי השליך את הכובע שלו והוא התאסלם! אבל זה לא עצר בזה, זה המשיך, וחוקרי ההיסטוריה אומרים שזה ממשיך עד עצם היום הזה, עד היום ישנם בטורקיה כל מיני כאלו מוסלמים, שבסתר משתחווים לתמונה של שבתאי צבי, ומחכים שיקום לתחיה ויגאל אותנו... ה' ירחם. למעשה, לאחר כמה שנים כוחו של הכנסת הגדולה חזר לאיתנו, והוא מצידו ראה צורך להחמיר מאוד בכל המנהגים של בין המצרים, כדי לכפר על מה שקרה. ד. ההמשכיות של השבתאות לצערנו, לאחר כמה דורות זה נמשך עם אחרים, היה למשל את יעקב פרנק שר\"י, שהוא היה הפוך, הוא התנצר, והיו רציחות של יהודים בגלל התנועה שלו - תנועת ה'פרנקיסטים' – והיה איתו אחד בשם חיים מלאך, שארגן אלפים יחד עם יהודי אחד תמים מאוד שקראו לו יהודה חסיד, והם באו לירושלים, והוא קנה את השטח של 'חורבת רבי יהודה החסיד'. יש פה דבר שצריך לשים לב אליו: היה את רבי יהודה החסיד הראשון בתקופת הראשונים, והוא היה מבעלי התוספות. הוא היה מקובל וקדוש עליון, וכתב את ספר 'חסידים' וכתב גם תוספות על מסכתות הש\"ס זה שנה בערך, 300 -רבי יהודה החסיד האמיתי. אבל היה אחד אחר, לפני כ שקראו לו יהודה החסיד. אני לא יודע אם הוא ראוי שיקראו לו בתואר 'רב'. והם הביאו איתם לירושלים אלפי אנשים שעזבו את כל מה שהיה להם, כביכול הם הולכים להביא את הגאולה, ואז הוא קנה את השטח שעליו הוקם בית הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', והאיש הזה הוא היה רק כמה ימים בירושלים, כי לאחר כמה ימים הוא הלך לטבול במקווה קר, שעות הוא מת, והשאיר את כל האלפים 24 והוא קיבל דלקת ראות, ותוך שעלו איתו כצאן ללא רועה, והיה מצב איום ונורא בירושלים. הרי בלאו הכי היה עוני גדול אצל מי שכבר גר שם, והנה פתאום הגיעו אלפים נוספים. ואכן הם התפזרו לכל עבר, חלקם אף המירו את דתם, היה משבר גדול מאוד בתקופה ההיא. וזה היה הרבה אחרי שבתאי צבי, אבל זה היה המשכיות שלו. זו גם הסיבה שגדולי ישראל, בכל מי שהיו חושדים בו חשד הכי קטן של שבתאות, היו יוצאים נגדו בשצף קצף, כי השבתאות הייתה סכנה גדולה על היהדות. ה. הסיבה שהאשכנזים החמירו יותר במנהגי האבלות באופן כללי, נראה לי שהסיבה שהספרדים יש להם פחות מנהגי אבלות מהאשכנזים, זה פשוט מאוד, המוסלמים היו הרבה יותר סובלניים כלפי היהודים מאשר הנוצרים. כמובן 'עשו שונא ליעקב' - וזה לא משנה מוסלמים או נוצרים, היהודים עברו עלילות דם, פרעות, דברים נוראים בין אצל הנוצרים ובין אצל המוסלמים, אבל ההבדל הוא גדול מאוד. אצל הנוצרים היו רציחות כל הזמן, הכנסייה, ובמיוחד הקתולים, היו שונאי ישראל, והם רצחו הרבה יהודים, שרפו אותם חיים, עינו אותם, אינקוויזיציה, היהודים עברו צרות שאין לתאר. היו כמה וכמה שואות באלף שנים האחרונות, בזמן מסעי הצלב קהילות שלמות, נחרבו, נשרפו. היה בשנים ת\"ח ות\"ט באוקראינה, שרוב הקהילות של היהודים הרגו אותם. למשל, רבי נחמן מברסלב רצה להיקבר באומן, למרות שהוא לא היה גר באומן, אבל הוא נסע לאומן, ושם הוא נפטר כדי להיקבר שמה, כי באומן הייתה קהילה יהודית גדולה, שהיו בה תלמידי חכמים, גדולי תורה, והגיעו הפורעים של האוקראינים שהיו אנשים נבערים, אכזרים וצמאי דם, אספו את כל יהודי אומן לבית הכנסת, דחסו את כולם שם, ושרפו את כולם חיים! ובית הקברות היהודי שם יש שם בעיקר אפר של קדושי אומן! לכן אצל האשכנזים שהם עברו כל כך הרבה צרות ופרעות, הם החמירו יותר. ו. חלילה מלזלזל במנהגי האבלות לפני שאני מפרט את הדברים אני רוצה לומר, שחובה קדושה עלינו לשמור על המנהגים שלנו, כל עדה ועדה. חלילה, אסור לנו לזלזל במנהגי העדות! כל עדה שיש לה מנהג מסוים, בכל נושא, צריכה לשמור על המנהג - אם הוא לא נוגד את ההלכה! ק\"ו במנהגי אבלות על ירושלים ועל חורבן בית המקדש, כולם צריכים לשמור על מנהג אבותיהם. זה חשוב מאוד מאוד! חז\"ל אומרים: \"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים, אינו זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתם משוש כל המתאבלים עליה\". הסיכוי והתקווה שלנו שנזכה בקרוב לראות את הגאולה, זה כאשר אנחנו מתאבלים על ירושלים. ז. 'לעקוף' את האבלות לכן זה מאוד לא יפה מה שאנשים עושים, שמנסים לעקוף את המנהגים של האבלות. ואתן דוגמא: המנהג לא לאכול בשר בתשעת הימים. היום אפשר לומר שרוב עדות ישראל לא אוכלים בשר בתשעת הימים, מלבד בשבתות. אבל בסעודת מצוה מותר לאכול בשר בתשעת הימים. כגון ברית מילה ופדיון הבן. חתונות לא עושים, אבל ספרדי שהתחתן לפני ראש חודש אב, שהרי מותר לספרדים להתחתן עד ראש חודש, והשבע ברכות נמשך אחרי ראש חודש. מותר לאכול בשר בסעודת שבע ברכות. כמו כן בסיום מסכת מותר לאכול בשר. אבל צריך להבין, זה לא סתם שמותר, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך כבר בזמנו, בקובץ קול סיני, שסיום מסכת היינו שאם למד בעצמו אין ספק שמותר לו לאכול בשר. אבל גם אם לא למד, אלא רק משתתף בסעודה, מותר לאכול בשר. אבל זה בתנאי, שאם הסעודה לא היתה בתשעת הימים גם היה הולך לסעודה הזאת. למשל שהמסיים הוא חבר שלך, או שזה בבית הכנסת שלך בשיעור שלפעמים משתתף בו, אבל אם הסיום מסכת היה ביום חול סתם, לא בתשעת הימים, ולא היה משתתף בו, אז בתשעת הימים אסור לו להשתתף שם. ראיתי באמריקה כמה מסעדות של בשר, וכי הם יפסידו כסף בגלל תשעת הימים?! והאמת שאני לא מבין, ריבונו של עולם, שיאכלו דגים! חסר מה לאכול בתשעת הימים?! הרי לא ביקשו מכם לצום, אנחנו ב\"ה לא כמו המוסלמים שצמים חודש שלם. אנחנו אוכלים ושותים ויש מספיק מה לאכול. אבל במסעדות ההם באמריקה, שוכרים בחורי ישיבה שיעשו להם סיום! 100 אני לא האמנתי כששמעתי את זה! שוכרים בחור ישיבה, נותנים לו דולר שיסיים מסכת. ואז יושבים חבורה של יהודים מהמסעדה. והבחור הזה בא ואומר את הסיום, והם אפילו לא מקשיבים... אומר 'הדרן עלך', דולר, והבחור הולך... הוא אפילו לא יושב איתם 100 קדיש, נותנים לו לאכול! ודבר כזה בוודאי צריך לדעת שזה אסור בהחלט! בדברים כאלו אני אומר את המילים 'אסור' אני לא אומר 'לא טוב' או 'לא כדאי' אלא: 'אסור'! פשוטו כמשמעו! למה אתה עושה צחוק ממנהג ישראל?! לפחות היית נותן לבחור ישיבה המסכן לאכול איתך... אבל זה גם לא יעזור, שהרי מה הקשר של המשתתפים בסעודה עם הבחור הזה?! מה פתאום שתאכל בסעודת סיום מסכת שלו! מה לך ולו?! זו פשוט תאווה לא נשלטת על אנשים, תתגברו על עצמכם! ח. בטן רשעים הרמב\"ן בספר תורת האדם כותב דבר מאוד מעניין. בכל השנים כשתשעה באב חל באמצע השבוע יש לנו את דיני סעודה מפסקת, הרבה הלכות, אסור לאכול שני תבשילים, ואסור לאכול בשר ולשתות יין ועוד. אם כן כותב הרמב\"ן, יש אנשים ששעה שעתיים לפני הצום אוכלים כל מה שהם רוצים, כל המטעמים, מברכים ברכת המזון, ולאחר מכן סמוך ממש לצום, עושים סעודה מפסקת, לוקחים לחם עם אפר ויושבים על הרצפה, כאילו לצאת ידי חובת סעודה מפסקת. אבל בסופו של דבר, זו רמאות. הם אכלו סעודה כמו שצריך, אכלו, שתו ונהנו, וכך הם עוקפים את סעודה המפסקת. הרמב\"ן כותב עליהם שהוא קורא עליהם 'בטן רשעים'. ומוסיף לכנותם במילים קשות. מזה אנחנו יכולים להבין לא לנסות להתחמק מענייני האבלות של בין המצרים. הגרי\"ש אלישיב היה אומר, שמעניין מאוד שאנשים שנפטר להם אבא או אמא, הם לא מחפשים יותר מדי קולות, בוודאי לא בימי השבעה, רק שואלים מה מותר ומה אסור, והנה לגבי בין המצרים, יש שמחפשים כל הזמן דרכים איך למצוא היתרים. והיה אומר, שהסיבה לכך היא, בגלל שלא מצטערים באמת! ואילו על פטירת האבא או האמא זה כואב לו, הוא אוהב אותם. אבל בית המקדש, זה שאנשים מנסים להתחמק זו הוכחה לצערנו שהם באמת לא רוצים להתאבל. לכן מאוד חשוב שנקיים ונשמור את כל המנהגים שלנו. ט. איסור רחיצה בתשעת הימים ונפרט בקצרה את הדברים: המשנה מזכירה כיבוס, בגדים ותספורת שאסור לעשות בשבוע שחל בו תשעה באב. אכן, השנה למנהג הספרדים – אין שבוע שחל בו. ונוהגים לספר ולכבס בשבוע הזה. וצריך לדעת שכשאסור לכבס היינו גם אסור ללבוש בגדים מכובסים. אבל השנה שתשעה באב חל במוצאי שבת – אין דינים של שבוע שחל בו. לכן אצלנו הספרדים מותר השנה להסתפר ולכבס, אבל אצל האשכנזים אסור. יש מנהג נוסף, שלישי, שהוא מנהג שהוסיפו אותו גם הספרדים וגם האשכנזים. והוא איסור רחיצה. הספרדים נהגו לא להתרחץ רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וגם בשבוע שחל בו תשעה באב - מקילים במים קרים. למשל, ללכת להתרחץ בים או בבריכה, מלבד עניין הסכנה, אלו ימים מסוכנים. לעומת זאת, האשכנזים מחמירים מראש חודש גם במים קרים גם במים קרים לאשכנזים בכלל אסור להתרחץ. י. פינת ההלכה שנה, הייתי אברך צעיר ולאבא הייתה תוכנית 40-אני זוכר לפני יותר מ ברדיו בערב שבת. קראו לה 'פינת ההלכה'. ובכל יום שישי, כל עם ישראל היה מקשיב לתוכנית הזאת, שארכה כמה דקות ממש. באותם ימים הייתי ליד אאמו\"ר, למדנו הרבה יחד, ואני ישבתי איתו על כל השו\"ת שיצא מזה – שו\"ת יחוה דעת שישה כרכים. שזה תשובות שהוא אמר ברדיו, חלקם הוא השאיר אותם כמו שהם, וחלק הוא פיתח והגדיל אותם. ואני ישבתי לידו וערכתי ועזרתי הרבה מאוד. יא. רחיצה בתשעת הימים לבני אשכנז והנה, בנושא של רחיצה בתשעת הימים, האשכנזים באו מארצות אירופה הצפוניות, באותם מקומות לא היה כל כך חם כמו בארץ ישראל, כמו במזרח התיכון, הטמפרטורה שם היא הרבה פחות חם, ואפשר לומר, שבימות הקיץ ממש קריר. מלבד זאת, בשנים האחרונות החום בארץ נעשה דבר נורא. אני זוכר כשהייתי ילד בבית ספר, לא היה דבר כזה כיתה עם מזגן או מאוורר, אפילו במכוניות לא היה מכונית עם מיזוג אוויר. ובבית מעלות בחוץ היו שולחים את כולם 36 ספר בקיץ היינו מזיעים, וכשהיה הביתה... יותר מדי חם ואי אפשר ללמוד. וזה היה קורה אולי יום אחד 36-או יומיים בשנה. לעומת זאת היום, אם היו סוגרים את בתי הספר ב מעלות, לא היה לנו בכלל לימוד כל ימי הקיץ... בשנים האחרונות נהיה חום נורא, העולם השתנה. אשר על כן מלבד מה שהגיעו מארצות צפון אירופה שהם מקומות הרבה יותר קרים, וגם העולם מתחמם, ובמיוחד בארץ ישראל, הטמפרטורה שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל 40 -התחממה מאוד מאוד. לכן כבר לפני יותר מ חשב, שגדול כבוד הבריות, תשעה באב אסור ברחיצה מן הדין אפילו להושיט אצבעו במים אסור, אבל יש רחיצה שהיא לא של תענוג, והיא מותרת גם בתשעה באב, ויש על זה דיון בפוסקים. הלבוש והאחרונים דנים, מה יהיה הדין באדם שכשהוא מזיע מאוד נהיה לו פצעים, האם אפשר להקל לרחוץ בתשעה באב. ויש עוד דיונים כיו\"ב. מפני שזו לא רחיצה של תענוג. יב. גדול כבוד הבריות מלבד זאת, יש את העניין של גדול כבוד הבריות. כאן בירושלים חם מאוד, אבל פחות מזיעים מאשר באזור המרכז, שזה יותר סמוך לים, אנשים מזיעים מאוד, ובלי להתקלח, לא בחמים ולא בקרים, זה דבר איום ונורא. קשה מאוד. לכן אאמו\"ר הורה, ואמר את זה ברדיו, שכל מי שקשה לו מאוד אפשר יהיה להקל. והנה, מכיוון שכל עם ישראל היה מאזין לתוכנית, ביניהם גדולי תורה, אחד מאלו ששמעו את התוכנית, והיה מקפיד כל שבוע לשמוע, היה הגרש\"ז אויערבאך זצוק\"ל. ואז, מיד במוצאי שבת הוא צלצל, וביקש שאני אבוא אליו, הלכתי אליו והוא היה כועס מאוד מאוד, ואמר: מה פתאום?! איך אבא שלך יכול להגיד ככה לאשכנזים?! כך האשכנזים נהגו וכך צריכים להמשיך לנהוג ולהחמיר, אין שום היתר! לא מים קרים ולא שום דבר! גם אם מזיעים - כולם צריכים להחמיר! אני העברתי את הדברים שלו לאאמו\"ר, וכשאבא כתב את הספר שלו שו\"ת יחוה דעת, ניתן לראות שהוא לא כתב בסתם להתיר לגמרי, אלא כתב להקל מעט על בני אשכנז במקרים קיצוניים ממש. באמת, יש מקומות שאתה הולך, ואנשים מקפידים על זה, אתה נכנס לבית כנסת ואתה לא יכול להיכנס... 'אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה'... אי אפשר זה נורא ואיום! נוסף על כך שלא מחליפים בגדים כי אסור ללבוש בגד מכובס, אז מי שהכין בגדים – שלבש אותם לפני כן שעה שעתיים – עוד מילא, אבל מי שלא... הוא יישאר עם אותם בגדים תשעה ימים בלי להתקלח זה איום ונורא! לכן להלכה, זו באמת היתה דעתו של אאמו\"ר, ואני אומר בפירוש, שגם לאשכנזים מי שלא יכול, קשה לו, במיוחד היום שרוב האנשים מתקלחים אפילו כל יום, בקיץ. פעם לא היה להם ברז ומקלחות, הכל היה שונה, ולמשל, הרמב\"ם כותב להתקלח פעם בשבוע. אבל היום אנשים מקפידים על זה. העולם השתנה, ב\"ה, אנשים נקיים, מכבדים את עצמם, זה חשוב מאוד שאדם יכבד את עצמו. יג. רחיצה לפני התפילה בדומה לכך כתבתי להתיר להתקלח בבוקר לפני התפילה. אפילו שאסור לאדם לעשות דברים פרטיים שלו לפני שמתפלל. אבל להתקלח מותר, גם מצד שהרחיצה מועלת לעניין ט' קבין, שייחשב לו כטבילה. ועוד, הרי כתוב 'היכון לקראת אלוקיך ישראל'. כשאדם בא להתפלל עם גוף נקי, הוא רענן אחרי מקלחת, הוא יכול להתפלל כמו שצריך. לכן בימינו אפשר להקל בזה. יד. רחיצה לבני אשכנז בתשעת הימים אשר על כן בתשעת הימים, לאשכנזים, אם יש מצב של כבוד הבריות, בן אדם מזיע וקשה לו מאוד, הוא מרגיש שהוא לא יכול להסתובב בחברת אנשים, הבגדים נדבקים לגוף וקשה לו, אפשר להקל למנהג האשכנזים בכל מקום של צורך גדול, אבל לא סתם להקל. במיוחד אנשים שרגילים להסתובב בשמש בשביל העבודה שלהם וכיו\"ב. וכל מה שיש להקל הוא במים קרים בלבד. אאמו\"ר כתב גם שיש להקל להתרחץ עם סבון. שהרי אם כבר מתרחץ במים קרים, אין כל כך נפקא מינה ואכמ\"ל. טו. שבוע שחל בו לספרדים בשנה זו אם כן אלו השלושה דברים שהזכרתי: רחיצה, זה מנהג בעלמא שזה לא בא מזמן התנאים. ותספורת וכיבוס שבאו מזמן התנאים. שאצל האשכנזים נוהגים בזה, אלא שהתספורת אסור כבר מתחילת שלושת השבועות, ורחיצה וכיבוס מראש חודש אב. וממילא גם השנה נוהגים בזה. לעומת זאת הספרדים בשנה הזאת, שתשעה באב חל במוצאי שבת – לא נוהגים כלל את שלושה דברים אלו. טז. ברכת שהחיינו ואיסור אכילת בשר בתשעת הימים אכן יש כמה דברים שגם הספרדים נוהגים משבעה עשר בתמוז. למשל, שנכון להיזהר מלברך שהחיינו בתשעת (סימן תקנא סעיף ג) כתוב בשלחן ערוך הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הימים. אז בשבתות אפשר להקל. השנה יש לנו שתי שבתות מראש חודש, אך כדאי להחמיר, במיוחד בבגד חדש, גם בשבתות שלפני תשעה באב. כמו כן יש את המנהג שלא לאכול בשר, שהספרדים והאשכנזים נוהגים מראש חודש. בהבדל אחד שבראש חודש עצמו הספרדים אוכלים בשר, והאשכנזים לא. השנה ראש חודש אב חל בשבת, אז בין הספרדים ובין האשכנזים אוכלים בשר. יז. הפטרת שבת ראש חודש אב דרך אגב, צריך לשים לב שעוד ארבעה שבועות יחול ראש חודש אב בשבת, וההפטרה שצריכים להפטיר זה 'שמעו דבר ה'', ולא מפטירים 'השמים כסאי', למה כי יש לנו את תלתא דפורענותא, שזה דוחה את ההפטרה של ראש חודש. וקוראים רק פסוק ראשון ואחרון של 'השמים כסאי'. אמנם יש מחלוקת על ראש חודש אלול שחל באמצע שבעא דנחמתא, אבל זה משהו אחר, כי שתי ההפטרות הם שמחות, לכן יש מחלוקת, אבל לגבי האבלות בוודאי שכולם ככה נוהגים. שמיעת כל נגינה בבין המצרים ובכל השנה יח. עוד נהגו לא לשמוע כלי נגינה. ושוב, אני רואה כל פעם איך אנשים מנסים לעקוף את זה. יש כאלה שאומרים, רק ככה אנחנו נרגעים, אנחנו עצבנים, וזה מרגיע אותנו. אבל ריבונו של עולם! מה זה \"מרגיע אותי\"... כשיבנה בית המקדש תהיה רגוע! כולנו נהיה רגועים! וכי בתוך שנת אבל מישהו יעלה על דעתו לשאול שאלות כאלו?! פה חרב בית המקדש! מלבד זאת, ישנם הרבה פוסקים שסוברים שכל השנה אסור מאז שחרב בית המקדש, \"אל תשמח ישראל אל גיל כעמים\", אסור לשמוע כלי נגינה. אמנם להלכה, די לנו שאנחנו מקילים בזה, זה גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בפניה, אבל לכל הפחות בשלושת השבועות להקפיד על זה שלא לשמוע כלי נגינה. יט. מוזיקה וואקלית היום גם את האיסור הזה עוקפים, יש כל מיני אנשים שמשמיעים קולות כמו כלי נגינה, נעימות שזה כמו כלי נגינה. כמובן אי אפשר להגיד שזה אסור כי זה לא כלי נגינה. חכמים אסרו כלי נגינה. אבל שוב, זה לעקוף את האיסור. וזה לא ראוי לעקוף את המנהגים הללו של איסור. כ. רדיפת הכבוד שבוע שעבר דיברנו על רדיפת הכבוד, ונמשיך את הדברים. הרי לפי דברי חז\"ל קורח לא היה איש פשוט. הוא היה אדם בעל מדרגה, היתה לו רוח הקודש. והוא ראה ברוח הקודש ששמואל הנביא עתיד לצאת ממנו. ואם הוא ראה דבר כזה, משמע שהוא היה אישיות. אבל כשמדובר ברדיפת הכבוד, זה לא פוסח על אף אחד. יכול להיות אדם גדול אבל ברגע שרודף אחרי הכבוד, ה' ירחם, הוא מסוגל לאבד את עולמו. גם עולם הזה וגם עולם הבא. ביחד עם קורח היו מאתים חמישים איש. כתוב בפסוק \"ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים\". ומי הם היו האנשים הללו? \"נשיאי עדה, קריאי מועד\" - קריאי מועד היינו שכל פעם שהקב\"ה בא למשכן, נגלה כבוד ה', יש את האנשים המכובדים והחשובים ביותר, גדולי תורה, שהם היו המוזמנים הראשונים. \"אנשי שם\" - אנשים מיוחדים. ומה הם רצו האנשים הללו? כל אחד רצה להיות במקום אהרון הכהן. הם מביאים קטורת כדי שאולי ואולי, אולי אחד מהם יהיה במקום אהרון הכהן. והנה, הסיכוי של כל אחד להיות במקום אהרון הכהן הוא קצת יותר מרבע אחוז. מי משוגע להסתכן?! והם יודעים שיש סיכוי שהקב\"ה יפרע במי שלא ראוי, אז הספק הוא ספק ספיקא של כבוד, סיכוי כלוש מאוד, זה לא יאומן כי יסופר, עד היכן רדיפת הכבוד מגיעה. כא. מי היה זמרי בן סלוא בספר במדבר יש עוד פרשה: המעשה של זמרי בן סלוא. חז\"ל במסכת סנהדרין מתארים מה קרה, למה זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון פתאום יוצא נגד משה רבנו, פשוט מאוד. זה לא שנהיה לו פתאום תאווה לנשים, פשוט זה היה עניין של כבוד. היו אנשים משבט שמעון שהלכו עם בנות מדין, ומשה רבנו ציווה להקים בתי דין, ולדון אותם. והדיינים שמונו לא היו משבט שמעון. זמרי בן סלוא בעצמו, שהיה נשיא השבט, לא מונה לדיין, לא פחות ולא יותר. ובאו אליו אנשים ואמרו לו, תראה, הם יושבים ודנים את השבט שלנו ואתה יושב ושותק?! והכבוד שלו שלא מינו אותו לדיין, כל כך כאב לו, ואז הוא בא ועשה את כל מה שהוא עשה. יש פה דבר מעניין שצריך לשים לב, הגמרא אומרת דברים מעניינים מאוד, מי היה זה זמרי בן סלוא? אומרת הגמרא, שהיו לו כמה שמות: שלומיאל בן צורישדי, וגם שאול בן הכנענית. זה דבר לא יאומן כי יסופר, הרי שאול בן הכנענית הוא היה הבן של שמעון, והשם שלו מופיע לראשונה בתורה בפרשת ויגש, בשמות של יורדי מצרים, כלומר הוא נכד של יעקב אבינו! ויש אומרים, שהוא היה גם כן בן של דינה, דהיינו נכד של יעקב אבינו משני הצדדים, הוא ירד למצרים ביחד עם יעקב. זה אדם שזכה לראות את יעקב אבינו, ואם הוא נכד מסתמא הוא קיבל ממנו תורה, למד יצק מים על ידיו של יעקב אבינו. לעומתו, משה רבנו, מצד האמא שלו הוא נין של יעקב אבינו, בן של יוכבד בת לוי בן יעקב. ומצד האבא שלו, עמרם הוא נכד של נכד. כלומר זמרי היה 130 הרבה יותר מיוחס מאשר משה רבנו! וההבדל עצום, משה רבנו נולד שנה אחרי פטירת יעקב. 113 שנה אחרי שבני ישראל ירדו למצרים. שזה הוא רק שמע סיפורים על יעקב, הוא לא זכה לראות אותו. אבל זמרי בן סלוא זכה להכיר את יעקב אבינו. ראיתי את החפץ חיים כב. אני זוכר כשלמשתי בישיבת 'חברון' ראש ישיבה היה הרב הלל זקס זצ\"ל שהוא היה הבן של בתו של החפץ חיים! וכילד קטן הוא גדל בבית של החפץ חיים! איך העיניים שלו היו בורקות כשהיה מספר לנו על החפץ חיים, כיצד התנהג בביתו, הוא זכר אותו. כיום עברו מפטירתו של החפץ שנה, ואין עוד אף אחד שזוכר את החפץ חיים בעצמו. 90-חיים יותר מ אבל אני זוכר איך אנחנו היינו מקשיבים בהתפעלות למי שזכה לראות שנה, כל אלו שזכו להכיר את 50 את החפץ חיים. ואני אומר לכם, בעוד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כל אלה שזכו להתפלל אצלו, לדבר איתו, להתברך ממנו, איך אנשים ידברו על זה! ואיך כולם יבואו ויקשיבו וישמעו, איזו זכות להיות אצל מרן זיע\"א! כג. זמרי בן סלוא היה מזקני הדור אם נעשה את החשבון בין כמה זמרי בן סלוא היה באותו הזמן, הרי בני שנים, אנחנו לא יודעים מתי הוא נולד לפני שירדו 210 ישראל היו במצרים למצרים, אולי שנה אולי יותר, אבל ברור הוא שביציאת מצרים הוא היה שנים. והסיפור של מדין אירע לפני פטירתו של משה רבנו, 210 לפחות בן שנה! 250 שנה. אם כן זמרי בן סלוא היה לפחות בן 40-כלומר בתום ה הוא כבר היה ישיש, זקן ונכבד. אפשר להגדירו 'זקן חכמי הדור', 'זקן חכמי ישראל'. תלמיד של יעקב אבינו. בוודאי כולם היו באים אליו, הוא היה מספר סיפור סיפורים ממה שראה אצל יעקב אבינו, המעמד שלו היה משהו לא רגיל, גדול הדור ממש, זקן חכמי ישראל. והנה האדם הזה, הולך ועושה מעשים שלפי איך שהגמרא מתארת מה שהיה שמה, המעשים שלו היו שפלים ממש! וכל זה למה?! בגלל שבאים ואומרים לו הם דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק! פגעו בכבוד שלך! רדיפת הכבוד לא פוסחת על אף אחד! גם אדם גדול שהוא גדול מאוד בתורה, למד ולימד, שלא יחשוב לעצמו שהוא מחוסן מפני רדיפת הכבוד! היצר של הכבוד זה דבר נורא! כד. רדיפת הכבוד בעולם הבא הגאון רבי חיים שמואלביץ' כותב, שאפילו בעולם הבא יש רדיפת כבוד. הוא מביא ראיה: כתוב על רבי יהושע בן לוי שנכנס חי לגן עדן, והחכמים שראו אותו התחילו להתעניין: מי אתה יהושע בן לוי? נראתה הקשת בימיך? הם ידעו שהדור של רבי יהושע בן לוי היו כולם צדיקים, לומדים תורה, ולא נראתה הקשת בימיו. אבל רבי יהושע בן לוי לא רצה שיחזיקו לו טובה שהוא צדיק כזה גדול שבזכותו לא הייתה קשת, אז הוא אמר, משנים מפני דרכי שלום, ובשביל להתגבר על הכבוד הוא אמר 'נראתה הקשת בימיי'! ואז הם אמרו לו, אם ככה אתה לא רבי יהושע בן לוי! אנחנו יודעים שבזמן רבי יהושע בן לוי לא נראתה הקשת בעמיו! למה הוא אמר שכן נראתה הקשת בימיו? מפני שהוא לא רצה להחזיק טובה לעצמו! משמע שרדיפת הכבוד שייכת אצל אדם גדול גם בעולם הבא! כמה אנחנו צריכים להתרחק לברוח מהדברים הללו. הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. במיוחד בימים האלו, שאנחנו נמצאים עדיין בצרה, יש לנו הרבה ציפיות לישועה. אנחנו מתקרבים לימי בין המצרים שבהם חרב בית המקדש בגלל שנאת חינם, כמה אנחנו צריכים להתגבר על המידות שלנו. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. כולנו נשתדל להטיב ולמחוק את התאווה והכעס והקנאה והכבוד וכל המידות הרעות, להשתדל להיות מושלמים במידות טובות. אני מברך את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן, וגם את כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' יהי רצון שבכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו, ימלא הקב\"ה כל משלות ליבכם לטובה ולברכה, זרע קודש של קיימא בנים ובנות לעבודתו יתברך, פרנסה טובה, נחת, שמחה ושלווה. נשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, אמן כן יהי רצון."},{"filename":"307.pdf","content":"בשר קפוא או משומר בתשעת| שתיית מיץ ענבים בתשעת הימים| מנהג אי אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימיםנושאי השיעור: אכילה | שכינתא בגלותא| מקור מנהג האיסור בבשר ויין בתשעת הימים| שימוש בסיר בשרי בן יומו בתשעת הימים| הימים ה'לחם | אכילת בשר בסעודת סיום מסכת| אכילת בשר בסעודת בר מצוה| בתשעת הימים של בשר שנשאר מסעודות שבת דע מה למעלה ממך| 'הקלוקל307 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת חוקת תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת בלק הלכות בין המצרים (ב) מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי דוד ברדוגו שליט\"א דיין בית הדין הגדול ירושלים ת\"ו \"...אני רוצה לומר משהו אישי, ב\"ה במקום הקדוש הזה, שכבר עשרות שנים מגדלים פה תלמידי חכמים בדרך העיון הנכונה, בן פורת יוסף מורנו ורבנו שליט\"א מעמיד פה מאות אברכים שלומדים בדרך הנכונה, ופוסקים לאמיתה של תורה. ב\"ה העשיר לנו את בתי הדין היום בתלמידי חכמים מופלגים שזכיתי ללמוד איתם פה לפני הרבה שנים, כולם גאונים ממש, פוסקים מובהקים, שבוודאי יהיו גאוני גדולי הדור. הקב\"ה יתן כח למורנו ורבנו שליט\"א להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה ברבות הטובה, אכי\"ר\". א. חיזוק לבתי הדין יישר כח לידיד נפשי הגאון הגדול הרב דוד ברדוגו שליט\"א. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל לו מזל טוב, ב\"ה עד עכשיו הוא היה דיין בבית הדין בירושלים, ועכשיו נבחר להיות חבר בית הדין הגדול ב\"ה הוא מהדיינים החשובים ביותר בישראל, בחרנו בו לתפקיד הזה שהוא יהיה למעשה אבן בוחן לעבודה של הדיינים הגאונים. יש לנו מערכת נפלאה של דיינים, תלמידי חכמים מופלגים, דנים דין אמת לאמיתו על פי דרכה של תורה. הגר\"ד ברדוגו התחיל כבר את עבודת הקודש שלו, ובעז\"ה יפוצו מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולאדירה. ואנחנו מקווים שתהיה לנו הזכות וסייעתא דשמיא להמשיך את העבודה הגדולה שהתחלנו, ב\"ה הוספנו עשרים ואחד דיינים חדשים, ועוד שבעה דיינים לבית הדין הגדול. היום יש בבית הדין הגדול שנים עשר דיינים קבועים, ועוד היד נטויה. יש עומס בבתי הדין, אנחנו לא רוצים שחלילה אנשים יצטרכו לחכות חודשים שלמים עד שיש דיון, כמו בבתי המשפט, אנחנו רוצים שאצלנו זה יהיה יעיל ומהר, ואנחנו צריכים להוסיף עוד, ובכך גם נחזק את כח התורה שלנו. כשיהודי הולך לבית הדין הוא מצהיר בזאת שהוא ביחד עם התורה הקדושה, הוא חלק מהתורה הקדושה שלנו, ולא חלילה להיפך. אנחנו רוצים דין תורה בכל תחום. לכן ככל שנחזק יותר את בתי הדין, יהיה לנו בזה קידוש ה' גדול, ובשם ה' נעשה ונצליח. ב. המנהג שלא לאכול בשר בתשעת הימים השנה תשעה באב חל ביום ראשון, זה לא דחוי אלא הוא חל ביום ראשון. וראש חודש אב יוצא בשבת, ולמעשה כל הדברים שנוהגים מראש חודש מתחילים ממוצאי שבת עד תשעה באב. ועד בכלל. וצריך לנהוג חומרא בכל הדברים הללו - באכילת בשר שזה מנהג שהתפתח במשך הדורות. בזמן חז\"ל, אחרי חרבן הבית, לא היה את המנהג הזה. במשנה במסכת שנינו, שבסעודה מפסקת אסור לאכול בשר ואסור (כו:)תענית פרק רביעי (פרק ה מהלכות לשתות יין. ומשמע לכאורה שקודם לכן מותר. אולם הרמב\"ם כותב, שנוהגים שלא לאכול בשר בכל השבוע שחל בו תשעה תעניות הלכה ו) – הוא היה באיטליה קצת אחרי הרמב\"ם – (עמ\"ס תענית שם) באב. והמאירי כותב, שהמהודרים בחסידות לא אוכלים בשר כל היום של ערב תשעה באב. ויש כמה ראשונים, שלא כותבים רק 'מהודרים בחסידות', אלא כותבים שנוהגים שלא לאכול בשר כל היום. הרי שאם מתבוננים רואים שזה מנהג שהתפשט בהדרגה. היום כל האשכנזים לא אוכלים בשר בכל תשעת הימים, מלבד שבתות כמובן, שלא רק שמותר לאכול בשר, אלא מצוה לאכול בשר, במסכת לע\"נ חותן המלך חמיו של מרן זצ\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il , למדנו, \"תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל בשר ושותה יין (כט:) תענית ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו\", כל שכן השנה שתשעה באב לא חל בשבת, שבוודאי שאוכלים בשר ושותים יין. לעומת זאת, אצל הספרדים יש כמה עדות - לא הרבה - שלא נוהגים להחמיר לא לאכול בשר בתשעת הימים, ובמיוחד יש שמקילים באכילת בשר עוף. אבל למעשה אנחנו נוהגים, לא לאכול לא בשר ולא עוף. ג. יסוד המנהג לא לאכול בשר בתשעת הימים כמה מרבותינו הראשונים מביאים יסוד למנהג לא לאכול בשר מראש כתוב, \"נשי דנהיגי דלא למשתי (פסחים פ\"ד)חודש מהתלמוד ירושלמי, שם חמרא ודלא למיכל בישרא, מן דראש חודש אב עליל מנהגא\". פירוש המילים בעברית: נשים שנוהגות לא לאכול בשר ולא לשתות יין מאז שראש חודש אב מתחיל, זה מנהג. אבל יש ראשונים שאומרים, שהגירסא בירושלמי הנכונה היא: \"לא למשתי עמרא\" בעי\"ן. ופירוש הדבר הוא, לא לטוות חוטים. והאמת, שיש בזה יותר היגיון, מפני שלמה רק נשים נהגו בזה?! וכי נשים נהגו לא לאכול בשר ולשתות יין והגברים כן?! הבדלי מנהגים בתוך המשפחה?!... לכן יותר סביר, שבזמנם מי שעסק בטווית חוטים היו נשים. איך שיהיה, אין נפקא מינה, זה מנהג לכל הדעות. ובכל מקום ומקום יעשו כמנהגם, נהרא נהרא ופשטיה. כותב, שיש נוהגים לא לאכול (סימן תקנא סעיף ט)להלכה, מרן השלחן ערוך בשר ולא לשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מוסיפים מראש חודש, ויש מוסיפים מי\"ז בתמוז. כלומר מרן הביא את כל המנהגים. אולם למעשה כמעט אף אחד לא נוהג מי\"ז בתמוז, והמנהג הנפוץ הוא לא לאכול בשר מראש חודש אב. ד. בשר מליח אמרנו שיש שנוהגים להקל באכילת עוף. הסיבה לכך היא, שמשמעות לגבי סעודה מפסקת, שזה כבר לא מנהג אלא דין המשנה, (שם ל:) הגמרא וכתוב בגמרא, אוכל בשר מליח ושותה יין מגיתו. ששני הדברים הללו, בשר מליח ויין מגיתו, הם פסולים למזבח. בשר מליח – בזמנם לא היו מקררים, ולא היה אמצעי לשמור את הבשר שלא התקלקל. וכששוחטים פרה, ורוצים לאכול אותה לאחר חודש חודשיים, אז לאחר ההכשרה של הבשר – היו מכניסים אותו בתוך שכבה של מלח, והבשר היה מתכווץ ומתייבש בתוך המלח, וכך הבשר הזה נשמר חודשים ולא היה מתקלקל. וכשהיו רוצים לאכול את הבשר היו משרים אותו בתוך מים פושרים, פעם פעמיים שלוש, ובכל פעם מחליפים את המים עם כל המליחות, ואוכלים. ומבואר בגמרא, שבשר כזה שאינו ראוי למזבח – מותר לאוכלו אפילו בסעודה המפסקת. ה. יין מגיתו וכן 'יין מגיתו' – יש כל מיני שיטות איך לעשות יין, ויש כמה סוגים של ענבים, אבל הדבר הראשון ביין הוא, שנותנים לענבים אחרי הסחיטה, לתסוס. והתסיסה גורמת שהסוכר נעלם מתוך היין ואז היין נעשה יין יבש. ואין לו מתיקות. 'חצי יבש' זה יין שיש בו מעט מתיקות. והיין בימים יום, נקרא 'יין מגיתו'. הוא יין תוסס והוא פסול למזבח. 40 הראשונים, עד היום לא תמצאו 'יין מגיתו' בחנויות, אלא יש היום מיץ ענבים, וזה יין מגיתו, ואולי אפילו פחות מיין מגיתו. לכל הדעות מיץ ענבים פסול למזבח, אולם הוא כשר לקידוש. בדרך כלל אנחנו עושים השוואה בין מה כשר למזבח לבין קידוש, מלבד בדברים מסוימים, הבולט שבהם זה המיץ ענבים. חז\"ל אומרים \"סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום\", (בבא בתרא צז:) וזה יין מגיתו. ומבואר בגמרא, שיין מגיתו, שהוא פסול לניסוך על גבי המזבח מותר יהיה לשתותו אפילו בסעודה המפסקת. ו. בשר מליח ויין מגיתו בזמנינו שבזמנינו, רגילים לאסור גם יין מגיתו (ד\"ה ואע\"ג) למעשה, כותבים התוספות ובשר מליח. כי העניין הוא לא רק מה שקשור למזבח, אלא למעט בהנאה בימים הללו. צריכים להרגיש צער ואבלות על חורבן בית המקדש. כיון שבזמנם כמעט לא היה בשר טרי, ועיקר אכילת בשר היתה בשר מליח. ואם ימשיך לאכול בשר כרגיל - לא יהיה ניכר שמתאבל על חורבן בית המקדש. משום כך נהגו להחמיר גם בבשר מליח ויין מגיתו. ז. בשר עוף ובשר משומר אשר על כן, לפי המנהג כיום, שאין אוכלים בשר בכל תשעת הימים, משום שאנחנו צריכים למעט מההנאה, אין הבדל בין בשר קפוא לבשר טרי, למרות שבשר קפוא האיכות שלו יורדת, אבל בכל זאת הוא בשר, ובבישול בדרך כלל אין כמעט הבדל, במיוחד אם הוא לא קפוא הרבה זמן. ואנחנו נוהגים לא לאכול בשר בכלל. וכן גם לא בשר משומר. כמו כן גם עופות, למרות שלא היו מביאים קרבנות של תרנגולים בבית המקדש, אבל (סימן פשט המנהג בכל המקומות, לא לאכול בשר עוף. מרן השלחן ערוך מביא את המנהג הזה, וכותב, שאסורים בבשר עוף, בשר מלוח, תקנא סעיף י) ויין תוסס. ורק יין של הבדלה ושל ברכת המזון מותר. יין של הבדלה יש לנו השנה בשבת מוצאי ראש חודש אב, ובתשעה באב שחל במוצאי שבת אין לנו הבדלה, ונדבר על זה בעז\"ה בשיעורים הבאים. ח. תבשיל שנתבשל בו בשר כותב עוד, שמותר לאכול בתשעת הימים תבשיל שנתבשל בו בשר. (שם)מרן אבל בזה המנהג לא כמו השלחן ערוך. כיון שלפי מרן משמע, שאפשר לבשל מרק עם בשר, ואחר כך להוציא את כל הבשר, והמרק יהיה מותר. או אורז עם בשר, תוציא את הבשר, והאורז יהיה מותר. אבל המנהג להחמיר גם בזה, וגם תבשיל שנתבשל בו בשר – לא אוכלים. ט. בישל מאכל פרווה בסיר בשרי לעומת כל זאת, אם בישל דבר מאכל בסיר בשרי, למשל, סיר שבישלתי בו בשר לשבת, ואחרי שבת הסיר הזה נקי, ורוצה לבשל בו אורז וכיו\"ב, מותר לאכול את האורז הזה בתשעת הימים. אפילו אם בישלתי בסיר בשר בו ביום, למשל, אם בישל בשר לסעודת מצווה, ולאחר מכן רוצה לבשל אורז בסיר הזה, מותר לאכול את האורז הזה בתשעת הימים. כיון שהרי האורז הזה מותר לאוכלו גם עם חלב. זה נ\"ט בר נ\"ט - נותן טעם בר נותן טעם. (יו\"ד סימן צה וראה בזה שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן יא).ולספרדים מותר אפילו לכתחילה האשכנזים מחמירים לכתחילה, אבל אם עשה כבר, גם לאשכנזים מותר לאכול. אבל לגבי תשעת הימים, כל שכן שזה מותר. אבל כל זה בתנאי שהסיר נקי, ואין בו ממשות מהבשר שנתבשל בו. י. רבו פרושים בישראל הגאון מוילנא מביא יסוד למנהג לא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל תשעת מסופר, שאחרי שחרב בית המקדש (ס:) הימים. שהנה בגמרא בבבא בתרא 'רבו פרושים בישראל'. אנשים שחיו בדור ההוא וראו את בית המקדש בתפארתו, וראו את החורבן הנורא – כאב להם, והם החליטו שאינם רוצים לאכול עוד לא בשר ולא יין, עד שיבנה בית המקדש. חכמי ישראל לא אהבו את המנהג הזה, זה לא טוב לעשות דברים של אבל יותר מדי, מה גם שזו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. ושלחו עליהם את רבי יהושע, \"נטפל אליהם רבי יהושע\", ושאל אותם, למה אתם לא אוכלים בשר ושותים יין? אמרו לו, איך נאכל בשר?! הרי כבר לא מביאים את הקרבנות בבית המקדש, נאכל בשר?! איך נשתה יין?! הרי היו מנסכים יין בקורבנות, ועכשיו אין נסכים, איך נשתה יין?! אמר להם רבי יהושע, אתם צודקים, בסדר לא בשר ולא יין, אבל למה אתם אוכלים לחם?! הרי היו מביאים בבית המקדש מנחות ולחם הפנים, ואכן אמרו שיפסיקו גם לאכול לחם, נאכל רק פירות. ואז אמר להם רבי יהושע: אבל יש פירות היו מביאים גם כן לבית המקדש, פירות הביכורים! והם השיבו לו, לא נאכל פירות שבעת המינים, נאכל את כל השאר. ואז רבי יהושע אמר להם, אבל מה עם מים?! הרי בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח, בואו נפסיק גם לשתות מים! שתקו, כבר לא היה להם מה להגיד. לא בשר, לא לחם, לא פירות לא מים - מה נשאר?! ואז אמר להם רבי יהושע, בניי, שלא להתאבל כלל אי אפשר, אנחנו חייבים להתאבל, מאידך, להתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרים גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכך רבי יהושע ביטל את המנהג. אשר על כן כותב הגאון מוילנא, שלכן חשוב מאוד שלכל הפחות בימים הללו לא נאכל בשר כדי להתאבל על חורבן בית המקדש. יא. שכינתא בגלותא דיברתי בשיעורים קודמים, ואני חוזר ומדבר, לא לחפש קיצורי דרך איך לעקוף את המנהגים האלו. בית המקדש חרב, שכינתא בגלותא, אוי לו למי שלא פותח את העיניים לראות את זה! אנחנו רואים ליקוי מאורות! מצד אחד הרבה תלמידי חכמים היום לומדים תורה, יושבים ולומדים וכותבים וכל הזמן יוצאים ספרים נפלאים וחידושים יפים מאוד, מצד שני, עדיין אנחנו בקושי בהתחלת הדרך של ביאת המשיח, אנחנו סובלים חבלי משיח ממש, זה לא מצב פשוט. לכן חשוב מאוד, שכל אחד מאיתנו תהיה לו את ההרגשה להתאבל על ירושלים עיר הקודש. לע\"נ הגאון העצום חכם בן ציון אבא שאול בן בניה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשנ\"ח ת.נ.צ.ב.ה. .ר' יעקב צדוק בן מזל ז\"ל - נלב\"ע ח' תמוז תשפ\"ה ת.נ.צ.ב.ה יב. בשר שנשאר מסעודות שבת יש שאלה נפוצה, לגבי בשר שנשאר מסעודות שבת, אני לא מדבר על אלו שרוצים לבשל כמות ואחר כך אין מה לעשות עם הבשר שנשאר, אלא שהכין בשר לשבת באופן רגיל, ונשאר, האם מותר לאכול את זה אחרי מובא דבר מאוד מעניין, לגבי 'בשר (יז.)שבת. והנה בגמרא במסכת חולין נחירה' שזה בשר של בהמה שלא נשחטה, והאיסור לאכול בשר בהמה שנשחטה התחיל רק כשהגיעו לארץ ישראל, ובמדבר הם לא היו חייבים. והגמרא דנה, באדם ששחט בסכין לא כשרה במדבר יום יומיים לפני שנכנסו לארץ ישראל, ואת הבשר הזה הוא הכניס לארץ ישראל, האם מותר לאכול את הבשר הזה. ומסקנת הגמרא, הואיל ואשתרי – אשתרי. כיון שהבשר היה מותר במדבר הוא יהיה מותר גם עכשיו. הוא לא נעשה פתאום אסור. הגאון רבי אליהו - היה חבר של מרן החיד\"א שהיה מתייעץ איתו הרבה פעמים [ ישראל , כתב, והביא את דבריו מרן ]בספרים שלו, ומביא קושיות ותירוצים בשמו החיד\"א, שלכאורה מה הגמרא רוצה להגיד לנו בזה? הרי הגמרא זה לא ספר תיאורטי על מה שהיה ולא יהיה, הרי לא יהיה עוד פעם מותר בשר נחירה. אין שום נפקא מינה להלכה למעשה. אולם כתב רבי אליהו ישראל, שיש נפקא מינה לנידון דידן, לגבי בשר שנשאר בשבת שמותר לאוכלו בימות החול. יג. החילוק של מרן החיד\"א אולם מרן החיד\"א בעצמו כתב לדחות, ואכן אפשר לחלק כמה חילוקים. הבשר בזמן שנכנסו לארץ היתה בו בעיה ב'חפצא' שלו, הוא נקרא בשר נבילה, ולכן בזה היה מקום לומר \"הואיל ואישתרי אישתרי\". כיון שהוא היה נחשב לכשר – הרי הכשרות שלו ממשיכה. לעומת זאת הבשר בתשעת הימים, זה לא איסור 'חפצא', מנהגים זה איסור על ה'גברא', הבשר הזה הוא כשר למהדרין, הוא בהכשר מצויין של בד\"ץ כמו שצריך, אבל גם היום הוא כשר, אלא שלא אוכלים אותו בגלל שכך המנהג. אמנם זה לא כל כך פשוט, כי יש ראשונים שסוברים שיום הכיפורים למשל, זה איסור חפצא, זה לא איסור גברא. אבל נדבר על זה בהזדמנות אחרת בעז\"ה. אבל גם אם לא נשתמש במילים 'חפצא וגברא', ההבדל בין שני הדינים הוא בולט לעין. יד. ראוי להחמיר ולא לאכול בשר שנשאר משבת הלכה למעשה, כיון שהיום יש לנו אפשרות של הקפאה, כדאי מאוד להחמיר בזה, אפילו במוצאי שבת. אמנם במוצאי שבת יש קצת יותר צד להקל, כי סעודה רביעית היא מצווה. אבל כדאי וראוי מאוד להחמיר, וכבר בשבת עצמה יהיה מותר לקחת את הבשר הזה ולהקפיא אותו. וזה לא נקרא הכנה. כי בסך הכל אינו רוצה שיתקלקל. וכמו שמותר להכניס את הבשר הזה למקרר, ולמרות שבהקפאה שלו האו יודע שלא יוכל לאכול אותו במהלך השבוע. ויהיה אפשר לאוכלו אחרי תשעה באב. טו. אכילת בשר בתשעת הימים הנה בסעודת מצווה בתשעת הימים מותר לאכול בשר. אכן יש בזה הבדלים בין הספרדים האשכנזים, המנהג אצל האשכנזים שההיתר הזה הוא לא לכולם, יש הגבלות. אבל אצל הספרדים מותר לכל מי שמוזמן לסעודת מצווה לאכול בשר. אבל צריך לשים לב כפי שכבר הזכרתי בשיעורים קודמים, אדם שהולך לאכול בשר בסעודת מצווה, זה רק אילו זה לא היה בתשעת הימים הוא גם היה אוכל, כלומר שהוא חלק מהשמחה. למשל בר מצווה בזמנה ממש, באותו לילה שמלאו לילד שלוש עשרה שנה, שזו סעודת מצווה, כך כותב המהרש\"ל בים של שלמה, וכך נראה בגמרא . כל אחד צריך לעשות חשבון אם הבר מצווה הזאת באמת (לא.)בקידושין שייכת אליו, הוא באמת חבר שלהם שגם אם זה לא היה בתשעת הימים היה הולך לאכול שם, שמותר, אבל אם הוא בא רק בגלל שהוא מתאווה , זה לא בסדר לעקוף (דברים יב, כ)לאכול בשר, \"כי תאווה נפשך לאכול בשר\" את האבל על חורבן בית המקדש. טז. קיום בר מצוה שלא בזמנה בתשעת הימים אמרנו דוגמא לסעודת מצווה של סעודת בר מצווה בלילה שבו נעשה גדול. אבל אם הקדימו או אחרו את הבר מצוה זה כבר לא סעודת מצווה. כל העניין הוא דווקא באותו לילה שמקבל עליו עול מצוות. אבל יש פתרון לעשות סעודת בר מצוה גם לא באותו היום ממש. היום ב\"ה הילדים שלנו לומדים גמרא כבר בכיתה ג-ד, אנחנו התחלנו ללמוד גמרא בגיל שמונה. יש לי מחברות שבגיל עשר כבר היינו לומדים את כל התוספות. ב\"ה גם הילדים כיום לומדים טוב, וכיום כמעט בכל בר מצווה שאנחנו מגיעים הילדים מסיימים מסכת. לא מזמן הייתי בבר מצווה, הילד סיים מסכת בבא קמא. אמנם בלי תוספות אבל זו מסכת ענקית. כל ילד טוב שלומד, ישב עם האבא שלו חודשיים קודם, כל יום ילמד עמוד, בחצי שעה הוא יכול להספיק לגמור את כל מסכת תענית. ואפשר לעשות סיום מסכת בסעודת הבר מצוה. וברגע שעושים סיום מסכת - זה חוזר להיות סעודת מצווה. אנשים שואלים אותי אם אפשר לעשות בר מצווה בתשעת הימים אם זה לא באותו יום, מה עושים שיהיה מותר לאכול בשר, התשובה היא, שהילד יעשה סיום מסכת. ואם הילד לא יודע ללמוד, מסכן הוא לא לומד בתלמוד תורה, אז שקודם כל שאבא שלו יעביר אותו ל'תלמוד תורה', וגם שהאבא יסיים מסכת לבר מצווה או שיבקש מאחד הידידים שלו שיסיים. ברגע שזו סעודת סיום מסכת אמיתית, אנשים מרגישים חלק מהסיום הזה, מותר לאכול בשר בסעודה הזאת. יז. סעודת סיום מסכת כשסיים קודם תשעת הימים אדם שלומד מסכת, והוא רואה שהוא עתיד לסיים אותה בשבוע הבא, האם מותר לו להשאיר את הקטע האחרון כדי לעשות את הסיום בתשעת הימים? לבינתיים הוא יתחיל מסכת אחרת כדי שח\"ו לא יתבטל מתורה. ואולי אפילו יכול ללמוד כמה מסכתות ולהשאיר את כל הסיומים של המסכתות הללו לתשעת הימים. יש בזה דיון בפוסקים, זו שאלה מאוד לא מובא, ששלמה המלך גמר לבנות (ט.)פשוטה. בגמרא במסכת מועד קטן את בית המקדש שבוע לפני סוכות. ואז מיד עשה את חנוכת הבית של בית המקדש. והרי חמישה ימים לפני סוכות יש לנו את יום הכיפורים. אבל שלמה המלך היה נביא, הוא היה צדיק יסוד עולם, והוא ציווה על כולם לאכול ביום הכיפורים! זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה שאנשים היו בריאים ושלמים, והיה מותר ומצווה לאכול ביום כיפור. אבל היו אנשים שהיה להם נקיפות מצפון... בכל זאת הם אכלו ביום כיפור! ושלמה המלך בירך אותם, ולאחר מכן כל הלך לביתו, והנשים שלהם התעברו באותה ]... - אני לא יודע מה הם עשו אחר כך עם שידוכים[ !שנה וילדו כולם בנים כדי להראות להם משמיים שזה בסדר מה שהם עשו. והגמרא שם שואלת, שחנוכת בית המקדש היתה שבעה ימים, כך כתוב , ואחר כך שבעה ימים של סוכות, אם כן למה שלמה (מלכים א ח, סה)בפסוק המלך לא דחה את חנוכת בית המקדש בשבוע, שיעשה את זה בסוכות, נעשה שמחה כפולה. ואומרת הגמרא, שמכאן לומדים שאין מערבין שמחה בשמחה. שמחת חנוכת בית המקדש לחוד ושמחת סוכות לחוד. ואומרת הגמרא, אם כך, למה לא לדחות את זה לאחרי סוכות? ומתרצת הגמרא: שכיון שסיים לבנות את בית המקדש, אי אפשר לדחות את זה, אתה לא יכול לעשות חנוכת הבית מתי שאתה רוצה, צריך מיד להתחיל ולהקריב קורבנות. אולם הגמרא שואלת, שישאיר קצת ויבנה אותו לאחרי החג, ואז יסיים את הבנייה ויעשה את חנוכת הבית. ואומרת הגמרא, שגם זה לא טוב, \"שיור פורטא בבית המקדש לא משיירינן\" - אסור להשאיר! משמע, שאם מסיימים – מסיימים עד הסוף, לא משאירים כלום ללאחר מכן. רואים מכאן גם לנידון דידן, לעניין סיום מסכת, שזה לא נכון להשאיר מעט לאחר מכן, אלא אם סיים שיסיים עד הסוף. אכן מאידך גיסא, אפשר לומר הפוך, בבית המקדש יש איסור להשאיר פורטא כי צריך להקריב מיד קורבנות, אבל בלימוד מסכת, למה צריך להשלים מיד. ודנים בזה לכאן ולכאן. יח. סעודת סיום מסכת – הלכה למעשה להלכה, לא להשאיר קצת ולעשות סיום בתשעת הימים, אלא יש אמצעים אחרים, אם אתה חכם, והגעת לסוף המסכת שבוע לפני, נשאר רק דף אחד או שניים לסוף מסכת, תתחיל ללמוד לאט, תלמד בעיון, תלמד טוב את התוספות, מהרש\"א, תפתח ראשונים ואחרונים, תפלפל, תכתוב חידושים, כך עד שיגיע תשעת הימים ואז יסיים ויעשה סיום. זה לא כמו אם למד גמרא והשאיר קטע שלומדים אותו בעשר דקות לרגע האחרון, כי כאן מותר ללמוד איך שרוצה, ובמקום ללמוד בבקיאות לומד בעיון. וכן הדבר להיפך, אם רגיל ללמוד בעיון, ונשארו לו כמה דפים, ורוצה להזדרז כדי לעשות סיום בתשעת הימים, כגון למשל ללמוד בלי התוספות וכיו\"ב, מותר. העיקר שילמד כמו שצריך. יט. סעודת מצוה חלבית או דגים יש הרבה שעושים סעודת ברית מילה או פדיון הבן, שהן בוודאי סעודות הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מצוה, ועושים עם דגים, היום יש דגים שהם יותר טעימים ויקרים, ויותר איכותיים מכל הבחינות. יותר מבשר. אמנם אין חיוב לעשות דגים ואפשר לעשות בשר, אבל אם אדם רוצה לעשות סעודה יפה מכובדת בדגים, למה לא?! בחו\"ל ברוב המקומות בכל השנה לא עושים בר מצווה או ברית עם בשר. הם עושים ארוחה חלבית. במיוחד שהם עושים את זה בבוקר. גם במצב כזה, אם סעודת המצוה יוצאת בתשעת הימים - לשנות לכיוון הפוך זה לא ראוי. אני רואה שנמצא כאן איתנו בקהל הגאון הרב אפרים לניאדו שליט\"א הרב [ הראשי של סאו פאולו. הוא היה תלמיד מובהק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שנים. אאמו\"ר היה רב ראשי בתל אביב, היה לו כולל חשוב 'תורה והוראה' שהיו בו אברכים מצוינים, והרבי אפרים היה אחד מהאברכים החשובים שם. הוא הגיע לארץ לרגל שמחה משפחתית, שיהיה לו מזל . ].טוב, ותמיד שמחות, בריאות טובה ואריכות ימים ושנים כ. לחם הקלוקל בפרשת השבוע – פרשת חוקת – יש בתוך הפרשה קטע אחד שצריך הבנה. כתוב: \"ותקצר נפש העם בדרך\" - הם היו צריכים להקיף את כל ארץ אדום והיה להם קשה, אז הם באו ואמרו למשה: \"כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל\" - אוי ואבוי, המתנה היקרה הזאת שקיבלו מהקב\"ה, מן, לחם מהשמיים שהיו אוכלים כל יום, היו מברכים על זה 'המוציא לחם מן השמים', והנה הם קוראים לזה הלחם הקלוקל?! רש\"י מסביר, שהמן היה נבלע להם בגוף, לא הולכים לשירותים - זה משונה. אוכלים ואוכלים, לא משמינים, אין שום בעיות של סכרת וכל המחלות... מה שהם רוצים הם טועמים, וגם אם יש לו סוכר הוא יכול לחשוב על המן שהוא עוגה והוא אוכל, עוגה בריאה לחולי סכרת... הוא רוצה לאכול מטוגן ויש לו 'אולקוס', מטוגן זה לא טוב לזה, אבל כשהוא אוכל מן הוא חושב על מטוגן – ויש לו מטוגן. יש לו כל מה שהוא רוצה! הוא אוהב בשר, דגים, מה שהוא רוצה יהיה, וזה יהיה רך וטעים וטוב, מתנה של הקב\"ה, אין להם דאגות של פרנסה. ומה הם אומרים על זה?! 'לחם הקלוקל'. למה?! הם אמרו, אם זה משונה שלא הולכים להתפנות - זה דבר רע. אבל מה, אנחנו בשר ודם, אין לנו ברירה חייבים להתפנות, אם אנחנו יכולים לחסוך גם את זה - מישהו יכול להסתייג מזה?! וכי זה מה שחסר לנו?! הרי לחסוך את זה זה הרבה יותר טוב, אז למה הם קראו לזה 'לחם הקלוקל'?! כא. רואים אותך! היה לי ידיד פה ב'הר נוף' הרב ירחמיאל קראם זצ\"ל, הוא היה מגיד משרים, והיה מוסר דרשות יפות. והוא הסביר את זה יפה מאוד, בואו נתבונן, אנחנו עובדים את הקב\"ה, אנחנו יראי שמים, מקיימים מצוות, האמנם אנחנו באמת מפחדים מהקב\"ה?! רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו, ביקשו ממנו התלמידים שיברך אותם, והוא אמר להם: \"יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם!\" - שתפחדו מהקב\"ה כמו שאתם מפחדים מהחברים שלכם! התלמידים אמרו לו, הרב, זה מה שיש לך לברך אותנו?! אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: הלוואי שתגיעו לזה! המציאות כשאדם נמצא בסתר, אף אחד לא רואה אותו, הוא עושה דברים שבחוץ הוא לא יעז לעשות. יש אנשים שגם בהנהגות שלהם, הם יוצאים לרחוב הם אנשים כל כך נחמדים, כולם אומרים איזה בעל מידות, איזה אדם נחמד. אבל כשנכנסים לבית, כמו שמלאך המוות נכנס לבית... פתאום צעקות, לצערנו אנשים לא מתנהגים באמת, כל אחד תוכו כברו. יש עלינו מורא בשר ודם יותר ממורא שמים. מספרים על רבי ישראל מסלנט, שפעם אחת נסע במרכבה מעיר לעיר עם עגלון יהודי. באמצע הדרך, היה איזה שדה, והוא רואה פתאום שהעגלון מתחיל להאט, הוא נוסע לאט יותר, ואז רבי ישראל רואה שהעגלון מסתכל לכל הצדדים, ואז הוא קופץ מהעגלה, היו שמה ערימות של חציר, והעגלון החליט לגנוב את זה, \"ויפן כה וכה וירא כי אין איש\" - אין אף אחד שרואה אותו... ואז רבי ישראל התחיל לצעוק: רואים אותך! רואים אותך! העגלון מיש כששמע שרואים אותו, נבהל, קפץ למרכבה והתחיל לנסוע, אחר כך הוא הסתכל לכל הצדדים, ואמר לרב, הרב, מותר לשקר?! מי רואה אותי?! אמר לו הרב, הסתכלת לכל הצדדים אבל לא הסתכלת למעלה! דע מה למעלה ממך, עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים! הקב\"ה רואה אותך! היום בדור שלנו עם כל הפלאפונים, אנחנו יותר מבינים את זה. כשאדם מדבר, הוא לא יודע שמצלמים אותו, לא יודע שמקליטים אותו. דרך אגב זו רעה חולה, איום ונורא. שמצלמים או מקליטים אדם בלי ידיעתו. צריך להוקיע את הדברים הללו. אבל המציאות שאנחנו רואים, שאנשים שעושים דברים לא טובים הם לא רוצים שיראו אותם. כב. המן הוכיח לכולם מי צדיק באמת אשר על כן כשהמן ירד במדבר, זה לא היה כל כך סתם, זה לא ירד שווה בשווה, לצדיקים זה היה מגיע סמוך לפתח האוהל ממש, אלה שהם פחות צדיקים \"שטו העם ולקטו\" – היו צריכים להסתובב למצוא את זה. והרשעים זה היה ממש מחוץ למחנה. הם היו צריכים ללכת ברגל, לחפש ולחפש, ולהביא את זה לבית. כמו כן, לצדיקים זה היה רך כצפיחית בדבש, לא צריך בישול או אפייה, לוקחים ואוכלים את זה כמות שהוא, רק היו צריכים לחשוב מה רוצים לטעום והכל בסדר. אבל הרשעים זה היה קשה כמו עץ, וכתוב בפסוק \"וטחנו ברחיים או דכו במדוכה ובישלו בפרור\" - הם היו צריכים לעבוד קשה עד שזה היה נהיה ראוי לאכילה. בואו רק נדמיין לעצמנו, יהודי צדיק, הוא לומד תורה, הוא בחבורה של משה רבנו, מפלפל, מקשה, מתרץ. והנה ערב אחד הוא הלך הביתה, אף אחד לא ראה אותו והוא עשה איזה עוון, והנה כשהוא קם בבוקר, הוא רגיל תמיד להושיט את היד מחוץ לאוהל ולקחת את המן, אבל עכשיו הוא מושיט את היד – ואין מן. הוא נבהל כולו, מתחיל להזיע, מה יהיה?! אין מן! עכשיו הוא צריך לחזור בתשובה על העוון שהוא עשה אתמול... המן היה עונש טוב. הוא עושה תשובה, צם כל היום, מסכן, אין לו כלום. והנה למחרת בבוקר, הוא מושיט את היד ואז הוא רואה שעדיין המן לא ירד אצלו, הוא מתחיל לחשוב: לא נעים לצאת החוצה! כולם יסתכלו עליי שאני הולך לחפש מן... וכדי ביזיון וקצף. אוי ואבוי, איזה בושות! מצד שני, הוא אומר לעצמו, אם אשאר בבית אמות ברעב... אז הוא לוקח איזה מגבעת גדולה, לובש משקפי שמש, מוריד את המגבעת על העין, והוא מוריד את הראש, וכך הולך כמו מסכן. וכל השכנים מדברים, תראו את פלוני, הוא הולך, הוא יוצא, הוא לא קיבל מן! מי יודע מה הוא עשה! כולם מתחילים לנחש, איזה עונש הוא קיבל! בושה וחרפה! והוא הולך מבוייש, עד שסוף סוף הוא מוצא את המן, הוא מביא את זה הביתה – הוא בא לאכול, והוא שובר את השיניים, אי אפשר לאכול, צריך לטחון את זה, ואז הוא חושב, יש לי שכן אחד שהוא מהרשעים, בטח יש לו מטחנה, אני לא הייתי צריך מטחנה כל הזמן, אבל עכשיו צריך. והוא הולך אל השכן, דופק בדלת, ואומר לו, סליחה יש לך מטחנה יפה? והשכן אומר לו אהה, גם אתה צריך מטחנה?! נהיית משלנו, מהרשעים, קח בבקשה. בושה וחרפה. המן עשה אותם 'שקופים', אין דבר כזה צדיק, צריך להיות באמת צדיק. אין חוכמות, אל תהיה צבוע, אל תנסה להעמיד פנים, אל תנסה לעשות עוונות בסתר. \"תמים תהיה עם ה' אלוקיך\" – ותרגם \"שלים תהיה\" - זה קשה לאנשים, לכן הם אמרו \"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל\" – ההתמודדות מול היצר הייתה קשה להם. כג. ירא שמים בסתר כבגלוי זה מוסר השכל לכל אחד ואחד מאיתנו שתהיה מורא שמים עלינו כמורא בשר ודם. שגם בסתר נעבוד את הקב\"ה. פעם ישבתי וחשבתי לעצמי, אנשים רואים רב גדול, רואים אחד מגדולי הדור, כולם באים אליו, מנשקים את היד, כולם אוהבים אותו, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כולם היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. הערצה אליו הייתה משהו לא רגיל. פעם מישהו אמר לי, תגיד בבית איך הוא מתנהג? אמרתי לו, אם אתה מעלה על דעתך שבבית אנחנו רואים בן אדם בשר ודם, לא ולא, ככל שנמצאים לידו יותר - אנחנו מעריצים אותו יותר! מי שנמצא לידו רואה את הדבקות שלו בתורה, רואים איך שהוא אוכל, הוא אהב לאכול אוכל טעים ומשובח, והוא תמיד ידע להגיד תודה לאמא ע\"ה, על כל דבר טוב שהיא עשתה בשבילו. הוא היה שר שירי שבת, אבל אתה רואה עבודת ה' גם כשהוא בשר ודם, כשהיה לומד תורה הוא נראה כמו מלאך. אבל גם כשישב בבית עם המשפחה, עם הילדים או הנכדים, אתה רואה מלאך ממש. וזה מה שאנחנו צריכים לדאוג, כל אחד ואחד מאיתנו לגבי עצמו, שנהיה ירא שמיים בסתר כבגלוי. אני רוצה לברך את כל הציבור שנמצא כאן איתנו בבית המדרש 'יחוה דעת' ואת כל הציבור ששומעים ברדיו 'קול ברמה', ב\"ה זה רדיו שמזכה את הרבים, שעות ביממה, חלק גדול מהזמן הם 24 ממש נפלא. הרבה שיעורי תורה במשך מנצלים לשיעורי תורה. אני מברך את כל המאזינים, את ראשי הרדיו, ואת כלל ישראל שנזכה בעז\"ה השבוע להתבשר בשורות טובות, ונראה את החטופים חוזרים, ואת החיילים כולם חוזרים בריאים ושלמים, ונראה את עולם התורה שלנו משגשג, שילמדו כולם הרבה תורה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אכי\"ר."},{"filename":"308.pdf","content":"אכילה| אכילה לפני התפילה| לקום לפני עלות השחר כדי לאכול או לשתות| אכילה ושתיה קודם עלות השחרנושאי השיעור: בחורים ספרדים בישיבות אשכנזיות | איסור תספורת בימי בין המצרים| רחיצה ביום י\"ז בתמוז| בשירת הבקשות באשמורת הבוקר בן אדם לחבירו| לא חרבה ירושלים אלא בשביל שנאת חינם| איסור לא תתגודדו|308 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת בלק תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת פנחס הלכות בין המצרים (ג) מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי דניאל גודיס שליט\"א אב בית הדין ירושלים ת\"ו \"...דיברנו עכשיו על דוד המלך ע\"ה, מורי ורבותי, מה שכתוב אצל דוד המלך זה כל כך תואם למורנו ורבנו פאר דורנו מרן הראשון לציון רבי דוד יוסף שליט\"א, הפסוק (תהלים עח, ע-עא) אומר, \"ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו\" - דוד המלך ראה את הצאן איך שהם כלואים, סגורים, לא מפותחים, איך שכל הזמן הם במסגר, שפלים, דוויים וסחופים! מה עשה להם דוד המלך?! 'מאחר עלות הביאו' העלה אותם! זה ממכלאות צאן! ריחם עליהם! תדעו לכם, זה מורנו ורבנו שליט\"א, אנחנו אצלו בכל השנים האלה, כבר שנים רבות ב\"ה, הוא לקח אותנו ממכלאות צאן, הוא רומם את האברכים ב\"ה ואותי בכללם, יהי רצון שהקב\"ה ירומם כסאו ותנשא מלכותו עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן. א. קרעו לבבכם ואל בגדיכם יישר כח להגאון הגדול הרב דניאל גודיס הלוי שליט\"א. אני רוצה לאחל לו מזל טוב, ב\"ה לאחרונה הוא נכנס לתפקיד חדש, אב בית הדין בירושלים עיר הקודש. יהי רצון, שימשיך מעלה מעלה בפסקי דין בבתי הדין, בעזרת ה' להגדיל תורה ולאדירה, לקדש שם שמיים ברבים ולהפיץ מעיינותיו חוצה. אמן כן יהיה רצון. השנה תענית י\"ז בתמוז חל ביום ראשון, וממנו מתחילים ימי בין המצרים. הצום הזה הוא קשה מאוד, הצום מתחיל בעלות השחר, שזה בערך בשעה ארבע לפנות בוקר, והוא מסתיים בצאת הכוכבים שזה בערך בשעה שמונה. וזה קיץ, וחם מאוד. לכן על כל אחד להיזהר מאוד, לא להביא את עצמו לידי כך שלא יוכל להשלים את הצום חלילה, ולהשתדל כמה שאפשר לא להסתובב בשמש ביום הזה, לנוח כמה שאפשר. (יואל ב, יג), כמובן, חשוב מאוד להשתדל לחשוב על מה שכתוב בפסוק \"וקרעו לבבכם ואל בגדכם\" - לשבת ולחשוב על הלקחים של החורבן שנה סובלים מאז, אנחנו רואים איך שכל יום 2000 הנורא, אנחנו כבר ממש שונאינו רוצים להשמיד אותנו, ואנחנו מתפללים לקב\"ה כל הזמן שיציל אותנו מידם. ב. אכילה ושתיה קודם עלות השחר אנשים שואלים, האם אפשר להשכים בבוקר לפני תחילת הצום כדי לאכול דנה (תענית יב.) או לשתות. זה נושא מאוד לא פשוט. הגמרא במסכת תענית באדם שצריך להתענות מעלות השחר, שברגע שהלך לישון מסיח את דעתו מאכילה, והרי הוא כאילו קיבל עליו תענית. ונחלקו בגמרא, מאיזו שעה האדם מסלק דעתו מהאוכל. יש אומרים, שמשעה שגמר סעודתו, מאותו רגע כבר קיבל את התענית. ויש דעה בגמרא, שדווקא אם הלך לישון שינת קבע, לא סתם מתנמנם, זה סימן שקיבל עליו את התענית. (פרק א אמנם יש כמה שיטות בראשונים מה ההלכה בזה, אבל הרמב\"ם פוסקים חד משמעית, שרק (סימן תקסד) ומרן השלחן ערוך מהלכות תעניות הלכה ח) אם אדם הלך לישון שנת קבע זה נקרא קבלה תענית. כלומר, אם במוצאי לעילוי נשמת אביו של מרן זיע\"א רבי יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ד תמוז תשמ\"ז /http://ydaat.co.il ,שבת הלך לישון שינת קבע, ולאחר מכן התעורר ורוצה לאכול ולשתות אסור לו, כיון שכשהלך לישון הרי זה כאילו קיבל על עצמו את התענית. לפי הספרדים, כל האמור הוא בין באכילה ובין בשתיה, אולם לבני אשכנז, שאפשר להקל בשתיה אף אם הלך לישון שינת קבע. (שם)דעת הרמ\"א והטעם שהאשכנזים מקילים בשתיה הוא, כי זה דבר רגיל מאוד שאנשים הולכים לישון וקמים באמצע הלילה כדי לשתות. ממילא הרי הוא כמי שלא קיבל עליו את התענית לעניין שתיה. אבל לדעת מרן אין לחלק בין אכילה לשתיה. ג. תנאי על אכילה ושתיה ) דן אם אדם יכול לעשות תנאי. והמסקנה (תענית פ\"א ה\"דבתלמוד ירושלמי להלכה, וכך פסק מרן השלחן ערוך שאפשר לעשות תנאי. דהיינו אם אדם רוצה לקום ולאכול ולשתות לפני שתתחיל התענית, לפי הגמרא מותר. (ע\"פ הזוהר הקדוש פרשת ויקהל דף רטו אולם הבעיה היא, שלפי המקובלים זה אסור המקובלים סוברים, לא רק לגבי תענית אלא סתם כך בשאר ימות ע\"ב). השנה, אם אדם הלך לישון והתעורר – אפילו קודם עלות השחר - אסור לו לאכול יותר עד לאחר שיתפלל תפילת שחרית. וכמו שבכל יום כשאדם קם בבוקר שאסור לו לאכול, ולפי רוב הראשונים - אפילו טעימה בעלמא אסור, עד לאחר תפילת שחרית. אבל שתיית מים, קפה, תה ואפילו עם ואפילו (שו\"ת יביע אומר ח\"ד חאו\"ח סימן יא). סוכר מותר. כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מי שרגיל להוסיף קצת חלב על הקפה יש לו על מה שיסמוך. אבל לאכול 'לא תאכלו על הדם' – ודרשו (ויקרא יט, כו) לכל הדעות אסור. כתוב בפסוק 'לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם'. ממילא במצב כזה (ברכות י:) חז\"ל לא יועיל תנאי. ד. אכילת מיני מזונות בשירת הבקשות בירושלים יש מנהג בימות החורף, לומר בקשות בלילות שבת. קמים בשעה שתיים בלילה, ושרים שירות ותשבחות כמה שעות, עד שבע בבוקר, ותוך כדי אומרים דברי תורה. והיו מקומות שהיו נוהגים להגיש דברי אוכל: עוגות, ממתקים וכיו\"ב כדי שאנשים יעבירו את הזמן, שיטעמו משהו. אבל צריך לדעת שלפי המקובלים זה פשוט איסור. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בזמנו היה קם הרבה פעמים לבקשות בלילות שבת, והוא כתב בשו\"ת יביע אומר שראוי להחמיר כמו המקובלים לא לאכול ולשתות. (ח\"ה חאו\"ח סימן כב אות ה והלאה) אבל האמת שאמנם בלילות שבת אין כל כך צורך, אפשר לשתות קפה ותה וכיו\"ב, לא צריך דווקא לאכול. מה שאין כן בנידון שלנו, אנחנו מדברים על יום צום קשה, ומי שקשה לו לעבור את כל הצום, ורוצה לקום לפנות בוקר ולאכול, אפשר להקל כנגד המקובלים. מכיוון שבגמרא כתוב בפירוש שאם אדם עושה תנאי זה מותר, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. ובדברים כאלו כשיש מצד אחד את המקובלים, ומצד שני יש את הגמרא והפוסקים. הולכים אחרי הגמרא והפוסקים. לכן בליל י\"ז בתמוז, כל אדם שרוצה לקום, לאכול ולשתות לפני עלות השחר, רשאי לעשות כן. במיוחד אם מרגיש שיהיה קשה להתענות בלי זה. ה. ההבדל בין התעניות בכל הצומות, חוץ מתשעה באב ויום הכיפורים, האיסור בהם הוא רק על אכילה ושתיה, והוא מתחיל רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. לעומת זאת, תשעה באב יש בו חמישה עינויים משום אבל, ויום הכיפורים גם כן חמישה עינויים, אבל לא משום אבל אלא משום עינוי. בתשעה באב אסור להתרחץ, ואסור אפילו להושיט אצבעו במים, למשל, אדם הולך להתפנות, או קם בבוקר מהשינה, צריך ליטול ידיים עד סוף האצבעות. אבל בי\"ז בתמוז לא קיבלו עליהם איסור רחיצה. ו. רצו מתענים לא רצו אין מתענים אומרת על כל (ראש השנה יח:)רבותינו הראשונים אומרים, שבגלל שהגמרא (זכריה ח, יט) ארבע תעניות אחרי שחרב בית ראשון, שהנביא התנבא ואמר \"כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים\" – הנביא התנבא שכשיבנה בית המקדש זה יהפוך להיות ימים טובים, ואכן בתקופת בית שני כתבו הרבה פוסקים שזה היה ימים טובים לישראל. אך כשחרב הבית השני, שוב חוזרים לארבע תעניות. (שם) אומרת, שכאשר יש שלום על עם ישראל, הם יושבים שקטים הגמראושאננים, אז הימים האלו הם ששון ושמחה ומועדים טובים, אבל אם יש מצב רע לעם ישראל מתענים. ואם לא שלום ולא מלחמה, מצב ביניים, כמו המצב שאנחנו חיים בדורות שלנו, אומרת הגמרא, רצו מתענים לא רצו אין מתענים. מה פירוש 'רצו' או 'לא רצו' – וכי כל אחד מחליט מה הוא רוצה? אלא זו החלטה של כלל ישראל, וכלל ישראל קיבלו עליהם להתענות שכולם חייבים (סימן תקנ סעיף א) בכל ארבע תעניות. ולכן נפסק בשלחן ערוך להתענות בתעניות האלו. אלא אם כן חולים וכיו\"ב. וכתב מרן שם \"ואסור לפרוץ גדר\" - כי זה בגדר של 'רצו מתענים', עם ישראל קיבלו עליהם את התעניות הללו. אבל כותבים רבותינו הראשונים, שכל מה שרצו מתענים היינו, על אכילה ושתייה אבל רחיצה לא קיבלו עליהם – ומותר. הרי שיש הבדל גדול מאוד בין תשעה באב לבין י\"ז בתמוז. בתשעה באב מקפידים אפילו לא ליטול ידיים כרגיל, אלא רק עד סוף האצבעות. לעומת זאת ב-י\"ז בתמוז, מותר מעיקר הדין להתקלח אפילו במים חמים. אמנם יש אשכנזים שמחמירים לא להתקלח במים חמים, ומי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, אבל במים קרים זה בוודאי מותר. בימינו, הרבה אנשים מקפידים להתקלח בכל יום, במיוחד בימות הקיץ. חם ומזיעים, וזה כבוד הבריות, ואם אדם קם בבוקר ביום י\"ז בתמוז יכול להתקלח במים חמים כהרגלו. ז. תספורת בשבוע שחל בו דיברנו בשיעורים קודמים שיש הבדלים גדולים במנהגי בין המצרים בין הספרדים לאשכנזים. אחד הדברים הבולטים זה הנושא של תספורת שנינו, שבשבוע שחל בו תשעה באב (כו.) וגילוח. במשנה במסכת תענית אסור לספר ולכבס. ונפסק להלכה שבין תספורת הראש ובין תספורת הזקן, אסור להסתפר. השנה, תשעה באב חל ביום ראשון, זה לא חל בשבת ונדחה לראשון, אלא תשעה באב עצמו חל ביום ראשון. וממילא השבוע שלפני כן הוא לא שבוע שחל בו תשעה באב, ולמנהג הספרדים מותר להסתפר עד ערב שבת חזון וכך נוהגים הספרדים. כלומר שאנחנו נוהגים את דין (שלחן ערוך סימן תקנא סעיף ג). המשנה – שהשנה אין שום חומרה שלא להסתפר בשבוע שלפני תשעה באב כי זה לא שבוע שחל בו. אכן רבנו האר\"י היה מחמיר מ-י\"ז בתמוז כדעת הרמ\"א, שכתב, שהאשכנזים נהגו שלא להסתפר מי\"ז בתמוז, ולמשך כל שלושת השבועות. וכך כתב . שהאר\"י נהג (שער הכוונות דף פט ע\"ג)רבי שמואל ויטל בשמו של רבנו האר\"י (ש\"א פרשת דברים אות יב)לא להסתפר בכל שלושת השבועות. אכן הבן איש חי כותב, שראוי מאוד להחמיר בשבוע שלפני תשעה באב. אבל להלכה, מותר לספרדים להסתפר בשנה זו עד ערב שבת חזון. במוצאי תשעה באב, האשכנזים מחמירים שלא להסתפר עד יום עשירי באב בחצות היום. אבל אנחנו הספרדים מקלים להסתפר כבר בסיום התענית. ח. כיצד ינהגו בחורי ישיבות ספרדים בישיבות אשכנזיות יש שאלה: היום ישנם הרבה בחורי ישיבות ספרדים שלומדים בישיבות של אשכנזים, ויש גם ישיבות שהרוב הם אשכנזים. האם צריך לעשות שיהיה מנהג אחיד בכל הישיבה? ו'מנהג אחיד' משמעותו, לא לומר לאשכנזים שיסתפרו... אלא לומר לספרדים שיחמירו כמנהג האשכנזים. יש בנושא הזה דברים מאוד חד משמעיים בהלכה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (ח\"ד סימן לו וע\"ע חזון עובדיה תעניות עמ' קנח כתב בנושא הזה תשובה בשו\"ת יחוה דעת . כשהייתי בחור צעיר למדתי בישיבת פוניבז' והיו שם מעט ספרדים, והלאה) והרוב הגדול היו אשכנזים. וכמה ספרדים פנו אליי שאשאל את אאמו\"ר, האם הספרדים האלו רשאים להסתפר בשלושת השבועות. והוא ענה תשובה מפורטת מאוד, ובישיבה הרבנים עצמם קיבלו ואמרו, שהספרדים שנוהגים להקל – שיעשו כמנהג אבותיהם. ט. הגדר של לא תתגודדו 'לא תתגודדו' וחז\"ל (דברים יד, א)הנידון בשאלה הזו הוא, שהנה כתוב בפסוק דורשים, 'לא תעשו אגודות אגודות'. דהיינו שזה לא יפה (יג:) במסכת יבמות שעם ישראל יש ביניהם חלק שעושים כך וחלק עושים להיפך. ונחלקו אביי ורבא מהי ההגדרה של אגודות אגודות. דעת רבא שהמדובר הוא כשיש בית דין אחד בעיר, ויש חילוקי דעות בתוך בית הדין. וחלק עושים כך וחלק עושים הפוך, זה לא תתגודדו, כי בכך עושים אגודות אגודות. אבל אם יש שני בתי דין בעיר, וכל בית דין יש לו את ההנהגה שלו, וחלק מהציבור עושים כמו בית דין אחד, וחלק עושים כמו הבית דין השני – אין בזה משום לא תתגודדו. לעומת זאת דעת אביי, שאפילו כשיש שני בתי דין – אסור שכל אחד יעשה כמו בית הדין שלו, וצריכים לדאוג שכולם יהיו ביחד, שיהיה מנהג אחיד לכולם. י. מחלוקת ראשונים הלכה למעשה (פרק יב מהלכות עבודה זרה הלכה למעשה הפוסקים נחלקו בזה להלכה, הרמב\"ם פוסק, שאפילו כשיש שני בתי דין בעיר אחת, יש דין של לא תתגודדו. יד) פוסק, שכל (דף ג ע\"ב מדפי הרי\"ף). לעומת זאת, הרי\"ף (לאוין סב)וכמו כן כתב הסמ\"ג האיסור הוא דוקא בבית דין אחד, אבל אם יש שני בתי דין נפרדים, כל אחד רשאי לעשות כמו בית הדין שלו, ואין בכך משום לא תתגודדו. וכך פסקו , ועוד ראשונים.(עמ\"ס יבמות שם) , המאירי והתוספות רי\"ד (פ\"א סימן ט)גם הרא\"ש יא. שלושת עמודי ההוראה הנה יש לנו כלל כשיש מחלוקת כזאת בראשונים, אמנם מרן הבית יוסף לא גילה דעתו בנושא הזה אבל הוא קבע לנו כלל בכל נושא שהוא שיש בו מחלוקת ראשונים, שהולכים אחר שלושת עמודי ההוראה: הרי\"ף, הרמב\"ם והרא\"ש. הסיבה לכך היא שהם משקפים את דעות הספרדים. הרי\"ף היה במרוקו, אבל קיבלו את הוראותיו בכל ארצות המזרח. הרמב\"ם היה קצת אחרי הרי\"ף, כשני דורות, וגם כן קיבלו את הוראותיו בכל ארצות המזרח. ואחר כך הרא\"ש, שבתחילה היה באשכנז, בגרמניה, ולאחר מכן הוא ברח משם והגיע לספרד, וגם הוא התפשטו ההוראות שלו אצל כל הספרדים. לכן מרן קבע ללכת אחרי שלושת עמודי ההוראה, כי כשיש מחלוקת בראשונים הולכים אחר המרא דאתרא שהם שלושת עמודי ההוראה. וכשיש ביניהם עצמם מחלוקת, מרן הכריע ללכת אחר הרוב בין שלושת עמודי ההוראה הללו. והנה בנושא שלנו, יש את שיטת הרי\"ף והרא\"ש נגד דעת הרמב\"ם, והם פוסקים שאין לא תתגודדו כשיש שני בתי דין בעיר אחת. יב. אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם הראשונים והאחרונים שואלים על הרמב\"ם, איך פסק כדעת אביי נגד רבא, הרי יש לנו כלל, אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מששה מקומות בש\"ס שרק בהם הלכה כאביי. התשובה לכך היא, שכאן זו לא מחלוקת ישירה של אביי ורבא, זו מחלוקת בשמם. כלומר שזו מחלוקת גדולה יותר בין האמוראים, ובזה סובר הרמב\"ם שאין את הכלל הזה. אבל כאמור, להלכה אנחנו נוקטים כדעת הרי\"ף והרא\"ש. יג. לא תתגודדו במחלוקת מפורסמת מה בכלל כל (לשונות הרמב\"ם סימן יא),הרדב\"ז - רבנו דוד בן זמרה - שואל שאלה הנידון של לא תתגודדו, הרי בית שמאי ובית הלל היו ביניהם חילוקי דעות, אומרת, (שם יד:)ובית שמאי עשו כמנהגם, ובית הלל עשו כמנהגם. הגמרא שהם היו מכבדים מאוד אחד את השני, כל אחד מכבד את המנהג של השני, האמת והשלום אהבו. אז איך עשו את זה?! מה עם לא תתגודדו?! אלא כותב הרדב\"ז, שגם הרמב\"ם מסכים שכאשר יש מחלוקת מפורסמת שזה אומר כך וזה אומר כך, שאין בזה משום לא תתגודדו. זו לא סתם מחלוקת קטנה, שמתחילים להתחשבן ולעשות מחלוקת, אלא אלו יש להם את רבותיהם - בית שמאי שכך הם נוהגים, והשניים יש להם את רבותיהם - בית הלל שכך הם נוהגים, והם מכבדים כל אחד את השני, הם רוצים לנהוג כל אחד כמו רבותיו. אומר הרדב\"ז בזה כולם מסכימים שאין בזה משום לא תתגודדו. לאור דברי הרדב\"ז, יש צד נוסף בנידון דידן, שמחלוקת כזו בין הספרדים ואשכנזים, שזה ידוע ומפורסם, כולם יודעים מה הספרדים נוהגים ומה האשכנזים נוהגים, ממילא אין את הבעיה של לא תתגודדו. יד. לא תתגודדו במנהגים עוד יש לומר, שהנה יש מחלוקת האם הדין הזה של לא תתגודדו שייך גם במנהגים או רק בהלכות. יש פוסקים שסוברים שבמנהגים זה לא שייך. והביאור בזה הוא, שהם לא חולקים, אלא כל אחד עושה כמנהג אבותיו. והנידון הזה הוא לא שאלה הלכתית, זו שאלה של מנהגי בין המצרים. אנחנו מתאבלים על החורבן בדרך הזאת, ואחרים בדרך אחרת, זה מנהגים. ובמנהגים לא שייך לומר שיש בזה אגודות אגודות. אלא נהרא נהרא ופשטיה, כל אחד עושה כפי מנהג אבותיו. כותב בפירוש, שגם במנהג צריך להחמיר משום (סימן תצג סעיף ג)אמנם הרמ\"א לא תתגודדו. הוא כותב זאת לגבי תספורת בספירת העומר, שלא יעשו חלק כך וחלק כך. ומשמע שסבר שזה שייך גם במנהג. אבל הרבה פוסקים לא סוברים כך, ודעתם שבמנהג זה שונה. לכן להלכה אין שום בעיה, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו. טו. סיכום הדברים לאור כל האמור, יש כמה טעמים למה כל אחד יכול לנהוג כמנהג אבותיו, והספרדים יכולים להמשיך לנהוג במנהגם, וכל אחד יעשה כמנהגו: א. משום שהרי\"ף והרא\"ש נגד הרמב\"ם, שבשני בתי דין אין את הדין של לא תתגודדו. ב. שבמחלוקות ידועות ומפורסמות, כותב הרדב\"ז שהדין הזה לא שייך. ג. במנהג אין את החשש של לא תתגודדו. יש ישיבות של בני אשכנז, שראשי הישיבה מקפידים על הבחורים הספרדים שלא יסתפרו, בטענה שזהו מנהג המקום. ואכן, בכל מקום ראש הישיבה הוא בעל הבית בישיבה שלו, וצריכים התלמידים לשמוע בקולו. אבל באופן כללי אני זוכר כשלמדתי בישיבת פוניבז' הספרדים היו מתגלחים בימי בין המצרים חוץ משבוע שחל בו תשעה באב, והיו שואלים את הרבנים, והרבנים אומרים להם - אתה ספרדי תעשה כמנהג אבותיך! טז. החשיבות לשמור על מנהגי אבותינו זה דבר חשוב מאוד שאנחנו צריכים לדעת, אנחנו נמצאים היום בארץ ישראל, זה קיבוץ גלויות גדול מאוד, באו יהודים מכל העולם, ובכל מקום שתלכו תראו מנהגים ממנהגים שונים. אפילו בתוך העדות עצמם, חלק נוהגים כך וחלק נוהגים כך. יש לפעמים בתוך המרוקאים כמה מנהגים, כך גם אצל הטוניסאים, תימנים וכו', כל אחד ואחד עם המנהגים שלו. וזה מאוד לא יפה לבוא ולהגיד לשני, אנחנו צריכים לעשות כולנו מנהג אחד, כאיש אחד בלב אחד נעשה מנהג אחד... הרי מה יקרה אם נגיד את זה?! כל אחד יגיד לשני, יפה מאוד, אתה צודק, אבל תוותר אתה על המנהג שלך... למה אני אוותר על המנהג שלי?! מישהו מאיתנו יכול לומר לאשכנזים לאכול אורז וקטניות בפסח?! לא רק שאי אפשר, זה אסור! זה המנהג שלהם! הם חייבים לנהוג כמנהג אבותיהם. וכן מישהו יכול לבוא ולהגיד לספרדים שנהגו לאכול קטניות, אסור לכם לאכול, אתם צריכים לעשות מנהג אחיד?! בוודאי שלא! יז. סידור 'נוסח אחיד' היה בזמנו רב אחד שעשה בצבא סידור 'נוסח אחיד' – סידור שיהיה שייך לכולם, ספרדים ואשכנזים, והוא החליט על דעת עצמו, פה צריכים לעשות בסידור כמו הספרדים ופה כמו האשכנזים, ערבב את כל הסידור, \"נוסח אחיד\"... ברוך ה' שזה לא התקבל! והוא אמר, (ח\"ג סימן ו),אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בזמנו יצא נגד זה מאוד בתוקף מה הבעיה?! שספרדים יתפללו כמנהגם ואשכנזים יתפללו כמנהגם! אני הרבה פעמים הולך פה לשטיבלך' להתפלל, לפעמים החזן הוא ספרדי, ולפעמים הוא אשכנזי, כל אחד עושה כמנהג אבותיו. למה לשנות?! זה לא כל כך קשה לכבד אחד את השני. לכן גם בנושא של תספורת ושאר מנהגי בין המצרים, נהרא נהרא ופשטיה. כל אחד ואחד יעשה כמנהג אבותיו. יח. שנאת חינם או שלושת עבירות החמורות נכנסנו לימי בין המצרים, אלו ימים של חשבון נפש. אם היינו ביחד, לא היה לנו את ימי בין המצרים. אם ישראל היו מאוחדים, לא הייתה ביניהם קנאה ושנאה, האויבים לא היו מנצחים אותנו. עם ישראל היו יושבים שאננים שנות גלות ועדיין לא נגאלנו, וכל 2000 על אדמתם. אנחנו נמצאים כבר זה בא בגלל שנאת חינם. בתלמוד ירושלמי שואל, מה יותר חמור שנאת חינם, או עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהרי בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב בגלל שנאת חינם, ואנחנו רואים בהרבה מקורות שבזמן בית שני היה להם הרבה תורה, מצוות ומעשים טובים, הם הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ישבו ולמדו, זו היתה תקופת שיא של התנאים, תקופת החורבן, תקופת חז\"ל, ובית שני חרב. והירושלמי בתחילה אומר, שבאמת שנאת חינם יותר גרוע. כי הנה בית ראשון חרב בגלל שלושת העבירות החמורות בתורה, והגלות היתה בסך שנה, עד שנבנה בית שני. ואילו בית שני חרב בזמן המשנה, ואנחנו 70 הכל שנות גלות לאחר החרבן, ובית המקדש עדיין 2000-היום כבר למעלה מ לא נבנה. זה סימן ששנאת חינם חמור יותר! אבל הירושלמי ממשיך, שאין לכך הכרח, כי באמת יכול להיות שעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים חמורים יותר, אבל ההבדל בין בית ראשון לבית שני, שבבית ראשון הם תיקנו, הם חזרו בתשובה, ולכן נבנה בית שני, אבל בבית שני שהייתה שנאת חינם לא תיקנו את המעשים שלהם. וזה שנה! ומה נאמר אנחנו שעברו כל כך הרבה 1600 נכתב בגמרא כבר לפני שנים ועדיין לא נגאלנו?! זה מוכיח שעדיין לא תיקנו! ואכן עינינו הרואות, כמה שנאת חינם יש בתוכנו, לצערנו, אפילו בציבור שלנו, ציבור של יראי שמים שומרי תורה ומצוות, יש לנו עוד הרבה מה לתקן בנושא הזה! יט. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אומרת, שבית המקדש השני חרב בגלל קמצא ובר קמצא. (גיטין נה:)הגמרא כולם מכירים את הסיפור שלהם, שאדם אחד במסיבה שלו בזמינו בטעות את בר קמצא במקום את קמצא, ואז הוא גירש אותו מהסעודה, והוא ביקש ממנו שלא יגרש אותו ולא יבייש אותו, והיה מוכן גם לשלם עבור מה שאוכל! אבל הוא לא הסכים, ולאחר מכן הוא היה מוכן לשלם חצי מכל הסעודה! ובעל הבית סירב, ולאחר מכן הוא היה מוכן לשלם את כל הסעודה לגמרי – והוא לא הסכים! וגירש אותו בבושת פנים! הגמרא מתארת בדיוק מה שקרה, וזה דבר נורא, בר קמצא אמר, כיוון שישבו שמה חכמי ישראל ואף אחד לא מחה על כך שגירשו אותי, אני הולך להתנקם בכולם! הוא הלך לקיסר ואמר לו, \"היהודים מרדו בך\"! אמר לו הקיסר, \"תביא לי הוכחות למרידה\"! ואז הוא אמר לו, \"תביא קורבן לבית המקדש, אם היהודים יסרבו לקבל את הקרבן שלך סימן שהם מורדים בך! ואכן הקיסר נתן לו קורבן, והוא לקח את הקורבן והטיל בו מום קל, אצל הגויים זה לא נקרא מום אבל בבית המקדש אסור להקריב קורבן כזה, ואז התחיל ויכוח בין החכמים אם להקריב את הקורבן או לא, כי יש פה מצב סכנה לכלל ישראל! ולצערנו הם קיבלו החלטה לא נכונה ולא הקריבו את הקורבן. הקיסר הבין שהיהודים מרדו בו והוא יצא למלחמה עם ישראל. כ. בן אדם לחבירו הפרטי משפיע על כל ישראל מי האשם המרכזי בסיפור הזה? אנחנו יכולים לומר באופן ברור שבר קמצא הוא האיש שבגד בעם ישראל, הוא האדם שהחריב את בית המקדש, הוא בגד בכולנו, רוצח שפל שהלך להסית, וגרם שקיסר רומי בא ונלחם בעם ישראל והחריב את בית המקדש! אבל נכון, זה חמור מאוד, לאחרונה שומעים על אנשים שמרגלים לטובת איראן, איך כולנו מתעבים אותם, איך אנחנו מזדעזעים כששומעים דבר כזה. אנשים שרוצים להשמיד אותנו, לשתף איתם פעולה בשביל בצע כסף. זה נורא! אצל בר קמצא זה אפילו לא היה בשביל כסף, זה רק נקמה לשם נקמה, נקמה בכל היהודים, בכל האחים שלו, המשפחה שלו, הוא רצה לנקום בכולם בגלל שפגעו בכבוד שלו. מכל הסיפור הזה אין שום ספק שבר קמצא הוא אדם בוגד, רשע ושפל שאין כדוגמתו. הגמרא מספרת את כל הסיפור הזה, אבל הגמרא אומרת משפט מאוד כואב, \"בוא וראה כוחה של בושה! שהרי סייע הקב\"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו\"! כוחה של בושה! לבר קמצא הייתה סיעתא דשמיא! הבוגד הזה הצליח לצערנו הרב! וכל כך כי ביישו אותו שלא בצדק! הקב\"ה ראה שבאמת ביישו אותו והקב\"ה סייע בעדו! כמה זה חמור בין אדם לחברו! אנחנו צריכים ללמוד פה מוסר, כמה זה חמור, כמה זה כואב! הרי מה היה שם? מסיבה פרטית, מסיבה קטנה, אחד העליב את השני וזה עובר ללא תגובה, ובגלל דבר כזה קרה חורבן לכל כלל ישראל! כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות חשבון נפש. זה לא רק אם אנחנו נלחם איש ברעהו מלחמת אחים, אלא כשאדם פוגע בחברו אפילו באופן פרטי - הוא צריך להבין שחלילה הקטרוג יכול להיות כל כך גדול וזה יכול להיות לכל לישראל. כא. בן אדם לחבירו גם אם הכוונה טובה יתירה מזאת, אנחנו מוצאים בחז\"ל, שגם כשיש לאדם כוונות טובות. לא חלילה מקרה קיצוני כזה כמו בר קמצא, אלא מקרה של אנשים טובים, שפוגעים אחד בשני, אנחנו רואים שיש בזה עונש גדול מאוד. הקב\"ה לא ארך אפיים בדברים האלו, הקב\"ה מעניש! אומרים, (בבא בתרא טז.) הדוגמה הבולטת לכך זה המעשה של חנה ופנינה. חז\"ל שאלקנה אמר (שמואל א א, ח)שפנינה לשם שמיים התכוונה, וכתוב בפסוק לחנה \"הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים\" - עשרה בנים שילדה לו פנינה! חנה הייתה אישה צדקת גדולה, והייתה נביאה קדושה, אבל לא היה לה ילדים ושיש לה בעל כזה טוב ובבית יש ילדים, היא עוזרת לפנינה לטפל בילדים והכל בסדר. והיא הייתה רגועה. אבל פנינה אהבה מאוד את חנה, וכאב לה שלחנה אין ילדים, כשאדם מתפלל על חברו לפעמים זה עובד, לפעמים לא. אבל כשאדם מתפלל בעד עצמו זה פי כמה וכמה יותר חזק. \"יפה תפילת החולה בעד עצמו\". (בראשית רבה נג, יד) ככה אומרים חז\"ל פנינה הבינה את הדבר הזה: שהסיכוי היחידי שלחנה יהיו ילדים זה אם חנה תתפלל כמו שצריך, אם חנה תבכה ותתפלל יהיו לה ילדים! אבל הבעיה שחנה לא מרגישה כל כך צורך להתפלל, טוב לה. היא עוזרת לגדל את הילדים של פנינה והכל בסדר! בעלה אוהב אותה ומכבד אותה, ולא נורא שאין ילדים. מה הייתה עושה פנינה?! \"וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה\" - היא הייתה באה אליה ומדברת איתה: חנה, תראי את הילדים שלי איזה מתוקים, תראי איך שהם גדלים, תראי איך שהם לומדים, מה איתך?! איפה הילדים שלך?! איך את יכולה להשלים עם מצב כזה שלי יש עשרה בנים ולך אין! וכך כל פעם היתה מקניטה אותה! כדי לעורר אותה שתתפלל! ואז אלקנה עולה לרגל למשכן שילה, חנה באה לשם, והיא מתפרצת ובוכה, מתחננת ומתפללת לקב\"ה, היא התפללה תפילה מושלמת, חלק גדול מהלכות תפילה אנחנו למדים מהתפילה הזאת של חנה, כך מובא בגמרא ואז היא זכתה שנולדו לה כמה ילדים.(ברכות לא.). לכאורה, הילדים של חנה נולדו בזכות פנינה! פנינה התכוונה לשם שמים! היא גרמה לזה שחנה תתפלל! היא עוררה אותה לתפילה, וזו הייתה הכוונה שלה. מגיע לה לכאורה הרבה שכר, בזכותה בא לעולם שמואל הנביא! אבל מה כתוב בפסוק (שם ב, ח) \"עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה\" - אומרים חז\"ל, שלפנינה היו עשרה ילדים, וכשנולד שמואל נפטרו לה שני בנים, וחנה המשיכה ללדת וילדה עוד ארבעה בנים, וכל אחד שנולד נפטרו שניים לפנינה! שמונה ילדים של פנינה נפטרו. כשחנה הייתה בהריון בפעם החמישית, פנינה הבינה שהכל בגלל שציערה את חנה, והלכה אל חנה וביקשה ממנה סליחה, ובכתה ואמרה לה, בבקשה נשארו לי שני ילדים, תצילי אותם! תאמצי אותם, תהיי את האמא שלהם ואולי בגלל זה הם ינצלו ויישארו בחיים. וזה מה שקרה, השניים האחרונים הללו נשארו, וחנה גידלה אותם! זה הפסוק \"עד עקרה ילדה שבעה\" – זו חנה שהיו לה חמישה ילדים ועוד שניים של אחותה פנינה שאימצה והרי היא כאילו ילדה אותם, \"ורבת בנים אומללה\" – זו פנינה, שהיו לה הרבה בנים ולא נשארו לה כלום! ופנינה התכוונה לשם שמיים! כמה הקב\"ה מסתכל עלינו, על בין אדם לחברו, גם באופן פרטי אחד לשני. אנחנו רואים שיש לזה השלכה על כלל ישראל. לכן אני מדבר אליכם, ב\"ה אתם לומדים תורה, אתם מקיימים מצוות, אשריכם! אתם יושבים ושוקדים על התורה, לומדים נפלא. זה חשוב מאוד. התורה היא הקיום של העולם! אבל אנחנו צריכים שתהיה תורה גם עם בן אדם לחברו, גם עם מידות טובות, גם עם חסד אחד לשני. בעזרת ה', בזכות התורה הקדושה שלנו, בזכות אהבת ישראל שאנחנו נרבה אהבה ואחווה, שלום ורעות, נזכה כולנו לגאולה שלמה בקרוב, והימים הללו בקרוב בעז\"ה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אמן כן יהיה רצון."},{"filename":"309.pdf","content":"אונן שסיים לסדר את| הנחת תפילין לאבל| הפטרת שבת ערב ראש חודש אלול| הפטרת שבת וראש חודש אבנושאי השיעור: הנחת תפילין בתשעה באב | יום קבורה שאינו יום מיתה| תפילת תשלומין לאונן שלא התפלל מחמת אנינותו| כל הנצרך ללוויה שאילת שלום | שאילת שלום לאבל| הנחת תפילין במנחה בתעניות| תפילה בציבור בלי תפילין או ביחיד עם תפילין מה עדיף| אמירת בוקר טוב וכיו\"ב בתשעה באב| בתשעה באב309 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת פנחס תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת מטות מסעי הנחת תפילין ושאילת שלום בתשעה באב (הלכות בין המצרים ד') מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי יאיר בקשי שליט\"א מראשי כולל יחוה דעת \"...הבית הגדול הזה, כולל יחוה דעת, שהוא בית מדרש שמגדלים בו תורה ויראה, קיים כבר ארבעים שנה, אני הייתי מהעשרה הראשונים בפתיחת הכולל, וכבוד הרב מורנו הרב דוד שליט\"א, משקיע והשקיע את כל כוחותיו להגדיל את המקום במסירות נפש. הולך ומכתת רגליו על מנת לחזק ולגדל את המקום. ב\"ה עמלו לא לשווא, המקום הזה מוציא עשרות הסמכות לתלמידי חכמים מופלגים, רבנים, מגידי שיעורים, יראי ה', מפיצי תורה, מחברי ספרים – וכל זה אודות למסירות הנפש שלו. ובאמת צריך להתפלל עליו שימשיך בבריאות איתנה להחזיק את המקום הגדול הזה. נברך את מורנו הרב בברכת: \"כנחלים נטיו כגנות עלי נהר\", שיזכה להשקות את עם ישראל מתורתו, להמשיך הלאה והלאה להפיץ תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בבריאות איתנה ונהורא מעליא. אכי\"ר\". שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א כבוד ידידי הגאון הרב יאיר בקשי שליט\"א, שב\"ה כבר שנים רבות משמש כראש כולל ב'יחוה דעת', הוא היה בחבורה הראשונה, מעשרה ראשונים, שיסדו את 'יחוה דעת' בשנת תש\"מ. ומאז הוא היה קרוב מאוד מאוד אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמאוד אהב אותו. הוא בנו של רבי מנשה בקשי שהיה מתלמידיו הראשונים של אאמו\"ר, והוא היה גם כן אחראי על כל ההדפסה של 'יביע אומר' במשך שנים רבות. ב\"ה הוא תלמיד חכם גדול, מרביץ תורה, הוא ערך את המפתחות לכל הספרים של אאמו\"ר ובמיוחד של ה'יביע אומר', אשריו ואשרי חלקו. אני רוצה לברך אותו, שימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר. אני מקדיש את השיעור לזכרו ולעילוי נשמתו של הסבא רבי יעקב בן חתון ע\"ה, אביו של אבא, שהלילה זה ליל השנה שלו. הוא נפטר בכ\"ד תמוז תשמ\"ז. רוח ה' תניחנו בגן עדן. א. הפטרת שבת ראש חודש אב אני רוצה להזכיר לציבור דבר מאוד חשוב שצריך לשים לב אליו. השבת הבאה היא שבת ראש חודש אב. בדרך כלל בשבת וראש חודש אנחנו אומרים את ההפטרה של 'השמים כסאי'. אבל בראש חודש אב שחל להיות בשבת, כותבים הפוסקים שצריך להפטיר 'שמעו דבר ה''. לפני תשעה באב אומרים שלוש הפטרות של פורענות: א. 'דברי ירמיהו' - אותה (מגילה לא: ד\"ה ראש) אמרנו היום. ב. 'שמעו דבר ה''. ג. 'חזון ישעיהו'. התוספות כותבים, שהסדר הזה של ההפטרות לא ישתנה לעולם. ולכן גם כשראש חודש חל בשבת, יש לומר את ההפטרות לפי הסדר הזה. לכן בשבת הבאה לא מפטירים 'השמים כסאי' אלא 'שמעו דבר ה'', ואחרי ההפטרה אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת 'השמים כסאי'. ב. הפטרת שבת ערב ראש חודש אלול כמו כן בראש חודש אלול, שהשנה יצא ביום ראשון ושני, ובשבת שלפני כן - ערב ראש חודש אלול – אין אומרים הפטרת 'מחר חודש' אלא הפטרת 'עניה סוערה', כי היא חלק מ'שבעא דנחמתא' שגם בהם התוספות אומרים אשת חבר לגאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה /http://ydaat.co.il שלא ישתנה הסדר לעולם. רק שאומרים פסוק הראשון ופסוק אחרון של הפטרת 'מחר חודש'. ג. שבעא דנחמתא הפטרות שבעא דנחמתא הן: א. 'נחמו נחמו עמי'. ב. 'ותאמר ציון עזבני ה''. ג. 'עניה סוערה לא נוחמה'. ד. 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. ה. 'רני עקרה'. ו. 'קומי אורי'. ז. 'שוש אשיש בה''. לאחר מכן ישנם עוד שתי הפטרות: 'דרשו ה' בהמצאו' שהאשכנזים נוהגים לומר בצום גדליה. ו'שובה ישראל' שכולם נוהגים לומר בשבת 'שובה' שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ד. הפטרת שבת ראש חודש אלול אכן אם ראש חודש אלול חל בשבת, יש מחלוקת מה מפטירים. כי בהפטרת ראש חודש 'השמים כסאי' יש גם פסוקי נחמה: \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה וכו'\". למעשה, למנהג הספרדים, גם כשראש חודש אלול חל בשבת, לא מפטירים הפטרת שבת וראש חודש – 'השמים כסאי', אלא הפטרת 'עניה סוערה', וכמו שכתבו התוספות שהסדר לא משתנה. ה. הנחת תפילין לאבל ביום הראשון לאבלותו היום נעסוק בעניין הנחת תפילין בתשעה באב, ובתוך כך להסביר את כל הנושא של תפילין באבל. קבעו, שאבל ביום הראשון פטור מהנחת תפילין, (ברכות יא. מועד קטן טו.) חז\"ל \"פארך חבוש עליך\" - הקב\"ה ציווה על (כד, יז):כי הקב\"ה אמר ליחזקאל יחזקאל - שהיה אבל - להניח תפילין. משמע ששאר אבלים לא מניחים תפילין, ומסקנת הגמרא שדין זה הוא רק ביום הראשון. ו. דין אונן כשסיימו לסדר את כל הנצרך ללויה יש בלבול אצל אנשים, שהרי אדם שנפטר לו קרוב ועדיין לא נקבר הוא נקרא אונן. והאונן פטור מכל המצוות: תפילין, תפילה, ברכת המזון וכן הלאה. ואף אם הוא רוצה לאכול או לשתות כשהוא אונן, עליו לאכול ולשתות בלי ברכה. והנה יש שאלה בפוסקים: מה הדין כשאדם אונן מצד אחד, מתו מוטל לפניו, ועדיין לא היתה הלוויה, מצד שני, כל מה שקשור ללוויה כבר מוכן. אין מה להכין ללויה, האם במקרה כזה הוא יכול לקיים מצוות או לא. (ח\"ד סימן עא בירור הלכה אות ב),כתבתי בנושא הזה ב'הלכה ברורה' באריכות והבאתי הרבה ראיות שבמצב כזה שהאבל לא צריך לעשות שום דבר, לא שיש אחרים שעושים, אלא הכל כבר מסודר, הרי שהוא יכול לקיים מצוות. בזמנו, כשהסבא רבי יעקב עובדיה ע\"ה נפטר, בכ\"ד בתמוז תשמ\"ז, זה היה לפנות בוקר, ואני הייתי איתו בבית החולים. וכשנפטר חזרתי לבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואאמו\"ר כבר הספיק להתפלל שחרית, הוא היה אחרי התפילה בבית. ואז אמרתי לו, כמובן ברמז, שאביו נפטר, והוא בכה. ואז הוא שאל אותי, מה עושים עם כל הנושא של הקבורה והלוויה, הוא מעולם לא עסק בדברים כאלה, הוא לא ידע איך מתעסקים בזה. ואני אמרתי לו שלא ידאג, אני מיד מטפל בכל. פניתי מיד לחברה קדישא ולכל מי שצריך, מודעות, הספדים וכו', בתוך שעה-שעתיים הכל היה מסודר. ואמא ע\"ה פנתה אז לאאמו\"ר שיבוא לאכול משהו, זה היה קיץ, חם מאוד, אבל הוא לא רצה לאכול ולא לשתות. הוא נשאר ממש בצום עד הלוויה. לאחר מכן שאלתי אותו על כך, למה הוא נשאר בצום, ואז הוא אמר לי, אני מסופק אם אני נקרא אונן, כיון שאני לא יודע לעשות כלום, אני לא מטפל בדברים האלה, אני לא יודע איך מארגנים לוויה וכו', אמנם אתה טיפלת בכל והכל כבר מסודר, ויכול להיות שאני לא נקרא אונן, אבל אני מסופק, ולכן אינני יודע אם אני צריך לברך או לא, לכן אני מעדיף לצום. וכך היה, הוא נשאר בצום עד אחרי ההלוויה, שהתחילה רק בשתיים בצהרים, ועד אז הוא לא טעם כלום. והנה במהלך הבוקר שלפני הלוויה, ראיתי שהוא הלך לספרייה שלו וסגר את הדלת. ואני פתחתי את הדלת והצצתי לראות מה הוא עושה, וראיתי שהוא לומד ענייני אבלות. אבל לפי ההלכה, אונן אסור בתלמוד תורה, ואם לשיטתו זה ספק אם הוא חייב או לא, אז אולי גם אסור לו ללמוד תורה! ואז אמרתי לו, אבא, לאכול ולשתות אסור, ללמוד מותר?! ואז הוא כעס עלי מאוד, ואמר לי, תגיד לי, מה אתה רוצה ממני?! מה אתה רוצה שאעשה עכשיו?! אתה רוצה שאשב ואסתכל על התקרה?! אני לא יכול לטפל בענייני הקבורה, אני לא מסוגל לא ללמוד! ואז הוא הוסיף ואמר לי: \"אם חלילה אסור ללמוד, אני מוכן לקבל את העונש הזה שלמדתי ולא להישאר במצב כזה שאני יושב בטל!\" כל כך הייתה לו אהבת תורה! ז. הלכה למעשה לאחר כמה שנים, כתבתי את המאמר שפרסמתי לאחר מכן ב'הלכה ברורה' בענין אונן כשכל ענייני הלוויה מסודרים – אם יכול לקיים מצוות, ופסקתי להלכה, שיכול לקיים מצוות. והבאתי אותו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא קרא את זה מתחילה ועד סוף, והסכים איתי. היה מישהו אחר שאמר לא כמוני, אבל אאמו\"ר בדק את זה וקבע את זה חד משמעית. לאחר מכן היו כמה מקרים שאנשים שאלו אותו את השאלה הזאת, והוא ענה להם חד משמעית שיכול לברך כשהוא אוכל ושותה ויכול גם ללמוד תורה. הוא כבר לא בגדר של אונן שפטור מהמצוות. ח. תפילת תשלומין לאונן שלא התפלל מחמת אנינותו הנה אונן פטור לגמרי מהמצוות, וזה כולל כמובן תפילה ותפילין. למשל: אדם שנפטר לו קרוב לפנות בוקר, הוא לא מתפלל שחרית, הוא לא מניח תפילין, ואם עד הקבורה כבר עובר זמן תפילת שחרית, גם לא חייב בתשלומין בתפילת מנחה. אבל אם נפטר לו קרוב למשל בשבע בבוקר, אחרי שכבר הגיע זמן תפילה, והוא עדיין לא התפלל, ואז נפטר לו הקרוב והקבורה היתה בצהריים, במקרה כזה יש מחלוקת אם יש לו חובת תשלומין של שחרית או לא. כמו כן אדם שנפטר לו קרוב בשלוש אחרי הצהריים, שזה זמן מנחה גדולה, אבל הוא נוהג תמיד להתפלל מנחה קטנה, והקבורה היתה בלילה, ואחרי הלוויה הוא מתפלל ערבית. יש מחלוקת אם צריך להתפלל תפילת תשלומין לתפילת מנחה. אם כן המשמעות של אונן היא שהוא פטור לגמרי מהמצוות. ואם אדם חולה, נאנס ולא התפלל, מתפלל תשלומין, אצל אונן הדין שונה, כיון שאינו חייב כלל, לכן אין לו תשלומין. אלא אם כן יש מחלוקת אם יכול היה לקיים את אותה מצווה קודם, כמו לגבי תפילת שחרית או מנחה. 1 כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נפטר, זה היה בדיוק המצב הזה. הוא נפטר בשעה בצהרים, ובאותו יום, זה היה כמה דקות אחרי זמן מנחה גדולה, והוא נקבר בלילה. ולאחר הקבורה, עשינו סעודת הבראה והתפללנו בבית תפילת 1-ב ערבית, ואז התעוררה השאלה הזאת. ואני אמרתי שצריכים לעשות תנאי של נדבה. דהיינו שאחרי תפילת י\"ח של ערבית, לעשות תנאי שאם אנחנו חייבים בתשלומין של מנחה, כיוון שלפני שהיינו בגדר אונן כבר היה זמן שאפשר להתפלל, שזה יהיה תשלומין. ואם לאו, תהיה זו תפילת נדבה. והיה מישהו שם שחלק עלי, ואמר שזה לא נכון ולא צריך להתפלל בכלל תשלומין. אבל מיד בא אחד הנכדים, הרב יעקב ששון, והראה לנו שבחזון כותב בפירוש כך. כלומר שאאמו\"ר בעצמו (ח\"א עמ' קמב)עובדיה על אבלות פסק כך להלכה, וכך עשינו. ט. אבל פטור מתפילין ביום הראשון מיד לאחר הקבורה, האונן כבר לא נקרא 'אונן' אלא 'אבל', והוא חייב בכל המצוות, חוץ ממצווה אחת: תפילין. אבל פטור ממצוות תפילין. כאמור חז\"ל לומדים זאת מיחזקאל, שכל האבלים ביום הראשון, זה יום מר, יום קשה מאוד לאדם, ולכן פטור לגמרי מתפילין. יש אנשים שלא יודעים את ההלכה הזאת, ומיד אחרי הלוויה הם מניחים תפילין. צריך לדעת שזה לא נכון, אסור להניח תפילין, הוא פטור לגמרי מהתפילין, וממילא זו לא מצווה. והברכות הן לבטלה. י. יום קבורה שאינו יום מיתה אכן אם זה יום קבורה שהוא לא יום מיתה, זו מחלוקת עצומה בפוסקים, מביא את המחלוקת הזאת, ומכריע שמספק (ח\"ב חיו\"ד סימן כז)וביביע אומר יניח בצנעה בלי ברכה. 1-גם זה היה בפטירת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כאמור הוא נפטר ביום שני ב בצהריים, ונקבר בלילה, זה כבר ליל שלישי. כלומר שיום שלישי הוא יום הקבורה אבל הוא לא יום מיתה. ובבוקר, כל הבנים הנחנו תפילין בבית האבל בצנעה לפני התפילה, בלי ברכה, וקראנו קריאת שמע. ואחר כך נכנסנו והתפללנו. כי זה יום קבורה שאינו יום מיתה. והנידון בזה הוא, האם זה עדיין נקרא 'ואחריתה כיום מר' – כי זה לא יום המיתה ממש. מאידך, כיון שמונים את האבלות מאותו יום, וזה יום קבורה, אז זה 'כיום מר'. כל האמור הוא מלבד אדם שנפטר לו קרוב בשבת ונקבר במוצאי שבת, שביום ראשון הוא פטור לגמרי מתפילין, אסור לו להניח תפילין. כי בשבת אי אפשר לקבור, ממילא האנינות מתחילה רק ממוצאי שבת. יא. הנחת תפילין בתשעה באב כעת נבוא לדון בעניין הנחת תפילין בתשעה באב. ויש כאן שלוש שיטות ) כותב על עצמו שהוא מעולם לא (שו\"ת תמים דעים סימן מבראשונים: הראב\"ד הניח תפילין בתשעה באב. ויותר טוב לשים אפר מקלה על ראשו מאשר להניח תפילין. משמע שדעתו שתשעה באב זה כמו אבל ביום הראשון. חורבן הבית זה דבר חמור, ולכן פטורים לגמרי מתפילין. כמו כן הרא\"ש מביא בשם המהר\"ם מרוטנבורג, שגם כן לא היה מניח (תענית פ\"ד סימן לז) תפילין ביום תשעה באב. שכותב, שמקצת חכמים לא היו (תענית ל.)השיטה השניה, שיטת המאירי מניחים תפילין בתשעה באב \"ומנהג יפה הוא\". מלשונו משמע שסבר, שאם רוצה להניח מותר, אבל אתה לא חייבים להניח. ואם נשאל מה עדיף (פרק ה מהלכות תעניות – הרי שמנהג יפה שלא להניח. בדומה לכך כתב הרמב\"ם שמקצת החכמים לא היו מניחים תפילין של ראש בתשעה באב. הלכה יא) גם כאן משמע שאפשר להניח. ושזה רשות להניח תפילין בתשעה באב. יב. אבילות ישנה (מהדורת מוה\"ק לעומת זאת, השיטה השלישית, הרמב\"ן בספר תורת האדם כותב, שתשעה באב זה לא נחשב (ל.)ובחידושיו למסכת תעניתעמ' רנז-רנח) כיום ראשון של אבלות. כיון שמאז החורבן עברו הרבה שנים, הרי שזו אבלות ישנה, ואבלות ישנה היא לא יותר מאשר כמו היום השני והלאה של האבלות. לכן סובר הרמב\"ן, שבתשעה באב חייבים להניח תפילין. כמו כן גם הרא\"ש שהובא לעיל, שבתחילה מביא את שיטת מהר\"ם מרוטנבורג, שכתב גם לא להתעטף בציצית בשחרית, כי כתוב בפסוק : (ויקרא רבה ו, ה): \"עשה ה' אשר זמם, ביצע אמרתו\", ואומרים חז\"ל (איכה ב, יז) \"בצע אמרתו - בזע פרפורא\", כביכול קרע את בגדיו. לכן לא שייך להתעטף בציצית. והרא\"ש דוחה את המהר\"ם, ומביא כמה ראיות שתשעה באב זו אבלות ישנה, וצריך להניח תפילין גם בתשעה באב. וכן דעת הרבה ראשונים. יג. פסק מרן השלחן ערוך כותב בקיצור, שתשעה באב (סימן לח סעיף ו) מרן השלחן ערוך בהלכות תפילין חייב בתפילין. משמע שמרן הכריע כדעת הרא\"ש ולא כדעת הרמב\"ם, שתשעה באב חייב בתפילין. ובאמת, מי שמעיין בראשונים יראה, שכמעט (סימן הרוב הגדול של הראשונים סוברים כך. והנה מרן בהלכות תשעה באב כותב, שנוהגים לא להניח תפילין ולא להתעטף בטלית בתשעה תקנה סעיף א) באב שחרית, אלא רק במנחה. למעשה, האחרונים האשכנזים באמת כך נוהגים, וכמעט כל האשכנזים נוהגים להניח תפילין בתשעה באב במנחה בברכה ולא בשחרית. אבל כמה מגדולי האחרונים הקדמונים, בעיקר הספרדים, לא הסכימו לפסק השלחן ערוך מצד אחר, הם לא רצו ללכת ולהניח תפילין בבית הכנסת כרגיל, אז היו מניחים תפילין בבית בברכה לפני התפילה בצנעה, קוראים קריאת שמע, ואחר כך הולכים לבית הכנסת ומתפללים בלי תפילין. כך שכך נהג רבי אברהם יצחקי שהיה (סוף פרק ד מהלכות תפילין) כותב המעשה רוקח שנה, יש לו שו\"ת זרע אברהם 300-בארץ ישראל, והיה אב\"ד בחברון לפני כ וחברו של בעל גינת ורדים. בעל הגינת ורדים היה בקהיר שבמצרים. גם מביאים שו\"ת הלכות קטנות (ח\"ב סימן קלט) מעיד שכך נהג רבי משה שנה, מעט אחרי פטירתו של השלחן 400-גלאנטי. והוא חי לפני למעלה מ ערוך. ועוד גדולי הפוסקים ככה נהגו. יד. תפילה ביחיד עם תפילין יתירה מזאת, רבי מרדכי יוסף מיוחס - הוא היה חברו של החיד\"א והיה ראשון לציון בירושלים כתב ספר ענק 'ברכות המים' שרובו הגדול עוסק בחושן משפט, ושם (סימן תקנז) הוא כותב, שהוא נהג בעצמו להתפלל עד תפילת שמונה עשרה ביחיד עם תפילין בבית, ורק לאחר מכן היה הולך לבית הכנסת, ומוציאים ספר תורה, וקינות וכו'. ויש עוד כמה פוסקים שכך נהגו לעשות בעצמם להתפלל ביחיד. ועד היום יש קהילות שכך נוהגים, אני ראיתי אצל החלאבים בניו יורק, שחלקם נוהגים להתפלל ביחיד עם תפילין, ורק לאחר תפילת י\"ח באים לבית הכנסת. העיקר שהם התפללו עם התפילין.טו. קריאת שמע ותפילה בלי תפילין (טו.): הסיבה שכל כך החמירו בדבר היא, שהנה חז\"ל אמרו במסכת ברכות \"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו\". ומסבירים הראשונים, שכיון שהוא אומר: \"והיו לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך\", ואינו מניח תפילין, הרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו, והם חששו לזה, לכן היו מניחים תפילין בבית כדי לקרוא קריאת שמע. ואלה שנהגו \"הרוצה (שם): להתפלל בבית עם תפילין, הסיבה לכך היא, שכתוב בגמרא לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יניח תפילין, יתעטף בציצית ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל\". אז כיצד אפשר להתפלל בלי תפילין?! טז. תפילה בציבור ללא תפילין או ביחיד עם תפילין מסיבה זאת גם נובעת השאלה: אדם שבא בבוקר לבית הכנסת ואין לו תפילין, ויודע שעוד מעט יהיה לו תפילין, האם ימתין עד שיהיה לו תפילין אבל אז הוא יתפלל יחיד, או שעדיף שיתפלל בציבור ולאחר מכן יניח כותב (סימן סו ס\"ק יב) תפילין. זו מחלוקת גדולי האחרונים. המגן אברהם שתפילה עם תפילין עדיף אפילו ביחיד, אבל יש חולקים. אני זוכר כשהייתי בחור, הייתי פעם אחת בליל שישי אצל מרן הרב יהודה צדקה זצוק\"ל, והוא היה עושה לימוד בכל ליל שישי. היו באים הרבה בחורי ישיבות, והיו לומדים כל הלילה. והוא היה נותן לכל אחד מלגה קטנה. הייתי לומד אז בישיבת חברון, והייתי נשאר ער כל הלילה, ואחר כך מתפלל איתו בנץ החמה. והנה, פעם אחת ביום שישי בבוקר, אני רואה ששכחתי להביא את התפילין, הם היו בישיבה, וניגשתי לרב צדקה ושאלתי אותו, מה עדיף, האם להתפלל בציבור בנץ החמה, שזה גם לא רק סתם תפילה זו תפילה בהנץ, אבל בלי תפילין, או שאתפלל לאחר מכן ביחיד עם תפילין. הוא היה נוהג להניח שני תפילין יחד, רש\"י ור\"ת, ורק שמע את השאלה שלי הוריד את התפילין של ר\"ת והגיש לי, שאניח אותם ואתפלל. אבל אני אמרתי לו, שכיון שאני רווק אני לא נוהג להניח ר\"ת כלל, אבל הוא אמר לי, היום תניח אותם בלי ברכה, העיקר שלא תקרא קריאת שמע ותתפלל בלי תפילין. ואכן גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כך אמר לי, כשהיינו פעם באיזה מקום, ולא היו לי תפילין, ואאמו\"ר היה נוהג להניח את התפילין של רש\"י ור\"ת בזה אחר זה, ואמר לי שאניח לבינתיים את התפילין של ר\"ת עד אחרי תפילת העמידה, בלי ברכה, ולאחר מכן נתחלף, ואני אניח את התפילין של רש\"י שלו והוא יניח את של ר\"ת. כלומר שיש חשיבות גדולה מאוד שתהיה קבלת עול מלכות שמים שלמה, על ידי קריאת שמע ותפילה עם תפילין. לכן כמה מגדולי האחרונים הקפידו גם בתשעה באב, לקרוא קריאת שמע עם תפילין, ויש שהקפידו גם להתפלל עם תפילין בצנעה, למרות שמפסידים בכך תפילה בציבור. כי סברו שקריאת שמע ותפילה עם תפילין חשוב יותר מאשר תפילה בציבור. יז. אינו מניח תפילין מתוך זלזול (עמ\"ס האמת, שהתשובה לחששות האחרונים בנושא הזה הוא דברי המאירי שכתב, שמה שאמרו חז\"ל \"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין\" ברכות יד:) זה דווקא במקרה שעושה כך דרך זלזול. הוא לא רוצה להניח תפילין, הוא אנטי, עליו נאמר שהרי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו. אבל אם זה לא על (ג, ה)דרך זלזול, מותר. ובאמת שיש בפירוש במשנה במסכת ברכות אדם שנכנס לטבול, ורואה שעוד מעט יגיע זמן קריאת שמע, שאם יספיק לצאת ולהסתפג – להתנגב, ולקרוא, יצא ויקרא. אבל אם לא אז כשהוא בתוך המקוה יאמר קריאת שמע. והרי כמובן שבתוך המקוה אי אפשר להניח תפילין. ולכאורה למה לא תאמר שיבטל את קריאת שמע, שהרי הוא קוראה ללא תפילין, והרי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו. אלא שרואים שכל שדעתו להניח אחר כך תפילין, והוא לא עושה זאת דרך זלזול ופריקת (מהדו\"ת ח\"ג סימן עב)עול, מותר. ואכן כמה מגדולי האחרונים, השואל ומשיב ועוד כותבים, שאם הוא מתכוון להניח לאחר מכן זה לא נקרא עדות שקר. אבל כל השאלה הזאת אם זה עדות שקר או לא, זה לגבי עצם הדבר של עדות שקר, אבל לעניין קבלת עול מלכות שמים שלמה לא יעזור כלום, אם לא הניח התפלל וקרא קריאת שמע עם תפילין, הוא אלא נקרא שקיבל עול מלכות שמים 'שלמה'. ואפילו אם הוא מתכוון להניח לאחר מכן. יח. כמו ספק ספיקא לאור הדברים הללו יש לומר, להתפלל שחרית של תשעה באב בלי תפילין הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' זה לא נורא, מכיוון שיש פה כמו ספק ספקא, שמא תשעה באב פטור מהתפילין, וכשיטת הראב\"ד ומהר\"ם מרוטנבורג, או כהרמב\"ם שזה רק רשות, ואם תמצא לומר כמו פסק מרן השלחן ערוך שחייבים להניח תפילין, שמה בזה לא נאמר שהוא מעיד עדות שקר בעצמו. יט. דעת מרן זיע\"א בירושלים, בקהילת המקובלים 'בית אל', שזו הקהילה של הרש\"ש שכל 300-גדולי המקובלים בירושלים היו בישיבה הזאת במשך דורות למעלה מ שנה, ושם נהגו להניח תפילין בתשעה באב בשחרית בבית הכנסת כרגיל, כמו בכל ימות השנה, נגד השלחן ערוך. והיו עוד קהילות שנהגו כך בכמה מקומות. ובטורקיה יש עדות של גדולי האחרונים שהיו נוהגים כך ובעוד מקומות. אמנם לכאורה נראה שזה לא היה מנהג כללי בירושלים, אלא רק חלק מבתי הכנסת שנהגו כמו המקובלים. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד על זה מאוד להניח תפילין בשחרית בתשעה באב. לכן כשיסדתי את בית המדרש 'יחוה דעת', וכאן יש ב\"ה כמה מניינים, יש פה קיבוץ גלויות של כל מיני עדות, ואני משתדל תמיד לכבד מנהג של כל עדה ועדה, אבל אני הסברתי לכולם שיש את הפסק של אאמו\"ר, והוא כתב על זה תשובה ) בזמנו. ואני יודע שהנושא הזה היה אכפת לו (ח\"ב סימן סזבשו\"ת יחוה דעת מאוד, למרות שזה נגד השלחן ערוך, וגם מצד המנהג, זה לא מנהג כללי, אף על פי כן הוא הקפיד על זה מאוד. אנחנו יכולים להקשות קושיות ולתרץ תירוצים, אבל בדבר כזה עלינו לכבד אותו ולעשות כמו הפסק שלו. כ. הנחת תפילין במנחה של תעניות ובתשעה באב שכתב לגבי (סימן מו)יש דבר נוסף שאני רוצה להעיר על דברי מרן הבית יוסף מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום, ומרן מונה שם את הברכות. ונראה שבאופן רגיל לכל אדם יש מאה ברכות בכל יום. ומרן דן לגבי יום תענית ציבור, כיצד משלימים את המאה ברכות, ומרן שם כותב שנוהגים להניח תפילין במנחה. דהיינו שבכל התעניות, צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י\"ז בתמוז, שמניחים תפילין פעמיים: גם בשחרית וגם במנחה. והסיבה לכך, מלבד מה שזה יום צום והתפילה בו היא יותר בהתעוררות וקבלת עול מלכות שמים, גם בשביל מאה ברכות, כי בהנחת טלית ותפילין מרוויחים עוד שתי ברכות. מאידך אין אכילה ושתיה, יורד לנו שתי סעודות, ברכות. היום בארץ ישראל אצל 12 שזה לפחות שש ברכות כל סעודה, שזה הספרדים, חלק נוהגים כך עד היום בכל תענית ציבור, להניח גם בשחרית וגם במנחה, וחלק לא נוהגים. אנחנו למשל פה לא נהגנו להניח תפילין במנחה בתענית ציבור, למרות שמרן הבית יוסף כך כותב. אבל בתשעה באב, מלבד מה שאנחנו עושים כמו שאאמו\"ר הורה, ואנחנו מניחים תפילין בשחרית. יש לנו על מה לסמוך בוודאי בנושא הזה. יש לנו את הרש\"ש וגדולי המקובלים, שאאמו\"ר הלך בעקבותיהם. לכן אנחנו מניחים תפילין בשחרית. אבל אני חושב שמי שירצה להניח גם במנחה, לא רק שאין למנוע ממנו, אלא אדרבה ואדרבה, תבוא עליו הברכה. זה טוב שיניחו תפילין גם במנחה כפי שמרן הבית יוסף כותב לגבי הנושא של מאה ברכות. כא. עניית שלום בתשעה באב ישנם הרבה הלכות לגבי יום תשעה באב, אחד הדברים הוא, שדרך אגב, רואים את היסוד של הרא\"ש הנ\"ל, שתשעה באב הוא לא כמו אבל ביום הראשון, והדין הוא שנפסק להלכה לגבי תשעה באב מה שכתוב בתוספתא שבתשעה באב אין שאלת שלום, ומי ששואל משיבין לו בשפה (תענית פ\"ג הי\"א) (סימן תקנד סעיף כ).רפה ובכובד ראש. עונים לו בשקט. וכך נפסק בשלחן ערוך והנה לגבי אבל הדין הזה הוא תלוי, כיון שבשלחן ערוך בהלכות אבלות (יו\"ד סימן שפה סעיף א) נפסק, שאבל בשלושה ימים ראשונים לא רק שאסור לו לומר שלום, אלא אסור לו גם לענות שלום. אם מישהו בא ואומר לו שלום, הוא צריך להגיד לו: 'אני אבל'. ואם הוא עם הארץ שלא מבין מה הוא אומר לו, יאמר לו: 'אני אבל, והאבל אסור בשאלת שלום'. יסביר לו את ההלכה, למה הוא לא עונה לו שלום. לאחר שלושה ימים עד שבעה ימים, אסור לו לומר שלום לאחרים. ואחרים אסור להם גם כן לומר לו שלום. אבל אם מישהו שלא ידע את ההלכה ואמר לו שלום, מותר לו לענות לו. ואותו הדין בתשעה באב. דהיינו שתשעה באב נחשב כמו השלושה ימים השניים, ולא הראשונים. וכך רואים גם לגבי עשיית מלאכה ועוד, שתשעה באב זה קצת פחות מאבל בימים הראשונים. ובכן, אם בתשעה באב אדם אומר לחברו 'שלום' בטעות, מותר לענות לו.כב. שאלת שלום לאבל בתוך השנה או השלושים לפטירה יש עוד הלכה חשובה שכדאי לדעת: אדם שהוא אבל על אביו ואמו, במשך כל השנה, או אם הוא אבל על שאר קרובים אז עד שלושים יום, מותר לו לומר שלום לאחרים. אבל לאחרים אסור לומר לו שלום. כי האחרים הם שרויים בשלום. הוא רשאי לשאול בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, אבל כיוון שהוא לא שרוי בשלום, הוא בתוך אבלות, אסור לומר שלום לאבל. פעם שאלתי את אאמו\"ר, למה לא נוהגים כך? וכי זה כמו 'כפיית המיטה' שלא נוהגים בזמננו? ואאמו\"ר אמר לי, לא, זה לא נכון, לא כתוב בשום מקום שלא נוהגים כך. לכן מה שלא נוהגים כך זה מחמת חוסר ידע. צריכים לדעת שאדם שהוא אבל בתוך שנה, אסור להגיד לו 'שלום' רק לו מותר להגיד לאחרים. כג. אמירת בוקר טוב וערב טוב לאבל ובתשעה באב כאמור אסור לומר שלום בתשעה באב, אבל כיום יש אפשרות לעקוף את זה. לומר: 'בוקר טוב', 'ערב טוב', 'כל טוב' וכיו\"ב. אדם מדבר בטלפון עם השני, איך הוא מסיים את השיחה? 'שלום', ואז הוא מנתק. הוא לא יכול סתם פתאום לנתק, מה יעשה בתשעה באב? יגיד 'כל טוב' וינתק. גם זה לא פשוט, האם מותר להגיד 'בוקר טוב' לאבל? האם זה נקרא שאלת לגבי שאלת שלום לפני (סימן פט סעיף ב) שלום? אנחנו רואים בהלכות תפילה התפילה, שנפסק בשלחן ערוך שמותר להגיד 'בוקר טוב', אבל זה בתנאי שהוא לא משכים לפתחו. רואים שזה לא לגמרי פשוט שזה לא נקרא שלום. מצד שני, 'בוקר טוב' זו ברכה, שיהיה לך בוקר טוב, שיהיה לך יום נעים, אתה מברך אותו. אבל 'שבת שלום' הכוונה שהשבת שלך תהיה בשלום. במקום 'שלום' מוסיף 'שבת שלום'. האם מותר לומר שבת שלום? כותב, שיש (שם) יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים. הרמ\"א בהלכות אבלות (סימן תקנד ס\"ק נוהגים להקל בשאלת שלום שלנו. ומסבירים את זה האליה רבה , החיי אדם (כלל קלה סעיף יג), משנה ברורה(אשל אברהם ס\"ק כא) פרי מגדים כא), ועוד כמה פוסקים, שכוונת הרמ\"א לומר, שבוקר טוב זה לא נחשב (ס\"ק מא) שאלת שלום שלנו. ולהלכה יוצא מדבריהם שגם בוקר טוב אסור להגיד. מצד שני, יש ספר שנקרא לקט יושר שחיבר אותו תלמיד התרומת הדשן, כתב, שהתרומת הדשן התיר לומר בתשעה באב 'גוט-נאכט' (ח\"א עמוד קי)ושם . אבל לגבי אבל הוא לא רצה להגיד. ואחר כך הוא מביא בשם ] - לילה טוב[ עוד אחד הגדולים שאמר ש'גוט-נאכט' זה לא נקרא שאלת שלום. לפי זה נראה שהוא מתיר. מחבר הספר לקט יושר הוא ראשון, והוא מעיד על התרומת הדשן שגם הוא ראשון. לפי זה, למרות שכמה גדולי האחרונים כתבו לאסור, אך אפשר להקל לומר 'בוקר טוב', 'ערב טוב' וכיו\"ב, באבל, (ח\"ב וכל שכן בתשעה באב. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה על אבלות כתב כך, שמעיקר הדין אפשר להקל מחמת דברי הלקט יושר. עמ' רמח) יש שו\"ת באר משה ושו\"ת בצל החוכמה, שני אחים גאונים שהיו בדור הקודם, שהם מתווכחים בנושא הזה, ואחד מהם מזכיר שאחד הראשונים הקדמונים שנדפס על מסכת מועד קטן, שמשמעות דבריו היא שמותר לאבל להגיד 'בוקר טוב', וממילא גם בתשעה באב. לכן להלכה למעשה מותר לומר 'בוקר טוב' וכיו\"ב, וצריך שכל אחד ישים לב להלכות הלו. אנחנו צריכים להיות אבלים ממש בתשעה באב. לא כמו שלושה ימים הראשונים של האבלות, אלא כמו לאחר מכן. זו אבלות ישנה, אבל להרגיש צער וכאב נורא על חורבן בית המקדש. יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, ושכל ההלכות שאמרנו היום יהיו רק לדרוש ולקבל שכר. ולא נצטרך לזה, ולא נניח תפילין בתשעה באב בגלל שהוא יהיה יום טוב, ויום טוב נקרא 'אות' ופטור מן התפילין... אני רוצה לברך את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן. וכן את כל אותם ששומעים את השיעור שלנו ברדיו \"קול ברמה\", שיזכו לראות בנחמת ציון וירושלים. נשמע כולנו ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. ונזכה לראות בקרוב את כל החטופים חוזרים לביתם לחיים טובים ושלום. כל החיילים חוזרים בריאים ושלמים. וכל תלמידי הישיבות יושבים ועוסקים בתורה, בקדושה, בטהרה, בלי שום הפרעות. אכי\"ר."},{"filename":"118.pdf","content":"קריאת| מנהג האריז\"ל בקריאת שמו\"ת| אופן קריאת שמו\"ת| מעלת התרגום אונקלוס| חובת קריאת שניים מקרא ואחד תרגוםנושאי השיעור: תחילת זמן | ' זמן קריאת פרשת 'וזאת הברכה| אם בעל קורא יכול לצאת ידי חובת שמו\"ת בקריאתו| ידיעת טעמי המקרא| שמו\"ת מתוך ספר תורה סוף זמן קריאת שמו\"ת | קריאת שמו\"ת118 גליון האשה ז'קלין בת ס'גרה תחי' בתוך שאר חולי ישראללרפואת מליל הושענא רבה תשפ\"ב דיני אמירת שניים מקרא ואחד תרגום א. גודל החיוב לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום היום נעסוק בעניין החיוב לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. וזו ממש מצוה בזמנה. כיון שבשמחת תורה אנחנו קוראים את פרשת 'וזאת הברכה' ומיד לאחר מכן מתחילים את חומש בראשית. וראשית כל יש לעורר על חשיבות קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. איתא 'לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם (ח.)בגמרא במסכת ברכות הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור משלימין לו ימיו ושנותיו'. והיינו שאם אדם מפחד ממגיפה יש בכח אמירת .]...ולא שזה בא במקום החיסון, אלא בנוסף על החיסון[ .שמו\"ת להצילו וצריך לדעת שאין זה רק 'מצוה מן המובחר' – אלא הוא מעיקר הדין, וזו (פרק יג מהלכות תפילה תקנת חכמים של ממש, וחייבים בזה. ולשונו של הרמב\"ם הוא \"חייב לקרות לעצמו בכל שבוע וכו'\" וכן הוא לשון מרן בשלחן הלכה כה) ע\"ש – דהיינו שזה חיוב של ממש. ולצערינו כיום יש זלזול (סימן רפה ס\"א)ערוך בנושא הזה, במיוחד בקרב הלומדים העסוקים בתלמודם, החושבים שאין זה נורא כל כך, אבל זה לא נכון, וזה חיוב גמור מן הדין. ואמנם יש כמה סיבות לכך בדברי רבותינו הראשונים, אך העיקר בדבריהם הוא שעלינו לדעת את פסוקי התורה ושיהיו שגורים על לשונינו. ב. תרגום אונקלוס החיוב הוא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, והיינו 'תרגום אונקלוס', שאונקלוס חיברו ברוח הקודש. ומי שיתבונן בלשונו (מגילה ג.)וכדאיתא בגמרא יראה שהוא ממש מסביר את מילות התורה. הנה בשבוע שעבר קראנו את פרשת האזינו, והמתבונן רואה שללא התרגום אי אפשר להבין את פרשת האזינו. ומי שלומד גמרא ומבין מעט ארמית, יכול לקרוא את התרגום ולהבין חלק מפירוש המילים וכוונת הפסוקים, שהרי זה נכתב ברוח הקודש. ומחמת כן גם החשיבות היא לקרוא את התרגום אונקלוס בדוקא, ואף אם מבין שפה אחרת, אינו יכול לקרוא את התרגום של התורה באותה שפה. כיון שיש קדושה בתרגום הזה. ובמיוחד על פי המקובלים. ג. קריאת שמו\"ת וקריאת התורה וכמו כן יש לדעת, שאין קשר בין החיוב של קריאת שמו\"ת לקריאת התורה בפירוש: (שם) בציבור. וכמעט כל הראשונים סוברים כן. וכמו שכותב הרמב\"ם \"אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור, חייב לקרות את לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת - שנים מקרא ואחד (סימן פח הובאו דבריו בבית יוסף שם ד\"ה כתוב בהגהות) תרגום\". אכן יש את שיטת הראב\"ן שהיא חלק מקריאת התורה, ואם קוראים בתורה אין צריכים לקרוא וכמו שבזמן [ .שמו\"ת. אך להלכה אנו נוקטים שאין כל קשר ביניהםהמגיפה, לצערינו היו כמה שבתות שבתי הכנסיות היו סגורים מחמת הסגר, ואנשים חשבו שאין זה נורא שאינם שומעים את קריאת התורה שהרי הם קוראים שמו\"ת, אכן ברור הוא שזה יותר טוב מכלום, אבל ודאי שאינו ואדרבא כאשר מתבוננים מי ].יכול לבוא במקום קריאת התורה של ציבור הוא היותר חשוב, הרי שלכאורה קריאת התורה היא חובת ציבור, ואם הוא נמצא במקום שאין ציבור אין עליו חובה כלל, לעומת זאת קריאת שמו\"ת היא חובה על כל יחיד ויחיד. ד. כיצד היא קריאת השמו\"ת יש שלוש שיטות כיצד אופן קריאת השמו\"ת. השיטה הראשונה, היא לקרוא פסוק שנים מקרא ולאחר מכן את התרגום שלו. וכל בכל פסוק דהיינו בכל פרשה יש סימונים [ , ופסוק. השיטה השניה, לקרוא פרשה פרשה]של פ' וס' – פתוחה וסגורה – והכוונה לקרוא כל חלק וחלק כזה בפני עצמו שנים מקרא ואחד תרגום. והשיטה השלישית, לקרוא את כל פרשת השבוע פעמיים מקרא, ולאחר מכן לקרוא את כולה תרגום פעם אחת. והנה ודאי שאין כל ספק שהדרך הנכונה היא לקרוא פסוק פסוק, כל אחד (שער הכוונות ענין בשם רבינו האר\"י (סימן רפה סק\"א)שמו\"ת. וכך מביא המגן אברהם . ליל ו' ד\"ה מנהגי מורי ז\"ל) המגן אברהם הוא גדול הפוסקים האשכנזים, והרבה פעמים האשכנזים הולכים אחרי פסקיו אף אם זה נגד הרמ\"א. וברוב הפעמים בהם יש חילוקי דעות בין המגן אברהם לאחד מן האחרונים, המשנה ברורה מכריע כדעת המגן אברהם. כיון שהם מעריצים אותו מאוד. והמגן אברהם היה לו את ספר 'שער הכוונות', והוא מזכיר אותו בשם 'כתבים', ומביא משם כל מיני פסקים. ה. מנהג רבינו האר\"י בעצמו רבינו האר\"י ז\"ל בעצמו היה נוהג לקרוא את השמו\"ת בבית הכנסת מתוך ספר תורה, והיה קורא שניים מקרא פסוק פסוק, והיה אחד שעומד על ידו ומביא לו את התרגום של אותו הפסוק. ויש מחלוקת מתי היה קורא שמו\"ת, יש שכתבו שמיד לאחר תפילת שחרית, בעודו מעוטר בטלית ותפילין היה קורא. אולם יש מקורות בהם מובא שרבינו האר\"י היה קורא בשעות הצהרים. ו. קריאת הפרשה מתוך ספר תורה בטעמיה אכן מי שבקי בטעמי המקרא ובדקדוק האותיות, עדיף שיקרא את השמו\"ת מתוך ספר התורה, וכפי אשר נהג רבינו האר\"י בעצמו. אולם מי שלא בקי בקריאת התורה על בוריה, אין לו לעשות כן, כיון שודאי הוא שיעשה כמה שגיאות בקריאתו. מה גם שלהרבה העלון השבוע מוקדש פרשת בראשית לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. פוסקים, וכן לרבינו האר\"י, יש לקרוא את הפרשה בטעמיה. אכן מי שאינו יודע לקרוא את הפרשה בטעמיה, ודאי הוא שיקרא בלי טעמים, העיקר שיקרא. ואדרבא, רק מחמת חובת קריאת השמו\"ת כדאי הוא שכל אחד ידע לקרוא את הפרשה בטעמי המקרא. ואף מוציא על כך הוצאות בשביל ללמוד לקרוא את התורה בטעמים. היה פעם יהודי אחד שלא ידע טעמים, והוא היה כבר גדול, ואני שאלתי אותו מה לא עשית בר מצוה?!.. והוא אמר לי שאכן בזמנו לא לימדו אותו כי אם כמה פסוקים בודדים ולא ידע יותר מזה לקרוא בתורה. ושאלתי טעמים ממילא הוא פטור מקריאת שמו\"ת... ואמרתי לו 'וכי מי שאכל שום אותו, אם כן כיצד הוא קורא שמו\"ת? ואמר לי שחשב שכיון שאינו יודע וריחו נודף יחזור ויאכל שום?!' הלא ודאי הוא שעדיין חובה עליו לקרוא את הפרשה שמו\"ת. מדגיש את הדגש קל או חזק אפשר וזה משנה את המשמעות. הנה בפרשת היום לצערינו כל הנושא של הדקדוק ירד מאוד מאוד, והרי אפילו אם לא 'פרו ורבו ומלאו את המים בימים וכו'', (א, כב)השבוע, פרשת בראשית, כתוב והרי תיבת 'בימים' יש לקרוא את המ\"ם בדגש, כיון שמשמעותו 'ים', אך אם ואם לא הדגיש את המ\"ם משתנה כל המשמעות, ועוד כיו\"ב הרבה. ולכן אין קוראים את המ\"ם בדגש, הרי הוא משמעות של 'יום' – 'ימים' ולילות. מאוד חשוב לדעת את זה ולשים לב לקרוא כראוי. היה מקפיד לקרוא בכל יום שישי שמו\"ת מתוך ספר תורה. וגם כאן בבית והוא היה קורא מתוכו. וסיפר לי פעם שהגאון הרב יהודא צדקה זצ\"ל גם כמו רבינו האר\"י, לכן היה קורא בליל שבת. והיה לו ספר תורה קטן בביתו עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בביתו, ולא היה לו זמן ביום שישי לקרוא שמו\"ת ואני זוכר בשנות בחרותי, ואף לאחר שהתחתנתי, הייתי נמצא בכל שבת המדרש 'יחוה דעת' יש לנו את הגאון הגדול הרב מנשה שוע שליט\"א שמגיע בכל יום שישי וקורא את כל הפרשה שמו\"ת מתוך ספר תורה השייך לו, והוא ב\"ה יודע את הכל בעל פה וכך הוא נוהג. ז. פרשה 'פתוחה' ופרשה 'סתומה' בשם השל\"ה ]וזו השיטה השניה הנ\"ל[ והנה המגן אברהם לעומת זאת כותב שיש לקרוא פרשה פרשה פתוחה או סתומה (מסכת שבת פרק נר מצוה ד\"ה אמנם קיבלתי) בשם ספר 'מעשה (סימן רפה סק\"ב)בפני עצמה שמו\"ת. וכן הביא המשנה ברורה שכן נהג הגאון מוילנא. (אות נט)רב' בכל פרשה יש כמה פרשיות פתוחות או סתומות, וכמעט ואין פרשה בתורה האחרונים ששם נחלק לפרשה נוספת. ויש הרבה כללים מה נקרא פרשה בהם חלוקה כלל. ופרשת 'בלק' ברובה היא פרשה אחת, מלבד בפסוקים שאינה מחולקת כך, מלבד שתי פרשיות פרשת 'ויצא' ופרשת 'מקץ' שאין 'פתוחה' ומה 'סתומה', כגון, שבפרשה 'פתוחה' מתחילים בשורה חדשה, ואילו בפרשה 'סתומה' מתחילים באותה השורה בסוף השורה. ועוד. ח. קריאת הפרשה בשלימותה והשיטה השלישית, היא לקרוא את כל הפרשה בשלימותה מתחילה ועד סוף, והנה אמנם לפי רבינו האר\"י יש לקרוא את הפרשה פסוק פסוק, אולם יש ספר קדמון 'סדר היום', והוא הראשון המתייחס לשאלה אם ניתן לקרוא את הפרשה מתחילה ועד סוף בשביל שמו\"ת. והוא כותב, שאם אדם אין לו תרגום, שיקרא את כל הפרשה פעמיים, ולאחר מכן כשיהיה לו חומש שיקרא תרגום. ורואים מדבריו שאין זה מעכב. ואכן גם בקרב כותב כן, (שם) כמה מהמקובלים כתוב שניתן לעשות כן. וגם המשנה ברורה .(סימן רפה ס\"א)וכן הלבוש אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לקרוא את כל הפרשה פעם אחת, ולאחר מכן היה קורא פעם שניה כאשר היה קורא בתורה. והיה אומר לי, שזה תלוי באדם, ואם הוא בנחת ויש לו זמן - עליו לקרוא את הפרשה שמו\"ת פסוק פסוק כראוי. אך מי שאין לו זמן, והוא עסוק בתורה, ואין הכוונה שהוא אולי ויקהל פיקודי זה עסוק בענייני העולם הזה, שהרי אם כן שימצא לזה זמן אחר, כיון שהרי [ הפרשיות הארוכות בתורה לוקחות פחות משעה , אך אאמו\"ר שזמנו היה יקר לו מאוד מאוד, ולכן היה ]..קצת יותר ארוך נוהג לקרוא בליל שבת, למרות שעל פי הקבלה צריך לקרוא ביום שישי ולא בשבת, וכן לא ביום טוב. אכן זוהי מחלוקת בין המקובלים בעצמם, שאפשר לקרוא שמו\"ת (בספרו 'רוח חיים' סימן רפה סק\"ד) רבינו חיים פאלאג'י כותב בליל שבת או ביום טוב. וכך המשמעות של רבותינו הראשונים, שאפשר לקרוא שמו\"ת עד זמן מנחה של שבת. ועיקר הקפידא של המקובלים בשם הרמ\"ע (ב'מחזיק ברכה' קונטרס אחרון סימן קנו)היא על התרגום. ומרן החיד\"א כותב שאין לקרוא את שמו\"ת בשבת ויום טוב. אכן בספרו (במאמר 'מעין גנים')מפאנו של הרמ\"ע מפאנו כתוב להיפך, אבל למעשה כך החיד\"א עצמו כותב ושאין (ש\"א פרשת וזאת הברכה לקרוא שמו\"ת בשבת ויום טוב. וכמו כן כותב הבן איש חי לעניין קריאת פרשת 'וזאת הברכה' שיש לקרוא בערב יום טוב ולא אות טו) לקרוא ביום טוב עצמו. אולם גם להבן איש חי שאם לא קרא בערב יום טוב שיקרא ביום טוב עצמו. אאמו\"ר עצמו ביום שישי היה עוסק בתורה, והיה מנצל כל רגע ממש, ועל כן היה קורא בליל שבת את כל הפרשה מקרא או בבוקר לפני התפילה, ולאחר מכן בקריאת התורה, שאני הייתי קורא בתורה הרבה שנים, היה הפרשה. והיה אומר שמי שמנצל את זמנו ואין לו זמן ביום שישי לקרוא קורא יחד עימי מילה במילה, ומיד לאחר מוסף היה קורא את התרגום של את הפרשה שמו\"ת שרשאי לעשות כן אף לכתחילה. ט. אם הבעל קורא יכול לצאת ידי חובת שמו\"ת בקריאתו היתה תקופה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה קורא את קריאת התורה בציבור, ואז הוא היה קורא פעם אחת בוקר לפני התפילה, ולאחר מכן קריאת התורה בה היה קורא את כל הפרשה, ולאחר מכן היה קורא את התרגום. שמו\"ת היא תקנה אחרת, על כן אין לבעל קורא שקורא בתורה להשתמש שלא ראיתי לו שום מקור, שכיון שקריאת התורה היא תקנה אחת, וקריאת יש ספר 'חוט שני' שהוא שיעורים של הגר\"נ קרליץ, ושם הוא חידש חידוש בקריאתו בתורה זו לצורך קריאת שמו\"ת. וזאת למרות שאחד מהקהל רשאי לקרוא עם הבעל קורא, אך הבעל קורא בעצמו אינו יכול לעשות כן. אולם אאמו\"ר לא נהג כן בעצמו וכאמור. י. קריאת התרגום קודם לקריאת השמו\"ת אאמו\"ר היה נוהג לקרוא את התרגום לאחר מוסף מיד. וראיתי שמביאים בספר אחד שהגרי\"ש אלישיב היה נוהג כן בעצמו שהיה קורא את כל אצל האשכנזים הפרשה פעם אחת מקודם, ואחר כך היה קורא את הפרשה עם הבעל קורא, [ ובין עליה לעליה כאשר היו אומרים 'מי שבירך' לעולים אומרים הרבה 'מי שבירך', ופעמים שאומרים אף שלוש פעמים בעליה היה הוא אומר את התרגום על העליה שקראו כעת. וזאת למרות ]!שלא תמיד הספיק את התרגום על העליה הזו ממש. וכן ראיתי שהביאו אחת שנהג כן הגרי\"י קנייבסקי – 'הסטייפלע'ר'. ואכן ראיתי כמה מקורות שקריאת התרגום אינו מעכב אם הקדים לקוראו לפני קריאת המקרא. יא. קרא את הפרשה קודם זמנה שרב ביבי בר אביי היה מתמיד גדול בתורה ולא היה לו זמן (שם)איתא בגמרא את כל הפרשיות שלא קרא. ומבואר שם שאמר לו חייא בר רב מדיפתי, לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ועל כן אמר שערב יום הכיפורים ישלים מכאן לומדים [ .שהלא אסור לעשות כן שהרי צריך להרבות באכילה ושתיה שלהרבות באכילה ושתיה בערב יום כיפור דוחה תלמוד תורה, שהרי קריאת . ומבואר שם שרבי ביבי סבר להקדים את ]שמו\"ת הוא חלק מתלמוד תורה הקריאה של השמו\"ת ולקרוא את כל הפרשיות בשבת אחת או שניים בבית אחת, אולם השיבו לו 'אמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר'. ו'לא יקדים' היינו שאם עדיין לא הגיע זמן החיוב של הפרשה אין משמעות אם קורא אותה מקודם. וכגון שעכשיו ביום הושענא רבה יקרא את פרשת ולאחר מכן עמד על טעותו, שעדיין הוא צריך לקרוא את פרשת פקודי כיון שטעה וחשב שפרשיות ויקהל פיקודי מחוברות וקרא את שניהם שמו\"ת, בראשית, והלא עדיין לא הגיע זמן החיוב של פרשת בראשית. או כגון מי שקראה קודם זמן החיוב שלה. יב. איחור זמן אמירת שמו\"ת ו'לא יאחר' היינו מי שלא קרא את הפרשה בשבת שלה, ולאחר מכן הרי מביא את הדין (שם ס\"ד) היא בגדר קריאת תשלומין. ואמנם מרן השלחן ערוך להשלים את מה שלא קרא. אבל יש לדעת שאני חקרתי ובדקתי ומצאתי, שאליבא של רוב הראשונים מוכח שאין זה מועיל התשלומין לקריאת שמו\"ת. ואם הוא משלים זה אולי יותר טוב מכלום. אבל לרוב הראשונים אין זה ולא כלום. ולכן יש להקפיד לקיים את מצות קריאת שמו\"ת בזמנה. יג. מאימתי מתחילים לקריאת שמו\"ת כותבים שמלאחר תפילת מנחה של שבת בשבת (שם ד\"ה ישלים)התוספות (סימן הקודמת רשאי כבר לקרוא את הפרשה של השבוע הבא שמו\"ת. והטור כותב שניתן לקרוא מיום ראשון כיון שבמנחה של שבת כבר התחילו רפה) לקרוא את הפרשה של שבוע שעבר. ויש לדון בכוונת הטור, אם מתכוון ביום ראשון, אולם בשבת בזמן מנחה עדיין אין הכוונה שהגיע הזמן, משום שהרי באותו היום עדיין קראו גם את הפרשה הקודמת. וכן דנים גם בלשונו . או שמא יש לומר כפשט התוספות שכבר מזמן (שם ס\"ג)של מרן השלחן ערוך מנחה ניתן לקרוא את הפרשה של השבוע הבא. והמשנה ברורה (סימן רפה באשל אברהם סק\"ה) אכן כמה מהאחרונים, כהפרי מגדים , לומדים פשט במרן השלחן ערוך כמו שכתבו התוספות, שניתן לקרוא (סק\"ז) כבר בשבת במנחה, כיון שלפי מה שמרן משוה את דברי הטור להתוספות, שעת הדחק שיודע שלא יוכל לקרוא במהלך השבוע, שעדיף שלא לקרוא ממילא דעתו לומר כמו שכתבו התוספות להדיא. ויש לומר שאם אין איזו לפני יום ראשון. יד. תשלומים לקריאת התורה הפרשה בקריאת התורה של מנחה. ומבאר שהרי דעת מרן השלחן ערוך שדעת הנודע ביהודה שיש להם תשלומין במנחה, והיינו שניתן לקרוא את שאם ציבור לא קראו את קריאת התורה בשבת שחרית והגיע זמן מנחה, סדר קריאתם הוא על סדר קריאת התורה שקוראים בציבור. והנה הדין הוא הנה נתבאר שהשלמת הפרשיות שמו\"ת אינם קשורים לקריאת התורה, אך שאם לא קראו בשבת אחת קוראים את הפרשה בשבוע הבא, (סימן קלה ס\"ב) ממילא לומד הנודע ביהודה, שאם ניתן לקרוא את הפרשה בשבוע הבא כל שכן שניתן לקוראה במנחה בשבת זו. לעומת זאת, מרן החיד\"א סובר, שאם לא קראו בשבת שחרית כגון את את פרשיות בראשית ונח. ויסוד דבריו הן ש'תשלומין' לקריאת התורה הוא פרשת בראשית, במנחה יש לקרוא את פרשת נח, ושבת הבאה יש לקרוא רק בשבת הבאה. בזמנו של מרן החיד\"א חי הגאון רבי מרדכי יוסף מיוחס שחיבר ספר 'ברכות המים', והוא ספר גדול על ארבעה חלקי השלחן ערוך. ושם הוא מספר שבירושלים ירד פעם שלג בשבת בגובה קומת אדם! ואף אחד לא הצליח של שחרית או רק את של מנחה. ושם הוא מסיק כדברי מרן החיד\"א, שאין ולהתפלל במנין. ושם הוא דן אם צריכים הם לקרוא בתורה את הקריאה להגיע לבית הכנסת. אולם בשעות הצהרים הצליחו כמה אנשים להתאסף להשלים בשחרית אלא רק במנחה. פעם אירעה לי שאלה כזו כאשר הייתי בצרפת, ושם הזריחה היא מאוד מאוחרת, פעמים שבשעה תשע בבוקר, ולצערינו הרבה אנשים מחוסר יכולים בשני וחמישי לקרוא בתורה בבוקר רוצים לקרוא בצהרים. והיה שם ברירה מתפללים תפילה בדיעבד קודם הנץ, ונוצרה שם שאלה כיון שאינם רב אחד שפתח להם משנה ברורה ששם כותב שרשאים לקיים קריאת התורה תשלומין של שני וחמישי בצהרים. אולם אני אמרתי להם על פי דברי מרן החיד\"א הנ\"ל, שאין לקיים תשלומין כי אם בשבת הבאה שחרית, יש לומר שאין לעשות תשלומין לקריאת התורה של בוקר בצהרים. ויתירה מזאת, הרי חכמים לא תיקנו קריאת התורה במנחה של שני וחמישי, וממילא יש חשש של ברכות לבטלה. ואמרתי להם שאם הם רוצים שיוציאו את הספר תורה ויקראו ללא ברכות. באתי לצאת מהבית לבית הכנסת, בשעה שבע בערך, והנה התחילה אזעקה, ולפני כשלושים שנה היתה מלחמת המפרץ, ובשבת אחת מימי המלחמה זרקו טילים על רמת גן. ואנחנו ישבנו בבית בפחד גדול ולא ידענו מה מהר ותוך שעה סיימנו את התפילה כולל קריאת התורה. וזו היתה השבת קורה. ובשבע וחצי יצאתי לבית הכנסת והיו כאן כעשרים איש, והתפללנו הראשונה של המלחמה, ולאחריה הוא הפסיק לזרוק טילים ביום, והיה אז כל החתונות הוקדמו לצהרים והיו כל מיני [ שולח טילים רק בלילה , ולכן בשבת שלאחריה הגיעו המון אנשים ]שאלות בהלכה מחמת זה של שבוע שעבר. ואמרתי להם שיש לקרוא את הפרשה של השבוע שעבר לבית הכנסת בבוקר, ושאלו מה לעשות שהרי הם לא שמעו את הפרשה לתשלומין ויש בזה כל מיני פרטי דינים ואכמ\"ל. טו. 'עין המים' שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, על רבי מרדכי יוסף מיוחס שהוא בנו של רבי מיוחס בכר שמואל בעל 'פרי האדמה'. והוא היה חבירו של מרן החיד\"א, וכשהחיד\"א חיבר את ספרו 'ברכי יוסף', אז הוא הלך וחיבר את 'ברכות המים'. ואחר כך כשמרן החיד\"א כתב את ספרו 'חיים שאל', אז שניתן לראות בספר זה שלא הוא כתב אותו, אלא אמר למישהו שיכתוב עם מרן החיד\"א?! ולעת זקנתו חיבר ספר בשם 'עין המים'. ואמר לי אאמו\"ר, המשיך לכתוב, אבל הרב מיוחס הפסיק, ואמר לאביו איך אפשר להתחרות הוא כתב את ספרו 'מים שאל', מים ר\"ת מ'רדכי י'וסף מ'יוחס. ואז החיד\"א לו. וכל כך הוא משום שהתעוור. והסיבה לכך שהתעוור כרוכה במעשה, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בצעירותו בא לרבי מרדכי יוסף מיוחס שייח' ערבי זקן שחי בירושלים אף אחד מחבריו הערבים, והוא מבקש שיגדל את בנו, אבל שישאיר אותו שהיה לו ילד קטן, ואמר לו שמרגיש שהולך למות ואינו רוצה לסמוך על מוסלמי. הרב הסכים, ולקח את הילד אליו וגידל אותו עד שנהיה לאיש והלך לקושטא, ללמוד באוניברסיטא. ושם הוא גדל עוד והתקרב לסולטן, עד שמינו אותו לשמש כפחה של ירושלים. הפחה היה כמו מלך, בידו היה להמית ולהחיות. הסולטן מינה אותו כיון שהוא הבטיח לו הרבה כסף, מיליארד לערבים ונעשה אותך 35 כמו היום... הכל ברמאות, תן[ .שוחד ראש ממשלה!! בלי להתבייש! פעם כשהחרדים היו לוקחים לישיבות היו ]...'קוראים להם 'סחטנים והנה הפחה בא לירושלים והטיל על היהודים מס גבוה מאוד, הוא הרי היה חייב הרבה כסף לשלם לסולטן. והיהודים בתקופה ההיא היו עניים מאוד, ושלחו אליו שתדלנים כדי לדבר אל ליבו להפחית את המס הגבוה. והוא הסכים להיפגש עם היהודים. פמליית הרבנים שנשלחו לשם כך נכנסו לפניו, ובראשם רבי מרדכי יוסף מיוחס, והנה מיד בהיכנסם כשראה את לרב, ולבסוף שאל את הרב לסיבת בואם, השיב לו הרב את מטרת בואם. גדלתי אצלך בבית, תודה רבה לך על כל השנים הללו'. כך הוסיף להודות הרב קם מלוא קומתו והשתחוה לפניו, ואמר לו 'אתה לא זוכר אותי, אני ענה לו הפחה 'לכבודך אני מפחית את המס לחצי!' לרב היה סגן צעיר שלא הכיר את ההתנהגות הזו של הערבים האכזרים האלו, ואמר לעצמו, הנה ברגע אחד הוריד חצי, אולי ננסה לשכנעו להוריד עוד קצת. הוא פנה אל הפחה ואמר לו 'כבוד הפחה גם חצי זה הרבה... ואולי תוכל להוריד עוד קצת' והפחה קם בחמתו 'חצוף! ברגע אחד הורדתי לכם את המס לחצי, והנה אתה מבקש עוד?!' ומיד הורה למשרתיו להורגו!! רבי מרדכי יוסף מיוחס נבהל מאד, התחיל לבכות וצעק צעקה גדולה ומרה, ומרוב הבהלה איבד רבי מרדכי את מאור עיניו ונתעוור. וכאשר באחרית ראה כך הפחה שהדבר נוגע לרב מאוד, והורה למשרתיו לעזוב את הסגן. ימיו רצה לכתוב עוד ספר היה מוסר שיעור ותלמידיו היו כותבים את הדברים מפיו. טז. קריאת שמו\"ת עד זמן מנחה של שבת והנה לפי מה שכתב מרן החיד\"א שתשלומין של קריאת התורה אינם יכולים להיות בצהרים, ממילא יש לומר שזוהי ההבנה בדברי רבותינו הראשונים, שקריאת שמו\"ת הוא עד זמן מנחה, משום שמזמן מנחה הוא כבר זמן קריאת שמו\"ת של שבת הבאה וכמו שכתבו התוספות. ומאידך גיסא ניתן גם להבין מפני מה אין לקרוא את הפרשה של השבוע הבא בשבת במנחה, כיון שביום הזה עיקר הקריאה היתה הקריאה של הבוקר, והיא של השבוע שעבר. אשר על כן אם יש צורך גדול רשאי להתחיל את קריאת הפרשה שמו\"ת כבר בזמן מנחה של שבת, אולם בסתם רשאי להתחיל את הקריאה של שמו\"ת ביום ראשון. ועל פי רבינו האר\"י יש לקרוא את הפרשה רק ביום שישי. יש אומרים לפני הצהרים, ויש אומרים לאחר הצהרים. כיום רוב המקובלים נוהגים לקרוא אחרי הצהרים. יז. אם ניתן לקרוא פרשת 'וזאת הברכה' קודם הושענא רבה לאחר כל האמור יש לדון לעניין קריאת פרשת 'וזאת הברכה' ביום הושענא רבה. שהנה לפי מה שכתוב בדברי רבינו האר\"י והמקובלים, אי אפשר לקרוא את פרשת 'וזאת הברכה' קודם יום הושענא רבה. כיון שזמנה מתחיל רק ביום הושענא רבה. יש שו\"ת 'קנה בושם' שחיברו הגאון רבי משה ברנדסדופר מ'העדה בין קריאת שמו\"ת בכל שבוע שניתן להתחיל כבר מיום ראשון הקודם לו, החרדית', ושם יש לו אריכות גדולה בנושא הזה, והוא מסביר את ההבדל אולם זמן קריאת שמו\"ת של 'וזאת הברכה' הוא רק ביום הושענא רבה ולא קודם לכן. ואכמ\"ל. יח. זמן קריאת פרשת 'וזאת הברכה' והנה אין ספק שהזמן הראוי לקרוא את פרשת 'וזאת הברכה' הוא ביום הושענא רבה אחר הצהרים. אולם כתוב שרבינו האר\"י היה קורא את בארץ ישראל \"ערב שמחת תורה\" הוא יום הושענא רבה, ולכך התכוון רבינו פרשת 'וזאת הברכה' \"בערב שמחת תורה\". ויש לדון מה הכוונה בזה, שהרי האר\"י. אולם בחו\"ל שיש שני ימים טובים, ולכן ביום הראשון קוראים לו 'שמיני עצרת', וקוראים בו פרשת 'כל הבכור'. וביום השני היו עושים את 'שמחת תורה'. וזה ברור ללא כל ספק, שכאשר כתוב שרבינו האר\"י היה קורא בערב שמחת תורה דהיינו ביום הושענא רבה, שהרי רבינו האר\"י היה גר בצפת – בארץ ישראל. ואמנם רבינו האר\"י לא היה גר בכל ימיו בארץ ישראל, אולם העדויות והמנהגים שלו הכתובים בספרים הם מהתקופה בה היה גר בארץ ישראל. יט. קריאת שמו\"ת ביום טוב אם הוא בחו\"ל ולא קרא את הקריאה של שמו\"ת של 'וזאת הברכה' ביום הושענא רבה, כתבו הפוסקים שיכול לקרוא לכתחילה את הקריאה של 'וזאת הברכה' ביום שמיני עצרת. אולם לעיל הובאו דברי מרן החיד\"א בשם הרמ\"ע מפאנו, שאין לקרוא לכתחילה שמו\"ת ביום טוב. אבל הבן עצמו כותב שזה רק לכתחילה ולא לעיכובא. בשנים האחרונות (שם) איש חי יצא לאור ספר 'מקבציאל' למרן הבן איש חי, ושם הוא מסביר את הדברים באריכות למה צריך לקרוא בהושענא רבה, ושאם לא קרא יכול לקרוא ביום שמחת תורה. ויש לומר, שאם לא קרא את הקריאה של 'וזאת הברכה' עד בוקר יום שמחת תורה, שעליו להשלים את הפרשה קודם לתפילת שחרית, כיון שיש פוסקים האומרים, שיש להשוות את קריאת התורה של בראשית לאחר שסיימו לקרוא את פרשת 'וזאת הברכה', שהוא כעין קריאת התורה של מנחה לאחר שקראו בשחרית. והרי זה כאילו עבר הזמן של קריאת פרשת 'וזאת הברכה'. כ. 'זמן מנחה' לעניין קריאת שמו\"ת זמן של פרשת שבוע הבא, וכמו שהתוספות (שם) מביאים את דברי המדרש בכלל בביאור \"זמן מנחה\" שלאחריו נגמר הזמן של פרשת השבוע ומתחיל שרבי יהודה הנשיא אמר לבניו לפני מותו \"אל תאכלו לחם עד שתגמרו את כל הפרשה\" ע\"ש. ויש לדון בזה, אם מה שכתוב שצריך לסיים עד מנחה היינו לפי המציאות, שכבר במנחה גדולה צריך לסיים. או שמא הנידון הוא לפי האדם מתי רגיל הוא להתפלל מנחה, שרק אז מתחיל הזמן של פרשת שבוע הבא. וראיתי שזו מחלוקת בין חכמי דורנו. שראיתי מביאים בשם הגרי\"ש אלישיב, שחצי שעה לאחר חצות כבר עבר הזמן של קריאת שמו\"ת לשבוע זה. לעומת זאת ראיתי בספר שמביא תשובות מהגר\"ח קנייבסקי שאמר לו שזה תלוי לפי מה הוא האדם, מתי הוא רגיל להתפלל מנחה בכל יום. ועוד כיו\"ב. ובספרי 'הלכה ברורה' הוכחתי בראיות ברורות שכבר כחצי שעה לאחר חצות, שהוא זמן מנחה גדולה, כבר עבר הזמן של קריאת השמו\"ת לשבוע זה, מפני שמתחיל זמן השמו\"ת של שבוע הבא"},{"filename":"310.pdf","content":"תענית חלום בערב יום הכיפורים| טיול ביום תשעה באב| עלייה להר הבית בזמן הזה| בדבר 'סיבוב שערים' ביום תשעה באבנושאי השיעור: כיצד ינהג מי | הבדלה בתשעה באב שחל במוצאי שבת| עלייה לקבר בשבעת ימי אבלות| הליכה לכותל המערבי ביום תשעה באב| לימוד תורה בתשעה באב| ברכה על בושם סינתטי| ברכה על הנר בתשעה באב| הרחת בשמים בתשעה באב| שלא הבדיל במוצאי שבת310 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק פרשת מטו\"מ תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת דברים - חזון הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי אהרון דגן שליט\"א ראש כולל 'תורת שמעון' ור\"מ ישיבת משכן חיים \"...מורנו ורבנו מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל שליט\"א, שאנחנו זוכים שהוא מעמיד את הדת וההלכה בעוז ובתעצומות בארץ ובעולם, ובעולם הרבנות והדיינות בפרט. בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול, הוא פועל ללא לאות להעמיד ולסדר את כל בתי הדין, הוא הולך מבית דין לבית דין, מתבונן מה צריך לתקן, איך להועיל, והוא מפאר ומרומם את מעמד בתי הדין. מרן שליט\"א העמיד שני מפעלי חיים גדולים ועצומים, המפעל הראשון, שנה מרן שליט\"א 40-זה מבצר התורה, בית המדרש 'יחוה דעת', שלפני כ הקים כולל עם כמה עשרות אברכים, ועם הזמן זה גדל למאות אברכים שלומדים בו ארבעת חלקי שלחן ערוך בעיון. ומרן שליט\"א מסר את נפשו כל השנים למען הכולל, למען האברכים, להעמיד מאות של תלמידי חכמים גדולים, מורי הוראה, רבנים ודיינים, שמכהנים פאר בארץ ובעולם. גם עכשיו הוא ממשיך בכך ביתר שאת וביתר עוז, לחדש ולהוסיף עוד מסגרות. וכך היום בשני הבניינים של בית המדרש 'יחוה דעת', יש מאות אברכים אשר שוקדים על לימוד ההלכה בעיון, בדרך שמרן שליט\"א מכוון ומתווה. נוסף על כך, לפני כשלוש שנים, מרן הקים את רשת כוללי הערב 'ברכת אברהם' שבה עשרות סניפים ברחבי הארץ, ולומדים בהם מאות אברכים הלכה בעיון, ומשלימים את לימודי הרבנות. אבל 'יחוה דעת' זה לא רק בית מדרש ענק, 'יחוה דעת' זה גם בית הכנסת, שנה. כאשר 40-בית הכנסת מרכזי וגדול ב'הר-נוף', שהרב ייסד לפני כ הוא הגיע להר-נוף לא היה פה כלום. היו פה המון בעלי בתים פשוטים. והרב עשה מהפכה של ממש, הוא הקים את בית הכנסת 'יחוה דעת' והפך את הבעלי בתים לבני תורה אמיתיים. שהם חינכו ומחנכים את בניהם בישיבות הקדושות. ורבים מלומדי בית המדרש הזה הם בניהם של אותם שנה. זה בעלי בתים! 30-מפעל החיים השני של מרן שליט\"א, הרב החל בו לפני כ החיבור הענק והעצום, סדרת הספרים 'הלכה ברורה'. ראיתי מישהו שכתב \"ספר פלאי\", וזה באמת ספר פלאי, לא רק מצד החיבור העצום, שזה פלא על פלא, איך אדם אחד יכול לכתוב כזה חומר עצום בדיוק גדול, עם כל שיטות הראשונים והאחרונים, בכל סימן וסימן על סדר השלחן ערוך, סעיף אחר סעיף. ממש אנציקלופדיה הלכתית מקיפה בעיון ובבקיאות. וב\"ה כבר כרכים מלאים זיו ומפיקים נוגה. 25-יצאו למעלה מ כל מי שלומד אורח חיים, הן אברכים והן בעלי בתים, לא יכולים להקיף ולדעת את החומר בצורה יסודית בלי לעבור על ספר 'הלכה ברורה'. אני רואה את זה בכולל אצלנו, אי אפשר אי אפשר לעבור סימן בלי לראות מה הרב כתב. ואני הקטן, זיכני השי\"ת לצקת מים על ידי מרן שליט\"א רבות בשנים, ואני רואה מקרוב את העמל התורה האמיתי והעצום של מרן, היגיעה העצומה שלו בכל סוגיה וסוגיה, בירור שיטות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בעיון גדול, שעות על גבי שעות, לילות כימים. זה שכיח מאוד שהרב יושב וילמד כל הלילה בשקידה עצומה, מתפלל בנץ החמה, ואחר מכן נח מעט וחוזר ללמוד. הרב לא מוותר לעצמו, גם בסוגיות קשות ומורכבות ביותר, הרב לא מוותר לעצמו לברר את הסוגיה. אני נזכר בסוגיה אחת, בהלכות הוצאה בסימן שי\"א, האם מותר לצאת במחט בשבת לרשות הרבים, ויש שם כמה נידונים, אם זו מחט נקוב או לא, וכן לגבי איש או אשה, או בשניהם, וזה שיטות עצומות בראשונים. ומרן לא ויתר לעצמו, ימים ולילות, עד שהוציא תשובה נפלאה שמודפסת בשו\"ת \"נפש עמל עמלה לו\" ורש\"י במסכת סנהדרין (משלי טז, כו)אוצרות יוסף. כתוב מפרש, \"מפני שעמל בתורה, תורה עומלת לו, שמחזרת עליו, (צט: ד\"ה נפש) ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה - מפני שכפף עליו פיו, שכפף פיהו על דברי תורה\". וזו השיטה של מרן שליט\"א. הברכה אחת היא למרן שליט\"א, יהי רצון שהקב\"ה יחזקהו ויאמצהו להמשיך במפעליו הגדולים, וללמוד וללמד, להרביץ תורה בעם ישראל, ויאריך ימים על ממלכתו, מלכות התורה. וינהיגנו עד ביאת גואל צדק, מתוך בריאות הגוף ונהורא מעליא, בשובה ונחת. אכי\"ר. העלון לע\"נ הנערה יונית צביה ע\"ה בת ר' משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר לגאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. יישר כוח לכבוד ידידי הגאון הגדול רבי אהרון דגן שליט\"א, שאנחנו ב\"ה לומדים ביחד בחברותא כבר הרבה שנים. הוא היה במשך הרבה שנים כאן ביחוה דעת, עכשיו לצערי זה כבר פחות ממה שהיה קודם. היום הוא כבר ראש כולל במקום אחר, והוא גם ר\"מ בישיבה חשובה. אבל עדיין אנחנו עומדים בקשר אמיץ וחזק ב\"ה. אני חושב שאחד המעיינים הטובים ביותר שיצאו לנו כאן בבית המדרש יחוה דעת הוא הגאון הרב אהרון דגן שליט\"א. ומה שהוא אמר עלי קודם לכן, אני חושב שכולכם מבינים שזו גוזמה בעלמא. אני לא מקבל את הדברים. אבל בעז\"ה באמת נשתדל, יש עלינו חובת השתדלות לעשות כל מה שאנחנו יכולים לבצר את חומות הדת, להגדיל תורה ולהאדירה. ואני מברך את הרב דגן שימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולאדירה. אכי\"ר. א. איסור העלייה להר הבית בזמן הזה אני רוצה קודם כל היום להתריע על תופעה שהתחילה בשנים האחרונות. ישנם ארגונים שרוצים לשמור על הזכות שלנו על ארץ ישראל, רוצים לעזור לקב\"ה שירושלים תישאר שלנו... ועושים כל מיני אמצעים. ודאי שאנחנו צריכים לעשות כל השתדלות אמיתית שירושלים תישאר שלנו, אין שום שאלה, אבל אסור לעשות השתדלות שהיא נגד ההלכה. ואדרבא, כשעושים השתדלות נגד ההלכה, זה פוגע בסיכוי שלנו שירושלים תישאר שלנו לעולמי עולמים. והנושא הוא, שישנם ארגונים שביום תשעה באב מקיימים צעדה סביב ירושלים. אני לא מדבר על אלה שעולים להר הבית ברגל גסה ובמצח נחושה, דווקא ביום תשעה באב. עם טבילה, בלי טבילה, אני לא יודע... הרי אי אפשר לטבול בתשעה באב, אז מתי הם טובלים?! מלבד זאת, הרי גדולי ישראל לאורך כל הדורות, התנגדו לכך בתוקף! ולכן בוודאי שצריך למחות נגד אלו שעולים להר הבית בכל ימות השנה, וכמובן גם בתשעה באב. הם לא מחזקים את הקשר שלנו להר הבית, להיפך, הם עוברים על איסורי תורה חמורים ביותר, ומחלישים את הקשר שלנו להר הבית. אבל הדבר הנוסף שאנשים עושים, צעדה, 'סובו ציון והקיפוה'. אמנם רב ,) אבל זה (ספר חסידים הוצאת 'מקיצי נרדמים' סימן תרלהאי גאון היה מקיף את ירושלים היה בימי חול המועד, זכר לעלייה לרגל, והוא היה מקיף עם אלף כהנים את ירושלים. זה דבר חשוב כמובן. אבל בתשעה באב לא יעלה על הדעת לעשות דבר כזה, זה נגד ההלכה. ב. אסור להגיע למצב שלא יוכל להשלים את הצום נבאר את העניין: יש כמה סיבות למה אני אומר שזה נגד ההלכה. נתחיל מהסוף, שהוא הדבר החמור ביותר. תשעה באב חל תמיד בקיץ, בימים חמים מאוד. ככל שהשנים עוברות, החום הולך ומתגבר. אי אפשר להשוות שנה, לחום הכבד שיש היום. אנשים שצמים 30-40 את החום שהיה לפני בתשעה באב, הולכים ומסתובבים בשמש כזאת, הם גורמים לעצמם להיות בסבירות גבוהה שלא יוכלו להשלים את הצום. ולא רק שלא יוכלו להשלים את הצום, אלא גם הם מסכנים את עצמם, הם עלולים להגיע (פסחים נד:למצב של התייבשות. מי התיר לזלזל בצום החמור הזה?! חז\"ל קובעים, שאפילו מעוברות ומניקות צריכות לצום. אז לבוא ולזלזל, ולהביא את עצמו מראש למצב שהאדם לא יוכל להשלים את הצום?! ג. תענית חלום בערב יום הכיפורים פוסק לגבי ערב יום הכיפורים, שלמרות שתענית (סימן תרד סעיף א) הרמ\"א חלום דוחה אפילו את השבת. אם אדם חלם חלום רע בליל שבת, וקם בבוקר ונפשו עגומה, שעליו להתענות בשבת, בכל זאת אם חלם בערב יום הכיפורים אסור להתענות. יש בזה דין ודברים ארוך בפוסקים, אבל כמה פוסקים מסבירים את דברי הרמ\"א, שבאמת אם תענית חלום דוחה את השבת, היה צריך להיות שתדחה את ערב יום הכיפורים, אלא שמכיוון שצריך לצום ביום הכיפורים, ואם יתענה בערב יום הכיפורים, הוא לא יוכל להשלים את הצום של יום הכיפורים. ובכך הוא מביא את עצמו במזיד למצב שאולי לא יוכל להשלים את הצום. ד. הליכה לכותל ביום תשעה באב אם לגבי תענית חלום, החשש שלא ישלים את תענית יום הכיפורים - דוחה אותו, אז מנין ההיתר ללכת ולהסתובב בשמש ביום תשעה באב?! הרי כל שנה, במוצאי תשעה באב מודיעים ברדיו על כמה עשרות אנשים שהתעלפו כששהו בכותל. והזעיקו אמבולנסים, לקחו אותם לבתי חולים, ונתנו להם לשתות והצילו אותם. ואני מעורר את אותה השאלה על הליכה לכותל ביום תשעה באב. כל אחד צריך לעשות את החשבון שלו. הרי יש עומס גדול של אנשים שרוצים ללכת לכותל, והעיר העתיקה סגורה לתנועה, אין כניסת מכוניות, ורוב האנשים מגיעים ברגל או באוטובוסים, וצריכים להמתין הרבה בשמש, או ללכת הרבה ברגל, ואלו שעות שהשמש יוקדת, ואנשים עלולים להתעלף כאמור. זה שווה?! יש מצוות עלייה לרגל בשלוש רגלים, תשעה באב זה לא שלושת הרגלים! גם אם מרגיש צורך נפשי לבכות על חורבן בית המקדש ליד הכותל, יש לזה חשיבות, אבל זה רק אם האדם יכול להיות בטוח בעצמו, שההליכה הזאת לא תגרום לו חלילה שלא יוכל להשלים את הצום. ה. תחילתו בפשיעה וסופו בפשיעה וכן לגבי הצעדה, איזו מצווה יש כאן! מצוה של איזה ארגונים משונים שחושבים שבזה שאנחנו נצעד, כל הגויים יראו שאנחנו צעדנו... וזה יהיה סימן שירושלים היא שלנו.... איזו שטות זאת?! אני לא מדבר על הנושא של הפוליטיקה, אני מדבר הלכתית. איך יכולים לבוא ולהקיף את ירושלים בשמש, ובסוף יצטרכו להגיש עזרה ראשונה לאנשים, אני לא יודע אם זה בגדר של \"תחילתו בפשיעה וסופו באונס\", יכול להיות שזה \"תחילתו בפשיעה וסופו בפשיעה\"! הכל זה פשיעה. זה אסור! מלכתחילה זה אסור! ו. בלי צניעות מאבדים את הזכות על ארץ ישראל מלבד כל האמור, הצעדות האלו הן לא בהפרדה מוחלטת. גברים לבד ונשים לבד, שכולם לבושים לבוש צנוע. יש כאן גם עניין של פריצות נוראה, ביום תשעה באב. אנחנו רוצים שהקב\"ה יבנה את בית המקדש, ואנחנו עושים את זה על ידי אמצעים שנוגדים את ההלכה, \"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם\"! איך אפשר ביום תשעה באב?! בתורה יש לנו את פרשת איסורי העריות, והפרשה הזאת \"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה (ויקרא יח, כח:מסתיימת את הגוי אשר לפניכם\", כשלא שומרים על גדרי הצניעות, בדיוק להיפך, אנחנו מאבדים את הזכות שלנו על ארץ ישראל! אז איך אפשר לעשות צעדות כאלו שגורמות לפריצות ממש?! ז. טיול ביום תשעה באב פסק, שאסור לטייל (סימן תקנד סעיף כא) נוסף על כל האמור, מרן בשלחן ערוך בתשעה באב. בתשעה באב אנחנו אבלים, ואבל צריך לשבת בבית, אסור לו לטייל. מותר ללכת בתשעה באב לבית הכנסת כדי להתפלל, או אם צריך לקנות דברי מאכל למוצאי תשעה באב, אבל מעבר לזה, אסור לטייל בתשעה באב. אמנם יש מנהג ללכת לבית הקברות בתשעה באב, כך כותבים התוספות ומביא אותו (דף ר ע\"א. אבל גם בזה כותב השל\"ה הקדוש (תענית טז. ד\"ה יוצאין) ,) שלא ללכת בחבורה של אנשים, אלא ללכת לבד. (ס\"ק מאהמשנה ברורה ומוסיף המשנה ברורה, שאפשר ללכת שניים יחד בתנאי שכל הזמן ידברו בענייני החורבן. והנה בצעדה הזו, המציאות היא, מלבד מה שהם גם כן שרים ביחד, גברים ונשים, הכל מותר להם בשביל ארץ ישראל, הרי הם בוודאי מסיחים את דעתם מהאבלות. זו לא צורה של אבלות. וכי מישהו יעלה על דעתו, שאדם שמתאבל על אביו, ילך לעשות טיול בים בשבעת ימי אבלות?! ח\"ו! ח. טיול לאבל בשעת ימי האבלות פעם אדם אחד שבא מארצות הברית ללוויה של אמא שלו, והלוויה היתה בערב בהר המנוחות. אחרי ההלוויה היה צריך לטוס חזרה לארצות 6 בשעה בלילה, הוא בא רק לכמה שעות ללוויה. אחרי ההלוויה 1 הברית בשעה הוא אמר ללי שהוא רוצה ללכת לכותל המערבי לפני הטיסה, הרבה זמן הוא לא היה בכותל, ומשם הוא יסע לשדה התעופה. אבל אני אמרתי לו, שאסור לו לנסוע, אבל אסור לו לטייל בימי האבלות. האיש הזה התחיל להתחנן אולי בכל זאת, אמרתי לו, \"בוא נשאל את הרב עובדיה\", התקשרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ושאלתי אותו, ואאמו\"ר הורה לי לומר לו בפירוש שאסור, זה בגדר טיול. כך היה גם כשאמא ע\"ה נפטרה, אני הייתי בלונדון, ובאמצע הלילה הודיעו לי שהיא נפטרה, הייתי בטלפון ממש בכל הדקות האחרונות. ואז הידידים שלי שם ניסו להשיג לי מהר כרטיס טיסה לחזור לארץ. ואאמו\"ר עיכב את הלוויה בהספדים, הוא רצה שאספיק, מאוד היה חשוב לו שאספיק להגיע, אבל היה עיכוב בטיסה, ועד שהמטוס נחת הלוויה הסתיימה. וכל המשפחה הלכו הביתה לסעודת הבראה. ואז התקשרתי לאאמו\"ר, ואמרתי לו שהגעתי לארץ, ואני בדרך לירושלים, ושאלתי אותו אם אני יכול ללכת לכמה דקות לבית הקברות, לקבר של אמא ע\"ה ומשם אבוא? אך אאמו\"ר אמר לי שאסור, בשום אופן לא! אתה אבל, ואבל צריך להיות בבית! אנחנו רואים כמה זה חמור שהאבל לא יכול להסתובב. הרי אפילו ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה אסור לו. ואלו שהתפללו איתו, אם לא היה שם ספר תורה, כדאי מאוד שילכו אחר כך לבית הכנסת בשני וחמישי לשמוע קריאת התורה. אבל האבל עצמו אסור לו ללכת. ואיך אפשר לבוא ביום תשעה באב, אנחנו אבלים, ולעשות טיולים?! ויש כל כך הרבה נימוקים לבטל את הדבר הזה. לכן אני באמת מבקש, שכל מי שיש לו יראת שמיים, שישתדל לבטל את הנוהג הרע הזה, שזה ממש נוהג רע, ואדרבה, בזכות שנבטל את זה ונשמור על קדושת ירושלים, נזכה שירושלים וכל ארץ ישראל תישאר שלנו לעולם ועד. אכי\"ר. ט. הבדלה בליל תשעה באב השנה תשעה באב חל במוצאי שבת, ויש לדון קודם כל מה עושים עם הבדלה. יש בזה שלוש שיטות בראשונים: שיטה אחת, שעושים הבדלה במוצאי שבת ונותנים לילד קטן לשתות את היין. ההלכה לא כך, אבל יש מובא, שתיקנו (מ: דיון על לתת לילד קטן, שהנה בגמרא במסכת עירובין חכמים לברך 'שהחיינו' בכל החגים, כולל בראש השנה וביום הכיפורים. בכל חג מברכים 'שהחיינו' בקידוש על היין. ואם לא בירך בקידוש, אפשר לברך גם לאחר מכן, כל עוד לא נגמר החג. חוץ מליל הסדר, שאחרי ההגדה שאומרים שם \"והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור\", וזה פותר מברכת 'שהחיינו'. והגמרא דנה מה עושים ביום הכיפורים, האם להביא כוס יין לבית הכנסת ולברך 'הגפן' ו'שהחיינו', וילד קטן ישתה את היין? ואומרת שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א הגמרא: בשום אופן לא! \"אתי למיסרך\" – יהיה בלבול. דהיינו כיון שלצערנו אנחנו נמצאים בגלות, ומפעם לפעם אנשים נאלצים לעקור, גלות ממקום אחד למקום אחר, ואפשר ובמקום של אנשים פשוטים, עמי ארצות, יבוא ילד אחד ויגיד, שעושים קידוש ביום כיפור, אני בעצמי זוכר שבבית הכנסת היו רבנים, ועשו קידוש ושתיתי יין בליל יום כיפור! ויכול לצאת מזה מכשול. אשר על כן כותבים כמה ראשונים, שאם בתשעה באב שחל במוצאי שבת, נעשה הבדלה וילד קטן ישתה, אתי למסרך, יבואו אחר כך ויגידו, שעושים הבדלה במוצאי שבת שהוא תשעה באב. לא יבחינו בנקודה הזאת, שמי ששתה את היין היה ילד קטן. י. החילוק בין תשעה באב ליום הכיפורים כנגדם טוענים ראשונים אחרים, שזה לא דומה ליום הכיפורים. מפני שיום הכיפורים זה בכל שנה, ואז אם תתחיל לנהוג כך בכל שנה ברציפות, יש חשש שזה יתקבע ויבואו לכלל טעות. אבל תשעה באב שחל במוצאי שבת זה פעם בכמה שנים, בדבר כזה אין חשש של אתי למסרך, שיבואו לידי למשל סובר, שיש חשש של (ענין אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמ' רסא)טעות. הרמב\"ן אתי למסרך בהבדלה בליל תשעה באב. הרמב\"ן יש לו ספר גדול מאוד על תשעה באב, וזה חלק מספר \"תורת האדם\" שזה ספר שמחולק לכמה חלקים, ויש שם הרבה על כל ענייני תשעה באב. ובין היתר הרמב\"ן מדבר על הנושא הזה. ב\"הלכה ברורה\" הבאתי הרבה דיונים וצדדים בנושא הזה, (סימן רצט בירור הלכה ס\"ק מב) חלק י\"ח ואכמ\"ל. ולהלכה התקבלה שיטת הרמב\"ן ועוד הרבה ראשונים לגבי הפרט הזה, שלא עושים הבדלה במוצאי שבת ונותנים לילד קטן לשתות, כי יש חשש שיבואו לידי מכשול בשנים אחרות. יא. חכמים לא תיקנו הבדלה בתשעה שחל במוצאי שבת השיטה השנייה, היא שיטת הרמב\"ן עצמו. שאין הבדלה כלל בתשעה באב שחל במוצאי שבת, רק אומרים \"אתה חוננתנו\" בתפילה. הרמב\"ן טוען, שחכמים לא תיקנו הבדלה על היין כשתשעה באב חל במוצאי שבת. היסוד לזה הוא שהרמב\"ן סובר, שאדם שלא הבדיל במוצאי שבת, יש לו תשלומין עד סוף יום ראשון. והנה כאשר תשעה באב חל במוצאי שבת, הרי ביום ראשון לפני השקיעה אי אפשר לעשות הבדלה, צריכים להמתין עד צאת הכוכבים ביום ראשון, וזה כבר יום שני, וכבר אי אפשר לעשות אז הבדלה לשיטת הרמב\"ן. יב. תשלומים למי שלא הבדיל נבאר את העניין של הבדלה בימות השנה. הנה אדם שלא עשה הבדלה במוצאי שבת מסיבה כלשהי, לא היה לו יין או חמר מדינה וכיו\"ב, נחלקו הראשונים אם יש לו תשלומין: יש ראשונים שסוברים שיש לו תשלומין עד שקיעת השמש ביום שלישי. ויש ראשונים שסוברים שיש לו תשלומין עד שקיעת השמש ביום ראשון. וכל המחלוקת היא רק לגבי ברכת 'הגפן' ו'המבדיל בין קודש לחול'. ברכת הנר והבשמים הן רק במוצאי שבת. פוסק, בסתם שיש תשלומין להבדלה (סימן רצט סעיף ולהלכה, מרן השלחן ערוך עד סוף יום שלישי, ומביא שיש אומרים עד סוף יום ראשון. והנה אמנם מרן השלחן ערוך בסתם פוסק שזה עד סוף יום שלישי, ויש לנו כלל \"ספק ברכות להקל\" אפילו נגד הוראות מרן השלחן ערוך. ולכן פה מחמת הספק, אנחנו פוסקים להלכה שאם לא הבדיל במוצאי שבת, ושקעה השמש ביום ראשון, שוב כבר אין לו תשלומין. יג. הבדלה במוצאי תשעה באב (תענית פרק ד סימן מ ובשו\"ת הרא\"ש כלל כב סימן השיטה השלישית: היא שיטת הרא\"ש שעושים הבדלה ביום ראשון בלילה, במוצאי תשעה באב. והוא מוכיח יד,) גם מכאן למחלוקת לגבי מי שלא הבדיל במוצאי שבת בכל ימות השנה – שיכול לעשות הבדלה עד יום שלישי. מאידך, הרמב\"ן שהזכרנו אומר להיפך, שעצם הדבר שאי אפשר להבדיל ביום ראשון, כי תשלומין להבדלה זה רק ביום ראשון, זה ראיה שחכמים בכלל לא תיקנו הבדלה בתשעה באב שחל במוצאי שבת. וכך אכן הרבה הריטב\"א (שו\"ת ח\"א סימן קיז וח\"ז סימן קיא, ראשונים פסקו כשיטת הרמב\"ן: הרשב\"א ועוד, שבתשעה באב שחל במוצאי שבת (תענית ל: המאירי(תענית ל: וסוכה נד:,) אין הבדלה בכלל. ורק אומרים 'אתה חוננתנו' בתפילה. יד. דעת מרן השלחן ערוך להלכה לא פוסק כשיטת הרמב\"ן, ודעתו (סימן תקנו סעיף א) למעשה, מרן השלחן ערוך שמבדילים במוצאי יום ראשון. והביאור בזה, שהנה יש כמה ראשונים שמסבירים, שגם אם נאמר שבאופן רגיל בימות השנה, אדם שלא הבדיל במוצאי שבת, יכול להבדיל רק עד סוף יום ראשון, וכאן הרי עבר גם יום ראשון, אך כיוון שלא הייתה אפשרות להבדיל כלל, יום ראשון לא היה ראוי להבדלה, ממילא גם אם נאמר שבאופן רגיל התשלומין הם רק ביום ראשון, במוצאי תשעה באב אנחנו אומרים שזמן ההבדלה נמשך גם במוצאי יום ראשון. טו. ספק בברכות במקום שיש מנהג לברך והנה, לכאורה היה צריך לומר בכגון דא, 'ספק ברכות להקל', מפני שהרמב\"ן אומר שאין הבדלה בכלל. ורוב הראשונים הולכים בשיטתו. אבל יש לנו כלל ומביאים אותו כל האחרונים, שבמקום (סימן לד,)נוסף שכתב התרומת הדשן שיש מנהג לברך ברכות מסוימות, לא אומרים 'ספק ברכות להקל'. ואם נהגו לברך - מברכים. וכאן הרי מרן השלחן ערוך פוסק שעושים הבדלה במוצאי יום ראשון, וכך נהגו. ועינינו הרואות, שהרי זה קורה לעתים קרובות שנים, שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, או שחל 3-4 -- פעם ב ביום ראשון כמו השנה, שמנהג ישראל, ספרדים ואשכנזים, לעשות הבדלה במוצאי יום ראשון. לכן במקום שיש מנהג לברך, לא אומרים 'ספק ברכות להקל'. ולכן עושים הבדלה במוצאי ביום ראשון, אבל בלי בשמים ובלי נר. טז. טעם הרחת הבשמים במוצאי שבת הסיבה שלא עושים בשמים ונר היא, שהנה במוצאי שבת מברכים על הבשמים, ויש לכך שני טעמים: א. יש לנו נשמה יתרה בשבת. וכיוון ששבת \"ווי אבדה נפש\", הנשמה היתרה עוזבת אותנו, ויש עצבות מסוימת לנשמה שלנו במוצאי שבת. וכדי להרגיע את הנשמה לוקחים בשמים שזה דבר אומרים, שהפסוק \"כל הנשמה תהלל (ברכות מג:)שהנשמה נהנית ממנו. חז\"ל יה\" נאמר על ברכת הבשמים, שזה דבר שהנשמה נהנית ממנו. בשמים זה לא אכילה, זו הנאה רוחנית. ומשום כך אנחנו מריחים בשמים במוצאי שבת כדי להירגע מכך שהנשמה היתרה עזבה אותנו. יז. ברכת הבשמים במוצאי שבת שחל ביום טוב לפי הטעם הזה יש שאלה, האם מברכים על הבשמים כשחל יום טוב במוצאי שבת, האם יש נשמה יתרה ביום טוב? שאם נאמר שאין נשמה יתירה ביום טוב, לכאורה צריך לברך על הבשמים בהבדלה במוצאי שבת, והרי יש יקנה\"ז – ואין שם בשמים. אבל אם יש נשמה יתירה ביום טוב, אז למה במוצאי יום טוב אנחנו לא מברכים על הבשמים. זו קושיא מניה וביה. וזה לא פשוט בכלל, ונחלקו בזה הפוסקים ואכמ\"ל. יח. מריחים את הבשמים במוצאי שבת למנוע את ריח הגהינם רבותינו הראשונים כותבים סיבה נוספת, למה מברכים על הבשמים במוצאי שבת, שהרשעים בגהינם ביום שבת יש להם חופש, ובמוצאי שבת מחזירים אותם, ואז יש ריח רע, ריח של גהינם, אנחנו לא מרגישים את זה, אבל הנשמה הקדושה שלנו מרגישה את זה. ויש צער לנשמה, ולכן מברכים על הבשמים כדי לשכך את הצער של הנשמה. אבל שוב יש לשאול, לפי זה, למה לא מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל ביום טוב. ואם נאמר שביום טוב הרשעים גם יש להם חופש, אז למה באמת לא צריך לברך במוצאי יום טוב על הבשמים. אנחנו לא נכנסים (ביצה לג: ד\"ה כי לענייני גהינם... אבל יש בזה דעות מדעות שונות, התוספות וגדולי הראשונים מדברים בנושא הזה. ואכמ\"ל.הוינן) למעשה, מנהג ישראל, במוצאי שבת שהוא יום טוב, וכן במוצאי יום טוב לא מברכים על הבשמים. יט. אסור להתענג בתשעה באב והנה בתשעה באב שחל במוצאי שבת, יש את שני הטעמים. מצד אחד, הרשעים בגהינם, אין להם חופש בתשעה באב, אין שום סיבה לתת להם חופש בתשעה באב, לצערנו. כשיבוא משיח, אז או שהם יצאו לגמרי מגהינם, או שיהיה יום טוב ואז להסוברים שביום טוב לא נכנסים, אולי הם יקבלו שחרור... אבל זו לכאורה סיבה שנצטרך לברך על הבשמים במוצאי שבת. ולפי הסיבה השניה של נשמה יתרה, בוודאי שהנשמה יתרה עוזבת אותנו במוצאי שבת כשאנחנו נכנסים ליום המר והנמהר, יום תשעה באב. ולכאורה מצד שני הטעמים היינו צריכים לברך על הבשמים. פוסק להלכה שלא מברכים (סימן תקנט סעיף ז אולם למעשה מרן השלחן ערוך על הבשמים בתשעה באב כלל, בגלל שיש איסור להתענג בתשעה באב. ביום הכיפורים, ישנם הרבה אנשים שלוקחים בושם ומריחים, וזה מותר בהחלט. אכן אם זה בושם סינתטי, אסור לברך עליו. כ. ברכה על בושם סינתטי דרך אגב, לגבי בושם סינתטי, צריך לדעת שזו היתה דעתו של אאמו\"ר, אני דיברתי איתו בנושא הזה כמה פעמים פנים אל פנים. ולא כמו שכתוב אלא כמו שכתב בחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' שיג,)ב'חזון עובדיה' ברכות (עמ' רפז בביאורים ד\"ה אין. שלא לברך על בושם סינתטי. אני ישבתי עם אאמו\"ר, והבאתי לו כל מיני ראיות נוספות מעבר למה שהוא כתב בעניין ריח שאין לו עיקר וכו', בשיטת הרמב\"ם והשלחן ערוך. והוא הסכים חד משמעית שהראיה שם שהוא מביא משמן זית אינה ראיה. ותראו מה ואכמ\"ל. }.(חלק יא סימן רטז בבירור הלכה ס\"ק כח-לשכתבתי בנושא הזה בהלכה ברורה כא. הרחת בשום ביום הכיפורים אשר על כן כאמור להריח בושם ביום הכיפורים מותר, יש אנשים שלוקחים טבק ומריחים. הגאון רבינו חיים פלאג'י תקף את הדבר הזה מאוד. והיה אומר, בבית הכנסת ביום הכיפורים מביאים טבק, וכל אחד מביא סוג אחר של טבק, ומתחילים להתעטש, ועושים צחוק וקלות ראש. אבל אם אדם חלש קצת ביום הכיפורים, ורוצה קצת בושם להריח - מותר. אבל בתשעה באב אסור, כי בתשעה באב אמנם זה לא עניין של עינוי, שהרי ביום הכיפורים זה מותר, אלא זו שאלה של תענוג. ואנחנו צריכים להצטער בתשעה באב. זה יום אבל, יום מר ונמהר. לכן לא לוקחים בשמים בכלל. ואפילו בהבדלה במוצאי שבת לא עושים בשמים, וכמובן לא ביום ראשון. ובכלל, אם לא בירך במוצאי שבת על הבשמים, לא מברך ביום ראשון, אין תשלומין לבשמים. ביום ראשון זה כבר לא שייך. אם רוצה לברך במוצאי תשעה באב על הבשמים, לאחר ההבדלה ושתיית היין, שיביא בשמים ויברך. אבל בתוך ההבדלה גם אסור, כי זה הפסק. כב. ברכה על הנר במוצאי שבת שחל בו תשעה באב לגבי ברכה על הנר במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, הנה בכל ימות השנה הברכה על הנר היא רק במוצאי שבת. יש בזה אמנם שיטות, כתבתי ב'הלכה באריכות. אבל כך מסקנת ההלכה, }(סימן רחצ בירור הלכה סק\"גברורה' חלק י\"ח שברכת הנר היא רק במוצאי שבת ולא לאחר מכן. מה שאנחנו עושים, אנחנו מתפללים תפילת ערבית, ומיד אחרי תפילת שמונה עשרה, לפני שמתחילים לומר איכה וקינות, מביאים נר ומברכים \"בורא מאורי האש\", מעבירים את הנר אצל כל הקהל, וכל אחד יאחז בו ויברך \"בורא מאורי האש\", וזה רק במוצאי שבת. וכך בכל ימות השנה, אם אדם לא בירך על הנר במוצאי שבת, אז אם כבר עלה עמוד השחר של יום ראשון, הפסיד את הברכה הזאת. כג. ברכה על הנר בפורים בחל במוצאי שבת להבדיל, כך עושים כאשר פורים חל במוצאי שבת. שאנחנו רוצים לאחר את יציאת השבת, וצריך לעשות הבדלה אחרי מקרא המגילה, אבל על הנר מברכים לפני מקרא המגילה, כי אסור לנו להסתכל בספר לפני שברכנו 'בורא מאורי האש'. הסיבה לכך היא, שהאש נבראה במוצאי שבת. ולכן רק במוצאי שבת מברכים את הברכה הזו. כד. הנצרך לאכול בתשעה באב יבדיל בלילה ולא ימתין ליום סיכום הדברים: עושים הבדלה ביום ראשון בלילה. ובמוצאי שבת אומרים 'אתה חוננתנו'. ומברכים 'בורא מאורי האש' לפני שקוראים איכה וקינות. וביום ראשון בלילה אחרי הצום עושים הבדלה על היין, עם שתי ברכות בלבד: 'הגפן' ו'המבדיל בין קודש לחול'. אישה שלא צריכה לצום וכן חולה או ילד שאינו בר מצווה, והם לא צריכים לצום, אפילו אם הוא נולד יום אחרי תשעה באב - לא צריך לצום. אין דין חינוך בתשעה באב, רק שלא יאכל מעדנים. וכל אחד שצריך לאכול ביום תשעה באב, מסיבות בריאות וכיו\"ב, לפני שאוכל יעשה הבדלה. פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאמר, שאפילו אם במוצאי שבת הוא לא רוצה לאכול, אלא רק ביום ראשון בבוקר, עדיף שיעשה הבדלה במוצאי שבת, כי זה הזמן הרגיל של הבדלה, ומכיוון שהוא פטור מהצום. הרי שאין נפקא מינה אם הוא שותה במוצאי שבת או ביום ראשון. זה לא כמו ביום הכיפורים שיש עניין של תענית שעות ופחות מכשיעור. לכן יעשה הבדלה במוצאי שבת. כה. לימוד תורה בתשעה באב (תהלים יט, ט: תשעה באב פטור מתלמוד תורה, והטעם הוא בגלל שכתוב \"פיקודי השם ישרים משמחי לב\". אדם שלומד תורה באופן טבעי הוא } בא לידי שמחה. לא יכול להיות שיבוא אדם ויגיד, אני רוצה ללמוד, ואני באמת כותב, על מה שכתוב שתינוקות של }(סימן תקנד סק\"אלא שמח. הט\"ז בית רבן בטלים בו. שהרי כאשר הם לומדים הם עצובים, הם רוצים חופש, וכשהם לא לומדים הם שמחים... אבל כך נפסק להלכה, שתשעה באב אסור בתלמוד תורה. אבל מותר לומר את כל סדר התפילה ללא שינוי בכלל. יש נוהגים לומר פרשת 'האזינו' במקום 'שירת הים'. אנחנו לא נוהגים כך, (ש\"א פרשת דברים אות כו והבן איש חי }.(סימן תקנד סעיף דוכפי שכתב השלחן ערוך כותב, שבבגדאד הם נהגו להגיד 'האזינו', אבל הוא בעצמו לא רצה, הוא אמר שירת הים. וכך אנחנו נוהגים, שאומרים את כל התפילה כרגיל. כו. אמירת פרשיות התפילין עם התפילין בבוקר יתירה מזאת, אף המניחים תפילין בבוקר בתשעה באב, כמו שאנחנו נוהגים שמניחים תפילין בשחרית, כדאי מאוד להגיד פרשת 'קדש לי', שזה חיוב גמור, (מגילה יח:) ופרשת 'והיה כי יביאך', כי יש משמעות בגמרא שהנה כתוב בגמרא, שסופר סת\"ם כשהוא כותב, אסור לו לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. הוא צריך להגיד שהוא כותב 'לשם קדושת ספר תורה', ואז מניח לידו חומש, והוא כותב מילה במילה מתוך החומש. חוץ מתפילין ומזוזות, שבהם הסופר רשאי לכתוב בלי להסתכל בחומש לידו. כי , שהם שגורים בפי הכל. כל האנשים (ד\"ה מיגרס\"מגרס גריסין\". ומפרש רש\"י אומרים כל יום קריאת שמע. ולכאורה הרי זה נכון לגבי מזוזות, אבל מה עם תפילין, הרי בתפילין ישנם עוד שני פרשיות, 'קדש לי' ו'והיה כי יביאך'. משמע שאומרים את זה כל יום. אכן יש שדוחים את הראיה הזאת, אבל זה המשמעות של הגמרא, שצריך לכל הפחות מצד המנהג, לומר בכל יום פרשיות 'קדש לי' ו'והיה כי יביאך' עם התפילין. וגם בתשעה באב אומרים את הכל. כז. האם בתשעה באב יש חיוב ללמוד תורה יש שאלה בפוסקים: האם תשעה באב פטור לגמרי מתלמוד תורה? כלומר שאם אינו רוצה ללמוד בכלל, רוצה ללכת לנוח, לישון כל היום, האם זה (שם סעיף מותר? או שיש חיוב תלמוד תורה בדברים הרעים? בשלחן ערוך כתב שאפשר ללמוד. שהרי יש סוגיות במסכת גיטין על החורבן, יש ב-ד) מדרשים, תלמוד ירושלמי בכמה מקומות, יש שם סיפורים נוראיים על החורבן. בשבוע הבא בשיעור, בעז\"ה אזכיר כמה סיפורים מזעזעים שחז\"ל בתלמוד ירושלמי מספרים, איך התנהגו עם ישראל לפני החורבן. אם כן ללמוד דברים הרעים אפשר. ואפשר גם ללמוד פרק שלישי ממסכת מועד קטן. שזה פרק שעוסק בהלכות אבלות. וכן ללמוד שלחן ערוך הלכות אבלות. והשאלה היא, האם יש חיוב ללמוד את הדברים הרעים, האם יש איסור ביטול תורה ביום אבלות. או שנאמר, שפטורים מללמוד, ואם רוצה, שילמד את הדברים הרעים. וזו שאלה קשה, והיא נוגעת גם לאבל בתוך ימי השבעה, שהוא אסור בתלמוד תורה. בשאלה הזאת דן ביביע אומר (מועד קטן טו. כתובות והוא מביא מחלוקת ראשונים: שבריטב\"א (ח\"ח חיו\"ד סימן לה) משמע שיש (סימן רסט)משמע שפטור לגמרי. ומצד שני, בשיבולי הלקט ו: חיוב ללמוד – ושילמד בדברים הרעים. כשאמא ע\"ה נפטרה, הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצוק\"ל בא לנחם אותנו, והוא שאל את השאלה הזאת, ואמר שהוא מצא בחידושי הריטב\"א שמשמעות דבריו, שפטור לגמרי מתלמוד תורה. והוא היה ממש שמח בראיה הזאת שלו, ואמר שלא ראה אף אחד שהביא את הראיה הזאת. ואז אני הגבתי מיד, אמרתי לו, הרב, אבל יש שיבולי הלקט בשם הגאונים, והתחלתי להסביר את הנושא. והוא לא הסכים, ואמר שאין ראיה מהשיבולי הלקט. ואז אאמו\"ר התערב, ואמר לו שיש ראיה, והתחילו לדון בנושא. עד שהגרש\"ז אויערבך זצוק\"ל השתכנע שזו באמת מחלוקת. לאחר שהסתיים הדיון, הגרש\"ז אויערבך ביקש לדבר איתי לבד בנושא פרטי, ונכנסנו לספרייה ודיברנו כמה דקות, ואז הוא אמר לי, \"זה היה נראה שאתה ידעת את הריטב\"א הזה? אני חשבתי כל הזמן שזה דבר שאף אחד לפניי לא הביא את הראיה הזאת, מאיפה ידעת את הריטב\"א הזה?\" ואז שנה אאמו\"ר כתב על זה ביביע 30 אמרתי לו, \"מאיפה ידעתי?! כבר לפני אומר... והוצאתי את היביע אומר והראיתי לו שהוא מביא את הריטב\"א. והוא היה תמה, והתפעל מאוד, איך אאמו\"ר שם לב לדבר הזה.... כח. \"איך אפשר שלא לבכות\"?! למסקנת הדברים, אאמו\"ר היה מקפיד מאוד על בני הבית, וביום תשעה באב הוא היה מסתובב בין כולם, ואומר להם, תשבו, ופותח להם גמרא בגיטין, או כל מיני ספרי אגדות החורבן, שישבו ויקראו, ולא יעבירו את היום. וכך הוא עצמו בליל תשעה באב, במשך שנים, לאחר סיום התפילה, היה עולה לבית והיה יושב על הארץ, והיינו לומדים ביחד מסכת מועד קטן, פרק 'אלו מגלחין', פרק שלישי. הוא היה לומד והוא לא היה מפסיק לבכות. הוא היה בוכה ובוכה. ואמא ע\"ה הייתה באה אליו ומעירה לו, הוא היה סובל מכאבי עיניים נוראים, וכשהוא בוכה הכאבים היו מתגברים, והייתה אומרת לו, \"אל תבכה, אתה מזיק לעצמך\"! והוא היה אומר לה, \"איך אני יכול?! איך אפשר שלא לבכות על החורבן?! בעז\"ה אנחנו נתפלל, ואם נבכה כמו שצריך ונתאבל, יתקיים בנו \"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה\", שנאמר: \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה\". אני מברך את כל הקהל, בעז\"ה שנזכה לשמוח ביום תשעה באב, שתבוא הגאולה, ובכלל הברכה כל אלו ששומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה', ויישר כוח להנהלת הרדיו שמפיצים תורה, ובעז\"ה נזכה להפיץ תורה בבית המקדש שלנו בקרוב. אכי\"ר. /http://ydaat.co.il"},{"filename":"311.pdf","content":"להחזיר עטרה ליושנה| עוצם הרוחניות מדחיק את הגשמיות| הצרות שאירעו בזמן החורבן| הציפייה לביאת משיח צדקינונושאי השיעור: קרא עליי מועד | להרבות לומדי תורה|311 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ליל ט\"ב תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ואתחנן – נחמו הלקח מחורבן בית המקדש א. ציפית לישועה אנחנו יושבים היום בצער גדול ומתאבלים על חורבן בית המקדש. והשאלה שאנחנו צריכים לשאול כל אחד את עצמו ביום הזה: האם באמת ובתמים אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש?! הרי אחת השאלות הראשונות ששואלים את האדם כשהוא מגיע לבית דין של מעלה היא \"ציפית לישועה?\", ואכן אנחנו מתפללים כל יום: \"כי לישועתך קיוינו וציפינו כל היום\", האם באמת מצפים אנו לישועה?! לפני כמה שנים בתשעה באב הייתי בארצות הברית, בקהילה מאוד עשירה. והימים הללו הם ימי הקיץ, כל אחד יש לו שם בית יפה, וכל מיני תענוגות העולם הזה. אבל הם אנשים יראי שמיים, ובתשעה באב בתי הכנסת מלאים מאוד. אין מקום ממש אפילו לעמוד. ולאחר התפילה, הרבנים נותנים שם שיחות. וביקשו ממני לדבר לפני הציבור. ואמרתי להם כך: רבותיי, בואו נחשוב, הנה אנחנו עכשיו פה בוכים ומתחננים שיבוא משיח, שלום, שלום עם ישראל, באתי! ביקשתם, התפללתם, הנה ופתאום הדלת נפתחת ונכנס מלך המשיח, והוא אומר לכולם, תפילתכם נענתה! הגיע הזמן גאולתכם! מה הייתם מרגישים באותה השעה?! מה תהיה התגובה שלנו?! אמרתי להם: אומר לכם מה תרגישו, אתם כולכם תהיו חיוורים כמו סיד... תסתכלו בתדהמה על המשיח ותגידו לו: משיח! אוי באמת?! למה באת עכשיו?! רק עכשיו גמרנו את הבריכה, עם הוילה, ועם כל מה שמסביב... רק עכשיו התחלנו איזה עסק גדול שאנחנו מרוויחים בו מיליונים... למה עכשיו?! מה פתאום עכשיו המשיח?! אמנם התפללנו, אבל לא התכוונו כל כך מהר... לא עכשיו! יותר מזה, מה תגידו לו?! לאן אתה רוצה לקחת אותנו? לארץ ישראל?! לגור עם כל הישראלים?!... זה מה שחסר לנו, רק לגור עם הישראלים?! אמרתי את זה וכל האנשים שמה צחקו. ואז אמרתי להם: רבותיי, אתם צוחקים בגלל שאתם לא מבינים מה זה שכינתא בגלותא! הרוחניות בגלות. כשאתם שקועים בחיי גשמיות, בתענוגות העולם הזה, אתם פשוט לא יכולים העלון לע\"נ הנערה יונית צביה ע\"ה בת ר' משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז אב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר לגאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il להבין מה זה שכינתא בגלותא. שלא לדבר על הצרות הנוראות שעם ישראל עבר בגלות, גם שכינתא בגלותא - הרוחניות נמצאת בגלות. ב. החורבן הנורא בדברי ימי עם ישראל רבותיי, בואו נראה את התיאורים חז\"ל על החורבן הנורא בגשמיות שהיה בעם ישראל. אני לא רוצה לצער את הציבור, אבל אנחנו חייבים לדעת את ההיסטוריה. והאמת, שבדור הקודם הייתה שואה נוראה, אבל זו לא הייתה השואה הראשונה. נקווה שהאחרונה. בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני נהרגו מיליונים של יהודים. החורבן הגדול ביותר כנראה היה חורבן שנה אחרי חורבן 52 ביתר. שלפי דברי הגמרא, ביתר חרבה בית שני. הגמרא דנה כמה יהודים נהרגו, ומבואר שם שנהרגו לפחות ארבעה מיליון יהודים בביתר! ובזמן בית ראשון נהרגו יהודים. ובבית המקדש נרצחו ונטבחו 2,100,000 בירושלים יהודים. 940,000 ג. המלך יהואש היה מלך אחד ששמו היה יהואש, שהסבתא שלו - עתליה - הרגה את כל המשפחה שלו, היא השמידה את כל הצאצאים של בנה המלך. ועם ישראל הצליחו להבריח את יהואש, כשהוא היה תינוק קטן, והניחו אותו בבית קודשי הקודשים. ואז עברו כמה שנים שהוא גדל שם, וכשהוא היה בן שבע הם הרגו את הסבתא שהרגה את כל המשפחה שלה. והמליכו את יהואש (מלכים ב להיות למלך על יהודה. \"בן שבע שנים יהואש במולכו\" יא, א). מי שניצח על כל המלאכה של ההצלה שלו, היה יהוידע הכהן הגדול. והנה, עברו שנים, יהוידע היה מדריך כל הזמן את יהואש, וכשיהוידע הלך לעולמו, במקומו היה זכריה הכהן הגדול והיה נביא. ואז יהואש התחיל להשתגע, הוא התחיל לחשוב את עצמו לאלוה. שהרי עצם הדבר שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, רק לכמה דקות, ואם הוא חושב מחשבת פסול אחת הוא מת במקום, והנה הוא גדל בתוך בית קודשי הקודשים שבע שנים! ועשה את עצמו לעבודה זרה, והתחילו אנשים לחטוא, לעבוד עבודה זרה. ד. דם הנביא זכריה ואז זכריה הנביא עמד בתוך בית המקדש, והוכיח אותם, אבל הם לא רצו לקבל את התוכחה שלו, וקמו והרגו אותו בתוך בית המקדש! הוא נרצח בתוך בית המקדש! והדם של זכריה נשפך על הרצפה של בית המקדש, והקב\"ה עשה נס, ובמשך שנים רבות הדם של זכריה היה רותח על הרצפה של בית המקדש. וכל הניסיונות לנקות את הדם לא הועילו. ואז מגיע נבוזראדן, כמה ימים לפני חורבן בית המקדש, ונכנס לבית המקדש, והוא מסתכל על הרצפה ורואה את הדם, והוא פונה לכהנים ואומר להם, מה הדם הזה? והם אומרים לו שזה דם של קורבנות. נבוזראדן ציווה להביא פר, שחטו את הפר, ואומר להם, תראו את ההבדל, וכי זה דם של בעלי חיים?! זה דם של בני אדם! או שתאמרו לי עכשיו או שאני הורג את כולכם! ואז הם נאלצו לספר לו שרצחו כאן את זכריה הנביא הכהן. ואז הוא אמר: \"אני ארגיע אותו\". ונבוזראדן ציווה להביא את כל הסנהדרין, את כל גדולי ישראל, והוא שחט שם, ציווה להביא ! 940,000 ,בחורים ובתולות, תינוקות של בית רבן, רבבות רבבות את כל הילדים הקטנים הוא ציווה להביא, ואת כולם שחט שם! ואז הוא אמר: זכריה זכריה, \"טובים שבהם איבדתים, אתה רוצה שאאבד את כולם?!\" ואז הדם נרגע. נטבחו בירושלים, עוד לפני שנשרף בית המקדש! 940,000ה. הרעב הנורא שקדם לחורבן לפני החורבן היה רעב גדול בירושלים. אנשים ברעב מאבדים את צלילות דעתם. כתוב בתורה, בקללות שבפרשת בחוקותיי : \"ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו\" - קללה (ויקרא כו, כט) נוראה! הורים אוכלים את בשר הילדים שלהם. והתורה חוזרת : \"ובבניה אשר (דברים כח, נז)על זה שוב בקללות שבפרשת כי תבוא תלד כי תאכלם בחוסר כל בסתר\" - אמא אוכלת את הילדים. מספרים, שהייתה אישה אחת (יומא לח:) וזה קרה לצערינו! חז\"ל בירושלים שהייתה עשירה מופלגת. ושנים היא התפללה שיהיה לה בן, והנה נולד לה בן. והיא הייתה לוקחת אותו בכל שנה לבית המקדש, והיתה נותנת זהב לבית המקדש בשיעור המשקל של הבן שלה. והנה בימים שלפני החורבן, כבר לא יכלה לסבול את צער הרעב, והיא שחטה את הבן שלה, בישלה אותו : (איכה ב, כ)ואכלה אותו! כשנודע הדבר לירמיהו הנביא, הוא צעק \"התאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים\" - ורוח הקודש משיבה לו את המשך הפסוק: \"אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא?!\". מסופר סיפור דומה. הייתה אישה אחת (זוטא א) במדרש איכה שהיו לה שלושה בנים, שני בנים הלכו למלחמה והילד הקטן נשאר בבית. כשגבר הרעב היא שחטה אותו ובישלה אותו. כששני הבנים חזרו מהמלחמה וביקשו אוכל, היא נתנה להם לאכול את האח שלהם. הם מסתכלים בצלחת, והם רואים את הידיים של האח שלהם! הם קמו מיד, עלו לגג, קפצו משם \"טובים היו (איכה ד, ט):ומתו. ועל זה מכונן ירמיה הנביא באיכה חללי חרב מחללי רעב\" – מוות ברעב זה דבר נורא. אנשים איבדו את צלילו דעתם. כל הדברים הללו, זה מקצת שבמקצת ממה שהתרחש בחורבן הבית! ו. הקב\"ה לוקח את המפתחות מספרת, שבשעה שהציתו אש בבית המקדש, (תענית כט.) הגמרא והתחיל המקדש להישרף, באו הכהנים ולקחו את המפתחות של בית המקדש ובכו ואמרו: \"ריבונו של עולם, הפקדת אותנו על הבית הזה, כנראה שאנחנו לא ראויים לשמור על בית המקדש\"! והם לקחו את המפתחות וזרקו אותם כלפי מעלה. קרא נס, ויצאה כמין פיסת יד ולקחה את המפתחות. המסר פה הוא ברור מאוד. הקב\"ה אומר להם לכהנים, אכן אתם לא ראויים, אני לוקח את המפתחות! אתם לא ראויים לשמור על הבית שלי. כמו כן היו מנגנים בבית המקדש, והלויים לקחו אותם והביאו אותם לפני העבודה זרה שלהם, וביקשו מהם לנגן. ואז הם לקחו ונשכו את הבוהן שלהם, קצצו לעצמם את הבוהן! על זה נאמר : \"כי שם שאלונו שובינו דברי שיר (תהלים קלז, ד)הפסוק בתהילים ותוללינו שמחה, איך נשיר את שיר ה'\" – הם לא אמרו \"לא נשיר\", אלא \"איך נשיר\", אנחנו לא יכולים! קצצו את הבהונות (פסיקתא פיסקא לא).שלהם! ז. החורבן הרוחני רבותיי, כל מה שאנחנו מתארים פה זה החורבן הפיזי שאירע, אבל כמובן שנלווה על זה גם כן החורבן הרוחני. התקופה הזאת של חורבן בית שני הייתה תקופת שיא של גדולי התנאים: רבן יוחנן בן זכאי, תלמידיו של הלל הזקן - רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי עקיבא שאורו זרח בתקופה ההיא והוא נהרג על קידוש ה' בזמן חורבן ביתר, ועוד ועוד. הגמרא מספרת, שלאחר שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, רצו הרשעים למכור את בשרו באטליז, ואז בא רבי יהושע הגרסי ביחד עם אליהו הנביא והוציאו אותו, והצליחו לקבור אותו. הוא היה מת מצווה. אנחנו מבינים מזה, .שהתקופה ההיא הייתה מצד אחד שיא גדול של גדלות בתורה הרי משה רבנו אמר לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אדם כזה יש בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?! - הוא ראוי למסור את התורה. שיא גדול של רוחניות! אבל החורבן הנורא הזה שבר גם את הרוחניות. היו גזרות שאסור ללמוד תורה, כך זה היה בארץ ישראל, מי שלמד תורה הוציאו אותו להורג. כולם מכירים את הסיפור הנורא עם רבי חנינא בן תרדיון, שהוציאו אותו להורג על כך שהיה מלמד תורה! חלק גדול משאר הרוגי מלכות, נהרגו בגלל שהם לימדו תורה. כמובן, כשכח התורה נחלש - הרוחניות יורדת. אין ישיבות, אין בחורי ישיבות, אין אברכים, אין תלמידי חכמים. ובאופן טבעי מה שקורה שהגשמיות מתגברת. כשיש גשמיות אין רוחניות! ח. עוצם הרוחניות מדחיק את הגשמיות \"כך היא דרכה של תורה, (פרק ו משנה ד):חז\"ל אומרים בפרקי אבות פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא\". מה פירוש הדבר? נשים לב ללשון חז\"ל: \"אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה\" חז\"ל לא מבטיחים רק שכר בעולם הבא, חז\"ל מבטיחים עולם הזה! בשעה שאתה חי חיי צער -אשריך בעולם הזה! הרי אדם רגיל לא יכול להבין זאת, הייתכן שאחיה חיי צער, אשן על הרצפה, אוכל פת במלח ומים במשורה - אהיה מאושר?! \"אשריך בעולם הזה\"?! קשה לאדם לקבל את זה! היסוד כאן הוא, שכשיש רוחניות, בתורה אתה עמל, אתה לא סתם יושב ואוכל פת במלח ומים במשורה, ואתה יושב ואתה עוסק בתורה. אלא שכח הרוחני שבך מתגבר! אתה לא מרגיש את הצער של הגשמיות! יש כאן קצת חומר למחשבה. אנחנו רואים היום, שיש לנו עולם ישיבות גדול ומפואר. כל מי שהסתובב בעולם הישיבות יראה שאין ישיבות עשירות, הבחורים חיים בדוחק, אברכים מקבלים מלגה קטנה מאוד מהכוללים, והם גוזרים על עצמם חיי צמצום ממש. כשבאים אנשים ושומעים כמה מרוויח אברך, ועם כל מה שמסביב ושאשתו עובדת, עדיין משתוממים, איך יכולים לחיות חיים כאלו?! כשהייתי בחור ישיבה צעיר, ישנו על מזרונים מקש, עלובים מאוד. קשה לתאר מה היינו אוכלים בישיבה, איזה צער היה! אבל למדנו מצוין! לא הרגשנו צער! היינו מאושרים ושמחים! לא היה לנו את כל השטויות שיש היום, את כל הטכנולוגיה, ולמדנו מצוין. אז נחשוב לעצמנו: איפה נמצא העושר הגדול בעולם?! לא בישיבות, אלא אצל כל מיני אנשים. יש גויים, ויש גם יהודים עשירים מופלגים, שחיים חיי תענוגות ויש להם כסף מספיק שאם הם ירצו לעוד שנה זה יספיק להם! לערבים יש נפט, ויש להם מדינות עשירות בצורה שאין לתאר! אם רק היו לוקחים אחד מאלף מכל הכספים האלו ומשקיעים בעולם הישיבות, היה עושר גדול בעולם הישיבות! ואז כל אחד שואל את עצמו: לכאורה הקב\"ה ברא את העולם בשביל התורה, לא בשביל הנפט ולא בשביל כל המדינות האלו שיהיו עשירים, התכלית של העולם כולו היא התורה הקדושה, \"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי\". ט. למה תלמידי חכמים אינם עשירים אבל לכאורה אם כך, למה לכל אברך אין עוד קצת כסף, משהו נורמלי שאפשר לחיות איתו, לפחות המשכורת הממוצעת במשק. אבל זה לא כך, אמנם אנחנו עושים כל מאמץ תמיד שלאברכים יהיה יותר. במיוחד אצלנו, כאן ב'יחוה דעת' אנחנו משתדלים מאוד מאוד לתת לאברכים יותר ויותר כמה שאפשר. אבל תדעו לכם, שאם היו האברכים עשירים, התורה הייתה יורדת! אם הגשמיות עולה - הרוחניות יורדת! זה לא הולך יחד. אם נתבונן בגדולי ישראל, כמעט כולם גדלו מתוך עוני. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מספר לנו איך שהוא היה רעב ללחם ממש, גם כשהוא היה בחור וגם אחרי החתונה, במשך שנים רבות הוא היה רעב ללחם. \"תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי\", ומשכך, כאשר יש מצב של חוסר גשמיות יכול להיות שפע של רוחניות. זה לא הולך ביחד. אנחנו כל כך שקענו בגשמיות אחרי החורבן, אין לנו את בית חיינו, אין לנו את בית המקדש שהוא היה המקור ששואבים ממנו רוחניות, אז אנחנו לא מבינים את המשמעות של שכינתא בגלותא. אנחנו לא מבינים את משמעות החיסרון הזה ברוחניות. י. בבית המקדש לא מרגישים את המועקות הגשמיות כתוב, שהיו עשרה (פרק ה משנה ה) אתן דוגמא מחז\"ל, בפרקי אבות ניסים בבית המקדש, למשל, לא הסריח הבשר, לא נראה זבוב בבית המקדש ועוד. ויש שם נס אחד: \"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים\" - כל קבוצה בעם ישראל לוקחים כבש, והולכים להרים, לבקעות, ויושבים, וכל אחד מוצא לו איזה פינה, פורסים איזה שמיכה על האדמה, אולי יש כאלה שכבר הספיקו לבנות איזה אוהל קטן. בימינו יש ב\"ה כיסאות פלסטיק, אז זה עוד לא היה... וצריך הרבה תפילות שלא ירד גשם, שלא יהיה בוץ, ובטח יש שם זבובים, יתושים, וכולם יושבים תחת כיפת השמיים, מבוגרים וילדים קטנים, זה צועק מפה וזה משם, כל קבוצה עם כל הרעש מסביב והבלגן. יושבים וקוראים את ההגדה, ואחר כך יושבים בהסיבה, ואוכלים מקרבן הפסח, מצה ומרור וכו'. הרי אם רק נדמיין לעצמנו איך שזה היה נראה, באיזו צפיפות נוראה, מיליוני בני אדם שמגיעים לירושלים, והם צריכים לאכול קרבן פסח, לשתות ארבע כוסות, ואם צריכים להתפנות מה עושים?! וכל אחד מתחיל לחשוב לעצמו, מה אני מעדיף, את הליל הסדר של עכשיו או ליל הסדר כשיבוא המשיח?!... אבל זה בדיוק העניין, אנחנו כל כך שקועים בגשמיות, אנחנו לא מבינים את המשמעות של לשאוב רוח הקודש מבית המקדש, אנחנו לא מבינים את המשמעות של להקריב קרבן לפני הקדוש ברוך הוא! שהשמחה הרוחנית הזאת היא פי אלף מכל התענוגות שיש לנו בעולם הזה! אנחנו לא מבינים את זה. וזה הנס הגדול: \"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים\" – בעז\"ה כשזה יהיה, אנחנו נלך ונשב בשדה, בהרים ובגבעות, נאכל קורבן פסח, ולמחרת בבוקר נקום, ונשאל את עצמינו, איזה ליל הסדר יותר יפה? השנה, שהמשיח הגיע, או ליל הסדר של שנה שעברה, לפני שבא המשיח?! והתשובה תהיה חד משמעית, איך אפשר להשוות?! השנה שאבנו רוח הקודש, השנה היינו רוחניים, כל הגשמיות היא בגלל שזו מצוות הקב\"ה, אבל הפכנו את הגשמיות לרוחניות, נעשינו קדושים! רבותיי, בימים ההם כשיהודי היה עולה לרגל, היה נכנס לבית המקדש, והיה יוצא משם בן אדם אחר. אם הוא היה חוטא הוא נהיה בעל תשובה, הוא היה שואב רוחניות, הוא היה משתנה ביום אחד. יא. הכח של הרוחניות כולם מכירים את מה שחז\"ל מספרים על אלקנה שהיה עולה לרגל, ובכל פעם הוא היה הולך בדרך אחרת. וכשהיה מגיע לעיר מסוימת, היה נשאר שם בכיכר העיר, והיה ישן שם, ואז בני העיר מתאספים ושואלים אותו: \"להיכן אתה הולך?\" והוא היה אומר להם: \"למשכן ה' אשר בשילה\", והיה פונה אליהם בשאלה, ואתם אחיי מה איתכם?! למה לא תבואו גם אתם עמנו?! וכך הוא היה משדל אותם. ואומרים חז\"ל, שהיו עיניהם משגרות דמעות, הם היו בוכים והיו מצטרפים אליו ועולים לרגל. וכך בזכותו אלפים ורבבות הגיעו למשכן. והקדוש ברוך הוא אמר לו: \"אתה השבת את לב בני ישראל אליי, אתה תזכה לבן, שמואל הנביא, שיהיה שקול כמשה ואהרון\". המעשה של אלקנה זה לא היה סתם שהוא זיכה אותם בעוד מצווה של עליה לרגל, אלא הוא היה משיב את ליבם אל הקב\"ה, הם היו חוזרים בתשובה. וזה כח הרוחניות, זה הכח של בית המקדש. יב. שכינתא בגלותא כשאנחנו הולכים היום לכותל אנחנו לא מבינים עדיין שמץ של מה שעתיד להיות כשיבנה בית המקדש. ועל זה אנחנו צריכים לבכות, להתפלל ולהתחנן. בואו נשים לב, איך לאורך כל הגלות עם ישראל נאבק על הרוחניות שלו, נאבק על התורה, ושרדנו בזכות התורה! זה ברור מאוד! אלמלא התורה לא היינו נשארים עם ישראל. ראינו שבמהלך הדורות במשך מאות שנים יהודים שפרשו מהתורה - לא נשארו יהודים. הרפורמים לפני שנה, כשהם התרחקו מהתורה, הם רצו להידמות לגויים, 250 .ואכן אפשר לומר שרובם הגדול, לצערנו, התבוללו בין הגויים מה שמחזיק אותנו זה התורה, העתיד שלנו זה התורה. כשיש הרבה בחורי ישיבות, כשהיכלי הישיבות מלאים בלומדי תורה, הרוחניות מתגברת. זו התורה הקדושה שלנו. וכשיש רוחניות - הגשמיות יורדת. וכשתבוא הגאולה, ונהיה מוכנים לגאולה, נהיה מוכנים על ידי כך שאנחנו נהיה מלאים ומוקפים בתורה, מוקפים בתלמידי חכמים, מוקפים בישיבות הקדושות, נוכל לצעוד מהר קדימה, להשליט את הרוחניות על החיים שלנו, לחיות חיים רוחניים באמת. ואז באמת נגיע למצב שנוכל לומר: \"לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים\". עלינו להבין מה זה 'רוחניות', מה זה 'שכינתא בגלותא'. על כל אחד מאיתנו וללמוד את הלקח. מחר בשחרית אנחנו נוהגים \"מי האיש החכם (ירמיה ט, יא-יב):לומר הפטרה, ושם יש כמה פסוקים ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה', על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה\" - ירמיה הנביא אומר לנו, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אומר: \"על מה (פא.) אבדה הארץ? על עזבם את תורתי\". חז\"ל במסכת נדרים מבארים: \"שלא ברכו בתורה תחילה\". והרמב\"ם בתשובותיו מסביר את דברי הגמרא, שלא ברכו בתורה תחילה דהיינו שלא כיבדו תלמידי חכמים, לא כיבדו את התורה. לא העריכו מה זה לומדי תורה. זלזלו בלומדי תורה, זה נקרא לעזוב את תורתי! כמה זה כואב שאנחנו יודעים באיזה צער עם ישראל נמצא! כל הגויים בכל העולם קמים כנגדנו, אנחנו \"עם לבדד ישכון\", ממש מבודדים אותנו, ולא רק ברוחניות, כמה כואב המצב הזה! יג. להחזיר עטרה ליושנה אנחנו צריכים, בכוחותינו הדלים לעשות את כל מה שאפשר להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את התורה הקדושה שלנו לתפארתה! חז\"ל אומרים, שבית שני חרב בגלל שנאת חינם. מה זה שנאת חינם? מסופר בתלמוד ירושלמי, שהעיר ביתר הייתה עיר ענקית, וכפי שאמרתי, בחורבן ביתר נהרגו לפחות ארבעה מיליון יהודים! ויש אומרים יותר. והגמרא שואלת, מפני מה חרבה ביתר? ואומרת הגמרא: \"מפני שהדליקה נרות כשחרבה ירושלים\"! מה פירוש הדברים? ירושלים וביתר היו שבני ירושלים היו מובילים תמיד, הם היו יותר מבני ביתר. שתי ערים גדולות שהיו מתחרות אחת בשנייה. המדרש מתאר הירושלמים היו חכמים, נבונים, חריפים מאוד. ולכן במשך הזמן התעוררה קנאה, תושבי ביתר קינאו בתושבי ירושלים. העיר ירושלים היא על ראש ההר ובית המקדש שבהר הבית היה גבוה מאוד, והקנאה של תושבי ביתר בתושבי ירושלים הייתה כה נוראה, שכשבית המקדש התחיל להישרף הייתה אש גדולה והאש הזאת נראתה בכל הסביבה, וכשראו בביתר את האש הגדולה, הם הדליקו נרות! הם שמחו! זה לא יאומן כי יסופר, הם חגגו את חורבן בית המקדש! זו היתה תקופה של הרבה תורה, והנה יהודים שומרי מצוות חגגו את חורבן הבית מרוב הקנאה שלהם לתושבי ירושלים! זה נורא! בירושלים יום יום נרצחים אלפים ורבבות של יהודים, כל התקופה שלפני החורבן היתה של רעב, חרב, שואה נוראה בירושלים. וכשמציתים את בית המקדש, תושבי ירושלים רואים בית המקדש נשרף, אלפי יהודים מתחילים לבכות ולרוץ אל בית המקדש, \"בית חיינו\", \"בית קודשנו\", וקפצו לתוך האש, הם לא רצו לחיות בלי בית המקדש. והנה בצד השני יושבים יהודים ושמחים, מדליקים נרות. רבותיי! האם המצב הזה רחוק מאצלינו עכשיו?! לצערנו לא! השנאה שיש כאן היא נוראה! בואו נסתכל בתוך המחנה שלנו, מחנה שומרי התורה והמצוות, לא נדליק נרות אחד על חורבנו של השני! יש לנו מנהגים שונים, עדות שונות, אנחנו יכולים לחיות עם כל ההבדלים האלו, כל אחד בא ממקום אחר, להמשיך את מנהגי אבותיו, לכבד אחד את השני. להפוך את השנאה הנוראה והמחרידה, להפוך את זה לידידות ולאהבה, רק כך אנחנו יכולים לקרב את הגאולה. רבותיי, אני חוזר על מה שאמרתי בהתחלה. ישאלו כל אחד מאיתנו: \"ציפית לישועה?\" מה אנחנו נגיד?! נגיד: כן! הגברנו את כוח התורה! למדנו הרבה תורה! דאגנו לרוחניות! דאגנו לבין אדם לחברו! דאגנו להרבות אהבה, אחווה, שלום ורעות! זו הדרך היחידה שיש לנו. לכן רבותיי, ביום תשעה באב לא אומרים תחנון, הסיבה לכך \"קרא (איכה א, טו): היא שתשעה באב נקרא \"מועד\" כתוב בפסוק עלי מועד לשבור בחוריי\" – איך תשעה באב נקרא מועד?! אנחנו יושבים על הארץ, בוכים, אומרים קינות?! אצלנו הספרדים נוהגים כשפותחים את ההיכל לומר כמה קינות קשות מאוד! \"במקום אשרי העם, איכה זעם יועם. במקום ישמחו השמיים, שמו על זאת שמיים, קומי וספדי תורה וכו'\", אנחנו בוכים, אבל כמה דקות קודם לא אמרנו תחנון. מה העניין פה?! מה המשחק הזה לכאורה?! התשובה היא, שגם בשעה שאנחנו מתאבלים ובוכים, אנחנו לא רק סתם מתאבלים, אנחנו מפיקים לקח, אנחנו מרבים תורה, אנחנו מרבים לומדי תורה, אנחנו מרבים שיעורי תורה. אנחנו מרבים אהבת ישראל, מקרבים עוד ועוד יהודים לתורה. באמת מצד אחד אנחנו עדיין בוכים כי בית המקדש עוד לא נבנה, אבל מצד שני אנחנו כבר מסתכלים על ה\"מועד\"! \"קרא עליי מועד\" אבל זה יהיה מועד אמיתי, יהפך לששון ולשמחה! אבל זה הכל תלוי בנו. בעז\"ה נלך בדרך של תורה, בדרך של יראת שמיים, בדרך של קירוב לבבות, קירוב בין אחים. ונזכה שלא ישמע שוד ושבר ברחובותינו. בעז\"ה כל החיילים לא יצטרכו להילחם, וכל החטופים, כולם יחזרו לביתם בריאים ושלמים. הקב\"ה ישמיד את כל אויבנו, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב, אכי\"ר."},{"filename":"312.pdf","content":"טלטול מעיל שנרטב מהגשם| טלטול משקפיים שנשברו בשבת| טלטול עגלה שנשבר לה הגלגל בשבת| גזירה שמא יתקענושאי השיעור: הפטרת | טלטול חמץ ביו\"ט ובשבת של פסח| שחר נעוריו של מרן זיע\"א| טלטול ומשחק במשחקי ילדים| חובת חינוך הילדים| בשבת שבעא דנחמתא| שבת ערב ראש חודש אלול312 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ואתחנן תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשתעקב דברים האסורים בטלטול שמא יעבור על איסור תורה חזק וברוך לכבוד ידידי הגאון הרב דוד ביטון שליט\"א, (הרב המקדים) שב\"ה משמש כראש כולל אצלנו ב\"יחוה דעת\". הוא בעל כושר דיינות, תלמיד חכם מופלג, אשריו ואשרי חלקו, בעז\"ה יפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. אני מקדיש את השיעור הזה לעילוי נשמת אמי מורתי הרבנית מרגלית בת זכיה ע\"ה רוח ה' תניחנה בגן עדן, שהשבוע זה יום השנה שלה. א. מוקצה שמא יעבור על איסור מהתורה בהלכות מוקצה ישנו כלל אחד מעניין מאוד: שיש דברים שמצד עצמם הם לא מוקצה. ונבאר, הרי 'מוקצה' זה דבר שהוא אסור בטלטול מחמת כל מיני סיבות. בדרך כלל מוקצה הוא דבר שלא ראוי לשימוש, כמו למשל - מה תעשה עם אבנים?! תזרוק [ .אבנים. אבנים אין להם שום שימוש וכן עפר, בעלי חיים - זה לא משנה איזה בעלי חיים, ]...על המכוניות?! ח\"ו כולם נחשבים למוקצה, וכן הלאה. אבל ישנם דברים שמצד החפץ עצמו אין בו בעיה של מוקצה, הוא כלי והוא ראוי לשימוש, אלא שיש דברים שחכמים חששו שאם אני יטלטל את החפץ יבוא לעשות איסור דאורייתא, מובא שם: \"כירה שנשמטה ולכן חכמים אסרו את טלטול החפץ. (קלח:), המקור לזה הוא בגמרא במסכת שבת אחת מירכותיה אסורה בטלטול גזירה שמא יתקע\". כירה זה כמו סיר שעומד על ארבע רגליים, כך היו רגילים לבשל בזמנם, ואם רגל אחת נפלה, הסיר הזה עדיין ראוי לשימוש בדוחק. סיר אסור בטלטול בשבת, מפני שהוא נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי כעקר השימוש בו הוא בישול. אבל כלי שמלאכתו לאיסור זה מוקצה קל. יש ראשונים שאף לא מגדירים את הסיר כמוקצה אלא רק כגזירת טלטול. שהרי אם למשל רוצה להשתמש בסיר כדי להניח בו פירות, עוגות וכיו\"ב, מותר, כי זה נקרא צורך גופו, שימוש בגופו. וכן אם למשל הסיר מונח על כיסא, ורוצה לשבת על הכיסא, מותר לטלטל את הסיר, זה נקרא צורך מקומו. וכך זה הדין בכל כלי שמלאכתו לאיסור. פטיש למשל, בדרך כלל הוא משמש לתיקון הבית, תיקון כלים וכיו\"ב, לכן הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אבל אם רוצה להשתמש בפטיש כדי לשבור אגוזים למשל, זה שימוש מותר. או שהפטיש מונח על הכיסא ורוצה לשבת עליו, יכול לטלטלו. ובכל מקרה כזה, שמותר לטלטל את הכלי שמלאכתו לאיסור, כל זמן שהכלי נמצא בידו – רשאי לטלטלו עד מקום שרוצה. ורשאי אפילו ללכת להניח את הפטיש בארון במרחק גדול, כיון שהגיע לידיו בהיתר. לעילוי נשמת אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה אשת חבר לגאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il ב. האיסור לתקן את רגל הכירה אבל כירה כזאת, שיש לה ארבע רגליים ונשמטה רגל אחת, חכמים אסרו לטלטל את הכירה הזאת לגמרי. כי חששו חכמים שכיוון שהיא לא עומדת יציב, יש לה רק שלוש רגליים, שמא יקח את הרגל שנשמטה ויתקע אותה בחוזקה, וזו מלאכה דאורייתא. יש ראשונים שסוברים שזו מלאכת בונה, שהרי הוא בונה כלי. ולפעמים הכלי כמעט אינו ראוי לשימוש מבלעדי זה. לעומת זאת, יש ראשונים שסוברים שאין בניין בכלים, וסוברים שהאיסור בזה נקרא מלאכת מכה בפטיש. שהרי הוא מסיים את עשיית הכלי, וכעת הוא נעשה מוכן וראוי לגמרי לשימוש. בכל אופן, אם הוא תוקע את הרגל בכירה – הוא עובר איסור דאורייתא. ג. ספסל שנשברה רגלו (סימן יש כמה דוגמאות לזה שהם מצויות מאוד בימינו: התרומת הדשן (סימן שח סעיף טז) והרמ\"א (סימן שיג סעיף ח) והשלחן ערוך בסוף הלכות בונה עא) פוסקים, שהוא הדין גם לגבי ספסל או כיסא וכיו\"ב שנפלה להם רגל אחת, שבספסל למשל לפעמים אפשר להשתמש בו, כגון להשעין אותו על ספסל אחר וכיו\"ב, אבל אסור לגמרי לטלטל אותו. אמנם ספסל זה לא כמו סיר, הוא יותר קל, מפני שסיר זה כלי שמלאכתו לאיסור, רוב ועיקר השימוש בו הוא לבישול. אבל ספסל זה שימוש של היתר, לשבת עליו, והוא כלי שמלאכתו להיתר. אבל ברגע שנשמטה הרגל ויש חשש שמא יבוא לתקנו, הוא נאסר בטלטול לגמרי. ד. אופנים המותרים לשימוש בספסל אבל יש אופנים שיהיה מותר לטלטל את הספסל הזה, הרמ\"א כותב, שאם למשל הספסל כבר ביום שישי נפל לו הרגל, והשעין אותו על ספסל אחר, שבכך מראה שמבחינתו הוא ראוי לשימוש גם בלי רגל אחת. ובכך מגלה דעתו שזה האופן שמתכוון להשתמש בו, וממילא אין את החשש של שמא יתקע. כמו כן אם הרגל של הספסל אבדה, שהרי כך אי אפשר לתקוע את הרגל כשאין לו אותה, במצב כזה אין את החשש של שמא יתקע, ומותר יהיה לטלטל את הספסל. כמו כן למשל, אם הרגל לא רק יצאה מהמקום אלא נשברה ממש, ולתקן ממש את הרגל בשבת הוא לא יבוא, כי הוא יודע שזה אסור. הוא צריך להביא דבק או מסמרים וכיו\"ב בשביל לתקן, ואז אין חשש שמא יתקן, כשזו פעולה כל כך גדולה. לכן זה מותר. ה. טלטול עגלה של תינוק שנשמט לה הגלגל בשבת בימינו ישנם כמה וכמה דברים מאוד מצויים, שהם דומים לאיסור הזה, למשל, עגלה של תינוק שנשמט לה הגלגל. שאם הגלגל נשבר לגמרי, שכדי לתקנו צריך מעשה אומן, והוא לא יבוא לתקנו לבד בשבת – מותר להשתמש בעגלה הזו בשבת. אבל יש שהגלגל יוצא מהמקום, והתיקון הוא על ידי שתוקעים אותו בחוזקה, עגלה כזו היא באמת אסורה בשימוש מחמת שמא יתקן. ואם אדם נמצא ברחוב עם הילד בעגלה, ופתאום נופל הגלגל, יהיה אסור לטלטל את העגלה. למרות שיש עירוב. בשעת הדחק יהיה אפשר על ידי גוי. כי זה שבות דשבות במקום צורך גדול. אבל לטלטל את העגלה – אסור. ו. משקפיים שנפל בהן העדשה כמו כן משקפיים שנפלה מהם העדשה, שדרך התיקון הוא לתקוע בחוזקה. אז בזה היו פוסקים בדורות הקודמים שהתירו, מפני שאין חשש במשקפיים שמא יתקע, כי לתקוע זה בחוזקה, ואם הוא מחזיק בחוזקה במשקפיים הם ישברו. אבל היום זה לא ככה, היום עושים את העדשות של המשקפיים יותר חזק. וכשמחזירים את העדשה מחזירים אותה בחוזקה. לכן משקפיים שנפלה בהם העדשה, אין ספק שאסור להחזיר את הזכוכית, אבל לא רק, אלא המשקפיים הללו נאסרו בטלטול. ז. ידית של משקפיים שהתפרקה או נשברה כמו כן אם הידית של המשקפיים התפרקה, נפל הבורג, ולהחזיר בורג בשבת, שזה דבר שמחזירים אותו להרבה זמן, זה חלק ממלאכת בונה. זו לא הברגה של בקבוק שתייה או צנצנת וכיו\"ב, שפותחים וסוגרים כל הזמן, זה הברגה של חיבור ממש, ולכל הדעות אסורה. אמנם יש בזה מחלוקת, יש אומרים שזה איסור דאורייתא, וכך נראה מדברי המגן אברהם, ואילו יש אומרים שזה רק מדרבנן. אבל לכל הדעות זה אסור. אכן, גם אם נאמר שההברגה היא אסורה מדרבנן, ויש את החשש שמא יתקע, זה לא יחשב כמו גזירה לגזירה. אכן אם הבורג אבד, יהיה מותר לטלטל את המשקפיים, כי אין את החשש שמא יבוא לתקן. וכן אם הידית נשברה ממש, ולא רק התפרקה, צריך תיקון ממש, להחליף את המסגרת וכיו\"ב, אין חשש שיבוא לתקן תיקון גדול וממשי שלא כל אחד יודע לעשות, והמשקפיים מותרים בטלטול. כמו כן כאמור לעיל, אם המשקפיים התפרקו כבר ביום שישי, והוא לבש את המשקפיים כמות שהן, הרי הוא כאילו אומר שאין לו בעיה עם המשקפיים כמות שהם, הוא גילה דעתו שיכול להשתמש בזה גם בלי התיקון, יהיה מותר ללבוש אותם בשבת. אבל באופן רגיל צריך לדעת שמשקפיים כאלו אסור לטלטל בשבת. ויסוד כל זה נלמד מהדין של הגמרא בכירה שנשמטה אחת מרגליה, וכפי שכבר הפוסקים הקדמונים, התרומת הדשן, מרן השלחן ערוך והרמ\"א פוסקים כך לגבי ספסל. ואני אומר שאנחנו יכולים ללמוד מזה לגבי עגלה של תינוק או משקפיים, וכל כיו\"ב דברים שהתפרקו, שהדרך לתקנם הוא על ידי תקיעה בחוזקה. שלא רק שאסור לתקנם אלא גם חכמים לטלטלם, גזירה שמא יבוא לידי איסור דאורייתא. ח. טלטול מעיל שנרטב מהגשם כותב, שאסור לטלטל בגד (סוף סימן שא סעיף מו)יש דוגמאות נוספות: הרמ\"א רטוב בשבת. מפני שהרי סחיטת בגד רטוב זה איסור דאורייתא של מלאכת מלבן. כל הדברים שקשורים לכביסה ולניקוי בגד, וביניהם גם סחיטה, זה איסור מהתורה של מלאכת מלבן. והנה אם למשל אדם הלך בגשם והבגד שלו נרטב, המעיל שלו ספוג מים, הוא לא חייב לפשוט את המעיל אפילו שהוא רטוב, מפני שלא חוששים שמא יסחט, כי הוא לבוש בו. אבל ברגע שהוא מוריד את המעיל מעליו, כמובן שאסור לטלטלו לייבוש. לא רק ליד התנור אסור, אלא אפילו לטלטלו כדי לתלות אותו על קולב – אסור שמא יסחט. אבל זה כבר לא איסור כללי, שהרי אם למשל, בלילה המעיל שלו נרטב, ובבוקר רוצה ללכת לבית הכנסת והמעיל עדיין רטוב מאוד, אבל רוצה ללכת לבית הכנסת ולא יכול ללכת בלי מעיל, עדיין יורד גשם בחוץ, ההלכה היא, שאם אין לו מעיל אחר יבש, מותר ללבוש בגד רטוב או לטלטל אומרת: עשרה בני אדם (קמז.)את הבגד הזה כמה בני אדם ביחד. הגמרא מסתפגין באלונטית אחת. 'אלונטית' זה מגבת. אפילו שאחרי שהראשון והשני התנגבו בה היא רטובה, היא לא נקראת מוקצה, כי ברגע שזה כמה בני אדם, אין חשש שמא יבוא לסחוט, מפני שאחד יזכיר לשני. אמרו כיו\"ב לעניין קריאה לאור הנר. שיש דיון ארוך באחרונים (שבת יב.)חז\"ל מתי חוששים בשני בני אדם, מתי אומרים שאחד יזכיר לשני. שהרי למשל, אסור לרכב על הסוס בשבת, גזירה שמא יקטוף מהעץ, שמא יקטוף זמורה. הרי בוודאי שלא יעלה על הדעת שנתיר לשני בני אדם לרכב על הסוס יחד, ואחד יזכיר לשני. אבל לגבי בגד רטוב, כתוב בגמרא אפילו עשרה בני אדם מותרים, כותבים הרבה אחרונים, שלא רק עשרה בני אדם, אלא אפילו שני בני אדם, עצם הדבר שזה יותר מאחד – מותר, כי אחד מזכיר לשני. ובכן אמנם הבגד הזה הוא אסור בטלטול, אבל למשל אם אין לו בגד אחר, מותר ללובשו. ט. מצות חינוך צריך תמיד לשים לב, שכל אחד בביתו ילמד את הילדים הלכות שבת. ילדים צריכים לדעת הלכות שבת. הם נהיים בר מצווה, והם חייבים במצוות מהתורה, ואין מצב כזה שפתאום הילד נהיה בר מצווה הוא יודע הכל. אמור ואמרת - להזהיר (יבמות קיד.),אנחנו צריכים להכין אותו לפני כן. כתוב גדולים על הקטנים. יש מצוות חז\"ל, ויש דברים שהם דאורייתא, אבל באופן כללי, המצוה לחנך את הילדים למצוות זו תקנת חכמים. אכן אם הילד עובר על איסורים, יש שני דברים: יש לחנך אותו שיעשה מצוות. האבא חייב לקנות לולב לבנו, לקנות לו ציצית, לדאוג שהוא יקיים את המצוות כמו שצריך, לדאוג שישב בסוכה, שישמע קול שופר, שיקרא קריאת שמע, שיתפלל. אבל זה במצוות דאורייתא. אבל במצוות דרבנן יש כותב, (פרק יא הלכה י) מחלוקת אם יש מצוות חינוך, והרמב\"ם בהלכות נחלות שיש מצוות חינוך גם בדברי סופרים. אבל באיסורים זה יותר גרוע. אם רואה ילד שעושה איסור דאורייתא, בוודאי שהאבא מחוייב למנוע את הילד מזה. אבל באיסורי דרבנן יש בזה מחלוקת, ולהלכה, אפילו באיסורי דרבנן על האבא למנוע מהילד לעשות. כמובן, שלכל הדעות אסור לתת לו לעבור על איסור בידיים, גם איסור דרבנן. י. דרכיה דרכי נועם כל הנושא של חינוך הוא חשוב מאוד, היום זה צריך לבוא בנחת, בדרכי נועם, להסביר לילד. לא סתם לומר לו אסור וזהו. תגיד לו: אסור לטלטל בגלל גזירה שמא יתקע. זה מוקצה מחמת גופו. או למשל, ילד רוצה ללכת להרים את הכלב בשבת, צריך להסביר לו שכלב הוא מוקצה, אסור להרים אותו. בדרך כלל הכלבים יש להם שערות, וכשהוא מלטף אותו הוא מזיז את המוקצה, זה אסור. אלא אם כן יש כלבים קטנים כאלו, שאם לא תלטף אותם - הפסיכולוג אומר שהוא יכול להיות מדוכא... יהיה לו דיפרסיה... בחיות מחמד, שיש דין של צער בעלי חיים, יש שני צירופים להקל. למשל מעלות חום, ופותחים את הדלת 40 ,כלב שנמצא בחוץ, ובחוץ חם מאוד כדי שיכנס לבית והכלב לא רוצה, שמותר להרים אותו. כמובן אם אין בעיה של עירוב. כי יש פה גם צער בעלי חיים ויש צד נוסף שזו חיית מחמד. כל הדברים הללו, ילדים לא אמורים לדעת את זה לבד, צריך להסביר להם. יא. טלטול ומשחק במשחקי ילדים בשבת כמו כן משחקים של ילדים בשבת, מותרים לגמרי בטלטול. אכן לגדולים אסור לשחק בהם, אבל לטלטלם מותר בין לגדולים ובין לקטנים. מפני שאם לקטנים מותר לשחק, אין דבר כזה שזה יהיה מוקצה לגדולים ולקטנים לא, מפני שזה ראוי לשימוש לחלק מבני אדם. אבל לשחק איתם אסור לגדולים. מצד אחד, ילד אוהב לשחק, מי שמונע מהילדים שלו לשחק, הוא לא יודע מה זה חינוך! ילד צריך לשחק! ילד הוא קטן, אתה רוצה שהוא ילמד טוב?! יבוא הזמן שלו ללמוד טוב, יגיע הזמן והוא ילמד, אבל עכשיו הוא קטן, אתה רוצה שישב וילמד מגיל קטן?! אם תנסה למנוע אותו ממשחקים בסופו של דבר לא יצא ממנו כלום. ילדים אוהבים משחק, זה טבוע בהם, זה נורמלי, צריכים לתת להם את זה. יש כמובן יוצא מן הכלל, אני אומר שאפילו אבא שרואה שהילד שלו רוצה באמת לשבת וללמוד ולא לשחק פה ושם, צריך להגיד לו, תצא קצת, תרוץ, תשחק, תהיה עם החברים שלך! זה חשוב בשביל ההתפתחות שלו, בשביל שאחר כך כשהוא יגדל הוא יהיה בריא בנפשו. יב. ילדותו של מרן זיע\"א אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שונה. אני חושב שאחד מאלף יש דבר כזה. אני הייתי לומד איתו בלילות לפחות עד שתיים בלילה, בכל לילה היינו יושבים ולומדים, בכל כתיבת שו\"ת יחוה דעת הייתי לידו. ובכל תשובה הוא היה מדבר איתי בעל פה קודם, מה הוא הולך לכתוב ואיך לכתוב, איך להסביר ואיך לערוך את התשובה, לכתוב תשובה זה לא דבר פשוט. אחר כך הייתי יושב ומקליד לו את זה במכונת כתיבה. והייתי פותח את הספרים ומדברים ודנים, היה מאוד מעניין. בשעה שהיינו מסיימים ללמוד, הייתי מכין לו כוס תה או משהו לטעום, ויושבים קצת ומדברים כמה דקות. באותם שעות היה סיפר לי כל מיני סיפורים מעניינים על הילדות שלו ועוד. ואני אומר לכם רבותיי, זה לא סיפורים סתם. יש כאלו שמספרים כל דבר, מרן ככה ומרן ככה, אל תאמינו לסיפורי בדים! אבל אני אספר לכם סיפור ששמעתי מפיו: אבא שלו היה עני ואביון. , הוא סיפר לי שכבר 10 בבית בקושי היה מה לאכול. כשאאמו\"ר היה בגיל היה יושב ולומד כל לילה עד אמצע הלילה. מגיל שש הוא התחיל ללמוד גמרא. ושאלתי אותו, לא שיחקת עם החברים שלך? והיה אומר לי, מגיל שש לא שיחקתי! רק ישבתי ולמדתי! ואכן וגם לא היו לו הרבה חברים. כל מי שדיבר איתו זה היה בדברי תורה, והוא היה מדריך אותם ומסביר להם. החבר היחידי שהוא ממש למד איתו, זה היה חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, הם היו גרים בסמיכות מקום, וכשהם היו חוזרים מהישיבה היו חוזרים על דף גמרא. ובכל הדרך לישיבה היו לומדים דף גמרא. ככה בכל יום היו לומדים. כל החברים האחרים זה היה משהו אחר, הוא היה לומד עם הרבנים בישיבה. אז כשהוא היה ילד קטן בן עשר, אביו הרגיש שהגיעו מים עד נפש. כבר הייתה לו משפחה גדולה, ואין מה לאכול בבית. ואז הוא החליט שהוא חוזר לבגדאד, עוקר מארץ ישראל. כשאאמו\"ר היה בן שלוש הם עלו לארץ, ואז הוא החליט שהוא רוצה לחזור למצוא שם פרנסה. הוא אמר לאשתו, אני אקח את הילד הגדול – אאמו\"ר, ואלך לבגדאד לכמה חודשים, אם אמצא עבודה אביא את כולכם לשם, ואם לא, אחזור לארץ. וכך הלכו שניהם לבגדאד והיו שם חצי שנה, ובאמת אחרי חצי שנה הוא לא מצא שם פרנסה וחזרו לארץ.אאמו\"ר סיפר לי על התקופה הזו, שכשהגיעו לבגדאד, אביו שהיה איש צדיק, התחיל לברר על תלמוד תורה לבנו. בבגדאד, לצערינו בימים ההם הייתה קהילה גדולה מאוד, אבל רחוקה מאוד לצערנו. לא היה שם תלמוד תורה, היה רק בית ספר אחד גדול של 'אליאנס' שזו תנועה חילונית לגמרי, אנטי דתית. הם לא היו מלמדים אפילו מה זה פסח, שבת, שום דבר. כמובן שסבא ע\"ה לא ישלח את הבן שלו למקום כזה, ולכן אמר לאאמו\"ר, שב תלמד בבית הכנסת. ואכן הוא ישב בבית כנסת 'בית זילכה' שזה היה בית הכנסת של הבן איש חי. ושם היו עשרה רבנים זקנים יושבים ולומדים גמרא ביחד. הקהילה שם הייתה נותנת להם מלגה, כמין כולל לרבנים, כדי לשמר את בית הכנסת. כשאאמו\"ר בא, הוא ראה איזה גמרא לומדים, הוציא גמרא מארון, וישב להקשיב ללימוד שלהם, אחרי חצי שעה כבר לא יכול היה להתאפק, ופנה לרב שהסביר את התוספות, ואמר לו, סליחה, אתה לא מסביר נכון את התוספות! והרב אמר שמע אותו אומר כך, והתרה בו, 'תשתוק!... אבל אחד הרבנים פנה לרב ואמר לו, למה אתה אומר לו תשתוק?! בוא נשמע מה יש לו להגיד! ואאמו\"ר התחיל להרצות את דבריו, ואמר לרב: אתה אמרת כך בתוספות, אבל זה לא נכון, כי כבר את הגמרא לא הסברת נכון... טעות גוררת טעות! ואאמו\"ר עמד והתחיל להסביר להם את הגמרא מתחילה, יפה יפה, ואחר כך הסביר להם את התוספות, והמשיך להרצות את השיעור עד סוף השיעור. וכך ישבו כולם, רבנים זקנים, וילד בן עשר מוסר להם את השיעור. בצהריים כל הרבנים הלכו הביתה, אבל אאמו\"ר נשאר שם, לא היה לו לאן ללכת, ולמד עד אמצע הלילה. הוא סיפר לי, שהדבר הראשון שהוא עשה זה להכין שיעור למחר.... למד את הגמרא והראשונים כמו שצריך. למחרת הם באו, ואמרו לו שימסור להם את השיעור, וכך הוא נעשה המגיד שיעור שלהם. היה אומר לי: \"שישה חודשים שימשתי מגיד שיעור בבגדד...\" יג. המבחן אצל האב\"ד אחרי כמה ימים התחיל להתפרסם שבא ילד קטן מירושלים, וזה לא \"ארי עלה מבבל\" אלא \"ארי ירד לבבל\"... הוא מלמד את כולם. באותם ימים היה בבגדאד אב בית דין, גאון גדול שהיה תלמידו של הבן איש חי, חכם סלמאן חוגי עבודי זצ\"ל. הוא היה מפורסם שם, לאחר מכן הוא עלה לארץ ושימש כאן כדיין וכחבר בית הדין הגדול. וכשסיפרו לחכם סלמאן על הילד מירושלים שמוסר שיעור לכל הזקנים, הוא בא לבית הכנסת בצהרים, וראה את אאמו\"ר יושב לומד, ושאל אותו, איפה למדת בירושלים? ואאמו\"ר ענה לו, בתלמוד תורה בני ציון. חכם סלמאן שאל אותו, מה למדת? ואאמו\"ר אומרת (בבא מציעא כג:) אמר לי: הייתי ילד קטן תמים, ואני יודע שהגמרא שיש שלושה דברים שתלמיד חכם צריך לשנות מהאמת, אחד הדברים זה במסכתא – אם שואלים אותך איזה מסכת למדת, תסתיר את הידיעות שלך. והחלטתי שלא אספר לו מה אני יודע! ואאמו\"ר ענה לו, למדתי משניות מסכת שבת. לכם סלמאן לא ויתר, ושאל אותו למדת עוד משניות? ואאמו\"ר אמר לו, כן, מסכת עירובין. חכם סלמאן התפלא: עירובין זו מסכת מאוד קשה! למדת את כולה? ואאמו\"ר השיב לו שאכן כן. \"ומה עוד למדת?\" – שאל חכם סלמאן, ואאמו\"ר ענה לו, גם מסכת פסחים! וגם פה חכם סלמאן התפלא, מסכת פסחים יש בה הרבה ענייני קרבנות! ואז אאמו\"ר סיפר לו שסיים חצי ש\"ס משניות. פתאום חכם סלמאן נזכר, למה אתה מספר לי סיפורים?! הרי הרבנים סיפרו לי שאתה מלמד אותם גמרא... ואז אאמו\"ר ענה לו, גמרא, אני יודע רק קצת... וחכם סלמאן שאל אותו איזה גמרא הוא יודע, ואאמו\"ר ענה לו למדתי רק פרקים 'ארבעה אבות', 'כיצד הרגל', 'המניח', 'אלו מציאות', 'המפקיד'. שאל אותו חכם סלמאן, אתה יודע את הגמרא הזאת?! ואאמו\"ר ענה לו, כן, בטח שאני יודע, אם למדתי אז אני יודע! ואז חכם סלמאן הוציא גמרא, ושאל אותו על תוספות אחד, ואאמו\"ר אמר לו מילה במילה בעל פה את כל התוספות. והסביר אותו כמו שצריך... יד. מאז שגיליתי את הגמרא לא שיחקתי כששמעתי את הסיפור, אמרתי לאאמו\"ר: \"אבא, אתה היית בן עשר, לא היית הולך לשחק קצת עם ילדים פה ושם?! ואאמו\"ר אמר לי: תאמין לי, מהרגע שגיליתי את הגמרא מעולם לא שיחקתי! זה הפלא ופלא, זה אדם מיוחד. אבל באופן רגיל אנחנו צריכים לדעת, הילדים שלנו הם נורמליים, ילד צריך לשחק. וגם בשבת צריך לתת לו לשחק במשחקים. מותר לתת לו לגו, אבני פלא וכל מיני משחקים של הרכבה, מותר לו לשחק בהם בשבת. וכן כדור, מותר לילדים לשחק בכדור בשבת. אני אומר את זה בקיצור, אבל כתבתי על זה המון, למדתי את הנושא בעיון, את הבית יוסף, את השלחן ,ערוך, וב\"ה אין סברא קטנה שלא ישבתי ללבן בנושא הזה. וחד משמעית מותר לשחק בכדור בשבת, אבל לגדולים אסור. וכן מותר לתת את הכדור לילד, הכדור לא אסור בטלטול. כי ברגע שלילדים מותר לשחק, ממילא זה לא מוקצה. מוקצה צריך להיות לכולם. אם האדם רוצה שהילד שלו ילמד, האבא צריך ללמוד עם הילד שלו את הגמרא, לראות איך הוא מתקדם, לתת לו מתנות כדי להגביר את החשק שלו ללמוד. מצד השני לא להפעיל עליו לחץ יותר מדי כדי שלא יצא שכרו בהפסדו. טו. טלטול חמץ בפסח נחזור לנושא של מוקצה מחמת שמא יתקן בשבת. יש עוד דוגמא של דבר שאסור בטלטול, דבר מאוד מעניין: חמץ בפסח. שביום טוב של פסח החמץ אסור בטלטול, הוא מוקצה מחמת גופו. אין לו שום שימוש, שהרי הוא אסור בהנאה. לכן מי שמוצא חמץ ביום טוב של פסח או בשבת חול שכופה עליו את הכלי. ואז אחרי יום טוב או (פסחים ו.)המועד, נפסק להלכה שבת הוא שורף אותו. בחול המועד אין מוקצה. יש כלל - אין מוקצה בימות החול. יש אמנם מוקצה מחמת מצוה, כגון העצים והקישוטים של הסוכה, וכל כיו\"ב, הם מוקצה מחמת מצווה. ביום טוב ובשבת חול המועד יש מחלוקת אם מותר לטלטלם, ולהלכה נפסק שאסור לטלטלם. אבל בחול המועד אין איסור טלטול, כי לא מצינו שום מוקצה שיהיה אסור לטלטלו בימות החול. לכן אם למשל, אדם רוצה בחול - הוא תלה בכניסה \"ברוך [ המועד להעביר קישוט אחד מצד אחד לשני אתה בצאתך\" במקום \"ברוך אתה בבואך\"... כל מי שבא חושב שהוא מגרש מותר. אכן אם רוצה להוציא עץ מהדפנות או הסכך ולהשתמש ]...אותו בו לצורך אחר, אסור. כי זה הוקצה למצוותו, וזה אסור בכל ימי החג, חז\"ל דורשים את זה מפסוק. יש סוברים שזה איסור דאורייתא. אך יש (ביצה ל:) אומרים שהאיסור הוא רק על הסכך. ואכמ\"ל. שאסור (סימן תמו סעיף א)והנה, בחול המועד פסח פסק מרן בשלחן ערוך לטלטל את החמץ. למשל, אם יש שכן גוי שאוכל חמץ, ונפל מהחמץ שלו לתוך רשותי, אסור ליהודי להרים את החמץ בידיים, מותר רק לדחוף את זה עם מקל וכיו\"ב. הסיבה לכך היא הגזירה, שמא יבוא לאיסור דאורייתא, ולאכול את החמץ. אלא אם כן הוא מרים את החמץ הזה על מנת לשרוף. אבל אם זה לא שלו – הוא לא יכול לשרוף את זה, לכן אסור לו לטלטל את החמץ הזה, שמא ישכח ויבוא לאכול. בכל הדברים הללו אנחנו רואים, שלמרות שמצד הכללים הרגילים של הלכות מוקצה זה היה צריך להיות מותר בטלטול, אבל כשיש חשש שמא יעבור על איסור דאורייתא זה אסור. טז. עקיבא ניחמתנו (הובא בהפטרה קראנו \"נחמו נחמו עמי\", וצריך להבין, הרי כתוב בפסיקתא שלפני תשעה באב מפטירים שלוש הפטרות של אבלות: \"דברי בטור סימן תכח) ירמיהו\", \"שמעו דבר ה'\", ו\"חזון ישעיהו\". ולאחר מכן, מיד אחרי תשעה באב, מפטירים שבעה דנחמתא, ההפטרה הראשונה היא \"נחמו נחמו עמי\", ולכאורה, הרי נחמה יכולה לבוא רק כשיבנה בית המקדש. וכל זמן שלא נבנה בית המקדש, מה שייך להגיד שאנחנו מתנחמים?! בשבוע שעבר עוררתי בשיעור, כיצד יתכן שבתשעה באב בעצמו אנחנו לא אומרים תחנון, כי הוא נקרא 'מועד'. וכבר בתשעה באב עצמו, במנחה, יושבים על הכיסאות. עוד לא נגמר יום תשעה באב וכבר יושבים על כיסאות?! והנה שבת מיד לאחר מכן כבר אומרים 'שבעא דנחמתא'?! יש מדרש, שלאחר החרבן, רבי עקיבא וחבריו - גדולי התנאים - הלכו בירושלים עיר הקודש, ועברו ליד הר הבית, ואז הם ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, והתנאים התחילו לבכות, והנה הם בוכים אבל רבי עקיבא היה מצחק. שאלו אותו: \"מפני מה אתה מצחק?!\" אמר להם: \"מפני מה אתם בוכים?!\" אמרו לו: \"מקום הכי קדוש, שכתוב בתורה 'והזר הקרב יומת', והנה אנחנו רואים שועלים על הר ציון ששמם?! איך לא נבכה?!\" אמר להם רבי עקיבא, \"לכך אני מצחק\" – זו הסיבה שאני צוחק! כי כל זמן שנבואות החורבן לא התקיימו, שהרי כתוב בפסוק: \"ציון שדה תיחרש\" - הנבואות הקשות הללו עוד לא התקיימו, ועדיין לא רואים את התקווה לנבואות של הנחמות. אבל ברגע שהתקיים הפסוק \"על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו\" - אני יודע, שהנה, הנבואות הרעות מתגשמות, ואז בוודאי ובוודאי שגם הנבואות הטובות יתגשמו, ויתקיים בנו, \"עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים\". ואז אמרו לו כל התנאים: \"עקיבא ניחמתנו, - הגמרא הזאת היא בסוף מסכת מכות, וכל פעם [ .\"עקיבא ניחמתנו.]שמסיימים מסכת מכות מספרים את הסיפור הזה רבי עקיבא מלמד אותנו דבר מאוד מעניין, ככל שהאבלות קשה יותר, כך גם התקווה הולכת וגדלה. יש לנו תקווה שיבוא משיח, יש לנו תקווה לגאולה, עצם הדבר שאנחנו מתאבלים על חורבן ירושלים, ואנחנו לומדים הרבה תורה בהתמדה גדולה, התורה מחזקת את הצד הרוחני של כל אחד מאיתנו. בית המקדש זה רוחניות, זה לא סתם עצים ואבנים, כשאנחנו מחזקים את הרוחניות - אנחנו מקרבים את הגאולה. וברגע שהתאבלנו כראוי, אנחנו כבר לא אומרים תחנון. בעין אחת בוכים על החורבן ובעין השנייה אנחנו כמו רבי עקיבא, מסתכלים על הנחמה, על התקווה ועל גאולה. יז. הפטרת שבת ערב ראש חודש אלול כותבים, שהסדר הזה של שבעא דנחמתא (מגילה לא: ד\"ה ראש חודש) התוספות לא משתנה לעולם, ולכן צריך לדעת הלכה: בעוד שבועיים יהיה פרשת ראה, וההפטרה צריכה להיות \"ענייה סוערה\", אבל ראש חודש אלול יוצא ביום ראשון, ובדרך כלל כשראש חודש חל ביום ראשון אומרים הפטרת \"מחר חודש\". אבל במקרה הזה, כיון שהתוספות כותבים שהסדר הזה לא ישתנה לעולם, ממילא מפטירים \"ענייה סוערה\". יח. הקשר בין הפטרות שבעא דנחמתא שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל רעיון מאוד יפה. כאמור התוספות כותבים שההפטרות הולכות ומשתבחות, ובאמת כל שבוע ההפטרה מרגשת יותר, משמחת יותר, כל הנחמות וההבטחות של הקב\"ה לעם ישראל. ואאמו\"ר אמר פעם על הקשר בין ההפטרות: ההפטרה הראשונה, \"נחמו נחמו עמי\", הקב\"ה שולח את הנביאים שינחמו את עם ישראל, \"נחמו, נחמו עמי, דברו על לב ירושלים, וקראו אליה\". הנביאים הולכים לנחם את עם ישראל ואז עם ישראל לא מוכנים לקבל את זה, וזו ההפטרה השניה: \"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני\" - עם ישראל אומרים, ריבונו של עולם, הענשת אותנו, סבלנו בגלות, ועכשיו אתה עדיין לא איתנו! אתה שולח לנו שליחים?! אאמו\"ר היה מעיר, למה כתוב \"עזבני ה' וה' שכחני\", מה כפל הלשון?! ואאמו\"ר היה אומר, משל למה הדבר דומה? אדם מתגרש, היה לו צרות, הוא לא הסתדר עם אשתו, לאחר מכן התחתן עם אישה שנייה, והיא טובה יותר מהראשונה, אבל כל אחת יש לה את המעלות שלה, אז מהאשה השנייה הוא מתחיל להיזכר במעלות של האשה הראשונה... אבל אם הוא התגרש והוא לא התחתן שוב, הוא שוכח את אשתו הראשונה לגמרי. כך גם עם ישראל, הם אומרים: 'איי, ריבונו של עולם! אם במקומנו היית לוקח את הפלסטינים או את המצרים היית רואה מה אנחנו שווים! אבל לא לקחת עם אחר! 'עזבני ה'' וה' שכחני'! ואז הנביאים חוזרים אל הקדוש ברוך הוא ואומרים לו, ריבונו של עולם, הלכנו לנחם אותם והם לא הסכימו לקבל את הנחמה! \"ענייה סוערה לא נוחמה\"! זה ההפטרה השלישית. ואז הקב\"ה חוזר אל עם ישראל ואומר: \"אנוכי אנוכי הוא מנחמכם\" – זו ההפטרה הרביעית, אני בעצמי אבוא לנחם אתכם! אבל אז גם עם ישראל מתחילים להתפנק... הם לא מוכנים, \"רני עקרה לא ילדה\" – וזו ההפטרה החמישית, אתה אומר לנו 'רוני' – כאשר אנחנו עדיין 'עקרה לא ילדה'?! אנחנו לא רוצים סתם נחמות, אנחנו רוצים יותר מזה! אנחנו לא רוצים רק השראת שכינה, אנחנו רוצים שתברך אותנו! ואז מגיעה ההפטרה השישית, והקב\"ה אומר: \"קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עלייך יראה\" - זו הפטרה מלאה ברכות. ולבסוף מגיעה ההפטרה השביעית, עם ישראל אחרי כל זה הם אומרים: \"שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקיי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה\"! בעז\"ה שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות בקרוב, אכי\"ר. אני רוצה להודות לכל הציבור שמזכים אותי ששומעים את השיעור, ולרדיו \"קול ברמה\" שמזכים אותי, שבזכותם אני זוכה להרבות תורה להרבה מאחינו בני ישראל. בעז\"ה יתברכו בכל הברכות שבתורה, אכי\"ר."},{"filename":"313.pdf","content":"ברכת הגומל| ברכת הגומל למי שהשתחרר ממעצר| ארבעה צריכים להודות| ברכה על ננס וכושי| ברכת משנה הבריות נושאי השיעור: ברכת הגומל על טיסה קצרה במטוס | ברכת הגומל בהולכי מדבריות| ברכת הגומל ביורדי הים| ברכת הגומל ביולדת| על חולה שנתרפא ברכה על נהרות ימים | ברכה על בתי קברות| עמידה בברכת הגומל| לצאת ידי חובה בברכת הגומל| מנייני המרפסות בתקופת הקורונה| ונשמרתם מאוד לנפשותיכם| ברכה על ים המלח| והרים גבוהים313 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק עקב תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת ראה ברכות הראייה וברכת הגומל עקב כך שמרן הראש\"ל לא יכול היה למסור את השיעור, לכן השיעור נמסר על ידי אחיו, הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א רב העיר חולון ובנו חביבו של מרן זיע\"א מדברי הרב המקדים הרה\"ג הרב אברהם זגורי שליט\"א ראש כולל 'יחוה דעת' שנה. מי שמכיר 30-\"...ב\"ה אנחנו נמצאים פה בכולל 'יחוה דעת' כבר יותר מ 4- שעות ביממה לומדים כאן, כבר ב 20 את המקום יודע שבמשך כמעט בבוקר כבר מתחיל שיעור לפני הנץ החמה. ורואים במקום הזה סייעתא דשמיא מיוחדת של הצלחה ברוחניות בצורה לא רגילה, והסייעתא דשמיא שיש במקום הזה היא הכי גדולה. כעת ימסור את השיעור מרן הרב הגאון רבי אברהם יוסף שליט\"א, רציתי רק לומר, שבאמת אני זוכה לשמוע אותו כל יום שישי בבוקר, אני לא מפספס את התוכנית הזאת שלו במשך שעה שלמה. מי שרוצה לשמוע אותו, מה זו השקפה, מה זו דעת תורה – זה לא רק הלכות, יש שם באמת השקפה ודעת תורה נכונה וישרה בכל דבר ודבר. לצערנו בדור שלנו רבים אינם מבחינים בין עיקר לטפל. והרב מורה לנו את הדרך גם בכשרויות, גם בהשקפה, גם בדעת תורה, וגם בכל מיני רבנים הזויים שלצערנו הרב פעמים קמים, הוא ממשיך בדרכו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק\"ל, שהרב היה אוהב אותו עוד בחייו, והיה מדבר עליו הרבה ומעריך אותו מאוד. נברך אותו שבעז\"ה יאריך ימים על מלאכתו, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו, אכי\"ר. השיעור השבועי א.ברכת משנה הבריות על הקוף בדרך כלל אני אוהב לדבר אקטואליה, ואנחנו עכשיו בחופשת 'בין הזמנים', ויש כל מיני דברים שצריך ללמוד אותם בתקופה הזו. נתחיל בביקור בגן החיות. האם מותר לבקר בגן החיות? אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה ארוכה להוכיח שלא רק שמותר, אלא יש גם עניין בזה. שהנה יש שלושה בעלי חיים שעליהם אנחנו מברכים ברכת 'משנה הבריות': הפיל, הקוף, והקיפוף – ינשוף, שהאחות שלו זו התנשמת. הפיל יש בו חכמה רבה, קל מאוד לאלף אותו. הקוף דומה בתנועותיו ובמבנה הגוף שלו מעט לבני אדם. בקוף יש טעם נוסף, בדור הפלגה, שליש שקעו באדמה, שליש נפוצו לכל עבר, ומהם נוצרו שבעים לשון, והשליש העליון – מהם נוצרו הקופים. מכאן תלמדו את כל תועי הלב ה'דארווינים' למיניהם, שמבן אדם יכול להיות קוף, אבל מקוף לא יכול להיות בן אדם. לצערנו הרב, מדינת ישראל היא חשוכה ופרימיטיבית, בבתי הספר הכלליים מלמדים רק את תורת דרווין. אין להם שום ידיעה. הם נראים כמו קופים, כואב לי הלב מאוד, ילד ישראל לא יודע מה זה 'שמע ישראל', זה אפילו לא דומה לקוף, כמה כואב הלב! אז אם היה אדם ונעשה קוף – מברכים 'משנה הבריות'... יש עוד טעם שמברכים על הקוף. הקוף כשמדברים איתו הרבה פעמים הוא גם מבין. יש כל מיני סוגים של קופים, השימפנזה הוא הידוע והמפורסם מכולם, ולכן בגלל הקרבה מברכים עליו 'משנה הבריות'. ב. ברכת משנה הבריות על הינשוף ועל הכושי הינשוף - בשונה מכל בעלי החיים שהעיניים שלהם מהצדדים והם רואים מעלות הם מנענעים את הראש – הינשוף שתי 180 מעלות, וכדי לראות 90 מעלות. כלומר, מברכים ברכת180 עיניו מקדימה כמו בני אדם, הוא רואה 'משנה הבריות', כאשר יש חיה שהיא דומה מעט לאדם. מרן השלחן ערוך מביא שיש לברך על כושי. היום הכושים מאוד מצויים בינינו, אין התפעלות מראיית כושי. לכן לא מברכים. כמו כן אתיופים הוא לא כושיים, כיון שהם גדלו במקום שהחום גרם להשחיר את פניו, זה לא סוג של שחור כמו צבע זפת, זה כאילו צבעו אותו. לכן על האתיופים בוודאי שאסור לברך, ואם יברך הוא מלבין פני חברו ברבים. צריך מאוד להיזהר. ג. ברכת משנה הבריות על ננס ומעלה, שהוא 20 מרן כותב שיש לברך גם על ננס, ננס היינו אדם בוגר, בן ס\"מ. זה משונה מהבריות. אבל 60,70 -כבר לא יצמח, והגובה שלו מגיע ל צריך מאוד להקפיד לא לעמוד לידו כיון שעלול לשמוע, כדי לא להלבין פני חברו ברבים. ויכול לברך מרחוק. ד. ברכה במקום נקי צריך לשים לב דבר חשוב: בגן החיות יש הרבה פעמים ריחות לא טובים, לעילוי נשמת יחיא חי בן אסתר ועמרם סבג ז\"ל - נלב\"ע ל' אב תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה. .ואסור לברך במקום שיש ריח לא טוב, צריך להקפיד על כך ה. כל כמה זמן אפשר לברך משנה הבריות כל כמה זמן מברכים ברכת משנה הבריות על החיות, אחי הגאון הגדול הרב דוד שליט\"א כתב שמברכים פעם בחיים, אבל במחילה רבה מכבודו, מרן לא חילק בין המראות האלה לאחרים, ההתפעלות היא הגורמת לברכה, יום. לכן, עם כל הכבוד, אני אוהב הרבה את אחי הרב 30 ואדם מתפעל כל דוד, אבל זה באהבה, אנחנו חושבים אחרת, ואפשר לברך כל שלא היה יום.30 במקום ו. ברכת הגומל למי שהשתחרר ממעצר הנושא השני שיש הוא ברכת הגומל. כתוב: ארבעה חייבים להודות, חבוש, ייסורים, ים, מדבר. חבוש – הוא מי שהיה במקום שלא היה לו חופש שעות 24 לעשות כרצונו, היה במעצר, היה בבית כלא, לא משנה אם זה או חודשים, העיקר שהיציאה מבית הכלא, מהמחבוש, תהיה לגמרי. אדם שנמצא בתהליך ועצרו אותו, והגישו נגדו כתב אישום, ויש משפט, ומקום המשפט שמה הרשע, כל השופטים הרשעים שם מדברים מושכים את הזמן, הם מענים את הדין, מתאכזרים על בעלי הדין, לוקח הרבה זמן, וכל אותו הזמן הוא לא נקרא משוחרר, רק כאשר סיימו את כל התהליך והשתחרר לגמרי – מברך 'הגומל'. חבוש יכול להיות חייל בצבא שנשפט בתוך הצבא לשבוע או יותר, והכניסו אותו למחבוש. עכשיו יש לנו בעוונותינו הרבים ממש גזירת שמד נוראה, לקחת בחורי ישיבה, להוציא אותם מספסל הלימודים למקומות של קושי רב להמשיך וללמוד. אשריהם ואשרי חלקם שהם ממשיכים ללמוד! תבוא עליהם ברכת טוב בכל מקום! הם כנראה צריכים לברר ניצוצות הקדושה. בעבר הייתי מופיע הרבה מאוד בבתי הכלא לתת שם שיעורים, בתקופה באזור עתלית. והיה כלא 'דמון', שהוא 6 בצריפין, היה כלא4 שלי היה כלא היה יותר אזרחי אבל היו שם גם חיילים. אני הייתי הולך ומדבר בפניהם, נותן להם שיחות חיזוק, יש הרבה מה לדבר איתם, אלה \"לב נשבר ונדכה\", אנחנו יכולים לקרב אותם הרבה לעבודתו של הקב\"ה, מצווה גדולה לעזור להם! ומי שיוצא מבית הכלא, לא משנה אם הוא בטוח בצדקתו, רק שהמשפט היה רשע, או שהוא יודע שהוא אשם והיה מגיע לו, כיון שבכל מקרה נשללה חירותו ויצא מעבדות לחירות – יכול לברך ברכת 'הגומל'. ז. ברכת הגומל בחולה שנתרפא רבותינו שיערו שחולה ששכב במיטה שלושה ימים – זה חולה שנתרפא, ועליו לברך ברכת 'הגומל'. אבל חולה שנתרפא הוא לאו דווקא אם שכב במיטה, אני יש לי קוצים, לא יכול לשבת במקום, לא יכול לשכב במיטה, לוקח שני אופטלגין, עושה תכסיס, יש לי ב\"ה אישה שהיא רופאה, מלמדת אותי כל מיני פטנטים: תה עם לימון וכיו\"ב, ונהייתי בריא, ב\"ה. באותו היום או למחרת אני כבר יכול לברך 'הגומל'. כי האומדן בחולי שכזה הוא שלושה ימים, אבל אם אין לי סבלנות, ועשיתי כל מיני תכסיסים – זה עדיין נקרא חולה שנתרפא ומברך 'הגומל'. כל שכן מי שנפל בידיהם של הרופאים, הרופאים טובים ומצוינים, הם מקיימים מצוות 'ורפא ירפא'. הרופא מרפא והחולה מצווה ללכת ולהתרפאות, לצערנו הרב, יש הרבה שמזלזלים בבריאות, ולא הולכים לרופא. וזאת טעות נגד תורתנו הקדושה! אנחנו יהודים, אצל הערבים אומרים: \"מי שהביא את המחלה יקח אותה\"... יקח אותם לעזאזל. אנחנו ב\"ה יודעים את ציווי התורה ללכת לרופא להתרפאות. והנה מי שהיה בידיים של הרופא, עשה ניתוח עם הרדמה, כל ניתוח הוא מסוכן על אחת כמה וכמה שההרדמה עצמה היא סכנה, היה פרופסור אחד רשע מרושע, הבן שלו חזר בתשובה והוא רדה בו באכזריות, ומתחת ידיו נהרגו שניים שהוא הרדים ולא קמו, ההרדמה עצמה כבר יש בה סכנה. כל שכן ניתוח שנמשך זמן רב, או צינטור - שזה כמו אינסטלטור, פותח את הצינורות, ללא הצינורות האלה הוא לא יכול לחיות. כשעבר את הצינתור, יצא מהחולי, יברך ברכת 'הגומל'. כל זה בגדר 'ייסורים'. ח. ברכת הגומל ביולדת יולדת מברכת הגומל, כי עצם הלידה נחשבת לסכנה, ולא עלינו, אפילו הפלה גם נחשבת ללידה. ולידה זה בין אם זה ניתוח קיסרי ובין אם זו לידה טבעית, בכל מצב זה נקרא סכנה. אישה שילדה ביום ז' בתשרי, לא שואלים הרבה שאלות, מאכילים אותה ביום הכיפורים, היא בגדר חולה שיש בו סכנה. אישה שילדה בג' בתשרי, שואלים את הרופא או את 30 היולדת, ואם אחד מהם אומר שהיא צריכה לאכול – עליה לאכול. ועד יום היא נקראת חולה שאין בו סכנה. לאחר שלושים יום שהיא כבר בריאה ומרגישה טוב – תברך 'הגומל'. היום ב\"ה הנשים שלנו מבריאות כעבור שבעה ימים, כשהלידה טבעית. ואם זה בן, כבר בליל ה'ברית יצחק' או ביום המילה שבוודאי מתאספים שם עשרה גברים, האישה נכנסת ומברכת את ברכת 'הגומל'. וכשנולדה בת ב\"ה, עושים 'זבד הבת' להודות לבורא עולם, באים המשפחה, תלמידי חכמים, יש דברי תורה, ושם תברך ברכת 'הגומל' ומקיימת את המצווה. מכאן שברכת 'הגומל' אפשר לברך ביום ובלילה, לא רק ביום. האישה הזאת חייבת ב'הגומל' לא רק כשהיא חולה, אלא גם בשאר הדברים. ט. ברכת הגומל על יורדי הים יורדי ימים מברכים ברכת 'הגומל'. ויש בזה שני דברים: יש מי ששכר אוניה 72-או סירה ויוצא אל הים, נוסע שעה-שעתיים וחוזר, אם הפליג יותר מ דקות – מברך 'הגומל'. יש מקום שאחי ידידי הגאון הגדול הרב רבי דוד שליט\"א כתב לחלוק על מה שכתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה. אאמו\"ר ציטט את דברי אחד הפוסקים האחרונים, שהיורד לשחות בים מברך 'הגומל'. ואחי הגאון הגדול הרב דוד שיהיה בריא ולא יפקד מושבו טען, איך יכול להיות שיורדי דקות? 72 הים יהיה שונה מכל הדוגמאות של הולכי דרכים, ששם צריכים י. ברכת הגומל על נסיעה מחוץ לעיר שנה, מי שזוכר, הייתה 30-נבאר את העניין של הולכי מדבריות: לפני כ אינתיפאדה, הערבים ימח שמם היו זורקים אבנים. אני הייתי צריך להביא יין לעוגות מצה עשירה, מאיפה אביא? סגרו עם 'יקבי חברון'. הדרך לחברון הייתה מאוד מסוכנת, היינו יוצאים בלילה, וחוזרים לפנות בוקר. היינו יוצאים לשם לראות איך מביאים את הענבים, את הניקיון, ואחרי הניקיון הראשון היינו מקפידים שהיין לא יתערב בו דברים אחרים. כשהייתי חוזר הייתי מתפלל אצל אאמו\"ר, והוא היה אומר לי לברך 'הגומל'. אמרתי לו: דקות עד חברון, למה לברך?! אבל הוא 20 אבא, נסענו מהר, הגענו תוך אמר לי, זה מקום סכנה! המשוגעים האלה אין להם לא לילה ולא יום, דקות, כיון שזה וודאי סכנה יש 72-במקום סכנה, אפילו שזה זמן פחות מ לברך 'הגומל'. זו נפקא מינה בימינו: אדם שנוסע בכבישי יהודה ושומרון, מקומות שמצוי בהם הערבים מיידי האבנים או אפילו יריות בעוונותינו, אם יצא משם דקות – מברך 72 בשלום, כיון שזה נקרא ודאי סכנה, אפילו אם לא היה 'הגומל'. יא. סתם דרכים בחזקת סכנה אשר על כן, ביורדי הים, אמרנו שזה דומה לסתם דרכים בחזקת סכנה. למשל, אדם שנוסע מחולון לבאר שבע, נתניה, חיפה, נהריה וכיו\"ב, כשהוא דקות – חייב בברכת 'הגומל'. זו 72 יוצא מהבית לכביש הראשי, לאחר יציאה מחוץ לעיר, וסתם דרכים בחזקת סכנה. בעבר הסכנה הייתה ליסטים או חיות רעות, בימינו הסכנה עוד יותר גדולה, תאונות דרכים, גם אם אני אהיה צדיק וזהיר, נוסע ממש ברוגע כפי החוק, המציאות מראה שיש גם נהגים לא טובים שעושים כל מיני שיגעונות, ועלול לגרום את הסכנה. יב. החילוק בין דברי מרן זיע\"א לדברי מרן שליט\"א לאור כל זאת יש לחלק בין דברי אאמו\"ר לדברי אחי הגאון הרב דוד שליט\"א לעניין מי שנכנס לשחות בים: שהנה מי ששכר אוניה או ספינה ומפליג, הים הוא לא מקום סכנה כל כך, אבל הוא נקרא מקום סכנה, דקות. אבל אני בילדות שלי, 72 ממילא הוא כמו סתם דרכים, ששם צריך הייתי ירושלמי, המאפיין של 'ירושלמי' זה שהוא לא יודע לשחות... אז אני לא יודע לשחות, הילדים שלי, ב\"ה כולם תל אביבים, לימדנו אותם לשחות. הייתי הולך עם הילדים לים, הם היו נכנסים, שמחים, שוחים קדימה, אני עומד כשהרגליים שלי עומדות על גבי הקרקע ואני פוחד... אדם כזה שיעמוד שם שלוש שעות, לא יברך שום ברכה! הרי איזה סכנה יש בזה?! זה לא שייך ל'יורדי הים'. 'יורדי הים' זה אלה ששוחים, נכנסים למים העמוקים, הוא לא יכול לעמוד, הקרקע רחוקה ממנו, יורדי הים כאלה נתונים לסכנה של מערבולות. לא פעם ולא שניים אנשים שיודעים לשחות היטב נקלעו לסכנה, אם כן זה נקרא מקום סכנה. ואפילו במקום שיש 'שובר גלים', כשאנחנו היינו הולכים לים, היה שם שובר גלים, היום בחוף בבת ים למשל, אין שובר גלים. הסכנה שם עוד יותר גדולה. ומי שנכנס לשחות שם בים, בוודאי נכנס למקום סכנה, ואז אין הבדל אם נכנס דקות. סוף סוף היה במקום סכנה. 72 דקות או 10-ל אם כן כאמור, זה החילוק בין מה שאאמו\"ר כתב, לבין דברי אחי, הידיד דקות. שיורדי הים 72 הנאמן שאני אוהב אותו כלבבי, שהוא כותב רק שאאמו\"ר כתב, זה מדובר על מי ששוחה במים העמוקים, אבל זה דווקא בים. שם יש מערבולות, גלים וכו'. אבל מי שנכנס לבריכה, גם למים .'עמוקים, אינו מברך 'הגומל יג. ברכת הגומל על נסיעה מעיר לעיר הרביעי שצריך להודות, הם הולכי מדבריות. ומדבר לאו דווקא, אלא כל מי שיוצא מחוץ לעיר, מודד בשעון מהיציאה מהעיר עד מחוז חפצו, ואם נסע דקות עליו לברך ברכת הגומל. בעבר, אני הייתי נוסע הרבה לירושלים, 72 'לפחות פעם בשבוע הייתי בא להתפלל עם אאמו\"ר, והייתי מברך 'הגומל דקות, בין אם זה היה מתל אביב או מחולון. היום אני 72 הלוך ושוב. היה לא מודד את הפקקים, כי עומס הדרכים העמוסות זה מכביד על התנועה ומאט. לכן המדד הוא כשהכביש פנוי. הנה למשל, אני גר בחולון, 'להחזיק בדרך' פירושו ב'נתיבי איילון', עד הכניסה לירושלים, הבתים ב'גבעת שאול'. לא צריך להתקרב ל'הר המנוחות', רק נכנס בכביש ל'גבעת שאול', זה נקרא שהגיע לעיר. כמה זמן דקות. 32- ל28 לוקח בממוצע בנסיעה רגילה, לא בנסיעה של שיגעון?... בין אם כך, גם הלוך ושוב ביחד אין ברכת 'הגומל'. אבל אם אני נוסע מהבית 40 לוקחת]כשהיא פנויה[ שלי בחולון, לאשקלון, או לחדרה, שהדרך דקות לכל כיוון, עלי לברך ברכת 'הגומל'. כי הנסיעה מצטרפת הלוך ושוב. המודד הוא מבוקר עד הלילה, כולל הלילה. לא יום ולילה או לילה ויום, אלא מהבוקר עד הלילה. לכן ביום שישי אני נסעתי לאשקלון, ונשארתי דקות 40 -שם שבת, בשבת אסור לנהוג, במוצאי שבת אני חוזר, הרי שה דקות של מוצאי שבת מצטרפים ליום אחד, כאילו 40-של יום שישי, וה יום שלם, ויכול לברך 'הגומל'. יד. ברכת הגומל על טיסה קצרה במטוס האשכנזים לא נהגו בדין הזה של הולכי מדבריות. יש להם שיטה אחרת דקות, 40- ל30 לגמרי. למשל, הם נוסעים לקפריסין, הטיסה לוקחת בין הם מברכים 'הגומל', כי הם עברו את הים. כל מי שעבר את הים מברך 'הגומל'. לעומת זאת המנהג שלנו הספרדים, שמי שנוסע לקפריסין וכן דקות, 72-לאילת במטוס, אינו מברך 'הגומל'. הנסיעה היא קצרה, פחות מ מארבעה מילין, לכן אין מברכים. טו. תפילת הדרך כמו כן גם לגבי תפילת הדרך, שיטת האשכנזים שונה מאיתנו. האשכנזים מברכים על תפילת הדרך: \"ברוך אתה ה' שומע תפילה\" על כל נסיעה. הוא יוצא מירושלים לתל אביב, מברך תפילת הדרך. לנו הספרדים יש הקבלה בין תפילת הדרך ל'הגומל', אם מתחייבים בברכת 'הגומל' – יש לומר תפילת הדרך, ואם לא מתחייבים בברכת 'הגומל' – אין אומרים תפילת הדרך. מה שמומלץ לעשות הוא לומר תפילת הדרך בלי חתימה, 'ברוך שומע דקות, כמו שהוא 72-תפילה'. לא לומר שם ומלכות. אבל כשנוסע יותר מ מברך 'הגומל' אחרי הנסיעה, כך גם יכול לברך תפילת הדרך בשם ומלכות. טז. מנייני המרפסות בתקופת הקורונה שנים, 4-5 ברכת 'הגומל' צריכה להיאמר בנוכחות עשרה גברים. לפני בתקופת הקורונה, עשו מניינים במרפסות. וזו הדוגמה הכי שלילית שיש, דיוק עקום ולא נכון בהלכה מדברי המשנה ברורה ומרן השולחן ערוך. רבותינו מלמדים: \"כל בי עשרה – שכינתא שריא\". מה זה נקרא בי עשרה – עשרה שמקובצים במקום אחד, שכינה שורה ביניהם. אבל אם למשל יש תשעה בבית הכנסת ואדם אחד בעזרת נשים, שהיא חלק מבית הכנסת, האם הוא יכול לומר שם קדיש? האם הוא מצטרף למניין? בוודאי שלא! קל וחומר כשיש עשרה מרפסות, וכל אחד יוצא למרפסת, ולחזן יש קול רם, כולם שומעים אותו, על סמך מה מברכים ואומרים קדיש? הרי דברים שבקדושה צריכים נוכחות של עשרה. אצלינו בחולון יש בית כנסת, שבבית כנסת העיקרי יורדים שלוש מדרגות, ס\"מ, ועומדים 80-ומעבר להם בכניסה יש ארונות כמו חציצה, יותר מ שם אנשים שרוצים לומר קדיש, אבל הם לא יכולים, למרות שיש בבית אנשים, הם 3-4 אנשים, כיון שבאותו מקום יש בקושי 100 הכנסת בפנים לא רשאים לומר שם קדיש. כדי לומר קדיש צריך להיות נוכח עם העשרה. אכן, לגבי לצאת ידי חובת תפילה בציבור, אם אינו יכול להיכנס מסיבה כלשהיא, מוצדקת כמובן, זה נקרא תפילה בציבור, כי תפילה בציבור זה דין אחד, ולקבוע דברים שבקדושה זה דין אחר. לכן ברכת 'הגומל' צריכה להיות דווקא בנוכחות עשרה גברים, שמקובצים במקום אחד. יז. היכן מברכים ברכת הגומל לכן גם מה שאמרנו לעיל, שיולדת תברך 'הגומל' ב'ברית יצחק', או בשעת המילה, או ב'זבד הבת', שבדרך כלל אלו מקומות שיש שם עשרה גברים דווקא. אנחנו נוהגים לברך עם ספר תורה, זה לא בהכרח ולא מעכב, אבל כך נהגו כי הפסוק מלמד: \"וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו\", 'קהל' זה עשרה, 'זקנים' זה שני תלמידי חכמים. אך כיון שאין בכל קהילה שני תלמידי חכמים, מברכים עם הספר תורה, זה נחשב כמו תלמידי חכמים. אבל זה לא מעכב. למרות כל האמור, אם אדם לא בירך 'הגומל' מאיזו סיבה שתהיה, ונזכר, וכעת חושש שמא ישכח, והוא נמצא ליד עשרה אנשים, יכול לעמוד ולברך לידם. וכן יולדת שרוצה לברך בשעת הברית וכיו\"ב, הרי אין שם ספר תורה, בכל זאת, בוודאי שצריך לברך אפילו ללא ספר תורה, כי מה שהגמרא מצריכה תלמידי חכמים, זה לא בהכרח, כמובן זה ראוי וטוב לקיים את הפסוק, \"וירוממוהו בקהל עם\", אבל זה לא מעכב. יח. אם עדיף לברך בעצמו או שאחד יברך עבור כולם לכתחילה יש לברך את ברכת 'הגומל' תוך שלושה ימים למה שחייב אותו בברכת 'הגומל'. אם שכח ונזכר לאחר זמן, או שהוא מסופק אם בירך או לא, אם רואה מישהו בבית הכנסת שמברך 'הגומל' שיאמר לו שיכוון להוציא אותו ידי חובה, ושיענה אחריו אמן. מרן השלחן ערוך נתן את העצה הזו לגבי אדם שעבר סמוך לקיר שלא היה יציב כל כך, ומיד אחרי שעבר שם הקיר התמוטט ונפל, ואם היה מתעכב עוד מעט זמן – ח\"ו היה בסכנה, מרן כותב, שכשאחר יברך 'הגומל' יכוון ויוציא אותו ידי חובה, או שיברך בלי שם ומלכות. ואכן בימינו, ב\"ה, מאוד מצוי שכמעט כל שבת יש מי שמברך 'הגומל', ואפשר לומר לו שיכוון להוציא ידי חובה את כל מי ששומע ומכוון לצאת ועונה אמן. אבל זה כשיש ספק, אבל אם אין ספק , למה שאחד יוציא את כולם אם יכול לברך בעצמו? הגאון חכם דוד שליט\"א יש לו ב\"ה הרבה עוזרים, ומתפללי בית הכנסת 'יחוה דעת', שהחליטו לעשות טיול לקברות מקומות ישיבה, כולם נסעו. והנה בשבת קודש, 60 צדיקים, לקחו אוטובוס שאלו מי יברך 'הגומל', וכי כל אחד יברך בעצמו, או שאחד יברך לכולם. התשובה לכך, שכדי לא לגרום לטורח ציבור, אחד יברך ויכוון להוציא את כולם. כי לכולם זו אותה סיבה, נסיעה מחוץ לעיר. אבל אם זה היה חולה, וזה היה חבוש, וזה היה בחו\"ל – כל אחד סיבה אחרת, עדיף שיברך לעצמו, כי ההתפעלות שלו לא דומה להתפעלות של חברו. יט. עמידה בזמן ברכת 'הגומל' כשאחד מוציא את השומעים ידי חובת ברכת 'הגומל' צריכים כל השומעים לעמוד, משום שברכת 'הגומל' מברכים מעומד. כתוב \"וירוממוהו בקהל עם\" - צריך לעמוד. אבל כשהמברך ממהר, ואפילו את הזמן לעמוד הוא לא נותן... ומתחיל את הברכה, לכן טוב מה שעשו בסידורים לומר פסוק \"הודו לה' בכל לבב וכו'\" כדי לתת שיספיקו לעמוד לפני תחילת הברכה. רק שהשמיטו את תיבת 'הללויה' – הפסוק המקורי הוא: \"הללויה הודו לה' בכל לבב וכו'\" - למה להשמיט את ה'הללויה'?! עדיף להקדים פסוק שלם, ואז יברך את הברכה. ואכן יש סידורים שתיקנו את הנוסח. כ. עניית הקהל לברכת 'הגומל' המנהג לענות אחר ברכת 'הגומל' - \"האל שגמלך כל טוב יגמלך כל טוב סלה ועד\". ומחילה רבה מכבודו של מי שתיקן זאת, השיטה שלנו, מסורת טוב [ \"אבותינו בידינו ולא נשנה אותה, שיש מקום אחד שאומרים \"כל טוב והוא בסיום ברכת המזון, סיום הברכה הרביעית. והאשכנזים ]– בשורוק ממשיכים \"לעולם אל יחסרנו\", אבל בברכת 'הגומל' יש לומר \"כל טוב\" . טוב זו מילה מתמשכת, זו לא מילה עומדת בפני עצמה. זה הנוסח ]בחולם[ .המקובל בידינו ולא נשנה אותו כמו כן, נכון שכל אדם יזהר שכששומע ברכת 'הגומל' להקפיד לענות אמן, ורק אחר כך להמשיך: \"האל אשר גמלך כל טוב וכו'\". וכן יש שלא אומרים מילת \"האל\", אלא אומרים: \"מי שגמלך כל טוב וכו'\", ובין כך ובין כך, יש להתאים אם זה ליחיד המברך או לרבים, אם שניים עומדים ומברכים ביחד, אומרים: \"האל אשר גמלכם כל טוב\", ואם זו אישה: \"האל אשר גמלך כל טוב\". כא. ברכה לרואה בתי קברות יש עוד דוגמא, אנשים הולכים לקברי צדיקים, ומתלבטים אם לברך \"אשר יצר אתכם בדין\". והנה, בתל אביב יש שני בתי עלמין סגורים, עתיקים, כבר אין שם קבורה. האחד ב'נחלת יצחק', קבור ה'לשם שבו ואחלמה', והשני ברחוב טרומפלדור, קרוב לים, שניהם היו קרוב לבית שלי. ושם בית העלמין סגור, מי שנמצא בתוך הגדר, יש לו קרוב משפחה שקבור שם והולך לציון, אם לא היה שם שלושים יום, אומר ברכת \"אשר יצר אתכם בדין\". אבל יום, לא מברך. 30 אם היה בתוך לעומת זאת, בבית קברות פעיל, כמו בת ים, הר המנוחות, סנהדריה או ירקונים וכיו\"ב, כמעט ואין יום שלא נמצא שם, לא עלינו, קבורה חדשה, יום מברך את ברכת \"אשר יצר אתכם בדין\". 30 במקרה כזה אפילו בתוך אבל זה בבני אדם כמונו, לא על מלאכים קדושי עליון, רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, בית הקברות הגדול בצפת שהרבה קדושי עליון קבורים שם, תלוי איך מגיעים לבית העלמין הזה, אם מגיעים עם 'ווייז' שהוא לוקח אותנו מלמטה, ולמטה יש שם הרבה קברים חדשים, בכל מקרה יכול לברך שם. אבל מי שיורד מלמעלה מתוך העיר צפת, מגיע למקווה האר\"י, ואחר כך נכנס לקברות הצדיקים, אם לא רואה לפניו שום קבר חדש – לא מברך כלל, מפני שקברי צדיקים לא מברכים את ברכת \"אשר יצר אתכם בדין\". כב. ברכה על ים התיכון וים כנרת הרואה את הים הגדול מברך, והנה יש לנו בארץ ישראל שני ימים: לדעת מרן השלחן ערוך הים התיכון נקרא הים הגדול. הים השני זו הכנרת. ים - אני מבקש [ .כנרת היה מששת ימי בראשית, התורה קוראת לו כנרת מכל רבני האשכנזים, שלצערנו הרב לא לומדים את פסקי הספרדים, בכל פסק הלכה שיש בו מחלוקת בין מרן להרמ\"א, הם תמיד מביאים רק את דברי הרמ\"א ומשנה ברורה, כל היתר כאילו לא קיימים, בעוונות הרבים. הרבנים הספרדים בקיאים גם בפסקי האשכנזים, אבל רבני האשכנזים לא טורחים. בא אליו שואל ספרדי, מתייעץ איתו, הוא מטה אותו לכיוונים שלו. למה?! צריך לענות לפי השואל! כולנו בני איש אחד, אבל יש לנו דעות שונות! צריך לענות כל אדם לפי מי שהוא, אם הוא אשכנזי או ספרדי. לא פעם ברדיו אני לא מזהה מי שואל, אני אומר את ההלכה: כך לספרדים .]וכך לאשכנזים! צריך לדעת ללמד כל אדם לפי מה שהוא והנה, ההלכה שלנו הספרדים, שעל הים התיכון מברכים \"שעשה את הים הגדול\". התורה קבעה שהשם של הים התיכון הוא הים הגדול, קראנו לפני שלושה שבועות את פרשת מטות-מסעי, שם התורה תוחמת את גבולות הארץ, ואומרת התורה שגבול הארץ במערב: \"עד הים הגדול יהיה גבולכם\". לנו בארץ ישראל אין גישה לאוקיינוס, ואם התורה קבעה שהים התיכון נקרא 'הים הגדול' - מי אנחנו שנשנה?! ועל זה נשען מרן השלחן ערוך, שמי שרואה את הים התיכון מברך, \"שעשה את הים הגדול\". לעומת זאת הכנרת היא לא ים גדול, זה אגם, ולכן מברכים עליה, \"עושה מעשה בראשית\". זה נוצר בששת ימי בראשית ולכן מברכים עליה. כג. ברכה על ההרים ועל הנהרות מרן כותב שיש לברך גם על הנהרות 'עושה מעשה בראשית'. לא רבים יודעים שבימינו על שום נהר לא נוכל לברך, מפני שכל הנהרות הטו את הנתיב שלהם, וזה לא מששת ימי בראשית. שמעתי שיש פוסקים בימינו על הר החרמון לברך \"עושה מעשה בראשית\", וזה לא נכון, כיון שגם את התוואי שלו, והגובה, ו'השפיץ' שלו שינו, בנו שם מוצבים ותצפיות וכו'. לכן כשהמקום השתנה מששת ימי בראשית, אי אפשר לברך עליו. אנחנו היינו נוסעים בחו\"ל, רואים הרים גבוהים, הרי האלפים וכיו\"ב, אפשר לראות עליהם עמודי חשמל, משמע שנגעה שם יד אדם. איך הגיעו העמודים האלה?! בוודאי לא מששת ימי בראשית... אז אני מחפש עד שאני רואה הר באמת 'נקי', כל התוואי של ההר נראה שלא היתה בו יד אדם, ואז אפשר לברך. כד. ביאור ברכת 'עושה מעשה בראשית' בברכה הזו אנחנו באים להראות, שאנחנו מאמינים באמונה שהעולם מתחדש. לא לומר 'עולם ישן', מי שברא ומחדש את העולם זה בורא עולם, שנה, אנחנו רואים את מה שהקב\"ה יצר, לא כל מיני 5785 ,בכל ימי הבריאה סיפורים של רעידות אדמה, מפץ, הראש שלהם מנופץ... כל פעם אומרים ... 10 מיליון, והם בקושי יודעים לספור עד 60 , מיליון שנים 6 ,תאריכים יש להם מושג של זמן?! זה לא חוקרים, זה לא מדענים, זה סתם שטויות, מבלבלים את המוח! אין לנו שום קשר להם. כה. פסקי הגר\"ח קנייבסקי אמרנו קודם לכן שעל ים כנרת מברכים 'עושה מעשה בראשית', ועל ים התיכון 'שעשה את הים הגדול'. חשוב לדעת, הרב של ג'יברלטר, הוא ספרדי עיראקי, ביקר אצל הגר\"ח קנייבסקי ע\"ה והרב קנייבסקי שמע שהוא הרב של ג'יברלטר ואמר לו, שהוא יכול לברך 'שעשה את הים הגדול' לכל הדעות! כי שם יש את המפגש בין הים התיכון לים האוקיינוס. אבל מחילה רבה מכבודו, זו הוראה לגמרי לא נכונה, אם רוצה לברך על ים האוקיינוס 'שעשה את הים הגדול' - תברך! אבל לשלול את הים התיכון דרך זה?! עומד לפניך רב ספרדי למה לשבש את דעתו?! במחילה רבה, זה לא רק בזה, יש לו כמה פסקי הלכה ולא נגע ולא פגע בכל מה שאנחנו הספרדים צריכים לפסוק, בהרבה תחומים, לצערי. ואנחנו צריכים תמיד לבדוק. כמובן לדעת את דבריו, ללמוד בספריו, הוא גאון עצום, אבל לבדוק אם זה מתאים לנו הספרדים, לא לקחת את זה כדבר המובן מאליו. כו. ה'רווח' של הספרדים לכן הרווח שלנו הספרדים: אנחנו נוסעים מחולון לטבריה דרך כביש החוף. עוצרים בצד קצת לפני זיכרון יעקב, רואים את הים, יורדים מהאוטו עומדים ומברכים בקול רם: \"ברוך אתה וכו' שעשה את הים הגדול\". ממשיכים לנסוע, מגיעים לטבריה, ב'פוריה' למעלה רואים את כל הכנרת, עומדים ומברכים \"ברוך אתה וכו' עושה מעשה בראשית\". אכן אם טעה ובירך על הים התיכון \"עושה מעשה בראשית\" – גם ספרדי יצא ידי חובה. לעומת זאת האשכנזי, מברך על הים התיכון \"עושה מעשה בראשית\", והברכה הזו כוללת גם את הכנרת. הוא לא יכול לברך באותו יום פעמיים \"עושה מעשה בראשית\". כז. ברכה על ים המלח אכן לגבי ים המלח, כיון שיש ספק גדול אם הוא היה קיים מששת ימי בראשית, לכן לא מברכים עליו. יש דעה שאומרת, שמה שהתורה כותבת : \"עד ים המלח\" – זה אחרי הפיכת סדום ועמורה, התורה שם מדברת עם שנה. ואברהם 400 משה רבנו. משה רבנו היה אחרי אברהם אבינו כמעט שנה הקב\"ה אמר 50 - שנה אחרי בריאת העולם, וכעבור כ 1948 אבינו נולד לו על הפיכת סדום, סדום הייתה מקום מוגבה, \"כגן ה' כארץ מצרים\" , היה בה אוויר מיוחד, פירות מיוחדים, הכל היה מוגבה. כשהפך הקב\"ה את סדום ועמורה, הוא שיקע את המקום, ועד היום המקום הזה הוא הנמוך ביותר בעולם, ולשם זורם הירדן ומתערבב עם המלח, ושום בעל חיים לא יכול לחיות שם, הגויים קוראים לזה 'ים המוות' - אין שם שום חיים. אם כן זו סיבה אחת למה לא לברך על ים המלח. כח. לא מברכים על הקללה סיבה שנייה שלא מברכים על ים המלח, מפני שלא מברכים על הקללה. משום שאם האזור הזה היה פעם \"כגן ה'\", וכעת שום תועלת לא צומחת שם, רק מלח – איך תברך על הקללה?! לכן לא מברכים על ים המלח שום ברכה שהיא. כט. כל כמה זמן מברכים על הים יום, 30 כדי לברך את הברכה על הים זה בתנאי שלא ראה את הים במשך אבל אם גר קרוב לים, הוא רואה את הים לעיתים קרובות, הולך לשחות שם, או לשאוף אויר באופן תדיר – אינו יכול לברך. כי אין לו את ההתפעלות יום.30 של לעומת זאת, ברכת \"אשר יצר אתכם בדין\", שישנם מקומות שתדיר רואים את בית העלמין, למשל, לנו מצוי מאוד לראות את בית הקברות של בת ים, בכביש איילון מצד ימין רואים את בית הקברות, לכן מי שרואה את בית העלמין – אינו מברך. ואכן אחי הרב הגאון רבי דוד שליט\"א כתב בצדק שאי אפשר לברך, אלא עד שייכנס לתוך תחום בית העלמין. אמנם לא חייב לעמוד ליד הקבר ממש, אבל צריך לעמוד בתוך תחום בית הקברות. וכשהוא נמצא ברכב, אינו יכול לברך. אין לו קשר לברכה. כלומר, שברכת \"שעשה את הים הגדול\" והברכה שמברכים על בית הקברות אינן דומות זו לזו, שאם נמצא ברכב ורואה את הים רשאי לברך, אולם אם נמצא ברכב ורואה את בית העלמין, אינו רשאי לברך. ל. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כל ההלכות האלה שלמדנו, הם הלכות מצויות מאוד, אבל מי שנוהג צריך להיות זהיר כל השנה, לנהוג בדרכים טובות, \"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם\", לעשות את הטוב בעיני בורא עולם. לא להשתגע, לא לקחת סיכונים. לקחת בחשבון להיות ערני אם נוסע למקום רחוק. ואם הוא עייף, שיעמוד בצד, יירדם כמה דקות, כדי שלא יבוא לידי סכנה. להיות חכם. אם אני נוסע עם נהג לא טוב, אני מעיר לו: \"תסלח לי, אני מפחד, בבקשה תאט, בבקשה אל תעשה חוכמות\", כדי לשמור את עצמנו. כל אדם שנמצא במקום כזה תמיד צריך להיות ערני, להיות דואג לא רק לעצמו, גם לכל עוברי הדרכים. 30-יהי רצון שכולנו נברך את ברכת \"שהחיינו\", לא ראיתי את אחי יותר מ יום, ואם אני אראה אותו, אברך עליו \"שהחיינו\". ה' ישלח דברו וירפאם, וימלא את פעולותיהם של הרופאים, יעמוד בריא אולם לעד לעולם, יצא ממיטת חוליו לחיים טובים ולשלום. ונזכה כולנו לחזות פני משיח צדקנו במהרה בימינו אכי\"ר."},{"filename":"314.pdf","content":"הזמן הנכון ביותר| אמירת סליחות בחודש אלול| המקור שימי חודש אלול נקבעו לתשובה| דרכו של מרן זיע\"א בשיעורי תורה נושאי השיעור: בחורים ואברכים באמירת סליחות | אמירת וידוי ונפילת אפיים בתפילת מנחה לאחר השקיעה| איך משערים את זמן חצות| לאמירת סליחות קירוב רחוקים מתוך אהבה| ' 'עושים י\"ג מידות| עליה לקבר או לימוד תורה| סליחות בזמן מנחה|314 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ראה תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי ברכת מזל טוב למרן פאר הדור הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול שליט\"א רבינו דוד יוסףרבינו דוד יוסף מו\"ר ועט\"ר ולבנו איש על העדה רב פעלים לתורה ולתעודה שליט\"אעובדיה יוסף ראש בית המדרש יחוה דעתהרה\"ג רבי עובדיה יוסף והמשפחה הרוממה שיחי' ני\"ובנושאי נכדתם-בתם הכלה המהוללה תחי' לרגל השמחה השרויה בביתם הראל דרשןעב\"ג הבחור החשוב כליל המעלות כמר רבי הראל דרשן דורות ישרים ומבורכים בבניין עדי עד. יה\"ר ויעלה הזיווג יפה ויהיה הבית מלא תורה ויראה בנחת ושמחה, והברכה אחת היא למרן הראש\"ל שליט\"א ולמשפחתו הרוממה שיחי' שירוו נחת מכל יו\"ח ולהמשיך להגדיל תורה ולהאדירה בארץ ובעולם, מתוך נחת ושלווה כל הימים. אכי\"ר. בברכה מערכת העלון 'יחוה דעת'פרשת שופטים הלכות אמירת הסליחות בחודש אלול מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי אליהו אלחרר שליט\"א רב העיר מודיעין וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל \"...כל שכן מי שזוכה לעמול בתורה! מי שמתחבר בלימוד התורה, זה הופך אותו לבריאה חדשה, זה מטהר, ויכול להיות מרשע גמור לצדיק גמור, ורואים את זה בחוש כאן בבית המדרש 'יחוה דעת'. זכיתי, שהיה פה רעיון להקים בית מדרש לבעלי בתים, עוד כשבית המדרש היה במשכנו הראשון ברחוב שאולזון, וביקשו ממני, וחברו אליי אחר כך עוד כמה תלמידי חכמים, ופתחנו שיעור לבעלי בתים. היו שם חזקים וחלשים, והיו גם אפילו טיפוסים חריגים שהיו קצת באים מן השוק, ולחזקים שלומדים זה היה מפריע, זה שיעור יומי בבוקר, אנשים מוותרים על שעות העבודה, חלקם היו פנסיונרים, מצד שני היו כאלו שחשבו שהם נמצאים בתחנת מוניות... וצועקים, והייתי מנסה להרגיע. ולאט לאט מצאנו את שביל הישר, וב\"ה היום כבר יש כאן מסגרות לרוב. ורבים, מהם תלמידי חכמים מופלגים, לומדים עם בעלי הבתים. פעם אמרתי לחברים, קצת סבלנות, בעז\"ה כולם בסוף יעלו ויתרוממו! למדנו אז מסכת קידושין, ואז אותו אחד שהיה כביכול עם צעקות, כביכול בא מהשוק, הפך להיות כזה תלמיד חכם! שלימים כתבתי קונטרס על הקפת הראש, הייתי צריך להתעסק בסוגיה במסכת מכות ובמסכת קידושין, והוא היה לי לחברותא! זה הכוח העצום של עמלה של תורה! וידועה דרכו של מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, שלא רק עם האברכים, אלא גם עם בעלי הבתים, מי שרק זוכה לספוג מתורתו – זו תורה לבריאה חדשה – זה רק בזכות השקידה והעמל, תורה עיונית שמשנה את של עמל, תורה של בהירות, של מי הדעת. החיבור הזה שהופך את האדם כל האדם. בין אם הוא בחור ישיבה, בין אם הוא תלמיד חכם, אברך, ובין אם הוא בעל בית. וזה באמת תשובה מוחצת לאותם שמסכנים לא זכו להבין, למה כל כך בחורי ישיבות צריכים את השקידה, למה צריך לתת להם כל כך את התנאים, \"אפשר לשלב\" - הם אומרים, והתשובה היא, אי אפשר לצלול במי הדעת! מי שמחבר את כלל ישראל לתורה אלו אותם תלמידי חכמים, שמחברים אותנו אל עמלה של תורה, אל כוחה של תורה. אני רוצה להודות למרן הראשון לציון שליט\"א, שמי שיודע - יש עכשיו דברים שהם לכלל ישראל בארץ ובעולם. אני רק יכול להגיד שלפני שנה, עוד לפני שנכנסתי למועצת הרבנות הראשית לישראל, כל כך קרוב לליבו העניינים של הרמת כבודה של תורה, טהרתם של ישראל. היה פעם אחת שהזדמנתי ביום שישי, וידוע שאי אפשר להפריע לרב באמצע הלימוד, אבל הוא קם מהספר ואמר: \"זה משהו של רבנים שצריכים לעשות מקוואות, תקליטו אותי, אני מדבר\"! ואני רוצה לבשר לרב, שמההקלטה הזאת יצא באמת רעיון גדול של מקווה בחו\"ל. וגם בדברים אחרים. מרן שליט\"א שיהיה בריא, ב\"ה זכה וזיכה אותנו עכשיו לדיינים תלמידי חכמים עצומים. הייתי באחת הוועדות, ויושב לידי רב חשוב מאוד ואומר לי: \"שמעת את מרן הראשון לציון?! בחצי שעה הוא הקיף לנו את כל הקהילות בארץ ובעולם, מה שהיינו יושבים כמה פגישות וכמה ימים לא היינו מגיעים לזה! הקב\"ה ייתן לו כוחות בסיעתא דשמיא להגדיל ולהרחיב את גבולות הקדושה בארץ ובעולם. אכי\"ר. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןשיעור מרן הראש\"ל שליט\"א א. השיעורים בימי הסליחות ברכת ישר כח לידיד נפשי, הגאון הגדול הרב אליהו אלחרר שליט\"א, שב\"ה כבר עשרות שנים אנחנו בידידות גדולה. מיד אחרי נישואיו הוא הגיע לכאן ל'יחוה דעת' ולמד כאן הרבה שנים, הוא למד בשקידה גדולה, ויש לו הרבה מעלות של הנהגה אמיתית של רב בישראל. ב\"ה כבר הרבה שנים הוא משמש כרבה של העיר הגדולה 'מודיעין', הוא עושה שם גדולות ונצורות. בשנים האחרונות גם כן, כבר די הרבה שנים, שהוא מתעסק – נוסף על כל התפקידים שלו בעיר מודיעין – בנושאים של מקוואות בכל רחבי הארץ. ובשנים האחרונות כבר התחיל גם ברחבי העולם, לבדוק כל מקווה שייעשה כדת וכדין, בכשרות טובה. כמו כן גם בנושא של עידוד קדושה וטהרה בעם ישראל ללכת למקווה. יש לו הרבה הישגים בנושא הזה. אני מברך אותו שימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. הוא יודע לדבר אל הציבור באהבה, בידידות, וזה סוד ההצלחה שלו. כשמדברים יפה, מדברים בידידות, אפשר להצליח. אשריו ואשרי חלקו, וירבו כמותו תלמידי חכמים, מנהיגים של קהילות בעם ישראל, אכי\"ר. אחי ורעיי, אני רוצה להודיע שהלילה זה, ליל ראש חודש אלול, אנחנו עוד לא מתחילים לומר סליחות. אבל מכאן והלאה בחמשת מוצאי השבתות הקרובות, יבוא לפניי רב תלמיד חכם שיתן שיחה מוסרית כבר בשעה נאמר כאן סליחות 12:30 , ובשעה 11:30 -, ואני אתחיל את השיעור ב 11:00 .ברוב עם. לאחר מכן נחזור למתכונת רגילה ב. על מה לדבר בשיעורי תורה נדבר בענייני הסליחות, יש הרבה נושאים מאוד מעניינים בנושא של הסליחות, אני לא יודע אם נספיק היום בשיעור, אשתדל כמה שאני יכול. אני מאוד אוהב לתת שיעורים בהלכה, ורק בהלכה, זה התחום שלי יותר מהכל, אבל אני מרגיש שיש בקשה גדולה של הציבור לומר גם דברי מוסר בסוף השיעור. מי שזוכר את השיעורים של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהוא מאוד אהב לדבר גם בהלכה אבל גם באגדה. אאמו\"ר היה מסתובב בכל הארץ, והוא היה מדבר בעיקר באגדה. הוא לא היה צריך לבוא להראות לכולם, \"אני למדן, אני יודע...\" הוא אהב אגדה, והיה מדבר אליהם בגובה העיניים, היה יורד אל העם ומדבר אליהם בשפה שאנשים מבינים, במתיקות לשון - זו הייתה דרכו. וגם כל מי שזוכר, בשיעור במוצאי שבת, במשך כל השנים, החצי השני של השיעור היה בפרשת השבוע. לא רק בהלכה, הוא ראה בכך חשיבות. כמה פעמים הוא היה מדבר איתי כמה זה חשוב לקרב את הציבור. ובשיעור עצמו הוא היה מדבר בשפה שתהיה שווה לכל נפש, שכולם יוכלו להבין את מה שהוא אומר. ואנחנו גם כן משתדלים כך. יש שאומרים, \"אולי קצת לפעמים להגיד בפלפולים, קושיות ותירוצים וראיות\", לא! אני חושב שאני הולך בדרך של אאמו\"ר, שכך היה משתדל תמיד לדבר. במיוחד מהרגע שהשיעור שלו התחיל להיות המוני, לא רק ליחידים, והיו שומעים את זה במקומות אחרים, אז הוא היה משתדל לדבר בשפה שווה לכל נפש. ואנחנו בעז\"ה נלך לאורו ובדרכו. ג. ימי התשובה אנחנו מתחילים לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. מנהג אמירת הסליחות, זה מנהג, זה לא אחת מתרי\"ג מצוות. מנהג של הכנה לראש השנה וליום הכיפורים. יסוד המנהג הזה מובא כבר במדרשי חז\"ל. אמנם לא כתוב במדרשי חז\"ל לומר סליחות, אבל כתוב במדרשי חז\"ל שמשה רבנו עלה למרום אחרי חטא העגל, הוא עלה והתפלל, ואחר כך הקב\"ה : \"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים\", ואז הוא עלה (שמות לד, א)אמר לו יום האחרונים, פעם שלישית. ואומרים חז\"ל, שהעלייה של משה 40-ל הייתה בראש חודש אלול. וכתוב במדרשים (פרקי דרבי אליעזר פרק מו), שהיו תוקעים בשופר מראש חודש אלול. כלומר כבר בשנה הראשונה שנהיינו לעם, יום הכיפורים היה לא רק יום הכיפורים, אלא ההכנה ליום הכיפורים התחילה כבר מראש חודש אלול, אלו היו ימי תפילה ותחנונים יום. ואז ביום הכיפורים אמר לו הקב\"ה 40 ,של עם ישראל עד יום הכיפורים (במדבר יד, כ): \"סלחתי כדבריך\". ואז הקב\"ה קבע את יום הכיפורים כיום סליחה, מחילה וכפרה. ד. אמית הסליחות בחודש אלול (ספר המנהג לומר סליחות מראש חודש אלול מופיע כבר מתקופת הגאונים והטור (ראש השנה פרק ד סימן יד) שנים. הרא\"ש 1000 - לפני כמאה שערים ח\"א עמ' מג), ועוד הרבה ראשונים מביאים את המנהג הזה. אנחנו לא יודעים (סימן תקפא) בדיוק מתי התחיל המנהג, אבל בוודאי מתקופת הגאונים. הגאונים היו אחרי האמוראים, אחרי חתימת התלמוד, ובמשך מאות שנים היו רבנן סבוראי והיו הגאונים. בתקופות ההן, כנראה – אני לא יודע – או שהם כתבו ונאבד מאיתנו, או שהם לא כתבו הרבה, אבל הם למדו את התלמוד כמו שצריך, למדו ועיינו. היו ישיבות בבבל: בנהרדעא, בפומבדיתא. היו גאוני בבל, גאוני ארץ ישראל. מה שנשאר לנו מכתבי היד של תקופת הגאונים זה בעיקר תשובות, ולא בכמות כל כך גדולה. בתקופה הזו מבחינת מה שיש לנו כתוב, זה הכי מעט בכל התקופות. אחר כך בא הרי\"ף, מיד אחרי תקופת הגאונים, הוא היה ראש וראשון לראשונים. והרי\"ף כתב חיבור על הש\"ס של סיכום ההלכות, ובעקבותיו באו כל שאר הראשונים, רש\"י וכל הראשונים בספרד ובאשכנז. וכאן יש לנו יבול עצום וגדול מאוד של ספרי הלכות. למעשה, מסוף תקופת הגאונים כתוב בפירוש שהיו נוהגים לומר סליחות. וכל הציטוטים שיש לנו בראשונים, שחלקם נוהגים לומר סליחות. לעומת זאת יש גאונים שכתבו שלא נהגו לומר סליחות. כמו כן, בהתחלה זה לא היה תלוי בספרדים ואשכנזים, הנה למשל, הרמב\"ם כתב (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) שנוהגים לומר סליחות בעשרת ימי תשובה. וכך כותבים עוד הרבה ראשונים. משמע שזה היה מנהג לא אחיד. במקומות מסוימים כן נהגו, ובמקומות מסוימים לא נהגו. אבל לאט לאט המנהג הזה התפשט, והגיע למצב שאצל הספרדים, מרן השלחן ערוך כותב (סימן תקפא סעיף א): \"נוהגים לקום באשמורת בחודש אלול\". כנראה שבזמן מרן השולחן שנה, כבר נהגו כל הספרדים לומר סליחות מראש חודש 500-ערוך, לפני כ אלול. גם רבנו האר\"י, שהיה בתקופת מרן הבית יוסף, נהג לומר סליחות מראש חודש אלול. המקובלים גם כן הנהיגו כך (שער הכוונות דף פט ע\"א). ה. אמירת הסליחות אצל בני אשכנז אצל האשכנזים יש להם מנהג שונה, גם כן מנהג מאוד קדום שמופיע כבר שנה, שהם נוהגים להתחיל ארבעה ימים 900-בכתבי תלמידי רש\"י, לפני כ רצופים לפני ראש השנה. ראש השנה יכול לחול ביום שני, או ביום שלישי, או ביום חמישי, או בשבת. אם ראש השנה חל ביום חמישי או בשבת, יש בשבוע שלפני ראש השנה ארבעה ימים שבהם אומרים סליחות. אבל אם הוא חל ביום שני או שלישי, כמו השנה שראש השנה יחול ביום שלישי – אז הם צריכים ארבעה ימים רצופים, ומקדימים לומר סליחות ממוצאי שבת שבוע לפני ראש השנה, שבוע לפני. כי הם רוצים את הרציפות של הימים. האחרונים מרחיבים להסביר, למה צריך את הרציפות הזאת. אם כן האשכנזים מתחילים לומר סליחות כמעט שלושה שבועות אחרי הספרדים, אבל האשכנזים נוהגים לתקוע בשופר מראש חודש אלול. ויש להם עוד מנהגים, כמו למשל לומר מזמור \"לדוד ה' אורי וישעי\", ועוד מנהגים שונים. ו. וידוי ונפילת אפיים לאחר השקיעה וצאת הכוכבים לאור הדברים הללו, אמנם אצל הספרדים זה מנהג של כל הספרדים, אף (ח\"ג על פי כן, כיוון שזה מנהג כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת שבחורי ישיבות יותר טוב שיגידו רק בשני וחמישי.סימן מד) כדי שנבין את הנושא הזה, נקדים שסליחות צריכות להיות בשעות מסוימות, ישנן שעות שאסור לומר סליחות: מצאת הכוכבים - תחילת הלילה, ואנחנו נוהגים הרי כהגאונים – שזה בערך רבע שעה אחרי השקיעה, עד חצות הלילה, – זה לא זמן מתאים לומר סליחות. בדומה לכך הוא גם בתפילת מנחה, שאם מתעכבים עד רבע שעה אחרי השקיעה, לא אומרים וידוי ונפילת אפיים. אמנם בבין השמשות יש בזה יש תשובה יפה מאוד בנושא הזה, (ח\"ו סימן ז)מחלוקת, בשו\"ת יחוה דעת והוא פוסק שבבין השמשות לומר גם וידוי וגם נפילת אפיים. מפני שיש כאן ספק ספקא בצירוף שיטת רבנו תם, ויש עוד נימוקים. אבל רק עד רבע שעה אחרי השקיעה, שזה כבר פחות או יותר זמן צאת הכוכבים של הגאונים, לאחר מכן אין אומרים וידוי ונפילת אפיים. ז. התעוררות הדינים שזה זמן של התעוררות (שער הכוונות דרוש א' של ערבית),הסיבה לכך לפי המקובלים הדינים בעולם. זו לא עת רצון. לכן המקובלים מפליגים בעונש של מי (שו\"ת הרמ\"ז שאומר סליחות בחצי הראשון של הלילה. רבי משה זכות כותב שאדם שנמצא במקום שאומרים סליחות לפני חצות, אסור לו סימן ל), להשתתף איתם. ואפילו אם הם אומרים י\"ג מידות - לא יענה איתם כלל. אסור לו להשתתף. עד כדי כך! הוא כותב דברים חמורים מאוד על האמירה לפני חצות. אם כן מצאת הכוכבים עד חצות הלילה – זה זמן לא ראוי לומר סליחות. ח. איך משערים את זמן חצות מתי הוא זמן חצות? חצי הזמן שבין זריחה לשקיעה הוא חצות היום, וחצי הזמן שבין שקיעה לזריחה זה חצות הלילה. אבל לא הגיוני שנמדוד חצות יום שזה שהשמש נמצאת באמצע, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים של הגאונים, שזה רק רבע שעה אחרי השקיעה, זה לא יהיה סימטרי. השמש לפי זה תהיה הרבה לפני שהיא מגיעה לאמצע ממש. לכן גם אם נמדוד מעלות השחר לצאת הכוכבים, נצטרך למדוד לפי צאת הכוכבים של רבנו תם, ואז ממילא זה אותו הדבר. לכן אין שום הבדל בין זה לזה, חצות זה חצי הזמן. ט. התחלת הסליחות מספר דקות לפני חצות , 12:40 -בעז\"ה השבוע שמתחילים לומר את הסליחות, חצות יוצא בערך ב , אומרים 'אשרי', 'בן אדם מה לך נרדם', ועד 12:30 -אפשר להתחיל כבר ב שמגיעים לי\"ג מידות – שזה הדבר המרכזי ביותר בסליחות - מגיע זמן חצות. כך אאמו\"ר היה נוהג. ומי שזוכר שבמוצאי שבת כשהיה אומר את הסליחות, היה מקפיד להתחיל קודם לחצות. יש כאלה שמנגנים את הפיוט דקות, ובחצות הלילה מתחילים 2 3- 'קמתי באשמורת', כדי להרויח עוד \"אל מלך יושב על כיסא רחמים\", זה יפה מאוד. י. הזמן הכי טוב לומר סליחות לפי דברי רבותינו המקובלים, מחצות הלילה מתחיל מידת הרחמים להתעורר. אי אפשר לומר שחצות הלילה זה הזמן הכי טוב, אבל זה זמן טוב לאמירת הסליחות, יש כבר מידות הרחמים, כבר אין את מידת הדין. וככל שהלילה מתקדם לסופו, מידות הרחמים מתעוררים יותר ויותר. ואין שום ספק שהזמן הטוב ביותר לומר סליחות זה באשמורת הבוקר, דהיינו לקראת סוף הלילה. אלה שמתפללים בנץ ואומרים את הסליחות באשמורת, זה הזמן הטוב ביותר. אבל גם מחצות הלילה זה זמן טוב. ולא רק מחצות הלילה, אלא גם בשעות היום. יש הרבה שמתחילים את הסליחות אחרי הנץ, וזה גם בסדר, אבל לא הכי מובחר. כאמור. יא. סליחות לפני מנחה אני זוכר שלפני כחמישים שנה התחלתי למסור שיעורים בבית הכנסת 'פאר ירושלים' בקטמון. זה היה בית כנסת גדול שהיה שם ציבור ענק, המון בעלי בתים, לצערנו כמעט לא היה שם שיעורי תורה. ואז אני באתי והתחלתי למסור שם שיעור, כשהגיע חודש אלול התברר לי שכמעט בקושי יש להם מניין לאמירת סליחות באשמורת הבוקר, ושאלתי את הציבור אם הם אומרים סליחות, ואמרו לי שהם לא יכולים לקום מוקדם, הם צריכים לעבוד. סיפרתי את זה לאאמו\"ר, והוא אמר לי, תקבע להם לומר סליחות כל יום שעה לפני מנחה, ותגיד להם שאם הם מסכימים להגיד סליחות לפני מנחה - אבוא בעצמי כל יום ואהיה שליח ציבור שלהם... וכך זה היה. והגיעו הרבה אנשים, שמעו שהראשון לציון, הרב עובדיה בכבודו ובעצמו, בא להיות שליח ציבור, והגיעו המונים, לא היה צריך לעשות מודעות... מדבר בעניין לומר את הסליחות לפני (ח\"ג סימן מד) ואכן בשו\"ת 'יחוה דעת' מנחה, ושם כתב שזה טוב מאוד. אבל שם הוא מעיר, שלכאורה יש להקדים את תפילת מנחה, כיון שתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. אבל זה לא שייך, מפני שתפילת מנחה היא חובה, זו מצווה מדרבנן לכל הפחות, ואילו הסליחות זה מנהג. כשהמצוות הן לא בדרגה שווה, לא אומרים את הכלל של תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. לכן היינו אומרים את הסליחות, לאחר מכן היו מתפללים מנחה, ובין מנחה לערבית היה שיעור. והיה דבר מאוד מעניין, אני הייתי מוסר שם את השיעור, הייתי מתכונן טוב טוב לשיעור, הייתי בסך הכל בחור צעיר, מצד שני, כבר בימים ההם התחלתי ללמוד איתו חברותא, והיינו יושבים ולומדים שעות, ולפעמים הוא היה מביא אותי מהישיבה כבר אחרי הצהריים, והייתי אומר לו: \"אבא, אני מצטער, אני לא יכול ללמוד איתך עכשיו, אני צריך להכין שיעור\". והוא היה אומר: \"לא נורא, בוא נלמד, אתה דואג על השיעור - אני אלך במקומך\"... עד כדי כך היה חשוב לו לשבת ללבן נושאים ותשובות ביחד. באותם ימים הוא כתב את שו\"ת יחוה דעת. זה היה השיעור היחיד בארץ שהממלא מקום יותר טוב מהמגיד שיעור... 100 היה מוצלח פי השיעור הזה היה שייך ל'אגודת ישראל', אז עדיין לא היה שום ארגון אחר, רק 'אגודת ישראל' היה להם ארגון שנקרא 'תורה ויהדות לעם', והיה אחד בשם הרב לודמיר, שהוא היה הראש של זה, והם עשו מאות שיעורים ברחבי הארץ לספרדים. ואז הם אמרו לי, שמהר מאוד השיעור הפך להיות השיעור הגדול ביותר בארץ... אאמו\"ר היה פעם פעמיים בשבוע למלא את מקומי ולמסור את השיעור, ואנשים על הספק אולי הרב עובדיה הגיע, היו באים כל יום. וכך השיעור איש כל יום. ובחודש אלול הוא היה שם 100-הזה היה מלא בלמעלה מ כמעט בכל יום, והיה נותן את השיעור. אאמו\"ר היה אוהב ללמד, זה היה דבר נפלא, זה לא היה מעניין אותו כמה אנשים יהיו. הרי בהתחלה כשהוא היה ממלא את מקומי, כמה אנשים היו באים? עשרה, חמישה עשר, והוא היה בא. אני זוכר שבהתחלה היינו צריכים לפעמים לחפש עשירי למניין כדי להגיד קדיש אחרי השיעור. אבל אותו זה לא היה מעניין. אבל תוך זמן קצר השיעור הזה היה מלא בלמעלה איש כל יום, זה היה נפלא. 100-מ יב. סליחות בחצות הלילה עדיף מביום כאמור, כל שעות היום זה זמן ראוי לאמירת סליחות, אמנם לא כמו באשמורת הבוקר שאז יש חשיבות יותר גדולה, אבל אני סבור לומר שאפילו בחצות הלילה יש לזה מעלה יותר מאשר ביום. ולכן הרבה בני תורה, אברכים ובחורי ישיבות שיושבים ולומדים בלילה, אומרים סליחות בחצות הלילה, וזה מנהג קדום.כשלמדתי בישיבת 'חברון' בגאולה, היינו הולכים לבית הכנסת 'שושנים לדוד'. שם היו באים מלא בחורי ישיבות מכל מיני ישיבות, עולם התורה אז היה קטן, לא היו הרבה כל כך, אבל ב'שושנים לדוד' בסליחות היה מלא כל הלילה! ולא היו מדלגים על כמעט שום פיוט, היו אומרים את הכל, זה היה מאוד יפה! היו אומרים, 'אם אפס רובע הקן', 'בזוכרי על משכבי', 'אבינו מלכנו אבינו אתה' ועוד, פיוטים יפים מאוד. זה היה תענוג להיות שם בהתעוררות כזאת! יג. לימוד התורה של הלילה (פרק ג מהלכות תלמוד כמה זה חשוב לימוד התורה של הלילה! הרמב\"ם כותב שאדם ייזהר בלימוד תורה בלילה, ולא יחסיר אפילו לילה אחד תורה הלכה יג), \"קומי רוני (איכה ב, יט) על הפסוק(שמות רבה פרק מז) בימי חייו! חז\"ל אומרים בלילה\" - ללמוד, אין רינה של תורה אלא בלילה! ואכן אאמו\"ר היה אוהב מאוד מאוד ללמוד בלילה, לפחות עד שתיים בלילה בכל לילה. אשר על כן מי שבדרך כלל לומדים עד מאוחר, יכולים לומר סליחות בחצות והולכים לישון. זה סביר. יש 1 הלילה. מסיימים את הסליחות קצת אחרי כאלו שכך זו דרכם כל ימות השנה. אבל ישנם הרבה בחורי ישיבות ואברכים שהולכים לישון קודם, לא יכולים להישאר כל כך מאוחר בלילה, או שאין להם מניין לומר סליחות בחצות הלילה, ואם הם יקומו באשמורת יהיו עייפים כל היום, לכן לאור כל האמור שהסליחות זה רק מנהג של הספרדים בחודש אלול, כתב אאמו\"ר בשו\"ת יחוה דעת, שבחורי ישיבות יכולים להקל לא לקום כל לילה לסליחות, ויאמרו רק בשני וחמישי. כי אם הם יקומו באשמורת לומר סליחות כשהם לא רגילים, בחצות או באשמורת, יצא שכרם בהפסדם, הם ילמדו פחות. יד. בואו חשבון צריכים לשבת ולעשות את החשבון האמיתי כל אחד עם עצמו, \"על כן יאמרו המושלים בואו חשבון\" (במדבר כא, כז), כל אחד צריך להיות (ברכי יוסף מחושב בדברים האלו, לא לעשות סתם דברים. מרן החיד\"א כותב מצד אחד, שאם השאלה של האדם היא לומר סליחות או סימן תקפא סק\"ו) ללמוד תורה – עדיף לומר סליחות מאשר ללמוד תורה! מפני שלא רק שזה לא ביטול תורה, אלא להפך, חייב לומר סליחות ולא ללמוד תורה באותה שעה. אבל בשו\"ת יחוה דעת שם הסביר את דברי החיד\"א, שהוא מתכוון על אחד שבדרך כלל הוא ער באותה שעה, ושואל אם לומר סליחות את ללמוד תורה, שבוודאי שסליחות קודם ללימוד תורה. אבל אם יש מצב כזה שהסליחות ישפיעו על כל הלימוד שלו, אברך שיושב ולומד כל היום זה דבר לא פשוט, צריך לשבת, ללמוד ולעמול, שהראש יהיה צלול להעמיק, ללמוד לעומקה של תורה בעיון כמו שצריך, ואם בגלל שקם לסליחות זה מחריב לו את הלימוד של כל היום, בזה גם החיד\"א יודה שעדיף שילמד תורה. טו. מנהג מרן זיע\"א ביום השנה לאביו ולאמו מי שזוכר והכיר את אאמו\"ר, זה היה הקו שלו תמיד. למשל, ביום השנה של אביו ואמו, הרי זה מנהג טוב לצום ביום השנה, אבל הוא לא היה צם, הוא היה אומר: אם אצום, זה מחליש אותי, ואלמד פחות! במקום זה היה מעדיף ללכת ביום השנה למסור כמה שיותר שיעורים, בכמה וכמה מקומות. ואם הוא יצום, הוא יצטרך למסור פחות שיעורים. כמו כן לא היה עולה לקבר של אביו ואמו – אפילו ביום השנה! הוא היה אומר לי, תעשה את החשבון, כשאני יוצא מהבית, עד שאני הולך וצריך לטפס שם בהר המנוחות, עד שאני מצליח להגיע לקבר – זה ביטול תורה! וכי מה הם היו רוצים שאעשה?! שאעמוד כמה דקות ליד הקבר שלהם ואומר תהילים, או שאשב ואלמד תורה בזמן הזה, כמו שצריך בהתמדה?! הרי בוודאי שהיו מעדיפים שאשב ואלמד! פעם שאלתי אותו למה לקבר של אמא ע\"ה הוא כן הקפיד כל השנים שלו - עד השנה האחרונה ממש - לעלות לקבר שלה? ולמה לאמא שלו ע\"ה, שהוא אהב אותה מאוד מאוד והיא גידלה אותו באהבה כזאת עוד כשהוא היה ילד קטן, היא השפיעה עליו הרבה מאוד שיגדל בתורה ויראת שמים – למה זה לא?! ואז הוא ענה לי, שלגבי אמא ע\"ה הוא רצה לכבד את האחיות שלי, הם היו שבורות מאוד כשהיא נפטרה, והוא רצה לעודד ולחזק אותן, לכן הוא הלך ביחד איתן. זו הייתה הסיבה שלו. אבל מעבר לזה, הוא היה אומר, שלעילוי נשמה, עדיף לשבת וללמוד תורה! טז. סליחות על חשבון לימוד תורה אותו קו היה לו לגבי הנושא של הסליחות: אם זה בא על חשבון לימוד התורה של כל היום, לימוד תורה קודם, אבל אם זה באותה שעה – יש לומר סליחות! התורה ניתנה ללמוד על מנת לקיים. זה חלק מקיום התורה, להתפלל ולומר סליחות, לקיים את מנהגי ישראל. כמו שאדם לא יכול לומר שהמנהג מתבטל בגלל ח\"ו שהוא טוען שיש לו ביטול תורה, משום שזה התכלית של לימוד התורה, לקיים את המנהגים. אבל אם יש לזה השפעה שלילית על כל היום – במקרה כזה החיד\"א לא דיבר, ועדיף לימוד תורה. ואאמו\"ר הוסיף שמספיק לומר סליחות בשני וחמישי. יז. סליחות על חשבון מנוחת צהרים אני הנהגתי פה בבית המדרש 'יחוה דעת' שהאברכים יאמרו כל יום סליחות 1:15 -, האברכים טועמים משהו, וב 1- בצהריים. הסדר נגמר ב 1:15-ב אומרים את הסליחות בקיצור, משמיטים כמה קטעים שלוקחים הרבה . ממילא זה גם על חשבון הפסקת הצהריים של 1:45 -זמן, ומסיימים ב האברכים, שרובם הגדול לא מנצלים את הזמן הזה לנוח, וכך הם יכולים לישון כרגיל, ככל ימות השנה, וגם יש להם כל יום סליחות. וב\"ה באים ציבור גדול מאוד בצהריים בכל יום לומר סליחות. אני חושב שזו הפשרה הטובה ביותר. יח. לעשות את הי\"ג מידות החלק הכי חשוב של הסליחות הוא שצריך להדגיש אותו, הוא: י\"ג מידות אומרת בפירוש, שהקב\"ה הבטיח למשה רבנו, (ראש השנה יז:) הרחמים. הגמרא שכאשר עם ישראל אומרים י\"ג מידות - אני סולח להם על כל עוונותיהם. ולכאורה, הלשון של הגמרא: \"בזמן שהם עושים לפני כסדר הזה\" - מה הכוונה \"עושים\"?! אנחנו צריכים להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא רחום - אף אתה רחום. מה הוא חנון - אף אתה חנון. כל מידות הרחמים הם מידות שעל האדם לאמץ אותם לעצמו, והוא הופך להיות בעל מידות טובות. להתנהג לחבירו באהבה ובידידות. כשאנחנו מתחזקים בבין אדם לחברו, אז הקב\"ה גם כן מתייחס אלינו באהבה וברחמים. את הי\"ג מידות צריך לעשות! לא רק לומר – לומר את זה בכוונה גדולה כמו שצריך, ויש כמה פרטי דינים בנושאים של הי\"ג מידות ונדבר על זה בעז\"ה, אבל עצם אמירת י\"ג מידות צריכה להיות מתוך מחשבה שאנחנו משתדלים להיות כך. יט. שמע ישראל כולנו יודעים היום את המצב שיש בארץ, השנאה הולכת ומתגברת, לצערנו הרב. אני לא זוכר אי פעם שהיה מצב של שנאה כזאת, כל הסגנון הדיבור כלפי לומדי תורה, כלפי תלמידי חכמים – לצערנו זה איום ונורא! אני חושב שזה נובע בעיקר מזה שהציבור הלא דתי פשוט לא מכיר אותנו, הוא לא יודע מה זה נקרא להיות אדם דתי. פעם, כשאני הייתי ילד, רוב הציבור הלא דתי היו אנשים שעלו לארץ מכל מיני מדינות, הם למדו קצת תורה, ידעו מה זה תורה - והם היו נגד. וזה היה קשה מאוד. היום, מי יכול לומר שהוא נגד?! כמה אנשים כבר יש שלמדו תורה והם נגד?! היום הרוב הגדול של הציבור הלא דתי פשוט לא יודע מה זו יהדות! דברים מינימליים! הדברים הכי פשוטים – הציבור לא יודע! לפני כמה חודשים יהודי אחד מארצות הברית הגיע לארץ, ורצה לתרום 12 : יתומים 25-כסף ליתומים של המלחמה. והוא עשה בר מצווה גדולה ל בנות, ועשה להם מסיבה ענקית. והוא בא להזמין אותי. אמרתי 13-בנים ו לו, לפני הכל, אתה צריך לעשות להם הנחת תפילין! ואכן הוא הלך וקנה זוגות תפילין, והודיעו לכולם לבוא לטקס הנחת תפילין ליתומים בכותל, 12 ילדים הגיעו רק עשרה לכותל, הוא קנה12 -וגם אני הלכתי לשם. מתוך ה תפילין מהודרות לכל אחד ואחד. ואני עמדתי יחד עם עוד רבנים, והנחנו להם תפילין. אחרי שגמרנו להניח להם תפילין, אמרתי להם שיעמדו בשורה, ואמרתי להם: \"כולנו ביחד נצעק: שמע ישראל!\" ואז כולם צעקו: \"שמע ישראל!\"... אמרתי להם: \"תמשיכו, תמשיכו!\" הם לא ידעו להמשיך! לא ידעו פסוק \"שמע ישראל!\" אבות אבותינו מסרו את נפשם על קידוש ה' –, יהודי הולך לעולמו הדבר הכי חשוב שהיה בעיניו זה למות עם אמירת \"שמע ישראל\", כמה זה חשוב לנו! והיום לא יודעים אפילו להשלים את הפסוק הזה! כ. שבת של דתיים אני חושב שככל שאנחנו נשתדל ללמד יהדות, שהם יכירו מה זו תורה, מה זו שבת... הם יודעים איך נראה שלחן שבת אצלנו?! הם יודעים מה זו שבת?! היה אחד - אני לא יודע אם אנשים זוכרים - ראש מפלגת מרץ יוסי שריד. הוא היה ידוע מאוד שהוא היה נלחם בכל דבר נגד הדתיים. הבן שלו הוא עורך דין ישי שריד, והוא גם סופר מאוד מפורסם, שמעתי שהיום הוא נעשה אחד הסופרים החשובים ביותר. שנה הוא פנה אליי, הוא ביקש ממני שהוא רוצה לבוא אליי לשבת, 25 לפני אני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, למה הוא רוצה לבוא לשבת, אבל הסכמתי לו, בתנאי שישמור את השבת, ואם הוא רוצה לעזוב הוא לא יכול לעזוב באמצע, \"אתה מגיע ביום שישי, אתה עוזב במוצאי שבת\". זה סיפור ארוך, אבל בסופו של דבר מה שיצא, ששבוע לאחר מכן הוא פרסם כתבה ענקית בעיתון 'מעריב', והתיאור שלו על השבת זה היה ממש הפלא ופלא הוא התחיל את הכתבה שאנשים החילונים לא מבינים את המשמעות, מה זה שלחן שבת של אנשים דתיים. הוא אומר: \"מתי ישבנו, אנחנו החילוניים, כל המשפחה ביחד, לבד-לבד, בלי שום הפסקה, בלי שום טרדה, רק המשפחה?!\" והוא ממשיך: \"אצלנו יושבים, זה עם הפלאפון, זה עם הטלוויזיה, זה עם הרדיו\", ולא כך אצל הדתיים! אין דבר כזה בשבת קודש! יש רק אבא, אמא והילדים, יושבים ביחד כל המשפחה, אוכלים ארוחה טובה מאוד, שרים שירי שבת. האבא בוחן את הילדים, כל אחד מה הוא למד בבית ספר, מתקשרים אחד לשני, שוכחים עולם ומלואו. אדם כל השבוע היה טרוד בעסקים שלו, בכל מיני בעיות. נכנסת השבת, הוא נאלץ - ירצה או לא ירצה – לשכוח עולם ומלואו, הוא כולו לכבוד שבת קודש, סעודת שבת עם אשתו והילדים. כך הוא כתב בעיתון! כא. איך יכולתם לגדל אותי חילונית?! אני אומר לכם רבותיי, אם אנחנו מתוודעים לציבור הלא דתי, אנחנו רואים כמה באמת זה חסר להם הדבר הזה. פעם הייתי באיזה שדה תעופה ופגשתי אישה צעירה שגרה בקיבוץ, שאחרי שסיימה את הצבא נסעה למיאמי, מתוך מחשבה – ככה היא בעצמה סיפרה לי – להתחתן שם. היא לא רוצה לחזור לארץ. במיאמי, מי שמכיר, זה מקום שברוב ימות השנה זה מזג אוויר פנטסטי, זה מקום מאוד יפה. וכדי שהיא תוכל לגור שם, היא חיפשה חתן ואז היא תוכל לקבל 'גרין קארד' – אזרחות אמריקאית. איפה היא תמצא חתן? הייתה הולכת כל לילה למקומות שלא צריך ללכת אליהם... וככה היתה 'מחפשת' חתן. עד שמצאה חתן – ב\"ה למזלה, היה בחור ישראלי חילוני, היא פגשה אותו ומצאה חן בעיניו, ואז הוא אמר לה, תראי, יש פה איזה רב שהזמין אותי לסעודת שבת, את רוצה לבוא גם כן? והיא אמרה לו: \"אם הרב יזמין אותי, בטח\". מיד הרב צלצל אליה והזמין אותה, והיא אומרת לי: \"פעם ראשונה בחיים שראיתי בן אדם עומד עם כוס ועושה קידוש! זה היה הקידוש הראשון שראיתי בחיים שלי! ואחרי שהוא סיים את הקידוש, כולם ענו 'אמן', ואני היחידה שלא עניתי 'אמן', כי לא ידעתי שאחרי ברכה עונים 'אמן'! לא ידעתי כלום! והיא סיפרה, שתוך זמן קצר היא והבחור התקרבו מאוד ליהדות וחזרו בתשובה, והם התחתנו. ההורים שלה, ה'קיבוצניקים', לא אהבו את זה, \"הבת שלנו השתגעה! מה פתאום התחתנה?!\" ואז היא אמרה לי: \"אני נוסעת לארץ כדי להסביר להם, שאני לא השתגעתי ולא שום דבר! ולהגיד להם, איך יכולתם לגדל אותי בלי שיהיה לי מושג קל שבקלים מה זו יהדות?! עד כדי כך! כב. קירוב מתוך אהבה היום, אם אנחנו רוצים לקרב, צריך שיהיה אכפת לנו. אנחנו באים מבקשים מהקב\"ה כל מיני בקשות בראש השנה וביום הכיפורים, ואז הקב\"ה ישאל אותנו, אתם רוצים ממני?! יפה מאוד, אבל אתם הבנים שלי. \"בנים אתם אבל יש לי עוד בנים שהם האחים שלכם! האם (דברים יד, א), לה' אלוקיכם\" דאגתם לאחים שלכם?! מה עשיתם עם האחים שלכם?! כל אחד מכם הרגיש, שלום עלייך, נפשי! אשרי שזכיתי ללמוד תורה, לקיים מצוות, אבל מה עם האחים שלך?! היום הציבור הלא דתי כל כך לא יודע שהוא סקרן לדעת, ואם אנחנו נקרב אותם, נדבר אליהם יפה, בנחת ובידידות, ננסה להסביר – ההצלחה תהיה גדולה מאוד! תשאלו את כל הרבנים הגדולים. יש לנו ב\"ה בציבור שלנו ארגונים נפלאים שעוסקים הרבה בתשובה, ומה שהם עושים בעיקר, הם נותנים להכיר את היהדות, להכיר את מציאות ה', נותנים להם לקיים מצוות. ואז אנחנו רואים התעוררות עצומה. פעם בדקתי בבית המדרש 'יחוה דעת', כמה מהציבור נולדו דתיים וכמה הם בעלי תשובה! והילדים שלהם הם 80% -הם בעלי תשובה, ויצא לי ש כבר אברכים, הבנים לומדים בישיבות, ויש גם נכדים! זה הפלא ופלא! לכן כל אחד מאיתנו צריך להרגיש שזה תלוי בו. זו חובה קדושה של כל אחד מאיתנו. זה מה שהקב\"ה רוצה מאיתנו, בין אדם לחברו, לעשות את הי\"ג מידות הרחמים, ואז הקב\"ה ירחם עלינו. \"אל מלך יושב על כיסא רחמים ומתנהג בחסידות\". והקב\"ה ימחל לנו על עוונותינו, ויציל אותנו מכל אויבנו. אנחנו מתפללים כל הזמן שלא יאונה שום רע לחיילים ולחטופים שלנו, שכולם בעז\"ה יחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום, בריאים ושלמים, לעבודתו יתברך. אכי\"ר. אני רוצה להודות כמובן לרדיו 'קול ברמה' שמזכים את הרבים, שב\"ה אלפים זוכים לשמוע דברי תורה, לא רק מהשיעור שלנו, אלא מעוד הרבה שיעורים שהם מפיצים. אני רוצה גם להודות לאחי הגדול, הגאון מרן הרב אברהם יוסף שליט\"א, שאאמו\"ר אהב אותו מאוד, הוא הבן הגדול של אאמו\"ר – ואאמו\"ר רצה בו יותר מהכל שהוא יהיה הרב הראשי לישראל. אאמו\"ר העריך אותו מאוד! אנחנו לא זכינו שהוא נהיה הרב הראשי, אבל ב\"ה הוא ממשיך בדרכו של אאמו\"ר בהפצת התורה. אני מודה לו מאוד שהוא מילא את מקומי בשבוע שעבר כשלא הרגשתי טוב, ונקווה בעז\"ה שנזכה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה. ולהיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים. אכי\"ר."},{"filename":"315.pdf","content":"אמירת י\"ג מידות ביחיד| אם י\"ג מידות הוא דבר שבקדושה| מניית הי\"ג מידות בפרקי אצבעותיו| סדר מניית הי\"ג מידות נושאי השיעור: השאננות בימים הנוראים | פרטי דינים באמירת הי\"ג מידות| אמירת 'יראו עינינו' בזמנינו| ספרי מרן החיד\"א|315 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק שופטים תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת כי תצאהעלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן הלכות אמירת הסליחות (ב) ודברי התעוררות לקראת הימים הנוראים מדברי הרב המקדים הגאון רבי שמעון לביא שליט\"א דיין בבית הדין הרבני ירושלים ת\"ו \"....נקדם בברכה את פני מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א. כתוב בפסוק (שמות ב, יא: \"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם\", אומר רש\"י: \"נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהן\". מורנו ורבנו מרן שליט\"א מאז שנתמנה לנשיא בית הדין הגדול, אנחנו רואים איך שהוא נותן ליבו ועיניו להיות בצרתן של ישראל. כמה שעות הוא יושב על תיקים כדי לפתור אותם, כמה פעמים של עגונות שהוא הציל, כמה מקרים של סרבני גיטין הוא פתר. אבל מעבר לזה, אדם שנותן את הלב שלו, נותן את העיניים שלו, הוא מסתכל לא רק על מה שנמצא לפניו, אלא הוא מסתכל לעומקם של דברים, ב\"ה מורנו הרב זכה מעבר למה שב\"ה שכולם רואים את ה'הלכה ברורה', שמאז יצא ה'משנה ברורה' - לא יצא חיבור כזה נפלא! שמקיף את הכל, על כל סעיף בשלחן ערוך, גם לספרדים וגם לאשכנזים. ב\"ה, זכיתי ללמוד פה עשרים שנה, ויש לנו הכרת הטוב למרן שליט\"א, על העין טובה שהוא ראה, על ליבו שנתן על כל האברכים ממש, כל אברך בכל צרה שהיתה לו איך הרב נותן ליבו ועיניו. יהי רצון שיזכה הלאה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, יאריך ימים על ממלכתו, ויזכה בעז\"ה לשובע .שמחות. אכי\"ר שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א יישר כוח לכבוד ידיד נפשי הגאון הרב שמעון לביא שליט\"א, ב\"ה כבר הרבה שנים הוא משמש כדיין. ולאחרונה עבר לעיר הקודש ירושלים. דיין חשוב ובוגר בית המדרש 'יחוה דעת', הוא למד אצלנו הרבה שנים. אביו גם כן שימש שנים רבות כדיין, והוא היה תלמיד מובהק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, היה אחד מהתלמידים הקרובים אליו ביותר, שזכה להתמנות להיות דיין על ידיו. והבן ממשיך את דרך אביו. יהי רצון שיעלה מעלה מעלה, מחיל אל חיל, יפיץ מעיינותיו חוצה, אמן. א. סדר מניית הי\"ג מידות בשבוע שעבר התחלנו לדבר בענייני הסליחות, ודיברנו על החשיבות של אמירת י\"ג מידות הרחמים, שזה החלק החשוב ביותר בסליחות. מובא שהקב\"ה אמר למשה, שכשעם ישראל עושים לפניי ), (ראש השנה יז.בגמרא כסדר הזה – דהיינו י\"ג מידות – אני מוחל להם על עוונותיהם. מהו הסדר (שם ד\"ה למניית הי\"ג מידות? – יש בזה כמה דעות בראשונים: התוספות כותבים שמתחילים למנות מה' ה', שזה חלק מהי\"ג מידות גם שלוש עשרה כתב שמתחילים (ח\"א פרק כא וע\"ע שו\"ת פאר הדור סימן צ)הרמב\"ם במורה נבוכים למנות מה' השני, ועוד. אולם לאחר מכן התגלה ספר הזוהר, ושם מופיע סדר שונה לגמרי מכל הראשונים. ולפי הזוהר זה מתחיל מ\"אל, רחום, וחנון\" וכו'. ובכתבי רבנו הביא את הסדר שמובא (בסידורו ובשער הכוונות דרוש ג' דויעבור ובפע\"ח שער האותיות) האר\"י (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ז.) בזוהר. וכמו כן כתב המהר\"ל מפראג ב. מניית הי\"ג מידות בפרקי האצבעות והנה יש שנוהגים שכשמזכירים י\"ג מידות למנות את זה בפרקי האצבעות. ואכן יש סידורים שבי\"ג מידות זה מחולק לפי סדר הא'-ב'. אבל אם תשימו לב, בסידור 'יחוה דעת' לא עשינו את החלוקה הזו, והסיבה לכך היא, כי בזמנו שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על כך, והוא אמר, שמכיוון שיש בזה דעות מדעות שונות, למה לנו להיכנס לנושא הזה?! שהרי אם תמנה באצבעות זה יהיה לפי דעה אחת ולא לפי הדעות האחרות, לכן הוא הורה שעדיף לומר את כל הסדר כמו שהוא כתוב בלי למנות, והקב\"ה כבר יודע לסדר את כל הדברים כמו שצריך... אנחנו פשוט צריך להגיד את זה. לכן הוא ביקש ממני להשמיט את חלוקת הי\"ג מידות ולכותבם ככה בפשטות. כמובן, שבדברים כאלו אנחנו הולכים יותר בעקבות הזוהר הקדוש, אבל כל הראשונים כתבו לא כמו הזוהר, שזה הרמב\"ם התוספות ועוד הרבה (על ימים נוראים סימן א הערה יב ד\"ה והנ) - בספר שלי 'תורת המועדים' [ ראשונים , אבל הם לא ראו ]הבאתי את כל השיטות בנושא של מניין הי\"ג מידות את דברי הזוהר. וייתכן שאם היו רואים, היו חוזרים בהם. אבל בכל זאת אנחנו מעדיפים להימנע מלהיכנס למחלוקת. דברי הזוהר הללו אנחנו נוהגים לומר אותם בראש השנה ב'תשליך', שהמנהג לומר קטעים מהזוהר הקדוש כפי שקבעו לנו רבותינו המקובלים לומר. ושם זה המקום שהזוהר מונה ומסדר את כל הנושא של י\"ג מידות. ג. אם י\"ג מידות הוא דבר שבקדושה (כג: יש נידון נוסף לגבי הי\"ג מידות: הנה חז\"ל במשנה במסכת מגילה קבעו, שכל דבר שבקדושה צריך שיהיה עשרה. 'דבר שבקדושה' היינו קדיש, קדושה, חזרת הש\"ץ וברכו. אמנם המשנה שם מונה כמה וכמה דברים, אך חלקם זה לא מדין דבר שבקדושה, אלא דין שחכמים קבעו שזה צריך להיות בעשרה. ויש מחלוקת בראשונים לגבי י\"ג מידות, אם נחשב לדבר שבקדושה. יש ראשונים שכתבו שי\"ג מידות נחשב לדבר - שחי בסוף (סדר רע\"ג ח\"ב) שבקדושה, הראשון שבהם הוא רב עמרם גאון ועוד. לעומת זאת, (סימן תקמה)תקופת הגאונים. וכך מופיע גם בסידור רש\"י סובר, שי\"ג מידות אינן דבר שבקדושה. וכן דעת (הובא באבודרהם)רבנו יונה ).(סימן תקסההטור ד. אמירת י\"ג מידות ביחיד הנפקא מינא במחלוקת הזו היא, האם מותר ליחיד לומר י\"ג מידות? מרן ראה את המחלוקת בזה, והכריע שאם אין (סימן תקסה סעיף ג) השלחן ערוך מניין צריך לומר את הי\"ג מידות בטעמי המקרא. אנחנו הספרדים נוהגים לומר את הי\"ג מידות תמיד, בטעמי המקרא שלנו. וממילא כשאין מניין אנחנו יכולים לומר י\"ג מידות, למרות שאנחנו מפסיקים באמצע הפסוק - \"וחטאה ונקה\" - והפסוק ממשיך – \"לא ינקה פוקד עוון אבות וכו'\", לא חייבים לסיים. ומותר להפסיק באמצע הפסוק. אך בתנאי שנאמר זאת וכך (שו\"ת הרשב\"א ח\"א סימן ריא,)בטעמי המקרא. את הדין הזה כתב הרשב\"א .]וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן מז[ .פוסק השלחן ערוך ה. המנהג לא כמו רבינו האר\"י סובר, שאם (הובא בדברי מרן החיד\"א בברכי יוסף סימן תפח סק\"ה) לעומת זאת, רבנו האר\"י אין מניין לא אומרים י\"ג מידות בכלל, גם לא בטעמי המקרא. אבל המנהג הוא לא כמו רבינו האר\"י - במקרה הזה. למרן החיד\"א יש קו שבדרך כלל כשיש מחלוקת בין האריז\"ל לבין השלחן ערוך - הוא הולך אחרי רבנו האר\"י. עד כדי כך שהוא כותב שאילו השלחן ערוך היה רואה את דברי האר\"י, הוא היה חוזר בו. אאמו\"ר היה תמה על כך, מנין לנו לומר כך? נכון שהאר\"י היה גדול מאוד ועצום בחכמת הקבלה, נשמה גדולה שלא הייתה בעולם הרבה הרבה זמן, נשמה קדושה מאוד, אבל גם מרן השלחן ערוך היה מקובל, והוא מצטט הרבה פעמים מספר הזוהר, ומי יודע אולי מרן לא היה חוזר בו. לגבי הנושא הזה, (ברכי יוסף סימן קלא סק\"ו ועוד)על כל פנים, מרן החיד\"א כותב של אמירת י\"ג מידות ביחיד – שהנהג הוא לא כמו רבינו האר\"י, ואם אין עשרה – אומר בטעמי המקרא. וכמו כן כתב רבינו חיים פאלאג'י, למרות שגם הוא בדרך כלל הולך אחרי המקובלים. ו. ספרי מרן החיד\"א מרן החיד\"א כותב את הדין הזה בכמה מהספרים שלו. יש למרן החיד\"א ספר בשם 'קשר גודל', שהוא מלא וגדוש בכל מיני עניינים של תפילות ונוסחאות של קבלה. החיד\"א חיבר הרבה ספרים שהשמות שלהם הוא לפי איברי גוף האדם: \"קשר גודל\", \"מורה באצבע\", \"כף אחת\", \"ראש יוסף\", \"ציפורן שמיר\", \"פני דוד\", \"צווארי שלל\", \"עין זוכר\", \"פתח עיניים\", \"דבש לפי\", \"לב דוד\", \"ברכי יוסף\" ועוד. פעם שמעתי מאאמו\"ר שסיפר, שמרן החיד\"א היה חבר של רבי מרדכי יוסף מיוחס, שהיה בנו של רבי מיוחס בכר שמואל בעל ה'פרי האדמה' שהיה ה'ראשון לציון'. מרן החיד\"א לא רצה להיות הראשון לציון. וכשבעל ה'פרי האדמה' נפטר, מינו את בנו רבי מרדכי יוסף מיוחס שהיה מגדולי הדור לשמש כראשון לציון. כשהחיד\"א כתב את ספרו 'ברכי יוסף' שזה ספר ענק, אולי זה הספר הגדול ביותר של החיד\"א. מנגד רבי מרדכי יוסף מיוחס כתב גם הוא ספר גדול: 'ברכות המים'. לאחר מכן החיד\"א כתב אחר כך ספר 'חיים שאל', מנגד רבי מרדכי יוסף מיוחס כתב ספר 'מים שאל' – מי\"ם זה ראשי תיבות מרדכי יוסף מיוחס. וכך זה המשיך עוד ספר אחד או שניים. ואז אביו של רבי מרדכי – רבי מיוחס בכר שמואל – אמר לו: \"נו, החיד\"א ממשיך, תמשיך גם אתה\"... ואז הוא אמר: \"אני עם החיד\"א לא יכול להתחרות\"... כי מרן החיד\"א כתב הרבה ספרים. ז. ספר עין המים יש סיפור עצוב מאוד שהיה בסוף ימיו של רבי מרדכי יוסף מיוחס, שאז יצא לאור ספרו האחרון 'עין המים'. למה הוא קרא לזה עין המים? רבי מרדכי יוסף מיוחס היה הראשון לציון, הוא היה המנהיג של כל היהודים בעיר הקודש ירושלים. באותם ימים היה בירושלים שליט, פחה שכשהיה זקן נולד לו בן, כשהוא הרגיש שהוא הולך למות, הבין שהוא לא יגדל את הבן שלו, אז הוא פנה אל הרב שהיה אז צעיר לימים, וביקש ממנו שיגדל את הבן שלו, כמוסלמי. מה הרב יכול לעשות?! הסכים.. לאחר זמן הפחה הלך לעולמו, והרב לקח את הילד הזה, וגידל אותו, וכשהוא התבגר הוא עזב את ירושלים, והלך לקושטא - טורקיה ושם למד באוניברסיטה. לאט לאט נעשה מקורב למלכות, עד שהסולטן מינה אותו לפחה של ירושלים. העניין הוא, שכדי להתמנות לפחה הוא הבטיח לסולטן הרבה שוחד. כשהתחיל לשמש כפחה, הוא כבר היה צריך להביא את הכסף לסולטן, ומאיפה יביא את הכסף?! הוא הטיל מס על היהודים. מס כבד מאוד. באותם ימים, היהודים שגרו בירושלים היו צדיקים וחסידים שכולם היו עניים. מרן החיד\"א היה מסתובב בעולם כדי לאסוף כסף לעניי ירושלים. הציבור ברובו הגדול היו ממש עניים. כשראו כך, החליטו לעשות משלחת אל הפחה, כדי לבקש ממנו שיוותר להם על המס, ובראש המשלחת עמד הראשון לציון - רבי מרדכי יוסף מיוחס. כשהמשלחת נכנסו אליו, הפחה הכיר את הראשון לציון, הוא קם מכסאו, ונישק את הידיים של הרב, אבל הרב לא זכר אותו, והפחה התחיל לספר לו: \"אתה גידלת אותי, אני אסיר תודה אליך\"! ובו במקום אמר להם שהוא מקבל את הבקשה שלהם, והוא מוריד חצי מסכום המס. הסגן של הראשון לציון, כשראה איך כל כך בקלות הפחה ויתר על חצי מסכום המס, אמר אולי ננסה להוריד יותר, ואמר לפחה: \"אדוני הפחה, אתה יודע, גם חצי זה הרבה, קשה לנו\". באותו רגע, הפחה כעס מאוד: \"מה?! אני ויתרתי ברגע אחד על חצי מהמס ואתה מבקש יותר?!\" והורה למשרתיו להוציאו להורג! ככה בלי חוכמות. ואז באו שוטרים, לקחו את הסגן של הרב כדי להרוג אותו. הרב נבהל מאוד, והוא הרים קול זעקה גדולה ומרה. כשהפחה שמע את הזעקה של הרב, הוא אמר להם, תעזבו אותו, אל תהרגו אותו. אבל הרב מרוב הפחד והבהלה שהיתה לו באותו רגע – איבד את מאור עיניו. ואת הספר האחרון שלו \"עין המים\", הוא לא כתב בעצמו, אלא הוא היה מכתיב אותו לתלמידים שלו. אאמו\"ר פעם אמר לי, שרואים בסגנון של הספר שזה מאוד שונה מהספרים האחרים שלו. ח. הצביעות של אומות העולם ככה היינו פעם נרדפים, עד כדי כך שיהודי מעז להגיד מילה אחת לשליט היו הורגים אותו. היה נורא ואיום. והיום כל אומות העולם, הצבועים למיניהם, שבאים ומדברים עלינו, שיסתכלו בראי! שיסתכלו על עצמם! איך הם ואבותיהם ואבות אבותיהם, מה הם עשו, איך הם התנהגו אל היהודים! הרי הנוצרים למשל, איך הם מדברים עלינו?! הלא הם המרצחים הכי גדולים שהיו! לפני כמה שנים הגעתי מדרום אמריקה למדריד בשעות אחרי הצהריים, ובלילה הייתי צריך להמשיך לטוס לארץ. וניצלתי את הזמן שיש, יצאתי החוצה, עצרתי מונית כדי לנסוע לבית הכנסת להתפלל. הנהג היה איזה גוי אחד ממדריד, מדבר אנגלית, ואז הוא שואל אותי: \"תגיד לי, אתה יהודי?\" אמרתי לו כן, ואז הוא אמר לי: \"אתה שייך לעם הזה שרצחו את ישו ימ\"ש?!\" אמרתי לו: \"כן, בוודאי, אנחנו הרגנו אותו, הוא היה מכשף, אבל אתה יודע לאיזה עם אתה שייך?! העם שלך חתכו אצבעות עקרו ציפורניים, רצחו, היו עושים מסיבות גדולות ושורפים שם בני אדם חיים! אתה שייך לעם שפל של מרצחים שפלים! העם שלך הוא עם אכזרי! אתה מעז לדבר על העם שלנו?!\" הנהג נבהל מאוד, ואמר לי, \"באמת, אתה מדבר ברצינות?! ככה העם שלי עשו?!\" ואני הוספתי לו, \"מאות שנים הייתה לכם אינקוויזיציה, שכל מי שלא היה קתולי אתם עיניתם אותו עינויי תופת, נורא ואיום! הנוצרים לא היו יותר טובים מהחמאס! ואחר כך היו עושים טקס באצטדיון גדול, באים אלפים ולוקחים את היהודים ושורפים אותם חיים!\" ט. הגרף פוטוצקי שנה בפולין 250-השבוע הייתי באיזה מקום וסיפרתי מעשה שהיה: לפני כ היה איש אחד מאוד נכבד, מהיושבים ראשונה במלכות. עשיר מופלג, אולי האיש הכי עשיר בפולין. קראו לו הגרף פוטוצקי. והוא היה חכם מאוד, וחקר ודרש והגיע למסקנה שאין כמו היהדות, אין כמו התורה הקדושה שלנו, ומשכך הוא ברח והתגייר בסתר, וישב ולמד תורה יומם ולילה. והתקרב מאוד אל הגאון מווילנא, ולמד איתו ביחד, והגאון העריך אותו מאוד. אבל השלטונות של פולין הבחינו שהוא נעלם, והתחילו לברר, חקרו ודרשו, לא נחו ולא שקטו עד שאחרי שנים הם תפסו אותו. הם עצרו אותו ועינו אותו עינויים נוראים כדי שיחזור לנצרות, והוא סירב. הם הבטיחו לו שאם הוא יחזור הוא יהיה עשיר, יתנו לו את כל האחוזות שלו, את כל הכסף שלו אבל הוא בשום אופן לא הסכים. ואז הם עשו טקס גדול ושרפו אותו חי! והגאון מווילנא צם באותו יום, והיה בוכה. והגאון ציווה לאסוף את האפר שנשאר מגופו, ולקבור אותו, וציוה שלאחר פטירתו יקברו אותו בסמוך לאפר של הגרף פוטוצקי הקדוש. שמו היה רבי אברהם בן אברהם, ויש ספר שלם שמתעד את ההיסטוריה שלו. יש סיפור עליו, שרבי אברהם בן אברהם הקדוש הזה, ביום שהוציאו אותו להורג, הכמרים הגיעו לתא שלו כדי לקחת אותו, וכשהם הגיעו הוא היה מעוטר בטלית ותפילין והיה מתפלל בדבקות עצומה. הם ראו איך שהוא מתפלל והביטו בהשתוממות, והם לא העיזו להפריע לו בתפילה. בן אדם לפני המוות שלו - ואיך שהוא מתפלל! כשהוא סיים את התפילה, הם נפלו לרגליו והתחילו להתחנן שיסלח להם. ורבי אברהם התפלא, ואמר להם: \"אתם לא רוצים להרוג אותי?!\" והם אמרו לו: \"לא, מה פתאום?! אנחנו בוודאי הולכים להרוג אותך, אבל אתה איש קדוש, ואתה תלך לשמים, ואנחנו מפחדים שתתנקם בנו...\" הוא הסתכל עליהם בבוז והוא אמר להם \"הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, (תהלים קיז, ב:כך: כתוב בפסוק כי גבר עלינו חסדו\" – וכי בגלל חסדו של הקב\"ה שגבר עלינו – הגויים צריכים להלל אותו?! מה זה נוגע לגויים?! למה \"שבחוהו כל האומים?!\" אנחנו נשבח! למה הם?! ואז רבי אברהם הסביר כך: משל למה הדבר דומה? היה איזה מלך שהחליט לשלוח את הבן שלו לבית ספר רגיל, שילמד עם האנשים הפשוטים כדי שיכיר את העם. והיה שם איזה ילד אחד שהיה בריון גדול, והיה מכה את בן המלך כל הזמן, ובן המלך היה מתעצבן וכועס, והיה אומר לו: \"תדע לך, יבוא יום ואני אהיה מלך, והדבר הראשון שאעשה הוא שאני אהרוג אותך\"! עברו שנים, והבן של המלך גדל ונהיה אדם מאוד מלומד וחשוב. עד שיום אחד אבא שלו – המלך – נפטר, והוא נהיה מלך במקומו. אותו ילד בריון, גדל גם בריון, וכשהוא שמע שחברו לשעבר נהיה מלך, והרי הוא הבטיח שהוא יהרוג אותו, והוא פחד על נפשו. מה הוא עשה? הוא הלך לפני ארמון המלך ועמד וחיכה, וכשהמלך יצא, הוא רץ ונפל לרגליו, \"אדוני המלך, סליחה, סליחה, סליחה\". המלך הסתכל עליו והשתומם, \"מי אתה?\" ואז הוא אמר לו, \"אתה לא זוכר אותי? אני הייתי איתך בבית ספר ואני הרבצתי לך מכות, ואתה אמרת שאתה תהרוג אותי, ואני מבקש סליחה\"! המלך הסתכל עליו בכזה בוז ואמר לו, \"תשמע טיפש שכמותך, מה אתה חושב?! אני מלך עכשיו, אני מנהל את הממלכה, יש לי דברים כל כך גדולים וחשובים, אתה חושב שאין לי מה לעשות, רק להסתכל על איש שפל כמותך?! מי אתה בכלל?! לך מפה\"... אמר להם רבי אברהם בן אברהם, \"מי אתם חושבים שאתם?! אתם גויים נבערים, אכזרים, בריונים, רעים. אבל אני הולך עכשיו לחיי העולם הבא! שמה זה רוחניות, קדושה, אתם חושבים שאני ארצה להתעסק עם שפלים שכמותכם?! מי אתם בכלל?! אני לא אסתכל עליכם! וזה הפירוש: \"הללו את ה' כל גויים\" - הגויים ישמחו כי \"גבר עלינו חסדו\" - חסד ה' יהיה כל כך גדול עלינו, אנחנו נהיה מלאים ברוחניות שאנחנו לא ננקום, הנקמה תהיה קטנה עלינו! וכי אנחנו נלך לנקום?! מה לנו ולגויים הנבערים האלו, הפשוטים האכזרים הללו?! מה לנו ולהם בכלל?! עד כדי כך תהיה הגדלות של עם ישראל! י. ויקרא בשם ה' מביא בשם רבי דוד (סימן תקסה סק\"הנחזור לנושא של י\"ג מידות: המגן אברהם אבודרהם – חי בתקופת הראשונים והיה תלמיד של הרא\"ש – שכשאומרים \"וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם ויקרא (שמות לד, הלפני הי\"ג מידות את הפסוק בשם ה'\". שצריך לשים לב, להפסיק בין \"בשם - ה'\". האחרונים כולם מעתיקים את הדברים האלו, אבל באמת זה בכלל לא פשוט. כיון שכתוב \"ויקרא בשם ה'\" – מי קרא? רבנו אברהם אבן עזרא כותב שהקב\"ה קרא, כמו שכתוב ממש לפני כן \"וקראתי בשם\". (בפי' עה\"ת שם דהיינו שהקב\"ה אומר למשה \"וקראתי בשם ה' לפניך\", הקב\"ה קורא \"ויקרא (בראשית כב, ט: בעצמו את שמו. ומוסיף ראב\"ע, שזה לא כמו שכתוב שם אברהם בשם ה'\" ששם אברהם קרא. ואכן, לפי טעמי המקרא זה 'מאריך טרחא'. מצד שני זה לא מוסכם, התרגום אונקלוס, מתרגם \"וקרא בשמה דה'\", משמע לפי התרגום שמשה רבנו קרא בשם ה'. ורבינו יונתן בן עוזיאל בתרגום שלו כותב יותר מפורש: \"וקרא משה בשמה דה'\". ורש\"י גם כן הולך בעקבותיהם. אלא שלפי זה קצת קשה טעמי המקרא, הרי הטעמים זו מסורת, הלכה למשה מסיני, ולפי דבריהם הטעמים היו צריכים להיות הטעמים היה צריך להיות שתהיה משמעות בטעמים שה' הוא זה שקרא. פעם שאלתי את אאמו\"ר על המחלוקת הזו, הוא הביא אותה באחד מספריו, ושאלתי אותו מה באמת הנכון יותר לעשות, ואז הוא אמר: \"גם וגם\". דהיינו שאם מנגנים יפה אפשר לומר את זה בצורה שגם לפי התרגום וגם לפי הטעמים זה יהיה טוב. יא. לכפוף באמירת י\"ג מידות ושם ה' באמירת י\"ג מידות, כשאומרים \"ויעבור\", לפי רבותינו המקובלים צריכים להתכופף קצת, וכשמגיעים ל\"ויקרא\" - זוקפים, ושוב פעם מתכופפים כשאומרים: \"ה' ה' אל רחום וחנון\". וכך בכל אמירת הי\"ג מידות אומרים ומרן החיד\"א (שיורי ברכה סימן קלא סק\"ו. אותם בכפיפה. וכך כותב מרן החיד\"א אומרת, שכשאדם כורע בתחילת התפילה, (ברכות יב.שואל על כך, הרי הגמרא כורע ב\"ברוך\" וזוקף בה', דהיינו באמירת שם ה' צריך לזקוף שנאמר: \"ה' זוקף כפופים\". אם כן כיצד כאן כתוב שיש לכפוף באמירת ה' ה'? והחיד\"א (שמות לד, מיישב, שכאן זה שונה בגלל שכתוב בתורה מיד לאחר הי\"ג מידות \"וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו\", לכן מותר להשתחוות. ח:) לעומת זאת, התרומת הדשן כותב לבאר שדברי הגמרא \"ה' זוקף כפופים\" היינו כשאומר את זה בלשון של ברכה בתחילת התפילה, ששם באמירת 'ברוך' כורעים, ובאמירת שם ה' זוקפים, אבל כשאומר שם ה' לא במקום מביאו להלכה, וכן (סימן קכז סעיף א)של ברכה - מותר להשתחוות. והרמ\"א (שם סק\"ב.)כתב המגן אברהם יב. יסוד המנהג לומר פסוקי 'יראו עינינו' בתפילת ערבית והנה, אני מצאתי בתשובות הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן קד ששאלו את הרמב\"ם, שיש קהילות בחוץ לארץ שנוהגים להגיד פסוקים בתפילת ערבית לפני העמידה: \"ברוך ה' לעולם אמן ואמן\" ועוד פסוקים, ובסוף אומרים \"ייראו עינינו וישמח ליבנו וכו'\". עד היום יש מהספרדים המרוקאים בחו\"ל שנוהגים לומר את זה. ראיתי בכמה סידורים שמביאים את המנהג הזה בשם התוספות, אבל האמת שזה הרבה לפני התוספות, זה מנהג קדום. הראשונים מביאים שנהגו את המנהג הזה עוד בתקופת הגאונים. יש אומרים שזה בא מיד אחרי חתימת התלמוד. אמנם בגמרא זה לא מופיע, אבל המנהג הזה מוכח שהיה קיים, כיון שהיה מצב שבתי כנסת היו רחוקים ואנשים לא היו מתפללים תפילת ערבית בציבור, וחכמי ישראל חששו שהם לא יתפללו כלל, אז תיקנו לומר י\"ט פסוקים אלו, שבכולם נזכר שם ה'. דרך אגב, הרמב\"ם (סדר התפילות מזכיר את המנהג הזה. דהיינו שהמנהג הזה אינו קשור לספרדים ואשכנזים, למרוקאים או לתוניסאים, זה לא קשור לעדות, זה קשור למנהגי קהילות בחו\"ל. למעשה, הרמב\"ן, הרשב\"א, תלמידי רבנו יונה, המאירי ועוד ראשונים התנגדו לאמירת 'יראו עינינו'. מצד שני, רוב קהילות האשכנזים בחו\"ל כן נהגו לומר. יג. המנהג שלא לומר 'יראו עינינו' בארץ ישראל מזכיר את המנהג הזה, אבל הוא לא נכנס (סימן רלו סעיף ב)מרן השלחן ערוך לשאלה אם לומר או לא. הוא דן רק לגבי השאלה, האם אמירת 'יראו עינינו' זה הפסק או לא. למעשה, מרן החיד\"א בתשובה כותב, שלא נהגו בזמנינו לומר פסוקי 'יראו עינינו'. ואכן גם בראשונים נראה שבארץ ישראל לא נהגו בזה. ואף האשכנזים שבחו\"ל נהגו לומר, בתשובות הפוסקים של הדורות האחרונים מובא, שבארץ ישראל אין אומרים בשום פנים ואופן. יד. בן חו\"ל שעלה לארץ ישראל ולהיפך אם אומר 'יראו עינינו' יש נידון לגבי בן ארץ ישראל שנוסע לחו\"ל, או מי שבא מחו\"ל לארץ ישראל, ועולה כש\"ץ, ומנהגו בחו\"ל לומר – האם כאן בארץ ישראל יאמר או לא וכן להיפך. והפוסקים מכריעים בזה, שגם באופן כזה אין לו לומר. יש בזה כמה וכמה תשובות בפוסקים בדורות האחרונים. לאור זאת, כיוון שזה המנהג שגם ספרדים וגם האשכנזים נהגו שבארץ ישראל הם לא אומרים, לכן בוודאי שהנכון הוא לא לומר את זה. אני כמה פעמים דיברתי עם כמה תלמידי חכמים יוצאי מרוקו, ואמרתי להם, מה פתאום אתם אומרים את זה בארץ ישראל?! הרי ככלל המנהג פסוקים, והמרוקאים לא 19 של המרוקאים בזה צריך יישוב, כיון שיש אומרים את כל הי\"ט פסוקים, הם אומרים רק \"יראו עינינו\". טו. אמירת 'יראו עינינו' במוצאי שבת יתירה מזאת, הרי גם הראשונים שמביאים את המנהג הזה, כמעט כולם כותבים להגיד את זה כל השבוע חוץ ממוצאי שבת. והנה המרוקאים כיום, מי שנוהג לומר, אומר את זה דווקא במוצאי שבת, וכל השבוע הם לא אומרים. לכן בוודאי אני אומר שהנוהגים לומר בחו\"ל בוודאי שיש להם על מה שיסמוכו, שהרי הרמב\"ם וגדולי הראשונים מזכירים את המנהג הזה. אבל בארץ ישראל, שכולם מעידים שלא נהגו, ועינינו הרואות שבאמת לא נהגו, עדיף שלא לומר פסוקים אלו. טז. כריעה בשם ה' בברכה או בפסוק נחזור לעניין כריעה בשם ה' בי\"ג מידות: הרמב\"ם בתשובותיו שם נשאל (מלכים א על המנהג הזה להגיד את הפסוקים, שאחד הפסוקים שם הוא \"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא יח, לט:) האלוקים\", ששם מדובר על אליהו הנביא, שכשירדה אש מהשמיים וליחכה את הקרבן, שכולם אמרו \"ה'הוא האלוקים\". והשאלה נסובה על קהילה אחת שנהגו בה, שכאשר אומרים את הפסוק הזה היו כולם עומדים ומשתחווים - האם מותר להשתחוות בהזכרת שם ה'? והרמב\"ם ענה שמותר להשתחוות. ויש לקיים את המנהג. והנה, מצד אחד, אפשר לומר שיש מכאן ראיה שהרמב\"ם סובר שאם זה לא בלשון של ברכה אלא רק שמזכיר פסוק - לא נורא להשתחוות שאומרים שם ה'. אבל מצד שני, אולי הסיבה שהרמב\"ם התיר היא בגלל כמו שהחיד\"א כותב, שבי\"ג מותר להשתחוות, משום שכתוב מיד לאחר מכן, \"וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו\", לכן כשאומרים י\"ג מידות מותר להשתחוות. והוא הדין לנידון דידן, שגם פה כתוב בפסוק \"ויפלו על פניהם - ויאמרו ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים\", ומכיוון שעם ישראל השתחוו לכן מותר להשתחוות. לכן מהרמב\"ם אין לנו ראיה בנושא הזה. אבל באופן כללי בוודאי שמהחיד\"א יש ראיה. ולכן יש כאלו שנוהגים בימים נוראים או בסליחות, להתכופף כל זמן התפילה, אך בכל פעם שמזכירים שם ה' כדאי להיות זקופים. כך כתוב שכשמגיעים לסוף הברכות או התחלת הברכות (סימן קיג סעיף ב בשלחן ערוך שיעמדו זקופים, כי מקום שחכמים לא תיקנו לכרוע אסור לכרוע. לאור כל האמור, יש לשים לב, למשל ב'על הצדיקים' כתוב באמצע \"יהמו נא רחמיך ה' אלוקינו\" – שכאשר אומרים את שם ה' – לזקוף. אמנם זו מחלוקת אם צריך לזקוף או לא. אבל כדאי להחמיר. אבל בפסוק \"ויעבור\", כאמור, גם לדעת המחמירים באזכרת פסוק – כאן זה מותר. יז. להזכירם לחיים ולמוות יש לנו סך הכל עוד קצת יותר משלושה שבועות עד ראש השנה. ראש השנה זה יום הדין, כך אנחנו מאמינים, אנחנו אומרים בתפילה \"ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות, מי לא נפקד כהיום הזה\" – אבל אם נשב ונהיה אמיתיים עם עצמנו, אנחנו אומרים סליחות בהתעוררות, מתוך הרגשה שאנחנו עומדים לפני יום הדין, אנחנו מרגישים פחד. הרי אם רק נחשוב, למשל אדם שיש לו משפט על מס הכנסה שלא שילם, הוא יודע שיכול להיות שהוא יקבל קנס גבוה מאוד, האם לילה לפני המשפט הוא יוכל להירדם בלילה?! ואם יש חשש שהשופט ייתן לו בית סוהר – הרי בוודאי שהוא בוכה, מפחד ומתחנן, הוא ילך לכל המקובלים ומבקש ברכות. והנה אנחנו, יש לנו משפט לחיים ולמוות! אם רק נרצה להמחיש את זה לעצמנו, לדאבונינו הרבה יהודים טובים הלכו לעולמם השנה, לכל אחד מאיתנו יש אנשים שהוא מכיר שהשנה הלכו לעולמם. כואב מאוד. אבל מתי הקב\"ה החליט שהאנשים הללו ימותו?! בראש השנה! לחיים ולמוות! הקב\"ה לא מגלה, אז מאיפה אנחנו יודעים?! למה אנחנו לא מפחדים?! והנה אנחנו לא רק שאנחנו לא מפחדים, אמנם עכשיו אומרים סליחות, מתכוננים לראש השנה ויום כיפור, אבל מה קורה אחרי יום כיפור?! איך אנחנו מתנהגים?! יח. תקיעת שופר - אזעקה נמחיש את זה: הנה עכשיו עברנו מלחמה. תשימו לב מה היה קורה כשזורקים טילים, קודם כל יש התראה בטלפון, ואז כולם נכנסים למצב של כוננות. אחרי כמה דקות מתחילה אזעקה וכולם נכנסים למקלט, ונמצאים שם עד שאנחנו יודעים שהכל בסדר ואז יוצאים מהמקלט. כך זה הימים הללו, חודש אלול זה ההתראה, אנחנו נכנסים למצב של כוננות, מתכוננים לימים הנוראים. אחר כך מגיע ראש השנה, יש 'אזעקה' – תקיעת שופר, כולם נכנסים לחרדה. ואז יום הכיפורים – כולנו נמצאים ב'מקלט' – כל היום אנחנו בבית הכנסת מתפללים ומתחננים. אבל כשנגמר יום כיפור, עושים הבדלה, אוכלים ושותים, איך כתוב בפסוק \"ויאכל בועז וישת, וייטב ליבו\" – כשאדם אוכל ושותה המצב רוח (רות ג, ז:) עולה, ואז אנחנו חוזרים לאותו מצב שהיינו לפני חודש אלול. במילים אחרות, הכל היה בשביל שהקב\"ה יחתום אותנו לחיים טובים, אבל אחרי שאנחנו התנהגנו, העמדנו פנים, הקב\"ה חתם אותנו, עכשיו אפשר לצאת מה'מקלט'... כביכול אנחנו אומרים: \"ריבונו של עולם, אנחנו לא התכוונו ברצינות...\" אבל אנחנו צוחקים על הקב\"ה?! הקב\"ה צוחק עלינו! \"יושב בשמים ישחק, הקב\"ה יודע שהכל זה מהשפה ולחוץ! (תהלים ב, ד.)ה' ילעג למו\" מה המשמעות של כל זה?! שאנחנו צריכים באמת להתעורר, להחליט שמה שהיה לא יהיה עוד. באמת להשתנות. יט. למה אנחנו שאננים מאיפה באה השאננות הזאת?! למה אנחנו שאננים? זה פשוט מאוד, הנה אנחנו מדברים על ציבור שומרי תורה ומצוות, מדקדקים במצוות, וכל אחד מאיתנו מרגיש: \"אני אין לי מה לדאוג... אם יש אנשים שהקב\"ה צריך להתחשבן איתם - יש תור ארוך לפניי, יש הרבה יותר גרוע ממני. אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אני אוכל כשר למהדרין, אני שומר שבת, מניח תפילין. יש כאלו שלא מקיימים שום דבר, לא עושים כלום, שהקב\"ה יתחשבן איתם קודם... שיתחשבן עם הפלסטינים והמרצחים למיניהם לכל הפחות, למה דווקא איתי?! אדרבה, אני יהודי טוב! אבל מה האמת? דוד המלך היה קדוש עליון, נביא, כתב את ספר תהילים, ובתהילים הוא כותב (קיט, קכ: \"סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי\" - דוד המלך פחד מיום הדין! אז אנחנו לא נפחד מיום הדין?! הרי באמת נחשוב מחשבה שנייה, אדרבה ואדרבה, בגלל שאנחנו שומרי תורה ומצוות, בגלל שאנחנו יודעים את ערך התורה, הקב\"ה מתחשבן איתנו יותר! כ. כדי לחנך צריך לפעמים להעניש משל למה הדבר דומה? היה פעם ילד קטן שובב שנכנס יום אחד הביתה עם כדור גדול ביד. אמא שלו ראתה את הילד עם הכדור, אמרה לו: \"אין לך רשות לשחק בכדור בבית, תצא לחצר לשחק בו, יש פה זכוכיות ואני חוששת שיישבר\". היא יצאה מהחדר והילד התחיל לשחק בכדור, בעט בכדור, והחלון נשבר. האמא כמובן כעסה מאוד, באה אל הילד, נתנה לו עונש, \"תתבייש לך, תראה מה עשית, אמרתי לך לא לעשות את זה וכו'. עברו כמה דקות, נכנס התרנגול מהחצר והתחיל להסתובב בבית, על השלחן היו מונחים כוסות יקרים מאוד, התרנגול קפץ על השלחן, נופף בכנפיים שלו ושבר את כל הכוסות. כשהאמא ראתה כך, מה יש לה להגיד?! פתחה את הדלת ושלחה משם את התרנגול. ואז הילד קם ואמר לאמא שלו: \"אמא, את לא אמא טובה, את עושה הפליות, הנה אני שברתי וקיבלתי עונש, ואילו התרנגול נכנס בשלום ויצא בשלום, \"לא כהתה עינו ולא נס ליחו\" - למה לא נתת עונש לתרנגול?! אמרה לו האמא שלו: \"טיפש קטן, אתה חושב שאני צריכה לחנך את התרנגול?! אני צריכה לחנך אותך! אתה הבן שלי! אני רוצה שתגדל כמו בן אדם, שתהיה מחונך. לפעמים כדי לחנך צריך להעניש\". כא. בנים אתם לה' וזה הדבר שאומר לנו הקב\"ה, \"אתם הבנים שלי\", אתם יקרים לי. ואני דווקא עליכם מסתכל יותר! כי אתם קיבלתם תורה ממני, אתם עם חכם ונבון, קיבלתם חכמה, עליכם אני מסתכל! אם אנחנו רוצים להיות יהודים טובים, שהקב\"ה מסתכל עלינו, כמה זה חשוב שכל אחד ואחד מאיתנו ינצל את הימים האלו לעשות חשבון נפש, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אנחנו נמצאים בדור מבולבל מאוד, לצערינו הרב אין כיוון, יש הרבה אנשים בלי כיוון, גם אנשים שומרי תורה ומצוות. יש כל מיני חוגים, הכל מפוצל לפה ולשם. אנחנו צריכים מצד אחד לכבד את כולם. אבל כל אחד צריך לדאוג שיהיה לו כיוון, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. לדעת מה אסור ומה מותר, מה זה חומרות, ומה זה ביטול תורה. אדם שלא לומד תורה הוא לא יודע. הוא לא יכול לקיים מצוות. בדרך כלל, מי שלא יודע, אז הוא לא יודע שהוא לא יודע... כשאדם לומד הוא מתחיל להבין כמה הוא לא ידע קודם, כמה זה חשוב לכל אחד מאיתנו. אם אנחנו כבר באמת רוצים להתכונן ליום הדין ושההכנה תהיה אמיתית, כמה זה חשוב ללמוד יותר ויותר, לקבוע יותר עיתים לתורה. וכמובן האברכים ובחורי הישיבות, אני זוכר, שכשאנחנו היינו בחורים לא היינו יוצאים מפתח הישיבה מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. עד כדי כך! יושבים ולומדים כמו שצריך. כב. הטכנולוגיה ככלי ללימוד התורה למה חשוב ההכנה הזאת בין אדם לחברו? הנה היום יש כל מיני מכשירים טכנולוגיים, פלאפונים ומחשבים, היום אדם יכול להגיד לשון הרע וזה לא בין אדם לחברו באופן פרטי, ברגע אחד זה מגיע לאלפים. יכול לאבד את עולמו ברגע אחד של לשון הרע. מצד שני, אדם יכול לקנות את עולמו בדברים הללו. הנה למשל, ידידי שנמצא פה רבי צבי עמר, שהוא הבעלים של רדיו 'קול ברמה' יחד עם רבי אריאל דרעי שגם נמצא פה, איזה זכות גדולה התגלגלה לידם שיש להם רדיו שבו הם משתדלים לנצל אותו לשיעורי תורה, להרבצת תורה, איזה דבר עצום זה! אלפים ורבבות זוכים ללמוד שעות יש שם שיעורי תורה! שיעור אחרי 24 תורה. אני יודע שזה במשך שיעור, זיכוי הרבים. מלמדים הלכה כמו שצריך, שאנשים ידעו מה מותר ומה אסור, בכל הדברים שנוגעים ליום יום: בענייני כשרות, בהלכות שבת וכיו\"ב. כל אחד מאיתנו צריך לשבת ולנצל את הימים האלו שנשארו לנו עד לראש השנה. לנצל את הזמן, לעשות חשבון נפש, לראות כל אחד מה אני צריך לעשות, איך אני צריך לשפר, איך אני צריך להתחזק, איך מוסיפים תורה, מצוות ויראת שמים. ובעז\"ה נגיע מוכנים ליום הדין, ונזכה להיכתב ולהיחתם כולנו בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות, והקב\"ה יסיר מעלינו גזרות קשות ורעות אכי\"ר. ברכת מזל טוב למרן פאר הדור הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול מו\"ר ועט\"ר רבינו דוד יוסף שליט\"אמו\"ר ועט\"ר רבינו דוד יוסף שליט\"א ולבנו איש על העדה רב פעלים לתורה ולתעודה הרה\"ג רבי עובדיה יוסף שליט\"אהרה\"ג רבי עובדיה יוסף שליט\"א ראש בית המדרש יחוה דעת והמשפחה הרוממה שיחי' לרגל השמחה השרויה בביתם בנושאי נכדתם-בתם הכלה המהוללה תחי' עב\"ג הבחור החשוב כליל המעלות כמר רבי הראל דרשן ני\"ו יה\"ר ויעלה הזיווג יפה ויהיה הבית מלא תורה ויראה בנחת ושמחה, דורות ישרים ומבורכים בבניין עדי עד. והברכה אחת היא למרן הראש\"ל שליט\"א ולמשפחתו הרוממה שיחי' שירוו נחת מכל יו\"ח ולהמשיך להגדיל תורה ולהאדירה בארץ ובעולם, מתוך נחת ושלווה כל הימים. אכי\"ר. בברכה מערכת העלון 'יחוה דעת'"},{"filename":"316.pdf","content":"חשש תולעים ובעיות כשרות בסימני| שמחה בראש השנה| קימה בעלות השחר בראש השנה| שינה בראש השנה נושאי השיעור: מתי הזמן הנכון לקיים את מנהג | אכילה קודם הקידוש בשבת| הסימנים שאוכלים בראש השנה| סימנא מילתא היא| ראש השנה ברכה על גלידה בתוך | ברכת הטוב והמיטיב| ברכה אחרונה על כוס שני בליל הסדר| ברכה על הכרפס| אכית הסימנים בראש השנה מתירוצים לא מרויחים כלום| הסעודה316 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק כי תצא תשפ\"ה22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת כי תבואהעלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ענייני והלכות ראש השנה (א) מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי יוסף לוריא שליט\"א מראשי כולל יחוה דעת \"... רבותיי, אנחנו מדברים על החובה לשפר את היחס בין אדם לחברו וכמה שאדם מתנהג עם חברו ככה הקדוש ברוך הוא יתנהג איתו. ומי לנו גדול ממרן שליט\"א שמנהיג את הדור לא רק בהרבצת התורה, אלא באהבת ישראל – לאהוב את כל אחד מישראל. כך הוא מלמד אותנו פה בכולל, המקום הקדוש הזה, וכך הוא מנהיג את כל עם ישראל. שעל כל אחד להסתכל, להרגיש את הקרבה, לדאוג לכל שרידי עם ישראל. גם לאנשים הרחוקים, גם לדאוג לעגונות שנמצאות, גם לאסירים בבתי הכלא, לחשוב על כל אחד מישראל. נסעתי עם מרן שליט\"א בחו\"ל בנסיעה הראשונה שנסע כרב הראשי לפני כמה חודשים, שמעתי רבנים שחיכו לשאול את מרן שליט\"א, שאלות מאוד קשות, היו להם כל מיני ספקות וקשיים, והם לא ידעו איך להנהיג את הדור בדור החדש, כל כך הרבה קשיים! והם באו אל מרן ושאלו אותו בכל תחומי החיים, שאלות קשות ביותר, ואני שומע את התגובות של הרבנים – הם כולם אחוזי התפעלות: \"איזו חכמה! איזה גדלות! איזה תורה קדושה! זה ספר תורה חי! כששמעתי את התגובות של רבני אירופה, חשבתי, הרי מרן משמש כרב הראשי רק כמה חודשים, והנה הקדוש ברוך הוא חנן אותו בכזו חוכמה, והוא מנהיג אותנו בכזו דעת! ומצאתי סמך לזה, ראיתי ב'ליקוטי מוהר\"ן' שרבי נחמן אומר, איך אדם זוכה לכוח התורה, שזה מי שיש לו אהבת ישראל ללא גבול! והסיבה לכך היא, שכל אחד מעם ישראל הוא אות אחת מספר תורה, כאשר אדם מדבר לא טוב על עם ישראל, הוא מחפש חסרונות בעם ישראל, כביכול הוא פוגם בשלמות התורה! ממילא, כאשר מרן שליט\"א מנהיג את עם ישראל באהבת ישראל, כל הזמן לחשוב על הזולת, בוודאי שיזכה לכוח של תורה! ובאמת, עוד כשהיינו כאן אברכים בכולל, תמיד היה מדריך אותנו, ללכת להרביץ תורה, ללכת לאנשים הרחוקים, לכן הוא זוכה לאמיתה של תורה ולכוחה של תורה. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יאריך את ימיו בטוב ושנותיו הנעימים, שיזכה בעז\"ה להמשיך ולהנהיג את עמ\"י עד ביאת גואל צדק, אמן ואמן.שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א יישר כוח לכבוד הגאון הרב יוסף לוריא שליט\"א, שב\"ה נכנס אצלנו בכולל לפני עשרות שנים כאברך צעיר ולמד בשקידה גדולה, למד והתעלה. היום ב\"ה הוא ראש כולל אצלנו בתוך בית המדרש 'יחוה דעת', וגם כן הוא ורעייתו יש להם סמינר לבנות מצרפת. והוא אחד ממובילי גידולי יהדות צרפת בארץ ישראל. במקביל הוא גם משמש כראש כולל בפאריז שבצרפת, ונוסע כל הזמן לשם לשיעורים ולמבחנים. יהי רצון שימשיך מעלה מעלה, מחיל אל חיל, להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. א. קימה בעלות השחר בראש השנה הגמרא אומרת: \"סימנא מילתא\" – דהיינו שבראש השנה יש עניין לעשות דברים לסימן טוב שיהיה לנו לכל השנה. וכל ההנהגה שלנו בראש השנה היא סימן למשך השנה. למשל, כתוב בתלמוד ירושלמי שמי שישן בראש השנה המזל שלו ישן. וזו הסיבה שבהרבה בתי כנסיות משתדלים להתפלל בראש השנה בהנץ החמה. שאז ממילא קמים באשמורת הבוקר - בעלות השחר. אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מקפיד על זה כל כך, אבל הוא כן היה מקפיד לקום מהשינה מוקדם. הוא היה מתפלל בראש השנה בשש או בשש וחצי בבוקר. אבל כמובן שכשצריך להתפלל כל כך מוקדם, אז היה צריך לקום כבר בערך בעלות השחר. ב. שינה בצהריים של יום ראש השנה אכן אחרי הצהריים בראש השנה מותר לישון, ורק לפני הצהריים לא ישנים. אבל יש שמחמירים בזה לגמרי. אני זוכר שאמא, הרבנית ע\"ה, לא הייתה מרשה לנו לישון בכלל בראש השנה. אוי ואבוי למי שהיה הולך לישון! היא הייתה שופכת עליו מים... והיינו אומרים לאאמו\"ר, \"אבא, זה מותר? והוא היה אומר: \"לא, אבל לפי השלחן ערוך שלה היא מחמירה, אתם צריכים לשמוע בקולה\".... והוא היה גם כן מעודד אותנו לשבת וללמוד, והיה אומר, מי שלא יכול ללמוד, קשה לו, שיקרא תהילים פרקים, כמניין 'כפר', ויש לזה 300 פעמיים\". להגיד את כל התהילים זה חשיבות גדולה בראש השנה ג. לא לרגוז בראש השנה אשר על כן אם ישנים בראש השנה המזל ישן, אנחנו צריכים להבין כמה חשוב שכל ההנהגה שלנו תהיה בנחת, במתינות. מפני שכל מה שנעשה ישפיע על כל השנה. לכן לא להתרגז בראש השנה, גם אם יש דברים שהרגיזו אותו, יש לו סיבה צודקת להתרגז – להיות בנחת ובמתינות. כדי .שהיום הזה ישליך לכל השנה ד. ראש השנה הוא יום טוב ומצווים לשמוח בו מובא, שעושים דברים (ו:) ובמסכת כריתות (יב.)בגמרא במסכת הוריות בראש השנה לסימן טוב, ויש לכך משמעות, ולכן יש לאכול חמישה דברים בראש השנה. אבל קודם כל צריך לדעת, שבראש השנה אוכלים ושותים ושמחים, למרות שזה יום דין. אנחנו עם ישראל, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ראש השנה כיום טוב, ביום טוב יש עניין לשמוח. וכך בפירוש בספר נחמיה, שהוכיחו את עם ישראל שעלו מהגולה על כל מיני ייסורים, והם היו בוכים, ואז נחמיה אומר להם שיפסיקו לבכות \"ואתם אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, כי קדוש היום לאדונינו, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו\". ראש השנה מצד אחד אוכלים ושותים, יש בזה עניין, להראות שאנחנו בטוחים בדיננו, אנחנו הולכים בדרך של תורה ומצוות, אנחנו בטוחים שהקדוש ברוך הוא יכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום. מצד שני, אנחנו יראים וחרדים מאימת הדין. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר לנו בראש השנה כשיושבים לאכול, הוא היה חוזר על זה כמה וכמה פעמים: \"וגילו ברעדה\" – במקום גילה שם תהא רעדה. מצד אחד יראים וחרדים, מצד שני, אנחנו אוכלים ושותים ושמחים. ה. חשש תולעים בלוביא הגמרא מזכירה חמישה דברים שאוכלים אותם בראש השנה: א. 'רוביא' שזה מה שקוראים בערבית 'לוביא', זה דומה לשעועית ירוקה. יש בזה צבע נוטה יותר ללבן ויש בכל אחד כתם שחור. בתקופה הזאת יש טרי ויש יבש, והמכנה המשותף של שניהם, לפי מה שבדקתי בעצמי - ששניהם מלאים - זה נמצא בכל סופרמרקט [ תולעים... לכן צריך לדעת, שהרוביא היבשה זה תלוי אם זה טריה יחסית או לא, כלומר ]באזור של השעועית והקטניות אם ייבשו את זה לאחרונה שאז זה בסדר, אין חשש של תולעים. אבל אם זה ישן, זה מתעפש ומתליע. לכן צריך לבדוק את זה כמו שבודקים את השעועית, שמשרים אותה במים. אני חושב, שברוביא מצוי תולעים אפילו יותר משעועית. ובאופן טבעי כשמשרים במים, גרגרי הלוביא החלולה בפנים – ששם נמצאות התולעים – זה צף ועולה, ואם משרים את הגרגרים במשך לילה שלם, כל המתולעים צפים למעלה. אפשר גם לבדוק על ידי שפותחים כמה גרגרים ובודקים. כמו כן בלוביא הירוקה, אם קונים אותה כשהיא עדיין בתוך העלים הירוקים, כדאי לפתוח כמה וכמה אחדים, והרבה פעמים בפנים ליד הגרגירים ישנם תולעים. זו חובה ממש לבדוק היטב ולוודא שאין תולעים. אמנם יש מחלוקת מה זה רוביא, אבל מקובל אצלנו שרוביא זה מה שקוראים בערבית 'לוביא', ויש בו הרבה גרגרים, ולכן אומרים על זה: \"יהי רצון שירבו זכויותינו ותלבבנו\". ו. כרתי וסילקא הסימן השני הוא כרתי, זה דומה לבצל ירוק, אבל זה הרבה יותר עבה. זה מה שקוראים היום לוף. והסימן השלישי הוא סילקא, שזה מה שקוראים היום תרד. והנה הכרתי אמנם מצוי בו תולעים אך לא הרבה, אבל הסילקא איום ונורא, מצוי בו הרבה תולעים. היום יש סילקה של 'גוש קטיף' שזה בחזקת נקי מתולעים, אבל גם זה רצוי מאוד שכל אחד יבדוק כמו שצריך. לשטוף את זה טוב, וכדאי לקחת מברשת רכה ולהעביר על זה. משום שלמרות שזה בא מגוש קטיף, לפעמים יש וזה מתולע מאוד. ומי שלא מוצא סילקא שהוא לא מוחזק בתולעים, בשום פנים ואופן לא! לא לקנות סתם בשוק סילקא – תרד. הבעיה בזה שהסילקא היא ירוקה, והתולעים הם גם ירוקים. וכשבודקים את זה, משום מה התולעים לא זזים. ואז לפעמים אף אחד לא מרגיש שיש תולעים. לכן במצב כזה עדיף לא לאכול בכלל. אני זוכר בזמנו, בכל שנה שהייתי עושה ראש השנה אצל אאמו\"ר, אז עדיין לא היה מצוי סילקא מגידול ללא תולעים, ואאמו\"ר לא אכל מזה, בשום פנים ואופן, הוא לא סמך על שום בדיקה. ואכן המנהג הזה מופיע בגמרא במסכת כריתות וגם במסכת הוריות, במקום אחד כתוב: \"יהיה אדם רגיל למיכל\" – לאכול, וכך . אבל במקום אחר כתוב \"למחזי\" – (סימן תקפג סעיף א)גם נפסק בשלחן ערוך לראות, הרי שאם יש חשש של תולעים, עדיף לראות ולא לאכול, לאכול תולעים רק בשביל לקיים את ה\"סימנא מילתא\" – בשום פנים ואופן לא! לכן אאמו\"ר היה רגיל במשך הרבה שנים, לאחוז בכרתי או בסילקא בידו, ולומר את נוסח היהי רצון. לא היה אוכל מזה. וכך צריך לנהוג מי שאינו יכול לבדוק את הלוביא מתולעים. ז. קרא ותמרים הסימן הרביעי הוא קרא - דלעת. דלעת או קישואים. זה אותה משפחה אבל בעיקר דלעת. והסימן החמישי שמזכירה הגמרא הוא תמרים. וצריך לדעת שגם בהם מצוי תולעים, אבל זה הרבה יותר קל לבדוק. פשוט לפתוח את זה איפה שהגרעין, להסתכל היטב, לוודא שאין שם תולעים, ואפשר לאכול.ח. שנהיה לראש ולא לזנב מזכיר דבר (שם) מנהג ישראל להוסיף עוד שלושה דברים: מרן השלחן ערוך שישי: ראש כבש, ואומרים \"שנהיה לראש ולא לזנב\". ושזה זכר לאילו של - יש [ .יצחק אבינו, משום שיש אומרים שהעקידה הייתה בראש השנה . וגם בזה צריך לדעת, הראש ]בזה מחלוקת, יש אומרים שזה היה בפסח של הכבש הוא קטן מאוד. ואם כל משפחה תיקח ראש כבש אחד, יצטרכו לשחוט אלפי כבשים, ולא שייך למכור את כל הבשר שלהם. לכן גם בזה יש מחסור לפני ראש השנה, אך כמובן שלא יעלה על הדעת של אף אחד לדאוג לראש כבש כשלא בטוח הכשרות שלו, ובוודאי שלא לוותר שיהיה למהדרין מן המהדרין. הרבה פעמים מצוי לצערנו בתקופה הזאת שלפני ראש השנה, שיש 'שחיטה שחורה' - שוחטים שלא כהלכה, לא כשר ממש, ולפעמים זה כשר ולא חלק, או לא חלק לגמרי, לכן גם בזה, אם לא מוצאים ראש כבש, אפשר לקחת בשר ראש של פרה, אפשר לקחת בשר ראש שמוכרים היום שזה בא מהלחיים של הפרה, ואפשר לומר עליה: \"שנהיה לראש ולא לזנב\", רק אי אפשר לומר שזה זכר לאילו של יצחק אבינו. אצל אאמו\"ר היה נהוג במשך כל השנים, לקחת ראש של פרה. ט. אכילת דגים בראש השנה האשכנזים נוהגים לקחת ראש של דג, ואומרים \"שנהיה לראש ולא לזנב\". אבל הספרדים לא אוכלים ראש דג, ויותר מזה, נוהגים לא לאכול דגים בראש השנה. החיד\"א כותב סמך למנהג הזה, שיש פסוק שכתוב בו \"דג\" עם א' - \"דאג\", וזה לשון דאגה. לעומת זאת האשכנזים אומרים להיפך, דג מסמל לפריה ורביה. ואפשר לומר ב'יהי רצון' 'שנהיה לראש ולא לזנב' וגם 'שנפרה ונרבה כדגים'. אכן אם ראש השנה חל בשבת, גם הספרדים אוכלים דגים, כי יש מנהג לאכול דגים בשבת, וזה חשוב יותר. אבל אם חל בחול – כמו השנה – נהגו הספרדים לא לאכול דג בראש השנה. אבל מי שרוצה לאכול דגים – זה לא אסור, זה רק מנהג. לכן אם רוצה לקחת ראש של דג בראש השנה – מותר. אפשר לקחת כל ראש העיקר שיהיה כשר למהדרין. לא יעלה על הדעת שנדקדק במנהגים וב'סימנא בעלמא' ונזלזל חלילה באיסורי תולעים או כל נושא אחר שקשור לכשרות. י. מלאים מצוות כרימון הרמ\"א מוסיף עוד שני דברים, האשכנזים כמובן שנוהגים כך, אבל גם הספרדים ישנם רבים שנהגו בזה: רימונים ותפוח בדבש. רימון יש בו הרבה גרגירים. ולכן אנחנו מבקשים: \"שנהיה מלאים מצוות כרימון\". אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שכשהוא היה ילד קטן, מישהו בא ושאל (מגילה אותו: \"איך אנחנו אומרים 'שנהיה מלאים מצוות כרימון', הרי הגמרא אומרת על טבריה שנקראת 'רקת' - שאפילו ריקנין שבה מלאים מצוות ו.) כרימון. ואם רימון הוא סמל של הריקנים שבעם ישראל, וכי בראש השנה אנחנו מבקשים להיות ריקנים?! ואז אאמו\"ר ענה לו במקום: הריקנים עושים כל החיים שלהם רימון אחד, שנה יש להם רימון אחד. אבל 120 זהו, זה מלאים מצוות כרימון, אחרי אנחנו כל שנה, כל שנה, עושים עוד רימון ועוד רימון. ואאמו\"ר אמר לי שלאחר שגדל, ראה שמרן החיד\"א כתב את התשובה הזו, יא. תפוח בדבש כמו כן כתב הרמ\"א שנוהגים לאכול תפוח בדבש, ואומרים עליו, \"שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה\". אבל לא אומרים \"שנה טובה ומתוקה כדבש\", כי על דברי תורה כתוב: \"מתוקים מדבש ונוף צופים\" – התורה היא דבש! צריכים לדעת, התורה חשובה יותר מהכל! אאמו\"ר כשהיה מסיים לאכול היה אומר לאמא ע\"ה שכל כך היתה טורחת ומכינה: \"תודה רבה, האוכל היה לא רע\"... פעם אמרתי לו, \"למה אתה לא אומר שהאוכל היה טוב?!... ואז הוא אמר לי, קשה לומר 'טוב' על אוכל, כתוב \"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף\", אין טוב אלא תורה. כמה צריך להדגיש את זה במיוחד בימים אלו, אין טוב אלא תורה, כשרואים איך שרוצים להפסיק את לימוד התורה שלנו, יש לנו עולם תורה גדול ומפואר ורוצים חלילה לפגוע בו, אנחנו צריכים כל הזמן לרומם וליקר את התורה הקדושה, ואת בני התורה. יב. מתי נכון לאכול את הסימנים מתי הזמן הנכון ביותר לאכול את ה'סימנים'. הנה כמובן שקודם כל יש לקדש על היין. כי לפני הקידוש אי אפשר לאכול כלום. במחזורים של הספרדים מובא כל מיני פסוקים ותפילות שתיקן הבן איש חי לאומרם לפני הקידוש. אאמו\"ר היה נוהג בעיקר לומר ולחזור את הפסוקים 'ונח מצא חן בעיני ה'', 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו'', 'אור זרוע לצדיק ועוד. ואאמו\"ר היה מקפיד לאומרם לפני הקידוש בראש השנה. ,לאחר הקידוש, יש לדון אם נכון לאכול מהסימנים הללו לפני בציעת הפת או שמא יחכה ויאכלם רק בתוך הסעודה. התשובה לכך היא, שבוודאי עדיף לאכול את הסימנים בתוך הסעודה. מפני שבסימנים הללו ישנם שניים משבעת המינים: תמרים, ורימונים. בדרך כלל, כשאדם אוכל כזית מדברים שאינם משבעת המינים, אם הוא אכל כזית מכלל המינים שאכל – עליו לברך ברכת נפשות. ואם אכל כזית מפירות שבעת המינים – עליו לברך ברכה מעין שלוש, 'על העץ ועל פרי העץ'. והנה בליל ראש השנה, אם הוא אוכל לאחר שקידש על היין, קודם שנטל ידיו ובירך 'המוציא', הוא מכניס את עצמו לספק אם עליו לברך ברכה אחרונה, כיון שהוא עומד ליטול ידיים ולאכול פת, האם ברכת המזון תפתור את כל מה שאכל לאחר הקידוש לפני הסעודה. או שמא לא, כיון שהדברים הללו אינם קשורים לסעודה, ממילא צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. זו שאלה קשה מאוד, וזו מחלוקת האחרונים. יג. מנהג המרוקאים לטעום לאחר הקידוש יש מנהג כזה אצל המרוקאים בשבת, שלאחר הקידוש טועמים משהו כדי לברך ברכות העץ, האדמה, שהכל ומזונות. אז בשבת אפשר לומר לאנשים להיזהר לאכול רק מעט, בשביל הברכה, ולא יותר מכזית. אבל בראש השנה, יש שמונה סימנים, הרי כמה גרגירים של לוביה, כמה חתיכות של בשר ראש ושל קרא בוודאי שביחד יהיו הכל כזית. בפרט שזה בלילה ולא אכלו כל היום, רעבים, איך אפשר לאכול פחות מכזית? ואז אנחנו מכניסים את עצמנו לספק ברכה אחרונה. יד. שיעור אכילת הכרפס בליל הסדר (ח\"ט הנושא הזה נדון בראשונים הרבה מאוד. אני כתבתי בהלכה ברורה תשובה ארוכה מאוד לברר את שיטות הראשונים בנושא בשו\"ת שבסוף הספר) הזה. וזה נוגע לכמה נושאים. למשל, לגבי הכרפס שאוכלים בליל הסדר. האם לאכול כזית ולברך ברכה, ועל המרור לא לברך 'האדמה' בגלל שהוא באמצע הסעודה. או שמא, הכרפס בא לפתור את המרור בברכת 'בורא פרי האדמה'. אבל אם זה כך, לא נוכל לברך 'נפשות', כי זה סילוק גמור. בדיוק כמו אדם שאכל אבטיח בסוף הסעודה ובירך עליו 'האדמה', ואחר כך בירך ברכת המזון ורוצה להמשיך לאכול אבטיח, הוא צריך לברך 'האדמה' שוב. כי ברכת המזון זה סילוק, זה הפסק גמור. והרשב\"א כותב, ואין מי שחולק עליו בזה, שגם 'נפשות' זה סילוק גמור. מחמת זה מרן השלחן ערוך כותב, שכדי לא להיכנס לספק יש לאכול פחות מכזית מהכרפס, כדי שזה יפתור את המרור. אנחנו מבינים מזה, שאם יאכל כזית, הוא יכנס לספק אם עליו לברך 'נפשות', ואם יברך 'נפשות' זה לא יעזור לו למרור. טו. ברכת הטוב והמיטיב ביין שבתוך הסעודה יש עוד מחלוקת ראשונים לגבי ליל הסדר. הנה בקידוש בשבת שותים רביעית יין, ולא מברכים 'על הגפן', מפני שהקידוש הוא במקום סעודה ולצורך הסעודה. הקידוש יש לו שייכות גם לסעודה. ואם אדם שותה מהיין של הקידוש, ובתוך הסעודה הוא שותה יין אחר, רשאי לברך עליו 'הטוב והמיטיב'. אולם אם שתה יין סתם לפני סעודה, ונטל ידיו לסעודה ורוצה לשתות יין, הוא לא יכול לברך 'הטוב והמיטיב', כי היין שבא לפני הסעודה אין לו קשר ליין שבא בתוך הסעודה. אבל בשבת, כיון שהיין שקודם הסעודה – היין של הקידוש – הוא יין שבא לצורך הסעודה, רשאי לברך 'הטוב והמיטיב', אפילו אם היין של הקידוש היה מיץ ענבים. וכך ראיתי כמה פעמים את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהיה לפעמים מקדש על מיץ ענבים, ואחר כך בסעודה היה שותה יין בסעודה והיה מברך 'הטוב והמטיב'. ואל תאמינו למי שאומר שאאמו\"ר לא היה מברך 'הטוב והמטיב', זה לא נכון, הוא היה מברך! ראיתי אותו, ולא רק אני, אלא עוד הרבה אנשים שראו אותו, שהיה מברך את הברכה הזאת בשם ומלכות בתוך הסעודה. טז. לא לאכול כזית לפני הסעודה אשר על כן אנו רואים שהקידוש קשור לסעודה, ולכן בוודאי שעל שתיית יין הקידוש אין מברכים ברכה אחרונה. אבל בליל הסדר, מקדשים על היין, לאחר מכן קוראים את ההגדה, ובסוף ההגדה שותים כוס שני ומברכים ברכת 'אשר גאלנו', וכאן יש מחלוקת ראשונים, האם לברך על הכוס השנית ברכת 'על הגפן', שיש ראשונים שסוברים, שכיון שזה לא קידוש אלא זו כוס שקשורה להגדה, למרות שמיד לאחר מכן הולך ליטול ידיים לסעודה – אבל היין בכוס השנייה אין לו קשר לסעודה, לכן צריך לברך 'על הגפן'. לעומת זאת יש ראשונים שאומרים, שכיון שמיד לאחר מכן הולך לאכול סעודה, וגם היין הטבע שלו לפתוח את התיאבון, לכן לא לברך ברכה אחרונה. לכן באופן רגיל, כדאי להימנע לאכול או לשתות לפני הסעודה יותר מכזית או רביעית, מכיוון שנכנסים לספק ברכה אחרונה. יז. המנהג הנכון בראש השנה לכן בראש השנה, הדבר הנכון והרצוי זה ליטול ידיים מיד לאחר הקידוש, לברך 'המוציא' ולאכול לפחות כזית או אפילו כביצה לחם, לאכול אפילו סלטים ללפת את הפת, ואחרי זה להתחיל את הסדר של הסימנים שאוכלים בראש השנה. יח. השלמת מאה ברכות בשבת אמרנו לעיל על המנהג של המרוקאים, שבשבתות נוהגים לאחר הקידוש להביא כל מיני ברכות. אני חושב שהמנהג הזה הוא מנהג מצוין, פשוטו כמשמעו, מנהג טוב מאוד. אבל בתנאי שיזהרו לאכול פחות מכזית. כי בדיעבד, אם אכל כזית לפני הסעודה, לא מברך ברכה אחרונה – ספק ברכות להקל. אבל כדאי להיזהר לטעום טעימה בעלמא. המנהג הזה הוא מצוין, כי עם כל החיסרון בחשש שמא יאכל כזית ויכנס לספק ברכה אחרונה, יש למנהג הזה הרבה מעלות: המעלה הראשונה היא מאה ברכות בשבת. כך אפשר להשלים, כי בשבת חסרים לנו ברכות, ובכך הוא מוסיף עוד כמה ברכות. יט. לא להיכנס למחלוקת בהלכה יש מעלה נוספת: הנה כל יום כשיושבים לאכול סעודה עם לחם, יש מלא ספקות בהלכה לגבי הסעודה. יש הכרעה אמנם בהלכה, אבל יש ספקות. לדוגמה: בסעודת שבת, נהוג לאכול לחם עם סלטים, לאחר מכן מביאים דג ולאחר מכן בשר וכיו\"ב, רוב האנשים כשמגישים להם לאכול דג או בשר כבר מפסיקים לאכול לחם, אוכלים בשר, תוספות וכיו\"ב, אבל לא לחם. כאשר אדם מחליט בדעתו שהוא אינו רוצה לאכול לחם, יש מחלוקת אם צריך לברך על הבשר ושאר המאכלים שרוצה לאכול לאחר שהפסיק מלאכול את הלחם. רש\"י סובר, שהפת פותרת את המאכלים שבסעודה, מדין עיקר ותפל. הפת היא העיקר, וברגע שהפסיק לאכול פת, הבשר כבר אינו תפל אל הפת, אוכלים אותו לבד, וממילא לפי רש\"י צריך לברך. לעומת זאת, לפי התוספות, הרא\"ה, הרי\"ד ועוד ראשונים, לא צריך לברך. וכך אכן פסק מרן השלחן ערוך. אמנם יש הכרעה בהלכה, אבל אם מברכים את הברכות קודם הסעודה, 'אדמה', 'העץ', 'שהכל', הרי שאינו נכנס למחלוקת בכלל. אדם פיקח יודע לצאת מבעיות, אבל אדם חכם באמת יודע לא להיכנס לבעיות... אז למה להיכנס למחלוקת הראשונים?! כ. ברכה על אורז או פסטה בסעודה מעלה נוספת יש למנהג הזה: הנה אורז בדרך כלל זה תבשיל שכמעט שום אדם לא אוכל אותו עם לחם, זה 'נהמא בנהמא', וכמו כן דייסא, קוסקוס, מקרונים, פסטה וכיו\"ב, במאכלים הללו יש ראשונים שסוברים, לא רק על בסיס דברי רש\"י, אלא בסתם, כיון שאלו דברים שלא רגילים לאוכלם כלל עם לחם, צריך לברך עליהם בתוך הסעודה. לעומתם יש ראשונים שסוברים, שכיוון שזה בתוך הסעודה, לא צריך לברך גם בזה. מרן השלחן שלא מברכים בתוך הסעודה.(סימן קעז) ערוך הכריע בזה אבל כאן זה מחלוקת יותר גרועה מאשר לאכול בשר, כי מילא בשר וכיו\"ב אפשר לאוכלם עם לחם, אבל לאכול קוסקוס או פסטה עם לחם, זה לא דבר נורמלי, ממילא כאן הבעיה יותר גדולה. אבל כאמור גם בזה ההלכה שבתוך הסעודה לא מברכים. אבל אם אדם יאכל חתיכה קטנה של מזונות לפני הסעודה ויברך, הרי שהוא פותר את עצמו מהמחלוקת הזאת. אשר על כן המנהק של המרוקאים הוא מנהג טוב, וישנם כמה מחלוקות בהלכה שנפתרים מהם במנהג הזה. ומשכך, מי שנהג לעשות כן, יש שנהגו לעשות זאת בבוקר, ויש שנהגו לעשות כן גם בליל שבת, צריך רק להיזהר שלא לאכול כזית. אאמו\"ר גם היה מדבר על זה ומזהיר על זה. כא. ברכה על שתיית מים בסעודה בדומה לכך יש מחלוקת ראשונים לגבי שתיית מים בתוך הסעודה, אם צריך לברך עליהם. המים באים לשרות את המאכל, והם חלק מהסעודה. כמו כן יש ראשונים שסוברים – וכך שיטת היראים – שאם אדם אכל ולא שתה הוא לא חייב בברכת המזון מהתורה. רוב הראשונים לא מזכירים את הדבר הזה. מצד שני, שתייה בתוך הסעודה או בסוף הסעודה - זה דבר נורמלי, לפי הרמב\"ם כדאי לשתות בסוף הסעודה ולא באמצע. אלא אם כן אוכל דגים ובשר ושותה כדי להפסיק ביניהם. למעשה, מרן השלחן ערוך כותב, שאדם שרוצה לצאת מספק, שישתה לפני הסעודה. אבל אם זה היה אחרי קידוש, היין פותר את המשקין, ויברך 'שהכל על חתיכת דג או בשר. וזו הדרך הנכונה והטובה ביותר לעשות. כן, לפתור. ולכן אחר כך, גם כששותה קפה או תה, זה גם כן בא לשרות את האוכל, ולא מברכים עליהם. כב. ברכה על גלידה בתוך הסעודה בשבת ובחול מאידך, אדם שאוכל גלידה בתוך הסעודה, צריך לברך 'שהכל'. זה ברור מאוד מאוד. ואני מעיד בפניכם, שראיתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים, מברך 'שהכל' על גלידה לפני ברכת המזון. היו פעמים שהשאיר את זה לאחרי ברכת המזון. סתם כי לא רצה לאכול עכשיו. אבל כשרצה לאכול את הגלידה בתוך הסעודה – היה מברך עליה. פעם אני אמרתי לו, שאני חושב שכיוון שגלידה זה ספק משקה, אז אם הוא שתה יין, יין פותר .משקים. אבל הוא אמר לי על כך, שבוודאי שגלידה איננה נחשבת למשקה וגם בשבת יש לברך על הגלידה בתוך הסעודה. פעם אאמו\"ר שמע על רב אחד שכתב כאילו בשמו שלא לברך, והוא קרא לו וביקש ממנו לתקן את זה. והרב הזה טען, לו, הרי זה נהנה מהעולם הזה בלא ברכה, שכיון שבתוך הסעודה כשאוכלים גלידה והיא ספק משקה, ולכן לא מברכים ברכה אחרונה. אבל יש צד להגיד שזה משקה, אז לכן 'לא פלוג', וכמו שעל מים לא מברכים, גם על גלידה לא מברכים. אבל מה שייך פה 'לא פלוג'?! זה לא שייך בכלל. גלידה אוכלים לתענוג, היא לא באה לשרות את מאכל, מים באים כדי לשרות את המאכל! אנחנו לא ממציאים מדעתנו 'לא פלוג', בתקנות חכמים אומרים 'לא פלוג', אבל בגלל שבשכל של מישהו נכנס הרעיון של 'לא פלוג' – אנחנו אומרים את זה?! לכן אני אומר חד משמעית, צריך לברך על גלידה בתוך הסעודה! כך היתה דעתו של אאמו\"ר, ואני מעיד שראיתי אותו כמה פעמים מברך על גלידה בתוך הסעודה. פעם הייתי איתו בברזיל, והוא לא רצה לאכול את הגלידה, ולא בירך עליה, ואחר כך אחרי ברכת המזון אמרו לו, תאכל, תאכל, אז הוא אכל ובירך. והיה שם מישהו שראה את זה ואמר, הנה, בתוך הסעודה הוא לא רצה לברך. אבל לא היה ולא נברא, עד כדי כך שהוא קרא לאחד שכתב בשמו שלא לברך, והתרה בו על כך. כג. מלאים בתירוצים אנחנו עכשיו מתכוננים לראש השנה, אנחנו משתדלים לחזור בתשובה. אם אנחנו נהיה אמיתיים עם עצמנו, ישנם דברים שמעכבים אותנו מלעשות תשובה. אחד הדברים המצויים ביותר זה התירוצים. אדם עושה פעולה מסוימת, קשה לו להרגיש שהוא לא בסדר. אדם קם מאוחר, עבר זמן קריאת שמע, כמה נקיפות מצפון יש לאדם שלא קרא קריאת שמע בזמנה?! הרי ברור הדבר שאחרי שלוש שעות מתחילת היום, גם אם נקל ונחשב מנץ החמה, עדיין יהיו תירוצים, \"הייתי עייף, ישנתי מאוחר\"... אבל כל התירוצים הללו לא יעזרו, כי השורה התחתונה – את המצוות לא קיימת! כד. מתירוצים לא מקיימים מצוות לפני כמה זמן הלכתי לבית הסוהר להשפיע על – לא רוצה להשתמש כאן במילים קשות – סרבן גט. הוא לא מסכים לתת גט לאשתו. האיש הזה הוא שומר מצוות, אדם דתי עם זקן שיושב ולומד. הטיפש הזה - אני מגדיר אותו טיפש – יושב בבידוד, והוא מקפיד על כל מאכל שהוא מכניס לפה שיהיה כשר למהדרין. וניסיתי להשפיע עליו, ואמרתי לו, תגיד, אתה אדם שומר מצוות? אתה כבר כמה שנים לא שמעת קריאת התורה, לא התפללת בציבור, אתה מתפלל כל הזמן ביחיד! ואז הוא אומר לי, \"אני אנוס! מה אני יכול לעשות?! שמו אותי בבידוד!\" אמרתי לו: \"זה נקרא אנוס?! כשכל הרבנים אומרים לך שאתה צריך לתת גט, אתה פושע! אתה לא אנוס!\" לבית דין של 120 ואז אמרתי לו, \"בוא נגיד שאתה אנוס, אתה תבוא אחרי מעלה, ישאלו אותך למה לא התפללת בציבור?! תגיד שהיית אנוס, ונגיד שהטענה שלך נכונה, מה התוצאה תהיה? האם תקבל שכר בשמים על תפילה בציבור?! כל עם ישראל יקבלו שכר גדול שהם התפללו בציבור, שמעו קריאת התורה, אבל אתה יש לך תירוץ, מתירוץ לא מקיימים מצווה! כשאמרתי לו את הטענה הזאת, הוא אמר שהוא יחשוב. בינתיים הוא עדיין – לצערי – חושב... כה. תירוצים בבן אדם לחבירו אדם מחפש תירוצים, ולפעמים בבן אדם לחבירו, זה ממש לעשות תועבות, לעשות דברים קשים ונוראים, אבל לאנשים יש תירוצים. היה פה פעם בבית הכנסת סיפור לפני הרבה שנים. היו שני אנשים, החזן ועוד בן אדם שהיה ריב ביניהם, סכסוך שכנים. בסופו של דבר לחצתי עליהם ללכת לדין תורה. הדיינים ניסו למצוא פשרה ולא הצליחו. ואז הם פסקו את הדין, ובדין יצא שהחזן צודק והשני לא צודק. הבן אדם נעלב מאוד מאוד שבית הדין פסק לא לטובתו, הוא בא אליי והתחיל לדבר נגד הדיינים. ואני נתתי לו מוסר: \"איך אתה לא מתבייש? זה דין תורה! דיינים מצוינים, בקיאים, יודעים\". והנה, הגיע יום שבת, הוא התפלל כאן בבית הכנסת, וברגע שהחזן עלה והתחיל לומר 'נשמת כל חי', הוא עלה וצעק: \"רשע מרושע! אסור לך להיות חזן! לא יוצאים ידי חובה!\" וכך וצעק וצעק. אני מיד דפקתי על השולחן ואמרתי להוציא אותו מיד החוצה. גירשנו אותו החוצה. אחרי כמה ימים הוא בא אליי ואמר לי, שהוא רוצה לחזור לבית הכנסת. אמרתי לו, שאני לא אתן לו להיכנס לבית הכנסת, מה אתה מתפרע בתוך בית הכנסת?! אתה אדם שומר מצוות?! ביום שבת קודש, לקלל, ליד ההיכל, בבית הכנסת, באמצע התפילה, במקום שאסור לדבר ולהלבין פנים ברבים, איך אתה יכול?! איך עשית דבר כזה?! מה הוא עונה לי?! הוא אומר לי: \"כבוד הרב, הבן אדם הזה הוא רשע, רשעים מצווה לבזות אותם! אמרתי לו: \"יופי! אז כל מי שנראה בעיניך רשע, אתה תלך ברחוב, תצעק: 'רשע!' מה זה פה?! חוץ מזה שהוא לא רשע, אתה הרשע שאתה ככה עושה בבית הכנסת! וכך נתתי לו הרבה מוסר אבל הוא לא היה מוכן לקבל, היו לו רגשות נגד חברו. והנה עבר זמן, האיש הזה עשה כנראה חשבון נפש, והוא בא ואמר לי, אני מוכן לבקש סליחה ברבים, כמו שביזיתי אותו ברבים. אבל החזן אמר לי על כך, שאין צורך שיבקש ברבים, והם עשו שלום ביניהם, ב\"ה. אנחנו רואים כמה האמביציה של האנשים גדולה כשמדובר בבין אדם לחברו. מחפשים תירוצים. כו. מתירוצים לא מתקדמים כאמור, אדם קם מאוחר, לא קרא קריאת שמע בזמנה, ומתרץ תירוצים, הייתי עייף! הקדוש ברוך הוא ישאל אותו, נסעת לחוץ לארץ, יש אנשים שנוסעים ממש לעיתים קרובות לחוץ לארץ. אני מעולם לא פגשתי בן אדם שאמר לי שהוא פספס את הטיסה בגלל שהוא קם מאוחר! מעולם לא שמעתי דבר כזה! אפילו שהוא עייף מאוד. אני לפעמים, ב\"ה אני יושב ולומד ואני עייף מאוד, אבל גם לי לא קרה שלא קמתי בגלל זה לטיסה. צריך לנסוע לחוץ לארץ, אז נוסעים. אין חוכמות. הקדוש ברוך הוא יגיד, בשביל לנסוע לחוץ לארץ קמת, אבל לקרוא קריאת שמע בזמנה היית עייף, וכן הלאה תירוצים. אבל מעבר לכל, גם כשהתירוצים נכונים, צריך לדעת שמתירוצים לא מתקדמים! זה לא עוזר שום דבר! תירוצים לא פותרים את הבעיה! כז. מה שוים התירוצים לפני כמה זמן הייתי בכנס גדול של רבנים, והרבנים התלוננו שיש להם בעיות, לא משתפים איתם פעולה וקשה להם מאוד מאוד. אמרתי להם, נכון, אתם צודקים, יש לכם הרבה קשיים, זה נכון, אבל למרות הכל אתם מחוייבים להשתדל ולעשות את הכל כדי למלא את התפקיד שלכם! נכון אם ישאלו אתכם למה לא מילאתם את התפקיד שלכם יהיה 120 שאחרי לכם תירוצים, תירוצים נכונים. אבל תירוצים זה לא אומר שעשיתם. יש לנו קשיים היום, יש הרבה קשיים, כל אחד יכול למצוא תירוצים, למה לא ללמוד תורה ולמה ככה ולמה ולמה, אם אדם יש לו תירוץ למה הוא לא למד, בסדר, יש לו תירוץ. אפילו תירוץ נכון. אבל בשמיים יגידו לו: \"מה שווה התירוצים?! כח. מלהיות חולה לא נעשים תלמידי חכמים כשלמדתי בישיבה קטנה, בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה, היא הייתה ישיבה מצוינת, אולי הישיבה הכי טובה בארץ. ראש הישיבה היה הרב יעקב ניימן זצ\"ל, שהיה איש מוסר גדול מאוד, הוא היה תלמיד של החפץ חיים. והוא היה נותן לנו שיחות. הוא היה מתחיל תמיד את השיחה: \"בניי היקרים\"... ובאיזו מתיקות הוא היה מדבר איתנו. היה שם את הרב יוסף רוזובסקי זצ\"ל, אחיו הגדול של רבי שמואל רוזובסקי זצ\"ל שהיה גדול מגידי השיעורים בתקופה ההיא. היו באים מכל הארץ לשיעור ג' לשמוע את השיעורים שלו. והנה, היה לנו מגיד שיעור בשיעור א', קראו לו הגאון הרב יוסף הלר זצ\"ל, הוא היה צדיק עובד ה' שאין כדוגמתו, והיה מגיד שיעור נפלא. הוא לא היה נותן לנו עונש, הוא פשוט היה יושב במתיקות ומסביר לנו כמה חשוב ללמוד. היה פעם תלמיד אחד שלא הגיע לישיבה שבוע שלם, אחרי שבוע הוא מגיע. הרב שואל אותו: \"איפה היית?\" והבחור עונה \"הייתי חולה\", הרב חייך אליו ואמר: \"תראה, אתה בחור ישר והגון, אני מאמין לך שהיית חולה, בוודאי שהיתה לך סיבה צודקת לא להיות בישיבה, אבל תסתכל, שבוע שלם לא היית, אנחנו למדנו דף שלם של גמרא, דף מסובך, ישבנו וניתחנו כל פרט והסברנו, וחזרנו. וכולם יודעים את הדף נפלא, ומחר יש מבחן, כל התלמידים ישבו שעות ויענו לשאלות של המבחן, אבל אתה תכתוב שתי מילים: 'הייתי חולה'.... אבל זה לא עושה שאתה יודע את הדף.... מלהיות חולה לא נהיים תלמידי חכמים... ואז אמר לו הרב על דרך המשל, תאר לך ששני אנשים הלכו אחד מול השני, אחד נתקל בשני והיה לו ביד צלחת עם קטשופ ונשפכה על החולצה של השני, חולצה לבנה, זה נראה כמו דם, מה הוא יעשה? האם הוא יאמר, מה פתאום שאחליף חולצה?! הרי זו לא אשמתי, זו אשמתו!... ליתר ביטחון אני גם כן אתלה שלט על החולצה: 'החולצה התלכלכה שלא באשמתי'... וכי יעלה על הדעת שאדם יעשה דבר כזה?!... אותו הדבר לגבי העבירות שלנו, יש לנו תירוצים, השורה התחתונה זה או שלא קיימנו מצוות או שעשינו עבירות, אבל יש לנו תירוצים, מה זה יעזור?! עדיף יותר שלא יהיה לנו צורך בתירוצים, אלא לעבוד את הקב\"ה, לשוב בתשובה שלמה, לתקן את כל מה שצריך לתקן. וכפי שאמרתי קודם, בין אדם לחברו זה יותר קשה, אבל כל אחד שיעשה את החשבון נפש שלו ויתגבר על המידות הרעות, ובעז\"ה נעשה תשובה אמיתית ונזכה לגאולה שלמה. אני רוצה לברך את כל הציבור שנמצאים כאן, ואת כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה' שמשדרים מלבד את השיעור, הם משדרים גם את הסליחות. ובעז\"ה נאמר עכשיו סליחות בהתעוררות, כמו שצריך, ונקבל עלינו עול של תשובה. הקדוש ברוך הוא יסלח לכל עוונותינו, וניכתב ונחתם כולנו בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה, בספר גאולה וישועה. אכי\"ר."},{"filename":"317.pdf","content":"317 גליון הפסק בין הברכה | אמירת וידוי בין התקיעות| הטעם לתקיעת מאה תקיעות בראש השנה : נושאי השיעור הפסקה | עמידה או ישיבה בברכות התקיעות| לא דרשינן טעמא דקרא| הפסק לפני סיום המצוה| למצוה ההשגות | השמחה בעשיית המצוות| המסר מפעיותיה של אם סיסרא| בדיבור לפני סיום המאה תקיעות שניתן להשיג על ידי השמחה השיעור מתקיים 22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מוצש\"ק כי תבוא תשפ\"ה ‰ ˆיו חו˙ו מעיינוˆלמי„ים ‰רב‰, ויפו˙ „יך ל‰עמי˘יו ול‰מˆ‡י חלˆ מכל יו˙ רוב נח˙יזכו לרוו˘ ,ו ‰ע„רים˜˘‰, כי מן ‰ב‡ר ‰‰י‡ י˙˘מ‡ ממנו יˆ בל, כל רעב ממנו י‡כל וכל˙ ב ובעל פ‰ על פני˙בכ ור‰ ול‰‡„יר‰˙ ‚ופ‡ ונ‰ור‡ מעלי‡, ל‰‚„יל˙וך בריו˙מ חיל רב פעלים ˘‰, ‡י˘„ו˜ב˘ ון לכל „בר˘‡ ור˘‡ובכלל ‰ברכ‰ לבנו, י„ ימינו, ר יחי'˘ ו˙ובני ביליט\"‡ ˘ ‰ר‰\"‚ רבי עוב„י‰ יוסף ˙ יחו‰ „ע˘ ‰מ„ר˙ בי˘‡ר ו‚יל,˙מחו˘ ‚ופ‡ ורוב˙יו בבריוˆ‡י חלˆ מכל יו˙ירוו‰ נח˘ ‰„עו˙ור‰ ול˙ חיילים ל˙יך ל‰רבו˘ימ˘ו ר וכל טוב סל‰.˘ר ועו˘וך ‡ו˙ור‰ ול‰‡„יר‰ מ˙ , ל‰‚„יל ‡כי\"ר˙נ‰ טוב‰ ומבורכ˘ ור‡ים ו‰מ‡זינים וכלל עמך˜‰ ‰עלון יח„ עם כל˙מערכ ר‡ל˘ י˙בי מ‡חלים ינו˘‡ ר˙ כבו„ מורינו ורבינו, עטר˙למעל ‰„ין ‰‚„ול ˙י‡ בי˘יון ונˆון ל˘‡מרן ‰ר ‰‚‡ון ‰‚„ול מעוז ומ‚„ול ליט\"‡˘ רבינו „ו„ יוסף ˙יחי' בברכ˘ ‰פח‰ ‰רוממ˘‰מ פרשת ניצבים ענייני תקיעת שופר מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי שלמה צרור שליט\"א דיין בית הדין הרבני ירושלים ת\"ו \"...צריך לדעת שבתורה יש שני חלקים, יש את אלה שזכו שהם לומדי התורה יום יום בכולל בישיבות – זו הזכות האדירה שלהם. ויש כנגדם גם כן את אותם בעלי בתים שעובדים לפרנסתם במשך היום וקובעים שיעורי תורה. צריך לדעת, שאותם בעלי בתים שקובעים עתים לתורה בשיעורי תורה וכיו\"ב, החלק של התורה שקיבלו מסיני – שהם לא זכו להוציא אותו בעצמם – כתב בעל ה'הפלאה' (בהקדמה לספר 'המקנה') שזה עובר דרך הרב שמגיד את השיעור. עצם זה שהם באים לשיעור, גורמים לרב לחדש עוד חידושים ופסקים, וככה יוצאת התורה שלהם לאור עולם. ואני רוצה לומר לכם, שאחד ה'צינורות' הגדולים ביותר בעולם שחידושי התורה יוצאים ממנו, זה מרן הראשון לציו שליט\"א, שמי שלומד בספרו \"הלכה ברורה\" רואה כמה עמל ויזע מושקע בכל כרך וכרך. אתם יודעים כמה ישב שעות בלי שיפריעו לו. לפעמים אתה צריך לעמוד לידו, והוא לא שם לב, לא מרגיש שום דבר, הוא שקוע בתורה! בטיסות, בחוץ לארץ, בכל מקום! שמעתי ממישהו בחו\"ל, שפעם מרן הגיע לשם והיה יושב ולומד בבית הכנסת, והיו אומרים לו: \"מה, עכשיו אתה לומד?! יש לך עכשיו עבודה! צריך לצאת לאסוף בשביל להחזיק את המקומות!\" אבל היה הוא עונה: \"לא! יש לי את סדר הלימוד שלי, אני לומד! לא מפריע שום דבר!\" לימוד התורה זה מה שמחזיק את העולם. נברך אותו מה שכתבו דורשי רשומות, שפרשת כי תבוא היא תוכחת סוף השנה, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. נברך את מרן שליט\"א, שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה, מתוך שמחה ובריאות טובה, ונהורא מעליא, ונזכה כולם ביחד, לראות פני משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א תודה רבה לידידי, הדיין המצוין, הגאון הרב שלמה צרור שליט\"א, חתנו של הגאון הגדול הרב בן ציון מוצפי שליט\"א, שב\"ה מתחילה היה יושב כאן בבית המדרש שנים רבות, ולמד בשקידה גדולה, ובמשך השנים עד שנעשה דיין מצוין, היה נותן כאן שיעור דף יומי. איזה יופי איך שהוא היה מסביר ומוסר את השיעור. והוא מסר כאן שני מחזורים של דף היומי - פעמיים את כל הש\"ס. וגם אחרי שנתמנה לדיין, השיעור הזה נמשך כאן. ב\"ה אנחנו מאוד שמחים שהתוצרת של בית המדרש 'יחוה דעת' זה גאונים גדולים כאלה, שמפארים גם כן את עולם הדיינות. עכשיו אני יושב בבית הדין הגדול ואני מקבל כל מיני ערעורים, ויש גם ערעורים על הפסקים של הרב צרור, ואני רואה תמיד את הפסקים שלו, אני מתענג לקרוא את הפסקים שלכם: מנומקים, מסודרים וישרים. אשריו ואשרי חלקו! א. יום תרועה יהיה לכם במצוות תקיעת שופר בראש השנה, תוקעים בראש השנה מאה קולות. \"זיכרון תרועה (ויקרא כג, כד):אמנם בתורה כתוב רק פעם אחת בפרשת אמור \"יום תרועה יהיה (במדבר כט, א):יהיה לכם\", ופעם אחת כתוב בפרשת פנחס לכם\", אז איך הגענו למאה קולות? הגמרא במסכת ראש השנה מבארת את הדברים, אבל ראשית כל עלינו לדעת דבר מאוד חשוב: הפרשנות של כל פסוקי התורה ושל מצוות התורה, מסורה לנו ממשה רבנו, דור אחרי דור. חז\"ל מעבירים לנו דור אחרי דור את הפרשנות של הפסוקים. ומה שכתוב בגמרא לגבי הסבר הפסוקים, זה מה שמשה רבנו מסר לעם ישראל מהר סיני. אחד הדברים החשובים שהתורה העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ,נדרשת בהם – זו גזירה שווה. גזירה שווה אינה דבר שאדם ממציא מעצמו אלא זה דווקא דבר שבא דור אחרי דור. זה אחד מי\"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. יש מילה מסוימת כתובה פה, מילה מסוימת כתובה שם, ואנחנו דורשים את הגזירה שווה. יש בזה הרבה כללים שמופיעים בש\"ס. ובכן, לגבי שופר בראש השנה, בתורה לא כתוב 'שופר' לגבי ראש השנה, כתוב רק: \"יום תרועה יהיה לכם\", ו\"זיכרון תרועה יהיה לכם\". אבל יש בתורה עוד פעם אחת שהתורה מדברת על תקיעות, וזה בפרשת בהר, לגבי יום הכיפורים בשנת היובל. התורה מפרטת את המצוות של היובל, וכתוב שם \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, ביום הכיפורים, בעשור (ויקרא כה, ט): לחודש הזה, תעבירו שופר בכל ארצכם\". וחז\"ל דורשים: שלגבי היובל כתוב 'בחודש השביעי', ולגבי ראש השנה כתוב 'בחודש השביעי' - יש כאן גזירה שווה. שלגבי יום הכיפורים כתוב בפירוש 'שופר תרועה', מכאן אנחנו למדים (ראש לראש השנה ש'תרועה' זה שופר. לא חצוצרה ולא שום כלי אחר! חז\"ל אומרים: \"ליתן את של זה בזה ושל זה בזה\" - שבראש השנה חייבים השנה לד.) מן התורה לשמוע שלוש תרועות. וכשיבנה בית המקדש והיובל ינהג, גם ביום הכיפורים יהיו צריכים לתקוע בו שלוש תרועות. ב. תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כמו כן חז\"ל לומדים מהפסוקים שתרועה אי אפשר לתקוע סתם תרועה. צריך שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, וזה נלמד מהפסוק שנאמר לגבי יום הכיפורים: \"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי\". 'והעברתה' - זה לשון העברת קול ארוך, תקיעה ארוכה. ואחרי זה 'שופר תרועה' - התרועה. ואחר כך הפסוק ממשיך: \"תעבירו שופר בכל ארצכם\". 'תעבירו' – שוב, העברה, תקיעה. הרי שצריך שתהיה תקיעה, לפני התרועה ואחרי התרועה. אם כן מהתורה חייבים לשמוע שלוש תרועות, וכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, הרי שהחיוב הוא לתקוע תשע קולות. ג.גנוחי גניח או ילולי יליל שרבי אבהו - היה גר בקיסריה - תיקן לתקוע (ראש השנה שם),והנה, מבואר בגמרא תשר\"ת: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. כי בתורה כתוב 'תרועה', והתרגום מתרגם: 'יבבה' - תרועה זה לשון בכי, יבבה. כשאדם מייבב, בוכה, הוא גונח גניחות. ואחר כך כשהבכי שלו הולך ומתגבר, ואז הוא מיילל. הבכי שלו הופך להיות כמו שאנחנו קוראים תרועה: טו טו טו טו טו טו. ורבי אבהו היה מסופק: התרועה שכתובה בתורה, זה הגניחות או היללות? לכן תיקן לעשות גם וגם, בתחילה תקיעה, ואחרי זה כדי לצאת ידי חובת תרועה עושים שני סוגים: מה שאנחנו קוראים \"שברים\", שזה שלושה שברים, שלוש גניחות, ולאחר מכן היללה שהיא תרועה. ד.תש\"ת ותר\"ת לאור זאת שואלת הגמרא, הרי אם תקיעת השברים היא התרועה האמיתית, הרי כאשר תוקע לאחר מכן תרועה זה הפסק בין התרועה האמיתית לתקיעה, כיון שצריך תקיעה לאחריה. ואותו הדבר יש לשאול אם נאמר שהתרועה היא התרועה האמיתית, שאז השברים מפסיקים בין התקיעה לתרועה, והרי תקיעה לפניה. משום כך אומרת הגמרא, שיש לחזור ולתקוע שלוש פעמים תש\"ת – תקיעה, שברים, תקיעה. ושלוש פעמים תר\"ת – תקיעה, תרועה, תקיעה. אם כן אנחנו תוקעים בהתחלה שלוש פעמים תשר\"ת – שזה גם שברים וגם תרועה. וכדי לצאת ידי ספק חוזרים ותוקעים שלוש פעמים תש\"ת, ושלוש פעמים תר\"ת. ה. שלושים קולות הגמרא מוסיפה ושואלת עוד, שאם הספק הוא אם התרועה היא שברים או תרועה, שנתקע רק שלוש פעמים תש\"ת – תקיעה, שברים, תקיעה. ושלוש פעמים תר\"ת – תקיעה, תרועה, תקיעה. וממילא עשינו תרועה ממא נפשך. אלא מבארת הגמרא, שהספק של רבי אבהו היה ספק משולש, האם התרועה היא שברים או תקיעה, ומלבד זאת הסתפק רבי אבהו, האם בכלל התרועה היא גם שברים וגם תרועה ביחד. כי כמו שאמרנו, כשאדם בוכה, בתחילה הוא גונח ולאחר מכן, כשהבכי מתגבר – הוא מיילל. לכן עושים שלוש פעמים תשר\"ת. הרי שמהתורה צריך לתקוע תשע קולות. ורק מחמת הספק אנחנו תוקעים שלושים קולות. וכשאדם תקע או שמע שלוש פעמים תשר\"ת, שלוש פעמים תש\"ת, שלוש פעמים תר\"ת - יצא ידי חובת מצוות שופר מהתורה. ו. הויכוח בראשונים על הפשט בגמרא וז\"ל: (פרק ג מהלכות שופר הלכה ב) את הפשט הזה בדברי הגמרא - לומד הרמב\"ם \"תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בהספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו כך פסק (סימן תקצ סעיף ב) מדבר גדול או שניהם כאחד וכו'\". וגם מרן השלחן ערוך וז\"ל: \"תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קוראים תרועה וכו', לפיכך, כדי לצאת ידי ספק, צריך לתקוע תשר\"ת שלוש פעמים, ותש\"ת שלוש פעמים, ותר\"ת שלוש פעמים\". מביא פירוש אחר של רבנו האי גאון, שבאמת (ראש השנה פ\"ד סימן י)אבל הרא\"ש מה שאנחנו קוראים שברים זה האמת, וגם מה שאנחנו קוראים תרועה זה האמת. שניהם נכונים. אלא שבמשך רוב השנים והגלויות נוצר מצב שהיו קהילות שעושות תשר\"ת - גם שברים וגם תרועה, והיו קהילות שעושות שברים, והיו קהילות שעושות רק תרועה. ורבי אבהו רצה לעשות מנהג אחיד לכל עם ישראל, לכן תיקן לעשות תשר\"ת, וגם תש\"ת ותר\"ת, כדי לאחד את כל המנהגים, שלא יהיו אלו עושים כך ואלו עושים כך. אמנם למעשה בגמרא שלנו נראה שכן היה ספק – וכמו שכתב הרמב\"ם, מסביר את העניין של התקיעות כמו רבנו (מצוה תה) אבל גם בספר החינוך (פרשת פינחס דף רלא ע\"ב) האי גאון. ובאמת כך מצאנו כתוב בפירוש בזוהר הקדוש שמביא את דברי הגמרא ואומר, שה\"בבלאה\" – דהיינו חכמי הבבלים, חכמי הגמרא – לא ידעו מה האמת, האם השברים או התרועה, ובגלל זה הם עשו גם וגם, אבל אנחנו יודעים שהכל אמת, ואנחנו עושים גם וגם. הרי שגם בזוהר נראה שהבין את דברי הגמרא שיש בזה ספק, רק שהזוהר כותב שחכמי הבבלים לא ידעו, וזה ממש כמו שהרמב\"ם והשלחן ערוך. ז.הפסק בין הברכה למצוה אבל יש נפקא מינה גדולה מאוד להלכה, בין שיטת הזוהר והמקובלים ורבנו האי גאון, לבין שיטת הרמב\"ם והשלחן ערוך, לעניין אמירת הוידויים שהודפסו בסידורים לאומרם בין סדרי התקיעות: בין תשר\"ת לתש\"ת, ובין תש\"ת לתר\"ת, ואחרי תר\"ת. שהנה, אם נגיד שהכל אמת כמו הזוהר הקדוש, הרי שאסור בהחלט להפסיק בין המצוה לבין הברכה שעליה. אם אדם מברך על מצוה ולפני שהתחיל את המצוה – הפסיק בדיבור, הברכה היא לבטלה. המשנה ברורה מביא ראיות שאפילו אם הפסיק במילה אחת - הברכה היא ברכה לבטלה. למשל, אדם בירך 'להניח תפילין', ואז הוא רואה את חבירו ואומר לו שלום, והוא עדיין לא הניח את התפילין, הברכה שלו לבטלה, הוא חייב לחזור ולברך. הוא הפסיק בין הברכה לעשיית המצווה. לעומת זאת, אם יש מצוה שאדם התחיל לעשותה ועדיין לא סיים את עשיית המצוה, כיוון שהיה לברכה על מה לחול, שהרי כבר התחיל את עשיית המצווה, בדיעבד אם הפסיק, אפילו שלא סיים את עשיית המצווה – אינו צריך לחזור ולברך. ח. הנפקא מינה בין הפשט למקובלים לאור זאת יש לומר, שלפי הזוהר הקדוש והמקובלים ורבנו האי גאון, כיון שברגע שתקענו שלוש פעמים תשר\"ת, קיימנו את המצווה מדאורייתא, ומה שממשיכים לתקוע תש\"ת ותר\"ת זה רק כדי לאחד את כל המנהגים, והכל אמת, הרי שאחרי שתקענו את התשר\"ת מותר לומר וידוי. כי היה לברכה על מה לחול, שהרי התחלנו לקיים את המצוה. אבל לפי הרמב\"ם והשלחן ערוך, כשתקענו תשר\"ת – עדיין לא קיימנו את המצוה מהתורה מספק, ולכן כדי לצאת מהספק תוקעים גם תש\"ת ותר\"ת, כי אולי התשר\"ת הוא לא נכון, ויכול להיות שכל עוד ולא תקענו את התש\"ת או התר\"ת אולי לא התחלנו אפילו את המצוה. ואנחנו רק מתעסקים בכל מיני דרכים – בתקיעות האחרות – כדי לקיים את המצווה, לכן כל זמן שלא סיימנו לתקוע את השלושים קולות – כל מילה שתיאמר זה הפסק. ט. הוידוי הוא חלק מהעניין של תקיעת שופר (ח\"א חאו\"ח סימן לו וע\"ע שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר כתב תשובה ארוכה בנושא הזה, האם מותר להפסיק בוידוי בין סדרי נה) התקיעות, והוא מבאר כך את הדברים, שזה תלוי במחלוקת בין המקובלים לבין הרמב\"ם והשלחן ערוך. ואאמו\"ר מוסיף, שלכאורה יש כאן ספק ספקא כדי שיהיה אפשר להפסיק. אולי הלכה כמו הזוהר והמקובלים, ואם תימצא לומר כמו הרמב\"ם והשלחן ערוך מחמת הספק, הרי הפסק הוא דווקא בדבר שהוא לא שייך למצוה, שאדם (ברכות מ.), אבל אם מפסיק בדבר ששייך למצוה – למשל, מבואר בגמרא בירך 'המוציא' ונזכר שלא הביא אוכל לעופות או לבהמות שלו, והוא אמר: 'גביל לתורי' – 'תנו לשור לאכול' – זה לא נקרא הפסק, כי זה חלק מהעניין. וכן אדם שבירך 'המוציא' ולא הביאו לו מלח, וביקש מלח לאחר הברכה – זה לא הפסק, הוא רוצה לקיים את המנהג לטבול את הפת במלח. אם כן גם בנידון דידן, הווידוי הוא חלק מכל העניין של תקיעת שופר. י. לא דרשינן טעמא דקרא למעשה אאמו\"ר דוחה את הטענה הזו, ואומר \"לא דרשינן טעמא דקרא\" – (פרק ג מהלכות התורה לא אמרה למה תוקעים בשופר, זו גזירת הכתוב. הרמב\"ם כותב, \"אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה גזרת הכתוב, תשובה הלכה ד) רמז יש בו שנאמר 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם'\". השופר מעורר לתשובה. כמו כן, רבנו סעדיה גאון נותן עשרה טעמים למה , ואחד הטעמים הוא לעורר לתשובה. (הובא באבודרהם הלכות תקיעת שופר)תוקעים בשופר מאידך, הרי ישנם שם טעמים אחרים, למשל, אנחנו אומרים \"היום הרת , אז יום (ראש השנה י:)עולם\" – 'הרת' זה לשון הריון. וכיון שבתשרי נברא העולם ראש השנה הוא יום ההמלכה של המלך, הוא יום תחילת העולם. ולכן ,אנחנו ממליכים את הקב\"ה על ידי השופר. ובכן לא דרשינן טעמא דקרא לכן כותב אאמו\"ר, שאין לומר את הספק ספקא הזה. הוא מאריך בנושא הזה והמסקנה שלו להלכה שאסור להפסיק בווידוי בין סדרי התקיעות. כשהגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצוק\"ל ראה את התשובה של אאמו\"ר, , והוא היה נכד בעל ] פסק כך (סימן תקצב סק\"י) דרך אגב, גם המשנה ברורה[ ה'לשם שבו ואחלמה' – רבי שלמה אלישיב שהיה מקובל גדול, וגם הגרי\"ש אלישיב נהג בהרבה דברים על פי הקבלה, והוא טען שפה גם לפי הפשט מותר להפסיק בווידוי, והוא כתב תשובה ארוכה לאאמו\"ר, וביביע אומר אאמו\"ר הדפיס את התשובה שלו והוא עונה (ח\"ג חאו\"ח סימן לב-לד)בחלק הבא לו על כל טענה וטענה. יא. חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל כמו כן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל גם הוא היה נוהג בכל דבר כמו המקובלים, ובנידון הזה גם הוא רצה לומר שעל פי הפשט כן אפשר מהתוספות בסוף מסכת פסחים (שו\"ת אור לציון ח\"א סימן טל) לומר וידוי, והביא ראיה וכתב על זה פלפול יפה. ובזמנו פירסמתי תשובה באריכות על (קטו. ד\"ה מתקיף) , ובספר שלי 'תורת המועדים' הבאתי את (ראה קובץ אור תורה אלול תשנ\"א סימן קס)דבריו זה. כמובן שכתבתי בכבוד גדול ובדרך ארץ, וכשהראיתי את זה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא שמח מאוד, ואמר לי שאני צודק, אבל אחרי שהדברים יצאו לאור, אאמו\"ר קרא לי, ואמר לי שאפילו שכתבתי בכבוד גדול, אולי יש כאן פגיעה בכבודו של מרן רבנו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל והורה לי ללכת להתנצל בפניו. וכשהגעתי לביתו, שאלתי אם ראה מה שכתבתי והוא אמר לי שראה, והתנצלתי בפניו על כך, אבל הוא השתומם, \"על מה אתה מתנצל?! זה תורה! אם אתה חושב אחרת, ואתה כותב בדרך ארץ ובכבוד, אין שום בעיה לא לכתוב כמוני...\" כשראיתי כי טוב... התחלתי לשאול אותו: \"ומה הרב עונה על מה שכתבתי?!...\" ואז הוא אמר לי: \"אומר לך את האמת, אני נוהג תמיד כמו המקובלים לומר וידוי בין התקיעות, ואני מתכוון להמשיך לומר וידוי בין סדרי התקיעות, אלא שחשבתי אולי להביא ראיה מהתוספות לנושא הזה, ואתה דחית את זה יפה מאוד, אבל עדיין אני סומך בזה על המקובלים. כאמור אאמו\"ר היה מתנגד מאוד להפסיק בוידוי בין סדרי התקיעות, לכן אצלו היה נהוג אחרי שהיו תוקעים שלוש פעמים תשר\"ת, התוקע היה לוקח קצת אוויר, כמה שניות וממשיך. ואם אדם רוצה להרהר בוידוי בין סדרי התקיעות, אין שום בעיה, 'הרהור כדיבור'. אבל לא להוציא בשפתיו. יב. מלכויות זכרונות ושופרות קולות מספק. מלבד זאת אנחנו 30 ביארנו שמדאורייתא צריך לתקוע תוקעים עוד, ואלו הן תקיעות דרבנן, ויש גם תקיעות שתוקעים מכח קולות שתוקעים מדאורייתא, ומספק בדאורייתא, 30 -המנהג. שמלבד ה באו חכמים ותיקנו לתקוע על סדר הברכות בתפילת מוסף. והגמרא אומרת שתוקעים ב'חבר עיר' – דהיינו בחזרה של תפילת מוסף. חכמים תיקנו את שלושת הברכות האמצעיות בתפילת מוסף, ברכה אחת \"מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון\" - זה מלכויות, ובה אומרים לפחות עשרה פסוקים של מלכויות: שלושה פסוקים מהתורה, שלושה פסוקים מתהילים, ושלושה פסוקים מהנביאים וזה \"על ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור\". ולאחר כל זאת מוסיפים פסוק אחד מהתורה. וכמו כן עושים גם בזכרונות – שלוש פסוקים מהתורה, והיינו פסוקים שכתוב בהם לשון של 'זיכרון'. ואז חותמים בברכה \"זוכר אומרים, שהקב\"ה בכבודו (שם) הברית\". וכמו כן עושים בשופרות. חז\"ל ובעצמו אמר, בני, אמרו לפני מלכויות, זכרונות ושופרות, מלכויות – שתמליכוני עליכם, זכרונות – שיעלה זכרונכם לפני, ובמה? בשופר. יג. מצוה בעמידה או בישיבה והנה יש מצוות שעושים מיושב, ויש מצוות שעושים מעומד. מצות שופר צריך להיות מעומד, זו אחת המצוות שכתוב בה \"יום תרועה יהיה לכם\". מהמילה 'לכם' אנחנו למדים, שזה כמו שכתוב במצות העומר, שצריך לעמוד, כך גם בשופר. אבל למעשה חז\"ל קבעו שמצות שופר מקיימים חלקה בישיבה וחלקה בעמידה, כדי \"לערבב את השטן\", \"מפני מה תוקעים כשהם יושבים, וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים כדי לבלבל את השטן\" לכן אנחנו תוקעים את השלושים קולות הראשונים מיושב. יש (ראש השנה טז.). כאלה שנוהגים לעמוד בברכות, ואז יושבים, ואצל הספרדים זה כך, הרבה נוהגים לעמוד בברכות, ומתיישבים – ורק אז תוקעים. הבעיה שבהרבה בתי כנסיות, השליח ציבור צריך מיד להתחיל לתקוע, וצריך להמתין מספר שניות כדי שהציבור יספיק לשבת, ולא יהיה רעש. אבל לפעמים זה מתעכב יותר, ולכן אני כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' הנהגתי בהסכמתו של אאמו\"ר ] - שבעצמו היה מתפלל כאן ביחוה דעת במשך הרבה שנים[ מרן זצוק\"ל לשבת גם בברכות על תקיעת שופר. למרות שלכאורה היה עדיף שיעמדו בברכות וישבו בתקיעות, אבל כדי לא ליצור הפסק ורעש בין הברכות לבין התקיעות, הנגתי לשבת גם בברכות, ואאמו\"ר הסכים שכך זה יותר טוב. יד. תקיעות לחש אני לא מכיר ספרדים שלא [ כלל הספרדים נהגו לתקוע בתפילת לחש(סימן , זה לא מובא בגמרא, אבל זה מובא ברמב\"ם ובבית יוסף ]עושים את זה ואם תלמדו טוב את הגמרא, אין לזה זכר בגמרא או ברמב\"ם והבית תקצב). יוסף. אין לכך זכר גם בשלחן ערוך, הוא מדבר על סדר תפילת מוסף, אבל אינו מזכיר מילה אחת על תקיעות של לחש. ורק כשהוא מתחיל לדבר על החזרה, שם הוא מזכיר תקיעות. משמע שברור מאוד שלפי הגמרא שלנו ולפי השלחן ערוך תוקעים רק בחזרה. - (ערך רעב) התקיעות בתפילת לחש הגיעו מהירושלמי והובא בספר הערוך שנה – ועוד ראשונים שמביאים את דברי הירושלמי. וכך 1000-שחי לפני כ לתקוע בתפילת לחש. וכך אכן המנהג כיום, (פרי עץ חיים שער כו פ\"ג) נהג רבנו האר\"י שכל הספרדים והחסידים תוקעים בתפילת לחש. הליטאים, רובם הגדול, לא תוקעים בתפילת לחש. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב והוא משבח מאוד (ח\"ו סימן לז בהערה),בנושא הזה תשובה ארוכה בשו\"ת יחוה דעת את המנהג לתקוע בתפילת לחש, כדעת רבנו האר\"י, אפילו שזה לא מופיע בשלחן ערוך. כי בדברים כאלו, בפרט בדברים שקשורים לתפילות, קיבלנו את דברי האר\"י. כך שמעתי מפי אאמו\"ר הרבה פעמים, שבדברים כאלו אין שום פקפוק וספק שאנחנו הולכים אחרי האר\"י, אפילו שזה לא כתוב כך בשלחן ערוך. ואאמו\"ר מוסיף שם, שבמקומות שלא נהגו לתקוע בתפילת לחש ורוצים להנהיג ולתקוע בתפילת לחש – \"תבוא עליהם הברכה\" – אדרבה שיתקעו גם בתפילת לחש. טו. מאה ואחד פעיות של אם סיסרא למעשה, כיום אנו נוהגים לתקוע, על פי דברי רבותינו הראשונים, מאה ואחד קולות. הטעם לכך נלמד מאימו של סיסרא, שהייתה בוכה, בנה וכתוב שהיא פעתה מאה (שופטים ה, כח),סיסרא אחר להגיע \"ותייבב אם סיסרא\" פעיות – כדי לבטל את זה אנחנו תוקעים מאה ואחד תקיעות. יש בזה מוסר גדול, שאנחנו עושים מאה ואחד קולות שנועד כדי לבטל את המאה פעיות שפעתה אם סיסרא, הרי מי היה סיסרא? מרצח, רשע, שונא ישראל, שרצה להשמיד את עם ישראל. ועם ישראל יצאו למלחמה נגדו – דבורה וברק בן אבינועם, והשמידו אותו ב\"ה, אבל אמא שלו בוכה, אמא זה אמא, היא יושבת ומייבבת ובוכה על הבן שלה. בכי של אמא לפני הקב\"ה עושה רושם! ואנחנו צריכים לבטל את זה. עד כדי כך. אפילו שהיא אמא של רשע, היא גידלה בן רשע ורוצח, בכל זאת היא בוכה בכי אמיתי, בכי של כאב, בכי של אמא שגידלה בן. הבכי הזה עלול לקטרג - אנחנו צריכים לבטל את זה. טז. סדר התקיעות אצל בני אשכנז לאור כל האמור, יוצא ששלושים קולות שתוקעים קודם תפילת מוסף זה ספק דאורייתא. ועוד שלושים קולות שתוקעים בתוך תפילת לחש של מוסף, בסדר התפילה וזה תקנת חכמים. ומלבד זאת תוקעים גם בחזרת הש\"ץ בסדר התפילה שלושים קולות נוספים. ואז אחרי החזרה תוקעים עוד עשר קולות ומשלימים למאה קולות, ובסיום התפילה תוקעים תרועה גדולה ומשלימים למאה ואחד קולות. לעומת זאת אצל האשכנזים שלא תוקעים בתפילת לחש, הם אחרי החזרה תוקעים שלושים קולות, ועוד עשר קולות, ובכך משלימים למאה קולות, ובסיום התפילה האשכנזים נוהגים לעשות תקיעה גדולה. בסך הכל מאה ואחד קולות. יז. לא להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לפי זה צריך לדעת, שאחרי תקיעות דמיושב אסור להפסיק בדיבור. כי לאחר שבירכנו את הברכות, עדיין לא השלמנו את המצוה של תקנת חכמים, התקיעות שמעומד. יש ראשונים שסוברים שמי שקיים את החלק של הדאורייתא ולא קיים תקנת חכמים לא קיים את המצווה כלל. אכן יש ראשונים שסוברים שקיים את המצווה דאורייתא, אך החסיר את תקנת בהזדמנות אחרת נסביר את הדברים. (סוכה ג. תוספות ד\"ה דאמר ובראשונים שם). חכמים יח. עונש על אי שמחה במצוות קראנו את הברכות והקללות, הקללות הללו קשות (כי תבוא)בפרשת השבוע \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה (דברים כח, מז):מאוד, ושם כתוב ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך וכו'\", מה הפירוש של הפסוק הזה? אנחנו יכולים להסביר את זה בשתי צורות: \"לא עבדת את ה'\" – יש מצוות שלא קיימת! כלומר לא קיימת את המצוות, ולכן מגיע עונש גדול! אבל זה לא הפירוש הנכון של הפסוק. הרמב\"ם בסוף הלכות לולב (פרק ח הלכה טו) כותב וז\"ל: \"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב\". אומר לנו הרמב\"ם, שפירוש הפסוק הוא ביהודי שומר מצוות, המקיים את כל המצוות, אבל הוא לא עושה את זה מתוך שמחה וטוב לבב – מגיע לו עונש! עבדת את ה', אבל לא עבדת בשמחה – מגיע לך עונש. וצריך להבין את הדברים, אמנם אנחנו מבינים שלשמוח בעבודת ה' זה דבר גדול מאוד. רבנו חיים ויטאל כותב על רבנו האר\"י, שזכה להגיע למדרגה כל אומרים, שלא (שבת ל:) כך גבוהה בגלל שהיה עובד ה' בשמחה עצומה. חז\"ל הייתה שורה שכינה על הנביאים אלא מתוך שמחה, וכמו שכתוב בפסוק (מלכים ב ג, טו) \"והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'\" - היו מנגנים לפני הנביא והוא נעשה שמח מהמנגינות, ורוח הקודש היתה שורה עליו. אם כן מי ששמח בעבודת ה', כשהוא עושה מצווה הוא מאושר ושמח, זה מצויין, זה דבר עצום. אבל מי שלא שמח במצוות, לא נהנה מהמצוות – הרי שזה הפסד כולו שלו, היה יכול לקיים את המצוה בשמחה, בהנאה, והוא מפסיד. אבל מה העניים בעונש החמור הזה כל כך, בקללות הנוראות האלה בגלל שאינו שמח במצוות?! הרי בסך הכל הוא קיים את המצוה רק לא שמח בה, וכי בגלל זה הוא ראוי להיענש כל כך?! יט. אדם רגיל צריך להיות שמח אנחנו רואים פה דבר גדול מאוד. אם נתבונן בנפש האדם, בכל אדם נורמלי יש שמחת חיים טבעית. יש אנשים שיש להם מרה שחורה, הם חולים מסכנים, הם צריכים תרופות. אדם רגיל הוא שמח. אפילו אם קרה לו אסון נורא והוא עצוב, אבל עובר הזמן והוא נעשה שמח. טבע האדם שיש לו שמחת חיים טבעית. כשבא אדם, והוא כל הזמן שמח וטוב לב, הוא אוכל ושותה והוא שמח, הוא מטייל והוא שמח, אבל כשהוא מגיע לעשיית המצווה, הוא עושה אותה כמי שכפאו שד, באילוץ, כאן באה הטענה גדולה אל האדם: אתה קורא לעצמך שומר מצוות?! כך נקרא שומר מצוות?! כשמדובר בדברים הפרטיים שלך, אין מאושר ממך, אך כשמדובר בעבודת ה' אתה עושה את זה מתוך אילוץ ועצבות?! זה מראה שאתה מזלזל במצווה! אין לך כבוד למצווה! על זה באמת מגיע עונש, זה זלזול במצוות! זלזול במצוות לא נעשה בהכרח נעשה על ידי שלא מקיימים את המצוות, גם כאשר בצורת העשייה של המצוות ניתן להבחין את היחס של האדם למצוות. ואם נתבונן, נבחין שבכל יום ויום אנחנו עומדים בניסיון הזה: איך אנחנו מתנהגים כלפי מצוות, איך אנחנו מתנהגים כלפי דברים פרטיים שאנחנו רוצים לעצמנו. לצערנו אנחנו יכולים לראות לעתים קרובות את הפער הגדול שיש בין זה לזה. כ. זלזול במצוה שנה כאן בבית המדרש 'יחוה דעת'. 30 אספר לכם סיפור שקרה לי לפני הגיע אלי יהודי אחד ירא שמיים, ואמר לי שהוא רכש דירה בשכונה, והלילה הוא עושה חנוכת הבית, והוא מתכוון להתפלל כאן בבית הכנסת, לקבוע כאן עיתים לתורה, ומבקש שאבוא הערב לחנוכת הבית. והשבתי בחיוב, ואכן בערב באתי לביתו. בלי עין הרע – היתה לו באמת דירה מאוד יפה, והוא אומר לי: הרב, לפני שתשב אני רוצה שתעשה סיבוב. תראה את הבית שלי. הסתובבתי איתו בבית, תאמינו לי, צריך 'ווייז' בשביל למצוא את הפתח... בית - אולי היה צריך גם לומר תפילת הדרך כשהולכים מקצה [ .גדול מאוד ב\"ה ואז שאלתי אותו, מה עם המזוזות לבית שלך? והוא אומר לי, כבוד ]...לקצה הרב, אתה לא מכיר אותי, מה אתה חושב שאני אקנה סתם מזוזות, קניתי מזוזות אצל הסופר פלוני, גדולות ויפות. כששמעתי את השם של הסופר אמרתי לו, הרי זה הסופר הכי טוב בירושלים, כמה עלה לך כל מזוזה? והוא דולר – לפני שלושים שנה מאה דולר זה כמו היום אולי שלוש 100 ,אומר לי מאות דולר – אמרתי לו יפה מאוד, כל הכבוד, קנית מזוזות יפות וטובות. ואז הוא אומר לי, \"אבל הרב, אני אגיד את האמת, יצאתי עם הרגשה רעה, הסופר הזה הוא גנב!\" למה גנב?! ואז הוא אומר לי, הרי מה הוא לוקח חתיכת קלף, כמה היא עולה? דולר, הוא כותב על זה כמה שורות, וזה עולה מאה דולר?! זה לא גנב?! אני שמעתי את זה, שתקתי, לא אמרתי לו כלום - אני לא אוהב לענות מיד, להיות 'נבהל להשיב' זה לא טוב, צריך לתפוס את הבן אדם כמו שצריך לענות לו תושבה ניצחת. ואז קראנו את הזוהר, וכל התיקון של חנוכת הבית. ואז אמרתי לו: \"תשמע, מכל הבית שלך, הארונות מטבח אצלך מצאו חן בעיניי מאוד, אולי אני אעשה גם בבית שלי ככה, תגיד, כמה זה עלה לך?\". ואז הוא אמר: \"רגע, אני אעשה חשבון\", הוא לקח נייר ועט והתחיל לרשום , לבסוף הוא אומר לי שזה ]... - לא הבנתי איך המטר יכול לרוץ[ ''מטר רץ דולר על 30,000 דולר. אמרתי לו: \"מה, אתה נורמלי?! שילמת 30,000 עלה לו עצים מהג'ונגל?! הוא צחק ואמר, \"סליחה הרב, אני רואה שאתה לא מבין כלום בדברים האלו, אתה ראית איזה סוג של עץ יש פה?! זה מאיטליה! זה סוג עץ משובח מאוד, וישב מעצב אחד ועיצב את הדלתות, וכמה עבדו על זה! הרב, זה שווה כל סנט\". אמרתי לו: \"איזה יופי, שווה כל סנט. תחשוב לך לרגע, ישבו כמה ערבים בנגרייה ולקחו עצים מהג'ונגל, עשו עבודה יפה, וזה שווה כל סנט, אבל ישב יהודי תלמיד חכם וצדיק, שלמד כמה שנים הלכות כתיבת סת\"ם – יש בזה הרבה הלכות – והוא ישב לכתוב, כל מזוזה לוקח לו שעות לכתוב. ואני מכיר את הסופר: כל בוקר הוא הולך לטבול במקווה לפני שהוא מתחיל לכתוב, והוא כותב אות אחרי אות, אחר כך הוא שולח את זה להגהה, ולפעמים בהגהה מוצאים טעות והמזוזה הולכת לגניזה – והוא בעיניך גנב?! כי הוא לקח הרבה כסף?! הערבים בנגרייה הם לא גנבים?! עצים מהג'ונגל זה בסדר לשלם, אבל על דבר שבקדושה - אתה בלב שלך חושב שזה לא בסדר ששילמת לו כך וכך?! אתה מזלזל במצווה! אני מצטער להגיד לך, אם כך דולר על 100 אתה מזלזל במצוה - מה שווה כל המצווה שלך?! אם הוצאת כל מזוזה, אבל בלב שלך אתה מרגיש רע עם זה!\". הוא נבהל מאוד שאמרתי לו את זה, וכמובן שהוא גם צלצל לסופר הזה וביקש ממנו סליחה. אנחנו צריכים לשים לב בכל מצווה שאנחנו עושים, איך אנחנו עושים את המצווה הזאת, האם אנחנו עושים את זה באהבה ובשמחה!כא. עוד חמש דקות של תורה אנשים קובעים עיתים לתורה יום יום, זו חובה קדושה על כל אחד ואחד. , ברבע לתשע אנשים מסתכלים על השעון... 9 עד8-והנה השיעור הוא מ והרב לא גומר! הרב ממשיך! יש כאלה 9 מחכים לסיום... והנה מגיעה השעה שכבר מנופפים לו ביד עם השעון... ואחד מעיז גם לצעוק לו: הרב, רבי חנניה מחכה... ואז, סוף סוף, בתשע וחמישה הרב סיים את השיעור, ]בן עקשיה[ ...וכולם שמחים וטובי לב נגמר הסדר, 1 כך זה נראה גם אצל אברכי כולל, יושבים ולומדים, בשעה באחת ודקה כולם גמרו ללמוד. איך זה יכול להיות?! כל יום בדיוק מסיימים באותה שעה?! בדיוק כולם גמרו את התוספות?! לא קורה שימשיכו עוד כמה דקות?! זה מצד אחד, והנה מצד שני, אותו בן אדם שקובע עיתים לתורה, אבל הוא רוצה ללמוד עד תשע, לא עד תשע וחמישה, ואותו אדם גם מתפלל בבוקר בבית הכנסת, וכדי להגיע 7 בציבור, הוא מקפיד כל בוקר להתפלל בשעה 6:25 , הוא מכוון שעון מעורר, ואז ב 6:30- לבית הכנסת הוא צריך לקום ב 7-ב דקות, השינה הכי מתוקה זו השינה של הבוקר, 5 הוא התעורר, יש לו עוד אם זה קיץ - יש אוויר טוב, ואם זה חורף - הוא מתכרבל בשמיכה... והיצר הרע מתחיל לו חלום חדש... הוא רואה את עצמו איך שהוא נוסע לטיול, הוא שמח ומאושר, ופתאום באמצע החלום, בום – השעון מתחיל לצלצל. \"איך השעון הזה קלקל לי את כל החלום\"... ואז הוא מנסה לפתוח את העיניים, והוא עייף והוא נלחם ביצר שאומר לו להמשיך לישון, מצד שני הוא אומר לעצמו, הרי אתה לא מחסיר אף יום בתפילה בציבור, אתה צריך לקום, ואז הוא מחליט לעשות 'פשרה': אשן רק עוד חמש דקות, הוא מסדר מהר את דקות השעון מצלצל שוב, והוא אומר לעצמו: \"חביבי, 5 השעון, ונרדם. אחרי אם לא תקום מיד, אין תפילה בציבור, אין ברירה\". והוא מתגבר, מתארגן לבית הכנסת. 7 ורץ לבית כנסת. ב\"ה הגיע בשעה דקות?! העיקר שהוא הגיע לבית הכנסת 5 וכי יש בעיה שהוא ישן עוד בזמן! אבל הקב\"ה ישאל אותו: \"יהודי יקר, איך יכול להיות שכשהרב דיבר עוד חמש דקות של תורה, ישבת באי נוחות, חיכית לברוח, כתינוק הבורח מבית הספר, אבל כשישנת – לא יכולת לסבול לקום חמש דקות קודם! לא דקות! למה כשהרב נתן שיעור לא חיכית עוד 5 יכולת לוותר לישון עוד כמה דקות?! כב. ארוחת צהרים או ללמוד עם רבי שמואל?! אני זוכר בצעירותי, כשלמדתי בישיבת פוניבז' היה בשיעור ג' כמה רמ\"ים, והיו מחלקים ביניהם את השיעור. אחד מהם היה הגאון הרב שמואל רוזובסקי זצ\"ל, הוא היה גדול ראשי הישיבות, גדול מגידי השיעורים, והוא בדיוק הוא היה חייב לסיים, 1 עד אחת. ובשעה 12-היה נותן שיעור מ כי מיד מתחילים תפילת מנחה בבית המדרש בישיבה, והוא היה מקפיד . והנה, היתה חבורה של בחורים שלא היו מתפללים מנחה 1 לסיים בשעה בישיבה, והיו מקיפים את הגר\"ש רוזובסקי ומדברים איתו בלימוד, בסוגיה. אחד מהם היה בחור בשם הרב מועלם זצוק\"ל בנו של חכם יהודה מועלם זצוק\"ל שלצערנו הלך לעולמו צעיר, הוא היה גאון עצום ומתמיד שאין כדוגמתו. הוא היה שתי כיתות מעליי בישיבת פוניבז'. והוא למד אצל רבי שמואל, והוא היה אחד מבני החבורה שהיו מקיפים את רבי שמואל והיו מדברים איתו בלימוד. אחרי שהיו מסיימים את השיעור רבי שמואל הוא היה קם ללכת הביתה, היו 3 והיו מלווים אותו לאט לאט, ומדברים איתו ודנים ולומדים, עד שעה מדברים איתו בלימוד. כשהיו מגיעים לבית של רבי שמואל, הוא היה נכנס לבית, והם היו רצים לשטיבלך להתפלל מנחה, וחוזרים ללמוד. פעם ניגשתי לבחור הזה הצדיק הרב מועלם, ושאלתי אותו, תגיד, אתה לא אוכל ארוחת צהריים? ואז הוא הסתכל עליי בתמיהה ואומר, לא אוכל צהריים?! מה אתה משווה לאכול צהריים או ללמוד עם רבי שמואל רוזובסקי?! יש מה להשוות בכלל?! כל רגע צריך לנצל! יש לי שלושה חודשים – אין יותר! איך אני יכול לוותר על זה?! אני לא רוצה אוכל, לא רוצה שום דבר! אני רק רוצה להיות לידו! וכך זו הייתה חבורה שלמה של בחורים מצוינים. כך צריך להיות אצלנו, להראות אהבת תורה. אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל הקב\"ה דורש מאיתנו: עבדו את ה' בשמחה, תראו שאתם שמחים בתורה ובמצוות, וכמו שהרמב\"ם כותב, שזו עבודה גדולה לעבוד את ה' מתוך שמחה. רבותיי, אם נלך בדרך הזאת, אנחנו מתקדמים לקראת הימים הנוראים, אנחנו הולכים מחיל אל חיל, ואז באמת נוכל לדרוש, שנכתב ונחתם בספר חיים טובים. אני רוצה לברך את כל הציבור שנמצאים כאן, ואת הציבור שנמצאים בכל מקום ומקום ושומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה' - תבוא עליהם הברכה שמקדשים שם שמיים ומפיצים הרבה תורה. בעז\"ה שנזכה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר זכויות ופרנסה טובה, גאולה וישועה. אכי\"ר."},{"filename":"318.pdf","content":"רבי עקיבא וכלבא| התרת נדרי העבר ונדרי העתיד| ההתנגדות לאמירת כל נדרי| מקור אמירת כל נדרי והתרת נדריםנושאי השיעור: כוחו של רבינו | מעלת הוצאת ספר תורה של כל נדרי| התרת נדרים אינה היתר גורף| חיבוק ונישוק הספר תורה באמירת כל נדרי| שבוע יתגדל ויתקדש שמיה רבה | עיקר היום בראש השנה| וידוי בראש השנה| בכיה בראש השנה| האר\"י318 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק פרשת ניצבים תשפ\"ה פרשת וילך- שבת שובה התרת נדרים ואמירת כל נדרי בליל יום הכיפורים מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי אליהו סעדון שליט\"א מראשי כולל יחוה דעת \"...קראנו היום \"אתם נצבים היום כולכם\" - אומר הזוהר הקדוש מה זה \"היום\" - זה ראש השנה. שכולנו ניצבים לפני הקב\"ה. איך אדם יכול לזכות בדין?! זה בבחינה של \"כולכם\" – להיות באחדות, וזו בדיוק ההנהגה של מרן הראשון לציון רבינו דוד יוסף שליט\"א, שהוא מנהיג את עם ישראל להיות 'כולכם', להיות ממש כל עם ישראל ביחד, \"ויעשו כולם אגודה אחת\", אומר האמרי אמת, דווקא בראש השנה ויום כיפור אנחנו מדגישים את הנושא הזה של להיות כולם ביחד. שהרי בכל הימים טובים, יש הבדלים בין אנשי חוץ לארץ לבין אנשי ארץ ישראל, בחו\"ל עושים יומיים, ובארץ עושים יום אחד. אבל בשני הימים הללו – ראש השנה ויום הכיפורים – כל עם ישראל חוגג את אותו היום. זה הבחינה הזאת של \"כולכם\" וזו ההנהגה של מרן הראש\"ל שליט\"א להיות כל עם ישראל ביחד. שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א יישר כח לכבוד הגאון המצוין רבי אליהו סעדון שליט\"א, שב\"ה הוא תלמיד חכם מופלג שלמד בישיבת 'כסא רחמים' ואחר כך הגיע אלינו לכולל ולמד הרבה שנים, היום הוא משמש ראש כולל. אני מאוד נהנה לשוחח איתו בלימוד בהלכה, בהלכות שבת עכשיו שאני עוסק בהם הרבה, אני מדבר איתו וזה תענוג לשמוע את דעתו, את הבקיאות שלו, את העיון הנפלא שלו. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. א. הרה\"ג רבי יעקב זכריה זצ\"ל רבותיי, אני חוזר עכשיו מהלוויה של הגאון הצדיק רבי יעקב זכריה זצ\"ל, שהיה אחד מגדולי ראשי ישיבות. הוא היה תלמיד מובהק של מרנן רבי יהודה צדקה זצוק\"ל ורבי בן ציון אבא שאול זצוק\"ל. הוא הלך בדרך שלהם, והוא הקים ישיבה לתפארת ב'רמת שלמה' – ישיבת 'לב אליהו' המפורסמת. ואני הייתי איתו הרבה פעמים בחו\"ל כמה היה עובר צער ועוגמת נפש כדי להחזיק את הישיבה! כמה ביזיונות! אבל הוא זכה להקים ישיבה לתפארת, והוא היה איש צדיק וישר שאין כדוגמתו, תלמיד חכם אמיתי. היינו ידידים קרובים מאוד. ולצערנו, לפתע פתאום הוא חלה ותוך שבועיים הלך לעולמו. השיעור היום יהיה לזכרו ולעילוי נשמתו, ויהי רצון שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. בלוויה הספדתי, ואמרתי שאני מתפלל שכמו שהוא היה שליח ציבור נאמן כאן בעולם הזה, שבעולם הבא גם כן הוא יהיה שליח ציבור של עולם התורה, עולם התורה נמצא בצער! הייתי השבוע בקזאחסטן, היה שם כנס של כל ראשי הדתות בעולם, הייתי שם יחד עם עמיתי הרב הראשי הרב קלמן בר שליט\"א. היינו קבוצה של יהודים ביחד, וראינו איך כל אומות העולם שונאים אותנו, כמעט אף אחד לא בא להגיד לנו שלום! דיברתי שם, ואני חושב שעשינו שם קידוש ה' גדול בדברים שדיברנו, דיברנו בתוקף מאוד מצד אחד, מצד שני בלי התלהמות, בלי לבזות, עמדנו על העקרונות של עם ישראל והיהדות, והם היו נאלצים לשמוע ולשתוק, גם שונאי ישראל. אבל הרגשנו שמה עד כמה \"עשו שונא ליעקב\", איך אנחנו \"עם לבדד ישכון\". כשחזרתי לארץ ישבתי וחשבתי, שזה למעשה המצב גם של עולם התורה, שהוא היום \"עם לבדד ישכון\", כמו שאומות העולם מתייחסים אלינו, להבדיל, גם פה לצערנו לא מתייחסים בכבוד ללומדי התורה, אלא אדרבה, להפך. וזה כואב מאוד המצב הזה. ואני מתפלל שהדברים הללו ישתנו בעז\"ה, שיכירו וידעו כולם את ערכם של לומדי התורה. שהקב\"ה ישמור על עולם התורה, שימשיך מחיל אל חיל להגדיל תורה ולהאדירה. ב. כל נדרי והתרת נדרים מחר בלילה זה ליל ערב ראש השנה, והרבה קהילות נוהגים לעשות התרת נדרים. הספרדים כולם נוהגים בזה בערב ראש השנה וגם בערב יום הכיפורים. ונוהגים לומר את התרת הקללות שמרן החיד\"א תיקן את הנוסח שלה, ולמעשה יש בה התרה של נדרי העבר, מסירת מודעה וביטול נדרי העתיד. נוסף על כך, בליל יום הכיפורים אומרים 'כל נדרי'. אנחנו לעילוי נשמת אחותו של מרן זצוק\"ל מרת שושנה בת גורג'יה ע\"ה - נלב\"ע בשיבה טובה ללא זש\"ק בליל יום הכיפורים תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il כך זה בארמית. ואמירת כל] - הכ' בפתח[ הספרדים אומרים 'כל' נדרי נדרי גם כן, היא התרת נדרי העבר והעתיד. יש התייחסות גדולה בפוסקים לכל הנושא של אמירת כל נדרי בליל יום הכיפורים, ומזה נלמד את ההשלכה שיש לגבי ההתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, שהספרדים נוהגים לומר לפי הנוסח שתיקנו גדולי רבותינו האחרונים ובראשם מרן החיד\"א. ג. משמעות מהגמרא למנהג אמירת כל נדרי ובכן, צריך לדעת שבגמרא שלנו בשום מקום לא נזכר לומר כל נדרי ביום מובא: \"הרוצה (כג.)הכיפורים. אבל יש רמז מסוים לזה בגמרא במסכת נדרים שלא יתקיימו נדריו באותה שנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדרים שאני העתיד לידור יהיו בטלים\" - יבטל את כל הנדרים שלו בראש השנה. (ח\"ב סימן רעז)האור זרוע (ח\"ב סימן תקכח), וכותבים כמה מהראשונים: הראבי\"ה ועוד, שכתוב בגמרא ראש השנה, אבל נוהגים לעשות את ההתרת נדרים הזאת ביום הכיפורים, כי אז נמצאים כל העם בבית הכנסת, ומביאים גם ששם כתוב שקוראים ליום הכיפורים 'ראש (מ, א) כן פסוק בספר יחזקאל השנה'. ד. המתנגדים לאמירת כל נדרי בספרות הפוסקים, במיוחד מתחילת תקופת הגאונים עד סוף תקופת הראשונים, נראה שהייתה מחלוקת גדולה מאוד אם לומר כל נדרי או לא. היו הרבה גדולי ישראל שהתנגדו לזה בתוקף. מצד שני, מצאנו מקור מאוד קדמון לאמירת כל נדרי, בזוהר הקדוש פרשת פנחס על הפסוקים שעוסקים ביום הכיפורים, כתוב שם שיש חשיבות גדולה לומר \"כל נדרי, וכולהון אתחרטנא בהון\". ומשמעות דברי הזוהר, שאמירת כל נדרי יש לה כח גדול לבטל גזרות קשות. למעשה רבנו האר\"י מביא את דברי הזוהר מעתיק את דברי האר\"י בנושא הזה. (סימן תריט)הללו, והכף החיים אבל כאמור רבותינו הראשונים, במיוחד בתקופות לפני שהתפרסם ספר הזוהר, אבל גם לאחר מכן, היו הרבה שהתנגדו לאמירת כל נדרי. בספר (סדר רב עמרם גאון השלם חלק ב' עמוד שמב והוצאת מוה\"ק עמוד קסג) 'סדר רב עמרם גאון' כתוב בפירוש נגד אמירת כל נדרי. והוא כותב שכמה חכמים אמרו שזה (בספר המנהיג מנהג שטות, ואין בזה שום תועלת, רק רע, עד כדי כך. ומובא גם בשם רב נטרונאי גאון ובשם רב האי גאון שזה מנהג לא הלכות צום כפור סימן נו) כותב שאנחנו נהגנו להתרחק (חיבור התשובה עמוד תקיח)טוב ויש לבטלו. המאירי מהמחלוקת, ולהניח מקום לשלום ולברוח מהספקות, ולכן ביטלנו את אמירת הכל נדרי. ונהגנו שלא לומר כלל. ה. כל נדרי הוא בקשת סליחה התנגד לאמירת כל נדרי. אבל הוא מיישב (שו\"ת סימן רצד)כמו כן הריב\"ש את המנהג, שאמירת כל נדרי יש לה מעלה, שאנחנו כאילו מתוודים על העוונות שעשינו בנדרים ושבועות, ולכן אומרים את הפסוק: \"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה\", בסיום הכל נדרי. כלומר לפי דברי הריב\"ש כל נדרי זה יותר בקשת סליחה מאשר התרת נדרים. ו. התרת נדרי העבר ונדרי העתיד ונבאר את טענות המתנגדים לאמירת כל נדרי: הנה כל נדרי וגם התרת הקללות זה מחולק לשני חלקים, מצד אחד, על מה שנדר כבר, מצד השני על מה שאנחנו עתידים לנדור. \"די נדרנא - ודי ננדור\", \"די אשתבענא - ודי נשתבע\", על נדרי העבר ועל נדרי העתיד. וצריך להבין, שעיקר ההתנגדות הייתה ההתרה על נדרי העבר. לגבי נדרי העתיד – הנידון הוא אם יש תועלת בזה, וכפי שמתבאר בגמרא שם, לגבי אם אדם יעשה תנאי האם זה מועיל או לא. והנה אמנם הגאונים לא כל כך מסבירים את ההתנגדות שהייתה לאמירת כל נדרי, אבל הראשון שמבאר את ההתנגדות הוא רבינו תם בשם אביו - רבינו מאיר חתנו של רש\"י – שהורה לומר, רק בלשון עתיד, כי היו לו כמה טענות נגד אמירת כל נדרי שזה לא מועיל על העבר, וזה רק מביא (ראה ספר הישר דפוס וינה סימן קמד ובנד\"מ חלק מכשול, שאנשים יבואו לזלזל בנדרים כדבריו של רבנו תם כתבו החידושים סימן ק' עמוד עא, והובא בתוספות נדרים כג: ד\"ה ואת). שגם הוא (לאוין רמב) הסמ\"ג (ח\"ב סימן רעז),כמה מגדולי הראשונים: האור זרוע הסכים שלא לומר, והריב\"ש מביא שכך כתב הרמב\"ן בספר משפט החרם, ועוד.(בחידושיהם עמ\"ס נדרים כג:) הרשב\"א (שו\"ת ח\"ה סימן רנז), הריטב\"א והר\"ן ז. איך אדם יתיר לעצמו את הנדר (ח\"ב סימן ראבי\"ה (עמ\"ס נדרים כג:), התוספות רי\"ד (עמ\"ס עירובין),לעומתם, הראב\"ן תמכו באמירת כל נדרי גם (סימן תריט) והטור (יומא פרק ח סימן כח) הרא\"ש תקכח), בלשון עבר. אמנם הרא\"ש מיישב את הקושיות של רבנו תם די בקיצור, אבל גם בדבריו של הרא\"ש משמע שאינו מתיר בכך באופן גורף את כל הנדרים והשבועות. ונבאר, הנה רבנו תם טוען, וכי שייך שאדם יתיר נדר לעצמו, הרי צריך ללכת לחכם גדול או לשלושה הדיוטות שיתירו, וכי אם כולם ביחד אומרים כל נדרי זה מספק. מה התועלת שיש בזה?! יתירה מזאת, בנדרים יש לנו כלל שצריך חרטה וצריך פתח. אדם שנדר נדר, לא יועיל סתם ללכת לפני שלושה אנשים שיגידו לו \"מותרים לך\", הוא צריך לפרט את הנדר. יש נדרים שאי אפשר להתיר. היה אחד פעם שבא אליי ואמר, שנדר נדר והוא מעיק עליו מאוד, והוא רוצה התרה. אמרתי לו שיבוא אחרי השיעור ונתיר לך. אחרי השיעור הוא הגיע, ושאלתי אותו מה היה הנדר, אבל הוא לא רצה לומר, \"אני לא יכול לספר מה נדרתי, זה סוד...\" אמרתי לו: \"תסלח לי, אם אתה לא מספר לי מה נדרת, אני לא יכול להתיר לך\". ואז התברר לי שהיהודי הזה מסכן נלחם עם עצמו בנושאים של צניעות, וכדי לחזק את עצמו – הוא נשבע, ואחר כך ראה שהוא לא יכול לעמוד בזה, ובא לבקש שאתיר לו. אמרתי לו: \"תסלח לי מאוד, אני מצטער, אני לא יכול להתיר לך לעשות התרה, כשעל סמך ההתרה אתה תוכל לעבור על איסורי תורה! אולי תלך לאיזה רב רפורמי אולי הוא יוכל להתיר לך, מבחינתי אני לא יכול להתיר לך\". וכן אדם שנשבע לקיים את המצוות, וכי אפשר להתיר לו?! דוד המלך \"נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך\". (תהלים קיט, קו)אומר ח. פירוט הנדר בהתרה צריך לפרט את הנדר, לאחר מכן הוא צריך להגיד שהוא מתחרט. אם זה נדר של מצווה, כגון מנהג מסוים, אם יאמר שהוא מתחרט זה חבל, הוא יפסיד את מה שהוא כבר קיים, אז הוא צריך לומר שמתחרט שלא אמר 'בלי נדר'. מלבד זאת צריך 'פתח' – דהיינו למצוא התפתחות שבשעה שהוא נדר, אילו הוא היה יודע שתהיה התפתחות כזאת - הוא לא היה נודר. אבל התפתחות בדבר הגיוני וסביר, דבר שקיים בעולם. למשל, פעם באה אלי אישה אחת ובכתה וסיפרה לי, שהסתכסכה עם הבת שלה, והיא נשבעה שיותר לעולם לא תדבר עם הבת שלה. ה' ירחם. ואז הבת שלה נכנסה להריון והנפש שלה יוצאת להשלים איתה, והיא רוצה שאעשה לה התרה. במצב כזה זה קל מאוד למצוא את הפתח. כי הריון זה דבר מצוי והגיוני, שאילו באותה שעה שנשבעה, אם היא הייתה חושבת על מצב שכזה – בוודאי שהיא לא הייתה נשבעת. ואכן שאלתי אותה, אילו היית מעלה על דעתך שתהיה התפתחות כזאת, דבר כל כך סביר והגיוני, שהבת שלך תיכנס להריון, היית נשבעת? והיא אמרה, בוודאי שלא! איזו שאלה?! אני אוהבת את הבת שלי, איך אני יכולה?! וזה פתח מצוין, ועשינו לה התרת נדרים. ט. הנדר של כלבא שבוע סיפור מעניין על רבי עקיבא גדול התנאים. שעד (כתובות סב.)איתא בגמרא גיל ארבעים הוא היה עם הארץ. הוא לא למד תורה, ולא רק שהוא לא למד תורה אלא גם היה מתנגד לבחורי הישיבות. הוא היה אומר: \"מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור\" - עד כדי כך! והנה הוא היה 'צנוע ומעלי' - הוא היה אדם צנוע בעל מעלות גדולות מאוד, עוד לפני שלמד תורה. לא לחינם הוא זכה להיות גדול הדור. והנה, רבי עקיבא הכיר את בתו של כלבא שבוע, והיא רצתה להתחתן איתו, והוא הבטיח לה שאם היא תתחתן איתו, הוא ילך ללמוד תורה. האבא שלה, כלבא שבוע, היה איש צדיק ואוהב תורה, אוהב תלמידי חכמים ונדבן גדול, אבל הוא לא יכול היה לסבול שהבת שלו תתחתן עם איש עם הארץ גמור. והוא הפציר בה מאוד, וכשזה לא עזר, הוא הודיע לה שאם היא תתחתן איתו, הוא ינדה אותה מכל רכושו, לא יהיה לה פרוטה אחת. וכך אכן קרה, הוא נשבע שהיא לא תקבל כלום, גירש אותה, והם התחתנו וחיו חיי עוני נורא. חז\"ל מספרים איך שלא היה להם אפילו קש להניח תחת הראש במקום כרית כדי לישון, היו עניים מרודים. רבי עקיבא היה אומר לאשתו, שתדעי, בעז\"ה אני אהיה עשיר, ואני אעשה לך 'ירושלים של זהב' - כתר על הראש של ירושלים מזהב, וכך היה לבסוף, הוא עשה לה ירושלים של זהב. אבל בהתחלה הם היו עניים מרודים. ואז רבי עקיבא הלך ללמוד תורה, עשרים וארבע שנה, והפך להיות גדול הדור. רבי עקיבא חזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. כולם מכירים את כל הסיפורים על גדלותו של רבי עקיבא. כשרבי עקיבא חזר, שמע כלבא שבוע שהגיע אדם גדול, תנא גדול, גדול הדור, והוא כבר התחרט על הנדר שהוא נדר, כאב לו מאוד על הבת שלו שחיה בעניות כזו. י. הקב\"ה אוהב את עם ישראל צריך לדעת, שגם אדם שהילדים שלו לא הולכים בדרך שהוא רוצה, הוא ממשיך לאהוב אותם, כמו שהקב\"ה אוהב אותנו. אנחנו אומרים בראש השנה: \"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים\" - מה פירוש \"הבן יקיר לי אפרים\" - האם הפירוש הוא ש\"אפרים הוא בן יקיר\"? זה לא נכון, שימו לב, שהניקוד של הה' 'הבן יקיר לי' הוא חטף פתח וב' רפויה, אם היה כתוב פתח וב' בדגש - המשמעות הייתה שאפרים הוא בן יקיר, אבל הניקוד הוא חטף פתח וב' רפויה, משמעות הדבר, שזה לשון של שאלה: האם בן יקיר לי אפרים?! כמו (בראשית לז, י): \"הבוא נבוא אני ואמך ואחיך\" - שיעקב אבינו אומר ליוסף, וכי נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך?! כך גם \"הבן יקיר לי אפרים\" - הקב\"ה שואל: \"האם בן יקיר לי אפרים?! הרי אפרים היה שבט שעשה הרבה עבודה זרה, גם בזמן בתקופת השופטים וגם בזמן בית ראשון. ירבעם בן נבט בא משבט אפרים. והקב\"ה שואל: \"האם בן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים?! אבל אומר הקב\"ה, אף על פי כן: \"כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'\" - אומר הקב\"ה, למרות הכל, אני אוהב אותם, אני מתגעגע אליהם, הם הבנים שלי! ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא! הקב\"ה אוהב את היהודים! יא. אני הוא אם כן כלבא שבוע, שהרחיק את בתו שהתחתנה עם עם הארץ, חיפש אחר דרך איך להתיר את הנדר שלו. וכשהוא שמע שהגיע רבי עקיבא, הוא עדיין לא ידע שזה חתנו, שמע שהגיע תנא גדול, והוא הולך אליו שינסה למצוא עבורו פתח. ואז רבי עקיבא שואל אותו: \"למה נדרת?\" אמר לו כלבא שבוע: \"בגלל שבאמת הוא היה עם הארץ גמור, לא יודע ללמוד כלום\"! אמר לו רבי עקיבא: \"ואם היית יודע שהוא נעשה תלמיד חכם, היית נודר?\" אמר לו כלבא שבוע: \"הרב, על מה אתה מדבר?! אפילו אם היה יודע משנה אחת, פרק אחד – לא הייתי נודר! אבל הוא היה עם הארץ גמור\"! אמר לו רבי עקיבא: \"אני הוא\"! – אני הוא החתן שלך... ורבי עקיבא התיר לו את נדרו. ואז כלבא שבוע הוריש לו את כל ממונו, ורבי עקיבא התעשר עושר גדול. יב. העושר של רבי עקיבא רבי עקיבא בסוף ימיו היה ממש עשיר גדול, לא רק ממה שקיבל מכלבא שבוע, אלא גם לאחר מכן, לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, הוא התחתן עם אישה שנייה שהייתה עשירה מאוד, וממנה הוא קיבל עוד הרבה כסף ממנה. עד שהוא נהרג על קידוש השם במיתה משונה. אשתו השנייה הייתה גיורת, היא הייתה אשתו של טורנוסרופוס הרשע שהיה נציב רומי בארץ ישראל. והוא היה מתווכח עם רבי עקיבא, ורבי עקיבא היה עושה ממנו צחוק ומלגלג עליו. יש בגמרא בכמה מקומות כמה סיפורים על הוויכוחים שהיו בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס, והוא היה בא הביתה בכל פעם שבור ורצוץ מהצחוק שעשה ממנו רבי עקיבא. פעם אשתו אמרה לו: \"אם אתה רוצה אלך אני ואחטיא אותו\" והיא הלכה והתקשטה, והתלבשה כמובן לא צנוע, ובאה לפני רבי עקיבא. וכשרבי אומרת שהוא רקק - ירק, צחק (עבודה זרה כ:)עקיבא ראה אותה, הגמרא ובכה. והיא התפעלה מאוד, ושאלה אותו, מה אתה עושה, והוא אמר לה, אני יורק כנגד יצר הרע, שכל אדם בא מטיפת סרוחה. ובכיתי כי יש לך יופי, \"ווי להאי שופרא דבלי בעפרא\" - סוף האדם למות והיופי שלו הופך להיות עפר. ולמה צחקתי? אני לא רוצה להגיד לך זה סוד. והאמת היא, שרבי עקיבא ראה ברוח הקודש, שהאשה הזו לבסוף תהיה אשתו. ואכן לימים היא התגרשה מטורנוסרופוס, והלכה והתגיירה, ואחר כך התחתנה עם רבי עקיבא, ואז הוא התעשר עוד יותר. יג. דרך הוא בהולך ללמוד להיות תלמיד חכם אם כן אנו רואים בסיפור של כלבא שבוע ורבי עקיבא, שהיתה כאן התפתחות, רבי עקיבא נעשה תלמיד חכם. וזה הפתח שהוא פתח לכלבא שבוע, שאילו היה יודע שחתנו יהיה תלמיד חכם, בוודאי לא היה נודר. שואלים, הרי יש כלל: \"אין פותחין בנולד\" - כתובות שם ד\"ה אדעתא)התוספות ( פתח צריך להיות התפתחות כזאת שיש לה סבירות שהיא קיימת בעולם, אבל דבר שאין לו סיכוי, שהוא רחוק מאוד מהמציאות, זה נקרא נולד, זה בלתי צפוי! ולכאורה, כדי שרבי עקיבא יהיה תלמיד חכם – זה רחוק מהמציאות! הרי הוא היה עם הארץ באותה שעה! זה כמו נולד! אלא מתרצים התוספות: דרך הוא שמי שהולך ללמוד, נעשה תלמיד חכם! יש כאן המון מוסר לכל אחד מאיתנו, שדרך הוא שמי שהולך ללמוד, נעשה תלמיד חכם. אם אדם מקבל על עצמו עול תורה, נכנס ללמוד בישיבה, הוא מחליט להקדיש את עצמו לשבת וללמוד – הוא יהיה תלמיד חכם. ואני אומר לכם, אנחנו רואים את זה בעולם הישיבות, בחור רציני שמחליט להיות שבט לוי, לפרוש מהבלי העולם, לשבת ולעסוק בתורה, לאחר כמה שנים הוא נעשה תלמיד חכם. מגיעים אליי לכולל אברכים מצוינים, צעירים מאוד. אתה מדבר איתם בלימוד, הם מעיינים יפה, מבינים יפה שנים, אתה מדבר איתם ואתה רואה גאונים, 6-7 מאוד. אבל לומדים בכולל תלמידי חכמים מופלגים. כי זה דרך, מי שבא ורוצה ללמוד, הולך למקום טוב ללמוד - הוא נעשה אדם גדול בתורה. יד. אילו הייתי יודע שרב נחמן יכעס... מספרת, שרבא פעם (נדרים כב:) יש בגמרא דוגמה נוספת של פתח: הגמרא דיבר עם רב נחמן ואמר לו, יש לי חבר שקוראים לו רב סחורה והוא אדם גדול. אמר לו רב נחמן, שלח אותו אלי. כשבא רב סחורה, רבא הפגיש אותו עם רב נחמן. ואז רב סחורה סיפר לרב נחמן שהוא נדר איזה נדר והוא רוצה שרב נחמן יעשה לו התרה. ורב נחמן שאל אותו מה נדר, ורב נחמן חשב על פתח. צריך לדעת, שלמצוא פתח בכל נדר זה לא דבר פשוט, צריך למצוא פתח אמיתי – אילו היית יודע שכך וכך היית נודר? ואכן גם כאן, רב נחמן חשב על פתח, וזה לא היה פשוט: רב נחמן שאל אותו, אילו היית יודע שיהיה כך וכך, היית נודר? ורב סחורה אמר לו, כן! חשבתי על זה בשעה שנדרתי, הייתי נודר! והפתח הזה נפל. ואז רב נחמן התחיל לחשוב על פתח שני, זה כבר הרבה יותר קשה, לכל נדר יש שניים שלושה פתחים מקסימום. ואז הוא שואל אותו על הפתח השני, אם היית יודע שכך יהיה - היית נודר? אמר לו רב סחורה, כן! חשבתי גם על זה! אחרי זה רב נחמן ניסה בפתח נוסף, וגם עליו אמר לו רב סחורה, שלמרות הפתח ההוא היה נודר! ואז רב נחמן התעצבן עליו, וכעס מאוד, הקפיד עליו. מה אתה עושה צחוק, ביטלת את כל הפתחים, ורב נחמן אמר לו, לך, אין לי מה לדבר איתך יותר. ואז רב סחורה יצא ואמר, יש לי פתח מצוין, אילו הייתי יודע שרב נחמן היה כועס עליי – לא הייתי נודר...\" אומרת הגמרא, שזה אכן פתח טוב, והתירו לו את הנדר. טו. הספרדים נהגו לומר כל נדרי גם על נדרי עבר אם כן זו אחת הסיבות שרבנו תם התנגד לאמירת כל נדרי על נדרי העבר, שצריך שרב ימצא פתח לנדר. וכאמור היו כמה גדולי ישראל שהסכימו איתו. למעשה, אנחנו הספרדים נוהגים לומר כל נדרי גם בלשון עבר וגם בלשון מביא את הפולמוס הזה (סימן תריט)עתיד, נגד רבנו תם. מרן בבית יוסף כותב: \"ונוהגים שאומר כל נדרי\" - ארבע (סעיף א) בקיצור. ובשלחן ערוך מילים... ומרן לא מפרט יותר מזה. הרמ\"א כותב לומר רק על העתיד, ולא על העבר. אבל הרדב\"ז, שהיה מקובל גדול וחי בתקופת מרן הבית יוסף, כותב, שיש לומר גם על העבר וגם על העתיד. וכך כותבים גדולי (עבודת הקודש בקונטרס , ומביא אותו מרן החיד\"א(ספר נוה שלום) המקובלים: הרש\"ש ומסכים איתו, השלמי ציבור לרבי ישראל יעקב אלגאזי שהיה מקובל כף אחת) גדול גם כותב כך. לכן אנחנו הספרדים נוהגים לומר כל נדרי גם על נדרי העבר וגם על נדרי העתיד. טז. התרת נדרים אינה היתר גורף נהגו בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים לומר התרת נדרים וקללות. ומתחילים קודם על נדרי העבר, והמתירים – עדיף שיהיו עשרה ואם אי אפשר אז שלושה – אומרים: מותרים לכם וכו', ואחר כך מוסרים מודעה. מה זה 'מוסרים מודעה'? זה הולך על העתיד. זה סדר ההתרה שעושים בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים. רק שזה הרבה יותר ארוך ומפורט לעומת כל נדרי שהוא קצר מאוד. אבל אומרים את הכל נדרי שלוש פעמים כדי לחזק את הדברים. כך נהגו כבר מתקופת הראשונים. (ח\"ב אבל צריך לדעת שזה לא היתר גורף לכל הנדרים. בשו\"ת יביע אומר בסוף הסימן מתייחס בקצרה לנושא של התרת נדרים של כל חאו\"ח סימן ל) נדרי על נדרי העתיד - האם זה מועיל או לא? כלומר, ביום הכיפורים הוא אמר כל נדרי או התרת נדרים וקללות, ואחר כך במהלך השנה נדר איזה נדר, האם הוא יכול לסמוך על זה כדי להתיר את הנדר? כתוב בשלחן ערוך שיכול לסמוך בתנאי שבשעה שנדר לא חשב על התנאי. כי אם (יו\"ד סימן ריא) חשב באותה שעה על התנאי – הרי זה כאילו הוא מתכוון לבטל את התנאי. התנאי לא שווה כלום, ואז הוא צריך התרה. אכן יש ראשונים שסוברים שזה לא מספיק, ושזה רק אם מיד לאחר שנדר, תוך כדי דיבור – זה פחות משנייה אחת – נזכר בתנאי. וזה כמעט דבר בלתי מציאותי. לכן גם לגבי נדרי העתיד התועלת מפוקפקת. יש תשובת אבקת רוכל שהמשמעות שלו שלא צריך שיזכר בתנאי תוך כדי דיבור. אבל בשלחן ערוך כאמור, הוא כותב שראוי לחוש לסוברים שצריך שייזכר. ושם ביביע אומר דן, אם הולכים אחרי אבקת רוכל או אחרי השלחן ערוך. זו שאלה מאוד מפורסמת, איך מתייחסים לתשובות הבית יוסף לעומת הפסקים שלו בשלחן ערוך. בכל אופן, בוודאי שבאופן רגיל אנחנו לא יכולים לסמוך על התנאי הזה גם לגבי העתיד. יז. להיזהר מנדרים ושבועות כאמור, התועלת המרכזית שיש באמירת התרת קללות וכל נדרי זה לבקש סליחה מהקב\"ה על שנכשלנו בעוונות נדרים ושבועות. כמה חשוב שניזהר כולנו להימנע לגמרי מנדרים ושבועות! כמה שאפשר. יש כאלו שעל כל דבר נשבעים ה' ירחם. נשבעים גם בשם ה', נשבעים בחיים של אבא (שבת לב:) שלהם או בחיים של הילדים שלהם, ה' ירחם. זה נורא ואיום! חז\"ל אומרים: \"בעוון נדרים, בנים קטנים מתים\" ה' ירחם. אם אדם אוהב את הילדים שלו, שלא ישבע ולא ידור בכלל. קל וחומר אם יש חשש שייכשל. יח. מעלת ספר כל נדרי הזכרתי בתחילת הדברים, שרבנו האר\"י מביא בשם הזוהר בפרשת פנחס, שכל נדרי מועיל לכפר על עוונות. תלמידי רבנו האר\"י מעידים שרבנו האר\"י היה מקפיד לקנות את הספר תורה הראשון שמוציאים מההיכל, וקוראים לו \"ספר תורה של כל נדרי\", והיה אומר לקנות את זה \"בכל ממון שיושט עליו\" - בכל מחיר, הוא לא היה מוותר על זה. והיה אומר שהוצאת - אני [ .ספר התורה, לחבק ולנשק אותו, זה מועיל לעוונות חמורים ביותר לא רוצה כאן להרחיב את הדברים, אבל הייתי מציע שכל אחד יסתכל שם מביא איזה עוונות זה מתקן. (סימן תריט אות טו),בנושא הזה בכף החיים . ]וכדאי שיאמר שזה יהיה לו כפרת עוונות. יש לזה חשיבות גדולה מאוד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה משתדל לקנות בכל שנה, בכל מחיר, את ספר כל נדרי, כדרכו של רבנו האר\"י. יט. כוחו של רבינו האר\"י בכך נבין גם את הכח הגדול של המקובלים אצלנו הספרדים, מופיע בזוהר שיש לזה חשיבות, ואחר כך רבנו האר\"י החשיב את זה מאוד. ולמרות שבשלחן ערוך כתוב רק: \"ונוהגים לומר כל נדרי\" ולא כתוב על מעלתו, מאידך בבית יוסף כפי שאמרתי, רק מביא את הויכוח אם זה מנהג טוב או מנהג של שטות. ואיך תפילת כל נדרי שהייתה שנויה במחלוקת, והיו שנה, היא הפכה להיות גולת הכותרת! 600 שהתנגדו לגמרי, עד לפני בערך ואפילו אנשים לא דתיים באים בהמוניהם לתפילת כל נדרי! כמה זה חשוב בעיני כולם! זה היה כוחו של רבנו האר\"י! אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ואנחנו נלך לדרכו ולאורו, וננצל את זה כמה שיותר. כ. הקפת בית הכנסת עם ספר כל נדרי לאחר אמירת כל נדרי, נוהגים שעושים הקפה עם כל ספרי התורה סביב בית הכנסת. וכדאי מאוד לתת כמה דקות זמן לציבור שכל אחד יחבק וינשק את הספר תורה של כל נדרי, כי כמו שאמרנו, יש בזה סגולה גדולה וחשובה מאוד על פי הקבלה. כא. יום טוב או יום דין שבראש השנה \"כל באי עולם עוברים לפניו (ראש השנה טז.)חז\"ל אומרים כבני מרון\". אומרים בתפילה: \"ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות, מי לא נפקד כהיום הזה\". בואו נחשוב לעצמנו, איזה יום מלא פחד וחרדה זה ראש השנה! חז\"ל אומרים, למה לא אומרים הלל בראש השנה? \"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניך – ואנחנו אומרים שירה?! לכאורה, זה יום מורכב מאוד, זה מבלבל מאוד המצב של היום הזה. מצד אחד, יום הדין. אנחנו לא יכולים לומר שירה, אפילו הלל אי אפשר להגיד, מצד שני, בכל התפילות, לא מוזכר במילה אחת: חטאנו לפניך וכיו\"ב, אין וידוי, אין שום דבר של תשובה בתפילה של ראש השנה. והראשונים דנים, האם אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה? והמסקנה, \"אוכלים ושותים ושמחים בראש (סימן תקצז סעיף א) וכך נפסק בשלחן ערוך \"לכו אכלו (ח, י) השנה\". והראשונים לומדים את זה מהפסוק בספר נחמיה משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם\". כך אמר נחמיה לעם ישראל. ואז כתוב: \"וילכו כל העם לאכול ולשתות, ולעשות שמחה גדולה\". אנחנו אוכלים ושותים ושמחים מצד אחד, ומצד שני ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. כב. בכי בראש השנה שרבנו (שער הכוונות דף צ) יש עוד שאלה: האם לבכות בראש השנה? כתוב האר\"י היה נוהג לבכות הרבה בראש השנה, והוא היה אומר, שמי שלא בוכה בראש השנה יש לו פגם בנשמה שלו. איך אפשר שלא לבכות בראש מביא את דברי (ח\"ב סימן סט)השנה?! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת רבנו האר\"י, וכותב, שלכאורה לפי מה שכתוב שזה יום שמחה, אוכלים ושותים ושמחים, משמע שלא לבכות. ולכן הוא מחלק: יש אנשים שהם אנשים קרים, קרח, אין להם רגש כל כך, הם באמת יש להם בעיה. אבל רוב בני אדם, כשהם מתפללים הם מתעוררים, הם לא יכולים שלא לבכות בראש השנה. אז אם זה בא מתוכם, הם לא צריכים להילחם עם עצמם לא לבכות – שיבכו. ורבנו האר\"י שהיה בוכה, זה היה בנשמה שלו, הייתה לו התעוררות כזאת שאיך אפשר לא לבכות. לכן מי שמתעורר מעצמו לבכות, תבוא עליו הברכה. מצד שני, מי שלא מתעורר לבכיה, על זה מתכוון רבנו האר\"י, אתה לא מרגיש שום דבר בראש השנה?! איך אתה יכול?! כג. משמע ממרן החיד\"א שיש לבכות בראש השנה פעם ניגשתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו, שמרן החיד\"א ודאי לא סובר כדבריו בדעת האר\"י. מפני שהנה מרן החיד\"א דן לגבי אדם שסובל ממחלת עיניים, והרופא מזהיר אותו שלא יבכה, כי זה יזיק לעיניו, האם מותר לאיש הזה שלא לבכות בראש השנה? ומרן החיד\"א כותב בשם הרדב\"ז, על אדם שנפטר לו בן, שאם הוא לא בוכה על הבן שלו, זה מעיד שיש לו פגם בנשמה שלו. איך יכול להיות אבא שלא בוכה על הבן שלו? אבל אומר הרדב\"ז, שאם האב חולה בעיניים, והוא מתאפק מלבכות, הוא משתדל, הוא מתאמץ לא לבכות כדי לא להזיק לעיניים שלו, אין בכך כל פגם. אם כן כותב מרן החיד\"א, אותו הדבר גם לגבי ראש השנה. אדם שהוא חולה בעיניים, מותר לו להתאמץ לא לבכות. זה לא פגם בנשמה שלו כמו שאומר האר\"י. כי יש לו סיבה למה אינו בוכה. משמע מדברי מרן החיד\"א, שאם אין לו בעיה בעיניים ואינו בוכה, הרי שיש לו פגם בנשמה וכמו שכותב רבינו האר\"י. יתירה מזאת, כותב מרן החיד\"א (תהלים ו, שמי שקשה לו לבכות, שיתפלל ב\"קול של בכי\", וזה על פי הפסוק \"כי שמע ה' קול בכיי\" – ה' שומע את קול הבכי שלו.ט): כד. איך אפשר לא לבכות דרך אגב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו, כמעט כל השנים, עד השנים האחרונות שלו, היה שליח ציבור בראש השנה וביום הכיפורים, כאן ב'יחוה דעת'. והיה בוכה. ובמוסף של ראש השנה הוא היה בוכה, והיה תמה, איך אפשר להגיד 'אתה זוכר מעשה עולם', לקרוא את כל הפסוקים של מלכויות, זכרונות ושופרות ולא לבכות?! ככה הוא אמר לי כמה פעמים. אבל ביום הכיפורים, הבכיות שלו היו בלי הפסקה, היה לו קשה ממש להתפלל מרוב שהיה בוכה במיוחד כשהיה אומר את הווידוי של רבינו נסים. כה. שמחה גדולה בזמנו שאלתי את אאמו\"ר על דברי מרן החיד\"א הללו, אבל הוא אמר לי, נכון הדבר, ואתה צודק, דברי מרן החיד\"א אינם כמו שכתבתי ביחוה דעת, אלא, אני מסתמך בעיקר על ספר נחמיה, ששם כתוב, 'ויעשו העם שמחה גדולה'. משמע שצריך לשמוח. לכן אני מיישב שזה דווקא אם הבכי בא מאליו, אבל בוודאי שמרן החיד\"א אינו סובר כך. ובאמת יש כמה אחרונים שמשמע מדבריהם שיש לבכות בראש השנה, כמו השדי חמד ועוד. למעשה, הדבר הכי טוב לעשות, לצאת ידי כל הדעות, שאדם יתמסר לתפילה, יסתכל טוב טוב מה כתוב, ידמיין לעצמו שעכשיו הקב\"ה דן אותו. ואז נגיע למצב שאי אפשר בלי לבכות. כו. דואג ובוטח אבל עדיין, צריך ליישב את המצב המוזר הזה לכאורה: מצד אחד אוכלים ושותים ושמחים, מצד שני, צריך לדעת שספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. מרן החיד\"א כותב שצריך בראש השנה להיות 'דואג ובוטח' – דואג שח\"ו אולי לא, מצד שני בוטח – להיות בטוח שיהיה בסדר. לכאורה זה תרתי דסתרי, איך אפשר גם וגם?! אאמו\"ר בראש השנה, כשהיו יושבים לאכול, הוא היה חוזר ואומר לכל בני המשפחה: \"וגילו ברעדה - במקום גילה, שם תהיה רעדה\". כז. וידוי בראש השנה בראש השנה לא אומרים וידוי, וזה תמוה, למה לא אומרים וידוי בראש השנה? התשובה היא, אנחנו לא מתוודים בגלל שיש לנו תחליף יותר חשוב מתשובה, ויותר חשוב מהכל: מלכויות. כבר בברכה השלישית בתפילה אנחנו אומרים: \"ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך\", \"ובכן תן פחדך על כל מעשיך\", שהקב\"ה ימלוך על העולם כולו. \"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו\", ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך. אנחנו רוצים שהקב\"ה יהיה מלך! \"ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה\" – אנחנו ממליכים את הקב\"ה. מה המשמעות שאנחנו ממליכים את הקב\"ה? עם צריכים לשמוע בקול המלך, \"שום תשים עליך מלך\" – המשמעות היא שתהיה אימתו עליך. מפחדים ממנו ועושים כל מה שהוא אומר. קל וחומר כשאנחנו ממליכים את הקב\"ה, המשמעות היא שאנחנו מקבלים עלינו עול תורה, עול מצוות. זה נקרא להמליך את הקב\"ה. זה העניין המרכזי שאנחנו רואים בראש השנה. שהקב\"ה בכבודו ובעצמו אומר: \"בניי, אמרו לפניי (ראש השנה שם)חז\"ל אומרים מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונכם לפניי, ובמה? בשופר\". מלכויות זה העניין המרכזי. זה יום ההכתרה של הקב\"ה, יום המלכת הקב\"ה - זה המעמד הגדול של ראש השנה.כח. למענך אלוקים חיים אנחנו יכולים להבין, שאם זה העניין המרכזי, כמה זה עלוב לבוא ולהגיד: \"ריבונו של עולם, תן לנו פרנסה\"! מה זאת אומרת?! אתה עומד ביום גדול שכזה, שהדבר המרכזי בו הוא מלכותו של הקב\"ה, ואתה מתחיל להתייחס ח\"ו לדברים גשמיים ועלובים, ענייני העולם הזה?! אנחנו אומרים: \"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים\" – מה פירוש הדבר \"למענך אלוקים חיים\"? המשמעות היא, שאנחנו אומרים: \"ריבונו של עולם, כל מה שאנחנו מבקשים זה לעשות רצונך! אנחנו רוצים פרנסה, זה לא שיהיה לנו וילה, בית, מכונית וכל הבלי העולם הזה, \"למענך אלוקים חיים\" – אנחנו רוצים לעשות רצונך! אנחנו רוצים את זה בשבילך, כדי שנוכל לעבוד אותך! גם כשמבקשים על הפרנסה, שהכל יהיה לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. למה הדבר דומה? מספרים, שפעם נפוליאון ברח מפני הרוסים, והוא הגיע לאיזה כפר, והיה שם איזה איש פשוט שזיהה אותו, ונפוליאון אמר לו, אני בורח, אני צריך להתחבא. ואותו איש כפרי פשוט, היה בעל תושייה, לקח את נפוליאון והחביא אותו באיזה מקום וכיסה אותו בשמיכות. כשהגיעו החיילים הרוסיים לחפש אותו, נפוליאון שכב שם רועד מפחד, והאיש הזה אמר באומץ לחיילים, נפוליאון לא נמצא כאן, עד שהם יצאו. אחרי שנפוליאון חזר לכיסא מלכותו, הוא ציווה להביא את האיש הכפרי הזה אליו, ואמר לו, תבקש ממני מה שאתה רוצה! אני אתן לך! ואז האיש הכפרי הזה אמר לו, תראה, אני צריך לשלם מס הכנסה, עושים לי בעיות, תעשה טובה תוותר לי קצת, תעשה לי הנחה... נפוליאון הזדעזע מהבקשה, אבל אמר לו, בסדר, אני אתן לך, אתה רוצה עוד משהו? אני מסכים עוד! אמר לו הכפרי, תראה, יש בכפר שלי אחד שעושה איתי תחרות, תעשה טובה, תסלק אותו ממני שלא יתחרה בי... נפוליאון היה מלא זעם, טיפש כזה! אתה מופיע לפני הקיסר, הצלת את החיים שלו! הקיסר אוהב אותך! רוצה לעשות למענך, תבקש הרים וגבעות! תבקש הכל! מה אתה מבקש דברים פעוטים?! כך גם אנחנו. אנחנו עומדים ביום הזה בתפילה, בטהרה כזאת לפני הקב\"ה, הקב\"ה מצפה מאיתנו שנתפלל כמו שצריך, \"ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך... \"וידע כל פעול כי אתה פעלתו\" - ואנחנו הולכים לפרוט את זה לפרוטות... לכן אנחנו צריכים לשים לב למילים \"למענך אלוקים חיים\" - אנחנו מבקשים גם עולם הזה, למענך! כדי שנוכל לעבוד אותך, ריבונו של עולם! הכל לכבודו יתברך. לשם ייחוד קודשא בריך הוא. כט. יתגדל ויתקדש שמיה רבה אני רוצה לסיים בסיפור שימחיש לנו מה זה יהודים שמתפללים אל הקב\"ה. פעם הייתה תקופה קשה מאוד לעם ישראל, תקופת 'הקנטוניסטים'. הצאר הרוסי היה צורר את ישראל, והוא היה שולח לחטוף ילדים קטנים, בגיל היו לוקחים אותם לצבא. תארו לכם איזה מצב היה אז לעם ישראל 6-7 ,ברוסיה! הילדים הקטנים הללו היו מעבירים אותם בכל מיני אימונים ושולחים אותם למלחמות שהיו לרוסיה. ורבים מהם נהרגו במלחמות. והיו מחזיקים אותם בצבא עד גיל חמישים. ואז אחרי שהם עברו צבא מפרך, איום ונורא, הם היו כבר שבורים ורצוצים בגוף ובנשמה, אומללים ומסכנים ממש, היו משכנים אותם באיזה שיכונים על חשבון הממשלה, ונותנים לכל אחד איזה קצבה קטנה שיוכל לאכול ולשתות, וכך חיו עד יום מותם. מה , 6-7 שהיה לאותם יהודים זה הגירסא דינקותא – מה שזכו ללמוד עד גיל מה שהם הספיקו ללמוד בחֵיידר, זה מה שהחזיק אותם. והנה פעם אחת, אחד מגדולי ישראל היה בדרכו בערב יום הכיפורים, והוא חיפש מקום ראוי להתפלל. ואמרו לו, שיש בית כנסת של 'קנטוניסטים', של המסכנים הללו שכבר עברו צבא והם מבוגרים, למלעלה מגיל חמישים. הרב הלך והתפלל איתם, כולם שבורים ורצוצים, מתפללים בקול דממה דקה... אותו גדול כתב לאחר מכן, \"הקול דממה דקה היה זעקה גדולה של היהודים האומללים הללו\". כשהגיעו לתפילת נעילה, קם אחד מהם ואמר: \"רבותיי, אני זוכר כשהיינו ילדים, לפני נעילה, הרב היה אומר דרשה. מי מאיתנו מוכן להגיד דרשה?\" קם אחד מהם ואמר: \"אני מוכן להגיד דרשה\". ואז הוא דיבר כך: \"ריבונו של עולם, היום כל היהודים מתפללים לפניך, כל יהודי יש לו שלוש בקשות: בני, חיי ומזוני. שיהיו לנו בנים, ושיהיה לנו אריכות ימים ושנים, ושתהיה לנו פרנסה טובה. ריבונו של עולם, אנחנו להבדיל מכל היהודים, אין לנו מה לבקש ממך, וכי מה נבקש? בנים – זה כבר אבד. אנחנו שבורים ורצוצים, אנחנו זקנים, לא נזכה להקים בית, לא יהיה לנו ילדים. חיים? ריבונו של עולם, חיים כאלו אנחנו לא צריכים. לא מבקשים ממך חיים! פרנסה? אנחנו יש לנו פרנסה בצמצום, ואנחנו לא שואפים ליותר מזה. אנחנו לא מבקשים ממך כלום. אבל מה אנחנו כן מבקשים, ריבונו של עולם?! אנחנו אוהבים אותך! אנחנו מתפללים שאתה תגדל! במקום לבקש ממך, אנחנו מתפללים עליך! אז הוא עמד וצעק: יהי רצון שיתגדל ויתקדש שמיה רבא! איזה סיפור! איזו עוצמה! אותו גדול אמר, שכשהוא שמע את זה, הוא התעורר יותר מכל התפילות! כך ההסתכלות שלנו צריכה להיות, למענך אלוקים חיים! שמלכותו של הקב\"ה תהיה על כל העולם, ואז הכל יהיה טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב...אכי\"ר."},{"filename":"319.pdf","content":"חגסוכותשמח הסיבות לפסילת האתרוג | האתרוג המורכב| האתרוג המרוקאי| האתרוג התימני| אתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי חו\"ל עור:שי שאי הו נ ליטול מספר אתרוגים | סימני המורכב| ברכת שהחיינו על פרי שנוצר בכלאיים| המורכב319 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' דחוה\"מ סוכות תשפ\"ד העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןפרשת האזינו - חג הסוכות סקירה הלכתית על סוגי האתרוגים המצויים א. אתרוגי ארץ ישראל יש היום בשוק כל מיני סוגים של אתרוגים. קודם נפרט פחות או יותר מה נמצא בשוק: הרוב הגדול של האתרוגים שנמצאים היום בשוק בארץ, ועם כל התפתחות הייצוא גם בחו\"ל, אלו אתרוגים שגדלו בארץ ישראל. זה יכול להשתנות, כי עם השנים שותלים פרדסים וכו', אבל כיום זה הרוב. כלומר זה סוג של אתרוגים שמזה מאות בשנים היו מגדלים אותם בארץ ישראל. שנה גדולי הפוסקים מדברים על כשרות האתרוגים. 500-כבר לפני כ אז לא היה יבוא או יצוא של אתרוגים, ולא היה בארץ ישראל אתרוגים תימניים, מרוקאים, קלאבריה וכיו\"ב, ולפי העדויות בני ארץ ישראל היו משתמשים באתרוגי ארץ ישראל. מרן הבית יוסף, רבינו האר\"י, השיטה המקובצת – רבי בצלאל אשכנזי, המבי\"ט שהיה חברו של מרן הבית יוסף, המהר\"ם אלשיך שהיה חי באותה תקופה, ועוד מגדולי ישראל כותבים בנושא הזה בתשובות שלהם. ולפי הנראה מדבריהם - כולם היו סומכים על אתרוגי ארץ ישראל. בחו\"ל היו משתמשים בסוגים אחרים של אתרוגים, כפי שאסביר תכף. ב. הרכבת האתרוג שנים האחרונות, התחילה טענה שהאתרוגים בארץ 200-והנה, ב ישראל מורכבים. באותם ימים מי שגידל את האתרוגים היו ערבים, ולא היו כמעט יהודים שיש להם פרדסים או בכלל קרקעות בארץ ישראל, והיהודים חיו ביישובים קטנים בירושלים העתיקה, בצפת, ביפו, ביישובים קטנים. ולעומת זאת האוכלוסייה הגדולה שהייתה יותר בארץ ישראל אלו הערבים. ואז התחילה טענה שהערבים מרכיבים את האתרוגים. צריך להבין, למה הערבים עשו כך, וכמו כן אצל היהודים לצערנו, כבר שנה בארצות אשכנז, גדולי החכמים כהרמ\"א וחבריו היו 500 לפנימדברים בנושא של אתרוגים מורכבים. אתרוג מכל זן שהוא, קשה לגדל אותו. עץ האתרוג הוא מאוד רגיש. וכדי להקל על הגידול שלו, ולהוציא כמות יותר גדולה של אתרוגים, ושיהיו אתרוגים יפים, הערבים ראו שהיהודים משלמים הרבה כסף על אתרוג יפה. והיו מרכיבים אותו עם לימון, עם חושחש שזה מין סוג של אילן, ואפילו עם תפוזים. וכך היו יוצאים אתרוגים גדולים ויפים. דרך אגב, לפי מה שאני דיברתי עם כמה אגרונומים, הזן התימני הוא הכי קשה לגידול. כמו כן בעץ של אתרוגים תימניים, ניתן לראות שרוב האתרוגים בכל העץ, הם לא יפים. הם לא נקיים לגמרי. יש בהם כל מיני פגמים ובעיות שאין בסוגים אחרים. אבל אם תרכיב אותם, יכול לצאת תוצרת כפולה של אתרוגים. כמו כן עצי אתרוג הם רגישים מאוד, והם נדבקים בוירוסים. יש וירוסים כאלו שהעץ מת. אתה לא יודע מה קרה לו פתאום, העץ הזה שהיה נותן אתרוגים יפים, שנה אחר שנה, לפתע שובק חיים לכל חי... ולא עוזרים לו כל מיני תרופות ודשנים וכיו\"ב. לא פיתחו מספיק אנטיביוטיקה לעצים. ובעצי אתרוג התימנים זה מצוי יותר. ג. גדל על רוב מים הנה יש לנו דינים מיוחדים של ערלה שנוהג באילנות ולא נוהג בירקות. אתרוג זה אילן, ונוהגים בו דיני ערלה, אבל לעניין תרומות ומעשרות הדין שונה. כי אם באילנות מתחשבים בזמן החנטה - הזמן שבו מתחיל הפרי להתהוות, יש כל מיני הבדלים בין הזנים. לגבי תרומות אין הבדל, אבל יש הבדל לגבי מעשר שני או מעשר עני, וכן שמיטה. לעומת זאת בירקות אין ערלה, ומניין השנים הולך לפי הלקיטה. שבאתרוג, הלכה למשה מסיני - מעשרים (ראש השנה יד:) והנה, חז\"ל קובעים אותו לפי זמן הלקיטה. דהיינו לפי הזמן שקוטפים אותו מהעץ, כמו ירקות. מה נשתנה אילן האתרוג מכל האילנות? חז\"ל אומרים שהסיבה לכך היא שאתרוג גדל על כל מים, מה שאין כן שאר אילנות. פירוש הדבר, שאילן רגיל, בשנה רגילה בארץ ישראל, שיורד גשם בחורף, - עד השנים האחרונות, לא היה חם בקיץ [ .ובקיץ לא יורד גשם כמו עכשיו, המצב כיום זה דבר שלא היה, המומחים עושים כל מיני מחקרים, ואין ספק שזה השתנה מקצה לקצה. אני זוכר כשהייתי ילד בבית ספר, לא היה בית ספר אחד בארץ שיש בו מיזוג אוויר! ובוודאי שגם בבתים הפרטיים. וכך גם במכוניות, לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הייתה שנה נחשבה למכונית אמריקאית 40-50 מכונית מהממשלה, שלפני מפוארת, ולא היה מיזוג אוויר במכונית. אפילו איוורור לא היה. אתה רוצה אוויר? תפתח חלון. גם לא היה חלון, שלוחצים על כפתור כדי לפתוח, היה צריך לסובב משהו כדי שיפתח. כששהייתי ילד בבית מעלות חום, ושלחו אותנו הביתה... אמרו שזה 36 ספר, יום אחד היה חם מדי, וזו סכנה. אם היו היום עושים דבר כזה כיום, בכל הקיץ היינו . ]...צריכים להיות בבית אם כן, בדורות הקודמים עד הדור האחרון, כל עץ של פרי, אם יורד גשם בחורף בצורה נורמלית, לא צריך להשקות אותו בקיץ. הוא יחזיק מעמד. מי הגשמים מספיקים לו. לעומת זאת ירקות, שצריך להשקותם בכל ימות השנה, נקראים 'גדל על כל מים', כי צריך השקיה גם בקיץ. כל זה מלבד באילן אחד, שצריך להשקות אותו גם בקיץ – אתרוג. כך היה גם בדורות הקודמים, ובטח שבימינו. אם לא - העץ ימות. וזה קושי נוסף על גידול האתרוג -שצריך השקייה גם בקיץ. ד. הערעור על אתרוגי יפו שנה התחיל ערעור על האתרוגים של הערבים ביפו. יש 200-לפני כ רב אחד שכתב ספר, שאסף כל מיני מחקרים וגילויי דעת בנושא הזה, שאסור לקנות אתרוגים של יפו. וזאת כי באו לפני בית הדין עדים שראו את הערבי עושה את ההרכבה בפועל. אבל באותו מכתב שכתוב על יפו, כתוב שהאתרוגים של אום אל פחם הם בסדר. אני לא יודע אם היום יש שם גידול אתרוגים, אבל פעם זה היה אחד המקומות הכי גדולים בארץ לגידול אתרוגים. היה גם בצפת, טבריה, יפו ועוד מקומות. דרך אגב, למרות שאותם ימים המצב בארץ ישראל לא היה מפותח, אבל היו באים בקיץ, וקוטפים הרבה אתרוגים, והיו שולחים אותם לכל מיני מקומות בעולם, והיו משתבחים בהם שהם אתרוגי ארץ ישראל, ארץ הקודש. ואכן לפני כמאה שנה, הסיפור של ההרכבה כבר נהיה נפוץ מאוד. והיו שלושה גדולי ישראל, שכתבו בספרים שלהם שהרוב הגדול של האתרוגים של ארץ ישראל הם מורכבים: רבי שלמה אליעזר אלפנדארי הרב אברהם (חאו\"ח סימן יג-יד ובשו\"ת הסבא קדישא סימן יב),- מהרש\"א אלפאנדרי , והרב המנחת אלעזר ממונקאטש(אגרות ראי\"ה ח\"א סימן פו) יצחק הכהן קוק ( ח\"ג סימן עז). ה. אתרוג 'זן חזון איש' לעומת זאת כיום יש 'אתרוגי חזון איש', שהם גם כן אתרוגי ארץ ישראל, - יש אומרים באזור [ ,אלא שהחזון איש היה כנראה הולך לנוח בקיץ , והוא ראה שם עצים של ]ג'נין, ויש אומרים באזור צפת – אני לא יודע אתרוגים שנמצאים בהרים כאלו, שאין שום היגיון לומר שרגל אדם דרכה במקום הזה הרבה שנים. כלומר שהעצים הללו, יש להם ודאי מסורת שלא הרכיבו אותם. והחזון איש אמר שהארוגים הללו הם בוודאי לא מורכבים. דרך אגב, החזון איש לא פסל אתרוגים אחרים. הוא לא אמר לקחת רק אתרוגי חזון איש, יש עדויות בשמו שאמר, על האתרוגים התימניים שהם טובים מאוד. ו. אתרוגי חב\"ד יש עוד סוגים של אתרוגים: אתרוגי קלאבריה, שזה אתרוגי חב\"ד. זה מעניין מאוד שיש עדויות שהגאון מוילנא, שהיה מתנגד לחסידים, היה מקפיד לקחת את האתרוגים הללו. בזמנו לא קראו לזה אתרוגי חב\"ד, אלא אתרוגי קלאבריה, היו שקוראים לזה גם אתרוגי ינובה, שזו עיר נמל באיטליה שקוראים לה ג'ינובה. שמשם היו מייצאים את האתרוגים. הם לא היו גדלים בינובה, אלא הם היו גדלים בקלאבריה, שזה אזור אחר באיטליה. היום, אני לא יודע אם יש בכלל אתרוגים בקלאבריה, אבל האתרוגים שגדלו שם שתלו אותם בכל מיני מקומות אחרים. יש כאלה שטוענים שבעל התניא ראה, שהקב\"ה הראה למשה רבנו כשהוא אמר לו \"פרי עץ הדר\", הוא הראה לו אתרוג קלאבריה. אלו אתרוגים יש להם יחוס גדול, לפחות שלוש מאות שנה. אבל גם באתרוגים הללו, יכול מאוד להיות שכדי להקל על הגידול שלהם – הרכיבו אותם. בשביל כסף אנשים מוכנים לעשות הכל, במיוחד שמדובר בגויים. לא אכפת להם, מלפני עיור לא תיתן מכשול, מה אכפת להם שהיהודי ישלם?! כלומר שאין סוג של אתרוג שאין בו בעיה של ההרכבה. ז. האתרוג התימני הסוג השלישי הוא האתרוג התימני. כאן הייתה טענה של התימנים, טענה מאוד חזקה, שבתימן הם לא ידעו מה זו הרכבה. הם לא הרכיבו מעולם. אתרוג, זה היה עץ מאכל שהיה מצוי שמה, הם היו אוכלים את האתרוגים, עם בישול או בלי. הבעיה באתרוג התימני, שכשהביאו אותו לארץ ישראל, היו כמה חכמי תימן שכשהם באו לארץ ישראל, כבר חשבו על סוכות. היה גאון אחד בשם רבי שלום יצחק הלוי, שכשעלה לארץ ישראל, הוא אמר, במקום להביא איתי ספרים הבאתי זרעים של אתרוגים. הוא ידע שפה אין את מה שיש שם, והוא הביא איתו זרעים של אתרוגים. ומזה התחיל עוד פרדס ועוד פרדס. הבעיה, שכאמור האתרוגים התימניים הם הכי קשים לגידול, ונוצר חשש גדול של הרכבה. ח. טעם עצו וטעם פריו שוה האתרוג התימני המקורי אין בו כמעט מיץ. לעומת כל שאר האתרוגים שיש בהם הרבה מיץ. חז\"ל קובעים שהאתרוג טעם עצו וטעם פריו שווה. 'עצו' דהיינו הגזע של העץ, הענפים. אם מישהו יטעם את הענפים של האתרוג, כשהם עדיין ירוקים ולחים קצת, אין שום קשר בין הטעם של העץ לטעם האתרוג. אולם העץ היחידי של אתרוג שיש קשר בין טעם העץ לטעם הפרי, הוא האתרוג התימני. הקליפה שלו היא מאוד עבה, כמעט אין כלום באמצע. וזה באמת הטעם שלו, טעם עצו וטעם פריה שווה. ט. אתרוג תימני הוא אתרוג כמו כן יש לאתרוג התימני מעלות גם בצורה שלו. היה פעם רב אחד שטען נגד אתרוג התימני, שהתימנים היו מנותקים מהעולם מאות שנים, ומי אומר שזה בכלל אתרוג? אולי זה לא אתרוג? אז רב אחד תימני ענה לו, כמו מה שראש הממשלה נתניהו אמר לא מזמן באו\"ם: אם אתה רואה משהו כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומשמיע קולות כמו ברווז, והוא נראה כמו ברווז, כנראה שזה ברווז, נכון?! כך הוא הדין על האתרוג התימני, הוא נראה בדיוק כמו אתרוג, כנראה שזה אתרוג. י. האתרוג המרוקאי יש אתרוגים מרוקאים. שגם הם יש להם יחוס של הרבה שנים. הערוך שנה, מזכיר את האתרוג המרוקאי, וגם הערוך 150 -השלחן, שחי לפני כ גם כן מדבר על (בספר בכורי יעקב סוף סימן תרמח),לנר שהיה עוד לפניו קצת האתרוג המרוקאי. הגרי\"ש אלישיב היה מאוד משבח את האתרוג המרוקאי. מצד שני, מי שיש לו אתרוג מרוקאי, אחרי סוכות שיחתוך אותו ויראה שאין בפנים גרעינים. זה האתרוג היחידי שאין בו גרעינים בכלל. מי אמר שצריך להיות גרעינים? אמנם הפוסקים שנותנים סימנים לאתרוג מדברים על הגרעינים, שגרעינים שוכבים או עומדים זה סימן להיותו מורכב או לא, אבל זה לא סימן מובהק שיש לו מסורת ממשה רבנו, ובאתרוג המרוקאי אין גרעינים בכלל. יא. ההבדלים בין האתרוג המרוקאי לאתרוג התימני הניגוד הכי גדול מהאתרוג המרוקאי הוא האתרוג התימני. הם דבר והיפוכו. ומעבר למורכב או לא מורכב, יש פה שאלה אחרת, מה זה אתרוג? הרי תפוחי עץ למשל, יש תפוח עץ ירוק חמוץ, ויש תפוח עץ אדום ומתוק. הרי שניהם נראים תפוח, חוץ מצבע וטעם, אפשר להגדיר אותם כמו שני אחים, הם נראים דומים, יש להם אותו אבא, אותו שורש, אבל הם מאוד קרובי משפחה. לעומת זאת תפוז וקלמנטינה למשל, הם לא אחים, אלו שני פירות שונים לחלוטין. הם קרובי משפחה, אולי בני דודים שניים... כמו כן תפוז ואשכולית וכיו\"ב, הכל בא לצערנו, בדורות האחרונים תוצאות של הרכבה. אותו דבר הוא באתרוגים, המרוקאי והתימני התכונות שלהם שונות, המראה שלהם שונה. יש לפעמים דמיון מסוים, אבל בסך הכל הם שונים. אפילו העץ התימני והעץ המרוקאי – שונים. מקסימום הם קרובי משפחה. לא יותר מזה. לאור זאת צריכים לשבת ולחשוב, אני לא אגרונום, אבל ההיגיון שלי אומר, שאם המרוקאי כשר, הרי שהתימני אינו כשר. ואם התימני כשר, אז המרוקאי לא. ובאמצע, נמצאים אתרוגי ארץ ישראל, אתרוגי קלאבריה, אתרוגי קורפו - שהיה פעם - וכל השאר. אם כן מה הדבר הכי טוב? להשתדל לקחת אתרוג תימני, מרוקאי, חזון איש וחב\"ד. לפחות ארבעה. ואכן כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עושה. היו מביאים לו הרבה אתרוגים, אבל גם כשהוא היה דיין צעיר, ואף אחד עדיין לא היה מביא לו אתרוגים, הוא היה הולך לקנות והיה לוקח לפחות שני אתרוגים תימנים, להיות בטוח שזה לא מורכב. והיה קונה גם כמה וכמה סוגים של אתרוגים. אתרוגים. והיה מקפיד לברך על תימני דווקא. ובו היה מנענע 6-7-כ בו, ומיד היה מניח אותו ולוקח את השני ואת השלישי, וכך היה מנענע בכולם. בשנים האחרונות שלו, היה לו כבר אולי עשרה אתרוגים או יותר, כל אחד היה רוצה שהוא יברך על האתרוג שלו... והוא היה שואל על כל אחד ומתעניין. יב. עד אחד נאמן באיסורים למעשה, אם תלכו למוכרי אתרוגים בשוק, יש ב'גאולה' מאות דוכנים של אתרוגים. אני פעם הלכתי ואמרתי למוכרים בחיוך, יש לי ילד קטן בן שלוש, אני לא רוצה להוציא עליו כסף כל כך, יש לך אתרוג מורכב?... והסתובבתי שעה שלמה ולא מצאתי אפילו אתרוג אחד מורכב!... כולם אומרים, שלי אף אחד לא מורכב. מאידך אנחנו שומעים שכבר לפני מאה שנה גדולי הפוסקים בארץ ישראל טענו שהרוב הגדול של האתרוגים בארץ ישראל מורכבים. אם ככה, מה ניתן לעשות? התשובה פשוטה, בדברים כאלו אם נתחיל להגיד ספק וספק ספקא - אין לדבר סוף. לכן אנחנו הולכים אחרי המסורת. ואם יש לך אחד שיש לו פרדס של אתרוגים תימניים, והוא אומר ששתל את הפרדס הזה מזרעים שקיבל מהרב שלום יצחק הלוי למשל, או מאיזה רב תימני מהדור הקודם, וזה הילדים והנכדים של האתרוגים ההם, ואני מעיד שלא היה שום הרכבה, יש לנו כלל בהלכה: עד אחד נאמן באיסורים. אנחנו יכולים לסמוך עליו, ולא צריך שני עדים אפילו, מספיק אחד. למרות שיש לו אינטרס כספי. אם הוא יהודי, ירא שמיים. יג. לקחת אתרוגים מבד\"צים מוסמכים בלבד לכן, הנה בשוק יש בחורים שעומדים סתם ומוכרים, וזה לא פשוט להתחיל לחקור כל אחד מאיפה הוא קנה אותם וכו', לכן הטוב ביותר הוא לקחת מבד\"צים, שיש להם פיקוח מהקטיף, הם יודעים מאיזה פרדסים הם קוטפים, מה מיוחס ומה לא. כי הדבר החשוב ביותר הוא הייחוס, וזה מה שיש חנו לסמוך לגבי הנושא של הרכבה. אמנם, זה לא מוציא אותנו לגמרי מהספק, אבל זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו לא מסתכלים על אתרוג בעיניים קדושות של איזה 'מקובל'... שיגיד מה מורכב ומה לא, אין דבר כזה היום. ועל גוי אי אפשר לסמוך. בפרדסים כל הפועלים הם גויים. רק שצריך לברר למי שייך הפרדס, את מי הוא מעסיק ובאיזה עבודות. בא אליי פעם יהודי אחד, ואמר לי, הלכתי בעצמי למושב, וקטפתי אתרוגים. אמרתי לו, למה?! אתה חושב שהאתרוגים שיש בשוק זה לא בא מהמושב?!... מה ההבדל אם אתה הלכת, או שהמושב בא אליך?! כי באמת העיקר לוודאות שבעל הפרדס המגדל הוא אדם אמיתי, שיש לו ייחוס ומסורת לאתרוגים שלו. יד. הפוסקים שמתירים לברך אתרוג מורכב יש נידון רחב לגבי אתרוג שהוא ספק מורכב. דהיינו אם יש לנו ספק לגבי אתרוג אם הוא מורכב או לא. לכאורה, יש צד לומר שזה לא נורא. שנה דנו הפוסקים, אם המורכב כשר או לא 500 מפני שכבר לפני , וכן רבי שמואל יהודה קצינלבויגן (שו\"ת שלו סימן קי)והמבי\"ט, מהר\"ם אלשיך מפדווא שחי בתקופת הרמ\"א והוא כתב תשובה שנדפסה בתשובות וכל גדולי האחרונים הללו כותבים שאתרוג מורכב פסול. (סימן קכו), הרמ\"א אכן הרמ\"א בעצמו דן בנושא הזה, ולמרות שהוא מצדד ונוטה לכיוון הפסול, אבל כותב הרמ\"א, שאינו יכול להוציא לעז על הראשונים שהיו מברכים על המורכב. כלומר בדורות שלפני הרמ\"א, לפי עדות הרמ\"א, מובא, (ח\"א סימן לו) היו מברכים על אתרוג מורכב. בספר שו\"ת שבות יעקב שהש\"ך היה באיזו קהילה, והיה לכל הקהילה רק אתרוג אחד, והוא היה מורכב. והרב שם אמר שאי אפשר לברך עליו. לעומת זאת הש\"ך הורה להם לברך עליו. באו לקחת את האתרוג כדי לברך עליו, לפתע האתרוג נפל ונשבר העוקץ שלו, ונפסל. ואמרו שם שמשמיים הראו לנו שהרב צודק. ואז הש\"ך ציווה על הבן שלו, שיכתוב מכתב סליחה מהרב. אבל כשאנחנו מתבוננים בגדולי הפוסקים, יש כמה גדולים וחשובים כמו הרמ\"א ועוד, שבדוחק סומכים לברך על אתרוג מורכב. כמו כן הב\"ח כתב שבדוחק יש להקל, ועוד.(שו\"ת שלו סימן קלה-קלו) טו. רוב האחרונים הסכימו שלא לברך על אתרוג מורכב מצד שני, כמעט כל האחרונים אוסרים לברך על אתרוג מורכב. ואם אתה תמנה אותם, הרי שעל כל אחד שמתיר, תמצא עשרה שאוסרים. כותב שהסכימו הפוסקים שהוא פסול. (סימן תרמח ס\"ק סה)המשנה ברורה (הובאו דבריו , מהר\"ם פדווה (סימן תרמט סעיף ד) לבוש(שער הציון אות עא): והוא מציין (שם), שבות יעקב (ס\"ק כג), מגן אברהם(שם), מהר\"ם אלשיך בשו\"ת הרמ\"א שם), בית (סימן קפג),, חתם סופר (סימן תרמט סק\"ג) הט\"ז (הובא בתשובת הב\"ח שם), הסמ\"ע (ח\"ב סימן וכולם פוסקים לאסור. בשו\"ת יחוה דעת (בתשובה שבסוף הספר) מאיר מונה את כל הרשימה של הפוסקים שאוסרים.עד) טז. מצוה הבאה בעבירה טוען (שם)הנושא הכי חשוב בעניין הזה, הוא מה הבעיה במורכב. הלבוש טענה מאוד קשה נגד המורכב. שמכיון שאסור להרכיב את האתרוג, זה איסור כלאיים מהתורה, אלא שבכלאי הכרם וחיטה ושעורה האיסור הוא לא רק הכלאיים, אלא גם התוצרת אסורה באכילה עולמית. אבל בשאר כלאיים, האישור מהתורה הוא רק לעשות את הכלאיים, אבל התוצרת מותרת באכילה. אם כן כיון שאסור לעשות את ההרכבה, הרי שזה נגד רצון ה' יתברך, יש בחפצא פגם של מצווה הבאה בעבירה, ולכן זה אסור. וזה יותר גרוע מגזול, מפני שהמורכב כל מהותו והיצירה שלו באה לעולם על ידי עבירה. יז. אם בן נח מצווה על הכלאיים יש טוענים נגד הלבוש, שלכאורה צריך לברר אם עצם מציאות המורכב בעולם היא נגד רצון ה' או שמא שרק לעם ישראל אסור לעשות כותב, \"מפי הקבלה (פרק ו מהלכות מלכים הלכה ו) כלאיים. והאמת, שהרמב\"ם למדו\" – וכפי הנראה מדבריו שזו כמו הלכה למשה מסיני, שגם בן נוח מביא (יו\"ד סימן רצז סק\"ג) מצווה על הרבעת בהמה ועל הכלאים. אכן הש\"ך שהביא את הרמב\"ם, וכותב, שאינו מאמין (בדרישה שם) את דברי הסמ\"ע שהדברים הללו יצאו מפי הרמב\"ם. וזה פלא גדול, מפני שזה כתוב בפירוש ברמב\"ם, שהגוי מצווה על הרכבת אילן. ואם הגוי מצווה, משמע שאין אדם בעולם שמותר לו לעשות הרכבה, והמציאות של כלאיים בעולם זה נגד רצון ה' יתברך. יח. ברכת שהחיינו על פרי חדש מורכב מתוך כך מתעוררת שאלה לגבי ברכת שהחיינו על פרי חדש שהוא כלאיים. והנידון הזה הוא שונה מהנידון של נענוע באתרוג מורכב. כי סתם פרי מורכב – מותר לשתול את הזרעים שלו מחדש, מותר גם לאכול את התוצרת שלו. זה כבר פרי חדש לגמרי. תפוזים למשל, הרי כולם מורכבים. מותר לשתול גרעינים של תפוז ולעשות עץ תפוזים. אם כן הדור השני הוא כבר פרי חדש ובוודאי שאפשר גם לברך עליו שהחיינו. לעומת זאת לגבי אתרוג מורכב, שהסיבה שלא מברכים עליו היא מחמת שזו מצוה הבאה בעבירה, הרי שגם הדור השני והשלישי של האתרוג הוא עדיין מצוה הבאה בעבירה, כי האתרוג הראשון התחיל בעבירה. למעשה, האחרונים נחלקו אם מברכים שהחיינו על פרי שהוא עצמו הורכב, הכלל הגדול שיש בידינו הוא ספק ברכות להקל. אבל יש כמה מגדולי האחרונים שמעידים שבארץ ישראל נהגו לברך על פירות (ח\"ה חאו\"ח סימן מורכבים. יש בנושא הזה תשובה ענקית, בשו\"ת יביע אומר וזו המסקנה שלו. שמותר בארץ ישראל לברך שהחיינו על פירות יט), מורכבים. אבל מתוך כך מתעוררות כל מיני שאלות: יש פרי שנקרא נקטרינה. וזו הכלאה של אפרסק עם שזיף. כשהייתי ילד לא היה את הפרי הזה בכלל. אם כן יש לדון, אם בירך שהחיינו על אפרסק, האם יכול לברך על הנקטרינה? הרי הטעם שלו הוא לא כמו אפרסק. רק הגרעין שלו דומה. זה פרי אחר לגמרי. כמו כן אם בירך על שזיף – האם יברך על הנקטרינה? אלו שאלות מאוד מעניינות בהלכה. כתבתי על כל הנושאים האלה בהלכה ברורה חלק י\"א סימן רכ\"ה באריכות. יט. אם אתרוג מורכב הוא פרי חדש או אתרוג מעורבב מלבד הטענה שהאתרוג המורכב הוא נגד רצון ה' יתברך, יש טענה נוספת לגבי אתרוג מורכב: זה לא אתרוג. זה פרי חדש. מפני שכיון שעשו לו הכלאה הרי זה פרי חדש לגמרי. ממילא, גם הסוברים שעל פרי מורכב שעשו לו הכלאה מברכים עליו שהחיינו – אפשר לומר שלאחר ההכלאה זה משהו חדש, יצרת משהו חדש. אם כן הוא הדין לגבי אתרוג, זה לא אתרוג אלא משהו חדש. לעומת זאת יש אומרים, שזה לא דבר חדש, אלא חלק אתרוג וחלק לימון, וממילא ביום הראשון אי אפשר לברך עליו כיון שהוא חסר, אבל בשאר הימים אפשר לברך עליו. מצד שני יש גם לדון מה הרוב, כי אם הרוב הוא לימון – הרי אתרוג צריך שיהיה בו שיעור כביצה, וכשהוא מעורבב אין לנו איך לדעת מה הרוב בו. מלבד כל השאלות שהעלינו כאן, ישנם כמה וכמה בעיות שהפוסקים דנו וליבנו בנושא הזה. מגדולי הפוסקים בזמן מרן הבית יוסף ועד פוסקי זמנינו, כתבו הרבה פלפולים וראיות, קושיות ותירוצים לדון על הפסול של האתרוג המורכב. אך כאמור, הרוב הגדול פסקו שהוא פסול. כ. אתרוג שהוא ספק מורכב לאור כל האמור יוצא, שספק מורכב אי אפשר לברך עליו. ולא רק שאי אפשר לברך, אלא שאפילו בדוחק לא יוצאים בו. זה לא שווה כלום. כי מצד אחד, כמה מגדולי ישראל מהדור הקודם מעידים שרוב האתרוגים בארץ ישראל מורכבים. ומצד שני, רוב הפוסקים אומרים שמורכב הוא פסול לגמרי. אם כן גם לא שייך לעשות ספק ספיקא, כי ספק ספיקא במקרה כזה היה, שמא זה לא מורכב, ואם תמצא לומר שזה מורכב, שמה מורכב כשר לנטילה. אבל כל אחד מהספיקות הללו, הוא לא ספק שקול. ובספק ספיקא, שספק אחד מהם הוא חצי חצי, והשני הוא לא שקול, זו מחלוקת הפוסקים, מרן שלחן הרוך והש\"ך. אבל כששני הספיקות אינם שקולים, אי אפשר לסמוך על ספק ספיקא כזה, אפילו לא בדרבנן.כא. הסימנים של האתרוג המורכב אם כן מה שנשאר זה לסמוך על המסורת, ולסמוך על המוכר. יש כתב, שלושה סימנים של (שם)המצאה שכבר לפני מאות שנים הרמ\"א אתרוגים שאינם מורכבים. ואחר כך בזמן החתם סופר הוסיפו סימן רביעי. השלושה סימנים הם: שהאתרוג המורכב הוא חלק, אין לו הרבה בליטות, לעומת זאת האתרוג הלא מורכב יש לו הרבה בליטות. הסימן השני: ה'עוקץ' של המורכב - המקום שחותכים את האתרוג מן העץ - הוא בולט כלפי חוץ, לעומת זאת האתרוג הלא מורכב העוקץ שוקע. הסימן השלישי: באתרוג שאינו מורכב יש בו מעט מיץ, לעומת זאת באתרוג המורכב יש בו הרבה מיץ. למעשה, הסימנים הללו נמצאים בעיקר באתרוג התימני. אבל הרבה פוסקים דנים, מאיפה באו הסימנים האלו? הרי אין לכך שום זכר בגמרא. האם אפשר לסמוך עליהם?! יש סימן רביעי שמובא בפוסקים, לגבי הגרעינים. שאם הם עומדים זה אתרוג לא מורכב, אבל אם הם שוכבים – מורכב. ואם תגיד שהגרעינים זה סימן, מה נגיד על האתרוג המרוקאי שהגרעינים בו לא שוכבים ולא עומדים, אלא אין בו גרעינים כלל?! כב. אין שורש לסימנים שנה, 500- לפני כ (שם) אם כן, אמנם הסימנים הללו הובאו כבר ברמ\"א אבל לכאורה אין לכך כל שורש. וכיום הטענה היא הרבה יותר גדולה, מפני שאם נבקש מאגרונום או מדען, שינסה לגדל איזה עץ אתרוגים שהבליטות שלו יהיו בצורה מסויימת, והגרעינים בצורה מסויימת – הוא יעשה לך מה שאתה רוצה. היום ניתן לעשות מה שרוצים: אבטיח צהוב, או פלפלים בכל צבע שרוצים. והכל כתוצאה של כל מיני חומרים כימיים והרכבות. היום זה השתכלל מאוד. אפשר לומר בצער רב, שהמדינה המתקדמת ביותר בעולם בתחום ההרכבה, שהמציאה כל מיני דברים ומצליחה בזה מאוד, זה דווקא מדינת ישראל. לכן חלק ממדינות העולם, גם ערביות, רוצים את הקשר איתנו בגלל החקלאות. הם מבינים שיש לנו ידע ומומחיות. חקלאות זה דבר שהעולם קיים עליו, שיהיה להם מה לאכול לאנשים. אין מדינה כמו ישראל שמומחית לדברים האלו. בזמנו המציאו בישראל תפוזים, והמקום שהיו בו את התפוזים הכי משובחים בעולם, היה בספרד. נסעו לשם הישראלים ולמדו, ועשו תפוזים יותר טובים משל ספרד. ישבתי פעם באיזה מקום שהיה שם שמעון פרס, והוא סיפר שאחרי קום המדינה הוא נסע לארגנטינה, שזו מדינה מאוד חקלאית. והם אמרו שהם רוצים שישראל – היינו אז מדינה חדשה תעזור להם לגדל פירות. והוא סיפר שהיינו מייצאים תפוזים מישראל לארגנטינה. עכשיו לצערנו הם כבר יודעים גם לעשות את ההרכבה. ולכן סכנת ההרכבה באתורגים של ארץ ישראל היא גדולה יותר. כג. מספר אתרוגים בכל בית כנסת יש הרבה מה לדבר בכל אחד מהנושאים שדיברתי, דיברתי מאוד בקיצור. כל נושא כזה של ספק ספיקא, מסורת וחזקה, אפשר לדבר עליו שעות וימים. אבל סקרתי בפניכם פה בקצרה את הנושא הזה. לכן כאמור, זה לא יעזור אם ניקח תימני וגם מרוקאי וכל סוגי האתרוגים, נעשה קיבוץ גלויות. צריך קודם כל לברר כל אחד ואחד מהם, שיש לו מסורת טובה, שהוא באמת מרוקאי אמיתי. וכן תימני שהוא באמת תימני. ולאחר מכן לקחת את כמה אחדים, את הטובים ביותר. ובאמת, שלא צריך שכולם יעשו את זה, מספיק בכל בית כנסת יהיה אחד שיש , זה ]שכולם ישתתפו איתו בתשלום[ לו איזה חמישה שישה אתרוגים גם לא עולה כל כך הרבה. ואחרי התפילה כולם יטלו אותם, או שיעשו הפסקה לפני ההלל או אחרי התפילה. הרי מלבד היום הראשון, אין דין 'לכם'. וגם ביום הראשון יכול לומר שהוא נותן את האתרוג מתנה על מנת להחזיר. וכל אחד ינענע ויחזיר. ובזה הכל על מקומו יבוא בשלום. ואז נוכל כמה שיותר להיות בטוחים שקיימנו את המצווה כדת וכדין."},{"filename":"119.pdf","content":"לימוד התורה| עמל התורה של מרן זיע\"א| '!? 'תורה מה תהא עליה| ' 'יפה תורה עם דרך ארץ| אדם הראשון קודם החטא ולאחריונושאי השיעור: 'קודש הקדשים' של הרמב\"ם| שכר על לימוד תורה| הוא ההגנה הרוחנית הגדולה ביותר119 גליוןמיום א' כ\"ז תשרי תשפ\"ב האשה ז'קלין בת ס'גרה תחי' בתוך שאר חולי ישראללרפואת העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה.פרשת נח 'בזעת אפך תאכל לחם' – קללה או מצוה?! א. בזעת אפך תאכל לחם שהקב\"ה ברא את האדם, וציוה עליו ]בראשית[ קראנו בפרשת השבוע שלא לאכול מעץ הדעת, אולם האדם עבר על דבריו הקב\"ה קיללו \"בזעת היה ללכת מסוף העולם ועד סופו. וכל העולם היה כמו פרדס בשבילו, הכל אפך תאכל לחם\" ואיתא בחז\"ל, שלפני שהאדם חטא הוא היה ענק, ויכול היה פאר והדר. אולם כאשר חטא הקב\"ה הקטין אותו וכמ\"ש בתהילים \"אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך\". האור החיים הקדוש מבאר את ההבדל העצום בין מה שהיה אדם הראשון קודם החטא למה שהיה לאחר החטא. האדם נברא בגוף גשמי, אך עם נשמה רוחנית, הגוף הגשמי יש לו את צרכיו: לאכול, לשתות, לישון וכו', אולם הנשמה היא הרוחניות דהיינו התורה הקדושה, דהיינו הקדושה שאדם מקדש את עצמו בעבודת ה'. והנה כאשר אדם הראשון נברא הרי שהצד הרוחני היה הצד החזק והעיקרי שבו. אולם לאחר שהאדם חטא, קרו שני דברים, מלבד מה שהצד הגשמי התחזק, גם הצד הרוחני נחלש בעצמו מאוד. ומאז הצד הגשמי הוא הצד החזק שבאדם, וממילא קשה מאוד לאדם להתגבר. מכל האמור אנו מבינים שהקללה הזו של \"בזעת אפך תאכל לחם\" אינה תכלית העולם, כיון שאם אדם הראשון לא היה חוטא – הוא לא היה צריך מחשבותיהם הן על צרכיהם הגשמיים, על הבית שלו ועל האכילה והשתיה שהיה עוסק בתורה יומם ולילה. דהיינו החטא גרם לכך שרוב בני האדם, רוב ולא יהיה חסר לו כלום. וממילא היה יכול לקדש את הצד הגשמי שבו על ידי לטרוח אחר מזונותיו, הקב\"ה היה מביא לו את מזונותיו שיהיו מצויים לא שלו וכיו\"ב. וכל זה בא מחמת אותה הקללה של 'בזעת אפך תאכל לחם'. ב. הרבה עשו ולא עלתה בידן לאור הדברים האמורים, משמע שהתכלית צריכה להיות עסק התורה, לימוד התורה יומם ולילה. ואם מתבוננים זה לעומת זה, אם אדם יש לו אילוץ לעסוק לפרנסתו - הוא בשביל שלא ימות ברעב, ויוכל לחיות בעולם, אנחנו צריכים להחזיק את עצמינו בפן הגשמי. והנה לכאורה הלא יש משנה סותרת לזה, שהרי שנינו במסכת אבות . ולכאורה כתוב כאן ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה \"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ]'דרך ארץ' היינו לעסוק במלאכה[ .\"בטילה וגוררת עוון במפורש שמי שרוצה ללמוד תורה צריך גם לעבוד ולהתפרנס. כיום יש הרבה תעמולה לכאן ולכאן. ולא צריך להיות חכם גדול בכדי למצוא את המשנה הזו, ואלו שהם נגד עולם הישיבות והכוללים עושים הרבה שימוש במשנה הזו. וז\"ל: \"תנו רבנן, 'ואספת דגנך' (לה.) והנה, יש גמרא נוספת במסכת ברכות תלמוד לומר, 'ואספת מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול ] - דהיינו שרק ילמדו תורה[ !?דברים ככתבםדגנך' - הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל\". דהיינו שצריך להתנהג כפי טבע העולם לעסוק במלאכה יחד עם לימוד התורה. וכדברים אלו הם גם דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא במשנה. וממשיכה הגמרא: \"רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, – אם אדם עובד כל כך הרבה [ ?וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של ]!?כיצד יוכל לעסוק עצמו בתורה עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' ידן, שנאמר: 'ועבדת את אויבך וגו''. – כלומר, כיון שאנו לא זכינו לא רק שצריכים אנו לעשות מלאכתינו נוסף על זאת צריכים אנו לעשות את מלאכת אחרים. עוד איתא שם: \"אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן\". – והיינו שהגמרא מכריעה שהדרך המקובלת והאפשרית היא כפי שיטת רבי ישמעאל. ולכאורה משתי המקורות הללו נראה לומר שלשבת וללמוד יומם ולילה הוא בלתי אפשרי, שהרי \"הרבה עשו ולא עלתה בידן\". ג. לעסוק בפרנסה וללמוד תורה אולם יש על כך כמה תשובות. וראיתי בספר 'נפש החיים' לרבי חיים מוולאז'ין, ששואל על קושיא גדולה רבי שמעון בר יוחאי, כיצד אומר שמה שכתוב 'ואספת דגנך' הוא מדבר על זמן שאין ישראל עושין רצונו של תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' וכו' ואספת מקום, הלא בתחילת הפרשה בה כתוב 'ואספת דגנך' כתוב 'והיה אם שמוע דגנך' – דהיינו שבתורה נראה דתיבות אלו משמעם הוא על מתי שעם ישראל מקיימים את מצוות ה' ועושים רצונו של מקום, שאז 'אספת דגנך'. והנפש החיים כותב ביאור נפלא ביותר, ורואים שגדולי ישראל בכל הדורות הלכו ברעיון הזה, כהפני יהושע, ספר המקנה, ים של שלמה ועוד. שהנה לגדול בתורה וביראת שמים וממילא הוא ישליט את הרוח על החומר, אשר האדם, עליו להחליט להיות שונה ונעלה על כל האדם, ולשים לעצמו מטרה למצב שהחלק הרוחני שלו הוא יותר גדול וחזק, וממילא להיות שונה מכל שבכל העולם הדרך הוא לעבוד למלאכתם, אלא שאם האדם רוצה להגיע הקב\"ה ברא את העולם באופן שבצורה הנורמלית הוא יצטרך לעבוד, וכמו על כן דעת רבי שמעון בר יוחאי – שהיא חובה על כל אחד להיות אדם לא כל אחד זוכה להיות נעלה כזה, לא כל אחד זוכה להיות שקוע אך ורק כזה, וכך צריך לנהוג. אולם לדעת רבי ישמעאל, אמנם כך ראוי להיות אבל בתורה ויראת שמים \"הרבה עשו ולא עלתה בידם\". את האדמה ובו בזמן לעבוד את ה' וללמוד תורה וכו' וכל זאת הוא רק ועל כל פנים כותב הנפש החיים, שב'ואספת דגנך' כתוב, שניתן לעבוד אם מחשבותיו הם קודש לה', וכל כולו נתון לתורה. ד. ניצול הזמן ללימוד גם לעושים לפרנסתם כיום אנחנו כמעט לא רואים דבר כזה, אדם שהולך לעבוד וראשו נמצא כל הזמן בתורה. יש בארצות הברית קהילה עשירה מאוד שיש בהם תומכי תורה, וסיפרו לי שם אנשים על אחד מחברי הקהילה תומך תורה גדול בעצמו, שחייב לצורך עסקיו לנסוע כל כמה זמן לסין למשך כשבוע עד עשרה ימים. והנה על מעשיו בבית המלון אי אפשר לדעת, אולם לכמה אנשים נזדמן לנסוע עימו במטוס וראו בעיניהם, שאיך שהוא מתיישב פותח גמרא, דהיינו למרות שהוא צריך לעבוד לפרנסתו אינו מפספס רגע אחד של לימוד! והנה אני מכיר את האיש הזה, ואני יודע שהוא עשיר גדול ויכול להרשות לעצמו לנסוע ברכב מפואר עם נהג וכו', אבל הוא מעדיף כך, וענה לי שעושה כן הוא מחמת שברכבת יכול הוא לעסוק בתורה בדרך לוותר על זה, וכל בוקר הוא נוסע למקום עבודתו ברכבת, ושאלתי אותו על ביישוב הדעת מה שאינו יכול לעשות במכונית! והתברר לי שגם במהלך עבודתו הוא כזה שאם יש לו כמה רגעים של חוסר מעש הוא מיד מוציא את הספר ועוסק בתורה. אני מכיר שם יהודי אחד, שבשנים האחרונות נעשה למרביץ תורה גדול, ובזמן שהיה עובד, בכל צהרים היה מזמין אליו רבנים לביתו, ועושה כן כדי שיבואו וישאלו אותו שאלות וידברו בלימוד שהרי יש חצי שעה של הפסקה מהעבודה, ויוכל כך לנצל את הזמן ביותר. וזה הפשט ב'נפש החיים', ש'ואספת דגנך' היינו שגם כאשר עובד לפרנסתו עדיין יהיו ראשו ודעתו קשורים לעסק התורה. ומאידך גיסא יש מיעוט של בני אדם, המסוגלים שלא לעבוד כלל, ולעסוק בתורה יומם ולילה בודאי שזה המעלה הגדולה ביותר, ועל כך אנו אומרים שאדם שכל כולו תורה – ניצול מהקללה של \"בזעת אפך תאכל לחם\". - וצריך לומר אותה לאי אלו [ ולמעשה יש גמרא נוספת בעניין הזה המצטטים באוזני לומדי תורה את דברי רבי ישמעאל – הרבה עשו ולא , דאיתא, על אילפא ורבי יוחנן, שהיו אמוראים גדולים שהיו ]עולם ועוסקים בחיי שעה! הם היו בכולל והולכים כעת לעבוד! ולכן צריך שאחד אומר לחבירו \"אתה רואה את שני האנשים הללו? הם עוזבים חיי והתיישבו שם לאכול. והנה רבי יוחנן שומע שני מלאכים מדברים ביניהם, ולעסוק במסחר לפרנסתם, ולשם כך יצאו לדרך ובדרכם הגיעו לאיזו חורבה, עוסקים בתורה ולא היתה להם פרנסה, והחליטו יום אחד שעליהם לצאת עלתה בידם להרוג אותם! בא נפיל עליהם את הבית ונהרוג אותם!!\" והמלאך השני ולעסוק בתורה, ולהיות תלמיד חכם מופלג. והנה רבי יוחנן מביט באילפא לעומתו אומר לו, שלא כדאי להרוג אותם, שהרי אחד מהם עוד עתיד לחזור ורואה שהוא אוכל, שאל אותו רבי יוחנן \"האם שמעת משהו?\" ואילפא גדול הדור של ממש, והגמרא שם מתארת איזו עגמת נפש היתה לאילפא וראה מה נעשה מרבי יוחנן, שהרי הוא היה דור הראשון של האמוראים, חזר לבית המדרש, ואילפא המשיך בדרכו לעסקיו. ולאחר זמן שב לביתו לבית המדרש. אילפא כמובן ניסה לשכנעו אך ללא הצלחה. ורבי יוחנן אכן הדברים כנראה שהדברים מכוונים אליו, והוא מחליט בעצמו לחזור בחזרה משיב לו בשלילה, ועל כן הסיק רבי יוחנן לעצמו, שאם רק הוא שמע את - ואמנם רואים מימרות של אילפא ברחבי הש\"ס, אולם זה [ .מחמת כן .]אחוז קטן מסך המימרות של רבי יוחנן להחריב עליהם את החורבה. ורואים שאם אדם מסוגל ללמוד ואינו עושה את הספרים ויצאו לעבוד התעורר עליהם קטרוג גדול, שהרי המלאכים רצו ולכאורה מה עלינו ללמוד מהסיפור הזה?! שלאחר שהם עסקו בתורה וסגרו כן, או שמפסיק מלימודו בשביל פרנסה זה קטרוג גדול בשמים. ה. לשכוח לישון... 'דרך ארץ' – היינו עבודה בלשון כמו כן מצינו את שאמר רבי נחוניא בן הקנה: \"כל המקבל עליו עול תורה [ .\" דהיינו שאם מקבל עליו ללמוד הקב\"ה דואג לפרנסתו. וכמו כן מה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ] \"מניח אני כל אומנות חז\"ל] - יש אומרים שהוא רבי מאיר[ שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה\" ואת זה הוא אומר בסוגיא שצריך שאמר רבי נהוראי אדם ללמד את בנו אומנות – והיינו בכדי שיוכל לעבוד בזה ולהתפרנס למחייתו. וכן ראינו לאורך הדורות שהרבה מגדולי ישראל קיימו את התורה מדוחק גדול ועסקו בה יומם ולילה. הנה השבוע חל יומא דהילולא של אאמו\"ר היה מה לאכול בבית. וכיום לא רואים עניות כזו בכלל, שהרי אפילו כסאות הראשונות, שהיה עני ואביון באופן שלא ניתן לתאר, עד כדי שפעמים לא מרן זצוק\"ל, ואני שמעתי ממנו את הסיפורים על הצורה בה חי בשנותיו לא היו בבית, וכשהיו רוצים לשבת היו מקרבים את השלחן אל המיטות וכך ישבו. וכמו כן המטבח שהיה קטן כל כך, והשירותים בכלל לא היו בתוך הבית אלא אחד בחוץ משותף לכולם. ובתנאים כאלו הוא היה שקוע כל כולו בתורה יומם ולילה ללא הפסקה כלל. והכל ראו כיצד הצד הרוחני שלו הוא הצד החזק ולא הצד הגשמי. וכבר סיפרתי, שבאחת השבתות אמר לי אאמו\"ר שרוצה לעסוק בנושא ולכן אמרתי לו שאני עייף והלכתי לישון. למחרת הלכתי לישיבה ובלילה יחד עד שלוש בלילה, אני עדיין הייתי בחור ורציתי ללכת בבוקר לישיבה שאבוא אליו לאחר השיעור לעזור לו בספרים וכו' ואכן במוצאי שבת ישבנו חשוב ומסובך מאוד בעניינה של עגונה אחת ורוצה לכתוב על זה, ורוצה חזרתי לבית, והנה הוא עדיין היה עוסק באותה תשובה, והוא מיד אמר לי תביא את הספר פלוני ותעיין פה ושם וכו', כך עד ארבע לפנות בוקר. ואז אמרתי לו שאני עייף והלכתי לישון. והנה בבוקר בשעה שבע אאמו\"ר בא והעיר אותי לתפילה, ואני כעסתי, רציתי להמשיך לישון עוד קצת, עדיין מוקדם לקום... ואז אמר לי אאמו\"ר \"אתה ישנת שלוש שעות, אני , אני מיד ]שזה כארבעים ושמונה שעות[ \"!!לא עצמתי עין משבת בבוקר שמעתי כך קמתי ושאלתי אותו למה לא ישן כל כך הרבה זמן?! ואאמו\"ר ענה לי בפשטות \"האמת ששכחתי\"... על כגון זה נאמר שמקבל עליו עול תורה כפשוטו שמעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ו. לימוד התורה הוא ההגנה הגדולה ביותר ברוחניות המצב הרוחני הקיים היום הוא אינו דומה למה שהיה כאן בשנים קודמות. ויש נקודה נוספת שלצערינו אנשים מתעלמים ממנה בדור האחרון. הנה הטכנולוגיה המשוכללת שיש כיום, וסוג העבירות השפילות ביותר הקיימות כיום, אם אדם יושב ולומד תורה באמת זו הערובה היחידה להינצל מכל זה. הרי אדם שהולך ברחוב ולא שומר את עיניו ועובר על \"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם\" הרי אנחנו חייבים לצאת לרחוב, כמה מכשולות ]... - ועוד הם אומרים שזו דמוקרטיה לעשות מה שרוצים[ !?יש ברחוב כמה מכשולות יש במקומות העבודה! כמה מקומות עבודה עושים גברים ונשים בהפרדה, ולצערינו הרב אנחנו שומעים על התוצאה, בדמות כל מיני כשלונות ובעיות ה\"י ואכמ\"ל. וכל זה כשאדם עוזב את הישיבה והכולל, שההידרדרות הנוראית ברוחניות אי אפשר לדעת להיכן זה יגיע. ז. להישאר בישיבה בכל מחיר פעם היה בחור צעיר מאמריקה שאביו רצה מאוד שיצטרף אליו לעבודה איתו. ואני הלכתי והשפעתי עליו שיתן לבנו להיות עוד שנה בישיבה. ולאחר מכן ביקשתי שיישאר שנה נוספת בישיבה, אולם הבחור אמר לי מה העניין?! הרי הרב יודע שבין כה לאחר החתונה אני אצא לעבוד אז מה אם כן תועיל עוד שנה בישיבה?! וכמו כן בשביל מה אתה נלחם כל הרבה בשביל זה?! שאל. ואני השבתי לו, ראשית כל אל יהי קל בעיניך עוד שנה של לימוד תורה. ועוד אמרתי לו, הנה אתה הולך לעבוד, והרחוב היום הוא פרוץ שטוף בתאוות העולם הזה, ומי שנכנס לרחוב הפרוץ הזה הרי זה היסח הדעת לך! ומי שיודע אם לא אותה קדושה שהוספת בנפשך מחמת הלימוד של גמור מהתורה ויראת שמים, וכיון שכך מי יודע אלו ניסיונות הקב\"ה יזמן אותה השנה! עוד אמרתי לו שהרי נתמעטו הלבבות, וכי מי שלמד כיום בישיבה קטנה וגדולה האם יכול הוא להיקרא 'תלמיד חכם?!' הלא אמנם למד סוגיות את המשנה ברורה חלק ג' וילמד אותו וישנן אותו טוב טוב, ולאחר שנתיים ומסכתות, הרי הוא עדיין לא יודע כלום בהלכות שבת, הלא גם מי שיקח שלוש סיים אותו וכי הוא יזכור אותו לתמיד?! הרי הוא עדיין צריך לחזור על לדעת את ההלכות הבסיסיות מה מותר ומה אסור צריך כמה שנים, והנה זה, הלא רק שלחן ערוך אורח חיים יש לנו בו ששה כרכים, והרי רק בשביל הוא למד את כל זה ויצא לעסוק לפרנסתו, וכי הוא יהיה שמור ולא יטעה של תורה בכמה דברים הוא עלול להיכשל. וכי כיום ניתן להיות ירא שמים בהלכה?! הרי כמה דברים הם חילול שבת גמור, ואם אדם לא מונח באהלה אמיתי שהוא גם לומד וגם עובד לפרנסתו?! הרי זה דבר לא פשוט כלל! מה שרואים מכל האמור הוא שלצאת לעבוד הוא אילוץ, וכל מי שיכול שיש סייעתא דשמיא בזה, שאם מקבל על עצמו עול תורה מיד מעבירין להימנע מזה, ולקבל על עצמו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ, דהיינו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ח. שכר על לימוד תורה יש טענה נוספת שטוענים אותה על אברכים לאחר החתונה העוסקים - כיום יש תעמולה חזקה כל כך בשביל להוציא כמה [ בתורה בכוללים שיותר אברכים לשוק העבודה, הנה הממשלה כיום מוכנה לתת מיליארדים לערבים, רוצים לעשות אפליה מתקנת כלפי הערבים.. והאמת שאינם חושבים עלינו לרעה, אלא הם חושבים כל הזמן להוציא את אברכי הכוללים. וכמו כן מה שכעת ביטלו את ההנחה של האברכים במעונות היום, ואני אומר, שהמדינה רק תפסיד מזה, הרבה נשים יפסיקו לעבוד, כיון שזה לא משתלם כיון שהעלות של המעונות ללא הנחה היא גדולה ]!מאוד. והמדינה תומכת בכל אזרח במדינה חוץ ממי שהוא אברך כולל וכל אחד צריך (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה י) והטענה היא, שהנה כתב הרמב\"ם לדעת אותו בשביל לדעת מה להשיב. וז\"ל: \"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונוטל חייו מן העולם הבא, תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות\". דהיינו אומר הרמב\"ם שאין דבר כזה ללמוד תורה ולהתפרנס מן הצדקה, ושזה איננו בסדר. וכמו כן כותב הרמב\"ם בפירוש המשניות למסכת אבות. ט. גדולי הדורות חלקו על דברי הרמב\"ם אלו והנה יש לנו לומר לכל אלו האומרים את הרמב\"ם הזה, וכי הם שומעים את כל דברי הרמב\"ם עד תומם?! הרי יש כל כך הרבה הלכות הכתובות ברמב\"ם, ומצאתם לכם רק את ההלכה הזו?! הרי כותב הכסף משנה שם ומביא לכך כמה ראיות מהש\"ס שהיו תלמידי חכמים מתפרנסים מצדקה. שכל חכמי הדורות חלקו על הרמב\"ם בהלכה זו! והכסף משנה מבאר זאת, ועוד אומר שם שכן ראינו שכל חכמי ישראל מזמן קודם להרמב\"ם וגם לאחריו שנהגו לקחת שכרם מן הציבור. ועיקר טענתו היא, שאם לא יקחו כסף ח\"ו תורה היתה משתכחת מישראל, וכמ\"ש 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובבית יוסף מאריך עוד בזה, ע\"ש. וכמו כן הרשב\"ץ בשו\"ת שלו שבדרך כלל הוא הולך כפי שיטת הרמב\"ם, אולם בנידון דידן הוא תוקף כל כך הרבה את שיטת הרמב\"ם, וחולק עליו לגמרי. שמאי וחומרי בית הלל, שהוא רשע. והיינו או שילך תמיד כשיטה הראשונה בעיניהם באותו הרגע, וכמו שכתוב בגמרא עירובין שמי שעושה כקולי בית והרי זו ודאי אינה דרכה של תורה, שבמחלוקת ללכת אחרי מי שימצא חן או כשיטה השניה, אבל לומר בכל פעם שמישהו אחר צודק זה לא יכול - וכמו כן יש חוגים בציבור הדתי, שנראה לי שהם כבר עברו את [ .יש מחלוקת בהלכה הם תופסים להקל שהרי צריך לקרב את התורה לעם הגבול וכיום הם הרבה יותר קרובים לרפורמים, ושם הם עושים כן, כאשר להיות ישראל. והנה כאן הם רוצים לדבר על לומדי התורה ופתאום מביאים את ]!הרמב\"ם ומנפנפים בו י. רצון הנדיבים להיות שותפים עם האברכים בלימודם למעשה האור החיים הקדוש מבאר פשט אחר ברמב\"ם הזה, וכדבריו כתבו הים של שלמה והמשנה ברורה ורבי שמואל אבוהב ועוד רבים, ועל פיהם נראה שהרמב\"ם לא התכוון בפשיטות כמו שנראה. שהנה כיום יושבים אברכים ולומדים בכוללים, ומקבלים מילגה מכספי צדקה, שמי שתרם - ולצערינו המודעות בדורינו [ אותם עושה זאת מרצונו הפרטי בלבד לתרום לכוללים היא הפחותה ביותר. ולכן הגראי\"ל שטיינמן בשנותיו החלק היותר קשה. אנשים רוצים להחזיק בתי חולים ובתי תמחוי וכיו\"ב, האחרונות היה מעודד את הנדיבים בחו\"ל לתמוך דוקא בכוללים, כיון שזה אמר לי פעם מישהו אתה רוצה להחזיק מאה וחמישים אברכים, תפתח לאברכי הכוללים... שהרי ככל שהמטרה יותר נעלה וקדושה ממילא היא בית תמחוי ותוכל להחזיק אלף חמש מאות אברכים! וכך יהיה לך כסף גם והנה אברך שהוא איש חכם ונבון, שאינו רוצה ללכת לעבוד – ]יותר קשה יותר קטנה ופחות שווה, הוא אוכל פחות וחי בצמצום, וכל אברך שיושב ויגבה ליבו בדרכי ה' – ונפשו חשקה בתורה, הרי הוא משלם מחיר, הדירה כך ועוסק בתורה עלינו לרחוש לו כבוד. והנה הנדיבים שנתנו לו עושים זאת מרצונם הפרטי להיות שותפים עם יששכר וזבולון, וכי לפי הרמב\"ם יששכר לא היה בסדר?! ודאי שלא כך הוא, ואני אומר להם 'תתארו לכם מה זה 'יששכר וזבולון' הרי חז\"ל מדברים על התורה של אותו אברך. אני נוסע לחו\"ל, ואני משכנע אנשים לתמוך בכולל, ואין מי שנותן בעל כורחו. הנה לא מכבר הייתי אצל מספר שותפים יראי שמים, ודיברתי על ליבם שיחזיקו אברך את הוצאות המחיה שלו, והוא ילמד בעבורם, לאחר כמה דקות החליטו שרוצים להתייעץ ביניהם ויצאו, לאחר זמן חזרו והסכימו לקחת אברך. למעשה קיבלתי מהם שלושה צ'קים וכשפתחתי אותם ראיתי שכל אחד מהם תרם אברך שלם!! אני התכוונתי שיתנו לי אברך אחד והנה קיבלתי שלושה! וביקשו שאקח עבורם אברכים טובים, וכאשר יבואו לארץ יוכלו ללמוד עם האברכים הללו, ויוכלו גם האברך. וכמו כן ביששכר וזבולון בהם ודאי הוא שזבולון אינו בצער שצריך כאילו האברך בא ו'לקח' מהם משהו, אלא אדרבא, הם רוצים להחזיק את להתקשר לשאול את האברכים 'שלהם' בהלכה וכיו\"ב, וזה הרי לא נראה לפרנס את אחיו. וודאי שעל כגון זה הרמב\"ם לא דיבר. שיש אחד המטיל את עצמו על פרנסת הציבור, גם אם הם לא רוצים, שהוא אלא עיקר דברי הרמב\"ם נסובו על פי מה שכותב האור החיים ודעימיה, בא ולוקח את הצדקה המיועדת לעניים לעצמו, שהרי הוא לומד תורה. על כך אמר הרמב\"ם שאינו בסדר. אולם אם האברכים לומדים תורה באופן הראוי מצד עצמם, וכמו שהוא בזמנינו, וממילא גם הכסף שהעשיר נותן הוא כסף המיועד לכך. וכמו כן מה שהיה בזמן מרן החיד\"א בירושלים העתיקה, שהיו בה כמה אלפים בודדים בכמה סימטאות, ומי שגרו בה היו יהודים יראים ושלמים שרצו להקדיש את חייהם לתורה אל מול פלטרין של מלך. וירושלים בזמנו היתה מלאה בגדולי תורה, ולמעשה כל פרנסתם התבססה על תרומות מיהודי חו\"ל, החיד\"א ברוב שנותיו היה מסתובב בעולם ואוסף כסף למען אחיו העניים הגיעו הרבה יהודים מצפת וטבריה להתגורר בירושלים עיה\"ק ועוד, ומרן ובזמן מרן החיד\"א התחילו להגיע גם יהודים אשכנזים לירושלים וכמו כן אשר בירושלים, ולכאורה הלא אנשים הללו אם היו רוצים היה בידם להיות אנשים מוכשרים להתפרנס בכבוד, אך כיון שרצו להיות שקועים בתורה ובמצוות לפיכך עלו לירושלים וחיו בה עם כל העניות הגדולה ששררה בעיר. ולכאורה איך אפשר לומר מילה בגנותם של אותם אנשי ירושלים, שהחזיקו את הדור וכו' ועליהם העולם עומד. וכעת יש לנו מצב בו הרבה אברכי כוללים כן ירבו, וזה עדיין לא טיפה מן הים ממה שעתיד להיות, וכמו שכתוב \"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים ולבינתיים שיש לנו את ה'שבט לוי' העסוק בתורה יום ולילה, כמה אנחנו לים מכסים\" הקב\"ה ברא את העולם בשביל התורה, ובשביל שיעסקו בה. צריכים לחזקם ולעודדם. - והנה דוקא כאן בארץ ישראל, הרי תקציב המדינה הוא בנוי על פי [ מדיניות הממשלה על מה להוציא ועל מה לא, והרי אם הם היו רוצים לעזור לאברכים הר שזה היה כטיפה מן הים, והרי גם כאשר היו נותנים בזמנים ממה שנתנו לישיבות!! וזאת אומרת שיש להם רק הם לא רוצים, הטובים ביותר זה היה עלוב מאוד, והרי מה שרוצים לתת עכשיו לערבים 50 כסף לבתי חולים וכו', הרי כמה כסף הם מוציאים על ספורט והבלים כיוצא ולמרות הכל תמיד הם יאמרו שהחרדים שודדים את הקופה ובגללם אין הוא פי בזה?! ועם כל זאת הבעיה שלהם היא הקומץ שעוסקים בתורה! ואני מדבר בזה עלינו, שכשאדם מתבונן למה הקב\"ה הביא אותי לעולם, למה הוא ברא אותי, אין על כך תשובה מלבד ללמוד תורה. יא. 'קודש קדשים' של הרמב\"ם של הנותן, לבין מי לוקח תמיכה, למעשה כתוב כבר ברמב\"ם בסוף הלכות יסוד דברי האור החיים הקדוש, שיש לחלק בין מי שמקבל תמיכה ברצונו וז\"ל: \"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה (פרק יג הלכה יג) שמיטה ויובל עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ברוך הוא זוכה להם שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד אלא ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר 'ברך ה' חילו', והוא לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע\"ה אומר, נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'\". ע\"כ. המבואר בדברי הרמב\"ם שהעוסק בתורה הרי הוא קודש קדשים, וזהו אותו הרמב\"ם שאמר שצריך לעבוד בשביל להתפרנס ולא לקבל כסף המחשבה שצריכה ללוות אותנו שהמשקיע עצמו בעסק התורה הרי הוא עלך הלימוד תורה שלו. ואדרבא כאן הרמב\"ם קורא לו 'קודש קדשים'. וזו קודש קדשים. יב. טעם של תורה וכמו כן אנו רואים בגשמיות, יש אדם שבשביל להתפרנס צריך לעבוד יושב במשרדו המרווח והממוזג, ובסך הכל עושה כמה שיחות טלפון והכל אדמה, וטורח הרבה בשביל כך, לעומת זאת יש אדם שבשביל להתפרנס מוסדר – תענוגות העולם הזה. והנה יש מצב שאותו אחד העובד אדמה ויוכל גם הוא להתקדם בעבודתו, אולם הם לא משתמשים בשכל שלהם אדמה הוא מוכשר ויש לו שכל, ורק חסר לו מישהו שיאמר לו מה לעשות אין לו דעת כל כך, ולשם הוא השליח להגיע וזה בסדר, אולם יש והעובד ונשארים אותו הדבר. ויש לנו להסתכל ולהתבונן שהוא הדין למי שעוסק בתורה, הרי יש לנו תורה, ומבינים מה זה, איזה הבדל יש בינם לבין אלו שלא זכו לטעום טעם שעה ומניחים חיי עולם. הרי כאשר רואים כאלו שטעמו פעם טעמה של הבא מלאים בתורה ויראת שמים. ובפועל אנשים מעבירים את חייהם בחיי אפשרויות לצמוח ולגדול בתורה, להתקדש בתורה, ולהגיע אחר כך לעולם של תורה טעם מתיקות התורה. היה לי ידיד בארגנטינה ירא שמים אמיתי, שהיה תומך תורה, והוא היו לו שני בנים ששניהם היו פקחים מאוד ולמדו בישיבה, ולאחר מכן חזרו אחד שיתחתן ויחזור לארץ ויישב ללמוד, ואכן אחד מבניו התחתן והקים הוא צריך שאחד מהם יהיה איתו ויעזור לו בעסקיו. ולשם כך השפיע על לארגנטינה ושם למדו עוד בישיבה, ואז חשב האב של הבחורים הללו שהרי את ביתו והוא תלמיד חכם מופלג אין לתאר. ומאידך גיסא האב השפיע על הבן השני שיבוא עימו לעסקיו ויקבע עיתים לתורה. ואכן כך עשה הבן היה קם מוקדם ומתפלל במקום קבוע, ויש לו שיעור קבוע, ולאחר מכן היה יושב ללמוד בקביעות כמו שאביהם עשה. יושבים כאן ב'יחוה דעת' ועוסקים בתורה יומם ולילה עד השעות הקטנות לאחיו שרוצה לגור אצלו בזמן שהותו בארץ וללמוד יחד עימו. ואכן הם היו לו כסף וכו' בכדי שיוכל לחיות. שנה אחת בקיץ רצה להגיע לארץ, ואמר אכן הבן שני הצליח בעסקיו מאוד, וכל הזמן היה זוכר את אחיו והיה שולח של הלילה. והתפעלתי מזה מאוד איך הם יושבים ומדברים בלימוד כמו האברכים הישנים שלנו. פעם כאשר ראיתי את זה ניגשתי לאותו אח מחו\"ל ואמרתי לו שאני מאוד מעריך אותו על כך שהוא עוזב עולם ומלואו בשביל לימוד התורה, ואיך שאחיו היה, וכואב לי הלב על כך שלמעשה אני כיום איש עסקים בעל בית, והוא אומר לי, תראה מה ההבדל ביני לבין אחי, אני לא מתקרב לרבע ממה הוא שקוע בלימוד כל כך הרבה וכו'. אולם הוא התחיל לבכות בכי תמרורים, ואילו אחי עוסק בתורה וכל חייו הם סביב התורה. ולמה עלי נגזר כדבר הזה?! למה אבא שלי לקח אותי ולא את אחי?! עלינו לבקש שתהיה לנו רוחניות להיות מחוברים לטעם של התורה. ונזכה וזה מה שצריך ללוות אותנו, לפני שאנחנו מבקשים שיהיו לנו חיים טובים לעלות במעלות התורה אכי\"ר. לחתוך ציציות כשרים להחליפם בחדשים : הרוצה להתיר הציציות שבטלית ולהניח ציציות אחרות נאות יותר, שאלה האם מותר לחתוך את הציציות הכשרות הישנות, או שמאחר והציציות כשרות אסור לחותכם וצריך לפתוח את הקשרים לאט לאט? מאחר ויש טורח להתירם, מותר לחותכם ולגונזם. תשובה: ויש להמנע מלחותכם בסכין. מקורות: כ\"כ החיי אדם (כלל יא סל\"ב), מותר להתיר ציצית מטלית ליתנם בטלית אחר. ואם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר להתירן ולהשליכם. ונראה לי דלאו דוקא להתירן אלא דאם קשה בעיניו הטירחא להתירן מותר לנתקם. וכ\"פ בפתח הדביר (סי' טו סק\"ב), ובעל שדי חמד בשו\"ת אור לי (סי' פו). וכן הביא המשנה ברורה (סי' טו ועיין בשו\"ת דברי יציב (חיו\"ד סי' קפ). ועיין בבן איש חי (ש\"א פרשת לך לך ס\"ט) סק\"ג) דעת החיי אדם להלכה. וכ\"פ הכף החיים (אות ט). וכ\"פ בהלכה ברורה (סי\"א). [ . והטעם שלא]שכתב שמותר, אך יש מחמירים, ורק בשעת הדחק וצורך גדול יש לסמוך על המתירין. ע\"ש שייך בזה בל תשחית, עיין בספרי שו\"ת חקרי הלכה (חאו\"ח סי' ב').השלמת מאה ברכות בשבת באלו אופנים ניתן להשלים מאה ברכות בשבת? והאם ניתן שאלה: להשלימם על ידי אמירת \"אין כאלהינו\" וכדומה? הטוב ביותר להשלים מאה ברכות בברכה על תשובה: מיני מגדנות ומיני בשמים המצויים לרוב. אולם אם קשה קצת, יכול לכוין לברכות העולים לתורה ויענה אמן ויוצא ידי חובה להשלמת מאה ברכות. (ורשאי לענות ברוך הוא וברוך שמו). אבל אי אפשר להשלים מאה ברכות על ידי אמירת \"אין כאלהינו\". מקורות: בגמרא (מנחות מג:) ובשלחן ערוך (סי' מו ס\"ג) מבואר שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכתב מרן בשלחן ערוך (סי' רפד ס\"ג) שרשאי להשלים מנין מאה ברכות על ידי עניית אמן על ברכות העולים לתורה. ע\"ש. והמכוין להשלים הברכות ע\"י עניית אמן על ברכות העולים לתורה, רשאי לענות ברוך הוא וברוך שמו, מאחר ויוצא ידי חובה מדין גדול העונה יותר מן המברך. (אף שבברכות שיוצא בהם ידי חובה מדין שומע כעונה, אין לענות ברוך הוא וברוך שמו, משום הפסק). וכמבואר בהלכה ברורה (סי' רפד שם), ובחיבורי שו\"ת חקרי הלכה (חאו\"ח סי' ט') באורך. והשלמת מאה ברכות ע\"י אמירת \"אין כאלהינו\", אף שנזכר כן בדברי כמה מהראשונים, מ\"מ להלכה לא נוקטים כן. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א כיצד היא דרכה של תורה אחד מ'ברי הפלוגתא' הראשיים של מרן זיע\"א בתקופת צעירותו היה הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ\"ל מחבר הספרים שו\"ת 'ישכיל עבדי' ח\"ח ועוד. ששימש כראש ישיבת המקובלים 'בית אל'. בינו לבין מרן זיע\"א היו מחלוקות רבות בענייני הלכה. אחד מהנושאים היה, מה שלפני עשרות בשנים עורר מרן זיע\"א עובדיה הדאיה אשר כתב ודיבר על מרן זיע\"א בתקיפות רבה ובחריפות. והנושא ח\"ב חאו\"ח סי' כה ועוד). מי שהיה גדול הלוחמים נגד פסק זה הוא הגאון רבי שלום דף נח ע\"ב) ועוד מחכמי הקבלה. ופסק כן בספריו (ראה שו\"ת יביע אומר וזאת על פי פסק מרן השלחן ערוך (סי' תפז ס\"א) ולא כמו שכתבו הרש\"ש (נהר את הציבור שלא לומר ברכת 'מעין שבע' ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת. כאב לו מאוד, מצד שני גם למרן כאב מאוד הנושא הזה. באחד השיעורים סיפר מו\"ר שליט\"א: \"פעם אחת ישבתי עם אאמו\"ר לבדי מה אני מבין בקבלה?! אני למדתי קבלה במשך עשר שנים עם הרב שרעבי!\" כך: \"הוא כותב שמי שלא אומר כדבריו סימן שאינו מבין בקבלה! וכי הוא יודע והערתי את תשומת ליבו שכותב בצורה מאוד חריפה נגד הרב הדאיה. והשיב לי כאשר כתב בנושא של ברכת 'מעין שבע' ביו\"ט ראשון של פסח שחל בשבת, לאחר כמה דקות קרא לי אאמו\"ר והתרה בי: \"אין לך רשות לספר את מה שאמרתי לך על הרב שרעבי\"...! ובאמת שלא דיברתי על כך מעולם\". הם מצידם היו בידידות מתחילה ועד סוף. אחד הסיפורים על כך שמענו מפי אולם עם כל זאת הכירו הם בצד שכנגד ונזהרו שלא לפגוע אחד בשני, ואדרבא, מו\"ר ועט\"ר שליט\"א וז\"ל: \"בואו ותראו את כוחם של גדולי ישראל. לאחר שאאמו\"ר כתב את השו\"ת 'חזון עובדיה', נוצרה סערה גדולה סביב הנושא של שכעסו על אאמו\"ר והכינו 'גילוי דעת' חריף מאוד נגדו, וכתבו שם שיש להחרים ברכת 'מעין שבע' ביו\"ט ראשון של פסח שחל בשבת, וכמה אנשים בבלים דעת, ובודאי שמחמת כעסו הגדול עליו ישמח לחתום, ואחריו יחתמו כל גדולי ואמרו שראשית כל ילכו אל הגאון רבי עובדיה הדאיה, כדי שיחתום על הגילוי את ספריו ושאסור ללמוד בהם. וביקשו מכמה רבנים שיחתמו להם על הגיליון. הרבנים. ומדון! איך אפשר לעשות כך ולבזות תלמיד חכם?! כך היא דרכה של תורה \"את וגער בהם: \"אתם קוראים לעצמכם תלמידי חכמים? אתם עושים וגורמים ריב כשנכנסו לרבי עובדיה הדאיה והציעו בפניו את דבר ה'גילוי דעת', הזדעזע כולו, והב וסופה\" – אך בשום פנים ואופן שלא לבזות ולהשפיל כך תלמיד חכם!!' ודיבר על כך קשה מאוד. כאשר יצאו אותם אנשים מביתו, קינן בליבו חשש שמא יבואו להוציא את זממם אל הפועל, ומיד שם פעמיו אל עבר ביתו של חכם אפרים הכהן זצ\"ל אביו של הגאון חכם שלום הכהן שליט\"א, שהוא היה גדול המקובלים שבדור, איש אלוקים ממש, ורבי עובדיה הדאיה שח לו את המתוכנן כלפי אאמו\"ר. אותם מחרחרי ריב מפעם לפעם היו באים לשיעורים של חכם אפרים הכהן, ובפעם הבאה כשבאו צעק עליהם ברבים וגער בהם על מזימתם. לאחר זמן פגש את אאמו\"ר ואמר לו שגער בהם וצעק בהם שאינם ראויים לדבר כלל וכו'!!! ואת מה שעמד מאחורי הסיפור הזה סיפר הגאון רבי עובדיה הדאיה הרב יצחק מאזוז בעצמו לאאמו\"ר זיע\"א!\" בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"32.pdf","content":"אלפ\"א בית\"א| תפלת ערבית לפני זמן רבינו תם| ערבית של מוצאי שבת – בניגון| נושאי השיעור: איחור זמן תפילת ערבית זמן יציאת השבת לרבינו תם| דין תוספת שבת במוצאי שבת| קריאת תהלים בלילה| והמזמורים לפני ערבית20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת חיי שרהחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת מרת קארין קרן בת סילויאן ת.נ.צ.ב.התוספת שבת ותפילת ערבית במוצאי שבת נמסר ב' שבט תשע\"ז| 32 'גליון מס א. איחור תפלת ערבית במוצאי שבת כתב מרן בשלחן ערוך (סימן רצג ס\"א): מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש. בטעם איחור התפילה במוצאי שבת נאמרו כמה נימוקים. בגמרא בפסחים (קה:) איתא: 'אפוקי יומא מאחרינן'. והיינו שמאחרין את יציאת השבת משום כבוד השבת, להראות כמה אנחנו מייקרים ומכבדים את השבת שקשה עלינו יציאתה. ובגמרא מסכת שבת (קיח:) כתוב עוד: 'אמר רבי יוסי יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי' – ציפורי היתה בראש ההר, ומחמת כך השמש היתה נראית להם יותר ממה שנראית בבקעה, לפיכך זמן אמנם רבים [ .השקיעה מתארך בכמה דקות, וממילא השבת מתארכת יותר מהראשונים מביאים את דברי רבי יוסי שנהגו כן אך לחומרא, משום שעיקר ].זמן השקיעה הוא לפי המישור אף אם עומד בהר בביאור הדברים כותב מהר\"י מיגאש שהוא רבו של הרמב\"ם, שלהוציא את השבת מאוחר כל כך חשוב עד כדי שילך לשם ויגרום לעצמו להוציא את השבת מאוחר יותר. ב. תפילת ערבית בניגון : 'ונוהגים לומר והוא רחום וברכו באריכות נועם, וכתב הרמ\"א (בסעיף ב) '. ע\"כ. דהיינו יש ענין לנגן בקדיש ובברכו. כדי להוסיף מחול על הקודש ואצל האשכנזים שאינם אומרים קדיש מנגנים ב'והוא רחום' וב'ברכו'. וכן יש מקומות אצל הספרדים שמנגנים בקדיש של מוצאי שבת. וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שבמנין בו התפלל במוצאי שבת, החזן הקבוע היה אומר את הקדיש בנעימה. ג. הסגולה ב'ברכו' במוצאי שבת טעם נוסף להאריך ולנגן בקדיש ו'ברכו' במוצאי שבת כתב בסידור הרוקח (עמוד תקפח), שהוא משום מה שאמרנו לעיל 'אפוקי יומא מאחרינן', שהוא משום כבוד השבת וכאמור לעיל. ועוד טעם כתב שהוא משום מה שכתוב שהרשעים בגהינם נידונים בכל מהלך השבוע, אולם בשבת הם חופשיים. וחוזרים לדינם כשהציבור אומרים 'ברכו' של מוצאי שבת. ומשום כך נהגו לאחר את אמירת 'ברכו' כדי לעכב את חזרתם לגהינם. ובזוהר הקדוש הקדמת בראשית (דף יד ע\"ב) כתוב שאין הרשעים חוזרים לגיהנם עד לאחר ההבדלה. ובמדרש תנחומא וכן בפסיקתא כתוב שאינם חוזרים לגהינם עד שישלימו קדושא דסידרא, דהיינו את קדושת \"ובא לציון\". רואים מכך שיהודי אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.), ומשום כך צריך להיות איכפת לנו אף מהרשעים. ומשתדלים לאחר את זמן חזרתם לעונשם. כתוב בשם רב עמרם גאון (ח\"ב דף נד ע\"א) וכן רב יהודאי גאון בעל ההלכות גדולות (סוף הלכות ציצית בנד\"מ עמוד רעו), וכתוב כן גם בראשונים (ארחות חיים סדר תפלת מוצ\"ש אות א), שמי שמאחר את אמירת 'ברכו' במוצאי שבת אינו ניזוק כל אותו השבוע. ומרן החיד\"א בברכי יוסף (שם כתב: 'ראיתי מטהרת יד הקודש מהרח\"ו זצ\"ל, בשם רבינו האי גאון סק\"א) ז\"ל שכתב וז\"ל: קבלה דמנסי שיש הצלחה כשמושך אדם ומאריך באומרו ברוך ה' המבורך באפוקי שבתא'. עכ\"ד. לכן במקום ללכת לרבנים ולמקובלים וכדומה, עדיף כבר לעשות את הסגולה הזו שכתבו עליה הגאונים והמרח\"ו וכו' שהיא סגולה מנוסה ובדוקה להצלחה. ד. זמן תחילת תפילת ערבית במוצאי שבת הבן איש חי (ש\"ב פרשת ויצא אות א) כותב שלא להתחיל ערבית במוצאי דקות לאחר קריאת ה'מגרב'. והיא הקריאה של המוסלמים 20 שבת לפני 7.5 ימ\"ש בבתי תיפלתם. והם מדייקים מאוד וקריאת ה'מגרב' מתחילה דקות בדיוק לאחר השקיעה שלנו. אם כן לדעת הבן איש חי אפשר להתחיל להתפלל ערבית רק כחצי שעה לאחר השקיעה. והגאון רבינו חיים פאלאג'י כותב (ספר רוח חיים סימן רצג סק\"א) שיש לאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת ארבעים דקות לאחר השקיעה. וכותב שבעצמו היה מאחר את התפילה שעה לאחר השקיעה. ומספר שם, שהיו באים אליו אנשים ואומרים לו שממהרים וקשה להם כיון שהם רוצים , והיה משיב להם: \"אתם קשה לכם שאינכם יכולים ] - לעשן[ לשתות טוטו\"ן לעשן, אני קשה לי אלף פעמים מכם, שהרי איני יכול ללמוד תורה\"! שהרי לא היו מחזיקים נר דלוק מערב שבת, ואי אפשר היה ללמוד עד למוצאי 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר וזאת למרות שאינו [ .שבת כשידליקו נר. ובכל זאת היה מאחר את התפילה סובר שיש להחמיר כרבינו תם לענין צאת השבת אלא דעתו לנהוג כשיטת ].הגאונים. ראה שו\"ת לב חיים ח\"ב סימן יט וסימן קלד וסימן קמב ה. זמן תפלת ערבית למחמירים כשיטת רבינו תם והנה רבים שואלים מה הדין במי שמחמיר להוציא את השבת כשיטת רבינו תם, ולכל הפחות במלאכות דאורייתא, אם יש חיוב להתפלל ערבית בצאת השבת לאחר זמן רבינו תם, שהרי בתפילתו משיל מעליו את קדושת השבת, ואילמלא כן מה תועלת יש ששומר כדעת רבינו תם. : 'דאמר רב יהודה אמר שמואל, ואין זה נכון, כיון שכתוב בגמרא ברכות (כז:) וכותבים מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס'. ע\"כ. הראשונים (טור סימן רצג) שמי שמתפלל ערבית של מוצאי שבת מוקדם ומבדיל איננו יכול לברך על הנר כל זמן שלא יצאה שבת. והראב\"ן מוסיף שלא יברך אף על הבשמים. מכיון שאנו מריחים את הבשמים במוצאי שבת מחמת הנשמה יתירה הולכת לה, אך כשמקדים את יציאת השבת – הנשמה היתירה עדיין ישנה ואין מקום לבשמים לבוא. אמנם רוב הראשונים סוברים שדין זה נאמר רק במקום אונס. וטעמם הוא משום שבכך מפסידים את מצות תוספת שבת. כך מבארים התוספות (שם ד\"ה צלי). וכך פוסק להלכה מרן בשלחן ערוך (סימן רצג ס\"ג), ע\"ש. אכן הרמב\"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה יא) הביא את ההלכה הזו של מתפלל של מוצאי שבת בשבת, ואינו כותב שצריך שיהיה במקום אונס דוקא. אך רבינו מנוח שם כותב על דברי הרמב\"ם שמוכח שדבריו הם רק במקום אונס, כיון שבהלכה הקודמת לה (הלכה יב) דיבר הרמב\"ם בשעת הדחק. לעומת זאת, בהשגות הראב\"ד משמע שהבין בדברי הרמב\"ם שאינו דוקא במקום אונס, שהרי הוא משיג על דברי הרמב\"ם ואומר שדוקא במקום אונס נאמרה הלכה הזו. וכן השיג הרמ\"ך. ע\"ש. וכן רבים מהראשונים בחידושיהם על הגמרא שם מפרשים בפשיטות שדברי הגמרא הם גם כשאינו אנוס. ולהלכה, פסק מרן השלחן ערוך כאמור לעיל, שדין זה להקדים את תפילת ערבית מבעוד יום הוא רק במקום אונס. ומוכח מכל זאת, שדברי הגמרא 'מתפלל ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום' - אין בכך משמעות שמשיל מעליו את קדושת השבת. לפיכך למרות שהתפלל ערבית, לפני שהגיע זמן רבינו תם אין בכך כלום וימשיך בשמירת השבת עד לאחר שיעבור זמן רבינו תם. ובאמת בשו\"ת יביע אומר ח\"ו (חיו\"ד סימן לג אות ב והלאה) דן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לגבי מי שמת לו מת קרוב בשבת, שיכול לקיים דין זה ולהתפלל ערבית מבעוד יום, והביא שם שכתב המהרש\"ל שלמרות שהסיבה שלא נהגו להקדים את תפילת ערבית מבעוד יום היא משום שיש חשש תקלה שיבואו עמי הארצות לחשוב שיצאה שבת מיד לאחר ערבית שהתפללו בשקיעה, והאמת שעדיין שבת הוא, אולם במקום שמת לו מת, שיש חשש שמא תתעכב הקבורה וכו', יכול להתפלל כבר בשקיעה ולהבדיל, ולהישמר מעשיית מלאכה. אם כן, יש כאן סניף להקל למי ששומר כשיטת רבינו תם, שיש רבים מהראשונים שסוברים שיכול להתפלל בשקיעה אף אם אינו אנוס, ומאידך עדיין שבת היום עד לאחר צאת הכוכבים, ואין זו סתירה, משום שאף על פי שמתפלל ערבית עדיין שבת היום, עד שיעבור זמן ר\"ת. ו. זמן ההבדלה למחמירים כשיטת רבינו תם ועוד יש טעם להקל ולומר, שהרי הגמרא מדברת על מי שהקדים והתפלל מפלג המנחה. ויש מחלוקת מתי היא פלג המנחה, שיש אומרים שהיא שעה ורבע לפני צאת הכוכבים. ויש אומרים שהיא שעה ורבע לפני השקיעה.והנה אפשר לומר, שכל מה שהגמרא דיברה שמתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, ונפסק להלכה שאומרים כן רק במקום אונס, היינו אם נאמר שפלג המנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה, שאז עדיין החמה זורחת. לעומת זאת לפי הסוברים שפלג המנחה היא שעה ורבע קודם צאת כיון ששיטת [ הכוכבים, ולדעת רבינו תם הוא כשלוש דקות לפני השקיעה , בזה אפשר שפשוט הוא שאפשר ] דקות לאחר השקיעה 72 רבינו תם היא להתפלל כבר מהשקיעה. וכיום שעיקר המנהג הוא כפי שיטת הגאונים, וחוששים לשיטת רבינו תם רק לחומרא, והמנהג להקל להתפלל ערבית לפני זמן רבינו תם, וברוב המקומות אין מנינים עד זמן רבינו תם, אלא רק לאחר צאת השבת, לכן יש להקל להתפלל ערבית לפני זמן יציאת השבת בשיטת רבינו תם. ובאמת שכך נהג בעצמו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהיה מתפלל כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת', והיה מתפלל לפני זמן רבינו תם, ואף היה מבדיל לפני זמן ר\"ת. ויתירה מזאת, אף היה מברך על הבשמים, ועל הנר אם הדליק אותו אחד שלא נהג להחמיר כר\"ת או ילד, וטעמו הוא, משום שלגבי זה נוהגים כהגאונים. ז. שיטת רבינו תם היא חומרא ואינה עיקר הדין בדור הקודם חי הגאון הקדוש האדמו\"ר מצאנז זצוק\"ל בעל ה'שפע חיים', שאיבד את כל משפחתו בשואה ה' ירחם. וקומם את ההריסות והקים את חסידות 'צאנז' מעפר, והיא חסידות שכולה תורה, שרבים ממנה למדנים ותלמידי חכמים גדולים. והאדמו\"ר מצאנז היה בידידות גדולה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואהב מאוד את הפסק של אאמו\"ר להחמיר לנהוג כשיטת רבינו תם. ובשו\"ת שלו (דברי יציב ח\"א חאו\"ח סימן קח והלאה עד סימן קיח) יש כמה תשובות בענין הזה, ושם כותב בחריפות גדולה כמה צריך להיזהר ולשמור את שיטת רבינו תם. וכותב מילים קשות על מי שכתב שאין צריך לנהוג כרבינו תם. אכן הוא מחמיר לומר שלא להתפלל ערבית לפני שיגיע זמן רבינו תם. ולשיטתו הביאור הוא, כיון שתפס ששיטת רבינו תם היא עיקר הדין ממש ולא חומרא בעלמא. אבל גדולי הספרדים, כרבינו יונה נבון, ומרן החיד\"א, הבן איש חי, הזבחי צדק, ואחרים לא החמירו כרבינו תם אלא מעיקר הדין, ולפיכך לא החמירו כולי האי שלא להתפלל ערבית לפני זמן רבינו תם. ח. פרקי תהלים הנהוג לאומרם טרם תפילת ערבית במוצ\"ש יש מנהגים לומר פרקי תהילים לפני תפלת ערבית של מוצאי שבת. ויש בזה כמה סוגי מנהגים. יש שנהגו לומר 'אלפא ביתא', שהוא מזמור קי\"ט בתהלים. ויש שנהגו לומר גם ט\"ו 'שיר המעלות' שבתהלים. ויש שנהגו לומר עוד כמה מזמורים כגון 'לדוד ברוך ה' צורי' (תהלים פרק קמד) שיש במזמור זה סגולה להצלחה לכל ימות השבוע. וכן 'למנצח בנגינות מזמור שיר' (שם פרק סז) שיש בו סגולה לזיכרון. ויש שנהגו לומר 'לדוד מזמור' (שם פרק כד) והוא סגולה לפרנסה. וכן יוצאי מרוקו אומרים מזמור 'מכתם לדוד' (שם פרק טז). ויש בזה מנהגים ממנהגים שונים. וכל המנהגים הללו יסודם בהררי קודש. וזכורני בקטנותי אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהתגוררנו בשכונת תל-ארזה הנהיג לומר מזמור 'לדוד ברוך ה' צורי', ומזמור 'למנצח בנגינות', ולאחר מכן התחיל להתפלל ערבית. וכך נהג גם בשנותיו המאוחרות כאן בשכונת הר- נוף. אולם רבינו האר\"י (שער הכוונות דף ס סע\"א ורע\"ב) לא נהג לומר שום פסוק לפני תפילת ערבית, מלבד שלושת הפסוקים של ה' צבאות וכו'. וכותב בספר פתח הדביר שאף במוצאי שבת הקפיד רבינו האר\"י שלא לומר שום פסוק מלבד פסוקים הללו. ט. אמירת תהילים בלילה אמנם לגבי המנהג הנפוץ בבתי כנסיות הספרדים לומר 'ברכי נפשי' לפני office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א תפלת ערבית בערב ראש חודש, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל גר בצעירותו כאן בירושלים וגם לאחר מכן כשעבר לתל-אביב, היו אומרים בבית הכנסת בו נהג להתפלל 'ברכי נפשי' ולא היה אומר להם דבר. אולם לאחר שחזר לירושלים וייסד את בית הכנסת שלו ואת המנין שלו, היה מודיע בציבור שלא לומר 'ברכי נפשי' משום שאין אומרים תהלים בלילה. חוץ משלושת הפסוקים ה' צבאות וכו'. אך מאידך במוצאי שבת, נהג לומר את המזמורים וכאמור, כיון שלא סבר כביאור 'פתח הדביר', אלא סבר שבמוצאי שבת כיון שעדיין יש הארה של קדושת השבת אפשר לומר פסוקים ומזמורי תהלים. ואין בזה כל חשש של קרוא מקרא בלילה. וכך כתב לבאר בשו\"ת יביע אומר ח\"ו (חאו\"ח סימן ל אות ד), ובפרט שאומרים אותם דרך שירה שיש בזה מעלה גדולה יותר לכבוד שבת קודש, וכן יש מעלה בכך שמאחרים את יציאת השבת ולפיכך יש להקל, ע\"ש. י. אמירת תהלים בלילה כשיש חולה ל\"א ביביע אומר שם כתב תשובה ארוכה לגבי אמירת תהלים בלילה. שלפי המקובלים אין אומרים תהלים בלילה כלל. אלא אם כן לומד את התהלים עם הפירושים, אך סתם כך לקרוא פסוקי תהלים אסור. ובדבריו דן האם כן הדין גם כשיש חולה ל\"א בבית ורוצה להתפלל עליו לרפואתו. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסיק להקל ואפשר לקרוא תהלים לאחר חצות הלילה במקרה כזה. ומביא שם את דברי מרן החיד\"א שאמנם מחמיר בזה בכמה מספריו, וכן מביא משו\"ת רב פעלים ח\"ב (חאו\"ח סימן ב) להגרי\"ח שמביא את דברי מרן החיד\"א שיש להחמיר, אך בספרו עבודת הקודש (קונטרס יוסף בסדר סימן ה אות ו) חוזר בו וכותב שיש להקל בכגון דא. ובסוף ימיו אאמו\"ר כתב להקל יותר, שכשיש חולה בבית אפשר לקרוא תהלים אף לפני חצות ואין להחמיר בזה כלל. וכן הובא בספרו חזון עובדיה על הלכות אבילות ח\"א (דיני ביקור חולים אות יד). ונראה לומר שבענין זה כל אחד תלוי לפי מה שהוא. שיש אנשים שכשיש חולה בבית אינם מרוכזים כל כך לשבת וללמוד, וכואב להם מאוד, אפשר ועדיף שיקראו תהלים אף בלילה. אך אם יכולים לשבת וללמוד כיאות, ודאי שעדיף שישב ויעסוק בתורה מאשר שיקרא תהלים בלילה, וזכות התורה תועיל לו. וזכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עשה מעשה בעצמו, שכמה פעמים כשהיו אנשים גדולים שהיו על ערש דוי, אאמו\"ר היה יושב וקורא עליהם תהלים בלילה אף לפני חצות בדמעות שליש. כמו כן בכנסים ציבוריים למיניהם שנהוג היום לומר שבפתיחת הכנס כמה פרקי תהלים, וזכורני שאאמו\"ר השתתף בכמה כאלו ולא מיחה בידם, אף שהיה זה בשעת לילה לפני חצות. יא. איסור אמירת תהלים בלילה אינו שווה בכל וזכורני שפעם אחת ראה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל את אחד הילדים מתבטל, והיה זו שעת לילה, ואאמו\"ר גער בו \"תלמד תורה!\" והוא התחמק שאינו יכול ללמוד ואינו יודע וכו', ואאמו\"ר השיב לו שיקרא תהלים! ואני מיד שאלתי אותו והרי אין קורין תהלים בלילה?! ואמר לי אאמו\"ר, שבעמי הארצות שמתבטלים אם לא יקראו תהלים, וכן בילדים שהם כעמי הארצות, מותר להם לקרוא תהלים ולא שייכת בהם אזהרת רבינו האר\"י. וכך היה מורה ובא לעמי הארצות שאינם לומדים תורה, שיכולים לקרוא תהלים בלילה, כיון שהבטלה והשיעמום הם איסור יותר גדול מלקרוא תהלים בלילה. צאי שבת יב. תוספת שבת במו דין תוספת מחול על הקודש במוצאי שבת שונה מדין תוספת מחול על הקודש של ערב שבת. שהנה בערב שבת המנהג להקדים ולקבל שבת כעשרים דקות לפני שקיעת החמה, ואפשר אף בפחות מכך, וכל המרבה הרי זה משובח. ולעניין מוצאי שבת ודאי שיש עניין להוסיף מחול על הקודש ולאחר את יציאת השבת, וכאמור לעיל 'אפוקי יומא מאחרינן'. וכן הדין שאסור מדרבנן לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואם אינו יכול להבדיל על הכוס כעת, יכול לומר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\", ומותר בעשיית מלאכה. ויש לדון על עיקר דין דאורייתא, מהו זמן התוספת שבת במוצאי שבת שצריך. בספר 'תורה תמימה' בפרשת בשלח (עה\"פ לא ימיש עמוד הענן, שמות יג, כב) כותב שכשם שהדין הוא שבערב שבת אי אפשר להוסיף מחול על לפני השקיעה, וכך פסק ]שהוא זמן פלג המנחה[ הקודש רק שעה ורבע מרן השלחן ערוך (סימן רסא ס\"ב), כך הדין גם במוצאי שבת שאין משמעות לתוספת שבת יותר משעה ורבע לאחר השקיעה. ולכאורה דבריו תמוהים, מה הקשר בין ערב שבת למוצאי שבת. כיון שבערב שבת רק מפלג המנחה ניכר שהוא שייך לערב ועושה זאת לכבוד שבת. אך במוצאי שבת, כל זמן שלא עשה הבדלה עדיין נראה ששייך לשבת, שהרי אפשר לעשות הבדלה במוצאי שבת כל הלילה (סימן רצט ס\"ו). יג.תוספת שבת ברגע אחד - ספר קדמון מלפני כשלוש מאות [ 'לאחר מכן ראיתי בספר 'עולת תמיד שכותב זאת כהלכה פשוטה (בסימן ]שנה, ומחברו היה תלמידו של הב\"ח קפח סק\"ה), שאף אם נמשכה סעודה שלישית שלו יותר משעה ורבע אומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ומוכח שיש דין תוספת במוצאי שבת אף יותר משעה ורבע. אולם המגן אברהם (סימן קפח סקי\"ח) דוחה את דבריו, שאין קשר בין 'רצה והחליצנו' בברכת המזון לתוספת מחול על הקודש. שהרי בשלחן ערוך כתוב כן גם אם אכל בראש חודש או בחנוכה וכדומה שמזכיר בברכת המזון יעלה ויבוא ועל הניסים, למרות שאין בהם דין של תוספת. ועוד מקשה המגן אברהם על שיטה זו להוסיף מחול על הקודש שעה ורבע, שאפילו המדקדקים אינם מוסיפים יותר מרגע אחד. והראיה מהשלחן ערוך (סימן רצג), שכותב שצריך להיזהר שלא לעשות מלאכה עד שיראו שלושה כוכבים קטנים רצופים. והסיבה שצריך שלושה כוכבים 'קטנים' כיון שאין אנו מבינים בכוכבים, וכך כותב רבינו יונה (ריש ברכות). והסיבה שצריך שיהיו 'רצופין' כותב הר\"ן (שבת סוף פרק ב דף טו ע\"א) בשם הרמב\"ן בספר תורת האדם (ענין אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד רנב) שהוא כדי להוסיף מחול על הקודש. והרי הזמן הדרוש כדי ששלושת הכוכבים יהיו 'רצופין' הא זמן מועט ביותר. ומוכח מדברי המגן אברהם, שבשביל תוספת מחול על הקודש מדאורייתא במוצאי שבת די ברגע אחד. יד. ראיה שתוספת שבת אפשר אף ברגע אחד ונראה להביא ראיה דלא כהמגן אברהם, שהנה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רסג סי\"ז) במי שקיבל עליו שבת, ולפתע רואה שצריך לעשות כמה מלאכות האסורות, ואשתו ובני ביתו עדיין לא קיבלו עליהם שבת, שמותר לו לומר להם שיעשו בעבורו מלאכות אלו. וכותב הרמ\"א, שהוא הדין במוצאי שבת, שאם לא התפלל ערבית יכול לומר לחבירו שהתפלל כבר לעשות בעבורו מלאכות האסורות. ויש לשאול, שלכאורה מה החידוש שהוא הדין במוצאי שבת, והלא הוא פשוט שהרי במוצאי שבת יש רק את הדין של תוספת שבת, וזה מקיימו ברגע אחד, וממילא הוא הרבה יותר קל ממי שקיבל עליו שבת ביום שישי מוקדם. ומוכרח לומר, שהרמ\"א סובר שכל זמן שלא התפלל ערבית עדיין קדושת השבת עליו, ולא רק מדרבנן, אלא גם מדין תוספת שבת מדאורייתא, שהוא עד שעה ורבע לאחר השקיעה, וכמו שכתבו העולת תמיד והתורה תמימה. ודלא כהמגן אברהם. ויתירה מזאת, בעל הלבוש תלמידו של הרמ\"א, חולק עליו, וכותב שם שאין לדמות את מוצאי שבת לערב שבת, ולדעתו מוצאי שבת חמור יותר, ע\"ש, מוכח שדין תוספת שבת במוצאי שבת הוא יותר מרגע אחד, ולכל הפחות הוא כדין תוספת שבת כערב שבת. טו. שיעור התוספת במוצאי שבת מדרבנן ולמעשה אין כל כך נפקא מינה, כיון שכל מחלוקת זו היא מדאורייתא, אך מדרבנן אין עושים מלאכה עד שמתפלל ערבית ומבדיל על הכוס. או שיאמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. ובאמת הפרי מגדים (נועם מגדים סימן כ) כותב שיש להוסיף מחול על הקודש במוצאי שבת כרבע שעה לאחר צאת הכוכבים, וכמו שמוסיפים בערב שבת רבע שעה לפני השקיעה. וכן כותב בספר המנורה הטהורה (סימן רצג). טז. קושיית הבית יוסף על הטור צריך ליזהר מלעשות מלאכה מרן בשלחן ערוך (סימן רצג ס\"ב) כותב וז\"ל: עד שיראו ג' כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים. ע\"כ. לעומת זאת בסימן רס\"א (ס\"א) כותב מרן לגבי כניסת השבת, שבסוף מתחיל ]כפי שיטת רבינו תם[ השקיעה הראשונה שהשמש מתכסית בה זמן בין השמשות למשך ג' רבעי מיל ורבע, ואז בא זמן צאת הכוכבים. ובבית יוסף מרן מקשה על הטור (בסימן רצג), למה אינו מזכיר את הסימן של צאת הכוכבים, וכותב רק את הסימן של שלושת רבעי מיל. וראיתי שרב אחד כתב על קושיית הבית יוסף, שמה בכך שהטור הזכיר רק סימן אחד. והלא ודאי זמן אחד הם. אך אין נכון לומר כן בדברי מרן הבית יוסף, שהנה הגמרא במסכת שבת (לה:) אומרת שיש שלושה סימנים ללילה: א. כוכב אחד - יום, שני כוכבים - בין השמשות, שלושה כוכבים - לילה. ב. בין השמשות הוא כשיעור מהלך ובסופם מתחיל הלילה. ] - שהם שלוש עשרה וחצי דקות[ שלושת רבעי מיל ג. \"הכסיף עליון והשווה לתחתון\" – דהיינו שלאחר שהשמש ירדה עדיין וכשעומדים במישור למול הים אפשר לראות זאת, [ יש אדמומית בשמים , ורק כשהשמים ]שהרבה זמן לאחר השקיעה עדיין יש אדמומית בשמים הם הופכים להיות חשוכים לגמרי – זהו זמן הלילה. ויש לשאול מפני מה הגמרא צריכה לתת שלושה סימנים ללילה, האם לא די בסימן אחד? והתשובה הפשוטה לזה היא שבזמנם לא היה השעון מצוי, והיה צריך שיהיו כמה סימנים כדי לזהות אם הגיע הלילה או עדיין לא. ובכך הבית יוסף תמה מפני מה הטור הביא רק את הסימנים האחרים ולא את הסימן הזה, הרי שהיתה בזה כוונה ברורה בגמרא לומר את שלושת הסימנים הללו, כדי שידעו לזהות את הלילה למי שאין ביכולתו לברר זאת לבד. יז. זמן צאת הכוכבים הוא כשלושת רבעי מיל ובאמת שהרבה ראשונים לומדים מזה ששלושה כוכבים בינונים הם בדיוק (פ\"ז זמן שלושת רבעי מיל. וכך מתבאר בדברי הרמב\"ם בהלכות תרומות ה\"ב) שכהן שנטמא וטבל אסור לאכול בתרומה עד שיגיע זמן שיצאו שלו־ ע\"כ.שה כוכבים בינונים. ושיעור זה הוא כמו שליש שעה לאחר השקיעה. דקות, 24 והרמב\"ם בפירוש המשניות לפסחים (שם) כותב ששיעור מיל הוא דקות הן שליש שעה שכותב 18 - דקות. ו 18 אם כן שלושת רבעי מיל הוא אמנם אין אנו פוסקים כהרמב\"ם, אלא [ הרמב\"ם על שלושה כוכבים בינונים דקות, אך מוכח ברמב\"ם שסובר 13.5 אנו נוקטים ששלושת רבעי מיל הוא ששיעור זמן של שלושת רבעי מיל הוא שיעור הזמן של שלושה כוכבים .]בינונים לאחר השקיעה ואמנם בנוסחת הרמב\"ם שהיתה לפני מרן הכסף משנה לא היה כתוב ששיעור מיל הוא כמו שליש שעה, ולכן כתב על כך: \"וכתב הסמ\"ג (לאוין רנז) שאיו הטמאים אוכלים בתרומה עד שיערב שמשן ויצאו שלושה כוכ־ \". וצ\"ל שבנוסחת וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמהבים בינונים הרמב\"ם שהיתה לפני הסמ\"ג כך היא הנוסחה הנכונה. ובדור האחרון יצאה מהדורא חדשה לרמב\"ם, \"מהדורת פרנקל\", ושם יש , ושם כתוב על ]ואין ידוע מי חיברו[ פירוש קדמון ממצרים על הלכות שבת מה שהרמב\"ם (פ\"ה בהלכות שבת ה\"ג) מזכיר רק את הסימן של שלושה כוכבים ולא את השיעור של מילין, שהוא משום ששיעור הכוכבים הוא כמו שיעור שלושת רבעי מיל, וכמו שכתב הרמב\"ם בהלכות תרומות. ומרן הכסף משנה (על הרמב\"ם שם ה\"ד) מביא את הרמ\"ך שדן בדברי הרמב\"ם בנושא זה, וכותב: 'שמע מינא אידי ואידי חד שיעורא הוא'. ע\"ש. על שיעור של מילין ושיעור של כוכבים. רבינו לוי בר [ ורבים מספרי הפוסקים האחרונים סברו כמותו. כגון מהרלב\"ח בפירושו ]חביב, חבירו של מהר\"י בירב, שחי בדור הסמוך למרן הבית יוסף להרמב\"ם (פ\"ב מהלכות קידוש החודש ה\"ט), וכן בשו\"ת שלו (סימן קמד) שכותב בפירוש ששיעור הכוכבים ושיעור ארבע מילין הוא שיעור אחד. וכן כתב בספר מנחת כהן (שער מבוא השמש מאמר ראשון פ\"א ופ\"ז) ופרי חדש (בקונטרס דבי שמשי) ושו\"ת בתי כהונה (ח\"ג סימן ד דף ח ע\"ג), וכן דעת רבינו יונה נבון בספר גט מקושר (דף קח ע\"ב), והגאון מוילנא (או\"ח סימן רסא ס\"ק יא ויו\"ד סימן רסב סק\"ט), ועוד רבים מהפוסקים האחרונים שסוברים כן, ששיעור המילין ושיעור הכוכבים הם שיעור זהה. לכן מי שאינו שומר כשיטת רבינו תם יכול להוציא את השבת כפי הזמן המופיע בלוחות. ומי שמחמיר ושומר את שיטת רבינו תם ישמר מלעשות מלאכה עד שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה. הלכה למעשה: ראוי ונכון לאחר את יציאת השבת כדי להוסיף מחול על הקודש. (אות א)א. שיעור איחור הזמן מעיקר הדין אפשר לאחר כפי הזמן המופיע בלוחות, ב ונכון להחמיר ולהימנע מעשיית מלאכה עד זמן רבינו תם שהוא שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה. (אות יז) גם המחמירים כשיטת רבינו תם יכולים להתפלל ערבית ולהבדיל על ג. הכוס לפני זמן ר\"ת, אך את הנר ידליק קטן או אחר שאינו מקפיד על שיטת ר\"ת. (אות ו-ז) מנהג קהילות הספרדים לומר מזמורים לפני תפילת ערבית של מוצאי ד. שבת בכל מקום לפי הנהוג שם, ואין חשש בזה משום קריאת מקרא בלילה. לעומת זאת אמירת 'ברכי נפשי' בליל ערב ראש חודש מרן זיע\"א הנהיג בבית מדרשו שלא לאומרו מטעם זה. (אות ח-ט) המנהג לנגן בקדיש ובברכו של ערבית במוצאי שבת משום כבוד השבת. ה. ויש להאריך באמירת ה'ברכו' ויש בזה סגולה גדולה להצלחה. (אות ג-ד) אין לומר תהלים ומקרא בלילה, אולם אם לא יאמר יתבטל עדיף שיאמר ו. ולא יישב בטל. (אות יא) אם יש חולה בבית ורוצה להתפלל עליו יכול לומר תהלים אף בלילה ז. לפני חצות. (אות י)"},{"filename":"320.pdf","content":"הזכרת| בקשות פרטיות בשמע קולנו| מסדרים שבח לפני שמבקשים בקשות| החזרת גופות החללים לקבר ישראלנושאי השיעור: ישיבת וואלוז'ין | אליהו הנביא ואחאב הרשע| שכח להזכיר טל ומטר| עליה לרגל בזמן הזה| בקשת טל ומטר| טל ומטר320 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק חוה\"מ סוכות תשפ\"ופרשת בראשית הלכות הזכרת טל ומטר מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי משה אליצור שליט\"א ראש ישיבת 'משכן אליהו' \"...ב\"ה אני זכיתי להיות חלק מחבורה של אברכים שזכינו ללמוד תורה ישירות ממרן רבינו הראשון לציון שליט\"א. היינו בכמה מקומות, ובסוף הגענו לפה. ולמדנו איסור והיתר, והרב לימד ובחן אותנו, ויצאו מפה תלמידי חכמים עצומים, הנה יושב כאן הגאון הרב אליהו כהן שליט\"א דיין בבית הדין ועוד הרבה תלמידי חכמים גדולים שלמדו תורה ישירות ממרן הראשון לציון שליט\"א. אבל אני באופן אישי, חוץ מהלימוד של התורה שזכינו, למדנו גם איך ללמוד בית יוסף, למדנו את השיטה של מרן הרב עובדיה ע\"ה, וכן למדנו הרבה הנהגות. אספר לכם סיפור אחד שלמדתי מרבנו, סיפרתי את זה לפני כמה שנים באזכרה של מרן ע\"ה. פעם אחת, יבדל לחיים טובים מרן הראש\"ל שליט\"א אמר לי, משה, קח אותי בבקשה לבית של הרב. אמרתי לו, בשמחה. בדרך, שאלתי את הרב מה קרה? וכך סיפר לי: שמרן שליט\"א היה בבואנוס איירס בשביל הכוללים, והתברר שיש שם נערה שיש עליה ספק ממזרות ח\"ו. והיה בלאגן גדול בכל הקהילה, ורבני הקהילה לא ידעו מה לעשות וכו'. היתה סיעתא דשמיא לנערה הזאת שבדיוק מרן שליט\"א הגיע לשם. יש שם בבית הכנסת ספר שבו כתובים כל החופות שנערכו בקהילה, התאריכים, העדים וכו'. ומרן שליט\"א פתח את הספר הזה, ולאחר בירור הוברר שהעדים של הנישואים הראשונים של אמה של הנערה היו מחללי שבת. ואכן מרן שליט\"א ישב שם יחד עם הגאון הרב יששכר מאיר זצ\"ל ודיין נוסף ששהו שם, ועשו בית דין, והחליטו שהנישואין של האמא שלה לא היו נישואין ברי תוקף. וממילא, האמא לא הייתה נשואה, והנערה אינה ושלחו את כל הדיון והפסק הזה למרן הגרע\"י ע\"ה. ומרן רבנו ע\"ה קרא ממזרת. היה שם הרב מנחם זיאת שליט\"א שניסח את הדברים כראוי, את מה שכתבו, וחתם על הפסק הלכה שאכן הנערה הזו מותרת לינשא ואינה ממזרת, והיית שמחה גדולה בין היהודים שם. כשהגענו לבית של מרן הייתי עד לדבר שנחקק בליבי, מרן רבינו ע\"ה קרא לבנו מרן שיבדל לחיים טובים, וכמו שאני אומר לכם כך היה ממש, מרן ע\"ה התחיל ללטף אותו בפנים, והיה בוכה בדמעות, ואומר למרן שליט\"א: \"אשריך בני! אשריך שאתה לקחת את הזמן שלך, שהיית שם בשביל הישיבה, והקדשת בשביל הנערה הזו! זה כמה ימים השקעת בזה, אתה הצלת אותה! מה היא הייתה עושה בלעדיך?! הייתה ח\"ו מתחתנת עם גוי, מי יודע מה היה יכול להיות איתה!\" וכך מרן ע\"ה בוכה ומלטף ומנשק את מרן שיבדל לחיים טובים. ב\"ה, מרן נכנס למשרה של להנהיג את עם ישראל, וכאז גם היום, שמענו עוד סיפורים שמרן שליט\"א בתפקידו כנשיא בית הדין העליון, מצליח לפטור בעיות חמורות מעין אלו. למשל, היה אחד שעיגן את אשתו, כיום מה שעושים זה שהדיינים מכניסים אותו לבית הסוהר, אבל מרן לא ויתר, הוא ירד מהבמה, יישב על יד הבעל, חיבק אותו, שכנע אותו, עד שהסכים לתת את הגט. אני יכול לכתוב ספר על הדברים שלמדתי ממרן שליט\"א על ההנהגה, על האהבה הגדולה מאוד לאברכים. כשהיינו בכולל, כל מי שהיה נולד לו בן או בת, מרן היה נותן לו תוספת חשובה מאוד למשכורת. והיה אומר: \"אני יודע שעכשיו יש לכם הוצאות, וצריכים יותר דברים\". דברים נפלאים ועצומים. אנחנו מברכים בברכת הדיוטות את רבינו מרן הראשון לציון שליט\"א, שיאריך ימים על ממלכתו, יחד עם הרבנית שתחי', תזכו לשנים רבות טובות ונעימות. נחת מכל יוצאי חלציהם, אכי\"ר. בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א יישר כח לכבוד ידידי הגאון הרב משה אליצור שליט\"א, שהוא היה מעשרה ראשונים שיסדו את בית המדרש 'יחוה דעת', בשנת תשמ\"ו. בפסח השנה, זה יהיה ארבעים שנה בדיוק ליסוד בית המדרש יחוה דעת. ב\"ה הוא עשה חיל, ישב ולמד הרבה, וכיום הוא משמש כראש ישיבה גדולה אצלנו, ועושה עבודת קודש. הוא מוציא תלמידי חכמים נפלאים, הוא גם עושה פעילות גדולה מאוד בקהילות בחוץ לארץ שבזכותו רבים שומרים טהרת המשפחה, אשריו ואשרי חלקו. נברכו שימשיך מעלה מעלה, יפוצו מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר. א. להחזיר את כל החללים לקבר ישראל בימים הללו מדברים על הנושא של החטופים שעומדים לחזור. בעז\"ה אנחנו מקווים שבקרוב יהיו כולם בחיק משפחתם. ויש עכשיו גם כן דיונים על כל הנושא של החללים שיבואו לקבר ישראל, ואנחנו שומעים שייתכן שלא בקלות נצליח לקבל את כולם. אבל אני רוצה להשמיע קריאה מעומק הלב: על פי ההלכה, אנחנו מחויבים לעשות כל מאמץ שכל יהודי יגיע לקבר ישראל. גם מי שאנחנו בטוחים שהוא כבר הלך לעולמו, יש לזה חשיבות עליונה. הנה כהן אסור לו להיטמא למת, קל וחומר כהן גדול שאפילו לא לשבעה קרובים, אבל אפילו אם הוא כהן גדול ונזיר, שיש בו את כל הקדושות ביחד, צריך להיטמא למת מצווה! עד כדי כך יש לזה חשיבות! הרי מה זה מת מצווה? יהודי שלא נקבר. לכן במקרה הזה, שבוודאי שהם נמצאים בניכר, בשטח של החמאס שונאי ישראל, זו חובת קודש על כולנו לעשות כל מה שאפשר כדי להביאם לקבר ישראל בעז\"ה. להמשיך! לא לוותר בשום פנים ואופן, למצוא כל דרך שהיא כדי להביא את כל החללים לקבר ישראל. אני מתכוון להמשיך עוד לדבר, ללחוץ ולעשות כל מה שאפשר כדי שכל החללים ישובו לקבר ישראל. ב. מסדרים שבח לפני הבקשה בעז\"ה ביום שמחת תורה נתחיל לומר במוסף 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. לאחר מכן בארץ ישראל וסביבותיה בז' בחשון, מתחילים להגיד בברכת 'ברך עלינו' 'ותן טל ומטר'. ובחו\"ל בשישים יום לתקופה. קודם כל אסביר את כל ההבדלים בתאריכים: למה זה מתחיל כך וזה כך. הנה תפילת העמידה שלנו היא מחולקת לשלושה חלקים: החלק הראשון זה שלושת הברכות הראשונות, עד 'האל הקדוש'. זה שבח לקב\"ה. אנחנו לא מבקשים שם בקשות, אלא רק מודים, מהללים ומשבחים את ה' יתברך. : \"לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה, (ברכות לב. עבודה זרה ז:)כדברי חז\"ל ואחר כך יתפלל\". כשאדם עומד לפני המלך הוא צריך לפתוח במילות \"אתה החילות (דברים ג, כג):הערכה ושבח למלכות ואז לבקש. משה רבנו אמר להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך\". כך הוא משבח את הקב\"ה, ואז הוא מתחיל לבקש: \"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה\". זו גם הסיבה שאומרים פסוקי דזמרה, כדי שאפילו עוד לפני תפילת העמידה, להרבות כמה שאנחנו יכולים בשבח ותהילה לפני בורא עולם. ואחר כך אנחנו מתפללים ומבקשים. ג. פותחים בברכה על הדעת מברכת 'אתה חונן לאדם דעת' אנחנו מתחילים לבקש בקשות. הדבר הראשון שמבקשים זה דעת. מסכן אדם שאין לו דעת, אדם שלא צלול בדעתו. הוא יכול להיות בריא ושלם בגופו – אבל זה לא שווה שום דבר. איזה מין חיים זה אדם שאין בו דעה?! אנחנו רואים אנשים זקנים, או סתם אנשים חולים, אירוע מוחי וכיו\"ב, שהם לא יודעים מימינם ומשמאלם, הם יכולים לאכול או לישון, אבל אין להם דעה ה\"י. זה נורא ואיום! לכן מתחילים קודם כל בבקשת 'חונן הדעת'. ד. בקשות פרטיות בברכת 'שמע קולנו' לאחר מכן כל שאר הברכות עד ברכת 'שומע תפילה' שבה אנחנו מבקשים את כל הבקשות שלנו. זו ברכה כללית על הכל. לכן אם למשל אדם יש לו חולה בתוך ביתו, הוא רוצה להתפלל על החולה, יכול להתפלל עליו בברכת 'רפאנו', זו הברכה המתאימה. אבל אם לא התפלל בברכת 'רפאנו', או אפילו לכתחילה, הוא רוצה להתפלל על החולה בברכת 'שמע קולנו' – רשאי. וכן אפשר להתפלל שם על פרנסה וכיו\"ב. אחרי ברכת 'שומע תפילה' סיימנו את הברכות האמצעיות של תפילת העמידה. ואז שוב: 'מודים אנחנו לך' שהיא הברכה האמצעית מסיימים בה גם: \"הטוב שמך ולך נאה להודות\" - הודאה לקב\"ה על הניסים והנפלאות שבכל יום. דהיינו מתחילים בשבח, מבקשים בקשות, ומסיימים שוב, בהודאה לקב\"ה . ה. הסיבה שלא מזכירים גבורות גשמים בחג הסוכות מזה אנחנו מבינים שהבקשה של הגשם בימות החורף, זה לא בברכת 'אתה גיבור' שבה אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם', זו לא בקשה, זה רק שבח לקב\"ה. הבקשה היא בברכת 'ברך עלינו' - \"ותן טל ומטר לברכה\". לכן ישנם כמה הבדלים בהלכה לגבי טעות שאדם שכח ולא אמר, בין ההזכרה בברכת 'אתה גיבור' שהיא שבח בעלמא, לבין הבקשה שמבקשים ב'ברך עלינו'. ולכן גם ישנם הבדלים מתי מתחילים לומר את השבח ומתי מתחילים לומר את הבקשה. יש מחלוקת תנאים מתי מתחילים להגיד (ב.)במשנה במסכת תענית 'משיב הרוח ומוריד הגשם', למעשה, כבר מהיום הראשון של חג הסוכות הגיע הזמן. ולכאורה היינו צריכים כבר להתחיל לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. אבל להלכה, פוסקים כמו התנאים שסוברים שמתחילים לומר רק ביום שמיני עצרת. מכיוון שלמרות שכבר הגיע זמן הגשם, אבל אם ירד גשם בחג הסוכות זה סימן קללה, אנחנו לא משבחים את הקב\"ה על דבר שאנחנו פשוט לא מעוניינים שיבוא. כיון שאם יורד גשם בחג הסוכות, אומרים חז\"ל, משל למלך שציווה על עבדו שימזוג לו כוס מים, וכשהעבד מביא לו את המים – המלך לוקח את המים ושופך לו אותם על הפנים שלו, כביכול רוצה להגיד לו: \"אני לא רוצה לא אותך ולא את שימושך\". כך הקב\"ה ציווה עלינו לבנות סוכה ולשבת בה, ואם הוא שופך עלינו מים מהשמיים, זה סימן שהוא כאילו לא חפץ במצווה שלנו. לכן אומרים חז\"ל שגשמים בחג זה סימן קללה.(סוכה כח:) ו. הטעם שלא מתחילים בליל שמחת תורה יש כמה הסברים בתלמוד ירושלמי למה לא מתחילים להזכיר בליל שמחת תורה להזכיר גבורות גשמים. יש הסבר אחד, שבזמנם בתי הכנסיות היו מחוץ לעיר, והעם לא נמצאים בבית הכנסת בלילה, ורוצים להכריז כשכולם נמצאים, ולכן מחכים לבוקר. יש הסבר נוסף, שצריך הכרזה לפני שנתחיל להזכיר. יש אצל האשכנזים נוהגים בחזרת הש\"ץ של מוסף שהשליח ציבור עושה הכרזה, יש להם כמה פיוטים וסליחות שהם נוהגים להגיד בברכה כדי להתחיל להגיד 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. אנחנו הספרדים נוהגים להגיד 'תיקון גשם' לפני תפילת מוסף. בתיקון הגשם ומסיימים בפיוט \"אל חי יפתח אוצרות שמים, ישב רוח יזלו מים\". בירושלמי מובא טעם נוסף: שכל המועדים יעברו עלינו עם טל. טל יש בו ברכה לעולם. הטל הוא חיים לעולם. לכן מתחילים ביום הראשון של פסח להזכיר טל, וממילא כל הפסח אמרנו מוריד הטל. וכן בשבועות. ובסוכות לא מפסיקים להזכיר את הטל עד שעובר רוב היום של שמיני עצרת. ז. למה לא מתחילים לבקש גשמים עד ז' בחשון ולכאורה למה לא מתחילים גם לבקש גשמים כבר מיום שמחת תורה? הנה בזמן שהיה בית המקדש קיים היו באים מכל האזור לירושלים לעלייה לרגל. יש אנשים שבאו מסוריה, יש חלקים בסוריה שהם נחשבים לארץ ישראל. וכן בלבנון ובעבר הירדן, זה שלנו, זה ארץ ישראל. ובזמן בית המקדש היו גרים שם הרבה יהודים, והם היו עולים לרגל, לא היו אז מכוניות או מטוסים, והיו באים רוכבים על חמורים או סוסים. ונתאר לעצמנו שהם חוזרים, ומיד אחרי החג יתחיל לרדת גשמים, אמנם הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מבקש \"שלא תבוא לפניך תפילת עוברי דרכים על הגשם בשעה שצריך לו\", אבל פה אפשר לומר שעד ז' בחשון זה לא (שלחן ערוך סימן קיז סעיף ב)דחוף. אמנם נחלקו בזה התנאים, אבל נפסק להלכה שרק מיום ז' בחשון, שזה ארבעה עשר יום אחרי החג, מתחילים לבקש את הגשמים. כדי שהאחרון שבהם יגיע למחוז חפצו. ח. בקשת גשמים בימינו שאין עליה לרגל למעשה בזמננו כבר יש לכאורה שני נימוקים לשנות את זה: דבר ראשון, אין מצות עלייה לרגל מהתורה בזמנינו. דבר שני, בכל אופן הרי כולם שעות לכל היותר. וגם אם ירד גשם, יושבים 24 יכולים לחזור לביתם תוך בתוך המכוניות והכל בסדר, זה לא מפריע. אבל אנחנו לא יכולים לשנות דבר שתיקנו לנו קדמונינו, \"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא (ברכות יז.).אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין\" (כ\"כ בשמו בארחות חיים הלכות תפילה סימן אמנם ישנם כמה ראשונים, ובראשם הרמב\"ן ועוד, שסוברים, (עמ\"ס תענית שם), ההשלמה קט ובחידושי תלמיד הרמב\"ן על תענית י. בשם רבו) שבזמן הזה באמת מתחילים לשאול טל ומטר מיד אחרי חג הסוכות, מכיוון שמלכתחילה מה שקבעו זה בגלל העלייה לרגל, ובימינו אין עליה לרגל. (פ\"ב מהלכות תפילה והרמב\"ם (שם) כותב, שמדברי הרי\"ף (ריש מסכת תענית)אבל הר\"ן וכל הפוסקים משמע, שלא חילקו בין זמנינו לזמנים קודמים. ומוסיף הלכה טז) הר\"ן, שגם בימינו באמת העלייה לרגל לא נפסקה. ט. עליה לרגל בזמן הזה ואכן, כל מי שהיה השבוע בכותל המערבי - אני הגעתי ביום רביעי בערב בזמן מנחה וערבית - והיה עומס כזה שהמשטרה נאלצה לסגור את הכל לגמרי! כולל הרבנים הכי חשובים, יהיה מי שיהיה. פשוט לא היה שייך! כשהגעתי יצאתי מהמכונית, ודרך של חמש דקות ברגל לקח לי יותר מחצי שעה! כולם באים, רוצים ברכה, ראיתי רבבות של אנשים זורמים ,אל הכותל! כולם רוצים לעלות לרגל, כולם באים ואוהבים את הכותל מקום שלא זזה ממנו שכינה. כל עם ישראל, דתיים, חילונים, כולם באים. אומר: למה נמשלה כנסת ישראל ליונה? לומר (שיר השירים רבה ד, ב)המדרש לך, מה היונה - יונה היא אוהבת את הקן שלה, ואם יבואו ויחריבו את הקן שלה - היא כל פעם כל כך מצטערת שהחריבו את הקן שלה, והיא חוזרת לשם שוב ושוב, כך עם ישראל לא ביטלו עליה לרגל ב'שלוש רגלים'. מביא שרבנו האי גאון היה עולה (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תרל) בספר חסידים לרגל בכל חג, הוא היה נוסע ומגיע לירושלים, והיה מקיף את ירושלים עם שלוש מאות כהנים. ומסופר שם, שפעם אחת רב האי גאון צחק, ושאלו אותו על כך, ואמר, שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו: \"אתה רואה את כל הכהנים? אלו כולם כהני חזקה, הם לא באמת כהנים... ויש כאן רק שניים שהם כהנים אמיתיים, אחד חיגר ואחד פיסח... הם בעלי מום, והם פסולים לעבודה בבית המקדש. רואים מכל זה, שבמשך כל הדורות, כשעם ישראל יכלו לעלות לרגל - עלו לרגל. היום כאמור, ב\"ה רבבות רבבות בכל יום, אולי מאות אלפים - זורמים אל הכותל. הפלא ופלא. לכן טוען הר\"ן, שאמנם מצד מצוות דאורייתא אין חובת עליה לרגל, עד שיבנה בית המקדש, ואז נעלה לרגל גם כדי (ויקרא כג, להביא קרבנות, שהרי יש מצוות עליה לרגל, ויש גם מצוה נוספת \"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים\" - להיות בירושלים, להקריב מ): קרבנות, ולאכול בשר ולשתות יין ולשמוח. אבל כיוון שבמציאות, אפילו בלי מצווה, עם ישראל לא מוותר על העלייה לרגל, לכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן קיז) שמתחילים לבקש גשמים רק בז' בחשון. י. הזכרת מוריד הטל בקיץ כפי שפתחנו, הזכרת גבורות גשמים, 'משיב הרוח ומוריד הגשם', זה שבח לקב\"ה. בדורות הקודמים היו מקומות שבכלל לא היה חיוב להזכיר טל ומטר. מבואר בגמרא במסכת תענית, שבטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר. אבל למעשה, הספרדים כולם מזכירים 'מוריד הטל' בימות הקיץ. וכך גם אצל האשכנזים בארץ ישראל, שהיום כמעט כולם אומרים 'מוריד הטל' בימות הקיץ. אכן בחו\"ל ישנם כמה קהילות של אשכנזים שבקיץ לא מזכירים כלל 'מוריד הטל'. מובא, שמי שלא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בימות (שם)והנה, בגמרא החורף, חייב לחזור. אבל בתלמוד ירושלמי כתוב, שכל זה בתנאי שהוא לא הזכיר טל, אבל אם אמר 'מוריד הטל', כיון שהעולם יכול להתקיים מביא את התלמוד (ריש מסכת תענית)בדוחק על ידי הטל - לא חייב לחזור. הרי\"ף (פרק י מהלכות תפילה הלכה ח).הזה להלכה. וכך גם הרמב\"ם (תענית פ\"א ה\"א) ירושלמי מביא בשם הראב\"ד (שם ד\"ה והיה) אכן יש ראשונים שחולקים על כך. הר\"ן שכתב, שכיון שזה לא כתוב בתלמוד בבלי – משמע שאינו מוסכם להלכה. אבל למעשה הראב\"ד עצמו כותב שאינו יכול לחלוק על הרי\"ף והרמב\"ם (סימן קיד שהביאו את הירושלמי הזה להלכה. וכך אכן פוסק בשלחן ערוך וז\"ל: \"בימות הגשמים אם לא אמר 'מוריד הגשם', מחזירין אותו. סעיף ה) והני מילי שלא הזכיר טל, אבל אם הזכיר טל - אין מחזירין אותו\". ע\"כ. יא. מעשה אליהו ואחאב הרשע אומרים, שמנין למדו שהטל (תענית שם)באמת כדאי להזכיר את מה שחז\"ל לא נפסק לעולם. חז\"ל לומדים את זה מפסוקים. שאליהו הנביא היה בתקופתו של אחאב הרשע שעשה כל דבר שיכול היה להכעיס את ה' : \"ארור האיש (יהושע ו, כו)יתברך. וכשיהושע בן נון כבש את יריחו, הוא אמר אשר יבנה את העיר את יריחו, בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה\". יהושע בן נון קילל קללה חמורה, שמי שיבנה את יריחו, בבניית היסודות - ימות בנו הבכור, ולאחר מכן אם ימשיך לבנות, בניו ימשיכו למות, ועד סיום הבניה – ימותו כל בניו. והנה, בזמנו של אחאב כתוב (שם טז, לד): \"בימיו בנה חיאל בית האלי את העיר יריחו, באבירם בכורו ייסדה, ובשגיב צעירו הציב דלתיה\". מתו כל - רואים עד כמה אנשים יכולים להיות קיצוניים בכפירה [ .הילדים שלו שלהם עד טירוף הדעת ממש. יהושע בן נון אומר שימותו הילדים שלו, והבן אדם רואה, שהבן האחד שלו מת והוא ממשיך לבנות! כמה יש ]!אפיקורסות מטורפת ממש לאחר שמתו כל הבנים שלו, הקב\"ה אמר לאליהו הנביא שילך לנחם את האבלים. הקב\"ה אמר לאליהו הנביא, שהיה קידוש ה' גדול בעולם שכולם ראו את יד ה', וחשוב שאליהו הנביא יהיה נוכח שמה. ואז אמר אליהו הנביא לפני הקב\"ה: \"ריבונו של עולם, אני אלך לשם, מסתמא יהיה שם גם אחאב הרשע, והוא יעמוד ויחרף ויגדף, אני לא יכול לשתוק או לוותר! ואז אמר לו הקב\"ה: \"תלך, ומה שתגזור – אקיים, צדיק גוזר והקב\"ה מקיים. אליהו הנביא הלך לשם, וכמובן, אחאב הרשע היה שם, הזמינו אותו להספיד, ואחאב עמד ואמר לציבור כך: \"רבותיי, מי יותר גדול? משה רבנו פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני (בבא בתרא עה.) או יהושע בן נון? כתוב(דברים לבנה - ודאי שמשה רבנו יותר גדול! והנה משה רבנו כתב בתורה \"הישמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים יא, טז): והשתחויתם להם - וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמיים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן יבולה\", ממשיך אחאב ואומר: \"הנה תראו אותנו, עובדים כל עבודה זרה שבעולם, ויורד גשם, והאדמה נותנת את יבולה! ואם הקללה של משה לא התקיימה, כיצד אם כן ניתן לומר שהקללה של יהושע התקיימה?!\" ככה אמר אחאב הרשע \"חי ה' אלוקי ישראל אשר (מלכים א יז, א): כששמע כך אליהו הנביא, קם ואמר עמדתי לפניו, אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי\"! אליהו הנביא נשבע שלא יהיה טל ומטר. ובאמת היה רעב גדול בתקופה הזו, אליהו הנביא הלך למרחוק, ואחאב שלח לחפשו בכל העולם ולא מצאו אותו. יב. המפתחות שביד הקב\"ה אולם בריחתו של אליהו הנביא לא מצאה חן גם בעיני הקב\"ה, למרות שעם ישראל עבדו עבודה זרה -הקב\"ה אוהב את עם ישראל. והקב\"ה שלח לאליהו הנביא עורבים שיפרנסו אותו, שיתנו לו אוכל. הסיבה שהקב\"ה שלח עורבים כדי לרמז, שהעורב דוגר על הביצים, ואז נולדים אפרוחים לבנים. והעורב הוא שחור, והוא מסתכל על הבנים שלו והוא רואה שהם לבנים, והוא מסיק שהם אינם שלו, ואז הוא עוזב אותם והולך. והקב\"ה (תהלים שולח תולעים שנכנסים לתוך הפה שלהם והם אוכלים! וזה הפסוק \"נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו\". והקב\"ה רמז לאליהו קמז, ט) הנביא, \"תרחם על עם ישראל! אל תהיה כמו העורב שלא מרחם על הילדים שלו. ואז הקב\"ה שלח לאליהו הנביא את האישה הצדקת, שהבן שלה מת. ואליהו הנביא ביקש מהקב\"ה שייתן לו כח להחיות את הבן שלה. הגמרא אומרת, שישנם שלושה מפתחות שנמצאים רק בידי הקב\"ה, (תענית שם) דהיינו שלושה דברים שהקב\"ה לא נותן אותם לבשר ודם, והם: מפתח של \"ויפתח ה' את רחמה\". הקב\"ה בכבודו (בראשית ל, כב):ילדים, שכתוב בפסוק ובעצמו מחליט, זה לא על ידי שליח. \"אם לא אפתח לכם את (מלאכי ג, י):מפתח של גשמים, כמו שכתוב בפסוק \"יפתח ה' (דברים כח, יב) ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די\". וכן לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעיתו\". הקב\"ה בעצמו מביא גשם. \"כי אני ה' (יחזקאל לז, יג): והמפתח השלישי: תחיית המתים, וכמו שכתוב בפתחי את קברותיכם\". הקב\"ה בעצמו מחיה מתים. ויש אומרים שגם המפתח של פרנסה. שזה הפסוק שאמרנו: \"אם לא יפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די\". והחולקים סוברים שמפתח של פרנסה ומפתח של גשמים זה היינו הך. הגשמים מביאים את הפרנסה. רמז לדבר: ראשי תיבות מפת\"ח: מ' מטר, פ' פרנסה, ת' תחיית המתים, ח' (שמות א, יט).'חיה' – יולדת נקראת חיה \"כי חיות הנה\" לכאורה יש לתמוה, שהנה כאן, הקב\"ה לכאורה נתן את המפתחות של הגשמים בידי אליהו הנביא. אבל אפשר להסביר בשני דרכים: שהקב\"ה נותן את המפתחות הללו רק באופן זמני, ורק באופן קבוע הוא לא נותן. או שהקב\"ה לא נותן את שלושת המפתחות ביחד, אבל אחד מהם נותן (תוספות שם ד\"ה שלושה). יג. לך הראה אל אחאב והנה, כאשר אליהו הנביא הגיע לבית האשה ולהחיות את בנה, הוא התחנן לקב\"ה על כך. ואז אמר לו הקב\"ה: \"אליהו, יש לי מפתח של גשם שאני לא נותן אותו לאף אחד, ורק לך נתתי אותו, נשארו לי שני מפתחות, עכשיו אתה רוצה שאתן לך את המפתח של תחיית המתים?! יהיה לך שניים ולי אחד?! איפה הדרך ארץ?! תחזיר לי את המפתח של הגשם, ואז אתן לך מפתח של תחיית המתים! אליהו הנביא הסכים, והקב\"ה נתן לו כח, והוא החיה את בנה של האישה המסכנה הזאת. לאחר מכן אמר לו הקב\"ה, \"עכשיו אני יכול להוריד גשם, אבל מכיוון שאתה נשבעת 'כי אם לפי דברי' – ממילא אני לא יכול להוריד גשם עד \"לך הֵרָאֶה אל אחאב\" – תלך לאחאב (מלכים א יח, א)שתאמר שירד גשם! לכן ותאמר לו שאני עתיד להוריד גשם! וככה היה, וכמו שכתוב: \"ויד ה' הייתה אל אליהו, וישנס מותניו, והיה רוצה לקראת אחאב\". יד. עוכר ישראל כשאחאב ראה את אליהו הנביא, אחרי שהוא כל כך חיפש אחריו ולא מצא, אחאב כעס מאוד ואמר לו: \"אתה עוכר ישראל!\" לא פחות ולא יותר! אחאב הרשע, עובד עבודה זרה, אומר לאליהו הנביא 'עוכר ישראל'... מיהו באמת העוכר ישראל?! ואכן כך ענה אליהו הנביא לאחאב: מי באמת עוכר ישראל, אני או אתה?!... ואז הם הגיעו להסכמה שעולים להר הכרמל ומביאים שני פרים, ושוחטים אותם ומנתחים את האיברים שלהם על גבי המזבח. ומי שמצליח להוריד אש מהשמיים, הוא המנצח. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ואכן, הביאו את הפרים, מכינים את הכל, ואלפים ורבבות מעם ישראל מגיעים להר הכרמל. אליהו הנביא בא לפני כן אל עם ישראל ומעורר \"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?! אם ה' הוא (מלכים א יח, כא): אותם האלוקים, לכו אחריו. ואם הבעל, לכו אחריו!\" טו. סגירתה של ישיבת וואלוז'ין דרך אגב, יש שאלה ששואלים פה, מה פירוש בדברי אליהו הנביא 'אם ה' הוא האלוקים'?! מה זה \"אם\"? למה הוא מתכוון? את השאלה הזאת שאל הגאון רבי חיים מבריסק. ומעשה שהיה, ככה היה: הייתה ישיבה בליטא, ישיבת וולואז'ין שהקים אותה הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שהיה גדול בישראל. והישיבה היתה גדולה וחשובה מאוד. הרבה גדולי ישראל יצאו מתוכה, ונמשכה כמה וכמה דורות, כאשר בתחילה היתה בראשותו של רבי חיים מוולוז'ין, לאחר מכן שימש בראשות הישיבה בנו - רבי יצחק מוולוז'ין. ולאחר מכן הנצי\"ב מוולוז'ין. ואז הגיע המשבר גדול. היו כמה יהודים שאמרו שצריכים ללמוד 'ליבה'... מה לעשות?! צריכים ללמוד מקצועות חול, שפות וכו'. ואז הם הלכו לשלטונות רוסיה ששלטה אז על וולוז'ין, והפעילו כל מיני הלשנות, עד שיצא צו מהממשלה שחייבים ללמוד קצת כל יום לימודי חול בישיבת וולוז'ין, ואם לא, הממשלה תסגור את הישיבה. ואז הייתה אספה של גדולי הדור, לדון מה עושים עם הגזירה הזאת, והיו דעות לכאן ולכאן. ואז הגאון רבי חיים מבריסק דפק על השלחן ואמר: \"אין לנו שום רשות לעשות פשרה! אי אפשר להכניס לימודי חול בישיבה! אפילו שלא מדובר בלימודים של דתות אחרות, זה לא יעלה על הדעת! ואם יש צורך, נסגור את הישיבה!\" אמנם היו כמה רבנים שאמרו לו, איך אתה לוקח כזאת?! אולי כדאי להוריד את הראש?! אין ברירה! ואז רבי חיים מבריסק שאל את השאלה שהזכרתי קודם, מה אליהו הנביא אומר להם, \"אם ה' הוא האלוקים, לכו אחריו\" - מה זה \"אם\"?! שיגיד \"ה' הוא האלוקים! לכו אחריו!\" ורבי חיים הסביר כך, וזה חשוב לנו גם היום הדברים הללו: באותם ימים היה מצב שעם ישראל היו באמת עובדים את הקב\"ה, אבל היה להם יצר הרע גדול, והם היו עובדים גם עבודה זרה. - דרך אגב, מי שלומד את ההיסטוריה בזמן בית שני, לפני מלחמות [ החשמונאים נגד היוונים, לצערנו הרב, היו בארץ ישראל הרבה יהודים 'מתייוונים' - שמצד אחד מקריבים קרבנות בבית המקדש, ומצד שני, הם היו שטופים בתרבות יוון. אולי לא כל כך בעבודה זרה של יון, אבל בתרבות יון. הם הקימו אצטדיון ליד בית המקדש. והכהנים לפעמים באמצע הקרבת הקרבנות היו מפסיקים: \"רגע, רגע, אני אלך, יש איזה משחק יפה\"... נורא ]!ואיום אם כן אמר להם רבי חיים, כשיש יהודים שלא שומרים מצוות לגמרי, יש יצר הרע, אדם נכשל לפעמים, עושה עבירה פה, עבירה שם. אבל כשמדובר בהשקפה, כשמדובר בעיקרי היהדות, י\"ג עיקרים, כאן אין פשרות! אם יהודי יגיד לך, \"אני מקיים חלק מהמצוות, חלק קשה לי לקיים\", נגיד לו שישתדל לקיים כל מה שיכול, והלוואי שתקיים את כל המצוות. אבל אנחנו לא נדחה אותו, ולא נאמר לו, או שתשמור את כל המצוות או שזה לא שווה. אנחנו מקרבים יהודים, אנחנו רוצים שיקיים מה שהוא יכול ולאט לאט הוא יקיים את הכל. אבל כשמדובר בי\"ג עיקרי היהדות, אם יבוא יהודי ויגיד, אני מאמין בשנים עשר עיקרים, באחד מהם אני לא מאמין! אני כמו - [ הרפורמים לא מאמין בביאת המשיח! שזה אחד מהי\"ג עיקרי היהדות הרפורמים לא מאמינים בכלל בביאת המשיח. זה מלבד עוד כמה דברים מה אנחנו נגיד לו?! נאמר לו, שאם הוא לא מאמין ]...שהם לא מאמינים בעיקר אחד הרי הוא אפיקורוס! ואין הבדל בין אפיקורוס שמאמין בי\"ב עיקרים לבין אחד כזה שאינו מאמין בעיקר אחד בלבד! אין פשרות בזה, י\"ג עיקרים זה מקשה אחת! אמר להם רבי חיים מבריסק: זה הפירוש של הפסוק. עם ישראל היו עובדים גם את הקב\"ה וגם את 'הבעל' - העבודה זרה שאומות העולם היו עובדים באותו הזמן. אומר להם אליהו הנביא: \"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?\" כלומר, בכך הוא התכוון לומר להם: \"אתם עושים גם וגם, תחליטו!\", \"אם ה' הוא האלוקים\" - אתם מאמינים בה' – \"לכו אחריו\"! מאידך, אם אתם רוצים לעבוד גם את הבעל - לכו אחריו! אל תאמינו בה'! האמונה שלכם בה' לא שווה כלום! רבי חיים באותו מעמד הוסיף, עכשיו צריך לסגור את הישיבה, אבל התורה לא תיפסק! וזה מה שאכן קרה, ישיבת וולוז'ין נסגרה. ובמקומה מיד לאחר מכן קם עולם ישיבות ענק בכל אירופה. ועולם הישיבות הזה, שלצערנו כמעט נגדע בזמן השואה, חזר לאיתנו הראשון ביתר שאת וביתר עוז! היום בארץ ישראל ובכל העולם, בארצות הברית ובאירופה, רואים עולם תורה גדול ומשגשג! בחורים חשובים יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. והכל מאיפה התחיל? מישיבת וולוז'ין. המתכונת של ישיבת וולוז'ין נמשכה עד עצם היום הזה .טז. ה' הוא האלוקים נחזור לסיפור עם אליהו הנביא: אליהו סיכם עם אחאב שמי שיצליח להוריד אש מן השמיים הוא צודק. מה עשה אחאב הרשע? הוא ציווה לבנות את המזבח של הבעל, ובלילה לפני כן הכניסו לשם את חיאל בית האלי, זה שבנה את יריחו, ונתנו לו לפיד ביד, והוא ישב בתוך המזבח, ואמרו לו, שברגע שיגידו 'הבעל עננו' – מיד יוציא את האש וכולם יחשבו שירדה אש מהשמיים. אבל הקב\"ה לא רצה שיהיה את הדבר הזה, והקב\"ה שלח נחש שנשך אותו, והוא מת שם בתוך המזבח. למחרת הם באים למזבח, עולים להר הכרמל, חז\"ל מספרים, שהשור שהם היו צריכים לשחוט, לא רצה ללכת. ומה שהם עושים, דוחפים אותו, אבל הוא לא מסכים ללכת, וכי הוא ילך להיות לעבודה זרה?! ואז אליהו הנביא ניגש אליו ולחש לו, \"תלך, גם על ידך יתקדש שם שמיים!\" והשור הלך פתאום ברצונו... הם שחטו אותו, שמו את הבשר על המזבח, והתחילו לצעוק: \"הבעל עננו! הבעל עננו!\" ואין קול, ואין עונה, ואין קשב! אומרים חז\"ל, שהקב\"ה השקיט את כל העולם, אפילו הד לא היה לקול שלהם, כיון שאם הם יצעקו ויהיה הד מההרים הסמוכים – הם יבואו להגיד שהוא ענה להם. ואז כתוב: \"ויהתל בהם אליהו\" - לומדים מזה חז\"ל, שאסור לעשות ליצנות, חוץ מעל עבודה זרה. אליהו הנביא בא ואמר להם, \"נו, איפה האלוהים שלכם?! אולי הוא הלך לשירותים?! אולי הוא ישן?!... והיה צוחק עליהם. והם היו בלחץ גדול, עד שבסופו של דבר הם התייאשו. ואז: \"ויהי בעלות המנחה\", אליהו הנביא בא ולוקח את הפר ושוחט אותו, מנתח את האיברים על המזבח, ואז הוא מסתובב ורואה בכאב גדול רבבות רבבות עיניים נשואות אליו, כולם מסתכלים אליו, הגיע רגע האמת. ואליהו הנביא כואב לו מאוד המצב של עם ישראל. הוא מתחיל להתפלל: \"ריבונו של עולם, תראה באיזה מצב נמצאים עם ישראל, הם עובדי עבודה זרה, יש פה הזדמנות להחזיר אותם בתשובה, \"ענני ה' ענני!\" אומר אליהו הנביא. אומרים חז\"ל: \"'ענני' שתרד אש מהשמיים, ו'ענני' שלא יאמרו מעשה כשפים הוא\" - ואז ירדה אש גדולה מהשמיים, ושרפה את הקרבן. \"ויראו כל העם, ויפלו על פניהם ויאמרו: ה' הוא האלוקים! ה' הוא האלוקים!\" באותה שעה היו שמה ארבע מאות כמרים של העבודה זרה, כהני הבעל, הרפורמים הללו שעובדים גם עבודה זרה וגם את ה' כשהם ראו שכולם משתחווים, הם ניסו לברוח. אבל הם לא הספיקו. הציבור הקיף אותם מיד, והביאו אותם לאליהו הנביא, ואליהו הוריד אותם ליד נחל קישון והרג את כולם! יז. ועדת חקירה פעם היה מישהו שהראה לי בעיתון אחד, עיתון \"הארץ\" - שמעתם על העיתון הזה?!... - לפני הרבה שנים הראו לי מאמר גדול שצריכים להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקור את הרצח של ארבע מאות כהני הבעל... וכך גם היום, יש כאלו שאומרים שצריכים להקים ועדת חקירה לחקור את מה שישראל עשתה בעזה. זה כמו אומות העולם, ממש כך. יח. בלי טל העולם נחרב בסיפור של אליהו הנביא יש דבר מעניין, כשאליהו הנביא נשבע שלא יהיה גשם, מה הוא אמר? \"חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי\", ולאחר מכן כשהקב\"ה אומר לו: \"לך הֵרָאֶה אל אחאב ואתנה מטר\" – כאן הקב\"ה לא מזכיר טל. אומרים חז\"ל, שבאמת הטל לא נעצר לגמרי, ירד קצת טל גם בתקופת הקללה של אליהו הנביא. כי אם הטל היה נעצר - העולם לא היה מתקיים. העולם נחרב בלי טל. לכן (הושע אומרים חז\"ל שכנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, כשבקשו מהקב\"ה \"ויבוא כגשם לנו\" - עם ישראל ביקשו שיבוא כגשם שזה ברכה, אבל ו, ג): אתם מבקשים גשם שלפעמים זה ברכה, לפעמים (שם יד, ו),אמר להם הקב\"ה לא, אבל אני \"אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה ויך שורשיו כלבנון\". זה ההבדל בין טל לבין גשם. ולכן מי שהזכיר 'מוריד הטל' בימות החורף, אחרי שמחת תורה, בדיעבד, אם סיים את הברכה, אינו חוזר. אני רוצה לברך את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן, ואת כל המאזינים ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שבכל אשר יפנו, ישכילו ויצליחו. ונברך בברכה חמה לידידי רבי צבי עמר, הבעלים של רדיו 'קול ברמה', שב\"ה הגיע לארץ הקודש לחוג את חג הסוכות, הוא גם כן רוצה לקיים עלייה לרגל, שבעז\"ה יזכו כולם לשובע שמחות, נשמע ונתבשר בשורות טובות, ייתן לכולנו הקב\"ה פרנסה טובה, זרע קודש של קיימא, לגדל את כל יוצאי חלצינו בתורה ויראת שמיים, ונזכה לאורך ימים ובריאות טובה. אכי\"ר."},{"filename":"321.pdf","content":"321 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בראשית תשפ\"ו 22:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת נח הילולא דמרן עטרת תפארת ישראל רבינו הגדול זיע\"א נמצא כאן לידי אחי הגדול, הבן הגדול של אבא, שאמנם הוא דרש בתוקף שלא אשבח אותו יותר מדי, ואני חייב לשמוע בקול אחי הגדול. אבל אני חייב להגיד כמה דברים. אני רוצה שתדעו שאחי הגדול, הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א, כל ימיו הלך בדרכו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא של קירוב רחוקים. קירוב - אצל שומרי תורה ומצוות בשיעורי תורה, וקירוב - אצל החילוניים. ממש במסירות. ולמד הרבה תורה מפי רבותיו בישיבות וגם מפי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ב\"ה רואים את זה גם בספרים שלו. שנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל 15-לפני הרבה שנים, אני חושב למעלה מ מבחינתו ראה בו, ואך ורק בו, את מי שראוי לשמש בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל. ואאמו\"ר עשה הרבה פעולות כדי להצליח כל מה שהוא יכול. אבל לצערנו, בגלל כל מיני אינשי דלא מעלי - זה לא למלאות את הרצון הזה. הוא ראה בו את האיש שמתאים להנהיג, ועשה הצליח. ואאמו\"ר היה בכאב גדול על כך, משום ששנים זו היתה דעתו, ולא עלה בידו. אבל ב\"ה אחי הגדול, הגאון הגדול רבי אברהם שליט\"א, ממשיך בעבודת הקודש שלו. אני אומר לכם, רבותיי, כשיש אצלי שמחות אני מתקשר להזמין אותו, ואז הוא מתנצל שהוא לא יכול להגיע, ואני מקבל את ההתנצלות שלו – הוא כמעט ולא מגיע! יש לו שיעורי תורה! יש סדר עדיפויות: שיעורי תורה דוחה שמחות משפחתיות. הוא יושב ולומד הרבה תורה, מלמד הרבה תורה, גדול מאוד בתורה ב\"ה. הוא ממשיך בדרכו של אאמו\"ר, פשוטו כמשמעו. הפירות של האנשים הפשוטים ברשות גיסנו הגדול הרב עזרא בר שלום שליט\"א. אחי מרן הראשון לציון - רק לגלות לכם שהוא היה בן חמש [ הגאון הגדול רבי דוד שליט\"א ברשות כבוד הגיס היקר ]...באירוסין של אחותי הגדולה עם הרב עזרא רבי יעקב צ'יקוטאי שליט\"א, הרב יצחק אלמליח שליט\"א, מוריי ורבותיי, קראנו היום בתורה, שהקב\"ה יצר את אדם הראשון. איך הוא יצר אותו? קהל חשוב ונכבד. אני רוצה לדבר עליי, רק עליי. \"עפר מן האדמה\". את כל בעלי החיים הקב\"ה יצר זכר ונקבה, אבל לא את אדם הראשון, בהתחלה הוא לא היה זכר ונקבה ביחד, למה? הקב\"ה גילה שלאדם לא מצא עזר כנגדו. וכי קשה לקב\"ה, כמו שעשה את אדם הראשון יברא גם את אשתו? למה היה צריך לקחת עצם מעצמיו, בשר מבשרו – 'כי מאיש לוקחה זאת', ורק כך לברוא את האישה? התשובה לכך היא, שהקב\"ה לא יצר 'העתק' של האישה. אישה זו יצירה העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. דברי פתיחה מאת מרן הראש\"ל שליט\"א הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א רב העיר חולון בפני עצמה, והגבר זו יצירה בפני עצמה. משלבים את שני הכוחות שהטביע הקב\"ה בגבר ובאישה, ביחד זה בונה את המשפחה, את הילדים – בניין מושלם. אבא לבד לא יכול, אמא לבד לא יכולה. אנחנו מבקשים מהקב\"ה: \"כרחם אב על בנים\". והנה, כל אחד יבדוק, הרחמים של האמא הרבה יותר גדולים! למה לא אומרים \"כרחם אם\"? התשובה היא, שרחמים של אמא אין להם גבולות, עודף רחמים יכול להזיק. רחמים של אבא יש להם גבולות. בבריאת העולם הקב\"ה יצר בכוונה תחילה שתי יצירות נפרדות שמשלימות זו את זו. התפקיד של הגבר הוא לדאוג לרוחניות של הבנים. והתפקיד של האישה הוא לדאוג לגשמיות, לרגש, לטעת בילדים את החיבה למה שהאבא מכוון. שניהם ביחד מוציאים מתחת ידיהם פירות מצוינים. פתחתי בדבריי שאדבר עליי... אתן דוגמא עליי: כשהייתי ילד בן חמש, אז לא היה גן 'טרום חובה', היה רק 'גן חובה'. כשהגעתי לגן יחד עם אמא ע\"ה, סירבתי להיכנס כי הייתה שם גננת ולא גנן... אמא ע\"ה ניסתה כמה שניסתה וזה לא הלך. הביאה אותי הביתה. אאמו\"ר ניסה גם כמה שניסה ולא הצליח. אאמו\"ר החליט להתקשר למורה של כיתה א', הרב אברהם ועקנין ע\"ה: \"אתה מוכן לקבל אותו? אם הוא לא ילך לו כל כך בשנה הראשונה, לא נורא, יישאר שנתיים\". וכך אאמו\"ר הכניס אותי לכתה א'. התושייה של אבא, שראה בעין למרחוק – זה הדבר שבנה אותי. כשהגעתי לכיתה ב' בת\"ת 'בני ציון' המורה היה הרב בנימין גרג'י, יש לי תמונה עד היום, שיש למורה בימה, ואני – ילד בן שש בס\"ה – עומד על הבימה ודורש בפני כל הכיתה. המורה היה מחנך אותנו להיות דוברים. אבל אני לא סיפרתי על כך בבית, התביישתי, חששתי שאבא יצחק עליי... אבל המורה בא לבית והביא לאאמו\"ר את התמונה, וסיפר לו שדיברתי לאאמו\"ר [ כל כך יפה, והמורה הוסיף: \"במקום שאני אהיה הרב המקדים תן לו שהוא יהיה הרב המקדים...\" כך ]היה 'רב מקדים' בכל מיני מקומות צחקו עליי... אבל מאיפה זה נבע? מאיפה הכל התחיל, כשאבא היה הולך למסור שיעור – אני הייתי יחד איתו, איפה שהוא הלך – אני צמוד אליו. פעם הוא שכח אותי בבית הכנסת 'שאול צדקה', סגרו עליי את הדלת, וכשאבא הגיע הביתה אמא ע\"ה התחילה לצעוק: \"איפה אברהם?\". ואז אבא הלך להעיר את השמש שיפתח את הדלת. ב\"ה, הייתי רדום טוב, לא הבחנתי עד שהביאו אותי הביתה... למה אבא היה עושה את זה? וכי לא היה לי טוב בבית? אמא ע\"ה לא סיפקה לי את הרצונות שלי?! אבא רצה לחנך אותי – ילד הולך עם אבא כל הזמן! אני אומר את זה בכאב, יש לנו היום צדיקים שהם רוצחים! אין לי מילה אחרת, הם הולכים להתפלל בנץ, והילדים שלהם בעוונות הרבים - \"יתומים היינו ויש אב....\" אני לא זוכר שהתפללתי פעם לא ליד אבא! גם - אז עדיין לא היה בית כנסת, אחר כך [ אם זה היה ללכת רחוק למוסאיוף , ],ב\"ה היה בית כנסת מתחת לבית, והייתי צריך להתרוצץ לארגן לו מניין כל הזמן הזה היה אני עם אבא. אבא לא עוזב את הילד! כל רגע נתון הוא צריך לדעת איפה נמצא הילד. הורים מתפלאים: \"שלחתי אותו לישיבה, למה הוא יצא לתרבות רעה?\". הוא לא יודע שזה יצירה שלו, הוא לא נתן לבן את תשומת הלב. הקב\"ה ברא את האיש ואת האישה בכוונה, ששניהם בשיתוף פעולה ב\"ה, שכל בניי לומדי תורה?\" אני אומר: זה בזכות אשתי! אני כל הזמן הייתי יוציאו מתחת ידיהם מרגליות. וכל אחד יכול! שואלים אותי: \"איך זכיתי, בהתרוצצויות, מעט מאוד הייתי בבית. אבל זה שיתוף פעולה לראות ביחד את הבניין. אנחנו ראינו את אבא ואמא איך הם מתנהגים, לנו זה היה העתק איך עלינו להתנהג, זה היה מורה דרך. לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה כאב ברגל, ציפורן חודרנית, ואחותי הגדולה הייתה באה להחליף לו תחבושות, והוא היה הולך בכאב. אבל הוא היה קם ל'בקשות' – אני הייתי קם איתו והולך איתו מרחוב אלקנה עד קרוב לביתו של חכם מרדכי שרעבי זצ\"ל שם היה ה'בקשות' של הפרסים. זה דרך של דקות הליכה מהירה של אבא! אבא כל הזמן הלך מהר, בהלוך 20-יותר מ אתה לא יכול לדבר איתו כי הראש שלו תפוס מה הוא ידבר, ובחזור היו אנשים מקיפים אותו. וכמה דקות לפני הבית, כשהיינו כבר לבד הוא צועק לי 'אח' בכאב! הכאב שלו נורא! אמרתי לו: \"אבא, למה התאמצת כל כך? בשביל הרבע שעה שאתה מדבר דקות חזור?! ואז הוא שאל אותי: 20 , דקות הלוך 20 שם, על זה אתה צריך \"אתה מכיר מי האנשים שבאים ל'בקשות'?\" אמרתי לו: כן, אנשים מאוד פשוטים! ואז אמר לי אבא, \"בוא אגלה לך עוד יותר מי אלה האנשים, הם גומרים את ה'בקשות' ברבע לשבע - אבא היה אומר את הקדיש לפי המקאם של אותו שבוע – אחר כך הם היו רצים למניין שמתחיל בשבע, ואוי ואבוי לחזן אם הוא עבר את השעה תשע, כולל הכל מכל כל... הם רצים הביתה, קידוש, סעודה, והולכים לבית\"ר ירושלים!\" ואז שאלתי אותו, אבא, אם אתה יודע את כל זה, אז למה אתה רץ לשם, ועוד עם הכאב רגליים שלך?! אמר לי אבא, \"אני לא יודע מה יצא מהם, אני כן יודע מה יצא מהילדים שלהם...\" אבא ראה בעיניו את הפירות של האנשים הפשוטים הללו, אלו אנשי שוק מחנה יהודה, הוא ראה את הילדים שלהם! ראיתי בעיניי, איך הוא היה ממש מתרונן משמחה כאשר היו מגיעים אליו בנים של אותם שומעי השיעורים מאותה תקופה, והיו אומרים לו, \"אני בנו של פלוני\"! איזו שמחה הייתה לו! והוא אכן ראה ב\"ה פירות רבים בעבודה שלו, הוא זכה לראות גם נכדים של תלמידיו שחיברו ספרים גדולים ועצומים, ולא ראה פחיתות כבוד מעצמו לצטט ולציין אותם! כמה יפה לראות את המידות, הענווה והדרך ארץ שלו, זה המורה דרך שלנו! מוריי ורבותיי, אל תחטאו בילד! אני אומר את זה לנוכחים ולעצמי. אני אומר תמיד בבדיחותא: האשכנזים מברכים בבר מצוה \"שפטרני מעונשו של זה\", אבל הספרדים לא מברכים. אני לא זוכר שאבא ברך עליי, ואני גם לא בירכתי על הילדים שלי. למה?! כי לא מתפטרים מהילדים אף פעם! , ואני שמח ב\"ה שאני יכול לעזור, לטפל, לייעץ! אף 50-הבן שלי בן יותר מ פעם לא מתפטרים מהילדים. אין \"פטרני\", זה תמיד לראות בנים לבנינו. ב\"בריך שמיה\" אני מקפיד לומר: \"ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך\" – זו תפילה יומיומית! וכך גם כאן, לראות את הבנים של אבינו מורנו שהתפאר בנו, שהנטיעות דומות לשורשים, זו לא התפארות של שווא, של עולם הזה, זו התפארות של גן עדן. אבא יושב שם במרומים ונהנה מזיו השכינה! הוא רואה את בניו אחריו שממשיכים להגדיל תורה ולהאדירה, והנה עכשיו, ב\"ה אחי רבי דוד שליט\"א, שביד רמה משתדל לאחד את הלבבות. זו המשימה שלנו, לאחד את הלבבות במאור פנים, בשמחה, להצהיב פנים לכל אחד. וזו הדרך שכולנו מצווים בה, שנעשה רצון בוראנו בלב שלם. אכי\"ר. מרן הראש\"ל שליט\"א ארחות חייו של מרן א. המופתים של מרן זיע\"א כל אחד מאיתנו שבוחן את ארחות חייו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, יבחין שישנם שלושה דברים שאפיינו את מערכת החיים שלו, יש כאלה שטוענים שיש דבר רביעי, וזה מופתים. אמנם אני ראיתי הרבה ספרים שנכתבו כדי לזכור בכבוד את ימי חייו של אבא, ומתארים כל מיני ניסים ונפלאות ומופתים. ואני אומר לכם בפירוש, רובם הגדול של הסיפורים הללו לא היה ולא נברא. אאמו\"ר היה מברך מכל הלב, והברכות שלו הרבה פעמים היו מתקיימות. אבל כל מיני סיפורים, במיוחד סיפורים על אנשים שנענשו בגללו, בגלל שפגעו בו - לא היה ולא נברא. הוא כל כך היה אוהב ישראל, שהוא לא רצה אף פעם שמישהו ייענש בגללו. פעם יצא ספר על רבי יעקב אבוחצירא זצוק\"ל, ואאמו\"ר אמר לי: \"תדע לך, שחלק גדול מהסיפורים פה הם שקר\"! שאלתי אותו מנין לו, ואז הוא השיב: \"מסופר שם שזה פגע בו והוא הקפיד והוא מת, וזה נהיה ככה, וזה ככה, ולא ייתכן שגדול בישראל ירצה להקפיד שאנשים ייענשו בגללו! לכן זה לא היה ולא נברא\"! אותו הדבר אני אומר גם על אאמו\"ר לגבי כל מיני סיפורים למיניהם. ב. במעלליו יתנכר נער אנחנו צריכים ללמוד ממנו, אנחנו לא מחפשים עכשיו ניסים ונפלאות – לצערנו הדור שלנו נמשך בכיוון כזה, אנחנו צריכים ללמוד ממנו מהשלושה דברים שהיוו את ארחות חייו של אאמו\"ר. אבל קודם לכן צריך להבין את לימוד התורה שלו, מקטנות. מגיל שש הוא התחיל ללמוד גמרא. אני רוצה לספר לכם, רבותיי, איך הוא התחיל ללמוד, עוד בגיל שש. דרך אגב, אני יודע הרבה סיפורים על ההיסטוריה של אאמו\"ר בצעירותו, עוד לפני שכולנו נולדנו, מכיוון שאני זכיתי ללמוד איתו במשך הרבה שנים בלילה – תלוי מתי הוא היה מסיים את הלימוד. שאז 2-3 .בשעות הלילה היינו נכנסים לטעום משהו, והולכים לישון. ובשעה הזאת של הטעימה, הוא היה מספר לי סיפורים, והוא סיפר לי איך הוא התחיל ללמוד תורה. ואני מספר על אהבת לימוד התורה שהיתה לו, שזה דבר לא רגיל. הוא סיפר לי שבגיל שש, במקרה ממש, הוא התחיל ללמוד גמרא. כשהוא היה בן שש, הוא למד לקרוא ולכתוב. הוא ידע להתפלל וזהו, כמו כל ילד קטן. ואז יום אחד המורה לא הגיע. הם ילדים בכיתה א' – יצאו והמשיכו לשחק. ואז אאמו\"ר ראה שהדלת של כיתה ח' פתוחה והוא נכנס לכיתה. אאמו\"ר ישב בסוף, הם למדו גמרא, הוא ראה איך הילדים מתלהבים, צועקים, שואלים שאלות והרב עונה. ריתחא דאורייתא. ואאמו\"ר מאוד אהב את זה. למחרת הוא ניגש אל המורה ואמר לו: \"המורה, מה זה גמרא?\" והוא אמר לו: \"גמרא זה לא בשבילך\". אבא תמה: \"למה זה לא בשבילי? אני רוצה ללמוד גמרא! אתמול ראיתי איך הם לומדים, זה מאוד יפה!\" ואאמו\"ר הפציר בו: \"תלמד אותי גמרא, אני רוצה ללמוד גמרא!\" לבסוף אמר לו המורה: \"אתה לא יכול ללמוד גמרא לפני שאתה לומד משנה\". ואז אאמו\"ר שאל אותו \"מה זה משנה?\" הרב התחיל להסביר לו, ואז אאמו\"ר אמר לו, \"טוב, אז תלמד אותי משנה...\" ואז הרב נכנע ואמר לו: \"תישאר אחרי הלימודים, אלמד אותך משנה\". הרב ישב ולימד אותו את המשנה של \"אלו מציאות\". הסביר לו יפה את כל המשנה. אאמו\"ר הלך הביתה ולמד וחזר ושינן. למחרת בבוקר הוא בא למורה, שמח וטוב לב: \"אני יודע טוב את המשנה, מילה במילה בעל פה\". וכך למדו ביחד עוד משנה ועוד משנה. ותוך כמה שבועות, הוא למד מעצמו – כך הוא אמר לי - אותיות רש\"י! הוא היה ילד בכיתה א' שרק ידע להתפלל בסידור לפני כן, והנה הוא כבר יודע לקרוא רש\"י ולומד משנה. וזה בגלל העקשנות וההתמדה שלו, וכמובן הכישרון העצום שהיה לו, שזה דבר שאין לתאר. הכישרון שלו היה מבהיל ממש, כשהייתי לומד איתו, זה היה ממש מפחיד לראות את מהירות המחשבה והעומק של הלימוד שלו. זה לא היה פשוט ללמוד איתו, קשה מאוד! פעם הוא אמר לי, \"מאז מגיל שש לא שיחקתי מעולם עם החברים שלי, הייתי לומד כל הזמן!\" כשסיים את לימודיו, היה הולך לבית, טועם משהו, והיה יושב בבית הכנסת ליד הבית, ולומד. ג. אמו ע\"ה של מרן זיע\"א אחי הגדול, הגאון רבי אברהם, דיבר על התפקיד של האמא. אני לא הכרתי את האמא של אאמו\"ר, היא נפטרה כמה חודשים לפני שאני נולדתי, אבל האחים הגדולים שלי זוכרים אותה. ואאמו\"ר היה מספר לי עליה, שהייתה יושבת ומחכה לו בבית בלילה שהוא יגיע, אף פעם לא הולכת לישון. והייתה נותנת לו לאכול ארוחת ערב. הוא אומר, לפעמים כילד קטן הוא היה מגיע בחצות הלילה! והיא הייתה כל כך שמחה שהבן הבכור שלה לומד תורה, ובכל לילה הייתה מניחה לו הפתעה תחת הכרית: חתיכת שוקולד, איזה משהו קטן, בגלל שהוא לומד תורה. כך נטעה בו אהבת תורה שאין לתאר. ד. מגיד שיעור בן עשר כשאאמו\"ר היה בגיל עשר, אביו – חכם יעקב שהיה ממש צדיק יסוד עולם – היה עני ואביון, ורצה לנסות את מזלו בבגדד. קודם לכן כשאאמו\"ר היה בגיל שלוש הם עלו לארץ משם, ואז הוא רצה לחזור לבגדד. הוא השאיר את אשתו והילדים בירושלים, ולקח רק את בנו הבכור – אאמו\"ר. הם שהו שמה שישה חודשים, עד שבסופו של דבר זה לא הסתדר. הוא לא מצא שם פרנסה, וחזרו לירושלים. אאמו\"ר סיפר לי על הנסיעה הזו, שבאותם ימים הקהילה בבגדד כבר הייתה רחוקה מאוד מתורה, לא היה תלמוד תורה. היו שם רק בתי ספר של 'אליאנס' - שזה חילוני לגמרי. וכמובן סבא ע\"ה לא יכול היה לשלוח את הבן שלו לבית ספר כזה. והוא אמר לו, שילך ללמוד בבית הכנסת. ואאמו\"ר הלך לבית הכנסת 'בית זילכה' של הבן איש חי. הייתה שם קבוצת ] - זה סיפור ארוך, סיפרתי את זה פעם[ .רבנים זקנים שהיו לומדים גמרא ואאמו\"ר בגילו הצעיר נעשה מגיד השיעור שלהם בגמרא... הוא סיפר לי, שבמשך שישה חודשים היה מוסר להם בכל בוקר שיעור בגמרא, ובצהרים כולם היו הולכים, והוא היה נשאר עד אמצע הלילה ולומד את הלימודים שלו. כך ב\"ה הוא גדל. ה. השפיץ של הפירמידה הגאון הרב יהודה צדקה זצוק\"ל אמר לי פעם, \"תראה, בכל ישיבה זה כמו פירמידה. יש תלמידים פשוטים, יש יותר טובים, ויש עוד יותר טובים, וכן הלאה, עד ה'שפיץ', שהם בראש הפירמידה. בפורת יוסף ככה זה היה, הייתה גם פירמידה, אבל מעל ראש הפירמידה, ברמה אחרת לגמרי, היה אבא שלך!\" והוסיף לתאר לי כמה שהוא היה משהו מאוד מיוחד, ושכולם ידעו שזה גדול הדור הבא. ו. הנאום הקצר של מרן הגר\"ע עטיה זצוק\"ל הגאון הרב עזרא עטיה זצוק\"ל, שהיה רבו המובהק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, היה אוהב אותו בלב ונפש. אני זוכר כילד, שהיינו גרים בשכונת 'תל ארזה' בירושלים, שאאמו\"ר היה הולך לבקרו בחג. והגר\"ע עטיה היה מקפיד הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' להחזיר לו ביקור עוד במהלך החג. אני זוכר שכילד קטן, היה משבר כלכלי גדול ב'פורת יוסף', הישיבה כמעט נסגרה. ועשו אסיפה גדולה של כל בוגרי פורת יוסף, שכולם יתגייסו להציל את הישיבה. כשכולם באו, הרבנים דיברו, וביקשו מהגר\"ע עטייה לדבר – הוא לא היה אוהב ולא רגיל לתת נאומים – אבל הוא קם ועמד ואמר: \"רבותיי, לא איש דברים אנוכי, אבל אני אומר לכם: אילו לא קמה ישיבת 'פורת יוסף' אלא להוציא מתוכה את חכם עובדיה – דיינו!\" והתיישב במקומו. זה היה כל הנאום שלו! רבותיי, היום אנחנו יכולים לומר, עברו כל כך הרבה שנים, אנחנו רואים כמה הוא צדק! כי מה שאאמו\"ר עשה בימי חייו, אלפים ורבבות ביחד לא הצליחו לעשות! ז. גדול הדור גם לפני מאה שנה כמובן זה היה הדבר הראשון שעמד לנגד עיניו, הלימוד תורה שלו, הוא ראה בכך את עיקר תפקידו בעולם, לשבת וללמוד. מזה נבעו כל הפסקים והתשובות, בבתי הדין ובשיעורים וכל מה שמסביב. הוא גדל מאוד בתורה. הוא היה ענק הדורות האחרונים בתורה! אין בזה שום ספק, כולם יודעים זאת. בזמנו, הרב אורי זוהר זצ\"ל הגיע פעם לאאמו\"ר לבקרו, וסיפר לו, שהוא היה אצל הגרש\"ז אוירבך זצוק\"ל בחול המועד של חג הפסח, ורבי שלמה זלמן היה לומד בספר יביע אומר חדש שיצא ממש לפני פסח – אאמו\"ר שלח לו. והגרש\"ז אמר לרב אורי זוהר, \"תדע לך שאני מקיים מצוות שמחת החג שאני לומד בספר הזה!\" ואז הוסיף לו הגרש\"ז: \"דע לך, שגם אם הוא היה חי לפני מאה שנה, הוא היה גדול הדור!\" אאמו\"ר היה ענק מאוד מצד גדלותו בתורה. ח. שיעורים לאנשים פשוטים אולם כל מי שמתבונן במסכת חייו, מבחין שהיו לו עוד שלושה דברים שהיו חשובים לו מאוד. שבשביל שניהם הוא היה מוכן גם להפסיק ללמוד כדי לעשותם: האחד – להחזיר עטרת ההלכה ליושנה. קיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, וכן את ההלכות והמנהגים של הספרדים. הדבר השני – הוא כאב מאוד את ההתרחקות מהתורה והמצוות של אחינו בני עדות המזרח, שיש להם ניצוץ קדוש, וכשבאו פה לארץ, אמנם גם בחו\"ל כבר היו מקומות שהיו פחות טובים, אבל כשבאו לארץ, לצערנו הורידו אותם מהדרך, ממש כך. קיבלו חינוך לא דתי והם לא ידעו מימינם ומשמאלם. כבר בהיותו בחור צעיר, אאמו\"ר היה נותן שיעורים. אמא ע\"ה סיפרה לי, שלפני שהם התארסו, הם היו נפגשים ביום שבת. הוא היה בא לבית של הסבא, חכם אברהם פתאל ע\"ה ולוקח אותה לטייל. והיו הולכים לשיעורים, היא נכנסת לעזרת נשים, הוא נותן שיעור, כשהוא מסיים את השיעור, היו ממשיכים את הפגישה עוד קצת עד שמגיע הזמן של השיעור הבא... הוא מסר את נפשו על שיעורי תורה לאנשים פשוטים! הוא תמיד היה אומר לי: \"אומרים שאם אין גדיים אין תיישים, צריך גם לדעת: שאם אין תיישים אין גדיים, אם האבות לא יבינו שהם צריכים לחנך את בניהם לתורה, מה יש לנו לדבר?! לא יהיו תלמידי ישיבות! לכן עלינו לעבוד על הבעלי בתים. יש היום תלמידי חכמים גדולים שרואים פחיתות כבוד לתת שיעורים לבעלי בתים, אצל אאמו\"ר זה היה חשוב יותר מהכל – לתת שיעורים לבעלי בתים. ט. היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה אחי הגאון הרב אברהם סיפר על השיעור ב'שאול צדקה', גם אני הייתי הולך לשיעור הזה. וגם אני הייתי נרדם הרבה פעמים שמה, הייתי קטן מאוד... אבל הוא לקח אותי איתו לשיעור, כדי שאתרגל ואבין מה זה למסור שיעור. הוא הפך בעלי בתים פשוטים מאוד לתלמידי חכמים. בכל כמה חודשים הוא היה מודיע: \"יהיה מבחן!\" – מבחן על כל מה שלמדנו בחודשים האחרונים. ואוי לו למי שלא היה מגיע באותו יום, זה לא היה עוזר לו, כי למחרת הוא היה בוחן אותו! אין חוכמות! ואיזה יופי זה היה לראות את הבעלי בתים איך שהם בקיאים בהלכה, מצטטים שמות של פוסקים. אלה אומרים מותר, אלה אומרים אסור, והנימוקים למה. אני זוכר את האנשים, איזה יופי זה היה השיעור הזה בבית הכנסת 'שאול צדקה'. אני זוכר שפעם מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל אמר לאאמו\"ר, שרוב התלמידים בפורת יוסף אלו צאצאים של הבעלי בתים שאאמו\"ר לימד אותם. כי אם עובדים נכון על הבעלי בתים, אלו הפירות! בימים ההם היה דבר קשה מאוד לשכנע בן אדם שהבן שלו ילך לישיבה, אנשים רצו מקצוע, כל הזמן היה בראש שלהם, \"מאיפה תהיה לו פרנסה?\" והיה צריך לשכנע אותם שפרנסה זה מאת השי\"ת, \"בזעת אפיך תאכל לחם\" זו אינה מצווה, זו קללה. העיקר זה לשבת ולהיות בן תורה! אאמו\"ר ממש היה הולך מבית לבית להשפיע בנושא הזה. כילד אני זוכר, שאאמו\"ר היה רב בתל אביב, והיה נוסע בכל מוצאי שבת למסור שיעור בבני ברק. זה היה דבר מאוד לא רגיל בבני ברק. ספרדים בכלל לא היו שם, ומי שכן היה הלך אחרי האשכנזים. הם ב\"ה הגיעו לארץ אחרי השואה, היו להם את הרבנים שלהם, הייתה הנהגה. והספרדים שבאמת רצו לשמור תורה ומצוות הלכו אחריהם, לא היה רב ספרדי שיסביר מה זה מנהגי הספרדים. מה זה 'קיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך', ואילו אאמו\"ר היה מסביר את הכל. כמו כן האשכנזים ברוב הדברים גם לא נוהגים על פי המקובלים, ואילו אצלנו יש הרבה דברים שאנחנו נוהגים במיוחד בענייני התפילה, כמו רבינו האר\"י. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מחזק תמיד על כך, על נוסח התפילה, המבטא הנכון, ללכת אחר מנהג אבותינו לקולא ולחומרא. י. לנסוע שעתיים בשביל תלמיד חכם אחד הדבר הנוסף השלישי שהיה אכפת לו מאוד מאוד – זה לקרב רחוקים. זה היה בראש מעייניו. הוא היה מכתת רגליו עבור כך. היום הציבור גדל מאוד בן פורת יוסף, אנחנו רגילים שעושים עצרות עבור כך. אנשים אוהבים תורה, אבל בימים ההם זה לא היה כך. אספר לכם מעשה שהיה כשהייתי ילד. אאמו\"ר היה רב בתל אביב, הוא נתן שיעורים בשכונות, ואחד השיעורים הקבועים שלו היה בשכונת 'התקוה' בתל אביב, בבית כנסת רשב\"י. והיה שם יהודי אחד שהגיע ממצרים בשם מסעוד משולם ע\"ה, והוא בא אל אאמו\"ר לבקש ממנו שימסור את השיעור שם. אאמו\"ר הסכים, היה קל לשכנע אותו לדברים כאלו... היו באים אולי אנשים בקביעות. 100 ,פעם אחת נסעתי עם אאמו\"ר במכונית לאיזה מקום למסור שם שיעור הגענו לשדרות ירושלים ביפו והיה פקק תנועה, אי אפשר לנסוע לא קדימה ולא אחורה. יושבים ומחכים. לא היו אז פלאפונים, ולא היתה דרך להודיע שהרב יאחר. ואאמו\"ר היה יושב בכאב על כך שהוא צריך לאחר. הגיע זמן השיעור ואנחנו עדיין מחכים בפקק. לבסוף הצלחנו להגיע באיחור של שלושת רבעי שעה. אאמו\"ר יצא מהמכונית בריצה ממש, פותח את הדלת של בית הכנסת, מסתכלים פנימה ובית הכנסת מלא מפה לפה, ויושב שם אברך צעיר ונותן שיעור! אאמו\"ר כל כך שמח: \"ב\"ה, הציבור נשאר!\" הוא נכנס והתיישב ואמר לאברך שימשיך עוד כמה דקות. אאמו\"ר הקשיב לו מעט, הוא דיבר בהלכה מאוד יפה. לאחר שסיים אאמו\"ר התחיל למסור את השיעור. לאחר השיעור ניגש אחד מהבעלי בתים שם לאאמו\"ר ואמר לו, \"הרב, איך זה שנתן שיעור?! – זה הבן שלי!\" ואאמו\"ר שיבח אותו מאוד, \"מצוין, נפלא! אשריך שזכית! הוא דיבר לעניין!\" ואז אמר אותו יהודי לאאמו\"ר: \"הרב, תדע לך שאתה שותף שלי בבן הזה!\" והתחיל לספר שכשהבן שלו היה ילד קטן, אאמו\"ר הגיע לשכונת התקווה ביחד עם הגאון הרב יהודה צדקה זצוק\"ל, והם הגיעו שניהם לבית הכנסת ולא היה מניין למנחה! ואז הם הלכו לבתים, דפקו בדלתות וביקשו שיבואו להשלים להם מנין. והגיעו אנשים. 15 קצת יותר ממניין, מקסימום לאחר התפילה עמדתם ודיברתם על חינוך הילדים. לשלוח את הילדים לתלמודי תורה. לזכות שיהיה לנו בנים תלמידי חכמים. ישבנו מוקסמים! ואז ישבתי והתחלתי להתעניין, לא היה בסביבה בית ספר על טהרת הקודש, ואז שלחתי את הבן שלי לתלמוד תורה בבני ברק. לא היו הסעות אבל הייתה לי מכונית שהיתה דבר יקר המציאות – הייתי מהבודדים אז – וכל יום בבוקר הייתי לוקח אותו לתלמוד תורה ובצהריים מחזיר אותו. השקעתי בו את כל ליבי ונשמתי, שכנעת אותי שצריך לשאוף שיהיה בן תלמיד חכם! והנה ב\"ה, הבן שלי תלמיד חכם!\" איך אאמו\"ר שמח! הוא בירך אותו, אבל אחר כך במכונית הוא אמר לי, \"איך אתה חושב הגעתי לשכונת התקווה? לא הייתה לי מכונית, לא היה לי נהג, פשוט מאוד, הרב צדקה ואני נסענו באוטובוס... הנסיעה מירושלים לתל אביב הייתה אז דרך אבו גוש – זה היה לפני מלחמת ששת הימים – זה היה כביש מפותל, שעתיים נסיעה!\" ואז אמר לי אאמו\"ר: \"אתה מבין שנסענו שעתיים! בדרך כמובן ישבנו ולמדנו, אבל שעתיים נסיעה בשביל לקבץ אנשים ולדבר לפניהם דברי תורה! אבל אם לא יצא מזה רק התלמיד 15 חכם הזה - אשרינו שזכינו!\" אצל אאמו\"ר זה היה בכל ליבו ונפשו ללכת ולהפיץ תורה! יא. המסירות נפש של מרן זיע\"א להרבצת תורה בשנת תשמ\"ח עלה הרעיון להתחיל ללכת בלילה אחד בלילות חודש אלול לכמה מקומות עם הליקופטר. ואני אז זכיתי שהייתי בכל המקומות אליהן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הולך. אני הייתי נוסע לפניו במכונית, והייתי מוסר דרשה עד שאאמו\"ר היה מגיע. היינו שני רבנים ביחד שהיינו בכל המקומות, ידידי הגאון הגדול הרב יהודה דרעי זצ\"ל, שהיה לו כושר דיבור נפלא, ושנינו ביחד היינו מתפצלים. מקום אחד הוא היה הולך, לבינתיים במקום השני אני הייתי הולך. ואחר כך הוא היה הולך למקום השלישי וכן הלאה, היינו עושים תוכנית כל יום. לבסוף, בעצרת האחרונה, היינו מצטרפים אל אאמו\"ר והיינו חוזרים איתו בהליקופטר. בחלק מהעצרות היה בא גם הגאון הצדיק הרב יצחק כדורי זצ\"ל, שהיה מברך את הקהל. עצם הדבר שהוא היה מגיע היה מושך הרבה אנשים, זה היה חשוב מאוד. רוב הציבור היה לא ציבור דתי, אנשים היו שמים כיפה ובאים. היינו מקפידים שתהיה כמובן הפרדה בין גברים לנשים. אבל היו כאלו שלא הבינו מה רוצים מהם בכלל... עד כדי כך. באותם ימים זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שנכנסתי לאולם קולנוע... כי בכמה מקומות האולמות הכי גדולים שהיו היו אולמות קולנוע, ושכרו אותם עבור העצרות האלו. ותדעו לכם, תמיד כשאאמו\"ר חזר אחרי מסע מפרך שכזה – הוא כבר 15- וזה נמשך כ 70 לא היה צעיר, בשנת תשמ\"ח הוא היה קרוב לגיל . אמא זכר צדקת 2-3 שנה – הוא היה יושב ללמוד. לא היה הולך לישון עד לברכה הייתה מחכה לו, כמה היא אהבה את התורה שלו! כל החיים שלה הסתובבו סביב התורה שלו. היא לא הלכה לישון אף פעם לפני שהוא יגיע, ושהיא תדאג שהוא יאכל ארוחת ערב, רק אחרי זה היתה הולכת לישון. חז\"ל אומרים, שזו הזכות של האישה, שהיא מחכה לבעלה שיחזור מבית המדרש. אצל אמא ע\"ה זה היה הלכה למעשה. יב. אני עושה מה שהקב\"ה רוצה שאעשה! פעם אחת ישבנו ללמוד אחרי כל העצרות האלו, והיה לנו ויכוח באיזה נושא. ואני הרמתי את הקול והתחלתי לדפוק על השלחן, לצעוק ולהתווכח. הוא צעק עליי בחזרה, והיה לנו ויכוח קשה מאוד של צעקות. אבל פתאום הוא התחיל לחייך, והוא ניגש אליי, ומנשק אותי, ואומר לי, תראה, אתה יודע כמה אני נהנה לשבת וללמוד גופי תורה?! דברים חשובים, דברים מסובכים, זו ההנאה האמיתית שלי! מה אתה חושב, שאני נהנה ללכת לתת דרשות ולהצחיק אנשים פשוטים?! אני לא נהנה מזה! ואז אמרתי לו, \"אבא, אם אתה לא נהנה, אז מי מכריח אותך?! למה אתה הולך?! ואז הוא אמר לי, \"מה אתה חושב שאני עושה מה שאני נהנה?! אני עושה מה שהקב\"ה רוצה שאעשה! לקרב רחוקים זה רצון הקב\"ה! זה הדבר החשוב ביותר! יג. אני לא רוצה לחיות בלי תורה! מי שזוכר את הדרשות שלו, באיזו מתיקות היה מדבר אל האנשים. וכשהיה מסיים בכל מקום, היה מבקש מכולם לכסות את הראש, והיה אומר בקול הנעים שהיה לו, באיזו מתיקות, 'שמע ישראל' 'ה' מלך' קבלת עול מלכות שמיים, וכולם היו עונים אחריו! כמה יהודים הוא זכה לקרב באהבת ישראל שהייתה בו! אבל מעל הכל, כפי שפתחתי, הוא אהב ללמוד. זו היתה האהבה שלו! ואספר לכם דבר כואב מאוד, אני חייב לספר את זה: בחודש אלול, כחודש וחצי לפני שהוא הלך לעולמו, הוא היה בבית החולים, הוא היה חולה מאוד, הוא עבר ניתוחים, צרות וכאבים נוראים. ואז יום אחד הרופאים באו ורצו לתת לו דו\"ח על מצבו. לאאמו\"ר הייתה בעיה בגב, והם הסבירו לו שלצערם יש מצב שהוא לא יוכל יותר לשבת ישיבה נורמלית על כסא. זה מצב שאי אפשר לתקן אותו. והם הסבירו את זה במילים שלהם של הרופאים. אחרי שסיימו לדבר, הם יצאו החוצה. וכל הנוכחים שהיו בחדר יצאו אל הרופאים כדי להתעניין ולבדוק מה עושים. ואני נשארתי לבד עם אאמו\"ר. ואז אאמו\"ר פונה אליי בשאלה: \"תגיד, אני הבנתי נכון שלפי מה שהם אומרים, אני יותר לא אוכל לשבת ללמוד תורה כמו שלמדתי?\" אמרתי לו שלצערינו זה מה שהם אומרים. ואז הוא התחיל לבכות ולבכות, ואמר, ריבונו של עולם, מה האדם שווה בלי תורה?! מה אני שווה בלי תורה?! מה אני צריך את החיים בלי ללמוד?! אם אני לא יכול ללמוד תורה, אני לא רוצה לחיות בכלל! ריבונו של עולם, קח אותי! אני לא רוצה לחיות! אם אין תורה, אני לא רוצה לחיות!\" לצערנו, הקב\"ה שמע את תפילתו. בעז\"ה רבותיי, כולנו צריכים להמשיך את הדרך שלו. אנחנו ממשיכי דרכו. 'ממשיך הדרך' של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל – כל יהודי יכול לקבל את התואר הזה! אם ניקח את שלושת הדברים: אהבת תורה, ללמוד הרבה תורה, להחזיר עטרה ליושנה, ללכת לאורם של רבותינו, לשמור את המסורת שלנו, של כל הדורות של לימוד תורה והלכה, לקבל הוראות מרן. וכן הדבר השלישי, שאאמו\"ר הקדיש לו הרבה זמן - קירוב רחוקים. אלו שלושת הדגלים שלו. לאורו נלך, ובעז\"ה זכותו תגן עלינו! אכי\"ר. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות. אני מברך את כל הקהל הקדוש. ובראשם מרנן ורבנן גדולי התורה שליט\"א, שבאו כולם בהמוניהם לכבודו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל זיע\"א. יהי רצון שזכותו של אבא תגן עליכם, שתזכו לזרע קודש של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, ותגדלו את כולם לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים. בריאות טובה, פרנסה טובה, אריכות ימים ושנים ורוב שמחות. אכי\"ר. אני מתכבד להזמין את גיסי, הגאון הגדול הרב מרדכי טולדנו שליט\"א. אני זוכר את הנישואין שלו, שמיד לאחריהם במשך שנים היה אצל אאמו\"ר בכל שבת, והיו מדברים בדברי תורה, והיו מתווכחים. הוא למד אצל האשכנזים והיה אומר סברות. ואני עד היום זוכר כל מיני ויכוחים שהיו. פעם הוא שאל את אאמו\"ר, \"למה אם אני רוצה לאכול זית באמצע הסעודה בלי לחם, למה אני לא צריך לברך עליו? ואאמו\"ר צחק ואמר לו, \"זה לא גברא, זה חפצא!...\" אאמו\"ר אהב אותו כל השנים, וזה נפלא איך שהוא הלך בדרכו של אאמו\"ר, והיה דיין מצוין, ואחר כך עלה ונתעלה עד ששימש במשך שנים כאב\"ד ירושלים ת\"ו. בכבוד. הרה\"ג רבי מרדכי טולידאנו שליט\"א אב\"ד ירושלים ת\"ו כוחו של 'אדם' כבוד מרן מורנו ורבנו זיע\"א, שרוחו נמצאת כאן, ולא רק כאן, אלא בכל מקום בעולם שמדברים ולומדים את ספריו. כבוד יבדל לחיים טובים, גיסי מרן הראשון לציון שליט\"א שממשיך את דרכו, ולוחם את מלחמתו לבסס את ההלכה באותה דרך שמרן זיע\"א עמל. כמו שהם ישבו ביחד עוד בכתבים הראשונים של הרב, 'יחוה דעת'. אני זוכר שהיה עמל לדקדק בדבריו של מרן. ומרן היה נותן לו את כל הניירות. הוא היה מדפיס לו דיבור אחרי דיבור. עד שזכה בסופו של דבר ללמוד את דרכו של הרב מתוך הכתיבה, העיון והוויכוח. וב\"ה זכה שהספרים שלו 'הלכה ברורה' מתבדרים שמעם בכל מקום בעולם. כבוד גיסיי הגאונים: הרב עזרא בר שלום שליט\"א, חבר בית דין הגדול. כבוד גיסי הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א, שמרן זיע\"א כבר הועידו בזמנו לשמש כראשון לציון, וסמך את ידיו עליו. אבל במדינה שלנו זה לא פשוט... כבוד גיסי הרב יעקב ציקוטאי שליט\"א, כבוד גיסיי שנמצאים כאן ולא נמצאים כאן. שנים מפטירתו של מרן. ואני חושב שזה בית 12 מוריי ורבותיי, עברו כבר ספר מתמשך. אין אוניברסיטה כזו שלומדים כל כך הרבה זמן. על מרן עוד ילמדו שנים על גבי שנים. כל שנה שעוברת, אנחנו אולי עולים כיתה, אבל יחד עם העליית כיתה בהבנת הדברים של הרב - אנחנו יורדים כיתה. כשאנחנו מבינים מי היה מרן ומהי העוצמה שלו. יש הרבה להרחיב, אבל אני רוצה לומר מילה אחת שכל הזמן היא בשבילי נר. אתם יודעים שהייתה שיטה של דרווין שאמר שאדם מוצאו מהקוף, כנראה זה החידוש שלו בפרשת השבוע של בראשית... פעם סיפרו את זה לסבא מסלבודקה, אמרו לו: \"כבוד הרב שומע מה שמדברים בחוץ? יש שיטה של דרווין שאדם מוצאו מהקוף...\" אמר להם הסבא מסלבודקא: \"הוא צודק!\" כולם הסתכלו עליו בתמיהה, איך זה יכול להיות?! ואז הוא הסביר: \"הוא צודק, כיוון שהוא לא ראה אף פעם 'בן אדם', אבל אני ראיתי 'בן אדם', ראיתי את רבי ישראל סלנטר – לא אחלום להגיד שטויות כאלה...\" כשרואים אדם תורני - כל העולם מתגמד, גם מול כל השטויות האלה לא צריכים להתווכח! כמו כן אני אומר: \"אשריכם ואשרי חלקכם, שאתם חיים עוד בדור שאמר עליו הגר\"ש משאש זצ\"ל בזמנו: \"אשרי ואשרי חלקי שאני חי בדור של הרב עובדיה יוסף!\" לחיות בדור של הרב עובדיה יוסף – זוהי הקפצה! זה שדרוג! זו הסתכלות אחרת על החיים, על התורה! לראות מהי גדלות! לראות איך אדם שיושב בתוך ארבע אמותיו - והקב\"ה מביא את כל העולם לתוך הארבע אמות שלו! כשאדם הראשון חטא נאמר עליו \"ותשת עליי כפך\" - הוא היה בהתחלה גדול עד השמיים, המלאכים היו משרתים שלו. לאחר שחטא, הוא ירד. ואז מה?! אם הקב\"ה רוצה לגדל אותו - הקב\"ה מגדל! כתוב: \"אין לו לקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה\" - הקב\"ה לוקח את כל העולם ומכניס אותם בתוך הארבע אמות של הרב! מקטנים ועד גדולים, מאנשים פשוטים ועד רבנים, מלכים ונשיאים. כולם נכנסו בתוך החדר הקטן שלו! הרב לא הכיר יותר מארבע אמותיו. ידוע הוא הסיפור על ראש הממשלה ביבי נתניהו, שבא לבקר את הרב. והרב ישב וכתב בעמל וביגיעה, והיה שם ר' אלי ישי שפנה לרב ואמר לו, הרב, ראש הממשלה כאן! והרב לא שומע, הרב בתוך הלימוד! עד שביבי לראות מה הוא עשה בחיים שלו, מה הוא הספיק בחיים שלו, הרי לא היה נתניהו אומר לאלי ישי, \"אל תפריע לרב! הרב לומד תורה...! דבר שלא הטביע בו את חותמו בארץ! אין אפילו תלמיד חכם שלא הטביע בו את חותמו. גם התלמידי חכמים שהיו מדברים, כאילו, שהם לא שייכים ל'יביע אומר' – בסופו של דבר הם שלמדו את 'יביע אומר'! אני זוכר פעם באתי לנחם את הגאון רבי יהודה עדס שליט\"א ראש ישיבת 'קול יעקב', כשישב שבעה על אחיו רבי עזרא זצ\"ל שהיה רב במנצ'סטר. אמרתי לו, \"אני רוצה להגיד חידוש שהביא אחיך רבי עזרא לעולם\", והוא אומר לי \"תגיד\"! אמרתי לו, שהבן שלו למד יחד איתי בישיבה בבני ברק, והוא אמר לי שפעם אבא שלו – רבי עזרא עדס – הייתה לו איזו שאלה ורצה תשובה, והוא אמר, 'אף אחד לא יכול לכתוב על זה, רק יביע אומר! אבל לא היה לו את היביע אומר. ואז הוא ניסה להשיג את הספר, ולא עלה בידו. ושיער שכנראה יש אצל תלמיד חכם שנמצא בשכונה שלנו הרב יצחק וייס בעל ה'מנחת יצחק', שלימים נעשה ראש העדה החרדית. והוא פנה אליו ואומר לו: 'כבוד הרב, אני צריך יביע אומר, יש לכבודו את הספר הזה?! אמר לו, 'אתה רואה את כל הספרייה שלי? כל ספר שאתה רוצה מהספרייה תיקח, חוץ מ'יביע אומר'! לא זזה ידי מתוך ידו, זה צריך להיות אצלי על השלחן! וזה הרב הראשי של העדה החרדית! אמרתי לרב עדס, אני אומר את זה שיהיה לעילוי נשמתו של רבי עזרא עדס. ואז הגר\"י עדס פנה לאחיו שישבו יחד איתו, ושאל אותם אם הן מכירים את הסיפור הזה, ואמרו לו, בטח ששמענו את זה! הוא תמיד סיפר את זה! מוריי ורבותיי, את העוצמה הזו זכיתם לראות. חז\"ל אומרים: לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד מול עיניו. אנחנו לומדים ר\"ן, בית יוסף, לומדים את כל הספרים של הגאונים, ראשונים ותנאים, אבל אנחנו לא יכולים לדמות שהם נמצאים לפנינו. לא ראינו אותם! אבל יש אחד שזכיתם, שאתם יכולים לראות אותו, בכל פעם כשפותחים את ה'יביע אומר', 'חזון עובדיה', 'יחוה דעת', פותחים את הספרים של מרן זיע\"א, רואים את החידושים שלו, רואים מיד כאילו בעל השמועה עומד מול עיניכם! זה עוצמה שזכיתם לזה! במיוחד כאן בבית המדרש הזה, שמרן זיע\"א ישב כאן ואמר תורה, דיבר תורה, אבל לא זה, אלא הוא הטביע בכם מה זה כוח של אדם! לאיפה אדם יכול להגיע! בפרשת השבוע כתוב, \"ויפל ה' אלהים על האדם תרדמה ויישן\" – מובא בגמרא, שהאדם ישן כדי שלא תתגנה עליו. יש ספר 'תשב\"ץ קטן' והוא כותב שם, ששאלו אותו אם זוג מאורסים יכולים לגור בבית אחד כאשר יש עליהם שמירה. אמר להם שאסור, ולמד את זה מהפסוק הזה, מי שרואה יותר מדאי – היא עלולה להתגנות עליו, בסוף גם חתונה לא תהיה. מי שמכיר יותר מדי לפני כן, בסוף גם הוא זורק את הכלה. יש במדרש עוד טעם, המלאכים רצו לומר על אדם הראשון 'קדוש', הם שראו את הגדלות שלו רצו לומר לו 'קדוש'! והקב\"ה מנגד הפיל עליו תרדמה כדי לומר להם, תראו כמה הוא שווה – עליו אתם רוצים להגיד קדוש?! אבל באמת יש מה לשאול כאן, המלאכים רוצים לומר 'קדוש', זה יכול להיות דמיון? כשאדם שנוצר מן האדמה?! התשובה היא, הקב\"ה הטביע כוחות בבן אדם. כשהיינו מדברים על זה לפני דורות, לא ידענו. אבל כשראיתם את זה בדור שלכם, איזה אדם, אלו עוצמות, מה שהוא עשה בעולם, מלכים ורוזנים שכולם כרעו לפניו ברך! כולם יודעים את הסיפורים על מלך מצרים מובארק שכרע על ברכיו וביקש ממנו ברכה שינצל במשפט! ואחר כך הוא בא ואמר שיצא זכאי במשפט בזכות הברכה של הרב עובדיה! אותו הדבר היה אצל מלך ספרד, שמרן זיע\"א היה אצלו, והוא כתב ביומן שמלך ספרד ] - אני לא יודע למה עד עכשיו לא יצאו הכתבים האלה[ הכניס אותו בכבוד מלכים! בזמנו היה קשר דיפלומטי, והוא ישב ודיבר איתו. פעם מרן סיפר לי את כל מה שהיה, ואני לא רוצה להאריך. אבל רק אספר, שמרן דיבר איתו כל כך בחביבות, ואחרי זה גם המלכה באה, והיא שאלה אותו כל מיני שאלות, ואחרי זה גם היא ביקשה ברכה לילדה שלה, ואמרה, \"אני חושבת שזו המתנה הכי יפה ליום הולדת של הבת שלי - תברך אותה...\" מרן בירך אותה, וכשהם יצאו עשו להם כבוד מלכים. כשמרן והרבנית נכנסו לרכב, הרבנית לא חשה בטוב, והתעלפה. המלכה שראתה כך, מיד רצה והביאה מים, ושטפה את הפנים שלה, וב\"ה היא התעוררה, והמשיכו לנסוע. ואז מרן פנה לרבנית ואמר לה, \"אשריך, מרגלית, אשריך!\" והיא כולה חיוורת, שואלת אותו \"מה אשרי?!\" אמר לה מרן: \"זכית שהתקיים בך הפסוק \"והיו מלכים אומניך, ושרותיהם מנקותיך, עמים ארץ השתחוו לך\" – מרן אמר את זה על הרבנית, אבל אני חושב שהוא גם התכוון בכך גם על עצמו, הוא רק לא רצה לומר כך על עצמו. כל המלכים האלו שהתכופפו לפניו – זו העוצמה שהיתה בו מכח התורה הקדושה! אני אומר תמיד, מה ההבדל בין אדם תורני לאדם שאינו תורני? אדם תורני יודע מה זה 'אדם', לעומת זאת אדם שאינו תורני, הוא לא יודע מה זה 'אדם'! הוא חושב שהכל נכנס במשבצת אחת של תענוגות. בני אדם לא מבינים את העוצמות שהם יכולים להגיע אליהם! אספר לכם סיפור קטן, שאמנם הסיפור הזה קצת פוגע בי, אבל אני בכל זאת מספר את זה לכבודו של מרן. לאחר שהתחתנתי עם אשתי – ביתו של מרן, זכיתי להיות חתן של מרן, למדתי בכולל וקיבלנו שם מלגה זעומה. והוא אמר לי פעם, \"תאהב כסף קצת, תאהב כסף!\" כביכול הוא רצה להגיד לי: \"קדימה, תשתייך למקום טוב ללמוד בו, ולקבל קצת יותר... אבל אני אהבתי את הלימוד שם. והנה, יום אחד התקלקלה לי המכונת כביסה, מה אני אעשה? אני אברך, שקל - היום, אז זה היה 600 אין לי כסף לקחת טכנאי זה עולה לפחות בלירות וזה היה פי כמה – אמרתי לעצמי, \"אין לי ברירה, אני חייב ללמוד את המקצוע\". פתחתי את המכונת כביסה, ראיתי מה קורה שם. ראיתי שהמנוע לא עובד, הבנתי שכנראה זו הבעיה. פירקתי את המנוע, לקחתי את זה למלפף מנועים בשכונת 'מקור ברוך', והוא אומר לי: \"כן, יש בעיה לירות. ב\"ה תיקן את 150 במנוע, אני אלפף לך אותו ויהיה בסדר. וזה עולה זה, באתי הביתה וסידרתי את מכונת הכביסה. אמרתי לאשתי, ב\"ה תראי, לירות! לא צריך לשלם! המכונת כביסה עובדת! 600 הרווחנו - אני מספר לכם [ אשתי שתחי', זוכרת את אבא שלה שרק לומד תורה שתדעו מה זה, כשגברים לומדים תורה בבית, האשה רואה את בעלה לומד הלכה ]!לאבא שלה – למרן זיע\"א – ואמרה לו, \"אבא, אתה אמרת שהבאת לי בחור תורה, הילדים רואים אותו לומד תורה – כך נראה בעיניהם אבא ישיבה? מה הבאת לי טכנאי מכונת כביסה?!\" אמר לה הרב: \"תירגעי, יהיה בסדר\". לאחר כמה זמן, אמר לי מרן ככה מהצד, אתה יודע חכם מרדכי, אני מימיי לא עשיתי שום עבודה בבית! תמיד הזמנתי רק בעל מקצוע! אתה יודע למה?! זמן זה חשוב! בזמן אפשר ללמוד! אם הייתי יכול לקנות זמן בכסף – הייתי קונה! זה ניצול הזמן של מרן זיע\"א! פעם באתי אליו ואמרתי לו, שאני רוצה לעשות איזה אירוע ואני רוצה שיבוא לדבר שם. מרן שאל אותי כמה אנשים יהיו שם, אמרתי לו שאולי איש. ומרן אומר לי, לא! חבל! שאלתי אותו, מה חבל?! זה שיעור! אמר 500 , איש500 -לי מרן, בזמן הזה אני יכול לכתוב עוד תשובה ביביע אומר, לא ל למיליונים! לדורות הבאים! אני כותב 'יביע אומר' לדורות הבאים! כשמרן כתב את הספרים, הוא לא הצטמצם בעולם שהוא נמצא בו באותו זמן. הוא הסתכל קדימה לדורות הבאים. וזו הגדלות שלו. מוריי ורבותיי, יש עניין לא להתעצל בהספדו של צדיק. אני באתי בשביל לא להתעצל. אני לא יכול להספיד, אני רק אולי יוצא ידי חובה לא להתעצל בהספדו של צדיק. אבל כשאנחנו רואים את העוצמות של הרב, אנחנו מתחזקים, כשאנחנו רואים את הכוחות של הרב שהוא זכה לא לראשון לציון אחד, וגם לא לשתי ראשונים לציון – לשלושה ראשונים לציון! כולם גדולים! ועם החתנים שב\"ה כולם מרביצי תורה. איזה עוצמות יש, איזה כוחות יש! וזה אמר פעם הרב אלבז במילה אחת, כשהיה ויכוח בממשלה אם בחורי , היה ] - והתשובה הזו נוגעת להיום[ ישיבות ילכו לצבא או לא ילכו לצבא איזה אירוע באולם וינגרטן והרב אלבז צעק שם: \"מה אתה רוצה?! אתה רוצה לסגור את הישיבות?! בואו ואספר לכם סיפור, יש אדם תלמיד חכם אחד גדול שקראו לו הרב עובדיה יוסף, ואח שלו היה סגן אלוף בצה\"ל. אם הרב עובדיה יוסף לא היה הולך לישיבה, איך העולם היה נראה בלי הרב עובדיה יוסף?! ואם גם אחיו היה הולך להיות ראשון לציון – איך העולם שנה! 40 היה נראה עם שניים?!\" – ככה אמר הרב אלבז לפני ואני אומר, ב\"ה, היום לראות את הרב עם הגדלות שלו, כל בנייך לימודי ה', וכל החתנים יושבים ועמלים בתורה. וזכינו היום ב\"ה, שמרן הראשון לציון הגאון רבי דוד שממשיך בעוצמה, בכישרונות שלא היו לאחרים, כישרונות מיוחדים. אנחנו רואים את השילובים האלה של כל הכוחות. איך שהרב, הכח שלו זה לא רק כאן. איך שהוא מסתובב בחוץ לארץ, איך שהוא מדבר לפי השפה של כל אחד ואחד, באנגלית מדבר איתם, בשפות שלהם. וגם הוא יודע לדבר בשפות היותר קטנות, גם בדיחות הוא יודע, רואים את הגדלות שלו, רואים את העוצמה שלו. זה מחייב אותנו לדעת מה זה אדם, ולהמשיך בדרך הזו שהתחיל לנו מרן. הגאון הגדול רבי יעקב צ'יקוטאי שליט\"א רב מכבים - רעות דמו ודם זרעיותיו ברשות מרן הראשון לציון הרב הראשי לישראל, רב פעלים לתורה ולתעודה רבי דוד יוסף שליט\"א. ב\"ה ידיו רב לו, רואים את הספרים \"הלכה ברורה\" שמברר את ההלכה לעם ישראל. כבוד גיסי היקר הגאון הגדול הרב עזרא בר שלום שליט\"א, כבוד גיסי היקר הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א רבה של חולון. מכובדיי, לבוא לדבר על מרן — חיל ורעדה אוחזת אותי. מי אני שאבוא אחרי הגדולים?! אבל זוהי פקודתו של מרן הראשון לציון - מכובדנו הרב בזכותו של מרן.דוד היקר והאהוב - שמרה נפשי. תרשו לי כמה דברים לעלות ולהתבונן בפרשת השבת קראנו, שאדם הראשון אומר לקב\"ה: \"האישה אשר נתת עמדי\". מפרש רש\"י במקום: \"מכאן שכפר בטובה\" – כפירת טובה זה הדבר הכי גרוע ביותר שיכול להיות. אצל מרן רבנו עובדיה יוסף זיע\"א הכרת הטוב זה היה בשורש הנשמה שלו. הכרת הטוב לכל אחד ואחד, זה היה חלק גדול בתוך החיים שלו. אני מכיר את זה מקרוב, היו יהודים שלמדו אצלו במצרים שסייעו בקליטתו שם, מרן היה אומר: \"גר הייתי בארץ נוכריה...\" והם סייעו לו מאוד ועזרו לו, כשהם עלו לארץ לאחר שנים – מרן היה עוזר להם, מכיר להם טובה. כל מי שהיה איתו במחיצתו – הרב החזיר לו טובה. .וראיתי זאת בהרבה תחומים אחד הסיפורים הנודעים שכבוד הראשון לציון שליט\"א סיפר, על פלוני שהרב ציווה לעזור לו בענייני בנקאות בחוב גדול ענק. ומרן הרב דוד שאל אותו: \"אבא, למה אתה עוזר לו?\" ומרן זיע\"א השיב לו, \"כשהייתי אברך, אביו היה דואג לי מאוד, אני רוצה להחזיר טובה לבניו אחריו\". זה השורש בנשמה שלו, להכיר טובה למי שנתן לו. בשנת תשנ\"א, אשתי שתחי' - האחות היקרה של האחים, אמרה לי, השנה זה שבעים שנה לרב - צריך לעשות משהו. ועשינו ערב גדול ומכובד לכבודו, גרנו אז בבית חורון. והצגנו לפניו את כל ההיסטוריה של החיים שלו. בסוף ביקשנו ממנו, כיון שהוא 'חתן המצווה'... שיאמר כמה מילים. ואז עלה מרן זיע\"א ואמר, \"ראיתם את כל הכבוד שלי?! ראיתם עם מי נפגשתי?! שרים, נשיאים וכו', אבל כולם, הכל הבל וריק! מה שחשוב ביותר זה תורה! ותורה! ותורה! זה העיקר! כל השאר זה חיצוניות! האמת זו התורה!\" וזו היתה מהות חייו של מרן זיע\"א. אחד הדגלים שהוא לקח לעצמו בחייו, היה להכניס את כולם תחת הכנפיים העצומות שלו, תחת השמיכה שלו. לא זרק אף אחד: חילוני, מסורתי, דתי, כנפי השכינה, לחבב כל אחד, לזכות את כל אחד. זה היה המהות הפנימית חרדי, ימני, שמאל, כל יהודי באשר הוא – לקחת אותו, להכניס אותו תחת שלו: 'לבל ידח ממנו נידח'. מרן זיע\"א היה מדבר לא רק על אותו אדם בלבד, אלא גם על בניו אחריו, כמו שרש\"י כותב על הפסוק: \"קול דמי אחיך צועקים\" – 'דמו ודם זרעיותיו'. מרן לקח את זה, לגביו ולבניו אחריו. כמה פעמים ניתן לראות זאת, שמרן זיע\"א גידל אנשים לתורה, ולאחר שנים רואים את בניו אחריו – בני תורה, גדולים בתורה, דיינים ומורי הוראות. השמיכה הפרוסה של מרן לכסות את כולם תחת כנפיו – זו היתה המהות שלו. להגדיל תורה ולהאדירה, לזכות את הרבים, לתת לכולם את העוצמה הגדולה ביותר שיכולה להיות. ללמוד מזה אלינו, לבל ידח ממנו נדח! פעם אחד הגבאים בבתי הכנסת ב'רעות' בא למרן ושאל אותו, באים חילונים לבית הכנסת – מה לעשות איתם?! מרן השיב לו: \"אתה מחבק את כולם! לא משנה איזה כיפה יש לו – שקופה, אדומה, כחולה או שחורה, אתה מחבק את כולם!\". ועד היום בבית הכנסת שלנו, כל אחד שנכנס מקבלים אותו במאור פנים, לא משנה מה הוא. וזה מוטו אחד גדול, לחבק כל יהודי ויהודי, לקרב אותו לאבינו שבשמיים. משיבי אבדה אנחנו! זאת הייתה תורתו, זאת הייתה משנתו. יהי רצון שנלך לאורו ובזכותו, בעז\"ה הבדיחות של בורוכוב : לפני שנזמין את הדובר הבא, ]דברי פתיחה מאת מרן הראש\"ל שליט\"א[ .אני רוצה להודות מאוד לרדיו 'קול ברמה' שזה הרדיו של עם ישראל מפשוטי העם בכל מקום ומקום, ועד תלמידי החכמים, בחורי הישיבות ובני התורה. רדיו של עם ישראל. אני רוצה לברך ולהודות לראשי הרדיו שהאריכו במיוחד את זמן השידור. אני מתכבד להזמין את אחרון הדוברים, גיסי הגאון הגדול הרב אהרון בוטבול שליט\"א. הוא נשוי לבת הקטנה של אאמו\"ר הרבנית לאה שתחי', שאאמו\"ר בזמנו אמר: \"חבל, אם היא הייתה בן, היא הייתה אחת מגדולי הדור...\" היא הייתה מתמידה גדולה כל ימי חייה, ב\"ה. והיא זכתה לבעל צדיק, תלמיד חכם גדול ומופלג מאוד. והוא למד הרבה תורה עם אאמו\"ר. אני זוכר שבכל השנים הוא היה בא, ויושב עם אבא בסעודות שבת ומדברים דברי תורה. והוא הפך להיות מגדולי הפוסקים ממש, ב\"ה. אני רוצה לברך אותו שיפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל .]ע\"כ[ .תורה ולהאדירה ברשות ידידי וחביבי, גיסי הגדול מרן הראשון לציון שליט\"א, ממשיך דרכו של מורנו הרב ע\"ה זיע\"א. ברשות אחיי ורעיי, גיסיי היקרים, הרבנים החשובים שליט\"א, כל אחד כפי כבודו וכפי מעלתו. הרבה דברים סיפרו על מרן, ואני יכול לומר שבכל פעם אני מספר סיפור חדש. תבדקו את זה. ואם אספר עכשיו סיפור חדש, עוד לא נספיק לצאת מפה וזה כבר יהיה כתוב באיזה ספר.... יש לי ניסיון. כל כך הרבה סיפורים יצאו על הרב ע\"ה. וכל הסיפורים אמת, שום הפרזה אין בהם. דיברו על כל הפנים המיוחדות שהיו במורנו ורבנו הרב זיע\"א, שבכל דבר שהוא נגע - הייתה מהפכה של ממש! יש ספר אחד שחיבר אותו מחבר ספרים טוניסאי מאוד חשוב, הספר נקרא 'עשר המהפכות', אני ממליץ מאוד לקרוא אותו, ספר מאוד יפה, כתוב בטוב טעם. עשרת המהפכות שעשה הרב. אמנם אני חושב שיש יותר, אבל זו הגדרה נכונה. הרב בכל דבר שנגע פשוט עשה מהפכה. המהפכה הגדולה שהוא עשה – זה להנחיל את תורת הפסיקה לכל כך הרבה אנשים. יש פה מאות אלפי אנשים שלומדים בתורה שלו, לומדים לאורו, מתבשמים ממנו ופוסקים בקו שלו. כלומר, הוא לא רק השאיר לנו ספרים ותורה, אלא הוא השאיר לנו משנה סדורה איך פוסקים הלכה. זה דבר מיוחד. אבל היום אדבר על משהו אחר. שנה מסרתי שיעורים ב'בורוכוב'. פעם אחת 30-אספר סיפור אישי. לפני כ שומע את קול צחוק גדול של אנשים. והתפלאתי מה יש שם, כשהתקרבתי כשהייתי בדרכי לשיעור שם, אני עולה במעלה רחוב 'הרי פישל', ואני לבורוכוב אני מבחין שקול הצחוק הגיע משם, אנשים מתפקעים מצחוק. כשהתקרבתי, ראיתי שמרן זיע\"א מספר את הסיפור הידוע שלו על יציאת מצרים וליל הסדר, על פטמה ועראפת.... כולם מכירים את הסיפור הזה. הרב היה במיטבו, וכולם צוחקים. זה היה סטנדאפ קומדי. אחר כך אני מסרתי את השיעור, ולאחר יומיים נפגשתי עם הרב זיע\"א ואמרתי לו: \"הרב, מותר לי לשאול שאלה, אבל קצת בחוצפה?.. והרב אמר לי כן, בוודאי, תשאל. אמרתי לו, הרב, זה לא מתאים לבעל ה'יביע אומר' לעשות בדיחות בבורוכוב! מותר לי להגיד את המשפט הזה?! זה לא הרב! הרב זה גאון הגאונים! זה לא סטנדאפ! מרן ע\"ה לא נפגע מהשאלה, ואדרבא הוא אמר לי, אתה בכלל לא מבין! יש יהודי אחד שמגיע בשביל הבדיחות, הוא לא מבין את השיעור, הוא מגיע בשביל הבדיחות! אבל הבנים שלו יהיו תלמידי חכמים! זה כל עולמי! בשביל זה באתי לעולם!... - ואתם תראו את זה כתוב [ כעת אספר לכם את הסיפור שעדיין לא סופר שנה הייתי ראש ישיבה בדיסקין, ישיבה קטנה 25 - לפני כ]...היום בלילה וישיבה גבוהה. הממונה של הישיבה שלי היה הרב רוטשטיין שיהיה בריא , הוא תלמיד חכם גדול ויש לו את מוסדות דיסקין וישיבת 'נזר 120 עד התורה' ועוד. באותו זמן, מרן ע\"ה דיבר נגד יוסי שריד ובתי המשפט, וכולם התקוממו שזו הסתה לרצח, ורצו להעמיד את הרב למשפט, פשוטו כמשמעו. מי שזוכר, הייתה הפגנה גדולה ברחוב הקבלן, שארגנה התנועה, והגיעו עשרות אלפי אנשים, כל רחוב הקבלן נחסם. למעשה, אחר כך הם הבינו שזו טעות לשפוט את הרב ולא שפטו. באותם ימים, כשאמרו שרוצים להעמיד את הרב למשפט, פנה אליי הרב רוטשטיין שהוא מחותנו של האדמו\"ר מגור, ואומר לי שהאדמו\"ר מגור, שהוא ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, מאוד כואב לו העניין הזה, ואמר שרוצה לארגן הפגנה גדולה של למעלה מחצי מיליון אנשים בשערי ירושלים, זה בוודאי יעשה מהפכה בארץ. אבל קודם לכן רוצים להיפגש עם הרב בעצמו. אמרתי את זה למרן זיע\"א, והוא אמר לי, שלא צריך שהאדמו\"ר מגור יטרח לבוא, אפשר שגם השליח שלו יבוא. ואכן קבעו זמן לרב רוטשטיין לבוא אל מרן זיע\"א, כשהגיעה העת, נסעתי ברכב, הבאתי איתי את הרב רוטשטיין, הרה\"ג רבי אהרון אבוטבול שליט\"א ראש בית המדרש יביע אומר .ונכנסנו לבית של מרן זיע\"א מרן הכניס אותו לחדר השינה, לא לסלון, ושם הרב רוטשטיין אמר לרב את העניין של האדמו\"ר מגור. שכואב מאוד לאדמו\"ר המצב שנוצר, והוא רוצה לארגן עצרת ענקית לכבודו של הרב, שכל בני התורה האשכנזים יגיעו: חסידים, ליטאים, כל הסוגים. וכמובן גם הספרדים. אבל יש בעיה אחת: אגודת ישראל היום נמצאת באופוזיציה, וש\"ס נמצאת בקואליציה. איך יכול להיות שאנחנו נארגן עצרת נגד המדינה, כאשר אתה - כבוד הרב – בעצמך, התנועה קדושה בהוראתך נמצא בקואליציה?! לכן תצאו קודם מהקואליציה – ואנחנו מיד נארגן את העצרת! הרב ע\"ה היה במצוקה, עומדים לשפוט אותו על הסתה, וזה היה ממש מעשי בכל רגע. ופה עכשיו הוא מקבל חיזוק עצום מכל אחינו האשכנזים, אבל בתנאי אחד – לפרוש מהממשלה. כשהרב שמע את זה - אני הייתי בחוץ – הרב פרץ בבכי סוער שאי אפשר לתאר, ואמר לו בזה הלשון: \"אלף פעמים אני אכנס לבית הסוהר, ולא נפסיד ילד יהודי אחד שיגיד 'שמע ישראל' בשביל תקציבים! אתה חושב שיש לי עניין בממשלה הזאת?! אתה חושב שאני צריך את התנועה הזאת?! אני צריך את ילדי ישראל! אני חושב על העם שלי! אני חושב על הילדים!\" ובכה בכי גדול! אני זוכר שהרב רוטשטיין יצא כשכולו משולהב, ואמר לי בהתפעלות, 'אדם גדול! אדם גדול! לא ראיתי אדם כזה מימיי! ואכן, רעיון העצרת ירד מהפרק. אבל זהו הרב, עם ישראל זה מה שעניין אותו! ואספר עוד סיפור קטן: בזמנו, אחרי הבחירות הגדולות בשנת תשנ\"ב, הייתה הצלחה גדולה מאוד בבחירות. אני זוכר שהייתי פה בבית המדרש יחוה דעת בליל שישי היה כאן 'משמר'. וכבוד הראשון לציון הזמין אותי למשמר, והייתי מגיע ולומד. כשיצאתי מהמשמר, פגשתי אברך שלמד איתי בישיבה ב'איתרי', ואומר לי, \"כן, הצלחתם, הצלחתם, אבל זה ה'עמך' איתנו!ה'עממיים' – אבל מה עם הבני תורה?! הבני תורה הם לא איתכם, הם אמרתי לעצמי, אני אראה לו מה זה 'בני תורה...' היה לי אז כולל ואמרתי שאני מארגן שיעורי תורה לאברכים, והקמתי לזה ארגון, היום כבר פרשתי מהכל. ואז יש דיין שקוראים לו הרב אדריק ראב\"ד חיפה, והוא ארגן באולם של הרב אלבז בשמעון הצדיק, והביא מערכת הגברה, הכל היה בחינם. וכך התחלנו לארגן שיעורי תורה. הרב יהודה דרעי שהיה בכנס שם אמר: \"בשיעור הבא יהיה בנייני האומה...! הוא אמר את זה סתם, 4,000 בפאתוס בלי ארגון. אבל לבסוף באמת עשינו בבנייני האומה, והגיעו אברכים ששמעו את הרב ע\"ה! הצליח מאוד! וזה היה הסיפור של אותו אברך שתקע אותי על העניין הזה שאנחנו לא בני תורה! דרך אגב, באותו הזמן, רציתי להביא לשם ישיבות, ופניתי לישיבת כסא רחמים, והם הגיעו כולם, עם כל הציוד וכל הרבנים ובראשם מרן הרב מאיר מאזוז זצ\"ל, הגיעו כמה אוטובוסים משם! והגר\"מ מאזוז ישב בין הקהל ושמע את הרב... אחרי ההצלחה הזו אמר לי מרן ע\"ה, כל זה יפה וטוב, אבל כל מה שאתה רואה עכשיו את האברכים האלה – הכל התחיל מהבדיחות של בורוכוב!... זו הגדלות של הרב. ענק שבענקים, כותב \"יביע אומר\", יודע את כל התורה כולה. \"כל רז לא אניס ליה\", ויחשוב על כל יהודי פשוט לקרב אותו ולחזק אותו. אנחנו צריכים ללמוד ממנו. כמה נשמות נמצאות זרוקות ברחובה של עיר! אנחנו יכולים לקרב אותם. וזה התפקיד שלנו בתור תלמידים של הרב – להמשיך עם העניין הזה. בעזרת השם נעשה ונצליח. אכי\"ר. הרה\"ג רבי ראובן אלבז שליט\"א ראש ישיבת אור החיים ההמשכיות של מרן זיע\"א : רבותיי, הצטרף אלינו – אפשר ]דברי פתיחה ממרן הראש\"ל שליט\"א[ להגיד – גדול ממשיכי דרכו של אאמו\"ר בקירוב רחוקים! ממש כך. הוא היה צמוד לאאמו\"ר עוד מאז שהייתי ילד קטן. אני זוכר את האהבה ואת הידידות שלהם. איך שהוא היה מדבר, הנה ימים באים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים! עם ישראל חזרו בתשובה! הוא היה מדבר וכולנו היינו יושבים וחושבים: \"על מה הוא מדבר בכלל?!... ב\"ה, הוא הוציא את הדברים מן הכח אל הפועל, וזכה להעמיד כל כך הרבה בעלי תשובה בישראל, מהם אברכים חשובים. אני יכול לומר גם, שכל הבעלי תשובה שהוא החזיר שהם יושבים ועוסקים בתורה, הם הולכים גם כן לאורו של אאמו\"ר בהלכה. יש לו הרבה תלמידי חכמים מופלגים, מורי הוראות, מוציאים פוסקים, הולכים לפי דרכו של אאמו\"ר, אשריו ואשרי חלקו. הגאון הגדול המפורסם, ראש הישיבה רבינו ראובן אלבז שליט\"א, .]ע\"כ[ .בכבוד לא באתי לדבר, באתי להשתתף לכבודו של מורי ורבי מרן זיע\"א. אני כבר דיברתי כבר שם, וכאן אמרתי, הראשון לציון רבי דוד בתוך נשמתי... אמר רבי יוחנן, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך! התורה מכרזת על מרן, שבניו ובני בניו, וכל חתניו, כולם פוסקים! מפני שהוא מסר את נפשו על נושא של הפסק, וכולם עוסקים בזיכוי הרבים! כולם מפיצים תורה בכתב, בעל פה, בכל מיני מכשירים. כל זה בזכות המסירות נפש. 'כל מצווה שמסרו נפשם עליה, מתקיימת בידם' - מתקיימת בידו של מורנו ורבנו, 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. היום אם היינו שומעים את מרן זיע\"א בשיעור במוצאי שבת, אבל היום אנחנו שומעים אותו כמעט כל שעתיים שלוש. ברכב, בבית, בלכתך בדרך. הדיסקים, הקלטות, ב\"ה הם מזכים את עם ישראל בתורתו. תורתו שבכתב מכרזת על מורנו ורבנו. נשמתו. אני מספר לכם סיפור, משהו שרבי דוד סיפר. שהיה למרן זיע\"א מרן זיע\"א המית את עצמו, ממש, \"אדם כי ימות באוהל\" – זה מרן בכל איזה וירוס, והרופאים אמרו שהוא צריך לקחת איזה כדור - לתרופה, אבל בערך זה עלול לגרום לשכחה. 2%-אמרו לו, תדע שהכדורים האלה, ל כשמרן זיע\"א שמע על כך, אמר, חס ושלום! מוטב שאשאר חולה כל החיים, אבל אשאר עם הזיכרון של התורה! 'הישמר לך פן תשכח'! איך אני אעבור על המילה הזאת?! עד כדי כך! ומרן אמר על כך, התורה עצמה נותנת רפואה! \"רפאות תהי לשריך\"! זה מרן זיע\"א! מוסר נפש על התורה. והתורה מכריזה עליו בכל העולם! איפה שאתה הולך אתה שומע ממנו! זכיתי לבוא להשתתף להמשכיות הגדולה של עטרת ראשנו מרן הראשון לציון, הגאון הגדול הפוסק ביד רמה רבי דוד יוסף שיחיה לאורך ימים טובים, ראש בית המדרש הגדול והענק הזה, שכולו מלא תורה ואברכים, פוסקים, דיינים ומורי הוראות בישראל. זה זכות הרבים שתלויה בו! הוא מכתת רגליו בשבילם שימשיכו ללמוד ולהיות מורי הוראות בישראל! תחזקנה ידיו! ימשיך את ההמשכיות של מורנו ורבנו זיע\"א. הנה אנחנו רואים אותה מול עינינו \"תחזינה עינינו בשובך לציון\", אתה היום ראשון לציון ואתה ממשיך את מורשת מורנו ורבנו, זכותו תגן בעדך ובעד כל בני ביתך, ובעדנו ובעד כלל ישראל. ויחד עמו האחים הצדיקים, הקדוש הצדיק הגאון רבי אברהם בזיכוי הרבים שלו. כל מילה, כל פסק, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הגאון הדיין המופלא רבי עזרא בר שלום, הגאון רבי מרדכי טולידאנו, אב בית הדין. וכל הגאונים הרבנים, הרב אהרון בוטבול בפסקיו, ידיד נפשי הרב יעקב צ'יקוטאי, שכולם נמצאים במקומות שממש צריכים אותם, ועושים את מלאכתם מלאכת הקודש. תחזקנה ידיכם אחים יקרים, ציבור קדוש ונעלה. ב\"ה, תורתו של מרן ממשיכה. פסקיו של מרן ממשיכים ומאירים את העולם. תמשיכו להאיר רבי דוד! ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום! תחזקנה ידיכם, חזק ואמץ. אכי\"ר."},{"filename":"322.pdf","content":"שאלת טל ומטר בארץ| סוף זמן תפילה בשבת| סוף זמן ברכות קריאת שמע| סוף זמן תפילה| סוף זמן קריאת שמעעור: שישאי הו נ בן חו\"ל שהגיע | ישראלי שירד או מבקר בחו\"ל כיצד ינהג לעניין שאלת טל ומטר| לוח השנה היהודי למול הנוצרי והמוסלמי| ובחו\"ל לכאוב את כאבו של האחר| חוק הגיוס| בן ארץ ישראל שעולה חזן בחו\"ל כיצד ינהג| לארץ כיצד ינהג לעניין שאלת טל ומטר322 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק נח תשפ\"והשיעור מתקיים 21:00 בכל מוצאי שבת בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיעורך ראשי: הרב אריאל סגרוןפרשת לך לך דיני שאלת טל ומטר מדברי הרב המקדים הגאון רבי גולן אלוף שליט\"א ראש כולל יחוה דעת ודיין בית הדין הרבני אשדוד \"...בשבת קודש חל יום ההילולה למרן מורנו רבנו עטרת ראשנו פאר הדור, מופת הדור והדרו, מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל. ואנחנו נמצאים לפני שיעורו של בנו ממשיך דרכו, מרן הראשון לציון, הגאון הגדול מורנו ורבנו הרב דוד יוסף שליט\"א. אספר סיפור קטן, שבדידי הוה עובדא, זכינו – היינו הרבה ליד מרן הרב, אני והחברים שלי באופן כללי, כל האברכים מ'יחוה דעת' זכינו להיות קרובים מאוד מאוד לרב. הרב היה מגיע לכאן הרבה מאוד, נותן שיעורים, מדבר עם האברכים, והיה ממש משתף אותנו במה שכותב תוך כדי כתיבה. , הייתי רווק אבל הייתי לומד 20 כשהייתי עדיין צעיר לימים, בערך בגיל ב'יחוה דעת'. באותה תקופה היה שנה אחת שהזמינו אותי להתפלל ביום כיפור באיזה יישוב באזור מודיעין. בדרך כלל הייתי רגיל להתפלל במקומות בירושלים, מקומות עם הרבה בני תורה, תפילות מרוממות, אבל לא הכרתי את המקום הזה והסכמתי. מסתבר שהיישוב הזה – זה מקום של אנשים שכנראה במשך השנה אינם באים לבית הכנסת להתפלל, יש אולי מניין שמתפללים, אבל רוב המניין, רוב אנשי בית הכנסת, צריך להגיד להם איזה עמוד נמצאים עכשיו בסידור... כל כמה דקות הגבאי היה עוצר, נכנסים עוד אנשים, והיה מראה להם איפה מתפללים. כמו כן היה כל כמה קטעים היה מורה לי לדלג על זה ועל זה... זה קטע ארוך וכו', היה לי ממש צער גדול מהיום כיפור הזה. עבר יום כיפור, חזרתי לבית במוצאי יום הכיפורים עם הרגשה לא הכי טובה, אבל עבר, ב\"ה. איך שאני מגיע לבית מתחילים לשבור את הצום, הטלפון מצלצל, אמא שלי עונה לטלפון ואומרת לי שהרב רוצה אותי בטלפון... הרמתי מיד, ואז אומר לי מרן הרב: \"בני גולן, שמעתי שזיכית את הרבים, תדע לך שאין מעלה יותר גדולה מזיכוי הרבים, וזה לא משנה איך התפילה – העיקר זה זיכוי רבים! זה יותר מכל תפילה אחרת...\" אני לא אמרתי לו שום דבר, אני יכול אולי לשער למה זה קרה, מה גרם, אבל זה לא משנה, תתארו לעצמכם מה מעסיק את מרן הרב במוצאי יום הכיפורים! גדול הדור, ענק שבענקים, כל רגע שלו מנוצל, כל כולו שקוע בתורה, ומעניין אותו מספיק בכדי להתקשר לבחור ישיבה שהייתה לו הרגשה לא הכי טובה מהתפילה של יום הכיפורים! להגיד לו, עשית את הדבר הנכון! ואני מברך אותך שתזכה להרבה ימים כאלו והרבה כיפור כאלו... כי זה הדבר הנכון! פעם מרן אמר לי, \"אתה חושב שאני לא יכולתי להיות גדול בתורה כמו פלוני – ונקב בשם של גדול עולם – גם אני יכולתי להיות כמוהו אם הייתי מסתגר בחדר, ולא הייתי יוצא מהחדר שלי! לא חסר לי לא את הכישרונות, שום דבר! אלא שהבנתי שזה לא מה שהקב\"ה רוצה ממני, וזה לא מה שעבורו באתי לעולם, יש אחריות של הדור על כתפיי, וזה מה שאני צריך לעשות. מורנו ורבנו מרן הראשון לציון רבינו דוד יוסף שליט\"א – אותו דבר, הרב יכול לשבת בחדר שלו יומם ולילה ולכתוב עוד כרך ב\"הלכה ברורה\" בעז\"ה, כן יתן ה' וכה יוסיף, ופעם שאלתי אותו על כך, למה הרב לא מסתגר בחדר שלו עד שיסיים את ההלכה ברורה?! אבל הוא אמר לי: זה לא מה שהקב\"ה רוצה ממני, צריך לעשות עכשיו דברים אחרים! הקב\"ה ייתן למרן הרב שליט\"א בריאות איתנה, ברכה והצלחה אכי\"ר. שיעור מרן הראש\"ל שליט\"א יישר כוח לידידינו הגאון המצוין, הרב גולן אלוף שליט\"א, שהוא ב\"ה יושב על מדין, דיין מצוין, תלמיד חכם מופלג שהוא מהיחידים שזכו להיות תלמיד מובהק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. הוא היה לצידו במשך הרבה שנים, אאמו\"ר היה מעביר אליו פסקי הלכה בענייני עגונות, ממזרות ובכל מיני נושאים כיו\"ב, והוא היה מכין את הדברים בפני אאמו\"ר. הוא היה יד ימינו בהרבה עניינים בהלכה. הוא שימש כראש כולל אצלנו במשך הרבה שנים. אאמו\"ר מאוד מאוד אהב אותו ואני בטוח שבשמיים אאמו\"ר שש ושמח כשהרב גולן אלוף התמנה לדיין. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה, להפיץ בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .העלון לעילוי נשמת יצחק בן אסתר למשפחת בן זקן נלב\"ע י\"ב חשון ת.נ.צ.ב.ה .מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר א. חילוף השעון לשעון חורף לפני שנתחיל את הנושא המרכזי של השיעור, אני רוצה לדבר על הנושא של שינוי השעון. הלילה יחליפו את השעון משעון קיץ לשעון חורף. ויש כמה דברים שצריך לקחת לתשומת לב ולהיזהר בהם מאוד: כניסת השבת - בשבוע הבא, פתאום השבת נכנסת מוקדם מאוד. לכאורה זה ממש נראה כמו פתאום... אנחנו ממש נמצאים כבר בדקות ספורות מהיום הכי קצר מבחינת השקיעה. לכן כל אחד ישים לב להתחיל מוקדם בהכנות לשבת קודש, אפשר להתחיל כבר מיום חמישי בלילה. כמו כן אנשים שצריכים לנסוע ממקום למקום, שיקפידו לצאת מוקדם. זה דבר איום ונורא, אנשים יוצאים ומגיעים ברגע האחרון. אני רואה כאן דקות לפני השקיעה, נוסעים כמו 20 ב'הר-נוף' מגיעים אנשים ממש מטורפים ברחובות, סכנת נפשות ממש, בניסי ניסים לא קורות תאונות קטלניות בגלל הנהיגה הפרועה שלפני כניסת השבת. יש הרבה כאלו שבאים עם מוניות עם נהג יהודי, והם באים ואומרים 'שלום עליך נפשי...' הם מגיעים בכניסת השבת, ומה עם הנהג?! מה תגידו, שבן כה הוא מחלל שבת?! זו לא טענה – מפני שזה כמו אם נמצא מישהו פצוע שוכב על הכביש, ונגיד בוא נרקוד עליו קצת, בן כה הוא פצוע לגמרי - שיהיה פצוע עוד קצת... מה זאת אומרת?! אין שום היתר להכשיל כל יהודי באשר הוא! כמו כן המציאות היא, בגלל העומס שאנשים ממהרים לפני שבת, נוצרים פקקי תנועה. נתקלתי בהרבה מקרים שאנשים סמוך לשקיעה ממש עדיין נוהגים ברכב, הם הגיעו ממרחקים, ומי יודע כמה שנתקעו בדרך, ונשארו שם כל השבת. או שאולי חללו את השבת מתוך הבהלה ח\"ו. לכן להקפיד מאוד על הזמנים, לצאת מוקדם, להגיע למקום חפצם בנחת. יגיעו שעה-שעתיים לפני שבת, זה יותר טוב, בנחת וברוגע, לשמור שבת כהלכתה. ב. קריאת שמע בזמנה כמו כן בעקבות חילוף השעון, הכל משתנה לגבי סוף זמן קריאת שמע וסוף זמן תפילה. סוף זמן קריאת שמע שהוא שלוש שעות מהיום, חוזר שעה שלמה אחורה. וזה תלוי בכל מקום. כמובן שזה ישתנה עם הזמן, מכיוון שהזריחה עכשיו תלך ותתאחר. אבל לבינתיים, בימים אלו סוף הזמן הוא מוקדם מאוד. וצריך להשתדל להקפיד על סוף זמן קריאת שמע שהוא שלוש שעות . יש בזה מחלוקת ראשונים ואחרונים, וכמה ] - מגן אברהם[ מעלות השחר ראשונים סוברים שכך צריך לחשב את סוף הזמן. ג. קריאת שמע ללא תפילין למי שהתאחר מלקרוא אם רואה שסוף זמן קריאת שמע מתקרב, והוא לא יספיק להגיע לתפילה עד סוף הזמן, אז שיקרא קריאת שמע לפני התפילה, אפילו בלי תפילין. כדי שלפחות יקרא את קריאת שמע בזמנה. וכיון שהוא עתיד להניח תפילין מיד לאחר מכן, בשעה שיתפלל, הרי שאין כל כך את הבעיה של קורא קריאת שמע בלי תפילין. כמובן, שאם יספיק גם להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע קודם סוף הזמן – עדיף. מי שרוצה לסמוך על הזמן השני, שהוא שלוש שעות זמניות מזריחת שעות מזריחת השמש, אם 11-השמש. בימים האלו, שישנם פחות מ - עוד מעט, כשהיום [ . דקות 55 יוצא שכל שעה היא 12-מחלקים את זה ל דקות. 50 – כל שעה תהיה 12- שעות, נחלק את זה ל 10 יתקצר יותר ויהיה דקות, שזה שעתיים וחצי אחרי הנץ וכבר 150 ממילא שלוש שעות זה עובר זמן קריאת שמע. וזה הזמן האחרון לכל הדעות. יש להקפיד מאוד לנושא הזה. ד. סוף זמן תפילה מלבד כל האמור יש גם את סוף זמן תפילה. שלגבי תפילה וברכות קריאת שמע – זמן ברכות קריאת שמע זה כמו זמן תפילה – אנחנו מקילים יותר. וסוף הזמן הוא עד סוף ארבע שעות מהיום, ואפשר יותר להקל, ולחשב את סוף הזמן מנץ החמה ולאו דווקא מעלות השחר. והנה, לגבי תפילה יש מחלוקת, אם אדם איחר מלהתפלל אחרי הזמן בשוגג או במזיד – כיצד עליו לנהוג. יש הרבה פוסקים שסוברים שזה תלוי, אם זה היה בשוגג כגון שלא חשש בטוב וכיו\"ב – רשאי להתפלל תפילת י\"ח של שחרית עד חצות. אבל אם עשה כן במזיד, אדם שקם מאוחר מי שיכול להגדיר אותו כשוגג?! זה לא פשוט, בפרט אם ישן מאוחר – אינו - אני הרבה שנים נוסע לחו\"ל, [ .יכול להתפלל תפילת י\"ח של שחרית כלל ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי על מאן דהוא שקם מאוחר לטיסה שלו. אפילו מי שרגיל בטיסות לעיתים קרובות. לא שמעתי מעולם! אז, ריבונו של עולם! כשאתה צריך לנסוע לחו\"ל אתה יודע תמיד לקום בזמן, ואילו לעבודת ה' יתברך, זמן תפילה, אתה אומר: \"הייתי עייף...?! איזו מין טענה זאת?! לכן אני לא חושב שזה נקרא שוגג, זה נקרא מזיד, קל וחומר אם נשאר סתם ער בלילה, העביר את הזמן שזה לא נקרא שוגג. ה. טעם החילוק בין שוגג למזיד הסיבה שמחלקים לפי אותם פוסקים בין שוגג למזיד היא, מפני שאדם שלא התפלל במזיד, ועבר הזמן של אותה תפילה, אין לו תשלומין. לעומת זאת בשוגג, חכמים תיקנו – טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים כל תפילה יש לה תשלומין. ואם לא התפלל בשוגג – כיון שהוא יכול להתפלל מנחה שתיים, בוודאי שאם עדיין לא הגיע זמן מנחה שיוכל להשלים ולהתפלל שחרית. (תחילת סימן המחלוקת הזאת היא גם בדעת מרן השלחן ערוך, שהלשון שלו יכולה להתפרש לשני הכיוונים. מרן כותב שם: \"טעה או עבר\" - מה זה פט) \"עבר\", האם זה דיעבד, או שעכשיו הוא בא להתפלל אבל הוא עבר – הוא לא התפלל עד עכשיו. זו השאלה איך להסביר את דברי מרן ואכמ\"ל. ו. תנאי של נדבה לכן, בכל ימות השבוע יש פתרון על ידי תנאי של נדבה, כשמתפלל אחרי ארבע שעות לומר כך: אם אני לא חייב להתפלל - התפילה הזאת תהיה תפילת נדבה\". בזמננו אנחנו לא מתפללים לכתחילה תפילת נדבה, אבל כשיש ספק, תמיד בספקות אפשר לעשות תנאי של נדבה. אני כתבתי בנושא הזה באורך בסימנים ק\"ז וק\"ח – יש שם הרבה נושאים שקשורים לתנאי של נדבה. ז. תפילת נדבה בשבת בשבת יש בעיה, כיון שיש כמה ראשונים שסוברים שלא מתפללים תפילת נדבה בשבת. מפני שהרי כל אחת מהתפילות תיקנו אותן חכמים כנגד הקרבנות, ויש אומרים שתפילת נדבה זה כמו קרבן נדבה, ובשבת לא היו מביאים רק את חובת היום - תמידין ומוספין, שאר קרבנות היה אסור להביא בשבת, התורה לא התירה וממילא ז חילול שבת. אכן מאידך יש ראשונים שסוברים, שקרבן לחוד ותפילה לחוד, שדוקא הקרבת קרבן שזה חילול שבת – התורה אסרה, אבל תפילת נדבה אפשר בשבת. יש בזה ספק ספקא ודיונים ואכמ\"ל. אבל הנה כאן בבית הכנסת, ב\"ה, יש מניינים מהנץ , ב\"ה, באים הרבה אנשים, 7-עד המניין האחרון. יש מניין שמתחילים ב הרבה אוהבים את הזמן הזה, אבל הבנתי שכיום בבית הכנסת צריך מניין מאוחר, אז קבענו שיעשו מניין באופן שעד סוף זמן תפילה יסיימו את אבל בחורף אנו נאלצים 9:15-החזרה. בימות הקיץ המניין הזה מתחיל ב להקדימם תחילת התפילה. ח. מעל הזמן אנחנו לא יכולים לעבור על ההלכה אלה שמתפללים אחרי הזמן, ורוצים ללמוד מאיזה אדמו\"רים שעושים כך – אני אומר בפירוש: אין להם על מה שיסמוכו! אני לא יודע איך אפשר לעשות דבר כזה! אומרים שהאדמו\"רים הם 'מעל הזמן', אז אולי הגיע הזמן שיעשו שבת ביום שלישי?!... או שיעשו היום יום כיפור... הרי הם מעל הזמן...! אין דבר כזה, אנחנו כפופים להלכה, לתורה הקדושה, ולחז\"ל. אין פרוטקציות לאף אחד. לגבי ברכות קריאת שמע – זה 18 כל זה מה שאמרתי זה לגבי תפילת חמור הרבה יותר ברכות קריאת שמע, גם כן, הזמן שלהם עד ארבע שעות במשנה כתוב שזמן קריאת שמע זה עד שלוש שעות \"הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד כקורא בתורה\" אומרת הגמרא: לא הפסיד את הברכות הברכות אפשר עד סוף ארבע שעות עכשיו, פה לא מצינו חילוק בין שוגג למזיד. ט. תשלומים לקריאת שמע דרך אגב, לגבי קריאת שמע עצמה, אם יש תשלומין לקריאת שמע או לא – לכאורה זה תלוי בגמרא בתחילת פרק רביעי במסכת ברכות שם משמע שיש תשלומין. אבל זו מחלוקת ראשונים שם. ומרן השלחן ערוך לא גילה דעתו בנושא הזה. אני כתבתי בנושא הזה באורך. אבל לגבי ברכות קריאת שמע – זו הלכה פסוקה: עד ארבע שעות ולא יותר. ואם אדם לא בירך ברכות קריאת שמע עד סוף זמן התפילה – אינו יכול לברך יותר בין בחול בין בשבת, ואפילו בשוגג. מפני שבזה לא שייך תנאי של נדבה. אמנם אפשר ויבוא מישהו ויגיד: \"פשט המנהג להקל להתפלל אחרי ארבע שעות... זה אפילו לא בדיחה, כי אם נלך בדרך הזו, יבוא מאן דהוא ויאמר שפשט המנהג בתל אביב ללכת לים בשבת... וכי מישהו יכול לומר דבר כזה?! בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ויש מנהג, יש לנו כלל: \"במקום שיש מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקל\". כמה שאנחנו מחמירים, בכל זאת אם יש מנהג – מברכים. אך בנושא הזה, מי יכול לומר שיש מנהג שפשט כשרוב הפוסקים סוברים שאחרי ארבע שעות אי אפשר להתפלל. ואף לומדים כך פשט בשלחן ערוך. היה מי שאמר שבשו\"ת חיים שאל כתב שפשט המנהג להתפלל שחרית אחרי ארבע שעות. אבל זה לא היה ולא נברא! תפתחו את שו\"ת \"חיים שאל\" של מרן החיד\"א. ראשית, שם הוא לא מדבר על תפילה אלא על ברכות קריאת שמע, והוא כותב מילים קשות מאוד נגד המברכים ברכות קריאת שמע אחרי ארבע שעות. ולבסוף הוא כותב: שמכיוון שלדעת הרמב\"ם זמן ברכות קריאת שמע כל היום – לכן לא למחות בידם. זה הבדל עצום בין \"לא למחות בידם\" אחרי שהחיד\"א כל כך שופך עליהם אש וגופרית... ומזה להפוך את זה להגיד שכך פשט המנהג?! ודאי שזה לא יעלה על הדעת. י. שאלת טל ומטר דיברנו בשבוע שעבר על הנושא של הזכרת טל ומטר, ונמשיך קצת בעניין שאלת טל ומטר. בעז\"ה, השבוע בליל רביעי, יחול ליל ז' במרחשון ומתחילים לומר: \"ותן טל ומטר\". כל מי שלמד מסכת תענית יודע שיש בזה דעות מדעות שונות, אבל כך נפסקה ההלכה בגלל שבזמנם היו עולים לרגל, ועולי רגלים לאחר שמחת תורה היו צריכים לחזור לביתם, ואם ירדו גשמים, זה היה יכול להיות קשה מאוד עבורם, לא היה מכוניות, הם היו צריכים לרכב על חמורים וכיו\"ב, אדם שגר בסוריה, ורכב על חמור יום, ועם כל הקושי הזה הוא קיים מצווה 15 מירושלים לסוריה, זה לוקח של עליה לרגל. ואם ירד עליו גשמים, שטפונות – זה קשה מאוד, אין לו איפה להסתתר. לכן בזמנו תיקנו חכמים ששאלת טל ומטר בארץ ישראל מתחילה בז' במרחשון. אכן צריך לדעת, שישנם ראשונים שסוברים שאחרי חרבן הבית מתחילים פסק, (סימן קיז)לבקש גשמים מיד אחרי סוכות. אולם מרן השלחן ערוך שמתחילים רק בז' במרחשון. אבל מזה אנחנו יכולים ללמוד שבדיעבד, אם מישהו טעה לפני ז' במרחשון ושאל טל ומטר - בדיעבד יצא ידי חובה, כיוון שבאמת זה כבר זמן גשם. אבל כדאי שיחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. יא. שאלת טל ומטר בחו\"ל 60-כל זה רק בארץ ישראל, בחוץ לארץ מתחילים לשאול טל ומטר ביום ה לתקופת תשרי. זה הדבר היחידי שיש לנו בהלכה שלנו שהוא כפוף ללוח הנוצרי ולא ללוח העברי. התאריך הזה תמיד יוצא ברביעי לדצמבר. ואם 28 - בערך כל ארבע שנים, בדרך כלל הוא[ ימים 29 חודש פברואר הוא יום לתקופת תשרי יוצא בחמישי לדצמבר. 60-, ה]יום יב. לוח השנה הנוצרי והמוסלמי איך זה קורה דבר כזה שאנחנו פועלים לפי הלוח הנוצרי?! למעשה יש בעולם שלושה לוחות: הלוח הנוצרי, שמשתמש בו רוב העולם. הלוח המוסלמי, שהעולם המוסלמי משתמש בו. והלוח של היהודים. ההבדלים ביניהם גדולים מאוד, הלוח הנוצרי הוא מבוסס רק על השמש, המוסלמי – רק על הירח. לעומתם הלוח שלנו – מבוססים גם על השמש וגם על הירח. הנה הסיבוב של השמש זה מה שקובע את תקופות השנה: קיץ, חורף, ימים 365 סתיו, אביב. מזג האויר נקבע לפי השמש. שנה של שמש זה ועוד שש שעות וקצת יותר. לעומת זאת, הירח הולך לפי חודשים - חודש אם תעשו ) 1080 חלקים חלקי 793( שעות, ותשצ\"ג חלקים 12 , ימים 29 של ירח זה ימים ושש שעות. 354 חודשי ירח זה 12 :את החשבון חודשים זה חיקוי ללוחות שלנו, אבל בעיקרון 12 מה שבלוח הנוצרי יש אין מושג של חודשים בלוח הנוצרי. רק בלוח המוסלמי – ע\"פ הירח, ובלוח היהודי יש חודשים. יום. לכן בלוח של המוסלמים, 11 והנה, ההבדל בין שנת חמה לשנת ירח הוא חודש הרמדאן שלהם השנה יחול בחודש אדר, ושנה הבאה שתהיה שנה מעוברת הוא יחול בחודש אדר א', ועוד שנתיים הוא יחול בכלל בחודש בשבט. יג. לוח השנה היהודי לעומת כל אלו הלוח השנה היהודי, מצד אחד, אנחנו מקדשים את החודשים לפי הירח, מצד שני, התורה אומרת לנו: \"שמור את חודש האביב ועשית פסח\" – חג הפסח חייב לחול באביב. כלומר אנחנו לא יכולים ללכת רק לפי הירח, כי אז חודש ניסן יהיה פעם בחורף ופעם בקיץ, לכן פעם יום שחסרים בין שנת חמה לשנת לבנה – 11 בכמה שנים, כדי להשתוות עם עושים שנה מעוברת. ובאמת החודשים שהולכים לפי שנת חמה – דצמבר תמיד יהיה שיא החורף, ויולי-אוגוסט זה שיא הקיץ. זה לא משתנה אף פעם כי זה הולך לפי השמש. אבל אצלנו, כדי שפסח יהיה בחודש האביב, אנחנו נאלצים להוסיף כל פעם, לעבר את חודש אדר. ולפי החשבון יוצא שנים צריך לעשות שבע שנים מעוברות: ג, ו, ח, י\"א, י\"ד, י\"ז, וי\"ט 19 שבכל אנחנו משתווים גם לשמש.וכך יד. נוע תנוע הארץ מי שקבע את הלוחות שלנו הם חכמי ישראל. הגאונות של חכמי ישראל זה דבר שאין לתאר, לא היה להם טלסקופים, לא היה להם שום מכשירים, הרי בעולם של הגויים לא ידעו בכלל שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. וכשקם אחד קופרניקוס - שהוא הראשון שהתחיל להגיד שהארץ היא לא שטוחה אלא היא כדור, הנוצרים הסתכלו עליו כעל אפיקורוס. והיה אחד בשם גלילאו גליליי שדיבר חזק מאוד על זה שהארץ מסתובבת, והעמידו אותו למשפט, הוא היה 'כופר'... והוא היה צריך להתוודות ולחזור בו כדי להציל את החיים שלו, והוא אכן חזר בו, אבל כשיצא משם הוא הכריז: \"ואף על פי כן נוע תנוע הארץ\" - היום מתברר, שכל מה שהם דיברו – הכל היה שטויות ואילו הוא צדק לחלוטין. אבל אצלינו חכמי ישראל, ידעו את כל הנושא של המזלות, המולדות, התקופות שהארץ היא כדור עוד לפני אלפי שנים! הפלא ופלא! טו. חכמי ישראל משפיעים על הלוח הנוצרי שנה, הם התייעצו עם חכמי ישראל. 600-כשהלוח הנוצרי נוסד – לפני כ לנובמבר. ורבים 23- לתקופה זה ב 60-כותב, ש(סימן קיז) מרן הבית יוסף לתקופה זה בדצמבר. 60-תמהים, איך זה יכול להיות? הרי אנחנו יודעים ש שנה חכמי היהודים הוכיחו לנוצרים שהם 600-אבל האמת היא, שלפני כ טעו בחשבון שלהם, והלוח שלהם לא נכון. כי יש תקופת שמואל ותקופת רב אדא. שזה כמה דקות הבדל בכל שנה. וזה הולך ומצטבר, בשלב מסויים הם הבינו שהם טעו בחישוב. והם עשו ועידה גדולה והביאו את חכמי יום, ולכן זה הגיע 11 היהודים שהסבירו להם את הכל, והם דילגו על שוב, 1900 לדצמבר. לאחר תקופה הם דילגו על עוד ארבעה ימים. ובשנת בדצמבר היה שני לינואר. ולפי מה 31-לא היה ראשון לינואר, ואחרי ה לא יהיה אחד בינואר כדי להסתדר עם הזמנים 2100 שהם קבעו, גם בשנת שזה יהיה מדויק. ימים שש שעות. השנה מתחלקת לארבע תקופות: 365 שנת חמה היא תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. הרי שכל תקופה יום 60 שעות. את שאלת הטל ומטר אנחנו קובעים 7.5 – ימים ו 91 היא אחרי שהתחילה תקופת תשרי. וזה יוצא תמיד או הרביעי או החמישי בדצמבר. הסיבה שמוסיפים בפברואר יום אחד מדי כמה שנים, זה בגלל ימים, ולכן, בערך כל ארבע 365-הנקודה הזאת, שיש שש שעות יותר מ שעות, והם צריכים להוסיף יום אחד. 24 שנים מצטבר עוד טז. בני חו\"ל שנמצאים בארץ לאחר ז' חשון יש נידון, מה יהיה הדין כאשר בני חו\"ל באים לארץ ישראל ולהיפך, מתי יתחילו לשאול טל ומטר. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נפטר, זה היה ג' במרחשון. יש לי הרבה אנשים וידידים בכל מיני מדינות, והם באו לנחם, הם הגיעו ממש בז' במרחשון, והשאלה שהם שאלו מיד, כיצד עליהם לנהוג עם שאלת טל ומטר. התשובה היא, לפי מה שאאמו\"ר פסק, שכשהם בארץ ישראל עליהם לשאול טל ומטר כמו בני ארץ ישראל, וכשהם יוצאים מהארץ, אפילו שהמטוס רק המריא וכבר נמצא מעל הים – גמרנו, הם לא בארץ ישראל, הם מפסיקים לשאול טל ומטר. יז. תושב ארץ ישראל שירד לחו\"ל לאחר ז' חשון לגבי תושבי ארץ ישראל, יש בזה דעות מדעות בפוסקים, כתבתי על זה והמסקנה היא, שאם אדם יוצא לחוץ (סימן קיז).באריכות בהלכה ברורה ח\"ו לארץ לפני ז' במרחשון, והגיע ז' במרחשון – אם הוא החליט לרדת מהארץ הרי שאינו שואל טל ומטר, אפילו אם התחיל עליו להפסיק. יתירה מזאת, אם נוסע בשליחות לגור בחו\"ל לשנתיים-שלוש, בוודאי שבמצב כזה הוא חייב גם לעשות יום טוב שני, כף פסק אאמו\"ר בשו\"ת יחוה דעת. וכמו כן לגבי שאלת טל ומטר – עליו לבקש כמו תושבי חו\"ל. יח. ביקור בחו\"ל לאחר ז' בחשון השאלה נשאלת, כיצד ינהג מי שיוצא בימים האלו לחו\"ל ודעתו לחזור. הוא נוסע לשבוע, שבועיים וכיו\"ב. יש בזה מחלוקת, ולהלכה אם יצא לפני ז' בחשון, שלא ישאל טל ומטר בברכת \"ברך עלינו\" אלא בברכת \"שמע קולנו\", לפני \"כי אתה שומע תפילת כל פה\" יאמר \"ותן טל ומטר לברכה על פני ארץ הקודש\" או \"ארץ ישראל. אני זוכר, שלפני הרבה שנים, נסעתי יחד עם אאמו\"ר לכמה מדינות ביחד עם מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול, היינו במשך שבועיים-שלוש בחו\"ל. זה היה הפלא ופלא לראות אותם ביחד במטוס, יושבים אחד ליד השני, לומדים, מדברים בדברי תורה. כשהגיעו לשדה התעופה, חכם בן ציון ניגש לאאמו\"ר ואמר, \"אני רוצה להכין לרב כוס תה!\" ואאמו\"ר סרב, \"בשום אופן לא!\" והתחילו להתווכח, ואני רצתי ואמרתי לחכם בן ציון, עם כל הכבוד! לי יש מצוות כיבוד אב! לך זה לא כיבוד אב! תשאיר לי את זה... הנסיעה הזו היתה אחר ממש אחרי סוכות, וכשהגיע ז' במרחשון שאלתי אותם: \"מה עושים עם טל ומטר?\" ואאמו\"ר מיד ענה לי, \"ב'שמע קולנו' נגיד 'ותן טל ומטר\". ואז חכם בן ציון מיד הוסיף: \"כן, אבל אל תגיד סתם 'ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה' כי במקום שאתה נמצא לא צריכים את הגשם, כשאנחנו לא בארץ, תגיד: \"על פני ארץ הקודש\". ושאלתי את אאמו\"ר ואמר לי, שאכן, הוא צודק, וכך צריך לעשות. ובאמת בהלכה ברורה הבאתי כמה פוסקים שכותבים כך.(שם) כל זה כשאדם יצא לפני ז' במרחשון אבל אם אדם יוצא אחרי ז' במרחשון, והוא התחיל כבר בז' במרחשון להגיד \"ותן טל ומטר לברכה - הוא ממשיך לומר את ברכת \"ברך עלינו\" כמו בהיותו בארץ. יט. שליח ציבור בחו\"ל מה יהיה אם מזמינים אותי להיות שליח ציבור בחו\"ל, אם אגיד \"ברך עלינו\", אוי ואבוי מה שהם יעשו... אצלם הם עדיין אומרים \"ברכנו\". לכן עד לתקופה הכי טוב להימנע מלשמש כשליח ציבור בחו\"ל. אבל אם רוצה 60 הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' להיות שליח ציבור, הפתרון הוא לומר \"ברכנו\" בחזרה בלבד. בתפילת לחש להגיד \"ברך עלינו,\" אבל בחזרה להגיד \"ברכנו\", וכשמגיע ל\"שמע קולנו\", לפני המילים \"כי אתה שומע תפילת כל פה\", לומר בלחש \"ותן טל ומטר לכל פני ארץ ישראל\", והכל על מקומו יבוא בשלום. זה הפתרון שעשיתי בכמה מקומות שהייתי בהם. כ. 'עוון לימוד תורה' רבותיי, שיהיה ברור, אני רוצה שלא יהיו אי הבנות, אנחנו כולנו כואבים מאוד את כל מה שקורה במצב הזה שעוצרים בחורי ישיבות. כמה הזדעזענו השבוע לשמוע: בחור מסכן, יתום, יושב שבעה, באים ומוציאים אותו בכח בעיצומה של השבעה על אביו! איפה שמענו כדבר הזה?! שלוקחים לבית סוהר על עוון לימוד תורה, איך יכול להיות דבר כזה?! כולנו כואבים את זה, שלא יהיו אי הבנות כולנו כאיש אחד בלב אחד, נעשה כל מה שאנחנו יכולים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כאב לו מאוד הנושא הזה, וכמה חודשים לפני שאאמו\"ר הלך לעולמו נפטר אחי הגדול, הגאון הגדול הרב יעקב יוסף זצוק\"ל, ואאמו\"ר ישב שבעה והיה שבור ורצוץ, ונכנס אליו נתניהו לנחם, ואאמו\"ר אמר לו: \"תראה, אני שכלתי בן, אני שבור ורצוץ, זה כואב לי מאוד מאוד, אבל יותר מזה כואב לי הנושא של גיוס בחורי ישיבות!\" שלא יהיו אי הבנות אנחנו נעשה, כל אחד מאיתנו, מה שמורים גדולי ישראל, ונעשה כל מה שאפשר שעולם התורה ימשיך ויגדל וישגשג בעז\"ה, כן נרבה וכן נפרוץ. כא. להרגיש את הכאב של האחר כל שנה פרשת נח זו הפרשה של הסתלקותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. לפעמים לפני, לפעמים בין נח ללך לך. ובאמת כדאי מאוד שנסתכל על ההבדל בין נח לאברהם אבינו שעליו מסופר בפרשת לך לך. חז\"ל דנים את נח הרבה לגנאי על כך שהוא לא הציל את בני דורו. חז\"ל מספרים, שכשנח יצא מהתיבה וראה שהעולם חרב, הוא בכה. ואז אמר לו הקב\"ה, שוטה! אם היית בוכה לפני המבול, אולי לא הייתי בא המבול! דהיינו, שאם הוא היה בוכה לפני בני דורו, היה צועק, העולם עומד להיחרב! כולנו הולכים לאבדון! אולי זה היה עוזר. ואכן אנחנו רואים מכל ההתנהגות של נח, לפי מה שכתוב בפסוקים ולפי מדרשי חז\"ל, שנח היה אדיש לזה שאנשים הולכים למות. נכון, הוא בנה תיבה, הוא אמר לכולם שהקב\"ה עתיד להביא מבול. אבל לא מצאנו בשום מקום שנח עמד להתפלל בעד בני דורו. לעומת זאת, אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום שהיו, \"רעים וחטאים לה' מאוד\" השופטים של סדום ממש \"מצוינים\"... היה סיפור, באחד שזרק אבן על אליעזר ופצע אותו. האיש הזה בא ואמר לאליעזר, אני הורדתי לך דם, אתה צריך לשלם לי על זה שהורדתי לך דם...! והוא תבע אותו למשפט, והשופט פסק שאליעזר חייב לשלם לו! אליעזר לא נותר חייב, לקח אבן, זרק על השופט, פצע אותו, אמר לו: \"עכשיו תשלם אתה לו...\" זה היה נורא, אבל אברהם אבינו בכל זאת עמד והתפלל בעד אנשי סדום: ?\" הוא התפלל, התחנן עליהם כאב לו! אבל 10 ? אולי 45 ? אולי 50 \"אולי יש נח, הוא בונה את התיבה ושלום עלייך נפשי. וזה שהוא לא בכה זה מראה שזה לא אכפת לו! יש כאן מוסר גדול לכל אחד. אמנם לשבחם של עם ישראל ייאמר, שכשיהודי הולך לעולמו באיזה מקום שהוא בעולם, אם קורה איזה אסון עם יהודים חלילה, לכל יהודי בעולם זה כואב, אנחנו מרגישים קשר. אצל אומות העולם אם קוראת תאונה – לא אכפת להם, אנשים מרגישים אדישות אחד כלפי השני, אצל היהודים – כשנופל מישהו, כמה כואב לכל אחד ואחד מישראל. בשבוע שעבר אירעה תאונה בארצות הברית, נהרגו ארבעה בחורי ישיבה, איזה יום עצוב היה לכולנו! זה כואב לנו! עצם הכאב זה דבר חשוב. הרי נתאר לעצמנו הרופא יגיד לאדם חלילה שיש לו חולי, יש לו עוד שלושה חודשים לחיות, הוא שבור ורצוץ, הוא מתפלל ובוכה. ולמה כשאתה שומע על חברך, על השני, פחות אכפת לך?! הוא יהודי כמוך! איך לא אכפת לך ממנו?! אברהם אבינו רואה שלושה ערבים הוא רץ אליהם, הוא היה בשלישי למילתו, הוא חולה, היה חם מאוד באותו יום, אבל הוא רץ! \"וירץ לקראתם\", הוא מרגיש את הזולת, אכפת לו ממנו – זה אברהם אבינו! חז\"ל אומרים על הפסוק בתהילים: \"אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך\" שהפסוק הזה נאמר על אברהם אבינו, \"אהבת צדק\" – אהבת לצדק את הבריות, ו\"שנאת רשע\" – שנאת להרשיעם. וחז\"ל אומרים, שאמר לו הקב\"ה שבגלל זה הקב\"ה נגלה אל אברהם אבינו! הוא היה האדם הגדול בענקים, אבל בגלל אהבת הבריות שהייתה בו, הוא זכה שהקב\"ה נראה אליו! משה רבנו בגלל שהיה אכפת לו הוא ראה, \"איש מצרי, מכה איש עברי וכו'\", ויך את המצרי ויטמנהו בחול\", היה אכפת לו, הוא היה אוהב כל יהודי לכן הוא זכה למנהיגות. נח – לא היה אכפת לו, נח היה אדיש, \"אני ואשתי והילדים, הכל בסדר, ושכולם ילכו לעזאזל... זו השלילה שיש בנח, לכן הוא לא בכה, לא היה אכפת לו משום דבר. אחד האדמו\"רים סיפר, פעם ראיתי שני שיכורים גויים, והבנתי מהם מה זה \"ואהבת לרעך כמוך\". שני שיכורים מתגוללים, ואז אחד מחבק את השני ואומר לו: \"איבן, אתה אוהב אותי?\", וחברו עונה לו, \"בטח שאני אוהב אותך\". שואל אותו הראשון: \"כמה אתה אוהב אותי?\" אומר לו האיבן: \"מלא, אני אוהב אותך!\". ואז אמר לו הראשון, \"תגיד, אתה יודע מה אני צריך?\" ואיבן עונה לו, \"לא, אתה לא אמרת לי מה אתה צריך, איך אני אדע?\" ואז אמר לו הראשון, \"אחי, אחי! אם אתה לא יודע מה אני צריך, אז איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב אותי?!\" כמה שזה נכון הדברים הללו! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הרגיש את הצער של כל אחד ואחד, גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. כשהיו באים אנשים ומספרים לו על צרות, מחלות, יתומים, אלמנות – הוא היה בוכה! היה אכפת לו מאוד! מצד שני, כאב לו מאוד על ההתרחקות של יהודים מתורה ומצוות, הוא היה דומה לאברהם אבינו \"אהבת לצדק את הבריות ושנאת להרשיעם\" ככה זה היה אצלו! אנחנו צריכים ללמוד מזה: לאהוב כל יהודי, להרגיש את הצער, איזה דבר נורא זה שיש לנו היום דור שלם שלא יודעים \"שמע ישראל\" מהו, אנחנו צריכים להשתדל על זה מאוד, נלך לאורו של אאמו\"ר, נמשיך בדרך של קירוב לבבות, קירוב רחוקים, בדרך של אהבה אל כל יהודי ויהודי. אסיים בסיפור קטן, לפני הרבה שנים, כשהייתי עוד ילד קטן היה תלמיד חכם אחד שלצערנו נהרג בתאונת דרכים, והשאיר שמונה יתומים והאלמנה בהריון. זה סיפור מפורסם. ואז אאמו\"ר ביחד עם חכם יהודה צדקה זצוק\"ל אספו כסף למענם, והצליחו לאסוף סכום נכבד ביותר, וקנו לאלמנה דירה ונשאר עוד כסף בשביל המחייה שלה. והם החליטו שלא כדאי לתת לה הכל בבת אחת, אלא הם פתחו קרן, ולאאמו\"ר היתה זכות חתימה, ובכל חודש היא הייתה באה ומקבלת צ'ק על אותו חודש. ואני זוכר, היינו אז גרים ב'תל ארזה' ברחוב אלקנה, והיא הייתה באה כל חודש, והייתה מתיישבת ובוכה, ומספרת כמה קשה לה עם הילד הזה ועם הילד הזה. אין מה לעשות, היא מתמודדת, אתה יכול רק לעודד אותה, אבל אאמו\"ר היה בוכה יחד איתה, בוכה בדמעות שליש, היה מקשיב לה, היא הייתה יושבת לפעמים חצי שעה ומדברת, שופכת את הלב, והוא היה מקשיב לה. אני כילד שאלתי אותו, אבא, אני יודע כמה אתה מתמיד, אכפת לך על כל רגע. ופתאום מגיעה האלמנה הזאת, יש לך את כל הזמן שבעולם?! אתה יושב ובוכה איתה ואתה נהיה שבור ורצוץ ביחד איתה?! תגיד לה שאין לך זמן! ואז הוא אמר, תדע לך, שהעזרה הכי גדולה לאלמנה הזאת, כשהיא רואה שאני בוכה איתה, היא רואה שאני משתתף בצערה – זה מעודד אותה היא יוצאת עם כוחות, עצם הדבר שהיא רואה שאנשים מתחשבים, שומעים את הכאב שלה, ולא מתעלמים! רבותיי, זה מוסר לכל אחד מאיתנו, אהבת הבריות – לא רק בני המשפחה שלנו, אלא את כל מי שאנחנו יכולים לקרב, זה דבר גדול מאוד. אני מודה מאוד לראשי רדיו קול ברמה, שזוכים לזכות את הרבים, להגדיל תורה ולהאדירה, אני מברך את כל הציבור גם שנמצאים כאן, וגם ששומעים אותנו ברדיו קול ברמה, ובכל מיני אמצעים אלקטרוניים, שיתברכו בכל הברכות שבתורה, שזכותו של אאמו\"ר תגן עליכם ויזכו לזרע קודש של קיימא יזכו אלה שלא נשואים שיזכו לחופה בקרוב יזכו לבריאות טובה, אריכות ימים ושנים, פרנסה טובה וכל טוב, אכי\"ר."},{"filename":"323.pdf","content":"סוף זמן קריאת| תענית שעות בשבת| זמן מנחה גדולה| זמני סעודות שבת| השלכות הלכתיות בעקבות המעבר לשעון חורףנושאי השיעור: כל יהודי הוא בן של הקב\"ה | ההבדל בין נח לאברהם| שכח יעלה ויבוא בראש חודש| ברכת שמע קולנו| שכח לשאול טל ומטר| שמו\"ת323 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק לך -לך תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת וירא טעה ולא שאל טל ומטר בימות הגשמים מדברי הרב המקדים הגאון רבי ארז אלחרר שליט\"א ראש כולל יחוה דעת \"...ברשות מורי ורבי מרן הראשון לציון הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א, שזיכני ה' במשך הרבה שנים ללמוד ממנו. שהקב\"ה ימלא כל משאלות ליבו לטובה. אכי\"ר. ברשות מרן שליט\"א נסיים בנקודה אחת: בספר 'סדר היום' לרבנו משה בן מכיר (הלכות תשעה באב) יש דבר פלא פלאות. הוא כותב, איך תבוא הגאולה? הרי כל זמן שעם ישראל רחוק מתורה ומצוות, לא תהיה גאולה. אומר רבנו משה בן מכיר, כל איש ירא וחרד לדבר ה', צריך לאסוף אנשים ריקים ופוחזים אשר לא ידעו את משפט האלוהים, עשרה, עשרים, ולדרוש להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון! וזו תהיה התרופה. אבל לא לומר שלום עלייך נפשי, להיסגר בתוך ביתו, ללמוד או לעסוק בחפצי שמיים, לא זו הדרך הרצויה לפני ה'. זה מה שהנביא אומר (יחזקאל ג, יח): \"לא דברת להזהיר רשע מדרכו לחיותו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידו אבקש\" - מוריי ורבותיי, היום צו השעה זה לצאת, כל מי שהקב\"ה חנן אותו בלשון לימודים עליו לצאת! לעורר! וזה ב\"ה זכינו לראות אצל מורינו ורבנו מרן שליט\"א, בלי עין הרע, ממש כל הזמן כבר מלפני עשרות שנים, אני מכיר אנשים שעוד כאשר מרן שליט\"א היה בחור היה מוסר לפניהם שיעורים! משפחות שחזרו בתשובה כבר אז בזכותו! כמה זכה במשך השנים לקרב! וב\"ה עלתה בידו לקרב את הרחוקים, וגם בסייעתא דשמיא זכינו לספרים הנפלאים שלו ולהנהגה שלו. נזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לכבוד הגאון הגדול הרב ארז אלחרר שליט\"א, שב\"ה הוא לומד שנה, נכנס כאברך, ולאחר מכן התחיל לשמש 25-אצלנו כבר למעלה מ שנים רבות כראש כולל. ואנחנו מאוד נהנים מזיו תורתו. תלמיד חכם מופלג, מעיין ולומד, עסוק בשמעתתא אליבא דהלכתא, ירבו כמותו בישראל. בעז\"ה יעלה מעלה-מעלה, ימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. א. לחם משנה מדאורייתא או מדרבנן התפתח נושא סביב המעבר משעון קיץ לשעון חורף, ונתעכב על כך. בשבוע שעבר דיברנו על הנושא של זמן קריאת שמע וזמן תפילה, שעכשיו נהיו מוקדמים מאוד, וכל אחד צריך להיזהר. אבל ישנו עוד נושא חשוב מאוד: זמן סעודות שבת. יש מצווה לאכול שלוש סעודות בשבת עם לחם אבל (ראה ט\"ז סימן תרעח סק\"ב),משנה, יש פוסקים שסוברים שזו מצווה דאורייתא רוב הפוסקים סוברים שזה מדרבנן. שלושת הסעודות הללו צריכות להיות על פת, כולל סעודה שלישית זה שלחן ערוך מפורש (סימן רצא סעיף ד). ב. שתי סעודות בליל שבת או שלוש סעודות ביום והנה, יש מחלוקת גדולה בראשונים אם לסעודות שבת יש זמן קבוע לאכול כל אחת מהן. כגון למשל, הוא מתגורר בצרפת או אנגליה - אלו מדינות שיש בהן הרבה יהודים, ובקיץ יש להם יום ארוך מאוד, והשבת נכנסת מאוד מאוחר. ואפילו שכמעט כולם שם מקילים לקבל שבת ולקדש מפלג המנחה, עדיין זה די מאוחר. ויש לדון אם אדם מעדיף לעשות שלוש סעודות ביום השבת, ולא לעשות סעודה בלילה, הוא רק יקדש על היין בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .העלון לעילוי נשמת חמותו של מרן הראש\"ל שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה ויאכל עוגה. עדיין יהיה לו מרווח זמן של שש שעות בכל סעודה, ולכאורה זה יותר סביר מאשר להמתין בליל שבת עד מאוחר. כמו כן בחורף, שיש מקומות שהשבת נכנסת בשלוש וחצי, והנץ הוא בתשע וכן כל המדינות ]... - אל תלכו לשם[ בבוקר. בליטא או בנורווגיה למשל שהן בצפון אירופה ממש, בקיץ היום הוא ארוך מאוד, ובחורף הלילה הוא ארוך מאוד. ואם יבוא אדם ויאמר, כיון שיום השבת הוא קצר ביותר ואילו הלילה הוא ארוך, אולי יאכל בלילה שתי סעודות, הסעודה השניה מאוחר בלילה, ולמחרת הוא יוכל לקום מאוחר – וזה עדיין ייחשב שהוא קם בנץ... ואחרי הנץ יאכל עוד סעודה אחת, וכך יקיים שלוש סעודות. ג. סעודות שבת תלויות בזמנים להלכה, אסור לעשות דבר כזה. אמנם זו מחלוקת ראשונים במיוחד לגבי סעודה שלישית, האם מועיל לאכול אותה לפני חצות. כתבתי את כל השיטות בנושא הזה ב'הלכה ברורה' חלק י\"ח בסוף הספר, יש שם שתי תשובות ארוכות בנושא. בתחילת הדברים אני דן על תשלומים לסעודת שבת, ואחר כך על עצם הנושא של הזמנים של סעודות שבת. ואספתי מדברי כל הראשונים. שלכל אחת מהסעודות יש (פרק ל מהלכות שבת הלכה ט)והנה, שיטת הרמב\"ם לה זמן קבוע: בלילה סעודה אחת, בבוקר סעודה שניה, ואחרי הצהריים סעודה שלישית. לעומת זאת, שיטת בעל הלכות גדולות היא, שהזמנים לא מעכבים. מרן השלחן ערוך כותב על סעודה שלישית, שזמנה מתחיל מזמן מנחה גדולה, ואם אכל סעודה שלישית קודם לכן - לא יצא ידי חובתו. לאור זאת יש לומר, שאם אי אפשר להקדים סעודה שלישית לפני זמן מנחה גדולה, הרי שגם שאי אפשר לדחות את הסעודה שנייה לאחר שהגיע זמן מנחה גדולה. לפי זה צריך להקפיד מאוד לאכול סעודה שנייה אם אפשר עד חצות, ולכל הפחות לפני שיגיע זמן מנחה גדולה. כל אחד צריך להיזהר בזה. ד. תענית שעות בשבת הנידון הזה אינו נוגע לעניין תענית שעות בשבת, שזה נושא נוסף בפני עצמו. שיש איסור לעשות תענית שעות בשבת עד חצות היום. אבל את האיסור הזה אפשר לפתור בקלות, שכשקמים בבוקר, לפני התפילה, לשתות קפה וכיו\"ב, ואז זה כבר לא תענית שעות. אבל אני עכשיו לא מדבר מצד דין תענית שעות, אלא מדין סעודת פת בשבת שצריכה להיות בזמנה. . ואלה שקמים מאוחר, לא 11:23 -בימים אלו, בירושלים, חצות היום הוא ב רק שנכנסים לספקות בענייני זמן תפילה וזמן קריאת שמע, אלא גם אם לא יתחילו את הסעודה עד חצות – זו בעיה. מפני שכשם שאין לאכול סעודה שלישית לפני הצהריים, כך אי אפשר לאכול סעודה שנייה אחרי הצהריים. ה. תפילת מנחה גדולה בקיץ ובחורף באופן כללי יש שאלה בחורף, כיצד יש לנהוג לעניין מנחה גדולה, שזמנה חצי שעה אחרי חצות היום. הסיבה שקבעו חכמים שזה יהיה חצי שעה, זה כמו לגבי קרבן התמיד, שיהיה היכר שכבר הגענו לחצי השני של היום. ויש מחלוקת גדולה אם מדובר בשעות שוות – שלושים דקות - או שזה בשעות זמניות. בקיץ, חצי שעה זמנית כאן בארץ ישראל, זה יכול להיות דקות. אך בחורף שהיום הוא קצר מאוד, זה יכול להגיע לעשרים 35 בערך וחמש דקות. וברור שבנושא שלנו, שזה לחומרה, אין להתחיל בתפילת מנחה בחורף לפני שיעבור חצי שעה של שלושים דקות. וחשוב מאוד להקפיד על זה, שגם בימים קצרים מאוד לא לעשות חצי שעה זמנית. מאידך, בקיץ להקפיד להתפלל מנחה גדולה לא פחות משלושים ושש דקות, כדי שיהיה כן בזמניות. ו. ללכת לחומרא גם לעניין זמני סעודת שבת כמו כן גם בנידון שלנו – זמן סעודת שבת – עלינו ללכת לחומרא משני בערך. לכן יש 11:50 -הצדדים. שבימים אלו זמן מנחה גדולה הוא כבר ב להקפיד מאוד להתחיל את הסעודה ולאכול כזית, לפני שמגיע הזמן הזה. מלבד זאת יש להוסיף עוד, שכאשר אדם דוחה את הסעודה השנייה, אחר כך הוא צריך לאכול סעודה שלישית, ואין לו חשק בכלל, וזו עלולה להיות אכילה גסה. הוא לא יוצא ידי חובה. צריך לאכול אכילה נורמלית. אמנם אם הוא שבע, אבל הוא יכול לאכול - הוא לא קץ באכילתו, זה בסדר. אבל אם יאחר הרבה את הסעודה השנייה ואחר כך הוא לא יכול לאכול סעודה שלישית זו עבירה גוררת עבירה. יש מקומות שאנשים אוהבים ב\"ה ללמוד תורה, זה דבר עצום לאחר תפילת מוסף לשבת וללמוד, זה דבר גדול שאין כדוגמתו, אין ערך יותר חשוב מלימוד התורה. אבל אנחנו מחויבים לקיים גם מצוות. ולכן גם הלומדים תורה – עליהם להפסיק סמוך לזמן מנחה גדולה ולהתחיל בסעודת שבת. ז. סוף זמן קריאת שמו\"ת כמו כן לעניין שניים מקרא ואחד תרגום. מי שלומד טוב את דברי השלחן , יבחין שדעתו להלכה כמאן דאמר \"ובלבד שלא יקדים (סימן רפה סעיף ד)הערוך . דהיינו שאין תשלומין לשניים (ברכות ח:)ולא יאחר\", וכמו שכתוב בגמרא מקרא ואחד תרגום. ואפשר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום עד שיגיע זמן מנחה גדולה בשבת. אמנם יש כמה מפוסקי הדור האחרון שאומרים שזה לא תלוי בזמן של מנחה גדולה, אלא עד מתי שהאדם בעצמו יתפלל. שכל זמן שלא התפלל מנחה, אפילו קטנה, יכול עדיין לקרוא שמו\"ת. אבל אני חושב, וכתבתי והבאתי לכך ראיות, שברגע שהגיע זמן מנחה (שם)זאת בספר הלכה ברורה גדולה, מי שלא קרא הפסיד. לכן יש להקפיד לסיים שניים מקרא ואחד תרגום לפני הזמן הזה. ח. ההבדל בין שאילת גשמים להזכרתם התחלנו השבוע לשאול טל ומטר. יש כמה פרטי דינים בעניין מי שטעה ולא שאל טל ומטר בברכת השנים. ונבארם: ראשית, הסברנו בשיעורים הקודמים, ששאלת טל ומטר בברכת השנים - זה מעכב את התפילה. מי שלא שאל טל ומטר מחזירים אותו. לגבי הזכירה, \"משיב הרוח ומוריד שמחזירים אותו. אבל בתלמוד (ברכות כו:) הגשם\", אמנם גם בזה איתא בגמרא כתוב, שאם שאל טל, לא מחזירים אותו. ויש (תענית פרק א הלכה א) ירושלמי מחלוקת ראשונים אם הגמרא שלנו חולקת על הירושלמי או לא, אבל פסק, שאם הזכיר טל לא מחזירים אותו. (סימן קיד סעיף ה)מרן השלחן הערוך מפני ש\"משיב הרוח ומוריד הגשם\" זה רק שבח לקב\"ה זו לא בקשה. לכן אפשר להסתפק בטל. לעומת זאת \"ברך עלינו - ותן טל ומטר לברכה\" זו בקשה, ולכן אפילו שאנחנו הספרדים בקיץ מזכירים טל בברכת השנים, בכל זאת זה לא מספיק, חייבים להזכיר גשם. ומי שלא ביקש גשם בברכת השנים, חוזר. ט. ברכת שמע קולנו אכן חכמים נתנו אפשרות לתקן את זה בברכת \"שמע קולנו\". שהנה, בתפילת שמונה עשרה יש שלוש ברכות ראשונות, שלוש ברכות אחרונות, ויש עוד שלוש עשרה ברכות אמצעיות שכל ברכה היא נושא בפני עצמו: \"אתה חונן לאדם דעת\" - אדם צריך קודם כל שיהיה לו שכל, זה הכי הכי חשוב, מה שווה אדם שאין בו דעת?! וכן כל ברכה וברכה שזה נושא בפני עצמו. והברכה האחרונה מהאמצעיות היא ברכת \"שמע קולנו\", שחותמת \"שומע תפילה\", והיא ברכה חשובה מאוד כיון שהיא ברכה כוללת. למשל, אדם שיש לו חולה שהוא רוצה להתפלל עליו, כמובן שכדאי מאוד להתכונן, ולכל הפחות לכתוב את התפילה שלו, באיזה סגנון הוא מדבר לפני המלך. ויכתוב את השם של החולה ושם אמו כמו שצריך, ויאמר את הנוסח הזה ב\"רפאנו\". אבל אם רוצה, הוא יכול גם להגיד את זה ב\"שמע קולנו\". וכן אדם שיש לו בעיות בפרנסה, אז בברכת השנים - ברכת \"ברך עלינו\" - יכול להכניס תפילה על הפרנסה, אבל הוא יכול להגיד את זה גם ב\"שמע קולנו\". י. למדני חוקיך והנה, חז\"ל קבעו, שאם אדם לא שאל טל ומטר בברכת השנים, כיוון שיש לפניו עדיין את ברכת \"שמע קולנו\" – יכול לתקן את תפילתו ולבקש טל ומטר ב\"שמע קולנו\". אבל יש בזה כמה שאלות מאוד חשובות: מה יהיה הדין אם הוא נמצא כבר בסוף ברכת השנים? הוא אמר \"ברוך אתה ה'\", האם יגיד \"למדני חוקיך\" ויחזור או לא. וכדי לברר את העניין הזה, אני רוצה להסביר קודם את הנושא של \"יעלה ויבוא\" בראש חודש או בחול המועד. ומזה נראה את ההשלכות לעניין ברכת השנים. הריטב\"א בתחילת מסכת תענית, מביא מחלוקת מה הדין במי שטעה ולא הזכיר איזה דבר בתפילה שלו, ואמר \"ברוך אתה ה'\". שלכאורה יכול \"ברוך אתה (קיט, יב) להמשיך ולומר \"למדני חוקיך\", שזה פסוק בתהלים ה' למדני חוקיך\", וממילא הוא אמר רק פסוק בתהילים, זו לא הזכרת שם שמים לבטלה. הוא לא בירך ברכה לבטלה, אלא רק עשה הפסק בתפילה, ובכך הוא רשאי לחזור ולתקן את מה שהחסיר. הריטב\"א שם הביא שזו מחלוקת ראשונים, וכך סבר \"הרב החסיד\" – רבינו יונה. אבל רבותינו הצרפתים סוברים, שאי אפשר לעשות את זה, אלא אך ורק בדבר שמחזירים אותו. כלומר אדם שאמר \"מוריד הטל\", ואמר \"ברוך אתה ה'\", כיוון שאינו חוזר - ימשיך \"מחיה מתים\". יא. שכח יעלה ויבוא בתפילת ראש חודש או חול המועד מזה אנחנו למדים לעניין ראש חודש, שאם שכח \"יעלה ויבוא\" בתפילת ערבית של ראש חודש - לא מחזירים אותו. בגלל שאין מקדשין את החודש בלילה. אבל אם שכח אמר, \"ברוך אתה ה'\", אפילו לא סיים \"המחזיר שכינתו לציון\", ימשיך הלאה ולא יעצור ולא יחזור, וגם אין בכגון דא את התקנה לומר \"למדני חוקיך\". לעומת זאת, אם היה הדבר בראש חודש שחרית או מנחה, או בחול המועד בכל התפילות - גם ערבית, ששם כן מחזירים אותו, אז אם הוא אמר \"ברוך אתה ה'\" ונזכר - צריך לסיים \"למדני חוקיך\" ולחזור ל\"רצה\" ולומר \"יעלה ויבוא\". יב. לומר יעלה ויבוא בין ברכה לברכה עוד נחלקו הראשונים, באדם ששכח להזכיר איזה דבר בתפילה, וסיים את הברכה, אבל עדיין לא התחיל את הברכה שלאחריה. למשל, ב\"יעלה ויבוא\" אמר \"ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון\" – ונזכר שלא אמר \"יעלה ויבוא\" קודם שהתחיל \"מודים\". ויש בזה שלוש שיטות: יש שאומרים, שכיון שסיים הברכה כבר אינו יכול לחזור. לעומת זאת, יש ראשונים שאומרים' שכל זמן שלא התחיל את הברכה שלאחריה - עדיין הוא שייך לברכה הקודמת, ורשאי לתקן. ויש שיטה שלישית, וכמותה פוסק השלחן ערוך שזה תלו אם זה דבר שמחזירין אותו, אז אם יכול להגיד בין ברכה (שם סעיף ו), לברכה ואחר כך ימשיך הלאה, אבל אם זה דבר שאין מחזירין אותו, התקנה הזאת אינה מועילה, ואין אומרים את זה בין ברכה לברכה. לפי זה, אם שכח \"יעלה ויבוא\" בליל ראש חודש, וסיים \"המחזיר שכינתו לציון\" – שעליו להמשיך \"מודים אנחנו לך\". אין אומרים את זה בין ברכה לברכה. הרי ששני התקנות – לומר \"למדני חוקיך\" ולומר \"יעלה ויבוא\" בין ברכה לברכה, אינן שייכות בליל ראש חודש. אבל אם בראש חודש שחרית או מנחה וכן בחול המועד בכל התפילות, אם אמר \"ברוך אתה ה'\", יאמר \"למדני חוקיך\" ויחזור ל\"רצה\", ואם אמר \"המחזיר\" ימשיך \"שכינתו לציון\", ויאמר \"א-להינו וא-להי אבותינו יעלה ויבוא\". וכשמסיים יאמר \"מודים אנחנו לך\". יג. גדר ה'תיקון' בברכת 'שמע קולנו' לאור זאת יש להסיק לעניין ברכת השנים. שאם אדם לא אמר \"ברך עלינו\" אצל הספרדים, אצל בני אשכנז לא אמר \"ותן טל ומטר\" [ \"אלא \"ברכנו , הוא לא אמר \"ותן טל ומטר\" – אם לא סיים את ]\"אלא אמר \"ותן ברכה הברכה – עליו לחזור מיד לתחילת הברכה. אבל אם כבר הגיע לסיום הברכה ואמר \"ברוך אתה ה'\", זו שאלה מאוד מעניינת, האם יסיים \"למדני חוקיך\" ויחזור ל\"ברך עלינו\" – כיון שמצד אחד זה נקרא דבר שמחזירים אותו, שהרי מי שלא אמר \"ותן טל ומטר\" וסיים את התפילה, צריך לחזור מראש. מצד שני, הרי יש לו אפשרות לתקן את זה בברכת \"שמע קולנו\". בדומה לכך יש לדון, אם כבר סיים את ברכת \"מברך השנים\" ועדיין לא התחיל ברכת \"תקע בשופר גדול\", האם יאמר שם \"ותן טל ומטר\", כיוון שעוד לא התחיל את הברכה שלאחריה, כמו כל דבר שמחזירים אותו. או מצד שני, אולי כיון שיש לו אפשרות לתקן בברכת \"שמע קולנו\" – עדיף שיאמרה בברכת \"שמע קולנו\" ולא בין ברכה לברכה. כי זה יהיה דומה לדבר שאין מחזירים אותו. והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בזמנו פסק לגבי אמירת \"ותן טל ומטר\" בין ברכה לברכה, כאשר סיים לגמרי את ברכת \"השנים\" ולא התחיל את המילה הראשונה בברכה הבאה \"תקע\", שכיון שיכול לתקן בברכת \"שמע קולנו\", מצד אחד שיאמר בין ברכה לברכה, וכשיגיע לברכת \"שמע קולנו\" – יאמר שוב. אין מה להפסיד. דהיינו שמתייחסים לזה כמו אל דבר שמחזירים אותו. אבל אאמו\"ר לא התייחס לנידון, אם רק אמר \"ברוך אתה ה'\" ונזכר, אם יסיים \"למדני חוקיך\" או שימשיך ויתקן בברכת \"שמע קולנו\". אבל אני אומר מסברא, שמסתמא, אם לגבי בין ברכה לברכה, אאמו\"ר פסק שיש לומר שם, כמו כן הוא הדין לעניין \"למדני חוקיך\", שיסיים \"למדני חוקיך\" ויחזור לתחילת הברכה. כתבתי בנושא הזה באורך. וראיתי שמרן הגאון הרב מאיר מאזוז זצוק\"ל התייחס לנושא הזה וכתב בזה מאמר יפה מאוד, והמסקנה שלו שצריך להגיד \"למדני חוקיך\" ולחזור לתחילת הברכה. ואני חושב שהדברים שלו יפים ונכונים מאוד. יד. הלכה למעשה אשר על כן, יש לומר להלכה, שאם אדם נזכר ולא אמר \"ברך עלינו\", \"ותן טל ומטר\" - ונזכר לפני שסיים את הברכה - חוזר לתחילת הברכה. ואם אמר \"ברוך אתה ה'\", יסיים \"למדני חוקיך\" ויחזור לתחילת הברכה. וכמובן שלא יצטרך לומר גם בברכת \"שמע קולנו\" – כי לבסוף הוא אמר את הברכה כמו שצריך. ואם חתם \"מברך השנים\" ונזכר, יגיד שם \"ותן טל ומטר לברכה\", ולכתחילה כדאי שיחזור לומר גם בברכת \"שמע קולנו\". ואם טעה והתחיל את הברכה הבאה, ואמר אפילו מילה אחת \"תקע\" – שימשיך לברכת \"שמע קולנו\", ואפילו אם נזכר במהלך התפילה שימתין עד ברכת \"שמע קולנו\", ושם, לפני \"כי אתה שומע תפילת כל פה\" – יאמר \"ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה\". ויכול גם לומר את כל הנוסח של ל\"ברך עלינו\" עד \"כי אל טוב ומטיב אתה\", ומסיים \"כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה\". אם שכח גם בברכת \"שמע קולנו\" ואמר \"ברוך אתה ה'\" – יסיים \"למדני חוקיך\", ויחזור ל\"שמע קולנו\". אם אמר \"שומע תפילה\" ונזכר, ועדיין לא התחיל \"רצה\", יאמר שם \"ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה\", ואחר כך ימשיך \"רצה\". טו. התחיל ברכת \"רצה\" ואם אמר את המילה \"רצה\" - התחיל את הברכה שלאחריה, יש בזה מחלוקת ראשונים: יש ראשונים שאומרים לו, הקב\"ה נתן לך שכל, תתפלל כמו שצריך, נתנו לך הזדמנות שנייה לתקן בברכת \"שמע קולנו\" – אם לא תיקן שיחזור לברכת \"השנים\". וימשיך משם על הסדר עד הסוף. כי סדר הברכות מעכב. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים, שיחזור לברכת \"שמע קולנו\" ויאמר פסק, שעליו (שם)שם \"ותן טל ומטר לברכה\". למעשה, מרן השלחן ערוך לחזור ל\"ברך עלינו\". ומסכימים לזה כל האחרונים. טז. אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי דרך אגב, זו אחת הראיות החזקות ביותר שיש לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא של מי שאמר \"מלך אוהב צדקה ומשפט\" בעשרת ימי תשובה, שהוא פוסק דלא כ'הבן איש חי' שכתב שאינו חוזר, ודעת אאמו\"ר שצריך לחזור. שלכאורה מפני מה אין אומרים בזה ספק ברכות להקל. וכמו כן בנידון דידן, למה יחזור ל\"ברך עלינו\", למה שלא נאמר ספק ברכות להקל ויחזור לברכת \"שמע קולנו\". התשובה לכך, שאם הוא יחזור לברכת \"שמע קולנו\" הרי שלהסוברים שהיה צריך לחזור ל\"ברך עלינו\", הוא לא עשה טוב, מפני שעכשיו הוא מברך ברכות לבטלה בקום ועשה. הוא נמצא במצב של 'אוי לי מיצרי - אוי לי מיוצרי', אם הוא יחזור לברך עלינו, יש אומרים שזה לא טוב. ואם הוא יחזור לשמע קולנו, יש אומרים שזה לא טוב. אם כן הפתרון במקרה כזה הוא ללכת אחרי הפסק של השלחן ערוך שקבע לחזור ל\"ברך עלינו\". אותו הדבר גם לגבי \"המלך המשפט\", אם טעה ואמר \"מלך אוהב צדקה ומשפט\" – מה שיעשה הוא נכשל בברכה לבטלה לפי אחת השיטות. אין כאן אפשרות להחמיר ולהינצל מן הספק, לאיפה תחמיר?! לאיזה כיוון תלך?! אתה תקוע, אוי לי מיצרי - אוי לי מיוצרי, אז הפתרון הוא ללכת אחרי השלחן ערוך, שפסק שחוזר לברכת \"השיבה\". זו הראיה מהנושא שלנו, שמרן השלחן ערוך פוסק שחוזר לברכת השנים. והוא הדין כמובן, אם נזכר ב\"מודים\", ב\"שים שלום\", ואפילו ב\"אלוקי נצור\", שחוזר לברכת השנים. ורק אם גמר את \"יהיו לרצון\" השני שאחרי \"אלוקי נצור\" – כל זמן שלא פסע שלוש פסיעות חוזר לראש התפילה. יז. פרשת השבוע – מה נשתנה אברהם מנח יש דבר מאוד מעניין בפרשת השבוע. הפרשה מתחילה: \"ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך\" - התורה לא מספרת לנו בכלל מי היה אברהם אבינו. חוץ מזה שהוא היה הבן של תרח, ושהוא התחתן עם שרי, ושהיא הייתה עקרה, לא כתוב בסוף פרשת נח - מי היה אברהם אבינו. לעומת זאת, בפרשת נח, הפרשה מתחילה: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח\" - כתוב שנח היה בנו של למך, וכתוב מי היו בניו של נח, ולאחר מכן כתוב אפילו \"ונוח מצא חן בעיני ה'\", וכן \"אלה תולדות נח\", התורה מספרת ומשבחת אותו. ויש לשאול, למה נגרע חלקו של אברהם?! הרי כאשר אנחנו מתבוננים בהמשך הפרשה, אנחנו מבחינים, עד כמה הקב\"ה אהב את, הקב\"ה אוהב אותו וקורא לו \"אברהם אוהבי\", ומברך אותו \"ואעשך לגוי גדול\" - כל כך הרבה ברכות, שבחים והבטחות, אהבה שאין לתאר, אז למה בהתחלה התורה לא התחילה: 'אלה תולדות אברהם, אברהם איש צדיק תמים, היה בדורותיו', תכתוב עליו קצת, ואחר כך \"ויאמר ה' אל אברם\" - כמו אצל נח. מה נשתנה אברהם מנח?! הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יח. אהבת אב לבנו את השאלה הזאת שואל הרמב\"ן בתחילת פרשת לך לך. ומי שלומד טוב את דבריו, כנראה שהרמב\"ן לא מתרץ, הוא רק מעורר את השאלה הזאת. אבל המהר\"ל מפראג מתייחס לשאלה הזאת בהרחבה. והוא אומר פה רעיון גדול מאוד שצריך כל אחד מאיתנו לקחת לתשומת לבו. ונקדים, הנה יש לנו כלל: יש אהבה התלויה בדבר, ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. חז\"ל אומרים שאהבת דוד ויהונתן היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, ואילו אהבת אמנון ותמר היתה אהבה התלויה בדבר. בדרך כלל יש מצב כזה: יש אדם שאוהב את חברו בגלל שהוא עושה לו טובות, הוא מפרנס אותו, הוא נותן לו מתנות, הוא עוזר לו בכל מיני תחומים, ולכן הוא אוהב אותו. אבל יש אהבה של אבא שאוהב את הבן שלו, הוא אוהב אותו כי הוא הבן שלו - זה דבר טבעי מאוד. יהיה מה שיהיה, הוא אוהב אותו. לדוגמא: אם יש מלמד בתלמוד תורה, יש לו כיתה עם תלמידים מצוינים, כמובן שהתלמידים המצטיינים, שלומדים טוב - הוא אוהב אותם מאוד מאוד. והנה אם אחד מהם הוא גם הבן שלו. אנחנו לא יכולים להשוות את האהבה שלו לבן שלו, לאהבה לשאר התלמידים אפילו המצטיינים ביותר. הראיה: כל התלמידים, בטל דבר - בטלה אהבה. אם אחד התלמידים פתאום מפסיק ללמוד, הוא כבר לא תלמיד טוב, אז עד עכשיו הוא אהב אותו כי היה תלמיד טוב, ברגע שהוא כבר לא תלמיד טוב - הוא כבר לא אוהב אותו. אבל את הבן שלו הוא יאהב גם אם הוא לא יתנהג יפה, כי זה הבן שלו. יט. אברהם היה בדרגה של בן לקב\"ה אומר המהר\"ל מפראג, אברהם אבינו הוא הראש של עם ישראל. כל גר שמתגייר, אנחנו קוראים לו בן אברהם אבינו. הרמב\"ם דן בתשובותיו כיצד גר מתפלל, אם אומר, \"אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק וכו'\". וכן זו מחלוקת לעניין 'הגר מביא וקורא' לגבי ביכורים. וכותב הרמב\"ם, שהגר מתפלל כמו כל אדם, כי כל מי שמצטרף לעם היהודי הוא בן של אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא ראש האומה היהודית. עד כדי כך שהגר יכול אפילו לומר \"על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה\", למרות שהיה יכול לומר \"שהנחלת לישראל\", אבל כיון שבוודאי שהגרים הם גם בנים של אברהם אבינו. לכן יכול לומר גם כן. אם כן האבא של כלל ישראל הוא אברהם אבינו. לעומת זאת, נח זה לא כך. נח זה גוי. יש שבע מצוות בני נח. לאומות העולם קוראים \"בני נח\" - אני לא יודע למה הם קוראים לזה \"הסכמי אברהם\"... צריכים לקרוא [ לזה \"הסכמי נח\"..., וזה גם נוח... אבל גם הערבים כיום לא כולם בנים של אברהם אבינו. כי היה את ישמעאל שהוא הבן של אברהם, אבל כל השאר . אשר על כן, זה ההבדל העצום בין נח לבין ]הם לא הבנים של אברהם אברהם. לגבי נח, הקב\"ה צריך לומר לנו, למה אני מדבר עם גוי, כי זה ראש כל העולם. כל אומות העולם יצא ממנו, מנח. לכן צריך להסביר מה פתאום מצאתי לנכון לדבר עם גוי. לכן התורה קודם כל מספרת, \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים\" - כדי שכולנו נדע למה הקב\"ה. כי הוא היה צדיק, מגיע לו, הוא ראוי שהקב\"ה ידבר איתו. אבל אצל אברהם, האהבה של הקב\"ה אליו היא ללא תנאים, צדיק או לא צדיק, הוא הראש של עם ישראל, הוא בן של הקב\"ה. כמו שאדם אוהב את בנו, כך גם הקב\"ה אוהב את אברהם. לכן התורה בכוונה תחילה לא אומרת מי היה אברהם, אלא מיד, \"ויאמר ה' אל אברם\" - כי זו אהבה שאינה תלויה בדבר. כ. הבן יקיר לי אפרים רואים את זה בפסוק \"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים\", מה פירוש הפסוק הזה? היום אנשים עושים מזה שיר, אבל האמת שהפסוק הזה אינו כל כך שבח לעם ישראל. הנה בפסוק כתוב \"הבן יקיר לי אפרים\" - הה\"א של \"הבן\" מנוקדת עם חטף פתח והבי\"ת רפויה: \"הבן יקיר לי אפרים\". לא כתוב \"הַּבֵן יקיר לי\" – כלומר הה\"א היא לא ה\"א הידיעה – כי אם ככה הה\"א היתה צריך להיות בפתח, והבי\"ת צריכה להיות עם דגש חזק - אחרי ה' הידיעה. אבל מה שכתוב בפסוק זה ה' עם חטף פתח וב' רפויה, כי זו כמו שאלה: האם בן יקיר לי אפרים?! זה כמו שיעקב אבינו אמר: \"הבוא נבוא אני ואמך ואחיך\", מלשון שאלה. וכן כשיעקב פוגש את הרועים: הוא שואל אותם, \"הידעתם את לבן בן נחור? . והם אמרו \"ידענו\", \"ויאמר להם השלום לו\" - שימו לב במילה \"השלום\" אין דגש בשי\"ן, כי זו לשון שאלה. מאידך בתפילה בשבת אומרים \"אדון השלום\" – יש דגש בש', כי הה' היא ה\"א הידיעה. אם כן הקב\"ה שואל, \"הבן יקיר לי אפרים?!\" הרי בתקופת השופטים, ובתקופת המלכים, שבט אפרים עבדו עבודה זרה, הכעיסו את הקב\"ה, ירבעם בן נבט יצא משבט אפרים. ועל כך שואל הקב\"ה: \"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים?! אבל אומר הקב\"ה אף על פי כן, \"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'\" – הקב\"ה אומר, אני אוהב אותם, למרות שהם לא בן יקיר והם לא ילד שעשועים, אבל אני אוהב אותם. למה? כי הם הבנים שלי. אבא אוהב את בניו. וככה אומרים חז\"ל, שהיה רבי מאיר בעל הנס אומר, שגם בזמן שמשחיתים קרויים בנים, שנאמר \"זרע מרעים, בנים משחיתים\". והוא מביא כמה וכמה פסוקים, שגם כשעם ישראל לא עושים רצונו של מקום, הם נקראים בנים. כא. ישראל נקראים בנים למקום חז\"ל מספרים על רבי עקיבא, ששאל אותו טורנוסרופוס הרשע שהיה הנציב של רומי, אם הקב\"ה אוהב את העניים, למה הוא עשה אותם עניים?! שייתן להם פרנסה! אמר לו רבי עקיבא: \"כדי שנזכה בהם אנחנו, כדי לזכות אותנו במצוות הצדקה\". אמר לו טורנוסרופוס: \"לא נכון, אתם לא זוכים. משל למלך שכעס על עבדו, וציווה שלא ייתנו לו לאכול, ובא אחד ונתן לו, והמלך כעס עליו\". אמר לו רבי עקיבא: זה לא משל נכון, המשל צריך להיות כך: משל לאבא שכעס על בנו, וציווה שלא ייתנו לו לאכול, עמד אחד ונתן לו, האבא שמח מאוד שהבן שלו לא ימות ברעב! רבי עקיבא הלך בשיטת רבי מאיר תלמידו, אנחנו נקראים בנים למקום, והקב\"ה אוהב אותנו. אנחנו צריכים לקחת מזה מוסר, כל יהודי הוא בן של הקב\"ה, הקב\"ה אוהב את עם ישראל. הוא מייסר אותנו \"כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך\". אבל הוא אוהב אותנו. הקב\"ה אוהב כל יהודי באשר הוא. גם כשהוא לא הולך בדרך התורה והמצוות. כב. לכבד את הבן של הקב\"ה מזה אנחנו צריכים להבין, כמה חובה קדושה יש על כל אחד מאיתנו לקרב. ואתן לכם דוגמא: לכל מקום שאני הולך, אנשים מקבלים אותי באהבה גדולה. ב\"ה, למה? לא בגלל עצמי, אל כי אני הבן של הרב עובדיה! זכיתי להיות הבן שלו, ללמוד איתו תורה, גדלתי והייתי אצלו כל השנים. ואנשים אוהבים אותי בגלל זה. לא בגללי, מה אני ומה חיי, אבל זה כך. עכשיו תארו לכם שהיה בא לכאן הבן של הרמב\"ם, איזו התלהבות הייתה! איזו תהלוכה הייתה! אלפים ורבבות היו באים לראות את זיו פניו של הבן של הרמב\"ם! ואם זה היה הבן של משה רבנו, כמה כולם היו רוצים לראות את מי שזכה לגדול אצל משה רבנו?! כלומר אנחנו מכבדים בן של אבא גדול, הייתכן שלא נכבד בן של הקדוש ברוך הוא?! הרי כל יהודי הוא בגדר \"בנים אתם לה' אלוקיכם\" - כולנו בניו של הקב\"ה! כל יהודי, לא רק שהוא אח שלך, הוא גם הבן של אבא שלך...! הוא הבן של הקב\"ה, אז כמה אנחנו צריכים לקרב ולכבד כל יהודי?! כג. יהודי תמיד נשאר יהודי חז\"ל אומרים \"יהודי אף על פי שחטא, ישראל הוא\" - יהודי יישאר תמיד יהודי, הוא יכול להתרחק לצערנו, לא לשמור תורה ומצוות, אבל יהודי נשאר יהודי. אין התנתקות מעם ישראל, לא חד-צדדית ולא דו-צדדית, אין דבר כזה. יהודי לא יכול להתנתק. ברגע שהוא רוצה לחזור, תמיד הוא יכול לחזור. למה הדבר דומה? תארו לכם שאיש אחד, פשוט שבפשוטים, הבן שלו למד ונהיה פרופסור, שופט עליון, הוא מסתובב בכל מקום, נפוח כמו טווס, הוא איש חשוב! הוא שופט עליון! ואם יום אחד הוא יבוא לאביו ויאמר לו: אבא, עם כל הכבוד, אתה יודע איך אני מתבייש בך, אתה איש כזה פשוט, תראה מה אתה עושה ותראה מי אני! אני איש מאוד נכבד! לכן החלטתי שאני מתפטר מלהיות הבן שלך... אני לא רוצה שאתה תהיה אבא שלי יותר, אני מחליף את שם המשפחה שלי, ובמקום סוויסה יקראו לי מעכשיו רבינוביץ'... מה אנחנו יכולים להגיד על הבן הזה?! אנחנו יכולים לגנות אותו, להגיד עליו את כל המילים הקשות. אבל דבר אחד אי אפשר להגיד, שהוא באמת לא הבן של אבא שלו. אין דבר כזה, בן נשאר תמיד בן! כך גם אנחנו, אף על פי שחטא - ישראל הוא, כולם יהודים והם יישארו יהודים, כל זמן שהם מתחתנים עם יהודייה - הילדים שלהם יהודים! בעז\"ה נעשה כל מה שאנחנו יכולים לקרב את לבם של אחינו בני ישראל לאבינו שבשמים, באהבה וחיבה. אני מתכבד לברך את כל הציבור שנמצא כאן וגם את הציבור הגדול ששומע את השיעור בכל מיני ערוצים, במיוחד ברדיו 'קול ברמה', שזה רדיו של זיכוי הרבים, תורה ויראת שמים. אני מברך את כולם שיתברכו בכל הברכות שבתורה: זרע קודש של קיימא, בנים ובנות לעבודתו יתברך, בריאות טובה, פרנסה טובה, אריכות ימים ושנים ושובע שמחות, וכל טוב. נזכה לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר."},{"filename":"324.pdf","content":"מנחה גדולה| סוף זמן קריאת שמע| סוף זמן תפילה| תפילה בהנץ החמה| ארבעה זמנים לתפילת שחרית| זמן עלות השחרעור: שישאי הו נ תפילת מוסף לאחר | ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב ויום הכיפורים| כזית בכדי אכילת פרס| תפילת ערבית בפלג המנחה| או מנחה קטנה חצות היום 324 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק וירא תשפ\"והשיעור מתקיים 21:00 בכל מוצאי שבת בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיעורך ראשי: הרב אריאל סגרוןפרשת חיי שרה תחילת וסוף זמן תפילת שחרית ומנחה לרגל שהותו של מרן הראש\"ל שליט\"א במסע חיזוק בקהילות היהודיות בחו\"ל, השיעור נמסר על ידי אחיו, הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט\"א רב העיר חולון ובנו חביבו של מרן זיע\"א הרב המקדים הרה\"ג הרב רחמים ענקרי שליט\"א 'ראש כולל 'יחוה דעת א. לא זו דרכינו חזק וברוך להרה\"ג רבי רחמים ענקרי שליט\"א, שנזכה תמיד להיות בשמחה. מי שלומד תורה בשמחה רואה ברכה בעמלו. ה' ישמור אותך חזק וברוך, יגדיל תורה ויאדיר אכי\"ר. מורי ורבותיי אנחנו בחורף ובחודשיים-שלושה הקרובים תהיה לנו בעיה עם התפילות בבוקר. אברכים או בחורי ישיבה ב\"ה מסתדרים מצוין. הבעיה בעיקר היא לאנשים שיש להם סדר מסוים בעבודה שמחייב אותם לצאת מוקדם מהבית, וצריכים להתפלל לפני יציאתם לעבודה. דקות לפני הנץ, ואסור 90-הנה יש לוחות שהקדימו את עמוד השחר ל לסמוך עליהם, אפילו לא בדיעבד. כשאני הייתי אברך, ראש הכולל שלנו היה הרב שלמה בן שמעון ע\"ה. ושמעתי אותו בשיעור שהוא מסר לבעלי דקות. אני 72-בתים שהורה להם שאפשר להתחיל להתפלל גם יותר מה חם ליבי בקרבי, פניתי אליו, איך כבודו מורה כך?! לא יהיה זה אלא ספק ברכות! הרי כמה אנחנו לוחמים נגד המוותרים כל כך בקלות על הברכות, כמה כואב לנו עוד יותר על אלה שמכניסים את עצמם לברכות לבטלה! וכאן זה לא ספק זה ודאי! מרן השלחן ערוך כותב באופן ברור, ולעבור על דברי מרן זה הרי דבר כל כך רחוק! אבל הוא לא רצה לקבל את דעתי, אמר לי, מסכנים הפועלים מה יעשו?! אבל מסכנים או לא מסכנים יש לנו את ההלכה שהיא הקובעת עבורנו. אני עוד לא שמעתי מישהו היום שמתפלל בבוקר תפילת שחרית. 4 בשעה בשדה התעופה רואים את החב\"דניקים שמניחים לאנשים תפילין בברכה ואין להם על מה לסמוך. תמיד שאני שואל אותם מראים לי איזה 4 בשעה פסק של הגר\"מ פיינשטיין אבל זה לא היה ולא נברא. אין דבר כזה בשעה להניח תפילין, ועוד לברך! מילא היו מניחים בלי ברכה, אבל בברכה זה 4 בוודאי שהוא טעות. אנשים יכולים לטעות אבל להיגרר אחריהם, ללמוד את ההנהגה שלהם בוודאי שזו לא דרכנו. ב. ארבעה זמנים לתפילה דקות. כי 65- דקות הן כ 72-בימים אלו, ימות החורף שהיום מתקצר, ה שעות, ממילא 11-החישוב הוא בשעות זמניות. ואם היום הוא פחות מ דקות. ממילא בימים אלו אין אפשרות להתפלל לפני 65- דקות הן כ 72-ה (סימן . ומאז עד נץ החמה זה נקרא תפילת הפועלים, מרן כותב 5 השעה שפועלים שממהרים למלאכתם מותר להם להתפלל בזמן הזה. לפי פט), ההסבר של מרן צריך לחלק את הזמנים של התפילה, מתי לכתחילה ומתי בדיעבד. יש ארבעה זמנים לתפילה: שניים דיעבד, שניים לכתחילה. בדיעבד יש הבדל בין אחד לשני. הראשון, זה מעמוד השחר עד הנץ, זה נקרא דיעבד, ואומר את כל התפילה, מהחל ועד כלה. לא מדלג שום דבר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חידש, שאם הזמן לחוץ מאוד, מותר להתחיל באמירת הקרבנות גם לפני עלות השחר. ויגיעו עד ישתבח. והמתפללים יניחו אז תפילין ויברכו, אבל השליח ציבור יניח בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .העלון לעילוי נשמת חמותו של מרן הראש\"ל שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה ללא ברכה כדי לא להפסיק לפני אמירת הקדיש, ואחרי תפילת העמידה ימשמש בתפילין ויברך. זו הדרך שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לימד אותנו בשעת הדחק. אכן זו תפילה בדיעבד, נפקה מינה שאסור מלכתחילה לקבוע מניין שכזה. אבל התפילה היא תפילה מושלמת. ג. חלקי התפילה יש שמות לכל חלקי תפילת שחרית. הראשון הוא קרבנות, השני – זמירות דהיינו פסוקי דזמרה, השלישי - ברכות קריאת שמע. לאחר מכן 'עמידה' זו התפילה, בלחש ובחזרה. לאחריה, נפילת אפיים. אחריה - אשרי וקדושה דסדרא. אחריה - שיר של יום. ולבסוף הקרבנות. אשר על כן 'תפילה' היינו רק תפילת העמידה, שהיא לא ניתן להתפלל אותה קודם עלות השחר. וממילא גם את ברכת יוצר לא מתחילים לפני שהגיע זמן קריאת שמע. ד. זמן קריאת שמע זמן קריאת שמע עצמו מתחיל ביחד עם זמן טלית ותפילין, המשנה אומרת דעות, יש אומרים בין תכלת ללבן, ויש אומרים בין תכלת לכרתי, אבל דקות לאחר זמן עלות השחר. אם תראו בלוח 6-7-בימינו יש זמן קצוב כ 'אור החיים' שכולו מיוסד על פי ההנהגות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל - תראו הרבה סטיות ממה שאני אומר, אבל תסמכו עליו ולא עליי, כי אני מדבר באופן כללי, והוא מדייק. כי הוא מדבר על נץ שיש לו שלושה חלקים: הנץ האסטרונומי, הנץ במישור ויש הנץ של המקומות הגבוהים. והוא לקח את הנץ הכי מחמיר. אבל לצורך קביעת עמוד השחר, בפרט בחורף, הוא לוקח את הנץ המיקל יותר. ה. זמן נץ החמה רבנו החיד\"א אומר את זה בדרך אחרת, שתפילת נץ אסור התפלל עם השעון. וכל מי שמתפלל עם השעון כאילו ח\"ו מתפלל אל השעון. וצריך דקות 2-3 להתפלל בערך. כלומר אם רואה כשהוא ב'אמת ויציב' שיש לו דקות קודם מה שכתוב 5 ימשיך ויתפלל. אאמו\"ר היה מוסיף, שאפילו בלוחות שנה – זה נקרא תפילה בהנץ. כי אי אפשר לדייק באופן מלא, אנחנו משתדלים. הגאון הרב מאיר מאזוז זצוק\"ל עמד על כך, שזמן נץ החמה היינו שכל גלגל החמה יהיה מעל המישור, אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא קיבל את דעתו. גם מילת 'נץ' משמעה ניצנוץ, משמע שהתחלת גלגל השמש מתחיל להיראות. לפני שנים רבות הייתי אברך צעיר, נסענו עם הרב אהליאב חיון זצ\"ל, שהיה אחד מצדיקי העיר תל אביב. נסענו לקברי צדיקים, שבתנו בצפת ובבוקר הוא עמד בפתח, וראה את גלגל חמה מתחיל לצאת, בלי שעון ובלי כלום, התחיל מיד 'שירה חדשה שבחו גאולים'. והתפללנו עמידה. אין לנו יכולת כל כך לדייק. אם מתפלל רבע שעה לפני נץ החמה זו תפילת דיעבד, כל שכן יותר מזה. , 5 היה לנו בתי כנסת בתל אביב ובחולון, שכל השנה מתפללים בשעה שאלתי אותם, אתם מתפללים שחרית או ערבית?! חלקם הבינו וחזרו בתשובה... חלקם עקשניים. יש הרבה אנשים שלא מוכנים לקבל מאף אחד, הם התרגלו כך ואי אפשר לשנות אותם, אבל מי שמתפלל תפילת שחרית היום בגבול עמוד השחר נכנס לספק ברכות לבטלה - כמה שזה חמור! מה שהוספתי זה שעד 'ישתבח' אפשר לומר גם לפני עלות השחר, וכך הורה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. זה נקרא דיעבד ראשון, ומתפללים בו תפילה מלאה. ו. להחמיר בסוף זמן קריאת שמע הדיעבד השני זה תפילה לאחר ארבע שעות מהנץ, לא מעמוד השחר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חילק בין קריאת שמע לתפילה, שקריאת שמע שהיא דאורייתא, צריך להשתדל לכתחילה לנהוג כדעת מרן שזו שיטת המגן אברהם לחשב את הזמן מעלות השחר, ורק בדיעבד אפשר לסמוך על שיטת הגר\"א, כיוון שזו גם תשובת הרמב\"ם. שבת שעברה פרשת לך-לך, , ואצלינו ב\"ה החזן מנגן ואין לו 8:07-זמן קריאת שמע מגן אברהם היה ב מעצורים... באנו אליו וביקשנו ממנו, שרק השבת יעשה טובה ויזדרז, והוא עשה טובה.. הוא תלמיד חכם, והספקנו את קריאת שמע בזמנה. אנחנו מבינים שלכתחילה צריך להשתדל באמת שקריאת שמע שהיא דאורייתא תהיה לפי עלות השחר. ורק בדיעבד, אם לא הספיק או שהקהל מפונקים, ויש כאלה היום הרבה לצערנו, אפשר לסמוך על דעת הרמב\"ם, וכשיטת הגר\"א, למנות מנץ החמה. ז. סוף זמן תפילת שחרית לעומת זאת, לגבי סוף זמן תפילת שחרית – אפשר להקל ולמנות את הארבע שעות מנץ החמה. ואם מתפללים לאחר סוף הזמן תפילה – זו תפילה בדיעבד. וגם זה יש לחלק בין שוגג למזיד. אם לא התפלל במזיד – אינו יכול להתפלל עוד אלא להתפלל תפילת תשלומין במנחה. ולכן ביום חול, יברך את ברכות השחר, יניח תפילין, יקרא קריאת שמע. ובמנחה יתפלל שתיים. אכן גם זה ספק אם מותר לו, לכן בתשלומין יעשה תנאי של נדבה. ח. הפסיד זמן תפילה בשוגג לעומת זאת, אם היה שוגג ולא התפלל, רשאי להתפלל בקיצור. כמו נשים. אשה ספרדיה אינה יכולה לברך ברכות על מצוות שהזמן גרמא. וקריאת שמע זו מצווה שהזמן גרמא. היא לא יכולה לברך ברכות קריאת שמע. עליה לומר רק ברכות השחר, קריאת שמע ועמידה. אמנם הן פטורות מקריאת שמע, אך כדי לעמוד בתפילה לאחר שקיבלה עליה מלכות שמים – לכן קוראת קריאת שמע. זו לא מצות קריאת שמע, זו רק קבלת מלכות שמים. לכן היהודי הזה שהיה שוגג ולא התפלל, בתפילה כמו אשה הוא מרוויח את תפילה בזמנה. ט. ברכות קריאת שמע לאחר זמן תפילה , זה מאוד מאוד 11:25 אם התעורר אחרי חצות היום, בימים אלו זה בערך מצומצם, אסור לו להתפלל כלל, למרות שעדיין לא הגיע זמן תפילת מנחה. כי תפילת שחרית היא עד חצות, ולא עד זמן תפילת מנחה. אין דעה שמתירה להתפלל אחר חצות. במשנה יש דעה שניתן להתפלל עד חצות, שעות. ואנחנו פוסקים לעניין ברכות קריאת 4 והדעה השנייה היא עד שעות, ולעניין תפילה עד חצות. וגם זה רק בשוגג. ועל זה 4 שמע - עד המשנה אומרת \"הקורא מכאן והילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה\" – שעות מנץ החמה עובר 3 דהיינו שלשיטת הגר\"א שמודדים מהנץ, לאחר זמן קריאת שמע, אבל עדיין אפשר לומר את כל התפילה כרגיל. מלבד שעות הפסיד את הכל, וגם אם הוא שוגג, 4 קריאת שמע שהפסיד. לאחר אינו יכול לומר גם את ברכות קריאת שמע. הפסיד את כל הברכות: ברוך שאמר, ישתבח, יוצר. ורשאי לומר רק ברכות השחר, קריאת שמע ועמידה. לכן אם אדם התעורר לאחר חצות, שיתפלל מנחה פעמיים, ולא יניח תפילין כדי לא להיראות שונה, אבל יניח אותם בביתו. י. תפילה בנץ החמה הזמן השלישי של תפילת שחרית - הוא לכתחילה, תפילת הנץ החמה. והיא התפילה המהודרת, וכמו שכתוב בפסוק \"ייראוך עם שמש\". ותפילת העמידה כשהיא סמוכה לזמן הנץ החמה, וכאמור, זה לא חייב להיות מדויק ולא נכון להסתכל בשעון כל רגע. אני רואה את החזנים איך הם מאריכים בתפילה כדי להגיע במדוייק לנץ החמה, וזה לא נכון, כי הזמן הוא בערך ולא מדוייק. תפילת נץ החמה יכולה להיות רק לאנשים שב\"ה אין עליהם עול של חינוך הילדים. אדם שיש עליו עול של חינוך הילדים הוא פושע אם הוא הולך להתפלל בנץ. גם אם הילד רוצה לקום בנץ. היום בבוקר בתפילה בנץ, ראיתי ילד, בן פורת יוסף שובב מלא אדרנלין, אבל העיניים שלו מסכן כבויות, איזו תפילה זאת?! תן להם לישון! אם האבא רוצה להתפלל בנץ, הוא מפתה את הילד שלו בשוקולד כדי שיקום, וזה איסור גמור! ויש כאלו שהאבא הולך להתפלל בנץ, הוא צדיק.. שה' ירחם עליו, והילד שלו הולך להתפלל לבד... כואב לי מאוד לראות את האנשים האלה. כואב לראות איך הילד מתנהג, הוא הולך לבד להתפלל, אין מי שישב לידו, אין מי שידריך אותו. צריך מאוד להקפיד. לקחת את העיקר ולהזניח את התפל, והעיקר זה חינוך הילדים! זה דאורייתא, זה לא דרבנן, זה לא חומרה, זה לא עושה טובה למישהו, זה דאורייתא! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעולם לא עזב אותנו בבית, תמיד הלכנו איתו ברגל לכל מקום שהוא הלך. איך אפשר לא ללמוד מגדול כזה?! כל אחד עושה דין לעצמו?! וכי הוא חסיד?! הרי הוא 'חסיד שוטה...' עדיף שיוריד קצת מגדולתו להיות בין המהדרין שמתפללים בנץ, ויתפלל מאוחר יותר, עם הילדים. לא לוותר על הילדים, כדי שבעז\"ה יהיה להם את החינוך הנכון, שהאבא נמצא לידם בתפילה. יא. תפילת ערבית בפלג המנחה אני רואה אנשים שמתפללים שבקיץ מתפללים בנץ, ואחר כך מתפללים את המנחה והערבית בפלג. ואני שואל אותם למה מתפללים בפלג, אז יש שאומרים לי בצורה ברורה, למה אני צריך לחכות כל כך עד השקיעה... כלומר, הוא מסכן כתינוק הבורח מבית הספר, פורק מעליו עול. אבל צריך לדעת שתפילת ערבית בפלג היא לא לכתחילה. אמנם בגמרא מובא, דעבד כמור עבד, ודעבד כמור עבד. אבל מה יותר נכון \"ולפני ירח דור דורים\", אתה מקפיד להתפלל בנץ, למה לא תקפיד להתפלל את המנחה לפני הירח, סמוך לשקיעה שהיא התפילה המהודרת?! ואם רוצה להתפלל מנחה גדולה, שיתפלל, אבל זה לא נוגע לערבית – היא צריכה להיות אחרי השקיעה. אדם ירא שמיים לא מתפלל בפלג. אלא אם כן בשבתות של הקיץ, יש לו ילדים קטנים ואם הוא יתפלל עם הציבור כרגיל - הילדים כבר נרדמים ואין סעודת שבת. וזה תירוץ נכון. חינוך הילדים זה הסבר מאוד .משכנע. אבל אם אין סיבה – אין תירוץ למה להתפלל בפלג יב. סעודת ארעי גם המתפללים בפלג בערב שבת, צריכים לדעת את המעשים שלהם, אם השקיעה למשל היא ברבע לשמונה, והוא הגיע הביתה בשבע ורבע – אסור לו לאכול סעודת קבע, הוא עושה קידוש ואחר כך אוכל רק כזית. כי הקידוש והסעודה חייבים להיות ברצף. ואם המתינו שעה - חייב לחזור ולקדש שוב. אם כן כאשר אכל כזית זה נקרא סעודת ארעי, וזה גם נקרא קידוש במקום סעודה. ולבינתיים שרים, אומרים דברי תורה על השלחן, מושכים את הזמן עד צאת הכוכבים שאז קורא קריאת שמע, וממשיכים בסעודה כרגיל. יג. כזית בכדי אכילת פרס ב'קיצור' שכתבו בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, טעו שכתבו שצריך לחבר שני כזיתים בכדי אכילת פרס לכל אחד, אבל ביחד. נפקא מינה, אם אני נוסע לקריית שמונה או למצפה רמון, יש לי כברת דרך ארוכה ואין לי זמן לאכול בבוקר, אשתי ברוב חוכמתה הכינה לי חבילה של ביגלה, ראיתי שהחבילה גרם, נטלתי ידיים בבית, לקחתי איתי חתיכת לחם קטנה ובירכתי 500 היא עליה 'המוציא'. והתחלתי לאכול מהביגלה, אכלתי בהתחלה כזית כי היה רמזורים... מדי פעם \"לא השיב ידו מבלע\" - שולח יד לשקית ואוכל, כשהגעתי למצפה רמון בשעה טובה, אני רואה שאכלתי חצי מהשקית, אני יכול לשבת ולברך ברכת המזון. עשיתי קביעות סעודה, אכלתי יותר מארבע ביצים. למרות שהנסיעה אורכת כשעתיים, וזה אומר שאכלתי את גרם ברווח הרבה יותר גדול מאשר ברצף של שבע דקות. משום 216-ה שרק הכזית הראשון צרי לאכול בכדי אכילת פרס, מה שבא לאחר מכן זה כמו אמצע הסעודה, זה לא חייב להיות ברצף. ברגע שאכלתי כזית – קבעתי סעודה. והוא הדין גם לגבי פת הבאה בכיסנין. זה מראה לנו שקביעות האכילה בשבת יום שישי בפלג המנחה, אינו ביותר מכזית, משום שחייב בקריאת שמע, ויותר מכזית זה כבר קביעות סעודה. יד. ארבע שעות מהזריחה נחזור לזמן תפילת שחרית: הזמן השני שהוא לכתחילה, אמנם הוא לא פחות טוב אבל הוא לא מהודר, וזה להתפלל במשך כל הארבע שעות מהזריחה. לפני הרבה שנים אחי הרב יעקב זצ\"ל התמנה להיות הרב של בית הכנסת 'מוסאיוף'. והיה לי חבר שהיה מתפלל שם - אני כבר לא גר בירושלים זה עידן ועידנים – והנה, לאחר הרבה זמן שלא דיברנו הוא מתקשר אלי, ומבקש ממני: תעשה טובה, תדבר עם אחיך, הוא ביטל לנו את המניין במוסאיוף. אמרתי לו, יישר כח לאחי, ואם אתה צריך שגם אני 9 בשעה אתן לך כמה סטירות שתקום שעה קודם... לצערנו הרב, בריכוזים חרדיים רואים יותר ברכות לבטלה. אני עובר בבני ברק ליד בית כנסת איצקוביץ', בכותל המערבי וכיו\"ב, אלו שמתפללים אחרי ארבע שעות, פירושו שלכתחילה במזיד – אף אחד מהם לא בשגגה – הם מתפללים, ואלו ברכות לבטלה, ואסור לענות אחריהם אמן. אני כבר לא מדבר על המשוגעים שמתפלים אחרי חצות, אני יושב לקרוא וללמוד שם, ואני שומע אותם אוספים מניין, אני שואל אותם – הרי לא הגיע זמן מנחה? והם אומרים לי, לא עכשיו שחרית! אלו שוטים וחסרי דעת, אלו ברכות לבטלה! אסור לענות אחריהם אמן, כל ברכותיהם לבטלה! אסור ללמוד מאורחותיהם. ב\"ה לנו יש שלחן ערוך, המנווט אותנו. טו. אמירת תחנון לפני התפילה הרבה שואלים, אם מותר לומר את התחנונים לפני התפילה, ואחר כך להתפלל. מי ששואל אותי את השאלה הזו אני עונה לו, לא ראיתי מימיי מישהו שלובש את הגופייה על החליפה... כך המשיל רבינו יוסף חיים, כי אין דבר כזה, איך אפשר להפוך את הקערה על פיה?! הדברים כואבים מאוד באירופה, ששם יש להם את הלוח של הרב פוזן, שמצד אחד מחמיר מאוד ומצד שני מיקל מאוד. הוא עשה את עמוד דקות אחרי השקיעה. זה 120 דקות לפני הנץ. וצאת הכוכבים 90 השחר נורא ואיום ולא מתקבל על הדעת. \"את אשר אסרת התרתי, ואשר התרת אסרתי\", אין לכך שום בסיס הלכתי. ואני שומע שכאן בארץ ישראל יש כל מיני תלמידי חכמים צורבים, אני בכוונה אומר 'צורבים', שלצערנו הרב \"וילכו אחרי ההבל ויהבלו\" – טועים! הטעות שלהם היא, שהם רואים שמרן כותב בפירוש, שהכוכבים שצריך לראות אנחנו לא יודעים לבחון, לכן מרן דקות מקסימום, ובחורף 17-כותב במפורש שלושת רבעי מיל. בקיץ זה כ דקות. כלומר, הפוסקים לא חילקו בעניין הזה בין ארצות 11-זה מגיע ל שונות, בכל העולם זה אותו זמן. הרי המקסימום לעניין צאת הכוכבים זה פירוש המשניות להרמב\"ם, ומצטט אותו הגאון הרב בן ציון אבא שאול ע\"ה, שם כותב הרמב\"ם בדרך דקות. אבל 24 אגב, לא כדי להדריך ולא כדי לקבוע מסמרות, שהמיל הוא דקות, 24 פירוש המשניות זה לא הלכה! ובמחילה רבה, גם אם נאמר איך הם מגיעים לשעה וחצי?! מילא היו אומרים לי רבנו תם - זה גם לא מדוייק, אני הייתי הרבה פעמים באירופה בקיץ ואני יודע מה המשמעות. הרי מה טען חכם בן ציון? לא שהוא לא הבין ח\"ו הוא גאון עולם ואני עפר לרגליו! הוא מורנו ורבנו! רק שהוא טען טענה פשוטה. שהנה אנחנו רואים הרבה אור, ולא יכול להיות שזה כבר לילה. לכן הוא משך את זה עוד קצת כמו הרמב\"ם. טז. ברכת הלבנה במוצאי כיפור ובמוצאי תשעה באב בדומה לכך, במוצאי תשעה באב אני מלמד ברבים לא לומר ברכת הלבנה, לא מפני שזה לא הזמן כי הזמן הוא מצויין, אבל כשאני יוצא מבית הכנסת יש אור, לא נהנים מאורה של הלבנה. וממילא לא ניתן לברך ברכת הלבנה. דקות אחרי השקיעה יש תפילת ערבית, 20 מאידך במוצאי כיפור, הרי דקות לאחר השקיעה – הולכים 40-ואחר כך הבדלה, ואחרי כל זה – קורב ל לברך ברכת הלבנה, כי הכל חשוך מאוד, אבל במוצאי תשעה באב יש עדיין הרבה אור ולא לברך. הייתי בחוץ לארץ כשלא הספקתי לברך כאן ברכת הלבנה, והיה שם האדמו\"ר מסארט ויז'ניץ מחיפה, האדמו\"ר הגדול הזה חשש שלא יראה את הלבנה ועמדו לברך, ואני רואה שאמנם יש את אור הלבנה מלאה, אבל יש עדיין הרבה אור, ושאלתי אותו, איך כבודו יכול לברך? וכך דיברנו ודיברנו, לאט לאט, עד שנמשך הזמן והחשיך. ואז הוא אמר לי, עכשיו אפשר? אמרתי לו כן! ועמדנו כולנו ובירכנו את ברכת הלבנה. אבל כל הנידון הזה הוא שונה, כי שם זה לא נוגע ללילה, זה עניין של הנאה מהאור של הלבנה. מה שמודד לנו זה הזמן שמרן קצב, ביום הכיפורים אני מחמיר. לוקח בחשבון את הזמן הכי רחוק. ביום הכיפורים היום והלילה שווים, וצאת 20 דקות אחרי השקיעה. אבל אמרתי שתוקעים בשופר 13.5 הכוכבים זה דקות אחרי השקיעה כי מחמירים את החומרה הגדולה ביותר - שיטת דקות זה שלושת רבעי מיל. ומוסיפים 18- דקות. ו 24 הרמב\"ם שמיל זה דקות לתוספת מחול על הקודש. 2 עוד דקות אחרי השקיעה, ככה כתוב בלוח... אין להם 40 יש כאלו שתוקעים רק , 13-14 רחמנות בלב על כל האנשים המסכנים שקשה להם?! ילדים בני אנשים מבוגרים שכל דקה בשבילם היא נצח! חביבי, יש לך שכל או אתה לוח?! צריך לדעת למי אתה עושה את הדברים! דקות לאחר השקיעה 20-אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכל המקומות כותב שכ אפשר כבר להוציא שבת. והוא לא מחלק בין קיץ לחורף. לכן גם בחוץ לארץ שם אולי צאת הכוכבים יהיה קצת יותר ארוך, כי שם המרחק בין הזריחה לשקיעה הוא הרבה יותר ארוך מכאן. יז. לא להסתכל על הלוחות בחו\"ל דקות 90 אשר על כן המציאות הזו שבאירופה הולכים להתפלל שחרית בבוקר, והם הולכים להתפלל בשבע 9 לפני הנץ, הנץ שם יכול להיות אחרי וחצי, בלי שום דאגה, תלמידי חכמים שלא בודקים ולא חוקרים להבין! אני יצאתי מהבית היה חושך גמור ואני רואה אותם מתפללים! אני אורח ואני לא יכול לומר להם מילה, אז שתקתי. אבל זה זמן שהוא לא נכון! לכן המתנתי שעה ואז התחיל קצת אור לבצבץ. מתחיל להיות 'הכסיף פני המזרח' ואז התפללתי. לכן לא להסתכל על הלוחות שהם מחלקים שם, אולי בשביל לדעת מתי השקיעה והזריחה, ועל פי זה נוכל לדעת איך לחשב באופן עצמאי את שעות היום. לדעת מתי זה ארבע שעות, למשל, עכשיו בחורף הארבע שעות שלהם זה הרבה פחות משלוש שעות שוות. הם מאוד לחוצים בזמן של התפילה. אני מבין מכל זה שכל אדם צריך להיות ערני בזמני התפילה שלו ולא להיגרר אחרי אחרים שלא יודעים את ההלכה כהוגן. יח. חצי שעה אחרי חצות היום מרן כותב, שמתחילים להתפלל תפילת המנחה אחרי חצי שעה מחצות היום. בלוח 'אור החיים', לא יודע למה, עשה את זה בדקות זמניות. וזה דבר שהוא מיותר לגמרי. אין שום עניין להפוך את החצי שעה לזמני. לא כי אני ח\"ו הולך אחרי השיטה של הטועים שמודדים את זמן רבינו תם בכל מצב דקות שוות, שבימות החורף יוצא שהם מחמירים... וכן מה שמכריזים 72 ברדיו 'קול חי' - זמן רבינו תם – זה שקר וכזב, מאיפה הם לוקחים את דקות שוות. הרי מעולם לא היה שעון של 72-זה?! הם קבעו שעושים ב חלקים לשעה, וכל 1080 , לא היה ולא נברא. כל מה שמדדו זה היה 60\\60 . שעות כאלו 12 יום יש בו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' זה החשבון נקרא כ\"ט י\"ב תשצ\"ג – שזה היקף חודש של לבנה – דהיינו שעה. 3\\4 שזה בערך 793 כ\"ט ימים, וי\"ב שעות, תשצ\"ג חלקים - היינו בבוקר, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל באותו הזמן 8:20 הבן הבכור שלי נולד בשעה היה גר בתל אביב, יחד איתי, ואז אני ביקשתי לעשות את הפדיון ביום , וביקשתי ממנו 8:30 שלישי בלילה, והיה הכהן מוכן והכל מוכן בשעה להמתין עוד חצי שעה. אמנם הוא כתב תשובה שלא צריך לחכות לכ\"ט יום ותשצ\"ג חלקים. שמודדים ימים ולא שעות. אבל הוא ביטל את דברי כעפרא דארעא, והכריח אותי לעשות את הפדיון מיד בזמן שהוא קבע. חלקים 1080 , אלא זה גמיש 60\\60 כלומר שהמושג 'שעה' הוא בוודאי לא גמישים. לכן כשאנחנו מדברים על שעה תמיד היא שעה זמנית, הן לעניין קריאת שמע הן לעניין קביעה של עלות השחר, צאת הכוכבים ורבנו תם וכיו\"ב. אבל החצי שעה של חצות, כיון שעיקרה הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים, בערב פסח שחל בערב שבת – לא ניתן היה לצלות את הפסח בלילה, שהרי זה ליל שבת, כלומר צריך להספיק היה לצלות את הקרבן לפני שבת. והרי צריך גם לצלות את קרבן תמיד של בין הערביים חצי שעה אחרי חצות – משום שלפעמים טועים כשהשמש עדיין באמצע, ולא ברור אם היא לכיוון מזרח או מערב, אבל אחרי חצי שעה – יש כבר נטייה ברורה לכיוון מערב. אי אפשר לטעות. וזה כל הסיבה שכיום מקפידים על תפילת מנחה חצי שעה אחר חצות. ממילא אין צורך בזה להקפיד שיהיה דווקא בדקות זמניות, אלא כיון שאנחנו יודעים שעבר חצי שעה מזמן חצות – ניתן להתפלל. יט. תפילת מנחה גדולה לכתחילה מרן כותב, שתפילת מנחה גדולה – בחצי שעה אחר חצות – היא בדיעבד. ואם התפלל מנחה גדולה – רשאי להתפלל תפילת מנחה קטנה. השאלה את מה יעשה בתנאי של נדבה? מרן כותב שאת המנחה גדולה יעשה בתנאי של נדבה והעיקר זה המנחה קטנה. למעשה הולכים על פי מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת יחוה דעת שאפשר להתפלל תפילת מנחה גדולה לכתחילה מכמה סיבות: כי אנחנו אוכלים ארוחת צהרים ועוד טעמים. ועושים כל מיני חילוקים בין סעודה גדולה לסעודה קטנה, ובוודאי שהם נכונים על פי ההלכה, אבל אם שייך לפתור עצמינו מכל הסבך, ולהתפלל מנחה קטנה – עדיף. הדברים מצויים הרבה בבריתות, שיש בהם סעודה, ויושבים לאכול ואחר כך רוצים להתפלל, ועדיף לעשות הפוך, קודם כל להתפלל מנחה ואחר כך לאכול. אלא אם כן מתחילים את הברית לפני חצות היום שזה עדיין נחשב בוקר. ואחר כל התיישבו לאכול. שכיוון שמתחילים בהיתר אפשר להמשיך, למרות שהגיע זמן מנחה. אבל אם רוצים להתחיל אחרי חצות, צריך קודם להתפלל. משום כך גם כתב אאמו\"ר שמותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, וכך נוהגים ברוב הישיבות. כ. כוללים שמחוברים עם בעלי בתים 4 אכן ישנם כוללים שמחוברים עם בעלי בתים שבאים שבאים בשעה ומתפללים מנחה ודברי תורה, ולאחר מכן ערבית. ואחרי כן האברכים ממשיכים ללמוד. - כוללים כאלה, לכאורה מוותרים קצת על העולם הבא שלהם, אבל אנחנו יש לנו פתגם בערבית שאני אומר אותו רק בעברית: מי שיכנס לגן עדן, אבל הוא לבד – הוא אומלל, אבל מי שיהיה בגן עדן עם הרבה אנשים – כיף לו, יש לו עם מי לדבר. כלומר אדם חכם הוא מי שמחלק את החיים שלו עם אחרים. כשעברתי לתל אביב, הייתי בחור הרבה לפני החתונה, למדתי בישיבת בצהרים כל האברכים היו יוצאים 3-4 'תורה והוראה', והמנהג היה, שבשעה מהישיבה, הישיבה היתה מתרוקנת, כולם היו הולכים ללמד שיעורי תורה. היה אברך אחד מסכן שפיו היה כבד, לא היה יכול לדבר. הוא היה נשאר, והוא מתמיד גדול, אבל כולם היו יוצאים. בחודש הראשון שהגעתי, הייתי בחור לא ידעתי למי אתן אני שיעור... ב\"ה שלח אותי הגר\"מ מאיה שליט\"א ללמד באיזה מקום, ושלח אותי גם הרב בן אבו ללמד ילדים. אבל היה משימה ללכת ללמד. היינו חוזרים מהשיעורי תורה, וקובעים סדר שלישי, ולומדים. היינו לומדים בחבורה טובה, היה שם הרב מנחם חשאי ע\"ה שאז לא היה נשוי עדיין, ועוד. לכן לא להסס, אם זה מקום שיש בו גם בעלי בתים - יש להגניב באמצע את המנחה וערבית כי זה גם זיכוי הרבים. אבל אם זה כולל מנותק מבעלי בתים, יכולים למנוע את ההפסקה באמצע בסיום סדר ראשון 1 הסדר כדי להתפלל מנחה, ומתפללים מנחה בשעה ואז הולכים לאכול והפסקה קלה למנוחה. ובסדר השני לא צריך להפסיק באמצע הסדר, ולא לגרום לביטול תורה באמצע הלימוד.כא. זמן מנחה מצומצם מאוד כמו כן הנה הגמרא אומרת לעולם יהיה אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. תפילת מנחה צריכה זהירות - הזמן שלה הוא מאוד מצומצם. יש אדם שהוא יודע שהוא סוחר, ופתאום באים אליו כל מיני הצעות, הוא נגרר ומפסיד את התפילה. וכדי לא להפסיד - מותר לו לכתחילה להתפלל מנחה גדולה. כב. פיטום הקטורת תפילת מנחה חשובה כאשר אומרים אותה עם הקטורת. היום נהיה לנו נוהג של האשכנזים, שמתחילים מנחה מ'אשרי', זה לא 'אשרי' זה מסכן... הוא מפסיד, הרי כמה הזוהר הקדוש הפליג בערך אמירת הקטורת. היום אני מסתובב בקרב אשכנזים שבכל תפילת מנחה אומרים קטורת, כדברי הזוהר הקדוש! ב\"ה לומדים מאיתנו, אדרבה יגדיל תורה ויאדיר. קטורת זו מעלה גדולה מאוד ולא להפסיד אותה! בתקופה שאני הייתי בצבא, בשבועות הראשונים, הרב שלנו הרב צמל ע\"ה ביקש ממני להיות חזן, אמרתי לו, יש לי שני תנאים: הם היו מתפללים, ה\"י, עמידה אחת, בלי חזרה. מי נתן להם רשות?! על מה הם סומכים לוותר על חזרה?! התנאי השני, לומר את הקטורת בתחילת התפילה. אמר לי, מקובל. והייתי חזן. ומאותו יום, גם האשכנזים החזנים היו אומרים פיטום הקטורת וגם תפילת לחש וחזרה. תפילת מנחה מלאה. לא לוותר על תפילת החזרה! יש לנו לצערינו מנהגים, חוקים בל ידעום, שמתפללים מוסף עמידה אחת. הם מנגנים הרבה בשחרית, מעלים הרבה עולים לתורה בספר תורה, ואז ?!... איפה שצריך 11 מסתכלים בשעון ושואלים, מה נישאר רעבים עד שעה לקצר הם מאריכים, ואיפה שצריך להאריך – מקצרים. זה לא נכון! צריך להיות מה שאפשר בזמנים. כג. להקפיד בכל דבר על הזמן שלו ראו נא עד כמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד בימים נוראים, כשלא היה שנה לא היה מושג כזה כל השנה 40 שעון קיץ בארץ ישראל - עד לפני היה שעון אחד - ובימים הנוראים הייתה בעיה קשה, בראש השנה צריך להגיע הביתה לפני חצות כדי לאכול, והיינו מתחילים את תפילת שחרית , שלא יעבור עלינו חצות בלי אכילה 11-מוקדם יותר כדי לסיים מוסף ב ושתייה, זה נקרא תענית, אסור להתענות ביום טוב. וביום הכיפורים יש אריכות גדולה עם הסליחות, ואאמו\"ר היה דוחה את אמירת הוידוי הגדול ללילה, לתפילת ערבית ליל יום הכיפורים כדי לקצר מעט מהסליחות של הבוקר, זה סך הכל רבע שעה, וכל זה כדי שנתחיל תפילת מוסף בזמן לפני חצות היום. היום לצערנו בשאט נפש עוברים את חצות, ויש כאלה שבראש השנה – אני לא יודע על מה הם סומכים – עושים סעודות, אוכלים ושותים לפני תקיעת שופר. וכמה טועים ואחרי מוסף לא עושים קידוש! הרי הקידוש אחרי שחרית זו חומרה, עיקר הקידוש הוא אחרי מוסף, הם עשו קידוש וחושבים שיצאו ידי חובה. ואז הם שותים יין, מיץ ענבים, ואני לא מדבר על הויסקי ועל הבירות שהם שותים שם שלא כדין, איך הם עומדים להתפלל?! שתוי אסור לו להתפלל! יש שם כהנים איך הם נושאים כפיים?! שתוי אסור לו לישא כפיו! ועוד כמה בעיות הם מביאים על עצמם! הסדר של אבותינו כל כך ברור, כל כך חתוך. יש לנו זמנים לכל דבר. עומדים בזמנים. אף אחד לא יכול להתחמק מהמסמרות שקבע לנו מרן בשולחן ערוך. תפילת מוסף זמנה עד חצות היום. לא לעבור את חצות. אם התחיל שעה שביעית ולא התפלל מוסף, כתוב בגמרא שהוא פושע! למרות שהלכה כחכמים שמוספין כל היום, בכל זאת מקבל תואר פושע. כי הוא בכוונה העביר את הזמן של מוסף אחרי חצות. כד. יחיד וציבור שלא התפללו מוסף עד חצות היום יש הבדל בין יחיד שלא תפלל מוסף לבין ציבור. יחיד שלא התפלל עד חצות – עליו להתפלל מנחה לפני מוסף, כי הגיע זמן המנחה. תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. לעומת זאת בציבור, כדי שלא יטעו הציבור לחשוב שסדר התפילה הוא מנחה ואחר כך מוסף, אז אפילו שעבר חצות, מתפללים קודם מוסף ולאחר מכן מנחה. שה' יברך את כולכם שנזכה שיתקבלו תפילותנו ברצון. אכי\"ר."},{"filename":"325.pdf","content":"חגסוכותשמח הסיבות לפסילת האתרוג | האתרוג המורכב| האתרוג המרוקאי| האתרוג התימני| אתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי חו\"ל עור:שי שאי הו נ ליטול מספר אתרוגים | סימני המורכב| ברכת שהחיינו על פרי שנוצר בכלאיים| המורכב319 גליוןהשיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום א' דחוה\"מ סוכות תשפ\"ד העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמןפרשת האזינו - חג הסוכות סקירה הלכתית על סוגי האתרוגים המצויים א. אתרוגי ארץ ישראל יש היום בשוק כל מיני סוגים של אתרוגים. קודם נפרט פחות או יותר מה נמצא בשוק: הרוב הגדול של האתרוגים שנמצאים היום בשוק בארץ, ועם כל התפתחות הייצוא גם בחו\"ל, אלו אתרוגים שגדלו בארץ ישראל. זה יכול להשתנות, כי עם השנים שותלים פרדסים וכו', אבל כיום זה הרוב. כלומר זה סוג של אתרוגים שמזה מאות בשנים היו מגדלים אותם בארץ ישראל. שנה גדולי הפוסקים מדברים על כשרות האתרוגים. 500-כבר לפני כ אז לא היה יבוא או יצוא של אתרוגים, ולא היה בארץ ישראל אתרוגים תימניים, מרוקאים, קלאבריה וכיו\"ב, ולפי העדויות בני ארץ ישראל היו משתמשים באתרוגי ארץ ישראל. מרן הבית יוסף, רבינו האר\"י, השיטה המקובצת – רבי בצלאל אשכנזי, המבי\"ט שהיה חברו של מרן הבית יוסף, המהר\"ם אלשיך שהיה חי באותה תקופה, ועוד מגדולי ישראל כותבים בנושא הזה בתשובות שלהם. ולפי הנראה מדבריהם - כולם היו סומכים על אתרוגי ארץ ישראל. בחו\"ל היו משתמשים בסוגים אחרים של אתרוגים, כפי שאסביר תכף. ב. הרכבת האתרוג שנים האחרונות, התחילה טענה שהאתרוגים בארץ 200-והנה, ב ישראל מורכבים. באותם ימים מי שגידל את האתרוגים היו ערבים, ולא היו כמעט יהודים שיש להם פרדסים או בכלל קרקעות בארץ ישראל, והיהודים חיו ביישובים קטנים בירושלים העתיקה, בצפת, ביפו, ביישובים קטנים. ולעומת זאת האוכלוסייה הגדולה שהייתה יותר בארץ ישראל אלו הערבים. ואז התחילה טענה שהערבים מרכיבים את האתרוגים. צריך להבין, למה הערבים עשו כך, וכמו כן אצל היהודים לצערנו, כבר שנה בארצות אשכנז, גדולי החכמים כהרמ\"א וחבריו היו 500 לפנימדברים בנושא של אתרוגים מורכבים. אתרוג מכל זן שהוא, קשה לגדל אותו. עץ האתרוג הוא מאוד רגיש. וכדי להקל על הגידול שלו, ולהוציא כמות יותר גדולה של אתרוגים, ושיהיו אתרוגים יפים, הערבים ראו שהיהודים משלמים הרבה כסף על אתרוג יפה. והיו מרכיבים אותו עם לימון, עם חושחש שזה מין סוג של אילן, ואפילו עם תפוזים. וכך היו יוצאים אתרוגים גדולים ויפים. דרך אגב, לפי מה שאני דיברתי עם כמה אגרונומים, הזן התימני הוא הכי קשה לגידול. כמו כן בעץ של אתרוגים תימניים, ניתן לראות שרוב האתרוגים בכל העץ, הם לא יפים. הם לא נקיים לגמרי. יש בהם כל מיני פגמים ובעיות שאין בסוגים אחרים. אבל אם תרכיב אותם, יכול לצאת תוצרת כפולה של אתרוגים. כמו כן עצי אתרוג הם רגישים מאוד, והם נדבקים בוירוסים. יש וירוסים כאלו שהעץ מת. אתה לא יודע מה קרה לו פתאום, העץ הזה שהיה נותן אתרוגים יפים, שנה אחר שנה, לפתע שובק חיים לכל חי... ולא עוזרים לו כל מיני תרופות ודשנים וכיו\"ב. לא פיתחו מספיק אנטיביוטיקה לעצים. ובעצי אתרוג התימנים זה מצוי יותר. ג. גדל על רוב מים הנה יש לנו דינים מיוחדים של ערלה שנוהג באילנות ולא נוהג בירקות. אתרוג זה אילן, ונוהגים בו דיני ערלה, אבל לעניין תרומות ומעשרות הדין שונה. כי אם באילנות מתחשבים בזמן החנטה - הזמן שבו מתחיל הפרי להתהוות, יש כל מיני הבדלים בין הזנים. לגבי תרומות אין הבדל, אבל יש הבדל לגבי מעשר שני או מעשר עני, וכן שמיטה. לעומת זאת בירקות אין ערלה, ומניין השנים הולך לפי הלקיטה. שבאתרוג, הלכה למשה מסיני - מעשרים (ראש השנה יד:) והנה, חז\"ל קובעים אותו לפי זמן הלקיטה. דהיינו לפי הזמן שקוטפים אותו מהעץ, כמו ירקות. מה נשתנה אילן האתרוג מכל האילנות? חז\"ל אומרים שהסיבה לכך היא שאתרוג גדל על כל מים, מה שאין כן שאר אילנות. פירוש הדבר, שאילן רגיל, בשנה רגילה בארץ ישראל, שיורד גשם בחורף, - עד השנים האחרונות, לא היה חם בקיץ [ .ובקיץ לא יורד גשם כמו עכשיו, המצב כיום זה דבר שלא היה, המומחים עושים כל מיני מחקרים, ואין ספק שזה השתנה מקצה לקצה. אני זוכר כשהייתי ילד בבית ספר, לא היה בית ספר אחד בארץ שיש בו מיזוג אוויר! ובוודאי שגם בבתים הפרטיים. וכך גם במכוניות, לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הייתה שנה נחשבה למכונית אמריקאית 40-50 מכונית מהממשלה, שלפני מפוארת, ולא היה מיזוג אוויר במכונית. אפילו איוורור לא היה. אתה רוצה אוויר? תפתח חלון. גם לא היה חלון, שלוחצים על כפתור כדי לפתוח, היה צריך לסובב משהו כדי שיפתח. כששהייתי ילד בבית מעלות חום, ושלחו אותנו הביתה... אמרו שזה 36 ספר, יום אחד היה חם מדי, וזו סכנה. אם היו היום עושים דבר כזה כיום, בכל הקיץ היינו . ]...צריכים להיות בבית אם כן, בדורות הקודמים עד הדור האחרון, כל עץ של פרי, אם יורד גשם בחורף בצורה נורמלית, לא צריך להשקות אותו בקיץ. הוא יחזיק מעמד. מי הגשמים מספיקים לו. לעומת זאת ירקות, שצריך להשקותם בכל ימות השנה, נקראים 'גדל על כל מים', כי צריך השקיה גם בקיץ. כל זה מלבד באילן אחד, שצריך להשקות אותו גם בקיץ – אתרוג. כך היה גם בדורות הקודמים, ובטח שבימינו. אם לא - העץ ימות. וזה קושי נוסף על גידול האתרוג -שצריך השקייה גם בקיץ. ד. הערעור על אתרוגי יפו שנה התחיל ערעור על האתרוגים של הערבים ביפו. יש 200-לפני כ רב אחד שכתב ספר, שאסף כל מיני מחקרים וגילויי דעת בנושא הזה, שאסור לקנות אתרוגים של יפו. וזאת כי באו לפני בית הדין עדים שראו את הערבי עושה את ההרכבה בפועל. אבל באותו מכתב שכתוב על יפו, כתוב שהאתרוגים של אום אל פחם הם בסדר. אני לא יודע אם היום יש שם גידול אתרוגים, אבל פעם זה היה אחד המקומות הכי גדולים בארץ לגידול אתרוגים. היה גם בצפת, טבריה, יפו ועוד מקומות. דרך אגב, למרות שאותם ימים המצב בארץ ישראל לא היה מפותח, אבל היו באים בקיץ, וקוטפים הרבה אתרוגים, והיו שולחים אותם לכל מיני מקומות בעולם, והיו משתבחים בהם שהם אתרוגי ארץ ישראל, ארץ הקודש. ואכן לפני כמאה שנה, הסיפור של ההרכבה כבר נהיה נפוץ מאוד. והיו שלושה גדולי ישראל, שכתבו בספרים שלהם שהרוב הגדול של האתרוגים של ארץ ישראל הם מורכבים: רבי שלמה אליעזר אלפנדארי הרב אברהם (חאו\"ח סימן יג-יד ובשו\"ת הסבא קדישא סימן יב),- מהרש\"א אלפאנדרי , והרב המנחת אלעזר ממונקאטש(אגרות ראי\"ה ח\"א סימן פו) יצחק הכהן קוק ( ח\"ג סימן עז). ה. אתרוג 'זן חזון איש' לעומת זאת כיום יש 'אתרוגי חזון איש', שהם גם כן אתרוגי ארץ ישראל, - יש אומרים באזור [ ,אלא שהחזון איש היה כנראה הולך לנוח בקיץ , והוא ראה שם עצים של ]ג'נין, ויש אומרים באזור צפת – אני לא יודע אתרוגים שנמצאים בהרים כאלו, שאין שום היגיון לומר שרגל אדם דרכה במקום הזה הרבה שנים. כלומר שהעצים הללו, יש להם ודאי מסורת שלא הרכיבו אותם. והחזון איש אמר שהארוגים הללו הם בוודאי לא מורכבים. דרך אגב, החזון איש לא פסל אתרוגים אחרים. הוא לא אמר לקחת רק אתרוגי חזון איש, יש עדויות בשמו שאמר, על האתרוגים התימניים שהם טובים מאוד. ו. אתרוגי חב\"ד יש עוד סוגים של אתרוגים: אתרוגי קלאבריה, שזה אתרוגי חב\"ד. זה מעניין מאוד שיש עדויות שהגאון מוילנא, שהיה מתנגד לחסידים, היה מקפיד לקחת את האתרוגים הללו. בזמנו לא קראו לזה אתרוגי חב\"ד, אלא אתרוגי קלאבריה, היו שקוראים לזה גם אתרוגי ינובה, שזו עיר נמל באיטליה שקוראים לה ג'ינובה. שמשם היו מייצאים את האתרוגים. הם לא היו גדלים בינובה, אלא הם היו גדלים בקלאבריה, שזה אזור אחר באיטליה. היום, אני לא יודע אם יש בכלל אתרוגים בקלאבריה, אבל האתרוגים שגדלו שם שתלו אותם בכל מיני מקומות אחרים. יש כאלה שטוענים שבעל התניא ראה, שהקב\"ה הראה למשה רבנו כשהוא אמר לו \"פרי עץ הדר\", הוא הראה לו אתרוג קלאבריה. אלו אתרוגים יש להם יחוס גדול, לפחות שלוש מאות שנה. אבל גם באתרוגים הללו, יכול מאוד להיות שכדי להקל על הגידול שלהם – הרכיבו אותם. בשביל כסף אנשים מוכנים לעשות הכל, במיוחד שמדובר בגויים. לא אכפת להם, מלפני עיור לא תיתן מכשול, מה אכפת להם שהיהודי ישלם?! כלומר שאין סוג של אתרוג שאין בו בעיה של ההרכבה. ז. האתרוג התימני הסוג השלישי הוא האתרוג התימני. כאן הייתה טענה של התימנים, טענה מאוד חזקה, שבתימן הם לא ידעו מה זו הרכבה. הם לא הרכיבו מעולם. אתרוג, זה היה עץ מאכל שהיה מצוי שמה, הם היו אוכלים את האתרוגים, עם בישול או בלי. הבעיה באתרוג התימני, שכשהביאו אותו לארץ ישראל, היו כמה חכמי תימן שכשהם באו לארץ ישראל, כבר חשבו על סוכות. היה גאון אחד בשם רבי שלום יצחק הלוי, שכשעלה לארץ ישראל, הוא אמר, במקום להביא איתי ספרים הבאתי זרעים של אתרוגים. הוא ידע שפה אין את מה שיש שם, והוא הביא איתו זרעים של אתרוגים. ומזה התחיל עוד פרדס ועוד פרדס. הבעיה, שכאמור האתרוגים התימניים הם הכי קשים לגידול, ונוצר חשש גדול של הרכבה. ח. טעם עצו וטעם פריו שוה האתרוג התימני המקורי אין בו כמעט מיץ. לעומת כל שאר האתרוגים שיש בהם הרבה מיץ. חז\"ל קובעים שהאתרוג טעם עצו וטעם פריו שווה. 'עצו' דהיינו הגזע של העץ, הענפים. אם מישהו יטעם את הענפים של האתרוג, כשהם עדיין ירוקים ולחים קצת, אין שום קשר בין הטעם של העץ לטעם האתרוג. אולם העץ היחידי של אתרוג שיש קשר בין טעם העץ לטעם הפרי, הוא האתרוג התימני. הקליפה שלו היא מאוד עבה, כמעט אין כלום באמצע. וזה באמת הטעם שלו, טעם עצו וטעם פריה שווה. ט. אתרוג תימני הוא אתרוג כמו כן יש לאתרוג התימני מעלות גם בצורה שלו. היה פעם רב אחד שטען נגד אתרוג התימני, שהתימנים היו מנותקים מהעולם מאות שנים, ומי אומר שזה בכלל אתרוג? אולי זה לא אתרוג? אז רב אחד תימני ענה לו, כמו מה שראש הממשלה נתניהו אמר לא מזמן באו\"ם: אם אתה רואה משהו כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומשמיע קולות כמו ברווז, והוא נראה כמו ברווז, כנראה שזה ברווז, נכון?! כך הוא הדין על האתרוג התימני, הוא נראה בדיוק כמו אתרוג, כנראה שזה אתרוג. י. האתרוג המרוקאי יש אתרוגים מרוקאים. שגם הם יש להם יחוס של הרבה שנים. הערוך שנה, מזכיר את האתרוג המרוקאי, וגם הערוך 150 -השלחן, שחי לפני כ גם כן מדבר על (בספר בכורי יעקב סוף סימן תרמח),לנר שהיה עוד לפניו קצת האתרוג המרוקאי. הגרי\"ש אלישיב היה מאוד משבח את האתרוג המרוקאי. מצד שני, מי שיש לו אתרוג מרוקאי, אחרי סוכות שיחתוך אותו ויראה שאין בפנים גרעינים. זה האתרוג היחידי שאין בו גרעינים בכלל. מי אמר שצריך להיות גרעינים? אמנם הפוסקים שנותנים סימנים לאתרוג מדברים על הגרעינים, שגרעינים שוכבים או עומדים זה סימן להיותו מורכב או לא, אבל זה לא סימן מובהק שיש לו מסורת ממשה רבנו, ובאתרוג המרוקאי אין גרעינים בכלל. יא. ההבדלים בין האתרוג המרוקאי לאתרוג התימני הניגוד הכי גדול מהאתרוג המרוקאי הוא האתרוג התימני. הם דבר והיפוכו. ומעבר למורכב או לא מורכב, יש פה שאלה אחרת, מה זה אתרוג? הרי תפוחי עץ למשל, יש תפוח עץ ירוק חמוץ, ויש תפוח עץ אדום ומתוק. הרי שניהם נראים תפוח, חוץ מצבע וטעם, אפשר להגדיר אותם כמו שני אחים, הם נראים דומים, יש להם אותו אבא, אותו שורש, אבל הם מאוד קרובי משפחה. לעומת זאת תפוז וקלמנטינה למשל, הם לא אחים, אלו שני פירות שונים לחלוטין. הם קרובי משפחה, אולי בני דודים שניים... כמו כן תפוז ואשכולית וכיו\"ב, הכל בא לצערנו, בדורות האחרונים תוצאות של הרכבה. אותו דבר הוא באתרוגים, המרוקאי והתימני התכונות שלהם שונות, המראה שלהם שונה. יש לפעמים דמיון מסוים, אבל בסך הכל הם שונים. אפילו העץ התימני והעץ המרוקאי – שונים. מקסימום הם קרובי משפחה. לא יותר מזה. לאור זאת צריכים לשבת ולחשוב, אני לא אגרונום, אבל ההיגיון שלי אומר, שאם המרוקאי כשר, הרי שהתימני אינו כשר. ואם התימני כשר, אז המרוקאי לא. ובאמצע, נמצאים אתרוגי ארץ ישראל, אתרוגי קלאבריה, אתרוגי קורפו - שהיה פעם - וכל השאר. אם כן מה הדבר הכי טוב? להשתדל לקחת אתרוג תימני, מרוקאי, חזון איש וחב\"ד. לפחות ארבעה. ואכן כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עושה. היו מביאים לו הרבה אתרוגים, אבל גם כשהוא היה דיין צעיר, ואף אחד עדיין לא היה מביא לו אתרוגים, הוא היה הולך לקנות והיה לוקח לפחות שני אתרוגים תימנים, להיות בטוח שזה לא מורכב. והיה קונה גם כמה וכמה סוגים של אתרוגים. אתרוגים. והיה מקפיד לברך על תימני דווקא. ובו היה מנענע 6-7-כ בו, ומיד היה מניח אותו ולוקח את השני ואת השלישי, וכך היה מנענע בכולם. בשנים האחרונות שלו, היה לו כבר אולי עשרה אתרוגים או יותר, כל אחד היה רוצה שהוא יברך על האתרוג שלו... והוא היה שואל על כל אחד ומתעניין. יב. עד אחד נאמן באיסורים למעשה, אם תלכו למוכרי אתרוגים בשוק, יש ב'גאולה' מאות דוכנים של אתרוגים. אני פעם הלכתי ואמרתי למוכרים בחיוך, יש לי ילד קטן בן שלוש, אני לא רוצה להוציא עליו כסף כל כך, יש לך אתרוג מורכב?... והסתובבתי שעה שלמה ולא מצאתי אפילו אתרוג אחד מורכב!... כולם אומרים, שלי אף אחד לא מורכב. מאידך אנחנו שומעים שכבר לפני מאה שנה גדולי הפוסקים בארץ ישראל טענו שהרוב הגדול של האתרוגים בארץ ישראל מורכבים. אם ככה, מה ניתן לעשות? התשובה פשוטה, בדברים כאלו אם נתחיל להגיד ספק וספק ספקא - אין לדבר סוף. לכן אנחנו הולכים אחרי המסורת. ואם יש לך אחד שיש לו פרדס של אתרוגים תימניים, והוא אומר ששתל את הפרדס הזה מזרעים שקיבל מהרב שלום יצחק הלוי למשל, או מאיזה רב תימני מהדור הקודם, וזה הילדים והנכדים של האתרוגים ההם, ואני מעיד שלא היה שום הרכבה, יש לנו כלל בהלכה: עד אחד נאמן באיסורים. אנחנו יכולים לסמוך עליו, ולא צריך שני עדים אפילו, מספיק אחד. למרות שיש לו אינטרס כספי. אם הוא יהודי, ירא שמיים. יג. לקחת אתרוגים מבד\"צים מוסמכים בלבד לכן, הנה בשוק יש בחורים שעומדים סתם ומוכרים, וזה לא פשוט להתחיל לחקור כל אחד מאיפה הוא קנה אותם וכו', לכן הטוב ביותר הוא לקחת מבד\"צים, שיש להם פיקוח מהקטיף, הם יודעים מאיזה פרדסים הם קוטפים, מה מיוחס ומה לא. כי הדבר החשוב ביותר הוא הייחוס, וזה מה שיש חנו לסמוך לגבי הנושא של הרכבה. אמנם, זה לא מוציא אותנו לגמרי מהספק, אבל זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו לא מסתכלים על אתרוג בעיניים קדושות של איזה 'מקובל'... שיגיד מה מורכב ומה לא, אין דבר כזה היום. ועל גוי אי אפשר לסמוך. בפרדסים כל הפועלים הם גויים. רק שצריך לברר למי שייך הפרדס, את מי הוא מעסיק ובאיזה עבודות. בא אליי פעם יהודי אחד, ואמר לי, הלכתי בעצמי למושב, וקטפתי אתרוגים. אמרתי לו, למה?! אתה חושב שהאתרוגים שיש בשוק זה לא בא מהמושב?!... מה ההבדל אם אתה הלכת, או שהמושב בא אליך?! כי באמת העיקר לוודאות שבעל הפרדס המגדל הוא אדם אמיתי, שיש לו ייחוס ומסורת לאתרוגים שלו. יד. הפוסקים שמתירים לברך אתרוג מורכב יש נידון רחב לגבי אתרוג שהוא ספק מורכב. דהיינו אם יש לנו ספק לגבי אתרוג אם הוא מורכב או לא. לכאורה, יש צד לומר שזה לא נורא. שנה דנו הפוסקים, אם המורכב כשר או לא 500 מפני שכבר לפני , וכן רבי שמואל יהודה קצינלבויגן (שו\"ת שלו סימן קי)והמבי\"ט, מהר\"ם אלשיך מפדווא שחי בתקופת הרמ\"א והוא כתב תשובה שנדפסה בתשובות וכל גדולי האחרונים הללו כותבים שאתרוג מורכב פסול. (סימן קכו), הרמ\"א אכן הרמ\"א בעצמו דן בנושא הזה, ולמרות שהוא מצדד ונוטה לכיוון הפסול, אבל כותב הרמ\"א, שאינו יכול להוציא לעז על הראשונים שהיו מברכים על המורכב. כלומר בדורות שלפני הרמ\"א, לפי עדות הרמ\"א, מובא, (ח\"א סימן לו) היו מברכים על אתרוג מורכב. בספר שו\"ת שבות יעקב שהש\"ך היה באיזו קהילה, והיה לכל הקהילה רק אתרוג אחד, והוא היה מורכב. והרב שם אמר שאי אפשר לברך עליו. לעומת זאת הש\"ך הורה להם לברך עליו. באו לקחת את האתרוג כדי לברך עליו, לפתע האתרוג נפל ונשבר העוקץ שלו, ונפסל. ואמרו שם שמשמיים הראו לנו שהרב צודק. ואז הש\"ך ציווה על הבן שלו, שיכתוב מכתב סליחה מהרב. אבל כשאנחנו מתבוננים בגדולי הפוסקים, יש כמה גדולים וחשובים כמו הרמ\"א ועוד, שבדוחק סומכים לברך על אתרוג מורכב. כמו כן הב\"ח כתב שבדוחק יש להקל, ועוד.(שו\"ת שלו סימן קלה-קלו) טו. רוב האחרונים הסכימו שלא לברך על אתרוג מורכב מצד שני, כמעט כל האחרונים אוסרים לברך על אתרוג מורכב. ואם אתה תמנה אותם, הרי שעל כל אחד שמתיר, תמצא עשרה שאוסרים. כותב שהסכימו הפוסקים שהוא פסול. (סימן תרמח ס\"ק סה)המשנה ברורה (הובאו דבריו , מהר\"ם פדווה (סימן תרמט סעיף ד) לבוש(שער הציון אות עא): והוא מציין (שם), שבות יעקב (ס\"ק כג), מגן אברהם(שם), מהר\"ם אלשיך בשו\"ת הרמ\"א שם), בית (סימן קפג),, חתם סופר (סימן תרמט סק\"ג) הט\"ז (הובא בתשובת הב\"ח שם), הסמ\"ע (ח\"ב סימן וכולם פוסקים לאסור. בשו\"ת יחוה דעת (בתשובה שבסוף הספר) מאיר מונה את כל הרשימה של הפוסקים שאוסרים.עד) טז. מצוה הבאה בעבירה טוען (שם)הנושא הכי חשוב בעניין הזה, הוא מה הבעיה במורכב. הלבוש טענה מאוד קשה נגד המורכב. שמכיון שאסור להרכיב את האתרוג, זה איסור כלאיים מהתורה, אלא שבכלאי הכרם וחיטה ושעורה האיסור הוא לא רק הכלאיים, אלא גם התוצרת אסורה באכילה עולמית. אבל בשאר כלאיים, האישור מהתורה הוא רק לעשות את הכלאיים, אבל התוצרת מותרת באכילה. אם כן כיון שאסור לעשות את ההרכבה, הרי שזה נגד רצון ה' יתברך, יש בחפצא פגם של מצווה הבאה בעבירה, ולכן זה אסור. וזה יותר גרוע מגזול, מפני שהמורכב כל מהותו והיצירה שלו באה לעולם על ידי עבירה. יז. אם בן נח מצווה על הכלאיים יש טוענים נגד הלבוש, שלכאורה צריך לברר אם עצם מציאות המורכב בעולם היא נגד רצון ה' או שמא שרק לעם ישראל אסור לעשות כותב, \"מפי הקבלה (פרק ו מהלכות מלכים הלכה ו) כלאיים. והאמת, שהרמב\"ם למדו\" – וכפי הנראה מדבריו שזו כמו הלכה למשה מסיני, שגם בן נוח מביא (יו\"ד סימן רצז סק\"ג) מצווה על הרבעת בהמה ועל הכלאים. אכן הש\"ך שהביא את הרמב\"ם, וכותב, שאינו מאמין (בדרישה שם) את דברי הסמ\"ע שהדברים הללו יצאו מפי הרמב\"ם. וזה פלא גדול, מפני שזה כתוב בפירוש ברמב\"ם, שהגוי מצווה על הרכבת אילן. ואם הגוי מצווה, משמע שאין אדם בעולם שמותר לו לעשות הרכבה, והמציאות של כלאיים בעולם זה נגד רצון ה' יתברך. יח. ברכת שהחיינו על פרי חדש מורכב מתוך כך מתעוררת שאלה לגבי ברכת שהחיינו על פרי חדש שהוא כלאיים. והנידון הזה הוא שונה מהנידון של נענוע באתרוג מורכב. כי סתם פרי מורכב – מותר לשתול את הזרעים שלו מחדש, מותר גם לאכול את התוצרת שלו. זה כבר פרי חדש לגמרי. תפוזים למשל, הרי כולם מורכבים. מותר לשתול גרעינים של תפוז ולעשות עץ תפוזים. אם כן הדור השני הוא כבר פרי חדש ובוודאי שאפשר גם לברך עליו שהחיינו. לעומת זאת לגבי אתרוג מורכב, שהסיבה שלא מברכים עליו היא מחמת שזו מצוה הבאה בעבירה, הרי שגם הדור השני והשלישי של האתרוג הוא עדיין מצוה הבאה בעבירה, כי האתרוג הראשון התחיל בעבירה. למעשה, האחרונים נחלקו אם מברכים שהחיינו על פרי שהוא עצמו הורכב, הכלל הגדול שיש בידינו הוא ספק ברכות להקל. אבל יש כמה מגדולי האחרונים שמעידים שבארץ ישראל נהגו לברך על פירות (ח\"ה חאו\"ח סימן מורכבים. יש בנושא הזה תשובה ענקית, בשו\"ת יביע אומר וזו המסקנה שלו. שמותר בארץ ישראל לברך שהחיינו על פירות יט), מורכבים. אבל מתוך כך מתעוררות כל מיני שאלות: יש פרי שנקרא נקטרינה. וזו הכלאה של אפרסק עם שזיף. כשהייתי ילד לא היה את הפרי הזה בכלל. אם כן יש לדון, אם בירך שהחיינו על אפרסק, האם יכול לברך על הנקטרינה? הרי הטעם שלו הוא לא כמו אפרסק. רק הגרעין שלו דומה. זה פרי אחר לגמרי. כמו כן אם בירך על שזיף – האם יברך על הנקטרינה? אלו שאלות מאוד מעניינות בהלכה. כתבתי על כל הנושאים האלה בהלכה ברורה חלק י\"א סימן רכ\"ה באריכות. יט. אם אתרוג מורכב הוא פרי חדש או אתרוג מעורבב מלבד הטענה שהאתרוג המורכב הוא נגד רצון ה' יתברך, יש טענה נוספת לגבי אתרוג מורכב: זה לא אתרוג. זה פרי חדש. מפני שכיון שעשו לו הכלאה הרי זה פרי חדש לגמרי. ממילא, גם הסוברים שעל פרי מורכב שעשו לו הכלאה מברכים עליו שהחיינו – אפשר לומר שלאחר ההכלאה זה משהו חדש, יצרת משהו חדש. אם כן הוא הדין לגבי אתרוג, זה לא אתרוג אלא משהו חדש. לעומת זאת יש אומרים, שזה לא דבר חדש, אלא חלק אתרוג וחלק לימון, וממילא ביום הראשון אי אפשר לברך עליו כיון שהוא חסר, אבל בשאר הימים אפשר לברך עליו. מצד שני יש גם לדון מה הרוב, כי אם הרוב הוא לימון – הרי אתרוג צריך שיהיה בו שיעור כביצה, וכשהוא מעורבב אין לנו איך לדעת מה הרוב בו. מלבד כל השאלות שהעלינו כאן, ישנם כמה וכמה בעיות שהפוסקים דנו וליבנו בנושא הזה. מגדולי הפוסקים בזמן מרן הבית יוסף ועד פוסקי זמנינו, כתבו הרבה פלפולים וראיות, קושיות ותירוצים לדון על הפסול של האתרוג המורכב. אך כאמור, הרוב הגדול פסקו שהוא פסול. כ. אתרוג שהוא ספק מורכב לאור כל האמור יוצא, שספק מורכב אי אפשר לברך עליו. ולא רק שאי אפשר לברך, אלא שאפילו בדוחק לא יוצאים בו. זה לא שווה כלום. כי מצד אחד, כמה מגדולי ישראל מהדור הקודם מעידים שרוב האתרוגים בארץ ישראל מורכבים. ומצד שני, רוב הפוסקים אומרים שמורכב הוא פסול לגמרי. אם כן גם לא שייך לעשות ספק ספיקא, כי ספק ספיקא במקרה כזה היה, שמא זה לא מורכב, ואם תמצא לומר שזה מורכב, שמה מורכב כשר לנטילה. אבל כל אחד מהספיקות הללו, הוא לא ספק שקול. ובספק ספיקא, שספק אחד מהם הוא חצי חצי, והשני הוא לא שקול, זו מחלוקת הפוסקים, מרן שלחן הרוך והש\"ך. אבל כששני הספיקות אינם שקולים, אי אפשר לסמוך על ספק ספיקא כזה, אפילו לא בדרבנן.כא. הסימנים של האתרוג המורכב אם כן מה שנשאר זה לסמוך על המסורת, ולסמוך על המוכר. יש כתב, שלושה סימנים של (שם)המצאה שכבר לפני מאות שנים הרמ\"א אתרוגים שאינם מורכבים. ואחר כך בזמן החתם סופר הוסיפו סימן רביעי. השלושה סימנים הם: שהאתרוג המורכב הוא חלק, אין לו הרבה בליטות, לעומת זאת האתרוג הלא מורכב יש לו הרבה בליטות. הסימן השני: ה'עוקץ' של המורכב - המקום שחותכים את האתרוג מן העץ - הוא בולט כלפי חוץ, לעומת זאת האתרוג הלא מורכב העוקץ שוקע. הסימן השלישי: באתרוג שאינו מורכב יש בו מעט מיץ, לעומת זאת באתרוג המורכב יש בו הרבה מיץ. למעשה, הסימנים הללו נמצאים בעיקר באתרוג התימני. אבל הרבה פוסקים דנים, מאיפה באו הסימנים האלו? הרי אין לכך שום זכר בגמרא. האם אפשר לסמוך עליהם?! יש סימן רביעי שמובא בפוסקים, לגבי הגרעינים. שאם הם עומדים זה אתרוג לא מורכב, אבל אם הם שוכבים – מורכב. ואם תגיד שהגרעינים זה סימן, מה נגיד על האתרוג המרוקאי שהגרעינים בו לא שוכבים ולא עומדים, אלא אין בו גרעינים כלל?! כב. אין שורש לסימנים שנה, 500- לפני כ (שם) אם כן, אמנם הסימנים הללו הובאו כבר ברמ\"א אבל לכאורה אין לכך כל שורש. וכיום הטענה היא הרבה יותר גדולה, מפני שאם נבקש מאגרונום או מדען, שינסה לגדל איזה עץ אתרוגים שהבליטות שלו יהיו בצורה מסויימת, והגרעינים בצורה מסויימת – הוא יעשה לך מה שאתה רוצה. היום ניתן לעשות מה שרוצים: אבטיח צהוב, או פלפלים בכל צבע שרוצים. והכל כתוצאה של כל מיני חומרים כימיים והרכבות. היום זה השתכלל מאוד. אפשר לומר בצער רב, שהמדינה המתקדמת ביותר בעולם בתחום ההרכבה, שהמציאה כל מיני דברים ומצליחה בזה מאוד, זה דווקא מדינת ישראל. לכן חלק ממדינות העולם, גם ערביות, רוצים את הקשר איתנו בגלל החקלאות. הם מבינים שיש לנו ידע ומומחיות. חקלאות זה דבר שהעולם קיים עליו, שיהיה להם מה לאכול לאנשים. אין מדינה כמו ישראל שמומחית לדברים האלו. בזמנו המציאו בישראל תפוזים, והמקום שהיו בו את התפוזים הכי משובחים בעולם, היה בספרד. נסעו לשם הישראלים ולמדו, ועשו תפוזים יותר טובים משל ספרד. ישבתי פעם באיזה מקום שהיה שם שמעון פרס, והוא סיפר שאחרי קום המדינה הוא נסע לארגנטינה, שזו מדינה מאוד חקלאית. והם אמרו שהם רוצים שישראל – היינו אז מדינה חדשה תעזור להם לגדל פירות. והוא סיפר שהיינו מייצאים תפוזים מישראל לארגנטינה. עכשיו לצערנו הם כבר יודעים גם לעשות את ההרכבה. ולכן סכנת ההרכבה באתורגים של ארץ ישראל היא גדולה יותר. כג. מספר אתרוגים בכל בית כנסת יש הרבה מה לדבר בכל אחד מהנושאים שדיברתי, דיברתי מאוד בקיצור. כל נושא כזה של ספק ספיקא, מסורת וחזקה, אפשר לדבר עליו שעות וימים. אבל סקרתי בפניכם פה בקצרה את הנושא הזה. לכן כאמור, זה לא יעזור אם ניקח תימני וגם מרוקאי וכל סוגי האתרוגים, נעשה קיבוץ גלויות. צריך קודם כל לברר כל אחד ואחד מהם, שיש לו מסורת טובה, שהוא באמת מרוקאי אמיתי. וכן תימני שהוא באמת תימני. ולאחר מכן לקחת את כמה אחדים, את הטובים ביותר. ובאמת, שלא צריך שכולם יעשו את זה, מספיק בכל בית כנסת יהיה אחד שיש , זה ]שכולם ישתתפו איתו בתשלום[ לו איזה חמישה שישה אתרוגים גם לא עולה כל כך הרבה. ואחרי התפילה כולם יטלו אותם, או שיעשו הפסקה לפני ההלל או אחרי התפילה. הרי מלבד היום הראשון, אין דין 'לכם'. וגם ביום הראשון יכול לומר שהוא נותן את האתרוג מתנה על מנת להחזיר. וכל אחד ינענע ויחזיר. ובזה הכל על מקומו יבוא בשלום. ואז נוכל כמה שיותר להיות בטוחים שקיימנו את המצווה כדת וכדין."},{"filename":"326.pdf","content":"נשיאת| חתונה בשבת ובערב שבת| נשיאת מטריה בשבת| עשיית אוהל בשבת מדאורייתא ומדרבנן| חכמים היזהרו בדבריכםנושאי השיעור: יעקב בחירי – קבלת דברי חז\"ל באמונה| אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים| בישול אחר בישול בלח| מטריה בשבת על ידי גוי326 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק תולדות תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויצא נשיאת מטריה בשבת מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי אליהו סעדון שליט\"א ראש כולל יחוה דעת \"...נסיים בפסוק \"ויתרוצצו הבנים בקרבה\" - ידועה השאלה המפורסמת על מה שרש\"י מביא, שכשרבקה היתה עוברת ליד בתי מדרשות – יעקב רץ ומפרכס לצאת. וכשהיתה עוברת ליד בתי עבודה זרה – עשיו רץ ומפרכס לצאת – ויש שואלים, מילא עשיו רוצה לצאת לעבוד עבודה זרה, אבל אומרת שאדם במעי אמו לומד תורה (ל:)יעקב אבינו?! הרי הגמרא בנידה עם מלאך. וכי הוא ימצא בעולם הזה מלמד יותר טוב ממלאך ה'? אז למה הוא באמת הוא רצה לצאת?! הרי הוא לומד תורה! כמה תירוצים נאמרו על השאלה הזו, אבל אני חושב לומר, שהנה כתוב, כלומר (בבא מציעא לח.),\"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו\" מה שהוא מקבל מהמלאך זה לא קב שלו, אמנם הוא מקבל תורה אבל הוא מקבל אותה בלי יגיעה, יעקב אבינו רצה להתייגע על התורה. וכמו [ שקיבלנו כאן ביחוה דעת ממרן רבינו שליט\"א, ללמוד תורה עם יגיעה , כאן קיבלנו שכדי להשיג משהו ]...- אולי יעקב אבינו עבר דרך יחוה דעת צריך לעמול עליו ולהתייגע. שיעור ממרן הראשון לציון שליט\"א תודה רבה לידיד נפשי, הגאון המצוין הרב אליהו סעדון שליט\"א, שב\"ה כבר הרבה שנים נמצא כאן אצלנו. התחיל כאברך צעיר, ואחר כך משמש כראש כולל, והוא מעיין נפלא ושקדן גדול. הוא דיבר על ההתמדה של אומרים, שיעקב נטמן בבית שם ועבר. (פסיקתא בראשית כח, יא) יעקב אבינו. חז\"ל מה זה 'נטמן'? פירוש הדבר מלשון הטמנה, שזה מכוסה מכל הצדדים, כל כולו רק תורה. ובאמת, הגאון הרב אליהו סעדון הוא גם נאה דורש וגם נאה מקיים. שיעלה מעלה מעלה, וימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן.א. חכמים היזהרו בדבריכם רבותיי, נודע לי שחיללו בית כנסת וספרי תורה בצורה מזעזעת בעיר 'קדימה'. אוי, כמה זה כואב לשמוע את הדברים הללו! אני מאוד מקווה שבסופו של דבר יתברר שאלה שעשו את זה הם לא יהודים. אבל מה שברור הוא, שכמה זה כואב שההסתה שיש כנגד הציבור הדתי בארץ ישראל בזמן האחרון - היא נוראה. ופה אנחנו רואים לאן הדברים יכולים להוביל. זה מתחיל בחילול בתי כנסיות, ואחר כך לילה יכולים להגיע גם לרצח. ה\"י. לכן אני מאוד מבקש מאלו שמייצגים ציבור ומכולם שתהיה להם אחריות. כמובן אני מדבר לא רק על האלו שמייצגים אותנו – החרדים, אלא אני מדבר על אלו שהם לא מהמחנה הדתי. כשמבזים ומגדפים את הדתיים בצורה כל כך קשה, ונלחמים בהם בצורה כל כך קשה – זו התוצאה. הפערים הולכים וגדלים. בזמנו, לפני השואה, היה את 'ליל הבדולח', שבו נרצחו יהודים, אבל בעיקר מה שהיה זה חילול בתי הכנסת. חיללו ישיבות, נורא ואיום. וכי אנחנו רוצים להגיע למצבים כאלו כאן בארץ שלנו?! שנגיע למלחמת אחים ח\"ו?! כולם צריכים להיזהר, להוקיע את הדברים הללו, ולעשות כל מה שאפשר כדי לתפוס את האחראיים למעשה, ולהעניש אותם בצורה הכי חריפה שאפשר! אבל מעבר לזה, צריכים כולנו להיזהר בלשוננו. \"חכמים, היזהרו בדבריכם\", כדי שלא נהיה חלילה גורם לליבוי האש שיש בזמן האחרון. ב. עשיית אוהל לזמן מועט בשיעור הקודם דיברנו בעניין עשיית אוהל בשבת. ונשלים את העניין של נשיאת מטריה בשבת. ונקדים: הנה בעניין עשיית אוהל שיש לו שיעור והרמב\"ם (שבת נו: מדפי הרי\"ף) , נחלקו האחרונים - האם לדעת הרי\"ף ס\"מ)8( טפח שהזכירו את השיעור הזה, האם מי שעושה אוהל (פרק כב מהלכות שבת הלכה כט) כזה כשיעור טפח, בכל מצב זה אסור מן התורה, אפילו אם עשה אותו בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .העלון לעילוי נשמת מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה ביום החתונה, כולם מתאספים לחופה אבל החתן לא הגיע. אחרי שחיפשו אותו, מצאו אותו בבית הכנסת יושב ובוכה. שאלו אותו, מה קרה? ואז הוא אומר להם, שהוא עני ואביון, והוא הולך להתחתן עכשיו עם עניה, והרי בקושי את עצמו הצליח לפרנס – כיצד יוכל עכשיו גם לפרנס אותה?!... ככל הנראה שהעסקנים שהיו שם הבטיחו לו לאסוף סכום מסויים עבור הזוג, אבל הם לא עמדו בהבטחה. אז החתן הודיע שהוא אינו מעוניין להתחתן. כששמעו את זה העסקנים, הם התחייבו שוב פעם לגייס עבורו את הכסף – אבל החתן לא התרצה, הוא אמר להם, אני כבר שבעתי מהבטחות, אם לא מביאים לי את הכסף עכשיו – אני לא מתחתן. העסקנים יצאו מהר, והתחילו לגייס פה ושם, עד שבסוף הביאו לו איזה סכום, והוא התרצה לבוא לחופה. הבעיה שכאשר הוא הגיע - שקעה השמש, שבת נכנסה... וחשבו לדחות את החופה. כשהכלה שמעה על כך, התחילה לבכות ולצעוק, ככה אתם עושים לי?! אני יתומה! כל כך סבלתי כל החיים, ועכשיו אני באה לחופה - יום השמחה שלי, וברגע האחרון דוחים לי את החתונה?! כשהרמ\"א ראה שהיא כל כך בוכה ומצטערת, דפק על השלחן והודיע שהוא עושה את החופה מיד. והרמ\"א עשה חופה בליל שבת! קראקוב לא היתה סתם איזו עיירה קטנה. זו עיר עם הרבה גדולי תורה, תלמידי חכמים. כאשר למחרת בבוקר התפרסם בכל העיר שכך פסק הרמ\"א - ותהום כל העיר! כולם החלו לדון אם עשה כהוגן או לא. והרמ\"א נאלץ היה להגן על העמדה שלו, והוא כתב תשובה ארוכה בנושא הזה בתשובה הראשונה שם הוא עוסק בזה. אבל שם (סימן קכה), בשו\"ת הרמ\"א הוא כותב שהיתה זו שעת הדחק – וודאי שזה לא היה פשוט. וכמובן שכיום לא עושים חופה בליל שבת. רק שהרמ\"א התחשב מאוד בצער של היתומה. רואים בדברים שלו שם שהוא ריחם על היתומה, ולכן למרות שזה היה היתר דחוק, הוא סמך על היתר דחוק. זו הייתה הגישה של הרמ\"א. (סימן שלט סעיף והוא מביא את הנושא הזה גם בהגהות שלו על השלחן ערוך , שם הוא שולח לעיין בתשובה שלו.ד) יא. חופה לכבוד בעלמא לאור כל האמור שלא עושים חופה בשבת, יש לדון, מהי כוונת המגן אברהם שמותר לפרוס חופה בשבת, ואין בזה משום עשיית אוהל. אלא שעל כורחנו לומר, שלא מדובר בחופה של קידושין ממש, שעושים את כל הטקס, אלא כגון סעודת חתן שפורסים להם חופה יפה מעל הראש של החתן והכלה, אבל לא שעושים את החתונה בשבת. לפי זה מסתבר להצדיק את דברי הנודע ביהודה שהמגן אברהם לא מתכוון לחופה ממש אלא לכבוד בעלמא. לפי זה יוצא, שיש לאסור את השימוש במטריה בשבת, כיון שהיא מיועדת שיתשמשו תחתיה. וכן גם כסא מתקפל שמיועד להשתמש תחתיו – אסור. הנודע ביהודה רוצה כך להסביר גם בדעת רש\"י. שלמרות שרש\"י הזכיר רק שכיסא מתקפל עביד וקאי - עשוי ועומד, אבל רש\"י מתכוון גם לעניין הזה שהוא לא עשוי שישתמשו מתחתיו. אך אם באמת הוא עשוי שישתמשו מתחתיו - רש\"י מודה שאסור. אבל למעשה, כמעט כל האחרונים לא מסכימים לדברי הנודע ביהודה בדעת רש\"י. יב. סיבת ההיתר של כסא מתקפל אבל אני מתפלא פה מאוד: רש\"י באמת כותב על כיסא מתקפל שהסיבה להיתר בגלל שהוא כבר עשוי ועומד. אבל רבנו חננאל שם בגמרא מסביר, שהסיבה שמותר לפתוח כיסא מתקפל בגלל שהוא לא עשוי שישתמשו לרבנו אליעזר ממיץ, שמביא את (סימן רעד) מתחתיו. וכמו כן כתב היראים פירוש רש\"י, ודוחה אותו. וכן כתבו הרשב\"א, הריטב\"א, הריבב\"ן - רבנו והיחיד שראיתי שמעורר ששיטת (בחידושיהם עמ\"ס שבת שם). יהודה בר בנימין שמזכיר (ס\"ק לה ובביאור הלכה שם), רבינו חננאל אינה כרש\"י הוא המשנה ברורה את רבנו חננאל, ולומד ככה גם ברמב\"ם. הוא כותב את זה בשתי שורות. יש שו\"ת משיבת נפש שמאריך בנושא הזה, והוא מאריך על דעת הרמב\"ם, ומסיק בבירור שדעת הרמב\"ם אינה כרש\"י, ולדעתו, כל ההיתר של כסא מתקפל הוא מחמת שלא משתמשים מתחתיו. וזה מאוד מעניין שלא ראיתי באחרונים שיעירו את הנקודה הזאת, שכמה מגדולי רבותינו הראשונים סוברים שצריך שלא ישתמשו מתחתיו בכיסא מתקפל. על כל פנים לאור זאת יש לומר, שבוודאי שצריך לאסור שימוש במטריה בשבת. ולא רק שאסור לפתוח אותה בשבת, אפילו אם הייתה פתוחה מיום שישי, כיוון שהולך איתה ממקום למקום ובכל פעם מאהיל מחדש על המקום בו נמצא – אסור. יג. איסור הוצאה במטריה אמנם יש מחלוקת גדולה באחרונים לגבי מטריה שהייתה פתוחה כבר מערב שבת. ורוב האחרונים סוברים שזה אסור. יש כאלה שמביאים ראיה ממה שהזכרתי בשבוע שעבר על כובע רחב – שיש לו שוליים רחבים טפח - שכתוב בשלחן ערוך שיש בזה משום אוהל. אולם הלכה למעשה, אסור לפתוח מטריה בשבת, ואפילו אם היא הייתה פתוחה מערב שבת - אסור להסתובב איתה. וזה גם במקום שיש עירוב. כי במקום שאין עירוב, מעורר על (בביאור הלכה ד\"ה טפח) בלאו הכי יש איסור הוצאה. המשנה ברורה זה, שמקום שאין עירוב - יש מלאכת הוצאה בשבת. וודאי שזה אסור. דעתו להתיר במטריה מדין אוהל. (סימן נב סק\"ו)אכן צריך לדעת, שהחזון איש וכל האיסור במטריה הוא רק משום שזה ביזיון לכבוד שבת. וכוונת החזון איש, שמכיוון שנהגו כבר לאסור - יש בזה ביזיון לכבוד שבת. בשיעור שכך רואים (שו\"ת חאו\"ח סימן עג) הקודם הבאתי כעין זאת בשם החתם סופר מדבריו. שבתחילה כותב שאסור ורק לאחר מכן מביא סיבות להיתר. כנראה בגלל שכבר נהגו לאסור. אבל החזון איש לשיטתו, שהתיר לפתוח את הגגון בעגלה של תינוק – ואמרנו בשיעור הקודם, שהכמסה בעגלה של תינוק הוא בלאו הכי פתוח טפח בקביעות – ויש להתיר. אבל לגבי מטריה זה לא יעזור, לכן במטריה אסור בכל מצב. יד. לישא מטריה על ידי גוי אכן יש קולא במטריה, אם למשל אדם נמצא במקום שיש גשם קשה מאוד, האם מותר לומר לגוי, למשרת שלו הגוי, שילך לידו ויחזיק את המטריה עבורו. האחרונים נחלקו בזה, וכמה מגדולי האחרונים אסרו אפילו על ידי גוי. אבל מרן החיד\"א היקל בזה על ידי גוי, ולהלכה, בוודאי שעל ידי גוי אפשר להקל. וכדלהלן. הייתי פעם בניו יורק, וירד שלג כבד בשבת. וללכת לבית הכנסת מרחק דקות, וכשהגענו לבית הכנסת היינו 20 -הליכה של חמש דקות – לקח כ רטובים ומלאים שלג. זה היה נורא. ישנם מקומות בעולם שיורד בהם גשם שעות רבות. יש מקומות שיורד גשם אפילו כמה ימים רצופים. וכי הוא לא ילך לבית הכנסת?! אבל אם יכול לקחת גוי שיחזיק עבורו את המטריה, כשהיהודי לא עושה דבר, לכאורה, יש צד להקל. אמנם אם נאמר כהנודע ביהודה, שסבר שבמטרייה יש איסור דאורייתא, לכאורה, אמירה לגוי במלאכה דאורייתא, אפילו במקום צער - אסור. מצד שני, לפי הפרי מגדים ורוב האחרונים שמטרייה זה רק איסור דרבנן, הרי שכאן באמירה לגוי זה שבות דשבות. יש כאן שני דרבנן: שהגוי עושה זאת, ושעצמם המעשה הינו אסור מדרבנן. וזה מה שנקרא שבות דשבות במקום צער. למעשה אני חושב, שבוודאי שאפשר להקל על ידי גוי. כי יש כלל שכותב שבמקום שיש (שיורי ברכה סימן שיח סק\"א) אותו מרן החיד\"א בהלכות בישול מחלוקת הפוסקים על דבר מסוים אם הוא אסור או מותר, אפשר להקל על ידי גוי. ומוסיף מרן החיד\"א, שאפילו כאשר האוסרים סוברים שזה אסור מדאורייתא, אם לאידך גיסא יש מתירים לגמרי, מחלוקת מקצה לקצה, למרות שאנחנו פוסקים כדעת המחמירים שזה איסור דאורייתא, על ידי גוי אפשר להקל. טו. בישול אחר בישול בלח הנושא עליו נסובו דברי מרן החיד\"א הוא לגבי, בישול אחר בישול בלח. למשל, אסור לחמם מרק קר בשבת. כיוון שיש בישול אחר בישול בלח. הרשב\"א (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג), אמנם הנושא הזה הוא מחלוקת, הרמב\"ם סוברים שאין בישול (יט ע\"א בדפי הרי\"ף ד\"ה תנו רבנן ובריש פרק ד), והר\"ן (עמ\"ס שבת יח: ולט.) זה (הובאה בבית יוסף סוף סימן שכא)אחר בישול בין ביבש בין בלח. ברמב\"ם בתשובה (שם)מפורש כך. בחיבור הוא לא כתב את זה במפורש – אבל מרן הבית יוסף כותב, שהרמב\"ם לא חילק, ולומד מזה שדעתו היא שאין בישול אחר בישול (עמ\"ס בלח. מי שמעיין בראשונים יראה שעוד ראשונים כתבו כן, כהרא\"ה וכן הר\"ן בספר המיוחס להר\"ן – שככל הנראה לא הר\"ן כתב אותו.שבת שם), (סימן מצד שני, ברש\"י משמע, שיש בישול אחר בישול בלח. והרא\"ש והטור סוברים שלא רק שיש בישול אחר בישול בלח, אלא שזה דאורייתא שיח) ממש. הרא\"ש כותב: \"אם נצטנן והרתיחו – חייב\" - כלומר שזו מלאכה ממש. פוסק, שיש בישול אחר בישול בלח. (סימן שיח סעיף ד) להלכה מרן השלחן ערוך מרן אפילו לא הזכיר שיש דעה אחרת. ובכל זאת, אומר החיד\"א, שעל ידי כתב בפירוש, שלא (סוף סימן רנג) גוי אפשר להקל. וזה נגד הרמ\"א, כי הרמ\"א רק שאסור לומר לגוי במקרה כזה, אלא אפילו בדיעבד אסור לאכול את המרק הזה, אפילו אחרי שהתקרר. אמנם המגן אברהם (שם ס\"ק לט) חולק על הרמ\"א ואומר שבדיעבד מותר לאכול את זה. טז. אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים לעומתם, החיד\"א סובר, שאפילו לכתחילה מותר. והוא מביא ראיה לעניין מלאכת בונה וסותר. שאם אדם יש (סימן שיד סעיף א) מהשלחן ערוך לו חבית סתומה ורוצה לפתוח אותה, לשבור אותה בשבת. והיא חבית שלמה, כותב מרן שאסור. ובסעיף ח' מרן שם חוזר על כך שוב, ומוסיף שיש מחלוקת, וכותב שעל ידי גוי מותר. וכותבים האחרונים, שמרן חזר על כך, כדי להדגיש שעל ידי גוי – מותר. וזו הראיה של מרן החיד\"א. אכן יש שדוחים את זה, שמרן השלחן ערוך כתב על כך \"ויש מתירין\" ועל זה ניתן לומר שמותר על ידי גוי, אבל בבישול אחר בישול בלח, מרן לא הזכיר כלל שיש מתירים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אני חושב שגם הרמ\"א שאסר אפילו בדיעבד, כנראה שהרמ\"א סובר שהוא הכריע במחלוקת הזאת שיש בישול אחר בישול בלח. כי בתשובות הרמ\"א התיר אמירה לגוי בדבר שנתבשל באופן חלקי, כמאכל בן דרוסאי. (סימן קב) רואים שגם הרמ\"א סובר שבאמירה לגוי אפשר להקל. על כל פנים זה הכלל של מרן החיד\"א, שבמקום שיש מחלוקת, יש להקל באמירה לגוי. ואני הבאתי כמה וכמה ראיות לזה, וכתבתי אותם באריכות והבאתי כמה ראיות חזקות לשיטתו (ח\"כ סימן שז בביאור הלכה אות יז),בהלכה ברורה של החיד\"א. אשר על כן, במטריה על ידי גוי יש לנו כמה צדדים להקל: מצד אחד, יש מתירים לגמרי. ואם יש מתירים לגמרי אז על ידי גוי בוודאי מותר. ואמנם יש אומרים שמטריה זה אסור מדרבנן, ואז גם כן זה יהיה שבות דשבות במקום צער. וגם אם נאמר שזה דאורייתא, הרי שיטת בעל העיטור וכמה ראשונים, שמותר לומר לגוי אפילו בדאורייתא במקום מצווה. יז. והוא עייף \"ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף\". חז\"ל אומרים (בראשית כה, כט):כתוב בפסוק שבאותו היום עבר עשיו חמש עבירות חמורות בתורה: בא על (בבא בתרא טז.), נערה מאורסה, הרג את הנפש, כפר בעיקר, כפר בתחיית המתים, וביזה את הבכורה - נורא ואיום. חז\"ל מספרים שבאותו יום הוא הרג את נמרוד. לנמרוד היה את המעיל שהקב\"ה עשה לאדם הראשון, המעיל הזה גרם שכולם היו מפחדים להתקרב אליו. ואז הייתה לו מריבה עם עשיו. באותו היום עשיו היה בסך , ילד קטן. ואז נמרוד בא, ועשיו בא להילחם איתו, והוא אמר 15 הכל בן לנמרוד, \"אתה נלחם איתי?! זה לא כוחות! אתה עם המעיל שהקב\"ה נתן לאדם הראשון, מי יכול עליך?! בוא נראה אותך, תוריד את המעיל – ואראה , הוריד את המעיל, והחל 15 לך מי אני...\" נמרוד היה גיבור חזק, ומולו ילד בן להילחם איתו, מיד עשיו הלך ולקח את המעיל ולבש אותו – ואז התנפל על נמרוד והרג אותו. לאחר מכן עשיו ברח משם לבית, והביא לאמו את המעיל שתשמור עליו. : \"ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול (שם כז, טו)זה מה שכתוב בפסוק החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן\" - אותו המעיל שעשיו גנב מנמרוד, בזכות המעיל הזה יעקב קיבל את הברכות. חז\"ל תולים כל מיני דברים קשים מאוד בעשיו. אתה רואה, אדם אחד פתאום שהוא עייף, למה הוא עייף?! אם הוא בחור ישיבה, אתה אומר, בטח הוא למד כל הלילה, הוא שקדן גדול, הוא למד תורה, לכן הוא עייף. אבל אם אתה רואה איזה בריון שהוא עייף, מה הוא עשה?! בטח הוא שודד, הוא גנב, מי יודע מה הוא עשה בלילה. בגמרא בבבא מציעא מובא כך על רבי אלעזר בן רבי שמעון. אבל כשעשיו עייף - חז\"ל מבינים שזה לא סתם עייף. \"עייפה נפשי להורגים\", כנראה שהוא עייף מרציחה! לחז\"ל יש בסיס לומר שזה לא סתם עייף... יח. האמת של יעקב והנה, לאורך כל הדרך אנחנו רואים, איך התחילה המלחמה בין עשיו ליעקב, עד כדי כך שעשיו רוצה להרוג את יעקב. אדם שלא מכיר את דברי חז\"ל, כשרואה את הפרשה, הוא מבחין לכאורה שיעקב לא הלך בדרך ישרה מול עשיו. מצד שני, כתוב בפסוק: \"תיתן אמת ליעקב\" - אמת ליעקב?! אברהם אבינו כל כולו היה חסד, \"חסד לאברהם\" - שכל כולו חסד, כך יעקב כל כולו אמת. ופה הקב\"ה ניסה אותו ניסיון גדול, שהוא צריך ללכת ולהגיד \"אנוכי עשיו\", זה נגד מה שהוא! הוא לא רצה ללכת! אבל אמא שלו רבקה - אמרה לו: זה על פי הדיבור! הקב\"ה גוזר עליך ללכת! זה כמו הניסיון שהיה לאברהם אבינו! כך ראיתי כותב רבי יעקב קמינצקי זצ\"ל, הוא אומר, הניסיון הגדול של אברהם אבינו בעקדה, היה ללכת נגד האופי שלו! הוא כל כולו חסד, והנה הוא מצווה לעשות דבר הפוך מחסד! אותו הדבר כאן, הקב\"ה מנסה את יעקב, שכל כולו אמת, רבקה באה ואומרת לו, שהקב\"ה מבקש ממנו ללכת נגד הטבע שלו, ללכך ולשקר ולומר \"אני עשיו\"! יט. יעקב בחירי בדור האחרון, לצערנו, ישנם כאלו שקוראים לעצמם 'רבנים', מודרניים כאלו, שאומרים, \"אין מקרא יוצא מידי פשוטו\" – ולדאבונינו מדברים סרה ביעקב אבינו! זה דבר נורא! וראיתי שכותבים ככה בכמה עלונים שלהם! ה' ירחם. שנה בערך, בא מישהו והביא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלון של רב 20 לפני מסוים, שכתב את הדברים הללו. זה היה עלון באנגלית, ואאמו\"ר קרא לאברך חשוב דובר אנגלית שיתרגם את הדברים, והוא ישב במקום ותירגם את זה מילה במילה. ואאמו\"ר כתב מכתב נורא ואיום להוקיע את האיש הזה, שכתב את הדברים הללו!אולם באמת, אנחנו צריכים להסתכל פשוט על מה שכתוב בתורה. הם הרי טוענים: \"אין מקרא יוצא מידי פשוטו\", אבל למה התורה אחר כך ממשיכה, \"ויצא יעקב\", ובמשך כמה פרשיות: ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי – התורה עוסקת רק ביעקב?! אנחנו רואים איזה צדיק הוא היה, וכמה הוא סבל, כל מה שהתורה מספרת עליו, זה מראה כמה הקב\"ה אוהב את יעקב! אם חלילה יעקב היה לא בסדר - הקב\"ה לא היה אוהב אותו! והנה הקב\"ה קורא לו \"יעקב בחירי\", הקב\"ה אוהב אותו! בהפטרה של פרשת השבוע הנביא אומר: \"ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי\", הקב\"ה אומר, אני אוהב את יעקב! את עשיו אני שונא! לבוא חלילה ולהפוך את זה?! כ. נאמנות לדברי חז\"ל יתירה מזאת, צריך לדעת שהמגמה של אלה שכותבים דברים מעין אלו, היא לא חיפוש האמת, כל המגמה שלהם היא פשוט נגד חז\"ל. חז\"ל מתארים ומספרים את כל ההבדל בין יעקב לעשיו, עד כמה עשיו היה התגלמות הרשע שבעולם, ועד כמה יעקב היה התגלמות הצדקות והשלמות בעולם. \"יעקב איש תם\" – 'תם' זה שלם. \"תמים תהיה עם ה' אלוקיך\", תמים זה שלם. יעקב היה אדם מושלם! התורה מעידה עליו שהקב\"ה נגלה אליו, לא כתוב בשום מקום שהקב\"ה נגלה לעשיו. על יעקב פעם אחרי פעם הקב\"ה נגלה אליו. אפילו ללבן הארמי, הקב\"ה נגלה כדי להזהיר אותו שלא יפגע ביעקב. אז כשבאים ומדברים נגד חז\"ל – יש כאן מטרה אחרת. אותם חז\"ל שכל כך מדברים בשבחו של יעקב, אותם חז\"ל הם שמסרו לנו את התורה דור אחרי דור. אם אדם לא מסכים לדברי חז\"ל על יעקב אבינו, ח\"ו, אדם כזה עוד כמה זמן יבוא ויגיד מי אמר שתפילין צריך להיות מרובע?! ולמה מעור של בהמה טהורה?! במקום זה אעשה את זה מעץ... או מזהב. הרי כל מה שיש לנו הוא מחז\"ל, אין לנו שום אפשרות לדעת את מצוות התורה ללא חז\"ל! אנחנו נאמנים לחז\"ל! שבוע שעבר דיברתי על אליעזר שהוכיח נאמנות מוחלטת לאברהם אבינו. גם בדברים שלא מוצאים חן בעיניו. וכך אנחנו צריכים להיות נאמנים לחז\"ל. כל מי שמדבר סרה בדברים שהם להפך מחז\"ל, האיש הזה הוא מין ואפיקורוס פשוטו כמשמעו! אני חושב שאנחנו לא מגזימים ולא מחמירים יותר מדי כשאומרים את זה, זה ברור מאוד! כל מי שמתכחש לדברי חז\"ל, זה לא משנה אם מדובר בעניינים של הלכה או מסורת, גזירות חכמים או פרשנות המקרא - מי שמתכחש לדברי חז\"ל הוא מין ואפיקורוס! אנחנו צריכים להיות נאמנים לחז\"ל, למדרשי חז\"ל, למה שחז\"ל מספרים ומעידים! זה אמת לאמיתה של תורה! בגמרא מסופר על אחד האמוראים שאמר: \"שטן ופנינה לשם שמיים נתכוונו\" – ומסופר שבאותו הזמן הגיע השטן ונענע עם הראש, ואמר \"כן, התכוונתי לשם שמיים\"! אפילו השטן מעיד שדברי חז\"ל זה אמת לאמיתה! את זה אנחנו צריכים לדעת. אנחנו נאמנים לתורה הקדושה שלנו כמקשה אחת. גם לדברים שאסורים מהתורה, רק לפי המסורת שחז\"ל הסבירו לנו. אנחנו נאמנים לתקנות חכמים, לגזירות חכמים, למנהגי ישראל, כל עדה צריכה להיות נאמנה למנהגים שלה. להתעלם מאלו שתוקפים ומבזים מנהגים של עדות מסוימות. כל מנהג שיש לו בסיס על פי ההלכה, שהוא לא חלילה ממש מנהג שנגד ההלכה - מנהג ישראל תורה הוא, צריכים לשמור עליו. ובעז\"ה כך נמשיך עד ביאת גואל צדק. אני רוצה לברך את כל הציבור הקדוש הנמצאים כאן, ואת כל הציבור ששומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שיצליחו בכל מעשה ידיהם, ונזכה כולנו להמשיך ללכת בדרך של תורה ויראת שמיים, להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר."},{"filename":"327.pdf","content":"מניחה| הדלקה ברשות הרבים| הדלקה בפתח הבניין או בפתח הבית| מעלית שבת| מקום ההדלקה בבניינים משותפיםנושאי השיעור: תקנת התפילות על ידי האבות | הדלקה בבית חנוכייה מזכוכית| על שלחנו ודיו – בימינו327 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק תולדות תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת וישלח מקום הדלקת נרות החנוכה מדברי הרב המקדים הגאון רבי דוד ברדוגו שליט\"א דיין בבית הדין הרבני ירושלים ת\"ו \"...ב\"ה זכינו, שיש לנו את הדמות של מרן זיע\"א בבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, שיש לי הכרת הטוב להרבה אנשים בחיים, אבל הכרת הטוב הכי גדולה בעולם אני חייב למרן הראשון לציון שליט\"א. שזיכני להתקבל וללמוד בכולל כאן. למרות שלא הייתי שייך לכאן, והיה מרשה לי לעשות מבחנים שלא מן המניין. בזמנו, היינו נוסעים בטנדר של הכולל של 'יחוה דעת', למרות שאנחנו למדנו בכולל 'יביע אומר', אצל חתנא דבי נשיאה הרב מרדכי טולידאנו שליט\"א. והרב היה מממן את כל הכוללים הללו. והיינו עולים מרמות לטנדר, אבל זה לא היה 'טנדר', זה בית מדרש מהלך! אש של תורה! כל הזמן לומדים! קיבלתי מהם כזו קנאת סופרים! עד שאמרתי שאני גם רוצה להיבחן! מעולם לא ראיתי ש\"ך וט\"ז בחיים שלי, כל הזמן למדתי רק גמרות. והייתי רואה אותם מדברים בלימוד, ואמרתי לעצמי שאני גם רוצה, והתחלתי ללמוד למבחן. ומרן שליט\"א אישר לי להיבחן, ונתן לי את המלגה שנתן לכולם. וכמה שהודיתי לו על כך, אמר לי: \"אתה לא בן חורג! אתה יכול לבוא ללמוד ולהיבחן\". כמה עודד אותנו, כמה לא עשה חשבון לכסף, רק נותן, ומעודד, מעודד, וב\"ה, זכה לגדל דורות של תלמידי חכמים, מורי צדק, דיינים מופלגים, תלמידי חכמים שמזכים את הרבים בכל העולם. אשרינו מה טוב חלקנו! נברך את מורנו ורבנו שליט\"א, שימשיך בכך, הצלחתו היא הצלחתנו והצלחת כל כלל ישראל. וב\"ה הוא מצליח מאוד, אם זה בהתרת עגונות בצורה שבלתי אפשרי להבין איך מצליח בזה, ועוד, וזו סייעתא דשמיא מכוחו של מרן זיע\"א שמרן הראשון לציון שליט\"א היה לומד איתו הרבה בחברותא, וזכה לחבר איתו חיבורים. אנחנו מברכים אותו שיצליח בעז\"ה, ונברכו בברכת 'צאתכם לשלום', שיזכה לעשות את השליחות בקודש, לזכות את הרבים גם בחוץ לארץ, לחזור לחיים טובים ולשלום. אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. היכן מניחים את החנוכייה יישר כוח גדול לכבוד ידיד נפשי, הגאון הגדול, הרב דוד ברדוגו שליט\"א, חבר בית הדין הגדול, דיין בן של דיין, ובן לשושלת דורות של דיינים שהיו במרוקו. אני יודע כמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אהב אותו, ובזמנו הוא זה שהמליץ ודחף שהוא יתמנה לדיין. ב\"ה היום הוא יושב ובודק את פסקי הדין של כל הדיינים, ובעז\"ה ימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן. אחת השאלות הקשות ביותר שיש בחנוכה זה המקום שבו אנחנו צריכים להניח את הנרות. חז\"ל אומרים, שנר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. בימינו, לרוב התושבים בארץ ישראל יש - [ דירה בתוך בניין שיש בו הרבה דיירים. אם אדם גר בוילה אין שאלה כתוב שכל מי ששומר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, מה זה \"נחלה בלי . במציאות בימינו, עושים יותר בניינים גבוהים, ]...מצרים\"? אין שכנים, וילה רבי קומות, כדי שיוכלו כמה שיותר דיירים לדור באותו בניין. ויש לדון לגבי נר חנוכה, היכן דיירי הבניינים האלו צריכים להדליק את הנרות חנוכה. ב. מעלית שבת בזמנו, כשהתחילו לדבר על מעליות בבניינים משותפים, פנו אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל - זה היה שנים ספורות לפני פטירתו - ושאלו אותו אם מותר לעשות מעלית שבת לכתחילה. ואאמו\"ר ביקש ממני להכין מכתבים ולפרסם, שלדעתו מותר לכתחילה להשתמש במעלית שבת של ה'מכון הטכנולוגי בהלכה'. המכון הזה בשכונת 'בית וגן' שעמד בראשו הרב הלפרין ע\"ה שהיה מומחה גדול לעניינים האלה. ואאמו\"ר בדק, חקר ודרש, ואמר לי לפרסם בשמו שאפשר לסמוך על זה אפילו לכתחילה. אמנם יש עוד בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .העלון לעילוי נשמת מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה מכונים שעושים מעליות שבת, אני לא מכיר את דרך העבודה שלהם, אבל על המכון הטכנולוגי אני יכול להעיד. ג. הנחה בפתח הבית או על השלחן והנה, מי שגר בקומה ראשונה, הרי שיכול להניח את הנרות בחלון שפונה לרשות הרבים, וכל העוברים ושבים יכולים לראות את הנרות. אבל אם גר בקומה גבוהה, אנשים שהולכים ברחוב אינם רואים את החנוכיה שם, אם כן לכאורה אין תועלת להניח את הנרות שם בחלון. קשה להסתכל אמה אין בעיה בכלל, כי מודדים מהרצפה 20 על החלון הזה. אמנם מדין של הדירה, וזה ברור מאוד. אבל מבחינת התועלת - מה התועלת להדליק בחלון? כמו כן לגבי הדלקה בפתח הדירה, לכאורה אין בזה שום תועלת. הנה קומות, הדיירים עולים ויורדים בו, אפשר ורואים 3-4 יש בתים שיש שם את הנרות המונחים סמוך לדלת. אולם בבניינים גבוהים, שכולם עולים במעלית – אין תועלת לעניין הפרסומי ניסא להדליק בפתח הדלת, כיון שממילא אף אחד אינו רואה. אדרבה, שיניח על השלחן. ד. הדלקה בפח החצר או בפתח הבית יש כאלו שמדליקים בפתח הכניסה לבניין – אבל גם זה כלל לא פשוט. אמנם לגבי מי שגר בבית ויש לו חצר לפני הבית, נחלקו רש\"י ותוספות אם מדליק בפתח החצר או בפתח הבית. שדעת התוספות להדליק בפתח החצר, כיון שבכך תהיה פרסומי ניסא לבני רשות הרבים, ואילו בפתח הבית בני רשות הרבים לא יראו את הנרות. לעומת זאת, דעת רש\"י שיש להדליק בפתח הבית. אכן הריטב\"א כותב, שגם אליבא דרש\"י צריך להדליק בפתח החצר, רק מבפנים ולא מבחוץ. ה. הדלקה בפתח חדר המדרגות כשמדליקים בבניין משותף, לכאורה חדר המדרגות נחשב לחצר השותפים, משום שכל דיירי הבניין הם שותפים בחדר המדרגות, הוא שייך ביחד לכולם. השאלה היא, אם חדר מדרגות נידון כחצר. החזון איש בהלכות עירובין כותב, שחדר מדרגות אינו נחשב לחצר, ואי אפשר להדליק שם נרות. כיון שחצר הכוונה, שבעל החצר יכול לשבת שם ולהשתמש בה. חדר מדרגות הוא מקום משמש למעבר של הדיירים אל הדירות. הרי לו יצוייר ואחד השכנים בבניין יניח בחדר המדרגות כסא ושלחן ויתחיל לשבת שם – הרי השכנים לא יסכימו בשום אופן! יגישו נגדו תלונה. זה מקום שמיועד למעבר בלבד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב באחד המכתבים כדעת החזון איש. וידידי הגאון הרב גדעון בן משה שליט\"א אמר לי, שכך גם שמע מפיו של רבינו חכם בן ציון אבא שאול זצ\"ל. אכן, יש חולקים על זה, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק - הרב מבריסק, היה מורה לאנשים להדליק בפתח הבניין. וכך גם הרב מפוניבז' היה מורה. למעשה, בוודאי שאף אחד מאיתנו לא ירצה להכניס את עצמו לספק כזה להדליק בפתח הבניין בבניין של שותפים, משום שאולי לא יוצא בזה ידי חובה כלל. הרי אם אדם יבוא וידליק במקום אחר שבו הוא נמצא, לא בבית שלו – הוא לא יוצא בזה ידי חובה, נר חנוכה צריך להדליק בביתו, נר איש וביתו. ו. הדלקה ברשות הרבים פעם הגעתי לאיזה מקום, וראיתי קבוצה של בחורי ישיבה ספרדים שהניחו על המדרכה כיסא ועליו חנוכייה, ושם הדליקו נרות. כשהגעתי לשם הם בדיוק שרו 'יוונים יוונים'... אמרתי להם: \"למה אתם מדליקים פה נרות?\" והם אמרו לי, \"אנחנו שאלנו את המשגיח של הישיבה, והמשגיח שאל את הגרי\"ש אלישיב – והוא פסק שגם בחורי ישיבות ספרדים צריכים להדליק בברכה, וזה נגד הפסק של אבא שלך... שפסק שבחורי ישיבות נקראים סמוכים על שלחן ההורים או שלחן הישיבה, ולא צריכים להדליק. אמרתי להם: \"הרב אלישיב אמר שתדליקו פה?! למה אתם לא מדליקים באמצע הכביש?!\" הם לא הבינו על מה אני מדבר, והסברתי להם: \"אתם מדליקים על המדרכה, ברשות הרבים, אולי תדליקו באמצע הכביש, יהיה פקק תנועה, ויהיה פרסומי ניסא גדול מאוד... רק אם זה סמוך ממש לפתח זה נחשב, אבל אם אתם מניחים את זה באמצע המדרכה – אין שום היכר של שייכות\". אמרתי להם שלום, והמשכתי בדרכי, ונכנסתי לאיזה בית. לאחר כמה דקות, הבחורים הללו הגיעו לבית שבו הייתי, ודפקו בדלת, והם מספרים לי, שהתקשרו למשגיח ואמרו לו מה שאמרתי. והמשגיח רץ לגרי\"ש אלישיב ושאל אותו על כך. ואכן, הגרי\"ש אלישיב הצדיק את מה שאמרתי, אי אפשר להדליק ברשות הרבים! שמעתי מה שהם מספרים, ואמרתי להם: \"טוב, ומה אתם רוצים עכשיו?! ואז הם אמרו לי: \"אנחנו רוצים לשאול את הרב, האם לפי הרב אלישיב אנחנו חייבים עוד הפעם לברך על ההדלקה...\" ז. הוראת הגר\"ע עטייה האמת, שזו לא הוראה רק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אלא כך הורה בזמנו הגאון הרב עזרא עטייה זצוק\"ל, ראש ישיבת פורת יוסף. אאמו\"ר מביא את זה בשו\"ת יחוה דעת. ושם הוא מביא כל מיני סברות וראיות, שלספרדים אי אפשר להדליק. ואם רוצים להדליק - שידליקו בלי ברכה, או שישתתפו בהוצאות עם אחד החברים האשכנזים שלהם. אבל הגרי\"ש אלישיב סבר שגם בחורי הישיבות הספרדים יכולים להדליק בברכה. ואכמ\"ל. ח. הדלקה בבית או סמוך לו ממש על כל פנים ברור הדבר שאדם שמדליק נרות, צריך שזה יהיה בביתו, או בטפח הסמוך לפתח ביתו. אבל לא במקום אחר לגמרי. למשל, אדם שרוצה לעשות חנוכייה על גג המכונית שלו, כמובן עם זכוכיות שלא יכבה – אינו - כמובן, שאם עושה את החנוכייה [ .יוצא ידי חובה. זה לא בבית שלו מנרות חשמל שלא יוצאים בזה ידי חובה. אם הוא רוצה לעשות בשביל פרסומי ניסא, למה לא?! תבוא עליו הברכה, אבל קיום המצווה בברכה .]צריך להיות בביתו כל אחד צריך לחשוב על ביתו, היכן המקום הכי נכון להניח את הנרות. שאם הוא גר בקומה נמוכה, והבית שלו פונה לרשות הרבים - מדליק בחלון. אבל אם גר בקומה גבוהה – מה התועלת להדליק בחלון?! ולכן במקרה כזה, הדבר הנכון ביותר, להניחה על שולחנו ודיו. גם בזמן הזה. ט. המנהג להניח את החנוכייה על השלחן יש פה נקודה חשובה מאוד. הבן איש חי היה גר בבגדד, וזה לא היה בזמנים של שעת הסכנה, ולמרות זאת כותב, להניח את החנוכיה על השלחן. ואדרבא, הוא כותב שהמנהג הוא להדליק מבפנים. וכך נהגו עוד הרבה גדולים. כשהייתי ילד קטן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר בשכונת 'תל ארזה' . הוא היה גר בקומה ראשונה, וממילא אם היה 8 בירושלים, רחוב אלקנה מדליק בכניסה למרפסת - כל מי שעובר ברחוב יכול לראות. ובכל זאת, היה מדליק על השלחן. אמנם בתוך הבית היו הרבה יותר אנשים מאשר בחוץ, כי כולם היו באים לשאול שאלות ולשמוע ממנו דברי תורה... אבל הוא היה מדליק ככה על השלחן. פעם אאמו\"ר אמר לי שכך נהג הגאון רבי עזרא עטייה, להדליק על השלחן. למרות שהיתה לו אפשרות להדליק באיזה חלון או בדלת שפונה לרשות הרבים. וכך ראינו שנהגו בהרבה מקומות אצל הספרדים. והנה, ראשית, להדליק על השלחן זה הרבה יותר טוב מלהדליק בכניסה לבניין, כיון שבכך הוא נכנס לספק אם בכלל יצא ידי חובה, כי זה לא קשור לביתו שלו. אבל, גם כאשר יש לו אפשרות להניח על החלון לרשות הרבים, אם מניח על השלחן זה לא מעכב את המצוה, כי לפי מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג, וכפי שהגאון רבי עזרא עטייה ע\"ה היה נוהג, וכמותם עוד כמה מגדולי ישראל, נראה שאם מדליק בביתו על השלחן אינו מעכב כלל. י. נר חנוכה ונר שבת הנושא הזה כבר נידון בראשונים. אמנם האור זרוע תמה על כך שלמרות שאין סכנה בכל זאת מדליקים בתוך הבית. אולם בעל העיטור כותב, שאחר שנהגו בשעת הסכנה להדליק מבפנים – נהגו. כלומר שלפי דברי בעל העיטור, באמת התחילה היו מדליקים בחוץ, ורק כאשר נהייה מצב סכנה הדליקו בבית. ומנהג ההדלקה בתוך הבית נשאר, גם כאשר כבר הסכנה חלפה. יש בנושא הזה הרבה מפוסקי הדורות האחרונים שמדברים בנושא הזה. אני כתבתי על זה באריכות בספר 'תורת המועדים'. אבל יש כמה צדדים להקל. לדוגמה: הגמרא דנה, לגבי אדם עני ואביון, שאין לו כסף לקנות נר חנוכה וגם נר שבת – מה עליו לקנות. ומסקנת הגמרא, שנר שבת קודם משום שלום ביתו. והנה, הרשב\"א מביא בשם הראב\"ד ששואל, מה הכוונה שיש לו כסף לקנות רק נר אחד, שיקנה נר אחד וידליק אותו גם לכבוד שבת וגם לנר חנוכה, ויברך \"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת ונר חנוכה\" – ביחד על אותו הנר. יא. תרתי דסתרי משיב הראב\"ד, שנר שבת, מיועד ליהנות מאורו, ולכן כותבים רבותינו הראשונים, שיש להדליק במקום שאוכלים, מפני ששם יש יותר הנאה מאשר מקום אחר בבית. צריך להדליק כמה שיותר נרות לכבוד שבת, שיהיה אור בבית. אבל המקום החשוב ביותר זה המקום שאוכלים. הנר נועד לשם הנאה. לעומת זאת, בנרות חנוכה, נפסק להלכה שהנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד - אז איך תדליק נר אחד שהוא 'גם וגם'?! הרי האחד צריך להשתמש בו, והשני - אסור להשתמש בו. מוסיף הרשב\"א בשם הראב\"ד, שמכאן אנחנו למדים גם, שהאיסור להשתמש לאור נרות החנוכה הוא אפילו כשרוצה להשתמש בזה לצורך מצווה. למשל, יש הפסקת חשמל והוא רוצה ללמוד לאור נרות החנוכה – אסור, אם זה בתוך החצי שעה הראשונה להדלקה. אפילו שזה לצורך מצווה. יב. נר שבת בבית ונר חנוכה מבחוץ הפרי חדש גם כן שואל את השאלה הזאת, אבל הוא אומר תירוץ אחר. שנר שבת צריך ממנו בתוך הבית. לעומת זאת, נר חנוכה צריך להיות על פתח הבית מבחוץ, כיצד אם כן שייך לעשות נר אחד שישמש גם לנר חנוכה וגם לנר שבת?! ויש לשאול, למה הרשב\"א לא תירץ כמו הפרי חדש? צריך לומר, שמדברי הרשב\"א והראב\"ד נראה שסברו שבאמת זו לא בעיה, כי אם זו השאלה – אז שידליקו בתוך הבית! שידליק בפנים! רואים שהרשב\"א והראב\"ד סוברים שזה לא מעכב להדליק דווקא מבחוץ. וזו ראיה מאוד חזקה. יג. הדלקת נרות חנוכה בבית זכוכית הגאון יעב\"ץ כותב, שלא מצאנו שחכמים יחייבו להדליק נרות בתוך זכוכיות. הרי אם אדם יקח נר רגיל וידליק אותו בפתח הבית מבחוץ. תוך כמה שניות הרוח תכבה את זה. הוא לא יחזיק מעמד. אז לכאורה צריך לעשות חנוכייה שהיא מצופה בזכוכיות, אבל כותב היעב\"ץ, שחכמים לא חייבו לעשות חנוכייה כזו בדווקא. בדומה לכך כותב הערוך השלחן, שהרי הם היו במדינות שחנוכה חל בחורף. הרי מלבד דרום אמריקה, אוסטרליה, דרום אפריקה וכיו\"ב, בכל העולם חנוכה חל בחורף, ובחורף יש רוח, וכמעט שאין סיכוי להדליק מבחוץ באויר. אלא שלכאורה צריך להדליק את הנרות בתוך בית זכוכית, אבל חכמים לא חייבו לזה. דרך אגב, כאן צריך לעורר על שאלה שדן בזה הגאון הרב פרנק בספר מקראי קודש. יש היום, בתי חנוכיות כאלו שיש להם דלתות מזכוכית, שמדליקים את הנרות וסוגרים. ולכאורה הרי הדין הוא שהדלקה עושה מצווה. ואת המצווה מקיימים בזמן ההדלקה, והרי צריך לשים נר שראוי לדלוק חצי שעה. ממילא אם הדליק ברוח מצויה, לא יצא ידי חובה. אז מה עושים אנשים? פותחים את הדלת של בית החנוכייה, מדליקים, ואחרי זה סוגרים את הדלת. ממילא בשעת ההדלקה - הנר לא היה ראוי לדלוק. ורק לאחר שסגר את הדלת, הוא ראוי לדלוק. וכיוון שהדלקה עושה מצווה - לכאורה יש כאן בעיה בקיום המצווה. - פעם מסרתי שיעור על זה באיזה מקום, ואמר אחד המשתתפים שיש [ ,לו פיתרון: תביא שמיכה גדולה מהבית, תתעטף בשמיכה עם החנוכייה ותדליק את הנרות... לאחר מכן יסגור את דלת הבית חנוכייה ויוריד את ]...השמיכה... אמרתי לו \"סליחה אדוני, זה חנוכה, זה לא פורים למעשה, הרב פרנק מיישב את המנהג הזה. ואכן, ראיתי שיש כאלו שעושים חנוכיות כאלו מזכוכית, ופותחים את הדלת מעט, מכניסים את הנר כדי להדליק, וכל זה בצורה שגם בשעת ההדלקה כמעט אי אפשר שתיכנס רוח ואפשר שהנר ידלוק. וזה כמובן בסדר. אבל הטענה של הערוך השלחן והגאון יעב\"ץ, שלא מצינו שחכמים יחייבו להדליק נרות בתוך חנוכייה שעשויה מזכוכיות, זו טענה. יד. סכנת גנבים היא שעת סכנה יתירה מזאת, כתוב שבשעת הסכנה, מניחה על שולחנו ודיו. יש ראשונים שמסבירים ש'סכנה' היינו סכנת שמד. מפחדים מאומות העולם, הם עלולים לתפוס אותנו ולעשות לנו הרבה צרות. אבל יש כמה ראשונים שמסבירים, שסכנה היינו 'חברים' – שזה עם אחד, שטענו שבלילה אצלם היה אסור להדליק נרות מלבד בכנסייה שלהם. דת משונה כזאת. ומי שמדליק נר בתוך הבית שלו - היו מחרימים לו את הנר. והנה כאשר אדם מדליק בביתו, וסוגר עליו את הדלת, אף אחד אינו רואה שהדליק את הנרות חנוכה בתוך הבית. אבל אם ידליק מבחוץ – זו סכנה שיקחו לו את הנר. כך מסביר הריטב\"א. ולפי זה רוצה לומר, שבמקום שיש בו רוח זה גם נקרא סכנה, כי זה כמו שלוקחים לו את הנר. לפי זה, אם יש סכנה של גנבים, אם מישהו גר בסביבה של פלסטינים למשל, שהם אוהבים מאוד לגנוב את המכוניות ואת כל מה ששייך לנו, אם הם ייראו שיש חנוכייה יקרה, וימצאו דרך איך לקחת את החנוכייה... לפי הריטב\"א שלקיחת החנוכייה זו שעת סכנה. אז בימינו אנו זו שעת סכנה להניח את הנרות מבחוץ .טו. בימינו לכתחילה מדליקים בתוך הבית פעם הבאתי ראיה מהר\"ן, שלא צריך להדליק מבחוץ, ואני חושב שזו ראיה יפה מאוד. ואמרתי אותה בזמנו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא מאוד נהנה. הנה, הר\"ן מביא את הסוגיה שמדליק מבחוץ, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. והר\"ן מסביר: \"ואף על פי שהרואה יאמר לצורכו הדליקה\". ולכאורה, מה הר\"ן מתכוון להגיד במילים הללו? אני חושב, שאין דרך אחרת להסביר, וחייבים לומר בכוונת הר\"ן. שהנה, למה חכמים קבעו להדליק מבחוץ? כמובן כדי שיהיה פרסומי ניסא, שכמה שיותר אנשים יראו את הנר. אבל מלבד זאת, יש עוד עניין והוא - שאנשים ידעו שמדובר בנר של מצווה. הנה כיום התרגלנו כל כך לחשמל, אבל בזמנם התאורה היתה על ידי נרות. ובכל בית, מיד כשמחשיך, מדליקים נר על השלחן. יש עד היום בתי כנסת עתיקים, שיש שם נברשת גדולה, שהיו מדליקים בנברשת מלא נרות כדי להאיר את בית הכנסת. אם כן סובר הר\"ן, חכמים תיקנו להדליק מבחוץ, לא רק כדי שיהיה היכר לעוברים ושבים. אלא כדי שיהיה היכר שמדובר בנר חנוכה, נר של מצווה. ואם אדם ידליק את הנרות חנוכה על השלחן – אין היכר שזה נר חנוכה, אנשים יחשבו שזה מיועד להאיר! מאידך, אין סיבה להדליק בחוץ, מלבד הסיבה שזה לנרות חנוכה. אשר על כן כותב הר\"ן, שבשעת הסכנה, מניחה על שולחנו ודיו. דהיינו למרות שבכך הוא מפסיד את ההיכר של המצווה. וכמו שכותב הר\"ן: \"ואף על פי שהרואה אומר לצורכו הדליקה\". וזו ראיה יפה מאוד מדברי הר\"ן, שלפי דבריו בימינו אפשר להקל ולהדליק בתוך הבית. כי בימינו יש חשמל, אף אחד לא מדליק נרות סתם בבית כשיש חשמל. דהיינו, כל אדם שידליק בבית שלו, עצם ההדלקה על השלחן - היא היכר שזה נר של מצווה. יתירה מזאת, בימינו, אני לא מכיר אנשים שלא מדליקים בתוך חנוכייה. יש חנוכיות מכסף, מזהב, מכל מיני סוגים, ועוד הרבה חנוכיות שכתוב עליהם בפירוש \"הנרות הללו קודש הם\". אין לך היכר גדול מזה! כל אחד מבין שזה לא לצורכו אלא לצורך מצווה. אם כן לפי הר\"ן, ודאי שאפילו לכתחילה, יהיה אפשר להדליק על השלחן. טז. ואף על פי אולם צריך לדעת, שהמילים \"ואף על פי\" בר\"ן, מוקפים בסוגריים רבועים, אני לא יודע למה. ואם נוריד את המילים \"ואף על פי\" - אין ראיה מדברי הר\"ן. משום שאז הר\"ן כותב, \"ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו, שהרואה יאמר לצורכו הדליקה\" – דהיינו שהוא בא לתאר את המציאות, שבמצב כזה אין סכנה. הוא לא בא להסביר את הדין, וממילא לא תהיה ראיה. אבל אם גורסים כמו שכתוב בר\"ן שלפנינו, \"ואף על פי\", דהיינו שזו סיבה הלכתית שהתירו, למרות שהרואה יאמר לצורכו הדליקה. לפי זה, בימינו, אין את החשש שהרואה יאמר לצורכו הדליקה, ומותר. יש עוד ראיות, והארכתי בזה בתורת המועדים. והמסקנה, שמי שרוצה – רשאי להדליק על השלחן בבית. כמובן שיותר טוב לעשות פרסומי ניסא ולהדליק בחלון, בפרט אם הוא מדליק בזמן - צאת הכוכבים. כדאי להדליק במקום שהעוברים ושבים יכולים לראות את זה. אין שום צורך לחפש חומרות על גבי חומרות, וקל וחומר שלא להדליק בפתח הדירה, וכמובן, בוודאי שלא בפתח הכניסה לבניין. יז. ויקח מאבני המקום אתמול בלילה בבית המדרש שלנו 'יחוה דעת' אמרתי דרשה. ופנו אליי כמה אנשים וביקשו שזה חשוב מאוד שאחזור על הדרשה הזאת היום. בפרשת השבוע קראנו: \"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו\". חז\"ל אומרים, שכשיעקב אבינו הגיע ל'מקום' – זה היה הר הבית, מקום המקדש. ואז הקב\"ה עשה נס והקדים את שקיעת החמה, אומר המדרש: משל למלך שרצה לדבר עם אוהבו. אמר המלך: \"כבו האורות, כבו הפנסים, שאני רוצה לדבר עם אוהבי\" - הקב\"ה 'כיבה' את השמש, \"כי בא השמש\" ראשי תיבות 'כבה'. הקב\"ה רוצה לדבר עם יעקב. וצריך להבין, מה הכוונה בזה. למה הקב\"ה רוצה לדבר עם יעקב בחושך?! הרי הרבה יותר נורמלי לדבר באור! למה צריך לכבות את השמש? יתירה מזאת, במדרש רבה כתוב: על הפסוק \"ויקח מאבני המקום\" את הפסוק ממגילת איכה: \"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות\". ולכאורה, למה פסוק מאיכה?! יש כאן סימן של צער מסוים, איזה צער היה פה?! הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יח. סדר תיקון התפילות חז\"ל אומרים, שיעקב אבינו תיקן באותה שעה תפילת ערבית. \"ויפגע במקום\" - אין פגיעה אלא תפילה. אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, ויעקב תיקן ערבית. וצריך להבין, שהנה אצל אומות העולם התאריך משתנה בחצות הלילה, או בבוקר. אבל אצל עם ישראל, \"ויהי ערב ויהי בוקר\" - בשקיעת החמה מתחיל הלילה וזה יום חדש. אנחנו מתחילים את השבת ביום שישי, בשקיעת החמה. אם ככה, אברהם אבינו שהוא הראשון, היה צריך לתקן תפילת ערבית. יצחק להמשיך בתפילת שחרית, ויעקב לסיים בתפילת מנחה. והנה כאן רואים שהסדר הוא הפוך, הם התחילו מהבוקר: שחרית, מנחה וערבית. אפשר לומר כך: הנה אנחנו רואים למשל אצל אברהם אבינו, שכשהוא מגיע למצרים, הוא מפחד שהמצרים יהרגו אותו ולכן הוא אומר לשרה: \"והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך\". והנה, \"וחיתה נפשי בגללך\" - מובן. הוא לא רוצה שיהרגו אותו. אבל מה הכוונה \"למען ייטב לי בעבורך\"?! אומר רש\"י: יתנו לי מתנות. לא פחות ולא יותר, אברהם אבינו רוצה מתנות! הוא רוצה לנצל את המצב, שיחשבו שהיא אחותו ויתנו לו מתנות. וזה תמוה, הרי זה אותו אברהם שבהמשך הפרשה כתוב שאמר למלך סדום: \"אם מחוט ועד שרוך נעל\" – אברהם אבינו היה שונא מתנות, והנה כאן אנחנו רואים שאברהם רוצה מתנות?! יט. מעשה אבות סימן לבנים הסבא שלי, רבי אברהם פטאל ע\"ה, שהיה צדיק ומקובל, יש לו ספר על התורה בשם 'ויאמר אברהם' - ושם הוא שואל את השאלה הזאת. והוא אומר פירוש מאוד יפה, על פי מעשה שהיה: בקהילה אחת, קהילה מאוד ענייה, היו נותנים לרב משכורת זעומה מאוד. הוא לא יכול היה לחיות מהמשכורת הזאת. והרב התלונן, ואמר לגבאים שזה לא מספיק לו. אבל הגבאים אמרו לו, נכון, אבל אין לנו לתת יותר. ואז הם העלו רעיון. הרי הרב ב\"ה עובד קשה, הוא עוסק בכשרות ובכל הדברים, לכן נטיל על האיטליז שהרב מפקח עליו, שבכל שבוע ישלח קילו בשר לרב. וכן המאפיה שהרב מפקח עליה ישלח לרב בכל שבוע לחם. וכן חנות הפירות והירקות יתן לרב מעשרות, וזו תהיה השלמת המשכורת לרב, והוא יוכל להמשיך ולחיות כראוי. ואכן כך היה. כעבור שנים, הרב הזדקן ולאחר זמן הלך לעולמו. בני הקהילה חיפשו רב, ומצאו רב שהיה עשיר מופלג. ואכן הרב הזה נתמנה לשמש כרב לקהילה. מיד בבואו לשמש כרב הקהילה, הודיע להם הרב, שבהיות והם קהילה ענייה, והוא לא צריך את הכסף של המשכורת, לכן הוא מוותר על המשכורת. הוא מוכן לעבוד בלי שכר. כשהקצב והאופה, ובעל חנות הירקות שמעו על כך, שמחו מאוד, מהיום לא צריך לתת מעשרות לרב. ואכן מכאן והלאה הפסיקו להפריש מעשרות לרב כמו שהיו עושים עם הרב הישן. אבל אז הרב שלח לקצב ולאופה, ואמר להם, למה אתם לא שולחים לי את ה'מעשרות' שלכם?! מה השתנה?! אולם הם אמרו לו, הרב הקודם היה עני, לכן נתנו לו, אבל הרב הוא עשיר, הרב אפילו ויתר על המשכורת, לא חסר לרב כסף, הרב לא צריך לקבל את המעשרות שלנו! ואז אמר להם הרב: אתם צריכים להבין. אני ויתרתי על המשכורת כי יש לי, אבל אני לא אשאר פה לעולמי עד, מתי שהוא אני אעזוב ויבוא רב אחר במקומי, ואולי לא יהיה לו כסף, אז אמנם יתנו לו משכורת אבל זה לא יספיק, ואם אני אוותר עכשיו על הבשר והלחם, הרב הבא ייאלץ לותתר גם, כי התרגלתם למצב החדש... לכן אני רוצה שתמשיכו את המנהג הזה, כדי שהרב שיבוא אחריי יהיה לו יהיה לו קצת פרנסה! 70-לפי זה אנחנו מבינים, כתוב שאברהם כשיצא מחרן היה בן חמש שנים ו . ואז הקב\"ה אמר לו 70 שנה. וברית בין הבתרים הייתה כשאברהם היה בן שעם ישראל ירדו למצרים \"ועבדום ועינו אותם\" - אבל מה יקרה בסוף? \"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול\". ואברהם אבינו מסתכל, מעשה אבות סימן לבנים, ואומר \"אני רוצה שיתנו לי מתנות\"! למה?! כדי שאחר כך כשבניי יצאו ממצרים, גם הם יקבלו הרבה מתנות מהמצרים, \"ויצאו ברכוש גדול\". כ. להתפלל גם כשטוב אברהם אבינו הוא האבא של כולנו, האבא של כל עם ישראל, \"אב המון גויים\". כשאברהם אבינו בא לתקן תפילה, תפילת שחרית היא התפילה המתאימה ביותר עבורו לתקן! כי אברהם אבינו היו לו חיים טובים. כולם אהבו אותו, כולם כיבדו אותו. כל מקום שהוא הלך, אפילו אנשי חת היו 175 אומרים, \"נשיא אלוהים אתה בתוכנו\". הוא היה נכבד, כשהוא נפטר בן כתוב בפסוק: \"בשיבה טובה, זקן ושבע\" - היה לו חיים טובים ומאושרים. אמנם הוא היה צריך לחכות קצת עד שנולד יצחק, אבל בסופו של דבר, היו לו חיים טובים. יש תקופות אצל עם ישראל שהמצב מצוין. הכל טוב, אין אויבים. \"והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח\" – יושבים, בטוחים ושאננים. ואז מה שעלול לקרות הוא: \"וישמן ישורון ויבעט\". אומר אברהם אבינו, בניי, תדעו לכם, תראו את החיים שלי, חיים טובים ומאושרים. אבל אני מתפלל אל הקב\"ה, גם כשהחיים טובים, אני צריך להתפלל ולהתחנן כל הזמן לפני הקב\"ה. ולכן הוא מתקן תפילת שחרית. שחרית זה בוקר, זה אור, זו התחלה של עתיד טוב. אברהם אבינו מתקן תפילה לעם ישראל, שיידעו, שגם כשטוב לכם, תמשיכו לעבוד את הקב\"ה. כא. תפילה לפני בוא הרעה לעומת זאת יצחק, אמנם גם עליו כתוב בפסוק שהוא מת בשיבה טובה, בן . אבל מצד שני, החיים שלו היו קצת קשים. \"ויהי כי זקן יצחק ותכהינה 180 עיניו מראות\", הוא ראה את עשיו בנו יוצא לתרבות רעה, הוא נפרד מיעקב שנה. 22 בנו האהוב ואז יצחק בא ומתקן לנו תפילת מנחה. כשעם ישראל רואים שאמנם המצב בסדר, אבל חלילה רואים סכנה מפה, סכנה משם, דברים לא טובים מתקרבים, זה כמו אחרי הצהריים, עדיין יש אור, אבל החושך מתקרב. גם בשעה כזאת אנחנו מתפללים אל הקב\"ה. יתירה מזאת, אנחנו צריכים להתחזק יותר בתפילה כדי לקדם פני הרעה, לפני שנגיע למצב רע. כב. תפילה בזמן הצרות והנה, לעומת אברהם ויצחק - החיים של יעקב היו חיים קשים מאוד. \"לא שלותי, ולא שקטתי, ולא נחתי, ויבוא רוגז\". אומרים חז\"ל: לא שלותי - מעשיו, ולא נחתי - מלבן. ולא שקטתי - מדינה, ויבוא רוגז - רוגזו של יוסף. יעקב אבינו היה נרדף כל ימיו. עבר הרבה צער ויסורים, במיוחד אחרי מכירת יוסף. שנה! כל יום 22 חז\"ל אומרים, שיעקב לא היה מפסיק לבכות במשך היה מתאבל ובוכה. היה יושב עם השבטים לאכול, הוא יושב בשקט, כל השבטים באים מסביב, והוא יושב ואומר: אילו היה כאן יוסף! היה אומר דברי תורה על השלחן, והיה שואל, איפה יוסף? \"טרוף טורף יוסף\". היה בוכה ובוכה, ואז כל השבטים, כל אחד נשמט ועוזב את השלחן. ככה יום יום. \"ויתאבל על בנו ימים רבים, וימאן להתנחם\". והנה, סוף סוף הוא שומע שעוד יוסף חי, ואז הוא צריך ללכת ולסיים את החיים שלו בניכר, במצרים. איזה חיים קשים עבר יעקב אבינו! אלמלא התורה שהוא ישב ולמד, הוא לא יכול היה להחזיק מעמד. לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי – התורה החזיקה את יעקב אבינו. לכן כשהקב\"ה רואה את החיים של יעקב, הקב\"ה עושה שהשמש תשקע לפני הזמן. שהוא יתקן תפילת ערבית כדי לומר לבניו, גם בחושך, גם בתוך הגלות, גם כשיש לכם צרות וגזרות קשות - תתפללו אל הקב\"ה! משום כך גם המדרש מביא את הפסוק: \"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות\" - שגם כשאנחנו נמצאים בגלות, צריכים לעמוד ולזעוק, \"ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם\". אברהם אבינו, זה בבחינת \"כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא\". אבל יעקב אבינו, זה בבחינת \"צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא\". מה קורה סביבנו?! אנחנו נמצאים בצרות, המצב שלנו לא פשוט. יש לנו אויבים מבחוץ שזוממים להשמיד אותנו, נורא ואיום! וכי אנחנו יכולים לשבת שקטים ושאננים על מה שקורה?! אנחנו מלאים דאגות! יש כל מיני מדינות ואומות, שכל מה שיש להם בראש זה אך ורק איך להשמיד את עם ישראל. אנחנו צריכים הרבה תפילות. ועכשיו, נוסף על כל אלו, יש לנו בעיה היום עם עולם התורה, עם בחורי הישיבות שלנו. אנחנו צריכים להתפלל שעולם התורה ימשיך ויעלה מעלה מעלה! ואת זה אנחנו לומדים מיעקב אבינו. שגם כשאנחנו נמצאים בתוך חושך, שאנשים לא מבינים את החשיבות של עולם התורה, אנחנו צריכים לעמוד ולהתפלל לפני השי\"ת. בעז\"ה נתחזק כולנו בעבודת ה', נתחזק בתפילות ובלימוד תורה. ואני רוצה לברך את כל הקהל הקדוש שנמצאים כאן, גם אתם וגם כל אלו ששומעים אותנו ברדיו 'קול ברמה' - קול ברמה של תורה, שנזכה לגדל את כל יוצאי חלצינו לתורה ויראת שמים, ונגדיל ונרחיב את עולם התורה שלנו. ונזכה לבריאות טובה, פרנסה טובה ואריכות ימים ושנים. אכי\"ר."},{"filename":"328.pdf","content":"תפילת ערבית או הדלקת נרות| קריאת התורה בראש חודש טבת שחל בשבת| פרסומי ניסא ותדיר| נר שבת וקידוש היוםעור: שישאי הו נ להקפיד על זמן רבינו תם | הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת חנוכה| הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת| תפילת מנחה בערב שבת חנוכה| חנוכה הנס והטבע – החשמונאים היו מלומדים בניסים| אין סומכים על הנס| גם בשבת חנוכה328 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א מיום כ\"ב כסלו תשע\"ח חמש הכונ+ח פרשת וישב – חנוכה הדלקת נרות חנוכה בערב שבת ובמוצאי שבת עקב מסע החיזוק של מרן הראשון לציון רבינו דוד יוסף שליט\"א להרמת קרן התורה בקהילות היהודיות בחו\"ל, .אנו מביאים שיעור שנמסר בעבר על ידי מרן שליט\"א בהלכות חנוכה א. נר שבת ונר חנוכה בסוף סוגיית חנוכה, לגבי אדם עני שיש לו (כג:)איתא בגמרא במסכת שבת כסף מועט ביותר כדי לקנות בו נר אחד, או לשבת או לחנוכה, כיוון שגם בחנוכה וגם בשבת עיקר המצווה זה בנר אחד, ויש לו רק נר אחד, שנר שבת קודם לנר חנוכה. בימינו שיש חשמל, אם אותו עני יש לו חשמל בבית - השאלה לא קיימת. שיקיים את מצות נר שבת בנר חשמל, והנר שהצליח לקנות יהיה לשל חנוכה. הסיבה שנר שבת קודם, מבואר בגמרא שהדלקת הנר של שבת הוא משום שלום בית. כשיש אור בבית - יש שלום בבית. הוא רואה איפה שהוא הולך, הוא לא נתקל, לא נופל, כשהוא אוכל - יש לו אור, הוא נהנה מהאוכל. לכן נר שבת קודם. הפוסקים דנים, שהרי בלאו הכי נר שבת הוא משום עונג שבת, ועונג שבת הוא מדאורייתא, לעומת זאת נר חנוכה חיובו דרבנן. כמו כן יש גם נידון שהרי נר שבת הוא תדיר – ותדיר קודם. יש בזה כל מיני צדדים, אבל הגמרא לא נכנסת לכל זה, ומסיקה בפשטות שנר שבת קודם משום שלום ביתו. ב. נר שבת ויין לקידוש ממשיכה הגמרא, שאם אדם עני, שיש לו כסף לקנות נר לכבוד שבת או יין לקידוש, מה קודם, וגם בזה אומרת הגמרא, שנר שבת קודם. אמנם קידוש זה דאורייתא. אך מבואר ברש\"י ובכמה ראשונים, שכיון שאם לא יקדש על היין הוא לא מפסיד את המצוה, כיון שיכול לקדש על הפת. לכן עדיף נר ביתו. כמובן שאם אין לו גם פת לקדש עליה, יש לומר שהפת תהיה קודמת. והנה, קידוש על היין והדלקת נר שבת למעשה הם שתי מצוות דרבנן. הדלקת נר שבת זה דרבנן. וקידוש על היין – חז\"ל לומדים זאת, שהרי כתוב \"זכרו כיין לבנון\", דהיינו (הושע יד, ח)זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב (שמות כ, ח) שזכירה נעשית על ידי יין. וכך סברו רוב הראשונים. שעצם הקידוש הוא מדאורייתא, אבל הדיקוש על היין הוא מדרבנן. אכן יש ראשונים שסוברים אולם אף על פי כן כתבו שנר (רש\"י נזיר ד.),שקידוש על היין הוא מדאורייתא ביתו קודם. והארכתי בעניין הזה בספר הלכה ברורה על הלכות הדלקת והבאתי כל מיני ראיות וקושיות ותירוצים. (חלק טו ריש סימן רסג).נרות שבת ג. שתי מצוות בבת אחת או זה אחר זה יש למשל קושיה מפורסמת ששואלים האחרונים, שלכאורה מצות נר שבת מתקיימת כשאוכל ונהנה לאור הנרות. דהיינו שהמצווה היא בליל שבת. לעומת זאת נר חנוכה, המצווה היא להדליק מבעוד יום. אבל זו לא כל כך קושיא, מפני שניתן לומר שגם בנר חנוכה המצווה מתקיימת בצאת הכוכבים, ורק מחמת חילול שבת חייב להדליק מבעוד יום. וממילא שניהם באותו דרגה. אבל לגבי קידוש, הרי בוודאי קידוש זה רק לאחר ששבת נכנסת, ואילו את הנר מדליקים מבעוד יום, והזמן שלהם לא ביחד. ואז יש לדון מבחינת מי קודם למי. כי כל הנידון של תדיר הוא רק כששניהם עומדים לפניך ביחד בבת אחת. וכאן הם לא בבת אחת. אבל גם פה אפשר לומר, שמכיוון שזמן הקידוש הוא בלילה, והרי גם ההנאה של הנר היא במקום הסעודה שזה בלילה, וממילא יש לומר ששניהם באותו הזמן. ואכמ\"ל. בכל אופן המסקנה: נר שבת קודם לנר חנוכה, ונר שבת קודם לקידוש. /http://ydaat.co.il .לע\"נ רבי חיים מרדכי בן מזל טוב אלחיאני ז\"ל - נלב\"ע כ\"ז כסליו תשס\"ה ת. נ. צ. ב. ה לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה ד. פרסומא ניסא ותדיר ואז הגמרא דנה בנושא השלישי: יין לקידוש ונר חנוכה, מה קודם? כאן יש לנו יתרון לנר חנוכה על פני הקידוש, שנר חנוכה זה פרסומי ניסא. מצד שני יש יתרון לקידוש, שהרי תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. קידוש עושים בכל שבת, זה יותר תדיר מאשר חנוכה. כלומר שהגמרא מציבה לנו שאלה עקרונית: תדיר ופרסומי ניסא – מה קודם? הגמרא אומרת שרבא הסתפק בזה, ואחר כך הוא קבע הלכה, רבא פשט את הספק שלו: שנר חנוכה קודם - משום פרסומי ניסא. כלומר פרסומי ניסא קודם לתדיר. וכך מסקנת הגמרא. ה. ראש חודש טבת שחל בשבת שואלים על כך, הרי לא ייתכן שיהיה חנוכה בלי שבת. (שם ד\"ה הדר)התוספות בתוך שמונה ימים חייב להיות שבת, וישנם כמה שנים שיש גם כן ראש חודש: שבת, ראש חודש וחנוכה. ואז מוציאים שלושה ספרי תורה: בראשון בפרשת השבוע, בספר ] - אפשר אפילו שישה[ קוראים שבעה עולים השני קוראים בשל ראש חודש, ובשלישי קוראים בשל חנוכה. ולכאורה, הרי חנוכה זה פרסומי ניסא, וראש חודש זה תדיר, והנה בגמרא מבואר שתדיר ופרסומי ניסא - פרסומי ניסא קודם לתדיר. התוספות מתרצים שני תירוצים. התירוץ האחד: שכיון שההפטרה צריכה להיות מעין המפטיר. ואם נהפוך, נקדים את חנוכה - ההפטרה צריכה להיות \"השמים כסאי\" ככל ראש חודש. יש נידון לגבי ראש חודש (כט:) התירוץ הזה קצת קשה, כי בגמרא במגילה טבת שחל בחול, שבכל ראש חודש יש ארבעה עולים. אם כן מצד אחד, הרביעי צריך להיות ראש חודש, שהרי הסיבה שעולים ארבעה עולים זה בגלל ראש חודש. \"מי גרם לרביעי שיבוא - ראש חודש\". מצד שני, יש את העניין של פרסומי ניסא בחנוכה. והגמרא מסיקה, ששלושה קוראים בספר הראשון בשל ראש חודש, והרביעי קורא בשל חנוכה. ולכאורה לפי התירוץ של התוספות זה קשה, הרי אם בשבת ראש חודש וחנוכה, כל הסיבה שמקדימים את של ראש חודש הוא בגלל ההפטרה, אז כשראש חודש חל בחול, שאין הפטרה, היה עלינו להקדים את של חנוכה, שהרי פרסומא ניסא קודם לתדיר. זו קושיא. ו. בקריאת התורה לא ניכר הנס התוספות כותבים עוד שני תירוצים: תירוץ שני, שפרסומי ניסא זה בהדלקת הנרות, בהדלקת הנר ניכר שזה לכבוד חנוכה ויש פרסום הנס. וממילא אז יש לדון אם פרסומי ניסא קודם לתדיר. אבל בקריאת התורה, הרי בזמן שנכתבה התורה עוד לא היה חנוכה, וקוראים בפרשת חנוכת המזבח. שזה דומה לחנוכה. הרי שזה לא פרסומי ניסא כל כך. לכן במצב כזה לא אומרים שפרסומי ניסא קודם. ז. אי אפשר לקיים שתיהן התירוץ השלישי, שהוא יסודי מאוד ויש בו נפקא מינה להלכה: שכשהגמרא דיברה על נר חנוכה ויין לקידוש, השאלה הייתה באדם עני כל כך שהוא יכול לקיים רק אחת משתי המצוות. וממילא המצווה השנייה תתבטל. ועל כך דנה הגמרא, איזה לקיים ואיזה לבטל, ועל כך הגמרא אמרה, פרסומי ניסא קודם לתדיר. אבל בשבת וראש חודש וחנוכה, זו לא שאלה איזה לקיים, השאלה היא רק למי נותנים כבוד לבוא קודם, ואז בזה באמת תדיר קודם לפרסומי ניסא. כלומר, התוספות מגלים בפשט הגמרא, שכל מה שהגמרא אמרה פרסומי ניסא קודם, זה כשאי אפשר לקיים את שתיהן. אבל כשאפשר לקיים את שתי המצוות - תדיר קודם. ח. תפילת ערבית או הדלקת נרות לאור כל האמור יוצא לנו כמה הלכות. הנה צאת הכוכבים הוא זמן ההדלקה, ואנחנו הספרדים נוהגים להתפלל ערבית בשקיעה, ומיד לאחר מכן הולכים להדליק נרות בבית בצאת הכוכבים. אבל אם אדם ישב ולמד, לא הדליק עדיין נרות עד הערב ממש, ואז יש לו אפשרות ללכת להתפלל ערבית או להדליק את הנרות. מה עליו לעשות קודם? שלפי האמור, עליו לקיים קודם כל את התדיר – תפילת ערבית. כיון שאפשר לקיים את שתיהן. אכן, אם הוא נמצא בצאת הכוכבים ממש ועדיין לא התפלל ערבית, ועד שילך לבית הכנסת להתפלל תעבור החצי שעה הראשונה של אחרי צאת הכוכבים, בכגון דא יש מצב שכאילו הוא מאבד את הפרסומי ניסא. ואז יש לומר שפרסומי ניסא יהיה קודם. אמנם גם זו מחלוקת, ואכמ\"ל. אבל לאחר החצי שעה הראשונה – יש לומר שתדיר קודם ועליו להתפלל ערבית. ט. קריאת שמע דאורייתא מוסיף, שמלבד העניין של תדיר שיש כאן, (סימן תרעב סק\"א)המשנה ברורה יש בזה גם עניין שבתפילת ערבית יש גם קריאת שמע שזו מצוות עשה מן התורה. ולכאורה יש לזה זכות קדימה, שהרי זה דאורייתא מול מצוה דרבנן של הדלקת נרות חנוכה. על הכלל 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם', (סימן כ)וכך כותב השאגת אריה שכאשר בא לקיים שתי מצוות ששניהם באותה דרגה, שניהן דאורייתא או שניהן דרבנן אכן אומרים כלל זה. אולם כאשר יש לפניו מצוה ולעומתה מצוה שהיא בדרגה פחותה הימנה אי אפשר לדון מה יותר תדיר, והרי זה כאילו רוצה לעשות סתם דבר שאינו מצוה שיכול לעשות מה שרוצה קודם המצוה, ואין מקום לדון בזה מה יותר תדיר, וכמו כן המצוה דרבנן לעומת המצוה דאורייתא היא כאינה קיימת, ואין כל משמעות אם יקדים את המצוה דרבנן על המצוה דאורייתא. אבל האחרונים חלקו עליו, ואכמ\"ל. י. תפילת מנחה בערב שבת חנוכה יש נידון נוסף: הנה בכל יום מדליקים את הנרות בצאת הכוכבים, אבל בערב שבת חנוכה צריכים להדליק מבעוד יום. ואז יש לפנינו להתפלל תפילת מנחה והדלקת הנרות. מה צריך להיות קודם? לכאורה לפי מה שאמרנו, כשאפשר לקיים שתיהן – יש להקדים את התדיר על פני הפרסומי ניסא. מלבד זאת, יש סיבה נוספת למה צריך להקדים את תפילת מנחה. שהרי הדלקת הנרות זה זכר לנס שהיה במנורה של בית המקדש. ותפילת מנחה זה כנגד קרבן תמיד של בין הערביים. בין הערביים זה חצי שעה אחרי חצות – שאז כבר היה ניתן להקריב את הקרבן. ממילא, לכאורה, תפילת מנחה קודמת. והדלקת המנורה לאחר מכן. אכן אם נגיד כך, עלול לצאת מזה מכשול, שאנשים רגילים להתפלל מנחה סמוך לשקיעה, ועלולים לבוא ולהדליק את הנרות בשקיעה. לכן אם אדם רוצה להקפיד על כך עליו להתפלל מנחה בעוד היום גדול. וככה אנחנו נוהגים בבית הכנסת 'יחוה דעת', אנחנו עושים כמה מניינים ביום שישי בצהרים. כדי שיוכלו להדליק את הנרות מבעוד יום, אחרי תפילת מנחה. אם אדם מאיזו סיבה לא הספיק ללכת לבית הכנסת להתפלל, אז ודאי שזו לא סיבה מספקת לבטל תפילה בציבור. ולא יתפלל ביחיד כדי להדליק את הנרות לאחר מנחה, לכן במצב רשאי להדליק ואחר כך להתפלל מנחה. וכמו כן בבית הכנסת, אם מתפללים מנחה סמוך לשקיעה - מדליקים את הנרות לפני מנחה. יא. לא להפסיד קבלת שבת בית הכנסת אבל אומר לכם את האמת, יש מכשול אחר שראיתי בשנים האחרונות. שכיון שאנשים מתפללים מנחה מוקדם, אז הם לא ממהרים לבוא לבית - חבל להם על כל דקה, הם רוצים להיות עוד קצת [ ,הכנסת בכניסת שבת , ומגיעים לבית הכנסת אחרי קבלת שבת. השבת כבר נכנסה - והם ]...בבית עוד לא באו לקבל אותה. לפעמים באים רק באמצע הדרשה, באים מאוחר, מפריעים באמצע הדרשה של הרב, ואני שואל: וכי זה הכבוד של המצוה?! בגלל שהקדמת את תפילת מנחה. אני כבר דיברתי כאן כמה פעמים, כמה חשוב לקבל את השבת מבעוד יום. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב בחזון עובדיה, שמי שלא קיבל שבת מבעוד יום, בדיעבד שיקבל בבין השמשות. כי יש ספק ספיקא, לפי רבנו תם זה עוד יום גמור, ואם תמצא לומר שהוא לילה, שמא הלכה כרבי יוסי ובין השמשות הוא יום. אבל זה דבר ידוע שהוא סמך על הספק ספיקא הזה רק בדיעבד. אבל לכתחילה, צריך לקבל את השבת מבעוד יום, ובציבור, שזה גם כן דבר חשוב מאוד. לכן אני אומר: מי שיודע שהוא יתאחר לתפילה, עדיף שידליק נרות ויתפלל מנחה אחרי ההדלקה, העיקר שיתפלל כראוי, בבית הכנסת. יב. הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת לגבי הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת. ראשית, לפי מה שביארנו עד עכשיו, עלינו קודם כל להבדיל על הכוס ורק לאחר מכן להדליק את הנרות. שהרי תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. וזה קודם גם לפרסומי ניסא, כשאפשר לקיים את שתיהן. אבל יש סיבה אחרת, למה יש להקדים את הדלקת הנרות. הנה בירושלים אף פעם לא יחול פורים במוצאי שבת. אבל בכל העולם זה מאוד מצוי שפורים חל במוצאי שבת. במקרה כזה, הרי עלינו לקרוא את המגילה ולהבדיל על הכוס. וכאמור צריך לכאורה להבדיל על הכוס כיון שזה תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם גם על פני פרסומי ניסא כשאפשר לקיים את שתיהן. אבל למעשה אנחנו לא מבדילים, אלא רק מברכים \"בורא מאורי האש\" כדי שנוכל לאור הנר, דהיינו לאור החשמל ומיד לאחר מכן קוראים את המגילה. את ההבדלה אנחנו עושים רק אחרי מקרא מגילה. יג. לאחר את יציאת השבת (פסחים מסביר בעל התרומת הדשן, שהסיבה לכך היא כמו שאומרת הגמרא בנושא אחר: \"אפוקי יומא מאחרינן\". יש חשיבות לאחר את יציאת קה:) השבת כמה שיותר. יש לכך כמה סיבות: שבת היא מתנה יקרה של הקב\"ה, אנחנו צריכים להראות שקשה לנו להיפרד מהשבת. יש סיבה נוספת שכתוב במדרשים, שיש לאחר את יציאת השבת, בגלל שבשבת יש לרשעים בגיהנום חופש. וכשיוצאת השבת הם חוזרים לגיהנום. יש מדרשים שכתוב בהם שכשהציבור אומרים \"ברכו\" - הם חוזרים לגיהנום. ויש במדרש אחד שכתוב, שכשאומרים \"ובא לציון\", בסופו, הרשעים חוזרים לגיהנום. אז כמה שנאחר את יציאת השבת, אנחנו נותנים להם עוד קצת מנוחה, מרחם קצת עליהם שיישארו עוד קצת מחוץ לגיהנום. אבל בכל אופן זה עניין חשוב לאחר את יציאת השבת.. יד. תפילה והבדלה בזמן רבינו תם אלה שמתפללים רק בזמן רבנו תם - תבוא עליהם הברכה. למרות שגם אלו ששומרים רבנו תם, אין להם חיוב להתפלל דווקא בצאת רבנו תם. לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה , שמותר להתפלל ערבית של מוצאי שבת (ברכות כז:)שהרי מובא בגמרא מבעוד יום, מפלג המנחה. אמנם רוב הראשונים סוברים שזה רק בשעת הדחק, ובאופן כללי לא מקדימים להתפלל ערבית מבעוד יום, אבל אם הגיע צאת הכוכבים של הגאונים, לכל הפחות לגבי זה אנחנו ודאי יכולים לסמוך להתפלל ערבית. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למרות שכל החיים שלו הקפיד מאוד על רבנו תם, היה מורה ואומר: שאין חיוב להמתין לזמן רבינו תם לא בערבית ולא בהבדלה. טו. זמן רבינו תם במוצאי שבת חנוכה דרך אגב, צריך לשים לב, שגם הנוהגים להקפיד לשמור רבנו תם, גם במוצאי שבת חנוכה צריך להקפיד על זה. אמנם יש בזה מחלוקת, הגאון והגאון הרב יוסף שלום (הליכות שלמה פרק טז סעיף טו) הרב שלמה זלמן אוירבך פסקו, שכיון שלהקפיד על רבינו תם זו (שבות יצחק חנוכה פרק ד אות ב)אלישיב חומרא בעלמא, במוצאי שבת חנוכה זו חומרא שבאה לידי קולא, כי בכך אינו מדליק בזמן, בתוך החצי שעה שאחרי צאת הכוכבים. ואכן אצל דקות 20 .האשכנזים ובתי הכנסת הליטאיים - מקפידים להתפלל מוקדם אחרי השקיעה, ומיד לאחר מכן כולם הולכים להדליק נרות. אבל דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה, שמי ששומר רבנו תם, עליו להקפיד על כך גם במוצאי שבת חנוכה, כי זו מלאכה גמורה. וכך פסק גם (חאו\"ח ח\"ד סימן סב).בשו\"ת \"אגרות משה\" טז. אמירה לגוי במקום מצוה בבין השמשות האמת היא שהאגרות משה בעצמו פעמים סומך על רבנו תם גם לקולא. למשל, האגרות משה מתיר אמירה לגוי במקום מצווה, בערב שבת, אפילו עד חצי שעה אחרי השקיעה. שהרי חז\"ל התירו אמירה לגוי במקום מצווה בבין השמשות. וכותב האגרות משה, שכיון שלשון המשנה \"ספק חשיכה, ספק אין חשיכה\", ואם זה צאת הכוכבים של הגאונים זה יום גמור לרבנו תם, זה גם כן נקרא \"ספק חשיכה ספק אין חשיכה\". לכן הוא מתיר אפילו לכתחילה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעולם לא הסכים להתיר לסמוך על שיטת רבנו תם בספקות לכתחילה. רק לעניין בדיעבד סמך על רבנו תם. יז. עד שתכלה רגל מן השוק בימינו אשר על כן, לגבי מוצאי שבת חנוכה, הרי יש כמה דעות בעניין \"עד שתכלה רגל מן השוק\". ובימינו לרוב הפוסקים בזמננו אפשר להדליק אחרי חצי שעה. כיון שבזמננו יש חשמל, וכל המושג של \"עד שתכלה רגל מן השוק\" השתנה. ואפילו לכתחילה אפשר להדליק מאוחר. וכיוון שבין כה בצאת הכוכבים לא יכולים להדליק, כי יש ספק מתי זה בדיוק צאת הכוכבים, ועד שהולכים להדליק ויעבור חצי שעה מצאת הכוכבים של הגאונים, ומאוד דקות מהשקיעה במוצאי שבת להתפלל 45 לא סביר שאדם יספיק בתוך ערבית ולהדליק נרות. כמו כן, כיון שיש דעה בראשונים, שמה שכתוב \"עד שתכלה רגל מן השוק\" - מדליק מבחוץ, ואילו לאחר שכלתה רגל מן השוק - מדליק מבפנים. ומרן פסק שמדליק והולך כל הלילה. וכיוון שמי (סימן תרעב סעיף ב)השלחן ערוך שמחמיר כרבינו תם זה בעצם ספק דאורייתא. לכן מי שמחמיר, ראוי ונכון שיחמיר במוצאי שבת חנוכה ככל שבת. יח. ההבדל בין נר חנוכה למקרא מגילה לאור כל האמור יש לבאר את ההבדל בין נר חנוכה ומקרא מגילה במוצאי שבת, שבמקרא מגילה מקדימים את הקריאה, ואילו במוצאי שבת חנוכה מקדימים את ההבדלה. והסיבה לכך היא, שבמקרא מגילה, הוא עדיין יכול לקרוא את המגילה ומבחינתו עדיין שבת נשארת. אבל בחנוכה, איך יוכל להדליק נרות ולהאיר עליו את השבת, הרי הוא עושה פעולה שבעצמה מוציאה אותו מכלל שבת – הדלקת הנר. יט. הדלקה בבית הכנסת כתב (ח\"א סימן עה) למסקנת הדברים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת למסקנא, שבבית הכנסת מדליקים רק בשביל פרסומי ניסא, והציבור לא יוצאים ידי חובה בהדלקה הזו. אם כן רק מי שמדליק מוציא מעליו את השבת. לכן בבית הכנסת יש להקדים את הדלקת נרות חנוכה, וכל המשתתפים עדיין לא הוציאו את השבת בעצם זה שמסתכלים. לכן מדליקים קודם כל נר חנוכה ואחר כך עושים הבדלה. בפרט שאם נעשה להיפך, שאם ידליקו לאחר ההבדלה, ממילא מיד בסיום ההדלקה כולם ילכו מבית הכנסת. אבל אם מדליקים קודם ההבדלה – לכל הפחות בזמן ההבדלה הציבור נשאר, ויש פרסומי ניסא. אבל בבית, הבדלה על הכוס לאחר שאדם הבדיל בתפילה היא ודאי דרבנן, ומאידך הדלקת נר חנוכה זה דרבנן, וממילא דרגתם שווה. ואין את הסברא של אפוקי יומא מאחרינן. והנידון הוא רק פרסומי ניסא ותדיר, שהדין במקרה כזה הוא, שתדיר קודם לפרסומי ניסא כשאפשר לקיים את שתיהן. לכן בבית קודם כל עושים הבדלה על הכוס ואחר כך מדליקים נרות חנוכה. כ. קושיית מרן הבית יוסף מרן הבית יוסף (סימן תרע) שואל שאלה מאוד מפורסמת, שכבר דנים בה רבותינו הראשונים. בזמן מרן, חלק מספרי הראשונים עוד לא יצאו לאור: המאירי, הארחות חיים שכנראה היה רק חלקים ממנו, ועוד. וכולם שואלים, הרי היה שמן כדי להדליק נר אחד ליום אחד, ונעשה נס ודלק שמונה ימים. כלומר, שביום הראשון היה כבר שמן, ממילא הנס היה רק שבעה ימים ולא שמונה. ולמה אנחנו עושים חנוכה שמונה ימים? על השאלה הזו נאמרו הרבה תירוצים, יש תירוצים טובים ויש תירוצים סתם. האחרונים הרבה מדברים על השאלה הזאת. אבל הבית יוסף אומר שלושה תירוצים, ששלושתם מופיעים בראשונים שנדפסו בשנים שלאחר מכן. כא. הנס התחיל כבר ביום הראשון אחד התירוצים, והוא נראה התירוץ הכי נכון ואמיתי. שכשהם באו לבית המקדש וראו שיש להם רק פך שמן ליום אחד, אמנם היה שם שמנים אבל הם היו טמאים. כתוב שהיוונים טימאו את השמנים - הם לא שפכו את השמן. כלומר שהיה כאן מצב של העברה על הדת. לכן, למרות שיש פה מקום לדון על פי ההלכה שטומאה הותרה בציבור, שאם כולם טמאים אז אין בעיה של טומאה, אבל כיון שזה בדיוק מה שהיוונים רצו – לכן הם לא הסכימו בשום פנים ואופן. כדי להביא שמן טהור היו צריכים לנסוע ללודקיה – סוריה, שזה היה בחלקו - חלק גדול ממדינת סוריה של היום זה שייך לנו, אבל באמת, [ .של אשר אומרים שגם ירושלים שלנו, וכי מישהו מאיתנו יעז ללכת בלילה ברובע המוסלמי בירושלים?! פחד נורא, לצערנו כולם שמה מרצחים. למוסלמים יש דת שמקדשת את הרציחה. לא יאומן איזו מין דת משונה שמקדשת את הרציחה. לרצוח, לשפוך דם. זו דת של אכזריות ה\"י, אבל בעז\"ה כשיבוא .]משיח, כל המקומות הללו יהיו שייכים לארץ ישראל אם כן כותב הר\"ן, כדי להביא שמן טהור מלודקיה, עשו חשבון שכדי להביא את השמן יקח להם שמונה ימים. ומיד ביום הראשון שהגיעו – מיד שלחו משלחת להביא את השמן, והם הבינו שהשמן שיש בידיהם צריך להספיק לשמונה ימים, ולכן חילקו את השמן לשמונה חלקים שווים, וכל לילה הדליקו בשמינית השמן. אבל הנרות דלקו עד הבוקר – וזה היה הנס. אם כן הנס היה כבר ביום הראשון. כב. אין סומכים על הנס האחרונים מקשים על התירוץ הזה, הרי אם לא היה שמן, בוודאי שאי אפשר היה להדליק בנפט וכיו\"ב, בתורה כתוב שמן זית, אתה לא יכול לשנות. ממילא, כיוון שכתוב בתורה \"מערב עד בוקר\", וחז\"ל דורשים: \"תן לה כפי מידתה\" - שאסור לשים פחות שמן. אם כן כיצד הותר להם הדבר לשים פחות שמן במנורה, הרי בכך אינם מקיימים את המצוה. זה כמו שאדם יניח תפילין שיש בהם רק פרשה אחת. הרי ברור שלא קיים אפילו חלק מהמצוה, אז למה במנורה שמו פחות שמן וחשבו שבכך מקיימים מצוה. ועל כך אמרו, שככל הנראה סמכו על הנס, אבל הרי כלל הוא בידינו – אין סומכים על הנס! כג. הנס היה בשלהבת סבו של האדמו\"ר מגור שליט\"א – בעל ה'אמרי אמת' כתב על כך תירוץ: שעות. אבל אם 12 אמנם בדרך כלל, ממלאים שמן בבזיכים והנר היה דולק ישימו פתילה עבה יותר הנר ידלק פחות. ואם הפתילה דקה יותר, השלהבת קטנה יותר – אבל הנר ידלק יותר. אשר על כן, אם שמים שמינית שמן צריך לקחת פתילה שהיא שמינית מפתילה רגילה. ואז זה ידלק כראוי. אם כן הנס היה, שלמרות ששמו מעט שמן, ופתילות דקות מאוד, אבל השלהבת היתה גדולה ויפה, כאילו שמו שם פתילה עבה. זה תירוץ יפה ונחמד. כד. החשמונאים היו מלומדים בניסים אבל אפשר לומר עוד, שבאמת אצל החשמונאים אין את הבעיה של אין סומכין על הנס. סיפרו לי שיצא לאור ספר בשם \"מכבים\". שכתב אותו אחד מבני אותה תקופה, ושם הוא מתעד את כל המלחמות והניסים שהיו, וכדאי מאוד לקרוא את הספר הזה. שמתאר את הכל. ובאמת אם נתבסס רק על מדרשי חז\"ל – למשל ספר 'יוסיפון', שם גם כן הוא מתאר ניסים גדולים מאוד. אבל גם אם נתמקד רק במדרשי חז\"ל, הרי שאין ספק שהיה שם דבר עצום, נס שאין לתאר. למה הדבר דומה? יושבים קבוצה של רבנים זקנים, ומחליטים להכריז מלחמה נגד ארצות הברית... הרי ברור שאנחנו נצחק. מספרים, שפעם בישיבת וולוז'ין עשו הצגה בפורים, ונושא ההצגה היה שעם ישראל יוצאים למלחמה. ואז הם תיארו איך בהתחלה מכריזים \"מי האיש אשר אירש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו\", \"מי האיש אשר נטע כרם\", בנה בית. וככה אנשים הולכים הולכים. \"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו\", ואז כולם הלכו, ומי נשארו?! רק שני רבנים ישישים, שני ראשי הישיבה, שני רבנים זקנים שבקושי עומדים על הרגליים... ראש הישיבה היה הנצי\"ב מוולוז'ין, כשהוא ראה את ההצגה הזאת, והוא קם ואמר: זה בכלל לא צחוק! זה באמת כך! שני הזקנים הללו יישארו, אבל הם ינצחו את כולם! הנה אברהם אבינו יצא למלחמה לבדו, כתוב: \"וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות\". אומרים חז\"ל: \"אליעזר לבדו היה\" אליעזר . יצאו למלחמה והם ניצחו. 318 גימטריה וכן בזמן חזקיהו המלך, הוא אמר: \"ריבונו של עולם, אין לי כוח להילחם, אין לי כוח לרדוף אחרי האויבים, אין לי כוח לומר לפניך שירה. אין לי כוח. אני עייף, אני הולך לישון! ריבונו של עולם, אני הולך לישון ואתה נוצח! וחז\"ל מספרים, שהקב\"ה פתח את הרקיע, והצבא של אשור שמעו את הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה השירה של המלאכים, וכולם מתו מיד, ויצאה נשמתם. זה שאב להם את כל החמצן, לא יכלו לנשום שנייה אחת. בן אדם בשר ודם לא יכול לשמוע את שירת המלאכים. אם הקב\"ה רוצה שננצח, אנחנו ננצח! כה. מלחמת החשמונאים אם כן קראתי בתיאור של מלחמת החשמונאים בספר יוסיפון, שם מתואר איך שזה היה באמת. שלכאורה זה היה דבר ממש לא יאומן כמה שזה היה מגוחך. איך הם העיזו, החשמונאים, לצאת נגד האימפריה של יוון?! אמנם כששהם יצאו למלחמה, הם לא חשבו שהם מנצחים. הם באמת החליטו שהם הולכים למות על קידוש ה'. יש פה גזירת שמד, הם רוצים להעביר אותנו על הדת, אז יוצאים למלחמה על קידוש ה'. ובאמת חלקם נהרגו על קידוש ה'. אבל כשרואים את תיאור המלחמה, מבינים שהיו שם ניסים שאין לתאר. בהתחלה אנטיוכוס שלח גדוד, ועוד גדוד, ובכל פעם הוא שלח יותר וראה שהם מפסידים. ואז הוא שלח צבא כחול אשר על שפת הים. והם היו נמצאים על ההר, בלילה, הצבא הזה התחיל להתקרב אל העיר, והחשמונאים מנגד שומעים קול רעש גדול, כמו גלי הים, אבל הם לא רואים כלום, הם לא יודעים מה קורה. ומולם רבבות רבבות, מאות אלפי חיילים ושל פילים מלומדי מלחמה. והחיילים אז היו לבושים בשריון כזה, ה\"י איך שהם היו נראים. לפתע התחיל להאיר היום, החשמונאים ראו מה קורה מולם, ונבהלו מאוד! פחדו, מרוב פחד התחיל לבכות. הם הבינו שנגזר עליהם למות. אבל באותו רגע, בא יהודה המכבי ודיבר לפניהם, ואז כולם צעקו לה' הישועה! והם יצאו למלחמה. המלחמה הזו בכל רגע ורגע ממנה היתה של ניסים גלויים. אנחנו אומרים את זה ב'על הניסים': \"נתת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים\" – היו להם את כל כל החסרונות, רק מעלה אחת היה להם, הקב\"ה היה איתם. אחרי שהם ראו כל כך הרבה ניסים, כשהם הגיעו לבית המקדש וחיפשו שמן להדליק את הנרות, ולא מצאו, ורק מצאו פך שמן קטן, מבחינתם היה זה הדבר הכי טבעי לסמוך על הנס, הם הרי מלומדים ב! זה מובן מאליו שיקרה! כו. מלומד בניסים למה הדבר דומה?! הגמרא מספרת, שהיה איזה מין שרץ שקראו לו 'ערוד' או 'ערווד', ומי שהשרץ הזה היה נושך אותו – היה מת. אלא אם כן הוא יגיע מהר למעיין של מים, שאז הוא יינצל, אבל אם הערוד הזה יגיע למים, הערוד יינצל, והבן אדם ימות. והיה באיזה מקום את הערוד הזה, וכמה אנשים שמה ניזוקו. וסיפרו לרבי חנינא בן דוסא, והוא בא, והניח את הרגל שלו על החור של הערוד. הערוד יצא ונשך את רבי חנינא, באותו רגע נעשה נס, ונברא מעיין תחת רגליו של רבי חנינא בן דוסא. ואומרת הגמרא: \"אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא\". נשאלת השאלה, איך רבי חנינא בן דוסא, מסכן את החיים שלו?! וכי הוא סמך שיקרה לו נס?! הרי אין סומכין על הנס. אלא רואים מכאן, שאכן, אצל , ]... - לא כמו איזה באבות[ ,רבי חנינא בן דוסא שהיה מלומד בניסים אמיתי אצלו נס וטבע זה היינו הך. אצלו לא שייך הכלל של אין סומכין על הנס. כז. הטבע נקבע על ידי הקב\"ה הדברים הללו מתבארים מדבריו של רבי חנינא בן דוסא עצמו. הגמרא מספרת, שפעם בתו טעתה והדליקה נרות שבת בחומץ. ורבי חנינא ראה שהיא עצובה, כבר נכנסה השבת, ואי אפשר להחליף את הנרות בשמן. ואז רבי חנינא אמר לה: \"מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ שידלוק\". אם נתבונן במילים שאמר, הוא לא אמר, \"יהי רצון שהחומץ ידלוק\", או \"יקרה נס והחומץ ידלוק\". הוא לא מבקש את זה, הוא קובע עובדה! הרי זה טבע העולם ששמן דולק, הקב\"ה קבע את זה, בשביל הקב\"ה לקבוע שהחומץ ידלק או השמן ידלק - ידלוק זה אותו דבר. רבי חנינא מסביר בזה את השקפת עולמו, אנחנו צריכים להסתכל על הטבע, שהוא מתנהל רק כי כך ה' קבע, אין טבע, יש הקב\"ה שקבע את המציאות. אדם שאצלו יהיה כל כך חזק באמונה שלו שהטבע נקבע על ידי הקב\"ה, בשבילו נס וטבע זה היינו הך. כח. אף היא הלכה להביא את המרדה עוד הגמרא מספרת על רבי חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, והקב\"ה אמר: \"כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב של חרובים מערב שבת לערב שבת..\" והגמרא מספרת, שרבי חנינא ואשתו חיו בעניות כל כך גדולה, שפעם אחת ביום שישי, לא היה בבית של רבי חנינא בן דוא כלום לכבוד שבת, אבל אשתו הסיקה את התנור ריק. הייתה לה שכנה אחת מרשעת, שאמרה לכולם: \"תראו היא סתם משקרת, ביום שישי הבא תראו, היא תדליק את התנור, ואני אלך ואפתח את הדלת של התנור שכולם יראו שהתנור ריק!\" ואכן, ביום שישי שלאחר מכן, היא הלכה ופתחה את דלת התנור, אבל הקב\"ה עשה נס, שכשפתחה את הדלת ראתה שכל התנור מלא בחלות אפויות... ואז היא התחילה לצעוק לאשתו של רבי חנינא בן דוסא שתביא את המרדה להוציא את החלות. אומרת הגמרא: \"תנא, אף היא הלכה להביא מרדה..\" כלומר, כאשר השכנה נכנסה לבית, אשתו של רבי חנינא בן דוסא כבר הביאה את המרדה! היא ידעה שה' יעשה לה נס! הרי בואו נמחיש את הדברים: אדם יושב בבית שלו ואשתו תגיד לו: \"אפיתי חלות והן בתנור\" – הוא שומע וממשיך בעיסוקיו. אבל לו יצוייר ויבוא הבבא סאלי לביתו ויאמר לו: \"תשמע אתה אדם טוב, אתה ירא שמים, אתה מכבד את השבת, אני מברך אותך שיהיה לך חלות בתוך התנור\". הרי הוא הוא ירוץ לראות את החלות בתנור! הוא ירוץ לראות את הנס! למרות שכאשתו אמרה לו שהניחה חלות בתנור – הוא לא רץ, כי זה נורמלי, אבל כשיש נס – אדם רץ! והנה, אשתו של רבי חנינא בן דוסא לא חיכתה לראות את הנס. מבחינתה השכנה צועדת לכיוון התנור, והיא מבינה מיד שהקב\"ה יעשה לה נס, והיא הולכת להביא את המרדה! היא לא רצה לראות את הנס שבתוך התנור! היא רצה להביא מרדה – כי היא מאמינה בבירור שיהיו חלות בתוך התנור! עד כדי כך היו רבי חנינא בן דוסא ואשתו מלומדים בניסים, שאצלם נס וטבע זה היינו הך. כט. הנס והטבע לפי זה אנחנו יכולים להגיד, שזה מה שהיה גם כן אצל החשמונאים. שהנס והטבע זה היינו הך ממש. לכן היו יכולים באמת לשים רק שמינית מהשמן בכל לילה ולילה. אבל יש דבר, שצריכים לשים לב אליו, החשמונאים היו כהנים. קדושי עליון ממש, שעשו את הכל לשם שמיים. אבל אחר כך לצערנו, זה כבר לא נמשך כך. הדור הראשון של יהודה המכבי והאחים שלו שהיו צדיקים יסודי עולם. אבל הדורות שלאחר מכן כבר היו הצדוקים בארץ ישראל. היה הרבה קנאה ושנאה ביניהם. היה אסור להם לקחת את המלוכה, המלוכה שייכת לשבט יהודה. הם היו צריכים להחזיר את המלוכה ולהעמיד מלך משבט יהודה. והתוצאה הייתה בסופו של דבר שהיה להם סכסוכים. והיו ביניהם צדוקים ורשעים. כשהרומאים הגיעו לארץ ישראל, הרבה לפני החורבן, הם הגיעו לארץ כי היהודים הזמינו אותם! ורומאים כשמזמינים אותם, הם באים. וכן, וראינו מה שקרה לבסוף. לא יאומן כי יסופר! אנחנו במו ידינו, החרבנו את בית המקדש. הניצחון של החשמונאים הייתה שעת כושר, זה היה דבר עצום, היתה התעוררות גדולה, קיום הדת, קדושי עליון מנצחים. וזה נמשך כמה עשרות שנים בסך הכל, עד שלצערנו, זה התחיל לרדת. בתקופה שלפני החשמונאים הייתה ירידה נוראה. יש תיאורים בספרי היסטוריה, שבנו אצטדיון לא רחוק מבית המקדש. והכהנים היו זריזים, עובדים מהר בבית המקדש כדי להספיק ללכת למשחקים של הספורט שמה, ה\"י. הכהן הגדול בתקופה ההיא היה מתיוון, רשע מרושע. היה מצב נורא ואיום. וכאמור לאחר ניצחון החשמונאים היתה התעוררות גדולה, אבל עם הזמן היתה ירידה גדולה מאוד, קנאה ושנאת חינם, היו שם אפילו רציחות. עד לצערנו שחרב בית המקדש. וזה לקח שאנחנו צריכים ללמוד. שכשיש ניצחון גדול שבין אדם למקום, שעם ישראל מסרו את נפשם על התורה והיה ניצחון, אסור לשכוח במצב כזה את הבן אדם לחברו. דווקא אז התחילה השנאת חינם שהובילה לחרבן שנה עד שחרב הבית. 200-בית המקדש. הרי נס חנוכה היה קצת יותר מ שבתקופה הזו הייתה ירידה מתמשכת כל הזמן. קמו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה והיה נורא ואיום המצב בתוך עם ישראל. והלקח העיקרי שאנחנו צריכים ללמוד מימי החנוכה, שהנס של הקב\"ה, נקרא נס בגלל שככה רצה הקב\"ה. כמו שהטבע רצה אותו הקב\"ה, גם נס יכול לרצות אותו הקב\"ה. ועלינו להיות ראויים שיהיה לנו נס, ברגע שאנחנו נמחיש לעצמנו שהטבע הוא נס, כמו רבי חנינא בן דוסא: \"מי שאמר לשמן וידליק\". שהשמן דולק בגלל שהקב\"ה אמר. שכל דבר שקורה בעולם זה בגלל שכך אמר הקב\"ה, אנחנו נעשים ראויים לזה. ושנזכה בעזרת השם לגאולה שלמה בקרוב, אמן."},{"filename":"12.pdf","content":"כיסוי עוגות | נושאי השיעור: הטעם שמכסים את הפת בקידוש כיסוי שקוף וצבעוני על הפת | קידוש על וויסקי | בקידוש הבוקר 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת שלחחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת ר' יוסף בן אסתר סויסה ע\"ה - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"בבעניין כיסוי הפת בקידוש נמסר בכ\"ח תשרי| 12 'גליון מס א. מקור הדין לכסות את הפת בקידוש כתוב בש\"ע (סימן רע\"א ס\"ט): צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת, ומפה אחרת פרוסה על גביו. ומקור הדין הוא מברייתא בפסחים (ק:): אין מביאין את השלחן אלא אם כן קידש, ואם הביא פורס מפה ומקדש. משמע שהשלחן שעליו אוכלים לא יהיה ערוך בשעת הקידוש בחדר שאוכלים בו. ומקשים התוספות (ד\"ה שאין), דהא איתא בגמרא בשבת (קיט:) ששני מלאכים מלוים לו לאדם מלאך אחד טוב ואחד רע וכו' מצא שלחן ערוך מלאך טוב אומר וכו', משמע שהשלחן צריך להיות ערוך לפני הקידוש. ובאמת שזו הלכה פסוקה בשלחן ערוך (סימן רס\"ב ס\"א): יסדר שלחנו ויציע המטות ויתקן כל ענייני הבית, כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. אם כן, כאן הרי משמע שהשלחן לא יהיה ערוך עד לאחר הקידוש. ומתרצים התוספות, וכ\"כ רשב\"ם (שם ד\"ה ה\"ג רבה בר בר חנה) בביאור הגמרא, שלכל אחד היה שלחן קטן ערוך כבר מבעוד יום אך בחדר הסמוך, ולאחר הקידוש היו מביאים את השלחן. ושכן כתב בעל השאלתות דרב אחאי גאון (פרשת יתרו סימן נד). וזהו גם הפשט בגמרא שאומרת שאם הביאו את השלחן פורס מפה ומקדש, דהיינו פורס מפה על הלחם ומקדש. ובהמשך כותבים התוספות, שעכשיו שקשה להביא את השלחן לאחר הקידוש כיון שיהיה הפסק הרבה בין הקידוש לסעודה, רגילים לפרוס מפה ולקדש. וזה לכאורה מקור המנהג לכסות את הפת בקידוש. אולם בתוספות רי\"ד (שם ק. ד\"ה אלא פורס - הב') לא מסכים לדברי התוספות הללו, ולשיטתו מה שכתוב \"פורס מפה ומקדש\" הכוונה כשהיו אוכלים מלפני כן, וכן להביא את השלחן, אך אין זכר למנהג לכסות את הפת כלל. וככל הנראה שבמקומו לא נהגו לכסות את הפת בקידוש. אבל מדברי כל הראשונים משמע בפירוש שכך נהגו. ב. \"תיתי סעודתא ביקרא דשבתא\" והתוספות מבארים עוד, שטעם כיסוי הפת בקידוש מפורש בשאלתות (שם): \"דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא\" – דהיינו, שהמצוה של סעודת שבת תבוא בכבוד וביקר. וכבוד השבת הוא שמביאים שלחן ערוך מבחוץ, כמו שהיה בזמנם, או בזמננו שהשלחן כבר ערוך ומוכן במקום, מכסים את הפת. לכן מכסים את החלות שהם עיקר הסעודה, וכשמגלה את הפת יש כבוד שבת. דהיינו אם ערך מקודם את השלחן לא נראה שערוך לכבוד שבת, ואילו אם יתחיל לערוך לאחר הקידוש זה לא כבוד כלל, לכן יערוך ויכסה כדי שכך יהיה ניכר שהשלחן ערוך לכבוד שבת. וכ\"כ הרבה ראשונים. ובפרי מגדים (סימן רעא בא\"א סק\"ז) משם הלבוש (ס\"ד) כתב, שלפי טעם זה צריך לכסות את כל השלחן ולאו דוקא את החלות. אך לא ראיתי מי שנוהגים כך כיום. ולפי טעם זה, כיסוי החלות צריך להיות בליל שבת בלבד, כיון שכל הענין הוא בסעודה הראשונה שבה מתחילים את השבת, מה שאין כן בסעודה שניה ושלישית ששבת כבר נכנסה, והם המשך לכבוד שבת של אתמול שאין צריך לכסות. וכן כתבו בפירוש הגהות מיימוניות (פכ\"ט מהלכות שבת אות ק') ומרדכי (לד ע\"ד). ג. זכר למן ביום שלא ירד בו?! טעם נוסף למנהג לכסות הפת בקידוש כתבו האור זרוע (מובא בטור סימן רעא) ועוד ראשונים, שלפי איך שרש\"י על התורה (שמות טז, יד) מפרש, שכשהמן היה יורד היתה יורדת שכבת טל ומעליה ירד המן, ומעליו היתה יורדת שוב שכבת טל נוספת. לכן מכסים את הפת בקידוש, ועל ידי כך יש כביכול כיסוי מעל ומתחת הלחם וזהו זכר למן. ולפי טעם זה צריך לכסות בכל שלושת הסעודות, שהרי המן היה יורד בבוקר ובערב, וגם בסעודה שלישית שייך טעם זה וצריך לכסות. הרמ\"א בתחילת הלכות שבת (סימן רמ\"ב) כותב, שנוהגים לאכול 'מולייתא' – ממולאים, וכן מנהג האשכנזים לאכול דג ממולא והוא זכר למן. ושואל המשנה ברורה (בבה\"ל ד\"ה זכר) שהרי הטל ירד בכל ימות השבוע חוץ מיום שבת, אם כן מה שייך לעשות זכרון ביום בו לא ירד מן – בשבת, היה צריך לעשות זכר בכל הימים מלבד משבת. ומביא המשנה ברורה תירוץ בשם 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ספר תורת חיים, ע\"ש. וראיתי שרבי דוד אבודרהם שואל את השאלה הזו, ומחמת זה הוא דוחה את הטעם הזה של זכר למן. אבל הרבה מהראשונים מביאים את הטעם הזה של זכר למן. ד. בושת הפת בראשונים מובא טעם שלישי לכיסוי הפת בקידוש. ולפי מה שרואים ברבותינו האחרונים הוא הטעם העיקרי. והוא, שהרי נפסק להלכה שיש סדר קדימה בברכות הנהנין. מרן הש\"ע (סימן ריא ס\"ד) וכל הפוסקים הסכימו שבשבעת המינים יש סדר קדימה: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, ורימון, אחר כך \"ארץ\" מפסיק. ואחר כך זיתים, תמרים. למשל זיתים קודמים לענבים שנאמר \"ארץ זית שמן ודבש\" הזיתים יותר קרובים ל\"ארץ\" מגפן ולכן הם קודמים. והסדר הוא: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים. והדין הזה הוא שונה למשל מברכת העץ והאדמה סתם, ורוצה להקדים את האדמה כיון שהוא חביב, שאמנם טוב להחמיר, אבל מרן פסק (שם ס\"ג) שמעיקר הדין מותר. אבל לגבי שבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם. אמנם אם המין המאוחר בפסוק הוא חביב, כגון שיש פת חיטים ופת שעורים [ ואוהב יותר פת שעורים, זו מחלוקת ראשונים. ולהלכה אפילו אם המין המאוחר יותר בפסוק הוא חביב, צריך להקדים את המוקדם יותר בפסוק. ].)וכן פסק מרן בשלחן ערוך (שם ס\"א לפי\"ז, אם אוכל לחם ויין באמצע השבוע בסתם, צריך להקדים ברכת הלחם על פני ברכת היין. ואילו כאן בשבת אנחנו מקדימים את ברכת היין 'הגפן' על פני ברכת 'המוציא' על הלחם. ומפני מה אנו מקדימים את היין לפני הפת הרי זה מבייש את הפת. אחת המתנות שהקב\"ה נתן לנו היא הלחם, ועכשיו הלחם הזה שהקב\"ה כיבדו יותר מהיין, אנחנו מצווים להקדים את ביין של הקידוש לפני הלחם, משום כך נהגו היום לכסות את הפת, או כמו שנהגו בזמנם שהיו מביאים את השלחן רק לאחר הקידוש, וממילא הפת אינה מתביישת. ה. כיסוי הפת בסעודה שלישית ולפי טעם זה, בסעודה השלישית לא צריך לכסות את הפת מלפני כן. א\"כ יקרא [ שלושת הטעמים מחולקים לפי סדר הסעודות. לפי הטעם הראשון בכל שלושת ]זכר למן[ רק בלילה צריך לכסות. ולפי הטעם השני]דשבתא רק ]בושת הפת מפני היין[ הסעודות צריך לכסות. ולפי הטעם השלישי בסעודה הראשונה ושניה צריך לכסות, אך בסעודה השלישית לא מכסים. ובאמת מנהג ישראל שלא לכסות את הפת בסעודה שלישית. אמנם יש חסידים שכן מכסים, וכ\"כ הבן איש חי (ש\"ב פרשת חיי שרה אות יב) והכף החיים (סימן רעא אות נד) לכסות בגלל הטעם הזה של זכר למן, אבל ברוב הבתים בישראל נהגו שלא לכסות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעולם לא כיסה את הפת בסעודה שלישית, והפת היתה מגולה, וודאי שאילו היה צריך לכסות היה אומר לבני הבית או לאמא ומעולם לא אמר כן. והסיבה כי סבר שהטעם העיקרי הוא הטעם של בושת הפת. ולכן בסעודה שניה נהג לכסות את הפת גם מטעם זה. ו. יסוד הטעם של 'בושת הפת' ויש לחקור בעיקר הטעם של בושת הפת, האם הוא בגלל הברכה – ברכות הנהנין. שברכת 'הגפן' וברכת 'המוציא' בשאר ימים 'המוציא' קודם, ואילו כאן אנו מקדימין את ברכת 'הגפן' ל'המוציא' ולכן מכסים את הפת. או שהטעם הוא שהרי ההלכה היא שאדם שאין לו יין לקידוש יכול לקדש על הפת (סימן רעב ס\"ט). אם כן עצם הדבר שעושים קידוש שהיא מצווה מדאורייתא וכל כך חשובה, עושים אותו על יין ולא על הלחם זוהי הבושה ללחם, מדוע קבעו את הקידוש על היין ולא על הלחם? ונפק\"מ בין הצדדים היא, עד מתי צריך לכסות. שאם נאמר שהבושה היא בגלל ברכת הנהנין, א\"כ מי שעושה קידוש מיד כשהוא מסיים לברך 'בורא פרי הגפן' כבר אפשר להסיר את המפה מהחלות. משום שכיון שבירך 'הגפן' אין יותר בושה לפת. אבל אם נאמר שהבושה היא מצד עצם הקידוש שהוא ולהלן [ .על היין ולא על הפת, צריך שהפת תהיה מכוסה עד סוף הקידוש ].נראה עוד נפק\"מ בזה היה רב אחד שבילדותו היה נזיר, כיון שאביו אביו קיבל עליו להיות נזירות, וכשגדל החליט שאינו רוצה להיות נזיר. ואמר לי, שנזהר כל ימיו שלא לשתות יין, אמרתי לו איך אתה עושה קידוש? אמר לי על הפת. אמרתי לו מי ביקש את זה ממך? אין בית המקדש, אין נזירות ממש, ומה עושה בארבע כוסות, ובכל המצוות הנעשות על היין?! כשיבנה בית המקדש בעז\"ה, אדרבא, \"נזיר יהיה - קדוש יהיה\", אמנם יש מחלוקת בגמרא (תענית יא.) אם נקרא קדוש או חוטא, אבל עכשיו מה הענין בזה?! ז. קושיא על דברי הט\"ז ומצאתי דבר מאד מעניין, שבראשונים שכותבים שהטעם הוא בגלל בושת הפת, ורבים מהם כותבים במפורש שהוא בגלל ברכת 'הגפן' ו'המוציא', דהיינו הסיבה שיש בושה לפת היא בגלל ברכת הנהנין שמקדימים את היין לפת. כ\"כ הרא\"ש (פרק ערבי פסחים סימן ג') וכ\"כ הטור (שם). אך מאידך גיסא הט\"ז על מרן הש\"ע (סימן רעא ס\"ק י\"ב), מסביר שהבושה היא בגלל הקידוש שמקדשין על היין ולא על הפת. והתפלאתי, למה הט\"ז יצא נגד כל הראשונים, שכולם הסבירו שהטעם הוא בגלל ברכת הנהנין ובא הט\"ז ומסביר שהוא בגלל הקידוש. ואמנם גם מהמשנה ברורה (ס\"ק מ\"א) משמע כמו הט\"ז שכותב וז\"ל: שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו אלא על היין. ולמה המשנה ברורה והט\"ז נטו מדברי רבותינו הראשונים. והאמת שחיפשתי ומצאתי כמה ראשונים שכותבים כדברי הט\"ז. ספר הוא מהראשונים, תלמידו של [ המכתם, ספר העתים, וכן בספר השלחן כותבים כך. אבל בכל זאת אין זה משנה לקושיא, כיון שהספרים ]הרשב\"א הללו נדפסו בדורות האחרונים, והמשנה ברורה וכ\"ש הט\"ז לא ראו את הספרים הללו. יתירה מזאת יש לשאול, שהרי המשנה ברורה כותב שהטור כותב את זה, וזה לא נכון, שהרי בטור כתוב \"ברכת הנהנין\" ולא \"ברכת הקידוש\". ח. הט\"ז לשיטת מרן השלחן ערוך בהלכות הבדלה ויש לתרץ, שהנה חלקו הראשונים אם אפשר לעשות הבדלה על הפת. וקי\"ל להלכה שאי אפשר, כך פוסק מרן הש\"ע (סימן רצו ס\"ב) שאין מבדילים על הפת כלל. והנה מי שרוצה לאכול סעודה רביעית מיד לאחר ההבדלה, פסק מרן בש\"ע (סימן רצט ס\"ט): אם רוצה לסעוד תיכף להבדלה, צריך ליזהר שלא יביא לחם לשלחן קודם הבדלה, ואם הביא, פורס עליו מפה ומכסהו, לפי שהוא מוקדם בפסוק וצריך להקדימו אם לא יכסנו. עכ\"ל. ולכאורה דין זה תלוי. שאם הסיבה שלא יראה הפת בושתו משום ברכת הקידוש שמקדשין על היין ולא עליו, אם כן כשם שלא עושים קידוש על הפת, כך גם לא מבדילים על הפת, לכן גם בהבדלה צריך לכסות את הפת. אבל אם סיבת בושת הפת היא מצד ברכות הנהנין, לכאורה בהבדלה לא צריך לכסות את הפת, שהרי אי אפשר להבדיל על הפת ולכן מקדימים את היין, מה שאין כן בקידוש שאפשר לקדש על הפת משום כך מכסים בקידוש. והדבר דומה, למי שיש לפניו זיתים וענבים, שההלכה היא שצריך להקדים זיתים לענבים. אך אם אינו רוצה לאכול זיתים כעת אלא רוצה לאכול ענבים, office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אינו חייב לאכול עכשיו דוקא את הזיתים, שהרי אלו ברכות הרשות, אין בהם חיוב אכילה. דהיינו, דין הקדימה שייך רק כששני דברים נמצאים לפניך וצריך להם בדרגה שווה, אבל כשאינו רוצה באחד מהם כגון בזיתים, אי אפשר להכריח ולברך עליהן לאוכלן דוקא. הוא הדין בהבדלה, שמכיון שאין לו אפשרות להנות מהלחם, שהרי אסור חוץ ממים - וגם בזה תלוי לפי המקובלים או לא. ראה [ לאכול לפני הבדלה , אם כן כיון שהלחם אסור עכשיו, ].)בן איש חי (ש\"ב פרשת ויצא אות יט קשה על השלחן ערוך, מפני מה צריך לכסות את הפת שהרי אין בושה כלל? ולפי זה מיושבים דברי הט\"ז. שהסיבה שהט\"ז כתב שמכסים את הפת בקידוש הוא משום ברכת הקידוש, כיון שראה את דברי מרן הש\"ע בסימן רצ\"ט שצריך לכסות את הפת בהבדלה. ומוכח מזה, שהסיבה היא בגלל ברכת ההבדלה, וממילא בקידוש היא בגלל ברכת הקידוש ולא בגלל ברכות הנהנין. ואמת היא שהט\"ז עצמו שם בסימן רצ\"ט (סק\"ח) שואל למאי נפק\"מ שהפת נמצאת על השלחן, הרי אסור לאכול לפני הבדלה בכל גווני. ומתרץ, שעצם הדבר שלא מבדילין על הפת לכן מכסים. וזהו לשיטתו שם בהלכות קידוש, וכמו שנתבאר. ט. דברי המשנה ברורה צ\"ע המגן אברהם סובר שהסיבה שמכסין את הפת היא משום ברכת הנהנין. ואומר, שלפי טעם זה מיד לאחר ברכת 'הגפן' מותר להוריד את הכיסוי שעל הלחם. ואילו בסימן רצ\"ט המגן אברהם לא מביא את תירוץ הט\"ז, אלא מתרץ שבאופן כללי, שבכל פעם שמברכין על היין לפני הפת מכסין את הפת, ולא פלוג רבנן. וקצת קשה שם על המשנה ברורה, שבסימן רצ\"ט (ס\"ק ל\"א) משמע יותר כדברי המג\"א. וצ\"ע. י. כיסוי מיני מזונות בקידוש של הבוקר מכל מקום יש כאן ספק, ולאור זאת מה שעושים היום בבתי כנסיות קידוש בשמחות וכדומה, ומביאים עוגות וקוגל שברכתם בורא מיני מזונות, והרי לא עושים קידוש על מיני מזונות. א\"כ האם צריך לכסות אותם בקידוש? שהרי אם הטעם הוא משום ברכת הנהנין, לכאורה צריך לכסות, כיון ש'מזונות' ו'הגפן' 'מזונות' קודם. אבל אם הטעם הוא בגלל עצם הברכה של הקידוש שמקדשים על היין ולא על הפת, הרי על מזונות לא עושים קידוש. א\"כ דוקא בפת שאפשר לקדש על הפת יש בושת לפת אך במיני ]וראה להלן אות טו[ .מזונות שאין בושת לפת לא צריך לכסות יא. כיסוי הפת כשאינו רוצה לשתות מהיין עוד נפקא מינה אומר הגרש\"ז אויערבאך זצוק\"ל (שמירת שבת כהלכתה פמ\"ז הערה קכה), שהרי המנהג הוא לטעום מהיין משום חיבוב מצוה (סימן רעד סי\"ד), ואם לא טעם מהיין, כגון בשבת חתן שעושים הרבה שולחנות, ואחד עושה קידוש ופוטר את כולם, האם רק בשלחן של המקדש צריך לכסות את הפת או בכל השולחנות. ולכאורה כיון שמדובר בשלחן אחר וגם שאינו טועם מהיין, ולפי הטעם של 'זכר למן' ודאי שצריך לכסות. ואילו הטעם של 'יקרא דשבתא' שייך רק בליל שבת. אך הטעם של 'בושת הפת' לא שייך כאן, אמנם הדין הוא ששומע כעונה, והשומע כאילו קידש בעצמו, אך זה דוקא כששותה בעצמו, אבל אם לא שותה אלא רק שומע ברכה, אין בזה איסור. ולכן כשלא טועם מהקידוש ת.בסעודת שחרית, כותב הגרש\"ז אויערבאך אין חיוב לכסות את הפיב. כיסוי הפת כשמקדש על בירה מי שאין לו יין ומקדש על בירה או על שיכר, לכאורה אינו צריך לכסות את הפת. כיון שיין הוא סועד ומשמח, ויש בו דין קדימה של פת ליין. אבל בבירה או בשיכר הדין שונה, שהרי אם בסעודה מגישים לפניו פת ובירה, ורוצה להתחיל בבירה, לכאורה צריך לפתוח בפת כיון שיש סדר קדימה בברכות וברכת שהכל היא אחרונה לכל הברכות וכמ\"ש מרן בש\"ע (סימן ריא), וכך מוסכם לפי כל הראשונים. אך הריטב\"א (ברכות מא.) כותב שכל דיני סדר קדימה בברכות אינו באכילה ושתיה ביחד, אלא רק במקום ששני המינים הם אכילה כגון פת ובשר וכדומה. .]ראה סימן ריב סק\"ה[ אמנם דעת המשנה ברורה בכמה מקומות אינה כן אך יש לדחות דברי המשנה ברורה שהרי בכמה מקומות מביא מהריטב\"א בחידושי מסכת ברכות בשם ה\"שיטה מקובצת\", ובאמת רבינו בצלאל אשכנזי בעל ה\"שיטה מקובצת\" שחי בדורו של מרן הבית יוסף הדפיס אותם, וזה מה שכולם חשבו, שאם הוא הדפיס כנראה אלו חידושים שלו. אך לאחר זמן גילו ע\"פ כת\"י שחידושים אלו אינם שלו אלא של הריטב\"א. אמנם יש כמה בעיות בקביעה זו, כיון שיש כמה סתירות בין חידושי הריטב\"א לברכות לחידושי הריטב\"א במסכתות אחרות בש\"ס. ועוד, שהריטב\"א במסכת ברכות מביא כמה פעמים את הרא\"ה וכותב עליו \"וכן כתב הרא\"ה\", ואילו בשאר המסכתות כשכותב מדברי הרא\"ה כותב \"וכן כתב מורי הרב\" וכדומה. ומכח הוכחות הללו כתב הגאון החוקר רבי משה הרשלר זצ\"ל לפני עשרות שנים שחידושים אלו אינם מיוחסים להריטב\"א, ומייחס את החידושים הללו לאביו של הריטב\"א רבי אברהם אלשווילי, שהיה חבירו של הרא\"ה. אך בסוף ימיו חזר בו, וטען שאלו הם חידושי הריטב\"א. אך מכל מקום ודאי שחידושים אלו הם מהראשונים מתקופת הרא\"ה והרשב\"א והר\"ן, ולא מבעל ה\"שיטה מקובצת\" שהיה אחרון, ועל כן כשרואים בראשון הלכה מפורשת אנחנו הולכים כדברי אותו ראשון ולא אחרי דברי האחרונים. לכך צריך לנהוג בזה דלא כדעת המשנה ברורה אלא כדעת הריטב\"א. ולהלכה כשמקדשים על בירה וכדומה אין צריך לכסות את הפת, כיון שהרי יכול להקדים את הבירה לפני הפת ואין בזה סדר קדימה בברכות, וממילא אין בושת לפת. יג. קידוש על משקה חריף לגבי קידוש על משקאות חריפים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מעיר על מה שיש כאלה שנוהגים לקדש על משקה חריף והמקדש אינו שותה את כל הכוס, וסומך על הכוסית הקטנה שמזגו לכולם שיחד עם כולם היא רביעית, והעיר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלא לעשות כן, כיון שבפועל אין שיעור למקדש. וכתב על כך ביביע אומר (ח\"ג חאו\"ח סימן יט אות ח') נגד המנהג הזה. יד. עד מתי יהיו החלות מכוסות הבאנו נפקא מינה בין הטעמים עד מתי צריכה הפת להיות ]'אות ו[ לעיל מכוסה. שלפי הטעם של 'יקרא דשבתא' הפת צריכה להיות מכוסה עד לאחר סיום הקידוש, אך לפי הטעם של 'בושת הפת' הפת צריכה להיות מכוסה רק עד אחר ברכת 'הגפן'. ולהטעם של 'יקרא דשבתא' כותב המגן אברהם (סק\"כ) שלאחר הקידוש כבר לא צריך להשאיר מכוסה. אך הפרי מגדים כותב (משבצות זהב אות יב) שלטעם זה די בכיסוי מועט, כבר יש בזה משום 'זכר למן'. אך יש מהמקובלים שכותבים שצריך להשאיר את הפת מכוסה עד ברכת 'המוציא'. אך יש חולקים ואומרים שצריך שהפת תהיה מכוסה גם בעודו מברך 'המוציא', שיכניס את ידיו מתחת למפה וכך יברך ולאחר הברכה יסיר את המפה. ומהבן איש חי (ש\"ב פרשת וירא אות טו) משמע לגלות את הפת לפני ברכת 'המוציא'. ועוד כותב הבן איש חי שם, שאף אם מקדש על הפת כשאין לו יין וכדומה, מיד לאחר ברכת 'המוציא' לפני ברכת הקידוש יגלה את הפת. ולפי הבן איש חי לכאורה גם אם מקדש על היין יכול לגלות את הפת לאחר ברכת 'הגפן'. כיון שכנראה החזיק שהטעם העיקרי הוא 'בושת הפת' משום ברכות הנהנין. הפרישה (סימן רעא אות יג) מביא מנהג מעניין, שכשמברך 'המוציא' יברך בעוד הפת תהיה מכוסה, ובסיום הברכה 'ישלוף' את הפת מתחת הכיסוי, ולא יסיר את הכיסוי, וכשם שבני ישראל במדבר 'שלפו' את המן מתחת לטל. וכך יש שנוהגים בין עדות האשכנזים. אך האליה רבה (שם) דוחה את דבריו, ע\"ש. אולם הגאון רבי חיים פאלאג'י מביא את הפרישה להלכה, וכותב שכך צריך לנהוג על פי הסוד. אך אנחנו לא נהגנו בזה כלל. אדרבא, בספר 'תורת שבת' כותב שצריך שהחלות יהיו גלויות בשעת ברכת 'המוציא'. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל נהג אחר הקידוש או אחר נטילת ידים לגלות את החלות, ותמיד הקפיד שהחלות יהיו גלויות בשעת ברכת 'המוציא'. וכך נוהגים להלכה לכסות את החלות עד לאחר הקידוש, וכן שיהיו מכוסות כל זמן הקידוש. טו. כיסוי הפת כשקידש ורק לאחר זמן אוכל סעודה לכן, אם בבוקר מקדשים על היין, כגון שמקדשים בבית הכנסת, ועל השלחן יש מיני מזונות, הרי טעמא ד'יקרא דשבתא' אין בבוקר. ויש את הטעם של 'בושת הפת' וכן את הטעם של 'זכר למן' לכן צריך לכסות את המיני מזונות. אבל אם לחילופין יש פת, ואינו מתכוון לאכול פת שם רק להשתתף בקידוש ולשתות רביעית יין, אין בזה את הטעם של 'בושת הפת' כיון שממילא אינו מתכוון לאכול את הפת כלל. ולכן אינו צריך לכסות את הפת. אך כשמגיע לביתו ורואה שכולם כבר קידשו על הפת, אינו צריך לכסות את הלחם, כיון שזה דומה לסעודה שלישית, שאין יין ואין בזה משום 'בושת הפת'. טז. מפה שקופה, מחוררת וצבעונית לחלות עוד יש לדון, אם אפשר לכסות את הפת בכיסוי שקוף שרואים את הלחם בעדו. או במפה שיש בה חורים ורואים את הפת מבעד לחורים. ויש בזה מחלוקת באחרונים אם נחשב לכיסוי או לא. להלכה ודאי שעדיף מפה יפה ומכובדת שאין רואים את הלחם, אך אם אין בידו אפשר להקל. האליה רבה (שם) מביא בשם ספר צידה לדרך שצריך שהמפה תהיה לבנה, כשם שבמן הטל היה לבן. ובספר תהלה לדוד (שם) מבאר דבריו שכוונתו שהמפה תהיה יפה, אבל אין מניעה במפה צבעונית וכדומה רק שתהיה נאה. יז. מגש מעץ לחלות בזמננו נפוץ מגש עץ לחלות שכתוב עליו \"המוציא לחם מן הארץ\" וכדומה, וכתב בספר באר משה שלא ישתמשו עימו משום שכתוב בשלחן ערוך מתחת לחלות, ומגש עץ הוא חציצה.מפה שצריך שתהיה אבל לדעתי זה גוזמא לומר בזה חציצה, כיון שודאי שאין ענין דוקא במפת בד, לא כתוב \"בד\" בשום מקום. וודאי שאם המגש הוא מכסף ומפואר אדרבא יש בזה משום 'התנאה לפניו במצוות'. וראיה לדבר מקערת ליל הסדר שלא שמענו ולא ראינו שיש מי שאומר להניח את המצות על מפה דוקא, ושם הרי דינו הוא כמו בלחם בשבת.יח. כיסוי קצת מהחלות בספר 'מנחת אלעזר' לגאון רבי חיים אלעזר ממונקאטש מביא מעשה מלפני יותר ממאתיים שנה ברבי מנחם מנדל מרימנוב, שהתארח בשבת אצל החוזה מלובלין. ובבוקר יום השבת כשבאו לעשות קידוש והחלות היו מכוסות לפניהם, קם רבי מנחם מנדל והסיר את כיסוי החלות מעליהם, באומרו \"הלכה כנראה שסבר שהטעם של 'יקרא [ \"היא, שבשבת לא צריך לכסות את החלות , והחוזה מלובלין הגיב על כך \"דעביד כמר עביד ]דשבתא' הוא הטעם העיקרי ודעביד כמר עביד\", דהיינו שלא התווכח איתו על זה. במוצאי שבת פנה רבי מנחם מנדל מרימנוב להחוזה מלובלין בבקשת סליחה. על כך שבא לפניו בביתו, וכך וכך עשה. ולכן האדמו\"ר ממונקאטש כותב, שכיון שהוא מכבד את שני הגדולים הללו לכן הקפיד לכסות את הלחם רק קצת... יט. כיסוי הפת כשאינה שייכת לו מצוי בישיבות שהבחורים יורדים לאכול סעודת שבת ויש שמתאחרים ומגיעים לאחר שבאו כולם, ובאים לקדש וחבריהם באותו שלחן כבר אוכלים את הפת, אין צורך שיכסו גם הם את הפת, כיון שכל מה שמכסים את הפת הוא רק בפת שדעתו לאוכלה לאחר הקידוש. הלכה למעשה להלכה נהוג לכסות את הפת גם בקידוש הלילה וגם בקידוש היום, אך א. בסעודה שלישית לא נהוג לכסות את הפת. ולדעת המקובלים צריך לכסות גם בסעודה שלישית. (אות ה) אם בשעת הקידוש יש מיני מזונות על השלחן, עדיף לכסותם. (אות טו) ב. אם אינו מתכוון לאכול מהפת או מהמזונות אין חיוב לכסות. (שם)ג. כמו כן אם יוצא יד\"ח מאחר ואינו מתכוון לשתות מהיין גם כן אין חיוב ד. לכסות את הפת. אך המקדש שהוא חייב לשתות צריך שהפת לפניו תהיה מכוסה. (אות יא) כשמקדש על בירה או משקה חריף אחר אינו חייב לכסות את הפת. (אות ה. יב) גם כשעושים קידוש על משקה חריף, על המקדש לשתות רביעית, ואין ו. לסמוך על שתיית המסובים, אף שבשתייתם שותים יחד יותר מרביעית. (אות יג) יש שנהגו להשאיר את הפת מכוסה עד לאחר ברכת 'המוציא', אך מרן ז. זצוק\"ל לא נהג כן, ואדרבא הקפיד לגלותן. (אות יד) בשעת הדחק אפשר לכסות את הפת בכיסוי שקוף או מחורר. (אות טז) ח. אפשר לכסות את הפת בכיסוי צבעוני, אך צריך שיהיה כיסוי נאה ומכובד. ט. (שם) נוהגים להניח מגש לחלות אף כשהוא מעץ או כסף וכדומה, ואין בזה כל י. חשש. (אות יז) כל דין כיסוי החלות בקידוש הוא דוקא בחלות שדעתו לאוכלם והם יא. שייכות לו, אך בחלות השייכות לאחר אין חיוב לכסותם. (אות יט)"},{"filename":"329.pdf","content":"תפילת מנחה| אם יש להקדים הדלקת נרות לתפילת ערבית| ראש חודש טבת שחל בשבת| פרסומי ניסא ותדיר – מי קודםנושאי השיעור: ה'טבע' וה'נס' ומה שביניהם| קושיית מרן הבית יוסף| הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת| זמן רבינו תם במוצאי שבת| בערב שבת חנוכה329 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק וישב תשפ\"ו פרשת מקץ – חנוכה הדלקת נרות חנוכה בערב שבת ובמוצאי שבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי יוסף לוריא שליט\"א ראש כולל 'יחוה דעת' \"...זכינו פה בכולל, שמרן הראש\"ל שליט\"א מלמד אותנו את הדרך הזה להתמודד כל הזמן, להתחזק בעבודת ה' ובלימוד תורה, לפי הכוחות שיש. כך במשך שנים רבות, מרן שליט\"א מלמד אותנו להמשיך את הדרך של מרן זיע\"א, להמשיך, להתמודד, ולהתחזק בלימוד התורה. אנחנו מברכים את מרן שליט\"א שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריאות ושמחה בעז\"ה. שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לידידי הגאון הרב יוסף לוריא שליט\"א ראש כולל אצלנו כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', בוגר בית המדרש שנים רבות. ב\"ה הוא יושב ולומד ומרביץ תורה, בארץ ישראל וגם בצרפת, גם עם הסמינר החשוב לבנות בראשותו. שיעלה מעלה מעלה, וימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, אכי\"ר. א. פרסומי ניסא עדיף מתדיר מובא, שאדם עני ואביון, שיש לו כסף לקנות רק נר אחד, (שבת כג.)בגמרא לשבת או נר לחנוכה. שנר שבת קודם לנר חנוכה, בגלל שזה נר שלום בית. אם יש אור בבית יש שלום בית. לאחר מכן הגמרא דנה לגבי נר שבת ויין לקידוש. וגם בזה הגמרא מסיקה שנר שבת קודם. יש ראשונים שלומדים שזה קודם לגמרי, אפילו אם אין לו פת. ויש ראשונים שסוברים, שנר שבת קודם רק כיון שאפשר לעשות קידוש על הפת. לאחר כל זאת, הגמרא דנה לגבי נר חנוכה ויין לקידוש. מה עליו להעדיף אם אין לו אפשרות לקנות את שניהם. ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך \"ואם יש לו של שבת ואין לו לנר חנוכה וליין לקידוש היום, יקנה (סימן תרעח): לנר חנוכה משום פרסומי ניסא\". אמנם הגמרא מסתפקת בזה, כיון שיין לקידוש זה כל שבת, ו\"תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם\". מצד שני, נר חנוכה זה \"פרסומי ניסא\". כלומר יש כאן שאלה עקרונית: האם \"פרסומי ניסא\" קודם לתדיר, או תדיר קודם לפרסומי ניסא\"? והגמרא מסיקה ש\"פרסומי ניסא\" עדיף מתדיר. ב. ראש חודש טבת שחל בשבת שואלים, הנה כשראש חודש טבת חל בשבת, כמו (שם ד\"ה הדר)התוספות השנה, שבשבת הבאה יחול גם ראש חודש טבת, ומוציאים שלושה ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, פרשת מקץ. בשני, קוראים בשל ראש חודש. ובשלישי קוראים את הקריאה של חנוכה. ולכאורה, הרי חנוכה זה \"פרסומי ניסא\", וזה היה צריך להיות קודם לשל ראש חודש שהוא תדיר, שהרי מבואר בגמרא, שפרסומי ניסא קודם לתדיר. התוספות מתרצים על כך שלושה תירוצים: התירוץ הראשון, שקריאת התורה של חנוכה היא לא כל כך \"פרסומי ניסא\". משום שנס חנוכה אירע רק בזמן בית שני. ואנחנו קוראים בתורה את פרשת חנוכת המשכן. ואין /http://ydaat.co.il .לעילוי נשמת הנערה שנפטרה בקצור ימים ושנים הדס בת רבקה ע\"ה - נלב\"ע ח' טבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה כאן באמת פרסומי ניסא. ג. הפטרה מעין המפטיר התירוץ השני: שמקדימים את ראש חודש משום שההפטרה צריכה להיות מעין המפטיר. ומכיון שרוצים להפטיר \"רני ושמחי בת ציון\", שכתוב בה: \"ראיתי והנה מנורת זהב\" – שזה רומז על נרות חנוכה, לכן אנחנו הופכים את הסדר. למרות שבאמת חנוכה היה צריך להיות קודם. ויש להקשות, שהנה בגמרא במסכת מגילה מבואר שבראש חודש טבת שחל בימות החול - מקדימים את הקריאה של ראש חודש. ולכאורה הרי שם אין הפטרה, ובכל זאת מקדימים את של ראש חודש. ד. יכול לקיים את שני המצוות התירוץ השלישי, שהוא חשוב מאוד לכמה נושאים שקשורים לחנוכה. שהכלל שהגמרא קבעה שפרסומי ניסא קודם לתדיר, לא נאמר אלא אך ורק כששיש לפנינו שתי מצוות שניתן לקיים אחת מהן, והמצווה השנייה תתבטל לגמרי. כגון אדם עני שיכול לקנות יין לקידוש או נר חנוכה. ואם יקנה יין לקידוש, לא יהיה לו לנר חנוכה. וכן להיפך. שבזה אמרה הגמרא שפרסומי ניסא עדיף מתדיר. אבל כאשר בלאו הכי יכול לקיים את שתי המצוות, כאן חוזרים לכלל המקורי של \"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם\". לכן בקריאת התורה, כיוון שבלאו הכי יקרא את הקריאה של קרבנות ראש חודש, וגם את הפרשה של חנוכה, וכל הדיון הוא רק את מי לכבד יותר ולהקדים אותו, בזה אנחנו מקדימים את ראש חודש התדיר לחנוכה. רואים בתירוץ הזה של התוספות יסוד חשוב. שכאשר יש לפנינו תדיר ופרסומי ניסא, ואנחנו יכולים לקיים את שתי המצוות, ורק השאלה היא למי לתת כבוד ולהקדים אותו, במצב כזה חוזרים לכלל הרגיל, \"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם\", ואת הפרסומי ניסא עושים לאחר מכן. אמנם מהמרדכי משמע, שחולק על התוספות, ולדעתו פרסומי ניסא קודם לתדיר, גם כשאפשר לקיים שתיהן. ויש כמה אחרונים שטוענים שהתוספות שהזכרתי קודם שכתבו שלושה תירוצים, רק בתירוץ אחד הם סוברים שתדיר קודם לפרסומי ניסא כשאפשר לקיים את שתיהן, אבל לפי שני התירוצים האחרים תמיד פרסומי ניסא קודם. ואכמ\"ל. ה. תפילת ערבית והדלקת נרות על כל פנים לאור דברי התוספות, יש לנו ללמוד הלכה לגבי תפילת ערבית והדלקת הנרות. שאם אדם לא הדליק בזמן, ובא להדליק למשל בשמונה בערב, ועדיין לא התפלל תפילת ערבית. מה עליו לעשות קודם, האם ללכת להתפלל תפילה ערבית בציבור, או קודם כל ידליק את הנרות. לפי דברי התוספות, מבואר, שצריך להקדים קודם להתפלל תפילת ערבית, שהיא תדירה יותר, ואחר כך להדליק את הנרות. ו. קריאת שמע מדאורייתא אמנם בשאלה הזו לגבי תפילת ערבית או הדלקת נרות, מבואר במשנה סיבה נוספת למה יש להקדים את תפילת ערבית. כיון (סימן תרעב סק\"א) ברורה שבתפילת ערבית יש קריאת שמע שהיא מצוות עשה מן התורה. וכשיש - הבאתי [ לפנינו מצווה דאורייתא ומצווה דרבנן, אמנם יש כמה פוסקים שאומרים שבאמת דאורייתא תמיד קודם לדרבנן, ]את זה בתורת המועדים כל שכן אם זה גם תדיר יותר. אכן יש חולקים, וסוברים, שכל ההקדמה שכל הדין של \"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם\", זה רק במצוות שהם שוות בחשיבותן, אבל אם אחת דאורייתא ואחת דרבנן, זה כמו דבר מצווה לגבי דבר הרשות, בזה אין את הדין של תדיר קודם. לפי זה יהיה מותר גם כן להקדים את הדלקת הנרות לתפילת ערבית. כאמור, בלאו הכי בתפילת ערבית יש לנו את קריאת שמע שזה דאורייתא, ויש לנו גם את התפילה עצמה שהיא בדרגה שווה להדלקת הנרות, ולפי דברי התוספות שהזכרנו, צריך קודם כל להתפלל תפילת ערבית. ז. תפילת ערבית או הדלקת נרות המנהג כיום אצלנו, בבתי כנסיות הספרדים, להתפלל ערבית בשקיעה, או כמה דקות לפני, ומדליקים את הנרות בבית הכנסת לפני תפילת ערבית, כי אחרי ערבית אין כבר עניין, שהרי הציבור יוצא לביתו, ומיד לאחר ערבית כולם הולכים להדליק בבית. אמנם למעשה עדיין לא הגיע זמן ההדלקה, כי אנחנו נוהגים להדליק בצאת הכוכבים של הגאונים, כך פשט המנהג. ולאלה שסוברים כרבנו תם ודאי שהם סוברים שצאת הכוכבים היינו זמן רבנו תם. ובבית אנחנו נוהגים להדליק מיד לאחר תפילת ערבית, בזמן צאת הכוכבים של הגאונים. והנה, אם למשל התעכבו בבית הכנסת ולא התפללו ערבית עד צאת הכוכבים. ויש אדם שיש לו מנין, כיצד עליו לנהוג, האם עליו לרוץ כדי להדליק את הנרות בזמן צאת הכוכבים, או שמא להתפלל קודם תפילת ערבית, כי תדיר קודם לפרסומי ניסא כשאפשר לקיים שתיהן. מצד שני, אם אדם יתפלל ערבית בצאת הכוכבים, עד שהוא יגמור תפילת ערבית ועד שהוא יחזור הביתה, יש סבירות גבוהה מאוד שיעבור חצי שעה מזמן צאת הכוכבים. וכאן אנחנו נכנסים למחלוקת אם אפשר להדליק נרות אחרי צאת הכוכבים. פסק להלכה: \"מדליק והולך כל הלילה\". (סימן תרעב סעיף ב)מרן השלחן ערוך ממילא אין כאן את הבעיה שהוא יצטרך לוותר על הדלקת הנרות, הוא יכול לקיים את המצוה גם לאחר מכן. אלא שאם הוא ידליק אחרי חצי שעה, זה כבר לא לכל הדעות. יש ראשונים שפוסקים שלאחר חצי שעה כבר אינו יכול להדליק בברכה. ולפי הריטב\"א שכתב, שמה שאמרו \"עד שתכלה רגל מן השוק\", היינו שעד אז מדליק מבחוץ, אבל אחרי שכלתה רגל מן השוק, מדליק על שלחנו בתוך הבית. אולם להלכה, מצד אחד, נפסק להלכה שמדליק והולך כל הלילה. ולכן אי אפשר לומר שעדיף להדליק מיד בצאת הכוכבים ולהתפלל אחר כך כדי שידליק בתוך חצי שעה. מצד שני, בוודאי שיש עדיפות מסוימת לעשות כך. לכן, אם אדם נמצא בתוך חצי שעה שאחרי צאת הכוכבים, ויכול להדליק מיד נרות ורק אחר כך להתפלל ערבית, עדיף יותר להדליק את הנרות ורק לאחר מכן יתפלל ערבית. כדי להדליק בתוך חצי שעה שזה לכל הדעות. אבל אם רוצה בכל זאת להתפלל ערבית קודם, או למשל, אם חושש שלא ימצא מניין לאחר מכן, בוודאי שבמצב כזה עדיף להתפלל תפילת ערבית. ח. תפילת מנחה בערב שבת חנוכה ישנם עוד נידונים לגבי ערב שבת, תפילת מנחה והדלקת הנרות. יש תשובה , תשובה יפה מאוד, על ערב שבת ועל מוצאי (ח\"א סימן עה)בשו\"ת יחוה דעת שבת. ואומר את הדברים בקיצור: לגבי ערב שבת, יש לנו שתי סיבות למה להקדים את תפילת מנחה לפני הדלקת נרות. הראשונה, כסברת התוספות, שמכיון שיכול לקיים את שתיהן, תדיר קודם לפרסומי ניסא. סיבה שנייה, תפילת מנחה היא כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, ובבית המקדש היו קודם כל מקריבים את התמיד של בין הערביים ואחר כך היו מדליקים את המנורה. ממילא עדיף יותר להקדים תפילת מנחה. מצד שני ישנה סיבה אחרת למה להקדים את הדלקת הנרות, כיון שאם יתפללו מנחה בשעה מאוחרת קרוב לשקיעה, יש חשש שיבואו לידי חילול שבת. ט. עדיף להתפלל מנחה מוקדם בערב שבת לכן אם אדם מוצא מניין מוקדם לתפילת מנחה גדולה – עדיף להתפלל, ואז ידליק את הנרות סמוך לכניסת השבת. אצלנו בבית הכנסת 'יחוה דעת' מתחילת זמן מנחה גדולה יש כאן כמה מניינים לתפילת מנחה, כדי שאנשים יתפללו מנחה לפני הדלקת הנרות. כמו כן, אם מקדימים את תפילת מנחה סמוך לכניסת שבת, אך בזמן מספיק כדי ללכת הביתה ולהדליק את הנרות – ולאחר מכן חוזרים לבית הכנסת לקבלת שבת ולערבית – זה טוב מאוד. אבל אם מתפללים מנחה מאוחר, יש חשש שיבואו לידי חילול שבת, במקרה כזה אנחנו מקדימים את הדלקת הנרות לתפילת מנחה. י. תפילת מנחה ביחיד בערב שבת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב שם עוד, שאם אדם הוא מחמיר, ורוצה להקדים את תפילת מנחה להדלקת נרות, ומחמת זה הוא רוצה אפילו להתפלל ביחיד, בלי מניין, שאסור לעשות כן. ועליו להתפלל מנחה בציבור, למרות שאם יעשה כן ידליק את הנרות חנוכה לאחר תפילת מנחה. יא. הדלקת נרות שבת במוצאי שבת לגבי מוצאי שבת, זו מחלוקת עצומה באחרונים. מצד אחד, הבדלה היא תדירה יותר, ותדיר קודם לפרסומי ניסא כשאפשר לקיים שתיהן. מצד שני, יש כאן טעם אחר שמובא בספר המנהגים לרבנו אברהם קלויזנר, ספר המנהגים לרבנו אייזיק טירנא ותרומת הדשן לרבי ישראל איסרלן – כל שנה באשכנז, וכשברמ\"א 600 -השלושה הללו הם ראשונים שחיו לפני כ בהגה\"ה מביא כל מיני מנהגי האשכנזים הוא מסתמך בעיקר עליהם, ועל המהרי\"ל. ושלושתם כותבים, שצריך להקדים את הדלקת הנרות להבדלה. בגלל שבמוצאי שבת אנחנו צריכים לאחר את ההבדלה כמה שיותר. \"אפוקי יומא מאחרינן\". אנחנו רוצים להראות לקב\"ה שהמתנה הנפלאה והיקרה שהוא נתן לנו, שבת קודש, אנחנו לא מזדרזים לפרוק אותה מעלינו. אנחנו מאחרים את יציאת השבת כמה שיותר. ולכן מקדימים את הדלקת הנרות : (סימן תרפא)לפני ההבדלה. ואכן מהטעם הזה מרן השולחן ערוך כותב בפירוש \"מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם הבדלה\". יב. פורים שחל במוצאי שבת זו גם הסיבה שאם חל פורים במוצאי שבת, אנחנו מקדימים את קריאת המגילה לפני ההבדלה. מפני שעדיף לנו לאחר כמה שיותר את יציאת השבת. אנחנו מברכים ברכת \"בורא מאורי האש\" לפני קריאת המגילה, לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה כדי שנוכל לקרוא את המגילה, ורק לאחר מכן כשגומרים את המגילה עושים הבדלה. יג. דחיית הט\"ז למעשה, הטורי זהב דוחה את זה, משום ש\"אפוקי יומא מאחרינן\"? היינו שרוצים להראות שנשארים בקדושת השבת עד שעה מאוחרת. והנה כאן מצד אחד מאחרים את יציאת השבת, מצד שני, עושים פעולה של הדלקת הנרות? הרי הדלקת הנרות אין לך סילוק מהשבת גדול מזה! שהרי זה דבר שאסור לעשות בשבת, ובכך כבר פורק מעליו את השבת. מצד שני, יש תשובה כנגד דברי הט\"ז. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה כותב כמה דברים מאוד הגיוניים בנושא הזה, שבבית הכנסת צריך (שם) דעת להקדים את הדלקת הנרות להבדלה. מפני שאם תקדים את ההבדלה להדלקת הנרות, ממילא אולי יהיה פרסומי ניסא בזמן ההדלקה, אבל מיד לאחר מכן הציבור עוזב את בית הכנסת. זה כמו שבכל יום ידליקו בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית, כשהציבור כבר קם ללכת הביתה. לכן בוודאי שיש יותר פרסומי ניסא בהדלקה לפני ההבדלה. עוד כתב אאמו\"ר, הרי יש מחלוקת אם יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות בבית הכנסת. ובוודאי לכל הדעות, שכל אדם שדעתו להדליק בביתו – לכולי עלמא לא יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית הכנסת. לפי זה אפשר לומר, שבבית הכנסת עדיין שייך הטעם של \"אפוקי יומא מאחרינן\" - לאחר את יציאת השבת, כי רק זה שהדליק בבית הכנסת הוא פורק מעליו את קדושת השבת, וכל שאר הציבור נשארים בקדושת השבת עליהם. לכן בבית הכנסת עדיף להדליק נר חנוכה ואחר כך לעשות את ההבדלה. אאמו\"ר כותב טעם נוסף, שהדלקת הנרות בבית הכנסת אינה מצווה מדרבנן אלא מנהג. זה לא מופיע בגמרא, זה מנהג קדום מתחילת תקופת הראשונים. ונתנו כמה טעמים לזה. כיוון שכך, לעומת ההבדלה שלרוב הראשונים זה מדרבנן, והם אינם ברמה שווה – אם כן אין בעיה להקדים איזה שירצה. יד. הבדלה על הכוס דרבנן כל האמור הוא לגבי ההדלקה בבית הכנסת, אולם לגבי הדלקה בבית, הרי שמדובר בשתי מצוות שהן דרבנן, הדלקת נרות חנוכה והבדלה על הכוס, שתיהן שוות באותה רמה. אמנם יש ראשונים שסוברים שהבדלה על הכוס דאורייתא, כך לומדים בדעת רש\"י והשאילתות, וכתבתי על זה אבל למעשה רובא דרובא (סימן רצט). באריכות גדולה בהלכה ברורה חלק י\"ח מהראשונים סוברים שהבדלה על הכוס היא מדרבנן. והדלקת הנרות בוודאי זה דרבנן. במצב כזה ששתי המצוות הינן בדרגה שווה, עלינו לומר שתדיר קודם לפרסומי ניסא. ועלינו להקדים את ההבדלה על פני הדלקת הנרות. ועוד, שהרי כל בני הבית יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית, הרי שהדלקת הנרות היא למעשה פריקת השבת מעלינו. זה מעשה שהוא כבר לא שבת. לכן בבית מקדימים את ההבדלה. טו. הרמ\"א לשיטתו שאמנם לא כתב (סימן תרפא סעיף ב) יש שרוצים לדייק כך מלשון השלחן ערוך מה הדין בהדלקה בבית, אבל כתב: \"מדליקים נר חנוכה בבית הכנסת קודם הבדלה\". ההדגשה בבית הכנסת משמעותה - שבבית לא נוהגים כך. אמנם הרמ\"א לא מסכים עם זה, שהרי כתב, שכל שכן שבבית מדליקים ואחר כך מבדילים. אך זאת מפני שהרמ\"א סבר את הטעם של \"אפוקי יומא מאחרינן\" גם לגבי ההדלקה בבית, כדעת התרומת הדשן, ורבי אברהם קלויזנר ורבי אייזיק טירנא. אבל אנחנו הספרדים נוהגים להדליק בבית אחרי ההבדלה. טז. זמן רבינו תם במוצאי שבת חנוכה צריך להדגיש דבר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד היה צועק ומזהיר על זה. יש הרבה יהודים טובים ושלמים שמקפידים לשמור רבנו תם בכל שבתות השנה. ואאמו\"ר היה מתריע, שגם בשבת חנוכה עליהם לשמור על זמן רבינו תם. הרי בלאו הכי לפי הגאונים, עד שאפשר יהיה להדליק – עובר חצי שעה מצאת הכוכבים, אם כן אין כל כך נפקא מינה מבחינת זה. לכן גם בשבת זו יש להקפיד על זמן רבינו תם. אצל בני אשכנז יש שמקפידים הפוך, שבמוצאי שבת חנוכה מקדימים להוציא את השבת. בדרך כלל הם מתפללים תפילת ערבית בצאת השבת שלפי הלוח, שזה קצת יותר מחצי שעה אחרי השקיעה, ובמוצאי שבת חנוכה הם מתפללים מהר, כדי להספיק להדליק בתוך חצי שעה שאחרי צאת הכוכבים. אבל אצלנו הספרדים, אנחנו מתפללים כרגיל במוצאי שבת, והמקפידים לשמור על זמן רבנו תם, שיקפידו לשמור רבנו תם גם במוצאי שבת חנוכה. אפשר להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס לפני זמן רבנו תם. גם המחמירים כמו רבנו תם יכולים להבדיל על הכוס. בגמרא מבואר, שמעיקר הדין מותר להבדיל על הכוס גם מבעוד יום. וכך מבואר ברוב הראשונים לגבי שעת הדחק. אבל אחרי צאת הכוכבים של הגאונים, אין צורך להחמיר לא להבדיל על הכוס. רק לגבי הדלקת הנר של הבדלה – יש לתת לקטן שידליק, או למי שלא שומר רבינו תם. יז. קושיית מרן הבית יוסף שואל קושיה מאוד מפורסמת. שהרי כשנכנסו (סימן תרע) מרן הבית יוסף החשמונאים לבית המקדש, הם מצאו פך שמן טהור שיש בו כדי להדליק יום אחד. ונעשה בו נס ודלק שמונה ימים. אם כן ביום הראשון היה שמן, ולא היה בו נס, אז למה אנחנו עושים את החנוכה במשך שמונה ימים. ומרן הבית יוסף אומר שלושה תירוצים. בדור שלנו יצאו לאור כמה ספרי ראשונים שגם הם הקשו את הקושיא הזו. וחלקם מתרצים כמו שהבית יוסף תירץ מדעתו - כבר כמה מאות שנים קודם. כמו כן ראיתי באיזה ספר שכתב שבעים תירוצים לקושיה הזאת. מישהו אמר לי שיש אפילו יותר ממאה, ואחד אמר לי חמש מאות. אני ראיתי את השבעים תירוצים שההוא כתב, עברתי על כולם, וחלקם מאוד דומים אחד לשני, ולא הבנתי למה הוא מחשיב את זה כתירוצים נפרדים, כשהוא רק משתמש במילים קצת אחרות... על כל פנים זו הקושיה הכי מפורסמת, ויש עליה המון תירוצים. יח. חלוקת השמן לשמונה ימים אחד התירוצים של מרן הבית יוסף, שהם חילקו את השמן לשמונה, ונתנו בנרות רק מעט שמן, ונעשה נס, כבר ביום הראשון שזה דלק כבכל יום. ושמו כל יום שמינית וקרה נס שזה דלק כמו בכל יום. הסיבה שעשו כך היא, כיון שהם ידעו שעליהם להביא שמן טהור מחלקו של אשר, ב'לודקיה', היום זה מוכר בשם 'לטקיה' שבסוריה, שזה ארץ ישראל, ובעז\"ה כשיבוא משיח זה יהיה שלנו... והזמן הנדרש כדי ללכת ולהביא שמן ולחזור הוא שמונה ימים. לכן חילקו את השמן שהיה להם לשמונה. שעות ביום אחד 12 והנה אן נחשב שחילקו את השמן שראוי לדלוק לשמונה ימים, יוצא שכל נר יכול היה לדלוק רק שעה וחצי. ופה קרה הנס, שהנרות נשארו דלוקים עד הבוקר. יט. אין סומכין על הנס המאירי – שחי כמה מאות שנים לפני מרן הבית יוסף – מביא גם הוא את התירוץ הזה, והוא דוחה את זה. שלא יתכן שהדליקו בצורה כזו, כיון שבגמרא מבואר, \"תן לה כפי מידתה\" – דהיינו שבכל יום יש לשים שמן שעות, כתוב בתורה \"מערב עד בוקר\" - שהנרות 12 כשיעור שידלוק דולקים מערב עד בוקר. אם כן, איזו רשות היתה להם לתת שמן שידלוק רק שעה וחצי?! הרי \"אין סומכין על הנס\". וברגע ששמו פחות שמן הרי הם סומכים על הנס שהנר ידלק עד הבוקר. כ. אוי לו לערוד אבל אפשר ליישב את התירוץ הזה. ואקדים לזה יסוד גדול בעבודת ה'. הגמרא מספרת על רבי חנינא בן דוסא, שהיה באיזה מקום, והיה ערוד , שזה מין שרץ שנושך בני אדם, ומי שהוא נושך אותו היה ] - או ערווד[ מת, אלא אם כן הננשך יגיע ראשון למעיין של מים. ואם האדם יגיע ראשון למעיין של המים – יינצל. אך אם הערוד יגיע ראשון למעיין של המים, הערוד יישאר חי והאדם ימות. ובאותו מקום, היה איזה חור באדמה, שהערוד הזה היה יוצא משם, וכל מי שהיה עובר שמה היה נושך אותו, ואנשים היו מתים. – כך סיפרו לרבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא הגיע לשם, והניח את רגלו על החור של הערוד, והערוד יצא ונשך אותו, וקרה מיד נס ונברא שם מעיין, ורבי חנינא בן דוסא ניצל. ואומרת הגמרא: \"אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא\". והשאלה שנשאלת, הלא רבי חנינא בן דוסא אמנם היה תנא, הוא יודע לעשות ניסים ונפלאות, אבל יש לנו כלל: \"אין סומכים על הנס\". איך הוא סמך על הנס?! התשובה לכך היא, שרבי חנינא בן דוסא הוא היה כל כך מלומד בניסים, שאצלו נס וטבע זה היינו הך. כא. הכל מאיתו יתברך מספרת, שפעם אחת בתו של רבי חנינא בן דוסא, (תענית כה:) עוד הגמרא הדליקה נרות שבת, וטעתה, ובמקום שמן היא שמה חומץ, ועד ששמה לב לטעות - נכנסה השבת. והיא הייתה עצובה. שאל אותה רבי חנינא בן דוסא: \"מה קרה? למה את עצובה?\". והיא אמרה לו: \"טעיתי והדלקתי נרות בחומץ\". ואז הוא אמר לה: \"אין דבר. מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק\". ואם נתבונן, הרי רבי חנינא בן דוסא לא בירך שהחומץ ידלוק, הוא פשוט קבע עובדה: \"מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ שידלוק\". כלומר הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לזמן קצר. או שמא דווקא לזמן מרובה, לשבועיים או חודש - יש גם שאלה מה נקרא 'זמן מרובה'. והנה לגבי מטרייה, הדבר הראשון שצריכים לדון כשבאים לדבר על מטרייה, אמנם מטריה בוודאי יש בה שיעור טפח, אבל מטריה רגילים לפתוח ולסגור אפילו כמה פעמים ביום. לכל הדעות זה לא נקרא לזמן מרובה, זה רק לזמן מועט. סובר, שגם בעשיית אוהל לזמן מועט, יש (תניינא חאו\"ח סימן ל) הנודע ביהודה סובר, (משבצות זהב סק\"ח) בזה חשש איסור דאורייתא. לעומתו הפרי מגדים שלזמן מועט - גם כשיש שיעור טפח - זה לא איסור דאורייתא. ומדברי רוב האחרונים שבדקתי, נראה כדברי הפרי מגדים. ויש בזה אריכות גדולה, - תלמידו של הרמ\"ע מפאנו - כבר (עמ\"ס שבת שם)בחידושי המהר\"ם קאזיס יש דיון ארוך בנושא הזה (כלל ג סימן כו)דן בנושא הזה. וכן בשו\"ת גינת ורדים עם רבי ישועה זיין מחה\"ס שו\"ת שערי ישועה. הפרי מגדים עצמו מעיר מדברי הלבוש, שמשמע שסבר באמת כמו הנודע ביהודה. וגם הבית מאיר מאריך בנושא הזה, ועוד גדולי האחרונים. אם כן כל הנושא של מטרייה, אם הוא מתחיל באיסור מדאורייתא – זה לא פשוט. אבל לפי דברי הפרי מגדים, שזה מתחיל בדרבנן - זה יותר קל. ג. אין אוהל בלי מחיצות יש נושא חשוב שלמעשה הוא הנושא המרכזי במטריה. יש לנו כלל, שאוהל לא יכול להיחשב אפילו כאוהל עראי - אם אין לו מחיצות. כך ומביאים אותם כמה ראשונים ומאריכים (שם ד\"ה כסא), כותבים התוספות לדון בדבריהם, אבל זו המסקנה, שאוהל בלי מחיצות אינו נחשב לאוהל. (סימן שטו סעיף ג).וכך פסק מרן בשלחן ערוך ד. אוהל שמשתמשים תחתיו יש נקודה נוספת והיא, האם אוהל צריך שישתמשו מתחתיו? למשל, מיטה שנועדה לישון עליה, היא אוהל כי היא משמת להניח תחתיה נעליים. אבל (עמ\"ס שבת מה יהיה הדין באוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום. הרשב\"א כותב, שאוהל שלא משתמשים תחתיו לכלום, זה לא נקרא אוהל. ומרן שם) מביא את דבריו להלכה. (שם סעיף ז) השלחן ערוך אם כן יש לנו כאן שני דברים: האחד – שאוהל האסור לעשות בשבת היינו שיש בו מחיצות. והשני – שהאוהל יהיה מיועד לשימוש מתחתיו. מרן השלחן ערוך פסוק לקולא בשתי הדינים הללו. מצד אחד, אם אין לו מחיצות, אפילו אם משתמשים מתחתיו - מותר. מצד שני, אם לא משתמשים מתחתיו, אפילו יש לו מחיצות - מותר. דהיינו שכדי לאסור צריך שיהיו את שני הדברים יחד. וכמעט כל האחרונים מסכימים שזה פירוש דברי השלחן ערוך. ויש לכך כמה ראיות שדעת השלחן ערוך שצריך את שתי הסיבות. ה. תכלית השימוש של האוהל על כל פנים זה לא יכול לעזור לנו לגבי מטריה. שאמנם לכאורה משתמשים מתחתיה, אבל אין לה מחיצות. מכיוון שכמעט כל האחרונים מסכימים שכל הדיון על השימוש תחת האוהל - זה אם גם משתמשים מתחתיו, כמו למשל מיטה, שמניחים מתחתיה נעליים. אבל אם זה נעשה בעיקר כדי שישתמשו מתחתיו, דהיינו שזו התכלית של האוהל – לשימוש מתחתיו, וכך משמעות (ס\"ק טז).אפילו כשאין מחיצות - אסור. כך כותב הגאון מווילנא - לא נאריך בזה כיון שרק [ ואכמ\"ל (פ\"ד סימן יא) דברי הרא\"ש במסכת ביצה .]...דברי הרא\"ש הללו אפשר למסור שיעור של שעתיים אם כן מיטה, שרגילים להניח מתחתיה נעליים, הרי בוודאי הוא לא בנה את המיטה בשביל הנחת הנעליים, הרי זה כמו שאדם לא ילך ויקנה פרה בגלל שיש לו חבל כדי לקשור את הפרה.... מיטה עשויה כדי לשכב עליה, ואם שאנשים מסוימים, או אפילו כולם, מניחים שם את הנעלים – זה לא הופך את התכלית האמיתית של המיטה. לעומת זאת מטריה, אדם פותח מטריה כדי להגן על מה שתחתיו, היו ימים שהיו אנשים חשובים הולכים עם מטריה בקיץ להגן מפני השמש. כלומר שכל עשייתה, לקיץ או לחורף, היא כדי להגן על מה שתחתיה. ו. הצד להקל במטריה למרות כל האמור, יש צד גדול מאוד להקל במטריה. שהנה כתוב בגמרא כיסא טרסקל מותר (סימן שטו סעיף ה):כך נפסק גם בשלחן ערוך (שבת קלח.), ו לפתוח אותו בשבת. 'כיסא טרסקל' היינו כיסא מתקפל. שכאשר פותחים אותו ממילא נוצר כאן אוהל. ובכל זאת מותר לעשות אוהל כזה בשבת. שהכיסא הזה 'עביד וקאי' – הכסא הזה עשוי כבר. (שם ד\"ה כילה), ומסביר רש\"י דהיינו, שכמו שפשוט שלטלטל כסא רגיל ממקום למקום, זה ודאי לא יחשב כעושה אוהל כי זה קיים כבר, הוא הדין כיסא מתקפל, כיוון שצריך רק למתוח כדי לפתוח אותו, זה נחשב כפתוח ועומד, ואינו נחשב אוהל. לפתוח אותה. כמו כיסא מתקפל, גם המטריה היא מתקפלת. ולכאורה לאור זאת יש לומר, שגם מטריה היא עשויה כבר, ומה שצריך זה רק יש כאן צד להקל. אלא שיש לדון מה הפירוש בדברי רש\"י. האם רש\"י מתכוון על כיסא מתקפל גם כשהוא עשוי שישתמשו מתחתיו? כי הנה כיסא מתקפל שלנו למשל, אף אחד לא משתמש מתחת לכיסא. הוא לא עשוי כדי שישתמשו מתחתיו. והרי רש\"י בעצמו לא מזכיר את הנקודה הזאת שכיסא מתקפל לא משתמשים מתחתיו. רש\"י רק כותב שעביד וקאי - שזה כבר עשוי ועומד. ז. פריסת חופה בשבת מביא את רש\"י וכותב, שלפי זה מותר לפרוס חופה (סק\"ח) המגן אברהם בשבת. המגן אברהם נחשב לגדול האחרונים. במיוחד אצל אחינו האשכנזים, שהם מתייחסים אל המגן אברהם אפילו יותר מהרמ\"א. וכשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - ברוב המקרים פוסקים כמו המגן אברהם. עד כדי כך. והבית מאיר הבינו (שם) ונחלקו האחרונים בדברי המגן אברהם: הפרי מגדים בדבריו, שכיון שחופה נועדה שיפרסו אותה בשביל החתן והכלה שתחתיה, ממילא משמע שלמרות זאת המגן אברהם מתיר בחופה. לעומת זאת, הנודע ביהודה כותב, שהמגן אברהם לא מתכוון על חופה שמשתמשים מתחתיה, אלא על חופה העשויה לכבוד בעלמא. אמנם, לכאורה דברי הנודע ביהודה מסתברים, מפני שלכאורה, וכי בשבת (ח\"ב פרק עושים חופה?! הרי אסור להתחתן בשבת. אך בשו\"ת אור לציון להגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל כותב, שחופה לא נועדה כח הערה א) שישתמשו תחתיה, אלא היא נועדה רק לגבי קניין חופה. כלומר זה לא אוהל לשימוש רגיל, זה אוהל 'הלכתי' - ואין זה נחשב לאוהל. ח. מחיצה הלכתית כותב בדיוק להפך, שכיון שייעוד (דעת תורה סימן שטו סעיף ח) מאידך, המהרש\"ם החופה הוא לקניין, זו הסיבה להחשיבה שמשתמשים תחתיה, וממילא היא אוהל. אכן, לגבי מחיצה 'הלכתית', היא יותר חמורה מאשר מחיצה שאינה הלכתית. למשל, לעשות מחיצות בלי גג להגן מפני הקור, שלא תבוא רוח - מותר. או למשל, עושה מחיצה כדי להפריד בין גברים לנשים. זה לא מחיצה הלכתית, זו לא מחיצה שיוצרת מצב הלכתי. אבל מחיצה שעושים בשביל עירוב, זו מחיצה הלכתית. וכן מחיצה שעושים בשביל סוכה, כדי ליצור דופן לסוכה, זו מחיצה הלכתית. והשאלה היא, אם אנחנו יכולים ללמוד מדין מחיצות לדין גג. יכול להיות שזה שני דברים שונים. לכאורה הטענה הגדולה כאן, שהרי לא עושים חופה בשבת, זה מה שטוען המהרש\"ם ועוד כמה אחרונים. ט. חתונה בערב שבת היום יש אנשים שעושים חתונות ביום שישי, וזו תופעה שהולכת (סימן ומתרחבת. ואני כתבתי באריכות בנושא הזה בהלכה ברורה חלק י\"ג ויש בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזים נהגו רמט בבירור הלכה אות י). לקיים חתונות בימי שישי. למעשה בחורף, כמעט אף אחד לא עושה דבר כזה כי היום קצר. אבל בקיץ שהיום ארוך, יש שרוצים לקבוע חתונה ביום שישי לפני הצהרים. אבל צריך להזהיר, שאם הם רוצים לעשות איזה קבלת פנים עם כיבוד קל וכיו\"ב, ואחר כך עושים את החופה, ואחרי זה עושים סעודה בליל שבת – כמובן בלי מוזיקה וכו' – זה מותר לכל הדעות. אבל לעשות סעודת חתונה ביום שישי, למנהג הספרדים זה ממש אסור. האשכנזים נוהגים להקל, אבל הספרדים מחמירים. פעם אצל האשכנזים היה מאוד מצוי לקיים את החתונה ביום שישי אחרי הצהריים, ממש סמוך שנה כותב מהר\"ש מנוישטט – רבי שלום מנוישטט, 600 ללילה. וכבר לפני מגדולי חכמי אשכנז שהרבה מהגהות הרמ\"א מבוססות על דבריו – והוא כתב, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ואחר כך ללכת לחתונה לרקוד שם, והיא לא רוצה לקבל שבת בגלל זה - שלא תברך על הדלקת הנרות. וזה למנהג האשכנזים, שמברכים אחרי ההדלקה. ולכן כותב, שיכולה ללכת (סימן רסג ס\"ק לחתונה וכו', ובלילה תברך על הדלקת הנרות. והמגן אברהם מביאו להלכה.יא) טוענים, כיצד יכולה (על המגן אברהם שם)והפרי מגדים (ס\"ק יא) אבל האליה רבה לומר בשבת – \"להדליק נר של שבת\"?! הרי להדליק זו מלאכה. לכן כתבו, שתברך לפני השקיעה. אבל מכל מה שהאחרונים דנים בנושא הזה, נראה שהיה מצוי אצלם מאוד, לעשות את החופה אחר הצהריים, והסעודה בלילה. י. חופה בליל שבת יש מעשה שהיה בזמנו של הרמ\"א: הרמ\"א היה גר בקראקוב. ובעיר שלו הייתה אמורה להיות חתונה ביום שישי בצהריים של יתום ויתומה. כתוב \"בתר עניא אזלא עניותא\" – העניות הולכת עם העני... החתן (בבא קמא צב.) עני אז גם הכלה עניה, והיו כמה עסקנים בעיר שסייעו שם לחתונה. והנה שההשקפה שלו בעבודת ה' היא, שהכל מאיתו יתברך. עד כדי כך שכמו ששמן דולק בגלל שכך רצה הקב\"ה, כך הוא הטביע את הדבר בעולמו, כך יכול להיות גם רצון הקב\"ה שהחומץ ידלוק. אלוקי\"ם גימטריא 'הטבע' - מי קבע את הטבע בעולם?! מי קבע ששמש זורחת?! מי קבע כל הדברים שיש שאנחנו רואים בטבע?! הקב\"ה! כלומר שאצל רבי חנינא בן דוסא, נס וטבע זה היה היינו הך לגמרי. ולכן מבחינתו הוא לא צריך להתפלל שהחומץ ידלוק, אלא הוא קובע עובדה: \"מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר גם לחומץ שידלוק\". כב. אף היא הלכה להביא מרדה בדומה לכך מצינו, שהגמרא מספרת, שרבי חנינא בן דוסא היה עני ואביון, ואשתו הייתה מתביישת מאוד שכל השכנות שלה אופות לחם, אופות חלות לכבוד שבת, ורק היא אין לה לאפות חלות לשבת. אז מה היא הייתה עושה? ביום שישי היא הייתה מדליקה את התנור כשהוא ריק, כדי שמהארובה שמעל הבית יצא עשן וכל השכנות שלה יחשבו שהיא אופה חלות לשבת. הייתה לה שכנה אחת, רכלנית, והיא הלכה סביב כולם ואמרה לשכנות: האישה הזאת היא מדליקה את התנור ריק, אבל אין לה כלום... אתן תחכו ותראו, ביום שישי הבא אכנס לבית שלה, ואפתח את התנור, וכולכן תראו שהתנור ריק! והנה, הגיע יום שישי, השכנה עשתה את שאמרה, היא נכנסת לבית של רבי חנינא, פותחת את התנור, והנה לתדהמתה היא רואה שכל התנור מלא בחלות, אפויות מוכנות לשבת! היא עמדה נדהמת, וקראה מהר לאשתו של רבי חנינא: \"תביאי מרדה\" - שזה מין עץ כזה שבו מוציאים את החלות מהתנור... והגמרא מוסיפה: \"תנא, אף היא הלכה להביא מרדה\" – יש כאן נקודה מאוד מעניינת. כשהשכנה נכנסה לבית, וצעדה לכיוון התנור, אשתו של רבי חנינא בן דוסא כבר הלכה להביא מרדה להוציא את החלות! היא הייתה אישה צדקת, מלומדת בניסים כמו בעלה, וכשהיא ראתה את השכנה ניגשת לתנור – היה ברור לה שהקב\"ה לא ירצה לבייש אותה, היה ברור לה שיהיו חלות בתוך התנור! וצריך הרי להוציא אותם – אז היא הלכה להביא את המרדה... רואי באיזו מדרגה גבוהה הם היו! כג. האמונה במציאות הנס והנה, אמנם אנחנו מאמינים, יש לנו אמונת חכמים, אבל אם נעשה ניסיון, יבוא לבית שלנו הבאבא סאלי למשל, שהיה מלומד בניסים, ויאמר לנו שיש לנו חלות בתוך התנור – הרי הדבר הראשון שנעשה הוא לראות בעיניים אם באמת אם ישנם חלות בתנור. לעומת זאת, אם אדם מגיע לביתו, ואשתו אומרת לו שאפתה חלות והן נמצאות בתוך התנור, וכי הוא ירוץ לבדוק מה יש בתנור?! אם אשתי אמרה שיש חלות בתנור, אז יש חלות בתוך התנור! כלומר, אנחנו אולי מאמינים שיכול להיות הנס, ונרוץ לראותו אותו, אבל עצם הדבר שאנחנו רצים לראות את הנס, ואנחנו לא בטוחים שהנס יקרה – משמעו שיש אצלינו הבדל בין נס לטבע! אנחנו מסתכלים על הטבע כמובן מאליו ואילו על הנס - לא. לפי זה אנחנו מבינים שכשרבי חנינא בן דוסא הניח את הרגל שלו על החור של הערוד, הוא לא סיכן את עצמו בכלל. מבחינתו זה מובן מאליו שיקרה כאן נס – הוא מלומד בניסים. בשבילו הנס והטבע זה היינו הך. לכן אין אצלו את השאלה של אין סומכין על הנס. כד. סיפורי הגבורה של חנוכה לאור זאת עלינו להבין, שמה שאירע בנס חנוכה אלו הם ניסים גלויים – בימינו הסיפור של נס חנוכה סותר את כל התיאוריות של \"כוחי ועוצם ידי\" שנה. מדברים על צה\"ל, מדברים על 80-שטיפחו כאן בישראל למעלה מ החוזק והעוצמה, מדברים על חיל האוויר הכי טוב בעולם וכו', ובכל זאת ראינו איך דבר נורא כל כך יכול לקרות, כמו בשמחת תורה לפני שנתיים. בחנוכה הסיפור הוא לא המלחמה או גבורה של החשמונאים, אלא למרות שהם היו מעטים - והם ניצחו. זה מה שאנחנו אומרים ב\"על הניסים\": \"נתת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים\". החשמונאים היו חלשים. הם היו צדיקים, חסידים, קדושי עליון שעוסקים כל הזמן בתורה, והם קמו וניצחו את האימפריה הגדולה של יוון. הרי אם נתאר לעצמינו, שבאחת הישיבות בארץ בימינו יודיעו שהם מכריזים מלחמה נגד ארצות הברית... והם ילחמו ועוד ינצחו.. הרי זה מה שקרה למעשה! וזהו הנס של חנוכה. חבורת כהנים צדיקים, טהורים וקדושים, יוצאת למלחמה נגד האימפריה הגדולה של יוון. כה. המלחמה בתוך הבית פנימה היהודים המתיוונים. היה אז מצב נורא אצל עם ישראל. ליוונים הייתה צריך לדעת שהמלחמה של החשמונאים לא הייתה רק נגד יוון, אלא נגד תרבות מאוד מיוחדת, מאוד חכמה, עם הפילוסופים שלהם. ונוסף על כך הם היו גם עובדי עבודה זרה, עובדי אלילים אבל אינטליגנטים... וכשהם באו לארץ ישראל הם גזרו גזרות נגד התורה, גזרות שמד ממש, שמי ששומר שבת הורגים אותו, מי שחוגג את החגים על סמך קביעות החודש הורגים אותו, מי שעושה ברית מילה הורגים אותו. כך כותב הרמב\"ם באיגרת תימן, שעל שלושת המצוות היוונים גזרו: חודש, שבת ומילה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר, שזה ראשי תיבות 'חשמונאי': ח'ודש ש'בת מ'ילה ו'מקיימם נ'יצח א'ת י'וונים. שלושה דברים הללו הם אות בין עם ישראל לבין הקב\"ה. חודש כתוב בפירוש: \"והיו לאותות ולמועדים\". ברית מילה – כתוב: \"ונמלתם בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם\". שבת כתוב: \"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם\". היוונים רצו למחוק את הקשר בין עם ישראל לקב\"ה. ולצערנו היו הרבה מתיוונים. ספרי ההיסטוריה שהיו באותה תקופה מתארים שהמתיוונים הצליחו לכבוש את תפקיד הכהן הגדול! היו כמה כהנים גדולים מתיוונים בתקופה ההיא. 'כהן גדול' ו'מתיוון' זה דבר והיפוכו, וזה מה שהיה. הם בנו אצטדיון סמוך לבית המקדש, כדי שהכהנים יקריבו מהר מהר את הקרבנות ואחר כך ירוצו לאצטדיון! למשחקים שלהם. ה\"י. לעומתם, החשמונאים שקמו כנגדם, נלחמו מלחמת קודש על היהדות. אם החשמונאים לא היו נלחמים, היו שוכחים את התורה! התורה נמסרת דור אחרי דור, ואם יש ח\"ו הפסק של דור אחד לא הייתה נשארת תורה! אנחנו אומרים את זה ב\"על הניסים\", שמטרת היוונים הייתה \"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך\"! קראתי באחד הספרים, שאחרי שהחשמונאים יצאו למלחמה בבית המקדש, הם כבשו את בית המקדש, ואז הם הבינו שהם לא יכולים להישאר שם, והם הלכו להר מודיעין. ואז אנטיוכוס שלח לשמה כמה גדודים של יוונים ומתיוונים, והם ניצחו פעם אחר פעם. ואז אנטיוכוס אסף את כל הצבא שלו, כחול אשר על שפת הים. והם הקיפו את הר מודיעין בשעות הערב. כשהתחיל להחשיך - הם התחילו לטפס במעלה ההר. אלפים ורבבות, עם פילים מלומדי מלחמה. והחשמונאים יושבים בראש ההר, והם לא רואים כלום, הכל חשוך, אבל הם שומעים קול כמו גלי הים. ואז שמתחיל היום להאיר, הם רואים איך רבבות רבבות של חיילים ופילים מתקרבים אליהם. הם נבהלו מאוד והתחילו לבכות, ואמרו, אנחנו נלחמנו על היהדות, נמסור את נפשנו על קידוש השם. ואז קם יהודה המכבי ודיבר לפניהם: \"לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה\" - אנחנו צריכים להילחם! הקב\"ה איתנו! אנחנו נלחמים על היהדות! ואז הוא צעק: לה' הישועה! והוא יצא להילחם, והחבורה הקטנה הזאת של חסידים, קדושי עליון יצאו איתו - וניצחו את המלחמה! זו היתה מלחמה על קדשי ישראל, על ההמשכיות שלנו, על היהדות שלנו, לכן הנס היה כל כך גדול. הניצחון הזה במלחמה לא היה הניצחון היחידי. היו עוד ועוד מלחמות וקרבות עד שהם חזרו לירושלים. והם היו כל כך מלומדים בניסים, שאצלם לא שייך לומר \"אין סומכין על הנס\". אנשים כאלו סומכים וסומכים על הנס! כי הם ידעו באופן ודאי שכל כך הרבה ניסים קרו להם, שהקב\"ה יעשה להם נס! מזה אנחנו צריכים ללמוד, שהביטחון שלנו בבורא עולם צריך להיות מוחלט. כמו שאנחנו מסתכלים על הטבע. ובעז\"ה, כמו שכתוב בפסוק: \"וגם נצח ישראל לא ישקר\", עם ישראל יישאר תמיד לעולמי עד. והכל בזכות התורה הקדושה שלנו, בחורי הישיבות שלנו שיושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. בזכותם עם ישראל ינצח תמיד, ונזכה בעז\"ה לגאולה שלמה, אכי\"ר. נברך את כל הציבור היקר שנמצאים כאן, וגם את כל הציבור ששומעים את השיעור ברדיו החשוב 'קול ברמה', יהי רצון, שכשם שהקב\"ה עשה לנו ניסים ונפלאות בימים ההם, כך גם כן בזמן הזה, בקרוב בימינו, גאולה שלמה. משיח ראשי תיבות: מ'דליקים ש'מונת י'מי ח'נוכה. בעז\"ה, חנוכה יימשך גם אחר ביאת משיח צדקנו, אכי\"ר."},{"filename":"33.pdf","content":"תפילת שחרית| זמן תפילת שחרית בשבת| עונג שבת מהתורה או מדרבנן| נושאי השיעור: הכנת צרכי שבת לפני תפילת שחרית אמירת הקורבנות בשבת ובחול| דרך החזנות והביטוי הנכון בתפילה| מנהג שירת הבקשות| נסיעה בספינה בשבת| בנץ החמה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת תולדות נמסר כ\"ו חשון תש\"פענייני תפילות השבתלעילוי נשמת מרת רחל בת איזה נ\"ע רוח ה' תניחנה בגן עדן| 33 'גליון מס א. בשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת איתא בגמרא במסכת מגילה (כג): תניא ביום טוב מאחרין לבוא וממהרים לצאת, ביום הכיפורים ממהרים לבוא ומאחרין לצאת, ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת. כוונת הדברים מפרש רש\"י שם דהיינו על בית הכנסת, שבשבת אין מכינים אוכל בבוקר כיון שכבר הכינו את הכל מערב שבת ואפשר להקדים ולבוא לבית הכנסת. לעומת זאת, בסיום התפילה, צריך למהר לצאת, כיון שיש לקיים מצות 'עונג שבת'. שהאוכל יהיה טרי ולכן מאחרים לבוא משום שעסוקים לפני התפילה להכין אולם לגבי יום טוב, כיון שמותר בו להכין לצורך אוכל נפש, ואדם רוצה צורכי הסעודה. והנראה, שלמרות שאסור לעשות דבר לפני תפילת שחרית, ביום טוב הדין שונה ומותר להכין לפני התפילה, ואדרבא, מאחרין את התפילה כדי שהכל יהיה מוכן לכבוד הסעודה. ב. הכנת צרכי שבת קודם תפילת שחרית לעולם ישכים אדם להוצאת שבת – דהיינו, להכין את צורכי השבת מערב יש דיון דומה בפוסקים לגבי יום שישי, שאמרו חז\"ל במסכת שבת (קיז:) שבת, ולומדים זאת מהפסוק (שמות טז, ה) 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', האם מותר גם לפני התפילה או לא?! בספר סדר היום (סדר הכנת יום הששי לשבת) משמע שלהכין צורכי שבת הוא מצות עשה מהתורה, ומביאים אותו להלכה הכנסת הגדולה (סימן רנא) והמגן אברהם (סימן רנא ס\"ו). ודנים בדבריו כשאין לו מה יאכל, ואם ימתין עד לאחר התפילה לא ימצא לקנות את צרכי השבת, אם דוחה קריאת שמע ותפילה ותפילה בציבור, וכיו\"ב. המשנה ברורה (סימן רנ בביאור הלכה ד\"ה ישכים) תמה היאך אפשר לומר כן, שהרי מצות עונג שבת היא מצוה מדרבנן, ואיך יתכן שהכנה לצורך עונג שבת המצוה היא מדאורייתא ואילו המצוה עצמה היא מדרבנן. ג. עונג שבת מדרבנן או מהתורה שמצות עונג שבת ] באריכות15 'ראה גיליון מס[ אבל באמת כבר נתבאר לדעת רוב רבותינו הראשונים זו מצות עשה מן התורה ממש, וממילא גם ההכנה היא מצות עשה מן התורה, ולא קשה קושיית המשנה ברורה. והמשנה ברורה עצמו בתחילת הלכות שבת (בסימן רמב בשער הציון אות א) מביא את שיטת ספר החינוך (מצוה רצז) שעונג שבת היא מצוה מדברי סופרים. וכך לומד גם בדעת הבית יוסף (סימן תפז). כמו כן מביא שם (בסימן רנא) שגם בדעת הרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת בשבת אסורה מדאורייתא. וכך כותב בפירוש הרשב\"א בתשובה (ח\"א מהלכות שבועות ה\"ו ובפ\"ג מהלכות נדרים ה\"ט), משום שפוסק שתענית כתבו להשיב על דבריו, שמדברי הרמב\"ם בכמה מקומות מוכח לא כן (פ\"א ה\"א) משמע כן, משום שכתב שעונג שבת היא מצוה מדברי סופרים. אולם סימן תרי\"ד) שלדעת הרמב\"ם מצות עונג שבת היא מצוה דאורייתא, כיון שלדעתו איסור תענית היא איסור דאורייתא. הגאון רבינו זלמן מעיר בדעת הרמב\"ם (שלחן ערוך הרב סימן רמב קונטרס כותב שיש לחלק, שאיסור תענית בשבת המובא בהלכות שבועות דינו אחרון סק\"א) שיש לכאורה סתירה בין הלכות שבת להלכות שבועות. אך באמת שהוא איסור דאורייתא, אך עצם מצות עונג שבת הכתובה בהלכות הרמב\"ם, ואין לחלק בין עונג לתענית, ועונג שבת היא מהתורה לדעת שבת היא מצוה מדרבנן. אך מתבאר מהרשב\"א הנ\"ל ועוד, שאין זו סברת הרמב\"ם. ד. תפנוקי שבתא למעבד תפנוקי שבתא\" – משמע שהוא סובר כך בפשט הפסוק, שעונג שבת השבת לעשות את השבת לדורותם' תרגם \"וינטרון בני ישראל ית שבתא בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות לא, טז) 'ושמרו בני ישראל את דאורייתא. לומר, שסבירא ליה שעונג שבת נלמד מפסוק אחר. או שהיא הלכה למשה ומזה המשנה ברורה למד שדעתו היא שעונג שבת היא מדרבנן. אך אפשר מהם מצות עונג שבת, והבית יוסף השמיט את הענין של מצות עונג שבת, שמביא שלומדים מהפסוק (שם פט\"ו) \"מקרא קודש\" כמה דברים, ואחד שבת היא מדרבנן, אינו מוכרח כן, כיון שהבית יוסף מביא את דברי הרמב\"ן ויש לומר, שמה שהמשנה ברורה מביא בדעת הבית יוסף שסבר שעונג מסיני. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ה. 'דברי סופרים' בלשון הרמב\"ם וגם על הקושיא בדברי הרמב\"ם שכתב שעונג שבת היא מצוה מדברי למסכת שבת דף קיא. ד\"ה והרמב\"ם) שהרמב\"ם רגיל לכתוב כן על כל מה סופרים, כבר השיב החתם סופר (שו\"ת חאו\"ח סימן קסח ובחידושים שהוא מהתורה אך אינו כתוב בתורה במפורש שהוא \"מדברי סופרים\". שהם הלכה למשה מסיני, כגון מצות ערבה סביב למזבח וניסוך המים בחג שהרי יש מצוות שלומדים אותם בי\"ג מידות שהתורה נדרשת, ויש מצוות הסוכות. כיון שאינן כתובות בפירוש בתורה פעמים ומכנה אותם 'דברי סופרים'. כיון לפיכך מתבאר בדברי הרמב\"ם שיש מצוות שלמרות שהן דאורייתא, אך שקיבלנו ללמוד מהתורה כן במסורת מחכמי ישראל. לכן הרמב\"ם סובר שזה נקרא 'דברי סופרים'. אכן דעתו גם היא שקידושי הפוסקים בדעת הרמב\"ם, שמכיון שצריכים לדרשת חכמים בגזירה שוה, הדעת שאשה זו שנתקדשה בכסף נשואה רק מדרבנן, ולכן כותבים רוב ה\"ב) על קידושי אשה בכסף שהם מדברי סופרים. וודאי שלא יעלה על משדה עפרון, שאשה נקנית בכסף. והרמב\"ם כותב (פ\"א מהלכות אישות ובאמת הגמרא בריש מסכת קידושין דורשת גזירה שוה קיחה – קיחה כסף היא מדאורייתא. ו. זמן תפילת שחרית בשבת '. עכ\"ל. וכך כתוב במסכת סופרים שממהרים לבוא בשבת כדי כותב וז\"ל: 'שכבר תיקנו הכל מערב שבת ויפה למהר ביאתן לקרוא קריאת יש לדון, מהי כוונת 'ממהרים לבוא' בשבת, שהנה רש\"י (בד\"ה ובשבת) כוותיקין לקרוא קריאת שמע כוותיקין. ובתשובות הגאונים מובא שבזמנם היה מנהג בהרבה קהילות של בעלי בתים, שכיון שאין בידם מספיק זמן ללמוד במהלך השבוע, לפיכך בשבת היו ממהרים לבוא לבתי כנסיות ובתי מדרשות כדי ללמוד תורה. ובספר העיתים כתוב שלומדים עד שתי שעות ביום. והיינו שאמנם מקדימים בשבת לקום, אך להתפלל היו מאחרים מעט מזמנה בחול. ומשמע לפי דבריהם ש'ממהרים לבוא' היינו לא להתפלל אלא ללמוד תורה. ז. שינה בשבת תענוג לעומת זאת, המרדכי (שבת סימן שצח) כותב שהרי כתוב בפרשת עולת שהיו מקדימים. ולאחר מכן (בפסוק ט) בקורבנות השבת לא כתוב 'בבוקר' האחד תעשה בבוקר', ומבואר במסכת תמיד ש'בבוקר' היינו השכם בבוקר, התמיד (במדבר כח, ב): 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי את הכבש – משמע שביום השבת העיקר שההקרבה תהיה ביום, ואפשר לאחר את כיון שתפילת שחרית היא כנגד קורבן התמיד לכן אפשר לאחר בשבת את זמן ההקרבה. כך הוא כותב משם רב האי גאון. לפיכך לומד עוד המרדכי, זמן התפילה. כתבו שיש לאחר בשבת את התפילה אך מטעם של עונג שבת, וכמו שידוע כמו כן המהרי\"ל ובסידור רבינו שלמה מגרמייזא ועוד רבים מחכמי אשכנז שינה בשבת תענוג. לעומת זאת האר\"י הקדוש היה מקפיד לישון בשבת בצהרים, כיון ששינה בשבת תענוג. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מספר שהנצי\"ב מוולוז'ין נכנס פעם להיכל הישיבה וראה שני בחורים ביום שבת לאחר הסעודה יושבים ומשוחחים, הנצי\"ב העיר להם שילכו לישון, 'שבת' ראשי תיבות ש'ינה ב'שבת ת'ענוג. אחד התלמידים היה חצוף קצת ואמר לרבו: הרי אפשר לומר כך: 'שבת' ראשי תיבות ש'יחה ב'שבת ת'ענוג...והנצי\"ב השיב לו אני אמרתי 'שינה' בשי\"ן ימנית, ואתה עונה לי 'שיחה' בשי\"ן שמאלית?! ועל זה הכתוב אומר (קהלת י, ב): 'לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו'. ח. מאחרין להתפלל בשבת לבית הכנסת מבחול, משום דבתמיד של ימות החול נאמר 'בבוקר', ואצל הרמ\"א (סימן רפא) פוסק וז\"ל: הגה ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבוא שבת נאמר 'וביום השבת' דמשמע אחור. ע\"כ. בשבתו על עלת התמיד ונסכה'. ומשמע ש'וביום השבת' נאמר גם על קורבן הרדב\"ז ועוד אחרונים. אך מתרצים תירוץ פשוט, שהרי כתוב: 'עלת שבת על קורבן מוסף, ומוסף הוא באמת יותר מאוחר, ומה הראיה. וכן הקשו ויש מקשים על דבריו, שהרי הפסוק של \"וביום השבת\" הוא פסוק שנאמר התמיד. ט. קריאת שמע בהנץ החמה שלנו כתוב שבשבת ממהרים לבוא. ופירושו כמ\"ש רש\"י שקראו קריאת על כל פנים יש לברר דעת הסוברים שבשבת יש לקום מאוחר, שהרי בגמרא שמע כותיקין. וכך איתא במסכת סופרים וכאמור לעיל. קמים באשמורת בעוד הוא לילה, אך בשבת באים לבית הכנסת כמה דקות שמע בזמנה', ע\"ש. והיינו שאינו חולק על הרמ\"א, אלא סבירא ליה שבחול והנה המגן אברהם כותב (שם סק\"א) על ממהרין לבוא – 'כדי לקרוא קריאת לפני הנץ החמה כדי לקרוא קריאת שמע לפני הנץ. לקום בשבת, אך בסוף דבריו כותב, שודאי אין זה מנהג הגון לקום מאוחר והרדב\"ז כותב בתשובה (שו\"ת חדשות סימן תריד) ליישב את דברי המאחרין בשבת. ואכן כך היא דעת הטור ומרן בבית יוסף (סימן רפא) שיש לקום מוקדם בשבת, וסימוכין לכך הוא מביא את רש\"י ומסכת סופרים הנ\"ל. י. תפילת שחרית בהנץ החמה זה חיוב גמור. ומה שכתוב שזמן תפילה נמשך עד שלוש שעות ביום הוא רק הי\"א) שקריאת שמע קוראים לפני הנץ החמה ותפילה מיד בהנץ, ולדעתם הרי\"ף (ברכות דף ד ע\"א מדפי הרי\"ף) והרמב\"ם (פ\"א מהלכות קריאת שמע יש בראשונים כמה וכמה דעות כיצד היא התפילה בהנץ החמה שלדעת בדיעבד, אבל לכתחילה כולם מודים שזמנה בנץ. ויש לדון האם תפילת שחרית בנץ החמה היא 'מצוה מן המובחר' או 'מצוה לכתחילה'. וכך פסק לפני חצות הלילה, אך אם לא קרא בחצות יש לו תשלומין בדיעבד עד תשלומין בדיעבד. וכמו הדין בקריאת שמע של ערבית, שעיקר החיוב הוא וההבדל ביניהם, ש'לכתחילה' היינו חובה גמורה, ואם לא עשה כן יש לו ]מלבד רבינו יונה [ מרן השלחן ערוך. הוא הדין לגבי קריאת שמע של שחרית, שלדעת הרי\"ף עלות השחר, וכך פסקו רוב ככל הראשונים והרמב\"ם הוא חיוב גמור לפני הנץ, ורוב הראשונים ככה סוברים. כלל לנהוג ולקרוא קריאת שמע עד תוך שלוש שעות מהיום, וכמובן שמי קריאת שמע בנץ החמה אינה חובה אלא רק מצוה מן המובחר. ואין מניעה אבל מרן השולחן ערוך (סימן נח ס\"א) פוסק אחרת, ודעתו היא שלקרוא שמקפיד בעצמו לקרוא קריאת שמע קודם נץ החמה - קדוש יאמר לו. דורון שליט\"א, שגם הוא הלך אחריו בנושא הזה, ומקפיד עד היום למרות על ענין התפילה בנץ החמה. וחתנו הוא הראש\"ל הגאון רבי אליהו בקשי של עכו, צדיק יסוד עולם, חסיד ועניו, ובכל מקום שהיה הולך - היה מדבר היה רב אחד בארץ ישראל הגאון הרב שלום לופס ע\"ה שהיה רבה הראשי חולשתו להתפלל עם הנץ המה. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ולאחר נישואי, כשגרתי בתל ארזה, התארגנו קבוצה של אברכים להקים האברכים שמעו את הדברים והתלהבו, והחליטו ביניהם שהמנין של שבת בא ומסר נאום חוצב להבות אש, על דבר חשיבות התפילה בנץ החמה. מנין באיזור בשבתות. והזמינו את הרב לופס ע\"ה לדרוש בליל שבת. והוא בבוקר יתחיל בנץ החמה, אך לאחר פחות מחודש נסגר המניין. מכן הולכים לבית לסעוד סעודת שבת ונחים קצת, וחוזרים שוב בצהריים בתורה שעה, וחלק מימות השנה לומדים שעתיים אחרי הנץ, ורק לאחר כל שבת בנץ, ואחרי הנץ עושים להם ארוחת בוקר ויושבים ועוסקים ברוך השם בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' יש קהל גדול מאוד שמתפללים וממשיכים ללמוד. 'לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שהיו רואה במהלך כל ימות השבוע ובשבת, כל כך הרבה שבאים לקיים מצוה מן עוסקים בהם בתורה'. ואני מתפעל מזה בכל פעם מחדש, ובכל פעם שאני המובחר להתפלל בנץ. אבל מעיקר הדין ודאי שאין חיוב להתפלל בהנץ ואפשר לקרוא קריאת שמע גם לאחר מכן עד שלוש שעות ביום. יא. מצוה מן המובחר בקריאת שמע אחר כך ראיתי שמביאים כן בשם הגרי\"ש אלישיב [ , שמי שקם משנתו סמוך לזמן נץ החמה, אך אינו הולך להתפלל ואני מציע לכל אחד]מרויח שהוא מקיים מצות קריאת שמע כיאות לדעת הרי\"ף והרמב\"ם עם הנץ, שיטול ידיו ויברך ברכות התורה ויקרא קריאת שמע. משום שבכך זצוק\"ל ובחול אפילו בלא תפילין, [ .וכאמור. וכדאי מאוד לעשות כן, בשבת ובחול אך ודאי שאם זמנו בידו ויכול להספיק לקרוא קריאת שמע בתפילין עדיף כיון שהוא מתכוון לאחר מכן להתפלל ולקרוא קריאת שמע עם תפילין, .]יותר ואפילו שאינם הולכים להתפלל בנץ אלא מקדימים כדי לעסוק בתורה, ובשבתות אלו של החורף זה נפוץ מאוד, כיון שהרבה קמים מוקדם בבוקר, שהרי בחורף הסעודה נגמרת מוקדם בערב ויש הרבה זמן ללמוד ולישון. יב. עסק התורה או שירת הבקשות הסעודה בליל שבת, ויש שיעור של הגאון הרב מנשה שוע שליט\"א, וכמה פה בבית הכנסת שלנו, ב\"ה יש קהל חשוב מאוד שבאים ללמוד תורה אחרי פעמים נכנסתי בעצמי ונוכחתי לדעת ולראות שקהל גדול ונכבד שבאים בליל שבת לשמוע שיעור. והאמת שיש הרבה שלוחצים לקיים כאן מנהג שירת הבקשות בלילות שבת, במקומות אחרים שיעשו ותבוא עליהם ברכה, אך ודאי שעסק התורה טוב רוצה שיתבטלו מהתורה וישירו בקשות, לימוד תורה הרבה יותר חשוב, בבית הכנסת שלנו, כיון שיש כאן ציבור חשוב מאוד שעוסק בתורה ואינני השם יתברך, ויש לזה חשיבות גדולה מאוד, אולם אני אינני מתלהב מזה והנכון שזה חשוב מאוד לעשות בקשות, שאנשים יזכרו את הפיוטים לכבוד ועדיף הוא מהבקשות. יג. עיקר התפילה בהנץ יש עוד שאלה מה העיקר בתפילה בנץ החמה, האם קריאת שמע לפני הנץ, או תפילת העמידה בנץ החמה ממש. יש ראיות מהראשונים לכאן ולכאן, אך אין זה ענין להאמור לעיל, כיון שלפי הרבה מהראשונים, אדם שקרא קריאת שמע לפני נץ החמה מקיים מצות ותיקין. יד. מנהג הספרדים ועדות המזרח למסקנת הדברים, אצלנו הספרדים לא נהגו לאחר את תפילת שחרית לעומת זאת אצל האשכנזים יש מקומות שנהגו לאחר את התפילה בשבת.שיש לקרוא קריאת שמע בזמנה. דהיינו עד סוף זמן קריאת שמע. וצריך בשבת. אולם אף המגן אברהם שסובר (שם) שמאחרים, למרות זאת אומר להיזהר בזה מאוד. שעות של היום ברכות קריאת שמע הם לבטלה. ויש כאלו שאדמו\"רים הם מעל הזמן, איזה מין שטות זו, הרי זה נוגד את ההלכה!! מאוד, והיה אחד שהיה קורא קריאת התורה אחרי הצהריים. אומרים אך לצערי אי אפשר ללמד עליהם זכות!! יש אדמו\"רים שמתפללים מאוחר בשעה תשע, ואינני יודע על מה הם סומכים, חיפשתי ללמד עליהם זכות, וראיתי באיזה מקומות של בני עדות אשכנז שמתחילים תפילת שחרית 4 שהרי לאחר שקמים בשמונה ויושבים ללמוד, ואיזו טעות זו!!! וכי זה הזמן ללמוד?! הרי זמן תפילה יעבור כך!! אמנם יש מקומות שמתפללים בתשע וזה בסדר, כמו בפריז בחורף בערך, 8:30 - מתפללים בתשע וזה מצויין, כיון ששם בחורף נץ החמה הוא ב ממילא יש עדיין זמן לקריאת שמע, ויש עוד מקומות בעולם שהייתי וראיתי וזה בסדר כיוון שהזריחה שם מאוד מאוחרת. אבל כאן 9-בארץ ישראל, איזה היתר יש להתפלל מאוחר?! ובזמן הזה גם המתפללים שמתפללים ב בשמונה יש להזכיר לקהל לקרוא קריאת שמע בזמנה. טו. ביטול עונג שבת והנה מצות עונג שבת אינה רק באכילה ושתיה, אלא כל מה שגורם שמחה והנאה לאדם יש בזה משום עונג שבת. והמדובר על אוניות של פעם, שלא היה שום דבר חשמלי והאניה של גויים, שאומרת שאסור לאדם לעלות לאוניה בתוך שלושה ימים לפני השבת. ודין זה משמע מהרי\"ף והרמב\"ם, שביארו פשט בגמרא מסכת שבת (יט.) שעושים לצורך עצמם, ואין עושה פעולה בשבת ובכל זאת אסור, ומסבירים משלושה ימים לפני השבת כדי שלא יהיה חולה בשבת ויתבטל ממצות הים הזאת נמשכת עד שלושה ימים, לפיכך אין לעלות על האניה פחות בפסוק (תהלים קז, כז) 'יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע'. ומחלת שהטעם הוא משום שעל ידי הנסיעה באניה מקבל מחלת ים, וכמו שכתוב הרי\"ף (שבת ז: מדפי הרי\"ף) והרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת הלכה י\"ג), עונג שבת. שבת. וקל וחומר שאם מחמת הניתוח יבואו לחלל עליו את השבת שיש בשלושה ימים קודם השבת כדי שבשבת לא יהיה בצער ויתבטל מעונג יש שלומדים מכך לאדם הצריך לעבור ניתוח שאינו דחוף, שלא לקיימו להרחיק את הניתוח ככל יכולתו משבת. אכן אם הניתוח דחוף, או שרוצה שרופא פלוני המומחה בזה ינתח אותו, והוא פנוי רק ביום חמישי שישי מותר לקיים את הניתוח. או שישי, משום שיש לחשוש שביום השלישי למילתו יצטרכו לחלל עליו ומשום כן גם במילה שלא בזמנה אנחנו נוהגים שלא לקיימה בימים חמישי את השבת. ספנים ומלחים שבאוניות שרגילים לנסוע הרבה ואינם חולים במחלת ים, מתנדנדת במים גם בשעת סערה, ולא באים בה לידי מחלת ים, וכמו כן ויש כמה פוסקים מרבותינו הראשונים שכותבים שאם זו אוניה גדולה שלא מותר להם לנסוע באוניה אף סמוך לשבת. וכך נראה בעיראק ובסוריה על נהרות פרת חידקל, מותר להפליג באוניות אלו בסמוך וכמו כן הרמב\"ם כותב בתשובותיו, שבזמנו היו רגילים להפליג באוניות [ : א. תנודות הספינה, שזה מבלבל את האדם. ב. מליחות המים. לשבת, וטעמו, משום שיש שני גורמים שמביאים מחלת ים ]במציאות ובים יש רוח שמביאה את המליחות אל האדם והוא נושם אותה. ולפי זה אם האוניה גדולה ואינה מתנדנדת, או אפילו בסירה קטנה אך וכגון בים כינרת שבה לא שמענו אף [ נוסע בה במקום שהמים מתוקים , אין בזה כל חשש למחלת ים וממילא אין לחשוש מליסוע בה פעם שחולים בה במחלת ים, והסיבה היא כיון שהמים מתוקים למרות כל ]התנודות סמוך לשבת. לפיכך הרמב\"ם התיר לעלות לאוניות של גויים שהיה בזמנו בתוך שלושה .ימים לפני השבת, כשהם על נהרות הפרת והחידקל טז. לא להאריך בתפילה יותר מדאי אם כן ביטול עונג שבת הוא לאו דוקא מאכילה, אלא עצם הדבר שיש לו ולהצטער, ואוסר עלינו לא להיות שמחים ומעונגים בשבת!! ומחמת עונג אותנו שהוא רוצה שנשמח ונתענג, ויתירה מזאת אוסר עלינו להתענות צער בשבת יש בזה משום ביטול עונג שבת. הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב שבת נהגו לנגן בתפילה, מביאים חזנים טובים - \"לשמוע אל הרינה ואל התפילה\", וזה גם יסוד מנהג הבקשות - כדי להתענג בשבת. אולם צריך לשים לב שלא להאריך יותר מידי, ושלא יהיה טורח ציבור. וכמו שיש מקומות שעושים 'מי שברך' ארוכים והשכבות על כל הנפטרים אך צריך לדעת שיש בזה משום טורח ציבור. ואינני יודע כמה מעלה יש בזה להאריך כל כך. וגם השליחי ציבור צריכים להיזהר שלא להאריך יותר מדאי, וכמו והיה שם זקן אחד כהן שבאמצע ברכת הכהנים סיים את תיבות הברכה, שהתפללתי פעם באיזה מקום, ושם החזן ניגן בברכת הכהנים באריכות רבה, וירד, ואמר אחר כך שאינו מסוגל לעמוד כך כל כך הרבה זמן...! מעכבת. אך יש פיתרון אחר לכהנים כאלו, להוריד את ידיהם בזמן שהחזן והאמת שהכהן הזה צודק, כיון שהקראת החזן לברכת הכהנים איננה אומר את המילים ומנגן, וכך לא יתעייפו. ולעומת זאת החזנים ושליחי הציבור צריכים לשים לב ולהתחשב במתפללים ובכהנים, שיש הרבה שקשה להם כך. ולא להגזים. וכמו כן הדרשות והשיעורים במהלך התפילה יש לשים לב שלא להאריך ולא להגזים לומר דבר תורה או הלכה בקצרה, ודי בזה. יז. ביטוי נכון של האותיות והמילים בתפילה דברים קשים מאוד על כך. וכמ\"ש 'כבד את ה' מהונך' ודרשו חז\"ל \"ממה שמים, ולא להתגאות בעצמו ובקולו, כיון שמי שעושה כן חז\"ל כותבים כמו כן שליח הציבור שמנגן ומסלסל בקולו צריך לשים לב לכוון ליבו לשם שחננך\" – והיינו שצריך לכוון לשם שמים. פעם ראיתי אחד שאומר תיבת \"אלוקינו\" ומאריך בה כל כך עד שהספיק ועוד יש לשים לב, כשמנגנים שלא לאבד את משמעות המילה של התפילה. לנשום בה שלוש פעמים וממילא יוצא שהמילה \"אלוהי\" היא מילה אחת ואחר כך \"נו\" היא מילה שניה, ואין לכך כל משמעות. וכן מי שמנגן באריכות רבה בשם אדנו\"ת. שלה בתחילת המילה או בסופה ולפי הכללים. וכמו כן יש להקפיד על ביטוי יש עוד דבר שנכשלים בו והוא מלעיל ומלרע. והיינו לנגן את המילה במקום נכון של האותיות א' ח' וע' וכו', וכן להדגיש את האותיות שהם בדגש. את הנוני\"ם, וב'חננו' כך צריך לעשות לפי כללי הדקדוק שהנו\"ן בדגש, אך 'תענה אותנו...' ח\"ו! וכמו ששמעתי פעם אחד שאומר 'חננו ועננו' ומדגיש הוא יענה לנו, אבל כשאומרים 'עננו' בדגש בנו\"ן פירוש המילה הופך להיות וכגון מה שאומרים 'עננו אלוהי אברהם עננו' ו'עננו' פירושו שהקדוש ברוך ב'עננו' אין מדגישים את הנו\"ן וכאמור. בחייו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שנים הייתי קורא בכל שבת את הפרשה, והייתי משתדל לדקדק מאוד כי הוא זצ\"ל היה מקפיד בזה מאוד. ופעם אחת בפרשת 'נח' אמר לי לפני הקריאה \"שים לב כשאתה קורא \"קינים תעשה את התיבה\" שאלא תאמר \"כינים\" ותבטא את הק' של 'קינים' כיאות, התיבה לא היתה עשויה מכינים...\" בזה שיש מחלוקת גדולה בפירוש 'ויקרא בשם ה'' כיון שאם הכוונה שמשה משמעות התורה יכולה להשתנות. וכמ\"ש 'ויקרא בשם ה'', וכבר דיברנו וכמו כן צריך להקפיד על פיסוק נכון של התפילה, כיון שבלא זה כל רבינו קרא צריך להפסיק בין 'ויקרא' ל'בשם ה'', אולם אם הקדוש ברוך הוא קרא צריך לפסק את הפסוק בין 'בשם' ל'ה''. והפיסוק כאן משנה את כל המשמעות של המילים. הראשונים מפרשי המקרא דשים בזה. ולכן יש לקרוא באופן שלא יתפרש ומשום כך הוריתי שכיון שמחלוקת זו איננה מוכרעת משום שכל גדולי פיסוק כלל, וישמע לכאן ולכאן. אם מפסקים לפניה או לאחריה. לפיכך הטוב הוא לומר באופן שלא ישמע וכמו כן בברכת בורא נפשות יש מחלוקת בתיבת 'וחסרונן' על מה היא חוזרת פיסוק לכאן ולכאן. יח. לחזר אחר חזן המבטא כראוי לפיכך קהילה הרוצה להעמיד חזן קבוע, יש לה לברר על חזן שמבטא את אותיות התפילה כראוי, ומפסק כראוי, ואינו מאריך טרחא על הציבור ויודע להתחשב בקהל, ויותר מזה שאינו נושם באמצע מילה שמנגן בה. ולכל אך הפחות יש להשתדל לבטא נכון במקומות שהמשמעות משתנה וכאמור. ודאי שיש ענין גדול להעמיד חזן היודע לסלסל בקולו לכבוד שבת ולהאריך מעט לכבודה של שבת. שם האריך בניגוניו גער בו על אריכות התפילה, ורבי יהודה החסיד מספר לבית הכנסת בשבת להתפלל, והחכם הזה זמנו היה יקר לו מאוד, וכשהחזן בספר אור זרוע מביא בשם רבי יהודה החסיד, שהיה תלמיד חכם אחד שבא שאותו חכם נענש, משום שזה כבוד השבת. יט. אמירת סדר הקורבנות בשבת ובחול יש מחלוקת אם צריך לומר בסדר הקורבנות בתפילת שחרית של שבת פרק 'איזהו מקומן', משום שרוב הקורבנות שנזכרו שם אינם שייכים לשבת. אכן פרשת התמיד אומרים בשבת, כיון שמקריבים קרבן תמיד בשבת. ובענין פסוקי קורבן מוסף של שבת מרן השלחן ערוך (סימן מח) כותב שיש לאומרם. וכך כותב גם בסדר רב עמרם גאון. וחלק גדול מהסידורים הקדמונים מזכירים שבשבת מוסיפים את הפסוקים הללו. והטעם, משום אותם בקריאת התורה, לעומת זאת בשבת כיון שאין אנו קוראים בקריאת שבראש חודש ובימים טובים אין מוסיפים את פסוקיהם כיון שאומרים התורה את פסוקי שבת - אומרים אותם לאחר פרשת התמיד. לעומתם רבנו אברהם אזולאי בעל חסד לאברהם כותב (סימן מח אות ב) בשם רבנו האר\"י, שאין לאומרם על פי הסוד. וכן כתב נכדו מרן החיד\"א (בברכי יוסף סימן א אות יג). וכך כותב כף החיים (סימן מח אות ו) ועוד כמה כך אנחנו נוהגים שלא לומר אחרונים שלא לומר פסוקי קרבן מוסף לשבת. ו פסוקי קורבן מוסף קודם התפילה. ולגבי עצם אמירת 'איזהו מקומן' מי שרוצה יכול לומר. ויותר טוב לאומרם. ובימות החול יש להגיד את כל סדר הקורבנות, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הקפיד על זה מאוד, וכבר לפני שהיה מניח תפילין מיד אחרי שהיה נוטל ידיים, היה מתחיל לומר את סדר ברכות השחר והקורבנות. אמנם יש אומרים, שמי שיושב ולומד תורה כל הזמן אינו חייב להקפיד על אמירת הקורבנות, ואם אין זמנו בידו יכול להקל בזה, משום שהרי הוא לומד 'תלמוד בבלי' ופירוש המילה 'בבלי' היינו שבלול בו הכל, יש לו פסוקי תורה פסוקי נביאים. אולם בשבת יש יותר מקום להקל ולא לאומרם. וכפי שנתבאר."},{"filename":"330.pdf","content":"המנהג| קבלת שבת בהדלקת הנרות| לברך קודם הדלקת נרות שבת| מבחני הרבנות הראשית| חשיבות הלימוד בשעות הלילהנושאי השיעור: חנוכה – ניצחון התורה הקדושה| ערבי – חרדי| עובר לעשייתן| המנהג בארצות המזרח| התחלפות המנהג| המקורי בתפוצות ישראל330 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק מקץ תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצאי שבת בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת ויגש ברכת הדלקת נרות שבת מדברי הרב המקדים הרה\"ג רבי אבנר איטח שליט\"א ראש רשת כוללי הערב ברכת אברהם \"...אסיים בזה, שבעצם כל מה שאנחנו לומדים מהחנוכה, זה את ניצול הזמן וההתחדשות. וזה מה שמרן הראשון לציון רבינו דוד יוסף שליט\"א לימד אותנו כל השנים, לנצל את הזמן, לנצל כל רגע. ב\"ה אנחנו עסוקים כיום בכוללי הערב, שכל מטרתו היא לנצל את הזמן של הערב ללימוד ולהיבחן במבחני הרבנות. וזה חידוש שמרן הראשון לציון שליט\"א חידש, שגם בזמן הזה שהוא זמן של כולל ערב, שהוא זמן שבעצם לומדים נושאים יותר קלים, אנחנו זכינו להקים רשת שלומדים בשעות הערב והלילה לקראת מבחני רבנות, זה ניצול הזמן והתחדשות. שהקב\"ה יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. רשת כוללי הערב 'ברכת אברהם' יישר כוח לכבוד ידידי הגאון הרב אבנר איטח שליט\"א, שהוא עומד בראש הרשת של כוללי הערב שהקמנו ב\"ה בכל רחבי הארץ, ביחד עם בני, הרב 400-הגאון רבי יצחק אלחנן שליט\"א. ב\"ה יש לנו כבר כיום למעלה מ אברכים ברחבי הארץ בכוללי הערב. ואני רוצה לעורר את הנושא הזה, אני חושב שזה דבר חשוב מאוד, שיעשו כמונו בכל מקום ומקום. המציאות של האברכים היקרים שלנו, שיושבים ולומדים כל היום ברמה גבוהה מאוד, לומדים בעיון, והם מסיימים את בערב, והולכים הביתה. מצד אחד הם כבר עייפים, 6-7הלימוד בכולל, ב אחרי שהם עמלו ולמדו כל היום, עיינו בכל דבר. אבל מצד שני לא יעלה על הדעת שהם לא ילמדו בלילה. : \"קומי רוני בלילה\" - אין (איכה ב, יט) אומרים על הפסוק (שמות רבה מז, ה)כותב, שאדם חז\"ל (פרק ג מהלכות דעות הלכה יג) רינה של תורה אלא בלילה. הרמב\"ם ייזהר בלילות שלו בלימוד התורה של הלילה, ולא יאבד אפילו לילה אחד בימי חייו, עד כדי כך! לימוד תורה של הלילה הוא דבר גדול מאוד. אאמו\"ר . כך היה במשך 2 מרן זצוק\"ל היה רגיל ללמוד בכל לילה לפחות עד השעה כל השנים. הוא אמר לי כמה פעמים, שהוא מרגיש שכשלֹומדים בלילה יש יותר סייעתא דשמיא לכוון לאמת, לדייק דיוקים נכונים, לעיין כמו שצריך. לכן פתחנו מסגרת מיוחדת של כל מיני נושאים שלא רגילים ללמוד אותם בכוללים בשעות הרגילות. נושאים חשובים מאוד, שכל אברך חייב לדעת אותם: הלכות אבלות, הלכות מצוות התלויות בארץ. הייתכן שאנחנו בארץ ישראל לא נלמד את מצוות ערלה, תרומות ומעשרות וכיו\"ב?! ודאי שחייבים ללמוד. ב\"ה שברבנות הראשית ישנם מבחנים מאוד מסודרים ויסודיים בכל הנושאים הללו. כיום המסגרת הזו היא כבר רשת גדולה ברחבי הארץ, יש לנו כבר למעלה אברכים! שיושבים ולומדים כל לילה, לפחות שעה וחצי שעתיים, 400-מ ומקבלים מלגה מכובדת. ואני חושב שכדאי לאמץ את הדבר הזה בכל המקומות ברחבי הארץ. ישנם הרבה אנשים שלא מסתדרים כל כך בלימוד בשיעור, לשמוע רב שמוסר להם שיעור. לפעמים נרדמים באמצע השיעור, או שמשתעממים, כל אחד והקשר שלו עם המגיד שיעור שלו. יש גם אנשים - לא רק ילדים - שיש להם בעיות קשב וריכוז... גם למבוגרים לפעמים יש בעיה כזאת. לכן במסגרת שאנחנו פתחנו, לומדים בחברותות, יכולים הרבה אנשים שהם ברמה גבוהה, ללמוד ברמה גבוהה, להשתלב במסגרת הזאת. למצוא את מקומם בלימוד הזה ולגשת למבחנים. המבחנים נותנים חשק גדול להתמיד, ללמוד ולשנן. כל אחד לא רוצה להיכשל במבחן, הוא רוצה להצליח, ברגע שנרשמים למבחן, יש בזה תועלת מרובה. למעשה כל המבחנים של הרבנות, התכלית שלהם הם לעורר את החשק ללמוד, את המוטיבציה, את החיוב שלנו ללמוד תורה. בבית המדרש 'יחוה דעת' הר - נוף ירושלים 21:00 מתקיים בכל מוצאי שבת בשעה ניתן לקבל את העלון alon@ydaat.co .il FM 92.1 104.3 105.7 השיעור מועבר בשידור חי ברדיו 'קול ברמה' 058.395.3778 ניתן להאזין לכל שיעורי מרן הראשון לציון שליט\"א בקול הלשון חדש 073.371.8169 :במספר הייעודי << לצפייה בשיעור /uni05D9/uni05E2/uni05D5/uni05D1/uni05E9/uni05D4 /uni05E8/uni05D5/uni05E2/uni05D9/uni05E9/uni05D4 מאת מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול דוד יוסףרבי שליט\"א /http://ydaat.co.il .לעילוי נשמת הנערה שנפטרה בקיצור ימים ושנים הדס בת רבקה ע\"ה - נלב\"ע ח' טבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה זו גם הסיבה שאנחנו נאבקים קשה מאוד כנגד בג\"ץ, שהחליט לפתוח את המבחנים הללו גם לנשים. הם כבר נהיו פוסקי הלכות גם כן, והם החליטו שגם נשים יכולות להיבחן. אנחנו מתמודדים עם זה עכשיו, ובעז\"ה אנחנו מנסים למצוא פתרונות בנושא הזה, שמצד אחד נוכל להמשיך את המבחנים. נתגבר על המכשול שבג\"ץ הציב בפנינו, ובעז\"ה אני מאוד מקווה שהיו לא תהיה, נשים לא יקבלו תעודת כושר, ושבג\"ץ לא יגשים את השאיפה שלו לעשות אותנו לרפורמים ולמנות רבניות. אנחנו לא ניתן את הדברים האלו! אנחנו נעמוד על המשמר, ואני מקווה שנמצא את הפתרונות כדי שנוכל להמשיך את המבחנים של הרבנות. א. לברך קודם הדלקת נרות שבת אנחנו עכשיו במוצאי שבת חנוכה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על נושא חשוב מאוד, שהוא קשור גם לחנוכה, אבל נוגע למעשה לכל ימות השנה, לגבי הדלקת נרות שבת - האם לברך קודם הדלקת הנרות או להדליק ואחר כך לברך. כל הנושא הזה מתחיל מעניין ערב שבת חנוכה. בשאלה, מה מדליקים קודם, נרות שבת או נרות חנוכה. כולם ידעים שאצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל זה היה דגל, דבר חשוב מאוד, להחזיר עטרה ליושנה, שינהגו כדעת השלחן ערוך, לברך ורק לאחר מכן להדליק. בוודאי שהוא התכוון בזה בעיקר (שו\"ת לספרדים, שינהגו כדעת השלחן ערוך. הוא כתב על זה כמה תשובות הוא התחיל לכתוב על יביע אומר ח\"ב חאו\"ח סימן טז, ח\"ט חאו\"ח סימן כד, ח\"י חאו\"ח סימן כא), זה הרבה לפני שאני נולדתי. ובכל השנים הוא כתב, והלך ממקום למקום, והוא דיבר על זה. היה מאוד אכפת לו שהספרדים יברכו ואחר כך ידליקו. ב. מקום להתגדר בו שנים, 7-8-כשהגעתי לנושא הזה בכתיבת \"הלכה ברורה\" חלק ט\"ו, לפני כ למדתי את מה שהוא כתב. והשתדלתי לראות אם הוא השאיר לי מקום להתגדר בו, הוא כתב על זה הרבה מאוד. ב\"ה ראיתי שהוא השאיר לי מקום להתגדר בו. ואני חושב שאם הוא היה רואה את מה שכתבתי, הוא היה שמח מאוד מאוד. כי אני מוכיח שפעם כל עם ישראל, גם האשכנזים, היו מברכים ואחר כך מדליקים. רק בשלב מסוים זה השתנה אצל האשכנזים, ואחר כך זה השתנה גם אצל חלק מהספרדים. כלומר מה שאאמו\"ר רצה למעשה להחזיר עטרה ליושנה - כמו בכל דבר - בנושא הזה בעבר כל עם ישראל נהגו כך. ואציג את הדברים, ואדרבה כל אחד יכול לפתוח את הספרים ולבדוק. אנחנו לא מסתירים שום דבר, להיפך, אנחנו פותחים את הכל, שכל אחד יראה שהדברים הם נכונים. אמנם, מצד שני אנחנו לא יכולים להתכחש לזה שכל האשכנזים כולם נהגו ובוודאי שלא (סימן רסג סעיף ה).להדליק ואחר כך לברך. כמו שפסק הרמ\"א ייתכן לומר, שהאשכנזים ינהגו סתם כך נגד ההלכה. לא יעלה על הדעת דבר כזה. גם אם הרמ\"א פסק כך, האחרונים תמיד בדקו ועיינו בדברים, לא הלכו סתם כצאן לטבח. ובוודאי שהיה להם נימוקים ויישובים טובים מאוד למנהג האשכנזים. וצריך לומר את זה באופן ברור. ישנם כמה יישובים טובים ונכונים למנהג שכתבום גדולי האחרונים, אנחנו לא יכולים לזלזל (שם סימן רסג סתם בדבריהם שהם דברי אלוקים חיים. בספרי 'הלכה ברורה' הבאתי כמה יישובים טובים ונכונים למנהג האשכנזים. בבירור הלכה אות קיח) אלא שאצלנו הספרדים, בדורות הקודמים, בוודאי עד תקופתו של מרן השלחן ערוך, נהגו לברך ואחר כך להדליק. זה היה המנהג. ג. קבלת שבת בהדלקת נרות הראשון שנכנס לנושא שהדלקת הנרות זה קבלת שבת, זה בעל הלכות שחי בתקופת הגאונים, והיה מהגאונים. הדברים שלו (הלכות חנוכה), גדולות הם תמיד דברי קבלה. והוא כתב בנושא הזה, לא בהלכות שבת אלא בהלכות חנוכה. שצריך להקדים להדליק נרות חנוכה לפני נרות שבת. כי אם נדליק נרות שבת הרי שבכך אנו מקבלים שבת. ולאחר מכן כבר לא יוכל להדליק נרות חנוכה. ואכן כדברי בעל הלכות גדולות נמצא בכמה מהגאונים והראשונים: רב (הובא בפסקי מהר\"ם ריקאנטי רב שרירא גאון(סדר רב עמרם גאון ח\"ב דף פו ע\"א), עמרם גאון ובספר (סימן רצ), ובתשובות רש\"י (סידור רס\"ג עמ' רנה), ורב סעדיה גאון סימן פח), , (ח\"ב הלכות ערב שבת סימן טז) האור זרוע (ח\"א סימן קצט),הראבי\"ה (סימן רכו), הרוקח (שבת סימן המרדכי (הובא בהגהות מיימוני פרק ה מהלכות שבת אות ר), המהר\"ם מרוטנבורג ועוד הרבה ראשונים.רצז) והנה, בדברי בעל הלכות גדולות הוא לא נכנס לשאלה אם לברך קודם או להדליק. הוא רק קובע דבר אחד: שהדלקת נרות מהווה קבלת שבת. השאלה היא, האם לשיטתו יש לברך ולהדליק, או קודם להדליק ואחר כך לברך. וזו שאלה שהתעוררה מאוחר יותר. חולק על בעל הלכות גדולות, והוא מקשה (עמ\"ס שבת כג:) מאידך גיסא. הרמב\"ן עליו כמה קושיות, וסובר להלכה שלא מקבלים שבת בהדלקת נרות שבת. ועוד הרבה ראשונים. (עמ\"ס שבת שם). וכמו כן כתב הרשב\"אד. אם מרן סבר כבעל הלכות גדולות השאלה הגדולה היא, מה דעת מרן השלחן ערוך. האם פסק כדעת בעל כותב השלחן ערוך (סימן תרעט) הלכות גדולות או לא. והנה בהלכות חנוכה בפירוש כמו בעל הלכות גדולות, שצריך קודם כל להדליק נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת. ומדבריו בבית יוסף נראה, שזה אכן מפני שיטת בעל הלכות גדולות. מצד שני, כשאנחנו לומדים היטב את דברי השלחן ערוך ישנם כמה ראיות שהשלחן ערוך לא סובר כשיטת (סימן רסג), בהלכות שבת בעל הלכות גדולות. ה. הדלקת נרות בפלג המנחה אני לא אכנס עכשיו לכל הראיות שיש בנושא. אבל אתן רק ראיה אחת איתא, שאפשר לקבל שבת (כז.) חשובה מאוד. בגמרא במסכת ברכות מוקדם ולהתפלל תפילת ערבית מבעוד יום. והגמרא מעידה שכך רב היה נוהג. והגמרא מסיקה, שאפשר גם לקדש מבעוד יום. שואלים, מתי ידליקו נרות שבת, ועונים, שברגע שהגיע (ד\"ה דרב) התוספות זמן פלג המנחה, כבר אפשר לעשות הכל: להדליק נרות שבת, להתפלל תפילת ערבית של שבת ולקדש על היין. אבל התוספות מוסיפים סייג אחד חשוב מאוד: שאם מקדים להדליק בפלג המנחה - חייב לקבל על עצמו שבת בהדלקה. כי הקבלה הזאת היא מהווה את ההיכר שהנרות הללו הם לכבוד שבת. כיון שעדיין יש אור יום, ביום לא צריכים נרות, לכן כשמקבל שבת, מראה בכך שהדלקת הנרות היא לכבוד שבת. כדברי התוספות כתוב שהיה רבו של האור זרוע. (עמ\"ס ברכות שם), גם בתוספות רבנו יהודה שירליאון וכך כותבים תלמידי רבנו יונה (ברכות שם פ\"ד סימן ו). וכך כותב גם כן הרא\"ש (עמ\"ס ברכות שם).במסכת ברכות שואל, (סימן רסג סק\"א) הביא כך בשם התוספות. והדרישה(עמ\"ס שבת שם) גם הר\"ן שאין תוספות כזה במסכת שבת. אבל כאמור, הכוונה היא לתוספות במסכת ברכות, שמדגישים שקבלת שבת בהדלקת הנרות היינו דווקא כשמדליק בפלג המנחה. ומשמע דלא כדברי בעל הלכות גדולות. ו. ראיה לבירור דעת מרן מביא את הדין הזה, שאי אפשר (סימן רסג סעיף ד) והנה, מרן השלחן ערוך להדליק לפני פלג המנחה, כי עוד היום גדול, אין שום היכר של המצווה, עדיין לא התקרבה השבת. אבל מפלג המנחה והלאה, כותב מרן שאפשר להדליק בתנאי שיקבל שבת בהדלקת הנרות. רואים מזה, שהעניין לקבל שבת בהדלקת הנרות, זה אך ורק אם מדליק דקות 20-מוקדם, אבל אם מדליק סמוך לשקיעה, כמו שאנחנו נוהגים כ לפני השקיעה - לא צריך לקבל שבת, וזה לא מהווה קבלת שבת. ומשמע שלא סבר כמו בעל הלכות גדולות. אלא מוכח להדיא שמרן פסק כדעת התוספות. אני חושב, שמכל הראיות שיש בדעת מרן, הראיה הזאת היא הראיה הכי טובה, שמרן סובר, שרק כשמקדימים את ההדלקה מיד אחרי פלג המנחה, יש לקבל שבת, אבל אם מדליק מאוחר יותר, סמוך לשבת, זו כבר לא קבלת שבת. לאור זאת נראה דבר מאוד מעניין: התוספות היו אשכנזים, וכך גם רבינו יהודה שירליאון, ואנחנו רואים שגם אצל האשכנזים היו מרבותינו הראשונים שלא פסקו כשיטת בעל הלכות גדולות. ז. דעת הרמב\"ם כמו כן בדעת הרמב\"ם ברור מאוד שסבר, שהדלקת הנרות איננה קבלת שבת. ובדבריו אין כל ספק שצריך לברך ואחר כך להדליק. וכך כותב לברך ואחר כך להדליק. (פרק ה מהלכות שבת הלכה א ופרק יא מהלכות ברכות הלכה ג) במפורש אבל מהרמב\"ם אנחנו לא יכולים כל כך להביא ראיה, כי לפי מה שכותב המגיד משנה בדעתו, אין בכלל מושג של תוספת מחול על הקודש בשבת, בדעת (סימן רסא) אלא רק ביום כיפור לגבי תענית. וכך הסכים מרן הבית יוסף הרמב\"ם, וכתב בדעת המגיד משנה, שסבר, שאין חיוב תוספת שבת גם לא מדרבנן. ובאמת, כן מוכח בפירוש בדברי המגיד משנה בהלכות חנוכה כשהביא את שיטת בעל הלכות גדולות, הוא כותב שלדעת (פרק ד הלכה יג), הרמב\"ם אין שום ספק בזה שאפשר להדליק נרות שבת לפני נרות חנוכה. ח. לצאת ידי חובת כל השיטות ולכאורה צריך להבין, אם מרן פוסק שלא כדעת בעל הלכות גדולות, מפני כתב, שצריך להדליק נרות חנוכה לפני נרות (סימן תרעט) מה בהלכות חנוכה שבת. אבל מי שלומד בבית יוסף יראה דבר ברור מאוד. שם הבית יוסף לא כותב שהלכה כדעת בעל הלכות גדולות, אלא שיש לנו הרי דבר ברור תמיד בהלכה, כשיש מחלוקת, וניתן לעשות ככל השיטות, גדולי ישראל חולקים ביניהם, ורוצה לעשות לצאת ידי חובת כל השיטות – בוודאי שעדיף לעשות כך. אם כן להחולקים על בעל הלכות גדולות, לא נורא אם יקדים להדליק את נרות חנוכה, לכן כך פסק מרן. ט. תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם אמנם יש להקשות על כך, מפני שיש לנו כלל: \"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם\". נרות שבת זה תדיר יותר. ואם חוששים לשיטת בעל הלכות גדולות להדליק קודם נרות חנוכה, מצד שני, הרי עובר בכך על הכלל של \"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם\". את השאלה הזאת שואל בעל השלחן גבוה שנה והחיד\"א מזכיר אותו, 300 רבי יוסף מולכו שהיה לפני(סימן תרעט) - והוא מאריך להסביר את דברי השלחן ערוך, שהנה השאלה הזו תהיה שהזכרתי בשיעור הקודם, שכאשר (שבת כג. ד\"ה הדר)רק לפי דברי התוספות מצוה אחת היא תדירה, והשניה היא פרסומי ניסא – אם יכול לקיים את שתיהן - תדיר קודם לפרסומי ניסא. ולכאורה היה צריך להיות שהדלקת נרות שבת קודם להדלקת נרות חנוכה. חולק על התוספות, ולדעתו, (עמ\"ס שבת שם)אכן מאידך, אמרנו שהמרדכי פרסומי ניסא תמיד קודם. אם לפי המרדכי, אין שאלה, למרות שנרות חנוכה אינן תדיר, זה קודם כי זה פרסומי ניסא. אם כן כותב בעל השלחן גבוה, שהכלל של תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, הוא לא דבר מעכב, ולכן סובר הבית יוסף שעדיף לוותר על התדיר, כדי לא להיכנס למחלוקת בעל הלכות גדולות והרמב\"ן, בעניין אם הדלקת הנרות זה קבלת שבת. והוא כותב בפירוש בתוך דבריו, שמרן הבית יוסף בעצמו בסימן רס\"ג פסק שלא כמו בעל הלכות גדולות. דהיינו כמו שאמרנו לעיל, שמרן לכתחילה חשש לדעת בעל הלכות גדולות, אבל באמת להלכה למעשה, סבר שהדלקת הנרות זה לא קבלת שבת. י. בירור דברי הלכות גדולות מה שיש לדון הוא בעיקר דעת בעל הלכות גדולות, שכתב, שהדלקת נרות זה קבלת שבת. האם הוא סבר שצריך לברך קודם או להדליק קודם. הראשונים והאחרונים דנים בזה הרבה, וישנם חמישה פירושים בשיטת בעל הלכות גדולות. לא אכנס לכל הנושא, אבל אגיד קושיא שהרמב\"ן שואל על בעל הלכות גדולות, ואיך הראשונים מתרצים את הקושיא הזאת: הנה אנחנו נוהגים להדליק לפחות שני נרות. כל בית בישראל נוהגים להדליק לפחות שניים, אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. אכן מצד דין נר שבת מספיק נר אחד. הרי נוסח הברכה הוא \"להדליק נר של שבת\" ולא 'להדליק נרות של שבת'. בלשון הגמרא תמיד אומרים 'נר' בלשון יחיד. אבל בכל זאת, מנהג קדום מאוד אצל עם ישראל להדליק שניים. מספרת, כמה אשריהם ישראל, שרבי שמעון בר יוחאי ראה (שבת לג:) הגמרא זקן אחד רץ ביום שישי ומתכונן לשבת, ובשתי ידיו היו לו שתי אגודות בשמים. והוא שאל אותו, למה אתה צריך שניים? והזקן ענה לו: \"אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור\". וזה יסוד המנהג שנוהגים להדליק שתי נרות. אם כן שואל הרמב\"ן על בעל הלכות גדולות: אם לשיטתך, הדלקת הנרות היא קבלת שבת, כיצד ניתן להדליק שני נרות? הרי ברגע שמדליק נר אחד קיים את המצווה, ואם מוסיף נרות – זו כבר תוספת, וכבר בנר הראשון הוא מקבל עליו את השבת. וכיצד יוכל להדליק את הנר השני. מבואר ללא כל ספק בדברי הרמב\"ן, שהבין בדעת בעל הלכות גדולות, שצריך לברך קודם ההדלקה. מפני שאם נאמר שמברכים אחרי ההדלקה, הקושיא אינה קושיא. כיון שכל זמן שלא בירך – עדיין לא קיבל עליו שבת. אלא על כורחנו לומר, שהרמב\"ן הבין שצריך לברך לפני ההדלקה, וברגע שבירך והדליק נר אחד – קיבל עליו את השבת. וממילא כיצד יוכל יהיה להדליק את הנר השני. יא. הדלקת נר אחד לכבוד שבת מה באמת בעל הלכות גדולות יענה על קושיית הרמב\"ן? יש כמה ראשונים שסוברים כשיטת בעל הלכות גדולות, והם ראו את קושיית הרמב\"ן, - רבנו אליעזר בר יואל הלוי (שם) ומתרצים אותה. הראשון זה הראבי\"ה שהיה מבעלי התוספות, שפוסק כדעת בעל הלכות גדולות, והוא הקשה את הקושיה הזאת: כיצד ניתן להדליק כמה נרות, ועונה על כך: שצריך להדליק נר אחד שלא לשם שבת, ואת הברכה יברך על הנר השני. ואז, ממילא יכוון שגם הנר הראשון הוא לכבוד שבת. אבל מה שברור הוא שלפי דברי הראב\"יה יש לברך בין הדלקת הנר הראשון להדלקת הנר השני. ראיתי שיש שרוצים להביא ראיה ממשהו אחר שכותב הראבי\"ה, אבל , ואכמ\"ל. (שם אות קטו-קטז)אפשר ליישב את זה. כתבתי את זה בספר שלי אבל אני חושב שהדברים של הראבי\"ה כאן הם ברורים, משמע מדבריו בבירור, שהברכה היא לפני ההדלקה ולא לאחריה. יב. התנאי של האור זרוע האור זרוע היה תלמידו של הראבי\"ה, וגם הוא שואל את השאלה הזאת. , שאין לומר שתדליק ואחר כך תברך, שהרי (ח\"ב סימן רנו)והוא כותב בבירור קיימא לן שכל המצוות מברך עובר לעשייתן. ולכן כותב האור זרוע, שהאישה צריכה להתנות שאינה מקבלת שבת עד לאחר שתסיים להדליק את כל הנרות. כלומר, האור זרוע שולל את הפירוש בדעת בעל הלכות גדולות שמדליקים ואחר כך מברכים. ולכן הוא אומר שצריך לעשות תנאי. מביא את השיטה הזאת שצריך לעשות תנאי. (שם סעיף י) ואכן בשלחן ערוך יג. ההבדל בין דברי האור זרוע למהר\"ם מרוטנבורג שהיה תלמידו של האור זרוע – וגם הוא מקשה את (שם)המהר\"ם מרוטנבורג הקושיה הזאת, וגם הוא כותב שצריך לעשות תנאי. אלא שיש הבדל בין האור זרוע למהר\"ם מהו התנאי. שלפי האור זרוע אמרנו, שעליה להתנות לקבל שבת רק לאחר הדלקת הנרות, אולם לפי המהר\"ם מרוטנבורג, התנאי הוא לאחר מכן, שאינה מקבלת שבת עד שהציבור באים להתפלל תפילת ערבית. המרדכי – הוא רבינו מרדכי בר הלל הי\"ד שנהרג על קידוש ה', הוא היה כדעת (שבת סימן רצג)תלמידו של המהר\"ם מרוטנבורג וחברו של הרא\"ש – פסק בעל הלכות גדולות. והוא גם כן כותב שצריך לעשות תנאי. אמנם כאמור לעיל, הרא\"ש עצמו לא סבר כמו בעל הלכות גדולות. כמו כן ספר האגודה , שצריך לעשות תנאי. (שבת סימן מה)- שהיה מגדולי חכמי אשכנז – כותב כותב במפורש, (הובא בארחות חיים הלכות הדלקת הנר סימן ב) לעומת זאת רבינו פרץ מזכיר את (סימן רסג סעיף י)שלא מועיל לזה שום תנאי. ומרן השלחן ערוך המחלוקת בזה, וככל הנראה משמע שדעתו, שלפי בעל הלכות גדולות באמת לא יועיל תנאי. יד. דור אחר דור אשר על כן, אנחנו רואים שדור אחרי דור אצל רבותינו הראשונים האשכנזים שפסקו כדעת בעל הלכות גדולות, בכל זאת הם סוברים שצריך לברך ואחר כך להדליק: הראבי\"ה שכאמור היה מבעלי התוספות, ותלמידו האור זרוע, ותלמידו המהר\"ם מרוטנבורג, ותלמידו המרדכי. ממש דור אחרי דור. וזה מלבד כאמור, שהתוספות ורבינו יהודה שירליאון והרא\"ש, שהם לא פסקו כלל כמו בעל הלכות גדולות. אם כן משמע לכאורה בפשטות שגם אצל הראשונים הקדמונים האשכנזים, היו מברכים ואחרי זה מדליקים. טו. השינוי במנהג בדקתי הרבה מתי התחיל להשתנות המנהג, חיפשתי ומצאתי, שהמנהג שנה לפני הרמ\"א. הראשון 100- שנה. כ 600 התחיל להשתנות לפני בערך 600 שמשמע ממנו כך הוא המהר\"ש - רבינו שלום מנוישטט - שחי לפני שנה, וחלק גדול מהגהות הרמ\"א מתבסס עליו. המהר\"ש עצמו לא מדבר לגבי נרות שבת ממש, אלא הוא דן לגבי נושא שהזכרנו אותו לאחרונה באחד השיעורים. שבזמנם (הגהות מנהגים אות כו), אחר בקהילות האשכנזים היה מקובל לעשות חופה ביום שישי אחרי הצהריים. ואת סעודת החתונה היו עושים בלילה. הם היו עניים, לא היו עושים משתה גדול. וכותב המהר\"ש, שאישה שרוצה להדליק נרות שבת, ורוצה ללכת אחר כך לחתונה, ושם תצטרך לחלל שבת. כותב המהר\"ש, שתדליק נרות שבת בלי ברכה, ותלך לחתונה, תרקוד ותשמח, וכשתחזור בלילה לביתה, יכולה לברך 'להדליק נר של שבת'. רואים בפירוש שסבר, שלא צריך שיהיה עובר לעשייתן בנרות שבת. שהרי היא יכולה לברך בלילה. טז. ברכה על הנרות בשבת מביא את דברי המהר\"ש להלכה. אולם הפרי (סימן רסג ס\"ק יא) המגן אברהם שניהם לא מסכימים לזה, בטענה, כיצד (סק\"י) והאליה רבה (א\"א שם) מגדים אפשר בשבת לומר את המילים: \"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק\" - הדלקה זו מלאכה בשבת! לכן הם כותבים, שעליה לברך לפני השקיעה. כלומר משמע לכאורה, שלא הפריע להם עצם הדבר שאינה מברכת סמוך להדלקה, אפילו לא מיד אחרי ההדלקה. העיקר שזה לא יהיה בשבת. יז. מקצת נשים (בהלכות לאחר זמן בא המהר\"י וייל - רבי יעקב וייל או מהרי\"ו - והוא כותב שבגלל שיטת בעל הלכות גדולות שהדלקת הנרות זה שבסוף הספר סימן כט) קבלת שבת, \"מקצת נשים נוהגות להדליק ואחר כך לברך\". הוא הראשון שכותב במפורש שכך המנהג, אבל הוא כותב שזה \"מקצת נשים\". חברו של מהר\"י וייל היה רבי ישראל איסרלן - בעל התרומת הדשן. היה - [ .'לו תלמיד שכתב ספר של כל ההנהגות שלו וקרא שמו 'לקט יושר כמו שאני עשיתי בספר 'ארחות מרן' שזה כל המנהגים של אאמו\"ר מרן מעתיק את (ח\"א עמ' נ) . ושם בספר לקט יושר ]זצוק\"ל, כיצד נהג בכל דבר דברי המהר\"י וייל שכך נהגו מקצת נשים, וכותב, שהתרומת הדשן לא הסכים עם זה, כי צריך שיהיה עובר לעשייתן. כלומר שגם כאשר המנהג התחיל הוא לא 'עבר בשלום'... יח. סילוף ההלכה ראיתי ספר שכתב איזה אחד, להוכיח שצריך להדליק קודם, והוא מביא כל מיני ראיות לדבריו, חלק גדול מהראיות שלו מסולפות ממש. אחת הראיות, הוא מביא את הלקט יושר, שהוא גם 'סובר' שצריך להדליק קודם... הוא מעתיק חלק ממנו, וכותב 'עד כאן לשונו'. וכל מי שיפתח בלקט יושר יראה, הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שמיד לאחר מכן הוא כותב שתרומת הדשן לא הסכים לזה! הרי למה הדבר דומה? שיבוא אדם ויאמר, שמותר לרצוח או לנאוף, שהרי כתוב בתורה \"לא\", תעשה נקודה, \"תרצח\" – מותר לרצוח!... זה 'פלגינן דיבורא' ממש, חוצה את הדברים של תרומת הדשן. אותו אחד כותב כך גם על הראבי\"ה, ועל האור זרוע, מסלף את דבריהם, והם כותבים דברים מאוד מפורשים שצריך לברך ואחר כך להדליק. יט. תמיהה בנוסח ברכת ההדלקה מהר\"י ברונא – רבי ישראל מברונא שהיה תלמידו של התרומת הדשן קושיא נוספת: כיצד ניתן לומר 'להדליק נר של שבת' – (סימן פד)– כותב 'להדליק' משמעותו היא להבא, ואם באמת יש לברך לאחר ההדלקה היה צריך לברך \"על הדלקת נר של שבת\". את הטענה הזאת טוען גם היפה אנחנו רואים שכשהמנהג התחיל – הוא לא עבר בשלום, (השמטות ח\"ה).ללב הייתה מחלוקת אצל האשכנזים. אבל כנראה שבמשך כמה דורות המנהג הזה של ה\"קצת נשים\" שמביא המהרי\"ל, המנהג הזה ניצח. ואכן הרמ\"א כתב בפירוש שהמנהג להדליק ואחר כך לברך. פרי (שם), אליה רבה(ס\"ק יב), בעקבות הרמ\"א, כאמור, כתבו גם המגן אברהם , הגאון (ס\"ח)שלחן ערוך בעל התניא (ס\"ק כז), משנה ברורה(א\"א ס\"ק יב), מגדים מווילנא. כל גדולי האשכנזים כך הם נהגו. כ. המנהג בארצות המזרח כאמור, דעת מרן השלחן ערוך היא לברך ואחר כך להדליק. אבל צריך להגיד את האמת, שגם אצל חלק מהספרדים המנהג השתנה. בדור שאחרי מרן, היה מקובל אחד בעיר 'חאלב', קראו לו רבנו חיים הכהן. והוא כתב שהמנהג (סימן רסג סק\"ה) פירוש על השלחן ערוך לפי הקבלה. ושם הוא כותב של חאלב לברך ואחר כך להדליק. בדור הקודם התעורר ויכוח מה היה המנהג של חאלב. הרב יצחק שחיבר זצ\"ל, שהיה רב ראשי בארגנטינה, שבחאלב נהגו לברך ואחר כך להדליק. אבל בשם (שו\"ת יצחק ירנן סימן עט)טען מובא להיפך, שבחאלב (פדה את אברהם עמ' שיא)הגאון הרב עזרא עטייה זצ\"ל נהגו להדליק ואחר כך לברך. שנהגו להדליק ואחר (מחזיק ברכה סימן רסג סק\"ד) אבל באמת כבר מרן החיד\"א כתב (חיים לראש דף ל ע\"ב),כך לברך, כמו הרמ\"א. וכך כתבו הגאון רבי חיים פלאג'י ועוד הרבה מגדולי הספרדים. אנחנו רואים (ש\"ב פרשת נח אות ח)והבן איש חי שבוודאי חלק מהספרדים המנהג שלהם השתנה. אבל אם אנחנו נחפש 400-500 טוב נראה, שבכל קהילות הספרדים לא נמצא שום עדות מלפני שנה שמדליקים קודם. כא. בקשת האמת מביא את דברי החיד\"א, והוא (ח\"ב שם)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר כתב שמברכים (שיורי ברכה בק\"ה) מקשה סתירה בדברי החיד\"א, שבברכי יוסף ואחר כך מדליקים. והוא מיישב, שבאמת דעת מרן החיד\"א להדליק ואחר כך לברך, ומה שכתב לברך ואחר כך להדליק, זה ציטוט דברי רבנו אשר בן - תראו איך אאמו\"ר היה [ .חיים תלמיד הרשב\"א שכתב כך בנושא הזה מבקש אמת, הוא היה יכול לומר שדעת שאין ראיה מדברי מרן החיד\"א כיון שיש סתירה בדבריו, אבל במקום זאת, הוא מיישב את דבריו, למרות שזה נוגד את המסקנא שלו! אאמו\"ר רצה להחזיר עטרה ליושנה, שינהגו כולם כמו המנהג שהיה קדום בזמן הראשונים, כפי הכרעת מרן השלחן .]ערוך, שצריך לברך ואחר כך להדליק כב. עובר לעשייתן היסוד לשיטת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעניין הזה הוא מה שאמרו חז\"ל: \"כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת הגר\". גר לא יכול לברך לפני הטבילה. הוא עדיין גוי, כיצד הוא יגיד: \"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו\" - מי ציווה אותך?! אתה עוד גוי. לכן, בטבילת הגר חז\"ל קבעו שמברך אחרי הטבילה. מה שאין כן בכל שאר המצוות, שצריך לברך עובר לעשייתן. יש מחלוקת ראשונים אם זה לעיכובא. אבל יש כמה ראשונים שסוברים שזה לא לעיכובא עובר לעשייתן. יש תירוץ על מנהג האשכנזים שזו מצווה שעשייתה מתמשכת. ויש תירוץ שנדפס בשנים האחרונות, (פרשת נח אות יד) של הבן איש חי בספר מקבציאל שכותב שהמצווה היא שהנר יהיה דלוק ולא להדליק, וממילא זה כן נחשב עובר לעשייתן. ונאמרו בזה עוד כמה תירוצים. אבל לגבי הספרדים, אאמו\"ר טען שצריך להחזיר עטרה ליושנה, ולנהוג כפי שפסק מרן השלחן ערוך. כג. ערבי - חרדי שמעתי מאאמו\"ר סיפור מעניין לגבי טבילת גר. עוד לפני שנולדתי אאמו\"ר שימש כדיין בבית הדין בפתח תקווה. בהתחלה כשנתמנה, הגיעו משפחה שלמה, האבא עם זקן ופאות ביחד עם אשתו, ואמרו שהם רוצים להתגייר... הוא ערבי. והוא רוצה להתגייר. זה היה מאוד מפתיע, לראות אדם עם זקן ופאות שהוא ערבי. מתברר סיפור מעניין: האיש הזה היה קצין בצבא של אחת ממדינות ערב. קצין במודיעין הצבאי. והוא היה מרגל לטובת ישראל. – זה סיפור מלפני הרבה שנים, בשנים הראשונות אחרי קום המדינה. הערבים שם הרגישו שדולף מידע לישראל, והתחילו לחקור, ו'המוסד' חששו שיתפסו אותו, והם דאגו להבריח אותו ואת אשתו מאותה מדינה, הביאו אותם לישראל, ושיכנו אותם בפתח תקווה. נתנו לו עבודה ולמד עברית. הערבי הזה היה אדם מאוד משכיל, וסמוך לביתו היה בית כנסת. במהלך השנים התחיל ללכת לבית הכנסת, התחיל ללמוד ולהתפלל, עד שהיה מתנהג כמו יהודי לגמרי. כשהילדים שלו התחילו לגדול, הם הלכות למוסדות תורניים, אאמו\"ר סיפר לי שאחד מבניו למד בפוניבז'. הערבי הזה היה 'חרדי' לכל ענין ודבר. כשהבן שלו שמע שהוא צריך להתגייר הוא היה בהלם ממש! הוא לא העלה על דעתו שהוא גוי! אפילו כשקיבלו אותו בישיבה - אף אחד לא העלה על דעתו שמדובר בגוי. אאמו\"ר סיפר לי, ששאל אותו, למה אתה רוצה להתגייר?! מה חסר לך במה שהיה עד עכשיו?! והוא ענה לו: \"הרב, בבית כנסת ליד הבית יש מניין מצומצם בתפילה, ואני ערבי, אני לא מצטרף למניין. אז כל פעם שאני רואה שיש בדיוק עשרה, אני לא רוצה שהם ידעו שאני לא יהודי... ואני יוצא מבית הכנסת. ואז כולם צועקים עלי: 'בגללך אין מניין, בגללך אין מניין'. וגם, אני רוצה לקבל עלי עול מלכות שמיים, אני רוצה לקיים את המצוות! כשהביאו את אשתו - היא לא ידעה עברית, הייתה מדברת רק ערבית. ואאמו\"ר דיבר איתה בערבית רצוצה, הוא היה מבין מצוין ערבית, אבל הוא לא דיבר ערבית כל כך טוב, ואז הוא התחיל לשאול אותה שאלות, - בזמנו לא היו מוכרים [ !על מליחת העופות והיא ידעה לפרטי פרטים אם היא ]עופות מוכשרים כמו היום, היו קונים עוף והיו מולחים בבית היתה נבחנת בהלכות מליחה - הייתה מצליחה במבחן... ראו שהכל בסדר, זה היה גיור הכי טוב שיכול להיות. כשהגיע הרגע שבו היו אמורים לטבול לשם גירות, הערבי הזה היה כולו רועד מהתרגשות. והיה בוכה בדמעות, והיה אומר: \"אשריי, היום אהיה יהודי! סוף סוף, אני אהיה יהודי!\" וכשהוא נכנס וטבל במקווה, מיד לאחר מכן בירך על הטבילה, ואז הוא הניח את היד על העיניים והתחיל לצעוק: \"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד\", ואאמו\"ר מיד אמר לו: \"הי, תעצור! אסור לך להגיד פסוקים לפני שאתה מברך ברכות התורה!\" והגר הזה ענה לו, \"כן הרב, אבל בבוקר בירכתי כבר ברכות התורה\", אבל אאמו\"ר אמר לו: \"בבוקר היית מוחמד, עכשיו אתה יהודי! אתה צריך לחזור ולברך ברכות התורה...\" כד. נהרא נהרא ופשטיה זה מעשה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, והבאתי כדוגמא לעובר לעשייתן, שחז\"ל אומרים שרק במקום כזה של טבילת גר – לא צריך לעשות עובר לעשייתן. אבל בכל המצוות צריך. ומזה נלמד את כל הנושא הזה של ברכה על הדלקת נרות שבת. ואני אומר, בסופו של דבר \"נהרא נהרא ופשטיה\". כל אחד ילך אחרי רבותיו, ויעשה כפי מה שמורים רבותיו. כי כפי שאמרתי, יש כמה יישובים טובים למנהג האשכנזים. מצד שני, אבות אבותינו במשך כל הדורות, ודאי עד זמנו של מרן השלחן ערוך, בירכו ואחר כך הדליקו נרות שבת. כה. חנוכה – ניצחון התורה הקדושה לא הספקתי לומר פרשת השבוע, בעז\"ה בשבוע הבא אני מקווה להשלים גם על מקץ וגם על ויגש. נברך את כלל הציבור, שבעז\"ה נזכה שהקב\"ה יעשה איתנו ניסים ונפלאות, כשם שעשה לאבותינו בחג החנוכה. חנוכה זה היה ניצחון היהדות, ניתחון התורה הקדושה, לכן אנחנו מדליקים נרות. (משלי כ, כז). \"נר אלוקים נשמת אדם\" גם כיום, אנחנו מקווים ומתפללים, לא רק שהקב\"ה יעשה לנו ניסים ונפלאות, אלא שהתורה הקדושה שלנו תנצח. \"ומלאה הארץ דעה את כשעם ישראל כולו יתקרב ליהדות, ידעו (ישעיה יא, ט).ה' כמים לים מכסים\" מה זה 'שמע ישראל', מה זה 'שבת קודש'. בעז\"ה, תשרה הברכה בכל מעשה ידינו, שנזכה בע\"ה לגדל את כל ילדינו והדורות הבאים, לתורה ויראת שמים, בבריאות טובה ואריכות ימים ושנים. ובכלל הברכה כמובן, כל מאזיני רדיו 'קול ברמה', שמשמיע את קול התורה ברמה. שיצליחו בכל מעשה ידיהם, ירוו נחת מכל יוצאי חלציהם, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב, אכי\"ר."},{"filename":"331.pdf","content":"אמירה לגוי לצורך חולה או| הגאון מוילנא ומרן החיד\"א| הנאה ממלאכת גוי| טעם איסור אמירה לגוי בשבתנושאי השיעור: אמירה | אמירה לגוי לצורך מצות ישוב ארץ ישראל| מכירת עליות לתורה בשבת| אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים| יולדת לשם יחוד קודשא בריך הוא | פגישת יוסף עם יעקב אביו| לגוי במלאכה בקבלנות331 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ויגש תשפ\"ו20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי /http://ydaat.co.ilפרשת ויחי הלכות אמירה לנכרי בשבת (א) הרב המקדים: הגאון רבי ארז אלחרר שליט\"א ראש כולל יחוה דעת ורבה הנבחר של הוד השרון שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כוח לידיד נפשי, הגאון המצוין, הרב ארז אלחרר שליט\"א, שהשבוע הוא נבחר להיות הרב הראשי של 'הוד השרון', שהיא עיר ואם בישראל, יש אלף תושבים, ושנים רבות לא היה רב בעיר הזאת. והגאון 70 -בה למעלה מ הרב ארז אלחרר התנדב לזה, וכל השבוע היה נוסע לשם, ופעיל מאוד, ועכשיו ב\"ה קיבל גם גושפנקא רשמית והוא עכשיו הרב הראשי של העיר. אנחנו אמנם קצת מצטערים שאנחנו מפסידים אותו כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', לאחר שב\"ה במשך שנים רבות הוא משמש כראש כולל אצלנו, הוא גדל וצמח כאן בתורה. אבל אנחנו מקווים ומתפללים שיעלה מעלה מעלה, וימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, אני בטוח שתהיה הרבה ברכה במינוי שלו לתפקיד. ובעז\"ה יקדש שם שמים ברבים, אכי\"ר. א. איסור אמירה לגוי בשבת דרבנן בשיעור הזה ובשיעורים הבאים, בעז\"ה נעסוק בענייני אמירה לגוי בשבת. הנה על כל דבר שאנו דנים עליו בכל הלכות שבת אם הוא אסור או מותר, מיד אנחנו מגיעים לדיון האם במקום שזה אסור, האם אפשר יהיה להקל על ידי גוי.ראשית צריך לדעת, שאיסור אמירה לגוי הוא דרבנן. חכמים אסרו לומר מסביר (פרק ו מהלכות שבת הלכה א) לגוי לעשות בשבילנו מלאכה בשבת. הרמב\"ם שהאיסור הזה הוא כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם. על פי הפסוק בישעיה (טו. ד\"ה כיון)יש טעם נוסף ברש\"י במסכת עבודה זרה \"ממצוא חפצך ודבר דבר\", שאסור לדבר דיבור חול בשבת, ובכלל (ישעיה נח, יג) דיבור חול זה גם אמירה לגוי. ממילא יש ללמוד, שאם לומדים את האיסור מהפסוק 'ודבר דבר', הרי שהאיסור יהיה רק כשאומר לו בשבת. אבל אם אומר לו בחול, שיעשה בשבת - אי אפשר ללמוד זאת מהפסוק הזה. אבל איסור אמירה לגוי הוא גם כשאומר לגוי לפני השבת שיעשה בשבת. שהגוי נראה כשלוחו של הישראל, (שבת קכא: ד\"ה כבה),יש הסבר אחר של רש\"י אבל כותבים (בבא מציעא עא:),שלוחו של אדם כמותו. אמנם אין שליחות לגוי כמה מרבותינו הראשונים שלחומרא יש שליחות לגוי. ב. גוי שעושה מעצמו עבור הישראל האיסור אמירה לגוי הוא לא רק באמירה, אלא אפילו אם לא אמר לגוי כלום, אבל הגוי הוא לא טיפש, וכשרואה שיש צורך למשל להדליק את החשמל, והוא מעצמו, בלי שיאמרו או ירמזו לו – מדליק את החשמל בשביל היהודי - גם בזה אסור ליהנות ממלאכת גוי בשבת. וזו אחת הטעויות הרווחות בנושא הזה של אמירה לגוי. אנשים חושבים שאם רומז לכוי או שהוא מבין לבד זה \"גוי שהדליק את הנר (קכב:),מותר, אבל זה לא נכון. יש משנה מפורשת בשבת העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il ,משתמש ישראל לאורו. ואם בשביל ישראל - אסור\". כתוב בפירוש במשנה שאם הגוי הדליק בשביל הישראל - אסור לו להשתמש לאור הנר הזה. ג. הנאה ממלאכת גוי שעשה לעצמו אמנם הישראל אינו מחוייב לצאת מהחדר, אבל אסור לו לקרוא או לעשות כל שימוש של הנאה ממלאכת הגוי בשבת. נראה שגם דברים האסורים מדרבנן, למשל, אם הגוי (כד:)במסכת ביצה הביא איזה דברי מאכל מחוץ לתחום של אלפיים אמה, אסור ליהודי ליהנות מהם בשבת – אם הגוי הביאם עבורו. כלומר שאפילו שלא אמר לו אלא הוא עשה על דעת עצמו, בדבר שאסור מדרבנן, אסור ליהנות מזה. אכן יש מקרים שבדרבנן יהיה מותר, כמו שבות דשבות במקום מצווה. אבל באופן רגיל, אמירה לגוי אסורה מדרבנן. דוגמה לדבר, יהודי יושב בחדר עם גוי והחשמל כבה, והגוי רוצה לקרוא בספר, והגוי קם והדליק את החשמל, הוא הדליק בשבילו, עבור עצמו, היהודי לא מעניין אותו, הוא עשה את זה בשביל עצמו. במקום כזה מבואר במשנה שמותר ליהודי ליהנות מהחשמל. אבל אם אם הגוי עשה את זה גם עבור היהודי, כמו בדוגמא הזו, שהיהודי והגוי מכירים אחד את השני, והוא הדליק עבור עצמו אבל גם עבור היהודי, (סימן בזה יש מחלוקת ראשונים אם מותר. להלכה, פסקו מרן השלחן ערוך שאם הגוי עשה גם עבור עצמו וגם עבור היהודי (סימן רעו סעיף ד), והרמ\"א שכה) – אסור ליהודי להשתמש ליהנות מזה. ד. הנאה מדברי מאכל שעשה הגוי עבור עצמו יש מקרים שגם כשהגוי עשה לעצמו בלבד אסור. למשל, אדם יש לו בבית משרתת גויה, בחו\"ל זה מאוד מצוי, והגויה בישלה בשבת בבוקר קפה מיוחד וטעים. והיהודי רוצה לשתות מהקפה ורוצה לומר לה, שתביא לו את הקפה שלה ושהיא תכין לעצמה קפה חדש נוסף – אסור. כי בדברי מאכל אסור, אפילו שהגוי עשה לעצמו. אבל אם למשל אדם הלך לבית מלון של גויים בחו\"ל, שכמעט כל האורחים במלון הם גויים, ובבוקר הם מכינים קפה, הרי הגוי עושה זאת עבור הגויים בעיקר, במקרה כזה יהיה מותר ליהנות ממלאכת הגוי. כמובן, שאסור לומר לגוי להכין את הקפה, אלא הוא מכין עבור כולם. אכן, בארץ ישראל, אפילו שהעובדים הם גויים, אבל כיון שרוב אורחי המלונות כאן הם יהודים – אסור. ה. איסור אמירה לגוי מדאורייתא יש כמה ראשונים שסוברים שאיסור אמירה לגוי הוא איסור דאורייתא. (שמות כתוב על הפסוק בפרשת בא בפרשת קרבן פסח (בא פרשה ט) במכילתא \"כל מלאכה לא ייעשה בהם\", שהי' של 'ייעשה' היא בצירה, לומדת יב, טז) המכילתא: \"לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה הגוי מלאכתך\". משמע לכאורה, שאמירה לגוי אסורה מהתורה. הסמ\"ג, (סימן דש),ויש כמה ראשונים שמביאים את המכילתא הזאת. היראים ועוד. הרמב\"ן(שם) , רש\"י על התורה (שו\"ת הרי\"ד סימן מה)מהר\"ח אור זרוע, הרי\"ד מביא את דברי רש\"י ותמה על זה, הרי אמירה לגוי זה רק מדרבנן. (עה\"ת שם) וכותב הרמב\"ן דהיינו שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא. אבל בדברי היראים ושאר ראשונים נראה, שזה לא רק אסמכתא אלא איסור דאורייתא. ו. הגירסא בדברי המכילתא הגאון מווילנא כתב הגהות על המכילתא, ושם הוא מציין שיש טעות בלשון המכילתא, ובמקום: \"ולא יעשה הגוי מלאכתך\" צריך לגרוס: \"אבל יעשה הגוי מלאכתך\". וממילא יוצא שמהתורה מותר לומר לגוי לעשות (רמז רא) מלאכה בשבת ורק רבנן אסרו. והוא מסתמך על הילקוט שמעוני שכך כתוב שם להדיא. מביא בשם \"איזה אחרון\" שסמך על (סימן רמג סק\"א) והנה, מרן החיד\"א הגירסא של הילקוט שמעוני לגרוס \"אבל\" במקום \"ולא\", והחיד\"א דוחה את דבריו, שכיון שכמה ראשונים, כמו היראים והסמ\"ג ועוד שהזכרנו, גורסים במכילתא \"ולא\", לכן יש לומר שזו איננה הגירסא הנכונה. ז. ראיתי לאיזה אחרון בעיקרון הלשון \"ראיתי לאיזה אחרון\", זה דבר מאוד לא מצוי אצל החיד\"א שיכתוב כך. בדרך כלל מרן החיד\"א מזכיר את כולם בשמותיהם. אפילו חכמי דורו. וחשבתי בתחילה שאולי מרן החיד\"א מכוון על הגאון מוילנא, והוא לא רצה להזכיר את שמו מסיבה מסויימת. אבל זה לא מסתבר, כי לפי דברי כמה היסטוריונים וחוקרים, למרות שמרן החיד\"א והגאון מוילנא חיו באותה תקופה, ומרן החיד\"א הסתובב הרבה בעולם, הוא לא פגשו זה בזה, וככל הנראה גם לא ראה את הכתבים שלו. וככל הנראה, כתבי הגר\"א, במיוחד ההגהות שלו על המכילתא, לא נדפסו בזמנו של החיד\"א. פעם הייתי אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודיברתי איתו על דברי החיד\"א הללו. הוא היה באמצע סעודת שבת, וכשהוא שמע שכך החיד\"א כותב, הוא קם והלך לספרייה, וביקש ממני שאראה לו את דברי החיד\"א. כשהראיתי לו הוא השתומם מאוד: איך החיד\"א מזכיר 'ראיתי לאיזה אחרון', והוא לא מזכיר למי הוא מתכוון. איך שלא יהיה, כאמור, גם אם נאמר שהמכילתא סוברת שאמירה לגוי אסורה מדאורייתא, הרמב\"ן הרי כתב שזה אסמכתא בעלמא. ובוודאי שלכל הדעות, בגמרא שלנו מבואר שאמירה לגוי שבות. דהיינו שזה איסור דרבנן. ח. אמירה לגוי לצורך חולה או יולדת בכללים של דיני אמירה לגוי צריך לדעת, שיש כמה דברים שחכמים לא אסרו את האמירה לגוי כלל. למשל, במקום שיש חולה. אני לא מדבר על חולה מסוכן, או אפילו ספק סכנה, שאז אנחנו עושים מלאכה אפילו על ידי ישראל. לא צריך לקרוא לגוי. ולדעת מרן השלחן , אפילו כשיש גוי סמוך ויכול לומר לו לעשות, צריך (סימן שכח סעיף יז)ערוך לעשות בעצמי. מכיוון פיקוח נפש דוחה שבת. אני מדבר בחולי לא מסוכן. למשל אדם מסכן קיבל שפעת. הוא שוכב במיטה ויש לו חום גבוה, הוא חולה, לא סתם כאב ראש - זה לא נקרא חולה, אדם שמתחזק והולך כבריא, ויש לו קצת מיחושים אינו נקרא חולה. או למשל אישה יולדת בתוך שלושים יום, היא בגדר חולה שאין בו סכנה. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבילם, אפילו מלאכה דאורייתא של הבערה למשל, או הוצאה מרשות לרשות במקום שיש חשש דאורייתא. (שבת קכט.) כל דבר שהוא לצורך חולה חכמים לא אסרו. זה מפורש בגמרא (שם).והשלחן ערוך (פרק ב מהלכות שבת הלכה ב) וכך פסקו הרמב\"ם ט. אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים דוגמא נוספת: חכמים לא אסרו אמירה לגוי במקום \"צער בעלי חיים\". יש בזה סוגיא שלמה לגבי חליבת בהמה בשבת על ידי גוי. שבהמה שלא חולבים אותה, מצטבר אצלה הרבה חלב, ויש לה צער אם לא חולבים. במקרה כזה חכמים התירו לומר לגוי לחלוב בשבת. למרות שלדעת כמעט כל הפוסקים, חליבה זו מלאכה גמורה מהתורה, זה 'מפרק' תולדה של מלאכת 'דש', לכן על ידי ישראל זה אסור בהחלט, זו מלאכה דאורייתא. אפילו אם הוא חולב לאיבוד – אסור. אבל באמירה לגוי התירו, כי זה צער בעלי חיים, ורוב הפוסקים סוברים שצער בעלי חיים זה איסור דאורייתא. ביררתי (ח\"כ סוף סימן שה)אמנם יש בזה כמה תנאים, ובספרי 'הלכה ברורה את כל הנושאים הללו. י. חליבה בשבת על ידי מכונה חשמלית היום יש פטנטים לחליבה על ידי מכונה חשמלית, שפועלת כל השבת, ורק מחברים את המכונה אל הפרה, והחלב הראשון שיוצא הולך לאיבוד, ואחר כך החלב נחלב בצורה רגילה. בזמנו, כשהמציאו את המכונות הללו, דנו בזה עם החזון איש. היו כמה יישובים דתיים שקמו בזמנו, כמו 'בית חלקיה' ו'חפץ חיים' ועוד, שפנו אל החזון איש בשנותיו האחרונות, והתייעצו איתו. היום מכונות החליבה השתכללו יותר ויותר, והם מקבלים הנחיות מהמכון הטכנולוגי ומעוד כמה גופים שמבינים בטכנולוגיה ובהלכה, ויודעים איך .לעשות את זה בשבת. לכן כיום יש פתרונות לזה גם בלי גוי יא. בהמה שנפלה לבור בדומה לכך התירו אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים, במקרה כשבהמה נפלה לבור, שמותר לומר לגוי שיוציא אותה משום צער בעלי חיים. להרים מובא, שאם בהמה (שבת קכח:) אותה על ידי ישראל יש בזה מחלוקת. בגמרא נפלה לאמת המים, מותר להביא כרים וכסתות ולהניח מתחתיה כדי שהיא תעלה עליהם וכך תוכל לצאת. אף על פי שעל ידי כך הכרים והכסתות הללו מתלכלכים או נרטבים במים, והם נעשים לא ראויים לשימוש, וזה נקרא \"מבטל כלי מהיכנו\" – דהיינו שחכמים אסרו בשבת לבטל כלי שראוי לשימוש, לעשות אותו מוקצה בשבת. כמו למשל, נר דולק שבא להניח תחתיו צלחת כדי שהשעווה תטפטף עליה, שהצלחת הזו נאסרת בשימוש. וזה נקרא \"מבטל כלי מהיכנו\". יש לזה הרבה דוגמאות ופרטי דינים ואכמ\"ל. אבל אנו רואים שחכמים התירו לבטל כלי מהיכנו שזה איסור דרבנן משום צער בעלי חיים. אכן זה תלוי במחלוקת אם צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן, אך כיוון שנפסק להלכה שצער בעלי חיים דאורייתא, לכן מותר. יב. טלטול בעלי חיים בשבת אם אין לו כרים וכסתות, או שזה לא יעזור, האם יהיה מותר להרים את הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים? כאן זו נקודה חשובה שצריך לדעת: אסור לטלטל בעלי חיים בשבת, בעלי חיים נחשבים למוקצה בשבת, כיוון שאין שום אפשרות של שימוש בבעלי חיים בשבת. שהרי אסור לרכב עליהם וכיו\"ב, וכל דבר שאין לו שום שימוש הוא נחשב למוקצה מחמת גופו שזה המוקצה החמור ביותר. אבל אם יש צער בעלי חיים ממש, כמו הדוגמה הזאת, שהבהמה נפלה (פרק לתוך בור ויש לה צער גדול ורוצה להוציא אותה, זו מחלוקת. הרמב\"ם סוברים שאסור. הרמב\"ן (בחידושים עמ\"ס שבת שם) והרמב\"ן כה מהלכות שבת הלכה כו) כותב, שאמנם חכמים התירו איסור דרבנן של \"ביטול כלי מהיכנו\" משום צער בעלי חיים, אבל איסור טלטול מוקצה חמור יותר מאשר ביטול כלי מהיכנו. וחכמים לא התירו מוקצה משום צער בעלי חיים. לעומת זאת סובר שמותר לטלטל את הבהמה במקום של צער (עמ\"ס שבת שם) הרי\"ד בעלי חיים. להלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב בחזון עובדיה שאם הצער הוא כל כך, יש חשש שהיא הולכת ממש למות שם, אפשר לסמוך על המתירים, ומותר יהיה ליהודי להרים אותה. לגבי גוי בוודאי שמותר יהיה להרים אותה. כי באמירה לגוי יש שני דרבנן: עצם האמירה לגוי אסורה מדרבנן, וגם טלטול המוקצה הוא איסור מדרבנן. זה נקרא \"שבות דשבות\" במקום של צער בעלי חיים שזה דאורייתא. יג. אמירה לגוי במקום מצות ישוב ארץ ישראל ישנו עוד דוגמה שחכמים התירו אמירה לגוי, במקום מצוות יישוב ארץ שמותר לומר (גיטין ח.) ישראל. זו המצווה היחידה שנזכר בפירוש בגמרא לגוי לעשות מלאכה בשבת. הדוגמא בגמרא היא, במקרה שיש ליהודי נכס בארץ ישראל שרוצה לרכוש מהגוי, רוצה לגאול מהגוי אדמה בארץ ישראל, ויש הזדמנות לעשות את זה בשבת, להביא עורך דין גוי שהוא יכתוב ויעשה את הכל. אם יהודי כותב בשבת זה בוודאי אסור, כתיבה זו אחת מל\"ט אבות מלאכות בשבת. ואפילו בשביל מצות יישוב ארץ ישראל, אסור לעשות מלאכה דאורייתא. אבל לומר לגוי שיכתוב בשבילי - חכמים התירו במקום מצוות יישוב ארץ ישראל. יד. כתיבה בלועזית בשבת שכתיבה בלועזית (ח\"ב סימן עו וסימן פד),יש בנושא הזה את שיטת האור זרוע אסורה רק מדרבנן. וממילא אם אומר לגוי, הרי האמירה לגוי זה מדרבנן, והכתיבה בלועזית זה מדרבנן, והרי זה שבות דשבות, שני דרבנן, אז במקום מצות יישוב ארץ ישראל התירו. אמנם כל הראשונים חולקים על האור זרוע, וסוברים, שגם כתיבה לועזית אסורה בשבת מן התורה. ומה שהתירו אמירה לגוי לחתום ולכתוב בשבת על רכישת קרקע או בית בארץ ישראל, הוא רק בגלל מצות ישוב ארץ ישראל.טו. מכירת העליות על ידי גוי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מספר, שכשהגיע בזמנו למצרים בשנת תש\"ז, ראה שבבית הכנסת שבשבת שם מוכרים את העליות. וכיון שיש אנשים שקונים עלייה לתורה, מתחייבים לשלם כסף, ושוכחים לשלם. מסתמא ששוכחים בשוגג, יהודי קונה עלייה לתורה, לא יעלה על הדעת שהוא סתם מתחייב על כסף, אבל שוכחים. ושם במצרים מינו גוי שהיה יושב בסוף בית הכנסת, והיה כותב כמה כל אחד קנה כל עלייה וכו'. היו אומרים לו את השמות, הוא מכיר את כל העליות, והיה כותב בערבית. ואאמו\"ר כתב על כך תשובה בשו\"ת יביע . ואאמו\"ר דן בכל הנושא של כתיבה לועזית, ולגבי (ח\"ג חאו\"ח סימן כג)אומר כתיבה ערבית יש שאלה נוספת, היא גרועה יותר מהשפות האחרות, כיון שהיא כמין קווים משונים, לא אותיות ממש. ואאמו\"ר מסיק שם לאסור. אפילו שהכוונה היא לשם מצווה, ואפילו שלא אומר לו כלום – אסור. הפתרון לעניין שכחת קניית העליות הוא, על ידי שיעשו כל מיני אותיות בכרטיסים, ואז למשל אדם בשם 'אברהם כהן' קנה עלייה, לוקחים כרטיסים א', ב', ר', ה', מ', מצרפים את הכרטיסים יחד על ידי אטב וכיו\"ב, וזה אפשרי גם על ידי ישראל. אבל על ידי גוי שיכתוב, אפילו בשפה זרה, אסור. טז. מצוה מתמשכת אמרנו שחכמים התירו לומר לגוי לחתום במצוות יישוב ארץ ישראל. מי שמעיין בדברי הראשונים יבחין שהסיבה לכך היא, כמה זה חשוב שארץ ישראל לא תשתקע בידי הגויים. גאולת הארץ יש לה עניין גדול מאוד. כך נראה בדברי הראשונים. מלבד זאת יש נקודה נוספת. בכל מצווה שעושים, לאחר קיום המצוה – היא מסתיימת. למשל, אדם עושה קידוש בשבת, הוא סיים לקדש – המצוה 'נגמרה'. לעומת זאת, מצוות יישוב ארץ ישראל, אם רוכש בית בארץ ישראל, זה יכול להימשך לדורות. ואולי אפילו עד סוף כל הדורות בעז\"ה. לכן כיון שזו מצווה מתמשכת, התירו חכמים. יז. אמירה לגוי במלאכה בקבלנות יש עוד כמה דברים שהתירו חכמים אמירה לגוי בשבת. למשל, אמירה לגוי לעשות בקבלנות. המשמעות של קבלנות היא שהגוי הוא לא שכיר או עובד לפי חודשים, או שבועות, או ימים, או שעות. אלא הוא מקבל על העבודה. הוא מתקן עבורי איזה דבר, והוא מקבל על התיקון. הוא תופר לי בגד, והוא מקבל שכר על התפירה. אנחנו לא מסתכלים על כמות השעות בהם עבד. ישנם שלושה תנאים כדי שאמירה לגוי בקבלנות תהיה מותרת בשבת: התנאי הראשון, שקוצץ את שכרו מלפני השבת. בשבת אסור. דהיינו שאני נותן לו את העבודה לפני שבת, ומסכמים את המחיר. התנאי השני, לא להתנות עם הגוי שיעשה בשבת. אלא הגוי מצד עצמו, אפילו אם אומר מראש שהוא עושה בשבת – זה בסדר. אבל לא שהיהודי יתנה איתו שיעשה בשבת. והתנאי השלישי, שהוא עושה את זה ברשותו של הגוי. הוא לא עושה את זה אצלי. כי אם הוא עושה את זה בביתו של היהודי, למשל, הוא בא אליי הביתה לכבס את הכביסה - אסור. ואכמ\"ל. יח. פגישת יוסף עם יעקב אביו קראנו בפרשה על המפגש של יוסף עם יעקב אבינו. כתוב בפסוק: \"ויאסור יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, וירא אליו, ויפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד\". מפרש רש\"י: \"וירא אליו - יוסף נראה אל אביו\". זה הפלא ופלא, מה רש\"י רוצה להגיד כאן?! הרי זה כתוב בפסוק בפירוש! וגם וכי רש\"י בא לומר את הפסוק בלשוננו?! הנה ילדים שמתחילים ללמוד חומש, הם לומדים: \"בראשית\" - בהתחלה, \"ברא\" – עשה וכן על זה הדרך, כשהילדים לומדים חוזרים על מילות הפסוק כדי להסביר, אז מה רש\"י נהיה כאן מלמד הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' תינוקות שהוא בא להגיד לנו שהכתוב \"וירא אליו\" הכוונה שיוסף נראה אל אביו?! צריך לשים לב לנקודה חשובה. כתוב \"ויפול על צוואריו\" - מי נפל על צווארי מי? יוסף נפל על צווארי יעקב. כל הפסוק הזה מדבר על יוסף. אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, אומרים חז\"ל, שעם כל הכבוד ליוסף שנראה אליו, יעקב היה עסוק בקריאת שמע ולא רצה להפסיק. לכן רק יוסף נפל על צוואריו של יעקב. וצריך להבין, סוף סוף, אחרי עשרים ושתיים שנה, יעקב רואה את בנו יוסף, הוא רוצה לקרוא קריאת שמע?! ממה נפשך. אם זה תחילת זמן קריאת שמע, יעקב אבינו יכול לקרוא קריאת שמע לאחר מכן, תגיד שלום, תראה את הבן שלך, תשמח, אחר כך תקרא קריאת שמע. אמנם, זה לא דומה למה שכתוב שאסור להשכים לפתחו של חברו כשהגיע זמן תפילה, כי כאן יעקב לא השכים לפתחו, יוסף בא אליו, מותר לו! וגם אם מדובר היה בסוף הזמן של קריאת שמע, למה יעקב לא קרא קודם קריאת שמע? למה המתין עד שיבוא יוסף?! יט. כיבוד אב של יוסף למעשה מסתתר כאן רעיון מוסרי חשוב מאוד. בואו ננסה להיכנס לראש של יוסף הצדיק. עשרים ושתיים שנה הוא לא רואה את אבא שלו, עשרים ושתיים שנה של צער נורא. מאידך, הצער של יעקב אבינו, שחז\"ל אומרים, שלא היה יום שהוא לא היה בוכה על יוסף! היו יושבים לאכול עם כל השבטים, ואז יעקב מתחיל לומר: \"אילו היה כאן יוסף! יוסף היה אומר דברי תורה על השלחן! אבל טרוף טורף יוסף! והיה בוכה ובוכה, כך במשך עשרים ושתיים שנה. כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. גם יוסף היה לו כאב גדול ורצון גדול לראות את אבא שלו. וכשסוף סוף יעקב הגיע למצרים, מיד \"ויאסור יוסף מרכבתו\" – יוסף עושה זאת בעצמו, הוא הולך לקיים מצות כיבוד אב. ואז יוסף חושב בדרך: \"איי, עוד כמה דקות אני אראה את אבא! אחרי עשרים ושתיים שנה, אני זוכה לראות את אבא! איזו שמחה גדולה!\" אפשר לומר שאצל יוסף זה היה הרגע המאושר ביותר בחיים שלו, לראות את אבא שהוא אוהב אותו כל כך. ואז יוסף יושב וחושב לעצמו, \"זו שמחה גדולה בשבילי, אבל אני לא רק משמח פה את עצמי, עצם הדבר שאבא רואה אותי, אבא גם כן שמח! שנינו שמחים!\" – כלומר יש כאן שני צדדים למטבע. יש את השמחה הפרטית שלי, האגואיזם שלי, ההנאה שלי, ויש גם כן את החלק השני, שאני גורם הנאה לאבא שלי! אני משמח אותו! אבא מאוד מאוד שמח בזה. אני מקיים בכך מצוות כיבוד אב! אני משמח את אבא שלי שמחה עצומה כזאת! בטח גם אצלו זה הרגע הגדול ביותר שהוא זוכה לראות אותי. ואז יוסף הצדיק מקבל החלטה: \"אני עכשיו הולך לראות את אבא, אני לא חושב אפילו לא לשנייה על השמחה שלי, אני לא חושב על ההתרגשות ועל ההנאה שלי, אני מקדיש את הרגע הזה רק לשמח את אבא. אין לי שום מטרה אחרת. הכל לשם מצוות כיבוד אב! זה מה שרוצה כאן רש\"י להדגיש: \"וירא אליו\" - יוסף נראה אל אביו. יוסף כל המטרה שלו הייתה, \"יוסף נראה אל אביו\", שאבא יראה אותי, שאבא ישמח בי! יוסף התעלם לגמרי מהרגשות ומהשמחה שלו. הכל היה לכבודו של אבא. כ. לשם יחוד קודשא בריך הוא מצד שני, יעקב אבינו, צדיק יסוד עולם, גם כן יושב וחושב, \"יוסף עומד להגיע, עוד כמה דקות אראה את יוסף, שמחה עצומה! והנה, יש מצווה, אדם אוהב את הילדים שלו - זה דבר טבעי, אבל יש מצווה שאין למעלה ממנה - אהבת הבורא, 'ואהבת את ה' אלוקיך', לאהוב את הקדוש ברוך הוא! אז עכשיו, כשיוסף יבוא אליי, אהיה עסוק אך ורק באהבה הפרטית שלי ליוסף, במה שאני אוהב את יוסף?! הרי אני צריך לחשוב כל הזמן שהאהבה הגדולה ביותר שצריכה להיות היא אהבת ה' יתברך! 'ואהבת את השם אלוקיך'! ויעקב מחליט: \"ברגע שיבוא יוסף, את הרגע הגדול הזה, אני מקדיש לאהבת ה' יתברך, אקרא קריאת שמע, אומר 'ואהבת את ה' אלוקיך', אני מקדיש את זה לכבוד הקדוש ברוך הוא. הרגע הזה יהיה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה\". כא. לקדש את החיים אנחנו רואים כאן שני צדיקים, יעקב ויוסף, מצד אחד יוסף לא חושב על עצמו, אלא הוא חושב על כיבוד אב. ומצד שני, יעקב, הוא לא חושב על עצמו, הוא חושב על אהבת ה' יתברך. איזה דבר גדול זה, בשעה כל כך גדולה, המחשבה שלהם היא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה! כמה זה חשוב שאנחנו, בכל ארחות חיינו, בכל דבר שאנחנו עושים, לחשוב לעשות אותו באמת לשם שמים, לכבוד הקדוש ברוך הוא, להשתדל לעשות אותו בצורה מושלמת. כמו יוסף הצדיק, שברגע הגדול ביותר בחיים שלו, הוא עושה אותו בצורה מושלמת, כיבוד אב. ויעקב אבינו, הרגע הגדול ביותר מוקדש לאהבת הבורא. אדם קונה תפילין לעצמו או לבן שלו לבר מצווה, כמה זה חשוב שהוא ישקיע בזה את כל מה שהוא יכול, שיהיו תפילין הכי מהודרות, הכי משובחות, אתה מקיים מצווה חשובה ביותר, יום יום, \"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך\" - זה שלטון של הקדוש ברוך הוא, גם על המעשים וגם על המחשבות, מצוות תפילין. מצווה יקרה כל כך, שתהיה מושלמת. וכן הלאה, כל מצווה לחשוב, אם זה עולה כסף - להוציא כמה שיותר. מספרים שרבי ישראל מסלנט היה הולך לקנות אתרוג, היה לוקח לו זמן רב, בודק כל אתרוג ואתרוג, עד שהוא מוצא את האתרוג המושלם, ואז הוא מושיט למוכר את הארנק, ואומר לו, תראה אני לא מנהל משא ומתן על כספים של מצווה, כמה שאתה חושב שמגיע לך, כמה שאתה חושב שהאתרוג שווה – תיקח! היום אם תעשה דבר כזה ייקח לך את כל הארנק... אבל רבי ישראל מסלנט לא היה אכפת לו, על מצווה משלמים בשמחה, זה לכבוד הקדוש ברוך הוא. וכן הלאה, בכל דבר שאנחנו עושים, יושבים ללמוד תורה, שזה יהיה מתוך שמחה, מתוך רצון, עבודת ה' יתברך, לא מצוות אנשים מלומדה או כמי שכפאו שד, אם אתה יודע ליהנות כשאתה אוכל, ואתה יודע ליהנות כשאתה ישן, קל וחומר שאתה צריך לדעת ליהנות כשאתה לומד תורה, או כשאתה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא. שהתפילה תהיה באמת מכל הלב, לחשוב על כל מילה שאנחנו מוציאים. וכך כל המעשים שלנו, כל דבר שבקדושה שנעשה אותו כראוי, להשתדל כמה שאנחנו יכולים לעשות בצורה מושלמת ממש. כמה זה חשוב שעיקר החיים שלנו יהיה עבודת ה' יתברך. כמה האדם חי? \"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה\", אם נתבונן חלק גדול - אם לא הרוב - אנו עסוקים בענייני חולין, אבל אם גם את החולין שלנו נקדש – למשל, אדם אוכל, שיאמר, \"אני עושה את זה לשם שמיים, כדי שיהיה לי כוח ללמוד תורה\", הוא ישן - \"שיהיה לי כוח ללמוד תורה\" וכיו\"ב, שכל המעשים הכל מסביב יהיה אך ורק לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זו עבודת ה' אמיתית. יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, נזכה לעבוד עבודת ה' יתברך עבודה שלמה, תמימה וישרה ונכונה לשם שמים. אני רוצה לברך את כל הציבור שנמצאים כאן, וגם את כל הציבור שמקשיבים לשיעור ברדיו 'קול ברמה' שתשרה הברכה בכל מעשה ידיכם, ויהיו כל מעשינו לשם שמים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב, אכי\"ר."},{"filename":"332.pdf","content":"שלוחו של אדם| לומר ליהודי לעשות מלאכה לאחר שקיבל עליו שבת| שמור לי ואשמור לך| דרך לימוד ההלכהנושאי השיעור: אכילת סושי | טלטול דגים עופות ובשר שאינם מבושלים בשבת| האוכל דג ביום דג| מיגו דאתקצאי לבין השמשות| כמותו נקמה היא כמעט כפירה| הנקמה של דוד המלך| אם בני הבית נגררים אחר האבא בקבלת שבת| בשבת332 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ויחי תשפ\"ו20:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת שמות אמירה לישראל לאחר שקיבל עליו שבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי יעקב שמש שליט\"א רב קהילת אבן העזר וראש כולל פאר הלימוד \"...ברשות מרן הראשון לציון, מורינו ורבינו, הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א, אומר כמה מילים. אני אחרי החתונה רציתי ללכת ללמוד בכולל גמרא, ומור אבי אמר לי: \"יש לנו רב, הוא מורינו הרב עובדיה, בוא נשאל אותו\". הלכנו למרן זצ\"ל, והוא אמר לי \"רק כולל הלכה\". ונכנסתי לכולל של מורנו ורבנו הרב דוד שליט\"א, וב\"ה זכינו לעלות ולהתעלות. לאחר כמה שנים, מרן שליט\"א דחף אותנו ללכת לשכונת 'מלחה', שבאותו הזמן לא היה בה שום כלום, חוץ מתפילות שהיו מתפללים בבית הכנסת. לא היה שום שיעורי תורה, לא כולל, שום דבר. ואז שאלתי את מרן שליט\"א, כסף מנלן?! והוא היה אומר לי, אל תדאג, בעז\"ה, ואכן תקופה ארוכה הרב תמך ושילם הרבה כסף בכולל. כשהגענו לשמה לא היה מקווה טהרה בכל השכונה. ואז באתי למרן שליט\"א, ואמרתי לו, רבנו, מה עושים? והוא אמר לי, שיבדוק את זה, ואכן בדק מי הנוגעים בדבר, וב\"ה רק בזכותו זכו לפתוח שמה מקווה טהרה. והכל זה בזכותו של מרן שליט\"א! אשרינו שזכינו שהקב\"ה השאיר לנו מנהיג שמוכן להשקיע מעצמו, רואים את זה, על ההתייחסות שלו לזולת. סיפר לי יהודי מסורתי, אמר לי: \"נפגשתי עם מרן הרב דוד, עם הרב הראשי, איך שהוא התייחס אלי! כאילו אני שווה כל כך הרבה!\" וזה בדיוק הזכיר לי את מורנו ורבנו הרב עובדיה זצ\"ל, שהיו נכנסים אליו עצובים, יוצאים שמחים. ככה מרן שליט\"א. ה' יברך אותו, שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה. אשרינו שזכינו שזה המנהיג שלנו, שנזכה שהרב יזכה להגדיל תורה ולהאדירה בארץ ובעולם, יזכה לחיים טובים, אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. דרך הלימוד יישר כוח לכבוד הרב הגאון רבי יעקב שמש שליט\"א. הוא הזכיר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לו לבוא ל'יחוה דעת' כדי ללמוד הלכה, אבל אני רוצה שתדעו, אצלנו כשלומדים הלכה, לומדים גם ש\"ס. כל פרט בהלכה אנחנו צריכים ללמוד את הסוגיות ואת דברי רבותינו הראשונים. כשלומדים הלכות שבת, אי אפשר בלי ללמוד את מסכת שבת, זו מסכת ענקית, השנייה בגודלה בש\"ס. וישנם דברים במסכתות אחרות שנוגעים להלכות שבת. ואם אדם רוצה ללמוד הלכות שבת בעיון, זה לא יכול להיות בחצי שנה או שנה, כמו באיזה מקומות. אנחנו לא לומדים 'אינסטנט', בשנים האחרונות יש פרסומים כאלו, תוך שישה חודשים תקבל תעודת 'רב'. זה לא ככה, ח\"ו. זו לא דרכה של תורה, כך לא נהיים תלמידי חכמים. אצלינו למשל, לימוד הלכות שבת לוקח למעלה משלוש שנים במשך יום שלם, האברכים ב\"ה משקיעים ולומדים גם בימי שישי ושבת, כדי שבסופו של דבר כשיסיימו הלכות שבת, הם באמת יהיו בקיאים בכל הלכה, מהיסודות בש\"ס ובראשונים. ידידי הגאון הרב שמש שליט\"א, שבמשך שנים למד כאן את כל הנושאים היסודיים, ואאמו\"ר שלח אותו למקום שאין בו תורה, ואכן, מלבד שעד היום הזה ממשיך לעסוק בתורה, ומחזיק כולל בשכונת 'מלחה' בירושלים, הוא גם עוסק בצרכי ציבור, נותן שיעורים ומפריח את שכונת מלחה בתורה ויראת שמים, אשריו ואשרי חלקו. וזה התפקיד של כל אחד מאיתנו. מצד אחד לשקוד על התורה, ומהצד השני להשתדל להפיץ תורה כמה שיותר. הרב הזכיר, שבהתחלה כשהוא הגיע לשכונת 'מלחה', התברר שאין מקווה העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il טהרה בכל האזור. והייתה בעיה גדולה מאוד. והיה יהודי אחד בעיריית ירושלים, קראו לו תורג'מן, ייזכר לטוב, הוא היה גר בשכונת 'גילה', והוא היה חזק בעיריית ירושלים, והוא דחף בכל כוחו להקים מיידית מקווה, לא לחכות יום אחד. וב\"ה המקווה הוקם, וזה היה ממש הצלה. ועצם הדבר שהכולל הגיע לשם, זה שינה את כל פני השכונה. אשריהם ואשרי חלקם, תעלו מעלה מעלה, יפוצו מעיינותיכם חוצה, תמשיכו להגדיל תורה ולהאדירה ולגדול בתורה, אכי\"ר. ב. אמירה לישראל שבוע שעבר דיברתי על אמירה לגוי, אני רוצה היום לדבר על אמירה לישראל. יהודי שקיבל עליו שבת בשעה קצת מוקדמת, ופתאום נזכר בכמה דברים שאסורים לעשותם בשבת, והוא רוצה שחבירו יעשה אותם עבורו. למשל, הוא קיבל שבת חצי שעה לפני השקיעה, מי לאחר מכן נזכר שיש איזה מאכל שרצה לבשל אותו על הפלטה שימשיך להתבשל, ממש לעשות פעולה של הבערה ובישול. האם מותר לו לומר לחברו – שעדיין לא קיבל עליו שבת – לעשות כך עבורו? כיון שהרי הוא בעצמו כבר קיבל שבת. או למשל לומר לחבירו שיקטוף לו פירות מהעץ – האם מותר לו? האם יש היתר באמירה לישראל בדבר שאסור לי לעשות? ג. שמור לי ואשמור לך הנושא הזה יש לו השלכה לעוד כל מיני דברים. למשל, כל מחלוקות הספרדים ואשכנזים, האם בדבר שאנחנו הספרדים מקילים יהיה מותר לאשכנזי לומר לנו לעשות עבורו? וכן להיפך. וישנם עוד הרבה נושאים דומים, ונעסוק בעיקר באדם שקיבל על עצמו שבת, אם מותר לו לומר לחברו לעשות בשבילו מלאכה, זה מחלוקת ראשונים. כותבים שמותר. הם לומדים את (בחידושיהם עמ\"ס שבת קנא.)הרשב\"א והריטב\"א בעניין \"שמור לי ושמור לך\". דהיינו, לראובן (שבת שם) זה מהסוגיה של הגמרא יש פירות בתל אביב והוא גר בירושלים, ושמעון גר בתל אביב ויש לו פירות בירושלים. והם אומרים אחד לשני, אתה תשמור על הפירות שלי בשבת, ואני אשמור על הפירות שלך בשבת. והגמרא אומרת שמותר לעשות כן. לומדים מזה הרשב\"א והריטב\"א, בשם התוספות, שכמו כן מותר לאדם שקיבל על עצמו שבת מבעוד יום, לומר לחבירו שעדיין לא קיבל עליו שבת, שיעשה עבורו מלאכה. אמנם לראשון אסור לעשות את המלאכה, אבל כיון שעכשיו הוא עדיין לא זמן אצל כל עם ישראל, שהרי אין איסור למי שלא קיבל על עצמו שבת מוקדם. העיקר שיקבל לפני השקיעה. כותב שאסור לעשות כן.(שבת סד:) לעומת זאת הר\"ן ד. בירור דעת מרן השלחן ערוך מביא את המחלוקת הזאת, והוא מצדיק את דברי (סימן רסג) מרן הבית יוסף כתב: \"יש אומרים שמי שקיבל (שם סעיף יז) הרשב\"א והריטב\"א. ובשלחן ערוך עליו שבת מותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה\". מרן כתב את זה בשם \"יש אומרים\" כי זו מחלוקת. אבל מרן כלל לא מזכיר את החולקים. אבל בבית יוסף הביא את דברי הר\"ן, וכותב עליהם שאינו מבין את דבריו. לכן הסכימו הפוסקים האחרונים להלכה, שדעת מרן השלחן ערוך היא, שמותר לומר לישראל שיעשה מלאכה בשבילו. ה. שלוחו של אדם כמותו האחרונים מאריכים לדון, משום שלכאורה יש דין של \"שלוחו של אדם כמותו\", ומפני מה לא נאמר שחבירו הוא שליח. בדומה לכך ישנה סוברים (רש\"י שבת קכא: ד\"ה כבה ועוד) שאלה לגבי אמירה לגוי, שגדולי הפוסקים שהאיסור באמירה לגוי הוא משום שהגוי כשלוחו, ולחומרא יש שליחות לגוי. למעשה, בנידון דידן לגבי אמירה לישראל, מסכימים האחרונים שלא שייך לומר כאן שיש דין שליחות. אבל זה נושא ארוך ורחב ואכמ\"ל, וכתבתי (סוף סימן רסג).על כך בהלכה ברורה חלק ט\"ו ו. מיגו דאתקצאי יש לדון אם ההיתר הזה הוא גם בענייני מוקצה, ונבאר: הנה אם למשל יש פירות על העץ שנשרו מאליהם, או שגוי קטף אותם בשבת, אפילו לעצמו – הפירות הללו אסורים אפילו בטלטול. והכלל בזה הוא, שדבר שהיה מוקצה בבין השמשות – הרי הוא מוקצה בכל השבת. \"מיגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא\". זה כלל חזק מאוד שצריך לדעת אותו. בדומה לכך, נרות שבת שהודלקו בתוך פמוטים לפני השקיעה, בבין השמשות שזה ספק יום ספק לילה, זה כבר ספק דאורייתא, אסור לטלטל את הנרות. וזאת מלבד החשש שיבוא לידי הבערה. והנה, אפילו אם הנרות כבו בליל שבת, ורוצה לטלטלם – אסור. כיון שהם היו מוקצה בבין השמשות, הרי שהם מוקצה בכל מהלך השבת. כמו כן, אם יש כוס שמונח בה מטבעות כסף, ומישהו בטעות דחף את הכוס והיא נפלה וכל המטבעות שהיו בתורה נשפכו, עדיין הכוס הזאת אסורה בטלטול, כיון שבבין השמשות היא היתה אסורה בטלטול. אמנם בדיני מוקצה יש מחלוקת יסודית בין רבי יהודה לרבי שמעון, ובדרך כלל בענייני מוקצה הלכה כרבי שמעון, אבל בנושא של \"מיגו דאתקצאי\", בכל הנושא של דבר שהיה מוקצה בבין השמשות שהוא מוקצה לכל השבת - הלכה כרבי יהודה. ואכמ\"ל. ז. אמירה לישראל באיסור מוקצה והנה אם אדם חצי שעה לפני השקיעה, כבר קיבל עליו שבת, ומבקש מחבירו לקטוף עבורו תפוזים מהעץ – האם מותר לעשות כן? שהרי אם הפירות הללו היו נשארים על העץ בבין השמשות, הם כבר היו נחשבים למוקצה. אפילו אם היו נושרים מאליהם במהלך השבת. אך מה יהיה הדין אם הפירות הללו היו על העץ בזמן שקיבלתי על עצמי שבת? שהרי מי שקיבל עליו שבת בוודאי שאסור לו כבר לטלטל מוקצה, האם כאשר החבר יקטוף את הפירות מהעץ – אוכל לאכול מהם? או שבכך הוא מפקיע את האיסור מוקצה שמוטל עליו. או בדומה לכך, יש דוגמא מצויה מאוד. אדם קיבל על עצמו שבת מוקדם, מבעוד יום, ולפתע נזכר שלא הכינו דגים לשבת. האם יהיה מותר לו לומר לחבירו שיבשל עבורו דגים? ח. האוכל דג ביום דג יש מצווה לאכול דגים בשבת. רגילים לומר \"האוכל דג ביום דג – ניצל מד\"ג\" כלומר דין גהינום. יש ספר שו\"ת \"מים חיים\" של רבי יוסף משאש, שהמשפט הזה הוא שטויות, והוא לא כתוב בשום (ח\"א סימן קי) שם הוא כותב מקום. ומוסיף, שהדייגים המציאו את זה בשביל למכור יותר דגים... לא כתוב בשום מקום שאדם שאוכל דגים בשבת יינצל מדין גיהנום. אבל בוודאי שעל פי הקבלה יש עניין לאכול דגים בשבת. יש שאוכלים רק בליל שבת, ויש שאוכלים רק בסעודה שלישית. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אוכל דגים בליל שבת ובסעודה שלישית. ויש נוהגים לאכול דגים בכל שלושת הסעודות, תבוא עליהם ברכה. ט. טלטול עופות ובשר בשבת והנה, דג שאינו מבושל הוא מוקצה. להבדיל מבשר או עוף לא מבושל שאינו נחשב מוקצה בשבת, אפילו שהוא קפוא. משום שאפשר לאכול אותו כמות שהוא. אם פורסים אותו דק דק, ומתבלים אותו, הוא ראוי לאכילה. משום כך, אפילו אם ישנם מקומות שלא נהוג לאכול בשר חי, עדיין הוא ייחשב אצלם כמותר בטלטול למרות שאינו מבושל. שהרי אם אדם יהיה רעב, אפילו אחד מאלף, ואין לו מה לאכול, הוא יאכל את הבשר החי. לכן בשר ועוף שאינם מבושלים אינם מוקצה. י. טלטול בשר קפוא סמוך לשקיעה אפילו הבשר והעופות הם קפואים, ומדובר בחצי שעה לפני השקיעה בשבת, שבוודאי שלא יפשירו בשבת, עדיין אינו נחשב למוקצה. דוגמא לדבר הוא ביום טוב, שמותר לבשל לצורך אוכל נפש, והנה תפוחי אדמה בשבת לא מבושלים הם מוקצה. אף בן אדם נורמלי לא אוכל תפוחי אדמה חיים, אבל ביום טוב הם לא מוקצה, כי מותר לבשלם. ובכל זאת, מותר לטלטל תפוחי אדמה ביום טוב עשר דקות לפני השקיעה, למרות שבוודאי לא יספיק לבשל אותם לצורך יום טוב. יא. הוצאת גלידה מהמקפיא בשבת לאור זאת, אם יש במקפיא גלידה, ורוצה להוציאה אבל לפני הגלידה יש חבילות של בשר או עוף קפוא, מותר יהיה להוציא את הבשר הקפוא כדי להוציא את הגלידה שנמצאת מאחוריהם. אבל אם היו שם דגים, דג לא אוכלים כשאינו מבושל, לעולם לא תראו אדם שיאכל קרפיון שאינו מבושל, אפילו אם הוא רעב מאוד, ולפי מה שכתוב בגמרא, זה אפילו לא ראוי למאכל לבעלי חיים. אמנם יש ראשונים שסוברים שאפילו אם זה ראוי לבעלי חיים, כיון שאדם אינו אוכלם כך, הם אסורים בטלטול. לכן אסור יהיה לטלטל את הדג כדי להוציא את הגלידה מהמקפיא. יב. טלטול אורז ושעועית לא מבושלים כמו כן אורז חי שאינו מבושל, אין מי שאוכל ככה אורז, אבל הוא ראוי לתרנגולים למשל, מה שראוי לבעלי חיים, בדרך כלל, לא נחשב למוקצה. אבל איזה בן אדם יתן אורז משובח לתרנגולים שלו לאכול? אמנם בשבת הוא לא יאכל את זה, אבל במוצאי שבת הוא יבשל ויאכל את האורז. וממילא הוא נחשב למוקצה בשבת. וכן שעועית יבשה וכיו\"ב, אם אדם יאכל את זה כמות שהיא יישברו לו השיניים... גם לבעלי חיים הוא לא יתן את זה. יש לו חמור, החמור הזה אוכל מה שנותנים לו, הוא עדיין לא יביא לו את השעועית הזו, הוא מעדיף לשמור את זה לאחר שבת, ואז לבשל את זה. לכן זה נחשב למוקצה. !?יג. העולם השתגע היום יש קצת שינוי בכל הנושא של דגים חיים, היום יש מאכל שנקרא 'סושי', ועושים אותו עם דגים חיים לגמרי. אבל לא עם כל סוגי הדגים. זה דגים מיוחדים לזה, כמו סלמון וטונה, יש כמה סוגים בודדים של דגים שאין להם גם ריח חריף של דגים, ואוכלים אותם חי. בזמנו ניגשתי אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלתי אותו על כך, שבימינו יש סוגים של דגים שאוכלים אותם חיים, האם זה יהיה מוקצה או לא? ואז הוא אמר לי, שאכן, זה יהיה מוקצה, והסביר, שבדברים כאלו מסתכלים על רוב ככל בני האדם. ומי משוגע ללכת לאכול דג חי... השאלה הזאת נוגעת גם לעניין בישולי גויים. שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גויים. ואאמו\"ר אמר לי, שגם לעניין בישולי גויים זו בעיה, הרי למשל, אם הגוי טיגן ביצה, אסור לאכול אותה, כיוון שרוב בני אדם לא אוכלים את הביצה חיה. לכן יש בה משום בישולי גויים. הוא הדין לעניין דגים. ואז אמרתי לו: \"אבא, תדע שהמצב השתנה, היום כמעט כולם אוכלים דגים מסוימים כשהם לא מבושלים, כמו וכיו\"ב\". אאמו\"ר הסתכל עלי בתימהון ואמר לי, \"אתה רוצה להגיד לי שהעולם השתגע?!... אנשים התחילו לאכול דגים חיים?! אמרתי לו: \"תקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל כן! אנשים אוכלים דגים חיים! ואז אאמו\"ר אמר שהוא לא רוצה לענות על כך, כששאלתי אותו למה לא רוצה לענות אמר לי, \"אני לא מאמין שזה יכול להיות דבר כזה...\" יד. הלכה שתלויה במציאות במציאות, כמובן שכל דבר שהוא ראוי לאכילה, אינו מוקצה. ואפילו הדגים הללו של הסושי, גם כשאינם מעורבבים עם אורז וכיו\"ב, עצם הדג הזה, כיוון שיש אנשים שאוכלים אותו חי, במקרה כזה ההלכה משתנה. ודגים אלו אינם נחשבים למוקצה. כיוון שההלכה הזאת תלויה במציאות, שהרי דג חי נחשב למוקצה בגלל שאף אחד לא אוכל דג חי. אז סוגים של דגים שנאכלים חיים, אין בהם שום בעיה של מוקצה ולא של בישולי גויים. כלומר שאפילו אם הגוי יבשלם – אין בהם איסור בישולי גויים. טו. לאכול דג שנתבשל לאחר שקיבל עליו שבת והנה, אם הדג הזה היה חי חצי שעה לפני השקיעה. הוא לא היה מבושל בכלל. וביקשתי מחבר שיבשל את הדג כדי לאכול אותו בשבת, שהרי שבזמן שקיבל עליו שבת, חצי שעה לפני השקיעה, זה לא היה ראוי לאכילה, ואם הוא לא היה מתבשל אז הוא היה אסור בטלטול כל השבת, האם כאשר מישהו בישל אותו לאחר שקיבלתי שבת – הוא יהיה מותר באכילה בשבת? האם הוא מפקיע בזה גם את איסור מוקצה? האחרונים מאריכים לדון בזה, ולמסקנא, הלכה למעשה, הדגים הללו מותרים באכילה בשבת, וכן הפירות שחבירו קטף עבורו מהעץ – מותרים באכילה וכל שכן בטלטול. טז. קבלת שבת ביחיד יש נקודה נוספת, הנה בקבלת שבת יש כמה סוגים. יש קבלת שבת ביחיד, ויש קבלה בציבור. ויש כמה הבדלים בהלכה בין קבלה ביחיד לבין קבלה בציבור. למשל, אם קיבל עליו שבת ביחיד, באופן פרטי, ושכח שלא התפלל מנחה, מותר לו להתפלל לאחר מכן מנחה. יש שאלה בפוסקים, לגבי אישה שהדליקה נרות, וקיבלה שבת בהדלקה, האם הדלקה של האישה נחשבת לקבלה ביחיד או בציבור, כיוון שיש הרבה נשים, למנהג האשכנזים, שמקבלות שבת בהדלקת הנרות. להלכה, אפילו למנהג האשכנזים, אם האישה הדליקה נרות ורוצה לאחר מכן להתפלל מנחה – רשאית להתפלל מנחה. אפילו אם קיבלה שבת בפירוש בהדלקת הנרות, כי זה נחשב לקבלה ביחיד. יז. קבלת שבת בציבור אבל אם אדם קיבל עליו שבת בציבור, זה נחשב כאילו שזה כבר לילה. למשל, יש בתי כנסת שמתפללים ערבית מוקדם, במיוחד בימות הקיץ. שעה לפני השקיעה כבר מתפללים תפילת ערבית. ומישהו נכנס לבית הכנסת ושמע אותם מתחילים תפילת ערבית, והם אומרים \"ברכו את ה' המבורך\", כל יהודי שומר מצוות, כששומע כך עונה באופן ספונטני \"ברוך ה' המבורך לעולם ועד\". והרי עניית 'ברכו' של ערבית של שבת נחשבת לקבלת שבת. זו קבלה בציבור שהיא מחייבת. כמו כן אם אדם אמר עם הציבור \"מזמור שיר ליום השבת\", או \"בואי כלה\", שלפי רבנו האר\"י בשער הכוונות כשאומרים \"בואי כלה\" זו קבלת שבת, אם אמר את זה עם הציבור, הרי הוא נחשב שקיבל שבת בציבור, ולאחר מכן אינו יכול להתפלל תפילת מנחה. זה כבר נחשב כמו לילה. זה דבר שחשוב לשים לב אליו, שהרי אפילו כאשר עונה 'ברכו' מחמת ההרגל, קיבל עליו שבת, וזו קבלה בציבור. ואם לא התפלל מנחה הרי שעליו להתפלל שמונה של ערבית פעם שניה. בחו\"ל, ברוב המקומות שהשקיעה מאוחרת, כמעט הרוב הגדול של הציבור מתפללים מוקדם. יש כאלו שממתינים גם בקיץ לצאת הכוכבים, אבל בארצות הברית למשל, בקהילות של הספרדים מתפללים מוקדם. יש כמה וכמה מניינים בהרבה מקומות. וכך גם אצל האשכנזים בלונדון או בפריז, שהשקיעה שם מאוד מאוחרת בקיץ, הם מתפללים תפילת ערבית מוקדם. יח. אמירה לישראל לאחר שקיבל שבת בציבור אם כן יש לדון, אדם שהלך לבית הכנסת בימות הקיץ, והתפלל ערבית עם הציבור, שבוודאי שקיבל עליו שבת, ואסור לו לעשות שום מלאכה. ואפילו אם מתפלל ערבית ביחיד – זו קבלה מאוד חזקה, לאחריה אי אפשר לעשות שום מלאכה. הוא כבר קידש את היום, הוא אמר בתפילה \"ברוך אתה ה' מקדש השבת\". אין קבלה גדולה מזו! לכן במצב כזה, בוודאי שנאסר לגמרי בעשיית מלאכה, זוהי תוספת שבת, כמעט כל הראשונים סוברים שזו מצווה דאורייתא. אבל הנה רואה את חבירו שמתפלל מאוחר, הוא עדיין לא קיבל עליו שבת, האם יהיה מותר לומר לו שיבשל עבורו, או שיקטוף עבורו פירות מהעץ? הוא רוצה לקנות משהו בחו\"ל, יש שם חנויות של גויים פתוחות, האם מותר לעשות כן? להלכה, מותר. כי אמירה לישראל מותרת לגמרי. לא מצינו בשלחן ערוך שום חילוק מהחילוקים הללו. וכותבים האחרונים, שמסתימת הדברים נראה שאפילו אם קיבל עליו שבת בקבלה בציבור, אם חברו לא קיבל שבת כלל – מותר לומר לו לעשות עבורו אפילו מלאכה גמורה, כל זמן שהשמש לא שקעה. יט. אם בני ביתו נגררים אחריו יתירה מזאת, אדם שקיבל על עצמו שבת, האם בני ביתו - אשתו, הבנים והבנות שלו – הם כפופים אליו? האם הם נגררים אחריו. יש בזה מחלוקת. פסק, שאשתו נגררת אחריו, (חאו\"ח ח\"ג סימן לח)הגאון הרב משה פיינשטיין למרות שקיבל עליו שבת לפני השקיעה. וכך פסק גם הגרי\"ש אלישיב . (שבות יצחק דיני נר שבת פרק יד אות ג) אבל בזמנו כתבתי בנושא הזה באריכות, והבאתי ראיות נגד הפסק הזה, וכתבתי שבאמת גם אשתו של אדם והילדים שלו אינם כפופים אליו, הם לא נגררים אחריו לגבי קבלת שבת. אפילו שהם סמוכים על שולחנו, זה לא מחייב אותם שהאבא קיבל על עצמו שבת. למרות שלגבי בני העיר יש שאם בני העיר כולם קיבלו עליהם שבת - המיעוט (שלחן ערוך שם סעיף יב) דין נגרר אחרי הרוב, ואני כתבתי להוכיח שזה לא דומה לנושא הזה. ואכן, גם פסק כך.(ח\"ז סימן לה אות ג) בשו\"ת שבט הלוי פעם מישהו שאל אותי שאלה מעניינת: הוא רגיל ללכת להתפלל בבית הכנסת שעה לפני השקיעה. לבינתיים, אשתו מכניסה לתנור כל מיני מאכלים, היא רוצה שזה יהיה חם וטרי, היא מבשלת בשעה הזאת בישול סופי. כשהוא חוזר הביתה, בערך חצי שעה לפני השקיעה, היא מיד מכבה את התנור ומוציאה את האוכל, מדליקה נרות שבת, מיד עושים קידוש ויושבים לאכול אוכל חם. ואכן, התארחתי בכמה בתים שעושים דבר כזה, שהיו צולים בשר על האש ממש לפני השבת, האישה מטפלת בהכל, כשהבעל חוזר מבית הכנסת חצי שעה לפני השקיעה, היא מכבה את הגריל, מדליקה נרות, מקדשים ויושבים מיד לאכול. והשאלה היא, האם היא נגררת אחריו? אם נאמר שהיא נגררת אחריו, כיון שהוא כבר הלך לבית הכנסת וקיבל על עצמו שבת, האם היא נאסרת במלאכה? התשובה היא, לא. בזמנו, ניגשתי אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודיברתי איתו באריכות בנושא הזה, הראיתי לו את התשובה שכתבתי בנושא הזה, והוא כתב בכתב ידו שהוא מסכים עם מה שכתבתי, והוסיף לי בעל פה עוד נימוקים שאשתו לא נגררת אחריו, ומותר לעשות כן. כ. אמירה לגוי לאחר שקיבל עליו שבת כמו כן לגבי אמירה, אם הוא קיבל על עצמו שבת, לא רק שמותר לה לעשות מעצמה אוכל עבורו, אלא גם מותר לו לומר לה לעשות. אין בעיה גם באמירה שלו. מכיוון שהיא לא עושה שום איסור בכך. למרות שלו זה אסור, הוא כבר קיבל שבת. לעומת כל האמור, באמירה לגוי, אם הוא קיבל על עצמו שבת, זה תלוי, ויש כמה פרטי דינים בזה. ראשית, צריך לדעת, שחכמים אסרו בבין השמשות לעשות גם דברים שהם אסורים מדרבנן. כל שבת אנחנו אומרים בבית הכנסת פרק 'במה מדליקין', ובסופו כתוב: \"ספק חשיכה, ספק אינה חשיכה, אין מעשרין את הוודאי\" – לעשר בשבת זה אסור מדרבנן. \"אין מטבילין את הכלים\" - מדובר על כלים טמאים שהיה בזמנם. \"וקל וחומר שאין מדליקין את הנרות\". כלומר שבין דאורייתא ובין דרבנן אסור לעשות בבין השמשות. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אבל דברים שאסורים מדרבנן לצורך מצוה - מותר. יש בזה הרבה פרטי דינים כתבתי על זה בהלכה ברורה בסימן רס\"א. ואכמ\"ל. אבל בדומה לכך הוא הדין לגבי אמירה לגוי בבין השמשות, שלומר לגוי שיעשה בשבילי מלאכה דאורייתא, שאם זה צורך מצווה, מותר בבין השמשות. אבל אם קיבל עליו שבת מבעוד יום, אם מדובר בזמן שמותר יהיה לומר ליהודי אחר לעשות מלאכה, כגון שעה לפני השקיעה, מותר לומר לגוי. אבל אם זה כבר סמוך לשקיעה, כחצי שעה לפני השקיעה, מחדש המגן אברהם, שרק לצורך מצוה יהיה מותר לומר לגוי. אבל צריך להדגיש, שכל מה שאמירה לגוי אסורה עד סמוך לשקיעה, אפילו בצורך מצוה, הוא רק אם קיבל שבת בציבור, אבל אם קיבל ביחיד, יהיה מותר עד השקיעה. וזה מאוד מעניין, שאמירה לגוי תהיה יותר חמורה מאמירה לישראל. שבאמירה לישראל, כל עוד שלא שקעה השמש, יהיה מותר לומר לישראל, אבל באמירה לגוי זה אסור. כא. הנקמה של דוד המלך השבוע קראנו בהפטרה: \"ויקרבו ימי דוד למות\" - דוד המלך קורא לבנו שלמה, ומצווה עליו שילך בדרך ה', שישמור מצוות, שיעבוד את הקב\"ה, זה דבר סביר מאוד כל אדם שנמצא ב'סוף', כל ענייני העולם מתגמדים בעיניו, לא אכפת לו מענייני העולם, מה הוא אומר לילדים שלו?! תורה, מצוות ומעשים טובים. הוא שבור ורצוץ, הוא מרגיש שהחיים מסתיימים, הוא אומר לילדים שלו שיעבדו את ה', וזה מה שדוד המלך עושה. אבל דוד המלך לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ונותן לשלמה כמה הוראות אחרונות: עם יואב בן צרויה – סגור אילו חשבון... אל תיתן לו למות על מיטתו. שמעי בן גרא - הוא קיללני קללה נמרצת, תהרוג אותו. וצריך להבין מה קורה כאן. דוד המלך הוא נביא, קדו עליון. כתב לנו את ספר תהילים. ספר שכל יהודי שרוצה להתפלל לפני הקב\"ה, אומר תהילים בהשתפכות הנפש. כשאדם אומר תהילים הוא מרגיש כל כך קשור אל הקב\"ה. דוד המלך מדבר על נקמה בשמעי בן גרא: \"הוא קיללני קללה נמרצת, לכן תהרוג אותו\". איך ייתכן הדבר?! כתוב בתורה לא תיקום! איך יתכן שדוד המלך בצוואה האחרונה שלו, מבקש מבנו - לנקום?! כב. אל נקמות ה' אכן, אם נשב ונתבונן נבין, שדוד המלך לא רק שלא עשה איסור, אלא הוא היה מחויב לעשות זאת, ונבאר. הנה כתוב בתורה לא תיקום. אם חבר עשה לי רע – אסור להשיב לו כגמולו. מאידך, אנחנו מצווים תמיד להידבק במידותיו של הקב\"ה, והקב\"ה הוא \"אל קנא ונוקם\". כתוב, \"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום\". כמו כן כתוב \"אל נקמות ה'\", ואומרים חז\"ל: \"גדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות\" דהיינו בין שם 'אל' לבין 'ה''. נקמה זה דבר גדול. כתוב \"ישמח צדיק כי חזה נקם\" - כשהקב\"ה נוקם באומות העולם, אלה שמענים את עם ישראל, זו אחת ממידותיו של הקב\"ה. אז למה הקב\"ה אסר עלינו בתורה לנקום?! בספר החינוך מסביר את האיסור של לא תיקום וזו לשונו: \"שידע האדם ויתן אל ליבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה' ברוך הוא. ומיד האדם, מיד איש אחיו, לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא. על כן, כשיצערו או יכאיבו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, וה' יתברך גזר עליו בכך. ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב וכמו שאמר דוד עליו השלום, הניחו לו ויקלל, דוקא על שמעי בן גרא, כי אמר לו ה' יתברך, תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא\". כג. נקמה – עשיית צדק יש פה יסוד גדול וחשוב באמונה. כל מה שקורה לאדם מגיע לו. אם קרה לו איזה דבר, צריך לדעת שזה רצון ה', אמנם מגלגלין חובה על ידי חייב, אותו פלוני שעשה לי רע - הקב\"ה יעניש אותו, אבל אני צריך להסתכל על הרע שקיבלתי שזה רצון ה' יתברך. יתירה מזאת, הקב\"ה גומל לאיש חסיד כמפעלו, ונותן לרשע - רע כרשעתו. אחד מהיסודות החשובים ביותר של האמונה, אחד מי\"ג עיקרים, הוא שיש שכר ועונש, הקב\"ה מעניש. לפי זה, פירוש המילה של 'נקמה' הוא צדק. עשית?! תקבל מידה כנגד מידה. וזה גם בשכר טוב, אדם שעשה דבר טוב הוא יקבל את השכר שלו מידה כנגד מידה. אם כן כאשר הקב\"ה נוקם מאויביו, שכתוב, הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, או, אל נקמות ה', המשמעות היא עשיית צדק. אבל כשאר אדם עושה רעה לחבירו, יש כאן שתי נקודות חשובות מאוד מאוד למה לא לנקום: האחד, כדברי ספר החינוך, אם אתה הולך לנקום, זאת אומרת שאתה לא מקבל שזה היה עונש עליך מאת השי\"ת, עצם הדבר שאתה הולך נגד האדם השני מוכיח שאתה לא מקבל את מה שמגיע לך מהשי\"ת. הנקודה השנייה שצריך לחשוב, מעבר למה שכותב ספר החינוך: אתה לא ממונה על עשיית הצדק. הקב\"ה ממונה על הצדק. בית דין ממונה על הצדק. יש כח לבית הדין לטפל בצדק. כשהיה סנהדרין, הם היו יכולים לעשות כל דבר. היום לצערינו, אין הרבה כח לבתי הדין – הכח שלהם מוגבל. הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. שפלוני חייב לקבל עונש. 100% -באים לפניהם שני אנשים, הם בטוחים ב הוא עשה מעשים חמורים מאוד. אבל אם אין ראיות – אין להם מה לעשות. אם זה הולך לבתי משפט של הגויים, או של יהודים שמתנהגים כמו גויים, השופט קובע בהסתברות גבוהה ביותר שהבן אדם עשה את המעשה והוא נותן לו את העונש. פעם היה איזה שופט אחד שנתן עונש כבד מאוד למישהו. אחר כך השופט הזה יצא לפנסיה, ושאלו אותו למה נתת לו עונש כזה כבד? ואז הוא אומר: \"הוא עצבן אותי, אז אני 'הכנסתי' לו...\" לא פחות ולא יותר! הכל אצלם זה בהסתברות. למרות שאין ראיות. אצלנו, בדיני התורה, זה לא כך. אומר הקב\"ה, אני מנהיג את העולם, אם יש לך ראיות או עדים כשרים שמעידים – בבקשה, אפשר להוציא ממון , אין לך רשות 100% -או אפילו להרוג. אבל אם לא, אפילו שאתה בטוח ב לעשות את זה. אומר לך הקב\"ה, אל תדאג לצדק, תשאיר לי את זה, אני מנהיג את העולם ואני אעשה צדק. הצדק הוא בידי הקב\"ה. רק כאשר יש לנו ראיות על פי דין תורה, בית דין יכול לעשות צדק. כד. נקמה גובלת בכפירה בעיקר אדם לא יכול לעשות צדק, אין לו את האפשרות לעשות את הצדק. זו נקמה האסורה מהתורה. על זה אומרת התורה לא תיקום. או בגלל שאתה לא מקבל את מה שנגזר עליך, או שאתה לא סומך על הקב\"ה שיעשה את הצדק... זאת אומרת שנקמה לפעמים גובלת בכפירה בעיקר. נקמה זה מתוק מדבש, \"אני סבלתי – עכשיו גם הוא סובל...\" אנשים מרגישים התרוממות הרוח בשעת נקמה. אבל זה דבר שלילי, זה יצר הרע! זה דבר אפל! זה שחיתות המידות. היה פעם מעשה בזמנו של החפץ חיים. היה איש אחד עשיר, שהייתה אישה אלמנה ששכרה ממנו דירה קטנה. העשיר הזה היה עשיר מופלג ואכזר מאוד. ולאלמנה לא היה כסף לשלם, והוא השליך אותה באכזריות לרחוב. והיא הייתה בוכה ואומללה. שנה, האיש הזה חלה. ואז אמר החפץ חיים: \"חיכיתי 15-לאחר זמן, כ לצדק שהקב\"ה יעשה, אני שמח שזכיתי לראות את הצדק של הקב\"ה...\" כלומר, אנחנו לא צריכים לדאוג. כל אדם שעשה רע ישלם. אלא לנו אסור לדאוג לנקום. כי זה כאילו אתה לא סומך על הקב\"ה, זה במידה מסוימת כפירה בעיקר. כה. למלך יש כח לעשות צדק דוד המלך היה קדוש עליון, וכשבא שמעי בן גרא ומקלל אותו, הוא מורד במלכות. מורד במלכות חייב מיתה לפי דין תורה. אבל דוד המלך לא היה מסוגל לעשות זאת! כי באותה שעה הוא היה בורח מפני אבשלום, הוא הרגיש שזה חלק מהעונש של הקב\"ה - ששמעי בן גרא יקלל אותו. ואז דוד המלך נשבע לו, \"אני לא אעשה לך שום דבר! דוד המלך, בשעה הזאת שהוא כל כך סובל, והבן אדם מקלל אותו, הוא מרגיש שלמרות הסמכות שיש בידו להעניש אותו, אם יעניש אותו - יש כאן צד מסוים של לא תיקום! אז הוא לא מעניש! הוא מקבל על עצמו לא לעשות לא דבר! אבל כשדוד המלך עומד למות, עכשיו כבר אין לו שום רגש נקמה כלפיו, הוא חושב על המשמעות של נקמת ה' שפירושה עשיית צדק, הבן שלו הולך למלוך, הוא יהיה ממונה על הצדק, לכן דוד מצווה על בנו: אתה צריך לעשות צדק! כאן זה כבר לא קשור לנקמה חלילה. זו לא נקמה, זו עשיית צדק! למלך יש כח כמו בית דין ועליו לעשות צדק! רבותיי, אנחנו יודעים את כל מה שקורה היום פה בארץ ישראל ובעולם. הקב\"ה שופט צדק! כל אחד שפוגע בתורה הקדושה שלנו, הקב\"ה יעשה איתו צדק! אבל זה לא התפקיד שלנו, עלינו להתפלל להקב\"ה שהוא שופט צדק, הוא דיין האמת, והוא ידון דין אמת לאמיתו. נברך את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן, וגם את כל הציבור ששומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה', תצליחו בכל מעשה ידיכם, בעז\"ה, בבריאות טובה, פרנסה טובה, אריכות ימים ושנים, ונזכה לגדל את כל הילדים שלנו לתורה ויראת שמים, אכי\"ר."},{"filename":"333.pdf","content":"הפקר בבית| הפקר פוטר מטבילת כלים| כלים שאין אפשרות להטבילם| נאמנות ילד בטבילת כלים| שימוש בכלי שלא נטבל נושאי השיעור: דיבור | הפקר בטלפון| קניין אודיתא| טבילת כלי פלסטיק| בעל תשובה בבית הוריו החילוניים| טבילת תבניות חד פעמיות| שאין לו מזוזה ברוח טובה 333 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק שמות תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת וארא הלכות טבילת כלים עקב נסיעת מרן הראשון לציון שליט\"א למסע חיזוק בקהילות היהודיות בחו\"ל, השיעור השבוע נמסר על ידי הגאון הגדול רבי אלחנן פרץ שליט\"א גאב\"ד 'חוקת משפט' א. טבילת כלים בערב שבת אחרי תפילת מנחה, באו לשאול אותי שאלה, אבי המשפחה קנה מיחם לשבת והכין אותו לשבת, מילא אותו מים והרתיח. והנה כמה דקות לפני שבת נזכר שלא טבל את המיחם. כיצד עליו לנהוג. הנה כמובן שכאשר יש אפשרות לטבול – טובלים את המיחם. מסירים חוצצי טבילה, על פי ההלכה בטבילת כלים צריכים להסיר חציצה. מדבקות שבדרך כלל הם חציצה, אלא אם לפעמים יש מדבקות שמעדיפים להשאיר. וכשטובלים מברכים \"אשר קדשנו וכו' על טבילת כלי\" ואם זה יותר מכלי אחד אז אומרים \"על טבילת כלים\". ב. המים לא נאסרים והנה בשאלה הזו, אם ילכו לטבול את הכלי לפני שבת, לא יהיה להם מים חמים בשבת, עונג שבת, יש מצווה לשתות חמין בשבת. אז יש בעניין הזה כמה פרטים בכדי למצוא את הפתרון לבעיה הזו. הנה פרט ראשון, המים לא נאסרים. אוכל שנמצא בכלי שאינו טבול אינו במפורש, ואם עבר והשתמש (שלחן ערוך סימן קכ סעיף טז)נאסר. זו הלכה ביורה דעה בכלי בלא טבילה לא נאסר, מה שנשתמש בו. הגר\"מ פיינשטיין באגרות משה כותב, שזה לא נאסר גם אם במזיד שם מים בכלי שאינו טבול. ג. נאמנות ילד בטבילת כלים הפרט השני, הנה עצם חיוב טבילת כלים בכלי מתכות, יש דבר פלא, שברמב\"ם כתוב, \"חיוב טבילת כלים דברי סופרים\". אבל במרן השלחן ערוך נראה שזה דאורייתא, מפני שמרן כותב , שילד פחות מגיל שלוש עשרה אינו יכול לטבול. כלומר, שהוא לא נאמן על הטבילה. - באמת הבית הגדול הזה, זה מקום [ אלה שלומדים פה חושן משפט יודעים, שילד לא נאמן על דברים שהם ]!שלומדים את כל התורה כולה נאמן. ואם מרן השלחן 13 דאורייתא, בדברים שהם דרבנן, ילד פחות מגיל ערוך כותב שילד אינו נאמן, משמע, שחיוב טבילת כלים הוא דאורייתא. פעם נסעתי לאיזו שמחה משפחתית עם תלמיד חכם מופלג מאוד שבקי , לטבול 13 בכל התורה כולה, והוא מספר לי ששלח את בנו, מתחת גיל כלים. אמרתי לו, הרי שלחן ערוך אומר שלא! אבל הוא אמר, אני שולח את הילד שלי לטבילת כלים, אני בטוח שהוא טבל. ואז הוא אומר לי שבתשובת אגרות משה כתוב, שאם הדבר ברור לך כמו השמש בצהריים, אתה יכול לסמוך על אחד שהוא פסול לעדות. המקרה שהובא באגרות משה שם הוא, שהיה זקן ברוסיה שהבת שלו חילונית גמורה. והזקן אמר לגר\"מ פיינשטיין שהוא סומך עליה שהיא קנתה בשר בעיר קזאן ברוסיה, שהבשר בוודאי כשר, הוא אומר \"היא לא העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il תשקר אותי בשום פנים ואופן\". והגר\"מ פיינשטיין אמר, שאפשר לסמוך על אומדנא. אם כן אמר לי התלמיד חכם, נכון שקטן לא יכול לטבול, אבל אני סומך על אומדנא, הילד הזה אני מכיר אותו, אין סיכוי שהוא אומר שהוא טבל ולא טבל... ד. כלי שלא מנתקים אותו מהחשמל למעשה, לגבי המיחם בשאלה, אמנם בשו\"ת חלקת יעקב להגאון רבי יעקב ברייש כתוב, שכל כלי שמחובר לחשמל פטור מטבילה. אבל, כמובן מסתפינא מיניה, יש אחד מגדולי הרבנים באנגליה בשם הרב פאלק, והוא היה גאון גדול, וחיבר שו\"ת מחזה אליהו ושם הוא כותב, שאם חיבור לחשמל זו סיבה לפטור, זה דווקא כאשר הוא מחובר בקביעות לחשמל, ולא שמוציאים אותו מדי פעם. למשל, יש ישיבות שיש כלי חשמל קבועות ומחוברות לחשמל ולא מזיזים אותם, זה יכול להיות שזה נקרא מחובר לקרקע. אבל מיחם שבמוצאי שבת מוציאים אותו מהשקע, זה לא נקרא מחובר. היה מישהו שרצה לומר לגבי המיחם, שכיון שהוא כלי אלומיניום, יכול להיות שהוא פטור מטבילת כלים. אמנם נכון שבתשובת אגרות משה כתוב, שכלי אלומיניום פטורים מטבילת כלים, אבל לא מקובל להורות כך. מלבד זאת, אנחנו לא יודעים אם המיחם הזה הוא אלומיניום או לא, אין לנו ידיעה באיזה מתכת מדובר. ה. אין אפשרות להטביל כלים לפני כמה שנים שלחו לי שאלה מצרפת, זה היה בתקופת ה'קורונה' - לא תקום צרה, ב\"ה שכחנו את הצרה הזאת. וממשלת צרפת הורתה לאנשים להתכנס בחדרי חדרים, וזה היה בליל הסדר, וכולם אכן נכנסו לחדרי חדרים... ומה שקרה שרבים רכשו כלים וכיו\"ב לכבוד החג, ולא הספיקו להטבילם לפני הסגר, ושאלו מה ניתן לעשות. והנה, כאשר ישנה שאלה כזו, מה שניתן לעשות הוא להיפטר מטבילת כלים על ידי שמקנים לגוי, אבל הגויים נמצאים בחדרי חדרים... והיהודים בחדרי חדרים, איך ניתן יהיה להקנות?! וזה אותו סוג שאלה, שישנם כלים שנצרכים לחג, ואין דרך להטבילם. ו. הפקר פוטר מטבילת כלים אני רוצה להציע כמה פתרונות, במקרה של שעת הדחק. אמנם לכתחילה טובלים, ולא להשתמש בפתרונות של דחק. אבל צריך לדעת את הפתרונות של דחק הללו. הפתרון הראשון שאני רוצה להציע זה להפקיר את המיחם או את הכלים. ז. דין הפקר בבית שאין לו מזוזה ונבאר, אנחנו משתמשים בעניין של הפקר להרבה עניינים. כשהרב מבריסק ברח במלחמת העולם השנייה מבריסק לארץ, הוא הגיע עם חלק ממשפחתו, אני הכרתי חלק מבניו זצ\"ל. דרך אגב, כשהוא הגיע לארץ, באמצע מלחמת העולם השנייה, היה כאן פחד גדול מאוד, הנאצי ימ\"ש סיכם עם המופתי ימ\"ש - כלשונו של הרשע מרושע הזה - שהוא יבוא לאכול ארוחת צהרים בארץ, כלומר שיעבור את הארץ וישטוף אותה ח\"ו. והיהודים כאן בארץ הרעישו את השמים בתפילות אדירות. ואז הרב מבריסק אמר: \"אם בחו\"ל היו מתפללים כמו שמתפללים כאן, היו יכולים לעצור את כל מה שקרה!\" יש המשך - אבל אני לא אומר אותו. בדרך כשהוא ברח לכיוון ארץ ישראל, הרב מבריסק הגיע לווילנה, ושם היה יהודי שהביא לו דירה, והרב מבריסק ראה שם את המזוזה וחשש מאוד לכשרות שלה. וכיון שמדובר בבעל הבית יהודי – החליט שצריך לצאת להקל, אבל זה לא פשוט לגור (יו\"ד סימן רצא) מהבית. אמנם יש פתחי תשובה כך. למעשה, הרב מבריסק מצא פתרון, הוא הביא שלושה אנשים - והפקיר את זכותו בדירה, כלומר שלרב מבריסק אין שום משמעות כלפי הדירה הזו. ח. לא להפקיר כשיכולים יהיו לקחת השאלה הזו יכולה להיות גם בימינו, למשל, אם מזוזה נפלה בשבת ח\"ו – יש דיונים לכאן ולכאן אם מותר או צריך להחזיר את המזוזה בשבת. אבל מי שרוצה לא להסתבך עם בית בלי מזוזה, יכול להפקיר את הבית בפני שלושה. רק שאני לא ממליץ לעשות כך, במיוחד אם מפקיר בפני שלושה, משום שאם אחד מהשלושה שהבית הופקר לפניו ינעל את הדלת, הוא לא כדאי להסתבך. (סימן קצה), יזכה בבית, כמבואר בשלחן ערוך לפני שלושים שנה, היה אחד בבני ברק, שהיה צריך להפקיר את הבית בגלל שרצה להפקיר את הבקבוקים של שביעית. זה היה סוף שנה שמינית לשמיטה, הגיע זמן הביעור, והיה צריך להפקיר את המיץ ענבים. הוא לא יכול היה להוציא את הכל החוצה, ורצה להפקיר את הבית. והגר\"נ קרליץ זצ\"ל אמר לו להפקיר את הבית. איך שסיים להפקיר בפני שלושה, אחד מהשלושה שמע שהבית הופקר, מיד נכנס לתוך הבית ונעל את הדלת, שעות לפנות את האזור\"... כל הארץ רעשה 12 ואמר למפקיר – \"יש לך מזה, לא ידעו איך לפתור את הבעיה. והנה היו שניים מגדולי הרבנים שמצאו פתרון, מורנו הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, והגאון הרב אברהם גניחובסקי זצוק\"ל. היו כמה פתרונות שהועלו, אבל הפתרון שהוכרע הוא, שבאמת הוא לא זכה בבית. מפני שהבית היה בקומה שלישית, מתחתיו בקומה שניה גר אדם אחר, קומה שניה זה החצר של קומה שלישית. אם כן זה שגר בקומה שניה, זכה בקניין חצר בבית של קומה שלישית. ממילא, באו לשכן שגר בקומה השנייה ואמרו לו, \"תשמע אדוני, החצר שלך קנתה חצר\". והוא אמר להם, \"תפסיקו, נו באמת, מספיק לי בית אחד, את השני תשאירו לו, שיהיה לו לבריאות...\". הפתרון הזה הוא לא פשוט, לומדי חושן משפט בבית המדרש הנפלא הזה יגידו לי שבנתיבות המשפט בסימן רמ\"א או רמ\"ג כותב שחצר לא קונה חצר. אבל אכמ\"ל. ט. להפקיר בלי לזכות למעשה, אמרתי לאותו אחד ששאל אותי לגבי טבילת הכלים במיחם, שיפקיר את המיחם למשך שלושה ימים בפנינו. ואז הוא שאל אותי שוב, איך אני יכול להפקיר דבר שנמצא בתוך הבית שלי?! התשובה היא, כותב, שאדם יכול להפקיר דבר שבתוך (סימן רעג)שהנה ה'קצות החושן' הבית, למרות שהחפץ נשאר בביתו. כמו כן יכול להפקיר אפילו 'שיניים , למרות שהשיניים ] - בזמנו, לפני שנים היו משתמשים עם זה[ 'תותבות נמצאות בתוך פיו. כשאני אומר להפקיר, פירושו להפקיר את המיחם, ולהתכוון לא לזכות בו. (חו\"מ סימן ר).כי אם לא יתכוון לכך, הרי שיקנה אותו מדין קניין חצר י. בפני מי מפקירים כותב, שמי שהשכיר בהמה לגוי, (סימן רמו)בפני מי מפקירים? הכף החיים ולא לקח את הבהמה ביום שישי, והגוי עובד בה בשבת, הרי שהיהודי עובר בזה על איסור דאורייתא של שביתת בהמתו. וכותב הכף החיים, שיפקיר, ולא מול שלושה קרובים, אלא צריך להביא אנשים זרים. מפני שבשלחן מובא שצריך שלושה בהפקר כדי שיהיו שניים עדים (חו\"מ סימן רעג)ערוך ואחד זוכה. אתה לא יכול לקחת עדים את אשתך ואת אחותך... צריכים להביא אנשים זרים. לעומת זאת, בשו\"ת מהרי\"ט כותב, שאפשר להפקיר בפני שלושה מקרוביו. אמנם לכתחילה לא לסמוך על זה, אבל במקרה של חכמי ורבני צרפת בתקופת הקורונה, וכן גם לאותו אחד ששכח להטביל את המיחם, יכול להפקיר את המיחם או את הכלים, אפילו בפני קרוביו, ולאחר שיזכה בכלי יטבול אותו. יא. טבילת תבניות חד פעמיות יש מחלוקת בין גדולי הרבנים ביחס לתבניות חד פעמיות, האם חייבות בטבילה או לא. מצד אחד, תבנית חד פעמית שנזרקת כנראה פטורה מטבילה. מאידך גיסא, תבנית חד פעמית מייצרים אותה באנגליה לפעם חלות על 12 אחת, פה בארץ, בנות ישראל משתמשות בתבנית אלומיניום פי הקבלה, זה כבר לא חד פעמי. ומה עם טבילה? אני מדבר על תבניות ללא הכשר, אם יש הכשר אז לא צריכים טבילה. ואכן מרן הרב עובדיה זיע\"א סובר שהתבניות הללו חייבות בטבילה. מורנו .הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל סבר שלא צריכים טבילה מה המחלוקת? חכם בן ציון אמר, הגויים ייצרו את זה לפעם אחת, וממילא זה כלי שמייעוד להיזרק ואינו נקרא כלי. זו משנה מפורשת בכלים . וממילא מי שהופך אותו להיות כלי רב פעמי הוא היהודייה שמשתמשת איתו באופן רב פעמי... אם כן זה כלי שיוצר על ידי יהודיה, ולא על ידי גוי. ואינו חייב בטבילה. לעומת זאת מרן הרב עובדיה סבר, שהיות וזה כלי שהגויים מאפשרים להשתמש בו כמה פעמים, וגם אצלם זה מצוי, יש חשש שתבנית חד פעמית צריכה טבילה. יב. פתרון פשוט למעשה, אם כל אחד יתחיל להטביל את התבניות אפיה, אשתו תגיד לו שהיא מעדיפה כבר להשתמש עם התבניות הרגילות... מאידך, מרא דאתרא, מרן הרב עובדיה, אנחנו חוששים לדעתו. אז פגשתי מומחה כשרות שאמר לי פתרון, אמנם זה נשמע עצת אחיתופל, אבל אני מכבד אותו מאוד והפתרון יצא לו בינוני. הוא אמר לי לקחת את התבנית אלומיניום, לרסק אותה לגמרי, ולבנות אותה מחדש. איזה עצות אלה?! אדם קנה תבניות אלומיניום, תשבור אותם?! זה לא פתרון טוב. ואני מציע פתרון פשוט לחלוטין: להפקיר את תבניות האלומיניום. כשאתה מפקיר, זה לא שלך, ואתה פטור מטבילת כלים. זו העצה הפשוטה ביותר שנאמרה גם כן לחכמי ורבני צרפת לגבי הכלים שרכשו, וזו העצה שאמרתי לאותו אחד ששכח לטבול את המיחם שלו. יג. שומן שמורחים על הכלים דרך אגב, פעם חששו שבתבניות האלומיניום מורחים עליהם שומן. וזה נכון. מורחים בוודאי שומן, מורחים על סירים שומן. אבל זה לא קשור לטבילת כלים אלא להגעלת כלים. בזמנו מרנא ורבנא החזון איש אמר שצריכים להגעיל כלים חדשים כי מורחים עליהם שומן. לימים יצא שו\"ת יביע אומר, ושם מרן הרב עובדיה אמר, שהיות והשומן פגום - לא צריך לחשוש. דבר פגום לא אוסר. והיו שהתווכחו על זה. אמר לי אחד שפתח חנות לממכר מזון, והוא הכין תבנית אפייה ענקית אצל מסגר, והוא רואה אותו מורח שומן. שאל אותו, מה זה?! והמסגר ענה לו, לא, זה לא התבנית שלך אני מורח לאחרים, אבל זה לא ראוי לבני אדם, אולי לעכברים... ואכן היום אנחנו יודעים שברוב המקרים זה אפילו לא שומן מן החי, זה שומן סינתטי. כלומר שומן כמו נפט או וזלין וכיו\"ב, אז הכשר כלים לא צריך, אבל טבילת כלים צריך. יד. הפקר בשבת כל מה שאמרנו הוא באופן שמפקיר לפני שבת. מה יהיה הדין אם נזכר בשבת שלא הטביל את הכלי, האם יהיה מותר להפקיר את המיחם בשבת? כותב, שאנחנו מפקירים בשבת, שהרי כאשר ערב (ד.) הנה הרמב\"ן בפסחים פסח חל בשבת עושים ביטול חמץ בערב שבת. וביטול לשיטת התוספות שביטול זה הפקר. כמו כן הריטב\"א בעירובין כותב שאפשר (ד:)בפסחים להפקיר בשבת. לכן בשעת הדחק, בוודאי שאפשר להפקיר בשבת. טו. בחור בעל תשובה בבית הוריו החילוניים לאו זאת, בחור שחזר בתשובה והוריו עדיין לא חזרו בתשובה, ובבית הכלים לא טבולים, הטוב ביותר הוא, שיום אחד ישלח את הוריו למסעדה כשרה, ויקח חבר, ויעמיסו את כל הכלים, יטבול את כולם בלי רשות, שהרי זכין לאדם שלא בפניו. ויחזיר אותם למקומם, וזה הפשוט והראוי ביותר. אבל במידה והכלים עדיין לא הוטבלו, הרי שצריך לאכול בכלים חד פעמיים. אבל זה לא מתאים לאכול אצל הורים בכלים חד פעמיים. יכול להיות שהוא יכול ללמד את האבא להפקיר את הכלים. רק הבעיה, שאם אדם חילוני מפקיר כלים – אני חושש שהוא לא אמיתי, הוא מערים. אדם דתי שמפקיר כלים, הוא באמת מפקיר, הוא לא רוצה להסתבך עם טבילת כלים. אבל אדם חילוני זה לא ברור, ולא פשוט לדעתי. לכן כדאי לפתור את הבעיה בצורה יסודית, לטבול את הכלים, או לקנות להורים כלים חדשים ולטבול אותם.טז. טבילת כלי פלסטיק אמרנו בתחילת הדברים, שטבילת כלים היא חובה מן התורה בכלי מתכות. לעומת זאת ישנם כלים שפטורים מטבילת כלים: כלי נייר, כלי חרס, כלי עץ. אבל כלי זכוכית - חייבים מדרבנן. לגבי כלי פלסטיק, בשו\"ת מנחת יצחק כותב, שחושש שכלי פלסטיק חייבים בטבילת כלים. ונבאר, הנה הגמרא מבארת, שכלי זכוכית חייבים בטבילת כלים, מפני שניתן להתיך אותה שוב, והיא דומה לכלי מתכת – שחייבים בהטבלתם מהתורה - שאפשר להתיך אותם. לכן זכוכית חייבת בטבילת כלים מדרבנן. לאור זאת כותב המנחת יצחק, כיון שגם פלסטיק ניתן להתיך או למחזר אותו, לכן יש להטבילו. למעשה, מקובל להורות, וכמדומני שכך מרן הרב עובדיה זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר סבר, שיש להקל בכלי פלסטיק, ופוטר אותם מטבילה. והסיבה, בגלל שכיום הם עשויים מנפט, וזה לא מקבל טומאה, ויש לנו כלל ש\"כלי שלא מקבל טומאה פטור מטבילה\". ממילא, כלי פלסטיק לכאורה פטורים מטבילה. אבל כל שאר כלי מתכת וזכוכית חייבים טבילה. יז. וקל לאבדן ככלי זכוכית כדאי מאוד מאוד להיות מיושבי בית המדרש תמיד, כתוב על דברי תורה שקל לאבדן ככלי זכוכית, ה' ישמור עלינו. לכן צריכים להיזהר בלימוד. בהלכה שכתוב שלא לאכול יותר מדי זיתים ובשאר (יו\"ד סימן רנז),הש\"ך הדברים המשכחים. כותב הש\"ך, קל לאבדן ככלי זכוכית. אבל האמת היא, שכלי זכוכית זה תלוי איפה שברת אותם, אם שברת אותם במפעל - אפשר עוד לסדר. אבל אם הם נשברו בחוץ - אין מה לעשות. לכן אומרים לאדם, כנס לבית המדרש, כדי שגם אם זה יהיה מצב של כלי זכוכית שנשברים, בית המדרש זה 'המפעל' - שם אתה יכול לתקן אותם. יח. כשטובלים כלי לוקחים את הסיכון בסיפור שהזכרתי קודם לגבי השאלה שהגיעה מצרפת, הבאתי להם פתרון נוסף, וביקשתי מהם להשתמש בפתרון השני. הצעתי להם להקנות את הכלים לגוי בקניין 'אודיתא'. ואבאר מה הכוונה להקנות לגוי. בעיקרון אני טובל את כל הכלים. אני קונה כלים פשוטים וטובל אותם. אבל צריך לדעת דבר אחד, אם אתה קונה כלי כגון קומקום, וטבלת אותו – רגע אחד במים, לא צריך רבע שעה מתחת למים - והוא התקלקל, לא ללכת לחנות ולומר לו התקלקל הכלי, זה איסור גזל, כיון שאם אתה טובל את הכלי אתה לוקח את הסיכון שהוא יתקלקל. כמו כן, אחרי שטובלים קומקום חשמלי - לא לייבש אותו עם פן, כי הפן דוחף את המים פנימה. תשאיר אותו בשמש להתייבש, וזה בסדר גמור. כך הצורה של טבילת כלים חשמליים. אבל יש כלים חשמליים מורכבים שאי אפשר לטבול אותם, הם יתקלקלו בוודאות, מה שניתן לעשות הוא למכור לגוי. יט. קניין אודיתא הבעיה שהגוי לא תמיד מבין, אני פעם טרחתי רבע שעה למכור סיר טיגון חשמלי שקיבלתי מתנה, לישמעאלי, עשיתי איתו שישה קניינים: משיכה, כסף ועוד, אחרי כל זה שאלתי אותו, של מי הסיר? והוא אומר לי 'שלך'... הבנתי שלא תפס כלום. כשמוכרים לגוי צריכים להיות בשום שכל, אי אפשר למכור לגוי בלי שהוא מבין מה אתה עושה איתו. ושם בצרפת הבעיה הייתה שגם למכור לגויים לא יכולים, הגויים בבתים, זו הייתה קורונה - לא תקום פעמיים צרה. אתה לא יכול להוציא גוי צרפתי אפילו בטעות. הם פחדו. לכן הפתרון שאני מציע, הוא קניין 'אודיתא'. הוא מבואר בקצות החושן דהיינו שעניינו הוא, לומר בפני שניים: \"אני מודה שהכלי (סימן מ וסימן קצד) הזה שייך לגוי\". וברגע שאמר כך, לדעת הקצות חל הקניין וזכה בו הגוי. בזמנו, חכם יעקב יוסף זצ\"ל השתמש בביטוי, שלהגיד \"אני מודה שהכלי שייך לאובמה\", זה לא כל כך טוב, כי אני לא יודע אם הוא מסכים שאשתמש בכלי שלו. אתה צריך להקנות את הכלי לאיזה גוי שחייב לך כסף, לאיזה קבלן שגנב ממך כסף וברח... ואז אתה מקנה לו את הכלי ומשתמש בו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כפירעון חוב. זה יכול להיות יותר טוב, אני ממליץ על זה יותר. זה קניין נפלא. אמנם, זה קניין ששנוי במחלוקת, אני לא אכנס פה לפרטים, ולכן ההוראה היתה לבני צרפת, שיעשו את הקניין, ומלבד זאת גם יפקירו. \"אם יבוא אל המחנה האחת... והיה המחנה הנשאר לפליטה\". אדם מתארח אצל סבתו הזקנה, והיא אומרת לו שלא טבלה את הכלים, אם יכול ללכת ולטבול את הכלים – עדיף, אבל אם אינו יכול להטביל את הכלים, יכול לומר לה, שתקנה את הכלי לגוי. והיא מקנה אותו בקניין אודיתא וזה בסדר. אמנם, יש ט\"ז שהקניין לגוי הוא לא לעולם. אבל יש אחרונים שחולקים עליו, כנסת הגדולה ועוד, לכן בשעת דחק אפשר להשתמש בפתרון הזה כאשר אין ברירה. כ. הפקר בטלפון בדומה לכך הוא הפתרון כאשר המזוזה נפלה בשבת, ואי אפשר להחזירה, יש בזה גם חשש בונה, וזה נושא לדיון. ואם יפקיר את הבית - זה מסוכן מאוד. יכולים לקחת לו את הבית. אולי אם יפקיר בפני שלושה אנשים שלא יכולים לזוז, ממילא יכול להיות רגוע שלא יקחו לו את הבית... כמו כן לגבי הפקר בטלפון בפני שלושה. אמנם לא כתוב על זה בספרים, אבל צריך לומר, שכאשר שלושת אלה ששומעים אותך, מזהים את הקול שלך, בטוחים שזה אתה - \"טביעות עינא דקלא\", יכול להיות שפיר דמי. בטלפון, כמעט לא עושים כלום, מלבד הפקר, והתרת נדרים בשעת הדחק, אפשר לסמוך על זה. ואכמ\"ל. כא. דיבור ברוח טובה לפני שאדבר בפרשת השבוע, אומר משהו. צריך להתרגל לדבר ברוח טובה. לדבר עם מתיקות. אני לא יודע אם אתם מכירים, קהילות קודש תימנים, מרוקאים, אשכנזים נוהגים לומר 'לכו נרננה' בקבלת שבת. אומרים את זה עם ניגון, משהו מיוחד במינו. אני הייתי בכל הקהילות האלה, וכולם אומרים את זה בשמחה. לעומת זאת, אנחנו נוהגים לומר מזמור לפני התקיעות, \"למנצח לבני קורח והייתי בכמה קהילות שאומרים אותו בחרדת קודש, כולם (תהילים מז),מזמור\" אדומים, משהו מפחיד... אבל האמת היא, שבמזמור של ראש השנה כתוב דברים יפים, \"זמרו לאלוהים זמרו, זמרו למלכנו זמרו\" וכיו\"ב, לעומת זאת ב\"לכו נרננה\" אומרים דברים חמורים מאוד: \"ארבעים שנה אקוט בדור\", \"ואומר עם תועי לבב הם\", \"והם לא ידעו דרכי\", דברים חמורים. אז איך יכול להיות שדווקא בקבלת שבת אומרים את זה בשמחה?! התשובה היא הניגון. צורת הדיבור. כשאומרים דברים במנוחת הנפש, מיד נהיה שמחה. וכך צריך להיות בבית ובחוץ, עם אנשים, עם שכנים וכיו\"ב. שבוע שעבר אחד דיבר איתי ברתיחה, רציתי לומר לו, תראה, אני רוצה לענות לך, אבל היות ואתה רותח, אני מפחד שאני גם כן יגביר את הכל. זה לא מתאים לעכשיו, זה לא טוב. הנוסח הוא מאוד חשוב. כב. העושק יהלל חכם יש לזה לדעתי ראיה מהפרשה. שמעתי מאבי ע\"ה שהיה מזהיר אותנו מאוד. זה משהו מופלא מאוד. הנה כתוב בזוהר הקדוש, שמשה רבינו היה מיוחד במינו, הוא היה מלך, נביא והיה עניו מכל אדם. והנה בסוף הפרשה אנחנו קוראים על משה ואהרון שיוצאים מפרעה, ואז ניצבים לקראתם שוטרי ישראל. רש\"י כותב, שאלו היו דתן ואבירם. והם אומרים למשה ואהרון מוסר! \"מאז באת לדבר עם פרעה - הרע לעם הזה\", פרעה הכביד עלינו את העבודה! ואכן משה רבינו אומר לקב\"ה, שמאז שדיבר עם פרעה הרע לעם\". וכתוב ברש\"י, שבגלל האמירה הזאת, הוא נענש ולא נכנס לארץ. ואני לא מבין, איך משה רבינו אומר לקב\"ה את מה שדתם ואבירם אומרים לו?! הרי הוא מכיר אותם, הרי להם הוא אמר \"למה תכה רעך\", מה אתה מקשיב להם בכלל?! כותב שלמה המלך: \"העושק (ז, ז) אלא אמר לי אבא ע\"ה, הנה בספר קהלת יהולל חכם\" - לפעמים אתה פוגש כסיל שמבלבל אותך, ח\"ו. ורש\"י כותב וזה לשונו: \"דתן ואבירם קינטרו את משה רבנו, וערבבו את דעתו\". דהיינו שמתוך שהן ערבבו את דעתו – נכשל. כלומר, שלכסיל יש כוח, כסיל יכול לבלבל את האדם הכי חכם. וזה מה ששלמה המלך מזהיר אותנו. אל תתערבב, שהכסיל לא יקנטר אותך. איך עושים שהכסיל לא יקנטר? קודם כל אל תהיה לידו. כמה שפחות תעמוד ליד כסילים, תהיה מיושבי בית המדרש. אבל גם אם פגשת כסיל - אל תיתן לו לערבב את דעתך. כג. הכסיל האישי לפעמים הכסיל הוא פנימי. לפעמים אדם נותן ליצר הרע לבלבל אותו. לפעמים היצר - שגם הוא נקרא 'כסיל', \"מלך זקן וכסיל, היצר מרתיח את האדם. ועל כך צריך לדבר איתו בתקיפות. כמה פעמים שומעים אנשים: \"אל תוותר לו! אל תסלח לו!\". כך גם מול היצר, לא לתת לכסיל לקנטר אותך ולערבב את דעתך, לא לתת לכסיל להשפיל אותך, להוריד לך את החשק ללמוד, להפריע לך בעבודת ה'. נסעתי ביום חמישי עם אדם חשוב מאוד, שעבר משהו ונפגע בגופו, וכל גופו כואב, ואז הוא אומר לי שהוא נפגע ממישהו, ושהוא לא יוותר לו, והוא יעשה מזה רעש גדול וכו'. אמרתי לו, לקראת שבת יש לי בשבילך שתי עצות: האחת, קח כדורי הרגעה, שהכאבים ירדו, שתוכל לעבור את השבת בשקט. אל תשמע לדמיונות שכדורים מזיקים, צא מזה, קח כדורי הרגעה. העצה השניה, אמרתי לו עצה טובה, אל תתבע אותו! אמרתי לו, תשמע ממני, אני אדם זקן, תתבע אותו בבית דין, נניח שהצלחת להוציא ממנו עשרת אלפים שקל, אבל העוגמת נפש, ללכת ולהוכיח, תעזוב, תתקדם הלאה. לא אכנס עכשיו לוויתורים או לא, אבל היצר מרתיח את האדם. אדם צריך להיות עם הגנה שהכסיל לא יבלבל אותו מלשים לב למה שקורה מסביבנו. אחד מגדולי המשגיחים אמר פעם בשם רבי ירוחם ממיר, ששמע בשם רבי ישראל מסלנט, יש ארבע מילים שינו את כל תולדות העולם, ושינו את כל תולדות ישראל. ארבע מילים: \"מדוע פניהם רעים היום\". יוסף אמר את זה לשר המשקים ושר האופים כשהיו בבור. אמר המשגיח, ליוסף הייתה שימת לב למה שקורה מסביבו. הייתה לו עין טובה, הייתה לו מנוחת הנפש. היה לו רוגע לראות מה קורה מסביבו, ופתר להם את החלום. ואז שר המשקים אמר לפרעה שיש כאן פותר חלום, ולבסוף אכן יוסף פתר את החלום של פרעה. ואז פרעה אמר לו, בוא תהיה מושל על כל מצרים. וממילא יוסף יכל הוריד את יעקב אבינו, ולאחר מכן היתה יציאת מצרים, מעמד הר סיני. ארבע מילים שינו את העולם! מנוחת הנפש ושימת לב לסביבה. פעם סיפר לי איזה גבאי בית כנסת, שגם הוא שינה את ההיסטוריה של מישהו, על ידי שימת לב. הוא רגיל היה לומר שבת שלום לכל המתפללים, והנה עומד מתפלל אחד , והוא אומר לו שבת שלום, והוא עונה לו ביבושת. חשבתי שעשיתי לו משהו, אבל אז הבנתי שהוא לא חש בטוב, והזמין לו אמבולנס, בדקו אותו, ואכן היתה לו נפילה בסוכר, זה מסוכן רחמנא ליצלן, נתנו לו שוקולד והתעורר. אמר לי הגבאי, שיניתי לו את ההיסטוריה... שימת לב ורוח טובה זו עבודת ה'. אבל במקביל, צריך להיזהר שלא נתבלבל מרוחות רעות. להיות עם חוזק פנימי, חוזק עם מתיקות, לא לתת לכסיל לערבב אותנו, לא בלימוד ולא בתפילה, ולא בעין הטובה שלנו, לא בשפה שלנו, לא להרתיע אותנו. אני רוצה לברך את היושבים כאן, וגם את מאזיני 'קול ברמה', שהם אנשים יקרים וטובים בתוך עם ישראל, בשבוע טוב, שמח ומועיל, שבוע של חיזוק גדול, אכי\"ר."},{"filename":"334.pdf","content":"השומר על זמן ר\"ת אם| הפרת קבלת שבת| תוספת שבת במוצאי שבת| קבלת שבת בדיבור| אמירה לישראל במוצאי שבת נושאי השיעור: | ראוי להחמיר כשיטת רבינו תם בדאורייתא| בן א\"י לעשות מלאכה עבור בן חו\"ל ביו\"ט שני| יכול לבקש ממי שלא שומר שיעשה לו מלאכה עירוי מים רותחים לסיר חמין | אם ספרדי יכול לבקש מאשכנזי שיעשה עבורו מלאכה האסורה לו| קשה להכריע במחלוקת רבינו תם והגאונים לכבד את מנהגי ישראל| העומד להישרף334 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק וארא תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת בא אמירה לישראל במוצאי שבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי יעקב פנחסי שליט\"א ראש כולל 'בני תורה' ורב קהילת 'מגן אברהם' – רמות ומבוגרי בית המדרש יחוה דעת שנה, משנת 14 \"...מוריי ורבותיי, אני למדתי פה במקום הקדוש הזה תשנ\"ח. אחר כך מרן שליט\"א אמר לי: \"יש פה קבוצה מרמות, חבל על כל הפקקים...\" הפקקים היו לוקחים כמעט שעה ויותר כל יום, אברכים עשו חשבון ששבועיים מהחיים שרפנו על הכבישים... ואז מרן שליט\"א אמר לי, \"תפתח כולל, אני אעזור לך\". ואכן, מרן החזיק אותנו במשך שנתיים. אני אומר לכם, יש הרבה שיודעים תורה, אבל מי שמסתכל בספרים של מרן שליט\"א, מלבד הגאונות, הידע הנרחב, הרי זה אוצר של ממש! כתוב אברכים. אבל זה 15 שמה 'מכון יחוה דעת', הרבה חושבים שישבו על זה אדם אחד, שלפעמים לא אכל, ואני זוכר, אלו דברים שהיינו רואים כאן. פעם מרן שליט\"א קרא לי, ואמר לי: \"תקשיב, יש פה אחד האברכים שצריך לעזור לו, לך תעשה קנייה, תקנה את הנס קפה הכי טוב, לא את החברה , תקנה שוקולד טוב, תקנה את 10-הזולה, אל תקנה את השוקולד שלוש ב הדברים הכי טובים בשבילו\"! והלך ונתן לו... ואני אומר, ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, ה' ייתן לו עוד אורך ימים ושנות חיים, צריכים עוד חלקים בהלכה ברורה! ה' יברך אותו שיעלה מעלה מעלה בכל התחומים ויעזור לעם ישראל בכל המישורים, אמן.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. הלכה ברורה חלק כ\"א יישר כוח לידידי הגאון הרב יעקב פנחסי שליט\"א, בנו של ידיד נפשי הגאון הרב שמואל פנחסי שליט\"א. ב\"ה הרב פנחסי למד כאן הרבה שנים, והיה מהמצוינים, היום הוא ראש כולל חשוב, שמרביץ תורה וידיו רב לו ועושה גדולות ונצורות. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. ראשית, קיבלתי הרבה מכתבים, והרבה טלפונים של ברכות לרגל הוצאת \"הלכה ברורה\" חלק כ\"א, ב\"ה הוא יצא לאור בשבוע שעבר. ואני רוצה להודות לכל המברכים, זה מעודד ומחזק, וזה נותן רצון להמשיך. כבר מוכנים לדפוס גם חלק כ\"ב וגם חלק כ\"ג, ואני מקווה שבעז\"ה יתברך, בחודשים הקרובים יצאו גם שני הכרכים הללו. אני כרגע נמצא כבר בסימן שט\"ז - מלאכת צידה בשבת. ב. אמירה לישראל במוצאי שבת בשיעור הקודם דיברנו בהרחבה בעניין, יהודי שקיבל שבת ומבקש מחברו שעדיין לא קיבל שבת שיעשה בשבילו מלאכה, והסברנו שזה מותר. והנה, שכל שכן שהוא הדין לעניין מוצאי שבת. שאם (סימן רסג סעיף יז) כותב הרמ\"א אדם נמצא במצב שרוצה להאריך את השבת, אבל יש לו צורך באיזו מלאכה, ויש לידו את חברו שכבר הבדיל על הכוס, או שאמר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\", אצלו זה כבר לא שבת, שכל שכן שיהיה מותר לבקש ממנו. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il ג. אפוקי יומא מאחרינן יש עניין גדול להישאר כמה שיותר בקדושת השבת. הנה למשל, כאשר פורים חל במוצאי שבת - מקדימים את קריאת המגילה להבדלה. ונאמרו כמה נימוקים לזה, אבל העיקרי שבהם, \"אפוקי יומא מאחרינן\" - קיבלנו מהקב\"ה מתנה יקרה, שבת קודש, אנחנו לא ממהרים להוציא אותה. אנחנו רוצים להישאר עם קדושת השבת כמה שיותר. מלבד ברכת \"בורא מאורי האש\" שמברכים לפני קריאת המגילה. ד. תוספת שבת בערב שבת ונבאר את הדברים, ראשית חשוב להבחין בהבדל בין קבלת שבת בערב שבת מבעוד יום, שזו תוספת מחול על הקודש, לבין יציאת השבת, שגם אז דורשים, שתוספת שבת (ראש השנה ט.)יש דין תוספת מחול על הקודש. חז\"ל דאורייתא בין בכניסתו בין ביציאתו. וכך הוא הדים לדעת רוב הראשונים, שתוספת שבת זו מצוות עשה מן התורה, אכן הרמב\"ם (וכמבואר בבית יוסף שם) חולק על זה, ולדעתו החיוב הוא דרבנן. והנה, יש פוסקים שסוברים שצריך לקבל את תוספת שבת בדיבור, לא ואני הבאתי (סימן רסא ס\"ק כא).מספיק לקבל במחשבה. כך כותב המשנה ברורה ראיות מעניין קבלת תוספת ביום הכיפורים שאפשר לומר שזוהי גם דעת . (הלכה ברורה חלק י\"ד קונטרס תוספת שבת)מרן השלחן ערוך ה. קבלת שבת בדיבור , כשאומרים \"בואי כלה\", (כמבואר בבן איש חי ש\"ב פרשת וירא אות ה)ואכן, לפי רבנו האר\"י זוהי קבלת שבת בדיבור. כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת', תיקנתי להתחיל דקות לפני השקיעה, כדי שחמש דקות לפני השקיעה 25 תפילת מנחה דקות לפני השקיעה. 3-4 \"יתחילו \"מזמור לדוד\", ויאמרו \"בואי כלה כותב, שקבלת שבת בציבור זה כשאומרים (סימן רסא סעיף ד)מרן השלחן ערוך \"מזמור שיר ליום השבת\". ולכן באמת עדיף שמיד לאחר אמירת \"לכה דודי\" ו\"בואי כלה\", להתחיל מיד \"מזמור שיר ליום השבת\". אמנם אין צורך להצמיד את אמירת \"מזמור שיר ליום השבת\" ל\"לכה דודי\". הרבה קהילות נוהגים להפסיק ב\"במה מדליקין\" ורק אחר כך אומרים \"מזמור שיר ליום השבת\". אבל אם זה כמה דקות לפני השקיעה, כדאי באמת להקדים את \"מזמור שיר ליום השבת\" כדי שתהיה קבלת שבת בדיבור לכל הדעות. במשך הרבה שנים כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר כאן בהר נוף, וגם קודם לכן כשהתגורר ב'רחביה', היה נוהג להפסיק באמירת \"במה מדליקין\" לפני \"מזמור שיר ליום השבת\". אבל בילדותי, כשהיה גר ב'תל ארזה', היו אומרים \"מזמור שיר ליום השבת\" לפני \"במה מדליקין\". וכן כשהוא היה גר בתל אביב, היה מתפלל בבית הכנסת 'אוהל מועד' והיו נוהגים לומר \"מזמור שיר ליום השבת\" לפני \"במה מדליקין\". כלומר שמעיקר הדין אין נפקא מינה מה להקדים, רק רצוי לומר \"מזמור דקות לפני השקיעה. 2-3 \"שיר ליום השבת ו. לקבל שבת מבעוד יום לגופו של עניין, חשוב מאוד לקבל תוספת שבת מבעוד יום, לפני השקיעה, לא להגיע לבין השמשות שזה כבר ספק דאורייתא. אני כתבתי מאמר ארוך בנושא הזה, שזה צריך להיות דוקא מבעוד יום, ובאמירה בפה, על ידי \"בואי כלה\", או על ידי \"מזמור שיר ליום השבת\". בבתי כנסת שמתפללים יותר מאוחר, כדאי מאוד שכל אחד לפני חזרת הש\"ץ של מנחה, אם הוא רואה שכבר קרובים לשקיעה, שיאמר בפה: \"הריני מקבל עליי תוספת שבת קודש\". פעם ראיתי את חכם שלום כהן זצוק\"ל, והתעכבו שם בתפילת מנחה, ומיד אחרי תפילת לחש, זה כבר היה סמוך לשקיעה, הוא אמר: \"הריני מקבל עליי תוספת שבת קודש\". כי לא מספיק קבלת שבת בהרהור, ויש לכך כמה ראיות ואכמ\"ל. ז. קבלת תוספת שבת בדיבור במוצאי שבת לעומת כל האמור, שביום שישי אנחנו מקבלים תוספת שבת בדיבור, במוצאי שבת אף אחד לא מקפיד לומר מיד בשקיעה או בצאת הכוכבים, שהוא מקבל תוספת שבת, מחול על הקודש. כי רק כשמדובר בשינוי מצב קיים, אנחנו צריכים לומר כדי לשנות את המצב. ביום שישי זה יום חול, אנחנו רוצים לשנות את המצב – לקבל שבת, אז אנחנו צריכים לומר את זה בדיבור. אבל במוצאי שבת, כיון שאנחנו כבר נמצאים בקדושת השבת עלינו, ואנחנו רוצים רק להאריך את המצב הזה – לא צריך בדיבור. אם כן, אומר הרמ\"א שדווקא ביום שישי צריך דיבור כדי לקבל שבת, ולכל הפחות במחשבה - מצוות צריכות כוונה. לכן גם אם קיבל שבת בדיבור – יכול לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה. כל שכן במוצאי שבת, שלא צריך דיבור, בוודאי שיהיה מותר לחבירו לעשות עבורו מלאכה. ח. הפרת קבלת שבת בדיבור יש עוד נקודה חשובה. במוצאי שבת, אם אותו אדם שרוצה להישאר בשבת, יחליט לפתע שרוצה להוציא את הוא בשנייה אחת יכול לומר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\" – והוא הוציא את השבת. וכן אם הוא מתפלל ערבית ואומר \"אתה חוננתנו\" – מיד יצאה שבת. ממילא ברור הדבר שיכול לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה. אבל ביום שישי אדם שקיבל שבת בדיבור, הרי שזה מצב בלתי הפיך. הוא לא יכול לחזור בו. אמנם יש מחלוקת אם תועיל התרת נדרים לקבלת שבת. ולהלכה, אם יש צורך גדול בדבר - אפשר להקל. אבל באופן רגיל אם קיבל - צריך כבר לנהוג קדושת השבת. לכן אם ביום שישי – שאינו יכול לבטל את מה שקיבל, יכול לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה, כל שכן במוצאי שבת, שמותר. ט. שיטת הלבוש חולק על הרמ\"א. ולדעתו, דווקא ביום שישי (סוף סימן רסג) לעומת זאת הלבוש מותר לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה, אבל במוצאי שבת - אסור. אלא אם כן בירך ברכת המזון, וכבר אמר \"רצה והחליצנו\". והלבוש מוסיף, שאפילו אם החבר עשה רק מלאכה – היא מותרת למי שעדיין נמצא בשבת, אבל זה בתנאי שלא הוסיף לכבודו כלום עד כדי כך מחמיר הלבוש. יש כמה אחרונים שמצדיקים את הלבוש, אבל רוב האחרונים חולקים הט\"ז (שו\"ת סימן קי),עליו. כך כותב המריק\"ש בהגהות ערך לחם. וכן הב\"ח , האליה רבה (ס\"ק לג), המגן אברהם (סוף סימן רסג) העולת שבת והנחלת צבי (סק\"ג), שלחן ערוך הגאון (סוס\"י רסג), תוספת שבת (סוס\"י רסג),הברכי יוסף (זוטא סק\"כ), – כמעט כל האחרונים חולקים (ס\"ק סז) המשנה ברורה(סוס\"י רסג), רבי זלמן על הלבוש וסוברים שגם במוצאי שבת, אם אני רוצה להישאר בקדושת השבת - מותר לי לומר לחברי שיעשה עבורי מלאכה. י. מי ששומר רבינו תם לומר למי שאינו שומר באותו עניין יש לדון, במי שמקפיד להוציא את השבת בזמן רבינו תם, ורוצה לבקש מחבירו – שאינו מקפיד להוציא בזמן רבינו תם – שיעשה עבורו מלאכה, האם מותר לו לעשות כן? זה תלוי בשאלה אחרת. הנה בזמן הראשונים, היו אנשים בחו\"ל שהיו עושים יום כיפור יומיים, כמו שעושים יום טוב שני של גלויות, שאם ימים טובים עושים יומיים מחמת הספק, אז גם יום הכיפורים הם היו עושים יומיים. מפני שהסיבה שכל הציבור לא עושים יום כיפור יומיים היא מחמת שזו סכנת נפשות. ולכן כשחז\"ל גזרו לעשות שני ימים טובים של גלויות, הם לא גזרו על יום הכיפורים. אבל היו כאלו שהיו עושים יומיים יום הכיפורים. שאם אדם מתענה יומיים, ומגיע היום השני ורוצה (סוף סימן תרכד),וכותב הטור שהחבר שלו יבשל עבורו, שיהיה לו מה לאכול בסוף הצום, שאסור לעשות כן. ולכאורה יש ללמוד מזה, שגם אדם שמחמיר כמו רבנו תם, יהיה אסור לו לומר לחברו שלא שומר רבנו תם. יא. בן חו\"ל לומר לבן ארץ ישראל ביו\"ט שני בהקשר הזה יש דיון באחרונים: הנה אנחנו נמצאים פה בארץ ישראל, ובחגים באים לכאן אלפים ורבבות של יהודים מחו\"ל, רוצים לקיים עליה לרגל. והנה רוב הפוסקים סוברים שצריך לשמור שני ימים טובים גם כשהם בארץ ישראל - אם דעתם לחזור לחוץ לארץ. אמנם יש דעות השואל ומשיב, שלחן ערוך (סימן קכז), שחולקות על זה, כמו החכם צבי הגאון רבי זלמן ועוד, שפוסקים שמי שבא לארץ ישראל לא צריך לעשות שני ימים טובים של גלויות. אבל רוב עם ישראל נוהגים להחמיר. והנידון הוא, האם מותר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור תושב חוץ לארץ? שנה נחלקו בזה בעל הגינת ורדים - רבי אברהם הלוי שהיה אב\"ד 300 לפני בקהיר שבמצרים, והזרע אברהם - רבי אברהם יצחקי שהיה אב\"ד בחברון. (חאו\"ח אסר, והזרע אברהם(או\"ח כלל ד סימן טז-יז) שני גדולי הדור. הגינת ורדים התיר. וכל המחלוקת שלהם מתבססת על מה שאמרתי קודם סימן ט-י, יב) לעניין שני ימים יום הכיפורים. הגינת ורדים סבר, שכמו שאדם שעושה שני ימים יום הכיפורים, אצלו זה יום טוב שני של גלויות, אבל אצל חברו זה יום רגיל – ואסור לומר לו לעשות מלאכה וכמו שכתב הטור. כך גם תושב חו\"ל שבא לארץ ישראל, אסור לו לומר לתושב ארץ ישראל שיעשה מלאכה עבורו. לעומת זאת, הזרע אברהם כותב, ששני הדינים לא דומים זה לזה. ונבאר, הנה אלו שבזמנם היו עושים שני ימים יום הכיפורים, לא היו עושים זאת משום חומרא, אלא כי סברו שכך צריך לעשות מן הדין, וממילא, לפי דעתם, גם החבר היה צריך לשמור שני יום הכיפורים. וממילא אי אפשר לומר לו שיעשה עבורו מלאכה. ואכן הטור שהביא את הדין הזה, מביא זאת בשם המהר\"ם מרוטנבורג, (סוף הלכות שביתת ובהגהות מיימוניות (סימן עו)וזה מופיע גם בתשובות שלו - שהיה תלמידו של המהר\"ם מרוטנבורג, ושם נראה, שהמהר\"ם העשור) מרוטנבורג אסר בזה, בגלל שהסוברים שצריך לעשות יומיים – סבורים שכך הוא מן הדין. וכי יעלה על הדעת למשל אדם שהוא שומר שבת, ויש לו חבר שלצערנו מחלל שבת, האם הוא יכול לומר על חבירו: \"הוא בין כך מחלל שבת, שיעשה עבורי מלאכה\"?! ח\"ו! דבר שאתה סבור שהוא אסור על פי ההלכה – אסור לומר לחברך שיעשה את זה. לכן המהר\"ם מרוטנבורג החמיר לאלה שעושים יומיים יום הכיפורים. אבל ביום טוב שני, שהישראלי שהוא לא שומר יומיים, הוא לא עובר על ההלכה, אז מה הבעיה לומר לו לעשות מלאכה?! לכן זה מותר. יב. הלכה למעשה לאור זאת, להלכה, בני חו\"ל שבאים לארץ ישראל בשלושה רגלים, ושומרים יום טוב שני, מלבד מה שיש לצרף את שיטת החכם צבי ובעל התניא שהזכרנו, שסבורים שלא צריכים לעשות בארץ ישראל, והולכים אחרי מנהג המקום, אבל גם אנחנו שמחמירים, ועושים יום טוב שני של גלויות - מותר לנו לעשות מלאכה בשביל בן חו\"ל. אמנם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך כתב בשו\"ת מנחת שלמה שאסור לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו\"ל, אבל הוא כותב שכך נהגו, והוא מיישב את המנהג. לעומת זאת, הגרי\"ש אלישיב כותב בפירוש להקל בזה לגמרי. רק הוא אומר שצריך להיזהר שלא יאמר לו, כדי שלא יהיה דיבור חול ביום טוב. אבל גם בזה, זה לא כל כך מוכרח, ואפשר להקל. יג. קשה להכריע במחלוקת רבינו תם והגאונים (ח\"א סימן נשוב לנושא של רבינו תם במוצאי שבת. הנה בשו\"ת שבט הלוי להגר\"ש וואזנר, כתוב, שאדם שמחמיר במוצאי שבת כרבנו תם, וסבור נג) שצריך להחמיר כמו רבנו תם, ממילא אסור לו להגיד לחברו שלא שומר רבנו תם שיעשה מלאכה עבורו. אבל באמת, הסברנו כמה פעמים, שקשה מאוד להכריע במחלוקת רבנו תם והגאונים. אנחנו לא מבינים בדברים הללו, וכשאנחנו רואים את דברי רבותינו הראשונים, אנחנו רואים שזו מחלוקת גדולה בראשונים. וגם במחלוקת האחרונים. אם אנחנו נבדוק במספרים, יש אחרונים שפוסקים כרבנו תם כפול מאשר הגאונים. ונאמרו בזה סברות וראיות, קושיות ותירוצים, אבל בראשונים שכותבים בנושא, יש כמעט בודדים ממש שניתן ללמוד שסברו במפורש כמו הגאונים. מלבד דיוקים פה ושם. לעומת זאת, יש הרבה ראשונים שכותבים כרבינו תם במפורש: הרמב\"ן בספר תורת האדם מאריך בזה מאוד, הר\"ן, הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א ועוד הרבה ראשונים. יד. דעת מרן ורבינו האר\"י גם מרן השלחן ערוך פסק כרבינו תם. ובעבר כבר דיברתי, על מה שכתב (סימן רסא) שמרן השלחן ערוך ביורה דעה (סדר הכנסת שבת),בעל התניא בסידור לגבי ברית (יו\"ד סימן רסו ס\"ק יא) חזר בו, ואכן כדבריו נראה גם מדברי הש\"ך מילה למי שנולד בבין השמשות, שהש\"ך מביא את שיטת הגאונים. אבל המקור של מרן השלחן ערוך בעניין מי שנולד בבין השמשות הוא בספר העיטור. ובבית יוסף הוא מעתיק את דברי העיטור מילה במילה, וכך פסק להלכה. וכל מי שיפתח את ספר העיטור יראה, שאחרי הקטע הזה הוא מתחיל לדון מתי זה בין השמשות, והוא כותב בפירוש כמו רבנו תם. ומרן ראה את ספר העיטור. אמנם מרן לא הביא את מה שהעיטור כתב בהמשך כמו רבנו תם, אבל בוודאי שסבר כמו רבנו תם. ואם נאמר שמרן ביורה דעה חזר בו, הרי מרן הדפיס בימי חייו את השלחן ערוך בשלוש מהדורות אז למה מרן לא תיקן את זה? הרי זה דבר שהוא לכאורה כל כך מהותי, זו שאלה של חילול שבת. שהרי לפי רבנו תם, ביום שישי, מותר לעשות מלאכה עד כמעט שעה אחרי השקיעה. אלא על כורחנו שמרן לא חזר בו. מפקפק קצת, ורוצה (שם)וכמו כן גם בדעת רבנו האר\"י, אמנם הבן איש חי ליישב שאולי האר\"י סבר כמו הגאונים. אבל בפשטות, גם רבנו האר\"י סובר כדעת רבנו תם. לכן, בוודאי שראוי מאוד להחמיר כמו רבנו תם במוצאי שבת.טו. להקל כשיטת רבינו תם מצד שני, אסור להקל כמו רבנו תם, כי מנהג ארץ ישראל, ובדורנו זה מנהג כל העולם, להחמיר כמו הגאונים. אין בשום מקום בעולם מי שביום שישי אחרי שקיעת השמש שעדיין עושה מלאכה, ח\"ו. שנה בערך, היה מכתב בארצות הברית של גדולי הרבנים 70-80 בזמנו, לפני והאדמו\"רים, 'קול קורא' לשמור על זמן רבנו תם. והם כותבים שם בפירוש, שחלילה לא באנו להגיד שביום שישי יהיה אפשר להקל כמו רבנו תם, וכל מה שרוצים לומר זה רק על מוצאי שבת - להחמיר כמו רבנו תם. יש מספרים, שהאדמו\"ר מסאטמר שהיה מחמיר כמו רבנו תם, וסיפרו שכשהגיע לירושלים, הוא נסע במכונית אחרי השקיעה. אבל אני לא מאמין לסיפור הזה! הוא לא יכול להיות! כיון שהוא בעצמו חתם על הכרוז הזה שלא להקל ביום שישי כרבינו תם, אלא רק להחמיר במוצאי שבת. ככל הנראה הסיפור האמיתי היה שנסע לאחר זמן כניסת שבת, שחלק מהאשכנזים נהגו לקבל שבת ארבעים דקות לפני השקיעה. כי זה לא מסתבר ולא הגיוני, גם מצד זה שלא ייתכן שיעשה נגד מנהג ירושלים, שכבר שלוש מאות שנה מעידים גדולי האחרונים שהמנהג בירושלים הוא כמו הגאונים. טז. ראוי להחמיר כרבינו תם בדאורייתא דקות לאחר 25-30 והנה, אם במוצאי שבת אדם רוצה לעשות מלאכה השקיעה, האם נקרא לו 'עבריין'?! שהוא עובר על ההלכה? בוודאי שלא! מותר לכל יהודי לעשות מלאכה במוצאי שבת בזמן הזה, זה המנהג! לכן, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו נוקטים להלכה כרבנו תם. אלא ראוי להחמיר כרבנו תם. ראיתי איזה רב אחד שכותב \"קיימא לן כרבנו תם\", וחוזר על כך כמה פעמים, אבל זה לא נכון! המנהג הוא כדעת הגאונים. אלא שראוי מאוד להחמיר במוצאי שבת, ובכל דבר שהוא דאורייתא כגון מוצאי יום הכיפורים וכיו\"ב. זה (ח\"ז חאו\"ח סימן מד ועוד) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך תשובה ביביע אומר היה אחד הדגלים שלו, הוא היה מעורר תמיד שראוי להחמיר כמו רבנו תם. ואכן כשהתגורר בתל אביב מסוף שנת תשכ\"ט, עד סוף שנת תשל\"ד, ומיד כשהוא בא לתל אביב, הוא התחיל לתת שיעור בבני ברק במוצאי שבת בבית הכנסת לעולי 'משהד'. זה היה השיעור הראשון במוצאי שבת, אחר כך כשהוא עבר לירושלים, השיעור עבר לבית הכנסת ה'יזדים'. היה לו נהג, צדיק וירא שמים, הרב שלמה זביחי שליט\"א, היום הוא גר בתל אביב. יהודי תלמיד חכם, מרביץ תורה גדול. כשהוא היה בחור צעיר, הוא היה הנהג של אאמו\"ר - תלכו ותשאלו אותו... אאמו\"ר היה צריך להגיע מתל אביב לבני ברק, ויש קצת פקקים בדרך, ואם היה מחכה לרבנו תם - היה מאחר לשיעור. ואני זוכר שאאמו\"ר שאל את הנהג: \"אתה שומר רבנו תם?\", והוא אמר שלא, ואאמו\"ר אמר לו, שאם ככה, שיבוא כבר קודם זמן רבינו תם, ויקח אותו לבני ברק. ואכן הוא היה בא, והיה פותח לאאמו\"ר את הדלת. אאמו\"ר לא אהב שפותחים לו את הדלת או סוגרים את הדלת... אבל במקרה הזה, כדי שלא תהיה שום מלאכה כגון הדלקת המנורה של הרכב וכיו\"ב, הנהג היה פותח לו את הדלת, ואאמו\"ר היה נכנס, ולאחר מכן הנהג היה סוגר את הדלת. רואים שלמרות שהוא היה סבור שחשוב מאוד לשמור רבנו תם, אבל מי שלא מחמיר כרבנו תם, לא רק שלא צריכים לצעוק עליו ולנזוף בו, אלא מותר גם לבקש ממנו שיעשה מלאכה בשבילי, הוא בין כה לא מחמיר. כיון שהייחס לזה הוא כאל חומרא בעלמא. זה לא דומה לשני יום הכיפורים ששם זה מן הדין. כאן זו חומרא בעלמא, ומי שלא מחמיר מותר לבקש ממנו. יז. פתיחת דלת המקרר בשבת (ח\"א חאו\"ח סימן ישנה דוגמא נוספת: יש תשובה מאוד יפה בשו\"ת יביע אומר בעניין פתיחת דלת של מקרר כשהמנוע לא עובד. דהיינו, אם המנוע כא) עובד באותה שעה - אין בעיה לפתוח, כי מקסימום המקרר ממשיך לעבוד יותר בגלל פתיחת הדלת. אבל אם המנוע לא עובד, כיון שיש תרמוסטט למקרר, בפתיחת הדלת נכנס אוויר חם, וממילא פעולת המנוע מזדרזת להתחיל לפעול – האם יהיה מותר לפתוח את הדלת? צריך להדגיש, שאני מדבר על המקררים שהיו אז, היום המקררים מאוד השתכללו, יש מקררים שכל פתיחת דלת מפסיקה מיידית פעולה של מאוורר, או מתחילה פעולה של מאוורר. היום, כל מי שקונה מקרר, או מי שיש לו מקרר מהשנים האחרונות, עליו לבדוק אם המקרר שלו מותר לשימוש בשבת. זה בכלל לא פשוט. יש מקררים שזה ממש אוטומטי, ואסור בשבת. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' למעשה במקררים של אז היו שחששו לאסור כשהמנוע אינו פועל, החזון החמיר בזה. והיו ששמים שעון שבת על השקע של (סימן לח אות ז) איש המקרר, והיו פותחים את המקרר רק כשהוא לא היה עובד כלל. ואאמו\"ר בזמנו היה מהראשונים שכתב תשובה בנושא של מקרר שיש בו תרמוסטט, ובתשובה הזו הוא כותב להקל לגמרי. ומי שילמד את התשובה ייראה שהיא משכנעת וברורה מאוד. ובעקבותיו הרוב הגדול של פוסקי הדור הקודם התירו בזה. למרות זאת, אני זוכר, שתמיד כאשר אאמו\"ר בעצמו היה רוצה להוציא בעצמו משהו מהמקרר, היה קורא לי ומבקש שאפתח את הדלת של המקרר. כלומר הוא החמיר על עצמו, מאידך הוא סבר שזה מותר לכתחילה. לכן הוא לא ראה בזה איסור גם לבקש ממישהו אחר. כי הוא מחמיר על עצמו, אבל אני לא החמרתי על עצמי. מזה אנחנו יכולים ללמוד גם לנושא של רבנו תם במוצאי שבת. שעצם הדבר שביום שישי אנחנו לא עושים כרבינו תם להקל, ורק במוצאי שבת אנחנו עושים את זה להחמיר, זה מוכיח שזו רק חומרא בעלמא, זה רק מחמת הספק, ואנחנו נוהגים כמו המנהג הקדום. לכן מותר למי ששומר רבינו תם לומר לאחר – שאינו שומר רבינו תם – לעשות עבורו מלאכה, אפילו מלאכה דאורייתא. יח. ספרדי לבקש מאשכנזי דבר שאסור לו מזה יש ללמוד לנושא נוסף. הנה יש מחלוקת ראשונים אם יש בישול אחר בישול בלח. כגון, אם יש מרק ואני מורידו מהפלטה לשיש, ומוציאים מהמרק הזה, ועדיין הוא חם מאוד שהיד סולדת בו, עדיין יכול להחזירו לפלטה, גם לדעת מרן השלחן ערוך. אבל אם המרק כבר התקרר, הוא כבר לא כל כך חם, הוא רק פושר, לדעת הרמ\"א מותר, אין בישול אחר בישול אם (סימן רנג סעיף ב) -בלח שלא נצטנן לגמרי. אבל לדעת מרן השלחן ערוך אין היד סולדת בו אסור. זה הבדל בין ספרדים לאשכנזים. כמובן שלקחת מהמקרר מרק קר ולחמם אותו על הפלטה - זה אסור בין לספרדים בין לאשכנזים. גם האשכנזים מחמירים בבישול אחר בישול בלח שהצטנן לגמרי. אבל אם זה לא הצטנן לגמרי וזה עדיין פושר, למנהג האשכנזים - מותר, למנהג הספרדים - אסור. והנה, אם אשכנזי מתארח בבית של ספרדי, והספרדי הוציא את המרק מהפלטה, והמרק עדיין לא קר, הוא פושר, ורוצה להחזיר את המרק לפלטה - אסור לו. אבל יהיה מותר לומר לאשכנזי שיחזיר את המרק לפלטה. מפני שלמרות שאני הולך אחרי הוראות השלחן ערוך, ולדעתו זה איסור גמור מדאורייתא. וכן הטור כותב, שאם נצטנן והרתיחו חייב - דהיינו שזה איסור דאורייתא. אלא פשוט, אנחנו עושים כמו הפוסקים שלנו, ואילו האשכנזים עושים כמו הפוסקים שלהם, אני מכבד מאוד את האשכנזי שעושה כדעת הרמ\"א. אבל כל אחד יעשה כמנהג אבותיו ורבותיו. לכן האשכנזי שמחמם תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי, הוא אינו עושה איסור, כיון שהרמ\"א פסק כך. ולכן, אם הספרדי רוצה יכול לבקש מהאשכנזי שיחזיר את המרק עבורו. יט. עירוי מים רותחים לסיר חמין שעל הפלטה - לא סיר בישול שיש [ כמו כן אם למשל, אדם שהניח חמין על הפלטה , וקם ]לו דין כמו אש גלויה - דיברתי על זה כבר בהזדמנות אחרת ואכמ\"ל בבוקר, ומרגיש שהחמין עומד להישרף. האם מותר לו לשפוך מים רותחים אוסר, ויש בנושא הזה הרבה (שם סעיף ד)לתוך החמין? מרן השלחן ערוך ויכוחים, מה פשט דעת השלחן ערוך. כתב בזה תשובה, שלדעת (ח\"ד סימן כב) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת מרן זה איסור גמור לשפוך. אפילו אם על הפלטה יש קומקום מים רותחים ורוצה להעביר מהמים הרותחים על החמין, כששניהם על הפלטה. שלמרות שזה יד סולדת בו, והמים הם רותחים ממש, אבל מכיוון שהם יצאו מכלי ראשון, זה כבר נקרא עירוי מכלי ראשון. ולדעת רשב\"ם עירוי נחשב ככלי שני, ומרן חושש לשיטת רשב\"ם לחומרא. לכן לדעת מרן, אסור לשפוך מים רותחים לתוך תבשיל שהולך להישרף. לאחר שאאמו\"ר כתב את התשובה הזו, היו כאלו שחלקו ופלפלו הרבה בדעת השלחן ערוך להתיר. ואני כתבתי בנושא הזה באורך בהלכה ברורה סימן רנ\"ג, שהפשט הנכון והברור מאוד בדעת מרן השלחן ערוך זה כמו שאאמו\"ר כתב, שאסור בהחלט לשפוך מים רותחים לתוך תבשיל. כ. הפתרון שהחמין לא יישרף אם רוצה למנוע מהתבשיל להישרף, האפשרות הכי פשוטה היא להוריד את הסיר מהפלטה, ולאחר מכן, לפני שאוכלים, לחמם אותו מחדש. אבל אסור להוסיף מים מכלי אחר. ויש פתרון נוסף, לשים מערב שבת שקית ניילון אטומה עם מים בתוך הסיר של החמין, במהלך השבת המים נעשים רותחים, ואם רואה שהתבשיל הולך להישרף, לעשות חור בשקית הניילון, וממילא לא העביר את המים מכלי לכלי. והכל נמצא בתוך הכלי וזה כלי ראשון. והנה לדעת הרמ\"א, שמיקל אף בתבשיל לח שלא נצטנן לגמרי, לכן אם החמין הולך להישרף, מותר להם לקחת מים חמים ולהוסיף לתבשיל שלא יישרף. כי לרמ\"א אין בישול אחר בישול בלח כל זמן שזה לא נצטנן לגמרי. לאשכנזים זה מותר. אז אם יש מצב כזה אצלי בבית, ויש לי אורח או שכן אשכנזי, מותר לי לבקש ממנו שיוסיף מים לחמין שלא יישרף, כי לשיטתו זה מותר. כ. מעשה שבת כמו כן, לספרדי שביקש את זה מהאשכנזי - מותר לספרדי אחר כך לאכול מהחמין הזה. לא אומרים, שכיון שלשיטתו אסור היה להחזיר את זה לפלטה וממילא המאכל הזה נאסר מדין מעשה שבת, שחכמים אסרו דבר שנעשה בו איסור. משום שכבר כתב מרן החיד\"א, שבכל דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות כך או לא – מותר אמירה לגוי. המשנה ברורה מביא את זה בביאור הלכה, לעניין אדם שבישל בשבת בטעות דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי – דהיינו שהיה מבושל חלקית, שכיוון שזו מחלוקת ראשונים אם המאכל אסור או מותר, זה מעשה שבת דרבנן, אומרים ספק דרבנן לקולא. אם כן בנושא שלנו, כשהאשכנזי עשה את זה לכתחילה, כיון שלשיטתם זה מותר, ממילא גם לספרדי יהיה מותר לאחר מכן לאכול את התבשיל הזה בלי שום פקפוק. כב. לכבד את מנהגי ישראל מכל הנושא הזה עלינו ללמוד לכל נושא שהוא מחלוקת. שראשית צריך להיות אצלנו כלל: יש מחלוקות בהלכה, יש מחלוקות במנהגים. כל יהודי שנוהג על פי רבותיו, ורבותיו הם לא סתם אנשים \"קטלי קניא באגמא\", אם הם תלמידי חכמים מופלגים, פוסקי הלכות כמו שצריך, מי שנוהג כך, גם אם אני סבור שזה לא בסדר משום שרבותיי פוסקים אחרת - אני חייב לכבד את הדעה השנייה. לכבד. במיוחד במנהגים. כמו כן גם במנהגי עדות, של כל עדה ועדה. כל זמן שהמנהג לא נוגד לגמרי את ההלכה, אפילו אם הוא שנוי במחלוקת, ויש פוסקים שאמרו לעשות כך, אני יכול לא להסכים איתם, אבל אני צריך לכבד אותם ואת המנהג שלהם. קל וחומר כשיש סמך רציני למנהג, שאפשר ליישב את המנהג - בוודאי שאנחנו צריכים לכבד. אכן יש מנהגים שהם אסורים על פי ההלכה. הרמב\"ם כותב בתשובותיו על העיר צור בלבנון, שהייתה ספק מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, וכותב הרמב\"ם, שאסור לברך יומיים על המגילה. רק ביום הראשון, בי\"ד, בט\"ו אסור לברך. והרמב\"ם כותב שמי שמברך – זה נוגד את ההלכה. כג. מי אנחנו שנכריע בהלכה לאור כל האמור יוצא, שבכל דבר שאני נוהג להחמיר, ויש שמקילים על פי רבותיהם, שאני לא יכול לומר עליהם שהם עוברים על ההלכה, אלא שאני מחמיר. כמו מחלוקות מרן השלחן ערוך והרמ\"א, שאם אני עושה כמו השלחן ערוך להחמיר, והם עושים כמו הרמ\"א להקל, וכן להיפך, הרי שלספרדי מותר לומר לאשכנזי לעשות עבורו, וכן להיפך. כלומר אפילו מי שמחמיר מותר לו לומר למי שמיקל – שיעשה עבורו את המלאכה. כי לכל אחד יש לו על מה לסמוך. אנחנו לא באים להכריע את ההלכה. מי אנחנו שנכריע את ההלכה?! ומשכך, כיון שמדובר בנידון דידן במחלוקת מרן והרמ\"א, מותר למי שסובר כשיטה האוסרת, לומר לזה שעושה כשיטה המתירה - שיעשה עבורו. אני רוצה לברך את כל הציבור הקדוש שבאו לכאן לשיעור, שהקב\"ה ימלא כל משאלות ליבכם לטובה ולברכה. ובכלל הברכה, כל מאזיני רדיו קול ברמה בכל מקום שהם, וכל הציבור שעוסקים בתורתנו הקדושה, שנזכה בעז\"ה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, להרבות כבוד שמיים, ולעסוק בתורתנו הקדושה, ונזכה להתברך בכל הברכות שבתורה, אכי\"ר."},{"filename":"335.pdf","content":"רבינו אברהם הכהן| אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים| שלושת עמודי ההורה| חבית מוסתקי| בנין וסתירה בכלים נושאי השיעור: שליטה עצמית| מיהו בן חורין האמיתי| קריעת אריזות ניילון| פתיחת פחיות שתיה| פתיחת קופסאות שימורים| מסלוניקי335 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בא תשפ\"ו 21:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון פרשת בשלח-שירה פתיחת קופסאות שימורים ופחיות שתיה בשבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי יוסף בן דוד שליט\"א רבה של קריית עקרון וחבר מועצת הרבנות הראשית \"...אנחנו זוכים ומתפללים לה' יתברך, שהנה זכינו שבדור שלנו - שבאמת זה דור שאני חושב עם המורכבות הכי גדולה שיש, ועם כל מה שעומד בפני הדור הזה שלנו, אנחנו רואים איך שכל הגלים הללו עולים בייחוד על עולם התורה. וצריך להיות רב חובל מיוחד, לנווט את הספינה המיוחדת הזאת של התורה, של הרבנות, של בתי הדין, רב חובל עם רגישות מאוד גדולה, שידע לנווט בין גלים איומים ונוראים שעומדים לכלות את עולם התורה, לדעת להוביל את הספינה הזאת למקום בטוח. וזכינו ב\"ה שיש לנו את מרן הראשון לציון רבינו דוד יוסף שליט\"א, שב\"ה מוביל אותנו, ואני חושב שאין לך רב חובל שיודע לדבר עם כולם בצורה הנכונה ביותר כמו מרן שליט\"א. הוא יודע להוציא אנשים מהמקרים הכי קשים, בליבו הטהור, ב\"ה הוא זוכה ומוציא דברים היוצאים מן הלב, ומשכנע עגונות ועוד עניינים ודברים מסוימים בבתי הדין ועוד. כמו כן גם בעניין של הכשרות, שזכיתי להיות ב\"ה ידא אריכתא שלו בעניינים הללו של הכשרות, והדאגה שלו לעם ישראל שאין כמותה. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויוסיפו לו שנים על גבי שנים, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כוח לכבוד הגאון המפורסם הרב יוסף בן דוד שליט\"א, רבה של קריית עקרון וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. ב\"ה הוא ממש יד ימיני בעבודת הקודש במועצת הרבנות הראשית לישראל. בכל מה שנוגע לשחיטה - יש לו הבנה נפלאה, ידע ובקיאות, הוא אדם שאני יכול לסמוך עליו, ולא רק על השחיטה שלו עצמו, אלא על כל ההנחיות וכל הדברים שבעז\"ה נקווה שנצליח להוביל בעבודה של הרבנות הראשית, בענייני שחיטה, בדיקות, ניקור וכיו\"ב, הוא מומחה שאין כדוגמתו, תלמיד חכם מופלג. הערב, זה יום השלושים של אבא שלו, רבי אהרון בן דוד בן הוידה, רוח ה' תניחנו בגן עדן, והשיעור מוקדש לזכרו. כמו כן, אני רוצה להקדיש את השיעור לזכרו של הגאון הגדול רבי רחמים חי חוויתה הכהן זצוק\"ל, שהיה מגדולי הדור הקודם, והיה בקשר מאוד קרוב גם עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והיה גדול רבני טוניס ע\"ה, והשבוע זה יום השנה שלו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. א. בניין וסתירה בכלים אני רוצה היום לדבר על נושא רחב מאוד, וודאי שלא אוכל להסביר אותו בשיעור אחד. צריך אולי עשרה שיעורים כדי להקיף אותו, וגם זה לא מספיק, אני למדתי את הנושאים הללו במשך חודשים. זה הנושא של בניין וסתירה בכלים. אתן דוגמא – עליה נדבר בעז\"ה בשיעור היום. אם מותר בשבת לפתוח קופסאות שימורים, פחיות שתייה, כל מיני אריזות חד פעמיות, מכסה של לבן, שמנת וגבינה שהוא מכסה מנייר אלומיניום שמורידים, ועוד כיו\"ב. תדעו שזה נושא גדול וכבד, כתבתי הרבה בנושאים האלו, וביררתי כל פרט וכל סברא וטענה שטענו הפוסקים בנושא הזה לכאן או לכאן, ישבתי ובדקתי וחשבתי. אלא שכמובן לא אוכל לומר לפניכם היום את הכל. לכן אני אקצר בנושא הזה, אבל אני אסביר את הבעיה כדי שכל אחד יבין באופן כללי, 'מלמעלה' כמו שאומרים, את הבעיה והפתרון בכל הנושא של קופסאות שימורים. לא אכנס לנושא של מהם התנאים של בנין וסתירה בכלים, אלו שיטות בראשונים, אנחנו יכולים היום לדבר בנושא של קופסאות שימורים בלי להתייחס לנושא הזה. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il ב. סתירה במשניות \"שובר אדם את החבית לאכול (קמו.),הנה יש משנה מפורשת במסכת שבת ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי\" - בזמנם היו טחים את החביות בטיט - מלט, וכך הן היו סתומות וחתומות לגמרי. המכסה היה ממש מחובר אל החבית. ומבואר במשנה, שמותר להוציא את המכסה על ידי ששוברים את החבית, כדי להוציא ממנה תאנים מיובשות - גרוגרות, כדי לאוכלם. שנינו, (לד:) מאידך, יש כמה סוגיות בש\"ס שנראה לא כך. במשנה בעירובין שאם יש דבר מאכל בתוך חבית, ואבד המפתח, אסור לשבור את החבית כדי להוציא את האוכל. כיון שהאוכל הזה נחשב שאינו ראוי לאכילה בשבת, שהרי אסור לשבור את החבית. ולכאורה יש כאן שתי משניות סותרות. וכל הראשונים עומדים על הקושיה הזאת. ג. חבית מוסתקי בראשונים נאמרו חמישה פירושים שונים. אבל מה שנוגע לענייננו הם שני הפירושים המרכזיים עליהם מדברים הראשונים: האחד, הוא מה שאומרים כמה ראשונים, שהמשנה במסכת שבת שמתירה מדברת ב'חבית מוסתקי' - חבית רעועה. דהיינו, חבית שכבר נשברה, ומישהו לקח את החבית הזאת והדביק את השברים שלה, והיא עדיין רעועה, היא עשויה לשימוש אך לא לאורך זמן, היא עומדת להתפרק בזמן הקרוב. שבחבית כזו - התירו לשבור את המכסה שלה כדי להוציא את מה שבתוכה. דרך אגב, המשנה מדגישה שזה בתנאי שלא יעשה פתח יפה, אלא הוא רק שובר את המכסה ומוציא מה שבפנים. למעשה, יש כאן מחלוקת איך להסביר את הסתירה בין המשניות. והשיטה הראשונה היא, שההבדל הוא בין חבית שלמה לחבית רעועה, וכך כותבים (עירובין פ\"ג סימן ה), בשיטה אחת, והרא\"ש(עמ\"ס עירובין שם ד\"ה ואמאי) התוספות ועוד (בהגהות לסמ\"ק סימן רפב אות כב), רבנו פרץ (עמ\"ס עירובין לה:)המרדכי, ספר האגודה כמה ראשונים. אבל, מי שלומד טוב את הסוגיה, רואה שרוב הראשונים לא מוצא חן בעיניהם הפירוש, שהמשנה מתכוונת אך ורק בחבית רעועה, וכותבים שזה דוחק. דרך אגב, אם המדובר בחבית רעועה, יש אומרים שהפתרון הוא כדי ששבירת החבית לא תהיה מלאכת סותר, ויש אומרים שהחשש הוא משום בונה, שמא יעשה פתח יפה ויעבור על איסור בונה. והמשנה באה לומר, שזה לא נקרא בונה כלי. ד. כלי קטן וכלי גדול שבאמת מותר (שם),ההסבר שני שמובא בראשונים, ובראשם בתוספות לפתוח גם חבית שלמה ולאו דווקא רעועה, אלא שמה שהמשנה במסכת שבת שכתבה שמותר היינו בכלי קטן - חבית קטנה, והמשנה במסכת עירובין שאוסרת, מדברת בכלי גדול - חבית גדולה, ענקית. מה ההבדל בין כלי גדול לכלי קטן. חלק מהראשונים מסבירים שכלי גדול היינו ארבעים סאה, וכלי קטן הוא פחות מארבעים סאה. ארבעים סאה זה שיעור מינימלי של מקווה, וממילא כלי שהוא פחות מארבעים סאה, זה כבר נקרא כלי קטן ומותר. זו שיטה שמי שמחפש טוב רואה שהרוב הגדול של הראשונים סוברים כך. (ח\"ב סימן עח אות יב), האור זרוע (סימן שלה),שמלבד התוספות, כתבו כך: הראבי\"ה הר\"ן (עמ\"ס (עירובין לה.), הריטב\"א (ביצה לג:), הרא\"ה (עמ\"ס שבת שם),וכן הרשב\"א , הרשב\"ש בנו (פסקים לראש השנה לב:), הרשב\"ץ (דף כט סע\"ג)שבת שם), רבנו ירוחם ועוד הרבה ראשונים. (סימן קס)של הרשב\"ץ ה. שלושת עמודי ההוראה מכל הראשונים הללו חשוב מאוד לציין שהדעה הראשונה, זו דעת התוספות והרא\"ש. הרי מרן השלחן ערוך קבע כלל בהקדמה שלו לבית יוסף, שישנם שלושה עמודי ההוראה: הרי\"ף, הרמב\"ם והרא\"ש. כיוון שלמעשה היו כל כך הרבה גדולים בראשונים, רבנו תם, ר\"י בעל התוספות ועוד הרבה ראשונים גדולים ועצומים, קשה מאוד אפילו לגדולי ישראל כמרן הבית יוסף - להכריע בין שיטות הראשונים. לכן מרן הבית יוסף בחר בשלושת עמודי ההוראה: הרי\"ף, הרמב\"ם והרא\"ש, שהם היו המרא דאתרא בכל ארצות המזרח של הספרדים. הרי\"ף גר בפאס במרוקו, הרמב\"ם בהתחלה בספרד, אחר כך במצרים. והרא\"ש בהתחלה היה בגרמניה, ואחר כך גם כן הלך לספרד – שם קיבלו אותו עליהם לרב. ומרן קבע אותם להיות שלושת עמודי ההוראה ופסק כמותם. ו. בירור דעת מרן השלחן ערוך אם כן כמבואר, שהשיטה שמדובר דווקא בחבית רעועה, היא שיטת הרא\"ש, ומאידך, הרי\"ף והרמב\"ם לא כותבים בפירוש מה דעתם בנושא. ועוד כמה ראשונים, שהרי\"ף סבר, שהחילוק (שם)אולם כותבים הרשב\"א בין כלי גדול לכלי קטן הוא לא כמו דעת הרא\"ש. (עמ\"ס שבת שם) כמו כן, יש דיון מה דעת הרמב\"ם בנושא הזה, השלטי הגיבורים טוען ששיטת הרמב\"ם הוא כמו הרא\"ש, אבל גדולי האחרונים מפלפלים בשיטתו, החל מהקרבן נתנאל וכן לאורך כל הדורות, וכמעט כל האחרונים חולקים עליו, ומסכימים שהרמב\"ם מחלק בין כלי גדול לכלי קטן, לא כמו הרא\"ש. אם זה כך, הרי שיש לנו מצד אחד הרבה ראשונים שמחלקים בין כלי גדול לכלי קטן, וככל הנראה כך גם שיטת הרי\"ף והרמב\"ם. אבל מה נעשה : \"אין בנין וסתירה בכלים, (סימן שיד סעיף א)שהשלחן ערוך לא פסק כך, וז\"ל מרן והני מילי שאינו בניין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשוברה ליקח מה שבתוכה. ובלבד שלא יכוון לנוקבה נקב יפה\". כלומר, מרן השלחן ערוך פוסק במפורש כדעת הרא\"ש. ז. אמירה לגוי במקום מחלוקת הפוסקים מרן חוזר על (סעיף ז),אכן בהמשך דברי מרן בשלחן ערוך, באותו סימן הנושא של שבירת מנעול של תיבה סגורה כדי להוציא מה שבתוכה, שבניגוד לסעיף א' שם מרן לא כתב אפילו שיש דעה אחרת, וכתב רק כדעת הרא\"ש, כאן הוא מזכיר שיש מחלוקת, וכותב: \"ושבירת פותחות של תיבות\" – 'פותחות' היינו מנעול של תיבות – \"יש מתיר ויש אוסר. ויש להתיר על ידי גוי\". כותבים כל האחרונים, שהסיבה שמרן הזכיר את שתי הדעות, ובסעיף א' לא הזכיר, כדי ללמד אותנו שעל ידי גוי מותר, ויש לסמוך על המתירים. וכמו שכבר למדנו, שכל דבר שיש בו מחלוקת בפוסקים אם מותר על ידי ישראל, אפילו אם נפסוק כדעת האוסרים – אבל על ידי גוי אפשר והרבה (ריש סימן שיח), להתיר. את הראיה הזאת מביא מרן החיד\"א בברכי יוסף אחרונים דנים בראיה הזאת. על כל פנים אנחנו רואים במפורש שמרן חוזר על זה בסעיף ז', שעל ידי ישראל אסור לשבור מנעול של תיבה. ומותר רק בכלי רעוע. האחרונים מדברים על זה באריכות גדולה, איך יכול להיות שמרן השלחן ערוך פוסק כדעת מיעוט הראשונים, שביניהם אמנם נמצא הרא\"ש, אבל מצד שני רובא דרובא מהראשונים פסקו לחלק בין כלי גדול לכלי קטן, ביניהם יש לנו גם את הרי\"ף והרמב\"ם - לפי איך שכתבו בדעתם רוב הפוסקים. ח. ספרי רבינו אברהם הכהן מסלוניקי (בראשית יח, ד-ה): רבינו אברהם הכהן מסלוניקי כתב כמה ספרים על הפסוק \"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וכו'\". ספר 'יוקח נא' הוא על סדר השלחן ערוך. ספר 'מעט מים' זה שאלות ותשובות. ויש לו גם ספר: 'וסעדו לבכם' על הגמרא. ובספר שלו 'וסעדו לבכם' על הגמרא, הוא מאריך הרבה מאוד בנושא הזה, ומקשה ומתרץ ומדייק - הפלא ופלא איזה עבודה שהוא עשה בסוגיה הזאת. וגם בספר שלו 'יוקח נא' על סדר השלחן ערוך, הוא מדבר הרבה מאוד על הנושא הזה. ולקח לי הרבה זמן לעבור על הדברים שלו שהם נפלאים ממש. זה ספר שאפשר ללמוד ממנו איך מעיינים, איך לומדים ביסודיות את דברי השלחן ערוך ואת דברי הפוסקים, שיטת הרי\"ף והרמב\"ם. ט. הרמ\"א החמיר כמו שני השיטות למעשה, במסקנה שלו הוא נוטה להתיר, כי באמת דברי השלחן ערוך תמוהים בזה. אבל זה לא פשוט, בפרט שהרמ\"א לא רק שהסכים לשלחן ערוך שדווקא בכלי רעוע אפשר להקל, אלא הוא מוסיף, שצריך גם שיהיה כלי קטן, אבל כלי גדול אסור. כלומר שלפי הרמ\"א צריך שיהיו שני תנאים כדי להתיר. הוא פסק לחומרא כמו שתי השיטות. וזה קצת קשה, כי הרשב\"א שהוא בעל השיטה לחלק בין כלי גדול לכלי קטן, הוא שלל לגמרי את השיטה השנייה של כלי רעוע או לא. וגם בספר עבודת הקודש להרשב\"א מפורש לא כמו הרמ\"א. איך שלא יהיה, למנהג האשכנזים שצריכים ללכת אחרי הרמ\"א, שמחמיר שצריך שהכלי יהיה גם רעוע וגם קטן. אבל אם הוא גדול ורעוע, או אם הוא קטן ולא רעוע, יהיה אסור, הרמ\"א מחמיר מכל הצדדים. וגם מרן היקל רק בכלי רעוע, ואנחנו קיבלנו הוראות מרן. אם כן, בכלי קטן שהוא לא רעוע, בין למרן בין לרמ\"א צריך לאסור. גם לספרדים וגם לאשכנזים. י. פתיחת קופסאות שימורים לפני עשרות שנים, אולי קצת פחות ממאה שנה, התחדש המושג של פסק לאסור לפתוח קופסאות (ריש סימן נא)קופסאות שימורים. והחזון איש שימורים בשבת, כי הנה מרן השלחן ערוך מתיר רק בכלי רעוע, וקופסת שימורים זה לא כלי רעוע, וצריך לאסור. אמנם אפשר לטעון, למה השלחן ערוך פסק לאסור בכלי שאינו רעוע, כדי שלא תבוא ותתיר בכלי שהוא אינו רעוע, אבל בני אדם לא רגילים להשתמש בו, כמו קופסאות שימורים. אבל כותב החזון איש, שזה לא נכון, ודבר ראשון הוא מסביר למה אין כאן בעיה של סותר כלי, שהרי בהתחלה זה כלי שלם ואתה שובר את המכסה שלו, זה סותר כלי. יש בזה דיון ארוך בפוסקים, אם בדבר כזה שייך להגיד סותר או לא, והחזון איש אומר שאין בזה סותר. אבל יש כאן דין של בונה, כיון שבפתיחתו עושה כלי חדש, ומוסיף החזון איש, שעינינו הרואות שיש אנשים שלוקחים קופסאות שימורים ומשתמשים בהם, כגון להניח בהם מסמרים, נעצים וכיו\"ב. וכדבריו כתבו גם בספר מנחת שבת, וכן בספר קצות השלחן לרבי אברהם חיים נאה, שם האריך להצדיק את דברי החזון איש. ועוד כמה מפוסקי הדור הקודם. יא. שימוש חוזר בקופסת שימורים לאור דברי החזון איש, החל דיון באחרונים למצוא אולי איזה פטנט להתיר. והוא לעשות חור מתחת הקופסת שימורים לפני שפותח, ולאחר שיש בה חור, היא כבר לא כל כך שווה, והיא כבר בגדר כלי רעוע. ואז לכאורה יהיה מותר להסיר את הכמסה מלמעלה. בשו\"ת מנחת יצחק - היה אב\"ד של העדה החרדית בדור הקודם, גאון גדול בתורה - ובשו\"ת שלו כתב תשובה ענקית בנושא הזה, והוא כותב חד משמעית, שהסיבה שהחזון איש אסר, זה בגלל שמשתמשים בקופסה שימוש חוזר. ואם לא משתמשים בקופסה שימוש חוזר, מודה החזון איש שזה מותר. - את הספר הזה כתב רב אחד גדול [ 'בדומה לכך כתב בספר 'חוט שני מאוד, הרב חיים הוכמן, הוא למד איתי בישיבה והיה עילוי גדול, והוא היה , והוא מביא בשם הגר\"נ קרליץ שהיה אחיין של ]תלמידו של הגר\"נ קרליץ החזון איש, והוא הכיר טוב את החזון איש – והוא טען שהסיבה שהחזון איש אסר זה בגלל שיש לזה שימוש חוזר. כלומר, שלפי החזון איש, אפילו אם מיעוט אנשים משתמשים בזה שימוש חוזר, זה מספיק, זה לא יעזור שאדם יאמר שהוא לא רוצה להשתמש, כי בכל זאת עשה כלי שיש אנשים שמשתמשים בו. אבל אם אף אחד לא משתמש בכלי הזה שימוש חוזר – גם החזון איש הסכים להתיר. יב. רוב הפסוקים הקילו בפתיחת קופסאות שימורים יש שלא מסכימים עם המנחת יצחק והחוט שני בנושא הזה, אבל לפי השיטה הזאת יוצא, שגם לפי החזון איש, הרי בזמננו אני לא מכיר אפילו אחד שיקח קופסת שימורים וישים בה מסמרים או נעצים או כל אחסון שהוא, היום כולם זורקים קופסאות שימורים אחרי השימוש לאשפה. ולכאורה יהיה מותר לפתוח גם לפי החזון איש. ואכן הרבה מגדולי הפוסקים בדור האחרון פסקו להתיר בזה לגמרי. כמובן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שאני זוכר כבר לפני למעלה מחמישים שנה, שהיה לו את 'פינת ההלכה' ברדיו, ושם הוא דיבר בנושא הזה להתיר. והיה רעש גדול ממה שהוא אמר. הוא הביא סברות ונימוקים יפים, והוא הסביר למה מותר לפתוח קופסאות שימורים בשבת. כמו כן כתבו להתיר, בשו\"ת דברי יציב שזה שו\"ת שכתב אותו האדמו\"ר הקודם מצאנז, האבא של האדמו\"ר הנוכחי, שהיה גאון הפלא ופלא, חריף ובקי מאוד. הגר\"ש משאש זצ\"ל בשו\"ת שמש ומגן, הגרש\"ז אויערבך כתב בזה בכמה מקומות, ועוד מפוסקי הדור האחרון. ואפשר להגיד, שהרוב הגדול התירו לגמרי לפתוח קופסאות שימורים. יג. פתיחת פחיות שתיה בשבת לאחר מכן התעוררה שאלה לעניין פחיות שתייה, שהניגוד לקופסאות שימורים של חמוצים טונה וכיו\"ב שזורקים את הקופסא מיד לאחר הפתיחה, פחיות שתייה יש כאלה שמוזגים את זה לתוך הכוס ושותים מהכוס - וזה בסדר. אבל יש ששותים ישר מהפחית, וכן גביע של לבן וכיו\"ב, שישנם כאלו שאוכלים ישר מהגביע, ויש שרצו לאסור בזה. וכן כתב הגאון הרב משה לוי זצ\"ל, והוא כותב את זה גם בספר שלו מנוחת אהבה וגם בשו\"ת תפילה למשה שם יש לו תשובה ארוכה בנושא הזה. וראשית, הוא מסכים באופן עקרוני להיתר של קופסאות שימורים, אבל לגבי פחית שתיה יהיה מותר בתנאי ששופך את הפחית לתוך כוס ושותה. משום שאם לא, הרי הוא עושה את הפחית ככוס חדשה. והוא מביא שם בשם רבו, הגאון הרב מאיר מאזוז זצוק\"ל שהסכים איתו. והוא כותב שמה דברים יפים מאוד, בטוב טעם. מי שמסתכל בשו\"ת הזה 'תפילה למשה', רואה שזה פשוט לא ייאמן. אברך צעיר מאוד שכותב ברמה כל כך גבוהה, בבקיאות עצומה, בעיון נפלא, והוא , והתשובות שהוא כתב הן מתאימות לאדם 25-26 היה אז צעיר מאוד, בן שהוא ממש מגדולי הדור. יד. שימוש חד פעמי מתמשך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא את דברי שו\"ת תפילה למשה הללו, והוא לא מסכים איתו להלכה, ולדעתו מותר אף לשתות מהפחית, אבל הוא לא מסביר למה. ואני חושב שביאור הדבר הוא, שהנה המשנה אומרת שמותר לשבור את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות. והנה שם לא מבואר אם הגרוגרות נשארות בתוך החבית, וככל הנראה נשאר שם, שהרי לא כתוב במשנה שמותר רק בתנאי שירוקן את החבית. כלומר, החבית הזאת לאחר פתיחתה היא ראויה לאחסון שאר הגרוגרות. אלא שרק לאחר זמן, כשיסיים את כל הגרוגרות שבחבית - הוא יזרוק את החבית. שאז זה כמו שימוש חד פעמי, אבל מתמשך. הרי שלא מצינו חילוק כזה שיהיו חייבים להוציא את הגרוגרות מיד. אף אחד לא אומר את זה. דהיינו שזה לא משנה אם שותה מהפחית ממש, או מוזג ממנה לכוס, עצם הדבר שהמאכל או המשקה נשאר בתוך הפחית למשך זמן מסוים, זה עדיין לא משנה את העובדה שהשימוש הוא שימוש חד פעמי. זה לא יהיה יותר גרוע מאשר החבית הזאת שיש בתוכה גרוגרות שזה מותר. טו. מהחזון איש משמע כמו התפילה למשה הגרש\"ז אויערבך זצ\"ל כותב טענה נוספת, היום יש כאלו שלא קונים קופסאות שימורים קטנות אלא גדולות, למשל, קייטרינג גדול שמכין הרבה אוכל, הוא קונה פחית גדולה של זיתים או מלפפונים, פחית שיש בה כמה ליטרים, הוא לא מוציא את כולם, חלק נשארים בפנים, זיתים, מלפפונים וכיו\"ב. וכותב הגרש\"ז, שזה בדיוק דומה כמו החבית של הגרוגרות במשנה. שלמרות שנשאר בפחית עוד, עדיין מותר יהיה לפתוח. מאידך הוא מוסיף, שלפי דברי החזון איש, במצב כזה יהיה אסור. כלומר שמדברי החזון איש רואים כמו התפילה למשה. טז. קופסת השימורים עלולה לקלקל הטעם מאידך גיסא, אפשר לומר כמו שכותב הגרש\"ז אויערבך, שגם אם משאירים את המאכל בתוך הקופסת שימורים, בסופו של דבר לא משאירים את זה להרבה זמן. יתירה מזאת, אם משאירים את זה להרבה זמן – זה עלול לקלקל את הטעם. וכן פחיות, מי ששתה מעט מפחית, הוא לא משאיר את זה למחרת, השתיה לא תהיה טובה כך. כלומר שהאחסון הוא זמני לגמרי. אבל למרות זאת, כיון שעצם הדבר שהכלי הזה אינו מיועד לשימוש חוזר, דרך בני אדם להשליך את הקופסאות הללו לאשפה, לכן יש להתיר. לאור זאת יש לומר, שכל פחיות שתיה, קופסאות שימורים, גביעי לבן ושמנת וכיו\"ב, מותר לפותחם בשבת. יז. 'פתח יפה' בפתיחת פחיות שתייה הגאון הרב בן ציון אבא שאול כתב בכל הנושא הזה של פתיחת קופסאות שימורים בשו\"ת אור לציון ח\"א תשובה ארוכה ומאוד מעניינת בבירור שיטות הראשונים, בעיון נפלא בשיטות הראשונים, והמסקנה שלו להתיר בקופסאות שימורים. והנה לגבי פחיות שתייה, חכם בן ציון נפטר לפני קרוב לשלושים שנה וכבר בזמנו התעוררה השאלה לגבם, והוא אמר, שבפחיות שעושים פתח יפה, יש כאן את הבעיה שהמשנה אומרת \"ובלבד שלא יתכוון לעשות פתח יפה\", ובזה יש לכאורה בעיה. וגם כשמוציאים את הלשונית מהפחית - יש בזה משום קורע. אבל אני כבר כתבתי בנושא הזה באריכות, שלהלכה אין בזה משום קורע, וגם המציאות שנעשתה כאן פתח יפה – זו לא המטרה, המטרה של הפותח היא לשתות, הוא לא רוצה שישרוט לו את השפתיים, אבל הוא לא מעוניין בפתח היפה. ובסופו של דבר זה נזרק, שהרי אף בן אדם לא משתמש בפחיות האלו לשימוש חוזר, זורקים את זה לזבל. ואכמ\"ל. למסקנת הדברים, יש להקל לפתוח פחיות, קופסאות שימורים, קטנות וגדולות, הרי אפילו פחיות ממש גדולות הן לא ארבעים סאה... וכיון שכל הכלים האלו, לאחר השימוש הם נזרקים לאשפה, הרי הם כמו 'מוסתקי' לפי שיטת השלחן ערוך. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מצרף פה דבר חשוב מאוד, שהנה ראשית יש את העניין שכלי מוסתקי הוא דומה לכלי רעוע, וממילא גם לפי מרן השלחן ערוך יהיה מותר. אבל גם אם מרן עצמו לא סבר כך, אפשר לצרף את שיטת רוב הראשונים שסברו כן: ר\"י בעל התוספות, הראבי\"ה, אור זרוע, הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א, הרשב\"ץ, רבנו ירוחם, וככל הנראה גם הרי\"ף והרמב\"ם, ממילא רובא דרובא מהראשונים הסכימו שבכלי קטן תמיד מותר. וזה ראוי לצירוף להקל. יח. קריעת אריזות ניילון ממוצרים שאינם מאכל מכל האמור יש ללמוד, שאריזות של כל מיני דברים כגון חבילה של נייר טואלט שעטופה בניילון, ורוצה לקרוע את הניילון, וכן כל מיני מאכל הנמצאים בתוך אריזות ורוצה לקורעם, שבוודאי שזה יהיה מותר. לכן אין שום בעיה בכל סוגי האריזות. ולאו דווקא אריזות מאכל, אלא כמו שאמרתי, גם אריזה של נייר טואלט וכיו\"ב. הרשב\"ץ כשהוא מדבר על לפתוח באופן שצריך לשבור כלי קטן, הוא לא מדבר שמוציא משם מאכל, אלא הוא מדבר להוציא משם שופר כדי לתקוע בראש השנה, והוא נמצא בתוך כלי אטום, שמותר לפתוח אותו. ומרן החיד\"א מביאו להלכה. ושם הוא מדגיש שזה לא מחמת המצוה של שופר, כי באמת לא מותר לנו לעשות עבירה בשביל לקיים מצווה. אפילו ספק איסור אסור. והנה הרשב\"ץ מתיר. יש ללמוד מזה, שבין מאכל ובין שאר מוצרים, אם צריך לשבור את המכסה, או לקרוע ניילון וכיו\"ב כדי להוציא מה שבפנים, מותר בשבת. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יט. מיהו בן חורין פרשת השבוע זו פרשת יציאת מצרים. יצאנו מעבדות לחירות. היינו עבדים, ונהיינו בני חורין. בגלל זה אנחנו בתפילה קוראים לחג הפסח \"זמן חירותנו\". 'חירות' זו לא 'תנועת החירות...' פוליטיקה, 'חירות' זו חירות אמיתית, וצריך באמת להבין מהי חירות אמיתית. איך אנחנו מגדירים בן אדם 'בן חורין'? למשל, בליל הסדר המצוה היא לאכול מצה בהסיבה, ומצות הסיבה היא מעכבת. דהיינו להסב על צד שמאל, כך אנחנו מראים שאנחנו בני חורין. לפני כמה שנים קיבלתי טלפון בערב פסח מאדם אחד מסכן שהיה יושב בבית הסוהר, ונתנו לו רשות להתקשר: \"כבוד הרב, קיבלתי כמה שנים בבית סוהר, אבל אני חף מפשע... והלילה יהיה ליל הסדר, האם אני צריך לאכול מצה? האם אני צריך להסב?\" אמרתי לו: \"כן, אתה צריך להסב\". ואז הוא אמר לי: \"אבל הרב, איזה בן חורין אני?! כל דבר אומרים לי, תקום! תשב! כל פעם בודקים אותי, כל הסוהרים על הראש שלי, אני לא בן חורין! אני לא יכול לעשות שום דבר! אני חייב בהסיבה?!\" אמרתי לו, שזה פשוט וברור שהוא חייב בהסיבה, למרות שיושב בכלא. מה ההסבר בזה?! למה באמת אדם שלא מרגיש בן חורין, הוא מוגבל, הוא לא יכול לעשות כלום בלי שיקבל רשות על כל דבר קטן, למה הוא נקרא בן חורין?! חז\"ל אומרים: \"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה\". וצריך להבין, הרי ראינו הרבה אנשים, שאינם עוסקים בתורה, והם בני חורין לעשות כל מה שהם רוצים! הנה אנשים לא דתיים, וכי כל אדם לא דתי הוא לא בן חורין?! הרי הם יכולים ללכת לאיפה שהם רוצים, ואם הם עשירים אז הם גם יכולים לקנות כל מה שהם רוצים, איזה מכונית שהם רוצים, איזה בית שהם רוצים, הם בני חורין! אבל חז\"ל מלמדים אותנו, \"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה\", רק על ידי התורה אדם נקרא בן חורין. ויש בזה תשובה מאוד ברורה. הרי מה זה בן חורין?! מי שחושב ש'בן חורין' זה אדם שעושה מה ש'בא-לו', מה שמתחשק לו, זו טעות, זה לא בן חורין. מי שעושה מה שמתחשק לו, לא רק שהוא לא בן חורין, אלא הוא עבד. עבד נרצע לתאוות שלו. הוא חושב שהוא בן חורין, אבל למעשה הוא לא! יש לו יצר הרע ש'מורה' לו מה לעשות... הוא אומר לו לעשות דברים מסוימים והוא עושה, הוא עבד של יצר הרע. זה הכל! הוא אדם מסכן, הוא עבד. כ. השלטון העצמי בן חורין אמיתי זה אדם שיודע לומר לעצמו מה לעשות. היום אחד היצרים הקשים שיש לאנשים, זה להיות 'בוס', להיות חזק, לשלוט. יש אנשים שמסתפקים במה שאמר המן לאחשוורוש, \"להיות כל איש שורר בביתו\", להיות בוס בבית שלהם, הוא מרגיש שהוא בעל הבית, הוא יגיד לכולם מה לעשות. כולם חייבים לציית לפקודות שלו. אבל יש אנשים שזה לא מספיק להם. הם הולכים לעבודה, הם מחפשים לקבל תפקיד שיש בו כוח, הרבה כוח, \"אמנה את מי שאני רוצה, ואני אהיה בעל הבית, אהיה איש חזק...\" ואז הם מרגישים שהם בני חורין, \"אני הבוס, אני המלך\", ככה הם מרגישים... אבל זו לא חירות אמיתית. חירות אמיתית, לפני שאתה הולך ומנסה לשלוט על אחרים, תשאל את עצמך: \"האם אני שולט על עצמי? האם אני מסוגל להגיד לעצמי מה לעשות?! אכלתי בשר, ומתחשק לי מאוד לאכול גלידה, או, הוא רוצה לדבר לשון הרע, אבל הוא חושב מיד לעצמו: \"אוי ואבוי, לשון הרע, אני אאבד את עולמי! איך אני יכול לדבר לשון הרע?!\" לאדם שומר מצוות, ירא שמים אלו לא שאלות בכלל, אין לו שום התלבטות, אם הוא שומר מצוות, הוא יודע לשלוט על עצמו ועל התאוות שלו, לשלוט על היצרים שלו. הנה היום יש תופעה נוראה של ביזיון תלמידי חכמים, מי שבאמת לומד תורה, יודע מה זה תלמיד חכם, ואז לא מוכנים אף לשמוע ביזיונות על תלמידי חכמים. כמה נזהרו בזה רבותינו. הגאון הרב יהודה צדקה זצ\"ל והגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ\"ל, בישיבה היו מורים, שאפילו רבנים שהיו שנויים במחלוקת, היו מתכווחים לגבם בישיבה, אבל הם היו אומרים: \"אנחנו לא מדברים פה בישיבה לשון הרע. לא מדברים על תלמידי חכמים, מה זה נוגע אלינו?! אנחנו נעשה מה שגדולי ישראל אומרים, נציית לגדולי ישראל!\" אנחנו צריכים לשמוע בקול תלמידי חכמים. זה מה שהתורה אומרת לנו: \"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך\". אנחנו שומעים לחכמי ישראל, לחז\"ל, וגם לחכמי הדור שלנו, אבל כשהיצר אומר לא לעשות כך הרי הוא נקרא עבד! לכן, אם אדם מסכן נמצא בבית הסוהר, ונותנים לו לאכול מצה, הוא חייב להסב. כי עצם הדבר שיהודי יש לו אפשרות לקיים את המצווה, הוא נקרא בן חורין! יתירה מזאת, אפילו אם יהודי מסכן אין לו אפשרות לקיים מצוות. הוא נמצא בבידוד, בחו\"ל וכיו\"ב, אך עצם הדבר שמצידו הוא רוצה לקיים מצוות, זו לא בעיה של התמודדות מול יצר הרע, הוא נקרא בן חורין. כא. מי נקרא מלך קראתי באיזה ספר סיפור נורא. בזמן השואה, באושוויץ, במחנה העבודה. היתה קבוצת יהודים מסכנים, שבורים ורצוצים, שאף אחד מהם לא יודע אם לא יקחו אותו מחר לתאי הגזים, והנה הם מבינים שפסח מתקרב. והם הצליחו לאסוף כמה חפצים מכל החברים, ובשקט בשקט, הצליחו לשחד את הקצין הגרמני שידאג להם לחבילה של מצות. וזה סיפור מרתק בפני עצמו, איך הצליחו להשיג, ואכן לבסוף, בערב פסח, בניסי ניסים, הם קיבלו חבילה של מצות. וכל אחד התחבא בפינה אחרת, ובעונג גדול ברכו 'על אכילת מצה' ואכלו את המצה. קראתי את הסיפור הזה וחשבתי, היהודים הללו היו חייבים בהסבה? התשובה היא שאכן כן, אם הם יכולים להסב, הם חייבים. הם נקראים בני חורין! כי עצם הדבר, שהם עסוקים באכילת מצה, הם עכשיו לא קשורים לתאוות העולם הזה, ליצר הרע, מבחינתם רק להיות מוכן ומזומן לקיים את המצווה. הרי הם נקראים בני חורין. רבנו אברהם אבן עזרא כותב בפרשת נזיר. ש'נזיר' זה מלשון 'נזר' - כתר. נזיר הוא מלך. כי הוא מצליח לשלוט על התאוות שלו. והוא כותב שם משפט חשוב מאוד: \"ודע, כי כל בני האדם עבדים נרצעים המה לתאוות העולם הזה. והמלך באמת, הוא המושל ביצרו\". דהיינו מי נקרא מלך? לא מי שעושה מה שהוא רוצה, לא מי ששולט על כולם, אלא רק המושל ביצרו, זו מלכות אמיתית. לכן חז\"ל אומרים: \"אם פגע בך מנוול זה\" - מי זה המנוול? יצר הרע. מה עושים? \"משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ\". התורה מפתחת לאדם את הכלים להתמודד מול יצר הרע. וכיוון שבזה אנחנו מקבלים את המלכות על עצמנו, לכן אומרים חז\"ל: \"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה\". אנחנו נמצאים עכשיו במצב, שאף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה. אנחנו לא יודעים אם נצטרך להיכנס למקלטים או לא. אנחנו נמצאים במצב מאוד לא פשוט. אנחנו מתפללים שהקב\"ה יעשה את הטוב בשביל עם ישראל. שבעז\"ה נשמע בשורות טובות גם על עולם התורה שלנו, שיוכלו להמשיך ללמוד ולשקוד על התורה. ואני מברך את כולכם, שאתם ב\"ה באים לשמוע וללמוד תורה, אשריכם ואשרי חלקכם. אתם בני חורין אמיתיים. יהי רצון שבכל אשר תפנו, תשכילו ותצליחו. וכן את כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה', שזה רדיו של קדושה ותורה. בעז\"ה, כולם שיזכו לשובע שמחות, לגדל את כל יוצאי חלצינו לתורה ויראת שמים. בריאות טובה, ואריכות ימים ושנים, ושובע שמחות, אכי\"ר."},{"filename":"336.pdf","content":"כולם התבטלו| שמא יתקע| תוקע חייב מן התורה| בין מלאכת בונה למלאכת מכה בפטיש| תיקון כלי ויצירת כלי חדש נושאי השיעור: מכשירים | בורג של סטנדר| פתיחת מלחיה בשבת| יצירת חור בסיליקון של בקבוק של תינוק| בנין ארעי ובנין לשעה| למגן אברהם חכם | נחשון בן עמינדב| פתיחת בקבוקי קטשופ וכיו\"ב בשבת| כסא ועגלה של תינוק| אמירה לגוי במיטה חשמלית| להכנת סודה שבתאי אטון זצוק\"ל 336 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בשלח תשפ\"ו 21:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון פרשת יתרו בניין וסתירה בכלים (ב) מדברי הרב המקדים הגאון רבי דרור נאור שליט\"א ראש כולל 'מקדש אליהו רייטמן' ורב קהילת 'תפארת ישרים' \"...לפני ארבעים שנה בדיוק נבנה הבניין הגדול והקדוש הזה. ארבעים שנה של תורה והלכה, ויגיעה עצומה יומם ולילה. התלמידי חכמים הראשונים שגדלו במקום הזה, העמידו תלמידים רבים שגם הם הספיקו כבר ללמוד וללמד לשמור ולעשות. שנה, רבנו הגדול זצוק\"ל ישב סנדק בברית לבן שלי. מיד 18-לפני קרוב ל לאחר הברית הוא קרא לאשתי, אבל היא לא הגיבה, היא לא זזה. אחר כך שאלתי אותה, למה?! היא אמרה שלא הייתה מסוגלת, אבל מרן זיע\"א 85 לא ויתר. הוא אפילו לא קרא לה עוד פעם, אלא הלך אליה בעצמו, עם שנותיו, ואמר לה: \"אמא, את הילד הזה תחנכו ללמוד הרבה תורה, אבל שלא ישמור את התורה לעצמו. שילמד את התורה גם כן אחרים!\" זה 'יחוה דעת'. ארבעים שנה של לימוד תורה, ארבעים שנה שמלמדים תורה לאחרים. וארבעים שנה הללו נזקפות לזכותו של חכם לב יקח מצוות, מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, שטרח בעשר אצבעותיו להקים את המקום הקדוש הזה. שיזכה להאריך ימים על ממלכתו, ונזכה כולנו לאור תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מתוך בריאות ונחת ושמחה וכל מילי דמיטב, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לידיד נפשי, הגאון המצוין הרב דרור נאור שליט\"א, שהוא בוגר בית המדרש שלנו מלפני הרבה שנים. הוא נכנס אלינו כשהוא היה צעיר מאוד, וכבר היה אברך מצוין, הוא ישב וספג כאן הרבה תורה בעיון נפלא, ובמשך כל השנים היה ממש הארי שבחבורה. וכפי ששמענו מה שאמר בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שלא לשמור את התורה לעצמנו אלא גם ללמד, ב\"ה הוא נאה דורש ונאה מקיים, הוא מוסר הרבה שיעורי תורה, הוא עומד בראש כולל, לומד ומלמד, אשריו ואשרי חלקו. ואשרינו שזכינו שיש לנו בוגרים כאלו בבית המדרש 'יחוה דעת' שב\"ה עברו כבר ארבעים שנה מאז שנוסד המקום הזה. נמצא כאן גם כן ידיד קרוב, הרב גמליאל סיט הכהן שליט\"א מארצות הברית, שגם הוא היה מהקבוצה הראשונה שבאו ללמוד כאן ביחוה דעת, והוא בא מארצות הברית. אנחנו לא מסתכלים על העבר, אלא מסתכלים קדימה. יש חשיבות בהסתכלות על העבר - כדי ללמוד לקח, ללמוד מה עוד צריך לעשות. אבל כל הזמן לא לנוח ולהגיד, יצאתי ידי חובה, אלא להמשיך, ביתר שאת, מחיל אל חיל, להגדיל תורה ולהאדירה. א. הלכות בנין וסתירה בכלים התחלנו בשבוע שעבר לדבר בעניין בניין וסתירה בכלים. זה נושא כבד מאוד. בשלחן ערוך יש סימן שלם על הנושא הזה, סימן שי\"ד, וגם סימן שי\"ג, בחלקו הגדול עוסק בעניין בניין וסתירה בכלים. כמו כן גם סימן שט\"ו שעוסק בעניין עשיית אוהל, וזה חלק ממלאכת בונה וסותר. ואני אומר את האמת, שבמסגרת השיעור, אני לא יכול להתחיל את כל הקושיות לעילוי נשמת אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il והתירוצים, אבל רק שתדעו, אני ישבתי על הנושאים הללו של בניין וסתירה בכלים קרוב לשנה. אלו נושאים קשים ומסובכים מאוד. ההגדרות שלהם קשות, כמו גם פרטי הדינים. ונאמר כאן את עיקרי הדברים, הסברות העיקריות שיש בנושא, כדי שזה יהיה שוה לכל נפש. ב. תיקון כלי ויצירת כלי היום נדבר בעיקר בעניין כלים שמבריגים אותם, האם מותר להשתמש, להבריג אותם בשבת או לא. לפעמים זה מותר ולפעמים זה אסור וכדלהלן. ראשית, הנושא של בניין וסתירה בכלים זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ולדעת בית הלל אין בניין וסתירה בכלים. אלא שיש (לג:).במסכת ביצה ששם הראשונים לומדים, שהנושא הוא גם (קכב:)סוגיה במסכת שבת מחלוקת רב ושמואל בגמרא. ומשום כך כתבו כמה ראשונים, שלהלכה במקרה הזה הולכים אחרי בית שמאי שיש בניין וסתירה בכלים. אבל רובא דרובא מהראשונים חולקים, וסוברים שהלכה כבית הלל ואין בניין וסתירה בכלים. וישנה דעה שלישית, שרבים מהראשונים סוברים כך, שזה תלוי, וישנם מקומות שיש בנין וסתירה בכלים וישנם מקומות שלא. והכלל הוא, שכלי שהוא לא גמור ורק מתקן אותו, הוא נשבר קצת, ורק רוצה להדקו - אין בזה בניין וסתירה בכלים. אבל אם יוצר את הכלי מתחילתו ועד סופו שאז יש בנין וסתירה בכלים, כי זה לא נקרא תיקון כלי, אלא עשיית כלי, ובזה סוברים שגם אליבא דבית הלל יש בניין וסתירה בכלים. וכך נראה להלכה דעת מרן השלחן ערוך בסימן שי\"ד בכמה מקומות. הראשונים מוסיפים עוד, וזה נפסק להלכה, שגם אם לא עושה כלי מתחילתו, אבל אם התיקון של הכלי הוא לא דבר שכל אחד ברחוב יכול לעשות, זו אומנות. דהיינו צריך שיהיה אדם מקצועי שיודע לעשות דברים כאלו, אז במצב כזה, אף שלא עשה את הכלי מתחילתו, אלא רק תיקן - יש בניין וסתירה בכלים. ג. ההבדל בין מלאכת בונה למכה בפטיש צריך לציין נקודה חשובה, שגם במקרה שלא עושה כלי מתחילתו, או שזה לא דבר שהתיקון שלו הוא אומנות, אם מתקן כלי ומסיים את הכשרתו של הכלי, אז גם אם תגיד שאין בזה משום מלאכת בונה, יש כאן מלאכה אחרת: מכה בפטיש. שזה כל דבר שאינו גמור, ומסיים את עשייתו, חייב משום מכה בפטיש. (סימן שיח אכן יש דברים שלא שייך לומר בהם מכה בפטיש. הביאור הלכה כותב, שעל דברי מאכל אין דין מכה בפטיש. הרי אם היינו סעיף ד ד\"ה והדחתן) פוסקים שיש מכה בפטיש באוכלים, אז לא היה אפשר להכין קפה בשבת. זה היה צריך להיות רק אם הוא מוכן מערב שבת. וזה היה יוצר לנו בלאגן שלם בכל מה שאנחנו עושים בשבת. למעשה זו מחלוקת ראשונים, אבל הביאור הלכה הכריע שאין מכה בפטיש אבל בכל שאר (בלוית חן שם ועוד). באוכלים. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים לדבריו הדברים, יש מלאכת מכה בפטיש. לכן, אדם שלוקח כלי ומהדק אותו, או אם היה קצת פגום והוא משלים אותו, הוא חייב מהתורה משום מכה בפטיש. הוא סיים את עשיית הכלי. הנפקא מינה תהיה לעניין מלאכת סותר. שהנה, ההפך של בונה זה סותר, ובדבר שחייב עליו משום בונה, כאשר עשה את ההפך - הוא חייב משום סותר. אבל אם החיוב הוא משום מכה בפטיש, אין חיוב אם עשה להיפך מהמכה בפטיש. זו נפקא מינה גדולה בין זה לזה. אבל כאמור, באופן רגיל, אם משלים עשיית כלי, לכל הדעות בסופו של דבר יהיה איסור מהתורה. ד. תוקע חייב מן התורה אם אדם לקח שתי חתיכות של עץ, וחיברם זה לזה על ידי שהידק אותם בחוזקה, חייב מן התורה. זה נקרא דין תוקע. זה מופיע בגמרא בכמה , וכן מרן השלחן (פרק י מהלכות שבת הלכה יג), והרמב\"ם פסק כך (שבת קכב:)מקומות (סימן שיג סעיף ט).ערוך למשל, ספסל שהרגל שלו נפלה, והוא הולך ומחזיר על ידי שמהדק אותו בחוזקה, אפילו בלי מסמרים. אמנם יש בזה מחלוקת, יש שרוצים לומר שזה דווקא אם הוא מביא מסמר או דבר נוסף, אבל אני הבאתי בנושא הזה הרבה ראיות, שכל שזה יוצר חיבור בין דבר לדבר - חייב מהתורה. אכן יש מחלוקת עצומה בראשונים למה הוא חייב מהתורה, אם משום מלאכת בונה, או משום מלאכת מכה בפטיש. אבל מרן השלחן ערוך פסק במפורש: \"התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו, עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה\". ה. שמא יתקע מלבד זאת צריך לדעת דבר נוסף, שהרגל של הספסל או הכיסא שנפלו בשבת, אסורים בטלטול, גזירה \"שמא יתקע\". שמכיון שהתקיעה הזאת, להדק אותו למקומו הוא איסור דאורייתא, חכמים גזרו על הטלטול - שמא יתקע. הדוגמא שהגמרא מביאה לכך היא, כירה, שזה כלי שהיה בזמנם שהיו מבשלים בו, והוא היה עשוי שיש לו ארבע רגליים, ורגל אחת נפלה, אבל עדיין הכירה עומדת על שלוש רגליים. בדוחק זה יכול לעמוד, אבל חכמים אסרו את הכירה הזאת אפילו בטלטול, ואפילו שהיא ראויה לשימוש. גזירה שמא יתקע. אמנם הכירה הזו היא כלי שמלאכתו לאיסור, היא עשויה לבשל בה, אבל כיון שאם היה רוצה להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להניח עליה דברים, או שהיא נמצאת על כסא, ורוצה לשבת על הכסא, שלכאורה כלי שמלאכתו לאיסור במצב כזה יש היתר לטלטולו, אבל כאן חכמים אסרו את הטלטול גזירה \"שמא יתקע\". מזה יש ללמוד לעניין ספסל שנפל לו הרגל שלו. ומרן השלחן ערוך כותב שאסור (סימן שח סעיף טז), , וגם הרמ\"א כתב את זה (שם)את זה בסוף סימן שי\"ג לטלטל את הספסל הזה, \"שמא יתקע\", תקיעה. ו. הברגת כלים בשבת לאור זאת באה השאלה על הברגה. כנראה שהמושג של 'בורג' לא היה קיים עד התקופה של הט\"ז והמגן אברהם. הט\"ז קצת קדם למגן אברהם, כי המגן אברהם מזכיר הרבה פעמים את הש\"ך שהיה צעיר עוד יותר שנה ויותר - לא בדקתי. אבל הט\"ז היה 50 -מהט\"ז. דהיינו שהיו ביניהם כ הראשון שדיבר על הנושא של הברגה. קראו לזה אז \"שרויף\". ובעקבותיו כתב זאת המגן אברהם. והנה, בהברגה הנקודה היא כזאת: מצד אחד ההברגה יוצרת חיבור בין שני חלקים. מצד שני החיבור הזה הרבה פעמים הוא לא חיבור חזק לגמרי. במשך הזמן בורג קצת משתחרר ועלול להתפרק. וגם בהברגה יש סוגים של הברגה, יש הברגה גדולה וחזקה ממש בהידוק גמור, ויש הברגה שהיא עשויה למשל כשהחור קצת גדול, שאז ההברגה קצת בריפיון. פוסק שהברגה אסורה לגמרי. וכך פסק גם המגן (סימן שיג סק\"ד) למעשה, הט\"ז אלא שמדברי המגן אברהם נראה לכאורה שסבר, שההברגה (ס\"ק יב).אברהם נחשבת לתוקע ממש, דהיינו שזה איסור גמור מהתורה. לעומת זאת בט\"ז נראה שאם זה עשוי קצת ברפיון שזה תלוי בשיטות הראשונים. אבל בכל אופן הברגה אסורה לפי המגן אברהם והט\"ז. ז. המגן אברהם (ס\"ק יא), מביא את דברי המאמר מרדכי (שם שער הציון אות לב)המשנה ברורה שהביא את דברי המגן אברהם, אבל הוא רוצה לומר שהברגה אינה אסורה. והוא היחידי שמצאתי שכותב לדון שאולי הברגה לא אסורה. והוא הבין שגם המגן אברהם שכתב לאסור, כוונתו היא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. אבל המאמר מרדכי מסיים: שבוודאי שלהלכה צריך להחמיר, \"מאחר שיצא הדבר מפי המגן אברהם\". שנה, והמגן אברהם חי כמאה שנה לפניו, אבל 250 המאמר מרדכי חי לפני ההתבטלות של המאמר מרדכי כלפי המגן אברהם היא לא היתה רק שלו, אנחנו רואים שגם בעל התניא בהרבה מקומות, כמו למשל בקונטרס אחרון שלו, שם יש לו קושיות על המגן אברהם, אבל הוא לא ממהר לחלוק עליו. הוא לא חי תקופה של מאות שנים אחריו, היו ביניהם אולי חמישים שנה. ואכן, כל גדולי האחרונים היו ממש כפופים אל המגן אברהם. הייתה הערצה כלפיו בכל ארצות אשכנז. יש כמה ספרים ענקיים של גדולי ישראל שחיברו על המגן אברהם. הפרי מגדים עשה חיבור מיוחד שנקרא \"אשל אברהם\", ומלבד מה שהכניס הרבה חידושים שלו, אבל הוא מבאר כל פרט קטן במגן אברהם. כמו כן בתקופה ההיא חי בעל 'מחצית השקל', שגם כתב חיבור שלם על המגן אברהם. וכן הנודע ביהודה כתב 'דגול מרבבה', שחלקו הגדול זה על דברי המגן אברהם. רוב ההגהות של החתם סופר נסובו על המגן אברהם, עד כדי כך שבדרך כלל אצל האשכנזים, כשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - המגן אברהם חי כמאה שנה אחרי הרמ\"א - הם הולכים אחרי המגן אברהם, ולא אחרי הרמ\"א. עד כדי כך החשיבו את המגן אברהם. והנה כאן, המאמר מרדכי שפקפק בדין הזה, בכל זאת כותב, \"מאחר שיצא הדבר מפי המגן אברהם צריך להחמיר\". וכל שאר האחרונים מצדיקים לגמרי את המגן אברהם ואת הט\"ז ופוסקים לאיסור. וביניהם: המשנה , ועוד (ש\"ב פרשת ויקהל), הבן איש חי (שלחן ערוך הרב ס\"ק כא)ברורה, בעל התניא מגדולי ישראל. אכן יש הסתייגות אחת חשובה מאוד, שכותבים אותה המגן אברהם וגם הט\"ז. הנה יש כלים שדרך השימוש בהם הוא על ידי הברגה. למשל, הדוגמה הכי פשוטה, בקבוק של תינוק. שיש לו הברגה, פותחים אותו, מכניסים את המשקה – וסוגרים. ההברגה היא דרך השימוש בכלי הזה. במצב כזה, כותבים המגן אברהם והט\"ז, שבכלי כזה, השימוש בו מותר. ח. בניין ארעי ובנין לשעה המגן אברהם והט\"ז כתבו את טעם ההיתר בכלי שדרך השימוש בו היא בהברגה, וכל אחד כתב סברא אחרת. שכלי כזה זה נקרא הברגה ארעית, זה לא קבע, ובניין עראי לא אסור במלאכת בונה, רק בבניין קבע אסור. כלומר, שיש לפעמים כלי שבונים אותו, חזק ויפה וטוב, אבל זמני. כמו המשכן שהיו בונים ומפרקים כל פעם. ויש הסבר לאידך גיסא, שהכלי עצמו הוא עראי. דהיינו, שידוע הוא שהכלי לא יחזיק מעמד הרבה זמן. לאחר חודש – חודשיים המבנה הזה יתמוטט. אלו שני דברים שונים. יש בניין עראי ויש בניין לשעה, בניין לשעה זה בניין זמני. אז בניין עראי - מותר. כי אין לו יציבות, הוא לא עשוי להרבה זמן. אבל לגבי בניין לשעה, יש בזה מחלוקת עצומה בראשונים ובאחרונים, אם בניין לשעה אסור מהתורה או מדרבנן או שהוא מותר. יש בזה בתלמוד ירושלמי לגבי המשכן, ויש מחלוקת איך להסביר את דברי הירושלמי. ואכמ\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה בכמה מקומות נוטה להקל. אכן הוא לא הכריע בזה, אבל הוא נוטה יותר לכיוון הפוסקים שסוברים להקל בבניין - דיברתי [ לגבי מטריה בשבת(שו\"ת חאו\"ח סימן ע\"ב) לשעה. כמו כן החתם סופר , האסמכתא העיקרית שלו להקל זה בגלל ]על כך לפני כמה שבועות שמחשיב את זה כבניין לשעה. מאידך, מי שמעיין טוב בדברי הפוסקים יראה, שכמעט כל הפוסקים מחמירים בבניין לשעה. או מדאורייתא או מדרבנן, אבל מחמירים. לא כדברי החתם סופר, וכבר אז הזכרתי, שהחתם סופר עצמו לגבי מטריה מסיק לאיסור. ט. כלי המיועד לפירוק באופן תדיר איך שלא יהיה, בנושא שלנו ישנם את שני הדברים: הברגה היא בניין לשעה, משום שאם היה רוצה שזה יהיה קבוע, למה צריך לשים ברגים? למה שלא יחבר בצורה קבועה. בפרט כשהברגים הם עשויים בריפיון. אפילו קצת ריפיון, עצם הדבר שהדרך הוא לפרק את הכלי כל יום, הרי שזה בניין לשעה והוא זמני. מאידך, זה נקרא גם בניין עראי, כיון שאם היה רוצה שהוא יהיה בניין גדול וחזק, לא היה עושה את זה בצורה הזאת שהוא מתפרק לעיתים כל כך קרובות. לאור זאת, כלי שעשוי להשתמש בו בצורה כזאת שמפרקים ומחברים אותו באופן תדיר, לעיתים מאוד קרובות, אפשר להקל בו. כתב הסבר אחר בדברי המגן אברהם והט\"ז, (חאו\"ח סימן נ סק\"ט)החזון איש למה אם הוא עשוי לפירוק לעיתים קרובות - מותר. ולפי דברי החזון איש ייצא לנו הרבה חומרות בכל מיני דברים שעשויים על ידי הברגה. אבל לא אכנס עכשיו לבאר את שיטת החזון איש, זה קצת מסובך. הגרש\"ז מביא את דבריו, והרבה מגדולי (ח\"א סימן יא)אויערבך בשו\"ת מנחת שלמה הדור האחרון מפלפלים ודנים ביסוד שקובע פה החזון איש, ורובם דוחים את דבריו. ואכמ\"ל. י. בקבוק של תינוק אשר על כן ישנם דברים שבוודאי זה הרבה יותר קל, שאפשר להגיד שגם לפי החזון איש יהיה מותר. הגרש\"ז אויערבך באחת מהקושיות שלו על החזון איש שואל, שלפי דבריו יהיה אסור לפתוח בקבוק של תינוק. אבל להלכה זה דבר ברור מאוד, שבקבוק של תינוק שנפתח על ידי הברגה, מותר לפתוח אותו ולחבר אותו, אפילו שמהדק אותו חזק. הרי אם לא יהדקו בחזקה - ייצא כל המשקה מבפנים. ומשכך, אפילו הידק בחזקה – אין בזה שום חשש של תוקע. יא. יצירת חור בסיליקון של הבקבוק אבל צריך להיזהר, שבבקבוק של תינוק יש את החלק העליון שהתינוק מוצץ ממנו, זה עשוי מפלסטיק, סיליקון, שבו עושים חור. אבל צריך לדעת, שצריך להכין את החור מערב שבת. משום שהחור הזה אינו דבר זמני. בקבוק של תינוק הוא לא בקבוק חד פעמי שעושים בו חור, זה לא קופסת שימורים שמוציאים את מה שיש בתוכה. אלא זה עשוי כדי שישמש לשתיה. לפעמים החור של הבקבוק קטן מדי, והתינוק מוצץ - ולא יוצא לו, והוא בוכה, בדרך כלל מרחיבים את החור, אבל בשבת זה אסור בהחלט. כי בכך עושה כלי, שהרי זה לא היה ראוי לשימוש קודם, וברגע שעושה את החור במכסה הבקבוק של התינוק, ממילא עושה כלי, ואסור בשבת. יב. פתיחת הברגה של מלחיה בדומה לכך הוא הדין במלחייה ששמים בתוכה מלח, וכשנגמר המלח פותחים את המלחיה בהברגה. יש כאלו שיש להם מלחייה מיוחדת לשבת, משהו יפה לכבוד שבת קודש, ואז לפעמים יש מצב שפותחים את זה פעם בחודש. אבל זה לא משנה, כיוון שזה דבר שבנקל פותחים אותו וזה עשוי כך לפתוח ולסגור תדיר - מותר. יג. הברגה של סטנדר יש היום סטנדרים שיש להם בורג, שכשרוצים להגביה או להנמיך את הסטנדר, מהדקים את הבורג כל אחד לפי הגובה הרצוי לו. מאידך, יש שמהדקים את הסטנדר בגובה הרצוי ומשאירים את זה ככה כמה שבועות, כל אחד הולך בדרך אחרת. אבל גם בזה, ישנם כאלו שמהדקים את הבורג בחזקה, מאידך, יש סוגים של סטנדרים שיש שם חור ממש בתוך שני החלקים, והבורג נכנס בחלק השני, ואז אפילו אם מישהו יישען על זה בכל הכוח זה לא יכול לרדת. אבל כל הסוגים הללו מותרים בשבת. מותר לפתוח או לסגור ואף להדק את זה חזק. ואפילו אם עכשיו מהדק וזה עלול להישאר בסגירה הזו כמה חודשים, כיון שברגע שירצה יכול לשנות את דעתו, הרי זה נקרא בנין ארעי. אדם נורמלי משנה את דעתו לפעמים. לכן מותר להדק ולפתוח, לסגור את הסטנדר הזה שמכוונים אותו למעלה או למטה.יד. מכשיר להכנת סודה כמו כן יש 'סודה-סטרים' שזה מין בלון של גז שמחברים אותו למכשיר עם בקבוק מים, והגזים נכנסים לתוך המים, וזה עושה משקה סודה. כשהמציאו את הסודה לפני כמאה שנה דברים כאלו אני רואה לפי הפוסקים, ממתי הפוסקים התחילו לדבר על זה... מלפני קצת פחות ממאה שנה הפוסקים כתבו על כך, הרב הרצוג דיבר בנושא הזה, ועוד. והנה, יש תשובה גדולה בשו\"ת יביע אומר (ח\"ג חאו\"ח סימן כא וח\"ד חאו\"ח סימן לא-לב) אם מותר לעשות את זה בשבת משום 'מוליד' ומשום 'בונה', ועוד. ושם הוא מסיק חד משמעית להקל. בזמן שאאמו\"ר כתב את התשובה הזו, לא היה 'סודה סטרים', היה משהו שנקרא 'סיפולוקס'. ןמי שזוכר, זה היה בלונים קטנים שכל פעם מחברים לבקבוק קטן, ככה, זה סיפולוקס. היום זה כבר לא קיים. כל הדברים הללו, אפילו שהחיבור שלהם בהברגה, וזה עשוי ממש בהידוק חזק, כי אם לא - כל הגזים 'יברחו'. מותר לחבר את זה בשבת. כי זה כלי שדרכו לפרק ולחבר תדיר. טו. אמירה לגוי במיטה חשמלית בדומה לכך יש היום מיטות שמגביהים ומנמיכים אותם, אני כמובן לא מדבר על מיטות של בתי חולים שהם חשמליות, שזה בוודאי אסור בשבת. ורק על ידי גוי אפשר להקל, כי אין פה חוט המתלהט, ויש כאן צורך של חולי, אפילו אם הוא לא חולה כל כך, אלא רק לא מרגיש טוב, או סתם אדם מבוגר, מותר לומר לגוי. אבל מיטות שיש בהם את האפשרות להגביה או להנמיך על ידי הברגה, יש בהם כמין לחצנים שניתן על ידי זה לפרקם, זה דומה לנושא שהבאנו, שזה דרך להבריג, לחבר ולפרק תדיר, ומותר. טז. כיסא ועגלה של תינוק כמו כן כיסא של תינוק, שיש סוג כזה שפותחים את זה עם הברגה, ולהטות את הכיסא שהתינוק יכול קצת לשכב שמה, וכן עגלה של תינוק. שאמנם כיום הרב הוא לא בהברגה אלא על ידי לחצנים, וזה מתפרק בנקל. וזה לא כמו רגל של ספסל שכשמחברים אותו זה לתמיד, בכיסא של תינוק או עגלה, זה מיועד שיפרקו אותו ויחברו תדיר. ולכן מותר לעשות כן בשבת. כמו כן הוא הדין בכיסא משרדי, שהוא מונח על כן בהברגה, ואפשר על ידי ההברגה לסובב את הכסא, להעלות אותו או להוריד כיון שזו הדרך להשתמש בהם תדיר - מותר. יז. פתיחת בקבוק של קטשופ בשבת יש דבר אחד שאני ראיתי, ואנשים לא חושבים עליו, וחשבתי אם אני יכול למצוא לו היתר ולא מצאתי, וזה בקבוק של קטשופ. שבדרך כלל הוא בנוי באופן שיש לו חור מלמעלה, והופכים אותו ולוחצים, והקטשופ יוצא. וכן יש בקבוקים כאלו של טחינה, חרדל וכיו\"ב. והנה, כשקונים את הבקבוק של הקטשופ, היצרנים לא רוצים שזה יישפך מהחור, ולכן בפנים יש מכסה של ניילון. וצריך לעשות חור בניילון הזה, או להוציא אותו, ואז סוגרים את הפקק בהברגה, והבקבוק ניתן לשימוש. ולכאורה, אדם שיש לו בקבוק של קטשופ, הוא לא פותח וסוגר את הפקק תדיר, הוא משתמש, לוחץ ולוחץ, בסוף כשהוא רואה שזה נגמר, הוא משליך אותו לאשפה. כלומר שההברגה כאן היא לא מיועדת לפתיחה תדיר. ומה שפתחתי אותה בהתחלה זה רק כדי להסיר את מכסה הניילון, אבל ברגע שסוגר את ההברגה - אין דעתו לפתוח אותו עד גמר השימוש. והרי זו הברגה קבועה. זה לא דומה לסטנדר, סטנדר אני יכול להימלך בדעתי, לעשות כך או כך, אבל בבקבוק של קטשופ, דרך השימוש היא לא לפתוח אותו, אלא הדרך הוא שיישאר סגור עד גמר השימוש. לפי זה יש לומר, שאסור לפתוח או לסגור את ההברגה של בקבוקי הפלסטיק של קטשופ וכיו\"ב בשבת. רק בכלים שיש רגילות לפותחם – אפשר להבריגם, אבל בכלים כאלו, שאיןן רגילות כלל לפתוח אותם, ופותחים אותם רק כדי להסיר את מעטה הניילון החוסם אותם, אסור לעשות זאת בשבת. יח. להיות נחשון השבוע חל יום השנה של הגאון הגדול רבי שבתאי אטון זצוק\"ל שהיה מגדולי השקדנים של הדור הקודם. נאמר כמה דברים לזכרו ולעילוי נשמתו, וזה קשור לפרשת השבוע. בפרשת השבוע קראנו על קריעת ים סוף. עם ישראל עמדו לפני ים סוף ואז: \"וישאו בני ישראל את עיניהם ויראו, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'\". חז\"ל אומרים, שהם היו דומים ליונה שבא נשר לטרוף אותה, היא בורחת מהנשר, וכשהיא מגיעה אל הקן, היא רואה שבתוך הקן יש נחש. ואז היא עומדת באוויר ומנופפת בכנפיים בחוסר אונים. כך היו עם ישראל, מסכנים, עומדים בפחד נורא, \"וייראו מאוד\", מצד אחד הים, מהצד השני המצרים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ואז הקב\"ה אומר למשה: \"מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל וייסעו!\" הים סוער, הים גועש, אבל איפה ההשתדלות שלכם לקריעת ים סוף?! צריך ללכת קדימה, לקפוץ למים. חז\"ל מספרים, שהתחילו השבטים 'לכבד' אחד את השני... כל אחד עומד וחושב לעצמו, הוא רואה מולו את הים סוער, סכנת מוות, הוא מבין שתוך דקות הוא עלול להיטבע, יש לו אישה, יש לו ילדים, הילדים שלו עלולים להיות יתומים! מה עושים?! היה היסוס, הם הססו לקפוץ. עד שבא היחידי שלא היסס, הראשון שקפץ, נחשון בן עמינדב. אבל לפי מה שנראה בדברי חז\"ל, נחשון לא היה היחידי שקפץ אל הים. הוא היה הראשון, אבל לא היחידי, מיד אחריו קפצו שרי זבולון ושרי נפתלי, אבל הפספוס הזה של כמה שניות שנחשון היה הראשון, איי איזה הבדל יש ביניהם! נחשון שהיה הראשון, היה מופת ודוגמה לכולם איך צריכים להתנהג. הוא הפך להיות סמל, עד היום, אצל עם ישראל, בכל דבר שרוצים להגיד להיות הראשון, אומרים להיות \"הנחשון\". אפילו אנשים לא דתיים משתמשים במושג הזה. והוא גם זכה עבור כך שיצא ממנו דוד המלך, שמלך על עם ישראל. וכל כך למה? כי הוא גילה מנהיגות, בכך שקפץ ראשון אל הים. יט. הגאון הגדול רבי שבתאי אטון זצוק\"ל מכאן אנחנו צריכים ללמוד, יש לפנינו בחיים כל מיני דברים. ולפעמים אנחנו מרגישים צורך לעשות משהו, אבל אנחנו מפחדים. לפעמים מרגישים שזה קשה ומסובך. יש קשיים, לא יודעים אם יצליח או לא. אבל כשמדובר בדבר שבקדושה, אנחנו צריכים לא לחשוב פעמיים, להיות נחשון בן עמינדב. אני רוצה לספר, כולם יודעים שעולם הישיבות של הספרדים היה קטן מאוד. אחרי השואה הנוראה, עלו לארץ הרבה מהספרדים ומהאשכנזים. האשכנזים היה להם כבר ניסיון גדול במתכונת של הישיבות. לעומת זאת הספרדים, שלצערנו משכו אותם לקיבוצים ולכל מיני עיירות ספר, ולצערנו אנחנו יודעים את כל האפליה ואת כל היחס הנורא שהיה. וגם בעולם הישיבות, היו ישיבות בודדות של ספרדים. אחת הישיבות הראשונות, שהיה בה גם ישיבה וגם כולל, קם בן אדם אחד ופתח, הייתה ישיבת ראשית חכמה. פתח אותה מרן הגאון הרב שבתי אטון זצוק\"ל. ואני זוכר שאחר כך כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל פתח את הכולל שלו כשנתמנה לרב ראשי בשנת תשל\"ג, רוב האברכים המצוינים היו בוגרים של ישיבת ראשית חכמה. חכם שבתי אטון היה מגדולי המתמידים. הוא ישב ולמד תורה, לא עניין אותו שום דבר, חוץ מלשבת וללמוד. כדי להקים ישיבה צריך לגייס כספים, , עד ששם ] - בנה או קנה אני לא יודע[ הוא קנה איזה מבנה ברחוב רש\"י היה מלא תלמידים. כל הזמן היה מלא. והוא היה צריך לגייס כספים. הוא לא הבין במלאכה הזאת, הוא היה כל כך צדיק יסוד עולם, והייתה לו סיעתא דשמיא והוא הצליח מאוד. כ. סלל לכולם את הדרך אני זוכר, שבימים ההם הוא עבר ייסורים קשים מאוד. הוא היה גיסו של הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, הם היו נשואים לשתי אחיות, ואשתו של רבי שבתאי נפטרה בדמי ימיה, כאשר היו לו כמה ילדים קטנים. באותם ימים היינו גרים בשכונת 'תל ארזה' בשכנות לחכם בן ציון, והילדים היו באים הרבה אל הדודה שלהם - אשתו של חכם בן ציון. וחכם בן ציון ואשתו טיפלו בהם כמו שהם הילדים שלהם, באהבה גדולה. ולמרות כל זאת, הוא הקים את הישיבה, הוא היה מהראשונים שסלל את הדרך לאחרים. גם אתה יכול! תקים כולל! תקים ישיבה! אבל לא רק זה. בשנת תשמ\"ג, חכם שבתי אטון התקיימו בחירות לעיריית ירושלים, ואז הוא החליט שהספרדים צריכים להקים מפלגה. הוא הלך לחכם שלום כהן זצוק\"ל, והוא היה הרוח החיה מאחורי הנושא הזה. הם הקימו והם הצליחו. זמן קצר לאחר מכן היו גם בחירות לכנסת. ואז הוא החליט שהספרדים צריכים להקים תנועה משלהם. זה לא היה פשוט בכלל. להקים תנועה, אין כסף, אין פרסומת, אין כלום, מי מכיר, מי יודע. זה היה דבר קשה כקריעת ים סוף. אבל הוא לא נרתע. הוא הלך לחכם שלום, וביחד שניהם באו אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולחצו עליו שיצטרף. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היסס בהתחלה, הוא חשש שאנחנו הולכים לקראת כישלון, וגם כן הוא רצה לשבת וללמוד. רצה להמשיך לכתוב את הספרים שלו. הוא ידע שהוא יצטרך להקדיש זמן לנושא הזה. אבל כשהם ישבו יחד איתו, בימים ההם בשנים תשמ\"ג-תשמ\"ד, אני הייתי חברותא של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ישבתי ולמדתי איתו, והייתי לידו בכל הימים ההם, ואני בעצמי נכנסתי גם כן ביחד איתם אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולחצנו עליו עד שהסכים. והסכים גם לעמוד בראש העניין. לאחר מכן היו הרבה קשיים. אני זוכר שפעם אחת חכם שבתאי אטון צלצל אליי, ואמר לי שהוא קיבל פנייה מהגאון הרב ניסים קרליץ זצוק\"ל שהיה מגדולי הדור, שאמר לו, אני הולך להילחם, אני לא מסכים בשום אופן שתקימו תנועה חדשה! כי כך תהיה מחלוקת! לגר\"נ קרליץ היתה השפעה גדולה, הוא היה תלמיד חכם מופלג ועצום, וחכם שבתאי אמר לי, תראה זה לא פשוט בכלל! ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלח אותי אל הגר\"נ קרליץ. ודיברתי איתו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו. ואז ביקשתי ממנו אם הוא מסכים לבוא לדבר עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא הסכים. כשהוא בא לביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא ישב עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כמובן שכשאאמו\"ר מדבר זה אחרת, הוא הסביר לו שהכוונות שלנו לשם שמיים, ואנחנו ביחד נילחם שלא תהיה מלחמה. נילחם שיהיה שלום. חלילה לא לגרום שתהיה מחלוקת, והוא השתכנע. הגר\"נ קרליץ חזר לבני ברק, והוא היה מראשי התומכים בנו בימים ההם. לאחר מכן כשקמה התנועה, חכם שבתאי אטון אמר, לא לחכות, צריכים מיד להקים שיעורי תורה. והקמנו אז כאלפיים שיעורי תורה ברחבי הארץ! בתקשורת אז היו מדברים, שאנחנו גונבים את הכסף של המדינה... אבל הנה לכולם יש כסף, לבנות תיאטרון, ולבנות מגרשי כדורגל, והכל על חשבון המדינה, אבל כשהדתיים המסכנים רוצים לעשות שיעור תורה, שיבואו אנשים לבית הכנסת ללמוד, לפתוח מועדונים לילדים הלומדים בבתי ספר חילוניים כדי ללמד אותם קצת יהדות - זה כולם היו צועקים, אבל ב\"ה זה לא עזר להם. וקמו השיעורי תורה. אני זוכר איך שהייתי נוסע יחד עם חכם שבתאי ממקום למקום, בשליחותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא היה דרשן מופלא. היה לו כושר דיבור, הוא היה שואג כמו אריה והיה מדבר ומזעזע את האנשים. הייתה לו יראת שמיים מיוחדת והתלהבות של קדושה. וכך היינו נוסעים ממקום למקום לייסד שיעורי תורה. לפעמים גם חכם שלום כהן זצוק\"ל היה מצטרף לנסיעות הללו, הוא היה אז בשיא כוחו. כאמור באותם ימים הייתי לומד בחברותא עם אאמו\"ר, והיינו לומדים כל היום עד אמצע הלילה. אבל בימים ההם בהם היינו נוסעים – אאמו\"ר היה מוותר לי. עת לעשות לה', הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. ללמוד זה דבר חשוב, אבל ללמד יותר מזה. לאחר מכן חכם שבתאי אטון דחף להקים רשת חינוך, להקים תלמודי תורה. הוא היה מתמיד עצום, אבל בשביל להרביץ תורה, ולהפיץ תורה, הוא כיתת את רגליו ממקום למקום. כא. כזה ראה וקדש חכם שבתאי היה בידידות קרובה מאוד עם חכם שלום, וכמובן שניהם ביחד היו בתיאום מלא עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. באותם ימים ראיתי את הכח העצום שהיה לו, ואיך שהוא ניצל את זה, \"כזה ראה וקדש\". אני עכשיו לא מדבר חלילה פוליטיקה, להקים מפלגות, זה לא הנושא שלנו. אני רק מדבר על המחשבה שצריכה להיות לנו על דברים שבקדושה. על קירוב רחוקים, מתן שיעורי תורה, להקים אהלה של תורה. זה התפקיד שלנו, אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שהוא פטור. כל שכן התלמידי חכמים, אבל גם כל אחד מישראל יכול לארגן דברים, לארגן שיעורי תורה, לפעמים מתחילים בדבר קטן וזה נגמר בדבר ענק. הנה כיום יש לנו תלמודי תורה, אני זוכר לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי נער צעיר לא היו תלמודי תורה ספרדים. היה תלמוד תורה 'בני ציון' שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל למד שם והוא נסגר. אני למשל, כבר לא למדתי שם, למדתי בתלמוד תורה 'יבנה'. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלח אותי לאשכנזים כי לא היה תלמוד תורה ספרדי. וכל ימי גדלתי בין האשכנזים, למדתי בישיבות שלהם, ישיבות מצוינות, אשריהם ואשרי חלקם, אבל לספרדים לא היה. ואז קם הרב מנחם בצרי ע\"ה שהיה מהראשונים הראשונים והקים את תלמוד תורה 'סוכת דוד', והגאון הרב יהודה כהן יבדל לחיים ארוכים, שהקים את 'יקירי ירושלים', וכך התחילו לקום תלמודי תורה. ואני זוכר שבימים ההם כולם תהו: \"מה פתאום?! מי ישלח את הילדים לשמה?! ומאיפה יהיה להם כסף?! ואיך הם יצליחו?!\", האשכנזים כבר היו מאורגנים תלמודי תורה ספרדים, ועשרות 250 היטב. אבל בסופו של דבר, היום יש אלפי תלמידים שלומדים כמו שצריך על טהרת הקודש, וגם ב\"ה הם לומדים הכל, הם יודעים הכל, כל מה שצריך לדעת ב\"ה. כל אחד מאיתנו צריך לחשוב, במה אני יכול להיות נחשון בן עמינדב, במה אני יכול להיות הראשון לעשות איזה דבר גדול מאוד שתהיה בו הרבה הצלחה. ולהשתדל כל הזמן לשם שמים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ונזכה בעז\"ה לגאולה שלמה. אני מברך מקרב לב את כל מאזיני רדיו 'קול ברמה' ששומעים את השיעור, ושומעים שם עוד הרבה שיעורי תורה, רדיו של תורה ב\"ה, ואת כל הקהל הקדוש שנמצאים כאן, שבעז\"ה נזכה לגדול בתורה וביראת שמים, ונזכה בקרוב לגאולה שלמה, אכי\"ר."},{"filename":"337.pdf","content":"כולם התבטלו| שמא יתקע| תוקע חייב מן התורה| בין מלאכת בונה למלאכת מכה בפטיש| תיקון כלי ויצירת כלי חדש נושאי השיעור: מכשירים | בורג של סטנדר| פתיחת מלחיה בשבת| יצירת חור בסיליקון של בקבוק של תינוק| בנין ארעי ובנין לשעה| למגן אברהם חכם | נחשון בן עמינדב| פתיחת בקבוקי קטשופ וכיו\"ב בשבת| כסא ועגלה של תינוק| אמירה לגוי במיטה חשמלית| להכנת סודה שבתאי אטון זצוק\"ל 336 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בשלח תשפ\"ו 21:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון פרשת יתרו בניין וסתירה בכלים (ב) מדברי הרב המקדים הגאון רבי דרור נאור שליט\"א ראש כולל 'מקדש אליהו רייטמן' ורב קהילת 'תפארת ישרים' \"...לפני ארבעים שנה בדיוק נבנה הבניין הגדול והקדוש הזה. ארבעים שנה של תורה והלכה, ויגיעה עצומה יומם ולילה. התלמידי חכמים הראשונים שגדלו במקום הזה, העמידו תלמידים רבים שגם הם הספיקו כבר ללמוד וללמד לשמור ולעשות. שנה, רבנו הגדול זצוק\"ל ישב סנדק בברית לבן שלי. מיד 18-לפני קרוב ל לאחר הברית הוא קרא לאשתי, אבל היא לא הגיבה, היא לא זזה. אחר כך שאלתי אותה, למה?! היא אמרה שלא הייתה מסוגלת, אבל מרן זיע\"א 85 לא ויתר. הוא אפילו לא קרא לה עוד פעם, אלא הלך אליה בעצמו, עם שנותיו, ואמר לה: \"אמא, את הילד הזה תחנכו ללמוד הרבה תורה, אבל שלא ישמור את התורה לעצמו. שילמד את התורה גם כן אחרים!\" זה 'יחוה דעת'. ארבעים שנה של לימוד תורה, ארבעים שנה שמלמדים תורה לאחרים. וארבעים שנה הללו נזקפות לזכותו של חכם לב יקח מצוות, מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, שטרח בעשר אצבעותיו להקים את המקום הקדוש הזה. שיזכה להאריך ימים על ממלכתו, ונזכה כולנו לאור תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מתוך בריאות ונחת ושמחה וכל מילי דמיטב, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לידיד נפשי, הגאון המצוין הרב דרור נאור שליט\"א, שהוא בוגר בית המדרש שלנו מלפני הרבה שנים. הוא נכנס אלינו כשהוא היה צעיר מאוד, וכבר היה אברך מצוין, הוא ישב וספג כאן הרבה תורה בעיון נפלא, ובמשך כל השנים היה ממש הארי שבחבורה. וכפי ששמענו מה שאמר בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שלא לשמור את התורה לעצמנו אלא גם ללמד, ב\"ה הוא נאה דורש ונאה מקיים, הוא מוסר הרבה שיעורי תורה, הוא עומד בראש כולל, לומד ומלמד, אשריו ואשרי חלקו. ואשרינו שזכינו שיש לנו בוגרים כאלו בבית המדרש 'יחוה דעת' שב\"ה עברו כבר ארבעים שנה מאז שנוסד המקום הזה. נמצא כאן גם כן ידיד קרוב, הרב גמליאל סיט הכהן שליט\"א מארצות הברית, שגם הוא היה מהקבוצה הראשונה שבאו ללמוד כאן ביחוה דעת, והוא בא מארצות הברית. אנחנו לא מסתכלים על העבר, אלא מסתכלים קדימה. יש חשיבות בהסתכלות על העבר - כדי ללמוד לקח, ללמוד מה עוד צריך לעשות. אבל כל הזמן לא לנוח ולהגיד, יצאתי ידי חובה, אלא להמשיך, ביתר שאת, מחיל אל חיל, להגדיל תורה ולהאדירה. א. הלכות בנין וסתירה בכלים התחלנו בשבוע שעבר לדבר בעניין בניין וסתירה בכלים. זה נושא כבד מאוד. בשלחן ערוך יש סימן שלם על הנושא הזה, סימן שי\"ד, וגם סימן שי\"ג, בחלקו הגדול עוסק בעניין בניין וסתירה בכלים. כמו כן גם סימן שט\"ו שעוסק בעניין עשיית אוהל, וזה חלק ממלאכת בונה וסותר. ואני אומר את האמת, שבמסגרת השיעור, אני לא יכול להתחיל את כל הקושיות לעילוי נשמת אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il והתירוצים, אבל רק שתדעו, אני ישבתי על הנושאים הללו של בניין וסתירה בכלים קרוב לשנה. אלו נושאים קשים ומסובכים מאוד. ההגדרות שלהם קשות, כמו גם פרטי הדינים. ונאמר כאן את עיקרי הדברים, הסברות העיקריות שיש בנושא, כדי שזה יהיה שוה לכל נפש. ב. תיקון כלי ויצירת כלי היום נדבר בעיקר בעניין כלים שמבריגים אותם, האם מותר להשתמש, להבריג אותם בשבת או לא. לפעמים זה מותר ולפעמים זה אסור וכדלהלן. ראשית, הנושא של בניין וסתירה בכלים זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ולדעת בית הלל אין בניין וסתירה בכלים. אלא שיש (לג:).במסכת ביצה ששם הראשונים לומדים, שהנושא הוא גם (קכב:)סוגיה במסכת שבת מחלוקת רב ושמואל בגמרא. ומשום כך כתבו כמה ראשונים, שלהלכה במקרה הזה הולכים אחרי בית שמאי שיש בניין וסתירה בכלים. אבל רובא דרובא מהראשונים חולקים, וסוברים שהלכה כבית הלל ואין בניין וסתירה בכלים. וישנה דעה שלישית, שרבים מהראשונים סוברים כך, שזה תלוי, וישנם מקומות שיש בנין וסתירה בכלים וישנם מקומות שלא. והכלל הוא, שכלי שהוא לא גמור ורק מתקן אותו, הוא נשבר קצת, ורק רוצה להדקו - אין בזה בניין וסתירה בכלים. אבל אם יוצר את הכלי מתחילתו ועד סופו שאז יש בנין וסתירה בכלים, כי זה לא נקרא תיקון כלי, אלא עשיית כלי, ובזה סוברים שגם אליבא דבית הלל יש בניין וסתירה בכלים. וכך נראה להלכה דעת מרן השלחן ערוך בסימן שי\"ד בכמה מקומות. הראשונים מוסיפים עוד, וזה נפסק להלכה, שגם אם לא עושה כלי מתחילתו, אבל אם התיקון של הכלי הוא לא דבר שכל אחד ברחוב יכול לעשות, זו אומנות. דהיינו צריך שיהיה אדם מקצועי שיודע לעשות דברים כאלו, אז במצב כזה, אף שלא עשה את הכלי מתחילתו, אלא רק תיקן - יש בניין וסתירה בכלים. ג. ההבדל בין מלאכת בונה למכה בפטיש צריך לציין נקודה חשובה, שגם במקרה שלא עושה כלי מתחילתו, או שזה לא דבר שהתיקון שלו הוא אומנות, אם מתקן כלי ומסיים את הכשרתו של הכלי, אז גם אם תגיד שאין בזה משום מלאכת בונה, יש כאן מלאכה אחרת: מכה בפטיש. שזה כל דבר שאינו גמור, ומסיים את עשייתו, חייב משום מכה בפטיש. (סימן שיח אכן יש דברים שלא שייך לומר בהם מכה בפטיש. הביאור הלכה כותב, שעל דברי מאכל אין דין מכה בפטיש. הרי אם היינו סעיף ד ד\"ה והדחתן) פוסקים שיש מכה בפטיש באוכלים, אז לא היה אפשר להכין קפה בשבת. זה היה צריך להיות רק אם הוא מוכן מערב שבת. וזה היה יוצר לנו בלאגן שלם בכל מה שאנחנו עושים בשבת. למעשה זו מחלוקת ראשונים, אבל הביאור הלכה הכריע שאין מכה בפטיש אבל בכל שאר (בלוית חן שם ועוד). באוכלים. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים לדבריו הדברים, יש מלאכת מכה בפטיש. לכן, אדם שלוקח כלי ומהדק אותו, או אם היה קצת פגום והוא משלים אותו, הוא חייב מהתורה משום מכה בפטיש. הוא סיים את עשיית הכלי. הנפקא מינה תהיה לעניין מלאכת סותר. שהנה, ההפך של בונה זה סותר, ובדבר שחייב עליו משום בונה, כאשר עשה את ההפך - הוא חייב משום סותר. אבל אם החיוב הוא משום מכה בפטיש, אין חיוב אם עשה להיפך מהמכה בפטיש. זו נפקא מינה גדולה בין זה לזה. אבל כאמור, באופן רגיל, אם משלים עשיית כלי, לכל הדעות בסופו של דבר יהיה איסור מהתורה. ד. תוקע חייב מן התורה אם אדם לקח שתי חתיכות של עץ, וחיברם זה לזה על ידי שהידק אותם בחוזקה, חייב מן התורה. זה נקרא דין תוקע. זה מופיע בגמרא בכמה , וכן מרן השלחן (פרק י מהלכות שבת הלכה יג), והרמב\"ם פסק כך (שבת קכב:)מקומות (סימן שיג סעיף ט).ערוך למשל, ספסל שהרגל שלו נפלה, והוא הולך ומחזיר על ידי שמהדק אותו בחוזקה, אפילו בלי מסמרים. אמנם יש בזה מחלוקת, יש שרוצים לומר שזה דווקא אם הוא מביא מסמר או דבר נוסף, אבל אני הבאתי בנושא הזה הרבה ראיות, שכל שזה יוצר חיבור בין דבר לדבר - חייב מהתורה. אכן יש מחלוקת עצומה בראשונים למה הוא חייב מהתורה, אם משום מלאכת בונה, או משום מלאכת מכה בפטיש. אבל מרן השלחן ערוך פסק במפורש: \"התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו, עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה\". ה. שמא יתקע מלבד זאת צריך לדעת דבר נוסף, שהרגל של הספסל או הכיסא שנפלו בשבת, אסורים בטלטול, גזירה \"שמא יתקע\". שמכיון שהתקיעה הזאת, להדק אותו למקומו הוא איסור דאורייתא, חכמים גזרו על הטלטול - שמא יתקע. הדוגמא שהגמרא מביאה לכך היא, כירה, שזה כלי שהיה בזמנם שהיו מבשלים בו, והוא היה עשוי שיש לו ארבע רגליים, ורגל אחת נפלה, אבל עדיין הכירה עומדת על שלוש רגליים. בדוחק זה יכול לעמוד, אבל חכמים אסרו את הכירה הזאת אפילו בטלטול, ואפילו שהיא ראויה לשימוש. גזירה שמא יתקע. אמנם הכירה הזו היא כלי שמלאכתו לאיסור, היא עשויה לבשל בה, אבל כיון שאם היה רוצה להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להניח עליה דברים, או שהיא נמצאת על כסא, ורוצה לשבת על הכסא, שלכאורה כלי שמלאכתו לאיסור במצב כזה יש היתר לטלטולו, אבל כאן חכמים אסרו את הטלטול גזירה \"שמא יתקע\". מזה יש ללמוד לעניין ספסל שנפל לו הרגל שלו. ומרן השלחן ערוך כותב שאסור (סימן שח סעיף טז), , וגם הרמ\"א כתב את זה (שם)את זה בסוף סימן שי\"ג לטלטל את הספסל הזה, \"שמא יתקע\", תקיעה. ו. הברגת כלים בשבת לאור זאת באה השאלה על הברגה. כנראה שהמושג של 'בורג' לא היה קיים עד התקופה של הט\"ז והמגן אברהם. הט\"ז קצת קדם למגן אברהם, כי המגן אברהם מזכיר הרבה פעמים את הש\"ך שהיה צעיר עוד יותר שנה ויותר - לא בדקתי. אבל הט\"ז היה 50 -מהט\"ז. דהיינו שהיו ביניהם כ הראשון שדיבר על הנושא של הברגה. קראו לזה אז \"שרויף\". ובעקבותיו כתב זאת המגן אברהם. והנה, בהברגה הנקודה היא כזאת: מצד אחד ההברגה יוצרת חיבור בין שני חלקים. מצד שני החיבור הזה הרבה פעמים הוא לא חיבור חזק לגמרי. במשך הזמן בורג קצת משתחרר ועלול להתפרק. וגם בהברגה יש סוגים של הברגה, יש הברגה גדולה וחזקה ממש בהידוק גמור, ויש הברגה שהיא עשויה למשל כשהחור קצת גדול, שאז ההברגה קצת בריפיון. פוסק שהברגה אסורה לגמרי. וכך פסק גם המגן (סימן שיג סק\"ד) למעשה, הט\"ז אלא שמדברי המגן אברהם נראה לכאורה שסבר, שההברגה (ס\"ק יב).אברהם נחשבת לתוקע ממש, דהיינו שזה איסור גמור מהתורה. לעומת זאת בט\"ז נראה שאם זה עשוי קצת ברפיון שזה תלוי בשיטות הראשונים. אבל בכל אופן הברגה אסורה לפי המגן אברהם והט\"ז. ז. המגן אברהם (ס\"ק יא), מביא את דברי המאמר מרדכי (שם שער הציון אות לב)המשנה ברורה שהביא את דברי המגן אברהם, אבל הוא רוצה לומר שהברגה אינה אסורה. והוא היחידי שמצאתי שכותב לדון שאולי הברגה לא אסורה. והוא הבין שגם המגן אברהם שכתב לאסור, כוונתו היא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. אבל המאמר מרדכי מסיים: שבוודאי שלהלכה צריך להחמיר, \"מאחר שיצא הדבר מפי המגן אברהם\". שנה, והמגן אברהם חי כמאה שנה לפניו, אבל 250 המאמר מרדכי חי לפני ההתבטלות של המאמר מרדכי כלפי המגן אברהם היא לא היתה רק שלו, אנחנו רואים שגם בעל התניא בהרבה מקומות, כמו למשל בקונטרס אחרון שלו, שם יש לו קושיות על המגן אברהם, אבל הוא לא ממהר לחלוק עליו. הוא לא חי תקופה של מאות שנים אחריו, היו ביניהם אולי חמישים שנה. ואכן, כל גדולי האחרונים היו ממש כפופים אל המגן אברהם. הייתה הערצה כלפיו בכל ארצות אשכנז. יש כמה ספרים ענקיים של גדולי ישראל שחיברו על המגן אברהם. הפרי מגדים עשה חיבור מיוחד שנקרא \"אשל אברהם\", ומלבד מה שהכניס הרבה חידושים שלו, אבל הוא מבאר כל פרט קטן במגן אברהם. כמו כן בתקופה ההיא חי בעל 'מחצית השקל', שגם כתב חיבור שלם על המגן אברהם. וכן הנודע ביהודה כתב 'דגול מרבבה', שחלקו הגדול זה על דברי המגן אברהם. רוב ההגהות של החתם סופר נסובו על המגן אברהם, עד כדי כך שבדרך כלל אצל האשכנזים, כשהמגן אברהם חולק על הרמ\"א - המגן אברהם חי כמאה שנה אחרי הרמ\"א - הם הולכים אחרי המגן אברהם, ולא אחרי הרמ\"א. עד כדי כך החשיבו את המגן אברהם. והנה כאן, המאמר מרדכי שפקפק בדין הזה, בכל זאת כותב, \"מאחר שיצא הדבר מפי המגן אברהם צריך להחמיר\". וכל שאר האחרונים מצדיקים לגמרי את המגן אברהם ואת הט\"ז ופוסקים לאיסור. וביניהם: המשנה , ועוד (ש\"ב פרשת ויקהל), הבן איש חי (שלחן ערוך הרב ס\"ק כא)ברורה, בעל התניא מגדולי ישראל. אכן יש הסתייגות אחת חשובה מאוד, שכותבים אותה המגן אברהם וגם הט\"ז. הנה יש כלים שדרך השימוש בהם הוא על ידי הברגה. למשל, הדוגמה הכי פשוטה, בקבוק של תינוק. שיש לו הברגה, פותחים אותו, מכניסים את המשקה – וסוגרים. ההברגה היא דרך השימוש בכלי הזה. במצב כזה, כותבים המגן אברהם והט\"ז, שבכלי כזה, השימוש בו מותר. ח. בניין ארעי ובנין לשעה המגן אברהם והט\"ז כתבו את טעם ההיתר בכלי שדרך השימוש בו היא בהברגה, וכל אחד כתב סברא אחרת. שכלי כזה זה נקרא הברגה ארעית, זה לא קבע, ובניין עראי לא אסור במלאכת בונה, רק בבניין קבע אסור. כלומר, שיש לפעמים כלי שבונים אותו, חזק ויפה וטוב, אבל זמני. כמו המשכן שהיו בונים ומפרקים כל פעם. ויש הסבר לאידך גיסא, שהכלי עצמו הוא עראי. דהיינו, שידוע הוא שהכלי לא יחזיק מעמד הרבה זמן. לאחר חודש – חודשיים המבנה הזה יתמוטט. אלו שני דברים שונים. יש בניין עראי ויש בניין לשעה, בניין לשעה זה בניין זמני. אז בניין עראי - מותר. כי אין לו יציבות, הוא לא עשוי להרבה זמן. אבל לגבי בניין לשעה, יש בזה מחלוקת עצומה בראשונים ובאחרונים, אם בניין לשעה אסור מהתורה או מדרבנן או שהוא מותר. יש בזה בתלמוד ירושלמי לגבי המשכן, ויש מחלוקת איך להסביר את דברי הירושלמי. ואכמ\"ל. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה בכמה מקומות נוטה להקל. אכן הוא לא הכריע בזה, אבל הוא נוטה יותר לכיוון הפוסקים שסוברים להקל בבניין - דיברתי [ לגבי מטריה בשבת(שו\"ת חאו\"ח סימן ע\"ב) לשעה. כמו כן החתם סופר , האסמכתא העיקרית שלו להקל זה בגלל ]על כך לפני כמה שבועות שמחשיב את זה כבניין לשעה. מאידך, מי שמעיין טוב בדברי הפוסקים יראה, שכמעט כל הפוסקים מחמירים בבניין לשעה. או מדאורייתא או מדרבנן, אבל מחמירים. לא כדברי החתם סופר, וכבר אז הזכרתי, שהחתם סופר עצמו לגבי מטריה מסיק לאיסור. ט. כלי המיועד לפירוק באופן תדיר איך שלא יהיה, בנושא שלנו ישנם את שני הדברים: הברגה היא בניין לשעה, משום שאם היה רוצה שזה יהיה קבוע, למה צריך לשים ברגים? למה שלא יחבר בצורה קבועה. בפרט כשהברגים הם עשויים בריפיון. אפילו קצת ריפיון, עצם הדבר שהדרך הוא לפרק את הכלי כל יום, הרי שזה בניין לשעה והוא זמני. מאידך, זה נקרא גם בניין עראי, כיון שאם היה רוצה שהוא יהיה בניין גדול וחזק, לא היה עושה את זה בצורה הזאת שהוא מתפרק לעיתים כל כך קרובות. לאור זאת, כלי שעשוי להשתמש בו בצורה כזאת שמפרקים ומחברים אותו באופן תדיר, לעיתים מאוד קרובות, אפשר להקל בו. כתב הסבר אחר בדברי המגן אברהם והט\"ז, (חאו\"ח סימן נ סק\"ט)החזון איש למה אם הוא עשוי לפירוק לעיתים קרובות - מותר. ולפי דברי החזון איש ייצא לנו הרבה חומרות בכל מיני דברים שעשויים על ידי הברגה. אבל לא אכנס עכשיו לבאר את שיטת החזון איש, זה קצת מסובך. הגרש\"ז מביא את דבריו, והרבה מגדולי (ח\"א סימן יא)אויערבך בשו\"ת מנחת שלמה הדור האחרון מפלפלים ודנים ביסוד שקובע פה החזון איש, ורובם דוחים את דבריו. ואכמ\"ל. י. בקבוק של תינוק אשר על כן ישנם דברים שבוודאי זה הרבה יותר קל, שאפשר להגיד שגם לפי החזון איש יהיה מותר. הגרש\"ז אויערבך באחת מהקושיות שלו על החזון איש שואל, שלפי דבריו יהיה אסור לפתוח בקבוק של תינוק. אבל להלכה זה דבר ברור מאוד, שבקבוק של תינוק שנפתח על ידי הברגה, מותר לפתוח אותו ולחבר אותו, אפילו שמהדק אותו חזק. הרי אם לא יהדקו בחזקה - ייצא כל המשקה מבפנים. ומשכך, אפילו הידק בחזקה – אין בזה שום חשש של תוקע. יא. יצירת חור בסיליקון של הבקבוק אבל צריך להיזהר, שבבקבוק של תינוק יש את החלק העליון שהתינוק מוצץ ממנו, זה עשוי מפלסטיק, סיליקון, שבו עושים חור. אבל צריך לדעת, שצריך להכין את החור מערב שבת. משום שהחור הזה אינו דבר זמני. בקבוק של תינוק הוא לא בקבוק חד פעמי שעושים בו חור, זה לא קופסת שימורים שמוציאים את מה שיש בתוכה. אלא זה עשוי כדי שישמש לשתיה. לפעמים החור של הבקבוק קטן מדי, והתינוק מוצץ - ולא יוצא לו, והוא בוכה, בדרך כלל מרחיבים את החור, אבל בשבת זה אסור בהחלט. כי בכך עושה כלי, שהרי זה לא היה ראוי לשימוש קודם, וברגע שעושה את החור במכסה הבקבוק של התינוק, ממילא עושה כלי, ואסור בשבת. יב. פתיחת הברגה של מלחיה בדומה לכך הוא הדין במלחייה ששמים בתוכה מלח, וכשנגמר המלח פותחים את המלחיה בהברגה. יש כאלו שיש להם מלחייה מיוחדת לשבת, משהו יפה לכבוד שבת קודש, ואז לפעמים יש מצב שפותחים את זה פעם בחודש. אבל זה לא משנה, כיוון שזה דבר שבנקל פותחים אותו וזה עשוי כך לפתוח ולסגור תדיר - מותר. יג. הברגה של סטנדר יש היום סטנדרים שיש להם בורג, שכשרוצים להגביה או להנמיך את הסטנדר, מהדקים את הבורג כל אחד לפי הגובה הרצוי לו. מאידך, יש שמהדקים את הסטנדר בגובה הרצוי ומשאירים את זה ככה כמה שבועות, כל אחד הולך בדרך אחרת. אבל גם בזה, ישנם כאלו שמהדקים את הבורג בחזקה, מאידך, יש סוגים של סטנדרים שיש שם חור ממש בתוך שני החלקים, והבורג נכנס בחלק השני, ואז אפילו אם מישהו יישען על זה בכל הכוח זה לא יכול לרדת. אבל כל הסוגים הללו מותרים בשבת. מותר לפתוח או לסגור ואף להדק את זה חזק. ואפילו אם עכשיו מהדק וזה עלול להישאר בסגירה הזו כמה חודשים, כיון שברגע שירצה יכול לשנות את דעתו, הרי זה נקרא בנין ארעי. אדם נורמלי משנה את דעתו לפעמים. לכן מותר להדק ולפתוח, לסגור את הסטנדר הזה שמכוונים אותו למעלה או למטה.יד. מכשיר להכנת סודה כמו כן יש 'סודה-סטרים' שזה מין בלון של גז שמחברים אותו למכשיר עם בקבוק מים, והגזים נכנסים לתוך המים, וזה עושה משקה סודה. כשהמציאו את הסודה לפני כמאה שנה דברים כאלו אני רואה לפי הפוסקים, ממתי הפוסקים התחילו לדבר על זה... מלפני קצת פחות ממאה שנה הפוסקים כתבו על כך, הרב הרצוג דיבר בנושא הזה, ועוד. והנה, יש תשובה גדולה בשו\"ת יביע אומר (ח\"ג חאו\"ח סימן כא וח\"ד חאו\"ח סימן לא-לב) אם מותר לעשות את זה בשבת משום 'מוליד' ומשום 'בונה', ועוד. ושם הוא מסיק חד משמעית להקל. בזמן שאאמו\"ר כתב את התשובה הזו, לא היה 'סודה סטרים', היה משהו שנקרא 'סיפולוקס'. ןמי שזוכר, זה היה בלונים קטנים שכל פעם מחברים לבקבוק קטן, ככה, זה סיפולוקס. היום זה כבר לא קיים. כל הדברים הללו, אפילו שהחיבור שלהם בהברגה, וזה עשוי ממש בהידוק חזק, כי אם לא - כל הגזים 'יברחו'. מותר לחבר את זה בשבת. כי זה כלי שדרכו לפרק ולחבר תדיר. טו. אמירה לגוי במיטה חשמלית בדומה לכך יש היום מיטות שמגביהים ומנמיכים אותם, אני כמובן לא מדבר על מיטות של בתי חולים שהם חשמליות, שזה בוודאי אסור בשבת. ורק על ידי גוי אפשר להקל, כי אין פה חוט המתלהט, ויש כאן צורך של חולי, אפילו אם הוא לא חולה כל כך, אלא רק לא מרגיש טוב, או סתם אדם מבוגר, מותר לומר לגוי. אבל מיטות שיש בהם את האפשרות להגביה או להנמיך על ידי הברגה, יש בהם כמין לחצנים שניתן על ידי זה לפרקם, זה דומה לנושא שהבאנו, שזה דרך להבריג, לחבר ולפרק תדיר, ומותר. טז. כיסא ועגלה של תינוק כמו כן כיסא של תינוק, שיש סוג כזה שפותחים את זה עם הברגה, ולהטות את הכיסא שהתינוק יכול קצת לשכב שמה, וכן עגלה של תינוק. שאמנם כיום הרב הוא לא בהברגה אלא על ידי לחצנים, וזה מתפרק בנקל. וזה לא כמו רגל של ספסל שכשמחברים אותו זה לתמיד, בכיסא של תינוק או עגלה, זה מיועד שיפרקו אותו ויחברו תדיר. ולכן מותר לעשות כן בשבת. כמו כן הוא הדין בכיסא משרדי, שהוא מונח על כן בהברגה, ואפשר על ידי ההברגה לסובב את הכסא, להעלות אותו או להוריד כיון שזו הדרך להשתמש בהם תדיר - מותר. יז. פתיחת בקבוק של קטשופ בשבת יש דבר אחד שאני ראיתי, ואנשים לא חושבים עליו, וחשבתי אם אני יכול למצוא לו היתר ולא מצאתי, וזה בקבוק של קטשופ. שבדרך כלל הוא בנוי באופן שיש לו חור מלמעלה, והופכים אותו ולוחצים, והקטשופ יוצא. וכן יש בקבוקים כאלו של טחינה, חרדל וכיו\"ב. והנה, כשקונים את הבקבוק של הקטשופ, היצרנים לא רוצים שזה יישפך מהחור, ולכן בפנים יש מכסה של ניילון. וצריך לעשות חור בניילון הזה, או להוציא אותו, ואז סוגרים את הפקק בהברגה, והבקבוק ניתן לשימוש. ולכאורה, אדם שיש לו בקבוק של קטשופ, הוא לא פותח וסוגר את הפקק תדיר, הוא משתמש, לוחץ ולוחץ, בסוף כשהוא רואה שזה נגמר, הוא משליך אותו לאשפה. כלומר שההברגה כאן היא לא מיועדת לפתיחה תדיר. ומה שפתחתי אותה בהתחלה זה רק כדי להסיר את מכסה הניילון, אבל ברגע שסוגר את ההברגה - אין דעתו לפתוח אותו עד גמר השימוש. והרי זו הברגה קבועה. זה לא דומה לסטנדר, סטנדר אני יכול להימלך בדעתי, לעשות כך או כך, אבל בבקבוק של קטשופ, דרך השימוש היא לא לפתוח אותו, אלא הדרך הוא שיישאר סגור עד גמר השימוש. לפי זה יש לומר, שאסור לפתוח או לסגור את ההברגה של בקבוקי הפלסטיק של קטשופ וכיו\"ב בשבת. רק בכלים שיש רגילות לפותחם – אפשר להבריגם, אבל בכלים כאלו, שאיןן רגילות כלל לפתוח אותם, ופותחים אותם רק כדי להסיר את מעטה הניילון החוסם אותם, אסור לעשות זאת בשבת. יח. להיות נחשון השבוע חל יום השנה של הגאון הגדול רבי שבתאי אטון זצוק\"ל שהיה מגדולי השקדנים של הדור הקודם. נאמר כמה דברים לזכרו ולעילוי נשמתו, וזה קשור לפרשת השבוע. בפרשת השבוע קראנו על קריעת ים סוף. עם ישראל עמדו לפני ים סוף ואז: \"וישאו בני ישראל את עיניהם ויראו, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'\". חז\"ל אומרים, שהם היו דומים ליונה שבא נשר לטרוף אותה, היא בורחת מהנשר, וכשהיא מגיעה אל הקן, היא רואה שבתוך הקן יש נחש. ואז היא עומדת באוויר ומנופפת בכנפיים בחוסר אונים. כך היו עם ישראל, מסכנים, עומדים בפחד נורא, \"וייראו מאוד\", מצד אחד הים, מהצד השני המצרים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ואז הקב\"ה אומר למשה: \"מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל וייסעו!\" הים סוער, הים גועש, אבל איפה ההשתדלות שלכם לקריעת ים סוף?! צריך ללכת קדימה, לקפוץ למים. חז\"ל מספרים, שהתחילו השבטים 'לכבד' אחד את השני... כל אחד עומד וחושב לעצמו, הוא רואה מולו את הים סוער, סכנת מוות, הוא מבין שתוך דקות הוא עלול להיטבע, יש לו אישה, יש לו ילדים, הילדים שלו עלולים להיות יתומים! מה עושים?! היה היסוס, הם הססו לקפוץ. עד שבא היחידי שלא היסס, הראשון שקפץ, נחשון בן עמינדב. אבל לפי מה שנראה בדברי חז\"ל, נחשון לא היה היחידי שקפץ אל הים. הוא היה הראשון, אבל לא היחידי, מיד אחריו קפצו שרי זבולון ושרי נפתלי, אבל הפספוס הזה של כמה שניות שנחשון היה הראשון, איי איזה הבדל יש ביניהם! נחשון שהיה הראשון, היה מופת ודוגמה לכולם איך צריכים להתנהג. הוא הפך להיות סמל, עד היום, אצל עם ישראל, בכל דבר שרוצים להגיד להיות הראשון, אומרים להיות \"הנחשון\". אפילו אנשים לא דתיים משתמשים במושג הזה. והוא גם זכה עבור כך שיצא ממנו דוד המלך, שמלך על עם ישראל. וכל כך למה? כי הוא גילה מנהיגות, בכך שקפץ ראשון אל הים. יט. הגאון הגדול רבי שבתאי אטון זצוק\"ל מכאן אנחנו צריכים ללמוד, יש לפנינו בחיים כל מיני דברים. ולפעמים אנחנו מרגישים צורך לעשות משהו, אבל אנחנו מפחדים. לפעמים מרגישים שזה קשה ומסובך. יש קשיים, לא יודעים אם יצליח או לא. אבל כשמדובר בדבר שבקדושה, אנחנו צריכים לא לחשוב פעמיים, להיות נחשון בן עמינדב. אני רוצה לספר, כולם יודעים שעולם הישיבות של הספרדים היה קטן מאוד. אחרי השואה הנוראה, עלו לארץ הרבה מהספרדים ומהאשכנזים. האשכנזים היה להם כבר ניסיון גדול במתכונת של הישיבות. לעומת זאת הספרדים, שלצערנו משכו אותם לקיבוצים ולכל מיני עיירות ספר, ולצערנו אנחנו יודעים את כל האפליה ואת כל היחס הנורא שהיה. וגם בעולם הישיבות, היו ישיבות בודדות של ספרדים. אחת הישיבות הראשונות, שהיה בה גם ישיבה וגם כולל, קם בן אדם אחד ופתח, הייתה ישיבת ראשית חכמה. פתח אותה מרן הגאון הרב שבתי אטון זצוק\"ל. ואני זוכר שאחר כך כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל פתח את הכולל שלו כשנתמנה לרב ראשי בשנת תשל\"ג, רוב האברכים המצוינים היו בוגרים של ישיבת ראשית חכמה. חכם שבתי אטון היה מגדולי המתמידים. הוא ישב ולמד תורה, לא עניין אותו שום דבר, חוץ מלשבת וללמוד. כדי להקים ישיבה צריך לגייס כספים, , עד ששם ] - בנה או קנה אני לא יודע[ הוא קנה איזה מבנה ברחוב רש\"י היה מלא תלמידים. כל הזמן היה מלא. והוא היה צריך לגייס כספים. הוא לא הבין במלאכה הזאת, הוא היה כל כך צדיק יסוד עולם, והייתה לו סיעתא דשמיא והוא הצליח מאוד. כ. סלל לכולם את הדרך אני זוכר, שבימים ההם הוא עבר ייסורים קשים מאוד. הוא היה גיסו של הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, הם היו נשואים לשתי אחיות, ואשתו של רבי שבתאי נפטרה בדמי ימיה, כאשר היו לו כמה ילדים קטנים. באותם ימים היינו גרים בשכונת 'תל ארזה' בשכנות לחכם בן ציון, והילדים היו באים הרבה אל הדודה שלהם - אשתו של חכם בן ציון. וחכם בן ציון ואשתו טיפלו בהם כמו שהם הילדים שלהם, באהבה גדולה. ולמרות כל זאת, הוא הקים את הישיבה, הוא היה מהראשונים שסלל את הדרך לאחרים. גם אתה יכול! תקים כולל! תקים ישיבה! אבל לא רק זה. בשנת תשמ\"ג, חכם שבתי אטון התקיימו בחירות לעיריית ירושלים, ואז הוא החליט שהספרדים צריכים להקים מפלגה. הוא הלך לחכם שלום כהן זצוק\"ל, והוא היה הרוח החיה מאחורי הנושא הזה. הם הקימו והם הצליחו. זמן קצר לאחר מכן היו גם בחירות לכנסת. ואז הוא החליט שהספרדים צריכים להקים תנועה משלהם. זה לא היה פשוט בכלל. להקים תנועה, אין כסף, אין פרסומת, אין כלום, מי מכיר, מי יודע. זה היה דבר קשה כקריעת ים סוף. אבל הוא לא נרתע. הוא הלך לחכם שלום, וביחד שניהם באו אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולחצו עליו שיצטרף. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היסס בהתחלה, הוא חשש שאנחנו הולכים לקראת כישלון, וגם כן הוא רצה לשבת וללמוד. רצה להמשיך לכתוב את הספרים שלו. הוא ידע שהוא יצטרך להקדיש זמן לנושא הזה. אבל כשהם ישבו יחד איתו, בימים ההם בשנים תשמ\"ג-תשמ\"ד, אני הייתי חברותא של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ישבתי ולמדתי איתו, והייתי לידו בכל הימים ההם, ואני בעצמי נכנסתי גם כן ביחד איתם אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולחצנו עליו עד שהסכים. והסכים גם לעמוד בראש העניין. לאחר מכן היו הרבה קשיים. אני זוכר שפעם אחת חכם שבתאי אטון צלצל אליי, ואמר לי שהוא קיבל פנייה מהגאון הרב ניסים קרליץ זצוק\"ל שהיה מגדולי הדור, שאמר לו, אני הולך להילחם, אני לא מסכים בשום אופן שתקימו תנועה חדשה! כי כך תהיה מחלוקת! לגר\"נ קרליץ היתה השפעה גדולה, הוא היה תלמיד חכם מופלג ועצום, וחכם שבתאי אמר לי, תראה זה לא פשוט בכלל! ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלח אותי אל הגר\"נ קרליץ. ודיברתי איתו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו. ואז ביקשתי ממנו אם הוא מסכים לבוא לדבר עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא הסכים. כשהוא בא לביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא ישב עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כמובן שכשאאמו\"ר מדבר זה אחרת, הוא הסביר לו שהכוונות שלנו לשם שמיים, ואנחנו ביחד נילחם שלא תהיה מלחמה. נילחם שיהיה שלום. חלילה לא לגרום שתהיה מחלוקת, והוא השתכנע. הגר\"נ קרליץ חזר לבני ברק, והוא היה מראשי התומכים בנו בימים ההם. לאחר מכן כשקמה התנועה, חכם שבתאי אטון אמר, לא לחכות, צריכים מיד להקים שיעורי תורה. והקמנו אז כאלפיים שיעורי תורה ברחבי הארץ! בתקשורת אז היו מדברים, שאנחנו גונבים את הכסף של המדינה... אבל הנה לכולם יש כסף, לבנות תיאטרון, ולבנות מגרשי כדורגל, והכל על חשבון המדינה, אבל כשהדתיים המסכנים רוצים לעשות שיעור תורה, שיבואו אנשים לבית הכנסת ללמוד, לפתוח מועדונים לילדים הלומדים בבתי ספר חילוניים כדי ללמד אותם קצת יהדות - זה כולם היו צועקים, אבל ב\"ה זה לא עזר להם. וקמו השיעורי תורה. אני זוכר איך שהייתי נוסע יחד עם חכם שבתאי ממקום למקום, בשליחותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הוא היה דרשן מופלא. היה לו כושר דיבור, הוא היה שואג כמו אריה והיה מדבר ומזעזע את האנשים. הייתה לו יראת שמיים מיוחדת והתלהבות של קדושה. וכך היינו נוסעים ממקום למקום לייסד שיעורי תורה. לפעמים גם חכם שלום כהן זצוק\"ל היה מצטרף לנסיעות הללו, הוא היה אז בשיא כוחו. כאמור באותם ימים הייתי לומד בחברותא עם אאמו\"ר, והיינו לומדים כל היום עד אמצע הלילה. אבל בימים ההם בהם היינו נוסעים – אאמו\"ר היה מוותר לי. עת לעשות לה', הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. ללמוד זה דבר חשוב, אבל ללמד יותר מזה. לאחר מכן חכם שבתאי אטון דחף להקים רשת חינוך, להקים תלמודי תורה. הוא היה מתמיד עצום, אבל בשביל להרביץ תורה, ולהפיץ תורה, הוא כיתת את רגליו ממקום למקום. כא. כזה ראה וקדש חכם שבתאי היה בידידות קרובה מאוד עם חכם שלום, וכמובן שניהם ביחד היו בתיאום מלא עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. באותם ימים ראיתי את הכח העצום שהיה לו, ואיך שהוא ניצל את זה, \"כזה ראה וקדש\". אני עכשיו לא מדבר חלילה פוליטיקה, להקים מפלגות, זה לא הנושא שלנו. אני רק מדבר על המחשבה שצריכה להיות לנו על דברים שבקדושה. על קירוב רחוקים, מתן שיעורי תורה, להקים אהלה של תורה. זה התפקיד שלנו, אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שהוא פטור. כל שכן התלמידי חכמים, אבל גם כל אחד מישראל יכול לארגן דברים, לארגן שיעורי תורה, לפעמים מתחילים בדבר קטן וזה נגמר בדבר ענק. הנה כיום יש לנו תלמודי תורה, אני זוכר לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי נער צעיר לא היו תלמודי תורה ספרדים. היה תלמוד תורה 'בני ציון' שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל למד שם והוא נסגר. אני למשל, כבר לא למדתי שם, למדתי בתלמוד תורה 'יבנה'. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלח אותי לאשכנזים כי לא היה תלמוד תורה ספרדי. וכל ימי גדלתי בין האשכנזים, למדתי בישיבות שלהם, ישיבות מצוינות, אשריהם ואשרי חלקם, אבל לספרדים לא היה. ואז קם הרב מנחם בצרי ע\"ה שהיה מהראשונים הראשונים והקים את תלמוד תורה 'סוכת דוד', והגאון הרב יהודה כהן יבדל לחיים ארוכים, שהקים את 'יקירי ירושלים', וכך התחילו לקום תלמודי תורה. ואני זוכר שבימים ההם כולם תהו: \"מה פתאום?! מי ישלח את הילדים לשמה?! ומאיפה יהיה להם כסף?! ואיך הם יצליחו?!\", האשכנזים כבר היו מאורגנים תלמודי תורה ספרדים, ועשרות 250 היטב. אבל בסופו של דבר, היום יש אלפי תלמידים שלומדים כמו שצריך על טהרת הקודש, וגם ב\"ה הם לומדים הכל, הם יודעים הכל, כל מה שצריך לדעת ב\"ה. כל אחד מאיתנו צריך לחשוב, במה אני יכול להיות נחשון בן עמינדב, במה אני יכול להיות הראשון לעשות איזה דבר גדול מאוד שתהיה בו הרבה הצלחה. ולהשתדל כל הזמן לשם שמים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ונזכה בעז\"ה לגאולה שלמה. אני מברך מקרב לב את כל מאזיני רדיו 'קול ברמה' ששומעים את השיעור, ושומעים שם עוד הרבה שיעורי תורה, רדיו של תורה ב\"ה, ואת כל הקהל הקדוש שנמצאים כאן, שבעז\"ה נזכה לגדול בתורה וביראת שמים, ונזכה בקרוב לגאולה שלמה, אכי\"ר."},{"filename":"120.pdf","content":"| חי - צומח - דומם - מדבר - יהודי| ' 'עננו אלהא דמאיר עננו| אהבה שאינה תלויה בדבר| ההבדל בין נח לאברהם אבינו נושאי השיעור: אהבת אב לבניו ואהבת בן לאביו| החזרה בתשובה בדורנו| אף אם יהודי חטא יש בו ניצוץ אלוקי| '!?'הבן יקיר לי אפרים120 גליוןמיום א' ז' חשוון תשפ\"א האברך המזוכך ביסורים קשים ומרים רבי אביחי נחמיה נחום בן אילנה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ב חשון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- ר' אברהם אלברט בן רשל אלחבז ע\"ה - נלב\"ע ד' חשון תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.פרשת לך לך 'בנים אתם לה' אלוקיכם' א. נח ואברהם אבינו היום אני הולך להשמיע דברים שמסתמא יהיו כמה כאן בישראל שלא יאהבו לשמוע אותם, ויתכן שתהיה גם דרישה להעמיד אותי לדין על כך בעוון גזענות... כי אני פשוט הולך לשבח את עם ישראל. : \"ויאמר ה' אל (יב, א)בפרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת לך לך, כתוב : \"אלה תולדות נח נח איש אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך\". (ו, ט)ובשבוע שעבר קראנו בתחילת פרשת נח נראה הבדל גדול בהתייחסות התורה אל נח ואל אברהם. אצל נח עוד צדיק תמים היה בדורותיו\". הרמב\"ן בתחילת הפרשה מעורר שלכאורה לפני שכתוב 'ויאמר אלוקים לנח' התורה מתארת מי היה נח: \"ונח מצא אותו מאוד, ורק לאחר מכן: \"ויאמר אלוקים לנח\", אנחנו מבינים שאדם חן בעיני ה'\", וכן: \"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו\", התורה משבחת צדיק כל כך שהתורה משבחת אותו, הוא אשר ראוי שהקב\"ה ידבר אליו. : \"אלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן\", לעומת זאת אצל אברהם אבינו אין כל הקדמה לגביו, בסוף פרשת נח (יא, כז)כתוב : \"ויקח אברהם ונחור להם נשים\", ומיד לאחר מכן (שם, כט)ואחר כך כתוב התורה אומרת \"ויאמר ה' אל אברם\" והתורה לא מוסיפה על דמותו של אברהם כלל. ורק בהמשך אנו לומדים על הענק שבענקים שהוא היה. ושואל הרמב\"ן מה ההבדל בין נח לאברהם, מפני מה כתבה התורה לנח בצורה כזו, ואילו לאברהם התורה כתבה בצורה שונה. ב. אהבה שאינה תלויה בדבר משיב על כך, על פי (פרק יא ד\"ה אבל לפי)המהר\"ל מפראג בספרו 'נצח ישראל' : \"כל אהבה שהיא תלויה בדבר (פרק ה משנה טז)מה שאמרו חז\"ל במסכת אבות בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר סופה להתקיים, איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר\". שהיתה סיבה אותה יותר ממה ששנא אותה קודם לכן. \"ואיזוהי אהבה שאינה תלויה לאהבה הזו, וכיון שבטלה הסיבה בטלה האהבה. ואכן כתוב שאז שנא בדבר? אהבת דוד ויונתן\" - שהיא אהבה אמיתית וטהורה. הרי היא אהבת הורים לילדיהם. הורה אינו אוהב את ילדו בגלל שהוא ואם רוצים אנו לקחת לנו דוגמא לשבר את האוזן מהי אהבה אמיתית, טוב או חכם וכיו\"ב, אלא הורה אוהב את בנו בכל מקום, מכל סוג, ועצם הדבר שהם ההורים של הילדים ממילא הם אוהבים את ילדיהם. לפני כמה ימים דיברתי עם הנכד שלי - בן ארבע - ושאלתי אותו כל כך נכונה ויפה: \"כי הוא אבא שלי!\" כביכול רוצה לומר לי מה אתה אותו למה אתה אוהב את אבא ואמא יותר מכולם? והוא ענה לי תשובה את מי אתה אוהב הכי בעולם? ואמר לי \"את אבא ואת אמא\", ושאלתי שואל אותי אם אני אוהב אותו?! ממתקים או צבעים ופרסים אינם סיבה לאהבתו אליו, אלא היא אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת בן לאביו. וכן האבא אוהב את בנו כי הוא בנו. ודוגמא לדבר במלמד שיש לו תלמידים, ושניהם חכמים ושקדנים ובעלי מידות טובות, והמלמד מרוצה הוא בנו של המלמד, הרי שאיננו יכולים להשוות את האהבה שאוהב מהם מאוד, ואוהב אותם. והנה נוסף על כל האמור, אחד מהתלמידים המלמד לבנו לאהבה שאוהב את התלמיד השני שאינו בנו. והראיה, אם יום אחד חלילה יפרקו עול, ויעזבו ח\"ו את דרך הישר, את אותו אחד שהוא בנו הוא ימשיך לאהוב, אמנם יכאב לו על כך שסטה מן הדרך אך ודאי שימשיך לאהוב אותו. לעומת זאת, את חבירו שאינו לאהוב אותו, שהרי מה שאהב אותו זה בגלל שהיה תלמיד טוב, ממילא בנו יפסיק מלאהוב אותו, כיון שבטל דבר בטלה האהבה, כרב אין סיבה בטלה האהבה. ג. בני אברהם יצחק ויעקב המבול, והחל מנח נפוצו כולם על פני כל הארץ, ולכן הכינוי של הגויים והנה כל יושבי העולם הם צאצאיו של נח, הוא היה אבי היקום לאחר הוא \"בני נח\", ולכן שבע המצוות המוטלות עליהם מכונות בשם זה \"שבע מצוות בני נח\". של אברהם שבא מבן בנו יעקב הם עם ישראל, והם נקראים בני אברהם ולעומת זאת בין בני נח יש דבר חריג, והם בני אברהם יצחק ויעקב, זרעו אבינו. כאשר גוי מחליט להתגייר מכנים אותו 'בן אברהם אבינו', כיון (ביכורים פרק א משנה ד)שאברהם אבינו הוא אבא של כל הגרים. יש במשנה דיון : \"הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אם הגר מביא ביכורים לבית המקדש או לא, ויסוד הדיון שהרי המביא (דברים כו, ג)ביכורים צריך לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו\", והרי הקב\"ה לא נשבע לאבותיו של הגר. ולהלכה נפסק שהגר מביא ביכורים וקורא את הפסוקים הללו, כיון שברגע שהצטרף לעם הנבחר מיד נחשב בן של אברהם אבינו. כותב שגר שהתגייר יכול (שו\"ת הרמב\"ם סימן רצג)וכמו כן הרמב\"ם בתשובה - ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וכו'\" וכל כיו\"ב. כיון לומר בתפילתו \"אלוקינו ואלוקי אבותינו\" וכן בברכת המזון \"נודה לך [ .שגר שהתגייר הופך במהותו להיות שייך לזרע אברהם אבינו וכל זאת כמובן שהוא בתנאי שהגיור הוא גיור אמיתי עם קבלת .]עול מצוות, ולא גיור רפורמי שהוא זיוף בעלמא ואינו כלום ד. אבא מדבר עם בנו ללא תנאים וללא סיבה לפיכך, מיישב המהר\"ל את קושיית הרמב\"ן, שנח הוא כינוי לגוי, הקב\"ה לא יראה וידבר בסתם אל גוי, לכן התורה צריכה לפרט שנח היה צדיק תמים וכו' ומחמת זה הקב\"ה מדבר עימו, משום שהיתה : (ט, כ)זו אהבה התלויה בדבר. ובכך יתבאר מה שקרה לאחר המבול שנעשה (מדרש תנחומא פרשת נח סימן יג) \"ויחל נח איש האדמה\" ודורשים חז\"ל חולין, דהיינו נח ירד מדרגתו, לאחר ששתה והשתכר וכו' חזר לחיות כגוי לכל ענין. לעומת זאת, אברהם אבינו שהוא ראש וראשון לעם ישראל, אבי האומה, התורה לא מספרת מי הוא היה, כיון שהוא בן של הקב\"ה, כמו : \"בנים אתם (דברים יד, א)שכל יהודי נקרא בן של הקב\"ה, וכמ\"ש בפסוק \"חביבין ישראל שנקראו בנים (אבות פ\"ג מי\"ד)לה' אלוקיכם\", ודורשים חז\"ל למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום\", כיון שאנו לתאר מי היה אברהם, כיון שהקב\"ה מדבר עימו ללא תנאי, אבא מדבר בנים להקב\"ה, ואברהם אבינו הוא אבי היהודים התורה אינה צריכה עם בנו ללא תנאי וללא סיבה. ה. ישראל שחטא שבין בזמן שישראל (לו.)ולפי זה יובנו דברי רבי מאיר במסכת קידושין עושים רצונו של מקום, ובין בזמן שאינם עושים רצונו של מקום - \"בנים לא (שם לב, כ) נקראים 'בנים' להקב\"ה. ומביא לכך כמה פסוקים \"בנים משחיתים\" – 'משחיתים' אבל 'בנים'! רבי (ישעיה א, ד)אמון בם\", וכן מאיר מעורר את העניין הזה, שישראל שחטא עדיין ישראל הוא, וזו המשמעות של להיות \"יהודי\", יהודי הוא בן של הקב\"ה., גם כאשר אינם עושים רצונו של מקום. ו. עננו אלהא דמאיר עננו \"עננו אלוקי אברהם, ופחד יצחק, אביר יעקב וכו'\" ולאחר שאומרים שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל על מה שאנו אומרים בסליחות את האבות אנו מזכירים מכל התנאים רק שניים, רבי מאיר \"עננו אלהא דמאיר\" וכן רבי שמעון בר יוחאי \"עננו בזכותיה דבר יוחאי\", שהרי ממנו באה כל הזוהר הקדוש ותורת הסוד, אך למה מזכירים את ולא מזכירים עוד מהתנאים והאמוראים. ולגבי רשב\"י אפשר להסביר רבי מאיר? וביאר אאמו\"ר, שהוא מטעם שרבי מאיר הוא בעל המימרא אומרים \"עננו אלהא דמאיר עננו\" אנו מזכירים לקב\"ה את זכותו של שגם בזמן שעם ישראל חוטאים הם נקראו 'בנים' למקום. ובכך שאנו רבי מאיר ואת דבריו, שגם כאשר אנו חוטאים נקראים אנו בנים לפניך. ז. דרגת עם ישראל המהר\"ל מפראג דן בשאלה נוספת מעניינת. העולם שלנו בנוי באופן שהוא מחולק ל'חי' 'צומח' 'דומם' 'מדבר'. 'דומם' - אבנים וכל מיני אך אין בו כל חיות של שכל. 'חי' - בעלי חיים, שיש בהם התפתחות חלקים בבריאה שאין בהם כל התפתחות. 'צומח' - מתפתח עם הזמן שכלית קטנה מאוד. 'מדבר' - בני האדם שיש להם דעת לחשוב וליצור וכו'. ושואל המהר\"ל מה זה עם ישראל? האם הוא גוי עם תוספת של הנשמה האלוקית? והיינו שהנשמה האלוקית היא תוספת שיש ליהודי על שאר אומות העולם. או שמא נאמר שלהיות יהודי אין זה גוי בתוספת אלא זה משהו אחר לגמרי, נפרד לחלוטין משאר אומות העולם. נוספת בבריאה: 'ישראל', מעלה שהיא גבוהה משאר אומות העולם. ואכן המהר\"ל מכריע שם שבעולם יש דרגת 'מדבר' ועליה יש דרגה וזה מהטעם שיהודי הוא אינו 'גוי בתוספת' אלא הוא אחר לגמרי בדרגה אחרת, יצור אחר לגמרי. למה הדבר דומה, הנה יש לנו 'דומם' ויש לנו 'צומח', הדומם נשאר במצבו כל הזמן ואינו משתנה, לעומת זאת 'צומח' הוא יצירה מתפתחת ומשתנה כל הזמן, האם אנו אומרים שצומח הוא 'דומם עם תוספת'?! ודאי שלא, אלא 'צומח' הוא יצירה שונה במהותה מ'דומם', ואין כל קשר בין ה'צומח' ל'דומם'. של נשמה אלוקית, אלא ברגע שיש בו את הנשמה האלוקית הוא הופך כן הדבר בעם ישראל לעומת אומות העולם, יהודי אינו גוי עם תוספת להיות משהו אחר לגמרי. יצירה שונה. וכמו כן אם ינתק מקור החיות של הצומח אינו נהפך לדומם, כיון שהוא משהו אחר לגמרי, והצמח יבול ויהיה יותר גרוע מדומם סתם. כן הוא בעם ישראל באם הם מתנתקים מהנשמה האלוקית הם נעשים פחותים אף מן הגויים! וכמאמר חז\"ל הנודע, שכאשר ישראל עולים – עולים עד לשמים, וכאשר הם יורדים – יורדים עד לתהום! כיון שיהודי הוא משהו אחר. נפרד. ח. אתה בחרתנו מכל העמים אנחנו צריכים להתבונן בזה כדי שנבין שאנחנו העם הנבחר, הקב\"ה ייחד אותנו מכל העמים. וזה מה שאנחנו אומרים במועדים: \"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו וכו'\", אנחנו מדגישים : \"כי מאהבת ה' את זה בכל הזדמנות, וכן כאשר עולים לתורה אומרים: \"אשר בחר בנו (שם ז, ח)מכל העמים ונתן לנו את תורתו\" וכן מה שכתוב אתכם וכו'\", הקב\"ה בחר בנו כי הוא אוהב אותנו, והקב\"ה אוהב אותנו כי אנו הבנים שלו! וזה מחייב כל אחד מאיתנו לייחד את מחשבותינו שאנו העם הנבחר כי אנו בנים לקב\"ה! בנים אתם לה' אלוקיכם! ט. קשר דם יש בעניין הזה נקודה חשובה נוספת, בן ביולוגי של אביו אינו יכול לברוח ולהתנתק מזה. ונתאר לעצמינו, פועל פשוט שהוא לא משכיל ולא למד, וכל חייו הוא נאבק רק בכדי לפרנס את המשפחה שלו. וברבות הימים שלח את בנו ללמוד, וכאשר גדל שלח אותו לאוניברסיטה, והבן עלה ונתעלה ונעשה פרופסור. ואז הבן החל לחוש בושה במוצאו, באביו הפשוט, ויבוא יום אחד והוא יאמר לאביו \"עם כל הכבוד שאתה הבאת אותי לעולם, אבל תראה מי אני ומי אתה... הלא אתה כלום, איש פשוט מאוד! ואילו אני איש משכיל ומתקדם, אי לכך אני החלטתי מהיום שלא להכיר בך כאבא שלי... עד עכשיו שם המשפחה שלי 'בוזגלו' מהיום שם המשפחה שלי הוא 'רבינוביץ'...\" מה יהיה לנו לומר על הבן הזה?! הלא אם נאמר שהוא חצוף ורשע זה לא יספיק, וכל כיו\"ב. אבל דבר אחד אי אפשר לומר עליו בבירור, אי אפשר לומר עליו הוא 'בוזגלו' וישאר 'בוזגלו', לא יעזור לו כלום, בן ביולוגי שייך לאביו. שכיון שאמר את זה לאביו לכן הוא באמת אינו הבן של אביו יותר... והקשר דם הזה, הקשר הביולוגי הוא הגורם לאהבה בין אב לבניו ובין בנים לאבותיהם. י. הבן יקיר לי אפרים?! \"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי (ירמיהו לא, יט)כתוב בפסוק מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, רחם ארחמנו נאם ה'\". הפסוק הזה הוא מפורסם מאוד, ועשו ממנו אפילו שיר... אלו שעשו אותו כשיר לא מבינים את משמעות הפסוק, אומרים אותו בתפילת מוסף של ראש השנה בין כל הפסוקים של 'מלכויות', 'זכרונות', ו'שופרות', ופסוק זה ישראל, \"הבן יקיר לי אפרים\" משמעותו שאפרים אינו בן יקיר! שבט מוזכר בין הפסוקים של 'זכרונות'. אולם הפסוק הזה אינו שבח לעם אפרים הוא סמל של שבט שהכעיס את הקב\"ה בתקופת השופטים לאחר שהקב\"ה הכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ירבעם בן נבט בא משבט זה, פסל מיכה שהעבירו אותו בים סוף היה משבט אפרים! לא היה שבט שהכעיס את הקב\"ה כשבט אפרים! וכל מבין בדקדוק יודע שכדי לנקד את המילה \"הבן\" היה צריך לנקד ועל כך בא הנביא ירמיה ואומר: \"הבן יקיר לי אפרים?!\" בלשון שאלה. את הה' בפת\"ח והב' צריכה להיות עם דגש חזק, אך בפסוק כתוב את הה' בקמ\"ץ והב' אין בה דגש, וזה כי המילה \"הבן\" היא לשון של : \"הבוא (בראשית לז, י)כן הדבר גם בפסוק [ \"!?שאלה, \"האם בן יקיר לי אפרים נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה\" שהמילה \"הבוא\" היא וכך מפרשים מנוקדת באופן שהה' הוא בפתח והב' ללא דגש כי זה בלשון שאלה ]\"האם נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות?!\" ועוד כיו\"ב המפרשים בפסוק הזה. ובפסוק זה הקב\"ה שואל \"האם הבן יקיר לי אפרים?!\" ולא! \"האם הוא ילד שעשועים?!\" והתשובה היא שלא, והקב\"ה אומר בכל זאת \"כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד\" אני אוהב אותם! אני רוצה אותם! ולכן: \"על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה'!\" גם כאשר הם הכעיסו אותי אני אוהב אותם! ומשום כך אנחנו מזכירים את הפסוק הזה בראש השנה, למרות שאינו פסוק של שבח לעם ישראל. אלא אנחנו רוצים לומר לקב\"ה תזכור שאנחנו בנים שלך. ואפשר להוסיף שמחמת זה גם זוהי ההפטרה אומרים לקב\"ה על כך שלמרות שחטאנו אנחנו בנים לקב\"ה, ועל כן שנבחרה ליום השני של ראש השנה, שמסתיימת בפסוק הזה, שאנחנו ,'המו מעי לו רחם רחמנו נאם ה''! אנחנו מבקשים ממנו שירחם עלינו כרחם אב על בנים. יא. רגש של בן לאביו יש עוד נקדה חשובה, כפי שהתבאר יש לבן את הרגש והזיקה כלפי אביו, והמשמעות שלה היא שליהודי יש ניצוץ קדוש שקיבלנו במתן ישראל הוא\" אם ישראל המיר דתו הוא לא צריך להתגייר מחדש, כיון תורה, יש לנו נשמה אלוקית, וכבר נודע ש\"ישראל אף על פי שחטא – שלא ניתן להמיר דת יהודית, וכל כך למה?! כיון שבן לא יכול להתנתק מאביו, זיקת הבן לאביו נשארת בכל מצב. הניצוץ היהודי, הנשמה האלוקית, יכולה להתעורר בכל רגע, וכבר היו דברים מעולם של יהודים שהיו בקצה ממש, ומעשיהם הגיעו עד (בראשית לתהום, אבל ברגע אחד הם חזרו וצמחו. וכמו שמספרים חז\"ל על יוסף משיתא שנכנס לבית המקדש כדי לשדוד את כלי רבה פרק סה פכ\"ב) המקדש, ותוך כדי מעשיו הרהר בתשובה, וכמה שעינו אותו הגויים ראה שם את [ !\"לאחר מכן היה צועק \"אוי לי שהכעסתי את בוראי .]כל המעשה באורך וכן מובא שם מעשה ביקום איש צרורות שאמר ליוסי בן יועזר, על כך שהמלכות הרשעה גזרה על יוסי בן יועזר להורג, ויקום שהיה אחיינו שאל אותו: \"זו תורה וזו שכרה?!\" ויוסי בן יועזר ענה לו: \"אם לעושי רצונו כך, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה!\" ומסופר שם שיקום איש צרורות חזר בתשובה, וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין! ומובא שם שיוסי בן יועזר נתנמנם לשעה קלה וראה את יקום אמר \"קדמני זה לגן עדן בשעה קלה!\" וזוהי הנשמה האלוקית של העם היהודי, שכאשר הוא מתעורר לתשובה, אין דבר שיכול לו. ובדור שלנו ב\"ה מאות אלפי יהודים חזרו בתשובה שלימה! ומדקדקים במצוות! הצעד של החזרה בתשובה, יתברר שזה נגרם כתוצאה מההתעוררות ואם נראיין כל אחד ונתעניין ביניהם, מה היה הגורם לכך שעשו את של הנשמה היהודית, הבערת הניצוץ. מלבד מיעוט קטן ששב בתשובה : \"בצר לך ומצאוך (דברים ד, ל)מתוך צרה, וגם בזה התורה אומרת על כך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלוקיך\". ועם כל זאת, הרוב הגדול של בעלי תשובה בדורינו אינו שב מתוך צרה, אלא מתוך הרגשת הריקנות, והיא מביאה אותם להבערת הניצוץ, והרגש היהודי החל להתעורר. יב. פעולת החזרה בתשובה בדורינו חז\"ל מספרים על אלקנה אבי שמואל, שזכה שיצא ממנו שמואל כיון שאלקנה היה מחזיר בתשובה. וזאת היה עושה כאשר היה מקיים בעצמו את מצוות עליה לרגל כאשר המשכן היה בשילה, והיה זה המשכן אותו בנה משה רבינו, והיה עולה לרגל יחד עם כל הולך מוקדם, ובכלך עיר שהיה בא אליה היו אנשים באים ומתאספים בני משפחתו, וכל חג הוא היה עולה לרגל בדרך אחרת, ובכל פעם היה ה' אשר בשילה, להקביל פני שכינה, להתחנן לקב\"ה, ולמה שאתם לא סביבו ורואים את הנביא, והוא היה אומר להם \"אחי! אני הולך למשכן תבואו איתנו?!\" והם היו בוכים \"והיו עיניהם משגרות דמעות\" אבל בסוף היו מצטרפים אליו ועולים לרגל, כיון שהניצוץ היהודי החבוי אצל כל אחד מאיר, ההמשך יבוא מאיליו, הוא נמשך אל היהדות, אל התורה והמצוות. ואנחנו רק צריכים להבעיר אותו. כיום בכל מקום בו אני הולך אני רואה אלפים רבים של חוזרים בתשובה ורבים מהם 'משלנו' בני עדות המזרח, הרי רבים מהם בעלי תשובה, או צאצאים של בעלי תשובה, שבדור הקודם כאשר באו לארץ ישראל וכאן העזיבו אותם מהתורה הקדושה, תלשו אותם מן הדת – מה שלא היה בחו\"ל, ורבים מהם שבו למקורות. וצריך לדעת כיצד לדבר אליהם בסופו של דבר יהיה סיכוי לקרבם אותם, הלא לכל שגם אותם שעדיין לא שבו יש בהם את הניצוץ היהודי! ואם רק נדע אחד יש סיכוי לקרב אותו אל הדת! ואנחנו רואים שאם נעשה את רגשותיהם והצליח, אנחנו גם נוכל להצליח. כיון שאנחנו אחים! כשם זה באמת עם כל הרגש היהודי, עם לב טהור, כמו אלקנה שעורר את שאנחנו בנים של הקב\"ה גם הם בנים של הקב\"ה, וכשבן מתעורר אצלו האהבה החבויה שלו לאביו – זוהי הנשמה האלוקית שיש לכל יהודי וממילא ההמשך כבר יבוא. יג. הבן האמיתי הגמרא מספרת, על אחד שהיו לו עשרה בנים ובת. פעם אחת שמע את אשתו אומרת לביתו \"תלמדי ממני להסתיר את המעשים שלך, אני יש לי עשרה בנים אך רק אחד מהם הוא מבעלי, וכל השאר לא\"! - זו [ נורא! האיש שמע את הדברים כאשר היא מסיחה לפי תומה שאלה לא פשוטה בהלכה אם היא נאמנת, והגמרא מדברת בענייני . האיש הזה קם והלך לרב וסיפר בכאב את מה שגילה. והפקיד ]ירושה והוא יקבל את כל כספו. לאחר זמן האיש הלך לעולמו, והבנים ידעו צוואה בידי הרב, שהוא מבקש מהרב לגלות מיהו הבן האמיתי שלו שהאבא השאיר צואה אצל הרב והוא יחליט בקשר לירושה. לאחר השבועה הלכו אל הרב ואמרו לו שאביהם ציוה שהוא יקבע מי יקבל את הירושה. אמר להם הרב, אביכם טוען, שרק אחד מכם הוא בנו האמיתי והוא רוצה שאעביר את הירושה לבן הזה בלבד. כששמעו כך הבנים אמרו לרב \"נו, אולי הרב יאמר לנו מיהו הבן האמיתי, כיצד ניתן בכלל לדעת מיהו?!\" השיב להם הרב, הרי המנוח הוא נמצא כעת בעולם האמת והוא יכול לגלות מיהו הבן האמיתי. ועל כן כל אחד יקח עימו מקל, וילך לקבר של המנוח, ותכו על הקבר ותבקשו מהקבור שם שיגלה לכם מיהו הבן האמיתי, וכשתעשו כן לאחר שראו כן קמו כולם כעוסים ומרגזים על הרב ועצתו, וחזרו אליו 'הבעל עננו הבעל עננו ואין קול ואין עונה ואין קשב'. לא שמעו כלום. תצא בת-קול מן השמים ותאמר לכם מיהו. ואכן כך עשו, היכו והיכו וסיפרו לו שכמה שדפקו לא היה שום בת קול. ואז פנה הרב לכל אחד מהבנים אם דפק על הקבר, וכל אחד הצהיר שאל אותם הרב \"אתם בטוחים שכולם דפקו על הקבר?\" ואמרו לו כן, שדפק ותיאר איך היה וכו', וכשהגיע הרב לבן העשירי ושואל אותו אם דפק על הקבר התחיל הבן לבכות, \"עמדתי על יד הקבר והתחלתי לחשוב 'למה אני בא לכאן בשביל ירושה, וכי בשביל ירושה אדפוק לדפוק על הקבר של אבי\"! פנה הרב לאחיו ואמר: \"הנה הבן האמיתי! על הקבר של אבא שלי?! מעדיף אני להפסיד את חלקי בירושה ולא לו מגיעה הירושה!\" בשואה וכיו\"ב, ולאחר הרבה שנים הם נפגשו ב'אקראי', לפעמים אף שהוא הוא בנו. וכמה מקרים רואים שבנים התנתקו מאביהם ולהיפך בן אב לבנו ובין בן לאביו, בן לא יכול לפגוע באביו! וזה ההוכחה הגדולה משאר האחים, וגם הרב לא ידע מיהו הבן האמיתי, אבל יש רגש טבעי הנה הסיפור הזה המוזכר בגמרא, הבן לא ידע שהוא הבן האמיתי יותר אירע שהבן לא ידע שהעומד מולו הוא אביו, אך כשראהו אהבתו נדלקת, ומרגיש שהוא שייך לאיש הזה. כי זהו היחס בין בן לאביו, בין אב לבנו. יש רגש כל כך עמוק ביניהם והוא יותר חזק מהכל. יד. רגש ההורים על ילדיהם ודוגמא לדבר, סיפר לי רב אחד שבזמן מלחמת יום הכיפורים, שהיתה זו מלחמה עקובה מדם ונהרגו שם רבים מישראל. והנוהג שבאירועים כאלו יתלווה אליהם, כיון שהוא כרב ידע גם הוא לומר את הבשורה למשפחה, ופנו אליו אנשי השלישות הצבאית וביקשו ממנו הוא שכאשר נפטר חייל ל\"א באים קצינים ורופא יחד איתם לבשר את המילים הנכונות בשעה הקשה הזו. והוא סיפר לי, שבאחת הפעמים מבינים שהיא בוכה כבר זמן רב, הם שאלו אותה מנין לך? מי סיפר יודעת! ידעתי את זה כבר לפני כן!\" ורואים שעיניה אדומות מבכי והם כאשר הם דופקים בדלת והאמא פותחת את הדלת ואומרת להם \"אני שהגיעו לבשר את הבשורה להורי חייל אחד שנהרג במלחמה, בבוקר, לך? והיא אמרה להם \"אף אחד לא סיפר לי, הרגשתי!\" והיא סיפרה שידעה גם באיזה שעה \"בשעה שתיים בלילה זה קרה, והוא נהרג במקום\" הקצינים שהיו שם התפלאו מנין לה כל הפרטים הללו. ואז היא אמרה להם \"התעוררתי בשתיים בלילה, והרגשתי כאב נורא, והערתי את בעלי ואמרתי לו הבן שלנו נהרג!\" ואז היא הסבירה את עצמה \"אני אמא, אני מרגישה את הבן שלי!\" ואכן כל פרט מהסיפור שלה היה נכון. זה רגש של הורים לילדיהם וכן הרגש הזה פועל להיפך. אנחנו בנים של הקב\"ה, הקב\"ה אוהב אותנו! ואנחנו צריכים להרגיש רגש כלפי ידי כך שאנחנו נראה לכל אחד ואחד אהבה וידידות נוכל לזכות לקרב מעם ישראל! אנחנו צריכים רק לזהות אותם עם האבא שלהם, ועל כל יהודי, הם האחים שלנו! כל יהודי יש לו נשמה אלוקית! הוא חלק את ליבות ישראל לאביהם שבשמים. ובעז\"ה יקויים בנו הפסוק: \"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם\". אכי\"ר. הנחת כלי בשבת לקבל מים הנוטפים מהמזגן שאלה: האם מותר להניח כלי לקבל את המים הנוטפים מהמזגן בשבת, על מנת שלא ילכלכו את המקום? תשובה: מים הנוטפים מהמזגן הם מוקצה, ולכן אין להניח כלי לקבל המים, אלא באופנים הבאים: א. להניח כלי מערב שבת תחת מוצא מי המזגן, שלא שייך דין ביטול כלי מהיכנו בנותנו מערב שבת. אך אסור לטלטל אלא אם כן המים עלו על גדותיהם [ .הכלי עם המים בשבת .]וגורמים טינוף ולכלוך המקום ב. יניח תחילה חפץ המותר בטלטול כגון כף או מזלג בדלי, דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, וההיתר חשוב יותר מהאיסור, ומותר לטלטל הכלי בשבת. בכלי, שבזה מתערבבים המים המוקצים ]מלבד מים[ ג. ישפוך מעט משקה ואין אומרים במשקה המותר וקמא קמא בטיל. ואפילו נתרבו המים המוקצים על המשקה [ המותר בטלטול, אין חיוב לשפוך הכל ולתת כלי אחר במקומו . ]בזה חוזר וניעור ד. אם המים גורמים לטינוף המקום ששוהים בו במשך השבת, מותר בכל אופן להניח כלי לקבל המים הנוטפים מהמזגן ולפנותו החוצה אחר שיתמלא הכלי, מדין גרף של רעי. ה. וקל וחומר שבמקום שיש סכנת החלקה לפעוטות מותר להניח הכלי לקבל המים הנוטפים, אף אם אין המים גורמים לטינוף המקום. מקורות: מבואר בחזון עובדיה (שבת ח\"ג עמוד קמד) ובשו\"ת מנחת שלמה ח\"ב (סימן לד ס\"ק כט) ובספר שלחן שלמה (סימן שי ס\"ק כו, ב) ובספר חוט שני (שבת ח\"ג פרק עד ופרק פ) ובשו\"ת שבט הלוי חי\"א (ס\"ס רד) שמים הנוטפים מהמזגן הוו מוקצה, ולכן אסור להניח כלי לקבל את המים. ע\"ש. וע\"ע בקובץ 'מבית לוי' ח\"ו (עמוד מח) וח\"ז (עמוד קסז – קעא) ובשו\"ת רבבות אפרים ח\"ז (סימן רצט) וח\"ח (סימן שנ). ומכל מקום באופנים דלעיל יש להקל, משום שלא שייך בהם דין ביטול כלי מהיכנו. וע\"ע במה שהארכתי בזה בספרי שו\"ת 'חקרי הלכה' (חאו\"ח סימן יב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ברכת 'המפיל' של מרן זיע\"א השקיעות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בלימוד היתה ניכרת במיוחד בשעות שכיון שלאחר חצות ניתן לברך ברכות השחר, ושם אנו אומרים 'המעביר הקטנות של הלילה. וידוע הוא הנושא של ברכת 'המפיל' שדעת הרש\"ש חבלי שינה' ממילא אי אפשר כבר לברך את ברכת 'המפיל חבלי שינה'. בלילה. והמשנה ברורה דן במי שהלך לישון סמוך לעלות השחר ולא בטוח הזו. שהרי יש מחלוקת אם הישן ביום צריך לברך 'המפיל' וכל שכן אם ישן ושאר המקובלים לא כתבו כן, ושאר הפוסקים בודאי שחולקים על הקביעה שירדם עד עלות השחר אם יכול לברך או לא. שראיתי את כל מה שכתב בנושא, ושאלתי אותו מה אומר בזה, ואז אמר קודם פטירתו כתבתי את ספרי 'הלכה ברורה' חלק י\"ב ונכנסתי אליו לאחר שרוצה לברך ברכת 'המפיל' לאחר חצות יש לו על מה שיסמוך. והנה, כשנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה בכמה מקומות בספריו, ומסיק שמי לי כך: \"תעשה לי טובה, תכתוב בשמי שאני מברך ברכת 'המפיל' לאחר חצות, ולא כמו שאמרתי קודם שרק יש לו על מה שיסמוך, אלא בודאי יש לברך!\" ואז הוא הוסיף לי משפט משמעותי: \"אתה יודע, שאם הייתי הוא אהב את הלילות, הוא אהב לשבת וללמוד בשעות הקטנות של הלילה, מקפיד לברך רק לפני חצות – לא הייתי מברך את ברכת 'המפיל' מעולם!\"... פותחים ספרים לפעמים היה אומר מהזיכרון, ומביא ראיות וסברות – היה תה, והייתי שואל אותו על כל מיני נושאים בהלכה שאני עוסק בהם, והיינו ומדבר עימו בלימוד, וזה היה שעת רעוא דרעוין אצלו, הייתי מכין לו כוס המדרש ללמוד עד שעה שתיים בלילה, ולאחריהם הייתי הולך אליו לביתו וזה היה מעשים שבכל יום. גם בשנים האחרונות שלו הייתי יושב כאן בבית תענוג לדבר איתו! וזכורני שכשנה לפני פטירתו הייתי בדרך לביתי בשעה שתיים בלילה, והנה אני פוגש את רבי אליהו שטרית שהיה מקליד לאאמו\"ר את כל הספרים בשנים האחרונות, והוא אומר לי \"תתפלל עלי שאגיע לבית בשלום ולא אירדם בדרך מרוב עייפות\"... ואז אמרתי לו שאני לא מבין, למה לא סיימו קודם את הלימוד, להשאיר אדם בן תשעים ושתיים עד שעה כזו?! אך הוא כנגדי משיב לי \"בדיוק הפוך, אני התחננתי אליו כבר לפני שעתיים שאני עייף והוא לא הרשה לי ללכת!\"... הוא בעירנות שלו היה מחזיק את הרב יצחק מאזוז כל הצעירים שמסביבו... וכל זה בא לו מהתמדה ורציפות. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"338.pdf","content":"| שיעור הדרהם| בשר לחג הפסח| זכר למחצית השקל| מנהג בעלמא| קריאת פרשת שקלים| מחצית השקל בזמן בית המקדשנושאי השיעור: ושפטו את העם משפט צדק| למי נותנים צדקה| הגיל בו צריך לתת| נתינה עבור בני הבית| שיעור מחצית השקל בשנה זו| שיעורי חז\"ל338 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק משפטים תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסיפרשת תרומה הלכות זכר למחצית השקל מדברי הרב המקדים הגאון רבי אברהם עטייה שליט\"א רב קהילת 'בית לוי' בית וגן – ירושלים ומחה\"ס 'מבית לוי' \"...ברשות מורנו ורבנו, אני רוצה לומר שיש לי הרבה הכרת הטוב למרן הראשון לציון שליט\"א. ואני באמת רוצה לומר כמה דברים מהלב, שמרתי את זה הרבה שנים אבל הגיעה ההזדמנות לומר את זה לרב. ואקדים במשל: מועמדים. 1500-היה איזה בית חולים שחיפשו מנכ\"ל. עשו מכרז, וניגשו כ כמובן שבעל הבית לא יכול היה לראיין את כולם, אז הוא אמר, אשאל שאלה את כל המועמדים, מי שידע לענות תשובה - אני מראיין אותו. והוא שאל: מה קורה אם אחד נוסע בלילה, יש לו אוטו של שתי מקומות, הוא נוסע לבד, ויש לו מקום אחד, ופתאום הוא רואה את אשתו עומדת בצד הדרך, נתקעה באיזה מקום. כמובן הוא בא לעצור לה, אבל אז לפתע מישהו רץ אליו, ואומר לו, \"תשמע אני רופא, דוקטור מומחה, התקשרו אליי דחוף, יש בבית חולים כמה מקרים של הצלת חיים - אתה יכול להסיע אותי? עוד זה מדבר וזה בא, לפתע הייתה שם תאונה, ויש עכשיו איזה פצוע, צריך לקחת אותו דחוף לבית חולים. שאל בעל הבית את כל המרואיינים, את מי הוא ייקח?! את אשתו, שהיא קודמת לכאורה? או את הרופא שהולך להציל חיים, או שמא את הפצוע מהתאונה ישר לבית החולים... והתשובה היא פשוטה. הוא צריך לצאת מהאוטו, להגיד לרופא, \"בוא אתה תנהג, תיקח את החולה ותלך לבית חולים ותמשיך להציל חיים\". הבעיה שאנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל. אדם לא יוצא מהמקום שלו. לא מוכן לוותר על שום דבר, \"אני במקום שלי אשב\". אבל מי שמגיע למעלה רבותיי, מורנו ורבנו שליט\"א, אני הייתי איתו שנים, ואני יכול להעיד שהוא מסוימת, הוא מוכן לצאת מעצמו. שנים נשיא הקהילה שלנו 'מבית 6-7-יודע לפעמים לצאת מההגה. לפני כ לוי' חיתן את בנו, והרב הראשי הקודם, האח של מורנו ורבנו, כובד בסידור חופה וקידושין. וגם מרן שליט\"א, שהכיר את המשפחה, הגיע לחתונה. הרב הראשי הקודם קידש, מורנו ורבנו היה שם במקום, אני קיבלתי שתי ברכות ראשונות, וכשהגיעו לברכה שביעית, כיבדו את מורנו שליט\"א, אבל הוא לקח את הרמקול ואמר: \"היות ונמצא פה אחי, והוא הרב הראשי, אני רוצה לכבד אותו בברכת הברכה השביעית...\" עד היום אני לא שוכח את זה. זה לצאת מהקופסה. לצאת מהאגו. לא כל אחד היה מסוגל לעשות. אבל מורנו שליט\"א עושה לשם שמיים. לפני מספר חודשים הוא היה אצל מור אבי שהוא אחד מהמקובלים של הדור, הרב רחמים עטיה שליט\"א, שאני שמעתי ממרן הרב עובדיה יוסף שאמר: \"הלוואי ואני אזכה לשבת לידו בגן עדן\". ומרן שליט\"א היה אצל אבא, ואני ראיתי את ההסרטה, ובסוף מה הוא מבקש? הוא אומר: \"כבוד הרב, תברך אותי שמה שאני עושה יהיה לשם שמיים\". זה תפס אותי. היום אנשים מבקשים, תברך אותי שיהיה לי עוד כולל, עוד משרה. והנה מה הוא מבקש... ואני רוצה לומר לכם, אני לא 'בוגר' יחוה דעת, אני 'יליד' יחוה דעת. כשאני באתי למקום פה, חשבתי שאני יודע הלכות, התברר לי שאני לא יודע הלכות. ובזכות הרב, לאט לאט, הוא לימד אותנו איך לפסוק הלכות, ב\"ה היום אני יודע לפסוק הלכה, וזה הכל בזכות מורנו ורבנו שליט\"א, שיודע לתת מהחיים, משלו, ואני חושב שכל עם ישראל זכה במורנו ורבנו שליט\"א. שהקב\"ה יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים עד ביאת גואל צדק, אמן. העלון לעילוי נשמת אם המלך מרת גרג'ייה בת ג'חלה - נלב\"ע כ\"א אדר א' תשי\"ז ת.נ.צ.ב.ה. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כוח גדול לידיד נפשי, הגאון הגדול הרב אברהם עטיה שליט\"א, שהוא נותן לי את החשק להרחיב עוד ועוד את מעגל האברכים, להגדיל את הכוללים, כי הוא אחד מהמיוחדים שאני כל כך שמח שזכיתי שלמד אצלנו ב'יחוה דעת'. אברך שבמקביל ללימודים שלו, כל הנושאים ששייכים לרבנות ודיינות, שב\"ה עבר את כולם בהצלחה, הוא למד גם כן ש\"ס. וב\"ה למד את כל הש\"ס כמה פעמים, ונבחן בעל פה על כל הש\"ס. אשרינו שזכינו, עליו אפשר לומר אשרי שזה ילד, אשרי שזה גידל. ואביו כמובן, אביו הקדוש ממש, רבי רחמים עטיה שליט\"א, שאני חושב שאסור לי לדבר על זה יותר מדי, כי זה נקרא \"מברך רעהו בקול גדול\", מכיוון שבאמת מדובר בצדיק יסוד עולם, שגם בדור הקודם אני לא יודע כמה צדיקים כאלו היו, כל כולו תורה ועבודת ה' במשך עשרות בשנים. תלמיד מובהק של המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק\"ל, אשריו ואשרי חלקו. אני רוצה לברך את הגאון הגדול הרב אברהם עטיה שליט\"א, שעומד כיום בראש קהילה חשובה בבית וגן, ובעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. ירווה נחת מכל יוצאי חלציו, אכי\"ר. א. מחצית השקל בזמן בית המקדש : \"גלוי וידוע לפני מי (מגילה יג:)קראנו היום פרשת שקלים. חז\"ל אומרים שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל\", ועל כך אמר הקב\"ה לישראל: \"לפיכך הקדימו שקליכם לשקליו\". הקב\"ה ציווה אותנו במחצית השקל. אבל צריכים לדעת, שמה שקראנו היום בפרשת כי תשא, זה המחצית השקל שעם ישראל נתנו להקמת המשכן. ובזה יש דינים אחרים לגמרי. לאורך כל השנים, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עם ישראל נותנים כל שנה מחצית השקל, כיון שצריך היה להביא קרבנות. בבית המקדש היו קרבנות פרטיים, אדם שמביא קרבן חטאת כגון שחילל שבת בשוגג וכיו\"ב, או קרבן שלמים, וכן יש קרבנות שאדם מביא בשלוש רגלים, עולת ראייה, שלמי חגיגה, קרבן פסח. אבל מעבר לכל זה, היו בבית המקדש מביאים קרבנות ציבור: קרבן התמיד בכל יום בבוקר ובערב, \"את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים\". וכן קרבנות מוסף בשבת ובראש חודש ובמועדים וכיו\"ב. קרבנות הציבור היה צריך שיהיה לכל אחד ואחד מעם ישראל חלק בהם. \"זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה\", (במדבר כח, יד)ואומרת התורה \"אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה\". (ראש השנה ז.),ודרשו חז\"ל דהיינו מתרומות שנכנסו מא' בניסן, שזה תחילת השנה - \"ראשון הוא לכם (שמות יב, ב).לחודשי השנה\" \"באחד באדר משמיעין (פ\"א מ\"א):לשם כך אומרת המשנה במסכת שקלים על השקלים\". שכשבית המקדש היה קיים, היו מכריזים בכל בתי דין, שכל אחד ואחד מישראל צריך לתת מחצית השקל. והיו מניחים שלחנות בכל מקום, והגבאים של בית המקדש היו באים ואוספים, וכל אחד היה בא ונותן מחצית השקל, ומזה היו מביאים את קרבנות הציבור. ב. קריאת פרשת שקלים לקרוא פרשת (מגילה כט:) בימינו אין לנו את בית המקדש, תיקנו חכמים שקלים. ולכל הדעות זו תקנת חז\"ל, זה לא כמו פרשת זכור שנקרא בעז\"ה בעוד שבועיים, והיא מצוות עשה מן התורה. פרשת שקלים זה זכר למחצית השקל שהיו נותנים בזמן בית המקדש. הגמרא שם דנה גם, איזה פרשה יש לקרוא לשקלים, והמסקנא היא שאנחנו קוראים בפרשת כי תשא. ג. מנהג בעלמא לעומת זאת, מה שאנחנו נוהגים היום לתת 'זכר למחצית השקל', צריך לדעת שזה מנהג בעלמא. זה לא תקנת חכמים. והמנהג הזה לא מופיע מזכיר (סימן תרצד סעיף א)בגמרא ולא ברמב\"ם, וכן לא בשלחן ערוך. הרמ\"א את המנהג, ועוד כמה ראשונים. וז\"ל הרמ\"א: \"יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן שלושה\". ע\"כ. בהמשך הרמ\"א מוסיף, שיש לתת קודם מנחה בערב פורים. והנה, אם נאמר לתת את הסכום הנמוך ביותר שזה חצי שקל, הרי כיום בסופרמרקט אין מוצר פחות מחצי שקל, אמנם מאידך, שווי הפרוטה כיום אגורות, אבל בכל זאת, אני חושב שאם כבר אדם הולך לתת 30-הוא כ צדקה, לתת סכום כל כך פעוט, שקל וחצי, הרי מה כבר אפשר לעשות בשקל וחצי? לכן נראה שגם המטבע של חצי שקל היום הוא כבר לא שוה הרבה, וכדאי לתת יותר. ומכיון שהמנהג שלנו הוא לא לתת \"שלושה גרם כסף, הרי זה סיפור אחר לגמרי. 9 מהמטבע הקבוע באותו מקום\", אלא ד. זכר למחצית השקל כיון שזה רק מנהג, יש להיזהר לומר שזה 'זכר למחצית השקל'. כי אם אדם יבוא ויגיד \"אני נותן מחצית השקל, הרי שזה שייך לבית המקדש, לקרבנות, אין לנו היום קרבנות, והכסף הזה יש בו בעיה שכאילו הוא תרם אותו לבית המקדש ואסור להשתמש בזה למשהו אחר. לכן צריך להיזהר בזה. כמובן שאם מישהו טעה ואמר \"מחצית השקל\", זה לא כל כך נורא, מכיוון שבוודאי שהוא לא מתכוון לקרבנות, זה אנן סהדי - כולם יודעים שהוא לא התכוון לבית המקדש ממש, אלא הוא מתכוון למנהג של זכר למחצית השקל. ה. בשר לחג הפסח בדומה לכך מצינו לעניין בשר לפסח. אדם שקונה בשר לצורך החג. אם הוא אומר \"אני קונה בשר לפסח\", יכול להיות לזה משמעות שזה לקרבן פסח. אכן, גם אם טעה ועשה כך, זה לא קדשים, זה כשר בדיעבד, מכיוון שבוודאי כוונתו לקנות לצורך החג, הרי הוא לא קונה כבש שלם חי לצורך קרבן פסח, הוא קונה רק חתיכת בשר, זה לא ראוי לקרבן פסח. אבל \"חכמים היזהרו בדבריכם\" - כשאדם מדבר בדברים כאלו צריך להיזהר. ו. שיעור מחצית השקל בשנה זו כמה כסף צריך לתת? השנה זו שאלה גדולה. בשבוע שעבר הזכרתי את הנושא הזה, ואמרתי שאני לא רוצה להגיד סכום, כי זה משתנה, ואני מודיע לכם מראש, שגם היום אני לא מתכוון להגיד סכום. יושב איתנו כאן ידידי הרב חיים נטף, שהוא מומחה בכל הנושאים של שער הכסף. בזמן האחרון יש שינויים עצומים ממחיר הכסף, הרי משנה שעברה עד לפני יומיים שלושה, זה היה פי שלוש ממה שנתנו בשנה שעברה. וביומיים שלושה האחרונים שמעתי שזה ירד. לך תדע מה יקרה עד חודש אדר. הרי תמיד צריכים לשער לפי יום הנתינה. ז. שיעור הדרהם אז והיום איך משערים את מחצית השקל? הנה בפדיון הבן צריך להביא חמישה סלעים, שזה חמשה שקלים. מחצית השקל זה עשירית מחמישה סלעים (יו\"ד סימן ובשלחן ערוך (פרק א מהלכות שקלים הלכה ב) של פדיון הבן. וכתוב ברמב\"ם שהסלע הוא שלושים דרהם. 'דרהם' זו מידת משקל ונפח שהייתה שה סעיף א), קיימת עוד בזמנו של הרמב\"ם עד הדורות האחרונים, אולי אפילו עד הדור האחרון אצל הערבים בכל ארצות המזרח. הייתה טענה של כמה מגדולי ישראל, במיוחד אלו שגרו בארצות האשכנזים, שבדברים כאלו השער, הכמות והאיכות משתנה. ממילא יכול להיות שהדרהם השתנה ואנחנו לא יכולים לסמוך על השיעור הרגיל של הדרהם. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למשל בספרים שלו כותב להוכיח, שבמשך כל הדורות אנחנו רואים שכולם חוזרים על פדיון הבן שלושים דרהם. וכן לגבי שאר שיעורי תורה: כזית, כביצה וכיו\"ב, שאת הכל מדדו לפי הדרהם, ומשמע שתפסו שהדרהם לא משתנה. ח. שיעורי חז\"ל שנה, הוא 150-יש ספר פתח הדביר לרבי חיים פונטרימולי שחי לפני כ היה חבר של רבי חיים פלאג'י, והוא מאריך בנושא הזה. אמנם אני לא ראיתי שאאמו\"ר הזכיר את דבריו, אבל את כל הטענות שאאמו\"ר טען בספריו – גם פתח הדביר טען, שהדרהם לא השתנה. הוא כותב נגד הנודע ביהודה והחתם סופר בנושא הזה. בדור הקודם היה תלמיד חכם אחד גדול שחי בין הספרדים, קראו לו רבי אברהם חיים נאה. הוא ישב, חקר ודרש וכתב יותר מספר אחד בנושא הזה. היה לו ויכוח עם הסטייפלר בעניין הזה. והוא האריך והביא ראיות שלא סמ\"ק. 3.2 גרם. או אם משערים בנפח 3.2-יכול להיות שהדרהם יותר מ שנה בא אליי אברך אחד תלמיד חכם, שהוא גר היום בהר נוף, 20-30 לפני שמו הגאון הרב הדר מרגולין שליט\"א. ואני לקחתי אותו אל אאמו\"ר, והוא ישב והסביר, וגם כתב את הדברים, והוא הוכיח לפי כל מיני מדידות שהוא גרם. 3-עשה, וגם מדברים שגילו בזמן האחרון, שהדרהם הוא לא יותר מ גרם, הוא קבע שזה לא יותר מזה, 3.2 דהיינו שרבי אברהם חיים נאה קבע אבל יכול להיות פחות. היום יש טוענים שזה אפילו פחות מזה, אבל ודאי גרם.3-שזה לא יותר מ דרהם, הרי שזכר למחצית השקל, 30 והנה, אם נאמר ששיעור פדיון הבן זה גרם. בזמנו, 9 דרהם, ממילא זכר למחצית השקל יוצא3 – זה עשירית מזה , אבל עכשיו אם 3.2 לפי 9.6 בשנים קדמוניות, אאמו\"ר היה אומר שזה גרם כסף. 9 אנחנו אומרים שזה שלוש דרהם, אז זה יוצא ט. מחצית השקל כולל מע\"מ צריך להדגיש, שאין שום שאלה שצריך לשער את זה כולל מע\"מ. ואני לא יודע מאיפה באה הסברה המשונה הזאת, לא כולל מע\"מ. וכי מישהו יכול לקנות חלב לא כולל מע\"מ?! אם יש מישהו שמחליט לעשות שוק שחור מתחת לשלחן, הרי זה לא השווי, זה לא המחיר! בזמנו דיברתי על זה עם אאמו\"ר פנים אל פנים, וכתבתי את זה בספר שלי תורת המועדים, הסברתי לו מה זה מע\"מ, ואיך משלמים אותו. יש מקרים שאנשים מקבלים פטור או החזר במע\"מ, אבל המחיר הוא עובר לסוחר, באופן רגיל כשאנשים קונים ומוכרים, צריך לשלם מע\"מ. הסברתי לו שאם אדם יקנה וימכור וכו' אפילו עשר פעמים, כולם ישלמו את המע\"מ. אמנם יש מקרים מסוימים של סוחרים שמקבלים החזר, אבל הצרכן הרגיל צריך גרם כולל מע\"מ. 9 ,לשלם מע\"מ. לכן טוב יותר לשלם את המע\"מ אשר על כן, על כל אחד ואחד שישים לב כשהוא נותן, שיבדוק אם השער לא השתנה, כי מיום ליום זה משתנה. אז ביום שאדם נותן, שיבדוק, או שייתן סכום גדול יותר, שבטוח שזה לא יותר. אם אתם זוכרים, שנה 100- שקל, השנה היו ימים שזה הגיע כבר ל 30-שעברה זה היה פחות מ בערך. ואי\"ה בתחילת חודש אדר 60-70 -שקלים. עכשיו אני חושב שזה כ נפרסם כמה צריך לתת – נכון לאותו היום. י. מחצית השקל על בני הבית המנהג לתת זכר מחצית השקל, זה לא כל כך פשוט שכולם חייבים בזה. כאמור, המנהג הזה אינו מופיע ברמב\"ם ובשלחן ערוך. והשאלה נשאלת, מי מכל בני המשפחה חייב. כי יש ויכוח אם נשים חייבות במחצית השקל כותב, שנשים וקטנים פטורים. (שם)בזמן שבית המקדש היה קיים. הרמב\"ם אבל בהגהות מרדכי כתב שחייבים, כיון שגם הם צריכים כפרה. והמגן תמה על כך, ואכמ\"ל.(סימן תרצד סק\"א) אברהם יא. הגיל בו חייבים לתת מחצית השקל כמו כן יש מחלוקת נוספת, מאיזה גיל צריך לתת בשביל הבנים. בתורה כתוב \"מבן עשרים שנה\". אבל התורה מדברת על תרומת המשכן. הרמב\"ם והרמב\"ן והסמ\"ג כותבים, שבמשך השנים שבית המקדש היה קיים, החיוב של מחצית השקל לא היה מבן עשרים אלא מבן שלוש עשרה. כל אחד שהוא בר חיובא - הוא חייב במצוות – היה צריך לתת. לעומת זאת, ישנם וז\"ל: (שם) כמה ראשונים שסוברים שזה רק מגיל עשרים. וכך פוסק הרמ\"א \"ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים שנה ומעלה\". כמובן שכדאי להחמיר. יש אומרים, שכדאי לתת כיוון שזה כפרה על עם ישראל, \"לכפר על נפשותיכם\", וראוי לתת אפילו עבור עוברים במעי אימם. לאור כל האמור, כל אדם שהוא בעל יכולת, יש לו ב\"ה פרנסה, במיוחד גרם כסף לכל 9 אם הוא אוהב ורגיל לתת צדקה, שיתן את השיעור של אחד מבני הבית. וכל המרבה הרי זה משובח, כיוון שזה מנהג. זה לא כמו בזמן תרומת המשכן, שהתורה אומרת: \"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל\". היום, העשיר ירבה, וירבה כפלי כפליים! כל אחד שיכול לתת. אבל אם קשה לו, הסכום הוא גדול מדי, במיוחד אם הוא אברך כולל, שהיום המדינה הפסיקה גם את התמיכה העלובה שהיו נותנים לחלק גדול מהאברכים, ויש שגם הפסיקו לתת להם את המעונות, ויש כל מיני גזרות עליהם, ויש מסכנים שהם לא יכולים, ממש אין להם מה לאכול, וכי אנחנו יכולים לומר להם שיתנו סכומים גדולים בעד כל אחד?! אז במקרה כזה גרם, ועבור אשתו והילדים ושאר בני 9 אפשר לתת עבור עצמו כשיעור הבית, אפשר לתת את הסכום כמו שלושה מטבעות הפחות ביותר. שלא יתן חצי שקל, זה לא יפה לתת כזה סכום עלוב, זה לא שיעור שאפשר לקנות בו משהו, אבל לתת כמה שקלים, אולי חמישה שקלים עבור כל אחד מבני הבית. יב. עשה עם עמלי תורה על כל אחד שנותן מחצית השקל להתבונן, למי הוא נותן, זה צריך להינתן לצדקה. זה לא קשור למתנות לאביונים שנותנים בפורים. נותנים צדקה לכל אדם עני, כל משפחה ענייה, ברוכת ילדים, אפשר לתת להם צדקה. וזה דבר גדול מאוד, להחיות אותם. אבל צריך לדעת, גם בצדקה ישנם דרגות בעשיית הצדקה. אני שנים עסקתי בגיוס כספים לבית המדרש \"יחוה דעת\", ואני אומר לכם, זה עולם הפוך. אנשים נותנים לבתי תמחוי וכיו\"ב, זו מצוה גדולה מאוד, חשוב מאוד שהוא נותן לאנשים עניים לאכול, אבל חז\"ל אומרים: \"אם ביקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה\". יהודי שיושב ולומד תורה, והוא עני, המצווה היא עוד יותר גדולה. פעם היה איש אחד שאמר לי, \"אני רוצה להתגייס לעזור לך לגייס כספים, אבל תפתח בית תמחוי קטן... אתה תראה שנוכל לעשות המון כסף, יבואו עשירים עם נשותיהם, יראו את הבית תמחוי, יכנסו למטבח לבשל בבית התמחוי, הם מרגישים הרגשה מיוחדת! אתה תראה כמה תרומות יהיו לך, אתה תוכל להחזיק בכסף הזה עשרה כוללים...\" אמרתי לו: \"תשמע, אני לא עושה הצגות, לא משחק משחקים, אני יש לי אברכים, מי שרוצה - שיתן לאברכים\". כי אין ספק, שלתת צדקות, כל אחד את המעשרות שלו, לאברכי כוללים - זה הדבר החשוב ביותר. ולכן אני רוצה לקרוא לכל אחד ואחד, לתת השנה את מעות הזכר למחצית השקל לישיבות ולכוללים שהמדינה הפסיקה לתמוך בהם! הם אומרים \"פן ירבה\" ואנחנו נאמר \"כן ירבה\"! אברכים חשובים הגיעו לפת לחם! ישיבות ענקיות הגיעו למצב של סגירה ממש, בגלל הקושי לקיים את המוסדות. לכן אנחנו צריכים בכוחותינו הדלים לעשות את תשובת המשקל, יש פה את ההזדמנות, יש לנו את המצווה הזאת, את המנהג החשוב של זכר למחצית השקל. וכמו שאמרתי, העשיר ירבה - כפי כוחו לעולם התורה, לאלו שנפגעו בגלל הגזרות האחרונות, לעשות מה שביכולתם, וזו מצווה גדולה למהדרין מן המהדרין במצוות זכר למחצית השקל. יג. זכר למחצית השקל בשטרות וצ'קים יש שאלה, הרי המחצית השקל שהייתה, זה היה מטבעות, חצי ממטבע של שקל, ויש ששואלים האם אפשר לתת שטרות כסף? הנה, לגבי פדיון הבן יש בזה מחלוקת. יש פוסקים שאומרים שצריך שיהיה כסף ממש, צורה של כסף, ולא נייר. מאידך, יש אומרים, שכיון שהממשלה מנפיקה את שטרות ששווים כסף, אבל זה שווי. ובדומה לכך יש עוד מחלוקת לגבי פדיון הבן בצ'ק, שאדם כותב צ'ק והבנק משלם, הצ'ק עצמו אינו שווה, זה פשוט חתיכת נייר, זה כמו שטר חוב. \"שלמו לפלוני\". ממילא בשטר חוב יש טוענים זה לא מועיל לפדיון הבן. יש בזה דעות מדעות שונות. אבל כעת לא אכנס לנושא הזה, כיוון שלגבי זכר למחצית השקל שזה רק מנהג, אפשר לתת צ'קים. רק לבקש מהעני שיזדרז לפרוט את זה לפני שהשער ישתנה, כי אם השער יעלה עד שיפרע – זה לא יספיק לשיעור מחצית השקל. אבל לתת שטרות כסף או כל סוגי המטבעות - בוודאי שאפשר לתת. וזה מועיל לזכר למחצית השקל, כי כאמור, זה רק מנהג בעלמא. יד. איסור הליכה לערכאות בפרשת השבוע קראנו, \"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם\". רש\"י מסביר על פי חז\"ל: \"אשר תשים לפניהם - לפניהם ולא לפני עכו\"ם\". חוקי התורה מתאימים לעם ישראל, הם לא מתאימים לאומות העולם. רש\"י כותב מילים קשות נגד הליכה לפי חוקי אומות העולם, נגד הליכה לערכאות שדנים לפי חוקי העולם ומדינות העולם. רש\"י מוסיף יותר מזה, אם למשל יבוא איזה שופט גוי, שהוא ישב ועסק - מי יודע, עוד מעט [ ...בתורה שנים רבות, הוא בקיא, יש לו כושר דיינות והגוי הזה ]...בג\"ץ אולי יגידו שיש לתת גם לגויים תעודת רבנות... שוויון שיש לו כושר דיינות יפתח בית דין שדנים בו רק לפי חוקי התורה - האם יהיה מותר לנו ללכת לדון אצלו? אומר רש\"י, שאסור ללכת לערכאות אפילו כשהם דנים דין תורה. ולכאורה למה? הרי הוא יכול להביא איתו יהודי בעל כושר דיינות שיבדוק שבאמת הכל לפי דין תורה. למה ערכאות הם פסולים לגמרי? למה יש איסור כל כך חמור ללכת לערכאות?! טו. לדון דין אמת רבותיי, התשובה היא, הנה דיין שיושב לדון דין אמת לאמיתו, הוא צריך לדעת כמה דברים חשובים. קודם כל, הוא לא יכול להחליט אם הבעל דין אחד מוצא חן בעיניו או לא, אם התנהג יפה או לא, אם אתה מרגיש שיש לך נגיעות מסוימות, אל תדון! פסול את עצמך! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שכשהיו באים לפניו זוגות, והאישה היתה בוכה, הוא היה מבקש ממנה בעדינות: \"בבקשה גברת, צאי החוצה, תגמרי לבכות, תחזרי\". הוא היה אומר, \"דמעות זה שוחד\" - אתה רואה אותה בוכה, רואה אותה כל כך מסכנה, זה יכול להשפיע עליך! אני רוצה לדון דין אמת לאמיתו. לפעמים אנחנו רואים שבן אדם מתנהג לא יפה, היה לי לא מזמן בבית הדין מקרה של אישה אחת שכל הזמן הייתה צועקת ונכנסת לדברים של הצד השני. ואני דיברתי בסבלנות, לא רציתי להטיל עליה קנס, ביקשתי ממנה פעם ועוד פעם, ועוד פעם לשבת בשקט, לתת לצד השני לדבר, אבל היא כל פעם הייתה נכנסת וצועקת, היא עשתה רושם רע מאוד. אנשים חושבים שאם הם יבואו ויקפצו ויצעקו ויראו כאילו שהם מסכנים - זה ישפיע, זה עשה רושם רע מאוד. הייתי ממש מלא כעס, איך אפשר להתנהג בגסות כזאת?! כל פעם לשסע, לצעוק ולבזות. אבל בסופו של דבר, אחרי ששמענו את כל הצדדים, הגעתי למסקנה יחד עם חבריי הדיינים, שהאישה הזאת צודקת. היא התנהגה לא יפה, אבל זה לא משנה את העובדה שלגבי הפסק דין היא הייתה צודקת, ואכן פסקנו לטובתה. היה לא מזמן איזה מקרה בבית משפט, פה ב'מדינת היהודים', שהיה יהודי אחד שעשה עם הפרקליטות עסקת טיעון. הוא הגיע לשופט, ואז השופט נתן לו פי שלוש מהעסקת טיעון. אחר כך עיתונאי אחד שאל בשקט את השופט, \"תגיד לי, למה? הרי יש עסקת טיעון, הסכימו, אין להם מספיק הוכחות על הדברים פה ושם\". ואז הוא ענה לו: \"הוא עצבן אותי, אז אני הכנסתי לו...\" זה המילים! כמובן שאצל דיין שדן על פי דין תורה, לא יקרה דבר כזה. אין דבר כזה \"הוא עצבן אותי\", \"הוא הרגיז אותי\", \"הוא עשה לי\", אם אתה מרגיש שיש לך נגיעות - תפסול את עצמך! אל תדון! אתה צריך להשתדל להיות אובייקטיבי. זה דין תורה, \"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק\", חז\"ל אומרים שהדיין צריך לראות את עצמו \"כאילו גיהנום פתוחה מתחתיו\", \"כאילו חרב מונחת בין ירכותיו\", צריך להיות יראת שמים אמיתית. זה לא קשור אם הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אתה יודע את התורה או לא, כי בנוסף לידיעת התורה צריך הרבה אימה ויראת שמים. היו דיינים בזמנו שהיו יושבים מכסים את הפנים שלהם בטלית, הם לא רצו להסתכל על בעלי הדין. עד כדי כך. טז. מעבר לספק סביר יתירה מזאת, לפעמים באים לפני בית הדין שני אנשים, הדיינים שומעים את הטענות, אחד טוען שהשני חייב לו, והשני מכחיש, והדיינים חוקרים ודורשים, ולא מצליחים למצוא ראיה שהבן אדם צריך לשלם. אבל לפעמים מתוך הדברים הם מבינים שהאמת הוא כן חייב לו. אלא שלפי דין תורה צריך עדים או הודאת בעל דין, בלי ראיות אי אפשר להוציא כסף. במקרה כזה, הדיין אינו מוציא ממון שלא על פי ההלכה, הוא יוצא בהרגשה: נכון, אני פועל על פי ההלכה, אבל זה לא צדק. הרי בסופו של דבר אני שהבן אדם הזה באמת חייב. אבל למרות 99% משוכנע, יש לי סבירות של זאת, אין רשות לדיין להוציא ממון על פי ההרגשה שלו, יש לזה כללים. כדי להוציא ממון חייבים ללכת לפי כללי ההלכה. לא מספיק שאתה משוכנע \"מעבר לספק סביר\" - כמו שהם קוראים לזה אצלם, צריך שיהיה ראיות על פי ההלכה. יז. ושפטו את העם משפט צדק הקב\"ה ביקש מאיתנו להקים בתי משפט, בתי דין, \"ושפטו את העם משפט צדק\". ולכאורה, למה הקב\"ה מבקש את זה מאיתנו? הרי הקב\"ה בעצמו הוא שופט. הקב\"ה דיין האמת, והוא שופט ועושה צדק בעולם. בכל זאת הקב\"ה רוצה שאנחנו, עם ישראל, ולא רק, אלא גם אומות העולם – הרי זו אחת משבע מצוות בני נח – נקים בתי דין. זה סדר העולם. אלא אומר הקב\"ה, נתתי לך סמכות לדון, אבל אני הגבלתי אותך. יש כללים שעל פיהם אתה יכול לדון. אתה צריך להביא ראיות, אתה צריך עדים, אתה צריך התראה, אם זה בדיני עונשין. ואם זה בדיני ממונות אתה צריך עדים, או הודאת בעל דין. פעם הבן איש חי ישב בדין, ובאו אליו אנשים שומרי מצוות, אבל לפעמים הכסף כל כך חשוב לאנשים, שגם שומרי מצוות מסוגלים לשקר. ואז אחד הצדדים שלא היה לו ראיות נגד השני, והבן איש חי התחיל לחקור ולדרוש, והרגיש שהאדם הזה משקר. ואז שאל אותו הבן איש חי, \"תגיד, אתה מוכן להישבע בשם השם?\". היצר הרע של הכסף הוא כל כך גדול, והאיש הזה אמר: \"כן, אני מוכן להישבע\". הבן איש חי הזדעזע. האיש הזה מוכן להישבע לשקר! אמר לו הבן איש חי: \"תגיד, האם אתה מוכן לבוא איתי עכשיו, לפתוח את ההיכל, ולשים את היד על הספר תורה ולהישבע?\". והאיש הזה השיב לחיוב! ואז הבן איש חי שאל אותו: \"והאם אתה מוכן להישבע על שני לוחות הברית?\" האיש חשב לרגע, מאיפה הבן איש חי יביא את לוחות הברית?! ומשכך השיב לחיוב... ואז הבן איש חי קרא לשמש, ואמר לו: \"לך תביא לי שני לוחות הברית\"! השמש אמר בסדר, ויצא. הוא חשב לתומו שהבן איש חי מדבר על ספר 'שני לוחות הברית' של השל\"ה הקדוש... אבל כשהבעל דין ראה איך השמש אומר בפשטות כן, והולך להביא, הוא היה בטוח שעוד מעט מביאים לו את שני לוחות הברית ממש, והוא נבהל. פה הוא כבר לא היה מוכן. ואמר מיד לבן איש חי: לא, אני מודה, אני מודה...\" בחכמה אפשר להוציא את האמת מהאדם. יח. לפעול בחכמה במסגרת ההלכה היה פעם תלמיד חכם אחד, שידע איך לחקור ולדרוש כדי להוציא את האמת. והנה היה מקרה, יהודי אחד, ירא שמיים, מניח תפילין מתפלל ולומד תורה, היה לו בית מלון קטן, והנה ביום שישי הגיע אורח לבית מלון, זה היה עוד בימים שלא היה כספת בכל חדר. ואז ביום שישי הוא ניגש אל בעל המלון, ואמר לו: תראה, יש לי פה סכום גדול של כסף שאספתי וגייסתי בשביל לחתן את הילדים שלי, עכשיו עוד מעט נכנסת השבת, אני מבקש, אתה מוכן לשמור לי על הכסף? בעל בית השיב לחיוב, והאורח נתן לו את הכסף. הגיע מוצאי שבת, האורח ניגש אל בעל המלון, וביקש ממנו את כספו: \"נתתי לך עשרת אלפים דינרים, תן לי את הכסף\", אבל בעל המלון הכחיש, \"לא נתת לי דינר אחד, לא היה ולא נברא, אדוני אתה חלמת חלומות, לא היה ולא נברא. שקר וכזב\". האורח התחיל להתחנן, אבל בעל המלון לא היה מוכן לשמוע, והכחיש כל קשר לכסף. בשלב מסויים הוא התחיל לאיים עליו, \"אני אשמיץ אותך, אני אספר לכולם שגנבת לי את הכסף!\" אבל בעל המלון השיב לו, אתה תשמיץ אותי?! אתה יודע מי אני?! כולם פה בעיר מכירים אותי, כולם יודעים שאני צדיק, ואני איש נדבן ונחמד וטוב, אף אחד לא יאמין לך! יגידו שאתה משוגע!\" במר ליבו, הלך האיש המסכן אל הרב, והתחיל לבכות, וסיפר לו כל מה שקרה. הרב חשב בליבו, הן ניכרין דברי אמת, ואמר לאורח, \"תשמע, אני אוציא לך את הכסף מהאיש. אבל אני מבקש ממך דבר אחד: אני אנסה להציע לך פשרה, אבל כל פשרה שאציע לך - אל תסכים! תגיד שאתה דורש את כל הכסף עד הפרוטה האחרונה, בלי פשרות! האורח הסכים, והרב שלח אותו להמתין בחדר השני. ואז שלח הרב את השמש שלו לקרוא לבעל המלון. בעל המלון כמובן הגיע מיד, ואז הרב פונה אליו: \"תשמע, יש לי כמה נושאים לדבר איתך. דבר ראשון, יש כאן מקרה של אלמנה ענייה מסכנה, אני צריך לגייס עבורה אלף דינרים, אני מבקש ממך שאתה תיתן לי מאתיים דינרים\". בעל המלון לא הסכים מיד, אמר לו הרי יש כאן הרבה מכל הכסף?! זה המון 20% אנשים עשירים בעיר, למה אני צריך לתת כסף! אני לא עשיר מכולם! הרב התחיל להתמקח איתו, עד שבסוף סגרו על חמישים דינרים. ואז הרב אומר לו: \"תשמע, יש פה עוד סיפור, בא אליי אדם אחד, ומספר שגנבת ממנו עשרת אלפים דינרים. לא פחות ולא יותר. והרי אני מכיר אותך, אני יודע שזה לא יכול להיות דבר כזה, אבל האיש הזה כולו כועס, והוא אומר שהוא ישמיץ אותך והוא ידבר עליך, לכן אולי תשמע לעצתי, כדי שלא יהיה מזה אי נעימות, תן לו מאה דינרים ונגמור את הסיפור\". אמר לו בעל המלון: \"כבוד הרב, מה שאתה אומר קדוש, אני מסכים, מאה דינרים! הרב קרא לאיש מהחדר השני, ואומר לו: \" הנה, הוא מוכן לתת לך מאה דינרים\". האורח נדהם: \"מה? מאה דינרים?! הרי זה אחד ממאה ממה שיש, הוא גנב לי עשרת אלפים! אני לא מוותר אפילו על דינר אחד פחות. הרב אמר לו, לך תחזור לחדר. ואז הרב אומר לאיש העשיר: \"תראה, זה סיפור לא נעים, יהיה לך השמצות וכו', מה דעתך לתת מאתיים... ואכן בעל המלון הסכים על מאתיים. הרב קורא לאורח מהחדר השני, וגם הפעם הוא לא מסכים, והרב שולח אותו שוב לחדר. ואז הרב משכנע את העשיר לתת יותר, עד ש'המחיר' עלה ובתוך דקות העשיר הסכים לתת חמש מאות דינרים. ברגע שהוא אמר שהוא מסכים לתת חמש מאות דינרים, קם הרב ממקומו, דפק על השלחן וצעק: \"רשע, גנב, גנב! הרי כמה התווכחת איתי בשביל לתת לאלמנה, והנה כאן תוך כמה דקות אתה מוכן לתת חמש מאות?! אם זה היה הכסף שלך לא היית מוכן! זה סימן שאתה גנבת את הכסף!\" זו ראיה חותכת, ואכן האדם נשבר והודה שהוא גנב את הכסף. הדיין צריך לפעול בחכמה, אבל במסגרת ההלכה. ואם הדיין מרגיש: \"חבל, אני לא הצלחתי לעשות מה שצריך, אני מרגיש שיש פה סבירות גבוהה, אולי אפילו ודאית, שהבן אדם כן חייב\". אומר הקב\"ה לדיין: אתה תעשה את תפקידך, ואני אעשה את שלי\". הקב\"ה הוא שופט צדק, הוא דיין האמת. בסופו של דבר: \"כי לא אצדיק רשע\" - בסופו של דבר אם הוא באמת חייב, הקב\"ה יסובב את הדברים שכך יהיה. כפי שאמר ידידי הגאון הרב אברהם עטייה שדיבר היום לפניי כאן, שבסופו של דבר אנשים חושבים שהם עושים משהו, אנחנו עושים את רצון ה', ואם יש צורך בדברים נוספים, אנחנו משאירים את זה לקב\"ה. יט. הקב\"ה יפרע ממך הגמרא מספרת סיפור ידוע על רבי שמעון בן שטח, שהיה אדם אחד שבוודאות רצח מישהו, אך את פעולת הרציחה - אנשים לא ראו. רק ראו אותו עומד עם הסכין נוטפת דם וההרוג מפרפר. ואז רבי שמעון בן שטח אמר לו: \"אני לא יכול לעשות לך שום דבר, אבל הקב\"ה ייפרע ממך\". ואומרים חז\"ל שבא נחש ונשך את הרוצח הזה והוא מת. הקב\"ה עשה את העבודה. לכן גם אנחנו בכל הדברים, נעשה את ההשתדלות שלנו, אנחנו לא ערכאות, בערכאות הם מרגישים שהתפקיד שלהם זה לפסוק עד הסוף, בין אם יש ראיות או אין ראיות, סבירות או לא סבירות, אנחנו לא הולכים בדרך הזאת. אנחנו הולכים לפי דין תורה, ואם אנחנו מרגישים שזה לא מספיק, \"כי המשפט לאלוקים הוא\", הקב\"ה יגמור את העבודה. יש לנו ביטחון ואמונה שהקב\"ה הוא דיין האמת, שופט צדק ואמת, ויעשה את מה שצריך לעשות. יהי רצון שנזכה להמשיך ללכת לאור תורתנו הקדושה, ונזכה כולנו לזרע קודש של קיימא, נגדל את כל יוצאי חלצינו בתורה ויראת שמים. אני מתכבד לברך את המאזינים של רדיו 'קול ברמה', כולם יבורכו בכל הברכות שבתורה, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב, אכי\"ר."},{"filename":"339.pdf","content":"ברכות התורה| דבר שבקדושה בעשרה| חוק הכותל| קריאת פרשת זכור היא מדאורייתא לכולי עלמאנושאי השיעור: כח | איזהו סופר סת\"ם ראוי| הגהת מחשב לספר תורה| להקפיד על ספר תורה מהודר לקריאת זכור| מדאורייתא או מדרבנן קיום המצוות בהידור| התורה הוא הכח החזק ביותר339 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן גליון הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק תרומה תשפ\"ופרשת תצוה הלכות קריאת פרשת זכור מדברי הרב המקדים הגאון רבי ראובן צאיג שליט\"א מרבני בית המדרש 'יחוה דעת' \"...אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר דבר, רבותיי, מי לנו גדול ב'לשם שמים' ממורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א! אני חושב על דבר שהרבה פעמים חשבתי עליו, ואני בטוח כמעט שאתם מסכימים לזה: הנה לפני פחות מחודש מרן שליט\"א הוציא חלק נוסף ב'הלכה ברורה'. ואנחנו מקבלים טלפונים, מארגנטינה, ממקסיקו, מפנמה, הרבה מקומות בעולם מבקשים היכן ניתן להשיג את הספרים של מרן שליט\"א. והרי אנחנו יודעים שהיום זה דור שכל אחד היום ב\"ה יכול להוציא ספר. כל יום יוצאים ספרים, מאות ספרים, ואולי אלפים יוצאים בכל חודש, אבל משום מה, מתי שיוצא הספרים של מרן שליט\"א העולם כביכול מזדעזע. כולם צמאים ורוצים את הדבר הזה, הכל רוצים לראות. אבל כשאתה פותח ואתה רואה, אתה מבין למה כולם כל כך צמאים לשמוע ולראות מה מרן שליט\"א כתב. איזו עמקות, איזו בהירות, איזו גאונות, איזה כיף! ריבונו של עולם, הרי רק כדי ללמוד את זה כמה וכמה אנחנו צריכים להתעמק, ואם לא שיש פה איזו סיעתא דשמיא של אדם כי ימות באוהל - אדם שממית עצמו למען התורה, הקדוש ברוך הוא מחזיר לו בחזרה. לפני כמה שנים דיברתי עם איזה תלמיד חכם חשוב, ואיכשהו התגלגלה ואני רוצה לחלוק על מה שהרב כותב, במבט ראשון אני לא מסכים איתו, השיחה בנושא הספרים של מרן, והוא אמר לי: \"תשמע, לפעמים אני קורא, אבל אחרי שאני קורא את כל מה שהרב כתב, אני לא יכול לחלוק! הכל כל כך ברור ומוכח, כמעט לא שייך לחלוק על מה שהרב כותב\". וכי זה לא לשם שמיים?! האם כל הצימאון הזה שיש לאנשים זה לא בא מכח הלשם שמיים שבזה?! אנשים מתקשרים לבית ההוראה ושואלים על דברים שהרב כתב בכרך החדש, ואני שואל, מתי הספקתם כבר לקרוא?! הרי רק לפני יומיים שלושה יצא הספר, אבל הם כבר קראו בו! מיד שיוצאים הספרים - בולעים אותם. צמאים לכל הספרים. זה לא שבן אדם ממש עובד לשם שמיים?! הבן איש חי כותב בספר אדרת אליהו על הפסוק בפרשת בהעלותך \"פה אל פה אדבר בו\", שלכאורה היה צריך להיות פה אל אוזן, מה שייך \"פה אל פה אדבר בו\"? ומבאר, שמשה רבנו זכה שכביכול הקדוש ברוך הוא מדבר מתוך גרונו, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבנו, היתה לו מעלה מיוחדת. ומוסיף הבן איש חי יסוד: שבכל דור ודור יש את אותו חכם, אותו גדול, שכביכול השכינה מדברת מתוך גרונו! כשאנחנו שומעים את השיעורים של מרן שליט\"א, את הגאונות, העמקות, הנועם, את המידות והדרך ארץ, וכי זה לא ששכינה מדברת מתוך גרונו?! אנחנו מברכים את מרן שליט\"א בברכת הדיוט, שה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, הקדוש ברוך הוא יזכה את הרב שימשיך להנהיג אותנו וימשיך להאיר את העולם כולו בתורה הקדושה, אכי\"ר. העלון לעילוי נשמת אם המלך מרת גרג'ייה בת ג'חלה - נלב\"ע כ\"א אדר א' תשי\"ז ת.נ.צ.ב.ה. שיעור ממרן הראשון לציון שליט\"א ישר כח לכבוד הגאון המצוין הרב ראובן צאיג שליט\"א, שב\"ה נמצא אצלנו כבר עשרות שנים, וכבר כמעט עשר שנים שהוא נותן שיעורים בדף יומי בכל בוקר. מלבד זה שהוא אחד הראשים החשובים ביותר שיש לנו בכולל, אשריו ואשרי חלקו. למרות שאני לא אוהב את מה שהוא אמר בסוף הדברים שלו, הוא הגזים מאוד בשבחים בקשר אלי, אני לא מקבל את הדברים, אנחנו נשתדל באמת לכתוב וללמוד לשם שמים, אבל באמת לא צריך להגזים. א. פרשת זכור דאורייתא לכולי עלמא בעז\"ה השבת תהיה שבת זכור. רבותינו הראשונים מסכימים שפרשת זכור זו מצוות עשה מן התורה, ולמעשה אני לא מצאתי אף אחד שחולק על זה. כותב: \"יש אומרים שפרשת זכור (סימן תרפ\"ה סעיף ז) אמנם מרן השלחן ערוך ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין\". אבל אפשר לומר שמה שכתב 'יש אומרים' זה הולך על ההמשך, שמכיון שהם דאורייתא - לכן בני הישובים צריכים להקפיד לקרוא את זה במניין. דהיינו שה'יש אומרים' הולך על (סימן קמו החיוב לקרוא זכור במניין. מלבד זאת, בהלכות קריאת ספר תורה מרן בשלחן ערוך כותב להדיא שזכור הוא מדאורייתא, ולא כותב סעיף ב), 'יש אומרים'. ב. מצוה דרבים שאני כותב חידוש גדול על דברי הגמרא שם (פרק ז סימן כ)הרא\"ש במסכת ברכות , שרבי אליעזר הגיע לבית הכנסת והיה חסר לו עשירי למניין, רצה לומר (מז:) קדיש, קדושה, להתפלל בציבור. והיה לו עבד כנעני, ושחרר את העבד כנעני, וכך הפך אותו ליהודי כשר שמצטרף למניין. ושואלת הגמרא, איך אתה משחרר את העבד, הרי חז\"ל קבעו \"המשחרר עבדו עובר בעשה\". \"לעולם בהם תעבודו\". ועונה הגמרא, (ויקרא כה, מו)יש מצוות עשה מן התורה \"מצוה שאני\" – דהיינו הוא לא סתם שחרר את העבד, אלא לצורך קיום המצוה להתפלל בציבור. שואלת הגמרא, וכי מותר לעבור על איסור כדי לקיים מצווה? איך אפשר לבטל עשה מהתורה כדי להתפלל בציבור? משיבה הגמרא, \"מצוה דרבים שאני\". דהיינו שלומר דבר שבקדושה שאומרים אותו בציבור – הוא מצוה דרבים, והדין שלו שונה. והנה, דעת הרא\"ש, שלומר דברים שבקדושה בעשרה, זהו תקנת חכמים, לומדים את זה מגזירה שווה, (ברכות כא.) זה אינו מצוה מהתורה. למרות שחז\"ל \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\" גזירה שוה 'תוך – תוך' מאחי (ויקרא כב, לב) שכתוב \"ויבואו בני ישראל בתוך הבאים\". ויש אומרים (בראשית מב, ה), יוסף, שכתוב \"הבדלו מתוך העדה הרעה (במדבר טז, כא)שלומדים את זה מהמרגלים, שכתוב הזאת\". והרא\"ש סבר שהגזירה שווה הזאת היא מן התורה. ג. חוק הכותל דרך אגב, אנחנו צריכים לדעת, אנחנו ב\"ה נאמנים לחז\"ל, וכל יהודי שומר תורה ומצוות מקפיד להתפלל בציבור. אנחנו אומרים קדיש, קדושה, מקפידים על תפילה במניין. אבל אלו שסטו מן הדרך, כמו למשל הרפורמים הרשעים, אין להם קבלת חז\"ל, אצלם באמת אין מושג של מניין, אבל למה הם נאבקים כל כך על הכותל? הרי הם לא רוצים מניין! הם לא מאמינים בזה, אבל הסיבה היא, שהם נאבקים לקעקע את היהדות, להילחם ביהדות, ביחד עם שופטי בית המשפט העליון. אני כתבתי פסק דין ארוך ומנומק מאוד, אולי היתה להם קצת, טיפה, של נימוס, שלכל הפחות יגידו קראנו את הדברים, אנחנו נקרא את הדברים ונתייחס אליהם, אבל לא! הם מתייחסים בזלזול לכל מה שקשור ליהדות! אני מצטער לומר, שכל מה שקשור ליהדות, לתורה ומצוות, הם מתייחסים אליו בזלזול. וזה שופטי בית המשפט העליון, כולל שופט אחד שקורא לעצמו 'דתי' - נעם סולברג. שגם הוא מתייחס בזלזול נורא לתורה הקדושה שלנו. הם חושבים 'אני ואפסי עוד', אנחנו שולטים על המדינה, אנחנו נותנים צווים, אנחנו מחליטים, חוק לא חוק. אנחנו פה הבעלי הבית, ככה הם חושבים. בעז\"ה פה בעניין הזה, היו לא תהיה! בעז\"ה אנחנו נגן בגופנו על קדושת הכותל! נגן עליו בגופנו! ד. היוצא מדברי הרא\"ש נחזור לעניננו, חכמים קבעו שדברים שבקדושה צריך לומר בעשרה. אי אפשר להגיד קדיש או חזרת השליח ציבור, או ברכו וכיו\"ב פחות מעשרה. . (מגילה כג:) והר\"ן (ברכות יג. ד\"ה בלשון)וכאמור כך דעת הרא\"ש, וכן דעת התוספות על פי הזוהר (שער הכוונות דרוש ג' של חזרת העמידה דף לט ע\"א) אכן, דעת רבנו האר\"י הקדוש, שכל דבר שבקדושה בעשרה הוא מצוה דאורייתא. אם כן שואל הרא\"ש, ואם זו מצוה דרבים, אבל עדיין היא מצוה דרבנן, וכיצד אם כן רבי אליעזר עבר על מצות עשה מדאורייתא, כדי לקיים מצוה מדרבנן? וכותב הרא\"ש, שמצווה דרבים, אף אם היא דרבנן - דוחה מצווה דאורייתא. ומוסיף משפט מאוד חשוב: שאולי כל המעשה עם רבי אליעזר היה כדי לשמוע פרשת זכור, שאז זו כבר מצות עשה מדאורייתא. אבל הרא\"ש דוחה את זה, שזה לא מסתבר לומר כך. הרי לנו מדברי הרא\"ש, שמצד אחד פשוט לו שדברים שבקדושה בעשרה זה מדרבנן, מצד שני, פשוט לו גם כן שפרשת זכור זו מצות עשה מן התורה. ה. זכור מתוך ספר תורה אומרים, שאדם שקרא את המגילה בעל (יז.) חז\"ל במסכת מגילה פרק שני פה לא יצא ידי חובה. ושואלת הגמרא, מניין לנו, ומשיבה הגמרא, גזירה \"והימים האלה נזכרים ונעשים\", ולגבי זכירת (אסתר ט, כח)שווה: כתוב במגילה \"כתוב זאת זיכרון בספר\", מה להלן בספר, (שמות יז, יד)מעשה עמלק כתוב אף כאן בספר. ולכאורה פשט דברי הגמרא שקריאת פרשת זכור, צריכה להיות מתוך ספר תורה, אי אפשר לזכור בעל פה, ומזה אנחנו למדים גם לגבי מגילת אסתר. אמנם יש הסבר אחר בגמרא של הריטב\"א והפני יהושע ואכמ\"ל, אבל בפשטות, פשט הגמרא לפי הבנת רוב הראשונים, שעצם קריאת פרשת זכור מתוך ספר תורה זו מצוות עשה מן התורה. ו. קריאת התורה בשבתות והנה, מזה שהרבה ראשונים מדגישים שזכור זה דאורייתא, אנחנו יכולים להבין שקריאת התורה שבכל שבת היא תקנת חכמים. כל שכן קריאת התורה בראשי חודשים, תעניות ומועדים שזה ודאי מדרבנן לכולי עלמא. אכן לגבי קריאת התורה בשבת ובשני וחמישי יש חולקים. כאמור, מלבד הרא\"ש ישנם הרבה ראשונים שנקטו במפורש שזכור תוספות רבינו יהודה שירליאון, הרשב\"א (שם)הוא מדאורייתא: התוספות ועוד. ומשמע שהם סוברים (מצוה תרג),החינוך (בחידושיהם עמ\"ס ברכות שם), והריטב\"א ששאר קריאת התורה זה מדרבנן. שלמרות שמדגיש שזכור זה דאורייתא, הוא (ברכות כא.),מלבד הריטב\"א סובר שגם שאר קריאת התורה בשבת זה דאורייתא. וכמו כן כתבו גם שקריאת התורה בשבת זו מצוות עשה דאורייתא. (ריש סימן תרפה),הב\"ח והט\"ז שמשה רבינו תיקן (פב.), הסיבה שסברו כך, שהנה איתא בגמרא בבבא קמא לעם ישראל לקרוא בתורה בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא יעברו עליהם שלושה ימים בלי קריאת התורה. ועזרא הסופר תיקן לקרוא בתורה בשבת כתוב, שעזרא הסופר תיקן גם את שני (מגילה פרק א הלכה א) במנחה. ובירושלמי וחמישי ולא משה רבנו. אבל לגבי שבת שחרית, לכל הדעות משה רבינו הוא זה שתיקנה. אם כן כותב הב\"ח, משה רבנו היה שליח של הקדוש ברוך הוא למסור לנו את התורה, ממילא תקנת משה יש לה תוקף כמו דאורייתא. ז. חיוב ברכות התורה הריטב\"א כתב טענה אחרת, שהנה יש מחלוקת אם ברכות התורה זה (פרק ב מהלכות ברכות הלכה יד, וראה גם פרק ח הלכה דאורייתא או דרבנן. לדעת הרמב\"ם ברכות התורה הם דרבנן. אבל הריטב\"א סובר שזה דאורייתא. וממילא יב) טוען הריטב\"א, כיצד ניתן לברך ברכות התורה על הספר תורה, אולם הקריאה עצמה תהיה מדרבנן? אם כן מוכרחים לומר שקריאת התורה (שו\"ת ח\"ב סימן קסג).היא דאורייתא. את הטענה הזו כתב גם הרשב\"ץ על כל פנים נראה, שיש כמה ראשונים שסברו שקריאת התורה בכל שבת היא מדאורייתא. אבל בלי צל של ספק, רוב הראשונים לא סוברים כך, וגם היא מהתורה וכל ]ופרה[ השלחן ערוך. ולדעתם, רק קריאת פרשת זכור השאר מדרבנן. ח. קריאה בספר תורה פסול צריך לשים לב לדבר מאוד חשוב בקריאת פרשת זכור. בכל שבת קוראים בתורה, ואנחנו חייבים לקרוא מתוך ספר תורה כשר. באמת שזה לא כל נשאל, האם (שו\"ת פאר הדור סימן ט) כך פשוט וזה לא מוסכם. בתשובות הרמב\"ם אפשר לקרוא בספר תורה פסול כאשר אין ספר תורה כשר? והרמב\"ם השיב שמותר. ומבאר, שכשאדם נוטל לולב ומברך עליו, הוא צריך שהלולב יהיה כשר, ושהאתרוג יהיה כשר. אבל בברכות התורה, אנחנו לא מברכים על הספר תורה, אנחנו מברכים על הקריאה בתורה, הברכה היא כללית: \"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו\", זה לאו דווקא על ספר התורה הזה. לכן גם כאשר יש רק ספר תורה פסול, ניתן לברך עליו. והרמב\"ם מוסיף: \"ואפילו על פה\", ויש הרבה דיונים על המילים הללו של הרמב\"ם, וכתבתי על זה באורך, ואכמ\"ל. בסוף התשובה כותב הרמב\"ם, שככה נהגו לפני רבנו חנוך הספרדי, ורבנו יוסף הלוי. רבנו יוסף הלוי זה רבנו יוסף אבן מיגאש. הרמב\"ם מעיד שכך ראה שם מהדורת מכון י-ם מש\"כ בזה מרן הראש\"ל [ נהגו גדולי ישראל .]9 שליט\"א בהערה ט. סתירה ברמב\"ם מביא את תשובת הרמב\"ם, והוא (המיוחסות לרמב\"ן סימן רלט)הרשב\"א בתשובה תמה על זה מאוד, כיצד ניתן לומר שיהיה מותר לברך על ספר פסול? מנה (פרק י מהלכות ספר תורה הלכה א) יתירה מזאת, הלא הרמב\"ם בעצמו בחיבורו כל מיני דברים הפסולים בספר תורה, והוא כותב, שאם יש אחד מהפסולים הללו בספר תורה, אין קוראים בו בציבור. משמע בפירוש, שאי אפשר לברך על ספר פסול. לאור זאת כותב הרשב\"א, שנראה לו שהרמב\"ם כתב את התשובה להתיר בילדותו, ואחר כך הרמב\"ם חזר בו. ובאמת יש הרבה ראשונים שכותבים שאסור לברך על ספר פסול, כמו שהרמב\"ם כותב בחיבורו, לא כמו שכתב בתשובה. מצד שני, הרמב\"ם בעצמו בסוף התשובה מעיד שהיו גדולי עולם שקראו בספר פסול. י. הפשרה של רבינו יעקב בירב בדומה לדברי הרמב\"ם בתשובה שמותר לברך על קריאה בספר תורה וכן יש (הובא בשו\"ת מהרי\"ל החדשות סימן כג). פסול, כתב גם רבנו שמשון משאנץ (הובא בארחות חיים תשובת חכמי נרבונה, שהם מרבותינו הראשונים, שכתבו כן כותב, שאם (מגילה יט.) לעומתם הר\"ן הלכות קריאת ספר תורה סימן ה ובשו\"ת הרשב\"א שם). יש ספר תורה פסול, אסור לקרוא באותו החומש בו נמצא הפסול, אבל בשאר חומשים אפשר לקרוא ולברך. בשם רבנו יעקב בירב - (יו\"ד סימן רעט)לאור כל האמור, כתב מרן בבית יוסף רבו של מרן הבית יוסף, שעשה כמין הכרעה של פשרה, שכל עם ישראל נוהגים כמו ההכרעה הזאת. הנה להסוברים שאין לקרוא בספר פסול, אם התחילו לקרוא בתורה, ובאמצע הקריאה או לקראת הסוף, נמצא פסול, נמצא טעות בספר תורה, שהדין הוא שצריך להוציא ספר אחר. אבל האם צריכים להתחיל לקרוא עוד הפעם מתחילת הפרשה? מפני שלכאורה, אם הקריאה בספר פסול לא שוה כלום, הרי שלא יצאנו ידי חובה, וצריך לחזור ולקרוא מתחילה. מצד שני, לפי תשובת הרמב\"ם שאפשר לברך על ספר פסול, גם אם מצא טעות בספר תורה לכאורה יכול להמשיך ולקרוא. אבל כאן רבי יעקב בירב עשה פשרה: לכתחילה כמובן לא מוציאים ספר תורה פסול, עלינו לקרוא בספר תורה כשר. אבל אם תוך כדי הקריאה נמצא טעות בספר, מוציאים ספר אחר כשר, וממשיכים לקרוא בו מאותו פסוק שבו נמצאה הטעות. דהיינו שסומכים על דברי הרמב\"ם בתשובה רק בדיעבד. יא. ספרי תורה ישנים לפני הרבה שנים, היה קבוצה גדולה של חיילים שומרי תורה ומצוות בבסיס של חיל האויר שביקשו ממני לעשות איתם שבת בבסיס צבאי. הסכמתי. לקחתי את אשתי, הילדים היו קטנים ממש, לקחנו אוכל, ונסענו לשם. כשהגעתי לשם, דבר ראשון ביקשתי לראות את בית הכנסת של הבסיס. נכנסתי לבית כנסת, ב\"ה בית כנסת יפה ומהודר. ואמרו לי שיש להם עשרה ספרי תורה, פתחתי את ההיכל, הסתכלתי בספרי תורה, ואני רואה שכולם ישנים מאוד, ככל הנראה מישהו מחו\"ל הביא אותם ותרם אותם לשם. אני פותח את הספר הראשון, אני רואה שהאותיות במשך הזמן הדיו שלהם דהה ונהיה אדןם. אי אפשר לברך על דיו אדום, למרות שמלכתחילה הדיו הזה היה שחור והוא רק נעשה אדום, כתבתי על זה באורך בהלכה ברורה שהרי הלכה למשה מסיני שהדיו יהיה שחור.(ח\"ב סימן לב), אני פותח גם את הספר השני והשלישי, והנה גם הם כולם באותו מצב.. וככה עברתי את כל הספרים, ובחלקם אני רואה שזו איננה הבעיה היחידה, בחלקם האותיות היו שבורות מחמת שהיו ישנים מאוד, וממש אי אפשר היה לקרוא בהם. ואז אמרתי להם לחיילים: \"אני מצטער, אין לכם פה ספר תורה כשר\". הם מיד פנו למפקד, והוא אמר שיש בסיס צבאי באילת, והוא ישלח להביא משם ספר תורה. אמרתי להם שיביאו שניים ליתר ביטחון... הבסיס הזה היה במרחק של כחצי שעה ויותר מאילת. וסמוך לכניסת השבת החיילים שנסעו להביא משם את הספר תורה חזרו, והביאו שני ספרי תורה, אני מסתכל עליהם ולצערי הרב גם הם היו פסולים. אני חושב שהיום המצב הוא יותר טוב, אבל באותם ימים זה היה המצב. התקשרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, סיפרתי לו את שאירע. אבל כמובן מה אפשר לעשות, והוא הורה לי כמובן לקרוא בתורה בלי ברכות. אנחנו לא יכולים לכתחילה לברך על ספר פסול. יב. להקפיד על ספר תורה מהודר לקריאת זכור מכאן ניתן ללמוד את ההבדל לגבי פרשת זכור. בקריאת התורה בכל שבת יש לנו את הצירוף של תשובת הרמב\"ם. אבל בשבת זכור צריך לקרוא מתוך ספר כשר. לכן צריכים להקפיד בבתי כנסיות להוציא את הספר המהודר ביותר שיש בבית הכנסת. יש אנשים שתורמים ספר תורה ומבקשים שיקראו בו, יש בתי כנסיות שיש להם כמה ספרי תורה ועושים תורנות, ובכל שבת מוציאים ספר אחר. צריך תמיד למצוא את הדרך שלא יהיה מצב שספר אחד לא קוראים בו בכלל ובספר השני קוראים הרבה, לעשות איזון, לקרוא בכמה ספרי תורה. אבל בפרשת זכור לא עושים כבוד לאף אחד, פשוט צריכים להביא סופר מומחה, או רב מומחה, שיבדוק את הספר תורה ולהוציא את הספר המהודר ביותר שיש באותו בית כנסת. ואם אין להם ספר מהודר, שיביאו ממקום אחר. יש לזה חשיבות עליונה לקרוא מהספר הטוב ביותר. יג. 'לשמה' בכתיבת ספר תורה לפי ההלכה, אם הסופר כתב ספר תורה ולא אמר קודם הכתיבה 'לשם קדושת ספר תורה' - הספר תורה פסול. וגם אם אמר 'לשם קדושת ספר תורה', אבל באחת הפעמים שכתב שם ה', יש אלפי פעמים שם ה' בספר תורה, ובאחת הפעמים לא אמר 'הריני כותב לשם קדושת שם ה'' - הספר תורה הזה פסול. אפילו אות אחת שנכתבה לא לשם קדושת ספר תורה - הספר תורה פסול. היה פעם יהודי אחד שהיה סופר סת\"ם ממש אין כדוגמתו, והוא כתב ספר תורה שהונח בבית הכנסת של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשכונת 'רחביה', ואני הייתי הקורא בתורה. פעם אחת מצאתי פסול בספר, היה איזו טעות באות אחת, הפסקתי, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל קם ממקומו לראות, ופסק שאכן צריך להחליף את הספר. הוצאנו ספר אחר, הכנסנו את הספר הזה לארון והיה צריך להזמין סופר שיתקן אותו. לאחר כחודש, הבן של אותו סופר שתרם את ספר התורה לבית הכנסת, אומר לאאמו\"ר, \"כבוד הרב, תיקנתי את הטעות שהיתה בספר תורה, ואפשר להוציא אותו ולקרוא בו, ואותו אחד סיפר לאאמו\"ר, שהוא מחק את האות וכתב אותה מחדש. אאמו\"ר שאל אותו \"האם אמרת שאתה כותב לשם קדושת ספר תורה\"? ואז הוא נהיה חיוור ואמר, לא אמרתי... ואאמו\"ר אמר לו, שאם ככה צריך למחוק שוב את אותה האות ולכתוב אותה מחדש. הבעיה שאותו אחד לא זכר היכן היתה אותה האות שהוא מחק וכתב... אאמו\"ר קרא לי, ואמר לי תנסה להיזכר איפה היתה הטעות בספר תורה, הרי אני קראתי בתורה באותה הפרשה, אבל אני ניסיתי וחשבתי ולא הצלחנו להיזכר. ואז אאמו\"ר אמר: \"אני מצטער, אבל הספר הזה צריך לגנוז אותו\" - אתם מבינים את המשמעות?! ספר הכי יפה שיכול להיות, אבל אות אחת פוסלת אותו, וצריך לגנוז אותו! האיש הזה שמע כך, החל לבכות, הוא נבהל מאוד, ספר כל כך יקר וטוב – לגנוז?! ואז אמרתי לאאמו\"ר, אבא, אני בטוח שעד פרשה פלונית זה היה ספר כשר, ואני בטוח שמפרשה פלונית הספר גם כן כשר. אם כן נוציא יריעה אחת או שניים, שבהם מסתבר בוודאות גמורה היתה בהן הטעות, ואותן נגנוז, במקומם נביא סופר מצויין והוא יכתוב את שתי היריעות הללו, וכך נוכל להשתמש בספר הזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים להצעה, וככה עשינו. אבל לא מצאנו אף סופר כל כך טוב כמו אותו סופר שכתב את שאר הספר. וזה היה כל כך חבל, כי רואים את הכתב שלו שהוא כל כך יפה, ובאמצע יש שתי יריעות שהכתב בהם היה פחות יפה. יד. חק תוכות כדי להיות סופר סת\"ם באמת, צריך ללמוד שנה או שנתיים, יש בזה הרבה פרטי הלכות. יש בבני ברק מכון סת\"ם, שמי שמקבל שם תעודת סופר סת\"ם - התעודה הזו מוגבלת בזמן. ובכל פעם הוא צריך לבוא ולעשות מבחן מחדש. כמו כן אנחנו צריכים לסמוך על היראת שמיים של הסופר. זה לא כל כך פשוט לתקן טעות. יש למשל הלכה של \"חק תוכות\" בתפילין ובמזוזות. כשנוצרת בעיה של חק תוכות, בדרך כלל זה פסול ללא תקנה. ונבאר את העניין של 'חק תוכות', זה מושג מאוד חשוב בהלכות כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות: הנה כשכותבים את האות, צריך לכתוב בפועל את האות, אם האות נוצרת מאליה, זה לא שווה כלום, זה לא נקרא שכתב את האות. למשל, אם טפטף טיפת דיו על הקלף, ורוצה לקחת סכין גילוח, ולגרד את הדיו בצדדים עד שתיווצר האות ב', ממילא האות הזו לא נכתבה בידי אדם, כי האדם רק טפטף טיפת דיו, והאות רק נוצרה מאליה. אם כן האות הזו פסולה. כמו כן למשל, אם היה צריך לכתוב אות ה', זו ר' שבצד שמאל יש רגל קטנה, ובטעות הסופר עשה את זה ח', אם הוא ימחק טיפה, זה יהיה אות ה'. אבל אז יוצא שהיה בהתחלה ח', והאות ה' נוצרה מאליה על ידי שמחק קצת מהרגל של האות. מה שצריך לעשות הוא למחוק את כל הרגל ולכתוב את הרגל מחדש. בדבר כזה, אף אחד לא רואה את הסופר, אם הוא ימחק טיפה ויעשה את האות ה' – אף אחד לא ירגיש... אז בספר תורה זו לא כל כך בעיה, מקסימום הוא מוחק וכותב מחדש, מעט טרחא. אבל בתפילין ומזוזות יש דין שצריך לכתוב \"כסדרן\", וברגע שמוחק אות אחת וכותב אותה מחדש, הרי שאם הוא כבר התחיל את האותיות לאחר מכן, ממילא הן נכתבו לפני שהאות הזו נכתבה, והכל פסול. זה כאילו שהוא דילג על האות. לכן בתפילין ומזוזות, כשיש בעיות של 'חק תוכות', הדרך היחידה היא לגנוז אותן. אין פתרון. ולכן זה מאוד קשה לכתוב תפילין ומזוזות, מלבד מה שזה אותיות קטנות וקשה לכתוב, בתפילין בוודאי אבל גם במזוזות. אבל הדבר החשוב הוא שלאחר מכן עושים להם הגהה, ובהגהה אם מוצאים טעות, הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בהרבה מקרים בתפילין ומזוזות אין דרך להתיר אלא רק לגנוז אותה. בדברים כאלו צריך להיות תלמיד חכם מובהק שיודע הלכות, לא גונזים סתם. אסור לגנוז תפילין או מזוזות כשרות, אין דבר כזה. רק אם יש ספק שבאמת לא יכול להכריע בו, ובא רב גדול והסתכל וקבע לגנוז – גונזים בלית ברירה, אפילו מספק. טו. כח התורה הוא החזק ביותר שיש פעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הרגיש טוב, ואמא ע\"ה ביקשה שיבוא איזה אחד שהיה ידוע כמקובל להתייעץ איתו. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא האמין בדברים האלו, אבל היא ביקשה והפצירה בו, אז הוא הסכים. כשבא אותו מקובל, הוא ביקש שיוציאו את המזוזות, והוא התחיל לבדוק אותם, אני לא מה שקרה עם כל המזוזות... אבל על מזוזה אחת הוא אמר שהמזוזה הזו נשפך עליה מים, ושאל: \"מי סובל מכאבים ברגליים?\" ואאמו\"ר אמר, שאכן הוא סובל מכאבים ברגליים! ואז אמר אותו מקובל, שזה בגלל המזוזה הזאת שנשפך עליה מים, לכן תגנזו אותה, ותשימו מזוזה אחרת והכאבים ברגליים ייעלמו. ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל קרא לי, והתחיל לדבר איתי בלימוד, שאל אותי קושיה עמוקה מאוד, אני התחלתי לענות לו ולדבר איתו בדברי תורה, ואז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פנה אל אותו מקובל ואמר לו, מה דעתך על מה שאנחנו מדברים? האמת שאני במקומו הייתי שותק... אבל הוא התחיל לדבר, וממה שהוא דיבר, שנינו הבנו שהוא לא מבין בכלל על מה דיברנו, לא מבין כלום... לאחר מכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל קם ואמר לו, תודה רבה, שלום, כל טוב, והמקובל הלך. ואז אאמו\"ר אומר לי, תחזיר את המזוזה הזו שנשפך עליה מים – למקום! המזוזה הזו כשרה לחלוטין, נשפך עליה מים מבחוץ, לא גונזים סתם מזוזה יפה ומהודרת! אני לא ויתרתי ואמרתי לו, \"אבא, ומה עם הכאבים ברגליים?! ואז הוא אמר לי כך: \"המזוזה הזאת נולדה לפני כמה שנים. הכאבי רגליים שלי כבר מלפני ארבעים שנה יש לי אותם - מה הקשר בין כאבי הרגליים שלי לבין המזוזה הזאת?! אין בדברים שלו שום דבר!\" ואז הוא המשיך ואמר לי: \"תראה, כשהייתי בחור צעיר, הייתי מתמיד גדול, הייתי יושב בבית כנסת 'שושנים לדוד' ולומד כל הזמן. ושם היה יורד מים מהתקרה, בכל פינות החדר, לא היה לאן לברוח. הייתי יושב בחורף ורועד מקור – ולומד, בכל פעם שאני נזכר במה שעברתי אז, יש לי צמרמורת! אבל הייתה לי אהבת תורה כזאת, שישבתי בקור ולמדתי כשמטפטף עליי מים\". והוסיף: \"תדע לך. מי שלא גדול בתורה, אין שום טעם ללכת לבקש ממנו ברכה, או לשמוע לכל מיני הוראות שלו לעשות סגולה כזאת או סגולה כזאת! אדם צריך להיות גדול בתורה. מצד שני, מי שגדול בתורה והוא מתמיד גדול, תדע לך שעליו נאמר 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'. זהו זה, לא צריך יותר מזה. 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'\". טז. הגהת מחשב לאור כל האמור, צריך להשתדל כמה שאפשר שיהיה ספר תורה כשר, שאנחנו יודעים שהסופר שכתב אותו הוא ירא שמים. כשמקבלים ספר תורה לבית כנסת, חשוב מאוד לברר מי הסופר שכתב., היום שיש הגהת מחשב - חייבים לעשות הגהת מחשב. זה מונע בעיות. כבר הרבה שנים שלא קרה פה בבית הכנסת שהיינו צריכים להחליף ספר תורה באמצע הקריאה בגלל שהספר היה פסול. ויש לנו יותר מעשרה ספרים, וכולם מהודרים ויפים מאוד, כולם עברו הגהת מחשב. פעם מישהו תרם לפה ספר תורה נפלא, יפה מאוד. וכשקראנו בו כמדומני בפרשת ויקהל - כולם צועקים: \"טעות\", ואז מתברר שהטעות לא היתה שלי, אלא של הספר תורה, כי היתה נו\"ן סופית מיותרת. כמובן שהחלפנו ספר, אבל לצערנו, זה היה ספר כל כך יפה, שקראנו בו פרשת זכור באותה שנה... ולכן תלינו כאן מודעה, ופרסמתי בציבור, שכאשר נגיע לפרשת כי תצא, שכולם יכוונו לצאת ידי חובת זכור, כי הספר היה פסול. לאחר שגילינו את הטעות, קראתי לבעלים של הספר, זה היה אחד המתפללים שלנו, יהודי ירא שמיים, יהודי חשוב, ושאלתי אותו אם עשה הגהת מחשב לספר שהביא לנו... אבל הוא הכחיש, ואמר שבוודאי שהוא עשה הגהת מחשב! ואני תמהתי, איך יכול להיות שהמחשב לא עלה על הטעות של האות המיותרת?! ואז הוא אמר: \"אולי המחשב לא שם לב... זה לא בן אדם. מוזר\". ואז הוא אמר שהוא יפנה לסופר לבדוק מה אירע שם. כאשר הוא פנה אל הסופר, התברר שאכן הספר עבר הגהת מחשב, והמחשב גילה כמה טעויות, ובתוכם גם את הטעות הזו, אבל אותו סופר מסר את הספר לחבירו שיתקן את כל הטעויות, וכנראה בשגגה לא תיקן את הטעות הזו! מחשב לא מפספס שום טעות, אם הוא מפספס טעות - אז הוא לא מחשב! המחשבים של היום כל כך השתכללו שגם אם יש סוגים שונים של כתב, כתב אחר, גם כן המחשב יכול להרגיש. היום יש מחשבים שמרגישים אפילו דיבוק קל ביותר בין שתי אותיות. לכן חשוב מאוד שבכל בית כנסת יעבירו את כל ספרי התורה הגהת מחשב. וכן כשרוצים להוציא ספר תורה לקריאת פרשת זכור, להוציא ספר שעבר הגהת מחשב בלבד. יז. לא תורמים ספר תורה רק מפקידים כמו כן, כל יהודי שקונה ספר תורה, הוא מקיים את המצוה: \"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת\" - זו מצווה חשובה שלכל יהודי יהיה ספר תורה. ואז הוא לא תורם אותו לבית הכנסת, אלא הוא מפקיד אותו בבית הכנסת. זה נשאר הספר שלו, והוא מוריש את הספר הזה לאחר מותו לילדיו. רק לדברים נדירים ביותר מותר למכור ספר תורה. וכן יהודי שקונה ספרי תורה, עליו לבדוק את הסופר אם הוא ירא שמים. אחר כך לקחת דוגמאות של הכתיבה של הסופר וללכת לתלמיד חכם שבקי בהלכות האלו, ולשאול אותו, אם הסופר הזה כותב אותיות בצורה נכונה. וכן יש כל מיני טעויות של סופרים שהם מצויות ביותר, בעיקר אצל סופרים לא ותיקים ומומחים, ואז צריך לחקור ולדרוש שהסופר הוא סופר ירא שמים ושבקי בהלכות הכתיבה. בכל פעם שקניתי שתרמו ספר תורה לבית הכנסת, ביקשתי להכיר את הסופר ובחנתי אותו בכמה שאלות, בעיקר בהלכות חק תוכות. ורק הסופרים שבבדיקה, שבמבחן – ענו יפה – קיבלתי את הספר שכתבו. יח. להיזהר ברכישת סת\"ם הנה היום נמצא לידי הגאון הרב ראובן צאיג שליט\"א, שהוא אחד מטובי הסופרים שיש היום. ב\"ה אם מישהו רוצה לדעת אם ספר הוא טוב ויפה שיפנה אליו ויתייעץ איתו. הוא סופר ותיק ומומחה, הוא יגיד לכם אם זה מהודר או לא, אם זה שווה את הכסף או לא. יש לפעמים מחיר נמוך מאוד ובאמת זה מחיר נמוך כי הספר גם לא מי יודע מה. מאידך, יש לפעמים מחיר גבוה מאוד וזה שווה. יש לפעמים ספרי תורה שעולים ארבעים חמישים אלף דולר והם באמת שווים כך. לכן כדאי מאוד להשקיע בדברים הללו. להבדיל, אנשים שקונים מקרר לבית, פעם הלכתי עם אשתי לקנות מקרר, היתה חנות גדולה מלאה אנשים שבודקים, אני לא מבין מה רוצים בכלל... ואז פגשתי שם מישהו, ושאלתי אותו, תגיד, כמה זמן צריך לבלות בשביל לקנות מקרר?!.... והוא אמר לי, \"כן, מקרר קונים פעם בחיים\"... אמנם לא באמת קונים מקרר פעם בחיים, אבל קונים להרבה שנים, וכשאדם קונה כלי שישמש אותו יום יום להרבה שנים, הוא רוצה לרכוש משהו טוב. והוא בודק ועושה השוואות, מעלות מול חסרונות. אז אפשר שלא לעשות את ההשוואות הללו בקניית ספרי תורה, מזוזות, תפילין – שזו מצווה שבכל יום, הרי אם יש דבר שהוא אפילו ספק דאורייתא, הרי שהוא בספק אם הוא \"קרקפתא דלא מנח תפילין\"! כמה חשוב להיזהר בדברים הללו. יט. קיום המצוות בהידור אנחנו יכולים ללמוד את זה מפרשת השבוע. הקדוש ברוך הוא מצווה שיבנו לו משכן, הפאר וההדר שהיה במשכן זה דבר שאין לתאר. ולכאורה, למה הקדוש ברוך הוא ביקש מעם ישראל לבנות משכן כל כך מפואר?! התשובה היא, אדם אוהב דברים מפוארים. הוא אוהב לעצמו, הוא רוצה מכונית טובה, הוא רוצה בית יפה. אז אומר הקדוש ברוך הוא, האדם הוא גשמי, הוא מחפש כלים נאים, אבל מה עם הבית שלי?! הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון, האם גם בבית שלי תקפיד שיהיה בית נאה ויפה?!... לכן הקדוש ברוך הוא ביקש שזה יבוא מתרומה של עם ישראל, ומה קרה בסופו של דבר? \"מרבים העם להביא\", אשריהם עם ישראל, כולם היו רצים ותורמים לבניית בית לקדוש ברוך הוא. אנחנו תמיד צריכים לעשות את ההשוואה הזאת. אם לנו אנחנו רוצים דברים טובים, קל וחומר כשמדובר בצרכי שמים, לכבוד הקדוש ברוך הוא. לכן כמה חשוב שהתפילין לא רק שיהיו כשרות, אלא שיהיו מהודרות ביותר. גם בתי התפילין שב\"ה הנושא של הבתים עבר שינוי עצום בדור האחרון. ואפשר להשיג בתים יפים ומהודרים מאוד, מה שבדורות קודמים לא היה. והריבוע של הבתים מדוייקים על עשירית המילימטר, יפה וטוב. וכן הפרשיות, יש סופרים מצוינים שכותבים יפה מאוד. לכן שכל אחד ישתדל על ספרי תורה, תפילין ומזוזות, שיהיו מהודרים ביותר, לשם שמים. אני מברך את הקהל הקדוש הזה, וכן את המאזינים של רדיו 'קול ברמה' בכל מקום שהם, שהקדוש ברוך הוא ימלא משאלות ליבו לטובה ולברכה, ונזכה כולנו לגדל את יוצאי חלצינו לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים, בבריאות טובה ושובע שמחות, אכי\"ר."},{"filename":"34.pdf","content":"אמירת 'מזמור| דיבור בבית הכנסת| שבעה עולין לתורה בשבת| נושאי השיעור: המזמורים שנהגו להוסיף בתפילת שחרית של שבת | קדמות הזוהר הקדוש וגילויו| ' מנהג אמירת 'נשמת כל חי| מנהג אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשבת וביום טוב| לתודה' בשבת פסוקי דזמרה או 'נשמת כל חי'| הלל בראש חודש| הנחת תפילין בחול המועד20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת ויצא נמסר ג' כסלו תש\"פענייני תפילות השבת לעילוי נשמת מרת רחל בת איזה נ\"ע רוח ה' תניחנה בגן עדן| 34 'גליון מס א. מנהג להוסיף מזמורים על פסוקי דזמרה מנהג רוב קהילות ישראל להוסיף בשבת כמה מזמורי תהילים בתחילת תפילת שחרית, והם מלבד פרקי התהילים שאומרים לאחר 'ברוך שאמר' שבסופם מברכים ברכת 'ישתבח'. ומנהג הספרדים לאומרם קודם 'ברוך שאמר'. ואצל קהילות האשכנזים יש נוהגים לומר 'ברוך שאמר' ואחר כך אומרים 'הודו' ואת המזמורים הללו. 'השמים מספרים', 'רננו צדיקים', 'לדוד בשנותו את טעמו', 'תפילה למשה', בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קלז ע\"ב), שיש להוסיף חמישה מזמורים: תקנה זו נזכרת בסידורים הקדמונים עוד מתקופת הגאונים. ונזכר גם כן ו'מזמור שירו לה''. ובזוהר הפליג בשבח האומרים מזמורים אלו. הללויה, ו\"הלל הגדול\" – שהוא מזמור שנזכר בו עשרים ושישה פעמים למעשה כיום נהוג להוסיף עוד כמה מזמורים: יושב בסתר, שיר המעלות, \"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו\". ב. תפילה הציבור קודמת שמזמורים אלו דומים לשאר המזמורים הנאמרים שם, כיון שכולם הם שבח 'ברוך שאמר'. אולם הנוהגים לאומרם לאחר 'ברוך שאמר' סוברים, אמירת מזמורים אלו אינה אלא מנהג, ולכן אין אנו אומרים אותם לאחר והודיה לה' יתברך, ואין מניעה מלאומרם שם. בסתם, אלא בשעת הדחק. וכגון שבא לבית הכנסת מאוחר, ואם יאמרם לא לעומת זאת, אמירת מזמורים אלו חשובה מאוד, ואין להימנע מלאומרם יספיק להתפלל תפילת העמידה עם הציבור, יכול ללדלג עליהם ולאומרם לאחר התפילה. כיון שתפילה בציבור קודמת למזמורים אלו. ג. קושיית האחרונים על המזמורים הללו האחרונים שואלים קושיא בענין המזמורים הללו, שהנה הגמרא אומרת מ'אתה [ (ברכות כא.) שהסיבה שאין מברכים בשבת את הברכות האמצעיות , היא משום 'כבוד שבת' והיינו שמפני כבוד שבת ]'חונן' עד 'שומע תפילה לא אטרחוהו רבנן, ואם כן מפני מה נוספו כל המזמורים הללו שזמן אמירתם הוא ודאי יותר מאמירת הברכות האמצעיות בתפילה?!ויתירה מזאת, אם חכמים לא רצו כל כך להטריח את הציבור, מפני מה בשבת קוראים בתורה בשבעה עולים ומוסיפים הפטרה, ואף אפשר להוסיף הרבה עולים מה שאין עושים כן בימים שני וחמישי?! ד. מזמורים לכבוד שבת הגאון 'חקרי לב' (סימן נב) מיישב קושיא זו, שאמת היא שהתפילה ארוכה יותר בשבת וכמו שהגמרא במגילה (כג.) אומרת שבשבת היא ארוכה יותר \"דנפיש סידורא דיומא\", רק שאין הכוונה שחכמים לא הטריחו אותנו, אלא חכמים השמיטו כל מה שהוא אינו שייך לכבוד שבת, והברכות האמצעיות כולם שבח כלפי מעלה, ושבח על התורה ועל קבלתה, וכיון שכך, הם שהם בקשות פרטיות אינם מכבוד שבת, לעומת זאת מזמורים אלו שכל המתאימים ביותר לכבוד השבת. ה. שלא לעורר צער בשבת ואפשר להוסיף עוד, שהנה הרמב\"ם בתשובה (פאר הדור סימן קל) כותב לבאר דברי הגמרא \"מפני כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן\", שאין הכוונה שרצו לקצר את התפילה מפני כבוד שבת, אלא כיון שהברכות האמצעיות הם בקשה פרטית על צרכיו של אדם, ואם רוצה יכול להוסיף ולבקש בברכות 'רפאינו' יכול לבקש על חוליו או על חולה הקרוב אליו וכיו\"ב. ובברכת על עצמו שיבין וישכיל בתורה יבקש על כך בברכת 'אתה חונן', וכן בברכת אלו על צרכיו האישיים המתאימים לאותה הברכה, וכגון אם רוצה להתפלל 'שמע קולנו' יכול להוסיף ולבקש שם את כל צרכיו, עד כדי כך שתיקנו חכמים שאם לא שאל טל ומטר בברך עלינו, יכול להשלימה בברכת 'שמע קולנו', כיון שהיא המשלימה של כל הברכות. יבוא הוא לידי השתפכות של צער ועוגמת נפש על בקשותיו האישיות, ואין ומבאר הרמב\"ם שאכן הבעיה לברך ברכות אלו בשבת כיון שכשיאמרם זה כבוד שבת. ולפירוש הרמב\"ם אין בעיה עם אורך התפילה, אלא עם סוג הבקשה שלא יעורר צער, ולכן אין מקום לשאול למה מוסיפים את המזמורים הללו. ו. בקשה בלשון רבים למעשה, בשבת מבקשים כמה בקשות פרטיות שלא השמיטו אותם, והטעם 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר כתוב בירושלמי משום שהם דברים שנמצאו בנוסח הברכה, וחכמים לא רצו וכו'\" שהם בקשות פרטיות ולא השמיטו אותם חכמים, והסיבה משום שהם לשנות את נוסח הברכה. מה שאומרים בברכת המזון \"זוננו, פרנסנו, כלכלנו נאמרות בלשון רבים. ז. השכבה למת שלא ביום השנה מלאכה\". והיינו שבשני וחמישי וראש חודש אנשים ממהרים למלאכתן ואין שלושה או ארבעה עולים ואין מעלים יותר, וטעם ההבדל הוא \"מפני ביטול ללא הגבלה, לעומת זאת בשני וחמישי וראש חודש וחול המועד מעלים בשבת עולים לתורה שבעה עולים, ומלבד זאת אפשר להוסיף עולים לתורה להטריח יותר מדאי, אך בשבת יש יותר זמן להוסיף עולים לתורה. בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' נוהגים בתפילת שחרית לפני 'אשרי' להשתהות דקות כדי שיוכלו להניח תפילין של רבינו תם, שכידוע זה ענין מאוד 2-3 גדול להניח תפילין של רבינו תם, ואנחנו משתדלים לקיימה וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן לד ס\"ב) 'ירא שמים יוצא ידי שניהם'. ופעם בא אלי אחד מהמתפללים ואמר, שאינו מספיק לחלוץ את התפילין של רש\"י ולהניח ולקרוא קריאת שמע וכו' והציבור כבר ממשיכים בתפילה, ומבקש להמתין עוד זמן, והשבתי לו שהלא זה טירחא דציבורא, ובמיוחד המתפללים בנץ החמה בחורף, שהנץ מאוחר, ואיננו רשאים להטריח יותר מזה על הציבור. ואם אינו מספיק שיניח תפילין של רבינו תם לאחר התפילה. וכבר דיברנו בזה בשבוע שעבר על כל הענין של טירחא דציבורא שלא להאריך ב'מי שברך' והאמת שלאחר שנה מהפטירה לא טוב לעשות 'השכבה' אלא וב'השכבה', אם כן ביום השנה (יארצייט). ח. שלא להכשיל את הרבים ראה הרבה מוסיפים באים לידי שיחה וקלות ראש בתפילה, והרי בקריאת שמוסיפים עולים לקריאת התורה אין להוסיף יותר מדאי, כיון שכשיש אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת ח\"ב (סימן לו) כותב שגם בשבת [ , וכשמשתהים בעליות וב'מי שברך' באים התורה אסור לדבר כל עוד ספר התורה פתוח, וגם בין גברא לגברא]מרן בשלחן ערוך סימן קמו ס\"ב לידי שיחה בתפילה, קשה לאנשים להחזיק כל כך הרבה זמן מעמד. בשעת קריאת התורה, זה קונה זה מוכר, וכמו שאמר לי מישהו מפני מה מה שאין מבינים, ולכן בתי הכנסת במקומות מסוימים רועשים וגועשים מאשר בחו\"ל, ששם בחו\"ל כיון שאינם מבינים עברית, קשה לשבת ולהאזין אמנם בארץ ישראל בקהילות הספרדים תופעה זו הרבה יותר פחותה הם כל כך עשירים שם בחו\"ל?! משום שחלה קדושת השבת על העסקאות שלהם... אך אצלינו נזהרים בזה יותר, אולם עדיין שומה עלינו שלא להאריך יותר כדי שלא להטריח על הציבור ולהביאם לידי כך. קדושה ולא יותר, והטעם כיון שאנשים מדברים באמצע חזרת הש\"ץ עד הרמב\"ם בזמנו ביטל במצרים את אמירת חזרת הש\"ץ, והחזן היה אומר עד שכמעט ואין תשעה עונים על ברכות החזן. ט. \"ברוך המנחיל שבת לעמו ישראל\" יש סידורים שכתוב בהם קודם 'ברוך שאמר' לומר 'ברוך המנחיל שבת לעמו ישראל וכו'', ובמועדים אומרים 'ברוך שנתן לישראל את יום וכו''. ומנהג זה מופיע לראשונה בספר כנסת הגדולה (הגהת הטור סימן נא בשם רד\"א). לעומת זאת כף החיים כותב (סימן נא אות ב) על פי המקובלים שאין לומר ולא לגרוע מהן, ולמרות שאומרים זאת קודם 'ברוך שאמר' עדיין יש בזה זאת, כיון שעל פי הקבלה יש ב'ברוך שאמר' פ\"ז תיבות ואין להוסיף עליהן משום מוסיף על נוסח 'ברוך שאמר'. בבית הכנסת ב'רחביה' וגם כשהתפלל עמנו כאן, ומעולם לא אמר את הנוסח ובמשך הרבה שנים ישבתי בשעת התפילה על יד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, גם הזה, וכמו שכתב כף החיים.י. אמירת מזמור לתודה בשבת מה אנו אומרים 'מזמור לתודה' אם על קרבן תודה, או על תודה לקב\"ה. המנהג בשבת שלא לומר 'מזמור לתודה', ובאמת שהשאלה לגביו היא על שאם זה תודה לקב\"ה צריך לאומרו תמיד, אם זה על הקרבן אין לאומרו בשבת כיון שאין מקריבים בשבת קרבן תודה. ושאלה זו דנו בה הפוסקים לגבי ערב פסח, שהרי קרבן תודה מקריבים אותו עם לחמי תודה חמץ, בזמן היתר אכילת חמץ הרי ממעט בזמן אכילת לחמי התודה, שהרי אסור ומשום כך אין מקריבים קרבן זה בערב פסח. והסיבה שאם היו מקריבים גם לאוכלם לאחר זמן איסורו. תודה לקב\"ה, אולם בשבת המנהג שלא לומר 'מזמור לתודה' ובמקומו למעשה אנחנו הספרדים נוהגים לומר 'מזמור לתודה' בערב פסח כיון שהוא נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת'. יא. מזמור שיר ליום השבת וה' שם לו במצחו אות קין, שכל הרואהו ידע שכל ההורג קין שבעתים יוקם. עוני מנשוא וכו',' והקב\"ה נתן לו חנינה. ולכן 'כל הורג קין שבעתים יוקם', אדם הראשון. שלאחר שקין הרג את הבל ועשה תשובה, אמר לקב\"ה 'גדול מזמור זה 'מזמור שיר ליום השבת' מפורסם שאת תיבותיו הראשונות אמרם ומעניין שהיום אות קין נחשב דבר מאוד שלילי, אולם אצל קין נחשב הדבר [ . וכתוב במדרש (בראשית]חיובי מאוד, שעשה תשובה והקב\"ה הגן עליו רבה כב, יג) שלאחר כל זאת אדם הראשון פגש בבנו קין ושאל אותו 'מה נהיה בדינך? אמר לו 'עשיתי תשובה ונתפשרתי' – דהיינו התקבלה תשובתי. כאשר שמע זאת אדם הראשון, התפעל מאוד, כל כך גדול כח של תשובה מיד פתח ואמר 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'', ו\"להודות\" הכוונה להודות על האמת. יב. שיר ליום השבת – גם ביום טוב ואמנם מזמור זה נקרא על יום השבת, אולם נהגו לאומרו גם ביום טוב, משום שגם יום טוב נקרא שבת. אכן יש קהלות שנהגו שבימים טובים מתחילים מ'טוב להודות לה' וכו'' ולדלג את תחילת המזמור. אך לא נהגנו כן .]וכתבתי על כך בהלכה ברורה ח\"ד סימן נא אות טל-מ ע\"ש[ 'יג. מקור מנהג 'נשמת כל חי בסוף פסוקי דזמרה לפני 'ישתבח' מנהג ישראל בשבת לומר 'נשמת כל חי', ויש לברר מי תיקן נוסח זה. נהגוהנה הרמב\"ם במשנה תורה חלק אהבה (סדר תפילות כל השנה) כותב: \" ברכות (סוף פרק ה דברכות) כותבים ש'נשמת כל חי' זה מנהג בעלמא. וכך כל העם לומר נשמת\". משמע שהוא רק מנהג. תלמידי רבינו יונה על מסכת כתוב בחידושי הריטב\"א והרא\"ה על מסכת ברכות (שם). וכן בספר העתים כותב כן (סימן קע ]ראשון קדמון רבינו יהודה אלברצלוני רבו של הרמב\"ן[ .)עמוד רמט יש ויכוח על חידושי הריטב\"א על מסכת ברכות אם הריטב\"א עצמו כתבם. [ כתוב הרא\"ה סתם. ויש עוד ראיות לזה המבוססות על סתירות בין דברי הרמב\"ן שהוא רבו של הרא\"ה כותב עליו \"רבינו הגדול\". ובחידושי ברכות כשהריטב\"א מזכיר את הרא\"ה כותב \"מורי הרא\"ה\" וכיו\"ב, וכשמזכיר את של הרא\"ה – רבינו אהרון הלוי. ויסוד ההוכחה לזה היא מכך שבדרך כלל שיש אומרים שאביו – רבינו אברהם אלשוילי – כתבם. ואביו היה חבירו חידושי הריטב\"א למסכת ברכות למסכתות אחרות. והיה תלמיד חכם גדול הרב משה הרשלר שאמר פעם כך ופעם אחרת, משום שיש כמה פעמים ובחידושי ברכות כותב \"כמו שכתבתי במסכת פלונית\" ודברים אלו נמצאים בחידושי הריטב\"א באותה המסכת. לעומת זאת המשנה ברורה מביא את בשם 'שיטה מקובצת', כיון שמי שהפיץ את הספר הזה לראשונה היה רבינו דברי חידושי ברכות הללו אך כנראה לא חשב שהוא ראשון, ומכנה אותו ].בצלאל אשכנזי בעל ה'שיטה מקובצת', שחי בתקופתו של מרן הבית יוסף office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א יד. גילוי ספר הזוהר הקדוש הזוהר הקדוש נתחבר על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי, אולם נתגלה לאור עולם בזמן הראשונים. ועד תקופה זו לא היה מצוי ספר הזוהר בשלימות, מלבד זעיר פה וזעיר שם. וגם המקובלים הראשונים שלמדו ועסקו בתורה זו כהרמב\"ן ואחרים, עסקו בה איש מפי איש, אך לא היה מצוי בידם ספר הזוהר עצמו. רבא, ומצא את ספר הזוהר בעיר אחת בספרד ששם השתמר בשלימותו. ליאון' שחי לפני כשבע מאות שנה מעט לפני זמן הרמב\"ן. והוא היה גברא תחילת גילוי הזוהר החל, כשבספרד חי מקובל גדול ששמו 'רבי משה די והחל להעתיקו ולהפיצו בין קהלות ישראל. טו. הטענות על מהימנות ספר הזוהר יסודות התורה, מדרשים והלכות אין ספור, ישכח ויעלם במהלך השנים בשעתו, היו שטענו היאך אפשרי הדבר שספר כל כך יסודי, המכיל את כמעט כאלף שנים?! לפיכך רצו לקרוא תיגר על מהימנותו של ספר הזוהר. תקופת הגאונים חי רבינו האי גאון, ועוד לפני גילוי הזוהר כתב כמה מדרשים והאמת שטענה זו איננה נכונה כלל, כיון שכבר לפני כאלף שנים, בסוף שאינם מופיעים באף מקום מלבד בזוהר, ויש בזה להוכיח שידעו חלקים מהזוהר עוד בזמן הגאונים. אמנם הם אנשים פסולים וכופרים [ ובדור האחרון מצאו כתבים של הקראים , ]ושם כתובים קטעים שלמים מהזוהר הקדוש, וזה מוכיח שידעו עליו עוד בתורה שבעל פה, אך כך מוכח מכתביהם שלהם מלפני יותר מאלף שנים לפני זמנו של רבי משה די ליאון. יוחאי שהיה תנא, ואילו בספר הזוהר נזכרו כמה משמות האמוראים. אך עוד טענה מופרסמת שטענו על ספר הזוהר, שהלא חיברו רבי שמעון בר טענה זו נדחית, כיון שכל ההעתקות שהיו אז היו בכתב יד, ולפני שסידרו להדפיס ולסדר הוכנסו כל אותם הגהות בפנים הספר ונהפכו להיות חלק את הכתבים היו מגיהים ומוסיפים הגהות בצידי הדף. אולם כשהגיע העת בלתי נפרד מהספר. על ידי תלמידים ומקובלים בדור או שנים שלאחר מכן, והפכו להיות במהלך ועוד הסבר לכך, כיון שהאמת שישנם כמה קטעים שנוספו במהלך השנים, הדורות חלק בלתי נפרד מהזוהר בעצמו. טז. גדולי ישראל קיבלו את ספר הזוהר ללא עוררין כל עוררין על מהימנותו ומקורו. ולפני כמה שנים היה אחד שחיבר ספר ועל כל פנים, אין כל ספק שספר הזוהר הוא ספר קדום מאוד, ואין עליו שלם נגד מהימנותו של ספר הזוהר בצורה מאוד חריפה, וחכמי ישראל חכמי ישראל בכל הדורות שהזוהר הוא ספר נאמן ויסודי מאוד, והוא הספר יעב\"ץ שכתב ספר שלם נגד המערערים על הזוהר הקדוש. ומסקנת כל שבאותו הדור תקפו אותו מאוד בדברים קשים מאוד. ואחד מהם היה הגאון הבסיסי של תורת הסוד. מרן בבית יוסף בעצמו מעתיק את לשון הזוהר בכמה מקומות. עד כדי שחושש לדברי הזוהר בכמה מקומות. ודוגמא לדבר בענין הנחת תפילין חול המועד, שלדעת הזוהר הקדוש יש איסור גמור להניח תפילין בחול המועד. וכמו כן בשבתות ובימים טובים בתכלית להניח תפילין לפי שיטת הזוהר. ולפי זה, תפילין בשבת אסור ייחשבו לכלי שמלאכתו לאיסור. לכלי שמלאכתו לאיסור אלא כלי שמלאכתו להיתר. וזו נפקא מינא גדולה אולם אם אין איסור להניח אלא רק לא נהגו וכדומה, אין התפילין נחשבות מאוד. ולהלכה, כיון שמרן הבית יוסף בהלכות תפילין מעתיק בפירוש את דברי ספר הזוהר מילה במילה, משמע שדעתו היא שתפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור וכמו שנתבאר דעת הזוהר. וכמו כן בסימן ד' (חאו\"ח) מרן בבית יוסף מעתיק קטעים ארוכים בענין טומאת הידים ורוח רעה ונטילת ידים של שחרית וכיו\"ב, ע\"ש. ותנועת החסידות קיבלו ולמעשה גם אחריו, הרמ\"ק, והאר\"י, והגר\"א, ובעש\"ט וכל אדמו\"רי [ , וכמו כן עליהם את הזוהר גם להלכה וקיבלו עליהם לנהוג כמותו, אמנם הספרדים החסידות, קיבלו את ספר הזוהר כמובן מאליו ]נהגו יותר לפי הזוהר, ואין כמותם שהלכו בעקבות הוראותיו גם רבותינו המקובלים בדורות האחרונים כרבי אברהם זכות, רבי אברהם אזולאי, ומרן החיד\"א שצעדו בעקבותיו הלכה למעשה. כיום אין מי שאינו מאמין בזוהר וכמעט שאפשר לומר שמי שאינו מאמין בזוהר אין מצרפים אותו למנין!! יז. ברכת השיר והמתבאר מהאמור, שדינים שנכתבו בספר הזוהר הם מתקופת התנאים , ולכל הפחות בסמוך לה, ואינם מנהג בעלמא שנקבע בישראל, והנה לעומת ]שאמירת 'נשמת' היא רק מנהג, ראה לעיל אות יג[ כל דברי הראשונים בספר הזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קלח ע\"א ובפרשת תצוה דף רה ע\"ב) נמצא כתוב, שצריך לומר 'נשמת כל חי' בשבת. ומשמע לכאורה שאין זה מנהג בעלמא. אמנם גם בגמרא מסכת פסחים (קיח.) נזכר שבח זה של 'נשמת כל חי', שאומרים 'נשמת' בשבתות וההבדל הוא שבשבת אין מברכים על 'נשמת' דגמרא לאומרו, אך לא לגבי כל שבת. ואמנם התוספות שם (ד\"ה רבי) כתבו ונקרא בשם 'ברכת השיר'. אולם הוא נזכר לגבי לילי פסח שיש חיוב מדינא ואילו בליל הסדר חותמים בברכה. יח. נשמה יתירה בשבת בזוהר הקדוש כתוב עוד, שבאמירת 'נשמת כל חי' מקבלים את ה'נשמה יתירה' של שבת. ורבינו האר\"י מאריך מאוד בשבח אמירת 'נשמת כל חי', וכותב שבשבת עלינו לקבל שלושה תוספות בנשמה: נפש, רוח, נשמה. ויש בהם 'בחינת לילה' ו'בחינת יום'. והיינו שצריך לכוון לקבלם בלילה וביום. וכשעונה 'ברכו', יכוון לקבל תוספת 'רוח'. וכשאומר 'ופרוס עלינו סכת בלילה: בזמן אמירת 'בואי כלה בואי כלה', יכוון לקבל תוספת 'נפש'. שלומך', יכוון לקבל עליו תוספת 'נשמה'. ישראל', יכוון לקבל תוספת 'רוח'. וכשאומרי 'איה מקום כבודו להעריצו', וביום: כשאומר 'נשמת כל חי', יכוון לקבל תוספת 'נפש'. וכשאומר 'גאל יכוון לקבל תוספת ה'נשמה'. יט. אמירת 'נשמת' מנהג שהתפשט במהלך הדורות לא כולם אמרוהו. אך עם השנים המנהג נתפשט ובזמן הגאונים הפך להיות חשוב שנזכר בזוהר הקדוש. ויתכן אף לומר, שבזמן רבי שמעון בר יוחאי והאמת שאפשר לבאר שאמירת 'נשמת כל חי' הוא רק מנהג. אך הוא מנהג מנהג כללי של כלל ישראל. שהציבור שם אומרים הלל בראש חודש. ורצה להפסיקם, שהרי חכמים לאומרו. ומנהג זה נזכר כבר בגמרא תענית (כח:), שרב איקלע למחוזא וראה ודוגמא לדבר, באמירת הלל בראשי חודשים, שהיום אין מי שאינו נוהג קבעו שיש לומר הלל במועדים ובחנוכה אבל לא בראש חודש. ולבסוף אומרת הגמרא, שרב ראה שהם מדלגים חלק מההלל, וכיון שכך הבין רב שהוא רק מנהג וממילא אין מניעה לאומרו. והמתבאר, שרב בעצמו לא ידע שאומרים הלל בראש חודש, וככל הנראה אומרים הלל בראש חודש. והוא הדין ב'נשמת', שאמנם בתחילה התחיל שבאותה התקופה התחיל המנהג הזה. ולמעשה, כיום כל עם ישראל .כמנהג בעלמא, שהתחילו בו אך לאחר מכן התקבל בכל תפוצות ישראל כ. פסוקי דזמרה או 'נשמת כל חי' והנפקא מינא מהו מקור אמירת 'נשמת כל חי' בשבת, היא לגבי מי שאיחר כל חי', רק אחד מהם, את מי יעדיף?! וזו שאלה גדולה שנידונה באחרוני לבית הכנסת ורואה שאין בידו להספיק ולומר גם פסוקי דזמרה וגם 'נשמת זמננו ותלויה בנדון הנ\"ל. רמג סוף ע\"ב). וגם בגמרא (שבת קיח:) שם כתוב 'אמר רבי יוסי יהי חלקי והנה מנהג אמירת פסוקי דזמרה הוא מנהג שנזכר בזוהר (פרשת ויחי דף עם גומרי הלל בכל יום', ו'הלל' הוא פסוקי דזמרה. אולם בפסוקי דזמרה עצמו יש חלקים יותר חשובים וחלקים פחות חשובים. ולכן בסתם יום, מי שבא לבית הכנסת מאוחר ואם יאמר את הפסוקי דזמרה יפסיד תפילה בציבור, פסקו הגאונים (סדר רב עמרם גאון ח\"א סימן קב), 'הללו את ה' מן השמים' ומזמור 'הללו אל בקודשו' ואחר כך 'ישתבח'. וזה ונפסק כן בטור ובשלחן ערוך (סימן נב) שיאמר 'ברוך שאמר' ו'אשרי' ומזמור המינימום הדרוש לפסוקי דזמרה. הקדוש, ולעומתו פסוקי דזמרה אינם חובה כל כך, כיון שבגמרא משמע כל חי' קודם לשאר פסוקי דזמרה, והטעם כיון ש'נשמת' נזכר כבר בזוהר החיי אדם (כלל יט סימן ו) והמשנה ברורה (סימן נב סק\"ה) פוסקים ש'נשמת 'יהא חלקי עם גומרי הלל וכו'' דהיינו אין זה כל כך חיוב. ע\"ב) שהיה מקובל גדול, כותב שצריך לומר פסוקי דזמרה למרות שעל ידי לעומת זאת בספר שלמי ציבור לרבינו יעקב אלגאזי (בשלמי חגיגה דף רג וכך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שעדיף לדלג כך יפסיד את אמירת 'נשמת'. ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן ה [ על 'נשמת' ולא לדלג על פסוקי דזמרה .]בהערה ובחזון עובדיה שבת ב סדר תפילת שחרית של שבת אות א שנהגו לומר 'נשמת' עוד מזמן חכמי המשנה. ושכן כותב החיד\"א, לעומת שהרי כתוב בזוהר, ונזכר כבר בתוספות, שנהגו לומר 'נשמת' בשבת. ומשמע שו\"ת חשוב מאוד, ח\"ג (סוה\"ס עמוד תכח) מקשה על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הגאון הרב מאזוז שליט\"א בסוף ספרו של אביו שו\"ת איש מצליח, שהוא פסוקי דזמרה שאינם חובה כל כך, וכמו שנתבאר. חלקי עם גומרי הלל' ומשמע רק יהא חלקי, אך אין זה חיוב וכיו\"ב, אין זה באופן קבוע. לעומת זאת אמירת פסוקי דזמרה, אמנם בגמרא כתוב 'יהא תקנה קבועה, ורק בתקופה מאוחרת יותר – תקופת הגאונים החלו לאומרה בנידון זה ודוחה את דבריו. שמה שמנהג זה כתוב בזוהר, אין הכוונה שתהיה אולם אאמו\"ר בספר חזון עובדיה (שם בסו\"ד) הביא את דברי הגר\"מ מאזוז אלא מראה שמנהג זה הוא הרבה יותר קדום. והוא הוא דינא דגמרא לומר פסוקי דזמרה. כא. כוונת רבי יוסי באומרו 'יהא חלקי' אמנם אאמו\"ר קיצר בנושא הזה, אך אפשר להוסיף עוד, שהנה הגמרא אומרת שרב יוסי אמר 'יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום'. אך ודאי שהם חובה גמורה, והם הרבה יותר מהלל בראש חודש. שהרי בהלל אנו הספרדים אסור לנו לברך עליו, ואילו בפסוקי דזמרה יש לברך עליהם ברכה לפניהם ולאחריהם. יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל' נאמר על פסוקי דזמרה. ויש הרבה ראשונים שאומרים שמה שכתוב במסכת ברכות (לב.) 'לעולם ובספר מחזור ויטרי ח\"א (סימן רסה עמוד רכז) כותב שהוא חובה גמורה. ומשמע שלמדו שהוא חובה גמורה. בו חיוב אלא רק מצוה מן המובחר, וכמו שכתבו החיי אדם והמשנה ברורה אך מה שקשה הוא לשון הגמרא \"יהא חלקי\", שהוא נשמע כמו דבר שאין הנ\"ל, וכגון מה שכתוב שם בגמרא כמה \"יהא חלקי\" ואחד מהם: \"יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה וממוציאי שבת בציפורי\", שציפורי הקדומה היתה סמוכה לטבריה בתוך תחום שבת, וציפורי היתה בראש ההר, וכשעומדים בטבריה רואים את השמש כשהיא שוקעת מוקדם כיון שהיא למטה, אולם שהוא מקדים את כניסת השבת ככל יכולתו ומאחר את יציאת השבת ככל בציפורי רואים את השמש בשקיעתה יותר מאוחר מבטבריה. ורבי יוסי אמר יכולתו משום כבוד השבת. ובאמת שבעונה זו של השנה, עונת החורף, יש להיזהר מאוד בענין הזה, וכיו\"ב. ולמרות שמעיקר הדין צריך להכניס את השבת כעשרים דקות לפני כיון שיוצא מזה הרבה מכשולות למאחרים לבוא לשבת, אם בנסיעה מהירה השקיעה, אך כל המרבה הרי זה משובח, ומפלג המנחה ולמעלה אפשר להכניס את השבת. ומהאמור משמע ש\"יהא חלקי\" הוא מצוה מן המובחר גרידא, וממנו נלמד לאמירת פסוקי דזמרה שהם מצוה מן המובחר גרידא. שלוש סעודות בשבת\". והרי הלכה פסוקה היא ששלוש סעודות בשבת אינן אך יש להשיב על כך, שהנה בהמשך, הגמרא אומרת \"יהא חלקי עם אוכלי 'מצוה מן המובחר' אלא הם חיוב מעיקר הדין. ומזה יש לומר שהמילים \"יהא חלקי\" אין בהם כדי לומר שאין בזה חובה אלא רק ביטוי כדי לעורר את הציבור לקיים את הדין הזה. יסדיר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל', וביארו הראשונים \"יהא חלקי\" הוא רק כדי לעורר על כך. וכמו שנשמע ממה שכתוב 'לעולם וממילא יש לומר, שפסוקי דזמרה הם באמת חיוב גמור, ומה שרבי יוסי אמר שהוא פסוקי דזמרה, נראה שהם חיוב גמור מדינא. והמתבאר מכל האמור שפסוקי דזמרה חשיבותם עולה היא על אמירת 'נשמת כל חי' כיון שהיא תקנת חכמים, ולא רק מנהג. כב. להעדיף פסוקי דזמרה אף לפי המקובלים ה'נשמה יתירה', משום שיכול להרהר בליבו את 'נשמת', או שיכלול את וכן אין לומר, שאם יאמר פסוקי דזמרה ולא 'נשמת כל חי' יפסיד ענין הכוונה בזה באמירת 'גאל ישראל' או 'איה מקום כבודו'. להעדיף אמירת פסוקי דזמרה על פני 'נשמת', והוא לא חשש לתוספת ודין זה נכון גם לדעת המקובלים, שהרי רבי יעקב אלגאזי אמר שיש הנשמה יתירה. חי' לא נזכר בגמרא כלל, ואין הכוונה שלא נזכר כלל, אלא שלענין שבת לא ובשו\"ת מכתם לדוד פארדו (חלק אורח חיים סימן יג) מוסיף, ש'נשמת כל נזכר. ורק לענין אמירתו בפסח, ומשום כך יש להעדיף את אמירת פסוקי דזמרה על פני אמירת 'נשמת'. הלכה למעשה אם איחר לתפילת שחרית בשבת ידלג על המזמורים שקודם 'ברוך א. שאמר' כיון שתפילה בציבור קודמת (אות ב). מנהג הספרדים שלא לומר מזמור לתודה בשבת ובמקומו לומר 'מזמור ב. שיר ליום השבת' ( אות י-יא). ג. גם ביום טוב נהגו לומר 'מזמור שיר ליום השבת', ודלא כאותם שנהגו לדלג פסוק זה ולהתחיל מ'טוב להודות' (אות יב). אם מתאחר לבוא לתפילה בשבת בבוקר ואין בידו לומר כי אם פסוקי ד. דזמרה או 'נשמת כל חי' דעת מרן אאמו\"ר זצוק\"ל שעליו לומר פסוקי דזמרה בלבד ולא 'נשמת' (אות כא)."},{"filename":"340.pdf","content":"דברי חיזוק לרגל המצב340 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק תצוה תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת כי תשא- פרה השמחה גם לאחר ימי הפורים אנחנו שומעים להנחיות פיקוד העורף שאסור להתקהל, ואנחנו יושבים כאן לבד ומוסרים את השיעור. אני רוצה לומר דברי חיזוק מענייני דיומא. אבל קודם כל, צריך כל אחד לדעת שהתורה הקדושה מצווה עלינו \"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם\". ומכיוון שמי שמבין בדברים הללו, מה עלינו לעשות כדי להבטיח שנשמור על עצמנו, שתהיה כמה שפחות סכנה לכל אחד מאיתנו, זה להישמע להוראות של פיקוד העורף. א. כל חודש אדר מסוגל לעם ישראל חז\"ל אומרים, \"משנכנס אדר מרבים בשמחה\", ולומדים זאת מהפסוק במגילה, \"והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה\" – והפשט הוא שכל חודש אדר הוא חודש טוב לעם ישראל. המזל של עם ישראל נמצא למעלה. בכל התמודדות של עם ישראל מול אומות העולם, יש לעם ישראל סיכוי טוב יותר בחודש אדר. וצריך להבין למה כל החודש, אמנם פורים הוא חג ההצלה של עם ישראל שניצלו מידי אויביהם, אבל למה כל החודש?! למה בחודש תשרי שיש בו את ראש השנה, ואחריו יום הכיפורים, שחז\"ל אומרים שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים, ואחריו יש את סוכות שהוא כולו בחינה של תשובה מאהבה, זה חודש נפלא, \"ירח האיתנים\", אז למה לא נאמר עליו 'משנכנס תשרי מרבין בשמחה'?! או למשל חודש ניסן, שבו היתה הגאולה של עם ישראל, ונאמר עליו \"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל\" – אז למה לא אומרים משנכנס ניסן מרבים בשמחה?! כמו כן חודש סיון – חודש שניתנה בו התורה לעם ישראל, למה לא אומרים 'משנכנס סיון מרבים בשמחה'?! למה דווקא על חודש אדר, שיש בו חג שהוא אפילו לא מדאורייתא, אלא רק מדברי קבלה, ורק בו נאמר \"משנכנס אדר מרבים בשמחה\". ב. הפור הוא רגע שולי עוד יש לשאול, כתוב במגילת אסתר, \"על כן קראו לימים האלה פורים\" – למה קוראים לפורים בשם הזה? בגלל שהמן הפיל פור, הוא עשה גורל מיום ליום ומחודש לחודש, והוא קבע להשמיד את היהודים בחודש אדר. ויש לשאול, עם כל הכבוד לפור של המן, יותר יפה היה לקרוא לזה חג ההודאה, חג הגאולה, חג הניסים, חג הישועות, אבל דווקא 'פורים' על שם הפור – וודאי שלא דבר ריק הוא. אנחנו רואים שהפור שהפיל המן, היה דבר מאוד מרכזי, שחכמי ישראל שבאותו הדור, הנביאים ואנשי כנסת הגדולה, קראו את הימים האלו על שם הפור, זה מראה שיש לזה חשיבות מיוחדת, וצריך להבין למה. ג. רגע כמימריה אפשר להסביר את הדברים, הנה צריכים לדעת, אנחנו לא מזלזלים באויבים שלנו. האויבים של עם ישראל הם מאוד מתוחכמים. כל אחד ניסה להשמיד את עם ישראל בשיטה אחרת. בלעם הרשע למשל, בלעם לא יצא למלחמה נגד עם ישראל, הוא בא רק לקלל אותם. חז\"ל אומרים שבלעם אמר על עצמו \"ויודע דעת עליון\" - בלעם ידע שבלי הקדוש ברוך הוא הוא לא יכול לנצח את עם ישראל. הוא ידע שיש בכל יום איזה שבריר של שנייה, זמן קצר מאוד שהקדוש ברוך הוא העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il .שיעור זה נמסר לפני חג הפורים ללא קהל נוכח בו, עקב המלחמה במהלכו אמנם נאמרו ככמה ענייני המגילה ונס פורים, אבל ברובו עוסק בדברי חיזוק לרגל המצב. כועס. כתוב בפסוק: \"ואל זועם בכל יום\". הוא ניסה לכוון לרגע הזה כדי לקלל את עם ישראל, ואז הוא האמין שהקללה נתפסת. אבל מה קרה לבסוף?! הקדוש ברוך הוא לא כעס באותם ימים! \"מה אקוב - לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם ה'\". התוספות שואלים, אם הקב\"ה כועס זמן כל כך קצר, \"רגע כממרה\", דהיינו זמן שאומרים בו את המילה 'רגע'... – חצי שניה, אם כן מה ניתן לקלל בזמן הקצר הזה?! וכותבים התוספות שהיה יכול לומר את המילה 'כלם', שזה לוקח זמן בדיוק כמו להגיד את המילה 'רגע'. ד. למדו הלכה מבלעם עוד אומרים התוספות, שכיון שבלעם היה יודע לכוון את הרגע שבו הקב\"ה כועס, הוא יתחיל לקלל, ואז גם אם הוא ממשיך לאחר מכן, הקללה נתפסת. יש כמה פוסקים שרוצים ללמוד מזה הלכה, שאם התחיל תפילת שמונה עשרה סמוך לסוף הזמן, ותוך כדי התפילה עבר הזמן, כיון שהתחיל בזמן, יכול להמשיך גם לאחר מכן. אמנם יש בזה מחלוקת, אבל להלכה כשיש צירוף נוסף, כגון אחרי ארבע שעות בשחרית, או בצאת הכוכבים של הגאונים, שיש את שיטת רבנו תם, אנחנו יכולים להקל אם התחיל בזמן, להמשיך גם אחרי שעבר הזמן. ה. המן האמין בה' אצל בלעם הרשע ידע שיש רגע אחד שהקדוש ברוך הוא כועס, הוא הבין שבלי סיעתא דשמיא הוא לא יכול לנצח את עם ישראל. כשאנחנו מתבוננים בהתנהגות של המן, המן האמין בקדוש ברוך הוא, הלוואי שלנו הייתה אמונה בקדוש ברוך הוא שהכל מאיתו יתברך, ממש בידי שמיים - כמו שהמן האמין! המן ידע שאם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לו - הוא לא יכול לנצח. הרי כשהוא מדבר עם אחשוורוש, חז\"ל אומרים שאחשוורוש אמר להמן, מה אתה הולך להתעסק עם היהודים?! אני מפחד מהקדוש ברוך הוא. תסתכל מה הוא עשה לפרעה ולסיסרא. אמר לו המן, \"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד\". 'ישנו' - עם ישראל ישנו מן המצוות. אל תפחד! להיפך, הקדוש ברוך הוא יהיה לטובתך בגלל שעם ישראל עזבו את התורה! ו. הדחייה של המן הסיפור של המן היה בחודש ניסן, ממש לפני פסח. היום שבו נתלה המן על העץ היה יום ט\"ז בניסן. \"וישבות המן ממחרת הפסח\". והנה, המן קובע את התאריך להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים בי\"ג לחודש אדר, אחרי אחד עשרה חודשים, ולכאורה, וכי המן כל כך טיפש?! הוא לא חשש שאחשוורוש בינתיים ישנה את דעתו?! הרי הוא יודע מי זה אחשוורוש, הפכפך כזה. יום אחד הוא אומר לו, \"הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך\", קח אותם בחינם, ונותן לו את הטבעת וכו'. והנה לא עוברים שלושה ימים, ואחשוורוש אומר: \"מי הוא זה ואיזה הוא\", ומיד, קם וכועס וכו'. התהפך מקצה לקצה. אז למה, כשהמלך אומר להמן, \"הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך\", הוא לא הוציא את הגזירה שלו מיד אל שעות להשמיד ולאבד... הוא קיבל את האישור מהמלך, 24 הפועל?! תוך והוא דוחה את הביצוע לעוד אחד עשר חודש! למה?! ז. המן חיפש את החודש הרע ביותר לעם ישראל התשובה היא, שהמן פחד מהקדוש ברוך הוא. הוא ידע שחודש ניסן זה חודש טוב לעם ישראל. \"בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל\". זה חודש של גאולה. לכן הוא הבין שאם הוא יעשה את זה מיידית - זה לא יצליח, זה לא ילך. אם המלך אומר לו, תהרוג אותם, תעשה מה שאתה רוצה, \"והעם לעשות בו כטוב בעיניך\", אם הוא היה עושה את זה מיד, היה קורה איזה משהו והוא היה נכשל. לכן הוא הפיל פור, הוא עשה את החשבונות שלו ובדק במזלות של החודשים, ואז הוא הגיע למסקנה שהחודש המסוגל ביותר מבחינתו כנגד עם ישראל זה חודש אדר. כלומר שהפור שהמן הפיל היה דבר חשוב ומרכזי ביותר בכל השיקולים שלו. הפור היה דבר גדול מאוד. המן הגיע למסקנה שהחודש היחידי שלא רק שאין בו שום שמחה לישראל, אלא יש בו צער - זה חודש אדר. אפילו חודש אב לא מצא חן בעיניו. הוא מצא את הרע בחודש אדר דווקא בעקבות כך שמשה רבינו נפטר בז' באדר.אבל המן לא ידע שלהיפך, החודש הזה הולך להיות החודש הכי טוב, ובזכותו! בגלל כל מה שהוא עשה, זה יתהפך. לכן כתוב \"והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה\" - המן למעשה צדק שזה חודש שעד לאותו הזמן היה רע, אבל ונהפוך הוא, החודש הזה נהפך להיות החודש הכי טוב. העניין הוא, שהמן לא הביא בחשבון דבר אחד, שעם ישראל עוד יכולים לחזור בתשובה. שיכולה להיות מהפכה כזאת ושזה תלוי בנו, בעם ישראל. ח. ההפכפכות של אחשוורוש הגאון רבי יונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' מסביר, מה באמת קרה אצל אחשוורוש, איך יכול להיות שאחשוורוש אומר לו קח אותם בחינם: הנה הגמרא אומרת שמשל אחשוורוש והמן, למה הדבר דומה? היו שני אנשים שלכל אחד מהם הייתה שדה. ולאחד היה תל - ערימה של עפר בתוך השדה שהפריעה לו, ולשני היה בור בתוך השדה שמפריע לו. יום אחד נפגשו שניהם, אז בעל הבור אומר לבעל התל, תעשה לי טובה, תמכור לי את התל שיש לך בתוך השדה. אמר לו, קח אותו בחינם והלוואי, תעשה טובה ותיקח אותו, הוא מפריע לי. כך היו המן ואחשוורוש, שניהם היו שונאי ישראל. אם כן אז מה קרה שאחרי שלושה ימים, לא יותר, פתאום, אחשוורוש אומר \"מי הוא זה ואיזה הוא\"? חז\"ל אומרים, שכאשר אסתר אמרה \"איש צר ואויב\", היא הצביעה על אחשוורוש. ואז המלאך הסיט את היד שלה אל המן, והיא אמרה \"המן הרע הזה\". כלומר קרתה מהפכה גדולה בהתנהגות של אחשוורוש. על מה ולמה? אומר רבי יונתן אייבשיץ, המלכים בימים ההם היו רגילים ללכת לחוזים בכוכבים, לשאול מי ימלוך אחריהם. כתוב למשל על אלכסנדר מוקדון, שאבא שלו שאל בחוזים בכוכבים מי ימלוך תחתיו, ואמרו לו שבנו, ושבנו יהרוג אותו - כמו שהיה בסוף. כשאחשוורוש הלך ושאל בכוכבים, הם לא ידעו להגיד כל כך במדויק, אבל אמרו לו רק דבר אחד, שמי שימלוך תחתיו יהיה יהודי. הוא התחיל לחשוב, היהודים האלו הם מהפכנים, הנה, קרל מרקס היה יהודי, טרוצקי - יהודי. ומשכך אחשוורוש התחיל לשנוא יהודים, ובמשך כל הזמן הזה, \"אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה\", הוא לא יודע שאשתו בעצמה היא יהודייה. ואז כשאסתר באה ואומרת לו \"כי נמכרנו אני ועמי\", אז הוא התחיל לחשוב מיד, אם אשתי היא יהודייה, אז הבן שלי הוא יהודי - אחשוורוש ידע את - מה ששופטי בג\"ץ לא יודעים ולא מקבלים שיהודי זה [ .ההלכה הזאת . ואז הוא הבין שמי שימלוך תחתיו ]...בן לאם יהודייה, אחשוורוש כן ידע יהיה בנו שהוא יהודי. אז אם ככה למה אני שונא יהודים?! אין לי סיבה לשנוא אותם! להיפך, אני צריך לאהוב אותם! הבן שלי יהיה שייך לעם הזה! אחשוורוש קם והתהפך מקצה לקצה... ט. אם אין ישראל – פסח למה?! למעשה, אחשוורוש והמן הסכימו להרוג את היהודים. השכנוע של אחשוורוש היה בגלל שהמן אמר לו \"ישנו עם אחד\" - ישנו מן המצוות. חז\"ל מתארים שאכן עם ישראל נתחייבו כליה. היה מצב מסוכן מאוד לעם ישראל. כשהמן חתם על הגזירה, הגזירה הייתה אמיתית. ואז \"מרדכי ידע את כל אשר נעשה\", ויוצא וזועק זעקה גדולה ומרה. הזעקה שלו הייתה אל עם ישראל: אחי היהודים, תראו מה שקורה! אנחנו עומדים לפני השמדה! \"להשמיד, להרוג ולאבד\", ואז\" \"בכל מקום אשר דבר מלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד\" - היהודים בוכים ומתפללים, מתחילה התעוררות. ואז אסתר שולחת אל מרדכי לדעת \"מה זה ועל מה זה\" - אומרים חז\"ל, שהיא שאלה את מרדכי, שכנראה עם ישראל עברו על עשרת הדיברות שנאמר \"מזה ומזה הם כתובים\" כלומר שגם מרדכי וגם אסתר הבינו, שעוונותינו הטו אלה, הכל בגלל ההתנהגות שלנו, והכל תלוי בנו. ואסתר אומרת לו, \"לך כנוס את כל היהודים וצומו עליי, ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום\" - חז\"ל אומרים, שהשלושה ימים הללו כללו גם את ליל הסדר, וזו הפעם היחידה בהיסטוריה שהיה פסק הלכה של גדול הדור, מרדכי היהודי, לצום בליל הסדר! מרדכי אמר \"אם אין ישראל, פסח למה?!... י. פסוק לי פסוקך חז\"ל מספרים, שהמן הרשע רצה להשמיד קודם כל את התינוקות של בית רבן, זאת משום שאחרי שהוא יצא מהמלך אחשוורוש, הוא פגש ילדים יהודים שלומדים בתלמוד תורה. ניגש אל הילד הראשון ואמר לו, \"פסוק לי פסוקך\" - איזה פסוק למדת היום? והילד ענה לו, \"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא\". אחר כך הוא תפס את הילד השני ואמר לו, \"פסוק לי פסוקך\", והילד עונה לו: \"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל\". אחר כך תפס ילד נוסף, ושאל אותו מה למדת? והילד אומר לו פסוק, \"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אשא\". המן כעס מאוד, וציווה לשים שלשלאות של ברזל על הילדים, ואמר, \"באלה אני עושה נקמה ראשונים\". הפסוקים האלו כל כך הרגיזו את המן, ומסביר הגאון מווילנא, שרק שלוש פעמים עמלק יצא למלחמה נגד ישראל, אמנם היו עוד הרבה מלחמות, אבל שלוש פעמים היוזמה באה מצד עמלק. הפעם הראשונה: \"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\". השיטה של עמלק הייתה לבוא פתאום. עם ישראל הולכים במדבר, שמחים, אחרי יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ואז פתאום בא עמלק. הוא חשב שהוא גורם ההפתעה, והוא ינצח אותם. אבל כתוב בפסוק: \"ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב\". עם ישראל ניצח. שנה, 40-הפעם שנייה שעמלק בא למלחמה עם ישראל, לפני סוף ה כתוב בפסוק, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל\". והנה, בפסוק כתוב 'הכנעני יושב הנגב', והרי, המרגלים אמרו, \"עמלק יושב בארץ הנגב\". אלא אומרים חז\"ל, עמלק התחפשו לכנענים, הם עשו כמו תרגיל, הם ידעו שעם ישראל מתפללים, והקב\"ה שומע את תפילתם, והם אמרו, עם ישראל יתפללו על הכנענים, ואנחנו לא כנענים, וכך נוכל לנצח.... אבל עם ישראל כנראה הרגישו שזה לא כנעני, וכתוב בפסוק, \"וידר ישראל נדר ויאמר, אם נתון תיתן את העם הזה בידי\" - העם הזה! הם לא אמרו 'את הכנעני', היה להם ספק, הם לא יודעים איזה עם זה, לכן \"אם נתון תיתן את העם הזה בידי\". ואכן, התפילה הועילה: \"וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, ויחרם אתהם ואת עריהם\". יא. הזכרת שם החולה דרך אגב, בזוהר הקדוש באמת מבואר כמה זה חשוב שכשאדם מתפלל - שיתפלל נכון. כשמתפללים על חולה, להזכיר את שם האמא ולא את שם האבא, כי שם האמא זה הרבה יותר ודאי מכל דבר. אנחנו הספרדים נוהגים בין בחולה, בין בהשכבה למתים, להזכיר תמיד את שם האמא. אומר הזוהר, כשיעקב אבינו התפלל, הוא אמר \"הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו\". הוא לא הסתפק במילה 'אחי', הוא רצה לדבר באופן מאוד ברור, 'מיד אחי', 'מיד עשיו'. אדם צריך לדעת איך הוא מתפלל, להתפלל במדוייק. יב. עוצו עצה ותופר הפעם השלישית שעמלק בא להילחם עם ישראל, היה זה עם המן הרשע. כשהמן ביקש מהילדים \"פסוק לי פסוקך\" והילד אומר לו \"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא\" – הפסוק הזה מדבר על הסבא שלו – עמלק, שהוא בא פתאום. הילד השני אומר לו פסוק, \"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום\" – שגם הפסוק הזה מדבר על הסבא שלו, עמלק, בפעם השניה שהעמלקים התחפשו לכנענים. זה \"עוצו עצה ותופר\". ואז הוא הבין שהפסוק השלישי מכוון אליו, וכשהילד אומר לו את הפסוק: \"ועד זקנה אני הוא\", וחז\"ל אומרים שכשהמן רצה לשכנע את אחשוורוש שאין לו מה לפחד מהקדוש ברוך הוא, הוא אמר לו, כשהקדוש ברוך הוא נלחם עם מצרים, עם סיסרא, הוא היה צעיר, אבל עכשיו הוא כבר זקן, אין לו כוח כמו קודם... אז הפסוק הזה מכוון על הטענה הזו, אתה אומר שאני זקן?! \"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול\". המן הבין מהפסוקים הללו רמז משמיים שהוא הולך להפסיד, ולכן הוא כעס מאוד על הילדים, על תינוקות של בית רבן, ואמר שאותם הוא ישמיד ראשונים. ולפי מה שמתארים חז\"ל, הילדים השתתפו בצום. האימהות שלהם באו והתחננו אליהם שיאכלו, אבל הם נשבעו, שהם לא יאכלו ולא ישתו. עד כדי כך. הייתה התעוררות גדולה של תשובה. יג. איך מביאים סיעתא דשמיא \"בלילה ההוא נדדה שנת המלך\" - שנת מלכו של עולם. הקדוש ברוך הוא קם מכיסא דין וישב על כיסא רחמים. קרה נס גדול, ולאחר מכן הייתה מלחמה בכל העולם, לא רק באיראן, בכל העולם. \"נקהלו היהודים ועמוד איש ביום אחד, בי\"ג אדר. 75,000 - \"על נפשם, ואיש לא עמד בפניהם ואז המן עשה את החשבון, למה הוא קבע דווקא את י\"ג בחודש אדר? הוא חישב ומצא שזהו היום של השבעה של משה רבינו, לאחר שנפטר ביום ז' באדר. ודווקא ביום הזה, \"אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם\" - היהודים נקהלו ועמוד על נפשם. יש לנו כאן הרבה מוסר. אם אנחנו רוצים סיעתא דשמיא, אם אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא יהיה לצידנו, אנחנו צריכים לעשות תשובה. צריכים ללמוד תורה. צריכים לקיים מצוות. זה מה שקרה לעם ישראל, \"קיימו וקיבלו היהודים\", חז\"ל אומרים, \"קיימו מה שקיבלו כבר\" זו הייתה מעין קבלת תורה מחודשת. יד. קבלת התורה מחדש הגמרא במסכת שבת אומרת, שבמתן תורה הקב\"ה כפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם, \"אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתם\". עם ישראל היה להם קשה לקבל תורה שבעל פה, והם קיבלו אותה בכפייה. אבל אומרת הגמרא, \"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש\", שנאמר, \"קיימו וקיבלו\" - \"קיימו מה שקיבלו כבר\". בפורים הייתה קבלת תורה מרצון. יש לזה משמעות גדולה מאוד. הגמרא אומרת שם, שאחרי שהקדוש ברוך הוא כפה עליהם הר כגיגית, \"מכאן מודעה רבה לאורייתא\" – ביאור הדבר, שהנה יש לנו כלל הלכתי, שאדם שעושה איזה דבר בכפייה, כופים אותו לעשות איזה דבר, והוא מוסר מודעה – מודיע, שהכל נעשה בכפייה. ואם אחר כך יבוא לפני בית הדין, אפילו אם הוא חתם בפועל בכפייה - הכל בטל ומבוטל, כיוון שהוא מסר מודעה. אם כן, מכיוון שכתוב בפירוש בתורה, \"ויתייצבו בתחתית ההר\" – דהיינו שזה היה בכפייה על עם ישראל, ממילא, בכל התקופה שאחרי מתן תורה, כל יהודי שלא קיים מצוות, היה יכול להגיד אחר כך בפני בית דין של מעלה, ריבונו של עולם, זה היה בכפייה! אני לא קיבלתי תורה! אתה לא יכול לחייב אותי על מה שלא קיבלתי על עצמי! אבל אחרי הסיפור עם המן ואחשוורוש, כאן כבר הייתה קבלה מרצון של כל עם ישראל, כולם הסכימו וקיבלו את התורה. וממילא, הטענה שזה היה בכפייה לא קיימת יותר. טו. תלויים ביד ה' פורים זו התעלות רוחנית גדולה של עם ישראל. וזה התחיל כבר קודם, כבר בחודש ניסן שלפניו, התחילה ההתעוררות שכל עם ישראל חזרו בתשובה. מכאן אנחנו צריכים ללמוד לקח, אנחנו תלויים בידי שמיים. אנחנו רואים את יד ה', עברנו בשנים האחרונות ימים, לצערינו, מלאים צער. מצד שני, עברנו גם ימים טובים, עברנו ימים שראינו ממש סיעתא דשמיא. עכשיו עם ישראל נמצא במערכה כבדה מאוד מאוד. מצד אחד אנחנו אומרים, לא יכול היה להיות זמן יותר טוב מאשר הימים הללו ממש, ערב פורים, ימים שהמזל של עם ישראל למעלה. אבל זה לא מספיק! אנחנו צריכים להתחזק יותר בתורה ויראת שמיים! כמובן, אני משער שברוב הכוללים לא יוכלו אברכים להגיע וללמוד. יש כוללים שאין להם מרחב מוגן, יש כוללים שהם רחוקים מהמגורים של האברכים, וזה חשש להיטלטל יותר מדאי בדרכים בימים כאלו. אבל, בימים הללו החיוב הוא כפול ומכופל, שכל בן תורה לשבת ולעסוק בתורה, לשבת וללמוד, להתפלל כמו שצריך לפני הקדוש ברוך הוא, לעבוד את ה', לקבל על עצמנו קבלות טובות של תורה ויראת שמיים. אם אנחנו רוצים הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לנצח את אויבנו, אך ורק זוהי הדרך. כל אחד מאיתנו שרוצה לסייע לכלל ישראל - זו הדרך. בעז\"ה נלך בדרך הזאת. טז. בן שמעי בן קיש שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל רעיון נפלא, שהיה רגיל לחזור עליו בימי הפורים: חז\"ל אומרים על הפסוק, \"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני\", שהשמות שנזכרים בפסוק, קיש היה אביו של שאול, והוא חי למעלה מארבע מאות שנה, כמעט חמש מאות שנה לפני מרדכי. אז איך הגיעו לקיש ודילגו על כולם?! חז\"ל אומרים שמדובר כאן בכינויים. 'בן יאיר' – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתורה. מרדכי היה ראש ישיבה, היה ראש הסנהדרין, גדול הדור. האיר עיניהם של ישראל בתורה. 'בן שמעי' - בן ששמע אל תפילתו. הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתו של מרדכי. 'בן קיש' - שהקיש על שערי רחמים ופתחו לו. שואל רבי חיים אבולעפיה, בעל 'מקראי קודש' שחי לפני יותר משלוש מאות שנה, שהנה יש פה לכאורה כפל לשון. 'בן שמעי' - ששמע אל תפילתו. 'בן קיש' - שהקיש על שערי רחמים ופתחו לו. הרי זה אותו הדבר, ולמה הכפילו הזו?! והוא מבאר, שהגמרא במסכת תענית מספרת, שפעם אחת הייתה עצירת - שמואל הקטן היה תנא ענק, שקראו [ .גשמים בזמנו של שמואל הקטן , ועקב ]לו 'שמואל הקטן' בגלל שהוא היה קצת יותר קטן משמואל הנביא כך גזרו תענית ציבור. התאספו כל עם ישראל בבתי כנסיות, התפללו ובכו והתחננו, עד שנגמר יום הצום והתפילות, כשבאו לשוב הביתה, פתאום התחיל לרדת גשם, וכולם היו שמחים ומאושרים. הנה, הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתנו. אמר להם שמואל הקטן, זה לא סימן טוב. משל למלך שכעס על בנו וציווה שלא יתנו לו לאכול. ואז הבן של המלך התחיל לבכות ולהתחנן, כשראה המלך כך, אמר להם תנו לו שיבכה ויצטער הרבה, אחרי זה תתנו לו. כך גם הקדוש ברוך הוא, הוא רוצה שנבכה ונצטער, יום שלם בוכים ומתחננים ורק אחרי זה יורד גשם, זה לא סימן טוב. לאחר זמן היתה שוב עצירת גשמים, קבעו יום תענית ציבור, 'ובהיות הבוקר' - לפנות בוקר, עוד לא התחילו את התענית, והנה לפתע פתאום קולות וברקים, יורד גשם. כולם שמחו ואמרו, שבוודאי עכשיו זה טוב! אבל שמואל הקטן אומר להם, לא! זה לא סימן טוב, \"משל למלך שכעס על בנו וציווה שלא יתנו לו לאכול, והבן בא לבכות, ואז המלך אמר לעבדיו, תתנו לו לפני שיבככה, אני לא רוצה לשמוע אותו בוכה... אמרו לשמואל הקטן, אם זה לא טוב, וזה לא טוב, אז מה כן טוב?! אמר להם שמואל הקטן, כשאנחנו נתפלל ונתחנן, ונאמר 'משיב הרוח' - ותנשוב רוח, נאמר 'מוריד הגשם' - וירד גשם. זה סימן טוב. אומר המקראי קודש, 'בן שמעי' – שהקב\"ה שמע אל תפילתו, הוא בכה והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, אבל שלא תאמר שהיה צריך לבכות יותר מדי הרבה ולהתחנן, 'בן קיש' - שהקיש על שערי רחמים ופתחו לו! יז. טרם נקרא ואתה תענה לפי זה חשבתי לבאר את מה שאומרים בתפילת עננו: \"טרם נקרא אליך אתה תענה, נדבר ואתה תשמע\". שאפשר להסביר את זה בשתי צורות: טרם נקרא - לפני שנקרא - אתה תענה. והמילה 'טרם' הולכת גם על ההמשך. 'טרם נדבר' - אתה תשמע. טרם שני הדברים: טרם שנקרא וטרם שנדבר. אבל זה לא נכון, כי ודאי שה'טרם' הולך רק על הנקרא ואתה תענה, אבל 'נדבר ואתה תשמע' - הכוונה היא, שאכן נדבר – והוא ישמע. וזה בעצם הפסוק שאומרים: כדבר שנאמר, \"והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע\". ולפי מה שמסביר המקראי קודש, זה מובן יפה מאוד. 'לקרוא' זה להתחנן, לבכות ולצעוק. אנחנו אומרים 'טרם נקרא' - לפני שנבכה ונצטער יותר מדאי - אתה תענה. אבל, נדבר ואתה תשמע. עוד הם מדברים ואני אשמע. ובכן, זה תלוי בנו. אנחנו צריכים להתחזק בעבודת ה', בתורה וביראת שמיים. ובעז\"ה זכות המצוות שלנו יעמוד לעם ישראל. וכל אחד שישתתף בצער הציבור, שישתתף בסכנה הזאת של עם ישראל על ידי תפילות, על ידי לימוד תורה, להוסיף ולהגביר. יח. הנהגת ימי הפורים תמיד המצב הוא לצערנו, שפורים זה יום של ביטול תורה. וזה לא דבר נכון. חז\"ל הרי אומרים \"ליהודים הייתה אורה - אורה זו תורה, זו קבלת תורה. ואכן אצלנו בבית המדרש 'יחוה דעת', אנחנו כל שנה עושים כמה שעות לפני הצהריים בפורים, שקמים בנץ ומתפללים, ואחר כך לפחות שלוש שעות, יושבים מאות אברכים ולומדים תורה. יש לנו כמה יהודים טובים, בכמה מקומות שנותנים מלגות גם לאברכים שיושבים ולומדים. ובצהריים אנחנו מביאים את כל הילדים, 'ישיבת מרדכי היהודי' - שיושבים ולומדים. אחר כך מתפללים מנחה גדולה והולכים הביתה. אנחנו משתדלים מאוד ללמוד תורה כמה שיותר בפורים. וכן בליל פורים, סעודת פורים שעשאה בלילה - לא יצא ידי חובה. יש עניין קצת לשמוח בלילה, אבל לא להגזים, ובוודאי שאין שום עניין לשתות ולהשתכר בלילה. כל הדין של שתייה זה רק בסעודה של היום. וכן הדין הוא דווקא ביין, הרמב\"ם כותב ישתה יין, רש\"י כותב בפירושש 'חייב איניש לבסומי יין', כי הנס היה במשתה היין. סתם לשתות אין בזה שום תכלית. אם כך, כל המצווה היא רק בסעודה, תוך כדי הסעודה, ודווקא יין ולא משקה אחר. כמו כן בסעודת פורים, רוב בני אדם אוכלים את הסעודה בשעות אחר הצהריים, צריך לנצל את הזמן גם של פורים, לשבת ולעסוק בתורה, ליהודים הייתה אורה. ובעז\"ה, עצם הקבלה שלנו, לקבל שבפורים ילמד שעות, בליל פורים, וביום פורים, קבלה כזו היא מספיק טובה כדי לחולל 3-4 .ניסים ונפלאות לעם ישראל יט. סגולת קבלת אמירת נשמת כל חי הגמרא מספרת, שפעם אחת מלכות הרשעה גזרה גזירה על עם ישראל. והם ידעו שהיהודים מתפללים וכך יכולים לבטל את הגזירות, אז הם גזרו שלא יתפללו. ואומרת הגמרא, שחכמי ישראל אמרו לכולם, אמנם עכשיו אי אפשר להתפלל, אבל נקבל על עצמינו שכאשר תתבטל הגזירה - נתפלל. רבותינו כותבים, הבן איש חי כותב את זה ועוד, שאדם שנמצא בצרה, שיקבל על עצמו לומר כשיצא מהצרה, לומר 'נשמת כל חי'. אז אנחנו מקבלים על עצמנו בלי נדר, שכשעם ישראל יוושע - נודה לקדוש ברוך הוא. אני חושב, שבפעם הקודמת, לפני קצת יותר מחצי שנה, כשהייתה המלחמה הראשונה מול איראן, שזה לא טוב שלא עשינו מספיק מסיבות הודיה לכבוד הקדוש ברוך הוא, לא אמרנו נשמת כל חי. הפעם אנחנו נקבל על עצמנו לתקן, והפעם כשיהיה בעז\"ה ניסים ונפלאות, נתאסף כולנו ונאמר ביחד נשמת כל חי. נודה לקדוש ברוך הוא על כל הניסים שעושה לנו. ועצם הקבלה שאנחנו מקבלים עכשיו, תחולל הרבה הרבה ישועות לעם ישראל. אז בעזרת השם, כשם שהקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים ונפלאות והשמיד את כל אויבינו, השמיד את המן, וייתכן שהשמיד גם את חמינאי שזה המן של ימינו, כך הקדוש ברוך הוא ישמיד ויאבד את כל אויבינו, דווקא בימים הללו. ובעז\"ה יתקיים בנו, \"והיה כאשר ירים משה ידו\", אומרים חז\"ל במשנה, \"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתגברים. שעם ישראל כולו יהיה חזק בתורה ויראת שמיים. כולנו, כל אחד ישתדל כפי כוחו, \"וגבר ישראל\" – בעז\"ה עם ישראל ינצח. עם ישראל חי לעולמי עד. אני מברך את כל הציבור הקדוש בארץ ישראל, שלא יאונה לנו שום נזק, שהקדוש ברוך הוא ישמור על כולנו, ונזכה לשמוע ולהתבשר בשורות טובות בבריאות טובה. כמו כן אני מברך גם את כל מאזיני רדיו 'קול ברמה', שלמרות שהלילה הזה ישנם כל מיני התראות ואנשים רוצים לדעת מה קרה, הם העדיפו לשדר שיעור תורה, אשריהם ואשרי חלקם. יישר כוחם, ובעז\"ה נזכה שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אכי\"ר."},{"filename":"341.pdf","content":"341 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ויקהל פקודי תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת ויקהל פקודי - החודש הלכות פסח (א) מדברי הרב המקדים הגאון רבי ליאור כהן שליט\"א חדב\"נ של מרן הגאון הגדול רבינו מאיר מאזוז זצוק\"ל וראש ישיבת 'מאור יוסף' אלעד , ]כסא רחמים[ \"...כאשר עשו למרן הראשון לציון שליט\"א הכתרה בישיבה מרן ראש הישיבה זצוק\"ל לא הרגיש טוב, ולא יכל להגיע לישיבה להכתרה למרות שמאוד רצה. לא רק שלא יכל להגיע להכתרה, באותו יום לא יצא מהחדר, אפילו לסלון. והנה, לפני ההכתרה מרן הראשון לציון מסר שיעור בכולל בדיני מוקצה, ואני שמעתי את השיעור, לפני שירדו להכתרה חזרתי הביתה, ואז מרן ראש הישיבה שאל אותי איפה הייתי, ואמרתי לו שהייתי בשיעור של הרב. ואז הוא שאל אותי מה מרן הראשון לציון דיבר בשיעור, והתחלתי להגיד לו על מה נסוב השיעור. מרן ראש הישיבה במשך כל אותו היום היה שוכב במיטה, לא יכול לקום, והנה אני מדבר, ולאט לאט הוא מזדקף, התיישב, ולפתע הוא אומר לי, \"בוא, אני אקום לסלון...\" ואז הוא אמר לי: \"אני רוצה עכשיו לכתוב מכתב להכתרה\". ראיתי תחיית המתים מול העיניים... במכתב להכתרה כמעט לא כתב הרבה על עצם ההכתרה. אמר: \"אני רוצה לכתוב, כתב על הדברי תורה, ואמר לי: \"אני רוצה לכתוב על התורה שהחייתה אותי\". המכתב הוגש למרן הראשון לציון. הראשון לציון שליט\"א. הוא קיבל את זה כשהיה בבית החולים מעייני הישועה, המכתב האחרון שמרן ראש הישיבה זצוק\"ל קיבל בהלכה, זה של מרן מלכא מרן ראש הישיבה היה חלש מאוד. אמרתי, מצויין, נמצא מה שיכול להחיות אותו... זה תורה. הבאתי לו את המכתב, הוא נכתב בכ\"ו אדר בשנה שעברה. קראתי לפניו את התשובה, מרן הראשון לציון כתב שם לגבי ליל הסדר שחל במוצאי שבת, האם מותר בבתי מלון בשבת לומר לגויים שיסדרו לכבוד ליל הסדר, יסדרו בשבת ליום טוב. וכך אני קורא למרן, והוא אומר לי תמשיך, פתאום שמתי לב שהוא לא 'נמצא' איתי כל כך, הוא לא מעורה, אז שאלתי אותו, \"איך אפשר להתיר?! הרי יש דעת היראים שכותב שאמירה לגוי לפי תירוץ אחד זה דאורייתא..\" ואז הוא קם עליי, \"מה אתה מחפש חומרות?!... והסביר את הדברים באורך! ואז הוא אמר לי, תראה כמה הרב זהיר, תראה איך הרב שלמרות שמרן הגרע\"י בחזון עובדיה כתב להתיר, הרב בכל זאת הביא כמה צדדים קודם לאסור ואחר כך כתב את הדין להתיר! זה פשוט שיש להתיר, ובכל זאת הרב נזהר! זה מכתב שהחיה אותו. זה זכרונם של צדיקים - מעשיהם של צדיקים. כאן המקום להודות למרן הראשון לציון שליט\"א שגם עודד וחיזק את המשפחה לפני הפטירה ואחרי, אורך ימים בימינה עד זקנה וגם שיבה בבריאות איתנה נהורא מעליא. אכי\"ר. העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן /http://ydaat.co.il | חוזר וניעור| ההבדל בין חמץ לשאר איסורים| חמץ בפסח אסור אפילו במשהו| נושאי השיעור: מרן הגר\"מ מאזוז זצוק\"ל חמץ לא בדילי מיניה| גמירות דעת במכירת חמץ| מכירת חמץ| סחורה בדברים האסורים באכילה| ספר כף החיים שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. מרן הגר\"מ מאזוז זצוק\"ל אני מודה מאוד לכבוד הגאון הרב ליאור כהן שליט\"א, חתנא דבי נשיאה של מרן הגאון הגדול פאר הדור והדורו רבנו מאיר מאזוז זצוק\"ל. הגר\"ל זכה, שברוך ה' יש לו ישיבות, תלמודי תורה, הוא איש חי רב פעלים, עושה דברים גדולים ועצומים בפני עצמו. אבל בנוסף הוא זכה, שבמשך הרבה שנים מרן ראש הישיבה רבנו מאיר מאזוז זצוק\"ל היה גר בביתו. והוא ורעייתו - ביתו של מרן, טיפלו בו. הוא היה חולה הרבה שנים, והיה אדם בעל ייסורים במשך כל ימי חייו, ייסורי גוף וייסורי נפש. אפשר להגיד על הגר\"מ מאזוז \"כל משבריך וגליך עלי עברו\" – מצעירותו, כל החיים שלו היו חיים של סבל וצער, צער גופני וצער נפשי. כשהוא היה אברך צעיר, אביו מרן הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצוק\"ל שהיה גדול הדור ממש, גאון עצום, שכל מי שרואה את הספרים שלו, שו\"ת איש מצליח, יודע שהוא היה גאון עצום שאין כדוגמתו. בחריפות וגם בבקיאות, פלא פלאים. והוא נהרג על קידוש ה' בטוניס, זה שבר את הלב של כל הקהילה, ובנו הבכור רבי מאיר שהיה אז אברך צעיר ביחד עם כל המשפחה עלו לארץ, והקימו את ישיבת כיסא רחמים. אנחנו רואים פה ממש איך שמתקיים הפסוק \"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי\", אלמלא השקיעות בתורה שמרן הרב מאזוז היה יושב ולומד יומם ולילה, קשה להבין איך אדם שעבר כל כך הרבה צער, גופני ונפשי - מחזיק מעמד. הוא ישב ולמד תורה יומם ולילה. ואני אומר, הנה חודש, אבל אנחנו עדיין כואבים מאוד 11 חודש, מחר זה 11 עבר כבר את הסתלקותו. אמרתי בלוויה, שהוא ציווה לא להספיד אותו, אבל הוא לא ציווה שלא נבכה. אי אפשר לצוות דבר כזה. ואנחנו עדיין בוכים על הסתלקותו! הוא חסר לנו מאוד מאוד! במהלך השנים, הייתי מתכתב איתו הרבה. אבל הייתי מדבר איתו בעל פה הרבה יותר, בכל מיני נושאים. הוא היה אומר סברות, והראיות שלו מהראשונים, העיון שלו בראשונים, היה פלא פלאים. הוא היה דוגמא איך לומדים בעיון אמיתי, איך מדקדקים בלשונם של הראשונים, מעבר להיקף הידיעות הגדול שהיה לו. הוא היה תמיד מדבר שצריך לקצר, במיוחד כשכותבים. לא להאריך יותר מדי. אבל אנחנו רואים בספרים שלו, כשהוא כבר כן מאריך, אנחנו מבינים עד כמה הנושאים שהוא מאריך בהם הם חשובים. לפעמים במשפטים ספורים הוא מיישב סוגיות שלמות, ממש כך. אם כל אחד מאיתנו רוצה לדעת איך לומדים בעיון, אפשר להסתכל בכתבים שלו. וזו הנחמה שלנו, שהוא השאיר אחריו הרבה ברכה. מאידך, גם השאיר הרבה תלמידים גאוני עולם, ישיבת כיסא רחמים זכתה להוציא מתוכה גאוני עולם ממש. הדיינים הטובים ביותר שיש היום זה מישיבת כיסא רחמים. ברוך ה' בשנה האחרונה זכינו למנות כמה מבוגרי ישיבת כיסא רחמים להיות דיינים בישראל, כי באמת כולם מודים שהם המצוינים ביותר. ובכל הארץ יש להם תלמידי חכמים, מורי הוראות, בוגרי הישיבה, שמפיצים את תורתו של מרן ראש הישיבה זצוק\"ל. מצד אחד יש את התורה שבעל פה, שהוא זכה להעמיד הרבה תלמידים, ומצד השני יש לנו את הכתבים שלו. ישנם עוד הרבה כתבים שלא יצאו ספרים, זה עצום כל כך, ברוך ה' הוא השאיר הרבה ברכה 60-לאור, עוד כ בכתבים שלו, ובעזרת ה' תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, והוא יתפלל בעד כל עם ישראל. הוא היה אוהב ישראל שאין כדוגמתו. הוא היה מאוד חד משמעי - איך צריך להתייחס אל שונאי ישראל. אנחנו רואים היום שמה שהוא רצה, זה מה שעושים היום נגד שונאי ישראל. בעזרת ה' הוא יגן בתפילותיו בשמיים על כל העם היושב בארץ ישראל ובכל העולם, ועל המשפחה היקרה שלו, \"ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה\", אכי\"ר. ב. לשמור על מנהגי אבותינו יש לנו בסך הכל ארבע מוצאי שבתות כדי לדבר בענייני הפסח, נתחיל קודם ביסודות של הלכות פסח. ישנם כמה שאלות מהותיות שנוגעות כללית להלכות פסח. כמו למשל אם חמץ נקרא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע', 'חמץ בפסח במשהו', ועוד כל מיני יסודות שיש בהלכות פסח. לפעמים יש יסוד אחד שהוא משפיע על כמה הלכות. בנוסף צריך לדעת, שאין כמו פסח שהוא חג שיש בו מנהגים ממנהגים שונים, מנהגי עדות. כמובן שכל עדה צריכה לשמור על מנהג אבותיהם. לא חלילה לזלזל או לבטל את זה כלאחר יד. כל מנהג צריך להתייחס אליו בכובד ראש, בתנאי שאנחנו מבררים את יסודות המנהג, ונראה שהמנהג נוסד על פי גדולי ישראל, וכן מנהגים שכתובים בספרי רבותינו הפוסקים וכיו\"ב, אנחנו צריכים להתייחס אליהם ביראת כבוד. למרות שלכאורה זה לא הלכה אלא רק מנהג, ולא כל עם ישראל נהגו בכך, בכל זאת אנחנו מחויבים ללכת אחר מנהגי אבותינו. ג. קפילא ארמאה הראש וראשון לכל הנושא של הלכות פסח, זה דין חמץ בפסח במשהו. כל המנהגים נובעים מהעניין הזה של החומרה הגדולה שהתורה הקדושה החמירה בעניין חמץ. הנה, יש לנו כלל בכל איסורי התורה, שאם מתערב איסור בהיתר, עלינו לבדוק אם האיסור נתן טעם בהיתר או לא. למשל, חלב שהתערב בתוך סיר בשרי, אנחנו צריכים לדעת אם החלב נתן טעם בבשר או לא. בזמן חז\"ל היה להם \"קפילא ארמאה\" שזה גוי אופה, שהיה מומחה לטעום כל דבר ולומר מה הוא מכיל. והיו נותנים להם לטעום תבשיל היתר שנפל לתוכו דבר איסור, ואם יש בו טעם של האיסור – הוא אסור באכילה, מאידך אם הכמות היתה מזערית, ממילא זה לא נותן טעם, והמאכל מותר. היום אני חושב שזה לא ייתכן במציאות. משום שכל דבר שמייצרים היום שמים בו כל מיני מרכיבים, חוץ ממעבדה – אין אדם בעולם שיכול לדעת דבר כזה. ד. מין בשאינו מינו יש דברים שגם הגוי לא יכול לדעת. למשל, אם התערב מין במינו. למשל, חתיכות של בשר כשר למהדרין שמתבשלות, והנה נפלה לתוך הסיר חתיכת בשר טרף, הטעם של הבשר הטרף הוא בדיוק כמו הטעם של בשר כשר, זה 'מין במינו'. לכן כאן קבעו חכמים שהוא בטל בשישים. כמו כן כאמור שבימינו, אין לנו את האפשרות שהגוי יטעם ויאמר מה הוא מכיל, אז גם במין בשאינו מינו – משערים בשישים. ה. טעם כעיקר דאורייתא צריך לדעת עוד דבר חשוב: האיסור מהתורה הוא כל זמן שזה נותן טעם. דהיינו, שאם האיסור נותן טעם בהיתר, אפילו שיש רוב, אפילו רוב גדול, , לא אומרים בדברים כאלו שהולכים אחרי הרוב, אלא התורה 50-למשל פי אוסרת כל זמן שזה נותן טעם. זה מושג הלכתי חשוב מאוד: \"טעם כעיקר עוסק בנושא הזה באריכות גדולה מאוד. (יו\"ד סימן צח) דאורייתא\". בשלחן ערוך יש בנושא הזה מחלוקת תנאים, מחלוקת אמוראים ומחלוקת ראשונים. דעות לכאן ולכאן, האם כשאיסור נותן טעם בהיתר, שלכל הדעות זה אסור, זה מן התורה או מדרבנן. ויש נפקא מינה במקום שיש ספק. שאם זה מהתורה ויש ספק - ספק דאורייתא לחומרא. ואם זה מדרבנן - ספק דרבנן לקולא. המסקנה להלכה, מרן השלחן ערוך פוסק להחמיר, ש\"טעם כעיקר דאורייתא\", אסור מן התורה. אבל אם יש יותר משישים, בדרך כלל ברוב האיסורים חכמים לא החמירו יותר. דהיינו שאם יש שישים - בטל בשישים ומותר. אבל ישנם כמה איסורים שבאו חכמים והחמירו בהם שהם לא בטלים אפילו באלף. אחד הדברים זה חמץ בפסח. למשל, אם בישלו סיר ענק, ובתוך הסיר הזה מצאו חיטה מבושלת, 'מבוקעת' - שזה סימן שהחיטה הזאת החמיצה, כל הסיר נאסר, כי חמץ בפסח במשהו. אמנם אם זה היה לפני פסח - החמץ כן בטל בשישים. יש בזה מחלוקת אם 'חוזר וניעור', דהיינו שכשיגיע פסח אם החמץ שוב מתעורר ואז זה יהיה אסור כי חמץ בפסח במשהו, או שכיון שהוא כבר התבטל – הוא כבר לא חוזר וניעור. זו סוגיה ארוכה בפני עצמה, להלכה אנחנו פוסקים, שאם זה לפני הפסח החמץ יהיה בטל בשישים, אבל בפסח עצמו, תבשיל שנתבשל מהחמץ – חכמים אסרו חמץ 1000-בו חמץ, אפילו שיש בחלק הכשר פי בפסח אפילו במשהו. ו. חמץ בפסח במשהו הראשונים מדברים הרבה מאוד למה חכמים החמירו כל כך בחמץ. ונאמר בקיצור את הדברים, ואני חושב שחשוב שכל אחד ידע את הדברים הללו. התוספות במסכת חולין מביאים בשם רבנו תם שסבר, שלהלכה נוקטים שחמץ בטל בשישים. וכך גם דעת רבנו זרחיה הלוי בעל המאור. ויש עוד כמה ראשונים שסוברים כך. מאידך, דעת הרי\"ף, הרמב\"ם, הרא\"ש, רש\"י, ועוד הרבה ראשונים שסוברים שחמץ בפסח במשהו. וכך נפסק גם בשלחן וצריך להבין את טעם הדבר.(סימן תמז). ערוך ז. בל יראה ובל ימצא והנה, כאשר מתבוננים על כלל האיסורים, נראה שיש הבדל גדול בין חמץ לשאר איסורים. הנה אם גוי יבוא ויכריח יהודי לאכול חמץ בפסח ואם לא יאכל - יהרוג אותו, לפי ההלכה עליו לאכול. מלבד שלושת העבירות החמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שעליהן יהרג ואל יעבור. מאידך, אם גוי יכריח אותו לאכול חמץ או לאכול חזיר – עליו להעדיף לאכול חזיר. כי איסור חזיר הוא לאו מהתורה, וכן אכילת נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, אבל חמץ הוא גם לאו וגם איסור כרת. כתוב: \"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\". לאכול חמץ זה כמו לאכול ביום כיפור, זה בכרת. אמנם יש עוד איסורי תורה שהם בכרת, כגון איסור דם, \"ונתתי פניי בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה\" או איסור חלב, \"כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\". וכן איסור אכילת פיגול. אבל בחמץ יש דבר נוסף שאין אותו בשום איסור שבתורה, זה איסור \"בל יראה ובל ימצא\" – שעצם הדבר שיש לו חמץ, עובר על איסור מהתורה. יהודי גר בירושלים עיר הקודש, ויש לו דירה באוסטרליה, הקצה השני של העולם, והוא אינו מתכוון להיות שם בפסח, אם יש לו חמץ בבית שם – הוא עובר על איסור של בל יראה ובל ימצא מהתורה. אבל אדם שיש ברשותו איסור דאורייתא שהוא לא חמץ, למשל, אדם קנה בהמה ושחט אותה כהלכה, ואז התברר שהבהמה הזו טריפה, יש לה סירכות בריאות וכיו\"ב, הבהמה הזאת היא טריפה או נבלה. אבל עדיין מותר לו למכור את הבהמה הזו לגוי. כתוב בתורה \"לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה\", זה גר תושב, \"או מכור לנוכרי\". יכול למכור את זה לגוי. ולכאורה הרי לוקח זמן כדי למכור את הבהמה הזו לגוי, הוא צריך למצוא איזה גוי שיסכים לקנות את זה, לבינתיים הוא לא רוצה שהבשר יתקלקל, הוא מכניס את זה אצלו למקרר. הוא לא עובר על שום איסור בכך שהנבילה הזו ברשותו. אכן צריך לדעת, שלמכור את הבשר לנכרי הוא דווקא כאשר הוא הנבילה או הטריפה נזדמנה לו באקראי. אבל אסור להשתכר במיוחד בנבילות והטריפות הללו. ולדעת חלק גדול מרבותינו הראשונים זה איסור סחורה (סימן קיז), דאורייתא. יש על זה סימן שלם בשלחן ערוך יורה דעה בדברים האסורים. ח. ספר כף החיים בזמנו היה הגאון הצדיק רבי יעקב חיים סופר, בעל הכף החיים. הוא חיבר חיבור נפלא, והיה איש קדוש ממש. מקובל, צדיק יסוד עולם, ושקדן גדול, שכל כולו היה באוהלה של תורה. הוא חי בירושלים עיר הקודש, והוא כתב את הספר 'כף החיים'. כשהוא סיים את חלק 'אורח חיים', התחיל את חלק יורה דעה, וכשהוא גמר את הלכות איסור והיתר, הוא המשיך קצת, ונפטר לבית לעולמו.יצאו עשרה ספרים, והספר העשירי היה כמו חצי ספר. ואז הנכד שלו פנה אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהיה אז צעיר לימים, וביקש ממנו שישלים את הסימן שהוא התחיל. עד סוף סימן קי\"ז. זה סימן קשה מאוד, כאמור, הוא עוסק בענייני סחורה בדברים האסורים, ואאמו\"ר שהיה אז אברך צעיר – ישב וכתב והשלים את הסימן הזה. וכל מי שיש לו את הספר 'כף החיים', רואה שביורה דעה חלק ב' שחצי או אולי שליש של הספר זה אאמו\"ר כתב, בסגנון שלו: מלא חריפות ובקיאות, זה עצום ממש לראות מה שאבא כתב שמה. ויש בזה המון פרטי דינים. ראשי ישיבות יכולים לקחת כל סעיף קטן שאאמו\"ר כתב עליו, ולבנות ממנו שיעורים שלמים. ט. סחורה בדברים האסורים באכילה שנה, בשנת תשנ\"א, היה יהודי אחד במקסיקו, מר משה סבא 35-לפני כ ע\"ה, שהיה יהודי ירא שמיים ותומך תורה, והוא קנה בית מלון גדול בעיר שנקראת 'אקפולקו' שבמקסיקו, ומסר את המלון לחברה של גויים שתנהל את המלון. כמובן ששמה אין הרבה יהודים, ודאי שלא משתלם להחזיק מלון כשר, ואכן החברה של הגויים הזו הפעילה את המלון כשהוא לא כשר, ובעל המלון מקבל חלק גדול מהרווחים. בעל המלון היה לומד כל יום בכולל, ואברכי הכולל העירו לו על כך, שהרי כאשר הוא קנה את המלון הרי שהוא עושה סחורה בדברים האסורים, שהרי המלון לא כשר. כשהוא שמע את הדברים, הוא הציע לשאול את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, \"מה שהרב עובדיה יגיד – כך אעשה\". האברכים שם הציעו לו לכתוב את השאלה ואת מה שנראה לדעתם. הם היו אברכים מאוד רציניים, והם כתבו פסק, למה לדעתם באמת זה אסור, ושלחו הכל לאאמו\"ר, והוא מצידו קרא לי ואמר שכיון שהוא עסוק בדברים אחרים, לכן שאענה אני במקומו. כל השאלה מתחילה אם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן. שאם נגיד שסחורה בדברים האסורים זה דאורייתא, יהיה קשה מאוד להתיר. משום שלא דרשינן טעמא דקרא. דהיינו אם התורה אוסרת, הרי שזו גזירת הכתוב, ואי אפשר לפרש את כוונת התורה. אך אם האיסור הוא דרבנן, אנחנו יכולים לומר שחכמים גזרו גזירה שמא יבוא לאכול מהאיסור. וממילא במקרה כמו שלנו, הרי כאשר הוא השכיר את המלון לחברה אחרת שהיא מנהלת והיא עושה את הכל, הוא לא מעורב במה שקורה, ממילא אין חשש שמא יבוא לאכול. זו שאלה מסובכת שיש דיון רחב בט\"ז ובאחרונים בכל הנושא הזה. כתבתי על כך תשובה ארוכה, קודם כל הבאתי הרבה ראיות שרוב הראשונים סוברים שזה דאורייתא. אף על פי כן, כתבתי כמה נימוקים - דרך אגב, אני מתייחס עכשיו רק לשאלה של סחורה בדברים [ .להתיר האסורים, יש שאלות נוספות לגבי שבת וחמץ בפסח ועוד כמה שאלות . אאמו\"ר עבר על כל מה שכתבתי, ואמר לי שהוא ]מאוד לא פשוטות מסכים עם הכל, ושלח את התשובה בחזרה למר משה סבא ע\"ה. והנה עברו כמה שנים, ואאמו\"ר הדפיס את שו\"ת יביע אומר חלק ז', ואני רואה להפתעתי שאאמו\"ר הדפיס את התשובה שלי, ולאחריה הוסיף , ושם הוא מתווכח איתי מה סוברים רוב (סימן יד)תשובה שלו בנושא הזה הראשונים. אני טענתי שרוב הראשונים סוברים שזה דאורייתא, ואף על פי כן מותר, לעומת זאת, הוא מביא ראיות מכמה ראשונים שזה דרבנן, וממילא ההיתר נהיה יותר קל. לאחר מכן השאלה הזאת עברה לבתי מלון נוספים. יש יהודים בארגנטינה שיש להם מלונות. אבל בכל מקרה כזה צריך לבדוק לגופו של עניין האם יש סחורה בדברים האסורים או לא. בוודאי שיהודי שגר בסין למשל, אין שם הרבה יהודים, והוא רוצה לקנות ולמכור נבלות וטרפות, או שרצים וכיו\"ב, יש היום קופסאות שימורים של כל מיני סרטנים, חלזונות, כל מיני מרעין בישין, דברים הכי מאוסים שהגויים אוכלים אותם. האם מותר ליהודי לקנות ולמכור? אין ספק שזה אסור. במקרה במקסיקו, זה יותר קל מיהודי שמחזיק מלון, כי יהודי שמחזיק מלון בעצמו, הוא צריך לעשות מכירה לגוי, גם בגלל שבת, ואסור לו להתערב בשום דבר. הוא צריך לנתק את עצמו לחלוטין. במקרה של מקסיקו, יש חברה שלקחה את ניהול המלון באופן בלעדי. הוא לא יכול להתערב להם בניהול המלון. הוא יכול להעיר להם הערות, אבל הם לא חייבים לשמוע לו. בזמנו שאלתי אותו, \"אם אתה רוצה להתארח במלון, אתה צריך לשלם? אתה הרי בעל הבית\", והוא ענה לי שהוא חייב לשלם, הם אולי יכולים לתת לו הנחה, אבל הוא חייב לשלם על פי חוק! כלומר שיש להם בלעדיות והוא לא יכול להתערב. וגם אם יתערב, הם לא חייבים לשמוע לו. כי יש להם את ההסכם ביניהם שהם חוכרים את המלון להרבה שנים, ויש להם החלטות בלעדיות. י. מכירת חמץ בגמרא עכשיו, בחמץ בפסח, אמרנו שזה שונה משאר איסורים, כי עצם הדבר שהחמץ שייך ליהודי, הרי שהוא עובר על \"בל יראה ובל ימצא\". בגלל זה, יש לנו את הנושא של מכירת חמץ. שזה דבר חשוב מאוד. וזה מופיע כבר בדברי חז\"ל: היה מקרה שהתנאים נסעו באונייה, והגיע ערב פסח, והם הבינו שהם לא יוכלו להגיע עד חג הפסח לבית ויש להם חמץ בבית. מה הם עשו? היו איתם באוניה כמה גויים, והם מכרו את החמץ לגויים שהיו עימם באונייה. כלומר היסוד של מכירת חמץ זה מופיע בדברי חז\"ל. יא. מכירת חמץ היא מכירה גמורה צריך לדעת שמכירת חמץ, אם עשו אותה כדת וכדין כמו שצריך, זו מכירה גמורה. זה לגמרי שייך לגוי. החתם סופר כותב בתשובה, שמי שמזלזל במכירת חמץ, ראוי לגערה. אלה שעושים את המכירת חמץ, צריכים לדעת מאוד טוב שלחן ערוך חושן שנה, היה מצב שהיו כל מיני 20-משפט. ברבנות ירושלים לפני יותר מ פקידים ששלטו אחרי שהרב קוליץ זצ\"ל והרב משאש זצ\"ל הלכו לעולמם, היה מצב שכל מיני עסקנים פוליטיים ממפלגות לא דתיות שהתחילו לנהל שם את המועצה הדתית. והגרי\"ש אלישיב קם וכעס מאוד על כך, וקרא לשלושה רבנים, ואני זכיתי להיות אחד מהם, וביקש מאיתנו להיות אחראים על מה שקורה שם. ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו בנושאים של הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הכשרות, ובכל מה שהיה אפשר במשך כמה שנים. אחד הדברים שהיה, זה הנושא של פסח. היינו צריכים להסתובב ולראות במסעדות ובבתי מלון איך מכשירים. ב\"ה הייתה עבודה טובה מאוד. במחלקות שבמועצה הדתית היו גם אנשים מנוסים ותלמידי חכמים שעשו עבודת קודש. למשל במכירת חמץ, הביאו גוי שהיה מנהל האולמות במלון 'רמדה רנסנס' בירושלים. הוא אדם מאוד אינטליגנטי, אדם חכם, מבין עניין. ישבנו איתו, זה לוקח הרבה זמן לעשות מכירת חמץ, והשתדלנו לשער בצורה שכל אחד שמכר שכאילו הגוי נתן לו מקדמה של לפחות סכום מסוים, ואחרי הפסח אנחנו קונים את זה ממנו בחזרה. אבל דאגנו לעשות כמה קניינים כדי שזה יהיה ממש לכל הדעות בצורה מאוד יסודית. והנה, באמצע אומר הגוי לרב שניהל את המכירה, \"סליחה הרב, פה צריך לעשות כך ולא צריך לעשות כך, אתה עושה נגד ההלכה...\" הרב חייך והסכים... הגוי פשוט זכר מה עשו בשנה שעברה. יב. ביטול חמץ על חמץ הנמכר לגוי כל אחד שמוכר את החמץ צריך לדעת, שאת החמץ שמוכרים לא מבטלים אותו בביטול חמץ. מה שאנחנו מבטלים זה חמץ שאנחנו לא יודעים איפה הוא, אולי שכחנו, אולי באיזה מקום, עליו אנו אומרים שיהיה \"כעפרא דארעא\", שיהיה הפקר לאחת הדעות. אבל עצם המכירה היא על חמץ שאנחנו לא מבטלים אותו. מכירת חמץ באה להפקיע איסור דאורייתא. יש כאלה שמקפידים לא למכור חמץ ממש כמו ביסקוויטים וכיו\"ב, דברים שהם חמץ גמור ממש, אבל זו חומרא. מעיקר הדין מכירת חמץ יכולה להיות גם על חמץ גמור: בירה, וויסקי, בצק, כל הדברים הללו, בתנאי כמובן שנועלים את המקום כמו שצריך. אבל זוהי מכירה אמיתית, ולא כמו החושבים שזה סתם. יג. גמירות דעת במכירת חמץ הגרי\"ש אלישיב היה מקפיד להחתים אנשים לא דתיים שבאים למכור על מסמך שיש למכירה הזו תוקף חוקי. למשל, בעל חנות חילוני שבא למכור את החמץ, הוא לא מתכוון כל כך, והסיבה שהוא בא למכור את החמץ היא בשביל הקליינטים הדתיים... הוא צריך את האישור בשבילם, בלי אישור מכירת חמץ – הם לא יבואו לקנות ממנו, כלומר אין לו גמירות דעת במכירה הזו. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה טוען, שלא איכפת לנו מה הוא חושב בליבו, כיון שהוא מכר – המכירה קיימת. יד. למכור לגוי שמבין עניין איך שלא יהיה, אדם שמכר את החמץ וסגר אותו כמו שצריך, אחרי הפסח מותר לו לאכול אותו. זה היסוד של מכירת חמץ. אם הגוי למשל יבוא בפסח ויגיד ליהודי, \"תשמע, קניתי ממך את החמץ, תביא לי את זה, זה שלי\" - אם היהודי יאמר לו, שהמכירה היא רק סתם, באותו הרגע כל החמץ נחשב שלו, וממילא הוא עבר על \"בל יראה ובל ימצא\", וכל החמץ שלו יהיה חמץ שעבר עליו הפסח, והוא אסור בהנאה. צריך לשים לב לזה, לכן צריך לדעת לאיזה גוי למכור, גוי שמבין עניין. הייתה פעם איזו קבוצה של אנשים באיזה שכונה בירושלים, שהחליטו שהם לא סומכים על הרבנות והם הביאו גוי. הם בדקו קודם כל שהוא יהיה גוי למהדרין מן המהדרין, ומכרו לו את החמץ. הוא נתן להם מקדמה כמו שצריך, כמו שעושים נותנים לגוי כסף מתנה, והוא נתן להם אותו. והנה באמצע החג, פתאום הגוי הגיע עם משאית, ויש לו רשימה של כל אלו שמכרו לו, והוא עובר אחד אחד ושואל אותם איפה החביאו את החמץ שלהם... הם שאלו מיד את הרבנים, מה עושים? והרבנים הורו להם, אל תנסו להתחכם, אתם חייבים להראות לו, זה שלו! ואז הוא בא ומילא את המשאית, לקח את הכל, הלך ולא חזר... לכן צריך לדעת איך עושים את המכירה, ולמי מוכרים. ויש לכך תוקף הלכתי בבירור. טו. מכירת חמץ איננה הערמה כתוב בתוספתא שרבי טרפון היה כהן, ובזמנם שעוד היו אוכלים תרומה, היו נוהגים הלכות טומאה וטהרה, הכהן הוא טהור והיה מקבל תרומה טהורה, והכהן יכול לאכול תרומה. והנה פעם אחת היה שנת בצורת, והכהן הלא מקבל תרומה גדולה ותרומת מעשר, תרומה גדולה זה תלוי כמה . בקיצור, הכהנים היו 1% . תרומת מעשר זה 2% אנשים נותנים – בערך . והנה עם ישראל הוא עם גדול מאוד, והיו מעט כהנים. 3% מקבלים בערך ורבי טרפון היה כהן – אז כולם היו באים אליו ונותנים לו את התרומות... מצד שני, הייתהה בצורת, אנשים מסכנים אין להם מה לאכול, והוא יש לו הרבה תרומה, אבל אסור היה לו לתת את התורמות האלו לישראלים לאכול. מה הוא עשה? קידש שלוש מאות נשים בקידושין בעלמא, כל אחת נתן לה סכום כסף, ואמר לה \"הרי את מקודשת לי\". ברגע שהוא קידש אותם, מותר להם לאכול תרומה, כיון שכל אחת מהם היא אשתו של הכהן. . ] - היום היו מעמידים אותו לדין... אבל פה זה ודאי מותר על פי ההלכה[ .וכך הוא הציל את החיים שלהם. כי היה להם אפשרות לאכול תרומה והנה, מישהו יכול להגיד שזה נקרא נישואין פיקטיביים? ברור שלא! כי כל אחת מהנשים הללו, אם היא תרצה להתחתן עכשיו, היא צריכה גט, והיא נאסרת לאחר מכן לכהן כי היא גרושה. כלומר הקידושין היו קידושין גמורים. עצם הדבר שהיא צריכה גט זה מראה שהיא ממש מקודשת לו. לכן היה מותר להם לאכול בתרומה. זה לא נקרא הערמה. כך גם אנחנו מתייחסים למכירת חמץ, ברגע שהיא נעשית כדת וכדין, היא נחשבת ממש למכירה גמורה והחמץ שייך לגוי, ואחרי הפסח אנחנו חוזרים וקונים את זה ממנו. טז. חמץ לא בדילי מיניה נחזור לנושא של חמץ בפסח במשהו. אנחנו רואים באיסור חמץ דברים שלא נמצאים בשאר איסורים. הראשון הוא כפי שאמרנו: שאיסור חמץ הוא בכרת. הדבר השני הוא: שאיסור חמץ הוא ב\"בל יראה ובל ימצא\". אסור לאדם שיהיה שייך לו חמץ. יש דבר נוסף בחמץ על פני שאר איסורים, שהחמץ \"לא בדילי אינשי מיניה\" – כיון שאנשים רגילים אליו בכל ימות השנה, הם לא נבדלים ממנו. כלומר, בכל האיסורים אין דבר שהוא מתהפך מהיתר לאיסור, פעם הוא אסור, פעם הוא מותר. נבלה זה נבלה, טרפה זה טרפה, חזיר הוא חזיר. הוא לא עובר גיור רפורמי ואז הוא לא יהיה חזיר... אין דבר כזה. אולי אצל הרפורמים יש... אבל אנחנו יודעים, שכל מה שאסור באיסורי מאכלות, אסור זה אסור ומותר זה מותר. יש רק שני מושגים של דברים שהמותר הופך להיות אסור. אחד, בזמן בית המקדש זה איסור 'נותר' - בשר של קרבנות שהוא קודש וצריך לאכול אותו בזמן מסויים ולא אכלו אותו בזמן. למשל: יש קודשים שרק הכהנים, הזכרים שבכהנים אוכלים, ויש קודשים שכל עם ישראל אוכלים, וגם חלק מזה הולך לכהנים ולמשפחתם, והתורה מגבילה את האכילה בזמן. רוב הקרבנות זה ליום ולילה. דהיינו שוחטים ומקריבים אותו ביום, ואז מותר לאכול אותו כל הלילה. וחכמים באו וקבעו עד חצות, זו המשנה הראשונה במסכת ברכות. כמו כן לגבי קרבן פסח, שיש מחלוקת אם מהתורה זה עד חצות או שמהתורה זה כמו שאר קורבנות שזה כל הלילה. וברגע שעבר הזמן של אכילת הקרבן, הבשר הזה הופך להיות נותר, ואסור לאכול אותו, זה איסור חמור מאוד לאכול אותו, הוא חייב כרת על כך. זה מושג מעניין שאנחנו רואים איך ההיתר הופך להיות איסור. הדבר השני שיש, זה החמץ. היום למשל, אנחנו עוד לפני פסח, היום החמץ כשר למהדרין מן המהדרין, אם יבוא איזה אדם אחד ויגיד, שיש לו איזה בבא קדוש שאמר לו, שצריך להחמיר להתחיל את הפסח מפורים, והוא מחמיר ואינו אוכל חמץ חודש וחצי לפני, זה אסור, כי היום חמץ כשר למהדרין מן המהדרין. אם הלחם או העוגות יש להם הכשר טוב, אין חשש של תולעים, הפרישו מזה חלה, הפרישו תרומות ומעשרות, זה כשר. אף אחד לא יבוא ויגיד שמעכשיו כבר אסור לאכול חמץ. רק כשמגיע הפסח הוא הופך להיות איסור. אם כן אנשים רגילים אליו בכל ימות השנה, לכן באו חכמים וקבעו הגבלה נוספת בחמץ, שמכיוון שאנשים רגילים אליו, הוא אסור אפילו במשהו. שאפילו כלשהו חמץ הוא אוסר את הכל. אני מברך את כל הקהל שבא לכאן, אנחנו שומרים על ההוראות, לא יותר ממה שמתירים פיקוד העורף, אבל אני יודע שיש אלפים בכל הארץ ששומעים את השיעור, בכל מיני רשתות, במיוחד ברדיו 'קול ברמה', שבימים האלו של המלחמה זה קול ברמה של קידוש ה' וחיזוק, שמעתי איך שהם מדברים על אמונה בה' יתברך, לדעת שהכל מאיתו יתברך, ואנחנו צריכים להמשיך להתפלל ולהתפלל למען הצלת כלל ישראל. אנחנו רואים ניסים ונפלאות, אבל עדיין זה לא נגמר, אנחנו צריכים בכל כוחנו להעתיר ולהתפלל. ואנחנו מקבלים על עצמנו בעזרת השם כשזה ייגמר, בלי נדר, נאמר כולנו 'נשמת כל חי' ונודה לקדוש ברוך הוא על כל הניסים ונפלאות שעושה איתנו, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב, אכי\"ר."},{"filename":"342.pdf","content":"342 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק ויקהל פקודי תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת ויקרא הלכות חג הפסח (ב) מדברי הרב המקדים הגאון רבי אברהם דרשן שליט\"א ראש כולל יחוה דעת \"... אנחנו רואים אצל מרן מלכא שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, איך שמתחילת כהונתו חרט על דגלו את האחדות בעם. ללא חילוק בין עדות ומנהגים, בין כל מיני קהילות למיניהם. מהדיין הגדול בבית דין העליון ועד אותו ילד בחיידר במסיבת סידור. אנחנו רואים מדי פעם שמגיעים לפה קבוצות של תלמודי תורה, ומרן שליט\"א, עם כל הקושי ווהצער, סוגר את הספר באמצע החיבור שלו, והולך לפנות מזמנו למסיבת סידור של ילדים, תינוקות של בית רבן. אותו הדבר חיילים או שוטרים או כל מיני אנשים שבאים, \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\", דרך אהבה ואחווה שלום ורעות. סיפרו לי שבוע שעבר על משפחת ביטון מבית שמש, מרן שליט\"א הגיע לשם לנחם, אבל לא רק במילים. הלב שלו שם הרגישו אותו איך שהוא יוצא לקראת המשפחות, איך שהוא מרגיש כל אחד ואחד כרועה נאמן, עמו וצאן מרעיתו. כאב לו את כאבם והטישו שבידו, כך הוא ניסה לעצור את דמעותיו. במקום הקדוש הזה כאן, אני זוכר באחד השיעורים שמרן שליט\"א מסר ביום ראשון, לפני שזה עבר למוצאי שבת, מרן הזכיר את הפסוק, \"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה\". הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ומתבטא אליו כך. כשמרן שליט\"א ישראל כולו, לדאוג לכולם, שבאמת כולם יהיו באחדות, שכולם יהיו באהבה הזכיר את הפסוק הוא לא יכל להמשיך, הרגשתי איך שהוא מרגיש את עם ואחווה שלום ורעות. מי שלא יודע, יש למרן שליט\"א רשת כוללי ערב ברחבי הארץ וגם בתפוצות. אני הבנתי שהמטרה היא ללמוד כל מיני הלכות שלא לומדים ממש במשך היום, פחות מגיעים אליהם. לפני כשנה היה כאן כנס במקום הקדוש הזה, ומרן שליט\"א דיבר, ואמר שמלבד המטרה הזאת, ישנה עוד מטרה, אנחנו ב\"ה מתמלאים בתורה, אבל ישנם רבבות ואלפים מאחינו בית ישראל, מהשדות, שלא כל כך יודעים מה זה טעמה של תורה, שלא כל כך רואים את האור שמאיר בתורה, \"נר מצווה ותורה אור\", באים אחרי יום עבודה מפרך, \"טעמו וראו כי טוב ה'\" - הולכים לבית הכנסת, לבית המדרש, והנה הוא נעול על סוגר ובריח. סיימו מנחה וערבית והמקום נסגר. ולכן נפתח כוללים בכל רחבי הארץ, שגם יגיעו לאותם אנשים שירצו קצת לטעום \"נר מצווה ותורה אור\", להאיר להם את הנשמות. שיהיה להם איפה להגיע, יהיה להם איפה להיכנס. לא נדאג רק לעצמנו, אלא גם לכלל הציבור. אנחנו זוכרים איך שמרן ע\"ה זיע\"א בכה מעומק הלב על זה שיש בעם ישראל למעלה ממיליון יהודים, למעלה ממיליון תינוקות של בית רבן שלא יודעים מה זה 'שמע ישראל'. הוא כאב את כאבו של הדור. מורנו ורבנו מרן שליט\"א, רואה את הכאב הזה, והוא ממשיך כדי להפיץ את התורה בעם ישראל כולו. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, וכיסא כבודו ירום ונישא, אכי\"ר. לעילוי נשמת בן ציון מאיו בן קדן ז\"ל נלב\"ע י' ניסן ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il איסור| איסור שרויה| דבר שיש לו מתירין| הרחקות בין בשר לחלב| חומרא דחמץ| משמרים שתי שבתותנושאי השיעור: התרת נדרים על מנהג אי | ברכה על תפוחי אדמה| התפשטות מנהג אי אכילת הקטניות| אכילת אורז בקהילות שונות כלים שבישלו בהם קטניות| אשכנזייה שהתחתנה עם ספרדי| אכילת הקטניות שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. משמרים שתי שבתות יישר כוח להגאון הגדול הרב אברהם דרשן שליט\"א שמשמש אצלנו כראש כולל. אני לא אוהב את ההגזמה שמדברים בשבחים, תיקחו בעירבון מוגבל את כל מה שהוא אמר. אבל אני רוצה לברך אותו שימשיך, הוא תלמיד חכם מופלג, שקדן גדול, ראש כולל מצוין, ובעז\"ה ימשיך מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, ויראה נחת מכל יוצאי חלציו, אכי\"ר. רבותיי, ישנה התארגנות של כמה ארגונים לעורר את הציבור בכל הארץ לשמור שתי שבתות, כדברי חז\"ל, שאם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים. לנצל את השבתות הראשונות של חודש ניסן, \"ראשון הוא לכם לחודשי השנה\", שבת פרשת ויקרא ושבת פרשת צו, לעורר אנשים שלצערינו אינם שומרי שבת, לעורר כמה שיותר, לפחות שישמרו את שתי השבתות הללו. בוודאי שזו יוזמה חשובה מאוד. אשרי מי שמסייע ליוזמה הגדולה הזאת, שיהיו עוד הרבה יהודים שישמרו את שתי השבתות הללו. אנחנו זקוקים הרבה לרחמי שמים. כל יום אנחנו יודעים שאנחנו כפסע בינינו לבין אסונות נוראים. רק היום שמענו שכמעט הפילו לנו מטוס. ה' ירחם מה שהיה קורה אם זה היה קורה! אנחנו צריכים להמשיך להתפלל, כל הזמן, למען הצלת עם ישראל, למען הצלחת הצבא כנגד אויבי ישראל שזוממים להשמידנו. כמובן ששמירת שבת קודש יכולה לסייע הרבה להביא סייעתא דשמיא, שנזכה בעז\"ה שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. ב. חומרא דחמץ בשבוע שעבר התחלנו את הנושא של חמץ בפסח במשהו. דהיינו, שכל טיפת חמץ שנפלה לסיר, אפילו כזה ענק - כל התבשיל נאסר. כך קבעו חז\"ל, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. ישנם שני נימוקים עיקריים לדין הזה. האחד, דיברנו על כך בשיעור הקודם, שהראשונים מסבירים את העניין של 'חומרא דחמץ'. שחמץ הוא באיסור כרת, וכן יש בו איסור מיוחד של בל יראה ובל ימצא. ועוד, שחמץ רגילים להשתמש בו בכל מהלך השנה, ורק בימי הפסח הוא נאסר, ומשום כך חכמים רצו לעשות הרחקה וקבעו שחמץ בפסח במשהו. כלומר, יש כאן שלושה נימוקים, שאפשר להתייחס אליהם כאל נימוק אחד: 'חומרא דחמץ'. והוא חמור או מצד שהוא בכרת, או מצד שהוא בבל יראה ובל ימצא, או מצד שלא בדילי מיניה - אנשים רגילים אליו. ג. הרחקות בין בשר לחלב דוגמא לדבר, איסור בשר וחלב. שאם השחיטה של הבשר הייתה כדת וכדין, הוא כשר למהדרין, אפשר לאכול אותו. ומאידך, חלב שהוא כשר - ב\"ה היום יש חלב מהדרין, אפילו בלי שום [ למהדרין, אין בו שום חשש הבעיה, שהתורה אמרה שאסור לאכול ]חשש של חילולי שבת וכיו\"ב בשר וחלב ביחד. לכן חכמים עשו כמה הרחקות. כיוון שאנשים רגילים לאכול בשר ורגילים שעות אחרי 6 לשתות חלב, כל אחד בפני עצמו. ראשית, צריך לחכות אכילת בשר. וכן, שני בני אדם שיושבים לאכול בשלחן אחד, והאחד אוכל בשר, ומכירים זה את זה, יש חשש שאחד יקח מהמאכל של השני, ולכן צריך לעשות היכר ביניהם. אכן, כאשר אינם מכירים זה את זה, זה לא נעים לקחת מהשני, ולכן אין חשש. משום כך חכמים החמירו, ובדומה לכך החמירו גם לגבי חמץ, בגלל שלא נבדלים ממנו. מתרחקים ממנו רק בפסח. לכן חכמים עשו הרחקה. ד. דבר שיש לו מתירין ישנו הסבר אחר לגמרי שכותב הרמב\"ם, ומופיע בעוד כמה מרבותינו הראשונים: הרי\"ד, הרמב\"ן ועוד, שהנה חכמים קבעו שכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטל. למשל, יהודי יש לו לול תרנגולים, הוא יכול ביום שישי ללכת ולאסוף כמה ביצים להכין אותם לשבת או יום טוב. אבל אם ביצה נולדה בשבת או ביום טוב, הביצה הזאת נחשבת למוקצה, והיא אסורה לגמרי. זה מוקצה של נולד. ולא רק לאכול אותה אסור אלא גם לטלטל אותה. ורק לאחר השבת או יום טוב היא מותרת בטלטול ובאכילה. והנה, מי שנולדה לו ביצה בשבת או ביום טוב, ובטעות לקח אותה מישהו והניחה בתוך ערימה של אלף ביצים, ולא ידוע מי מהבצים הללו היא הביצה שנולדה בשבת ואסורה באיסור מוקצה. אמנם, בכל האיסורים שבתורה אנחנו אומרים שבטל בשישים. ובכל זאת אומרים חז\"ל שהביצה לא מתבטלת, אפילו באלף, משום שהוא 'דבר שיש לו מתירין'. יש לכך שני פירושים בר\"ן וברש\"י, אולם לא ניכנס לפירושו של הר\"ן שהוא מסובך יותר, ונבאר את פירושו של רש\"י, שכתב במילים פשוטות: \"עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר\". דהיינו, אם יש סיר עם תבשיל שנפל לתוכו טיפה של חלב, או תבשיל של בשר ונפלה לתוכו חתיכת בשר טרף, ויש שישים כנגד החלב או כנגד הטרף – התבשיל מותר כי האיסור בטל בשישים. כלומר, כיון שהאיסור לא נתן טעם בהיתר – אני מתיר את כולו. אמנם זה אילוץ, אין אפשרות אחרת, אם הייתי יכול להוציא את כל האיסור לגמרי – ודאי שזה עדיף. אבל זה כבר התערבב, ולכן זה מותר. אבל כשביצה נולדה ביום טוב והיא התערבה בביצים אחרות, הרי הביצה הזאת בעצמה תהיה מותרת במוצאי יום טוב. דהיינו שביום טוב או בשבת שהביצה הזאת התערבה, מצד אחד יש יותר משישים כנגדה, אבל אם אמתין עד מוצאי שבת – הכל יהיה מותר לכתחילה, לא תהיה כאן תערובת של איסור והיתר. אז בוודאי שעדיף שיהיה הכל מותר, מאשר שתהיה תערובת שמתירים אותה בלית ברירה. זו הכוונה של רש\"י. ה. דבר שיש לו מתירין באיסור חמץ בדומה לכך כותב הרמב\"ם, שאיסור חמץ הוא אמנם אסור מהתרוה בפסח, אולם לאחר הפסח הוא יהיה מותר מהתורה, אמנם חכמים קבעו שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אבל מהתורה הוא מותר, כלומר חמץ זה איסור זמני. לכן כותב הרמב\"ם, שזהו הטעם בחמץ שהתערב בפסח, שלמרות שיש כנגדו אפילו פי אלף, אבל כיון שאם ימתין עד לאחר הפסח הוא יהיה מותר, אם כן הוא בכלל דבר שיש לו מתירין, וממילא אינו בטל. \"דבר שיש לו מתירין\" זה מושג הלכתי ידוע, יש על זה בכמה מקומות בשלחן ערוך. ו. ספק בדבר שיש לו מתירין צריך לדעת, שבאופן רגיל בדבר שיש לו מתירין מחמירים מאוד. ולמרות שהוא מדרבנן - לא אומרים ספק דרבנן לקולא. הגמרא אומרת \"ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות, כולן אסורות\". ואם יש ספק אם נולדה ביום טוב או נולדה בחול, למשל, יש לו לול תרנגולות, ביום שישי הלך לבית הכנסת וראה שאין ביצים, כשחזר אחרי תפילת ערבית - מזל טוב נולדה ביצה, הוא לא יודע בדיוק מתי היא נולדה, יכול להיות שנולדה שתי דקות אחרי שעבר שם, מבעוד יום, ויכול להיות שנולדה רק לפני חמש דקות - בלילה. ובכל זאת לא אומרים ספק דרבנן לקולא, אלא הכל אסור. יש ראשונים שסוברים, שאפילו אם ספק נולדה ביום טוב שהתערבה באלף אחרות, כולן אסורות. ויש מחלוקת איך להסביר את השיטה הזאת. יש אומרים שבדבר שיש לו מתירין לא מועיל אפילו ספק ספיקא. ויש מסבירים שזה נקרא ספק אחד בגוף, ספק אחד בתערובת. ואכמ\"ל זה נושאים מסובכים ששייכים להלכות איסור והיתר. ז. חומרא דחמץ הביאה למנהגי פסח השונים החומרא בחמץ שתיקנו חכמים יותר מנבילות וטרפות, יותר מאיסור דם וחלב, יותר מכל האיסורים החמורים, זה גרם מצד אחד לשאלות הלכתיות, למשל, נותן טעם לפגם, נותן טעם בר נותן טעם, מי פירות ועוד כל מיני שאלות הלכתיות. יש הרבה פוסקים שמחמירים בחמץ יותר משאר איסורים. מצד שני זה גרם גם להרבה מעדות ישראל לנהוג חומרות בענייני חמץ. במשך הדורות נהגו כל מיני מנהגים לאסור דברים בפסח. יש בזה הרבה הבדלים גם בהלכות וגם במנהגים, בין הספרדים לבין האשכנזים. וגם בין האשכנזים עצמם יש גם כן מנהגים ומנהגים שונים, וכן בין הספרדים בינם לבין עצמם יש כל מיני עדות שנוהגים מנהגים שונים. אמנם בענייני פסח הספרדים מקלים יותר מהאשכנזים. אין מה להשוות את החומרות של האשכנזים לספרדים. ח. המנהג לא לאכול שרויה בפסח למשל, המנהג שלא לאכול 'שרויה' - מצה שנשרתה במים. שזה מנהג שנהגו בו החסידים. הליטאים מקלים בזה. אבל שרויה זו חומרה קשה מאוד. הם לא יכולים לעשות עוגה מקמח מצה, הם מחמירים אפילו רק במי פירות בלי שום תערובת. הם עושים עוגות רק מקמח תפוחי אדמה וכיו\"ב. אבל קניידלך למשל, האשכנזים החסידים לא יכולים לאכול בפסח, זה שרויה. לעומת זאת, אצל הספרדים, אין מי שמחמיר בעניין שרויה. מצה אחרי שנאפתה לגמרי, כמו שצריך, אין בה איזה קמח שנפל עליה לאחר מכן, הרי שאין סיבה לחשוש שיש כאן קמח, או שיש משהו לא אפוי. ואז ניתן להכניסה למרק, או לעשות ממנה קניידלך, עוגות וכיו\"ב. ט. אורז אינו חמץ יש עוד הרבה מנהגים שהאשכנזים מחמירים והספרדים מקלים, אבל יש מנהגים שגם חלק מהספרדים מחמירים. כמו למשל המנהג המפורסם שלא לאכול אורז בפסח, ובעקבותיו בא גם הנושא של הקטניות. ונבאר את העניין. ראשית צריך לדעת, שמי שאומר שאורז הוא חמץ, הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אין ספק שהאורז הוא לא חמץ על פי ההלכה. וזה ברור גם לאשכנזים. במסכת פסחים יש מחלוקת בברייתא, ודעת רבי יוחנן בן נורי שהאורז נחשב למין דגן, וחייבים על חימוצו כרת, אבל חכמים חולקים עליו, וסוברים שהאורז אינו מין דגן. כמו כן בגמרא בסוף פסחים הגמרא עוסקת על דברי המשנה, שבליל הסדר צריך לאכול שני מיני תבשילים. ושואלת הגמרא איזה שני מיני תבשילים, האם צריך שזה יהיה כמו זכר לקרבן פסח וקרבן חגיגה, שני מיני בשר או לא. ונחלקו בזה בגמרא, שלדעת רב יוסף, שני מיני בשר, אבל רב הונא אמר \"אפילו סילקא וארוזא\" – 'סילקא' זה תבשיל פשוט של תרד, 'ארוזא' זה אורז. והגמרא מספרת, שרבא שמע את רב הונא שנתן דוגמה תרד ואורז, אמנם רב הונא לא התכוון לומר שחייבים לאכול תרד ואורז בליל הסדר, הוא רק נתן דוגמה את התבשילים האלו שיוצאים בהם ידי חובה, ובכל זאת רבא היה מקפיד כל שנה לאכול בליל הסדר תרד ואורז. \"פה קדוש של רב הונא אמר את השם של שני התבשילים האלו\". אם כן רבא היה אוכל אורז בפסח. והגמרא מסיקה מזה, שלא חוששים לשיטת רבי יוחנן בן נורי שאומר שהאורז הוא חמץ. כלומר לכולי עלמא אורז אינו שייך למשפחת מיני דגן, למרות שהוא משביע ומברכים עליו מזונות. י. תחילת המנהג שלא לאכול קטניות בקהילות אשכנז שנה, כל עם ישראל 800-לפי המקורות שיש בידינו נראה, שעד לפני כ אכלו אורז בפסח. וכפי שמבואר בגמרא. רק לאחר מכן התחיל המנהג אצל האשכנזים. בהגהות מיימוניות - שהוא היה תלמידו של המהר\"ם מרוטנבורג – כותב, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהאורז אינו חמץ, אבל נהגו להחמיר. גם הסמ\"ק ועוד כמה ראשונים שחיו בתקופה ההיא, הביאו מנהגים של כמה קהילות של אשכנזים שהפסיקו לאכול אורז. יא. הסיבות למנהג אי אכילת אורז בפסח המנהג הזה נבע משני סיבות: האחד, בזמנם היו אורזים את האורז בשקים שארזו בהם חיטה או קמח, וממילא נוצר חשש תערובת חיטים או קמח - כשהייתי ילד אני זוכר, היה ניתן למצוא הרבה גרעיני [ .בתוך האורז .]חיטה בתוך האורז הראשונים כתבו לכך טעם נוסף, שצריכים לשים אליו לב: שהדרך לאכול אורז היא על ידי בישול, זה נקרא 'מעשה קדרה'. מצד שני ניתן להכין מהאורז גם לחם, וכיון שניתן להשתמש עם האורז לשימושים אחרים – דומים לשימוש בחיטה - יש חשש שעמי הארצות יגידו, שכמו שמבשלים אורז וזה מותר, כך גם חיטה אפשר לבשל גרגרי חיטה בפסח. ישנם כאלו שיבואו לעשות את ההשוואה הזו. יב. חיישינן לעמי הארצות כשראיתי את הנימוק הזה, קצת התפלאתי, האם ייתכן עם הארץ כזה שלא יודע שאסור לבשל גרגירי חיטה בפסח?! והנה הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות בני אדם, ובאותו יום שחשבתי כך, הייתי בביקור בבית הוראה חשוב מאוד, והיו הרבה טלפונים, וביקשו ממני שאצטרף לרבנים לענות לשאלות בהלכה. הרמתי את הטלפון, ועל הקו היתה אשה שאמרה כך: \"כבוד הרב, מותר לבשל חיטה בפסח?\" אמרתי לה בוודאי שאסור! ואז היא מספרת, לי, ששכנה שלה סיפרה לה שהיא מכינה בפסח חמין של חיטה ככל ימות השנה, ואילו היא אמרה לה, איך?! הרי זה אסור! והשכנה השיבה לה, הרי שמים שקית אורז בתוך החמין, אז מה ההבדל בין אורז לחיטה?! הרי זה אותו הדבר!... כמובן שאמרתי לה, שזה חמץ גמור, וצריך להגעיל את כל הכלים! אבל אנחנו רואים, שאכן יש עמי הארצות שלא מבינים את ההבדל. באותה מידה יכול להיות מצב הפוך. במקומות שעושים לחם מאורז, כמו סין למשל, עלול לבוא אדם ולומר, שכמו שזה לחם ומותר, אז גם לחם מחיטה יהיה מותר! הרי מה ההבדל?! וזה היסוד של מנהג האשכנזים לא לאכול אורז בפסח. יג. התפשטות המנהג אצל הספרדים הטור בתחילה גר באשכנז. והוא מביא את המנהג שלא לאכול אורז, 800-וכותב שזו חומרא יתרה. אבל המנהג הזה שהתחיל כאמור לפני כ שנה שאז הוא התפשט אצל כל 500 -שנה, התפשט בהדרגה, עד לפני כ האשכנזים. כתוב \"הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל\", גם מנהגים תלויים במזל. יש מנהגים שהתחילו אותם ונהגו אותם כל עם ישראל. למשל, הלל בראש חודש. הרי אין יהודי שלא אומר הלל בראש חודש. זה מנהג כללי שנוהגים אותו כל עם ישראל. אבל המנהג הזה התחיל בתחילת תקופת הגמרא, והיו חכמי ישראל שאפילו לא ידעו מהמנהג הזה. לאט לאט זה התפשט, היום כל עם ישראל נוהגים לומר הלל בדילוג בראש חודש. המנהג הזה של איסור אכילת אורז בפסח, היה לו מזל מאוד חזק. הרי זה התפשט אצל האשכנזים, מרן הבית יוסף כותב, שאין מי שחושש למנהג כותב, שהמנהג באשכנז (סימן תנג) הזה זולתי האשכנזים. אבל באמת הרמ\"א להחמיר שלא לאכול אורז. והנה, לאחר תקופת מרן השלחן ערוך, התחילו גם בקהילות מסויימות אצל הספרדים להימנע מאכילת אורז בפסח. הפרי חדש כותב שכך נהגו משפחות חשובות בירושלים עיר הקודש. מרן החיד\"א מביא בשם רבי ישועה שבאבו, בעל הפרח שושן, שכותב, שירא שמים יזהר לא לאכול אורז, כי יש בזה כל מיני חששות. יד. מעשה שהיה מרן החיד\"א מביא סיפור, שהיה איש אחד נכבד מאוד בירושלים עיר שנה ויותר, שעשה מסיבה גדולה בפסח, הוא היה 250-הקודש, לפני כ עשיר והיו לו משרתות יהודיות כשרות שהן היו בודקות את האורז שלוש פעמים, כמו שצריך, גרגיר גרגיר. ואז בחול המועד הוא עשה מסיבה אצלו בבית, והגישו לשלחן קערה ענקית מלאה אורז, כמו 'פירמידה' של אורז. וכל אחד בא ולוקח קצת אורז לצלחת שלו. פתאום הרב עוצר את כולם, הוא הבחין שבראש הפירמידה, עומדת לה חיטה אחת מבוקעת. חמץ גמור. וזה מעניין איך הקדוש ברוך הוא עשה את זה שהחיטה הזאת תהיה בראש הפירמידה, בשפיץ. האנשים שראו את זה, כל מי שהיה שם נבהל, כמעט אכלנו, נכשלנו באיסור חמץ בפסח במשהו. והמעשה הזה הביא לידי כך שהתחילו לנהוג לא לאכול אורז. טו. מנהג הספרדים באורז בפסח היום בעדות הספרדים, יש עדות של ספרדים שרובם הגדול לא אוכלים אורז, כמו המרוקאים. אני חקרתי ודרשתי, אמנם יש בהם פה ושם קהילות קטנות שכן אוכלים אורז, אבל כל הערים הגדולות שהיו במרוקו נהגו לא לאכול אורז בפסח. אצל התוניסאים יש מנהגים שונים בנושא הזה. אבל הפרסים, החאלבים, הדמשקאים, וגם במצרים כולם נהגו לאכול אורז. בעיראק למשל, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מבגדד, ונהגנו לאכול אורז בפסח. מאידך, ישנם חלק מיוצאי בגדד שלא אוכלים אורז בפסח. כלומר שיש בזה מנהגים ממנהגים שונים אצל הספרדים. אצל המרוקאים, חלק מהם לא אוכלים קטניות בכלל. וחלק מהם אוכלים קטניות. וחלק אוכלים רק אם זה טרי, ואם זה יבש לא אוכלים. טז. מנהג האשכנזים הכללי באורז בפסח שנה היה 350 אצל האשכנזים זה מנהג כללי, וגם זה לא עבר בשלום. לפני הגאון החכם צבי שהיה מגדולי הדור, הוא היה באמסטרדם. והבן שלו - רבי יעקב עמדין - הגאון יעב\"ץ, כותב, שאביו היה מצטער מאוד על המנהג לא לאכול אורז בפסח. הוא טען שאנשים נמנעים משמחת יום טוב. יש אנשים שאצלם האורז הוא המאכל הכי חשוב, וכשנמנעים ממנו - נמנעים משמחת יום טוב.והוסיף, שאנשים נמנעים מלאכול אורז, ובמקום זה אוכלים מצה, היום אנשים אוכלים בשר במקום אורז אבל בזמנם לא היה 300-400 כזה הרבה בשר ולכן היו אוכלים הרבה מצות. באותם ימים לפני שנה לא היו מצות מכונה, והיו צריכים לאפות הרבה מצות. משום כך כותב הגאון יעב\"ץ, \"וכי המצה היא יותר כשרה מהאורז? הרי כל כך קשה לאפות מצה כשרה למהדרין! הרי יש ספרים שלמים על פרטי הדינים איך אופים מצה לפסח. האם שווה לבטל את האורז ובמקום זה לאכול הרבה מצות?! כמובן שהטענה הזאת בימינו לא שייכת. היום יש הרבה אמצעים טכנולוגיים משוכללים, גם במצות יד וגם במצות מכונה, וברוך ה' אין שום בעיה בכשרות שלהם. אבל אנחנו רואים שהגאון יעב\"ץ, למרות שתקף את המנהג על האורז, וכפי שהביא בשם אביו החכם צבי שאמר, \"אשרי שיאחז את החומרות הללו וינפץ אותם אל הסלע\". אבל הוא לא העז לבטל את המנהג הזה. זה מנהג כללי של כל האשכנזים לא לאכול אורז בפסח. אבל צריך לדעת שזה מנהג. ומשום כך יש קולות מסוימות וכדלהלן. יז. תירס וקטניות בדומה לכך הוא המנהג לגבי איסור אכילת הקטניות אצל בני אשכנז. כבר מתקופת הראשונים התחילו בהדרגה, להפסיק לאכול קטניות. למשל, שעועית, אפונה, חומוס וכיו\"ב. החומוס הוא יותר בעייתי, כי גם מסכן - אולי צריך לעשות לו 'מי [ .'קוראים לו 'חומוס', זה קרוב למילה 'חמץ במשך הזמן, כל מי שהיה דומה להם, עשו ]...שברך' ולשנות לו את השם אותו קרוב משפחה וצירפו אותו. למשל תירס. כיום תגידו לאשכנזים לאכול תירס, לשתות שמן תירס וכיו\"ב, ח\"ו, זה קטניות. אבל באמת, כשגזרו על הקטניות, בכלל לא היה תירס בעולם. התירס בא מאמריקה, רק אחרי שגילו את אמריקה. יש כמה מאכלים שלא היו בעולם לפני גילוי אמריקה, תפוחי אדמה ותירס. התירס בהתחלה היו רק במרכז אמריקה, במקסיקו וכיו\"ב, והיו מאכילים את זה לבהמות. בני אדם לא היו אוכלים את זה בכלל. לאט לאט הבינו שאפשר לבשל את זה ולעשות מזה כל מיני מאכלים. במקסיקו למשל, עושים לחם מתירס. התירס אצלם הוא מאכל חשוב. על תירס מברכים 'האדמה', וצירפו אותו למשפחה של הקניות, אבל הוא לא קטניות. ובכל זאת אשכנזים לא אוכלים תירס בפסח. יש עוד כמה דברים כאלו שהם קרובי משפחה של הקטניות ואשכנזים לא אוכלים אותם. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יח. ברכה על תפוחי אדמה דרך אגב, הזכרנו תפוחי אדמה, בעבר התעוררה שאלה מה מברכים על תפוחי אדמה. הגאון רבי חיים מצאנז היה פוסק שיש לברך על תפוחי אדמה 'שהכל'. הווא סבר שזה כמו כמהין, וזה גדל מהאויר. אבל זה לא נכון, מכיוון שהכמהין היו כבר בזמן המשנה והגמרא, כלומר כמהין זה מה שנמצא קבור באדמה בכל מיני מקומות, היום בארץ מביאים בקופסאות שימורים ממרוקו. יש גם כן בשווקים של הערבים, בשוק של שכונת 'התקווה' ובשוק 'באר שבע' וכיו\"ב, שם הם מביאים כמהין טריות. וזה גדל מהאוויר כמו פטריות שגדלות מהאוויר. אבל תפוחי אדמה, המציאות מוכחת, ומי שיודע איך מגדלים תפוחי אדמה, זה כמו כל ירק, שותלים את זה באדמה. יש כאלה שטענו שבספר הערוך, שהוא חי לפני אלף שנה, כותב על כמהין – טרטופל. והיו שרצו לומר שזה כמו 'קרטופל' - תפוחי אדמה. אבל זה לא נכון, זה לא ייתכן, כי בזמן הערוך לא היה תפוחי אדמה בעולם. אמנם, כתוב בספר מהרי\"ל שבערב יום כיפור לא היה אוכל 'ארד אפל' - תפוח קשה. חלק מהאשכנזים ביידיש קוראים ככה לתפוח אדמה. אבל לכאורה המהרי\"ל חי מאה שנים לפני גילוי אמריקה. אכן יכול להיות שהכוונה 'ארד אפל' זה 'בטטה' - תפוח אדמה מתוק. שזה משהו אחר. אבל התפוח אדמה הרגיל שיש לנו היום, אין ספק שהמוצא שלו הוא מאמריקה. ואין כל ספק שיש לברך עליו 'האדמה'. יט. האשכנזים חייבים להישאר במנהגם יש נידון, במי שנהג שלא לאכול קטניות, ורוצה להפסיק את המנהג, רוצה להתחיל לאכול אורז וקטניות, כיצד עליו לנהוג. ראשית, לאשכנזים אנחנו לא יכולים להתיר. אצלם זה מנהג כללי. כשהם שנה, כשהתחילו להגיע תלמידי הבעל שם 250 באו לארץ ישראל מלפני טוב ותלמידי הגאון מווילנא לירושלים עיר הקודש, לצפת וכו', בהתחלה הם היו מיעוט קטן, אבל לאט לאט הם הפכו להיות רוב. בזמנו בירושלים ובצפת הישנה שלפני קום המדינה הם היו רוב, וכשהם באו לארץ הם המשיכו את כל המנהגים שנהגו באשכנז. היום גם כן, כל אשכנזי שומר תורה ומצוות יודע שאסור לאכול אורז בפסח. לכן אם יבוא מישהו ויגיד \"אני מוכן לטבול ולהיות ספרדי, חטאתי, עוויתי, פשעתי...\" אנחנו לא יכולים להתיר לו. הוא צריך לנהוג את מנהג אבותיו. לכן גם אם למשל, מתארח אצלך אדם אשכנזי שאינו שומר תורה ומצוות, יכול להיות שהוא אפילו אוכל חמץ בבית שלו, בכל זאת אסור להביא לו אורז, אני לא יכול להגיד כיון שבין כה הוא לא מקפיד אז לא נורא. הרי זה כמו שאומרים לחילוני לחלל שבת כיון שבין כה הוא מחלל שבת. ח\"ו. למה הדבר דומה? אדם נפצע בתאונה, ממתינים לאמבולנס, וכי מישהו יבוא וירקוד עליו קצת, הרי בין כה הוא פצוע... אותו הדבר כאן, אם אדם עובר איסורים, הוא לא יודע, הוא לא מקיים מצוות, זה לא מתיר לך לתת לו דבר שאסור לו. כ. צריך להמשיך את מנהג אבות לעומת זאת אצל הספרדים, אין עדה שהמנהג אצלה הוא כללי לגמרי. אפילו המרוקאים שרובם הגדול לא אוכלים אורז בפסח, אבל אם תגיעו לכל מיני מקומות, תחקרו ותדרשו, תראו שהיו מקומות במרוקו, במיוחד מקומות קטנים, שכן אכלו אורז וקטניות. וגם פה זה ארץ ישראל, אתריה דמרן, לכן לגבי המרוקאים וכיו\"ב, יש שאלה האם ניתן לעשות התרת נדרים על כך. הנה, בגמרא במסכת פסחים מובא על עיר אחת שקראו לה בישן. שהיה שם איזה מנהג שאבותיהם נהגו, והם באו לשאול אם יכולים הילדים שלהם לא לקיים את מנהג אבותיהם. וחכמים אמרו להם שאינם יכולים \"כבר קיבלו אבותיכם עליכם\". כלומר, כל אדם צריך להמשיך את מנהג אבותיו. כא. התרת נדרים לספרדי שרוצה לאכול קטניות אבל יש כאן מחלוקת. יש ראשונים שסוברים שמה שכתוב \"כבר קיבלו אבותיכם עליכם\", לא תועיל גם התרת נדרים. אבל מדברי הבית יוסף אנחנו רואים שהוא סובר שמועילה התרת נדרים אפילו על מנהג אבות. כלומר, אם מדובר במשפחות או בערים מסוימות, לא במנהג כללי, יש לומר שתועיל התרת נדרים. אני כמעט לא נתקלתי במרוקאי שרוצה לעשות התרת נדרים על אורז בפסח. כל מרוקאי מכבד את עצמו, הוא מרגיש, אני מרוקאי גאה, ההורים שלי מרוקאים, אני צריך להמשיך להיות מרוקאי... הוא לא רוצה לעשות התרה. אבל אם יש מצב שמישהו מהם רוצה לעשות התרה, לדעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוא כתב על זה בכמה מקומות, אפשר לעשות התרת נדרים. כב. אשכנזיה שהתחתנה עם ספרדי כמו כן יש לומר לגבי אישה אשכנזייה שהתחתנה עם ספרדי, שהכלל בזה, לפי מה שכתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהולכים אחרי מנהגי הבעל. וכפי שאדם שנהג בעיר (פסחים ).שמתבאר בדברי הגמרא בפרק מקום שנהגו אחת במנהג מסוים, והלך לעיר אחרת שלא נהגו את המנהג הזה, לפי מה שכתוב בגמרא, האיש הזה צריך להחמיר כמו המנהגים של המקום שהוא יצא משם, וגם כמו המקום שהוא נמצא שם כעת. נותנים עליו \"חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם\". אבל כל זה בתנאי שהוא יצא וחוזר למקומו. אבל אם אדם היה בקהילה מסוימת, ועבר לגמרי לקהילה אחרת. הרי שהוא עכשיו מצטרף לקהילה השניה. למשל, הוא היה גר בגרמניה ועבר לגור במצרים, הוא לא מתכוון לחזור לגרמניה, הרי שהוא הופך להיות כמו יהודי מצרים, וצריך לנהוג כמו מנהגי מצרים. כך כותב מרן בשו\"ת אבקת רוכל. כלומר, כשאדם עוזב מקום לצמיתות, הוא נקרא על שם המקום החדש שהוא נמצא בו עכשיו. אם כן כך הוא הדין לגבי אישה שמתחתנת, הרי אין דבר כזה שהיא מתחתנת על מנת לחזור לבית אביה, לכן היא צריכה ללכת אחרי מנהגי בעלה. אני זוכר עוד שהייתי ילד קטן, שהיו באים אל אאמו\"ר בערב פסח זוגות שהאישה אשכנזייה והאיש ספרדי, והוא היה עושה לאישה התרת נדרים שתתחיל לאכול אורז בפסח. היום הפסק הלכה הזה הוא מאוד בעייתי. יבואו בג\"ץ ויקבעו שזו אפליה נוראה: \"מה פתאום שהאישה תלך אחרי מנהג בעלה?! הרי זו פגיעה בכבוד הנשים! ארגוני הנשים יקומו ויצעקו, ובג\"ץ יבטל את ההלכה הזאת, כמו שהוא רגיל לעשות תמיד, כוחי ועוצם ידי, אנחנו מבטלים, אנחנו דואגים לזכויות נשים\". ההלכה הזאת לכאורה נגד זכויות הנשים. מי יודע, בג\"ץ מסוגלים גם להחליט שמבחינת ההלכה האיש צריך ללכת אחרי המנהגים של אשתו. אבל אנחנו ב\"ה הולכים אחרי רבותינו, אנחנו לא משנים דברים, מסורת אבותינו, אנחנו מכבדים מאוד מאוד את הנשים, אבל אישה הולכת אחרי מנהגי בעלה ולא להפך. לאור זאת, במקרה של נישואין כאלו, האישה עושה התרת נדרים ואז מותר לה לאכול אורז וקטניות. כג. לכבד את מנהגי האחר לפעמים זה בלתי אפשרי, יש לי כמה נכדים שהם אשכנזים. בבית שלי אני הולך אחרי מנהג אבותיי, אני אוכל אורז וקטניות, וכי הם יבואו ויסתכלו עלינו אוכלים, \"בעיניך תראה ושמה לא תבוא\"?!... אנחנו נאכל והם לא?! לכן אצלי בבית אני מכבד את הנכדים שלי ואני לא אוכל אורז וקטניות בפסח. ב\"ה שכולם כן אוכלים שרויה, זה לכל הפחות... זה משנה את כל התמונה, אבל שבוע אחד בלי אורז וקטניות, זה לא נורא. וזה חשוב מאוד לשים לב, אנחנו לא מזלזלים בשום עדה ובשום מנהג. אנחנו ננהג את המנהגים שלנו, הם ינהגו את המנהגים שלהם, להם אסור לזלזל במנהגים שלנו שאנחנו מתירים, אבל אנחנו גם כן לא צריכים להתגרות ולדבר נגד במיוחד בנושא הזה של פסח, שלכל עדה יש מנהגים שונים. לכן כשמישהו בא להתארח אצל השני, שיבדוק מה המנהגים שלו. כד. כלים שבישלו בהם קטניות אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התיר לגמרי בליעות בכלים של קטניות, למי שאינו אוכל קטניות. למשל, בא אליך אורח אשכנזי, והספרדי בישל בבוקר אורז, לאחר מכן הוא הוציא את האורז מהסיר, רחץ אותו, ובישל בו תפוחי אדמה, אפילו באותו היום, מותר יהיה לאשכנזי לאכול מהתפוחי אדמה הללו. למעשה, במציאות כיום, אם תבוא ותגיד לאשכנזי שבישלת בבוקר אורז בסיר הזה, הוא ייבהל בהלה גדולה והוא לא ירצה לאכול... אז נכבד אותם גם בזה, למרות שזה מותר להם, נשתמש בסירים שלא בישלו בהם אורז וקטניות, כדי שהם ירגישו טוב ויוכלו לאכול אצלנו. כה. המהפכה התעשייתית בזמן האחרון הנושא הזה של המהפכה התעשייתית במזון גרם שכל מאכל יש בו כל מיני דברים שאנשים לא מעלים על דעתם. למשל גזר גמדי, הוא צריך הכשר לפסח. יש ב\"ה גזר גמדי כשר לפסח. אבל בארצות הברית הלך רב אחד, חקר ודרש ומצא, שהגזר הגמדי משרים אותו במים רותחים עם עמילן של חיטה. הוא חמץ גמור. לכן היום אין דבר כזה להגיד \"מה יכול להיות כבר\". בכל דבר צריכים מאוד להיזהר, לוודא, ההוכחה לא צריכה להיות שזה חמץ, אלא להיפך, צריך להוכיח שזה כשר. להיות ברור לגמרי שאין פה שום חשש תערובת חמץ. לכן אנחנו נקיים בזה לפי דברי רבותינו המקובלים: \"מי שנזהר מחמץ בפסח במשהו מובטח לו שלא יחטא כל השנה\". אני רוצה לברך את כל הציבור ואת כל מאזיני רדיו 'קול ברמה', ששומעים את השיעור שלנו. שבעז\"ה לא יאונה לנו שום רע ונזק מכל אויבינו, וגבר ישראל, עם ישראל ינצח. יהי רצון שיצליחו בכל מעשה ידיהם, ויגדלו את יוצאי חלציהם לתורה לחופה למצוות ולמעשים טובים. נשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, \"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל\", אכי\"ר."},{"filename":"343.pdf","content":"343 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק ויקרא תשפ\"ו פרשת צו-שבת הגדול הלכות חג הפסח (ג) מדברי הרב המקדים הגאון רבי יוסף לוריא שליט\"א מראשי כולל יחוה דעת שנה אני במקום הקדוש הזה. כאשר 30 ,\"...מוריי ורבותיי, אני מעיד על עצמי שנה, כל הזמן היה לא רק לומד 20-25 היינו רואים את מרן שליט\"א לפני תורה אלא מלמד תורה, מרביץ תורה. במו עיניי ראיתי כמה פעמים שהרב לא ישן לילות שלמים, לא האמנו שאדם יכול כל כך לעמול בתורה. היינו אברכים צעירים רואים את העמל הזה, והרב אפילו לא היה מסתכל על השעון. מספרים על הגאון מווילנא שהיה לומד במקום שאין בו חלון - כדי שלא יסתכל ויושפע, כך גם במשרד של מרן שליט\"א - אין חלונות! הוא רק לומד תורה ואנחנו היינו רואים את זה כאברכים צעירים. מאידך גיסא, יחד עם זאת, הרב היה כל כך קרוב לכל עם ישראל, לכל השכבות, לכל האנשים, גם הרחוקים ביותר, הולך לטוס לשחרר עגונות, נותן לנו דרך לאהבת ישראל, לאהבת התורה, למרות גדולתו בתורה, הוא מלמד אותנו דרך של אהבת תורה ואהבת ישראל. אנחנו מברכים אותו שבעז\"ה יזכה לאריכות ימים ושיקבל את פני משיח צדקנו בקרוב, אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לכבוד הגאון המצוין הרב יוסף לוריא שליט\"א, שב\"ה משמש אצלנו כראש כולל חשוב מאוד. יש לו גם כן הרבה אברכים תלמידים בצרפת, יש לו גם סמינר לבנות שבאות מצרפת לארץ ישראל. הוא עושה פעולות כבירות ממש להגדיל תורה ולהאדירה, וזה אחרי עשרות שנים שהוא ישב ולמד אצלנו בהתמדה גדולה. יישר כוחו וימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. א. מבחני הרבנות הראשית ראשית, אני רוצה היום להתייחס לנושא של הבחינות שמתקיימות על ידי הרבנות הראשית. בעז\"ה אנחנו מתכוונים לקיים את הבחינות. אני לא יודע עדיין אם בגלל המצב של המלחמה מה יקרה, אבל המדובר הוא על סוף בין הזמנים. והנה, יש קבוצה של נשים שהגישו בג\"ץ, שנמשך הרבה שנים, אני לא אכנס לכל הפרטים, אבל בסופו בג\"ץ קבע שהרבנות חייבת לתת אפשרות לנשים להיבחן, או שנאלץ להפסיק את כל הבחינות. כרגע יש ששה נשים שנרשמו להיבחן על הלכות אבלות - זה ההלכות שמצאו... אני רוצה לומר כמה דברים מאוד ברורים, ראשית, את ההתנהגות של בג\"ץ כלפי כל דבר שבקדושה, אנחנו מכירים ויודעים את זה. הם נגדנו תמיד. הם לא אוהבים את האורתודוקסים היהודים, הם לא אוהבים אותם, כולל השופטים שקוראים לעצמם דתיים! הם שונאים אותנו. הם מוטים לאורך כל הדרך והם פוסקים נגדנו. אני חושב שצריך לעשות מחאה גדולה כנגדם. לעילוי נשמת ר' מרדכי בן רינה אשכנזי - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il נ\"ט בר נ\"ט| נותן טעם לפגם בשאר איסורים ובפסח| כלי זכוכית| הכשר כלים| מבחני הרבנות הראשיתנושאי השיעור: חירות ואחריות | נ\"ט בר נ\"ט בחמץ בפסח| בשאר איסורים לכתחילה פסח כשר ושמח אלא שעכשיו אנחנו במצב של מלחמה, אבל עוד חזון למועד, אנחנו לא נשתוק, אי אפשר לשתוק על זה שהם מנסים לחלן את המדינה, ובכל דבר שאנחנו פוסקים הלכה הם פוסקים כנגדנו. אנחנו עוד נעשה מחאה גדולה. יש לנו גם את זה ויש לנו גם את הכותל, אנחנו לא נשתוק! ולגופו של עניין, שמעתי שלאחרונה יצאו כמה רבנים במכתב לא לגשת לבחינות. להעניש את עצמנו, לא לגשת לבחינות. אני רוצה לומר דברים אברכים שניגשים 13,000 ברורים. אני יש לי את האחריות על כתפיי, יש לבחינות. בדקתי ושקלתי, ועשיתי כמה פעולות חשובות ביותר, שלאור הפעולות האלו אני מודיע באופן חד משמעי: כל מה שהיה לאורך הדורות ימשיך להיות. לא יהיה אחד שלא ראוי לקבל תעודה או של רבנות או פחות מתעודת רבנות, או תעודת כושר כל שכן - שיקבל תעודה כזאת. זה לא יעזור להם! לא בג\"ץ ולא שום דבר! מי שלא ראוי לקבל תעודה לפי השקפתנו ועל פי ההלכה - לא יקבל. היו לא תהיה! אין מה לדאוג! אבל אני מתפלא מאוד, איך רבנים חותמים על מכתב כזה. מאידך, יש כמה גדולי תורה שפנו אליי לשאול אותי מה אנחנו עושים, וכשהסברתי להם את הדברים - נחה דעתם. הם מבינים שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים ושזה יהיה בסדר. אבל אני לא יודע, הרי כתוב \"ְׁשׁמֹעַ ֵּבֵין אֲחֵיכּם ּוְׁשְפַטְֶּתּם צּדּק\"! כיצד ניתן לחתום על כרוז לבטל את כל הבחינות בלי לשמוע את הדעה של הצד השני?! ואני אומר לכם רבותיי, אני לוקח אחריות, יחד עם עמיתי הגאון הרב הראשי הרב קלמן בר שליט\"א, שגם הוא היה בתוך כל העניינים, אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ואני חוזר ואומר, שמי שלא ראוי לא יקבל תעודה! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כל ימיו מסר את נפשו על לימוד ההלכה. יש לנו היום מצב של התפתחות, יותר ויותר לומדים הלכה. מצד אחד אנחנו רוצים לחזק את זה, מהצד השני אנחנו לא נוותר על קוצו של יו\"ד. שיהיה ברור, אף אחד לא ילמד אותי השקפה! אנחנו לא נוותר על קוצו של יו\"ד! ובעז\"ה הכל על מקומו יבוא בשלום. ואני קורא לכל האברכים, לא לחשוש לכל מיני טענות של אלו שלא מכירים את העובדות, לגשת למבחנים ונזכה לקדש שם שמיים. אכי\"ר. ב. נותן טעם לפגם דיברנו בשיעורים הקודמים, שישנם הרבה מחלוקות בהלכה, הרבה שאלות של חומרות וקולות בענייני הפסח. שבוע שעבר דיברנו הרבה בנושא של מנהגי איסור בפסח. היום נדבר על שאלות שנוגעות יותר להלכה. למשל, מה דין נותן טעם לפגם בפסח? זו מחלוקת ראשונים. מרן השלחן ערוך פוסק להקל, והרמ\"א פוסק להחמיר. וכן דין נותן טעם בר נותן טעם, גם בזה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובות ארוכות בנושא הזה, ודעתו הייתה להקל. ונבאר את הדברים, וארחיב קצת כדי שכולם יוכלו להבין. ג. הכשר כלים (פרשת ראשית, יש את הנושא של הכשרת כלים שמופיע בפירוש בתורה . כשעם ישראל יצאו למלחמת מדין וניצחו, הם הרגו את כולם ולקחו מטות) ביזה, ושם היו הרבה כלים, ובין הכלים היו כלי סעודה, כלים שהמדיינים בישלו בהם. כמובן שהכלים הללו כולם נבלות וטרפות. והם באו ושאלו את משה רבנו, מה עושים עם הכלים האלו, האם אפשר להשתמש בהם? ואם כן, באיזה דרך? ואז משה רבנו שאל את הקדוש ברוך הוא, וה' ענה לו \"אְַך אּת הַָּזׁהׁב וְאּת הַָּכׁסּף אּת הְַּנְחְֹׁשּת אּת הֵַּבַרְזּל אּת הֵַּבְדִיל (במדבר לא, כב): וְאּת הׁעֹפׁרּת. ָּכׁל ָּדׁבׁר אְֲׁשּר יׁבֹא בׁאְֵׁש ֶּתַעֲבִירּו בׁאְֵׁש וְטׁהֵר... וְכֹל אְֲׁשּר ֹלא יׁבֹא ֵּבׁאְֵׁש ֶּתַעֲבִירּו בַָּמׁיִם\". חז\"ל מפרשים את דברי התורה כך: כל דבר שהרגילות להשתמש בו באמצעות אש, כמו למשל שיפודים שצולים בהם על האש, מנגל, כל כלי מתכת שמבשלים בו דבר חם, אז הדבר החם נבלע בתוכו. ואנחנו צריכים לחשוב, כדי להכשיר את הכלי, אנחנו צריכים להפליט את הבלוע מתוך הכלי. ואם בליעתו הייתה על ידי אש ממש, באמצעות אש, אז גם \"כבלעו כך פולטו\", הפליטה גם כן תהיה על ידי אש. מצד שני, אם בליעתו הייתה על ידי נוזלים, כמו אם למשל בישלו תבשיל בקדרה ויש בה רוטב, שזה נקרא בישול, כיוון שהבליעה באה על ידי בישול בכלי ראשון. ד. כלי ראשון וכלי שני משמעות המילים 'כלי ראשון' זה כלי שעמד על האש, כלי שבישלו בו. שאם הבליעה הייתה בכלי ראשון, ההכשרה צריכה להיות על ידי שקודם כל כמובן שלא יהיה בעין, דהיינו לנקות את הכלי היטב שיהיה נקי ממש לגמרי, ואז כשמכניס אותו לתוך מים רותחים שנמצאים בכלי ראשון, הרי שמפליט את הבלוע בתוכו. \"ָּכׁל ָּדׁבׁר אְֲׁשּר יׁבֹא בׁאְֵׁש ֶּתַעֲבִירּו בׁאְֵׁש וְטׁהֵר, וְכֹל אְֲׁשּר ֹלא יׁבֹא ֵּבׁאְֵׁש ֶּתַעֲבִירּו בַָּמׁיִם\". זה ההבדל בין צלייה לבין בישול. כמובן, שיש דברים שזה לפעמים זה כלי שני. דהיינו שזה הכלי שלתוכו יוצקים את האוכל מכלי ראשון. למשל צלחת, שופכים את האוכל מתוך הסיר לתוך צלחת. הצלחת נקראת כלי שני. וממילא ההכשר שלה הוא בכלי שני. ה. כלי זכוכית אצל האשכנזים מחשיבים את הכלי זכוכית כמו כלי חרס. התורה אומרת, : \"ּוכְלִי חּרּׂש אְֲׁשּר ֶּתְבָֻּׁשַל ֵּבֹו יִָּׁשׁבֵר\". ] - נקראת את זה בפרשה בשבוע הבא[ כלי חרס אין לו הכשרה, אי אפשר להכשיר אותו. ולגבי כלי זכוכית יש מחלוקת, מרן השלחן ערוך סובר שהם לא בולעים ולא פולטים בכלל, ורק צריך לשטוף אותם כמו שצריך כדי שיהיו נקיים לגמרי. ואין הבדל בזה בין איסורי מאכלות לבין חמץ. לעומת זאת הרמ\"א מחמיר, ואפילו הגעלה לא מועילה לכלי זכוכית. יש פוסקים שסוברים, וכן סבר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שבזמנינו שכלי זכוכית מחזיקים מעמד בהגעלה בכלי ראשון והם לא מתפוצצים, וגם כן אנחנו יודעים שלא מעורב בהם שום חומר חוץ מהזכוכית, זה אולי מכיל כמות מסוימת קטנה מאוד של עופרת, אבל זה נכלל בתוך הזכוכית, לכן לנו היום הספרדים אפשר בשטיפה והדחה כדי להכשירם. ולאשכנזים אפשר להקל גם כן בהגעלה. ו. נותן טעם לפגם והנה, בהלכות הכשרת כלים יש מושג שנקרא 'נותן טעם לפגם'. דהיינו, אם גוי בישל נבלות וטרפות בכלי, כדי שיהודי ישתמש בכלי הזה - צריך להגעיל אותו. אבל יש מחלוקת האם צריך להגעיל אותו דווקא כשהוא בן יומו או אפילו כשאינו בן יומו. ביאור הדבר, הנה כלי מתכת כשמבשלים בו, הדפנות של הכלי בולעות - יש בזה מחלוקת, [ שעות מהבישול24 מהתבשיל. אולם כאשר עוברות 24 שעות, אבל להלכה אנחנו פוסקים 12 ,יש אומרים שמספיק לינת לילה הבלוע בתוכו - טעמו פגום. ואז גם אם אבשל תבשיל אחר בתוכו, ].שעות יכול להיות אמנם שהבלוע בכלי יצא ויתן טעם, אבל הטעם שהוא יתן הוא טעם פגום, זה \"נותן טעם לפגם\". ויש לדון אם כלי של גוי שבישל בו נבלות וטרפות, וכעת הוא נקי לחלוטין, שעות - האם צריך עדיין 24 אבל עדיין לא עשיתי לו הגעלה, ועברו כבר להגעיל את הכלי או לא? שעות הכלי מותר 24 למעשה, מסקנת הגמרא, שאמנם מן התורה לאחר בשימוש, התורה לא אסרה אלא רק כלים בני יומן. אבל חכמים חייבו שעות. 24 להגעיל כלי שהשתמשו בו בנבלות וטרפות אפילו אחרי שעברו כלומר \"נותן טעם לפגם\" זה לא פוטר אותו מהגעלה. בדומה לכך נשאלתי פעם, על ידי אשה אחת, שהייתה צריכה לבשל בסיר גדול תבשיל בשרי, ובטעות בישלה בסיר חלבי, ובטעות בישלה בסיר תבשיל בשרי. שאלתי אותה, \"האם הסיר היה נקי לחלוטין?\" ואכן הכלי היה נקי לחלוטין. אך כששאלתי מתי בפעם האחרונה בישלה חלב בכלי הזה היא ישבה וחשבה, ואמרה שעברו לפחות יומיים מבישול החלב. ומאז הסיר היה מונח בארון ולא עשו בו כלום. כלומר, החלב שבלוע באותו סיר, הוא נותן טעם לפגם. ההלכה בזה היא, שהתבשיל הבשרי הזה מותר לאכול אותו, כי זה נותן טעם לפגם. אבל, זה עדיין לא פוטר מהחיוב להכשיר את הכלי. דהיינו, 24-אמנם את התבשיל מותר לאכול, כי זה נותן טעם לפגם ועברו יותר מ שעות, אולם הכלי הזה חייב בהגעלה. פעם נשאלתי, שאלה דומה, אולם אז האשה לא ידעה לומר מתי בישלה שעות 24 עם הסיר הזה, שכחה. כלומר שהיא לא יודעת לומר אם עברו מהבישול הקודם. אז אם מדובר שיש בסיר עוף ולא בשר בקר, יכול להיות שיש לומר בזה ספק דרבנן לקולא, משום שאיסור אכילת עוף עם חלב הוא איסור מהתורה. פעם השאלה הזאת באה אליי בליל שבת. והאוכל הזה היה האוכל שכל בני המשפחה, כלומר שאם התבשיל פסול – הרי שאין להם מה לאכול בשבת. במקרה הזה היה לנו אפשרות בקלות להתיר את התבשיל הזה. אבל, צריך לדעת, שכאמור, למרות שהתבשיל יהיה מותר, זה לא פוטר אותנו מהחיוב להגעיל את הכלי. ז. בישלו בפסח בכלי של חמץ נקי לאור כל זאת יש לדון, אם לקחו למשל סיר של חמץ, שהיה נקי לחלוטין, אבל בישלו בו בשביל פסח. האם התבשיל יהיה מותר באכילה? לדעת מרן השלחן ערוך , הוא כותב בפירוש, שנותן טעם לפגם מותר גם בפסח. אכן, הנושא הזה הוא מחלוקת ראשונים. יש ראשונים שאומרים שמכיון שחמץ בפסח במשהו, אם כן לא אומרים בו נותן טעם לפגם, כיון שאנו אומרים שמותר בנותן טעם לפגם, למשל, בנבלות וטרפות, שזה בטל בשישים, שאם זה נותן טעם לפגם, אז למרות שבבליעה של כלי אין בכלי שישים כנגדו, אבל בכל זאת מותר כי הטעם פגום. אבל בדברים שהאיסור שלהם במשהו, הרי שגם בנותן טעם לפגם אסור. לעומת זאת, יש ראשונים שחולקים וכותבים שזה לא דומה, כי איסור משהו זה לא בגלל שהוא נותן טעם. הרי במשהו ודאי שהוא לא נתן טעם, זה רק חומרא שהחמירו בחמץ. אז בנותן טעם לפגם, הדבר הפגום זה טעם קלוש מאוד, זה יותר גרוע מאיסור משהו. כי האיסור משהו זה דבר שהוא טעים, רק שהוא מועט ביותר. פה באיכות שלו זה קלוש, הטעם שלו פגום וקלוש, לא מתחשבים בטעם כזה. למעשה, כאמור, לספרדים זה מותר בדיעבד. כמובן שלכתחילה אף אחד שעות. 24 לא יעז לקחת כלי של חמץ, אפילו נקי ולבשל בו, אפילו אם עברו אבל אם קרתה טעות כזאת, לספרדים זה מותר ולאשכנזים זה אסור. ח. שיגישו את התבשיל לספרדים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רגיל לספר, שכשהוא היה גר בשכונת 'בית ישראל', הייתה לו שכנה אחת שבערב שבת חול המועד הוא רואה אותה חוזרת הביתה בוכה, והוא שאל אותה, מה קרה? למה את בוכה? ואז היא אמרה לו שצריכים להגיע אליה לשבת הרבה אורחים, והיא מרוב בהלה שהיא ראתה שיש הרבה אורחים חיפשה סיר גדול לבשל להם תבשיל, ולא היה לה, כולם אז היו עניים, ולא היה לה בכלים של פסח סיר גדול, ובטעות היא לקחה מהסירים של החמץ, ובישלה בו את התבשיל לכל האורחים. ורק אחרי שסיימה להכין את כל התבשיל לאורחים, שמה לב שהסיר בו הכינה את התבשיל הוא סיר של חמץ. אותה אשה הלכה לרב השכונה, שהיה גדול בתורה, ושאלה אותו אם התבשיל מותר באכילה, והרב פסק לה שאסור לאכול את התבשיל, לכן היא בוכה. מה תעשה?! מה היא תגיד לאורחים שיבואו?! כששמע כך אאמו\"ר אמר לה, זה לא נכון! התבשיל הזה מותר! וכנראה הרב שפסק לך שזה אסור זה מחמת שהוא חשב שאת אשכנזיה, את נראית כמו אשכנזיה, ולכן פסק לאסור. אבל אני מכיר אותך, ואת ספרדיה, אז אין שום בעיה לספרדים ובדיעבד מותר. אלא רק שלאחר מכן יש להגעיל אותו שוב. לכן אם קרה דבר כזה לאשכנזים, שהם טעו ובישלו תבשיל בכלי של חמץ, שלא יזרקו את התבשיל, זה \"בל תשחית\"! שיגישו את התבשיל לספרדים... וכך יבוא הכל על מקומו בשלום. ט. נ\"ט בר נ\"ט יש דין שנקרא \"נותן טעם בר נותן טעם\". ביאור הדבר, שיש טעם ראשון ויש טעם שבא כתוצאה מהראשון, שזה טעם שני. ואתן את הדוגמה שהובאה בגמרא במסכת חולין , הגמרא שם עוסקת בדגים שעלו בקערה אם מותר לאכול אותם עם חלב. י. אכילת דגים עם חלב או עם בשר צריך לדעת, אנחנו הספרדים לא אוכלים דגים עם חלב. אמנם יש עדות אצל הספרדים שכן אוכלים דגים עם חלב. אצל האשכנזים כולם לא מקפידים ואוכלים דגים עם חלב. אבל אצל הספרדים יש עדות כמו החלאבים והמרוקאים שאוכלים דגים עם חלב, אבל רוב עדות הספרדים לא אוכלים דגים עם חלב, כי הבית יוסף כותב שאסור. והנה בגמרא כתוב שלאכול דגים עם בשר זו סכנה למחלת צרעת. ואנחנו מחמירים בזה. יש פוסקים שאומרים שצריך אפילו לייחד כלים לדגים, וכלים לבשר. דהיינו שאסור לבשל דגים בכלי בשרי. ואם בישלו צריך פי שישים. יש כל מיני דעות בנושא הזה להלכה, בגלל ש\"חמירא סכנתא מאיסורא\". להלכה, אנחנו מקלים לבשל בכלי בשרי, רק נזהרים לא לאכול אותם ביחד. וכלמשל אוכלים בשבת דגים, כדאי וחשוב מאוד לשטוף את הידיים לאחר מכן, כדי שנמשיך לאכול בשר. יש בזה כל מיני פרטי דינים, ואכמ\"ל. אבל לגבי דגים עם בשר זה מוסכם שאסור. אך לגבי דגים וחלב, מרן הבית יוסף כותב שאסור. יש כמה גדולי האחרונים שחיו בתקופה שאחרי מרן שטענו שזו טעות. הש\"ך כותב: \"נתחלף לו לבית יוסף בין בשר לחלב\". אבל במשך הדורות הרבה מגדולי הספרדים הסבירו שזו לא טעות, ובאמת מנהג הספרדים מדורי דורות שלא אכלו דגים עם חלב. נזהרו כמו שנזהרים מדגים ובשר. יא. נ\"ט בר נ\"ט לכתחילה אם כן בגמרא מבואר לגבי דגים שהתבשלו בקערה של בשר, שמותר לאכול את הדגים הללו עם חלב. נסביר כדי לסבר את האוזן, מה זה \"נותן טעם בר נותן טעם\". אם למשל ביום חמישי בבוקר לקח סיר נקי ובישל בו בשר. ולאחר מכן בישל בסיר הזה ירקות או אורז למשל, האורז הזה התבשל בסיר בשרי, אבל אין בו שום תערובת של בשר. הסיר היה נקי, ויש אנשים שלא יודעים הלכות, והם אומרים שאחרי האורז הזה צריך לחכות שש שעות עד שאוכלים חלב. וזה לא נכון, לכל הדעות. השאלה היא האם מותר לי לקחת את האורז הזה ולשים עליו חלב ולאכול אותו? או שכיוון שהוא התבשל בסיר בשרי, זה יהיה אסור. שמדבר בנושא הזה. להלכה. (סימן צה)יש סימן שלם בשלחן ערוך יורה דעה מרן הבית יוסף, בלשון שלו בשלחן ערוך, לא ברור האם יש פה היתר לכתחילה לגמרי. אבל ב\"ה שיש לנו גם בית יוסף, והבית יוסף כתב 'בדק הבית', שזה תיקונים שהבית יוסף עשה לאחר שגמר לכתוב את כל הבית יוסף. בתחילת תקופת האחרונים היו כמה אחרונים שלא ראו את הספר הזה כלל. אך בבדק הבית מרן כותב בפירוש שמותר לכתחילה לעשות כך. אכן האשכנזים מחמירים לכתחילה. הש\"ך כותב שיש להחמיר לכתחילה. אבל בדיעבד, גם לאשכנזים מותר. אבל אנחנו הספרדים, מותר לעשות נ\"ט בר נ\"ט אפילו לכתחילה. כי הבשר נתן טעם בכלי, זה נקרא טעם ראשון. והבשר הזה הוא היתר, מדובר בבשר כשר למהדרין. לאחר מכן בישל אורז, אז הבלוע בדפנות הסיר חזר ונתן טעם באורז - זה כבר טעם שני. ועדיין היתר הוא, עדיין הכל בסדר. רק לאחר מכן מערב אותו עם חלב, הרי שזה נותן טעם בנו של נותן טעם, של היתירא. ומותר. אכן אם זה היה למשל בכלי שבישלו בו נבלות וטרפות, לא יועיל נותן טעם בר נותן טעם. כי אם הכלי בלע איסור, אין שום היתר של נותן טעם בר נותן טעם. אבל אם הכלי בלע היתר, כמו הדוגמה של בשר בחלב, הבשר בפני עצמו הוא היתר, והחלב בפני עצמו הוא היתר, זה מותר. יב. ידיעת ההלכה צריך לדעת את הדברים האלו. אני מקבל הרבה פעמים שאלות, האם צריך לחכות שש שעות. כל מיני שאלות כאלו, אבל זה לא נכון, צריך לדעת, נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, בדיעבד לכל הדעות מותר. פעם הוזמנתי לאיזה שבע ברכות של משפחה חשובה. היו הרבה אנשים יושבים שמה בבית, אני נכנס ואני רואה שבעלת הבית יושבת בצד ובוכה. שאלתי את בעלה, למה אשתך בוכה? מה קרה? צריכים לשמוח פה, זה שבע ברכות. ואז הוא אומר, \"כל כך לא נעים, היא הכינה מלא עוגות, והיא אפתה את כל העוגות בתבנית בשרית, בתנור בשרי, והשבע ברכות היה כולו חלבי. ואחר כך היא הוציאה את העוגות, ושמה עליהם קצפת חלבית. ואז אמרו לה כולם, 'אוי ואבוי, מה עשית?! היא כל כך התביישה. ואז אמרתי, \"ריבונו של עולם, גם לאשכנזים בדיעבד מותר לאכול את זה! אבל לנו הספרדים, הרי היא עשתה כמו שצריך לעשות! אין בזה שום בעיה. אם התבניות שהניחה בתנור הבשרי היו נקיות, הרי לא עושים עוגה עם בשר... בוודאי שהיא שטפה את זה כמו שצריך. אז הכל מותר! ואז אמרתי להם, \"תביאו לי, אני רוצה לאכול\". אני בדרך כלל לא אוהב, לא אוכל עוגות, אבל במקרה הזה אמרתי אני רוצה שכולם יראו שאין שום בעיה, זה מותר, זה טוב מאוד. זה נקרא נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. יג. נ\"ט בר נ\"ט באיסור חמץ לגבי חמץ יש לנו שאלה גדולה אחרת. האם החמץ נחשב להיתרא בלע או לאיסורא בלע. אם נאמר שהחמץ נחשב להיתרא בלע, כי החמץ בימים אלו שקודם הפסח - הרי הוא מותר, ממילא נותן טעם בר נותן טעם יהיה מותר לפסח. אבל אם נאמר שהחמץ נחשב לאיסורא בלע, כי חמץ שמו עליו, גם היום קוראים לו חמץ, יש כאן מחלוקת גדולה. יש בנושא הזה הרבה דעות, ויש בזה הרבה סברות, ובשיעור הזה, כמובן בזמן הקצר שיש לנו, אני לא יכול להסביר את כל הדברים, אבל אני אומר את השורה התחתונה. להלכה, למנהג הספרדים אפשר להקל, ואפילו בכלי שהיה בן יומו. האשכנזים מחמירים בזה, אבל לספרדים אפשר להקל. ואתן דוגמה, מה זה נ\"ט בר נ\"ט לגבי פסח? למשל, אם היום יקחו בבית סיר של חמץ נקי לגמרי. והכינו למשל, מטבוחה. ורוצים להקפיא את זה, ולאכול את זה אחר כך, בפסח, שואלים האם אפשר לאכול את זה. כמובן, לא מדובר שעושים את זה מלכתחילה בכלי של חמץ, זה ודאי לא, אף אחד לא יעשה דבר כזה. אבל אם טעו ועשו, האם מותר לאכול את זה בפסח. אז כיוון שזה נעשה לפני הפסח, אז זה נותן טעם בר נותן טעם, גם אם היה חמץ, החמץ נבלע בכלי והוא היתר כרגע. ואז הוא חזר ונתן טעם, ומותר. וכן אם למשל לקחו סיר גדול של חמץ אבל נקי, ובישלו בו הרבה בשר, והקפיאו את כל הבשר המבושל, ורוצים לאכול מזה בפסח. למנהג הספרדים זה מותר, כי זה נותן טעם בר נותן טעם, אנחנו מתייחסים אל זה כאל היתרא. וכאמור, גם אם נאמר שזה איסורא בלע, יש עוד כמה צדדים להקל. יש בזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר, שם הוא מסביר הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' את הדברים יפה מאוד, והמסקנה שלו להתיר, בוודאי לספרדים. יד. חירות ואחריות נאמר כמה דברים מעניינא דיומא. אנחנו מתקרבים לחג הפסח, שבו יצאנו מעבדות לחירות. מספרים, שרב נחמן שהיה אמורא גדול (קטז.)חז\"ל בסוף מסכת פסחים ומפורסם, היה לו עבד כנעני. 'עבד כנעני' הוא שייך לאדון לגמרי, הוא והילדים שלו. הם קניין כספו. ולעבד של רב נחמן קראו 'דרו'. והוא היה עבד חכם. והנה בליל הסדר, רב נחמן שאל את דרו, \"תגיד לי דרו, עבד שהאדון שלו נותן לו שטר שחרור, משחרר אותו, ובנוסף על שטר השחרור הוא נותן לו כסף וזהב ואבנים טובות. מה העבד הזה צריך לעשות?! ודרו ענה מיד: \"הוא צריך להודות, להלל ולשבח\". אמר לו רב נחמן, תשובה מאוד יפה, פטרת אותנו מלומר מה נשתנה. אנחנו יכולים ישר להתחיל את ההלל, לא צריך להגיד מה נשתנה, פטרת אותנו! אנחנו מבינים, שהשאלה הייתה כנראה שאלה קשה, והתשובה היא תשובה חכמה וטובה, ומחמתה פטורים לכאורה מלומר מה נשתנה. ובאמת צריכים להבין, הרי זו השאלה הכי פשוטה שאפשר לשאול! והתשובה היא כאילו מובן מאליו! אז למה הגמרא צריכה לספר סיפור כזה פשוט לכאורה?! אבל אם נשב ונתבונן, זה בכלל לא סיפור פשוט. משל למה הדבר דומה. היו היה איש אחד שהיו לו שני עבדים שעבדו אותו בנאמנות, ביושר ובחריצות. כך זה היה במשך שנים והאדון היה מאוד מתפעל ומרוצה מהעבודה שלהם. יום אחד הוא מזמין אליו את שניהם, והוא מקריא לכל אחד שטר שחרור, הוא משחרר את שני העבדים. כשנתן להם את שטר השחרור, אמר: \"תדעו לכם, עכשיו אתם תהיו חופשיים, אבל אני דאגתי לכם, לכל אחד מכם פתחתי חשבון בנק, ושמתי לו מיליון דולר בחשבון, וכרטיס אשראי יוקרתי, כמו אנשים עשירים...\" והגיש להם את הכרטיס אשראי. שני העבדים התרגשו מאוד, הם ניגשו אל האדון, נשקו את ידיו, הודו לו על הכל ויצאו לדרכם. והנה, הראשון יצא והתחיל לחשוב, \"הרי אני מעולם לא עשיתי מה שאני רוצה, לא הייתי אדם חופשי. והנה יש לי עכשיו כסף, אני אדם עצמאי, אני צריך לשבת ולחשוב שלא אעשה איזו טעות, אני לא יודע איך לנהל עסק, אז אתחיל בקטן\". והלך ושכר לעצמו חנות קטנה, והתחיל לקנות ולמכור. ב\"ה החנות הצליחה, כל דבר היה עושה בשיקול דעת, וזה התקדם. ואז הוא קנה חנות גדולה יותר, והתחיל לשגשג ולהתפתח, המסחר שלו הלך ושגשג. הוא שכר לעצמו בית יפה, מצא כלה והתחתן, בנה בית, הכל היה ממש מצוין. השני לעומת זאת, חשב ואמר, \"אני צריך עכשיו להתחיל להיות איש עסקים, אני צריך גם כן להקים איזה עסק, אבל לפני הכל אני צריך לנשום את החירות הזאת! עכשיו אני אדם חופשי! אני לא עבד! אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות! עכשיו יש לי כסף, אני יכול להגיד לאנשים מה לעשות! וכך, דבר ראשון החליט שיוצא לטיול גדול בעולם, טיול שמעולם לא יכולת היה לעשות... קנה כרטיס טיסה, כרטיס יקר מאוד במחלקה ראשונה. הוא עולה למטוס וכולם משתחווים לפניו: \"אדוני, אדוני\", כל מה שהוא מבקש – עוד לא גומר לבקש – מיד מביאים לו... כל דבר שהוא אומר, אומרים לו: \"יס, סר, כן אדוני, בבקשה\". והוא יושב מאושר: \"איי איי איי, עד היום אני הייתי אומר לאדון שלי 'יס סר', ועכשיו אני האדון וכולם אומרים לי 'יס סר'... כולם מפרגנים לי, מתייחסים אליי יפה! כשהגיע לאמריקה, הלך לאיזה בית מלון יוקרתי מאוד, ביקש סוויטה מפוארת. מוציא להם את הכרטיס אשראי. הם ראו את הכרטיס אשראי והבינו שמדובר באיש עשיר, מיד כולם כיבדו אותו מאוד, הוא קיבל סוויטה, והוא התחיל לעשות הזמנות ושירות חדרים... \"תתנו לי ככה ותתנו לי ככה\", וככה הוא היה אוכל ושותה ושמח. התחיל להסתובב ממקום למקום, ממלון למלון, מטייל בעיר הזאת ובמקום הזה, רואה דברים חדשים פה ושם, כולו שמח ומאושר. ואז, יום אחד הוא מגיע לאיזה בית מלון, וכשהוא מוציא את הכרטיס אשראי, אומרים לו: \"סליחה אדוני, אבל הכרטיס שלך לא עובר\", הוא כמובן הכחיש \"מה אתם מדברים שטויות?! אני מיליונר! תנסו עוד הפעם!\". הם מנסים פעם שנייה ושלישית, ואומרים לו: \"מצטערים, אבל הכרטיס שלך לא עובר\"! הוא מצלצל לבנק כשהוא כועס מאוד ואומר: \"מה זה צריך להיות שהכרטיס שלי לא עובר?!\" אולם בבנק אמרו לו: \"כן אדוני, יש לך מינוס בבנק. הכסף הלך, נגמר. בזבזת הכל...\" מסכן, מה הוא יעשה עכשיו?! הוא יושב וחושב, מה ניתן לעשות, עד שהתחיל לקבץ נדבות, והצליח לקנות כרטיס לחזור למקום שבו היה גר. ואז הוא מתחיל להסתובב, לאן הוא ילך? הוא לא יכול לחזור לבית אדוניו, עליו. אז הוא החליט, שב ואל תעשה, והתחיל לקבץ נדבות. ישן על הספסל כי הוא יצא לחירות. ואם יספר לו מה שהוא עשה עם הכסף, הוא יכעס באיזה גן ציבורי, והפך להיות מה שקוראים 'הומלס' - חסר בית. אדם עני ומסכן. מרוב צער התחיל לשתות גם אלכוהול, וכך הוא הפך להיות איש אומלל ומסכן. עבר זמן, האדון לשעבר החליט שהוא רוצה לבדוק מה קרה לשני העבדים שלו לשעבר. בירר את הכתובת של הראשון והלך אליו הביתה בהפתעה. דפק בדלת, כשהעבד פתח את הדלת, וראה את האדון שלו, מיד נפל על צוואריו: \"אדוני, תודה רבה, תראה מה יש לי! יש לי בית! משפחה, עסקים, הכל בזכותך! תודה רבה לך! אני אסיר תודה אליך! האדון לשעבר יצא שמח וטוב לב, והתחיל לחפש את העבד השני. אין לו כתובת... עד שסוף סוף הוא מוצא אותו באיזה גן ציבורי, עם בגדים קרועים וכשהוא מלוכלך. כשראה את האדון, הוא התחיל לצעוק ולבכות: \"אוי, אדוני, למה, למה הרעות לי?! למה שחררת אותי?! לא יותר טוב היה לי להיות עבד?! תראה מה קרה לי! תראה לאן הגעתי! מי צריך את החירות הזאת?! זה המשל. הנמשל, אפשר לומר אותו במשפט אחד: 'חירות' זה דבר חשוב מאוד, אבל זה תלוי איך משתמשים בו. יש אנשים שאצלם חירות זו הפקרות. ככה הם מסתכלים על זה: \"אני אעשה מה שבא לי... מה שאני רוצה...\" השבוע בא אליי ילד לעשות חלאקה. אני לא יודע איך לימדו אותו דבר כזה שאני שואל אותו: \"אתה רוצה שאני אגזוז לך קצת שערות?\" והוא אומר לי: \"לא בא לי\" - מאיפה למדו את המילים האלו?! מה זה \"לא בא לי\"?! \"לא מתחשק לי\", \"אני אעשה מה שמתחשק לי\"... אנשים מסתכלים, שהחירות זה הפקרות. \"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני האדון, זה זכויות האזרח, זכותו של אדם\". ואכן כך הוא גם החוק של המדינה, הבג\"ץ קובע, יש זכות הפרט, וכל אחד הם דואגים לזכויות שלו, שיעשה את התועבות הכי גדולות אפילו, אבל זו זכותו. ככה זה נהיה. איסורי תורה החמורים ביותר, אבל זו חירות. \"מדינה דמוקרטית\", איך הם אומרים?! \"להיות עם חופשי בארצנו\". \"חופשי\" - מה זה חופשי?! לעשות מה שאני רוצה. זו הסתכלות מצד אחד. אבל אנחנו מסתכלים על חירות, 'חירות זה אחריות', אם אדם רוצה להיות בן חורין, הוא צריך להיות אחראי. לדעת, אם אני עושה דברים שאסור לעשות, בין אדם למקום או בין אדם לחבירו, חלילה הקדוש ברוך הוא יעניש אותי. בכל מיני פעולות שאנשים עושים, צריך לחשוב: זה רצון ה'?! האם זה מותר על פי ההלכה?! ברגע שאדם יש לו אחריות, כמו שאדם לא , כמו שאדם לא ] - שזה גם אסור על פי ההלכה[ ,יבזבז כסף בלי אחריות יעשה דברים שעל ידם הוא יהרוס את כל העתיד שלו, את כל המשפחה שלו, כך גם בכל ההנהגה שלנו, על כל צעד ושעל אנחנו צריכים לנהוג באחריות. אז כשרב נחמן שאל את העבד שלו, הוא התכוון לשאלה הזאת. עבד שהאדון שלו משחרר אותו, זה באמת טוב לעבד, או רע לעבד?! כלומר, יכול להיות שלעבד כדאי יותר שהוא יישאר עבד. ואכן העבד של רב נחמן, שהיה איש חכם, ענה לו תשובה חכמה: להודות להלל לשבח. כלומר, שאם העבד יודע להשתמש בחירות הזאת באחריות, הוא יכול בסופו של דבר להודות להלל לשבח. הנה יצאנו ממצרים, מעבדות לחירות, אנחנו צריכים לקחת את החירות שלנו באחריות. ואז אנחנו נשב בעזרת ה' בליל הסדר, נגיד שאנחנו באמת בני חורין, \"השתא בני חורין\". אנחנו השנה בעזרת ה', כל אחד מאיתנו יתחיל מעכשיו להתכונן, לקבל עול תורה ועול מצוות, לקבל על עצמנו אחריות על החיים שלנו, גם על העולם הזה, וכמובן בעקבות זאת על העולם הבא שלנו. בעזרת ה', בשם ה' נעשה ונצליח, נלך בדרך של תורה ויראת שמיים, לקדש שם שמיים. אני רוצה לברך את כל הציבור שנמצאים כאן. ברוך ה' אנחנו שומרים על כל ההוראות של פיקוד העורף. ואני מברך גם את כל הציבור היקר שנמצאים בכל רחבי הארץ ושומעים אותנו ברדיו 'קול ברמה', שבעז\"ה יהיה לכולנו פסח כשר ושמח. שנצא מעבדות לחירות, מהעבדות של יצר הרע לחירות של יצר הטוב. ונזכה לקבל על עצמנו עול תורה ומצוות. \"בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל\". ונזכה לגאולה שלמה, אכי\"ר."},{"filename":"344.pdf","content":"חג הפסח הלכות זמני תחילת וסיום ליל הסדר מדברי הרב המקדים הגאון רבי יוסף בן לולו שליט\"א מחו\"ר בית המדרש 'יחוה דעת' שנה. בית 30-40 \"...אני זכיתי כאן להיות מתלמידי מרן שליט\"א במשך המדרש הגדול הזה הוא מאור ומגדלור לתורה בכל שעות היממה, בימות החול, בימות המועדים והשבתות. ואני קורא לציבור כאן ולאלו ששומעים בבית ובאמצעי המדיה, שיכולים לבוא להצטרף לכאן לשיעורי תורה בכל ימות השנה, תחת שרביטו והנהגתו של מרן הראשון לציון מורנו הרב דוד יוסף שליט\"א. יש כאן שיעורי תורה בכל מקצועות התורה, עתידה התורה לגדול ולפרוח במקום הגדול הזה. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כוח לידיד נפשי הגאון הרב יוסף בן לולו שליט\"א. שהיתה לו את הזכות להיות מהעשרה הראשונים שהקימו את בית המדרש 'יחוה דעת'. ידועים דברי חז\"ל על צירוף למניין, שהעשירי נוטל שכר כנגד כולם. אני הקמתי בשנת תשמ\"ו, כמו עכשיו, בחודש ניסן את הכולל, ובראש חודש אייר החלו ללמוד בו. היו לי אז תשעה אברכים, והעשירי שהגיע להתקבל לכולל היה הגאון הרב יוסף בן לולו. הוא היה כמה שבועות לפני החתונה. וב\"ה הוא ישב כאן ולמד בשקידה גדולה, ושימש כמה שנים גם כראש כולל, היום הוא מגיד שיעור חשוב בהרבה מקומות. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה, ויפוצו מעיינותיכם חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. אני מקדיש את השיעור לעילוי נשמת ידידי, השכן של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל רבי משה נתניא בן נרקיס ע\"ה שהלילה זה ליל השבעה שלו, רוח ה' תניחנו בגן עדן. ולעילוי נשמת מתתיהו בן רחל ע\"ה, שזה יום השנה שלו, ושרה בת רחל ע\"ה שזה יום השלושים שלה, ולעילוי נשמת כל מתי ישראל. א. חומר ההליכה לערכאות לפני שנתחיל לדבר בהלכות פסח, אני רוצה לדבר בעניין החוק שעבר השבוע, החוק המאפשר לבתי דין לדון דיני ממונות. אני חושב שכולם שמעו מצד אחד את השמחה של כל הדתיים בארץ ישראל, שזה אחוז גבוה מאוד במדינה. מצד שני, את הקולות הנגד, הלא הגיוניים של האנשים האחרים. אני לא רוצה להתייחס לטענות הלא הגיוניות שלהם, אני מדבר על הצד החיובי. בתורה שלנו יש שלחן ערוך חושן משפט, שבו נמצאים כל הנושאים של בין אדם לחברו בדיני ממונות. בשלחן ערוך נפסק להלכה דברים ברורים מאוד, שמי שהולך לערכאות הרי הוא \"מרים יד בתורת משה רבנו\". רבותיי, לא נייפה את הדברים, אנחנו רוצים אחדות בעם, אנחנו רוצים ידידות, אבל אנחנו לא יכולים לדבר בעד בתי משפט כאשר יש לנו דין תורה שלנו. יש לנו שלחן ערוך מפואר, 'מתקדם' - כפי שהם אומרים שצריך שיהיה 'מתקדם'. ב\"ה בדין תורה שלנו חשבו על כל פרט וכל שאלה, כל סוגיה, עמוק מאוד מאוד, פי אלף מכל החוקים הרדודים של אומות העולם. הקדוש ברוך הוא אומר, \"אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים\", דווקא על העניין הזה של ההולכים לערכאות נאמר שהוא מרים יד בתורת משה רבנו, אנחנו צריכים להבין את חומרת הדברים. צריך גם כן להבין, שכשהם פוסקים נגד דין תורה, למשל, כשבאים שני אנשים ובית המשפט פוסק שצריכים ללכת להוצאה לפועל נגד אחד הצדדים. לפעמים עצם ההחלטה הזאת היא נוגדת את ההלכה. וממילא מה שפסקו שהוצאה לפועל ימכרו את הרכוש שלו וכיו\"ב, במכרז וכו' הרי זה גזל גמור! לפעמים הם פוסקים לתת רכוש של אדם לאנשים שהוא חייב להם, אבל לפי דין תורה סדר הקדימה הוא שונה לגמרי ממה שפוסקים בתי המשפט. הרי הכתובה של אשתו קודמת, המזונות של הילדים קודמים, ובעלי חוב זה תלוי מי קודם בתאריך ההלוואה, לצערינו, בתי המשפט בועטים בדין תורה ולא מתחשבים בדין תורה. בהקשר הזה אני רוצה לומר היום פסק הלכה חד משמעי. אסור לקנות דברים שנמכרים בהוצאה לפועל, דברים שהוצעו למכירה של אנשים שהיו חייבים כסף. גם אם החייב מצהיר שהוא לא מתנגד – אסור! מי שקונה בהוצאה לפועל דברים של אנשים שחייבים כסף, שידע שהוא נכשל באיסור גזל גמור. הכסף לא יענה את הכל. הסיבה לכך היא שהכח של ההוצאה לפועל בא מבתי משפט ששופטים נגד ההלכה, נגד דין תורה. אנחנו צריכים ללמוד את הסור מרע מהבתי משפט שלהם. ב. החשיבות לדון על פי דין תורה מצד השני, מה זה דין תורה?! הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את התורה לעילוי נשמת ר' מרדכי בן רינה אשכנזי - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il פסח כשר ושמח תחילת ליל הסדר | חשיבות החוק של בתי הדין הרבנייםנושאי השיעור: מי שעשה את הסדר | סוף זמן אכילת מצה| זמן רבינו תם בליל הסדר| ברכה על כיסוי דם| ברכה על ההלל לאחר חצות| לאחר חצות לילה ליל הסדר אצל מרן | עיקר ליל הסדר| ברכה על בדיקת חמץ| 'ה'כוי זיע\"א השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק צו תשפ\"ו21:00 ירושליםבכל יום ראשון בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי344 גליון ,בחג השבועות, אבל כבר שישה שבועות קודם, מיד לאחר קריעת ים סוף כשעם ישראל הגיעו למרה, כתוב בפסוק \"שם שם לו חוק ומשפט\" - אומרים חז\"ל, שעם ישראל נצטוו שם על שני דברים: מצות שבת קודש, ולהעמיד בתי דין. עד כדי כך זה חשוב, שהקדוש ברוך הוא לא רצה להמתין למתן תורה, הוא הקדים לצוות על כך. שנה כשהייתי אברך צעיר, טסתי לארצות הברית וקיבלתי שדרוג 30 לפני למחלקת עסקים. והנה, לידי ישב פרופסור למשפטים מפורסם מאוד באותם ימים, שהיה מראשי הלוחמים נגד הדת בישראל. במהלך הטיסה התעוררה שיחה נעימה מאוד, ודיברנו על דא ועל הא, וכמובן התחלנו להתווכח ברוח טובה. ואז שאלתי אותו, באיזה תחום במשפטים אתה מתמחה, והוא ענה לי, בדיני ממונות, קניינים וכיו\"ב. אמרתי לו, תגיד, יש לך היכרות עם המשפט העברי? עם התורה הקדושה שלנו? והנה הוא עונה לי בשלילה. ואני תמהתי, איך אתה יכול להיות פרופסור למשפטים כשאתה לא מכיר את התורה שלנו?! והוא ענה לי כך, אני חושב שאני אדם מאוד מתקדם, ובעידן המודרני אני חושב שאנחנו כל כך מתקדמים, ואי אפשר לפסוק לפי חוקים מיושנים מימי הביניים, ואפילו לפני ימי הביניים. ואז אמרתי לו, סליחה אדוני, אתה נראה לי אדם מאוד רציני. אדם רציני כשהוא שולל דבר מסוים הוא צריך להכיר אותו, לדעת על מה הוא מדבר. ואתה אמרת שלא למדת מעולם, אתה לא יודע מה זה המשפט העברי, אז כיצד אתה יכול לשלול את המשפט העברי כשאין לך שום היכרות עם המשפט העברי?! למשל, אני יודע ששופטים עליונים שיושבים ופוסקים, הם מנסים להביא אסמכתאות מאיזה שופט גוי, מאיזה מוסלמי או נוצרי, אבל מהיהדות - שום דבר! מעולם הם לא יצוטטו מהיהדות. אז איך אתה שולל?! הרי אתה לא מכיר! והוא שתק. ואז הצעתי לו, מה דעתך שעכשיו בשעה קלה אתן לך היכרות קטנה שתכיר מה זה המשפט העברי -אתה מוכן?! והוא הסכים בשמחה. ואז ציטטתי לו את המשנה, \"שניים אוחזים בטלית. זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, יחלוקו\". ואמרתי לו, אתה יודע כמה דיו נשפך על הקטע הזה של המשנה שנראה לכאורה פשוט?! והתחלתי להסביר לו מושגים, מה זה מוחזק, מה עושים כשיש ספקות ויש מוחזק, מה זה נקרא 'חזקת מרא קמא' - הבעלים הראשון, מה זה 'חזקת איסור' באיסורים, ומה זה 'חזקת מרא קמא' בממונות, מה יהיה כשמתנגשים זה בזה. מה ההגדרה של מוחזק, האם זו הוכחה או שזה דין המוציא מחברו עליו הראיה. ולעומת זאת 'חזקת מרא קמא' - האם זו הוכחה או לא. וכך התחלתי להיכנס איתו לנושאים האלו. אחר כך הצגתי לו מה זה ספק ספיקא, מה ההגדרה של זה, ומה עושים במקרה של ספק שעות! כמעט מישראל 10 ספיקא מול חזקה. וכך ישבנו ודיברנו במשך עד שהגענו לניו יורק. ג. סמכות שיפוטית לבתי הדין אנחנו מתנגדים לערכאות! אמנם יש היום בתי דין פרטיים, אבל שם לפעמים לא צריך לעבור בחינות, לא צריך תעודה, לא צריך שום דבר. בבתי דין של הרבנות כל דיין צריך ללמוד, כל מי שמכיר את החומר מה זה נקרא לדעת חושן משפט צריך ללמוד עשר שנים, יומם ולילה, חושן משפט. הדיינים המצוינים נמצאים בבתי הדין שלנו. ברגע שיש להם סמכות שיפוטית הרי שהחלטה שלהם היא החלטה. היום כשהולכים לבתי דין פרטיים, אם הפסק דין לא מוצא חן בעיני אחד הצדדים, הרי בכל פסק דין יש צד אחד שמפסיד, אז מה עושים? פונים לבית משפט... והם מבטלים את זה. היה אחד ראיתי, לא ייאמן כי יסופר, שכתב לבית משפט, שנכון שהפסק דין הזה הוא נכון לפי דין תורה, אבל לפי חוק המדינה לא, ואני מבקש ללכת אחרי חוק המדינה. כמובן שבית המשפט קיבל את הטענה הזאת, לצערינו. כמובן, שישנם בתי דין פרטיים חשובים מאוד, אני יכול להגיד את בית הדין של הגר\"ש זעפרני שליט\"א, הגר\"נ נוסבוים שליט\"א, הבית דין של 'אהבת שלום' ועוד, יש ב\"ה הרבה בתי דינים חשובים מאוד. אבל מבחינת תוקף פסקי הדין, לצערנו, הרבה הולכים היום לבתי משפט והם מבטלים אותם. עכשיו, עם החוק החדש, יש לבתי הדין סמכות שיפוטית לגמרי. החלטה של בית הדין היא החלטה. אם אדם רוצה יכול לערער לבית דין הגדול, אבל זה נהיה סמכות לא פחות ברגע ששני הצדדים חתמו מיוזמתם החופשית, מרצונם, על שטר בוררות. אני מרגיש שמדובר בהעמדת הדת על תילה, פשוטו כמשמעו. לאפשר לנו שנוכל ללכת לדון על פי דין תורה. אנחנו מאמינים בזה, אנחנו לא מאמינים בחוקים שלהם. אנחנו רואים בבתי המשפט כיום הרמת יד בתורה, זה ממש כפייה אנטי דתית, כפשוטו כמשמעו. במדרש חז\"ל מובא, שהיו שבעה בתי דין בזמן בית ראשון, והשופטים לא היו שומרי תורה ומצוות, ובגלל זה חרב בית המקדש. אנחנו רוצים להציל את עם ישראל, שלא ייחרב היישוב ח\"ו בארץ ישראל, לכן אנחנו שמחים מאוד שזה קרה. אני רוצה להודות לכל אותם שהיו מעורבים בנושא הזה, שעשו עבודת קודש. יש רשימה ארוכה, יש כאלה שעבדו יותר ויש פחות, אבל כל אלה שהיו שותפים, תשרה הברכה במעשי ידיהם, אשריהם ואשרי חלקם שהיו שותפים למצווה הגדולה הזאת, בזכותה אני מקווה בעז\"ה זה ייתן לנו לכולנו סיעתא דשמיא גדולה, שהקדוש ברוך הוא ישמור עלינו מידי כל אויבינו. בעז\"ה אני אשב עם הדיינים החשובים בישראל, עם ראשי אבות בתי הדין, ונעשה תוכנית מפורטת איך אנחנו מיישמים את החוק. זה כבר למעשה חל מעכשיו. ואני קורא לכל יהודי שומר תורה ומצוות, אל תלכו אחרי בתי המשפט, אל תלכו לערכאות, \"אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים\", ללכת לדין תורה. שערי בתי הדין יפתחו ואנחנו נעשה את הכל כדת וכדין כמו שצריך לפי ההלכה. ויתקיים בנו \"והשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה\". חז\"ל תיקנו ברכה מיוחדת בתפילת שמונה עשרה, \"השיבה שופטינו כבראשונה\" - כמה אנחנו מתפללים על זה. בעז\"ה יבוא משיח צדקנו והכל כאן יהיה אך ורק לפי דין תורה, שזה דין אמת לאמיתו. חז\"ל אומרים, שדיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עד כדי כך! זה קיום העולם, זה מעשה בראשית, זה בריאת העולם. וכמו שהוא הקים את העולם, כמה זה חשוב. אז בעז\"ה אנחנו נתחיל מכאן והלאה, בשם ה' נעשה ונצליח, אכי\"ר. ד. מצוות הפסח בלילה נאמר כמה דברים בעניין ליל הסדר. ראשית צריך לדעת, שהמצוות של ליל הסדר צריכות להיות בלילה. חז\"ל לומדים זאת, שהרי אכילת מצה הוקשה לקרבן פסח, וכל הדינים ששייכים לגבי קרבן פסח שייכים גם לגבי מצה. ולגבי הקרבן כתוב, בפסוק \"ואכלו את הבשר בלילה הזה\". כך גם לגבי מצה אנחנו לומדים שחייבים לאכול מצה בלילה. ה. קידוש בליל שבת מבעוד יום יתירה מזאת, גם את הקידוש צריך להתחיל בלילה. הרי עלינו לאכול ארבע כוסות, כל אחת על מצווה אחרת, וכל המצוות הללו חייבות להיות בלילה. לכן, למרות שבימות הקיץ מותר לעשות בכל שבת קידוש מפלג המנחה, בשעות [ לא חייבים לחכות לצאת הכוכבים. כבר שעה ורבע קודם השקיעה אפשר להתפלל ערבית ולקדש ולאכול.]זמניות אכן יש מחלוקת בפוסקים, האם צריך בימות השנה בשבתות לאכול כזית בלילה ממש. למשל אם קידש מבעוד יום, וסיים את הסעודה לפני השקיעה, האם צריך לאכול עוד כזית בלילה, כתבתי על כך באורך בהלכה ברורה חלק טז, והבאתי את המקורות להלכה שלא צריך. ואפילו אם גמר את סעודתו מבעוד יום קיים את מצוות סעודת שבת. יש ראשונים שסוברים, שהדין הזה הוא כמו שמותר לנו להתפלל ערבית מפלג המנחה, כך גם אפשר לקדש מפלג המנחה. לעומתם יש הרבה ראשונים וגאונים שסוברים שזה לא קשור לעניין תפילת ערבית מפלג המנחה, אלא זה דין מיוחד בשבת שאפשר להחיל את קדושת השבת ביום שישי. וכך גם דעת הרמב\"ם. לכן בימות הקיץ, שהשבת נכנסת מאוחר, מי שרוצה, ובמיוחד מי שיש לו ילדים קטנים וחושש שלא יוכלו לשבת לשלחן, הם יהיו עייפים, יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה, לקדש על היין, ולקיים את הסעודה מוקדם. בארץ ישראל הרוב הגדול מחכים גם בקיץ לצאת הכוכבים, אבל יש מדינות שכמעט כולם עושים כך. בארצות הברית, צרפת, אנגליה ועוד, שהשקיעה אצלם מאוד מאוחרת, כמעט כולם סומכים על ההלכה הזאת ומתחילים את הסעודה בפלג המנחה. לעומת זאת בליל הסדר יש לנו כמה מצוות, אחת המצוות זה ארבע כוסות. ואמנם מדין קידוש לכאורה אין הבדל בין ליל הסדר לבין שאר ימים טובים, אבל בגלל שיש גם את המצווה דרבנן של ארבע כוסות שזה צריך להיות דווקא בלילה. ו. זמן רבינו תם בליל הסדר בחזון עובדיה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן, אם אפשר לקדש קודם זמן רבנו תם. הוא עצמו הוא היה מחמיר על עצמו בכל דבר של דאורייתא כשיטת רבנו תם. כגון בצאת שבת או בצאת יום הכיפורים, זה היה חשוב מאוד בעיניו להקפיד לשמור רבנו תם. האם גם כאן צריך להמתין לזמן רבנו תם או לא? והוא פסק שלא חייבים לחכות. ואת זה הוא אמר בזמנו, כשעוד לא היה שעון קיץ. עכשיו שיש שעון קיץ זה ממש מאוחר, ובאמת מעיקר הדין לא צריך, אבל במציאות עד שהולכים לבית הכנסת ועד שמתפללים וחוזרים ומתארגנים וכו', כבר מגיע זמן רבנו תם. אכן אם יש צורך, או במשפחה שיש בה ילדים קטנים ורוצים שיגידו \"מה נשתנה\" וישמעו סיפור יציאת מצרים ויאכלו מצה ומרור וחוששים שהילדים יהיו עייפים, לא צריך לחכות לרבנו תם. ז. זמן סיום הסדר יש שאלה גדולה מתי צריך לסיים את הסדר. בדרך כלל ביום חג הפסח 3- בלילה וזה ב2-כולם באים לבית הכנסת עייפים, ומספרים, שזה גמר ב בלילה. והשאלה מבחינת ההלכה עד מתי צריכים לסיים את הסדר. הנה לגבי קרבן פסח יש מחלוקת במשניות בין רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, לדעת רבי אלעזר בן עזריה, שהוא לומד מהפסוקים \"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה\", שמכת בכורות היתה בחצות הלילה. כתוב \"בלילה הזה\", וכמו כן כתוב לגבי קרבן פסח \"ואכלו את הבשר בלילה הזה\", לומד רבי אלעזר בן עזריה שקרבן פסח זמנו עד חצות הלילה, ולאחר מכן התורה הפקיעה את המצוה. רבי עקיבא חולק, והוא לומד מהפסוק \"כי בחיפזון יצאת ממצרים\" - עד שעת 'חיפזון', דהיינו הזמן בו יצאו עם ישראל ממצרים שזה בבוקר. כלומר שאפשר לאכול את הקרבן פסח כל הלילה עד הבוקר. ח. זמן אכילת הקרבנות צריך להסביר דבר חשוב, המשנה הראשונה במסכת ברכות אומרת: \"עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה\". כלומר בקרבנות שהקריבו בבית המקדש, היו קרבנות שנאכלים ליום ולילה, והיו קרבנות שנאכלים לשני ימים ולילה. מלבד קרבן עולה שאותו לא אוכלים בכלל, יש קרבנות שרק הכהנים אוכלים, קדשי קדשים שזה רק לזכרי כהונה, ויש קרבנות – קדשים קלים - שגם ישראל אוכלים. אם כן, הקרבנות הנאכלין ליום ולילה, שזה היה רוב הקרבנות, מן התורה זמן האכילה שלהם הוא עד סוף הלילה, בעלות השחר כבר אסור לאכול את הקרבן, מי שאוכל חוץ לזמנו נחשב לפיגול. אבל כיון שהזמן הוא מצומצם, תוך יום ולילה, באו חכמים ועשו הגבלה, הם לא רצו שאדם יגיע חלילה למצב של איסור, לכן קבעו \"עד חצות הלילה\" - להרחיק את האדם מן העבירה. כלומר, שאם אדם אוכל את הקרבן אחרי חצות הלילה לפני עלות השחר, מהתורה זה מותר, אבל חכמים אסרו. ט. סוף זמן אכילת קרבן פסח לגבי קרבן פסח זה דין אחר. רבי עקיבא סבר שקרבן פסח דינו כמו שאר הקרבנות שזמנם הוא עד עלות השחר מן התורה, וחכמים אמרו \"עד חצות\" כדי להרחיק את האדם מן העבירה. אבל רבי אלעזר בן עזריה אומר, שהזמן עד חצות הוא מדאורייתא, לאחר חצות הלילה - אסור לאכול יותר קרבן פסח. י. סתירה בסתם משנה בגמרא במסכת פסחים מובא, \"אמר רבא, אדם שאכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו\". והסיבה לכך היא שכתוב בפסוק \"על מצות ומרורים יאכלוהו\", הרי שהמצה הוקשה לקרבן פסח. דהיינו שלפי רבי אלעזר בן עזריה גם מצה אסור לאכול עד חצות. ויש לדון כמי נפסקה ההלכה, אם כמו רבי עקיבא או כמו רבי אלעזר בן עזריה. שהרי לפי דברי רבא נראה, שהמחלוקת של רבי עקיבא ורבי אליעזר בן עזריה היא גם לגבי אכילת מצה. והנה, כאשר יש מחלוקת תנאים, ובמשנה אחת כתוב סתם הלכה כמו אחד מהם, הרי שכך נפסק להלכה. וכאן מצד אחד יש את המשנה הראשונה במסכת ברכות, ששם מובא, שכל הנאכלים ליום אחד מצוותם עד שיעלה עמוד השחר. והמשנה לא אמרה חוץ מקרבן פסח, הרי שהמשנה בפירוש היא כמו רבי עקיבא. בדומה לכך יש משנה במסכת מגילה: \"כל שמצוותו בלילה כשר כל הלילה\". וגם שם לא כתוב חוץ מקרבן פסח. מצד שני, בכל בוקר בתפילה אומרים פרק \"איזהו מקומן\", שכולו סתם משנה. לא מוזכר שם שמות של תנאים בכלל. ובסוף כתוב, \"הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנוייו, אינו נאכל אלא עד חצות\". כתוב בפירוש \"עד חצות\". דהיינו שסתם משנה כמו רבי אלעזר בן עזריה. יא. רבא דיבר לפי דברי רבי אלעזר בן עזריה הרא\"ש במסכת ברכות מביא את כל הסתם משנה הללו והוא מסתפק בזה מאוד. אבל מסיים הרא\"ש, שרבינו תם היה מקפיד לאכול את המצה עד חצות. וכך דעת הרבה ראשונים שזמן אכילת מצה זה רק עד חצות הלילה. לעומת זאת הרמב\"ם פוסק בפירוש, שזמן מצה זה כל הלילה. לדעת הרמב\"ם, הלכה כמו רבי עקיבא, ואפשר לאכול כל הלילה. והנה, רבינו מנוח על הרמב\"ם כותב, שאם נדקדק בלשון הגמרא, \"אמר רבא, אכל מצה לרבי אלעזר בן עזריה אחר חצות לא יצא\" - למה הוא מדגיש לרבי אלעזר בן עזריה? שיגיד \"אכל מצה אחר חצות לא יצא ידי חובה\". כותב על כך רבינו מנוח, שזו ראיה שרבא בעצמו לא בא לפסוק כמו רבי אלעזר בן עזריה, אלא הוא אומר, שלפי דעת רבי אליעזר כך הוא הדין, אבל לפי רבי עקיבא זה לא נכון. יש כמה מגדולי הפוסקים, כמו השלטי הגיבורים ועוד, שלדעתם, גם הרי\"ף דעתו כדעת הרמב\"ם, שיש לפסוק כרבי עקיבא וזמן מצה כל הלילה. יב. הלכה למעשה להלכה, אין ספק שכל אחד צריך להיזהר מאוד לאכול מצה, מרור ואפיקומן – אפיקומן זה זכר לקרבן פסח – לגמור עד חצות. השנה שהתחלנו כבר את שעון קיץ, הזמן של חצות בירושלים – אני לא יודע בשאר ערים יש הבדלים של דקה שתיים לפה ולשם – אבל בירושלים זה בדיוק ברבע לאחת בלילה. עד אז צריכים לגמור את המצה, מרור, שלחן עורך, צפון, לגמור את האפיקומן עד רבע לאחת. יג. ברכה על ספק מצוה תמיד יכול לקרות שאדם לא מספיק את זמן חצות, מתחיל את ליל הסדר, ופתאום אשתו יש לה צירים, והוא רץ לבית חולים, והוא טרוד, ועד שסוף סוף ב\"ה נולד לו בן בשעה טובה, הוא מסתכל על השעון ועבר חצות הלילה. או מקרים אחרים של אדם אנוס וכיו\"ב. כמובן שאין שום ספק שיאכל מצה, ואם הוא יכול, אז שיאכל מצה, מרור, אפיקומן גם אחרי חצות. אלא שהשאלה הנשאלת כאן היא לגבי הברכה, האם הוא יכול לברך? צריך לדעת, שהנושא של ברכה בדברים כאלו שהם ספק זו מחלוקת ראשונים. למשל הנה אנחנו מברכים על מצוות דרבנן, נר חנוכה, נר שבת וכיו\"ב. ואנחנו אומרים \"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו\", וחז\"ל אומרים: \"היכן ציוונו? בלא תסור\". אבל במצווה שאנחנו מסופקים אם היא יש מצוה או לא, אז במצוה שהיא ספק דאורייתא, אמנם מבואר בגמרא בסוף מסכת ראש השנה, \"ספק דאורייתא עדיף על ודאי דרבנן\" – אבל לגבי ברכת המצוה יש בזה מחלוקת. שיטת הראב\"ד ורבנו יונה שמברכים על ספק דאורייתא. לעומת זאת הרמב\"ם, הרי\"ף, הרא\"ש, לפי איך שהמגיד משנה מסביר את דברי הרמב\"ם, סוברים שלא מברכים על ספק דאורייתא. יד. ברכה על כיסוי דם ה'כוי' דוגמא לדבר, יש חיה בשם 'כוי' - שזה ספק חיה ספק בהמה, והוא כשר לאכילה ללא כל ספק. הוא מעלה גרה ומפריס פרסה. אבל יש שאלה, האם אדם ששחט כוי צריך לכסות את דמו או לא. כי לפי ההלכה כששוחטים פרה לא מכסים את הדם שלה. בהמה לא מחויבת בכיסוי הדם. רק חיה או עוף חייבים בכיסוי הדם. וכמו שכתוב בפסוק: \"ואיש כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר\". והכוי הזה, אם הוא חיה הוא חייב בכיסוי הדם, אם הוא בהמה הוא לא חייב בכיסוי הדם. אך ספק דאורייתא לחומרא, וחייבים לכסות את דמו. רק שיש לדון אם יש לברך על כך או לא. לדעת הראב\"ד ורבנו יונה, יש לברך על כיסוי דם הכוי, כיון שעושים את המצוה מספק דאורייתא, אבל הברכה צריך לברך. לעומת זאת, בתשובות יש תשובה ארוכה שהשיב בנושא הזה לחכמי (שו\"ת פאר הדור סימן כו) הרמב\"ם לוניל, הראב\"ד משיג על הרמב\"ם, וחכמי לוניל לקחו את השאלה של הראב\"ד והציגו את זה לרמב\"ם, והרמב\"ם ענה להם תשובה ארוכה ומסביר את הסוגיות יפה מאוד. ומסיק שאין לברך על מצוה שעושים אותה מספק. טו. ברכה על בדיקת חמץ בדומה לכך, יש מקרה שמברכים על בדיקת חמץ, 'על ביעור חמץ', ולכאורה אם האדם לא ימצא חמץ? ואדרבה, סביר להניח שהבית כבר עבר ניקיון יסודי ולא ימצא חמץ, ולכאורה ברכתו תהיה לבטלה. דרך אגב, מה שנוהגים לשים עשרה פתיתים, זה מנהג בעלמא, ואם לא שמו – זה לא מעכב. אבל צריך להזהיר את כל מי ששם את העשרה פתיתים האלו: א. לעטוף כל אחד בניילון וכיו\"ב, כדי שלא ילכלך את הבית. ב. שיעשה רשימה מדויקת איפה הניח את כל עשרת הפתיתים. כי אם לא, יחפשו אותם אחר כך ואחד או שניים לא יימצא וחלילה יימצאו בפסח... על כל פנים, אם אדם למשל בדק ולא מצא, הברכה שלו אינה ברכה לבטלה. חכמים תיקנו את עצם הבדיקה. עצם המצווה נתקנה על הספק, לכן מברכים על ביעור חמץ. טז. ספק ברכות להקל באופן כללי, להלכה, על מצוות דרבנן מברכים, על מצוות שעושים מספק דאורייתא לא מברכים. לפי זה יוצא, שאם אדם התעכב ולא אכל מצה עד חצות הלילה, הוא חייב ממש מדין תורה לאכול מצה ומרור ואפיקומן וכל המצוות אחרי חצות, אבל לברך, אנחנו אומרים ספק ברכות להקל. אנחנו בוודאי הולכים אחרי הרמב\"ם ועוד ראשונים שסוברים שלא מברכים על הספק. אמנם שלכאורה יבוא מישהו ויטען, ממה נפשך? אם לפי הרמב\"ם אסור לברך על הספק, אבל הרמב\"ם בעצמו אומר שהזמן של מצה זה כל הלילה. אבל זו לא טענה, כי אנחנו לא מתייחסים אל הרמב\"ם בלבד, אנחנו צריכים להסתכל על מכלול הפוסקים. ויש פוסקים שאומרים שהזמן הוא עד חצות, מצד שני, יש הרבה פוסקים שאומרים שלא מברכים על ספק הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' דאורייתא, וכך גם דעת השלחן ערוך. לכן, צריך לקיים את כל המצוות האלו אחר חצות, אבל בלי ברכה. יז. סוף זמן אמירת ההלל יש מחלוקת ראשונים עד מתי הוא זמן אמירת ההלל. התוספות כותבים שההלל הוא מדרבנן, ולא צריך להקפיד לאומרו עד חצות, אפשר לומר את ההלל גם לאחר מכן. לעומת זאת, דעת הרשב\"א והר\"ן, שגם את הלל צריך להקפיד שיהיה עד חצות. זה כבר נהיה יותר קשה לסיים את ההלל עד חצות, אבל אני אומר את האמת, זה תלוי איך מתייחסים להגדה של פסח. יש אנשים, שלצערינו, שאומרים את הגדה של פסח כמו שאומרים \"אשרי יושבי ביתך\", כמו איזו תפילה, קוראים את ההגדה, אסור להפסיק באמצע, והם משתדלים לעשות דקות, 40 ,את זה כמה שיותר מהר. כל הסיפור של ההגדה לוקח חצי שעה וגם אם ישירו 'והיא שעמדה' בשלוש מנגינות אחרות, בסופו של דבר הם גומרים את כל ההגדה. ואני אומר בפירוש שזה לא בסדר. אמנם אסור להפסיק בדברים בטלים באמצע ההגדה, אבל זה ראוי ורצוי להתמקד ולהסביר, יש כל כך הרבה דברים בהגדה שאנחנו צריכים להבין מה כתוב בה. רק את פשט המילים - לפעמים צריך להסביר. וזה תפקיד של ראש המשפחה להתכונן כמו שצריך. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד היה אומר, שאדם שלא מתכונן להגדה והילדים שלו כן התכוננו, אז במקום \"והגדת לבנך\" זה \"והגדת לאביך\"... הילד מסביר לאבא שלו על ההגדה. בושה וחרפה. יח. חכם מה הוא אומר כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עושה את הסדר, רק אמירת ההגדה היתה לוקחת כשעתיים, היו אומרים אותה לאט לאט. הוא היה מבקש שכל אחד ואחד יקרא בלחש את ההגדה, ובכל קטע אחד מבני הבית היה אומר אותו בקול רם. הוא לא היה מסכים בשום פנים ואופן שהנשים יצאו למטבח אפילו רק לחמם את האוכל וכיו\"ב, כשקוראים את ההגדה כולם היו חייבות לשבת. כך גם הילדים הקטנים. ובכל קטע וקטע היו עוצרים. וכשהיה מגיע אחד שיש לו את הקטע של \"חכם מה הוא אומר\", היה אומר לו שיקרא את כל ארבעת הבנים, כי אחר כך הבא בתור יקרא את הרשע והבא בתור יקרא את התם, וזה לא יפה... לכן מי שהיה בתורו לקרוא את החכם – הוא היה קורא את כל ארבעת הבנים. יט. כנגד ארבעה בנים אנשים לא מבינים מה הפירוש \"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה\". התשובה היא, שהנושא של השיחה בין אבא לבן על יציאת מצרים מופיע בתורה ארבע פעמים: שלושה בפרשת בא. סמוך למכת בכורות, כתוב, \"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם\" – שזה הפסקו של הרשע. אחר כך יש בפרשת \"קדש לי\", בפרשת \"כי יביאך\", תם ושאינו יודע לשאול. והפסוק של החכם הוא בנפרד, הוא לא יכול לשבת איתם ביחד בשלחן אחד... החכם נמצא בספר דברים. שם כתוב, \"כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם\". כלומר, \"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה\" – דהיינו הכפילות הזו שהתורה חוזרת על זה ארבע פעמים, התורה רוצה להסביר איך עונים לכל אחד מהארבעה הללו. וצריך להסביר את זה. אלו דברים פשוטים, אבל יש לפעמים חידושים נפלאים שאפשר להגיד. כ. לב כסיל לשמאלו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר, שאלה שקוראים את ההגדה ומסתכלים כל הזמן בצד שמאל כמה עמודים נשארו... מתי סוף סוף נאכל מצה, מרור, חרוסת... הוא היה אומר, \"לב כסיל לשמאלו\", הם מסתכלים לצד שמאל. אבל לא, צריך לשבת בנחת. מצד אחד להסתכל על השעון שלא להיכנס ללחץ זמן, אבל להקדיש הרבה זמן. כא. קליות ואגוזים חז\"ל אומרים שמצווה לחלק קליות ואגוזים לתינוקות שלא ישנו. אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה חוכמות. היה לידו ערימה של אגוזים, ומי שאמר חידוש יפה מיד היה נותן לו. והייתי אומר לו: \"אבא זה בימי הביניים, זה לא מתאים להיום, תן להם שוקולד...\" אבל הוא היה אומר, \"חז\"ל אמרו קליות ואגוזים, אני מחלק קליות ואגוזים\". וכולנו היינו יושבים מסביב, היינו סופרים את הימים מתי יגיע ליל הסדר לשבת עם אבא. זה היה כל כך יפה, בכל שנה ושנה, באיזו תשומת לב הוא היה מתייחס. הוא היה אומר חידושים ברמה מאוד גבוהה לילדים הגדולים, וסיפור של הדברים הכי פשוטים, כל הסיפור של מכות מצרים, הוא היה מתאר את כל המכות, הילדים היו נהנים במיוחד לשמוע איך שהיה מתאר את מכת ערוב, איך הם באו על המצרים. 5-6 אני זוכר את עצמי כילד קטן, שהיה מניח אותי על הברכיים, הייתי בן ומקדיש לי תשומת לב מיוחדת, ומתאר לי כל כך יפה כל מיני סיפורים יפים על יציאת מצרים. כך צריך להיות. כב. סתירה בדברי הגאון מוילנא אם כן, רצוי מאוד להגביל את עצמינו לסיים את אמירת ההגדה עד השעה בלילה. שזה זמן סביר לגמור את ההגדה של פסח, ואז אוכלים מצה, 11:00 . אפשר לאכול את האפיקומן 12:30 -מרור, שלחן עורך, ואחר כך ב וכאמור, לגבי ההלל יש מחלוקת ראשונים. אבל הגאון מוילנא טוען, שההלל נתקן על הכוס הרביעית. וכשם שאת הכוס הראשונה של הקידוש אנחנו מקפידים שזה יהיה בלילה, הרי שגם הכוס הרביעית צריכה להיות לפני חצות. מצד שני, בספר \"מעשה רב\" מסופר, שהגאון מוילנא בעצמו לא הקפיד על חצות. וכן מסופר על החתם סופר שלא הקפיד לומר את ההלל קודם חצות. כג. שלושה ספיקות באמת, יש כאן לכאורה כמה ספקות. ספק ראשון, לגבי אכילת מצה, שזו מחלוקת ראשונים, אם הלכה כרבי עקיבא או כמו רבי אלעזר בן עזריה. ספק שני, לגבי ההלל, האם הלכה כמו התוספות שמקילים, ומה שצריך להחמיר זה רק במצה ומרור ואפיקומן, אבל לא בהלל. ספק שלישי, יש טוענים שגם הרשב\"א והר\"ן לא התכוונו לומר שזה לעיכובא, אלא רק לכתחילה. ואכן, המשנה ברורה פוסק שזה רק לכתחילה. וכך הוא מביא בשם הגאון רבי זלמן וחק יעקב. הוא כותב את זה על דברי הרמ\"א. שהרי מרן השלחן ערוך לא מדבר על הנושא של ההלל, הוא רק כותב על האפיקומן, \"יהי זהיר לאוכלו קודם חצות\". והוא גם לא כותב 'אסור לאכול', אלא רק 'יהי זהיר', וכותב על כך הרמ\"א, \"ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות\". ועל כך כתב המשנה ברורה, שהמדובר הוא לכתחילה. כד. מעשה רב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו היה מקפיד מאוד לסיים את כל ליל הסדר לפני חצות. לאחר מכן היה נכנס לחדר והיה יושב ולומד כל הלילה, והיה אומר לנו הבנים, \"אם אתם רוצים לבוא הלילה הזה לדבר איתי בלימוד, תבוא עליכם הברכה, תבואו מתי שאתם רוצים, יש לי רק תנאי אחד. אל תדברו איתי בשום נושא חוץ מיציאת מצרים. רק מה שקשור למצוות פסח, ליל הסדר, ומה שקשור ליציאת מצרים. לא בנושאים אחרים. וכך היה במשך הרבה שנים. פעם שאלתי אותו, הרי יש פוסקים שאומרים שצריך לשתות יין בליל הסדר, לא מספיק מיץ ענבים, הרי הגמרא אומרת לגבי קידוש, סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום. אבל בליל הסדר יש אומרים, שמכיון שיש דין שמחת החג, מיץ ענבים זה לא משמח, מי ששותה מיץ ענבים, כמה שישתה - אולי יקבל כאב בטן אבל לא יהיה שמח מזה. אכן להלכה ודאי שאפשר לשתות מיץ ענבים, וכך היתה דעתו של אאמו\"ר, אבל שאלתי אותו למה הוא לא היה מקפיד לשתות דווקא יין, למה הוא היה שותה מיץ ענבים. והוא ענה לי, שזו חומרא הבאה לידי קולא, כיון שלדעתי לא חייבים לשתות יין, ואם אני אחמיר את החומרה הזאת, אחרי ארבע כוסות יין אהיה עייף ולא אוכל ללמוד. אני רוצה ללמוד כל הלילה. ואכן כאן בבית המדרש, 'יחוה דעת', בכל שנה אנחנו עושים מבצע, אנחנו נותנים מלגה לכל בחור ישיבה או אברך שיבוא אחרי הסדר ללמוד. אנחנו מתחילים מאחת בלילה עד אחרי עלות השחר, ומתפללים שחרית בנץ החמה, יושבים ולומדים כל הלילה. \"ליל שימורים הוא לה'\". באים לפה בחורי ישיבות ואברכים ויושבים ולומדים כל הלילה. 200 -ב\"ה למעלה מ זה חשוב מאוד. ובכל זאת, למרות שאאמו\"ר בחזון עובדיה במהדורה האחרונה כתב, שאם הגיע חצות יכול לומר את ההלל, אבל על עצמו היה מקפיד מאוד לסיים גם את ההלל עד חצות. כל אחד יראה את האפשרויות שלו. אבל צריך לדעת שעיקר המצוה בלילה הזה הוא להקדיש את הזמן להגדה של פסח. להקדיש זמן לילדים, לא לכעוס בליל הסדר. להיות בנחת, שהיצר הרע לא יבוא ויקטרג באמצע. לשבת בנחת ובידידות עם כל בני המשפחה להסביר ולספר בניסים ונפלאות של הקדוש ברוך הוא. ונזכה בעזרת ה', \"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל\". אני מברך את כל הציבור הקדוש שנמצא כאן, וגם את כל המאזינים ברדיו 'קול ברמה'. בעז\"ה שנזכה לבניין בית המקדש בקרוב, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך ברצון. בעזרת ה' נזכה לגאולה שלמה. אכי\"ר."},{"filename":"345.pdf","content":"345 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק חול המועד פסח תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת שמיני הלכות ספירת העומר הרב המקדים הגאון רבי ארז אלחרר שליט\"א ראש כולל יחוה דעת ורב העיר 'הוד השרון' שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לכבוד ידיד נפשי הגאון המצויין הרב ארז אלחרר שליט\"א, שב\"ה שימש במשך שנים כראש הכוללים בבית המדרש 'יחוה דעת', ולצערנו, נאלץ בקרוב להיפרד ממנו, כיון שהוא נבחר להיות רב של עיר הקודש הוד השרון, שזו עיר שמי שמכיר את ההיסטוריה שלה, הרבנים הקודמים שהיו בה מאז שהיא נוסדה, היו גדולי עולם ממש. בעז\"ה ימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, מחיל אל חיל להגדיל תורה ולאדירה. אכי\"ר. א. חילול שבת על ידי בג\"ץ לפני שנתחיל את השיעור אני רוצה להתייחס לנושא כואב מאוד שקרה היום. יושבים שלושה שופטים, שופטי בג\"ץ, לא פחות ולא יותר ביום שבת קודש! עד כדי כך גדלה ההפקרות של האנשים האלו! אני אומר במילים ברורות, שופטי בג\"ץ מתנהגים בהפקרות בכל מה שקשור למסורת היהודית, כל מה שקשור לדת ישראל. הם רומסים את הדת! אין להם שום רגישות שבת קודש, כדי לפסוק כמה אנשים יכולים לבוא להפגנות נגד הממשלה! כלפי אנשים דתיים! השופטים החצופים הללו ישבו היום, דחוף מאוד... ביום יש פיקוד העורף, אבל פיקוד העורף שיש לו שיקול דעת והוא הממונה על שיקול הדעת בנושאי סכנה, אבל יש מעליו מי שמבינים 'יותר' בענייני סכנה - שופטי בג\"ץ... והם ישבו ביום שבת קודש! זה בלתי חוקי! שבמדינת היהודים ישבו שלושה שופטים ורומסים את החוק, ומקבלים החלטה ביום שבת לחייב את המדינה, לתת להם להפגין! הנה אנחנו כמה אנחנו אוהבים את הכותל המערבי! ובכל זאת, אני לא חושב שהערך של ההפגנות ה'קדושות' בעיניהם חשוב יותר מאשר קדושת הכותל שלנו! והכותל סגור עכשיו מאז תחילת המלחמה ואנחנו מצייתים להוראות! בכל חג עושים בכותל ברכת כהנים ענקית ובאים עשרות אלפים, אבל איש 50 אנחנו מבינים את המצב, והשנה כנראה שיעשו ברכת כהנים עם בלבד בתוך המנהרות, כדי לא להפסיק את המסורת, אבל אף אחד מאיתנו לא חלם לעתור על כך לבג\"ץ, כי אנחנו יודעים שאם אנחנו היינו עותרים לבג\"ץ, הם לא היו מסכימים כמובן לא בשבת ולא בחול, הם חד צדדיים. אני אומר בפירוש, שופטי בג\"ץ בכל מה שנוגע ליהדות, בכל מה שנוגע לתורה הקדושה שלנו, הם חד צדדים! הם רומסים את התורה שלנו! ואני רוצה להביע מחאה על כך! אני חושב שאין היום יהודי דתי אחד שנותן אמון בחבורה החצופה הזאת שנקראת שופטי בג\"ץ, הם חצופים, הם מופקרים, אני אומר את זה במילים ברורות ואנחנו בעז\"ה נלחם בכל כוחנו. יש פה מצב של יהדות מול בג\"ץ. בג\"ץ אויב היהדות. ואנחנו נלחם בכל כוחנו נגד בג\"ץ. בעז\"ה היו לא תהיה, ובעז\"ה בסופו של דבר אנחנו ננצח. אכי\"ר. לעילוי נשמת ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il | שיעור מיל| ספירת העומר בבין השמשות| ספירת העומר בזמן הזה| חילול שבת על ידי שופטי בג\"ץ ה\"ינושאי השיעור: המנהג בקהילות האשכנזים לעניין כניסת השבת | זמן רבינו תם והגאונים| זמן בין השמשות לרבי יהודה ורבי יוסי ב. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי עכשיו אני רוצה לדבר בענייני ספירת העומר, נעזוב את השופטי בג\"ץ האלו איתא, אמר (סו.)ונעסוק בתורה הקדושה שלנו. הנה בגמרא במסכת מנחות אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. כלומר שבספירת העומר יש מצוה למנות את הימים, וכשמגיעים לשבוע הראשון והלאה, מצוה למנות גם את השבועות. יש מחלוקת ראשונים, איך מונים את השבועות מהיום השביעי והלאה, יש בזה כמה שיטות, אבל אנחנו מונים גם ימים וגם שבועות. הסיבה לכך היא, שהנה כתוב בתורה \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום\". התורה אומרת בפירוש למנות, גם ימים וגם שבועות, לכן אומר אביי שיש מצוה למנות ימים וגם שבועות. ממשיכה הגמרא, \"רבנן דבי רב אשי\" - בסוף תקופת האמוראים, תלמידי החכמים בישיבה של רב אשי – \"מנו יומי ומנו שבועי\", היו נוהגים למנות גם ימים וגם שבועות. אולם אמימר - שגם הוא חי ממש עם חתימת התלמוד - \"אמימר מנה יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא\". כלומר, אמימר היה מונה רק ימים ולא היה מונה שבועות, טענתו היתה, שכיון שזה רק מדרבנן, שהרי זה רק זכר למקדש, וכיוון שכך, מספיק לספור ימים ולא צריך לספור שבועות. ג. הפשט בגמרא אנחנו צריכים ללמוד פשט בגמרא, כי יש שתי צורות כיצד ללמוד את הגמרא. מצד אחד, יש אפשרות לומר, שהמחלוקת בגמרא היא האם מצות ספירת העומר היא מן התורה או מדרבנן. אמימר סובר, שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כיון שספירת העומר נאמרה בתורה ביחד עם הבאת מנחת העומר, ובזמן הזה אין לנו את מנחת העומר, ממילא גם ספירת העומר זה מדרבנן. אבל אביי ורבנן דבי רב אשי חולקים, וסוברים שגם בזמן הזה החיוב הוא דאורייתא. כלומר, שאם זה דאורייתא – הרי שצריך למנות גם ימים וגם שבועות, אבל אם זה דרבנן, מספיק למנות ימים ולא צריך למנות שבועות. וכיון שהלכה כבתראי, שזה אביי ורבנן דבי רב אשי, הרי שיש לומר שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא. ישנה אפשרות אחרת להסביר, שבאמת כולם מודים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכל מה שאנחנו עושים זה זכר למקדש. והמחלוקת היא, כשעושים זכר למקדש - איזה זכר צריך לעשות? מהי צורת הזכירה?! האם יש לספור בדיוק כמו שהיו עושים בזמן בית המקדש - גם ימים וגם שבועות, או שמספיק למנות ימים ולא למנות שבועות. ד. ספירת העומר בזמן הזה להלכה יש מחלוקת בראשונים האם ספירת העומר בזמן הזה זה דאורייתא או דרבנן. דעת הרמב\"ם בהלכות תמידין ומוספין, וכפי שלומדים בדבריו כל המפרשים, שספירת העומר בזמן הזה היא מצוות עשה מהתורה, ויש כמה ראשונים שכתבו כך. אבל רוב הראשונים סוברים, שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. כך כותבים התוספות במסכת מנחות, הרא\"ש, הרי\"ד ועוד הרבה ראשונים. ה. בירור דעת מרן השלחן ערוך יש דיון גדול באחרונים מה סבר מרן השלחן ערוך. כיון שהוא לא כותב בשום מקום הכרעה מפורשת שספירת העומר היא מדאורייתא ומדרבנן. אבל ישנה משמעות ברורה מאוד בכמה מקומות מדבריו, גם בבית יוסף וגם בשלחן ערוך, שסבר שספירת העומר בזמן הזה זה מדרבנן. אחד המקומות בהם נראה בבירור דעת מרן השלחן ערוך, הנה התוספות במסכת מנחות סוברים, שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ולכן לא צריך לחכות לצאת הכוכבים, ואפשר לספור ספירת העומר כבר בבין השמשות. למרות שהוא ספק יום ספק לילה, כיון שזה מדרבנן - ספק דרבנן לקולא. וכתב מרן בשלחן ערוך: \"אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר\" - היו עננים כבדים עד שנהיה חשוך, ולא היה להם שעון בזמנם, והיו בטוחים שכבר נהיה לילה. מפעם לפעם ניתן לראות זאת שנהיה ממש חושך, בחוץ לארץ ראיתי כמה פעמים שכבר שעה לפני השקיעה יש עננים כבדים שממש חשוך לגמרי. אז אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר כאשר עדיין יום, כתב השלחן ערוך \"חוזרים לספור כשתחשך ספירת היום. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות\". כלומר שספירה מבעוד יום אינה מועילה ולא יוצאים בה ידי חובה. והנה, המילים של השלחן ערוך \"המדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות\" – הרי מרן לא היה כותב למשל, \"המדקדקים לא מתפללים שחרית לפני שיעבור ארבע שעות וכן ראוי לעשות\", השלחן ערוך כותב שזה הזמן, שלחן ערוך זה ספר הלכות, זה לא ספר חסידות או לפנים משורת הדין, ואם מרן נמנע מלכתוב בפירוש \"אסור לספור קודם צאת הכוכבים\" משמע שסבר, שספירת העומר היא דרבנן. משום שאם היה סובר שספירת העומר דאורייתא, הרי שאי אפשר היה לספור לפני צאת הכוכבים. ממילא, אם מרן כותב שהמדקדקים אינם סופרים משמע שזו חומרא בעלמא. ו. מהו זמן בין השמשות האמיתי לאור כל האמור, שהשלחן ערוך פוסק שאפשר לספור כבר בבין השמשות, ושספירת העומר מדרבנן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעורר בשו\"ת יחוה דעת ובעוד מקומות שאלה גדולה, שלכאורה צריכים לדון מה זה בין השמשות, כלומר, אם ברור לנו מהו זמן בין השמשות, הרי שניתן לומר בו ספק דרבנן לקולא. הבעיה שאנחנו לא בטוחים מהו זמן בין השמשות, כיון שהנושא הזה נכתבו עליו הרבה ספרים. גדולי ישראל במשך הדורות כתבו קונטרסים שנה, זה ספר גדול 400-גדולים מאוד: יש ספר 'מנחת כהן' שחי לפני קרוב ל שיש בו כמה חלקים: 'משמרת השבת', ויש בו חלק 'מבוא השמש' שרובו ככולו עוסק בנושא של זמן בין השמשות, ועל מחלוקת רבנו תם והגאונים. כמו כן הפרי חדש כתב קונטרס גדול בנושא הזה. וכן מהר\"י פראג'י – רבי שנה כתב ספר שלם על בין השמשות, 300-יעקב פראג'י שחי לפני כ ובספרים האחרים שלו הוא ממשיך לעסוק בנושא הזה. ועוד הרבה מגדולי ישראל בתקופת האחרונים שכתבו קונטרסים שלמים בנושא הזה. בדור האחרון היו כאלו שהתחילו לרכז את הנושא הזה. אני כתבתי על זה קונטרס גדול ב'הלכה ברורה' חלק י\"ד, קראתי לו 'כי בא השמש', הקונטרס הזה נכתב מיד אחרי פטירתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל – שקיעת השמש – והשם 'כי בא השמש' מכוון גם עליו, וגם על הנושא הנידון – שקיעת החמה ומתי נקרא לילה. זה קונטרס קל מאוד לקריאה, כל אחד שרוצה להבין את הנושא של רבנו תם והגאונים, גם בעיון להבין את כל היסודות וההגדרות, את כל הספקות ואת הראיות לכאן ולכאן. יש בנושאים הללו כל מיני שיטות, סידרתי את הכל, וגם הבאתי עד כמה שידי מגעת הרבה מדברי הפוסקים בנושאים הללו, ואני אומר לכם, מי שיקרא את זה, מה שתהיה המסקנה שלו, ברור הוא שהמסקנה שלו תהיה שזה נושא כל כך מסובך ושיש בו דעות וסברות לכל הצדדים עד שקשה מאוד להכריע. דקות 18 – ז. מיל כדי להבין את הנושא של רבינו תם והגאונים, אקדים הקדמה קצרה: בברייתא, יש שלוש דעות כמה זמן נמשך בין (לד.) בגמרא במסכת שבת השמשות, והגמרא מסיקה שהלכה כרבי יהודה בערב שבת. ונבאר את שיטת רבי יהודה, שאחרי שהשמש שוקעת, יש לנו מצב של בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, וזה נמשך כדי מהלך שלושת רבעי מיל. מיל זה אלפים אמה, שזה כמעט קילומטר. אדם ממוצע הולך כדי מהלך מיל דקות. יש לכך כמה ראיות מכמה ראשונים שכך סברו. 18-כ שהנה כתב, שפלג המנחה אנחנו מודדים (תורת האדם), וכן נראה מדברי הרמב\"ן בצאת הכוכבים. הוא סובר כשיטת רבנו תם. ופלג המנחה הוא שעה ורבע ] דקות 72[ לפני הלילה. אם כן משמעות דברי הרמב\"ן, ששעה וחומש אחרי השקיעה זה צאת הכוכבים. שעה ורבע קודם לכן זה שלוש דקות לפני השקיעה. כלומר לפי הרמב\"ן, פלג המנחה הוא שלוש דקות לפני בדברי הרמב\"ן כנראה יש טעות דפוס, כי שם כתוב שזה כדי [ .השקיעה מהלך ארבע אמות לפני השקיעה, אבל כבר כתב המגן אברהם שזו טעות, . לאור זאת נראה בבירור ]. אמות שזה בערך שלוש דקות400 וצריך לומר דקות. וכך סוברים הרשב\"א, 18 שהרמב\"ן סבר שמיל הוא כדי מהלך הריטב\"א ועוד ראשונים. דרך אגב, כל השיטה של רבנו תם בעניין בין השמשות מופיעה בתוספות בכמה מקומות בש\"ס בכמה שורות ספורות. מי שמרחיב הרבה ומסביר יפה את שיטת רבנו תם, זה דווקא הרמב\"ן, אני לא יודע למה רבנו תם זכה שזה נקרא על שמו, כי למעשה זוהי שיטת הרמב\"ן. ח. דעת מרן בשיעור מיל והנה, הרמב\"ם בשני מקומות בפירוש המשניות מדבר בנושא הזה. ובמקום דקות, ובמקום שני הוא כותב 'שני חומשי שעה', שזה 18 אחד הוא כותב דקות. ויש כל מיני שיטות איך להסביר את הרמב\"ם. בקונטרס שלי, 24 יש פרק שלם להסביר כמה זה מיל, ואת השיטות בזה. אבל נבאר כעת את דעת מרן השלחן ערוך כמה הוא מיל. שהנה, מרן כתב בשני מקומות כמה הוא מיל: לגבי אפיית מצה, שעיסה שלא התעסקו בה כדי מהלך מיל דקות. כמו כן ביורה דעה, לגבי הלכות 18 – מחמיצה. ומרן כותב שם שזה דקות.18 כתב שמיל הוא(סימן סט) מליחה ט. מחמירים כשני השיטות לאור זאת, אם מבואר בגמרא שלרבי יהודה בין השמשות נמשך כדי מהלך דקות. והגמרא אומרת שהלכה כרבי 13.5 שלושת רבעי מיל, הרי שזה יהודה בערב שבת. מצד שני, מבואר בגמרא לגבי תרומה ועוד, שהלכה גם כרבי יוסי שאמר, שבין השמשות הוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. ובין השמשות של רבי יוסי הוא מיד אחרי הזמן של רבי יהודה. כלומר שמסקנת הגמרא שיש להחמיר כשני השיטות, גם כשיטת רבי יהודה וגם כשיטת דקות אחרי השקיעה הוא עדיין לא 13.5 רבי יוסי. דהיינו שלפי רבי יוסי בין השמשות, ורק מחמירים על פי רבי יהודה. אנחנו לא מקילים על פי רבי יוסי אלא מחמירים כשני השיטות בערב שבת. י. הלכה כרבי יוסי יש דיון ארוך בראשונים האם באמת הלכה לגמרי כמו רבי יוסי, ורק חכמים החמירו בערב שבת כרבי יהודה, או שבאמת זה תלוי, ולא תמיד הלכה כרבי יוסי. והנה לכאורה לפי הכללים שהגמרא קובעת, רבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי, כך צריך להיות בנושא הזה. ובקונטרס שלי כתבתי פרק ארוך מאוד שבו אני מקיף את הנושא הזה, והמסקנה היא שבוודאי שהלכה כרבי יוסי. גם המשנה ברורה בביאור הלכה בכמה מקומות כותב שהלכה כרבי יוסי. ואכמ\"ל. יא. שלושה סימני בין השמשות עוסקת בסוגיא של בין השמשות, והגמרא (לד.)והנה, הגמרא במסכת שבת אומרת שלושה סימנים על בין השמשות: א. כדי מהלך שלושת רבעי מיל – שזה אמרנו קודם לכן. ב. הכסיף עליון ולא הכסיף תחתון – דהיינו שכשהשמש שוקעת, במערב השמיים נעשים אדומים, ואחר כך זה מתחיל להשחיר לאט לאט, ורק כאשר הכסיף עליון והשווה לתחתון זה לילה. וזה דיון בפני עצמו להסביר את דברי הגמרא הללו. ג. הסימן השלישי, כשנראו שלושה כוכבים בינוניים, שזה צאת הכוכבים. לפי דברי הגמרא נראה, שכל שלושת השיעורים הללו הם אותו הדבר. דהיינו שחז\"ל נתנו שלושה סימנים כדי לדעת אם הגיע זמן צאת הכוכבים. למשל, מרן השלחן ערוך לגבי מוצאי שבת, מזכיר את הסימן של שלושה כוכבים. ואילו לגבי יום שישי, שצריכים להפסיק מלעשות מלאכה מבעוד יום, השלחן ערוך לא מזכיר את הנושא של כוכבים, והוא מזכיר רק את הנושא של שלושת רביעי מיל. ומי שלומד טוב את הראשונים בסוגיות יראה חד משמעית, שהשיעורים הם אותו הדבר. יב. שתי שקיעות לאור זאת, התוספות והרמב\"ן מקשים קושיה חזקה. שהנה במסכת פסחים כתוב, שעד ארבעה מילים אחרי שקיעת השמש רק אז זה צאת הכוכבים. דקות לאחר השקיעה. 72 דקות, הרי שארבעה מילין הם18 ואם מיל הוא והתוספות אומרים שיש שתי שקיעות. למעשה התוספות לא מזכירים את המילים 'שתי שקיעות', אבל כך הרמב\"ן מגדיר את זה יפה מאוד. שכשהשמש מתכסת מעינינו, זו שקיעה הראשונה, ואז לפי רבינו תם הוא עדיין יום גמור. זה שנהיה חשוך - זה לא אומר כלום. בכדי להבין את הדברים, כיון שישנם שטוענים, שהרי רואים כוכבים, נעשה או חמישה – יש [ חשוך, אבל התשובה על כך, שהרי מהלך ארבעה מילין לפני זריחת השמש זה נקרא 'עלות השחר', ואומרת הגמרא ]בזה מחלוקת בכמה מקומות, שכל מצוה שזמנה ביום אם אדם עשאה משעלה עמוד השחר - יצא ידי חובה. עלות השחר הוא יום. והנה, שעה לפני הזריחה, תסתכלו לשמיים, הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם... יש כוכבים לאין מספר ממש, וזה עדיין נקרא יום! את התשובה על אלה שטוענים (שו\"ת מהר\"י פראג'י סימן ו) הזו כתב מהר\"י פראג'י בשו\"ת שלו נגד שיטת רבנו תם. יג. שיטת רבינו תם לפי רבי יוסי ובכן, לשיטת רבנו תם כדי מהלך שלושה מילין ורבע אחרי השקיעה זה עדיין יום גמור, ואז כדי מהלך שלושת רבעי מיל בסוף זה בין השמשות, דקות, ועוד ועוד רבע 54 זה]3*18[ ורק אז זה נהיה לילה. שלושה מילים דקות אחרי השקיעה שלפי רבנו תם זה עדיין 58.5 דקות שזה 4.5 מיל זה דקות 72 דקות נוספות לאחר מכן זה צאת הכוכבים. שזה 13.5 יום. ורק לאחר השקיעה. דקות 72 -לפי זה, אם נאמר שרבינו תם סבר כרבי יוסי, יש לומר שכל ה הם יום גמור עד כהרף עין בסופם שאז מתחיל מיד זמן צאת הכוכבים. וזה נהיה כבר לילה ודאי. יד. שיטת הרדב\"ז למעשה, מי שלומד את דברי רבותינו הראשונים, ותאמינו לי, אני השקעתי בזה שבועות על גבי שבועות, יש הרבה ראשונים שכותבים בפירוש כמו רבנו תם. הזכרנו את הרמב\"ן, ראיתי באיזה ספר שמישהו כתב, והוא לוקח משפט אחד מתוך דברי הרמב\"ן ומסביר פשט אחר, משונה מאוד, בשיטת רבנו תם. אני מאוד התפלתי, זה מראה קצת לצערי, כאילו זה מגמתי להגיד פעמים שהרמב\"ן כותב בפירוש, 20-מזה ראיה. כי איך אפשר להתעלם מ מסביר את הדברים כמו שצריך, ולקחת משפט אחד שאולי יש בו קצת קושי, ולהסביר אחרת את הרמב\"ן?! בדומה לכך כתב הרדב\"ז - רבי דוד בן זמרא - שהוא סובר כרבנו תם, והוא אף כתב תשובה ארוכה להסביר בדעת הרמב\"ם כמו רבנו תם. אכן יש אומרים בדעת הרמב\"ם להיפך, שסבר כמו הגאונים. יש תשובת רבנו אברהם בן הרמב\"ם שלכאורה משמע מדבריו שסבר כמו הגאונים. ומהר\"ם אלשקאר, שהוא האיש שגילה את תשובות הגאונים, הוא מביא גם את תשובת רבנו אברהם בן הרמב\"ם, אבל גם על זה יש מחלוקת איך להסביר את תשובת רבנו אברהם בן הרמב\"ם. ובאמת, שגם בדברי הרדב\"ז יש משפט קצת קשה, שיש שמנסים לבנות כל מיני דברים על המשפט הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכמה פעמים בתוך התשובה שהרדב\"ז מסביר בצורה מאוד יפה את הנושא, שוודאי שלמד את שיטת רבנו תם כמו שאנחנו לומדים. טו. מרן מתעלם משיטת הגאונים כאמור יש הרבה ראשונים שכתבו במפורש כרבינו תם: חידושי הרשב\"א, אבל יש כמה ראשונים (בחידושיהם למסכת שבת שם).הר\"ן, הריטב\"א, המאירי שהדברים שלהם קצת סתומים, ולכן יש שרצו ללמוד בדבריהם כדברי הגאונים. אולם האמת היא, שאין בראשונים אפילו אחד שיכתוב במילים ברורות ממש כשיטת הגאונים, מלבד התשובות הללו שהביא המהר\"ם אלאשקאר. בדורות האחרונים מצאו את התשובות הללו בכתב יד, והם הרבה יותר ארוכות, מי שקורא את התשובות האלו גם כן מתחיל לפקפק שאולי גם הגאונים שהביא מהר\"ם אלאשקר גם הם סוברים כמו רבנו תם... ואכן מהר\"י פראג'י טוען שכלל אין את שיטת הגאונים. הוא לא מסכים כלל עם מהר\"ם אלשקאר. ואכן, למרות שמהר\"ם אלשקאר חי בתקופת מרן הבית יוסף, הוא היה דיין בבית הדין של מרן, מרן הבית יוסף בעצמו הכיר אותו, אבל מעניין מאוד שמרן בבית יוסף לא מזכיר את שיטת הגאונים. הוא מזכיר את שיטת רבנו תם ואחר כך הוא מביא את הר\"ן, וכל דברי הר\"ן הם מעין תקציר לדברי הרמב\"ן בספר תורת האדם. ומרן הבית יוסף ראה את דברי הר\"ן, ודן בכלל בדעת הטור, אם סבר כרבנו תם או לא, אבל הוא לא מזכיר מה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' היא הדעה אחרת. פוסק באופן ברור מאוד כשיטת רבנו (סימן רסא) יתירה מזאת, בשלחן ערוך תם, אין בזה צל צילו של ספק. אלא שבאחרונים היו כמה מגדולי האחרונים שלא הסכימו לשיטת רבנו תם: המהר\"ל מפראג, ומלבדו עוד כמה וכמה אחרונים במשך הדורות. בקונטרס הנ\"ל עשיתי רשימה ארוכה של כל מי שלא פסק כרבנו תם. כי הרבה מגדולי ישראל לאורך הדורות התווכחו בנושא הזה. טז. המנהג כמו הגאונים אלה שפסקו כמו הגאונים מעידים שככה נהג רבי יונה נבון, שהיה רבו שנה ויותר, שהוא כותב שמנהג ארץ ישראל 300 -של החיד\"א לפני כ כשיטת הגאונים. וכך סבר הבן איש חי. ועינינו הרואות שבאמת כך עד היום הזה, לא תראו יהודי שומר מצוות שיעז לעשות מלאכה אחרי שקיעת דקות 20 השמש. אנחנו מקפידים לעשות תוספת מחול על הקודש לפחות ויש שעושים יותר, אבל בשקיעה - זה כבר ספק דאורייתא, ככה אנחנו מתייחסים לזה. ומיד בשקיעה בערב שבת שהלכה כרבי יהודה נכנסת שבת ונמנעים ממלאכה, ולא מחכים לרבי יוסי. יז. השמועה על הרבי מסאטמר היתה פעם שמועה שדיברו עליה, שהאדמו\"ר רבי יואל מסאטמר, שהיה איש קדוש ממש, בא לבקר בארץ ישראל, והוא נסע במכונית אחרי שקיעת השמש בכניסת שבת. אני אמנם לא הייתי שמה, אבל אני משוכנע שיש 40-כאן טעות, וזה לא נכון! לא ייתכן להגיד ככה! כנראה שהוא נסע בתוך ה דקות שלפני השקיעה, שיש אצל האשכנזים שטוענים, שאצלם ככה נהגו מנהג ירושלים. ויכול להיות שזה מה שהיה. מספרים שגם זרקו אבנים על האוטו שלו. יכול להיות. אבל זה לא יכול להיות שזה היה אחרי השקיעה. יח. המנהג בקהילות באמריקה לפני עשרות שנים היה בארצות הברית דיון בנושא הזה. הגר\"מ פיינשטיין שהיה גאון עולם, גדול הדור, הוא פסק לגמרי כשיטת רבנו תם. אבל בכל זאת לגבי ערב שבת הוא הקפיד לפסוק לחומרא כשיטת הגאונים. וכן אחרי השואה היה בארצות הברית האדמו\"ר מצאנז, בעל שו\"ת דברי יציב, והוא היה גאון עולם שאין כדוגמתו, חריף ובקיא מאוד, והוא החזיק מאוד משיטת רבנו תם, אבל גם הוא היה מחמיר מאוד לגבי ערב שבת. אמנם לגבי זמני התפילה אין לי הסבר למה הם מתפללים מנחה כל כך מאוחר, כל הנושא של התפילות שהם מתחילים להתפלל שחרית בשבת בבוקר, מה זה צריך להיות?! אין לי הסבר למה הם נוהגים 10 בשעה בנושא של זמני תפילות להקל כל כך. אבל לגבי הנושא של עשיית מלאכה, בזמנו, אחד מחסידי צאנז, מהרבנים הגדולים שלהם, הוציא ספר שלם בנושא של רבנו תם והגאונים, ויש שמה כרוז בראש הספר של כל גדולי ישראל שהיו באמריקה, שקוראים לציבור להקפיד על רבנו תם. אבל הם מדגישים בפירוש, שזה לגבי מוצאי שבת, אבל ח\"ו לא להקל בכניסת שבת. והחתומים, בראשם זה האדמו\"ר מצאנז, הגר\"מ פיינשטיין והרבי מסאטמר, זה שלושה שהיו הולכים מאוד אחרי רבנו תם ומצדיקים את השיטה שלו, ושלושתם פה אחד קובעים שביום שישי צריכים להחמיר כמו הגאונים. וזה מה שהיום אנחנו עושים. יט. המנהג באירופה קודם השואה יש רב אחד בשם הרב בניש שכתב שני ספרים על בין השמשות שהוא בעיקר ספר של מחקר. מה נהגו עם ישראל? מה היה בקהילות? והוא מביא שמה ראיות שלפני השואה היו קהילות במזרח אירופה, שעשו כמו רבנו תם גם לקולא. אבל היום, בכל המקומות שהסתובבתי בעולם לא ראיתי קהילה אחת שיעזו יהודים שומרי מצוות לעשות מלאכה אחרי השקיעה, כולם מקפידים לקבל שבת לפני השקיעה. מצד שני, הרבה יהודים מקפידים על צאת הכוכבים של רבנו תם לחומרא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הייתה דעתו שראוי מאוד להחמיר. צריך לשים לב למילים: הוא לא אמר קיימא לן הלכה כרבינו תם, הוא אמר שראוי להחמיר כרבנו תם במוצאי שבת. מכיוון שיש לנו את המנהג כשיטת הגאונים. וכיון שפשט המנהג נגד השלחן ערוך, אי אפשר לעקור את המנהג, מאידך, רוב הראשונים והשלחן ערוך פוסקים בפירוש כשיטת רבנו תם, לכן בוודאי שראוי להחמיר. כ. בעל התניא והגאון מוילנא שנה שהיו מאוד נגד שיטת רבנו תם, 300-היו שני גדולי עולם לפני כ והם, כמו שאומרים 'הדגל' של הציבור האשכנזי: האחד זה הגאון מוילנא, שכתב אריכות גדולה. חשוב מאוד שכל אחד יקרא את דבריו. והוא טען, שכל הקושיה של רבנו תם אינה נכונה, כי הוא מקשה, שהרי כתוב בגמרא במסכת פסחים ארבעה מילין. והגמרא שמה לא מדברת על הנקודה ההלכתית. אלא הגמרא מדברת, שהיה ויכוח בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, מתי יוצאים כל הכוכבים. חכמי ישראל אמרו כדי מהלך ארבעה מילים יצאו כל הכוכבים. אבל זו לא שאלה הלכתית. זה דברי הגאון מוילנא, ויש לו אריכות דברים וראיות כשיטת הגאונים. השני, הוא בעל התניא, שבספר שלו שלחן ערוך הגאון רבינו זלמן, פסק כתב, שהשלחן (סדר הכנסת שבת) כהגאונים. ובסידור שלו, 'סידור בעל התניא' - זה מעניין מאוד [ .ערוך ביורה דעה חזר בו, והסכים לשיטת הגאונים איך בעל התניא והגאון מוילנא משתמשים באותם טענות נגד שיטת רבנו .]...תם באופן כללי, זה נושא מאוד רחב מהי דעת מרן השלחן ערוך. יש שניטלים בדעת רבנו האר\"י שסבר כמו הגאונים, אולם גם בדבריו אני חושב שזה ברור מאוד להיפך, שרבנו האר\"י סבר כרבנו תם. אכן אפשר בדוחק גדול לדחות את הראיה. בעז\"ה בשיעורים הבאים אבאר את שיטת רבינו האר\"י והשלחן ערוך. ואכמ\"ל. כא. מסקנת הדברים למסקנת הדברים יוצא, שכשהשמש מסתלקת מעינינו, השמש שוקעת, לפי רבנו תם זה עדיין יום גמור. לפי הגאונים לכאורה מתחיל זמן בין השמשות, ספק יום ספק לילה. אבל גם זה לא פשוט, כי זה יהיה רק אליבא דרבי יהודה, אבל אליבא דרבי יוסי זה יום גמור. שלפי דעתו בין דקות זה עדיין יום גמור. 13.5 השמשות הוא קצר מאוד, ורק אחרי שיעברו ממילא לגבי ספירת העומר, אם נסתכל על השקיעה של הגאונים, שהשמש הסתלקה מעינינו, יש שלושה צדדים לומר שזה עדיין יום: צד אחד, עצם בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. הגמרא מסבירה שיש כמה ספקות בבין השמשות, שמא כולו, שמא מקצתו, כמה ספקות. ממילא אולי זה יום. ואם תימצי לומר שבין השמשות זה לילה, אולי הכלה כרבי יוסי שזה עדיין בכלל לא בין השמשות. ואם תימצי לומר כרבי יהודה, שמה הלכה כרבנו תם שזה עדיין לא בין השמשות. דהיינו יש כאן שלושה ספקות, האחד על עצם בין השמשות אם הוא יום או לילה. ועוד שני ספקות אם זה בכלל בין השמשות לפי רבי יוסי ולפי רבנו תם ורוב רוב הפוסקים והשלחן ערוך. בשאלה הזו מדבר בשו\"ת יחוה דעת. והמסקנה שלו, שלמרות שיש כאן שלושה ספקות, אפשר לספור ספירת העומר. מכיוון שיש לנו כלל ספק דרבנן לקולא, הכלל הזה הוא גם כשיש ספק ספקא להחמיר. ואכמ\"ל. ברוך ה' רדיו 'קול ברמה' משמיעים את קול התורה ברמה בימים הללו, והם נותנים הרבה חיזוק לעם ישראל, אנשים נמצאים הרבה זמן בבית, לפעמים קשה לשבת ולתפוס גמרא וללמוד, יש ילדים, רעש, אז יש לכל הפחות שיחות מוסר נפלאות שהם מביאים, שיעורי הלכה ועוד, אשריהם ואשרי חלקם! אני רוצה לברך את כל ציבור המאזינים של רדיו 'קול ברמה' שברוך ה' אני שם לב גם כן שהם באמת משתדלים מאוד להיזהר מעוונות של לשון הרע ורכילות וביקורת על חכמי ישראל. הם נזהרים בזה מאוד, וזה דבר חשוב מאוד, שלצערנו היום בגלל כל ההתפשטות של תקשורת אלקטרונית למינה, כל מצורע יושב וכותב, מבזה ומגדף... צריכים מאוד להיזהר בזה. בעז\"ה שיתברכו כל מי שעושה למען התורה, למען כבוד התורה, למען כבוד תלמידי חכמים. וכל הציבור כולם, בעז\"ה תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, פרנסה טובה, בריאות טובה, ונזכה לגדל את כל יוצאי חלצנו לתורה ויראת שמיים. אכי\"ר."},{"filename":"346.pdf","content":"346 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק שמיני תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי פרשת תזריע מצורע דברי זיכרון ליומא דהילולא רבא של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל מדברי הרב המקדים מזכה הרבים הגאון רבי יגאל כהן שליט\"א ראש בית המדרש יביע אומר בני ברק \"...ברשות מורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט\"א, שאתם נהנים להיות פה איתו, זה לא רק תורה, יש בו כל כך הרבה דברים נפלאים ומתוקים. יש בו אהבת ישראל שאין כדוגמתה. אני כל פעם שאני רואה אדם גדול, כל אחד מתפעל ממשהו אחר. כמו שאתה רואה בניין, יש שאוהב את החלונות, יש אחד שאוהב את הדלתות, יש אחד שאוהב את העציצים, כשאתה רואה אדם גדול, כל אחד מוצא בו משהו אחר. כשאני רואה אדם גדול, אני קודם \"את עלית על כולנה\". 1 כל רואה את הגדולה שלו בתורה! שזה מספר מרן שליט\"א גדל בעולמה של תורה, אבל ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, ליבו נמצא יחד עם כל אותם עם ישראל שעדיין לא התקרבו לאבינו שבשמיים. כל פעם שהוא פוגש אותי, בכל הזדמנות, הוא מחזק ומעודד ומקרב. שמעתי פעם שהוא אמר: \"אני והרב יגאל נהפוך את העולם\"... הכוונה על אותם רחוקים! תדעו לכם שזה מראה על אהבת הבורא יתברך. וזה היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל, שזה יהודי שהנשמה שלי צועקת מאהבה אליו, צורחת מאהבה אליו. זה בן אדם שהיה הולך למסור את נפשו, נוסע למושבים באוטובוס, דופק על השלחן בין מנחה לערבית, אתם יודעים מה זה?! להגיד רבותיי, בואו תשלחו את הילדים שלכם לתלמודי תורה! ענק שבענקים! לעם ישראל. ואני מבקש מכם, רבותיי היקרים, אני מבקש מכם בכל לשון ובנו מרן שליט\"א ממשיך את האהבה הזאת לעם ישראל, המסירות נפש של בקשה, כשיש לך אדם גדול לידך, הוא מלמד אותך לאן אתה יכול להגיע. אחת הסיבות שאנחנו אנחנו תולים את הדברים בטבע. כי אדם מקטין את עצמו וכתוצאה מכך הוא באמת נשאר בהישגים נמוכים. אבל לפעמים צריך שגדול יעמוד על גביו. אני זוכר שהייתי צריך לקנות את השטח של בית המדרש 'יביע אומר', מיליון שקלים 5 מיליון ₪, והייתי צריך לקחת הלוואה של 13.5 השטח עלה ולמשכן את הבית שלי. לא היה לי אפילו חבר אחד שיבוא ויעודד אותי לזה. כולם אמרו לי לא כדאי, ומה אתה עושה, וזה מסוכן וכו'. אבל כשאדם קטן כמוני, יש לו 'מוחין דקטנות' – פונה לאדם גדול, למרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל, אמרתי לו רבי, מה לעשות? אמר לי: \"אל תערוץ ואל תחת, כי עמך ה' אלוקיך בכל אשר תלך - לך ותקנה ותעשה! אמרתי לו: \"לכמה זמן לקחת את המשכנתא? והוא אמר לי, כמה שפחות זמן ואתה תשלם את המשכנתא! 50 שנים, וזה תשלום של 10-ואכן חתמתי על המשכנתא, פרסתי אותה ל אלף שקל בחודש, ושאלתי אותו שוב, והוא אמר לי, אתה תזכה בעזרת ה' לשלם את זה הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב! וב\"ה, תוך שמונה חודשים שילמנו את כל המשכנתא! היה נס! נראה לי המלאכים שיחקו שמה במספרים! ההצלחות שלנו בעולם הזה תלויות בגודל האמונה שלך! לעילוי נשמת ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il אני אומר לכם, אני לא יודע למה אבל ככה ה' ברא אותי. הייתי עובר ליד 'יחוה דעת', הייתי רואה את המקום, הייתי פה בצעירותי כמה פעמים, ואמרתי: מתי יגיעו מעשיי ואזכה גם אני לבנות בניין כזה! וזכיתי! ב\"ה, זכיתי! אולי לא יודע אם בסדר גודל של הבניין הזה, אבל בניין, ב\"ה, שמונה קומות בבני ברק. זה לא ירושלים, זה לא הר-נוף, זה לא הנוף והאוויר... אבל שורדים את החיים בבני ברק... כולנו נתאחד אחרי מרנן ורבנן, נלך כמו חוד החנית, בעזרת ה' נעשה חיל. זיכוי הרבים לא מתחיל ונגמר רק בחילונים, הוא גם אצלנו בבית. ילדים נושרים לנו מתחת לידיים, נשמות טהורות שקצת קשה להם עם הפרעות קשב וריכוז, עם כל מיני קשיים, אם אתה בתור אברך היית שם עליו יד, עוטף אותו בחום ואהבה, היית יודע לבוא, לנשק ולחבק אותו, לעודד אותו, היית הופך אותו מגולם לפרפר! למשהו יפה! זה פשט הפסוק \"תנו עוז לאלוקים\" – וכי אני יכול לתת עוז לקב\"ה?! אני אומר לכם, אני מקנא בכם! תמיד קינאתי באלו שלומדים פה ביחוה דעת. אתם גרים במקום הכי יפה בעולם, הכי טהור בעולם, הכי גדול בעולם. יש לכם תורה, יש פה כולל אברכים הכי טוב, החלום שלי היה להתקבל בתור אברך ל'יחוה דעת'... זה ליגה של מקצוענים. אנחנו בליגה לגריאטריה... מפה יצאו תלמידי חכמים שמאירים את כל העולם! רק עכשיו נבחר הרב של הוד השרון שהוא תלמיד של מרן שליט\"א הרה\"ג רבי ארז אלחרר שליט\"א, ב\"ה דיינים יושבים על מדין, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, מכל הארץ יצא קוום, אתם זכיתם להיות פה קרובים לצלחת! קחו את המקום, קחו את האנרגיות מהמקום הזה, יש פסוק שאומר על שאול המלך: \"אם קטן אתה בעיניך ראש בני ישראל אתה\" - אם קטן אתה בעיניך, מי יודע את הפוטנציאל האדיר שאלוקים טמן בך?! מי יודע כמה כוללים אתה יכול לפתוח?! כמה ישיבות אתה יכול לפתוח?! אל תשאף להיות אברך רגיל! קודם כל תהיה אברך רגיל, אבל כשזכית, תשאף להיות ראש ישיבה! כמו שמרן רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל היה אומר: תשאף להיות רמטכ\"ל - תהיה קצין, תשאף להיות קצין - תהיה חייל, תשאף להיות חייל -תהיה צ'לבלה... לא יהיה לך כלום. וזה שבחו של מרן הגר\"מ מאזוז, שהתחלתי בתחילת הדברים שלי לדבר בלי להזכיר אותו, הוא לימד אותי לעוף! הוא לימד אותי לעוף! כשהגעתי לכיסא רחמים לא ידעתי לכתוב, אמרתי לו רבי, קשה לי לכתוב. אבל הוא עודד ותמך ודחף, ואמר לי, אין דבר, תמשיך, תילחם, תילחם! ותמיד הוא נתן לי להאמין קצת יותר ממה שאני עכשיו! בבקשה אחים יקרים שלי, בואו נלך בדרכו של המנהיג הדגול הזה שזכינו לחיות בדור שלו, מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל. אני עבד נרצע, עפר ואפר לרעיון שלו, לבן אדם הזה שכל כולו היה אהבת ישראל ומסירות נפש. בואו נלך בדרך הנפלאה שהוא סלל, בדרך המתוקה הזאת של לקרב יהודים לאבינו שבשמים, במהפכה שרק התחילה. היא רק התחילה! אני מבקש מכם, תהיו מזכי הרבים! תהיו אנשים שמשפיעים! אנחנו מודים למרן שליט\"א על כל הפעילות שהרב עושה, זו ההזדמנות שלי להודות על שמרן שליט\"א יוצא ומזכה את הרבים, אני יודע כמה הוא עסוק ברבנות, אני נמצא במועצת הרבנות, ומה שמרן שליט\"א היה עושה בתפוצות לפני שנתמנה לשמש כראשון לציון, כמה קהילות בעם ישראל התחזקו שמרן שליט\"א היה מכתת רגליים ממקום למקום, אי אפשר להאמין בכלל. לי לוקח חודשיים להתאושש מטיסה אחת, והרב ב\"ה שבוע אחרי שבוע היה נוסע, ועכשיו זה קורה בארץ... תודה רבה וימשיך בעז\"ה מתוך בריאות איתנה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. מיצוי הפוטנציאל ישר כוח גדול לכבוד ידיד נפשי, הגאון הגדול, מקים עולה של תורה, הרב יגאל כהן שליט\"א. שמענו את דבריו בהרבה קשב, המסר שהוא העביר כאן הערב הוא מסר חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו. הקב\"ה נתן לכל אחד ואחד מאיתנו פוטנציאל. זה לא דבר של רשות, אלא כל אחד חייב ממש למצות ולעשות הכל כדי להגשים את הפוטנציאל שנתן לו הקב\"ה. רבותיי. הגאון הרב יגאל כהן הוא תלמיד חכם אמיתי, שישב הרבה שנים ולמד בכולל ובישיבות בהתמדה גדולה, ב\"ה נבחן לדיינות ועבר את הבחינות כבר לפני שנים - בהצלחה. יש לו, ב\"ה, כולל גדול מאוד בבני ברק. הוא דיבר על הבניין של 'יחוה דעת', אני לא בטוח שהבניין הזה יותר גדול מהבניין שלו, אני חושב שהבניין שלו עוד אפילו יותר גדול. בלי עין הרע. הייתי בבני ברק, איזה כמות של אברכים, יש לו כמה שיעורים קבועים שהרבה בני תורה באים לשמוע ממנו. כל מי שמכיר אותו מקרוב, ואני זכיתי, אני מכיר אותו ואנחנו ידידים כבר הרבה שנים, התענוג הגדול שלו זה לשבת בכולל כל היום, לדבר עם האברכים בלימוד וללבן סוגיות. זה תענוג שאין לתאר לאדם שהתרגל לשבת וללמוד, זו אהבת חייו - לשבת וללמוד תורה. אבל לאחר מכן, ללכת ולתת דרשות ושיעורים, לקבל אנשים, לקרב ולעודד, זה לכאורה פחות חשוב בשבילו מאשר הלימוד, מבחינת הרצונות שלו. אבל הוא יודע שהתפקיד שלנו זה לא לעשות את מה שמתחשק לנו, אלא מה שהקב\"ה רוצה! ב. אני עושה מה שהקב\"ה רוצה סיפרתי בעבר, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה יוצא בחודש אלול לעצרות מקומות. 3-4 תשובה, והיה נוסע בהליקופטר בכל רחבי הארץ. בכל לילה כשזה היה במקום קצת מרוחק, מנתניה וצפונה, ומבאר שבע ודרומה - היה נוסע בהליקופטר. ואני, ביחד עם ידידי הגאון רבי יהודה דרעי זצ\"ל, היינו יוצאים לפניו במונית לכל הכינוסים הללו. היו באים שם אלפים בכל מקום, ואני הייתי מדבר, מכין את הקהל, בהתלהבות, עד שאאמו\"ר היה מגיע, ואז אני עובר למקום השני. וגם שם, 'מחזיק' את הציבור עד שהוא מגיע, ואז אני הולך למקום השלישי. במקום האחרון תמיד הייתי יושב ומחכה שיסיים לדבר, בכל מקום היה דקות, שלוש פעמים בלילה אחד. הוא כבר היה בגיל 40 מדבר לפחות זקנה ממש, ואחר כך היינו חוזרים בהליקופטר. ותדעו לכם, מי שנסע פעם בהליקופטר יודע, זה לא תענוג גדול, הוא רועד הרבה, ועושה רעש נורא. ואני הייתי שם אוזניות כדי לסתום את האוזניים, אבל אאמו\"ר לא היה מסכים לשים אוזניות. הוא היה עוצם את העיניים והיה מתרכז וחושב בלימוד, לפעמים הנסיעה בהליקופטר היתה נמשכת למעלה משעה, למשל מצפת לירושלים. בלילה בערך, והוא היה 1-וכשמגיעים לירושלים, הוא היה חוזר הביתה ב יושב ללמוד, הוא לא היה הולך לישון. אין דבר כזה שיעבור עליו לילה בלי לשבת וללמוד! כשהייתי חוזר איתו בהליקופטר, היו הרבה שבאים ומבקשים ממני, שאוותר להם לנסוע ביחד עם אאמו\"ר, אני הייתי מוכן לוותר, אבל אאמו\"ר לא היה מוותר! הוא היה רוצה שאבוא איתו לירושלים ומיד היינו הולכים ללמוד. פעם אחת, כשחזרנו, ישבנו ללמוד, והתעורר בינינו ויכוח גדול על איזה נושא. והויכוח עלה לטונים גבוהים, אני צעקתי והתווכחתי והבאתי סברות, והוא התווכח. ואז הוא פתאום מחייך אליי ואומר לי: \"אתה יודע, איזה תענוג זה לשבת ככה וללמוד וללבן גופי תורה! זה תענוג לא רגיל! אתה חושב שאני נהנה ללכת לכל האצטדיונים ולדבר?! הרי אני פי אלף יותר נהנה ממה שאני יושב איתך פה ולומד!\" ואז אמרתי לו, אבא, אם אתה לא נהנה, מי מכריח אותך ללכת?! אל תלך! ואז הוא אמר לי: \"אתה חושב שאני עושה מה שמתחשק לי?! אני לא יכול לעשות מה שמתחשק לי! אני צריך לעשות מה שהקב\"ה רוצה שאעשה! הקב\"ה רוצה שאכתת רגליי ואדבר גם לציבור שלא כל כך קרוב ליהדות, לא כל כך יודעים מה זו תורה, אני צריך לעשות כל מה שאני יכול כדי לקרב אותם!\" ג. ממשיכי דרכו של מרן זיע\"א רבותיי, היום אנשים נותנים תארים: \"ממשיך דרכו של הרב פלוני\", \"ממשיך דרכו של הרב פלוני\", ויש תואר שאני חושב שהוא התואר הכי חשוב שאפשר לתת לרב: \"ממשיך דרכו של הרב עובדיה\". ובאמת השאלה היא, מי באמת יכול להיקרא ממשיך דרכו של הרב עובדיה?! אומר לכם באופן ברור מאוד, מי שהולך בדרך הזאת, שמצד אחד הוא אוהב ללמוד תורה, אך מצד שני הוא מוסר את נפשו, את כל הכוחות שלו, על זיכוי הרבים, הוא ממשיך דרכו של הרב עובדיה! זה לא חייב להיות איש אחד, זה בוודאי לא רק איש אחד, ישנם ב\"ה כמה וכמה תלמידי חכמים גדולים מאוד בדורנו, שיושבים ולומדים את תורתו וממשיכים גם את ההנהגה הזאת שלו, של קירוב, לעשות את הכל לקרב ליבם של אחינו בני ישראל. ובראש ובראשונה כמובן, עומד הגאון הגדול הרב יגאל כהן שליט\"א. אני יכול לומר בפה מלא, הרב יגאל כהן בכל הנושא של הנהגה של קירוב, של עשייה למען כלל ישראל, הוא ממשיך את דרכו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל! ואני מברך אותו, שבעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. ד. יומא דהילולא רבה אני רוצה לומר כמה דברים לזכרו של מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצוק\"ל. לצערינו, עברה שנה מאז שהוא הסתלק מאיתנו, כל מי שהכיר אותו מקרוב, ישב ודיבר איתו, הקשיב לו והתייעץ איתו, דיבר איתו בדברי תורה, הוא היה ממש הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הוא היה מגוון מאוד בידיעות שלו, בכל השטחים של התורה הקדושה שלנו, בכל נושא ונושא. זה היה הפלא ופלא לדבר איתו בדברי תורה. הנחמה שיש לנו, שהוא השאיר חותם גדול בעולם הזה בשני דברים: האחד, הספרים הנפלאים שלו. והשני, המוני תלמידים, מאות ואולי אלפים של תלמידי חכמים אמיתיים שיצאו מהישיבה הקדושה כיסא רחמים, שזכו לשמוע מפיו תורה, שלמדו ממנו וקיבלו ממנו דרך בעיון, בלימוד ובפסיקת הלכה, דרך בהנהגה. אחד מאלו שזכו ליצוק מים על ידו, יושב כאן לצידי, הגאון הגדול הרב יגאל כהן, שזכה ב\"ה והם התגוררו בשכנות, והיה זוכה לשבת, לדבר ולהתייעץ איתו. ממש הפלא ופלא. ואני רוצה לספר כאן דברים ששמעתי ממרן הגר\"מ מאזוז, בנושא עליו דיבר הגאון הרב יגאל כהן, ואלו דברים ששמעתי גם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. אביו של מרן הרב מאיר מאזוז, היה הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז הי\"ד, שהיה תלמיד חכם עצום, ושימש כדיין בטוניס, וחיבר שו\"ת איש מצליח. אני מציע לכל תלמיד חכם לפתוח את השו\"ת הזה ולעיין ולראות גאונות עצומה שאין לתאר. כוח סברה עצום, בקיאות ושכל ישר, הפלא ופלא. במהלך השנים היו כמה פעמים התכתבויות בינו לבין אאמו\"ר. ניתן לראות זאת בשו\"ת איש מצליח. היה פעם, שפסק של אאמו\"ר לא מצא חן בעיניו, והוא כתב לו במילים קשות ותקיפות, הוא לא חת מפני איש, הוא היה גדול הדור, גאון עצום בתורה, ולמעשה הוא הנהיג את הציבור בתוניסיה. הוא היה אז די צעיר, ולצערינו הוא נרצח על ידי מחבל שרדף אחריו. הוא היה אחרי התפילה, עם הטלית ותפילין ביד, והוא רדף אחריו וירה בו והרג אותו. וזה היה אסון נורא. אני זוכר את הימים ההם. זה היה כאב עצום. ואז כל המשפחה, עזבו את תוניס והגיעו לארץ. הגאון רבי מאיר סיפר לי, שהוא היה שבור ורצוץ, ממש היה שבר כלי. אבל האסון הזה עיצב למעשה את החיים שלו. משום שבתחילה הוא היה כאוב כל כך עד שלא היה לו חשק לעשות שום דבר. מעין דיכאון, לשבת בחוסר אונים. איך קרה אסון כזה לאדם שהוא גדול הדור, שלמד איתו הרבה תורה?! אבל אז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל קרא לו, עודד אותו, חיזק אותו והשפיע עליו הרבה, ניהל איתו שיחות שהוא חייב להמשיך, ושהוא חייב לחזור ללימודים שלו, לחזור לתורה שלו, להמשיך את דרכו של אביו. והוא אמר לי כמה פעמים, שאאמו\"ר היה מדבר איתו, ובסופו של דבר, אאמו\"ר היה לוקח אותו בכח לשיעור שאאמו\"ר היה מוסר בקביעות בשכונת 'התקווה' בתל אביב. ואז באמצע השיעור, אאמו\"ר היה מפסיק, והיה אומר לו, עכשיו אתה תדבר, אני רוצה לשמוע אותך! כך היה מכריח אותו למסור את השיעור במקומו. ואאמו\"ר היה יושב ומקשיב לו. אחרי שהיה מסיים את השיעור, היו אאמו\"ר ומרן הגר\"מ מאזוז ממשיכים ומדברים בדברי תורה. וכך אאמו\"ר עודד אותו, עד שהוא חזר לאיתנו, וכולנו רואים מה התוצאה של כל זה! הישיבה הקדושה 'כסא רחמים' קמה, והצליחו להוציא ממנה גדולי עולם, מאידך, חלילה, אם הוא לא היה ממשיך, הרי כל העולם היה נראה אחרת! למרן הגר\"מ מאזוז היה פוטנציאל עצום של שכל זך, הלימוד היה גם מגוון מאוד. וכשאנחנו מדברים לזכרו, אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו, שכמו שהוא הגשים ועשה את מה שהוא יכול בעולם הזה, גם אנחנו צריכים ככה להשתדל, כל אחד ואחד להשתמש בכוחות הנפש שנתן לנו הקב\"ה. ה. את והב בסופה מרן ראש הישיבה הרב מאזוז היה פוסק הלכות. ופוסק הלכות לא תמיד חייב להסכים עם דעות של פוסקים אחרים, יהיו גדולים כמה שיהיו. והיו כמה נושאים שהוא חלק על אאמו\"ר. והוא התווכח איתו עליהם. יש מקרים שאאמו\"ר ענה לו, ויש מקרים שלא. אבל היו ביניהם כמה דברים שנויים במחלוקת. - דיברתי עליו בשבוע [ ,אחד הנושאים שהתווכחו עליהם במהלך השנים היה הנושא של שיטת הגאונים ושיטת ]שעבר, ובעז\"ה נדבר עליו בהמשך רבנו תם. כתב באריכות (ח\"ג בהקדמה) מרן הגר\"מ מאזוז במשנה ברורה איש מצליח בנושא הזה, ודעתו היא כשיטת הגאונים. כך הוא לומד פשט ברמב\"ם, והוא מביא לכך ראיות. מאידך, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אמנם מצד המנהג – היה אומר שיש להחמיר כשיטת הגאונים, אבל מצד שני, מכיוון שרוב הראשונים סוברים כרבנו תם, וכך גם השלחן ערוך, לכן ראוי להחמיר כרבנו תם. והנה, במהלך השנים היו לי ויכוחים בעל פה מרן ראש הישיבה הגר\"מ מאזוז בנושא הזה. לפעמים היו ויכוחים שעלו גם לטונים גבוהים... הוא סבר אחרת לגמרי מדעתו של אאמו\"ר. אולם בכל זאת, תמיד היה מכבד! מותר לחלק אבל חייבים לכבד! כבוד בין תלמידי חכמים זה דבר גדול מאוד. אפילו אם אחד בטוח שהשני טועה, זה לא אומר שהותר לי לגדף אותו, לבזות אותו ולכנות אותו בכל מיני כינויים ובכל מיני בזיונות. צריכים להיות תלמידי חכמים המנעימים זה לזה, 'את והב בסופה' - להשתמש במילים יפות, לא לחרף ולגדף. ובכל זאת, תשימו לב לענווה הגדולה של מרן ראש הישיבה הגר\"מ מאזוז, שדווקא בנושא הזה, שזה היה אצלו מאוד עקרוני, שהעיקר להלכה כשיטת הגאונים ולא כרבנו תם. אבל הוא אמר, כיוון שזה חשוב כל כך לרב עובדיה, והרב עובדיה אומר שראוי להחמיר כרבנו תם, ויש לנו כבוד ודרך ארץ כלפיו, לכן הורה בישיבה שלו כסא רחמים, להחמיר כרבנו תם! זה את והב בסופה! כשאני סובר בדבר מסוים להקל, אני בטוח שאני צודק, אני מביא ראיות, יש לי דעה ברורה מאוד בנושא הזה, אבל יש דעה של גדול אחר שלא פוסק כך, ואני מכבד את דעתו, ופה זה לא רק סתם לכבד את דעתו, אלא לכבד את דעתו בצורה כזאת שמורה לאחרים שיחושו לשיטתו, אפילו שאני לא חושב שצריך להיות כך! זה מה שהיה מרן ראש הישיבה הגר\"מ מאזוז זיע\"א. ו. מידת הענווה הסיפור הזה מראה גם על הענווה של מרן הגר\"מ מאזוז. לא לעמוד בתוקף על דעתי, אני ורק אני בטוח, וזהו זה. יש עוד גדולים, ואם הם פוסקים לא כדבריך - תקשיב ותכבד את דעתם! גם אם אתה חושב אחרת! זה מוסר שצריכים כולנו ללמוד בדרך לימוד התורה. כל אחד ואחד מאיתנו יכול ללמוד ולהגיע למסקנות. בהלכה זה מאוד לא פשוט להגיע למסקנות, במיוחד כשאנחנו מדברים על גדולי ישראל, לפעמים להכריע בין גדולי ישראל זה מאוד קשה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי פעם: \"אני מרשה לך לחלוק עליי כמה שאתה רוצה, אבל יש לי תנאי אחד, שתהיה צודק!\"... הוא מתכוון שעלי לבדוק את הדברים, לעיין, בדרך כלל כשיש מצבים כאלו, אני נכנס לתוך בית המדרש ואני מקהיל קהילות עם האברכים החשובים, ומציג בפניהם את הדברים, ואדרבה, אם יוכיחו לי שאני לא צודק אני מוכן לבטל את דעתי! אנחנו מבקשים את האמת! לא מבקשים לנצח או להראות שאני אמרתי וחידשתי! אנחנו רוצים ללכת אחרי האמת שלנו! ובכן רבותיי, אז יש לנו עכשיו שתי דוגמאות: מצד אחד, מרן ראש הישיבה, רבנו מאיר מאזוז, זצוק\"ל, שראינו את הפוטנציאל הגדול שהיה בו. וב\"ה שאאמו\"ר ראה זאת, ויש לו הרבה זכות שהוא התעודד והגשים, הוציא לאור את כל המחשבות שלו ואת כל התורה שלו, הוא למד ולימד וכתב הרבה ויש עוד הרבה ספרים מהכתבים שלו שעוד לא יצאו לאור. מהצד השני, יושב פה לצידי, ייבדל לחיים ארוכים, הגאון הרב יגאל כהן שליט\"א, שגם כן, הקב\"ה נתן לו פוטנציאל כזה גדול לקרב ולעשות. זה דבר הפלא ופלא הסגנון, הצורה שהוא מדבר אל האנשים בגובה העיניים, וההשפעה שיש לו, והוא מנצל את זה לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ז. הפחד של רבי יוחנן בן זכאי הגמרא מספרת במסכת ברכות על רבן יוחנן בן זכאי שלמד ולימד הרבה תורה. הוא היה נשיא ישראל, שבימים ההם זה גדול הדור, המנהיג הרוחני של עם ישראל. ורבן יוחנן בן זכאי בסוף ימיו היה הולך למות, והתלמידים שלו נכנסו לבקר אותו, הוא היה כבר על ערש דווי, עוד מעט הוא נופח את נשמתו. כל התלמידים עצובים, הרב הולך למות. כשרואה אותם רבן יוחנן בן זכאי התחיל לבכות, והתלמידים אומרים לו: רבנו, נר ישראל! עמוד הימני! פטיש החזק! למה אתה בוכה?! אדם גדול שעשה כל כך הרבה דברים גדולים בחיים, כל כך הרבה תורה למד, כל כך הרבה תורה לימד, הוא צריך ללכת מהעולם הזה בסיפוק, לא לבכות, למה אתה בוכה?! ואז רבן יוחנן בן זכאי מעביר להם מסר מצמרר ממש, מפחיד. והוא אומר להם: אני עומד ללכת עכשיו למסור דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה, דיין האמת, שופט צדק. ויש לפניי שני דרכים, אחת לגן עדן ואחת לגיהנום, ואיני יודע באיזו מהן מוליכין אותי! רבן יוחנן בן זכאי בוכה שהוא לא יודע אם הולך לגן עדן או לגיהנום! כמובן שכל המפרשים עומדים על השאלה, וכי רבן יוחנן בן זכאי ילך לגיהנום?! הרי רק אם נחשוב מה הוא עשה בימי חייו, הרי הוא היה המנהיג של עם ישראל בתקופת חרבן בית שני, הוא העמיד תלמידים שאחד מהם היה רבי אליעזר בן הורקנוס - רבי אליעזר הגדול, שנאמר עליו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה', ורבי אליעזר עצמו העמיד הרבה תלמידים, ואחד מהם היה רבי עקיבא, גדול התנאים! שמשה רבנו אמר לקב\"ה, ריבונו של עולם, אדם כזה יש לך בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?! עד כדי כך! ואותו רבי עקיבא הוא תלמיד תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. ורבי עקיבא עצמו העמיד תלמידים הרבה, ביניהם יש לנו את רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, וכל זה בא מרבן יוחנן בן זכאי, שהציל את עם ישראל בדור החרבן. אחרי כל זה הוא חושב שיש סיכוי של אחד ממיליון שישלחו אותו לגיהינום?! אבל כך הוא אומר סמוך לפטירתו, הוא לא אמר את זה בגלל שהוא עניו, ושהוא לא מחזיק טובה לעצמו, הוא אומר את זה באמת ובתמים, זו לא שעה של משחקים ומילים יפות. זו שעת האמת הכי קשה. דקות לפני שהוא הולך לעולמו! הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ח. תן לי יבנה וחכמיה חשבתי פעם, שבאמת הייתה לו סיבה גדולה לפחד שאולי חלילה הוא איבד את עולמו. הרי רבן יוחנן בן זכאי היה בירושלים לפני חרבן הבית. הרומאים כיתרו את ירושלים, ורבן יוחנן בן זכאי ידע את המצב של עם ישראל, הוא התנגד למלחמה כנגד הרומאים. הוא ידע שמלחמה תיגמר בחרבן הבית. אבל בירושלים היו בריונים, 'לאומנים', שהתעקשו שתהיה מלחמה עם הרומאים. ואז כשרבן יוחנן בן זכאי הבין שזה לא ילך, ושבית המקדש עומד להיחרב, הרי הוא היה בעל רוח הקודש ממש, הוא כבר חשב על הצעד הבא, יש לצערינו הנהגה לא טובה בירושלים, והרגיש חובה להציל את מה שיכול להציל. הוא קרא לתלמידים שלו, והוא עשה את עצמו כאילו שהוא מת, וביקש שיוציאו אותו כביכול זו גופה שצריך לקבור מחוץ לירושלים. היה ויכוח על כך, עד שבסופו של דבר הוא הצליח שהוציאו אותו מירושלים. ואז הוא הלך אל אספסיאנוס קיסר, שבאותו הזמן עדיין לא היה הקיסר, אלא רק מפקד הצבא, ורבן יוחנן בן זכאי הצליח להיפגש איתו, וכשהוא נכנס אליו אמר לו: שלום עליך קיסר! אבל אספסיאנוס אמר לו מיד: אני לא הקיסר! ואז אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, מקובלנו שירושלים תיפול רק על ידי מלך – אז אתה המלך! בסופו של דבר התוצאה הייתה שרבן יוחנן בן זכאי מצא חן בעיני אספסיאנוס קיסר, שהוא היה האיש הקובע היחידי, , כל ]... - פי כמה מטראמפ היום שעושה מה שמתחשק לו[ ,הוא הבוס כך הוא מצא חן בעיניו עד שאמר לו, תבקש ממני מה שאתה רוצה ואתן לך! ורבן יוחנן בן זכאי אמר לו \"תן לי יבנה וחכמיה\"! אני רוצה להציל את שארית הפליטה, אני רוצה שהתורה לא תשתכח מישראל, שעם ישראל ימשיך! עם ישראל בלי תורה לא יכול להמשיך, לכן תן לי יבנה וחכמיה! ואכן רבן יוחנן בן זכאי הקים סנהדרין ביבנה, וכל ההמשכיות של התורה באה מהבקשה הזאת! אבל אומרת הגמרא על כך: \"משיב חכמים אחור ודעתם יסכל\" – איך אתה מבקש את יבנה?! הרי מצאת חן בעיני הקיסר, תבקש את ירושלים! תדרוש שלא יחריב את בית המקדש! מסביר הגמרא, למה באמת רבן יוחנן לא ביקש את בית המקדש, כי צריך לדעת שיש לנו כלל: \"תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת\". הרי אם נתאר לעצמנו, הקיסר נמצא במלחמה נגד עם ישראל, בשנאה גדולה הוא בא להחריב את ירושלים, אמנם רבן יוחנן בן זכאי מצא חן בעיניו, אבל אם היה אומר לו שרוצה את ירושלים, זה ספק, אולי הוא היה מסלק אותו ממנו – והיה מפסיד הכל. לכן הוא ביקש בקשה יותר קטנה – יבנה וחכמיה, כדי שיסכים לבקשה. זה כמו שאנשים רגילים להגיד: יותר טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. הבה נחשוב, על רבן יוחנן בן זכאי אחרי שקיבל את יבנה וחכמיה. בוודאי שגם הוא חשב על כך, למה לא ביקש את ירושלים, זו שאלה שלא הייתה לו תשובה עליה, הרי אולי כן היה מקבל! ומשום כך לאחר מכן הוא עשה דברים גדולים מאוד, אבל הוא לא יכול היה יום אחד שלא לחשוב, כמה ? אולי יכולתי להציל את בית 100 שאני עושה, אבל אולי יכולתי לעשות פי המקדש? אולי יכולתי להציל את ירושלים? ט. גיהנום על אי מימוש הפוטנציאל כלומר, גם אדם שעשה דברים גדולים, אם עדיין יש מצב שהיה יכול לעשות יותר, ח\"ו יכול בגלל זה אפילו ללכת לגיהינום. לכן רבן יוחנן בן זכאי פחד. נכון, אתם קוראים לי 'נר ישראל', 'עמוד הימני', 'פטיש החזק', כל התארים יפים מאוד, אבל אותו אדם הגדול שאתם קוראים לו את כל התארים האלו, שעשה דברים ענקיים, אולי יכול היה לעשות הרבה יותר?! ואם הוא יכול היה לעשות הרבה יותר, אז הוא ייתן את הדין! זה דבר נורא לחשוב על כך, שהקב\"ה נתן לנו פוטנציאל, וזה לא לפני משורת הדין, אלא דרישה של הקב\"ה מאיתנו שנעשה את מה שהוא רוצה! י. שלך קשה משל כולם בדומה לכך מסופר בגמרא במסכת בבא מציעא: שהייתה מחלוקת בין רבי אליעזר הגדול - רבי אליעזר בן הורקנוס, לבין חכמי ישראל. כל חכמי ישראל, היו נגדו באיזו שאלה של הלכה. אבל רבי אליעזר שהיה שקול כנגד כולם, לא הסכים לקבל את דעתם. הוא גדול בתורה, ועם כל הכבוד אליהם, הוא האמין שהוא צודק! והגמרא מספרת, שהוא אמר: אם הלכה כמותי - עץ חרוב יוכיח! ועץ חרוב נעקר! אמת המים תוכיח! והמים חזרו לאחוריהם! וכו', היה ויכוח נורא. עד שרבי אליעזר אמר: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו זאת, ויצאה בת קול ואמרה, הלכה כרבי אליעזר! אולם רבן גמליאל קם ואמר: לא בשמים היא! מספרת הגמרא, שאחרי זה חכמי ישראל הבינו, שיש כאן מצב שאחד לא מוכן לקבל את הדעה של האחרים, וכדי שלא תרבה מחלוקת מישראל היו חייבים לעשות צעד כואב מאוד: הם הטילו נידוי על רבי אליעזר. לפי מה שנראה בגמרא, מהרגע שהטילו עליו נידוי, רבי אליעזר ישב בביתו ולמד תורה, הוא לא יצא מביתו. כך הוא שהה בכאב ובבדידות גדולה. לאחר כמה שנים - רבי אליעזר עומד למות. ביום פטירתו, שמעו גדולי התנאים שהוא הולך למות, החליטו להתיר לו את הנידוי. ואז הם באו לביתו לבקרו. והגמרא מתארת דבר נורא שאירע שם: רבי אליעזר שאל אותם, למה באתם? והם ענו לו: ללמוד תורה בנו - אתה גדול הדור, באנו ללמוד ממך תורה! אבל רבי אליעזר המשיך להקשות עליהם: ועד עכשיו היכן הייתם?! כלומר, עכשיו אתם נזכרים בי?! ביום פטירתי אתם באים אליי?! עד עכשיו היכן הייתם?! והם שתקו! לא היה להם מה לענות לו! ואז אמר רבי אליעזר: \"תמהני אם ימותו הללו מיתת עצמם!\" כלומר, שהעונש שלהם שהם לא באו ללמוד ממנו תורה, יהיה שכולם ימותו מיתה משונה! כך גזר עליהם. ואז גדול התלמידים, גדול התנאים - רבי עקיבא, שואל אותו, רבי, ושלי מה?! אומר לו רבי אליעזר: שלך קשה משל כולם! כלומר המיתה שלך היא הכי גרועה... ורש\"י שם מסביר, שליבו של רבי עקיבא היה פתוח כפתחו של אולם, ואילו היה לומד עוד תורה מרבי אליעזר, היה מחכים יותר! ואכן, כולם יודעים מה היה הסוף הנורא של רבי עקיבא, שהרומאים רצחו אותו בתקופת מרד בר כוכבא, הוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות, וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. והגמרא מספרת, שהקב\"ה הראה למשה רבינו את המוות הנורא של רבי עקיבא, ומשה רבנו כאב לו, \"זו תורה וזו שכרה?!\" והקב\"ה אמר למשה רבנו, \"שתוק, גזירה היא מלפניי!\" אבל כאן בגמרא אנחנו רואים שהסיפור היה הגזירה של רבי אליעזר, זו היתה הסיבה למוות הנורא של רבי עקיבא, על כך שהוא לא בא ללמוד ממנו תורה! יא. ניצול כוחות הנפש שניתנו לנו באמת צריך לחשוב, הרי כל מי שלומד את סוגיות הש\"ס, ורואה את היחס של חכמי ישראל לרבי עקיבא, מבחין בכך שרבי עקיבא היה גדול התנאים. למשל, יש לנו כללים: סתם משנה - רבי מאיר, סתם ברייתא - רבי נתן, וכולהו אליבא דרבי עקיבא, כלומר, כל המשניות והברייתות הם כשיטת רבי עקיבא, כולם היו תלמידיו, הוא היה גדול התנאים ממש. עד כדי כך גדול, שכשהקב\"ה מראה למשה רבנו את רבי עקיבא, משה רבנו משתומם, למה התורה לא ניתנת על ידיו! והאדם הזה, הגדול שבענקים, שלא היה לנו כמותו, רבי עקיבא, מת מיתה משונה. למה?! וכל זאת, כי אילו היה לומד תורה מרבי אליעזר - היה מחכים יותר! לא מספיק מה שהוא עשה! כל כך הרבה תורה למד, לימד, עשה דברים גדולים כל כך למען כלל ישראל כל זה לא מספיק! אפשר לבוא אליו בטענות! כי אם היה לומד מרבי אליעזר, היה מחכים יותר. זה מוסר השכל לכל אחד מאיתנו, כמה אנחנו צריכים להשתדל לנצל את כוחות הנפש שנתן לנו הקב\"ה. יב. הענווה הפסולה על כל אחד מאיתנו להסתכל על עצמו, לא להיות בעל ענווה לכאורה, זו ענווה פסולה! במיוחד כשזה שקר, כשאדם מסוגל לעשות, והרבה בני אדם יש להם הרבה כוחות, הם יכולים להקים, הם יכולים לעשות, יכולים להחזיק אברכים, יכולים להחזיק בעצמם או לגייס אחרים, יכולים ללמוד הרבה תורה, יכולים ללמד תורה. ובתקופה שלנו, כפי שאמר הגאון הרב יגאל כהן, קירוב רחוקים זה דבר גדול מאוד שהיום יש אפשרות. היום נפתחו השערים בפנינו, אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה נפלאה ממש, היום צריך פשוט לדבר אליהם יפה, 50-60 לחייך ולהסביר. הם לא יודעים, הם לא מכירים! זה לא כמו לפני שנה שהגיעו מאירופה והיו ממש אפיקורסים, הם ידעו מה זו יהדות והיו נגד. היום הם לא יודעים! היום כל אדם ספרדי שהוא לא שומר תורה ומצוות, אז אבא שלו או לכל הפחות הסבא שלו – היה שומר! ובוודאי שיש לו חברים קרובים למסורת, הוא יודע מה זו מסורת. אין לו שום הבנה ביהדות, אבל הוא נמשך בקלות אל המסורת, הוא ראה אנשים דתיים. ברגע שאנחנו מקרבים אותו, אנחנו יכולים להפוך עולמות! לפעמים יכול לקום בעל תשובה אחד ולהפוך את כל העולם! לעשות גדולות ונצורות! ומי שהחזיר אותו בתשובה, יקבל שכר על כל מה שאותו בעל תשובה עשה! אנחנו רואים את זה על כל צעד ושעל. לכן רבותיי, כל אחד מאיתנו שיחשוב, תסתכלו על מרן ראש הישיבה הגר\"מ מאזוז, שהיה לו פוטנציאל עצום של גדלות בתורה, גם בהעמדת תלמידים וגם בכתיבה ובהרבצת תורה, והוא היה איש ידוע חול, הוא היה סבל כל ימיו, הוא היה חולה. פעם הוא הגיע אליי לבקר אותי בירושלים, היה איזה עניין דחוף וחשוב שהוא בא אליי, ואני שלחתי מכונית כדי להביא אותו, ואז הנהג סיפר לי שכל הכיסא היה מלא דם! כל גופו היה מלא חבורות! הוא היה סובל ייסורים נוראיים! ולמרות כל זאת הוא השתדל ופעל. והחי ייתן אל ליבו, אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים להגשים ולעשות את רצון הקב\"ה. אני רוצה לברך את כל הקהל, הנמצאים כאן ואלו ששומעים אותנו ברדיו 'קול ברמה', בכל מקום שהם, ובעוד אמצעי תקשורת ששומעים אותנו, שזכותו של מרן ראש הישיבה תגן עליהם אלף המגן, ויתברכו בכל הברכות שבתורה, וכולנו נשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אכי\"ר."},{"filename":"121.pdf","content":"נרות שעוה| הדלקת נרות בשמן אפרסמון| ' הדלקת נר שבת ב'עטרן| ההבדל בין הדלקת נרות שבת לנרות חנוכהנושאי השיעור: ההבדל בין שבת | עשרה בטבת שחל ביום שישי| 'דברי סופרים' – בלשון הרמב\"ם| אין לו נרות להדלקה מלבד האסורים| המפיצים ריח | הדלקת נרות בנפט או בגז| שמן כותנה להדלקת נרות| שימוש בצמר גפן לפתילות הנרות| ליום טוב לעניין שמנים ופתילות האסורים121 גליוןמיום א' ט' חשוון תשע\"ח האברך המזוכך ביסורים קשים ומרים רבי אביחי נחמיה נחום בן אילנה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ב חשון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- ר' אברהם אלברט בן רשל אלחבז ע\"ה - נלב\"ע ד' חשון תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.פרשת וירא שמנים ופתילות המותרים להדלקה בנר שבת ונר חנוכה א. טעם האיסור בחלק מהשמנים והפתילות בהדלקת נרות שבת שמדברת על השמנים (שבת כ:)היום נדבר בעניין המשנה בפרק במה מדליקין והפתילות בהם מדליקים נרות שבת. ובהרבה מן הדינים דינם שוה גם לעניין נרות חנוכה. וידוע הוא שאין אומרים משנת 'במה מדליקין' בשבת חנוכה, והטעם, כיון שהפתילות והשמנים האסורים להדלקת נר שבת, כשרים להדלקת נרות חנוכה. וההבדל בין הדלקת נרות שבת להדלקת נרות - אכן יש שאלה כיצד [ , חנוכה, שנרות שבת תכליתן הוא להשתמש בהן]שיאכל ויהנה בשבת לאור הנרות. לעומת זאת בחנוכה, הדלקת הנרות היא מותר לקרוא לאור הנר, אבל זה נושא נפרד ונידון בשלחן ערוך סימן רע\"ה בכדי לעשות 'פרסומי ניסא' ותו לא, ואדרבא אין לנו רשות להשתמש בהם. וראויים, חשו חכמים שמא יבוא ויטה את הנרות, כאשר יראה שהנר לא אשר על כן בהדלקת נרות שבת אם הדליק בפתילה או שמן שאינם טובים מאיר כראוי. דהיינו שהאש אינה נתפסת כראוי בפתילה מחמתה או שהשמן לא נמשך אחר הפתילה והאש 'מסכסכת' על הפתילה, שלכך הם פסולים. אולם לעניין נרות חנוכה, אם הדליק בנרות כאלו, אמנם האש מסכסכת אבל כיון ש'כבתה אין זקוק לה' לכן יוצא ידי חובה בהם. וכמו כן כיון שבנרות חנוכה אין משתמשים בהם, לכן אין איסור בשימוש בנרות מחמת 'שמא יטה' אלא מחמת טעמים אחרים בהם דנים הפוסקים לגבי ושמנים אלו. מלבד שמנים ופתילות שאיסור הדלקתם לנר שבת הוא לא קיום בהם את מצות הדלקת נרות חנוכה. ב. הדלקת נר שבת ב'עטרן' שנינו במשנה שם: \"במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים\". שכל אלו הנם פתילות האסורות לשימוש, על השמנים האסורים: \"ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן משום שהאש אינה 'נתפסת' כראוי על הפתילה. ומכאן והלאה דנה המשנה שריפה, ולא באליה, ולא בחלב\". ויבואר להלן. : \"רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני (כד:)ובמשנה הבאה שנינו עוד \"אמר רבא מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנו ויצא\". ואיתא שם כבוד השבת\". והיינו שהוא כמין שמן הנעשה מזפת, וטעם האיסור איתא (כה:)בגמרא היא חובה – והיינו שהחובה היא לאכול לאור הנר, ואם במקום בו אוכלים שאביי שאל מה איכפת לו שיצא? ואמר לו רבא, שהרי הדלקת נר שבת אי אפשר לשבת מחמת הריח הרע של העטרן ממילא יקום וילך לאכול בחושך, ויתבטל ממצות עונג שבת. לעומת רבי ישמעאל שנינו במשנה: \"וחכמים מתירים בכל השמנים, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט\". ונפט אין הכוונה כמו בזמנינו אלא הוא כמין שמן שהיו מכנים אותו בשם 'נפט'. \"רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד\" – ואין הלכה כמותו. נרות שבת. והטעם שפסקו כמותו, כיון שבגמרא נראה שטורחת לבאר את נוקטים להלכה כרבי ישמעאל, וסוברים שאין להשתמש בעטרן להדלקת למעשה, אמנם חכמים חולקים על רבי ישמעאל, אולם כמעט כל הראשונים ורוב הראשונים (פ\"ה מהלכות שבת ה\"י) שיטת רבי ישמעאל, ומכך למדו הרמב\"ם (סימן רסד ס\"ג).שהלכה כמותו. וכך פוסק להלכה מרן השלחן ערוך ג. הדלקת נרות שבת בנרות עם שמן אפרסמון , וכיון אפרסמון שיש לו ריח טוב מאוד והוא טעים מאוד. ואמנם גם שמן זית הוא יש עוד שמן שאין מדליקים בו ואינו כתוב במשנה, והוא 'צרי', והוא שמן ]להיפך, לפעמים יש בו מעט ריח לו טוב[ טעים אבל אין בו ריח טוב שכך חששו חכמים שאם יריח את הצרי שריחו נודף, ויודע שהוא שמן טעים ויבוא להסתפק מהשמן – יוציא שמן מהנר – והלוקח שמן מהנר חייב משום 'מכבה'. ולכן חכמים אסרו את השמן הזה לצורך הדלקת נרות שבת. מכל האמור נראה אם כן שיש שלושה סיבות שמחמתם אין להשתמש בשמנים מסויימים, או מחמת שהם אינם טובים ויבוא להטות את הנר. או מחמת ריח רע, וכמו בעטרן. או מחמת ריח טוב – כגון שמן אפרסמון – שיבואו להסתפק ממנו. ד. הדלקת נרות שבת בנרות שעוה המפיצים ריח על פי האמור יש לומר, שהנה כיום נפוץ הוא נרות שעוה שכאשר הם דולקים יש מהם ריח טוב מאוד, ואין כל בעיה להדליק בהם נרות שבת, משום שהרי אין כל חשש שמא יבוא להסתפק ממנו, שהרי הם עשויים פעם מישהו הביא לי שתי נרות [ .שעוה, ואין חשש שיבוא לאכול ממנו .]שעוה והדליקו אותם לכבוד שבת ואכן יש בהם ריח מיוחד מאוד ה. שמן שריפה להדלקת נרות שבת ויום טוב ויש לדון באם יבוא מישהו ויאמר שיש לו רק שמן האסור בשימוש להדלקת נרות שבת כגון שמן קיק או שמן שריפה וכיו\"ב מהשמנים המוזכרים במשנה, אם יכול להשתמש בהם להדלקת נרות שבת. - 'שמן שריפה' הינו שמן של תרומה טמאה, כגון מי שהפריש תרומה [ מזיתים ובא ליתנו לכהן, הרי שעל הכהן לזרוק את התרומה כיון שכיום כולם טמאי מתים, ואסור לאכול תרומה בטומאה וחייבים על כך מיתה אנו תופסים ששמן של תרומה טמאה אין מדליקין בו. והמדובר כאן מדליקין בשמן שריפה ביום טוב\". ואמנם חכמים חולקים, אבל להלכה לאוכלו, אבל יכול לשורפו על ידי שידליק בו נר. וזה כוונת המשנה \"אין בידי שמים. אולם אם הביא לכהן שמן זית של תרומה, אמנם אינו יכול הוא על הכהן, כיון שלישראל אסור להנות משמן של תרומה. אכן אם הדליק הכהן שמן של תרומה טמאה והגיעו אליו אורחים ישראל, שאינם שמותר. וכן דעת (סוף פרק בתרא דתרומות) כהנים, איתא על כך במשנה ובתוספתא ועוד, שיכולים גם הם לשהות (יו\"ד סימן שלא סעיף יט) הרמב\"ם והמרדכי והרמ\"א שם, וממילא גם להנות מהשמן, כיון שהכהן הוא הנהנה מהשמן. ויתירה מזאת, אם הישראל מתארח אצל חברו הכהן, והביא עימו הישראל שמן שריפה, ורוצה להדליקו להדלקת נרות בבית חברו הכהן, שרשאי לעשות כן, כיון שגם הכהן בעצמו נהנה מהשמן. ויתירה מזאת, אם הישראל התחיל לאכול עם הכהן לאורו של הנר הדלוק מחמת השמן שריפה, משום שכיון שהכהן התחיל להנות מהשמן ממילא מותר גם להישראל ולאחר כמה זמן הכהן קם והלך, שאין הישראל צריך לעזוב את מקומו, להמשיך להנות מאור הנרות. ומה שכתוב במשנה 'אין מדליקין משמן שריפה ביום טוב' הוא מחמת שאין שורפים קדשים ביום טוב, אבל כאשר מדליק את הנר לכבוד שבת ועל ידי ההדלקה השמן נשרף מותר ].לעשות כן וכמו כן אם אין בידו כי אם פתילות האסורות לשימוש בשבת, וכגון אם יש בידו צמר שעשו ממנו פתילות, שאין מדליקין בו, האם עליו להדליק בשמן או הפתילות האסורות הללו, או שיבטל מצות הדלקת נרות שבת לגמרי. ו. גזירת 'שמא יטה' , (סימן רסד משבצות זהב סק\"א)ובשאלה זו דנים האחרונים, ובראשם הפרי מגדים הוא מחשש 'שמא יטה', ולכאורה גזירה 'שמא יטה' היא דרבנן, ומאידך, ואומר בזה כמה צדדים, שהנה החשש להדליק בשמן או פתילות האסורים אף הדלקת הנר היא דרבנן, אולם הדלקת הנר היא מצוה בקום ועשה. מגדים שאולי המצוה שהיא קום ועשה תקדם על פני החשש של שמא מאידך גזירה שמא יטה היא חשש שמא יבוא לכך. ממילא כותב הפרי יטה. ועליו להדליק את הנרות שבת אף בשמן או הפתילה האסורים. מאידך, כותב הפרי מגדים, אולי יש לומר שכיון שגזרו חכמים שמא יטה, ממילא המצוה כלל אינה קיימת, והיינו שלהדליק באופן כזה חכמים הפקיעו את כל המצוה. ז. מצות עונג שבת מדאורייתא לומר כן, שהרי כתוב \"וקראת לשבת עונג\", ולהרבה פוסקים עונג שבת מצות עשה מן התורה, וממילא היא קודמת לגזירה שמא יטה. והסיבה לאחר מכן חוזר הפרי מגדים וטוען להיפך, שאולי הדלקת נרות שבת היא היא חיוב מדאורייתא, והדלקת נרות שבת היא חיוב משום עונג שבת, שבסוף הפסוק שם כתוב \"כי פי ה' דיבר\". כ\"כ בשו\"ת צמח צדק הראשון וכמו שכתבו רש\"י ותוספות. ויש לכך כמה הוכחות. יש אומרים כן, משום רבו של הש\"ך. ועוד. ובעבר דיברתי על כך בשיעור כאן כמה פעמים, והוכחתי ברורות שרובא מרובא מהראשונים סוברים שעונג שבת היא מהתורה. ואכמ\"ל. ח. 'דברי סופרים' של הרמב\"ם מוכיח כן מדברי הרמב\"ם (פרק ל מהלכות (שו\"ת חאו\"ח סימן קסח)החתם סופר שבת הלכה א). שאמנם אין זה כתוב בתורה, אלא הוא כמו הלכה למשה מסיני, ובא ישעיה הנביא וכתב את זה כדי לסמוך את ההלכה הזו לפסוק. ולמרות שהרמב\"ם עצמו קורא לכבוד שבת ועונג שבת \"מדברי סופרים\". אולם זה ידוע שלפעמים הרמב\"ם קורא לדבר שהוא דאורייתא \"דברי סופרים\" כיון שהוא לא כתוב בתורה בפירוש. דוגמא לדבר, קידושי אשה, שנהוג כיום לקדש אשה בכסף או בשוה כסף, (פרק א מהלכות אישות ה\"ב) לומדת זאת מגזירה שוה. והרמב\"ם (קידושין ב.)והגמרא שאין הכוונה שהקידושין הנם דרבנן, כיון שזה פוסק שקידושי כסף הן מדברי סופרים. ומבארים כמעט כל הראשונים ]עיין בנו\"כ שם[ בדבריו ודאי שאין קידושי דרבנן וקידושי דאורייתא, אלא כיון שאין כתוב בתורה בפירוש קידושי כסף, אלא רק 'כי יקח איש אשה' וחז\"ל למדו שלשון 'קיחה' הוא לשון של קנין כסף גזירה שוה מהפסוק 'נתתי כסף השדה קח ממני' בשדה עפרון, שמשם לומדים קידושי כסף. לכך הרמב\"ם מכנה אותם בשם 'דברי סופרים'. למרות ש'גזירה שוה' היא לימוד שהוא כמעט כתוב בפירוש בתורה. והוא הדין לעניין עונג שבת שאין היא מצוה מדברי סופרים ממש אלא היא דאורייתא. . וכך (שו\"ת סימן קכז)וכאמור עונג שבת היא דאורייתא, וכן היא דעת הרשב\"א שמתרגם את הפסוק \"ושמרו (שמות לא, טז) כותב התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל בני ישראל את השבת, לעשות את השבת\" כך: \"וינטרון בני ישראל ית כתוב כן, (מכילתא שמות פרק כ) שבתא, למעבד ית תפנוקין דשבתא\", ובמדרש ושם מוסיף, שעונג שבת היא דאורייתא אפילו למקצת שבת, ועל כן אם תענית אסתר חל בשבת מקדימים ליום חמישי ולא ליום שישי, כדי שלא יתחילו את השבת בתענית. ט. עשרה בטבת שחל ביום שישי דרך אגב, מלבד עשרה בטבת שהוא הצום היחידי שיכול לחול ביום שישי, אין צום העשוי לחול ביום שישי. שהרי \"לא בד\"ו פסח\" והיינו שפסח לא יכול לחול בימים ב,ד,ו וי\"ז בתמוז ותשעה באב הם צומות ביום שישי. וצום גדליה הרי \"לא אד\"ו ראש\" שראש השנה לא יכול לחול שחלים באותו יום בו חל יום טוב א' של פסח, וממילא אינם יכולים לחול בימים א,ד,ו ממילא צום גדליה שהוא יום לאחר ראש השנה אינו יכול לחול ביום שישי. וכן תענית אסתר אינה יכולה לחול ביום שישי לעולם. כיון ש'פורים משולש' הוא דבר שקורה רק אצל ה'מוקפין', ואילו אצל לחול ביום שישי. מלבד צום עשרה בטבת שיכול לחול פעם בכמה שנים ה'פרזים' אין מציאות שיום י\"ד באדר חל בשבת, וממילא יום י\"ג לא יכול ביום שישי, וכאמור. ולגבי עשרה בטבת שחל ביום שישי, יש מחלוקת אם מסיימים את - אין לחשוב שמי שמתענה עד הלילה זו חומרא, [ .התענית עד הלילה . ויש בזה ]כיון שאפשר והיא קולא שהרי מבטל את מצות עונג שבת שלוש שיטות: התוספות כותבים שר\"י בעל התוספות היה מקפיד בעשרה בטבת שחל ביום שישי להתפלל מפלג המנחה, ולאכול קודם שיהיה שבשקיעה יכול להישאר בתענית אבל בבין השמשות צריך כבר לאכול. לילה כדי שלא יהיה מצב בשקיעת החמה שהוא בתענית. הראב\"ד סובר ויש ראשונים הסוברים שעד צאת הכוכבים צריך להיות בתענית, ובצאת שישי עד צאת הכוכבים. ומי שלומד את הנושא טוב מבין שאם חל עשרה הכוכבים לאכול. ולהלכה נוקטים להתענות ביום עשרה בטבת שחל ביום בטבת ביום שישי אסור לרב למסור דרשה! ואסור להאריך בתפילה, כיון שאמנם אנחנו סוברים שיש להמתין עד צאת הכוכבים, אך כיון שיש אוסרים אפילו במקצת שבת את התענית, יש להמעיט את כמה שיותר את התענית בשבת, ולא להתעכב. י. גזירת חכמים מבטלת אף מצוה מדאורייתא והפרי מגדים כותב בקצרה, ולאחר שהביא את הטיעונים הנ\"ל, כותב \"ולהלכה לא ידליק\". זאת למרות שלכאורה מצות עונג שבת היא מצוה מדאורייתא, והדלקת הנרות היא משום עונג וכמו שנתבאר לעיל. ויש לומר בזה שהדלקת הנרות אינם עצם העונג שבת, אלא על ידי אור הנר ממילא מתענג מהאוכל, אם כן אין בזה עונג ממש מהנר הזה, ולכן אמר שלא ידליק. אכן ראינו בכמה מקומות שגזירות חכמים מבטלות אף מצוות אמות ברשות הרבים. והוא הדין כאן, למרות שעונג שבת היא דאורייתא מדאורייתא ממש, תקיעת שופר בראש השנה גזירה שמא יעבירנו ארבע כיון שיש גזירה של שמא יטה על כן אין להדליק כלל. יא. טעה והדליק נר שבת משמן או פתילה האסורים בהדלקה והנה אם טעה והדליק נר שבת משמן פסול ולא ידע כשהדליק, יש לדון כותב (שו\"ת ח\"א סימן קעא) אם מותר לו להשתמש באור הנר הזה. הרשב\"א שאסור, ועליו לאכול אף בחדר חשוך, וטעמו, שהרי יש בזה חשש של 'שמא יטה' ויכשל באיסור מלאכה דאורייתא. והאיסור הזה הוא אף בכמה אנשים יחד. למרות שלגבי קריאה לאור הנר כותב (שם סק\"א) כשיש שומר מותר לקרוא לאור הנר, ואכמ\"ל. והמגן אברהם שהאיסור להשתמש לאור הנר הזה הוא אף באופן שלא צריך עיון במה , אולם (סימן רסד)שעושה לאורו. ומרן מביא את דברי הרשב\"א בבית יוסף בהג\"ה מביא (שם ס\"א)בשלחן ערוך אינו מביא את ההלכה הזו. אכן הרמ\"א זאת להלכה. וכיון שקיבלנו הוראות מרן גם ממה שכתב בבית יוסף, לכן נוקטים כן להלכה. אכן יש בזה מחלוקת, שהנה הרוקח מתיר, להשתמש לאור הנרות הללו, אפשר לדעת אם מרן היה חוזר בו. ולכן להלכה אין להשתמש לאור נרות ומרן לא ראה את הרוקח. אבל כיון שמרן ראה את הרשב\"א שאוסר, אי העשויים משמנים או פתילות הפסולים לשימוש להדלקת נרות שבת. יב. שימוש בנרות שנאסרו כאשר יש מקור אור נוסף יש להדגיש שכל האמור כאשר היה רק את הנרות האלו האסורים, הכשרים לשימוש בשבת, יש בזה מחלוקת. וודאי שאם נמצאים באותו שבהם אומרים שאסור להשתמש לאורם. אולם אם היו שם נרות נוספים החדר בדיעבד מותר. אך בימינו אין צריכים לכל זה, כיון שיש את אור החשמל. שהנה חכמים אמנם אסרו להדליק נרות שבת מהשמנים או פתילות המוזכרים במשנה. אולם אם טעה והדליק אינו צריך לעזוב את החדר, כיון שעיקר ההנאה היא מאור החשמל ואין חשש של 'שמא יטה'. משום שכל הסברא של 'שמא יטה' הוא כיון שחושש מלאכול בחושך, אבל כיון שאינו אוכל בחושך שהרי יש אור החשמל ממילא מותר להישאר בחדר בו דלוקים הנרות האסורים. ואין חילוק באלו מנורות חשמל מדובר, ואף אם הנורות שם הם מסוג 'לד', - ואמרנו [ שכבר נתבאר שאין יוצאים בהם ידי חובת הדלקת נרות שבת שאם אין לו כל אפשרות להדליק כי אם מנורה מסוג 'לד' שידליק אותם , אלא עצם הדבר שיש חשמל זה כבר מתיר את ההשתמשות, ]ללא ברכה משום שאין כל חשש של שמא יטה. יג. שמנים ופתילות האסורים לשבת אם מותרים ליום טוב הנה כל החשש של שמא יטה הוא רק בשבת, כיון שביום טוב מותר להטות את הנר לצורך שיאיר טוב יותר, לפיכך כל השמנים והפתילות האסורים לשימוש בהדלקת הנרות של שבת מותרים לשימוש ביום טוב, מלבד בשמן שריפה, שכבר נתבאר שהדלקתו הוא ביעור השמן של תרומה, וכיון שאין מבערים קדשים ביום טוב לכן אין מדליקים בו את הנרות של יום טוב. ולהלן יבואר. יד. פתילות העשויות מצמר גפן להדלקת נרות שבת חשבתי שהוא לא למעשה כל כך, אולם (סימן רסד)כשלמדתי את הסימן הזה כשלמדתי אותו לעומק וביסודיות ראיתי כמה דברים יש בו למעשה, כגון: מה הדין בשמן של טבל, שמן מקולקל, שמן שנפל לתוכו עכבר, שמן של שמביאים אותם מאיזו מדינה במזרח [ תרומה, נרות שקונים מהכנסיה , מה הדין באבוקות גדולות, נרות ]הרחוק ותכליתם הוא לצורך עבודה זרה שעוה, וכן הלאה. ובעז\"ה יבואר להלן ובשיעורים הבאים. כתוב: \"מדליקין בדבר שהאור נתלה בו כגון פשתן (שם ס\"א)הנה בשלחן ערוך נפוצה\" – דהיינו דרך עשיית הפשתן הוא שמפוררים אותו, והנה, פשתן שאינו נפוץ פסול להדלקה, כיון שאינו נמשך, ועליו נתכוונה המשנה באחת מהפתילות האסורות האמורות בה. אולם פשתן מנופץ כשר וכמו שכתב מרן. ויש מחלוקת לגבי 'צמר גפן' שהנה איתא שם במשנה \"כל דהיינו (כו. ד\"ה היוצא) היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן\" – ופירש\"י שצמר גפן מותר, כיון (שבת כז: ד\"ה כל)צמר גפן. לעומת זאת כתבו התוספות את השיח. ו'עץ' הוא שחותכים ממנו את הפרי והגזע נשאר. כך אומרת שצמר גפן וכן פשתן אינם באים מן העץ, אלא הם שיח קטן שחותכים הגמרא לעניין ברכת 'בורא פרי העץ'. ושכן היא דעת רבינו תם ור\"י. למעשה כמעט כל הראשונים סברו כמו התוספות שמותר להשתמש בצמר גפן לעניין הדלקת נרות שבת. וכך פוסק מרן השלחן ערוך. טו. שמן כותנה להדלקת נרות שבת איתא שלושה פירושים לשמן קיק, ורוב הראשונים סברו שכולם נפוץ כיום שמן כותנה, והנה שמן כותנה הוא 'שמן קיק', שהנה בגמרא (שם כא:) נפסקו להלכה, ואחד מהם הוא שמן כותנה. ומרן השלחן ערוך מביא וז\"ל: אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר (שם ס\"ג) את שמן קיק הפתילה, ולפיכך אין מדליקין וכו' ולא בשמן העשוי מצמר גפן\". ע\"ש. בשונה מרוב הראשונים שנקטו את כל הפירושים שבגמרא, אכן חלקם ורואים שמרן נוקט את הפירוש ששמן קיק הוא שמן העשוי מצמר גפן, מדגישים את ששמן קיק הוא עשוי מצמר גפן. קיק הוא ראוי לשימוש. אולם השאלה היא כיון שבמשנה כתוב במפורש בעיה של שמא יטה. וכבר לפני כמאתיים שנה כבר כתבו הפוסקים ששמן על כל פנים המציאות כיום היא ששמן קיק הוא שמן מצויין, ואין בו כל שאין להשתמש בשמן קיק שהוא שמן שנעשה מכותנה. ולכאורה אפילו שעינינו הרואות שהמצב השתנה, עדיין הדין הוא אותו הדין. והנה הרדב\"ז כותב לעניין נרות שעוה שבזמנינו שהגאונים פוסלים אותם - לפני [ , והנה כבר בזמנו של הרדב\"ז] - ולהלן יבואר שאין הלכה כן[ היו משתמשים בנרות שעוה, וכותב על כך הרדב\"ז, שאמנם] שנה450-כ אנחנו משתמשים בנרות שעוה והם מצויינים לשימוש, אך כיון שחכמים אסרום לשימוש בהדלקת נרות שבת לא השתנתה התקנה. ואסור. והנה הב\"ח כותב לא כן, שהנה מה שהגאונים כתבו ששעוה אסורה היתה מאירה טוב, אבל שעוה שלנו שהיא מאירה כראוי אין ספק שמותר. לשימוש בהדלקת נרות היא משום שהשעוה היתה מעורבת בלכלוך ולא . (על הרמב\"ם)וכדבריו כותב גם בספר מעשה רוקח שאסורה, שהנה כלל הוא בידינו 'כל דבר שנאסר במנין צריך דבר אחר ומדבריהם יש ללמוד כן גם לעניין שמן כותנה, שהנה הטענה בשמן קיק להתירו', וכיון שחכמים קבעו שהוא אסור בשביל לבטל את דבריהם צריך - תנא אחד בית דין יותר גדול מהם בחכמה ובמנין. והנה אמנם במניין יש אלפים ב\"ה [ ...!אבל כולם ביחד לא יוכלו להגיע למעמד של תנא אחד .]...כורכם ואוכלם בבת אחת ודוגמא לדבר, חכמים התקינו בזמנם לומר ברכה מעין שבע בליל שבת, וזאת משום המאחרים לבית הכנסת שהיו מחוץ לעיר, וכיום אנו אומרים ואין כל חשש. וגם מי שיבוא מאוחר לבית הכנסת יכול ללכת לביתו ואין ברכה מעין שבע למרות שאין מאחרים ובתי הכנסת שלנו הנם בתוך העיר לו ממה לחשוש ומצבו בטוח, עדיין לא מבטלים את אמירת ברכת מעין שבע. והיסוד הוא שבטל הטעם לא בטלה התקנה. אולם כתב הרא\"ש שכאשר חכמים גזרו גזירה באיזה דין, והסבירו למה פסקו כן, אם אנו רואים שיש מציאות שבה לא שייך הסיבה לגזירה של חכמים, כגון כאן שחכמים פירטו שאין להדליק בכל אותם שמנים או פתילות, והסיבה כיון שאינם דולקים כראוי וחששו שמא יטה, אשר על כן במקום כזה ששמנים אלו דולקים כראוי ואין את החשש של שמא יטה, אין אומרים לה לגזירת חז\"ל, ומותר להדליק נרות שבת בשמנים ופתילות אלו. לפיכך מותר לכתחילה להדליק נרות שבת בשמן קיק שהוא שמן כותנה, דהיינו שמן העשוי מצמר גפן וכאמור. וכיום חלק גדול מהפתילות עשויות מצמר גפן. ואין בהם כל חשש. ובפרט שכיום מצפים את הפתילות באופן שידבקו טוב ויתקשו. וזו מציאות שהם דולקות כראוי. טז. הדלקת נרות שבת בנרות נפט לעיל אמרנו שנפט האמור במשנה אינו הנפט המוכר כיום, אלא הוא מין שמן שיש לו ריח רע אך לא כמו עטרן. וחכמים מתירים בכל השמנים והיינו אף בעטרן ובנפט. והנה בעטרן נתבאר לעיל שהלכה כרבי ישמעאל שאסור לנרות שבת. אולם בנפט רבי ישמעאל לא חולק על חכמים, רק רבי טרפון שאמר שאין מדליקים אלא בשמן זית בלבד, ולכן הלכה כחכמים שמותר. אולם איתא בגמרא שם שכל זה הוא בנפט שחור כמו שהיה בזמנם, אך בנפט לבן אסור להדליק, אפילו בחול. והטעם מפני שהוא עף, ויש בו חשש סכנה של שריפה. וממילא אם בחול אסור כל שכן בשבת. והנה כיוצא בזה היתה שאלה, לגבי הנפט שהשתנה בזמנינו, וכבר אין אנו מכירים את הנפט האמור בגמרא שיש בו חשש שיעוף ויגרום לשריפה. - כשהיו נכבות – אין אדם ששופכים לתוכו את הנפט וסוגרים עליו את הפקק, והיו שם כמה חורים וזכורני שהיה בזמנו כמין כלים סגורים מכל צידיהם, והיה שם כמין חור [ , כשהייתי ילד פעמים שהיה שלג כאלו ובכל חור היו מכניסים פתילה ומדליקים] וכך יכול לעמוד מפני ריחה.. ריח רע מאוד]למפה[ החשש של ריח רע מהנרות. אשר על כן גם אם נאמר שהנפט של זמנינו רק כשכבה. ועד שכבה אפשר כבר לסיים את הסעודה וממילא אין את זה היה מאיר, וזה דולק יפה וצלול מאוד. וכל זמן שדולק אין בו ריח רע, והיתה הפסקת חשמל כמה ימים, והיו משתמשים בכלי הזה הוא דומה לנפט הלבן, אין זה פשוט כל כך שהרי הנפט כיום אינו 'עף' כלל. ודנים בזה הפוסקים כבר מלפני כמאתיים שנה, וקוראים לנר הזה שהוא עשוי גז. אבל אין זה גז המוכר כיום אלא כוונתם לנפט שלנו. ובשו\"ת הלכה שם ד\"ה בעטרן) כותבים להתיר. וכמעט כל הפוסקים מתירים בזה שואל ומשיב דן בזה ומתיר. וכן בשו\"ת שמו משה ובמשנה ברורה (בביאור לאור כל הנימוקים הנ\"ל. דגים טמאים, ואותם ודאי שאי אפשר לשתות. ועל כן מותר להדליק בנר השיטות בגמרא שם היא שמדובר בשמן דגים, ומבארים שם שהכוונה את כל השמנים המוזכרים אפשר לשתותם, והראיה שהרי שמן קיק אחת ואמנם אי אפשר לשתות את הנפט הזה, אך יש להשיב על כך, שהרי לא של נפט שבזמנינו. אכן כיום כבר אינו מצוי שידליקו מנפט, וכן הכלים האלו המתאימים להדלקה בהם. יז. הדלקת נרות בנרות הפועלות על גז והפוסקים כמעט לא דנים בכיו\"ב. ויש ספר 'זכרונות אליהו' לרבי אליהו יש כיום נורות הפועלות על גז, ויש לדון אם ניתן להדליקם לנרות שבת. מני, והוא דן לגבי נורות העובדות על גז, אולם כנראה שגם הוא כוונתו על נפט של היום. אולם נראה שאין נפקא מינה להלכה, שאם אין לו שרשאי להדליקו בברכה. נרות ויש לו רק מיכל קטן כזה של גז, ורוצה להדליק אותו להדלקת נרות ] - ויש לזה אור חזק כמעט כמו חשמל[ למרות שהנרות האלו אין בהם פתילה. המהר\"ל מפראג סובר שצריך שמן שבת ופתילה אולם כמעט אין פוסק שמביאו להלכה. והבאתי את הדין הזה לגבי הדלקת נרות של חשמל, שאולי אפשר להגדיר את החוט הלוהט בפנים כפתילה, אולם אין בו שמן. אך אין תופסים כן כיון שחכמים רצו בעיקר שיהיה 'אש' שיהיה ממנה אור, ויוצאים בה ידי חובה. ומאידך גיסא נורת 'לד' היא אמנם מאירה אך אין בה 'אש', ודוגמא לדבר, לא מזמן קראנו פרשת נח בה נאמר \"צהר תעשה לתיבה\" וישנם שני יהלום שמעוצמתו העניק אור לתיבה. והנה ודאי הוא שהיהלום הזה מאיר פירושים לתיבה 'צהר', או שהוא חלון שדרכו האיר היום לתיב, או שהוא ונהנים בו, אך הוא אינו אש. אכן יש שמתירים לברך על נורת 'לד' יש ספר בשם 'הלכות שבת בשבת' מהגר\"מ קארפ שליט\"א ושם הוא מביא בשם הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל שניתן לברך על נורת 'לד'. אבל אני מסופק בזה כיון שאינו אש ואינו בכלל תקנת חכמים. פעם הייתי באמריקה בניו ג'רזי, והלכתי שם בלילה מאוחר באיזה מקום שלא היה בו אור כלל, ופתאום אני רואה משהו יתושים ולקיים על ידם מצות נרות שבת?! ועל כן נראה שאין לברך על יתושים כאלו המאירים בגופם, אם כן נשאל שאלה האם מותר לצוד כאלו שמאיר מעט את המקום וחיפשתי מהיכן מקור האור וראיתי שהיו אלו מה שאינו אש. שתיית מיץ שנשאר מסחיטת תפוז בשבת חתכתי בשבת כמה תפוזים לילדיי, ועל הצלחת נותר מיץ שנסחט שאלה: מהתפוז, האם מותר לשתות את המיץ? כיון שהתפוז עומד לאכילה, מותר לשתות את תשובה: המשקה היוצא ממנו. מקורות: הנה בזמננו הדרך לסחוט פירות הדר כתפוזים וכדומה בכמויות גדולות, באופן שחלק גדול מהפירות מיועד לסחיטה. ומחמת כן דעת הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל (עיין בספר 'הלכות שבת בשבת' ח\"א עמ' תרמג, תרנט. וספר 'אשרי האיש' או\"ח ח\"ב ר\"פ כח) שדין פירות הדר כזיתים וענבים, ולכן אפילו עומדים לאכילה, משקה היוצא מהם אסור. אך דעת הגרש\"ז אוירבאך בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה סי\"א) וספר שלחן שלמה (סי' שכ סק\"ד), ומרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (שבת ח\"ד עמ' קמה) שמאחר והמשקה היוצא מפירות הדר אינו חשוב כשמן ויין, אין דינם כזיתים וענבים. ואיסור סחיטתם אינו אלא מדרבנן, כתותים ורמונים שמשקה היוצא מהם מותר, אם עומדים לאכילה. וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סי' לו) וח\"י (חיו\"ד סי' יא). ובספר - ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת [ .)266 'מאור ישראל (ח\"א עמ' קסד). וקול סיני (מלאכת דש ס\"א עמ הראשונים. עיין בדברי רש\"י (שבת קמה. ד\"ה דבר), והרא\"ש (פכ\"ב סי' ד'), ובחידושי ריבב\"ן לשבת (קמה. ד\"ה אלא), ור\"י מלוניל ונמוקי יוסף (שם), ופסקי הרי\"ד (שם ד\"ה אמ'). ועיין היטב להר\"ן (סא. ד\"ה כבשין). .]ועיין באגלי טל (דש ס\"ק טז), ובפמ\"ג (אש\"א בהקדמה לסימן שכ). ועודסחיטת מאכל בשבת מהשמן שבו דבר מאכל הספוג בשמן כגון צ'יפס או שניצל, או סופגניה, וברצוני שאלה: לסוחטם מהשמן (מפאת הטעם, או מטעמי בריאות), האם מותר לסוחטם בשבת? וכן האם מותר לסחוט טונה להוציא ממנה את השמן? מותר לסוחטם, כיון שהסחיטה היא תיקון תשובה: המאכל. מקורות: איתא במסכת שבת (קמד.): כבשים ושלקות שרוצה לסוחטן לתיקון המאכל, מותר לסוחטם. וכ\"פ מרן בש\"ע (סי' שכ ס\"ז). ועיין במג\"א (סי' שיט ס\"ק טז) ובפמ\"ג (מש\"ז סק\"ו) שכ' שהוא גוף אחד. וכתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה ס\"ח) שיעשה זאת סמוך לסעודה, ע\"פ מ\"ש בספר קצות השלחן (סי' קכו בדה\"ש ס\"ק יט). אך הגרש\"ז אוירבאך אמר שאם רוב בני אדם, וגם הוא עצמו, לאחר זמן. שמסתבר שהחומץ אף אם חשיב כמין אחר, הרי זה דומה לקיסמין רגילים לאוכלו כמות שהוא עם החומץ הבלוע בכבשים ושלקות, מותר אפילו שמעורבין ביין (שהם לכלוכים קטנים המעורבים ביין שעדיין לא סונן, וכשהם מועטים אפשר לשתות את היין כמות שהוא), שמותר לסננם (סי' שיט ס\"י). וגם כאן נעשה החומץ כגוף אחד עם המלפפון. עכ\"ד. ולדעת קצות השלחן הנ\"ל, בספר שלחן שלמה (סי' שיט ס\"ק כח את ג ד\"ה וכן). ובספר ארחות שבת (פ\"ג הערה מ) מיקל בזה שאין אף אם חשיב כמין אחד אסור, דלא עדיף מקולף פירות שמותר רק סמוך לסעודה. עכת\"ד השש\"כ. וע\"ע צריך לאלתר, ואף לאחר זמן מותר. ובענין היתר סחיטת דג מהשמן, כן פסק מרן בש\"ע שם (ס\"ח). ועיין בנהר שלום (סק\"ו). ועיין עוד בספר מנוחת אהבה ח\"ב (פ\"ו סי\"ב הערה מו). ועיין בספר נשמת שבת (רז ד\"ה מיהו) ובספר מנחת איש (פ\"ב סכ\"ב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א תפילה אל מול נרות השבת איתא בגמרא במסכת שבת 'אמר רב הונא הרגיל בנר הווין לו בנים תלמידי חכמים'. ומבאר רש\"י שכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'. ע\"כ. יש גורסים בגמרא \"הרגיל בנר שבת וכו'\". ויש ראשונים שגורסים \"הרגיל בנר חנוכה וכו'\". ויש שגורסים כמו שנמצא בגמרא שלנו \"הרגיל בנר שהרגיל בנר היינו שצריך לעשות נר יפה. ומדברי הגמרא והראשונים וכו'\". הטור (סימן רסג) מביא את הדין הזה על הדלקת נר שבת, וכותב נלמד גם שלעיקר מצות הדלקת נרות שבת די בנר אחד. מחמת האמור שהרגיל בנר הווין לו בנים תלמידי חכמים, נהגו נשות ישראל שלאחר הדלקת הנרות מתפללות על בניהן שיגדלו להיות תלמידי חכמים ויראי ה'. ויש היום בסידורים נוסח לתפילה זו להתפלל על יד הנרות. וכמה פעמים באו לפני נשים שביכו על ילדיהן שסטו מדרך הישר, והאמת היא, שודאי הוא שאין להסתפק בתפילה לבד, אלא צריך לחנך החינוך הראויה לכל אחד. אך בכל זאת אני אומר להן את דברי השל\"ה את הילדים ולעמול על כך רבות, ולהשקיע מחשבה כיצד הוא דרך הקדוש שאומר (מסכת שבת פרק נר מצוה ד\"ה כו) שסגולה בדוקה היא למי שמתקשה בחינוך הילדים וכן למי שאין לו בנים, שהאשה תאמר לאחר הדלקת הנרות את הפטרת היום הראשון של ראש השנה (שמואל א פרק א עד פרק ב פסוק י עד 'וירם קרן משיחו') שמדברת על חנה שלא היו לה ילדים, והתפללה על כך. והיא התפללה לא סתם, היא לא ביקשה ילדים ואמרה 'אחר כך נראה איך נחנך אותם'..., אלא כבר בעודה מתפללת שיבואו לה ילדים ביקשה בדיוק מהי רוצה, לפרטי פרטים, היא אמרה שם \"ונתת לאמתך זרע אנשים\" ומבארים חז\"ל במסכת ברכות (לא:) שביקשה שלא יהיה לא יפה מדי ולא מכוער מדי, לא חכם מדי ולא טיפש מדי, שיהיה ילד כמו שצריך, וכן הלאה ע\"ש. וזו סגולה בדוקה. ומהתפילה הזו אנו למדים חלק גדול מהלכות תפילה. וצריך לדעת, שמי שיש לו קשיים בחינוך הילדים, אף פעם לא מאוחר, הרב יצחק מאזוז ולעולם לא יפסיק מלהתפלל על כך! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"347.pdf","content":"347 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק תזריע מצורע תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי שיטת בעל התניא והגאון | ספק ספיקא בדרבנן| ליומא דהילולא להגאון רבי יעקב יוסף זצוק\"לנושאי השיעור: בירור שיטת רבינו האר\"י בעניין זמן רבינו | מהדורות השלחן ערוך| אם מרן השלחן ערוך חזר בו| מוילנא מצורע חשוב כמת| ' מתי אומרים 'מזמור שיר ליום השבת| מהי קבלת שבת| לבישת טלית בלילה| תםאחרי מות – קדושים דעת רבינו האר\"י בעניין זמן רבינו תם מדברי הרב המקדים הגאון רבי יצחק צאיג שליט\"א מרבני בית המדרש 'יחוה דעת' \"...ברשות מורנו ורבנו, מרן הראשון לציון הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א\". \"...ב\"ה אצל מורנו ורבנו, כמה פניות יש מהארץ ומהעולם, על דברים גדולים מאוד ועל דברים קטנים מאוד. על כל דבר שהוא לא בסדר ידוע לנו כמה כואב לרב, ועל כל דבר הוא צריך לשים פעמיו ולדאוג. מקהילות גדולות שפונים אליו ועד לאנשים קטנים בצערם. במשך זמן כה קצר, כמה סידר גיטין לנשים. מי מכיר אותם בכלל?! אבל מרן דאג לזה, ועל כל פרט ופרט. זה השילוב שיש למנהיג. להיות גם על דברים גדולים, וגם על דברים קטנים. יש לנו דוגמא ממרן שליט\"א, זה המפעל הגדול הזה 'יחוה דעת'. כולם יודעים שכאן התורה לא פוסקת אף פעם. חוץ מהכוללים הקבועים, השיעורים הקבועים שיש שעות, מי שרוצה להיכנס - נכנס, יושב ולומד, מרגיש טוב, 24 כאן, פה פתוח מרגיש נוח, והכל זכותו של מרן שליט\"א שדואג לדברים קטנים כמו לדברים גדולים. זה מה שעושה אותו המנהיג שלנו. נותר לנו לברך ברכת הדיוט למורנו ורבנו, שימשיך להאיר לנו את הדרך, להנהיג אותנו, יפוצו מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ימים על ימי מלך תוסיף ותנשא מלכותו. אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לכבוד ידיד נפשי, הגאון הרב יצחק צאיג שליט\"א, שב\"ה, במסירות גדולה יום יום, שעות רבות הוא מוסר כאן שיעורי תורה ברמה מאוד גבוהה, הוא לוקח בעלי בתים והופך אותם לתלמידי חכמים, פשוטו כמשמעו. אשריו ואשרי חלקו. א. המגיד שיעור של הדור רבותיי, הלילה זה יום השנה של אחי הגדול, הגאון הגדול רבי יעקב בן מרגלית שנה מאז הסתלקותו מאיתנו, אני רוצה שהשיעור הזה 13 זצוק\"ל. כבר עברו יהיה מוקדש לעילוי נשמתו. כל מי שהכיר את ארחות חייו של אחי הגדול הגאון רבי יעקב, יודע שהוא מסר שיעורים ממש במסירות שאין כדוגמתה. החיים שלו היו קודש למסירת שיעורים. הוא היה מסתובב בכל הארץ. היו כמה מקומות שהיו לו שם שיעורים קבועים, והיו מקומות שהיו מזמינים אותו מדי פעם, והוא היה הולך ממקום למקום, כל ימיו. בשנה האחרונה שלו, כשהוא היה חולה מאוד וסבל ייסורים נוראים, הוא גם כן המשיך למסור שיעורים. ואז דיברתי איתו שאני יודע מהרופאים, שבחולי כמו שהיה לו, להיות הרבה עם אנשים - זה לא טוב, זה מסוכן. ואז הוא התייעץ עם הרופאים, ומאותו זמן היה נותן את השיעורים כשהוא יושב רחוק מהציבור, שומרים מרחק, והיו אומרים לכולם לא ללחוץ לו יד, לא לנשק לו את היד וכו', וכך הוא המשיך ממש עד שבועיים לפני פטירתו, בשארית כוחותיו ממש. כשהוא היה צריך ללכת להתפלל, היה לוקח לו רבע שעה רק לעבור את הכביש. והיה סבל ייסורים נוראים, ובכל זאת הוא המשיך להרביץ תורה. לעילוי נשמת ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה. /http://ydaat.co.il ,בואו נעשה את החשבון שלנו, של אלפי שעות של שיעורי תורה שהוא מסר ובסך הכל אלפי בני אדם, יהודים טובים, שזכו לשמוע ממנו שיעורים. כזה ראה וקדש! אני הגדרתי אותו אז בשלושים שלו, שאפשר לומר שהוא המגיד שיעור של הדור שלנו. בכל יום ארבעה, חמישה, שישה שיעורים, הפלא ופלא. ואיך שהוא היה מסביר יפה, במתינות, איך אנשים היו משתוקקים לשמוע את השיעורים שלו. בעז\"ה זכותו תגן עלינו, והשיעור יהיה לעילוי נשמת רבי יעקב בן מרגלית, רוח ה' תניחנו בגן עדן. ב. ספק ספיקא בדרבנן בשיעורים הקודמים דיברנו על ספירת העומר, ונכנסנו לכל הנושא של שיטת רבנו תם. והסברנו, שגם אם נחוש לשיטת רבנו תם, שהרי לחומרא בדיני דאורייתא ראוי מאוד לחוש לשיטת רבנו תם, אבל לגבי ספירת העומר, במקום שיש צורך גדול ואי אפשר לחכות, אפשר לסמוך על בין השמשות של הגאונים, כפי המנהג. למרות שיש ספק ספיקא לומר שזה יום בצירוף שיטת רבנו תם, אך כיון שהרמב\"ם כותב בתשובה שספק ספיקא להחמיר בדרבנן, אנחנו חוזרים לכלל של ספק דרבנן לקולא. ג. שיטת בעל התניא והגאון מוילנא אבל אני הבטחתי שאסביר את שיטת השלחן ערוך ושיטת רבינו האר\"י בנושא של מחלוקת רבנו תם והגאונים. ונתחיל קודם עם שיטת מרן השלחן ערוך. מדבר על הנושא של תוספת שבת וקבלת (סימן רסא)הנה מרן השלחן ערוך שבת. וכל מי שלומד את דברי השלחן ערוך, רואה באופן ברור ביותר, ללא כל ספק, שהשלחן ערוך סובר כדעת רבנו תם. אף אחד לא מתווכח על כך. הטענה שיש כנגד זה, שבמאות שנים לאחר מכן, העידו גדולי ישראל במיוחד בארץ ישראל, אבל גם בעוד מקומות, שנהגו כדעת הגאונים. אבל השלחן ערוך סובר כדעת רבנו תם. כותב כמו רבנו תם, כדברי (שלחן ערוך הרב סימן רסא) והנה, הגאון רבי זלמן בעל התניא השלחן ערוך. מאידך, בסידור שלו, יש שם 'סדר הכנסת שבת', ולפי המקובל אצל חסידי חב\"ד, כשיש סתירה בין שלחן ערוך של בעל התניא לבין הסידור, הולכים אחרי מה שכתב בסידור. ואכן הצמח צדק כותב, שאת הסידור הוא כתב אחר כך, זו משנה אחרונה. ובסידור ב'סדר הכנסת שבת' שזה מאמר גדול שבו הוא בעצם כותב את עיקרי הדברים שכתב גם הגאון מווילנא. שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. שהעיקר כשיטת הגאונים, ולא כרבינו תם. ושם הוא דוחה בתוקף את שיטת רבנו תם גם מצד המציאות, והוא מביא לכך ראיות. זה מאוד מעניין לקרוא את דברי בעל התניא וגם את דברי הגר\"א בנושא הזה, איך שהם מסבירים את הדברים יפה. אכן יש הרבה מה להתווכח ולדון על כל מה שהם כותבים שמה, להקשות ולתרץ, זה לא דברים פשוטים. ד. מרן השלחן ערוך חזר בו אחת הטענות שהובאו שם בדברי בעל התניא היא, שאמנם השלחן ערוך באורח חיים פוסק כרבנו תם, אבל ביורה דעה בהלכות ברית מילה, לעניין מי שנולד בבין השמשות, השלחן ערוך חוזר בו. לכאורה, הלשון שם (יו\"ד סימן רסא), והנה, מי שמעיין בדברי השלחן ערוך שם מאוד לא מסתדרת לפי שיטת רבנו תם. הש\"ך - רבי שבתי הכהן - על דברי השלחן ערוך ביורה דעה מביא את דברי מהר\"ם אל-אשקר, שהוא בעצם הביא את שיטת הגאונים. ולכאורה, מה מתכוון הש\"ך שהוא מביא את שיטת הגאונים?! אשר על כן הבין בעל התניא, שהש\"ך מתכוון להוכיח מדברי השלחן ערוך, שסבר כשיטת הגאונים. ואכן יש שו\"ת 'אור נעלם' שגם כתב כן, שביאור כוונת הש\"ך, היא לומר שמרן השלחן ערוך קבע הלכה כשיטת הגאונים. זו טענה מאוד חזקה לכאורה. ה. מהדורות השלחן ערוך למעשה, גדולי ישראל לאחר מכן טענו כנגד דברי בעל התניא טענה מאוד חזקה. שהנה מרן השלחן ערוך הדפיס את הספר שלו לאור בימי חייו - שלוש פעמים. בשלושה מהדורות. וזה היה נפוץ מאוד בכל העולם. והנושא של בין השמשות זה דבר מאוד לא פשוט. זה עניינים של דאורייתא, של סקילה, שבת. ממש כל מיני גופי תורה תלויים בנושא הזה. ואם באמת השלחן ערוך ביורה דעה חזר בו, הרי לאחר שהדפיס את יורה דעה, חזר והדפיס את חלק אורח חיים שוב, ולמה לכאורה לא תיקן את מה שכתב?! איך יתכן שהשלחן ערוך ידפיס, ישנה וישלש את שיטת רבנו תם ולא יכתוב, ולכל הפחות לשלוח לראות, מה שכתב ביורה דעה ששם חזר בו. ובוודאי שלא דבר ריק הוא. ואם מרן השאיר את זה, סימן שהוא לא באמת חזר בו. ו. מרן לא חזר בו יש לי טענה יותר חזקה, שלא ראיתי אף אחד שטען את הטענה הזאת, אבל אני בדקתי את הנושא הזה, אני חושב שזאת טענה ניצחת לומר שהשלחן ערוך לא חזר בו.הנה מי שלומד את דברי השלחן ערוך ביורה דעה בעניין מי שנולד בבין השמשות, ומחפש את מקור הדברים, יראה שבבית יוסף הביא את המקור בספר העיטור - בעל העיטור זה אחד מגדולי רבותינו הראשונים שחי קצת אחרי הרמב\"ם והוא מזכיר לפעמים את הרמב\"ם - מרן בבית יוסף בנושא הזה מעתיק מילה במילה את דברי בעל העיטור. וכן בשלחן ערוך, כמעט מילה במילה מעתיק את דברי בעל העיטור. ספר העיטור לא היה ספר נפוץ כל כך. בבית יוסף אנחנו רואים שהיה לו את ספר העיטור. אבל הש\"ך ובעל התניא, אני לא חושב שהיה להם את ספר העיטור. כי אם היה להם את ספר העיטור, הם לא היו כותבים את מה שכתבו. מפני שאני פתחתי את ספר העיטור, ואכן מה שמרן בבית יוסף מצטט בשמו זה מדוייק, אבל מיד לאחר שכתב את הדין של נולד בבין השמשות לגבי ספק בברית מילה, הוא מתחיל לדון מהו בין השמשות, ושם הוא כותב בפירוש כדעת רבנו תם. כלומר, אי אפשר לומר שבעל העיטור סובר כמו הגאונים. כי מיד לאחר מכן, הוא מסביר באריכות את כל הנושא כרבנו תם. אם כן מרן הבית יוסף שהיה לו את ספר העיטור, ראה את המשך הדברים שלו, וממילא היה ברור שמה שהוא כותב זה על פי שיטת רבינו תם. ממילא, לא ניתן לומר שהשלחן ערוך חזר בו, כשיסוד הדברים שלו זה בעל העיטור, ובעל העיטור שם באותו מקום עצמו מסביר כדעת רבנו תם. לכן, אין ספק שהשלחן ערוך דעתו באמת כדעת רבנו תם, ובוודאי שלא חזר בו ממה שכתב באורח חיים. ז. בירור שיטת רבינו האר\"י ז\"ל כעת נברר את שיטת רבנו האר\"י. אני זוכר שפעם אחי הגדול, הגאון הרב יעקב זצוק\"ל מסר שיעור בנושא הזה, ואמר, שלדעתו רבנו האר\"י סובר כמו הגאונים ולא כמו רבנו תם. ביקשתי מהבנים שיבדקו אם יש להם את השיעור הזה, אבל עדיין לא קיבלתי את זה. כמו כן יש עוד ספר שכותב שרבנו האר\"י סובר כמו הגאונים ולא כמו רבנו תם, בשו\"ת יצחק ירנן של הגאון הרב יצחק ברדא שליט\"א, שם יש לו מאמר גדול בנושא הזה, והוא טוען שרבנו האר\"י סובר כדעת הגאונים. אני מצטער לומר, שאני חושב שזאת טעות מוחלטת, ופשוט לא נכון. לא יתכן להגיד כך בדעת רבנו האר\"י. ואבאר: רבנו האר\"י כותב, כיצד מקבלים שבת לפי הקבלה. ראשית, צריכים לדעת שבזמנו של רבנו האר\"י לא היה את הפיוט 'לכה דודי' שכתב אותו רבי שלמה הלוי אלקבץ, שהיה מגדולי המקובלים בתקופה של רבנו האר\"י, אבל עדיין הפיוט הזה עוד לא יצא לעולם. גם למרן השלחן ערוך לא היה את הפיוט הזה. רק בדור שאחרי השלחן ערוך התפרסם הפיוט 'לכה דודי'. זה דבר פלא איך זכה רבי שלמה אלקבץ, שהפיוט שלו נאמר על ידי כלל ישראל. ספרדים, אשכנזים, אין סידור תפילה שאין בו את 'לכה דודי'. אשריו ואשרי חלקו. - מי שרוצה שיבדוק [ אם כן, רבנו האר\"י כותב איך מקבלים שבת לפי הקבלה את הדברים, יראה שכל מה שאני אומר כתוב בפירוש בספר 'שער הכוונות', חלק מהדברים תוכלו להבין, חלק מהדברים זה סודות עליונים ודברי קבלה - אני לא חושב שהיום אנחנו [ ., שצריך לצאת לשדה]שלא תבינו שום דבר יכולים לעשות את זה, אנחנו גרים בתוך ערים גדולות, אנחנו לא גרים סמוך . ולהשים פניך לצד מערב ]לשדה, זה בלתי אפשרי. אבל כך כותב רבנו האר\"י – להסתכל לכיוון מערב, לכיוון השמש, ואז: \"עם שקיעתה ממש\" - אלו המילים של רבנו האר\"י והכוונה עם שקיעת החמה, תאמר 'מזמור לדוד הבו לה''. ולאחר מכן לומר שלוש פעמים 'בואי כלה'. המילים 'בואי כלה' מופיעות כבר בגמרא, שכר בזמנם היו האמוראים אומרים \"בואי כלה שבת מלכתא\". ולאחר מכן להגיד 'מזמור שיר ליום השבת', ולאחר מכן הולכים לבית, ובבית שלחן שבת ערוך ומוכן, ואז לקחת טלית מצויצת, ולהתעטף, ולברך 'להתעטף בציצית'. ולאחר מכן, להקיף את השלחן כמה פעמים, ולחזור ולהגיד 'מזמור לדוד', 'בואי כלה' ו'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן זוהי קבלת שבת על פי רבינו האר\"י. ח. עם שקיעתה ממש והנה, אני לא חושב שרבנו האר\"י היה אומר את כל זה בשתי דקות. אני לא יודע איפה הוא היה גר, לא בדקתי אם הבית שלו היה קרוב ממש לשדה, אבל, איך יתכן שמצד אחד אומר \"מזמור לדוד\" בזמן שהשמש שוקעת - \"עם שקיעתה ממש\", ואחר כך חוזר לביתו, ושם הוא מספיק להתעטף בציצית ולברך?! הרי דעת המקובלים היא, שלא מתעטפים בטלית גדול בלילה. ט. לבישת טלית בלילה יש דיון בפוסקים לגבי מוצאי יום הכיפורים, אם צריך להסיר את הטלית לפני תפילת ערבית, ויש פוסקים שכתבו, שלפי הקבלה צריכים להוריד את הטלית מיד בסיום הסליחות של נעילה. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כך נהג בעצמו, והוא ,אמר לי, שכיוון שיש בזה מחלוקת, ולפי חלק מהמקובלים יש קפידא בדבר הרי שלא מתעטפים בטלית בלילה. אמנם אצל התימנים נוהגים בליל שבת להתעטף בטלית משום קדושת השבת. אבל לפי רבנו האר\"י לא מתעטפים בלילה. וכיצד יתכן לומר שרבינו האר\"י היה חוזר לביתו לאחר שהיה בשדה \"עם שקיעתה ממש\", ושם הוא לובש את הטלית ומברך?! י. רבינו האר\"י סבר כרבינו תם יתירה מזאת, רבנו האר\"י בשער הכוונות שם, מסביר שקבלת שבת חייבת להיות ביום, וזה לא מתאים לקבל שבת בלילה. והוא מסביר בזה הסברים על פי הקבלה, שזה סודות עליונים. שנה, היה בירושלים מקובל אחד גדול שהגיע ממרוקו, 150 ואכן לפני בערך קראו לו רבי שלום מלכא זצ\"ל, שהיה מהמקובלים של ישיבת 'בית אל', צדיק יסוד עולם. והוא כתב ספר שלם על בין השמשות, בשם 'וזרח השמש'. ולפני שנה, ידידי הגאון הרב שלמה דיין שליט\"א רב קהילת 'תולדות 20 -למעלה מ יצחק', הדפיס את הספר הזה מחדש, ויש לי את הספר הזה. ושם הוא דן בדעת רבנו האר\"י בנושא של קבלת שבת, והוא כותב את כל מה שאמרתי, שכיון שרבנו האר\"י אומר במילים ברורות, ש\"עם שקיעתה ממש\" תתחיל להגיד את כל הסדר של קבלת שבת. ואחר כך הוא כותב כמה פעמים שקבלת שבת חייבת להיות מבעוד יום, הרי שלפי רבנו האר\"י, \"עם שקיעתה ממש\" זה נקרא עדיין יום! דהיינו שסבר כשיטת רבנו תם. יא. שיטת הבן איש חי אבל צריך להגיד את האמת, הבן איש חי לא מסכים עם זה. הוא פסק כשיטת הגאונים לגמרי. ככה היה המנהג שם בבגדד. אך כאשר הוא מגיע לנושא של קבלת שבת, הוא מביא את דברי רבינו האר\"י, והוא כותב, שמה שכתב רבינו האר\"י \"עם שקיעתה ממש\", זהו לאו דווקא, אלא קצת קודם לכן. אבל לכאורה הלשון של האר\"י לא מסתדר עם דברי הבן איש חי, אבל כך הוא אומר. הוא רוצה ליישב את שיטתו, אמנם הוא לא כותב שרבינו האר\"י סובר כמו הגאונים, אלא הוא רק רוצה לומר, שאין כל כך ראיה שסבר כרבינו תם. הבן איש חי שם כותב, שכוונת רבינו האר\"י, שיש ללכת לפי הקריאה של המוסלמים, שהם מאוד מדייקים בזמן שהם קוראים לתפילה, ושמדובר בכ- דקות קודם לכן. אבל זה עדיין לא מסתדר, הרי עד שיבוא מהשדה, ויגיד 7-8 את כל המזמורים, ויתעטף בטלית, ויקיף את השלחן, ואז יאמר קבלת שבת ועדיין זה יהיה מבעוד יום, הרי מסתמא זה לקח יותר זמן לרבינו האר\"י. לכן זה דחוק מאוד להסביר כך בדברי רבינו האר\"י. אבל אם נאמר כמו שכתב המקובל רבי שלום מלכא הדברים ברורים, שרבינו האר\"י סבר כרבינו תם, וממילא הכל ברור. יב. קבלת שבת מבעוד יום לעיל אמרנו שלפי רבינו האר\"י, קבלת שבת צריכה להיות מבעוד יום. אבל צריך לדעת שגם לפי הפשט, קבלת שבת צריכה להיות קודם השקיעה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה דן, לגבי אדם שמתעכב עד בין השמשות, ששייך בו קבלת שבת משום צירוף שיטת רבינו תם. אבל חשוב מאוד לקבל שבת מבעוד יום, לפני בין השמשות של הגאונים, כיוון שהמנהג כהגאונים. דקות 25 כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', אנחנו מתחילים מנחה של ערב שבת דקות לפני השקיעה, ומקבלים שבת. 5-לפני השקיעה, ומסיימים כ יג. מהי קבלת שבת אצל האשכנזים וגם אצל המרוקאים, אומרים 'לכו נרננה', שזה ודאי לא קבלת שבת, הרי גם 'לכה דודי' יש אומרים שזה עדיין לא קבלת שבת. כי פירוש הדבר 'לכה דודי לקראת שבת' דהיינו בואו נלך לקראת השבת, אבל עדיין לא קיבלנו בכך את השבת. אכן לגבי 'בואי כלה' יש מחלוקת באחרונים האם זה קבלת שבת או לא. יש שאומרים, שהלשון 'בואי' מוכיח שאנחנו קוראים לה לבוא, אבל היא עדיין לא באה. לעומת זאת יש אומרים, ש'בואי כלה' הכוונה שזה קבלת שבת ממש. וכך נראה בדברי רבינו האר\"י שהזכרתי קודם, ש'בואי כלה' זה קבלת שבת. בזמן מרן השלחן ערוך לא היו אומרים 'בואי כלה'. מרן השלחן ערוך כותב, שבזמנו כולם נהגו לומר 'מזמור שיר ליום השבת', וזו היתה קבלת שבת. אך כשאנחנו לומדים טוב את דברי רבותינו הראשונים, נראה, שכל המושג של אמירת פסוקים ופיוטים בקבלת שבת לא היה בזמן הראשונים. בזמנם בשקיעת החמה היו ממתינים עד שיהיה לילה, ואז אומרים ברכו את ה' המבורך. ולכן הראשונים כותבים שאמירת 'ברכו' היא קבלת שבת. ממילא כאשר אומרים 'בואי כלה', הרי שאנחנו מקבלים שבת כפי שנהג רבינו האר\"י. ומשום כך הנהגתי כאן, שמיד אחרי 'לכה דודי', אחרי שבסופו אומרים 'בואי כלה', לומר מיד 'מזמור שיר ליום השבת', כדי שתהיה קבלה גם לפי מרן השלחן ערוך שכתב שכך עושים קבלת שבת. ולשם כך מספיק לומר את הפסוק הראשון לפני השקיעה. יד. מתי אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' אמנם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב, שאין חיוב לומר 'מזמור שיר ליום השבת' מיד אחרי 'לכה דודי', ואכן יש הרבה קהילות ספרדים שנוהגים לאומרו לאחר אמירת 'במה מדליקין', אבל באמת אין שום בעיה מצד הפסק. למרות שהכף החיים כותב, שזה חיוב לומר 'מזמור שיר ליום השבת' מיד אחרי 'לכה דודי', אולם על זה אאמו\"ר חולק, ודעתו שאין חיוב גם לפי הקבלה. ואלו דברים מאוד נכוחים והגיוניים. אני זוכר כשהייתי ילד, היינוו מתפללים בבית הכנסת בשכונת 'תל ארזה' ברחוב אלקנה, היה שם בית של אדם אחד בשם אהרונוב, אדם צדיק שהקדיש את הבית שלו שיהיה בית כנסת, ושם היו אומרים 'לכה דודי' ומיד אחרי זה 'מזמור שיר ליום השבת'. וכשעברנו לתל אביב, היו אומרים 'במה מדליקין' לפני 'מזמור שיר ליום השבת'. ובכל המקומות הללו אאמו\"ר נתן להם שיעשו כמנהגם. החלאבים בכל המקומות נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' לפני 'במה מדליקין'. ואחר כך הם חוזרים ואומרים שוב, 'מזמור שיר ליום השבת' לפני תפילת עמידה. איך שלא יהיה, אני אומר, שאם התפללו מבעוד יום ויש עוד זמן עד השקיעה, מה שיגידו כך או כך - זה טוב. אבל אם נמצאים סמוך לשקיעה, כדאי להקדים את 'מזמור שיר ליום השבת' כדי שתהיה קבלת שבת לכל הדעות. יש לזה חשיבות שהמילים 'מזמור שיר ליום השבת', ייאמרו לפני השקיעה. טו. לומר 'בואי כלה' אחרי שכבר באה?! אמרנו שהמרוקאים נוהגים לומר 'לכו נרננה', ואצל חלקם, וכך הוא המנהג בעוד עדות, שאחרי שגומרים 'לכו נרננה' אומרים 'במה מדליקין' ואת כל המזמורים, ואת 'לכה דודי' אומרים בסוף קבלת שבת לגמרי. ולכאורה, איזו מין קבלת שבת זו?! לומר 'בואי כלה' אחרי שהיא כבר נכנסה?! עוד רגע היא הולכת... כנראה שבמרוקו - אני לא יודע, לא הייתי שם - אבל סביר מאוד שהם היו מתפללים מוקדם. היו צדיקים, מקבלים שבת מוקדם, ולכן נהגו לומר את 'לכה דודי' בסוף וזה אכן לא נורא כי זה עדיין מבעוד יום. אבל אני לא בא לשנות מנהגים, זה לא דבר טוב, אני לא בא לשנות חלילה מנהגים, בשום פנים ואופן. הם נהגו להגיד 'לכה דודי' בסוף – שימשיכו במנהגם, אבל כדי שזה יהיה באמת לכל הדעות, שקבלת שבת תהיה מבעוד יום, חשוב מאוד שמיד שגומרים תפילת מנחה, שכל אחד יגיד, וכך עשיתי בכמה מקומות שהייתי וראיתי שמתאחרים, וביקשתי מהם לומר בפה: הריני מקבל עליי תוספת שבת קודש. טז. קבלת שבת בפה זה גם כן נושא בפני עצמו, האם קבלת שבת צריכה להיות דווקא בפה. והתשובה היא שכן. כך כותב המשנה ברורה, ואני הבאתי ראיות בספר שלי 'הלכה ברורה' חלק י\"ד, שם יש לי קונטרס 'תוספת שבת', ושם הבאתי הרבה ראיות להצדיק את דברי המשנה ברורה, שקבלת שבת חייב להיות בפה. ולא מספיק שהאדם יהרהר שמקבל עליו תוספת שבת, וזו דעת השלחן ערוך באמת כפי שנראה בהלכות יום הכיפורים. ושם הבאתי את כל הראשונים בנושא הזה, ואני חושב שזה ברור מאוד. לכן כדאי מאוד, לא לשנות מנהגים, אבל להקפיד על דברי רבנו האר\"י, שאומר שזה צריך להיות מבעוד יום, ומכיוון שאנחנו נוהגים כמו הגאונים, אז זה חשוב מאוד שזה יהיה לפני השקיעה. וציבור שרואים שהשקיעה מתקרבת, ולא יספיקו לומר 'לכה דודי' לפני השקיעה, שיאמרו שמקבלים על עצמם תוספת שבת קודש. יז. ה'רפורמים' ובכן, כאמור יוצא שבפשט דברי רבנו האר\"י, שהוא סובר כשיטת רבנו תם. אבל כמובן חלילה לסמוך על רבנו תם להקל. כיוון שמנהג ישראל היום בכל המקומות בעולם, לא תראו קהילה שנוהגת להקל כמו רבינו תם. אולי אצל הרפורמים אצלם הלילה והיום זה אותו הדבר, הם מחללים שבת. לא אכפת להם משבת, הם לא מאמינים בגזרות התורה ובחז\"ל, והם מחללים שבת. היה אחד מניו יורק שסיפר לי על עצמו, שהוא איש לא דתי, והוא איש חשוב מהשלטונות. ואמרו לו לבוא לבית הכנסת, ובתמימותו הוא הלך לבית הכנסת, ואז הוא רואה שיושבת שמה רבנית ונואמת ברמקול, ואומרת לכולם שיש בחירות ל'הנהלה הציונית', ולכן צריך כל אחד לשלם איזה מס ולהירשם ולהצביע. ואז היא אמרה לכולם להוציא את הפלאפונים, והוא מספר לי שהיו שם הרבה אנשים, וכולם הוציאו את הפלאפונים, והסבירה להם ללחוץ על הכפתור הזה ועל הכפתור הזה... עד שהיא אומרת להם זהו, הצבעתם. והוא אומר לי שהוא היה כל כך מזועזע. זה שבת?! רבנית עם רמקול, פלאפונים, הרי לא היה שם אחד שלא הוציא את הפלאפון שלו מהכיס! וכי זו יהדות?! זה תורה?! הוא קם ויצא משם, לא יכול היה לסבול את זה. ה\"י. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יח. מצורע חשוב כמת חז\"ל אומרים שהמצורע חשוב כמת. וחז\"ל מונים כמה כאלו שהם חשובים כמת: מי שאין לו בנים - חשוב כמת, עיור - חשוב כמת. עני – חשוב כמת. למה הם חשובים כמת?! חז\"ל לומדים כל דבר ודבר מפסוקים. \"במחשכים הושיבני כמתי עולם\" – מלמד שעיור חשוב כמת. לגבי עני כתוב אצל משה רבנו: \"כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך\" – שאלו היו דתן ואבירם, שנעשו עניים, מכאן שעני חשוב כמת. ולגבי מצורע, כתוב: שמשה רבינו אומר על מרים: \"אל נא תהי כמת\" – שמצורע חשוב כמת. ולגבי מי שאין לו בנים, כתוב: \"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי\" – מכאן שמי שאין לו בנים חשוב כמת. יש בנושא הזה הרבה אריכות דברים, להסביר למה כל אחד מאלו חשוב כמת. אבל יש יסוד אחד גדול מאוד שאם תתבוננו טוב, תראו שהוא מקשר בין כל האלו שהם חשובים כמת. יט. טבע האדם לחיות בחברה הנה הטבע של האדם זה שהוא רוצה להיות בחברה. גם אם אדם אוהב להתבודד ולהיות לבד, הוא לא יכול להיות לגמרי בלי חברה. בגמרא מסופר על חוני המעגל. שאמר על הפסוק \"בשוב ה' את שיבת ציון היינו שנה, 70 כחולמים\" - והוא הבין לכאורה שיש מצב כזה שאדם יחלום חלום שנה. והוא תהה, איך זה יכול להיות?! 70 שהרי בין בית ראשון לבית שני היו ואז הוא ראה איש אחד נוטע עץ חרובים, והוא שאל אותו, תוך כמה זמן העץ שנה. ואז הוא אומר לו, אתה חושב שאתה 70 הזה יוציא פירות? והוא אמר לו שנה?! אבל הזקן ענה לו, שהוא נוטע את זה בשביל הנכדים שלו. 70 תחיה עוד שנה! 70 ואז הגמרא מספרת שחוני המעגל נכנס למערה ונרדם, והוא ישן וכשהוא יצא מהמערה, הוא ראה אדם אחד קוטף חרובים, שאל אותו מה זה? שנה. והגמרא מתארת 70 והוא אמר לו, שהסבא שלו נטע את העץ הזה לפני שנה ועכשיו הוא נמצא בדור אחר. כל 70 שהוא הסתובב, הוא הבין שהוא ישן הילדים שלו, המשפחה כבר מתו. ואז הוא בא לבית המדרש, אף אחד לא הכיר אותו ולא התייחס אליו, והוא ישב בצד והתחיל להקשיב לשיעור, הוא החל ללמוד, וכולם שם לומדים תור יפה מאוד, עד שאחד מהלומדים אמר, שהסוגיה כל כך ברורה ויפה ומובנת כמו בימי חוני המעגל. כשהוא שמע שמזכירים אותו אמר להם, אני חוני המעגל! אבל הם כולם התפצצו מצחוק, חוני המעגל כבר מדורי דורות לא נמצא איתנו! ואז חוני המעגל הרגיש בודד, הוא היה לבד, ואז הוא יצא ואמר \"או חברותא או מיתותא\" - ריבונו של עולם, אם אין לי חברים, אני בודד, אני לא רוצה לחיות! והקדוש ברוך הוא שמע בקולו, והוא הלך לעולמו. רואים כאן שטבע האדם שהוא רוצה קשר, גם אנשים בודדים, צריכים את הקשר הזה מאוד. כשאנחנו רואים בן אדם שהוא מתבודד לגמרי, לא אכפת לו, לא מעניין אותו אשתו, הילדים, אף אחד, זו מחלת נפש. כי טבע האדם שהוא רוצה להיות בחברה. כ. המצורע הוא אדם בודד והנה, אצל המצורע כתוב \"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו\". ברגע שמתגלה הדבר שהוא מצורע, שהוא טמא, כתוב בפסוק: \"בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע\" - הוא מתלבש כמו אבל, \"ועל שפם יעטה\" - עוטפים את הפנים שלו כמו עיטוף כזה, \"וטמא טמא יקרא\" - הוא צריך לצעוק טמא! טמא! כדי שכולם ידעו שהוא טמא ויתרחקו ממנו. ואז הוא יוצא \"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו\", הוא יושב שם לבד לבד. זה יסוד גדול, שבגלל זה המצורע חשוב כמת, הוא אדם בודד! כא. מידה כנגד מידה כאן אנחנו רואים גם את המידה כנגד מידה. הרי מה העוון שבגללו אדם מקבל צרעת, חז\"ל אומרים, שאדם שמדבר לשון הרע לוקה בצרעת. בואו נחשוב, נהיה קצת פסיכולוגים, למה אנשים מדברים לשון הרע?! מה העניין של אנשים ללכת ולספר לכולם כל מיני דברים שהם שמעו?! ובאופן כללי, אדם שיודע ידיעות שאחרים לא יודעים, הוא הולך ומספר, לפעמים זה לא נורא. למשל, הוא שמע שעומדת לפרוץ מלחמה והוא מספר לחברים שלו. למה הוא מספר?! מה העניין בזה?! העניין בזה הוא פשוט גאווה. פשוטו כמשמעו. הוא רוצה להגיד, תראו אותי, אתם לא יודעים, אני יודע! רק אני יודע! ואז הוא שומע שקרה איזה משהו פה ושם, והוא הולך מספר לכולם: פלוני עשה ככה, ופלוני היה ככה, כל מיני סיפורים, לשון הרע! לכאורה הוא לא מרוויח מזה שום דבר. אבל כשהוא מדבר נגד, הוא למעשה רוצה להראות אני יודע! יש לי את כל האינפורמציה! אני בקיא בכל הדברים! מה שקורה בחדרי חדרים, פלוני התארס, פלוני אשתו בהריון וכיו\"ב, כל האינפורמציה אצלי! זו חלק מהמחשבה של אני! אני מיוחד! אדם לא יכול להיות גאה עם עצמו לבד, וכי הוא יישב מול הראי, יסתכל על עצמו, ויגיד, כמה אתה נחמד, כמה אתה יפה, כמה אתה חכם... אף אחד לא עושה את זה! גם בעל גאווה הכי גדול לא יעשה דבר כזה. כל הרעיון של גאווה זה כלפי אחרים, תסתכלו אתם כמה אני מיוחד, כמה אני שונה, כמה אני יודע. ופה נכנס הלשון הרע שזה ממש חלק מהגאווה של האדם. אם כן כאו נכנס העניין של צרעת לעומת לשון הרע, ברגע שהוא מצורע, חיפש לדבר לשון הרע והשתמשת לצורך זה בחברת בני אדם, זו הייתה הגאווה שלו, עכשיו הקדוש ברוך הוא ישפיל אותך, תצטרך ללכת ולצעוק טמא, טמא יקרא. עליו לצעוק לכולם, להתרחק ממני, אני טמא. ואז עליו לצאת מחוץ למחנה, והוא יושב לבד, \"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו\". כב. מוסר השכל זה מוסר השכל לכל אחד ואחד מאיתנו. להיות בחברה זה דבר חשוב. \"או חברותא או מיתותא\", להיות בחברת בני אדם, ללמוד תורה ביחד. אדם לומד מרבותיו, לומד מחבריו, \"ומתלמידיי יותר מכולם\", הלימוד בדיבוק חברים זה עוזר מאוד ללבן סוגיות ולהבין את הדברים כמו שצריך. כל המצב שאדם נמצא בחברת בני אדם יכול להיות לו מזה רק טוב. אבל ברגע שמשתמשים בזה לרעה, זה איום ונורא. כשמשתמשים בזה ללשון הרע ורכילות, שבימינו הנושא הזה, הגיע למימדים נוראים. פעם, אם אדם היה מדבר בבית הכנסת או בתפילה, פה ושם מספר סיפורים, אז יש קצת לשון הרע. אבל זה לא דומה למה שקורה היום! היום יש כל מיני אמצעים אלקטרוניים של טלפונים, של הודעות שאנשים מוסרים. אני לא כל כך מבין בכל הטכנולוגיה הזאת ב\"ה, אבל אני יודע שאני כל שבוע יש לי איזה דקות, בעברית ובאנגלית, ובכל מקום בעולם 3-4 דבר תורה שאני אומר אותו שאני מגיע, אני שומע שאנשים אומרים לי אנחנו מקשיבים כל שבוע לדבר תורה שלך. זה הפלא ופלא. זה 'חברך - חברך אית ליה', אנשים מפיצים, הבנתי שמשכפלים את זה ושולחים לאלפים ולרבבות, וזה דבר עצום שאנחנו יכולים להשתמש בכל האמצעים המשוכללים הללו, לתת שיעורי תורה, ללמד תורה, לדבר מוסר, לדבר הלכה. זה חשוב מאוד. אבל כמה זה כואב לצערינו, שיש שמשתמשים בכל האמצעים הללו לאבד את הכל. אדם יכול לאבד את עולמו, לפעמים במשפט אחד של לשון הרע! כמה צריך להיזהר! במיוחד שהיום ישנם כל מיני אנשים, חכמולוגים כאלו, חכמים בעיניהם, שגם כן מחווים דעה על על חכמי ישראל. זה ככה וזה ככה, ומדברים. יש בעם ישראל הרבה דעות, הרבה תלמידי חכמים, אבל מה שאנחנו צריכים – נגיד! יש לנו רב מסוים, הוא הרב שלנו, \"על פיו יחנו ועל פיו יסעו\", הוא הרב שלנו. האם זה אומר שהאחרים הם לא?! נכון שאני כפוף לרב שלי, כך כל אחד צריך לחשוב, 'עשה לך רב והסתלק מן הספק', אבל גם אם אני שומע בקול הרב שלי, אבל אני צריך לכבד גם רבנים אחרים, גם תלמידי חכמים אחרים. אכן אם יש חלילה מצב שתלמיד חכם סטה מהדרך, הורה הוראה שלא כהלכה, זה לא שהוא טועה, אלא שפשוט הוא הולך בדרך לא נכונה, אז אנחנו צריכים כמובן להילחם. אם נשמע על אחד שעושה גיורים שלא כהלכה או שפונה לערכאות, ודאי שאנחנו צריכים להילחם ולהוקיע. כלומר זה לא אומר שבגלל לשון הרע אנחנו צריכים לשתוק, אנחנו צריכים להתוות דרך, אנחנו צריכים להגיד מה מותר ומה אסור, לא לפחד. אבל מצד שני, כשאנחנו מדברים על איסורי לשון הרע ורכילות, כאן צריכים כל אחד ללמוד את הספר 'שמירת הלשון' של מרן רבנו החפץ חיים, שזה ספר עצום שהוא מלוקט מכל הש\"ס והפוסקים, דברים נפלאים ועצומים, לדעת מה מותר ומה אסור. וכמו שאמרתי גם, להיזהר מאוד בכבודם של חכמי ישראל. אם אנחנו שומעים שיש אנשים שעושים כמו רב מסוים, לא כמו הרב שלנו, יש להם על מה לסמוך! ואנחנו נעשה כמו הרב שלנו. נהרא נהרא ופשטיה. כמו שכבר דיברתי כמה פעמים, אף אחד מאיתנו לא יבוא ויאמר, לזלזל מנהג האשכנזים שלא אוכלים אורז וקטניות בפסח, אנחנו צריכים לכבד את המנהגים, לכבד את הדעה האחרת. גם אם אני לא חושב כך. מותר לי להתווכח ולהביא ראיות, אבל בסופו של דבר צריך להיות 'את והב בסופה'. קל וחומר שלא להגיע ללשון הרע ורכילות. כג. התקשורת בימינו אני כאן רוצה גם לפנות אל כל מיני ערוצי רדיו למיניהם, שצריכים מאוד להיזהר. ב\"ה, ערוצי הרדיו הדתיים מעבירים הרבה שיעורי תורה. 'קול ברמה' משמיע הרבה שיעורי תורה. אבל מאוד חשוב כשיש למשל ראיונות, שזה לא יגיע לידי לשון הרע ורכילות. כמו שיש השגחה על כל מה שאנחנו אוכלים, צריך שתהיה השגחה על העיתונים הדתיים, שלצערנו זה לא קיים. כל עיתון אומר שיש לו 'ועדה רוחנית', אני לא יודע אם זה נכון או לא. איך שלא יהיה, זו בעיה. צריך לדעת שאם מרואיין ברדיו מתחיל לדבר לשון הרע, שיש לעצור אותו, לומר לו, אצלנו לא מדברים לשון הרע. אם מרואיין רוצה לדבר נגד מה שמחליטים בבית המשפט העליון, יפה מאוד, תן לו לדבר, תן לו להסביר את העמדה של היהדות. צריכים להגיד את העמדה של היהדות בלי להתבייש, בלי לפחד. אבל כשמדובר חלילה בלשון הרע ורכילות סתם, זה בוודאי שאנחנו צריכים להיזהר. בעז\"ה נלמד את ההלכות הללו, ואני רוצה לברך את המאזינים של רדיו 'קול ברמה', שזוכים שיש להם האזנה כזאת של רבבות יהודים בכל העולם ששומעים שיעורי תורה, לומדים תורה דרכם. אשריהם ואשרי חלקם. יהי רצון שנזכה כולנו לשובע שמחות, נשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות, אכי\"ר."},{"filename":"348.pdf","content":"348 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק אחרי-קדושים תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי תפילת ערבית מבעוד יום בימי | ספירת העומר ביום| היחס הנכון אל בחורי ישיבה מתקשיםנושאי השיעור: ספק | ברכה על קיום מצוה מספק| ספק בהלכה וספק במציאות| ספק אם ספר ספירת העומר| העומד ברכה אחרונה על | כדי אכילת פרס| שתיית רביעית בשתי לגימות| שיעור אכילה ושתייה| ברכות להקל משקה חםפרשת אמור ספק בספירת העומר מדברי הרב המקדים הגאון רבי משה אליצור שליט\"א ראש ישיבת 'משכן אליהו' ומרבני בית המדרש 'יחוה דעת' \"...ברשות מרן הראשון לציון, מורי ורבי, עטרת ראשי שליט\"א, עכשיו שנה להקמת 'יחוה דעת'. בן פורת 40 בחודש אייר אנחנו זוכים להשלים יוסף, בן פורת עלי עין. אני זכיתי להיות פה אחד מהראשונים, ב\"ה. זכיתי ללמוד תורה אצל מרן שליט\"א, בזמן שעוד היה יושב איתנו ועושה לנו את המבחנים, והיה כותב את הצ'קים של המשכורות בכל חודש, והיה נותן לנו באהבה גדולה מאוד. כולם יודעים שב'יחוה דעת' יצאו תלמידי חכמים מופלגים שבכל הדור, והכל מסיבה אחת פשוטה: יש לנו את מרן רבנו שליט\"א, שראינו אותו. אני ראיתי כמה דברים שנחקקו בליבי, האהבת התורה של מרן שליט\"א, הלימוד ללא הפסקה, אהבת האברכים, אני הרגשתי שאני הבן שלו! וכך ממש כל אברך הרגיש! הדבר הנוסף, שמרן שליט\"א לימד אותנו, וכך גם מרן רבנו עובדיה זיע\"א היה אומר לנו, אתם לומדים תורה בשביל הרבים! זו המטרה שאתם לומדים תורה! ואכן בכל מקום שהיה צורך בהרבצת תורה, האברכים שלנו יצאו בלי להסס, בלי לחשוב פעמיים, איפה שלא יהיה, מקום גדול או קטן. זכינו שהקמנו כאן ישיבה, ואני רוצה לספר למרן שליט\"א, שפעם אחת היה הצהרים, והורדתי את בחורי הישיבה שישתתפו איתנו בשמחה. הבחורים שבע ברכות של גיסי, ועשינו את הסעודה באולם של 'יחוה דעת' בהפסקת הללו מצוינים ויראי שמיים, רק שאיפה שהם היו לא ידעו איך להתייחס אליהם כמו שצריך. וכשישבנו בסעודה, מרן שליט\"א מסר דרשה, ואמר להם, תראו, כל אחד עובר משהו בחיים, ואם מישהו אמר לכם איזה דבר והוא לא היה בסדר, אל תגידו לעצמכם, גמרנו, אני עוזב את הכל. למה? כי אתם מענישים את עצמכם על דבר שאתם לא אשמים בו. הוא הטועה! הוא הטיפש! בשביל זה אתה מעניש את עצמך?! וזו השורה החשובה שהייתה בשיחה שמרן שליט\"א נתן. אחרי יומיים, בא אליי אבא של אחד התלמידים, משפחה חלבית חשובה מאוד, האבא תלמיד חכם חשוב, והוא אומר לי, באתי להביא כסף, תעשה סעודת הודיה! אמרתי לו, מה קרה? והוא אומר, תדע לך, היה לנו קשה עם הבחור שלנו, והנה הבית נהפך להיות גן עדן. הבחור הזה התהפך, ולומד! הוא שמע את הדברים, והחליט להפוך את הדרך שלו! הולך לדרך החדשה! היום ב\"ה הוא אברך, יושב לומד, נבחן ברבנות את כל המבחנים, דורות ישרים מבורכים. אנחנו מברכים את רבנו שליט\"א שימשיך להנהיג אותנו בעז\"ה, ורם ונישא וגבה מאוד, ותינשא מלכותו עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן. לעילוי נשמת הרבנית אסתר ע\"ה בת עליה שתבלחט\"א /http://ydaat.co.il שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. היחס לבחור ישיבה תודה רבה לכבוד ידיד נפשי, הגאון המצוין, הרב משה אליצור שליט\"א, שהוא ב\"ה תלמיד חכם מופלג, ודיין חשוב, הוא עבר הרבה בחינות של רבנות ודיינות. הרב אליצור הוא מהעשרה הראשונים של 'יחוה דעת' לפני שנה בחודש אייר תשמ\"ו. הוא פנה אליי, קיבלתי אותו לכאן, הוא 40-כ למד לפני כן בישיבות מצוינות, הוא היה מהמצוינים של ישיבת 'איתרי'. והיה מהעשרה הראשונים, וכיום, כאמור . וב\"ה, כבר כמה שנים יש לו כאן ישיבה חשובה מאוד. ב\"ה אנחנו עובדים איתו ביחד. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות באמת לדבר על הישיבה הזאת. היום יש לנו עולם ישיבות גדול ומפואר, ב\"ה, יש הרבה ישיבות. הרבה לומדי תורה, לומדים מצוין, הרמה עולה יותר ויותר. מגידי השיעורים וראשי הישיבות, מוסרים את נפשם להוציא תלמידי חכמים אמיתיים, שיהיו מעיינים כמו שצריך, שיהיו בקיאים, שידעו ללמוד. אבל לצערנו, יש בקצוות מקרים כאלו של 'נושרים'. זאת תופעה שמי מאיתנו לא מכיר אותה. וזו לא תופעה שצריכים לפתוח את הידיים ולהגיד מה אפשר לעשות. זה לא פשוט! הגראי\"ל שטיינמן זצ\"ל סיפר לראש ישיבה אחד, שהיה להם בחור בישיבה שהיה מאוד בעייתי בהתנהגות, ביראת שמיים, ובאו להתייעץ איתו. והוא פסק להם במקרה ההוא, חד משמעית, לא לגרש את הבחור מהישיבה. ואז הם שאלו אותו, אם זה לא - מתי כן?! ואז הוא הסתכל על ראשי הישיבה ואמר להם: כל אחד מכם שיישב ויחשוב, אילו זה היה הבן שלי, הייתי מגרש אותו?!... אם אתם חושבים, שאם זה היה הבן שלכם הייתם מגרשים אותו, בסדר, אבל כמה הייתם חושבים אם זה הבן שלכם! הבחור הזה הוא נשמה יהודית! תרגישו כאילו הוא הבן שלכם! ב. לפתור את הבעיות מוקדם אמנם, באמת אנחנו רואים בישיבות שיש לפעמים בחורים שיש איתם בעיות של יראת שמיים שבאות מיצר הרע, במיוחד היצר הרע של דורנו - כל הטכנולוגיה, שזה דברים קשים מאוד. לצערנו כשמתחילה הידרדרות בדברים כאלו, היא באה מהר מאוד. ולכן ראשי הישיבות נלחמים על זה בתוקף ממש. ויש לפעמים בחורי ישיבות שיש להם בעיות של משמעת. קמים מאוחר, לא לומדים כמו שצריך. היום, הילדים שלנו הם מפונקים - זה לא כמו שהיה פעם, אצלנו היחס היה אחר ושונה לגמרי - וברגע שדוחים את הילד, לפעמים אפילו אם לא מחייכים אליו מספיק, חלילה יכולים לאבד אותו. וזו תופעה מצויה מאוד, כשאנחנו בודקים כל אחד, למה הוא נשר? מאיפה זה התחיל? צריך הרבה פעמים לשים לב על השורשים. לפעמים הבעיות מתחילות כבר בגיל הרבה יותר קטן. ואם היו מצמידים לנערים, אברכים שיטפלו בהם באופן אישי, היה ניתן למנוע מלכתחילה את הבעיה. טיפול מונע - עדיף, כמו שהרמב\"ם כותב לגבי רפואה, שעדיף לאדם לאכול מאכלים בריאים ולמנוע מחלות מאשר להגיע למחלות וללכת לרופא. או כמו שאומרים חז\"ל \"אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב ויימחל לו\". ובכן, החשיבות של הטיפול האמיתי בנערים הצעירים, להשאיר אותם בעולם התורה, הוא גדול מאוד. צריך הרבה רגישות אל כל אחד ואחד. לצערנו ישנם כאלו שבמיוחד בגלל בעיות משמעת - נושרים. והגאון הרב אליצור שליט\"א לקח לו יוזמה בנושא הזה, וב\"ה יש כמה ישיבות שעובדים בשיטה הזאת, וזה דבר חשוב מאוד. אשרי מי שמצטרף לעבודת קודש כזאת, לקטוף נשמות טהורות. מיד כשרואים בחורים צעירים שמתחילים את הנשירה, לא לתת לזה להגיע למצב שחלילה כבר מאוחר. אין דבר כזה מאוחר! אבל כמה שזה יותר מוקדם - זה חשוב לקחת את הבחורים האלו, לקרב אותם, כמה זה חשוב הסבר פנים יפות שמתייחסים אל כל אחד ואחד. בסופו של דבר אנחנו רואים איזו הצלחה גדולה. הרב אליצור יש לו ישיבה שנים, ואנחנו רואים כמה אברכים מצוינים, עשרות 10-כבר למעלה מ אברכים מצוינים יצאו משם! וכולם בסופו של דבר נשארים יראי שמיים! וחלקם ממש אברכים מצוינים שאין לתאר! ואני אומר, במיוחד לכל ראשי הישיבות, שצריכים לשים עין קודם כל לגבי היחס אל הבחורים. והדבר השני, כשרואים שיש בעיות, לחשוב טוב טוב איך פותרים את הבעיות. ג. איזהו חכם הרואה את הנולד כשהייתי ילד קטן, למדתי בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה. באותם ימים אפשר לומר שהיא היתה הישיבה הטובה ביותר, היו לנו ר\"מים נפלאים: הר\"מ של שיעור א' קראו לו הרב יוסף הלר זצ\"ל שהיה גדול בתורה, מתמיד גדול, עם כישרון הסברה. הוא היה יהודי זקן, והיה מתייחס כל כך יפה אל הבחורים. הוא היה רב של אחד מבתי הכנסת בפתח תקווה, ובשבת היינו הולכים אליו כל השיעור, והוא היה לומד איתנו 'קצות החושן' בשבת, ואחר כך בדרך חזרה לישיבה היינו חוזרים ומשננים את מה שלמדנו, ואז היינו מגיעים ובאותם ימים הוא כבר ישיש, זקן מופלג, והיינו עומדים מסביבו וחוזרים אל ראש הישיבה, הגאון הרב יעקב ניימן זצ\"ל, שהיה צדיק יסוד עולם, בפניו את מה שלמדנו בקצות החושן. והנה, יום אחד הגיע לישיבה בחור חדש, בחור ספרדי מרמת גן. הוא הגיע לישיבה ונכנס לשיעור, ואנחנו ראינו אותו, מסכן, הוא לא מבין על מה מדברים בכלל, הוא לא בא מתלמוד תורה, והוא לא מבין כלום. כמובן שבסדרים לא היה לו חברותא, ניסו לסדר לו פה ושם ולא צלח, והבחור היה מסתובב סתם. אבל הבחור הזה היה בחור מאוד עליז ושמח. כל הזמן הוא היה שר ושמח. הוא לא ידע שירי קודש, אז הוא היה מסתובב בישיבה ושר בקולי קולות שירים שהוא שמע ברדיו... ה\"י איזה סוג של שירים הוא היה שר... ואנחנו היינו מנסים להשתיק אותו, והוא היה מצפצף עלינו. בחור מאוד חביב מבחינה חברתית, נחמד, צוחק ומדבר עם כולם, אבל הוא לא התאים לישיבה. ואז התארגנה חבורה של בחורים שאמרו, מה זה פה?! איך קיבלו בחור כזה לישיבה?! ישיבה כל כך טובה ומצוינת, איך הכניסו בחור כזה?! וארגנו משלחת אל הגר\"י ניימן כדי לבקש ממנו שיוציא את הבחור הזה מהישיבה, זה מפריע. ואז אמרו, כיון שהבחור הזה הוא מרוקאי, בן עדות המזרח, בוודאי שהגר\"י ניימן יגיד שזה אשכנזים נגד ספרדי... אנחנו חייבים שאחד הבחורים במשלחת יהיה ספרדי. וניגשו אליי שאצטרף. והסכמתי. גם לי הבחור הזה הפריע, הוא לא התאים. הלכנו אל הרב ניימן, הוא היה אציל, עדין נפש שאין כדוגמתו, באיזה אהבה הוא היה מתייחס אל הבחורים. בכל יום חמישי בלילה הייתה לו שיחה בישיבה, שתמיד הייתה מתחילה במילים, \"בניי היקרים\", הוא באמת אהב כל בחור כאילו שזה הבן שלו, וכיבד אותנו מאוד. 5-6-כשנכנסנו לחדר שלו בישיבה, הרב ניימן ישב על כסאו, היינו ביחד כ בחורים, והתחלנו להסביר לו על מטרת בואנו. שהבחור החדש פלוני שהגיע לישיבה, הוא גם לא לומד, וגם שר שירים מהרדיו וכו', ולמה הבחור הזה נמצא בישיבה, הוא לא צריך להיות כאן! עוד לא גמרנו לדבר, והרב ניימן קם בזעם נורא. פתאום הוא הזדקף, שלא כדרכו, ובכעס נורא אמר לנו: \"חצופים, תתביישו לכם, מה אתם חושבים שאתם תנהלו לי את הישיבה?! תצאו מפה! תלכו מפה! ובמו ידיו ניגש ודחף אותנו אל מחוץ לחדש, ממש כך, גירש אותנו מהחדר שלו. היינו המומים ממש ממה שקרה. והנה, כעבור כמה דקות ניגש אליי אחד הבחורים ואמר לי שהרב ניימן קורא לך. ואני כבר חששתי, מי יודע מה הוא יעשה לי עכשיו, הוא כל כך כועס... כשנכנסתי לחדר שלו, הוא ביקש ממני לשבת, ואמר לי כך: \"אני לא רוצה לדבר עם כל האשכנזים האלו שבאו לדבר איתי נגד בחור ספרדי, אבל איתך אני רוצה לדבר. אני לא חייב לכם דין וחשבון, אבל אני מרגיש שלך אני חייב להגיד את האמת. הבחור הזה גדל בבית לא דתי ברמת גן. אמא שלו חזרה בתשובה כבר לפני כמה שנים, אבל אבא שלו לא חזר בתשובה. והאמא שלו העבירה אותו לבית ספר תורני, והיא כל כך משתדלת לגדל אותו כמו שצריך. הילד כבר הוא הבכור במשפחה שלה עשרה ילדים, והיא ענייה מאוד. 15 בן והוא ילד טוב. הוא בעל מידות טובות, הוא נעים הליכות. והאמא כל הזמן דוחפת אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות. ותדע לך, שהבחור הזה בשבת עושה קידוש בבית, וכל שבת יש מריבה עם האבא שמגיעה לפעמים למכות, מריבה אם לעשות קידוש או לא. והאמא שלו באה, עם דמעות בכתה בפניי: תציל את הבן שלי, הוא נמצא באיזה תיכון, תקבל אותו לישיבה, אני רוצה שיהיה לי בן תלמיד חכם! ולא יכולתי לעמוד בדמעות שלה, וקיבלתי אותו לישיבה. הוא שר שירים - תסתמו את האוזניים, אבל מה מפריע לכם הבחור הזה?! במקום שלהיפך, שתקרבו אותו, תעשו אותו אחד מהתלמידים, תעשו אותו בן תורה. מה שיש לכם זה רק להתנשא ולהגיד שהוא לא מתאים?! שילך מפה... והרב ניימן הוסיף ואמר לי: תראה, איזהו חכם הרואה את הנולד, הוא בן בכור, האמא סיפרה לי שיש להם עשרה ילדים, אם הוא יהיה בן תורה, מי יודע מה יקרה עם כל המשפחה?! הוא יהפוך אולי את כל המשפחה! צריך גם את זה להביא בחשבון! לכן אני מבקש ממך, לא רק לא לזרוק את הבחור הזה, אלא אני רוצה שאתה, דוד יוסף, אתה תלמיד ירא שמיים, אתה לומד טוב, אני רוצה שתיקח אותו ותדאג שיהיה לו חברותות! ואתה בעצמך תלמד איתו כל יום, ותבקש מכל הבחורים המצוינים, תספר להם מה אמרתי לך, ותדאג שכל אחד ואחד ילמד איתו, תקדמו אותו, תלמדו אותו גמרא, לאט לאט והוא יהיה בחור טוב. יצאתי נרגש מאוד, אספתי את כל החברים הטובים שלי, סיפרתי להם מה שאמר לי הרב ניימן, ומיד חילקנו את העבודה בינינו. כל אחד מאיתנו למד איתו, וכשנגמר שיעור ב', הבחור הזה עזב, הלך לישיבה אחרת שהייתה יותר מתאימה לו. אבל הוא המשיך בעולם הישיבות, ונהיה בן תורה אמיתי. ואנחנו יכולים להגיד שאנחנו הבחורים, ב\"ה, בסופו של דבר זה התהפך מקצה לקצה. לא רק שלא זרקנו אותו, אלא אנחנו השקענו בו הרבה .הרבה בבחור הזה עברו כמה שנים, אני התחתנתי, ואז הייתי פעם בבני ברק. הלכתי ברחוב ואני רואה בחור, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא נראה דומה לבחור הזה, ומיד קראתי בשמו. והוא הסתובב אליי, כן זה היה הוא. ואז הוא סיפר לי, שהתחתן, וכיום הוא אברך בכולל פלוני, עושה חיל, יושב ולומד. ומיד נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם הרב ניימן. ואמרתי לו, תגיד לי, בזמנו הרב ניימן אמר לי שאתה בן בכור, ושיש להורים שלך עשרה ילדים, מה קורה עם האחים והאחיות שלך?! ואז הוא מחייך. הבחור הזה תמיד היה כל כך נחמד, והוא אומר לי, תדע לך, שלא הרבה זמן אחרי שנכנסתי לישיבה הצלחנו סוף סוף להחזיר גם את אבא שלי בתשובה, וכל הילדים עברו לבתי ספר תורניים. ויש לי כמה אחיות בשידוכים והם מחפשות אברכים. כל האחים שלי בחורי ישיבות, משפחה לתפארת ממש. זה היה קצת אחרי פטירתו של הרב ניימן. ואמרתי לעצמי, הנה הרב ניימן בשמיים, איזה זכות יש לו שכל המשפחה הזאת ניצלה! איך שבישיבה מצוינת לקבל בחור כזה?! ולא סתם לקבל אותו, אלא לעשות משפחה שלמה של אברכים, בני תורה. הפלא ופלא! ולכן אני אומר שוב, במאור פנים, ביחס, ברגישות, אנחנו יכולים לקרב הרבה מאוד. אמרתי את הדברים בגלל שנמצא לידי הגאון הרב משה אליצור שליט\"א, שהוא כבר מנוסה מאוד בעבודה הזאת. וכמה שכל אחד יכול להשתדל דווקא במצווה הזאת של ישיבות של קירוב, להחזיר בחורים למסלול, ישיבות של נושרים, זו מצווה גדולה שאין כדוגמתה. יישר כח. ד. ספירת העומר ביום : \"שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום (סימן תפט סעיף ז)כתוב בשלחן ערוך בלא ברכה\". למעשה, הדין הזה הוא מחלוקת ראשונים, האם ספירת העומר זמנה רק בלילה או שאפשר לספור ספירת העומר גם ביום. הנה במשנה כתוב שהיו קוצרים את העומר בליל ט\"ז בניסן, אבל אם נקצר ביום, כשר. דהיינו שלכתחילה היו עושים את זה בלילה, בעסק גדול, אבל אם לא הצליחו לעשות בלילה, בדיעבד אם עושים ביום, כשר. והמחלוקת היא, האם אנחנו משווים את ספירת העומר לקצירת העומר. ומרן השלחן ערוך מכריע, שמצד אחד יכול לספור ביום, למרות הספק, כיוון שיש פוסקים שסוברים שביום מועיל. אבל בלי ברכה, כי יש לנו כלל, ספק ברכות להקל. אפילו שהספק הוא לא לגבי הברכה, אלא לגבי עצם המצווה, האם מועיל לספור ביום. בכל זאת, אנחנו אומרים ספק ברכות להקל על הברכה. ה. תפילת ערבית מבעוד יום בימי העומר ישנם הרבה קהילות, במיוחד בחוץ לארץ, שרגילים להתפלל ערבית מבעוד יום. ובמצב כזה הם לא יכולים לספור ספירת העומר מבעוד יום, ולכן כל אחד סופר בלילה בביתו. ומשום כך, קורה הרבה שאנשים שוכחים, הם לא נמצאים בציבור, ביחד, אחרי התפילה. לכן יש מנהג בהרבה קהילות בחוץ לארץ, וגם בארץ, שבסוף תפילת שחרית, אומרים כולם ביחד בקול רם: \"היום כך וכך לעומר\". וזה מנהג טוב וחשוב מאוד, כדי שאם מישהו שכח בלילה, הוא נזכר וסופר ביום בלי ברכה. ו. ספר ביום אם יכול להמשיך לספור בברכה אם אדם שכח לספור בלילה, ובבוקר בתפילה - שמע את הציבור סופרים, ונזכר, וספר ביום בלי ברכה, והוא שואל האם בלילה שלאחריו, יכול להמשיך לספור בברכה. מרן השלחן ערוך לא כותב מה הדין במקרה כזה, הוא רק כאמור כותב שיספור ביום בלי ברכה, ואם לא ספר כלל שסופר בלא ברכה בימים הבאים, אבל אם ספר ביום בלי ברכה לא כתב כיצד ינהג. ומיד לאחר מכן כותב הלכה אחרת, מה הדין כאשר אדם מסופק אם ספר ספירת העומר, ונזכר רק בלילה שלאחריו. ממילא הוא 'פספס' יממה שלמה בספירת העומר. והנה, התוספות במסכת מנחות מביאים את שיטת בעל הלכות גדולות , ימים נחשבים כולם למצווה אחת – 'תמימות', על שם 49-שסובר, שכל ה הפסוק \"שבע שבתות תמימות תהיינה\". שכיון שאדם מחסיר יום אחד מימי הספירה, הרי שכבר אינו יכול להמשיך לספור בברכה, כי זה לא לילות רצופים. 49 'תמימות', צריך שיהיו וכותבים על כך התוספות \"ולא נהירא\", התוספות לא מסכימים לשיטת בעל הלכות גדולות. ואכן, רוב הראשונים לא סוברים כדעת בעל הלכות גדולות. אבל ישנם ראשונים שמסכימים איתו. כלומר שאם קרה שאדם לא ספר יממה שלמה, לשיטת בעל הלכות גדולות, (שם הוא לא יכול להמשיך לספור בברכה. וכך אכן כותב מרן השלחן ערוך שאם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון, בין משאר ימים, סעיף ח), סופר בשאר ימים בלא ברכה. משמע שחשש לשיטת בעל הלכות גדולות, שצריך תמימות, ומשום כך כתב שספק ברכות להקל. לכן עליו לספור מספק, אבל לא לברך. ז. ספק אם ספר ספירת העומר מה יהיה, אם מסופק אם ספר. הוא התפלל לילה אחד ביחיד, ולמחרת גם לא ספר ביום, ועברה יממה שלמה. הרי כאמור, אם היה בטוח שלא ספר במשך יממה שלימה, הרי שאינו מברך יותר, אבל אם הוא מסופק בכלל ואומר: \"אבל (שם) אם ספר במשך יממה שלימה. כאן ממשיך השלחן ערוך אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה\". וההבדל בין ההלכה הזו להלכה הקודמת ששם פסק מרן שיספור בלי ברכה, שכשהאדם ודאי לא ספר באחד הימים, הרי שיש לנו רק ספק אחד. אם כשיטת בעל הלכות גדולות שצריך 'תמימות' או כשיטת התוספות שחולקים על בעל הלכות גדולות. וכשיש ספק אחד, אפילו שהספק הוא לגבי המצווה, אומרים ספק ברכות להקל. אבל כשיש לנו שני ספקות, אולי הוא ספר אתמול אולי לא ספר, ואם תימצי לומר שלא ספר, אולי אין הלכה כבעל הלכות גדולות וכלל לא צריך שיהיה 'תמימות'. שהרי לחולקים על בעל הלכות גדולות, גם אם לא ספר לילה אחד – יכול להמשיך לברך בשאר הימים. הרי שיש כאן שני ספיקות על המצוה. ח. ספק ספיקא במצוה שיש אומרים שהיא דאורייתא ובבית יוסף (סימן לו),והנה, המקור של דברי השלחן ערוך זה בתרומת הדשן מביא אותו, והוא מסביר בדיוק כך את הדברים, שיש כאן ספק ספיקא: שמא ספר, ואם תימצי לומר שלא ספר, שמא שלא כבעל הלכות גדולות. והספק ספיקא הזה הוא לגבי עצם מצוות ספירת העומר, שיש אומרים , ומשום כך ] - כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים[ שהיא מצווה דאורייתא אפשר להמשיך לספור בברכה. לאור זאת יש לומר, שכך צריך לומר במי שלא ספר בלילה, וספר רק ביום בלי ברכה, שיש כאן ספק ספיקא: שמא ספירת היום נחשבת לספירה, ואם תימצי לומר שספירת היום לא מועילה לספירת העומר, שמא לא צריך 'תמימות', ולא כבעל הלכות גדולות. הרי לכאורה שני הדינים הללו דומים מאוד ט. אם יש לחלק בין הדינים לעומת זאת, יש אומרים שאי אפשר להביא ראיה לכך מדברי השלחן ערוך, משום שעצם הדבר, שבדין הראשון של ספירת היום, השלחן ערוך לא כתב שבלילה שלאחריו ימשיך לספור בברכה, והוא כתב זאת רק לגבי מסופק, סימן שסבר שהדין הזה הוא רק לגבי מסופק. מאידך, אולי מרן כתב את הדין הזה רק לגבי מסופק, אבל באמת דעתו היא שגם במקרה השני, שספר ביום, גם כן יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים. אבל באמת יש הבדל בין שני הדינים, והדין של ספק אם ספר הוא ספק הרבה יותר חזק מהדין של ספיר ביום. משום שהדין של ספר ביום, העובדה היא ברורה: הוא לא ספר בלילה וספר רק ביום. וממילא הספק הוא ספק בהלכה, כיון שיש מחלוקת הפוסקים אם ספירת היום נחשבת או לא. לעומת זאת, כאשר הוא מסופק אם ספר או לא, הרי שהספק הוא במציאות. י. ספק בהלכה וספק במציאות בדרך כלל בהלכה, ספק בדין הוא פחות חשוב מספק במציאות. ספק מציאות הוא ספק אלים וחזק, לעומת ספק בדין. זה קשור לדיני חזקות, שיש מחלוקת ראשונים בכל ספק במציאות, שכשיש חזקה לפני הספק, הולכים אחרי החזקה. אבל בספק בדין, דהיינו שהספק הוא מחמת מחלוקת הפוסקים, רוב הפוסקים סוברים שבספק בדין לא הולכים אחרי חזקה קודמת. מפני שספק בדין נחשב שאנחנו לא יודעים את ההלכה, אפילו אם זו הלכה שאפילו רבנים גדולים לא יודעים אותה, אבל עצם הדבר שזו מחלוקת הפוסקים, כמו למשל המקרה שלנו, שיש ספק בדין, זה נחשב ספק חסרון ידיעה. כך מגדיר את זה בשו\"ת מהר\"י קולון. הוא אומר מילים חריפות יותר. הוא אומר שזה 'ספק לשוטים'. ספק בהלכה היינו שאם תלמד טוב אולי תדע. אכן יש פוסקים שחולקים על היסוד הזה ואומרים שאין הבדל. ואכמ\"ל. יא. ברכה על מצוה מספק אם כן כאמור יש שמחלקים כך בין המקרים, אבל להלכה, אנחנו הולכים אחרי הנימוק של התרומת הדשן. אמנם מרן השלחן ערוך כתב זאת לגבי מסופק, דהיינו ספק במציאות, אבל בוודאי שהוא הדין לגבי מי שנסתפק אם בכלל ספר שהוא ספק במציאות. נוסף על כך, הרי התרומת הדשן כתב, שכשיש ספק ספיקא על המצווה, לא על הברכה, הברכה תמיד באה על המצווה, והעיקר הוא קיום המצוה, ולפי הספק ספיקא הזה נקבע שהוא חייב לקיים את המצוה. אם כן יש לדון, מפני מה לא יברך, הרי כיון שעכשיו הוא חייב לקיים את המצוה מחמת הספק ספיקא, אם כן שיברך על המצוה הזו. יב. ספק ברכות להקל כאן אני רוצה להסביר כלל שצריכים לדעת. אבל אני רוצה כדי להסביר את הדברים שהציבור יבין יותר. הנה לכאורה למה כאן בנושא הזה אנחנו צריכים להגיע לכך שהספק ספיקא הוא על המצווה, הרי יש לנו כלל בכל התורה כולה, שאם יש ספק, אפילו בדאורייתא שהוא לחומרא, אף אם הוא ספק ספיקא הולכים לקולא גם בדאורייתא. אפילו בעניינים החמורים ביותר. תראו בשו\"ת יביע אומר בתשובות על אבן העזר, שהוא מביא שאלות קשות מאוד בענייני ממזרות, עגונות וכיו\"ב, ובכל מקום שיש ספק ספיקא, פוסק לקולא. והעניין הוא, שלגבי ברכות, הכלל שאנחנו אומרים ספק ברכות להקל, הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הוא כלל כל כך חזק וחשוב, שכותבים הרבה פוסקים שאפילו כשיש ספק ספיקא לברך, אנחנו לא מברכים. אפילו כשיש ספק ספיקא לברך. לאור האמור, בדין ספירת העומר זה שונה, כיון שהספק ספיקא הוא לא על הברכה, הברכה נגררת אחרי המצווה, הספק ספיקא הוא על המצווה, ואז אני קובע שאפשר גם לברך על המצווה. אבל אם יש ספק ספיקא בברכות, לא על מצוה, בזה יש מחלוקת הפוסקים. למסקנה להלכה, גם כשיש ספק ספיקא לברך, אנחנו אומרים ספק ברכות להקל. יש בנושא הזה הרבה מקומות בשו\"ת יביע אומר. אני מציע לכל אחד, כיוון שזה נושא כל כך חשוב, להסתכל בשו\"ת יחוה דעת חלק ה' סימן כ\"א. שזו אחת התשובות החשובות והיפות ביותר בשו\"ת יחוה דעת. אני זוכר את הימים שאאמו\"ר ישב וכתב את התשובה הזאת, והיא אבן פינה לנושאים הללו של ספק ברכות להקל. יג. שיעור אכילה ושתיה ואני אתן לכם את הדוגמה שעליה מדובר שם בשו\"ת יחוה דעת. הנה יש לנו כלל, שאדם שאכל כזית מכל מאכל שהוא, צריך לברך ברכה אחרונה: אם אכל לחם עליו לברך ברכת המזון. ואם אכל מיני דגן, כגון עוגות וכיו\"ב עליו לברך 'על המחיה'. וכן אם זה פירות שבעת המינים, מברך 'על העץ ועל פרי העץ'. ואם זה שאר מיני מאכלים – 'נפשות'. ברכה אחרונה זה תלוי בכזית. אולם לגבי שתייה יש מחלוקת, יש אומרים ששתייה זה בכזית או בכביצה, ויש אומרים שהשיעור הוא ברביעית. וכך נפסק להלכה, שצריך לשתות רביעית, ואם שתה פחות מרביעית – אינו מברך ברכה אחרונה. כך נפסק להלכה בשלחן ערוך . דרהם, וכפי שהיה נהוג לשער את הנפח 27-והנה, 'רביעית' לפי שיעור של ה סמ\"ק. 81 של דרהם שהיה פעם, זה שלוש סמ\"ק לדרהם. הרי שרביעית הוא וכך הוא הדין לפי השיעור של הגר\"ח נאה. לעומת זאת לפי החזון איש, סמ\"ק. מי שרוצה להחמיר כמו החזון איש, תבוא 150 שיעור רביעית הוא סמ\"ק. 150 עליו הברכה, זה לא קשה לשתות כוס מיץ ענבים או יין של מאידך, אם בקידוש למשל, קשה לו לשתות - אפשר לשתות גם רוב רביעית, כיון שלמעשה גם לא מברכים ברכה אחרונה שהרי מיד יושבים לאכול סעודה. יד. שתיית רביעית בשתי לגימות וכן אם שתה את הכוס יין בשתי לגימות סמוך אחת לשניה, ולא יותר לגימות, המשנה ברורה מוכיח שגם בשתי לגימות זה מועיל, לא צריך דווקא בלגימה אחת. שהרי כתוב 'שניים דרך ארץ' – כלומר שכך היא דרך שתייה בשתי לגימות, ויכול לברך ברכת 'על הגפן'. וכן אם שתה מים, מיץ, סמ\"ק, אפילו בשתי לגימות רצופות, הוא יכול 81 סודה וכיו\"ב, אם שתה לברך ברכה אחרונה 'בורא נפשות'. יש מחלוקת נוספת בין הרמב\"ם לראב\"ד לגבי אדם ששתה משקה של איסור, שיש לנו כלל לגבי אכילה שהיא בכזית, אבל כדי להתחייב בברכה אחרונה צריך לאכול את הכזית בתוך כדי אכילת פרס. למשל, אם אדם מדבר בטלפון וכיו\"ב, ותוך כדי לקח חתיכת עוגה, אכל קצת והפסיק, אחר כמה דקות אכל עוד קצת והפסיק, גם אם אחרי שעתיים הוא רואה שאכל הרבה מאוד, עדיין הוא לא צריך לברך ברכה אחרונה. סמ\"ק באכילה רציפה תוך כדי אכילת 27 כי צריך שיאכל את הכזית שזה פרס. גם בזה יש דעות בפוסקים, וזה גם תלוי במאכלים, אבל לחומרא דקות. 4 אנחנו נוקטים תוך גרם, לאדם רגיל לוקח 30 דוגמא לדבר, מצה מכונה אחת היא שיעור של דקות. ואם אכל כזית בתוך כדי 3-4-לאכול בנחת מצה אחת, לא יותר מ אכילת פרס, יכול לברך ברכה אחרונה. אבל אם לא אכל בתוך כדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה כלל. טו. כדי אכילת פרס מהו זמן כדי אכילת פרס, יש מחלוקת שלהרמב\"ם הוא שלש ביצים, ולרש\"י ארבע ביצים. ואכמ\"ל. אבל הלכה למעשה, לגבי הזמנים, יש אומרים שזה דקות. וכך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק בשו\"ת יחוה דעת . אבל הוא בעצמו 7.5 כותב, שלגבי דברים כמו אכילת מצה או אכילת הכזית בליל סוכות, וכן דקות. 4 לעניין ברכה אחרונה וכיו\"ב שזה דאורייתא, להחמיר לאכול בתוך דקות, ואני חושב שזה יותר סביר מאשר 4-ובאמת זה סביר לאכול כזית ב דקות. אבל אם אדם משך את האכילה הרבה זמן - הוא 7.5 השיטה של לא יכול לברך ברכה אחרונה. זה חשוב לשים לב, שכשאדם אוכל למשל בליל שבת, שהיום הרגילות בהרבה בתים לאכול סלטים בהתחלה, שיש לשים לב לאכול כזית מהלחם דקות. כי אם יקח חתיכה קטנה של לחם, ואחר כך יתחיל לאכול 4 בתוך סלט מסויים בלי לחם, עד שיסיים את הכזית – יעבור זמן כדי אכילת פרס. אפילו אם בסופו של דבר יאכל חלה שלמה, אבל כיון שהוא אוכל את זה 30-בהפסקות גדולות בין אכילה לאכילה, ולא היה רציפות של קרוב ל סמ\"ק בתוך כמה דקות, הוא לא יכול לברך ברכת המזון בכלל. טז. שיעור זמן שתיית משקה של איסור אמרנו, שיש מחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד לגבי שתייה של איסור. שדעת הרמב\"ם שמשערים בכדי שתיית רביעית. כמה זמן לוקח לאדם רגיל סמ\"ק, ונתבונן בשעון, 81 לשתות רביעית? אם ניקח כוס מים שיש בה שניות. 2-3-ונשתה אותה לא בחיפזון, אלא בנחת, בשתי לגימות, זה ייקח כ זה מהר מאוד. וודאי שזה שונה מאוד מהאכילה, שזה ארבע דקות, זה הבדל עצום. אם כן הרמב\"ם סובר ששתייה ואכילה זה שני דברים שונים לעניין חיוב עונש למי ששתה משקה של איסור. בשתייה זה שיעור שתיית רביעית, שזה זמן קצר מאוד. לעומת זאת הראב\"ד סובר שגם בשתייה אנחנו משערים בכדי אכילת פרס. ואין הבדל בין אכילה לשתייה בזה. יז. ברכה אחרונה על שתיית קפה חם לאור זאת אנחנו מגיעים לשאלה אחרת: אדם שותה קפה חם, לא קפה עם חלב שאפשר לשתות אותו מהר. והוא שותה את הקפה החם הזה בלגימות קטנות, שלכאורה, הוא לא שתה כדי שתיית רביעית. זה לוקח כמה דקות, אבל הוא שתה אתה זה בתוך כמה דקות. שלכאורה לפי הראב\"ד, עליו לברך ברכה אחרונה. אך לפי הרמב\"ם, כיון שהוא שתה את זה ביותר מכדי שתיית רביעית – אינו מברך ברכה אחרונה. אבל הפוסקים מעוררים, שישנם שני צדדים לומר שזה לא דומה למחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד. הטענה ראשונה, שיכול להיות שלגבי ברכה אחרונה, לכל הדעות משערים בכדי אכילת פרס. כי בסופו של דבר מסתכלים על הכמות שנכנסה לתוך מעיו, ונכנסה כמות כזאת בתוך שיעור זמן לא גדול. והטענה השניה, כיצד ניתן לדמות קפה חם למשקה רגיל, שתיית רביעית שניות, אבל שתיית קפה חם או רותח, דרכו לשתות אותו 2-3 מים לוקחת לאט לאט, אם הוא ישתה אותו מהר – הוא יהיה מגמגם... הוא יקבל כוויות בפה. אם כן כיון שכך, יש לומר, שאולי בזה יש לברך ברכה אחרונה. ואכן, חלק מגדולי הרבנים האשכנזים פסקו שמברכים על קפה חם כיון שדרכו בכך, ואדרבא, אם ישתה אותו מהר, זה יהיה משונה, לכן צריך לשתות כרגיל, ולברך ברכה אחרונה. אבל בשו\"ת יחוה דעת מכריע, שלא מברכים כלל ברכה אחרונה על תה וקפה. אך כמובן כדאי לצאת ידי ספק, כדאי לקחת איזה פרי, לאכול ממנו כזית, ולברך עליו ברכה אחרונה ולכוון לפתור גם את שתיית התה או הקפה. יח. ספק ספיקא על ברכה אחרונה ויש לדון, הרי בשתיית משקה חם, לכאורה יש כאן ספק ספיקא. שמא השיעור הוא בכדי אכילת פרס גם בשתייה, ולא רק באכילה כמו הראב\"ד. ואם תימצי לומר כמו הרמב\"ם, שמא לעניין ברכה אחרונה הדין שונה, ויש למדוד לפי הכמות שהצטברה במעיו, ואז יהיה אפשר לברך ברכה אחרונה. ויש גם ספק שלישי, שמא בקפה, כיון שדרכו בכך יש לברך ברכה אחרונה אפילו כשאינו בכדי לגימה אחת או שניים. ויש עוד להוסיף בזה, אבל מסקנת הדברים בשו\"ת יחוה דעת, שאפילו שיש ספק ספיקא אנחנו לא מברכים ברכה אחרונה. יט. ספק בברכה או ספק במצוה לאור זאת, כשמתבוננים על ההבדל בין ספירת העומר לבין הנידון של ברכה אחרונה, ההבדל הוא ברור מאוד. לגבי הספיקות של ברכה אחרונה, הספקות נוגעות רק לעצם הברכה, ואז יש להגיע לדין של ספק ברכות להקל, שזה כלל שאומרים אותו נגד כל דעות הפוסקים, ואפילו נגד השלחן ערוך. ממילא כיון שזה כל כך חמור - לא יועיל אפילו ספק ספיקא. מה שאין כן לגבי ספירת העומר, שזה לא ספק ספיקא בברכה, אלא זה ספק ספיקא במצווה. ונוסף על כך שיש אומרים שהמצוה הזו היא מצות עשה מן התורה, אם כן לפי דבריהם זה יהיה ספק ספיקא על דין דאורייתא, ובזה אפשר לברך גם כן על המצווה. יש עוד הרבה מה להוסיף בנושאים הללו, ובעז\"ה בפעמים הבאות. כ. מסיבת הודיה על המלחמה כשהתחילה המלחמה, דיברתי עם הרבה רבנים, וסיכמנו שאנחנו מקבלים על עצמנו לומר 'נשמת כל חי' ולהודות לקדוש ברוך הוא על הניסים שיהיו במלחמה. אבל אני לא יודע, מהי יהיה, אין לי קשר לדעת אם המלחמה מתחדשת או לא. והכלל בדברים הללו, למשל בברכת הגומל, שלא מברכים עד שנהיים בריאים לגמרי. וכן אדם יוצא לדרך, הוא לא מברך עד שיגיע למחוז חפצו. לכן נחכה ונראה ונקווה אם באמת יתאפשר הדבר, אנחנו נודה לקדוש ברוך הוא, נודה ונגיד נשמת כל חי ברוב עם בכל המקומות בעז\"ה. אני מברך את כל הקהל הקדוש, שבכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו. ואת כל המאזינים של הרדיו החשוב 'קול ברמה'. יהי רצון שיצליחו בכל מעשה ידיהם, שנזכה להמשיך ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. אכי\"ר."},{"filename":"349.pdf","content":"349 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק אמור תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי ה'מערה' של | יום ל\"ג בעומר| עליה למירון כשיש חשש סכנה| 'זהירות מתופעת 'הצעת הנישואין נושאי השיעור: זמן מנחה וזמן ערבית | עמל התורה מול עליה לקברי צדיקים| תפילה על קברי צדיקים| מערת שמעון הצדיק| ימינו | קבלת שבת של יחיד ושל ציבור| דין תוספת שבת| תפילת ערבית של שבת וקידוש מבעוד יום| – תרתי דסתרי דין 'תמימות' בליל חג השבועות | תפילת מנחה לאחר שקיבל עליו שבת| עשיית מלאכה לאחר קבלת שבתפרשת בהר בחוקותי ענייני חג השבועות מדברי הרב המקדים הגאון רבי זבדיה כהן שליט\"א מבוגרי בית המדרש 'יחוה דעת' ורבה הנבחר של העיר תל אביב \"...ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א נשיא בית הדין הגדול. אני גדלתי שנה ישבנו ולמדנו למטה בבית המדרש. ואני 15-במקום הזה, למעלה מ אומר, ראשי כוללים צריכים ללמוד מההנהגה פה, לתת לאברכים ללמוד ביישוב דעת, לגמור ביד רחבה, בעין טובה, ולתת להיות גדולי ישראל. ב\"ה המחזור שלנו יצאו כולם, דיינים, רבני ערים, והכל בזכות המקום הקדוש הזה. וכל זאת כאשר למדנו את הכל בעיון רב, עם כל הפוסקים. בזמנו, היה לנו מבחן בי' אלול תשנ\"ז באבן העזר, והנה בתשעה באב כולם יוצאים לבין הזמנים, אבבל הקבוצה שלנו ישבו פה ללמוד לבד. נשארנו במשך שלושה שבועות ולמדנו פה עד המבחן. וזה הכל מתוך אהבה ואחווה, מתוך מסירות לשאיפה. זו האווירה שמרן זצוק\"ל ובנו אחריו מרן שליט\"א נתנו, את הכח לשבת וללמוד, ואכן כאמור, כולם מכהנים פאר בכל הארץ ובכל העולם כולו. הנה לאחרונה מרן הראשון לציון, נשיא בית הדין הגדול, שמינה לאחרונה דיינים תלמידי חכמים חשובים מאוד, חיזק את בתי הדין בצורה שאין מה לתאר. היינו בחוסר, וב\"ה, היום כולם יושבים על מדין, כל ההרכבים מלאים. וגולת הכותרת: בתי הדין לדיני ממונות, שבזכות מרן הראשון לציון שליט\"א יחלו בקרוב לדון. יש בזה אמירה גדולה של קידוש שם שמים! וכי איך אפשר שדייני ישראל לא יכלו לדון בדברים של ממונות בין אדם לחברו, בין שכנים, כששניהם מסכימים?! הרי אנחנו מדברים ששני הצדדים מסכימים! למה להגיד לא על דבר כזה?! ועכשיו מרן שליט\"א הכניס את הדבר הזה, ובעז\"ה יוסיף עוד דיינים כאלה. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, להמשיך לחזק את בתי הדין, לחזק את הרבנות הראשית, לחזק את כח הקדושה בעם ישראל, ויזכה בעז\"ה לרוב שמחות וגיל, אכי\"ר. לעילוי נשמת הרבנית אסתר ע\"ה בת עליה שתבלחט\"א ב+עלוז צדיקים רבה תפ++ארת ברכת מזל טוב למעלת כבוד מורינו ורבינו עטרת ראשנו מרא דארעא דישראל מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ולמשפחתו הרוממה שיחי' ולבנו ידידינו המסור בלו\"נ למען התורה ולומדיה הרה\"ג רבי עובדיה יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ומשפחתו היקרה שיחי' לרגל היכנס נכדו – בנו הבחור החשוב דוד נ\"י לנועם עול תורה ומצוות יתן ה' ויגדל הנער לאילנא רברבא, וירוו הוריו וזקניו רוב נחת דקדושה, מתוך הרחבת הדעת, באושר ועושר וכל טוב סלה. וחפץ ה' בידיהם יצלח להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב גבולות הקדושה בכל רחבי תבל מערכת העלון 'יחוה דעת'מאחלים שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. רבנות העיר תל אביב יישר כח לכבוד הגאון הרב זבדיה כהן שליט\"א. זו הזדמנות לאחל לו מזל טוב לרגל בחירתו לרבה הראשי לתל אביב. זה תפקיד מאוד לא פשוט, תפקיד קשה. תל אביב היא עיר גדולה מאוד, שחלק גדול ממנה הוא ציבור ממש דתי ומסורתי. יש שמה רבבות יהודים שומרי תורה ומצוות, במיוחד בדרום העיר, אבל גם בצפון. יש שמה ב\"ה ישיבות חשובות והרבה כוללים, העיר מתפתחת, יש מערכה שלמה של כשרות שמה, שלצערנו בשנים האחרונות לא היה בה רב. אמנם יש שם יהודים טובים במועצה הדתית, עסקנים תלמידי חכמים, שהשתדלו כל השנים לעמוד על המשמר, אבל בכל אופן תמיד זה היה דבר חשוב מאוד שתהיה הנהגה של רב שיעמוד ויפקח וייקח אחריות על כל הדברים הללו. ב\"ה, אני מאוד שמח שבתקופה האחרונה, התמנו רבנים בהרבה ערים ברחבי הארץ. וב\"ה, כולם תלמידי חכמים מצוינים משכמם ומעלה. ועדיין המלאכה מרובה לפנינו, ישנם עוד הרבה ערים גדולות שאין רבנים. נקווה שבעז\"ה בקרוב ישלימו את החסר, אבל עכשיו בעיר תל אביב יש רב, את הגאון הרב זבדיה כהן, שכפי שכבר הוא בעצמו הזכיר, הוא למד כאן ב'יחוה דעת' הרבה שנים, בדיבוק חברים, טובי הדיינים בארץ כיום הם מהקבוצה שלמדו ביחד איתו. ב\"ה. אני רוצה לברך אותו שלא תצא תקלה מתחת ידו, יזכה להגדיל תורה ולהאדירה. ובעז\"ה יפוצו מעיינותיו חוצה, יעלה מעלה מעלה ויעמיד את הדת על תילה, וימשיך לעמוד על המשמר, ירום ונישא וגבה מאוד, אכי\"ר. ב. הצעת נישואין שמעתי את דבריו של הגאון הרב זבדיה כהן לגבי הבעיות שמתעוררות במה שהתחיל היום בשנים האחרונות בנושא של 'הצעת נישואין', שלפעמים זה מגיע ממש לספק קידושין, עד כדי כך. ואני רוצה לספר לכם, איך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הציע לאמא ע\"ה נישואין, כפי שמעתי ממנה. קודם כל, הפגישות שלהם היו בעיקר בין שיעור לשיעור. הוא היה הולך למסור שיעור בדרך היו מטיילים, כשהיו מגיעים לשיעור, הוא היה נכנס לשיעור, היא היתה נכנסת לעזרת נשים, בסיום השיעור היו יוצאים והיו מטיילים עוד קצת עד השיעור הבא... זה לא נמשך הרבה זמן, בסך הכל כמה שבועות. עד שהוא ישב ודיבר איתה, והסביר על כך. הוא אמר לה, אני כל הזמן יושב ולומד תורה, כותב פסקים, נותן שיעורים, מוסר את נפשי בשביל התורה. אני מחפש אישה שתסכים להיות ביחד איתי, להיות שותפה שלי, שביחד תעזור לי שנוכל להמשיך ללמוד וללמד. שאוכל להמשיך לגדול בתורה והיא תקל מעליי את העול של הבית, להקדיש את כל כולי לתורה. האם את תהיי מוכנה לזה? והיא אמרה לו כן! ואז הוא אמר לה, את יודעת שזה לא פשוט. אני אלך למסור שיעורים ממקום למקום, לא יהיה לי זמן להיות הרבה בבית, לעזור בבית, אני אשתדל לעזור כמה שאני יכול, אבל רוב הזמן לא אהיה בבית! והיא אמרה לו כן! ואז הוא אמר לה, אני מראש אומר לך, אני רוצה שאחרי החתונה תלבשי כיסוי ראש, לא פאה, לבוש בצניעות כמו שצריך. בימים ההם, לצערנו, 'בית יעקב' בירושלים היה קטן מאוד, והבנות של הספרדים ברובן הגדול לא למדו בו, לא כולם חיו על טהרת הקודש, בלבוש צנוע. אבל היא מיד הסכימה. וזהו. הוא הניח את הדברים על השלחן, והיא הסכימה לכל הדברים, והיא קיימה את זה. ואכן, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעולם לא ראה איך נראית חנות מכולת מבפנים. מעולם הוא לא הלך למכולת! אני זוכר שכשהיינו ילדים קטנים, הוא היה חוזר מבית הדין, היה מושיב את הילדים הקטנים והיה נותן לנו לאכול, היה מאכיל אותנו ושומר עלינו, ובשעה שהוא היה מאכיל אותנו היה אומר לנו \"אין משיחין בשעת הסעודה\" - להיות בשקט, כי הוא היה חושב בלימוד, וזה מפריע לו במחשבה שלו בלימוד. הוא היה מאכיל אותנו, וזה בעיקר היתה העזרה שלו בבית. אבל אמא ע\"ה הקדישה את כל כולה לחינוך הילדים, זה היה כמו הסכם מלפני החתונה. ג. עליה לציון רשב\"י בל\"ג בעומר בהאי שתא ראשית, אני רוצה להתייחס למצב במירון. אני שומע שיש אנשים בחוגים מסוימים שלא מוכנים לוותר על העליה למירון. הם יחסמו את הדרכים, הם ימצאו דרך איך לעקוף, הם טוענים שבמסירות נפש למען רבי שמעון בר יוחאי, כאילו שרבי שמעון בר יוחאי מבקש מהם שיעלו למירון. צריך לדעת, שהתורה הקדושה שלנו היא תורת חיים. ופיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. וכאן אין צל צילו של ספק שהמומחים לדבר פה אחד טוענים, שיש כאן ממש חשש גדול של פיקוח נפש. בפרט שאלו בלבנון שומעים ויודעים שעולים יהודים למירון, ואדרבה, בכוונה באותו יום הם יירו לכיוון הזה. ובימים האחרונים היו כמה נפילות בסמוך לשטח של מירון. והנה, אם פיקוח נפש דוחה שבת, פיקוח נפש לא ידחה ל\"ג בעומר?! איפה כתוב בתורה לעלות בל\"ג בעומר למירון?! אמנם זה מנהג שהתחיל לפני כמה מאות שנים, רבנו האר\"י היה עולה למירון, אבל כל זה טוב ויפה כשיש עלייה כמו שצריך. אבל ללכת ולסכן את החיים שלנו?! אחד אמר לי \"שומר מצווה לא ידע דבר רע\", עוד אחד אמר לי: \"מה צריך לפחד – זכותו תגן עלינו\", צריך לדעת שאלו הן דעות מחוץ לתורה שלנו. \"אשר (ויקרא יח, ה) מי שמדבר כך, אין לו שיג ושיח לתורה שלנו. כתוב בתורה \"וחי בהם - ולא שימות (יומא פה:)יעשה אותם האדם וחי בהם\", ודרשו חז\"ל הרוגים ה\"י, נו, אז איפה 45 ,בהם\". הרי היה אסון לפני כמה שנים במירון תלך הטענה שרבי שמעון בר יוחאי שומר עלינו?! אם יש חשש סכנה - לא יעזור! אין דבר כזה! לאדם אסור להכניס עצמו בחשש סכנה בטענה שהוא ישמור עלי. אנשים איבדו את השכל בדברים האלו, חושבים לא בהיגיון. הרי אם את שבת ויום כיפור אנחנו דוחים מפני פיקוח נפש, כתוב בשלחן שרופא שקובע שחולה צריך לאכול ביום הכיפורים, (סימן תריח סעיף א-ב) ערוך הוא חייב לשמוע בקול הרופא. וכי הוא יגיד, אני שומר מצווה, לכבוד יום הכיפורים... הרי אם יקרה משהו לאיש הזה, לא רק שהוא לא מת על קידוש השם, אלא הוא מאבד עצמו לדעת, פשוטו כמשמעו. היה אחד שבא אליי לפני פסח ואמר לי, שאם תהיה אזעקה בליל הסדר - לא צריך להיכנס למקלט, כי זה ליל שימורים. ריבונו של עולם, מאיפה באים השטויות האלו לאנשים?! אבל תראו מה זה, הרי בליל הסדר עצמו, אנחנו עושים טיבול ראשון וטיבול שני, ובגלל שאוכלים ירק ומטבלים אותו במשקה, זה דבר שטיבולו במשקה, אנחנו נוטלים ידיים. הסיבה שאנחנו שהוא (פסחים קטו:)מטבלים את הירק בליל הסדר במשקה, מבואר בגמרא שבירקות יש ארס מסוים, ועל ידי (ד\"ה צריך) 'משום קפא', ומסביר רשב\"ם שמטבלים את זה במשקה, הארס הזה מסתלק. וכותבים התוספות (ד\"ה קפא) שברוב הירקות אין את הארס הזה, אבל במקום סכנה חוששים למיעוטא. והרי אנחנו אוכלים את הירק בליל הסדר, והנה אנחנו חוששים למיעוטא של סכנה, למרות שזה דבר כל כך קטן ולא מצוי, ורחוק מאוד, למרות שליל הסדר הוא ליל שימורים. אנחנו רואים שאם יש סכנה, גם בליל שימורים צריך להישמר. קל וחומר במקרה כזה, שברגע שיהיו קבוצה גדולה של אנשים, וחלילה יקרה משהו, שיש סיכוי יותר שהם יפגעו, ועוד, שהציבור לא יוכל לברוח משם, ירמסו אחד את השני, ויחזור אסון עוד הפעם ה\"י. לכן, שומר נפשו ירחק מזה, לא לעלות למירון בשום פנים ואופן. כל אחד שידליק נר, ילמד לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי זיע\"א. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלה הרבה פעמים למירון, אבל אני מעיד בבירור, שמעולם הוא לא עלה למירון בל\"ג בעומר, הטענה שלו הייתה שיש פריצות בדרך. בשנים האחרונות, תיקנו את זה, עשו שם הפרדה. אבל כשנמצאים קצת יותר רחוק - אין הפרדה, יש תערובת ויש מוזיקה ורעש, שעות כל 7-8 וזה לוקח הרבה שעות. מי שנוסע למירון, זה לוקח לפעמים צד להגיע ולחזור. מה עם ביטול תורה?! לא חבל על הזמן?! לפני כמה שנים הגיעו קבוצה של אמריקאים, והם לקחו הליקופטר גדול דקות בהליכה 5 ונסעו, וביקשו ממני להצטרף אליהם, ואמרו לי שזה ייקח רגלית מהקבר, כך שזה יהיה מהר מאוד - והסכמתי. אבל באופן עקרוני לא רציתי. אני לא עולה למירון בל\"ג בעומר. מאז ומתמיד לא עליתי ובעז\"ה אני גם לא מתכוון לעלות, גם בזמן שלא יהיה סכנה. בגלל כל מה שמסביב. אנחנו צריכים גם להראות לציבור, שזו לא הדרך הנכונה. אנחנו לא ממציאים מצוות בצורה כזאת שמחשיבים אותם יותר מאשר כל מצוות התורה. ד. אם ל\"ג בעומר הוא יום פטירת רשב\"י עצם העלייה למירון בל\"ג בעומר, אמנם היא נוסדה על ידי רבנו האר\"י שהיה עולה. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר, שלדעתו בשנים האחרונות רבי שמעון בר יוחאי נמצא שם כל השנה, חוץ מל\"ג בעומר... הוא היה רואה מה עושים שם, והוא בורח משם. אבל רבנו האר\"י היה בא מצפת, היה בא למירון, והיה יושב שמה, והיה עושה סעודה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, אבל זה משהו אחר. מרן החיד\"א כותב (ברכי יוסף סימן תצג סק\"ד ובספר טוב עין סימן יח אות פז) שאין לנו ראיה שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל\"ג בעומר. והוא כותב , שם מובא שזה 'יום שמחתו'. (פרי עץ חיים שער כב פרק ו)כך גם ע\"פ כתבי האר\"י תלמידים, ואחרי שמתו 24,000 דהיינו, שהרי רבי עקיבא לימד תורה, והיו לו \"והיה העולם שמם\". ורבי עקיבא לימד (יבמות סב:)כולם, אומרת הגמרא לחמישה תלמידים, ואחד מהם זה רבי שמעון בר יוחאי. ואכן רבי שמעון בר יוחאי מופיע בגמרא בלי סוף. יש לו הרבה מחלוקות עם רבי יהודה ורבי מאיר. רבי שמעון בר יוחאי הוא תנא פוסק הלכות שאין כדוגמתו. והוא נסמך על ידי רבי עקיבא. אם כן כותב מרן החיד\"א, יכול להיות שהוא התחיל ללמוד תורה ממנו בל\"ג בעומר, או שהוא נסמך בל\"ג בעומר. אבל החיד\"א מפקפק בעצם הדבר לומר שזה יום פטירתו. שבאמת יום (בסידור),לעומת זאת, בעל התניא - הגאון רבינו זלמן כותב פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא ל\"ג בעומר. וכך כותבים גם בספר (כלל בני יששכר (ח\"א מאמרי חודש אייר מאמר ג אות ב ואות ו), חיי אדם ועוד כמה אחרונים. והם מבארים, שאמנם בשלחן ערוך מונה כמה קלא אות יא) ימים שמתענים בהם, ובחלקם, הסיבה שמתענים הוא כי זה יום פטירת הצדיקים. כלומר שיום פטירת הצדיקים זה לא יום שמחה, אלא להפך, יום צער. לכן ראוי להתענות ביום פטירת הצדיקים. אלא שרבי שמעון בר יוחאי שאני, הוא לא כמו כל הצדיקים. הסיבה לכך היא, שרבי שמעון בר יוחאי היה נרדף על ידי הרומאים, הם רצו להרוג אותו, הוא התחבא במערה והיה שם הרבה שנים, ואחר כך הוא יצא וגילה סתרי תורה שזה הזוהר הקדוש, וכל סודות התורה באים מרבי שמעון בר יוחאי. ולאחר מכן הוא מת מיתה טבעית. הוא גילה את כל סודות התורה אחרי שרצו להרוג אותו ואחרי שהוא יצא מהמערה. שכשרבי שמעון בר יוחאי יצא מהמערה, הוא והבן (שבת לג:),הגמרא מספרת שלו ראו אנשים עובדים, והם לא יכלו לקבל את זה. וכי יהודי בא לעולם הזה והוא עובד?! \"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה\". ובכל מקום שהם היו מסתכלים, עשו את האנשים לגל של עצמות, נורא! ואז הקב\"ה כעס, ואמר להם, \"יצאתם מהמערה להחריב את עולמי?! חזרו למערה! ואכן הם חזרו עוד שנה למערה. כלומר עד כדי כך היתה הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא לא היה יכול לקבל שיכול להיות דבר כזה שבן אדם לא יושב ולומד תורה יומם ולילה! ה. ה'מערה' של ימינו היום, ה'מערה' זה 'עולם הישיבות' שלנו. עולם הישיבות שלנו שיושבים שם ועוסקים בתורה יומם ולילה! אני הייתי מציע לכל אלה שמדברים וחושבים כל מיני מחשבות על עולם הישיבות, שילכו לכמה ישיבות בשעה בלילה, שיראו איך יושבים הבחורים ולומדים ועמלים בתורה בשעות 12-1 הקטנות של הלילה, לא רק ביום, שיבינו מה זה אהבת תורה! מה זה כח התורה שיש לנו שזה עולם הישיבות שלנו! זו המערה של רבי שמעון בר יוחאי בדור שלנו. כיום, שזה לא רק לצאת ולעבוד, אלא העולם נעשה גשמי כל כך, יש בו כל כך יצר הרע, ככל שהזמן עובר, זה נהיה יותר ויותר גרוע, כל האווירה שיש בחוץ, וכמה שהאדם יכול יותר להיכנס לעולמה של תורה, להיכנס לבית המדרש, זה חשוב יותר. בעז\"ה, שזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן עלינו. ו. מערת שמעון הצדיק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים האחרונות שלו היה אומר, שיש בירושלים שנה לפני רבי שמעון בר יוחאי. 400 את מערת שמעון הצדיק, שחי בערך והוא היה משיירי כנסת הגדולה, בתחילת תקופת בית שני, ורבי שמעון בר יוחאי הרי היה תלמידו של רבי עקיבא שחי בתקופת חרבן ביתר, שזה שנה אחרי החרבן. אז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר, שבמקום מירון 50-כ אפשר ללכת בל\"ג בעומר למערת שמעון הצדיק שהיה איש אלוקים קדוש. ז. תפילה על קברי צדיקים ואכן, זה דבר מאוד חשוב ללכת להתפלל בקברי צדיקים, כשאפשר ללכת ולהתפלל בלי סכנה. הרי עצם התפילה בקברי הצדיקים אנחנו מוצאים \"ויעלו בנגב (במדבר יג, כב) כבר בתורה, כשהמרגלים יצאו לארץ ישראל, כתוב ויבוא עד חברון\" – 'ויבוא' זה לשון יחיד, לומדים חז\"ל שאחד המרגלים הלך לחברון, וזה היה כלב בן יפונה, שהלך לקברי האבות לבקש רחמים, שהאבות יתפללו עליו שיינצל מעצת המרגלים. אנחנו רואים שיש עניין ללכת לקברי צדיקים להתפלל. רבנו האר\"י היה אומר, שאדם שמצליח להתפלל ולבקש מהצדיק - כמובן שאנחנו לא מבקשים מהצדיקים שהם בעצמם יושיעו אותנו, אלא אנחנו מבקשים שיהיו לנו למליצי יושר אצל הקב\"ה למען כלל ישראל – כשעומדים בקברי צדיקים ומתחננים, מבקשים בעד עצמם, בעד כלל ישראל, האדם מתקשר לנפש הצדיק, והצדיק משפיע עליו, והצדיק עומד לימינו, וממילא הוא יכול לראות ישועות גדולות. כך מביא מרן החיד\"א בשם רבינו האר\"י. וגם בזוהר הקדוש אנחנו רואים את זה בכמה מקומות. אבל מצד שני צריך לדעת, כל דבר בעיתו ובזמנו, כשזה אפשרי. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הולך לקברי צדיקים לעיתים מאוד רחוקות. ח. עמל התורה מול עליה לקברי צדיקים אספר לכם סיפור מעניין, ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וגם ממרן חכם שלום הכהן זצוק\"ל שפעם היה כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' ומסר דרשה, וסיפר את הסיפור הזה: אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למד בישיבת 'פורת יוסף' שהייתה אז בירושלים העתיקה. והנה, במלחמת השחרור, הערבים כבשו את ירושלים העתיקה ושרפו את הבניין של ישיבת פורת יוסף, ועד שבנו את הבניין בשכונת 'גאולה' במשך כמה שנים הישיבה הייתה בבתי כנסת. והיה עוני גדול אז בארץ, ובמיוחד בישיבה. והנה, הייתה תקופה שהישיבה הייתה בבית כנסת 'צופיוף' בשכונת הבוכרים, והיה מצב שלא היה כסף לקנות אוכל לבחורים. ורבני הישיבה מרנן הגר\"ע עטיה והגר\"י עדס זצוק\"ל החליטו לקחת את כלל בחורי הישיבה לשבוע שלם לצפון, למירון, לטבריה, לצפת. ובכל יום ללכת ממקום למקום לומר תהילים, סליחות, להתחנן ולהתפלל לפני הצדיקים שיתפללו לפני הקב\"ה להציל את ישיבת פורת יוסף. כמובן, כל הבחורים, כל אחד הביא איתו מהבית איזה שמיכה, לא היו בתי מלון וכיו\"ב, היה עוני, וככה נסעו כולם. באותם ימים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כבר היה נשוי, היה אברך, הוא לא רצה לנסוע, אבל ביקשו שכולם יבואו. ואז עולים כולם לאוטובוס, פתאום אאמו\"ר קם ומסתכל, רואה שאף אחד לא שם לב, ירד מהאוטובוס, התחמק ונכנס לבית המדרש. היחידי ששם לב שהוא ירד מהאוטובוס היה חכם שלום, וחכם שלום מיד ירד אחריו וראה שהוא נכנס לבית המדרש לאיזו פינה צדדית, לוקח מסכת בבא קמא ומתיישב ללמוד מדף ב', מהתחלה. חכם שלום פנה אליו ואמר לו, אתה לא נוסע? ואאמו\"ר ענה לו שאכן הוא לא רוצה לנסוע, \"איך אני אסע שבוע שלם לתפילות, אני לא יכול, אני צריך לשבת ללמוד! חכם שלום תמה בפניו: מה עם 'אל תפרוש מן הציבור'?! וחכם שלום מספר שבאותו רגע אאמו\"ר החל לבכות, ואמר לו, \"אתה צודק! זה לא בסדר! אבל אני לא מסוגל! אני לא יכול! שבוע שלם להתנתק מהלימוד אני לא יכול! ואז בדמעות אמר לחכם שלום, \"תעשה לי טובה, אל תספר לאף אחד שלא באתי. תתעלם מזה, תחזור אתה לאוטובוס, אני לא נוסע...\" ואכן חכם שלום עלה לאוטובוס, לאחר שבוע הוא חזר, והוא ראה את אאמו\"ר יושב באותה פינה עם מסכת בבא קמא דף צ\"ט... ואז חכם שלום שאל אותו, תגיד, למדת את המסכת כסדר?! הרי שלפני שבוע התחלת בדף ב' ועכשיו אתה בדף צ\"ט... למדת את זה עם תוספות? ואאמו\"ר הסתכל עליו בתימהון, ואמר לו, מה אתה חושב שאני משחק משחקים?! בוודאי שלמדתי את זה עם תוספות! אבל חכם שלום לא ויתר, דפים בשבוע אחד?! ואז אאמו\"ר אמר לו, תעשה חשבון, 100 איך הספקת זה 7 שעות, כפול 18-בכל יממה תוריד את זמני התפילות והשינה, יש כ , אם לומדים בברציפות, חומר שכבר למדתי בעבר וזה רק חזרה – זה 126 ...אפשריכמה הייתה לו אהבת תורה! לכן הוא לא נסע הרבה לקברי צדיקים. גם כשהוא היה נוסע למשל למירון, כמעט ולא קרה שהוא ייסע למירון במיוחד, הוא היה נוסע לתת שיעורים באזור הצפון, ובדרך עולה למירון או לצפת. כל פעם שהיה צורך לנסוע לקברי צדיקים, זה היה בתוספת של שיעור תורה. וכן להיפך, יש שיעור תורה ואז בתוספת הולכים לקברי צדיקים. המחשבה הזאת של לאבד ימים ולילות בשביל נסיעה לקברי צדיקים, למרות שזה דבר גדול ללכת לקברי צדיקים, אבל מצד שני, ללמוד תורה זה עלית על כולנה, לא לעשות יותר מדי ביטול תורה בשביל הדברים הללו. ט. זמן מנחה עד הערב בעוד פחות משלושה שבועות יחול חג השבועות. השנה חג השבועות חל ביום שישי, וצריך עירובי תבשילין כדי לבשל לשבת, ונדבר על כך בשיעורים הבאים בעז\"ה. אבל ראשית, אני רוצה להגיע לנקודה מאוד חשובה שדנים בה הפוסקים לגבי חג השבועות, זה הנושא של 'תמימות'. יש כמה מגדולי האחרונים שכותבים, שבליל חג השבועות לא לעשות קידוש לפני צאת הכוכבים של \"שבע שבתות תמימות תהיינה\" - (ויקרא כג, טו) יום טוב. מכיוון שכתוב בתורה שצריך שיהיו שבעה שבועות שלמים לגמרי. וברגע שתעשה קידוש מבעוד של הספירה, וזה 49-יום אתה מחסר קצת מה'תמימות'. החסרת מיום ה צריך להיות שלם. לכן לא לקדש עד צאת הכוכבים. ונבאר את הדברים, של תפילת ערבית וסעודת שבת מבעוד יום, במיוחד שאנחנו עכשיו בחודשי הקיץ, וזה נפוץ לעשות כך. יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי זמן תפילת (שם) בגמרא במסכת ברכות מנחה וזמן תפילת ערבית. לפי חכמים, זמן מנחה זה 'עד הערב' דהיינו 'עד הלילה', וכאן יש מחלוקת אם זה שקיעה או צאת הכוכבים, ואז מתחיל זמן תפילת ערבית. לפי רבי יהודה, 'זמן מנחה' זה עד פלג המנחה, ומפלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית. דהיינו שאם מנחה קטנה, הזמן שלה הוא שעתיים וחצי לפני הלילה, אז 'פלג' זה חצי, כלומר ש'פלג מנחה' זה שעה ורבע לפני הלילה. י. זמן פלג המנחה גם בזה יש מחלוקת אם זה מצאת הכוכבים או מהשקיעה, יש כמה ראשונים שסוברים שזה מצאת הכוכבים, במיוחד הראשונים שסוברים כרבנו תם, כותבים כך בפירוש, הרמב\"ן בספר תורת האדם כותב, שפלג אמה לפני שקיעת השמש. והחשבון הוא, ששעה 400 המנחה זה כדי הילוך דקות. 72 וחומש אחרי השקיעה זה זמן צאת הכוכבים של רבינו תם, דהיינו דקות. שהרי פלג 3 ממילא ההבדל בין פלג המנחה לבין שעה וחומש הוא דקות אחרי 72 המנחה הוא שעה ורבע. כלומר שאם צאת הכוכבים זה דקות לפני השקיעה. 3 השקיעה, הרי ששעה ורבע לפני כן, זה יוצא אמה זה לוקח 400- דקות, הרי ש18 - אמה ב2,000 ואם נחשב, שאדם הולך אמה. 400 דקות. לכן הרמב\"ן כותב כדי הילוך 3-קצת יותר מ (ריש האמת, שברמב\"ן כתוב \"כדי הילוך ארבע אמות\", אבל המגן אברהם אמות. ואכן הרשב\"א והרא\"ה 400 כותב שזו טעות, וצריך לומרסימן רסא) דקות לפני שקיעת 3 וכמה ראשונים כותבים בפירוש שזה(עמ\"ס ברכות שם) השמש. וזה לפי רבנו תם, אבל לפי הגאונים, יש הרבה הסתברות לומר שלפי הגאונים, זמן פלג המנחה נמדד שעה ורבע לפני השקיעה, לפני שהשמש מסתלקת מעינינו. יא. דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד אם כן, לפי רבי יהודה, סובר שזמן תפילת ערבית בכל יום מתחיל מפלג המנחה, דהיינו שאם מתפלל מנחה אחרי פלג המנחה, הוא מברך ברכות לבטלה. זה לא זמן מנחה. זה כמו שאדם מתפלל מנחה בבוקר. כי זמן מנחה מסתיים בפלג המנחה. לעומת זאת, לפי חכמים, זמן מנחה מסתיים בערב, בשקיעה או בצאת הכוכבים. ואם אדם מתפלל ערבית לפני השקיעה, גם כן לא יצא ידי חובה. זה כמו שהוא התפלל ערבית בצהריים, כי עוד לא הגיע זמן תפילת ערבית. כלומר שהמחלוקת של רבי יהודה וחכמים היא מחלוקת מאוד עקרונית על הזמן. לפי רבי יהודה, בפלג המנחה מסתיים לגמרי זמן מנחה, ומכאן והלאה זה זמן ערבית. ולפי חכמים, בשקיעה מסתיים זמן מנחה, ואז מתחיל זמן ערבית. אומרת הגמרא שלא נאמרה הלכה כרבי יהודה או כחכמים, ולכן \"דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד\" - כל אחד יעשה כמו רבי יהודה או כמו חכמים. כאן הראשונים דנים, האם אפשרי לעשות פעם ככה ופעם ככה, ויש בזה שמה (ריש סימן רלג), דעות בראשונים. כתבתי על זה בהלכה ברורה חלק י\"ב סידרתי את כל הדברים כמו שצריך. יב. מתי הותר לעשות תרתי דסתרי למעשה, רוב הראשונים סוברים שאדם שרוצה לבחור בדברים הללו, צריך להחליט על כל החיים שלו מה הוא עושה. או שתמיד יעשה כמו רבי יהודה, שתמיד יקפיד להתפלל מנחה לפני פלג המנחה, ואז אחרי זה הוא יכול להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה והלאה, או שתמיד יעשה כמו חכמים. כלומר שלא רק שבאותו יום בוודאי שלא בא בחשבון להתפלל מנחה וערבית אחרי פלג המנחה, שזה ודאי שזה לא בסדר, זה תרתי דסתרי. שהרי מתפלל מנחה לפי חכמים, וערבית לפי רבי יהודה. אלא אפילו מיום ליום, יש להקפיד על כך. רק במקום שיש חשש שתתבטל תפילת הציבור, שזה כמו שעת הדחק, התירו לעשות תרתי דסתרי, אפילו באותו יום. כגון בבתי כנסיות בזמנם, שהיו רחוקים ממקום יישוב, ולא שייך לאסוף את כולם להתפלל מנחה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לפני פלג המנחה, ואז להגיד להם שימתינו או ילכו ויחזרו שעה לאחר מכן לתפילת ערבית. הרי אנשים ילכו ולא יחזרו. במקרה כזה הקילו. יג. תפילת הציבור ותפילת יחיד בדומה לכך היא התקנה של לומר בתפילת ערבית, 'ברוך ה' המבורך לעולם אמן ואמן, יראו עינינו וכו'', שהתחילה אחרי חתימת התלמוד, יש כאלה שראיתי שמציינים שזה התחיל מתוספות, אבל הרבה לפני התוספות התחילה התקנה הזאת, זו הייתה תקנה כללית בעם ישראל בגלל הדבר הזה, שהרבה אנשים לא היו חוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית. לכן תיקנו ברכות. וזו היתה תקנה בכל המקומות 19 פסוקים שהם במקום 19 להם (כך הובא בשמו ברבינו יונה ברכות פ\"א דף ב ע\"ב, וע\"ע חוץ מארץ ישראל. הרמב\"ן כותב שבארץ ישראל לא נהגו כך מאז ומעולם, ספרדים תשובות המיוחסות לרמב\"ן סימן קפח), ואשכנזים. אבל התקנה הזאת באה בגלל הבעיה שהייתה שאנשים לא היו חוזרים לבית הכנסת. לכן כותבים רבותינו הראשונים, שאם יש חשש שתתבטל תפילת הציבור, ולחלק מהציבור אפשר ולא יתפללו כלל, לכן מותר לעשות תרתי דסתרי. אבל כאשר אדם מתפלל ביחיד, אם אדם למשל לא מרגיש טוב והוא מתפלל ביחיד בבית, הוא צריך להיזהר לא לעשות תרתי דסתרי, לא להתפלל גם מנחה וגם ערבית אחרי פלג המנחה. עד היום ישנם הרבה יהודים צדיקים שמתפללים ערבית מבעוד יום, אחרי פלג המנחה, אבל הם מקפידים שתפילת מנחה תהיה לפני פלג המנחה, כדי שלא יהיה תרתי דסתרי. אבל מעיקר הדין, אם זה תפילה בציבור, נוהגים להקל, אפילו ששניהם אחרי פלג המנחה. יד. תרתי דסתרי בערב שבת מבואר, שרב היה מתפלל (כז.) ולגבי ערב שבת, הנה בגמרא במסכת ברכות ערבית של שבת מבעוד יום, והיה אומר קידוש מבעוד יום. ויש נידון, למה רב היה עושה כך? אפשר לומר, שרב סבר כשיטת רבי יהודה, שמפלג המנחה זה כבר זמן תפילת ערבית, וממילא הוא יכול לקדש כבר מבעוד יום. ואכן כך כותבים כמה ראשונים. ולפי זה המחלוקת של רבי יהודה וחכמים שייכת גם בערב שבת. אבל יש כמה מהגאונים והראשונים שסוברים שזה לא כך. שביום שישי, גם אליבא דחכמים, אפשר להתפלל ערבית ולקדש מפלג המנחה. וזה לא קשור למחלוקת רבי יהודה וחכמים. כי בשבת יש לנו דין של 'תוספת מחול על הקודש', 'תוספת שבת'. כתבתי על זה באורך בהלכה ברורה חלק ט\"ז בתחילת הספר. ושם הבאתי שהרבה ראשונים סוברים כך בפירוש, שערב שבת זה לא קשור למחלוקת של רבי יהודה וחכמים. ואין שום חשש של תרתי דסתרי בערב שבת. חכמים מודים שאפשר להקדים משום תוספת מחול על הקודש. טו. תוספת שבת לדעת הרמב\"ם כותב לגבי קידוש בערב (פרק כט מהלכות שבת הלכה יא) יתירה מזאת, הרמב\"ם שבת, שגם כן אפשר לקדש מבעוד יום. למרות שהוא בעצמו סבר שאין (פרק א מהלכות שביתת העשות הלכה ו) דין תוספת שבת בכלל. אמנם המגיד משנה (סימן כותב, שאין תוספת שבת מדאורייתא לדעת הרמב\"ם, ומרן הבית יוסף מסביר בדברי המגיד משנה, שהכוונה שלו שלפי הרמב\"ם אין בכלל רסא) תוספת שבת. ודין התוספת היא רק לגבי יום הכיפורים ותעניות, ובאמת יש שחולקים על מרן בנושא הזה. אבל מי שיפתח את המגיד משנה בסוף יראה בפירוש כדברי מרן הבית יוסף, המגיד (פרק ד הלכה יג),הלכות חנוכה משנה דן בדברי בעל הלכות גדולות לגבי נר שבת ונר חנוכה מה קודם, ושם הוא כותב בפירוש, שלא מצינו לדעת הרמב\"ם דין תוספת בכלל. ובכל זאת סובר הרמב\"ם, שאפשר לקדש מבעוד יום. והסיבה לכך היא, \"זכור את יום השבת לקדשו\", (שמות כ, ח)הרמב\"ם כותב, שכיון שכתוב הרמב\"ם דורש את הפסוק שאפשר לקדש כבר מבעוד יום. דהיינו שהזכירה יכולה להיות קצת מבעוד יום. טז. אם צריך לאכול כזית פת בלילה והנה, כאן בארץ, גם כאשר מתפללים בפלג המנחה – עד שהולכים לבית ומתחילים לקדש על היין אפשר ומגיע הלילה. אבל בחו\"ל, יש מקומות שהיום ארוך מאוד, ומתפללים בפלג המנחה, ואז הם מגיעים הביתה, מקדשים על היין, אוכלים סעודה ועד שמסיימים לאכול לחם זה עדיין מבעוד יום. דנים הפוסקים, האם יש חיוב אחר כך בלילה לאכול עוד כזית פת בלילה משום סעודה. הרי יש לנו חיוב לאכול שלוש סעודות בשבת, האם יוצאים ידי חובת סעודת שבת מבעוד יום או לא. כתב בסתם, שאפשר לקדש ולאכול מיד (סימן רסז סעיף ב)מרן השלחן ערוך מפלג המנחה. משמעות הדברים, שבאמת לא צריך דוקא בלילה. ואם הוא גמר את הסעודה מבעוד יום, עדיין לא שקעה השמש, הוא אוכל מהר, יכול לברך ברכת המזון ולומר 'רצה והחליצנו', ויכול ללכת אחרי זה לשבת ללמוד, הוא לא חייב לאכול כזית בלילה. וכך היא ההלכה. כתבתי על כל הנושא הזה באורך, משא ומתן, ראיות, קושיות ותירוצים בהלכה ברורה חלק ט\"ז בתחילת הספר. שם אני מסביר את כל הדברים, אבל זה ההלכה למעשה, שאפשר לסעוד מבעוד יום. יז. עשיית מלאכה אחרי שקידש מבעוד יום ויש כאן שאלה מעניינת: למעשה, אנחנו סוברים להלכה שיש דין תוספת שבת, ולא כדעת הרמב\"ם, ואם אדם התפלל ערבית מבעוד יום – הרי שהוא גם יכול לקדש על היין. האם הוא גם נאסר בעשיית מלאכה כאשר זה מבעוד יום? יש בזה מחלוקת. כותב, שמסברא (ברכות כז: ד\"ה שאני) הגאון רבי חיים בן עטר בספר 'ראשון לציון' בוודאי שאסור לו לעשות מלאכה, אחרי שכבר קידש על היין. קידש את (סימן רסא קונטרס אחרון סוף סק\"ג),היום. וכך כותב גם כן הגאון רבי זלמן בעל התניא והוא כותב בפירוש שכך הוא הדין בוודאי גם לדעת הרמב\"ם. לעומת זאת, הנצי\"ב כותב, שלפי הרמב\"ם הוא לא נאסר בעשיית מלאכה. אמנם הוא יכול להתפלל ערבית ולקדש מבעוד יום, אבל כיון שאין דין תוספת שבת הוא לא נאסר בעשיית מלאכה. יש עוד כמה אחרונים שכותבים כדעת (שם),הנצי\"ב, ובאמת כך משמע מדברי המגיד משנה בסוף הלכות חנוכה שיהיה מותר אפילו לעשות מלאכה לאחר מכן. יח. בירור דעת מרן בדין תוספת שבת איך שלא יהיה, אנחנו פוסקים להלכה כדעת כמעט כל הראשונים שיש דין תוספת שבת, ודלא כשיטת הרמב\"ם. ורובא דרובא מהראשונים סוברים שתוספת שבת זה מצוות עשה מן התורה. אכן יש ראשונים שסוברים שזה דרבנן. (סימן רסא סעיף ב) בדעת מרן גם כן זה לא כל כך פשוט, כי בהלכות שבת מרן מזכיר את דין תוספת שבת בלשון 'יש אומרים'. ואילו בהלכות יום מביא את דין תוספת יום הכיפורים אך ורק לגבי התענית. (סימן תרח) הכיפורים (ראה הלכה ברורה חלק יד ואני כתבתי על כך מאמר ארוך מהי דעת מרן להלכה והמסקנא, שדעתו אינה כהרמב\"ם, ויש דין תוספת שו\"ת אוצרות יוסף סימן ו פרק ד), שבת, ומסתבר לומר שהתוספת היא דאורייתא. לאור זאת נשאלת השאלה במי שקיבל על עצמו תוספת שבת מבעוד יום, כחצי שעה לפני השקיעה, האם החצי שעה הזאת זה יום שישי עם קדושה של השבת, אבל זה יום שישי. או שמא שברגע שקיבל עליו שבת, זה כבר הפך להיות יום שבת, זה הופקע מיום שישי. יש לכך ראיות לכאן ולכאן. זה נושא ארוך וכבד מאוד. ואכמ\"ל. יט. קיבל שבת ונזכר שלא התפלל מנחה בדומה לכך יש נידון, לגבי מי שקיבל בפיו שבת, מבעוד יום, ולפתע נזכר שעדיין לא התפלל תפילת מנחה. האם הוא יכול להתפלל מנחה? וכן אם קיבל שבת בציבור, למשל, הוא עבר ליד בית כנסת שמתפללים ערבית מבעוד יום, ושמע אותם אומרים 'ברכו את ה' המבורך', והוא ענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד' שזו קבלת שבת בציבור, ואז הוא נזכר שלא התפלל מנחה, האם יכול להתפלל מנחה. אז אם הוא קיבל עליו שבת ביחיד, הוא אכן יכול להתפלל מנחה, גם לאחר שקיבל עליו שבת. אולם אם קיבל עליו שבת בציבור, כאן הוא כבר לא יכול להתפלל מנחה, כי קבלת שבת בציבור זה יותר חמור. הוא צריך להתפלל עכשיו ערבית שתיים. זה מצוי מאוד לאלה שהולכים להתפלל בכותל או בשטיבלאך, שצריכים לשים לב לזה שאם הוא לא התפלל מנחה אז גם כששומע 'ברכו' – לא יענה, כדי שיוכל להתפלל לאחר מכן תפילת מנחה. להלכה, אם קיבל עליו שבת, אמר 'הריני מקבל עליי תוספת שבת' – אסור לו לעשות מלאכה. הוא קיבל עליו שבת. מרן השלחן ערוך בהלכות יום הכיפורים כותב, שקבלה בפה היא קבלה. אמנם זו מחלוקת ראשונים, ויש ראשונים שכתבו שקבלה בפה זה לא מועיל, וצריך דווקא להתפלל ערבית או ביום טוב לברך 'שהחיינו'. מאידך, יש שאומרים שאפילו קבלה בלב מועילה. אבל כאמור מרן פוסק, שקבלה בפה מועילה. אז אם אדם קיבל עליו תוספת שבת בפה, הרי שמלאכה בוודאי אסור לו לעשות, אבל להתפלל מנחה אם לא התפלל לפעמים יכול ולפעמים לא. זו שאלה לא פשוטה. כ. מבעוד יום בליל חג השבועות לגבי חג השבועות, באמת יש כאן מחלוקת. יש ראשונים שרואים בדבריהם בפירוש, שגם בחג השבועות אפשר להתפלל ולקדש, לעשות הכל מבעוד יום. ורק בליל הסדר או בליל סוכות צריך להמתין ללילה כדי לעשות קידוש. אבל לא בחג השבועות שדינו כמו שאר שבתות. ורואים בדברי הראשונים שהם לא חששו לטענה של 'תמימות'. לכן בארץ ישראל זה לא נורא. כיון שכאן השקיעה לא כל כך מאוחרת, ואפשר להתפלל תפילת ערבית בבין השמשות, ולקדש בצאת הכוכבים. שגם תפילת (שם סק\"א)חשש לדעת הט\"ז (סימן תצד סק\"א) אמנם המשנה ברורה ערבית צריכה להיות בלילה, אבל בבין השמשות ודאי שאפשר להקל. כיון שספירת העומר בזמן הזה דרבנן. אבל בחוץ לארץ אין צורך להחמיר בנושא הזה, כי אז הם מפסידים את כל התיקון ליל שבועות, הם יסיימו מאוד מאוחר להתפלל ולקדש. השקיעה שם מאוחרת מאוד. לכן בחוץ לארץ אפשר להתפלל בפלג המנחה גם בערב חג השבועות, כך פסק אאמו\"ר (ח\"ו סימן ל).מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת אני מברך את כל הציבור היקר, יהי רצון שבעז\"ה שזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן עלינו ועל כל עם ישראל, ואני שולח ברכה לכל הציבור ששומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שבכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, בני חיי ומזוני, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר."},{"filename":"35.pdf","content":"אמירת 'נשמת כל| ' ספר 'חמדת ימים| 'נשמת כל חי' עדיפה על פני שירת הים| 'עדיפות פסוקי דזמרה על 'נשמת כל חינושאי השיעור: | הוספות בברכת 'יוצר' בשבת| ' טעה ולא אמר 'נשמת כל חי| ' שנויי נוסחאות ב'נשמת כל חי| ' ביאורים ב'נשמת כל חי| חי' בעת צרה החול מוסיפים בשבת ובימים טובים ובימות | מפטיר בשבת| קריאת התורה בימים טובים וביום הכיפורים| קריאת התורה בשבת20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת וישלחחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת מרת גאולה בת מרים אלחייני ע\"ה כ\"ג כסליו תשס\"ט'נשמת כל חי' וקריאת התורה בשבת נמסר י' כסלו תש\"פ| 35 'גליון מס א. אין מעבירין על המצוות בשבוע שעבר ביררנו את הדין במי שאיחר לתפילה בשבת בבוקר ואין בידו לומר כי אם או פסוקי דזמרה או 'נשמת כל חי' ורק כך יספיק תפילה במנין, שלהלכה אמירת פסוקי דזמרה עדיפה על פני 'נשמת כל חי'. והטעם, משום שפסוקי דזמרה הם מתקנת חכמים, ו'נשמת כל חי' למרות שנזכר בזוהר דהיינו מתקופת המשנה, בכל זאת נתבאר בראשונים שהוא מנהג בעלמא. ולמרות חשיבות אמירת 'נשמת' בשבת פסוקי דזמרה עדיפה. לאחר השיעור מישהו אמר לי עוד סברא להעדיף פסוקי דזמרה על פני 'נשמת'. כיון שיש לנו כלל 'אין מעבירין על המצוות' ו'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. ופסוקי דזמרה הם מצוה שבידו כעת לקיימה, ולכאורה יש לו לקיים את מה שבידו לקיים עתה מאשר מה שזמנו יבוא אחר כך. וראיה מתשובות הרדב\"ז שם שאלו את דעתו לגבי יהודי שהיה אסור בבית האסורים, והודיעו לו שנותנים לו לצאת לחופשי ליום אחד, ובידו לבחור באיזה יום רוצה לצאת, והסתפק אם עליו לצאת למחרת ובאותו היום להתפלל בציבור ולקיים את המצוות שבידו לקיים באותו היום, או שמא יעדיף לצאת באחד מימות השנה כיום כיפור בו התפילה חשובה מאוד, או בחג הפורים ויקיים את מצוות היום, וכיו\"ב. והרדב\"ז השיב שצריך לצאת מיד לחופשי, ובכך יקיים את מה שבידו לקיים, ולא ימתין כלל. למרות שאם יחכה יוכל לקיים יותר מצוות כראוי, משום 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'. ורואים בזה את היסוד של 'אין מעבירין אמנם יש חולקים [ מצוותיותר על המצוות' שהוא אפילו כאשר בכך יקיים .]בזה ב. הוציא את התפילין מהנרתיק קודם הטלית כעין זה, יש מחלוקת בין מרן השלחן ערוך ורבנו האר\"י לעניין טלית ותפילין. שהנה נפסק להלכה (סימן כה ס\"א) שמתעטפים בטלית קודם הנחת תפילין. אולם אם טעה והוציא את התפילין לפני הטלית, דעת רבינו האר\"י (בשער הכוונות עיין רב פעלים ח\"א סימן ד') שעם כל זאת צריך לעזוב את התפילין ולהתעטף בטלית, כיון שאין מציאות כזו להניח תפילין ללא טלית. יתירה מזאת כותב הבן איש חי (שם), שאם הוא עטור בטלית ותפילין ונפלה טליתו, צריך לחלוץ את התפילין ולהתעטף בטלית ולאחר מכן להניח את התפילין. לעומתם, מרן השלחן ערוך (שם) פסק שאין מעבירין על המצוות, ואם הקדים להוציא את התפילין מניחן קודם ואחר-כך מתעטף בציצית.הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל אמר פתרון לזה (אור לציון ח\"ב עמוד רפ) שיש לעשות פשרה, שיעזוב את שניהם וילך ויתעסק במשהו אחר, ולאחר מכן כשיחזור יתחיל הכל מתחילה. והגאון רבי ישראל מאיר יונה שליט\"א אמר לי שיש להשיב על דבריו שלכאורה אין זה מובן, שהרי אם אסור ללכת מציצית לתפילין מחמת הדין של 'אין מעבירין על המצוות', איך אפשר לומר שיכול להניח את המצוה בשביל דבר הרשות וללכת משם לגמרי לבחוץ? הרי ממצוה למצוה אין מעבירין על המצוות, ממצוה לרשות יהיה מותר?! וודאי שהוא חייב להניח .] אות יז 9 וע\"ע בעניין זה בגיליון[ עכשיו את התפילין ויסוד הענין הוא שכיון שצריך כבר לקיים את המצוה משום 'אין מעבירין על המצוות', החיוב לא יורד אם מתרחק ממנו, והחיוב נותר כשהיה מקודם באותה המצוה. אולם אין זה שייך לנושא שלנו, כיון ש'אין מעבירין על המצוות' הוא דוקא כשיש לפניו את שתי המצוות לקיים וצריך להחליט את הראשונה או את השניה, אולם כאן אין לפניו את אמירת 'נשמת' רק כשיגיע לשם בסדר התפילה. ולכן אין טענה זו נכונה. ג. 'אז ישיר' או 'נשמת כל חי' ויש להוסיף בענין זה, מהו פסוקי דזמרה?! שודאי מזמור 'תהילה לדוד' וכל מזמורי ה'הללויה' עד 'כל הנשמה תהלל יה הללויה' שכופלים פסוק זה פעמיים, כיון שזה סימן שהשלימו פסוקי דזמרה - הם עיקר פסוקי דזמרה. ולאחר מכן אומרים 'ויברך דוד' כמה פסוקים, ואחר כך 'שירת הים'. והנה 'שירת הים' לא היתה בכלל פסוקי דזמרה, והיא תקנה מאוחרת שהחלה מזמן הגאונים. לפיכך אם יש מצב של פסוקי דזמרה או 'שירת הים', ואי אפשר לתפוס שניהם, כיון שבכך יפסיד תפילה בציבור, עדיף שיאמר פסוקי דזמרה ו'ויברך דוד' עד 'ואתה אלוקינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך' ויפסיק שם ויתחיל לומר 'נשמת כל חי'. ולפיכך מי שבא מאוחר לבית הכנסת ולא יספיק לומר 'נשמת' וגם 'אז ישיר', עדיף שידלג על 'אז ישיר' ויאמר 'נשמת' כיון שהוא מנהג קדום יותר. וכמו כן נתבאר בשבוע שעבר, שאם אין בידו כי אם לומר 'נשמת' או לחילופין מזמורי התהלים הנהוגים להיאמר בשבת בתחילת תפילת שחרית – קודם 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר 'ברוך שאמר', שיעדיף את אמירת 'נשמת כל חי' על פניהם, וישלים לאחר התפילה. וכמו כן אם יפסיד את אמירת 'הודו' עדיף על פני הפסד של 'נשמת כל חי'. ודינים אלו שמדלגים בתפילה לצורך תפילה במנין, הם גם לגבי אם רואה שהזמן מתקצר ועוד מעט וכבר יצטרך להפסיד תפילה בזמנה. ד. אודות ספר חמדת ימים יש ספר ששמו 'חמדת ימים', שיש ויכוח גדול על זהות מחברו. יש שטענו שכתב אותו נתן העזתי שהיה הנביא של שבתאי צבי ימ\"ש. נתן העזתי היה מקובל גדול אבל משובש מאוד. ויש הטוענים שספר 'חמדת ימים' נכתב שנים רבות לפני כן, ומחברו הוא תלמידו של רבי חיים ויטל, ויש לכך כמה ראיות. מי שהוציא והפיץ ספר זה לאור עולם היה מהר\"י אלגאזי. ויש שטוענים שבאמת כתב את זה קדמון ובשנים שלאחר מכן נתן העזתי הוסיף בו כמה דברים. על כל פנים נראה שגדולי האחרונים המקובלים מצטטים קטעים בשמו. וצריך לומר שהם סוברים שמה שערערו על ספר זה אין זה נכון, או שהם סוברים שצריך לבחון כל דבר לגופו. והנה בספר 'חמדת ימים' כתוב, ומביאים כמה מגדולי האחרונים בשמו, המכתם לדוד (סימן יג) והבית מנוחה (דף קלג סע\"א) ועוד, שאדם הנמצא בצרה שיקבל על עצמו לומר 'נשמת' כשיצא מהצרה, וזו סגולה בדוקה שיינצל. ה. ביאור 'נשמת כל חי' כשאומרים 'נשמת כל חי' כדאי מאוד לשים לב מה מוציא מפיו. \"ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועיננו מאירות כשמש וכירח, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו\", ולאחר מכן אומרים: \"על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו - הן הם יודו, ויברכו, וישבחו וכו'\", ולכאורה יש לשאול, שהרי קודם אמרנו שאין אנחנו יכולים, ואילו לאחר מכן אומרים \"הן הם יודו וכו'\"?! , במלך שהיה לו יועץ יהודי, איש חכם ונבון משל נפלאומבארים זאת ב ונאמן , והמלך העריכו מאוד עד כי גבהה קרנו של היועץ מאוד בעיני המלך. היועצים הגויים בממלכה לא סבלו זאת שהמלך כל כך אוהב את היהודי והיו מנסים להסית את המלך נגדו, אך המלך לא אבה לשמוע להם, והיה דוחה את כל טענותיהם. פעם בא אחד היועצים ואמר למלך 'אדוני המלך, אולי נעשה ניסיון לנאמנות שלו, תאמר ליועץ היהודי שיש לך יום הולדת, ותבקש ממנו לערוך לכבודך אירוע על חשבונו'. המלך עשה כדבר היועץ וקרא ליועץ היהודי והודיעו שבעוד כמה ימים יש לו יום הולדת, ומבקש ממנו לערוך לו אירוע לכבודו. היועץ היהודי קיבל על עצמו את המשימה והחל לארגן את האירוע, הוציא על כך הון תועפות, וערך מסיבה מפוארת, תזמורת מיוחדת, פרחים נאים ומאכלים כיד המלך. כשהגיע העת, המלך הגיע למסיבה שנערכה לכבודו יחד עם כל הפמליא שלו, המלך אוכל ושותה ונהנה מכל הארגון והאירוע המכובד. ובתוך כך קרא ליועץ הגוי שם ואמר לו 'תראה איזה יופי, אתה דיברת על היהודי ותראה מה הוא עשה!!!' היועץ הגוי לא אמר נואש והשיב למלך \"הסתכל על פניו, תראה איך הוא נראה עצוב וכעוס, כאבל בין חתנים, וכל זה בגלל שהוא צריך להוציא את ההוצאה הזו מכיסו! לך תאמר לו שיעשה אירוע מסיבה ליום הולדת של המלכה ואתה תשלם!' לאחר המסיבה, קרא המלך ליועץ היהודי וציווה עליו שוב לערוך מסיבת יום הולדת למלכה, והקציב לכך סכום עתק מאוצר המלוכה לממן את הוצאות המסיבה על חשבון בית המלוכה. כשהגיע עת המסיבה, שוב קרא המלך ליועץ הגוי ואמר לו הנה אתה רואה איזה מסיבה יפה הכין היועץ היהודי?! אמר לו הגוי 'הוא אשר אמרתי לך במסיבה הקודמת ראה את פניו של היהודי! ראה כיצד הוא שמח וצוהל וטוב לב, והכל כיון שאינו מוציא אף הוצאה מכיסו!!!' המלך כעס ולא יכל להתאפק וקרא ליועץ היהודי, וציוה עליו שיאמר לו מפני מה במסיבה הקודמת היה נראה עצוב וכעוס, ואילו כיום במסיבה הזו הא נראה שמח וטוב לב?! אמר לו היועץ המסיבה הראשונה הייתה על חשבוני, לעומת זאת מסיבה זו היא על חשבונך! המלך התרגז בתחילה מהתשובה, אך היועץ מיד הסביר את דבריו: בפעם הראשונה המסיבה היתה על חשבוני, ולא ידעתי מה לעשות במסיבה כדי שתהיה ראויה לפני המלך, והייתי טרוד מאוד כדי לעשות את המקסימום לכבוד המלך, ולשמח את המלך ביותר. ומאידך, כשבאתי למסיבה התחלתי לחשוב, אולי לא עשיתי די לכבוד אדוני המלך. אולם בפעם השניה אמרת לי מה התקציב לארגון המסיבה, ואינני יכול לחרוג מהתקציב, לכן ערכתי מסיבה לפי המקסימום של התקציב, וממילא הייתי הרבה יותר רגוע ונינוח. המלך התפעל מאוד מהתשובה והוכיח את יועציו, ופניהם חפו. הוא, שבתחילה אומרים שאי אפשר להספיק לשבח את הקב\"ה, הנמשלו וכמו שכתוב בגמרא מסכת מגילה (כה.) על המילים שאומרים בתפילה \"האל, הגדול, הגבור, והנורא וכו'\" שהיה אחד שאמר 'האל, הגדול, הגבור, והנורא, והאדיר, והחזק,' ואחד החכמים ששמע אותו אמר לו \"סיימת את השבחים לקב\"ה?!\" דהיינו, הוא הוכיח אותו על כך שהוסיף בשבחיו של הקב\"ה, שהרי בכך נראה הדבר כאילו אין עוד לשבח, ולכן אומרים שאיננו יכולים להספיק. ומצד שני, אנחנו משבחים ממה שהקב\"ה הביא לנו – האברים שלנו – התקציב שלנו, שמהם ובהם אנו מודים לקב\"ה, ולכן 'הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו''. ו. נוסחאות ב'נשמת כל חי' בנוסח 'נשמת' אין אומרין תיבת 'וישוררו', כן כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (חזון עובדיה שבת ח\"ב עמוד ר ד\"ה הן), וכך כותבים כמה מגדולי האחרונים , וכך נמצא בסידורים ]ראה כף החיים סימן רפא אות ח, וסימן כח אות לח[ הקדמונים. והטעם, כיון שלא שייך לומר 'וישוררו – את שמך', והנכון היה לומר 'וישוררו לשמך'. ומחמת שגם בסידורים הקדמונים אינו נזכר, לכן אאמו\"ר בשעתו הורה לי שלא להדפיס בסידור 'יחוה דעת' תיבה זו. \"וכל עין לך תצפה\" – יש מחלוקת אם 'תצפה' נהגית התי\"ו בחיריק והצד\"י בשו\"א, וממילא הוא מלשון ראיה – צפיה. ויש שסוברים 'תצפה' התי\"ו ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"א והצד\"י בפת\"ח, ואז הוא לשון ציפיה – המתנה. .]שם ד\"ה וכל[ סובר שיש לומר 'תצפה' הצד\"י בפת\"ח \"הן - הם יודו ויברכו וכו'\" כצ\"ל. ולא לטעות ולומר 'הם - הם' או 'הן - הן'. ויש בזה הבדלים בסידורים. רבי דוד אבודרהם כותב (דף מה ע\"ב) ש\"הן - הם\" עולה בגימטריא מאה, כנגד מאה ברכות שחייב אדם לומר בכל יום. לא ינום וכו'\", ער\"ה' אלוקים אמת לא ינום ולא יישן\" - יש סידורים שכתוב \" ויש עדות שכן נוהגות לומר, כמדומני בחלק מסידורי המרוקאים, אולם רוב העולם, ספרדים אשכנזים, אינם אומרים \"ער\". ויש הרבה נוסחאות ב'נשמת', ואצל האשכנזים הנוסח הוא שונה לגמרי מהנוסח הספרדי וכל אחד יעשה וינהג כמנהג אבותיו. ז. טעה ולא אמר 'נשמת כל חי' ומי [ 'מי ששכח לומר 'נשמת כל חי' בשבת והתחיל את ברכת 'ישתבח , אך לא גמר ]שמתפלל מתוך הסידור ודאי שדבר כזה לא יתכן שיקרה לו את ברכת 'ישתבח' ורק התחיל לומר 'ברוך אתה ה'' ולא חתם את הברכה. דינו שצריך לחזור ולומר את 'נשמת כל חי'. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א האור זרוע כותב שיש כל מיני הוספות שמוסיפים בשבת כגון 'נשמת', וכן בברכת יוצר 'הכל יודוך והכל ישבחוך', ו'אל אדון על כל המעשים', ו'לאל אשר שבת', וכותב על כך שאם לא אמרם אין מחזירין אותו חוץ מ'לאל אשר שבת'. ויש מחלוקת בדבריו, אם כוונתו גם על אמירת 'נשמת'. ומי שמביט בפנים הספר רואה שמשמע מדבריו שכוונתו גם על 'נשמת' שאינו צריך לחזור. על כל פנים, לדעתו כשהתחיל ברכת 'יוצר' אינו צריך לחזור, אך אם עדיין לא התחיל ברכת יוצר צריך לחזור. וכך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בהליכות עולם (ש\"ב פרשת תולדות), וכך פסק באור לציון, וכך כתוב גם במשנה ברורה בביאור הלכה (סימן רפא ד\"ה ובכל). ואף לדעת המקובלים ודאי שכן הוא הדין, שהרי לדעת המקובלים יש חשיבות גדולה להגיד את 'נשמת כל חי' לפני קריאת שמע וברכותיה. וחלק מהמקובלים כותבים יתירה מזאת, שמי שקורא קריאת שמע בלא שאמר 'נשמת' לפני כן, הרי זה כמו בימות החול שקורא קריאת שמע בלא תפילין!! ]ראה במכתם לדוד שם[ ומשום כך אף אם אמר \"ברוך אתה ה'\" של ברכת 'ישתבח' שיסיים 'למדני חוקיך' ויחזור לומר 'נשמת'. ואין לחשוש משום הפסק. ואם חתם את הברכה, יסיים ויאמר 'נשמת' עד התיבות 'ומעולם עד העולם אתה אל'. ולמרות שבדרך כלל יש חשיבות שלא להפסיק בין ברכת 'ישתבח' לברכת 'יוצר', כאן הדין הוא שונה, כיון שיש כמה נימוקים להפסיק, אם מחמת דעת המקובלים בחשיבות הענין לומר 'נשמת' לפני קריאת שמע. וכן יש לומר כיון ש'נשמת' הוא שבח לקב\"ה, והוא בא בין פסוקי דזמרה שהם שבח לקב\"ה - מחד גיסא, ומאידך – ברכת 'יוצר' שהיא גם שבח לקב\"ה, לכן אין לומר שהוא הפסק כיון שהוא ממין הענין. ואם התחיל את ברכת 'יוצר' הפסיד את אמירת 'נשמת כל חי', כיון שאינו רשאי להפסיק בברכת יוצר לצורך אמירת 'נשמת כל חי'. ח. השלמת 'נשמת' לאחר התפילה ולפי האור זרוע האמור לעיל, גם לאחר התפילה אין צריך לומר 'נשמת' כיון שמכל מקום אין מחזירין אותו כששכח לאומרו. ויש אומרים שלפי המקובלים לא טוב בשבת לומר 'נשמת' אחרי התפילה. ורק כשאומרו לפני קריאת שמע וברכותיה. וכך כותב בספר 'בית מנוחה' (שם) שהיה מקובל גדול, שאין לומר 'נשמת' לאחר התפילה והוא בבחינת 'כל המוסיף גורע'. וכדבריו כותב גם בספר 'מכתם לדוד' (שם) לרבי דוד פארדו שחי קצת לפני ולכן מרן החיד\"א - והוא מזכיר אותו הרבה, ועוד הרבה פוסקים סוברים כן. אם התחיל ברכות קריאת שמע ולא אמר 'נשמת' הפסיד מלאומרה לגמרי. ט. נזכר שלא אמר 'נשמת כל חי' ויש מחלוקת באחרונים אם שכח לומר 'נשמת' ונזכר לאחר שהחזן אמר קדיש ו'ברכו' לפני שהתחיל ברכת יוצר. שהנה דעת הבן איש חי (ש\"ב פרשת תולדות אות ב) שאפילו אם אמר 'ברכו' יאמר שם 'נשמת'. לעומתו המכתם לדוד (שם) סובר שלאחר שאמר 'ברכו' אין לומר 'נשמת'. וגם הבית מנוחה כותב (שם) כן. ויסוד דבריהם הוא שעניית 'ברכו' היא כאילו התחיל בברכת יוצר. אמנם מותר לענות שם על דברים שבקדושה, מה שאין כן בקריאת שמע וברכותיה שאסור לענות [ ואף על אמן דברכות עם כל זאת הוא כביכול התחיל את ברכות קריאת שמע.]שם אמן דברכות להלכה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק בחזון עובדיה (שבת ח\"ב עמוד קצז ד\"ה והנה) כדעת המכתם לדוד והבית מנוחה שאין להפסיק באמירת 'נשמת' לאחר קדיש ו'ברכו'. י. הפסק בשיחה בין 'ברכו' לברכות קריאת שמע דרך אגב, מכאן יש ללמוד מה שרואים הרבה שלאחר קדיש ו'ברכו' בתפילת ערבית עדיין מדברים ומשוחחים, וזה אסור אפילו בדברי תורה, כיון שאמירת 'ברכו' הרי הוא כאילו התחיל את ברכות קריאת שמע. ודין תפילת ערבית כדין תפילת שחרית, שלאחר אמירת 'ברכו' אין לשוחח כלל, ואף 'נשמת' אסור לומר, וכאמור. יא. בירך ברכת יוצר של חול בשבת נתבאר לעיל שבתפילת שבת יש שלושה קטעים נוספים על סדר התפילה, הקטע הראשון 'הכל יודוך והכל ישבחוך', השני 'אל אדון כל המעשים', והשלישי 'לאל אשר שבת'. בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קלב ע\"א ופרשת ויקהל דף רה ע\"ב) נזכר הקטע 'אל אדון על כל המעשים', ובעוד שני מקומות מצאתי שנזכר 'לאל אשר שבת'. ולפי האור זרוע מביא אותו הרמ\"א להלכה (סימן רפא) הקטע 'לאל אשר שבת' הוא הקטע החשוב ביותר. והאור זרוע כותב עוד, שאם לא אמר 'לאל אשר שבת' מחזירין אותו. ויש מחלוקת בזה מה הכוונה 'מחזירין אותו', אם הכוונה לחזור בתוך הברכה, או שלאחר התפילה ישלים. ולהלכה, כל זמן שלא חתם 'יוצר המאורות' יחזור ויאמר 'הכל יודוך והכל ישבחוך', דהיינו יחזור על הכל. וזהו מה שכתוב 'מחזירין אותו', אך לאחר חתימת הברכה אין מחזירין אותו. כיון שיש בזה מחלוקת באחרונים כך הנכון לעשות. ולאחר התפילה יכול לומר 'לאל אשר שבת' ו'הכל יודוך', ואין לחשוש מלאומרם כמו 'נשמת' לאחר התפילה. יב. יסוד תקנת קריאת התורה בשבת בשבת קוראים בתורה שבעה עולין בפרשת השבוע, ויש לברר מהיכן בא מנהג זה. יש בזה כמה וכמה גמרות בבלי וירושלמי, ועוד מקורות שונים, ובשעתו כשכתבתי את ספרי 'הלכה ברורה' חלק ז טרחתי לסדר את הדברים . וסדר הדברים כך הוא ]בשו\"ת אוצרות יוסף שם סימן ב ע\"ש[ פחות או יותר על פי הרמב\"ם: שיש את תקנת משה רבינו, ויש את תקנת עזרא הסופר. ולאחריהם יש את תקנת חכמים בזמן המשנה. משה רבינו תיקן את קריאת התורה בשבת ובשני וחמישי. אך לא קבע מה קוראים באותם הזמנים, ולכן אנו מוצאים שבזמן חכמי הגמרא בארץ , וכל ]:ראה מגילה כט[ ישראל היו גומרים את התורה פעם בשלוש שנים עניין של שמחת תורה זה ה'שמיני עצרת' שכתוב בתורה. וסיום התורה ביום זה הוא מנהג חדש מתקופת רבותינו הראשונים, שעושים שמחה לכבוד גמרה של תורה, וההקפות הם ענין של המקובלים. והסיבה שמשה רבינו תיקן כותב הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תפילה ה\"א והוא מהגמרא בבא קמא פב.) שלא יעברו עליהם שלושה ימים בלא שמיעת תורה. כתוצאה מהאמור שתקנה זו היא ממשה רבינו, כתב הב\"ח (סימן תרפה) שיש לתקנה זו תוקף כהלכה למשה מסיני. וכיון שכך יש לה תוקף של דאורייתא. ויש משמעות לכך גם בריטב\"א (מגילה יז:). אך רובא דרובא מהפוסקים חולקים עליהם. וסוברים שגם תקנת משה היא כתקנת חכמים. יג. תקנת עזרא הסופר לאחר מכן בא עזרא הסופר והוסיף ותיקן שתי תקנות. הא'. לקרוא בתורה בשבת במנחה. והטעם הוא 'מפני יושבי קרנות'. ויסוד התקנה, כדי שלא יבטלו כל מהלך השבת לאחר הסעודה. ובהקשר הזה הגמרא בגיטין (לח:) מספרת שהיתה משפחה בירושלים שהיו עוסקים ב'עונג שבת' בזמן הזה ונעקרה מן העולם! כיון שהוא זמן שהולכים בו ללמוד תורה. ויש מספיק זמן לקיים עונג שבת. תקנתו השניה של עזרא הסופר היתה, שקבע מסגרת לקריאת התורה בשני וחמישי, דהיינו שיקראו שלושה עולים, ושכל אחד יקרא לפחות שלושה פסוקים. וששלושתם יקראו לפחות עשרה פסוקים יחד. יד. להקפיד שיהיה עשרה פסוקים בסך הכולל של העליות ולא פחות ובענין שצריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים יש לשים לב בפרשת לך לך שהפסוק התשיעי הוא 'ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה' (בראשית יב, ט), ולכן צריך להמשיך 'ויהי רעב בארץ וכו'' עד 'וחיתה נפשי בגללך' (שם פסוק יג) והסיבה כדי לסיים בדבר טוב. ויש כמה מקומות שצריך לשים לב לזה .שהקריאה לא תהיה תשעה פסוקים הפעם היחידה שיש לנו בעיה עם זה היא בפורים, שקוראים פרשת ויבא עמלק (שמות יז, ח), ושם יש רק תשעה פסוקים. ולפיכך כותבים התוספות (מגילה כא. ד\"ה אין) כיוון שנגמר הענין אי אפשר להמשיך 'וישמע יתרו' שהוא עניין אחר, לכן קוראים רק תשעה פסוקים. לעומת זאת מנהגנו לחזור את הפסוק האחרון 'כי יד על כס וכו'' פעם נוספת ובכך להשלים לעשרה פסוקים. טו. תקנת חכמי המשנה בדורות לאחר מכן באו חכמים בזמן המשנה וקבעו את מספר העולים בשבת ובחול. שבשני ובחמישי וכן בתעניות, תענית אינה יום קדוש יותר מימים אחרים, ולכן מספיק לנו שלושה עולים. לעומת זאת, בראש חודש ובחול המועד, כיון שבזמן בית המקדש היו מקריבים קרבן מוסף, ולכן כיום אנו מתפללים תפילת מוסף, לכן מעלים עולה נוסף לתורה. ובכל הימים הללו, שיש בהם שלושה או ארבעה עולים אי אפשר להוסיף עליהם כלל. וחכמים קבעו זאת בלשונם 'אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהן'. והסיבה לכך כותב רש\"י (מגילה כב: ד\"ה זה) שהוא משום שיש ביטול מלאכה. אנשים ממהרים לעבודה ואי אפשר להוסיף ואם יש כמה אנשים שרוצים לעלות יותר מכמות עליהן עולים לתורה. העולים של היום, יכולים להתפצל למנינים נפרדים, וכל מנין יקרא בספר תורה בפני עצמו. טז. הוספת עולים לתורה בחול המועד והלכה זו היא גם בחול המועד, שלמרות שאי אפשר לעשות בו מלאכה, אך כיון שאפשר לעשות בו מלאכת דבר האבד עדיין הוא בכלל ביטול מלאכה ואין מעלים עולים נוספים. הגמרא בברכות (ל:) אומרת, ששליח ציבור ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בשחרית של ראש חודש אין מחזירים אותו, כיון שיכול לאומרה בתפילת המוספין. והפוסקים דנים אם כן הדין בחול המועד. שיש הסוברים שדין חול המועד כדין ראש חודש, וכשם שבראש חודש אין מחזירין אותו כך הוא בחול המועד. לעומתם יש שסוברים, שדוקא בראש חודש הגמרא אומרת שיכול לאומרה בתפילת המוספין משום שיש לחשוש מביטול מלאכה, אך ונתבארו הדברים באורך בהלכה ברורה חלק [ בחול המועד אין לחשוש לכך .]ו' סימן קכו ע\"ש יז. מנין העולים לתורה ביום טוב ויום הכיפורים ביום טוב שאסור בעשיית מלאכה, הוסיפו חכמים שיעלו בו חמישה עולים. וביום טוב מותר להוסיף על מנין העולים. וביום הכיפורים תקנו חכמים שיעלו בו ששה עולים. והטעם, משום שמלבד שיש בו איסור בעשיית מלאכה, נוסף גם חיוב כרת על האוכל ביום הכיפורים. יח. מנין העולים לתורה בשבת והוספה עליהם ובשבת תקנו חכמים שעולים לתורה שבעה עולים. וכתוב במשנה (כא.) 'אין פוחתין עליהם אבל מוסיפים עליהם'. דהיינו, בשבת ניתן להוסיף על שבעה עולין. והנה במשנה שם כתוב 'יום טוב חמישה, יום הכיפורים ששה, שבת שבעה, אין פוחתין עליהם אבל מוסיפים עליהם'. – ויש לשאול האם המשפט האחרון 'אין פוחתין מהם וכו'' הוא על כל האמור לעיל, והיינו יום טוב ויום הכיפורים, או שמא נאמר רק לענין שבת, כיון ששבת מעלתו גדולה מכולם, והוא היום הקדוש ביותר, אף יותר מיום הכיפורים כיון שדינו של המחלל שבת הוא בסקילה, לכן אולי רק בו נאמר הדין של מוסיפין עליהם?! דעת הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תפילה הלכה טז) ורש\"י במסכת מגילה (כא. ד\"ה ואין) ורוב הראשונים ש'מוסיפין עליהם' הוא גם על יום טוב ויום הכיפורים. לעומתם הר\"ן (מגילה דף יב ע\"ב מדפי הרי\"ף) מביא שיש אומרים שאין להוסיף על מנין העולים בימים אלו, ומה שאמרו במשנה 'מוסיפין עליהם' הוא נאמר רק לגבי שבת. אכן הרמ\"א פסק (סימן רפב ס\"א) שמותר להוסיף ביום טוב וביום הכיפורים על שבעה עולים, אך נוהגים שלא להוסיף. וכן הוא המנהג אצל בני אשכנז. וביאור דעת הרמ\"א, שהנה יש מחלוקת בגמרא מגילה (כג.) אם מפטיר עולה למנין שבעה או לא. ולהלכה, הרמב\"ם (שם הלכה יז) והטור והשלחן ערוך (סימן רפב ס\"ו) פוסקים ש'יכול השביעי להיות המפטיר' דהיינו, שהשביעי עולה למנין שבעה. אך למעשה מנהג ישראל להעלות עולה נוסף למפטיר, והטעם כיון שכשעושה כן יוצא ידי חובת כל הדעות, ובשבת ממה נפשך אפשר להוסיף עולים לתורה ככל שרוצה, לפיכך כך המנהג. וכך כותבים התוספות (מגילה כג.) והרא\"ש (שם) וכל הראשונים. אולם ביום הכיפורים, שמעלים בו שישה עולים, יש נפקא מינא, שאם מפטיר עולה למנין שבעה מעלים את המפטיר שישי, אך אם אינו עולה למנין העולים, וגם אינו יכול להוסיף על מנין העולים, השישי הוא המפטיר. ולמעשה המנהג הוא שמעלים ביום כיפור את המפטיר שביעי. ונראה שגם לפי האשכנזים ביום טוב וביום הכיפורים מעלים את המפטיר נוסף על מנין העולים, ומשמע שאפשר להוסיף בימים אלו בעיקרון אף לפי האשכנזים, ורק מצד המנהג נהגו שלא להוסיף על מנין העולים בימים אלו. יט. להקפיד לעלות לתורה לפחות פעם בחודש ואצלנו הספרדים אין שאלה כלל, כיון שאנחנו פוסקים להלכה שמותר להוסיף גם ביום טוב וגם ביום הכיפורים על מנין העולים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נהג בכל השנים לעשות הרבה 'מוסיפים' גם בשבתות וגם בימים טובים, והיה משתדל לקצר ב'מי שברך', ולהוסיף עליות בשבת וביום טוב. רבותינו האחרונים כותבים שיש עניין שאדם יעלה לתורה לפחות פעם בחודש. ויש מקומות כגון הישיבות הגדולות, שבחור יכול ללמוד בישיבה חמש שנים ולא יעלה לתורה אף לא פעם אחת. וכדאי לצאת פעם בחודש לאיזה מקום ולעלות שם לתורה. ובראש השנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר מי לא רוצה לעלות בראש השנה?! ולכן הנהיג בבית מדרשו להוסיף עולים כמנין העולים שעולים באותם ימים כגון בראש השנה שיש חמישה עולים היה מוסיף חמישה היה מעלה שבעה מוסיפים. ואם חל ראש השנה בשבת או יום כיפור בשבת מוסיפים, כנגד העליות של היום, כנגד חובת היום, הוכל כדי לזכות אנשים לעלות לתורה. כ. מפני מה אין מוסיפין בעליות של יום טוב לעיל נתבאר שיש שיטות שאומרות שאין להוסיף על העולים ביום טוב, והר\"ן הביא שיטה זו בשם יש אומרים. והר\"ן מבאר את יסוד טענתם, מפני מה אין להעלות ביום טוב וביום הכיפורים, כיון שאם ביום טוב יעלה עוד מוסיף אחד יעשה את היום כיום הכיפורים, ואם ביום הכיפורים יוסיף עוד אחד למנין העולים יעשה את היום כמו שבת, שמעלין בו שבעה עולין וכן על זה הדרך, ומחמת כן כדי להבדיל בין שבת לבין יום טוב לפיכך טענו שאין להוסיף כלל מלבד שבת בשבתו. כא. מכירת העליות בבתי הכנסת המטרה בכל המכירות של בתי הכנסת הוא בכדי לעשות סדר בין המתפללים, יש מקומות שעושים שם רשימות וכו' ויש בזה הרבה בעיות, ולפעמים שוכחים ונפגעים וכיו\"ב, ובאופן זה יכול בצורה פשוטה לקנות לעצמו עליה ללא כל קושי. מי שעולה לתורה מנהג ישראל לתרום כסף לבית הכנסת. ויש בבתי הכנסיות כאלו שעושים מכירות, ויש להם בשפע, ומניחים את הכסף בארון, ואין נכון לעשות כן! כסף צריך לשמש קודם לאחזקת בית הכנסת, חשמל, ניקיון, חזנים וכיו\"ב. ואם נשאר כסף צריך להשתמש בזה לצורך מצווה, כגון להקים כולל ולהחזיק תלמידי חכמים, וזה החשוב ביותר. ואדרבא, אנשים אשר יודעים שמדובר בצרכי מצוה אז יהיה להם יותר חשק לתרום, כיון שמבינים שכספם לא ישכב בבנק, ולא יהיה מחולק סתם, אלא ישמש לתורה ולמצוות."},{"filename":"350.pdf","content":"350 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק בהר- בחוקותי תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי הנחת זרי פרחים על | בחוקותיהם לא תלכו| קישוט בית הכנסת בחג השבועות| להתאחד סביב קדושת השבתנושאי השיעור: אם יש חיוב לאכול לחם | שכח לומר 'רצה' בברכת המזון בסעודות שבת| עמידה בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון| קברים הכל מאיתו יתברך | עירובי תבשילין| שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בסעודות חג השבועות| בסעודות יום טובפרשת במדבר ענייני חג השבועות (ב) שנה במקום הזה, 35 \"...ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א. ב\"ה אני כבר שנה שבית המדרש 'יחוה דעת' קיים. הדוגמה האישית שלי 40-מתוך ה הוא מרן שליט\"א, שחוץ מהגדלות בתורה - כמה לשם שמיים וכמה כוונתו לטובה בכל דבר ודבר. אם זה בספרים שלו, שב\"ה אנחנו בשני בתי הוראה, וכמה דיברתי עם מו\"צים ומורי הוראה, וכולם אומרים שכל שאלה שיש להם מיד פותחים 'הלכה ברורה' ו'תורת המועדים'. הספרים הללו יצאו בכל העולם בסיעתא דשמיא מיוחדת, בדקויות הקטנות ביותר – רק מרן דיבר בהם. וכמובן, כמות התלמידי חכמים שיצאו מהמקום הזה, שהם נפוצים בכל הארץ, תלמידי חכמים ברמה גבוהה. תמיד יחוה דעת הייתה דרגה מעל כולם. ב\"ה אני גר קרוב לבית המדרש, ורואים את הסיעתא למקום הזה, בכל שבת יש כאן שבעה מניינים, ושיעורי תורה במשך כל דשמיא שיש היום. למרות שיש בתי כנסיות מסביב, יותר מכובדים ויותר מפוארים, ובכל זאת לצערנו הרב, לפעמים מחפשים מניין, לעומת זאת כאן הכל מפוצץ. מי שמגיע ביום חול לכולל למטה, אין מקום להכניס אפילו כיסא. כל החדרים מלאים בכוללים לבעלי בתים בכמה רמות. ב\"ה אני מלמד פה כל ערב בעלי בתים, והם מספרים לי שמרן שליט\"א הוא כמו האבא שלהם, כל בעיה שיש להם - הם ניגשים אליו, הוא מחפש פתרון לכל בעיה. מרן שליט\"א בכל דבר עושה לשם שמיים, כל דבר שהוא לשם שמיים - סופו להתקיים, וזה מה שקורה כאן בבית המדרש 'יחוה דעת'. נברך את מרן שליט\"א, שיאריך ימים על ממלכתו, ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, וימשיך להנהיג אותנו בעז\"ה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן. לעילוי נשמת אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה./http://ydaat.co.ilמדברי הרב המקדים הגאון רבי אברהם זגורי שליט\"א מחו\"ר בית המדרש 'יחוה דעת' שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א 35 יישר כח לכבוד הגאון הרב אברהם זגורי שליט\"א, שכפי שהזכיר, כבר שנה שהוא נמצא כאן, וזה מוסר השכל לכל אחד מאיתנו. באנו לעולם הזה ללמוד תורה, הקב\"ה ברא את עולמו בשביל התורה, אם לא תורה - אין זכות קיום לעולם. אם לא תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים - שהיום כל כך לצערנו מדברים עליהם לא יפה, מכוער מאוד איך שמדברים עליהם - אלמלא הם, לא היה קיום לעולם. שנים לומד כאן בכולל 35 ,הגאון הרב זגורי שליט\"א הוא דוגמה ומופת לזה בהתמדה גדולה, הוא מוסר כאן גם כן שיעורים, הוא עבר את כל הבחינות של הרבנות והדיינות. יש לו כושר דיינות ולרב עיר, כל מה שצריך, חריף ובקי וגדול בתורה. אני מברך אותו שימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר. א. להתאחד סביב שבת קודש שמעתי בימים האחרונים שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ביקש מכל האזרחים בארצות הברית, שאת השבת הבאה - פרשת במדבר, כולם ינוחו שנה ליסודה של ארצות הברית, הוא קורא לכולם 250 באותה שבת, לרגל לכבד את הדת היהודית ולנוח בשבת, פשוטו כמשמעו. לכאורה, זה נראה לנו ממש דבר פלא. אדם לא יהודי שכל כך מכבד את הדת של היהודים, עד שקורא לכל האזרחים שלו לכבד את הדת, לנוח בשבת הבאה! אנחנו צריכים להסתכל על זה ולומר לעצמנו, כמה אנחנו צריכים להשתדל שאם עם ישראל ישמרו (שבת קיח:)שעם ישראל ישמרו שבת. חז\"ל אומרים שתי שבתות - מיד נגאלים. לכן אני מצפה, ואני קורא לנשיא המדינה ולראש הממשלה של המדינה היהודית, שיצטרפו לקריאה של נשיא ארצות הברית, שלכל הפחות כאן בארץ ישראל, וגם שיקראו ליהודים בכל תפוצות הגולה לשמור את השבת הבאה, אנחנו קוראים לשבת הזאת שלפני מתן תורה \"שבת כלה\", היא שבת חשובה מאוד. כמה זה חשוב שכולם יצאו בקריאה, שכולנו נתאחד סביב שבת קודש. אם אדם לא יהודי, כל כך מכבד את הדת שלנו, וקורא גם ללא יהודים לנוח בשבת, על אחת כמה וכמה שאנחנו היהודים, שיש לנו תורה, ויש לנו את המסורת שלנו, יש לנו את המתנה היקרה שנקראת שבת קודש. כמה זה חשוב שכולם יתאחדו סביב שבת הבאה! אנחנו הרבנים, כמובן, תמיד קוראים לשמור שבת, ומפעם לפעם כשיש יוזמות כאלו לשמור שתי שבתות, אנחנו מצטרפים בלב שלם ובשמחה. אבל הפעם הזאת, אני קורא לראש הממשלה, לנשיא המדינה ולכל ראשי השלטון בישראל, לצאת בקריאה אל כל העולם היהודי, גם היושבים בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ: ששבת הבאה – פרשת במדבר, תהיה שבת של אחדות נפלאה, שכל עם ישראל בעז\"ה ישמור את השבת ונזכה לגאולה שלמה. אכי\"ר. ב. קישוט בית הכנסת בחג השבועות נדבר בענייני חג השבועות. יש מנהג שקיים אצל הספרדים וגם אצל (סימן תצד האשכנזים, לקשט את בתי הכנסת בפרחים ובענפי אילנות. הרמ\"א , (מדרש תלפיות ערך דודאים) מזכיר את המנהג הזה. יש מביאים מקור למנהג סעיף ג) \"שפתותיו שושנים (שיר השירים ה, יג) על הפסוק (שבת פח:)ממה שאומרים חז\"ל נוטפות מור עובר\", שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב\"ה, נתמלא העולם כולו בריח בשמים. \"בעצרת (ראש השנה טז.) טעם אחר למנהג, שכתוב (מגן אברהם שם סק\"ה) יש אומרים נידונים על פירות האילן\". דהיינו שחג השבועות הוא יום הדין של האילנות, הקב\"ה קובע על כל אילן ואילן אם יחזיק. כמו שהקב\"ה קובע על בני אדם - לא בט\"ו בשבט שזה ראש השנה לאילנות, שזה עניין [ .בראש השנה . יום הדין של האילנות הוא בעצרת.]הלכתי שנוגע למצוות התלויות בארץ ג. הפולמוס סביב מנהג קישוט בית הכנסת , וכך מובא גם בספר מעשה (הובא במשנה ברורה שם סק\"י)יש אומרים בשם הגר\"א רב, שדעת הגר\"א היתה שאסור לנהוג כן, משום שזה מנהג הגויים. בעולם הנוצרי נוהגים לקראת יום אידם, שמקשטים גם כן איזה 'עץ אשוח' לכבוד (ויקרא יום החג שלהם. וממילא טען הגאון מוילנא שמנהג זה אסור משום \"ובחוקותיהם לא תלכו\".יח, ג) אבל למעשה, כאמור הרמ\"א פוסק שנהגו לעשות כן, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא בשם כמה אחרונים שמיישבים את דברי (ח\"ד סימן לג) בשו\"ת יחוה דעת הרמ\"א על פי דברי המהרי\"ק קולון - רבנו יוסף קולון - שהיה מאחרוני , (שו\"ת מהרי\"ק שורש פח) הביא את דבריו (יו\"ד סימן קעח)הראשונים, והבית יוסף שמה שכתוב בתורה \"ובחוקותיהם לא תלכו\", זה על דבר שהוא כמו חוק. בכללים של התורה שלנו, 'חוק' זה גזירה בלי טעם, גזירת הכתוב, אנחנו לא יודעים מה הטעם, אנחנו יכולים לפרש אבל לא שייך להוציא מסקנות הלכתיות מהפירושים שלנו, ואנחנו חייבים לקיימו כמות שהוא. ממילא כותב המהרי\"ק קולון, שגם בחוקי הגויים, כאשר זה חוק ללא כל טעם, ללא היגיון או נימוק, על זה התורה אומרת \"ובחוקותיהם לא תלכו\". אבל דבר שהגויים עושים ויש לו טעם הגיוני, על זה לא נאמר \"ובחוקותיהם לא תלכו\". לאור זאת, לפי המהרי\"ק קולון והבית יוסף שמביא אותו, וכפי הנראה מסכים לדבריו שהרי הוא לא מזכיר שום דעה אחרת, אנחנו רואים שכל דבר שהגויים עושים לכבוד, לנוי וכיו\"ב, מותר לנו לעשות כמותם. אין בזה משום \"ובחוקותיהם לא תלכו\". לכן מותר לקשט את בתי הכנסת, למרות שגם הגויים להבדיל עושים את זה ביום אידם, כיוון שזה לנוי וליופי, וגם שיש סמך לזה מדברי חז\"ל, לכן אפשר להקל בזה כדעת הרמ\"א. ד. הנחת זרי פרחים בלוויות מכל האמור יש לנו ללמוד לדברים נוספים שרגילים לעשות, ומקורם בא מהגויים. למשל, ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון של החיילים מניחים באוקטובר. כל פעם עושים טקס, ונשיא 7-זרים, ועכשיו הוסיפו גם את ה המדינה מניח זר, ראש הממשלה מניח זר, כל אחד שם זר לזכר הנופלים. 20 ב\"ה שהם לא ביקשו לעשות זר של הרבנים הראשיים... יש שם אולי זרים, ב\"ה שמאיתנו לא ביקשו את זה. אבל אנחנו מקבלים את הדבר הזה בשתיקה, למרות שזה ודאי בא מהגויים, כי זה לכבוד בעלמא, לכן זה לא איסור ממש על פי ההלכה. לכן אנחנו לא מוחים בידם. כיוצא בזה הוא ב'לוויות ממלכתיות', 'לוויות צבאיות', שהם נוהגים לקחת זר פרחים ומניחים על הקבר אחרי הקבורה. גם בזה אנחנו לא מוחים בידם. הם (ראה שו\"ת יביע אומר מרגישים שכך הם מכבדים את המת, אנחנו מניחים להם. ח\"ג חיו\"ד סימן כד אות י). ה. עמידה בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון יתירה מזאת, יש את הצפירה הידועה שעושים ביום השואה וביום הזיכרון של החיילים. וכולם צריכים לעמוד, אדם נוסע במכונית - צריך לעצור מיד ולצאת מהמכונית ולעמוד. אדם הולך ברחוב או נמצא בבית - צריך לעמוד. כמובן שהמנהג הזה לעמוד בצפירה, זה מנהג של גויים. אבל הם רואים בזה כבוד לאלה שנפטרו ונהרגו. הם קוראים לזה \"להתייחד עם זכרם\" - ככה הם חושבים שזה התייחדות עם זכרם. אשר על כן, אמנם זה מנהג של גוים, אבל כיוון שהם עושים את זה לכבוד אלה שנהרגו, בוודאי שעל פי ההלכה אין שום איסור לעמוד בשעת הצפירה. אין שום חשש איסור של \"ובחוקותיהם לא תלכו\". מאידך, כיון שאנשים חילונים הם לא מבינים אותנו, אנחנו לא מצפים הרבה מהציבור החילוני, אנחנו צריכים להשתדל רק להסביר להם מה זו יהדות, מה זו תורה, מה זה 'שמע ישראל', מה זה פסח, מה זה שבת, אבל כאשר אנחנו רואים איזה דבר שהוא לא אסור על פי ההלכה, וזה מכעיס את הציבור הלא דתי, בוודאי שצריכים להימנע מזה. לכן אנשים שבהפגנתיות הולכים כשיש צפירה, ומתעלמים, זה לא בסדר. הם סתם מתגרים בחינם בדבר שאין לו שום בעיה על פי ההלכה. מה שכן כדאי לעשות במצב כזה, לעמוד ולהגיד פרק תהילים. מותר להגיד פרק תהילים לעילוי נשמתם של ההרוגים על קידוש ה', אבל לכבד את המנהג הזה. ו. הפטורים מלעמוד בצפירה שנה, אביו של הרב אריה דרעי נפטר, הלוויה שלו היתה בראש 15-לפני כ חודש אייר, והנה הגיע ליל יום הזיכרון של החיילים, ועוד כמה דקות היה צריך להיות צפירה, היה אוהל גדול מאוד של האבלים והיו שם המון אנשים וגם עיתונאים מכל הסוגים. ואז חששנו, שיהיו כאלו מהציבור שלנו שלא מעניין אותם, ובהפגנתיות מתעלמים מזה. אז אני לקחתי את הרמקול וביקשתי מכולם שכשתהיה צפירה, שכולם יעמדו ויאמרו פרק תהילים באותו הזמן. כיוון שאין פה שום בעיה על פי ההלכה. ומי שלא רוצה לעמוד זו סתם התגרות מיותרת שאנחנו לא מרוויחים ממנה שום דבר. אנחנו צריכים ליצור אחדות בעם ישראל. מצד שני, היחידים שפטורים מלעמוד בצפירה הם העיתונאים שמצלמים את החרדים. להם מותר. הם לא צריכים לעמוד! כי הם עושים למען עם ישראל שהם מצלמים את החרדים... אבל אנחנו אומרים, כולם לעמוד ולכבד, אלא אם כן אדם נמצא באמצע תפילת שמונה עשרה, שזה פשוט בלתי אפשרי להפסיק בדבר כזה. אבל באופן רגיל, כדאי מאוד להקפיד על זה. ז. להקדים את סעודת היום ביום טוב חג השבועות זה יום טוב וצריכים לאכול בו שתי סעודות. השנה חג השבועות חל ביום שישי, ומן הדין סעודת יום טוב יכולה להיות גם אחרי הצהריים, אבל אין ספק שאם אדם יאכל את סעודת יום טוב של שבועות אחר הצהריים, יהיה לו קשה לאכול סעודת ליל שבת. אנחנו בשר ודם, ואם האדם שבע, בפרט אם יאכל מתשע שעות ומעלה, בשלוש השעות האחרונות של היום, הוא גורם לעצמו שיהיה לו קשה לאכול את סעודת ליל שבת. והנה, יש מקום לדון על פי ההלכה, האם יש חובה להקדים את הסעודה או שאין, אבל למה לנו להיכנס לזה? הרי גם אם נאמר שזו לא חובה להקדים, עצם המציאות שהחכם עיניו בראשו, ואדם יודע שבעקבות סעודה גדולה שיעשה בשעה מאוחרת ביום שישי - הוא לא יוכל לאכול סעודת שבת כראוי, זה סיבה להתחיל את הסעודה מוקדם. בדומה לכך אירע לפני כמה שנים, שפורים חל ביום שישי, ואנחנו דיברנו על כך, כמה חשוב וראוי להקפיד לאכול את סעודת הפורים בבוקר, ולא להמתין לאחר הצהריים. ביום טוב, בוודאי שזה גם כן חשוב מאוד להקפיד. אמנם, לומדים כל הלילה ובבוקר הולכים לישון, אבל לא צריכים לישון , לפני חצות 12 כל היום, אדרבה, לקום כמה שיותר מוקדם, למשל בשעה היום, ולאכול סעודה כראוי. ולאחר מכן לשבת וללמוד. \"החכם עיניו בראשו\" – אומרים, שאדם חכם יודע לצאת מבעיה שהוא נמצא בה, אבל אדם נבון יודע לא להיכנס לבעיות... בדברים כאלו, במקום לשאול אחר כך מה הדין ואיך, שאחר כך אולי הוא יצטרך לאחר את סעודת השבת, במקום זה, שיאכל סעודת יום טוב מוקדם, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. ח. בשר ולחם בסעודת יום טוב הנה ביום טוב אנחנו חייבים לאכול שתי סעודות, זה לא כמו בשבת שיש חיוב של שלוש סעודות. אמנם יש בזה דעות בפוסקים, אבל הלכה היא שביום טוב מספיק שתי סעודות. ויש חיוב מן הדין לאכול בהן פת, לחם. כך סוברים רובא דרובא מרבותינו הראשונים. שנה שעברה דיברתי באריכות בעניין אם יש חיוב לאכול בשר. בשו\"ת יחוה יש בזה תשובה ארוכה, והסברתי את הדברים, שאאמו\"ר (ח\"ו סימן לג)דעת מרן זצוק\"ל סובר שאם יכול - יש חיוב לאכול בשר בהמה, ולכל הפחות (פרק לאכול בשר עוף. וזה עניין של שמחת יום טוב, וכך היא דעת הרמב\"ם , ורוב הפוסקים סוברים כך להלכה.ו מהלכות יום טוב הלכה יח) ט. שכח לומר רצה והחליצנו דנה לגבי הזכרת 'יעלה ויבוא' בימים טובים, (מט:) הגמרא במסכת ברכות ו'רצה והחליצנו' בשבתות. והגמרא קובעת כלל: שכל מקום שיש חיוב לאכול לחם, אם לא הזכיר מעין המאורע - חוזר. והנה, אם אדם לא אמר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון בליל שבת, והתחיל את הברכה הרביעית, אם חתם 'בונה ירושלים' ונזכר, הוא יכול להגיד שם ברכה מיוחדת שתיקנו חכמים: \"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות לעמו ישראל לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת\". ב\"ה הברכה הזו מופיעה ברוב הסידורים. ואם התחיל ברכה רביעית - חוזר לראש ברכת המזון. כולם מכירים את ההלכה הזאת, שאם לא אמר 'רצה והחליצנו' בליל שבת או בסעודת הבוקר – חוזר. לראש ברכת המזון. לגבי סעודה שלישית, יש מחלוקת אם צריך לאכול פת, ומרן השלחן ערוך פוסק שחייבים לאכול פת. בימות הקיץ זה קל מאוד, אוכלים (סימן רצא סעיף ה) סעודה שנייה לפני הצהריים, לפני חצות, וממילא סעודה שלישית סמוך לשקיעה - אפשר לאכול פת. אבל בחורף, שהיום קצר, צריך להשתדל לאכול סעודה שנייה כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לאכול סעודה שלישית. כי זה חשוב מאוד לאכול סעודה שלישית בפת, כך סוברים הרבה מרבותינו הראשונים. למעשה, אנחנו לא יכולים לומר שיש חיוב מן הדין לאכול פת. כתבתי על זה בהלכה ברורה והבאתי את כל המקורות אם צריך פת או לא. ומעיקר הדין אין חיוב לאכול פת, יש עניין לאכול תבשיל, ואם יכול לאכול גם מיני מזונות כשיעור כזית או כביצה, ודאי תבוא עליו הברכה. י. סעודה רביעית הקושי בקיץ זה לאכול סעודה רביעית, ועוד לפני חצות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד כל מוצאי שבת לאכול סעודה רביעית עם לחם. והיה מקפיד לאכול אותה לפני חצות. בימים שהיה חוזר מהשיעור מאוחר מאוד ולא יספיק לאכול לפני חצות, היה אוכל סעודה רביעית לפני השיעור. עד כדי כך. אבל הוא הקפיד על זה מאוד כל השנים. הוא כתב בזה תשובה כמה זה חשוב להקפיד על סעודה רביעית.(ח\"ד סימן כה), בשו\"ת יחוה דעת יא. שכח 'רצה והחליצנו' בסעודה שלישית אבל מכיון שזו מחלוקת, ויש ראשונים שסוברים שסעודה שלישית לא חייבים לאכול פת, וכיון שהגמרא קבעה כלל, שדוקא במקום שחייבים לאכול פת - מי שלא אמר 'רצה והחליצנו' חוזר, לכן מי שלא אמר 'רצה והחליצנו' בסעודה שלישית, אם נזכר לפני שהתחיל ברכה רביעית, יכול להגיד בשם ומלכות את הברכה 'שנתן שבתות'. אבל אם כבר התחיל ברכה רביעית, ואמר: \"ברוך אתה ה' וכו' לעד\" - כמנהג הספרדים, או כמנהג האשכנזים: \"ברוך אתה ה' וכו' האל\", מסיים את ברכת המזון ולא חוזר. וזה משום שלגבי 'רצה והחליצנו' בסעודה שלישית אנחנו אומרים ספק ברכות להקל. אמנם ברכת המזון היא מצות עשה מן התורה, וכאשר יש ספק - חוזר ומברך, כי ספק דאורייתא לחומרא. אבל הזכרת מעין המאורע, כגון 'רצה והחליצנו' או 'יעלה ויבוא' ביום טוב או ראש חודש, זה ודאי רק מדרבנן. לכן לגבי מעין המאורע אנחנו אומרים ספק דרבנן לקולא, ואם התחיל ברכה רביעית, אינו חוזר. יב. אכילת פת בסעודת ימים טובים לגבי חג השבועות שאומרים בו 'יעלה ויבוא', יש מחלוקת ראשונים. הגמרא אומרת בפירוש, ימים טובים דלא סגי דלא אכיל פת. דהיינו שיש חיוב (שם) לאכול פת בשבתות וימים טובים. אבל הראשונים נחלקו אם יש חיוב לאכול פת בסעודת יום טוב. רוב הראשונים סוברים שבסעודת יום טוב, בלילה וביום, חייבים לאכול פת. סוכות בחג הראשון, שמחת תורה, פסח בחג הראשון ובשביעי של פסח, וכן חג השבועות. לגבי ראש השנה זה כבר נושא אחר ואכמ\"ל. ממילא רוב הראשונים סוברים שאם לא אמר 'יעלה ויבוא' באחת משתי הסעודות של כל יום טוב, חייב לחזור. אבל ישנם כמה ראשונים שסוברים, שמה שהגמרא אומרת שימים טובים חייבים לאכול פת, הכוונה היא רק על ליל פסח וליל סוכות בלבד. שבליל פסח יש חיוב מן התורה לאכול מצה, וזה מוסכם לכל הדעות, שאם אדם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' בליל פסח והתחיל ברכה רביעית - צריך לחזור. לומדים מגזירה שווה (סוכה כז.)כמו כן בלילה הראשון של סוכות, שחז\"ל ט\"ו – ט\"ו מפסח, שכמו שבליל הסדר חייבים לאכול כזית מצה מדאורייתא, כך גם בלילה הראשון של סוכות, חייבים לאכול כזית פת בסוכה. לכן זה מוסכם לכל הדעות שחייב לחזור. אבל לגבי חג השבועות, או אף לגבי יום טוב ראשון של פסח וסוכות בסעודת הבוקר, או בשביעי של פסח, או בשמחת תורה, דעת כמה ראשונים שאין חיוב מן הדין לאכול פת. יג. שכח 'יעלה ויבוא' בחג השבועות בברכת המזון שחייבים לאכול פת בסעודת (סימן תקכט סעיף א)להלכה, דעת מרן השלחן ערוך יום טוב. וממילא דעת מרן שמי שלא אמר 'יעלה ויבוא' בשבועות - חוזר. אבל בנושא הזה אנחנו חוזרים לכלל של ספק ברכות להקל, ומדמים את פוסק שחייבים לאכול (שם) זה לסעודה שלישית, שאמנם מרן השלחן ערוך פת, בכל זאת, מכיוון שזו מחלוקת ראשונים אם צריך לאכול פת או לא, לכן אומרים ספק ברכות להקל ואינו חוזר. אם כן אותו הדבר לגבי חג השבועות, בין בליל חג השבועות ובין בסעודת היום, אם אדם שכח לומר 'יעלה ויבוא', והתחיל את הברכה הרביעית, בדיעבד אומרים ספק ברכות להקל ואינו חוזר. אכן אם אחד מבני הבית עוד לא בירך ברכת המזון, כדאי מאוד שאותו אחד שלא אמר 'יעלה ויבוא', יבקש ממנו לכוון להוציא אותו על הספק, ויקשיב מתחילה ועד סוף לברכת המזון ויענה אחריו אמן. זה חשוב מאוד, כיון שזו דעת השלחן ערוך. אבל בדיעבד אינו חוזר. יד. שכח יעלה ויבוא ונזכר לאחר ברכת בונה ירושלים צריך לשים לב, שאם שכח 'יעלה ויבוא' והתחיל 'ובנה ירושלים' והתחיל את הברכה 'ברוך אתה ה'' ולא חתם את הברכה 'בונה ירושלים', כדי לצאת ויחזור (קיט, יב), מידי ספק, שיסיים 'למדני חוקיך', שזה פסוק בתהילים ל'רחם', ויגיד גם 'יעלה ויבוא'. אבל אם כבר אמר 'בונה ירושלים', אפילו אם אמר רק 'בונה' - כבר אינו יכול להגיד 'למדני חוקיך', ויסיים 'בונה ירושלים'. ויאמר 'אמן' אחר ברכת עצמו, וכך הוא לכל הדעות, שבברכת המזון לכל וכך (ברכות מה:) הדעות צריך להגיד 'אמן' אחר ברכת עצמו, כך מובא בגמרא (שלחן ערוך סימן קפח סעיף א).פסקו כל הפוסקים לאחר מכן יאמר בשם ומלכות: \"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג השבועות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים\". אמנם גם בזה יש מחלוקת אם לומר את זה בשם ומלכות, אבל בגלל הספק, שהוא לא יוכל להמשיך ברכה רביעית, לכן צריך להגיד בשם ומלכות. ב\"ה כיום יש הרבה סידורים שהברכה הזאת מופיעה שם. טו. שכח יעלה ויבוא והתחיל ברכה רביעית אם התחיל ברכה רביעית, ואמר \"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם\" - יש כיצד עליו לנהוג. שהרי (ח\"ו חאו\"ח סימן כח)בזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר הוא התחיל את הברכה כדי לומר את הברכה הרביעית של ברכת המזון, האם הוא יכול להמשיך ולומר את הברכה של 'מקדש ישראל והזמנים'. \"פתח בדחמרא סיים בדשכרא\", שזו סוגיה (ברכות יב.)שזה כמו הסוגיא של מסובכת מאוד. ואכמ\"ל. למעשה, המסקנה בשו\"ת יביע אומר, שהוא יכול להמשיך 'אשר נתן ימים טובים וכו' מקדש ישראל והזמנים'. כל זמן שלא התחיל ממש את הברכה. אכן אם אמר את המילה 'לעד' או לאשכנזים שמתחילים 'האל' – הפסיד, וכבר אינו יכול להשלים את הברכה 'מקדש ישראל והזמנים', וימשיך את הברכה הרביעית, ואינו חוזר משום ספק ברכות להקל. כדאי מאוד לדעת את פרטי הדינים הללו, לחזור עליהם, לצערנו זה קורה, וכשזה קורה ולא יודעים מה לעשות, וזה הכי גרוע. אדם תקוע, הוא לא יודע מה, להמשיך או לא, אחר כך הוא מנחש וכו'. זה לא טוב. לכן כדאי לשנן את ההלכות האלו. יש סימן שלם בשלחן ערוך שמדבר בכל הנושא של הזכרת מעין המאורע בברכת המזון, סימן קפ\"ח. אני כתבתי בנושאים הללו באריכות, הבאתי את כל השיטות ואת כל מה שאפשר בנושא הזה עד כמה שהשיגה ידי. זה כדאי מאוד, זה דברים מצויים, ויש בזה המון פרטים. תראו בספר שמה שאמרתי כאן זה מעט מאוד מהפרטים שיש בנושא הזה. טז. עירובי תבשילין השנה חג השבועות חל ביום שישי. ממילא כשרוצים לבשל לשבת, צריך להניח עירובי תבשילין. דרך אגב, בארץ ישראל, יש רק שלושה חגים שזה יכול להיות: חג השבועות כשהוא חל ביום שישי. לעיתים רחוקות קורה כשזה יוצא בשביעי של פסח ואז חג הפסח חל בשבת. ויש גם כן בראש השנה כשחל בחמישי ושישי, שצריך להניח עירובי תבשילין כדי לבשל ביום שישי לכבוד שבת. בחג סוכות ושמחת תורה בארץ ישראל אין עירובי תבשילין, וכן בחג הראשון של פסח. לכן זה לא מצוי, זה קורה פעם בשנתיים שלוש. לעומת זאת, בחוץ לארץ אין חג שלא יכול להיות בו עירובי תבשילין. אם למשל ראש השנה חל ביום חמישי, אנחנו בארץ ישראל עושים עירובי תבשילין בערב ראש השנה. להם יש עירובי תבשילין גם בסוכות וגם בשמחת תורה. כי כולם יחולו ביום חמישי ויש להם יום טוב שני של גלויות. חג ראשון של פסח שחל ביום חמישי, כמו השנה אצלנו, אנחנו לא עשינו עירובי תבשילין, אבל אצלם כן. כי יש יום טוב שני ביום שישי. אצלם זה שייך בכל החגים. הזמן קצר ואני לא רוצה להתחיל את הנושא הזה כעת, בעז\"ה בשיעור הבא אשתדל בלי נדר לדבר בנושא הזה ולהקיף כמה שיותר נושאים. יש בזה המון פרטי דינים. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יז. המהפכה התעשייתית פרשת השבוע מתחילה במצוות שמיטה. רוב רבותינו הראשונים סוברים ששמיטה בזמן הזה - מדרבנן. המצווה של שמיטה מדאורייתא, זה כשעם ישראל נמצאים כולם בארץ ישראל. אבל רבותיי, בואו ונתבונן איזה מוסר גדול יש לנו בעבודת ה' ממצוות שמיטה. היום אנחנו חיים בעולם אחר ממה שהיה לפני כמה מאות שנים. היום רוב האנשים לא עובדים בחקלאות. החקלאים בכל המדינה כיום יש 250 אולי כמה אלפים. וודאי לא יותר מזה. פעם זה לא היה ככה. עד לפני מהאזרחים בעולם - היו עובדים בחקלאות. היו חורשים, זורעים. 98% ,שנה גם הייבוא והייצוא לא היו מפותחים כל כך, זה היה ממש מצומצם מאוד. כל מקום היו צריכים גשם וזורעים וקוצרים ומשווקים את הסחורה. שנה התחילה בעולם 'מהפכה תעשייתית'. התחילו 250 -לפני קצת יותר מ לבנות מכונות ענקיות, וזה חיזק את הערים על חשבון הכפרים, אנשים היו מפוזרים הרבה בעיירות קטנות, בכפרים, אבל מאז שהתחילו לבנות מכונות גדולות ענקיות, בנו גם אוניות גדולות שהתחילו לשלוח סחורות בכל רחבי תבל, ואחר כך היה גם כן את ההמצאה של הקיטור, שבכוח הקיטור אפשר היה להפעיל רכבות, אוניות, העולם השתנה לגמרי. בצרפת למשל, לפי מה שקראתי פעם, לפני המהפכה הזאת היו גרים 6- איש, אחרי המהפכה המספר עלה, כיום גרים שם כ 100,000 בפאריז מיליון! ואז זה גרם למצב כלכלי קשה מאוד, אנשים לא היה להם מה לאכול. וזה גרם את המהפכה הצרפתית, זה שינה את כל העולם. שנה, 400-ארצות הברית למשל, שההתיישבות שם התחילה לפני כ שהתחילה כהתיישבות שהתפתחה עד שנהייתה למדינה, בשלבים הראשונים הייתה גם כן בעיקר חקלאית, ועד היום האזור הדרומי מאוד חקלאי. יח. שביתה כללית למה אני אומר את כל זה? כי בואו נחשוב, הרי אם היום למשל לא נזרע שנה לא היה 20 את האדמה, מקסימום אפשר לייבא ממדינה אחרת, לפני מים, בחורף כמעט לא ירדו גשמים, כשאמרו שנגמר המים, ישבו בממשלה ועשו הסכם עם טורקיה לייבא מים במכלים ענקיים שיבואו עם אוניות, למעשה, עד שעשו את ההסכם, בא החורף, והיו המון גשמים באותו חורף, ולא היה צריך להביא מים. כיום הייבוא והייצוא משנה את הכל. הייתי כמה פעמים בלונדון, ואמרו לי שם שכמעט כל מה שאני אוכל שמה, כל הירקות, חיטה, שעורה, ירקות, פירות, זה לא גדל באנגליה, הכל שם יבוא! בעז\"ה יבוא מלך המשיח בקרוב, שמירת מצות השמיטה לא תהיה קשה, כולם יוכלו לשמור שמיטה, גם היום הם יכולים - אם רוצים, זה לא הרבה כסף, המדינה יכולה לסבסד את הכל שלא יעבדו בשביעית. אבל אם נסתכל על דורות הקודמים, כשעם ישראל נכנסו לארץ ישראל, זו הייתה מצוה קשה מאוד. תארו לכם שהממשלה וה'הסתדרות' יכריזו על שביתה כללית במשק שנה שלמה, סוגרים את כל המדינה, כולל בית המשפט העליון, והולכים כולם לכולל ללמוד תורה. והמדינה משלמת מלגה, בלי סנקציות, בלי שום דבר, שביתה כללית, הולכים ללמוד תורה. זה נראה לכאורה דבר לא הגיוני, איך אפשר?! מאיפה כולם יתקיימו?! אבל זה מה שהיה בזמן בית המקדש. כשהגיע השמיטה, עם ישראל היו בארץ ישראל, שמיטה נהגה מן התורה, אסור לחרוש, אסור לזרוע. יש דברים שאסור, אפילו אם צמחו מאליהם - איסור ספיחין. יש דברים שמותר לאכול, אבל זה הפקר וזה עם קדושת שביעית. יש איסור סחורה, יש הרבה הלכות שביעית. וכשעם ישראל, שמרו את השמיטה זאת הייתה מצוה קשה מאוד. לכן אומרת התורה: \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו\". אומר הקב\"ה: \"וציוויתי את ברכתי לכם\". הקב\"ה מצווה על עם ישראל לבטוח בו. ביטחון בה' יתברך זה לא לפנים משורת הדין, זו מעלה גדולה, זה לא סתם, זו חובה גמורה. התורה מחייבת אותנו לבטוח בה'. מאידך, מי שלא שומר שביעית, בפרשת בהר קראנו בתורה לשמור שביעית, ואילו בפרשת בחוקותי, קראנו: \"אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\". התורה אומרת לנו דבר ברור, אם לא שומרים שביעית, העונש הוא גלות. שמיטות לצערנו, עם ישראל 70 בספר דברי הימים כתוב בפירוש, שבמשך שנות גלות, כנגד 70 לא שמרו עד חרבן בית ראשון, לכן, גלו לבבל למשך שמיטות שלא שמרו. הקללה של התורה של פרשת בחוקותי התקיימה. 70 אנחנו מבינים, שהקב\"ה לא מבקש מאיתנו, כדאי לכם לבטוח בי, אלא אנחנו חייבים לבטוח בה' יתברך. אנחנו חייבים להבין שהכל מאיתו יתברך. פרנסה באה מה' יתברך, אנחנו עושים, אנחנו עובדים, הכל מאיתו יתברך.יט. הכל מאיתו יתברך פעם הייתי בארצות הברית ודיברתי בנושא הזה, ודיברתי כמה עלינו לדעת שהכל מאיתו יתברך, \"וציוויתי את ברכתי לכם\" - רואים שהתורה מחייבת את האדם לבטוח ואם לא, יש לו עונש קשה. אחרי הדרשה ניגש אליי איש אחד עשיר מופלג, אומרים שיש לו כמה מיליארדים, והוא ניגש בחיוך ואומר לי, כבוד הרב, יפה מאוד, אני מאמין במה שאתה אומר שצריך לבטוח בה', אבל הרב, בוא נגיד את האמת, אתה יודע, אני בלי עין הרע יש לי הרבה כסף, מה אתה חושב שסתם יש לי כסף?! אני יש לי כישרונות! אני משקיע! אני חושב ואני עושה דברים גדולים! איך אתה יכול להגיד שהכל מה'?! הרי זה גם השכל שלי! יש לי שכל, אני יודע מה שאני עושה, אני מחליט החלטות את הבניין הזה לקנות, ואת הבניין הזה לא לקנות, ואחר כך מתברר לי שצדקתי! והרווחתי הון! נכון שהקב\"ה עוזר לי, אבל זה השכל שלי! ואז עניתי לו תשובה קצרה ויפה מאוד, אמרתי לו תשמע, אני מאוד מעריך אותך, אתה גאון, אתה חכם, אבל מי נתן לך שכל? מאיפה השכל שלך? למי הוא שייך? מי אתה? למי אתה שייך? אתה שייך לה'! הוא שברא אותך, והוא שנתן לך שכל, אתה יכול להודות לה' שנתן לך שכל, הכל מאיתו יתברך! \"כי ממך הכל ומידך נתנו לך\" - אנחנו נותנים צדקה, אנחנו נותנים משלנו?! אנחנו נותנים משל הקב\"ה! כולנו מכירים את מה שהגמרא מספרת על מר עוקבא, שקרה לו ניסי ניסים, שהוא היה עני בבית שלו, והבת שלו באה וסיפרה לו שקרה נס גדול, המחסנים מלאים תבואה. ואז הוא נשבע מיד, שהבת שלו תקבל לא יותר מאשר כל העניים, כמוה ככל כולם. עד כדי כך! ללמדך שהכל של הקב\"ה! ההסתכלות שלנו צריכה להיות על הביטחון כעל חובה גמורה, שהכל מאיתו יתברך. כל מה שאנחנו עושים, הקב\"ה מנהיג את העולם, לכן אנחנו מתפללים על הפרנסה שלנו. אדם מתפלל על הפרנסה, הוא צריך לדעת שזה לא משנה. ראינו אנשים מאוד חכמים שלא היתה להם פרנסה, ראינו גם אנשים שאין להם שכל, שהיו עשירים מופלגים. היה פה פעם אחד שהיה לו באמת רכוש, והיה כאן בבית הכנסת והוא היה מדבר איתי, והוא היה שומע את השיעור ולא מבין כלום! שום דבר! כולם היו שואלים, ריבונו של עולם, האיש הזה כל כך תמים, איך יש לו כל כך כסף?! והייתי אומר להם, אתם רואים, האיש הזה הוא ההוכחה שפרנסה זה מאת ה'. יש לזה הרבה סיפורים, הרבה מקורות שאנחנו רואים שבאמת זה כך. לפעמים אדם לא ינקוף אצבע, ואם יש לו ביטחון מלא בקב\"ה, יהיה לו מה שהוא צריך. ולפעמים אדם עושה השתדלות ועודף השתדלות, ובסופו של דבר לא נשאר לו כלום. עינינו הרואות את הדברים הללו. לכן, אנחנו מצווים לבטוח בהשם, גם לגבי הבריאות שלנו, גם לגבי החיים שלנו, הפרנסה שלנו. כמה שיותר לעבוד את ה', לעסוק בתורה הקדושה, להשתדל להקדיש את החיים שלנו לעבודת ה', תורה ויראת שמיים. עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי. כך על ידי עבודת ה' כזאת אמיתית, נקבל שיתקיים בנו הקב\"ה מבטיח, \"אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די\", ואומרים חז\"ל \"עד שיבלו שפתותיכם מלומר די\" - שפע של ברכה. אמנם אני לא רואה מצב לפי ההתנהגות של היום, לפי התחרות על כסף שאנשים יגידו די..., כי אם יש לו מיליארד - הוא רוצה שניים. אבל מי שמסתפק במועט, מי שיודע מה זה \"איזהו עשיר השמח בחלקו\", יודה לקב\"ה על מה שנותן לנו, שיהיה לנו שפע של פרנסה טובה בעז\"ה. אני מברך את כל הציבור, יהי רצון שבכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו, תמשיכו בעבודת ה' יתברך. אני מברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' ששומעים את השיעור שלנו, שהקב\"ה יברך אותם וימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה, אכי\"ר."},{"filename":"351.pdf","content":"351 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק במדבר תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עירוב תבשילין על | על מה עושים עירוב תבשילין| עירובי תבשילין| הכנת אוכל ביום טוב לכבוד שבת| זמן קריאת שמו\"תנושאי השיעור: כיצד קונים את התורה| ברכה על עירוב תבשילין| דין יין נסך כשעבר פסטור| בישול בשבת במאכל מפוסטר| מאכל מפוסטר חג השבועות - פרשת נשא קניינה של תורה| חג שבועות שחל בערב שבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי גולן אלוף שליט\"א דיין בבית הדין הרבני ירושלים ת\"ו ומבוגרי בית המדרש יחוה דעת \"...ברשות מרן הראשון לציון הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א, דיברנו על מעלת תלמידי חכמים, שהם לא נקראים תשמישי מצווה, הם נקראים גוף הקדושה ממש, התורה כתובה על לוח ליבם. הם הקלף של הספר תורה. ולכן מי שדבוק בתלמיד חכם, הוא נקרא תשמיש קדושה. תלמיד חכם הוא ספר תורה חי. אנחנו זוכים עכשיו לשיעור של מרן הראש\"ל שליט\"א, להיות דבוקים במרן זה להיות דבוק בגוף הקדושה עצמה, בספר תורה עצמו. ויה\"ר שיאריך ימים על ממלכתו אכי\"ר.שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א אני מודה מאוד לידיד נפשי, הגאון הגדול הרב גולן אלוף שליט\"א, חבר בית הדין בירושלים, ורב קהילה חשובה מאוד בבית הכנסת 'ישא ברכה' בשכונת רחביה, ב\"ה יש לו שמה כולל גדול, הוא מרביץ תורה גדול, גאון אמיתי בתורה, שזכה במשך הרבה שנים להיות צמוד לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהיה מבקש ממנו לכתוב פסקי הלכה בכל מיני נושאים, ואאמו\"ר היה מעריך אותו ואוהב אותו מאוד. הוא היה צריך להיות דיין כבר לפני הרבה שנים, אבל כנראה שבשמיים רצו שהזכות למנות אותו תהיה על ידי, ואני זכיתי, ב\"ה, ואני יודע שהוא עושה חיל בבית הדין. כשהוא נבחר להיות דיין, הייתה מריבה גדולה בין אבות בתי הדין החשובים שרצו כל אחד שהוא יהיה אצלו, כל אחד אמר \"עלי יניח צדיק את ראשו\"... בסופו של דבר, הוא נמצא היום בירושלים עיה\"ק. הוא כותב פסקים נפלאים, אשריו ואשרי חלקו. בעז\"ה יעלה מעלה מעלה, יפיץ מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. א. זמן קריאת שמו\"ת בחג השבועות השנה יום שישי הבא עלינו לטובה יחול חג השבועות. ביום שבת אנחנו כאן בארץ ישראל נקרא פרשת נשא, ואילו בחו\"ל זה יום טוב שני של גלויות, זה יוצר מצב שמשבוע הבא והלאה, ארץ ישראל וחו\"ל לא שווים בקריאת הפרשות, ויש בזה כל מיני פרטי דינים. והנה, לגבי בני ארץ ישראל, שבשבת הבאה קוראים פרשת נשא, וצריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, מהו הזמן הטוב ביותר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום כאשר חג השבועות לעילוי נשמת חמיו של מרן הראש\"ל שליט\"א - ר' יוסף סויסה בן אסתר ז\"ל - נלב\"ע י\"ז סיון בתשנ\"ב ת.נ.צ.ב.ה./http://ydaat.co.il .חל ביום שישי ב. זמן חיוב קריאת שמו\"ת אני לא רוצה להיכנס להלכות שניים מקרא ואחד תרגום, אבל צריך לדעת ששניים מקרא ואחד תרגום זה לא מצווה מן המובחר אלא זו חובה גמורה. אדם חייב לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, זו תקנת חכמים מיוחדת, בלי קשר למצוה לשמוע קריאת התורה. משמע, שזמן קריאת שמו\"ת (סימן רפה סעיף ד)והנה, מדברי מרן השלחן ערוך מתחיל ממנחה בשבת. כלומר, היום, ביום שבת פרשת במדבר, קראנו במנחה את פרשת נשא, אם כן החל משבת במנחה אפשר להתחיל לקרוא את פרשת השבוע הבא. ואפשר גם מיום ראשון להתחיל לחלק את הפרשה לכל ימות השבוע. באופן רגיל, חשוב מאוד לקרוא (שער הכוונות דף סב ע\"א),אבל לפי המקובלים שניים מקרא ואחד תרגום ביום שישי. יש אומרים בדעת רבנו האר\"י, לקרוא ביום שישי אחרי חצות, אבל החיד\"א כותב, שזה לא נכון ולדעת האר\"י יש לקרוא ביום שישי בבוקר. וכך נהג רבינו האר\"י בעצמו, שהיה קורא ביום שישי מיד אחרי תפילת שחרית כשהוא מעוטר בטלית ותפילין. ורק אם לא היה יכול לקרוא ביום שישי, היה קורא בשבת. הרי שהקריאה ביום שישי היא הטובה ביותר ג. קריאת שמו\"ת ביום טוב השנה יום טוב חל ביום שישי, נחלקו המקובלים האם אפשר לקרוא שניים (ספר מעין גנים דף א עמ' ד) מקרא ואחד תרגום ביום טוב או לא. הרמ\"ע מפאנו כותב שלא לקרוא ביום טוב, בעיקר בגלל התרגום. כיון שיום טוב זה לא מתאים לתרגום, אבל מי שמעיין בדברי הרמ\"ע יראה שגם בשבת זה לא מעכב. כך כותב בחזון עובדיה שהזדמן לו הספר 'מעיין גנים' של הרמ\"ע, והוא גם כן מסכים איתו שזה לא מעכב. אבל הבן איש חי מביא בשם רבי אליהו מני, יש לו תשובה בזה בשו\"ת מעשה אליהו, הבן איש חי היה שולח הרבה לשאול את רבי אליהו מני שאלות בענייני קבלה. והוא היה מעריך אותו מאוד, הוא היה בבית דין בחברון, והם היו ידידים מאוד טובים. כמה פעמים הבן איש חי כותב, שלחתי לשאול את פי רבי אליהו מני. והנה בנידון שלנו שניהם כותבים לא לקרוא ביום טוב בכלל, אלא לקרוא בשבת. לעומת זאת, רבינו חיים פלאג'י כותב, שיש לקרוא ביום טוב אפילו לכתחילה, ושכך נהגו. ד. קריאת שמו\"ת בשמיני עצרת יש הרבה נפקא מינה במחלוקת הזו, משום שזה מצוי מאוד בשמיני עצרת, שמלבד הנידון, אם צריך להקדים את קריאת השמו\"ת של \"וזאת הברכה\" בערב יום טוב של שמחת תורה, או שמא אפשר לקרוא ביום טוב עצמו. יש גם נידון לגבי חו\"ל, כששמיני עצרת חל ביום חמישי, וממילא בחו\"ל - יום שישי הוא יום טוב שני, מתי הם יקראו את קריאת שמו\"ת של פרשת בראשית. האם יש לקרוא ביום שישי את פרש בראשית או בשבת? ויש בזה מחלוקת כמו בנידון שלנו, רבי חיים פלאג'י אומר, שאפילו לכתחילה ביום שישי יש לקרוא שמו\"ת. ואילו הבן איש חי ורבי אליהו מני כותבים, שיש לדחות את הקריאה לשבת. ה. קריאת שמו\"ת ביום חמישי החיד\"א כותב בפירוש, שאפשר לקרוא שמו\"ת גם ביום חמישי. למרות ביום חמישי זה לא כל כך טוב, והעיקר זה סמוך לשבת. (שם) שלפי האר\"י אבל אנחנו קיבלנו הוראת מרן שפסק שבכל ימות השבוע שלפניו – אפילו ממנחה של שבת - כבר יכול לקרוא. אם אנחנו נסכם את הדברים, כיון שיש דעות בין המקובלים, ודעות בין הפשטנים, הטוב ביותר הוא לקרוא את קריאת השמו\"ת בשבת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כל רגע היה יקר לו. מה הוא היה עושה? כיון שהוא בעצמו היה קורא בתורה במשך הרבה שנים, אני זוכר שכך היה עוד כשהייתי ילד, והוא היה מכין את הפרשה בליל שבת, למחרת היה קורא בתורה – וזו פעם שניה, לאחר תפילת מוסף, לפני סעודת שבת, היה קורא את התרגום. לאחר שנים, התחלתי לקרוא אצלו בתורה וכך זה נמשך במשך הרבה שנים, הוא היה קורא בלחש מילה במילה יחד איתי את הפרשה, ואחרי התפילה הוא היה קורא עוד פעם את כל הפרשה, הוא לא היה קורא פסוק פסוק - שניים מקרא אחד תרגום, אלא את כל הפרשה פעם שנייה, ואחר כך את התרגום. הוא לא הקפיד לקרוא ביום שישי כמו רבנו האר\"י. הזמן שלו היה כל כך קצר הוא היה מתמיד כל כך בתורה, ולכן היה דוחה את הקריאה לשבת. אבל הוא היה מקפיד לקרוא גם את התרגום לפני שאוכלים סעודת . ואכן 10 שבת. אפילו שהוא היה אוכל מוקדם את הסעודה, בערך בשעה כתוב, שרבי יהודה הנשיא ציווה כך לבניו, שלא יאכלו סעודת שבת לפני שהם מסיימים לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. לכן, בשבת זה הכי טוב לקרוא בשבת הקרובה שמו\"ת. ואם יודע שיהיה לו קשה לקרוא בשבת או שלא יספיק, יקרא ביום חמישי, במיוחד בשבת זו, שפרשת השבוע היא פרשת נשא, שהיא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. אכן אפשר גם לא לקרוא את הכל בבת אחת, אפשר לקרוא חלקים חלקים. עצם הדבר שלדעת מרן השלחן ערוך אפשר לחלק את זה לכל ימות השבוע, הרי שאין בזה בעיה כל כך. ואם ביום חמישי לא קרא, ויודע שלא יוכל לקרוא בשבת, שיקרא ביום שישי, ביום טוב. דהיינו שלהלכה אנחנו ננקוט שאין באמת איסור לקרוא ביום טוב, כמו שכותב רבי חיים פלאג'י. וגם מה שהרמ\"ע מפאנו כתב שלא לקרוא ביום טוב, לפי מה שכותב בחזון עובדיה, זה לא לעיכובא אלא רק לכתחילה. ו. הכנת אוכל ביום טוב כשהוא צריך רק מעט ביום חמישי צריכים להכין עירובי תבשילין כדי שנוכל לבשל ביום שישי לכבוד שבת. והנה ראשית צריך לדעת, שאם אדם רוצה לבשל ביום טוב לשבת ולאכול מהתבשיל הזה ביום טוב – מותר, כך כתוב בגמרא, \"ממלאה אישה קדרה, אפילו שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת\". זה לא רק כשחל יום טוב ביום שישי, אלא גם בסתם יום טוב בשאר ימות החול. וכך נפסק למשל, אם יום טוב חל באחד מימות החול, (סימן תקג).להלכה בשלחן ערוך ורוצה לבשל כמה וכמה חתיכות בשר בקדרה, והרי הוא אוכל רק חתיכה אחת – מותר לבשל את כל החתיכות. הסיבה לכך, מפני שבאופן טבעי תבשיל שיש בו הרבה חתיכות, החתיכות מטעימות אחת את השנייה, וממילא הוא יהיה יותר טעים. הערך של התבשיל בסיר עם הרבה חתיכות – יותר גדול. כלומר כל זה באופן שלא עשו עירובי תבשילין, שאם התבשיל מיועד גם ליום טוב, אז אפילו אם משאירים את הרוב לשבת – מותר. אבל אם היא תכין ביום טוב תבשיל שמיועד רק לשבת, אין שום מחשבה לאכול ממנו ביום טוב, לכל הדעות זה אסור. ז. הכנה מיום טוב לשבת נחלקו רב חסדא ורבא. ששניהם סוברים, (מו.)והנה, בגמרא במסכת פסחים שמותר לבשל מן התורה ביום טוב לצורך השבת. שהאיסור לבשל מיום טוב לשבת הוא רק מדרבנן. רק שרב חסדא סובר, שהסיבה היא שזו קדושה אחת, ככה הביאור לפי רש\"י, דהיינו ששבת נקרא 'שבתון', ויום טוב נקרא 'שבת', לכן זו קדושה אחת. לכן אין איסור לבשל מהתורה מיום טוב לשבת. רבא אומר סיבה אחרת, שהסיבה שמותר לבשל מיום טוב לשבת היא, שאם האישה הזאת תבשל תבשיל ביום טוב לפני הצהריים, ופתאום אחרי הצהריים יגיעו אורחים נכבדים, הרי מה היא תעשה? היא תיתן להם מהאוכל הזה. יש אורחים חשובים, והם רעבים, רוצים לאכול לכבוד יום טוב, היא תיתן להם את האוכל הזה. זה נקרא \"הואיל ומקלעי ליה אורחים\". לכן אומר רבא, שאין איסור דאורייתא, כי אולי יבואו אורחים ביום טוב ויאכלו מהאוכל שהוכן לשבת. דהיינו שאפילו שזו סבירות קלושה מאוד, שיבואו אורחים וירצו לתת להם לאכול מהתבשיל הזה, רק מחמת זה אין איסור מהתורה. ח. בישול ביום טוב לצורך יום חול יש כמה הבדלים בין השיטות. למשל, אם יום טוב חל ביום שלישי, ורוצים לבשל בשביל יום חול, שהרי ביום טוב לעצמו מותר לו לבשל מלאכת אוכל נפש, אבל לבשל בשביל יום חול - האם יש בזה איסור דאורייתא. לרב חסדא יהיה איסור דאורייתא, כיון שכל מה שהתירו זה ביום טוב הסמוך לשבת, בגלל שהם נחשבים לקדושה אחת. אבל מיום טוב לחול, זה איסור מהתורה. לעומת זאת, לפי רבא אין בזה איסור מהתורה, כיוון שמא יבואו אורחים. ואז אפילו שהמחשבה הייתה לבשל לחול, עצם הדבר שיש היתכנות שיבואו אורחים, ממילא יצא שבישל ביום טוב לצורך יום טוב. כאן הסברא של 'הואיל' תהיה לקולא. ט. בישול ביום טוב סמוך לשבת מאידך, יכול להיות מצב שלפי רבא זה יהיה לחומרה. למשל, אם יום טוב חל בערב שבת, ושעה לפני כניסת השבת מעמידים תבשיל על האש שלוקח לו שעה להתבשל, תפוחי אדמה למשל, כאן אי אפשר להשתמש בטעם של 'הואיל', כיון שגם אם יבואו אורחים לא יהיה שייך לתת להם מהתבשיל, הוא לא יהיה מבושל. וממילא יהיה אסור לבשל. מצד שני, אם הטעם הוא מחמת קדושה אחת, מותר לבשל. ואכן יש לדון בזה להלכה למעשה, האם כאשר הניח עירובי תבשילין, מותר יהיה לבשל עבור שבת סמוך לשבת ממש. ונחלקו בזה הראשונים, אם פוסקים להלכה כרב חסדא או כרבא. מרן בבית יוסף מביא את דעת הרמב\"ם שפסק להלכה כרב חסדא, וממילא יהיה מותר לבשל אפילו סמוך לחשכה. ויש מחלוקת בדעת הרמב\"ם. מאידך, המהרש\"ל חולק על מרן בדעת הרמב\"ם. מלבד זזאת הרבה ראשונים כתבו להלכה כרבא שהוא מטעם 'הואיל'. לכן ראוי מאוד להשתדל לבשל מוקדם, בצורה כזו שיהיה זמן לאכול את התבשיל ביום טוב לאחר שסיימו את הבישול, לא לחכות לשעות האחרונות שלפני כניסת השבת. ומכיון שחג השבועות זה חג שאוכלים בו מאכלי חלב. הרבה פעמים יש שעושים סעודת הצהריים חלבית, ומתעסקים בחלבי וכמעט שלא מתעסקים בבשרי. ורק כשגומרים לאכול את סעודת יום טוב מתחילים להכין לשבת. וצריך לשים לב או להתחיל להכין כבר מהבוקר או אפילו בצהריים, ולהשתדל לגמור את ההכנה של כל התבשילים לשבת לכל הפחות שעה-שעתיים לפני כניסת השבת. אך בדיעבד, היה איזה עיכוב ולא הספיקו, בדיעבד אפשר לסמוך על שיטת רב חסדא ועל הראשונים שפוסקים כרב חסדא, כמו שכותב גם בחזון עובדיה, ואפשר בדיעבד לבשל עד כניסת השבת. י. כיצד העירוב מועיל מה זה עושה העירוב? יש בזה מחלוקת בגמרא, רבא ורב אשי. רבא אומר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, שיהיה כבוד גם לשבת וגם ליום טוב, שיראה מראש שהוא חושב על השבת. ולכן מערב יום טוב הוא מכין תבשיל מסוים לשבת. ורב אשי אומר, שהסיבה היא כדי להראות שאמנם מותר להכין ביום טוב את צורכי שבת, אבל בתנאי שמתחיל לפני כן, ביום חמישי. המשמעות של עירוב היא התחלת הכנת האוכל לשבת, וממילא כשמכין אוכל ביום טוב – הרי הוא כמי שממשיך את ההכנה שהתחילה בה בערב יום טוב. לכן צריך להיזהר מאוד שלא יהיה מצב שבטעות יאכלו את התבשיל ביום טוב, ואם אכלו, הרי זה כאילו אין עירוב. יא. אם צריך בעירוב פת או תבשיל הראשונים נחלקו ממה מכינים את העירובי תבשילין. יש ראשונים שסוברים שמספיק תבשיל, וכן דעת הרמב\"ם והרי\"ף ועוד הרבה ראשונים. אבל בעל הלכות גדולות, ורבנו תם, רבנו שמשון אומרים, שצריך גם פת וגם תבשיל. למעשה, השלחן ערוך כותב, שיש להניח גם פת וגם תבשיל. אפילו שהרי\"ף והרמב\"ם, שניהם ביחד סוברים שמספיק רק תבשיל, וגם הרמב\"ן, הרשב\"א ועוד, והרי\"ף והרמב\"ם הם מעמודי ההוראה, בכל זאת, השלחן ערוך כותב בסתם שצריך גם פת וגם תבשיל. אבל אם לא עשאו אלא מתבשיל בלבד, מותר. אפילו המשמעות של הלשון 'מותר', לא כתוב 'יצא' משמע שאפילו לכתחילה אפשר לסמוך על הרי\"ף והרמב\"ם, אבל כמובן יותר טוב לעשות גם פת וגם תבשיל. האמת, שהשאלה היא למה אנחנו צריכים את העירוב תבשילין, אם רוצים לבשל, הרי שהתבשיל הוא חיוני. שהרי עשה תבשיל, וכעת רוצה לעשות ביום טוב תבשיל נוסף לכבוד השבת. אבל אם אני רוצה לאפות, אמנם לפי הרמב\"ם אם עושה עירוב תבשילין על תבשיל – הוא מועיל גם לאפייה, מועיל להכל, אבל לפי רבנו תם ורבנו שמשון, התבשיל לא יועיל לאפייה. צריך להניח פת בעירוב תבשילין כדי שיהיה אפשר לאפות. יב. הניח פת ולא תבשיל לאור זאת יוצא, וכך כותבים כמה ראשונים, שאם אדם לא אופה, במיוחד כיום שהתנורים בבתים הם חשמליים, יש בהם תרמוסטט, ויש בזה בעיות שאי אפשר להשתמש בהם ביום טוב. זו הבערה ממש. אז אנשים אופים לשבת כבר מערב יום טוב. וממילא אם אדם יודע שהוא לא מתכוון לאפות, אלא רק לבשל, מעיקר הדין יהיה אפשר לסמוך אפילו לכתחילה על הרי\"ף והרמב\"ם ולהניח רק תבשיל בעירוב תבשילין. אכן, המנהג הוא להקפיד להניח גם פת וגם תבשיל. מאידך גיסא, אם אדם שכח, והניח רק פת ולא הניח תבשיל, בוודאי שאסור יהיה לו לבשל. יש נידון האם יהיה מותר לו לאפות, וזו מחלוקת. להלכה מותר לו לאפות. אבל הטוב ביותר זה לקחת גם פת וגם תבשיל. יג. ביצה קשה לעירובי תבשילין כאמור, התבשיל הזה הוא מיועד לשבת, איזה תבשיל לקחת? הבן איש חי כותב לקחת ביצה קשה. הבן איש חי היה גר בבגדאד, יש שם חום נורא, ולא היה להם אז מקרר חשמלי. וביצה קשה אפילו בלי קירור היא לא מתקלקלת מהר, וממילא התבשיל שהניח לעירובי תבשילין – הביצה קשה – מחזיקה מעמד עד שבת. וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. יד. עירובי תבשילין על מאכל מפוסטר אני מאוד מסופק אם אפשר להניח עירובי תבשילין בדברים מפוסטרים, למשל גבינה צהובה וכיו\"ב, האם זה גם ייחשב כדבר מבושל. בבן איש חי דן לגבי סעודה מפסקת בערב תשעה באב, שאסור לאכול שני תבשילים, ומותר לאכול רק תבשיל אחד. האם מותר יהיה לקחת לבן, ולאכול מלבד התבשיל שאוכל בסעודה מפסקת. האם הלבן נחשב לתבשיל. כותב הבן איש חי, שה'לבן' שקוראים בערבית 'יוגורטי', אמנם מחממים אותו באש, אך מכיוון שלא משתנה טעמו, וכן המראה שלו, לכן זה לא נחשב לתבשיל. והבן איש חי מתיר לאכול אותו מלבד התבשיל. אני לא יודע אם מה שהיה בזמן הבן איש חי זה היה פיסטור כמו של היום. יכול להיות שהם היו רק קצת מחממים, ולא ממש כמו היום. מאידך, ברור שהסיבה שהיו מחממים זה לסלק את החיידקים שיש בזה. היום מפסטרים כל דבר, זה נועד לסלק את כל החיידקים, וגם לשמר את המאכל שלא יתקלקל במהרה. כל דבר שהוא מפוסטר, הוא מחזיק יותר מעמד ולא מתקלקל.טו. בישול דבר מפוסטר בשבת על כל פנים מה שברור הוא שלגבי בישול בשבת, יש איסור דאורייתא מעלות, 80-לבשל דבר מפוסטר. הרי גבינה צהובה למשל, עוברת פיסטור ב השאלה היא האם זה נחשב למבושל כל צורכו או שזה נחשב למבושל כמאכל בן דרוסאי. במציאות, כשמתיכים גבינה צהובה, לעומת גבינה צהובה שלא התיכו אותה, הטעם שלהם שונה לגמרי. ממילא יש כאן סבירות גדולה לומר שהפיסטור לא גמר את הבישול. כמו כן חלב שהורתח וקררו אותו, לעומת חלב שלא הורתח, כל אדם ירגיש מיד את ההבדל בריח, וגם הטעם שונה לגמרי בין חלב מפוסטר לא מבושל לבין חלב שהרתיחו אותו ממש. מעלות חום, ולגבי יין נסך זה בסדר. כיון 80 פיסטור זו לא הרתחה, זה רק שבכמות מעלות כזו הוא מתחיל להתמעט, מתחיל לצאת אדים, וזה ודאי נחשב ליין מבושל. יש בזה תשובה ענקית ביביע אומר שם פסק שמספיק שהיין מתחיל להתמעט שאז הוא כבר נעשה פסול למזבח, ואם גוי נגע בזה – מותר. אבל לגבי בישול בשבת, שצריך בישול כל צורכו ולא מספיק בישול כמאכל בן דרוסאי, הרי שלגבי מפוסטר זה נראה בחוש שמפוסטר זה לא מבושל לגמרי. ומכאן מגיע הספק לגבי עירובי תבשילין, האם דבר שמבושל בישול חלקי כזה יחשב, הרי הקילו בעירוב בכל מיני דברים, האם אפשר יהיה לסמוך על זה להקל לגבי עירובי תבשילין? אני מסופק בזה. לכן אני לא ממליץ להיכנס לספקות כאלו, לא לקחת גבינה צהובה או גבינה לבנה, או כל דבר מפוסטר לעירובי תבשילין, אלא אם כן בישלו אותו לגמרי בערב יום טוב. טז. לזכות עירוב לאחרים אבל, כאמור, בין כך ובין כך נוהגים לקחת ביצה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד תמיד לקחת כמה ביצים ולחם. והוא היה עושה עירוב ומזכה אותו על ידי אחרים - מביא מישהו לא מבני הבית, שסמוכים על שולחנו, כדי שהוא יזכה בזה לכל מי ששכח, וככה יוצאים ידי חובת עירוב. הגמרא אומרת, שמצווה על גדול העיר לעשות עירוב למי ששכח, לזכות את זה על ידי אחרים. זו שאלה מי נחשב 'גדול העיר', מי נקרא מרא דאתרא. מה יהיה בעיר שאין בה היום רב? ברוב הארץ אין רבנים עדיין. מה עושים במצב כזה? למעשה זה לאו דווקא גדול העיר, אלא כל אדם יכול לעשות ולזכות לאחרים. אבל כתוב בגמרא, שמי ששכח יכול לסמוך על מי שזיכו לו זה מועיל רק בפעם הראשונה. בפעם שנייה הוא נקרא פושע וזה לא מועיל. אני לא יודע מתי היה הפעם הקודמת של העירוב. בחו\"ל כפי שאמרתי בשיעור הקודם, עירובי תבשילין מצוי לעיתים מאוד קרובות. כמעט ואין חג שלא יכול להיות בו עירובי תבשילין בחוץ לארץ. אצלנו בארץ, כפי שאמרתי, יש רק בראש השנה שחל ביום חמישי, בשביעי של פסח שחל ביום שישי, וחג השבועות שחל ביום שישי. זה שלושת החגים היחידים שיכול להיות בהם את הדין של עירובי תבשילין. בכל אופן, כדאי מאוד שכל אחד יעשה עירוב ויצניע אותו, ישים אותו במקום שלא יהיה מצב שביום טוב יאכלו אותו. יז. ביצה – עם הקליפה כשאני אומר להכין ביצים, להשאיר אותם עם הקליפה. אם אדם עשה עירובי תבשילין עם ביצים, וקילפו אותם בערב יום טוב, זה פסול לעירוב. כי בליל יום טוב עובר הלילה, והם כבר נאסרו. ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, זו סכנה לאכול אותה, צריך לזרוק אותה. יוצא שהתבשיל שהשאיר לא שווה כלום. יח. שיעור העירוב אפשר לקחת גם בשר, עופות, כל תבשיל שהוא, העיקר שיהיה בו שיעור כזית. בירושלמי כתוב כביצה, אבל מעיקר הדין מרן השלחן ערוך פסק כזית, והמחמיר להניח שיעור כביצה - תבוא עליו ברכה. יט. מתי אוכלים את העירוב מתי אוכלים את העירוב? בסעודת ליל שבת למשל, יאכלו את הביצה של העירוב. יחלקו את זה בין כולם, כיוון שנעשתה בהם מצווה אחת, יעשה בהם עוד מצווה של עונג שבת. ואפשר בכל אחת מסעודות השבת. יש כאלה שבסעודה שלישית, זה לא משנה, העיקר לאכול את זה באחת מסעודות שבת. כ. ברכה על העירוב לפני שעושים עירוב תבשילין, צריך לברך על העירוב, זו תקנת חכמים: \"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב\". ואז אומרים: \"בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולא וכו'\". צריך לדעת, שזו לא איזו מין תפילה, אלא צריך להבין מה הוא אומר. אם הוא לא מבין - שיגיד את זה בשפה שהוא מבין, בעברית או באנגלית: שעל ידי העירוב הזה יהיה מותר הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לנו לבשל, ולהדליק נר, ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת. אם אדם נמצא במקום שהוא לא צריך להדליק נר, הוא לא חייב לומר 'ולהדליק נר' – אבל הכי טוב להגיד הכל, המשפט הכי חשוב בזה הוא \"למעבד כל צורכנא\" - לעשות כל צורכנו, כל מה שאנחנו צריכים מיום טוב לשבת. ואז על ידי זה אפשר יהיה להכין את האוכל ביום טוב לשבת. כא. שכח לערב תבשילין ונזכר בבין השמשות אדם ששכח לעשות עירוב תבשילין ונזכר בבין השמשות, האם יועיל שהוא יכוון על איזה תבשיל שנמצא בבית? יש בזה מחלוקת אם יועיל לעשות כך. ובכלל, האם אפשר לעשות עירוב בבין השמשות? במשנה במסכת שבת שאנחנו אומרים אותה בכל ערב שבת: \"ספק חשיכה, ספק אינה חשיכה, אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות\". בין השמשות זה ספק דאורייתא. אבל: \"מעשרין את הדמאי, ומערבין\" - הראשונים מסבירים, ש'מערבין' הכוונה לעירובי חצרות. אבל המרדכי כותב, שבוודאי הוא הדין לעירובי תבשילין. והנה צריך לדעת, האיסור לעשות כל מיני דברים – כגון לעשר – בשבת, זה איסור מדרבנן שהוא נראה כמו מתקן. חכמים לא גזרו על השבות בבין השמשות. זה לא כמו למשל מה שדיברנו בשיעורים הקודמים על ספירת העומר בבין השמשות, שאנחנו אומרים ספק דרבנן לקולא, זה לא שאנחנו מתייחסים אל בין השמשות כאל ספק, ומכיוון שעירובי תבשילין דרבנן, וספק דרבנן לקולא, ומותר לעשות בבין השמשות. אלא פשוט, חכמים לא גזרו על השבות בבין השמשות. כלומר זו מצווה, ובמקום מצווה חכמים לא גזרו על השבות. או טרוד ונחפז – כמבואר בגמרא . ובכן, כיון שכאן זה צורך מצווה, לכן בוודאי שאפשר לעשות את העירוב בבין השמשות ואפשר גם לברך. כמובן, שאנחנו יכולים לצרף פה גם את שיטת רבנו תם ושיטת רבי יוסי, כפי שדיברתי בשיעורים הקודמים, ולכן אם אדם שכח, יכול לעשות עירובי תבשילין בבין השמשות. כב. עניינא דיומא – לקראת מתן תורה הקדוש ברוך הוא בא לתת תורה לעם ישראל בחג השבועות. שבעה שבועות אחרי שיצאנו ממצרים. למה הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו תורה מיד כשיצאנו ממצרים? למה זה לקח שבעה שבועות? זו שאלה שהרבה מהמפרשים דנים בה. הרי גם אם נאמר שעם ישראל היו במ\"ט שערי טומאה ביציאת מצרים, וכל יום המצב השתפר, אבל הרי אנחנו יודעים שכבר ביום שביעי של פסח הם הגיעו למדרגה גבוהה מאוד, כמו שאמרו חז\"ל \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא במעשה מרכבה\". אז למה הקדוש ברוך הוא לא נתן להם את התורה מיד בשביעי של פסח? אחד הפירושים החשובים שנאמרו בזה, הוא פירושו של האור החיים הקדוש בפרשת יתרו, שמסביר כאן יסוד גדול מאוד. כדי שאדם ילמד תורה ויצליח, זה לא דבר פשוט. יש קנייני התורה. אנחנו נוהגים לקרוא פרקי אבות בשבתות של ספירת העומר. השבוע האחרון זה דברים שהתורה 'נקנית' 48 פרק שישי של פרקי אבות. שם מובא שישנם בהם - מה פירוש 'נקנית'? אדם שלומד תורה, צריך לדעת שכדי לזכות לידיעת התורה, הוא צריך סיעתא דשמיא. צריך שהקדוש ברוך הוא יעזור לו. אם אין סיעתא דשמיא לא זוכים לידיעת התורה. וזה מה שאומרים פה חז\"ל, מ\"ח דברים שהתורה נקנית בהם - אתה רוצה לקנות, כמו חפץ שאתה קונה אותו, אם לא תפעל לפי חוקי הקניינים, יש הלכות איך קונים את החפץ, אתה לא יכול להמציא דברים חדשים, אתה צריך לפעול לפי ההלכה, רק לאחר שפעלת לפי ההלכה, החפץ שייך לך. אותו הדבר בלימוד תורה - יש קנייני תורה, בלעדיהם, אדם לא יכול לגדול בתורה. האור החיים הקדוש מצביע על שלושה דברים חשובים שהיו כמו תנאי, שרק לאחר שהתקיימו - הקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל. כתוב בפסוק: \"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל כנגד ההר\", כותב האור החיים הקדוש, הפסוק הזה נחלק לשלושה חלקים. הראשון, זה 'ויסעו מרפידים' - חז\"ל אומרים, למה נקרא שם המקום ההוא 'רפידים'? שרפו ידיהם מהתורה. ממילא 'ויסעו מרפידים' - עם ישראל עזבו את הרפיון. השני, 'ויבואו מדבר סיני' - מדבר זה סמל של ענווה. חז\"ל אומרים על שירת הבאר, כתוב שמה 'וממדבר מתנה' - אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו, תורה ניתנת לו במתנה. כותב האור החיים הקדוש, 'ויבואו מדבר סיני' - עם ישראל עזבו את הרפיון, דבר שני הייתה להם ענווה. והשלישי, 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - הפסוק התחיל בלשון רבים ומסיים 'ויחן' ולא 'ויחנו', אומרים חז\"ל, 'כאיש אחד בלב אחד' - שהייתה להם אחדות לבבות. אם כן, לפי דברי האור החיים הקדוש, אם אנחנו רוצים לזכות לקנייני התורה, אנחנו צריכים את כל שלושת התנאים הללו. כמובן שעל כל אחד מהתנאים הללו אפשר לדבר עליו באריכות ולהסביר. אבל בואו ונבאר את ה'ויסעו מרפידים'. כג. לא ללמוד ברפיון צריך לדעת שלימוד תורה צריך לבוא עם הרבה עמל. האור החיים הקדוש כותב במקום אחר, שאדם שאוהב ללמוד אגדתא, הוא מחפש בגמרא איפה שיש אגדתא, הוא אמנם יכול גם ללמוד ולפלפל ולעיין ברמה גבוהה, אבל אין לו חשק. האיש הזה ענוש יענש על ביטול תורה! נכון, אנחנו צריכים ללמוד אגדתא, אבל אם אנחנו יכולים ללמוד בעיון ברמה גבוהה, אנחנו חייבים לעשות כך! הקדוש ברוך הוא נתן לו שכל, בשביל מה?! צריך להשתמש בו! אם אתה מסוגל להקשות, לתרץ, ללמוד בעיון, אתה צריך לעשות את זה! והעיקר הוא, לא ללמוד ברפיון! אם אדם לומד עשר דקות ואחר כך קם לשתות מים, ואחר כך הוא מדבר עם פלוני, לימוד לא רצוף, זה לימוד ברפיון! לימוד קצר זה תמיד לימוד ברפיון. איך אפשר?! אתה רוצה לזכות לידיעת התורה בשעה אחת ביום, איך אתה יכול להספיק?! איך שייך להצליח כך?! חריצות ועמל בתורה זה תנאי לקבלת התורה. כד. כיצד הוא קניין תורה אני אספר לכם דבר מעניין. היה לי חבר בישיבה קטנה, אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל החבר הזה הוא לא היה נחשב לאחד הבחורים הטובים. הוא היה נחשב לבחור שלא היו לו כישרונות כל כך. אבל הוא היה עמל, הוא היה יושב ולומד, ובדרך כלל בשיעורים של הרבנים, הוא היה שואל שאלות. והשאלות שלו היו: הרב, אני לא הבנתי, אפשר להסביר עוד הפעם?... הוא לא היה מתבייש, 'לא הביישן למד'. והרב היה מסביר עוד הפעם, ועוד הפעם, וככה הוא ישב בישיבה קטנה בישיבת 'אור ישראל', שלוש שנים שהוא ישב ולמד, הוא היה סמל של התמדה. אבל הוא לא היה נחשב לאחד הבחורים הכי טובים. לעומת זאת, היו בחורים אחרים שהיו פיקחים, גאונים ממש בכישרונות, אבל לא היו מתמידים. וכמובן שגם היו כאלו שהיו גם גאונים וגם מתמידים. אנחנו שהיינו ילדים היינו חושבים, העילוי הזה בטח יהיה רב גדול, וזה יהיה הגאון וכו'. והנה, למעשה התוצאה הייתה, שאלה שלא התמידו והמשיכו לא להתמיד, הגיעו לישיבה גדולה, הם למדו - אבל לא בהתמדה, לא בעמל, הם לא השקיעו, ואכן לא יצא מהם שום דבר. לפני כמה חודשים פגשתי את אותו אחד שהיה מתמיד גדול, עברו מאז שנה שלא ראיתי אותו, ובמקרה הלכתי להתפלל מנחה 50-למעלה מ באיזה מקום והוא ניגש אליי והציג את עצמו, המראה שלו כמובן שונה שנה. ושאלתי אותו, מה הוא עושה כיום? ומתברר לי שהוא היום 50 אחרי אחד הרבנים הכי חשובים בבני ברק. הוא מורה הוראה שיש תור ארוך אליו לשאול אותו שאלות בהלכות טהרת המשפחה. הוא מומחה גדול באתרוגים, לולבים, אתרוגים, כולם מביאים לו לשאול אותו, הוא בקיא גדול, ויש לו כולל גדול, והוא מרביץ תורה גדול, מיוחד מאוד! אני לא קישרתי, אבל באמת הוא אחד הרבנים הכי מפורסמים בבני ברק. היום בין המורי הוראות בבני ברק הכי מפורסמים. ב\"ה. אני מסתכל על זה ואומר, הרי כל זה בזכות שהוא לא הפסיק לעמול בתורה כל ימיו! הוא ישב ולמד ועמל, והקדוש ברוך הוא פתח את ליבו והוא נהיה כישרוני מאוד, והוא גדל מאוד בתורה. אני אומר את הדברים לכל האברכים, לכל הבחורי ישיבות, לא לתת לשום דבר שיפריע לכם. כל הדיבורים שיש היום על גיוס, לא גיוס, כל הדברים, כל השטויות - לשים את הכל בצד, לשבת ולעמול בתורה! לא להתחשב בשום דבר אחר חוץ מהתורה הקדושה, לשבת וללמוד. גם בחורים בישיבות קטנות, בחורים צעירים מאוד, חשוב מאוד שיכניסו לעצמם לראש, באים בחורי ישיבות ומבקשים, 'הרב תברך אותי שאהיה תלמיד חכם' - מה זאת אומרת?! וכי אני אברך אותו, ואז הוא ילך לישון בלילה ויקום בבוקר כשהוא יודע את כל הש\"ס?! אין דבר כזה! בדברים כאלו זה לא ברכות! דברים כאלו צריך להשקיע, לשבת וללמוד, לעמול בתורה, כך הוא קניין התורה, ואז מקבלים את הסיעתא דשמיא וגדלים בתורה ויראת שמיים. יהי רצון שנזכה באמת לקבלת תורה אמיתית כולנו, כאיש אחד בלב אחד. של תורה אמיתית עם מידות טובות, תורה של עמל ויגיעה. ונזכה בעז\"ה לגאולה שלמה. אני מברך את כל המאזינים לרדיו 'קול ברמה', שהקדוש ברוך הוא ימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה, וכולנו נשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אכי\"ר."},{"filename":"352.pdf","content":"352 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק נשא תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי מלאכה שאינה | מלאכת צידה ונטילת נשמה| הריגת פיל או פרעוש| הכאת אדם בשבת| נטילת נשמה בשבתנושאי השיעור: אמירה | החלפת מי האקווריום בשבת| הוצאת דג מאקווריום בשבת| הריגת בעלי חיים בימות החול| דין מתעסק| צריכה לגופה דין מוקצה בדג | חצי שיעור במבשל בשבת| חצי שיעור בנטילת נשמה| חצי שיעור אסור מן התורה| לגוי בשני איסורים דרבנן ברכת כהנים – שמירה מן המזיקין| שאינו מבושלפרשת בהעלותך דין צידה ונטילת נשמה בשבת מדברי הרב המקדים הגאון רבי ציון בן חמו שליט\"א ראש כולל יחוה דעת \"...ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א, אנחנו נמצאים כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', שזה מקום שמגדל עדרים עדרים לתורה, זה עשרות בשנים בהנהגת מורנו מרן הראשון לציון שליט\"א, בוודאי שיש לנו את כל הכלים ואת כל היכולות. מה שחסר זה פשוט לשבת וללמוד, וכמו שאמרנו בתחילת הדברים, להביא את הכלה הביתה, להביא את התורה אלינו, ולשבת ולהגות ולהתמיד בתורה. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א תודה רבה לכבוד הגאון המצוין, הרב ציון בן חמו שליט\"א, שהוא ראש כולל אצלנו, תלמיד חכם מופלג, גדול בתורה שאנחנו נהנים מתורתו כאן בבית המדרש 'יחוה דעת'. יהי רצון שימשיך מעלה מעלה, להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אנחנו מקדישים היום את השיעור לעילוי נשמת אחד מהמשתתפים שנה רצופות, כל השנים. מיום הקמת 40 הקבועים כאן בשיעורים במשך חודש, היה כאן קבוע יום יום, שעות רבות יושב 11 בית המדרש ועד לפני ולומד תורה. יעקב צדוק בן מזל, רוח ה' תניחנו בגן עדן. אני רוצה גם של עוד אחד מהמתפללים 30-להקדיש את השיעור השבוע הזה, שזה ה שלנו הקבועים, שבמשך שנים רבות היה גם כן בא לכאן לשיעורים, מהקבועים ביותר אצלנו כאן, יעקב כהן בן אלגרה. רוח ה' תניחנו בגן עדן.א. נטילת נשמה בשבת השיעור הזה נעסוק בענייני מלאכת נטילת נשמה. מלאכת שוחט. יש בזה הרבה דברים שהם ממש הלכה למעשה אצל כל אחד מאיתנו. המלאכה אבות 39 המשנה מונה(עג.) הזאת, מלאכת שוחט, נמנית במשנה בשבת מלאכות, ואחת מהן זו מלאכת שוחט. כל מלאכות שבת, חז\"ל למדו אותם מסמיכות הפסוקים. פרשת ויקהל מתחילה בעניין שבת, ומיד לאחר מכן עוברת למלאכת המשכן. ודרשו חז\"ל, שכל המלאכות שהיו נעשות בעבודת המשכן, אלו הן המלאכות שאסורות בשבת. אחת מהמלאכות הללו, היתה שהיו שוחטים אילים מאדמים ותחשים כדי להשתמש בעורות שלהם. ממילא, מכאן אנחנו למדים שהשחיטה בשבת אסורה. ולא רק שחיטה אסורה, אלא אפילו חבלה. דהיינו, אם אדם מכה בעל חיים שיש לו עור, ומחמת המכה נצרר דם, נהיה לו כמו פצע, אפילו שהדם לא יצא החוצה - זה איסור דאורייתא. זה גם כן נקרא נטילת נשמה. אמנם יש בזה מחלוקת, הוא חייב משום מפרק שהוא תולדה (פרק ח מהלכות שבת הלכה ז)לדעת הרמב\"ם חייב משום צובע. אבל רוב (שבת קז. ד\"ה והחובל)של מלאכת דש. ולדעת רש\"י הראשונים סוברים שחייב משום נטילת נשמה. ב. נטילת נשמה בהכאת אדם צריך לדעת, שהדין הזה הוא גם בבעלי חיים וכמובן גם באדם. אם אדם מכה את הילד שלו, צובט אותו ונצרר דם, חוץ ממה שזה ודאי לא חינוכי להכות ילדים, זה לא בסדר. בימינו במיוחד זה לא דרך של חינוך, אבל מעבר לזה, אם הוא עושה כך בשבת, צבט ונצרר דם, שידע שהוא בנוסף גם מחלל שבת דאורייתא. לעילוי נשמת חמיו של מרן הראש\"ל שליט\"א - ר' יוסף סויסה בן אסתר ז\"ל - נלב\"ע י\"ז סיון בתשנ\"ב ת.נ.צ.ב.ה./http://ydaat.co.il ג. הרג פיל או פרעוש כשאנחנו אומרים שאסור להרוג בעל חיים משום נטילת נשמה, זה לא משנה איזה בעל חיים זה. אם הוא בעל חיים ענקי, פיל, גמל, אריה, או יתוש קטן. מי שהורג יתוש בשבת עובר על מלאכת נטילת נשמה. הגודל יש מחלוקת לגבי כינים, אנחנו נדבר (קז.)לא קובע. בגמרא במסכת שבת על זה בהמשך בהרחבה על הריגת כינים בזמננו, ואכמ\"ל. אבל יש מאן דאמר בגמרא שאסור להרוג כינים, ושם מובא, שמי שהורג כינה כהורג גמל. אנחנו רואים בגמרא, שבדבר שיש בו איסור הריגה, כמו בכינים שהלכה למעשה מותר להרוג בשבת, אבל פרעושים, יתושים, זבובים, נמלים, כל הבריות הללו, מי שהורג אותם או שהרג פיל, זה אותו הדבר. ד. מלאכה דאורייתא בנטילת נשמה אלא שהמלאכה הזאת, בכל היצורים שבעולם, בדרך כלל זו לא תהיה מלאכה דאורייתא. מפני שמלאכה דאורייתא תהיה כאשר הוא שוחט פרה - כדי לאכול את הבשר. שוחט כבש, תרנגול, אפרוח כדי לאכול את בשרם. שאז עובר על מלאכה גמורה מן התורה. אבל אם אדם הורג יתוש, זבוב, נמלה וכיו\"ב, שאין לו שום רצון להשתמש בהם, מה יעשה עם זבוב מת? ממילא זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. , שמי שצד נחש כדי שלא יזיקנו - (שבת קכא:)בדומה לכך אומרת הגמרא פטור. ואם לרפואה – דהיינו כדי לעשות מגופו תרופה – חייב. הוא רוצה להשתמש בארס של הנחש כדי לייצר ממנו משהו, ממילא הוא רוצה להשתמש בו, זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה. אבל אם הוא צד אותו רק כדי שלא יזיק אותו, פטור. דהיינו שזה אסור רק מדרבנן, כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ה. מלאכת צידה ומלאכת נטילת נשמה צידה והריגה אלו שתי מלאכות שיש ביניהם קשר רצוף לכל אורך הדרך. מביא בשם הרמב\"ן שבמקום שאין איסור להרוג (עמ\"ס שבת שם)הרשב\"א בעל חיים, גם אין איסור לצוד. למשל הזכרנו קודם לגבי כינים, שאין איסור להרוג אותם, ממילא גם מותר לצוד אותם. כי אלו שתי מלאכות (עמ\"ס שבת שאינם קשורות זו לזו. וכך כותב בפירוש בחידושי הר\"ן הישנות - זה מה שמיוחס להר\"ן, שבדורנו התברר שזה לא הר\"ן עצמו אלא אחד שם) מהראשונים - שכל שאין בו משום הריגה, גם אין בו משום צידה. אלו שתי מלאכות שקשורות זו לזו. לכן גם בשלחן ערוך לקח את שתי המלאכות (סימן שטז).הללו והכניס אותם בסימן אחד ו. מלאכה שאינה צריכה לגופה לפני שנמשיך, נבאר קודם מהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה, מלאכה הרמב\"ם (שבת צג:).שאינה צריכה לגופה זו מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה פוסק כדעת רבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה (פרק א מהלכות שבת הלכה ז) לגופה חייב מן התורה. 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' - זה לא שלא מתכוון לעשות את המלאכה, הוא מתכוון למלאכה. אם זה 'דבר שאינו מתכוון' - זה כבר נושא אחר לגמרי. 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' – הוא מתכוון לעשות את המלאכה, רק שאינו צריך למלאכה הזאת. למשל, אדם שחורש את האדמה, אם זה בשדה - חייב משום חורש. זו דרך לזרוע. הוא חורש כדי לזרוע בשדה. אבל אם הוא חורש את השדה כי הוא צריך את העפר, הוא לא צריך לזרוע בשדה, הוא לא צריך את החרישה עצמה, אלא את העפר שיוצא ממנה, זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ז. כיבוי בשבת וכן מלאכת כיבוי. שלמעשה היא מלאכה מאוד לא מצויה. כי אם אדם יש לו שריפה בבית והוא מכבה את האש, הוא עובר על איסור דרבנן, הכיבוי הזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כיבוי האסור מהתורה הוא, אם יש לו עצים בוערים, ובדרך כלל כשרוצים להשתמש בעצים לתנור, לבעירה, לצלות על האש וכיו\"ב, קודם כל קצת שורפים את העץ, כדי שלאחר מכן האש תיתפס בקלות, וכך הוא יחזיק מעמד הרבה זמן. וכאשר הוא מכבה את האש כדי שיישארו הגחלים בוערות, לצלות עליהם בשר, או כדי לחמם את הבית, הכיבוי הזה הוא מלאכה הצריכה לגופה, וחייב מן התורה. אבל אם מכבה רק בגלל שלא רוצה שתהיה שריפה, הוא לא רוצה את האש, נשרף לו הבית, וכי יש לו הנאה מעצם מה שנשרף?! הוא רוצה לעשות מהבית שלו גחלים?! בוודאי שלא, לכן במקרה כזה, הכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ח. דין מלאכה שאינה צריכה לגופה לרוב הראשונים, מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן. אמנם בדעת השלחן ערוך יש בזה מחלוקת, אבל יש הרבה ראיות שהשלחן ערוך סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן. מאידך, כאמור, הרמב\"ם סובר כדעת רבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא. ואכן הרמב\"ם חוזר על כך כמה וכמה פעמים. , שאם (סוף פרק י מהלכות שבת)והנה, מעניין מאוד לציין, שהרמב\"ם בעצמו פוסק אדם צד נחש כדי שלא יזיק אותו - פטור, דהיינו שזה אסור רק מדרבנן. וכולם שואלים על הרמב\"ם, שהרי הוא פסק להדיא שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולמה כאן הוא כותב שפטור. ט. דין מתעסק מבאר את הרמב\"ם, שהסיבה שפטור (שם הלכה יז)המגיד משנה על הרמב\"ם היא מפני שהוא מתעסק. ונבאר את הדברים. הנה אם אדם עושה מלאכה בשבת במזיד, הוא חייב מהתורה. גם אם עושה בשוגג זה מהתורה, אבל בשוגג, הוא חייב להביא קרבן. למשל, מי שהדליק מנורה שמתלהטת, שזו מלאכה גמורה מהתורה, והוא יודע שזה אסור - הוא חייב מהתורה. אכן אם הוא שכח שזו שבת, או שהוא לא ידע שזה אסור, הוא בעל תשובה חדש וכיו\"ב, זה נקרא שוגג. אבל אם אדם לא שם לב, נשען על הקיר ובטעות כיבה את החשמל, זה לא שוגג, כי הוא לא התכוון בכלל לעשות מלאכה, זה נקרא 'מתעסק'. כמו כן אם מישהו דחף את השני על המתג שעל הקיר והחשמל כבה, הוא לא ידע שיש שם מתג, זה עוד יותר 'מתעסק'. יש דרגות גם במתעסק. המגיד משנה מחדש סוג חדש של מתעסק, אדם שצד בעל חיים, הבעל חי הזה לא היה ברשותו, ורוצה שיהיה ברשותו, הוא כאילו רוכש אותו לעצמו – כשהוא סוגר עליו את הדלת, או כשתופס אותו. אבל כשאדם צד נחש שלא ינשוך אותו, הוא רוצה בדיוק את ההפך, הוא לא רוצה שיהיה לו את הנחש, הוא רוצה שהנחש לא יהיה כאן בכלל. הצידה היא רק שלא יזיק אותו, זה ההפך ממלאכה. אם כן, זה לא שהוא רק לא מתכוון למלאכה, אלא הוא מתכוון ההפך, אין לך מתעסק גדול מזה. יש בזה עוד הרבה הסברים, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה יותר מדי, אבל הסברנו מה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. לפי זה יוצא, שאם אדם הורג זבובים, יתושים, נחש אפילו לא ארסי, זה אסור בשבת מדרבנן. האיסור דאורייתא זה רק הריגה על מנת להשתמש. י. הריגת בעלי חיים בימות החול חשוב לשים לב, אנחנו מדברים עכשיו בהלכות שבת, בימות החול מותר להרוג זבובים, יתושים וכיו\"ב רק אם הם מפריעים, אם הם לא מפריעים, יש אנשים שאוהבים להרוג סתם, רואים זבוב מסכן, מה אתה רוצה מהזבוב?! תן לו לחיות! לפי הזוהר הקדוש זה אסור אפילו בימות החול. בזוהר הקדוש מסופר, שהיו שני תנאים, רבי אלעזר ורבי חזקיה, שהיו מהלכים במדבר, שזה לא מקום שמצויים שם בני אדם, והנה הם ראו נחש, בא רבי חזקיה ורצה להרוג אותו. אמר לו רבי אלעזר, אל תהרוג אותו! אמר לו אבל הוא מזיק בני אדם, אמר לו רב אלעזר כן, אבל שהוא מזיק בני אדם, הוא שליח של הקדוש ברוך הוא! הנחש לא נושך ולא הורג, אלא אם כן הקדוש ברוך הוא מצווה עליו לעשות כך! לכן לא להרוג כל בעל חי אם לא צריך, ככה רואים בדברי הזוהר. רבנו האר\"י היה נזהר מלהרוג בעלי חיים אפילו כשהם היו מצערים אותו. (ספר שבחי האר\"י) הלכה למעשה, כאשר הם מצערים – מותר להרוג, אבל רבנו האר\"י היה אומר, כל יצור שנברא בעולם - יש לו תפקיד! הקדוש ברוך הוא ברא אותו ולכן לא להרוג אותו אפילו בימות החול. יא. הוצאת דגים מהמים בשבת אמרנו שמלאכת הריגה בשבת בדרך כלל היא אסורה מדרבנן. ויש לדון אם כך הוא הדין גם בדגים, שזה יצור חי. האם מי שהורג דגים בשבת, גם כן חייב משום נטילת נשמה. בתלמוד ירושלמי כתוב, שכיוון שדג גדל בתוך (שבת המים, הרי ששליית הדג מהמים זו מלאכת קוצר. אבל בגמרא שלנו נראה, שלהרוג דג זו נטילת נשמה. בגמרא מבואר, שאם אדם מוציא דג שם) מהמים, והוא לא מת מיד כשמוציאים אותו, רק לאחר זמן מסוים, ולוקח לפעמים כמה דקות עד שהוא מת. מבואר בגמרא, שכאשר מתייבש מתחת הסנפירים שלו כסלע – שיעור גודל של מטבע, הוא כבר מת. למרות שהוא עדיין מנענע את הסנפירים והוא זז, ברגע שיבש כסלע בין סנפיריו, הוא נקרא מת. במצב כזה, גם אם תחזיר אותו למים, והוא ילך ימינה ושמאלה (פרק י מהלכות שבת הלכה - הוא כבר איבד את החיות שלו. וכך נפסק ברמב\"ם ורואים שזה משום נטילת נשמה.(סימן שטז ס\"א וסימן תצה ס\"א). ובשלחן ערוך יט) שאין (ביצה כג:) ומשום כך, אסור לצוד דגים בשבת, ואפילו לגבי יום טוב כתוב צדין דגים ביום טוב, קל וחומר שבשבת אסור לצוד ולהרוג דגים. יב. הוצאת דג מהאקווריום בשבת במלאכת צידה, יש מצב לפעמים שהוא נקרא 'ניצוד ועומד'. דהיינו שאפילו אם הדג נמצא באקווריום, אם האקווריום גדול ומרווח, אתה מנסה לתפוס אותו, אתה לא מצליח. אז אם אתה לא מצליח לתפוס אותו בנקל, יש בזה מלאכת צידה. אבל אם הוא נמצא באקווריום קטן או בספל, מקום קטן, ואתה תופס אותו בתפיסה אחת, אתה מושיט את היד במהירות ואתה תופס אותו, פה אז הוא נקרא ניצוד ועומד. אבל ברגע שמוציאים דג מהמים, בעצם ההוצאה כבר מתחיל איסור דרבנן, מתחיל התהליך של נטילת הנשמה. הוא מתחיל להתייבש, למרות שזה ובשו\"ת חוות (סימן שטז ס\"ק יז),עלול לקחת כמה דקות. כך כותבים הפרי מגדים וכך כתוב גם כן בפירוש ברבנו (סימן שטז ס\"ק יז). ומחצית השקל (סימן קסד),יאיר שאם אדם מוציא דג מהמים ומחזיר אותו - פטור. בהלכות (שבת קח.), חננאל שבת כשכתוב לשון של 'פטור', זה פטור אבל אסור. פטור מן התורה, אבל אסור מדרבנן. כלומר שהוצאת דג מהמים אסורה מדרבנן גם אם החזיר אותו. ואם השאיר אותו עד שהוא מת, או עד שהתייבש בין הסנפירים שלו, זו מלאכה גמורה וחייב מן התורה. יג. הוצאת מי האקווריום בשבת כשיש בו דגים אבל צריך לדעת, כשמוציאים דג מהמים, לפעמים יש מצב שמוציאים (על את הדג, ופעמים שיש מצב שמוציא את המים. כותבים האור שמח והנודע ביהודה שאין הבדל, וגם בזה עובר איסור. וכך אכן נראה הרמב\"ם שם) בגמרא לגבי מלאכת כיבוי. למשל, יש קערה גדולה שיש בה שמן זית ונר דולק. ורוצה לקחת קצת מהשמן זית הזה לאכול אותו בשבת, לטבול בו את הלחם, וזה רחוק מהשלהבת של הפתילה, חייב מהתורה. זה נקרא מלאכת למדנו, שהמסתפק מהשמן - חייב משום (כב.) כיבוי בשבת. בגמרא בביצה מכבה, ואם מוסיף שמן, חייב משום מבעיר. למרות שהשלהבת של הנר נראית עכשיו אותו הדבר, אבל ברגע שהמעטתי קצת את השמן, בסופו של דבר זמן הבעירה של הנר הזה מתקצר, ואולי גם האש עצמה תתקטן, לכן חייב משום מכבה. הרי שהוא הדין גם כאשר לא הוציא את הדג מהמים, אלא הוציא את המים מהדג, שפך את המים - חייב מהתורה משום נטילת נשמה. יד. ריקון מים עכורים באקווריום בשבת המהווים סכנה לדגים אשר על כן, יש בבתים הרבה אקווריומים שיש בהם דגים, וכן יש אנשים שיש להם בריכות של דגים, ולפעמים המים נהיים עכורים ורוצים להחליף את המים, אפשר לשפוך את כל המים ולשים במקומם מים חדשים, ואפשר פשוט להביא כלי עם מים חדשים ולהעביר את הדגים ממקום למקום. כמובן, למרות שאין שום ספק שהדגים לא ימותו, אסור ליהודי לעשות את זה משתי סיבות: א. הדג נחשב למוקצה, אין לו רשות לטלטל את הדג. ב. אפילו שהדג יחיה, עצם הדבר שהוצאתי אותו לרגע אחד, זה אסור מדרבנן. כך כותבים כמה פוסקים. לכן אין ספק שזה אסור. אפילו אם אני יודע שהמים העכורים עלולים להמית את הדגים, ורוצה להציל אותם, אין לו רשות לעשות זאת בשבת. טו. לומר לגוי לרוקן את האקווריום בשבת האם מותר לומר לגוי לרוקן את המים בשבת? כמובן שלומר לגוי לקחת דג מהמים עד שימות שזה בוודאי אסור. זו מלאכה דאורייתא ולא הותר בשום אופן אמירה לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. אבל לומר לו להעביר את הדגים מהאקווריום לכלי אחר, מכיוון שהמים עכורים ורוצה להחליף את המים. אמנם הדגים לא ימותו מצד אחד, מצד שני לישראל זה אסור מדרבנן. אז במקרה כזה, במקום צורך, כגון שיש נזק כספי, דגים זה עולה כסף, זה שבות דשבות במקום הפסד ומותר. שבות אחת - איסור דרבנן של אמירה לגוי. והשבות השניה - האיסור השני, נטילת נשמה במקצת, שזה איסור דרבנן. טז. הגוי עושה שני איסורי דרבנן אמנם הגוי בפועל עושה שני איסורי דרבנן: טלטול מוקצה וגם נטילת נשמה במקצת, אבל זה מותר. כתבתי על זה באורך (הלכה ברורה סימן שז), שאמירה לגוי לעשות איסור דרבנן במקום מצוה או הפסד מותרת, אפילו כשהגוי עושה שני איסורי דרבנן ביחד. וזה נקרא שבות דשבות ואפשר להקל. כותב סברא אחרת להקל, שטלטול מוקצה (סימן שטז ס\"ק יז) הפרי מגדים בשינוי, הרבה פעמים זה מותר אפילו על ידי ישראל עצמו, אז כל דבר שיש לו אפשרות בשינוי על ידי ישראל, על ידי גוי מותר לכתחילה. יז. חצי שיעור בנטילת נשמה מעורר, שכאשר מוציא דג מהאקווריום - והדג (שם ד\"ה ואם כן)המחצית השקל מת, הוא עושה מלאכה גמורה. אבל כאשר הוציא אותו רק קצת, הרי זה נקרא חצי שיעור, וחצי שיעור אסור מן התורה. משום כך דעת המחצית השקל, שאסור לומר לגוי להעביר את הדג, אפילו כשמעביר אותו מיד - זה איסור דאורייתא. אבל האמת שזה תמוה מאוד, כשראיתי את זה, חשבתי לעצמי, איך אפשר להגיד דבר כזה? ואכן חיפשתי, ומצאתי שיש ספר מנחת פיתים וכן בספר תהילה לדוד שדחו את דברי המחצית השקל. ואסביר למה. הרי מה זה 'חצי שיעור', זה מושג הלכתי חשוב מאוד בכל הנושאים, שחשוב שכל אחד ידע. ראשית, באיסורי מאכלות יש לנו כלל: 'חצי שיעור אסור מן התורה' - אם אדם אוכל חזיר, נבלות וטרפות וכיו\"ב, שזה אסור מלקות. אבל אם אכל רק 39 מהתורה, אם אכל כשיעור כזית הוא חייב והמסקנה (יומא עג:)חתיכה קטנה, פחות מכזית, יש בזה מחלוקת בגמרא להלכה כרבי יוחנן, שחצי שיעור אסור מן התורה. הגמרא לומדת את זה מפסוק או מסברא, אבל חצי שיעור אסור מן התורה. יח. חצי שיעור ביום הכיפורים כמו כן ביום הכיפורים, אדם שאכל ככותבת - כשיעור תמרה, חייב כרת ביום הכיפורים. אבל אם אכל פחות מככותבת הוא לא חייב כרת, אבל הוא עבר על איסור דאורייתא. זו הסיבה, שאם יש חולה ביום הכיפורים שצריך לאכול, אנחנו אומרים לו שיאכל קצת, ולאחר זמן שיאכל עוד קצת, כדי שלא יהיה כשיעור כותבת בתוך כדי אכילת פרס. ובכך הוא מרויח שהוא על מי שלא צם ביום (ויקרא כג, כט)לא עובר על איסור כרת. שכתוב בתורה הכיפורים, \"כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה\". למרות שיש כאן איסור דאורייתא. אמנם אצלו זה פיקוח נפש, אבל הוא צריך לעשות את המינימום ההכרחי, לכן שיאכל בשיעורים - לאט לאט. ובחצי שיעור זה אסור מהתורה, אבל אין עונש. יט. חצי שיעור באיסורי שבת (פרק ט מהלכות שבת הלכה כמו כן באיסורי שבת. למשל, במלאכת מבשל. הרמב\"ם כותב, שאדם שחייב מהתורה על מלאכת מבשל, הכמות כדי להתחייב א) היא אם הוא בישל בשבת כמות מים שאפשר לרחוץ בהם אבר קטן. מה יהיה הדין אם בישל טיפה אחת של מים? זה כבר לא איסורי מאכלות, זה איסור מלאכה. יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים, אם חצי שיעור אסור גם במלאכות שבת. כתבתי על זה באריכות גדולה בספר הלכה ברורה על סימן שי\"ח בהקדמה למלאכת מבשל. גם ביביע אומר, כשהוא מדבר על כלי שיש לו מכסה והוא רותח, וכשמרים את המכסה כמה טיפות נופלות לתוך התבשיל, והטיפות הללו, זה לח, ויש בישול אחר בישול בלח, האם יש בזה איסור? יתירה מזאת, אם אדם לקח כוס נקייה אבל רטובה, ושופך לתוכה מים רותחים, הטיפות שנשארו בכוס הוא מבשל אותם, כאן לכאורה זה יותר גרוע מאשר מכסה שיש בו טיפות שהם כבר מבושלות, שזה רק כלי שני. פה הטיפות הללו אינן מבושלות כלל! והוא מסיק שזה מותר. ושם הוא נכנס למחלוקת הזאת, אם חצי שיעור אסור במלאכות שבת או לא. כ. חצי שיעור באיכות בדומה לכך יש לדון, מה יהיה הדין חצי שיעור באיכות? למשל, אם לוקח מים ומבשל אותם עד שמתחילים להתאדות - עובר משום מבשל. כל דבר שמבשל אותו עד שנהיה ראוי לאכילה מדוחק, כמאכל בן דרוסאי, חייב מן התורה. אך מה יהיה הדין אם בישל פחות ממאכל בן דרוסאי, בישל מעט מאוד, כגון בשר וכיו\"ב. כאן זה לא בכמות אלא באיכות, האם זה נקרא גם כן חצי שיעור שאסור מן התורה. או שנאמר, שזה רק חצי מלאכה, התורה לא אסרה חצי מלאכה, חוץ מדברים מסוימים שאנחנו יודעים שיש איסור גם בחצי מלאכה, לכל הפחות מדרבנן. ואכמ\"ל. כא. דגים שמתו באקווריום למעשה, בנושא של הוצאת דג מהמים, כאמור טוען המחצית השקל שיש כאן חצי שיעור אסור מהתורה, אבל יש כמה צדדים לומר שזה לא נכון. ראשית, יכול להיות שחצי שיעור זה רק באיסורי מאכלות ולא במלאכות שבת. אם אנחנו רוצים לומר שזה גם במלאכות שבת, סביר יותר לומר שזה רק בכמות ולא באיכות. הדג הזה מסכן סבל כמה שניות, אבל בסופו של דבר הוא חזר למים, הוא בריא ושלם. ממילא יכול להיות שזה לא נקרא גם חצי שיעור בכלל. לאור הדברים הללו, במצב של אקווריום מלוכלך או למשל שמתו כמה דגים ואם משאירים את החיים עם המתים הם יכולים להידבק ולמות מהר, וצריך להוציא את החיים או להוציא את המתים. והנה, כאשר מוציא את החיים אין בעיה, אבל להוציא את המתים זה כבר איסור מוקצה. כב. טלטול מאכלים שאינם מבושלים צריך לדעת, ודיברתי על זה בהזדמנויות קודמות, דגים הם מוקצה גמור הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בשבת. ובוודאי שדגים של אקווריום הם מוקצה גמור בשבת, וכן קרפיון ומושט זה מוקצה גמור בשבת. אבל יש דגים שבזמננו לא נחשבים למוקצה. כמו למשל סלמון מעובד בשביל סושי, הוא לא מבושל בכלל, או טונה מעובד וכיו\"ב, שרגילים לאכול אותם חיים בלי בישול, הם לא מוקצה. לכן, אם אדם יש לו גלידה במקפיא, וכדי להוציא את הגלידה צריך להזיז דגים קפואים שנמצאים שם, הדגים האלו הם מוקצה, אסור לטלטל אותם. אדם לא אוכל דגים לא מבושלים. וגם יש כלל, שכל דבר שראוי למאכל בעלי חיים אינו נחשב למוקצה. למשל, במקום שיש כלבים, עצמות לא נחשבים למוקצה. והנה, רוב הבעלי חיים לא אוכלים דגים. אמנם חתולים אוכלים דגים, כן. אבל בדרך כלל הבעלי חיים לא אוכלים. אבל גם אם נאמר שזה ראוי למאכל בעלי חיים, זה מוקצה. כי הרי אני לא אתן דג טוב לבעלי חיים. עצמות אתן לכלב שיאכל, אבל דג - למה שאתן לו?! אני אשאיר אותו ליום ראשון ואבשל אותו. דבר שאדם רוצה לעצמו, הוא לא ייתן לבעלי חיים, ממילא זה נחשב למוקצה. בדומה לכך הדין בשקית של אורז לא מבושל, שהוא מוקצה בשבת. לא אוכלים את האורז הזה כמות שהוא. אני לא אתן את זה לתרנגולים כי חבל על זה. הם יאכלו דברים פשוטים יותר. זה אורז איכותי. וכן שעועית יבשה, חמור אוכל שעועית יבשה, אנחנו אם נאכל את זה כך ישבר לנו השיניים, ממילא זה מוקצה בשבת. ואפילו אפילו אם יש לי בבית חמור, זה לא יועיל. כיוון שאין דעתי לתת לו לאכול את זה וזה מוקצה. ובכן, דגים זה מוקצה, אבל אם רוצה להוציא את הדגים המתים מהאקווריום על ידי גוי וכיו\"ב, אפשר להקל. כי זה שבות דשבות במקום הפסד. וכן אם אני רוצה להגיד לו להוציא את החיים ולהעביר אותם למקום אחר מיידית באופן שבוודאי לא ימותו, גם כן מותר. בשיעורים הבאים בעז\"ה, נדבר על הריגת פרעושים, יתושים, כינים וכיו\"ב, באיזה דרכים מותר להרוג אותם. יש שאלות מאוד מעניינות בנושאים הללו. כג. פנים כנגד פנים בפרשת השבוע קראנו את ברכת כהנים. יש לי על הפרשה הזאת, פרשת נשא, כמה שיחות יפות מאוד שיש בהם הרבה מוסר לגבי כל החיים שלנו. אתמול כאן בבית המדרש יחוה דעת, נתתי שיחה ארוכה בנושא של נזיר. האם מהתורה עדיף לפרוש ממאכלים מסוימים, או להפך, ליהנות ולאכול, דיברנו על זה באריכות. אבל היום אני רוצה להגיד רעיון ששמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. כתוב \"כה תברכו את בני ישראל אמור להם\" - אומרים חז\"ל (במדבר ו, כג): בתורה שצריך בברכת כהנים שיהיה פנים כנגד פנים. דהיינו שהכהנים (סוטה לח.) עומדים עם הפנים לא כלפי ההיכל, אלא כלפי העם, וכך נושאים כפיים ומברכים את כל העם. ולכן גם עם ישראל צריכים לשים לב מאוד - לא להיות אחורי הכהנים, אלא לפניהם. גם מהצדדים זה בסדר, אבל העיקר להיות לפניהם, פנים כנגד פנים. אבל נשאלת השאלה, למה צריך פנים כנגד פנים?! וכי לא יותר טוב שהכהנים יבקשו מהקדוש ברוך הוא, שיפנו אל ההיכל ויגידו, ריבונו של עולם, יברכך. למה הם צריכים להגיד את הברכה - להם, אל עם ישראל? למה לא אל הקדוש ברוך הוא?! שמעתי פעם מאבי מורי שאמר כך. משל למה הדבר דומה? היה איש אחד מהלך בדרך, וראה ילד אחד יושב וממרר בבכי. ניגש אל הילד ואמר לו, מה קרה, למה אתה בוכה? והילד אמר לו, אבא שלי העניש אותי! האיש לקח את הילד והלך איתו לביתו, דפק בדלת, והנה האבא פותח את הדלת. והאיש אומר לאבא, תגיד, אתה לא מתבייש?! מה אתה נותן עונש לבן שלך?! \"כרחם אב על בנים\" – כתוב, תרחם עליו! האבא מסתכל על האיש הזה ואומר לו: \"תגיד, יש לך שכל? אתה יודע מה אתה אומר לי? מה אתה חושב, וכי אתה אוהב את הבן שלי יותר ממני?! אני אוהב אותו מאוד! זה הבן שלי! אבל אני צריך לחנך אותו, בחינוך לפעמים נותנים עונש! במקום לומר לי שארחם עליו, תדבר עם הבן שלי שיתנהג יפה! הקדוש ברוך הוא (בלק כד, א),והנמשל, \"כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל\" מאוד רוצה לברך אותנו, אבל זה תלוי בנו אם אנחנו רוצים לקבל את הברכה. לקבל את הברכה המשמעות היא להיות טובים, לקיים מצוות, לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמת ובתמים. אומר הקדוש ברוך הוא, \"אמור להם\" - תגידו לעם ישראל! אל תגידו לי! אני רוצה לברך! לא צריך לבקש ממני לברך את עם ישראל, צריך לבקש מהם, שיסכימו להתנהג יפה כדי שיתקיימו בהם כל הברכות! לכן פנים כנגד פנים.כד. וישמרך מן המזיקין \"יברכך ה' וישמרך\" - יברכך ה' בממון, וישמרך (ספרי פסקא מ):חז\"ל אומרים מן המזיקין. ולכאורה מה הקשר ביניהם?! יברכך ה' – בממון, וישמרך - מן מספרת, שאביי היה מהלך בדרך, ושני תלמידיו (פסחים קיא:)המזיקין. הגמרא ליוו אותו, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. רב פפא היה הלך לימינו, ורב הונא בריה דרב יהושע הלך לשמאלו. פתאום אביי נעצר, ואומר להם להחליף מקום, רב פפא תעבור לשמאל, ורב הונא בריה דרב יהושע תעבור לימין. הרב אמר, וכך הם עושים. ואז הם שואלים אותו למה עשית ככה? ואביי הסביר להם: ראיתי שד - יש שדים מסתובבים בעולם שאנחנו לא רואים אותם – ולשד הזה קוראים בשם 'קטב מרירי', שזה מזיק מסוכן מאוד, ראיתי אותו בא לצד שמאלי. ופחדתי על רב הונא בריה דרב יהושע שלא יזיק אותו. לכן ביקשתי שתתחלפו מהר. ואז רב פפא שאל, מה איתי?!... עליו אתה מרחם, ואתה שם אותי קרבן במקומו?! אמר לו אביי, רב פפא אתה עשיר, המזיק הזה מפחד מאנשים עשירים. לפי זה אנחנו מבינים, 'יברכך ה' – בממון', וממילא, אם ה' ברך אותך בממון, אדם שהוא עשיר, ממילא 'ישמרך מן המזיקין' - המזיקים לא יכולים להזיק אותו. כה. השד לוקח מן הברכה מספרת שהיה פעם איש אחד, (חולין קה:) ועוד אפשר לפרש, הנה הגמרא שהיו לו חביות של יין. ושכר פועלים שיעבירו לו את החביות ממקום למקום. אחד הפועלים הרים את החבית, ובדרך רצה לנוח, והוא הוריד את החבית, והחבית נשברה. כמובן שאין ביטוח, ובעל החבית תבע את הסבל שהרים את החבית - לדין תורה. באו לדין תורה, ובעל החבית אמר לדיינים, הוא שבר לי את החבית! ומנגד, הסבל אומר, כבוד הרב, אני מוכן להישבע שאני לקחתי את החבית בשיא הזהירות, אבל הייתי עייף בדרך, רציתי לנוח, הנחתי את החבית בשיא הזהירות, ופתאום החבית נשברה! אני לא יודע איך היא נשברה, אני לא הנחתי אותה בפראות שהיא תישבר! הרב שמע את זה, ומיד קרא לשמש שלו, ואמר לו שילך לשם ויקרא לשד ששבר את החבית, שיבוא מיד לדין תורה! ואכן השד הגיע, והרב אומר לו, למה שברת את החבית? והשד עונה לו, הסבל לקח את החבית והניח אותה על האוזן שלי, הייתי חייב לשבור את החבית... אמר לו הרב, אבל אתה שד, אסור לך להיות במקום יישוב, אתה צריך ללכת למדבריות, לא במקום של בני אדם. לכן אני מחייב אותך לשלם! אבל השד ענה לו, הרב, אני לא עובד, אין לי מה לשלם. אבל הרב לא ויתר לו, ואמר לו יום השד לא הגיע, 30 יום כדי לשלם את מחיר החבית. לאחר 30 שנותן לו אבל עברו כמה ימים, והנה לפתע הגיע השד – ושילם את הכל! יום! אמר השד לרב: תראה, 30 שאל אותו הרב, למה איחרת? אמרתי לך אני לא עובד, אז מאיפה לי כסף? פשוט מאוד, אני גונב. אבל השדים אסור דולר, אם הוא יודע כמה יש לו – 1,000 להם לגנוב, למשל, אדם שיש לו אסור לשד לגעת בזה. אבל אם אדם לא יודע כמה יש לו, אדם עשיר שהוא לא סופר את הכסף, יש לו מלא מזומנים, כיוון שהוא לא יודע - מותר לי לקחת קצת. רק בצורה כזאת. ועד שמצאתי אדם אחד שלא יודע כמה יש לו, זה לקח זמן. שאלה קשה מאוד. הרי כתוב בפסוק (תענית ח: ד\"ה אלא) שואלים התוספות \"יצו ה' איתך את הברכה באסמיך\". אין הברכה שרויה אלא (דברים כח, ח), בדבר הסמוי מן העין. אם אדם לא סופר את הכסף שלו, לא יודע כמה יש לו, הברכה מצויה אצלו. ופה אנחנו רואים שהפוך, אם לא יודע כמה יש לו - המזיקים גונבים ממנו. ומבארים התוספות כך: הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין. מה שהשד לוקח ממנו, זה מהברכה. כלומר שהקרן נשארת, ויותר מזבה נשאר לו הרבה יותר מהקרן, אבל השד מותר לו לקחת קצת מהברכה. לפי זה אנחנו מבינים, 'יברכך ה' – בממון', שהאדם יהיה עשיר עד כדי כך שהוא לא ידע כמה יש לו. \"והריקותי לכם ברכה עד בלי די\", עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. אז יש לו הרבה ברכה, אבל, 'וישמרך - מן המזיקין', שהם לא יבואו ויגידו שרוצים לקחת קצת מהברכה, אלא בעז\"ה תשרה הברכה במעשי ידינו, בעז\"ה שנלך בדרך של תורה ויראת שמיים. אני מברך את כל הציבור היקר, ואת כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה', שבעז\"ה שבכל אשר יפנו, ישכילו ויצליחו. ב\"ה עברנו את חג השבועות בהתרוממות רוח, בתורה ויראת שמיים, ונמשיך כולנו בעז\"ה מעלה מעלה בעבודת ה' יתברך, ונשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, אכי\"ר."},{"filename":"354.pdf","content":"354 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק שלח תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי שטיפת | תולעים בפלאפל| תולעת שלא פירשה מהפרי| עלים שמצויים בהם חרקים| ההורג פרעוש כהורג גמלנושאי השיעור: הריגת | הריגת צרעה ועכביש| הריגת חיה מסוכנת בשבת| ירקות שיש בהם ספק תולעים| חסה ושאר עלים במי סבון בשבת ספק של כבוד ושררה| חטא המרגלים| הריגת פרעוש| צידה עדיפה על פני הריגה| ספק אם הבעל חי מסוכן| כלב שוטה בשבתפרשת קורח הריגת בעלי חיים מסוכנים בשבת (מלאכת צידה ג) מדברי הרב המקדים הגאון רבי אליהו בלנגה שליט\"א מרבני בית המדרש יחוה דעת \"...מי לנו, כמו מרן הראשון לציון שליט\"א במסירות נפש! ואני עד לכך כבר שנה, הוא התחיל בקטן, אבל עלה ונתעלה והכל לשם שמיים, 30 כמעט וזו הסיעתא דשמיא העצומה שהקמת המפעל הזה. המטרה שלו היא ברורה: להקים עולה של תורה, לא מטרה של עושר או כבוד, כל המטרה לשם שמיים, המסירות נפש שלו, של הרבנית ושל בניו שיחי'. כמה הרב דואג לכל אברך, כמה אכפת לו. כל אברך שרוצה יכול להתייעץ ולקבל דעת תורה נכונה. מאידך, גם הספרים \"הלכה ברורה\" - איזו גאונות! הרבה אנשים בדור שלנו יכולים ללמוד הרבה אבל לא להגיע לבהירות וזכות כזו. שבעז\"ה יזכה להאריך ימים על ממלכתו, להגדיל תורה ולהאדירה, ולא תצא תקלה תחת ידו. אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. ההורג פרעוש כהורג גמל ישר כח. לכבוד הגאון הרב אליהו בלנגה שליט\"א, שב\"ה הוא מהוותיקים ביותר של הלומדים ומגידי השיעורים כאן. אשריו ואשרי חלקו. כמעט שנה שהוא אצלנו ב\"ה, יושב ולומד ומפיץ הרבה תורה, יש לו הרבה 30 תלמידים, אשריו ואשרי חלקו. בעז\"ה ימשיך מחיל אל חיל להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר.בשבוע שעבר דיברנו בנושא ציד והריגת חרקים בשבת, ואמרנו שמותר להרוג כינים בשבת, מצד שני, כל שאר החרקים יש בהם שאסור להרוג אומרת, שההורג פרעוש כהורג גמל. (שבת קז.)אותם מן התורה. הגמרא משמעות דברי הגמרא, שאין הבדל בגודל הבעל חיים, את כולם אסור להרוג בשבת. לכן צריך מאוד להיזהר, במיוחד בימות הקיץ שמצוי שנכנסים לבית כל מיני חרקים, שזה לא פשוט בכלל. אמנם בדרך כלל בחרקים זה לא יהיה איסור מן התורה, כפי שכבר הסברתי בשבוע שעבר, מכיוון שאף אחד לא הורג חרקים כדי להשתמש בהם. אולי איזה מדענים מסוימים שמחפשים לצוד ולהרוג אותם כדי להשתמש בהם למחקרים, אבל בכל בית רגיל אם הורגים או צדים חרקים, זה לא על מנת להשתמש בהם, לכן זו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור מדרבנן. ב. עלים שמצוי בהם חרקים יש כיום ירקות שמצוי בהם תולעים. כגון חסה, כרוב, כרובית, נענע, פטרוזיליה וכיו\"ב, יש נידון האם מותר יהיה בשבת להניח את העלים במים עם חומץ או מי סבון, שכך הם נושרים מיד ומתים. באופן כללי, מאוד ממליצים להניח את העלים עם מי סבון כיון שעושים בעלים הללו כל מיני חיטוי בגלל התולעים, ושטיפה רגילה במים לא מספקת כדי להעביר את חומרי החיטוי הללו – האם מותר לעשות כך בשבת? ג. עלים ללא פיקוח בנושא חרקים שנה האחרונות ויותר, עוד בזמן שהיה את 'גוש קטיף', 25-יש דבר חדש ב ששם התחילו יהודים שומרי מצוות לעשות כל מיני שיטות לגדל ירקות שמגיעים למצב שאין בהם תולעים. שהם מוחזקים ממש שאין בהם תולעים. אבל צריך שכל אחד ידע, שאם קונה ירקות רגילים, קונה בשוק העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן/http://ydaat.co.il .איזה ירק: כרוב, כרובית, נענע, פטרוזיליה וכיו\"ב, שמצוי בהם תולעים והתולעים הללו בדרך כלל הם באותו צבע. למשל בחסה, ידוע שהתולעים של החסה הם ירוקים. אולי התולעים פשוט יודעים שמסתכלים עליהם... אבל באמת כשמתבוננים בחסה הם לא זזים, וקשה מאוד לגלות אותם. הבן איש חי כותב לגבי חסה לליל הסדר, שהייתה אישה אחת שהייתה בודקת את החסה, כל עלה היתה מסתכלת עליו מצד אחד ומצד שני... ומבחינתה העלה של החסה כבר נקי. אמר לה הבן איש חי, את יודעת כמה שערות יש לך בראש?! תדעי לך שכמות המלקות שתקבלי על האכלת החסה הזאת, היא יותר מהשערות שיש לך על הראש! שהרי אם אדם אוכל תולעת אחת קטנה שגדלה בחסה – חייב עליה מלקות על 195 פעמים, שזה5 מלקות כפול 39 חמישה מלקיות. כלומר תולעת אחת! זה הרבה יותר גרוע מלאכול חזיר. שהרי אם אדם אוכל חזיר, הוא חייב מהתורה אפילו על חתיכה קטנה, אבל מלקות הוא יהיה חייב רק אם הוא יאכל כזית. וכן בכל שאר איסורי אכילה. אבל בתולעים שהם .5 מלקות כפול 39 בריה שלמה, אפילו על תולעת אחת חייב וזה בתולעת הארץ, אבל כל מיני יצורים שעפים כמו זבובונים וכיו\"ב, 4 מלקות. ואם הם חיים במים חייבים עליהם 39 פעמים 6 חייבים עליהם \"אשר (שמות כ, ד): מלקות. כך חז\"ל לומדים מפסוקים, סימן לדבר 39 פעמים בשמים ממעל\" - זה שש פעמים, \"ואשר בארץ מתחת\" - חמש פעמים, \"ואשר במים מתחת לארץ\". ד. תולעת שלא פירשה מהפרי האיסור של תולעים הוא איסור חמור מאוד. במבחני ה'רבנות' מקפידים באיסור והיתר לבחון גם על הלכות תולעים. יש בזה הרבה הלכות. למשל, תולעים שנמצאים בפירות, שזה תלוי. יש תולעים שגדלים בפירות או בירקות, כאשר הם עדיין מחוברים, למשל בחסה וכרוב וכיו\"ב זה מצוי מאוד, שהתולעים באים שם כשעדיין לא קטפו אותם. תולעים שגדלו בפירות מחוברים, הם נקראים \"שרץ השורץ על הארץ\" והם אסורים מהתורה. אבל אם הם התפתחו בפירות אחרי שנתלשו, זה מצוי בפירות שלא שהו בקירור שמתפתחים בהם תולעים. במיוחד בפירות מתוקים, כגון תמרים ליד הגרעין, אפרסקים, משמש וכיו\"ב, מאוד חשוב שכשאדם אוכל אותם שיפתח אותם קודם ויבדוק בפנים, במיוחד סמוך לגרעין. אבל הדין בתולעים הללו הוא, שאם התולעת התפתחה ועדיין לא יצאה החוצה, אין שום נקב, הפרי שלם לגמרי, אין ספק שהתולעת לא יצאה - אני לא חושב שמישהו ירצה [ החוצה, היא לא פירשה, זה לא אסור . וגם לגבי הריגת התולעת בשבת, גם כן יהיה מותר. כי ]...לאכול אותה התולעת נחשבת לחלק מהפרי. כותב הגאון רבי חיים בן עטר , שיש לתולעים הללו שגדלו בתוך הפרי הוא היה מקובל וקדוש וזה כנראה [ .ולא יצאו החוצה - טעם כמו הפרי .]סוד ה' ליראיו ה. תולעים בפלאפל פעם כתבתי מאמר גדול בעניין תולעים בפלאפל, והיה לי על זה דין ודברים עם מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל. הוא טען שכשחומוס מתליע לפעמים אפילו אין שישים כנגד התולעים. כל כך זה מתליע. והיה לנו ויכוח על זה. ואז אני אמרתי לו, שגם אם אין שישים, יכול להיות שלא צריך שישים, מכיוון שזה מאוס בעיני בני אדם. ואז הוא אמר לי, מי אמר לך? קודם כל במאוס זו מחלוקת אם צריך שישים או לא, אבל מי אמר לך שזה מאוס? אתה טעמת פעם תולעים?! ואז הוא אמר, אני חושב בהיגיון שהטעם של התולעים שיש בתוך החומוס שהם בטעם של חומוס. ואז אני שאלתי אותו, ומאיפה הרב יודע? הרב טעם פעם תולעים?! והוא השיב לי, את האמת אני לא יודע, אני רק אומר מסברא. ואני אמרתי לו, שהרב ידע שכיוון לדבריו של האור החיים הקדוש בספר פרי תואר שכך הוא כותב. ולכן זה יותר חמור ואז אם יש להם טעם טוב, זה לא משנה שאנשים נגעלים מלאכול את זה. זה לא כמו זבובים. לכן באמת יהיה צריך שישים. לאחר מכן חכם בן ציון נפגש עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושוחחו על הנושא הזה, ואאמו\"ר התפלא מאוד, ואמר לו שזה רחוק מן הדעת שאין שישים כנגד התולעים. זה דבר נדיר, בטח מישהו שמר את זה הרבה זמן עד שזה כל כך התליע. אבל זה לא מצוי דבר כזה. הסבירות אומרת שיש שישים כנגדם. ו. קטניות שלא נטחנו כל האמור הוא לגבי פלאפל שטוחנים את החומוס, הוא לא נשאר שלם. אבל אם הוא אוכלים אותו בשלמותו, למשל, אנשים קונים שעועית יבשה או שעועית טרייה, אפונה, גרגרי חומוס, כל אלו מצוי בהם מאוד תולעים. ויש כל מיני אמצעים כיצד לבדוק. אבל צריך לדעת שאם התולעים הללו גדלו במחובר, כשהקטניות הללו היו מחוברות לאדמה, הרי הם אסורים משום שרץ השורץ על הארץ. ואם הם גדלו בתלוש, אז זה תלוי אם הם לא יצאו החוצה כשהגרגירים שלמים לגמרי, ואין בהם שום חור, הם שלמים לגמרי - מותר לגמרי. אבל אם הם יצאו החוצה, הרי שהם שוב נקראים חשוב (יו\"ד סימן פד). שרץ ואסורים. כל הכללים בזה נמצאים בשלחן ערוך מאוד ללמוד לכל הפחות את הכללים בנושא הזה. ז. שטיפת חסה בשבת עם חומץ או סבון למרות כל האמור, שיש איסור חמור לאכול תולעים, זה לא מתיר לנו להרוג אותם בשבת. זה שני דברים שונים. אם אדם יש לו ירקות עם תולעים, אסור להרוג אותם בשבת, ואסור גם לאכול אותם. האם יהיה מותר להשרות את הירקות הללו בחומץ או במי סבון, ואז הם מתים, ובקלות אפשר להוציא אותם, ואחר כך שוטפים את העלים ומשפשפים אותם כמו שצריך, בוודאי כעת כבר אין בהם תולעים. צריך לדעת שאסור לעשות כך בשבת. כי בדרך כלל התולעים הללו לא שורדים בתוך חומץ או סבון, הם מתים. אכן אם זה רק שטיפה במים יכול להיות שלא ימותו, ונשארים חיים על הירק. אבל בחומץ או סבון לאחר השטיפה בהם הם מתים, וקל יותר להסיר אותם מהעלה. אבל אם אדם רוצה לאכול ירקות כאלו, הוא צריך להכין אותם לפני שבת, כי בשבת אסור להרוג אותם. ח. ירקות שספק אם יש בהם תולעים אדם שקנה ירקות, אמנם לא ראה תולעים על הירקות, אבל מאוד יכול להיות שיש בהם תולעים, והוא מסופק. האם מספק יהיה מותר לשרות אותם בחומץ או במי סבון? שהרי לכאורה יש כאן ספק ספיקא לקולא, שמא אין כאן תולעים בכלל, ואם תימצי לומר שיש כאן תולעים, שמא התולעים הללו נוצרו בפרי כשהוא תלוש, ונשארו כל הזמן על הפרי או על הירק, לא פירשו, וממילא הם נחשבים כמו חלק מהפרי או הירק. אבל אם נחשוב טוב, זה לא ספק ספיקא, כי הספק הראשון, שמא יש תולעים או אין תולעים, מצד שני הספק השני, שמא התולעים הללו מותרים או לא. הרי תולעים מותרים היינו שהם לא תולעים, הם נחשבים לחלק מהפרי, ממילא זה חוזר לספק הראשון. והרי זה ייחשב לכל הפחות ספק ספיקא משם אחד, ואולי אפילו ממש ספק אחד לגמרי. לכן אי אפשר לסמוך על הספק ספיקא הזה. מצד שני, כיון שלא איכפת לנו מהתולעים, לא איכפת לנו להרוג אותם, אלא שרק לא רוצה שיישארו בירק, ממילא זה נחשב דבר שאינו מתכוון. שהרי אינו מתכוון להורגם, רק שסביר מאוד שאם מניח את הירקות הללו בחומץ או במי סבון, הם ימותו. אין להם סיכוי להישאר בחיים. ממילא זה נקרא פסיק רישא. שהרי כל דבר שאינו מתכוון למלאכה, אבל המלאכה בוודאי תעשה, זה נקרא פסיק רישא. כמו שאדם חותך את הראש של התרנגול, ואומר שהוא לא מתכוון שהוא ימות, הרי בוודאי הוא ימות. אם כן גם פה יכול להיות שזה נחשב לפסיק רישא. מצד שני, זה פסיק רישא בדרבנן. שהרי נוסף על כך שהוא לא מתכוון להרוג אותם, גם אם יתכוון להרוג אותם, הוא לא הולך להשתמש בהם. ממילא זה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר הוא לא מתכוון - הוא לא ישב עליהם שבעה [ ,להרוג אותם, והוא גם לא אכפת לו מהם , ובפסיק רישא דלא ניחא ]...אם הם ימותו, לא יצטער ולא יוריד דמעות לי, יש מחלוקת. רוב הפוסקים סוברים שלא ניחא לי, לא צריך שהוא יהיה נגד, שהוא יהיה אנטי, אלא עצם הדבר שאין לו שום עניין בזה, ממילא זה נחשב לא ניחא לי. כך כותב המשנה ברורה בביאור הלכה בכמה מקומות. וכך מוכח מדברי הרבה מרבותינו הראשונים. אמנם המאירי לא סובר כך, אבל רוב הראשונים סוברים שאם לא אכפת לו, זה נקרא לא ניחא לי. אם כן כאן זה פסיק רישא דלא ניחא לי, וגם שזה דרבנן שהרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, והשאלה היא האם במלאכה שאינה צריכה לגופה אנחנו מתייחסים על זה כאל כל דרבנן, או שזה חמור יותר. ונדבר על זה בעז\"ה בשיעורים הבאים. ט. שלושה סוגים בירק אשר על כן, אם עינינו הרואות שזה סוג של ירקות רגילים שקונים בשוק בעיקר בימות הקיץ, או אפילו בחורף, ומצוי בהם מאוד תולעים. ראשית, אני ממליץ לכל אחד, לקנות ירקות כאלו שהם מוחזקים בלי תולעים. אבל גם ירקות שהם מוחזקים בלי תולעים, זה לא סוף פסוק שאין בהם תולעים, לפעמים יש תולעים למרות שהם מוחזקים שאין בהם. פעמים, הירקות לא טריים, ולמרות כל החומרים ששמו בהם - יכולים להתפתח .בהם תולעים. זו מציאות על כל פנים, אם הירק מוחזק שאין בו תולעים, ורוצה ליתר ביטחון לשרותו בחומץ או במי מלח - מותר. אולם אם הירק לא מוחזק, אלא סתם קנה מהשוק, כאן זה כמעט ודאי שיש תולעים, ואסור בהחלט לשרות אותם בשבת בחומץ או במי מלח. למרות שזה פסיק רישא דלא ניחא לי בדרבנן, בגלל שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאי להחמיר בזה. מצד שני, אם זה ספק, למשל שעשה בדיקה שטחית ולא מצא כלום, במקרה כזה אפשר להקל לשרות אותם בחומץ או במי סבון, מכיוון שמחמת הספק אנחנו אומרים שזה ספק בפסיק רישא דלא ניחא לי בדרבנן ומותר. הרי שיש שלושה סוגים: מוחזק שהירק בסדר, ואז אין שום בעיה, מותר ליתר ביטחון לשרות אותם בחומץ או במי סבון. מאידך, הירק מוחזק שיש בו בעיה של חרקים, ואז אסור בהחלט להניחו בחומץ או במי מלח בשבת. ורק כאשר יש ספק, אפשר להקל אפילו לכתחילה. י. חיה מסוכנת שלא במקום ישוב חז\"ל קבעו שכל בעל חיים מסוכן מותר להרוג אותו בשבת. כל בעל חיים מסוכן. והנה, בגמרא נמנו חמישה סוגים של בעלי חיים שהם מסוכנים ואסור להרוג אותם בשבת. כותב מרן בבית יוסף ובכסף משנה , שמה שכתבו חמישה סוגים, הם לאו דווקא. אלא כל בעל חיים שהוא באמת מסוכן, אפילו אם הוא לא רודף אחרי האדם. למשל, נחש ארסי, מי שמבין בנחשים אומר שהוא ארסי, זה לא משנה אם הוא קטן או גדול. נחש הוא נחש. אם הנחש לא ראה אותי, והוא הולך למקום אחר, אז אם זה במקום שיש שם בני אדם, הרי שאם הוא לא ינשוך אותי, הוא ימצא מישהו אחר לנשוך, טבע הנחש שכשהוא מרגיש קצת מאוים, מספיק שהוא מרגיש שמישהו הולך לידו - הוא תוקף. וכן הוא בעקרב, או אם הולך במדבר ורואה שם - כמו [ 'אריה, דוב, נמר וכיו\"ב, הם חיות מסוכנות. אין אצל חיות 'מורתע . כרגע אולי הוא ]...שהחמאס לא מורתע, גם הנחש וחיות טרף לא מורתעות לא מספיק רעב או איזו סיבה והוא לא מתנפל, אבל אחר כך אם עליי הוא לא יתנפל, הוא יתנפל על מישהו אחר. לכן כל חיה רעה שהיא מסוכנת, מותר להרוג אותה בשבת. הנה למשל, אצלנו פה ב'הר נוף', יש לפעמים תנים, שזו חיה שמפחדת מבני אדם, אבל ברגע שהם כמה אחדים ביחד, הם מסוכנים. הם מקבלים אומץ כשהם ביחד, ויכולים להתנפל על בני אדם, לפעמים הם גם סוחבים איתם כל מיני מחלות, וזה יכול להיות מסוכן. יא. הריגת צרעה בשבת אבל כל הנושא הזה משתנה ומתפתח במשך הדורות, בכל פעם זה משהו אחר. למשל, הגאון רבי זלמן בעל התניא כותב, שאסור להרוג צרעה בשבת. וכך כותב גם כן הבן איש חי. אבל היום יש צרעות שהם מסוכנות, שהעקיצה שלהם יכולה להוביל להתפתחות של חיידקים קשים מאוד. בפרט אם זה לא צרעה אחת, אלא קבוצה של כמה אחדים, שאפשר להגיע לפיקוח נפש. וכן הוא בדבורים, שבדרך כלל עקיצה של דבורה אחת אינה מסוכנת. אבל, אם באה קבוצה של דבורים, זה כבר סיפור אחר. היה מקרה לפני כמה שנים בפנמה, בחור אחד מסכן, היה נוהג במכונית ועשה איזו טעות ונתקע בעץ. למזלו, נשבר הזכוכית של המכונית, ובעץ הזה הייתה בו כוורת של דבורים, וכל הדבורים התנפלו עליו ועקצו אותו, והוא מת אחרי שלושה ימים מייסורים קשים מאוד. זו היתה טרגדיה נוראה, אני הייתי אז בפנמה, והלכתי לנחם את המשפחה, זה היה נורא, מיתה משונה ממש. לכן כשרואים קבוצה של דבורים, לא צריך לעשות חשבונות, מותר להרוג אותם בשבת. ואם אדם יש לו איזה תרסיס, איזה ספריי שיכול להרוג אותם, שיתיז עליהם מיד את הספריי ויהרוג בלי לחשוב. כי כשהם ביחד אין ספק שהם מסוכנים. יב. הריגת עכביש בשבת המגן אברהם כותב שאסור להרוג עכביש בשבת. הוא אמנם כותב 'שממית' אבל הוא לא מתכוון למה שאנחנו קוראים שממית אלא לעכביש. וכותב הגאון ממונקאטש בספר נימוקי אורח חיים , שהמגן אברהם כתב את זה לפי זמנו, שהעכביש לא מסוכן. בימינו יש עכבישים שחורים שהם מסוכנים, ומותר להרוג אותם בשבת. מי שמבין בזה, והוא יודע מה מסוכן ומה לא, אם זה אכן מסוכן, רשאי להרוג את אותה החיה. ואדרבא, כל הזריז להרוג אותו הרי זה משובח. ואם אינו יכול להרוג, למשל, יש חיה גדולה ואם יירה עליה הוא עלול לפגוע במישהו וכיו\"ב, מותר להזמין בטלפון משטרה או מי שמומחה להרוג אותה. יג. הריגת כלב שוטה בשבת כלב שוטה היינו כלב שהוא חשוד שיש לו מחלת כלבת. מבואר בגמרא , שישנם חמישה סימנים בכלב שוטה: א. שכל הזמן הפה (פג:)במסכת יומא שלו פתוח. ב. שכל הזמן נוטף ריר מהפה שלו. ג. שהאוזניים שלו מוטות כלפי מטה. ב. הזנב שלו תמיד נמצא מתחתיו. ה. שהוא הולך תמיד בצדי דרכים. הגמרא קוראת לו כלב שוטה כי הוא כלב מסוכן, והגמרא מוסיפה, שהכלב השוטה נובח והקול שלו לא נשמע. הוא צרוד, הוא מאבד את קולו. כלב כזה מותר להרוג אותו בשבת. אדם שנמצא באיזה מושב, במקום קטן כזה שעד שתגיע משטרה, אוי ואבוי, מי יודע לאן ילך הכלב, אז שיהרוג אותו בעצמו. ואם זה בתוך העיר לפעמים זה קשה, או מסוכן להתקרב אליו, כי אז הוא נושך, צריך להזמין משטרה או את מי שצריך כדי להרוג אותו. העיקר שצריך לדעת, שכלב שוטה זה גם כן נקרא חיה מסוכנת. יד. פרעוש שבא לעקוץ אשר על כן, בכל דבר צריך להפעיל שיקול דעת. אבל המציאות מוכיחה שרוב בני אדם לא מבינים בזה. אם נראה נחש, וכי אנחנו נדע אם הוא ארסי או לא? הרי אומרים שרוב הנחשים לא ארסיים. הגמרא עושה הבדלה, כל דבר שהוא לא מסוכן ובוודאי לא ממית, אין סכנת נפשות, הגמרא אומרת שזה תלוי: אם הוא רץ אחרי האדם, מותר להרוג אותו, כמו נחש, עקרב וכיו\"ב, אם זה פרעוש, אפילו אם הוא רץ אחרי האדם ומונח על בשרו, אסור להרוג אותו, אלא אם כן הוא רואה שהוא בא לעקוץ אותו ממש שאז מותר כי פרעוש או יתוש ].אבל להורגו אסור כמבואר בסימן שטז ס\"ט[ לצודו למשל, זה לא כל כך נורא העקיצה שלהם. טו. אנשים שיש להם רגישות לעקיצות דרך אגב, אני רוצה פה להדגיש עוד נקודה. כותב הגרש\"ז אויערבך שישנם אנשים שיש להם רגישות, ויכול להיות אפילו מעקיצה קטנה הם יכולים להגיע לסכנת נפשות, שאז מותר להרוג את הבעל חיים, את הדבורה או יתוש וכיו\"ב. יתושים עלולים להעביר מעבירים מחלות ה\"י, אפשר לחלות בקדחת וכל מיני מחלות קשות מעקיצת יתוש. אם כן אנשים שיש להם רגישות, יש להקל. כאמור, אם אין חשש סכנה, אפילו נחש ועקרב שהנשיכה שלהם היא קשה וכואבת מאוד, אם הם לא ארסיים, אסור להרוג אותם. אלא אם כן הם רודפים אחרי האדם, שעל כך אומרת הגמרא, שאפילו כשאין סכנה, התירו להרוג אותם. כי ההריגה שלהם, היא מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, ובמקום של צער כזה גדול, התירו חכמים להרוג. כלומר רק אם יש חשש סכנה, אז אפילו הם לא רצים אחריי, אפילו אני רואה את הנחש שסתם זוחל - צריך להרוג אותו. כי אם הוא לא רץ אחריי, הוא יבוא לנשוך מישהו אחר. אבל אם הוא לא מסוכן, רק אם הוא בא להזיק, התירו חכמים להרוג אותו בשבת, כיוון שזה דרבנן וזה צער גדול. טז. ספק אם הבעל חי מסוכן כאשר יש ספק, אנחנו רואים נחש ואין לנו ידיעה אם הוא מסוכן או לא. בדברים כאלו תמיד צריך לדעת, אנחנו מחמירים בספק פיקוח נפש - מותר להרוג אותו! היה פעם בכניסה לבניין שלנו עקרב, ומיד אחד מהשכנים בא והרג אותו. בא שכן אחר ואמר לו, אתה לא מבין בעקרבים, העקרב הזה הוא לא ארסי בכלל, אסור להרוג אותו בשבת! והוא ניגש אליי ושאל אותי אם הוא צריך לעשות תשובה על כך, אמרתי לו, הרי כאשר הרגת אותו הוא היה ספק ארסי, אתה לא ידעת מה הוא, מבחינתך היית צריך להרוג אותו. עשית כדת וכדין. זה שאחר כך התברר שהוא לא מסוכן, זה משהו אחר. יז. צידה עדיפה על פני הריגה כמו כן, כאשר יש ספק, לא צריך להתחיל לחפש מישהו מומחה שיגיד מהו, אלא מיד להרוג אותו. כמובן, שאם יש שם גוי, שכאשר יש ספק עדיף שהגוי יהרוג. ואם אפשר לצוד בלי להרוג, עדיף. למשל, עקרב, אפשר לקחת מהר איזה דלי או קערה וכיו\"ב, ולהניח אותו עליו הפוך שהוא לא יוכל לצאת. צידה עדיפה על פני הריגה. אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים, ויש ראשונים שאומרים, מה לי צידה מה לי הריגה. אבל להלכה אנחנו נוקטים, שמלאכת צידה בדברים כאלו יותר קלה, למרות ששתיהן מלאכות דאורייתא. אבל במקרה כמו שלנו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובצידה בלי הריגה אפשר להוסיף גם שזה דבר שאין במינו ניצוד. אנשים לא צדים דברים כאלו כדי להשתמש בהם, זה לא כמו צבי שאדם צד כדי להשתמש בו. הרי שזה שני דרבנן, לכן הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מתירים. כך סוברים רוב רבותינו הראשונים. יח. ספק כלב שוטה למעשה, כל מה שאמרתי על ודאי ועל ספק, כל מי שילמד את השלחן יראה שזה לא פשוט. מרן כתב \"בודאי ממיתין\". והשאלה (סימן שטז סעיף י)ערוך היא, האם הכוונה היא שבספק לא ממיתים. אבל כל מי שילמד וידקדק בלשון השלחן ערוך, גם בתחילת הדברים וגם בהמשך, לגבי מקרה שהם לא ממיתים, יראה, שלדעתו אין שום סברה לחלק. וכל ספק פיקוח נפש צריך להיות מותר. ואין על מה לחשוב, אל תהי צדיק הרבה, אם יש ספק - מחללים את השבת על הספק. בפרט שמדובר רק באיסור דרבנן. בעניין זה, הערוך השלחן דן לגבי כלב שוטה של זמנינו, ורוצה לומר שזה ספק וצריך להחמיר, וזה תמוה מאוד. ולהלכה, גם כלב שוטה שרואים בו את הסימנים של כלב שוטה, ובפרט אם הוא רץ לנשוך, מותר להורגו. יש כלבים שהם לא מסוכנים. זה שאנשים מפחדים מכלב, זה לא אומר שהוא מסוכן. הגמרא בבבא קמא אומרת, שמותר לגדל 'כלבים כופרים' - שזה כלבים קטנטנים, וכפי פירוש רש\"י שם. לכן מותר לגבל כלב 'פודל, ומאידך, להרוג אותו בוודאי אסור. אבל כלב שהוא חיה רעה, ראשית, אני לא מציע לאף אחד להרוג אותו סתם, כי מי שינצח זה יהיה הכלב... זה מסוכן. אבל אם יש אפשרות להרוג, הוא משתולל ומזיק, הוא יכול לסכן חיים של בני אדם, כלב כזה, אפילו שהוא לא מסכן חיים, עצם הדבר שהוא מתנפל על אדם לנשוך אותו, מותר להרוג אותו בשבת. יכול להיות שלפי חוק המדינה זה אסור, לא בדקתי את החוק. אבל אם כלב כזה מתנפל על בן אדם לנשוך אותו, מותר להרוג אותו בשבת. אפילו אם הוא לא יהרוג את האדם, אלא רק יגרום לו חבלות קשות וכיו\"ב, נשיכות של כלב זה איום ונורא, מותר להרוג אותו בשבת. לא צריך להתחשב בבעלים שלו ולא בשום דבר. כשהייתי בחור צעיר, הייתי הולך למסור שיעור. פתאום ראה אותי איש אחד עם כלב גדול, ואומר הנה 'דוס', והוא אומר לכלב תנשוך אותו... הכלב התנפל עליי, ב\"ה, הייתה לי סיעתא דשמיא, נתתי לו בעיטה קשה והוא נבהל וברח. ואז הבעלים שלו בא בטענות, למה אתה נותן בעיטה לכלב שלי? ואני השבתי לו, שאני צריך להזמין משטרה, צריך להכניס אותך לבית סוהר. הרי אני שמעתי אותו אומר לכלב, לך תנשוך אותו, דוס!... יט. מי היו המרגלים בפרשת השבוע קראנו על המרגלים. בואו נתבונן, מי היו המרגלים? כתוב \"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה\". אומר רש\"י: באותה (במדבר יג, ג), בפסוק מרגלים שהיו אנשים כשרים. 12-שעה כשרים היו. מדובר ב הרמב\"ן כותב, שהתורה מנתה את המרגלים לפי סדר חשיבותם. ואם נתבונן בסדר נבחין, שהשלישי זה כלב בן יפונה, והחמישי זה יהושע בן נון. מדובר היה בחבורה נכבדה מאוד מעם ישראל. אנשים חשובים ותלמידי חכמים, אנשים רציניים. משה רבנו לא לקח איזה חבורת שמאלנים שילכו להוציא דיבת הארץ רעה, הוא לא הלך לקפלן לקחת אנשים ולשלוח אותם, משה רבנו חיפש אנשים צדיקים, אנשים מיוחדים. הזוהר הקדוש אומר, . לכל אחד היה תפקיד, הוא היה שר 50 שהאנשים הללו היו כל אחד שרי איש מישראל. היו להם תפקידים חשובים, אנשים נכבדים מאוד. 50 על והנה כתוב בפסוק \"וילכו ויבואו\" – אומרים חז\"ל \"מקיש ביאתם להליכתם\", שהכל היה בעצה רעה כלומר, כבר כשהם הלכו, הם תכננו! האנשים הללו, לפני שהם יצאו לדרך, הם היו אנשים נכבדים, יקרים, חשובים, אנשים שיהושע וכלב ביניהם, והם היו באותה באותה רמה, \"ראשי בני ישראל המה\", ואז כשהם יוצאים לדרך - הם מתכננים איך להוציא דיבת הארץ רעה. כ. התעלמות המרגלים מהניסים צריך לשים לב שהם גם התעלמו מהניסים שעשה להם הקדוש ברוך יהודים ביחד בתוך 12 ,הוא. שהרי אין שום ספק, שמרגלים שהולכים יחד אנשים יהודים 12 ארץ כנען, אמורים היו להתגלות. תארו לכם שעכשיו הולכים באיראן, בטהרן, הרי כמה דקות ויתפסו את כולם! הם הרי לא עברו קורס ריגול, לא בשב\"כ ולא במוסד... אבל כדי שלא יתפסו אותם - הקב\"ה המעיט הרבה מתושבי ארץ כנען. כשהמרגלים הגיעו, הם ראו שם הרבה לוויות, הם ראו שכולם בוכים ועצובים. והנה, מה אומרים המרגלים לכולם? \"ארץ אוכלת יושביה היא\", ראינו לויות, כולם בוכים, כולם מתים שם בארץ ישראל. ככה הם הציגו את הדברים. כא. המרגלים כפרו בעיקר יתירה מזאת, לאחר מכן הם אומרים \"לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו\" - מה זה 'ממנו' כביכול ח\"ו הם רצו לומר שהקב\"ה לא יכול עם הענקים האלו, אין לו כח! כמה שהוא עשה במצרים, קריעת ים סוף וכל הניסים, אבל עם אחימן ששי ותלמי בני הענק שראו שם – הוא כביכול לא יכול. עד כדי כך הדרדרו! הרי אפשר להגדיר את המרגלים ככופרים בעיקר, פשוטו כמשמעו! איך ייתכן דבר כזה?! הרי ברור שאם משה רבנו היה יודע מה יהיו התוצאות, הוא לא היה שולח אותם. הרי בוודאי אם היה יודע שהתוצאות יהיו רעות כל כך, הוא לא היה שולח אותם לעשות דבר כזה, להוציא דיבת הארץ רעה. ואם משה רבנו שלח אותם, הרי שמשה רבנו האמין שהמרגלים הם צדיקים, ובסופו של דבר הם יהיו אובייקטיביים, והנה לצערנו קרה להיפך. אז מה קרה לאותם אנשים?! כב. ספק כבוד התשובה לכך ברורה מאוד, והיא נמצאת בזוהר הקדוש. שם כתוב, שכאשר הם יצאו לדרך, הם עשו חשבון. הרי כשאנחנו נחזור ונספר שארץ ישראל זבת חלב ודבש, והכל בסדר ומצוין. \"עלה נעלה וירשנו אותה\" - כמו יהושע וכלב – הרי התוצאה תהיה שמיד עם ישראל מתארגנים ויוצאים, עוברים את הירדן, נכנסים למלחמה וכובשים את ארץ כנען. ואז כל שבט הולך לנחלתו, מחלקים את הארץ. אבל אנחנו, עכשיו אנחנו שרי חמישים, אנשים נכבדים. אין לנו שום התחייבות מאף אחד שנמשיך להיות אנשים חשובים! אולי כולם יגידו, שרק במדבר הם היו אנשים חשובים, אבל עכשיו כבר לא. הם חשבו שהם יהיו פשוטים, היה להם ספק כבוד, ספק שררה. בשביל ספק שררה הם היו מוכנים לרדת לשאול תחתית. הרי מה כתוב בסוף, \"וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'\" – אומרים חז\"ל, שהקדוש ברוך הוא המית אותם מיתה משונה. האנשים הללו ידעו שהם משחקים נגד הקדוש ברוך הוא, אבל כשמדובר בכבוד, נעלמו העקרונות, נעלמת היראת שמיים, ירדו עד שאול תחתית. כג. בשביל המיצובישי אנחנו רואים את זה גם בדורנו, אנשים מדברים כך, ואחר כך בשביל הכבוד שלהם הם יעשו את הכל... עוברים ממפלגה למפלגה, מצהירים ומבטיחים כל מיני הבטחות לבחירות, ואחרי הבחירות כדי להיות בממשלה, כדי להיות שר, כדי לקבל איזה תפקיד, אנשים מסכימים לוותר על כל העקרונות שלהם, לצערנו הרב. זה דברים שכולנו צריכים לחשוב עליהם. יש כאלו שמבטיחים הבטחות, מדברים באידיאולוגיה ובהתלהבות, אבל כשזה מגיע למעשה, בשביל כבוד הכל משתנה. פעם היו אומרים, בשביל מכונית מיצובישי, אנשים מוכנים לוותר על כל העקרונות שלהם... היום אפילו בפחות מזה אנשים מוכנים, בשביל שיהיה להם איזה תואר, ולפעמים התואר הכבוד הזה זה מזויף, זה לא אמיתי. מה אנשים חושבים על אדם שבגד בעקרונות שלו?! אנשים בזים לו. אבל הוא בדמיון שלו, כיוון שהוא קיבל את התפקיד, הוא חושב שהוא מיוחד. היה פעם איזה גבאי אחד באיזו קהילה, שהיה עריץ, התנהג מאוד לא יפה עם האנשים, והתחילו לשנוא אותו. בא אליו איש אחד ואמר לו, תגיד, אתה יודע מה אנשים אומרים עליך?! אמר לו, בטח שאני יודע, כולם שונאים אותי! אמר לו, אם ככה כולם שונאים אותך, אולי כדאי לך להתפטר?! אמר לו הגבאי, אני אתפטר?! מה אתה חושב שאני ככה אוותר על הכבוד שלי בגללם?!... הרי איזה מין כבוד זה, זה ביזיון! אבל לצערנו הכבוד כל כך מעוור את עיני האנשים, שהם לא שמים לב לזה. זה מוסר השכל שאנחנו צריכים ללמוד מכל פרשת המרגלים, שהאדם יכול להידרדר מאוד בשביל היצר הרע של הכבוד. זה מה שאומרים חז\"ל, \"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם\". אנחנו רואים דוגמאות נוספות לזה. בשבוע הבא נקרא פרשת קורח, זה סיפור דומה. וכן הסיפור של ירבעם בן נבט, הוא סיפור דומה. ועוד ועוד. יש דוגמאות בלי סוף, עד כמה אנחנו צריכים לשמור על עצמנו. במיוחד אנשים שומרי מצוות, שהעקרונות שלהם זה תורה ויראת שמיים, כמה אנחנו צריכים להיזהר לא לבגוד חלילה בעקרונות שלנו רק על מנת שנמצא חן בעיני מישהו, או שיעשו לנו איזה כבוד, שבסופו של דבר באמת הוא גם כבוד מזויף. יהי רצון שנזכה להמשיך ללכת בדרך של תורה. לא נוותר על קוצו של י' בתורה הקדושה שלנו. ובעז\"ה נחנך את בנינו לתורה ויראת שמיים, אך ורק לזה. ונזכה בעז\"ה לגאולה שלמה. אני מתכבד לברך את כל הציבור היקר שנמצאים כאן, אלה ששומעים אותנו ברדיו 'קול ברמה' ובכל מיני ערוצים מסוימים שרואים ושומעים אותנו, יישר כחם. שנזכה בעז\"ה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, אכי\"ר."},{"filename":"355.pdf","content":"355 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א השיעור מתקיים ממוצש\"ק קורח תשפ\"ו22:00 ירושליםבכל מוצ\"ש בשעה 1 עורך ראשי: הרב אריאל סגרוןבבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי מלאכה | הליכה במקום שיש בו נמלים| הליכה במקום שיש בו מזיקים על הקרקע| הריגת מזיקים הרודפים אחר האדם:נושאי השיעור: מנורה הנדלקת כשעוברים סמוך אליה ברחוב ובחדר מדרגות | אמירה לגוי לכבות אש בשבת| שאינה צריכה לגופה ושאר איסורי דרבנן מי בראש?!| ספק של כבוד| הליכה בשינוי| כלב של שבת|פרשת חוקת הריגת חרקים בדרך הליכתו בשבת (מלאכת צידה ד') מדברי הרב המקדים הגאון רבי שלמה סויסה שליט\"א מבוגרי בית המדרש יחוה דעת ומרבני העיר בית שמש גם לשלב.אדם שהוא בבחינת 'תורתו אומנותו', שיעסוק בתורה כל הזמן, אפשר דיבורים, שגם הם לומדים, וגם הם יראי שמיים, ולא חייב שיהיה דווקא אני אומר משהו ממש מעומק ליבי, שבאווירה שקיימת היום, שכבר יש וזה כבר לא כולל אלא אימפריה, ב\"ה נהיה מצב שבכל הארץ יצא קוום. כי היינו רגילים רק לומר 'ראש הכולל', אבל ב\"ה הרחיב גבולו בתלמידים, דוד יוסף שליט\"א נשיא בית המדרש. אני מתרגש לומר את המילים הללו, ברשות מרן הגאון הראשון לציון, נשיא בית הדין הגדול, מורנו ורבנו רבי משה רבנו?! איך אפשר לערב חול בקודש ועדיין להגיד?!קדושים\". וכי באמת כל העדה כולם קדושים?! כולם יכולים להיות בבחינת אבל מוריי ורבותיי, זה בדיוק מה שאמר אותו קורח! \"כל העדה כולם לכם כדוגמה למה אני מתכוון.הייתה להיות מצטיינים. ואני אומר את זה ממש ללא כחל ושרק. אני אביא היה מצב שאברכים היו יכולים להיות ממוצעים, או דומה לזה. הדרישה ב\"ה אני חושב שיש פה כמה שמכירים אותי, בתקופת הכולל שלמדנו, לא , הרב היה ניגש אליו ואומר לו: \"אתה יודע שנכשלת...\" זו אני זוכר עוד כשמרן בעצמו היה בוחן את האברכים, אברך שהיה מקבל 90-עינינו.זה היה מעל. היה לנו באמת גם כן למה לשאוף. תמיד ראינו את מרן מול בלימוד, עם התמדה, עם להוסיף שעות. אין דבר כזה שעות הכולל, תמיד באמת הייתה האווירה, פשוט כולם היו צריכים להיות שקועים ממש פחות מ אכי\"ר.ויזכה בעז\"ה עוד להרחיב גבולו בתלמידים, להגדיל תורה ולהאדירה. מתוך אהבת ישראל הגדולה שנמצאת בו. הקב\"ה ייתן לו עוד כח ונחת, שיש לו את הכוחות הללו ב\"ה, לאחד את כולם, לקרב את כולם, כי זה ישראל נגד ההר\". כי באמת אין לך דבר יותר גדול מזה שרק מרן שליט\"א את כל העדות. כולם נעשו כגוף אחד, כמקשה אחת, בבחינת \"ויחן שם שליט\"א, שממש עושה את זה בטוב טעם ודעת. מאחד את כל הקהילות, חכמים, \"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם\", ואנחנו רואים את מרן אני רוצה להודות למורנו ורבנו על הדברים שהזכרנו עכשיו, אומרים שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. הריגת בעלי חיים מסוכנים בשבת ראשית, אני רוצה להקדיש היום את השיעור לרפואתו של הגאון הצדיק רבי רחמים עטיה בן ג'מילה. שהוא תלמיד חכם גדול, שקדן עצום, כל כולו טהרה וקדושה, כל החיים שלו ישב ועסק בתורה, הוא כבר זקן מופלג, ועכשיו הוא במצב קשה מאוד. ואני קורא לכולם, בכל אתר ואתר, להתפלל על הצדיק הזה, שהקב\"ה ישלח לו רפואה שלמה. אכי\"ר. אני רוצה להודות לכבוד ידידי, הגאון הרב שלמה סוויסה שליט\"א, שהוא מהעשרה הראשונים של 'יחוה דעת'. ב\"ה היום הוא למעשה ממלא את כל תפקידי הרבנות בעיר הקודש 'בית שמש'. אשריו ואשרי חלקו, פועל גדולות ונצורות. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה. ייתן לו הקב\"ה כל משאלות ליבו לטובה ולברכה. אכי\"ר. שבוע שעבר דיברנו על הריגת בעלי חיים מזיקים. ואמרנו שאם מדובר בבעלי חיים מסוכנים, מותר להרוג אותם, אפילו אם הם בורחים מפניו. למשל נחש ארסי שבורח ממנו, צריך ללכת ולהרוג אותו. כי הוא אמנם הוא בורח ממנו, אבל אחר כך הוא יפגע באנשים אחרים ויש בזה סכנת נפשות. וכן עקרבים וכל היצורים הללו שהם מסוכנים, שאפילו שהם לא רודפים אחריו, אפילו הם בורחים מפניו, מותר להרוג אותם. ואין בזה שום בעיה של מלאכת הריגה בשבת, אלא אדרבה, אם יש ספק, אז זה ספק פיקוח נפש, וצריך להורגם. ב. הריגת מזיקים בשבת אבל אם הם לא הורגים אלא רק מזיקים, כמו הדוגמאות שנתתי שבוע שעבר, דבורים, צרעות וכיו\"ב, אז אם הם באים להזיק בפועל, לא התירו רק כשהוא נמצא על בשרו ועוקץ אותו, שאז התירו רק לצוד ולא להרוג אותו. אבל שאר יצורים שהנזק שלהם הוא קשה מאוד, כמו בימינו יש צרעות לע\"נ חותנו של מרן זיע\"א הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל - נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה.א./http://ydaat.co.il .שהעקיצה שלהם גורמת לייסורים קשים, או כל מיני יצורים שנושכים הנה היום שמענו שהיו ליד הכנרת תנים שנושכים, הנשיכה שלהם היא כואבת וקשה מאוד, יש להם שיניים חדות. יש לנו פה בירושלים, גם כן באזור של הר נוף, יש הרבה תנים, וכשהם באים ביחד - הם ממש באים לנשוך. אני לא חושב שיש כל כך אולי סכנה, אבל ודאי שיש נזק גדול. במקרה כזה מותר להרוג אותם. אכן בתנים יש פעמים שיש בהם חשש של כלבת, אז זה יותר גרוע. פה כבר יש ענין של פיקוח נפש. אבל אפילו אם בוודאי אין חשש של כלבת, בכל זאת כשהם רצים אחרי האדם, מותר להרוג אותם. אבל אם הם לא רצים אל האדם להזיק אותו, אז אסור להרוג אותם בשבת. ג. להרוג מזיקים בדרך הילוכו מוסיפה דבר מאוד מעניין. שאם יש שרצים שמזיקים, (שבת קכא:)הגמרא ואין שום חשש פיקוח נפש, אלא הולכים על האדמה, מותר לדרוך עליהם ולהרוג אותם בדרך הילוכו. הוא פוסע, הולך לתומו והורג אותם. כאן יש מחלוקת ראשונים מה פירוש שהתירו להרוג אותם בדרך הילוכו. מסביר, שהוא לא מתכוון להרוג אותם, וזה נקרא דבר שאינו (ד\"ה נהרגין) רש\"י מתכוון, ולכן אפילו שוודאי הם ימותו, התירו, כיוון שהם מזיקים. הרמב\"ן חולק על רש\"י, ולדעתו אפילו אם הולך בכוונה, ורואה אותם (עמ\"ס שבת שם) מרחקו והוא הולך בדרך הזה והורג אותם, כותב הרמב\"ן שזה מותר. מכיון שהתירו חכמים כיון שהם מזיקים. וכך לומד גם הרשב\"א, הר\"ן, המאירי ועוד ראשונים.(בחידושיהם עמ\"ס שבת שם) (סימן יש מחלוקת גדולה בדעת הרמב\"ם בנושא הזה. אבל מרן השלחן ערוך פסק כדעת הרמב\"ן, שאם מדובר במזיקים – מותר אפילו בכוונה שטז סעיף י) גמורה להרוג אותם, אפילו כשהם לא רודפים אחרי האדם. כשהוא הורג אותם בדרך הילוכו. ד. הליכה במקום שמצויים נמלים השאלה המצויה היום זה נמלים. שההבדל בין נמלים לבין מה שהזכרנו קודם, קודם דיברנו על שרצים שמזיקים, נושכים, עוקצים וכיו\"ב, אפילו שלא מסוכנים, אבל הם מזיקים. הנמלים הם לא עושות כלום, אדם הולך בדרכו ורואה נמלים האם מותר ללכת בדרך הילוכו ולהרוג אותם? – חיבר אותו רבינו יונה, לא רבינו יונה (כלל נט סל\"ט) כותב בספר איסור והיתר הקדמון שכתב את 'שערי תשובה' והיה חברו של הרמב\"ן, אלא רבינו יונה שחי כמאתים שנה לאחר מכן. והוא כתב ספר שעיקרו נסוב על איסור והיתר. ובסוף הספר כותב, שאסור להרוג נמלים בדרך הילוכו. דהיינו אפילו כשפוסע בהליכה רגילה, אם יש נמלים צריך לעשות סיבוב ואסור להרוג אותם. ה. לא מכוון לדרוך על הנמלים כמעט כל האחרונים מביאים את דברי האיסור והיתר להלכה, שאסור להרוג נמלים בדרך הילוכו. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה תמה מאוד על זה, משום שאנחנו צריכים לדעת שלהרוג נמלים בשבת זה איסור דרבנן, כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. הסברתי את זה כבר בשיעורים קודמים, שכל דבר שאני עושה לא על מנת להשתמש בפעולה הזאת, למשל לשחוט פרה - כי רוצה לאכול את הבשר שלה. או להרוג נחש – כדי להשתמש בעור שלו. שאז זו מלאכה הצריכה לגופה, זה איסור דאורייתא של הריגה. אבל אם יש דבר שאני לא רוצה להשתמש בו, הרי אין מישהו שהורג נמלים כדי להשתמש בהם, אז אפילו שמתכוון להרוג אותם, אפילו אם עושה את זה בכוונה תחילה להרוג אותם, זה אסור רק מדרבנן. כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. הדוגמה הכי טובה שאנחנו יכולים להשתמש בה למלאכה שאינה צריכה לגופה, זה כיבוי עצים בוערים. שהסיבה שמכבה אותם היא כדי שלא תהיה שרפה, הוא לא רוצה שזה יבער, הרי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. התורה אסרה במלאכת מכבה, זה כאשר מכבה את הגחלים על מנת להשתמש בגחלים לאחר מכן, להסקה או לצלית בשר וכיו\"ב, כיבוי כדי לעשות גחלים. אבל כדי שלא תהיה אש, זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ממילא גם כאשר דורך על הנמלים, אין לו שום כוונה להשתמש בהם. וממילא ההריגה שלהם היא רק מדרבנן. מצד שני, לא מתכוון להרוג אותם, אין לו שנאה אליהם.. ממילא זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, לא איכפת לו אם ימותו או לא. והסברתי כבר בשיעורים קודמים לפי דברי המשנה ברורה וכמה ראשונים שסוברים ש'לא ניחא ליה', זה אפילו כשלא אכפת לי. לא צריך שיהיה מצב שאינו מעוניין ממש, אלא עצם הדבר שלא אכפת לי, זה נקרא לא ניחא ליה. ממילא זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. ובדרך כלל אנחנו סוברים להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. זו הטענה שטוען אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כנגד כל האחרונים, שאסרו לדרוך על הנמלים ולהרוג אותם בדרך הילוכו. ולכן הוא כותב, שאם אדם נמצא באיזה מקום שאין לו דרך, כמובן, שבוודאי לא מותר לעשות פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן סתם, אבל אם למשל הוא רוצה לעבור באיזה מקום, ואי אפשר לעבור, הכל מלא נמלים, הוא לא צריך להאריך את הדרך בשביל זה, ומותר לו ללכת שם. ו. מלאכה שאינה צריכה לגופה לגבי פסיק רישא (ח\"ג פרק יח אאמו\"ר מביא שם בשם הגאון רבי משה לוי בספר מנוחת אהבה שכתב לאסור לעבור שם. למרות שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה אות ט-י) בדרבנן, והסיבה שרצה לאסור היא מחמת שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוא טוען שזה יותר חמור משאר דרבנן. וכמו כן כתבו בהגהות איש מצליח על המשנה ברורה, והם הביאו כמה ראיות מדברי השלחן ערוך עצמו, שמלאכה שאינה צריכה לגופה לגבי פסיק רישא, זה יותר חמור מאשר שאר דרבנן. באמת, הנושא הזה הוא שאלה מאוד קשה. ואולי כדאי שנסביר את הנושא הזה. ז. הבדל דק הנה במלאכה שאינה צריכה לגופה, ההבדל בין הדאורייתא לדרבנן הוא דק. למשל, שני אנשים רואים עץ בוער, שניהם באים לכבות את העץ, שניהם עשו את אותה פעולה ממש, ואחד חייב מהתורה, והשני רק מדרבנן. כי הכל תלוי במה שהם חשבו כשעשו את זה. זה שכיבה על מנת לעשות גחלים - חייב מהתורה. ואילו זה שכיבה כדי שלא תהיה שרפה - עשה איסור רק מדרבנן. כלומר שיש צד כזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה שונה משאר דרבנן, כיון שזה קרוב מאוד לדאורייתא. וזה מפורש כך בכמה ראשונים. יש מחלוקת עצומה בראשונים בעניין פסיק רישא דניחא ליה בדרבנן. האם מותר או אסור. גדולי האחרונים מביאים את המחלוקת הזו, המגן אברהם זה נושא מצוי מאוד בהלכות שבת. מי שרוצה לראות הרבה (סימן שטז),והט\"ז (ח\"ד חאו\"ח סימן לד),מקורות מדברי הפוסקים, ימצא את זה בשו\"ת יביע אומר עמודים רק על הנושא הזה. ומי 20 -שם יש לו תשובה על דוד שמש, כ שרוצה תקציר של שיטות הראשונים וסוגיות הש\"ס בנושאים הללו, יכול (שו\"ת אוצרות יוסף בסוף הספר למצוא את זה בספר שלי הלכה ברורה על סימן שי\"ז שם הבאתי את כל השיטות בנושא הזה.סימן ה), ח. מלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר למעשה, יש ראשונים שכותבים בפירוש לאסור, ויש ראשונים שמתירים. המאירי דעתו להתיר בפסיק רישא בדרבנן. וכך גם בעל ההשלמה - לרבינו משולם מבדריש מהראשונים הקדמונים, שניהם כותבים בפירוש להתיר בפסיק רישא בדרבנן. אבל הם מקשים על עצמם, מסוגיה מפורשת בשבת בעניין לכבות נר שמאחורי הדלת, שמבואר בפירוש בגמרא, שזה פסיק (קכ:) רישא ואסור. וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. משום כך כתבו המאירי וההשלמה, שיש הבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין כל שאר איסורי דרבנן. מלאכה שאינה צריכה לגופה חמור יותר. ט. לומר לגוי לכבות שריפה בשבת מאידך, הרי יש לנו הלכה שמותר לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדרבנן כשהוא לצורך מצוה. זה נקרא שבות דשבות במקום מצווה. 'שבות' זה איסור דרבנן, האמירה לגוי - שבות, וכשוא עושה מלאכה שהיא איסור דרבנן, הרי שזה שבות דשבות. אבל אם הוא עושה לצורך מצווה מותר. אך מה יהיה הדין לומר לגוי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה? האם נחלק בין זה לבין שאר דרבנן, אם אנחנו אומרים שמלאכה שאינה צריכה (סימן שז לגופה חמורה יותר. כתבתי בנושא הזה באריכות בהלכה ברורה על דברי השלחן ערוך שם. והבאתי הרבה ראיות מדברי רבותינו סעיף ה) האחרונים, וגם מהראשונים, רואים בפירוש שסבר בשבות דשבות במקום (סימן שפד) למשל, בדברי הריב\"ש הפסד שאסור. הוא מביא ראיה ממה שלא התירו לומר לגוי לכבות שרפה בשבת. ולכאורה, הרי שם מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ויכול להיות שבשבות אחרת יהיה מותר. אמנם הוא מדבר על מקום הפסד, אבל כנראה שהוא מחמיר גם במקום מצוה. רואים מדברי הריב\"ש שסבר, שמלאכה שאינה צריכה לגופה לגבי אמירה לגוי זה כמו כל שאר דרבנן. יש ראיות נוספות (ח\"א חאו\"ח סימן רו). וכך מוכיח גם הגר\"צ פרנק בשו\"ת הר צבי מהש\"ך ביורה דעה לעניין גזיזת ציפורניים ועוד, שאמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה לא שונה משאר איסורי דרבנן. כלומר, לפעמים אנחנו מתייחסים למלאכה שאינה צריכה לגופה כמו כל דרבנן, אבל לפעמים, כמו לגבי פסיק רישא בדרבנן, אנחנו רואים שמתייחסים לזה יותר חמור מאשר שאר איסורי דרבנן. ממילא, במיוחד לגבי הנושא של פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, לכאורה בדרבנן זה יהיה יותר חמור. דהיינו שיש כאן צדדים לכאן ולכאן. י. שלילת החירות אבל האמת שיש סברא נוספת על מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב להתיר. הנה בשונה מכל המלאכות, מלאכת צידה אסורה גם באופן שלא תופס בידיו את הבעל חיים. למשל, יש כלוב שיש בו חיות, ודלת הכלוב פתוחה וסוגר את הדלת, הרי שעבר על צידה שאסורה מהתורה. כלומר שצידה יכולה להיות גם על ידי תפיסת הבעל חיים בידיים, או על ידי סגירת דלת עליו. בעצם זה שסוגר עליו את הדלת הוא שולל את חירותו. יש אומרים שהעיקר הוא שלילת החירות, ויש אומרים שהעיקר הוא להכניס אותו לרשותו. בכל אופן צידה יכולה להיות גם לא בתפיסה ממש של הבעל חיים. יא. נעילת הבית תוך כדי צידה והנה, כותב הרשב\"א שאם למשל אדם רואה שנכנס צבי לבית, ואומר אסגור את הדלת כדי לצוד את הצבי - זה ודאי אסור. אבל אם האדם רואה שיש לו צבי בתוך הבית, והוא לא רוצה שאחרי הצבי יבוא בעל חי אחר לבית – כזה שאינו רוצה לצוד, או שיבואו גנבים לבית, הוא חושש להשאיר אותו פתוח, ורוצה לנעול את הבית. והנעילה הזו בעיקרה היא לשמור את הבית, אבל גם כדי לצוד את הצבי, כותב הרשב\"א שמותר לנעול את הבית. למעשה, כמעט כל הראשונים חולקים על הרשב\"א, הר\"ן, המגיד משנה ועוד, וסוברים שאם הפעולה מיועדת לשמירת הבית, אבל גם עושה מלאכת צידה, אסור לנעול את הבית. ובאמת, צריך להבין למה הרשב\"א סובר שזה מותר. גדולי רבותינו האחרונים דנו בזה, בעז\"ה בספר שלי הלכה כתבתי הקדמה למלאכת צידה, שם אני מבאר בהרחבה (על סימן שטז) ברורה את כל השיטות בנושא הזה. יב. מנורה הנדלקת כשעוברים סמוך אליה לפי הרשב\"א אנחנו יכולים ללמוד עוד דבר. אם אדם הולך ברחוב, יש מקומות שאנשים הולכים ונדלקת מנורה בדרך שמיועדת לביטחון, כשאדם הולך ברחוב, סמוך למנורה – היא נדלקת. אם אני לא יודע שיש מנורה כזאת והיא נדלקת, זה לא נורא כי זה נקרא מתעסק. אם לא ידעתי אין בזה שום איסור. אבל אם אני יודע שיש מנורה שנדלקת, אני רוצה לומר שלפי הרשב\"א זה יהיה מותר. כי מה שאני עושה זה פעולת ההליכה. אין איסור ללכת ברגליים בשבת, למרות שתידלק המנורה – הרי שזו פעולה של גם וגם. וכמו שכתב הרשב\"א. אמנם במנורה זה יותר קל מהנושא של הרשב\"א. כיון שבמקרה שכתב הרשב\"א מדובר כאשר יש לו מטרה לצוד, מה שאין כן כשהולך ברחוב ונדלקת מנורה, אין לו שום עניין במנורה הזאת. הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. המנורה שנדלקה לא נוגעת אליי. אם כן כאן לכאורה גם אליבא דהר\"ן יש צד להקל. יג. בניין 'כלל' ברחוב יפו בירושלים ברחוב יפו יש בניין שנקרא 'מרכז כלל', אני זוכר שלפני הרבה שנים הייתה בעיה, שבבניין הזה יש דלתות אוטומטיות, ואנשים הולכים ברחוב קצת קרוב לבניין והדלת נפתחת. והיו כמה שצעקו על זה, ואמרו בשם הגרי\"ש אלישיב שזה אסור, ונלחמו שהדלתות הללו פתוחות כל הזמן או יהיו סגורות כל הזמן. אבל למעשה, לפי מה שאמרתי, אין בזה שום בעיה. הרי לא איכפת לי אם הדלתות הללו נפתחות, אני לא רוצה להיכנס לבניין. הרי שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה, והדבר שאני עושה הוא מותר, שהרי אני הולך, לפי זה - צריך להיות מותר. במיוחד שדלתות שנפתחות, זה גם דרבנן, שהרי אין חוט המתלהט, אין מנורה בוערת, לכן בוודאי שאפשר להקל. יד. ללכת בעצימת עיניים צריך לשים לב, שמה שאמרתי לגבי מנורה שנדלקת, זה למשל ברחוב, שיש קצת אור, והמנורה שנדלקת לא באמת משנה, כמעט לא מעלה ולא מורידה. אבל בחדרי מדרגות, כשאדם הולך ואז נדלקת מנורה, כאן הוא לא יכול לומר שזה לא ניחא ליה, כיון שהוא נהנה מזה. ואז באמת לשיטת הר\"ן וכל הראשונים שחולקים על הרשב\"א, באמת זה יהיה אסור. ובאמת אין דרך להתיר. משום שבמקומות האלו, כאשר אין תאורה הרי שזה מקום חושך ואפילה. וגם אם האדם יעצום את העיניים, זה לא יעזור, למה הדבר דומה? אם שכח את האור במקרר דולק, אם יעצום את עיניו כשפותח את המקרר זה לא יעזור, זה לא יכול להגדיר אותו כ\"לא ניחא ליה\" – בגלל שהוא עוצם את העיניים. מכיון שבאופן רגיל, זה דבר שנח לאדם שהוא דולק. כך כותב הגרש\"ז אויערבך. ממילא גם בחדר המדרגות אם יעצום את העיניים, זה לא יועיל שום דבר. טו. כלב של שבת הפתרון במקום שנדלקת מנורה בחדר מדרגות, זה לקחת גוי שילך לפניו. הייתי פעם בפאריז, היה אחד יהודי מסכן שגר בבנין גבוה, ויש בחדר מדרגות שם מנורה שנדלקת כאשר עוברים לידה, והוא ביקש מהשכנים, התחנן לפניהם להשים על חשבונו מנורה שתהיה דולקת כל הזמן. אבל הם לא הסכימו, הם רצו מנורה שנדלקת ונכבית, הם טענו שזה עוזר יותר מפני גנבים. לא מבין למה. אבל גויים, התעקשו. והוא שאל אותי מה יכול לעשות. ואמרתי לו שישכור גוי שילוה אותו כאשר הוא רוצה לעבור בחדר מדרגות, אבל הוא אמר לי שזה עולה הרבה כסף, אין לו כסף בשביל זה. אמרתי לו, תקנה כלב קטן, 'כלב של שבת', ובשבת תוציא אותו לפניך. ואכן הוא הלך וקנה כלב, ואז הוא אמר לי שזה נורא ואיום, הכלב כל כך שמח שפתחו לו את הדלת... והוא ירד מהר מהר עד למטה. ורק אחר כך כשהכלב ראה שהבעלים שלו לא מגיע נבח לו, ואחר כך הוא חזר בחזרה. אמרתי לו שאכן אין ברירה, כיון שהרצועה אסורה בטלטול, ואם אין שם עירוב אז אפילו בחדר המדרגות אינו יכול לטלטל. טז. לעבור על איסור דרבנן בשביל תפילה בבית הכנסת צריך לדעת שהנושא הזה לא פשוט, שאל אותי יהודי שגר בבניין כזה גבוה, ויש מנורה שנדלקת והשכנים לא הסכימו לעשות מנורה שדולקת תמיד, ולא היה באפשרותו לקחת גוי שילווה אותו, ושאל אותי, מה אני יכול לעשות?! וכי לא אלך לבית הכנסת?! אבל אני אמרתי לו, נכון, במצב כזה אל תלך לבית הכנסת! אי אפשר לחלל שבת, אפילו באיסור דרבנן, מפני תפילה בציבור. חכמים לא התירו לנו דבר כזה. מה שיכול לעשות זה רק ללכת לשבת לבית אחר. וכאמור, כל זה מדובר בחדר מדרגות, אבל ברחוב זה מותר. פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בלונדון, והתארחנו בשבת אצל הרב אברהם גבאי זצ\"ל. כשחזרנו מהתפילה בבית הכנסת, הרב גבאי אמר לאאמו\"ר, הרב, יש פה ברחוב כמה בתים שכשעוברים לידם נדלקת מנורה. אמנם הוא אמר לאאמו\"ר, שלא עצמו אין בעיה כי זה מתעסק, הוא לא יודע איפה המנורה הזו. אבל אאמו\"ר אמר לו בכל זאת עדיף שלא, ולכן בכל פעם שמתקרבים לבית כזה, תגיד לי. וכך עברנו את הכביש כמה וכמה פעמים כדי שלא ידלקו מנורות. לאחר מכן דיברתי עם אאמו\"ר, ושאלתי אותו על כך, שהרי הרחוב היה מאוד מואר, וזה כמעט לא משנה לנו שהמנורה נדלקת, אז אם הוא סבור שכך צריך לעשות על פי הדין, שצריך להימנע מזה או לא. ואאמו\"ר השיב לי, זה לא על פי הדין, אלא שאם בקלות יכול להחמיר, בלי שום היתרים – עדיף. שהרי כאן ההיתרים הם גם פסיק רישא דלא ניחא ליה, בדרבנן, ועוד צירופים, עדיף בלי היתרים, פשוט לעבור כביש כל פעם. אבל אם אין דרך אחרת למשל, כאמור ברחוב זה מותר. בחדר מדרגות, אפילו כשאין דרך אחרת, אני ניסיתי למצוא היתר לזה ולא מצאתי שום היתר. ולכן בחדר מדרגות צריך להחמיר. אלא אם כן שיהיה בעל חיים או גוי שהולך לפניו, ואז הוא יכול ללכת אחריו. יז. ללכת בשינוי נחזור לנושא בו פתחנו. כאשר עובר במקום ויש שם נמלים, אם יש דרך להימנע מלדרוך על הנמלים ולא להרוג אותם לכל הדעות זה אסור, ועליו ללכת בדרך אחרת. אבל אם אין דרך אחרת, בחזון עובדיה תמה על האחרונים שאוסרים בזה, כי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, והוא סובר שבעניין כזה, אפילו שהדרבנן הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מותר. אני חושב שהכי טוב זה לעשות ולצאת ידי חובה של כל הדעות, פשוט מאוד. לדרוך על הנמלים בשינוי. ללכת בשינוי כגון על העקב או על קצות האצבעות. ברגע שהלכנו בשינוי, יוצא שפסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן, כיון שעצם הדבר שהלך בשינוי - זה מותר. יח. הליכה בספק שיהרוג נמלים אם אדם הולך במקום שרואה שיש קצת נמלים, והוא עושה את החשבון, שכל פסיעה שהוא דורך, יכול להיות שהוא יהרוג נמלים, ויכול להיות שלא. ממילא כל פסיעה זה ספק, אז בספק בוודאי שאפשר להקל. אבל אם הוא עושה את החשבון - הוא גם למד מתמטיקה וקצת 'ליבה'... - הוא יודע שאם הוא ילך כל פסיעה יש ספק אם הוא יהרוג או לא, אבל אם הוא הולך עשרה צעדים בטוח שנמלה אחת תמות, האם אנחנו מסתכלים על כל פסיעה בפני עצמה שהיא ספק, או שאנחנו מסתכלים על המכלול? שבסופו של דבר הוא כן יהרוג. זה מחלוקת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו לאסור. הוא כותב שהולכים אחרי המכלול, והוא מביא ראיות לזה מהגמרא. מאידך, הגרש\"ז אויערבך, והגר\"נ קרליץ טוענים, שלא הולכים אחרי המכלול, אלא דנים כל פסיעה בפני עצמה. ועל כן אני אומר, שבמקרה כזה שיש ספק אם יהרוג או לא, כיון שלדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, למרות שכתב שהולכים אחרי המכלול, אבל הוא לא מדבר על הנושא הזה בלבד אלא הוא מדבר באופן כללי, על דבר שכל פעם שיש ספק אם יעשה איזה דבר האסור מדרבנן. אבל במקרה שלנו הרי בלאו הכי הוא מתיר בכל מצב. אז אם יש ספק בכל פסיעה אם יהרוג, מותר ללכת אפילו כדרכו. נסכם את הדברים. אם הולך ודורך על הנמלים, במקום שבוודאי יהרוג נמלים, הטוב ביותר הוא שילך על קצות האצבעות או על העקבים, שילך בשינוי. במצב כזה, זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן ואפשר להקל. ואם אין הרבה נמלים, ובכל פסיעה יש ספק אם הוא יהרוג נמלים או לא, מותר גם ללכת כדרכו. יט. רדיפת הכבוד קראנו היום פרשת קורח, מחלוקת שבאה בגלל רדיפת כבוד. כמו השבוע שעבר שדיברתי על המרגלים, דיברתי על הנושא של רדיפת הכבוד. גם השבוע אני רוצה לדבר על זה. ואני מבקש מכל מי ששומע אותי, שלא הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יגיד שהתכוונתי לזה או לזה, אני לא מתכוון לאף אחד. אני מדבר לגופו של עניין רדיפת הכבוד. לא לגופו של אדם. אנחנו רואים בדברי חז\"ל שקרח היה איש חשוב באמת. חז\"ל אומרים שהוא ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא, שהוא שקול כמשה ואהרון. היתה לו רוח הקודש, הוא היה מנושאי ארון הברית, שהם היו אנשים צדיקים וחשובים מאוד. בכל זאת, רדיפת הכבוד העבירה אותו על דעתו, הוא קם נגד משה רבנו בכל מיני טענות, עד שהגיע למצב של כפירה בעיקר ממש. הוא נפגע, למה מינו את אליצפן בן עוזיאל לנשיא נשיאי הלוי, ולמה הוא לא! הוא הרגיש קיפוח בכך שהוא לא קיבל תפקיד כמו שהוא רצה, הוא רצה להיות בתפקיד יותר בכיר. ברגע שהוא לא קיבל את מה שהוא רצה, הוא יצא נגד. כפי שאנחנו רואים לאורך כל הדורות שקורים דברים כאלו. איש, שכל אחד מהם לקח מחתה להקטיר 250 קרח לא היה לבד, היו איתו קטורת. כל אחד מהם חשב שהוא רוצה להיות הכהן הגדול. מה חשבו איש הללו?! הרי אחד יהיה כהן גדול, כלומר מסתמא, כל השאר 250-ה לא רק שהם לא יקבלו כלום, אלא הקב\"ה גם יעניש אותם. ובכל זאת, הם לא ראויים אבל הם מנסים, \"מתנשאים לאמר אני אמלוך\" - אם הם לא , 1/250 ?ראויים הם יקבלו עונש! מה הסיכוי של כל אחד להיות כהן גדול ! אנחנו רואים שכבוד כל כך חשוב לאנשים, שאפילו בשביל סיכוי 0.4% !קטן של כבוד, אנשים מוכנים לסכן את החיים שלהם כ. ירבעם בן נבט הדוגמה הבולטת מאוד של רדיפת הכבוד שהורידה אדם לשאול תחתית, הייתה של ירבעם בן נבט. לפי דברי הגמרא, ירבעם בן נבט היה אחד מגדולי ישראל. חז\"ל אומרים , שכל חכמי ישראל היו לפניו כעשבי השדה. הוא היה גדול מאוד (סנהדרין קב.) בתורה. וכי לחינם בחרו בו כולם להיות מלך על עשרת השבטים כשנחלקה הממלכה?! הוא היה אדם גדול! 12 כשהוא ישב על כיסא מלכותו, הוא היה נכבד, מלך של עשרה מתוך שבטים, על הרוב הגדול של עם ישראל הוא מלך. ואז הוא ישב ועשה את (דברים לא, החשבון, הרי בעוד כמה שנים יהיה מצוות 'הקהל', כתוב בתורה : \"מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל י-יב) לראות וכו', הקהל את העם, האנשים והנשים והטף\" - כל עם ישראל באים לבית המקדש, ושם המלך יושב וקורא בספר 'משנה תורה'. מי זה המלך שיקרא בספר משנה תורה? רחבעם בן שלמה. כיון שהוא מזרע המלוכה, ולא ירבעם בן נבט שהוא משבט אפרים. כלומר שיגיעו למצב שישבו בשלחן הנשיאות, ומי שישב יהיה רחבעם בן שלמה, וירבעם לא יקרא במשנה תורה, הוא יעמוד שם אמנם עם בגדי מלכות וכתר, הוא מלך, הבגדים שלו מכסף ומזהב, הוא נראה נכבד מאוד, אבל המלך השני הוא קצת יותר... כי המלך השני יושב וקורא בספר משנה תורה. ירבעם כל כך היה חושב על זה כל הזמן, מה, אני לא אהיה מספר אחת?! אני אהיה מספר שתיים?! איך אני יכול להשלים עם דבר כזה?! הוא היה מלא כבוד, כל עם ישראל מעריצים אותו, מתייחסים אליו באהבה, משתעבדים לפניו. אבל הוא, המחשבה שלו היתה: אני לא בראש! מה הוא עשה? הוא הלך אל הנביא אחיה השילוני, ואמר לו, אדוני הנביא, תראה, אני לא מזרע בית דוד, אני חושש מאוד שעם ישראל ביום מן הימים לא ישמעו בקולי. אני רוצה, לחזק את הסמכות שלי, תן לי מכתב שבו אתה מחייב את כולם, מצווה על כולם לשמוע בקולי! אמר לו אחיה השילוני: אתה צודק! אני מסכים לתת לך מכתב שכולם חייבים לשמוע בקולך. ואז ירבעם בן נבט הציג לו מכתב לחתום עליו, ובמכתב היה כתוב, אני אחיה השילוני מצווה על כל עם ישראל לשמוע בקול אדוננו המלך ירבעם בן נבט, ואפילו אם יאמר לעבוד עבודה זרה, מצווה לשמוע בקולו ולעשות כדבריו! אחיה השילוני הסתכל על המכתב ואמר לו, וכי אני אחתום לעבוד עבודה זרה?! ואז ירבעם בן נבט צחק ואמר לו, אתה מכיר אותי, אני גדול הדור, אני לא איש פשוט, וכי אני אגיד לאנשים לעבוד עבודה זרה?! רק שזה חשוב שיהיה כתוב בצורה חריפה כזאת, כדי שכולם יבינו שזו חובה גדולה, ואפילו באופן קיצוני, צריכים לשמוע בקולי. וזה שכנע את אחיה השילוני, והוא חתם. ברגע שהוא חתם, הפיצו את המכתב, ואז הלך ירבעם בן נבט, והביא את הצבא שלו, סגר את הגבול עם יהודה, ושם עשה שני בתים של עבודה זרה, אחד בבית-אל ואחד בדן, וציווה על כל עם ישראל לעבוד עבודה זרה. וכל מי שניסה לעבור את הגבול, לעלות לרגל, להר הבית, לבית המקדש, היו הורגים אותו. ואכן מאז, לפי מה שאנחנו יודעים, כמה שזה כואב, עשרת השבטים התחילו לעבוד עבודה זרה באופן רצוף, כל המלכים שהיו לעשרת השבטים ללא יוצא מן הכלל, כולם היו רשעים, כולם היו עובדי עבודה זרה! וככה זה נמשך מאות שנים. מי שהתחיל ועשה את הכל היה ירבעם בן נבט, שאין לו חלק לעולם הבא. וזה נמשך עד שבא סנחריב והגלה אותם, ועד היום אנחנו לא יודעים מה קרה להם. כא. מי בראש?! שאחרי כל מה שקרה שהוא עבד עבודה זרה, (סנהדרין קב:) חז\"ל מספרים הקב\"ה נגלה אליו - תראו איזה אדם גדול הוא היה - והתחנן לפניו: חזור בך ירבעם, חזור בך. ואמר לו הקב\"ה, אם תחזור בתשובה, נטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן! תארו לכם מה זה, הקב\"ה מבטיח לו לטייל איתו בגן עדן יחד עם דוד המלך! אם נשים לב למה שהקב\"ה אומר לו, אומר לו הקב\"ה: אני - הקב\"ה, ואתה, אתה אחריי, והשלישי - בן ישי. הקב\"ה מזכיר אותו לפני דוד המלך, רק אם הוא יחזור בתשובה. והנה, כשירבעם בן נבט שומע את ההצעה הזאת, הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל לאדם שרודף כבוד יש כלל, הוא תמיד צמא לכבוד, הוא אף פעם לא יבוא על סיפוקו. וכשהוא שומע, שהקב\"ה מזכיר אותו לפני דוד המלך, הוא רוצה לשמוע את זה במילים ברורות ושואל, ריבונו של עולם, מי בראש?! לא פחות ולא יותר! ואז הקב\"ה אומר לו: דוד המלך! אתה תובע בפה, אתה מבקש להיות הראש, אתה מתעקש, אז אתה לא תקבל את זה! דוד המלך יהיה לפניך. ואז ירבעם בן נבט עונה: אם כך, אי אפשי, הוא לא רוצה! כב. תפסוהו! הנביא מספר שלאחר מכן אירע דבר נורא, יום אחד עומד ירבעם בן נבט ומקטיר קטורת על המזבח לעבודה זרה, ואז מגיע עידו הנביא ומכריז, מזבח, מזבח, כה אמר ה'! והנביא מתנבא שיקום מלך יאשיהו שמו, ויאשיהו יהרוג את כל אלה שעובדים עבודה זרה. ואז הוא מוסיף הנביא, שעכשיו יקרה נס, מופת, שמה שאני אומר זה נכון! עכשיו המזבח יבקע והדשן אשר עליו ישפך! ואז במקום קורה הנס! ירבעם בן נבט עומד להקטיר את הקטורת והוא רואה את המחזה הזה, הוא שומע את הנביא מתנבא על יאשיהו המלך ועושה את המופת, ואז הוא מושיט את היד ואומר, \"תפסוהו\" - תתפסו את הנביא! חוצפה שלו, ככה הוא מדבר אל הנביא. מיד, באותה שנייה, הקב\"ה עשה נס - ותיבש ידו - היד שלו התייבשה, והוא עמד כך משותק, הוא לא יכול להזיז את היד. היד שלו מושטת, תלויה באוויר, והוא לא יכול להזיז אותה. כאבים נוראיים. כולם מסתכלים, איזה בושות... עכשיו הוא נמצא במצב כזה קשה, הוא עומד כל כך מסכן, הוא עשה מיד את החשבון. כמה שירבעם בן נבט היה רשע, הוא האמין בקב\"ה. הוא ידע שהדרך היחידה כדי להינצל מהמצב זו תפילה אל הקב\"ה. אבל שהוא יתפלל אל הקב\"ה?! ח\"ו אז הוא פונה אל עידו הנביא, והוא מבקש ממנו שיתפלל: \"חל נא פני ה' אלוהיך\" - הוא מבקש מעידו הנביא תתפלל אל ה' אלוהיך שירפא אותי. אומר רש\"י, הוא אומר 'אלוהיך', הוא לא אומר 'אלוהי', הוא אפילו לא אומר 'אלוהינו', הוא מאמין בקב\"ה, הוא יודע שרק הקב\"ה יכול לרפות אותו, אבל הוא לא שלי! הוא רק אלוהיך! עד כדי כך גדולה תאוות רדיפת הכבוד, שאדם מסוגל לראות ולהאמין, ובעיניים פקוחות לאבד את עולמו הקנאה, (אבות ד, כא),בצורה מבזה ונוראה כזאת. ה\"י. זה מה שאומרים חז\"ל התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כג. לאורו נלך כל אחד מאיתנו, נשתדל לעבוד את הקב\"ה, וגם כשאנחנו מקבלים תפקיד כלשהו, צריך לחשוב שזה לא על מנת להתגדל, אלא הכל לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו. שנים, הייתה ההכתרה 57 אני זוכר, ממש כמו השבוע, בשנת תשכ\"ט, לפני של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לרב ראשי לתל אביב בבית הכנסת הגדול. היו שם אלפים, שעשו לו כבוד גדול. והוא עמד ואמר, אני לא רואה את עצמי מעליכם, אני עבד של הציבור, זו לא שררה, זו עבדות. אני אעשה את הכל לשם שמיים, להגדיל תורה, אני אשתמש במה שנתן לי הקב\"ה, ללמוד וללמד, ללמד תורה ולהשפיע על הציבור – כך הוא הסתכל על המנהיגות שלו. בעז\"ה לאורו נלך. כולנו נמשיך את דרכו, דרך של ענווה אמיתית, לא של רדיפת כבוד, שכל כבוד שיש להשתמש בכבוד הזה כדי להגדיל תורה, לקרב רחוקים. ונזכה בעז\"ה שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אני מתכבד לברך את כל הציבור הקדוש שנמצאים כאן, ואת כל הציבור הקדוש שמאזינים לרדיו 'קול ברמה', ישר כוחכם."},{"filename":"36.pdf","content":"| חיוב נשים בהלל של פסח וסוכות| חיוב נשים באמירת הלל בחנוכה| נושאי השיעור:: יסוד אמירת הלל גמור בחנוכה נס חנוכה נרמז | בחלום אדבר בו| שו\"ת מן השמים| נשים בברכה על מצוות עשה שהזמן גרמא| ''אף הן היו באותו הנס עוצם הניסים והנפלאות בחנוכה - והוראתם לדורנו.| בפרשיות וישב - מקץ20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת וישב נמסר י\"ז כסלו תש\"פאמירת ההלל בחנוכהלעילוי נשמת גאולה בת מרים רוח ה' תניחנה בגן עדן| 36 'גליון מס א. אמירת הלל במועדים ובראשי חודשים מלבד מצות הדלקת הנרות בימי החנוכה תקנו חכמים לומר בהם הלל. ויש להבחין בין אמירת הלל בראשי חודשים לאמירת הלל של חנוכה. הלל של ראש חודש איתא בגמרא (תענית כח:) שהוא מנהג בעלמא, ולכן מדלגים חלקים מההלל של ראש חודש. והטעם הוא משום שקורבנות הפסח אבל בחנוכה אומרים את ההלל בשלימותו, וכשם שאנו אומרים אותו בשלימותו [ בסוכות בכל ימי החג, וביום הראשון של פסח , וכן ביום חג השבועות. ]שווים בכל ימות הפסח והנה, אמירת ההלל במועדים היא לכבוד המועד, וחלק משמחת החג הוא להודות ולהלל לקב\"ה. אכן בראש השנה אין אומרים הלל, ומבארת הגמרא (ראש השנה לב:) \"מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?!\". וכמו כן בחג הפורים, שהגמרא (מגילה יד.) דנה מפני מה אין אומרים הלל?! ומבארת הגמרא, שקריאת המגילה נחשבת להלל, ואין להוסיף גם את אמירת ההלל. והגמרא ביום הפורים, ואנשים לא הצליחו לצאת מביתם לשמוע מגילה בבית הכנסת, ובביתם ודבריו הם נפקא מינא להלכה, שהנה לפני שנים רבות אירע וירד שלג כבד בירושלים אומרת עוד כמה תירוצים לזה, אך המאירי שם מבאר שתירוץ זה הוא התירוץ העיקרי. לא היתה להם מגילה כשרה, וסמוך לשקיעת החמה התקשרו לשאול מה ניתן עוד מגילה מתוך מגילה כשרה, שיאמר הלל בלא ברכה. ומעשה זה אירע כשהייתי בביתו שהמגילה היא במקום ההלל, ולפיכך יש ללמוד שמי שאין לו מגילה ואין בידו לשמוע לעשות? ואמרתי להם שיאמרו הלל שלם בלא ברכה! וזה על פי יסוד תירוץ הגמרא, של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא שמע את הדברים והסכים שכך נכון לעשות, אך ודאי שאין לברך על ההלל, רק לאומרו בשלימותו. לעומת כל זאת, חנוכה הוא נס שאירע לכלל ישראל בארץ ישראל, ובנוסף כל הניסים בניצחון מול היוונים היו אלו ניסים למעלה מדרך הטבע, לפיכך תיקנו חכמים לומר הלל שלם בברכה. ב. מהות חיוב אמירת ההלל בחנוכה אך התורה קבעה לנו שבנס כמו זה צריך להודות ולהלל. וכך כותב הרא\"ה (בחידושיו המצוות ומשמע שהיא מצוה מהתורה. דהיינו ודאי שנס חנוכה לא מופיע בתורה, מדרבנן. לעומת זאת בעל הלכות גדולות (במנין המצוות) מונה את ההלל במנין והנה דעת הרמב\"ם (פ\"ג מהלכות חנוכה ה\"ה) שלגמור את ההלל בחנוכה היא מצוה לברכות פרק א) שחובת ההודאה וההלל היא מדאורייתא, אך צורת אמירת ההלל על ידי מזמורי תהלים נקבע על ידי חכמים. ושיטת הראב\"ד (בהשגות על הרמב\"ם שם) שאמירת ההלל בחנוכה היא מצוה מדברי קבלה. והיינו שאינה מדאורייתא ואינה מדרבנן. ג. חיוב נשים באמירת הלל בחנוכה והנפקא מינה במחלוקת זו, האם נשים חייבות באמירת הלל בחנוכה או לא?! שהנה הגמרא אומרת (שבת כג.) שנשים חייבות משום 'שאף הן היו באותו הנס'. ומה גרמא נשים פטורות. ומאידך, במצוה השניה של חנוכה – מצות הדלקת נרות החנוכה, לכאורה מצות אמירת ההלל בחנוכה היא מצוה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן הסברא לחלק בין הדלקת הנרות לבין אמירת ההלל?!ד. חיוב נשים בהדלקת הנרות אכן, בהדלקת הנרות נשים חייבות כמו האיש. ויש שאלה במי שאינו נמצא בביתו, ואשתו מדליקה את הנרות, האם היא מדליקה כיון שאשתו כגופו, וזה כאילו הוא הדליק בעצמו. או שמא רק מדין שליחות. ונפקא מינא שהרי הכלל הוא (קידושין מא.) 'מצוה בו יותר מבשלוחו', והאם הדלקתה היא בדיעבד, או שזה כאילו הוא הדליק בעצמו. ועל כל פנים נראה שהאשה חייבת כאיש בעצמו. ה. חיוב נשים בהלל של סדר הגדה של פסח והנה בליל הסדר אומרים הלל, בסוף מגיד לפני ברכת 'אשר גאלנו' אומרים שני פרקים של ההלל. ולאחר שלחן עורך ממשיכים וגומרים את ההלל, ו'נשמת כל חי' שנקרא 'ברכת השיר', וחותמים בברכת 'מלך מהולל בתשבחות'. ושותים כוס רביעית שתיקנו חכמים על ההלל. והנה, במסכת סוכה (לח.) משמע מהמשנה שם שאשה פטורה מאמירת הלל בסוכות. כיון שכתוב שם 'מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן יוצא ידי חובה משום 'שומע כעונה', אך באשה אין דין של 'שומע כעונה' כיון שהיא אומרים, ע\"ש. ומשמע שאשה בעצמה אינה חייבת בהלל. שהרי איש ששומע מאיש בעצמה אינה חייבת, ולכן המשנה היתה צריכה לחדש זאת. שהזמן גרמא, אך בהלל של ליל פסח אשה חייבת, כיון שהלל של פסח נתקן על ומבארים התוספות (ד\"ה מי), שדוקא בהלל של סוכות אשה פטורה כיון שהוא מצוה הניסים של אותו הלילה ביציאת מצרים, וגם הנשים היו באותו הנס. ואכן יש לומר שכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן תעב סי\"ד) שהנה מרן כתב שנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות ליל הסדר, ולא הוציא את ההלל מן הכלל, ומשמע שדעתו שגם בהלל נשים חייבות בו כאנשים. ו. אמירת ההלל בליל הסדר בבית הכנסת אנחנו הספרדים נוהגים שמלבד ההלל של סדר ההגדה, לומר הלל שלם בבית הכנסת לאחר תפילת העמידה. ואף בקרב עדות האשכנזים יש רבים שנהגו בכך. הסדר בברכה. והיה נוהג, כשהיה חוזר מהתפילה בבית הכנסת בליל הסדר, להזכיר ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו היתה שנשים חייבות אף הן באמירת ההלל הזה בליל לנשות הבית לומר את ההלל, והיה ממתין להם עד שיסיימו. ז. 'אף הן היו באותו הנס' במצוות דאורייתא ולפי האמור כן הדין באמירת הלל של חנוכה, כיון שמפני מה שונה דין הלל של חנוכה מהלל של פסח?! שהרי גם ההלל של חנוכה נתקן על הנס. והנה, יש שלוש מצוות שחכמים תיקנו שאף נשים חייבות משום שאף הן היו באותו הנס. והם: ארבע כוסות (פסחים קח:), מקרא מגילה (מגילה ד.), ונר חנוכה (שבת כג.). באכילת המצה, תלמד זאת שאף הן היו באותו הנס. ומתרצים, שטעם זה מחייב והתוספות במגילה (ד\"ה שאף) הקשו, מפני מה צריך לימוד מהפסוק שנשים חייבות רק מדרבנן, ולכן צריך להביא היקש. ועוד מתרצים התוספות בשם רבי יוסף איש ירושלים, שהיתה הוא אמינא לפוטרם מסיבה אחרת, ע\"ש. ולפי התירוץ הראשון מתבאר, שטעם זה של 'אף הן היו באותו הנס' ניתן לחייב בו אף במצוה דאורייתא משמע שהחיוב מחמת 'אף הן היו באותו הנס' הוא רק מדרבנן, אך לפי התירוץ השני 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר שהזמן גרמא, דהיינו שנשים יהיו חייבות מדאורייתא במצוה זו מטעם זה. אמנם מהתוספות במסכת פסחים (שם ד\"ה שאף) מוכח ההיפך ש'אף הן היו באותו הנס' נאמר לחייב רק במצוות דרבנן ולא במצוות דאורייתא. ע\"ש ולהלן יבואר. והמתבאר מהאמור שיש שלשה שיטות אם אומרים בנשים 'אף הן היו באותו הנס' במצוות דאורייתא: א. שיטת התוספות בפסחים, שאין אומרים כלל אלא רק במצוות שנשים חייבות מטעם 'אף הן היו באותו הנס', אך החיוב יהיה מדרבנן בלבד. ג. שיטת דרבנן. ב. שיטת התוספות במגילה בתירוץ הראשון, שאומרים במצוות דאורייתא התוספות במגילה שם בתירוץ השני של רבי יוסף איש ירושלים, שאומרים על נשים 'אף הן היו באותו הנס' גם במצוות דאורייתא, וחייבות מדאורייתא כאנשים. , חיוב הנשים תלוי בשלושת ממילא הוא הנידון בשאלת חיוב הלל לנשים בימי החנוכה. שלמאן דאמר שחיוב ]בה\"ג ודעימיה[ ההלל בחנוכה הוא חיוב מדאורייתא השיטות האמורות, אם אומרים 'אף הן היו באותו הנס' במצוות דאורייתא. שלפי התוספות בפסחים נשים אינן חייבות באמירת הלל בחנוכה כלל. ולפי התירוץ הראשון של התוספות במגילה, נשים חייבות באמירת הלל בחנוכה אך מדרבנן. ולהתירוץ השני של התוספות במגילה נשים חייבות באמירת הלל בחנוכה מדאורייתא. ח. חיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמא דרבנן לעומת זאת, יש לדון לדעת הרמב\"ם שסובר שחיוב אמירת ההלל בחנוכה הוא חיוב מדרבנן אם נשים חייבות מטעם אחר. והנידון הוא האם נשים חייבות במצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמא, או שמא דיני מצוות עשה דרבנן כדיני דאורייתא ופטורות. שהזמן גרמא התורה אמרה שנשים פטורות, כן הדין במצוות דרבנן נשים פטורות. אך מחד גיסא, יש לומר 'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון' וכשם שבמצוות דאורייתא מאידך יש לומר, שחכמים כשקבעו את המצוות דרבנן חייבו אף את הנשים. (שם) מסיקים ש'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון', ולפיכך אף במצוות דרבנן וזו מחלוקת הראשונים, התוספות במסכת ברכות (כ: ד\"ה בתפילה) ובמסכת פסחים שהזמן גרמא נשים פטורות. והראיה, שהרי במצות ארבע כוסות אומרים חז\"ל שנשים חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס, ולכאורה, אם הן חייבות במצות עשה דרבנן הכי. ומוכח שרבנן תיקנו את תקנתם כעין דאורייתא, וכשם שבדאורייתא פטורות שהזמן גרמא, למה הגמרא צריכה לטעם 'אף הן היו באותו הנס', הרי הן חייבות בלאו כשהזמן גרמא, כך גם במצוות דרבנן. וכן היא ההוכחה מהמצוות האחרות, נר חנוכה ומקרא מגילה. וכמו שדרשו דורשי ר נ'קרא מגילה מ'רבע כוסות א'רשומות \"ואמרה האשה אמ\"ן אמן\" (במדבר ה כב) חנוכה. לעומת זאת, יש ראשונים שסוברים שנשים חייבות בשלוש סעודות בשבת כאנשים, זאת הראשונים מבארים שהסיבה שחייבות משום שבמצוות עשה דרבנן שהזמן אפשר לבאר סיבת החיוב משום ש'אף הן היו באותו הנס' של ירידת המן, אך למרות וכן היא דעת רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות סימן ע אות ד), ולכאורה היה גרמא נשים חייבות כמו האנשים. כיון שכשרבנן תיקנו נתכוונו לאנשים ונשים בשוה. ט. מצוות שנתקנו מחמת הנס של 'אף הן היו באותו הנס' שהרי צריכות להיות חייבות כיון שהרי חייבות הן במצוות ולכאורה יש להעיר על דברי רבינו תם, שאם כדבריו מפני מה אנחנו צריכים לטעם דרבנן כאנשים. ומרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן רצא סק\"ח) מיישב את הקושיא הזו, שאמנם בסתם מצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות, אך במצוות שנתקנו רק מחמת הנס, חז\"ל מדגישים שנשים חייבות מטעם שאף היו בנס, כיון שמי שלא היה בכלל הנס הוא פטור, כיון שכל המצוה נועדה בעבור הנס הזה. ומי שלא נכלל בנס - אינו חייב במצוה זו. י. פשט דעת הרמב\"ם שנשים פטורות מהלל בחנוכה אם כן במצות הלל של חנוכה, לדעות הסוברות שמצות עשה מדרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות, גם בהלל הדין כן שנשים חייבות. אך להדעות שסוברות שנשים פטורות במצות עשה מדרבנן שהזמן גרמא, יש לומר שבהלל של חנוכה יהיו חייבות מצד שאף הן היו באותו הנס. והאמת שבלשונו של הרמב\"ם (שם) לומדים האחרונים שיש להוכיח שדעתו שנשים . ]ראה שדי חמד מערכת חנוכה אות ט סק\"ב ועוד[ אכן לגבי הלל של ליל הסדר הרמב\"ם לא גילה דעתו, ויש לומר שדעתו בזה נשים פטורות מכל אמירת הלל שהיא חייבות כשם שחייבות בכל מצוות הלילה שהרי הרמב\"ם כרכם וכתבם בכריכה אחת. ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ו חאו\"ח סימן מה ושו\"ת יחוה דעת ח\"א שגם נשים שמתפללות תפילה אחת ביום לומר את הלל שלם בלא ברכה תחילה וסוף, את ברכת ההלל של ימי החנוכה. אך למרות זאת, כדאי ורצוי שכל אחד יודיע בביתו, לאור כל האמור, פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ששב ואל תעשה עדיף, ונשים לא יברכו [ בכל ימי החנוכה . ]סימן עח יא. ברכה על מצוה שלא חייבים בה ציצית ה\"ט ופ\"ו מהלכות סוכה ולולב הי\"ג) שנשים אינן רשאיות לברך על מצוות שם) שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, ודעת הרמב\"ם (פ\"ג מהלכות עשה שהזמן גרמא. שדעת רבינו תם (תוספות ראש השנה לג. קידושין לא. וברא\"ש והנה ידועה היא מחלוקת רבינו תם והרמב\"ם אם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. ולפי זה יש לומר לכאורה שיש כאן ספק ספיקא, ספק אם נשים חייבות בהלל של חנוכה וכמו שנתבאר בתוספות במסכת סוכה הנ\"ל, ואם חייבת בהלל חייבת בברכה, ואם תמצא לומר שהיא פטורה, שמא מותר לה לברך שהזמן גרמא וכדעת רבינו תם. אך ספק ספיקא זה אינו מספיק כיון שיש כאן ספק ספיקא להיפך, שהנה הרמ\"א בשונה משאר [ (סימן רצו ס\"ח) פוסק שאשה לא תבדיל על הכוס במוצאי שבת מצוות עשה שהזמן גרמא שדעת הרמ\"א (סימן תקפט ס\"ו) כדעת רבינו תם שרשאית . ומבאר המגן אברהם (סקי\"א) שאישה לא מבדילה בגלל שמצות ההבדלה היא ]לברך 'אמירה'. דהיינו בלולב קיום המצוה היא על ידי 'מעשה', ועל פעולה זו מברכים, וכן סוכה קיום המצוה הוא על ידי מעשה הישיבה בסוכה, ועליו מברכים. וכיון שרשאיות לקיים את המצוות הללו רשאיות גם כן לברך, מה שאין כן בהבדלה שהיא רק אמירה ללא מעשה. גם אליבא דרבינו תם שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, איננה יכולה ויש לשאול למה מתכוון המגן אברהם, אם כוונתו שכל מצוה שהיא אמירה בעלמא, לברך. אולם יש שמבארים את המגן אברהם באופן אחר, שבמצוות עשה שהזמן גרמא מברך על המצוה, לעומת זאת בהבדלה המצוה היא היא הברכה. ולכן אינה דומה כלל לשאר מצוות עשה שהזמן גרמא. ונידון ברכת ההלל תלוי לכאורה בשני ביאורים אלו במגן אברהם, שלפי הביאור הראשון שבכל מצוה שהיא אמירה בעלמא איננה יכולה לברך אף לדעת רבינו תם. לעומת זאת, לפי הביאור השני במגן אברהם ההלל אינו הברכה אלא פעולת המצוה, והברכה היא ברכה על ההלל, ברכת המצוות. לפיכך דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שגם לדעת האשכנזים יש לומר שנשים לא יברכו האשכנזים נוהגים כיום לברך גם על מצוות של אמירה כגון ברכות קריאת שמע שזה על ההלל וכפי שכך מתבאר פשט דברי המגן אברהם כביאור הראשון. אולם למעשה .]ראה בשו\"ת יחוה דעת שם בהערה[ ברכה שהיא באמירה ולפי כל האמור, שגם נשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, כשמדובר במצוות שהן באמירה בעלמא גם בזה יש מחלוקת בדעת המגן אברהם, ואם כן הספק ספיקא הנ\"ל איננו שקול. לכן כיון שהנידון כאן הוא על הברכה ולא על המצוה שאותה ודאי יכולה לקיימה, לכן ורצוי שכל אחד בבית שילמד את הנשים לומר בחנוכה כל יום ויום הלל שלם בלא יש לומר בזה שב ואל תעשה עדיף כיון שיש צדדים לכאן ולכאן, ומשום כך חשוב ברכה. יב. קבלת הוראות שו\"ת 'מן השמים' הנושא הזה של ברכת הנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא הוא נושא שיש עליו ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו, ועמד על כך בתוקף, שיש למנוע הרבה ויכוחים. את הנשים שלא יברכו את הברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. ונידון זה הוא מחלוקת בין הרמב\"ם ורבינו תם וכמו שנתבאר, ודעת מרן השלחן ערוך (בבית יוסף סימן תקפט) שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. ותשובות מן השמים' שבכל שאלה שהיתה לו היה עושה שאילת חלום לפני השינה הראשונים שהיה מקובל גדול, ושמו 'רבינו יעקב ממרויש' והוא כתב ספר 'שאלות שאמנם קיבלנו את הוראות מרן השלחן ערוך, אך החיד\"א מביא את דברי אחד מן והנה מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן תרנד) ובשו\"ת יוסף אומץ (סימן פב) כותב והיו אומרים לו בחלום את התשובה לזה. בענין תפילין רש\"י ורבנו תם, מי צודק?! ובחלום הלילה ]ראה שם סימן ג[ ענו לו שגם בשמים כך הוא, שהקדוש ברוך הוא פוסק כדעת רש\"י וכל פמליא של ופעם שאל מעלה פוסקים כדעת רבינו תם. וכן כיו\"ב. לגבי ברכת נשים על מצוות עשה שהזמן גרמא, ]סימן א[ אמר על כך שהנה גילו מן השמים תשובה לשאלה זו. ומשום כך פוסק בזה שנשים וענו לו שאם באו הנשים לברך הרשות בידן. ע\"ש. ומרן החיד\"א כשראה תשובה זו וכמו כן שאל מן השמים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. ופוסק שאינן יכולות לברך, הוא מייחד חלק נכבד להתייחסות למה שנכתב בספר גרמא. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לאחר שמאריך במחלוקת רבינו תם והרמב\"ם בזה, ובגלל זה יש מעדות הספרדים שנוהגים שהאשה מברכת על מצוות עשה שהזמן הזה 'שאלות ותשובות מן השמים', שהרי הרמב\"ם והשלחן ערוך אינם פוסקים כן. יג. תורה לא בשמים היא ועל הטענה ששאלות אלו הם תשובה מן השמים ולכאורה יש לומר שהלכה כמותו, משיב אאמו\"ר, שיש הרבה ראיות ש'לא בשמים היא', דהיינו איננו פוסקים לפי מה שהשיבו מן השמים. הנושא של 'לא בשמים היא' אינו דבר פשוט, והגמרא אומרת אותו על המעשה שהיה היה זה בהקיץ, במציאות. והסיפור שם אירע כך: רבי אליעזר וחכמים חלקו בדבר עם רבי אליעזר ורבן גמליאל (בבא מציעא נט:), ושם לא היה זה בחלום אלא שם הלכה, ורבי אליעזר לא הסכים לקבל דעת החכמים. רבי אליעזר החל לומר \"אם דבר אמר \"אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו\", עד שיצאה בת קול ואמרה \"הלכה לאחוריהם, \"כותלי בית המדרש יוכיחו\" וקירות בית המדרש החלו ליפול. בסופו של הלכה כמותי, עץ החרוב יוכיח\", ועץ החרוב נעקר, \"אמת המים תוכיח\", וחזרו המים כרבי אליעזר!\". עמד רבן גמליאל ואמר \"לא בשמים היא!\" הגמרא מספרת שלאחר מעשה זה, אחד התנאים פגש באליהו הנביא ושאל אותו מה אמר הקדוש ברוך הוא, והשיב לו אליהו שהקב\"ה אמר \"נצחוני בני, נצחוני בזה שאחרי שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה, איננו פוסקים הלכה על פי מה קבעו שהלכה כחכמים ואין הלכה כרבי אליעזר גם משמים הסכימו לכך! וההסבר בני!!!\" דהיינו שמתחילה גם בשמים אמרו שהלכה כרבי אליעזר, אך מאחר שלמטה שאומרים למעלה אלא לפי מה שחכמי וגדולי הדור קבעו. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ויתירה מזו יש לומר, שהנה בשו\"ת מן השמים הוא על פי דברי חלומות. והגמרא במסכת סנהדרין (ל.) אומרת שמי שמת לו אביו, ויודע שאביו השאיר כסף אך אינו יודע היכן הניחו. ובלילה אביו נראה בחלומו, ואומר לו שבמקום פלוני הניח מעות, אך מעות אלו הינם מעשר שני. ומצא את המעות במקומם. והגמרא אומרת שכסף ורואים כאן דבר גדול שאפילו חלום שנראה שחציו הוא אמת, וכמו בחלום זה ממש, זה אינו צדקה, משום 'חלומות שוא ידברו', וכן 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין'. אפילו הכי אומרים שחלקו השני של החלום לא מעלה ולא מוריד, וכן הלאה. יד. דברי חלומות בגילוי מילתא בעלמא אבא' היו מפקידים אצלו מעות יתומים והוא הלך לעולמו, ולאחר פטירתו שמואל ובדומה לכך יש בגמרא במסכת ברכות (יח:) שאביו של שמואל ששמו היה 'אבא בר עשה שאלת חלום כיון שלא ידע היכן כל הכסף מונח, והיו אנשים מרכלים עליו הבינו את מי הוא מחפש, וכשקראו לאביו אביו בא וצחק ובכה, וכששאל אותו לענין שיש כאן הרבה 'אבא בר אבא...' ורק לאחר שאמר להם ש'אבא' הוא 'אבוה דשמואל' שיש כאן הרבה 'אבא', לכן אמר להם שהוא מחפש את 'אבא בר אבא', אך אמרו לו שאכל את הכסף. והגמרא מספרת, שהוא ביקש לדבר עם 'אבא', בשמים אמרו לו הכסף היכן הניחו אמר לו ששמרו בקרקע, וכמו שכתוב בגמרא (פסחים לא:) 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע'. מוצא שמה תקח אותו לעצמך, ותמשיך לחפור עוד עד שתמצא עוד כסף, וזו השכבה ואז אמר לשמואל: 'תחפור באדמה, ותמצא בעומק קצת כסף, בכסף הזה שאתה השנייה שייכת ליתומים ולאלמנות, ואחר כך תמשיך לחפור ותמצא עוד שכבה של כסף שהוא שייך גם כן לך'. ולא בערימה אחת?!' ואביו השיב לו: שבשכבה הראשונה גנבים יכולים לשלוח ידיהם שמואל התפלא על הנהגתו זו של אביו, ושאל אותו 'מפני מה אחסנת כך את הכסף שם, ולכן הניח שם את הכסף שלו עצמו, כדי שאם יגנבו שיגנבו את כספו שלו, אמרתי שאם יתקלקל שיתקלקלו המעות שלי, לכן הניח את הכסף של היתומים ששייך לו כיון שמה שנמצא בעומק לפעמים מתקלקל מהרטיבות של האדמה, לכן ובשכבה השניה הניח שם את כספי הצדקה, ובשכבה תחתונה הניח שוב את הכסף והאלמנות באמצע. בסוף השיחה ביניהם שמואל שאל אותו 'למה בתחילה בכית וצחקת?!' והוא השיב לו 'בכיתי - משום שראיתי שאתה עומד למות בקרוב, וצחקתי - בגלל שכל כך הרבה משבחים אותך בשמים שאתה תגיע למדרגה גבוהה מאוד בגן-עדן'. וכך היה, שזמן קצר לאחר מכן שמואל הלך לעולמו. ולכאורה רואים כאן שאפשר לסמוך על דברי חלומות, אך התשובה לכך שידעו שיש כסף של יתומים ואלמנות, וככל הנראה שמואל ידע גם כמה כסף אמור להיות בדיוק ולמי חייבים וכמה, והשאלה הייתה רק על המקום וזה גילוי מילתא בעלמא. אבל באמת באופן כללי אנחנו לא סומכים החלומות. באורך שמסיק שאין לסמוך על ספר שו\"ת מן השמים כיון שלא בשמים היא. ומשום אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"א (חאו\"ח סימן מא) כתב בענין זה, וע\"ש כך בשום פנים ואופן אין לתת לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, לא על סוכה ולא על לולב. וכן על שופר, אמנם בשופר נשים נוהגות לבוא לבית הכנסת לשמוע, ומותר לתקוע לאישה שלא יכולה לבוא, אבל לברך אינה מברכת. ויש לדעת שגם למנהג האשכנזים, אין האיש רשאי לברך בשביל האישה, אלא רק אם היא רוצה לברר שתברך, אבל האיש אינו יכול לברך בשבילה. יומי דחנוכה עיקר ימי החנוכה נקבעו עוד מיד לאחר יציאת מצרים, חז\"ל מספרים שבכ\"ה כסליו נשלמה מלאכת הקמת המשכן, והכל היה כבר מוכן, אך הקדוש ברוך הוא אמר למשה שיקים את המשכן בחודש הראשון - והיינו בחודש ניסן. אומרים חז\"ל (ילקוט שמעוני רמז קפד) 'אמר הקדוש ברוך הוא - עלי לשלם לכסליו' - אני חייב לכסליו שהרי החג היה אצלו ודחיתי אותו לחודש אחר. ולכן שילם לו הקדוש ברוך הוא שנס חנוכה חל בו. וכמו כן כיון שחנכו את המזבח בבית המקדש מחדש בחג החנוכה, נוהגים לקרוא בחג החנוכה את פרשת הנשיאים בכל יום. בדרך כלל השבת שלפני חנוכה היא פרשת וישב ושבת חנוכה פרשת מקץ. ולפעמים פרשת וישב ומקץ שניהם חלים בחנוכה באופן שיום ראשון של חנוכה חל בשבת, ואז גם היום השמיני בשבת. וכל הרעיון של חנוכה נכנס בשתי פרשיות אלו. בפרשת וישב מתחילים חלומות יוסף, והחלומות היו \"הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי\", דהיינו למרות שהם הרוב והם החזקים, בכל זאת כולם משתחוים לילד הקטן, בן הזקונים של יעקב אבינו. ובחלום השני, יש הרבה אלומות \"והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי\". דהיינו יש כאן רוב ומיעוט, והרוב אינו קובע! כמו כן בחלום פרעה בפרשת מקץ רואים יתירה מזאת \"פרות רעות מראה ודקות בשר עולות אחריהן\" ובולעות את הפרות הגדולות והשמנות. בדרך כלל חוק הטבע הוא שהחזק מנצח, הרי לעולם לא נראה שהכבש מתנפל על האריה לטורפו, וכאן נראה שהפרות הרזות והחלשות גוברות על השמנות והחזקות. זהו תמצית הנס של ימי החנוכה, הטבע אינו קובע! אין חוק הטבע! פרעה עם השכל הישר שלו... לא יכול היה להבין את הדברים, איך יתכן שמי שאינו חזק מנצח?! אך זה מה שהתברר לנו בימי החנוכה ובניסים הגדולים שאירעו שם שהטבע אינו קובע כלום. ובאמת, יש הרבה בספרי ההיסטוריה שחוברו בסמוך לתקופה זו, ויש גם כן הרבה מאמרי חז\"ל על תקופה זו של חנוכה, אולם בדור האחרון שלאחר הקמת המדינה והציונות. רואים ניסיון לשכתוב ההיסטוריה, ומציירים את נס החנוכה בצורה מעוותת לגמרי. ראו איך כבר בגן הילדים מחדירים לילדים הקטנים שהמכבים \"היו גיבורים, היו חזקים, היו כמו צה\"ל!!\" כך מחדירים מקטנות שהמכבים היו גיבורים, וזו היתה תהילתם – כביכול! ועד כדי כך גדלה חוצפתם שקראו לתנועת הספורט שלהם \"מכבי\"!!! הרי הספורט שלהם זה ממש תרבות הגוף, תרבות יוון בעצמה!!! אחרי התקופה של אריסטו וסוקרטס ואפלטון וכל גדולי הפילוסופים, יון לא היתה צריך להבין שהמלחמה שלנו עם היוונים לא היתה פשוטה כלל. התקופה ההיא הייתה רק מעצמה צבאית חזקה מכל העולם, אלא היתה גם מעצמה רוחנית, פילוסופיה יוונית, ובנוסף על כך היו מטפחים את תרבות הגוף. בספרי ההיסטוריה מסופר שבנו איצטדיונים בירושלים ושם היו עושים תחרויות וקרבות. ראיתי באחד הספרים, שהם בנו איצטדיון לא רחוק מבית המקדש, והכהנים חלקם היו מתיוונים והיו באים לבית המקדש ובזריזות עושים את הקורבנות ורצים לאצטדיונים. ועד כדי כך גדלה השפעתם, שאפילו לתפקיד הכהן הגדול הצליחו להכניס כהן גדול מתיוון! והיתה זו תקופה נוראה וקשה מאוד, הם הצליחו להחדיר את תרבות יוון ברחבי ארץ ישראל. היוונים הללו כבשו את כל העולם, ויון הפכה להיות האימפריה הגדולה ביותר בעולם. בתקופת בית שני העולם היה בעיקר המזרח התיכון וקצת מאירופה, והם כבשו את הכל. היה להם צבא אדיר, שבתקופת החשמונאים שזה בערך מאתיים שנה לפני חורבן בית המקדש השני, דהיינו לפני קרוב לאלפיים ומאתיים שנה יוון הייתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. ובדורות שלאחר מלחמת החשמונאים, הרומאים ניצחו את היוונים והפכו להיות האימפריה הגדולה, אימפריה של רומי. והם היו עובדי עבודה זרה, אך מצד שני היתה להם את תרבות יון חכמה יוונית. והם ראו שלאורך כל הדורות מי שעמד נגד עם ישראל הפסיד בסופו של דבר. עם ישראל ניצח את פרעה, סיסרא וכו', והבינו שעם ישראל מנצח כי הקדוש ברוך הוא איתם, יש להם תורה, ובגלל התורה הם מנצחים. והבינו שהם צריכים להוציא מהם את התורה. כתוב ב'על הניסים': 'לשכחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך וכו'\", זו היתה המטרה שלהם, עד שבאו החשמונאים. כתוב שהחשמונאים לא מצאו שמן טהור רק שמן טמא, מה זה שמן טהור או טמא?! הרי אם היוונים לא רצו שנדליק נרות, למה לא שפכו את כל השמנים?! ושלא יהיה שמן כלל! למה עשו שיהיה שמן טמא. אך זה בדיוק מה שהם רצו שנעבור על מצוות התורה, ואם אתם רוצים להדליק נרות תדליקו בשמן טמא דווקא!! הרמב\"ם בשעתו רצה לחזק את האמונה בבורא בקרב בני תימן ושלח להם בזמנו את האגרת המפורסמת \"אגרת תימן\" ושם מדבר גם על נושא המלחמה ביוונים, ואומר הרמב\"ם שנלחמו נגד המצוות במיוחד, והתמקדו במצוות שהם \"אות\" בין ישראל לקדוש ברוך הוא. שמירת שבת, קביעות החודש, וברית מילה. במדרש מסופר שאשה אחת מלה את בנה, והם לקחו חבל וקשרו אותו יחד איתה, ותלו אותם יחד. ושלושת מצוות אלו אותם היוונים רצו לעקור. וסימנך: \"חשמונאי\" ראשי תיבות: ח'ודש ש'בת מ'ילה ו'מקיימיהם נ'יצחו א'ת י'וונים. שלושה מצוות אלו הם אות. על קידוש החודש כתוב (בראשית א יד וברש\"י שם): \"והיו לאותות ולמועדים\", ועל שבת כתוב (שמות לא יז): ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ועל ברית מילה כתוב (שם יז י): \"ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם\". ושלושת אותות אלו רצו לעקור מעם ישראל. רואים שלא הייתה זו מלחמה על 'עצמאות' שלנו, וכמו שהם אומרים 'להיות עם חופשי בארצנו', אלא הם רצו לעקור את הכתר של עם ישראל! את התורה! את השבת! אוי, כמה זה כואב שהיום אנחנו צריכים לעמוד ולהתמודד כמו אז שהיו מתייוונים שהלכו ושיתפו עמם פעולה, וגם היום יש לנו כאלו אנשים שמעולם לא למדו ולא יודעים מה זו יהדות, ונלחמים בכל הכוח שלהם נגד היהדות! מדברים נגד החינוך אצלנו שאינו ברמה גבוהה! ואני שואל הרי אצלינו ב\"ה אין סמים ואין סכינים, היום יש בתי ספר ואולי צריך להגיד להם לקחת [ ,חילוניים שחשוב מאוד שהילד ידע להגן על עצמו אף אחד לא יודע מה ילד יום בבית הספר, אחד שולח את בנו ואינו ]...סכינים אתם יודע אם יחזור. וכי זה העיקר, איך אפשר להתעלם מכל כך הרבה דברים יפים ונפלאים שיש בחינוך שלנו, הרי אם נעשה את ההשוואה בין זה לזה, ערכים, יראת שמים, מידות, וכל מה שיש אצלנו אי אפשר להשוות את זה. ובנוסף אנחנו צריכים להתנצל בפניהם! בושה וחרפה! ורואים פה שוב איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, על המאבק של בני אור בבני חושך! החשמונאים שיצאו למלחמה היו קומץ קטן נגד צבא אדיר וניצחו. אומרים ב'על הניסים' \"נתת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים\" מבחינת הטבע לא היה שום סיכוי, לא היה הגיוני שחבורת החשמונאים תנצח את מלכות יוון, האימפריה הגדולה בעולם!! אחרי שהחשמונאים כבשו את הר הבית וסילקו והרגו את היוונים והמתיוונים משם, וטיהרו את בית המקדש, הם הבינו שאינם יכולים להישאר שם, משום שכבר יבואו כל היוונים ויכתרו אותם, ואוי ואבוי מה שיהיה, ולכן החשמונאים ברחו להר מודיעין. ואנטיוכוס שלח כמה גדודים של חיילים כדי לחסל אותם, והיה קרב והחשמונאים ניצחו. ואז הוא שלח עוד צבא אדיר וחזק יותר מהראשון ושוב הם ניצחו, ואז הוא החליט שאין ברירה, ויצא עם כל צבאו האדיר והיו להם פילים מלומדי מלחמה והיו מלובשים כולם עם שריון פלדה וחרבות מצוחצחות, וכל הלוחמים היו מקצועיים, רבבות של לוחמים. והם באו בשעות הערב להר מודיעין, ובחסות החשיכה התחילו לכתר את ההר ולעלות למעלה. החשמונאים היו יושבים בראש ההר, והנה שומעים הם רעש כמו גלי הים, מבינים שמשהו קורה, ולא היה להם דרך לדעת מה באמת מתרחש, ואז מתחיל היום להאיר והם מביטים סביבם ורואים צבא כחול אשר על שפת הים, שמתקרב אליהם. הם נבהלו מאוד, והם ישבו שם והחלו לבכות ואמרו \"רבונו של עולם אנחנו עכשיו הולכים למסור את נפשנו על קידוש השם!\" ואז קם יהודה המכבי ודיבר לפניהם מאוד חזק, \"אנחנו עשינו הכל לכבוד הקדוש ברוך הוא, ואנחנו עושים הכל לשם שמים, למען התורה הקדושה, ולכן הקדוש ברוך הוא איתנו, לה' הישועה!!!\" ולבסוף הקומץ הקטן הזה יצאו למלחמה וניצחו, \"נתת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים\", ואחר כך באו וטיהרו את בית המקדש והדליקו נרות וכו'. וזהו גם הביאור בכך שאנו מתמקדים בנס פח השמן, ועיקר הלכות חנוכה נמצאות בזכר לאותו הנס, ולכאורה מפני מה עושים כל כך ענין מהנס הזה יותר מכל השאר? והתשובה היא, משום שנס פח השמן היה ניצחון רוחני, ניצחון של הנשמה, הנשמה היהודית ניצחה את הגוף, את תרבות הגוף של יון, ונר הוא בחינת נשמה וכמו שכתוב 'נר אלוקים נשמת אדם', ולכן חוגגים בחנוכה במיוחד עם הנרות. א טבאכת מזלבר באהבה וברוב חיבה, נשגר קמיה מורנו ורבנו עטרה לראשנו וצניף תפארתנו, הפוסק המובהק אשר בכל דין והלכה טעמו ונימוקו עמו, מלא חכמה ודעת וה' עמו, ממזרח ומערב נהנים מאורו, בשיעוריו המאירים ומאשר בכתובים, באר מים חיים אשר מימיו בצמא אנו גומעים, אורחותיו דרכינו סוללים ובהליכותיו אנו פוסעים, עמוד ההלכה וההוראה, מקים עולה של תורה, מורנו ורבנו מאיר נתיבותנו מר בריה דרבינא עטרת תפארת ישראל מרן רבינו זיע\"א וממשיך דרכו בהלכה ובהרבצת התורה חבר מועצת חכמי התורה שליט\"ארבי דוד יוסףהגאון הגדול בעל ה\"הלכה ברורה\" וראש מוסדות יחוה דעת ואיתו עימו עזר כנגדו העומדת לימינו במסי\"נ הרבנית תליט\"א לרגל השמחה השרויה בביתם עם נישואי בנו כליל המעלות, מופלג בתורה ובמידות הי\"ואלחנן יוסףהבה\"ח בן - חייםעב\"ג לבית משפחת תערב עתירתנו לפני אדון הכל שתעמוד להם זכות אבות להעמיד בית מלא תורה ויראה, מתוך נחת ושמחה, בדרך ישראל סבא, ויעלה זיווגם יפה ולקשר של קיימא, ומתוך הרחבת הדעת והברכה אחת היא למורינו ורבינו ועט\"ר שליט\"א שיזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו, ולהמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה בכל רחבי תבל ולהגדיל תורה ולהאדירה בנחת ושלווה כל הימים אמן מברכים נאמנה חו\"ר כולל 'יחוה דעת' מערכת הגיליון מתפללי בית הכנסת"},{"filename":"122.pdf","content":"אכילת עוגה ופירות בבין| שתיית מים וסודה ושאר משקים קודם הבדלה| ממתי מתחיל איסור אכילה קודם הבדלהנושאי השיעור: אמירת 'רצה והחליצנו' בברכת המזון לאחר | תפילת ערבית בסעודה שלישית| תפילת ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום| השמשות אם אומרים 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בראש חודש שחל במוצאי שבת| צאת השבת122 גליוןמיום א' כ\"ו אב תש\"ף חמותו של מו\"ר שליט\"א, מרת רחל בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת חיי שרה בדיני אכילה קודם הבדלה במוצאי שבת א. שיטת הגאונים ורבינו תם כבר נתבאר בעבר שיטות הפוסקים מתי היא השקיעה ומתי הוא זמן צאת הכוכבים, ומתי הוא זמן בין השמשות. ובתוך כך את מחלוקת הגאונים ורבינו תם. שלדעת הגאונים כשהשמש נעלמת מעינינו הוא דקות. ואילו 13.5 זמן השקיעה, ואז מתחיל זמן בין השמשות למשך לרבינו תם בין השמשות מתחיל כשעה לאחר מכן. וכל זה הוא לשיטת דקות. אך לרבי יוסי 13.5 רבי יהודה שבין השמשות הוא בשיעור של דקות הם יום 13.5 זמן בין השמשות הוא 'כהרף עין' וממילא כל אותם דקה [ 'ודאי, ורק לאחר מכן מתחיל זמן בין השמשות שהוא 'כהרף עין . דהיינו לשיטת הגאונים בין השמשות על פי דברי יוסי יתחיל ]או שתיים דקות לאחר השקיעה, ואילו לשיטת רבינו תם בין השמשות 13.5 רק דקות לאחר השקיעה שלנו. ומיד 72 על פי שיטת רבי יוסי יתחיל רק לאחריו הוא צאת הכוכבים. ב. למשוך סעודתו אחרי צאת הכוכבים וכמו כן נתבאר בעבר שמי שהתחיל לאכול סעודה מבעוד יום של שבת שיכול להמשיך ולאכול אף אחרי צאת הכוכבים, למרות שעדיין לא התפלל ערבית והבדיל על הכוס. וכל זאת אף אם הסעודה אינה סעודה שלישית, אלא סעודה סתם שהוסיף לצורכו. וכגון מי שנמצא בליטא כיום הוא נפוץ לנסוע לקברות צדיקים בחו\"ל, כביכול [ או אוקראינה כל קברי התנאים והאמוראים אינם מספקים וצריך ללכת למקומות שבמקומות הללו בקיץ היום ארוך מאוד, והוא קם מוקדם ]...אחרים ואכל סעודת שבת כבר בבוקר ובצהרים אכל סעודה שלישית, והנה בערב עדיין הוא יום שם, ורוצה לאכול, שהדין הוא שיכול 9 בשעה לאכול ולמשוך את סעודתו אף לאחר השקיעה, כל זמן שלא התפלל ערבית. ג. להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה אולם אם כבר שקעה השמש, אסור להתחיל סעודה, אולם לפי האמור יש להסיק שאם המדובר הוא בסעודה שלישית, שמותר להתחיל לאכול אף בבין השמשות. שהנה בנושא הזה כבר ביארנו שיש מחלוקת בראשונים ממתי מתחיל איסור האכילה במוצאי שבת, אם מהשקיעה או מצאת הכוכבים. האיסור מתחיל בצאת (בפסחים שם)שלדעת רבינו זרחיה הלוי בעל המאור הכוכבים, וכן מוכח מרבינו יונתן מלוניל – שחי בתקופת הרמב\"ם והנימוקי יוסף ועוד רבים מרבותינו הראשונים. ולעומת (בפסחים שם)– (שורש זאת בעל העיטור (ח\"ב הלכות מצה ומרור קלב.) ושו\"ת מהר\"י קולון סבירא להו שהאיסור מתחיל כבר מהשקיעה. ובדעת מרן השלחן צו ענף ב) ערוך יש ויכוח גדול מהי דעתו, אם האיסור הוא מהשקיעה או מצאת הכוכבים. והאמת, שמי שמעיין טוב רואה שאין ראיה ממרן לשום שיטה. אם מהשקיעה או מצאת הכוכבים. ואם תמצא לומר שהאיסור מתחיל ספיקות להתיר את הענין. ראשית כל ספק ממתי מתחיל האיסור אכילה ואם כן, אם רוצה להתחיל סעודה שלישית בבין השמשות, יש שלוש מהשקיעה, שמא הלכה כרבינו תם שעדיין יום גמור הוא. ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים שמא הלכה כרבי יוסי שעדיין לא הגיע זמן בין השמשות. ולהלכה, אם התעכב מלאכול סעודה שלישית לאחר השקיעה, יכול דקות לאחר השקיעה.13.5 להתחיל את הסעודה עד ד. שתיית מים בבין השמשות איתא שמותר לשתות מים קודם הבדלה (קה.)בגמרא מסכת פסחים במוצאי שבת. ודין זה שונה מקידוש שבו כמעט כל הראשונים סבירא להו שאסור אף בשתיית מים קודם הקידוש. אולם לפי רבותינו (פרי עץ חיים שער יח פרק כד וראה המקובלים אין לשתות מים קודם הבדלה. וכתוב שרבינו האר\"י הזהיר את תלמידו רבינו חיים ויטאל בכף החיים סימן רצא ס\"ק טוב) מלשתות מים קודם הבדלה. והנה זה ברור שגם בלילה קודם הבדלה אם הוא צמא מאוד, או שנצרך לשתות מים מחמת בריאותו שודאי יכול להקל ולשתות, שהרי אף בקידוש יכול לשתות קודם הקידוש אם הוא במקום של רפואה כגון שצריך לשתות תרופה וכיו\"ב, וכל שכן בהבדלה שהאיסור הוא הרבה : 'אסור לאכול שום דבר, או (סימן רצט ס\"א)יותר קל. וז\"ל מרן השלחן ערוך אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל'. וכמו כן כשאפשר כדאי לחוש לדברי האר\"י שלא לשתות מים מצאת הכוכבים. אך לגבי שתיית מים בבין השמשות בזה הוא הרבה יותר קל כיון שיש בזה כמה וכמה ספיקות, שמא שתיית מים מותרת קודם הבדלה. ואם תמצא לומר שאסור, שמא האיסור מתחיל רק בצאת הכוכבים. ואם שהאיסור מתחיל שעדיין יום גמור הוא. ואם תמצא לומר שהלכה תמצא לומר שהאיסור מתחיל בבין השמשות, שמא הלכה כרבינו תם כהגאונים, שמא הלכה כרבי יוסי שעדיין אינו בין השמשות. אם כן יש ארבעה ספיקות להקל בשתיית מים בבין השמשות. ה. אם סודה נחשבת כמים בארצות הברית סודה היינו [ 'ולגבי שתיית סודה, שהוא מים עם 'גזים , ראיתי ספר אחד שכותב שסודה יותר חמורה ממים, ]''קוקה קולה כיון שהסודה יש לה חשיבות. אך לא נראה לומר כן, משום שאמנם ועוד ראשונים סוברים שהטעם שהתירו (שם) ורשב\"ם (פסחים קה. ד\"ה הני)רש\"י מים קודם הבדלה הוא מחמת שהמים אין להם חשיבות, אך אין מקום לומר שהסודה יש לה חשיבות יותר ממים. ואין ספק בכך שכל מה שנאמר לגבי מים הוא הדין לגבי שתיית סודה. וראיתי בספר אחד שמביא בשם הגר\"ח קנייבסקי שליט\"א שגם הוא דעתו שסודה היינו מים, ואין לחלק ביניהם. ו. שתיית מיץ או קפה וכיו\"ב קודם הבדלה כאשר הוא טבעי הוא יותר חשוב מקולה, למרות שקולה בעצמו הוא יש לדון לגבי מיץ תפוזים, קולה וכיו\"ב, הנה ודאי הוא שמיץ תפוזים נחשב משקה חשוב, וכמו כן לגבי חלב וקפה וכל כיו\"ב. אכן דעת שמותר (שו\"ת אור לציון תשובות ב פרק כב אות ז ובביאורים שם) הגרב\"צ אבא-שאול זצוק\"ל לשתות קפה או תה ללא סוכר קודם הבדלה כדין מים. ואילו עם אף אם מוסיף סוכרזית אינו מזין כסוכר. ולדבריו משמע שעיקר הנידון סוכרזית מותר לשתותו. ודעתו היא שמכיון שאין הקפה או התה מזין, כיון שגם הוא מזין ויש תועלת בו לגוף. ולעומת זאת אוסר שם במיץ הוא אם המשקה הוא מזין, ולפי זה לכאורה הקפה צריך להיות אסור תפוזים וכיו\"ב. ע\"ש. ולמעשה יש שחולקים בזה. ז. יסוד המחלוקת בשאר משקאות יסוד הנידון לגבי שתיית משקים שאינם מים או יין בבין השמשות , שם הגמרא מביאה את האיסור (קה.)טמון בדברי הגמרא בפסחים לאכול קודם הבדלה, ואומרת הגמרא: 'לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה לא, ולא אמרן אלא בחמרא או בשיכרא, אבל במיא לא'. החשובים ביותר שאסורים, ומאידך נקטה מים שהם המשקה הפשוט ונראה, שהגמרא נקטה מחד גיסא את היין והשיכר שהינם המשקאות ביותר שמותר בהם. ויש לדון מה הדין בכל המשקאות האחרים. והנה לעיל הובאה דעת רש\"י ורשב\"ם במסכת פסחים, שהטעם שמים מותרים הוא מחמת שאין בהם חשיבות, ומשמע שמשקים אחרים שיש בהם חשיבות כלשהיא אסורים כיין ושיכר. וממילא כל ההיתר הוא רק לגבי מים ולא בשאר משקים. רשב\"ם יש לו פירוש על חלק ממסכת פסחים ומאוד סומכים על הפירוש הזה. רשב\"ם היה נכדו של רש\"י, וזכה ללמוד עימו. והיה אחיו הגדול של רבינו תם ששמו היה רבינו יעקב, ונקרא כך על פי הפסוק 'ויעקב איש תם'. רבינו תם היה נחשב לגדול רבני צרפת, וכל הראשונים מאותה תקופה ובעלי התוספות היו תלמידיו. ו'ר\"י' שהוא רבינו יצחק הזקן, היה בן אחותו של רבינו תם והיה נין של רש\"י. והוא אך רבינו תם היה ראש וראשון באותו הדור. והאשכנזים בענייני הלכה היה הבר פלוגתא של רבינו תם, וגם הוא היה מגדולי בעלי התוספות, הולכים בעיקר כדעת רבינו תם. וכל הגדולים שבאו בדור שלאחר מכן, כגון הראבי\"ה, האור זרוע, הסמ\"ג, הסמ\"ק ועוד, היו תלמידיו או תלמידי תלמידיו. ורבינו תם עצמו לא קיבל תורה מפי רש\"י כיון שרש\"י נפטר כשרבינו תם היה קטן בשנים. ומי שלמדו תורה היה אחיו הרשב\"ם, ואמנם הוא קטן מרשב\"ם אך נתפרסם בעולם הרבה יותר. הגדול הרשב\"ם, וכיום יש בידינו הרבה יותר תורה מרבינו תם מאשר ורשב\"ם מצידו זכה ללמוד מפי רש\"י. אך עדיין צריך מאותו לימוד של רשב\"ם עם רש\"י נתפרסם מעשה, שהנה ידוע הוא [ שיש לנו את שם 'הוי\"ה' ומבטאים אותו בלשון אדנו\"ת לקרוא אותו בשילוב, דהיינו לראות את שם הוי\"ה בזמן שאומרים את , ומלבד ]זה יש עוד שם בן ארבעים ושנים אותיות, והוא השם הקדוש ביותר. שם ה', ולכן בסידורי הספרדים שם ה' כתוב בצורה של שילוב כותב על שם זה \"לא פירשו לנו\". (עא. ד\"ה שם) ורש\"י במסכת קידושין ומספרים שפעם אחת כשרשב\"ם היה עוסק בתורה עם רש\"י, שאלו רשב\"ם לרש\"י מהו שם בן מ\"ב אותיות? ורש\"י ענה לו שאינו יודע. והנה בלילה אמרו לרש\"י בחלום, 'אמרת לנכד שלך שאתה לא יודע מהו שם מ\"ב אותיות, ואמנם אתה הלא רוצה להסתיר את העובדה שאתה יודע אותו, כיון שלא מגלים סודות כאלו, אך הנכד שלך הרשב\"ם הוא אדם גדול, והוא ראוי לדעת! ח. שתיית בירה קודם הבדלה , וכן כתבו הנמוקי יוסף והמאירי (שם)לעומת זאת כתב רבינו יונתן מלוניל שכיון שהגמרא כותבת את הדין של יין ושיכר, יש לדקדק, (בפסחים שם) מבדילים עליו, וכן שיכר מותר להבדיל עליו כאשר אין לו יין, ועל כך מפני מה הגמרא אומרת את השניים הללו בלבד, אין זה אלא כיון שיין אומרת הגמרא שאסור לשתותם קודם הבדלה. אך כל משקה שאין מבדילין עליו מותר לשתותו קודם הבדלה. וכיון שכבר נתבאר שאין להבדיל על קפה או על תה או חלב, כיון שמותר להבדיל רק על 'חמר או בירה שחורה [ מדינה' והיינו שיש בו אלכוהול וכגון בירה לבנה וכיו\"ב, משום ש'חמר מדינה' אינו משקה ]בחו\"ל שיש בה אלכוהול שבמדינה שותים אותו, אלא אחד מהתנאים המרכזיים הוא שהמשקה יהיה משכר והיינו שיש בו אלכוהול. ממילא לשיטת רש\"י ורשב\"ם שהאיסור תלוי בחשיבות, כל משקים שאינם מים אסורים. לעומת זאת לרבינו יונתן מלוניל ודעימיה, רק משקים שמותר להבדיל עליהם כחמר מדינה אסורים, אך כל שאר משקים מותרים לשתיה בבין השמשות. ולאור האמור יש להסיק להלכה, שמעיקר הדין מותר לשתות קפה או תה או חלב וכל כיו\"ב קודם הבדלה כל זמן שלא הגיע זמן צאת הכוכבים, וכולם בכלל מים. אולם לאחר צאת הכוכבים ראוי מאוד להחמיר כדברי רבינו האר\"י שלא לשתות כלל קודם הבדלה. אכן במקום צורך גדול יכול להקל בשתיית מים בלבד. ועל כל פנים במשקים שיש בהם אלכוהול והם מותרים להבדלה, כדאי מאוד להחמיר בהם אף בזמן בין השמשות, כיון שיש יותר צד להחמיר בהם וכמו שנתבאר. וטעם הדבר כיון שיש בזה ארבעה ספיקות. שמא האיסור הוא רק מצאת הכוכבים. ואם תמצא לומר שהאיסור הוא מהשקיעה, שמא האיסור הוא רק במשקה שמותר להבדיל עליו. ואם תמצא לומר שכל המשקאות אסורים חוץ ממים, שמא הלכה כרבינו תם ועדיין הוא יום גמור. ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים, שמא הלכה כרבי יוסי ועדיין לא הגיע זמן בין השמשות. ולפיכך יש להקל. ט. אכילת עוגה ופירות בזמן בין השמשות פוסקי הדור האחרון דנים במי שאכל סעודה שלישית, והגיע זמן בין השמשות אם יכול לאכול עוגה או פירות. הנה המרדכי כותב דברים האחרים אסור, כיון שאין דרך לקבוע רק על הפת. וממילא רק שהסיבה שרק סעודה ממש מותר להמשיך בזמן בין השמשות ואילו בדבר של קביעות מותר, אך אם אין נוהגים בו קביעות אסור. וכותב שלפי האמור אין לאכול (שם אות ח)על כך הגרב\"צ אבא-שאול זצוק\"ל פירות כיון שלא שייך בהם קביעות, אבל עוגה ששייך בה קביעות מותר. אכן אם אוכל לצורך סעודה שלישית מותר. ובספר מנוחת אהבה להגאון רבי משה לוי אינו מסכים לזה, וכותב שרק אם אוכל מהעוגה שיעור של שלושה ביצים מותר, דהיינו שצריך שיקבע על דן בנושא הזה העוגה שיעור קביעות סעודה. אבל אם רוצה רק לטעום עוגה וכיו\"ב (שבת ח\"ב)אסור. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה כיון שהסברא של קביעות אינה מוסכמת, שהלא הנה רש\"י ורשב\"ם לגבי פירות ואינו מכריע לגביהם, אך בעוגה כותב שיש להתיר. וטעמו, האמורים לעיל סבירא להו שהאיסור תלוי בחשיבות. וממילא אכילת עוגה דומה לסעודה ומותר. והנה לפי האמור לעיל יש להתיר גם לגבי פירות וגם לגבי עוגה, כיון שיש בזה ארבעה ספיקות. שמא המאכלים הללו מותרים. ואם תמצא לומר שאסורים, שמא האיסור הוא רק מצאת הכוכבים. ואם תמצא לומר שהאיסור הוא מהשקיעה, שמא הלכה כרבינו תם ועדיין הוא יום גמור. ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים, שמא הלכה כרבי יוסי ועדיין לא הגיע זמן בין השמשות. ולפיכך יש להקל. י. לכתחילה אין לסמוך על שיטת רבינו תם להקל דקות לאחר השקיעה, ולאחר זמן זה יש להחמיר, ומן הראוי ויש לדעת, שכל הקולא הזו לאכול ולשתות לאחר השקיעה היא רק 13.5 עד דקות 13.5 להחמיר אף במים וכמו שנתבאר. ולמרות שגם לאחר יש כמה ספיקות שניתן לסמוך עליהן לכאורה, על פי שיטת רבינו תם, אולם כבר נתבאר בשיעורים הקודמים שלכתחילה אין סומכים על שיטת רבינו תם להקל, ורק מחמירים על פיו. מה שאין הדין כן בבין השמשות, שגם לולא שיטת רבינו תם יש בזה שני ספיקות לכן סומכים להקל. יא. תפילת ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום הנה מותר להתפלל ערבית של שבת מפלג המנחה של יום שישי, אומרת על כך שמותר אף לקדש מבעוד יום. ויש בזה (שבת קיח:) והגמרא מחלוקת בפוסקים מתי הוא זמן עונג שבת, שיש אומרים שהוא דוקא בלילה, ויש אומרים שאפשר אף ביום. ולהלכה נוקטים, שאם סיים את הסעודה קודם השקיעה אינו חייב לאכול שוב בלילה, ויוצא ידי חובת .(שלחן ערוך סימן רסז ס\"ב ובנו\"כ שם)עונג שבת אף בזמן התוספת עוד, שמותר להתפלל ערבית של מוצאי (ברכות כז:)וכמו כן איתא בגמרא שבת מבעוד יום. וכמו כן שמותר לו להבדיל על הכוס מבעוד יום. אלא שרוב רבותינו הראשונים מבארים בדברי הגמרא שהיא מיירי רק (סימן רצגבשעת הדחק או כשהוא אנוס, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך וז\"ל: 'מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה, ס\"ג) יכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד, אבל לא יברך על הנר, וכן אסור בעשיית מלאכה, עד צאת הכוכבים'. ע\"כ. וכותבים כמה אחרונים שגם על הבשמים לא יברך. רק יברך ברכת 'הגפן' וברכת 'המבדיל'. שההלכה היא שאין תוקעים אלא לאחר צאת הכוכבים. ואמנם בקרב וכמו שנמצא בדומה לזה לענין תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים, או שעת הדחק. והטעם הוא משום שיש עמי הארצות וחוששים שיטעו. והנה כותבים האחרונים שבזמנינו לא נהגו לעשות כן אף במקום אונס רבותינו הראשונים יש נידון אם מותר לתקוע כבר בבין השמשות, צאת הכוכבים ורק אז לתקוע, משום שעמי הארצות כששומעים את בפירוש שאין לעשות כן, אלא להאריך בנעילה ובסליחות עד לאחר ולהלכה אכן מותר להקל ולתקוע בבין השמשות, אך הפוסקים כותבים התקיעת שופר מיד הולכים לאכול, וכדי למנוע מכשול בדאורייתא פרעה אמר 'הן רבים עתה עם הארץ' – ולצערינו הוא צודק [ . וכמו כן לגבי תפילת ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום יש תיקנו כן]...מאוד לחשוש שכמה עמי הארצות יתפלל ערבית מבעוד יום, ויבדילו על הכוס, ויבואו לעשות מלאכה, והיא אסורה מדאורייתא לכולי עלמא, משום שאף לרבי יהודה שסומכים עליו להתפלל מפלג המנחה, מודה שהוא עדיין שבת ורק מותר להתפלל ערבית. בתל אביב יש אזורים כיום ששכחו את היהדות שלהם לגמרי, ולא ידוע במה מתבטא שהם יהודים! והשבת שם נראית יותר גרוע מפאריז, מחקו שם לעצמם כל סממן של יהדות, ה' ירחם! וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שימש כרבה הראשי של העיר שם, היה מצב שהאוטובוסים במוצאי שבתות היו יוצאים בשעה קבועה, ובשבתות הקיץ היה זה עדיין שבת, והלכו לדבר על כך עם ראש העיר שהיה שם בזמנו, והוא חלש'... והרי שזו טפשות כל כך, שהרי אם אדם יעשה מלאכה האסורה התחמק, ובטפשותו הרבה השיב שהלא שבת בצהרים הוא כבר 'שבת דקה אחת קודם השקיעה יסקלו אותו כאילו עשאה בעיצומו של יום! יב. אפוקי יומא מאחרינן וכיום שלא נהגו כן, אין מתפללים ערבית אלא לאחר צאת השבת, אולם יש מקומות שנהגו להתפלל ערבית עשרים דקות אחרי השקיעה, ויש להקל בזה כשממהרים וכיו\"ב. ועל כל פנים יש לאחר 'אפוקי יומא מאחרינן'. (פסחים שם)את תפילת ערבית וכמאמר הגמרא וכן הוא בפורים שחל במוצאי שבת, שמברכים על הנר וקוראים את המגילה ורק לאחריה מבדילים על הכוס. כדי לאחר את יציאת השבת. יג. מת לו קרובו בשבת יש מקרה אחד שבו יש להקל להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס מבעוד יום, ועל כל פנים סמוך לשקיעה, והוא במי שנפטר לו קרוב הלילה נפטרה ל\"א, ושאל אותי מה יש בידו לעשות. ואמרתי לו, שאין שבליל שבת קראו לו למיטת אימו שהיתה במצב קשה מאוד, ובמהלך בשבת. ולפני שנים בא אלי אחד מהמתפללים בשבת בבוקר, ואמר לי מה לעשות בשבת, ואדרבא צריך לנהוג כרגיל בכל שבת. אך אם יקברו ביום ראשון, אולם כמה מהפוסקים לא מסכימים לכך, וכן היא דעת מן המצוות. ואמנם מרן השלחן ערוך פוסק שמבדיל לאחר הקבורה אחר הקבורה. אך אם ההלויה תידחה ליום ראשון, הרי הוא אונן ופטור אותה מיד לאחר השבת הוא יוכל להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס הרא\"ש. כיון שיש נידון אם ההבדלה ביום ראשון היא תשלומין, ולפי זה כשם שאינו עושה תשלומים לתפילת ערבית משום שהיה אונן, כך אין תשלומים להבדלה, או שמא הוא דין כעת להבדיל על הכוס, ואכמ\"ל. אם כן, בכך שההלויה תיערך רק ביום ראשון הוא בבעיה גם מבחינת ההבדלה שהדין בה שרוי במחלוקת, וכמו כן גם לגבי תפילת ערבית שמפסיד את התפילה. והמצב הזה מצוי ברוב ערי הארץ כיון שאין והסכים עושים הלויות בלילה, מלבד בירושלים שמנהג ירושלים שלא להלין (סימן רצט סק\"א) את המת. לפיכך הסכימו הפוסקים, וכותב כן הט\"ז (חיו\"ד סימן לג אות ב והלאה) עימו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"ו מבעוד יום סמוך לשקיעה. שכיון ]ביחידות[ שהוא עדיין שבת יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס, והוא עדיין שיכול להתפלל ערבית איננו אונן. יד. איסור אכילה מבעוד יום והנה בכגון דא, שהתפלל ערבית והבדיל על הכוס מבעוד יום, מותר לו לאכול ולשתות אף קודם צאת הכוכבים. אבל מאידך גיסא אם התפלל ערבית ולא הבדיל על הכוס, אף שהוא מבעוד יום אסור לו . (סימן רצט סק\"א)לאכול ולשתות עד שיבדיל על הכוס. וכן כותב המגן אברהם וכמו כן יש כאלו המאריכים על שלחנם בסעודה שלישית, אך רואים שאם ימשיכו בסעודה יפסידו את המנין של ערבית האחרון, ורוצים להתפלל ערבית ולאחר ערבית להמשיך את הסעודה. ויש לדון אם מותר לעשות כן. והנה ראשית כל יש לדון היכן הם מתפללים, כיון שאם הם יוצאים הדין אין לעשות כן, אלא יברכו ברכת המזון ויתפללו ערבית ויבדילו מהבית וחוזרים נכנסים לספק שהרי הם שינו את מקומם, ולכן מעיקר על הכוס, ואחר כך יטלו ידיהם וימשיכו בסעודה. אולם אם הם מתפללים ערבית בבית, ורוצים להמשיך בסעודה אף שלאחר תפילת ערבית (שם סק\"ב)לאחר ערבית, גם בזה כותב המגן אברהם אינו יכול לאכול כל זמן שלא הבדיל, משום שכיון שהתפלל ערבית מיד חלה עליו חובת הבדלה. טו. אמר 'ברוך המבדיל' קודם ברכת המזון הוא שתאמר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\" ויכולה לעשות מלאכה. והגיע זמן צאת השבת והאשה רוצה לעשות מלאכה דאורייתא, שהדין ויש שאלה דומה המצויה מאוד, בבתים שמאריכים בסעודה שלישית, והנה אם לא בירכה ברכת המזון על הסעודה שלישית לכאורה אינה יכולה לומר יותר 'רצה והחליצנו' כיון שבשבילה היא כבר לא בשבת. מסתפק בזה, וכן מסתפקים רבינו עקיבא איגר (שם)והמגן אברהם ועוד גדולי האחרונים. (סימן רצט סק\"ה) ושלחן ערוך הרב ולהלכה כיון שהוא ספק, עדיף שלא תאמר 'רצה והחליצנו', משום שב ואל תעשה עדיף. וכן מי שהתפלל ערבית באמצע סעודה שלישית, ואמר בתפילה 'אתה חוננתנו' שודאי הוא לכולי עלמא שאינו יכול לומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון לאחר מכן, כיון שהוא תרתי דסתרי. טז. ראש חודש שחל במוצאי שבת יש נידון בפוסקים לגבי אם נמשכה סעודה שלישית עד לאחר צאת השבת, ויום ראשון הוא ראש חודש, אם אומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון כיון שכעת הוא ראש חודש, או שלא אומר. והנה בדרך כלל הולכים אחרי תחילת הסעודה. וכמו שסעודה שלישית עדיין נחשבת לסעודת שבת אף כאשר היא נמשכת לאחר צאת השבת, כיון שהולכים (סימן קפח ס\"י וע\"ע אחר ההתחלה. וכמו שפסק מרן להדיא בכמה מקומות . אכן יש בזה סתירה בדברי מרן השלחן ערוך. שהנה לגבי מי סימן תרצה ס\"ג) שאכל לחם בערב שבת ומשך את אכילתו עד לאחר כניסת השבת שאומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, ומשמע (סימן רעא ס\"ו)פוסק מרן לכאורה שהולכים אחר הסיום שכעת הוא שבת. ויש בזה מחלוקת גדולה מאוד בפוסקים. אם משך את סעודתו אומר 'רצה' למרות שיצאה כבר השבת. אולם שצריך לומר 'רצה' בברכת המזון, וכן בסעודה שלישית במוצאי שבת ולהלכה אנו פוסקים שגם אם ביום שישי אכל ונמשכה סעודתו לשבת כשראש חודש יחול ביום ראשון, יש פוסקים שאומרים שבברכת המזון של סעודה שלישית יאמר גם 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא', אך זה נראה מוזר, ונראה כתרתי דסתרי, וזה נושא רחב מאוד, שיש אומרים שיאמר רק 'רצה' ויש אומרים שיאמר רק 'יעלה ויבוא'. כולם יודעים את כוחו הגדול של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בפסיקת ההלכה, , ואני (סימן נה)והנה הוא כתב בנושא באריכות בשו\"ת יחוה דעת ח\"ג כתבתי עוד הרבה בנושא הזה, אולם עדיין הסתפקתי בהכרעת הדין. והנה, לפני כעשר שנים נגשתי אל אאמו\"ר וספרתי לו על הענין ועל ספקותי, ואמר לי שזה נושא מאוד קשה, אך יכתוב בזה שוב. והנה כשהתחיל עבר על מה שכתב, אחר כך הראיתי לו מה אני כתבתי, שלא תאמר בהכרעת הדין תהיה בעיה, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, אני אומר לך שאין בזה הכרע...! אני לא רוצה להכריע!\" וזאת כיון שמה כהנה וכהנה, ולפתע הוא התרגז ואמר לי \"כל הלכה אני חייב לפסוק?! תשובות של רבינו חיים הכהן רפפארט, ויש בזה ט\"ז, ובעל התניא, ועוד והצגתי לפניו את הספיקות שלי. והוא התחיל לפתוח ספרים, יש בזה יש לבאר את דברי מרן בשלחן ערוך וליישבם, מאידך יש לבאר את דברי הפוסקים. ואז הוסיף ואמר לי עוד: \"במקום זה תזכור להזהיר את האנשים, שבראש חודש שחל במוצאי שבת שיסיימו את הסעודה שלישית מוקדם קודם צאת הכוכבים, כדי שלא יכנסו לספיקות!\" האם מותר לאכול במסעדות ומלונות של ישראליםשאלה: שהפועלים במטבח הם גוים והישראל רק מדליק את האש בלבד? מסעדות ובתי מלונות של ישראלים שהפועלים תשובה: שם הם נכרים, וישראל מדליק את האש בלבד, והנכרי מניח הסיר על גבי האש ועושה כל הבישול, מותר לאכול תבשילים אלו ובפרט במקום הצורך. והמחמיר תבוא עליו ברכה. מקורות: אע''ג דמרן ז''ל פסק בש'לחן ערוך (יו''ד סימן קיג ס''ז) דלא מועיל הדלקת האש אלא בפת אבל לא בתבשילים, מכל מקום בנידון דידן יש לצרף כמה צירופים: א. דעת רבינו אברהם בתוספות (עבודה זרה לח. ד''ה אלא) דלא אסרו בישולי גויים בבית ישראל. ועיין למור''ם בהג''ה (שם ס''ד). ב. דעת רבינו פרץ בהגהות הסמ''ק (סימן רכג בהג''ה אות ג), והכל בו (סימן ק) דמועיל הדלקת האש לענין בישולי ע''א) דבעושה דרך כפיה לא גזרו דאין בזה קירוב דעת. ועיין בש''ך (שם סק''ז). ואף דכל הצירופים הם נגד גויים. וכן פסק הרמ''א שם (ס''ז). ג. סברת ר' יצחק ב''ר מנוח ז''ל שהביא הרא''ה בב\"ה (ב''ג ש''ז דף צד דעת מרן ז''ל (יו''ד סימן קיג סעיף א, ד, ז), מכל מקום עבדינן ספק ספיקא נגד מרן כשמרן לא כתב להדיא לאסור בהצטרפות הספיקות. וכמבואר בשו''ת יביע אומר ח''ח (חאו''ח סימן מד אות ח והלאה, וח''ט יו''ד ז''ל. ומכל מקום האור לציון (ח\"ב במבוא ענף ב אות ה) דעתו להחמיר בנידון דידן משום שכאן מרן ז\"ל כהרב פעלים (יו''ד ח''ג ריש סימן ו) שלא רצה להתיר בנידון דידן משום דלא עבדינן ספק ספיקא נגד מרן סימן ו אות ד) ובשו''ת יחוה דעת ח''ה (סימן נד). וכ''כ בספר אור לציון (ח''ב במבוא ענף ב' אות א). ודלא פסק בתורת ודאי ולא בתורת ספק, יעו\"ש. והעיקר להקל, וכמו שפסק מרן הרב זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה (סימן נד). ובשו\"ת יביע אומר ח\"ט (חיו''ד סימן ו, וחאו\"ח סימן קח אות ו) וח\"י (חאו\"ח סימן נה אות פיצה עם רוטב עגבניות וגבינה ותוספות (בצל ד ד\"ה ואודות, חיו\"ד סימן ז וסימן נח אות ז).שאלה: פטריות וכיו\"ב) האם יש לה דין 'פת' ומספיק שהישראל ידליק את האש, או שמא דינה כדין בשולי גוים וצריך שהישראל יכניס אותה לתנור? פיצה יש לה דין פת ומספיק שהישראל ידליק תשובה: את האש, ואפילו יש בה רוטב עגבניות ותוספות כגון בצל ופטריות. מקורות: כתב מרן שלחן ערוך (יו\"ד סימן קיב ס\"ט) דמהני הדלקת האש בפת. ובסימן מרן השלחן ערוך ששם הוא טפל ממש בעיסה מה שאין כן בזה שהוא עומד בפני עצמו וחמיר טפי, מכל וכמבואר בשלחן ערוך (סימן קיג סי\"ד). ומצד התוספות אף שאפשר שאינם בכלל הרוטב והביצים שהתיר שנילוש עם ביצים או שביצים טוחים על פניו דאין בו משום בישולי גויים, אף דביצה אסורה בבישולי גויים ס\"א), מכל מקום כיון שהוא טפל ללחם אינו נדון בפני עצמו, וכמבואר בשלחן ערוך סימן קיב ס\"ו לענין פת הרוטב עגבניות אפילו תימא שאינו נאכל חי ויש בו משום בישולי גויים וכמבואר בשלחן ערוך (סימן קיג קיג ס\"ז כתב דלא מהני הדלקת האש לבישול. ולכן מצד העיסה מהני מה שישראל הדליק את האש, ומצד מקום מצד אחר יש להתיר והוא דבזמן הזה יש אין בבצל ובפטריות משום בשולי גויים כיון דנאכלין חיים. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ויהי אור... לפני כמה שנים אירעה כאן בשכונת 'הר-נוף' הפסקת חשמל ביום שישי, וכשחזר החשמל להאיר, היה זה כבר לאחר השקיעה. ובאו ואמרו לי שאמנם כאן בבית הכנסת חזר האור, אך ברחובות 'הקבלן' ואחרים עדיין שוררת עלטה, והחשמל עדיין לא חזר. בדרשה בבית הכנסת הוריתי לרבים שבכל מצב גם אם האור ידלק על הפלטה כיון ש\"נר לאחד נר למאה\", והתיקון שחברת החשמל עושה בלילה מותר ליהנות מהחשמל, וכמו כן מותר לאכול את האוכל המונח יש לו היתר מחמת החולים הגרים בשכונה, אם כן גם מותר לנו ליהנות מהם. לאחר התפילה היה מנהגי מזה שנים לעלות אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל רבינו האר\"י ז\"ל מפליג [ .יחד עם בני ביתי לנשק את ידיו הקדושות בשבח המנשק את ידי אביו ואמו בליל שבת קודש, וכך היה עושה וכשהיינו מעשה בעצמו, שבכל ליל שבת היה הולך ברגליו מרחק גדול בכדי ].לזכות לנשק את ידי אמו, וזאת על אף חולשתו הגדולה באים היה אאמו\"ר כבר באמצע הסעודה והיה שואל אותי על דרשתי מספר לו חידוש מעניין היה קם באמצע הסעודה לעבר ספרייתו ופותח בבית הכנסת, ומדברים יחדיו בדברי תורה. כמה פעמים אירע כשהייתי ספרים. אחד מהפעמים זכורה לי במיוחד שאמרתי לו חידוש מעניין בשם מרן החיד\"א, והוא כל כך שמח בזה עד שקם וביקש לראות את הדברים בפנים הספר. והנה באותו ליל שבת היה בית אאמו\"ר שרוי בעלטה, ומיד בהכנסי 'ויהי אור', אאמו\"ר שמח לקראתי ואמר 'הבאת לנו אור לבית'..., ואז סיפר לי שבתום התפילה אצלו בבית הכנסת הכריז שכשיחזור החשמל מותר יהיה להשתמש באור, וכן במאכלים שנתחממו על ידי חשמל הזה שתוקן בשבת. אמרתי לו \"ברוך שכיוונתי\", ושאכן כך אמרתי גם אני הרב יצחק מאזוז בבית מדרשינו. בית ההוראה 'יחוה דעת' הלכות בשולי גוים אכילה בבית מלון כשר שעובדיו הם גויים, וכן פיצה שנאפתה על ידי גוי"},{"filename":"37.pdf","content":"זמן הדלקת נרות| הדלקה בקומה גבוהה| הדלקה בחדר המדרגות| 'נושאי השיעור:מקום הדלקת נרות חנוכה ב'וילה אין עושין מצוות חבילות חבילות | הדלקה בתוך הבית| הדלקה במקום שיש רוח| שיעור השמן בנרות| חנוכה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת מקץ נמסר כ\"ד כסלו תש\"פמקום וזמן הדלקת נרות החנוכהלעילוי נשמת גאולה בת מרים רוח ה' תניחנה בגן עדן| 37 'גליון מס א. פתח ביתו מבחוץ איתא בגמרא מסכת שבת (כא:): תנו רבנן, נר חנוכה מצוה להניחה המקיפה את ביתו סביב, צריך להדליק את נרות החנוכה בפתח הבית רש\"י, וכפי שביארו דבריו הרשב\"א והר\"ן שם, שאם יש לאדם חצר הרבים אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר. ע\"כ. ומשמעות דברי על פתח ביתו מבחוץ. ע\"כ. ופירש רש\"י (ד\"ה מבחוץ): ולא ברשות ולא בפתח החצר. דעת עוד ראשונים שביארו כן בדעת רש\"י עצמו. וכך פסק להלכה להדליק את נרות החנוכה בסמיכות לרשות הרבים, בפתח החצר. וכן לעומת זאת דעת התוספות (ד\"ה מצוה), שאם יש חצר סביב לבית יש מרן השלחן ערוך (סימן תרעא ס\"ה). ב. הדלקה ברשות הרבים ברשות הרבים כלל, ואם מדליק את נרות החנוכה בפתח הבית יש ומלשון רש\"י שכתב \"ולא ברשות הרבים\" משמע שאין להדליק להיזהר להדליק בחלל הפתח, ולא מחוצה לו. נר ברשות הרבים. ומוכח שאפשר להניח את נרות החנוכה על פתח סברא לפוטרו, כיון שאין מצוותו בכך, והיה דינו שחייב כדין כל המניח מהנזק שהגיע על ידו. ואם אינו יכול להדליק ברשות הרבים אין שכיון שיש לו רשות להניח שם את הנר משום המצוה, לפיכך פטור יהודה אומר בנר חנוכה פטור, כיון שהוא נר של מצוה. אם כן מוכח, וכתוצאה מזה נשרף הפשתן והבית, שהדין הוא שבעל הנר חייב. ורבי גמל הטעון פשתן שהולך ברשות הרבים, ואחד הניח נר ברשות הרבים ברשות הרבים. ומביא ראיה לדבריו, שהנה הגמרא (שם) אומרת בדין רש\"י, וסבירא ליה שניתן להדליק אף סמוך לפתח מבחוץ, והיינו אף אולם הריטב\"א למסכת שבת הנד\"מ (כא:) אינו מסכים עם שיטת ביתו מבחוץ. ולדעתי יש לומר, שגם לדעת הריטב\"א צריך להניח באופן שהוא ידליקו נרות חנוכה במקומות בהם נמצאים - ברשות הרבים, אלא רק קשר לביתו. וכמו שלא יעלה על הדעת שהולכי דרכים שאינם בביתם להיות סמוכה לפתח לגמרי. כיון שאם אינה סמוכה לא נראה שיש הריטב\"א, שאפשר גם ברשות הרבים, אך ודאי שצריכה החנוכיה סמוך לפתח ממש, שאמנם בגמרא כתוב להניחה בחלל הפתח, וחידש כשיש סמיכות לבית באופן שניכר הדבר שנרות אלו שייכים לבית זה. לפני שנים, הלכתי ברחובות 'גאולה' על יד ישיבה ספרדית חשובה, וראיתי שם בחורים שרוקדים ושרים סביב לחנוכיה, ושאלתי אותם על מעשיהם, ואמרו לי שהמשגיח שלהם, מבני אשכנז, אמר להם להדליק נרות חנוכה בברכה, ושכך שאל ושמע מהגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל. ואינני יודע היכן הלכה לה מסורת אבותינו, כבר בזמן ישיבת 'פורת יוסף' שהיתה אם הישיבות הספרדיות, ראשי הישיבה ובראשם ראש הישיבה הגאון הגדול רבי עזרא עטיה זצוק\"ל פסקו שאין לבחור הסמוך על שלחן הוריו להדליק נרות חנוכה בישיבה, כיון שיוצא בהדלקת הוריו, ושכן הוא מנהג הספרדים, וכדעת התוספות (שבת שם ד\"ה והמהדרין) שאחד מדליק וכולם יוצאים בהדלקתו. וכן היתה דעת הגאון רבי יהודא צדקה זצוק\"ל, והם היו מדקדקים במצוות קלה כבחמורה, והם לא הצריכו את בחורי הישיבה להדליק אף בלא ברכה. ולאחריהם בא אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שחיווה דעתו באורך בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו (סימן מג) וחזון עובדיה חנוכה (עמוד קמד-קנה) ועוד, שגם כשהם נמצאים בישיבה הם סמוכים על שלחן ראש הישיבה ויוצאים בהדלקתו, ופטורים מלהדליק אף בלא ברכה. ומי שרוצה יכול להדליק 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר yd6730@gmail.com :תלינק לתרומו בלא ברכה. ועל כל פנים, באותה ישיבה הערתי לאותם הבחורים על אופן הדלקתם, משום שהם הניחו את הכסא ועליו החנוכיה באמצע המדרכה, במקום העוברים ושבים, ואמרתי להם שבכך אינם יוצאים ידי חובת הדלקת נר חנוכה, שהנה באותה מידה יכולים הם להדליק באמצע הכביש, והרי ודאי שאין היא נחשבת להדלקה, והלכתי לדרכי. הבחורים מיד התקשרו למשגיח וסיפרו לו את הקורות אותם, הוא שמע כך ורץ לעבר ביתו של הגרי\"ש אלישיב לשואלו אם הדלקה באופן זה תיחשב להדלקה או לא, והוא השיב שאכן אין זו נחשבת להדלקה כלל. ושב וסיפר לבחורים את תשובת הגרי\"ש. הבחורים, שמקודם ראו היכן נכנסתי באו לאותו מקום ודפקו בדלת הבית, כשיצאתי סיפרו לי את תשובת הגרי\"ש, ושאלו אותי כך: 'האם לפי הגרי\"ש אלישיב אנו צריכים להדליק שוב פעם בברכה או לא...?!' ג. הדלקה בבניינים המשותפים ולהלכה יש להורות למי שמתגורר בבית פרטי, 'וילה', שידליק את נרות החנוכה בפתח החצר, וכפסק מרן השלחן ערוך, ולא בפתח הבית. ויש לדון לגבי המתגוררים בבתים משותפים אם יכולים להדליק נרות חנוכה בחדרי המדרגות. שהנה אצל האשכנזים יש רבים שמדליקים בפתח הבנין. שאותו שגר בעליה ואותו שגר בבית צריך שיהיה היכר למי שייכים הגמרא דנה לגבי בית ועליה, ומשמעות הבית יוסף (סימן תרעז) וראשית כל הנידון הוא האם יש לתת היכר למי שייכים הנרות. שהנה הנרות. הבית אין חוששים להלכה זו. והלכה זו היא היסוד לדברי מרן הבית הלכה זו בשלחן ערוך (סימן תרעא ס\"ח), אך בימינו שמדליקים בתוך לו שני פתחים מדליקים נרות בשני הפתחים משום החשד. ונפסקה הדליק את הנרות אלא אדם אחר. משום שהיתה הלכה שמי שיש שלא קיים את מצוות חכמים להדליק נרות. ויבואו לחשוב שלא הוא השניה וכשהוא ידליק במקום אחר ולא בפתח הבית יבואו לחשוד מדבר הבית יוסף הוא במקום שיש חשד, כגון שיש לו פתח לקומה אולם לדעתי, אין להקיש מבית ועליה לנידון דידן, כיון שהמקרה עליו יוסף בדין של בית ועליה, שצריך לתת היכר כדי שלא יחשדו בו. נתבאר שבזמננו אין את ההלכה הזו של חשד. ולכן גם המדליקים שיש מקום לחשוד שלא קיים את מצוות הדלקת נרות, הרי כבר של מי כל חנוכיה, כיון שמתחילה אין מקום לחשד. וגם אם נאמר לעומת זאת בבנין משותף שיש בו הרבה דיירים, אין ענין לתת היכר בחדרי המדרגות אינם צריכים לתת היכר של מי הנרות. ד. חידוש ה'חזון איש' בגדר חדר מדרגות הוא עלה לארץ בשנים שלאחר השואה וחי כאן כעשרים או לא. הגאון הרב מבריסק זצוק\"ל נהג בשנותיו שחי כאן בארץ בהדלקה בחדרי המדרגות יש לדון עוד אם חדר המדרגות נקרא חצר [ ישראל, להדליק נרות חנוכה בפתח חדר המדרגות. וכן נהגו בעקבותיו ]שנה רבים מגדולי ישראל. את חפציו. אם כן חדר המדרגות אינו ה'חצר' שהיתה בזמן חז\"ל שבה חפציו בחדר המדרגות השכנים יכולים לקבול עליו, ולדרוש שיפנה מעבר לזה יהווה שימוש חורג ולא רגיל, דהיינו אם יחליט להניח את המשותפים אינו כן, כיון שהוא משמש למעבר בלבד, וכל שימוש ומשתמש בה ומניח בה את חפציו, לעומת זאת חדר המדרגות בבתים והוא כותב כך, שהנה 'חצר' היא חלק משימושי האדם, אדם יושב בה ס\"ק נב) חידוש גדול בגדר של חדר המדרגות, והדעת נוטה כדבריו, לעומתו, הגאון חזון איש באורח חיים (הלכות עירובין סימן ס\"ה היה יכול לעשות בה כרצונו. זה שייך לו, לפיכך הדלקתו שם היא כהדלקתו ברשות הרבים ממש. הבנין, כיון שאין זה סמוך לביתו ממש באופן שכל הרואה יכול לומר הריטב\"א שמותר להניח ברשות הרבים היינו סמוך ממש, ואילו בפתח את החנוכיה שלו בפתח הבנין, וכמו שנתבאר לעיל שגם לדעת עומדת לגבי הלכות חנוכה, שגם בחנוכה יש לומר שאינו יכול להניח בחזון איש כותב את דבריו לגבי הלכות עירובין, אך טענה זו בעינה ולכולי עלמא צריך להדליק בסמוך לביתו ממש. ה. הדלקת הנרות באופן שיהיה פרסומי ניסא יותר גדול בציצית ומזוזה ונר חנוכה, וכתב על כך השאלתות דרב אחאי גאון בגמרא (כב.) והראשונים במעלה זו שנמצא הוא מסובב במצוות, ולפיכך ראוי להדליק את הנרות בסמוך לפתח ביתו, וכמו שהפליגו (שאילתא כו) 'והחוט השלישי לא במהרה ינתק'. מלבד אם יש לו דיירים נוספים בקומה ורואים את החנוכיה ושבים סתם כך בין הקומות מלבד בשבת, ולכאורה אין בכך פרסומי הנרות, אך לעומת זאת בבתים הגבוהים בהם יש מעלית, אין עוברים הבית יש בה משום פרסומי ניסא, כיון שכל תושבי הבנין רואים את אך בבתים המשותפים הנמוכים, או שאין בהם מעלית, הדלקה בפתח [ ניסא כלל .]שלו גבוה מאוד, אך אם מתגורר בקומה גבוהה מודדים של נר חנוכה שהדליקה למעלה מעשרים אמה לא יצא היינו במקום תועלת, אך ההלכה היא שזה מועיל כיון שחז\"ל כשקבעו את הדין אכן, אם מתגורר בקומה גבוהה גם הדלקה בחלון לכאורה אין בה הנרפתוח, שבו ראה 'תורת המועדים' סימן ג אות ו עשרים אמה מרצפת ביתו. וכך כותב בפירוש הריטב\"א (שם ד\"ה [ .ודחינן) ועוד כמה ראשונים ].בביאורים וציונים, ע\"ש באורך אין בכך כלום וכמו שנתבאר, ואין לו אלא להדליק בפתח ביתו וכעיקר אם כן להדליק בחלון לכאורה אין בה תועלת, ולהדליק בפתח הבנין הדין להדליק בסמוך למזוזה. ולכן כל אחד בביתו יש לו לבוא בחשבון היכן הוא המקום הראוי ביותר להדליק את נרות החנוכה, והיכן יש את הפרסומי ניסא ביותר. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וזכורני בקטנותי כשהיינו מתגוררים ב'תל-ארזה', אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בקומה נמוכה יחסית, וכל מי שעובר ברחוב היה יכול לראות את נרות בקביעות על השלחן, וכשעבר דירה לשכונתינו 'הר נוף' היה מתגורר אפשר להדליק רק במרפסת, והיא היתה גבוהה מידי, ולכן היה מדליק לראות את הנרות על השלחן. וכשעברנו לתל-אביב, היה מצב שאי וכדי שלא יראו היה צריך לסגור את התריס או וילון, ולכן היה אפשר בקומה נמוכה, וכל מי שהולך ברחוב היה יכול לראות מה קורה בבית, היה מדליק את נרות החנוכה על השלחן בבית, כיון שהיינו מתגוררים החנוכה שהדליק לכן היה מדליק בחלון. נמצאים עמו כמה מבני הבית, אשתו ובניו, שיש בזה פרסומי ניסא אף כשהוא לבדו, כיון ש'פרסומי ניסא' הוא גם לעצמו, ובפרט אם כיון שאינו נראה לרחוב, יכול לכתחילה להדליק בביתו על שלחנו, אולם גם אם אין באפשרותו להדליק בביתו ואין בו 'פרסומי ניסא' ואין כל חשש. שם כלל. כיון שהיסוד בדין של פרסומי ניסא שיש עלינו להביא את בחלון הבית, ועדיף כך, מאשר להדליק בפתח הבית שאין עוברים הנרות בחלונותיו של הבנין הסמוך - יכול להדליק את נרות החנוכה וכמו כן בבנינים גבוהים הסמוכים זה לזה, אם כשידליק בחלון יראו הפרסום לכמה שיותר אנשים. ו. משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק שלדעת רוב ככל הפוסקים היינו צאת הכוכבים, למרות שדעת שדין זה נאמר לגבי זמן ההדלקה שאם לא הדליק בזמן – שקיעת פירושים נאמרו בגמרא בדין הזה. א. 'דאי לא אדליק מדליק' – והיינו 'נר חנוכה מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק'. ושני שידלקו הנרות במשך חצי שעה לאחר השקיעה, חז\"ל אומרים (שם) ויש לעורר עוד נקודה שדנים בה הפוסקים. שהנה דין הוא שצריך [ יכול להדליק לכתחילה הכוכבים כשיטתם – ראה 'תורת המועדים' חנוכה בביאורים וציונים בענין הדלקת נרות חנוכה אנו נוהגים כהגאונים, ומדליקים בצאת כל הפוסקים היא שצאת הכוכבים היינו צאת הכוכבים של רבינו תם, החמה ] מדליקים את הנרות. לעומת זאת רבים חצי שעה המצוה היא להדליק בתוך הבית, וההבדל בין זמן ההדלקה הראשונה הזמן הוא להדליק בחוץ, לעוברים ושבים, אולם לאחר ה\"ה) שאינו יכול להדליק יותר. ושיטת הריטב\"א (שם) שבחצי שעה לא הדליק עד לאחר חצי שעה, דעת הרמב\"ם (פ\"ד מהלכות חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק, דהיינו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ואם עמוד צג ד\"ה ומה שנתבאר עניין זה באורך היכןללאחר זמן ההדלקה הוא פסק מרן השלחן ערוך (סימן תרעב ס\"ב), שיכול להדליק ואף לברך מרבותינו הראשונים סוברים שיכול להדליק בדיעבד כל הלילה, וכך בלא שום פקפוק. משתשקע החמה כו' הוא 'לשיעורא' – היינו שצריך לתת שמן בנר ב. הפירוש השני שנאמר בגמרא בדין זה הוא שההלכה 'מצותה באופן שהנרות ידלקו כשיעור זמן ההדלקה דהיינו חצי שעה. ז. כמות מועטה של שמן כמה טיפות שמן, אף שלאחר מכן יכבה, כיון ש'הדלקה עושה מצוה'. והנפקא מינא בין הפירושים ברורה, שלפי הפירוש הראשון יכול לתת ואילו להפירוש השני, צריך לתת כמות שמן כזו שתספיק עד סוף הזמן, ואם נתן כמות שמן מועטה אף במעט, אינו יוצא ידי חובה. הראשונה, ורק בדיעבד יכול להדליק בכל משך הלילה, אך מאידך, לכתחילה להדליק בצאת הכוכבים עד סוף הזמן של החצי שעה ולהלכה אנו חוששים לשני הפירושים, שמחד גיסא מקפידים מקפידים גם לתת שמן בנר כשיעור שידלק עד שתכלה רגל מן השוק. ח. הוסיף שמן בנר לאחר ההדלקה משום מבעיר' (ביצה כב.), אם כן גם כעת שהוסיף שמן על הנר הרי שמכיון שנתן שמן, והלכה היא בהלכות שבת 'הנותן שמן בנר חייב האחרונים (ראה בספר 'מקראי קודש' חנוכה סימן ח) שאומרים בנר, ומיד לאחר מכן הוסיף שמן בנר, אם יצא ידי חובה, וכמה מגדולי ויש לדון עוד, באם הדליק את הנר ואחר כך שם ליבו שלא נתן שמן דינו כאילו הוא מדליק את נרות החנוכה מחדש. מדליק באופן שיועיל לחנוכה, וכיון שכך ההדלקה היא חסירה וצריך בין 'הבערה' ל'הדלקה', שאמנם מבעיר הוא אצל שבת, אך אינו לעומת זאת דעת אחרים (ראה 'תולדות זאב' שבת כג.), שיש לחלק לחזור ולהדליק כראוי. ואחר כך הוסיף שמן שיכבה את הנרות וידליק שוב כראוי ללא ברכה. ולהלכה יש לחוש לדברי המחמירים, ואם הדליק את הנרות ללא שמן משום ספק ברכות להקל. ט. הדלקה בבית חנוכיה מזכוכית לדלוק במשך חצי שעה באופן שהוא בשעת ההדלקה, אינה נחשבת כיון שהדלקה עושה מצוה, וכיון שבשעת הדלקת הנר, לא היה ראוי החלון, עדיין אינו נחשב שהדליק נרות חנוכה וצריך לחזור ולהדליק, אך בלא ברכה. ואף ברוח מצויה אם הדליק את הנרות ומיד סגר את היתה רוח חזקה שאינה מצויה, והנר נכבה, שצריך לחזור ולהדליק וכמו כן אם הדליק את הנרות בחלון פתוח בביתו, ובאותה העת להדלקה וצריך לחזור ולהדליק בלא ברכה. להישאר דלוקים כיון שיש רוח, ורק לאחר שהדליק הוא סוגר את עליה מפני הרוח, שהרי כשהבית מנורה פתוח הנרות אינם יכולים ויש לדון במה שנוהגים כיום להניח את החנוכיה בתוך בית מנורה המגן הבית מנורה כדי שהרוח לא תיכנס, ולכאורה הדלקה זו אינה מועילה. ובכל זאת חכמים לא אמרו להדליק בכלי זכוכית. וממילא לפי הגאון ימי החנוכה היתה בארץ ישראל בימי החשמונאים, והיו אלו ימי חורף, מצינו שחכמים הצריכו שהנרות יהיו בתוך כלי זכוכית. שהרי תקנת ומצאתי שדן בזה הגאון יעב\"ץ (שו\"ת ח\"א סימן קמט), וכתב שלא יעב\"ץ, בימים שיש רוח לא חייבו חכמים להדליק מבחוץ. י. 'מפני הסכנה' הם היו בכתב [ יד עד העת האחרונה, ומוסד 'הרב קוק' הוציאו אותו לאור מחדש, יתירה מזאת כתוב בחידושי הריטב\"א למסכת שבת , על מה שרש\"י כותב על המילים 'בשעת]ויש שם חידושים נפלאים כבר מתיר להדליק את החנוכיה בתוך הבית, הוא הדין במקום שיש אומר הריטב\"א, שאם 'שעת הסכנה' היינו שמחרימים את הנרות, וזה ובמקום שהיו מדליקים נרות היו אומה זו מחרימים את הנרות, ועל זה חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם. ע\"כ. הסכנה מניחה על שלחנו ודיו', (ד\"ה הסכנה): שהיה להם לפרסיים רוח מצויה שיש להתיר להדליק בתוך הבית. היינו סכנת השמד, ולפי דבריהם אזלא לה הוכחת הריטב\"א, אך לפי אמנם יש כמה ראשונים כהמאירי (שם) ועוד, שביארו ש'מפני הסכנה' המתבאר בדברי רש\"י יש להקל בזה. מחוץ לביתו מחשש גנבים, שיש צד גדול לומר שיכול להדליקה וכמו כן יש לומר לכאורה במי שמדליק בחנוכיית כסף ומפחד להניחה בביתו, וצ\"ע. יא. ההיתר בימינו להדליק נרות חנוכה על השלחן בביתו שאין היכר להדלקת נרות המצוה כיון שמניחם על השלחן, עם כל אין היכר לנרות החנוכה. ואלו הם דברי הר\"ן שאמנם בשעת הסכנה ונראה כפרסומי ניסא וכנר מצוה. ולעומת זאת כשמדליק על השלחן על השלחן, ודאי שהוא עושה דבר שאינו עושה בכל ימות השנה מדליקים בפתח הבית או על החלון, ובחנוכה שמניחים את החנוכיה בבתים היו מדליקים את הנרות על השלחן, וכאמור. וודאי שלא היו במרכז הבית כנסת ובזרועותיה היו מניחים את הנרות, לעומת זאת השתמשו בהם בנרות וכיום חיברו אותם לחשמל, שהיתה נברשת גדולים, וניתן לראות זאת כיום בבתי כנסת עתיקים בעולם, שבעבר נרות והיו מניחים את הנרות על השלחן. בשונה מבתי כנסת ומקומות הפרסומי ניסא. דהיינו, הנה בזמנם היו מאירים את הבתים על ידי הר\"ן מוסיף ומחדש, שכשמדליק נר שנראה שאינו לצורכו זהו עיקר מבחוץ כדי שהעוברים ושבים יראו וכך יתפרסם הנס, ולעומת זאת בדברי הר\"ן שכוונתו לומר, שהנה ענין הפרסומי ניסא הוא להדליק 'ואף על פי שהרואה אומר לצורכו הדליקה', ע\"כ. שנראה לומר על דברי הגמרא 'ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו', כותב וז\"ל: ראיה לכך מדברי הר\"ן, והוא זצ\"ל מאוד נהנה ממנה. שהר\"ן בהלכותיו אותה על החלון, ולפני הרבה שנים אמרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כיום יש רבים שמדליקים את החנוכיה על השלחן בבית ואינם מניחים זאת בשעת הסכנה מותר. חנוכה על השלחן אין בה כל חשש כיון שבכל מקרה יהיה היכר ולפי האמור, בימינו שאור החשמל נפוץ בכל הבתים, הדלקת נרות שהנרות הם נרות של חנוכה. הסכנה', שהרי בזמנם היתה בעיה של היכר וכיום אין חשש של היכר ובימינו להדליק בתוך הבית הוא יותר קל מאשר בזמנם שהיתה 'שעת ולא לצורכו. לכן יש הרבה שנוהגים להדליק בתוך ביתם על שלחנם. שהיא כלי המיועד לכך, וניכר הדבר שמדליק לצורך נרות החנוכה ועוד, שבימינו רובא דעלמא נוהגים להדליק את נרות החנוכה בחנוכיה כלל.יב. נר אחד לשבת ולחנוכה ועוד ראיה יש לומר בזה, הגמרא במסכת שבת (כג:) דנה במי שבערב תדיר, או שמא נר של חנוכה משום שהוא בשביל 'פרסומי ניסא'? שבת אין בידו כי אם נר אחד, אם עדיף נר של שבת משום שהוא והגמרא פושטת, שנר שבת עדיף משום שלום ביתו, ע\"ש. שבידו. וככל הנראה שהוא סובר, שאין הוא בגדר של 'אין עושין מספקא לן, שיברך 'להדליק נר של חנוכה ונר של שבת' על הנר האחד ומקשה האורחות חיים (הלכות חנוכה סימן ד) בשם הראב\"ד דמאי מצוות חבילות חבילות'. בספרי 'הלכה ברורה' חלק ט\"ז באריכות, שבכיוצא בזה יש כמה בשביל לצאת ידי חובת קידוש, אם מועיל או לא. וכתבתי על כך ברית מילה בבית הכנסת ורוצים לברך על הכוס בשביל הברית גם נפק\"מ יוצאים מזה, ודוגמא לדבר דנו הפוסקים לגבי קידוש, כשיש הדין של 'אין עושין מצוות חבילות חבילות' יש בו דיון רחב, וכמה צדדים לומר שאין בזה משום 'חבילות חבילות'. ע\"ש. הראב\"ד, מכך שהגמרא לא אמרה שידליק נר אחד בשביל שניהם, סותרים ואי אפשר בנר אחד להשתמש משני הצדדים. ומוכיח עוד שלא להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד, והשימושים שלהם שבת נועדו ביסודם להשתמש בהם, לעומת זאת נרות החנוכה נועדו והראב\"ד שם מתרץ שיש הבדל בין נרות חנוכה לנרות שבת, שנרות שאין להשתמש בנר חנוכה אף לא לצורך מצוה. יג. נר חנוכה שונה מנר שבת חדש (סימן תרעה ס\"א). וזו ראיה חזקה שאין זה לעיכובא הדלקת יש להוכיח שגם נרות חנוכה ניתן להדליקו בפנים. וכך מוכיח הפרי צריך להדליקו בחוץ – לפרסומי ניסא. ומחכך שהראב\"ד לא תירץ כן שנר של שבת צריך להדליקו בפנים – לצורך השוהים בבית, ונר חנוכה אומרת שנר אחד יעלה בשביל נר חנוכה ונר של שבת היא משום שניתן להשתמש בנר חנוכה לצורך מצוה, והסיבה שהגמרא אינה ולכאורה יש לומר על דברי הראב\"ד, שאולי באמת שיטת הגמרא נרות חנוכה מבחוץ לביתו. וכבר אמרתי לעיל, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ברוב שנותיו היה נוהג להדליק את נרות החנוכה בבית על השלחן, אך היה אפשר לראות את הנרות מבחוץ. באותם שנים היה אפשר לראותו מבחוץ בכל מעשיו, והיתה לו ספריה גדולה והיה נראה מהחלון איך יושב ושוקד על התורה הקדושה יומם ולילה. סיפר לי פעם אחד מגדולי הדור הגאון הרב משה שמואל שפירא זצ\"ל ראש ישיבת 'באר יעקב' שהיה גאון עצום, ואחד מקרוביו היה מתגורר בסמוך לביתו של אאמו\"ר, ומפעם לפעם היה יוצא משם בשעות הלילה המאוחרות, שתיים ושלוש בלילה, והיה רואה אור בוקע מתוך הבית, ואת אאמו\"ר שקוע כל כולו בעסק התורה. והאמת שהיה זה רגילות אצלו שנזהר בכל ימיו שלא לאבד את לילותיו אף לא לילה אחד!!!"},{"filename":"38.pdf","content":"ספק | עליה לתורה למחלל שבת | לעלות לתורה פעם בחודש | מפטיר עולה למנין שבעה | נושאי השיעור: הוספה על מנין העולים לתורה בשבת הוספה על מנין העולים ביום טוב וביום הכיפורים. | כמות העולים המוסיפים בשבת | בדיקת מחשב בסת\"ם | בספר תורה וחזקת כשרות בו20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת ויגשחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת גאולה בת מרים רוח ה' תניחנה בגן עדןענייני קריאת התורה בשבת נמסר א' טבת תש\"פ| 38 'גליון מס א. מעלים שבעה עולים ואם רצה מוסיף כתב מרן בשלחן ערוך (סימן רפב ס\"א) וז\"ל: 'מוציאין ספר תורה וקורין בו שבעה, ואם רצה להוסיף, מוסיף'. ע\"כ. ומקור הדין להוסיף על העולים בשני וחמישי, ובשבת במנחה, קורין מבואר במשנה במסכת מגילה (כא.): ' שלשה וכו', בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן וכו', ביום טוב חמשה, ביום הכפורים ששה, בשבת . ע\"כ. והיינו שמותר להוסיף על שבעה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן העולים לתורה בשבת. והנה הדין הוא שבשבת מותר להוסיף על העולים הוא מפני שבשני וחמישי שמותרין בעשיית מלאכה, וחולו של מועד מותר במלאכת דבר האבד וחכמים חששו מפני ביטול מלאכה ולכן אמרו שאין להוסיף. לעומת זאת בשבת שאין עושים בו מלאכה לכן מותר להוסיף. ולהלן יבואר הדין ביום טוב ויום הכיפורים. ואמנם לגבי שבת ביאור המשנה הוא מוסכם וכמו שנתבאר, אולם יש צד אחר לאסור זאת. שהנה כתב הרשב\"ץ (שו\"ת תשב\"ץ ח\"ב סימן ע בהגה) שיש לאסור להוסיף על העליות, משום שמשנה זו נכתבה על ידי רבי יהודה הנשיא שהוא מחכמי המשנה, ומנהנגם היה שהעולה הראשון מברך ברכה ראשונה, והאחרון מברך ברכה אחרונה, ובאמצע אפשר להוסיף כיון שאינו מוסיף על הברכות. אך בזמננו שכל אחד ואחד מברך לעצמו ברכה ראשונה ואחרונה, יש מקום לומר שלא נאמרה הלכה זו. על המנהג שהיה נהוג בזמנם הפני יהושע (מגילה כג.) מוסיף, שכל עולה היה אומר \"ברכו את וכו'\", אך ברכה היו מברכין רק הראשון והאחרון. ותקנה זו שכל עולה יברך ברכה ראשונה ואחרונה על עליית עצמו נתקנה רק בזמן הגמרא, והגמרא מבארת שהוא מפני הנכנסין ומפני היוצאין (מגילה כא:). דהיינו, שאם יבוא אדם באמצע העליות ויראה שלא מברכים ברכה ראשונה, כיון שלא היה שם מתחילה, וכן לבסוף אם יצא אחד לפני סיום הקריאה כולה ויראה שלא בירכו לאחר הקריאה של כל אחד, ויבואו לחשוב שאין מברכין על התורה בתחילה, או בסוף לפיכך תיקנו שכל עולה יברך בעצמו. וכדברי הרשב\"ץ כותב בנו רבינו שלמה בן שמעון (שו\"ת רשב\"ש סימן תא ותכט), והרשב\"ץ כותב עוד, שבאחת קהילות ספרד עשו חרם שלא להוסיף על העולים! ב. יש מהאחרונים שחששו לדברי הרשב\"ץ והנה השלחן ערוך אינו פוסק כדברי הרשב\"ץ וכמו שנתבאר. וכן הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תפילה הט\"ז) כותב שניתן להוסיף על העליות וכפשט דברי המשנה. ובזמנם כבר נהגו כזמננו, שכל אחד מהעולים מברך לעצמו ברכה ראשונה ואחרונה, ובכל זאת לא פסקו כדברי הרשב\"ץ. אולם בתקופת האחרונים היו הרבה גדולים שחששו לדברי התשב\"ץ. וכדוגמת הגאון כנסת הגדולה (שיורי כנסת הגדולה סימן תרפד הגהת בית יוסף אות ז) שכותב שרק במקום הצורך כגון שיש חתן או ברית מילה שמותר להוסיף, אך סתם כך אין להוסיף. וכן כותב המגן אברהם (סימן רפב סק\"א) שכשיש צורך גדול אפשר להקל. לעומת זאת הגאון מוילנא (מעשה רב אות קלב) היה נחרץ כדברי הרשב\"ץ שאין להוסיף כלל על העליות, וכך נהגו בבית הכנסת שלו שלא להוסיף על שבעה עולים כלל. וכן דעת שו\"ת 'זרע אמת' ח\"ג (חאו\"ח סימן כח) והמטה יהודה (סימן רפב סק\"ב), ועוד. ובשלחן ערוך הרב כותב גם כן כדברי כנסת הגדולה והמגן אברהם שרק במקום צורך גדול ניתן להוסיף, אולם נכדו ה'צמח צדק' כותב (שו\"ת חאו\"ח סימן לה) שמעולם לא הוסיפו אצלו בעליות של שבת. ג. הראשונים לא סברו כהרשב\"ץ לפני כשלוש מאות שנה חי הגאון רבי יעקב פאראג'י שהיה רב באלכסנדריה שבמצרים והוא כתב בנושא הזה תשובה, ושלח את התשובה הזו לחבירו רבי אברהם הלוי שהיה מחכמי וגדולי מצרים מחבר הספר שו\"ת 'גינת ורדים'. היו כמה רבנים שכינו אותם בשם זה, [ 'ורבי יעקב פאראג'י כינו אותו 'הרי\"ף מלבד רבינו יצחק אלפסי – הרי\"ף בעל ההלכות, היה את רבי יאשיה פינטו . ובתשובה זו טען ]בעל פירוש הרי\"ף על העין יעקב, והיה את הרי\"ף הזה טענות חזקות נגד הסוברים שאין להוסיף על העולים. ובין היתר האריך להוכיח שאין זו דעת הרמב\"ם והשלחן ערוך בלבד, אלא כמה ראשונים כותבים כן בפירוש (ונדפסה תשובה זו בשו\"ת גינת ורדים כלל ב סימן כג). והביא ראיה ניצחת לכך, שהנה בגמרא (שם) איתא מחלוקת לגבי מפטיר אם עולה למנין שבעה או לא. דהיינו האם השביעי הוא המפטיר או שמעלים שבעה, ואחר כך מעלים את המפטיר. שהנה כל הקריאה של המפטיר בתורה היא מפני כבוד התורה, דהיינו שאין זה ראוי שיעלה רק להפטיר בנביא ולא יקרא בתורה גם כן, וכמבואר בגמרא שם. והתוספות (ד\"ה כיון) והרא\"ש (שם) ועוד ראשונים כותבים שאמנם להלכה מפטיר עולה למנין שבעה, אך בכל זאת עושים אותו שמיני, והסיבה כיון שכשיש מחלוקת אם אפשר בקלות לעשות ככולי עלמא, כך עדיף. דהיינו שאמנם מצד אחד צריך 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר yd6730@gmail.com : ת לינק לתרומו לדעת את ההלכה וכדי שכשתהיה לו בעיה יידע כיצד לפוטרה, אך מאידך גיסא עדיף לאדם שלא תהיה בעיה כלל. וממילא אם מעלים את השמיני למפטיר, אם לדעת הסוברים שאין עולה למנין שבעה כך הוא צריך להיות, ואילו לדעת הסוברים שאינו עולה למנין שבעה אז מוסיף הוא על העליות. והנה הרי כל הראשונים שכתבו את דבריהם הללו, היה זה לאחר זמן הגמרא, ולאחר שכבר היה נהוג שכל עולה מברך לעצמו, ומוכח להדיא שלא היתה דעתם כהרשב\"ץ, ומותר להוסיף על העולים גם בזמן הזה. ד. ברכות התורה משום 'כבוד התורה' ועל עצם טענת הרשב\"ץ, שכל מה שנאמר שמעלים מוסיף לשבעה עולים הוא בזמנם שהראשון היה מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה אחרונה, ומה שאנו עושים היום שכל אחד מברך ברכה בפני עצמו על זה לא נאמר שאפשר להוסיף, כתב הרי\"ף להשיב שאין זה נכון, שהנה אם אדם בא לבית הכנסת מאוחר, ובירך ברכות התורה, וכשסיים את הברכה האחרונה של ברכות התורה קראו לו לעלות לתורה, הלכה היא שחוזר ומברך כשעולה לתורה, למרות שלפני רגע בירך ברכה זו בברכות התורה. משום שברכות התורה שמברך בבוקר הם ברכת המצוות, לעומת זאת ברכת התורה שמברך כשעולה לתורה הן משום 'כבוד התורה', כיון שחכמים קבעו את צורת העליה לתורה על ידי שמברך ברכות התורה זהו כבוד התורה, ואינה קשורה למצות לימוד תורה. ואם כפי המתבאר, שברכת התורה לעולה לתורה היא משום 'כבוד התורה', מאי איכפת ליה אם יעלו שבעה עולים או יותר?! בכל מקרה לא יהיה בה משום ברכה לבטלה. ה. להקפיד לעלות לתורה פעם בחודש בספרי האחרונים נטענה טענה נוספת להצדיק את טעם האומרים שיש להוסיף עליות לתורה בשבת. שהנה, בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' יש ששה מנינים, ובכל מנין מוכרים את העליות במחיר השווה לכל נפש, ומי שלא יוכל לעלות במנין זה יעלה במנין השני. אולם יש בתי כנסיות גדולים שמתפללים בהם כמה מאות אנשים במנין אחד, ובכל שבת שעולים שבעה, שבתות בשנה, עולה שבית כנסת שיש בו שלוש מאות וחמישים 50 כפול איש כל אחד יכול לעלות פעם בשנה ואולי פעמיים, והרי כתוב בספרים שכל אחד יעלה לתורה פעם בחודש, כך כתוב בספר ראשית חכמה (תוצאות חיים אות צח) שהיה מקובל גדול, וכן בספר אמת ליעקב אלגאזי (דין עליית קריאת ספר תורה אות כא) וכן כותב החיד\"א בספרו לדוד אמת (סימן ה אות כא) וכן כותב הבן איש חי (ש\"ב תולדות אות כ). לכן יש לומר שבמקומות כאלו אין להם אלא להוסיף בכל שבת כמה עולים כדי שיתאפשר לכל אחד לעלות לתורה פעם בחודש, וכמו שנתבאר. אני תמיד מתפלא למה העליות בבית הכנסת שלנו הם כל כך בזול, וכי כל האנשים עלו לתורה שאינן רוצים לעלות?! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה משתדל לעלות בכל שבת ובכל שני וחמישי, ולא היה מוותר על זה, והיה מבקש לעלות לתורה כמה שיותר, ומאז קטנותי אינני זוכר שבת אחת שלא עלה בה לתורה, ובזמנו כשהיינו גרים בתל אביב, היה מתפלל בבית הכנסת גדול מאוד, ואמר להם בתחילה בפירוש, שאם הם רוצים שיתפלל אצליהם בכל שבת צריכים הם להעלותו לתורה בכל שבת! והם נענו לכך בכבוד. בתחילה היה עולה לתורה לעליית שישי, לאחר מכן, בשנים המאוחרות יותר כשבא לשכונה שלנו 'הר נוף' שינה ממנהגו והתחיל לעלות לתורה לעליית מפטיר, ואמר על כך, שהנה המנהג הוא שבשבוע הפטירה של אב או אם עולים לתורה בעליית מפטיר, וזה דבר חשוב על פי הקבלה, ובאמת במקום שיש מנין אחד יש להשאיר עליה זו לאותם שאביהם או אימם נפטרו בשבוע זה, אולם בבית הכנסת 'יחוה דעת' שהוא מקום פרטי ובנינו אותו בעצמינו ב\"ה, יכול אני לדרוש את עליה זו לעצמי, ומי שחשוב לו לעלות למפטיר הלא יכול הוא ללכת למנין אחר בבית הכנסת, ואינו צריך להתפלל עימי. והיה מקפיד על כך מאוד, וכששאלתי אותו מפני מה עושה כן?! השיב שמכיון שיש בהפטרה שבע ברכות, וחסר לנו כמה ברכות בשבת בשביל מאה ברכות, ובכך שאני עולה לתורה אני מרוויח בבת אחת שבע ברכות! ומי שזוכר בשנת תשנ\"ד כשבא לגור כאן היה עולה לתורה לעליית מפטיר ואחר כך היה נשאר להיות חזן בתפילת מוסף ובכך הוא מרויח שבע ברכות נוספות של חזרת מוסף. ו. מנין מצומצם היו שהתפלאו על בעל התניא והגאון מוילנא שסברו שאין להעלות מוסיפים על שבעת העולים לתורה בשבת, שהיאך יקיימו המתפללים שם דין זה לעלות לתורה פעם בחודש, והתברר שהם היו מתפללים עם כמות מתפללים קטנה ביותר, ורק יחידי סגולה זכו לכך, וממילא אין חשש מצד זה .]ראה שו\"ת בנין שלמה סימן כ[ ז. חיוב גמור לקרוא עם הבעל קורא ובספר אליה רבה (סימן רפב) כתב עוד שיש להוסיף עולים שהרי כתוב בשלחן ערוך (סימן קמד ס\"ב) שכל עולה לתורה חייב לקרוא מילה במילה עם הבעל קורא, ואין בזה דין של שומע כעונה, ותפקידו של הבעל קורא לתורה הוא לעזור לו כיון שאינו בקיא בדקדוק ובטעמים, אך לא לקרוא במקומו. וכותב מרן השלחן ערוך, שמי שעולה לתורה ואינו קורא עם הבעל קורא ברכותיו לבטלה! והנה, אם עלו לתורה ששה עולים, והעולה השביעי הוא עם הארץ ואינו אומר את המילים עם הקורא, ממילא ברכותיו הינם לבטלה, וממילא עלו לתורה רק ששה עולים, ולכן אפשר להוסיף כדי שלא יחסר משבעה עולים, ומשום כך יש לומר שמותר. ח. לקרוא קריאה שקרא כבר ויש עוד טענה בענין זה, שהנה כאן בשכונתינו המתפללים הם שומרי תורה ומצוות יראים ושלימים, לעומת זאת, בהרבה מקומות המצב שונה, וקרוב לודאי שחלק מהשבעה עולים אינם שומרי תורה ומצוות ומחללי שבת בפרהסיא, ומצוי הדבר כשהם באים כשנולד בן והברית בשבת, ועל מצוה זו הוא מקפיד, ודאי שאיננו יכולים להימנע מלהעלותו לתורה, הלא הוא יתבייש. וכמו כן באדם שבנו נכנס לעול תורה ומצוות, ושלח את בנו ללמוד את הפרשה אצל רב, ובבוקר יום השבת באים לבית הכנסת עם רכב ה\"י, ושניהם רוצים לעלות לתורה, הלא איננו יכולים לומר להם שלא יעלו כיון שהם מחללי שבת, אנחנו צריכים לקרב ולא לרחק. ובאמת במצב שכזה כדאי מאוד לקרא לאותם מחללי שבת העולים לתורה בקריאה שאיננה חדשה, דהיינו בקריאה שקרא כבר וחוזר עליה כעת, וכמו שעושים בשמחת תורה, וכדעת מרן השלחן ערוך (שם ס\"ב) שכתב וז\"ל: מותר לקרוא עולים הרבה אף על פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין בכך כלום. ע\"כ. וזכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בא לגור ב'רחביה' ופתחנו בית כנסת בבית, ואני הייתי צריך לחלק את העליות לתורה, ובשבוע השני בא להתפלל אחד השכנים בבנין שהיה מחלל שבת בפרהסיא, ושאלתי את אאמו\"ר אם לתת לו עליה, שהלא הוא מחלל שבת בפרהסיא. ואאמו\"ר אמר לי כן! תתן לו עליה. ואז אאמו\"ר שהיה הקורא בתורה חזר לו על הקריאה שקרא כבר. ובעולה שלאחריו, אאמו\"ר חזר שוב על קריאה שקרא כבר, כדי שהשכן ההוא לא יחשוד שמשהו אינו כשורה. ולאחר קריאת התורה אאמו\"ר ביאר לי את מעשיו, שאמנם הוא מחלל שבת, אך לא בטוח שהוא מחלל שבת – אפיקורוס, דהיינו שמחלל שבת הוא ככופר במעשה בראשית, ואם הוא כופר במעשה בראשית למה הוא בא להתפלל?! אלא יש להניח שמה שהוא מחלל שבת נובע מחמת חוסר ידיעה. ויש להקל עליו. בזמנו היה נוהג אאמו\"ר שלאחר סעודת שבת בבוקר היה יוצא יחד עם אימי לטייל מעט ברחבי השכונה ובאחת השבתות שאאמו\"ר יצא כך מביתו בדיוק הגיע השכן ברכבו לבנין, השכן שראה שהרב רואהו נוסע עם רכבו בשבת הזדעזע עמוקות, ולאחר מכן בא אלי ואמר לי שהוא מתבייש מאוד שהרב ראה אותו נוסע בשבת, ואוי לה לאותה בושה! אמרתי לו הרב ראה אותך, אבל גם הקב\"ה ראה אותך...! אך הוא אומר לי 'חיה ותן לחיות! אני מחלל שבת, אבל שתדע לך שמהיום לא תראו אותי מחלל שבת! אני יחנה רחוק מהבית באופן שלא תראו אותי בשבת נוסע ברכב כלל!!! בשלב השלישי, היהודי הזה הפסיק לגמרי לנסוע בשבת! והתחיל לבוא בכל יום להתפלל ולהניח תפילין. ובאותה תקופה היה אאמו\"ר דורש בבית לפני המתפללים דרשה בליל שבת וביום לאחר מנחה עד סמוך לשקיעה, לא היה איכפת לו כמה אנשים משתתפים בדרשה שלו ובפועל היו שם כעשרים - שלושים איש בלבד, והאיש הזה התחיל לבוא לדרשות ולשיעורים, ובא לאאמו\"ר ושאל אותו למה בליל שבת לאחר הסעודה אין שיעור? אנחנו יושבים בבית ואין מה לעשות בזמן הזה! ושמעתי שכשהרב התגורר ב'גאולה' על יד 'פורת יוסף' היה בכל ליל שבת דרשה, ולמה לא נעשה את זה שוב כאן? office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ואאמו\"ר נענה לו בחיוב, והיהודי הזה היה מפרסם ותולה מודעות, ובמשך שנים היה שיעור גדול לאחר הסעודה והיו משתתפים בו כמאתיים איש ויותר, ולא יאומן שמי שיזם ואירגן ודחף את כל זה הוא אחד מחלל שבת לשעבר!! ובכל פעם אאמו\"ר היה אומר לי 'תאר לך שהייתי אומר לך שלא להעלות אותו לתורה בשבת, מה היה יוצא מזה?! הלא הוא היה יוצא ממורמר על כל הדתיים וכו'', הרי הוא לא היה מבין את המשמעות של מחלל שבת, אדם שאינו דתי אינו מבין את חומר האיסור, והוא היה מפסיק לבוא לתמיד. ולאחר שאאמו\"ר זצוק\"ל עזב את 'רחביה', אותו יהודי עזב אף הוא לשכונה אחרת, ובא אלי והתלונן על המקום בו גר שאין בית כנסת כלל, ומתפללים בדירות פרטיות בדוחק. ועזרתי לו והשתדלתי בשבילו בעירייה, והקצו לו שטח, והרב אריה דרעי הי\"ו אירגן לו תקציב ובנה בית כנסת גדול וכיום הוא בעל הבית של הבית כנסת, וכל זה התוצאה של אותה התייחסות נאותה באותה שבת! והנה, אם ננהג שמעלים לתורה רק שבעה עולים, במקרה כזה בו העולה הוא מחלל שבת תהיה בעיה אם יצאנו ידי חובה, שהלא לא עלו לתורה שבעה עולים, כיון שהעליה של המחלל שבת אינה נחשבת לשבעה עולים. לכן יש לומר בזה שמותר בזמננו להעלות יותר משבעה עולים. ופעמים שאף כאן בבית הכנסת כשאני קורא בתורה, אני שם לב שיש כאלה שלא קוראים את הקריאה בספר תורה, ובגלל זה אני מעלה עולה נוסף כיון שאינני מחשיבו לשבעה עולים. ופעמים אף שאני שם לב בתחילת הקריאה שהעולה לא קורא ואני מסמן לו שיקרא יחד עימי. ואני מדגיש את ההלכה הזו שלא כולם מודעים לה, ועד כמה שזה חשוב. ט. מנהג ירושלים בהוספת עולים לתורה בשבת ולאחר שהוכח שדעת הרמב\"ם והראשונים עד השלחן ערוך שמותר להוסיף על שבעה עולים בשבת, ויש לכך נימוקים רבים. כתוב בשו\"ת קול אליהו (ח\"ב חאו\"ח סימן טז) לרבי אליהו ישראל שהיה חבירו של מרן החיד\"א, שמנהג ירושלים להוסיף על העולים. וכן בשו\"ת עולת איש (חאו\"ח סימן ד) לרבי יעקב שאול אלישר כותב שכן הוא מנהג ירושלים מלבד מנהג ישיבת המקובלים 'בית - אל' ועוד כמה מקומות קטנים שנהגו שלא להוסיף. י. חשיבות בדיקת סת\"ם במחשב יש טענה חזקה כנגד המנהג להוסיף עולים לתורה בשבת. שהנה לכתוב ספר תורה אינו דבר פשוט, שיהיה ספר תורה נקי משגיאות ומטעויות, ועשוי בקדושה. ומי שזוכר בעידן שלפני בדיקת ספרי תורה במחשב, היה נפוץ מאוד להחזיר ספר תורה להיכל מחמת טעות בקריאה. ואצלינו בבית הכנסת הנהגתי מזה שנים שיהיה אחד שביום שישי יקרא את כל הפרשה בשני ספרי תורה ומדקדק למצוא שהם נקיים מכל רבב. ועדיין מפעם לפעם קורה שמוצאים טעות בספר תורה ומחליפים אותו. ויש שרוצים לטעון שאם ספר תורה הוא ספק, אם כן מפני מה להיכנס לספק ברכות לבטלה, שיעלו את השבעה עולים שדרוש מעיקר הדין ואין להוסיף יותר מחמת הספק. אך טענה זו איננה נכונה, כיון שספר תורה הוא מוחזק בכשרות ומחמת כן אנו מברכים, וכל זמן שלא מצאנו טעות בפועל אין שום סיבה לפסול ספר זה. ובזמננו החזקה הזו היא חזקה מאוד, כיון שבזמננו יש את המחשב, והוא בודק אם יש שגיאות בספר התורה. אמנם המחשב אינו בודק את הסופר שכתב את הספר אם עשה זאת כראוי, שאמר 'הריני כותב לשם קדושת וכו'', וכן לפני כתיבת שמות הקודש אם אמר 'הריני כותב לשם ה'' וכיו\"ב. אולם מסתמא סופר ירא שמים נזהר בזה מאוד. וכגון שהיה פעם מישהו הפיץ ברבים על שני שמות שאינם שמות של קודש אלא של חול ולא צריך לקדשם. והיתה זו טעות בהלכה. והתברר לי שהיו כמה ספרי תורה שנעשו כך, והיתה מבוכה מה ניתן לעשות?! והנה כיון שהם שמות קדושים אסור למחוק את האותיות, למרות שנכתבו שלא בקדושה, והפתרון לכך הוא 'לגדור', דהיינו לקלף את הקלף מתחת האותיות בשלימות. ומצאתי תלמיד חכם אחד כאן ב'הר-נוף' שמומחה לכך, ויודע לגדור גם בקלף דק, וראיתי כמה ספרי תורה שתיקנם, והיו אלו מהודרים ונאים. ולפני שנים הייתי ב'מקסיקו' והיתה שם את הבעיה הזו, והיו צריכים לגדור את האותיות, וחתכו את הגידים במחברים את היריעה של ספר התורה, והביאו לי אותם, והעברתי לו כאן בארץ ועשה עבודה יפה כל כך עד שכמעט ולא היתה מורגשת. והוא קילף את הקלף מתחת לשם ה' בזהירות, וקידש שם ה' וכתבו בקדושה מחדש. ובאמת בעיה כזו המחשב אינו מגלה, אך חסרות ויתירות ואותיות מדובקות וכדומה המחשב מגלה על אתר. לפי כמה שנים הביאו לכאן ספר תורה אחד יפה ומהודר מאוד, ואני חושב אולי אחד מהיפים ביותר שהיו כאן, והוצאנו אותו לקריאת 'זכור'. וכשקראתי בו לפתע הציבור כולם מעירים לי על טעות בקריאה, ומתברר שהיתה שם אות מיותרת, והחלפנו ספר. לאחר מכן הלכתי לבעל הספר והסבתי את תשומת ליבו על כך שהספר כל כך יפה אבל פסול, ואפשר למנוע דבר כזה בבדיקת מחשב פשוטה. בעל הספר מיד השיב לי, שעשה בדיקת מחשב, ואינו מבין היאך קרה דבר כזה שהמחשב לא ידע על הטעות הזו. כשבדקנו את תוצאות בדיקת המחשב, התברר שהמחשב אכן זיהה את הטעות הזו, אך מי שהיה אמור לתקן את התיקונים ככל הנראה לא שם ליבו לתקן את הטעות הזו. ושמעתי מקרה שאירע בבני ברק בסופר אחד שהיה כותב בצורה מהודרת ובכתב יפה ומיוחד מאוד, ורבים ביקשו לרכוש סת\"ם רק ממנו. והנה בא אחד וקנה ממנו מזוזה, והסופר אמר לו שאינו צריך לבדוק את המזוזה בבדיקת מחשב כיון שבדקו אותה כך כבר בעבר. הלקוח שילם את מחיר המזוזה, ובכל זאת החליט לקחתה לבדיקת מחשב. וכשהביא את המזוזה לבודק לא אמר לו שמזוזה זו נבדקה במחשב בעבר, הבודק סרק את המזוזה במחשב, והתוצאה היתה שהמחשב זיהה שמזוזה זו היתה בעבר בבדיקה! וכן המחשב אמר שהיא כשרה למהדרין. הבודק כשראה שהמזוזה הזו נבדקה בעבר בדק את תוצאות הבדיקה הקודמת, ומתברר שבפעם הקודמת המזוזה היתה פסולה. והבעיה היתה שיש דיבוק בין אותיות באופן שאי אפשר לתקן, כיון שיש בה בעיה של 'חק תוכות'. דהיינו, לדוגמא, אם נפלה על הקלף טיפת דיו, וצריך לכתוב כעת אות א', אי אפשר לגרד את טיפת הדיו עד שתיווצר ממנה אות א', כיון שזה נקרא 'חק תוכות', דהיינו האות נוצרת מאליה, ואני צריך 'חק ירכות' שכל אות תיווצר מתחילה כך. והלכה זו מאוד מצויה, וכגון במי שהיה צריך לכתוב אות ה' וכתב ח', אינו יכול לגרד את החלק הקטן המפריד בין הח' לה', מהסיבה הזו שזה 'חק תוכות'. אם כן במזוזה ההיא שהיו בה שתי אותיות מדובקות זו לזו, היו צריכים למחוק את האות לגמרי כדי שלא יהיה שם 'חק תוכות', ומאידך הדין הוא שבמזוזה צריך שתכתב 'כסדרה', אם כן אין תקנה למזוזה כזו והיא צריכה גניזה, והיאך פתאום היא כשרה למהדרין?! מסתבר שהסופר חס על ממונו ועל המזוזה הזו וכמעט הכשיל את האדם במזוזה זו. בודקי אותו מכון סת\"ם שראו את המעשה, הלכו אל הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק\"ל לדעה מה עושים? שהרי הסופר הזה תיקן מזוזה באופן של 'חק תוכות'. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר כששמע על כך רצה להחרים את הסופר, ולהפיץ ברבים שהסופר הזה איבד את נאמנותו שלו ואין לרכוש ממנו סת\"ם כלל. כששמע הסופר על כך, הלך לפני הגר\"ש וואזנר ובכה והתחנן על נפשו, ונשבע שמעולם לא עשה כן רק בפעם הזו שהיצר הרע גבר עליו, ומתחייב ומבטיח שלא יעשה כן יותר. ולמעשה, הגר\"ש ריחם עליו ולא פירסם את שמו. יא. חזקת כשרות בספרי תורה לאחר כל האמור, שהמחשב כיום מהימן להבטיח שספרי התורה ברובם כשרים ומהודרים, וכיום לספרי התורה יש חזקת כשרות חזקה וברורה. וכן עם התפתחות הטכנולוגיה גם הקלף יותר משובח, ומקצועיות הסופרים רבה יותר, ואנשים כיום יודעים שלא לרכוש ספרי תורה מכל הבא ליד, אלא בודקים בשבע בדיקות וחקירות ממי הם קונים, ומי הסופר, ואם הוא ירא שמים ואיך הכתב שלו וכו'. ולפני שנים, היה יהודי זקן שרצה לקנות ספר תורה, ורכש ספר בזול מאוד בלי לבדוק את איכותו, והכניס אותו לבית הכנסת של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואני הייתי קורא שם בתורה, והייתי הרבה מסתפק על כל מיני שאלות שהתעוררו. והנה שבת אחת היהודי הזה עלה לתורה לעליית משלים, ובאותה שבת קראו בספר תורה שהוא תרם, והנה בדיוק בעליה שלו מצאתי טעות. כשסיים את הקריאה שלו, הלכתי לאאמו\"ר וסיפרתי לו שיש טעות בספר. אאמו\"ר שאל אותי, ולמה לא אמרת מיד שיש טעות בספר? אמרתי לו, שהיהודי הזה כל כך שמח בספר שקנה, שאם הייתי אומר שיש טעות בטח היה הדבר עולה לו בבריאותו, וכיון שהוא אחרון ואין אחריו מי שיברך, עדיף לעשות כך שלא ידע שיש טעות. אאמו\"ר הגיב על הנעשה 'יפה עשית'. אך מיד לאחר השבת שלח לקרוא לבניו של אותו זקן, ואמר להם שאביהם כנראה לא ידע וקנה ספר תורה לא טוב, ולכן, אינו מוכן להוציא את הספר הזה יותר! הבנים קבלו בהבנה את הענין, ושאלו את אאמו\"ר אם מותר להם למכור את הספר. אאמו\"ר השיב להם שמותר. והאמת היא שבאמת אסור - זוהי מחלוקת אולם כך [ למכור ספר תורה בשביל לקנות ספר תורה אחר , אך באופן שכזה שהספר הראשון על פי רוב הוא פסול, אינו ספר ]המנהג תורה כלל, ומותר למוכרו לכולי עלמא. לאחר שמכרו את הספר, הקונה גילה את חסרונותיו של הספר, והוא טען שהם רימו אותו, כיון שאמרו לו שהספר הזה היה בבית הכנסת של הרב עובדיה, והוא החזיק בדעתו שאם הספר היה שם כנראה שהוא ספר מצויין, ולאחר שקנה גילה שלא מיניה ולא מקצתיה, אדרבא לא סתם הוציאו את הספר הזה משם, וביקש להחזירו, והם לא הסכימו, והלך ותבע אותם לדין תורה. ולבסוף הסתדרו להם איכשהוא. לכן בימינו אין כל חשש של ברכה לבטלה לעולה לספר תורה, משום שיש חזקה מהימנא שהספר הוא כשר וטוב. ויש לצרף לכך את דעת הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן ט) שסובר שאפשר לברך אף לכתחילה על ספר פסול, כיון שסובר שהברכות אינם על הספר הזה, וכמו בשאר מצוות שמברכים על המצוה הזו, אלא הן ברכות לקב\"ה על התורה שנתנה לנו, ולכן אפילו שהספר וראה בספר הלכה ברורה ח\"ז [ פסול מברכים, ואפילו בעל פה. ע\"ש ואכמ\"ל .]בשו\"ת אוצרות יוסף בסופו סימן ה אות זס מש\"כ בזה באורך ולהלכה מסקנת הדברים שמותר להוסיף עליות לתורה בימינו אף לכתחילה ללא כך חשש. יב. לא להוסיף עולים יותר מידי ויש לדעת עוד שאמנם אפשר להוסיף עליות לתורה בימינו ואין בזה כל חשש, אך יש לדבר גבול ומידה. ומאידך גיסא יש בעיה בזה של טורח ציבור. שהנה כתוב שבשבת ממהרים את התפילה בשביל עונג שבת, ולכאורה אין להוסיף יותר מידי, ולכן היו קהילות שתיקנו שאין להוסיף בשבת יותר משלושה מוסיפים. והיו מקומות שתיקנו להוסיף עליה אחת בלבד. ואף כשיש חתן, אני אומר כאן בבית הכנסת שמספיק להעלות את אבי החתן ואבי הכלה והחתן בעצמו, ולא להעלות יותר מזה. וכן בברית מילה מעלים רק את אבי הבן. וכל זה כדי למנוע טורח ציבור. ואם יש מצב שאנשים מבקשים להוסיף, וקרה לי כאן כמה פעמים שניגשו אלי אנשים שאמרו לי שיש להם אורח מחו\"ל וכיו\"ב שהוא שעת צורך מותר להוסיף על העליות כפי הצורך. וכמו כן במקומות שהעליות אינן עולות ביוקר, אפשר לומר להם שיקנו את העליות בכסף ולא להוסיף על העליות משום טורח ציבור. מאידך פעם היו העליות כאן עולות מאות שקלים לעליה, ובא אלי אחד המתפללים ואמר לי שהוא רוצה לעלות לתורה ואינו יכול לעלות כיון שמחיר העליה יקר מאוד כאן, והשבתי לו בחיוב והוספנו עליה. ורק זאת צריך לדעת, שיש לומר לבעל קורא מתחילה שצריך להוסיף עליה, כדי שיוכל לחלק את העליות כהוגן, כיון שלכתחילה לא כדאי לחזור סתם על מה שקרא כבר. יג. יום טוב כשבת לענין זה ובעניין הוספת עולים לתורה ביום טוב. הנה לעיל הבאנו את המשנה ושם כתוב כך: 'וביום טוב חמישה, וביום הכיפורים ששה, ובשבת שבעה, אין פוחתין מהם אבל מוסיפים עליהם'. ע\"כ. ויש מחלוקת היאך להסביר את המשנה. אם התיבות 'אין פוחתין מהם אבל מוסיפים עליהם' נאמרו על שבת בלבד, ואילו ביום טוב וביום הכיפורים אין מוסיפים על העולים, או שמא שנאמרו תיבות אלו על האמור לפני כן שבת ובכללו יום טוב ויום הכיפורים. והנה אם נבאר שהסיבה לכך שבשבת מוסיפים על העולים מכיון שהוא יום שאסורים בו בעשיית מלאכה, הלא גם ביום טוב ויום הכיפורים אסורים בעשיית מלאכה. וכסברא זו מבאר רש\"י שם (ד\"ה ואין), והרמב\"ם פוסק כן להלכה (פי\"ב מהלכות תפילה הלכה טז) שגם ביום טוב וביום הכיפורים מותר להוסיף על העולים לתורה. יד. לא להשוות את יום טוב לשבת לעומת זאת הר\"ן (מגילה דף יב ע\"ב מדפי הרי\"ף) מביא שיש אומרים שאין מוסיפים על העליות של יום טוב ויום הכיפורים, ומה שכתוב במשנה שמוסיפים היינו רק לעניין שבת. ובביאור הענין כתב הר\"ן, שהנה ביום טוב כמות העולים הוא חמישה עולים, ואם יוסיף שני עולים לתורה, תעלה הקריאה להיות כקריאה של שבת. וכמו כן ביום הכיפורים שמעלים ששה עולים, ואם יוסיף עולה, תעלה הקריאה של יום טוב להיות שוה לשל שבת. רבינו יונתן מלוניל (שם) כותב עוד טענה, שהנה בשבת שמכינים מאכלים לכבוד שבת מיום שישי, אפשר להתעכב מעט בבית הכנסת, מה שאין כן ביום טוב שמכינים את האוכל בעיצומו של יום, יש לקצר ולא לעכב את הקהל, כשם שאנו נמנעים מלהוסיף עולים ביום שמותר בו עשיית מלאכה. וכן ביום הכיפורים, שאנשים בתענית ויש להם צער, יש לקצר ככל האפשר ולא להכביד על הציבור, ולכן אין להוסיף בעליות לתורה ביום הכיפורים ויש לשים לב, שאף על יום הכיפורים שמתפללים בו כל היום [ וביום טוב .]כולו כותב עליו רבינו יונתן מלוניל שאין להאריך מידי, עד כדי כך טו. דעת מרן והרמ\"א בהוספת עולים ביום טוב מרן בשלחן ערוך (סימן רפב ס\"א) לא חילק בין יום טוב ויום כיפור לשבת, ומשמע לכאורה שדעתו שאפשר להוסיף בעליות גם בימים אלו, וכדעת הרמב\"ם וכפירוש רש\"י במשנה. ולעומתו הרמ\"א מחלק, וסובר שביום טוב אין להוסיף עליות לתורה על 'והוא הדין ביום טוב מותר להוסיף על מנין הקרואים, החמישה עולים וז\"ל: ויש אומרים דביום טוב אין להוסיף. וכן נהגו במדינות אלו מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה, גם בכל יום טוב אין המפטירין ממנין הקרואים, כד ־ לקמן'. עכ\"ל. ובדעת הרמ\"א שכתב שמנהג האשכנזים שלא להוסיף על מנין הקרואים, יש לומר שדעתו שעיקר הדין הוא שמותר להוסיף על מנין הקרואים, אך המנהג הוא שלא להוסיף. משום שאם לא נאמר כן, מהו ההיתר בשמחת תורה לנהוג אחרת?! דהיינו אם אסור להעלות עולים נוספים לתורה למה שבשמחת תורה יהיה הדין שונה. ומוכח שהרמ\"א סובר שמותר להוסיף ביום טוב, ורק המנהג הוא שלא לע ־ שות כן, אך בשמחת תורה שהוא שמחה שכל הקהל רוצה להיות שותף בש ־ מחת סיום התורה נוהגים בו כעיקר הדין להוסיף עולים לתורה אף ביום טוב. טז. הוספת עליות כפי עליות היום ויש לומר עוד ראיה בדברי הרמ\"א שודאי סובר שמותר להוסיף על מנין העולים. שהנה לעיל (אות ג) הבאנו את המחלוקת בגמרא אם מפטיר עולה למנין שבעה או לא. ומחלוקת זו היא גם לגבי יום טוב אם מפטיר עולה למנין חמישה או לא. ומי שסובר שמפטיר עולה למנין חמישה ביום טוב, סובר שביום טוב מעלים ארבעה עולים שקוראים את הפרשה בספר ראשון, והעולה החמישי עולה לספר שני והוא המפטיר. ואילו הסובר שמפטיר אינו עולה למנין חמישה, צריך שבספר הראשון יעלו חמישה עולים, ואחר כך המפטיר יעלה לספר תורה שני. ולפי האמור לעיל בשם התוספות (שם כג.) שאין אנו מחשיבים את המפטיר למנין העולים, אלא רק בתור תוספת, כיון שממא נפשך יהיה טוב, למאן דאמר 'מפטיר אינו ממנין העולים' הוא באמת אינו ממנין העולים, ולמאן דאמר 'מפטיר עולה למנין העולים' יהיה הוא רק כמוסיף על מנין העולים. אם כך, למנהג האשכנזים, שכתב הרמ\"א שבכל יום טוב אין המפטירין ממנין הקרואין, לכאורה הוא דוקא אם נאמר שאפשר להוסיף על העולים ביום טוב, אך אם נאמר שאי אפשר להוסיף על העולים ביום טוב מפני מה נקל על המפטיר להיות נוסף על החמישה עולים?! ולהלכה, למנהג הספרדים מותר ביום טוב להעלות עולים מוסיפים לתורה, ואאמו\"ר היה נוהג להוסיף עליות כמנין העליות שבאותו היום, כגון בראש השנה שמעלים חמישה עולים היה מוסיף עוד חמישה מוסיפים. כדי לזכות את הציבור לעלות לתורה בימים אלו. לעומת זאת האשכנזים נוהגים שלא להוסיף אלא אם כן במקום הצורך גדול. כגון שאם בקריאת יום טוב העלו חמישה אנשים, וטעה ולא שם לב וחילק את העליות לפי החלוקה של יום טוב שחל בשבת, ולאחר חמישה עולים כבר סיים את הקריאה, שיכול להוסיף עוד עולה בשביל לסיים את הקריאה כפי המנהג. בשבוע הבא בעזרת ה' במסגרת השיעור השבועי ימסור הגאון רבי אופיר מלכה שליט\"א שהוא גאון עצום ובקי בהלכה, ובקי בפסקי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ופוסק הלכה בעצמו, ובנוסף הוא מגיד שיעור נפלא בעל כושר הסברה ובהירות נפלאה. תמיד אני שומע על ההיענות הרבה כשהוא בא לכאן. שמעו ותחי נפשכם"},{"filename":"39.pdf","content":"שיעור זמן תוספת שבת| קריאת המגילה בפורים של מוצאי שבת| ערבית של מוצאי שבת| נושאי השיעור: להוסיף מחול על הקודש 'מנהג ירושלים' בתוספת שבת | ספק דאורייתא לחומרא| תחילת זמן קבלת שבת| 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת ויחי נמסר כ\"ו חשון תשע\"זפרטי דיני תוספת שבתלעילוי נשמת גאולה בת מרים רוח ה' תניחנה בגן עדן| 39 'גליון מס א. מקור מצות תוספת שבת במסכת ראש השנה (ט.) ובמסכת יומא (פא:) איתא שצריך להוסיף מחול ימים טובים מנין? תלמוד לומר \"שבתכם\", הא כיצד? כל מקום שיש בו ערב\", אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר \"תשבתו\", על הקודש, אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין? תלמוד לומר \"מערב עד \"בתשעה\", הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול בתשעה? תלמוד לומר \"בערב\", אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר (ויקרא כג, לב): \"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב\", יכול על הקודש, ונדרש ממה שכתוב בפרשת אמור לגבי תענית יום הכיפורים שבות מוסיפין מחול על הקודש. ע\"כ. המלאכה בהם הוא איסור מדאורייתא אך אין בו סקילה, בכל אלו נאמר שהמלאכה בהם אסורה מדאורייתא ויש בה סקילה, וימים טובים שאיסור כלומר גם יום הכיפורים שאיסורו הוא איסור אכילה ומלאכה, ושבתות, הדין להוסיף מחול על הקודש. כתב שיש להוסיף מחול על הקודש, אולם משמע בפשיטות מדבריו בשבת, אולם בהלכות יום הכיפורים (פ\"א מהלכות שביתת העשור ה\"ו) והנה הרמב\"ם בהלכות שבת לא כתב דבר בענין תוספת מחול על הקודש שההוספה היא רק לגבי התענית אך לא לגבי איסור מלאכה בו. ובאמת המגיד משנה שם מעורר על כך, ומסיק שכן צריך לומר בדעת הרמב\"ם, שדין הוספה מחול על הקודש הוא רק ביום הכיפורים, ורק לגבי תחילת התענית בו. מהרמב\"ם שנאמרה רק לגבי התענית ולא לגבי איסור המלאכה. וכמו כן מלאכה כלל, שהרי אף ביום הכיפורים שבו נאמרה הילפותא משמע מהאמור יש לנו ללמוד שאין דין של תוספת מחול על הקודש באיסור בימים טובים אין דין של תוספת מחול על הקודש כלל. וכמו שנתבאר. ב. ג' שיטות בביאור דברי הרמב\"ם להלכה דברי המגיד משנה, והוסיף עליו שצ\"ל בדברי הרמב\"ם שאין חיוב תוספת מרן בבית יוסף (סימן רסא) ובכסף משנה (פ\"ה מהלכות שבת ה\"ג) היא את מחול על הקודש באיסור מלאכה כלל, אף מדרבנן.לעומת זאת בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה (לשונות הרמב\"ם סימן אלף תפו) חולק על המגיד משנה, וסבירא ליה שדעת הרמב\"ם ודאי שיש למצות תוספת מחול על הקודש אף באיסורי מלאכה ולא רק לגבי התענית, והוא הדין שסובר הרמב\"ם שיש מצות תוספת בשבת. רבינו יעקב ישראל אלגאזי בספרו ארעא דרבנן (אות תרמג) כותב שיש לבאר בדברי הרמב\"ם שסבירא ליה שחייב להוסיף מחול על הקודש מדרבנן. ג. בירור דעת הראשונים סוברים שודאי שיש דין להוסיף מחול על הקודש מדאורייתא, אף באיסור ואמנם בדעת הרמב\"ם מנינו ג' שיטות, אולם יש לדעת שרוב הראשונים מלאכה בשבתות וכל שכן ביום הכיפורים. וכן דעת הרא\"ש (יומא פרק ח סימן ח), הרי\"ף (דף ב ע\"ב מדפי הרי\"ף), והר\"ן (בהלכותיו ריש יומא), וכן נראה שזו דעת המגיד משנה בעצמו ועוד רבים מרבותינו הראשונים. הרמב\"ם, אולם דעת הרי\"ף והרא\"ש נתבררה לא כן, ויש לנהוג כמותם אכן ישנם כמה מרבותינו הראשונים שחולקים עליהם וסוברים כדעת לכאורה שהם שנים מתוך שלושת עמודי ההוראה. ד. בירור דעת מרן השלחן ערוך (סימן רסא ס\"ב) כתב וז\"ל: 'יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש', והנה יש לברר בכך מהי דעת מרן השלחן ערוך, שהנה בהלכות שבת ע\"ש. וזמן התוספת מבאר מרן להלן. והנה, מרן נקט בלשונו 'יש אומרים', ההלכה הזו רק בלשון 'יש אומרים' אך לא היה מביא את החולקים עליה, וכתב כן להדגיש שדעת הרמב\"ם אינה כן. ואמת היא שאם היה מביא את הייתי אומר שדעתו היא שאמנם יש חולקים אך למרות זאת כך דעתו להלכה. , שהנה ]ולא ראיתי שמעירים הערה זו[ אלם יש להעיר על דברי מרן הללו בהלכות יום הכיפורים (סימן תרח ס\"א) מרן כותב את ההלכה להוסיף מחול על הקודש ביום הכיפורים לגבי התענית בלבד, אך לא לגבי איסור המלאכה, וכמו שמשמע דעת הרמב\"ם. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר yd6730@gmail.com :תלינק לתרומו ולכאורה יש לומר שדעתו היא שהוא 'סתם ויש אומרים שהלכה כסתם'. בהלכות יום הכיפורים, שאין דין תוספת מחול על הקודש אלא רק לגבי מסתמא לאחר סימן רס\"א. ולפיכך יש לומר שהלכה כמו מה שכתב ועוד יש לומר, שכשיש סתירה הלכה כמשנה אחרונה, וסימן תר\"ח נכתב וה'סתם' הוא בהלכות יום הכיפורים, וה'יש אומרים' היינו בהלכות שבת. העינוי. ה. איחור תפילת ערבית במוצאי שבת מחול על הקודש'. ולאחר מכן חשבתי שהנה לגבי תפילת ערבית במוצאי שבת (סימן רצג להוסיףס\"א) כתב מרן וז\"ל: 'מאחרין תפילת ערבית כדי ולפי זה צריך לומר שמרן סמך על מה שיכתוב בסימן רצ\"ג ולפיכך לא טרח לבאר את הדין הזה בכניסת השבת. וילמד סתום מן המפורש. של מוצאי שבת בשבת\". דהיינו יכול להתפלל מעיקר הדין כבר מבעוד הדין. וסיבת הדבר, משום שהגמרא בברכות אומרת (כז:) \"מתפלל אדם שאין זה מעיקר הדין. ואין ללמוד מכך לחייב דין תוספת שבת מעיקר הזו לאחר את יציאת השבת במוצאי שבת, כתב שאין זה אלא מנהג, דהיינו אולם יש לדחות ראיה זו, משום שבבית יוסף (שם) כשמביא את ההלכה יום, למרות שעדיין אסור הוא במלאכה. ו. הבדלה קודם זמן רבינו תם יש ששואלים לפי הדין שיש לנהוג דעת רבינו תם במוצאי שבתות לחומרא, האם צריך לחכות ולעשות הבדלה גם לאחר זמן רבינו תם? והתשובה שאנם צריכים להמתין, והראיה מהגמרא האמורה, שמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת. וכבר נתבאר בשיעורים הקודמים שמי שמת לו מת בשבת שיכול לנהוג ראה שו\"ת יביע אומר [ ' ביאור הנושא לפי ההלכה הזו, ולהתפלל ערבית מבעוד יום וכו32 ח\"ו חיו\"ד סימן לג אות ב והלאה, וראה בגיליון מספר . ]בהרחבה שמתפללים ערבית של מוצאי שבת ויבואו לחלל את השבת, ואינם ולמעשה אין נוהגים כן היום, משום שישנם עמים הארצות שרואים יודעים שעדיין אסורים בעשיית מלאכה כיון שהשבת עדיין לא יצאה. השמשות, וכל זאת כדי שעמי הארצות לא יבואו לחשוב שכבר פנה היום צאת היום ממש, למרות שדעת רבים מהפוסקים שניתן לתקוע כבר מבין ומחמת כן נוהגים ביום הכיפורים שלא לתקוע בשופר אלא עד לאחר ומותרים באכילה וכיו\"ב. ז. אפוקי יומא מאחרינן בהר, ושקיעת החמה שם מאוחרת ביותר, ומעדיף לגור שם כדי להרויח ושבת בה נכנסת מוקדם, לעומת זאת ציפורי שהיא מקום גבוה הנמצא בציפורי וממכניסי שבת בטבריה'. ופירוש הדבר, שטבריה היא בעמק, במסכת שבת (קיח:) איתא 'אמר רבי יוסי יהי חלקי ממוציאי שבת בבואה, וביציאתה הוא מאחר כדי להישאר עוד עם השבת. ובגמרא וכל כך למה?! כדי לכבד את השבת, שמראה בכך שרוצה בשבת ומקדים מוקדם, וכמו כן מאחרין את זמן כניסת השבת \"אפוקי יומא מאחרינן\", את כניסת השבת, \"עיולי יומא מקדמינן\", דהיינו להכניס את השבת וביאור העניין הוא שהגמרא במסכת פסחים (קה:) אומרת שצריך להקדים עוד מעט משבת ביציאתה. ח. פורים שחל במוצאי שבת יש לשאול מה עושים קודם? אם מבדילים על היין קודם קריאת המגילה, טעם זה מובא גם לגבי קריאת המגילה בפורים שחל במוצאי שבת. שהנה או שקוראים את המגילה לפני ההבדלה. היא תדיר על פני קריאת המגילה. אך מאידך גיסא קריאת המגילה היא והנה הכלל הוא ש'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם', והבדלה על היין פרסומי ניסא, והגמרא במסכת שבת (כג:) אומרת שפרסומי ניסא עדיף על תדיר, וקודם לו. ולפי זה יש להקדים את קריאת המגילה על פני הבדלה על היין. ניסא עדיף על תדיר היינו כשאי אפשר לקיים שניהם יחד, אולם אם אכן, התוספות (ד\"ה הדר) כותבים לבאר שכל מה שאומרים שפרסומי אפשר לקיים את שניהם, והנידון הוא רק לגבי איזו מצוה מכובדת יותר, בזה אין אומרים שפרסומי ניסא קודם לתדיר. ואכמ\"ל. למעשה, כיום נוהגים בכל עדות ישראל להקדים את קריאת המגילה שאי אפשר לקרוא בלא אש ובכך נהנים ממנה ומשכך מברכים עליה אף המגילה, ואם שכחו מפסיקים ומברכים אפילו בתוך קריאת המגילה, כיון 'אפוקי יומא מאחרינן'. ומלבד ברכת 'מאורי האש' שמברכים קודם קריאת על פני הבדלה, ובשו\"ת תרומת הדשן (סימן ס) כתב לבאר שהוא משום וראה ביאור הדברים באורך ב'תורת המועדים' על פורים [ קודם המגילה .]וארבע פרשיות סימן ז אות ו ובביאורים וציונים שם ולאחר כל זאת התבאר לכאורה, ש'אפוקי יומא מאחרינן' הוא מנהג טוב בעלמא, אך ודאי שאינו עיקר הדין של תוספת שבת. ט. כוכבים קטנים רצופים והנה בסימן רצ\"ג (ס\"ב) כותב מרן השלחן ערוך שיש להיזהר שלא לעשות , מלאכה עד שיראו שלושה כוכבים קטנים ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים. בינוניםוהנה הגמרא במסכת שבת (לה:) הלא אומרת שלושה כוכבים . ומקור הדין רצופים קטניםואילו כאן השלחן ערוך כותב שלושה כוכבים מחול על הקודש, ולכן יש להמתין עוד מעט בכדי שיהיה שלושה כוכבים שאמנם שלושה כוכבים הם בינונים וכדינא דגמרא, אולם יש להוסיף בבית יוסף הוא הר\"ן (יומא דף ב ע\"ב מדפי הרי\"ף) ושם מבאר דבריו קטנים רצופים ואז ודאי הוא לילה, והוסיף מחול על הקודש. תפילת ערבית כיון שהוא רק מנהג לאחר את השבת ואינו עיקר דין של כיון ששם מדובר על התענית, וכן אינו מביא ראיה מסעיף א' לגבי איחור ראיה מסימן רצ\"ג הנ\"ל, ולעומת זאת אינו מביא ראיה מיום הכיפורים השלחן ערוך היא שצריך להוסיף מחול על הקודש מדאורייתא, ומביא ברורה (סימן רסא ס\"ק יט ובביאור הלכה ד\"ה יש) להוכיח שדעת מרן שיש להוסיף מחול על הקודש מדאורייתא, והאמת שכן כתב המשנה ומתוך שהשלחן ערוך פסק את דברי הר\"ן להלכה משמע לכאורה שדעתו תוספת שבת וכמו שנתבאר לעיל. ולמסקנת הדברים יש לומר, שדעת מרן השלחן ערוך שמצות עשה מדאורייתא להוסיף מחול על הקודש. י. מצות תוספת שבת בבין השמשות כן יש לברר, האם אפשר להוסיף מחול על הקודש בבין השמשות, כיון ויש לברר מהי כמות הזמן הדרושה בשביל להוסיף מחול על הקודש. וכמו שהוא זמן של ספק שיכוון לצאת ידי שניהם, או לא. מצות עשה לשבות בשבת. ב. מצות לא תעשה שלא לעשות מלאכה. ג. אמור). ולעומת זאת בעשיית מלאכה בשבת יש בה שלוש דינים שונים: א. גרידא, וכך מוכח במדרש (בראשית רבה י, ט) ובתורת כהנים (פרשת המתבאר מהאמור שמצות תוספת שבת היא מצות עשה מדאורייתא ויש בה גם חיוב סקילה על מי שעובר על הלאו. ועל כל פנים לקיים דין תוספת שבת בבין השמשות אי אפשר, משום שתוספת שבת הוא חיוב עשה בלבד, ולעומת זאת 'בין השמשות' הוא להוסיף עליהם את תוספת שבת, לכן יש לומר שתוספת שבת היא קודם שבת הוא ככל דיני שבת לגמרי, ובכללם שלושת החיובים הנ\"ל, ואין מה ספק יום ספק לילה, והיינו ספק דאורייתא שהוא לחומרא, וממילא חיוב בין השמשות. אולם אם נאמר שתוספת שבת היא מצוה מדרבנן, וחכמים עשו גדר כדי office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יבוא לעשות מלאכה לאחר בין השמשות, אם כן אפשר לומר שחיוב תוספת שבת הוא בבין השמשות עצמו, כיון שהוא רק גדר איסור. וכך מבאר רבינו מנוח (על הרמב\"ם שם). יא. תוספת שבת מהשקיעה מהשקיעה הראשונה. ומוסיף שם הרמב\"ן \"אם רוצה עושה כולו תוספת המנחה. וזמן זה הוא עד השקיעה השניה שהוא לאחר שלוש מיל ורבע זמן השקיעה הראשונה הוא זמן פלג המנחה, ואין לקבל שבת לפני פלג מחול על הקודש. אבל לא לפני כן, כיון שלפי רבינו תם שלוש דקות לפני רנא והלאה), שבשקיעה הראשונה כשעדיין יום גמור הוא יכול להוסיף הרמב\"ן בספר תורת האדם (ענין אבילות ישנה הוצאת מוה\"ק עמוד דקות וחצי, שזו השקיעה השניה, מתחיל בין השמשות. ואם כן אומר עדיין יום גמור הוא, וזו השקיעה הראשונה, ורק לאחר חמישים ושמונה הרמב\"ן סובר כסברת רבינו תם בדיני השקיעה, שכשהשמש שוקעת ואם רוצה עושה מקצתו\" – דהיינו כמה דקות. מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, וז\"ל: 'יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מרן השלחן ערוך (סימן רסא ס\"ב) מעתיק לכאורה את דברי הרמב\"ן הללו רצה לעשותו כלו תוספת עושה והזמן הזה שהוא שלושה מילין ורביע, וכו'', ע\"ש. ולכאורה הוא ממש דברי רצה לעשות ממנו מקצת עושה הרמב\"ן ומשמע שסובר כמותו. יב. קבלת שבת קודם פלג המנחה ע\"ש. ומשמע שמי שהדליק נרות שבת לפני פלג המנחה לא יצא ידי חובה. למהר להדליקו בעוד היום גדול וכו' ובלבד שיהיה מפלג המנחה ולמעלה', המנחה והלאה. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רסג ס\"ד): 'לא יקדים שהיא לכבוד שבת. לכן הגבול לתחילת זמן קבלת תוספת שבת הוא מפלג והוא ודאי דבר שלא יתכן. כיון שקבלת שבת צריכה להיות שתהיה ניכרת לבוא ולומר שמקבל עליו את השבת כבר מזריחת החמה של יום שישי שבת לפני זמן פלג המנחה, כיון שאין לדבר סוף, משום שאם לא כן יכול ויש לדעת, שאמנם יש להוסיף מחול על הקודש, אך אינו יכול לבוא ולקבל יג. ספק דאורייתא לחומרא הוא כבר ספק דאורייתא ואין מה להוסיף בשעה זו, ובסוף דבריו כותב על הקודש מבעוד יום, ומבאר את מה שנתבאר לעיל שבבין השמשות הר\"ן במסכת ביצה (דף טז ע\"ב מדפי הרי\"ף) כותב שצריך להוסיף מחול הר\"ן וז\"ל: 'שזה למי שסובר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה', ע\"ש. זה שקבע כלל זה, אם הוא כלל מהתורה, או שמא הוא כלל מדרבנן בלבד. ביאור הדבר, שהנה יש מחלוקת בדין 'ספק דאורייתא לחומרא', מי הוא דעת הרמב\"ם (סוף פ\"ט מהלכות טומאת מת) היא ש'כל הספיקות הם קבעו שכיון שהוא ספק בדין התורה דינו לחומרא. ולפי זה משמע שספק (קידושין עג:) שרק ממזר ודאי לא יבוא, אך ספק ממזר יבוא, אך חכמים הוא אסור, וכמ\"ש (דברים כג, ג) 'לא יבוא ממזר בקהל ה'' ולומדת הגמרא מדבריהם' – דהיינו מדברי חכמים. כלומר דין התורה שרק באיסור ודאי דאורייתא שהוא לחומרא הוא חיוב דרבנן גרידא. וסוברים שספק דאורייתא לחומרא כלל זה הוא מן התורה, והדין שיש לעומת זאת הרשב\"א והר\"ן במסכת קידושין (שם) חולקים על הרמב\"ם להחמיר בו הוא מהתורה. מהתורה. ולכן גם אין שום משמעות לתוספת שבת בבין השמשות. ולפי מדאורייתא, וממילא החיוב בעשיית מלאכה בבין השמשות הוא חיוב אלא רק מבעוד יום, היינו משום שסובר שספק דאורייתא לחומרא הוא לפיכך הר\"ן שאומר שאי אפשר לעשות תוספת שבת בבין השמשות זה יש לומר שתוספת שבת הוא רק מבעוד יום. מאידך, מדברי הר\"ן מתבאר שלפי הרמב\"ם וסייעתו שסוברים שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, ממילא איסור מלאכה בבין השמשות שהוא ספק דאורייתא, הוא איסור מדרבנן גרידא, ואם יקבל על עצמו תוספת שבת הוא עושה את זמן בין השמשות לזמן האסור במלאכה מדרבנן לזמן האסור במלאכה מדאורייתא. יד. בירור דברי הר\"ן ודברי הר\"ן תמוהים מאוד, שהנה לעיל הובאו דברי הרמב\"ן שאומר שתוספת שבת צריכה להיות בזמן שהוא ודאי יום, וכך מעתיקו השלחן זאת הרמב\"ן קובע שתוספת שבת היא דוקא מבעוד יום, והלא לפי דברי כדעת הרמב\"ם וסייעתו (וכן כתב הר\"ן בסוף פרק קמא דקידושין), ובכל ערוך. והרי דעת הרמב\"ן ידועה שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, הר\"ן יכול לעשות תוספת שבת אף בבין השמשות וכמו שהתבאר. ועוד יש לתמוה, לפי מה שמצינו דעתו של מרן בשו\"ת בית יוסף (שיטה למסכת קידושין ה:) ששם מבאר סוגיא בקידושין, ומביא את שיטת והרי לנו ששלושת עמודי ההוראה שתמיד סומך עליהם ופוסק כמותם חלוקים עליו, ומוכיח מהרי\"ף והרא\"ש שסוברים כדעת הרמב\"ם, ע\"ש. הרמב\"ם שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, ומביא שהרשב\"א והר\"ן להלכה סוברים כן, וודאי שגם הוא היתה דעתו כן. טו. עשה מלאכה בבין השמשות חייב אשם תלוי השמשות עדיין אין בזה כדי לעשותו תוספת שבת וצריך מבעוד יום ממש, קרמית?!', דהיינו אפשר והרמב\"ן וכן מרן הבית יוסף סבירא להו שבבין והאמת שלכאורה יש להשיב על קושיות אלו, שהלא 'גברא אגברא והר\"ן חולק עליהם וסובר שאפשר לעשות תוספת שבת בבין השמשות, ואין כל קושיא מזה לזה. מדפי הרי\"ף) סובר שהדין להחמיר ין השמשות הוא מדאורייתא לכולי אולם יש לומר שאין זה נכון, משום שהר\"ן עצמו במסכת יומא (דף ב ע\"ב להביא קרבן חטאת, אולם אם הוא עבר על ספק איסור צריך להביא קרבן עלמא. וביאור הענין, שהנה מי שעבר על איסור שיש בו מיתה בשוגג חייב אשם תלוי. והסיבה היא שקרבן חטאת אדם עשה חטא ובא לכפר עליו בשברון לב, הרי\"ף) קרבן אשם תלוי צריך לעלות פי ארבעים ושמונה מקרבן חטאת, ולפי המתבאר בחז\"ל (ראה רבינו יונה על הרי\"ף ברכות דף ב ע\"ב מדפי לעומת זאת העובר על ספק איסור אשר בא לכפר על חטאו אין בליבו חרטה כמעט, כיון שהוא מפקפק אם מה שעשה הוא בכלל חטא או לא, והוא מצידו מאמין שלא עשה כל רע. השמשות הוא זמן שחיובו הוא מדאורייתא לכולי עלמא, למרות שהוא ודאי שאין מביאים קרבן על איסור דרבנן, משום כך מסיק הר\"ן שבין לחומרא הוא מדרבנן אין לומר שבין השמשות הוא דין דרבנן, שהלא אשם תלוי, ולא קרבן חטאת. ולכן, גם להסוברים שספק דאורייתא והנה, ההלכה היא שמי שעשה מלאכה בבין השמשות חייב להביא קרבן ספק. והטעם כיון שבין השמשות הוא ספק קבוע, דהיינו הוא ספק חזק, כאן ודאי איסור ורק איננו יודעים אם עבר על האיסור או לא. וכמו כן מהן והשניה נעלמה, ואינו יודע מה אכל, 'איקבע איסורא' – דהיינו היה וכמו לגבי חלב שיש לו חתיכה של חלב וחתיכה של שומן ואכל אחת בין השמשות שזמנו קבוע ונמצא תמיד בין היום ובין הלילה דינו חמור כאיסור דאורייתא עצמו. והנה בתוספתא (כריתות פ\"ב הלכה י) כתוב, שמי שעושה מלאכה בבין נקרא 'איקבע איסורא' כיון שמלפני כן היה יום חול, אבל בין השמשות של אכן התוספות בכריתות (יז:) כתבו שבכניסת השבת בין השמשות אינו השמשות של כניסת השבת או יציאת השבת חייב להביא אשם תלוי. מוצאי שבת נקרא 'איקבע איסורא', אולם כמעט כל הראשונים חולקים חייב אשם ליציאת השבת, ואחד מהם הוא הר\"ן שכותב במסכת יומא (דף ב ע\"ב על התוספות וסוברים שאין חילוק בין בין השמשות בכניסת השבת ערב שבתמדפי הרי\"ף) שמי שעושה מלאכה בבין השמשות ב תלוי, וממילא משמע שאיקבע איסורא אף בערב שבת. ולפי כל האמור יש לשאול מפני מה למאן דאמר ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן יכול לקבל שבת בבין השמשות, והלא התבאר שבבין השמשות הוא לחומרא לכולי עלמא?! ראה ב'הלכה ברורה' לב (ח\"א מיו\"ד סימן קיח בד\"ה והנראה לי) ועוד כמה מגדולי האחרונים, קושיא זו הקשו השער המלך (סוף פרק ט מהלכות טומאת מת) והחקרי [ ואמרתי על כך תירוץ קצת סבוך ואין כאן מקומו .]חלק יד ב'אוצרות יוסף' קונטרס תוספת שבת עמוד סד ד\"ה ונראה ולהלכה יש לנהוג כפסק מרן השלחן ערוך וכמו שתבאר, שיש לקבל שבת לתוספת שבת מבעוד יום לפני השקיעה. טז. שיעור זמן תוספת שבת ויש לברר מהו כמות הזמן שיש להקדים קודם כניסת השבת לצורך התוספת. ויש בזה לפחות שלוש דעות בראשונים. לכך שיעור ויוסיף כרצונו. וכן לכאורה משמע בדברי מרן השלחן ערוך דעת הרמב\"ן ב'תורת האדם' (שם) שצריך להוסיף 'כל-דהו', דהיינו אין (בסימן רסא ס\"ב) שכתב \"ובלבד שיוסיף איזה זמן\" – דהיינו אין לכך שיעור. וכן בהלכות יום הכיפורים (סימן תרח ס\"א) כותב בפירוש: \"צריך להוסיף מחול על הקודש ושיעור זה אין לו שיעור\". הרא\"ש (יומא פ\"ח סימן ח) לעומת זאת כותב שתוספת זו יש לה שיעור, אך אין אנו יודעים מהו השיעור ולכן יש להוסיף 'מעט', וכן כתבו כמה ואינני יודע מה ההבדל בין השיטות כיון שעל כל פנים צריך להוסיף 'מעט' מרבותינו הראשונים כהרשב\"א (בשו\"ת ח\"ג סימן שנ) והסמ\"ג (עשין לב). ואיננו יודעים כמה הוא המעט. כותב שהשיעור הוא מעט אלא הוא כותב שאין שיעור כלל ומה התכוון ששיעור התוספת הוא מעט, כותב \"כן כתב הרא\"ש\". והרי הרא\"ש לא וכן יש לתמוה על מרן הבית יוסף (סימן תרח) על דברי הטור שכתב מרן בדבריו?! משמעות להוסיף יותר מאשר מה שכתבו הרמב\"ן ודעימיה. ואף אם יש ועל כרחנו צריך לומר שכשכתוב 'מעט' היינו דקה או שתיים, ואין חילוק ביניהם אינו משמעותי כל כך. היינו לונדון, [ השיטה השלישית בזה, היא דעת רבינו אליהו מלונדרי\"ש ]וכך קראו לה בעבר, וכנראה שגם כיום בשפות מסוימות אומרים כן להוסיף מחול על הקודש חצי שעה, וכך כותב בתוספות רבינו פרץ (ביצה בספרו חידושים על מסכת ברכות (פ\"ד מ\"ד עמוד סג) שם כותב שיש ל.) בשם ר\"י בעל התוספות, וכמו כן כתב השיטה מקובצת בביצה שם. שיעור זמן מה, וכמו שכתוב במסכת ברכות (ל:) 'חסידים הראשונים היו הוא 'שעה אחת', אולם יש לומר בזה שאין הכוונה שעה ממש, אלא ואמנם התוספות במסכת כתובות (מז. ד\"ה דמסר) כתבו ששיעור התוספת שוהים שעה אחת' והכוונה שהיו משתהים זמן מה לפני התפילה. שהרי לא יעלה על הדעת שהיו ממתינים שלוש שעות ביום קודם כל תפילה ומבטלים תורה כך. וכך מבאר השדי חמד (כללים מערכת ת כלל נד) את דברי התוספות. יז. להקדים לקבל שבת קודם השקיעה והנה כיון שאי אפשר לצמצם ולא כל השעונים מדויקים, ויש אנשים שאין להם שעון, לכן צריך להקדים קצת מלפני השקיעה כדי שחלילה לא נעשה איסור בבין השמשות. המשנה ברורה (סימן רסא ס\"ק כג ובשער הציון שם) כותב \"מי שמוסיף חצי שעה או עשרים דקות אשרי לו\". ודבריו מבוססים על שיטת רבינו השקיעה אליעזר ממיץ בספר היראים (סוף סימן קב וביראים השלם סוף סימן רעד) לפנישסובר ש'בין השמשות' היינו שלוש עשרה וחצי דקות הראשונה, דהיינו ברגע שקיעת החמה הוא כבר לילה, ועבר בין השמשות. וגם אם נחמיר ונאמר ש'מיל' הוא עשרים וארבע דקות שלושת רבעיו להלכה וכבר ביארתי את הדברים בהרחבה בקונטרס כי בא השמש (הנד\"מ אין צריך לחשוש יותר מידי, כיון שעל כל פנים שיטת היראים לא נפסקה זמניות יכול להיות שיש להוסיף לכאורה מעט יותר מעשרים דקות, אך שיטת היראים. אמנם בשעות הקיץ אם משערים את הזמן לפי שעות הם שמונה עשרה דקות, וכשמוסיף עשרים דקות יוצא ידי חובה אף לפי ב'הלכה ברורה' חלק יד בסופו) שכמעט כל הפוסקים לא תפסו דבריו להלכה, וגם המשנה ברורה כותב לחשוש לדבריו בשער הציון בהבלעה כמעט, ונראה שהוא רק חומרא. וכן כותבים רבי חיים פאלאג'י (רוח חיים סימן רסא סק\"ב) והכף החיים (סימן רנו סק\"ה וסימן רסא ס\"ק כג). הבן איש חי (ש\"ב פרשת וירא אות ו) כותב שדעת רבינו האר\"י שיש להוסיף עשרים דקות קודם קריאת ה'מגרב', דהיינו קריאות המואזין של הערבים. והם ימ\"ש מתפללים חמש תפילות ביום וקוראים לתיפלה בדרך זו, ותיפלת הערב שלהם עושים אותה בדיוק רב שבע וחצי דקות לאחר השקיעה, והם מדייקים מאוד בזה. ולפי זה יש להוסיף שתים עשרה וחצי דקות קודם שקיעת החמה. אכן במקום אחר כותב הבן איש חי (ש\"ב פרשת נח אות ז) 'מצוה מן המובחר להדליק נרות חצי שעה קודם השקיעה וכן נוהגים בביתינו'. יח. 'מנהג ירושלים' בתוספת שבת ובתוך כך, הגרי\"מ טוקצ'ינסקי כתב ב'ספר ארץ ישראל' (עמוד כו) הפוסקים האשכנזים שגרו בירושלים יש מהם שכתבו שקבלת שבת ויתירה מזאת גם בספרי הפוסקים לא הובא מנהג כזה כלל, ואף בספרי אות ג) טוען עליו בתוקף שהרי מעולם אצל הספרדים לא היה מנהג כזה, השקיעה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"ה (חאו\"ח סימן כא שבירושלים היה מנהג עתיק בכל הדורות לקבל שבת ארבעים דקות קודם בערב שבת היא עשרים דקות קודם השקיעה ולא יותר. וכגון מהרי\"צ דושינסקי בשו\"ת שלו (חאו\"ח ריש סימן לג) שהיה מהעדה החרדית וחי בתקופת הגרי\"מ טוקצ'ינסקי ואינו כותב כן בספרו. המנהג הזה (סימן עג אות יד) שהוא התחיל בעקבות מה שהיה נהוג הגאון רבי חיים אברהם נאה בעל מחבר הספר 'קצות השלחן' כתב על בירושלים של אותם הימים שרבני ירושלים היו מסתובבים בשכונות את החנויות, ומזה נשתרש מנהג לקבל שבת בירושלים ארבעים דקות הולכים לעשות כך באופן שעד ארבעים דקות לפני השקיעה כולם סוגרים הרבנים לחזור ולהתפלל, והסוחרים היו צריכים להתארגן לשבת, לכן היו העיר ומזרזים את הסוחרים לסגור את החנויות, וכיון שהיו צריכים קודם השקיעה. בירושלים ומזכיר את המנהג הזה, ואינו מזכיר שום מנהג אחר שם, ע\"ש כלל ולא חששו לו, ואנחנו הולכים כפי מה שכתב כף החיים הנ\"ל שהיה גר מעצמו באותם ימים, והספרדים, וכן רבים מקהלות האשכנזים לא נהגו בו לפני כמאה שנה על מנהג זה לא היו יודעים עליו כלל, כיון שהוא נתחדש בישראל אומרים שהם נוהגים את \"מנהג ירושלים\", ואם היינו שואלים ירושלים לקבל שבת ארבעים דקות קודם השקיעה, ועוד כל מיני ערים כיום יש שרוצים לטעון שהעיר 'פתח תקוה' גם היא נגררת אחרי מנהג והגרי\"מ טוקצ'ינסקי הביא את דברי כף החיים שם ונראה שלא הבינו [ .]נכון, ואכמ\"ל וכבר נתבאר בשיעורים הקודמים, שמהראוי הוא להתפלל תפילת מנחה קודם, ולהספיק לומר 'מזמור לדוד' ו'מזמור שיר ליום השבת' לפני שקיעת החמה כדי שתהיה קבלת שבת בפה ולהוסיף מחול על הקודש."},{"filename":"40.pdf","content":"סדר חשיבות העליות בשבת| אבל העולה לתורה בשבת| דיני טעות בקריאה כשקוראים שתי פרשיות| נושאי השיעור: חלוקת העליות כשקוראים שתי פרשיות בירור עיקר מצות | דיני קטן בקריאת התורה| ' נשים בברכת 'הגומל| חזרה על הקריאה| ' הקללות שב'בחוקותי' ו'כי – תבוא| עליות שראוי לכבד תלמיד חכם| ' מהו 'קטן| חיוב קטן במצוות| קריאת התורה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת שמות נמסר ט\"ו שבט תש\"פענייני קריאת התורה בשבת (ב)לעילוי נשמת גאולה בת מרים רוח ה' תניחנה בגן עדן| 40 'גליון מס א. להעדיף את הפרשה הראשונה בשיעורים הקודמים נתבאר יסוד ומקור המנהג להעלות שבעה עולים לתורה שקוראים בהם שתי פרשיות, היאך מחלקים את העליות של השבעה עולים. בשבת, והדין שאם רצה להוסיף מוסיף. ויש לברר כיצד הוא הדין בשבתות שהנה כשרוצים להעלות רק שבעה עולים, מעלים שלושה בפרשה הראשונה, והעולה הרביעי הוא העולה המחבר בין שתי הפרשיות, ואחר כך עוד שלושה עולים בפרשה השניה. וכך הוא הדין לכולי עלמא. והנה נחלקו האחרונים, במקום ורצו להוסיף על השבעה עולים, שדעת בעל הלבוש (סימן רפב סעיף ד) וכן כתבו עוד אחרונים, שיש לחלק ולהעלות את רצו להוסיף על העולים עוד שנים, דהיינו תשעה עולים, החלוקה היא ברורה העולים חצי – חצי. ובספר 'אליה רבה' (שם) מבאר את הדברים, שהנה אם ומעלים ארבעה בפרשה הראשונה וארבעה בפרשה השניה, והחמישי מחבר בין שתי הפרשיות. וכן בכל מספר עליות אי – זוגי. אולם במקום בו רוצים להעלות עולים במספר זוגי, יש להעלות לפרשה ראשונה חצי מכמות העולים ועוד אחד, דהיינו יש להעדיף את הפרשה הראשונה, ובה מעלים את רוב העולים. וכיון שבפרשה השניה יש גם מפטיר, יש בו גם לתת עדיפות על פני הפרשה הראשונה. לעומת זאת, במקום שרוצים להעלות ששה עשר עולים, כותב האליה רבה השבעה עולים שהם חובת היום לפרשה הראשונה, וצריך שבפרשה השניה שאין להעלות שמונה עולים לפרשה הראשונה, כיון שבכך הוא מעלה את כל יעלה לכל הפחות עולה אחד שהוא מחובת היום, ולכן לפרשה הראשונה יעלה רק שבעה עולים והשביעי יחבר בין פרשה ראשונה לשניה. ב. להוסיף עולים רק בפרשה השניה הט\"ז (שם סק\"א) והמגן אברהם (שם ס\"ק ט\"ז) חולקים על דברי הלבוש בזה, ודעתם שהרביעי תמיד מחבר בין שני הפרשיות, ואף אם רוצים להוסיף על השבעה עולים, מוסיפים רק בפרשה השניה. וכל שכן אם חוזרים על אותם פסוקים שאינם מן המנין. וכדעה זו כותבים כמה אחרונים, ומוכיחים שעל פי הקבלה כך הרצוי (ראה כף החיים שם ס\"ק ט\"ז) וכן רבים העידו שכן המנהג. בין שתי הפרשיות. ורק בפרשה השניה אפשר להוסיף על השבעה עולים. ולכן זהו המנהג בכל קהילות ישראל, וגם בקהלות אשכנז, שהרביעי הוא המחבר ובמקום שטעה והעלה חמישה עולים לפרשה הראשונה, או להיפך, שהעולה השלישי חיבר את שתי הפרשיות, בדיעבד אינו מעכב.ג. תשלומין לקריאת התורה אם העלו שבעה עולים לתורה וקראו בפרשת השבוע, ולאחר שהחזירו את נזכרו, אף אם היה זה לאחר תפילת מוסף יש להם להוציא ספר תורה ולקרוא שקריאת התורה בפרשת השבוע היא חובת היום, חייבים הם לחזור, ולכן אם הספר לארון הקודש גילו שבשבוע זה צריך לקרוא שתי פרשיות, והנה כיון בפרשה השניה שבעה עולים בברכות. לאחר הצהרים. וזהו כלל שכותב אותו מרן החיד\"א (שו\"ת חיים שאל ח\"ב אולם אם נזכרו לאחר שהגיע זמן תפילת מנחה, אין תשלומין לקריאת התורה סימן טז), ולפיכך התשלומין יהיו לשבת הבאה, דהיינו שאז יקראו את הפרשה שהחסירו. אכן, המשנה ברורה (סימן קלה סק\"ה) חולק על מרן החיד\"א, וסובר שיש וחמישי במקום שיש פועלים שבבוקר אצה להם הדרך ואינם יכולים להספיק תשלומין לקריאת התורה של הבוקר בזמן המנחה, ואף בקריאת התורה בשני לשמוע קריאת ספר תורה, ובזמן מנחה גדולה רוצים לקרוא את הקריאה שהחסירו בבוקר, שיכולים לעשות כן, משום שסבירא ליה שיש תשלומין לקריאת ספר תורה. שאלה זו התעוררה בשנת תשנ\"א בימי 'מלחמת המפרץ', שבשבת אחת בשבע בבוקר החלו האזעקות להישמע, ולא ידעו במה מדובר, ואם זה כימי וכו' והיה בלאגן גדול מזה, וכשבאתי לבית הכנסת בשעה שבע וחצי היו מעט מאוד אנשים, והתפללנו מהר מאוד, וסיימנו את התפילה לפני השעה תשע, וזכורני שאדם אחד מבוגר בא להתפלל, והכרחתי אותו שישוב לביתו, כיון שאם תהיה אזעקה לא יספיק לברוח ויכול להיות מזה סכנת נפשות. ולאחר מכן בתפילת מנחה באו הרבה אנשים לבית הכנסת, והאוירה הפכה להיות יותר רגועה, ונשאלה שאלה אם אפשר להוציא ספר תורה ולקרוא בתורה, כיון שהיו אז רוב הציבור שלא קראו. והשבתי להם כדברי מרן החיד\"א שאין תשלומין במנחה, ולשבת הבאה כשנקרא בתורה נקרא תחילה את פרשת השבוע הזה. ובמקרה כזה, קריאת התורה במנחה של שבת ובשני וחמישי תהיה כרגיל, כגון שלא קראו פרשת שמות, במנחה של שבת ובשני וחמישי קוראים כרגיל פרשת וארא, ובשבת הבאה קוראים פרשת שמות ופרשת וארא בזה אחר זה. והרצוי שהעולה ראשון בפרשת שמות, יקראו לו כל פרשת שמות עד לאחר תחילת פרשת וארא, לפחות ג' פסוקים. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il/m :תלינק לתרומו ומי שזוכר, שבשנה האחרונה לחייו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ביום שבת בבוקר פרשת וארא באמצע התפילה, הרב זצוק\"ל חש ברע, ובס\"ד רופאו היה שם באותו הזמן והבהילו אותו לבית החולים. והנה, כשהרב היה נוסע לחוצה לארץ והפרשיות אינם תואמות, בשבת שלאחר מכן היה שואל את מתפללי בית הכנסת \"אתם מוחלים לי על הטורח ציבור...?\" והוא היה קורא בתורה, וקורא את כל הפרשה הקודמת וממשיך את פרשת השבוע. ובאותה שבת פרשת וארא שאאמו\"ר לא חש בטוב, אני הייתי בעיר נתניה, והיתה שם תכנית של כמה שיעורים ודרשות, והתכנית היתה לדרוש גם במוצאי שבת, אך מיד לאחר צאת השבת באו ואמרו לי שאאמו\"ר בבית החולים לא הסכמתי למסור אף שיעור, ומיד שמתי פעמי לבית החולים. בשבת שלאחריה שאל כהרגלו את הציבור אם אין זה טורח ציבור, והם כמובן ענו לו שלא, אך הוא היה חלש בשביל לקרוא את כל הפרשה בעצמו, ואמר לי שהוא יעלה לעליית ראשון במקום כהן, ושאקרא אני את כל פרשת וארא והעליה הראשונה של פרשת בא. ואז אמרתי לו, שבשבוע שעבר הייתי בנתניה, ולא קראתי שם בתורה כהרגלי, ולכן גם לא הכנתי, ורק קראתי בזמן שאמרתי שנים מקרא ואחד תרגום, אם יכול אני לקרוא בתורה בשבת זו?! מה גם שפרשת וארא היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה לכל בעל קורא. אך הוא אמר לי, שכיון שקראתי שנים מקרא ואחד תרגום זה מספק. \"ואם לא תדע אני אעזור לך\"! וכך הוה, שהוא עלה לתורה וקראתי במהירות, וב\"ה עבר בשלום. ד. דיני טעות בקריאת שתי פרשיות הפוסקים דנים בדין ציבור שלא קראו בתורה בפרשת ויחי, אם יש תשלומין לפרשת השבוע בשבוע שלאחר מכן כשהפרשה הראשונה היא בספר אחר, ולהלכה, מי שעושה בזה תשלומין יש לו על מי לסמוך. וכמו כן יש נידון שהנה אם לא קראו במשך כמה שבועות, אין לדבר סוף, וקוראים את פרשת בפוסקים בציבור שלא קראו בתורה בשבת שהיו בה שתי פרשיות מחוברות. השבוע האחרון, אך כששתי פרשיות מחוברות באותו השבוע ולא קראו אותם. לקרוא שני פרשיות, ובכל השאלות הללו, המיקל לעשות תשלומין יש לו על וכן יש מחלוקת במקום שלא קראו פרשת השבוע ובשבוע הבא אחריה צריכים מי שיסמוך. ה. ציבור שקראו פרשה מיותרת וחצי עולים אם יצאו ידי חובה או לא. כותבים הפוסקים שיצאו ידי חובה, כיון שתי הפרשיות, ואז יוצא שבפרשת השבוע שהיא חובת היום עלו רק שלושה והנה יש לדון בשנה מעוברת שפרשיות ויקהל – פקודי נפרדות, וטעו וקראו את שכל עיקר תקנת משה היתה לקרוא בתורה, ושבעה עולים לתורה בשבת היא הפרשיות בזמן הגמרא היו בארץ ישראל קוראים את התורה במשך שלוש תקנת חכמים מפני כבוד השבת, שהיא המכובדת ביותר מכל הימים. וגם סדר שנים, וממילא בכל שבת קראו שליש פרשה לערך, לפיכך מסיקים הפוסקים שאינו מעכב, ולא צריך לחזור ולקרוא עוד עולים בפרשה הראשונה. ו. אבל בעלייה לתורה בשבת בשבת, כיון שזה נחשב דברים שבצנעא משום שאינו חייב לעלות לתורה. אולם אכן התוספות דנים לגבי אבל שאסור לעלות לתורה בשבת למרות שאין אבילות מי שעולה בכל שבת באופן קבוע, חייב לעלות גם בשבת שהוא אבל בה, כיון שאם לא, ייחשב הדבר כאבילות בפרהסיא. וזכורני שבשבת של השבעה על אימי הרבנית ע\"ה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלה לתורה לעליית מפטיר, וזאת מחמת שהיה רגיל בכל שבת לעלות לתורה לעליית מפטיר כדי להרויח ברכות בשבת, והיה אומר שאם לא יעלה בשבת של השבעה תהיה זאת כאבילות בפרהסיא, ומשום כך עלה למפטיר. ובאותה שבת שאלתי אותו, הלא אני קורא בתורה בכל שבת, אך לא הייתי עולה לתורה בכל שבת, אם גם אני צריך לקרוא בתורה?! והשיב לי שלא רק שמותר הדבר, אלא חובה עלי לקרוא, כיון שכולם יודעים שאתה הקורא הקבוע והוא כאבילות בפרהסיא, וכך עשיתי. ז. עליית שלישי ועליית שישי ובתוספות שם כתוב שרבינו תם היה אבל, אחותו שהיה אימו של ר\"י מבעלי התוספות נפטרה, ועלה לתורה לעליית שלישי, וזהו המקור שאצל עדות אשכנז עליית שלישי היא העליה החשובה ביותר. לעומת זאת אנחנו בני עדות המזרח, הולכים כדעת רבינו האר\"י ז\"ל שסידר חמישי, ומשלים. וכהן ולוי הם עניין אחר, ויש בעליית כהן חשיבות שהיא שעליית שישי היא העלייה החשובה, ואחריה במעלה עליית שלישי, רביעי, העלייה הראשונה, ולכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשלא היה כהן היה עולה לעליית ראשון, אולם היו כמה פעמים שעלה לעליית שישי למרות שלא היה כהן בבית הכנסת. וכמו שבשבוע השישי של ספירת העומר יש בו מעלה גדולה יותר משאר ימים, עליית כהן כיון שהיא עלייה ראשונה, ועליית שישי יש בה מעלה על פי הקבלה, וביאור הדבר, שעליית שישי ועליית כהן לכל אחת מהן יש חשיבות בפני עצמה. והיום השישי של השבוע השישי שהוא מידת 'יסוד שביסוד' הוא היום החשוב ביותר בכל ימי ספירת העומר. וכן כל כיו\"ב. ח. עליית משלים עליית משלים היא העלייה הפחות חשובה לפי דעת רבותינו המקובלים. אמנם מבחינת עילוי נשמה לנפטר עלייה זו מועילה מאוד, וכך משמע מהבן איש חי (ש\"ב פרשת תולדות אות כא), ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא שכן משמע בכמה מספרי המקובלים. אכן עלייה זו פחותה במעלתה מעליית מפטיר, אך יש בה .]ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן נט ד\"ה ובדבר[ את מעלה לעניין עילוי נשמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים שהתגורר בשכונת 'רחביה' היה עולה בכל שבת לעליית שישי, ואני הייתי קורא בתורה והייתי מסדר שיהיה קטע מכובד והיה עולה וקורא בתורה בעצמו, אולם כשהגיע לגור כאן בשכונת 'הר-נוף' ראה שיש כמה מנינים והעדיף לעלות לעליית מפטיר שיש בה שבעה ברכות, כדי להשלים למאה ברכות בשבת, והיה אומר שמי שיש לו יארציי\"ט שיתפלל במנינים האחרים. ואז היה ממשיך בתפילת מוסף והיה מרויח בכך עוד שבעה ברכות נוספות של החזרה. עוד היה אאמו\"ר מקפיד בעצמו לעלות לתורה בכל שבת, וכבר אמרתי שעל פי ראה גיליון [ המקובלים יש ענין גדול לעלות לתורה לפחות פעם אחת בחודש .] אות ה38 מספר ט. עליות של תלמידי חכמים שירת הים, ובזמנו כשאאמו\"ר היה עולה לעליית שישי ואני הייתי קורא הייתי ישנם כמה עליות שיש ענין להעלות אליהן דוקא תלמיד חכם, כגון בעליית מסדר בפרשת בשלח שעליית שישי תהיה היא העלייה של שירת הים. וכן בחג השבועות. וכן בעליית חתן תורה שהיא עלייה מאוד חשובה, שמסיימים וכמו כן עלייה שקוראים בה 'עשרת הדברות' בפרשת יתרו או בפרשת ואתחנן, .]וראה כף החיים שם סק\"ח[ בה את התורה ויש אומרים, שגם בעליית מפטיר של שבועות שקוראים בה מעשה מרכבה, עליית מפטיר חשובה היא מפטיר 'שובה', וכך מובא בכמה מספרי הפוסקים. ואצל האשכנזים יש שאומרים, שעליית מפטיר בשבועות חשובה אף יותר מעליית עשרת הדברות. וכן בפרשת יתרו עליית מפטיר שבה היא עלייה מאוד חשובה, וקוראים בה \"בשנת מות המלך עוזיהו\", וכן עליית מפטיר של שבת 'שירה'. ועוד. י. עליית הקללות בפרשת 'בחוקותי' ובפרשת 'כי-תבוא' יש קללות, ויש שמפחדים לעלות לתורה בעליות הללו, והאמת שאין מה לפחד מלעלות בהם, בפרשת בחוקותי הן קללות שהקב\"ה אומר, ובפרשת כי-תבוא הן קללות שמשה רבינו אומר לעם ישראל שהקב\"ה אומר לו לומר. אכן היו מקומות שהיו נוהגים לתת את העליות הללו לרב, כיון שאף אחד לא היה רוצה לעלות, ובעל הכנסת הגדולה (הגהת הטור סימן רפב) מביא את המנהג הזה, ודוחה אותו שאדרבא עדיף שלא להעלות את הרב, כיון שכתוב מי שלא שומר את התורה, למרות זאת עדיף שלא לתת אותם לחכם לעלות (סנהדרין צ:) \"קללת חכם אפילו על חנם באה\", ואמנם קללות אלו באות על בהם. ויש מקומות שנוהגים לתת את העלייה שקוראים בה את הקללות לחזן או לגבאי, אך ודאי שאין על מה לחשוש. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א כשהייתי בעל קורא במנין של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הייתי אני עולה לעליית הקללות, והוא זצ\"ל בסיום הקריאה, היה קם במלוא קומתו ועושה לי 'מי שבירך' ארוך והגון... כדי שכולם יראו שזה משתלם לעלות לתורה בעליית הקללות ולקבל את הברכות הללו מפי קודשו. יא. עשרה פסוקים חדשים מנהג ישראל להעלות בשבתות מוסיפים על השבעה עולים, ויש עדות פי ההלכה. ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן רפב ס\"א-ב) וז\"ל: 'מוציאין ספר תורה קוראים כמה פסוקים וחוזרים עליהם לכל עולה ועולה, ומנהג זה הוא מותר על שנוהגות, ומנהג זה נפוץ בקרב יוצאי מרוקו, שקוראים את רוב הפרשה, ולבסוף וקוראים בו שבעה, ואם רצה להוסיף מוסיף'. 'מותר לקרות עולים הרבה אף על נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים, ונהגו כסברא פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום'. הגה: 'ויש אוסרים, וכן הראשונה'. יוסף כאן מביאו וכותב עליו שכן נהגו. וכן בספר העתים (סימן קפה עמוד רעו) והאמת שהלכה זו היא מחלוקת ראשונים, הריב\"ש (סימן פד) מתיר, ומרן הבית הביא בשם רב האי גאון שהתיר. בשמחת תורה שזה משום כבוד התורה וכולם רוצים להשתתף בסיום התורה, עולים וחוזרים על פסוקים לצורך כך, יש בזה חשש של ברכה לבטלה, מלבד תשב\"ץ ח\"ב סוף סימן ע בהגהה) אף כתב שהמעלים עולים יתירים על שבעה אולם המרדכי (מגילה פ\"ד סימן תתלא) אוסר לעשות כן, והרשב\"ץ (שו\"ת וכמו שכתב הרמ\"א להלכה. וצריך לדעת שיש מקומות שאסור לחזור על מה שכבר קראו, למשל בשני וחמישי, חייבים לקרוא שלושה עולים לפחות עשרה פסוקים, שנים מהם משלושה פסוקים. וכמו כן בפרשת וילך שהיא פרשה קטנה אין לעצור בעליית פסוקים ועוצרים, וצריך להמשיך עד שם 'ויהי רעב בארץ', כדי שיהיו יותר שלושה ואחד ארבעה. ולכן בפרשת לך-לך יש שטועים וקוראים תשעה רביעי אלא יש להמשיך עוד לפחות פסוק אחד כדי שיהיו עשרה פסוקים. וצריך גם שיהיו עשרה פסוקים חדשים, ולא לחזור על אותם פסוקים. יב. קריאת התורה בחנוכה וחול המועד סוכות וישנם זמנים שיש שלושה או ארבעה עולים ואי אפשר לעשות כן, כגון בחנוכה ימשיך בקריאה שלאחריה היא הקריאה של יום הבא אחריו, ולכן כהן קורא שיש ארבעה עולים, ובקריאה של כל יום יש בה ששה פסוקים, ואם השלישי שלושה פסוקים ולוי קורא שלושה פסוקים, ושלישי ורביעי חוזרים על הקריאה. חול המועד סוכות יותר חשובה מהקריאה של חול המועד פסח, כיון שבסוכות וכן בחול המועד סוכות, שבכל יום קוראים בקרבנות של אותו היום. הקריאה של הקריבו כל יום קרבן נוסף, ולכן כל יום נחשב כיום טוב בפני עצמו, לעומת זאת פסוקים, לכן כל עולה ועולה חוזר על הקריאה מתחילתה. והסיבה שעושים כן לקרוא בכל יום קריאה של יומיים, אולם בארץ ישראל שכל קריאה היא ארבעה בפסח הקריבו כל יום אותו קרבן. אם כן בחוץ לארץ שיש ספיקא דיומא יכולים . ]שלחן ערוך סימן קלז ס\"ו[ היא מחמת שאין אפשרות אחרת שבעה עולים צריכים לקרוא שלושה פסוקים חדשים כל אחד, ולשאר שיעשה אולם בשבת בכל זאת גם לסוברים שאפשר לחזור על הקריאה מספר פעמים, מוסיפים כרצונו. וכך מתבאר בשלחן ערוך (שם ס\"א). יג. קריאת התורה בראשי חודשים בקריאת התורה של ראש חודש צריכים לעלות ארבעה, והגמרא דנה בחלוקת הקריאה בו (מגילה כא:). שהנה, בקריאה זו יש שמונה פסוקים של פרשת התמיד, ואחר כך שני פסוקים שמדברים על מוסף שבת, ואחר כך חמישה פסוקים המדברים על ראש חודש, והיאך אפשר לחלק קריאה זו לארבעה?! שלושה פסוקים חדשים לכל אחד אי אפשר אלא באופן של שלושה עולים. לכן כלל, ויש עוד חמישה פסוקים שמתחלקים רק לאחד. ואם רוצים לקרוא שהרי שמונה מתחלק לשנים, ואילו שני הפסוקים של שבת אינם מתחלקים מסיקה הגמרא, 'דולג'. דהיינו הראשון עולה וקורא מתחילת הפרשה שלושה להם\" וממשיך עוד שני פסוקים נוספים. והשלישי ממשיך מ\"עולת תמיד\" עד פסוקים עד \"עולת תמיד\". והשני שעולה חוזר על הפסוק השלישי מ\"ואמרת \"ובראשי חדשיכם\". והרביעי ממשיך עד סיום הקריאה.הגאון מוילנא (סימן תכג סק\"א) סובר שהראשון קורא שלושה פסוקים, והשני גם כן קורא שלושה פסוקים, והשלישי חוזר על פסוק אחד. ולמעשה, המנהג לעשות כן הוא מטעם שאין אפשרות אחרת. שהוא גם חנוכה, שהדין הוא ששלושה עולים קוראים בקריאת התורה של ראש ולכן יש לשים לב, וראיתי בכמה מקומות שטועים בזה, בראש חודש טבת חודש, והעולה הרביעי קורא בשל חנוכה, אם כן בקריאה זו אין סיבה כלל לחזור פסוקים, ולעולה השני ארבעה פסוקים, והעולה השלישי יסיים את הקריאה על הפסוק השלישי של ראש חודש, ואפשר לקרוא לעולה הראשון ארבעה של ראש חודש, והעולה הרביעי יקרא את הקריאה של חנוכה, וכאמור. יד. להימלט מן המחלוקת שיש חתן וכיו\"ב, למרות זאת עדיף לתכנן את קריאת התורה באופן שלא יחזרו והנה אמנם להלכה אפשר לחזור על אותם הפסוקים לצורך עולים נוספים, וכגון כמה פעמים לכל עולה ועולה, כיון שעדיין הלכה זו היא מחלוקת בראשונים, וכמו שנתבאר, ואם אפשר להימלט מן המחלוקת – עדיף. וחוזרים לכל עולה \"ולאשר אמר\", ומרוב שחוזרים על הקריאה הציבור כבר ובאמת רואים כך בשמחת תורה שכל המתפללים רוצים לעלות לתורה, לא מטה אוזנו לשמוע את הקריאה, והלא קריאת התורה היא חובת הציבור, והציבור מפטפטים ומלהגים, והלא זהו איסור! ואף בדבר הלכה! ואף בין גברא לגברא! וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן קמו ס\"ב). והאמת שזהו קושי הזדמנות כשיש שבת חתן וכיו\"ב שלא להעלות עולים רבים לתורה וחוזרים על כיון שמאריכים הרבה שכולם יעלו, אך צריך להיזהר בזה, ויש ללמוד מזה לכל הפסוקים שוב פעם, והציבור באים לידי איסור, ואין זה כבוד התורה. טו. נשים בברכת הגומל אומרים חז\"ל במסכת מגילה (כג. ובשלחן ערוך שם ס\"ג): 'הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן, ואף על פי כן אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה הגדרים, כבר יש לחשוש שעוד יעשו חוק שנשים חייבות לעלות לתורה ואם משום טורח ציבור'. וזהו מנהג ישראל מאז ומתמיד, ובדור האחרון שנפרצו לא זהו 'הדרת נשים'. ובאמת שבימינו אנו יש לנו לעמוד על המשמר יותר מאי פעם, ולעמוד בפרץ ולגדור גדר, כיון שיש בזה בעיה גדולה של פריצות בכל התרבות המתירנית של ימינו. ההלכה היה צריך לדעת שאין עושים כן. ומה שניתן לעשות הוא, שתברך שתברך ברכת הגומל, והעבירו את הרב מתפקידו! שהלא אם היה יודע את ובאחת מקהילות ישראל, אירע שרב הקהילה הכניס אשה לבית הכנסת כדי מעזרת הנשים. או לחילופין כשמישהו מהמתפללים יברך היא תשנע ותכוון שהאדם עצמו יברך, ולא ישמע מאחר, וטעמם הוא כיון שהקב\"ה היטיב איתו לצאת ידי חובה. אמנם יש פוסקים שסוברים שבברכת הגומל החיוב הוא שהוא יודה בפיו, וכך נראה דעת המאירי (ברכות נד:). אולם אף לדעת המאירי יש לומר שאם עומד בשעה שאחר מברך ומכוון להוציאו ידי חובה, יש בזה משום שהוא בעצמו מברך ומודה בפיו. טז. מהות הברכות בעליה לתורה ממצות תלמוד תורה, ולכאורה ברכותיה הן ברכות לבטלה?! ומיישב, שהוא עיקר הדין שאשה עולה למנין שבעה עולים לספר תורה, שהלא אשה פטורה ר\"י ב\"ר יקר מבעלי התוספות (ראה ראש השנה לג. תוספות ד\"ה הא) מקשה על כמו שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, הוא הדין כאן שנשים יברכו. לעומת זאת, רבינו תם (שם) חולק, ועם כל זאת שדעתו ידועה שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, מיישב באופן אחר, ודעתו שהברכות שאנו מברכים בעליה לתורה אין הן על מצות עשה של לימוד תורה, אלא אלו ברכות שמברכים מפני 'כבוד התורה'. ומברך ברכות התורה של שחרית, ובבית הכנסת עצמו עמדו בתפילה בשעת רבינו תם מסיק מסקנא זו משאלה נפוצה, באחד שבא לבית הכנסת בבוקר . ומכאן לומד קריאת התורה, ומיד בסיימו את הברכות קראו לו לעלות לתורה, האם יברך את ]סימן קלט ס\"ח[ ברכות התורה או לא?! ולהלכה נפסק שמברך רבינו תם, שאלו סוגי ברכות התורה שונים במהותם, ברכות התורה של שחרית אלו הן ברכת המצוות, אולם הברכות שמברכין בשעה שעולים לתורה אלו הן ברכות לשם 'כבוד התורה' גרידא. אכן בקטן העולה לתורה, שאמנם אינו חייב במצוות, בכל זאת יש יותר צד .שיוכל לברך משום שאביו מצווה לחנכו, ומתוך כך יכול גם לברך בעלותו לתורה יז. קטן העולה לתורה ובקטן העולה לתורה יש לברר מפני מה הדין כן, שהנה בשום הלכה בתורה לא מצאנו שקטן נחשב כגדול, מלבד בעליה לתורה שקטן עולה לתורה כגדול. ואין ספק גם שפשט הגמרא שכשקטן העולה לתורה היינו שעולה למנין שבעה, והוא ממש כגדול לענין זה, והוא תמוה, שקטן יכול להיות ממנין העולים. אחד העולה לתורה קורא בעצמו את העליה שבה אוחזים, וכך לכאורה משמע והנה, בזמנם לא היה מה שהיום נוהגים בבתי הכנסת 'בעל קורא', אלא כל מהגמרא שלא נזכר 'בעל קורא' כלל. ומתקופת הראשונים החלו במנהג זה, שמביאים שליח ציבור שיקרא, כיון שלא כולם יודעים לקרוא כראוי בניקוד וטעמים כהוגן. ותפקידו בקריאת התורה הוא כפול: א. לקרוא כראוי ב. להשמיע לציבור. ידי חובה וברכותיו לבטלה (סימן קמד ס\"ב). ובדין הזה אין אומרים 'שומע ולכן העולה לתורה חייב לקרוא יחד עם הבעל קורא, ואם אינו קורא אינו יוצא כעונה', כיון שהרי החיוב לקרוא הוא חיוב של העולה, והמצוה מוטלת עליו, ולעומתו הקורא בתורה אינו חייב עתה לקרוא, וממילא כיון שהחיוב הוא של העולה החיוב לברך מוטל אף עליו. ואין בזה 'שומע כעונה' כיון שהוא נחשב כ'פטור' מן המצוה, וכלל הוא (ראש השנה כט.) 'כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את האחרים ידי חובתם'. משמע לכאורה בגמרא שהרי לא חילקה בין עליה של הקטן לגדול. והרי את אולם קטן העולה לתורה, שהוא הקורא בתורה בפועל באותם הפסוקים, וכך הפסוקים הללו אנו שומעים מקטן שאינו בר חיובא, אמנם לעלות הוא יכול לעלות, אך לקרוא היאך יכול הוא לקרות?! אכן המהר\"ם מרוטנבורג (הובאו דבריו בהגהות מיימוניות דפוס קושטא פי\"ב מהלכות תפילה הי\"ז) סובר שאמנם קטן עולה למנין שבעה, אך את הקריאה עצמה הגדול קורא. אך מסתימות דברי הגמרא לא משמע כן. וזכורני בקטנותי, השתתפנו 'בעונג שבת' בבית הכנסת על יד בית הכנסת 'עדס', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שם אף הוא באותו מעמד, והיה זה בפרשת בלק ובקריאת התורה חילקו את העליות לקטעים קטנים, ובעליית חמישי עלה לתורה ילד קטן כבן שמונה וקרא בתורה בקול נעים ומיוחד כמעט חצי הפרשה, והוא קרא יפה מאוד ומדוייק מאוד, והילד הזה הוא החזן המפורסם ר' יחיאל נהרי הי\"ו, ואאמו\"ר באותו מעמד ראה כל זאת ולא מיחה בידם. יח. בירור מצות קריאת התורה התורה אפשרית גם על ידי קטן. וכך מבאר רבינו את הציבור ידי חובה כמו בכל ברכות המצוות או ברכות הנהנין, קריאת התורה (ברכות פ\"ז סימן כ) מחדש, שהגדר בקריאת התורה הוא שהיא לא באה להוציא ויש מחלוקת בראשונים היאך לבאר את הדין שקטן עולה לתורה, הרא\"ש שמיעת תורה, ו לשמוענועדה יונתן מלוניל (מגילה כא:). תורה'. וכן משמע וז\"ל: 'משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קוראים בתורה ברבים בשבת ובשני ודברים אלו משמע לכאורה מדברי הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תפילה ה\"א), שכותב שמיעתוחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלושה ימים בלי ביאור הדברים בנמוקי יוסף (מגילה כד.) ובמאירי (שם). הרשב\"ץ (שו\"ת תשב\"ץ ח\"א סימן קלא) והריב\"ש (סימן שכו) מבארים הרשב\"ץ והריב\"ש חיו אותו הדור והיו חברים, הריב\"ש [ ביאור באופן אחר , שיש לכל אחד חיוב נפרד לשמוע את הקריאה בתורה, והשומעים חי בברצלונה שבספרד והרשב\"ץ חי באלג'יר, והם היו גדולי הדור באותה ]והאמור נתבאר בעיקר בדברי הריב\"ש בתוספת מעלה ואינה מורידה. ומה שמעלים יותר משום 'כבוד השבת' איו מניעה מחמת קריאת התורה. וקריאת הקטן חלק מהפרשה או שהוא חלק מהעולים אינה כבר הציבור יצאו ידי חובה, וקיימו את עיקר תקנת משה רבינו שאמר לקרוא התורה היא כדי להוציא את הציבור ידי חובה, ברגע שאחד או יותר עלו לתורה שקוראים את התורה אחת לשלוש שנים, ממילא יש להסיק שגם אם קריאת שהרי בתקופה מאוחרת יותר – בזמן חכמי הגמרא, המנהג בארץ ישראל היה הפרשה. ובנוסף, גם בתקנת משה לא נכלל בה כמה פסוקים קוראים, וזה מוכח מנין העולים, ומעיקר התקנה, שאפילו עולה אחד יכול לעלות ולקרוא את כל יוצאים ידי חובה משום 'שומע כעונה', אולם כיון שתקנת משה לא נכלל בה התקופה [ זה מלהעלות קטן לתורה .]ביאור, ע\"ש יט. קטן הקורא לגדול ויש כמה נפקא מינא להלכה במחלוקת זו. א. כמה קטנים יכולים לעלות לתורה, השבעה קטנים, אולם לדעה שהקריאה היא משום 'שומע כעונה' צריך שיהיו שלדעה שהקריאה אינה להוציא ידי חובה אפשר להעלות לתורה אפילו כל כמה גדולים החייבים במצוות שיעלו לתורה, כדי שיקיימו את עיקר התקנה של משה רבינו. וכמו שנתבאר. ב. עוד נפקא מינא יש, אם אפשר לתת לקטן לקרוא בתורה את כל הפרשה, הרי קטן אינו יכול להוציא ידי חובה את הגדולים, אולם אם נאמר שהקריאה שלדעה הנוקטת שקריאת התורה היא להוציא ידי חובה מדין 'שומע כעונה' היא רק להשמיע תורה גם הקטן יכול לשמש כבעל קורא. כ. 'תרי' דרבנן ו'חד' דרבנן הוא כדאורייתא. ומקשה הפרי מגדים, להב\"ח והט\"ז שקריאת התורה היא כדברי (סימן תרפה סק\"ב) סוברים, שתקנת משה היא הלכה למשה מסיני, ומעמדה סוברים שהיא תקנה דרבנן גרידא. לעומת זאת הב\"ח (ריש סימן רפב) והט\"ז ביסוד מצות קריאת התורה שהיא תקנת משה רבינו, שאמנם רבים מהפוסקים ה'פרי מגדים' (סימן רפב משבצות זהב סק\"ג) מעורר שאלה, שהנה יש מחלוקת תורה, היאך הקטן יכול לקרוא בתורה ולהוציא ידי חובה הרי דרבנן אינו מוציא ידי חובה את החייב מדאורייתא. ולכך צריך לומר, שההלכה היא כהסוברים שקריאת התורה היא דרבנן, והקטן שהוא מדרבנן מוציא חיוב מדרבנן. והקטן חייב במצוות מדרבנן, הוי 'תרי דרבנן' וגדול שרוצה לשמוע קריאת אולם עדיין יש להקשות, שהנה אם ההלכה היא שקריאת היא מצוה מדרבנן, התורה הוא 'חד דרבנן', ואיך 'תרי דרבנן' מוציא ידי חובה 'חד דרבנן'?! דרבנן כגון בקריאת המגילה וכיו\"ב משום שהוא חיובו הוא תרי דרבנן והגדול ובאמת שיטה זו ידועה בראשונים, שקטן אינו מוציא את הגדול גם במצוות חיובו הוא חד דרבנן, וכשאין חיובם שווה אינו יכול להוציא ידי חובתו. במצוות אפילו מדרבנן, וכל מה שכתוב שקטן עושה מצוות היינו שאביו מחוייב ועוד יש להקשות, שהלא שיטת רש\"י במסכת ברכות (מח.) שהקטן אינו חייב לחנכו במצוות אבל לא הוא בעצמו. ולפי זה היאך הקטן יכול לקרוא בתורה?! חובה בקריאה של הבעל קורא, ורק משום שעיקר החיוב של תקנת משה רבינו אולם לפי המתבאר בדברי הריב\"ש והרשב\"ץ, שסוברים שיש חיוב לצאת ידי אינו בכמות העולים או בכמות הפסוקים לכן קטן יכול לעלות לתורה, כל הדיון יעלה לתורה בדוקא. וכל שכן להרא\"ש והראשונים שדעתם שהדין הוא רק בדברי הפרי מגדים אינו שייך, כיון שמתקנת משה רבינו אין חיוב ש'בר חיובא' לשמוע, אך לא לצאת ידי חובה, וקטן יכול לקרוא לכתחילה. כא. קטן אינו משלים למנין שקטן יכול לעלות לתורה ואף להשלים לשבעה עולים – עם כל זאת אינו יכול ואחד מהם הוא קריאת התורה, 'אין קוראין בתורה פחות מעשרה', ולמרות ויש לדעת עוד, שכתוב במשנה (מגילה כג.) שיש כמה דברים שצריך מנין להשלים למנין, וצריך מנין גברים גדולים. כב. להכין את נערי ה'בר מצוות' כראוי תורה', ואמנם יודעים את טעמי המקרא, אך לא תמיד יודעים להכינם בדקדוק ילדי ה'בר מצוות' כראוי. כאן בבית הכנסת כולם ב\"ה ילדיהם לומדים ב'תלמודי לפני הציבור הם באים לידי התרגשות ומתבלבלים וכו', והלוואי שיכינו את בדקדוק נכון ובהגיה ברורה, ולהכינו כהוגן, כיון שהילדים הקטנים כשעומדים אם לומד בתלמוד תורה יודע גם את טעמי המקרא. ורק צריך ללמדו שיקרא יהיה \"יודע למי מברכין\", ואמנם כיום כל ילד יודע למי מברכים ב\"ה, ועל פי רוב, יהיה יודע לקרוא. והכוונה בטעמים כראוי. ועוד תנאי כתוב שם, שצריך שהקטן דין נוסף בדיני קטן העולה לתורה כתוב ברמב\"ם (שם הלכה יז), שצריך שהקטן הנכון, והאבות תמיד בטוחים בילדיהם שהם קוראים הכי הכי... וכשבאים אלי הנהגנו על פי רוב, שנערי בר מצוות קוראים עד עליית שני, ומחלקים את אותם נפשית שלא יתרגשו ויתבלבלו, ושלא יקראו מהר מדי. ובבית הכנסת ומתבלבלים ובאים לכלל טעות, או שהם קוראים בשקט. ובאמת שצריך להכין יש הרבה ילדים כמה שהכינו וכמה שעמלו בשעת מעשה הם מתרגשים ומבקשים לקרוא את כל הפרשה, אני מנסה להניא אותם מהרעיון, שהרי הקריאה לשלשה עולים ולא יותר."},{"filename":"41.pdf","content":"חיוב הכנת הפרשה לבעל| דקדוק בהגיית תיבות ספר התורה| טעות בקריאת ספר תורה| נושאי השיעור: הדין והמנהג בעליית קטן לתורה בשבת | !? כהן ותלמיד חכם – מי קודם| כהן קטן לעלות לתורה| אין בידינו להכריע בין הראשונים| כתבי הרמב\"ם| עליית קטן לתורה למנין שלושה| קורא קטן לשמש כבעל קורא| 'וקדשתו' בכהן קטן20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת וארא נמסר כ\"ב טבת תש\"פקריאת התורה בשבת (ג)לרפואת אורה שמחה בת פנינה בתושח\"י | 41 'גליון מס א. כשרוב העולים לתורה הם קטנים בשיעורים הקודמים נתבאר מאמר חז\"ל במסכת מגילה (כג.) שקטן עולה למנין שבעה, ושכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן רפב ס\"ג), וכן שדין זה נוהג בין למנהג ישראל בזמן חכמי הגמרא שהעולה הראשון מברך ברכה ראשונה, והעולה האחרון מברך ברכה אחרונה, שקטן יכול לעלות ביניהם, ובין למנהג כיום שכל עולה מברך ברכה ראשונה ואחרונה לעצמו. הרמ\"א, שאמנם אין להעלות את כולם כשהם קטנים, אך כמה גדולים צריך שיעלו? הרמ\"א שם מוסיף וז\"ל: 'אבל לא שיהיו כלם קטנים', ע\"ש. ולמעשה יש לברר בדעת הפרי מגדים (סימן רפ\"ב סק\"ו) מסתפק אם רוב קטנים גם יכולים לעלות, או שמא רובו וספיקו הוא לגבי ארבעה קטנים. ובספק זה נסתפק גם הגאון רבי עקיבא איגר (שם ככולו וצריך רוב גדולים. ומדבריו משמע, שפשוט לו ששלושה קטנים ודאי אפשר, ס\"ג). ויש לתמוה על ספיקם, שהלא מקור הדין של הרמ\"א הוא הר\"ן (דף יג ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה הכל), ואמנם שם הר\"ן כותב כפי שכתוב ברמ\"א, אולם במקום אחר במסכת מגילה או רובם(דף טו ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה אבל), הר\"ן כותב כן ומוסיף 'שלא יהיו כולם קטנים', ולפי זה אין את הספק הנ\"ל. ב. תקנת משה שגדול אחד יעלה והמתבאר מהאמור, שאפשר להעלות קטנים לתורה רק אם אינם כל או רוב העולים לתורה, אך יש לברר כמה קטנים כן אפשר להעלות. המאירי (כד.) חולק על האמור, ודעתו שדי באחד גדול העולה לתורה, ואין צורך להעלות אות יח) 40 יותר גדולים ודי בקטנים לכל השאר. והנה, בשיעור הקודם (גיליון מספר חובה, או שמא הוא רק כדי להשמיע לרבים, ודעת המאירי שהקריאה היא רק כדי נתבאר שיש מחלוקת בגדר של קריאת התורה אם היא לצורך להוציא את הרבים ידי יעלה, ולא אומרים שקטנים יכולים לעלות בכל העליות? אלא המאירי מדגיש, שצריך להשמיע וזאת יכול לעשות גם קטן. ואם כן יש לשאול מפני מה דעתו שגדול אחד לא תיקן את מספר העולים, אך מאידך ודאי שכוונתו היתה שגדול אחד לפחות יעלה, אחד גדול שיעלה \"משום תקנת משה\" – דהיינו, כשמשה רבינו תיקן לקרוא בתורה הוא אם כן יש לומר שעיקר תקנת משה רבינו שגדול אחד יעלה, וכל שאר העולים שהם תקנת חכמים אפשר להעלות קטנים לתורה. ולהלן יבואר. ג. להעלות לתורה קטן אחד בלבד היינו קטן אחד בלבד. ומדייק זאת מלשון הגמרא (שם) \"הכל עולין למנין שבעה ואפילו מאידך גיסא, דעת הריב\"ש (סימן שכו) שמה שחכמים התירו להעלות קטנים לתורה \" ומשמע קטן אחד בדוקא ולא יותר. קטן עולין למנין שבעה' היינו סוף שבעה. וכוונתם לומר שהקטן עולה רק לעליית שביעי בדומה לכך משמע שכן היא דעת התוספות (ראש השנה לג.) שאומרים שלשון 'הכל או מפטיר. התוספות דנים שם, שהרי בזמנם העולה הראשון היה מברך ברכה ראשונה קטן והיאך הציבור יכולים לצאת ידי חובה?! אולם על כל פנים התוספות מבארים שכן והאחרון היה מברך ברכה אחרונה, ואם האחרון הוא קטן ממילא הברכה נשמעה על ידי משמע בגמרא ש'הכל עולים' היינו לסוף שבעה, ע\"ש. וכן כותבים האור זרוע (ח\"ב סימן רסו) והרא\"ש (קידושין פ\"א סימן מט). ד. מנהג בני אשכנז והנה, המתבאר מכל האמור שקטן אחד ודאי שיכול לעלות לעלות לתורה, ויש לברר בדין זה מהו המנהג כיום. אצל בני עדות אשכנז נוהגים שלא להעלות קטן לתורה כלל מלבד עליית מפטיר, למרות שמברך את ברכות ההפטרה. וכך היא דעת המגן אברהם מוסיף, והיסוד לשיטתם שהמפטיר אינו עולה ממנין שבעה העולים, ובעז\"ה יבואר (סימן רפב סק\"ו), וגדולי האחרונים סוברים כן. ודעתם, שקטן אינו עולה אף לעליית בהמשך. שביום אחד בשנה נהגו להעלות קטנים לתורה ואפילו כמה, והוא ביום שמחת תורה, ויש לדעת שגם למנהגם שאינם מעלים קטנים לתורה, יש קהילות בקרב האשכנזים שבו נוהגים להקל בזה משום כבוד התורה. ה. דעת רבינו האר\"י אות ח) שעליית משלים היא דעת רבינו האר\"י ז\"ל בשער הכוונות (דף עג ע\"ד) שקטן עולה לעליית שביעי (משלים) 40 בלבד. וכפי המתבאר בשיעור בשבוע שעבר (גיליון אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד\"א, בהגהותיו ללבוש ומרן החיד\"א מביאו בברכי שלישי, רביעי, חמישי, משלים. ולפיכך קטן העולה יעלה למשלים. כך כותב רבינו העלייה הנחותה ביותר מבין העליות, ודעתו שסדר חשיבות העליות הוא כך: ששי, יוסף (סימן רפב סק\"ה). ולדבריו קטן יכול לעלות לעליית 'מוסיף', וכל האמור הוא רק לגבי שבעת העולים שהם חיוב מעיקר הדין שבהם קטן עולה למשלים, אולם עליית מוסיף יכול לעלות לכתחילה. ו. מנהג בני ספרד הוא מנהג ארץ ישראל ומנהג מצרים, אולם עם כל זאת אין זה כבוד שהקטן יעלה ח\"ד (סימן כג) כותב שאמנם המנהג להקל ולהעלות קטן אף למנין שבעה, ומוכח שכן למעשה, מנהג בני ספרד משתנה בין המקומות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת לפיכך לעליית שישי למשל, וגדול יעלה לעלייה נחותה יותר כרביעי או שלישי, וכיו\"ב, לקרוא את הקריאה בעלייה שלו, כיון שיסוד המנהג שנהגו בזמן חז\"ל הוא שכל עולה עדיף להעלות קטן רק לעליית מוסיף. וכן הוא המנהג בהרבה מקומות. ויכול הקטן אף קורא לעצמו, ועד היום נהגו כן בקרב קהילות בני תימן כראוי את התיבות. ומשום כך מעמידים בעל קורא כדי שיסייע לעולה לקרוא את יודע לקרוא כהוגן, וגם כשמכינים לא תמיד יודעים כולם לקרוא בדקדוק נכון ולבטא ולמעשה, היום אין נוהגים שכל אחד קורא את העלייה שלו משום שרוב הציבור לא 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il/m :תלינק לתרומו התורה כראוי, והעולה קורא בלחש עימו יחד (כמבואר בשלחן ערוך סימן קמד ס\"ב). ז. חובת הדיוק באותיות ובנקודות ואם הבעל קורא בעצמו אינו קורא כראוי זו בעיה, כיון שעל פי ההלכה, כל טעות שיש בה שינוי משמעות הדברים יש להחזיר את הקריאה, כגון אם קרא לפי הכתיב החסר, וכיו\"ב. ולמשל מבטא האות קו\"ף שיש להבחין בינה לבין האות כ\"ף, כיון שאם לא \"קול דברים\" ישמע \"כל דברים\" וכדומה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשעתו לפני קריאת פרשת נח, היה קנים תעשה את התיבה\" אלא לבטאות \"כניםמתרה בי בציבור להיזהר שלא לומר \" תעשה את התיבה\". ולפעמים אף הדגש משנה את משמעות המילים לגמרי. וכגון בפסוק שיעקב אומר \"כי תלך\" פירוש המילה 'אנה' משתנה עם הדגשת הנו\"ן, שאם אנהיפגשך עשיו אחי וכו' לא מדגישים אותה פירושה 'לאן אתה הולך?', אולם אם מדגישים את הנו\"ן פירושה 'בבקשה תלך!'. \" 'עננו' הנו\"ן הראשונה היא בדגש, והשניה היא ללא דגש, אולם אם עננווכן \"חננו ו מבטא את הנו\"ן השניה בדגש פירושה 'תענה אותנו' ח\"ו, ויש להחזיר על כך את הבעל קורא. וכן רבים כיוצא בזה. בקהילות החאלבים יש דבר משונה שמבטאים את האות בי\"ת בדגש גם כשהיא רפויה, \" מבטאים את הבי\"ת בדגש. ובשעתו אאמו\"ר עבריםולכן למשל כשאומרים \"אלהי ה מרן זצוק\"ל אמר לי שאין להחזירם על כך כיון שאין זה משנה את המשמעות. אולם נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות וכו'\" הבואיש מקומות שיש שינוי במשמעות, כגון \" שאם מדגיש את הבי\"ת יש שינוי במשמעות. המאירי (בחידושיו שם) אך בלשון שאלה, למה יש לתת רווח בין 'עשב' ל'בשדך'? דגושה, ואין אף אחד שמבטא פ\"א רפויה בדגש. ואז אמרתי לו, שאת דבריו אלו אומר אומרת לתת רווח בין המילים \"הכנף – פתיל\" והרי הפ\"א ב'הכנף' רפויה וב'פתיל' למה צריך לתת רווח ביניהם? וזו לכאורה קושיא חזקה. אולם השבתי לו שהלא הגמרא רווח בין 'עשב' ל'בשדך', והרי הבי\"ת ב'עשב' רפויה, והבי\"ת ב'בשדך' דגושה, ולכאורה הדבקים, ואחת הדוגמאות שהגמרא נותנת לכך היא הפסוק \"ונתתי עשב – בשדך\" לתת כלל. ואמר לי שיש לו ראיה מהגמרא במסכת ברכות (טו:) שאומרת שיש לתת רווח בין אותו הדבר. ופעם היה אחד שמתמצא בדקדוק, והתעקש שאין דבר כזה בי\"ת רפויה בני הקהילה החאלבית בארגנטינה אומרים שאין הבדל בין בי\"ת דגושה לרפויה, וכולם ולכן ומיישב שם, שכיון שיש דמיון רב ביניהם ובמבטאם לכן יש לתת רווח גם בהם. על כל פנים חשוב מאוד להבחין בין אות בי\"ת רפויה לדגושה, כיון שבמקומות רבים יש שינוי במשמעות המילה, ויש להקפיד על כך. שמבטאם שווה. אמנם יש עדות כבני טוניס ובבל שנוהגים להגות את הוא\"ו באופן שונה ויש להפריד בין הדבקים במקום שיש אותיות דומות, כגון אות וא\"ו ואות בי\"ת רפויה, מבהי\"ת, אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם בשיעור הוכיח שמהזוהר משמע שמבטאם שווה לגמרי. ולכן גם בזה יש לשים לב. וכמו כן בתיבת \"פרעה\" יש מקומות שהוגים את הפ\"א בדגש ויש ברפוי. וזה תלוי בכללי שבתיבה הקודמת לה האות המסיימת היא מאותיות אהו\"י שאז בג\"ד כפ\"ת רפויות. הדקדוק, שאותיות בג\"ד כפ\"ת הבאות בראש מילה הם תמיד דגושות, מלבד במקום אולם יש מקומות שלא עושים כן מחמת הטעמים. כגון: \"הירא את דבר ה' מעבדי \" הפ\"א רפויה. וזה מחמת השפעת פרעה\" הפ\"א דגושה, \"ויצא יוסף מלפני פרעה במרוצה ולא לטעות כלל, ורק במקום אחד או שניים שיש שינוי כיון שהכללים משתנים הללו ועל ההבדלים ביניהם, וב\"ה שהורגלתי בכך, ומי שיודע דקדוק יכול לקרוא הטעמים על הדגשים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתרה בי תמיד להקפיד על הדגשים מחמת הטעמים, אולם על כל פנים הכללים מאוד ברורים בזה. ח. להכין את הקריאה בתורה שהיה יודע את כל התורה בעל פה, כשהיה קורא בתורה היה מכין את הקריאה לפני כן ומחמת האמור יש להתריע שיש להכין את הקריאה כראוי, ואף אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לפחות פעם אחת בשבת בבוקר, ופעמים שהיה מכין עוד פעם בלילה. וחז\"ל מספרים, על רבי עקיבא שלא הכין את הקריאה ולא רצה לקרוא בתורה. והתוספות (מגילה לא: ד\"ה קללות) כותבים בשם מדרש תנחומא (יתרו טו) על הפסוק (איוב כח) 'אז ראה ויספרה חקרה והכינה וכו'' שמכאן לומדים שיש להכין את הקריאה שלוש פעמים.והנה, ויודע לקרוא, לפעמים גם שלוש פעמים זה הרבה, ובכל זאת יש להכין לפחות פעם הקריאה זה לא יתכן שיקרא כראוי, והוא ישגה בלי גבול, ומאידך, אם מדובר במי שרגיל הרי מדובר בכאלו שיודעים לקרוא כראוי, שהרי כיום מי שיכין רק שלוש פעמים את וכך היה אאמו\"ר מורה לי, שלמרות שיכול אני לקרוא ללא הכנה בכל זאת שאכין אחת. את הקריאה כראוי, וזו חובה, וכך אני נוהג עד היום להכין את הפרשה שלוש פעמים, גם בפרשיות שאני יודע בעצמי שאינני צריך להכינם כלל. וכל שכן מי שקראו לו לעלות לתורה באופן חד פעמי ולא הכין את הקריאה כלל, וקורא עם טעיות ושגיאות וכדי ביזיון וקצף, ויש להיזהר בזה מאוד. ט. לחנך את הקטנים לעמוד בפני הציבור ובענין עליית קטן לתורה הנ\"ל, יש חשיבות מיוחדת להעלות קטנים לתורה כדי שידעו לקרוא. כיום יש מעט מאוד קוראים בתורה וזו עבודה קשה לעמוד לפני הציבור ולקרוא הקריאה לפני כן, אולם כשמתחילים לקרוא נופלת עליהם 'אימתא דציבורא' וטועים כראוי, ויש לחנך לכך מגיל צעיר, וגם באנשים גדולים אפשר לראות שמכינים את ומתבלבלים, וכל זה כיון שלא חונכו לכך מקטנות. לעשות זאת בהיותו גדול, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שולח אותי בהיותי נער בן שבע והעניין הזה הוא גם כשצריך לעמוד ולדבר בפני הציבור, שילד שחונך לכך מקטנות יוכל עשרה למסור שיעורים במקומו בבית הכנסת 'יזדים', וכל כך כדי להרגילני לזה. בממונו, כדי שיהיה ראוי לקרוא בבית הכנסת לפני כולם, ולא להזניח ולומר שהילד הוא לקרוא בקול רם ובקצב הנכון, וכן הוא הדבר בנערי 'בר המצווה', שיש להשקיע בכך, גם המסורת, ולא להסתפק במה שלומדים ב'תלמודי תורה', אלא להשקיע בזה יותר לכוונו ולכן ראוי שכל מקום יעמידו מי שילמד את הילדים לקרוא בדקדוק נכון ובטעמים כפי חכם וכנראה יצליח, אלא צריך להתאמן על זה הרבה. ולכן גם ברוב המקומות אצל הספרדים אפשר להעלות קטן לתורה כמוסיף על השבעה עולים, וראוי שיקרא את הקטע שלו להתחנך בזה, וכאמור. י. להעלות קטנים בשני וחמישי שלישי, ומשמעות דבריו שקטן אינו עולה וחמישי ושבת במנחה. ויש בשאלה זו סתירה בדברי הרמב\"ם, בפירושו למשניות (מגילה ויש לדון אם קטן עולה למנין שלושה, בימים שמעלים לתורה רק שלושה עולים כשני אחרכד.) כותב שקטן עולה למנין שבעה הקדמון לנכדו של הרשב\"ץ, ויש [ ' ושם הוא כותב שדעת למנין שלושה. לעומת זאת בספר 'חוט המשולש]ספר 'חוט המשולש' מאוחר יותר מתלמיד הגר\"ח מוואלאז'ין הרמב\"ם בחיבורו שקטן עולה למנין שלושה. והמתבונן בלשונו של הרמב\"ם יראה שכן הוא, כיון שהרמב\"ם כותב (פי\"ב מהלכות תפילה הלכה טז) שבשני וחמישי ובשבת במנחה עולים שלושה, ובראש חודש וחול המועד עולים ארבעה, וביום טוב חמישה, וביום הכיפורים ששה, ובשבת שבעה, ומיד \" ולא כותב 'למנין שבעה', הקרואיםלאחר מכן מוסיף הרמב\"ם \"וקטן עולה למנין רבינו יעקב קאשטרו שחי במצרים ומשמע שקטן עולה לכל האמור לעיל, גם בימי שני וחמישי ושבת במנחה שעולים רק [ בהגהות 'ערך לחם' לשלחן שלושה עולים. וכדבריו כותב להוכיח גם מהריק\"ש]הוא בנו של המבי\"ט, והמבי\"ט היה בתקופת מרן הבית יוסף, והוא היה תלמידו של הרדב\"ז [ שיש לדייק בלשונו של הרמב\"ם (שו\"ת מהרימ\"ט ח\"א סימן ערוך (סימן קלה סעיף יג). וכן כותב המהרי\"ט ]חבירו של מרן הבית יוסף קמה), וכן כתבו עוד רבים להוכיח בלשונו. יא. כתבי הרמב\"ם ויש לנו לומר בדעת הרמב\"ם, שדעתו היא כפי המוכח בספר הי\"ד החזקה שקטן עולה אף למנין שלושה, כיון שאת פירושו למשניות כתב לפני שכתב את חיבורו הגדול ספר תשובות המתייחסות למה שכתב בחיבורו כגון התשובות לחכמי לוניל שבהם הוא דן ולגבי המכתבים והתשובות של הרמב\"ם אי אפשר לדעת מתי כל אחד נכתב, אכן, יש הזה בהיותו בן עשרים ושלוש, וסיימו בהיותו בן שלושים. וחיבורו כתב לאחר מכן. אחרונה. הרמב\"ם עצמו בהקדמה לפירוש המשניות כותב שהתחיל לכתוב את הפירוש משנה תורה, וכנראה שחזר בו ממה שכתב שם, ואנחנו תופסים כפי מה שכתב במשנה בדבריו שכתב בחיבור, והם נכתבו לאחר החיבור. והסביר בכל מקום את הסוגיא, וזה מעניין מאוד לראות היאך הוא למד את הגמרא. להשגות הללו. וכל השאלות נוגעות להלכות שהם מסוגיות בש\"ס. והרמב\"ם ענה להם כעשרים קושיות, ורובם ככולם הם לשון השגות הראב\"ד, והם ביקשו תשובת הרמב\"ם כשחכמי לוניל קיבלו את ספרו של הרמב\"ם, השיבו לו בשאלות על דבריו, ושלחו לו ואלו הן תשובות שכתבם הרמב\"ם בעברית, כיון שחכמי לוניל לא ידעו ערבית, ושם בתוך אותם התשובות כתב הרמב\"ם אגרת ובה הוא כותב \"שרק אנשים גדולים כמותכם יודעים מה שעשיתי!\" היום החוקרים באוניברסיטא משבחים את הרמב\"ם על ה'סגנון' וכו', וכי זה מה שמצאו ברמב\"ם?! הרי הרמב\"ם מקיף את כל הש\"ס, ואם במקום אחד הרמב\"ם השמיט איזו הלכה מיד כולם נזעקים ודנים למה השמיט הלכה זו? הלא ספר משנה תורה להרמב\"ם הוא ספר עצום, ורק אדם גדול באמת יכול להבינו כראוי, ואנחנו קטנים מלהבין את רוחב דעתו של הרמב\"ם. ומספרים, שפעם החתם סופר מסר שיעור, והקשה קושיא גדולה על הרמב\"ם, וניסה את כוחו ליישבה אך ללא הצלחה, ובתוך כך אחד התלמידים אמר לו \"הרמב\"ם גם היה בן אדם – אדם יכול לטעות!\" החתם סופר השיב לו \"אתה חמור!\" החתם סופר היה נזהר מאוד בבן אדם לחבירו, הוא הרי לא היה חבר כנסת שאומר לחברו שהוא חמור... והדבר עורר תמיהה גדולה אצל תלמידיו שכך בחר לכנות את תלמידו, לאחר השיעור תלמידיו ניגשו אליו ושאלוהו על כוונתו באומרו שהוא חמור, וענה להם כך, שהנה הגמרא במסכת שבת אומרת (קיב:) \"אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים\", ורש\"י מפרש מי הם הראשונים הם רבי עקיבא וחביריו שליבם היה פתוח כפתחו של אולם. אם כן מי שאומר שהראשונים הם מלאכים אז הוא בן אדם, ומי שאומר שהראשונים הם כבני אדם הוא חמור. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ולכן אנחנו צריכים להבין את עוצמת רבותינו הראשונים שאין לנו השגה בהם, ולמרות שיש לנו קושיות מותר לנו להקשות, ומותר לנו גם להישאר בצריך עיון, אבל להכריע ביניהם אין בידינו ואין זה אפשרי כלל. באריכות גדולה בענין 'שבות דשבות על ידי ישראל'. והנדון הוא, שהנה להלכה נפסק אאמו\"ר בספרו 'חזון עובדיה' שבת ח\"ג (עמוד תעז דיני אמירה לגוי אות יז) כתב כשנה או שנתיים לפני פטירת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אירע לי מעשה עימו, וכך היה: שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה אפילו לצורך מצוה. ואם אומרים לו לעשות מלאכה שהיא דרבנן הדין הוא הוא שזה 'שבות דשבות', כיון שהאמירה לגוי הוא 'שבות' ובמלאכה דרבנן הוא 'שבות', ובשבות דשבות על ידי גוי יש להקל במקום מצוה או היא דרבנן, והמלאכה עצמה נעשה כלאחר יד – בשינוי. ודוגמא לדבר, אם רוצה לטלטל במקום של צורך גדול. ואאמו\"ר דן לגבי שבות דשבות על ידי ישראל, ובכגון שהמלאכה את המפתח לביתו במקום שאין עירוב, כשמניח את המפתח בכובע וכיו\"ב שהוא כלאחר יד, והנה טלטול במקום שאין עירוב ואינו רשות הרבים אסור רק מדרבנן, וכשמטלטל כלאחר יד הרי הוא שבות שבות במקום צורך גדול אם אפשר להקל. ואאמו\"ר שם דן בניו יורק, ושיכנו אותנו באיזו בית שהיה נעול, ואת המפתח הביאו לי בסעודת שבת, ארוכות בנושא הזה, ומסיק שיש להתיר. וכך נהג אאמו\"ר בעצמו, שפעם שהינו בשבת ואאמו\"ר אמר לי שאניח את המפתח בכובע, שהוא כלאחר יד, וכפי המתבאר. והנה, כשנה או שנתיים לערך לפני פטירתו, כשעסקתי בנושא הזה, הבאתי את דברי הרמב\"ן והרשב\"א (בחידושים לשבת קלד) שכותבים שמוהל שרוצה להעביר את הסכין והוא שלא כדברי אאמו\"ר האמורים לעיל. נגשתי אליו והראתי לו את הדברים, וכשראה הוא שבות – כלאחר יד, והרי שזה שבות דשבות במקום מצות מילה, והם דעתם לאסור. בשבת ואין שם עירוב, ורוצה לטלטל את הסכין בשינוי בזקנו שאסור, והרי לטלטל בזקן ואז שאל אותי אם ראיתי עוד בנושא הזה? אמרתי לו שמדברי ראבי\"ה שהביא הבית את זה היה לו צער גדול. וכמעט שחשב לחזור בו מהדברים, מבקשתו אחר האמת. יוסף בסימן שכ\"ה משמע שמתיר שבות דשבות במקום מצוה. אאמו\"ר פתח וראה את הדברים בפנים, וראה שגם הפרי מגדים שם במקום מדבר בזה והסכים. אולם לאחר מכן אאמו\"ר לא קיבל את הדברים, כיון שאמנם ראבי\"ה אומר שמותר, אך לעומתו הרמב\"ן והרשב\"א שאוסרים, והיאך יכול להכריע בין הראשונים?! ואז אמרתי לו, שאולי מדברי הר\"ן (בשבת שם) בשם רבינו יונתן יש להוכיח כיון שלא ביאר את הגמרא כהרמב\"ן והרשב\"א. אולם אאמו\"ר לאחר שפתח וראה את הדברים בפנים אמר שוב \"עדיין זו מחלוקת שקולה בראשונים ואיני יכול להכריע, ואני צריך לכאורה לחזור בי ממה שכתבתי\". הדו-שיח הזה היה בצהרים, ולאחר מכן הלך להתפלל אם יש חדשות בעניין, ואמרתי לו שמצאתי ביאור הגר\"א (ביו\"ד סימן רסה) שמבאר מנחה ואני הלכתי לביתי, ובערב חזרתי אליו שוב וכשראה אותי לפני ערבית שאל אותי בדעת הרמב\"ם שדעתו ששבות דשבות במקום מצוה על ידי ישראל מותר. והגר\"א שם מבאר כן גם בדעת השלחן ערוך. ואאמו\"ר שמח וצהל משמחה על הראיה הזו, ובמיוחד שכן משמע בדעת השלחן ערוך. והמתבונן בראיה של הגר\"א רואה שזו ראיה חזקה וברורה. ולאחר כל זאת הסכים להישאר בדעתו ששבות דשבות על ידי ישראל מותר במקום מצוה או במקום צורך גדול. ורואים את זהירותו הרבה שלא להכריע בין הראשונים, ולמרות שהיה פוסק נועז, שידע את כל התורה כולה, עם כל זאת לא ההין להכניס ראשו בין הראשונים. והיה תמה על עצמו \"שאני אכריע בין הראשונים?! הלא מרן הבית יוסף בעצמו אמנם יש כמה פעמים שבדעתו הרחבה כתב את הכרעתו, אולם ברוב המקומות נמנע מלהכריע בין הראשונים!\" ולכן מרן קבע את הכלל הנודע, שיש לפסוק רק בדעת רוב משלושת עמודי הוראה הרי\"ף הרמב\"ם והרא\"ש. יב. מקום צורך גדול להעלות קטן לתורה למנין שלושה, ודעתו שקטן מצטרף למנין השלושה, אולם רבים מרבותינו הראשונים והנה לאחר שנתבאר לעיל שהרמב\"ם לכאורה חזר בו ממה שכתב שקטן אינו עולה לפיכך במקום שיש מנהג ברור להעלות מותר להעלות קטן למנין שלושה, אולם היכן חולקים על זה וסוברים שקטן אינו מצטרף למנין שלושה, ואין בידינו להכריע ביניהם, שאין מנהג ברור בזה אין מעלים קטן למנין שלושה כלל. מלבד במקום צורך גדול שבו יש מקום להקל. וכגון שהיה מעשה באחד שאביו חלה מאוד ל\"א, ובנו הגיע לגיל מצוות, ורצו שהאבא – הסבא יוכל לשמוע לקריאת התורה של נער הבר מצוה, ובשבת אי אפשר להביאו לבית הכנסת. ורצו להעלות את הנער לתורה ביום חול כדי שיוכלו להביאו לבית הכנסת, ויום זה הוא מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות. שבמקום כזה אפשר להעלות את הנער לתורה ויקרא בתורה את העליה כדי להעלות את בנם לתורה בכותל המערבי לכבוד הבר מצוה, ומתברר שעדיין לא שלו, וזה נחשב כמקום צורך גדול. וכמו כן היו כמה מקרים שמשפחות הגיעו לארץ הגיעו לגיל מצוות, כיון שחישבו לפי התאריך הלועזי וכיו\"ב, שגם זה נחשב כצורך גדול. ותפקידם של רבני הקהילות להודיע ברבים על כך, שלא יתכננו בר מצוה אלא לפי התאריך העברי בלבד. ועל כל פנים כיון שכבר הכינו את הקריאה, איננו מונעים מהם מלהעלות לתורה כיון שהוא צורך גדול.יג. בירור דעת מרן השלחן ערוך בשו\"ת מטה יהודה (סימן רפב סק\"ז) כותב להוכיח שדעת מרן השלחן ערוך שקטן אינו דיני קריאת ספר תורה, אולם לא כתב שם את דיני קטן העולה לתורה, ואדרבא בסימן עולה למנין שלושה, שהנה מסימן קל\"ה עד סימן קמ\"ט מרן השלחן ערוך פירט את כל קל\"ה סעיף יג מרן כותב: \"אם קטן קורא בתורה בציבור בסימן רפב\", ומשמע שדעתו שבשני וחמישי אי אפשר להעלות קטן לתורה ורק בשבת אפשר להעלות קטן לתורה. אולם אפשר לדחות ראיה זו, להסוברים שקטן עולה למנין שבעה יש לשאול מפני מה הגמרא הנ\"ל אומרת \"קטן עולה למנין שבעה\"? לכאורה היה יותר נכון לומר שקטן עולה למנין שלושה, שהוא יותר מצוי, אלא יש לומר, ששבעה עולים בשבת הוא יותר ואם מעלה קטן לתורה הוא מחסר בכבוד השבת, ועם כל זאת הגמרא אומרת שקטן חשוב מאשר שלושה עולים בחול, כיון ששבעה עולים בשבת הם משום כבוד השבת, יכול לעלות, לפי זה כל שכן שבחול קטן יכול לעלות לתורה. וזו כוונת מרן לומר, שלא רק למנין שלושה עולה אלא גם למנין שבעה. ויש כמה מרבותינו הראשונים שכותבים כן בפירוש שקטן עולה למנין שבעה וכל שכן למנין שלושה. יד. להעלות כהן קטן לעליית כהן עולה לתורה, וכך כתוב בספר האשכול (הלכות פדיון הבן עמוד קמב) וכן דעת הרדב\"ז אם אין כהן בבית הכנסת ורוצים להעלות כהן קטן, דעת כמה מהראשונים שכהן קטן ח\"א (סימן תקסו) ומהרי\"ט (שו\"ת מהרימ\"ט ח\"א ס\"ס קמה). אולם המגן אברהם (שם) כותב שכהן קטן אינו עולה לעליית כהן. ונדון זה תלוי בשאלה למה כהן עולה לעליית ראשון. שהנה בגמרא במסכת גיטין (נט:) כתוב שני טעמים: א. \"מפני דרכי שלום\", כדי שלא יריבו מי הראשון, לכן קבעו חז\"ל שכהן עולה לעליית ראשון. וטעם זה הוא גם לגבי עליית לוי שעולה שני. דרשו (שם) שכהן הוא הראשון לכל דבר שבקדושה. ודין הזה הוא גם בדבר שאינו של ב. הוא משום שכתוב (ויקרא כא, ח): 'וקדשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב', וחז\"ל קדושה, כגון שיושבים קבוצה ואוכלים, ומגישים לפניהם, נותנים לכהן לקחת את מנתו ראשון, אלא אם כן הוא מוותר. ובענין הזה יש מחלוקת במקום שיש תלמיד חכם אם עדיין הכהן הוא הקודם או לא. והרמב\"ם בפירוש המשניות (גיטין נט.) כותב שתלמיד חכם קודם לכהן. לעומת זאת בקריאת התורה, משמע שהרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תפילה הי\"ז) דעתו שכהן קודם הלומד את דברי הרמב\"ם כהוגן בפירוש המשניות ובחיבור הנ\"ל, מבחין שהרמב\"ם כתב לתלמיד חכם אפילו שהוא עם הארץ, אך רק משום שזהו המנהג כך הוא הדין. והנה את הדין הזה רק לגבי עליה לתורה שכהן קודם לתלמיד חכם אף אם הוא עם הארץ, אולם לגבי שאר דברים כגון להקדים ליטול מנה יפה ראשון בסעודה וכיו\"ב - דעת הרמב\"ם שתלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ. איתא בגמרא במסכת נדרים (סב.): 'על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי, שלא בירכו בתורה תחילה', ע\"ש. והר\"ן (שם) ועוד ראשונים מבארים שהיינו שלא בירכו ברכות התורה קודם הלימוד. אולם הרמב\"ם מבאר את הגמרא הזו באופן אחר, 'שלא בירכו בתורה תחילה' היינו שלא נתנו לתמיד חכם לברך ראשון בסעודה. הגמרא בסוף מסכת מגילה (כח.) מספרת ששאלו את רבי פרידא מפני מה הארכת ימים? וענה להם: מעולם לא בירכתי לפני כהן. הגמרא שם תמהה, שהרי כתוב כל תלמיד חכם שנותן לכהן עם הארץ לברך לפניו חייב מיתה, והסיבה כיון שהוא מזלזל בכבוד התורה, ולכן הגמרא מסיקה שמדובר שגם הכהן תלמיד חכם. ומכאן מוכיח הרמב\"ם שתלמיד חכם קודם לכהן. ומלבד בקריאת התורה, שכך הוא המנהג מפני דרכי שלום. טו. אם כהן קטן נחשב ככהן ואפשר להעלות כהן קטן לעליית כהן. וכך כותב המהרי\"ט (שם). אולם אם נאמר שכהן ולפי האמור אם הטעם הוא מפני דרכי שלום יש לומר שגם בכהן קטן נאמר טעם זה, עולה ראשון מטעם 'וקדשתו' יש להסתפק בזה, כיון שיש לשאול אם יש דין 'וקדשתו' בכהן קטן או לא. והמגן אברהם (שם) כותב בפשיטות שאין בכהן קטן הלכה של שגם בכהן בעל מום יש בו דין 'וקדשתו' למרות שכתוב 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא 'וקדשתו'. אך הגאון רבי עקיבא איגר הקשה עליו ממה שכתוב בספרא (פרשת אמור) מקריב', ומשמעות הענין שרק מי שמקריב בבית המקדש יש בו דין 'וקדשתו'. והרמב\"ם אמור מצוה רסט), ועוד ראשונים. ולכאורה הדין צריך להיות גם בכהן קטן, שלמרות פוסק את דברי הספרא להלכה בספר המצוות (מצוה לב) וכן פסק בספר החינוך (פרשת שאינו רשאי להקריב קרבנות עדיין כיון שהוא כהן יש בו דין של 'וקדשתו'. חייב במצוות, והיינו שאולי הוא לא נחשב לכהן כלל. ומאידך גיסא אפשר לומר, שקטן הוא כהן החייב במצוות רק שיש לו בעיה שהוא בעל מום, אולם כהן קטן הוא אינו והשאלה בנושא הזה היא מי יותר נחשב לכהן קטן או בעל מום, שמחד גיסא בעל מום ה\"מום\" שלו הוא מום עובר, כשיגדל יהיה ראוי להקריב, אולם הבעל מום הוא כבר לא יכול להקריב לעולם. ויש בזה נידון גדול באחרונים. טז. להוציא את הכהנים הקטנים מבית הכנסת והדין להלכה תלוי בנידון לעיל אם קטן עולה למנין שלושה, שאם הדין שקטן עולה למנין שלושה הוא הדין שכהן קטן יכול לעלות לעליית כהן. וכן לגבי שבת להעלות קטן לעליית שלישי, תלוי בנידון לעיל לכאורה, אולם יש פוסקים שסוברים שלמרות שבשני וחמישי קטן אינו עולה למנין שלושה, בשבת שמנין העולים הוא שבעה, קטן יכול לעלות לעליית שלישי. ועל כל פנים להימלט מן הספק, כשאין כהן בבית הכנסת עדיף לומר לכהן הקטן שיצא מבית הכנסת לפני קריאת ספר תורה, ויעלו ישראל במקום כהן. יז. אם קטן יכול לשמש כ'בעל קורא' שיודע לקרוא, אם קטן יכול לשמש כ'בעל קורא'. המשנה ברורה (סימן רפב ס\"ק יג) הפרי מגדים (סימן רפב משבצות זהב סק\"ג) מסתפק במקום שאין בבית הכנסת, גדול שכותב שקטן יכול לשמש כבעל קורא במקום שיכולים להיבטל מקריאת ספר תורה. מביא את ספיקו של הפרי מגדים, ומביא את דברי הדרך החיים (הלכות קריאת התורה) ומאידך יש שסוברים שאסור לקטן לשמש כבעל קורא אף בדיעבד. וזו מחלוקת מן אך מביא שיש הרבה אחרונים שמוכיחים שקטן יכול לשמש כבעל קורא לכתחילה, הקצה לקצה. אות יח) וראיתי שכמה 40 ולדעתי, נידון זו תלוי בשאלה ששאלנו בשיעור הקודם (גיליון בזה משום להוציאם ידי חובה. והבאנו שדעת הר\"ן (מגילה כג.) והריב\"ש (שם) והרשב\"ץ חובת הקריאה, או שמא קריאת התורה היא רק להשמיע לציבור את הקריאה אך אין אחרונים מעמידים כך את הנידון הזה. האם קריאת התורה היא להוציא את הציבור ידי (שו\"ת תשב\"ץ ח\"א סימן קלא) שחובת הקריאה היא מדין שומע כעונה, והשומעים יוצאים ידי חובה בשמיעתם את הקריאה, ואם אומרים כן הלא קטן אינו יכול להוציא גדולים מספיק, אך שקטן יעלה ויקרא את כל הקריאה זה ודאי לא שייך.את הרבים ידי חובה, ורק אם עולה לעלייה אחת עדיין כיון שעיקר העליות עלו בהם לעומת זאת אם נאמר כדעת הרא\"ש (ברכות פ\"ז סימן כ) ושכן משמעות דברי הרמב\"ם תורה ולא כדי ישמעולהוציא את הרבים ידי חובה, אף קטן יכול לבוא ולהשמיע תורה לרבים. וכן משמע (פי\"ב מהלכות תפילה ה\"א) שחובת קריאת התורה היא כדי ש ברבינו יונתן מלוניל (מגילה כא:) ובמאירי (שם) ובנמוקי יוסף (מגילה כד.). אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה תשובה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה (סימן כה) ומסיק, שבמקום צורך גדול יש להקל. וביאור דבריו, שזאת אין ספק שבמקום שיבואו להיבטל וזה באשמת אותו הרב שלימד אותו שהיה עליו לבדוק נאמר לו לקרוא רק את העליה שלו יגרם לו צער גדול, שגם בזה יש להקל, אולם צריך אולם עדיין לא נכנס בעול מצוות ממש כיון שרק במהלך השבוע יחול יום הולדתו, ואם שדבריו נסובו גם במקום שנער בר מצוה הכין את כל הקריאה של פרשת השבוע, מקריאת התורה שקטן יכול לקרוא לכתחילה, והעולים יכולים לברך. אולם יש לומר [ .לכתחילה להקפיד מאוד בזה ].לפני כן את התאריך מתי יחול יום הולדתו להקל. כיון שיש כמה פוסקים חשובים שמתירים בזה לכתחילה, במקום כזה יש לסמוך יום הולדתו הכין את הקריאה, ויש בזה צער גדול וביזיון לומר לו שלא יקרא, שאפשר שיבטלו מהקריאה, אולם בסוף התשובה שלו מוסיף, שאם נער בר מצוה שעדין לא חל הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק\"ל כותב (או\"ח ח\"ב סימן עב) שאין להעלות קטן למרות עליהם. ואם הנער הוא כבר בר מצוה אפילו באותו היום ממש יכול לעלות ולקרוא בתורה לכתחילה את כל הפרשה, ללא כל חשש. ענבי הגפן בענבי הגפן קול רנה וישועה באהלי צדיקים בגיל ורון נשגר ברכת מזלא טבא, באהבה וברוב חיבה, לפני מו\"ר ועט\"ר, ראש צניף תפארתנו, מדברנא דאומתיה, המאיר בטובו לארץ ולדרים, בשיעוריו המאירים ומאשר בכתובים, וממזרח למערב לאורו נאותים, פוסק מובהק אשר בכל דין והלכה טעמו ונימוקו עמו, מלא חכמה ודעת וה' עמו, באר מים חיים, אשר מימיו בצמא אנו גומאים, אורחותיו דרכינו סוללים, ובהליכותיו אנו פוסעים, מקים עולה של תורה, עימו עז ותושיה, עמוד ההלכה וההוראה, מורנו ורבנו מאיר נתיבותנו מר בריה דרבינא, בנו חביבו וממשיך דרכו בהלכה של עטרת תפארת ישראל מרן גאון עוזינו זיע\"א חבר מועצת חכמי התורה שליט\"א רבי דוד יוסף מרן הגאון הגדול בעל ה\"הלכה ברורה\" וראש מוסדות יחוה דעת ואיתו עימו עזר כנגדו העומדת לימינו במסי\"נ הרבנית תליט\"א לרגל השמחה השרויה בביתם עם נישואי ביתו הכלה המהוללה תחי' ני\"ו הרב יצחק אלחנןעב\"ג הבחור החשוב כליל המעלות כמר למשפחת אזולאי תערב עתירתנו לפני אדון הכל שתעמוד להם זכות אבות להעמיד בית מלא תורה ויראה, מתוך נחת ושמחה, בדרך ישראל סבא, ויעלה זיווגם יפה ולקשר של קיימא, ומתוך הרחבת הדעת והברכה אחת היא למורינו ורבינו ועט\"ר שליט\"א שיזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו, ולהמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה בכל רחבי תבל ולהגדיל תורה ולהאדירה בנחת ושלווה כל הימים, אמן מברכים נאמנה חו\"ר מוסדות 'יחוה דעת' מערכת הגיליון מתפללי בית הכנסת ושומעי השיעורים"},{"filename":"42.pdf","content":"\u0000|\u0000\u0000קריאת\u0000התורה\u0000בחול\u0000המועד\u0000פסח|\u0000'\u0000קדיש\u0000'תתקבל|\u0000'\u0000חצי\u0000קדיש\u0000וקדיש\u0000'על\u0000ישראל|\u0000\u0000סדר\u0000עליית\u0000המפטיר|\u0000נושאי\u0000השיעור:\u0000עיקר\u0000תקנת\u0000אמירת\u0000ההפטרה \u0000קריאת\u0000התורה\u0000במנחה\u0000של\u0000שבת|\u0000\u0000אמירת\u0000הקדיש\u0000בשמחת\u0000תורה|\u0000\u0000אמירת\u0000הקדיש\u0000כשמוציאים\u0000שני\u0000ספרי\u0000תורה\u0000או\u0000שלושה|\u0000קדיש\u0000בסיום\u0000קריאת\u0000התורה \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 \u0000י-ם\u0000בשעה\u0000 \u0000 מתקיים\u0000בימי\u0000ראשון\u0000בבהמ\"ד\u0000יחוה\u0000דעת\u0000רח'\u0000אגסי\u0000 \u0000שליט\"א\u0000 דוד\u0000יוסף השיעור\u0000השבועי\u0000של\u0000מו\"ר\u0000הגאון\u0000הגדול\u0000רבי\u0000 פרשת\u0000בא השיעור\u0000לע\"נ\u0000ה\"ה\u0000אליהו\u0000בן\u0000חנה\u0000ת.נ.צ.ב.הדיני\u0000מפטיר\u0000והקדיש\u0000בסיום\u0000קריאת\u0000התורה א.\u0000יסוד\u0000מנהג\u0000אמירת\u0000ההפטרה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 חז\"ל\u0000תיקנו\u0000(מגילה\u0000כג.)\u0000לקרוא\u0000הפטרה\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000התורה.\u0000ובראשונים\u0000 מובאים\u0000כמה\u0000טעמים\u0000למנהג\u0000אמירת\u0000ההפטרה.\u0000והטעם\u0000המפורסם\u0000הינו,\u0000שבזמן\u0000 קדום\u0000היתה\u0000גזירה\u0000שלא\u0000לעסוק\u0000בתורה,\u0000אולם\u0000על\u0000העיסוק\u0000בנביאים\u0000לא\u0000גזרו,\u0000 ולפיכך\u0000כדי\u0000שלא\u0000שתשכח\u0000תורה\u0000מישראל\u0000היו\u0000מעלים\u0000שבעה\u0000עולים\u0000לקרוא\u0000 בנביא,\u0000והיו\u0000בוחרים\u0000קטע\u0000בנביא\u0000שהוא\u0000כעין\u0000הנושא\u0000של\u0000הפרשה.\u0000ולאחר\u0000 שהגזירה\u0000התבטלה\u0000לא\u0000ביטלו\u0000את\u0000המנהג\u0000הזה,\u0000והשאירוהו\u0000על\u0000כנו\u0000בנוסף\u0000על\u0000 קריאת\u0000התורה. המנהג\u0000הוא\u0000שאין\u0000מפטירים\u0000בכתובים\u0000אלא\u0000רק\u0000בנביאים,\u0000והלבוש\u0000(סימן\u0000רפד\u0000 סק\"א)\u0000כותב\u0000שטעם\u0000הדבר\u0000כיון\u0000שהגזירה\u0000היתה\u0000גם\u0000על\u0000התורה\u0000וגם\u0000על\u0000הכתובים\u0000 אך\u0000לא\u0000על\u0000הנביאים.\u0000יש\u0000מן\u0000האחרונים\u0000שמפקפקים\u0000בזה\u0000שהגזירה\u0000חילקה\u0000בין\u0000 הכתובים\u0000לנביאים.\u0000 ולכאורה\u0000הטעם\u0000היותר\u0000נראה\u0000הוא,\u0000שבנביאים\u0000יש\u0000יותר\u0000מקום\u0000למצוא\u0000קטעים\u0000 המתאימים\u0000לפרשיות\u0000התורה,\u0000כעיקר\u0000התקנה,\u0000אולם\u0000בכתובים\u0000כמעט\u0000ואין\u0000 קטעים\u0000הדומים\u0000לפרשיות\u0000התורה. ב.\u0000הפטרה\u0000לפי\u0000הפרשה\u0000והתקופה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 בדרך\u0000כלל\u0000ההפטרה\u0000דומה\u0000לעניין\u0000הפרשה,\u0000וניתן\u0000להבחין\u0000בתחילת\u0000כל\u0000הפטרה\u0000 כתוב\u0000שם\u0000את\u0000ההקשר\u0000לפרשה,\u0000אולם\u0000ישנן\u0000הפטרות\u0000שנסובו\u0000על\u0000ענין\u0000התקופה,\u0000 וכגון\u0000\"תלתא\u0000דפורענותא\",\u0000שהן\u0000שלש\u0000הפטרות\u0000של\u0000תוכחות\u0000קשות\u0000המדברות\u0000 בענין\u0000חרבן\u0000בית\u0000המקדש,\u0000וקוראים\u0000אותן\u0000בשבתות\u0000הקודמות\u0000לתשעה\u0000באב:\u0000 \"דברי\u0000ירמיהו\",\u0000\"שמעו\u0000דבר\u0000ה'\",\u0000ו\"חזון\u0000ישעיהו\".\u0000וכמו\u0000כן\u0000\"שבעא\u0000דנחמתא\",\u0000 שהן\u0000מדברות\u0000בענין\u0000הנחמה\u0000לאחר\u0000החרבן:\u0000\"נחמו\u0000נחמו\u0000עמי\",\u0000\"ותאמר\u0000ציון\u0000 עזבני\u0000ה'\",\u0000\"עניה\u0000סוערה\",\u0000\"אנכי\u0000אנכי\",\u0000\"רני\u0000עקרה\",\u0000\"קומי\u0000אורי\",\u0000ו\"שוש\u0000 אשיש\".\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000מפטירים\u0000\"שובה\u0000ישראל\"\u0000בשבת\u0000שובה.\u0000ואצל\u0000בני\u0000אשכנז\u0000 יש\u0000הפטרה\u0000נוספת\u0000שמדברת\u0000בענין\u0000התשובה\u0000הנאמרת\u0000בתעניות\u0000והיא\u0000\"דרשו\u0000 ה'\u0000בהמצאו\",\u0000אולם\u0000אנחנו\u0000איננו\u0000נוהגים\u0000להפטיר\u0000בתעניות\u0000מלבד\u0000בתשעה\u0000באב. כשראש\u0000חודש\u0000אלול\u0000חל\u0000בשבת,\u0000הספרדים\u0000מפטירים\u0000\"עניה\u0000סוערה\"\u0000ולא\u0000 מפטירים\u0000\"השמים\u0000כסאי\"\u0000ככל\u0000ראש\u0000חודש,\u0000והטעם,\u0000כיון\u0000שאין\u0000מפסיקין\u0000את\u0000 הסדר\u0000של\u0000שבעה\u0000דנחמתא\u0000והוא\u0000כדברי\u0000התוספות\u0000בסוף\u0000מסכת\u0000מגילה\u0000(לא:\u0000ד\"ה\u0000 ראש).\u0000אכן\u0000מנהג\u0000האשכנזים\u0000להפטיר\u0000\"השמים\u0000כסאי\"\u0000ככל\u0000ראש\u0000חודש,\u0000וטעמם\u0000 הוא\u0000משום\u0000שבהפטרה\u0000זו\u0000נמצא\u0000גם\u0000פסוקי\u0000נחמה\u0000\"שמחו\u0000את\u0000ירושלים\u0000וגילו\u0000בה\u0000 כל\u0000אוהביה\u0000וכו'\".\u0000 ג.\u0000פסוקי\u0000קרבן\u0000מוסף\u0000של\u0000שבת\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 התוספות\u0000במסכת\u0000שבת\u0000(כג:\u0000ד\"ה\u0000הדר)\u0000כותבים\u0000שההפטרות\u0000נסובו\u0000גם\u0000על\u0000ענין\u0000 המפטיר,\u0000וזו\u0000גם\u0000הסיבה\u0000שבשבת\u0000של\u0000ראש\u0000חודש\u0000וחנוכה,\u0000הקורא\u0000האחרון\u0000קורא\u0000 בשל\u0000חנוכה,\u0000כיון\u0000שההפטרה\u0000היא\u0000\"רני\u0000ושמחי\"\u0000ובה\u0000כתוב\u0000\"ראיתי\u0000מנורת\u0000זהב\"\u0000 שמדברת\u0000על\u0000המנורה\u0000וזה\u0000שייך\u0000לחנוכה.\u0000ואם\u0000האחרון\u0000היה\u0000קורא\u0000בשל\u0000ראש\u0000 חודש,\u0000היינו\u0000צריכים\u0000להפטיר\u0000\"השמים\u0000כסאי\"\u0000ככל\u0000ראש\u0000חודש.\u0000 טעם\u0000זה\u0000מובא\u0000בראשונים\u0000(תוספות\u0000במגילה\u0000שם)\u0000לבאר\u0000מפני\u0000מה\u0000אין\u0000אומרים\u0000 פסוקי\u0000קרבן\u0000מוסף\u0000שבת\u0000בסוף\u0000קריאת\u0000התורה,\u0000ולא\u0000ככל\u0000המועדים\u0000שבהם\u0000 תיקנו\u0000הגאונים\u0000לקרוא\u0000בעליית\u0000המפטיר\u0000את\u0000פסוקי\u0000מוסף\u0000החג,\u0000ולמה\u0000בשבת\u0000 הדין\u0000שונה.\u0000והסיבה\u0000היא,\u0000שאם\u0000נקרא\u0000את\u0000פסוקי\u0000מוסף\u0000שבת\u0000כל\u0000שבת\u0000נצטרך\u0000 להפטיר\u0000אותה\u0000הפטרה\u0000הדומה\u0000לפסוקי\u0000מוסף\u0000שבת,\u0000כיון\u0000שנתבאר\u0000שההפטרה\u0000 צריכה\u0000להיות\u0000דומה\u0000גם\u0000למפטיר.\u0000\u0000 בענין\u0000פסוקי\u0000מוסף\u0000שבת\u0000מובא\u0000טעם\u0000נוסף\u0000(שלחן\u0000ערוך\u0000סימן\u0000רפג)\u0000שאין\u0000אנו\u0000 קוראים\u0000אותם\u0000בתורה,\u0000משום\u0000שפסוקי\u0000מוסף\u0000של\u0000שבת\u0000הם\u0000רק\u0000שני\u0000פסוקים,\u0000ואי\u0000 אפשר\u0000להעלות\u0000לתורה\u0000בפחות\u0000משלושה\u0000פסוקים,\u0000ומאידך\u0000אי\u0000אפשר\u0000להמשיך\u0000 ולקרוא\u0000כיון\u0000שאינו\u0000ממין\u0000העניין. ד.\u0000ברכות\u0000ההפטרה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 המפטיר\u0000מברך\u0000שבעה\u0000ברכות.\u0000והם\u0000כנגד\u0000שבעה\u0000עולים.\u0000שתי\u0000ברכות\u0000על\u0000 העליה\u0000לתורה,\u0000אחת\u0000לפניה\u0000ואחת\u0000לאחריה,\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000מברך\u0000ברכה\u0000אחת\u0000 לפני\u0000ההפטרה,\u0000ולמרות\u0000שבאמצעיתה\u0000אומרים\u0000\"ברוך\u0000אתה\u0000ה'\u0000הבוחר\u0000בתורה\u0000 וכו'\"\u0000היא\u0000ברכה\u0000אחת,\u0000וכך\u0000כתוב\u0000בפירוש\u0000בראשונים\u0000(טור\u0000סימן\u0000רפד).\u0000ולאחר\u0000 ההפטרה\u0000מברך\u0000ארבעה\u0000ברכות. חכמים\u0000תיקנו\u0000(מגילה\u0000שם)\u0000שהמפטיר\u0000את\u0000ההפטרה\u0000צריך\u0000לקרוא\u0000בתורה\u0000לפני\u0000 כן,\u0000והטעם\u0000הוא\u0000מפני\u0000כבוד\u0000התורה.\u0000ורש\"י\u0000מבאר\u0000(ד\"ה\u0000מפני)\u0000שאם\u0000יקרא\u0000רק\u0000 את\u0000ההפטרה\u0000ללא\u0000קריאה\u0000בתורה\u0000לפני\u0000כן,\u0000יראה\u0000כביכול\u0000שחשיבות\u0000התורה\u0000 \u0000 \u0000\u0000*\u0000שלוחה\u0000מספר \u0000\u0000\u0000\u0000 לתרומות\u0000והנצחות\u0000במספר\u0000 \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 \u0000\u0000 ת לינק\u0000לתרומו וחשיבות\u0000הנביא\u0000-\u0000ההפטרה\u0000-\u0000חד\u0000הם.\u0000ולכן\u0000קורא\u0000קודם\u0000בתורה\u0000ורק\u0000לאחר\u0000מכן\u0000 מפטיר\u0000בנביא. ה.\u0000קריאת\u0000ההפטרה\u0000כשאין\u0000ספר\u0000תורה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 המתבאר\u0000מהאמור,\u0000שהעולה\u0000לקרוא\u0000את\u0000ההפטרה\u0000חייב\u0000לקרוא\u0000בתורה,\u0000והנה,\u0000 אם\u0000אין\u0000ספר\u0000תורה\u0000ודאי\u0000הוא\u0000שאין\u0000קוראים\u0000את\u0000ההפטרה,\u0000אולם\u0000יש\u0000לדון\u0000במקום\u0000 שבסיום\u0000הקריאה\u0000התברר\u0000שהספר\u0000תורה\u0000הוא\u0000פסול\u0000ואין\u0000ספר\u0000אחר\u0000בקרבת\u0000 מקום,\u0000האם\u0000קוראים\u0000את\u0000ההפטרה\u0000בברכה.\u0000 לפני\u0000שנים\u0000אירעה\u0000לי\u0000שאלה\u0000כזו,\u0000הוזמנתי\u0000להתארח\u0000בשבת\u0000במחנה\u0000צבאי\u0000גדול\u0000 \u0000שהיו\u0000בו\u0000הרבה\u0000חיילים\u0000]בסיס\u0000'עובדה'\u0000שהוא\u0000בסיס\u0000של\u0000חיל\u0000האויר\u0000סמוך\u0000לאילת[ \u0000דתיים\u0000שומרי\u0000תורה\u0000ומצוות,\u0000וכשביררתי\u0000אודות\u0000הכשרות\u0000שם\u0000הבנתי\u0000שאין\u0000לי על\u0000מי\u0000לסמוך,\u0000והצטיידתי\u0000בקופסאות\u0000סרדינים,\u0000ושבתתי\u0000עמם,\u0000והיתה\u0000זו\u0000שבת\u0000 שכל\u0000כולה\u0000תורה,\u0000ובכל\u0000מהלך\u0000השבת\u0000היו\u0000הרבה\u0000שיעורים,\u0000וגם\u0000החילונים\u0000שבהם\u0000 כיבדו\u0000והתנהגו\u0000כראוי.\u0000וכשהגעתי\u0000לשם\u0000ביום\u0000שישי\u0000בצהרים,\u0000ביקשתי\u0000לראות\u0000 את\u0000ספרי\u0000התורה,\u0000היו\u0000שם\u0000שבעה\u0000ספרי\u0000תורה,\u0000ובבדיקה\u0000שטחית\u0000שערכתי\u0000גיליתי\u0000 שכולם\u0000פסולים!\u0000ואף\u0000לא\u0000אחד\u0000היה\u0000כשר!\u0000כולם\u0000היו\u0000ישנים\u0000מאוד,\u0000ואחד\u0000מהם\u0000היה\u0000 כתוב\u0000יפה\u0000דוקא,\u0000אולם\u0000ישן\u0000מאוד,\u0000ומרוב\u0000יושנו\u0000הדיו\u0000דהה\u0000עד\u0000שנהפך\u0000להיות\u0000 אדום,\u0000והדין\u0000הוא\u0000שהדיו\u0000צריך\u0000להיות\u0000שחור,\u0000אמנם\u0000יש\u0000בזה\u0000מחלוקת\u0000אם\u0000הדיו\u0000 האדים\u0000מחמת\u0000התיישנות\u0000הכתב\u0000אם\u0000כשר\u0000או\u0000לא,\u0000אך\u0000ודאי\u0000שאי\u0000אפשר\u0000לסמוך\u0000 על\u0000זה.\u0000בתוך\u0000כך\u0000הסברתי\u0000לממונים\u0000שם\u0000את\u0000המצב,\u0000שאין\u0000ולו\u0000ספר\u0000תורה\u0000אחד\u0000 שניתן\u0000לקרוא\u0000בו\u0000בתורה\u0000בשבת,\u0000ואז\u0000הרבנות\u0000הצבאית\u0000נחלצה\u0000לעזרה\u0000ושלחו\u0000מיד\u0000 ג'יפ\u0000לאילת\u0000לבסיס\u0000צבאי\u0000שהיה\u0000שם\u0000ולהביא\u0000משם\u0000ספר\u0000תורה,\u0000וליתר\u0000ביטחון\u0000 הביאו\u0000שני\u0000ספרי\u0000תורה.\u0000כשהגיע\u0000התבוננתי\u0000בהם\u0000וגיליתי\u0000שגם\u0000הם\u0000היו\u0000פסולים...!\u0000 כשראיתי\u0000כך\u0000התקשרתי\u0000בטלפון\u0000לאאמו\"ר\u0000מרן\u0000זצוק\"ל\u0000לשאול\u0000לדעתו\u0000מה\u0000 לעשות,\u0000והוא\u0000הורה\u0000ששבעה\u0000אנשים\u0000יעלו\u0000לתורה\u0000ללא\u0000ברכה,\u0000ורק\u0000\"ברכו\"\u0000יכולים\u0000 לומר.\u0000אמנם\u0000גם\u0000זו\u0000שאילה\u0000גדולה,\u0000אך\u0000כך\u0000אאמו\"ר\u0000פסק\u0000לעשות\u0000וכך\u0000עשינו.\u0000 והחיילים\u0000היו\u0000ממורמרים\u0000וכואבים\u0000מאוד\u0000מהנעשה,\u0000איך\u0000ככה\u0000צוחקים\u0000עליהם\u0000 שלא\u0000מעמידים\u0000מישהו\u0000שיבדוק\u0000ויהיה\u0000אחראי?!\u0000וכיום\u0000אינני\u0000יודע\u0000מהו\u0000המצב,\u0000 ואני\u0000מאוד\u0000מקווה\u0000שהוא\u0000השתפר\u0000ממה\u0000שהיה\u0000אז.\u0000 והשאלה\u0000במקרה\u0000כזה\u0000אם\u0000ניתן\u0000לקרוא\u0000את\u0000ההפטרה\u0000בברכה.\u0000והצד\u0000לומר\u0000שיש\u0000 לברך\u0000משום\u0000שיש\u0000תשובת\u0000הרמב\"ם\u0000(שו\"ת\u0000פאר\u0000הדור\u0000סימן\u0000ט)\u0000ובה\u0000הוא\u0000מתיר\u0000 לברך\u0000גם\u0000על\u0000ספר\u0000תורה\u0000פסול\u0000לכתחילה.\u0000ואמנם\u0000המנהג\u0000שלא\u0000כדעת\u0000הרמב\"ם\u0000 בזה,\u0000אולם\u0000לכל\u0000הפחות\u0000שיש\u0000לצרף\u0000שיטה\u0000זו\u0000לסניף\u0000ולומר\u0000שהיתה\u0000כאן\u0000קריאת\u0000 התורה.\u0000ובאמת\u0000מרן\u0000הבית\u0000יוסף\u0000(סימן\u0000רפב)\u0000מתיר\u0000לברך\u0000ברכות\u0000ההפטרה\u0000 כשנמצא\u0000ספר\u0000התורה\u0000פסול.\u0000אולם\u0000יש\u0000הרבה\u0000אחרונים\u0000שחולקים\u0000עליו\u0000בזה,\u0000אך\u0000 להלכה\u0000אפשר\u0000לסמוך\u0000על\u0000דעת\u0000מרן\u0000הבית\u0000יוסף\u0000בזה\u0000ולברך\u0000על\u0000ברכות\u0000ההפטרה\u0000 כשספר\u0000התורה\u0000נמצא\u0000פסול.\u0000ואי\"ה\u0000בשיעורים\u0000הבאים\u0000יבואר\u0000הדבר\u0000באורך. \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 ו.\u0000אמירת\u0000הקדיש\u0000בסיום\u0000קריאת\u0000התורה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 המפטיר\u0000שעולה\u0000לתורה\u0000קורא\u0000רק\u0000ממה\u0000שקראו\u0000כבר,\u0000ואינו\u0000קורא\u0000פסוקים\u0000 חדשים,\u0000ויש\u0000לברר\u0000מפני\u0000מה\u0000הדין\u0000כן.\u0000שהנה\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000אומרים\u0000חצי\u0000 קדיש,\u0000והטעם\u0000מפני\u0000\"שנשלמה\u0000חובת\u0000היום\".\u0000וזאת\u0000בנוסף\u0000על\u0000כך\u0000שהשלמנו\u0000את\u0000 הקריאה\u0000על\u0000מנין\u0000העולים\u0000החייבים\u0000לעלות\u0000לתורה. תקנה\u0000זו\u0000לומר\u0000קדיש\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000בתורה\u0000נתקנה\u0000בתקופת\u0000הגאונים.\u0000שהנה\u0000 עצם\u0000הקדיש\u0000נתקן\u0000לאומרו\u0000אחר\u0000שאומרים\u0000פסוקים,\u0000וכך\u0000כותב\u0000הרמב\"ם\u0000 בתשובה,\u0000וכשיסדו\u0000את\u0000הקדיש\u0000היה\u0000זה\u0000רק\u0000חצי\u0000קדיש,\u0000עד\u0000'דאמירן\u0000בעלמא\u0000 ואמרו\u0000אמן'.\u0000ולמעשה\u0000הוא\u0000חלק\u0000הקדיש\u0000החשוב\u0000ביותר\u0000והוא\u0000מופיע\u0000בדברי\u0000 חז\"ל\u0000במדרשים\u0000(מסכת\u0000כלה\u0000פ\"ב\u0000ועוד).\u0000ובתקופת\u0000הגאונים\u0000נוספו\u0000כמה\u0000סוגים\u0000 של\u0000קדיש.\u0000\"קדיש\u0000יהא\u0000שלמא\"\u0000–\u0000שנאמר\u0000לאחר\u0000שאומרים\u0000פסוקים,\u0000והוא\u0000גם\u0000 נחשב\u0000ל\"קדיש\u0000יתום\"\u0000שאומרים\u0000בסוף\u0000תפילת\u0000שחרית\u0000לאחר\u0000שיר\u0000של\u0000יום.\u0000 \"קדיש\u0000על\u0000ישראל\"\u0000נתקן\u0000לומר\u0000לאחר\u0000שאומרים\u0000דברי\u0000תורה,\u0000ולא\u0000רק\u0000פסוקים,\u0000 ולכן\u0000הספרדים\u0000נוהגים\u0000לומר\u0000דבר\u0000תורה\u0000קצר,\u0000והמנהג\u0000לומר\u0000את\u0000הברייתא\u0000\"רבי\u0000 חנניא\u0000בן\u0000עקשיא\u0000וכו\"\u0000ולאחריה\u0000אומרים\u0000קדיש\u0000'על\u0000ישראל'. ז.\u0000הקב\"ה\u0000רוה\u0000לזכות\u0000את\u0000ישראל\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 יש\u0000על\u0000המימרא\u0000הזו\u0000\"רבי\u0000חנניא\u0000בן\u0000עקשיא\u0000אומר\u0000רצה\u0000הקב\"ה\u0000לזכות\u0000את\u0000ישראל\u0000 לפיכך\u0000הרבה\u0000להם\u0000תורה\u0000ומצוות\u0000וכו'\"\u0000משל\u0000יפה,\u0000בעשיר\u0000אחד\u0000שבנו\u0000רצה\u0000להצטרף\u0000 לעסקי\u0000אביו,\u0000והבחור\u0000היה\u0000צעיר\u0000בגילו\u0000ולבבו\u0000היה\u0000פונה\u0000אחרי\u0000ענייני\u0000העולם\u0000הזה,\u0000 וביקש\u0000מאביו\u0000ללכת\u0000למקום\u0000מסויים\u0000לקנות\u0000סחורה.\u0000אביו\u0000הסכים\u0000והפקיד\u0000בידיו\u0000 סכום\u0000כסף\u0000גדול,\u0000וסמך\u0000עליו\u0000שידע\u0000מה\u0000לקנות\u0000וכיצד\u0000לפעול,\u0000כיון\u0000שהבן\u0000כבר\u0000ידע\u0000 משהו\u0000בעסקים.\u0000הבן\u0000יצא\u0000לדרכו,\u0000והאבא\u0000התחיל\u0000לחשוב\u0000'מה\u0000עשיתי?!\u0000הבן\u0000שלי\u0000 הוא\u0000צעיר\u0000מדי,\u0000והוא\u0000יבזבז\u0000את\u0000הכסף\u0000על\u0000שטויות,\u0000ובטח\u0000ינהג\u0000בקלות\u0000ראש\u0000וכו'',\u0000 לכן\u0000האבא\u0000יצר\u0000קשר\u0000עם\u0000כמה\u0000מידידיו\u0000שנמצאים\u0000באותו\u0000המקום,\u0000וביקש\u0000את\u0000 עזרתם.\u0000הם\u0000כששמעו\u0000שבנו\u0000הגיע,\u0000יצרו\u0000עימו\u0000מיד\u0000קשר\u0000ואמרו\u0000לו\u0000שרוצים\u0000למכור\u0000 לו\u0000סחורה\u0000ולעסוק\u0000עימו,\u0000הבן\u0000הלך\u0000מיד\u0000לראות\u0000את\u0000הסחורה\u0000ונכנס\u0000עימם\u0000למשא\u0000 ומתן\u0000עד\u0000שעות\u0000הלילה\u0000המאוחרות,\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000המשא\u0000ומתן\u0000נמשך\u0000כמה\u0000ימים\u0000 כמעט\u0000ללא\u0000רגע\u0000מיותר,\u0000עד\u0000שחתם\u0000עימם\u0000על\u0000העיסקא.\u0000והנה\u0000לאחר\u0000שחתם\u0000על\u0000 העיסקא\u0000הזו\u0000שיחר\u0000לפתחו\u0000אדם\u0000נוסף\u0000מידידי\u0000אביו\u0000והציע\u0000לו\u0000עיסקא\u0000כלשהיא,\u0000 ושוב\u0000הדבר\u0000חוזר\u0000חלילה,\u0000כשהוא\u0000עסוק\u0000עד\u0000למעלה\u0000ראש\u0000ימים\u0000מספר\u0000עד\u0000שחתם\u0000 על\u0000העיסקא\u0000בהצלחה,\u0000ובכל\u0000אותם\u0000הימים\u0000כשהוא\u0000עסוק\u0000אינו\u0000יכול\u0000להתהולל,\u0000 ואינו\u0000יכול\u0000להתעסק\u0000בשטויות,\u0000וכל\u0000כולו\u0000שקוע\u0000בעסקים,\u0000ולמעשה\u0000כל\u0000אותם\u0000 עסקאות\u0000הם\u0000פרי\u0000רוחו\u0000של\u0000אביו,\u0000ובתוך\u0000כך\u0000השקיע\u0000את\u0000כל\u0000כספו\u0000בעסקים\u0000אלו\u0000 עד\u0000שלא\u0000נשאר\u0000לו\u0000פרוטה\u0000בידיו,\u0000ומשכך\u0000חזר\u0000לביתו. כששב\u0000הבן\u0000לביתו\u0000אמר\u0000לאביו,\u0000'הנה,\u0000כשהלכתי\u0000לשם\u0000בטוח\u0000הייתי\u0000שמלבד\u0000 העסקים\u0000אבלה\u0000מעט,\u0000אנפוש\u0000קצת\u0000אעשה\u0000ככל\u0000העולה\u0000על\u0000רוחי,\u0000אולם\u0000בפועל\u0000לא\u0000 סיפק\u0000בידי\u0000לעשות\u0000כלום\u0000מלבד\u0000העסקים,\u0000לא\u0000נפשתי\u0000ולא\u0000ביליתי'.\u0000האב\u0000ששמע\u0000 כן\u0000אמר\u0000לבנו\u0000'בני!\u0000אני\u0000דאגתי\u0000לך\u0000מרחוק\u0000שיבואו\u0000אליך\u0000כל\u0000העסקים\u0000הללו!\u0000אני\u0000 רציתי\u0000להציל\u0000אותך\u0000מכל\u0000הבילויים\u0000המפוקפקים\u0000הללו!'\u0000 זהו\u0000המשמעות\u0000של\u0000המימרא\u0000הלזו\u0000\"רבי\u0000חנניא\u0000בן\u0000עקשיא\u0000אומר:\u0000רצה\u0000הקב\"ה\u0000 לזכות\u0000את\u0000ישראל\"\u0000באנו\u0000לעולם\u0000הזה\u0000לעשות\u0000מצוות\u0000ומעשים\u0000טובים\u0000לעסוק\u0000 בתורה\u0000–\u0000\"לפיכך\u0000הרבה\u0000להם\u0000תורה\u0000ומצוות\"\u0000בכל\u0000מקום\u0000שאדם\u0000הולך,\u0000אם\u0000רק\u0000 יפקח\u0000את\u0000עיניו\u0000והנה\u0000יכול\u0000להיות\u0000עסוק\u0000במצוות\u0000בתורה\u0000ובמעשים\u0000טובים,\u0000וזה\u0000 מראה\u0000עד\u0000כמה\u0000שהקב\"ה\u0000אוהב\u0000את\u0000עם\u0000ישראל\u0000וכמה\u0000שהוא\u0000דואג\u0000לנו\u0000שלא\u0000ניכשל\u0000 בעבירות\u0000ונעשה\u0000ונקיים\u0000עוד\u0000מצוות.\u0000 ח.\u0000קדיש\u0000תתקבל\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 קדיש\u0000נוסף\u0000הוא\u0000\"קדיש\u0000תתקבל\",\u0000אשר\u0000בא\u0000תמיד\u0000לאחר\u0000תפילת\u0000העמידה,\u0000 בשחרית\u0000ובמנחה\u0000אומרים\u0000אותו\u0000לאחר\u0000חזרת\u0000הש\"ץ,\u0000ובערבית\u0000אומרים\u0000אותו\u0000 לאחר\u0000שמונה\u0000עשרה.\u0000וכן\u0000הוא\u0000בשבתות.\u0000והוא\u0000נתקן\u0000על\u0000קבלת\u0000התפילה\u0000שלנו.\u0000 ט.\u0000עושה\u0000שלום\u0000במרומיו\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 בשחרית\u0000ובמנחה\u0000שאומרים\u0000בהם\u0000חזרה,\u0000השליח\u0000ציבור\u0000ב'עושה\u0000שלום'\u0000פוסע\u0000 לאחור\u0000שלוש\u0000פסיעות,\u0000אולם\u0000בתפילת\u0000ערבית\u0000שאינו\u0000חוזר\u0000את\u0000התפילה\u0000ב'עושה\u0000 שלום'\u0000של\u0000קדיש\u0000תתקבל\u0000פוסע\u0000את\u0000השלוש\u0000פסיעות. ויש\u0000אומרים,\u0000ששלושת\u0000הפסיעות\u0000שנהוג\u0000לעשותם\u0000בסיום\u0000הקדיש\u0000ב'עושה\u0000 שלום',\u0000הם\u0000על\u0000הקדיש,\u0000ועושים\u0000אותם\u0000בכל\u0000התפילות,\u0000ואילו\u0000בחזרת\u0000הש\"ץ\u0000אינו\u0000 צריך\u0000לפסוע\u0000שלוש\u0000פסיעות\u0000ב'עושה\u0000שלום'\u0000כיון\u0000שכבר\u0000פסענו\u0000בתפילת\u0000הלחש. ולפי\u0000הנראה\u0000בדברי\u0000מרן\u0000הבית\u0000יוסף,\u0000ומוכח\u0000כן\u0000מכמה\u0000מקומות,\u0000שהדין\u0000הוא\u0000 שה'עושה\u0000שלום'\u0000בסיום\u0000קדיש\u0000תתקבל\u0000הם\u0000על\u0000הקדיש,\u0000ולא\u0000על\u0000החזרה,\u0000ולפיכך\u0000 צריכים\u0000לפסוע\u0000לאחור\u0000גם\u0000בקדיש\u0000תתקבל\u0000של\u0000תפילת\u0000ערבית. ויש\u0000עוד\u0000לדעת\u0000שפסיעות\u0000הללו\u0000צריך\u0000לפסוע\u0000כפי\u0000אשר\u0000פוסעים\u0000בסיום\u0000התפילה\u0000 וראה\u0000בזה\u0000בשו\"ת\u0000[\u0000שלוש\u0000פסיעות\u0000כראוי,\u0000ולא\u0000להסתפק\u0000בפסיעה\u0000אחת\u0000וכיו\"ב .\u0000]יביע\u0000אומר\u0000ח\"ה\u0000חאו\"ח\u0000סימן\u0000ט \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 י.\u0000קדיש\u0000בתחילת\u0000תפילת\u0000ערבית\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 לעיל\u0000התבאר\u0000שדעת\u0000הרמב\"ם\u0000שלאחר\u0000אמירת\u0000פסוקים\u0000אומרים\u0000קדיש.\u0000וזהו\u0000 מקור\u0000הדין\u0000שלאחר\u0000קריאת\u0000התורה\u0000אומרים\u0000חצי\u0000קדיש.\u0000ולגבי\u0000כמה\u0000פסוקים\u0000 צריך\u0000לומר\u0000כדי\u0000להתחייב\u0000באמירת\u0000קדיש\u0000יש\u0000בזה\u0000דעות\u0000חלוקות.\u0000מנהג\u0000החסידים\u0000 שבתפילת\u0000ערבית\u0000אומרים\u0000חצי\u0000קדיש\u0000בתחילת\u0000התפילה\u0000לאחר\u0000אמירת\u0000'שיר\u0000 המעלות',\u0000ואומרים\u0000שכך\u0000הוא\u0000מנהג\u0000רבינו\u0000האר\"י.\u0000ובני\u0000אשכנז\u0000נוהגים\u0000שאין\u0000 אומרים\u0000קדיש\u0000כלל,\u0000אלא\u0000אומרים\u0000'והוא\u0000רחום'\u0000ומיד\u0000לאחר\u0000מכן\u0000'ברכו'.\u0000 אולם\u0000למעשה\u0000בדברי\u0000רבינו\u0000האר\"י\u0000ז\"ל\u0000לא\u0000כתוב\u0000שצריך\u0000לומר\u0000'שיר\u0000המעלות',\u0000 אלא\u0000שם\u0000כתוב\u0000שצריך\u0000לומר\u0000שלושה\u0000פסוקים\u0000(ראה\u0000שער\u0000הכוונות\u0000דף\u0000נב\u0000ע\"ב\u0000 ופרי\u0000עץ\u0000חיים\u0000שער\u0000טו\u0000פ\"ג)\u0000ושעליהם\u0000אומר\u0000חצי\u0000קדיש.\u0000ולפיכך,\u0000מנהג\u0000הספרדים\u0000 לומר\u0000שלושה\u0000פסוקים\u0000ולאחריהם\u0000אומרים\u0000חצי\u0000קדיש. of\u0000ce@ydaat.co.il \u0000\u0000לקבלת\u0000העלון\u0000מדי\u0000שבוע\u0000במייל \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 לקבלת\u0000קטעי\u0000וידאו\u0000קצרים\u0000של\u0000מו\"ר\u0000שליט\"א\u0000\u0000 אצל\u0000בני\u0000מרוקו\u0000יש\u0000מנהג\u0000לומר\u0000לאחר\u0000'עלינו\u0000לשבח'\u0000חצי\u0000קדיש,\u0000ולכאורה\u0000זהו\u0000 מנהג\u0000טוב,\u0000כיון\u0000שיש\u0000בנוסח\u0000'עלינו\u0000לשבח'\u0000פסוקים,\u0000אולם\u0000אינני\u0000מבין\u0000למה\u0000 אומרים\u0000רק\u0000חצי\u0000קדיש,\u0000הלא\u0000אפשר\u0000לומר\u0000קדיש\u0000יהא\u0000שלמא?! יא.\u0000מפטיר\u0000במנחה\u0000של\u0000יום\u0000הכיפורים\u0000ותשעה\u0000באב\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 בגמרא\u0000במסכת\u0000מגילה\u0000(שם)\u0000נחלקו\u0000אם\u0000מפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה\u0000או\u0000לא.\u0000 דהיינו\u0000האם\u0000המפטיר\u0000הוא\u0000חלק\u0000מהשבעה\u0000עולים\u0000שצריך\u0000ממילא\u0000להעלות\u0000 לתורה\u0000בשבת,\u0000או\u0000שהמפטיר\u0000הוא\u0000נוסף\u0000על\u0000השבעה\u0000עולים. רא\"ש\u0000שם,\u0000טור\u0000סימן\u0000רפב,\u0000רמב\"ם\u0000פי\"ב\u0000מהלכות\u0000[\u0000ולהלכה\u0000רוב\u0000הראשונים \u0000סוברים\u0000שמפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה.\u0000וההלכה\u0000שמפטיר\u0000]תפילה\u0000הלכה\u0000יז\u0000ועוד עולה\u0000למנין\u0000שבעה\u0000היא\u0000גם\u0000ביום\u0000טוב\u0000שעולה\u0000למנין\u0000חמישה,\u0000וביום\u0000הכיפורים\u0000 שעולה\u0000למנין\u0000ששה,\u0000וכמו\u0000כן\u0000ביום\u0000הכיפורים\u0000במנחה\u0000שהמפטיר\u0000עולה\u0000כחלק\u0000 ממנין\u0000העולים.\u0000ולמעשה\u0000המנהג\u0000כיום\u0000שבשבת\u0000ובימים\u0000טובים\u0000המפטיר\u0000 אינו\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה,\u0000אולם\u0000במנחה\u0000של\u0000יום\u0000הכיפורים\u0000וכן\u0000בתשעה\u0000באב\u0000 בשחרית\u0000ובמנחה\u0000מפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה.\u0000ואצל\u0000בני\u0000אשכנז\u0000שבכל\u0000התעניות\u0000 שמפטירים\u0000בנביא\u0000במנחה\u0000וכאמור,\u0000המפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה. וביאור\u0000ההבדל\u0000בין\u0000מנחה\u0000של\u0000יום\u0000הכיפורים\u0000ותשעה\u0000באב\u0000שהמפטיר\u0000הוא\u0000 ממנין\u0000העולים,\u0000לכלל\u0000שבתות\u0000ומועדים\u0000שהמפטיר\u0000אינו\u0000ממנין\u0000העולים,\u0000שהנה\u0000 התוספות\u0000(ד\"ה\u0000כיון)\u0000כתבו\u0000שאמנם\u0000ההלכה\u0000היא\u0000שמפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה,\u0000 אך\u0000אם\u0000מעלה\u0000את\u0000המפטיר\u0000כשמיני\u0000זהו\u0000האופן\u0000הרצוי\u0000לכולי\u0000עלמא,\u0000למאן\u0000דאמר\u0000 'מפטיר\u0000אינו\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה',\u0000זה\u0000האופן\u0000שצריך\u0000להעלותו\u0000לאחר\u0000שבעה\u0000 עולים.\u0000ולמאן\u0000דאמר\u0000'מפטיר\u0000עולה\u0000למנין\u0000שבעה',\u0000הלא\u0000גם\u0000הוא\u0000מודה\u0000שבשבת\u0000 וימים\u0000טובים\u0000ניתן\u0000להוסיף\u0000על\u0000העליות. לפי\u0000זה\u0000במנחה\u0000של\u0000יום\u0000הכיפורים\u0000ושל\u0000תשעה\u0000באב\u0000שאין\u0000מעלים\u0000מוסיפים,\u0000 מעמידים\u0000את\u0000המפטיר\u0000כעיקר\u0000הדין,\u0000וכמו\u0000שנתבאר\u0000שכך\u0000פסקו\u0000כל\u0000גדולי\u0000 הראשונים,\u0000והמפטיר\u0000הוא\u0000ממנין\u0000העולים,\u0000ועולה\u0000שלישי. יב.\u0000לברר\u0000את\u0000עיקר\u0000הדין\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 צריך\u0000לדעת\u0000שכשיש\u0000בידינו\u0000להימלט\u0000מן\u0000הספק\u0000–\u0000צריכים\u0000לחפש\u0000ללכת\u0000בדרך\u0000זו,\u0000 וכשיש\u0000מחלוקת\u0000האפן\u0000הרצוי\u0000הוא\u0000לצאת\u0000ידי\u0000חובת\u0000כולם,\u0000אולם\u0000פעמים\u0000שיש\u0000בזה\u0000 'אוי\u0000לי\u0000מיצרי\u0000אוי\u0000לי\u0000מיוצרי'\u0000שמאימת\u0000האריה\u0000של\u0000האיסור\u0000הראשון\u0000רוצה\u0000לצאת\u0000 ידי\u0000חובת\u0000כולם\u0000ופוגש\u0000שם\u0000את\u0000הדוב,\u0000צריך\u0000לראות\u0000ולבחון\u0000בכל\u0000מקום\u0000מהי\u0000הדרך\u0000 הנכונה\u0000לכולי\u0000עלמא,\u0000ואם\u0000אי\u0000אפשר\u0000יש\u0000לברר\u0000את\u0000עיקר\u0000הדין\u0000ולפעול\u0000על\u0000פיו.\u0000\u0000\u0000 יג.\u0000השלמת\u0000חובת\u0000היום\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 קודם\u0000עליית\u0000המפטיר\u0000לאחר\u0000עליית\u0000המשלים\u0000אומרים\u0000חצי\u0000קדיש,\u0000ויש\u0000בזה\u0000כדי\u0000 להראות\u0000שנשלמה\u0000חובת\u0000היום.\u0000אכן\u0000אם\u0000המפטיר\u0000הוא\u0000חלק\u0000מהשבעה\u0000עולים\u0000 אומרים\u0000את\u0000הקדיש\u0000רק\u0000לאחר\u0000שהוא\u0000עולה\u0000ומשלימים\u0000בכך\u0000את\u0000מנין\u0000העולים\u0000 לתורה\u0000בשבת.\u0000וכן\u0000אם\u0000השאירו\u0000למפטיר\u0000לקרוא\u0000שלושה\u0000פסוקים\u0000חדשים\u0000אי\u0000 אפשר\u0000לומר\u0000קדיש,\u0000ואומרים\u0000את\u0000הקדיש\u0000רק\u0000לאחר\u0000עליית\u0000המפטיר.\u0000משום\u0000 שאמנם\u0000השלמנו\u0000את\u0000חובת\u0000היום\u0000במנין\u0000העולים\u0000לתורה\u0000בשבת,\u0000אך\u0000עדיין\u0000לא\u0000 השלמנו\u0000את\u0000חובת\u0000היום\u0000בקריאת\u0000כל\u0000הפרשה,\u0000לפיכך\u0000לעולה\u0000לעליית\u0000מפטיר\u0000 איננו\u0000קוראים\u0000כי\u0000אם\u0000פסוקים\u0000שכבר\u0000נקראו\u0000כבר\u0000על\u0000ידי\u0000העולה\u0000הקודם. ואם\u0000אירע\u0000כן\u0000בבית\u0000הכנסת\u0000וקראו\u0000את\u0000הפרשה\u0000והשאירו\u0000כמה\u0000פסוקים\u0000ואמרו\u0000 קדיש,\u0000ואחר\u0000כך\u0000העלו\u0000את\u0000העולה\u0000למפטיר,\u0000אינו\u0000יכול\u0000לעלות\u0000למפטיר\u0000אלא\u0000 צריכים\u0000לסיים\u0000את\u0000הקריאה\u0000ולומר\u0000קדיש\u0000שוב,\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000להעלות\u0000עולה\u0000נוסף\u0000 שהוא\u0000יהיה\u0000העולה\u0000לעליית\u0000מפטיר. העולה\u0000מן\u0000האמור,\u0000שקדיש\u0000הוא\u0000המסיים\u0000גם\u0000כלפי\u0000חובת\u0000היום\u0000של\u0000קריאת\u0000 הפרשה\u0000בעצמה,\u0000וגם\u0000לגבי\u0000מנין\u0000העולים\u0000שהם\u0000חובת\u0000היום. \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 יד.\u0000עליית\u0000מפטיר\u0000כשמוציאים\u0000שני\u0000ספרים\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 התוספות\u0000(במסכת\u0000מגילה\u0000שם\u0000ד\"ה\u0000כיון)\u0000מביאים\u0000בשם\u0000רבינו\u0000משולם\u0000ורבינו\u0000 אליהו,\u0000וכדבריהם\u0000כתבו\u0000עוד\u0000כמה\u0000ראשונים,\u0000שגם\u0000כשמוציאים\u0000שני\u0000ספרים\u0000 במקומות\u0000שאין\u0000מוסיפים\u0000על\u0000מנין\u0000העולים,\u0000בספר\u0000הראשון\u0000מעלים\u0000ששה\u0000עולים,\u0000 ובספר\u0000השני\u0000עולה\u0000העולה\u0000השביעי,\u0000והמפטיר\u0000חוזר\u0000על\u0000הקריאה\u0000של\u0000הספר\u0000 השני\u0000שוב. אולם\u0000רש\"י\u0000ורבותיו\u0000של\u0000רש\"י\u0000ורבינו\u0000תם\u0000הנהיגו,\u0000שכשמוציאים\u0000שני\u0000ספרים,\u0000 בספר\u0000הראשון\u0000גומרים\u0000את\u0000חובת\u0000היום\u0000של\u0000השבעה\u0000עולים\u0000ואומרים\u0000אחריו\u0000 קדיש,\u0000והמפטיר\u0000עולה\u0000לספר\u0000שני\u0000וקורא\u0000שם\u0000קריאה\u0000חדשה.\u0000ולפי\u0000זה\u0000מתבאר\u0000 שבימים\u0000שמוציאים\u0000שני\u0000ספרים\u0000המפטיר\u0000עולה\u0000לקריאה\u0000חדשה.\u0000והמנהג\u0000כרש\"י\u0000 ורבותיו,\u0000שגומרים\u0000את\u0000השבעה\u0000עולים\u0000בספר\u0000הראשון,\u0000והמפטיר\u0000עולה\u0000לספר\u0000 שני\u0000למרות\u0000שהוא\u0000קריאה\u0000חדשה. טו.\u0000להעלות\u0000מוסיף\u0000לאחר\u0000הקדיש\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 היה\u0000פעם\u0000בית\u0000הכנסת\u0000בשבת\u0000חתן\u0000שהחתן\u0000איחר,\u0000וכמה\u0000שהמתינו\u0000לו\u0000במהלך\u0000 הקריאה\u0000בתורה\u0000ושרו\u0000והתעכבו,\u0000אולם\u0000החתן\u0000נכנס\u0000לבית\u0000הכנסת\u0000רק\u0000כשאמרו\u0000 חצי\u0000קדיש\u0000בסיום\u0000קריאת\u0000התורה,\u0000והמתפללים\u0000שאלו\u0000אם\u0000אפשר\u0000להעלות\u0000את\u0000 החתן\u0000לעליית\u0000מפטיר,\u0000ואז\u0000קם\u0000אחד\u0000מהמתפללים\u0000וטען\u0000שהרי\u0000הוא\u0000קנה\u0000עליית\u0000 מפטיר\u0000לעילוי\u0000נשמת\u0000אחד\u0000מקרוביו,\u0000והתחייב\u0000על\u0000כך\u0000ממון\u0000ואינו\u0000מוכן\u0000לוותר,\u0000 וכמה\u0000שהפצירו\u0000בו\u0000עמד\u0000על\u0000שלו.\u0000ונשאלה\u0000שאלה,\u0000האם\u0000אפשר\u0000להעלות\u0000מוסיף\u0000 לאחר\u0000אמירת\u0000חצי\u0000קדיש?\u0000והתשובה\u0000לכך\u0000שאי\u0000אפשר,\u0000ולאחר\u0000שאמרו\u0000קדיש\u0000 אינו\u0000יכול\u0000לעלות\u0000יותר,\u0000אלא\u0000רק\u0000המפטיר. אולם\u0000אם\u0000המדובר\u0000היה\u0000בשבת\u0000שמוציאים\u0000בה\u0000שני\u0000ספרים\u0000לכאורה\u0000אפשר\u0000לפתור\u0000 את\u0000הבעיה,\u0000ולהעלותו\u0000בספר\u0000השני,\u0000כיון\u0000שלאחר\u0000שאמרו\u0000קדיש\u0000על\u0000חובת\u0000היום\u0000 בספר\u0000הראשון,\u0000אפשר\u0000אולי\u0000בדוחק\u0000גדול\u0000להעלותו\u0000בנוסף\u0000על\u0000עליית\u0000המפטיר\u0000 בספר\u0000השני.\u0000שהרי\u0000גם\u0000לפי\u0000דעת\u0000רבינו\u0000משולם\u0000בתוספות\u0000הנ\"ל\u0000בספר\u0000השני\u0000 מעלים\u0000את\u0000העולה\u0000השביעי\u0000והעולה\u0000מפטיר,\u0000וכל\u0000זאת\u0000לאחר\u0000שאמרו\u0000קדיש\u0000על\u0000 הספר\u0000הראשון.\u0000ואמנם\u0000אין\u0000המנהג\u0000כן,\u0000אולם\u0000בשעת\u0000הדחק\u0000גדול\u0000אפשר\u0000להקל.\u0000 טז.\u0000מי\u0000אומר\u0000את\u0000הקדיש\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000התורה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 מנהג\u0000הספרדים,\u0000שהעולה\u0000לתורה\u0000הוא\u0000זה\u0000שאומר\u0000את\u0000הקדיש\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000 התורה.\u0000ולעומתם\u0000האשכנזים\u0000נוהגים\u0000שהקורא\u0000בתורה\u0000הוא\u0000זה\u0000שאומר\u0000את\u0000 הקדיש. ובבן\u0000איש\u0000חי\u0000(ש\"ב\u0000פרשת\u0000תולדות\u0000אות\u0000כא)\u0000משמע,\u0000ואאמו\"ר\u0000מרן\u0000זצוק\"ל\u0000 הביא\u0000עוד\u0000כמה\u0000מקובלים\u0000שכותבים\u0000כן\u0000(ראה\u0000שו\"ת\u0000יחוה\u0000דעת\u0000ח\"ה\u0000סימן\u0000נט\u0000 ד\"ה\u0000ובדבר),\u0000שאמנם\u0000עליית\u0000מפטיר\u0000יש\u0000בה\u0000מעלה\u0000גדולה\u0000לעילוי\u0000נשמה,\u0000אך\u0000גם\u0000 בעליית\u0000משלים\u0000יש\u0000בה\u0000מעלה\u0000וחשיבות\u0000לעילוי\u0000נשמה,\u0000והקדיש\u0000שאומר\u0000מועיל\u0000 לעילוי\u0000נשמה.\u0000ומחמת\u0000כן\u0000יש\u0000אצל\u0000הספרדים\u0000כאלו\u0000שנהגו\u0000שמי\u0000שהוריו\u0000בחיים\u0000 ואינו\u0000רוצה\u0000לומר\u0000את\u0000החצי\u0000קדיש,\u0000ומעדיף\u0000שאחר\u0000יעמוד\u0000ויאמר\u0000את\u0000הקדיש\u0000 הזה,\u0000שאפשר\u0000לעשות\u0000כן,\u0000ואין\u0000חיוב\u0000שדוקא\u0000העולה\u0000יאמר\u0000את\u0000הקדיש.\u0000אך\u0000 יש\u0000לדעת,\u0000שגם\u0000מי\u0000שהוריו\u0000בחיים\u0000יכול\u0000לומר\u0000את\u0000הקדיש\u0000אם\u0000אינם\u0000מקפידים.\u0000 והאמת\u0000שאין\u0000מקום\u0000להקפיד\u0000ולפחד\u0000מזה. וגם\u0000למנהג\u0000בני\u0000אשכנז\u0000שהשליח\u0000ציבור\u0000אומר\u0000את\u0000הקדיש,\u0000יכול\u0000העולה\u0000לתורה\u0000 לומר\u0000את\u0000הקדיש\u0000לעילוי\u0000נשמת\u0000הוריו\u0000וכיו\"ב\u0000אם\u0000רוצה,\u0000ויבקש\u0000לפני\u0000כן\u0000מהשליח\u0000 ציבור\u0000לומר\u0000את\u0000הקדיש.\u0000וכך\u0000כותב\u0000השערי\u0000אפרים\u0000(שער\u0000י\u0000ס\"ט)\u0000שכיון\u0000שיש\u0000 בקדיש\u0000זה\u0000מעלה\u0000וחשיבות\u0000לעילוי\u0000נשמה\u0000יכול\u0000לבקש\u0000לאומרו\u0000בעצמו. הגאון\u0000רש\"ז\u0000אוייערבאך\u0000(הליכות\u0000שלמה\u0000תפילה\u0000פרק\u0000יב\u0000סכ\"ז)\u0000מבאר\u0000את\u0000הענין\u0000 למה\u0000בדרך\u0000כלל\u0000רק\u0000השליח\u0000ציבור\u0000אומר\u0000את\u0000הקדיש\u0000ולא\u0000העולה,\u0000וכמנהג\u0000בני\u0000 ספרד,\u0000ומסביר\u0000שחצי\u0000קדיש\u0000זה\u0000הוא\u0000על\u0000כלל\u0000מתי\u0000ישראל,\u0000ורבים\u0000מהם\u0000אין\u0000מי\u0000 שיאמר\u0000אחריהם\u0000קדיש.\u0000וממילא\u0000כשאחד\u0000יש\u0000לו\u0000ייארצייט\u0000או\u0000שהוא\u0000בתוך\u0000 השנה\u0000לפטירת\u0000קרוביו,\u0000ומבקש\u0000לומר\u0000קדיש\u0000הרי\u0000באמירת\u0000הקדיש\u0000מכוון\u0000רק\u0000על\u0000 קרובו\u0000ולא\u0000על\u0000כל\u0000שאר\u0000מתי\u0000ישראל\u0000ולכאורה\u0000זה\u0000לא\u0000טוב,\u0000ולכן\u0000גם\u0000מי\u0000שמבקש\u0000 מהחזן\u0000לומר\u0000קדיש\u0000לעילוי\u0000נשמה\u0000יכוון\u0000בקדיש\u0000זה\u0000שלאחר\u0000קריאת\u0000ספר\u0000התורה\u0000 על\u0000כלל\u0000מתי\u0000ישראל. אכן\u0000ראיתי\u0000(אשי\u0000ישראל\u0000פל\"ח\u0000הערה\u0000קכ)\u0000שהגר\"ח\u0000קניבסקי\u0000שליט\"א\u0000העיד\u0000 שכך\u0000נהגו\u0000אביו\u0000ודודו\u0000מרן\u0000ה'חזון\u0000איש',\u0000שכשעלו\u0000לתורה\u0000כשהיה\u0000להם\u0000יארצייט\u0000 על\u0000קרוביהם\u0000ביקשו\u0000לומר\u0000את\u0000הקדיש,\u0000ומוכח\u0000שגם\u0000למנהגם\u0000יש\u0000תועלת\u0000מרובה\u0000 לעילוי\u0000נשמה\u0000באמירת\u0000הקדיש\u0000של\u0000המשלים. \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 יז.\u0000סדר\u0000קריאת\u0000התורה\u0000בחול\u0000המועד\u0000פסח\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 \u0000בחול\u0000המועד\u0000פסח\u0000המנהג\u0000לקרוא\u0000בכל\u0000יום\u0000קריאה\u0000אחרת\u0000וסימן\u0000סדר\u0000הקריאה הוא:\u0000משך,\u0000תורא,\u0000קדש,\u0000בכספא,\u0000פסל,\u0000במדברא,\u0000שלח,\u0000בוכרא.\u0000\"משך\"\u0000היינו\u0000 'משכו\u0000וקחו\u0000לכם'.\u0000\"תורא\"\u0000היינו\u0000'שור\u0000או\u0000כשב\u0000או\u0000עז'.\u0000\"קדש\"\u0000היינו\u0000'קדש\u0000לי\u0000 כל\u0000בכור'.\u0000\"בכספא\"\u0000היינו\u0000'אם\u0000כסף\u0000תלוה\u0000את\u0000עמי'.\u0000\"פסל\"\u0000היינו\u0000'פסל\u0000לך\u0000שני\u0000 לוחות\u0000אבנים'.\u0000\"במדברא\"\u0000היינו\u0000'במדבר\u0000סיני\u0000בשנה\u0000השנית\u0000לצאתם'.\u0000\"שלח\"\u0000 היינו\u0000'ויהי\u0000בשלח\u0000פרעה'.\u0000ובחוץ\u0000לארץ\u0000ביום\u0000טוב\u0000שני\u0000קוראים\u0000גם\u0000-\u0000\"בוכרא\"\u0000 היינו\u0000'כל\u0000הבכור'. וברוב\u0000השנים\u0000כך\u0000הוא\u0000הסדר,\u0000שהרי\u0000חג\u0000פסח\u0000יכול\u0000לחול\u0000בימים\u0000ראשון,\u0000שלישי,\u0000 חמישי\u0000ושבת.\u0000ובשנה\u0000כמו\u0000שנה\u0000זו,\u0000שפסח\u0000יחול\u0000בעז\"ה\u0000ביום\u0000חמישי,\u0000סדר\u0000הימים\u0000 משתבש.\u0000כיון\u0000שביום\u0000חמישי,\u0000יום\u0000טוב\u0000ראשון\u0000קוראים\u0000\"משך\",\u0000וביום\u0000שישי\u0000 קוראים\u0000\"תורא\",\u0000וביום\u0000שבת\u0000קוראים\u0000קריאה\u0000מיוחדת\u0000לשבת\u0000זו\u0000והיא\u0000\"ראה\u0000 אתה\u0000אומר\u0000אלי\u0000העל\u0000וכו'\"\u0000ובתוך\u0000הקריאה\u0000של\u0000שבת\u0000יש\u0000בה\u0000את\u0000הקריאה\u0000של\u0000 \"פסל\",\u0000וקריאת\u0000\"פסל\"\u0000אמורה\u0000להיות\u0000נקראת\u0000ביום\u0000החמישי\u0000של\u0000החג,\u0000ובכך\u0000 מקדימים\u0000אותה,\u0000ואחר\u0000כך\u0000ממשיכים\u0000את\u0000הסדר\u0000כרגיל. לעומת\u0000זאת\u0000אם\u0000פסח\u0000חל\u0000ביום\u0000שלישי,\u0000קריאת\u0000שבת\u0000חול\u0000המועד\u0000יוצאת\u0000בדיוק\u0000 ביום\u0000בו\u0000אמורים\u0000לקרוא\u0000את\u0000הקריאה\u0000\"פסל\".\u0000ואם\u0000פסח\u0000חל\u0000בשבת\u0000או\u0000ביום\u0000 ראשון\u0000שאז\u0000אין\u0000שבת\u0000חול\u0000המועד\u0000כלל,\u0000הסדר\u0000יהיה\u0000כפי\u0000האמור. ובכל\u0000יום\u0000מימי\u0000הפסח\u0000מעלים\u0000שלושה\u0000עולים\u0000בספר\u0000אחד,\u0000והרביעי\u0000קורא\u0000בספר\u0000 שני\u0000\"והקרבתם\u0000עולה\u0000לה'\"\u0000שבה\u0000קוראים\u0000בקרבנות\u0000מוסף\u0000הפסח.\u0000בימי\u0000הפסח\u0000 הקריבו\u0000בקרבן\u0000המוסף\u0000בכל\u0000יום\u0000אותו\u0000קרבן,\u0000בשונה\u0000מקרבנות\u0000המוסף\u0000של\u0000חג\u0000 הסוכות\u0000שבכל\u0000יום\u0000הקריבו\u0000קרבן\u0000אחר,\u0000כיון\u0000שהפרים\u0000היו\u0000מתמעטים.\u0000ולכן\u0000גם\u0000 כל\u0000יום\u0000מימי\u0000חג\u0000הסוכות\u0000הוא\u0000כיום\u0000טוב\u0000אחר.\u0000וזו\u0000גם\u0000כן\u0000הסיבה\u0000שבסוכות\u0000אומרים\u0000 הלל\u0000שלם\u0000בכל\u0000יום\u0000משום\u0000שכל\u0000יום\u0000הוא\u0000כחג\u0000נפרד\u0000שיש\u0000בו\u0000קרבנות\u0000שונים. ואת\u0000הקדיש\u0000בחול\u0000המועד,\u0000אומרים\u0000רק\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000של\u0000קרבנות\u0000מוסף\u0000בספר\u0000 תורה\u0000שני,\u0000למרות\u0000שקראנו\u0000את\u0000הקריאה\u0000שהיא\u0000חובת\u0000היום\u0000כבר\u0000בספר\u0000הראשון,\u0000 אך\u0000כיון\u0000שלא\u0000נשלמה\u0000חובת\u0000היום\u0000בעליות\u0000העולים\u0000שהרי\u0000החובה\u0000היא\u0000ארבעה\u0000 עולים\u0000לכן\u0000אומרים\u0000את\u0000הקדיש\u0000רק\u0000בסיום\u0000קריאת\u0000קרבנות\u0000המוסף. יח.\u0000קדיש\u0000בסיום\u0000הקריאה\u0000בשמחת\u0000תורה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 וכן\u0000הוא\u0000הדין\u0000בראש\u0000חודש\u0000טבת\u0000שחל\u0000בחול\u0000שמוציאים\u0000בו\u0000שני\u0000ספרי\u0000תורה,\u0000 וקוראים\u0000שלושה\u0000עולים\u0000בקריאת\u0000ראש\u0000חודש,\u0000והרביעי\u0000קורא\u0000בשל\u0000חנוכה,\u0000 וקדיש\u0000אומר\u0000רק\u0000לאחר\u0000עליית\u0000הרביעי. ובמהלך\u0000ימי\u0000השנה\u0000ישנם\u0000ארבעה\u0000דוגמאות\u0000שמוציאים\u0000שלושה\u0000ספרי\u0000תורה:\u0000א.\u0000 שמחת\u0000תורה.\u0000ב.\u0000ראש\u0000חודש\u0000טבת\u0000שחל\u0000בשבת.\u0000ג.\u0000ראש\u0000חודש\u0000אדר\u0000שחל\u0000בשבת.\u0000 ד.\u0000ראש\u0000חודש\u0000ניסן\u0000שחל\u0000בשבת.\u0000והנה\u0000בשמחת\u0000תורה\u0000ספר\u0000אחד\u0000הוא\u0000פרשת\u0000 וזאת\u0000הברכה,\u0000וספר\u0000שני\u0000פרשת\u0000בראשית,\u0000וספר\u0000שלישי\u0000הוא\u0000המפטיר.\u0000ובשמחת\u0000 תורה\u0000למרות\u0000שנשלמו\u0000מנין\u0000העולים\u0000כבר\u0000בספר\u0000התורה\u0000הראשון,\u0000אין\u0000אומרים\u0000 את\u0000הקדיש\u0000בסיום\u0000העליה\u0000של\u0000החתן\u0000תורה,\u0000והטעם,\u0000כיון\u0000ששטן\u0000מקטרג\u0000ואומר\u0000 שעם\u0000ישראל\u0000גמרו\u0000את\u0000ספר\u0000התורה\u0000ועוזבים\u0000אותו\u0000לגמרי\u0000ח\"ו,\u0000ולכן\u0000מקפידים\u0000 שלא\u0000להפסיק\u0000כלל\u0000בין\u0000הקריאה\u0000של\u0000סוף\u0000ספר\u0000דברים\u0000לתחילת\u0000ספר\u0000בראשית,\u0000 ואומרים\u0000רק\u0000\"בסימנא\u0000טבא\"\u0000והעולה\u0000מברך\u0000ומתחילים\u0000ספר\u0000בראשית.\u0000וכך\u0000כותב\u0000 מרן\u0000הבית\u0000יוסף\u0000(סימן\u0000רפב). ומנהג\u0000הספרדים,\u0000שלאחר\u0000שהעולה\u0000לתורה\u0000בעליית\u0000בראשית\u0000את\u0000העליה\u0000שלו\u0000 אומרים\u0000החתן\u0000תורה\u0000והחתן\u0000בראשית\u0000ביחד\u0000חצי\u0000קדיש,\u0000כל\u0000אחד\u0000על\u0000ספרו\u0000שלו. יט.\u0000קדיש\u0000כשמוציאים\u0000ג'\u0000ספרי\u0000תורה\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 ראש\u0000חודש\u0000טבת\u0000שחל\u0000בשבת\u0000קוראים\u0000את\u0000פרשת\u0000השבוע,\u0000קריאה\u0000של\u0000חנוכה,\u0000 וקריאת\u0000ראש\u0000חודש.\u0000ראש\u0000חודש\u0000אדר\u0000שחל\u0000בשבת\u0000קוראים\u0000את\u0000פרשת\u0000השבוע,\u0000 פרשת\u0000שקלים,\u0000וקריאת\u0000ראש\u0000חודש.\u0000וראש\u0000חודש\u0000ניסן\u0000קוראים\u0000פרשת\u0000השבוע,\u0000 פרשת\u0000החודש,\u0000וקריאת\u0000ראש\u0000חודש.\u0000\u0000 והנה,\u0000אצל\u0000בני\u0000אשכנז\u0000לעולם\u0000אומרים\u0000קדיש\u0000אחד\u0000בלבד.\u0000וכשמוציאים\u0000שני\u0000 ספרים\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000בספר\u0000הראשון\u0000מניחים\u0000את\u0000הספר\u0000השני\u0000גם\u0000הוא\u0000על\u0000 ה'בימה'\u0000ואומרים\u0000קדיש\u0000על\u0000שניהם.\u0000וכשמוציאים\u0000שלושה\u0000ספרי\u0000תורה\u0000אומרים\u0000 את\u0000הקדיש\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000בספר\u0000השני.\u0000והכלל\u0000אצליהם\u0000הוא\u0000שבסיום\u0000העליה\u0000 שלפני\u0000המפטיר\u0000אומרים\u0000את\u0000הקדיש,\u0000ותמיד\u0000מניחים\u0000את\u0000כל\u0000הספרים\u0000על\u0000 ה'בימה'. לעומת\u0000זאת,\u0000מנהגינו\u0000שלאחר\u0000הקריאה\u0000בפרשת\u0000השבוע\u0000בספר\u0000התורה\u0000הראשון,\u0000 כיון\u0000שנשלמה\u0000חובת\u0000היום\u0000בקריאה\u0000וחובת\u0000היום\u0000במנין\u0000העולים,\u0000לפיכך\u0000אומרים\u0000 קדיש\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000ספר\u0000התורה\u0000הראשון.\u0000ולאחר\u0000הקריאה\u0000בספר\u0000התורה\u0000השני\u0000 שזוהי\u0000חובת\u0000היום\u0000בפני\u0000עצמה\u0000אומרים\u0000קדיש\u0000נוסף. וכשמוציאים\u0000ספר\u0000תורה\u0000שלישי,\u0000הדין\u0000בזה\u0000הוא\u0000תלוי,\u0000שהרי\u0000מדינא\u0000בספר\u0000תורה\u0000 הראשון\u0000יכול\u0000לקרוא\u0000רק\u0000ששה\u0000עולים\u0000ואם\u0000קרא\u0000רק\u0000שישה\u0000אינו\u0000אומר\u0000קדיש\u0000 כיון\u0000שעדיין\u0000לא\u0000נשלמה\u0000חובת\u0000היום\u0000של\u0000מנין\u0000העולים,\u0000ויאמר\u0000את\u0000הקדיש\u0000רק\u0000 לאחר\u0000הספר\u0000השני,\u0000ולאחר\u0000הספר\u0000השלישי.\u0000אולם\u0000אם\u0000בספר\u0000הראשון\u0000הוסיפו\u0000 עולים,\u0000והעלו\u0000שבעה\u0000עולים\u0000וממילא\u0000יכולים\u0000לומר\u0000גם\u0000את\u0000הקדיש\u0000לאחר\u0000הספר\u0000 הראשון,\u0000ולאחר\u0000הספר\u0000השני\u0000אומרים\u0000שוב\u0000קדיש,\u0000ולאחר\u0000הספר\u0000השלישי\u0000גם\u0000כן\u0000 אומרים\u0000קדיש. פעם\u0000בשבת\u0000כזו\u0000שמוציאים\u0000בה\u0000שלושה\u0000ספרי\u0000תורה,\u0000והיו\u0000בבית\u0000הכנסת\u0000כאן\u0000 שלושה\u0000שיום\u0000השנה\u0000על\u0000אחד\u0000מקרוביהם\u0000חל\u0000באותו\u0000השבוע,\u0000וכל\u0000אחד\u0000מהם\u0000 רצה\u0000לזכות\u0000במפטיר.\u0000ובמכירת\u0000המפטיר\u0000התחרו\u0000ביניהם\u0000עד\u0000שאחד\u0000ניצח\u0000וקנה\u0000 את\u0000המפטיר\u0000בהרבה\u0000כסף,\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000במכירה\u0000על\u0000עליית\u0000המשלים\u0000התחרו\u0000שוב\u0000 השנים\u0000הנותרים\u0000ואחד\u0000קנה\u0000את\u0000המשלים\u0000בממון\u0000רב.\u0000השלישי\u0000היה\u0000מאוד\u0000מאוכזב\u0000 שלא\u0000הצליח\u0000לקנות\u0000עליה\u0000עם\u0000קדיש.\u0000אמרתי\u0000לו\u0000שלא\u0000ידאג,\u0000והעלתי\u0000אותו\u0000לעליית\u0000 שביעי\u0000ובכך\u0000נשלמה\u0000חובת\u0000היום\u0000בקריאה\u0000ובמנין\u0000העולים,\u0000ואף\u0000הוא\u0000יכול\u0000היה\u0000 לומר\u0000קדיש.\u0000ולאחר\u0000מכן\u0000הקונה\u0000שקנה\u0000את\u0000המשלים\u0000כעס\u0000שלא\u0000אמרתי\u0000לו\u0000לפני\u0000 כן,\u0000והיה\u0000צריך\u0000לרכוש\u0000את\u0000העליה\u0000בממון\u0000כה\u0000רב... \u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 כ.\u0000קריאת\u0000התורה\u0000במנחה\u0000של\u0000שבת\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000\u0000 יש\u0000מצב\u0000יחידי\u0000שלא\u0000אומרים\u0000בו\u0000קדיש\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000והוא\u0000במנחה\u0000של\u0000שבת.\u0000 וכמעט\u0000עשרים\u0000ראשונים\u0000מסכימים\u0000כן,\u0000שאין\u0000לומר\u0000קדיש\u0000במנחה\u0000של\u0000שבת,\u0000 משום\u0000שמיד\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000התורה\u0000מחזירים\u0000את\u0000ספר\u0000התורה\u0000ואומרים\u0000חצי\u0000 קדיש\u0000לפני\u0000שמונה\u0000עשרה.\u0000ואם\u0000כן\u0000אין\u0000לנו\u0000להוסיף\u0000כל\u0000כך\u0000בקדישים\u0000שהרי\u0000צריך\u0000 לומר\u0000קדיש\u0000על\u0000התפילה. ויש\u0000לשאול\u0000שאם\u0000זהו\u0000הטעם,\u0000מפני\u0000מה\u0000לאחר\u0000קריאת\u0000התורה\u0000בשחרית\u0000של\u0000שבת\u0000 אומרים\u0000קדיש.\u0000שהרי\u0000מיד\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000אומרים\u0000חצי\u0000קדיש\u0000שלפני\u0000תפילת\u0000 מוסף.\u0000והמפרשים\u0000מסבירים,\u0000שכיון\u0000שאומרים\u0000אחר\u0000הקריאה\u0000מזמור\u0000'אשרי\u0000 יושבי\u0000ביתך'\u0000ומזמור\u0000זה\u0000הוא\u0000מספיק\u0000חשוב\u0000לומר\u0000עליו\u0000את\u0000הקדיש\u0000במיוחד.\u0000 ובשבת\u0000במנחה\u0000אין\u0000אומרים\u0000'אשרי'\u0000לאחר\u0000הקריאה. המשנה\u0000ברורה\u0000(סימן\u0000רצב\u0000סק\"ד)\u0000כותב\u0000על\u0000מנהג\u0000בני\u0000אשכנז\u0000לומר\u0000אחר\u0000הקריאה\u0000 'יהללו',\u0000שאינו\u0000מעיקר\u0000הדין,\u0000ולכן\u0000אינו\u0000מספיק\u0000בשביל\u0000לומר\u0000עליו\u0000קדיש\u0000שלפני\u0000 שמונה\u0000עשרה,\u0000למרות\u0000שאומרים\u0000בו\u0000כמה\u0000פסוקים.\u0000והטעם\u0000הזה\u0000הוא\u0000קצת\u0000קשה,\u0000 כיון\u0000שאנחנו\u0000אומרים\u0000קדיש\u0000גם\u0000על\u0000פסוקים\u0000שאינם\u0000חובה.\u0000ובתשובת\u0000הרמב\"ם\u0000 הנ\"ל\u0000משמע\u0000שבכל\u0000פעם\u0000שאומרים\u0000פסוקים\u0000אפשר\u0000לומר\u0000קדיש,\u0000ואדרבא\u0000 אומרים\u0000פסוקים\u0000בשביל\u0000להתחייב\u0000בקדיש.\u0000 ואולי\u0000אפשר\u0000לומר\u0000בכוונת\u0000המשנה\u0000ברורה,\u0000שכיון\u0000שאמירת\u0000'יהללו'\u0000אינה\u0000חובה\u0000 מעיקר\u0000הדין\u0000אין\u0000מקפידים\u0000לאומרו\u0000כל\u0000כך,\u0000ואין\u0000לומר\u0000על\u0000כך\u0000קדיש.\u0000וצ\"ע.\u0000\u0000\u0000 אולם\u0000במנחה\u0000של\u0000שבת\u0000שמנהג\u0000הספרדים\u0000לומר\u0000לאחר\u0000הקריאה\u0000'מזמור\u0000שיר\u0000 ליום\u0000השבת'\u0000מפני\u0000מה\u0000אין\u0000אומרים\u0000קדיש\u0000לאחר\u0000הקריאה?!\u0000במיוחד\u0000לאחר\u0000שיש\u0000 שנהגו\u0000לומר\u0000את\u0000'מזמור\u0000שיר\u0000ליום\u0000השבת'\u0000בעוד\u0000הספר\u0000תורה\u0000עומד\u0000על\u0000התיבה,\u0000 ורק\u0000בסיומו\u0000לוקחים\u0000את\u0000הספר\u0000לארון\u0000ואומרים\u0000'יהללו',\u0000אכן\u0000יש\u0000שנהגו\u0000שלאחר\u0000 הקריאה\u0000אין\u0000אומרים\u0000כלום\u0000ורק\u0000בהולכת\u0000הספר\u0000לארון\u0000אומרים\u0000את\u0000המזמור.\u0000 ובאמת\u0000שגדולי\u0000האחרונים\u0000נדרשו\u0000לשאלה\u0000זו,\u0000ויש\u0000שו\"ת\u0000'בית\u0000דינו\u0000של\u0000שלמה'\u0000 לרבי\u0000שלמה\u0000לנייאדו\u0000(סימן\u0000ו)\u0000שדן\u0000בנושא\u0000הזה,\u0000ובעקבותיו\u0000הבן\u0000איש\u0000חי\u0000(ש\"ב\u0000 פרשת\u0000חיי\u0000שרה\u0000אות\u0000ד)\u0000ועוד\u0000רבים\u0000שמיישבים\u0000את\u0000המנהג\u0000בכל\u0000מיני\u0000תירוצים.\u0000 והאמת\u0000שהקושיא\u0000הרבה\u0000יותר\u0000קשה\u0000מהתירוצים...\u0000אך\u0000אין\u0000לך\u0000אחר\u0000המנהג\u0000 כלום!\u0000ומנהג\u0000ישראל\u0000שלא\u0000לומר\u0000קדיש\u0000בשבת\u0000במנחה,\u0000ומחזירים\u0000את\u0000הספר\u0000 מיד\u0000לאחר\u0000הקריאה,\u0000והחצי\u0000קדיש\u0000שלפני\u0000שמונה\u0000עשרה\u0000עולה\u0000גם\u0000על\u0000הקריאה\u0000 בתורה."},{"filename":"43.pdf","content":"דיני קדיש בסיום שנת האבל| מי קודם לעלות לעליית מפטיר| עליית מפטיר לעילוי נשמה| 'נושאי השיעור: מהות שם 'הפטרה תורת הקבלה ומשיחי השקר | קריאת ההפטרה כשספר התורה פסול| קטן בעליית ארבע פרשיות| קטן בעליית למפטיר|20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בשלח - שירה נמסר ז' שבט תש\"פדיני מפטיר וההפטרה השיעור לע\"נ ה\"ה אליהו בן חנה ת.נ.צ.ב.ה| 43 'גליון מס א. מהות ההפטרה בשיעורים הקודמים נתבאר שמנהג ההפטרה הוא תקנת חז\"ל, ובראשונים , וחכמים תיקנו לקרוא נאמרו טעמים שונים לזה, והטעם העיקרי הוא, שבזמנם נגזרה גזירה שלא ]יש אומרים שגזירה זו גזר אנטיוכוס[ לקרוא בתורה שבעה עולים בנביאים בעניין הדומה לעניין הפרשה. והיו קוראים עשרים בטלה התקנה. והשאירו את התקנה לקרוא בנביא לאחר הקריאה בתורה. ואחד פסוקים בנביא, שלושה פסוקים לכל עולה. וכשהתבטלה הגזירה לא ושכך נתבאר בלבוש (ריש סימן רפד) ובמשנה ברורה (סימן רפד סק\"ב). וזהו מהות השם \"הפטרה\". שיש אומרים שהוא מלשון סיום והפרדה, כאדם אחר הפסח אפיקומן\" – שבזמן שבית מפטיריןה\"נפטר\" מחבירו. וכגון \"אין המקדש היה קיים היו אוכלים בסיום הסעודה כזית מקרבן הפסח, והוא היה סיום הסעודה. ולאחריו לא היו אוכלים כלל כדי שישאר טעם הפסח בפה, ולכן אומרים 'אין מפטירין אחר הפסח' דהיינו אין מוסיפים עוד מאכל לאחר אכילת הקרבן. פירוש נוסף כתוב בספרים ששם \"הפטרה\" הוא מלשון \"פטור\" דהיינו כיון שלא היתה אפשרות לקרוא בתורה היו נפטרין מחובת הקריאה על ידי קריאה בספרי הנביאים. ב. הפטרה לעילוי נשמה מדרש מפורסם שרבי עקיבא ראה איש אחד רץ ונושא על כתפו משא כבד, בשיעורים הקודמים נתבאר שאמירת ההפטרה מועילה לעילוי נשמה. יש ורבי עקיבא עצרו ושאלו לפשר מעשיו, והתברר שהאיש הזה הוא כבר מת עקיבא שאל אותו אם יש בידיו כיצד להצילו מדינה של גהינם? והשיב, שיש ודנים אותו בדינה של גהינם שישא עצים בכל יום ושורפים אותו בהם. רבי לו בן, ואם בנו יאמר עליו קדיש יוציאו אותו מדינה של גהינם. ויש מדרשים ורע מעללים, וחיפש את בנו וראה שגם בנו אחריו אינו יודע קרוא וכתוב, מגוריו בחייו, והלך למקום בו התגורר ושאל עליו, והתברר שהיה אדם רשע שכתוב שם גם שיאמר עליו הפטרה. ושאל אותו רבי עקיבא לשמו ולמקום ונבער מדעת ללא תורה וללא כלום. ולאחר הרבה מאמצים עלה בידו של ובאחד המדרשים כתוב שלימד אותו לומר [ , והבן עלה ואמר קדיש או הפטרה, ולאחר כל זאת האיש ההוא בא רבי עקיבא ללמדו את הקדיש]הפטרהבחלום הלילה לרבי עקיבא ואמר לו 'תנוח דעתך שהנחת את דעתי', כיון שרבי עקיבא הציל אותו מדינה של גהינם. לעילוי נשמה. וזה חשוב מאוד למי שנמצא בי\"ב חודש לפטירת אביו או אמו, והנה גם לפי רבינו האר\"י ורבותינו המקובלים יש חשיבות רבה לעליית מפטיר ומועיל גם בשבת שלפני האזכרה של יום השנה. והדין של י\"ב חודש היינו חודש מפסיקים לומר קדיש, ומנהג הספרדים שמסתפקים בהיכר שמפסיקים בכל מהלך הי\"ב חודש, ואינו דומה לקדיש שמנהג האשכנזים בהגיע י\"א שבוע בתחילת הי\"ב חודש, ולאחר מכן ממשיכים לומר קדיש כדי להשלים את השנה. וטעם ההבדל בין קדיש להפטרה הוא, שעיקר אמירת קדיש הוא כדי להציל קדיש בכל השנים עשר חודש, הוא מכריז בזאת שאביו או אימו נידונים בדין את הנפטר מדינה של גהינם, ואין זה משנה מי הוא הנפטר, עצם הדבר שאומר גהינם ורוצה להצילם, ואין זו דרך ארץ לעשות כן. לכן עושים את ההפסקה ממדרגה למדרגה בגן עדן, ולכן גם באותו השבוע שהפסיקו מלומר קדיש ניתן עשר חודש. אולם לגבי אמירת ההפטרה שענינה הוא רק להעלות את הנפטר הזו בתחילת החודש השנים עשרה, כיון שמשפט הרשעים בגיהנם שנים לעלות להפטרה לעילוי נשמת הנפטר. ואדרבא חשוב מאוד לעלות להפטרה בכל מהלך שנים עשר החודשים לפטירה. ג. שבוע הפסקה הגמרא במסכת סוטה (מט.) אומרת שאין לך יום שאין קללתו מרובה משל דסידרא' דהיינו קדושת 'ובא לציון' שאומרים את הפסוק ואת התרגום שלו, חבירו, ואין לך מה שמחזיק את העולם אלא שני דברים, הראשון, הוא 'קדושא והשני, הוא כשהציבור עונים 'אמן יהא שמיה רבא' לאחר אגדתא, דהיינו לאחר שדורשים בדברי אגדה. שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמלבד מפטיר והפטרה גם קדיש 'על 'יהא שלמא', אך קדיש 'על ישראל' יש לו חשיבות שאפשר לאומרו גם בשבוע ישראל' אין לו הפסקה כלל, וההפסקה בתחילת חודש הי\"ב היא רק מקדיש הפסקה. וזכורני שבדידי הוה עובדא שבתחילת חודש הי\"ב על אימי ע\"ה אמר אמר לי, שאם אני שליח ציבור בכל הימים שלא להפסיק מלשמש כשליח לי אאמו\"ר לעלות מפטיר, ואמר לי גם להמשיך לומר קדיש 'על ישראל'. ועוד 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו צבור באותו השבוע של ההפסקה, ולהמשיך עד סיום השנה. וכיון שאני השליח ציבור שיכול אני לומר את כל הקדישים כולל קדיש 'יהא שלמא'! והמתבאר מהאמור, שההפסקה האמורה היא רק לגבי קדיש 'יהא שלמא', ואינני יודע מהיכן בא המנהג הזה, אכן ורק אם אינו שליח ציבור. ומי שנוהגים לומר ש'חצי קדיש' שנחשב כקדיש [ , וגם הם באותו שבוע הפסקה אינם יתום, וכך הוא המנהג אצל החאלאבים]הבן איש חי תמה כבר על המנהג הזה אומרים קדיש יתום כלל, גם מה שהוא רק מוגדר ככזה והוא חצי קדיש. ד. קדימות לעלות לעליית מפטיר הכנסת ההוא אין מוכרים את העליות, מי קודם למי? יש בזה כמה כללים. כשיש שנים בבית הכנסת שרוצים לעלות למפטיר לעילוי נשמה, ובבית ראשית כל, מי שנמצא בתוך השנה לפטירה, וכנגדו יש אחד שרוצה לעלות מחמת שיש לו יום השנה לאזכרה, אותו שיש לו יום השנה קודם על פני השני שבתוך השנה. אבותיהם חל באותו השבוע, צריך לבדוק מתי האזכרה של כל אחד מהם, לו אזכרה על אביו הוא קודם על השכנגדו. ואם יש שנים שיום השנה של וכשיש שנים שיש להם אזכרה, אחד על אביו והשני על אמו, אותו שיש והראשון שזמנו קרוב יותר לשבת הוא קודם. האמא, אם אחד מהם הוא תלמיד חכם הוא קודם. ואם שניהם שוים גם בזה, ואם לשניהם חל יום השנה באותו היום, ושניהם הוא על האבא, או שניהם על אחד מהם יצטרך לוותר, ולא תמיד ניתן לפתור בעיה כזו. שעושים כן להוציא את ספר תורה לחדר אחר ולקרוא שם בתורה צריך לדאוג שהמפטיר וההפטרה באים לאחר הקריאה בתורה וכחלק ממנה. ובמקום מנין נפרד לקריאת התורה. אי אפשר להתפצל רק לקריאת המפטיר, כיון יש פתרון המובא באחרונים אך אינו פשוט כל כך, והוא להתפצל ולקיים מראש לבעל קורא ראוי וכו'. ויש עוד פתרון פשוט, והוא שאחד יעלה מפטיר ואחד יעלה משלים, שבסופו ] אות טז42 אות ח וגיליון40 גיליון[ אומר קדיש, וכבר בשיעורים הקודמים נתבאר שיש מעלה לעילוי נשמה גם בעליית משלים ובחצי קדיש שאומרים לאחריו. ולכן גם יש נוהגים בקרב בני מרוקו וחאלב שאם העולה למשלים הוריו בחיים, אחד אחר מהקהל אומר את הקדיש, כיון שהוא קדיש לעילוי אביו או אמו בחיים מבקש מהבעל קורא שיאמר את הקדיש, ואם גם הוא נשמה ונחשב כקדיש יתום. ואין ספק שאם חלילה תתרחש מחלוקת, המוותר ודאי שהוא עושה עילוי נשמה יותר גדול, ויש בזה נחת רוח לנפטר מאשר עליית משלים או מפטיר. ה. להעלות קטן לעליית מפטיר ובתשעה באב במנחה, שבשניהם עולים רק שלושה, ואין מוסיפין על השלושה, נוהגים שמפטיר אינו חלק משבעת העולים. מלבד ביום הכיפורים במנחה, נתבאר בשבוע שעבר שאמנם להלכה מפטיר עולה למנין שבעה, אך למעשה מותר להעלות קטן לעליית מפטיר, וזו משנה מפורשת (מגילה כד.). וכבר והשלישי הוא המפטיר. ואם הקטן אינו מהשבעה עולים ודאי שיכול לעלות לכתחילה ולברך את הברכות ללא כל חשש, כיון שהברכות הם על מה שהוא עושה שקורא את ההפטרה, ואין בזה ענין להוציא את הציבור ידי חובה. ו. שלושה סוגים במפטיר וכך רווחת הדעה בקרב הפוסקים הראשונים. וממילא מפטיר זה הוא \"מנהג בזמן הגאונים, ואולי בזמן רבנן סבוראי שחיו מעט לאחר תקופת התלמוד. מוסף הקרבנות השייך לאותו החג. ומנהג זה לא היה נהוג בזמן חז\"ל, והתחיל במפטיר הזה שלושה סוגים: הראשון: במועדים, שהמפטיר קורא בפרשת בקריאת הפרשה, ישנם זמנים שמוציאים ספר תורה נוסף למפטיר ויש כשמבררים את דברי הגמרא והראשונים מתבאר שמלבד קריאת המפטיר ישראל\" ואינו תקנת חכמים, והוא המפטיר הפחות חשוב. קורא בקרבנות של ראש חודש. ומנהג זה מופיע כבר בדברי חז\"ל (שם כט:). השני: המפטיר הנעלה עליו הוא מפטיר של שבת וראש חודש, שהמפטיר ובדומה לכך ניתן למצוא שנים מארבעת הפרשיות שקוראים בחודש אדר, והם פרשת 'שקלים' ופרשת 'החודש', שמוציאים ספר תורה נוסף וקוראים בו את הפרשיות הללו כמפטיר, וגם הם נזכרים בדברי חז\"ל (שם), וממילא הם תקנת חכמים. השלישי: והוא הדרגה היותר חשובה, קריאת פרשת 'זכור' וקריאת פרשת שהיא העליה היותר חשובה מצד עצמה. אכן מבחינת הכבוד עליית 'חתן שחיובה הוא מדאורייתא. והיא שונה מכל סוגי הקריאה בתורה. ואפשר לומר 'פרה', שקוראים אותם כמפטיר. וקריאת 'זכור' היא היותר חשובה כיון תורה' יותר עדיפה, אך מבחינת חשיבות המצוה, עליית 'זכור' הינה העלייה בה יש חשיבות רבה, כיון שרוב הראשונים שמזכירים שקריאת 'זכור' היא חשובה ביותר כיון שהיא מצות עשה מן התורה. וקריאת פרשת 'פרה' גם מדאורייתא, כותבים גם שקריאת 'פרה' היא מדאורייתא. ומרן השלחן ערוך שם כותב מרן שאסור לדבר בשעת קריאת התורה אולם קריאת שנים מקרא (ס\"ז) בהלכות ארבע פרשיות. וכן בסימן קמ\"ו (ס\"ב) בהלכות קריאת התורה, חוזר על כך בשני מקומות שפרשת 'פרה' היא מדאורייתא. בסימן תרפ\"ה ואחד תרגום מותרת, מלבד בשני פרשיות אלו – 'זכור' ו'פרה' – שבשניהם אינו קורא כלל אלא צריך להקשיב למה שמשמיע השליח ציבור. ז. להעלות קטן לספר שני לעיל התבאר שקטן עולה לעליית מפטיר ולקריאת ההפטרה. והנה זה נאמר כשהאיש האחד הזה הוא קטן אם גם בזה נאמר שקטן עולה למפטיר. ויש עולה לעליית מפטיר. שהרי מוציאים ספר תורה לאיש אחד, ויש מקום לדון אולם כשמוציאים שני ספרי תורה, יש דיון רחב בראשונים ואחרונים אם קטן בזמן שמוציאים בו ספר תורה אחד, וקריאת המפטיר היא בספר הראשון, מתירים לגמרי ואפילו בפרשת 'זכור', וכן פסקו הרמ\"א (סימן רפב ס\"ד) והב\"ח קריאת התורה היא מדאורייתא וממילא אין נפקותא בכך שהוציאו ספר תורה (שם) והט\"ז (שם סק\"ג). וכדבריהם נשמע בדברי הריטב\"א, והוא סובר שכל ראה משנה ברורה שם [ אחד וקטן עולה בו יחיד. ולעומתם יש אוסרים לגמרי .]ס\"ק כג כד וכף החיים סימן רפב אות מ רק מנהג ישראל, יש להקל להעלות קטן לקרוא בתורה מפטיר והפטרה. אולם ולהלכה יש לומר, שאם מדובר במפטיר של מועדים, שנתבאר לעיל שהוא עדיף להחמיר, אך במקום צורך גדול, וכגון שיש לו בר מצוה וכבר הכין את בקריאת מפטיר של שבת וראש חודש או פרשת 'שקלים' ופרשת 'החודש' וכפי הנהוג בחלק מקהילות ישראל שחתן בר המצוה קורא קריאת [ הפרשה אין לביישו ולגרום לו עגמת נפש ואפשר להעלותו, וכמו כן בילד ]ההפטרה יתום שרוצה לעלות מפטיר ביום השנה על אביו או אמו וכיו\"ב, יש להקל. לעומת זאת בעליית מפטיר של 'זכור' או 'פרה' אין מעלים קטן לתורה כלל, כיון שהם מדאורייתא צריך להוציא את הציבור ידי חובתם. אך זאת בדוקא אם הוא רק מברך את הברכות, ואת הקריאה יקרא אחר שהוא נפש, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב שהוא דוקא אם עלה כבר לתורה – שלא ירד, אכן אם מדובר במקום שהקטן הוא יתום וכאמור לעיל, שיש בזה הרבה עגמת גדול ויוציא את הרבים ידי חובה. והקטן אינו קורא את הקריאה כלל. ונראה שדין זה הוא גם בשעת הדחק ממש שיכול לבוא לידי מחלוקת ועגמת נפש מרובה שיש להקל בתנאי שהגדול יקרא בעצמו בתורה את הקריאה. ח. 'חזקה דרבא' וכן אם הגיע לגיל שלוש עשרה שנים ולא הביא שתי שערות נוספות אין שלוש עשרה. ב. שהביא שתי שערות. ואם הביא שתי שערות אין בכך כלום. זכור או פרה. שהנה בשביל להיחשב כגדול נדרש שני תנאים: א. שהגיע לגיל ויש לדון לגבי נער שרוצה לעלות לתורה בשבת שלאחר הבר מצוה לקריאת בזה כלום, ומה שהיה לו קודם לכן אין בו ממש. והגמרא במסכת נדה (מו.) שתי שערות. ולעומת זאת הגמרא (שם מח:) אומרת לגבי ילד שצריך לחלוץ אומרת שרבא חידש בדבריו, שילד שהגיע לגיל שלוש עשרה חזקה שהביא שצריך להיות גדול, שבזה אין סומכים על ה'חזקה דרבא'. כמה מגדולי הפוסקים לומדים מדין החליצה שהגמרא החמירה בזה כל כך, שבכל דין דאורייתא אין מועילה 'חזקה דרבא', אלא אם כן אנו יודעים שהביא שתי שערות לאחר הבר מצוה. או לחילופין שיש לו זקן, שאז אין לך סימן office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א גדול מזה. וכך היא דעת המגן אברהם (סימן רסא סק\"ב), ורבים מהאחרונים מביאים אותו להלכה. ודוגמא לדבר בקידוש של ליל שבת, נער בר מצוה אינו יכול לעשות קידוש כל זמן שאיננו יודעים שהביא שתי שערות. שבהם נחשבת חזקה זו לחזקה גמורה. ולפני שנים הוכחתי מדברי הרמב\"ם אברהם וסובר שרק בחליצה החמירו, ואין בזה כדי ללמד על כל דיני דאורייתא, אכן המהר\"י קולון (בתשובות החדשות סימן מז עמוד ריח) חולק על המגן בתשובה שדעתו שחזקה זו חזקה גמורה היא, ובשעתו הראתי את הדברים לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל וציין זאת בספרו שכן משמע ברמב\"ם. ולהלכה, מותר להעלות נער בן י\"ג לעליית זכור, למרות שאיננו יודעים אם הביא שתי שערות. וטעם הדבר שיש להקל בזה, שהנה כפי המתבאר לעיל יש בזה מחלוקת ואין בזה הלכה ברורה. ועוד יש לומר, שהנה החיוב לקרוא 'זכור' פעם בשנה דאורייתא אין לנו ראיה שכן הוא. אמנם חז\"ל קבעו לקרוא בכל שנה לפני פורים, אך העיקר הוא פעם אחת בשנה לקרוא מתוך הספר תורה. ויש עוד צדדים בזה, בייחוד שבהגיע פרשת כי-תצא קוראים שוב פרשת זכור, לפיכך וכגון אם בבית הכנסת יש רק נער כזה יש להקל במקום שכזה אם יש צורך, שהוא ממולח ויודע לקרוא את הקריאה בדקדוק ובהגיה נכונה כראוי ואין אחד שידמה לו, יש להקל במקום כזה. ובדין להעלות נער כזה לתקוע בשופר יש דוחק גדול לסמוך על כך. אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנותיו האחרונות כשכתב בנושא הזה אמר שלדעתו ניתן להקל בכל מצוה דאורייתא, וכשיטת המהר\"י קולון. ט. קריאת ההפטרה כשספר התורה נמצא פסול קורא את ההפטרה כלל. ובמקום שאין בו ספר תורה יכולים לקרוא הפרשה משום 'כבוד התורה' (מגילה כג.). וההלכה היא שלולא קריאת התורה אינו חז\"ל קבעו שמפטיר קורא בתורה תחילה ורק לאחר מכן קורא את ההפטרה מתוך חומש, אך אינם מברכים על הקריאה הזו, ואף את ההפטרה אמנם קריאת ההפטרה נתקנה בזמן שלא קראו ספר תורה, אך לאחר שחז\"ל תיקנוה יכולים לקרוא מתוך החומש ככל שבת, אך ללא הברכות. ואמנם עיקר תקנת לקוראה בכל שבת חז\"ל תלו אותם זה בזה. שאם עלו לתורה שבעה בחזקת כשרות ורק לבסוף נמצא שהוא פסול, יכולים או לא. ויש בזה כמה דעות. מרן החיד\"א (לדוד אמת סימן יט אות ד) מסיק ויש לדון במקום שספר התורה נמצא בו פסול, אם קוראים בו את ההפטרה לקרוא את ההפטרה בברכותיה. והמשנה ברורה (שם סק\"ג) מתיר אף אם רק התחילו לקרוא בספר בחזקת כשרות אף אם לא עלו שבעה עולים. וכך הוא מביא בשם הגאון רבי עקיבא איגר (שם סק\"ב). ומרן הבית יוסף (סימן רפד) כתב שיש להתיר לקרוא את ההפטרה בברכותיה כשספר התורה פסול. ומביא בזה תשובת הרשב\"א (במיוחסות לרמב\"ן סימן בכוונת הרשב\"א, אך כך מרן הבית יוסף לומד את דברי הרשב\"א. ודעת מרן קצט, ובשו\"ת הרשב\"א הנד\"מ הוא בח\"א סימן תפז). והאמת שיש מקום לדון הבית יוסף, שאפילו כשידעו מתחילה שהספר פסול, וקראו בו ללא ברכות, של מרן, חי הגאון רבי משה חאגיז מחבר הספר 'לקט הקמח', והוא למד את את ההפטרה יכולים לקרוא בברכותיה. אולם כעבור כמה שנים מפטירתו דברי הרשב\"א אחרת מאיך שמרן הבית יוסף בדבריו. והתכתב בענין עם כמה מחכמי דורו וחלקם הצדיקו את דבריו, וכגון השבות יעקב שכתב לו שמסכים עימו בכל דבריו, ועוד. ולהלכה, כיון שספר תורה פסול הוא נכתב בקדושה, יש בו עדיפות על פני קריאת התורה בחומש סתם, ולפיכך אם קוראים קריאת התורה בספר תורה דעת שהספר פסול, וכל שכן כשנודע הדבר במהלך הקריאה שהספר פסול. פסול יכולים לקרוא את ההפטרה בברכותיה, ואפילו אם מתחילה קראו בו על אך אם קראו את קריאת התורה מתוך חומש אין לקרוא את ההפטרה בברכות כלל. ואכמ\"ל. י. תנועת השבתאות וההתעסקות עם תורת הקבלה היה בנו של הגאון רבי יעקב חאגיז מחבר הספר 'הלכות קטנות', והתגורר רבי משה חאגיז היה ירא שמים גדול והיה נלחם את מלחמות התורה. והוא באמסטרדם, ותקופתו היתה מאוד מסובכת לעם ישראל, מחמת שבדור קודם לו חי משיח השקר שבתי צבי שר\"י שהיה אסון נורא לעם ישראל. והסיפור של התקופה ההיא שאנשים אהבו ללמוד קבלה, והיו כאלו שלמדו קבלה בלא לדעת הלכה, ובלא ידיעת התורה כמו שצריך, והתעסקו עמה בצורה משובשת. באותם ימים פעלה קהילה יהודית בעיר 'עזה', ואחד מבני הקהילה היה 'נתן העזתי' שהיה מקובל אמיתי וידע הרבה בתורה הזו, והוא טען ששבתי צבי הוא אכן משיח, ובתחילה היו קהילות שכשהגיע סילקו אותו בבושת פנים אולם היו ובאותם הימים לא היה כל כך אפשרות להעביר [ קהילות שקיבלוהו ואהדו אותו , בקהילת ]מידע ממקום אחד למשנהו, ולא יכלו לברר את מהימנותו של האיש 'איזמיר' שבטורקיה קיבלוהו בכבוד גדול וחשבו שהנה משיח בא. שבתי צבי הזה היה איש יפה תואר, ובנוסף היה גם יודע לשיר ולזמר באופן כמעט שלא היה בנמצא, וכשהיה פותח פיו בשירה היו כל השומעים משתתקים לשמע אוזנם, לפלאי קולו ושירתו הנעימה. שבתי צבי דיבר על כל מיני מופתים, וכמעט כל מה שאמר היה אלו בדותות בעלמא. וכשהגיע לאיזמיר חי שם הגאון רבי יוסף אישקאפה מחבר הספר 'ראש יוסף', והוא היה שם המרא דאתרא, והוא יצא חוצץ נגד שבתי צבי ומעשיו, אך לא יכלו לו והעבירו אותו מתפקידו! עד כדי כך היה כוחו של שבתי צבי גדול. ולאחריו מונה כרב המקום הגאון רבי חיים בנימין בנבנישתי מחבר הספר 'כנסת הגדולה', והוא היה נגדו אך חשש מלדבר נגדו ברבים מחשש לחייו! והיה מעשה שם, שה'כנסת הגדולה' דרש בשבת בבית הכנסת, והנה שבתי צבי הגיע לשם ובא להיכנס, והכנסת הגדולה הורה לשומעיו לנעול את הדלתות, אך שבתי צבי עם חבר מרעיו ניסו להיכנס ללא הצלחה, עד ששבתי צבי הורה לאחד מהאנשים שם לפרוץ את הדלתות בעיצומו של יום השבת!! והיה שם ויכוח גדול בין הכנסת הגדולה לשבתי צבי, ואוהדיו התרבו מרגע לרגע עד שחשש לחייו ממש! באותה תקופה היה שיגעון של התלהבות \"משיח בא\"! והשמועה פרסה לה כנפים בכל רחבי תבל, והיו אף אחדים מגדולי ישראל שהאמינו בו ושהוא משיח. וכל האירוע הזה אירע בשנת ת\"ח - ת\"ט שהיו בהם הרבה פרעות ובאירופה נהרגו יהודים לאלפים, והיהודים בכל מושבותיהם היו עצובים מאוד על השמועות הללו והאמינו שהמשיח צריך להגיע בכל רגע. תומכיו של ש\"צ היו אומרים כתוב 'בזאת יבוא אהרון אל הקודש' \"זאת\" בגימטריא ת\"ח, ורצו לרמוז בזה שזוהי השנה שיבוא בה המשיח, וכן הלאה. שהאמינו שיפיל את הסולטן מכסאו וימלוך ויבנה את ירשלים. וכשנודע הדבר לסולטן ציוה להביאו אליו, וכשבא לפניו שבתי צבי במקום להורידו מכסאו... הוריד את כובעו והכריז על כך שהוא מתאסלם ה\"י! לאחר שהודיע שהתאסלם רבים מתומכיו פקחו את עיניהם, והבינו שהולכו שולל אחר אחיזת עיניו, למרות שכבר לפני כן עשה מעשים נוראים שהרי היה אוכל חלב! והיה מברך עליו ברוך אתה ה' וכו' מתיר אסורים! והיה אומר שהמצוות בטלו, ואף דחה את יום הכיפורים ביומיים! המציא חגים חדשים שינה את המועדים, וזה לא יאומן כמה שהרס במעשיו והצליח להוליך רבים אחריו, עד כדי כך שבשנה שבא לאיזמיר בתשעה באב עשו שם חגיגות גדולות, אך בפועל כשאמר שהוא מתאסלם היה זה סופו, ורבים נשמטו ממנו, אך חלק מהם עדיין המשיך ללכת אחריו. ונתן העזתי האמור, הודיע באותם ימים ברבים שהוא עוזב את 'רבו', ואף עמד לפני בית דין והצהיר על כך בנחרצות שהוא עוזב את שבתי צבי. אך עדיין נשארו קהילות גדולות שתפסו והחזיקו בשבתי צבי כמשיח, והסיבה כיון שבאותם הימים לאחר שהתאסלם החל ללכת עם מצנפת כמנהג המוסלמים, והיה אומר שזהו \"סוד המצנפת\" וכוונתו היתה לומר בכך שכל ההתאסלמות שלו איננה אמיתית אלא מן השפה ולחוץ, והקדושה עטופה בעטיפות של טומאה וכך היא ראויה להתגלות ועוד כהנה כהנה דברי הבל. המוסלמים כשראו שהוא מודיע על כך שזה רק מן השפה ולחוץ עצרו אותו והניחוהו בבית הסוהר, ושם הוא מת בעיצומו של יום הכיפורים. וקברו אותו בבית קברות מוסלמי. לאחר מות שבתי צבי נשארו כתות שנשארו נאמנים לשבתי צבי ולדעותיו, ועד היום ישנה בטורקיה כת שהם מוסלמים לכאורה ו'לומדים' קבלה! ויש טוענים שמי שעשה את ההפיכה והוריד את הסולטן מכסאו היה 'כמאל אטאטורק' שהיה חלק מן הכת הזו, והיה לו גם שם יהודי. אמנם הוא הכחיש את זה אבל זה הנכון. כיום המוסלמים הקיצוניים בטורקיה שונאים את העם היהודי בגלל הסיפור הזה, וטוענים שאטאטורק הזה נלחם באסלם, ומטרת ההפיכה שלו היתה כדי להפוך את טורקיה למדינה חילונית, שהרי איך יכול להיות שמוסלמי ככה ילחם באיסלאם, ומשכך זהו בגלל ששורשיו יהודיים. והכת הזו קראו לה כת ה'דולמה' והיו ממנה אנשים חשובים מאוד בממשלה בטורקיה. בדור לאחר שבתי צבי היו עוד כמה שעסקו וידעו בתורת הקבלה, והלכו אחריו למרות שכבר מת, כזה היה 'נחמיה חייא חיון' שר\"י. שהיה מקובל גדול וידע הרבה בתורה הזו, אך היה אדם מושחת במידותיו, רע לשמים ורע לבריות, אדם נוכל ורמאי שהיה עושה כל מעשה תועבה אפשריים. וגם הוא כקודמיו היה מסתובב בעולם והצליח להפיל ברשת לשונו רבים מעם ישראל, ולא ידעו כי העומד לפניהם הינו אדם רע מעללים, ועד כדי כך הגיע הדברים שכתב ספרים בקבלה והיו כמה מרבני ישראל באותם ימים שנתנו לו הסכמות על ספריו! ולאחר שהתגלו ברבים נכלוליו ומעשיו היו רבים שצידדו בעדו, אך רבים אחרים ביקשו להחרימו ואחד מהראשים שבהם היה המהר\"ם חאגיז הנזכר לעיל, והוא נלחם ב'שבתאים' באמסטרדם, וכשנחמיה חיון הגיע לאמסטרדם היו כאלה שעשו לו הרבה כבוד, ויחד עמו נלחם גם הגאון ה'חכם צבי'. באמסטרדם פעלה קהילה פורטוגזית שבאו לשם לאחר הגירוש, והקהילה הזו תמכה בחיון וגם רבניה היוו חלק מתומכיו העיקריים, עד שיש הטוענים שרבני הקהילה הזו היו בעצמם 'שבתאים'! והמלחמה היתה עד שמהר\"ם חאגיז חשש לנפשו וברח את אמסטרדם, ואחריו ה'חכם צבי' שהיה הרב הראשי לאמסטרדם גם הוא ברח מהמקום מאימת ה'שבתאים' ועושי דבריהם! אך עם הזמן נפוץ בעולם שנחמיה חיון הזה רמאי ונוכל עד שמת בודד ועזוב וחסר כל. לאחר הסיפור עם נחמיה חיון רבני הדור ראו לעצמם להילחם במלחמת חורמה נגד כל מי שהיה חשוד בשבתאות או אפילו קרוב אליה במעט, ובראשם היה ופעל הגאון יעב\"ץ שנלחם בכל מי שחשד בו שנגוע בשבתאות. ולצערינו היו גם מקרים שחשד בכשרים, וכמו שמפורסם הסיפור עם המעשה עם רבי יהונתן אייבשיץ שהיה כותב קמיעות, והיעב\"ץ חשד שאין אלו אלא אחיזת עיניים גרידא, והוא נגוע בשבתאות ח\"ו. בתקופה ההיא היה אחד שהיה גם כן פיקח מאוד ויודע היה הרבה קבלה ושמו היה 'חיים מלח' והיה מכנה את עצמו 'חיים מלאך', והוא שכנע כמה רבנים גדולים שילמדם קבלה, ובאמת היה יודע מה הוא מלמד, אך הוא היה 'שבתאי'. והיה מסתובב בכל מיני מקומות, וכשהיו מגלים שהוא 'שבתאי' היו מגרשים אותו מחמת המלחמה שהיתה על הענין הזה במלוא עוזה באותם ימים. והנה יום אחד פוגש הוא יהודי תמים מאוד ושמו היה 'רבי יהודה חסיד' והוא לא היה גדול בתורה אך היה חסיד באמת ועובד ה', ודרשן מצויין, והיה עובר בבתי הכנסת ומוסר את דבריו לקהל בהתלהבות גדולה, ובקולו הרם, והיה בוכה בדרשותיו, ופעמים היו מזמינים אותו לדרוש בפני נשים, והיה פותח את ההיכל ומוציא את הספר תורה ודורש כשספר התורה אחוז בידיו! וחיים מלאך התחבר אליו ואמר לו שצריך לעשות פעולה כדי להביא את המשיח, והפעולה היא לעלות לארץ הקודש, והוא נשמע לו. והלכו וארגנו קבוצה גדולה שהצטרפה אליהם מכל מיני קהילות באירופה, כארבעת אלפים יהודים, שמכרו את כל נכסיהם וחלקם הגדול היו בלאו הכי עניים מאוד, ושכרו אניות לעלות לירושלים עיה\"ק. וכשהגיעו לירושלים הלך רבי יהודה החסיד וקנה שטח ברובע היהודי מה שמכונה היום 'חורבת רבי יהודה החסיד'. וביום שישי הלך למקוה לטבול לכבוד שבת, והיה קר מאוד ונעשה חולה וכל כך מהר נתיזקה מחלתו עד שבליל שבת היה שוכב ולא יכול היה לדבר כלל. ולאחר כמה ימים הלך לעולמו. והיה זה אסון נורא שקבוצה כל כך גדולה שהוא היה מנהיגם ומיד בתחילה והנה הוא איננו, והיה זה משבר גדול מאוד, כיון שאנשי ירושלים באותם ימים היוו קהילה קטנה מאוד ועניה מאוד, ופתאום להחזיק קבוצה כל כך גדולה של אנשים היה זה בלתי אפשרי. המצב הבלתי נסבל הזה הביא לידי כך שחלק מהעולים לירושלים התאסלמו, וחלק חזרו לאירופה, והחלק הקטן החזיקו מעמד בירושלים. רבי יהודה החסיד לא הספיק לבנות בשטח הקטן שקנה, אך לאחר מותו התחילו לבנות שם בית כנסת, והמוסלמים נלחמו בזה והחריבו את המקום עד שנקבע ורבי יהודה החסיד הזה היה יהודי צדיק ותמים מאוד אך רחוק מלהיות 'גברא שמו 'חורבת רבי יהודה החסיד' ובקיצור 'החורבה'. רבא', והיה פשוט מאוד, ובמידה מסוימת הרעיונות השבתאיים נכנסו אליו דרך אותו חיים מלאך. לעומת זאת חי רבי יהודה החסיד הקדמון שהיה מבעלי התוספות וגם הוא היה מקובל גדול וכתב את 'ספר חסידים' ואת 'צוואת רבי יהודה החסיד', ובנוסף היה גדול מאוד בתורת הפשט, ואין לטעות ביניהם, כיון שהיו רחוקים שנים רבות אחד מהשני כחמש מאות שנה לערך, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. לאחר המעשה הזה שהיה לא אחראי בעליל להביא קבוצה כל כך גדולה לסבול כאן חרפת רעב ולהתבוללות, ולאחר שנותרו הקהילה הגדולה הזו כצאן ללא רועה, חיים מלאך קם ועזב את בני עמו לסבול לבד ונעלם ולא נודעו עקבותיו עד היום הזה. וצריך לדעת מכל הסיפור הזה של שבתאי צבי והבאים אחריו להיזהר לא ללכת שולל אחר המקובלים למיניהם, כיום אנשים מתלהבים לראות ולשמוע 'מקובל' ותוספים בשכלם שמקובל הוא יותר מכולם, ובמיוחד אם הוא 'מקבל'... וכל המרבה הרי זה משובח...! והנה, אין ספק שתורת הסוד היא גדולה ועצומה מאוד, אבל צריך לדעת שלהיות מקובל צריך להיות אמיתי, שחי בפרישות אמיתית מהעולם הזה, ועוסק בתורת האמת בצורה נכונה וישרה כפי המסורת, ומעל הכל ששומר תרוה ומצוות קלה כבחמורה, ויודע את תורת הנגלה ויודע הלכה, והוא תלמיד חכם אמיתי בפשט. כיון שאי אפשר לדעת קבלה בלא ידיעת תורת הנגלה כמו שאי אפשר לבנות בנין בקומה השניה ללא הקומה הראשונה! כתוב 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו', זה מה שאנשים אלו עושים, וכמו שיבוא אחד ויאמר שעוד מאה שנה יקרה אירוע מסויים, ואנשים יכולים להאמין לו, שהרי אף אחד לא יהיה כאן בעוד מאה שנה לבדוק אם דבריו נכונים. ואנשים יכולים לבוא ולהאמין. והציבור התם שאינו יודע קבלה יכול ללכת אחרי הדברים האלו ולהאמין להם, אך מי שהוא עוסק בהלכה, ויודע תורה, ואורמ פסק הלכה אפשר לבדוק אם דבריו נכונים ואמיתיים, וישנם הרבה תלמידי חכמים שיכולים לבדוק אחריו. ולצערינו בנושא ה'קבלה' העניין הזה נפרץ מאוד, ואנשים עמי הארצות בין לילה הפכו להיות 'מקובלים'. לסיום אני רוצה לומר בנושא הזה שהרשב\"א בתשובה (ח\"א סימן תקמח) מספר שהיה אחד שקם יום אחד והחל לדבר ענייני קבלה וסודות התורה, בתחילה לא שמו לב אליו, אך לאחר זמן הביאו לפניו אנשים מקובלים אמיתיים תלמידי חכמים שיודעים את תורת הקבלה שיקשיבו לדבריו. והנה, הבינו הם שמדבר דברים לעניין, ואומר דברים עמוקים מאוד בענייני קבלה. וכששאלוהו מנין לו חכמה זו? אמר להם, שיש לו מלאך אחד שבא אליו בחלום הלילה ומלמד אותו דברי קבלה. ועם הזמן הדבר התחיל להתפרסם, ואנשים התפעלו ממנו והחלו משחרים לפתחו לקבל ממנו ברכות ועצות. המעשה הזה אירע בסוף תקופת בעלי התוספות, ואחד מבעלי התוספות האחרונים תמך בו בגלוי. והיו שפקפקו בכל הענין הזה ושלחו מכתב להרשב\"א על זה, והרשב\"א שם בתשובה משיב על כך, ותוקף בחריפות את האפשרות שיבוא מאן דהוא ויאמר סודות תורה בלא שישב ועמל יומם ולילה והידפק על דלתות התורה, בצדקות וביראה, ולא יתכן כדבר הזה, ולא היה ולא יהיה, ושם הרשב\"א מפרט מהם התנאים כדי שאדם יהיה מקובל אמיתי. ע\"ש. ובהקשר לאותו אדם משתמע מדברי הרשב\"א שכל הסיפור הוא שנכנס בו הרוח, כמין דיבוק ושיגעון וכיו\"ב, אבל אין בו ממש כלל. וזה מוסר השכל על אחד שדיבר דברים נכונים בקבלה, אך כל אלו שמדברים ואומרים דברים משונים ועתידות וכיו\"ב, אין בזה כלום, רק מי שלמד ושקד על התורה, ומסר עצמו ונפשו על הלימוד, רק הוא הראוי להיקרא רב ואליו אנו מחוייבים לשמוע. וזהו אחד מהבלבולים הגדולים שהיו מאז ומעולם."},{"filename":"44.pdf","content":"טעות| הפטרה כשמוציאים שני ספרי תורה| קריאת התורה במקום אחד והפטרה במקום אחר| נושאי השיעור: שביעי שהתחיל ברכות ההפטרה רבי יוסל'מן | ' 'כתר ארם צובא' ו'בן אשר| כתיבת ספרי הנביאים| גזירת שריפת התלמוד| מנין פסוקי ההפטרה| שבעא דנחמתא| בקריאת ההפטרה והקיסר מקסימיליאן 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת יתרו נמסר י\"ד שבט תש\"פהלכות הפטרההשיעור לע\"נ מרת מרים בת רבקה איטח ת.נ.צ.ב.ה| 44 'גליון מס א. הפסק בין קריאת התורה להפטרה בשיעור הקודם נתבאר שהפטרה צריכה להיות לאחר שקרא בתורה, ואם אין וסיים את הפרשה ובירך, ואמר חצי קדיש, והתחיל מעניינת כאן בבית הכנסת במנין של החלאבים, שאחד המתפללים עלה קריאת התורה אין מפטירין בנביא. והנה, בשבת האחרונה התעוררה שאלה (משלים) לעליית שביעי אם מפטיר עולה היא האם היה צריך להמשיך ולקרוא את ההפטרה, או שמא טוב עשה 'מפטיר'. ובתוך שהיה באמצע הברכה הפסיק מחמת גערת הקהל. והשאלה לברך את ברכות ההפטרה. הקהל מיד התעורר שהלא הוא עלה ל'משלים' ולא (מגילה כג.) שהפסיק באמצע הברכה? שהרי יש מחלוקת יותר עולים, המפטיר הוא חלק ממנין העולים. ולכאורה לפי האמור יכול היה שאומרים בהם הפטרה, כיון שיש רק שלושה עולים ואי אפשר להעלות אך במנחה של יום הכיפורים ותשעה באב, או בתעניות למנהג האשכנזים, על השבעה עולים המנהג שאין מעלים את המפטיר כחלק ממנין שבעה, שבעה, והתוספות (שם ד\"ה חד) עשו פשרה שבשבת שמותר להעלות מוסיף למנין שבעה, ורובא דרובא מהראשונים פסקו להלכה שמפטיר עולה למנין להמשיך לברך ולהפטיר כיון שמפטיר עולה למנין שבעה. שאם עלו שבעה עולים ואין אף אחד עשו שהפסיקו אותו, כיון שלא היה יכול לקרוא את ההפטרה, והסיבה כתובה והנה אתמול - במוצאי שבת - דיברו איתי בנושא הזה, ואמרתי שלדעתי טוב (סימן רפב ס\"ה) לכאורה בשלחן ערוך -לא צריכים להיות עמי הארצות בשביל כך... לצערינו [ וז\"ל: 'אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות עד שבסוף קרא בבית הכנסת כהוגן, וכך צריך להיות, והלוואי שכולם יעשו האזכרה לאביו, וכיון ששמע כך הכין את ההפטרה כראוי, ועמל על כך הרבה שמי שאינו יודע לקרוא את המפטיר שלא יעלה, ובשבת שלאחר מכן חל יום את ההפטרה, לפני זמן מה אמר לי אחד ששמע באחד השיעורים שאמרתי ישנם כיום כאלו שתופסים עצמם ל'חכמים' גדולים ואינם יודעים לקרוא נוסף שיודע להפטיר ]פשוט יותר, שהשביעי שבסיום העליה שלו אמרו קדיש ימשיך ויאמר גם את לחזור ולקרות וכו''. ע\"ש. ולכאורה למה מרן השלחן ערוך אינו אומר פתרון בתורה, וכבר אמר ש\"צ קדיש אחר קריאת הפרשה זה שרוצה להפטיר צריך כן ההפטרה?! ולמה צריך אחד אחר שיחזור ויקרא בתורה. שמסביר שכיון (סימן קיב) ומקור ההלכה הזו בשלחן ערוך הוא מהריב\"ש שלאחר השבעה עולים אומר קדיש, ורק אחריו אומר את ההפטרה, אפשר ולכאורה אולי ההפטרה יבוא לחשוב שקוראים את ההפטרה ללא קריאת בתורה. והמשנה ואם מאן דהוא יכנס לבית הכנסת לאחר הקדיש וישמע שמתחילים את (ס\"ק טו). והוא מהמגן אברהם (ס\"ק כח)ברורה מביא את זה כאן הוא לעיכובא, ולכן לדעתי טוב עשו שהפסיקו אותו מברכות ההפטרה ויש יש לומר שאם התחיל לברך שלא יפסיק, אך עדיין יש לפקפק כיון שאולי להעלות אחד אחר לעליית מפטיר. ב. קריאת ההפטרה במקום אחר מקריאת ספר תורה כותב שאפשר ללכת ולקרוא שם את ההפטרה ולברך ללא חשש. נחשב כהפטרה הסמוכה לקריאת התורה? הגאון רבינו זלמן בשלחן ערוך שלו לדון האם הולכים למקום של החומש ולקרוא שם את ההפטרה, או שאין זה ממנו את ההפטרה, ולא ניתן להעביר את החומש למקום ספר התורה, יש שאין עירוב ויש בבית אחד ספר תורה ובבית סמוך יש חומש שניתן לקרוא המקומות בארץ יש עירוב שאפשר להעביר ממקום למקום. והנה במקום כיום יש בכל מקום סידורים וחומשים בשפע ב\"ה, וגם במקום שאין ברוב (סימן רפד) בתורה להפטרה, בכל זאת מחדש הגר\"ז כיון שלא היה להם אפשרות לקרוא וכאן יש מקום יותר גדול לחשוש כן שהרי יש כאן שינוי מקום בין הקריאה שהנכנסים יטעו לחשוב שקריאת ההפטרה באה שלא לאחר קריאה בתורה, והחידוש בדבריו, שהנה מקודם התבאר שבאמירת קדיש כבר יש לחשוש שם את ההפטרה אין לחשוש לזה. ג. לקחו את ספר התורה לפני קריאת ההפטרה אחד, ובמנין השני ממתינים לספר התורה, וכשבמנין הראשון גמרו את קריאת בית הכנסת שמתקיימים בו מספר מנינים בו זמנית, וקראו בספר התורה במנין המפטיר לקחו את הספר לצורך המנין השני לפני שהתחילו לברך את ברכות ואדרבא, יש להקפיד ולסגור או לגלול את ספר התורה לפני קריאת ההפטרה. להפטיר בנביא ללא כל הפסק, למרות שלוקחים משם את ספר התורה. יהיה מונח במקום קריאת ההפטרה, רק צריך לקרוא בספר התורה ולאחריו ההפטרה, יכולים לקרוא את ההפטרה בברכותיה, כיון שאין דין שספר התורה 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו : אין המפטיר רשאי לקרוא עד (סימן רפד ס\"ז)והלכה פסוקה היא בשלחן ערוך שיגללו וכו'. ד. הפטרה מענין המפטיר ההפטרות צריכות להיות מענין הקריאה בתורה, ובעיקר מענין המפטיר, וכשמוציאים שני ספרים, על ההפטרות להיות מענין ספר התורה השני כיון התבאר שיש מחלוקת בין רב לשמואל (מגילה כט:) שהוא המפטיר. ובגמרא מהי פרשת שקלים, אם 'כי תשא' או 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי'. ולהלכה נפסק כשמואל שקוראים 'כי תשא'. ואומרת הגמרא ששבת פרשת שקלים מפטירים ב'יהוידע הכהן', ומבארת הגמרא שהסיבה שמפטירים בזה כותבים (כג.)היא משום שזה מאותו הענין. וכמו כן התוספות במסכת מגילה שאיננו קוראים פסוקי קרבן מוסף בכל שבת משום שלא שייך להפטיר הפטרה מעין הפסוקים הללו כיון שבכל השנה יוצא שיקראו אותה הפטרה. שואלים, שהנה איתא בגמרא שם שאם (כג: ד\"ה הדר)התוספות במסכת שבת ונר חנוכה אינו תדיר ותדיר קודם, אך מאידך בנר חנוכה יש בו 'פרסומי ניסא'. באפשרותו לקנות יין לקידוש או נר חנוכה, מחד גיסא יין לקידוש הוא תדיר, ופושטת הגמרא שבאמת פרסומי ניסא עדיף על פני תדיר. ואם כן בראש ניסא עדיף, ומפני מה מקדימים לקרוא את הקריאה של ראש חודש על פני שבת וראש חודש, והשלישי קורא בשל חנוכה, ולכאורה הרי נפשט שפרסומי חודש טבת שחל בשבת, הראשון קורא בפרשת השבוע, והשני קורא בשל הקריאה של חנוכה? כיון שקוראים את פרשת הנשיאים שזה דומה, אך אינו פרסומי ניסא של נס ומיישבים ג' תירוצים: א. כיון שאין בקריאה של חנוכה כל כך פרסומי ניסא, חנוכה. ב. שכל מה שאומרים שפרסומי ניסא קודם לתדיר הוא דוקא כשיש לפני שתי מצוות ויכול לקיים רק מצוה אחת, אך אם יכול לקיים את שתיהם והנדון הוא את מי להקדים, בזה אומרים שתדיר קודם לפרסומי ניסא. המנורה והשיבה לציון, ואם נקרא את הקריאה של ראש חודש באחרונה ההפטרה של 'רני ושמחי בת ציון' שזוהי ההפטרה של חנוכה, שמדברת בענין והתירוץ השלישי - והוא הנוגע לענייננו - שבחנוכה אנו רוצים לקרוא את המתבקש יהיה להפטיר את הפטרת ראש חודש - 'השמים כסאי'. והמבואר בדברי התוספות כדברינו שההפטרה צריכה להיות מענין המפטיר. ה. שבת וראש חודש שקראו בה הפטרת השבוע בשבת שמוציאים שני ספרי תורה, וההפטרה היא מענין הספר השני כיון הפטרת השבוע, יש לדון אם טעו וקראו רק את הפטרת השבת ושכחו את שהוא המפטיר, כגון שבת וראש חודש שמפטירים 'השמים כסאי' ולא את הפטרת ראש חודש, שהנה מחד גיסא ההפטרה היא איננה מענין המפטיר, אך מאידך, ההפטרה היא מענין פרשת השבוע שקראנו לפני כן. ההפטרה המתאימה לספר השני וכפי הראוי לעשות, ורק לאחר מכן יברך והנה אם עדיין לא בירך את הברכות שלאחר ההפטרה, יש לומר שיקרא את את ברכות ההפטרה. וכן הדין אם היו באמצע הברכות שיעצור ויפטיר את ההפטרה המתאימה, וימשיך את הברכות ממקום שפסק. אולם אם סיימו את ברכות ההפטרה יצאו ידי חובה בדיעבד, ויקראו את ההפטרה השניה ללא ברכות, גם אם נזכרו לאחר מוסף. ו. טעו וקראו הפטרה אחרת -בארץ [ ישראל זה כמעט לא יכול לקרות ומי שיטעה מיד הציבור יעירו לו על כך, והנה אם טעו וקראו בשבת רגילה את ההפטרה של שבת אחרת אולם בחוץ לארץ שרבים אינם מבינים עברית, וגם כך הנושא של הדיבור צריכים לחזור ולקרוא את ההפטרה בתפילה שם נפרץ מאוד, ויכול מאוד להיות מצב שהשליח ציבור יטעה ויקרא ]הפטרה אחרת ואין איש שם על לב בברכות לפניה ולאחריה, ואין בזה כל ספק כיון שאיננה נחשבת להפטרה כלל, ונראה הדבר כאילו סתם קראו נביא, ולא קיימו את תקנת חכמים כראוי.ז. ההפטרה כשקוראים שתי פרשיות ובשבת שקוראים בה שתי פרשיות, בדרך כלל קוראים את ההפטרה של (בסוף סדר הפרשה השניה, וכך כותבים כמה מרבותינו הראשונים כהרמב\"ם , אולם יש (שם ס\"ח) ועוד וכן פסק מרן השלחן ערוך התפילות סוף חלק אהבה) מקרים חריגים כגון בפרשיות 'אחרי מות - קדושים' שיש מחלוקת גדולה יצטרכו להפטיר אולם אם הן מחוברות, השבת שלאחריהם היא פרשת 'דברים' שמפטירים נפרדות ל'מטות' מפטירין 'דברי ירמיהו', ול'מסעי' מפטירין 'שמעו דבר ה''. בענין ההפטרה בשבת זו, ואכמ\"ל. וכן בפרשיות 'מטות - מסעי' שאם הן ]'הקודמת ל'מטות[ ': \"תלתא בה 'חזון ישעיהו'. אך אז בפרשת 'פנחס (הביאם הטור בסימן תכח בשם פסיקתא) בהפטרה אחרת, כיון שיש כלל חודש, אלא מפטירים את הפטרת הפורענות 'שמעו דבר ה'', והסיבה כיון ולכן אף אם ראש חודש אב חל בשבת אין מפטירין 'השמים כסאי' ככל ראש הקודמות לתשעה באב מפטירים בענייני הפורענות של תשעה באב והחרבן, דפורענותא, שבעא דנחמתא, ותרתי דתיובתא\" דהיינו בשלושת השבתות שאין מפסיקין מההפטרות של תלתא דפורענותא. ראש חודש אלול בשבת, מנהג הספרדים שמפטירים בהפטרת הנחמה 'עניה ובשבעת השבתות שלאחר תשעה באב מפטירין הפטרות נחמה, ואם חל אכן בסיום ההפטרה מוסיפים את הפסוק [ סוערה' ולא 'השמים כסאי' וכנ\"ל . אולם מנהג האשכנזים בזה לא כן ]'וטענתם היא שבהפטרת 'השמים כסאי' של ראשי חודשים יש גם בהם פסוקי הראשון והאחרון מהפטרת 'השמים כסאי נחמה, ואין לדחות את הפטרת ראש חודש בעבור זה. הראשונים כותבים שההפטרות של 'שבעא דנחמתא' הן הולכות ומשתבחות, ובכל הפטרה רואים את האהבה הגדולה של הקב\"ה לעם ישראל. ופעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל רעיון נפלא על הסדר של ההפטרות 'שבעא דנחמתא'. שהנה ההפטרה הראשונה: 'נחמו נחמו עמי' - הקב\"ה אומר לנביאים לכו אתם ותנחמו את עמי. והשניה: 'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני' - שיש לשאול מהי הכפילות הזו?! ומשל למה הדבר דומה, לאחד שנשא אשה והנישואין לא עלו יפה, והתגרשו, ולאחר מכן הולך ונושא אשה אחרת, ואז הוא מודד בדעתו באשה השניה מה חסרונותיה לעומת הראשונה, הרי לכל אחת יש מעלות וחסרונות ותמיד תהיה לנגד עיניו האשה הראשונה. אולם אם אינו נושא אשה אחרת הוא שוכח את הראשונה, כיון שאין לו למי להשוות. ועל זה אומרים עם ישראל - ציון - 'עזבני ה' וה' שכחני', ה' עזב אותנו אך לא לקח לעצמו עם אחר וזוכר אותנו אלא שכח אותנו לגמרי. וההפטרה השלישית: 'עניה סוערה לא נוחמה' - הנביאים אומרים לקב\"ה שעם ישראל אינם מתנחמים. ועל זה באה ההפטרה הרביעית: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' - אני אנחם את עם ישראל. וההפטרה החמישית: 'רני עקרה לא ילדה' - עם ישראל אומרים לקב\"ה וכי כך היא הנחמה?! הלא תראה את שפל המדרגה שהעם נמצא בה. ולאחר מכן באה ההפטרה השישית: 'קומי אורי כי בא אורך' - שם הקב\"ה מבטיח לעם ישראל ומנחם אותם הרבה. ואחרי זה בהפטרה השביעית: 'שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי' – עם ישראל מודה לקב\"ה על הנחמה והנחמה הופכת להיות מושלמת. ישראל' ולמנהג האשכנזים שמפטירים בצום גדליה 'דרשו ה' בהמצאו', ומנהג לאחר ה'שבעא דנחמתא' באים 'תרתי דתיובתא', וזו הפטרת שבת 'שובה הספרדים שאין מפטירים בצום גדליה כלל. ישעיהו. נחמו נחמו עמי, ותאמר ציון עזבני ה', עניה סוערה לא נוחמה. אנכי והסימן לכל זה הוא: דש\"ח נו\"ע אר\"ק שד\"ש: דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון אנכי, רני עקרה, קומי אורי. שוש אשיש, דרשו ה', שובה ישראל. ח. סליק עניינא -למנהג שנגמר הענין בסוף ההפטרה הזו. וכן בפרשת השבוע - פרשת 'יתרו' - 'ויחי' שמפטירים 'ויקרבו ימי דוד למות' ושם קוראים רק י\"ב פסוקים כיון אלא מסיימים עד סוף הענין, וזה מצוי ברוב הפרשיות, כגון בהפטרת פרשת אולם אם 'סליק ענינא' דהיינו שנגמר הענין בהפטרה אין קוראים כ\"א פסוקים שהיו מעלים שבעה עולים להפטרה היו קוראים שלושה פסוקים לכל עולה. חכמים תיקנו בקריאת ההפטרה לקרוא כ\"א פסוקים לכל עולה, כיון שבזמנם [ שמפטירים 'בשנת מות המלך עזיהו' שיש שם י\"ג פסוקים בלבד office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וכן הלאה.]הספרדים כותבים שכן המנהג לגבי קריאת התורה בפורים (מגילה ד. ד\"ה פסק)התוספות שקוראים 'ויבוא עמלק', שהנה ההלכה היא שכל עולה צריך לקרוא בתורה ג' שיקראו לפחות שני עולים שלושה פסוקים ואחד ארבעה, אכן אפשר גם יותר פסוקים (שלחן ערוך סימן קלח), ואין קריאה פחות מעשרה פסוקים, וצריך שהרי אין להמשיך לקרוא כיון שמתחיל פרשת יתרו, ולכן קוראים רק את תשעה פסוקים. ולפיכך אומרים התוספות שטעם הדבר כיון ש'סליק ענינא' כדי לסיים בדבר טוב אך לא פחות מזה. והרי בקריאת 'ויבוא עמלק' ישנם רק הפסוקים הללו. את הפסוק האחרון שוב, כדי להשלים לעשרה פסוקים. ומעיקר הדין אין בזה ומנהג הספרדים בסיום קריאת התורה לעולה שלישי בפורים לחזור ולקרוא חיוב. ט. רבי יוסל'מן והקיסר מקסימיליאן מאות שנה - בתקופתו של מרן ה'בית יוסף' - כל הספרים היו בכתב יד, ומי בכתב יד וכך לקרוא את ההפטרה. ויש לבאר את הענין, שהנה עד לפני כחמש מנהג חלק מאחינו האשכנזים לכתוב את ספרי ההפטרות שלהם על קלף שהיה רוצה מסכת מסוימת היה ניגש אל אחד שהיה זה המקצוע שלו שכתב ידו נאה והוא היה מעתיק לו את המסכת או את הספר על הנייר או על קלף. במהלך הדורות היו כמה פעמים שספרי היהודים היו מרכז הגזירה ומטרת צוררי עם ישראל, וכמה פעמים אירע שנגזרו גזירות לשרוף את ספרי היהודים, כמו הגזירה על שריפת התלמוד ועוד, אולם כמה פעמים גזירות אלו לא יצאו אל הפועל, אחת מהן אירעה לפני כשלוש מאות שנה בזמן ה'פרנקיסטים' שהיו כת לאחר תקופת שבתי צבי שר\"י, שהם קבוצה של יהודים בראשות יעקב פרנק שר\"י שאמר אף הוא על עצמו שהוא משיח, והמירו דתם לנצרות, והיתה זו פרשיה קשה בתולדות העם היהודי, והם הלשינו על ספרי היהודים ונגזרה גזירה לשרוף את הספרים ואירע שם נס גדול שה'בישוף' שהיה אמון על הגזירה נפל למשכב, והיה צועק על כך שרואה את האותיות של הספרים שרוצה לשרוף שבאים אליו כנמלים ואוכלים אותו, עד שמת במיתה משונה, ובנס נתבטלה הגזירה. והנה מעט לפני תקופת מרן השלחן ערוך נגזרה גזירה בקרב הכמרים הקתולים בגרמניה להשמיד את כל ספרי היהודים. ובאותו אזור חי רבי יוסף מרוסהיים שהיה יהודי חשוב מאוד במקומו וכתב ספר זכרונות, והרב להמן הדפיס את הספר הזה ושם מסופר הסיפור הזה, שהיה יהודי אחד משומד שהתלונן על ספרי היהודים שמלאים בהשמצות על הנצרות והנוצרים, ונגזרה גזירה להשמיד ולאבד את כל ספרי היהודים בגרמניה, והחלו שם לאסוף את כל הספרים מכל רחבי גרמניה לשריפה. והיתה זו גזירה נוראה שהיהודים שהחרימו להם את הספרים היו יושבים ובוכים, וכל הספרים היו אז כתב יד. ורבי יוסף - שכינו אותו בשם רבי יוס'למן - הלך לעשות השתדלות לביטול הגזירה, והיה זה סיפור ארוך כל ההשתדלות שלו שלא הועילה במאומה, עד שהתברר שהדרך היחידה היא לפגוש את הקיסר בכבודו ובעצמו. הקיסר שחי אז היה 'מקסימיליאן הראשון' והוא היה הסבא של 'קרל החמישי' שהיה מלך ספרד וגם קיסר גרמניה, שהיה המלך שבהיסטוריית העולם מלך על השטח הגדול ביותר, אך בסופו של דבר היה מלך כושל. ורבי יוסל'מן הלך לפגוש את הקיסר מקסימליאן שהוא לכשעצמו היה אדם הגון, וכשהגיע לעיר הבירה בכניסה עמד שם שומר שעצרו ואמר לו שאין כניסה ליהודים, רבי יוסל'מן לא אמר נואש ושיחד אותו בכמה מעות כדי שיכניס אותו, ואז השומר שאל אותו לסיבת ביקורו בעיר, ורבי יוסל'מן השיב לו שבא לפגוש את הקיסר. כששמע כך השומר אמר לו שאין לו מה לבוא לעיר כיון שהקיסר אינו נמצא בעיר ויבוא רק במהלך היום, לכן תבוא מחר ותפגוש אותו. רבי יוסל'מן הלך לדרכו, ואז התחילו השמים מתקדרים בעבים, ורבי יוסל'מן חיפש לעצמו מקום מחסה ובתוך כך מצא איזו מערה ונכנס אליה, שם הדליק לו נר והוציא את ספריו ושקע בתלמודו כאשר בחוץ החל לרדת גשם זלעפות. והנה לפתע נכנס למערה אדם אחד, גוי, שגם הוא עבר שם עם סוסו וחיפש מקום מסתור, כשראה את רבי יוסל'מן נבהל, שאל אותו מי הוא? אמר לו שהוא יהודי, וכך התפתחה שיחה ביניהם. הגוי שאל אותו למעשיו, ורבי יוסל'מן הסביר לו שהוא לומד גמרא שזו התלמוד בבלי ויש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה וכן הלאה, הסביר לו בפרוטרוט את ההשתלשלות וכו'. הגוי ביקש את רבי יוסל'מן אם יוכל לקרוא לו מהגמרא, ורבי יוסל'מן קרא לפניו במסכת במעשה של מונבז המלך שבזבז את אוצרות אבותיו, ואמרו (יא.)בבא בתרא לו 'אבותיך גנזו ואתה מבזבז?!' והוא השיב להם, שהוא מבזבז אך הוא חוסך לעולם הבא וכו', סיפור מאוד יפה. ורבי יוסל'מן המשיך עוד, והגוי שומע את דברי הגמרא ומתפעל מהחכמה, ולא שבעה אוזנו משמוע והמשיך להטות אוזנו בשקיקה לקול מוצא פי רבי יוסל'מן. לאחר מכן הגוי שאל אותו לאן פניו מועדות ומה הוא עושה, ורבי יוסל'מן סיפר לו את כל השתלשלות הגזירה על הספרים של היהודים ורצונו העז לבטלה, ושבא לחלות את פני הקיסר שיואיל בטובו לבטל את הגזירה. כששמע זאת הגוי אמר לו 'יש לך מזל שפגשת בי, כיון שבאופן הרגיל אי אפשר להיפגש סתם כך עם הקיסר, אך האלוקים שלכם אוהב אתכם, ולי יש קשרים בבית הקיסר ובידי להפגיש ביניכם. לכן תבוא מחר לבית הקיסר, ותאמר שאני הזמנתי אותך אלי ויכניסו אותך לבית הקיסר ושם אפגיש ביניכם!' והגוי הלך לדרכו. למחרת רבי יוסל'מן נכנס שוב אל העיר, ושם פעמיו אל ארמון הקיסר, כשהגיע לשם עצרו אותו השומרים ושאלוהו על מטרת בואו, ורבי יוסל'מן אמר להם שהוא מוזמן לפגוש את פלוני, הגוי מליל אמש. השומרים השיבו פניו ריקם כיון שאמרו לו שאינם מכירים אחד כזה ואין לו מה לחפש שם. רבי יוסל'מן התחיל להסתובב שם בלא לדעת לאן פניו מועדות, שאל את האנשים שם אם מכירים אחד כזה אך אין ולו אחד ששמע על אחד כזה. והנה בסמוך לארמון פעל בית מרזח ששם הגוים היו באים ושותים לשכרה. ושם היו הרבה מהמקורבים למלכות, והתחיל לשאול אותם אם מכירים את האיש המדובר אך אף אחד לא שמע עליו, והנה רואה הוא איש הדור בלבושו שהיה אחד מחשובי הממלכה, שפונה אל המוכר בבקשה שיתן לו משקה חריף בהקפה, המוכר סירב לבקשתו בטענה שאין לו רשות, ולאנשי הארמון חייב הוא למכור רק במזומן. כשראה כך רבי יוסל'מן ניגש לעבר המוכר ושילם בעבור הגוי, הגוי היה מופתע מה רוצה ממנו היהודי הזה, ורבי יוסל'מן אמר לו אינני מבקש ממך כלום, מלבד שתאמר לי מי הוא האיש פלוני כשכוונתו על הגוי מאמש, ואם תוכל להפגיש אותי עימו. הגוי כששמע את השאלה חייך, ואמר לו כן! אני מכיר אותו והוא אחד מבכירי הממלכה עד כדי שהוא מתגורר בארמון הקיסר בעצמו. לאחר ששתה, לקחו עימו והכניס אותו לאחד מחדרי הארמון, והורה לו להמתין עד שיבוא הגוי ההוא. רבי יוסל'מן המתין שם והנה הדלת נפתחת ובפתחה עומד לא אחר מאשר הגוי ההוא שפגש בו במערה! והנה בתחילה אמר לו הגוי בוא אכניס אותך אל הקיסר ותאמר לו כל מה שרצונך לומר לו. רבי יוסל'מן היה איש פיקח מאוד, ובאותו הרגע קם במלוא קומתו ובהתרגשות גדולה בירך בשם ומלכות \"שחלק מכבודו לבשר ודם!\" ואמר לגוי העומד מולו \"אתה הקיסר!\" הקיסר נדהם \"מנין לך?\" שאל את רבי יוסל'מן, והוא ענה לו 'אדם שגר בארמון, ואף אחד אינו מכירו, ואינו יודע את שמו, ויש עליו הדרת פנים כזו, כנראה שהוא הקיסר בכבודו ובעצמו!' הקיסר היה נרגש מאוד מהענין, ואמר לרבי יוסל'מן 'אינך צריך לשכנע אותי מה זו גמרא זה כבר לימדת אותי אתמול, ומשכך אני מבטל את הגזירה לאלתר!' רק שהיתה לקיסר בעיה קטנה, כיון שמינה שבעה מלומדים נוצרים לבחון אם אמת היא זו שספרי היהודים מכפישים את הנצרות, ואכן ששה מתוך השבעה נקטו בדעה אחת שספרי היהודים מלאים בהשמצות, ורק אחד עמד על דעתו - האחד הזה היה [ שאין הכפשות בספרי היהודים כלל והכל עלילה ושקר . והקיסר לא ידע מה לעשות ]פרופסור יוהן רויכלין שהיה איש מדע גדול מאוד עם אותם מלומדים, וביקש מרבי יוסל'מן שייעץ לו בחכמתו כדת מה לעשות. רבי יוסל'מן השיב לקיסר: 'אתה יודע למה רק אחד התנגד למהלך וכל הששה בירכו על המהלך?! כיון שרק הוא יודע את השפה העברית והארמית! רויכלין זה הוא לומד פסוקים וחומש וגמרא! לעומת זאת הששה האחרים הם אינם יודעים ומבינים את השפה העברית והארמית כלל!' הקיסר שמע כך והסכים, ומיד נתן צו לביטול הגזירה. י. קריאת ההפטרה מתוך ספר הפטרות בזמן מרן הבית יוסף עצמו התחיל הדפוס להיות נפוץ בעולם, אך עדיין לא היה זה דפוס כהיום אלא ידני, והדפוס החשמלי התחיל רק לפני כמאה שנה ומניחים אותם על הנייר ונעשה כמין חותמת. ועם הזמן השתכללו עד שנעשה בלבד. ובזמן ההוא הדפוס היה שמכינים צורת אותיות כמו מילה שלימה כפי מה שעושים כיום במכונה חשמלית לכל ענין. בעל ה'לבוש', שהיה תלמידו של הרמ\"א, ראה בכמה מקומות שאנשים קוראים הפטרה מתוך ספרי דפוס וטען שאין זה נכון על פי ההלכה, כיון . (ריש סימן רפד והובא במשנה ברורה שם סק\"א)שצריך שההפטרה תהיה מתוך כתב יד איתא איסור לקרוא בספר נביא שאיננו נביא (ס.)והנה בגמרא במסכת גיטין לה' הפרו תורתך', דהיינו כיון שאם נחמיר להחזיק ספר הפטרות שלם של כל שלם. אולם ההפטרות מותר שיהיו ספר של הפטרות לבד, כיון ש'עת לעשות הנביאים לצורך קריאת ההפטרה יבואו על ידי כך לבטל את קריאת ההפטרות לגמרי, שהרי לא די בכך שצריכים להחזיק ספר תורה שהינו יקר מאוד, ספרי הנביאים אף הם, ויש מקום לחשוש שישתמטו מלקרוא. ולכאורה הלבוש שאמר שצריך לקרוא מתוך כתב יד היינו לאו דוקא שיהיה כתוב כל הנביא בספר כתב יד שהרי הגמרא אמרה שאין להחמיר בזה, אלא בא לומר שיקראו מתוך ספר הפטרות שהוא כתב יד. מביא את דברי הלבוש וכותב עליהם שאינו צודק, (ריש סימן רפד)המגן אברהם ואפשר לקרוא את ההפטרה מתוך המודפס. והטעם משום שהדפוס הוא כעין כתיבה בכתב יד, אמנם הוא אינו מתייחס מה יהיה הדין בתפילין ומזוזות שנעשו בדפוס, שבזמנם היו כמה פוסקים שהתירו כתיבת ספר תורה בדפוס שהיה בזמנם שהוא דפוס ידני, אלא שבמזוזות ותפילין היה ויכוח נוסף כיון ראה ט\"ז יו\"ד סימן רעא סק\"ח, וראה בענין זה בשו\"ת [ שצריך שיהיה כסדרן , אך רוב הפוסקים פסלו את הדפוס בסת\"ם מכל וכל, ]יחוה דעת ח\"ו סימן נז אלא המגן אברהם דן אם דפוס נקרא כתיבה או לא, ומסיק שאכן דפוס נקרא שצריך לקרוא בספר נביא שלם דוקא, שהרי כל מה שאמרה הגמרא שאין צורך כתיבה. ומאידך מחדש המגן אברהם, כיון שהדפוס נחשב ככתב יש לומר לקרוא ספר שלם משום 'עת לעשות לה'', ויבואו להיבטל מקריאת ההפטרה כל כך יש להחמיר ולקרוא מתוך ספר נביאים שלם. וזה שאינו בגלילה כספר לגמרי, כעת שניתן לקרוא בספר של דפוס, יש לומר כיון שהדפוס אינו יקר תורה ואינו מתוך הקלף אין זה מעכב. ומשמע מדבריו שם, שעדיף לקרוא בספר נביא שלם בדפוס על פני מגילה של נביא בכתב יד חסירה. וכן דעת התוספות יום טוב בספרו 'מלבושי יום טוב' ורבים מהאחרונים סוברים כן. (ש\"ע הרב שם ובקונטרס אחרון שם)אולם דעת הגאון רבנו זלמן בשלחן ערוך שלו דלא כהמגן אברהם, וכדבריו סוברים עוד רבים מהאחרונים, שספר הפטרות בדפוס הוא מועיל ללא כל חשש, למרות שאינו שלם והוא בדפוס. וטעמם, ההפטרה מתוך הספר היא כיון שאסור לקרוא בעל פה, דברים שבכתב אי שהרי בזמן הגמרא היה הכל כתוב בכתב יד. והסיבה שצריך לקרוא את וגם אם יודע בעל פה אינו רשאי לזה. (גיטין ס:),אתה רשאי לאומרם על פה סובר שציבור שאין להם נביא שלם על (או\"ח סימן ס ס\"ק יא ד\"ה ועוד)החזון איש לפניו, ואין עדיפות זה על פני זה. ולהלכה חלק מקהילות האשכנזים, ובפרט קלף בכתיבת יד שיקראו ממה שיש בידם, יקחו ספר הפטרות או ממה שיש ה'פרושים', מקפידים לקרוא הפטרה מתוך ספר נביא שלם על קלף בגלילה. ולפי ההלכה הוא יכול להיות מנוקד, ואין זה מעכב כספר תורה. יא. הרמב\"ם ו'בן אשר' לפני שנים הייתי אצל הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל, ודיברתי עימו על ענייני צורת האותיות והחלוקות בין מנהגי הספרדים לאשכנזים, ואמרתי לו שמנהג הספרדים הוא כרבינו האר\"י, ודלא כמרן הבית יוסף. ולמעשה יש כמה נוהגים כהבית יוסף. ואז הרב אלישיב התחיל להתעניין אם בדקתי בספרי ראיות בגמרא נגד מנהגינו כיום, ואילולא שרבינו האר\"י היה אומרה היינו תורה קדמונים על צורת האותיות, ודיברנו על ספר התורה של הר\"ן ושל (פ\"ח הרמב\"ם, הרמב\"ם כתב ספר תורה אך הוא איננו בנמצא, והרמב\"ם כותב שכתב את ספר התורה שלו על פי 'בן - אשר' ושם הוא מהלכות תפילין הלכה ד) משבחו שבקי בדקדוק ובחסירות וביתירות והכל עשו על פיו. ואז אמרתי לרב אלישיב ששמעתי טענה ש'בן - אשר' היה קראי! הרב אלישיב נזעק 'וכי הרמב\"ם יסמוך על קראי?! הרי הרמב\"ם נלחם בהם מלחמת חורמה!' ואני אמרתי לו שהאמת שאינני יודע אם נכונה היא שמועה זו, אך אפשר להבין זאת או שהרמב\"ם לא ידע שהוא קראי, או שהרי הקראים למדו חומש, והוא שהוא גוי המומחה כנראה היה מומחה בחומש, והרמב\"ם כותב שאפשר לסמוך עליו כיון שבזה (חולין קיא:) אינו משקר, וכמו שכתוב בגמרא לגבי 'קפילא' מרע הימנותיה. באותו מעמד נכח רב אחד שהגיב, והציע שיכול להיות שמי לטעום את התבשיל לומר אם נכנס בפנים דבר איסור, והוא נאמן כיון שלא שאומר את הטענה הזו הוא מספרי הציונים, ואמרתי לו שאינני זוכר היכן מי היה 'בן - אשר'. כשיצאתי החוצה התקשרתי לידידי הגאון רבי משה מרדכי ראיתי זאת, אך אבדוק. בסיום השיחה, הרב אלישיב ביקש ממני שוב שאבדוק מה היה כל כך חשוב לרב אלישיב מי היה 'בן אשר'?! ואז הוא אמר לי שהרי קארפ שליט\"א מקרית ספר, וסיפרתי לו את כל מהלך השיחה, ושאלתי אותו, כל מה שהם האשכנזים שקוראים את הנביאים מתוך הקלף ועושים חסירות ויתירות וכו' הוא על סמך 'כתר ארם - צובא' ומי שעשה את אותו 'כתר ארם צובא' היה לא אחר מאשר 'בן אשר'. ד\"ר לוין והוא ערך את הספר 'אוצר הגאונים', והוא היה יהודי ירא שמים, ובדקתי את הדברים לעומק והתברר לי כך, שהנה היה רב אחד ששמו הרב ושם ערך קונטרס שלם נגד 'בן אשר', וטוען שם שרב סעדיה גאון חי בזמנו של 'בן אשר' ופעל נגדו, ורס\"ג כתב קונטרס נגד 'בן אשר' בשם 'אשא משלי', לאוניברסיטא וצילם לי את הקונטרס והביא לי אותו, וקראתי בו מתחילתו ולפי זה טען שהיה קראי. הלכתי וחיפשתי את הקונטרס, ואחד מידידי הלך עד סופו, וראיתי שראיותיו בקשר ל'בן אשר' אינם חד משמעית, וזו האמת, הוא היה בעברו רב צבאי [ ולאחר מכן ראיתי שחוקר אחד כתב מאמר גדול נגד הרב ד\"ר לוין, וטוען שאינו צודק כלל. ועיקר טענתו ]ואינני זוכר את שמו שהציונים שאוהבים את המקרא, כמו בן גוריון שהיה אפיקורוס גדול מאוד, אבל הוא היה אוהב חומש, וכל מי שאהב ללמוד חומש וידע חומש שייכו אותו לקראים. שהעליתי בחכתי, והסברתי לו מה שנראה לומר שאין הראיות של הרס\"ג חד לאחר כל המעשה הזה הלכתי אל הגאון הרי\"ש אלישיב ואמרתי לו את כל מה ואינו יודע מדבריו אלו, וכנראה שסמך עליו שהוא ירא שמים. ולמעשה כיום משמעיות, ואדרבא תמוה לומר שהרמב\"ם שחי כמאתיים שנה לאחר הרס\"ג בכל ספרי התנ\"ך סומכים על פי 'כתר ארם צובא' שהוא על פי 'בן אשר'. יב. לקרוא מתנ\"ך שלם או בספר הפטרות ואף להמגן אברהם יש לומר שהעדיף את הדפוס ובספר שלם על פני ספר כתיבת יד חסר, היינו לפי תנאי הדפוס שהיה נהוג בזמנם שהיה כעין פעולה אברהם את דבריו, כיון שודאי בדפוס של היום אין זה נחשב ככתיבה כלל. בידו, אך כיום שהדפוס כולו הוא חשמלי ודאי שאין ספק שבזה לא אמר המגן והסיבה שגונזים ספרים אלו למרות שאין בהם דין כתיבה הוא מפני כבוד התורה לדברי הכתובים בהם. שכך היה דרך הדפוס, אולם כיום האותיות הן כצילום ואי אפשר לגרדן כדיו עוד יש לשים לב שהדפוס בזמנם היה נרגש על הקלף רישום האותיות כיון על הקלף כיון שאין בזה ממשות. כיום לוקחים 'טונר' קטן ואפשר להדפיס ממנו אלפי דפים – הפלא ופלא! ויש לדרג את חשיבות הענין, שספר נביא שלם בכתיבת יד הוא החשוב ביותר, ואחריו ספר הפטרות אף שאיננו שלם, או החומש המצוי ואין בזה הבדל. שעדיף תנ\"ך שלם (שו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן כו) כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"לאמנם לענין קריאת ההפטרה, אין הבדל אמיתי בין אם יקראו בתנ\"ך שלם או בספר על ספר הפטרות, אך לפי כל האמור לעיל, שאם מתברר שהדפוס הוא פסול הפטרות. ומי שרוצה להחמיר שיחמיר רק לענין שיהיה על קלף בכתב יד."},{"filename":"45.pdf","content":"| קריאת פרשת זכור| אחזקת אברכי הכוללים בימינו| זכר למחצית השקל| נושאי השיעור: טעם קריאת ארבע פרשיות קריאה בספר תורה פסול | נוי והידור באותיות הסת\"ם| חובת בדיקת מחשב בסת\"ם| ספר מהודר לקריאת זכור20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת משפטים-שקלים נמסר י\"ט אדר א' תשע\"טהלכות ארבע פרשיותהשיעור לע\"נ ה\"ה אליהו בן חנה ת.נ.צ.ב.ה | 45 'גליון מס א. ארבע פרשיות ושבת \"הפסקה\" בשבת הבאה עלינו לטובה נקרא פרשת 'שקלים'. המשנה בסוף מסכת מביאה את תקנת קריאת ארבעת הפרשיות, הראשונה היא (כט:)מגילה פרשת 'שקלים' ואחריה 'זכור', 'פרה', ו'החודש'. פרשת פרה ופרשת שקלים לפרשת זכור, וכן בין פרשת זכור לפרשת פרה פעמים ויש ביניהם החודש קוראים אותן שבוע אחר שבוע, ואין הפסקה ביניהם. ובין פרשת הפסקה של שבוע אחד, ופעמים שאין מפסיקין ביניהם. ברוב השנים יש שבת הפסקה אחת, וכן הוא השנה, שבשבוע הקרוב נקרא פרשת שקלים, ובשבת שלאחריה תהיה שבת \"הפסקה\" ואחריה קרואים פרשת זכור. שקלים לזכור והפסקה השניה בין זכור לפרה, ויכול לקרות כן רק כשראש אולם יש שנים שמפסיקים בהם בשתי שבתות הפסקה, הפסקה אחת בין חודש אדר חל בימים חמישי ושישי. קריאת פרשת זכור היא לכולי עלמא מדאורייתא, ודעת רוב הראשונים (סימן שאף קריאת פרשת פרה היא מדאורייתא, וכן פסק מרן השלחן ערוך ולעומתם קריאת פרשיות שקלים והחודש הן תקנת חכמים תרפ\"ה ס\"ג). בלבד. ב. משמיעים על השקלים הטעם לקריאת פרשת שקלים בעת הזו, שהנה במשנה במסכת שקלים כתוב 'באחד באדר משמיעים על השקלים'. והיינו שבזמן בית (פ\"א מ\"א) לצורך רכישת קרבנות לבית המקדש. שיש קרבנות יחיד, שהיחיד מביאם המקדש כל אחד מישראל היה חייב לתת מחצית השקל, ויעודו היה לבית המקדש מעצמו, כגון עולה, חטאת, אשם וכיו\"ב, ויש קרבנות ציבור שחיובם מוטל על הציבור, כגון קרבן תמיד של שחר שמקריבים בכל יום בבוקר והוא הקרבן הראשון, ולאחריו מקריבים את שאר הקרבנות, וכמו (פסחים נח.) : 'והקטיר עליה חלבי השלמים' ודרשו חז\"ל (ויקרא ו, ה)שכתוב 'עליה' - השלם כל הקרבנות כולם. ובערב מקריבים קרבן תמיד של בין הערביים שחותם את הקרבת קרבנות היום. ויש על הקרבן הזה מסכת . וכמו כן בשבתות ]ונוהגים לאומרה בחנוכת הבית[ שלימה, מסכת תמיד ובימים טובים שמביאים קרבנות מוסף שהתורה פירטה אותם בפרשת פנחס, הם קרבנות ציבור. וכמו כן היה סוג קרבנות ציבור, והן קרבנות עולה שמביאים בזמן שאין קרבנות להקריב על המזבח, וכדי שהמזבח לא יהיה שומם היו מקריבים (סוכה נו.).את הקרבנות הללו, והן נקראין בשם \"קייץ המזבח\" ואחד מישראל תהיה לו שותפות בזה, וזמן התרומה היה בראש חודש ולצורך כל אלו הקרבנות היו אוספים את מחצית השקל, וצריך שכל אחד ניסן, שזו תחילת שנה חדשה, וכבר מראש חודש אדר היו מזכירים על ותורמים, והחל מראש חודש ניסן קרבנות הציבור היו מהתרומה החדשה. כך לציבור, והיו מעמידים שלחנות במקומות מרכזיים ושם היו באים 'זאת עולת חודש (במדבר כח, יד): דורשים זאת מהפסוק (מגילה כט:) וחז\"ל בחודשו לחדשי השנה' – חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וזכר לאותו 'משמיעים על השקלים' קוראים אנו כיום את פרשת שקלים. ג. זכר למחצית השקל בימינו שבעוונותינו אין לנו בית המקדש, ואיננו מביאים מחצית השקל, וצריך להיזהר ולומר מנהג ישראל להפריש מעות 'זכר למחצית השקל'. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו תורמים אותם לצדקה.'זכר' כדי שלא יהיה כמפריש להקדש בזמן הזה. ומן הדין אפשר לתרום לכל מטרה של צדקה, אך מן הראוי לתרום ולתמוך במשך שנים רבות היה מורה לתרום כסף זה באברכים העמלים התורה יומם ולילה, וזו הצדקה המעולה והחשובה אאמו\"ר מרן זצוק\"לביותר. (ח\"א לתלמידי חכמים, ועוד כשכתב את ספרו שו\"ת יחוה דעת כתב שם כן , ובשנותיו האחרונות שנתרבו ב\"ה לומדי תורה, היה מורה לשואלים סימן פו) זצוק\"ל והגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל שהמעלה העליונה בצדקה היא אברכי את פיו לתרום לאברכים ולכוללים. וכך היתה דעת הגראי\"ל שטיינמן הכוללים. וצריכים להבין מהו אברך כיום, אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם, מוכשרים ורציניים, שמתוך הסכמתם המלאה בלבד מוכנים להתפרנס בדוחק, ועמלים בתורה יומם ולילה בבחירתם האישית, להיות ה'שבט לוי' של הדור ולעסוק בתורה תוך שהם משלמים מחיר כבד מאוד שמפרנסים את משפחתם בדחקות. וכל מי שעוקב ויודע מה המצב של האברכים, מצד אחד כואב הלב לראות עם מה מתמודדים, אך מצד שני ניתן רק להתפעל מגבורתם המופלאה. ולצערינו הרב אנו חיים במדינה המכונה \"מדינת היהודים\" ובה מבזים את לומדי התורה ועמליה, ולעומתם רואים את אלה המסתובבים בתל-אביב וכיו\"ב, שהם ללא תורה וללא מצוות, שאינני יודע במה הם יהודים! וחוץ מהעובדה שאביהם ואמם יהודים אין בהם כל סממן ליהדות. ויש מקומות מסויימים שם המתנהלים יותר גרוע מפאריז ה\"י, ודוקא ה'שבט לוי' של דורנו, שפרשו מענייני העולם הזה ומוסרים את נפשם על לימוד התורה, הם אלו שכבודם מושפל עד עפר! מפעם לפעם אני מוסר שיעורים בכוללים ברחבי הארץ, ואני נוכח לראות בהתפעלות כל פעם מחדש אברכים המתמודדים בצמצום ובדחקות, ועל אף שנשותיהן עובדות ומסייעות אין הקומץ משביע את הארי, ולמרות כל זאת מקדישים את כל חייהם לתורה, אשריהם שכך הם! וכולם יודעים שאברכים הללו ברובם הגדול הם מוכשרים כל כך שהיו יכולים להביא פרנסה בשפע הביתה, ומוותרים למען המטרה הקדושה והנעלה. : 'כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב (פסחים נג:)הגמרא אומרת בישיבה של מעלה'. ושם אין הכוונה בתלמיד חכם עני, אלא אף בתלמיד חכם שמתפרנס ב\"ה ולא חסר לו, כיון שמהנה תלמיד חכם בנכסיו זה דבר גדול מאוד. לפני כשערים שנה היה יהודי אחד בארצות הברית שהביע את רצונו לתרום ל'יחוה דעת' סכום נכבד לאחזקת האברכים, אך היה לו תנאי שאאמו\"ר בעצמו יחתום עימו על הסכם 'יששכר וזבולון'. בתחילה סירבתי לבקשה מחמת כבודו של אאמו\"ר, אך לאחר זמן כשסיפרתי את דרישתו לאאמו\"ר, להפתעתי אאמו\"ר הביע את רצונו לחתום, 'למה לא'?! שאל. 'הרי אם אחתום עימו הכסף יהיה שייך לי, ואז כביכול אני הוא זה שתורם לאברכים!' אאמו\"ר לא השתהה ומיד ישב וכתב בכתב ידו את נוסח ההסכם, ולמשך חמש שנים היהודי הזה תרם לבית המדרש סכום מכובד לאחזקת האברכים. והיה לאותו אחד הזכות לחתום הסכם 'יששכר וזבולון' עם מרן זצוק\"ל. ולפני כמה שנים כשפגשתי באותו אדם ביקשתי ממנו לראות את ההסכם ההוא שחתם עם אאמו\"ר אשר כתב בכתב ידו.וכל טענתו של אאמו\"ר היתה שאחזקת האברכים אין כמוה חשובה, ועל ידי אותה חתימה אאמו\"ר הפך להיות שותף פעיל באחזקתם. ד. נשים וילדים במנהג 'זכר למחצית השקל' תרומת ה'זכר למחצית השקל' ראוי לתרום על כל אחד מבני הבית מעל ואין זה הרבה כסף, אך כשתורמים לאחזקת אברכים פרוטה לפרוטה בשביל הילדים ואף בשביל עובר במעי אימו. וכל אחד יעשה כפי יכולתו. גיל שלוש עשרה שנה. וטוב לתת גם בשביל הנשים. ויש שנהגו לתת גם מצטרפת לחשבון גדול. אומרים, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה עולם, (יג:)חז\"ל במסכת מגילה הקב\"ה 'הקדימו שקליכם לשקליו' – שנקדים רפואה למכה בזכות תרומת שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף כדי לאבד את היהודים, אמר שחשבון עשרת אלפים (שם טז. ד\"ה ודחי)מחצית השקל. והתוספות כותבים ככר כסף הוא בדיוק מחצית השקל לכל אחד מישראל. וכיצד הוא החשבון (פורים הזה? יש בזה כמה פירושים, וכתבתי על כך באורך בתורת המועדים , ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך בזמנו סימן ד אות א בביאורים וציונים ד\"ה והנה) ב'קול סיני' (אדר א תשכ\"ה), ע\"ש. ה. זכירת עמלק בפה בשבת שקודם פורים קוראים בתורה בפרשת זכור, וזוהי הקריאה היחידה : 'זכור את אשר עשה החשובה ביותר מכל העליות לתורה, ואף מעליית 'חתן תורה'. הגמרא שחייבים בה מדאורייתא. ואין ספק שעליית פרשת זכור היא העלייה (דברים כה, יז-יט) דורשת על הפסוק (יח.)במסכת מגילה לך עמלק וכו'', שלכאורה פעולת הזכירה היא בלב, ועל זה אומרת התורה בסוף הפרשה 'אל תשכח', והיינו שהזכירה מחוייבת בפה. ועוד אומרת ונעשים', זכירה - זכירה לגזירה שוה, שכשם שבזכור קוראים מתוך הספר, זאת זכרון בספר', ובמגילת אסתר כתוב (ט, כח) 'והימים האלה נזכרים וקראה על פה לא יצא. ונלמד מגזירה שוה, שכתוב (שמות יז, יד) 'כתוב הגמרא שם, שקריאת מגילת אסתר צריכה להיות מתוך מגילה כשרה, כך גם הוא הדין בקריאת המגילה שתהיה מתוך מגילה כשרה. ורבים וראה בתורת המועדים שם סימן ב אות ו בביאורים וציונים מהראשונים לומדים מהגמרא הזו פשט שיש לקרוא פרשת זכור מתוך [ ספר תורה .]אריכות רבה בנושא זקנו של המן הרשע, ובזה אנו מקדימים את זכירת עמלק לפני המחייה את קריאת פרשת זכור לימי הפורים בהם מוחים את זכר עמלק, שהיה והנה עיקר הזמן מתי לקרוא את פרשת זכור זה קבעו חכמים כדי להסמיך בפועל שהיא בפורים. ולכן קבעו חכמים לקרוא את פרשת עמלק בשבת שלפני פורים. ו.טעם לקריאת פרשת זכור פעם בשנה בעיקר הדבר שקוראים את פרשת זכור פעם בשנה, אין לכך מקור מן התורה, ולכאורה היה אפשר לומר גם שהמצוה לזכור היא גם פעם בחיים וכיו\"ב. אך יש שמצאו לכך סימוכין ממה שכתוב בפרשת זכירת אין המת משתכח מן הלב (ברכות נח:)מעשה עמלק \"לא תשכח\", וקיימא לן office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אלא לאחר שנים עשר חודש, ומשמע שזכירה פועלת למשך שנים עשר חודשים ולאחר מכן מתחילים לשכוח. ז. כיצד זוכרים את הלימוד עניין שכחת המת נראה במציאות, שעם כל היגון והצער ושברון הלב במות המת, לאחר זמן שוכחים את המת וממשיכים הלאה, והכרתי יהודי אחד שהיו לו בן ובת, ואיבד את בנו בגיל שמונה עשרה ל\"א, ולאחר שנים הייתי מספר לו סיפורים על בנו והוא לא זכר אותם, הזמן עשה את שלו, וב\"ה שזכה לראות דור ישרים מביתו נכדים וכו'. וככלל ענין השכחה היא מתנה נפלאה שה' העניק לנו ברחמיו שנוכל לשכוח את הצרות שלנו, אך הקב\"ה מזהיר אותנו \"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך\" – לשכוח את הצרות זה טוב אך לא לשכוח עם זה את השי\"ת, את התורה והמצוות. הרי מי ששוכח את התורה והמצוות זה דבר גרוע. הרבה שואלים כיצד מרן הרב עובדיה היה זוכר כל כך הרבה?! הרי זכר אלפי ספרים מה כתוב בכל אחד בצורה מעוררת התפעלות, וזכורני שפעם בסעודת ליל שבת אמר לי שאלה בענין אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, אם צריכה לברך או לא? ולאחר הסעודה ישבנו וביררנו ודננו בנושא הזה, והוציא מהספריה כמעט מאה ספרים! תוך שהוא תר ומחפש מה נאמר בפוסקים בנושא הזה, ומביא ראיות לכאן ולכאן, כשעיקר הנידון נסוב בענייני ספיקות וחזקות וספק ספיקא וכל המסתעף מזה, והדיון נמשך בכל מהלך השבת, ולאחר השבת עמדנו והשבנו ספר ספר למקומו בספריה עד שהשלחן התרוקן, ומיד לאחר השיעור במוצאי שבת התיישב ושם הוא מאריך (סימן י), לכתוב את התשובה, ונדפסה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו הרבה בנושא הזה לעומק ולרוחב, וראו שם שהכל מדוייק ומצוטט מהרבה ספרים וזוכר אני את המעשה כאילו אירע היום שכל מה שכתוב שם כתב ללא שהיה לפניו ולו ספר אחד בלבד! הכל מהזיכרון! והתשובה לכך ברורה חז\"ל אומרים שכלי שהוא מלא עד גדותיו אי אפשר למלאות בו עוד, ורק אם נתרוקן ניתן למלאותו, לעומת זאת בלימוד התורה זה הפוך, שאדם שאין בו תורה, והוא כלי ריק, כמה שימלאו בו תורה לא יצלח, אך מי שהוא מלא וגדוש בתורה, אפשר להוסיף ולמלאות בו עוד ועוד. ואדרבא, ככל שאדם יתמלא בתורה הוא יהיה זכרן יותר בלימודו. ומי שראשו שקוע בלימוד ולומד ועמל ומוסיף על הידיעה שלו בתורה, לא רק שאינו שוכח את מה שלמד, נוסף על כך הוא זוכר יותר כהנה וכהנה. ואין בזה משמעות אם יאכל מאכל כזה או אחר, וכמו שרואים שזקני תלמידי חכמים שדעתם מתווספת עליהם. וזכורני שכשנתיים לפני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך לעולמו, שאלתי אותו באיזו הלכה, ואחר כך התברר לי שזו הלכה שהוא זוכרה מלפני למעלה משבעים שנה! כיון שאמר לי שלמד את ההלכה הזו בהיותו בחור צעיר, והמעשה היה כשהיה בגיל תשעים ויותר. ח. פרשת זכור בשנה מעוברת ומחמת המבואר ששכחה היא פעם בשנה, בשנה שלאחרי שנה מעוברת נמצא שקוראים את פרשת זכור בהפרש של יותר משנה בין הקריאות, ולכן יש מחמירים להזכיר לציבור בפרשת כי-תצא הקודמת לשנה מעוברת, לכוון לצאת ידי חובה של זכירת מעשה עמלק, ואמנם אין זה חיוב אלא חומרא, אך כדאי לעשות כן, וכך אני נוהג. ט. ספר תורה מהודר לקריאת זכור כיון שקריאת פרשת זכור היא חיוב מדאורייתא, חשוב מאוד להוציא לקריאת זכור את ספר התורה המהודר ביותר שנמצא בבית הכנסת. כיום האפשרות של בדיקת מחשב, על ידי תוכנות משוכללות לבדוק כל בעיה, חלה מהפיכה גדולה בכל הקשור לכשרות ספרי התורה, כיון שיש את והמחשב אינו טועה. לפני כמה שנים היה כאן בבית הכנסת ספר תורה באמצע הקריאה נמצא שיש בו אות אחד חדש, יפה מאוד מאוד, אשר עבר הגהת מחשב, והנה בפרשת ויקהל ]לאחר שקראנו בו את פרשת זכור[ נו\"ן מיותרת. והערתי את תשומת ליבו של בעל הספר איך יכול להיות שהספר עבר הגהת מחשב הרי לא יתכן שמחשב לא יזהה טעות כזו?! עליה, רק שמסתבר שהסופר טעה ולא תיקן את הטעות הזו! מחשב הוא לספר, והנה אנו מוצאים שהמחשב באמת זיהה את הטעות הזו, והתריע במוצאי השבת, בעל הספר הלך והביא את תוצאת בדיקת המחשב שערכו גולם, הוא איננו טועה, בני אדם טועים לא מחשב! וכבר סיפרתי בעבר שבעיר בני ברק, היה סופר מומחה וירא שמים בעל כתב נפלא, אשר כל מזוזה שלו היתה עולה הון תועפות, והוא היה מוסר את המזוזות שלו מלבד בדיקה ידנית גם לבדיקת מחשב. והנה פעם אחת אחד רכש ממנו מזוזה מהודרת ויפה, והסופר אמר לו שאינו צריך לבדוק את המזוזה במחשב כיון שכבר בדק אותה. הקונה החליט לעצמו שלמרות זאת רוצה לבודקה במחשב. והנה בבדיקה התגלה שהמזוזה כשרה למהדרין, אך בנוסף המחשב התריע שמזוזה זו נבדקה כבר בעבר ונמצאה פסולה. לאחר בירור שנערך התברר שלאחר הבדיקה הראשונה בה התברר שהמזוזה פסולה, חס הסופר על המזוזה והחליט לתקנה. והנה, יש הלכה בתפילין ובמזוזות שיהיו כתובים \"כסדרן\", דהיינו שכל מילה וכל אות תיכתב לפי הסדר בו כתובה בתורה, ואם נכתבה לאחר שכתבו את המילה הבאה או את האות הבאה המזוזה או התפילין נפסלו. וכן כשיש טעות במזוזה או בתפילין כגון שכתב רי\"ש במקום דל\"ת, אינו יכול לגרד את התוספת הקטנה מהצד, כיון שזה נקרא \"חק - תוכות\" דהיינו שכדי לכתוב אות בספר התורה צריך לכותבה בעצמה ולא לגרד מסביבה וליצור כמין האות ההיא, כגון שנפלה טיפת דיו על הקלף אינו יכול לגרד בצדדי הטיפה וליצור אות אל\"ף וכיו\"ב, ולכן כשמגרד את התוספת של הדל\"ת על הרי\"ש נמצא שהרי\"ש לא נכתבה בעצמה אלא נוצרה כתוצאה מגרידת הטיפה. והדין במקום כזה הוא למחוק את האות לגמרי ולכותבה מחדש. אך בתפילין ומזוזות כיון שהמבואר הוא שצריך שיהיו כסדרן, לפיכך לרוב רובם של הטעויות בתפילין ומזוזות אין תקנה כלל. והוא הדין לכאורה במזוזה של הסופר ההוא בני ברק שפסולה, כיון שתיקנה לאחר שסיים לכותבה, וממילא היא כתובה שלא כסדרה. ולאחר שהתברר שהסופר ההוא נכשל בזה, הלכו אל הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק\"ל וסיפרו לו את כל אשר אירע בסופר הזה שהוא רמאי. והרב וואזנר אכן הורה לפרסם שהסופר הזה הוא רמאי ונוכל ואין לקנות ממנו יותר סת\"ם, אך הסופר הזה בא לפני הרב וואזנר ובכה והתחנן על נפשו ,והבטיח שהיה זה מעידה אחת ומעולם לא אירע לו כן י. נאמנות סופרי הסת\"ם וזאת צריך לדעת, שהדבר הכי יקר בסופר סת\"ם הוא נאמנותו, שהרי בכל שם ה' הוא צריך לנהוג בו בקדושה ובטהרה, ואם לא אמר 'הריני כותב לשם , וכן אם לא אמר ]אמנם בדוחק יש מקום להקל[ קדושת וכו'' הסת\"ם פסול בתחילת כתיבתו שכותב 'לשם מצות וכו'' הסת\"ם פסול, וכל זה אין בידינו לידע שעושה כן אילולא הנאמנות שלו. ובנוסף, צריך הסופר גם כן שידע - [ את ההלכות על בוריים, והם הלכות קשות מאוד בסימן ל\"ב באו\"ח . ויש ]ובזמנו למדתי הלכות אלו במשך שנתיים למרות שלא כתבתי בפועל כאלה שחושבים שאם אין לאדם פרנסה או שיש לו כתב יפה שילך ויכתוב סת\"ם, ואינם מבינים שצריך לכך יראת שמים גדולה מאוד וידיעת ההלכה, ואוי ואבוי שאם לא ידע הלכות סת\"ם כמעט ולא תצא מזוזה כשרה אחת מתחת ידיו! ולפיכך כשרוצים להזמין סת\"ם יש עלינו לברר מיהו הסופר הזה, ומהי מידת מהימנותו, ולא להתבונן רק על הכתב אם הוא יפה או לא. בשעתו כאשר נעשיתי בר-מצוה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך והזמין בעבורי תפילין מסופר שהיה מפורסם מאוד כסופר יקר ביותר, ובשביל להזמין היה צריך להמתין זמן רב, ואאמו\"ר הזמין לי כשהייתי בן אחד עשרה, וכשנעשיתי בן שתים עשרה קיבלתי את התפילין והתחלתי להניחם, ובהיותי בן עשרים ביקשתי מאאמו\"ר לשלוח את התפילין לבדיקה ושלחתי אותם לבדיקה, והבודק אומר לי שאמנם התפילין כשרות למהדרין, אך הכתב אינו יפה כל כך, אני מיד ניגשתי לאאמו\"ר ושאלתי אותו 'אבא, קנית לי תפילין עם כתב לא יפה?!' ואאמו\"ר אמר לי 'כן, אבל הסופר הוא הסופר הכי טוב!' הוא סופר צדיק ומקובל, שכותב את הסת\"ם בקדושה ובטהרה, וטובל במקוה כל יום, ואינו מדבר באמצע הכתיבה, ובכלל שומר על פיו כראוי, היש לך יותר מהודר מזה?!' ובאמת שישנם ראשונים שסוברים שכתב יפה בספר תורה זה חשוב מאוד מדין 'זה אלי ואנוהו', אך בתפילין כיון שמכניסים את הפרשיות בתוך הבתים אין בזה זה אלי ואנוהו. והוא נידון שמובא בפוסקים לגבי חובת השרטוט בסת\"ם, שבספר תורה ובמזוזה צריך לעשות שרטוט משום הידור מצוה (מנחות לב: ד\"ה 'זה אלי ואנוהו', אך בתפילין אין חיוב כזה, ומבארים התוספות שהוא מטעם האמור שמכניסים את הפרשיות לתוך הבתים ואין רואים הא) את הפרשיות, אין בזה משום זה אלי ואנוהו. ולכן גם להתוספות יש לומר שאם שורות התפילין עקומות או אחת קטנה מהגדולה, אין בזה כל חשש. ויש דיון רחב בפוסקים בנושא אם יש 'זה אלי ואנוהו' בדבר מכוסה או לא, ודוגמא (סימן לב שער הציון אות נ). וכתבתי על כך באורך ב'הלכה ברורה' ח\"ב לדבר בדלתות של בית המקדש שהחלק החיצוני היה מזהב משום זה אלי ואנוהו, אך החלק הפנימי היה עשוי מעץ כיון שאין עין כל רואה את החלק הפנימי. ע\"ש באורך. לעומת זאת בטעויות שבספר תורה, רוב הטעויות ניתנים לתיקון מחמת שאין חיוב לכתוב את הספר תורה כסדרו. והדבר היחידי שמהווה בעיה לתיקון הוא כשיש טעות בשמות הקודש שאי אפשר למוחקם. ופעם אירע שהייתי במקסיקו והביאו לפני ספר תורה שהסופר שכתבו לא ידע כראוי את ההלכות ובשני שמות קדושים הסופר לא קדשם כראוי. ויש בזה מחלוקת אם שמות אלו קדושים או לא. והתרנו את יריעות הספר בשמות הללו, והבאתי אותם לארץ ישראל לסופר המתגורר בשכונתנו שהוא מומחה ב\"גרידה\", פירוש הדבר לגרד את הקלף בשלימותו מתחת לשם ה' בלא למחוק את האותיות, ואחר כך כתב את שם ה' מחדש בקדושה. יא. קריאת התורה כשספר התורה נמצא פסול לפני שהחלה אפשרות בדיקת המחשב הנושא הזה היה פרוץ לגמרי, הגאון תורה אחד כשר, ובכל ספר מצא בעיות ותקלות. והאמת שבספרי תורה לסת\"ם והביאו לפניו את ספרי התורה וכמעט שלא היה בנמצא ספר רבינו חיים פאלאג'י מספר, שפעם בא למקום מגוריו באיזמיר מומחה גדול שם (סימן ט),יש על מה לסמוך, והיא תשובת הרמב\"ם בשו\"ת פאר הדור כותב שספר תורה פסול אינו כתוקע בשופר פסול או נוטל לולב פסול בחיבורו הי\"ד החזקה (פ\"י מהלכות ספר תורה ה\"א) הרמב\"ם מונה את דברי תורה, ולכן למרות שהספר פסול ניתן לברך עליו. והנה לעומת זאת שאינו יוצא ידי חובה, אלא בספר תורה אנו מברכים ברכה כללית על כל הדברים הפוסלים ספר תורה, ובסיומם הוא כותב 'שכל ספר תורה שיש . עכ\"ל. ולכאורה זו סתירה אין קוראים בו בציבור'בו אחד מהפסולים הללו (הובאה בארחות חיים הלכות קריאת ספר תורה בדברי הרמב\"ם. הרשב\"א בתשובה מקשה זאת, ומיישב שהרמב\"ם כתב את התשובה ההיא בילדותו סימן ה) תירוצים ליישב את הרמב\"ם, אכן הרמב\"ם עצמו בתשובה שם אומר, שכך ואת פסק ההלכה חזר וכתב בזקנותו, וסיים, שאין להקל בזה. ונאמרו כמה עשו לפניו הר\"י מיגאש ורבי חנוך הספרדי, שקראו לפניהם בספר תורה שספר תורה פסול (הובאה בארחות חיים שם) פסול. ויש תשובה מחכמי נרבונא כותב, כשר לקריאה. וכן דעת רבינו שמשון משאנץ (בתשובה שהובאה בשו\"ת (גיטין פ\"ה)מהר\"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן קעד). והר\"ן בהלכות שאם הטעות היתה בחומש אחד מותר לקרוא בחומש אחר. ולפיכך מרן כותב בשם רבו רבינו יעקב בירב, שיש לעשות (יו\"ד סימן רעט)הבית יוסף מתחילתה וכמו שמשתמע משיטת הרשב\"א, אלא מוציאים ספר נוסף פשרה, והיא שאם מצאו טעות בספר תורה אין לקרוא את הקריאה (או\"ח סימן קמג סעיף ג-ד ויו\"ד וקוראים בו מכאן ואילך. וכך פוסק בשלחן ערוך ויש בזה כמה פרטי דינים וכתבתי על כך באורך (ראה הלכה ברורה שם ס\"ב). ח\"ג באוצרות יוסף סימן ה). אולם כל זאת אמור לגבי שאר פרשיות, אך לענין קריאת זכור שקוראים אותה פעם בשנה אין עושים כן כלל, ומהדרין לקחת את הספר היותר כשר ומהודר בנמצא. ויש הרבה בתי כנסיות שיש בהם כמה ספרי תורה והיותר מהודר, ואין לנהוג כבוד בזה בשבת זכור. וכמו כן בפרשת פרה בשבתות השנה, אך בשבת פרשת זכור יש לקחת את הספר היותר כשר ויש תורנות בין הספרים וכל אחד רוצה שיקראו בספר שלו, אך כל זה הוא שהיא גם כן מדאורייתא לפי רוב הראשונים, יש לקחת את הספר היותר מהודר וכאמור. ויש לעורר את הציבור עוד לפני קריאת זכור ופרה, בענין כוונת שומע ומשמיע, שיכוונו ליבם לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור או פרה."},{"filename":"46.pdf","content":"קריאת זכור לנשים| קריאת זכור בעשרה| קריאת התורה בשבת| קריאת פרשת זכור בספר תורה| זכירת יציאת מצרים| נושאי השיעור: ארבע פרשיות כונה לצאת ידי חובה | נער בן י\"ג לקריאת זכור| יואב בן צרויה ומלחמת עמלק| המקור לקריאת זכור בכל שנה| קראו זכור ונתגלה שספר התורה פסול|20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת תרומה נמסר כ\"ח שבט תש\"פקריאת פרשת זכורלרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתשוח\"י| 46 'גליון מס א. קריאת זכור סמוך לפורים שבשבתות חודש אדר (כט.)בשיעור הקודם נתבארה המשנה במסכת מגילה נוהגים לקרוא בספר תורה בארבע פרשיות: שקלים, זכור, פרה, החודש. ושיש שנים שיש בהן \"שבת הפסקה\" אחת בין הפרשיות ויש שנים שיש בהן שתי שבתות הפסקה. וזה תלוי מתי חל ראש חודש אדר, שיכול לחול . זבד\"ובאחד מהימים הבאים: שני, רביעי, שישי, שבת. והסימן לדבר הוא שאם חל בשבת, עושים שבת הפסקה בין זכור לפרה. וכשחל ביום שני או - כהשבת שאין קוראים [ רביעי ההפסקה תהיה בין שבת שקלים לזכור . וכשחל ביום שישי עושים שתי הפסקות, בין שקלים לזכור ]ופרשת זכור נקראת תמיד סמוך לפורים כדי להסמיך את זכירת מעשה עמלק ובין זכור לפרה. ופרשת פרה ופרשת החודש תמיד יהיו סמוכות אחת לשניה. פרשה נוספת . (ד\"ה ומפסיקין)למחייתו בפורים, וכך פירש רש\"י שם ב. קריאת פרשת זכור בספר תורה בתורה כתוב כמה סוגי זכירות, כגון 'זכור את יום השבת לקדשו', 'זכור את מדאורייתא, ונלמדת ממה שכתוב \"זכור את אשר עשה לך עמלק\". אמנם קריאת פרשת זכור שונה מכל קריאות התורה משום שהיא מחוייבת היום הזה אשר יצאתם ממצרים' ועוד, וכל סוגי הזכירות הללו הן מצוות עשה . ולגבי הזכירה בלילה יש מחלוקת במשנה ורובא דרבותינו הראשונים סוברים שמצות עשה מן התורה בזכירת יציאת מצוה לקרותה מתוך ספר תורה, אך חז\"ל לומדים שצריך לקרוא בכל יום. ויש להן דינים אחרים, וכגון זכירת יציאת מצרים בקריאת שמע, שאמנם אין ]אכן יש חולקים[ מצרים בכל יום : 'אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי (יב:)האחרונה בפרק ראשון במסכת ברכות אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה – הימים, כל – הלילות, וחכמים אומרים, ימי חייך – העולם הזה, כל – להביא בן זומא שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך', ימי חייך לימות המשיח'. ע\"ש. ויש נידון רחב בסוגיא שם אם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים סוברים אף הם כבן זומא שיש חיוב מדאורייתא לזכור יציאת מצרים ראה בהגדה של פסח הוצאת 'מוסד הרב קוק' על מימרא זו, [ .בלילות, או לא שהביאו כמה פירושים בזה מרבותינו הראשונים, ובספרי 'הלכה ברורה' ח\"ד ].סימן ס\"ז בבירור הלכה אות ג הוספתי עוד כמה שיטות וביאורים במשנה הזו לעומת זאת קריאת זכור נקראת מתוך ספר תורה, ויש לדון האם היא מתקנת חכמים להיות מתוך הספר תורה, או שמא מהתורה החיוב הוא לקרוא מתוך הספר תורה דוקא. איתא 'קראה על פה לא יצא'. דהיינו גם אם (יז.) והנה, במשנה במסכת מגילה ידי חובה, כיון שצריך לקרוא מתוך מגילה כשרה. ומקור הדין הזה אומרת קרא את המגילה מתוך חומש הנדפס, הרי זה כאילו קרא בעל פה ולא יצא \"כתוב זאת (שמות יז, יד) שהוא ממה שכתוב לגבי מלחמת עמלק (יח.)הגמרא \"והימים האלה נזכרים ונעשים\" – (אסתר ט, כח)זכרון בספר\", ובמגילה כתוב שהמצוה לקרוא מה להלן בספר, אף כאן בספר. ומכאן לומדים רבים מרבותינו הראשונים ]רא\"ש בברכות מז: ספר האשכול ח\"ב ריש עמוד לג ועוד[ את פרשת זכור היא מתוך ספר תורה, ועיקר המצוה מדאורייתא היא לקרוא מתוך הספר תורה, ואינה רק תקנת חכמים. ג. קריאת התורה בשבת - ויש בכך [ לעומת זאת תקנת קריאת התורה בשבת היא מתקנת משה רבינו כמה דעות, מהי תקנת משה ומהי תקנת עזרא ותקנת חכמים וראה בספרי . ודעת ] שקריאת התורה בכל שבת היא מדאורייתא, ואין חילוק 'הלכה ברורה' ח\"ז ב'אוצרות יוסף' סימן ב שנתבארו הדברים באורך (מגילה יז:)הריטב\"א שצריך לברך (ברכות כא.)בינה לבין פרשת זכור. וטעמו, שהנה איתא בגמרא (דברים לג, ברכות התורה והוו דאורייתא דומיא דברכת המזון ונלמד מהפסוק 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו \"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו\". וטוען בכך הריטב\"א, שאם ברכות ג) התורה הן מדאורייתא, כיצד יתכן הדבר שברכת המצוה חיובה מדאורייתא, ששאלו \"על והמצוה עצמה חייב בה מדרבנן?! וטענה זו הובאה גם בתשובות הרשב\"ץ (פא:) ובפרי חדש מביא את שכתוב במסכת נדרים (סימן קסג).ח\"ב מה אבדה הארץ\"? ואומרת הגמרא \"על עזבם את תורתי\" – ומבארת הגמרא \"שלא בירכו בתורה תחילה\". שמכאן מוכח שברכות התורה הן דאורייתא. כתב, והעתיקו השלחן ערוך(פ\"ב הי\"ד ופ\"ח הי\"ב) אכן הרמב\"ם בהלכות ברכות שכל הברכות האלו אם נסתפק לו אם בירך או לא בירך אינו חוזר (סימן קפד ס\"ד) יש לתמוה על השאלה במסכת נדרים \"על מה אבדה הארץ\" שהסיבה היא ברכות התורה הינם מדרבנן. וממילא אין את הוכחת הריטב\"א. ולפי דבריהם ומברך. חוץ מברכת המזון לפי שהיא של תורה. הרי לנו שסבירא להו שגם שלא בירכו בתורה תחילה, וכי בית המקדש נחרב מחמת שלא קיימו בה מצוה (שו\"ת פאר הדור מדרבנן של ברכות התורה?! אולם הרמב\"ם בעצמו בתשובותיו מסביר את הגמרא שם שביאור הענין \"שלא בירכו בתורה תחילה\" סימן מב) היינו שלא נתנו לתלמיד חכם לברך ראשון! שהוא צריך לעלות לתורה ראשון. 'לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי ועל כך שמבזים תלמידי חכמים ומזלזלים בהם נחרב בית המקדש. והוא על (שבת קיט:) דרך מה שכתוב כותב בתוקף תלמידי חכמים, וכגון שאם נתן לאחר פחות ממנו לעלות לתורה לפניו יש בזה ומדבר נגדו או בגנותו, אלא אף אם אינו מכבדו כפי הראוי לו כבר הוא ביזוי חכמים'. והנראה עוד מדברי הרמב\"ם, שביזוי תלמידי חכמים אין זאת שעומד (גיטין פרק ה)גנאי ובזיון לתלמיד חכם. והרמב\"ם בפירוש המשניות שאלמלא המנהג, כשיש תלמיד חכם וכהן יש להעדיף להעלות לתורה את (פי\"ב מהלכות תפילה הי\"ח).התלמיד חכם ראשון. וראה בחיבורו כתבו אף הם, שתקנת הקריאה בתורה (שם סק\"ב)והט\"ז (ריש סימן תרפה) הב\"ח ערוך ודאי שאינו סובר כן. מלבד בשני קריאות הללו זכור ופרה. ופעמיים מרן לה תוקף וחוזק כדברי תורה. אולם רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ומרן השלחן היא כמו דאורייתא משום שהיא תקנת משה רבינו, וכל תקנת משה רבינו יש שם דן (סימן קמו ס\"ב)השלחן ערוך מגלה דעתו בזה, בהלכות קריאת התורה מרן בדיבור בשעת קריאת התורה היכן אפשר להקל והיכן אסור וכו', ובסוף דבריו כותב שם מרן \"וכל זה אינו ענין לקריאת זכור וקריאת פרה שהן בעשרה (סימן מדאורייתא\", ולפיכך שם אסור לדבר כלל. וכן בהלכות ארבע פרשיות כותב מרן לגבי הגרים במקומות מרוחקים שאין להם מנין, שצריכים תרפ\"ה) לקראת שבת זכור ופרה לבוא לעיר כדי לשמוע קריאות אלו בעשרה שהן .(סימן קח)מדאורייתא. והלכה זו מקורה בתרומת הדשן ד. קריאת זכור בעשרה שהביא זכור ופרה צריכה להיות \"בעשרה\". ומשמע שזו היא המצוה מדאורייתא. בדברי מרן השלחן ערוך האמורים לעיל, משתמע בשני המקומות שקריאת (ברכות פ\"ז סימן כ) והתרומת הדשן שם כותב שמקור דין זה הוא מהרא\"ש ברבי אליעזר שבא לבית הכנסת והיה חסר (מז:)על המעשה שנזכר שם בגמרא אותו ומטבילים אותו וחייב במצוות כמו אשה, וכמו כן אינו נחשב \"קהל\" דהיינו עשירי למנין, ושחרר את עבדו לצורך כך. כיון שהעבד היה עבד כנעני, שמלים שאינו מצטרף למנין. אולם לאחר שמשתחרר נעשה כיהודי לכל ענין ודבר \"לעולם בהם תעבודו\". ויכול להצטרף למנין. והגמרא שואלת, כיצד רבי אליעזר עשה דבר כזה הרי (ויקרא כה, מו) כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר אפשר לבטל דין אחר?! ועל זה מיישבת הגמרא: 'מצוה דרבים שאני'. דהיינו ומתרצת המגרא: מצוה שאני. והגמרא תמהה, וכי בשביל לקיים מצוה אחת דורשת בגזירה שונה. וכותב על כך הרא\"ש, שפשיטא ליה שהדין שיש לומר דבר שבקדושה המצוה של להתפלל בציבור עם קדיש וקדושה היא מצוה דרבים ולכן דינה (שם כא:)בעשרה הוא מדרבנן, ולא מדאורייתא. ואמנם הגמרא \"ונקדשתי בתוך בני ישראל\" ויש אומרים שוה שכל דבר שבקדושה נאמר בעשרה. אכן, יש מחלוקת כיצד דורשים זאת (שם כב, לב) בגזירה שוה, שכתוב , ומכאן שכתוב במרגלים (במדבר טז, כא) \"הבדלו מתוך העדה הרעה\", תוך – תוך ]ללא יהושע וכלב[ לגזירה שוה, שהעדה הרעה במרגלים היו עשרה לומדים שצריך עשרה. ויש אומרים שאין ללמוד מהרשעים, אלא לומדים \"בני ישראל בתוך הבאים\", ואחי (בראשית מב, ה)מאחי יוסף גזירה שוה שכתוב . אלא מחדש הרא\"ש, שגזירה שוה זו ]ללא יוסף ובנימין[ וכן יוסף היו אז עשרה (מגילה כג:)אינה אלא אסמכתא בעלמא והדין הוא דין דרבנן. וכן דעת הר\"ן משמע דעת כמה מרבותינו הראשונים שדבר שבקדושה בעשרה הוא מדרבנן. (דרוש ג של חזרת העמידה, דף לט ע\"א)ולפי דעת רבינו האר\"י ז\"ל בשער הכוונות בהם שבאמירת קדושה יש לכוון לקיים מצות עשה של \"ונקדשתי בתוך בני אמירת דבר שבקדושה בעשרה הוא מדאורייתא, ולכן יש סידורים שכתוב אאמו\"ר ישראל\". אכן בשעתו כשהוצאתי את הסידור 'יחוה דעת' אמר לי שלא לכתוב כן, משום שאמנם כן דעת רבינו האר\"י אך ברבותינו מרן זצוק\"ל הראשונים יש שאינם סוברים כן, ואין לנו להיכנס בתוך המחלוקת, ולכוון .]וראה בשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן עז[ במקומות שאין בהם צורך ומוכיח הרא\"ש שם, שמהמעשה של רבי אליעזר ששחרר את עבדו משתמע ומשמע מדבריו שעצם קריאת פרשת זכור בעשרה היא מדאורייתא. ומכאן שהמעשה היה לצורך קריאת פרשת זכור שצריך בה עשרה מדאורייתא. שמצוה דרבים דרבנן דוחה עשה שאורייתא, כיון שאין זה מסתבר לומר את דבריו, ופסקם להלכה מרן השלחן ערוך וכאמור. (שם)מוכיח התרומת הדשן בשנים האחרונות יצא לאור מחדש ספר שו\"ת תרומת הדשן ושם בהערת המו\"ל כותב שהנוסחא בפסקי הרא\"ש על פרשת זכור שצריך בה \"עשה מביאו כן, למרות שאין זה הלכות פרשת היתה את הגירסא כמו שאמרנו \"בעשרה מדאורייתא\", ומרן השלחן ערוך כך מדאורייתא\" ולא \"עשרה מדאורייתא\". אך על כל פנים לפני התרומת הדשן (שם) מביאו להלכה, ואף בסימן קמ\"ו ולפיכך יש זכור ומוזכר שם באופן צדדי \"בעשרה\", משמע שכך היא הגירסא. להקפיד מאוד לשמוע את קריאת זכור בציבור בעשרה דוקא. ה. קיים את הדאורייתא ולא את הדרבנן שדעת ויש לדון במי שלא שמע פרשת זכור בציבור אם יכול להוציא ספר תורה (ג.)ולקרוא לעצמו, אם יש בזה תועלת. שהנה, איתא במסכת סוכה הבית יוצא בכך ידי חובה מהתורה, אך חכמים גזרו שצריך שגם השלחן יהיה בית שמאי שצריך שיהיה ראשו ורובו ושלחנו בתוך הסוכה. ואם שולחנו בתוך בתוך הסוכה \"גזירה שמא ימשך אחר שלחנו\". וכותבים שם התוספות (ד\"ה דאמר לך), שאם באמת כך עשה שישב בסוכה קטנה ושולחנו עמד מחוץ לסוכה, לא קיים את מצות סוכה כלל אף מדאורייתא, וכל זאת כיון שחכמים הפקיעו את קיום מצות סוכה באופן הזה. למרות שמהתורה לכאורה צריך לומד את לשון הגמרא \"לא קיימת מצות \"לא קיימת מצות סוכה מימיך\". וכדבריהם כתבו הרי\"ד וריא\"ז שם. ולעומתם, להיות שיצא ידי חובתו. וכך הוא הדין לדעת בית שמאי, וזהו ביאור הלשון שם (כח.) וסוכה (קטז:)הריטב\"א בפסחים שמהתורה ודאי קיים את מצות סוכה כראוי, וחכמים תיקנו שלא לעשות כן, סוכה מימיך\" באופן אחר, שהיינו שלא קיים את מצות סוכה כהלכתה, כיון היינו שלא קיים את מצות סוכה כהלכתה מימיו. וכך היא דעת הר\"ן בפסחים office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ואני הוכחתי מדברי רש\"י בכמה מקומות בש\"ס שסבירא ליה כהר\"ן (קטז:). והריטב\"א. והנה, לפי הרא\"ש שמצות קריאת זכור מדאורייתא היינו גם שמיעתה שמדאורייתא אינו צריך בעשרה, ואין זה אלא תקנת חכמים, לכאורה אין בעשרה, ממילא לא קיים את מצות זכור כלל, כיון שאין לו עשרה. ואם נאמר קיום המצוה הוא בעשרה ממילא אם לא קיימה בעשרה אינו מקיים גם תועלת להוציא את הספר תורה ולקרוא בו ביחיד, כיון שרבנן אמרו שדרך יחיד יועיל רק לדעת הר\"ן והריטב\"א, באם נאמר שהדין הוא שחיוב עשרה את החיוב דאורייתא של שמיעת זכור. ולפיכך להוציא ספר תורה לצורך בשמיעת זכור הוא דרבנן בלבד. כך אומרים שהיה צריך להניח את שלחנו בתוך הבית, כיון שיש בזה משום אולם אין זה מוכרח, כיון שהתוספות דיברו כששלחנו ניצב בתוך הבית, ועל דאורייתא לא קיים. לעומת זאת אם לא היה בידו לקיים את מצות סוכה אלא חוצפה שעושה היפך מתקנת חז\"ל. ועליו אומרים תוספות שאף את החיוב באופן זה ששלחנו בתוך הבית, ואילולא כן היה מבטל את מצות סוכה לגמרי, שבאופן כזה הוא מקיים את מצות (בפתיחה כוללת חלק ג אות ז) כותב הפרי מגדים סוכה מדאורייתא למרות שעובר בכך על דברי חכמים, ואף לפי התוספות. כיון שדעת התוספות היא רק במקום שבמזיד עובר על מצות חכמים. וממילא בנושא דידן, כשלא עשה כן בכונה תחילה אלא נאנס והפסיד את הקריאה של זכור בציבור, יש לומר שיוציא את ספר התורה ויקרא לעצמו זכור ביחיד ויצא ידי חובה דאורייתא. ביחיד, ולא יתבטל מקריאת זכור דאורייתא לכל הפחות להסוברים שבכך יוצא והפסיד קריאת זכור בציבור, שיוציא ספר תורה ויקרא את קריאת זכור מתוכו ולהלכה יש לומר, שאף אם לא שמע זכור בציבור במזיד, וכל שכן אם נאנס ידי חובה. אך יש לו לדעת, שלמעשה על פי דעת מרן השלחן ערוך, וכן אם עשה כן במזיד לא יצא ידי חובה, ולכן בשבת פרשת כי תצא יבקש מהבעל קורא שיכוון להוציאו ידי חובה דאורייתא, והוא יכוון כנגדו לצאת ידי חובה . ]וראה להלן אות ז[ ו. קריאת זכור לנשים והנה בבית הכנסת שלנו נוהגים לקרוא לפני תפילת מנחה קריאת זכור לנשים. ובאותו הזמן כבר יש ציבור של עשרה בבית הכנסת. והוא פתרון טוב לנשים שלרובן אין בידן להגיע לבית הכנסת בבוקר עם הילדים וכו'. ודעת רבים אאמו\"ר מרן מהפוסקים שנשים חייבות בזכור ויש לכך ראיות חזקות מאוד. ו (חאו\"ח סימן נד וע\"ע כתב באריכות בנושא הזה בשו\"ת יביע אומר ח\"ח זצוק\"ל . ובשעתו כשעסקתי וכתבתי בנושא הזה, תיקן בשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן פד) לשונו ואמר לי \"יש אומרים שהאשה אינה חייבת\". דהיינו שלדעתו, אין זה פשוט כלל לומר שאשה אינה חייבת בשמיעת זכור. וקריאה זו היא פתרון גם למי שלא שמע זכור בבוקר בציבור, כיון שבדרך כלל יש כבר עשרה בזמן הקריאה לנשים, ויוצא בכך ידי חובתו. ז. קראו זכור ונתגלה שספר התורה פסול שיכולים לצאת ציבור ששמעו זכור אך נתגלה שספר התורה היה פסול, וכן מי שלא שמע (סימן תרפה)זכור בבית הכנסת בשבת זכור, כותב המגן אברהם ידי חובה בקריאה של פורים \"ויבוא עמלק\". אולם האחרונים תמהים על מקשה עליו כמה קושיות, שהרי בפרשת (שם ס\"ק טז)דבריו, והמשנה ברורה ויבוא עמלק לא נזכר כל פרטי מלחמת עמלק \"אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים וכו'\", ולא מתואר בה כל מעשיו של עמלק, ועוד. ולכן מן הראוי, וזהו הפתרון הטוב ביותר, להוציא שוב ספר תורה בעשרה בו ביום ולקרוא בו לקיים מצות עשה דאורייתא של זכירת מעשה עמלק. וכן זהו הפתרון אם כי תצא יבקש מהבעל קורא לכוון להוציאו ידי חובה, והשומע כנגדו יכוון בלא ברכה. ואם לא הספיקו לעשות כן, אפשר שבשבת שקוראים בה פרשת הבעל קורא קרא את הקריאה בעיוות ובטעויות, ולא היה באפשרותו לשמוע זכור כראוי. שלהידור מצוה, לאחר תפילת ]בעיקר אצל בני אשכנז [ ישנם בתי כנסיות פעם בנוסח אחר, כדי להיות בטוחים לצאת ידי חובה. אך האמת שאין בזה מוסף מוציאים שוב ספר תורה וקוראים את פרשת זכור מספר פעמים, ובכל צורך וכל אחד יוצא כפי מנהג אבותיו. אולם הקריאה עצמה צריכה להיות נכונה וברורה ומדוייקת. וזכורני כד הוינא טליא, כשלמדתי בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, ראש הישיבה הרב יעקב ניימן זצ\"ל היה אומר לבני הישיבה הספרדים, שמי שרוצה יכול ללכת לביתו לשבת, כדי לשמוע זכור כמנהג אבותיו. ואני חשבתי לעצמי, הרי בישיבה אני יושב ולומד, וחבל על הנסיעה וכל הכרוך בזה, אשאר בישיבה ובבוקר אלך ואתפלל בבית כנסת ספרדי, ומשכך נשארתי בישיבה. למעשה, עד שמצאנו בית הכנסת ספרדי בבוקר, בעל הקורא שם היה עילג וקרא בצורה גרועה, ולא יצאנו ידי חובה כך. ורצנו מהר לבית הכנסת אחר באזור ושם כבר סיימו לקרוא, וכאב לנו מאוד שהפסדנו קריאת זכור. וכשחזרנו לישיבה, ראש הישיבה שמע את הקורות אותנו, ואמר להוציא ספר תורה והתאספו מנין בחורים וקראנו קריאת זכור כמנהגינו. פתח תקוה של אותם שנים היתה מקום של שממה רוחנית, וכמעט ולא היו שם בתי כנסת, והפלא ופלא שכיום הפכה העיר הזאת לעיר גדולה של חכמים וסופרים, עם מוסדות תורה וישיבות, וכיום היא אחת מהערים החזקות של הציבור התורני. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כל מטרתו באותם השנים להתערות במוסדות השלטון במדינה היה בשביל מטרה זו, ואחד המקומות שרואים את ההשפעה העצומה של התרחבות גבולות הקדושה בארץ הוא בעיר פתח תקוה. וכשהיום אני מגיע לעיר הזו, אני נזכר באותה שבת שהייתי בה בבחרותי, שקריאה ראויה של זכור לא היה אפשרי לשמוע! ח. קריאת זכור בכל שנה יש דיון בפוסקים לגבי שנה מעוברת, שבין קריאת זכור של שנה אחת לשניה נוצר הפסק של יותר משנים עשר חודש, לכן המהר\"ם שיק בביאורו לתרי\"ג כותב שהחתם סופר היה נוהג כששנה הבאה היא מעוברת מצוה תרג) מצוות ( חובת זכור דאורייתא. אולם האמת שאין בזה צורך, כיון שהרי חכמים הם אלו בהגיע שבת פרשת כי-תצא היה מבקש מהשליח ציבור שיכוון להוציאו ידי כותב: \"לא נצטוינו לזכור את שקבעו לקרוא זכור פעם בשנה, ומדאורייתא אין משמעות שצריך לקרוא (מצוה תרג)פעם בשנה או יותר. ובספר החינוך שנה. והמנחת חינוך שם כותב שניתן לזכור אף פעם בחיים ולא צריך ליותר הסמיכות של שבת זו לפורים, ולא מצד עצם עיקר הדין של שמיעת זכור בכל או שלוש שנים\". דהיינו לדעת החינוך סיבת הקריאה בכל שנה היא מחמת עמלק בכל יום כיציאת מצרים, אלא נצטוינו לזכור פעם בשנה או שנתיים מזה. (בסוף הגאון רבי ישעיה ברלין בעל 'מסורת הש\"ס' כותב בספרו 'מיני תרגימא' מקור לדין שצריך לזכור בכל שנה, שהרי במעשה עמלק כתוב \"לא הספר) אם (ברכות נח:), תשכח\", ויש גזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר י\"ב חודש כן יש בכך מקור שלאחר י\"ב חודש שולטת שכחה. אך אין זו ראיה כל כך, כיון שמת זה ענין אחר שהוא מתוך צער וכו', ואפשר שהשכחה שולטת אף ביותר מי\"ב חודש. ועינינו הרואות, שבעבור זמן השכחה שולטת, ופעמים שיש בזה תועלת שאדם (מועד שוכח את צרותיו ואת הקשיים שעבר, וכך הוא טבע העולם, חז\"ל אומרים 'שלושה ימים לבכי' – והיינו שלאחר שלושה ימים הצער והיגון נרגע. קטן כז:) וכן אדם שנפגע על ידי מאן דהוא, על ידי השכחה הוא יכול להתנתק מהפגיעה, ישנם אנשים שנפגעו מאחרים וסוחבים עימם את הפגיעה לאורך ימים, עברתו שמורה נצח, כאילו קרה היום, וכך אי אפשר לחיות, צריך לדעת לשכוח, ובאופן טבעי מי שעשו לו רע עם הזמן הוא נרגע. אך לעומת זאת יש בשכחה חסרונות שאדם (מנחות צט:)נוראים \"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך\" חז\"ל אומרים ששוכח את תלמודו \"עד שיסירם מליבו\" – דהיינו שהוא אשם בכך ששכח את \"צור ילדך תשי, ותשכח (דברים לב, יח) תלמודו – עונשו גדול מאוד. כתוב בפסוק אל מחוללך\", ומפרשים שהקב\"ה ברא לאדם את השכחה בשביל לשכוח את הצרות ואת הקשיים, והנה האדם משתמש בשכחה לשכוח את בוראו?! ויש משל יפה על כך מהמגיד מדובנא, באחד שהיה בעל חוב גדול, שחובותיו השתרגו למעלה ראש, והיו בעלי החובות באים אליו ודורשים את חובם ומבזים אותו, ולא ידע מה ביכולתו לעשות. והנה אחד מידידיו ריחם עליו, ואמר לו עצה מה לעשות מול כל בעלי החובות הללו, והיא, שבכל פעם שיבוא אחד מבעלי החובות לדרוש את כספו תעשה את עצמך כמשוגע, תעשה קולות משונים ותנועות מוזרות עד שיעזבו אותך לנפשך, ויאמרו כולם בטח מכל צרותיו יצא מדעתו. וכך עשה. והנה זה עבד על כל בעלי החובות. עד שיום אחד הגיע ידידו הנ\"ל ואמר לו שיש לו חוב כספי אליו. הבעל חוב התחיל שוב פעם לעשות עצמו כמשוגע. אך ידידו לא ויתר לו, ואמר לו 'אני נתתי לך את העצה להראות עצמך כמשוגע, ולבסוף אתה משתמש בה נגדי?!' וזה מה שאומר הקב\"ה, נתתי לכם את השכחה לטובתכם, ולבסוף אתם משתמשים בה נגדי?! ט. תקנת חכמים בקריאת זכור איתא שדוד שלח את יואב ויש ראיה מהגמרא לכאורה שהחיוב לקרוא את פרשת זכור בכל שנה אינו (כא:)מהתורה. שהנה בגמרא במסכת בבא בתרא בן צרויה להשמיד את עמלק, ויואב הלך לאדום ושהה שם שלושה חודשים, והרג את כל הזכרים של עמלק. כשחזר לארצו לפני דוד המלך, דוד תהה 'למה כיון שקרא את הזי\"ן לא הרגת את הנקבות?' ויואב השיב לו שהלא כך כתוב בתורה \"תמחה את [ . דוד כעס, הרי כתוב \"זכר\" בציר\"י, והיינו שלא להשאיר להם זכר עמלק\" וזכר הכוונה כל הזכרים ולא את הנקבות]והכ\"ף בקמץ כל זכר בעולם, ואף הנקבות בכלל. יואב השיב לדוד המלך על כך, שמקטנותו כך למד לקרוא את הפסוק. דוד המלך קרא למלמד שלימד את יואב, והורה לו לקרוא את הפסוק, והנה הוא קוראו כראוי! וכנראה מה שקרה שיואב קרא את נתגלגל מכשול נורא לעם ישראל שנשאר בעולם הרבה מזרעו של עמלק. הפסוק בצורה מעוותת, והמלמד לא תיקנו ולא העמיד אותו על טעותו. ומזה והגמרא שם אומרת שיש אומרים שדוד המלך קילל את המלמד הזה, ואמר \"ארור עושה מלאכת ה' רמיה\", ויש אומרים שהרגו. (ירמיה מח, י)עליו ונאמר כאן מוסר השכל עצום למלמדים שצריכים לעמוד על המשמר שתלמידיהם לא יטעו בלימודם, ולתקנם במקומות שצריך. ועוד שהמורה (סימן צריך להיות ערני מספיק כדי ללמד את התלמידים כראוי. הרמ\"א ביו\"ד כותב שאסור למלמד להיות ער בלילה יותר מדאי רמה סי\"ח ובחו\"מ סימן שלג ס\"ה) . ]\"...-הרמ\"א היה חושב באידיש וכותב בעברית ומבטא שם \"לנעור בלילה[ ,'ומכל האמור, שיואב בן צרויה טעה בהגיית המילים 'תמחה את זכר עמלק משתמע שלא קראו בזמנו בכל שנה את הקריאה של מחיית זכר עמלק, כיון שלו היו קוראים, והיה זה חיוב מדאורייתא ודאי שהיה שם ליבו למה שהבעל ואף בקריאת התורה של פרשת כי תצא אפשר לומר לו שלא כן, וכל שכן שאם הוא בעצמו היה הבעל קורא ודאי שכל הקהל קורא מוציא מפיו. והיה מעיר לו לקרוא כמו שהוא למד, והקהל היו מעירים [ !היו מעירים לו על כך אלא על ]שיואב לא שם ליבו כל כך, כיון שהיא חובת ציבור ולא חובת יחיד בזמן המשנה תיקנו חכמים שבכל שנה יקראו קריאת זכור. ועיקר דין התורה כרחינו שבזמנו לא היו קוראים בבית הכנסת זכור בכל שנה. ורק לאחר מכן הוא לקרוא פעם בחיים ויואב כנראה עדיין לא קיים למצוה זו. מאידך, אפשר ליישב את המעשה עם יואב, שבאמת החיוב לקרוא בכל שנה הוא חיוב מהתורה, רק שהחיוב לקרוא בעשרה אינו מהתורה ורק תקנת שהתפלל עם אנשים פשוטים ואלו חששו מלהעיר לו שהרי אם כך הוא עושה ללא כל ציבור עמו. ועוד אפשר ליישב, שהרי יואב היה מגדולי הדור, וכנראה חכמים בתקופה מאוחרת, ואפשר שיואב קרא לעצמו בביתו בספר תורה כנראה הוא עושה נכון. ודוחק לומר כן. י. חזקה דרבא בקריאת זכור בפוסקים שמצדדים לומר כן. שהנה מצות זכור היא מדאורייתא, ויש לדון לאור כל הדברים האמורים לעיל, חשבתי בדעתי, ואחר כך מצאתי שיש אם נער בן י\"ג שנים ויום אחד יכול לעלות ולקרוא את פרשת זכור בציבור לא. שהנה בשאר מצוות דרבנן סומכים על חזקה דרבא (נדה מו.) שאם הוא ולהוציא את הרבים ידי חובה. שהרי איננו יודעים אם הביא שתי שערות או בן י\"ג חזקה שהביא שתי שערות, אך במצות דאורייתא כותב המגן אברהם שאין לסמוך על כך שהוא בן י\"ג ויום אחד אלא (סימן לט סק\"א וסימן קצט סק\"ז) מהלכות חליצה שהגמרא אומרת שאין סומכים על החזקה דרבא הזו כיון צריכים לדעת שלאחר שנעשה גדול הביא שתי שערות. וההוכחה שלו היא שהיא מצוה מדאורייתא. ולעומתו יש חולקים עליו, וסוברים שחזקה דרבא ומה שאין סומכים בחליצה משום חומר איסור ערוה היא חזקה גמורה ויש לסמוך עליה אף בדאורייתא, וכך כותב המהר\"י קולון (סימן מז),בשו\"ת החדשות ולכן החמירו, אך ודאי מעיקר הדין שיש לסמוך עליה. אף לפי המגן אברהם שאינו יכול להוציא ידי חובה בדאורייתא, הלא להמהר\"י ולפיכך בנידון דידן, להעלות נער בן י\"ג לקרוא ולהוציא את הרבים ידי חובה, קולון ודעימיה יכול להוציא את הרבים ידי חובה ואין בזה כל חשש. ועוד, הרי של פעם בחיים, לכן במקום הצורך ובשעת הדחק יש להקל ולהעלות נער בן לעיל נתבאר שמהתורה אין חיוב לקרוא זכור בכל שנה, ואפשר והוא חיוב רק וראה [ י\"ג שלא ידוע אם הביא שתי שערות. אולם ודאי שכדאי להחמיר בזה ביאור הענין באורך בתורת המועדים הלכות פורים סימן ב בביאורים וציונים .]אות טו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד בכל שנה לעלות לתורה לעליית זכור והיה מכריז שקריאה זו חיובה הוא מהתורה, וכיון שנפסק שמצות צריכות כוונה (שלחן ערוך סימן ס ס\"ד) יש לכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מהתורה. והיה מקפיד לומר 'ויהי נועם וכו'' אך לא היה אומר לשם יחוד."},{"filename":"123.pdf","content":"מתי הוא| תחילת זמן קריאת שמע| קריאת שמע או תפילה לאחר סוף הזמן| אופן חישוב סוף זמני קריאת שמע ותפילהנושאי השיעור: אם מחשבים בשעות | דעת מרן בעניין חישוב סוף זמן קריאת שמע ותפילה| זמן צאת הכוכבים לרבינו תם ולהגאונים| 'זמן 'פלג המנחה אין אחד שהוא מעל הזמן | מה יעשה אם רואה שאינו מספיק לקרוא קריאת שמע שבתפילה בזמנה| שוות או זמניות123 גליוןמיום א' כ\"ה חשון תשפ\"ב ר' יהודה בן רחל צפדיה הי\"ו בתושח\"י לרפואת-פרשת תולדות סוף זמן קריאת שמע ותפילה א. סוף זמן קריאת שמע נדבר היום בעניין סוף זמן קריאת שמע וסוף זמן תפילה, כיון שאתמול החליפו את השעון משעון קיץ לשעון חורף וממילא סוף זמן קריאת שמע ותפילה הוקדם בשעה ממה שהורגלנו עד כה, וצריך להיזהר בזה מאוד. הנה ראשית כל יש מחלוקת בין הראשונים וגם בין האחרונים, כיצד מונים כיון שזמן קריאת שמע הוא מוגבל – עד סוף שלוש שעות, ולאחר מכן מפסיד את שעות היום. האם מתחילים למנות מעלות השחר או מזריחת השמש. כתב, שמהתורה (פ\"א מהלכות קרית שמע הי\"ב) את המצוה. אמנם מרן בכסף משנה שלוש שעות אין מצות קריאת שמע כלל מדאורייתא ומדרבנן. ולהלן יבואר. זמנה כל היום, אולם הפוסקים חולקים עליו, ומסכימים בפשיטות שלאחר והוא הדין לגבי תפילה שזמנה עד ארבע שעות ולא יותר. אולם לגבי תפילה הוא נושא בפני עצמו אם מותר להתפלל לאחר הזמן, ויבואר להלן אי\"ה. ב. אופן חישוב שעות היום והלילה ויש להוסיף עוד נקודה חשובה, שהנה כיצד מונים את שעות היום? ידוע למנות את שעות היום כבר מעלות השחר, ואילו לשיטת הגאון מוילנא יש לומר שהיא מחלוקת בין הגאון מוילנא למגן אברהם. ששיטת המגן אברהם למנות את שעות היום מנץ החמה. והנה, המגן אברהם היה נחשב לגדול הפוסקים באשכנז, וכמוהו גם היה נחשב הגאון מוילנא, ולכן מזכירים את המחלוקת הזו על שמם. אבל אין ספק שמחלוקת זו היא מחלוקת קדומה ביותר, עוד מזמן הראשונים. שכל היום כשר למצוות שמצוותן כשמחד גיסא יש בכמה מקומות בש\"ס שכבר מעלות השחר הוא נקרא 'יום'. (כ.)ולעומת זאת שנינו במשנה במגילה ביום, כנטילת לולב וקריאת המגילה, ושצריך לקיימן מנץ החמה. ואומרת המשנה על כך \"וכולן שעשו מעלות השחר – כשר\" והטעם שלא התירו מלכתחילה מעלות השחר, הוא משום שאנשים יבואו להקדים ולעשות קודם לעלות השחר, שהרי בזמן עלות השחר עדיין יש חושך לגמרי בחוץ ויכולים לבוא ולטעות. אולם למרות זאת, אין לומר להתפלל כמה דקות קודם הנץ החמה למרות שלמעשה יש כבר אור בחוץ, משום שאין לדבר סוף, וצריך להגדיר זמן - יש מקומות בחוץ לארץ שבצהרים באים עננים מסויים שאותו אי אפשר לעבור. ולכן חכמים קבעו זמן שהוא הנץ החמה. [ ,וכגון שאם יש עננים ומכסים את השמים ונראה כמו לילה. והייתי כמה פעמים בכאלו מקומות שאז לא ידעו אם כבר האיר האור, ].וראיתי את זה. בארץ כאן זה נדיר ויכולים לבוא לכלל טעות, וזה הוא בכלל 'נתת דבריך לשיעורים'.ג. אין לדבר סוף דוגמא לדבר הוא איסור 'יחוד', שהנה אם יבא אדם ויאמר שהוא זקן מופלג ואינו חושש לאיסור ייחוד, וכן להיפך, באדם צעיר שמתייחד עם אשה הזה, אולם למרות זאת ודאי שאי אפשר להתיר להם להתייחד, מכיון שאין זקנה, ששתיהם יבואו ויאמרו שאין כל חשש שיבואו לכלל איסור בייחוד לדבר סוף. שאנשים רגילים לקום מהשינה. ו\"ובשכבך\" היינו לעניין קריאת שמע של וחז\"ל מסבירים ש\"ובקומך\" היינו כשבני אדם קמים מהשינה, עד סוף הזמן שהוא כבר יום, אולם חכמים אמרו, שהנה כתוב בתורה \"ובשכבך ובקומך\" – להתחיל להתפלל. שאמנם אפשר לקרוא קריאת שמע כבר מעלות השחר, והוא הדין כאן, חכמים הצריכו לקבוע זמן מדוייק לנץ החמה שבו אפשר ערבית, כאשר בני אדם הולכים לישון. . אולם התשובה על כך פשוטה, שהנה המילה \"בשכבך\" היא מצב של כל היום, שהרי בני אדם ערים. וזו בעצם יסוד הטענה של הכסף משנה הנ\"ל יהיה בקריאת שמע של היום, שניתן יהיה לקרוא את קריאת שמע במשך במשך כל הלילה, שהוא כל הזמן בו בני אדם שוכבים, לכאורה הוא הדין ואמנם היה מקום לומר שכשם שבלילה, מהתורה ניתן לקרוא קריאת שמע (אות א) בו – בשלוש שעות של הבוקר, ולאחר מכן כבר עובר הזמן בו אפשר לקרוא הוא ער כל היום כולו, ולכן קריאת שמע של שחרית היא רק בזמן שקמים \"ובקומך\" – הוא לשון קימה, דהיינו כאשר קם מהשינה, ולא הכוונה כאשר שכיבה, והאדם נמצא בדרך כלל במצב של שכיבה כל הלילה. אולם לשון קריאת שמע מהתורה. ד. תחילת זמן קריאת שמע זמן קריאת שמע מתחיל כבר לפני הנץ, אף לכתחילה, וזאת משום שהרבה (תהילים בני אדם קמים כבר לפני הנץ, \"יצא אדם לפעולו ולעבודתו עדי ערב\" . ויתירה מזאת, הרבה ראשונים סוברים שזמן קריאת שמע לכתחילה קד, כג) (פ\"א מהלכות קרית הוא עד הנץ, ובנץ החמה כבר עובר הזמן, וכך היא דעת הרמב\"ם שמבארים (הגהות מיימוניות על הרמב\"ם שם וראה בבית יוסף סימן נח). וכמו כן יש ראשונים שמע הי\"א) . אכן בדיעבד מודים שניתן לקיים מצות (ברכות דף ד ע\"ב מדפי הרי\"ף)כן בדעת הרי\"ף קריאת שמע עד שלוש שעות וכדברי חז\"ל במשנה. אולם מרן השלחן לא פסק כן, ודעתו שקריאת שמע בנץ החמה היא מצוה (סימן נח ס\"א)ערוך מן המובחר, ומשמע שאפילו לכתחילה ניתן לקרוא לאחר הנץ עד שלוש שעות. ה. ראיה מזמן פלג המנחה שמשערים את היום עד צאת הכוכבים והנה במחלוקת הנ\"ל אם מודדים את שלוש השעות מהנץ החמה או מעלות השחר, יש הרבה ראיות לכאן ולכאן. אולם יש כמה ראיות מרכזיות שהן חשובות ביותר ואחת מהן היא, שהנה זמן 'מנחה גדולה' הוא הלילה. ו'פלג המנחה' הוא חצי הזמן שבין מנחה קטנה לשקיעה דהיינו מחצי שעה לאחר חצות היום, וזמן 'מנחה קטנה' הוא שעתיים וחצי קודם שעה ורבע קודם השקיעה. אכן יש בזה מחלוקת רבי יהודה וחכמים דהיינו פלג [ שדעת רבי יהודה ששעה ורבע קודם הלילה (ברכות כו:) בגמרא מסתיים זמן מנחה ומתחיל זמן תפילת ערבית. אולם לשיטת ]המנחה חכמים זמן מנחה הוא עד הלילה. והיינו שיש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בעניין השעה ורבע האחרונות של היום אם הם זמן מנחה או ערבית. והנה הראשונים מביאים את הנידון של תפילת מנחה בכדי להבין מתי כותב שהוא (ספר תורת האדם 'עניין אבילות ישנה' עמוד רנב) הוא זמן פלג המנחה. הרמב\"ן מביא את הרמב\"ן, וכותב (סימן רסא סק\"י)כדי הילוך ארבע אמות. והמגן אברהם כתב שצ\"ל \"כדי הילוך ארבע מאות (מבוא השמש מאמר ב' פ\"ו)על כך שהמנחת כהן אמות\". ונבאר את הדברים, שהנה הרמב\"ן סובר בעניין צאת הכוכבים (ברכות ב: ד\"ה דילמא , ויתירה מזאת, רבינו תם בתוספות (ראה שם)כשיטת רבינו תם כשמביא את שיטתו לעניין צאת הכוכבים שהיא שעה וחומש לאחר ועוד) שקיעת השמש, לא מבאר את שיטתו כל כך, ומי שביאר את שיטתו בצורה הברורה ביותר הוא הרמב\"ן. ושם הוא כותב שפלג המנחה זה כדי הילוך ארבע מאות אמות לפני השקיעה. לאחר השקיעה. 'פלג המנחה' והיינו שלשיטת הרמב\"ן ורבינו תם כאשר השמש שוקעת עדיין יום גמור ] דקות72[ הוא, ו'לילה' הוא רק שעה וחומש קודם הלילה, אם כן סובר הרמב\"ן שלפי זה ] דקות75[ הוא שעה ורבע דקות לפני השקיעה.3 יוצא שפלג המנחה הוא ] אמה2000[ לפי זה יובנו דברי הרמב\"ן, שהנה אדם הולך שיעור מיל דקות. ועל 3- דקות, וחמישית מזה הוא ארבע מאות אמה. שהוא כ18-כן הגירסא הנכונה בדברי הרמב\"ן היא 'ארבע מאות אמה בקירוב', כיון ב דקות קודם השקיעה וכמו שנתבאר. 3-שזה כ דקות קודם השקיעה. וכמו כן כותבים 3 הרא\"ה והמאירי ואבודרהם. וגם בחידושי הריטב\"א כותב כן. ואם כן לפי אכן הרשב\"א כותב בפירוש שהוא - מלבד הרמב\"ן שצריך לומר כן [ הראשונים הללו שכותבים בפירוש דקות קודם שקיעת החמה, מוכח ששיערו 3 שפלג המנחה הוא]בדבריו את 'שעות היום' לפי זמן צאת הכוכבים. ממילא יש ללמוד לנידון דידן שצריך לשער את היום לפי זמן צאת הכוכבים ולא שקיעת החמה. ומוכרחים לומר כן כיון שאם לא כן היו צריכים לומר שפלג המנחה הוא שעה ורבע קודם שקיעת החמה. אשר על כן מוכח שהראשונים הללו החשיבו את שעות היום עד צאת הכוכבים. ולפי דבריהם יוצא לכאורה שעל כרחינו לומר שתחילת שעות היום היא בעלות השחר. כיון שלא יתכן למנות את היום מנץ החמה עד צאת הכוכבים, כיון שהא בהא תליא, צאת הכוכבים בעלות השחר, ושקיעת החמה בנץ החמה. וזו ראיה שדנים בה כבר גדולי האחרונים להוכיח שמשערים את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ו. לשיטת הגאונים – יש לשער מנץ החמה ועד שקיעתה והנה הגאונים חולקים על רבינו תם, וסוברים שזמן צאת הכוכבים הוא דקות ביום רגיל. והנה, 13.5 שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה, והיינו . והטעם לכך הוא שהנה אם חצות מסתבר שלפי הגאונים יש לומר שיש לשער את היום מהנץ החמה ועד (שם פ\"ח)השקיעה, וכך כותב המנחת כהן היום מנץ החמה ועד השקיעה ממילא חצות היום הוא בדיוק שש שעות היום הוא כאשר השמש עומדת באמצע הרקיע בדיוק, ואם נמדוד את ]ולא מהנץ[ לאחר הנץ החמה. והנה אם נמדוד לפי הגאונים מעלות השחר13.5 – שהוא שעה וחומש קודם הנץ, וצאת הכוכבים נמדוד לפי שיטתם דקות לאחר השקיעה, ממילא חצות יהיה קודם הזמן שהשמש היא שפלג המנחה יתחיל מצאת הכוכבים, כיון שאם משערים את חצות לפי באמצע הרקיע, ולא שייך לומר כן. וכמו כן לפי הגאונים אי אפשר לומר השמש שעומדת באמצע הרקיע, ממילא צריך לשער את שעות היום מהזריחה לשקיעה, ופלג המנחה צריך להיות בתוך הזמן הזה – שעה ורבע קודם השקיעה. ז. מדברי הרמב\"ם ורבינו סעדיה גאון מוכח כהגאונים נכתב לפני [ 'עשרות שנים על ידי הרב חיים דרוק, והוא עסק הרבה בענייני זמני היום כמו כן מוכח מדברי הרמב\"ם, שהנה יש ספר 'אורות חיים שדן בכל המחלוקת של רבינו תם והגאונים, ]והיה תלמיד חכם מופלג ותפילה, אלא מסביר ששעות היום נמדדות לפי השמש. וכל דבריו שם שהרמב\"ם מדבר על זמני היום, והוא אינו מדבר שם על זמן קריאת שמע ועד השקיעה. ושם מביא לזה ראיה מדברי הרמב\"ם בשו\"ת פאר הדור, ומחשב כדברינו בדעת הגאונים שמוכרחים לומר שמשערים מנץ החמה . (ראה שם בעמוד ריח)הוא מייסד וקובע ששעות היום נמדדות על פי השמש כשכתבתי ] - בשנת תשמ\"ב אולי אפילו קודם[ בזמנו לפני הרבה שנים ]שו\"ת 'פאר הדור' מהדורת מכון ירושלים[ הערות על תשובות הרמב\"ם ואז בדיוק כשחשבתי לבאר כן ברמב\"ם, פגשתי בהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק\"ל והוא הצדיק את דברי, שאכן כך צריך לומר. ולאחר מכן הלכתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמרתי לו שלכאורה רואים בתשובות הרמב\"ם ששעות היום נמדדות מהנץ החמה ועד השקיעה, אולם הוא אמר לי בתמיהה: וכי אתה חושב שאתה חדשת את זה?!... ואז הראה - הוא ידע לא [ .זה כשהייתי שואל אותו שאלה שכתובה בספרים היה אומר לי זה כתב רק שהביאו את הראיה, אלא גם מי שאמר אותה והיכן וכו', ותמיד היה לי שהרב דרוק הנ\"ל כבר חידש את זה בדברי הרמב\"ם .]..פלוני וזה כתב פלוני הוא כתב את ההלכות ותרגמו אותם מערבית, ונראה גם כן מלשונו שזה וכמו כן יש סידור מרבינו סעדיה גאון שהדפיסו אותו בדור האחרון, ושם . (ראה שם בעמוד יב)תלוי בנץ החמה והשקיעה ח. לפי רבינו תם אין הכרח כיצד לחשב את שעות היום לדעת שאין הכרח ברור בדעת רבינו תם בעצמו לומר כן, ואפשר לומר לומר שמשערים את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, אולם יש והנה לעיל נתבאר בדברי הראשונים שסברו כשיטת רבינו תם שמוכרחים גם שסבר לשער את היום מהזריחה ועד השקיעה. והטעם לכך הוא, שלשיטת רבינו תם יהיה חצות היום באותו הזמן בדיוק בשני הדרכים. דהיינו או שנחשב את היום מעלות השחר שהוא שעה ורבע לפני הנץ את היום מהנץ החמה בעצמה עד שקיעת החמה. בשניהם חצות היום החמה, עד צאת הכוכבים שהוא שעה ורבע לאחר השקיעה, או שנחשב הוא באותה השעה. לעומת זאת הגאונים שסוברים שמשערים מנץ החמה ועד השקיעה, יש לומר שאינם יכולים לסבור לשער את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, כיון שאז חצות היום יהיה מוקדם מהזמן שהשמש נמצאת באמצע הרקיע. וכמו שנתבאר לעיל. השחר ועד צאת הכוכבים. והנה, אם היינו אומרים ששיטת רבינו תם היא ערוך אם סבר שיש לשער את היום מהנץ החמה ועד השקיעה, או מעלות ויש לכך השלכה לעניין אחר. שהנה יש מחלוקת גדולה בדברי מרן השלחן לשער את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, הרי ידוע הוא שמרן פסק כרבינו תם, ונלמד מזה לכל שאר זמני היום. אולם לאחר שהתבאר להדיא שאין הכרח בדברי רבינו תם לומר כן, ואין כל הוכחה לכאן או לכאן, ממילא יש לומר כך בדעת מרן השלחן ערוך. ט. הוכחת המנחת כהן מלשון מרן יש תשובה ארוכה בעניין זמן תפילת מנחה, (ח\"ה סימן כב)בשו\"ת יחוה דעת דן בדעת מרן השלחן ערוך, אם סבר שפלג המנחה (בהערה ד\"ה הנה)ובדבריו שם כותב וז\"ל: \"פלג המנחה שהוא שעה הוא שעה ורבע קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים. והנה מרן השלחן (סימן רלג ס\"א) ערוך בהלכות תפילת מנחה כותב: (סימן רסג ס\"ד) \". וכמו כן בהלכות הדלקת נרות שבת הלילהורבע קודם \" – ו'לילה' היינו צאת הכוכבים.הלילה \"שעה ורבע קודם והנה בהלכות תפילת מנחה מרן מזכיר שם שלוש פעמים 'לילה' בהקשר של פלג המנחה, ובאמצע הדברים הוא כותב וז\"ל: \"שאם עושה כרבנן צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה\". - והיינו שלא יהא תרתי ולמעלה. ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה דסתרי. \"ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה\". – ולכאורה מפני מה מרן לא כותב \"קודם הלילה\". הרגיש בקושיא זו בלשון מרן, וכתב, שבאמת מרן סובר ן (שם) המנחת כה שזמן מנחה הוא עד השקיעה, ופלג המנחה הוא שעה ורבע קודם השקיעה. ואמנם מרן מזכיר 'לילה' ומשמע לכאורה שמשערים שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, אולם לכן בכוונה כתב מרן פעם אחת 'שקיעת החמה' בכדי ללמדינו שלכך כוונתו, ש'לילה' היינו שקיעת החמה. י. מרן נקט שעה ורבע קודם השקיעה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא את דברי המנחת כהן בשו\"ת יחוה דעת שם, ודוחה דבריו בטענה שאם אכן כדבריו, מרן לא היה חוזר כמה פעמים כמה פעמים 'לילה' ופעם אחת 'שקיעת החמה' היינו סוף השקיעה שהוא לכתוב תמיד 'שקיעת החמה'. ואדרבא, יש מקום לומר שכיון שמרן מזכיר 'לילה' וגם בהלכות שבת הנ\"ל, שהרי אם כוונתו על השקיעה היה צריך לילה. ושם הוא מוסיף להקשות על דבריו. ע\"ש. אולם מי שלומד את דברי המנחת כהן רואה שאמנם מביא ראיה זו, אך אינו מסתפק בזה, ואחת הראיות שמביא היא, שהנה כתוב בשלחן ערוך וז\"ל: \"אם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול וכו' ובלבד (שם) בהלכות שבת שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה\". ובסעיף י\"ד כתב וז\"ל: \"אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה, והדליקו נרות, והתפללו תפלת ערבית של שבת ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה, אינם צריכים לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה תפילת ערבית שלהם לא נחשבת כיון שהתפללו קודם פלג המנחה. וכמו מפלג המנחה ולמעלה\". והיינו שאם התפללו קודם פלג המנחה ממילא כן גם הדלקת הנרות שלהם היתה בטעות, שהרי כבר לעיל כתב שאין שאין (כז. ד\"ה דרב)להדליק קודם פלג המנחה. וזה כבר כתוב בתוספות בברכות להדליק קודם פלג המנחה כיון שאין היכר שהוא לכבוד שבת. וגם מה שאמרו שם בגמרא, שרב היה נוהג כרבי יהודה ובערב שבת היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ושאלו התוספות שאם כן מתי היה מדליק את הנרות שבת, ומבארים שכוונת הגמרא הוא שמדליק מפלג המנחה. וכן היא דעת . (ברכות דף יח ע\"ב מדפי הרי\"ף ד\"ה רב) ורבינו יונה (ברכות פ\"ד סימן ו)הרא\"ש והנה קיימא לן שמרן השלחן ערוך סבירא ליה כשיטת רבינו תם לעניין צאת הכוכבים, וממילא הלא לעיל נתבאר שלשיטת רבינו תם פלג המנחה דקות קודם השקיעה שלנו, אם כן באיזה מקרה מדובר בשלחן 3 הוא ערוך שהספיקו הציבור להתפלל ערבית לאחר פלג המנחה וסיימו את - הלא [ התפילה ועדיין הוא יום 'וזרחה חמה' – הלא זה לא שייך כלל . אשר על כן מוכרחים ]...לומר שמרן כתב 'פלג המנחה' וכוונתו שעה ורבע קודם שקיעת החמה, אפילו הבאבא הכי גדול לא יכול לעשות נס כזה ומשמע שהוא משער את היום מהנץ החמה ועד שקיעתה, כיון שלא יתכן לומר שאת פלג המנחה הוא ישער לפי השקיעה, ואילו את שעות היום הוא יתחיל כבר מעלות השחר. הלא הא בהא תליא. וזו ראיית המנחת כהן לומר שמרן סבר שמשערים את היום מהנץ ועד השקיעה, וזאת למרות שסבר כשיטת רבינו תם. אכן עדיין ישאר קשה מה שמרן בהלכות תפילת מנחה חוזר כמה פעמים וכותב \"שעה ורבע קודם הלילה\" כיון שהמשמעות של 'לילה' בדרך כלל היא לצאת הכוכבים. ואאמו\"ר טען בזה טענה חזקה מאוד, וזה לא פשוט להכריע מהי דעת מרן השלחן ערוך. יא. ראוי להחמיר לעניין סוף זמן קריאת שמע להלכה יש לומר שמי שרוצה לסמוך לעניין זמן קריאת שמע על השיטות שמחשבות את היום מנץ החמה ועד השקיעה, יש לו על מה שיסמוך. אולם כיון שראינו שהרבה מגדולי האחרונים כהתרומת הדשן שהיה , שיש למדוד את שעות (סימן נח סק\"א)הראשון לכתוב כן, ועמו המגן אברהם . היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ואף החיד\"א בספרו טוב עין וכן ]שם הוא דן לעניין סוף זמן ביעור חמץ[ בשו\"ת חיים שאל מסכים לזה וכמו שנתבאר לעיל שגם הרבה ראשונים סוברים כן, אשר על כן בודאי שראוי ונכון לסיים לקרוא קריאת שמע בתוך שלוש שעות של עלות השחר. יב. לגבי סוף זמן תפילה ניתן להקל אכן לגבי סוף זמן תפילה הדין שונה קצת, משום שאמנם חיוב תפילה היא מן התורה, אבל זמן התפילה הוא חיוב מדרבנן, ואינו כקריאת שמע. וחכמים הם שקבעו מתי הוא זמני התפילה. וכיון שכך ניתן למנות את סוף זמן התפילה בשעות מנץ החמה ועד השקיעה, ולהקל להתפלל עד סוף הזמן השני. יג. חלוקת השעות בפועל בתקופה זו של השנה בבוקר 8 עובר זמן קריאת שמע הראשון. והחישוב הוא, שהנה היום בישראל הוא והנה עכשיו העבירו את השעון לשעון חורף, וכמה דקות לאחר בערך, ואנחנו מחלקים את היום לשעות 16:55 עד5:55- שעות מ11-כ 12- שעות הללו ומחלקים אותם ל11-זמניות, דהיינו שלוקחים את כל ה וכל שעה אחת מהן היא תחשב שעה זמנית. והנה אם נחשב את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והיינו צאת הכוכבים של רבינו תם, 10-ממילא שעה זמנית היא יותר משעה. ואפילו בחורף שהימים מגיעים ל , עדיין לרבינו תם זה ] דקות בערך50 ואז 'שעה זמנית' אורכה הוא[ שעות שעות, 14 שעות. ומאידך בקיץ שהיום הוא באורך של12-יצא יותר מ דקות. וכך הוא בארץ ישראל כיום שהיום 70 ממילא שעה זמנית היא הולך ומתקצר, וכן הוא בארצות אירופה וצפון אמריקה – ארגנטינה ברזיל וכיו\"ב. לעומת זאת בדרום אמריקה וכן באוסטרליה המצב הוא הפוך, הימים הולכים ומתארכים, כשאצלינו הכי קצר שם הארוך ביותר. וזאת מחמת שהם בצד השני של כדור הארץ. ויש מקומות שבמהלך כל ימות השנה השעות הינם שוות כגון פנמה, שהם סמוכים לקו המשוה. הרב הראשי שם – הרב ציון לוי זצ\"ל אמר לי פעם, שכל השאלות שלנו לגבי שעות זמניות וכו' אינם קיימים אצלם כמעט כיון שהשעות אצלם מאוד שעות לילה. וכמו שבקוטב בקיץ כמעט אין 12 שעות יום12 .להם לילה ובחורף כמעט ואין להם יום, וכל קוטב הפוך מהשני. כן הוא מדוייקות הקו המשוה. יד. שעות זמניות או שעות שוות עצם הדבר שמודדים את השעות בשעות זמניות צריך לדעת שהוא מחלוקת. שיש אומרים שהוא שעות שוות. הנה הרמב\"ם כתב את פירוש המשניות בערבית, ובתרגומים יש כאלו שטוענים שיש לתרגם \"שעות 60 – שוות\" – דהיינו שאין לשער בשעות זמניות אלא בשעות שוות דקות. אולם יש לסתור את זה ממה שכתוב בשו\"ת פאר הדור 'שעות זמניות'. אכן יש כמה שרוצים לקיים את הגירסא ברמב\"ם 'שעות שוות', ושכן משמע מכל הנושא שמדבר שם. אולם המאירי מעתיק את פירוש המשניות להרמב\"ם וכותב שהוא שעות זמניות. וכן הוא התוספות יום טוב ועוד כמה מרבותינו הפוסקים. , והוא הושיב והנה לפני כמה שנים יצא לאור פירוש המשניות עם תרגום חדש בהוצאת ]'כאן בשכונת 'הר נוף[ מכון 'המאור' של הרב דניאל ביטון כמה תלמידי חכמים שתרגמו את פירוש המשניות מחדש. ושם הם ימים שהשעות אינן שוות אלא הן זמניות וזה הוכחה לשיטה השניה. ואכן ולא זמניות, ואדרבא, אם הרמב\"ם מדבר על שעות של שוויון משמע שיש על ימים שהיום והלילה שוים. ואין הוכחה לומר שהכוונה שעות שוות תרגמו את הלשון כך: \"שעות שוויון היום והלילה\" והיינו שהרמב\"ם מדבר שמעתיק (פ\"א מהלכות קרית שמע הי\"א) יש ספר קדמון 'רבינו מנוח' על הרמב\"ם מלשון הרמב\"ם בפירוש המשניות \"שעות זמניות\". טו. מלשון מרן והרמב\"ם משמע שמשערים בשעות זמניות כתב שסוף זמן קריאת שמע הוא עד סוף (שם)ויש להוכיח, שהנה הרמב\"ם אזי שבחורף הוא יותר מרביע היום, ובקיץ הוא פחות מרביע היום, ולמה שלוש שעות מהיום \"שהוא רביע היום\" ולכאורה אם מדובר בשעות שוות כוונת הרמב\"ם בזה. וכן הוא לגבי תפילה כתב הרמב\"ם שזמנה עד סוף ארבע שעות מהיום שהוא שליש היום. לגבי זמן קריאת שמע שהוא שלוש (שם) וכמו כן מרן השלחן ערוך כותב שעות שהוא רביע היום, ולגבי זמן תפילה שהוא ארבע שעות שהוא שליש היום. ולכאורה גם מלשונו של מרן מוכח שהמדובר הוא בשעות זמניות וכמו שנתבאר בלשון הרמב\"ם. טז. לקרוא קריאת שמע בזמנה אף ללא תפילין וברכות ולאור הדברים הנ\"ל על כל אחד ואחד לשים לב, שהזמנים מתקצרים, וזמן קריאת שמע כיום מסתיים שעה קודם, וזה לא הולך להשתנות בימים הקרובים, ויש להקפיד על כך מאוד. והנה יש מקומות שמתפללים מאוחר, כגון בשבת, שיש מקומות - בפאריז [ , והנה באירופה זו שעה מוקדמת8-שמתחילים להתפלל ב וצריך לשים לב שאם הזמן ] בערך רק הנץ החמה! וכן בארגנטינה8:54-ב מתקרב לסוף הזמן שניתן לקרוא בו קריאת שמע, יש לדעת שלמרות שחכמים תיקנו לברך ברכות קריאת שמע, אך אם מתעורר מהשינה והנה דקות עובר זמן קריאת שמע, ועד שיעלה, ויבוא, ויגיע, ויניח 5 תפילין, ויברך ברכות קריאת שמע וכו', לא יספיק לקרוא קריאת שמע מגלה שעוד בזמנה, - עליו לברך ברכות התורה ולקרוא קריאת שמע מיד אף ללא בעצמו, כבר כתבו כמה וכמה פוסקים שאם מתכוון לקרוא קריאת שמע שאמרו חז\"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר תפילין. ולאחר מכן יקרא קריאת שמע עם ברכותיה, ועם תפילין, למרות לאחר מכן, אין זה נורא שיקרא ללא תפילין. מה גם שניכר הדבר שהולך להתפלל ושם יקרא קריאת שמע עם תפילין. על כן יקרא ללא כל חשש. ולגבי תפילה יכול להמשיך ולהתפלל עד שעה רביעית, ואפשר להקל לחשבה מנץ החמה כיון שהיא מדרבנן וכמו שנתבאר לעיל. יז. אין אחד שהוא מעל הזמן וההלכה כאן המקום להתריע על כל מיני מקומות שאנשים מתפללים מאוחר, ויש תופעות כאלו בעיקר בשטיבלאך' השונים. וחיפשתי ולא מצאתי שום מותר. אלא יש תופעה כזו אצל אדמו\"רים וצדיקים למיניהם שהולכים פוסק שהולך נגד הגמרא ונגד הראשונים, ונגד כל הפוסקים ויאמר שזה למקוה ודואגים שגופם יהיה נקי, ועושים הכנות לתפילה, וטוענים על עצמם שהם 'מעל הזמן', וצריך לדעת שאין דבר כזה! אין אחד שהוא שאיננו יכולים ללמוד מהם דברים כאלו! ולא יתכן שאנחנו נבוא ונאמר מעל ההלכה! ואני מאוד מכבד אנשים צדיקים וחסידים, אבל ודאי הוא ברכות לבטלה!! וכמו ששמעתי על אדמו\"ר שמתפלל שחרית של שבת בשעות אחר בטח השבת נמשכת אצלו עד יום [ ,'הצהרים, ומוציא ספר תורה וכו ואני לא יודע איך הולך אצליהם הזמנים, מתי אוכלים מצה ]...שלישי וכו', והרי אין דבר כזה!! יש זמנים וצריך לפעול על פיהם! ומי שרוצה להתנהל ללא זמנים שיעלה לירח...אבל במקום שיש לנו מצוות שהתורה קבעה, או חכמים קבעו, עלינו לפעול על פי הגדרים והזמנים שנקבעו. האם מותר ליטול ידים על גבי דשא בשבת או בשנתשאלה: השמיטה? בשבת – אסור ליטול ידים על גבי דשא או פרחים תשובה: ועציצים, שאף שאינו מתכוין להשקותם, מכל מקום פסיק רישיה הוא. אולם בשנת השמיטה מותר ליטול ידים על גבי דשא ופרחים בגינה הציבורית, או בגינת חבירו, משום שלא איכפת לו בהשקייתם. ויש מתירים אף בגינה שבביתו. לעניין שבת, כן מבואר בשלחן ערוך (סימן שלו ס\"ג) לאסור, משום מקורות: דהוי פסיק רישיה בדאורייתא. אולם לגבי שנת השמיטה יש להקל, דהיכא דלא איכפת לו בהשקיית הדשא והפרחים כגון בגינה ציבורית או בגינת חבירו, הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן. ויש מתירים אף בגינתו דניחא ליה בהשקיית הגינה, משום דהוי פסיק רישיה דניחא ליה בתרי דרבנן, דהא איסור השקייה בשביעית מדרבנן, ושביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש מתירים פסיק רישיה בתרי דרבנן אף דניחא ליה (עיין חזון עובדיה שבת ח\"ה). ובפרט אם אינו נוטל ידיו על גבי הפרחים ממש אלא האם מותר לנקות את החצר והגינה בשנת סמוך אליהם. עיין בלוית חן (סימן קב). שאלה: השמיטה? תשובה: כל שאינו מתכוין בנקיון על מנת להשביח את הצמחייה, אלא על מנת שהמקום יהיה נאה ומסודר, מותר לנקות. ונכון להשאיר מקום קטן שלא ינקה שם, או להעמיד שם שלחן וכיסאות, על מנת שיהא ניכר שמטרת הניקיון להנעים את הישיבה במקום ולא על מנת להשביח את הצמחייה. מקורות: הרמב\"ם (פ\"א מהלכות שמיטה הי\"ז) כתב: היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו. ע\"ש. ואף בגינה שבביתו שיושב שם וחפץ שתהא נקיה, ניכר שמנקה המקום על מנת להנעים את הישיבה במקום, שלא תהא החצר מטונפת ויפריע לשהייה במקום. וטוב שיותיר מקום בגינה שלא ינקה אותו או שיעמיד שם שלחן וכיסאות, שיהא ניכר בהדיא שמטרת הניקיון להנעים את הישיבה בגינה. וכן פסק בשו\"ת אור לציון (שביעית עמוד לג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א נהגו כבוד זה בזה חז\"ל אומרים על בית שמאי ובית הלל, שהיו דברים שבית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים, והם היו גרים כולם באותו איזור, והנה כשבא אחד מבית שמאי לביתו של אחד מבית הלל. היה המארח נזהר מאוד שלא לתת לו דבר שלפי שיטתו זה אסור להלכה. , בשנת תשל\"ז הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל עלה לארץ הקודש, ואספר במרוקו הוא היה הרב הראשי, וכשעלה נתמנה לשמש ברבנות ירושלים עיה\"ק. ובשבת הראשונה לשהותו בארץ, התארח בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, זה היה כאשר התגורר בשכונת 'רחביה', הייתי אז בחור צעיר. והנה בביתינו היו נוהגים להניח את החמין על פתיליה של נפט שהיה כמין כלי עם פתילות עבות שהחום היוצא ממנו היה נמוך יחסית, וכך החמין היה יוצא מצויין. והנה באותו יום שישי, אאמו\"ר נכנס למטבח ואמר לאמי שלא - אז [ תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש ובין הסיר , למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה של ]'היו מניחים 'אסבסט גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו\"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך ואם נעשה אולי החמין לא יצליח?! אך אמר לי שהוא מיקל ב'שהיה' לצורך מחר כיון שזהו המנהג, וניתן לסמוך על אאמו\"ר היתה איתן בדעתו, וכך הורה לעשות. וכששאלתי אותו למה אומר כן, המנהג, אבל אינני יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי הוא מחמיר - למעשה, הרב משאש בספרו [ !?בזה. וכי אני אתן לו דבר שלשיטתו זה אסור .]כותב להקל בזה לגמרי ואז אמרתי לאאמו\"ר שוב, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן, הרי זה ודאי שזו מחלוקת, ובדיעבד לכולי עלמא מותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו\"ר לא אבה לשמוע ואמר לנו \"אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, ומותר לאכלו רק בדיעבד?!\" ואז הוסיף לי, תראה את בית שמאי ובית הלל, כיצד נהגו בחבריהם, לכתחילה לעשות כן אני לא יכול! והנה אאמו\"ר כתב בנושא הזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר, ולא היה לו צל של ספק שמה שהוא נוהג לעשות זה על פי ההלכה, ואם זה לא היה לכתחילה לא היה עושה את זה בעצמו, ובכל זאת לא ההין לעשות כן לרב משאש כדי שלא 'להכשילו' בדבר של בדיעבד! הרב יצחק מאזוז כך צריך לכבד אחד את השני, וזה נקרא נהגו כבוד זה בזה! בית ההוראה 'יחוה דעת' האם מותר ליטול ידים על הדשא בשבת? ומה הדין בשנת שמיטה? וכן מה הדרך בעניין ניקיון הגינה בשנת שמיטה"},{"filename":"47.pdf","content":"| פרטי דינים בכתיבת אותיות ספר התורה| קדושת כתיבת ספר תורה| נושאי השיעור: ספרדי השומע זכור בספר תורה אשכנזי ולהיפך השתתפות נשים במלחמה | חיוב נשים בשמיעת זכור| הבדלי ההברה וצורת האותיות בין ספרדים לאשכנזים20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת תצוה - זכורחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"לפרטי דינים בהלכות ספר תורה ובדין חובת הנשים בשמיעת זכור נמסר ה' אדר תש\"פ| 47 'גליון מס א. השינויים במנהגי כתיבת ספר התורה בשבת הקרובה בעז\"ה נקרא בבית הכנסת פרשת 'זכור'. וכבר נתבאר באריכות בשיעורים הקודמים שקריאה זו היא הקריאה היחידה שחייבים בה מהתורה. ולפיכך, יש להדר ולשומעה באופן היותר טוב, דהיינו מתוך ספר תורה מהודר, והבעל קורא יקרא בדיוק רב, ויכוון להוציא ידי חובה את השומעים, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובה. והנה, אם ספרדי שומע זכור מתוך ספר תורה אשכנזי, וכן להיפך, למרות שיש שינויים מהותיים בין ספרי התורה, אין בזה כל חשש, כיון שאין מקום לחלק ולומר שבאותיות מסויימות נראה כאות אחרת בספר התורה השני. אלא השינויים הם בעיקר בצורת האותיות, ולכן ספר תורה אשכנזי כשר לספרדי, ולהיפך. ולגבי קריאת התורה בשבת וביו\"ט ודאי שאין כל חשש, כיון שלגבם יש לומר שניתן לקרוא בספר תורה (סימן ט) את תשובת הרמב\"ם בשו\"ת פאר הדור כתב להיפך שאין (פ\"י מהלכות ספר תורה ה\"א) פסול. ואמנם הרמב\"ם בחיבורו (הובאה באורחות חיים לקרוא ולברך על ספר תורה פסול, והרשב\"א בתשובה כותב שהרמב\"ם חזר בו ממה שאמר בתשובה, הלכות קריאת ספר תורה סימן ה) ושאת התשובה כתב בילדותו ע\"ש. אך פוסקים רבים מסכימים לתשובת ונתבאר נושא זה באריכות [ הרמב\"ם, שניתן לקרוא אף בספר תורה פסול . אך בקריאת פרשת זכור שהחיוב בה הוא מדאורייתא, יש ] אות יא 45 בגיליון להיזהר ולקרוא מתוך ספר תורה כשר למהדרין. ב. קדושת כתיבת ספר תורה כיום חל שיפור גדול בכל ענין הסת\"ם, וניתן לכתוב בהידור רב על קלף טוב וכו', מה שבעבר לא היה כל כך, ורואים את השינוי בספרי התורה. אך יש הלכה אחת בהלכות כתיבת ספר תורה שאי אפשר לעמוד עליה אילולא יודעים אנו 'עד אחד נאמן (גיטין ב:)שהסופר ירא שמים בתכלית, ואנו סומכים על הכלל באיסורים', והיא כתיבת שם ה' בקדושה. שהרי אף אם פעם אחת שכח ולא כתב שם ה' בקדושה, או שלכל הפחות בתחילת הכתיבה אמר שכל השמות שכותב יהיו לשם קדושת שם ה' - שבדיעבד מועיל אם ידע בשעת הכתיבה שכותב שם ה', ואם לא עשה כן - ספר התורה פסול. ויש כמה תפקידים עיקריים שאנשים עושים אותם לאחרים, ונדרשת בהם יראת שמים גדולה ככתיבת סת\"ם וכן שחיטה, וכיו\"ב. היה מתגורר ב'רחביה' והיה מתפלל שאאמו\"ר מרן זצוק\"לוכבר סיפרתי שכ בבית הכנסת הגדול שם, ושם היה ספר תורה שנכתב על ידי סופר ירא שמים שהיה בעל כתיבה נאה מאוד. ובכל שבת הייתי אני הבעל קורא, ושבת אחת אירע ומצאתי טעות בספר. אאמו\"ר עלה ובדק והכריע שיש להחליף את הספר. לאחר כמה שבתות אמרתי לאאמו\"ר שצריך לבדוק עם האחראים אם תיקנו את הטעות בספר ההוא כדי שלא יוציאו אותו בטעות שוב פעם. והנה, קם אחד המתפללים שהיה בנו של אותו סופר ואמר שתיקן את הטעון תיקון. אאמו\"ר שאל אותו אם אמר לפני כן \"הריני כותב לשם קדושת ספר תורה\", והנה הבן אומר לו שלא אמר! ואאמו\"ר כששמע זאת אמר אם כך צריך למחוק את התיקון ולתקנו שוב לשם קדושת ספר תורה. אך הבעיה היתה ששכחנו מתי אירע המעשה, והיכן היתה הטעות אותה תיקן! אאמו\"ר הפציר בנו להיזכר היכן היתה הטעות כיון שאם אין מוצאים את מקום התיקון יש לגנוז את ספר התורה! הבן כמעט ופרץ בבכי, ישבנו וחקרנו, ולאחר דרישה וחקירה התברר לנו באיזו פרשה אירעה הטעות אך לא ידענו בבירור היכן הטעות עצמה. ומשכך הפרדנו את היריעה האחת שבה הפרשה, וגנזנו אותה, והבאנו סופר מומחה בעל כתב נאה דומה לכתב של הסופר הראשון, שיכתוב את היריעה הזו החסירה. מחמת אותה הלכה אאמו\"ר לא היה אוהב את מה שעושים כיום, שבסיום כתיבת ספר תורה משאירים כמה אותיות למלאותם בסוף, כיון שלא כולם יודעים לכתוב יפה, וגם מה שעושים שהסופר עושה מסגרת והכותב ממלא בפנים, עדיין יש בזה תקלות מרובות. וכגון שהסופר יצר כמין רי\"ש והכותב 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו עשה דל\"ת, והרי לגרד את התוספת של הדל\"ת על הרי\"ש אי אפשר והספר דהיינו שהאות צריכה להיכתב מתחילה, ולא [ 'פסול כיון שהוא 'חק תוכות וצריך לגרד את כל האות ולכותבה ]שהאות תיווצר מאליה על ידי גירוד הדיו מתחילה. ואחת הבעיות הנפוצות שמכבדים כל מיני אישים לכתוב את האותיות האחרונות, ומהם יש שאינם יראי שמים, מחללי שבת וכיו\"ב, והרי הספר הוא פסול. ולכן כשהיו מביאים לאאמו\"ר לכתוב אות בסיום כתיבת ספר תורה היה מתחיל לכתוב והיה ממשיך עד הסוף... והיה לו כתב יפה מאוד, והסיבה שהיה עושה כן כיון שחשש מהאמור. ויש סופרים בימינו שעושים 'פטנט' כדי שלא יכתבו בספר כל מיני אינשי דלא מעלי, אומרים לכותב שיכבדו אותו לכתוב באופן שיאחז בידיהם בשעת הכתיבה, ובכך בעצם הסופר כותב את האות ולא אחר. והכותב חושב שהוא כתב. וכך היא הדרך הראויה. ג. צורת כתיבת אותיות ג' וח' בספר תורה פעמים שבהבטה פשוטה באותיות ספר התורה ניתן להיווכח שהסופר שכתב את הספר אינו תלמיד חכם ואינו יודע את ההלכות. וכגון באות ג' שהרגל הימנית צריכה להיות ארוכה יותר מהרגל השמאלית. ויש ראשונים שסוברים שזה רק לכתחילה, אולם הבאתי ראיות מכמה ראשונים שמהם מוכח שדעתם ראה ב'הלכה ברורה' ח\"ג קונטרס 'צורת האותיות' [ שמעכב אף בדיעבד .]בבירור הלכה אות יח בעניין אאמו\"ר מרן זצוק\"לוכמו כן יש שאלה שדיברתי עליה כמה פעמים עם איתא בדין מלאכת כותב בשבת, שהדין (קד:) האות ח'. שבגמרא במסכת שבת הוא ש'מלאכת מחשבת אסרה תורה', והגמרא דנה בדין 'נתכוון לכתוב אות ח' וכתב שני זייני\"ן'. ומשמע שכשכותבים שני זייני\"ן אחד על יד השני הוא האות ח' שכך צריכה להיכתב. ובביאור הכוונה שני זייני\"ן יש בזה מחלוקת. דעת שמצמידים שני אותיות הז' אחד לשני והם נעשים (במנחות כט: ד\"ה חטרי)רש\"י ח'. ובמנחות שם נאמר שלאות ח' יש 'חוטרא'. ולפי דברי רש\"י החוטרא היינו מקל, והיא ה'תג' שעושים בראש האות ח'. שהנה הלכה למשה מסיני שישנם שבעה אותיות שצריך לעשות להם שלושה 'תגין', שהן כמין תוספת מעל האות והן: שטענ\"ז ג\"ץ. ויש שישה אותיות שעושים מעליהן תג אחד והן: בד\"ק חי\"ה. ויש תשעה אותיות שאין עליהן תגין כלל והן: מלאכ\"ת סופ\"ר. כיום יש הרבה סופרים שאינם עושים את התגין אלא מעבירים את הספר לאחר כתיבתו למומחה שעושה רק את התגין. שני הז' היינו נפרדים והמחבר שלהם מנחות שם ד\"ה דחטריה)ולפי דעת רבינו תם ( הוא ה'חוטרא', וולפי דבריו פירושה הוא חטוטרת, דהיינו שבראש האות ח' יש כמין גיבנת. והמנהג לעשות כדעת רבינו תם בכל הסת\"ם. אך ניתן לראות בספרי תורה עתיקים שאות הח' היא כשיטת רש\"י. וכמו כן בגיטין עושים ח' רגילה ללא חטוטרת. יש סופרים ספרדים שעושים את האות ח' באופן של אותיות ו' ז' צמודות ועליהן עושים את החטוטרת, ואומרים שכך הוא המנהג בדברי רבינו האר\"י כותב שבתפילין לעשות (או\"ח סימן לב)דרך אגב, בעל התניא בשלחן ערוך הרב [ את האות ח' בו' ז' ובספרי תורה לעשות בשני ז', וכיום אפילו בחסידות חב\"ד . והנה דין זה אינו מופיע כלל בדברי רבינו האר\"י, אך חלק ]לא נוהגים כן מתלמידיו כתבו כן. לעומת זאת הגאון רבינו יעקב חיים סופר זצוק\"ל מחבר ה'כף החיים' בספרו 'קול יעקב' אשר כולו מיוחד על הלכות סת\"ם, ושם כותב שלא לעשות כן. ובזמנו דיברתי על כך עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והראה לי ושם מביא שאלה ששלח אליו (סימן יג) שו\"ת 'ידי חיים' להגאון רבי יוסף חיים הכף החיים, אם צריך לכתוב את האות ח' בשני אותיות הז' או באותיות ו' ז', וכותב שם בסוף השאלה שלדעתו אין לעשות כן, אך מבקש את הסכמת הבן איש חי. אך תשובתו אינה מופיעה שם. ואאמו\"ר אמר לי שהכף החיים צודק, ואין לעשות כן, והטעם שאם היה ברור שכך היא דעת רבינו האר\"י, אז המסורת שלנו היא כרבינו האר\"י. אך כיון שאין ברור שכך דעתו יש לילך אחרי הגמרא, ובברייתא שם כתוב במפורש שאות ח' נכתבת על ידי שני אותיות ז'. לפני כמה שנים התפרסמה בחוברת בשם 'המאסף' שהגאון הגר\"ע בצרי היה המוציא לאור שלה, ושם היה מביא כמה כתבי יד, והנה פעם אחת הביא שמצא את כתב היד של תשובת הבן איש חי אל הכף החיים על השאלה הנ\"ל, ושם הבן איש חי כותב שהצדק עם הכף החיים, ואין לכתוב את האות ח' וכיום בעיה זו נפוצה מאוד וצריך להזהיר באותיות ו' ז' אלא רק בשני אות ז'. ובבית הכנסת שלנו ספרי התורה הינם מהודרים מאוד, אך את הסופרים בזה. ישנם ספרים שאות הח' בהם הוא באופן האמור באותיות ו' ז', ואיננו מוציאים כל (בקרית ספר מאמר ב ח\"א עמוד לה) שאותם לקריאת זכור. אכן, המאירי כותב השינויים בצורת האותיות אינן פוסלים את הספר מכשרותו, אך עדיין יש לדון אם דברי המאירי נסובים אף על כגון זה, שהרי יש בזה שינוי גדול. שהנה באות א' למשל, אם הסופר יכתוב בספר תורה את האות א' כפי שכותבים אותה כיום שלא בס\"ת - הספר פסול, וישנם כמה וכמה הלכות באות הזו, האות א' היא אחת [ שצריך שיהיה י' מימין ונ' הפוכה מצד שני ואין זה פשוט , אם כן הוא ]האותיות עם הפרטים הרבים ביותר מבין האותיות בדיני כתיבתה הדין כאן באות ח'. אם לא כותב אותה כראוי היא איננה אות ח' של ספר תורה, ולכן לכאורה המאירי לא דיבר במקום כזה, כיון שהוא שינוי מהותי בצורת האות. ומשכך אני קצת מסופק בדין של כתיבת האות ח' בו' ז' ולא בשני ז', ולכן אמנם הספר הוא כשר ואף אברך עליו, אך לקריאת זכור יש להשתדל לקחת ספר שהח' בו היא משני ז'. ד. צורת האות ש' בספר תורה באות ש' בספר תורה יש הבדל גדול בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים. למנהג האשכנזים אות הש' בתחתיתה היא בזוית, ונראית כאילו עומדת על רגל אחת. לעומת זאת, למנהג הספרדים בתחתית האות ש' יש 'מושב' תחת 'שקר אין לו רגלים', ואין זה רק פתגם (שבת קד.)כל האות. והנה איתא בגמרא אלא זוהי הלכה ששלושת האותיות ש'ק'ר' עומדות על רגל אחת, ולכאורה מכאן מוכח כמנהג האשכנזים באופן כתיבת הש' שתעמוד בזוית כאילו על (רוח חיים יו\"ד סימן רעד) רגל אחת. והגאון רבי חיים פאלאג'י דן בזה באריכות אם יש מקום לערער על מנהג הספרדים באופן הכתיבה של האות. והרבה פוסקים דנים בנושא הזה, והמסקנא להלכה, שה'מושב' שהספרדים עושים לאות ש' אינה המושב של האות, אלא הוא עדיין צריך להיות בשיפוע, שהרגל הימנית מתעקמת קצת, וכך הוא נראה כרגל אחת. בבית הכנסת שלנו יש ספר תורה אחד שאפשר היה לומר עליו שהוא הספר היפה ביותר כאן, אולם כל אותיות הש' שלו המושב שלהם ישר לגמרי, ואי אפשר לומר את תירוץ הפוסקים שהרגל מוטית קצת. וספר זה הוא ספק פסול, לכן הזמנתי סופר מומחה ושילמתי לו על כך שיעבור על כל הספר ויתקן את כל אותיות הש' שבספר התורה על ידי שבצד שמאל של האות מלמטה יעשה כמין 'שפיץ', ונראה לומר [ .יוסיף טיפת דיו, וממילא האות תיראה מוטית ועל רגל אחת עוד, שבדבר כזה אף בתפילין ומזוזות ניתן לתקנו כן, ולא ייחשב כלא נכתבו ולאחר ]כסדרן. ראה הלכה ברורה ח\"ג עמוד קסה בבירור הלכה אות קד מעשה הזמנתי את הסופר שכתב את הספר והסברתי לו את טעותו, ובקשתי office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ממנו שמכאן ולהבא יכתוב את האות ש' כראוי. ה. מנהג הספרדים ומנהג האשכנזים בצורת האותיות כשחיברתי את ספרי 'הלכה ברורה' ח\"ג שלחתיו יחד עם שאר הספרים אל הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל ועיין בהם, ולאחר זמן נכנסתי אליו והנה אומר לי שראה את מה שכתבתי בענייני צורת האותיות, ושאל אותי כך: 'מה אתה אומר, בענייני צורת האותיות האם הספרדים צודקים או האשכנזים צודקים?' אמרתי לו שהתשובה היא שהאשכנזים צודקים! ופירטתי לפניו שמסורת בני אשכנז היא מהגמרא ומהברייתות ומסוגיות הש\"ס, ואף מרן הבית יוסף סבר שמצא ספר (או\"ח ריש סימן לו)בדעתו כמנהג האשכנזים. ומרן הבית יוסף כותב להחכם 'ה\"ר יצחק ברוך שאמר' שהיה אחד מן הראשונים. ובאמת שיש ספר 'ברוך שאמר' על הלכות כתיבת האותיות ויש שם הרבה פרטים בהלכות צורת האותיות, אך אין שם פירוט על כל האותיות כולם. ודברי מרן הם על ספר אחר ששמו 'אלפא ביתא' שגם חובר על ידי אחד מן הראשונים רבי יום טוב ליפמאן, שהיה מקובל גדול, והוא כותב את כל ענייני צורת האותיות בכמה פירושים שונים, וכל אות הוא מבאר את צורתה על פי הקבלה, ובחלקו כמעט ולא ניתן להבין את דבריו. ומרן הבית יוסף מצא את הספר הזה, ומעתיק אותו מילה במילה מתחילה ועד סוף. ולאחר מכן מרן דן לגבי כל ספק ושאלה לגבי האותיות. ולאחר שמרן מעתיק את כל הספר ואינו חולק עליו, נראה שמסכים לכל מה שאמר. וכל הספר הזה מתחילה ועד סוף הוא צורת האותיות שנהגו בהם בני אשכנז. לעומת זאת צורת האותיות שנהגו בהן בני ספרד הן על פי דעת רבינו האר\"י, ומופיעים בכמה מהקדמונים כהגאון יעב\"ץ, וכן בספר 'אמת ליעקב' לרבי יעקב ישראל אלגאזי, ומרן החיד\"א בספרו 'לדוד אמת', ובעוד מקומות שכתבו בפרוטרוט את מנהג צורת האותיות לרבינו האר\"י. ומסורת בני עדות המזרח היא כרבינו האר\"י, ואילו מסורת בני אשכנז היא על וזהו כלל ברור מאוד שבכל [ .סמך ההוכחות מהגמרא ומדברי מרן הבית יוסף מנהג שיש לו אסמכתות ומסורת ובסיס איתן כרבינו האר\"י, אסור לנו לשנות, ומסקנת הדברים - אמרתי לגרי\"ש אלישיב - ].ועלינו להמשיך במסורת זו שמסורת האשכנזים בענייני צורת האותיות היא מסורת חזקה ואיתנה יותר משל בני עדות המזרח. ובהמשך, התעורר דיון רחב בשיטת הרמב\"ם בענייני צורת האותיות ובעוד כמה דברים. ו. מנהג הספרדים בהגיית הקמ\"ץ כדאי מאוד שבשמיעת פרשת זכור לשמוע את הקריאה בהברה כפי מנהג אבותיו, ולהדר בכך לשמוע כן. ויש בתי כנסיות של בני אשכנז שמוציאים לאחר תפילת מוסף את הספר תורה וקוראים בו את קריאת זכור בכמה מיני הברות ומנהגים והכל להידור מצוה בעלמא, כיון שלכתחילה כל אחד יוצא כפי מנהג אבותיו. וצריך לדעת, שצורת הביטוי של הספרדים יש לו יסודות קדמונים מאוד. אכן מפורסם משם החזון איש שהיה אומר שהספרדים צריכים לשנות ולהגות את הקמ\"ץ כמנהג האשכנזים ולא להשוותו לפת\"ח כפי הנהוג כיום, ושכך הוא המנהג המקורי. ואדרבא, ספרדי הנוהג להשוות בין הקמ\"ץ לפת\"ח בשם ה', הרי הוא כמחרף ומגדף רח\"ל. ולכן יש אשכנזים שלא יודעים להגות את הקמ\"ץ כמנהגם וקוראים כמו הספרדים, על כל פנים באמירת שם ה' מקפידים לבטאות כפי מנהגם. אולם האמת, שיש הבדל בין פת\"ח לקמ\"ץ גם למנהג הספרדים אך איננו יודעים אותה, וההבדל הוא דק מאוד, שהפת\"ח הינו תנועה חלשה והקמ\"ץ הוא תנועה חזקה. אך ודאי שהקמ\"ץ אינו נהגה כחול\"ם. וכן מוכח מדברי הראשונים שנהגו כמנהג הספרדים כיום, שהנה בפיוט הנאמר בפרשת זכור 'מי כמוך' שחיברו רבי יהודה הלוי, והוא היה כותב חרוזים מאוד מסודרים, ושם הוא כותב \"לכל בני שושן נתן\" והחרוז הוא \"והקדיש קרואיו כחתן\". והת' בתיבת 'נתן' מנוקדת בפת\"ח, ואילו הת' בתיבת 'כחתן' מנוקדת בקמ\"ץ, ולא יתכן שרבי יהודה הלוי לא חש לשינוי בין שני הניקוד ועשה חרוזים בצורה כזו. , (טו: ד\"ה בין)ונכדי משה שיחיה אמר לי שיש ראיה מהתוספות במסכת ברכות שהגמרא שם מדברת על הביטוי הנכון בקריאת שמע. והתוספות מביאים בשם הרי\"ף שבקריאת שמע צריך להיזהר ולהפריד את התיבות \"וחרה - אף\" כדי שלא ישמע \"וחרף\". והנה אם הקמ\"ץ הוא כפת\"ח מובן הדין הזה, אך אם הקמ\"ץ שונה מהפת\"ח הרי תיבת 'וחרה' מנוקדת בקמ\"ץ ואילו תיבת 'אף' מנוקדת בפת\"ח, ובאופן הקריאה כמנהג האשכנזים, אי אפשר יהיה להישמע באמירתו \"וחרף\". ונראה כאמור אף מדברי התוספות שהם מבני אשכנז, ולא רק מרבי יהודה הלוי מבני ספרד... וזו ראיה יפה מאוד. ז. נשים במחיית ובמלחמת עמלק בפרשת זכור לא כתוב אם החיוב של מחיית עמלק הוא רק לגברים או שמא שחיברו אחד מן הראשונים, ויש (מצוה תרג),גם על הנשים. והנה בספר החינוך אומרים שהיה זה הרא\"ה, ויש אומרים שהוא חכם אחר מתקופה זו, והוא כותב שנשים פטורות ממצות שמיעת זכור. וטעמו, כיון שהמטרה לזכור את אשר עשה לך עמלק היא בשביל למחות את זכרו ולהילחם בו מלחמת מצוה, וכיון שנשים אינן בנות מלחמה לכאורה אין מקום לחייבם לזכור את אשר עשה לך עמלק. ומשכך מצוה זו נוהגת בזכרים ולא בנקבות. המנחת חינוך שם שואל עליו שהרי מלחמת עמלק היא מלחמת מצוה והדין במלחמת מצוה שיוצא (פ\"ז מהלכות מלכים חתן מחדרו וכלה מחופתה. והנה, הרדב\"ז בפירושו להרמב\"ם כותב שני פירושים בביאור הדין שיוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. פירוש ה\"ד) ראשון: שהיינו שהחתן יוצא מחדרו – למלחמה, וממילא הכלה נשארת לבד ולכן יוצאת מחופתה, וכלה בלא חתן איננה כלה, אבל אין הכוונה שהכלה משתתפת במלחמה ממש, והיא פטורה לגמרי גם ממלחמת מצוה. פירוש נוסף: שהכלה במלחמת מצוה היא מסייעת הבכנת אוכל לחיילים הנלחמים ולכבס את בגדיהם וכו', ואין הכוונה שהיא נלחמת ממש. איתא, שרבי אליעזר בן יעקב אומר שאשה שמחזיקה (נט.) וכן במסכת נזיר חרב עוברת על 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. ולכן ביעל אשת חבר הקיני כתוב \"ידה ליתד תשלחנה\" והרי יתד בשביל לתקוע אותו צריך פטיש, ואולי בנתיים סיסרא כבר יתעורר, ולמה לא לקחה חרב והרגה אותו במכה אחת?! מפרש רש\"י שם, שלקחה יתד כיון שאשה אינה מחזיקה בחרב שהוא כלי גבר, למרות שזו היתה מצוה גדולה להרוג את סיסרא, אם אפשר לקיים את המצוה בשלימות - עדיף. כיום יש שרוצים להפוך את הקערה על פיה ולהביא לידי כך שנשים יילחמו [ ,בצבא בפועל, ואין לנו עסק עימם! וב\"ה שבנותינו כולן אינן הולכות לצבא וב\"ה שפוטרים את הבנות מהצבא ללא כל בעיה. אמנם פה ושם עושים צרות אך בס\"ה פוטרים אותן. ויזכר על הטוב ראש הממשלה דאז מנחם בגין ז\"ל שבזמנו היו עושים ועדת פטור כדי לפטור כל בת ובת, והיו מזמינים בנות ושואלים אותן שאלות קשות כדי לראות אם הן באמת שומרות תורה ומצוות, והיו מכשילים אותן בשאלות משונות כגון 'מה אשה צריכה לברך אחרי שילדה תינוק?' שאלות שבנות צעירות לא אמורות לדעת אותן כלל, ובזמנו היתה אחת שענתה להם 'בורא נפשות רבות...' ובגלל הבעיה הזו החכי\"ם החרדים באו ודרשו לפטור את הבנות הדתיות מוועדות אלו, והעבירו חוק בכנסת על זה, ובגין נלחם למען החוק הזה! ובכלל היה נלחם הרבה למען הצביון היהודי של המדינה, וכיום אנחנו צריכים להילחם על השבת, מה שאצל בגין היו הדברים מובנים מאליהם! הוא היה עומד ונואם בכנסת: 'חילול שבת?! הרי בסלוניקי הנמל היה סגור בשבתות! ואפילו הגויים היו נכנעים לכבוד היהודים!', וכאן בארץ הקודש אנחנו צריכים להאבק על השאריות הקטנות של שבת קודש שגם אותם הם רוצים למחוק! ה' ירחם! וכל השאלה של גיוס בנות אין בזה כל שאלה, שבתחילה הם רצו לגייס את כל הבנות הדתיות, והגאון חזון איש נלחם על כך מלחמת חורמה, והיו הפגנות על כך, וב\"ה שהציבור התורני ניצח והם ].מבינים שאינם יכולים להתערב בחינוך הבנות שלנו ומדברי הרדב\"ז האמורים נשמע, שגם אם נאמר שנשים היו משתתפות המלחמה היינו רק לסייע בצרכי החיילים ולא בלחימה עצמה. וכל זאת כמובן שהיה זה בלא תערובת, וכמו שהיו אז בזמן דוד המלך כולם צדיקים וקדושים, שיכולות היו לסייע. אולם סיוע במלחמה אין זה שהן חייבות במלחמה, ודוגמא , אולם אשה היא מסייעת (יבמות סה:)לדבר, שהרי נשים פטורות מפריה ורביה במצוה, כיון שאי אפשר לקיים את המצוה ללא אשה, וכותב הר\"ן שם שאשה נקראת לענין פריה ורביה \"מסייע שיש בו ממש\". ואפשר לומר כן בנידון דידן, שאמנם אשה פטורה ממצות המלחמה, אך היא בגדר מסייע שיש בו ממש, וזהו הפירוש \"יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה\". ח. גדר מצות עשה שהזמן גרמא שואל על הסוברים שנשים חייבות (שו\"ת חאו\"ח סימן תקט) הגאון אבני נזר בשמיעת זכור כיון שהן שייכות במלחמה, שהלא מלחמת מצוה אינה דוחה את השבת, ואם היא נוהגת רק בחול ולא בשבת, הרי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. אך אין זו ראיה כיון שהאיסור להילחם בשבת הוא מחמת שאם ילחמו בשבת יהיה זו חילול שבת. וביאור הדבר, שאין זה שהשבת היא לא זמן מלחמה, אלא גם שבת היא זמן מלחמה רק שאי אפשר להילחם מחמת חילול שבת. ולמה הדבר דומה, לאדם שאריה רבץ עליו ושוכב עליו והוא מתחתיו, וכל תזוזה שלו מסכנת את חייו, האם נאמר שבשעה זו חייב בקיום מצוות?! ודאי שלא, אך האם נאמר שמעמדו הוא כמו אשה שאינה מצווה בקיום המצוות, הרי הוא לא מקיים את המצוות מטעם ש\"אריא דרביע ולא מטעם עצם המצוה. אשה אינה חייבת במצוה ] - אריה רבוץ עליו[ \"עליה כלל, אך האיש הזה הוא חייב אך אינו יכול. וההבדל פשוט מאוד. והוא הדין יש לומר לגבי מלחמת מצוה בשבת, שאמנם אנו חייבים במלחמה רק שכיון שמלחמה כרוכה באיסורי שבת ומשכך לא נלחמים. ולכן אין לומר שאשה פטורה מטעם מצות עשה שהזמן גרמא. ט. דעת הרמב\"ם בחיוב הנשים בזכור והנה מחד גיסא יש את ספר החינוך הנ\"ל, ומאידך, כמה פוסקים למדו ממשמעות דברי הרמב\"ם בספר המצוות שאשה חייבת בזכור. כיון שבסוף ספר המצוות הרמב\"ם כותב מאיזה מצוות עשה אשה פטורה, ופורטם אחת לאחת, ואת מצות זכור ומלחמת עמלק אינו מזכיר שם. ומשמע שאשה חייבת בזכור. הגאון הר\"מ מאזוז שליט\"א בספרו 'סנסן ליאיר' מביא את ההוכחה מהרמב\"ם, ומאריך שם להוכיח שאין ראיה מהרמב\"ם. ואכמ\"ל ע\"ש.י. חיוב האשה במצוות לא תעשה יש טענה נוספת להוכיח שנשים חייבות אף הן בזכירת עמלק, שהנה בסוף הקריאה שקוראים כתוב \"לא תשכח\", דהיינו שיש לאו במצות העשה הזו. והנה אמנם נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, אך בלאו כתוב בגמרא 'השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה', והיינו שגם אשה קידושין כט.) ( חייבת לקיים מצות לא תעשה כמו איש. ואם היא חייבת ב'לא תשכח' ממילא היא חייבת בזכור. אך אם נאמר כן, יוצא שאשה תצא ידי חובת זכור על ידי שתקרא בעצמה בחומש ולא תצטרך לשמוע את הקריאה בתורה מן הספר תורה, שהרי כל מה שמחייבים בזכור לשמוע מספר תורה הוא מחמת מצות עשה של זכור ולא מחמת האיסור של 'לא תשכח'. אך יש לדחות ולומר, שאף מ'לא תשכח' אין ראיה לדבר לחייב את הנשים. בסוגיא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן (לד.)שהנה במסכת קידושין גרמא, איתא שם 'ואיזו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא? מעקה, אבידה, שמשמע מכאן שאילו היה (ד\"ה מעקה),ושילוח הקן'. ושואלים שם התוספות זה הזמן גרמא נשים היו פטורות במצות אלו, והרי בשלושת מצות אלו יש תשים דמים בביתך', וכמו ולאגם לאו, במעקה כתוב 'ועשית מעקה לגגך - תוכל להתעלם', וכן בשילוח הקן לאכן באבידה כתוב 'השב תשיבם לאחיך - תקח האם על הבנים', הרי שבשלושת מצוות אלו לא'שלח תשלח את האם - יש בהם לאו, ונשים חייבות בלאוין כמו האיש, והיאך משמע שאילו היו אלו מצוות עשה שהזמן גרמא נשים היו פטורות?! מקשים קושיא זו, ומיישבים כך. שהנה יש שני (בסוגיא שם) הרמב\"ן והריטב\"א סוגים של לאו, יש לאו שכל עיקרו של הלאו זה הוא בעצמו, וכל מה שנכתב . לעומת זאת ]וכגון כל איסורי אכילה למיניהם[ בהלכה זו הוא הלאו בעצמו יש סוגי לאוין שלא נכתבו אלא כדי לשרת את מצות העשה שהיא העיקרית, וכל מעמדם הוא לתת חיזוק למצות העשה. ומשל למה הדבר דומה? לאב ששולח את בנו למטרה מסויימת, ומזהיר אותו \"לא תתעכב\"! ודאי שאין התכלית לאיסור להתעכב, אלא עיקר דבריו לזרזו שיעשה דברו במהירות. אם כן אומרים הראשונים, באיסורים שעיקר תכליתם הוא האיסור ודאי שנשים חייבות, אך באיסורים שעיקרם הוא לזרז על תכלית המצוה, כגון מעקה האמור בגמרא, תכליתו הוא לעשות מעקה, והאזהרה היא רק לתוספת זירוז. וכן בהשבת אבידה, התכלית היא להשיב את האבידה לבעליה, והתורה הוסיפה אזהרה לזרז על ההשבה. וכן בשילוח הקן התכלית הוא לשלח, והאזהרה היא רק לזרז שלא ליקח האם על הבנים. ולפיכך תכלית כל מצוות אלו הוא אינו הלאו אלא העשה, וממילא יש לנו לומר שגם בנידון דידן לגבי מצות זכור, עיקר מצות התורה היא לזכור מעשה עמלק, וה'לא תשכח' בא רק לתוספת זירוז, ואינו מעיקר המצוה. למסקנת הדברים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שכל אשה היכולה לבוא ולשמוע זכור בציבור, שתלך ותשמע. וזכורני שבתחילה ראיתי את התשובה ביביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סימן נד) ולא היה ברור לי מדבריו שם מה מסיק הלכה למעשה, ועליתי אליו וכתב בכתב ידו, שנכון וראוי שכל אשה ואשה תלך ותשמע פרשת זכור בציבור. ואחר זמן התפרסמו הדברים בכתביו. ודעתו ברורה בזה. ויש לומר, שמומלץ שבכל בית כנסת כמה רגעים לפני מנחה יוציאו ספר תורה ויקראו בו זכור בלא ברכות עבור הנשים שמן הסתם לא יוכלו לבוא בבוקר לשמוע זכור מחמת הטיפול בילדים, והוא היותר טוב בעבורן. ונתבאר [ ואף גברים יוצאים בזה ידי חובה במי שנאנס ולא שמע זכור בבוקר ]. ע\"ש 46 בגיליון"},{"filename":"48.pdf","content":"חמץ שעבר עליו| דבר שיש לו מתירין| איסור סחורה בדברים האסורים באכילה| טעם הדין שחמץ בפסח במשהו| חמץ בפסח במשהו נושאי השיעור: בכור בהמה בקיבוצים בימינו | מכירת חמץ| הפסח20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת כי תשא - פרה נמסר כ\"א אדר תשע\"זאיסור חמץ בפסח במשהו וענייני מכירת חמץלע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"ל| 48 'גליון מס א. טעם כעיקר דאורייתא דהיינו בשאר (פסחים ל.),ידוע הוא שהדין בחמץ בפסח שאסור אפילו במשהו איסורי תורה כנבילות וטריפות וכדומה איסור שמתערב בהיתר מתבטל בנותן פוסק שמהתורה צריך נותן טעם. והראשונים נחלקו בדין זה אם הביטול בנותן טעם הוא מהתורה או (סימן צח ס\"ב) מדרבנן. ומרן השלחן ערוך ביו\"ד שיש טעם של האיסור בהיתר עדיין יש איסור מהתורה. וזהו מה שאומרים טעם. ופירוש הדבר, שלא תאמר שהאיסורים מתבטלים ברוב, אלא כל זמן 'טעם כעיקר דאורייתא'. שטעם כעיקר - דאורייתא. וכן הוא הדין בחמץ, שאם נתערב בהיתר, אף לפני אלא זוהי הכרעה ברורה בין השיטות שכך הלכה. ותופס כשיטות הראשונים מרן השלחן ערוך שם יראה, שלא די בכך שהחמיר שמהתורה יהיה נותן טעם, אם התערובת היא יבש ביבש הדין הוא שהוא בטל ברוב. ומי שמתבונן בדברי דין זה שטעם כעיקר דאורייתא הוא במקום שהאיסור בהיתר הוא לח בלח, אך הפסח אינו מתבטל כל זמן שיש בתערובת טעם חמץ. ב. מטעימינן לקפילא קפילא היינו מומחה גוי שטועם את התערובת ואומר אם יש בזה טעם איסור. וכגון חלב בזמן חז\"ל כאשר היה מתערב איסור בהיתר, היו מביאים את התערובת לפני [ \" שמביאים לגוי \"קפילא (חולין קיא:)שנפל לבשר, הגמרא אומרת שיטעם ויאמר את טעם התערובת. כיום אי אפשר לעשות ]גוי המומחה לזהכן מכיון שעם כל התפתחות הטכנולוגיה אי אפשר לעמוד על טעמי התערובת עד כדי כך שאף במעבדות שייך שיטעו בקשר לרכיבי התערובת. והחידוש דין בקפילא, שאם האיסור הוא פחות מאחד בשישים הגוי לא יחוש בטעם האיסור. שנתערבה בחתיכות בשר כשר, הרי אי אפשר לחוש בטעם אם החתיכה היא והנה יש מקומות שלא ניתן לעמוד על הטעם כלל, כגון חתיכת בשר נבילה אכילת הבשר הוא על ידי שישים. כיון שכאמור לעיל כשהאיסור הוא פחות נבילה או שחוטה. וזהו \"מין במינו\", ובמקום כזה חז\"ל קבעו שכדי להתיר את מאחד בשישים גם טעמו נעלם ואינו. ולפיכך בימינו שלא ניתן לבדוק על ידי \"קפילא\" משערים בשישים גם במקום שנתערב מין בשאינו מינו. ג. חמץ בפסח אוסר אפילו במשהו וכל זה נאמר לגבי שאר איסורים, ולגבי איסור חמץ מן התורה בטל בשישים גם בתוך ימי הפסח. אולם יש מחלוקת בראשונים האם חמץ בפסח החמירו בו חכמים יותר משאר איסורים או לא. שיש ראשונים שסוברים שחמץ בפסח (שיטת השאלתות פרשת צו שאילתא פ, ושיטת אף הוא בטל בשישים כשאר איסורים . אך רבינו תם להלכה ולא למעשה, בתוספות חולין צז. ד\"ה אמר, ובפסחים ל. ד\"ה אמר) (רש\"י פסחים ל. ד\"ה אמר, הרי\"ף פסחים ז: מדפי הרי\"ף, לעומתם דעת רוב הראשונים והרמב\"ם בפט\"ו מהלכות מאכלות אסורות ה\"ט, והרא\"ש בפרק בתרא דעבודה זרה סימן כט-ל), , שחמץ יותר חמור משאר איסורים. וחמץ (סימן תמז ס\"א)וכך פסק השלחן ערוך . ומסקנת (ובדעת הרי\"ף יש אומרים שחזר בו)בפסח בתערובת אוסר אפילו במשהו 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו שבימי הפסח חמץ (שו\"ת יביע אומר ח\"י חאו\"ח סימן לה-לו) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אוסר אפילו המשהו, אך לפני הפסח חמץ בטל בשישים, ואינו חוזר וניעור דהיינו שאם התבטל לפני הפסח מחמת שישים אין אומרים שבפסח אוסר [ .. ובכך יש פתרון לשאלות ובעיות רבות]מחדש שלחן ערוך שם ס\"ד ד. חומרא דחמץ בראשונים נאמרו שני טעמים לדין שחמץ בפסח אסור במשהו, בשונה משאר שונים משאר איסורים, שאיסורו ב'כרת' ושאר איסורים בדרך כלל אסורים איסורים. הטעם הראשון: משום \"חומרא דחמץ\". דהיינו בחמץ יש דינים וכגון שאם יבוא גוי ליהודי ויאנוס אותו לאכול חמץ או חזיר, ואם לא [ .'ב'לאו יאכל אחד מהן יהרגהו, שעליו לאכול את החזיר ולא את החמץ כיון שחזיר ואמנם יש עוד כמה איסורים ].שאסורים בכרת כגון חלב ודם, אך הם בטלים בשישים, כיון שבחמץ התורה הוא באיסור לאו והחמץ הוא באיסור כרת או בהנאה, אלא הוא אסור להימצא ברשותינו, ומוכרים אותו וכו'. וזה מראה הוסיפה עוד דין \"בל יראה ובל ימצא\". שאיסור חמץ הוא אינו רק באכילה את החומרא הגדולה בזה, כיון שבאיסור חלב ודם אין איסור להחזיק. בזמנם היו רגילים לקחת את החלב ולעשות ממנו נרות, והיו צריכים להיזהר שלא יטפטף ויאסור דברים אחרים. ובדם יש מחלוקת בכלל אם כשהוא מבושל אסור מהתורה או רק מדרבנן, ודעת מרן שדם שבישלו הוא מדרבנן. ועל כל פנים ניתן להשתמש בחלב ובדם שלא לאכילה לכתחילה. שעצם כך שהוא שייך לך עובר על איסור. וזהו איסור \"בל יראה ובל ימצא\". אם כן חמץ הוא אסור משאר איסורים כיון שהוא האיסור היחידי בתורה וזהו \"חומרא דחמץ\" ה. סחורה בדברים האסורים באכילה אכן יש איסור שלא ידוע ברבים כל כך, והוא שאסור להסתחר בדברים האסורים באכילה. ויש בזה מחלוקת, שיש ראשונים שסוברים שהאיסור הוא . מדאורייתא אך יש שסוברים שהוא מדרבנן. וכתבתי על כך תשובה ארוכה (חיו\"ד סימן יג) שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הדפיס אותה בשו\"ת יביע אומר ח\"ח שהאיסור הוא מדרבנן. אך לכולי עלמא זה אסור, ומרן השלחן ערוך כתב דרשינן טעמא דקרא או לא. ואאמו\"ר כתב אחריה תשובה להוכיח להיפך וטענתי שרוב הראשונים סוברים שהאיסור הוא דאורייתא, ודנתי שם אם . והתשובה ההיא נסובה על מעשה (סימן קיז) בנושא סימן שלם ביורה דעה לעשר שנים שהיה בשנת תשנ\"א בידידי רבי משה סבא ע\"ה שרכש בית מלון ענק ]אשר בבעלות גויים[ \"במקסיקו, ועשה הסכם עם חברת \"הייאט על הפעלת המלון. והנה, הוא היה עוסק בתורה בכל יום בכולל, ולאחר שקנה את בית המלון אמרו לו האברכים שהדבר אסור מחמת שהוא סוחר בדברים האסורים, כיון שהמלון מציע מאכלים שאינם כשרים. האברכים ישבו וכתבו על כך פסק שיש לאסור את העיסוק במלון הזה. ורבי משה סבא הציע לשלוח את הפסק אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל וככל היוצא מפיו יעשה ללא כל תהיות. כשהגיעו השאלה והתשובה אל אאמו\"ר, קרא לי אאמו\"ר וביקש ממני לעבור אכן עדיין יש לבעיה של שבת על הדברים ולחוות את דעתי בנידון. ישבתי וכתבתי על כך תשובה, ויצא לי [ שיש להתיר מדין סחורה בדברים האסורים ופסח, והיה צריך לעשות משהו מקודם לכן אך עיקר הבעיה היתה סחורה . וטעם ההיתר, שאמנם הוא בעל הבית אך הוא מחכיר ]את המלון לחברה של הגויים, והנה אם יבוא אל המלון לאכול שם, לא יוכל בדברים האסורים לעשות ככל העולה על רוחו, וצריך לשלם טבין ותקילין על מה שאוכל ונהנה מהמלון, אם הלכה כהראשונים שסוברים שהאיסור הוא מדרבנן ודאי שבזה מהמלון, ואינו יכול להתערב בניהול המלון כלל. ומשכך שאינו יכול לאכול אין מקום לאסור, כיון שכל האיסור הוא שמא יבוא לאכול מהדבר האסור. לדון שהרי לא דרשינן טעמא דקרא. וכתבתי על זה באורך שם שיש להקל אולם אם ההלכה היא כהראשונים שסוברים שהאיסור הוא דאורייתא, יש בכגון דא ע\"ש. ואכמ\"ל. ו. אין להקל אף לצרכי פרנסה לעומת זאת, היה יהודי אחד שברשותו היה עסק גדול בקופסאות שימורים של שקצים ורמשים. ובמקרה שלו הוא אמר לי שאינו הולך לבית חרושת. אך אינו יכול להועיל ולהקל בזה. ודיברתי על ליבו וב\"ה הוא מכר את החברה, על כל פנים בזה יש להחמיר, כיון שהוא בעל הבית בפועל. ואפילו שותף גוי ומאת ה' אירע שמיד לאחר שמכר את החברה ירדו המחירים של כל סוגי השימורים הללו והוא יצא נרווח. והאמת שהאיסור הזה אינו מפורסם כל כך, ויש שחושבים שכיון שפרנסתם תלויה בזה מורים לעצמם היתר, וכמו שהייתי במקום מסויים שחיים בו מעט מאוד יהודים, ושם יש סופר-מרקט \"כשר\" כשנכנסתי אליו ראיתי שחציו כשר למהדרין וחציו השני מיועד לגויים מהמקום. והערתי לבעלי המקום על כך, והוא הצטדק שזו הפרנסה שלו, אך האמת שאין בזה הוראת היתר. האסורים, אך אם נזדמן ליהודי דבר איסור, כגון מי ששחט בהמה הרי יש בה לעומת זאת כל האיסור הזה הוא רק כשעיקר המסחר נעשה בדברים חלב, יכול למכור את החלב לגוי ולהרויח, וכן מי ששחט בהמה ונמצאה טריפה . (עיין פסחים כג.)שיכול למוכרה לגוי, ואין בזה משום סחורה בדברים האסורים ז. לא בדילי מיניה (דף כט: שיטה נוספת מהי אותה חומרא דחמץ, והיא שיטת רש\"י בפסחים ו) ועוד ראשונים, שבחמץ בפסח \"לא בדילי אינשי מיניה\" דהיינו ד\"ה שלא במינ נבילה או טריפה, ותמיד זה כך. אולם בחמץ שרגילים כל השנה לאוכלו, יכול בדבר איסור כולם יודעים שמאכל זה אסור, וכולם יודעים שמאכל זה הוא לבוא מתוך הרגל דבר לאכול ממנו ולהיכשל, לפיכך החמירו בו יותר משאר office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ובזמן חז\"ל היה עוד מאכל שהיה מותר ונהפך להיות איסור בעצמו [ .איסורים והאמת שבזמנם היה זה ].הרבה יותר קשה, כיון שכיום המצה והלחם שונים במראיתם, לעומת זאת והוא בשר קדשים שנתפגלו, אך אין זה שייך היום בזמנם שהיו אופים בבית והמצה היתה נראית כמו פיתה כמעט ולא ניתן היה להבחין בין לחם למצה. ח. היכר בין האוכלים בשלחן ויש דוגמא לדבר, במי שאוכל עם אשתו בשלחן אחד, הוא אוכל בשר והיא (שלחן אוכלת חלב, שהדין הוא שצריכים להניח הפסק והיכר ביניהם על השלחן ) שלא יבוא לאכול מהאוכל שלה. וסיבת הדבר, כיון שהחלב ערוך יו\"ד סימן פח בפני עצמו מותר באכילה וכן הבשר בפני עצמו מותר באכילה, והבעיה היא אכן כשאוכל עם אדם שאינו [ .מכירו לא צריך להניח הפסק כלל, כיון שאינו מכירו ודאי שאין לחשוש שיבוא לאוכלם ביחד. כיון שכך יש חשש שיבוא לאכול וכותב הר\"ן על כך, שכל הדין הזה שצריך לעשות היכר ].לאכול לו מצלחתו הגוי. ונתקלתי בשאלה זו פעמים רבות, שיהודים שיש להם עסקים עם גויים איסור אינו צריך לעשות היכר, כיון ש\"בדילי מיניה\" היינו מהמאכלים של הוא דוקא בבשר וחלב ששניהם היתר, אך אם אוכל יחד עם גוי שאוכל דבר ויושבים לאכול יחד, וההוראה היא שאינם צריכים לעשות היכר ביניהם כיון שודאי לא יאכל ממאכלי הגוי האסורים. ולפי זה מתבאר שהחמץ דומה יותר לבשר וחלב, ששניהם מותרים, וכיון ששניהם מותרים צריכים להחמיר בהם יותר, גם החמץ שבכל ימות השנה הוא מותר יש להחמיר בו יותר. שהביאו את אחד מהטעמים הללו ויש שהביאו את שלושתם. ועל כל פנים משום שיש בו 'בל יראה ובל ימצא'. ג. שחמץ לא בדילי מיניה. ובראשונים יש ואם כן ישנם שלושה טעמים ל'חומרא דחמץ': א. משום חיוב כרת שבו. ב. להלכה חמץ בפסח הוא אוסר אפילו במשהו. ט. דבר שיש לו מתירין ) בדין חמץ בפסח שסיבת החומרא בו היא משום שהוי (שםושיטת הרמב\"ם 'דבר שיש לו מתירין'. דהיינו שלאחר הפסח החמץ יהיה מותר ממילא בפסח עצמו יש לנו להחמיר בו יותר משאר איסורים. ביצה שנולדה ביום (ג:)וביאור הענין, שהנה איתא בגמרא בריש מסכת ביצה בשבת, ביצה זו אסורה מדאורייתא משום \"הכנה\". וכל הדין של יום טוב טוב אסורה משום מוקצה. וכשחל יום טוב ביום שישי או ביום ראשון ונולדה באמצע השבוע הוא גזירה ליום טוב שאחר השבת. והנה, אם ביצה זו האסורה אסורות. ולכאורה יש לשאול, הלא ביצה שנולדה ביום טוב באמצע השבוע ביום טוב ולאחר יום טוב מותרת באכילה, נתערבה באלף ביצים אחרות - כולם או בשבת סתם היא אסורה מדרבנן וכאמור, ומפני מה לא נאמר 'ספק דרבנן לקולא'? שאיננו יודעים מיהי הביצה האסורה שנפלה בין הביצים המותרות. ומבארת הגמרא \"משום דהוי דבר שיש לו מתירין\". וכן הוא הדין במקום שיש לאדם ספק לגבי ביצה אם נולדה ביום טוב או לא, הדין הוא שהביצה אסורה, למרות שהאיסור הוא רק מדרבנן כיון שאין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא משום שהוא דבר שיש לו מתירין. למרות שנראה לי שאינו [ ובביאור הענין של 'דבר שיש לו מתירין' יש לומר כך , שהנה אם נפלה טיפה אחת של חלב לתוך סיר של בשר, ]מוסכם לכולי עלמא ויש כנגד הטיפה יותר מפי שישים הדין הוא שיכול לאכול את הבשר. ויש לדון אם יש לפניו סיר של בשר שנפלה לתוכו טיפת חלב שהיא פחות מאחד בשישים ובטלה כאמור, ויש לו גם סיר של בשר שלא נפלה בו טיפה כלל, האם יש לומר שיש עדיפות לסיר השני על פני הסיר הראשון, ועליו להחמיר ולאכול מהסיר השני ולא מהסיר הראשון? בנוהג שבעולם שכל אחד יעדיף את הסיר ההוא שלא נפל בו חלב ולא התעוררה בו שאלה כלל. והסיבה פשוטה, שהרי ההיתר של ביטול בשישים הוא אילוץ, הוא בדוחק, וודאי שיעדיף את התבשיל שלא התעוררה בו שאלה מעולם. שהרי הסיר עכשיו הוא כמו דיעבד . והנה בביצה שנולדה ביום טוב ונתערבה ]למרות שהוא מותר כעת לכתחילה[ ,דהיינו שביום טוב יש לפניו אלף ביצים כשרות וביצה אחת אסורה, ובמוצאי באלף, הרי אם ימתין עוד יום אחד והביצה תהיה מותרת לכתחילה בעצמה יום טוב יש לפניו אלף ואחת ביצים כשרות. ועל זה אנו אומרים שעד שיאכלנו . אם כן כשם שבסיר (שם ד\"ה אפילו) באיסור יאכלנו בהיתר. וכך כותב רש\"י האמור יעדיף לאכול את הסיר שלא התעוררה בו שאלה מעולם, כך הוא הדין שדבר שיש לו מתירין שיכול לאכול בהיתר גמור ולא בדוחק שיעדיף לאוכלו כן, ולפיכך החמירו חכמים בדבר שיש לו מתירין. ונתערבה באלף אחרות כולן אסורות מהטעם האמור. ויש שמתירין משום אכן יש ראשונים שסוברים שאפילו ביצה שספק אם נולדה ביום טוב לומר שנולדה ביום טוב אולי מה שאוכל אין זו הביצה האסורה. ועל כל פנים שסוברים שיש כאן ספק ספיקא, ספק שמא לא נולדה ביום טוב, ואם תמצא רואים שיש ראשונים שסוברים שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו בדבר יש (או\"ח סימן תקיג ויו\"ד סימן קב) שיש בו ספק ספיקא. ובדעת מרן השלחן ערוך סתירה בנושא הזה, ויש בזה אריכות גדולה, ואכמ\"ל. י. מקור הדין של מכירת חמץ שהאיסור בחמץ שעבר עליו הפסח (פ\"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ד)דעת הרמב\"ם אך לאחר הפסח החמץ אסור בהנאה מדרבנן, שקנסו אותו על שעבר על הוא מדרבנן, דהיינו בתוך הפסח הוא עובר על לאו של 'בל יראה ובל ימצא', איסור התורה. ולכן צריך להיזהר מאוד בנושא של מכירת חמץ. והדין הזה שם כתוב לגבי יהודי שהיה באוניה, ונזכר (פ\"ב ה\"ו),משמע בתוספתא דפסחים שבביתו יש חמץ, ואומרת שם התוספתא שאם יש שם גוי יכול למכור לו את החמץ. ולאחר הפסח קונה בחזרה מהגוי. יא. לבדוק מיהו הגוי במכירת החמץ וזוהי בעצם מכירת החמץ הנהוגה כיום, ויש הרבה רבנים שמתעסקים בזה המועד הגיע עם המשאית שלו והתחיל לרוקן את הסחורה. ולכן צריך לדעת על הרבנים, ולפיכך התאגדו כולם והביאו גוי ומכרו לו את כל החמץ. ובחול שקבוצת אברכים מירושלים החליטו בינם לבין עצמם שאינם רוצים לסמוך הוא באמת נכד או בן לאמא יהודיה ה\"י. וכבר אירע מעשה לפני כמה שנים, היו מוצאים גוי ראוי לשמו... שהרי גם בזה יש בעיות שפתאום מגלים שהגוי מכירת חמץ, והייתי שותף לוועדה זו, והיו שם כל מיני חומרות כדת וכדין, וכן הקים ועדה מיוחדת בעיר הקודש ירושלים ת\"ו לטפל ולרכז את הנושא של ולהיכשל באיסור חמץ בפסח. ובזמנו לפני שנים הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל לעשות את המכירה לבדם, כיון שיש בזה הרבה פרטי דינים ויכול לבוא ויש כל מיני הלכות שצריך לדעת כיצד לבצע את המכירה. ואין על היחידים עם איזה גוי מתעסקים בזה. התלונה ורכש מהגוי בחזרה את בית החרושת, וכך הצליח להערים עליו שלא הסוהר. ומשכך סגרו את בית החרושת. ולאחר הפסח הלך היהודי וביטל את \"וימצא הגביע באמתחת בנימין\" מצאו בכיסו את הכפית ומיד לקחוהו לבית המשטרה, וכשהגיע אמר להם שלדעתו הוא החשוד, וכשחיפשו בכיסיו הגנב, והגויים שהיו שם התחילו לעזור לו בחיפוש אחר הכפית, והזמינו את היהודי לזעוק שהיתה לו כאן כפית של זהב אשר נגנבה ממנו, ומי ראה את הם חברים, ובתוך כך השחיל את הכפית לכיסו של הגוי, לאחר זמן מה התחיל פעמיו אל עבר בית המרזח, שם ניגש אל הגוי 'שלו' וחיבקו ונישקו כביכול יעץ לו, והיהודי פעל לעצתו והצליח בזה. היהודי לקח מביתו כפית זהב, ושם של הגאון ה'נודע ביהודה' לשאול את המעשה אשר יעשה. והנודע ביהודה במכירה, ואז יפסיד את כל חמצו הנמצא שם. ומשכך שם פניו אל עבר ביתו יכול לבוא ולומר כלום, כיון שאם יאמר הרי שהוא מראה בכך שאינו רוצה אותם בבית החרושת והם חוגגים שם על חשבון בעל הבית, אך מאידך אינו חשכו עיניו, הגוי אשר קנה את הבית חרושת, הביא כל חביריו ו\"אירח\" ובערב פסח מכר את כל העסק לגוי. והנה כשחוזר מבית הכנסת בליל הסדר בזמן ה'נודע ביהודה' אירע מעשה ביהודי אחד שהיה לו בית חרושת לבירה, יכלה לו את ממונו. יב. תוקפה של מכירת החמץ נותן בזמן המכירה 'מקדמה' לרכישה. וזכורני כשהייתי שותף בוועדה הנ\"ל יש ללכת אל הגוי ולרכוש את החמץ בחזרה. המכירה פועלת באופן שהגוי צריך לדעת שמכירת החמץ היא מכירה אמיתית לכל ענין, ולאחר הפסח שנתנו לגוי מתנה סכום גדול של כסף והוא 'משתמש' בו לצורך רכישת החמץ. ובאותו הזמן היו אלפי אנשים שמכרו את החמץ דרך הועדה. ורצינו שיהיה בתשלום המקדים לפחות שוה פרוטה עבור כל אחד מהמוכרים, ולאחר חשבון ארוך יצא שהיו שם כמאתיים אלף איש ולפיכך דאגנו למקדמה של עשרים אלף ₪, ולאחר שהבאנו לו את המקדמה ורכש את החמץ, סיכמנו שכיום כולו. ולאחר הפסח איננו מבטלים את המכירה, אלא אנחנו קונים מחדש את שכמות החמץ היא רבה, לכן לאחר הפסח אנחנו נשב ונחשב את מחיר החמץ החמץ. שאז לקחנו גוי עורך דין אינטיליגנטי, אשר תוך כדי המכירה העיר לרבנים ובשביל דבר כזה צריך לקחת גוי רציני ולא אחד שיברח אחרי כן וכו', ואמת שישבו שם שלא עשו כראוי כפי שיודע משנים קודמות...! והוא צדק בפקחותו. יג. תוקף המכירה באנשים שאינם שומרי תומ\"צ ברשותם חנות או סופר-מרקט ומוכרים את החמץ, וכל מטרתם במכירה היא בדור האחרון הגרי\"ש אלישיב עורר על בעיה נפוצה, באנשים חילונים שיש כדי שאנשים יבואו ויקנו מהם, והם יודעים שאילולא שטר המכירה אף אחד לא ידרוך את כף רגליו שם. ולכאורה יש כאן 'אנן סהדי' שבטוח הוא שלא התכוונו למכור, וממילא אין זו מכירה אמיתית. אולם יש חולקים עליו משום מוכחת עליו שאין זו דברים שבלב סתם. למעשה גם הגרי\"ש אלישיב הסכים שדברים שבלב אינם דברים, וכיון שחתם חתם. אך יש להשיב, שהרי התנהגותו שבאם הגוי חותם שכל המכירה היא כדת וכדין אין בזה כל בעיה. יד. בכור בהמה בזמן הזה שילדה בכור המשמעות היא שאסור לשחוט את הבהמה ולהשתמש בה כלל, לפני הרבה שנים התעוררה שאלה דומה בענין בכור בהמה, שהנה בהמה כיון שבהמה זו היא קודש. והשוחט אותה הוא כשוחט קדשים בחוץ. והדין הוא שכששוחטים אותה בשרה נאכל לכהנים כקרבן. ואפשר להוציאו לחולין רק במקום שנפל בו מום. והנה בארץ ישראל ישנם קיבוצים ומושבים רבים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות ואינם יודעים מהלכות בכור בהמה, ונולד להם בכורות בהמה ואין אנו יודעים עליהם. וכמו כן, אינן בטלות ברוב, משום שבהמה היא דבר שבמנין, והיא אחד מהדברים שאינם בטלים אפילו באלף. ולפיכך הפתרון הוא שהיהודי משתתף עם הגוי בבהמה זו, וכיון שהגוי שותף בבהמה אין דין של קדושת בכור בהמה. אולם היתה בעיה שהקיבוצים לא רצו לשתף פעולה בנושא, ולכן בזמן שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שימש 'ראשון לציון', הודיעו לקיבוצים שלא יקנו מהם בהמות לשחיטה אם לא יעשו את ההשתתפות בבהמה אף בדבר קטן. והיה צריך שידעו שאין 'סתם' אלא יבינו שהגוי באמת יש לו שותפות עימם וכך ניצלו כולם מאיסור אכילת בכור בהמה."},{"filename":"49.pdf","content":"20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת ויקהל פקודי- החודש נמסר י\"ט אדר תש\"פלע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"ל| 49 'גליון מס חובותינו בעת הזו הנה באחרונה נתפשט בעולם וירוס הנקרא 'קורונה', ועתה גם ארץ הקודש. והרשויות הורו לחלק מהאנשים להיות בבידוד, ולא להתקהל יותר מעשרה אנשים יחד ועוד כיו\"ב, ומחמת כך יש לבטל את הישיבות והכוללים מללמוד כהרגלם. ולעומתם יש הטוענים שאין לשמוע להוראות, ולהמשיך ללמוד כרגיל, ואומרים זאת גם לגבי תפילה בציבור בבתי כנסיות שהלא \"תורה מגנא ומצלא\" ו\"שומר מצוה לא ידע דבר רע\" ומחמת ההקפדה על המצוות לא יארע כל רע. אולם יש לדעת שאין זה נכון! שהלא אף לגבי שלוחי מצוה שאינם , אמרו חז\"ל שבמקום ששכיח היזקא אין אומרים כן. (פסחים ח:)ניזוקים ורואים שחז\"ל התחשבו במציאות הקיימת. ויתירה מזאת, כתוב בתורה 'מכאן שניתנה רשות (ברכות ס.)'ורפא ירפא', ודרשו חז\"ל (שמות כא, יט) לרופא לרפאות'. והנה אם יבוא אדם חולה ויאמר שאינו רוצה לטפל בעצמו, אלא רוצה לעסוק בתורה ותורה מגנא ומצלה, הלא ודאי בין נבין שאין זו הדרך הנכונה ולא כך צריך לנהוג! אנו מחוייבים לנהוג כדרך הטבע ולפעול בדרך הנכונה. וזכורני לפני כמה שנים שהייתי בבית החולים 'הדסה - עין כרם', ופנו אלי מהצוות הרפואי במחלקת 'כרורגית ילדים' שישנו ילד מהעיר 'בית שמש' החולה במחלה הנוראה ה\"י, אשר צריך לעבור טיפולים כימותרפיים, ואמרו לי הרופאים, שאם הילד יעבור את הטיפול מרבית הסיכויים שיבריא מחולי זה, וכשקבעו את התור לטיפול הילד לא בא, וכששאלו את הוריו לסיבת העדרם מהטיפול אמרו ששאלו \"מקובל\" אחד שאמר להם שישלמו לו והוא יעשה להם \"תיקון\" ולא יצטרכו אף טיפול! כששמעתי כך לקחתי מונית ונסעתי לביתם, וראיתי שמדובר באנשים תמימים מאוד, שהולכו שולל אחרי רודף בצע. ביררתי מיהו אותו \"מקובל\" והתקשרתי אליו באותו מעמד והצגתי את עצמי, וכששאלתי אותו על מעשיו התחיל לגמגם תשובות לא ברורות, ואז גערתי בו שהוא כמעט כמו רוצח, הרי אם הרופאים קבעו כך - ההורים מחוייבים לשמוע בקולם ולפעול על פיהם! והזהרתי אותו לבל יהין לעשות כן שוב פעם, ובאמת שחזר בו ונבהל והתחנן על נפשו לבל יארע לו כל רע. וזכורני עוד, שתוך כדי התרחשות המעשה סיפרתי זאת לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא אשר אמר לי לעשות כך, ואמר לי עוד: \"אם לא תצליח אני בעצמי הטיפול בילד הבריא ב\"ה.אסע אל ההורים לשכנעם!\" וב\"ה שההורים חזרו בם מההחלטה, ובסוף וכן בתקופה זו חובה עלינו לעשות כל השתדלות בשביל למנוע את התפשטות המחלה, משום שצריך לדעת עוד שבכל אחד שנדבק מן המחלה יש עליו דין של ספק פיקוח נפש! ובפרט שאם יהיו רבים חולים ברחבי הארץ ולא תהיה אפשרות לטפל בהם מחמת מחסור במכשירי הנשמה וברופאים, יכול המצב לבוא לידי פיקוח נפש ודאי. הלא אם נביט במדינות העולם כמו איטליה ואיראן ועוד, הרי המצב שם איום ונורא ה\"י, וודאי שאיננו רוצים שכך יהיה המצב אצלינו. וחובה עלינו לשמוע בקולם! אפילו אם יאמרו שאין לצאת מפתח הבית! למרות שבכך תתבטל תפילה במנין! לפני שנים השתוללה מגיפה באירופה והרשויות קבעו שאין להתאסף יותר מחמישה עשר בני אדם יחד, ובאותה תקופה חי הגאון רבי עקיבא שחובה על כולם לבדוק ]בחידושיו למסכת נדרים[ איגר, והוא כותב שאכן שומרים על הכללים שאין יותר אנשים מהכמות המותרת בחוק, !!! וכמו כן הגאון רבי חיים ]= משטרה[ ואם צריך אף לקרוא לפוליסי ) שבזמנו אירעה מגיפה של דבר, (סימן הפאלאג'י כותב בשו\"ת חקקי לב והרשויות אסרו התקהלות של יותר מעשרה בני אדם, וסגרו את כל בתי הכנסיות בטורקיה! והיו מתפללים בשבתות בבתים עשרה איש לכל היותר! כפי המחוייב בחוק!! וכן יודעים אנו מכמה גדולי ישראל שבכל הדורות הקפידו להישמע לקול הרופאים, ומפורסם המעשה שאירע בזמן הגאון רבי ישראל סלנטר, שהשתוללה מגיפה שגרמה שאנשים יהיו חלשים בגופם, ואם אדם היה חלש ונדבק במגיפה כמעט ולא היה לו שום סיכוי להינצל, והרופאים שבאותו הזמן הורו שלא לצום כלל כדי שלא להחליש את הגוף, ורבי ישראל סלנטר פסק שכולם חייבים לאכול ולשתות ביום הכיפורים! אך ראה שהציבור לא קיבל את ההוראה הזו - וכמו היום שאנשים אינם יכולים לקבל את הענין שתפילה תהיה לא יותר ממנין בני אדם ועולם כמנהגו נוהג - ומשכך עלה להיכל בעיצומו של יום הכיפורים וקידש על - דרך [ !כוס יין ואכל עוגה לעיני כל המתפללים! שממנו יראו וכן יעשו אגב, הוא סבר כשיטת רבי עקיבא איגר שביום הכיפורים החל בשבת (ראה בהגהותיו לש\"ע סימן תריח על המג\"א חולה האוכל בו צריך לעשות קידוש אולם יש חולקים בזה, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק להלכה שביום סק\"י) (חזון הכיפורים אנו מקיימים מצות קידוש בתפילה ולכך אין עושים קידוש בעניין התפרצות נגיף 'קורונה' 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו . וכמו כן החתם סופר מספר שבזמנו היתה מגיפה ] )עובדיה ימים נוראים עמוד שז וחל איסור לצום בתשעה באב, והורה לבני עדתו שכולם חייבים לאכול - ובשעתו השאלה שדן בה היא האם צריך להוציא [ ולשתות כהרגלם ספר תורה בבתי הכנסיות, והנידון הוא האם ספר תורה בתשעה באב הוא דין בתענית וממילא רק מי שמתענה יכול לעלות לתורה, ולפיכך אי אפשר להוציא ספר תורה בזמן זה כיון שכולם אוכלים, או שמא הוצאת ספר תורה בתשעה באב הוא דין ביום, ומוציאים ספר תורה גם כשאין מתענים בו, ופסק כהצד השני שיכולים להוציא ספר תורה ולהעלות . ורואים שהם פסקו לאכול ולשתות ]אליו ביום זה גם מי שאכל ושתה בלא שום פקפוק, וכאן כשמבקשים מאיתנו שלא להיקהל בסך הכל יותר מעשרה - מחוייבים אנו לשמוע בקולם! וכמו ששמעתי היום, שבספרד ובאיטליה ובעוד מקומות שאסור לצאת מהבתים באופן מוחלט, ובאם יחליטו כאן הרשויות לעשות כן - אין לנו לערער על כך כלל, ומחוייבים אנו להישמע לכל ההוראות ללא יוצא מן הכלל! אכן, אמנם הסיכוי להידבק ממחלה זו אינו גדול, אולם הסיכוי גדל והולך מיום ליום, והרופאים אומרים, שאם הסיכוי יעלה הוא יעלה בבת אחת, ומידי יום יכול להכפיל את עצמו, ומה שקורה כיום הוא כאין וכאפס לעומת מה שיכול היה להיות ח\"ו. ועל כל פנים הכלל הוא שאין הולכים אומרת שאם נפל גל (פג.)בפיקוח נפש אחר הרוב, והמשנה במסכת יומא של אבנים על מישהו בשבת, ואיננו בטוחים אם באמת יש בפנים מישהו, שהלא יכול להיות שהוא הצליח לברוח, ויכול להיות שהוא בכלל מת וכך הם רוב הסיכויים, אולם יש מעט סיכויים שהוא חי, וכמו שכתוב שם \"ספק שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק יהודי ספק אינו יהודי מפקחין עליו את הגל בשבת\". והוא משום שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. לכן זוהי חובה ברורה להישמע להוראות שהרי הוא מדיני פיקוח נפש וכאמור. הלקח שיש ללמוד מהקורונה ובאמת שיש לקח גדול של מוסר השכל מהוירוס הזה. הלא אדם שנדבק מהוירוס הזה אינו נחלה מיד, ויש מקרים שנדבק ורק לאחר כמה זמן המחלה מתפרצת בו, ולמרות שאינו חולה הוא מעביר את הוירוס לאחרים, האדם הנושא את הוירוס הזה אינו מרגיש את שעליו וכיצד הוא מעביר את זה לסביבתו! וכך זה בעבירות, ה'וירוס' של העבירה משפיע על כל הסביבה שלו, והאדם אינו מרגיש את הוירוס הזה! ופעמים ואף את העבירה עשה בשוגג אך הוירוס נכנס בו, ופועל להדביק אחרים, ומשפיע על כל העומדים בקרבתו, ונדבקים בעבירה זו. וירוס של עבירות הוא מדבק, הנהגה לא ראויה משפיעה על הקרובים אליה. והתורה \"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו\", (דברים כ, ח)אומרת זאת והוא משום שפחד היא מחלה מדבקת ומשפיעה על כל הסביבה. איתא 'שלושה מלכים וארבעה הדיוטות (צ.) במסכת סנהדרין פרק חלק אין להם חלק לעולם הבא' ואחד מההדיוטות הוא גיחזי. גיחזי היה משרת 'וארבעה (מלכים ב ד, ב) של אלישע הנביא, והיה מצורע, וכמו שכתוב זה גיחזי ושלושת בניו. (סוטה מז.)אנשים היו מצורעים', ואומרים חז\"ל ומפני מה נענש כל כך?! אומרים חז\"ל משום שמנע תורה מישראל. וכיצד שאלישע היה (סנהדרין פרק עשירי הלכה ב) עשה זאת? כתוב בתלמוד ירושלמי מוסר שיעור בבית המדרש, וגיחזי שהיה יד ימינו של אלישע ותלמיד חכם בפני עצמו, היה יושב ועוסק בתורה בחוץ לבדו! והבאים היו אומרים \"אם יד ימינו של אלישע אינו נכנס לשיעור, כנראה שהשיעור מיותר, ולא היו נכנסים! והלא גיחזי לא אמר כלום לאף אחד, ואף לא חסם את הפתח להיכנס, בסך הכל ישב ולמד בחוץ לעצמו, ובכל זאת לא נמלט מפני הדין ואין לו חלק לעולם הבא, וכל כך כיון ששימש דוגמא לרואים אותו שאין צורך להאזין לאלישע הנביא. ובדיני שמים מענישים אף על גרמא, וכאן רואים שהתחייב בדיני שמים אף על מעשהו שהיה רק גורם של מניעת תורה מישראל!לאנשים שם שלא להיכנס לשמוע תורה. וזהו וירוס, גיחזי הפיץ וירוס וכשם שהוא בעבירה על אחת כמה וכמה כך הוא במצוה, מידה טובה גדולה יותר ממידת פורענות, מעשה המצוה משפיע על הסביבה, יהודי שעוסק בתורה מעורר את רגשות הרואים לעשות כמוהו! קנאת סופרים תרבה חכמה, והרואהו רוצה לעסוק בתורה בעצמו, אדם שמפיץ 'וירוס' של אהבת תורה, אדם שהנהגתו מראה תורה ויראת שמים משפיעה על כל סביבתו, ואינו מרגיש, ואף אינו יודע כמה זכות הרבים תלויה בו! וכן הוא כאשר אבא שיושב ועוסק בתורה בביתו, ובייחוד בימים אלו שיש שעות רבות של שהות בבית, בניו מושפעים מזה, והמראה חודר בהם אם לא בזמן הזה אז לעתיד לבוא בשנים מאוחרות יותר, וגם מי שיש לו רק בנות, בנותיו מבינות שאבא כעת עוסק בתורה, וכשהן גדלות יש להן שאיפות לקחת בן תורה אמיתי, וזה מה שיש לנו ללמוד מהוירוס ובעז\"ה נזכה שלא יארע לנו שום נגע ומחלה ויציל אותנו ה' יתברך הזה! מכל צרה וצוקה, אכי\"ר. חיברתי תפילה מיוחדת מתוך עיון רב בספרי מרן החיד\"א, ומרן הגאון הגדול חכם שלום הכהן שליט\"א אמר לי שהתפילה מצאה חן בעיניו. ריבונו של עולם, הננו באים לפניך בתפילה ובתחנונים, שתתמלא רחמים עלינו ותצילנו מכל גזירות קשות ורעות, ומכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. ותשמור ותציל אותנו מכל מיני חוליים רעים שבעולם ובפרט מן המגיפה הנקראת 'קורונה', ותתן לנו חיים ארוכים, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא כל משאלות ליבנו לטובה, זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים, אנא מלך רחום וחנון רחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, עזרינו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאותינו למען שמך. רחום, חנון, שומר, תומך, מציל, ישר, פודה. קבל רנת עמך שגבינו טהרנו נורא. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך. ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי. לי צר ביום ומנוס לי משגב היית כי חסדך לבוקר וארנן עוזך אשיר ואני. (ג\"פ) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך אל ינום שומריך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה. קבל רנת עמך שגבינו טהרינו נורא. נא גיבור דורשי יחודך כבבת שומרם. ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם. חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך. יחיד גאה לעמת פנה זוכרי קדושתך. שועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות. (בלחש) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ויש להודיע לרבים, שכל אחד יאמר פיטום הקטורת בכוונה, שהרי כתוב בתורה בפירוש, שהקטורת מצילה מן המגיפה, ואנחנו הספרדים אומרים זאת בלאו הכי בבוקר פעמיים ופעם אחת במנחה, ויש בזה מעלות גדולות, וה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם. אכי\"ר. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א הכשרת מחבתות ותבניות אפיה| היתרא בלע ואיסורא בלע| הכשרת כלי קרמיקה| נושאי השיעור: מקור דיני הכשרת כליםהלכות הכשרת כלים לפסח א. הצורך בידיעת הלכות הכשרת כלים השנה ככל הנראה אנשים רבים ישהו בביתם בפסח גם כאלו שאינם הכשרת הכלים לפסח. וזה דומה להלכות מליחה, שבשנים עברו לא אולם השנה רוב העולם ישארו בביתם, ומחמת כן יש לדעת את הלכות ורבבות מעמך בית ישראל באים לארץ ישראל או מתארחים וכיו\"ב רגילים בזה בכל שנה, וכגון בארצות חוצה לארץ שבדרך כלל אלפים היתה אשה שלא ידעה את ההלכות הללו על פרטיהם, וכיום כמעט ואין שאפילו רבנים ומורי הוראה כמעט ואינם יודעים בנושא הזה, מלבד מי שיודע מלבד תלמידי חכמים שלמדו את זה. וכמו כן הלכות טריפות, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מי שמתעסק בזה בקביעות. וזכורני בילדותי, השאלה, והיה מחליט לכאן ולכאן, והוא היה מונח בנושא הזה והוא היה ומעיין בו בידיו, ולא היה פותרם סתם וכדו' אלא היה מעיין ולומד את שאלות לגבי כשרותם. והוא היה תופס את העוף אחד אחד ובודק ובחזרתו הביתה היה תור ארוך של אנשים ונשים, ועופות שנתעוררו היה הולך בשעות הערב למסור שיעור בבית הכנסת \"שאול צדקה\", המורה הוראה של כל הסביבה, ודוקא רוב השואלים היו מבני אשכנז. שנכנסו לשימוש בשנים האחרונות. והרבה פעמים כשיש ספיקות ובענין הכשרת כלים גם כן יש שינויים רבים מחמת כלי ה'חד-פעמי' בהלכה - כלים אלו הם פתרון טוב מאוד. ב. מקור דיני הכשרת כלים מה הדין של כלי המדינים, שהרי בושל בהם טריפות. ומשה רבינו ענה עם ישראל לקחו את השלל של אויביהם. ובאו ושאלו את משה רבינו מספרת שעם ישראל יצאו למלחמת מדין, ולאחר שניצחו במלחמה יסוד דיני הכשרת כלים נלמד ממלחמת מדין. התורה בפרשת 'מטות' : \"זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה. אך (במדבר לא, כא-כג) להם את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. באש היינו שהשימוש שלו הוא באש ובולע ישיר מהאש, וכגון שיפודים בשעת הבישול לבלוע כמות מעטה בדפנותיהם, ולכן כל דבר אשר יבוא תעבירו במים\". משה רבינו אומר בכך לעם ישראל, שהנה דרך הכלים כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבוא באש או רשת שצולים עליה, וכן פח שמניחים עליו את הבשר וצולים אותו כך, והבליעה שלהם היא שלא באמצעות ומשכך כתשמישו כן הכשרו, (שלחן ערוך סימן תנא ס\"ד) וכן ההלכהוהכשרו הוא על ידי ליבון באש. שהשיפודים ורשת הצליה וכיו\"ב יש ללבנם באש עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהן כדי להכשירם, ואז כל הבלוע בתוכה כלה. וכתשמישו כן הכשרו, וכשם שבלע על ידי מים רותחים כך יפלוט על סיר שבישלו בו תבשיל מכניסים אותו לכלי שיש בו מים רותחים השימוש בם הוא על ידי בישול במים, הכשרו הוא גם כן במים. ולכן \"וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים\" – היינו כל הכלים שדרך ידי מים רותחים. דיני הכשרת כלים נזכרו בתורה גם בפרשת 'שמיני', לגבי כלים שבישלו : \"וכלי חרס אשר בהם קדשים, ושם התורה מחריגה את כלי החרס מן הכלל שאין (ויקרא ו, כא)אומרים בהם כתשמישו כן הכשרו, אלא לא יפלוט את אשר בלע, ורק לאחר מכן כשיבשל בו את הכשר יפלוט תבושל בו ישבר\" וזאת משום שכאשר חרס בולע אפשר וכשמכשירו את בליעותיו. ועל זה נאמר \"שבירתן היא הכשרן\". ג. הכשרת כלי קרמיקה מעלות - אם הכלים הללו לתנור באותה טמפרטורה שייצרו אותם ואף יותר, ויש זכוכית או לא. אולם האשה הזו אמרה לי עוד, שיכולה להכניס את מכלי החרס שאינם חלקים כלל. ויש על כך דיון אם יש לדמותם לכלי קולא לעומת כלי החרס שהיו בעבר משום שהם חלקים מאוד, בשונה ואמרה לי שאין כל ספק שהם כלי חרס לכל ענין ודבר. אלא שיש בהם מעלות. ולפני כמה שנים פנתה אלי אשה שעוסקת בייצור כלים אלו, בימינו ישנם כלים של קרמיקה שמכינים אותם בחום של כמה מאות 700 -לדון גם בזה אם בחום כל כך גבוה - שיכול לבוא אף ל והסכים שיש להתיר בכגון דא, יש לומר על כלי זה שכביכול נוצר מחדש, ולהתירו באופן זה. ובזמנו אאמו\"ר מרן זצוק\"לדיברתי על כך עם ומי שיש לו כלים כאלו יכול לעשות כן. ויש כמה מפעלים כאלו בארץ שניתן לעשות כאמור. שנטרפו לא ניתן להכשירם בהכשר ביתי ויש לזרקם, ואף ליבון אינו שנשתמשו בהם ולא ניתן לשנות את ייעודם כלל, וכן כלים כאלו ומשום כך, כלי חרס וחרסינה וכדומה תמיד יהיו בתשמיש הראשון מועיל בהם. ד. שטיפה בצונן לאחר ההגעלה 'ומורק' – בחמין, 'ושוטף' – בצונן. דהיינו שלאחר ההגעלה במים נחושת: \"ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים\". וחז\"ל דורשים בפרשת שמיני שם, התורה מדברת גם על קדשים שנתבשלו בכלי (זבחים צז.) זה מעכב, וכגון בכלי שאם מכניסים אותם למים צוננים לאחר שיצאו חמים צריך לשטוף את הכלי בצונן. וזוהי אסמכתא שחז\"ל למדו, ואין ממים רותחים יכולים להתקלקל שבהם אין צורך לשוטפם בצונן. ה. שיפודים ואסכלאות איתא, שהלוקח שיפודים ואסכלאות מהגוי (עה:)במסכת עבודה זרה את הבשר לצליה. ויש אומרים שהיא כמין רשת שמניחים עליה את יש ויכוח מהו, שיש אומרים שהוא כמין טס של מתכת שמניחים עליו לטריפות. ו'שיפוד' הוא ברזל דק שמלבישים עליו את הבשר. ו'אסכלא' צריך ללבנם באש. וזאת משום שסביר להניח שהגוי השתמש בהם הבשר בצליה. ולהלכה שניהם נקראים 'אסכלאות'. כיון שהנקודה היא שהשימוש אינו בא על ידי נוזלים כלל. ובהמשך הגמרא אומרת, שרב עמרם שאל את רב ששת שהלא כתוב ששיפודים ואסכלאות שצלו בהם קדשים מגעילן (זבחים שם) במשנה ברותחין, ואין צריך כתשמישו כן הכשרו. - למעשה כל [ יש זמן אכילה. יש קרבנות - כאשם וביאור המשנה בזבחים הוא, שהנה לכל קרבן הנאכל]הקרבנות נאכלין מלבד קרבן עולה ורק בעזרה של בית המקדש. ויש קרבנות של קדשים קלים, שרובם וחטאת - שאכילתן מותרת ל\"זכרי כהונה\" דהיינו לכהנים זכרים בלבד, נאכלים ליום ולילה, דהיינו שאם שחטו את הקרבן ביום ראשון בצהרים אוכלים אותו באותו היום ובלילה שלאחריו עד הבוקר. וחכמים החמירו כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וכל זאת מלבד והגבילו את זמן אכילת הקרבנות עד חצות, וזוהי המשנה הראשונה (ב.)במסכת ברכות הוא עד חצות או עד עלות פסח שנאכל רק בלילה. ויש מחלוקת לגביו בין רבי אלעזר בן עזריה שני קרבנות: א. קרבן שלמים, שנאכל לשני ימים ולילה. ב. קרבן מהתורה אם זמנו (פסחים קכ:)ורבי עקיבא שמסופקים בה, וכמה נפקא מינה נגזרים ממחלוקת זו להלכה בימינו, השחר, ואין למחלוקת זו הכרעה וגם הראשונים חלקו בזה ויש מהם ויבוארו בשיעורים הבאים בעז\"ה. וקדשים קלים נאכלים רק בירושלים. והנה, הדין הוא שאם נשאר מהקרבן ולא אכלו עד סוף הזמן, הרי שהבשר נקרא 'פיגול'. וכמו כן אם הוציא את הקרבן ממקומו, מחוץ לירושלים או מחוץ לבית המקדש, נחשב 'פיגול'. וזהו \"חוץ לזמנו או חוץ למקומו\". ואכילת בשר זה אסורה באיסור כרת. בלע מהקרבן, הרי שהבליעה לאחר עבור זמן אכילת הקרבן אסורה ובזה הגמרא דנה, במי שלקח בשר של קרבנות וצלה על שיפוד, והשיפוד באיסור 'נותר', ויש להכשיר את השיפוד. וכן כל כלי בישול הקרבן. ורב עמרם שאל, שהלא בברייתא כתוב ששיפודים הכשרם על ידי הגעלה ברותחין, ורואים שאין צורך כתשמישו כן הכשרו על ידי האש. ו. היתירא בלע ואיסורא בלע ורב ששת שם ענה לרב עמרם שם \"עמרם בני, מה ענין גיעולי גויים אצל קדשים? הכא היתרא בלע התם איסורא בלע\". רב ששת מחדש בדבריו היא זמן הבישול או הצליה, שאז הוא זמן בליעת האיסור. מה שאין כן הבעיה, כלי שבישלו או צלו בו נבילות וטריפות שעת התעוררות הבעיה דין בדיני הכשר כלים, שיש להתבונן בהכשר כלים בשעת התעוררות כלים שבלעו ק רבן, הלא בשעה שבלעו את הקרבן היה הקרבן מותר וצריך לאוכלו, ורק לאחר שנבלע ועבר זמן האכילה – הבליעה נאסרת. והרי לאחר שדבר נבלע בכלי טעמו הופך להיות קלוש, והאיסור נוצר רק כשהוא - ויש אף פוסקים שסוברים שלמרות שחמץ בפסח במשהו, [ קלוש ומשום כך יש אך בבלוע דינו יותר קל. ולכן נ\"ט בר נ\"ט בפסח מותר אפילו אם ]מדובר באיסורא בלע, ויבואר בשיעורים הבאים בעז\"ה להחשיבו כהיתירא בלע, ודינו קל יותר. והתברר מדברי הגמרא, שבדבר איסור שבלע יש לדון כתשמישו כן הכשרו, אך במקום שבלע היתר מספיק להכשיר בהגעלה ברותחין. ז. הכשרת מחבתות ותבניות אפיה לאור כל האמור התעוררה מחלוקת בראשונים אם לדון את החמץ כ'היתירא בלע' או כ'איסורא בלע'. והנה, שיטת הרמב\"ן שחמץ הוא איסורא בלע, משום שבקדשים השינוי שהבליעה עוברת היא מן הקצה לקצה, שהרי בשעת הבליעה היא קודש, ואסורה בו אפילו 'מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו'. ולאחר מכן הופך להיות באיסור כרת. אך בשעת הבליעה תמיד יהיה בכשרותו. מאידך חמץ שנבלע בפסח הוא בכרת, דהיינו שלא תמיד שעת הבליעה בו היא בהיתר. ומשום כך סבירא ליה שחמץ דומה לנבילות וטריפות. וכן דעת הר\"ן ומהר\"ם חאלאווה ועוד הרבה ראשונים. , וכשיטתו סוברים (חולין ח. תוספות ד\"ה שלבנה)לעומת זאת שיטת רבינו תם רובא דהראשונים, שחמץ דומה לקדשים ומשכך נחשב להיתירא בלע. פוסק לגבי שיפודים (סימן תנא ס\"ד) ומרן בבית יוסף ובשלחן ערוך ואסכלאות להחמיר ללבנם באור, ומשמע שסבירא ליה כשיטת הסוברים שהוא איסורא בלע, וחמץ הוא כגיעולי עכו\"ם. אולם בדין הכשר מחבת ליבון או הגעלה, יש שסוברים שצריכה ליבון למרות שטיגון בסתם שהשתמשו בה לנבילות וטריפות, יש מחלוקת בראשונים אם צריכה נחשב כבישול, אולם טיגון במעט שמן נחשב כצליה, משום שהשמן נוזלים. לעומת זאת יש החולקים וסוברים שמחבת די לה בהגעלה. מתמעט ומהר מאוד מגיע המחבת למצב שבולע שלא באמצעות למרות שפעמים והשמן מתאדה כיון שתמיד נשאר לחלוחית במחבת ואין זה דומה לצליה שאין בה לחלוחית כלל. והשלחן ערוך בחלק יורה (סימן שמחבת צריכה ליבון. אולם בהלכות פסח (סימן קכא ס\"ד)דעה פוסק פוסק מרן שמחבת די לה בהגעלה, ולכאורה זו סתירה. תנא סי\"א) ואפשר לומר, שמרן לא הכריע בשאלה אם חמץ נחשב להיתירא בלע בישול, והוא כעין ספק ספיקא ולפיכך פסק להקל שצריכה הגעלה גם מצד איסורא בלע וגם מצד עיקר דין מחבת אם נחשב כצליה או בלע, וכגון בשיפודים ואסכלאות. אולם במחבת שיש בה שני מחלוקות, או איסורא בלע, ויש מקומות שמתחשב בדעה שחמץ הוא כאיסורא בלבד. ויש בזה כמה נפק\"מ להרבה הלכות. ואלו הם הכללים להכשר כלים צירוף נוסף ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים שחמץ היתירא בלע. והנראה מהאמור, שדעת השלחן ערוך בחמץ לא נתבררה, ובמקום שיש ופרטיהם בפועל יבוארו בשבוע הבא בעז\"ה. ועל כל פנים בדין מחבת שמותרת על ידי הגעלה, היא רק במחבת שמשתמשים בה בשמן בקביעות, אולם יש מחבתות כיום המצופות במחבת בביתו ב\"ספריי שמן\" שכל מטרת השמן היא כדי שלא ידבק בציפוי \"טפלון\" שניתן לטגן בהן ללא שמן כלל, וכן מי שמשתמש המאכל למחבת, אינו נחשב לטיגון אלא לצליה, ומחבתות אלו דינם שצריך ללבנם באש. וכיון שמחבת טפלון ליבון משחיתה לגמרי,"},{"filename":"50.pdf","content":"תשלומין למספר| תשלומין בשני וחמישי| תשלומין מחומש לחומש| תשלומין במקום שיש שני פרשיות| החסירו קריאה במזיד נושאי השיעור: אם יש היתר להתפלל דרך המרפסות | פרשיות20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת תזריע - מצורע נמסר כ\"ה ניסן תש\"פדיני תשלומין לקריאת התורה ותפילה דרך המרפסות בעידן לע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"ל| 50 'גליון מס א. קריאת שמו\"ת וקריאת התורה ב\"ה שיש לנו הרבה תקוות שבקרוב תתחדש קריאת התורה בציבור, ישועת ה' , שהן שתי מצוות שנים מקרא ואחד תרגום היא במקום קריאת התורה, אך הראשונים חולקים הדין, אולם אין לכך כל קשר לקריאת התורה. אמנם דעת הראב\"ן שקריאת ראשית כל, יש לדעת שקריאת שנים מקרא ואחד תרגום היא חיוב גמור מן כהרף עין, ותתעורר שאלה על כל הפרשיות שהפסדנו בשבועות האחרונים. (סימן רפב ס\"א)עליו, וכן דעת הרמב\"ם ומרן השולחן ערוך נפרדות. ולפיכך אף מי שקרא שמו\"ת עדיין חובתו עליו לשמוע קריאת התורה. ב. תשלומין לקריאת התורה כותב, שאם החסירו פרשה ואילו בתפילה ביחיד אין קוראים בתורה, ויש לדון בציבור שהפסידו ולא והנה, קריאת התורה היא חובת ציבור ולכן כאשר יש מנין קוראים בתורה (סימן מה) קראו קריאת התורה. האור זרוע ח\"ב רבנו פרשיות. וכך כותבים כמה מרבותינו הראשונים מחכמי אשכנז מסוף תקופת אחת משלימים אותה בשבת שלאחריה, דהיינו שלשבוע הבא קוראים שתי (הגהות מנהגים הגהה מא, בנד\"מ עמוד כה)הראשונים, כגון רבנו אייזיק טירנא ועוד. וכך פוסק (סימן פה) המהר\"ם מינץ (סוף הספר דינין והלכות סימן סו)יעקב וייל 'אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה (ס\"ב):הרמ\"א בהג\"ה בתחילת סימן קלה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכת לאותה שבת'. ג. תשלומים לקריאת התורה כשהפסיד במזיד כתב שהוא ולהתפלל בתפילה הבאה פעמיים, אולם דין תשלומין לקריאת התורה דין תשלומים ידוע בהלכות תפילה, שאם הפסיד תפילה בשוגג יכול להשלים (סימן קלה סק\"ג)לכאורה לא ידוע מקורו. ובאמת שהגאון מוילנא שאם (סק\"ג)דין כמו תשלומים בתפילה, ולפיכך, כתב בספר תורת חיים סופר הפסידו קריאה במזיד אין תשלומים כמו בתפילה. שהרי הגמרא במסכת ברכות תחילת פרק תפילת השחר אומרת שתשלומין הן רק בשוגג, אך במזיד אשל אברהם סוף זה נקרא מעוות לא יוכל לתקון. לעומתו דעת הפרי מגדים ( שאין קשר ביניהם, ותשלומים לקריאת התורה הם דין בפני עצמו, ולכן סק\"ד) יש תשלומים גם במזיד. מצדד כדעת הפרי מגדים, ומביא (ד\"ה אם בטלו) המשנה ברורה בבאור הלכה , ע\"ש.(חיברו בעל ה'מרכבת המשנה') שכך כותב גם בספר שולחן עצי שטים אך למעשה שאלה זו אינה נוגעת לנו כלל, כיון שכולנו שוגגים וודאי שלכאורה עלינו להשלים, ויש בזה כמה פרטי דינים ויבואר להלן. ד. קריאת הפרשיות כסדרם חמישה החומשים כסדרם. וממילא כשמשלימים את קריאת התורה צריכים להיות כסדר שמשה רבנו תיקן, שבכל חמישים שבתות השנה יקראו את כל השבוע. וכך כותב להדיא האור זרוע שם, וטעמו, מפני שקריאת התורה צריכה התורה השלמת הפרשיות הקודמות צריכה להיעשות קודם הקריאה של את תפילת ערבית ולאחריה תשלומין לתפילת מנחה, לעומת זאת בקריאת שהנה מי שלא התפלל מנחה בשוגג צריך להתפלל ערבית שתים, קודם כל יש עוד שינוי בדין תשלומין של קריאת התורה מדיני תשלומין של תפילה, לקרוא קודם את הפרשה הקודמת. ה. כיצד קוראים את שתי הפרשיות יחד? למעשה כשמשלימים קוראים שתי פרשיות יחד, ויש נידון כמה עליות מעלים 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו (שער ז אות ט)בקריאת הפרשה הקודמת וכמה בפרשת השבוע. השערי אפרים סובר, שכשם שבשבת שקוראים בה שתי פרשיות קוראים שלושה עולים בכל שעבר, שקוראים שלושה עולים בפרשה שמשלימים ושלושה בפרשת השבוע פרשה והרביעי מחבר, כך הוא הדין כשמשלימים פרשה שהחסירו בשבוע מביא אותו להלכה. אולם (שם ד\"ה בקריאת הפרשה)והרביעי מחבר. והבאור הלכה משמע שהכהן שעולה (סק\"ד) רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ומהמגן אברהם ראשון מחבר. דהיינו שהעולה לתורה ראשון יקרא את כל הפרשה הקודמת, , שהכהן צריך לחבר כדי שהוא יעלה כחלק ושלושה פסוקים בפרשת השבוע וכך מחבר את שתי הפרשיות. וכן כתב גם (סימן קלה) בספר 'ברכות המים' מהשבעה עולים בקריאת התורה שהיא חובת היום. ו. בעל קורא שלא הפסיד את הקריאה היה נוסע לחוצה לארץ מפעם לפעם, פעמים אאמו\"ר מרן זצוק\"לובאמת כש ושבת, ממילא בארץ ישראל קוראים פרשת השבוע ואילו בחוץ לארץ קוראים טוב שני של שבועות חל בשבת, וכך הוא השנה שחג שבועות חל ביום שישי קורה שיום טוב שני של שביעי של פסח חל בשבת, וכן פעמים קורה שיום פרשת יום טוב שני, ולפעמים יש כמה שבועות שבחוץ לארץ קוראים פרשה את כל הפרשה הקודמת עד 'שני' של פרשת השבוע. וזכורני, שבשעתו הייתי מהציבור כיון שזה טורח ציבור שהרי כולם שמעו את הקריאה, והיה קורא לארץ בקשו מהכהנים לצאת, ועלה לתורה במקום כהן, וקודם לכן היה מבקש אחת לפנינו. ולכן קרה כמה פעמים שנסע לחוץ לארץ והפסיד פרשה, וכשחזר קורא אצלו כל שבת בקביעות, והיה זה נוהג מזה שנים שקראתי אצלו בתורה בשבת משום שהיה לו ארוע מוחי קל, כמובן שביטלתי הכל ומהרתי לבית אך בצאת השבת מיד לאחר הבדלה, סיפרו לי שאבא הובהל לבית החולים טרום בחירות, והיתה שבת יפה מאד, והיתה תוכנית שלמה גם למוצאי שבת, בשליחותו לשבת בנתניה, שם היתה אזכרה של הרב גבאי זצ\"ל והיה זה ימי עוד כאשר היה גר ב'רחביה', ובשנה האחרונה לחייו בפרשת 'וארא', נסעתי החולים, כשבאתי ראיתי אותו יושב בחדר בית החולים ולומד. ואז סיפר לי, ומיד הרימו אותו והכניסו אותו לחדר, היה שם רופא שהזעיק אמבולנס וכבר שהציבור היו בקריאת שמע ופתאום החל לחוש ברע, ואמר למזכיר על כך, בדרך נתנו לו תרופות וטיפלו בו וב\"ה התאושש. בשבת שלאחריה בפרשת 'בא' לא רצה לוותר על פרשת וארא, וכמובן שכל הציבור שמחו מאד שהרב יקרא את פרשת וארא אך הוא כבר לא היה יכול שלא לקרוא בתורה לפני שאני מכין, ופרשת וארא היא הפרשה הקשה ביותר פשוט כלל, כיון שלא קראתי את פרשת וארא בשבוע קודם, ואני מקפיד שאקרא גם את הקטע הראשון של פרשת בא. וכך היה, קראתי והיה זה לא שאני אקרא, למרות שאני שמעתי פרשת וארא בשבוע שעבר, בתנאי לעמוד ולקרוא בעצמו וודאי שלא פרשה שלימה, אז אמר שאפשר להקל לקריאה בדקדוק ובטעמים כיון שהיא פרשה מבלבלת מאוד, ואבא היה קפדן מאד שהקריאה תהיה בטעמיה ובדקדוקיה, ואוי ואבוי למי שהיה עושה לידו שגיאה... ז. השלמת קריאת התורה במנחה של שבת שנים בשנת תקמ\"ז, שבת אחת אירע שירד שלג כבד, בירושלים. הוא היה בנו של רבנו מיוחס בכר שמואל בעל 'פרי האדמה'. בספרו תיבות 'מים'. והוא חי בתקופתו של מרן החיד\"א, ושימש כראשון לציון את הספר 'ברכות המים' הנ\"ל חיבר הגאון רבנו מ'רדכי י'וסף מ'יוחס, ראשי 233 הוא מספר שלפניוהשלג התחיל כבר ביום רביעי ונמשך עד לאחר שבת, והוא כותב, זה דבר שלא ראינו ולא ספרו לנו אבותינו כדבר הזה, שהשלג היה כל כך גדול שלא יכלו אנשים לצאת מפתח ביתם, השלג היה מעל הפתחים וברשות הרבים וממילא היו קבורים תחת השלג, חוץ מבית כנסת אחד - בית הכנסת של השלג היה יותר מקומת אדם, וכל בתי כנסיות שהיו אז בירושלים היו נמוכים המקובלים בעיר העתיקה 'בית אל' של רבינו הרש\"ש ורבנו גדליה חיון. שם מרדכי יוסף מיוחס מספר שהיה גר קצת יותר רחוק, ולא יכול היה ללכת לבית התפללו בשבת יותר ממניין שהצליחו בדרך לא דרך להגיע וקראו בתורה. ורבי הכנסת, אך בביתו היה לו ספר תורה שהוריש לו אביו בעל 'פרי האדמה', אולם הצליחו להתאסף בביתו מנין אנשים, והוא דן אם ניתן לקרוא בתורה בזמן הגיעו רק שמונה אנשים למנין ולא הצליחו להשלימו. אך בזמן תפילת מנחה מנחה את אשר קריאת התורה של שחרית. הוא מאריך להוכיח שצריך לקרוא את קריאת התורה (סימן קלה) ובספרו שם של שבת במנחה ובסוף דבריו כותב שכמה מגדולי הדור הסכימו עימו. אולם חולק על דבריו, וסובר (סימן עא אות ה) למעשה מרן החיד\"א בשו\"ת חיים שאל שכתבו שיש תשלומים בשבת הבאה למה אף אחד מהם לא כותב שאם שלא שייך לעשות תשלומים במנחה. וטענתו היא, שהנה כל הראשונים שבבית הכנסת אירעה קטטה ומחמתה לא קראו בתורה, והרי אפשר ובמנחה אפשר לקרוא במחנה שיקראו במנחה?! הרי הראשונים מדברים באופן כבר נגמרה הקטטה ומפני מה אף אחד לא כותב לקרוא את קריאת התורה במנחה?! לפיכך מסיק מרן החיד\"א שמסתימת דברי הראשונים נראה להוכיח שאין תשלומים במנחה. כותב אף הוא שיש תשלומים יהודה אסאד שהיה מזקני תלמידי החת\"ם סופר, והיה גדול מאד בתורה, למעשה יש עוד פוסקים שהחזיקו כדעתו של רבנו מרדכי יוסף מיוחס, רבי (חאו\"ח סימן נא) ובספרו שו\"ת 'יהודה יעלה' (שם סק\"א ובשער הציון סק\"ג).במנחה. וכך פוסק להלכה המשנה ברורה ח. מרן החיד\"א ובעל 'ברכות המים' מרן החיד\"א ורבנו מרדכי יוסף מיוחס בעל ברכות המים היו חברים, תפקידו של מרן החיד\"א היה לגייס כספים לעניי ירושלים. רוב תושבי ירושלים היו אז אנשים צדיקים וחסידים שהיו לומדים תורה מתוך הדחק, והחיד\"א היה מסתובב בעולם ואוסף בעבורם כסף. מסופר, שכשהחיד\"א הוציא את ספרו 'ברכי יוסף' רבנו מיוחס בכר שמואל אביו של 'ברכות המים' אמר לבנו 'נו, הגיע תורך, גם אתה צריך להוציא ספר'! אז הוא הוציא את ספרו 'ברכות המים'. שהוא ספר גדול ועב כרס, וחלק גדול ממנו נסוב בענייני חושן משפט. לאחר זמן החיד\"א כתב את ספר שו\"ת 'חיים שאל' וכנגדו כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס את ספרו 'מים שאל'. והחיד\"א המשיך וכתב עוד הרבה ספרים. ואילו רבי מרדכי יוסף מיוחס אמר לאביו שאינו רוצה להמשיך בתחרות זו ועצר מכתיבת ספריו. יש אומרים, שהחיד\"א כתב ספרים לפי איברי גוף האדם. בספריו ניתן להבחין ב'פתח עיניים', 'עין זוכר', 'דבש לפי', 'יעיר אוזן', 'פני דוד', 'צוארי שלל', 'לב דוד', 'ברכי יוסף', 'מורה באצבע', 'כף אחת', 'קשר גודל', 'שמחת הרגל' ועוד. לעת זקנותו, רבי מרדכי יוסף מיוחס כתב ספר נוסף בשם 'עין המים', ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפור מעניין על הספר הזה, שלא כתב אותו בעצמו אלא הכתיב אותו לתלמידיו שלו מחמת שנעשה סגי נהור משום מעשה שהיה. בירושלים חי שייח' מוסלמי שהעריך את היהודים וידע את חכמתם ואת המידות הטובות שלהם, ולעת זקנתו נולד לו בן, כאשר ראה שהולך למות, קרא לרבי מרדכי יוסף מיוחס וביקשו שיגדל את בנו בביתו, אבל שיגדל כמוסלמי, office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וכך היה, לאחר מותו לקח את הבן לביתו וגידלו. וכגדל הבן מעט עזב ונסע לטורקיה שם למד באוניברסיטה, ואחרי שנים נתמנה להיות הפחה של ירושלים בעקבות כך שהבטיח לפחה סכום עתק של כסף, את הכסף שהבטיח לפחה השיג על ידי שהטיל על היהודים מס כבד מאד שלא היו יכולים לעמוד בו בשום אופן. רבני ירושלים קמו וארגנו משלחת לעבר הפחה של ירושלים ובראשם עמד הראשון לציון רבנו מרדכי יוסף מיוחס. כשהפחה ראה את הרב קם מיד לכבודו, והודה לו על הימים שגדלו בביתו וזוכרו לטובה על כך. ואז פנה אליו הרב וביקש ממנו אודות המס הכבד שהטיל על יהודי ירושלים, והפחה נענה לו ברצון ואמר לו שלכבודו מפחית את שיעור המס לחצי. באותו מעמד נכח גם סגנו של הרב, תלמיד חכם צעיר, שראה איך ברגע אחד הפחה ירד למחצית הסכום וחשב לנסות להוריד עוד, ופנה אל הפחה בעצמו ואמר לו 'אדוני הפחה, גם חצי אנחנו לא יכולים, בבקשה תוריד עוד!' רק סיים את דבריו, קם הפחה בכעס, ואמר 'חוצפה, בבת אחת הורדתי חצי וכך הוא אומר?!' וציוה מיד להוציאו להורג! באותו רגע קם רבנו מרדכי יוסף מיוחס בבהלה גדולה, וצעק צעקה גדולה ומרה, כשראה זאת הפחה במקום חזר בו מדבריו והניחו לו. ומרוב הבהלה של רבי מרדכי יוסף מיוחס נעשה סגי נהור, וכל חידושי התורה היה מכתיב לתלמידיו שהוציאו מזה ספר וקרא לו 'עין המים'. ט. דן לכף זכות שמעתי פעם סיפור יפה על רבי יהודה אסאד שיש בו הרבה מוסר, כתוב במשנה באבות 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', והאמת שהרבה פעמים כאשר רואים איזה דבר קשה לדון לכף זכות. ומאידך כשמדובר באדם הידוע כצדיק אפילו אם ההסתברות היא תשעים אחוז לא לדון אותו לכף זכות אנו דנים אותו לכף זכות. ובתקופה ההיא, מי שמילא את מקומו של החת\"ם סופר היה בנו ה'כתב סופר' שהיה גדול הדור, וכולם היו כפופים אליו. ובשעתו היה הכתב סופר מגייס תרומות מנדיבי עם על מנת להחזיק את ישיבתו ב'פרשבורג'. והיה נדבן אחד גדול שהרים תרומה נכבדה, והכתב סופר החליט לעשות סעודה ולהזמין את כל גדולי הדור לכבודו של אותו נדבן. היתה סעודה יפה מאד, ובעיצומה קם הכתב סופר והוציא מכיסו מטבע כסף עתיק יומין, ועליו חרוט 'מחצית השקל', וסיפר שמטבע זה עבר בירושה דור אחרי דור מאז ימי בית שני והשתמר אצלו. הנוכחים במקום התפעלו, והכל בקשו לראותו והעבירו את המטבע מאחד לשני. והנה לפתע פתאום המטבע נעלם! כולם מחפשים אך אין כל זכר למטבע. הכתב סופר היה בצער גדול, איך אירע כך שמטבע שנשמר כל כך הרבה דורות ופתאום באמצע סעודה הזאת נעלם, אין זאת אלא כנראה שאחד מן המסובים לקחו לעצמו. ואז קם אחד הרבנים והציע שכל אחד יכניס את היד לכיס חברו ויחפש שם, וכך אולי תמצא המטבע. רבי יהודה אסאד שהיה מגדולי הדור כששמע כן נבהל מאוד, וקם וצעק שבשום פנים ואופן אין לעשות שפיכות דמים בעבור המטבע, וגם אם מישהו נכשל אין לנו היתר לשפוך את דמו. ובאותו זמן קם ועמד בצד כאילו הוא מתפלל, הוא היה נרעש ונפחד, למרות שהיה זקן חכמי הדור התנהגותו עוררה חשד כשלהו בליבות הנוכחים. והנה, בעוד המלצרים מנקים את השלחן מגלים הם את המטבע, והחזירוהו לכתב סופר. לאחר כל זאת קם רבי יהודה אסאד ממקומו, והכניס את היד לכיסו והוציא משם מטבע נוסף זהה לחלוטין למטבע הראשון! ואמר לנוכחים: 'גם לי יש מטבע כזה! משפחתי שמרה והחזיקה דור אחר דור בירושה', ופנה אל הנוכחים ואמר להם: 'הלא אם מישהו היה מכניס את ידו לכיסי ומוצא את המטבע שלי האם הייתם מאמינים לי שיש שני מטבעות אלפיים שנה?! הלא הייתם חושדים בי שאני הוא הגנב! כעת שנמצא המטבע, ראו שיש לי עוד אחד. ומשכך בין תבינו למה התנגדתי שיבדקו בכיסי הנוכחים בסעודה.י. קריאת התורה ביום שלישי לפי דברי החיד\"א לעיל שמכך שהראשונים לא נתנו את האפשרות להשלים במנחה, עולה עוד שאין משלימים את קריאת התורה בשני וחמישי, שהרי את קריאת התורה במנחה לכן אין להשלים את קריאת התורה של שחרית הראשונים לא כתבו אפשרות זו לקרוא בלהשלים בשני וחמישי. - שהיה תלמידו של הב\"ח - (סימן קלה סק\"א) והאמת שבספר עטרת זקנים כותב לגבי ציבור שלא קראו בתורה ביום שני שיקראו ביום שלישי, שהרי משה תיקן להם לישראל קריאת התורה בשני וחמישי ובשבת כדי שלא יעברו (פי\"ב מהלכות תפלה ה\"א), עליהם שלושה ימים ללא תורה, כך כותב הרמב\"ם ומשכך יש להם לקרוא כדי שלא יעברו שלושה ימים בלא תורה. ולעומת זאת בעיה של שלושה ימים ללא תורה. אך כפי הנראה מסתימת דברי הראשונים אם לא קראו ביום חמישי אין לו תשלומים, כיון שיש להם את השבת ואין אי אפשר לעשות כן. מחלוקת והחיד\"א פוסק שאי אפשר לעשות תשלומין בשבת במנחה ממילא שם הערתי להם על כך שהלא הם ספרדים, וספק ברכות להקל, שהרי זו הנכונה, אולם לפי החיד\"א לא שייך שיהיה תשלומין במנחה. ולכן כשהייתי וחמישי. ולכאורה כן הוא הדין לפי הברכות המים והמשנה ברורה זהו הדרך שם הורה להם על פי המשנה ברורה הנ\"ל, שיקראו בתורה במנחה של שני הרבה ואין בידם להספיק לקרוא את קריאת התורה כראוי. ואחד הרבנים הציבור שהם אנשים עובדים, מתפללים בנץ החמה אך אינם יכולים לאחר פעם הייתי בצרפת, וראיתי באחד המקומות שם שבחורף שהזריחה מאוחרת, גם בשני וחמישי אין תשלומין. שלא יתכן לקרוא פרשה שלמה במנחה, פרשה שלמה החיד\"א בהשמטות לספרו חיים שאל כותב שמצא מפורש כן בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף רו ע\"ב) שאין להשלים קריאת התורה במנחה אלא רק בשבוע הבא זה רק בשחרית. ולהלכה כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר (חאו\"ח סימן יז) ח\"ד אחריו. יא. תשלומים בחומש הבא סובר שתשלומין יכולים להיות יש מחלוקת לגבי ציבור שהחסירו קריאה בסוף חומש ורוצים להשלים בזמן (סימן פה)שקוראים בחומש הבא, המהר\"ם מינץ רק באותו החומש, ובחומש אחר אין עליו תשלומין. והכנסת הגדולה מביאו (סימן וכן דעת העולת תמיד (סימן קמד הגהות הטור וסימן רפב הגהות הטור).להלכה (סימן קמד סוף אות ועוד. לעומתם הפרי חדש(שם סק\"ד) והמגן אברהם קלה סק\"ד) חולק, והסכימו עימו רבים מהאחרונים, וכן דעת מרן החיד\"א בספרו לדוד א) שאין זה משנה אם משלים בחומש אחר בכל זאת יכולים (סימן ט אות ב)אמת להשלים את הקריאה שהחסירו. ולהלכה המיקל בזה יש לו על מה לסמוך. יב. תשלומים למספר פרשיות יכול לעשות תנאי של נדבה: 'אם אני חייב אני רוצה להשלים עוד תפילה, ואם הרבה זמן, או אדם שהיה חולה זמן רב ורוצה להתפלל את התפילות שהחסיר, מקומות שמקלים בזה להתפלל \"תפילת נדבה\" כגון בעל תשובה שלא התפלל בתפילה הדין הוא שניתן להשלים רק לתפילה אחת ולא ליותר מזה. אכן יש יש לדון אם ניתן להשלים בפעם אחת מספר פרשיות שהחסירו. שהנה, אני פטור תהיה זו תפילת נדבה'. אך בסתמא אין לעשות כן ויש לדון אם כן הוא הדין בתשלומין לקריאת התורה. והנה אם תשלומים לקריאת התורה הן כתשלומין לתפילה וכשיטת הגר\"א שאם הפסיד פרשיות תזריע - מצורע כשהן מחוברות אין לזה תשלומין. וכמו הנ\"ל, לכאורה יש לומר שאין לקרוא כי אם פרשה אחת, וממילא יש לומר כן לא יהיה תשלומים במקום שהחסיר פרשת שמיני כיון שאז קוראים כבר שתי פרשיות ואין להוסיף עליהן. מאידך גיסא אפשר לומר שאין זה דומה לגמרי לתשלומים של תפילה ואפשר להשלים אף לכמה פרשיות. בזה יש לו על מה לסמוך, ואין לחשוש בזה לברכה לבטלה וכיו\"ב שהרי כך ויש בענין הזה מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים, וצריך לומר שהמיקל פוסקים מרן החיד\"א בספר לדוד אמת שם, ורבנו חיים פאלאג'י בספר חיים (חאו\"ח סימן שלה) ועוד מגדולי האחרונים. ובשו\"ת מהר\"ם שיק (סימן יב אות ב) כתב ששמע מהחתם סופר שבזמנו אירע כן שלא קראו מספר שבועות, ורבי נתן אדלר רבו של החתם סופר עשה מעשה לקרוא כמה פרשיות יחד. זה מעשה רב. ובאמת שאין זה פשוט כלל כמו בתקופה זו שצריך לקרוא שבעה זה, הנה אנחנו קוראים בליל הושענא רבא את ספר משנה תורה מתחילה ועד פרשיות מויקהל עד מצורע, אכן זה אפשרי, בעל קורא טוב יכול לעשות את סוף, רק צריך שיכין את הפרשיות, וידע את כולן בטעמים ובדקדוק ויש להם על מה שיסמוכו. יג. מקצת הציבור החסירו ומקצת לא ואפשר ובשבתות אלו יהיה שחלק אשר שמעו את הפרשה כגון החולים מהקורונה שהבריאו ברוך ה', והם מותר להם להתפלל כרגיל ושמעו קריאת התורה יכולים להתפצל לשני מנינים, או לחילופין שהחולים לשעבר ימחלו המפרץ, שבפעם הראשונה שסדאם חוסיין זרק טילים לעבר ארץ ישראל, לשאר המתפללים כיון שהוא טורח ציבור. וזכורני שהיה כזה בזמן מחלמת זה היה בשבת בבוקר מוקדם, ואני הייתי בבית עמדתי לצאת לבית הכנסת, ובדיוק החלה האזעקה, לאחר חצי שעה לערך, הבנו שנרגע המצב והלכתי לבית הכנסת, והיו מעט מאד מתפללים, והתפללנו מהר מאוד קראתי בתורה שהצורר ימ\"ש היה זורק טילים רק בלילות ואילו בימים לא. וכך עשינו שכהן וסיימנו להתפלל בזריזות. שבת שלאחריה כל מתפללי בית הכנסת הגיעו, כיון עלה וקרא עד שני בפרשה שלאחריה, והציבור ששמעו בשבוע שעבר מחלו לחבריהם שלא שמעו קריאת התורה בשבת שעברה. יד. תפילה במנין בצירוף מהמרפסות בשבועות האחרונים התעורר ויכוח גדול אם אפשר לעשות מניינים באופן שכל אנשי המנין נמצאים במרפסות הסמוכות. וכבר אמרתי, שלהאשכנזים יש להקל. אולם להספרדים הנידון שרוי במחלוקת הפוסקים, ראשונים (סימן מתיר ועוד ראשונים, והמגן אברהם(שו\"ת ח\"ג סימן רפו) ואחרונים, הרשב\"א כותב שדעת (סימן נה סק\"ד)מתיר, ועוד. אולם מרן החיד\"א במחזיק ברכה נה) כדעת רבינו שלמה בן הרשב\"ץ שאסור. וכמו כן הגאון (סימן נה)מרן בבית יוסף ועוד הרבה (שם ס\"ק יב) והאליה רבה (שם)מוילנא (שם ס\"ק לא) והחקרי לב וכתבתי בזה באורך בהלכה ברורה חלק ד סימן נה שם [ . והדיון בפוסקים הוא פוסקים לאסור בזה ].הסברתי את ההלכה והבאתי את כל השיטות, ע\"ש להדיא שאינם יכולים להצטרף. אך אם רואים אלו באופן שנמצאים חמישה אנשים בחדר אחד וחמישה בחדר השני, ואכן כתוב (שם סעיף יג) דהיינו שאין לקיים מניינים כגון אלו. והאשכנזים שמקילים בזה סוברים כדעת את אלו בזה הוא מחלוקת וכפי הנתבאר יש לומר בזה ספק ברכות להקל. בשלחן ערוך המגן אברהם וכמו שנראה גם מהביאור הלכה שם, ויש להם על מה שיסמוכו. באריכות בנושא של עניית אמן שאפשר להקל, אבל לספרדים לעמוד שליח ומי שרוצה להקל ולענות אחריהם אמן גם יש לו על מה שיסמוך. וכתבתי בזה ציבור או לקרוא בתורה וכיו\"ב, לעניות דעתי יש להכריע פה חד משמעית לאסור, אף כאשר רואים אלו את אלו. במקום אחד ואמרו שאם יש עשרים שיתפצלו לשני מקומות. וכל ועתה ב\"ה המצב השתנה קצת ומותר להתפלל עד עשרים במקום אחד. הם 19 התנו עד זה הוא בשני תנאים, תנאי אחד שיעמדו רחוק שני מטר אחד מהשני. והתנאי השני, שיחבשו המתפללים מסיכה על הפנים. ויש לומר עוד, שאם נמצא במרפסת ביתו ורואה מנין מתפללים, בודאי שיכול להצטרף עמהם למנין. וההבדל הוא גדול, שלעיל דברנו כשאין מנין אחד מקובצים יחד בשום מקום, וכשרוצה לצרף אותם הרי הם ברשות אחרת, במקום אחד ורוצה להצטרף ממרפסת ביתו הרי שזה דומה למה שכתב מרן וכולם הם על סמך רואים אלו את אלו, מה שאין כן במקרה זה, שיש מנין שאם נמצא בחלון ומראה פניו אליהם שמועיל. וכן כתב (שם)בשולחן ערוך במקום אחד ונמצא בחדר השני ורואה אותם נחשב למנין, אולם ליצור מנין הרדב\"ז, ומי שלומד את דבריו רואה בפירוש את ההבדל שכאשר יש מנין מאנשים שנמצאים ברשויות אחרות אין זה מועיל. בדרכי שני בתי כנסיות שמבחוץ להם עומדים ומתפללים, ובכל אחד מהם אולם אני רוצה להעיר על המצב כעת, בבואי לכאן מהבית עם מסיכה, ראיתי וכמובן ללא מסכות, ולצערי הרב אינני יודע מה קרה לאנשים! אנשים חושבים היו לפחות שלושים איש, ועמדו קרוב אחד לשני ללא שמירת מרחק כראוי, שהמגיפה נעצרה, ובאים ומתפללים תוך זלזול בהנחיות ואחריתם מי ישורנו! כאלו החולים במחלות מסוימות כמחלות נשימה, סכרת, כליות, וכיו\"ב, אני לא מבין איפה האחריות שלהם! יתירה מזאת, יש אנשים מבוגרים וכן שאצלם זה עניין של חיים ומוות כפשוטו! בטיפול נמרץ במצב קשה מאד, לאחר שנדבק באיזו חתונה, והוא שאל אותו היום אחד מבני ביתי דיבר עם אחד התלמידים שלנו שהוא חולה ונמצא אם יכול לעזור לו במשהו, ואמר לו החולה כן! לך תספר לכולם כמה שאני מסכן וכמה שאני סובל!!! ותאמר להם שיזהרו לנפשם! וזה אחד שהרופא אמר לי שמצבו לא יציב כלל ואי אפשר לצפות מה יהיה איתו. וכיום עדיין לא יצאנו מהסיפור הזה, ולצערנו עדיין יש שמתנהגים כביכול הכל בסדר. ולכן ומעלה, או מי שיש לו מחלות מסוימות 60 אני מבקש שהמבוגרים בערך גיל שאסור להם לצאת מהבית, ושלא ישמעו ליצר הרע שאומר להם להתפלל בציבור, אלא יתפללו בבית. מעבר לזה אני אומר, שגם הבריאים לגמרי אם רוצים להתפלל בבית אפילו לכתחילה יש על מה לסמוך, ואני לוקח על עצמי גם עכשיו אני לוקח אחריות. מורי ורבי הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט\"א את האחריות בנושא הזה. בתחילה הייתי הראשון שאמר לסגור את הכוללים, שלמדתי אצלו בפוניבז' בזמנו, והוא מלאך טהור, צדיק יסוד עולם מדקדק בריא לגמרי רשאי להתפלל ביחידות אפילו לכתחילה. אני לוקח את האחריות במצוות שאין לתאר, גם הוא פסק כן, שמי שנשאר בבית להתפלל גם אדם שאין בזה סרך איסור שישארו בבית ויתפללו בכוונה גדולה כראוי. ועל כל פנים מי שרוצה להתפלל במנין אפשר ובתנאי ששומרים על הכללים."},{"filename":"51.pdf","content":"סדר הקידוש של| מנהגי אכילת דגים בשבת| כבוד יום השבת עדיף מכבוד הלילה| טעמי הקידוש על היין בשבת בבוקר נושאי השיעור: קידוש על משקה חריף | עמידה בזמן הקידוש| אמירת חצאי פסוקים| שבת בבוקר20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת אחרי מות - קדושים נמסר ב' אייר תש\"פהלכות קידוש וסעודת הבוקר של שבתלע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"ל| 51 'גליון מס א. טעם הקידוש בשבת בבוקר כשם שמצוה לקדש על היין בליל שבת תיקנו חכמים לקדש על היין ביום שבת בבוקר. ונאמרו לכך כמה טעמים. ואחד מהם הוא מה שכתוב בספרי רבותינו הראשונים, שאמנם מצווים אנו לקדש את השבת בכניסתה, דהיינו (פסחים בערב, אולם לגבי הסעודה חז\"ל קבעו שכבוד יום קודם לכבוד לילה , והיינו שאם יש לאדם מאכלים ערבים יותר צריך לאוכלם ביום ולא קה.) בלילה, והיאך נעשה זאת, שהרי בלילה יהיה בו קידוש ואילו ביום לא נעשה בו קידוש, ובכך נראה כבוד היום פחות מאשר כבוד הלילה, לפיכך קבעו חכמים שביום יקדשו על היין קודם הסעודה. ב. כבוד יום וכבוד לילה כותב מילים קשות, על כך שאנשים בליל הדין של כבוד יום וכבוד לילה הוא דין שהרבה אינם שמים לב אליו. המהרש\"ל (גיטין פרק ד סימן נא)ב'ים של שלמה' שבת עורכים סעודה גדולה ואילו ביום עושים סעודה פחותה מסעודת הלילה. בזמנו המאכל החשוב היה דגים, והמהרש\"ל כותב על כך שיש לאכול את כותב הדגים בבוקר ולא בלילה משום כבוד יום, וכותב בעצמו, שמיום עומדו על (ריש סימן רפט) דעתו לא אכל דגים בליל שבת! אכן בספר ערוך השלחן ליישב המנהג, שהרי בזמנם לא ניתן היה לאכול בבוקר מאכלים חמים, אלא רק בלילה, ולכן את האוכל העיקרי היו אוכלים בלילה בלית ברירה. ובימינו טענה זו אינה שהרי ניתן להניח את האוכל על הפלטה. ג. אכילת דגים בשבת לגבי אכילת דגים בשבת, למרות דברי המהרש\"ל דעת חכמי הקבלה שאדרבא יש לאכול דגים בליל שבת דוקא, ויש שדעתם שצריך לאכול בסעודה שלישית ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לאכול . (שער יח פכ\"ב)וכן כתוב בפרי עץ חיים ועיין מש\"כ מוה\"ר בספרו [ .דגים בסעודת ליל שבת וגם בסעודה שלישית ]הלכה ברורה תחילת הלכות שבת סימן רמב ד. גם ביום יש לערוך את השלחן מוקדם מעיר, שהלא איתא בזוהר הקדוש שיש לערוך (ריש סימן רפט)המגן אברהם את השלחן מבעוד יום. ובדבריו שם מוסיף \"ואפילו ביום\". ולכאורה משמע שהעיקר הוא בלילה ולא ביום. ויש שרצו להוכיח מכך שהזוהר הקדוש משמע שכבוד לילה עדיף. אולם כמה מגדולי רבותינו האחרונים מבארים והגמרא חולקים, ששיטת הגמרא שכבוד יום קודם, ומאידך שיטת הזוהר שדברי הזוהר לא נסובו על עצם הסעודה, אלא על הכנתה, שיש להשתדל לערוך את השלחן מבעוד יום, ובסתמא ביום שישי עורכים שלחן, והזוהר בא להוסיף שאפילו ביום קודם שילך לבית הכנסת יהיה השלחן ערוך לסעודה. ואין בזה כל משמעות שכבוד הלילה קודם לכבוד היום. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו ה. קושיית ה'משמרות כהונה' מקשה על הדין של כבוד יום (על פסחים קו.) הגאון בעל 'משמרות כהונה' קודם, שהלא כלל הוא בידינו 'אין מעבירין על המצוות' ו'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה' ואם יש בידך לקיים מצוה כעת או לאחר מכן עליך לקיימה כעת. ומן המפורסמות הן תשובת הרדב\"ז, על מה שנשאל באדם שהיה בבית האסורים ונתנו לו הרשאה ליום אחד לצאת מכלאו, אם יבקש לצאת ביום והנה אם יש לפניו מאכלים משובחים ושומר אותם לכבוד היום כדי שיהיה אחד. והרדב\"ז השיב לו שעליו לצאת מיד משום 'אין מעבירין על המצוות'. פורים שחל בסמוך שהוא יום המשופע בהרבה מצוות, או שמא יצא מיד ליום יותר מכבוד לילה, הרי אין מעבירין על המצוות? ו. גדר אין מעבירין על המצוות כתב ליישב, (פסחים שם) והנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו 'מאור ישראל' לקיים את שתי המצוות בשעה זו למרות שעל ידי כך יפסיד את המצוות בידו לקיים שתי מצוות ולאחר מכן יהיה בידו לקיים ארבעה מצוות, שצריך שהכלל 'אין מעבירין על המצוות' היינו כשהמצוות נפרדות, כגון שבשעה זו האחרות. אולם מצות עונג שבת היא מצוה אחת, ויכול לקיימה כעת בהידור להעביר על המצוות. ואדרבא עליו לקיים את המצוה בהידור היותר גדול שלה רב, ואם יחכה למחר יעשה את המצוה בהידור גדול יותר, במקום כזה אפשר דהיינו לשמור את העונג למחר. ומביא שכך כותב גם הגאון 'חכם צבי' ע\"ש. ), לכאורה עליו לדחות את אכילת הבשר לבוקר משום כבוד יום, אולם בלחם אולם יש להקשות על כך, שהנה עני שאין בידו כי אם לחם וחתיכת בשר (ריש סימן רמבלבדו לא מקיימים מצות עונג שבת, וכך כותב גם המשנה ברורה אינו מקיים כלל, ולכאורה יש עליו לקיים עונג שבת בלילה משום אין מעבירין את מצות כבוד שבת כלל. דהיינו אין זה שהוא מקיים ורוצה להדר בה, אלא ולכאורה במקום כזה הוא ודאי מעביר על המצוות שהרי בערב הוא לא מקיים על המצוות. ז. הגדר ב'כבוד יום' ו'כבוד לילה' יש מצוה לכבד את השבת בלילה אך זה בתנאי שיכול לכבדה ביום כראוי, ונראה שהתירוץ הוא, שכבוד יום היינו שעיקר כבוד השבת הוא ביום, ואמנם וממילא אין זה מעביר על המצוה, כיון שהמצוה בלילה היא לכבד את השבת באופן שביום השבת תתכבד יותר. והדברים מתבארים לכאורה מרש\"י בגיטין , שם הגמרא מספרת ששתי משפחות היו בירושלים שנעקרו (לח: ד\"ה בערב) ונענשו באופן קשה, האחת שקבעה סעודתה בערב שבת, והשניה שקבעה את סעודתה בשבת בזמן בית המדרש. ורוב הראשונים מסבירים שהמשפחה שקבעה סעודתה בערב שבת היינו שעשו סעודה גדולה ביום שישי בצהרים, וכך כותב גם רש\"י בפירוש הנוסף. אך בפירוש הראשון מפרש רש\"י, שעשו סעודה גדולה בליל שבת ולא ביום שבת, ואין בזה כבוד שבת שהרי כבוד יום קודם לכבוד לילה. ולשון רש\"י שם \"כבוד שבת אין כאן\" ומשמעות דבריו שכשעושים עונג בלילה יותר מביום, גם העונג של הלילה אינו נחשב לכלום! ויש בזה מוסר, שנדע לכבד את השבת ביום יותר מהלילה, וכיום נוהגים לאכול חמין שהוא מאכל חשוב ליום שבת ובכך מכבדים את השבת.ח. לעשות סעודה שלישית סעודה חשובה שבליוורנו היה המנהג (שו\"ת חיים שאל ח\"א סימן עד אות יב)מרן החיד\"א מספר לקיים בבוקר סעודה קלה, ולאחר חצות היו אוכלים סעודה שלישית ואז ויש שעוררו על כך שהלא כבוד יום קודם לכבוד לילה היו עורכים סעודה גדולה וחשובה. וכך כותב גם הגאון רבינו חיים פאלאג'י (רוח חיים סימן רפט). להתקיים גם בערבו של יום – בסעודה שלישית, והעיקר הוא שביום יאכל לומר שאין זו קושיא, משום שמרן החיד\"א ודעימיה סוברים שכבוד יום יכול לתלמידו של החתם סופר, ודעתו ש'כבוד יום' היינו בסעודה שניה דייקא. ויש וכיצד ניתן לעשות סעודה 'קלה' ביום, וכן כתב בספר 'לקוטי חבר בן חיים' סעודה גדולה. התפילה אינם רוצים לאכול סעודה גדולה, ומעדיפים לאכול סעודה קלה ובאמת שאפשר לעשות כן, וכגון הקמים לתפילת שחרית בנץ החמה ולאחר (עמ' שמז אות ד) בלבד שיכולים לעשות כן לכתחילה. וראיתי בספר 'זכור לדוד' והיה אוכל לחם עם גבינה, ולאחר מנחה היה עורך סעודה שלישית כסעודה שהעיד שכן נהג החזון איש בעצמו, שלאחר תפילת הנץ היה מקדש על היין עיקרית של היום. ט. טעם השם 'קידושא רבה' כותבת על קידוש היום של שבת \"קידושא רבה\". ומספרת (קו.)הגמרא פסחים הראשונים שם מקשים, וכי אם לא היה רואה את הזקן היה מברך את ברכת קידוש היום, ואינם רוצים לברך באמת את ברכת הקידוש אלא רק ברכת היין. וראה זקן אחד שמתכופף לשתות ואז הוא הבין שקידושא רבה זהו השם של היום בשם קידושא רבה? ומחת כן כשקידש האריך במילת 'הגפן' הרבה והתפלא מאוד וכי הם לא עושים קידוש בלילה שמכנים את הקידוש של שם הגמרא שרב אשי הגיע למחוזא וכבדו אותו לקדש להם 'קידושא רבה', הקידוש, הרי זו ברכה לבטלה?! כתב (בחידושיו לפסחים שם)ובעיקר השם 'קידושא רבה' ראיתי שרבינו דוד בונפיד בשם רבו הרמב\"ן שזהו סוד גדול. הרמב\"ן היה מקובל גדול ומי שלומד את פירוש הרמב\"ן על התורה יבחין שדבריו שם מלאים בדברי קבלה. ועוד מרבותינו הראשונים (פרק ערבי פסחים דף כב ע\"א מדפי הרי\"ף)למעשה, הר\"ן שמבארים שקראו לקידוש היום 'קידושא רבה' בלשון סגי נהור, דהיינו לשון הפוכה, כיון שבאמת הוא קידוש יותר קטן מקידוש הלילה. ועוד שקידוש על היין (דף סה ע\"ד)ויש שרוצים לומר, וכן כתב הארחות חיים כמות קטנה, רק כיון שהיא הראשונה קוראים לה כן. וכן הוא בקידוש על היין הוא דבר גדול, וכמו שאומרים במעשרות 'תרומה גדולה' והרי תרומה זו היא שהיין הוא הראשון לפני הסעודה לכן הוא מכונה בשם 'קידושא רבה'. י. סדר קידוש של שבת המקובל הוא כפי דברי רבינו האר\"י בשער הכוונות לומר 'מזמור לדוד ה' רועי ברכת היין, ובכל מקום יש מנהג איזה פסוקים נהגו לומר. ומנהג רוב הספרדים את הכוס ומברכים על היין ושותים וזהו הקידוש. וחלק אומרים פסוקים קודם בסדר הקידוש יש כמה מנהגים, בחלק מקהילות האשכנזים נהגו שלוקחים office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וכו'' בתחילת הקידוש. ככלל, לרבינו האר\"י מזמור זה הוא חשוב מאוד לפרנסת האדם, וחשוב לומר ראה כף החיים סימן קסו סק\"ד את המזמור הזה קודם הסעודה אף בין נטילת ידים לברכת המוציא, ואין בזה [ כל חשש של הפסק. ואף בימות החול נהגו כן .]ובן איש חי פרשת אמור ה\"ד ולאחר אמירת מזמור זה אומרים 'אם תשיב משבת רגלך וכו'' שהם פסוקים המדברים בענין כבוד ועונג השבת וכן כל ענייני (נח, יג-יד) מספר ישעיה חול בשבת. ובסופם כתוב את הברכה המגיעה לשומר שבת כראוי. וראיתי בספר של הרב גליס שכתב שכן היה המנהג בירושלים בכל הבתים, גם אצל האשכנזים. יא. אמירת חצאי פסוקים כותב שמנהג זה אינו כדין ברכת היין אומרים 'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו' שהוא חצי פסוק ולאחר מכן אומרים את פסוקי 'ושמרו בני ישראל את השבת', ולבסוף, קודם (סימן רפט סק\"ב) והמשנה ברורה (כ, יא).מספר שמות אולם עוד קודם המשנה ברורה דנו האחרונים בנושא הזה שאומרים השבת וכו'', שהרי כלל הוא בידינו 'כל פסוק שלא פסקו משה אנן לא פסקינן' משום שהוא חצי פסוק, אלא יש להתחיל לאומרו מתחילתו 'זכור את יום (ברכות יב.). 'יום השישי – ויכולו השמים' והרי 'יום השישי' הן חצי פסוק הקודם ל'ויכולו'. רק את חלקו של הפסוק. ובליל שבת כבר יש כדבר הזה שאומרים את התיבות ואכן יש בקרב האשכנזים שנוהגים לומר מהתיבות 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הפסוק בשלימותו 'וירא אלוקים את כל אשר עשה וכו' וזהו כדברי המשנה השישי', אולם למנהג המקובלים אין לעשות כן. ויש שנוהגים אף לומר את כל ברורה אך אין אנו חוששים לכך. מביא שכך היה מנהג האר\"י (ח\"א סימן יא)הבן איש חי בספרו שו\"ת 'רב פעלים' לומר את התיבות 'על כן ברך ה' וכו'' ולא חש לכך שהוא חלק מפסוק. ומיישב את המנהג, שהנה החיי אדם כותב שהאיסור לומר חצי פסוק הוא דוקא כשאומרו דרך קריאה, אך כשאומרו דרך תפילה וכיו\"ב מותר. ועוד כתב שם ליישב, שבשו\"ת 'יכין ובועז' - לנכדו של הרשב\"ץ שחי בסוף תקופת הראשונים - כותב, שאם יש פסוק ובאמצעו יש 'זקף קטון' וכל שכן אם יש 'אתנח' מותר לומר את חצי הפסוק מהאתנח והלאה, כיון שזה כביכול מחלק את הפסוק לשנים ע\"ש. יב. ישיבה בזמן הקידוש (בברכי יוסף את הקידוש של יום יש לאומרו בישיבה, וכך כותב מרן החיד\"א בשם רבנו שמואל ויטאל בשם שער הכוונות. ונכדו של מרן החיד\"א סימן רפט) העיד שכך ראה את זקנו שהיה יושב בזמן הקידוש. ובאמת שהחיד\"א כותב שכך היה המנהג בין זקני ירושלים לשבת בזמן הקידוש של שחרית. והנה יש סידור קדמון של המקובלים 'סידור רבי שבתאי' ושם כתוב שבקידוש של יום צריך לעמוד, ומקורו הוא מספר 'משנת חסידים' שהיה אף הוא מקובל גדול, ובאמת שכן כתוב שם. אך אנו אין נוהגים כן אלא כפי מה שכתב מרן החיד\"א ושכן הוא מנהג ירושלים.יג. להוציא ידי חובה כשהמברך והשומעים עומדים לעומת זאת בקידוש של ליל שבת המנהג לעמוד. ואצל בני אשכנז יש מנהגים שונים, יש שנהגו לעמוד ויש שנהגו לשבת, ויש שנהגו לעמוד באמירת ויכולו ולאחריו יושבים. והאמת שגם מנהגינו לעמוד בקידוש של ליל שבת הוא כותב שיש לומר (סימן רעא ס\"י)על פי רבינו האר\"י. שהנה מרן השלחן ערוך שיש לומר את כל (שער הכוונות דף ע ע\"ד) 'ויכולו' מעומד, ורבינו האר\"י כתב להורות לשבת, שהרי בדרך כלל בקידוש אחד מקדש בשביל כל בני הבית, נוסח הקידוש מעומד. וצריך לדעת שאילולא דברי רבינו האר\"י לכאורה יש ומכוון להוציאם ידי חובה, וכתוב שבברכות הנהנין כאשר אחד מוציא ידי והגמרא מסיקה (ברכות מג.),חובה את השומעים לו - כולם צריכים להסב יחד ישיבה מועילה להוציא ידי חובה, והרי כשעומדים סביב השלחן זה יותר גרוע ש'ישיבה דידן כהסיבה דידהו' דהיינו שאין צריך דוקא הסיבה ממש אלא גם עומדים על כך לגבי הנוהגים לעמוד (שם ד\"ה הואיל)מאשר ישיבה. והתוספות כן לגבי קידוש ליל שבת יש לנהוג כן ולעמוד, אולם בקידוש של היום שכתב בהבדלה ומיישבים את מנהגם ע\"ש. וברור הדבר שכיון שרבינו האר\"י כתב שאפשר לשבת אין לעמוד כלל, משום שכפי הנראה עצם העמידה בקידוש ככלל יש עליה קושיא וכל מה שאנו עושים הוא משום שרבינו האר\"י אמר .]וראה עוד בשו\"ת יחוה דעת ח\"ד סימן כו בהערה[ .זאת יד. קידוש בבוקר על משקה חריף ביקרתי בכמה מקהילות ישראל ברחבי העולם, וראיתי כאלו שנוהגים - של ארק או וודקה וכיו\"ב, וכל אחד לוקח לעצמו כוסית כזו ומברך 'שהכל' בעיקר בקרב החסידים אך גם בקהילות הספרדים - לקדש על כוסית קטנה וזהו הקידוש. ויש לערער על המנהג הזה, שהנה קידוש צריך להיות על היין, חמר מדינה, אולם ודאי שכאשר יש יין חייבים לקדש על היין. וכיום כמעט ואי ורק כשאין יין ניתן לברך על חמר מדינה, ומשקאות חריפים אלו הם בכלל אפשר לומר על מקום כלשהו שאין בו יין ומותר לקדש שם על חמר מדינה, היין הוא מצוי מאוד. ואף אם היין הוא יקר מאוד עדיין הוא נחשב כמצוי. ועוד אחרונים כתבו שנהגו (סימן רפט) אכן לגבי קידוש של שבת בשחרית, הט\"ז על רביעית הכוס, ובקידוש כזה אינו מקדש על רביעית. ויש מהאחרונים לקדש על חמר מדינה אף כאשר יש יין. אולם יש לשאול, שהרי צריך לקדש שלענין ברכה אחרונה (בסימן רי) שרצו ליישב את המנהג על פי דברי הט\"ז אין צריך רביעית בכמות אלא מספיק באיכות, וכיון שכמות קטנה של משקה חריף היא מקבילה לרביעית מים אצל אדם רגיל לכן יש לומר שניתן לצאת ידי חובה בקידוש על משקאות חריפים. ויש לעורר שעדיין תירוץ זה הוא משענת קנה רצוץ, משום שכמעט כל הפוסקים חולקים בזה על הט\"ז וסוברים שלעניין ברכה אחרונה צריך רביעית שלימה בלגימה אחת או שתים, ופחות מכך אין מברכים ברכה אחרונה. וכל השומעים ישתו מעט, עדיין לרוב הפוסקים אין זה מועיל בשביל קידוש, וגם אם המקדש בעצמו ייקח כוס גדולה שיש בה רביעית אך ישתה מעט סובר שאין הטעימה של כולם מצטרפת וך (שם סעיף יד)כיון שמרן השלחן ער וראה אריכות דברים בזה בשו\"ת לקדש על משקה חריף אז שהמקדש ישתה רוב רביעית בלגימה אחת או לרביעית. ולכן יש לבטל את המנהג הזה אלא יקדשו על היין, ואם רוצים [ .שתים וגם זה בדוחק ליישב המנהג, וכאמור .]יביע אומר ח\"ג חאו\"ח סימן יט אות ח אני רואה צורך לומר כמה דברי התעוררות נוכח המצב הקשה השורר כעת בעולם. ויהיו הדברים מוקדשים לעילוי נשמת אחי הגדול הגאון הגדול רבי יעקב בן מרגלית זצוק\"ל שהיום הזה מלאו שבע שנים בלילה הדלקתי נר נשמה ולמדתי כמה שעות לעילוי נשמתו, רוח ה' לפטירתו, ולצערינו מחמת המצב אין בידינו להספידו כראוי, אתמול תניחנו בגן עדן אכי\"ר. בענייני נגעים. חז\"ל אומרים 'מצורע חשוב כמת', וזה נלמד ממה בשבת האחרונה קראנו פרשת תזריע מצורע, שניהם עוסקות הרבה שאהרון הכהן אמר על מרים שנהיתה מצורעת 'אל תהי כמת'. והנה לא נחשב כמת, הרי גם אדם החולה במחלה קשה אינו נחשב כמת כל זמן ברור שצרעת הינה מחלה קשה, ולכאורה יש לתמוה, מפני מה המצורע שהוא חי, ומפני מה צרעת שונה משאר מחלות. והנה בנוסף למצורע שהוא חשוב כמת ישנם עוד כמה סוגי בני אדם שחז\"ל החשיבו אותם כמת, והם: סומא, עני, ומי שאין לו בנים. ויש להבין מה המשותף בכולם. ומבאר הגאון רבי חיים שמואלביץ' זצ\"ל, שהנה האדם בעולם הזה עד מאוד לחייו התקניים, והחיים בבדידות הם חיים קשים כמעט עד אינו חי לבדו, יש לו משפחה וחברים ועוד, סביבתו של האדם חשובה בלתי אפשריים. וידוע הוא על אנשים שהיו בבתי סוהר בבדידות ויצאו 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' האם יכול אדם לחלום במשך מדעתם ה\"י. וכמו שידוע המעשה בחוני המעגל שאמר על הפסוק שבעים שנה?! ובשמים הראו לו שכן, הוא יצא עם האתון שלו שהיתה והזקן אמר לו שהוא מגדל את העץ לנכדיו. ואז חוני הלך לישון ונרדם חרובים גודל רק לאחר שבעים שנה, בשביל מי אתה מגדל את העץ? מעוברת, וראה זקן אחד שנוטע עץ חרובים, ושאל את הזקן הרי עץ במשך שבעים שנה. כאשר התעורר מצא במקום אתון עדר שלם של ואז הוא התחיל להבין שהוא ישן במשך שבעים שנה! כשהלך לבית אתה נטעת את העץ הזה? אמר לו שזקנו נטע אותו לפני שבעים שנה. חמורים, כשהמשיך בדרכו ראה אחד שלוקח חרובים ושאל אותו המדרש ראה דור אחר לגמרי, ואינו מכיר אף אחד, ואף אחד מהם לא מכיר אותו. וישב לו בצד והאזין להם כיצד הם לומדים תורה, ואז שמע את אחד מהם אומר שהדברים מחוורים כימי חוני המעגל! כששמע לקב\"ה ואמר לה' 'או חברותא או מיתותא'! אי אפשר לחיות בבדידות ואמרו לו הרי חוני הלך לפני שבעים שנה! כשראה כך יצא לחוץ והתפלל אותם אומרים את שמו, קם ואמר להם אני חוני! התחילו לצחוק עליו בעולם הזה, עדיף למות! והקב\"ה קיבל את תפילתו ונפטר לבית עולמו! אדם שאין לו חברה הוא חשוב כמת. וזהו הקו המחבר בין ארבעה אלו, ידוע שלעשיר יש הרבה חברים, לעני העיוור, אדם יוצר את קשריו עם הסביבה בעיניו, הלא חז\"ל אומרים אין חברים, מתרחקים ממנו והוא בודד, לכן הוא חשוב כמת. כמו כן - [ שלסומא אין טעם במאכליו משום שהוא אינו רואה את האוכל וכיון השבולי הלקט כותב שהסיבה שמדליקים נרות שבת היא כדי שנראה ]שאינו רואה יצירת הקשר עם הסביבה היא הרבה יותר קשה. וכן מי את האוכל ונתענג עליו, ואילולא האור העונג הוא פחות ביותר שיהיה לו חברה. וידוע הוא המעשה בשתי הנשים שבאו לפני שלמה שאין לו בנים, חלק מכל הענין שאדם רוצה שיהיו לו בנים הוא כדי המלך ואחת טענה על חברתה שבנה הוא המת ואילו הבן שלה הוא ששיקרה לא היה זה בנה ומה יש לה מילד שאינו שלה?! אלא היא גם החי, וחכמתו של שלמה שהצליח לזהות מי הדוברת שקר. והרי אותה רוצה חברה, היא גם רוצה שותף, אולי לא כמו בן ממש אבל קרוב לזה. וזה גם מה שרואים אנשים שמאמצים ילדים. אומר עליו (ויקרא יג, מה) 'והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וכמו כן המצורע מחמת הטומאה שעליו והחולי שחולה בו, שהכתוב וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא'. וזהו העונש הגדול ההרחקה של כל סביבתו ממנו - 'בדד ישב מחוץ למחנה', לא החולי הוא העונש אלא הבדידות הנגזרת ממנו היא העונש למצורע, וכל זאת בכך שדיבר לשון הרע! חז\"ל אומרים שעונש הצרעת הוא מידה כנגד מידה, מהי המידה כנגד מידה? אדם שמדבר לשון הרע הוא רוצה להראות שהוא עם חברים ויודע ומרגיש בטוח לרכל על השני, והנה הוא ננגע בנגע הצרעת וצריך לשבת בדד ועזוב, מידה כנגד מידה. בתורה למי שהחסיר, וקיווינו שאכן השבת הזו נזכה לשמוע קריאת בשבוע שעבר דיברנו ופירטנו את ההלכות השייכות להשלמת הקריאה התורה בציבור כפי שהותר לאחרונה במנין מצומצם ובמקום פתוח לגמרי. והנה בשבת האחרונה אירע דבר מוזר, שירדו גשמים מנץ החמה עד חצות היום! והרי חז\"ל אומרים יצא ניסן וירדו גשמים זה סימן קללה, ובכלל גם כאשר יורדים הגשמים בתקופה זו אינם יורדים כל כך הרבה, והנה בזמן קריאת התורה בדיוק קרה כדבר הזה! הלא דבר הוא! ואולי הקב\"ה אומר לנו בזה אתם רוצים לקרוא בתורה אבל אני אינני רוצה! הרי כבר ראש חודש אייר ויורדים כאלו גשמים! הרי זה כביכול הקב\"ה ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם'! זה כואב לומר את זה, אבל עלינו אומר לעם ישראל 'למה לי רוב זבחכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, לעשות חשבון נפש! מה הקב\"ה רוצה מאיתנו, הקב\"ה כועס עלינו, הקב\"ה סוגר לנו את הדלת שלא נוכל להתפלל כראוי, שלא נוכל לקרוא בתורה! כמה תלמידי חכמים נסתלקו מאיתנו במגיפה הנוראה הזו! כמה מהם חולים וסובלים בחולי הרע הזה! וכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע ובין צדיק לרשע, כמה זה כואב על נפשות רבות מישראל שנסתלקו מן העולם. הנה הרב הבר זצ\"ל שנפטר בימים האחרונים, לפני כמה שבועות התקשר אלי ודיבר איתי על אברך שזקוק להשתלת כליה, ואומר לי \"הכל סידרתי! רק דבר אחד צריך - לעודד את התורם ולחזק אותו שהכל יעבור בשלום\"! איזה איש צדיק היה! והוא הראשון לציון רבי אליהו בקשי-דורון זצוק\"ל, והרי זה עונש עלינו, לא נסתלק מאיתנו ועימו עוד אדמו\"רים ורבנים גדולים כמרן הגאון הגדול מספיק לדבר דיבורים צריך לקבל קבלות ולשנות את מעשינו באמת לטובה, ובעיקר לשמור את פינו מלשון הרע ורכילות, ובשביל זה בא עול תורה ושמירת הלשון והקב\"ה ירחם עלינו ויאמר למשחית הרף ה'בדד ישב מחוץ למחנה' שאנחנו נמצאים בו. ובעז\"ה נקבל על עצמינו ונזכה לבריאות טובה ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן. דברי התעוררות בעניינא דיומא"},{"filename":"52.pdf","content":"'קידוש במקום| לחם משנה וכיסוי הפת בסעודה שלישית| להוציא ידי חובה במצוות כשהמוציא אינו יוצא בעצמו נושאי השיעור: חולה האוכל | אכילה ושתייה קודם התפילה בבוקר| טעימה בבוקר לפני הקידוש| סעודה' כשאוכל מזונות או פירות או כששותה יין בלבד חולה הצריך לאכול קודם התפילה בשבת אם חייב בקידוש | ביום הכיפורים אם חייב בקידוש20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת אמור חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"להלכות קידוש וסעודת שבת שחרית נמסר ט' אייר תש\"פ| 52 'גליון מס ראשית כל ברצוני לפנות אל הציבור על המצב השורר כעת. ביקשנו מהרשויות שיאשרו להחזיר לשגרת הלימודים קודם כל את בני הכיתות הגבוהות והישיבות הקטנות, ורק לאחר מכן את הגנים והכיתות הנמוכות, משום שהשהות שלהם בבית ללא מסגרת מסוכנת והרסנית לחייהם הרוחניים ולעתידם כבני תורה, אף אם מדובר במספר ימים ושבועות מועטים. וכיון שבין כך החליטו להקל החלטנו לדרוש את זה, וידידי הרב אריה דרעי שליט\"א עמד על המשמר וב\"ה הסכימו עימנו. אולם צריך לדעת שהסכנה עדיין לא חלפה, וחובה גדולה מוטלת עלינו לשמור את עצמינו, ולפעול על פי כל הכללים וההנחיות של הרשויות. אך עדיין ניתן לראות אנשים מקרב מחנינו כאשר הם ללא מסיכה, ואינם שומרים על הכללים הנדרשים, וזה חמור מאוד וחבל. שהרי במציאות עדיין יש נדבקים בכל יום רק מעט פחות בכמות ממה שהיה קודם לכן מכמה סיבות, אולם אם לא ניזהר לנפשנו יש כאן חשש סכנה, ולכן הוריתי לתלמודי תורה שלנו שילמדו בחצר, עד כמה שהדבר ניתן, ובמרחקים אחד מן השני, וכמובן שלכל אחד תהיה מסיכה. וכמו כן למשנה זהירות ביקשתי לקצר את זמן ההפסקות כדי למנוע את מה שאפשר. שהרי יש לדעת שמה שעכשיו מקלים בהנחיות אין זה רק מחמת הנדבקים אלא לצערינו גם משיקולים כלכליים, ומשכך חייבים מאוד להיזהר. הרבה שואלים אותי בעניין קיום שיעורי תורה ברבים, ונראה לי, שכדאי עדיין להימנע מזה, כיון שאיננו יודעים לאן פניו של הנגיף מועדות ואמנם ב\"ה נקוה לטוב, אולם מחמת הספק ממומלץ להמתין מעט כדי שנראה היאך יפול דבר. וב\"ה שכיום ניתן ללמוד דרך הטלפון, ואני יודע על הרבה שהמצב כיום גרם להם לשבת ולהאזין בטלפון לשיעורי תורה, וכל זאת לאחר שהרבה שנים שלא מצאו זמן ללכת לשיעור תורה בכל יום. ואני שומע שיש שיעורי תורה שיש בהם אלפי משתתפים בהאזנה דרך הטלפון, אשריהם ישראל! ויש בזה כדי לעורר זכות על עם ישראל, שהיו רבים שלא הסכיתו לכללים לגבי תפילה בציבור וסגירת היכלי התורה, וכוונתם לשם שמים, כיון שעם ישראל אוהבים את הקב\"ה ואת התורה שלו, ואף אחד אינו רוצה לוותר עליו. ויהיו הדברים הללו לזכות לפני ה' שנזכה שלא יהיה בנו שום נגף ונצא מאפילה לאור גדול, אמן. ובזמנו נשאל הגאון רבי אליעזר ולדנברג בשו\"ת 'ציץ אליעזר', לגבי המקדש בבתי החולים הרחוקים מן היישוב, כגון 'הדסה עין - כרם' ו'תל השומר', שמקדש בעבור החולים כבר בפלג המנחה, והוא לכשעצמו אינו רוצה לצאת בקידוש הזה, אם יכול לאחר הקידוש לחזור לביתו ברכבו כיון שבעצמו לא קיבל עליו שבת. ופסק להקל בזה, ע\"ש. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו א. אם יצא מוציא בכל ברכת המצוות הדין הוא שאף אם יצא מוציא. דהיינו למרות שיצא ידי חובת המצוה יכול להוציא את חבירו. וביאור הדבר, שיש לעם ישראל ערבות אחד לשני, ואם אחד לא יכול לצאת בעצמו ידי חובתו, כגון חולה או זקן, או סתם מי שאינו יודע לברך וכיו\"ב, יכול אחד אחר להוציאו. כיום מקובל בבתי החולים שיש ממונה שמסתובב בין המחלקות בשבתות ומקדש על היין, להוציא את הצריכים ואת שאינם יודעים לצאת בעצמם. ובזמנו נשאל הגאון רבי אליעזר ולדנברג בשו\"ת 'ציץ אליעזר', לגבי המקדש בבתי החולים הרחוקים מן היישוב, כגון 'הדסה עין - כרם' ו'תל השומר', שמקדש בעבור החולים כבר בפלג המנחה, והוא לכשעצמו אינו רוצה לצאת בקידוש הזה, אם יכול לאחר הקידוש לחזור לביתו ברכבו כיון שבעצמו לא קיבל עליו שבת. ופסק להקל בזה, ע\"ש. והחידוש הגדול בזה, שהנה בדיני תוספת מחול על הקודש דנים הפוסקים כיצד מקבלים את השבת, אולם אם התפלל ערבית ובירך 'מקדש השבת', וכן אם קידש על היין אין לך קבלת השבת גדולה מזו. וגדולה מזו כותבים הראשונים לגבי יום הכיפורים, שאם בירך 'שהחיינו' שקיבל עליו בזה את קדושת היום. ובכל קבלה אחרת יכול אדם לומר שרוצה לחזור בו, אך בזו אי אפשר לומר כן. והציץ אליעזר חידש, שכיון שהמקדש לא קידש להוציא את עצמו אלא את אחרים הוא בעצמו לא יוצא ידי חובה וממילא לא קיבל עליו שבת בכך. ב. אינו מוציא אלא את מי שאינו יודע בהלכה זו שניתן להוציא את חבירו בברכת המצוות, מרן השלחן ערוך פסק בשם בעל הלכות גדולות שרק אם אינו יודע לברך יכול (סימן ריג) חבירו לברך עבורו ולהוציאו ידי חובה, אולם אם יודע לברך צריך לברך בעצמו. והאמת שהיא מחלוקת הראשונים, האור זרוע והר\"ן כותבים, שאפשר להוציא ידי חובה גם כשהיוצא יודע ויכול לברך. ויש בזה הרבה תמיהות וסתירות, אך כך פסק מרן, לעומת זאת דעת המשנה ברורה שיש להקל בשעת הדחק, וכתבתי על כך באורך בספרי 'הלכה (שם) ברורה' חלק י\"ז. ע\"ש. ג. ערבים זה בזה יסוד הדין הוא, שהסיבה שניתן להוציא ידי חובה בברכת המצוות אף (סנהדרין כשאינו יוצא בברכה זו, הוא שהנה 'כל ישראל ערבים זה בזה' , וביאור 'ערבות' היינו כמי שחותם ערבות לחבירו על הלואה, שהוא כז:) אחראי על תשלום ההלואה במידה והלווה לא משלם, כך גם במצוות, כל ישראל אחראים אחד על השני שיוכלו לקיים את המצוות. ולכן אם רוצה לברך ואינו יודע או אינו יכול לברך, מותר לחבירו לברך בעבורו, אף אם אינו מתכוון לצאת בכך ידי חובה. לעומת זאת בהלואה, אם הלוה יש לו לשלם ואינו רוצה לשלם, אין הערב חייב לשלם במקומו, והסיבה שהרי יש לו, ומשכך סברו הפוסקים וכן פסק מרן שם שאם יודע לברך אין המוציא רשאי להוציאו ידי חובה. ד. ערבות בברכת הנהנין פרט נוסף בדיני ערבות במצוות הוא, שניתן להוציא ידי חובה רק בברכת המצוות אך לא בברכת הנהנין, וכן איתא במסכת ראש השנה 'לא לתהני ולא ליבריך'. דהיינו (ד\"ה חוץ) . והטעם כתוב ברש\"י שם (כט.)בברכת המצוות שחייב במצוה וחייב בברכה שעליה יכול להוציא ידי חובה, אולם ברכת הנהנין שבאה רק כאשר אוכל, אומרת הגמרא שלא יאכל ולא יברך. ושם הגמרא שואלת, אם כן הוא הדין בברכת הגפן של קידוש וברכת המוציא על אכילת מצה בליל פסח, שהן ברכות הנהנין אך באות בשביל צורך המצוות, אם גם בהן אינו יכול להוציא כדין כל ברכות הנהנין. ופושטת הגמרא, שאכן ניתן להוציא אף בהן ידי חובה, מחמת שהן ברכות הבאות לצורך המצוה, ואי אפשר לקיים את המצוה ללא ברכת הנהנין. ה. להוציא את השומעים בקידושא רבא ובנידון דידן, בקידושא רבא, שאין מברכים בקידוש אלא רק ברכת הגפן, ונתבאר שהקידוש בשבת בבוקר אינו כי אם משום כבוד השבת, שמתחילים את סעודת היום בברכת הגפן שהיא ברכה חשובה, אולם היא ברכת הנהנין שמברכים אותה לבדה ללא ברכת המצוות. ויש לשאול האם נאמר בה את הכלל 'אף על פי שיצא מוציא', או לא. וזו (סימן קסז ס\"כ) מחלוקת הראשונים. ומרן השלחן ערוך בהלכות ברכות פוסק, שאף בקידוש של שחרית נאמר כלל זה ויכול להוציא את חבירו (סימן רעג ס\"ד).ידי חובה אף אם אינו טועם מהכוס. וכך פוסק גם הרמ\"א ו. מצות לחם משנה וכן הוא הדין בברכת המוציא של לחם משנה, שהנה מצות לחם משנה 'ויאמר משה אכלוהו היום כי ) שמות טז, כב( חז\"ל לומדים ממה שכתוב (ברכות לט: ושבת קיז:) שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה', ודרשו שצריך לאכול שלוש סעודות בשבת, וכן דרשו שצריך לאכול לחם משנה בסעודות שבת. ודעת רובא דרבוותא הראשונים שיש לאכול לחם משנה בכל שלושת הסעודות של שבת. אכן יש שסוברים שבסעודה שלישית לא צריך לחם משנה, שהרי יש שסוברים שבסעודה שלישית לא צריך פת כלל, אך לא כן ההלכה, אלא צריך לאכול פת בסעודה (פ\"ל מהלכות שבת ה\"ט) שלישית ולעשות לחם משנה וכך פוסק הרמב\"ם סימן רצא ס\"ה).ומרן השלחן ערוך ( ז. כיסוי הפת ולחם משנה בסעודה שלישית בסעודה שלישית יש שינוי אחד משאר סעודות, והוא שלא צריך לכסות את הפת קודם הברכה. שהרי הסיבה העיקרית שמכסים את הפת היא משום 'בושת הפת', שהרי מקדשים על היין והיה צריך לבצוע על הפת קודם ברכת היין, וכיון שבסעודה שלישית לא מקדשים על היין, ודלא (שער הכוונות דף עה סוף שסובר שמקדשים, ולפי המקובלים(שם) כהרמב\"ם , לכן אין ]אכן בתוך הסעודה שותים יין[ אף אסור לעשות קידושע\"ד) מכסים את הפת בסעודה שלישית. ואמנם נאמרו טעמים נוספים לכיסוי לחם משנה, כדוגמת מה שכתב שהוא זכר למן שהיה מכוסה בטל, ולפיו (הובא בטור סימן רעא)האור זרוע היה צריך לכסות את הפת אף בסעודה שלישית, אולם לא נפסק כן .] אות ג 12 ראה גיליון[ להלכה וזכורני מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמעולם לא הקפיד שהחלות בסעודה שלישית יהיו מכוסות, ואדרבא תמיד היו גלויות, ולא אמר כלום. ח. היכר לסעודה של שבת שדין (סימן רפט ס\"א) דעת רוב הראשונים וכן פסק מרן השלחן ערוך 'קידוש במקום סעודה' הוא גם בקידוש וסעודת שחרית. וביאור הדין, שבמקום ששם מקדשים שם צריך לערוך את סעודת היום. ואם קידש office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ולא אכל את הסעודה באותו מקום אף ידי חובת הקידוש לא יצא ידי חובה. ולכן יש להעיר על מה שנוהגים כיום בעיתות שמחה, לערוך קידוש בשבת בבוקר בבתי הכנסת ולהגיש מיני מזונות, שהנה לכולי עלמא צריך לאכול פת בסעודה, ואם מקדש ואינו אוכל פת אלא מיני מזונות, יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, אך ידי חובת סעודת שבת לא יצא, לכן כשבא לביתו צריך לאכול פת. וכתבו הפוסקים, שמי שקידש בבית הכנסת ואכל מיני דגן, למרות שיצא ידי חובת קידוש וחובת קידוש במקום סעודה, אך כיון שלא קיים את חובת סעודת שבת, כשיבוא לביתו כדאי להחמיר ולברך קודם כל על היין כדי שיהיה היכר שהיא סעודה של שבת. ט. מתי נחשבת כסעודה לענין הקידוש בקידושים הללו הנערכים בבתי הכנסת יש דיון רחב מה צריך לאכול בהם כדי שהקידוש ייחשב לקידוש במקום סעודה, והסכימו הפוסקים שבכזית מיני מזונות נחשב לקידוש במקום סעודה. ולגבי שתיית היין של הקידוש, אם שתה רק רוב רביעית ודאי שאין בזה כדי להחשיבו כקידוש במקום סעודה, ולגבי רביעית שלימה של כוס הקידוש יש בזה סוברים (ריש סימן רפט) מחלוקת הפוסקים הב\"ח, הט\"ז, והמגן אברהם שאין בזה להחשיב לקידוש במקום סעודה, משום שהוא כוס של מצוה אחת ואין בה כדי להועיל לחיוב אחר של קידוש במקום סעודה. ומשכך צריך לשתות רביעית נוספת. ) (סימן רסט אולם המעיין בבית יוסף על הלכות קידוש בבית הכנסת מבחין שדעתו היא שרביעית הקידוש מועילה אף לחיוב קידוש במקום סעודה, וכן מוכח מדבריו בסימן רעג, ע\"ש. וכן דעת הרמ\"א (סימן רעג ס\"ה) שבמקום שיש ברית בשבת ומברכים על הכוס, שהברכה מועילה אף לקידוש. ולפיכך יש לומר שאין להחמיר בזה, וניתן לסמוך לכתחילה על שתיית רביעית של קידוש היום בשביל חיוב קידוש במקום סעודה, אולם בקידוש של הלילה כיון שהוא חמור יותר כדאי להחמיר ולשתות רביעית נוספת אם אינו אוכל לחם סמוך לקידוש. ויש להודיע במקומות הללו להיזהר כאשר מקדשים בבית הכנסת על היין, והקהל יוצא החוצה כדי לאכול את המזונות בחוץ, שבזה ודאי לא יהיה בזה קידוש במקום סעודה, אלא אם כן יוצאים לחדר הסמוך ורואים את המקום, ודעתם לכך מתחילת הקידוש יכולים להקל. י. להחשיב אכילת פירות בשר ודג כסעודה בקידוש היום אם אינו רוצה לאכול מיני מזונות, בשעת הדחק אפשר להקל אף באכילת פירות שאינם משבעת המינים לצורך קידוש במקום סעודה. ואם קידש ואין לו לאכול שם כי אם בשר או דג, מעיקר הדין לא יאכל משום שהוא כמי שלא קידש כלל, אלא אם כן אוכל שיעור כביצה שבדוחק אפשר להקל. ודין זה לאכול מיני מזונות היינו רק כשהם מיני דגן, אך אורז אינו נחשב כמיני מזונות אלא כפירות. יא. טעימה קודם הקידוש שאסור לטעום קודם קידוש הלילה, ודעת רוב (פסחים קו.)איתא בגמרא (פכ\"ט מהלכות הראשונים שהאיסור הוא אף בשתיית מים, ובדעת הרמב\"ם יש מחלוקת כיצד היא דעתו, אולם אין בזה כל כך נפק\"מ כיון שבת ה\"י)שקיבלנו הוראותיו. (סימן רעא ס\"ד) שכך פוסק מרן השלחן ערוך כותב להדיא, שכשם שאסור (שם)ולגבי קידוש של שחרית, הרמב\"ם לטעום קודם קידוש של הלילה, כך אסור לטעום קודם קידוש של לעומת זאת הראב\"ד בהשגותיו (סימן פט).שחרית. וכן דעת הרא\"ש והטור על הרמב\"ם שם כותב שדין זה הוא רק בקידוש של הלילה שהוא חמור, אך בקידוש של שחרית שהוא רק משום היכר לכבוד שבת מותר לטעום והאורחות (ח\"ז ס\"ס תקכט)קודם הקידוש. וכך כותבים הרשב\"א בתשובה בשם רבינו זרחיה הלוי בעל המאור. וככל הנראה (דף סג ע\"ב אות ד)חיים שהאורחות חיים עצמו לא סבר כן. ובספר 'חידושי רבינו דוד' על מסכת לרבינו דוד בונפיד תלמידו של הרמב\"ן, מביא את (פסחים קו.), פסחים הרמב\"ם וחולק עליו כדברי הראב\"ד. וכן כתב מהר\"ם חלאווה - תלמידו של הרשב\"א - על פסחים שם. ויש שרצו לומר שהראב\"ד הוא דעה יחידאה, וכאמור אינו כן. להלכה מרן השלחן ערוך (סימן רפט ס\"א) פסק כדעת הרמב\"ם שאסור אולם כיון שנראה שהרבה מרבותינו לטעום קודם הקידוש של שחרית. הראשונים חלקו על קביעה זו, ויש מקומות שניתן לצרף את דעת המקלים ולנהוג על פיהם, כדוגמת הרוצים לטעום קודם מוסף בראש השנה. שהרי יש נידון אם קודם מוסף יש חיוב קידוש, לכן אפשר לעשות את מה שכתב מרן החיד\"א לעשות קידוש ולטעום כלשהו , ולאחר התפילה יקדש שוב על כוס יין כיון ]לא יותר משיעור כביצה[ .שקידוש היום הוא רק ברכת הגפן יב. שתייה קודם התפילה בחול ובשבת והנידון בענין טעימה קודם הקידוש של שחרית הוא, האם ניתן לשתות (סימן קפה או תה קודם תפילת שחרית של שבת. הטור בהלכות תפילה מביא שבהלכה זו נחלקו אביו הרא\"ש (סימן רפט) ובהלכות שבת פט) והראבי\"ה. ביאור המחלוקת היא, שהנה בכל ימות השנה אסור לאכול קודם תפילת שחרית משום 'לא תאכלו על הדם' ודרשו חז\"ל 'אל תאכלו קודם שתתפללו על דמכם'. ואומרת הגמרא, שמי שאוכל ושותה קודם התפילה עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גויך' – אל תקרי 'גויך' אלא 'גאיך', אמר הקב\"ה, לאחר שאכל ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים'? יש מהראשונים שסוברים שהוא איסור דאורייתא, לאו שבכללות. ויש שסוברים שהוא אסמכתא בעלמא, והבאתי את השיטות בפרטות בספר 'הלכה ברורה' על סימן פט. אם כן סובר הראבי\"ה לאחר שנראה שהאיסור הוא משום גאוה שיש באכילתו ובשתייתו, במקום שאין גאוה, כגון שתיית מים, מותר לשתות קודם התפילה. בזמן הראבי\"ה לא היה נפוץ שתיית קפה ותה והיו שותים מים. במהלך השנים התעוררה השאלה לגבי קפה ותה ורוב הפוסקים דעתם להקל בזה, ויש מהפוסקים שהתירו גם בתוספת סוכר. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר כותב על כך באריכות, ופוסק שסוכר נטפל למים כשם שהקפה והתה נטפלים אליו, ומשכך מותר לשתות קפה ותה קודם התפילה אף בתוספת סוכר. ולגבי חלב כתב שם, שרק בעת הצורך יש להתיר לשתות חלב קודם התפילה. ונראה וזכורני, שהוא בעצמו היה שהוא מדבר שם בשתיית חלב בפני עצמו, נוהג לעת זקנתו לשתות תה עם מעט חלב קודם התפילה. ולכן מי שמרגיש צורך לשתות חלב קודם התפילה יכול להקל בזה. אולם סובר הראבי\"ה, שכל מה שיש להתיר שתיית מים קודם התפילה ,הוא דוקא בימות החול, אך בשבת אין להתיר שתיית מים קודם התפילה משום שהוא חייב בקידוש ואין לאכול קודם הקידוש. ולעומתו הטור מביא שאביו הרא\"ש היה נוהג לשתות מים קודם התפילה בשבת. וביאור סברת הרא\"ש יש לומר, שהדין בדיני קידוש הוא צריך להיות במקום סעודה, והרי קודם התפילה בבוקר אינו יכול לערוך סעודה של שבת, וממילא עדיין אינו חייב בחובת קידוש. אולם לאחר התפילה שיכול לאוכל סעודת שבת ממילא חלה עליו חובת קידוש. שמותר לשתות מים (סימן פט ס\"ג) ולהלכה פוסק מרן השלחן ערוך קודם התפילה אף בשבת. ולפי האמור מותר גם לשתות קפה ותה קודם תפילת שחרית בשבת. ורבים נוהגים בשבת לקום קודם התפילה ועוסקים בתורה, ואלו הן שעות מתוקות מאוד, יש השראת השכינה בזמן הזה לחדש חידושים וסברות לאמיתה של תורה, ויכולים בזמן הזה גם לשתות קפה ותה כאות נפשם. יג. חובת קידוש קודם תפילת מוסף וזהו גם מה שאמור לעיל אם מותר לטעום קודם מוסף הוא תלוי בנידון הזה, שלהסוברים שחובת קידוש היא גם קודם התפילה ממילא גם לצורך טעימה לפני מוסף צריך קידוש. אולם להסוברים שחובת קידוש היא רק כשאפשר לקיים את הסעודה, כיון שקודם מוסף אינו יכול לערוך סעודה שהרי צריך לקיים מצוה, והדין הוא שכשיש על האדם חובת מצוה לקיים במצוות שהן תלויות בזמן, כגון בדיקת חמץ או ספירת העומר או קריאת שמע וכיו\"ב, אסור לקבוע סעודה, ממילא גם אין עליו חובת קידוש. ולהלכה כיון שאפשר לטעום פחות מכביצה קודם תפילת מוסף, ממילא חלה חובת קידוש קודם תפילת מוסף. יד. חולה האוכל לפני התפילה אם חייב בקידוש למעשה, יש נידון רחב בפוסקי הדורות האחרונים, לגבי חולה שצריך לאכול קודם התפילה, וכמו כן במי שלא אכל מחמת סיבה כלשהי 'הצמא והרעב הרי אלו בכלל (שם ס\"ד)והוא בכלל דברי מרן השלחן ערוך החולים', והצמא והרעב היינו שאם היה מתפלל ליבו בל עימו. ומותר להם לאכול קודם התפילה האם צריכים לקדש על היין קודם או לא. והנה מי שלא קידש ואכל בליל שבת ודאי הוא שאסור לו אף לשתות קודם התפילה, וכן פסק הגאון רבי שלמה קלוגר בשו\"ת האלף לך . אולם הרבה אחרונים חולקים עליו וכן דעת אאמו\"ר (סימן קכא)שלמה שהרי כעת קודם התפילה (ראה חזון עובדיה שבת ב עמוד קמט),מרן זצוק\"ל אינו יכול לקדש על היין שהרי אסור לו לשתות את היין קודם התפילה, ממילא כעת הוא בכלל שאין כאן סעודה ועדיין אינו חייב לקדש ויכול לשתות מים קודם התפילה. (חאו\"ח סימן ח) והראשון שדן בשאלה זו הוא בשו\"ת 'פרי הארץ' ח\"א לרבי ישראל מאיר מזרחי שהיה רבו של מרן החיד\"א, ומסיק, שחייבים לקדש על היין, וטעמו, שהרי כיון שמותר לו לאכול כעת קודם התפילה, וממילא יכול לקיים קידוש במקום סעודה, לפיכך חייב בקידוש כאילו היה לאחר תפילת שחרית. והרבה אחרונים מביאים את דבריו ומסכימים עימו. אולם יש שחולקים עליו ויש הרבה היגיון בדבריהם, שהרי לכלל העולם נקבע שזמן הקידוש הוא קודם תפילת שחרית, והמשונה הוא אותם החולים, לפיכך לא פלוג רבנן, וחובת קידוש היא רק לאחר התפילה בבוקר. לכן מי שצריך לאכול קודם שחרית עדיין לא חלה עליו חובת לרבי דוד גרינוואלד (סימן פד) הקידוש. וכך כותב בשו\"ת 'קרן לדוד' מסאטמאר. טו. קידוש ביום כיפור בין דעות הסוברים שאין לקדש קודם התפילה נאמרה סברא נוספת, שהנה החולה הזה שצריך לאכול ודאי אינו חייב לשתות יין, יכול לאכול לחם, אם כן כלפי היין הוא אסור בשתייתו, שהלא הוא קודם התפילה, אם כן היאך יעשה קידוש על היין בעוד הוא אסור בשתייתו. אולם טענה זו אינה טענה, שהרי כיון שהוא יכול לאכול מחמת הוראות הרופא, ונכון שאינו יכול לאכול מה שאינו חיוני, אך אם היין מביא לידי אכילת הלחם ודאי שהוא מותר בשתייתו. וחשבתי להביא ראיה חזקה לזה, שהנה יש דיון בחולה הצריך לאכול ביום הכיפורים, אם צריך גם לקדש על היין. והמגן אברהם פסק שאם חל בחול אינו צריך לקדש על היין. וכשחל בשבת כותב רבי עקיבא איגר שצריך לקדש על היין. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל חולק על דבריו וסובר שאין לקדש על היין ביום כיפור כלל ומביא לכך ראיות גדולות ועצומות. והנה, לפי רבי עקיבא איגר, הרי אותו חולה שצריך לאכול ביום כיפור מצד בריאותו, לכאורה אינו יכול לשתות את היין שהרי אינו חייב בשתיית היין וכיצד הוא יכול לקדש. נמצא שאין אומרים סברא זו שאינו יכול לשתות את היין, שהרי היין הוא מביא אותו לאכול את הלחם. ולהלכה, מי שצריך לאכול לחם לפני התפילה בשבת, מחמת חולי וכיו\"ב, יקדש על היין כסברת בעל 'פרי הארץ'. ומהיות טוב, שלאחר התפילה קודם הסעודה יקדש על היין שהרי אינה כי אם ברכת הגפן. וכל זה הוא דוקא אם אוכל לחם אך אם יכול להסתפק באכילת אורז או פירות לא יאכל פת ויתחייב בקידוש, אלא יאכל רק את המינים הללו ולא יהיה חייב לקדש. וכך פוסק בשו\"ת אגרות משה (חאו\"ח ח\"ב סימן כו שאלה ב) הביאו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה (שם עמוד קנב) ומסכים עימו להלכה. וכמו כן כותב הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ\"ל שגם אם צריך לאכול פת שלא יאכל את הפת בתוך כדי אכילת פרס, אלא יאכלנה אט אט, וממילא לא תחשב אכילה זו לאכילה שמצריכה קידוש ויכול להימנע מקידוש קודם התפילה. ואדרבא עדיף שיעשה כך ולא יקדש על היין קודם התפילה. טז. מהו חולה ונראה לומר עוד פרט חשוב בגדר דין חולה, שכל האמור היינו שהחולה חייב לאכול מיד כאשר קם ללא שהות. אולם אם הרופא אמר לו שיכול לאכול עד זמן מסויים לאחר שקם משנתו, ובתוך זמן זה יכול להתפלל שחרית אך ללא מנין, עדיף ורצוי שיתפלל קודם שחרית ביחיד ואחר כך יקדש על היין. ויש לומר לו שהוא פטור מתפילה בציבור בעבור זה. ויסוד הטענה שיש לומר לו, שאין שום היתר לאכול קודם שחרית בשביל תפילה בציבור. והאיסור לאכול לפני התפילה דוחה חובת התפילה בציבור. ולכן עדיף שיתפלל שחרית ויקדש ויאכל מה שצריך, ולאחר מכן ילך לבית הכנסת וישמע שם את קריאת התורה ומוסף."},{"filename":"53.pdf","content":"תענית| חולה שאינו מסוגל לאכול| איסור תענית בשבת| אם יכולות הנשים לטעום קודם התפילה| חיוב נשים בתפילה נושאי השיעור: תענית חלום | פת שחרית בשבת| שלא להאריך בניגונים ובעליות מוסיפים בשבת| תענית שעות בשבת| לצורך תשובה בחול ובשבת הטבת חלום בשבת| קבלת התענית| בשבת20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת בהר בחוקותי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לע\"נ הרב יוסף ב\"ר יעקב פרץ זצ\"להלכות קידוש הבוקר לנשים (ב) ודיני תענית ותענית חלום בשבת נמסר ט\"ז אייר תש\"פ| 53 'גליון מס א. חובת הנשים להתפלל בכל יום בשבוע שעבר דיברנו בהלכות קידוש בשבת בבוקר, ונותרה הלכה להשלים בנושא, אם נשים יכולות לטעום קודם תפילת שחרית והקידוש בבוקר של שבת. שהנה לגבי גברים נתבאר שכיון שאסור לאכול קודם תפילת שחרית, משום 'לא תאכלו על הדם' – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, משכך אינו יכול לערוך את סעודת השבת שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, לפיכך חובת הקידוש חלה רק לאחר תפילת שחרית כאשר יכול לאכול. והנה ההלכה היא שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וביאור הענין הוא, כתוב שנשים חייבות בתפילה, ומבארת הגמרא, (כ.) שבמשנה במסכת ברכות שהתפילה היא מצות עשה שאין הזמן גרמא, לפיכך חייבות בתפילה. ולומדים שכיון שהגמרא (רי\"ף שם ורמב\"ם פ\"א מהלכות תפילה ה\"ב) רבותינו הראשונים אומרת שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, יש לומר שהיא חיוב דאורייתא. 'ולעובדו בכל לבבכם', ודרשו (דברים יא, יג)ומקור החיוב ממה שכתוב בתורה 'איזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה'. ואכן התורה לא (תענית ב.)חז\"ל קבעה את מנין התפילות בכל יום, אלא רק שחובת התפילה היא אחת מתרי\"ג מצוות. וחכמים קבעו להתפלל שלוש תפילות ביום. ומה שהתפילה יש לה זמנים קבועים אין זה הופך את התפילה למצות עשה שהזמן גרמא, אלא רק תוספת מרבנן כיצד להתפלל את שלושת התפילות בזמנים אלו. ותוספת זו היא לגברים בלבד, אך לנשים לא תיקנו חז\"ל את התפילות הללו, וממילא חוזרות הן לחיובן הראשון להתפלל תפילה אחת ביום.(ראה רש\"י שם ד\"ה הכי ורמב\"ן ובגירסת הגמרא האמורה, יש מהראשונים שגרסו שהטעם שנשים חייבות הוא משום דרחמי נינהו, דהיינו במלחמות על הרי\"ף שם) שעיקר התפילה נועדה לבקשת רחמים, ומשכך נשים חייבות בכל שלושת התפילות כגברים. ולהלכה, חובת התפילה מהתורה היא רק בתפילה אחת ביום, ורבנן תיקנו לגברים שיש להתפלל שלוש תפילות ביום, ולכן נשים אינן חייבות כי אם בתפילה אחת ביום. ויכולות לבחור לעצמם איזו תפילה ברצונן להתפלל. וכמובן שאינן רשאיות לברך את ברכות קריאת שמע וברכות פסוקי דזמרה , אולם זאת יעשו שיברכו את ברכות השחר ]ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן ג[ וברכות התורה, וכדאי שגם יקראו קריאת שמע בכל יום. ואם קשה לה ואין לה זמן להתפלל כראוי בבוקר, יכולה אף לאחר מכן לומר ברכות השחר וברכות , ולאחר מכן להתפלל תפילת מנחה או ערבית.]שזמנם כל היום[ התורה ב. רגילות האשה וקביעותה קובעת לפי האמור, שנשים אינן חייבות כי אם בתפילה אחת ביום, יש לומר, שאשה שקבלה עליה להתפלל בכל יום רק תפילת מנחה בלבד ולא שחרית, יש לומר שמיד בבוקר יום השבת חלה עליה חובת קידוש, ואינה יכולה לטעום עד שתקדש. שהרי כשם שגברים אינם רשאים לאכול קודם התפילה ולכן גם עדיין אין עליהם חובת קידוש, ומשכך יכולים הם לשתות, כך גם הנשים כיון שאין עליהן חובת התפילה בבוקר, והן יכולות לאכול קודם התפילה ממילא 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו חובת הקידוש חלה עליהם מיד בבוקר. לעומת זאת, אשה שקיבלה על עצמה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, או אף אם ביום חול מתפללת רק מנחה אך בשבת מקפידה להתפלל שחרית, ממילא יכולה לשתות קפה ותה קודם תפילת שחרית וקידוש, שהרי לא גרע דינה מדין הגברים. ועל כל פנים אסורה באכילה כדין הגברים. והכלל המתבאר בפוסקים בפשיטות, שדין הנשים תלוי בקבלת האשה על עצמה וברגילותה בתפילה, ולפי הרגילות שלה יקבע דינה לגבי שתיה קודם התפילה וקידוש בשבת. והנה אשה הרגילה להתפלל תפילת מנחה בלבד, לכאורה יש לומר שכיון שהאשה רשאית לבחור לעצמה איזו תפילה להתפלל, ויכולה לקבוע להתפלל תפילת מנחה, ודאי שאין לומר שאסורה באכילה עד תפילת מנחה, וכיון שכך אינה שייכת באיסור של אכילה קודם התפילה. ואם כן יש לומר, שאשה תהא חייבת בקידוש כבר מהבוקר שהרי יכולה לערוך את הסעודה מיד, והקידוש יכול להיות קידוש במקום סעודה. סברא זו כתב רבינו אברהם אלקלעי בספרו (בראשית ש\"ב ומחמת סברא זו פוסק הבן איש חי (חלק או\"ח סימן ו).חסד לאברהם שאשה אינה רשאית לטעום כלום, ואף מים אסור לה לשתות, מעלות אות יח) השחר של יום השבת עד שתקדש. וכך כותב גם רבינו אליעזר פאפו בספרו . וכן רבינו אליהו מני שהיה אב\"ד בעיר חברון (סימן רעא אות ו)'חסד לאלפים' הוא היה חבירו של הבן איש חי, שהיה מעריצו ומכבדו מאוד והיו מתכתבים [ כותב כן, אלא שמוסיף עוד שהפוסקים כולם כתבו]הרבה בהלכה ובקבלה שיש לתלות את חובת הקידוש ברגילות האשה להתפלל. מביא את סברת (שבת ח\"ב עמוד קסט)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה החסד לאברהם הנ\"ל, ואינו מתרצה, אך מביא שני צדדים להקל לנשים (בהשגות על הרמב\"ם פכ\"ט מהלכות שבת ה\"י)לשתות קודם הקידוש. שיטת הראב\"ד שסובר שמותר לטעום קודם הקידוש של יום השבת. ואמנם הרמב\"ם שם לא פוסק כמותו, אך כיון שכמה מרבותינו (סימן רפט ס\"א)סבר כן, ומרן השלחן ערוך הראשונים סוברים כמו הראב\"ד, כרבינו דוד בונפיד, והרמב\"ן, ומהר\"ם חלאווה (הובא באורחות חיים דף ורבינו זרחיה הלוי בעל ה'מאור' (בחידושיהם למסכת פסחים קו.) לפיכך יש לצרפם להקל על הנשים בזה. סג ע\"ב ובתשובת הרשב\"א ח\"ז ס\"ס תקכט), ועוד יש לומר, שדעת מהר\"ם חלאווה עצמו, שאשה חייבת בקידוש הלילה אמנם לא ראה שו\"ת שלו סימן קלב).בלבד, ואילו בקידוש היום אינה חייבת כלל ( מצאנו שהראשונים סברו כמותו, אך יש לצרף את דעתו לסניף להקל על הנשים לגבי שתיה קודם הקידוש. ולהלכה, אשה הרגילה להתפלל שחרית, יכולה לשתות בבוקר קודם התפילה ואינה חייבת בקידוש עד לאחר שחרית. ואף אם בירכה את ברכות השחר וברכות התורה אין זה גורם שתהא חייבת בקידוש יותר מלפני כן, שהרי עדיין לא יצאה ידי חובת תפילה לגמרי, שהרי חובת התפילה היא בתפילת העמידה שסובר שבזמן שאמרה בקשה אחת כבר (סימן קו סק\"ב)ודלא כהמגן אברהם [ .]יצאה ידי חובת תפילה ג. איסור התענית בשבת אסור מדאורייתא להתענות בשבת. וכן פסק הרמב\"ם להדיא בהלכות שבועות . שם ההלכה לגבי מי שנשבע שבועת שוא שחייב מלקות. ו'שבועת (פ\"א ה\"ו) שוא' היינו שנשבע לענין מסויים שאינו יכול אחר כך להישבע להיפך, והיא נקראת שבועת שוא, ואינה חלה, כיון שאין שבועה חלה על שבועה. הוא הדין במי שנשבע שלא לקיים אחת מכל מצוות שבתורה, ששבועה זו אינה חלה כיון שהקב\"ה השביע אותנו בהר סיני שנשמור את התורה, ואין שבועה חלה על שבועה. וכותב הרמב\"ם, שאם נשבע לבטל מצוה מדרבנן השבועה אכן חלה, והטעם הוא משום שאינו מושבע ועומד מהר סיני על מצוות דרבנן (ד.)אלא רק על מצוות דאורייתא. וכך מתבאר בדברי הגמרא בממסכת נזיר ובראשונים שם. וכותב שם הרמב\"ם, שאם נשבע שיצום בחנוכה שחייב לצום, כיון ששבועה חלה על איסור דרבנן, אך אם נשבע לצום בשבת שאין שבועתו חלה. ומתבאר מדברי הרמב\"ם, שאיסור התענית בשבת הוא מדאורייתא. וכך מבאר החתם .(סימן תריד)והקדימו הרשב\"א בתשובה ח\"א (על נזיר שם) סופר וצריך לדעת זאת, שלא יבואו לחשוב שאם מתענה בשבת שהוא חסיד ופרוש ענייני העולם הזה, אלא הוא עבריין העובר על איסור דאורייתא. ואין זה משנה . ]מלבד בתענית חלום שיבוארו דיניה להלן[ מהי הסיבה לתעניתו (קז, אכן אם הוא חולה, שהרבה פעמים אין לו תיאבון לאכול, וכמ\"ש בתהלים וכמו ששמעתי, שאחד התסמינים של החולים [ ''כל אוכל תתעב נפשםיח) , ]בחולי ה'קורונה' הוא שמלבד שאין להם תיאבון אינם חשים טעם וריח כלל והוא אינו מסוגל לאכול, ודאי שיכול שלא לאכול בשבת, משום שכל ענין האכילה בשבת הוא משום עונג שבת, ואם אינו מתענג אינו חייב לאכול. וישמע קידוש מאחר. בשאר תעניות לצרכים אחרים כדוגמת דיאטות למיניהם וכיו\"ב, בשבת אינו ואם אומר שהוא שמן, יש לומר לו שישמור את השבת וה' [ רשאי לעשות כן ישמור עליו. יש לי חבר ידיד נפש תלמיד חכם ועובד ה' אמיתי, שהיה זקוק מאוד לעשות דיאטה קשה, והיה זה בהוראת הרופאים, והוא היה בעל כח גדול ובעל רצון גדול, ובכל מהלך השבוע היה שותה את כל מה שהרופאים אמרו לו אך לא אוכל, וכששאלתי אותו מה עושה בשבת, אמר לי, מה זאת אומרת?! וכי יש רשות לעשות דיאטה בשבת?! אני אוכל רגיל, אמנם איני , אכן יכול לאכול בצורה מתונה ]!מפריז על המידה, אבל אוכל לכבוד שבת בשביל הדיאטה אך לא לצום. ד. תענית לצורך תשובה יש כאלו הנוהגים להתענות בעבור תשובה, וכגון מה שמובא בספרי הראשונים שהיו כאלו שנהגו להתענות בשבת 'שובה', השבת שלפני יום הכיפורים. וגם על תענית זו יצאו עוררין בין רבותינו הראשונים, הרא\"ש כותב נגד זה, ומביא שאסור להתענות בשבת אפילו לתשובה. בכלל תענית לצורך תשובה היא ענין בעייתי לכשעצמו, כיון שיש שצמים בשביל תשובה וחושבים לעצמם שנתכפרו עוונותיהם בזה, והרי זה לא מיניה ולא מקצתיה, בשביל תשובה אמיתית צריך הכרה בחטא, ווידוי, קבלה לעתיד, והעיקר הוא עזיבת החטא, וכל מה שמובא ברמב\"ם בהלכות תשובה ובשערי תשובה לרבינו יונה. וזכורני מעשה ביהודי אחד, שלא קרא ולא שנה, אשר גדל במקום שהיה ללא תורה כלל, והיה רע לשמים ורע לבריות ה\"י. אני ידעתי מי האיש הזה ופעם אחת פגשתי בו, ואמר לי שרוצה להתייעץ עימי. ואז סיפר לי שיש \"מקובל\" אחד \"באבא\" שטוען כנגדו שהבטיח לו בתרומה סכום עתק של מאה אלף דולר, ואותו יהודי טען שלא היו דברים מעולם, וכשאמר את דבריו לאותו 'באבא', קם וקילל אותו הלה שלא ישלים שנתו! לא פחות! והיהודי ההוא אומר לי 'אני מוכן לשלם לך הרבה כסף, ובפרט שתבטיח לי שלא אמות השנה!' אמרתי לו, אני אינני הקב\"ה שיכול להבטיח חיים ומות, אבל אני יכול להבטיח לך שאם אתה תמות השנה זה לא יהיה בגלל הקללה של אותו 'מקובל'. הוא שמע לדברי, ושאל שוב 'אם זה לא בגלל הקללה שלו אז בגלל מה אני אמות?!' כששמעתי כך אמרתי לו 'וכי אתה שואל למה תמות?!' ופירטתי בפניו את עוונותיו וחטאיו שהיו חמורים וכבדים מנשוא, ושאלתי אותו 'האם לאחר כל זאת תישאר לך שאלה למה תמות?!' ואמרתי לו משל למה הדבר דומה?! לאשה שבאה אל הרב וביקשה 'תיקון' office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א על החטא שעשתה שגנבה חבל. אמר לה הרב, 'אכן גנבת, אך לגנוב חבל הוא אינו העוון כל כך גדול שבשבילו באים לעשות תיקון?!' והאשה השיבה לו 'כן, כבוד הרב, אבל עם החבל חנקתי את התינוק...!' הוא הדבר אצלך, אתה חושש מה'מקובל' ואינך חושש מהעוונות והחטאים החמורים שעשית ועושה כל יום ויום? היהודי ביקש לחשוב על הדברים והלך לדרכו, לאחר יומיים התקשר אלי, ובתוך השיחה הוא בוכה, ואומר לי 'תדע לך, מאז שדיברנו אינני יכול לישון בלילה, ואני מפחד מאוד מהדברים שאמרת לי, ואני רוצה לחזור בתשובה! תגיד לי מה לעשות, צומות ותעניות וכו' וכל מה שתגיד לי בשביל לצער את עצמי אעשה ובלבד שאחזור בתשובה שלימה'. היהודי הזה היה עם הארץ, ולא הבין את משמעות התשובה, הוא חשב שזה רק בשביל להצטער ולהתייסר, ראשית כל היה צריך להסביר לו מה זה לקיים מצוות וללמוד תורה, הוא הרי היה מנותק לגמרי. לכן אמרתי לו שיש לי דרך של תשובה ללא תעניות וללא שיבוא ]הוא היה במנהטן[ שום צער, במקום זה, אני אסדר לך אברך מברוקלין ללמוד איתך כל יום חצי שעה בצהריים, ואתה תשלם לו ותחזיק אותו, והוא הסכים לעיסקא. נדברתי בענין עם תלמיד חכם בעל מתק לשון, שיודע הלכות כראוי, ותוך זמן קצר היהודי הזה חזר בתשובה שלימה ונעשה ירא שמים אמיתי. אותו אברך היה מגיע ללמוד עימו, ועם הזמן הקימו שם מנין לתפילת מנחה, ואחר כך כבר הקימו שיעור והצטרפו אליו רבים מאנשי המקום. ורואים שאין תכלית בתעניות אם אין לימוד תורה כראוי, אם אין קיום המצוות בשלימות. ויתירה מזאת אי אפשר לחזור בתשובה אם אינו מבין את חומרת העוונות והחטאים שעשה, ומי שלא למד תורה איך ידע מה עשה?! וכשהוא לא יודע - ממילא הוא לעולם לא ידע שהוא לא יודע! לכן בשביל לעשות תשובה שלימה צריך לקדש את עצמינו בלימוד התורה, ובנוסף, וידוי חרטה ועזיבת החטא כיאות, וכמו שאומר הרמב\"ם (פ\"ב מהלכות תשובה ה\"ב): 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. ואין לכל זה ענין עם התעניות והסיגופים. ה. תענית שעות בשבת שאסור להתענות בשבת אף לא תענית (תענית סוף פ\"ג)איתא בתלמוד ירושלמי שעות. והיינו שלא אוכל עד חצות היום. והנה בסתם חצות היינו אמצע מיקל בזה, (סימן קנז סק\"א) השעות בין הזריחה לשקיעה. אכן המגן אברהם ואומר שאין לשער את חצות היום מזריחת החמה לשקיעתה אלא משעה שקם בבוקר ועד השקיעה, כיון שעיקר האיסור הוא משום שנשאר רעב, ואם ובשעת הצורך אפשר לסמוך על קם מאוחר אינו רעב כמו מי שקם מוקדם. שיטת המגן אברהם. הפוסקים כותבים בעניין הזה, שיש להזהיר את החזנים שמאריכים בתפילה בניגונים. והעניין הזה הוא נפרץ מאוד בימינו שמאריכים בתפילה ובניגונים יותר מדי, וכן בעליות לתורה שמעלים מוסיפים למכביר, ולכל אחד עושה 'מי שבירך' והשכבה לקרובי משפחתו שהלכו לעולמם זה עידן ועידנים, ויש בזה וככלל יש אומרים שאין לעשות השכבה שלא בשנה [ טורח ציבור גדול מאוד , ויש בזה גם מכשול לרבים שאנשי בית הכנסת מדברים בשעת ]או ביאר צייט קריאת התורה בדברי חולין, ומלבד כל המכשולות הללו יש עוד מכשול עליו מדברים הפוסקים הנ\"ל שהמתפללים באים לביתם מאוחר, לאחר חצות, ואין זה בסדר שהרי מתענים כך תענית שעות בשבת. פעם הייתי באיזה מקום ששם מעלים הרבה עולים לתורה, וכיון שכך אין מספיק זמן, ולכן בחוצפתם הרבה 'מרשים' לרב לדרוש לא יותר מעשר דקות! שהרי אין זמן...! ואין להם במה ללטוש את עיניהם רק לדברי תורה, אבל עליות לתורה מעלים בהם בשפע, ודאי שלא זו הדרך. ואצלינו כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת' שיש לנו כמה וכמה מנינים החל מהנץ החמה ועד למנין שהוא המנין האחרון כדי שלא נעבור את זמן קריאת [ המרכזי בשעה שמונה ועד עשר ורבע מסיימים את התפילה כולל שיעור בהלכה קודם מוסף, ]שמעוכך אפשר לסדר את התפילה באופן הרצוי ביותר. ו. זמן סעודת היום של שבת והנה יש אומרים פתרון לענין תענית שעות בשבת, והוא לשתות קפה או תה וכיו\"ב קודם תפילת שחרית בבוקר, אך אין זה פתרון כל כך כיון שאם יאכל סעודת שבת לאחר חצות יש פוסקים שאומרים שלא יצא ידי חובה, וכך לכאורה הוא פשט הרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת ה\"ט) שסעודת הלילה זמנה הוא רק בלילה וסעודת הבוקר זמנה עד זמן מנחה, וסעודה שלישית זמנה אכן יש מחלוקת בדעת הרמב\"ם במי שלא אכל סעודת [ מזמן מנחה והלאה . ורוב הפוסקים סוברים, וכך פוסק ]ליל שבת אם יש לה תשלומין ביום או לא שאם אכל סעודה שלישית לפני מנחה שאינו יוצא (סימן רצא)מרן הבית יוסף שאם לפני מנחה לא (סימן רצא) ידי חובה. ולהאמור אומר בעל 'ערוך השלחן' יוצאים ידי חובת סעודה שלישית, כן הדין בסעודה השניה שאם אכלה לאחר שהגיע זמן מנחה שאין יוצאים ידי חובה. לכן חשוב מאוד לסיים את התפילה בזריזות ולקדש קודם חצות ולערוך את סעודת השבת מיד. ויש להיזהר שלא לאחר את סעודת היום אף אם רוצה ללמוד תורה בזמן הזה, מספרת, שרבי זירא נהג לאחר התפילה בשבת, (קיט:)הגמרא במסכת שבת לגשת לזוגות זוגות של תלמידי חכמים שהיו יושבים ולומדים והיה אומר להם 'במטותא מינייכו לא תחללוניה' – בבקשה מכם אל תחללו את השבת בכך שאינכם מתענגים בה, לכו לקיים את סעודת השבת! ורואים שאף על זמן של כמה שעות בשבת הקפיד רבי זירא, ואף אם עסוקים בתורה. ז. פת שחרית בשבת ויש עוד איסור בלאחר את הקידוש והסעודה עד מאוחר והוא משום 'פת שחרית'. בזמן הגמרא היו אוכלים שני ארוחות ביום אחת בבוקר ואחת בערב. (חו\"מ סימן ה ס\"ג) והוא דבר כל כך בריא. ופת שחרית זמנה מובא בשלחן ערוך ולפני כן אסור [ שדיינים דנים עד שעה חמישית, כדי שיוכלו לאכול פת שחרית , ומשמע מדבריו, שאם אוכל פת שחרית לאחר מכן אינו נחשב ]להם לאכול שכל שאינו אוכל (שבת.)שאכל פת שחרית, והרי הוא בכלל מה שאמרה הגמרא פת שחרית הרי הוא כזורק אבן לחמת. דהיינו שאין תועלת באכילה זו. ואמנם שצריך להשלים את הסעודה עד השעה השישית, (שם) משמעות הבית יוסף אולם לגבי סעודת שבת אפשר לסמוך לגבי השלמת הסעודה על המגן אברהם הנ\"ל שמודדים את השעות מזמן קימה ולא מהזריחה. ובעז\"ה בעגלא ובזמן קריב שיפתחו בתי הכנסיות יש להתריע על כך שבשבת שיש בה שמחה וניגונים וכיו\"ב להתחיל מוקדם יותר, ועל על פנים לראות כיצד ניתן לסיים באופן שישאר זמן ראוי לציבור לקדש ולאכול סעודת שבת בזמן כראוי קודם חצות היום. ח. תענית שעות בראש השנה ולגבי ראש השנה שמאריכים בתפילה הרבה וקרובים להגיע לידי כך שלא אוכלים עד חצות היום, יש בזה נידון רחב בפוסקים, המחזור ויטרי כותב שאסור לעשות כן, ולעומתו מהרי\"ל מתיר להתענות תענית שעות בראש השנה, וכן דעת הרמ\"א, המהרש\"ל והמגן אברהם ואכמ\"ל. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד מאוד בראש השנה שלא להגיע לתענית שעות. הוא היה מתחיל את התפילה בשש בבוקר והיה מסיים לפחות שעה קודם חצות כדי שיוכל לקדש ולסעוד סעודת יום טוב לפני חצות. והיה אומר שלדעתו יש להקפיד על איסור תענית שעות אף בראש השנה. ואמנם כאמור לעיל יש אומרים שאפשר לשתות קודם התפילה אך הוא היה חושש שלא כל המתפללים שותים לפני התפילה, ומשכך היה מחמיר לסיים קודם חצות. ,ואצל בני אשכנז יש רבים שסומכים על הרמ\"א לכתחילה בראש השנה ומסיימים אף לאחר חצות, אולם יש הרבה שחוששים לדעת המחזור ויטרי לגבי תענית שעות בראש השנה, ורוצים גם להתפלל מוסף בישוב הדעת, לכן עושים קידוש קודם מוסף וטועמים מיני מזונות פחות מכביצה, ובשאר הדברים יכולים לאכול אף יותר. והעיקר הוא שאף בראש השנה לא להתענות תענית שעות. ט. קבלת תענית בתענית יחיד 'יפה תענית לחלום כאש (יב:) ובמסכת תענית (יא.)איתא בגמרא במסכת שבת לנעורת'. והיינו אש שאוחזת בקש שמתכלה מיד, הוא הדין מי שחלם חלום רע, ומרגיש שמשמים מראים לו שדבר רע מתרחש עליו או על בני ביתו, אם מתענה, התענית מכלה את החלום. והגמרא שם מוסיפה שהיינו דוקא אם מתענה בו ביום. וביאור הדברים, שבכל תענית אם היא לא תענית ציבור הקבועה, צריך לקבל את התענית בתפילת מנחה של היום הקודם לתענית. כגון מי שמתענה על אביו או אמו ביום פטירתם, כיון שאינו רגיל בתענית זו צריך לקבל עליו את התענית במנחה של ערב התענית. ואם לא קיבל אין לתענית זו שום משמעות. אכן יש מחלוקת במי שרגיל בכל שנה להתענות ביום השנה לאביו ולאמו אם צריך קבלת תענית, ומן הראוי לקבל. וזכורני שלפני שנים בליל יום השנה לאימי ע\"ה, שמתי לב ששכחתי לקבל תענית במנחה ושאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואמר לי תקבל כעת, אף שהיה כבר לילה. וביאר דעתו, שכיון שאני רגיל כבר להתענות ביום זה בכל שנה, לכן זה נקרא תענית קבועה ולא צריך לחשוש כל כך לקבלת התענית. י. תענית חלום בשבת וכאמור בתענית יחיד אחת אין צריך לקבל את התענית והיא תענית חלום ובשיעורים הבאים אי\"ה יבואר בהרחבה מהו חלום [ כאשר חולם חלום רע והגמרא ]רע, ובמסכת ברכות פרק הרואה מובאים כל כללי ופרטי החלומות אומרת, שהתענית על החלום צריכה להיות כאמור רק באותו היום, ואילו לאחר מכן אין היא מועילה, ועוד אומרת הגמרא שם שמותר להתענות תענית זו אפילו בשבת. איתא: 'כל היושב בתענית בשבת קורעין (לא:)יתירה מזאת, במסכת ברכות לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין הימנו דין עונג שבת'. ומבאר שם רבינו חננאל, שתענית היינו תענית חלום. ומשמע לכאורה שתענית חלום בשבת יש בה מעלה אף יותר מחול. ובביאור הענין כתוב בזוהר הקדוש דבר נפלא, שהוא משל למה הדבר דומה, לאדם אחד שהיה , וכשהמלך הגיע, וכולם צוהלים ושמחים, ועושים ]בית הסוהר[ נתון בקולר משתה לכבודו, והמלך רואה שם בצד את אותו אחד הנתון בקולר עזוב ומסכן, ומתעוררים רחמיו עליו ומשחרר אותו לחפשי. והנמשל הוא שבשבת קודש, שכל היהודים אוכלים ושמחים ומתענגים, ורק אותו אחד שחלם חלום רע וחושש לנפשו, יושב בדד ומתענה, מתעוררים רחמיו של הקב\"ה ומוחק לו את החלום הרע הזה. יא. תענית חלום בשבת ובדין תענית חלום בשבת יש לברר לכאורה להיכן הלכה לה מצות עונג שבת, הלא כבר ביררנו שאיסור התענית בשבת הוא איסור מדאורייתא, וכיצד הותר האיסור הזה מחמת חלום רע שחלם. ומבארים זאת כמה מרבותינו הראשונים שמי שחלם חלום רע הרי הוא כחולה, שנתבאר דינו לעיל, (בחידושיהם לשבת שם) שבשבילו התענית הוא העונג, והאכילה היא העינוי, כן הוא במי שחלם חלום רע, ויודע שהתענית היא התרופה לחלום הזה, ודאי שיש להתיר לו את העינוי שמי שאינו אוהב (סימן רמב)בשבת בעבור זה. אותו הדבר נמצא במשנה ברורה דגים ומכריח את עצמו בשבת לאכול דגים בשביל כבוד שבת, כמעט איסור יש בדבר. ופעם אחת בשבת בבוקר כשבאתי לבית הכנסת ניגש אליי יהודי חשוב מהמתפללים, וסיפר שחלם חלום רע בליל שבת. שאלתי אותו כמה פרטים על החלום, וכמובן נזהרתי שלא לומר אם החלום הוא טוב או רע, אך לא כל כך הייתי צריך לומר לו כיון שהוא ידע את ההלכה וידע שחלום כזה הוא בגדר חלום רע מאוד, והמשמעות שהוא בסכנה. מיד אמרתי לו שאינו צריך לחשוש לזה שהרי 'חלומות שוא ידברו' כמאמר הגמרא בברכות שם ששמואל כשהיה רואה חלום טוב היה שואל 'חלומות שוא ידברו?!' וכשהיה רואה חלום רע היה מפטיר 'חלומות שוא ידברו!'. אך האיש ההוא היה בצער גדול ושרוי בפחד והוריתי לו להתענות. וצריך לדעת עוד, שרבותינו הראשונים כרבינו חננאל ועוד, כותבים שסיבת התענית אינה העיקר, אלא שהחלום שבא להראות שרעה מתרחשת עליו הוא בא בעקבות העוונות והחטאים שעשה, וכשמתענה יישבר ליבו ויבוא לכלל הכרת חטאו ותשובה אמיתית. לכן במקרה כזה יישב כל היום בבית המדרש ויעסוק בתורה ויעשה תשובה, (עולת שבת ויפשפש במעשיו ויקבל על עצמו קבלות טובות. ובספר 'סדר היום' ) מתיר אף לומר וידוי בשבת כשמתענה תענית חלום. ויש הרבה פוסקים אות ב שמצדדים כן להלכה. ובמוצאי שבת כשיבדיל על הכוס ויאכל וישתה, ועליו 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה (קהלת ט, ז)נאמר האלוקים את מעשיך'. יב. הגדר של 'נפשו עגומה עליו' הריב\"ש כותב את היסוד האמור לעיל, שאם האדם מפחד מהחלום התענית היא העונג בעבורו, אך מוסיף עוד, שצריך לחשוב בעצמו מה יותר צער עבורו, אם החלום הוא יותר צער מהתענית, וכל כך החלום חשוב בעיניו יש לו להתענות. אך אם הוא לא יודע בעצמו אם לחשוש מהחלום, ויהיה לו יותר צער מעצם התענית מאשר מהידיעה על החלום, עליו לאכול ולשתות ולהתענג כהרגלו ואסור לו לצום. , שרבי ]ואני לא מצאתי את זה במדרשים[ בפוסקים מובא בשם המדרשים יש מקומות [ עקיבא היה בוכה בשבת כשהיה קורא תהילים או שיר השירים ושאלו אותו תלמידיו למה אתה בוכה, ואמר להם שהבכי ]שכתוב כך ויש כך בשבילו הוא העונג. ומכך נלמד שתענית חלום צריך שתהא עונג בשבילו. יג. הטבת חלום בשבת לפיכך בשביל להתענות בשבת תענית חלום צריך שתהיה עגמת נפש. ואם הוא מסופק על החלום, שילך לתלמיד חכם לברר את מהות החלום שחלם שהוא רע. או שבשעת ברכת כהנים יאמר את הנוסח של הטבת חלום המובא בגמרא, ובסידור שלנו 'יחוה דעת' הדפסתי אותו, וזה עדיף על כל פותרי החלומות למיניהם. וכמו כן יכול ללכת לשלושה אנשים ויעשה לפניהם הטבת חלום, ומותר לעשות זאת אף בשבת, ויש בזה כמה מיני פרטים וכתבתי על כך ע\"ש.(סימן רכ) באורך בספר הלכה ברורה"},{"filename":"54.pdf","content":"תענית חלום בשבת| המתענה בשבת צריך להתענות כנגד ביום חול| תענית חלום בשבת, במועדים, ובערב יום הכיפוריםנושאי השיעור: ברכת | החולם שהוא עוסק בתורה| תפילת מנחה של יום החופה| פתרון החלום הולך אחר הפה| חלומות שוא ידברו| מהו חלום רע| בזמנינו תענית חלום בימות החול| הטבת חלום בפני שלושה| כהנים בכל תפילה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת במדבר נמסר כ\"ג אייר תש\"פענייני תענית חלום בשבת ובמועדים (ב)לע\"נ הנדיב היקר אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.| 54 'גליון מס א. תענית חלום ביום טוב בשבוע שעבר נתבארו פרטי דיני איסור תענית בשבת וההיתר להתענות תענית חלום. וכעת נמשיך את הנושא אך אקצר בו, ובעז\"ה בספרי 'הלכה ברורה' חלק י\"ח שיצא לאור בקרוב אי\"ה, יתבארו הכללים והפרטים בהרחבה. והנה, תענית חלום איננה נוהגת רק בשבת אלא גם במועדים. ולפי דעת רבים מרבותינו הראשונים תענית חלום נוהגת אף בחג השבועות, אכן יש מחלוקת שמר בריה דרבינא היה (פסחים סח:) בזה, והיא מבוססת על מאמר הגמרא מתענה בכל השנה מלבד חג השבועות, פורים, וערב יום הכיפורים. ולביאור הראשונים שם תעניותיו היו תעניות חלום. ומוכח לכאורה שבחג השבועות אין מתענים תענית חלום. אבל דעת מרן השלחן ערוך נראה שלא פסק כן להלכה, שהרי לפי זה אין להתענות תענית חלום גם בערב יום הכיפורים, ומרן שמותר להתענות תענית חלום בערב יום (סימן תקסח ס\"ה)השלחן ערוך פסק הכיפורים. והיינו שגם בימים שיש חיוב לאכול ולשתות אם ראה חלום רע דעת מרן השלחן ערוך שרשאי להתענות, ומשמע שכשם שבשבת רשאי להתענות כך גם במועדים אם חלם רשאי להתענות. ודבריו אמורים גם לגבי וראה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ד סימן [ חנוכה ופורים וכל שכן לגבי ראשי חודשים . ]כד בהערהב. תענית חלום בראש השנה אכן יש ימים שיש בעיה גדולה להתענות בהם תענית חלום, כגון החולם ראה בית יוסף ריש בליל ראש השנה. שהדין הוא שמי שהתענה ביום ראש השנה הראשון או [ . ולכן אם חלם חלום רע בליל ראש השנה, יש השני חייב להתענות בכל ימיו באותו היום בראש השנה]שיעשה תענית דיבור, שהיא כמו תענית של אכילה ושתיה, או ילמד ויעסוק להורות לו שיעשה הטבה לחלומו בדרכים אחרות, בדרך של הטבת חלום או סימן תקצז ובשלחן ערוך ס\"ב בתורה כל היום וייחשב לו כאילו התענה. ג. תענית חלום בערב יום הכיפורים וכמו כן בערב יום הכיפורים, אמנם כאמור לעיל מרן השלחן ערוך מתיר (בהלכות יום הכיפורים להתענות תענית חלום בערב יום הכיפורים, אך הרמ\"א פוסק לאסור להתענות בערב יום הכיפורים, אף לא תענית חלום. סימן תרד ס\"א) ולכאורה יש לשאול, במה שונה דינו של ערב יום הכיפורים משאר שבתות ומועדים. והנה אפשר לבאר בדעת הרמ\"א, שגם אם נאמר שחיוב האכילה בערב שליט\"א שחלה ב'קורונה' וב\"ה הוא חיים אדמוןהנני להקדיש את השיעור הזה לרפואת ידידי הגאון הרב מתאושש, לאחר שהיה במצב קשה מאוד וסבל הרבה, ואני מבקש מהציבור להתפלל לרפואת שהקב\"ה ישלח לו רפואה שלימה, אל נא רפא נא לו א.כ.י.ר. הגאון הרב חיים אדמון בן רחל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו (כן משמע בפ\"ג מהלכות נדרים יום הכיפורים הוא מדאורייתא וכדעת הרמב\"ם , אכן אין זה מוסכם להלכה, ויש אומרים שחיוב האכילה הוא מדרבנן ה\"ט) גרידא והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, ומרחיבים בזה הכסף משנה והרדב\"ז שטעמו של הרמ\"א לחלק משום שבערב יום הכיפורים יש חשש סכנה לצום כל זאת הרמ\"א אומר שאסור להתענות בערב יום הכיפורים. אלא יש לומר, יו\"ט ומועדים, שהלא החיוב לאכול ולשתות בשבת הוא ודאי מדאורייתא, ועם בפירושם לרמב\"ם שם. ויש לומר שאין הבדל בין ערב יום הכיפורים לשאר יומיים רצוף. שהרי התענית של יום הכיפורים היא תענית קשה אף לצעירים ולהוסיף עוד תענית על תענית זו יש בזה חשש סכנה. שכתב לגבי מה שנוהגים במועדים (סימן תרכד) וכעין זה נמצא בדברי הטור בחוצה לארץ שני ימי חג משום ספיקא דיומא, שיש שנוהגים כן גם ביום היו בין הראשונים שסברו שיש לנהוג שני ימי תענית למי שיכול. ויש שאלה להתענות יומיים ביום הכיפורים כיון שאין לגזור גזירה כזו על הציבור. אולם הכיפורים להתענות יום נוסף משום ספיקא דיומא, שחכמים לא תיקנו על זה אם מועיל על זה התרת נדרים ואכמ\"ל. וכיום אין בנמצא שמתענים יומיים ביום הכיפורים, משום הסיבה שהוא חשש סכנה. ויש להוסיף על כך בביאור טעמו של הרמ\"א, שאם יצום בערב יום הכיפורים יכול לבוא לידי כך שביום הכיפורים יסתכן ויצטרך לאכול, ואכילה ביום הכיפורים איסורה בכרת, ועליו לראות את הנולד. ולהמבואר יש לומר כן גם בדעת מרן השלחן ערוך, שאמנם כתב שמותר את התענית משום חשש סכנה, ומשום שחובתו עליו לראות את הנולד שיוכל מותר להתענות בו תענית חלום, אך בפועל ודאי שיש להימנע מזה ולאסור להתענות בערב יום הכיפורים היינו על עצם הדין שלמרות שהוא כיום טוב להתענות ביום הכיפורים בשלימות ולא לבוא לידי כך שיצטרך לפתוח את התענית קודם שהשלימה. לפיכך יש לומר, שהרואה חלום רע בליל ערב יום הכיפורים שלא להתענות ביום זה, ויעשה הטבת חלום בשלושה וכיו\"ב. ד. למיתב תענית לתעניתיה מביאה את הדין שצריך (יב:) ובמסכת תענית (יא.)כשהגמרא במסכת שבת להתענות תענית חלום בשבת, מוסיפה עוד דין שצריך לאחר מכן 'למיתב עונג שבת עליו להתענות שוב. והנה דין זה יש בו כמה נוסחאות. הרי\"ף תענית לתעניתיה'. דהיינו אמנם התענה בהיתר אך כיון שביטל את מצות אינו גורס כן בגמרא, וכן משמע ברוב הראשונים. אולם במסכת ברכות (שם) איתא 'כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה', (לא:) שמדובר בתענית ]הובאו בבית יוסף סימן רפח ע\"ש[ וביארו הראשונים שם חלום, ושם כתוב בגמרא במפורש שצריך לישב בתענית לתעניתו ביום חול, והראשונים כולם גורסים דין זה בגירסת הגמרא. טוען טענה חזקה כנגד דין זה, מה סברא היא לומר (תענית שם)והנה הריטב\"א איסור ואיך מותר לו להתענות. ולפיכך מבאר הריטב\"א, שהדין למיתב תענית הוא לא עושה שום איסור, ואם צריך לכפר על התענית הזו משמע שעובר בזה זאת, תהיה עליו חובה להתענות כנגד זה. הרי אם מותר לו להתענות ממילא שיתענה בשבת ופירוש הדבר שתענית חלום דוחה מצות עונג שבת, ולעומת לתעניתו היא לא אם התענה תענית חלום אלא כשהתענה בשבת תענית סתם שלא ברשות, שצריך להתענות תענית אחרת כפרה על כך. (שם) ולמעשה רוב הראשונים חולקים על זה, ובדבריהם לגמרא בברכות מביאים הם שכך הוא הדין בתענית חלום, וכן כתבו הנמוקי יוסף שם והרשב\"ץ וכן פסק הרמב\"ם (פ\"א מהלכות תעניות הי\"ב), וכן פסק (שו\"ת ח\"ג סימן רח\"צ), שמי שהתענה תענית חלום בשבת (סימן רפח ס\"ד)להלכה מרן השלחן ערוך צריך להתענות בחול תענית כפרה על כך. ה. מתי יושב בתענית לתעניתו החובה היא להתענות ביום ראשון הסמוך לשבת, (ויקהל רז:)לפי הזוהר הקדוש או ביום הסמוך ליו\"ט. וממשיל זאת למה הדבר דומה, למלך ביום החג שלו שהוא לא יום החג של המלך והוא אוכל כהרגלו שאינו ראוי. כך הוא הדין שכולם אוכלים, ואחד לא אוכל, ודאי שאם אותו אחד יבוא ביום שלאחריו בשבת, שכולם אוכלים ושמחים והוא לא מחמת שנפשו עגומה עליו, ואכן מותר לו, אך כאשר אין ציווי לאכול או לא, דהיינו ביום ראשון אינו ראוי לאכול דוקא באותו היום. סוברים ]רשב\"א בשו\"ת ח\"ג סימן רכב ועוד[ ואכן רבים מרבותינו הראשונים פוסק שאפשר לצום אף ביום (שם) שיש להתענות ביום ראשון. אולם הרמב\"ם שיש להתענות ביום ראשון (שם ס\"ד)אחר, ומרן השלחן ערוך פוסק להלכה יתענה ביום ראשון ויתענה אחר כך'. וכמובן שעל כל פנים שאין לדחות את וכותב על כך: 'ואם תשש כוחו ואינו יכול להתענות שני ימים רצופים לא התענית יותר מדאי ויתענה בהקדם. ו. כאשר חלם שלוש פעמים בלבד כמה דעות, הדעה (שם ס\"ה) בפרטי דיני תענית חלום כותב מרן השלחן ערוך הראשונה שיש אומרים שדוקא אם ראה את אותו החלום שלוש פעמים : 'ועל השנות החלום (בראשית מא, לב)ברציפות. וכמו שמצינו אצל פרעה שכתוב אל פרעה פעמיים', אבל הראשונים מבארים שאצל פרעה הספיקו פעמיים, אך בשביל רציפות כדי להתענות צריך חזקה - שלוש פעמים. ז. המסתפק מהו חלום רע חלום כלל', והטעם משום שאין אנו בקיאין מהו הנקרא חלום רע שעליו יש עוד כותב מרן השלחן ערוך 'ויש אומרים שבזמן הזה אין מתענים תענית להתענות, ואולי הוא חלום טוב, ומילא בחול אפשר להתענות ללא חשש, אך כן כתב הטור בסימן תקסח בשם רב בשבת אם אינו צריך להתענות והתענה איסורא איכא של ביטול מצות עונג [ שבת. ודעה זו היא סברת כמה ראשונים ומרן מביאה כ'יש אומרים', אך אין להתעלם מרבים ]עמרם ורבי קלונימוס מרבותינו הראשונים שסוברים שאין לחלק בין זמנינו לזמן אחר, ועדיין נוהגים דיני תענית חלום. נהגו להתענות תענית חלום. אולם ישנם שני תנאים ראשונים לכך, והוא מהפוסקים סוברים שחובת החולם חלום רע להתענות. וכיון שכך, גם כיום והנה דעת הפוסקים בפשיטות שתענית חלום אינה אלא רשות, אולם רבים שהחלום אכן הוא רע ויבואר להלן. והתנאי השני שנפשו באמת תהא עגומה והאכילה בשבילו היא עינוי, ורק באופן זה רשאי להתענות. ובהתקיים רק עליו וחושש מהחלום עד כדי שהוא בצער גדול ואין לו חשק לאכול כלל, אחד מהתנאים הללו אינו רשאי להתענות בשבת תענית חלום. ח. השפעת חלומות על ההלכה מהם החלומות הנקראים חלום רע? במסכת ברכות פרק הרואה יש דף וחצי (שם) לערך שמדבר כולו מענייני החלומות ופתרונן. ומרן השלחן ערוך כותב נראה לי שגם החלומות הכתובים בפרק הרואה גם עליהם מתענין בשבת. ויש ספר 'נהר שלום' לרבי שבתי ווינטורה שחי לפני כמאתיים ושישים שנה, מפרט מהם החלומות הנחשבים רעים, (סימן רפח סק\"ב)על השלחן ערוך, ושם office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ועליהם מתענים תענית חלום. ע\"ש. מאידך גיסא, יש לשים לב שחז\"ל אמרו גם ש'חלומות לשוא ידברו', ו'דברי מספרת באדם (ל.) חלומות אינן מעלין ואינן מורידין'. הגמרא במסכת סנהדרין לא ידע היכן, ואביו לא השאיר כל סימן לכסף. והנה, לילה אחד הוא חולם שאביו הלך לעולמו, וידע באביו שיש לו ממון רב המוסתר במקום מסויים אך שאביו בא אליו ומבשר לו שהכסף נמצא במקום פלוני, אולם כסף זה הינו כסף של מעשר שני. וכסף מעשר שני היינו שאינו יכול להשתמש בו כרצונו אלא צריך לאוכלו בקדושה בירושלים וכו'. כאשר קם הבן משנתו הלך מיד למקום שאמר לו אביו בחלום הלילה ומצא את כל הכסף מונח שם. והגמרא אומרת שם שהבן יכול לקחת את הכסף לעצמו ואין עליו כל קדושת מעשר שני, והטעם משם שהחלומות לשוא ידברו. וכל זה למרות שבחלק החלום שאמר להוכיח עליו במציאות נחשב החלום לאמת, אך מה שעדיין לא הוכח שאכן כן לו היכן הכסף היה זה אמיתי לגמרי, וביאור הענין, שמה שנאמר בחלום וניתן הוא במציאות נחשב החלום לשקר בלבד. ויתירה מזאת כותב הרמב\"ן שאף אם אביו בא אליו בחלום ואמר לו שהכסף הזה שייך לפלוני ולא לך, שאינו חייב להעביר לו את הכסף, ואין לו שום טענה (סימן כלפיו אף אם החולם אומר שכך חלם, וכך פוסק מרן השלחן ערוך בחו\"מ .רנה ס\"ו) ט. חלום רע שהוא טוב וכמו כן צריך לדעת שלא כל חלום שנראה לנו שהוא רע אכן הוא כזה. וכמו שלפני זמן מה באה לפני אשה בבהלה גדולה וסיפרה שחלמה שנחש גדול וארסי רודף אחריה ונושך אותה, ומה בידה לעשות. אמרתי לה שאדרבא אומרת 'הרואה נחש בחלום - פרנסתו (נו:)זהו חלום מצויין, הגמרא בברכות ומרוב שמדברים על זה אדם יכול לחלום בלילה על נחש, וכנראה שזה מה שמחמת ה'קורונה' שאנשים מיעטו לצאת מן הבתים יש יותר נחשים בחוץ, מזומנת לו, נשכו - נכפלה פרנסתו'. וכמו שבתקופה האחרונה מדברים שמראים לו שלמרות ה'קורונה' לא תיפגע פרנסתו. וכן מי שחלם שתולים אותו על העץ, לכאורה הוא חלום מפחיד מאוד, אבל מדברת על כך שאדם צריך לבקש מחילה מחבירו, (פז.)הגמרא במסכת יומא ומספרת שם הגמרא על רב, שהיה גדול הדור ממש, ועליו אומרים 'רב האמוראים, ופעם אחת רב היה מוסר שיעור לפני החכמים, והנה באמצע תנא ופליג', משום שהוא היה מאחרוני תקופת התנאים ובתחילת תקופת השיעור נכנס רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה מחשובי התלמידים ורב חזר על השיעור בעבורו, ולאחר שהתחיל לחזור נכנס לבית המדרש רבי שמעון בר קפרא שאף הוא היה גדול בעצמו, ורב חזר שוב על השיעור שוב בעבורו. והנה נכנס לבית המדרש רבי חנינא שהיה ראש הישיבה, ולמעשה היה רבו של רב, וכשנכנס, תהה רב מה זאת אומרת שכל אחד נכנס כך באמצע שרב חזר על השיעור עבורם ועבורו לא חזר. כששמע רב שרבי חנינא מקפיד השיעור, ולא חזר על השיעור עבור רבי חנינא. ורבי חנינא נעלב וכעס על כך, הגמרא, ששלוש עשרה שנה רב היה בא לפניו בערב יום הכיפורים לבקש את עליו, הלך לפניו לבקש את סליחתו, ורבי חנינא לא הסכים לסלוח לו, ואומרת סליחתו ולא קיבל. הגמרא שם שואלת על כך שרב ביקש את סליחתו כל כך הרבה פעמים, הלא קי\"ל שאין מבקשים סליחה אלא עד שלוש פעמים, ולומדים זאת מאחי יוסף 'אנא שא נא פשע אחיך וכו' שא נא לפשע (בראשית נ, יז) שאמר עליהם הכתוב פעמים ולמה רב ביקש כל כך הרבה. ומתרצת הגמרא \"רב שאני\" ונאמרו שני אחיך וכו''. שלוש פעמים כתוב כאן \"נא\" ומזה נלמד שמבקשים רק שלוש פירושים בביאור התירוץ הזה. הביאור הראשון הוא שרב החמיר על עצמו כיון שאין מניעה ללכת ולבקש סליחה כמה וכמה פעמים, וכך מתבאר ברש\"י ומה שלומדים מאחי יוסף היינו המעט שנדרש, אך ודאי שיכול לבקש (ד\"ה רב) , 'רב שאני' היינו רבו, שאם אדם פגע ברבו לא נספיק לבקש סליחה סליחה יותר פעמים. ביאור נוסף בזה מתבאר בדברי הרמב\"ם בהלכות תשובה (פ\"ב ה\"ט) רק שלוש פעמים צריך לבקש אף יותר עד שיסלח לו. לאחר כל כך הרבה פעמים שמבקש הוא ממנו סליחה. הרי כתוב שאסור ומאידך גיסא שואלת הגמרא, כיצד היה רבי חנינא מוכן שלא לסלוח לרב שהמוחל יהיה אכזרי. ומשיבה הגמרא, שבאמת לא היו דברים מעולם, ורבי חנינא אכן מחל לו, אלא שרבי חנינא חלם חלום שלוקחים את רב ותולים אותו על העץ, ופתרון החלום האמיתי הוא שרב יעלה לגדולה, דהיינו שיעשה שהוא צריך למות, וכיון שכך רבי חנינא עשה מה שעשה, שעל ידי כך רב לראש הישיבה, לפי זה הבין רבי חנינא שאם רב נעשה לראש הישיבה משמע יתרחק ממנו ויעזוב את העיר, ויעשה רב לראש הישיבה בעיר אליה ילך, ולא שכך אכן קרה, כשרב (קג:)תגרם לו מיתה בעבורו. ומספרת הגמרא בכתובות ראה שרבי חנינא לא רוצה לסלוח לו, עזב את העיר לעיר אחרת, ונתמנה שם לראש הישיבה. י. מראים לו לאדם מהרהורי ליבו יש עוד נקודה בענייני החלומות, והיא שהגמרא אומרת (בברכות שם) שמראים לו לאדם מהרהורי ליבו. ואם אדם חושב ביום על דברים מסויימים, ממילא הוא חולם עליהם בלילה. ושם הגמרא מספרת על 'שבור מלכא' דהיינו מלך פרס, שעמד לידו שמואל, ואמר מלך פרס לשמואל, אתם אומרים שחכם אחלום בלילה הזה. ושמואל ענה לו, שיחלום בלילה, שהוא במלחמה מול עדיף מנביא, והנה אתה הלא חכם, ואם חכם עדיף מנביא אמור נא לי מה הרומאים, והרומאים מנצחים ולוקחים אותך בשבי, ושם נותנים לך לטחון גרעינים של תמרים בריחיים של זהב. ומטרת שמואל לומר את כל החלום הזה כדי שהוא יחשוב על כך במשך כל היום כולו, מה שיגרום שיחלום על כך שמתענים עליו, כיון שכל מה שחלום רע מתענים הוא משום שאומרים בזה בלילה. ואכן כך היה. וחלום כזה שבא מהרהורי ליבו אין הוא בכלל חלום רע שרצו משמים להראות לו משהו, אך כאשר הוא חושב על משהו אין זה שרצו להראות לו משהו, אלא רואה בעצמו. יא. כל החלומות הולכים אחר הפה בעניין פתרון החלומות איתא בדברי חז\"ל שכל החלומות הולכים אחר הפה, שפתר את החלום בפיו - החלום יתקיים לפי מה שאמר. הגמרא בברכות שם דהיינו שאם חלם חלום כשלהו וחבירו פתר לו את החלום בפתרון רע, כיון מספרת שהיה במקום אחד עשרים וארבעה פותרי חלומות, והיה אחד שחלם חלום והלך אל כל אחד מפותרי החלומות הללו, וכל אחד פתר לו את החלום באופן שונה, וכולם נתקיימו בו, והטעם הוא כאמור שכל החלומות הולכים אחר הפה. ולכן אם חבירו מספר לו את חלומו אשר חלם בלילה צריך להיזהר ולא לפותרו, או לפחות שיחשוב על משהו דומה שאפשר לפותרו לטובה וכך יעשה. והגמרא מביאה לכך כמה דוגמאות איך שפתרון החלום הולך אחר הפה. אם כן אלו הם עקרונות החלומות: א. שהחלומות שוא ידברו ושדברי חלומות אינם מעלין ואינם מורידין, וזהו מושג הלכתי וכמבואר לעיל. ב. שאיננו מבינים בפתרון החלומות, ופעמים שהחלום נראה רע והוא טוב. ג. שהחלומות הולכים יש אומרים שדוקא אם חשב על זה באותו היום, ויש [ אחר הרהורי ליבו . ד. ]אומרים שגם אם חשב בזה כמה ימים קודם עדיין הוא נחשב הרהורי ליבו שכל החלומות הולכים אחר הפה. יב. על איזה חלומות רעים מתענים בשבת , מביא מהם החלומות שהן נחשבים לחלומות רעים (שם)מרן השלחן ערוך והרואה אותם מותר לו להתענות בשבת בצירוף שנפשו עגומה עליו ביותר. אותם סתם, אך אם באמת שמע על או ראה דבר כזה בימים הקודמים לחלום ונמנה אותם ונבארם כסדרן. ויש להקדים, שכל החלומות הללו דוקא אם חלם אין זה נחשב לחלום רע, אלא אומרים שזה רק מהרהורי ליבו. \"הרואה ספר שהוא הדין אם ראה תפילין שנשרפו אך לא טלית. ויש אומרים שאף אם ראה על עבירות מהתורה, והוא בסכנה, ולכן צריך להתענות בו. והפוסקים מוסיפים תורה שנשרף\", הוא סימן רע מאוד, שנראה כביכול מראים לו משמים שעבר מזוזה שנשרפת שהוא חלום רע. והפוסקים מוסיפים שאף כשהוא יום או יומיים לאחר יום הכיפורים עדיין הוא ומאימת יום הכיפורים, אין זה נחשב לחלום רע, כיון שהוא מהרהורי ליבו, מדובר בימי התשובה והסליחות וכיו\"ב שהוא עסוק במחשבתו בחרדת הדין זה נקרא חלום רע כיון שמראים לו משמים שהוא צריך תשובה. אולם אם אומרים שלאו דוקא בשעת נעילה, וכך ההלכה שאף כשאין זה שעת נעילה. כמו כן \"הרואה את יום הכיפורים\", יש אומרים שהוא דוקא בשעת נעילה, ויש תחת אימת הדין ואין זה נחשב לחלום רע. וכן \"הרואה את קורות ביתו שנופלים\", דהיינו אין הכוונה שרואה שמשפץ את ביתו והורס קיר בשביל זה, אלא הכוונה שרואה את הקורות המחזיקים את הבית נופלים דהיינו הבית מתמוטט לגמרי עליו להתענות מפני שזהו חלום רע. שיניו, וכמה שהוא צועק הרופא אינו מרפה, והוא חושש לנפשו מאוד ובצער השכם בבוקר יהודי אחד שחלם שהלך לרופא שיניים והוא עקר לו את כל לחלום רע אלא רק הרהורי ליבו וכמו שנתבאר. וזכורני שבשבת אחת בא לפני אצל רופא שיניים או כאב שיניים וכיו\"ב מקודם כמה ימים, שאין זה נחשב חלום רע נוסף הוא \"הרואה את שיניו שנפלו\", וכמובן יש לומר שאם ביקר גדול מזה. ולא היה לו בתקופה האחרונה כל עסק עם השיניים, והוריתי לו ערוך דיבר כשהשיניים שלו נופלות, אך אם הלחיים שלו נופלות זהו דוקא שאם הוא מפחד ונפשו עגומה שאכן יתענה בשבת. ויש לשים לב, שהשלחן חלום טוב, משום שהוא סימן שאויביו יפלו. 'וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם כשרואה את עצמו רוקד וכיו\"ב, והסיבה שהוא חלום רע הוא משום שכתוב ו\"הרואה שהוא נושא אשה\" היינו דוקא שרואה את שעת החופה ממש, אך לא (בראשית כח, ט) אחיה השיאה לעשיו. והסיבה שקוראים לה 'מחלת' משום שנמחלו לו כל לומר שהיא אחות נביות, אלא מלמד שלאחר האירוסין מת ישמעאל, ונביות אחות נביות על נשיו לו לאשה'. ושואלים חז\"ל, אם היא בת ישמעאל מה יש עוונותיו, שיום החופה הוא יום גדול מאוד שנמחלים בו כל עוונותיו של אדם. וכדאי לנהוג כן לבני עדות המזרח, שהחתן ביום חופתו יתפלל תפילת מנחה ומזה בא המנהג אצל האשכנזים שהחתן מתענה ביום חופתו, ויש שנוהגים, של ערב יום הכיפורים, ויאמר את הוידוי הגדול. החולם הוא רווק שלא נשא אשה, יש לומר שחלם כן מהרהורי ליבו ואין זה לו שהוא זקוק לכפרת עוונות, והוא חלום רע. אולם חלום זה תלוי, כיון שאם ואם אדם רואה את עצמו שהוא נושא אשה בחלום יש בזה סימן שמראים בכלל חלום רע. אולם אם הוא נשוי הרי שזה חלום רע וכאמור. לעליית התורה, ואדרבא אם רואה את עצמו עוסק בתורה בחלום הרי שזה האחרונים שאין הכוונה שרואה את עצמו עוסק בתורה אלא רק שעולה ובשלחן ערוך מובא עוד חלום אחד והוא \"הרואה שקורא בתורה\", ומבארים חלום נהדר, ויש בזה זכות גדולה לראות את עצמו עוסק בתורה בחלום.אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר לי, שהסימן לאדם שעוסק בתורה ורוצה לדעת אם הוא באמת מתמיד או לא, אם נעשה הוא תלמיד חכם או לא, אם רואה את עצמו בחלום מפעם לפעם עוסק בתורה, או שרואה את עצמו מדבר דברי תורה מקשה ומתרץ וכיו\"ב בחלום, יכול הוא לידע בבירור שהוא עסוק מאוד בלימוד ואכן הוא על דרך המלך, שכל כך עסוק הוא בלימוד עד שהוא חולם על לימודו בלילה. ומן המפורסמות סיפוריו של אאמו\"ר על חלומותיו בלילה שהיה מקשה ומתרץ ונושא ונותן, ומפורסם הסיפור הידוע, שסיפר לי בעצמו, שעסק בדברי תורתו של הריב\"ש ותירץ את דבריו, וראהו בחלום הלילה שבא לומר לו שהתירוץ הוא אמיתי, הפלא ופלא! ויש לומר, שאם הוא בעל קורא בקביעות, ורואה את עצמו קורא בתורה הרי שזה כביכול הרהורי ליבו. אולם אם חולם שעולה לתורה הרי שמראים לו שחסר הוא בלימוד התורה והוא חלום רע ואף הוא עליו להתענות בשבת. בכל החלומות שהם הכלל הוא שתמיד צריך שנפשו תהא עגומה עליו ביותר שהם חלומות רעים שעליהם גם רשאי להתענות אף בשבת. ועל כל פנים ונוספו על אלו החלומות הכתובים במסכת ברכות הנ\"ל שהגמרא אמרה וכמבואר לעיל. יג. הטבת החלום בברכת כהנים שתאמר בזמן ברכת כהנים את נוסח 'הטבת חלום' הנדפס בחלק מהסידורים הרי היא שבועיים קודם חתונתה וזה ממש ישבור את ליבה. לכן יעצתי לה, אך באה לשאול מהו החלום הזה. והנה אם הייתי אומר לה שהוא חלום רע, לה את כל השיניים, והיא לא פחדה כיון שלא ידעה את דברי השלחן ערוך, לפני זמן מה באה לפני כלה שבועיים לפני חופתה, ואמרה שחלמה שעוקרים והדפסתי אותו בתוך סידור 'יחוה דעת' בתפילת (ברכות נה:) ומובא בגמרא שחרית. ובזמנינו אצל קהילות הספרדים יש בכל מקום ברכת כהנים בכל יום, של יו\"ט בלבד. אולם למרות זאת הרבה קהילות משנות את מנהגן כפי אשר ואצל האשכנזים בחו\"ל יש קהלות שנוהגים הכהנים לישא את כפיהם במוסף , ויש קהילות גדולות של ספרדים בחו\"ל (סוף סימן קכח)פסק מרן הבית יוסף שגם נוהגים כך כמנהג האשכנזים, ויש להורות להם שישנו את מנהגם לפי פסק מרן השלחן ערוך וגדולי הפוסקים. ולמרות שבזמן ברכת כהנים אסור לדבר, וכמו שאומרים חז\"ל כלום יש עבד שרבו מברכו והוא שותק, עם כל זאת לענין הטבת החלום יש להקל שהרי הוא מדינא דגמרא. והטבת חלום יכולה להיעשות אף בשבת, ללא כל חשש. וכמו כן אפשר לעשות 'הטבת חלום' בפני שלושה, ופרטי הדינים בזה מובא (סימן רכ).בשלחן ערוך ומי שיכול ואינו מפחד עדיף אכן יש שחולקים אך איננו פוסקים כן להלכה. שיעשה רק הטבת חלום או בברכת כהנים או בפני שלושה ולא יתענה בשבת ויבטל את מצות עונג שבת. וכל הנושא הוא כאשר חולם בליל שבת ומועדים, שכיון שהוא שבת יש לנו וכמובן שאם חלם בימות החול חלום רע ונפשו עגומה עליו שודאי יכול לצום, לברר אם הוא באמת החלום שראוי ומותר להתענות עליו. ואיתא בגמרא שאדם טוב אין מראין לו חלום טוב. וכמו דוד המלך שמעולם רעים והם מתעלמים מהם, וכך הוא הראוי ביותר לעשות להתעלם מהחלום. ופעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עורר שישנם אנשי שמראים להם הרבה חלומות לא ראה חלום טוב (ראה ברכות שם)."},{"filename":"55.pdf","content":"\" דין \"תמימות| להשתדל לומר את התיקון בהבנה| מה ראוי ורצוי ללמוד בליל שבועות| הטעם שנשארים ערים בליל שבועותנושאי השיעור: | ממתי אפשר לברך ברכות התורה| כיצד היא שינת ארעי| דיני ברכות השחר וברכות התורה בבוקר חג השבועות| טבילה במקוה בבוקר החג| איסור עמידה בזמן קריאת עשרת הדברות20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןחג השבועות – פרשת נשא נמסר א' סיון תש\"פענייני חג השבועותלע\"נ הנדיב היקר אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.| 55 'גליון מס א. חובת השמירה על הבריאות השבוע יחול חג השבועות, ואנו מקווים בעז\"ה שבחלוף הזמן יותרו כל ההגבלות שהוטלו עלינו בעקבות ה'קורונה', וזאת יש לדעת שעדיין חובה עלינו להחזיק בכללים ולשמור עליהם, כיון שעדיין לא נגמרה המגיפה, והסכנה עדיין מרחפת עלינו, ועדיין שומעים על נדבקים מדי יום ביומו, אם כי פחות מבעבר, ועלינו לשמור את עצמינו במשנה זהירות שלא תתפרץ המגיפה שוב. , ולכן יש לומר שמי שחושש לבריאותו יכול עדיין להתפלל ביחידות בביתו וק\"ו אנשים מבוגרים או חולים, שחובה עליהם לשמור עצמם ולשמור את בריאותם. וגם בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' ביקשתי שיזדרזו הציבור בכל המנינים כדי להקטין את הסיכון להידבק חלילה. ב. מנהג להיות נעורים בליל שבועות : \"חסידים מנהג קהילות ישראל להישאר ערים בליל שבועות, ולעסוק בתורה כל הלילה. ]תרגום[ וז\"ל (צד:)ומנהג זה יסודו בזוהר הקדוש פרשת אמור וננחול תורה מורשה לנו ולבנינו בשני העולמות, וכל אלו המתקנים את התיקון הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים, בואו הזה ושמחים בו, כולם נכתבים בספר הזכרונות, והקב\"ה מברך אותם בשבעים אז נדברו יראי (מלאכי ג, טז) ברכות וכתרים של עולם העליון, ועל זה נאמר שמו\". ויש שם אריכות גדולה, שהקב\"ה אומר למלאכים לכו ראו מה עם ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי ישראל עושים בלילה הקדוש הזה, ליל מתן תורה, והם שבים ואומרים לו \"מי כעמך ישראל\". והטעם שנהגו כן, בפשטות יש לומר משום שהוא ליל מתן תורה, וכמו שידוע דברי חז\"ל שכל מי ששומע את עשרת הדברות מעלה עליו הכתוב כאילו באותה שעה עומד הוא לפני הר סיני ומקבל את התורה. ג. לכפר על לינת עם ישראל בליל מתן תורה שכשהקב\"ה נתן את התורה (סימן תצד בהקדמה)טעם נוסף מובא במגן אברהם : היו נכונים ליום השלישי. (שמות יט, טו) לעם ישראל אמר להם קודם לכן ואומרים חז\"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מ\"א ובמדרש שיר השירים רבה א, ב), שלאחר כל ההכנות, הקב\"ה בא בבוקר חג השבועות לתת את התורה וכל העם היו ישנים. והקב\"ה אמר \"מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה\"?! והוצרך לעוררם בקולות וברקים, ומשה רבינו היה רץ ומעוררם ומביאם להר סיני. ולכפר על אותה שינה, שהלא היינו צריכים להישאר ערים כדי לחכות לרגע הנעלה הזה, אנחנו היום נשארים ערים כל הלילה. שהרי זה כמו מי שמתוכננת לו טיסה לטיול בחו\"ל בבוקר, הרי ודאי שהוא לא יתן לזה שיפסיד את הטיסה בשינה. כל שכן במתן תורה, שהיה עלינו להישאר ערים ולצפות למתן תורה, ועל כך אנחנו כיום נשארים ערים בלילה לכפר על אותה לינה, ועוסקים בתורה. ד. קריאת \"תיקון ליל שבועות\" דברי הזוהר הם שבלילה הקדוש הזה נקרא בכל חלקי התורה, והתורה אותה בזוהר שם כתוב שהיו קוראים תורה ונביאים וכתובים ומדרשות וכו', ותכלית אנו לומדים תהיה מגוונת. לאחר שנים רבינו האר\"י ז\"ל והמקובלים יסדו והאר\"י למד מזה שצריך לקרוא מהכל. ואחריו מרן החיד\"א הוסיף עוד כמה שבלילה הזה יאמרו \"תיקון ליל שבועות\". ויסודו על דברי הזוהר האמורים, דברים בתיקון. התיקון הזה הוא מעט מתחילת כל פרשה, ומעט מסיום כל פרשה, וכן מעט בתחילה ובסוף של כל ספר בנ\"ך. מלבד כמה פרשיות שקוראים יותר כגון פרשת יתרו, וכן ספרים בנ\"ך שקוראים כגון מגילת רות שהן עניינו של החג. ולאחר מכן קוראים את כל התרי\"ג מצוות, אשר מנויים 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו לפי שיטת הרמב\"ם. וחשוב מאוד להבין את מה שקוראים בתרי\"ג מצוות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג בליל שבועות לאחר קריאת התנ\"ך היה יושב כשעתיים, ומסביר לציבור את כל המצוות לכל מצוה קצת היכן היא כתובה בתורה ומה אמור בה, בקיצור נמרץ. (דף פח. אחר כך לומדים מדרשים על מתן תורה, ואת הגמרא במסכת שבת ואני מציע שכל אחד יקח את שם נמצאת הסוגיא של מתן תורה. והלאה) ומי שמסוגל להבין את הגמרא וילמד אותה עם פירוש רש\"י אם יש בידו זמן. הם החשובים בתיקון: א. תנ\"ך. ב. תרי\"ג מצוות. ג. מדרשי חז\"ל. שהם עיקר הגמרא כדאי מאוד שינסה להבין את מה שאומר. ושלושת הדברים הללו מקצועות התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ה. לימוד דברים אחרים בליל חג השבועות ישנם כאלו שליבם נמשך בעיקר ללימוד גמרא, וקשה להם לקרוא את התיקון, וידוע שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ואכן בישיבות כיום רובם לימוד הגמרא, יקרא חלק מהתיקון ויעסוק בשאר הזמן בתורה כהרגלו. בפרט ממשיכים את לימודם כרגיל. ונראה, שאם קשה לו ומשתעמם כך, ומעדיף את אינם קוראים תיקון אלא לומדים את הגמרא שהינם עסוקים בה, חוזרים או אם הוא יודע שעל ידי קריאת התיקון יבוא להירדם. בערך 11 סדר לימודו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בליל שבועות היה, שעד השעה , ואחר כך תרי\"ג מצוות ]בזמנו כשעדיין לא היה שעון קיץ[ תוך כדי שמבאר כל מצוה ומצוה בקיצור נמרץ, ולאחר מכן מוסר שיעור על גומר את התנ\"ך הגמרא במסכת שבת, ואחר כך היה הולך לביתו ולומד את סדר לימודו הרגיל עד סמוך לעלות השחר שאז היה בא שוב לבית הכנסת ומחלק לכולם את הזוהר. וכך אני נוהג כמנהג אאמו\"ר זצוק\"ל לשלב את שני הדברים יחדיו. ו. דעת הגאון מוילנא שיש לקרוא תיקון בליל שבועות הגאון מוילנא מלבד גאונותו העצומה בתורת הנגלה היה גאון לא פחות בנסתר, וכיון שבזוהר כתוב ללמוד תנ\"ך, לכן הוא היה לומד תיקון ליל שבועות. ומספרים שבליל שבועות בא לבית מדרשו המגיד מדובנא שהיה ידוע במשליו הרבים. והמגיד מדובנא עסק בלימוד גמרא. ניגש אליו הגאון ושאלו מפני מה אינו אומר את התיקון. השיב לו המגיד מדובנא \"תיקון זה בשביל אנשים כמו כבודו, אני אינני יכול לקרוא תיקון\". וכדרכו ביאר המגיד מדובנא את דבריו במשל - \"משל למה הדבר דומה, לסוחר גדול שהיה לו בן טיפש גדול, והאב פחד שכשבנו יעשה עסקים הוא יפסיד את כל כספו, ולכן לא היה משתף אותו בעסקיו. אבל בנו לא ויתר לו והיה מבקש מאביו שיכניס אותו לעסקיו. פעם אחת האב נעתר לבנו, ואמר לו אני אביא לך כסף ואתה תפתח לך חנות, ותקנה סחורה ותמכור אותה ברווח, ונראה איך אתה מצליח לעשות עסק. הלך הבן ושכר חנות במיקום הכי יקר בעיר, קנה סחורה, והתיישב בחנות מחכה ללקוחות שיבואו וירכשו מסחורתו. והנה אף אחד לא דרכה רגלו בפתח חנותו. הלך הבן לאביו וסיפר לו שאינו מצליח למכור כלום בחנות, אמר לו אביו שיבוא לראות את החנות. הלך האב וראה שהחלון ראוה מבחוץ יפה ומלא בסחורה, אבל בפנים, החנות עצמה ריקה לגמרי. אמר לו אביו 'טיפש שכמותך! חלון ראוה הוא דוגמא למה שיש בפנים, אנשים שבאים ורואים שהחלון ראוה הוא מלא וגדוש, אבל החנות עצמה ריקה היא, אינם נכנסים כיון שהם מבינים שאין מה לחפש שם\". פנה המגיד מדובנא לגאון מוילנא ואמר: הנמשל הוא ליל שבועות, שהוא החלון ראוה שלנו של לימוד התורה שלנו במהלך השנה, בחלון ראוה אנחנו שמים דוגמאות, מעט מכל ספר ואת כל התרי\"ג מצוות, \"לכן אתה הגאון יכול להניח בחלון ראוה את כל הדוגמאות הללו, כיון שזו באמת החנות שלך, אבל אנחנו אם נניח את כל הדוגמאות בחלון איזה פנים יש לנו כשהחנות עצמה ריקה היא מכל תוכן...?!\" לכן אנחנו צריכים למלאות את החנות קודם ולאחר מכן למלאות את חלון הראוה. ז. דין \"תמימות\" וכאמור קריאת התיקון עדיפה על כל פנים. מה גם שתיקון של ליל שבועות הינו תיקון קצר יחסית, ויכול להתחיל בקריאתו מיד לאחר תפילת ערבית \". ולמרות שעיקר הדין \"תמימות\" מובא בפוסקים לגבי מקפידים להתפלל בליל שבועות לאחר צאת הכוכבים, כדי לקיים \"שבע עד שכולם מתארגנים לסעודה וכו'. ובפרט שברוב ככל בתי הכנסיות כיום תמימותשבתות סובר שצריך תמימות גם כן בתפילה, שהרי כשהוא מקבל בתפילתו את הקידוש, ולא לגבי התפילה, אולם לדעתי מי שסובר שצריך תמימות בקידוש להלכה קדושת היום אין קבלה גדולה מזו, וצריך שהתמימות יהיו כבר אז. אכן שאין צריך לחכות (סימן ל) פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו וזו נפק\"מ לגבי מקומות מסויימים בחו\"ל לצאת הכוכבים בשביל תמימות. כדוגמת צרפת וחלק נרחב מארצות אירופה בהם צאת הכוכבים היא בשעת לילה מאוחרת. וקשה מאוד להמתין עד אז. ח. ניצול הזמן בחג השבועות עליו ואינו יכול להתפלל כיאות, ויצא שכרו בהפסדו, ואם קשה לו שיעמוד אשריו ואשרי חלקו, ומאידך יש לשים לב שלא יבוא לתפילה כשראשו כבד וללמוד בלא להתבטל, וכמה שיכול להחזיק מעמד ולעסוק בתורה בלילה הזה ולקרוא את התיקון או לפחות חלקו ולעסוק בתורה כראוי. והעיקר הוא לשבת בשמים היא לעסוק בתורה ברציפות למשך שש שעות, ובתוכם יכול לשלב לאחר סעודת ליל החג עד אשמורת הבוקר ישנם כמעט שש שעות, ולא בתפילה וכך יהיה עירני. \"הכל (פסחים סח:)וכמו כן לאחר הסעודה בצהרי יו\"ט יש לשים לב, שאמנם המדרש, שיתקיימו כאן כמה שיעורי תורה ברציפות במהלך כל היום, כדי כל צהרי היום באכילה ושינה, וצריך לשבת וללמוד, וכך אנו עושים כאן בבית אף יותר משאר החגים והמועדים לאכול ולשתות, אך אינו ראוי לבלות את מודים דבעצרת נמי בעינן לכם\", היינו בחג השבועות, שיש מצוה מיוחדת לנצל את היום לעסק התורה. ט. ברכות התורה בעלות השחר מי שעוסק בתורה כל הלילה מיד עם עלות השחר חייב לברך ברכות התורה - המוקדם, לפי השעות ושמעתי כמה פעמים מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שדעתו שאם היה לומד מלפני [ כדי לברך ברכות התורה, ויכול להמשיך עוד זמן מועט, עד הזמן כן, אין חיוב להפסיק ממשנתו מיד בעלות השחר ] ואז ילך ויעשה הזמניות]לפי השעות שוות[ המאוחר של עלות השחר המופיע בלוח צרכיו ויטול ידיו ויברך ברכות השחר וברכות התורה. י. טבילה במקוה ביום חג השבועות ולעמול בתורה ולהמשיך את הלימוד לאחר נטילת ידיים עד לתפילת שחרית, שהרי הוא נשאר ער, ואם רוצה לטבול בשביל הכנה לתפילה עדיף יותר לשבת התורה, ועדיף שיטבול קודם החג, וודאי שאין טבילה זו משום תקנת עזרא להימנע מזה, עוד יש לדעת שצריך לנצל את הדקות החשובות הללו לעסק מלבד שהשנה יש בזה חשש סכנה מחמת ה'קורונה' ואם אינו חייב עדיף יש שנהגו לטבול במקוה קודם תפילת שחרית בבוקר חג השבועות, והנה מאשר לצאת לטבול במקוה וכל הכרוך בזה. יא. ברכת על נטילת ידים ביום חג השבועות ליטול את הידיים בכל בוקר. ויש מחלוקת (ס:)תקנת חכמים במסכת ברכות נתבאר שכשישן שורה עליו רוח של טומאה. והשאלה אם הרוח רעה באה מחמת הלילה, או מחמת השינה שישן בלילה. עקרונית מהו הטעם שנוטלים ידיים בבוקר שודאי הוא שיש רוח רעה (קפד:) ובזוהר הקדוש פרשת וישב ליטול ידיו או לא. וכמו כן אם ישן שינת קבע בצהרים, שאז אין זו שינה של הלילה משרה עליו רוח טומאה. והנפקא מינה באם לא ישן בלילה האם צריך ויש אומרים (ארחות חיים הלכות נטילת ידיים סימן יא) שהסיבה היא עצם הלילה, אך זו שינת קבע. כותב: 'אם היה ניעור כל הלילה יש (סימן ד סי\"ג) והנה, מרן השלחן ערוך את ידיו בלא ברכה, וכך יש לנהוג ביום חג השבועות בבוקר ליטול את ידיו בלא הטעמים, ולפיכך כלל הוא בידינו 'ספק ברכות להקל', ולכן ההלכה היא שיטול פעמים'. הג\"ה 'ויטלם בלא ברכה'. ונראה שמרן השלחן ערוך מסתפק בין ט\"ו כותב מרן: 'ישן ביום, יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן שלוש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית וכו''. הג\"ה: 'ויטלם בלא ברכה'. ובסעיף ברכת על נטילת ידים. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אולם יש להוסיף, שהנה בדרך כלל אדם עושה צרכיו בבוקר, ודעת רובא דרובא מרבותינו הראשונים שאם עשה צרכיו ונגע במקומות המכוסים, ונוטל ידיו והולך להתפלל, אף בתפילת מנחה או ערבית, צריך לברך על נטילת ידיים, והסיבה שהרי הוא הולך להתפלל, שהרי מצד עשיית צרכיו מברך ברכת 'אשר יצר' ולצורך התפילה מברך על נטילת ידיים. וכך משתמע מדברי הרא\"ש שהסיבה שנוטלים ומברכים היא בגלל שנוגע במקומות (ברכות פ\"ט סימן כג) לצורך התפילה. ולפי טעם זה, צריך ליטול ידיו כמו כן גם בתפילות מנחה המכוסים. וכן מדברי הרמב\"ם (פ\"ד מהלכות תפילה ה\"ב) שהנטילה שהיא וערבית. שאין מברכים על (בתשובות המיוחסות לרמב\"ן סימן קצג בשם מורו)אך שיטת הרשב\"א נטילת ידיים אם עשה צרכיו אף שהוא לצורך התפילה. וכך פוסק מרן השלחן וז\"ל: 'כל היום כשעושה צרכיו וכו' מברך אשר יצר ולא (סימן ז ס\"א) ערוך שואל על מרן השלחן ערוך, מפני מה מחמיר על נטילת ידיים אף אם רוצה ללמוד ולהתפלל מיד'. ע\"כ. המלבי\"ם בספרו (המאיר לארץ סק\"ב)'ארצות החיים' סוברים שיש חיוב ליטול את ידיו קודם התפילה והוא חיוב מן הדין. ובנוסף יש שלא לברך על נטילת ידיים, שהלא יש כאן ספק ספיקא, שהרבה ראשונים את שיטות הראשונים שכשעשה צרכיו ונגע במקומות המכוסים גם כן צריך לברך על נטילת ידיים. ולענייננו אפשר להוסיף את הספק שאולי הלילה הוא הגורם לחיוב נטילת ידיים בבוקר. יב. ישן שינת ארעי בליל חג השבועות והנה נראה לי לומר כך, שאם נמנם במהלך הלילה כשיעור שינת ארעי, מרן מביא בשם הזוהר פרשת ויגש (רז.) שגם בשינת ארעי יש (בסימן ד)הבית יוסף גם בדבריו בבית יוסף, ניתן לצרף את הספיקות הנ\"ל ולומר שאם נמנם במעט רוח רעה. והכלל הוא שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, וכיון שכך מתבאר במהלך הלילה שיכול ליטול את ידיו ולברך על נטילת ידיים. ובשיעור 'שינת ארעי' יש כמה דעות, אך ברור הוא שאם ישן בבגדיו על הכסא אף אם ישן במשך שעה לשינת ארעי תיחשב. 'שינת קבע' היא על המיטה, וכך (חאו\"ח סימן ה אות ד ואות ו התבאר בדברי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר ח\"ח ושיעור שינת ארעי עצמה נתבאר במסכת סוכה (כו.) לגבי ובהערה שם ד\"ה ובגדר) . ושיעור שינה מחוץ לסוכה, שאסור לישון אפילו שינת ארעי, שהיא כשיעור הילוך ]עיין ש\"ע א\"ח סימן מ\"ד ובמשנה ברורה שם סק\"ד [ מאה אמה אכן יש [ בזה מחלוקת גדולה, יש אומרים שהוא ח\"י דקות, ושיטת הרמב\"ם בפירוש הילוך אדם הוא מיל - שהוא אלפיים אמה - בשמונה עשרה דקות דקות, אולם יש סתירה בדבריו, והגאון 24 שהוא (פ\"ט)המשניות לפסחים דקות, 22.5 סוברים ששיעור מיל הוא (שם אות י) והחק יעקב (סימן תנט) מוילנא דקות בלבד, וכך נתבאר 18 אך בזאת אין ספק שמרן השלחן ערוך דעתו שהוא א\"כ שיעור ] ) ובהלכות פסח (סימן תנט ס\"ב(יו\"ד סימן סט ס\"ו) בהלכות מליחה שניות, ולפי הסוברים ששיעור הילוך אדם מיל הוא 54 הילוך מאה אמה הוא שניות. 72 דקות א\"כ שיעור מאה אמה הוא 24 מובא שרבי יהושע בן חנניה אמר כשהיינו שמחים (נג.) ובאמת שבמסכת סוכה בשמחת בית השואבה לא ראינו שנה בעיננו ומפרט שם שבחג הסוכות היה כל האומר כך הרבה מה לעשות הקרבת קרבנות התמיד והמוספין וניסוך המים ושמחת (כה.)בית השואבה וכו' והגמרא מקשה שהלא כתוב במסכת שבועות טעמנו טעם שינה \"דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי\" שהיו מנמנמים אחד על שאי אפשר לאדם להתקיים ללא שינה, וכיצד אמרו כן. ומבארת הגמרא שלא שבועה שלא אישן שלושה ימים מלקים אותו וישן לאלתר. וכל כך למה משום במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, וימים רבים לא טעם טעם שינה, אך כתף חבירו, הנמנום מביא לאדם כוחות חדשים, וכמו שסיפר לי אחד שנלחם בכל הזדמנות שהיה לו היה מתנמנם מעט ומתעורר וממשיך להילחם בכוחות מחודשים. לפיכך להלכה, מי שישן דקה אחת ויותר בלילה, אף אם ישן על הכיסא, יש לנו לומר לו שבעלות השחר יעשה צרכיו, ויגע במקומות המכוסים, ויברך על נטילת ידיים. לפני הרבה שנים אמרתי את זה בדרשה, והיה אחד שכנראה לא הבין את דברי, והלך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וסיפר לו שאמרתי שמי שלא ישן בליל שבועות יכול לברך ברכת 'על נטילת ידיים'.ואאמו\"ר קרא לי, ושאלני כיצד אמרתי כן, אמרתי לו שלא כך אמרתי, אלא פתח בבית יוסף, וראה את הדברים בפנים, ונחה דעתו, והסכים עימי להלכה. רק במי שישן שינת ארעי במהלך הלילה, ולפי דברי הבית יוסף הנ\"ל. אאמו\"ר ואמר לי שאפשר לומר בשמו כדבר זה, שאם ישן מעט ועשה צרכיו, ונגע במקומות המכוסים, יכול ליטול ידיו ולברך על נטילת ידיים. יג. זמן ברכות השחר אפשר לברך ברכות השחר כבר מחצות (נהר שלום דף פז ע\"א) לדעת הרש\"ש כן. לעומת זאת לעניין ברכות התורה ודאי שהחיוב הוא אינו מחצות הלילה, הלילה. ועיינתי בראשונים בזה, ולא מצאתי מי שאומר בפירוש שלא לעשות הלילה, ואחר חצות הם ברכות לבטלה. וגם שככל הנראה דעת הרש\"ש היא אלא רק בעלות השחר, וכיון שרבים טועים ומברכים ברכות התורה בחצות שאין זה חיוב גמור אלא רק 'אפשר' לברך. לכן לדעתי עדיף יש להורות לברך את כל ברכות השחר וברכות התורה רק בעלות השחר כדי שלא יבואו לכלל טעות. יד. ברכות התורה מספר פעמים בלילה אחד כותב וז\"ל: 'אף אם למד והשאלה בברכות התורה האם עלות השחר הוא הזמן הקובע לברך את (סימן מז סי\"ב)הברכות או לא. שהנה מרן השלחן ערוך בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן'. ע\"כ. והמתבאר בדבריו, שאמנם כל חובה חדשה חלה היא בתחילת היום, כן, משום שישן בלילה, וכיון ששינת הלילה היא הסחת הדעת מברכות התורה והיינו בשקיעת החמה של היום הקודם, בכל זאת לגבי ברכות התורה אין הדין שבירך בבוקר, ומשכך צריך לברך ברכות התורה בבוקר. מברך ברכות התורה, ואף אם חזר לישון פעם שלישית שינת קבע. ולעומת אם בלילה אחד קם משנתו ובירך, ואחר זמן חזר לישון שינת קבע ושוב קם והכלל בדין הזה שאם ישן שינת קבע בלילה מיד מתחייב בברכות התורה, אף זאת אם ישן ביום אף אם ישן שינת קבע על מטתו, אינו מברך, וכמו שכותב : 'שנת קבע ביום על מטתו הוי הפסק, ויש אומרים (שם סי\"א)מרן השלחן ערוך דלא הוי הפסק, וכן נהגו'. ע\"כ. וביאור דבריו, שכנראה מרן סובר ששינה ביום היא הפסק, אך כיון שנהגו לא לברך כך עושים. טו. אין היסח דעת מעסק התורה ובברכות התורה יש דין מיוחד, שהנה במצוות אחרות כתפילין או ציצית, אם הורידם מעליו ועשה הפסק גמור, צריך לחזור ולברך, ובציצית דעת מרן שאף אם רק נפלה שצריך לחזור ולברך, וכן הוא הדין (סימן ח ס\"ט)השלחן ערוך בברכות הנהנין, ולעומת זאת בברכות התורה, כמה שמפסיק מללמוד כגון שהולך לעסקיו וכיו\"ב עדיין אינו מתחייב לומר ברכות התורה, ורק אם ישן שהחיוב ללמוד תורה הוא חיוב על כל רגע ורגע, ואין לנו רשות להסיח את נכנס הוא לכלל החיוב לברך שוב. וביאור החילוק הוא ענין מוסרי לכל אחד, דעתינו מהתורה כלל, מלבד מה שצריך לעשות לעבוד לאכול וכיו\"ב, ובסתם אין לנו רשות להפסיק מהלימוד אף לא לזמן מועט, וכיון שכך, גם כשאנו מתעסקים בדברים אחרים קבעו חז\"ל שאין בזה היסח הדעת כלל. ואכן יש ראשונים שסוברים, שאם אין היסח הדעת גם כשאינו לומד, הוא הדין לגבי שינה שאם ישן אין זה היסח הדעת לענין הברכות, והקובע הוא ולהלכה אפילו שינה אינה נחשבת להיסח הדעת אלא אם כן היא בלילה והיא עלות השחר. ולעומתם יש חולקים, שכשישן הרי הוא חשוב כמת ואכמ\"ל. שינת קבע. טז. עלות השחר מחייב בברכות התורה ובדברי מרן השלחן ערוך הנ\"ל, שאם למד בלילה אינו חייב לברך את ברכות התורה והיינו \"כל זמן שלא ישן\" נחלקו האחרונים בכוונתו, שהמגן אברהם כותב דהיינו שכל זמן שלא ישן כלל אינו מברך את ברכות התורה כלל, (ס\"ק יב) שכוונת מרן (על השלחן ערוך שם)אף אם עברו יומיים כך. אולם דעת הפרי חדש שכך אינו צריך לברך, אך אם ישן שנת קבע בלילה והתעורר בלילה צריך לברך לומר, שכל זמן שלא ישן באותו הלילה, שאמנם הלילה הולך אחר היום וכיון ברכות התורה. אולם בעלות השחר נכנס הוא לחיוב חדש של ברכות התורה, וצריך לברך בבוקרו של יום. ולכאורה זהו הפשט הנכון והאמיתי, וכך מתבאר ובעוד הרבה אחרונים. (סק\"ו) בדברי מרן החיד\"א בברכי יוסף והנה לכאורה צריך לפסוק שספק ברכות להקל ולנהוג כדעת המגן אברהם, והסכימו עימו האחרונים, שבכל (סימן נד) אולם בעל תרומת הדשן קבע כלל מקום שיש בו מנהג לברך, אין אומרים ספק ברכות להקל, וכאן הלא כותב מרן החיד\"א שנהגו לברך בבוקר חג השבועות את כל הברכות. יז. עדיף לברך ברכות השחר בעצמו ומסקנת הדברים שבבוקר חג השבועות יש ליטול ידיו לסירוגין ג\"פ, ואם לרוב בושתו עולה ומברך בעובר כולם. ויש להשיב על כך את מה שכותב רבינו שיברך בעבורם, וכך הוא המנהג בעולם הישיבות, שאחד הבחורים ישן והוא התורה. ויש כאלו שרוצים לחשוש לברכה לבטלה ומבקשים מאחר שישן עשה צרכיו יברך 'אשר יצר' ויסדר אחריה את כל ברכות השחר כולם, וברכות חיים פאלאג'י במועד לכל חי: \"יתן בקולו קול עוז בהתלהבות ויברך את כל הברכות\". וכך עדיף לעשות כמנהגנו מקדמת דנא, שכל אחד מברך לעצמו. יח. החידוש של רבי עקיבא איגר והחתם סופר ועמו גם החתם סופר, כתבו שיש (בהגהות לשלחן ערוך שם)הגאון רבי עקיבא איגר לפתור את הספק לגבי ברכות התורה, והיא שבשעות היום של ערב החג יישן וכך בצירוף שני דעות הללו יוכל לברך את ברכות התורה. וזהו 'פטנט' טוב קובעת הרי הוא ישן ביום, ואם נאמר שעלות השחר קובע הרי עלה השחר. שינת קבע על מיטתו, ואז בבוקר החג יברך ממה נפשך, אם נאמר ששינה מאוד, ומובא בשם החתם סופר שהיה ממנה תלמיד אחד שיישן ביום, שיברך אחר כך להוציא את כל תלמידי הישיבה. אולם לכאורה יש בעיה בזה, שהנה כתוב בתלמוד ירושלמי (ברכות פ\"ג) שמי התורה. והנה אם ישן ביום אין זה מועיל כלל, שהלא בתפילת ערבית הוא שגם ברכת 'אהבה רבה' של תפילת ערבית היא משמשת במקום ברכות את ברכות התורה. וכותבים על כך תלמידי רבינו יונה (הובא בבית יוסף שם) התורה, כיון שאמר 'אהבת עולם' למנהג הספרדים הרי שאינו חייב לברך עוד שקם בבוקר ורוצה ללמוד צריך לברך ברכות התורה, אולם אם לא בירך ברכות בירך ברכת 'אהבה רבה' ויצא ידי חובת ברכות התורה. בזה מברכות התורה, שבהן אף אם לא עסק בתורה לאחר הברכות יצא ידי עסק בתורה מיד לאחר הברכה, ואם לא עסק בתורה אינה פוטרת, והיא שונה בירושלמי שברכת 'אהבת עולם' פוטרת במקום ברכות התורה היינו רק אם והנה ודאי שרבי עקיבא איגר ידע מהאמור, אלא שיש להוסיף, שמה שכתוב חובתו. ואם כן בתפילת ערבית אם לא עסק בתורה לאחר מכן מיד אינו יוצא בברכה זו ידי חובת ברכות התורה. והנה עדיין אין זה פשוט כל כך, שהרי יש ראשונים שסוברים שאין הלכה : ברכת 'אהבת שהלא מיד לאחר ברכת 'אהבת עולם' קוראים קריאת שמע, ולמה לא תיחשב כהירושלמי כיון שהגמרא שלנו לא הביאה את זה. אולם יתירה מזאת מקשים, (שם ס\"ז)היא שעוסק בתורה. ובאמת שכן כתוב בשלחן ערוך שמע סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש לזהר לברך ברכת התורה קודם 'אהבת הנ\"ל. ובסעיף הבא (ס\"ח) כותב מרן: 'ויש להסתפק אי סגי בקורא קריאת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד בלי הפסק'. והוא כדברי הירושלמי עולם'. ע\"כ. וכותבים האחרונים, שבאמת אם לא בירך ברכות התורה ובירך ברכת 'אהבת עולם', מיד לאחר התפילה יאמר כמה פסוקים ויעסוק מעט בתורה כדי לצאת מן הספק. ומתבאר עוד בדברי ה'מאמר מרדכי' שם, שאף אם עוסק בתורה סמוך לעלינו לשבח עדיין הוא נחשב שלומד מיד לאחר ללמוד מיד לאחר הברכה, וזוהי גם כן הסיבה שאנו אומרים פסוקי ברכת ברכות התורה. מאידך, יש פוסקים שסוברים שאף בברכות התורה צריך כהנים לאחר ברכות התורה. הספרדים שבעלות השחר אפשר לברך ברכות השחר וברכות התורה ללא כל לכן אנו ננהג כמנהג אבותינו וכמ\"ש החיד\"א ורבינו חיים פאלאג'י וכל גדולי חשש. יט. עמידה בעשרת הדברות לאומרם בכל יום. אולם אומרת הגמרא שבטלום \"מפני תרעומת המינין\" שמע, בעשרת הדברות נרמזים כל תרי\"ג מצוות ולכאורה יש חשיבות מיוחדת שחכמים רצו לקבוע לומר עשרת הדברות בכל יום בציבור יחד עם קריאת גדולי הפוסקים אם הא מותר או אסור. שהנה במסכת ברכות (יב.) כתוב והמנהג הזה הוא קדום ביותר, עוד לפני מאות בשנים כבר התייחסו אליו מוכר, שבזמן קריאת הבעל קורא את עשרת הדברות עומדים על רגליהם, יש עדות בעיקר בקרב בני אשכנז אך גם בקהלות הספרדים המנהג הזה דהיינו כיון שאומרים את עשרת הדברות בלבד, יבואו האפיקורסים ויאמרו שהם מאמינים רק בזה. וכמו ששמעתי פעם את שולמית אלוני שר\"י שאומרת שבשבילה היהדות זה רק עשרת הדברות, ואיזה טפשות זו?! מה עם שמור את יום השבת?! לא תנאף?! ולכאורה לפי הגמרא הזו אין לעמוד ולהדגיש את יחודיותם של עשרת הדברות בכך שהוא עומד, שהרי בכל קריאת התורה הוא יושב ויש בזה משום מרן החיד\"א בספר טוב עין [ שהגמרא דיברה דוקא כשאומרים רק את עשרת הדברות ולא יותר, תרעומת המינים. וענו על כך גדולי הפוסקים ]סימן י אך אם קוראים את כל הפרשה, ובכל שבת קוראים פרשה אחרת, ורק באמירת עשרת הדברות עומדים אין לחשוש בזה. להם שאסור לעמוד בקריאת התורה של עשרת הדברות. והנה כל האחרונים בשאלה את כל צדדי הסברות שנאמרו בזה מגדולי הפוסקים, והרמב\"ם עונה לאור. ושם (סימן צג) מובא ששלחו לרמב\"ם את השאלה הזו, ומפרטים לו שם הכותרת של מפעליו היה שמצא ספר תשובות הרמב\"ם בכתב יד והוציאם תלמיד חכם, וחיפש ומצא כתבי יד עתיקים והוציאם לאור עולם. גולת והנה בשנת תרצ\"ד חי בירושלים יהודי בשם הרב אהרון פריימן שהיה חוקר שדנו בנושא הזה כהחיד\"א ושו\"ת דבר שמואל (לרבינו שמואל אבוהב סימן רעו) לא היה בידיהם את תשובת הרמב\"ם הזו ולא ראו אותה. ולכן להלכה אין עומדים בזמן קריאת התורה בעשרת הדברות וכדברי הרמב\"ם. אולם אם נמצא בבית הכנסת שנהגו בו לעמוד והוא ישאר לשבת, יש לדעת שמלבד שהוא מביא לידי מחלוקת, נוסף על כך הוא עובר על מה בזה כל חשש. וכמו כן יש פתרון שבדרך כלל מעלים את הרב לקריאת התורה ואם הוא יודע שכך הוא המנהג שיעמוד מתחילת קריאת התורה, וממילא אין שכתוב במסכת דרך ארץ 'לא יהיה עומד בין היושבים ויושב בין העומדים'. של עשרת הדברות שהיא העליה החשובה ביותר, והציבור קמים בתחילה, ואמנם הציבור כולם מתיישבים מיד לאחר הברכה, אך הוא ימשיך לעמוד עד סיום הקריאה ויצא בכך מן המחלוקת. ובזמנו כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה עולה לתורה היינו עומדים מתחילת הקריאה ועד סוף, ואני ואחיי כשהיה עולה לתורה לעליית מפטיר היינו עומדים עד שסיים את קריאת המפטיר ובירך את ברכות ההפטרה. הלכה למעשה: מנהג כל תפוצות ישראל להישאר ערים בליל חג השבועות ולעסוק א. . (אות ב)בתורה לכתחילה עדיף לקרוא בליל חג השבועות את התיקון כפי שסידר רבינו ב. האר\"י ז\"ל. אך מי שיודע בעצמו שאם ילמד דברים אחרים יצליח להתמיד מהיות טוב לשלב ולקרוא חלק מהלילה תיקון ובשאר הזמן ילמד כרצונו. בלימודו וישאר עירני בכל הלילה, ילמד כפי אשר ליבו חפץ. ועל כל פנים (אות ג-ה) הלומד, והגיע זמן עלות השחר של חג השבועות, אינו חייב להפסיק ג. מלימודו לצורך ברכות התורה בזמן עלות השחר של שעות זמניות, ויכול להמתין עד זמן עלות השחר של שעות השוות ולברך אז את ברכות התורה. (אות ט) כשיגיע עלות השחר ילך ויעשה צרכיו ויטול ידיו ולא יברך 'על נטילת ד. (אות יא)ידים', אך יברך את שאר ברכות השחר וברכות התורה כהרגלו. שניות שהיא שינת ארעי, ונגע 54 אם נמנם במהלך הלילה כשיעור שלה. (אות יב)במקומות המכוסים, יכול לברך ברכת 'על נטילת ידים' בבוקר. (אות יז) עדיף לברך ברכות השחר בעצמו ולא לצאת על ידי אחר. ו. אין לעמוד בתחילת קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, אך אם עומד ז. מתחילת קריאת התורה, או שרב המקום עולה ונעמד יכול להישאר עומד, ועל כל פנים שאין לעורר מחלוקות על זה. (אות יט)."},{"filename":"56.pdf","content":"אם יכול לעשות| עיקר זמן קריאת שמו\"ת| חשיבות סעודה שלישית| חיוב נשים בסעודה שלישית| יסוד חיוב סעודה שלישיתנושאי השיעור: התחיל סעודה | סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת| לסעוד סעודה שלישית לפני חצות| שתי סעודות בליל שבת או שלוש סעודות ביום לסעוד סעודה שלישית קודם שהתפלל תפילת מנחה. | שלישית לפני הזמן ונמשכה סעודתו20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בהעלותך נמסר ח' סיון תש\"פדיני סעודה שלישית לע\"נ הנדיב היקר אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.| 56 'גליון מס א. הנדיב אדמונדו צפדייה ז\"ל , שזכותו רבה הנדיב היקר אדמונדו צפדייה ז\"להשבוע חל יום פטירתו של מאוד בבניין הבית הגדול הזה - בית המדרש 'יחוה דעת'. וכאשר בזמנו, בתחילת הדרך, באתי ובקשתי ממנו שיקח על עצמו את העול הגדול של הקמת הבנין הגדול הזה שנאמד במיליונים, הוא מיד נרתם והביע את נכונותו לתרום סכום גדול, וכשלאחר מכן ראיתי שאין הקומץ משביע את הארי וצריך עוד כדי לסיים את הבנין, פניתי אליו שוב למרות אי הנעימות הגדולה שהיתה על ישיבות שונות ומקומות תורה שביקשו ממנו תרומה, והיה תורם להם ביד ביד רחבה, הוא היה אוהב לומדי תורה, ומפעם לפעם היה מתקשר אלי ושואל וכל בקשה שהיה בה כדי אחזקת תורה ותלמידי חכמים היה הוא נותן ותומך לשכנוע כלל, ומיד נתן והשלים את החסר, ולא פסק מלתת לכל אורך הדרך. כרוכה לי בכך, אולם הסברתי לו שאין ברירה וצריך עוד, והוא מצידו לא נצרך רחבה. קבלתי על עצמי שאומר אני קדיש לעילוי נשמתו, ויהי רצון שתהא נשמתו להתאסף בבתי כנסיות לצורך אמירת קדיש מחמת מגיפת ה'קורונה', לכן והנה השנה אמר לי בנו שיחי' שמתגורר כיום בפנמה, ששם עדיין אין אפשרות צרורה בצרור החיים אמן. ב. מקור חיוב אכילת שלוש סעודות בשבת בכל יום המנהג הוא לאכול שתי סעודות אחת בבוקר ואחת בערב, וכך הוא תקנו חכמים לסעוד בשבת שלוש סעודות. אחת בלילה ושתיים ביום. והנה המנהג כיום אצל רוב בני אדם, וזהו גם כן הנכון על פי כללי הרפואה. ובשבת חכמים הוסיפו סעודה נוספת והיא סעודה שלישית. ולמדו זאת מפרשת : 'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום (שמות טז, כה)ירידת המן שבשבת (שבת קיז:)לא תמצאוהו בשדה', משילוש התיבה \"היום\" למדו חכמים מהתורה, והיינו שיש חיוב מדאורייתא לסעוד שלוש סעודות בשבת. אולם יש צריך לסעוד שלוש סעודות. ויש ראשונים שסוברים שהוא דרשה גמורה שסוברים שהוא חיוב מדרבנן גרידא. ג. חיוב הנשים בסעודות השבת אולם זה ודאי שלכולי עלמא חיוב אכילת שלוש סעודות בשבת הוא גם על שהוא מצות עשה שהזמן גרמא כיון שהוא זכר לנס של ירידת המן, ואף הן הנשים. והטעם, שלהסוברים שסעודות שבת הוא חיוב מדאורייתא, למרות (שבת פרק כל כתבי הקדש סימן שצז)היו באותו הנס לפיכך חייבות וכ\"כ המרדכי (בחידושיהם על ואילו הרמב\"ן והר\"ן (דפוס פראג סימן תרמב).ומהר\"ם מרוטנבורג כתבו, שבכל חיובי שבת ובמצוות השייכות בה הושוו נשים מסכת שבת קיז.) לאנשים וממילא חייבות הן כמותם. ועוד טעמים נאמרו בזה. ד. חשיבות סעודה שלישית שכל הזהיר בשלש סעודות בשבת ניצול משלוש (שבת קיח.) איתא בגמרא פורעניות. ושלושת הפורעניות הן, שלקראת הגאולה יהיה סבל גדול בעולם שהוא חבלי משיח, והשני הוא מלחמת גוג ומגוג והשלישי הוא דינה של גהינם. והמשמעות שהמקפיד על ג' סעודות בשבת הוא ניצול מכל מיני צרות 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו כתוב שמי (פרשת יתרו דף פח ע\"א) בזמן ביאת המשיח. לעומת זאת בזוהר הקדוש שאינו מקיים שלושת הסעודות בשבת אינו מבני המלך ואינו מעם ישראל וכו' מובא שרב נחמן היה ועוד דברים קשים מאוד ע\"ש. והנראה שיש בזה שכר עצום על כך ומאידך (קיח:)עונש גדול לנמנע מזה, שהנה בגמרא מסכת שבת אומר \"תיתי לי דקיימית שלוש סעודות בשבת\", והיינו שהיה משבח את עצמו (באדרא בזה שהיה מקפיד על שלוש סעודות בשבת. וכן נמצא בזוהר הקדוש שרבי שמעון בר יוחאי העיד על עצמו שמעולם לא ביטל סעודה שלישית.רבה) ה. הסעודה החשובה ביותר ובין רבותינו המקובלים יש מחלוקת איזו סעודה יותר חשובה בשבת, יש שאומרים שסעודת הבוקר היא החשובה ביותר. ויש אומרים שסעודה ראה כף החיים סימן רצא אות [ שלישית היא החשובה מבין שלושת הסעודות . ויש ספר 'עמק ברכה' (שמות שם). וכן כתוב בפירוש האלשיך הקדוש לתורה ]ב בעצמו, והוא גם תפס שסעודה שלישית שחיברו אביו של השל\"ה שהיה מקובל גדול שכבוד יום קודם לכבוד לילה, והיינו עלית על כולנה. והנה בגמרא איתא (פסחים קה.) שסעודות היום קודמות בחשיבותן לסעודת הלילה, אולם בגמרא עצמה אין כותב שיכול אדם לערוך בשחרית סעודה קלה ראיה אם מדובר דוקא בסעודה שניה או שלישית, ואדרבא מרן החיד\"א בשו\"ת (סימן עד אות יב) חיים שאל ח\"א ובסעודה שלישית לסעוד סעודה גדולה, ומוסיף שכן היה המנהג בליוורנו. וגם אות ח). 51 (רוח חיים סימן רפט וראה גיליון מספררבינו חיים פאלאג'י כותב כן ו. אכילה לכבוד שבת לאכול את סעודת יום השבת, וכיון שיש הרבה שעות מאז סעודת הלילה ביאור הענין מפני מה סעודה שלישית היא החשובה ביותר, שהנה אדם שבא (סימן רצא) בא כשהוא רעב לסעודה, והוא ממלא כריסו, ועל כך כותב הטור ועצם הדבר שחוסם עצמו בסעודת הבוקר שהיא חשובה כדי שיוכל לאכול שלישית\". ובמיוחד מצוי הדבר בשבתות החורף ששעות היום מצומצמות. \"שהחכם עיניו בראשו ולא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה סעודה שלישית ניכר הדבר שסעודה שלישית היא חשובה ביותר. מביא את הטעם האחרון, ומסיק ממנו ואינו צריך לאכול כל כך ממילא כל האכילה היא לשם המצוה ולכבוד השבת. זה רק לשם כך אלא גם לשם עצמו, אך בסעודה שלישית שהוא אמנם שבע סעודות השבת גם כשאומר שהוא אוכל לשם שמים ולשם המצוה ודאי שאין המצוה לכבוד השבת. ומשכך היא סעודה החשובה ביותר. שהרי בשאר הוא סעודה נוספת והיא סעודה שלישית, ומחייב את עצמו לאכול רק בשל בבוקר, ואוכל סעודה בערב - סעודה רביעית - מלוה מלכה, ובאמצע מכניס רוב בני אדם היא לאכול שני סעודות ביום, וכך הוא גם בשבת אוכל סעודה טעם נוסף לכך שסעודה שלישית היא החשובה מבין הסעודות, שהנה רגילות (מחזיק ברכה סימן רצא אות א)ומרן החיד\"א הלכה למעשה, שכל האכילה הזו בסעודה שלישית היא לשם המצוה בלבד, ע\"ש. ז. סעודה רביעית וסעודה שלישית החורף סעודה שלישית קשה אך סעודה רביעית קלה היא, ואילו בימות הקיץ שהולך בדרך הנכונה, שמחשב את צעדיו יכול להסתדר. ובארץ ישראל בימות לאור כל האמור, יש ימים שסעודה שלישית היא קלה ויש יותר קשה, ומי (עיין בן איש חי ש\"ב פרשת ויצא אות סעודה רביעית קשה, ובפרט למאמר המקובלים ) שמן הראוי לאוכלה קודם זמן חצות, אך סעודה שלישית קלה. כז נשאר לאמירת סליחות ברוב עם היה סועד סעודה רביעית לפני שיצא את לביתו כדי לאכול סעודה רביעית. ובימי חודש אלול שלאחר השיעור היה חצות. וכשהיה מוסר את השיעור במוצאי שבת היה ממהר לאחר השיעור והיה מתכנן את צעדיו מראש כדי שלא להפסיד מלאכול סעודה רביעית קודם ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד מאוד לאכול סעודה רביעית קודם חצות, ביתו למסירת השיעור. ובנוסף היה מקפיד לבצוע על הלחם בסעודה רביעית.ואמנם לגבי חיוב פת בסעודה רביעית יש מקום לדון בזה ויבואר אי\"ה [.]בשיעורים הבאים וזאת יש לדעת שעם כל חשיבותה של סעודה רביעית ומעלתה, חשיבות סעודה שלישית גדולה יותר, ואם חלילה מרגיש שצריך לבטל אחת מהן שיבטל סעודה רביעית ולא סעודה שלישית, כיון שסעודה שלישית היא תקנת חכמים ממש, ואילו סעודה רביעית היא מידת חסידות. ח. שיעור אכילה בסעודה שלישית שיאכל (שם ס\"א)ואם קשה לו לאכול סעודה שלישית, כתב מרן השלחן ערוך כביצה, וזהו כשתי פרוסות לחם לערך. ויש לומר, שאם קשה לו לאכול כביצה שיאכל כזית, כדי שיהיה על זה שם של המוציא וברכת המזון. ואם גם זה אינו יכול לאכול כתוב שיכול לאכול פירות וכיו\"ב, ויבואר בשיעורים הבאים אי\"ה. ט. זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום והנה בחורף כאן בארץ הקודש, שלילות שבת ארוכים מאוד, יכול לקום מוקדם בבוקר בשעה מאוחרת קשה מאוד לאכול אחר כך גם סעודה שלישית כראוי. אינו שבע כל כך, וזה היותר טוב. אולם אם קם מאוחר וסועד סעודת שבת ולסעוד את סעודת השבת בבוקר מוקדם, ולסעוד סעודה שלישית כשהוא המגיעים ועוסקים בתורה, ולאחר התפילה ממשיכים ללמוד בחברותות מוקדמת בשבת בבוקר ועוסקים בתורה, וכבר שעה קודם נץ החמה יש רבים סבירה. וכמה יפה המראה הזה בכל שבת שאני רואה אנשים שבאים בשעה אם מסיים את הסעודה בלילה מאוחר עדיין יכול לישון בשפע ולקום בשעה ובכלל יש לעורר על זה שבשביל מה לקום מאוחר בשבתות החורף, שהרי גם ושיעורי תורה וכיו\"ב. ואפשר גם לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, שהלא מעיקר ההלכה, וכפי (ח:)הנראה מדברי רבותינו הראשונים בחידושים על הגמרא במסכת ברכות (שער הכוונות דף זמן קריאת שמו\"ת הוא בשבת בשחרית. אכן לפי רבינו האר\"י זמנה ביום שישי לאחר תפילת שחרית, מלבד ביו\"ט שחל בערב שבת סב ע\"א) שמו\"ת בצוותא, והיו קהילות שהיו עושים כן לאחר שחרית קודם קריאת קהילות שהציבור היו מתאספים בבית הכנסת קודם תפילת שחרית וקוראים שאז זמן קריאת שמו\"ת הוא בבוקר גם לפי רבינו האר\"י. ובזמן הראשונים היו התורה. ועל כל פנים יש להשלים את קריאת השמו\"ת קודם סעודת שבת בבוקר. והחיוב לקרוא שמו\"ת הוא הלכה ולא חומרא או חסידות, וזה לא דבר כל כך קשה לקיימו. שלישית כשהוא קץ באוכל, וכל מה שאוכל הוא בשביל המצוה, אכילה זו ויש לדעת עוד, שאם אדם שבע מסעודת שבת בבוקר והוא אוכל סעודה אינה מצוה אלא אף איסור יש בה, וספק אם ברכת המוציא שמברך איננה שאכילה גסה אינה אכילה. (יומא פ: בבא קמא קי.)ברכה לבטלה, שהרי קיימא לן אמנם אסורה קץ באוכל, ובתוך כך שקעה השמש ונכנס יום הכיפורים והמשיך לאכול אינו ודוגמא לדין הזה הוא אם אכל בערב יום כיפור אכל לשובע נפשו עד שהוא [ חייב על אכילה זו כרת, כיון שאין על אכילה זו דין של אכילה .]אכילה זו אך לא חייבים עליה כרת י. לסעוד בליל שבת סעודה ראשונה ושניה ויש אפשרית, וכגון צרפת, שיש מקומות בחורף שם שהזריחה בחורף היא ברבע בחוץ לארץ ישנם מקומות ששלוש סעודות בשבת הן מצוה כמעט בלתי ]אמנם כעת מדברים שם לשנות את השעון כמו באנגליה[ !לכתחילה, ולא להתפלל לפני הנץ בדיעבד, עד שמתפלל ומתחיל את הסעודה עוד מדינות בדרום אמריקה שכך הוא המצב. והנה שם מי שרוצה להתפלל לתשע בבוקר מגיע לסעודה שלישית שהיא בארבע וחצי לערך כשהוא שבע כהוגן מחמת האכילה של הבוקר. ובליטא המצב יותר גרוע שהשקיעה שם בשעה שלוש, וככל שהולכים יותר צפונה היום יותר קצר והלילה יותר ארוך. והנה, הפוסקים דנים בארצות אלו שכך הוא השעון, אם יכול לערוך בליל שבת office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א סעודה ראשונה בכניסת שבת ולאחר כמה שעות שעדיין הוא מוקדם לסעוד סעודה שניה, וביום לסעוד רק סעודה אחת והיא תהיה סעודה שלישית. ולמעשה, מסיקים הפוסקים שאי אפשר לעשות כן, כיון שעל כל פנים ביום שבת חייב לסעוד שתי סעודות, גם כאשר היום קצר. יא. לסעוד את שלושת הסעודות ביום השבת מתאחרת מאוד, אם יכול בליל שבת לקדש על היין וישתה רביעית יין כדי ונידון זה מצוי גם במקומות בהם השקיעה היא מאוחרת בלילה וכניסת השבת ארוך ממילא, לסעוד שלוש סעודות וכך לצאת ידי חובה, אולם גם בזה כתבו שיהיה קידוש במקום סעודה, אך לא לאכול סעודה ראשונה, וביום שהוא (נתיב הפוסקים שלא ניתן לעשות כן. אכן יש מחלוקת בזה, ורבינו ירוחם סובר שמותר לעשות כן אפילו לכתחילה, כיון שהזמנים אינם מעכבים, יב חלק א) שמספרת על רבה שתלמידיו היו (קא.)והראיה מהגמרא במסכת פסחים עוסקים בתורה, ואחר כך היו מתארחים באיזו אכסניא ששם היו סועדים סעודת שבת יחד עם כל האורחים. ורבה היה אומר להם לקדש על היין מקודם ללימודם כדי שלאחר שיגמרו ללמוד פעמים ויבואו לאכסניא ויכבה הנר, ולא יקבלו אוכל ויבטלו מסעודת ליל שבת. ושם הפוסקים דנים כיצד רבה היה אומר להם כן, שהלא יש עליהן גם חובת סעודת שבת, ולמה לא אמר להם שיאכלו קודם סעודת שבת מיד לאחר הקידוש. ומבארים שם התוספות ) שכיון שיכולים לאכול את הסעודה בבוקר (פ\"י סימן הוהרא\"ש (ד\"ה ובקידושא) די בזה. אך את הקידוש חייבים לעשותו בלילה. והנה בעלי התוספות היו מתגוררים בצרפת והיה זה מציאותי מאוד אצלם שהשקיעה באה מאוחר בלילה, ובפרט אם הולכים בשיטת רבינו תם, וכאמור לעיל, ולעומת זאת היום הוא ארוך מאוד. אכן משמעות דברי התוספות שם והרא\"ש שאין זה לכתחילה, אך שיטת רבינו (פרק ל ירוחם הנ\"ל היא שמותר לעשות כן אף לכתחילה. ומלשון הרמב\"ם מוכח שלא ניתן לשנות את הזמנים, וכל סעודה יש את מהלכות שבת הלכה ט) הזמן שלה שהרי כתב וז\"ל: 'חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת יש (הנ\"ל)ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה'. ע\"כ. וגם לפי הזוהר הקדוש לסעודות זמנים קבועים ואין לשנות. יב. זמן של רחמים כתוב שבכל לילה בשעת חצות מתעוררים מידות (שם)דרך אגב, בזוהר הקדוש הרחמים והקב\"ה משרה את רחמיו בעולם, ובאשמורת השלישית לפנות בוקר, הוא זמן שיא הרחמים. ולעומת זאת בזמן המנחה יש התגברות הדינים, חוץ משבת קודש, שמתעוררים מידות הרחמים דוקא בזמן מנחה ובשעת סעודה שלישית. יג. סעודה שלישית קודם חצות ולאחר מכן יטול את ידיו ויסעוד את הסעודה השלישית, אם נכון לעשות את הסעודה, דהיינו שבאמצע הסעודה יברך ברכת המזון, ויפסיק לזמן מה, לקיים את סעודות השבת כהוגן באופן שיתחיל את הסעודה בבוקר, ויחלק הפוסקים דנים במי שאינו מסוגל לאכול יותר משני סעודות ביום, ורוצה שניתן לעשות כן, וכן (סימן קב) כן. ודעת רבינו אליעזר ממיץ בספר 'יראים' וכן הנמוקי יוסף ועוד כמה מרבותינו הראשונים. וביאור דעת בעל הלכות גדולות ומביאים אותו הרמב\"ן, הרשב\"א, והר\"ן בחידושיהם (קיז:)על מסכת שבת דעתם הוא שחלוקת הסעודות לזמנים אינו מעכב. סעודה שלישית לפני זמן מנחה, ויש אף שסוברים שאם הקדים סעודה ולעומתם יש הרבה ראשונים שאינם סוברים כן, ולדעתם אי אפשר להקדים שם כתוב, שאם פרצה שריפה בשבת במקום שאין שלישית לפני זמן מנחה לא יצא בדיעבד, וצריך לחזור ולאכול. והראיה (שם)מהגמרא מסכת שבת כל חשש של פיקוח נפש ואין שום גוי שיבוא לכבות, שאסור לכבות, אך מותר להציל מזון לצורך סעודות השבת. וכתוב בגמרא שאם השריפה אירעה בתחילת השבת יכול להציל מזון שלוש סעודות, ואם אירעה בשבת בבוקר יכול להציל מזון שתי סעודות, ואם השריפה אירעה בזמן מנחה, יכול להציל לאחר חצות, וזו המציאות, אך אין בזה כדי לומר שאי אפשר לסעוד סעודה המתירין יענו על ראיה זו שבאמת מנהג העולם הוא לאכול סעודה שלישית מזון סעודה אחת, ומוכח שסעודה שלישית זמנה הוא לאחר חצות. אכן, שלישית בבוקר. יד. סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת כיצד אוכלים סעודה שלישית בשבת זו, ומלבד זאת יש נידון רחב לגבי אכילת בזמן המנחה, ומביאים ראיה מדיני ערב פסח שחל בשבת. שדנים הפוסקים בנידון הנ\"ל יש מהפוסקים המצדדים לומר שסעודה שלישית צריכה להיות אאמו\"ר וביעור החמץ בשבת זו. והרבה פוסקים הביאו להלכה פתרון פשוט, ו החזיק מאוד מפתרון זה, והוא, לקחת מצה ולטגנה בשמן עמוק מרן זצוק\"לראה באריכות בשו\"ת יביע אומר ח\"ו חאו\"ח סימן לט ובשו\"ת יחוה דעת מיום שישי, וברכתה המוציא, וניתן לקיים בה את שלושת סעודות השבת. [ ]ח\"א סימן צא מזונות. ודין זה הוא גם בלחם שאם חתכו לחתיכות קטנות וטגנם בשמן הרי אך אם היא נשברת במהלך הטיגון היא נחשבת ל\"פירורים\" וברכתה תהיה תישאר שלימה ויהיה בה שיעור של כזית, וניתן אף להוסיף לה ביצה וכיו\"ב. במצה שיעור אכילה של כזית. דהיינו שבטיגון המצה יש להקפיד שהמצה אך יש לשים לב לפרט חשוב שהרבה מזניחים אותו, והוא שצריך שיהיה הם פירורים וברכתם מזונות, למרות שאוכלם לאחר מכן ביחד. הוא כבישול או לא. וכמו כן יש פתרון להכניס את המצה לתוך סיר רותח של והדין הזה הוא דוקא בטיגון בשמן עמוק, כיון שבסתם טיגון יש מחלוקת אם מרק, אך זה לא פשוט כיון שבנקל יכולה להישבר וכאמור. ועם כל בתנור ברכתו תהיה מזונות, אך אסור יהיה לאוכלו בערב פסח. ויש בזה חידוש גיסא אם לוקח קמח מצה ויערבב אותו עם אגוזים וסוכר וכיו\"ב ויאפה אותו והנה מצה מבושלת ברכתה המוציא, ומותר לאוכלה בערב פסח. ומאידך (ירושלמי פסחים פ\"י ה\"א)מעניין, שחז\"ל אסרו לאכול מצה בערב פסח מזונות ואסור לאוכלן בפסח. וההבדל ביניהם שכשאופה את המצה אף אם זאת ישנה ברכת המוציא שמותר לאוכלו בערב פסח, ויש כאלו שברכת היא אין את הטעם של המצה כיון שקיימא לן שאין אפיה מבטלת את האפיה מלבד להסוברים שיש דין של מכה הקודמת, וכמו שבשבת אין אפיה אחר אפיה ומשכך אם הניח לחם אפוי על [ וכן הפלאטה בשבת לא עבר כל איסור בשבת (סימן שיח ס\"ד)בפטיש באוכלין, ואין הלכה כן, וכמו שפסק המשנה ברורה , לכן ])גם כשאפה את המצה עם הסוכר והאגוזים עדיין שם מצה עליה. אך כשלוקח הסיק להלכה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (שו\" יביע אומר ח\"ח חאו\"ח סימן לה מצה ומטגנה, הטיגון הוא כבישול המבטל את שם האפיה, וממילא יש כאן המוציא, מותר לאוכלה בערב פסח. והחילוק הוא שיש לדון את דיני ברכות שם חדש ואין היא אותה מצה שהיתה לפני כן, ולכן למרות שברכתה נשארת הנהנין לחוד ודיני מצה לחוד. אך למנהג החסידים עדיין יקשה שהלא הם אינן אוכלים 'שרויה', ומנהג זה כאשר הן מרוסקות, ממילא שם מצה פוקע מהן, ואפשר לצאת בהם ידי חובה. שהטוב ביותר לאכול 'קניידאלעך' העשויות מקמח מצה, כיון שהם מבושלות בהם ידי חובה רק בשעת הדחק. ולכתחילה יש להיזהר. המשנה ברורה כותב מצה, ועוגות של הבד\"ץ העשויות מקמח תפו\"א ברכתם 'שהכל', ואין יוצאים ולכן מטעם זה בערב פסח שחל בשבת אין אוכלים עוגות העשויות מקמח התחיל לכל היותר לפני כמאתיים וחמישים שנה, לכן הם מסתפקים בפירות בלבד. טו. הראיה מערב פסח שחל בשבת לנידוננו ולפי האמור בהלכות ערב פסח שחל בשבת, כותבים הפוסקים להוכיח שיש זבחי וכו''. וחכמים הוסיפו ששעתיים קודם יחול כבר איסור חמץ, והוא משעה מהתורה הוא מזמן חצות היום. והאיסור כתוב בפסוק 'לא תשחט על חמץ דם לאכול סעודה שלישית בזמן המנחה. שהנה בערב פסח דין ביעור חמץ רביעית. והנה כתוב במשנה שערב פסח שחל בשבת מבערים את החמץ בערב מצות סעודה שלישית כשהיא קודם חצות, שאם לא כן למה הגמרא לא בבוקר שתי סעודות כשהוא קם מוקדם וכאמור לעיל. ומוכח שאין מקיימים בזמן המנחה והוא כבר זמן האיסור של אכילת חמץ. ולכאורה הלא יכול לקיים הלילה וסעודת הבוקר. אך סעודה שלישית אין משאירים שהלא זמנה הוא שבת ומשאירים מזון שתי סעודות. ופירוש הדבר שמשאירים את מזון סעודת אמרה כאמור. שיעור מזון סעודה אחת לבוקר והיא סעודת שבת מכובדת ויש בה פת בשיעור את מצות סעודה שלישית בבוקר, ומה שכתוב במשנה היינו שהוא משאיר ולמעשה הראשונים דוחים את הראיה הזו, ה'יראים' כותב שאכן ניתן לקיים שאוכל ומברך ברכת (אות יא),של יותר מכביצה, ומחלקה לשניים וכאמור לעיל המזון, ומפסיק מעט זמן ואחר כך מתחיל לאכול שוב. וכך הוא מקיים סעודה שלישית כיאות. ובביאור הגמרא כותב שם \"שתי שביעות\", ע\"ש. ויש ראשונים שמבארים את הגמרא שם, שאכן יכול לאכול סעודה שלישית ולשמוע קריאת התורה וכו' וכל האריכות הנגזרת מזה, ובנוסף צריך לאכול באותה שבת. והטעם שהרי בבוקר הוא צריך להתעורר מוקדם ולהתפלל שתי סעודות הוא כיון שחכמים ביטלו את החיוב לאכול סעודה שלישית בפת בכל שבת קודם חצות, וטעם הענין שחכמים אמרו שם שמשאיר לעצמו מזון שתי סעודות, ויכול לבוא על ידי כך לאיסור אכילת חמץ לאחר זמן האיסור. אכן בכל שבת יכול לקיים סעודה שלישית בבוקר קודם חצות. טז. מסקנת הדברים אם נאנס ולא אכל סעודת ליל שבת מכל סיבה שהיא, זהו מצב של בדיעבד, מקדש בבוקר את הקידוש של הלילה אך אינו אומר 'ויכולו' שזה צריך לומר ויכול לאכול ביום השבת שלוש סעודות בדיעבד. ואם לא היה לו יין בליל שבת , ובמקום זה אומר ]ויכול לומר בלילה 'ויכולו' עד עלות השחר[ בלילה דוקא של פת ביום. ואם לא אכל מזונות או שתה רביעית גם כן צריך לחזור ולקדש בלילה ושתה רביעית או שאכל מזונות, באופן זה צריך לאכול שלוש סעודות 'ושמרו בני ישראל וכו' ומברך 'הגפן' וברכת הקידוש של הלילה. אך אם קידש כיון שלא קיים קידוש במקום סעודה. פעם סעודה שלישית בזמן המנחה, והטעם שלכתחילה חלוקת הסעודות וסעודה שלישית גם כן בבוקר קודם חצות, יש לומר לו שעליו לאכול שוב ואם יאמר אדם שאכל סעודה ראשונה בלילה וסעודה שלישית בבוקר מוקדם בזמניהם הוא בדוקא, וכמו שמוכח מהרמב\"ם לעיל. יז. כל סעודה בזמנה ועוד כמה פוסקים עמו, ]אשר חי לפני כשלוש מאות שנה[ ' שכותב שאם בספר 'חמד משה (סימן רצא ס\"א)כתבו על דברי הרמ\"א בהלכות סעודה שלישית משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם ודעימיה שהלא השלחן ערוך בסעיף ב' כותב על סעודה שלישית וז\"ל: 'זמנה לא אכל בליל שבת יאכל שלוש סעודות ביום שבת. וכותבים עליו החמד משה לכן לא קיים מצות סעודה שלישית'. ולפי זה נראה שדעת השלחן ערוך שכל סעודה צריכה להיות בזמנה, אם כן אם הוא לא אכל סעודת ליל שבת בזמנה הפסיד כיון שכל סעודה צריכה להיאכל בזמנה בלבד. ומוכח דלא כהרמ\"א. אך התשובה היא כהתוספות והרא\"ש הנ\"ל שהם יסוד ההלכה שניתן לסעוד שלוש סעודות ביום, שכל מה שהם דיברו הוא בדיעבד, שנאנס וכיו\"ב. אך לכתחילה ודאי שאין לו לעשות כן, וכיון שביום יכול הוא לאכול סעודה שלישית בזמנה כיון שהיום עוד לפניו עליו לעשות כן, ואם לא עשה כן לא יצא ידי חובה. ועל כך מדבר השלחן ערוך. יח. להתחיל סעודה שלישית קודם הזמן ולסיימה בזמנה לפי האמור שסעודה שלישית אינה יכולה להיות קודם שש שעות ומחצה, יש לדון במקומות בהם חצות היום הוא מאוחר - בשעה שתיים, ורוצה להתחיל סעודה שלישית קודם הזמן ולאכול אז כזית לחם, וימשוך את סעודתו עד לאחר הזמן ואז יאכל שיעור כביצה של לחם, אם נכון לעשות כן או לא. ולהלכה יש לומר שלכתחילה אין לעשות כן, וצריך להתחיל את הסעודה בזמנה ולסיימה כראוי. אך אם התחיל את הסעודה בדיעבד אינו צריך להפסיק ולהתחיל שוב לאחר מכן אלא יכול לסיים את הסעודה כסעודה שלישית כרצונו. יט. סעודה שלישית קודם תפילת מנחה ויש לדון עוד אם יכול להתחיל סעודה שלישית קודם שהתפלל מנחה. שהנה שלפי דברי רבותינו המקובלים והאר\"י הקדוש שאם (שם) הבן איש חי כותב חובה. והוא בעצמו בתחילת דבריו נראה שדעתו שבדיעבד יצא, ובסיום דבריו סעד סעודה שלישית קודם שהתפלל מנחה אפילו בדיעבד לא יוצא ידי משמע שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה. ועדיין לא התפלל מנחה יש איסור בדבר. אכן אם אכל עד שיעור כביצה קודם תפילת מנחה. שהנה בכל יום כשרוצה לאכול לחם לארוחת צהרים שמעבר לשאלה בדיני זמן סעודה שלישית עצמה, יש לדון אם יכול לאכול שהתפלל תפלת מנחה, אך ודאי שלכתחילה יש לחוש לדברי הבן איש חי. כיון והנה בדעת הפוסקים משמע שאין זה מעכב לסעוד סעודה שלישית קודם ויש בזה מחלוקת אם היא ביצה [ ועד בכלל נחשבת אכילה זו לאכילת ארעי ויותר מכביצה היא אכילת קבע, ואסור ]בקליפתה או ללא קליפתה ואכמ\"ל לאכול סעודת קבע קודם תפילת מנחה. כ. אכילת ארוחת צהרים על כמה דברים שאסור לעשות כשיש לפניו מצוה לקיים ואחד מהם הוא דין זה נאמר לגבי כל מצוה שהגיע זמנה. וזו משנה מפורשת במסכת שבת (ט:) סעודה גדולה. ומהי 'סעודה גדולה' יש בזה דעות בפוסקים, ולהלכה 'סעודה לקבוע סעודה קודם תפילת מנחה, ע\"ש. והגמרא שם אומרת שסעודה היינו גדולה' היא סעודה שיש בה שמחה יתירה ושותים בה יין כגון סעודה של עדיין היא סעודה גדולה, או לחילופין אם הוא אינו נוהג לשתות יין, עדיין היא ברית מילה שבע ברכות וכיו\"ב, ואף סיום מסכת, ואף אם עשו סעודה ללא יין נחשבת לסעודה גדולה והאיסור עדיין בעינו. כיון שמסתכלים על רוב סעודות כיוצא בה. ולגבי סעודות שבת יש בזה מחלוקת אם הן סעודות גדולות או לא, ולהלכה אינן נחשבות לסעודה גדולה. מנחה גדולה, ויש מתירין סעודה גדולה קודם למנחה קטנה. ומרן השלחן ערוך גדולה, והמחלוקת היא מקצה לקצה, שיש אוסרים אף סעודה קטנה קודם ועל כל פנים דין זה יש בו גם מחלוקת אם הוא קודם זמן מנחה קטנה או מנחה החמיר בזה להלכה כהרי\"ף והרמב\"ם, שאסור אף סעודה קטנה (סימן רלב ס\"ב) קודם מנחה גדולה. והקשה עליו הגאון 'פתח הדביר' (בחידושיו לשלחן ערוך ושם כותב ליישב, ומסיק, שכך הוא המנהג. ועל כל פנים יש לשים לב שהפתח שם) שהלא עיננו הרואות שכולם סעודים ארוחת צהרים קודם תפילת מנחה. הדביר דיבר בסעודה קטנה, אך בברית מילה אם יש יין וכיו\"ב בזה לא דיבר הפתח הדביר, ויש להתפלל מנחה קודם הסעודה. וכן הוא כשהולכים לחתונה יש להתפלל ערבית קודם אם רוצה ליטול את ידיו. עדיין יש להחמיר בזה, ולכן עדיף שיאכל פחות מכביצה, ואז אכילה זו תיחשב וכותבים על כך הפוסקים שלמרות שהפתח הדביר כותב שהמנהג להקל, ובנידון (סימן תרלט ס\"ב) לטעימה וכן פסק מרן השלחן ערוך לגבי אכילה בסוכה (סימן רלג) דידן, או שיתפללו מנחה גדולה. אע\"פ שמרן השלחן ערוך כותב שלכתחילה יש להתפלל מנחה קטנה ולא מנחה גדולה, בכל זאת אם עושה כן מחמת שרוצה לאכול סעודה מותר להתפלל מנחה לכתחילה. כך להתפלל תפילת מנחה בזמן מנחה גדולה שאין בזה כל חשש, אף לפי דעת וממילא יש להסיק שאם רוצה לאכול סעודה שלישית מוקדמת ורוצה בשביל המקובלים שהובאה בבן איש חי."},{"filename":"10.pdf","content":"שינה בערב שבועות | נושאי השיעור: מנהג תיקון ליל שבועות | ברכות השחר ביום חג השבועות | הכנה משבת לחג | שחל בשבת א. מנהג תיקון ליל שבועות נהגו בקהילות ישראל להישאר ערים בליל שבועות, ולעסוק בתורה כל הלילה. ומנהג זה נזכר כבר בזוהר הקדוש פרשת אמור (צד:) וז\"ל (תרגום): \"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, והיו אומרים בואו וננחול תורה מורשה לנו ולבנינו בשני העולמות\". וכתוב שם בזוהר שהיו לומדים תורה נביאים וכתובים ומדרשים. \"שכל אלו שמתקנים את התיקון הזה ושמחים בו, כולם נכתבים בספר הזכרונות, והקב\"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון, ועל זה נאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו\". רואים בדברי הזוהר כמה חשוב הוא לימוד התורה בלילה הקדוש הזה ליל מתן תורה. ב. לכפר על לינת עם ישראל בליל מתן תורה טעם נוסף מובא במגן אברהם (ריש סימן תצד) שכשהקב\"ה נתן את התורה לעם ישראל אמר להם לפני כן (שמות יט, טו): היו נכונים ליום השלישי. ואומרים חז\"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מ\"א), שלאחר כל ההכנות, הקב\"ה בא בבוקר חג השבועות לתת את התורה וכל העם היו ישנים. והקב\"ה הוצרך לעוררם בקולות וברקים. וכדי לכפר על אותה שינה, שהרי היינו צריכים להישאר ערים כדי לחכות לרגע הנעלה הזה, אנחנו היום נשארים ערים כל הלילה. ג. קריאת \"תיקון ליל שבועות\" רבינו האר\"י ז\"ל יסד שבלילה הזה יאמרו \"תיקון ליל שבועות\". ויסודו הוא מדברי הזוהר האמורים, והאר\"י למד מזה שצריך לקרוא מהכל. ואחריו מרן החיד\"א הוסיף עוד כמה דברים בתיקון. התיקון הזה הוא מעט מתחילת כל פרשה, ומעט מסיום כל פרשה, וכן מעט בתחילה ובסוף של כל ספר בנ\"ך. מלבד כמה פרשיות שקוראים יותר כגון פרשת יתרו, וכן ספרים בנ\"ך שקוראים כגון מגילת רות שאלו הן מעניינו של החג. לאחר מכן קוראים את כל התרי\"ג מצוות. והם מנויים לפי הרמב\"ם. שהרי יש מחלוקת בראשונים מהו סדר החלוקה בתרי\"ג מצוות. להרמב\"ם יש כמה מצוות שלהרמב\"ן אינן מצוות מהתורה וכנגדן יש להרמב\"ן כמה מצוות שהרמב\"ם סובר שהם מדרבנן. ושיטת החינוך היא כדברי הרמב\"ם. ויש בזה עוד כמה שיטות. יש ענין חשוב והוא להבין מה שקורא את התרי\"ג מצוות. ולכן כדאי לפרש אותם. יש מחזור \"אמרי פי\" שמסביר את חלק מהמצוות בצורה יפה מאוד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג בליל שבועות לאחר קריאת התנ\"ך היה יושב כשעתיים, ומסביר לציבור את כל המצוות לכל מצוה קצת היכן היא כתובה בתורה ומה אמור בה, בקיצור נמרץ. ד. לימוד מדרשים וזוהר אחר כך לומדים מדרשים על מתן תורה, ואת הגמרא במסכת שבת (דף פח) אני מציע שכל אחד יקח את הגמרא שם נמצאת הסוגיא של מתן תורה. ושלושת וילמד אותה עם פירוש רש\"י ואם יש בידו זמן ילמד גם תוספות. הדברים הללו הם החשובים בתיקון: א. תנ\"ך. ב. תרי\"ג מצוות. ג. מדרשי חז\"ל. לפי המקובלים לא לומדים משניות בליל שבועות. אך כמובן שמי שיודע רק משניות שילמד את זה ולא ישב בטל. בתיקון ליל שבועות קוראים גם כן זוהר וזה חשוב מאוד, ומי שיכול בעצמו אבל הבעיה שרבים שקוראים את לקרוא זוהר כפי התיקון, ובהבנה, מה טוב. הזוה\"ק אינם מבינים, ומחמת כך נרדמים וכדומה, והרבה מרגישים שבלימוד תרי\"ג מצוות או את הגמרא במסכת שבת ודאי ילמד יותר טוב, לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שעדיף ללמוד בהבנה, ולכן היה אומר, שבחצי שעה האחרונה של הלילה יחלקו את הזוהר בין הלומדים בבית הכנסת וכך יסיימו כיון שהעיקר הוא שאדם יהיה ערני וילמד וירכוש לעצמו ידיעה את הזוהר. חדשה.20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת נשא - חג השבועותחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת הילדה שרית רווח ע\"ה בת רבקה שתחיה ענייני חג השבועות כ\"ח אייר תשע\"ט | 10 'גליון מס ה. לימוד דברים אחרים בליל חג השבועות בישיבות כיום רובם אינם קוראים תיקון אלא לומדים את הגמרא שהינם עסוקים בה, חוזרים או ממשיכים את לימודם כרגיל. ונראה שאם יבוא אדם ויאמר שרוצה ללמוד גמרא ואינו רוצה לקרוא תיקון, כיון שרק על ידי כך הוא ישאר ערני וילמד, אפשר. אמנם ודאי שעדיף יותר לומר את התיקון. בערך גומר 11 סדר לימודו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בליל שבועות היה, שעד , ואחר כך תרי\"ג מצוות תוך כדי ]בזמנו כשעדיין לא היה שעון קיץ[ את התנ\"ך שמבאר כל מצוה ומצוה בקיצור נמרץ, ולאחר מכן מוסר שיעור על הגמרא במסכת שבת, ואחר כך היה הולך לביתו ולומד את סדר לימודו הרגיל עד סמוך לעלות השחר שאז היה בא שוב לביהכנ\"ס ומחלק לכולם את הזוהר. כמו וכך אני נוהג כמנהג אאמו\"ר זצוק\"ל לשלב את שני הדברים יחדיו.שאמרנו. ו. דעת הגאון מוילנא שיש לקרוא תיקון בליל שבועות הגאון מוילנא מלבד גאונותו העצומה בתורת הנגלה היה גאון לא פחות בנסתר, וכיון שבזוהר כתוב ללמוד תנ\"ך, לכן הוא היה לומד תיקון ליל שבועות. ומספרים שבליל שבועות בא לבית מדרשו המגיד מדובנא שהיה ידוע במשליו הרבים. והמגיד מדובנא התחיל ללמוד גמרא. ניגש אליו הגאון ושאלו לפשר מעשיו, ומפני מה הוא אינו אומר את התיקון. השיב לו המגיד מדובנא \"תיקון זה בשביל אנשים כמו כבודו, אני אינני יכול לקרוא תיקון\". והמגיד מדובנא כדרכו ביאר את דבריו במשל - \"משל למה הדבר דומה, לסוחר גדול שהיה לו בן טיפש גדול, והאב פחד שכשבנו יעשה עסקים הוא יפסיד את כל כספו, ולכן לא היה משתף אותו בעסקיו. אבל בנו לא ויתר לו והיה מבקש מאביו שיכניס אותו לעסקיו. פעם אחת האב נעתר לבנו, ואמר לו אני אביא לך כסף ואתה תפתח לך חנות, ותקנה סחורה ותמכור אותה ברווח, ונראה איך אתה מצליח לעשות עסק. הלך הבן ושכר חנות במיקום הכי יקר בעיר, קנה סחורה, והתיישב בחנות מחכה לקונים שיבואו וירכשו מסחורתו. והנה אף אחד לא דרכה רגלו בפתח חנותו. הלך הבן לאביו וסיפר לו שאינו מצליח למכור כלום בחנות, אמר לו אביו שיבוא לראות את החנות. הלך האב וראה שהחלון ראוה מבחוץ יפה ומלא בסחורה, אבל בפנים, החנות עצמה ריקה לגמרי. אמר לו אביו 'טיפש שכמותך! חלון ראוה הוא דוגמא למה שיש בפנים, אנשים שבאים ורואים שהחלון ראוה הוא מלא וגדוש, אבל החנות עצמה ריקה היא, אינם נכנסים כיון שהם מבינים שאין מה לחפש שם\". פנה המגיד מדובנא לגאון מוילנא ואמר: זה המשל, והנמשל הוא ליל שבועות. ליל שבועות הוא החלון ראוה שלנו של לימוד התורה שלנו במהלך השנה, בחלון ראוה אנחנו שמים דוגמאות, מעט מכל ספר ואת כל התרי\"ג מצוות, \"א\"כ אתה הגאון, אתה יכול להניח בחלון ראוה את כל הדוגמאות הללו כיון שזו באמת החנות שלך, אבל אנחנו אם נניח את כל הדוגמאות בחלון איזה פנים יש לנו כשהחנות עצמה ריקה היא מכל תוכן...\"?! לכן אנחנו צריכים למלאות את החנות קודם. ז. היכרות הגאון מוילנא והמגיד מדובנא סיפורים רבים נקשרו על היכרותם של הגאון מוילנא והמגיד מדובנא. המגיד מדובנא היה ידוע במשליו הרבים שהיה אומרם בכל עת בדרשותיו, והגאון היה מחבבם מאוד. ומספרים שפעם נכנס המגיד מדובנא אל הגאון מוילנא, והגאון מוילנא אמר לו שלא ישב עד שיגיד קודם כל משל. אמר לו המגיד מדובנא, 'עכשיו באתי מדרך רחוקה, ואני עייף ורעב וצמא, וכך אתה אומר לי שלא אשב עד שאומר משל'?! 'משל למה הדבר דומה... לאחד שאשתו חלתה, הלך עימה לרופא, הרופא אמר להם שאשתו חייבת לשתות חלב עיזים. הלך לאיזה כפר וקנה עז. הביא אותה לביתו ניסה לחלוב אותה, ולא עולה בידו, לא יוצא חלב. חזר למוכר ודרש את כספו בחזרה, שהרי קנה את העז על מנת שתתן חלב, והיא איננה מוציאה חלב. המוכר לקח את העז האכיל והשקה אותה והנה יצא חלב. אמר לו המוכר תן לה לאכול ולשתות היא תוציא חלב, אך אם לא, היא לא תוציא כלום'. 'והנמשל', סיים המגיד מדובנא, 'אני באתי מדרך רחוקה לא אכלתי ולא שתיתי, תן לי לאכול ולשתות גם אני ימסור דרשות ומשלים כהוגן...' עוד מספרים, שפעם אחת המגיד מדובנא הגיע לפני הגאון מוילנא, והגאון היה באמצע לאכול, הגאון אמר למגיד מדובנא שיטול את ידיו ויצטרף אליו לארוחה. אמר לו המגיד מדובנא \"אני מצטער, אבל הרופא אסר עלי לאכול\". הורה הגאון לאשתו \"תראי לו כמה אוכל יש לנו במטבח...\" אשתו של הגאון הראתה למגיד מדובנא את האוכל במטבח, ואז הגאון הציע שוב פעם למגיד מדובנא שיטול את ידיו, וכך עשה, שנטל ידיו והתיישב לאכול יחד עם הגאון מוילנא. אחרי שהלך המגיד מדובנא, שאלה אשת הגאון את בעלה לפשר הדו-שיח המוזר ששמעו אוזניה, מצד אחד הרופא אוסר עליו לאכול, פתאום ראה מה שיש במטבח, ואז הוא מוכן לאכול?! ענה לה הגאון, שמה שאמר המגיד מדובנא \"הרופא אסר עלי לאכול\" הוא מתכוון לרמב\"ם שכותב (פ\"ד מהלכות תשובה ה\"ד) שאסור לאכול סעודה שאינה מספקת לבעליה. לכן אמרתי לך להראות לו שיש לנו אוכל בשפע, ורק אז הסכים לשבת ולאכול. ח. נשים בתיקון ליל שבועות צריך לדעת, שלפי רבותינו המקובלים, וכך כותב רבינו יוסף חיים בשו\"ת רב פעלים (ח\"א בסוד ישרים סימן ט') שתיקון ליל שבועות הוא לגברים בלבד ולא לנשים. נשים שילכו לישון. היום יש אצל ה\"מודרנים\" דבר חדש, שעושים תיקון ליל שבועות ופתוח גם לנשים, ולא מדברים שם בדברי תורה אלא כל מיני שטויות והבלים, ועושים את הכל כהצגה של לימוד תורה. וזה לא טוב, כיון שתיקון זה אינו לנשים כלל. וצריך לשים לב, שגם בערב חג השבועות, שהשנה הוא חל בשבת, לישון בכדי שיוכל ללמוד בלילה בעירנות, אבל מצד שני לא להגזים ולהעביר את כל היום כולו בשינה, אלא גם בשבת זו לקבוע עיתים לתורה. וכן ביום חג השבועות לישון כפי הצורך, אבל לדעת שגם ביום חג השבועות לימוד התורה הוא חשוב ונשגב וקדוש מאין כמוהו, לכן לדעת לנצל את החג כראוי שיספיק גם ביומו לעסוק בתורה. ט. שינה בשבת לצורך ליל חג השבועות החל במוצאי שבת מי שישן בשבת יותר ממה שרגיל בכל שבת, בכדי שיוכל להישאר ער במוצאי שבת שהוא ליל חג השבועות, לכאורה הוא מכין משבת לחול, ואמנם זה לצורך מצוה, אבל למעשה הוא מכין משבת לחול שעושה משהו בשבת שלא היה צריך לעשותו לצורך יום חול. וכבר דנים הפוסקים בכגון זה, אבל לא בנידון זה ממש. כתוב בספר חסידים (סימן רס\"ו) שלא יאמר אדם אלך לישון עתה (בשבת) כדי שיהיה לי כח לאחר השבת, ואפילו ללימוד התורה. לבין חול, אבל האמת שיש הבדל בין אם ישן ואומר בפירוש שישן לצורך יום 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אם ישן סתם. שהרי השינה עצמה בשבת היא עונג שבת ומותרת ואף מצוה, לכן אם ישן סתם ולא מוציא בשפתיו שישן לצורך מוצש\"ק, אפילו שחושב בדעתו שישן כדי שיהיה לו כח למוצ\"ש מותר ואין בזה חשש איסור כלל. אבל אם אומר בפירוש שהוא ישן לצורך מוצ\"ש זה אסור. י. לימוד התורה בשבת יש ספר ששמו \"מנחת שבת\" (סימן צ' הערה ט') שכותב שאסור לרב להכין שיעור בשבת לצורך אחר השבת משום מכין משבת לחול. וזה אינו נכון, שהרי הוא לומד תורה, וודאי שאין איסור בעצם לימודו, אלא רק שהוא משתמש - בתורה שהוא למד בשבת – בחול. ואין בזה בעיה כלל. הרדב\"ז כותב בתשובה (ח\"ב סימן תרצ), שמותר להגיה ספר תורה בשבת, ואם ימצא שם איזו הגהה או תיקון יניח סימן לתקנו למוצאי שבת. ואין לחשוש שילך ויתקן בשבת, כיון שעד שימצא את הכלים לכתוב ולתקן, יזכר ששבת היום וימנע. אך כותב שם הרדב\"ז, שלגבי מכין משבת לחול לכאורה אסור בשבת להגיה. אבל צריך לומר, שודאי שגם הרדב\"ז שאוסר הוא דוקא כשמתכוון להגיה גרידא, אבל אם מתכוון ללמוד תורה כעת ותוך כדי מגיה, אין בזה איסור. והוא הדין כאן, כשלומד ומכין שיעור לצורך יום ראשון אין מניעה בזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שנים לא היה ישן בלילות שבת כלל. בצעירותי כשלמדתי בישיבה, כמעט לא הייתי נשאר בשבתות בישיבה והייתי לומד עימו בחברותא בכל הלילה. והיה אומר, שהלימוד שלומד בשבת נותן לו 'הארה' לכל השבוע, והלימוד והכתיבה במהלך כל השבוע מתברכים מעצמם מכח הלימוד הזה. פעם אחת אחר הסעודה בליל שבת, אמר לי שאלה לגבי אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, ודננו בזה כל הלילה, ולאחר מכן גם ביום ישב ולמד את הנושא הזה, ובמוצאי שבת לאחר השיעור ישב לכתוב את כל הלימוד הזה. וזו תשובה בשו\"ת יחוה דעת חלק ו' סימן י'. וכתב את כל התשובה באריכות, וציטט שם הרבה ספרים שונים, וכל זאת ללא שפתח בשעת הכתיבה שום ספר! וזה בא מהלימוד של שבת! יא. סעודה שלישית בשבת שהיא ערב שבועות אמנם אין זמן מיוחד לסעודה שלישית, אבל חכם עיניו בראשו, ויתכנן את סעודתו כך שלא יפגע בסעודת ליל חג השבועות. הגמרא בפסחים אומרת (סח:) על מר בריה דרבינא שהיה צם כל השנה מלבד פורים וערב יום הכיפורים וחג השבועות. וחג השבועות משום שהוא יום שניתנה בו תורה לעם ישראל. וכן כתוב \"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם\", דהיינו חג השבועות יש בו יותר שמחה מכל החגים, וחייבים לשמוח בו כראוי. ועיצה טובה לזה, שבשבת זו יאכל מיד לאחר התפילה בבוקר סעודה שניה, ויתפלל מנחה גדולה, ולאחר מנחה גדולה מיד יאכל סעודה שלישית, וכמו כן יכול לאכול את החמין בסעודה שלישית לאחר שהתפלל מנחה, ואחר כך ילך ויישן. יב. להכין משבת ליום טוב עוד צריך לשים לב, שבשבת אסור לעשות כל מלאכה שהיא לצורך יום טוב עד צאת השבת. ובחו\"ל שם השנה זה שלושה ימים של שבת וחג כל יום הוא בפני עצמו, ואסור לעשות כלום מיום אחד למשנהו. ולנוהגים כשיטת רבנו תם גם בשבת זו צריך להחמיר כשיטתו. וכל דין זה הוא במלאכות דאורייתא, אבל במלאכות דרבנן, מותר לעשותם כבר עשרים דקות לאחר השקיעה. וצריך לומר \"ברוך המבדיל בין קודש לקודש\" לפני שמתחיל לעשות את המלאכה שרוצה לעשות. וצריך לדעת, שכל האיסור הוא רק אם בא להכין ממש אבל אם האוכל נמצא במקפיא ורוצה שיפשיר לצורך יו\"ט מותר להוציאו אפילו בשבת, ואין בזה גם בעיה של מוקצה. לכן בתפילת ערבית של ליל חג השבועות לא ימהרו את התפילה כדי שבבית יוכלו להתארגן כיאות לקראת סעודת החג. יג. סעודת ליל יום טוב אך מאידך בסעודה עצמה לא ישתהה יותר מדאי, ועיצה טובה שלא לאכול הרבה כדי שלא יביא אותו לידי שינה. וכן המצוה לשתות יין ביו\"ט יקיים אותה בסעודה של שחרית כדי שיוכל להיות עירני בכל הלילה כראוי. אך מצד שני לזכור שהיום הוא יום טוב ויישב וישמח וישיר לכבוד היום הגדול, ביום הזה צריך לשמוח יותר מאשר בשאר הימים טובים, ומיד אחר כך ילך ללמוד בזריזות. יד. טעה ובירך 'אתה חונן' בליל החג בתפילת ליל יום טוב שחל במוצאי שבת אומרים \"ותודיענו\". שהוא כמו \"אתה חוננתנו\" שרגילים לאומרו במוצש\"ק. ובנוסח \"ותודיענו\" אומרים כך: \"בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת עמך ישראל מכל האומות קדשת, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך\". בספר שמירת שבת כהלכתה (ח\"ב פנ\"ח הערה כ\"ט) שואל שאלה מעניינת, שהרי הדין הוא שאם התחיל בתפילת שבת ברכת 'אתה חונן', צריך לסיים את הברכה, ואחר כך חוזר לסדר תפילת שבת. והדין הזה הוא גם ביום טוב, שאם אדם במוצאי שבת שחל ביום טוב, כמו השנה, התחיל לברך 'אתה חונן' צריך לסיים את הברכה, ורק אחר כך לחזור לסדר התפילה הרגיל של יום טוב – 'אתה בחרתנו'. והנה אם אדם טעה והתחיל 'אתה חונן' בליל יום טוב שחל במוצש\"ק, ונזכר שהיום יום טוב האם צריך לומר 'אתה חוננתנו' כבכל מוצאי שבת, או שמא כיון שזו רק טעות שהתחיל 'אתה חונן' לכן שלא יאמר 'אתה חוננתנו' אלא רק 'ותודיענו' כבכל יום טוב? והאמת שנראה פשוט לכאורה, שלא יאמר 'אתה חוננתנו' כיון ששם אומרים להבדיל בין קודש לחול, ולעמת זאת ב'ותודיענו' אומרים בפירוש 'להבדיל וראה שכן העלה להלכה בספר חזון עובדיה שבת ח\"ב [ .'בין קודש לקודש ]עמוד שעט טו. ברכות התורה בעלות השחר מי שלומד כל הלילה בעלות השחר חייב לברך ברכות התורה. והנה עלות השחר לפי שעות זמניות זה הרבה זמן לפני הזריחה. כיון שכעת אנו בקיץ, שעות זמניות, וא\"כ לכל שעה כדי שתהיה 14 -ובכל יום יש בו למעלה מ הדרושים שיהיו [ דקות. ושעה וחומש11 שעה זמנית צריך להוסיף לפחות 5.33- הוא שמונים וחמש דקות. ואם הנץ הוא ב]בין עלות השחר לנץ החמה , ומי שילמד עד עלות השחר, ואחר כך 4.01-ולפני כן עלות השחר יהיה ב בשעתו עד התפילה יש לו עדיין זמן, וחבל על כל רגע בלילה הקדוש הזה. דיברתי בזה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והיתה דעתו שלמרות שיש חיוב בעלות השחר לברך ברכות התורה, אם היה לומד מלפני כן, אין חיוב להפסיק מיד בעלות השחר ממשנתו כדי לברך ברכות התורה, ויכול להמשיך עד הזמן של . ואז 4.02-השיטות שאומרות שמודדים בשעות שוות, ועלות השחר הוא ב ילך ויעשה צרכיו ויטול ידיו ויברך ברכות השחר וברכות התורה. טז. על נטילת ידיים ביום חג השבועות ביום חג שבועות, מברכים את ברכות השחר מלבד ברכת 'על נטילת ידיים'. והטעם כיון שהסיבה שנוטלים ידיים בבוקר ומברכים היא בגלל השינה. כתוב בזוהר הקדוש פרשת וישב (קפד:) שכשישן שורה עליו רוח של טומאה. ויש אומרים (הרא\"ש בברכות פ\"ט סימן כ\"ג) שהסיבה שנוטלים ומברכים היא בגלל שנוגע במקומות המכוסים. ויש אומרים (ארחות חיים הלכות נטילת ידיים סימן יא) שהסיבה היא עצם הלילה משרה עליו רוח טומאה. ולמעלה מעל כולן, יש את הטעם (רמב\"ם פ\"ד מהלכות תפילה ה\"ב) שהנטילה שהיא לצורך התפילה. ולפי טעם זה, צריך ליטול ידיו כמו כן גם בתפילות מנחה וערבית. וכיון שיש כמה טעמים בזה ויש בהם נפק\"מ להלכה, שהרי כשאדם לא ישן בכל הלילה אם הטעם הוא משום שנגע במקומות במכוסים או בגלל השינה אינו צריך ליטול ידיו כלל כיון שלא נגע ולא ישן, אבל אם הטעם הוא משום שהלילה גורם את הטומאה או בגלל שצריך להתכונן לתפילה, צריך ליטול ידיו ולברך. לכן מרן השלחן ערוך (סימן ד' סי\"ג) כותב: אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית וכו'. הג\"ה: ויטלם בלא ברכה. ובסעיף ט\"ו כותב מרן: ישן ביום, יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן שלוש פעמים. הג\"ה ויטלם בלא ברכה. לכן להלכה בחג השבועות בבוקר נוטלים ידים כרגיל אך בלא ברכה. יז. ישן שינת ארעי בליל חג השבועות והנה אם נמנם, ישן במהלך הלילה כשיעור שינת ארעי. ושיעור שינת ארעי נתבאר במסכת סוכה (כו.) לגבי שינה מחוץ לסוכה, שאסור לישון אפילו עיין ש\"ע א\"ח סימן מ\"ד [ שינת ארעי, שהיא כשיעור הילוך מאה אמה . ושיעור הילוך אדם הוא מיל בשמונה עשרה ]ובמשנה ברורה שם סק\"ד שניות. 45 דקות, ומיל הוא אלפיים אמה, א\"כ שיעור הילוך מאה אמה הוא ומרן הבית יוסף (בסימן ד) מביא בשם הזוהר פרשת ויגש (רז.) שגם בשינת ארעי יש רוח רעה. , דעת ]בכל התפילות[ ואם נוגע במקומות המכוסים ורוצה להתפלל רוב הראשונים שנוטל ידיו ומברך 'על נטילת ידים'. אמנם איננו נוהגים כן, כיון שמרן השלחן ערוך לא פסק כן, אבל רובא דרובא מהראשונים פסקו כן להלכה. אם כן בנידון דידן שהוא ישן שינת ארעי ולפי דברי מרן הבית יוסף הנ\"ל, ובצירוף דעות הראשונים שכשנגע במקומות המכוסים, וכן הדעות שלילה עצמו מחייב בנטילה וברכה, יש לומר להלכה שאם ישן שינת ארעי ונגע במקומות המכוסים שיטול ידיו ויברך. לכן להלכה מי שישן דקה אחת בלילה, אף אם ישן על הכיסא, יש לנו לומר לו שבעלות השחר יעשה צרכיו, ויגע במקומות המכוסים, ויברך על נטילת ידיים. לפני הרבה שנים אמרתי את זה בדרשה, והיה אחד שכנראה לא הבין את דברי, והלך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וסיפר לו שאמרתי שמי שלא ישן בליל שבועות יכול לברך ברכת 'על נטילת ידיים'. אאמו\"ר קרא לי, ושאלני על הדבר הזה, אמרתי לו שלא כך אמרתי, אלא רק במי שישן שינת ארעי במהלך הלילה, ולפי דברי הבית יוסף הנ\"ל. אאמו\"ר פתח בבית יוסף, וראה את הדברים בפנים, ונחה דעתו, והסכים עימי להלכה. ואמר לי שאפשר לומר בשמו כדבר זה שאם ישן מעט יכול ליטול ידיו ולברך על נטילת ידיים. יח. זמן ברכות השחר לדעת הרש\"ש (נהר שלום דף פז.) אפשר לברך ברכות השחר כבר מחצות הלילה. ועיינתי בראשונים בזה, ולא מצאתי מי שאומר בפירוש שלא לעשות כן. אמנם איני רוצה להורות כך להלכה כיון שרבים מתבלבלים בזה וטועים ומברכים ברכות התורה, וזמן ברכות התורה הוא רק בבוקר, ואחר חצות הם ברכות לבטלה. וגם שככל הנראה דעת הרש\"ש היא שאין זה חיוב גמור אלא רק 'אפשר' לברך. יט. עדיף לברך ברכות השחר בעצמו יש שאומרים לשמוע את ברכות השחר מאחר, וכתב על כך רבינו חיים פאלאג'י במועד לכל חי: \"יתן בקולו קול עוז בהתלהבות ויברך את כל הברכות\". וכך עדיף לעשות כמנהגנו מקדמת דנא. הלכה למעשה: המנהג בכל תפוצות ישראל להישאר ערים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה. א. (אות א,ב) לכתחילה עדיף לקרוא בליל חג השבועות את התיקון כפי שסידר רבינו האר\"י ב. ז\"ל. אך מי שיודע בעצמו שאם ילמד דברים אחרים יצליח להתמיד בלימודו וישאר עירני בכל הלילה, ילמד כפי אשר ליבו חפץ. ועל כל פנים מהיות טוב לשלב ולקרוא חלק מהלילה תיקון ובשאר הזמן שילמד כרצונו. (אות ג-ה) לדעת המקובלים אין לקרוא משניות בליל שבועות. אמנם אם אינו יכול ללמוד ג. רק משניות ודאי שעדיף שילמד מאשר שישב בטל. (אות ד) נשים אינן שייכות בתיקון ליל שבועות כלל. (אות ח)ד. רשאים הציבור לחלק את הזוהר - הנהוג לקוראו בתיקון - בין הלומדים, באופן ה. שכל אחד יקרא מעט וכך יסיימו. וכך הורה ונהג מרן זצוק\"ל למעשה. (אות ד) מותר לישון בשבת של ערב שבועות יותר מרגילותו לצורך הלילה. אך לא יאמר ו. בפיו שישן לצורך כך. (אות ט) אסור לעשות כל מלאכה בשבת לצורך יום טוב עד אחר יציאת השבת או עד ז. אחר זמן רבינו תם לנוהגים כמוהו. ובמלאכה דרבנן אפשר כבר כעשרים דקות אחר השקיעה. (אות יב) אמנם אסור להכין משבת ליו\"ט, אבל אם רוצה להוציא דברים מהמקפיא לצורך ח. יו\"ט מותר, ואף אין בזה משום מוקצה. (שם) אם טעה בתפילת ליל החג והתחיל ברכת 'אתה חונן' לא יאמר 'אתה חוננתנו', אלא ט. כשיחזור ויאמר 'אתה בחרתנו' יאמר שם 'ותודיענו'. (אות יד) אם לומד והגיע זמן עלות השחר של חג השבועות, אינו חייב להפסיק מלימודו י. לצורך ברכות התורה בזמן עלות השחר של שעות זמניות, ויכול להמתין עד זמן עלות השחר של שעות השוות ולברך אז את ברכות התורה. (אות טו) כשיגיע עלות השחר ילך ויעשה צרכיו ויטול ידיו ולא יברך 'על נטילת ידים', אך יא. יברך את שאר ברכות השחר וברכות התורה כהרגלו. (אות טז) שניות שהיא שינת ארעי, ונגע במקומות 45 אם נמנם במהלך הלילה כשיעור שליב. המכוסים, יכול לברך ברכת 'על נטילת ידים' בבוקר. (אות יז) עדיף לברך ברכות השחר בעצמו ולא לצאת על ידי אחר. (אות יח) יג."},{"filename":"124.pdf","content":"| דין שמן כשר שנתערב בו שמן פסול| שמן כותנה לשימוש בנרות שבת| ' ברכת 'לבבות דקל| הדלקת נרות שבת בצמר גפןנושאי השיעור: חזרת הש\"ץ במנין מצומצם שיש בו כאלו שאינם שומרי תורה | אין בית דין מבטל את דברי חבירו| ברכת מעין שבע| פירוש המשניות להרמב\"ם הדלקת נרות שבת בשמן | מעלת ההדלקה בשמן זית| הדלקת נרות שבת בנפט או בגז| התנאים לבטל את אמירת חזרת הש\"ץ במנחה| ומצוות אסור באכילה וכן בשמן מאוס 124 גליוןמיום א' כ\"ג חשון תשע\"ח ר' יהודה בן רחל צפדיה הי\"ו בתושח\"י לרפואת-פרשת ויצא שמנים ופתילות המותרים להדלקה לנר שבת א. פתילות העשויות מצמר גפן שנינו במשנת 'במה מדליקין': \"כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן\". ומבואר בכמה מרבותינו הראשונים, שהשימוש בפשתן להדלקת נרות הוא יותר טוב מהכל, מחמת שהאור נמשך בו יותר טוב מכולם. ויש לדון בשימוש בצמר גפן להדלקת נרות שבת. והנה זה ברור שהצמר גפן שבזמנינו אינו מה שהיה פעם, שהיה מלא היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן - ולכאורה הלא לפי זה צמר גפן רבינו תם ור\"י היא שהמנהג להקל בצמר גפן. ומה שהמשנה אמרה שכל כמה ראשונים שמסכימים לדבריו. לעומת זאת התוספות כותבים, שדעת שם כותב שצמר גפן אין משתמשים בו, כיון שלכך התכוונה המשנה, ויש עפרורית ולכלוך, אך כיום מנקים אותו ומנפצים אותו, והוא יפה. אולם רש\"י צריך להיות אסור, אך ר\"י ועוד כמה ראשונים כותבים, שכיון שצמר גפן פרי העץ, שכל מקום שלשנה הבאה יש בו גזע חדש אף אם לא שתלוהו צריך לשתול אותו מחדש. וכמו שמצינו במסכת ברכות לעניין ברכת בורא אינו יוצא מן העץ אלא הוא שיח, שלאחר שמפיקים ממנו את הצמר גפן מחדש - אין מברכים עליו העץ, כיון שהוא שיח. ממילא הוא הדין לצמר גפן, וכמו שנתבאר. והמשנה לא מדברת לגביו. ב. פשתן היוצא מגזע העץ יש ראשונים שכותבים טענה אחרת לעניין צמר גפן, וכך כותב בחידושי הרא\"ה למסכת ברכות, שהמשנה שאמרה \"כל היוצא מן העץ\" אין הכוונה יוצא מן הגזע של העץ והוא יוצא מן הכלל. אולם פירות שגדלים על העץ, מכל העץ אלא מן הגזע של העץ, שאין מדליקין בו אלא פשתן, שפשתן אם יש אפשרות להפיק מהם שמנים לנרות מותר להשתמש בהם, וזהו צמר גפן. וממילא אין בו כל איסור. ג. ברכת 'לבבות דקל' כיום הרא\"ה כותב את דבריו שם לעניין הלכות ברכות, בענין ברכת ה'קורא' , שהגמרא דנה אם ברכתו 'אדמה' ]' - והוא מה שמוכר כ'לבבות דקל[ או 'שהכל'. והסובר שברכת 'האדמה' סובר שהוא פרי האדמה, אולם מי התמרים. אולם משמע שאם אכן ניטעו עבור אכילת הלבבות דקל ברכתן אינם נוטעים עצים בעבור לאוכלו כמות שהוא, אלא נוטעים אותו בעבור שסובר שברכתו 'שהכל' טוען ש\"לא נטעי אינשי אדעתא דהכי\" – אנשים תהא אדמה. - אחד המקומות [ .והנה, כיום כל הלבבות דקל בארץ ישראל הם יבוא מחו\"ל הגדולים בעולם בהם יש לבבות דקל הוא ברזיל, ואינני יודע אם כיום יש רב אחד מברזיל ]בארץ גם מביאים משם או ממקומות אחרים ימים כדי לעמוד על טיבם של הצמחים. וראה הרבה מטעים ענקיים שנותן הכשרים והחליט לבדוק את הנושא, ונסע ביערות ברזיל כמה שמשם משווקים לכל העולם. והוא אומר שכולם מגדלים את הלבבות דקל בשביל אכילה באופן זה. ועל כן טוען שהוא בבחינת מה שאמרו בגמרא שהעצים ניטעו אדעתא דהכי. ועל כן יש לברך עליהם 'אדמה'. למעשה הרא\"ה מקשה על כך, שמשמע שאם הקורא הזו ניטעה לשם מאכל ממילא ברכתה היא 'אדמה', ולכאורה מפני מה אין ברכתה 'העץ'. ומבאר, שברכת 'בורא פרי העץ' שייך לברכה על פרי הגדל על העץ, אך לא שייך לברך על פרי שאינו גדל מן העץ. והמשנה ברורה כותב כן מדעתו, לבאר את דעת הרמב\"ם בעניין סוכר היוצא מן הקנים, שהרמב\"ם כותב הקנים הללו ברכתם צריכה להיות או 'העץ' או 'שהכל', וכיצד ניתן לומר שדעת הגאונים שיש לברך עליו 'אדמה', ושואל על כך המשנה ברורה, הרי שברכתם 'האדמה'. ומבאר, שכיון שכאשר אוכל האכילה היא בגזע של - וזה [ .הרא\"ה בעצמו, ובזמנו של המשנה ברורה חידושי הריטב\"א נתייחסו בטעות פלא שלא ראה את דברי הריטב\"א עמ\"ס ברכות שכתב כן, מלבד מה שכתב העץ, ולא בפרי שעל העץ, וכיון שכך יש לומר שאין ברכתו העץ .]'בשם 'שיטה מקובצת שמותר להדליק בפשתן בתנאי (סימן רסד ס\"א)להלכה, פוסק מרן השלחן ערוך - ושם הוא מביא 'קנבוס' [ שהוא 'מנופץ', והיינו שהוא מנוקה, וכן צמר גפן .]ואינני יודע מה זה, וגם לגביו חלקו רש\"י ור\"ת אם מותר להשתמש בו ד. הדין בשמן כותנה ויש לדון בשמן המופק מהגרעינים של הצמר גפן, והוא מה שנקרא היום 'שמן כותנה', והוא שמן נפוץ מאוד, והוא דולק יפה, ומשתמשים בו להרבה שימושים אחרים. והנה במשנה כתוב במפורש ששמן כותנה פסול, שכתוב \"ולא בשמן קיק\" – ושמן קיק מבואר בגמרא שלושה פירושים: א. שיש שהוא סוג של עץ. והנה לפי אחד מהפירושים שמן כותנה הוא שמן קיק עוף בכרכי הים ושמו 'קיק'. ב. שהוא שמן כותנה. ג. לשון 'קיקיון דיונה' – וממילא הוא פסול. ואכן הרי\"ף והרא\"ש כותבים בפירוש שאין מדליקים בשמן קיק, ומביאים להלכה את כל שלושת הפירושים. והיינו שהבינו שכל הפירושים אמת. אכן בספר 'קצות השלחן' להגאון רבי אברהם חיים נאה, כותב בפשיטות, שבשמן כותנה שיש בימינו אין להשתמש מחשש שהוא שמן קיק שבמשנה. ה. שמן כותנה מעורב בשמן אחר (שו\"ת אור לציון ח\"ב פרק יח הערה טו) לעומת זאת, הגאון רבי בן-ציון אבא-שאול כותב נאה כתב, שיש להוסיף מעט שמן בתוך השמן קיק הזה ולערבו בשמן שאין לאסור את השמן כותנה הנפוץ בימינו, ולגבי החשש של הגרא\"ח אחר. ויסוד דבריו על פי הרמב\"ם בפירוש המשניות שכאשר מביא את הדין של שמן קיק, מביא את הפירוש הראשון של הגמרא, אך לא .מזכיר את הפירושים השניים, כגון שמן של גרעיני צמר גפן והנה, פירוש המשניות נכתב על ידי הרמב\"ם בערבית, ויש בו הרבה נוסחאות ותרגומים שונים. בתחילה תורגם על ידי רבי שמואל אבן תיבון, ובשנים האחרונות הרב קאפח גם תרגם את ספר 'מורה נבוכים'. וכן יצא לאור בשנים האחרונות פירוש הרמב\"ם למשניות בהוצאת מכון 'המאור', על ידי הרב דניאל ביטון. והוא אמר לי שלקח צוות אברכים מצויין שידעו ערבית ספרותית שלקחו את המקומות ממש ותרגמו אותם. ואני חושב שהעבודה שם היא עבודה של תלמידי חכמים יוצאת מן הכלל! והנה שם יש שתי מילים שבפירוש המשניות הנפוץ – אין אותם. והכוונה לסוג של השמן, שכותב עליו איזה שם בערבית, ומוסיף שם \"וכיוצא בו\". ולכאורה הרמב\"ם מתכוון לומר שהשמן אינו נמשך אחרי הפתילה, ממילא יש ואין ראיה לומר ששלל את הפירושים האחרים כיון שכתב \"וכיוצא בו\", לומר לפי זה שאולי הרמב\"ם למד גם את שאר הפירושים שבשמן קיק. וכוונתו לומר גם לעניין שמן כותנה שנעשה מגרעיני צמר גפן. ועל פי זה צריך לומר שאין ראיה מהרמב\"ם להתיר את השמן כותנה לשימוש בנרות שבת. ו. שמן פסול מעורב בשמן כשר ולעצם העניין מפני מה הגרב\"ץ אבא שאול כתב שצריך לערב בשמן - וזו טענה חזקה על המשנה, שהרי הנה הוא דולק הכותנה סוג של שמן נוסף, שהרי השמן הזה דולק יפה מאוד. ואין הבדל [ .בינו לבין שמן זית . וסיבת העניין, שהנה בגמרא מבואר שאם יערב בכל השמנים ]טוב הפסולים שמן כשר אינו מועיל כלום והם עדיין פסולים, גזירה שמא - רבינו חננאל שם מבאר בזה ביאור מעניין, [ .שכיון ששמן כשר הוא נמשך אחר הפתילה, אולם שמן פסול אינו נמשך, ישתמש רק בשמן הפסול אם כן בהתחלה השמן הכשר ידלק והפתילה תדלק יפה, אולם לאחר מכן כאשר ישאר רק השמן הפסול, הפתילה תתחיל לקפוץ ולסכסך .]ולפיכך אסור אולם יש סוג אחד שהגמרא אומרת לגביו שאם מערבים בהם שמן כשר נעשים לכשרים, והם אליה וחלב. שאם מדליקים מהם כמות שהם הפתילה אינה דולקת יפה. אולם אם מתיכים אותם ונעשים לנוזל, הם דולקים יפה, ואין מדליקים בהם כאשר הם מותכים גזירה שמא יבוא - יש שני סוגים של 'מותך', יש [ .להדליק מהם כאשר אינם מותכים שנעשה לנוזלי, אולם לאחר שיתקרר יחזור וייעשה לגוש, ובזה חכמים מותך שכאשר מתיכים אותו הוא הופך להיות שמן נוזלי, אולם יש מותך על כן מבואר, שבכל השמנים האסורים – גם ערבובם בשמנים ].אסרו אחרים הוא לא מכשיר אותם כיון שיש בהם בעיה אמיתית שאינם דולקים יפה. אולם בשומן וחלב שבאמת הם דולקים יפה, וכל האיסור הוא מחמת גזירה שלא יבואו להתירם כשאינם מותכים, ממילא אם מערבבם מותרים. לפיכך אומר חכם בן-ציון, שכיון שכך עינינו הרואות שהשמן כותנה דולק יפה, אולם המשנה אסרה, אם כן לא יהא זה יותר גרוע מאשר חלב ושומן - בספר [ .שכיון שמערבב את השמן כותנה בשמן אחר כשר – מותר .]הוא לא מסביר את זה, אבל ברור הוא שזו כוונתו, וזו סברא יפה מאוד ז. בטל הטעם לא הטלה התקנה והאמת שלהלכה אין צריך לכל זה, כיון ששמן כותנה כשר לכתחילה. ואבאר, שהנה כל מה שאסרו חכמים במשנה הוא מחמת שהשמן או הפתילה אינם דולקים כראוי. והנה בימינו תנאי הייצור השתנו והנה הם שבמהלך הדורות מסתבר שהמצב השתנה. והנה לגבי תקנות חכמים ידוע דולקים יפה מאוד. והשאלה היא כללית, איך הוא היחס לדינים של חכמים הוא שגם כאשר המצב משתנה אין משנים את מסקנת ההלכה. במה שהיו בזמנם בתי הכנסיות מחוץ לעיר, והיה חשש שאנשים יתעכבו ודוגמא לדבר, ברכת מעין שבע בליל שבת. שהנה יסוד התקנה התחיל בתפילה ויצטרכו לחזור לבד לביתם ויש חשש של סכנה ממזיקין וכו', לכן תיקנו ברכת מעין שבע כדי לעכב את הציבור. והנה כיום המצב השתנה לגמרי, בתי הכנסיות הנם בתוך העיר, ולכאורה בטל הטעם לאמירת - מלבד לפי טעם המקובלים שלמדו שיש לומר ברכת [ , עם כל זאת כותב הרמב\"ם ברכת מעין שבע]בתשובותיו, שאמנם בטל הטעם אך לא בטלה התקנה. וכמו כן ידוע הוא מעין שבע מחמת שהיא כעין חזרת הש\"ץ שאין בית דין יכול לבטל את דברי חבירו אלא אם כן גדול הוא ממנו הטעם לא בטלה התקנה, איננו גדולים לא בחכמה וגם לא במנין. שהרי בחכמה ובמנין. והנה לגבי תקנות חכמים קבע לנו הרמב\"ם, שאמנם בטל גם אם תביא מאתיים רבנים ונשווה אותם לתנאים ולאמוראים, הרי הם לא יהיו ראויים אפילו לתואר 'רב'!! ח. אין בית דין מבטל דברי חבירו - כך המדינה דרשה, [ 'כשהקימו בזמנו את 'בית הדין הגדול לערעורים כדי שאם לא ימצא חן בעיניך הדין של בית הדין האזורי אז תלך לבית היו הרבה רבנים שהתנגדו לזה, כיצד ניתן לקבוע שהבית ]דין העליון דין הזה הוא גדול בחכמה ובמנין יותר מהאחרים?! אולם האמת היא שהדיינים בבית הדין הגדול היו בודקים את פסקי הדין, ואם חושבים שיש בעיה כלשהי היו מחזירים לדיין את התיק. אלא אם כן היו רואים שהדיין טעה ופסק שלא כהלכה, שבשביל זה צריך להיות שהם באמת גדולים מהם בתורה. והנה פעם כך זה היה, הדיינים בבית הדין הגדול היו גדולי הדור, שהרי ישבו שם הגאון הגדול הרב אלישיב, הגאון הרב ז'ולטי, וכמובן אבי מורי מרן זצוק\"ל שישב שם למעלה מעשרים שנה, ועוד כמה גדולים. אבל לצערינו כיום אמנם יש גם כן דיינים חשובים אבל לא כולם. אני זוכר את הרב ז'ולטי זצוק\"ל שהיה דיין בבית הדין הגדול, הדיינים הגדולים שבדור, שהיו גדולי ישראל ממש, היו באים להתייעץ איתו. וכמו כן הגרי\"ש אלישיב. הרי כולם יודעים כמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הכתובת של כל הדיינים. לפעמים, בנושאים קשים ומורכבים מאוד, היו מעבירים לו את התיק מלכתחילה בבקשה שיפסוק הוא! דין של בית הדין האזורי – זה לא פשוט כלל. בפרט שהחילוניים מתערבים לעומת זאת היום לפעמים יושב דיין בבית הדין הגדול שמבטל את הפסק מי יהיה דיין, ההוא זה יותר ליברלי לכן הם רוצים אותו, או פלוני פסק להתיר איזה דבר משונה ולכן הוא מתקדם, ודוחפים אותם להיות בבית הדין הגדול. וכי הם יודעים לקבוע מי יותר גדול בתורה?! הרי זה דבר שגדולי ישראל צריכים להחליט מי יישב בבית הדין הגדול!! ט. חזרת הש\"ץ במנין שיש בו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות בסוף מסכת ראש השנה, שחזרת הש\"ץ נועדה להוציא ידי חובה את מי עוד דוגמא לדבר, היא חזרת הש\"ץ, שהנה דעת הרמב\"ם על פי הגמרא שלא יודע להתפלל. ושאלו את הרמב\"ם, מה יהיה הדין במקום שכולם חזרת הש\"ץ. מלבד יש מקום אחד בו הרמב\"ם התיר לבטל את אמירת יודעים להתפלל אם יגידו חזרה? וענה להם הרמב\"ם שאכן צריכים לומר החזרה, והוא רק אם יש מצב שהציבור לא עונים אמן אחרי הברכות, כגון שלא מבינים עברית, וכיו\"ב, או שהם בורים ועמי הארצות ועומדים ומדברים, וממילא אין לך תשעה שיענו אמן. מאוד מאוחרת, וחושש שתגלוש לצאת הכוכבים, ועל כן זו סיבה לעשות ובאמת שצריך לשים לב לזה, שאין לבטל חזרה כי אם כאשר התפילה - וצריך לדעת, שכאשר [ ,'קדושה'. וכמו כן כאמור, שאין מי שיענה אמן . וכן אם מתפלל עם אנשים שאינם שומרים מצוות, שאם לא כולם עונים אמן והמניין מצומצם, מספיק אחד שלא יענה אמן בכדי ].לעשות קדושה מצוות, משום שעצם הדבר שהוא חובש כיפה ומצטרף למניין שלך, דהיינו המניין מצומצם שמצד אחד ניתן לעשות קדושה עם אדם שאינו שומר קדיש, אך לא לומר חזרה שלימה. מרן הבית יוסף בהלכות תפילת מנחה שהוא מאמין למרות שהוא מחלל שבת, אמנם ניתן לצרפו לקדושה או - ר\"ת נ'ידוי [ 'כותב, שהתאספו חכמי צפת וסביבותיה וגזרו 'גזירת נח\"ש על מי שיבטל את החזרה! ולכן אסור לזלזל בזה.]ח'רם ש'מתה וכותב על כך הרמב\"ם, שגם כשכולם בקיאים גם כן לא בטלה התקנה של חזרת הש\"ץ, כיון שתקנות של חכמים לא בטלו. אכן לשיטת הרא\"ש בלאו הכי לא בטלה התקנה, משום שסבר, שעיקר חזרת הש\"ץ היא כדי להגיד קדושה. י. ההבדל בין תקנת חכמים לגזירת חכמים והנה כל זאת הוא לגבי תקנות, אך יש לדון בענייני גזירות חכמים, שהנה חכמים הסבירו את הטעם לגזירה מחמת סיבה מסויימת, וניכר שאינו על זה לא גזרו חכמים. לעומת זאת הרדב\"ז לא סובר כהרא\"ש, שהנה הוא שייך בזמנינו, כותב על כך הרא\"ש בתשובה שאם טעם הדבר ידוע ממילא כותב, שאם הגאונים היו רואים את השעוה שיש בזמנינו לא היו אוסרים דן בתשובה בעניין הדלקת נר שבת בנרות שעוה, שיש בזה מחלוקת, הב\"ח למה כי הגזירה לא בטלה. ממילא לפי הרדב\"ז גם שמן קיק, דהיינו שמן אותה. אולם הרדב\"ז כותב, שגם שעוה שהיא יפה וטובה הגאונים אוסרים, גרעיני צמר גפן יהיה פסול. למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בכמה מקומות בעניין שמן כותנה, ומסיק להלכה בשם כמה פוסקים גדולי האחרונים שמקלים בזה ובכיוצא בזה. לכן להלכה שמן כותנה שיש בימינו וכן שמן קנולה וכל כיו\"ב כל השמנים הללו כיון שדולקים טוב ונמשכים יפה אחר הפתילה כשרים. וכמו כן הוא הדין לעניין פתילות, שאמנם כיום רוב הפתילות שנמכרות עשויות מצמר גפן וכשרות, אולם גם אם תהיה פתילה העשויה מדברים אחרים ממה שנמכר היום בחנויות אפשר להקל. יא. הדלקת נרות שבת בנפט יש לדון אם מותר להדליק נרות שבת בנפט המצוי היום. והנה במשנה שם כתוב \"אין מדליקים בעטרן מפני כבוד השבת\" וכבר נתבאר שהלכה כרבי ישמעאל למרות שחכמים מתירים. והנה מבואר ברש\"י ש'עטרן' זה מין פסולת של זפת. ו'נפט' הוא אינו הנפט שלנו, אלא הוא כמין שמן שיש לו ריח רע אך לא כמו עטרן. והנה הפסול בעטרן מבואר בגמרא שהוא מדליק את הנר בכדי שיישב ויאכל לאורו, ובכך שיוצא ממילא לא נהנה שמא יניחנו ויצא מחמת העשן הרע והריח הלא נעים, וממילא הרי הוא מאורו ומתבטל מצות הדלקת הנר. והנה בגמרא מבואר שחכמים התירו בנפט ורבי ישמעאל מודה לחכמים. ואמנם גם הוא יש לו ריח רע אך לא כמו עטרן. ובהמשך הגמרא אומרת ידי כך יבוא לכבות בשבת. והנה הנפט של ימינו אפשר והוא הנפט הלבן שאין להדליק ב'נפט הלבן' בגלל שיש חשש שיתפזר ויגרום לשריפה, ועל המבואר בגמרא, אך גם אם לא יש להתבונן על הטעם המובא בגמרא, שיכול לבוא לידי שריפה, אכן אינני יודע אם זה מצוי כל כך בנפט של ימינו, אבל פעם כשהיו משתמשים בפתיליות של פרימוס עם נפט, זה .] - אלא רק אם זה נופל, אבל כל נר אם נופל הוא מסוכן[ היה בטיחותי - הוא לא קורא למעשה הפוסקים דנים בזה, ומתייחסים גם לנידון אם זהו 'נפט לבן' או [ מאה חמישים שנה בערך, כך נראה מכמה פוסקים, ואז לא היה להם את לזה 'נפט' הוא קורא לזה גז, ככה קראו לזה בדור הקודם באירופה לפני לא. ומסקנת הרבה מהפוסקים, ביניהם המשנה ברורה ועוד, שמותר להדליק נרות שבת בנפט, ]הגז שיש לנו היום, וכוונתם לנפט - וזכורני בילדותי, [ .למרות שיש בו קצת ריח רע, במיוחד כשהוא נכבה כשהיו משתמשים בנרות כאלו כשהיו דולקים אין בהם כל ריח, אך כזה .]נכבה מתחיל להיות ריח הוא רק לאחר שהנר נכבה, וכשהנר נכבה אין כל מניעה שיצא כיון שאת אם כן הגמרא חששה שמא יניחנו ויצא, הרי שלפי האמור, החשש שיצא מצות הדלקת הנרות הוא כבר קיים ונהנה מהנרות. ולפיכך נפט כשר להדלקת נרות שבת. יב. הדלקת נרות שבת בגז - חברו [ בספר זכרונות אליהו כותב על הגז שיש לו אור יפה וטוב. ומזה יש לנו ללמוד לעניין השימוש בגז. הגאון רבי אליהו מאני]של הבן איש חי אמנם ככל הנראה שהתכוון לנפט, אולם עדיין כבר נתבאר שאין חיוב שעות, שרשאי להדליק נרות שבת בנר שכזה, ויכול אף לברך עליו. למרות בלילה באיזה מקום, ויש להם מין בלון גז קטן לתאורה ובישול ודולק כמה שיהיה שמן ממש. אשר על כן אם יש לאדם מה שמצוי כיום שהולכים שאינו גז נוזלי, וכמו כן לגבי הפתילה, הרי ודאי שיש בו חוט המתלהט בפנים, ויכול להחשיב פתילה של ברזל לחוט המתלהט, וכמו שבחשמל. יג. שמן זית למאור ראויים לאכילה ומבואר שמותר. וכמו כן גם לעניין חנוכה אין השמנים מותר להדלקה, שהרי גם נפט וגז מותרים בהדלקה ואין חוששים שאינם שאינו צלול ולא ניקו אותו כראוי, והוא מסוכן לאכול. שלמרות זאת הוא יותר והוא 'שמן זית למאור', שהוא שמן שיש בו 'חומציות' רבה, דהיינו מחמת כל האמור יש לומר לעניין מה שמצוי היום בחנויות, שמן זית זול הללו נאסרים מחמת שאסורים באכילה, ורואים זאת ממה שהגמרא אומרת שכל השמנים הכשרים לשבת כשרים לחנוכה, ועטרן שפסול לשבת מטעם שמא יניחנו ויצא, לנר חנוכה הוא מותר כיון שהדלקה עושה מצוה. מוכח שאף עטרן שאינו ראוי לאכילה הוא ראוי להדלקה בנרות חנוכה. יד. מעלת ההדלקה בשמן זית בית המקדש שאירע בשמן זית. אבל נר שבת העיקר הוא הצורך באור, כיון שנר חנוכה שמן זית הוא מצוה מן המובחר בגלל הנס במנורה של מן המובחר. והטעם שרבי טרפון אמר כן, אין לכך כל קשר עם נר חנוכה, אכן להלכה אין פוסקים כן, ואפילו נפט כשר. אבל שמן זית הוא מצוה שנינו במשנה שם: \"רבי טרפון אומר אין מדליקים אלא בשמן זית בלבד\". וכנראה שבזמנם שמן זית היה שמן שדולק הכי יפה. וגם בזמנינו שמן זית דולק יפה מאד ולפיכך גם בזמננו הוא מצוה מן המובחר. כתוב בספר חסידים שהיה איש אחד שהיה פשוט מאד שהאריך ימים, והוא היה עם הארץ דאורייתא ודרבנן, ואנשים שאלו איזו זכות יש לו?! למה האיש הזה זכה לאריכות ימים כזו. ומצאו שהיה מקפיד להדליק בשמן זית! מדליקים נרות שבת?! שהרי אנשים מצד עצמם רוצים בזה. ומבאר, שרק תלמידי חכמים\". שלכאורה יש לשאול, מה הכוונה 'הרגיל בנר' הרי כולם וכן מרן החיד\"א כתב לפרש את דברי הגמרא \"הרגיל בנר הווין לו בנים כשמדליקים בשמן זית הוא הנקרא 'הרגיל בנר'! יש ספר שנקרא 'מעשה רב' ובו הנהגות הגאון מוילנא, ומובא שם שהיה מקפיד להדליק נרות שבת בשמן זית. וכמו כן בספר 'סידור האר\"י' - ספר קדמון - שם כתוב שעל פי הקבלה גם כן יש חשיבות להדליק בשמן זית. אכן מרן השלחן ערוך כתב כן בפירוש, \"מכל מקום שמן זית מצוה מן המובחר\". ולפי האמור אם הביאו לפניו שמן שאורו הוא כמו שמן זית, עדיין מצוה מן המובחר הוא לקחת שמן זית, למרות שבשבת העיקר הוא האור היוצא מהשמן. טו. נר העשוי מדברים האסורים באכילה ואכן המשנה התירה, אולם בדברים האסורים ממש יש לדון. והנה, אם יש פסוק \"הקריבהו נא לפחתך\", ואמנם חלב התורה התירה לשימושים נרות שאינם לאכילה מחמת איסור שיש בהם, שלכאורה חז\"ל קבעו כלל, למאכל, אולם אם יבוא מישהו ויביא נר העשוי משומן של חזיר, דהיינו והנה יש לדון, שהנה לעיל נתבאר שניתן להדליק בשמן שהוא אינו ראוי נאמר ששמן קיק היינו עוף בכרכי הים ששמו קיק, והרי לא כתוב עליו שהוא כשר, ובירושלמי כתוב בפירוש שהוא עוף טמא, והוא הקאת, שעושים מהקרביים שלו שמן למאור. ולכאורה זו ראיה שמותר. טז. הדלקת נרות בשמן האסור מצד עצמו אולם למעשה צריך לחלק בזה לשתי דברים, ראשית, שמן שאינו ראוי למאכל מצד עצמו, והוכחנו מנפט ומעטרן וכיו\"ב שמותר. אכן הפתח הדביר מאריך בזה, ומביא ראיה להתיר, ושכל האיסור אם יש בזה ריח רע. - אמנם והדומה לכך הוא ריח רע שאסור לקרוא לפניו קריאת שמע או תפילה, [ . אבל ואפילו אם הלכלוך בעצמו איננו רק הריח נשאר, עדיין אסור]זה תלוי בריח שיש לו עיקר או אין לו עיקר, ויש בזה הרבה פרטים יש כמה מגדולי הפוסקים שכתבו שבמקום בו יש ריח רע של נפט, כגון שירותים לא ביוב אבל יש בו ריח רע מצד שהוא נברא כך מותר לקרוא שיהיה ריח רע. אז דבר שמשתמשים בו שהוא לא צואה הוא לא דבר של בריאתו הקב\"ה ברא אותו עם ריח רע, לבין דבר שאתה גרמת יצרת אותו בסמוך, ויש ריח של נפט שמותר. והטעם, שהנה יש הבדל בין דבר שמצד למשל, שהיתה שריפה בל\"ג בעומר ושפכו לתוכה הרבה נפט, ורוצה לברך קריאת שמע כנגדו. אבל אם יש שמן שעושה קצת ריח רע, נסבל, או אולי אפילו בנפט של הנפט באמת עושה ריח רע, אכן אינו מועיל ויהיה זה דומה לעטרן שאסור. בו ריח רע, והשאלה היא רק אם הנפט מפריע או לא. וביאור דבריו, שאם הריח לברכה שלו, מה שאין כן כאן, שרוצה לקיים את המצוה בנפט שיש לעומת זאת השדי חמד כותב, שדוקא בקריאת שמע ותפילה אין קשר בין זמנינו שאינו עושה ריח רע כשדולק, אז השדי חמד מודה שיש להתיר. יז. שיטת המגן אברהם בדברים הטמאים לחפצי המצוות כן. וכמו כן הר\"ן והרשב\"ץ כותבים כן. אכן שופר של בהמה טהורה מותר לתקוע בו, ומקור דבריו הוא מהרמב\"ן בדרשה לראש השנה, שם כותב מאידך גיסא, כותב הרמ\"א בהלכות שופר, ששופר של בהמה טמאה פסול אפילו אם מתה ולא נשחטה. וכמו כן כתוב לגבי תפילין דרשינן \"למען טהורה דוקא. אולם אפשר ותהיה מעור של פרה גם אם מתה או נטרפה תהיה תורת ה'\" - מן המותר בפיך, שתפילין צריכות להיות מעור בהמה או נבלה, והטעם כי זה סוג דבר שמותר בפיך. וכותב המגן אברהם, שמתפילין צריכים אנו ללמוד לכל המצוות, שאם להדליק נרות שבת בדבר טמא. ויש להקשות לכאורה, הלא חלב מובא עשאם מדבר טמא - אסור. יוצא לכאורה לפי המגן אברהם שאי אפשר בפירוש במשנה שמותר. והנה אפשר יהיה ליישב, וכך יוצא לכאורה לפי המגן אברהם אבל יש כמה דחיות לזה. קודם כל הרבה אחרונים שהרמב\"ן והר\"ן מסבירים למה שופר הנעשה מבהמה טמאה פסול? כיון שהרי בתפילין התורה אמרה מן המותר בפיך ולא בשאר המצוות. וכמו חולקים על המגן אברהם, וכי כיצד ניתן לדמות את תפילין לכלל המצוות, שכיצד ניתן להזכיר את עם ישראל לטובה בשופר שכזה. כך כותבים הרבה אחרונים. הנודע ביהודה, השואל ומשיב, ועוד. וחלק מהם כותבים שבשו\"ת בית שלמה אומר, שאפילו שומן חזיר כשר. יח. זהירות בהדלקת הנרות האסורים באכילה תדליק על השלחן שמא יישפך ויפסול את המאכלים. ואם מניחה בסמוך הגאון רבינו חיים פאלאג'י כותב, שאם מדליקה בנרות חלב וכיו\"ב שלא יכול גם הדליק בחמאה למרות שאוכל בשר, כיון שהמנורה שם אותה בצד. יט. יישוב נוסף על המגן אברהם האחרונים כותבים עוד לבאר את דברי המגן אברהם, שהוא התכוון על מצוות דאורייתא, וכמו תפילין ושופר, אך הדלקת נרות שבת זה מצווה דרבנן. ולהלכה, גם לעניין נר חנוכה, כל שמן שאינו ראוי למאכל הן מצד האיסור והן מצד טעמו - כשר לנרות שבת. אבל צריך שהשמן לא יהיה מאוס, וכל מה שמותר שמן זית למאור או נפט היינו שמן משובח רק לא ראוי לאכילה, אבל שמן שמצד עצמו הוא מאוס כגון שהעביש וכיו\"ב אין להשתמש בו. ועל זה נאמר 'הקריבהו נא לפחתך' – וכי אתה מביא לבית המקדש?! הרי אם תביא את זה למלך הרי אתה מבזה את המלך! כ. שמן שנפל לתוכו עכבר - אכן כיום העכברים [ כתוב בשלחן ערוך לעניין שמן שנפל בו עכבר , שפסול למאור לבית הכנסת. וכותב המהרש\"ל ]פחות מצויים כל כך אין להדליק בו נרות שבת. ויתירה מזאת אם נפל עכבר לשמן, והוציא את שהוא הדין לכל נר של מצוה - שמן מאוס פסול. ועל כן בכל שמן מאוס מסכן שאין לו הרבה מה לאכול והוא מוכן לאכול שמן כזה יכול להדליק כנגדו, אולם ההכרעה להלכה שזה תלוי אם זה מאוס לבני אדם. והנה יש אך מי יאכל שמן כזה?! זה מאוס! אמנם יש בזה מחלוקת אם צריך שישים העכבר ומשער שיש שישים כנגד העכבר בשמן וודאי שמותר באכילה, בשמן הזה, אבל מי שזה מאוס לו אינו יכול להדליק בשמן זה. קניית פרחים בשנת השמיטה האם מותר לקנות בשנת השמיטה פרחים הנמכרים שאלה: בחוצות קריה? יש לקנות פרחים דוקא מחנויות שיש עליהם תשובה: פיקוח שלא נעשו בגידול הפרחים מלאכות האסורות בשנת השמיטה. ופרחים הנמכרים בחוצות קריה אין לקנות מהם מחשש שעשו בגידולם מלאכות האסורות, וכשקונה מהם יש בזה משום מסייע בידי עוברי עבירה. אולם מותר לקטוף פרחים בכל מקום, אף ממקומות שגידלו את הפרחים במלאכות האסורות, ואין הפרחים נאסרים. (ורק לקנותם בכסף אסור, משום מסייע בידי עוברי עבירה). מקורות: כתב הרמב\"ם (פ\"ד מהלכות שמיטה ה\"א – ה\"ג): אפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה, מותרים באכילה, (וגזרו ספיחים רק על ירקות ומיני תבואה וקטניות). ואמנם נחלקו הראשונים אם הנעבד אסור באכילה, מ\"מ להלכה נקטינן להקל. אך בודאי שאין לקנות פרחים בכסף מהמוכרים בחוצות קריה, משום שמסייע בידי עוברי עבירה. ורק לקטוף הפרחים ללא תשלום, יש להקל.אם יש קדושת שביעית בפרחים ובשמים שאלה: האם צריך לנהוג קדושת שביעית בפרחים ובשמים שנהנה מהריח או הנוי שבהם, ואסור להשליכם בבזיון? אין קדושת שביעית בפרחים ובשמים. ויש תשובה: אומרים שראוי להחמיר בבשמים ופרחים העומדים לריח. מקורות: בירושלמי שביעית (פ\"ז ה\"א) איבעיא להו בבשמים מהו שיהא עליהם קדושת שביעית. ולא איפשיטא. ועי' במפרשים שם ובחזון איש (סי' יד סק\"ט). והרמב\"ם השמיט הספק שבירושלמי. ומאחר ושביעית בזה\"ז מדרבנן, סד\"ר לקולא. ועי' בשו\"ת אור לציון (פ\"ב הערה יב) שכתב שראוי לנהוג קדושת שביעית אם הבשמים עומדים לריח, די\"ל דחשיב בכה\"ג הנאתן וביעורן שווה, ויש בהם קדושת שביעית כדאיתא בסוכה (מ.). ולכן אין להפסידם, ואין לעשות מפרחים אלו זרים לכלה באופן שמפסידם. ע\"ש. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בושה?! – רק מהקב\"ה!! לפני שנים, כאשר הייתי מתפלל סמוך מאוד לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שבשנותיו האחרונות שמיעתו כבדה, ולכן היה מתפלל מעט בקול באחד מימי ראש חודש שמתי לב שלא אמר 'יעלה ויבוא'. וזאת כיון באופן שהעומדים קרוב אליו ממש היו שומעים את קולו החלוש. לאחר שסיים את תפילתו, ניגשתי אליו והערתי את תשומת ליבו שלא אמר 'יעלה ויבוא' בתפילתו. כששמע זאת אאמו\"ר, מיד נעמד לאחר התפילה ניגשתי אליו ושאלתי אותו מפני מה עשה כן, הרי על עומדו וללא שהיות החל להתפלל. כולם כבר התפללו, וחושבים שלא התפללת, ושזה קצת בושה וכו' ואולי היה צריך להיות שיכנס לחדר ויתפלל שם וכיו\"ב. אך אאמו\"ר ענה לי \"בושה?! אני צריך להתבייש מהקב\"ה!! אדרבא, שידעו הציבור שאין בזה שום חוכמות, ואף אני - אם שכחתי יעלה הרב יצחק מאזוז ויבוא - חייב אני לחזור!!!\"... בית ההוראה 'יחוה דעת' כיצד משתמשים עם פרחים בשמיטה?"},{"filename":"57.pdf","content":"תפילה בתוך הסעודה| סעודה שלישית לאחר מנחה| כללי ברכה שאינה צריכה| אם מותר לחלק סעודה אחת לשתי סעודותנושאי השיעור: 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת שלח לך נמסר ט\"ו סיון תש\"פדיני סעודה שלישית לע\"נ מאיר (מירו) סתהון בן סלמה ע\"ה ט\"ו סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.| 57 'גליון מס א. סעודה שלישית בבוקר בשבוע שעבר דיברנו בעניין אם ניתן לסעוד סעודה שלישית בבוקר. בשבת, שמחד גיסא בצהרים כבר אסור לאכול חמץ, ומאידך אסור ואחד הזמנים בהם היא שאלה מעשית מאוד הוא בערב פסח שחל גם לאכול מצה כיון שהוא ערב פסח. ולכאורה אפשר לאכול סעודה אכילת מצה הוא גם כאשר אוכל עוגה אפויה מקמח מצה, ורק אם מזונות אסור לאכול דבר שיש בו קמח מצה והוא אפוי, כיון שאיסור שלישית רק בבוקר ולקבוע את סעודתו על מיני מזונות, וגם המיני הקמח מצה מבושל יכול לאוכלו, וכגון קניידאלך וכיו\"ב. ולאשכנזים וראה בזה בשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן צא אות שאינם אוכלים שרויה אוכלים סעודה שלישית בפירות, וממילא יכולים [ .לסעוד גם לאחר מנחה ]י ובהערה שם את הסעודה השניה, ומיד לאחר מכן לבצוע על הלחם ולסעוד סעודה חמץ בבוקר מוקדם, כאשר באמצע הסעודה יברך ברכת המזון ויסיים ואחד הנידונים שנדונו בספרי הפוסקים היא אם יכול לעשות סעודה של שלישית. והרבה ראשונים סוברים שאין לעשות כן כיון שסעודות אלו נקראות סעודה אחת. והתוספות (שבת קיח. ד\"ה במנחה) כותבים בשם ר\"י שאם עושים כך הרי שהברכות הללו הינם ברכות לבטלה ולהלן יבואר. ב. חילק את סעודתו לשניים והנה רובא מדעות הראשונים הנ\"ל כתבו שהטעם שאין סעודה זו נקראת סעודה שלישית כיון שסעודה שלישית זמנה הוא רק אחר (שבת הצהריים, וכשסועד בבוקר אין בכך כלום. וכך היא דעת הרא\"ש פט\"ז סימן ה). דן בשאלה דומה, שהנה טבע בני אדם (כלל כב סימן ד)והרא\"ש בתשובה הוא שכשאוכל סעודה ולקראת סיום אכילתו, כאשר הוא כמעט מלא שיכול הוא להמשיך לאכול, אם יפסיק לפרק זמן ממושך כבר לא יוכל ללא הפסק יכול לאכול עוד ועוד. ודן הרא\"ש במי שהתחיל לאכול להמשיך לאכול ולא יהיה מסוגל להוסיף עוד. אך אם ממשיך לאכול קודם חצות והאריך על שלחנו, וכמו שאומרים חז\"ל (ברכות נד:) 'כל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו - אין זו סגולה אלא [ 'המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו , וכמעט כשסיים לאכול הגיע זמן מנחה גדולה, ויודע הוא ענין של מציאות, כשאדם אוכל לאט ובנחת העיכול הוא הטוב, ]ידיו לסעודה שלישית. ופוסק הרא\"ש על כך שמותר לעשות כן, ומרן כזה לאכול עד שכמעט מלא, ואז יתפלל מנחה, ומיד לאחר מכן יטול וכמעט ואין שהות לאכול שתי סעודות ביניהם. ורוצים לעשות פתרון בעולם שהיום קצר מאוד שהנץ הוא מאוחר מאוד והשקיעה מוקדמת, סעודה שלישית כבר לא יוכל לאכול כראוי. וזה מצוי במקומות שונים בעצמו שאם ימשיך בסעודה ויתפלל מנחה קטנה ואחר כך ישב לאכול וזה בריא מאוד פוסק אותו להלכה. (סימן רצא ס\"ג)השלחן ערוך ג. גורם לברכה שאינה צריכה . ולדעת הרמב\"ם (בשו\"ת לברכה שאינה צריכה'. ברכה שאינה צריכה היינו שמברך ברכה שאסור ביניהם גדול מאוד. האחד הוא 'ברכה שאינה צריכה', והשני הוא 'גורם וביאור דברי הרא\"ש, שהנה בהלכה יש שני מושגים דומים שההבדל (ברכות לג.)לברך, ואם מברך עובר בלא תשא ירושלים תרצ\"ד סימן פ\"ד וראה ברבינו מנוח פ\"ג מהלכות שופר) היא איסור דאורייתא. ויש הרבה פוסקים שסוברים שכן היא גם דעת מרן . (סימן רטו ס\"ד)השלחן ערוך ולדוגמא אם יש לפניו תפוח ואפרסק ובירך על התפוח 'בורא פרי העץ' על התפוח, מברך על האפרסק שוב ברכת העץ, הרי שזו ברכה לבטלה ואכלו ומברך עליו ברכה אחרונה, ומיד כשמסיים את הברכה האחרונה כיון שהיא ברכה שאינה צריכה. שברכה אחת להם צריך לברך כשמתחיל לאכול את המין הראשון ברכת ולאכול הרי שברכה זו היא ברכה לבטלה. וכיון שיש לפניו שני מינים אחרונה הוא שאינו רוצה לאכול עוד, וכיון שהנה הוא רוצה להמשיך שהרי ברכת בורא נפשות היא ברכה אחרונה, והמשמעות של ברכה והנה הברכה האחרונה שבירך לאחר אכילת התפוח היא ברכה לבטלה, העץ, וכשמסיים את המין השני יברך ברכה אחרונה. אולם 'גורם לברכה שאינה צריכה' היינו במקרה הנ\"ל, שהיו לפניו שני מינים כגון תפוח ואפרסק, שכאמור אין לו לברך לאחר התפוח ברכה אחרונה עד שיגמור לאכול גם את האפרסק, אך הוא בירך, ורוצה לאכול כעת את האפרסק אם צריך לברך עליו? יש לומר לו שחייב לברך ברכת העץ. משום שלאחר שבירך נפשות עקר את ברכת העץ הראשונה שבירך על התפוח, והרי הוא כמי שהסיח דעתו מהברכה הראשונה. והרשב\"א כותב כן בפירוש, שברכת נפשות היא כברכת המזון וכן כברכת מעין שלוש, שכשבירך ברכה אחרונה הסיח דעתו וחייב לברך שוב אם רוצה להמשיך לאכול. דהיינו אמנם הברכה אחרונה שבירך לאחר אכילת התפוח היא ברכה לבטלה, אך בפועל הוא גם הסיח דעתו, וכיון שכך כשרוצה להמשיך אמנם בירך ברכה לבטלה אך הברכה שנגרמה ממנה היא מחוייבת, את עצמו לידי ברכה שלא היה צריך לברך, והגורם ברכה שאינה צריכה האפרסק הוא נחשב לגורם ברכה שאינה צריכה, דהיינו שהוא הביא לאכול את האפרסק חייב לברך ברכת העץ שוב. אך לגבי הברכה על למרות שהיה יכול להימנע ממנה. צריכה, שבברכה שאינה צריכה אסור לו לברך את אותה הברכה, אך לפיכך ההבדל המהותי בין ברכה שאינה צריכה לגורם לברכה שאינה בגורם ברכה שאינה צריכה חייב לברך את הברכה השניה. וכך מתבאר . (סימן קעד)בדברי מרן השלחן ערוך ד. להסתלק מן הספק שהגישו לפניו סלט פירות המורכב ממספר פירות שונים שברכותיהם אולם יש מקומות שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה לכתחילה, וכגון העץ ואדמה יחד, והנה בדברים אלו הולכים בדרך כלל אחר הרוב, ואם הרוב הוא ברכת העץ עליו לברך בורא פרי העץ ולפטור את הכל, ואם העץ שבסלט, ואחר כך לוקח את פרי האדמה ומפרידו מהכלל ומכוון אותו משאר הסלט ולברך עליו ולכוון להוציא את כל הפירות שברכתם הפירות שלפניו, יכול לקחת את אחד הפירות שברכתם העץ, ולהפריד הרוב הוא אדמה צריך לברך אדמה. אך אם אין בידו לברר מה הרוב בין להוציא את כל פירות האדמה שבסלט. צריך לברך שתי ברכות, אלא רק ברכה אחת על הרוב, והנה כעת הוא וזאת למרות שגורם הוא לברכה שאינה צריכה, שהרי מתחילה לא היה מברך שתי ברכות, ובכל זאת מותר לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ה. ברכת הגלידה ה'קרמבו' וה'ממולאים' היא מה העיקר ומה הטפל. והפתרון ההלכתי לזה הוא לגרום ברכה הוא טעים בפני עצמו, ולכאורה צריך לברך עליהם מזונות. והשאלה על הכל כולל על הביסקויט או הגביע, אך המציאות היא שהביסקויט הגלידה שעליהם, והעיקר הוא הגלידה או הקצפת, וברכתם הוא 'שהכל' יש שטוענים שהבסקויט או הגביע נועדו ל'החזיק' את הקצפת או את או ב'קרמבו' שמורכב מבסקויט ועליו הקצפת שברכתה 'שהכל', שהנה ודוגמא נפוצה לזה היא בברכת הגלידה כשהיא בגביע שברכתו 'מזונות', שאינה צריכה, דהיינו להפריד בין הביסקויט לקצפת ולברך שתי ברכות. 'אדמה'. והפתרון בזה הוא לגרום ברכה שאינה צריכה, דהיינו להפריד 'מזונות', ויש שהעיקר מבחינתם הוא הפלפל וברכת הממולא בכללותו אצליהם הוא האורז, ואומרים שאורז הוא החשוב, ויש לברך על הפלפל אחד דעתו שונה לגביהם, וכגון פלפל ממולא באורז, שיש שהעיקר ועוד דוגמא לזה היא ב'ממולאים' למיניהם, שהם אחד מהדברים שכל office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א בין הפלפל לאורז, ולברך על כל אחד בנפרד, ויוצאים כך מידי ספק. וברכה אחת מספיקה, רק שיש לנו ספק מהו העיקר ומהו הטפל, כדי למרות שאם נברר בזה את העיקר והטפל ודאי שיש כאן עיקר וטפל לצאת ידי ספק מותר לגרום ברכה שאינה צריכה. ו. ביאור דברי הרא\"ש לפיכך טוען הרא\"ש, שאם אדם יודע בעצמו שאם לא יחלק את סעודתו יפסיד מלאכול סעודה שלישית שהיא מצוה כל כך חשובה, שהרי בעבור הזמן יקשה עליו לאכול כהוגן, למרות שבכך גורם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה מותר לו לברך ברכת המזון, ואז הוי היסח הדעת, ויטול ידיו שוב ויברך המוציא ויסעד סעודה שלישית. ואפשר להוסיף עוד שאפשר להתיר לו לגרום ברכה שאינה צריכה בזה (ראה מש\"כ בזה מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת גם בשביל לצבור מאה ברכות בשבת ח\"ו סימן כו). וז\"ל: (סימן רצא ס\"ג) ומרן השלחן ערוך מעתיק את דברי הרא\"ש להלכה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד'. ומוסיף על 'אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה כך השלחן ערוך 'ונכון הדבר, שאם לא היה עושה כן מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה'. ע\"כ. ז. ספק ברכות להקל נגד מרן השלחן ערוך דן ארוכות בנושא של (שם)בשו\"ת יחוה דעתאאמו\"ר מרן זצוק\"ל והנה גורם ברכה שאינה צריכה, ובספריו בכללות הוא דן רבות בגדרי הדין של גורם ברכה שאינה צריכה. אך אינו מתייחס אם דברי הרא\"ש מוסכמים מביאים את השאלה שדיברנו עליה (שם)להלכה או לא. שהנה התוספות בתחילת השיעור, במי שחילק את סעודת הבוקר לשתי סעודות ובכך רוצה לצאת ידי חובת סעודה שלישית, שלא יוצא ידי חובה כיון שזמן נראה לר\"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה\". התוספות מדגישים סעודה שלישית הוא אחר הצהרים, ומוסיפים על כך התוספות: \"ועוד שיש כאן איסור, דהיינו שהיא לבטלה, דהיינו ברכת המזון שבירך באמצע הסעודה היא ברכה לבטלה, שהרי הוא מתכוון להמשיך ולאכול. גורם לברכה שאינה צריכה, כיון שהולכים אחר דעתו, ודעתו היא ולכאורה הוא מחלוקת התוספות והרא\"ש, שדעת הרא\"ש שהוא רק לבטלה, כיון שבפועל הנה הוא המשיך בסעודתו, וממעשהו מוכח שרוצה לאכול שתי סעודות, אך התוספות סבירא להו שהיא ברכה שברכת המזון שבירך היא ברכה לבטלה. וכדעת התוספות מצאתי שיש כמה וכמה מרבותינו הראשונים שסברו כן שהיא ברכה לבטלה. ולכאורה אם הוא מחלוקת עלינו לומר ספק ברכות להקל, כיון שאין כאן רק שאלה אם מותר לגרום ברכה שאינה צריכה או לא, אלא זוהי שאלה אם זו ברכה לבטלה, והוי איסור ממש. ואף אם נאמר שמרן השלחן ערוך ראה את דברי התוספות והרא\"ש, ובמקום כזה יש להתיר, הלא כיון שקי\"ל ספק ברכות להקל, והלכה היא וקבע שהלכה כדברי הרא\"ש שהוא רק גורם ברכה שאינה צריכה שאומרים ספק ברכות להקל אף נגד דברי מרן, לכן לכאורה יש להחמיר ולא לעשות כן. וזו קושיא חזקה. ח. החילוק בין דברי התוספות להרא\"ש וחשבתי לתרץ, שהנה התוספות מדברים בסעודת שחרית, שאוכל שלישית, ממילא גם הברכות שמברך הינם ברכות לבטלה, ולא שייך שלישית בבוקר, וכיון שהיא בבוקר אינו יוצא בכך ידי חובת סעודה יוצאים ידי חובת סעודה שלישי משום שדעתם שאין לסעוד סעודה בבוקר ומחלק את סעודתו, ועל זה התוספות מקדימים ואומרים שלא בהם הכלל של גורם ברכה שאינה צריכה. שהלא כל יסוד ההיתר לגרום ברכה שאינה צריכה לכתחילה וכדעת הרא\"ש ואין בזה חשש של ברכה שלישית, אפשר ואף התוספות יודו שיכול לחלק את הסעודה ולגרום צריכה והיא ברכה לבטלה. והא בהא תליא. ומאידך אם הגיע זמן סעודה שלישית, אך אם אינו יוצא ידי חובה, אסור לו לגרום ברכה שאינה ברכה שאינה צריכה רק במקום צורך שבכך יצא ידי חובת סעודה לבטלה. וזאת כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית כראוי. שאין מחלוקת בין התוספות להרא\"ש. ששניהם דיברו בשני נושאים אליהו' לרבי אליהו מלובלין, שכותב כן ומבאר את דבריו באריכות, וחיפשתי בספרים ומצאתי בשו\"ת אחד מלפני כמאתיים שנה, 'יד שונים וכמו שנתבאר. ט. ספק ברכות להקל נגד דעת מרן סובר שהתוספות חולקים על הרא\"ש. וחיפשתי עוד אולם כשישבתי ועיינתי שוב בדברי הפוסקים נוכחתי לדעת שהמגן (שם סק\"ז) אברהם הקדוש, ושם הוא כותב בפירוש שהתוספות והרא\"ש חולקים בזה. אכן ומצאתי שיש ספר של מרן החיד\"א 'ניצוצי אורות' שנתחבר על הזוהר בברכי יוסף אפשר לדון מהי כוונתו. - הוא היה חריף מאוד, והעיון והשלישי שמצאתי שגם כותב שהרא\"ש והתוספות חולקים, ספר 'יקח [ שהוא מדקדק בלשון, ומלבד ספר זה כתב כמה ספרים: 'מעט מים', שלו נכון וישר, ואני אוהב מאוד ללמוד בספריו, תענוג לראות איך נא' של רבי אברהם הכהן מסלוניקי וספרו 'יקח נא' הוא על סדר השלחן ערוך ]''טהרת המים', 'שיירי טהרה בהלכות (רצא) ולצערינו אין על כל חלקי השלחן ערוך, אך בסימן הזה סעודה שלישית הוא מאריך ומדייק בלשונות הפוסקים ולשון מרן מבית יוסף, וקובע שמרן בעצמו סבר שהוא מחלוקת בין התוספות והרא\"ש, ונראה לי שאפשר לדחות את ראיותיו מדברי מרן ואכמ\"ל. והמתבאר מכל האמור, שאמנם קיבלנו הוראות מרן ועלינו לנהוג כמותו, אך רואים שכמה גדולים נקטו שהוא מחלוקת בין תוספות להרא\"ש, וממילא הוא ספק ברכות להקל אף נגד דעת מרן. י. סעודה שלישית קודם תפילת מנחה ובנידון דידן יש פתרון ועל ידו ניתן לצאת ידי חובת כל הדעות, והוא להיכנס לבעיה ולמחלוקת. אך יש מקומות בהלכה בהם אין פתרון. והנה אמנם אדם נבון יכול לפתור בעיות, ובהלכה הטוב ביותר הוא לא שבין שתי הסעודות ילך להתפלל מנחה בבית הכנסת. שהלא גם כך נתבאר בשבוע שעבר שלדעת המקובלים אין לאכול (בן איש חי ש\"ב פרשת ויצא אות סעודה שלישית קודם מנחה, והבן איש חי אף כותב שאם סעד סעודה שלישית קודם מנחה לא יצא ידי חובה כז) וצריך לחזור ולאכול. אמנם להלכה אין אנו נוהגים כן, ובדיעבד כשלא היתה לו ברירה אם סעד לפני תפילת מנחה יצא ידי חובה. יא. שתיית מים לאחר תפילת מנחה כותב דבר מעניין ובענין תפילת מנחה אי אפשר לצאת ידי חובת כל הדעות, שהנה רבינו (הובאו דבריו בתוספות פסחים קה. ד\"ה והנ\"מ)תם בספר הישר בשם המדרש שכתוב שמי ששותה מים לאחר מנחה בשבת הוא גוזל את המתים. אכן יש מחלוקת בדבריו אם דעתו שבכל הזמן שלאחר סעודה שלישית לאחר מנחה שהרי אין אכילה בלא שתיה. ובדבריו שם מנחה או רק סמוך לשקיעה, אך על כל פנים משמע ממנו שאין לאכול יש מילים קשות מאוד נגד אחד מהראשונים - רבינו משולם, שהתיר לאכול סעודה שלישית לאחר מנחה. וכמה ראשונים הסכימו לדברי לאכול סעודה שלישית לאחר מנחה, ורבינו תם כותב בחריפות שאסור רבינו תם. מביא את דבריו, אך בשלחן ערוך לא מזכירו (סימן רצא)מרן הבית יוסף מים מן הנהרות אבל בבית שרי'. ומשמע שהרמ\"א מחלק את דברי כלל. אכן הרמ\"א בהגה\"ה מביא את דברי ר\"ת להלכה וז\"ל: 'אין לשתות הרמ\"א לתרי גוני. שאם שותה בביתו מותר. ויש כמה פוסקים שאומרים שהאיסור הוא רק למי שהוא בשנת אבל על הוריו, ומשמעות דברי הרמ\"א בהמשך דבריו כך היא. וכותב שם עוד, שיש אומרים שהאיסור בבין השמשות בערב שבת, ובמיוחד מי שהתפלל מוקדם וסועד בבין הוא בערב שבת. ע\"ש. וכיום לא מצאנו מי שנוהג כן שלא לשתות השמשות. שהביאו את דבריו, נראה שאסור לשתות ולאכול סעודה שלישית כלל והלומד את תשובת רבינו תם במלואה, והמבחין בדברי הראשונים לאחר מנחה. וזה ודאי שאין בידינו להחמיר כדיעה זו, ואין פתרון בזה לצאת ידי חובת רבינו תם. וברור הדבר שההכרעה היא נגד דעת ר\"ת, והלכה היא כדעת המקובלים שיש להתפלל מנחה. ודעת ר\"ת יש לבאר כמו שמשמע ברמ\"א שדבריו נסובו על ערב שבת או על הנהרות, או על אבל בתוך י\"ב חודש וכאמור. יב. סעודה בזמן מנחה גדולה לכתחילה אין מתפללם תפילת מנחה (סימן רלג) לדעת מרן השלחן ערוך בזמן מנחה גדולה ובדיעבד יכול להתפלל. ופירוש הענין 'בדיעבד' בזה הוא אם התפלל סתם בזמן מנחה גדולה, אך אם יש לו סיבה לכך, כגון שאינו יכול להתפלל מנחה קטנה בציבור רק מנחה גדולה, בשביל תפילה בציבור יש להקל ולהתפלל מנחה גדולה. וכמו כן אם רוצה לאכול סעודה דהיינו כביצה פת, שדעת השלחן ערוך שאיסור אכילה קודם מנחה הוא סעודת ברית, חתונה וכיו\"ב. ואמנם סעודת שבת נקראת סעודה קטנה, מחצות ואילך, והאיסור הוא אף בסעודה קטנה, וסעודה גדולה היינו אך מרן אוסר גם סעודה קטנה, ולכן צריך להתפלל תפילת מנחה קודם סעודה שלישית. יג. הנוהג הטוב ביותר מהם לצאת ידי חובת סעודה שלישית, אם הוא יוצא מביתו לתפילת והנה במקום שחילק את סעודתו לשתי סעודות ורוצה בסעודה השניה ברכה שאינה צריכה אין בזה משום ברכה לבטלה ויכול לעשות כן, כיון מנחה, יש לומר בזה שהתוספות יודו לדברי הרא\"ש, שלמרות שגורם שתפילת מנחה כאשר יוצא מביתו היא מפסיק ראוי בין שתי הסעודות, ויכול לעשות כן לכתחילה. ואף אם התפלל מנחה בתוך ביתו הדין הוא שזה מפסיק בין שתי הסעודות אם בירך ברכת המזון. אכן, אם נעמד להתפלל מנחה בתוך כדי סעודה ללא שבירך ברכת המזון קודם לכן אין זה היסח הדעת אך כאשר יוצא מביתו, שודאי גם שיש הפסק בזמן בין שצריך לאחר מכן ליטול ידיו ולברך שוב. וכך פוסק מרן השלחן ערוך (סימן רעח ס\"ו). הסעודות יכול לברך על הסעודה השניה לכתחילה. הלכה למעשה: לסעודה שלישית, שיצא להתפלל מנחה בין שתי הסעודות, ובכל אחת לפיכך יש לומר שהראוי ביותר כשרוצה להסמיך סעודה שניה מהסעודות יאכל יותר מכביצה פת, וכך הוא הנכון לכתחילה. ויש לשים לב לכך שיאכל סעודה שניה וסעודה שלישית לתיאבון, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (שם ס\"א): 'והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית'. ע\"כ. ובמיוחד בימים החורף הקצרים."},{"filename":"58.pdf","content":"מי שלא קידש בבוקר אם| ' אודות ספר 'חמדת ימים| ' סעודה שלישית זמן 'רעוא דרעוין| קידוש ושתיית יין בסעודה שלישיתנושאי השיעור: חיוב אכילת פת ושיעורו בסעודה שניה | שכח 'רצה' ו'יעלה ויבוא' בסעודות שבת ויו\"ט| כיסוי הפת בסעודה שלישית| יקדש בסעודה שלישית חלות מתוקות לסעודות שבת |20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת קרח נמסר כ\"ב סיון תש\"פדיני סעודה שלישית (ג)| 58 'גליון מס א. איסור קידוש בסעודה שלישית שצריך לקדש על (פ\"ל מהלכות שבת ה\"ט) מביא ששיטת הרמב\"ם (סימן רצא)הטור היין בסעודה שלישית. ואילו אביו הרא\"ש לא היה מקדש על היין בסעודה שלישית משום דאיתקש יום ללילה מה לילה מקדשים פעם אחת אף ביום כותב בדעת הרמב\"ם שלא (שם)מקדש פעם אחת. אולם מרן הבית יוסף צריך לקדש על היין בסעודה שלישית. שהרי לשון הרמב\"ם היא: \"וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין\", ומבאר הבית יוסף ש\"לקבוע\" היינו לשתות יין בתוך הסעודה, כדי לשמוח ולהתענג, ולאו דוקא לקדש קודם הסעודה. למעשה רוב העולם לא שותים יין בסעודה שלישית, בפרט מי שכבר שתה בבוקר, ויש שאוהבים ללמוד במוצאי שבת ואם ישתו יין בסעודה שלישית הרמב\"ם לכאורה \"לקבוע\" היינו לשתות כהוגן שיבוא לכלל שמחה ועונג. יבואו לידי שינה ולא יוכלו לעסוק בתורה כראוי. ולפי הפשט שנאמר בדברי ואפשר שכדי לקיים את פסק הרמב\"ם לשתות מיץ ענבים בתוך הסעודה. הפירוש של מרן הבית יוסף ברמב\"ם יש לו יסוד חזק מאוד, שמלבד כותב הרמב\"ם: שהרמב\"ם לא כתב שצריך 'לקדש' על היין, נוסף על זאת הלא הרמב\"ם (פכ\"ט ה\"י)כתב הלכה זו בסוף הלכות שבת, ובפרק הקודם לו מרן הבית יוסף שאף לדעת הרמב\"ם אין דין קידוש בסעודה שלישית. ואכן למה לא אמר הרמב\"ם לברך על היין קודם סעודה שלישית. ומוכח כדברי 'מצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיטעום סעודה שניה'. ולכאורה יש שמקשים על הרמב\"ם שאלה זו.ב. הסכמת הפוסקים כדעת מרן כבר בדורו של מרן היו כמה מחכמי הדור שכתבו כן בדעת הרמב\"ם, הרדב\"ז כותב שלא נמצא כתוב בשום מקום שיש לקדש (שו\"ת ח\"ה סימן שא וסימן קד) וכמו כן היה עוד חכם אחד שחי בסעודה שלישית, ומה שהרמב\"ם כותב היינו לשתות יין בתוך הסעודה. (סימן קו).וכמו כן כותב המהר\"ם אלאשקר באטליה ושמו 'מהר\"ם פרובנטיאלו' ובדור האחרון נדפסו ספריו מכת\"י, ואף הוא כותב כן. מהר\"ם אלשקאר היה זה שעשה את המהפיכה הגדולה לגבי שיטת רבינו תם והגאונים בענין זמן בין השמשות, והוא הרעיש את העולם, וכל דינו של מרן הבית יוסף, ומרן מזכירו פעמיים או שלוש. והוא היה צעיר מכת\"י מהגאונים ומרבינו אברהם בן הרמב\"ם ועוד. והוא היה דיין בבית המחלוקת בענין הזה שהיום ידועה התחילה ממנו, הוא הביא תשובות ממרן, לעומת זאת הרדב\"ז היה מבוגר ממרן. ג. זמן סעודה שלישית 'רעוא דרעוין' דעת רובא דרבותינו הראשונים, וגם בדעת הרמב\"ם, למדו רבים שסבירא ולפיכך יש לומר שאין עושים קידוש בסעודה שלישית, וכפי הנראה שזוהי ליה שאין צריך קידוש. למרות שיש שלומדים בדעת הרמב\"ם שצריך קידוש בסעודה שלישית, ויש להם ראיות חזקות לדבריהם, אך אנו איננו נוהגים כן. ואכמ\"ל. כותב וז\"ל 'אין צריך לקדש בסעודה (סימן רצא ס\"ד)ולהלכה מרן בשלחן ערוך שלישית'. ולכאורה יש לדקדק את הלשון, שלכאורה מזה שמרן לא כתב 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו 'אין מקדשין' אלא 'אין צריך' משמע שאינו חובה, ואם ירצה לקדש על היין אין מונע בעדו. וכך כותב בפירוש בבית יוסף שם, שאם מקדש כיון שאינו אומר בברכת הקידוש כי אם ברכת היין, לכן \"המקדש לא הפסיד\" ואין מוחין בידו. קידוש קודם סעודה שלישית. וטעמו שיין הוא דין, וזמן סעודה שלישית אולם רבינו האר\"י סובר לא כן, וכך מובא בכתבי תלמידיו, שאסור לעשות הוא זמן של רחמים, ולא מתאים לקדש על היין שהוא דין בזמן של רחמים. וכבר בזוהר הקדוש מובא שזמן סעודה שלישית הוא התפשטות הרחמים בקרב גדולי הרבנים הספרדים היתה סעודה שלישית חשובה יותר מכל בעולם, והוא עת רצון, וקוראים לו 'רעוא דרעוין' – רצון הרצונות. ולכן גם שלושת הסעודות, וכך הוא גם אצל החסידים. וכדברי רבינו האר\"י נמצא שחיבר אותם (שער השבת סוף פרק כג)ובפרי עץ חיים (דף עה ע\"א) בשער הכוונות רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבינו האר\"י, וסידר אותם בנו רבי שמואל ויטאל, וכן כתב ב'נגיד ומצוה' שחובר ע\"י רבי יעקב צמח שהיה אף הוא (דף קכה).תלמידו של רבינו האר\"י. וכן כתב גם בספר 'חמדת ימים' ד. ספר חמדת ימים את הספר חמדת ימים חיבר אותו רבי בנימין הלוי. והוא חי בסוף ימיו של רבינו האר\"י, אכן הוא לא קיבל מרבינו האר\"י אלא מתלמידיו. ואת ספרו והיה מבוגר [ הוציא רבי יעקב ישראל אלגאזי שחי בתקופת מרן החיד\"א ובנו הוא המהרי\"ט אלגאזי הנודע בעל ה'שמחת יום טוב'. ]ממנו במעט מהרי\"י אלגאזי חיבר ספר בשם 'ארעא דרבנן', והגאון רבי יהודה עייאש שחי באלג'יר כתב על ספרו הגהות ובענוותנותו הרבה נקב בשמם 'עפרא דארעא'. לאחר שהגאון מהרי\"י אלגאזי הוציא את ספר חמדת ימים לאור, קמו כמה תלמידי חכמים והתעוררו לומר שאין לקרוא בספר זה כיון שיש בו כמה קטעים שיש בהם משמעות ששבתי צבי שר\"י הוא אכן המשיח. וכבר דיברנו בעבר אודות שבתי צבי שאמנם הוא מת אך הכת שלו לא מתה. ועד היום יש בטורקיה כת של מאמינים יהודים שמתנהגים כמוסלמים שמחזיקים עצמם כחסידיו ומתפללים ומשתחוים אל תמונתו ה\"י. ואכן באותה תקופה לאחר מותו של שבתי צבי קמו כמה כתות שהאמינו בו, וגדולי ישראל ראו לנכון להילחם מלחמת חורמה של ממש, בכל מי שהיה נגוע ולו במעט בשבתאות. ואמנם היה זה מצוי אצל אנשים תמימים שלא היה בהם תורה כל כך, אך היו גם כמה אנשים גדולים וחכמים שהלכו אחריו. וכמו 'נחמיה חיון' שר\"י שהיה פיקח מאוד ויודע ספר ושלט במכמני הקבלה, והוא הלך שולל אחרי שבתי צבי ורעיונותיו, והוליך את שומעיו אחריו ועשה נפשות בעבורו. וכמו כן היה אחד בשם 'יעקב פרנק' שר\"י שגם הוא הקים כת לאחר מותו של שבתי צבי, ולבסוף הקבוצה שלו התנצרו. זוהי גם עילת המחלוקת שפרצה בין הגאון יעב\"ץ לרבי יונתן אייבשיץ, שהיעב\"ץ חשד ברבי יונתן שהוא נגוע בשבתאות כיון שהוא היה כותב קמיעות. אולם לבסוף נודע שלא היה בו מיניה וביה וגדולי ישראל טיהרו את שמו של רבי יונתן אייבשיץ. אך זהו היה הפחד הגדול מהשבתאות והקרוב אליה. ועד היום יש ויכוח לגבי מהימנותו של הספר חמדת ימים, ואם ניתן להביא ממנו ראיות או לא. וכפי הנראה שרוב גדולי ישראל היו משתמשים בספר הזה, אך הקטעים שבהם חשדו לכאורה שהם מרעיונותיו של שבתי צבי, על כך השיבו, שאם המחבר הוא מתקופת רבינו האר\"י הרי שחי כמאה שנה קודם שבתי צבי בעצמו, ואין זאת אלא אלו הוספות שנוספו בשנים שלאחר מכן על ידי אחד שבתאי. ואותם אין לנו לקרוא. לאחרונה רב אחד הוציא את הספר הזה מחדש, ועשה חקירה רחבה ויסודית אודות המחבר וספרו, ומוכיח שרוב גדולי ישראל הכירו בספר הזה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מזכיר את הספר הזה מפעם לפעם. אך יש ענין אחד והוא התפילות שאומרים בזמן פתיחת ההיכל של המועדים, שיש במחזורים תפילה של האר\"י ויש תפילה מהרש\"ש, אך התפילות הארוכות המופיעות בסידורים הן מבעל החמדת ימים. וזכורני שבילדותי כשאאמו\"ר היה מתפלל בבית הכנסת 'בורוכוב' היה אומר את התפילות הללו, וכשעבר דירה ל'רחביה' הפסיק לאומרם עוד, וכששאלתי אותו למה אינו אומר אותם, השיב לי, שלגבי הספר חמדת ימים יש מחלוקת, אך מה שודאי שהוא טורח ציבור... ומשכך שב ואל תעשה עדיף. ומאידך שאלתי אותו אם להדפיס את התפילות הללו במחזור שלנו 'יחוה דעת' ואמר לי להדפיס.ואם כן בדברים שאין ניכר בהם חותמו של שבתי צבי איננו קוראים אך ההלכות והתפילות המקובלות הרי שהמנהג לקרוא ולקבל את דבריו. ה. שתיית יין בסעודה שלישית ולאחר שהתבאר שמרן השלחן ערוך כותב 'אין צריך לקדש' ומשמע שאין לאסור לקדש על היין קודם סעודה שלישית, כך עלינו לנהוג ולא לקדש זו חובה כלל, ומאידך רבותינו המקובלים תלמידי רבינו האר\"י כתבו שיש (ש\"ב פרשת חיי שרה אות יא).בסעודה שלישית על היין. וכך כותב גם הבן איש חי שיש לשתות יין בסעודה שלישית, ומה ההבדל בין קידוש על היין קודם ולעומת זאת לגבי שתיית יין בתוך הסעודה רבינו האר\"י כותב בפירוש הסעודה לשתיית יין בתוך כדי הסעודה?! זהו סוד על פי הקבלה. ופעם קודם הסעודה צריך להיות שהוא דין גם בתוך הסעודה. ואמר לי תשובה שאלתי מקובל גדול אחד מה ההבדל ביניהם, הרי יין הוא דין ואם הוא דין אמיתית מאוד – שהוא איננו יודע סיבה לזה... ו. מי שלא קידש בבוקר יום שבת והנה, הסתפקתי במי שלא היה ברשותו יין לקדש עליו בשבת בבוקר, ואכל פת, וקודם סעודה שלישית נזדמן לו יין האם יכול לקדש על היין קודם סעודה שלישית. שהרי אם כדברי מרן בבית יוסף הרי שהוא יכול לקדש . אך אנחנו (שער הציון שם אות ט)על היין, וכן אכן פוסק המשנה ברורה להלכה הספרדים שהולכים כדברי רבינו האר\"י, לכאורה אסור לו לקדש על היין קודם הסעודה. ופניתי בשאלה זו למקובל הרה\"ג יעקב משה הלל שליט\"א, ושאלתי אותו קידש בבוקר. ומשכך הטוב הוא לקדש על בירה או כל חמר מדינה אחר, מה הנכון לעשות על פי הקבלה, והשיב לי שאין לקדש על היין גם אם לא שהרי זאת ברור הוא שבשחרית כשיש צורך מועיל לקדש על חמר מדינה. וכל שכן במקום כזה שעל פי רבינו האר\"י אסור לקדש על היין שיקדש על חמר מדינה. או לחילופין שיברך על הפת בסעודה שלישית ויכוון לצאת ידי חובת קידוש היום. ז. קידוש על הפת בבוקר יום השבת ויש לחקור אם ביום הכוונה שמקדש על הפת, או שמא כיון שאין לו יין והנה ההלכה היא שמי שאין לו יין לקידוש הלילה או היום מברך על הפת, בלית ברירה יכול לאכול פת בלא קידוש. ושאלה זו אינה בקידוש הלילה שמי שאין לו יין יכול לקדש על הפת, כיון שבלילה אומר את ברכת הקידוש אין לו יין האם הוא רק היתר שהתירו לו לאכול בלא קידוש, או שהפת על הפת, אך בבוקר שהיין הוא בא רק להיכר שהיא סעודה של שבת, אם היא עצם הקידוש. ועיינתי בנושא הזה ונראה שהוא מחלוקת ראשונים כותב שמוטב שיקדש על חמר מדינה ש (פסחים פ\"י סימן יז)ואחרונים. והרא\" ממה שיאכל בלא קידוש. ונראה מדבריו שאם מברך על הפת ביום ללא יין אין זה נחשב לקידוש, ורק חמר מדינה יכול להועיל לקידוש במקום שאין וז\"ל: 'ואם אין (סימן רפט ס\"ב) לו יין. וכן משמע לכאורה בדברי השלחן ערוך לו שכר ושאר משקין, אוכל בלא קידוש'. מסביר פשט בדברי השלחן ערוך, שאין הכוונה (סק\"ד)אולם המגן אברהם שבברכתו על הפת אינו מקדש, אלא כאשר אין לו יין ברכת הפת היא קידוש. רק שאין זה קידוש הניכר. ולכאורה לפי זה בנידון דידן שלא קידש בבוקר ואכל פת, ורוצה לקדש על היין קודם סעודה שלישית, ואם נאמר שברכת הפת אין בה משום קידוש, אם כן יהיה אסור לו לאכול פת, כיון שעדיין אסור לו לאכול קודם הקידוש, וממילא לכאורה עדיף לקדש על היין קודם סעודה שלישית ולא לאכול פת. אולם הנראה שאין לומר כן כיון שהרי כבר אכל בבוקר בעוד שלא קידש על כוס יין, שהרי לפי רבינו האר\"י טוב לשתות יין בתוך הסעודה, ויכוון על היין. ויש עוד פתרון לשאלה זו, והוא שבתוך סעודה שלישית יברך בברכתו לצאת ידי חובת קידוש היום. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ח. חיוב לחם משנה בסעודה שלישית יש מחלוקת בפוסקים אם בסעודה שלישית צריך לבצוע על לחם משנה. 'ויאמר משה אכלוהו (שמות טז, כה) שהנה דין לחם משנה נלמד מהפסוק היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה', ומכפילות התיבה 'היום' שלוש פעמים נלמד חובת שלוש סעודות בשבת. ויש ראשונים שסוברים ששלוש סעודות היינו לחם משנה וממילא גם בסעודה שלישית צריך לחם משנה, ויש שסוברים שצריך לסעוד סעודה שלישית אך לא צריך לחם פוסק להלכה שצריך לבצוע על (סימן רצא ס\"ד) משנה. ומרן השלחן ערוך שתי ככרות. ובדורות שעברו היו שלא הקפידו כל כך בזה, אך כיום ב\"ה אכשר דרא וכולם מקפידים על לחם משנה בסעודה שלישית. ט. כיסוי הפת בסעודה שלישית הראשונים כותבים שלושה טעמים מפני מה יש לכסות את הפת בזמן הקידוש. הטעם הראשון יסודו כבר בגמרא, והיינו שבזמנם היו אוכלים היה ערוך בחדר אחר, וכשבא לאכול היו המשרתים מביאים לפניהם את סעודה כאשר לכל אחד מבני הבית היה שלחן קטן אישי, והשלחן הזה את המאכלים, אולם בשבת היו מביאים לפניהם את השלחן כשהמאכלים השלחן. והנה בכל ימות השבוע היו מביאים את השלחן ולאחריו מביאים שאם אדם אוכל (פסחים ק:)עליו והוא ערוך ומוכן לסעודה. ואומרת הגמרא ביום שישי אחר הצהרים ורואה ששקעה עליו השמש \"פורס מפה ומקדש\", והיינו שמכסה את הלחם ומקדש על היין. ואומר על כך השאלתות לרב שצריך שמיד לאחר הקידוש ירים את המפה ן (פרשת יתרו סימן נד)אחאי גאו והשלחן ערוך לפניו. וזהו כבוד השבת. שהשלחן ערוך ומוכן מלכתחילה. ולכן יש בדור האחרון יש דיון בפוסקים אם יש להביא את הסלטים לשלחן קודם הקידוש או לאחר הקידוש. ולאור הדברים הללו לכאורה כדאי להביא את הסלטים לאחר הקידוש. וטעם זה הוא נכון לגבי הקידוש בליל שבת, שאז הוא תחילת השבת. והטעם השני הוא זכר למן, שהמן היה יורד כאשר מעליו יורדת שכבת טל 'וברדת הטל על המחנה (במדבר יא, ט) ומתחתיו שכבת טל. וכמ\"ש בפסוק לילה ירד המן עליו'. ומחמת כן אנו מכסים את הלחם במפה כמו המן שהיתה עליו שכבת טל, מלמטה ומלמעלה. וכמו כן צריך לפרוס מפה על , וטעם ]ויש שלא שמים לב לכך שצריך שתהיה מפה על השלחן[ השלחן זה נכון לכל שלושת הסעודות. הטעם השלישי, וכפי הנראה רוב הראשונים הביאו את הטעם הזה כטעם העיקרי להלכה, שיש לכסות את הפת כדי שלא יראה בבושתו שמקדימים ויש אומרים [ את היין לפניו. דהיינו מחד גיסא חכמים תיקנו לקדש על היין אך בסדר הברכות הלחם צריך ]שחובת היין בקידוש הוא מדאורייתא ללחם אלא הבושה היא לנו שאנו עושים דבר שהוא לא כסדר, ולכן אנו להיות קודם ליין, ומשכך יש לכסות את הלחם. כלומר שאין בזה בושה מכסים את הלחם, ולאחר הקידוש מסירים את הכיסוי ואין בושה ללחם. ולפיכך בסעודה שלישית שאין מקדשין על היין, אין את הטעם הזה, וממילא אין לכסות את הפת. אכן כדאי לכסות את הפת לחשוש לטעמים האחרים, אך פוק חזי מאי וכן ראיתי אצל עמא דבר, שרוב העולם אינם נוהגים לכסות את הפת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמעולם לא כיסו את הפת בסעודה שלישית, והחלות היו מונחות כשהן מגולות ומעולם לא העיר לכסותן. וכמובן שהמחמיר תבוא עליו ברכה. י. התרת נדרים על מנהג שמעתי על כך, אבל הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל בספרו שמש ומגן במרוקו היו קהילות שנהגו לקדש על היין בסעודה שלישית. ואני לא מביא את המנהג הזה. ולהרב משאש היה דוד גאון וצדיק (סימן סה) ח\"א ששמו היה רבי דוד משאש, והרב משאש מצא כתבי יד של דודו, והדפיסם והוציאם לאור. ושם הרב דוד משאש מביא את המנהג הזה. וכמה שהרב משאש היה נלחם על מנהגי יהדות מרוקו, כאן בענין הזה הלך נגד המנהג הנהוג, ואמר שיש לבטל את המנהג כיון שהוא נגד האר\"י הקדוש, ושם הוא כותב שהמנהג הזה יסודו בטעות, ומי שנהג בזה אף אינו צריך התרת נדרים. אמנם אם יהיו כאלו שיאמרו שיש להם מסורת מדורי דורות ע\"פ הבית יוסף שאמר שמותר לעשות כן, יתכן ויצטרכו לעשות התרת נדרים. יש מקומות בעיקר בחו\"ל שראיתי שיש בתי כנסיות שעושים סעודה מאוד שמלבד הצורך להרבות במאה ברכות, נוסף על כך על פי רבינו האר\"י שלישית, ומקפידים מאוד להביא בתוך הסעודה יין למסובים, וזה חשוב שצריך לשתות יין בסעודה שלישית וכאמור. יא. חיוב אכילת פת בסעודות שבת דנה במי ששכח להזכיר מעין המאורע בשבת ת (מט.) הגמרא במסכת ברכו או ביו\"ט. והגמרא אומרת שבת ויו\"ט \"דלא סגי אם לא אכיל\" אם לא אמר מחזירים אותו. דהיינו החיוב לחזור על יעלה ויבוא או על רצה והחליצנו לאכול לחם בסעודות שבת. והמדובר הוא על סעודת שבת בלילה ובבוקר. הזכיר את מעין המאורע אינו חוזר. ולכאורה משמע מהגמרא שיש חיוב הוא רק במקום שיש חיוב לאכול פת. ובזמן שאין חיוב לאכול פת אם לא ולגבי סעודה שלישית יבואר בשיעור הבא. אכן מי שלא הזכיר מעין המאורע ביו\"ט שחוזר, חלקו בזה הראשונים, שיש שאמרו שהכוונה היא על ליל פסח שחייבים לאכול מצה ועל ליל סוכות מעין המאורע חוזר. והנפק\"מ ידועה במקום ששכח להזכיר מעין המאורע שסוברים, שיש חיוב גמור לסעוד בסעודות יו\"ט, וממילא אם לא הזכיר לאכול פת. וממילא אם לא הזכיר מעין המאורע אינו חוזר. ויש ראשונים שחייבים לאכול בסוכה. אולם בשאר סעודות ימים טובים לא חייבים אך אכמ\"ל. לעומת זאת השער המלך מביא את מהרשב\"א ומהמגיד משנה שמדוייק מלשונם שבכל סעודות שבת לא צריך לאכול לחם. ושואל את השאלה הזו ללא פת. ו\"להשלימן\" אפשר שם טעות. ועל ההוכחה מדברי המגיד משנה אין ראיה כל כך, כיון ששם בתשובה מביא את דבריו וטוען שבדברי הרשב\"א לא נמצא כן. ואפשר ויש שהרי הגמרא מביאה את הדין הזה, אך לא מתרץ. ולעומת זאת מרן החיד\"א ]את השלוש סעודות[ בזה לומר שהיא עיקר הסעודה. ועל כל פנים כיון שהחיד\"א מביא שאין להסביר דהיינו בסעודה שלישית, או שמוסיף על הסעודה. אך ודאי שאין כתוב שיכול להשלימן מזה כל ראיה, אין לצרף את דבריהם אפילו לסניף להקל בדברים אחרים. יב. שכח 'רצה' בברכת מעין שלוש ספר שו\"ת תורת רפאל, שהיה תלמידו של הנצי\"ב מוולאזין, והוא מביא בעניין הזה כתב תלמיד חכם גדול ששמו היה רבי רפאל מוולוז'ין, וחיבר את דברי השער המלך, ואומר על כך, שכוונת הרשב\"א שאינו חייב לאכול לחם יכול לאכול עוגות, ובברכת מעין שלוש יזכיר רצה והחליצנו ואם לא הזכיר יחזור. סבר כן. וגם הרמב\"ם עצמו שסובר שמזכירים 'רצה' במעין שלוש, ודאי שלוש לא מזכירים רצה, אמנם הרמב\"ם כתב שאומרים, אך הרשב\"א לא ואינני יודע היאך כתב דבר כזה, שהלא הרשב\"א עצמו כתב שבברכה מעין שאינו חייב לחזור אם טעה ושכח. ואין מי שסובר שצריך לחזור על ברכה מעין שלוש בכגון דא. ואמנם זהו פשט מאוד יפה ומחוכם, אך אי אפשר להסביר כך וכאמור. יג. להימנע מאכילת לחם מסיבה בריאותית שמעתי שכיום מפתחים לחם ללא גלוטן, ואינני יודע כיצד עושים את אם לא מסיבה רפואית וכיו\"ב. וכגון אנשים שאסור להם לאכול גלוטן ולפי האמור אין להימלט מאכילת לחם בסעודה ראשונה ושניה של שבת [ שפטורים מאכילת לחם בשבת. או כאלו שיש להם סכרת שיש אנשים]שחולים בזה ואכילת לחם אף אם רק כזית מזיקה להם. ואמנם רוב חולי זה הסכרת יכולים לאכול לחם מחיטה מליאה לפחות בכמות של כזית. אך יש כאלו שאף חיטה מליאה אינם יכולים לאכול. דיברתי פעם עם רופא גדול והסביר לי שבכלל צריך לומר לאנשים, גם לאלו הבריאים, שכדאי מאוד להימנע מלאכול חיטה לבנה, משום שיש (סימן קסח) בה כל מיני בעיות. ופעם דיברנו לגבי מה שכתוב בשלחן ערוך במי שיש לפניו לחם לבן ולחם שחור, שצריך להעדיף את הלחם הלבן יקר, וזה כבר ענין של טעם ואין עדיפות של אחד על השני. ובזמנו כשהיו ולא נקי – פת קיבר, ועליו דיבר מרן. ובימינו קמח חיטה מליאה הוא יותר חיטה מליאה, אלא פעם המציאות היתה אחרת, הלחם השחור היה עפרורי ולברך עליו את ברכת המוציא. אך אין הכוונה ללחם השחור של היום – אומרים לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לאכול לחם מחיטה מליאה היה אומר \"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל...\" ועל כל פנים יש לכל אחד לעשות ככל שביכולתו לאכול לחם בכל סעודות שבת. אך אם יש בעיה בריאותית, אף אם היא קלה, כגון שיודע שאחרי האכילה לא ירגיש טוב וכו' - יכול להימנע מכך. יד. שיעור אכילת פת בסעודה : יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית, ואף (שם ס\"א)כתוב בשלחן ערוך מקשה (סק\"א) אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה. ע\"כ. והמגן אברהם שיעור אכילת (סימן תרלט ס\"ב) על כך שהלא לפי דעת מרן בהלכות סוכה כביצה נחשבת אכילת ארעי, וכדי שתיחשב אכילת קבע צריך מעט יותר מכביצה, דהיינו שיעור אכילת ארעי הוא עד כביצה ועד בכלל. בנפח ולא במשקל, ויש לדון אם משערים את החללים או לא, וכן הוא האמת שאינני יודע כיצד ניתן לשער כביצה בדיוק, שהלא השיעור הוא במצה, קשה לדעת מה הנפח שלה, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר שכל דבר שקשה לדעת מה שיעור הנפח שלו יש לשערו במשקל, ולכן מצת מכונה אחת שוקלת שלושים גרם, והיה אומר שמצה אחת היא שיעור שלושים גרם הם פחות משלושים סמ\"ק. כמו ששלושים סמ\"ק צמר גפן שהיא מלאה חללים. לעומת זאת במצות הרכות ובמיוחד המצות התימניות כזית, אבל אם נכתוש את המצה היא תהיה פחות משלושים סמ\"ק כיון ושלושים סמ\"ק ברזל הפער במשקל ביניהם הוא עצום, כך הוא במצות. מכביצה. אך הרבה מהאחרונים אינם מסכימים עם המגן אברהם בזה כגון והמגן אברהם מיישב, שמרן השלחן ערוך דעתו באמת למעט יותר הב\"ח והדרישה. וזו מחלוקת גדולה בפוסקים. שהוא ספר [ כותב שמי שבא למקום מאידך גיסא רבינו יונה בספר היראה שבסוף השערי תשובה]לסעודות שבת. ורואים שסבר שדי בכזית לסעודות שבת. וגם בחידושי שלא מקפידים לאכול שם סעודות שבת שיזהר על כל פנים לאכול כזית מוסר ובסופו נדפס ספר היראה שהוא הלכות כותב שאם אכל כזית בסוכה קיים מצות (כו:) הריטב\"א למסכת סוכה סעודת יו\"ט. אם כן יש כאן שלוש שיטות בשיעור אכילת פת בסעודות שבת: כביצה, מעט יותר מכביצה, כזית. וכשמדברים על כביצה יש דיון בפוסקים אם ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסיק להלכה, מדובר עם קליפתה או ללא קליפתה. שיעור של כשתי פרוסות לחם. ובפיתות יש כמה גדלים בהם, והרגילות ולהלכה יש להשתדל לאכול שיעור לחם של חמישים וארבע סמ\"ק שהם ואם מוסיף עוד ארבע סמ\"ק זהו ודאי נחשב לביצה וקליפתה ומעט יותר. ומביא לכך כמה ראיות שכביצה היינו ללא קליפתה, והיא חמישים סמ\"ק. שבהם הוא כשיעור פיתה שלימה. טו. פת הבאה בכיסנין לסעודות שבת לסעודה. האור החייים הקדוש סובר ומביא אותו מרן החיד\"א בברכי יוסף ואם רוצה לאכול עוגה לסעודת שבת יש מחלוקת מהו שיעורה להיחשב \"שבת קובעת\" דהיינו עוגה בשיעור של כביצה יוצא בה ידי (סימן רצא סק\"ד) חובת סעודת שבת, מחמת חשיבות השבת. לעומת זאת הרבה פוסקים טוענים שהנה בפת הבאה בכיסנין יש שלוש שיטות מהי: שיש אומרים שהוא בצק שלשו אותו בסוכר עד כדי שהוא מתוק. ולהאשכנזים הוא צריך להיות מתוק בצורה כזו שהוסיפו בו כמות וכיו\"ב. שיטה שלישית, שהיא פת יבשה שכוססים אותה כמו בייגלה לפת הבאה בכיסנין. שיטה שניה, שהיא בצק הממולא באגוזים שקדים גדולה של סוכר, ולספרדים אם מרגישים בבצק מתיקות מיד הוא נחשב פסק שעל שלושתן מברכים מזונות. (סימן קסח ס\"ז) וכיו\"ב. ומרן השלחן ערוך והאחרונים טוענים על מרן כמה טענות, ואחת מהן שהנה הגמרא קראה להם \"פת\" בשונה ממיני מזונות אחרים שהגמרא קראה להם בשמות \"פת\" הם ייחשבו לפת. ואם כן כל אחד משלושת הסוגים הללו הם ספק ממש וכן להיפך, ורואים שהם לא סברו שבגלל שהגמרא קוראת להם שפת הבאה בכסינין היינו מתוק אז הפת היבשה או הממולאת היא לחם אחרים. אולם יש חולקים עליהם, שהנה זו מחלוקת, ולהשיטות שסוברות פת, ובספק פת יש להקל. כך הרדב\"ז. אך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למד בדבריו שבת מספק ספיקא, שמא הלכה כהאור החיים ששבת קובעת ויש הרבה ולפי האמור לכאורה אפשר לאכול כביצה פת הבאה בכיסנין לסעודת [ , ושמא הלכה כהשיטות פוסקים שמסכימים איתו]האחרות שאין היא פת הבאה בכיסנין אלא היא פת ממש, וממילא יש שהוא מקל זאת רק לגבי ערב פסח שחל בשבת להקל ולהחשיבה כפת לעניין סעודת שבת. טז. ברכת מזונות פוטרת את כל האוכלין אולם המאמר מרדכי שואל, הרי מי שנסתפק לגבי מאכל כלשהו אם ברכתו מזונות או המוציא, עליו לברך מזונות, כיון שמזונות מוציא את ברכת המזון מספק, כיון שאין ברכת המזון וברכת מעין שלוש פוטרים לברך מעין שלוש ואינו יודע כי אם לברך ברכת המזון, אינו יכול לברך אם יועיל לברך ברכת מעין שלוש, ומספק אינו מברך. וכן להיפך אם צריך משנה. והנה מי שאכל כזית פת ואינו יודע לברך ברכת המזון יש מחלוקת שבירך עליו מזונות חוץ ממלח ומים יוצא ידי חובה, וכך כותב מרן הכסף שברכתו המוציא, אך המוציא אינו מוציא את שברכתו מזונות. ובדיבד כל זה את זה. והנה כאן מרן פסק שהלכה כדעת כולם, ומברך על הכל מעין שלוש, אם כן על כרחינו שדעת מרן שכולם צודקים. וממילא אין כאן ספק, ואין בזה ספק ספיקא כלל. מספרים, שפעם באו שנים לדין תורה אצל דיין לא כל כך חכם, והאחד הרצה את טענותיו והרב אמר לו שהוא צודק בכל מה שאמר. והנה השני קם ואמר 'רגע, גם אני יש לי מה לומר' והרצה את טענותיו, והרב אמר לו שגם הוא צודק. אשתו של הרב שהיתה בחדר ושמעה את הרב אומר כך לשני הבעלי דין נכנסה ושאלה 'איך יכול להיות ששניהם צודקים?!' השיב לה הרב 'גם את צודקת...' יז. חלה מתוקה לסעודות שבת ולמעשה, אמנם כמה מרבותינו הפוסקים שסוברים כדברי האור החיים, כהזרע אמת ועוד. אך רוב הפוסקים סוברים כדעת מרן החיד\"א שמוכיח זאת מכמה ראשונים, שלא יוצאים ידי חובת סעודות שבת בפת הבאה בכיסנין. פעם התארחתי בסעודת שבת בבוקר אצל רב אחד גדול ומפורסם מבני אשכנז בחו\"ל, והחלה בסעודה היתה מתוקה מאוד, והיה ברור שלספרדים ברכתו מזונות, והיתה אי נעימות לבקש חלה אחרת, והייתי עם אשתי שתחי' ואמרתי לה בלחש שצריך לאכול לפחות שלוש בצים ואם אפשר ארבע כדי שייחשב לסעודת שבת. וזה בערך מאה ושישים סמ\"ק. אמנם זה לא הרבה, אך כשהגישו את החמין כבר לא יכולנו לאכול... והשתדלנו לאכול מה שיכולנו. לאחר הסעודה הרב החל להתנצל, ואמר לי 'ראיתי את הכמויות של החלה שאכלת והבנתי שאתה סבור שהחלה היא מזונות ורצית לאכול שיעור קביעות סעודה...' שעוגות הם לחם ומברכים עליהם המוציא הרי גדרי מיני מזונות והמוציא לא היה מסוגל לאכול בשר מתוק כזה, אותו הדבר הוא אם יבואו ויאמרו כן. והוא כמו מה שהתחיל להיות נפוץ כיום האוכל הסיני המתוק, אאמו\"ר זה נפוץ החלות הללו אפשר לצאת בהם ידי חובה, כיון שההלכה היא לא שבת, ואין לסמוך על מה שיש פוסקים ספרדים שאומרים שכיון שהיום לכן יש להודיע שאין לצאת ידי חובה בחלות המתוקות הללו בסעודות נקבעו על ידי הגמרא ולא על ידינו. ולפיכך אין לצאת בהם ידי חובת סעודות שבת ראשונה ושניה. ולגבי סעודה שלישית יבואר בשבוע הבא בעז\"ה."},{"filename":"59.pdf","content":"יחיד בברכת| מעין שבע ביום הכיפורים| אם ברכת מעין שבע היא חזרת הש\"ץ| ' 'יראו עיננו| נושאי השיעור: הטעם שמברכים ברכת מעין שבע ברכת מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת| ברכת מעין שבע בשבת שובה| כריעה בברכת מעין שבע| עמידה בזמן חזרת הש\"ץ| מעין שבע20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת חקת נמסר ג' תמוז תש\"פהלכות ברכת מעין שבע בליל שבת | 59 'גליון מס א. טעם התקנה לברך ברכת מעין שבע בליל שבת מברכים ברכה מעין שבע, והמקור לכך הוא בגמרא מסכת שם איתא שבליל יום טוב שחל בשבת, אין מזכירים את (כד:),שבת היו\"ט בברכת מעין שבע. משום שתקנת ברכת מעין שבע בליל שבת שהבתי כנסיות (ד\"ה משום) היא \"מפני המזיקין\". ורש\"י מפרש שם [ .- ומי שרוצה להבין מהי סכנת מזיקין יראה בסוף מסכת פסחים מה שלהם היו מחוץ לעיר. ובזמנם מחוץ לעיר היתה סכנה של מזיקין . ולפי רש\"י מתבאר ש'מזיקין' היינו שהגמרא מספרת שם עליהם, וצריך לדעת שבימינו את הסכנה הזו, ] אומרת, שהמזיקין מצויין ואין מה לפחד או לחשוש מזה (קיב.)שדים ורוחות וכיו\"ב. והגמרא בפסחים בעיקר בלילי רביעי ובלילי שבתות. לא תקנו גם בליל רביעי לברך ברכה כעין זו מעין שבע וכיו\"ב. לפיכך רבינו מנוח שואל על רש\"י שאם הסכנה היא משום המזיקין מפני מה מבאר הוא שהטעם של \"מפני המזיקין\" היינו ליסטים, שודדים וכיו\"ב. ב. 'יראו עיננו' מעין שבע רק בלילות שבת ולא בימות החול, משום שבזמנם שהבתי למעשה, הראשונים מתרצים את דברי רש\"י מפני מה תיקנו את ברכת הכנסת כלל, ורק בליל שבת היו כולם הולכים, לכן נתקנה ברכת מעין כנסיות היו מחוץ לעיר לא היו מתפללים ערבית בימות החול בבית שבע רק בליל שבת. מסיבה זו גם אנו כיום מתפללים מנחה וערבית בפלג המנחה ולא מביאים את שהוא מנהג אשכנזי, וזה לא נכון, אלא הוא מנהג שהיה נהוג בעבר בכלל אשכנז בחו\"ל 'יראו עיננו' וגם בחלק מקהלות הספרדים. ויש שחושבים ממתינים עד צאת הכוכבים. וזו גם כן הסיבה שאומרים ברוב קהילות (ב. ד\"ה מברך, ד: ד\"ה רבי)ישראל. אמנם התוספות בברכות שהיא נתקנה מיד לאחר חתימת התלמוד. וכל הראשונים מביאים את אותו, והרא\"ש (פ\"א סימן ה) כותב שתקנו את זה רבנן סבוראי. דהיינו המנהג הזה, אך גם הרמב\"ם בסדר התפילות שבסוף חלק אהבה מביא המנהג הזה. בלילות שבת היו הולכים לבית הכנסת ולכן נתקנה ברכת מעין שבע ומזה נראה כאמור שלא היו הולכים לבית הכנסת בימות החול. אולם הכנסת, ותיקנו י\"ט פסוקים כנגד תשע עשרה ברכות בתפילת שמו\"ע. והטעם שתיקנו לומר 'יראו עיננו' הוא מפני שלא היו הולכים לבית בלילות שבת. שבע, אכן לפי ביאור רש\"י שהוא מפני המזיקין אין זו שאלה משום ויש ראשונים ששואלים למה ביו\"ט לא תיקנו גם לומר ברכת מעין לרפואת הגאון רבי דניאל בן יונה בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו שאין מזיקין ביו\"ט ורק בלילות שבת הם מצויין וכאמור. אך לפי הביאור ברכת מעין שבע גם ביו\"ט. ומבארים הראשונים, שהוא משום שככל של רבינו מנוח שהוא מפני ליסטים, לכאורה צריכים היו לתקן לומר הנראה גם ביו\"ט לא היו הולכים לבית הכנסת, משום שהיו עסוקים בהכנת צרכי יו\"ט והסעודה. ג. הנקרא 'שכן רע' שהבתי כנסיות היו רחוקים ומחוץ לעיר, וככל הנראה הוא משום וכפי הנראה שבזמנם הליכה לבית הכנסת לא היתה כמו היום, כיון כל מי בעיר. אולם כיום שיש בתי כנסיות בכל מקום ומקום, חייבים ללכת שאומות העולם היו שולטים בהם ולא יכלו לבנות את הבתי כנסיות (ח.)להתפלל בבית הכנסת, וכמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות שיש לו בית כנסת בעירו ואינו הולך אליו להתפלל נקרא שכן רע. ד. בטל הטעם אך לא בטלה התקנה למעשה אמנם כיום כבר אין מתפללים מחוץ לעיר כבזמנם, עם כל זאת (שו\"ת נוהגים לומר את ברכת מעין שבע בליל שבת, והרמב\"ם בתשובה כותב, שאמנם בטל הטעם אך לא בטלה התקנה. פאר הדור סימן קמח) וכיום אין מי שאינו בקי, ובכל זאת אומרים חזרת הש\"ץ משום שבטל בטלה התקנה. האחד, חזרת הש\"ץ. שנתקנה להוציא את שאינו בקי. והרמב\"ם מביא שלוש דוגמאות דומות לכך שגם אם בטל הטעם לא הטעם לא בטלה התקנה. כותב שהטעם שנתקנה חזרת הש\"ץ (פ\"ג דברכות סימן חי)אכן הרא\"ש לפי הרא\"ש מי שאינו בקי יוצא ידי חובה בחזרת הש\"ץ. אך בקי שאינו הוא כדי לומר קדושה, ולפי דבריו לא בטל הטעם גם בזמנינו. אולם אף יכול להתפלל מחמת סיבה כלשהיא אף אם יאמר לשליח ציבור לכוון או טל ומטר בברכת השנים שפסק מרן בשלחן ערוך שיכול לצאת ידי להוציאו ידי חובה, אינו יוצא בכך. מלבד במקום שלא אמר יעלה ויבוא חובה בשמיעת חזרת הש\"ץ. וזכורני שלפני שנים הייתי בארצות הברית, והיה שם יהודי אחד צדיק שהיה 'בעל בית' שנפשו חשקה בתורה והיה עוסק בתורה בהתמדה, וחלה במחלה הנוראה בראשו עד שנפטר מזה ה\"י. ובאחד משלבי המחלה ניתחו אותו בראשו, והיה נראה רגיל אך שכח כל מיני דברים, הוא זכר את הגמרא שלמד אבל שכח את האותיות וכבר לא יכל לקרוא. ובתפילה היה אחד מהקהל עומד לצידו ולוחש לאוזנו את התפילה להוציאו ידי חובה. וניגשתי אליו ואמרתי לו שאין זה מועיל ללחוש לו את התפילה, הוא צריך לשמוע את התפילה מהשליח ציבור, בשביל זה תיקנו את החזרה להוציא את שאינו בקי. ובאמת טילפנתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לי גם שישמע מהשליח ציבור. והאמת שיכול להיות שהיתה זו טעות גדולה לומר לו, כיון שכששמע שאין זה מועיל הוא נשבר לגמרי, והיה יושב וממרר בבכי. והלכתי אליו כמה פעמים ובקשתי את סליחתו, כיון שיש מקרים שגם אם זו ההלכה לפעמים צריך שלא לומר, שהרי הוא במצבו כלל לא היה חייב בתפילה. השני, קידוש בבית הכנסת, שהיו קהילות שנהגו לקדש בבית הכנסת בלילות שבת ויבואר בשיעורים הבאים. והשלישי, ברכת מעין שבע בליל שבת בבית הכנסת. שבכל אלו אומרים שאמנם בטל הטעם אך לא בטלה התקנה.ה. כעין תפילת שבת ברכת מעין שבע היא מעין תפילת שבת. \"מגן אבות בדברו\" - כנגד ברכת אבות. \"מחיה מתים במאמרו\" - כנגד ברכת מחיה המתים, \"האל שבת קודשו כי בם רצה להניח להם\" - כנגד ברכת מקדש השבת. \"לפניו הקדוש שאין כמוהו\" - כנגד ברכת האל הקדוש. \"המניח לעמו ביום נעבוד ביראה ופחד\" - כנגד רצה. \"ונודה לשמו בכל יום תמיד\" - כנגד ברכת מודים. \"לאדון השלום\" - כנגד ברכת שים שלום. ו. הגדר של ברכת מעין שבע לאחר שנתברר שתקנו את ברכה מעין שבע מפני הסכנה, והיינו כדי לעכב את כל הציבור כדי שאם אחד איחר ועדיין לא סיים את תפילתו ומחמת הטעם הזה כותבים [ ימתינו לו ויצאו עימו ביחד שלא ישאר לבד , מתעוררת שאלה ]עקרונית בברכה זו, האם היא נתקנה כברכה בפני עצמה, או שמא היא כמה פוסקים שצריך גם לנגן בברכה מעין שבע כחזרת הש\"ץ לתפילת שמו\"ע שהתפללו הציבור. (ראה לדעת המקובלים ברכת מעין שבע היא כחזרת הש\"ץ לכל ענין . שאמנם בתפילת ערבית אין מש\"כ בשו\"ת רב פעלים ח\"ג חאו\"ח סימן כג) אומרים חזרת הש\"ץ, אך בליל שבת אומרים חזרת הש\"ץ והיא ברכת מעין שבע, ויש לכך את כל התוקף של הלכות חזרת הש\"ץ. חודש חל בשבת, שאומרים בתפילת לחש 'יעלה ויבוא' ואילו בברכת אולם מדברי הגמרא לא מוכח כן, שהרי הגמרא שואלת, שבראש מעין שבע לא מזכירים את ראש חודש, וכמו כן ביו\"ט שחל בשבת אין מזכירים בחתימת הברכה של ברכת מעין שבע 'מקדש השבת ישראל והזמנים' כמו החתימה בתפילת לחש, אלא רק 'מקדש השבת', שבת וכפי שנתבאר. ומשמע שברכת מעין שבע אינה כחזרת הש\"ץ, ומתרצת הגמרא שברכת מעין שבע היא נתקנה מפני המזיקין ורק בליל אלא היא תקנה בפני עצמה שנתקנה לצורך לילות שבת בלבד מפני המזיקים בלבד. כותב, (סימן רסח) ויש עוד ראיה שלא כדעת המקובלים, שהנה הטור שמי שלא התפלל תפילת לחש של ליל שבת יאזין למה שאומר הש\"ץ \"מעין\" שבע. ולמעשה הוא התפלל רק מעין שבע. הבית יוסף כותב על ויצא ידי חובה. ושואל על כך, שהרי צריך להתפלל שבע ברכות ולא קושיית הטור שהיא חזקה מאוד, ומבאר, שהטעם הוא משום שתפילת שבע מהש\"ץ. והנה הלא בכל תפילה אם צריך לחזור את התפילה יכול ערבית רשות, וכיון שכך לא דקדקו והתירו לצאת ידי חובת ברכת מעין יכול לצאת ידי חובה בשמיעה לש\"ץ רק כיון שהיא תפילת ערבית והיא להאזין לש\"ץ ולצאת ידי חובה, אך מאידך גיסא כאן בברכת מעין שבע, ראיה חזקה מדבריו. ויש עוד כמה ראיות מהשלחן ערוך שסובר שברכת רשות. ונראה מכך שאין לברכת מעין שבע תוקף של חזרת הש\"ץ. וזו מעין שבע אינה כחזרה, ודלא כסברת המקובלים, ולהלן יבואר. להלכה נקטינן שאין לברכת מעין שבע תוקף של חזרה כלל. וכמו שמשמע מהגמרא ומהשלחן ערוך. וכך היתה דעתו של אאמו\"ר מרן המקובלים. ובפרט שלא נתברר שאכן הוא דעת האר\"י בפירוש, וגם בין זצוק\"ל שאין ברכת מעין שבע כחזרת הש\"ץ, ומשכך אין לנהוג כדעת המקובלים עצמם הדעות חלוקות בזה, אכן הרש\"ש סבר שברכת מעין שבע בתוקפה של חזרת הש\"ץ. office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ז. ברכה מעין שבע ביום כיפור כשיום הכיפורים חל בשבת אומרים ברכה מעין שבע ככל שבת. ובאשר לא תיקנו ברכת מעין שבע בעבורו, כותב על כך הסמ\"ג שביום כיפור ליום כיפור החל בחול, לכאורה הרי כולם באים לבית הכנסת ומפני מה אף אחד לא מאחר לתפילה, ואין לחשוש מפני הסכנה. ח. ברכת מעין שבע - חובת ציבור שאין היחיד אומר אותה. ובבית יוסף כותב תקנה זו של ברכה מעין שבע היא תקנת ציבור, ומשכך פוסק מרן (סימן רסח ס\"ח)השלחן ערוך על כך שיש מהגאונים שסברו שניתן ליחיד לאומרה. אך לא נהגו כן. וכותב על כך הרמ\"א: \" מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול בלא פתיחה וחתימה\". ובאמת שכן נוהגים היום ברוב בתי הכנסת של לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הציבור לאומרה עם ש\"צ האשכנזים שהציבור אומרים עם החזן מ\"מגן אבות בדברו\" עד \"זכר שלא ממשיך (ס\"ק יא)למעשה בראשית\". וכותב על כך המגן אברהם ואומר עד הברכה. והפרי מגדים מבאר, שהוא כדי שלא יאמרו שם שמים לחינם. ובספר מעשה רב מובא שהגאון מוילנא התנגד לזה, וכנראה שטעמו שמתריע על כך שבהרבה מקוו(שם ס\"ק כב) הוא האמור במשנה ברורה ברכת מעין שבע היא חובת ציבור, ואם הש\"ץ לא משמיע את הברכה מות הציבור אומרים את הנוסח והש\"ץ אומר עימם, והלא עיקר תקנת לציבור זה שלא כעיקר התקנה. ולכן במקום שהציבור אומר את נוסח הברכה, יש לש\"ץ להמתין ולומר את הנוסח רק לאחר שהציבור יסיימו. ט. עמידה בברכת מעין שבע מנהג ישראל לעמוד בזמן שהחזן אומר את ברכת מעין שבע. ובספר מביא את המנהג הזה, ומבאר טעמו ע\"ש. והנה אף (אות טו)אליה רבה אם ברכת מעין שבע היא חזרה על תפילת הלחש, הלא בחזרת הש\"ץ מנהג הספרדים הוא שמעיקר הדין יכולים לשבת. אכן זוהי מחלוקת, ומן הראוי לעמוד וכמו שכותב הרמב\"ם \"וכל העם עומדים\", אולם גם ואת לשון הרמב\"ם מיישבים שהוא כמו שמשה רבינו אמר 'ואנכי עמ (מגילה דתי בהר', ומאידך בפסוק אחר כתוב 'ואשב בהר', אומרים חז\"ל אין ישיבה אלא לשון עכבה. דהיינו ההתעכבות היא נקראת עמידה. כא.) ווכך מבארים ברמב\"ם, שכל העם עומדים היינו מתעכבים אך לא עומ דים ממש כפשוטו. אכן הפירוש הזה ברמב\"ם קצת קשה, אך יש לי ראיה אחרת שאין חיוב לעמוד בחזרת הש\"ץ, שהנה כתוב, שביום הכיפורים יש לעמוד בזמן הש\"ץ בכלל, מה יש לומר לגבי הוידוי, הרי הוידוי נאמר בתוך חזרת אמירת הוידוי בחזרת הש\"ץ, ולכאורה אם יש חיוב לעמוד בזמן חזרת הש\"ץ. ויש לכך סימוכין גם בדעת המקובלים שיש לעמוד בזמן ברכת מעין והנה בברכת מעין שבע גם אם היא איננה חזרת הש\"ץ חייבים לעמוד. שבע ולא מהטעם של חזרת הש\"ץ. י. כריעה בברכות של מעין שבע וכמו כן יש להוכיח שאין ברכת מעין שבע כחזרת הש\"ץ ממה שאין ולש\"ץ להשתחוות בזמן אמירת הברכות בה. ואם היא חזרה על התפי לה, לכאורה צריך לכרוע בברכות. ובאמת שהגאון רבי עובדיה הדאיה זצ\"ל שהיה גדול הלוחמים לומר שברכה מעין שבע היא כחזרה על התפילה, כותב שאין בדברי המקובלים כל גילוי לומר שצריך לכרוע (ראה בשו\"ת ישכיל עבדי ח\"ו דף רצז ע\"א).בברכות של מעין שבע מכריע (חאו\"ח סימן כא) ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"ד שאין לכרוע בברכת מעין שבע כלל. וגם האשכנזים נוהגים כן. יא. ברכת מעין שבע בשבת שובה בשבת שובה אומרים \"המלך הקדוש שאין כמוהו\". והוא מחלוקת מרן כותב מרן שיש לומר (סימן תקפב ס\"ג)והרדב\"ז. שבהלכות ראש השנה כותב שתיקנו (כת\"י סימן עג)\"המלך הקדוש שאין כמוהו\". אולם הרדב\"ז לומר את \"המלך הקדוש\" בחתימה, וכאן אין זו חתימה. כותבים שצריך לחזור, וכמו שאם אך מי שלא אמר כן חלקו רבותינו האחרונים בזה. הכנסת הגדולה ולהלכה קיבלנו הוראות מרן ועלינו לומר \"המלך הקדוש שאין כמוהו\". (בברכי יוסף שם) והחיד\"א (סימן תקפ\"ב) בתפילת לחש טעה ואמר \"האל הקדוש\" כהרגלו. ולעומת זאת הפרי (גן המלך סימן קמט)והגינת ורדים (על השלחן ערוך שם) חדש והשלחן גבוה , (סימן תריט סק\"י)ועוד כמה מגדולי האחרונים, ובכללם המשנה ברורה כותבים שאם טעה הש\"ץ ולא אמר \"המלך הקדוש שאין כמוהו\" שאינו חוזר. מאריך על כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, (ח\"ג חאו\"ח סימן י) ובשו\"ת יביע אומר מהם, שהנה לפי הרדב\"ז אף לכתחילה אין אומרים \"המלך הקדוש\" ומכריע שאין לחזור אם טעה, ומנמק את דבריו כמה טעמים. ואחד בברכת מעין שבע, ודי לנו בזה שאנו נוהגים כדעת מרן השלחן ערוך. כיון שהוא באמצע התפילה ואין אומרים ספק ברכות להקל כשהוא טעה ולא אמר \"המלך הקדוש\" שאינו חוזר, ואמנם אנחנו נוהגים שחוזר ויתירה מזאת גם בתפילת לחש יש הרבה ראשונים שסוברים שאם באמצע התפילה. אך במקום כמו ברכת מעין שבע אין לו לחזור. כל ברכה שאין בה (מ:) ועוד טענה כותב שם, שהנה איתא בגמרא ברכות ואמנם אין מלכות, אך בהתחלה יש מלכות, וכגון ברכת 'אשר יצר' שאומרים שם ומלכות אינה ברכה. וגם בברכות הארוכות שאמנם בסיום הברכה [ בהתחלה 'מלך העולם' ולאחר מכן בסיומה אין אומרים מלכות יש מחלוקת אם צריך מלכות גם בסיום הברכה, ולהלכה נפסק שמספיק . והנה בברכת מעין שבע הלא אינו אומר ]משמע שכשאומר \"האל הקדוש\" משמעותו הוא שאומר מלכות, ואין שאין כמוהו\" זוהי המלכות של ברכת מעין שבע. אם כן אומר אאמו\"ר, מלכות כלל, ואמנם יש ראשונים שאומרים שבאומרו \"האל הקדוש במלכות שאומר בתחילה צורך לומר גם \"המלך הקדוש\", ובמקום שטעה לפי זה יש להקל. יב. ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת בליל יו\"ט של פסח שחל בשבת. שכמעט כל הראשונים כותבים שאין מאוד. ואצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה זה הנושא של ברכת מעין שבע לכל פוסק הלכה יש את הדברים שהוא נלחם עליהם ואיכפת לו מהם לאומרו משום שהוא לילה המשומר מן המזיקים, ואין חשש של מפני הסכנה. ואאמו\"ר נלחם בעוז כדי שלא יאמרו. ולמרות שלכאורה היה צריך לומר 'לא פלוג רבנן' שהרי כשם שכיום שבת. אך יש להשיב על כך, שהרי חז\"ל תיקנו את הברכה לפי זמנם, ברכת מעין שבע, כן הוא הדין בליל הסדר שיאמרו את הברכה ככל שאין מצוי מזיקים שהרי בתי הכנסיות הן בעיר, ובכל זאת אומרים את ובזמנם כל הבתי כנסיות היו מחוץ לעיר, ועל זה נתקנה הברכה, ועל בפשיטות שבליל הסדר לא תיקנו חכמים את ברכת שבע לא תיקנוה על ליל הסדר שחל בשבת. וסברא זו כותב אותה לפעם שליל הסדר חל בשבת, ומסתמא כאשר תיקנו את ברכת מעין לא בטלה התקנה. אך לגבי ליל הסדר, הלא גם בזמן חז\"ל אירע מפעם כך אנו אומרים שגם כשהשתנה המצב שהבתי כנסיות הם בתוך העיר (שבת שם) הריטב\"א מקומות בודדים כפי שנראה בספרי הראשונים. ולמעשה כך פוסק מרן שיש מקומות שנהגו לומר. וכן בספר 'הבתים' כותב כן, אך היו אלו מעין שבע. ואכן רוב הראשונים סוברים כן. אכן רבי דוד אבודרהם כותב שבליל פסח שחל בשבת אין אומרים ברכת מעין (סימן תפז)השלחן ערוך שבע. שכיון שברכה מעין שבע והנה הראשון שעורר לומר את ברכת מעין שבע בליל פסח החל בשבת (בנהר שלום דף נח ע\"ב) הוא הרש\"ש, שכותב היא כעין חזרת הש\"ץ אם כן גם בליל פסח שחל בשבת צריך לאומרה. (בשו\"ת לב חיים ח\"ב והחזיק מאוד בנושא הזה הגאון רבי חיים פאלאג'י ובנו בעל ה'יפה ללב', שיש לומר ברכת מעין שבע בליל פסח סימן צה) שחל בשבת. לעומת זאת מצאנו רבים מרבותינו המקובלים בעצמם שכתבו שאין (באלפסי לומר ברכה מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. הרמ\"ע מפאנו שחי [ )(שו\"ת הישנות סימן טזשהיה מקובל גדול כותב כן. והרדב\"ז זוטא) כותב שהטוענים לומר דעתם היא ]בזמנו של מרן והיה מקובל גדול שהיה מקובל גדול, כותב ששמע שהאר\"י דעת חיצונית ושאין זה ראוי לקרוא לזה מחלוקת כלל. ע\"ש. ומרן (ברכי יוסף סימן תרמב)החיד\"א מרן החיד\"א גם אם נאמר שברכה מעין שבע היא כמו חזרה, מעיקרא סובר שאין אומרים ברכה מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. ולפי דברי לא תיקנו לאומרה אלא במקום שיש בו מזיקים. כותב שלפי דעת רבינו האר\"י אין לומר ברכה ולפני כמאתיים שנה חי מקובל גדול ושמו רבי אברהם ענתבי ובספרו (אות קצט)'חכמה ומוסר' מעין שבע בליל פסח שחל בשבת. ובזמן מרן החיד\"א חי הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי מחבר ספר 'שלמי ציבור' והיה ראש ישיבת 'בית - אל', והוא כותב גם שאין לומר ברכת מדרשו של הרש\"ש – בית-אל שינו ונהגו כדעת מרן השלחן ערוך שלא שבע בליל פסח שחל בשבת בבית מדרשו 'בית אל'. ורואים שאף בבית לציון' והוא גם כן כותב שאין לומר. ואף הנהיג שלא לומר ברכת מעין ובדור שלאחר מכן חי הגאון רבי אברהם חיים גאגין ששימש כ'ראשון אברהם חיון שכתב הגהות על השלמי ציבור ומסכים עימו שלא לומר. מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת, והחרה החזיק אחריו הגאון רבי לומר, ושלא כדעת הרש\"ש בעצמו, ולא פחדו לשנות מדעת הבעלים. ואדרבא היו בזמנו כאלו שטענו שלפי כבודו של הרש\"ש יש לנהוג ולהנהיג שלא לומר כיון שזה טעות. והמתבאר מהאמור שגם בקרב רבותינו המקובלים יש בזה מחלוקת גדולה, ואין בזה שיטה ברורה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך בשו\"ת יביע אומר וכן בספר חזון עובדיה בו הקיף את הנושא לעומק ולרוחב, על כל פרטיו. יג. גדולתם של חכמי ומאורי הדור והנה, בואו תראו מה כוחם של גדולי ישראל! מי שנלחם בנושא הזה הרבה מול אאמו\"ר היה הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ\"ל מחבר הספרים שו\"ת 'ישכיל עבדי' שהיה מראשי המקובלים שבדור. והוא כתב על אאמו\"ר בתקיפות רבה, וגם דיבר על כך הרבה בחריפות. והנושא כאב לו מאוד, אך גם לאאמו\"ר כאב מאוד הנושא הזה. ופעם אחת ישבתי עם אאמו\"ר לבד כאשר הוא כתב על הנושא הזה, והערתי את תשומת ליבו שהוא כותב בצורה מאוד חריפה נגדו, ואמר לי \"הוא כותב שמי שלא אומר כך סימן הוא שאינו מבין בקבלה! וכי הוא יודע מה אני מבין בקבלה?! אני למדתי קבלה במשך עשר שנים עם הרב שרעבי!\" ולאחר כמה דקות קרא לי אאמו\"ר ואמר לי \"אין לך רשות לספר את מה שאמרתי לך על הרב שרעבי...!\" ובאמת שלא דיברתי על כך מעולם. או יביע אומר – [ ושמעתי מפיו עוד, שלאחר שכתב את החזון עובדיה , נוצרה סערה גדולה סביב הנושא הזה, וכמה אנשים בבלים ]איני זוכר שכעסו על אאמו\"ר משום שחלק על הבן איש חי, הכינו גילוי דעת חריף מאוד נגדו, וכתבו שם שיש להחרים את ספריו ושאסור ללמוד בהם. וביקשו מכמה רבנים שיחתמו להם על הגיליון. ואמרו שילכו קודם אל ה'בר פלוגתא' שלו, הוא הגאון רבי עובדיה הדאיה, כדי שיחתום על הגילוי דעת, ובודאי שמחמת כעסו הגדול עליו יחתום, ואחריו יחתמו כל גדולי הרבנים. כשנכנסו והציעו בפניו את הגילוי דעת, הזדעזע כולו, וגער בהם 'אתם קוראים לעצמכם תלמידי חכמים, ואתם עושים וגורמים ריב ומדון! איך אפשר לעשות כך ולבזות תלמיד חכם?! כך היא דרכה של תורה \"את והב וסופה\" – אך בשום פנים ואופן שלא לבזות ולהשפיל כך תלמיד חכם!!' ודיבר על כך קשה מאוד. ולאחר זמן הוא סיפר זאת לאאמו\"ר. כאשר יצאו מביתו קינן בליבו חשש שמא יבואו להוציא את זממם אל הפועל, ושם פעמיו אל עבר ביתו של חכם אפרים הכהן זצ\"ל אביו של הגאון חכם שלום הכהן שליט\"א, שהוא היה גדול המקובלים שבדור, איש אלוקים ממש, ורבי עובדיה הדאיה סיפר לו את המתוכנן כלפי אאמו\"ר. אותם מחרחרי ריב היו באים מפעם לפעם לשיעורים של חכם אפרים הכהן, ובפעם הבאה כשבאו צעק עליהם וגער בהם על מזימותיהם. ולאחר זמן פגש את אאמו\"ר ואמר לו שגער בהם וצעק בהם שאינם ראויים לדבר כלל וכו'. ואז אאמו\"ר שאל אותו 'ומה כבודו סובר בעניין של ברכה מעין שבע בליל פסח שחל בשבת?' ואמנם הוא לא אמר לו מה עושה, אך הוא אמר לו 'תראה בלשון של רבינו הרש\"ש תראה שהטעם הוא חלש, ודבריו הם נרפים הם נרפים...!! והחלק השני של הסיפור כותב אותו אאמו\"ר בספרו. ותראו מה זה תלמידי חכמים אמיתיים שכותבים בתוקף בספריהם, אך נזהרו שלא לתקוף ולהשפיל ולבזות. ויש להיזהר בזה מאוד, בפרט כשבאים הדברים לנגיעות של כבוד וכיו\"ב."},{"filename":"6.pdf","content":"20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי תהשיעור מוקדש לעילוי נשמת אחי הגדול הגאון רבי יעקב בן מרגלית זצ\"ל. רוח ה' תניחנו בגן עדן. וכן אנחנו מתפללים לשלומם של כל תושבי הדרום, לשלומם של הפצועים ולעילוי נשמת ההרוגים הי\"ד. ויה\"ר שנזכה לנחת ושלוה מכל אויבנו אכי\"ר.פרשת אמורחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתוך שאר חולי עמך ישראלענייני ספירת העומר א. מצוה לספור ימים ושבועות בפרשת אמור כתוב (ויקרא כ”ג ט”ו-ט”ז): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. התורה מזכירה גם שבועות וגם ימים. לכן כתוב במסכת מנחות (סו.): אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. שצריך לספור גם ימים וגם שבועות. ויש מחלוקת איך סופרים גם ימים וגם שבועות. יש דעות בראשונים (הרא”ש בתשובה כלל כ”ד סימן ג’) וכך אנחנו נוהגים שסופרים גם שבועות מהיום השביעי והלאה. “שבעה ימים שהם שבוע אחד”. ויש דעות בראשונים (ראבי”ה סימן תקכ”ו) שלא צריך לספור שבועות בכל יום אלא רק בסוף כל שבוע. למעשה כולם כיום סופרים כל יום ויום גם ימים וגם שבועות. ]תלמידי הישיבה של רב אשי[ ושם בהמשך הגמרא כתוב שרבנן דבי רב אשי היו סופרים גם ימים וגם שבועות. אמימר היה מונה ימים ולא היה מונה שבועות משום שאמר זכר למקדש הוא. דהיינו אמימר סובר ודאי שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכיון שכך, הספירה היא רק זכר למקדש ולכן סופרים רק ימים ולא צריך לספור גם שבועות. ב. ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן?! והנה לאביי וכן לרבנן דבי רב אשי שסופרים גם ימים וגם שבועות. אפשר להסביר את דבריהם בשני אופנים. א. שלא מסכימים עם אמימר שסובר שספירת העומר דרבנן, ואילו הם סוברים שגם בזמן הזה ספירת העומר מדאורייתא. ב. ואולי הם מסכימים לאמימר שספירת העומר היא מדרבנן, רק שהם אומרים שאם ספירת העומר היא זכר למקדש תקיים את המצוה כמו שהיתה במקדש, ולמה לשנות. הנושא הזה הוא מחלוקת הראשונים להלכה. הרמב”ם (פ”ז מהלכות תמידין ו ומוספין הכ”ד) פוסק שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא. ויש עוד ראשונים שסוברים כן הראבי”ה (סימן תקכ”ו), ועוד. מאידך גיסא הרי”ד (בספר המכריע ס”ס כ”ט) הרא”ש (סוף מסכת פסחים סימן מ’) והרשב”א (בשו”ת סימן קכ”ו) ועוד הרבה ראשונים כותבים בפירוש שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן.ג. יסוד מחלוקת הראשונים וטעם המחלוקת הוא שבפרשת אמור כתוב (שם י’-י”א): כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. דהיינו בזמן בית המקדש, ביום ט”ז ניסן יום ראשון של חול המועד פסח, היו מקריבים את מנחת העומר, וכתוב בתורה (ויקרא כ”ג,י”ד): ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם וגו’. האיסור הוא שכל התבואה החדשה היא אסורה באכילה עד שמקריבים את העומר, ומיד לאחר הקרבת המנחה מותר איסור חדש. ולאחר שחרב הבית, התקינו שיהיה יום הנף כולו אסור, דהיינו כל היום אסור באכילה של החדש. וכך פסק מרן השלחן ערוך (או”ח סימן תפ”ט ס”י, וע”ע ביו”ד סימן רצ”ג ס”א): אסור לאכול חדש אף בזמן הזה בין לחם בין קלי ובין כרמל עד תחילת ליל י”ח בניסן ובארץ ישראל עד תחילת ליל י”ז בניסן. דהיינו השלחן ערוך פוסק שאיסור חדש הוא איסור מדאורייתא גם בחוץ לארץ. ד. ספירת העומר ומנחת העומר והנה, כשהתורה מדברת על קצירת העומר שמקריבים אותה ביום ט”ז בניסן, מיד לאחר מכן התורה אומרת את הפסוקים של ספירת העומר, דהיינו התורה קושרת את ספירת העומר להקרבת העומר. זהו הטעם לכאורה של האמוראים שסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כיון שהספירה תלויה במנחת העומר, ממילא כשאין מנחת העומר גם הספירה בטילה. וכל מה שסופרים הוא משום ‘זכר למקדש’ והוא חיוב מדרבנן בלבד. ואילו הרמב”ם סובר שאין קשר בין הספירה למנחת העומר, שאף בזמן הזה שאין את מנחת העומר, עדיין נשאר חיוב מדאורייתא של ספירת העומר. ה. איסור חדש קיים בזמן הזה דאורייתא בכל המקומות צריך לדעת שכל תבואה שיש עליה אפילו רק חשש שהשרישה לאחר פסח היא אסורה עד פסח הבא. אמנם הדין הזה כמעט שאינו מצוי בארץ ישראל, ל' ניסן תשע\"ט| 6 'גליון מס 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר כיון שעיקר התבואה בארץ ישראל גדילה רק בחורף, ולא מגדלים תבואה לאחר פסח. אבל בחוץ לארץ, באירופה למשל, בארצות הקרות שיש להם בחורף שלג וקור ואינם יכולים לזרוע, שם זמן הזריעה נמשך לאחר הפסח על פני חדשי הקיץ. כמו כן הבעיה הזו מצויה מאוד בארצות הברית שם זורעים גם בקיץ וגם בחורף. במיוחד עכשיו שארצות הברית מיצאת את החיטה לארצות אחרות, ובדרך כלל מייצאים את הישן, ובסביבות חודש תשרי יש שם רוב גדול של תבואה חדשה. וזו בעיה שקיימת כבר עשרות שנים. אמנם יש רבנים שמתירים את זה, חלקם כאן בארץ, אבל הם אינם מכירים את המציאות. הקולא היחידה שאולי אפשר לסמוך בארצות הברית היא מה שאומר הב”ח (יו”ד סימן רצג אות א’), שבחו”ל בתבואה של גוי אפשר להקל. ויש לדחות, שהב”ח התיר בדוחק בזמנו כשלא היתה אפשרות אחרת. ומרן השלחן ערוך עצמו לא פוסק כך. וכן מה שמעתי מרב אחד שאומר שהולכים אחר הרוב, ולכן % מכלל 09 מותר. והרי זה הפוך בדיוק, שהרוב הגדול בסביבות חודש חשון התבואה היא תבואה חדשה, וודאי שזה אסור. בשנת תשמ”ז נסעתי עם אאמו”ר זצוק”ל לארצות הברית, וכשהיינו שם הוא התעניין אצל הרב יוסף רפול זצ”ל מה המצב של החדש שם, והוא הסביר את הענין הזה, והדברים הללו מפורסמים וידועים. ולאחר שהרב רפול הסביר לאאמו”ר זצ”ל את המצב, כשחזר לארץ הוא נתן שיעור שלם בנושא הזה, ושמעתי את השיעור הזה כמה פעמים, והביא את הב”ח ואת כל השיטות, והכריע בבירור שבארצות הברית זה איסור דאורייתא גמור. ו. צריך לחשוש מאיסור חדש גם במוצרי מזון ‘מהדרין’ ולכן גם כשכתוב “פת ישראל” לא לסמוך על זה, וכן כשנוסעים במטוסים, ומגישים אוכל שכתוב עליו “למהדרין מן המהדרין” עדיין צריך לברר את הכשרות בנושא הזה. אני פניתי כמה פעמים לאחראי הכשרות של “אל על” ובקשתי שיטפלו בזה, ולצערי לא יצא מזה כלום. וכיום אנשים אוכלים לחם במטוס זה אסור באיסור חדש, ואני מקווה שהם ישנו את זה בשנה הבאה. שאלתי פעם משגיח באיזה מקום ‘אתם מקפידים על קמח ישן?’ והוא שאל אותי ‘מה זה קמח ישן?!’ הוא קרא לבעלים, כשההוא הגיע אמר לי ‘סליחה אדוני למה אתה מעליב אותנו, אצלינו הכל חדש... הכל טרי’ (!) הוא לא הבין אפילו על מה אני מדבר. אמנם לאט לאט המודעות בארצות הברית גדילה, ויש כבר הרבה חנויות שכותבים “קמח ישן”. יש אחד בארצות הברית שמוציא כל שנה “מדריך לאיסור חדש”, שהיא חוברת עם תאריכים לכל מדינה ומדינה, היכן אפשר לקנות והיכן לא. ואמרו לי שגם במחשב אפשר למצוא את זה. ז. דעת מרן השלחן ערוך בספירת העומר בזמן הזה להלכה מרן השלחן ערוך פוסק שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. אמנם רק בבית יוסף הוא מדבר בנושא, ולא כותב שכך הלכה למעשה. אבל יש כמה ראיות מלשון השלחן ערוך שכך סבר. ח. טעה בספירת העומר ובברכתה כתוב בשלחן ערוך (סימן תפ\"ט ס\"ו): אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמישה, והם חמישה. או איפכא, שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בחמישה, אינו חוזר ומברך. הנה בדוגמא השניה בשלחן ערוך, ודאי שלא יצא ידי חובה, שהרי היה צריך לומר ‘חמישה’ ואמר ‘ארבעה’, ולכן צריך לחזור ולספור. השאלה היא, האם צריך לחזור ולברך?! הרי בשעה שבירך הוא התכוון לארבעה, כלומר שהברכה היתה בסדר ורק אחר כך טעה. בכ”ז כותב השלחן ערוך שאינו חוזר ומברך. בבית יוסף כתוב שמקור הלכה זו הוא מהגמרא במסכת ברכות (יב.) שם כתוב לגבי אחד שלקח כוס של שיכר וחשב שזה יין, ובירך את תחילת הברכה בשם ומלכות על דעת לברך ‘בורא פרי הגפן’, ותוך כדי הברכה הבין שצריך לברך ‘שהכל’, וכך סיים. דהיינו שסיים כהוגן, אבל בזמן עיקר הברכה – באמירת שם ומלכות, התכוון לברך ‘הגפן’, והרי מי שאמר ‘הגפן’ על שיכר חייב לחזור ולברך. אמנם יש ראשונים (הראב”ד בהשגותיו על הרז”ה בספר המאור ברכות שם) [ ].’שמסבירים בגמרא שהוא אמר ‘הגפן’, ותוך כדי דיבור תיקן ואמר ‘שהכל והגמרא שואלת מה הדין בזה, ולא מכריעה. ורוב הראשונים פוסקים שלא יחזור ויברך. למרות שכשהוא הזכיר שם ומלכות זה היה בטעות, ומה שהוציא מפיו זה הדבר הנכון, אבל כיון שהוא ספק בגמרא, ספק ברכות להקל. אבל התוספות (שם ד”ה לא לאתויי) כותבים בשם ר”י שצריך לחזור ולברך. כיון שהגמרא נשארת בספק צריך לחזור ולברך. ושואל עליהם המגן אברהם (סימן ר”ט סק”ג) מפני מה צריך לברך?! הרי זה ספק ברכות, שהרי הגמרא נשארת בספק, והדין צריך להיות להקל ולא לברך. ט. ביאור רבי עקיבא איגר בדברי ר”י מתרץ הגאון רבי עקיבא איגר (בגיליון על הש”ס, וגם בחידושיו לש”ע) חידוש גדול מאוד, שהנה המהרש”א מסביר את דברי רשב”ם (פסחים קב. ד”ה להודיעך) שאיסור אכילה בלי ברכה הוא איסור. שהרי כתוב בגמרא (ברכות לה.) שכל האוכל בעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, והרי מעילה היא איסור. אמנם רוב הראשונים לומדים פשט שמעילה הכוונה כמו מעילה, וזה אינו איסור אלא מצווה לברך ברכות הנהנין. אבל הרשב”ם לפי ביאור המהרש”א אומר שאכילה בלא ברכה היא איסור. אם כן, ר”י בעל התוספות סובר שבברכות הנהנין לא אומרים ספק ברכות להקל, כיון שיש כאן איסור, ובאיסור מחמירים. מה שאין כן בברכת המצוות, שם הברכות הן מצוה ובהם אומרים ספק ברכות להקל. (וע”ע בהלכה ברורה חלק ח’ סימן קס”ז בבירור הלכה ס”ק ל’ שהאריך בזה.) י. דעת הרמב”ם שבברכות הנהנין אומרים סב”ל ובאמת ברמב”ם כתוב (פ”ד מהלכות ברכות ה”ב) לגבי ספק אם ברך המוציא או לא שאינו מברך. ואמנם יש נוסחאות ברמב”ם, והטור (סימן קס”ז) כנראה ראה כך ברמב”ם שחוזר ומברך המוציא. אבל ברמב”ם כתוב עוד (פ”ח מהלכות ברכות הי”ב) שבכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך או לא שחוזר ומברך, חוץ מברכת המזון, לפי שהיא של תורה. והשלחן ערוך מעתיק את לשונו (סימן ר”ט ס”ג). דהיינו הרמב”ם והש”ע לומדים שברכות הנהנין הן מצוה ואומרים בהם סב”ל. ולא כמו ר”י שסובר שברכות הנהנין הן כדי למנוע איסור ולא אומרים בהם סב”ל. ויש מחלוקת כזו גם לגבי ברכות התורה. המשנה ברורה (סימן מ”ז סק”א) מכריע שברכות התורה הן חיוב מדאורייתא, אבל הרמב”ם ושלחן ערוך סוברים שברכות התורה מדרבנן, ורק ברכת המזון מדאורייתא כנ”ל. יא. הוכחה לדעת מרן השלחן ערוך לגבי ספירת העומר אם כן בדין ספירת העומר, אם היא מצוות עשה מן התורה, ובשעה שבירך התכוון כראוי ורק לבסוף לא ספר כראוי, וכן להיפך, לכאורה צריך לחזור ולברך, כיון דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אם ספירת העומר היא מדרבנן, הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואינו צריך לחזור ולברך. וכך כתב מרן בבית יוסף. והרי כאן כותב השלחן ערוך במפורש שאינו חוזר ומברך. ממילא זוהי ראיה ניצחת שדעת מרן השלחן ערוך היא שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. שהרי office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א הבית יוסף הביא את ההלכה הזו, וכותב בפירוש שהיא תלויה בשאלה הזו שאם נאמר שספירת העומר מדאורייתא יהיה צריך לחזור ולברך. יב. הוכחה נוספת בדעת מרן ועוד יש להביא ראיה, שהנה כותב מרן השלחן ערוך (סימן תפ\"ט ס\"ב): אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. והנה הלשון הזו “והמדקדקים וכו’ וכן ראוי לעשות” אינה נמצאת בלשון השלחן ערוך בשום מקום. שלחן ערוך הוא אינו ספר של חומרות, אלא ספר הלכות, ואילו בהלכה זו מרן כותב לשון זו, משמע שזו חומרא, ואם אינו רוצה, אינו חייב לעשות כן. דהיינו אינו חייב לספור דוקא בצאת הכוכבים, ואם רוצה יכול לספור כבר לפני צאת הכוכבים, בבין השמשות. ומבעוד יום ודאי אי אפשר. לכן משמע שעיקר הדין הוא בבין השמשות. ובאמת התוספות שם במנחות (סו. ד”ה זכר למקדש) על דברי אמימר שספירת העומר היא מדרבנן, כותבים שכיון שהספירה היא רק מדרבנן, לכן מותר לספור ספירת העומר בבין השמשות. אם כן הסיבה שהתוספות מתירים לספור בבין השמשות זה משום שספירת העומר היא מדרבנן, אבל אם הספירה היתה מדאורייתא היה צריך לחכות עד שיהיה לילה ודאי. אם כן בקריאת שמע למשל, שם החיוב הוא מדאורייתא, כתב מרן בשלחן ערוך (סימן רל”ה ס”א) במפורש שזמן קריאת שמע הוא צאת הכוכבים, ולא כתב “המדקדקים וכו’”. משמע מכל זה שמרן השלחן ערוך סובר שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. יג. זמן קריאת שמע לדעת רבינו תם דרך אגב, לנוהגים להחמיר במצוות דאורייתא כדעת רבינו תם, בקריאת שמע מעיקר הדין לא צריך להחמיר. כיון שאמנם מצד אחד לפי רבינו תם זמן צאת הכוכבים שלנו הוא עדיין יום, אבל מאידך גיסא רבינו תם עצמו סובר (ברכות ב. ד”ה מאימתי) שזמן קריאת שמע של ערבית מתחיל מפלג המנחה, וצאת הכוכבים של הגאונים ודאי מתחיל רק אחרי פלג המנחה של רבינו תם. ואילו גם לפי ר”י בעל התוספות שם, בודאי שזמן קריאת שמע היא בסביבות השקיעה. אמנם הגאון מוילנא טוען שרבינו תם הוא יחידאה, ושאי אפשר לסמוך על זה. אך הנה בדורות האחרונים נדפסו ספרים שלא היו בזמנו, ומצאתי שבעה ראשונים שסוברים כרבינו תם (ראה באריכות בהלכה ברורה חלק י”ב עמוד ק’ בבירור הלכה). ובודאי שהשלחן ערוך עצמו לא סובר כהגאון מוילנא, שאמנם בהלכות קריאת שמע הוא כותב שקוראים בצאת הכוכבים, אבל בתחילת סימן רס”ז כותב השלחן ערוך, שאם אדם קרא קריאת שמע מפלג המנחה מותר לו להתחיל סעודה לאחר מכן. והרי בכל המצוות הדין הוא שחצי שעה לפני זמן המצווה אסור לאכול, ואילו שם מרן מתיר לעשות קידוש אפילו בתוך חצי שעה לצאת הכוכבים. והסיבה לזה, כיון שרבינו תם סובר שאפשר לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, לכן בדיני דרבנן אפשר להקל. למרות שלהלכה מרן השלחן ערוך פוסק שלא יצא ידי חובת קריאת שמע וצריך לחזור ולקרוא. לאור זאת, בזמן צאת הכוכבים של הגאונים יש לנו ספק ספיקא לקולא, שמא הלכה כהגאונים והזמן הוא בצאת הכוכבים ואפשר לקרוא קריאת שמע ואין בעיה. ואם תמצי לומר שהלכה כרבינו תם, שמא הלכה כרבינו תם לענין זמן קריאת שמע שסובר שזמנה מבעוד יום. אמנם ודאי שעדיף לקרוא בלילה כשיטת רבינו תם, לכן כשאומרים קריאת שמע שעל המיטה חוזרים על כל הפרשיות, וכדאי לכוון לצאת ידי חובה כדי לצאת גם על פי רבינו תם. אבל מעיקר הדין ודאי שיצא ידי חובה.יד. מרן לא חזר בו בעניין זמן רבינו תם והנה אם כדעת השלחן ערוך שבבין השמשות אפשר לספור, ודאי השלחן ערוך מתכוון לבין השמשות של רבינו תם, שהרי באף מקום השלחן ערוך לא הזכיר שיש את שיטת הגאונים, אלא רק את ר”ת (ראה בסימן רס”א). ומביא גם כמה ראשונים שסוברים כשיטת ר”ת. אמנם שיש שטוענים שהשלחן ערוך ביו”ד בהלכות מילה (סימן רס”ב ס”ד) סובר כשיטת הגאונים, וחזר בו ממה שכתב באו”ח. אחד מאלו הוא בעל התניא, שבסידור שלו יש סדר קבלת שבת, ושם הוא מאריך לדחות את שיטת רבינו תם, וכותב שהשלחן ערוך חזר בו ביו”ד ממה שכתב באו”ח. זה ודאי לא נכון, כיון ששם הוא מעתיק את בעל העיטור, ומי שפותח את ספר העיטור, רואה שהשלחן ערוך העתיק את דבריו, ובעל העיטור מיד לאחר דברים אלו ממשיך וכותב כדעת רבינו תם. וכנראה שאלה הטוענים אחרת לא היה לפניהם את ספר העיטור. והשלחן ערוך ודאי ראה את דבריו. ולכן פשוט שהשלחן ערוך לא חזר בו. יש עוד טענה שאומרים, שהרי השלחן ערוך הדפיס את ספרו בחייו שלוש פעמים, ואם היה חוזר בו בדבר כל כך מהותי של זמנים שנוגע לכל יום היה צריך לתקן את דבריו כבר באו”ח. טו. עד מתי אומרים ספק דרבנן לקולא?! ובכל אופן השלחן ערוך שפוסק כרבינו תם, סובר כמותו לענין בין השמשות. אם כן שואל אאמו”ר זצ”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”א עמ’ ס”ז) שהרי בין השמשות שלנו יש בו ספק ספיקא להגדיר אותו יום. שמא בין השמשות הוא יום, ואם תאמר שבין השמשות הוא לילה שמא הלכה כרבינו תם שעדיין הוא יום. והנה שם הוא פוסק להלכה שעם כל זאת אפשר לספור בזמן בין השמשות של הגאונים. כיון שיש לנו כלל “ספק דרבנן לקולא” וזו גם הסיבה שמותר לספור בבין השמשות. ויש מחלוקת האם בספק דרבנן שדינו לקולא היינו בספק אחד רגיל, אבל כשיש לי ספק ספיקא להחמיר, כמו במקרה שלנו אין זה ספק דרבנן רגיל. שהרי יש ספק אם בין השמשות הוא לילה, ועוד ספק האם זה בכלל בין השמשות ושניהם באים להחמיר שיהיה אסור לספור. האם גם בזה פוסקים לקולא?! ומביא שם כמה פוסקים שחולקים בזה. טז. נסיעה באונייה בשבת יש ראיה שכמה מגדולי האחרונים (כהגאון רע”א בגיליון הש”ע סימן רמ”ח ס”ב ועוד) מביאים מהרמב”ם לגבי הלכות תחומין. דברי הרמב”ם הללו אינם בחיבורו, אלא בתשובה להרמב”ם שמצוטטת על ידי הראשונים (אורחות חיים הלכות שבת אות תכ”ד) שראו את תשובת הרמב”ם. ויש לי הוכחות שהבית יוסף והמגיד משנה ראו רק חצי מתשובת הרמב”ם ולא את כולה. וזו תשובה מאוד מופרסמת. שאלו את הרמב”ם אם מותר לעלות על אונייה לפני שבת באופן שהוא ייסע בשבת בנהר פרת ונהר חידקל. וכמובן שהוא אינו עושה מלאכה, רק רב החובל והמלחים עושים את מלאכת האניה בשביל גויים. ולכאורה יש ברייתא במסכת שבת (יט.) אין מפליגים באניה שלושה ימים לפני השבת, אם כן אם עלה לאניה ביום חמישי או שישי אסור לנסוע באניה. והנה, הדין הזה שלא מפליגים באניה יש בו שמונה שיטות בראשונים, מפני מה אין מפליגים באנייה לפני השבת. הרי”ף (שבת דף ז: מדפי הרי”ף) והרמב”ם (פ”ל מהלכות שבת הי”ג) כותבים שזה בגלל ביטול מצוות עונג שבת. כיון שהנסיעה באונייה אינה עונג שבת. ובתשובת הרמב”ם הזו רואים דבר פלא, שהרמב”ם טוען שמחלת ים באה משני סיבות. א. מחמת הנדנוד של האנייה. ב. מחמת מליחות המים והאויר של הים וזה גורם לאדם להיות חולה. אם כן בנהר שם המים מתוקים, ממילא שם אין מחלת ים, לכן פוסק הרמב”ם ששם בנהר פרת .וחידקל מותר יז. ההבדל בין שיט בים התיכון לשיט בנהר השאלה היא מדין תחום שבת. אמנם צריך לדעת, שאדם שאינו הולך אלא רבינו [ מוליכים אותו מחוץ לתחום, ע”י גוי וכדומה, יש בזה מחלוקת בראשונים חננאל (שבת יט.), ואור זרוע (ח”ב סימן ג’), ויש רשב”ם בתוספות במסכת . אבל מרן השלחן ערוך (סימן רמ”ח ? ) פוסק שיש ])עירובין (מג. ד”ה הלכה תחומין אפילו כשיושב באנייה ומוליכים אותו, ולא עושה כלום. אם בא מחוץ לתחום שבת אין לו אלא ארבע אמות. והנה הרמב”ם שם דן בתחומין למעלה מעשרה. והגמרא כבר דנה בשאלה הזו (עירובין מג.) אם יש תחומין למעלה מעשרה, ולמעשה רוב הראשונים מפרשים בסוגיא שזה נשאר ספק שלא נפשט. וההכרעה של הרמב”ם, שאם הלך למעלה מעשרה מעל היבשה זה ספק דאורייתא ולחומרא. אבל אם הלך בנהר או בים, ויש בין קרקעית הים לקרקעית הספינה עשרה טפחים, כיון שים ונהר הן כרמלית וחיובן הוא רק מדרבנן, לכן אומרים ספק דרבנן לקולא. אם כן הרמב”ם כותב שכשהאונייה כבידה, ויכול להיות שלא יהיה עשרה טפחים בין האונייה לקרקעית יש איסור תחומין, שהרי כל מה שהגמרא מסתפקת הוא במקום שיש עשרה טפחים, אבל כשאין עשרה טפחים לכאורה היה צריך להיות שאסור. ועם כל זאת פוסק הרמב”ם, וכך פוסק השלחן ערוך (סימן רמ”ח ס”ב, ובסימן ת”ד) שמותר. אע”פ שיש כאן ספק ספיקא לחומרא, אולי יש תחומין למעלה מעשרה, ואם תמצי לומר שאין תחומין למעלה מעשרה אולי לא היה כאן עשרה כלל. אם כן רואים שהרמב”ם סובר שכיון שתחומין בים הן מדרבנן אפילו שיש ספק ספיקא לאסור בכל זאת אומרים ספק דרבנן לקולא. והנה כך לומד רבי עקיבא איגר ברמב”ם, אבל יש חולקים. וראה בהלכה ברורה סימן רמ”ח שם כתוב את כל השיטות בפשט דברי הרמב”ם. יח. מטוס שנחת בשבת אם כן אדם שנסע במטוס ונתעכבה הטיסה והמטוס נחת לאחר השקיעה כשיוצא מהמטוס אסור לו לצאת מהבנין כל השבת כיון שהוא בא מחוץ לתחום, וצריך להיזהר בזה, ועדיף שלא יאכל ולא ישתה מאשר לצאת מחוץ לתחום שהוא איסור מדאורייתא. אולם אם שדה התעופה הוא קרוב ממש לים, כגון באיסטנבול שבטורקיה שם שדה התעופה הוא צמוד לים, כיון שהמטוס לא יצא מחוץ לתחום בשבת כיון שבשקיעה כבר היה מעל ים התיכון א”כ שם לא עבר על איסור תחומין מדאורייתא, אמנם הוא אסור לצאת אבל מדרבנן. ובנושא הזה צריך מאוד להיזהר, שלא לנסוע במטוסים סמוך לשבת באופן שיבוא להיכשל בדיני שבת. אמנם בחברת “אל על” כשיודעים שלא יגיעו לפני שבת הם לא יוצאים. ואם הטיסה מתעכבת מחמת מזג אויר או תקלה כלשהיא, ועל ידי כך הטיסה לא תגיע לפני שבת הם משכנים את כל הנוסעים בבתי מלונות כשרים למהדרין לכל השבת, וצריך מאוד לשבח ולעודד אותם על זה, אלו הפסדים גדולים מאוד לכאורה. ואני לא מבין למה כולם שותקים לחברות ישראליות אחרות שמחללות שבת כמעשיהם בחול, ואיך אנשים דתיים יכולים לנסוע איתם?! וזה לא בסדר! בזמנו בשנת תשל”ז בגין ניצח בבחירות בפעם הראשונה, ואז זה היה פעם ראשונה שהחרדים הלכו לקואליציה, והרב שך זצ”ל הורה לדרוש מהם שחברת “אל על” שהיתה אז שייכת למדינה, תשמור שבת. כשפנו לבגין השיב להם ‘תמחקו את הדרישה הזו! וכי אתם דורשים את זה, אני דורש את זה! אנחנו יהודים במדינה של יהודים איך אפשר חילול שבת בפרהסיא?!’ וכך הוא עשה, והשמאל צעקו ודיברו אבל הוא ניצח עד היום, וגם כשזו חברה פרטית הם ממשיכים לשמור שבת. וכן בנסיעה במכוניות בערב שבת כשיוצאים מאוחר וקרוב הדבר שיתקע בדרך בגלל תאונה וכדומה. ואמנם פעמים שיש חשש פיקוח נפש, אך לא תמיד זה כך ואם מדובר בימים שאינם קרים מדי או חמים מדי כששוקעת השמש חייב לעצור בצד ולעשות שם שבת. ואף אם לא יהיה לו איך לעשות קידוש ומה לאכול אין שום היתר לחלל שבת בשביל זה. יט. תחילת זמן ספירת העומר למעשה ולפי דברי רבי עקיבא איגר הנ”ל אפשר לספור ספירת העומר כבר בבין השמשות. אבל להלכה תלוי במקומות שהשקיעה מאוחרת כגון בחו”ל שמתפללים בפלג המנחה וסומכים שכל אחד יספור בבית ולכן יש מנהג אצל קהילות הספרדים בחו”ל שבבוקר סופרים עוד הפעם בלי ברכה, כדי שאם מישהו שכח יוכל שלא להפסיד את הברכה. ותמיד יש בעיה שכשיש רבים ששוכחים מזכירים אחד לשני, אבל כשכל אחד לעצמו יש חשש שישכחו, אם כן מבעוד יום אי אפשר לספור, אבל בבין השמשות אפשר לסמוך על עיקר הדין שכתב השלחן ערוך שאפשר לספור בבין השמשות, ואם תאמר להם שלא לספור אפשר שישכחו אח”כ לגמרי, לכן עדיף שיספרו בבין השמשות מאשר שאפשר וישכח. אבל כמובן שהכי טוב להיות מהמדקדקים ולספור בצאת הכוכבים. בבית הכנסת שלנו “יחוה דעת”, מיום היווסדו, בימי הספירה מתחילים להתפלל ערבית רק בצאת הכוכבים. אמנם בכל ימות השנה מתפללים בשקיעה כמנהג הספרדים מדורי דורות בארץ ישראל, וכך היה מנהג האר”י בפשטות להתפלל ערבית מיד בשקיעה, ולאחר מכן בלילה קוראים קריאת שמע, בכל זאת בימי הספירה מתפללים ערבית רק בצאת הכוכבים. וכך היה נוהג אאמו”ר זצ”ל בכל מקום, שבימי הספירה יחכו עד צאת הכוכבים והיה נותן שיעור מיוחד בין מנחה לערבית. וגם כאן כשנוסד בית המדרש היה נותן שיעור במשך שנים רבות בין מנחה לערבית כדי שיתפללו ערבית אחר צאת הכוכבים. הלכה למעשה אין סופרים ספירת העומר מבעוד יום, ואם ספר לא יצא ידי חובה, וחוזר . א לספור בברכה. (אות יב) . מעיקר הדין אפשר לספור כבר מהשקיעה, ולכתחילה עדיף להמתין עד ב צאת הכוכבים. (אות יט) . המנהג שלא להחמיר בקריאת שמע של ערבית ובספירת העומר כדעת ג רבינו תם לענין צאת הכוכבים, אך מהיות טוב שבק”ש שעל המיטה יקרא את כל הפרשיות ויכוון לצאת יד”ח. (אות יג) . אם חושש שמא ישכח לספור אם לא יספור בבין השמשות, עדיף ד שיספור בבין השמשות מאשר שיטעה וישכח. (אות יט) . תבואה חדשה אסורה מן התורה גם בזמן הזה בכל מקום, וכיום יש ה מקומות שאיסור זה הוא פרוץ גם במזון ‘מהדרין’ ויש לחקור על דבר ודבר. (אות ה-ו) מי שאירע ונתאחרה הטיסה והמטוס נחת בשבת אסור לו לצאת מהבנין .ו משום תחומין, כמו”כ מי שנתעכב בנסיעתו עד אחר השקיעה רחוק ממקום ישוב אסור ללכת משם משום איסור תחומין, אא”כ יש חשש פיקוח נפש. ואין להקל בזה גם אם יצטרך לצום ע”י כך. (אות יח)"},{"filename":"60.pdf","content":"טעם| אמירת 'ויכולו' בתפילת לחש| ' דקדוק באמירת 'ויכולו| ' הרהור בתשובה באמירת 'ויכולו| נושאי השיעור: אמירת 'ויכולו' בליל שבת 'וינוחו | ' אמירת 'יום השישי' קודם 'ויכולו| ' הפסקה לדבר שבקדושה באמצע 'אלוקי נצור| אם אמירת 'ויכולו' היא כעדות| 'אמירת 'ויכולו עמידה בעשרת הדברות | שיטת מרן זיע\"א במנהגי ישראל| 'בו כל מקדשי שמך20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בלק נמסר י\"ג סיון תשע\"חהלכות תפילת ערבית של ליל שבת ואמירת 'ויכולו' (ב)| 60 'גליון מס א. אמירת ויכולו בתפילת ערבית של ליל שבת 'אומרים ויכלו בתפילת ערבית'. (סימן רסח ס\"א) כתב מרן השלחן ערוך ע\"כ. ובסעיף ז' כתב: 'חוזרים לומר ויכלו, משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה, וגם להוציא למי שאינו יודע. : 'אמר רבה ואומרים אותו בקול רם ומעומד'. ע\"כ. הנה עצם התקנה לומר ויכולו (קיט:)בליל שבת הוא תקנת חז\"ל וכדאיתא במסכת שבת ואיתימא רבי יהושע בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה ויכלו השמים אל תקרי ויכלו אלא ויכלו'. ובהמשך איתא עוד: 'ואמר עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב\"ה במעשה בראשית, שנאמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני בראשית באמירת ויכולו, יש בזה גם כפרת עוונות. ובאמת שכתבו עונך וחטאתך תכופר'. רואים שמלבד שנעשה שותף לקב\"ה במעשה מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר מביא בשם זקנו, שבאמירת 'ויכולו' (שם אות יב)הקדמונים, והאליה רבה . אכן יש עוד סיבות להרהור ]הרהור בלבד ללא דיבור[ יהרהר בתשובה בתשובה בזמן אמירת 'ויכולו', ואכמ\"ל. ב. דקדוק באמירת 'ויכולו' באמירת 'ויכולו' יש להיזהר שלא לומר את תיבת 'ויכולו' במלעיל, אלא במלרע. וכמו שרואים בטעמי המקרא שיש טעם תביר על הלמ\"ד, \"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה כתוב \"ויכלו\" וממילא לפי כללי הדקדוק צריכה הלמ\"ד להיות בדגש. ומשמע שהוא מלרע. וכמו כן יש להדגיש את הלמ\"ד כיון שבתורה (בראשית יח, כא) וכמו שכתוב בפסוק \", שהלמ\"ד רפה ואינה בדגש, והוא מלשון כליון, אולם כלהאלי עשו הדין באמירת 'ויכולו' יש להדגיש את הלמ\"ד ומלרע, ואז ה'ויכולו' למנהגינו אם לא נדגיש את הלמ\"ד כראוי תשתנה כל המשמעות. והוא וכלה מלשון נישואין הכ\"ף היא בפתח, אם כן ההבדל נרגש, אולם ואמנם אצל האשכנזים יש הבדל בקריאת הכ\"ף שבפסוק הוא בקמ\"ץ, 'כלה' מלשון 'משמח חתן וכלה' הלמ\"ד היא בדגש ויש להיזהר בזה. משמעו לשון סיום. ג. המנהג הקדמון באמירת 'ויכולו' בתפילה הנה בגמרא לא כתוב היכן אומרים 'ויכולו' בתפילה, ובחלק גדול מהסידורים הקדמונים מתקופת הגאונים לא כתוב שאומרים 'ויכולו' מכל הזמנים וכן כתוב העמידה מתיישבת הרבה יותר טוב. שהנה הנוסח הוא \"אתה קדשת בתפילת העמידה. ובאמת שאילולא היינו אומרים 'ויכולו' תפילת וקדשתומכל הימים וברכתו את יום השביעי וכו' אותו וגו'\". דהיינו בתורתך\". וכאן בנוסח הקדמון לא היו אומרים את כל ה'ויכולו' אלא רק ויקדש אלוקים את יום השביעי ויברךאת הפסוק \" הפסוק הובא כדי להראות שאכן יום זה נתברך ונתקדש. וכך מופיע לרפואת הגאון רבי דניאל בן יונה בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו ובחלק מסידורי (סוף חלק אהבה) נוסח זה בסדר התפילות להרמב\"ם הגאונים, וכן בחלק מסידורי הראשונים הקדמונים. מאידך גיסא בחלק מהסידורים הקדמונים מובא כל נוסח 'ויכולו' בתפילת לחש וכמו וכותב על כך שכך הוא היותר (סימן רסח),שנוהגים כיום. וכך כותב הטור נכון. וצריך לומר, שאף הרמב\"ם והסוברים שאין אומרים 'ויכולו' בתפילת לחש, סבירא להו שאומרים אותו רק לאחר העמידה, שאז אין כל מחלוקת שצריך לאומרו. ובדקתי בכל המקומות שלא הוזכר אמירת 'ויכולו' בתפילה, הוזכר שצריך לומר 'ויכולו' לאחר העמידה. והיינו (שם) שדעתם הוא שאין לומר גם בתפילה וגם לאחריה. אולם הטור כותב שיש לאומרו גם בתפילת לחש וגם לאחריה. ד. אמירת ויכולו שלוש פעמים (הלכות שבת סימן מט) והרוקח (מסכת שבת סימן קצו) ובאמת שהראבי\"ה (שוחר ועוד ראשונים מביאים שבמדרש (ח\"א סימן תשנב אות ט)והאור זרוע כתוב שצריך לומר 'ויכולו' בליל שבת שלוש פעמים. וכך כותב גם טוב) אחד בתפילת לחש והשני לאחריה, (שער הכוונות דף ע ע\"א).רבינו האר\"י והשלישי בקידוש. וכך נוהגים כיום כל עם ישראל. ובמדרש שם מביא טעם לזה שהוא משום שכתוב בנוסח 'ויכולו' את התיבה 'אשר' שלוש כך גם אמירת 'ויכולו' הוא כפרת עוונות וכמו שנזכר לעיל. ולא הבנתי שבפרשת פרה אדומה כתוב שלוש פעמים 'אשר', ושם הוא כפרה, פעמים. ועל כן אנו אומרים שלוש פעמים 'ויכולו'. משום שהוא כמו טעם זה, שהרי ספרתי בפרשת פרה אדומה ויש שם הרבה יותר משלוש פעמים 'אשר', ומאידך בפסוקים הנוגעים לעצם עשיית הפרה יש רק שני פעמים את התיבה 'אשר' בפסוק הראשון, ולא יותר. ה. טעם אמירת 'ויכולו' פעם נוספת בתפילה למעשה, הטור מביא שני טעמים לאמירת 'ויכולו' פעם נוספת לאחר מביאם להלכה, וז\"ל: 'חוזרים לומר (שם ס\"ז)התפילה, ומרן השלחן ערוך להוציא למי שאינו יודע'. והיינו שתקנו לאומרו גם בשבת רגילה משום ויכולו משום יום טוב שחל בשבת שאין אומרים אותו בתפילה, וגם שותף לקב\"ה במעשה בראשית, יש לנו לראות שגם מי שאינו יודע יוכל שבת יו\"ט. וגם שמפאת חשיבותו, שהוא כפרת עוונות וכמו כן שנעשה לשמוע את אמירת 'ויכולו' מפי הציבור. ו. אמירת 'ויכולו' כעדות על מעשה שמים וארץ : 'ואומרים אותו בקול רם ומעמד'. הנה עיקר (שם)כתוב בשלחן ערוך אמירת 'ויכולו' במעומד נזכר כבר בכמה מדברי רבותינו הראשונים. והטעם לכך משום שנעשה שותף לקב\"ה במעשה בראשית, היינו ועמדו שני האנשים, שבאמירת 'ויכולו' הוא מעיד עדות על בריאת העולם, והרי עד המעיד (דברים יט, יז) בבית הדין חייב לעמוד וכמו שכתוב . (חו\"מ סימן כח ס\"ז)ונפסק להלכה בשלחן ערוך שבזמן שמעון בן שטח שהיה ראש הסנהדרין, (סנהדרין יט.)הגמרא מספרת אירע שאחד מעבדיו של ינאי המלך הרג אדם, וקראו לינאי שיבוא להעיד בבית הדין שהרי כתוב 'והועד בבעליו - אמרה תורה יבוא בעל השור ויעמוד על שורו', וינאי בא וישב שם. ושמעון בן שטח קרא לעברו 'ינאי המלך, עמוד על רגלך והעד בו!' ינאי המלך שמע כן ואמר לשמעון בן שטח 'למה רק אתה אומר?! למה חבריך שותקים?!' ושמעון בן שטח נפנה לימינו וכבשו פניהם בקרקע, ונפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע, והיה זה כיון שהם פחדו מינאי שהלא הוא היה רשע גדול, צדוקי שלא האמין בתורה שבעל פה, ואז שמעון בן שטח אמר להם: \"בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל המחשבות ויפרע מכם!!\" מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. ז. אמירת 'ויכולו' בשנים שיש \"ז (סק\"ה)לאחר שנתבאר שאמירת 'ויכולו' היא עדות, מוסיף הט לומר 'ויכולו' רק בשנים משום שעדות אינה נאמרת אלא בשנים. ולכן אם לא סיים תפילת לחש והציבור כבר אמרו 'ויכולו' לא יאמר מיד כשמסיים, אלא לאחר ברכת מעין שבע יבקש מחבירו לומר יחד עימו כמה אחרונים כתבו שלא צריך דוקא עשרה אך שנים ודאי צריך משום 'ויכולו'. והאמת שהט\"ז בעצמו כותב שצריך לומר 'ויכולו' בעשרה, אך עדות. לאמירת 'ויכולו', אך אין בזה כדי לחייב לעמוד בזמן אמירתו. וודאי אין זו עדות ברורה שצריך לעמוד בזמן אמירתה, אלא היא כאסמכתא והנה, יש להתבונן בעיקר הדין שאמירת 'ויכולו' היא עדות, שודאי שאין בנו כח להעיד כלפי קב\"ה על מעשה שמים וארץ. ועוד, שאם , וכיצד (חו\"מ שם סעיף כד)נאמר שהוא עדות הלא אין קבלת עדות בלילה ועל פי זה יש לומר שנשים אין להם לומר אומרים 'ויכולו' בלילה. וכמו כן אם זו עדות הלא אשה פסולה לעדות (חו\"מ סימן לג ס\"א וסימן ז ס\"ד) 'ויכולו' בליל שבת. וכמו כן קטנים וכיו\"ב. ולא יעלה על הדעת לומר כן. 'אפילו יחיד (שם)ויש עוד קושיא גדולה על הט\"ז מלשון הגמרא המתפלל אומר ויכולו', שמשמע שהיחיד חייב כציבור באמירת 'ויכולו'. ואולי אפשר ליישב שהט\"ז סבירא ליה שהגמרא נסובה על תפילת לחש. שבדרך כלל מתפללים בציבור ואומר 'ויכולו', אך אם מתפלל ביחיד שגם אז יכול לומר 'ויכולו' בתפילת לחש. שכל עד אומר את דבריו בפני המגן אברהם מקשה עוד על כך שאמירת 'ויכולו' היא כעדות, שהרי (חו\"מ שם ס\"ט)הלכה היא בהלכות עדות עצמו, והיאך כאן יאמרו שניהם יחד 'ויכולו', הלא צריך לאומרו כל אחד בנפרד. ואדרבא גם בקהל גדול יש לומר שכל אחד יאמר בנפרד. המגן משום שכיון שהוא עדות על קב\"ה אדרבא יש לנו לאומרו בציבור אברהם להלכה כותב שיש להקל, ע\"ש. ויש באחרונים שכתבו שהוא משום כבודו. ולכאורה מעצם קושיית המגן אברהם נראה שמתייחס לאמירת 'ויכולו' כאל עדות. אולם הוא בעצמו כותב לגבי מי שלא אמר 'ויכולו' בציבור 'ויכולו' עם עוד אחד, שהרי בקידוש לא בטוח שיש עימו עוד מישהו. שיסמוך על מה שאומר בקידוש. ונראה, שדעתו היא שאין צריך לומר ונראה מכך שאין קפידא שיאמר 'ויכולו' לבדו. למעשה המשנה ברורה חושש לדברי הט\"ז לכתחילה, ולכן כותב שיחיד שלא אמרה (ס\"ק יט) בבית הכנסת שיתכוון בדעתו כשאומר 'ויכולו' שלא לשם עדות. ח. שיטת החזון איש ומנהג בני עדות המזרח בספרו (או\"ח הלכות שבת סימן לח אות י ד\"ה והט\"ז) לעומת זאת החזון איש להקפיד לומר 'ויכולו' בשנים! משום שכביכול ויש ספר 'מעשה איש' שמביא סיפורים ומעשיות על החזון איש, ומביא דוחה את דברי הט\"ז מכל וכל, וכותב שאין כל חשש לומר 'ויכולו' ביחיד. אסורשם שאף אמר ש מחשיב את עצמו למי שהקב\"ה צריך את עדותו. ושם הוא מביא עוד שבסוף ימיו החזון איש חזר בו ואמר שאין זה איסור, אך עדות זה ודאי לא. ובקרב פוסקי הספרדים לא מצאנו מי שפוסק לומר 'ויכולו' בשנים, לפיכך מי שסיים את תפילתו והציבור כבר אמרו 'ויכולו' יאמרנו לאחר התפילה. אך מאידך יש לשים לב שלא לאומרו בזמן שהחזן אומר ברכת office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א מעין שבע, כיון שצריך להקשיב למה שאומר הש\"ץ, ולאחר שיסיים יאמרנו אף כשהוא לבדו ואין אחר עימו. ט. חומר האיסור לדבר בזמן ברכת מעין שבע וברכת מעין שבע יש בה קולות יותר מחזרת הש\"ץ סתם, ובחזרת הש\"ץ כתוב שמי שמדבר בה גוערין בו, ובמיוחד על פי המקובלים שהם (מהדורת החמירו בזה הרבה. אולם בברכה מעין שבע כתוב בספר חסידים 'מעשה שהיה ברב אחד גדול שהלך לעולמו, וחבירו ראהו מוה\"ק סימן נח) בחלום ופניו מוריקות, ושאל אותו מפני מה פניך מוריקות? ואמר לו שזה עונש על כך שהיה משוחח בזמן אמירת ויכולו וברכה מעין שבע! כותב שבטח אותו תלמיד חכם לא שוחח (סימן רסח אות נב) והכף החיים זה אסור. אכן יש לפעמים מצבים שאין ברירה כלל כגון כשיש חשש בדברים בטלים בזמן ברכת מעין שבע אלא בדברי תורה וכיו\"ב, אך גם סכנה וכיו\"ב ימעט מדיבורו, אך בסתם ודאי שיש להקפיד על כך מאוד. בחוץ לארץ המצב שם גרוע, ומשוחחים שם בזמן חזרת הש\"ץ כרגיל, והנה כאן בארץ ישראל המצב בנושא הזה הוא טוב בדרך כלל, אולם והסיבה לכך כיון שלא כולם מבינים עברית ואינם מבינים את מילות התפילה. וכדאי מאוד להשתדל בזה. ואני משתדל בזמן החזרה לעקוב אחר הש\"ץ מתוך הסידור. ולא מכבר היה שליח ציבור שבחזרת הש\"ץ הציבור כולם לא שמו לב! ואם היה ממשיך כך ללא אותה הברכה - כל דילג על ברכה, ובגלל שעקבתי אחר הסידור שמתי לב שדילג, אך התפילה שלו לא שווה כלום! ולכן כדאי מאוד לעקוב אחר הש\"ץ מתוך הסידור מילה במילה. י. להפסיק את התפילה קודם 'אלוקי נצור' לצורך אמירת 'ויכולו' יש לדון האם יכול לסיים את התפילה מיד ולומר 'ויכולו' עם הציבור, או מי שהאריך בתפילה והגיע לאלוקי נצור, והציבור התחילו לומר 'ויכולו' שמא עליו לסיים עד סוף התפילה כרגיל, ויאמר 'ויכולו' לאחר התפילה. ולכאורה זה תלוי בשאלה הנ\"ל אם אמירת 'ויכולו' היא כעדות או לא. ולומר 'ויכולו' עם הציבור, אך לפי מנהגינו שאמירת 'ויכולו' אינה עדות שאם היא כעדות ממש וכדברי הט\"ז, צריך מיד לקצר את התפילה יסיים את התפילה כרגיל, ולאחר התפילה יאמר 'ויכולו' ביחיד. יא. להפסיק לדבר שבקדושה באמצע 'אלוקי נצור' כמי שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, שיכול לענות על חמישה ככלל מי שנמצא באמצע 'אלוקי נצור' לכל ענייני ההפסקות דינו הוא אמנים ראשונים של קדיש. שהרי הקדיש המקורי של תקנת חז\"ל הוא רק חצי קדיש. ויוצאי מרוקו נוהגים עד היום לומר לאחר 'עלינו לשבח' רק חציו הראשון, וזו הסיבה שאנו אומרים בחלק ממקומות התפילה חצי קדיש. והוא מנהג קדום שלהם. וכל ההוספות על הקדיש, ובהם: בזמן הגאונים. ואף הרמב\"ם מזכיר אותם. וממילא החשיבות של 'תתקבל', 'יהא שלמא', 'על ישראל', 'עושה שלום', הם הוספות שנוספו האמנים בחצי הקדיש חשיבותם רבה יותר מאשר שאר האמנים. נצור' יש בזה מחלוקת בין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לבן איש חי. שדעת לגבי עניית 'אמן יהא שמיה רבא' בקריאת שמע וברכותיה וכן ב'אלוקי שצריך לומר כ\"ח תיבות, עד 'דאמירן י (ש\"א פרשת שמות אות ו) הבן איש ח שאכן תמיד אומרים עד 'דאמירן בעלמא', וכמנהג הספרדים כולם ולפי בעלמא'. אולם דעת אאמו\"ר (שו\"ת יביע אומר ח\"א חאו\"ח סימן ה) דעת המקובלים, ודלא כדעת מרן השלחן ערוך (סימן נו ס\"ג) שאומרים , ]'מרן סובר שאסור להפסיק בין 'עלמיא' ל'יתברך[ עד 'יתברך' ולא יותראבל כותב אאמו\"ר, שאם נמצא באמצע קריאת שמע או 'אלוקי נצור' מרן השלחן ערוך, ולומר עד 'יתברך' ולא יותר. אכן אם נמצא באמצע אין להחמיר כדעת המקובלים אלא יש לנהוג כפי עיקר הדין שפסק פסוקי דזמרה שאינם אלא שבח לקב\"ה ממילא אמירת 'אמן יהא שמיה רבא' היא חלק מהענין של שבח לקב\"ה, יש לומר עד 'דאמירן בעלמא'. לעומת זאת, באמצע 'אלוקי נצור' אסור לענות אמן דברכות. האשכנזים הבאתי ראיות להצדיק את מנהגם זה, אך מנהגינו לא כן, נוהגים לענות אמן לאחר ברכת 'יוצר המאורות' של החזן, ובספרי הלכה ה (ח\"ג) ברור טוב מאוד, שלפני החתימה של 'יוצר המאורות' הציבור ממתין לחזן אולם ראיתי כיום בישיבות הספרדיות שעשו דבר חדש, שהוא מנהג וכן הוא דעת מרן בבית יוסף (סימן נט ועיין כף החיים שם אות כו). עד שמגיע לשם, ואומרים כולם ביחד את הברכה, ובזה יוצאים ידי וכמה ראשונים ברכה זו היא עולם' יש יותר צד לומר שלא לענות אמן לאחר ברכת החזן, משום ספק אם לענות אמן אחר ברכת החזן. לעומת זאת לגבי ברכת 'אהבת (פ\"א מהלכות ברכות הי\"ז)שלדעת הרמב\"ם ברכת המצוה, ואי אפשר להפסיק בין ברכת המצוה לקיום המצוה אף לא בעניית אמן. כהנים. וכמו כן יש לענות אמן בין כל פסוק ופסוק. כיון שעניית אמנים ובקריאת שמע וברכותיה, והיא הברכה שהכהנים מברכים בברכת בברכה אחת יש לענות אמן לאחריה אף כשנמצא באמצע 'אלוקי נצור' אלו הינם חשובים מאוד. וכמו כן יש לענות ל'ברכו' באמצע קריאת שמע ו'אלוקי נצור'. יב. לומר 'ויכולו' באמצע 'אלוקי נצור' ומכל האמור מבינים כמה חמור להפסיק באמצע 'אלוקי נצור'. והנה הציבור. אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב להשיב על דבריו, שדעת נמצא באמצע 'אלוקי נצור' שעליו להפסיק ולומר 'ויכולו' יחד עם כתבו האחרונים, וכן כתב הגאון רש\"ז אוייערבאך זצוק\"ל, שאם הוא הגרש\"ז אוייערבאך היא לשיטתו וכמו שכתב הט\"ז, והמשנה ברורה בציבור. לפיכך להלכה אין להפסיק באמירת 'ויכולו' באמצע 'אלוקי 'אלוקי נצור'. משום שנראה שאין לזה חשיבות מכרעת לומר 'ויכולו' עדות וכמנהג הספרדים, אין מקום להפסיק באמירת 'ויכולו' באמצע ממילא צריך להפסיק ולומר עם הקהל. אך לדעת הפוסקים שאין זו שכתב שיש לחוש לדבריו, שבאמירת 'ויכולו' הרי היא כעדות ממש, נצור'. יג. אמירת 'יום השישי' קודם 'ויכולו' להגאון רבי ישראל יעקב כן אלא מתחילים מיד 'ויכולו השמים', וכך אנחנו נוהגים. הטעם שאיננו השמים', והר\"ת הוא שם הוי\"ה ב\"ה, אולם למעשה הרבה אינם נוהגים בקהילות מרוקו, וכן הוא בקרב יוצאי תימן, נהגו לומר 'יום השישי ויכולו ר (דף קצז ע\"א)נוהגים כן, כתב בספר שלמי ציבו ל\"ה תיבות, ובברכת הקידוש יש ל\"ה תיבות וביחד הם שבעים תיבות, השישי' אלא רק בקידוש. והוא על פי הקבלה. שבנוסח 'ויכולו' יש אלגאזי שהיה מקובל קדמון מזמנו של מרן החיד\"א, שאין לומר 'יום וכדי להשלים כנגד שם של ע\"ב אותיות לכן מוסיפים עוד שתי מילים הקידוש אין טעם לומר 'יום השישי' כיון שאין כאן שם שצריך להשלים 'יום השישי'. אם כן באמירת 'ויכולו' בתפילה שלא אומרים את ברכת עבורו. דרך אגב, מטעם זה, שתיבות הקידוש יהיו כנגד שם של ע\"ב אותיות, יש שינוי נוסח בין מנהגינו למנהג האשכנזים. שלמנהגם אומרים 'כי בנו המקובלים שהנוסח הזה הוא הנוסח המדוייק כדי להשלים לשם של והטעם הוא כאמור כדי שיהיה מכוון כנגד שם של ע\"ב. וכך כותבים בחרת ואותנו קדשת מכל העמים' אולם למנהגינו אין אומרים את זה, ע\"ב. שכן כתב גם בספר 'תולעת יעקב'. בעל התולעת יעקב היה מקובל והנה המגיה של ספר שלמי חגיגה היה רבי אברהם חיון, והוא כותב קדמון שהיה הראשון שאמר והסביר ע\"פ הקבלה שאסור להניח תפילין במוסף של ראש חודש. ואמר, שמי שמניח תפילין במוסך של ראש חודש חייב מיתה! אני לא מבין בקבלה, אך נראה שהיה עניו גדול עד שקורא לספרו 'תולעת יעקב'! ובדומה לזה יש ספר נוסף למהרי\"י אלגאזי 'ארעא דרבנן' שהגאון רבי יהודה עייאש כתב עליו הגהות וקרא את שמם 'עפרא דארעא'! איזו ענוה! בשמותיהם של הספרים שלהם נראה מי הם. ועל כל פנים כדעת המקובלים הנ\"ל כותב גם הגאון רבי חיים פאלאג'י ב). אולם הגאון רבי שלום משאש זצוק\"ל כותב (כף החיים סימן כח אות טו\" האר\"י כתוב שלא לומר 'יום השישי'. האמת שבדברי האר\"י כתוב שיש שהרי אנו אומרים את זה גם בקידוש. אכן הגאון יעב\"ץ כותב שבדברי לעשות מחלוקת, ומי שרוצה לומר גם בתפילה 'יום השישי' יכול לומר. שמנהג המרוקאים לומר 'יום השישי'. ואני לא חושב שעל כזה דבר יש לומר 'יום השישי' בקידוש אך בתפילה לא כתב כן. יד. 'וינוחו בו כל מקדשי שמך' שכתבו המקובלים שבנוסח (סימן רסח סק\"ב)השיורי כנסת הגדולה מביא כל מקדשי שמך\", ובשחרית בהתפילת ערבית של שבת יש לומר \"וינוחו \". וכל האחרונים מביאים בם וכו'\" ובמנחה \"וינוחו בוומוסף לומר \"וינוחו , וזהו המנהג בכל קהילות האשכנזים. אלא הוא של שניהם. ואיננו מבינים זאת, אך כך כתוב שם. והמגן אברהם והכבוד הוא של הכלה, ובבוקר של החתן וזהו כבודו, ובמנחה הכבוד זאת להלכה. וטעם המנהג הוא שבלילה הוא בבחינת כלה בבית חמיה (סק\"ג)מביא את זה להלכה שכן הוא דעת האר\"י, ומוכיח זאת מכך שגורי האר\"י כתבו כן - מהר\"ח של המקובל רבי משה זכות שגם כותב כן. ומרן החיד\"א כותב שנראה ויש ספר 'עץ הדעת טוב' למהר\"ח ויטאל שכותב כן בפירוש. ויש ספר לומר \"שבתות קדשך\". ולמנהג זה יש יסודות איתנים בספרי הקדמונים, שיש מעירים שאיך אומרים \"בם\" על \"שבת קדשך\" לכן כתבו שצריך ויטאל ורבי משה זכות - שהיו מגורי האר\"י. משם זקנו אולם מאידך גיסא, יש ספר של רבי שלום משה חי גאגין שהיה נכדו (ביריעות האהל על אהל מועד דף פח ע\"ב) של הרש\"ש, והוא כותב \"בו\". ובאמת שהרש\"ש ביטל בבית מדרשו 'בית-אל' את השינוי בין שאין זה נכון לומר במנחה \"בם\" אלא בכל שלושת התפילות אומרים התפילות ותיקן לומר \"בו\" בכל תפילות השבת. מביא את שני המנהגים. אולם הזבחי (ש\"ב פרשת וירא אות ח)הבן איש חי כותב בשם רבי אליהו מני שאמר לו שמנהג חסידי (ח\"ג סימן קסו) צדק מאריך בנושא הזה, ומסיק ירושלים הספרדים לומר \"בו\" בכל התפילות. וכדעת הרש\"ש. ואאמו\"ר (סימן ל) מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה מפורש ממש בלשון רבינו האר\"י, אולם כותב שהאומרים \"בה\" בלילה שיש לומר בכל התפילות \"בו\" וכדעת הרש\"ש. ע\"ש. שהרי אין זה ו\"בו\" ו\"בם\" יש להם על מה שיסמוכו.בסידורים שנערכו על פי הבן איש חי כתבו במנחה לומר \"בם\". אולם כפי האמור שהבן איש חי בעצמו הביא את שני המנהגים. וכשערכתי את הסידור 'יחוה דעת' שאלתי את אאמו\"ר ואמר לי לכתוב \"בו\" במנחה וכמו שפסק ביחוה דעת. ומזה נלמד גם שאם יש שליח ציבור שמשנה ואומר \"בם\" אין לגעור בו. טו. שיטת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בענייני המנהגים אאמו\"ר בכל ימיו שאף שכל הספרדים ינהגו באופן אחיד, אולם הוא הבין כמה חמור הוא לעשות מחלוקת בציבור. ויש מנהגים שהיו שלא כפי ההלכה יש בזה חשש ברכה לבטלה או מנהג בטעות בהם נלחם בכל כוחו, ועמד עליהם בתוקף. אולם במנהגים שלא היה בהם חשש של ברכה לבטלה או שלא נגדו את ההלכה היה אומר 'הנח להם לישראל'. עשרת הדברות בפרשיות יתרו, ואתחנן, ובחג השבועות. שאאמו\"ר כתב ולדוגמא, לגבי המנהג שנהגו בחלק מארצות המזרח לעמוד בעת קריאת שאם נמצא בבית כנסת (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן כט וח\"ו סימן ז)בתשובה שנהגו לעמוד שם שיעמוד, ואל יהיה יושב בין העומדים. שהרי אין זה כבוד הציבור, וגם אם אתה סובר שזו טעות ע\"פ ההלכה עדיין אין בזה היתר להיות שונה בין המתפללים, ועליו לנהוג כמנהג המקום. ושם הוא כותב שאם יודע שבבית הכנסת הזה עומדים שיעמוד בתחילת הקריאה כדי שלא יראה שעומד לעשרת הדברות. טז. להזהר מביזיון תלמידי חכמים אחד הפתרונות שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הציע כדי לנהוג את מנהג עמידה בעשרת הדברות ללא כל חשש, הוא שיעלו את רב בית הכנסת וכיו\"ב לעליה זו, וכשנעמדים לכבודו יש להישאר לעמוד עד סיום הקריאה. והנה יש אברך אחד מצפת שכותב מאמרים נגדי, לחרף ולגדף, וכעת ראיתי שאומר שאין זה טוב, כיון שמה עשינו בזה?! או שלא יתנו לרב לעלות, או שישארו לשבת ויעמדו כשמתחיל את עשרת הדברות. שהרי העיקר הוא לעמוד לכבוד עשרת הדברות. ואינני יודע מה הוא רוצה, זהו שיגעון והתעקשות מטופשת, הוא חושב שמנהגי מרוקו לא יתקיימו בלעדיו. היה בבלי ככל הבבלים, אך לא קם כמוהו שנלחם במנהגי בגדאד! האם בבגדאד, והיה אוהב מאוד את מנהגי הבבלים והמנגינות שלהם, הוא מאידך גיסא צריך לשים לב להיות ענייני, אאמו\"ר היה בבלי ונולד כשהיה צריך להילחם על מנהגים שנגדו את ההלכה אז הוא נאבק! יבואו מאן דהוא ויאמר שהוא שנא את הבבלים?! שנא את עצמו?! אבל והוא לא נשא פנים אם המנהג הזה הוא של העדה שלו או של אחרים. והבעיה שיש כאלו שהמנהגים חשובים בעיניהם ונלחמים עליהם עד שמיגים לידי בזיון תלמידי חכמים ומחרפים ומגדפים, וכל כך למה - כדי לשמור את המנהגים שלהם! ומלבד שטענותיהם אינם טענות, הם גם מבזים תלמידי חכמים! וצריך להיזהר מזה! ואני אומר בזה, שאני נזהר לכבד כל מנהג של כל עדה! אך כשהמנהג נוגד את ההלכה צריך להתריע על כך שאסור לנהוג כן! אכן אם יש מקום של פתח לקיים את המנהג אדרבא יש לקיים אותו."},{"filename":"61.pdf","content":"קדיש קודם תפילת ערבית| סדר קבלת שבת| תוספת שבת| לסיים את הסעודה מבעוד יום| נושאי השיעור: קידוש על הכוס מבעוד יום אמירת ושמרו קודם תפילת עמידה | נוסח ברכת השכיבנו| בליל שבת 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת פנחס נמסר ל' ניסן תשע\"חהלכות תפילת מנחה וערבית בערב שבת| 61 'גליון מס א. קידוש על הכוס מבעוד יום מצוי הוא בימות הקיץ שמתפללים בערב שבת מנחה וערבית מפלג המנחה, ומקדשים על היין מיד לאחר ערבית אף שהוא מבעוד יום. והנה יום השבת לקדשו'. אכן יש מחלוקת בראשונים האם קידוש דאורייתא מצות קידוש הינה מצות עשה מן התורה, שכתוב (שמות כ, ח) 'זכור את הוא דוקא על היין, או שמא מהתורה החובה היא רק הקידוש והיין הוא כן היא שיטת רש\"י בנדרים ד. ד\"ה [ שחובת הקידוש על היין היא מדאורייתא. ולעומת זאת התוספות רק מדרבנן. שיש ראשונים שסוברים]והרי כתבו שהסיבה שצריך לקדש על יין הוא אסמכתא (קו. ד\"ה זכרהו) בפסחים 'זכרו כיין לבנון'. שזכירה כתובה על (הושע יד, ח)בעלמא על פי מה שכתוב שמהתורה יוצא ידי חובת (סימן רעא סק\"א) היין. וכמו שכותב המגן אברהם קידוש אף בתפילה, כאשר הוא חותם בברכה 'מקדש השבת'. ויש בזה אריכות גדולה ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"א (סימן טו אות ה והלאה) האריך הרחיב בנושא, ע\"ש. יום השבת לקדשו' דהיינו שיש לקדש את השבת בשבת, ולא לפני כן, האם ויש לדון האם ניתן לקדש על היין מבעוד יום הלא כתוב בפסוק 'זכור את יכול לקדש מבעוד יום. וגם כאשר יוצא ידי חובת קידוש בתפילה האם יכול לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא כשמתפלל מבעוד יום. 'אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת (כז:)והנה איתא בגמרא ברכות הגמרא שרב סובר כרבי יהודה שזמן תפילת ערבית הוא מפלג המנחה. בערב שבת'. דהיינו שרב התפלל ערבית של ליל שבת מבעוד יום, ומוכיחה ושואלת הגמרא שם, אומר קדושה על הכוס או שאינו אומר קדושה על . ופושטת הגמרא, שאכן היה אומר קדושה ]דהיינו קידוש על היין[ הכוס על הכוס. והנה כותבים כמה מהגאונים שאין הלכה כרבי יהודה בזה אלא כחכמים, וממילא אין מקדשים על היין מבעוד יום. אולם כבר נתבאר שדעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ואפילו במקום של תרתי דסתרי המנהג להקל. ולפיכך גם קידוש יהיה מותר מבעוד יום. ישנם הרבה ראשונים שמוסיפים כאן נקודה חשובה, שגם אם נאמר שהלכה כחכמים שזמן תפילת ערבית הוא בלילה, הרי כולם מודים שיש מצוה להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שעלינו לקבל את השבת מוקדם יותר מזמן כניסתה, אם כן גם לחכמים שתפילת ערבית היא רק בלילה, כיון שצריך להוסיף מחול על הקודש יכול לקבל את השבת אף מבעוד יום. וכל זאת הוא נכון להסוברים שדין תוספת מחול על הקודש הוא מדאורייתא. לאו, אלא הוא עובר על מצות עשה בלבד. אך עד כמה שאסור לו מהתורה שאמנם המחלל את השבת בזמן זה אין סוקלים אותו על כך, ואין על זה אף לעשות מלאכה, ממילא מותר לו מהתורה לקדש על היין מזמן זה. ב. דעת המגיד משנה בדין תוספת שבת אולם שיטת הרמב\"ם ידועה שדין תוספת מחול על הקודש הוא מדרבנן, שהרי הרמב\"ם לא מזכיר בכל הלכות שבת את הדין של תוספת מחול על הקודש, ורק לגבי תענית יום הכיפורים מביא הרמב\"ם דין תוספת מחול על הקודש, אך לגבי איסור מלאכה וכן לגבי הלכות שבת אין את הדין של . ויש שלושה שיטות (פ\"א מהלכות שביתת העשור ה\"ו)הוספה מחול על הקודש שלהרמב\"ם אין דין (שם) לבאר את דברי הרמב\"ם. א. שיטת המגיד משנה לרפואת הגאון רבי דניאל בן יונה בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו תוספת שבת באיסורי מלאכה כלל. ולשונו שם הוא \"שאין להרמב\"ם דין מסכים עימו, אך (סימן רסא) תוספת שבת דאורייתא\" ומרן הבית יוסף מוסיף על דבריו, שאין להרמב\"ם דין תוספת לא דאורייתא ולא דרבנן. ומי שיראה את דברי המגיד משנה בסוף הלכות חנוכה (פ\"ד הי\"ג) יבין נכוחה שמרן הבית יוסף צודק לחלוטין בדברי המגיד משנה. שלהרמב\"ם אין דין תוספת שבת כלל אף לא מדרבנן. ג.בעל ה'מגיד משנה' המגיד משנה היה מתקופת הראשונים, והוא חי בתקופת הר\"ן, והרבה פעמים שהוא כותב \"יש מפרשים\" זה הר\"ן. והוא היה דור אחרי תלמידי הרשב\"א והרא\"ה. יסוד החיבור שלו \"מגיד משנה\" הוא כעין מפתחות לדברי הרמב\"ם, כל הלכה שהרמב\"ם כותב המגיד מביא את מקורו. והנה לפני כארבעים שנה כשהייתי בחור צעיר מצאתי דבר מאוד מעניין, באגרות הרמב\"ם מובאת איגרת שכתב הרמב\"ם ומסופר בה מעשה (אגרות הרמב\"ם, דפוס אמסטרדם כ, א): שבא אליו רבי פנחס הדיין והביא איתו את ספרו של הרמב\"ם 'הלכות רוצח מספר נזיקין', והרמב\"ם מספר שרבי פנחס אמר לו: \"תקרא הלכה זו\"! קראתי. אמרתי לו: \"מה ספק יש בזו\"? אמר לי: 'היכן מקומה?' אמרתי לו: \"במקומן, במסכת סנהדרין או מכות\". אמר לי: 'חיפשתי ולא מצאתי'. והרמב\"ם כותב השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר בגיטין, והוצאתי גיטין ולא מצאתי. היה לרמב\"ם צער גדול \"תמהתי ונבהלתי, הוא יצא, ואני נזכרתי מקומה במסכת יבמות\". הרמב\"ם מתאר איך הצטער מזה עד שגמר בדעתו לעשות חיבור חדש, שבו יכתוב מקור לכל הלכה והלכה. הרמב\"ם לא הספיק לעשות זאת, אבל רבינו דון וידאל די טולושא שהיה נאמן ביתו של הרמב\"ם, הוא אשר חיבר את ה\"מגיד משנה\" שהוא המקור של כל הלכה והלכה. ובמקומות שאין מגיד משנה, עשה זאת מרן הבית יוסף בספרו \"כסף משנה\". על הפירוש של המגיד משנה אמר לי פעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שכשיש מחלוקת ראשונים בדעת הרמב\"ם בדרך כלל סומך על דברי המגיד משנה! ופעם היה לי כמה לשונות ברמב\"ם מוקשים מאוד, והייתי צריך ללמוד פשט בכל אחד מהם, והם היו קשורים בנושא מסובך, ובאתי לאאמו\"ר והוא אמר לי את דברי מגיד משנה שיש לו דרך בהבנת הרמב\"ם הללו, אולם הבאתי לו אני כנגד את דברי הרא\"ש שמביא את הרמב\"ם, ואשר חולק על דברי המגיד משנה בפשט הרמב\"ם. והיה לנו בזה ויכוח גדול בהבנת הדברים. ולבסוף הוא אמר לי 'אתה צודק! אבל אני הולך עם המגיד משנה!' כיון שהוא אחז שאת הרמב\"ם צריך ללמוד לפי איך שהמגיד משנה למד אותו. והנה, כאשר קראתי את האגרת ההיא של הרמב\"ם, רציתי מאוד לדעת מהי אותה הלכה בהלכות רוצח המדוברת. עברתי על כל הלכות רוצח ושם אין מגיד משנה וחיפשתי בכסף משנה איזו הלכה הוא מזכיר את מקורה במסכת יבמות. ואין שום הלכה בהלכות רוצח שקשורה למסכת יבמות. וכיון שכך הלכתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכל רז לא אניס ליה, ושאלתי אותו על אותה איגרת אם הוא יודע היכן ההלכה הזו, ולמה הכוונה? ענה לי 'כן, יש הלכה אחת שמופיעה גם במסכת יבמות (קכ:) וגם במסכת גיטין (ע:) שכתוב בה כך (פ\"ה מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה\"ב): שחט בו רוב שנים' – אדם ששחט את חבירו ולא מת מיד, 'ואין ידוע אם הרוח בלבלתו' וכו'. ע\"ש. דהיינו כשהרמב\"ם אמר בתחילה שזה נמצא במסכת גיטין, הוא לא סתם אמר, אלא באמת היא נמצאת במסכת גיטין, רק שהרמב\"ם באותה שעה לא מצא את זה. ואחר כך הרמב\"ם נזכר שהיא גם ביבמות. ובאמת הכסף משנה מציין לגיטין, אבל זה נמצא גם ביבמות. והראה לי אאמו\"ר מרן בנו [ 'זצוק\"ל שזה כתוב בספר 'מבחר כתבים לרבי מתתיהו שטראשון . ]של הרש\"ש הוצאת מוה\"ק עמוד קי לאחר זמן מה נכנסתי אל הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל שהיה בקי עצום בש\"ס ופוסקים, ודיברנו בדברי תורה, והוא ידע שאני עובד על תשובות ושאל אותי אם אני מכיר את אגרת הרמב\"ם ]שו\"ת פאר הדור[ הרמב\"ם הזו, ואם אני יודע למה הרמב\"ם התכוון. אמרתי לו שכן, אבל אני רוצה לשמוע קודם מה הרב אומר על זה... והרב אלישיב השיב שחיפש ולא מצא, ונראה לו שיש שם איזו טעות, ונתחלפו מסכתות גיטין ויבמות. ובאמת יש הלכה כזו במסכת יבמות. ואמר לי על הלכה אחרת שנמצאת במסכת יבמות. פתחנו את הגמרא וראינו את הדברים וכו'. לאחר מכן אמרתי לו שאאמו\"ר לא אמר כך, אלא הוא אמר שהאגרת היא על ההלכה של שחט בו רוב שנים וכו', ולא צריך להחליף את הגירסא כמו שאמר. ושהלכה זו מופיעה גם בגיטין וגם ביבמות. והרב אלישיב היה מאוד מופתע. הוא בדק וראה את כל הדברים, ואז שאלתי אותו אם הוא מסכים עם הדברים? שהרי לפי זה לא צריך לשנות את הגירסא ולתקן. הוא חשב לרגע, ואז הוא אמר לי \"לא, אני חושב שאני צודק...\" אך הוא לא הסכים לומר לי מפני מה הוא חושב כך. ואז שאלתי אותו אם אני יכול לכתוב את מה שהרב אומר ומה שאאמו\"ר אומר, ולפרסם את זה בבוא היום. השיב לי תכתוב, והקורא ישפוט... ד. שתי שיטות נוספות בדעת הרמב\"ם סובר שלהרמב\"ם אכן יש (שו\"ת ללשונות הרמב\"ם סימן קיג וסימן רסח)הרדב\"ז דין תוספת שבת מדאורייתא, וכיון שכתב את ההלכה הזו ביום הכיפורים כל שכן שכן הוא אף בשבת. וזוהי השיטה השניה בדעת הרמב\"ם. והשיטה שמביא (בביאורו לש\"ע סמן רסא סק\"ח) השלישית היא של הגאון מוילנא ראיות שהרמב\"ם סובר שתוספת שבת היא מדרבנן. וכדבריו כתבו מהרי\"י ועוד כמה אחרונים שכתבו כן. (אות תרמג) אלגאזי בספר ארעא דרבנן ה. קידוש בערב שבת , וכל המבחין בדבריו רואה שאין זה מצד והנה לגבי קידוש על היין האם ניתן לקדש מבעוד יום, הרמב\"ם בעצמו (פכ\"ט מהלכות שבת הי\"א)כותב שכן פלג המנחה וכרבי יהודה, אלא זהו דין מיוחד בקידוש שניתן לקדש מבעוד יום. והשאלה הנשאלת אם להרמב\"ם אין דין תוספת כלל כיצד ניתן לקדש מבעוד יום, הרי אין זה עדיין שבת. והרי הוא כמי שקידש באמצע השבוע. , ומנחת (שם)וכל גדולי האחרונים שואלים את השאלה הזו, הפרי מגדים , וראה מש\"כ הנצי\"ב בשו\"ת משיב דבר (חאו\"ח סימן (מצוה לא אות א)חינוך יח). והיסוד שאומרים הרבה אחרונים ובראשם המנחת חינוך, שהרמב\"ם סובר אלא אף בסמוך יכול לקדש על היין, ומפלג המנחה הוא נקרא סמוך ויכול שהוא דין מיוחד בקידוש, שלא כתוב בתורה שקידוש צריך להיות בשבת, לקדש כבר אז. למרות שאין דין תוספת שבת. כותב בפירוש (בפסחים שם)ויש לי ראיה חזקה לזה, שבתוספות הרא\"ש השבת. ומשמע מפירושו שמכך שכתוב את יום שיכול לעשות קידוש מבעוד יום כיון שכתוב 'זכור את יום השבת לקדשו' ביוםולא כתבו זכור גם משמע כן. ולפי זה אפשר לבאר פשט ברמב\"ם שמקדשים על היין השבת יש לנו ללמוד שניתן לקדש על היין מבעוד יום. ומהריטב\"א (שם) מבעוד יום. וכמו שנתבאר. כעין זה כותב רבינו יונה על מצות הזכרת יציאת מצרים, שאיתא בברכות 'מזכירין יציאת מצרים בלילות', וכותב על כך רבינו יונה שאפשר (יב:) להזכיר כבר מפלג המנחה, כיון שבתורה לא כתוב במפורש שיש להזכיר יציאת מצרים בלילה דוקא, אלא רק 'ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות' שהלילה הוא רק ריבוי ולא כתוב בפירוש. ו. עשיית מלאכה לאחר הקידוש לדעת הרמב\"ם נאסר בעשיית מלאכה כיון שהוא תרתי דסתרי. שלא יתכן שיקדש על היין בספרו 'ראשון לציון' כותב שגם הרמב\"ם מודה שאם קידש על היין מיד בזה אם כשמקדש על היין נאסר בעשיית מלאכה או לא. רבינו חיים בן עטר ולהאמור, שלהרמב\"ם מצות קידוש על היין אף קודם הלילה, יש מחלוקת ולאחר מכן יעשה מלאכה האסורה בשבת. וכמו כן כותב הגאון רבינו זלמן ששיטת הרמב\"ם שיכול (שם) . לעומת זאת הנצי\"ב מוולאז'ין כותב (בקו\"א) לקדש על היין קודם הלילה היינו שאף יכול לעשות מלאכה בזמן הזה. לרבי איצל'ה בלאזער, שמפלפל (סימן ט)וכדבריו כותב בספר 'פרי יצחק' office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א בזה באורך ומסיק כן בדעת הרמב\"ם. ויש לי ראיה חד משמעית לדבריהם, שנראה שהבין בדעת הרמב\"ם (שם),מהמגיד משנה בסוף הלכות חנוכה שיכול לעשות מלאכה קודם הלילה בזמן תוספת שבת. ז. מנהג ישראל בתוספת שבת אך להלכה אין נוהגים כדעת הרמב\"ם, והמנהג הוא לעשות תוספת שבת מדאורייתא, כיון שרובא דרבוותא הראשונים מסכימים שהוא מדאורייתא. כותב שתוספת שבת היא מדרבנן, (סוף פ\"ב דמגילה רמז תשצח)אמנם המרדכי והטעם שמותר לעשות קידוש מבעוד יום הוא משום שעתיד להאסר (ראה מגן אברהם סימן בעשיית מלאכה מדאורייתא. אך מקשים על דבריו , שאם כן קטן יכול לקדש על היין ולהוציא את הגדול שהרי עתיד רסז סק\"א) הוא להיעשות גדול ולהתחייב מדאורייתא. ונאמרו על כך כמה תירוצים. כגון מה שיש אומרים שקטן כלפי גדול – להוציא את הגדול הם שני גופים אחד כלפי השני, בזה אין אומרים שעתיד להיעשות גדול, אולם כאן הוא גוף אחד שבעצמו מקדש משום שבעצמו עתיד להיאסר בעשיית מלאכה. ויש שאומרים שקטן אינו בכלל החיוב אפילו מדרבנן ע\"פ שיטת רש\"י . ונאמרו על כך (חאו\"ח סימן מה), וכך כותב החקרי לב (מח. ד\"ה עד)בברכות עוד תירוצים ואכמ\"ל. ולהלכה, מותר לקדש על היין לכתחילה מבעוד יום וגם אם נאמר שהלכה כחכמים ולא כרבי יהודה, שאין נקרא לילה עד צאת הכוכבים ממש, למרות זאת כותבים כמה ראשונים שגם חכמים יודו שמותר לקדש על היין מבעוד כשיטת הרמב\"ם שאין דין תוספת שבת עדיין יכול לקדש על היין מבעוד יום משום שנפסק להלכה שצריך להוסיף מחול על הקודש. וגם אם נאמר יום וכאמור. ח.לסיים את הסעודה מבעוד יום לגבי סיום הסעודה יש נידון האם יכול לסיים את הסעודה מבעוד יום. ויש שצריך לאוכל כזית בלילה. (סימן רסט)מחלוקת בזה, ספר חסידים כותב (גבורות ה' פרק מח הביאו הב\"ח ריש סימן תעב). וכך דעת המהר\"ל מפראג משמע שיכול לסיים (סימן רסז ס\"ב) לעומת זאת פשט דברי השלחן ערוך את הסעודה מבעוד יום. וכמ\"ש שם וז\"ל: 'ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד'. ע\"כ. ומשמע לכאורה שהוא גם ־אם יסיים את הסעודה מיד. שהרי לא כתוב שבדבריו שצריך שחלק מהס עודה יהיה בלילה. ואכן רוב הפוסקים וכן משמע בדברי הראשונים שניתן לסיים את הסעודה מבעוד יום. הגאון תרומת הדשן היה גר בצפון אירופה ושם היום של הקיץ הוא ארוך שהיו נוהגים להתפלל ערבית בפלג המנחה והיו (סימן א) מאוד, והוא כותב אוכלים סעודת שבת, ולאחר הסעודה היו הולכים לטייל על יד הנהר ועדיין יום הוא. וזה היה במקום בו הוא חי, כיון שאפילו באנגליה או בצרפת אי אפשר לבוא לכזה מצב שהשקיעה כל כך מאוחרת. והלכה למעשה, שמותר לעשות קידוש מבעוד יום ולאכול את סעודת השבת מיד ולסיימה אף קודם השקיעה ואין בזה כל חשש, ובפרט מי שיש לו ילדים קטנים ואינו רוצה להחזיקם ערים עד מאוחר. והנה כאן בארץ ישראל השקיעה המאוחרת ביותר היא בשעה עשרה לשמונה, וממילא אם יתפלל בצאת הכוכבים יוכל לאכול בשעה שמונה וחצי, זה לא כל כך בכל זאת התחיל את הסעודה מבעוד יום כדאי מאוד להמתין ולמשוך את מאוחר, ואני אומר על כך למה להקדים?! הרי זה לא כל כך מאוחר! אך אם ־הסעודה עד צאת הכוכבים כדי לאכול כזית אחר צאת הכוכבים. אולם במ דינות כאנגליה וצרפת ששם צאת הכוכבים הוא בשעה עשר, ורוצה ללכת לישון ולא להמתין עם הסעודה עד אז, ודאי שיכול לעשות כן לכתחילה. ויש פתרון אחר לזה לאכול ולסיים את הסעודה מבעוד יום, וראיתי שהפרי נותן את העצה הזו. שהנה יש לנו חיוב (סימן רסז במשבצות זהב סק\"א)מגדים לאכול בשבת שלוש סעודות של פת. ואם לא אכל סעודה אחת בלילה צריך לאכול שלוש סעודות ביום, וזהו הפתרון הפשוט. והנה גם אם היום ארוך יכול לערוך ביום שתי סעודות של פת והסעודה השלישית יברך על ־עוגה, ודי בזה. ואז יש כאן ספק ספיקא לקולא. שמא יצא ידי חובה בסעו דה שאכל מבעוד יום – מאתמול. וממילא אינו צריך בכזית של העוגה. ואם תמצא לומר שאתמול אינו נחשב לסעודת שבת כיון שאכל מבעוד יום, סעודה שלישית צריכה פת או לא. שמא ההלכה היא כהסוברים שסעודה הרי היום הוא אכל שתי סעודות של פת וסעודה של עוגה ויש מחלוקת אם שלישית אינה צריכה פת. ט. סדר קבלת שבת בסדר קבלת שבת יש מנהגים שונים, ובזמן הראשונים לא היו אומרים מזכיר שבקהילות (בסדר התפילות בסוף חלק אהבה) קבלת שבת כלל. הרמב\"ם מסויימות נהגו לומר מזמור שיר ליום השבת. וכל הרואה את דברי הרמב\"ם מבחין שלא היה זה מקובל בכל המקומות. ובסידורי הגאונים לא מובא קבלת שבת כלל. וכן בסדר התפילות של הרמב\"ם. אכן אמירת שאר מנהגי קבלת שבת באו בשלב יותר מאוחר, ויסודם התחילו אצל רבינו 'במה מדליקין' נהגו בו כבר בזמן הראשונים וכמ\"ש בטור (סימן ער). אולם כבר מזכיר את אמירת 'מזמור שיר (סימן רסא ס\"ד)האר\"י. ומרן השלחן ערוך ליום השבת'. ורבינו האר\"י התקין לומר 'מזמור לדוד', ולאחריו לומר שלוש פעמים 'בואי כלה', כיון שבזמן רבינו האר\"י עדיין לא היה נפוץ הפיוט 'לכה . ולאחריו 'מזמור שיר (ש\"ב פרשת וירא אות ה)דודי', וכך כותב הבן איש חי ליום השבת'. ורבינו האר\"י מוסיף שאומרים אותו בשדה וחוזרים ואומרים אותו שוב פעם בבית הכנסת. כיום כולם נוהגים לומר 'מזמור לדוד', 'לכה דודי', ו'מזמור שיר ליום ולעומתם הרבה צידדו שאין לאומרו כי אם לאחר מזמור שיר ליום השבת. לומר במה מדליקין, שיש הסוברים לאומרו קודם מזמור שיר ליום השבת, השבת'. וכמובן את משנת 'במה מדליקין'. ויש לדון מתי הוא הזמן הנכון שיכול לומר (חזון עובדיה שבת ב') ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך באריכות את משנת במה מדליקין קודם מזמור שיר. ולדעתי נראה שאם נמצאים סמוך לשקיעת החמה ורוצים לקבל את השבת מבעוד יום לכולי עלמא עדיף להקדים ולומר 'מזמור שיר' כדי שבכך יקבל עליו שבת. ויש הרבה האר\"י, שמדבריו נראה שסובר שיש לומר את כל הסדר פעמיים. והם לכל ולבנון. וכן אצל האשכנזים יש שנוהגים כן. ונראה שהיסוד הוא בדברי רבינו קודם במה מדליקין ופעם לאחריו. וכך נוהגים החלאבים ויוצאי דמשק מקהילות הספרדים שנוהגים לומר פעמיים מזמור שיר ליום השבת. פעם הפחות אומרים פעמיים את 'מזמור שיר'. י. קבלת שבת ב'לכה דודי' באמירת 'לכו נרננה' משום קבלת שבת, ולפי הסדר שאומרים 'לכו נרננה' גם יש שנהגו לומר 'לכו נרננה', וכל מקום יעשו כמנהגם. וברור הדבר שאין הרמ\"א כבר יש שהזכירו את המנהג לומר 'לכו נרננה'. ובקהילות הספרדים נרננה', שהוא מנהג שהתפשט מעט אחרי תקופת הרמ\"א, אכן בדורו של ויש עוד מנהגים שונים בקבלת שבת, כמו אצל האשכנזים שאומרים 'לכו תהיה קבלת שבת באמירת 'לכה דודי' או 'בואי כלה'. השבת'. ומהיות טוב, כדאי מאוד שיבוא לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בסוף 'פני שבת נקבלה'. ויש אומרים שרק כשאומר 'מזמור שיר ליום נשמע שמהתיבות הראשונות של 'לכה דודי' הוא מקבל את השבת שאומר יש בפוסקים שהזכירו שקבלת שבת היא בתיבות 'לכה דודי' ומדבריהם מבעוד יום. יא. קדיש קודם ערבית של ליל שבת קדיש של ערבית, לכאורה הלא הם מרבים בקדישים שלא לצורך. ושאלה והנה אם מיד לאחר קדיש זה נעמדים לתפילת ערבית ומיד אומרים שוב השבת' ולאחריו משנת 'במה מדליקין'. ולאחריו אומרים קדיש 'על ישראל'. לאחר הסדר הזה אומרים חצי קדיש. ויש שנהגו לומר 'מזמור שיר ליום זו נפוצה גם בכל ימות השבוע במקומות בהם יש שיעור בין מנחה לערבית, ובסיום השיעור אומרים 'רבי חנניא וכו'' וקדיש על ישראל, ומיד לאחריו אמירת פסוקים אלו רוצים להתחיל בתפילת ערבית באמירת קדיש, ומחמת כן בכל השבוע [ 'הוא מתקנת רבינו האר\"י בשביל שעליהם יאמרו קדיש, משום שלא יתכן אין אומרים את שלושת הפסוקים ה' צבאות וכו וקדיש שלאחריהם, אלא מיד ]לומר קדיש בלא לומר לפניו פסוק כלשהו אומרים 'והוא רחום' וברכו. אולם בערב שבת הדין שונה כיון שלפי רבינו האר\"י הקדיש שאומרים עד שיאמר 'אמן יהא שמיה רבא'. ורק מנהג האשכנזים לעמוד בקדישים. קדיש. ורק מי שנכנס לבית הכנסת והתחילו כבר את הקדיש שלא יישב לעמוד בקדיש זה, למרות שבדרך כלל אנחנו הספרדים יושבים כשאומרים בערב שבת יש בו חשיבות מיוחדת, ולפי רבותינו המקובלים חייבים ואפילו בקדיש של יו\"ט לא עומדים אלא רק בשבת משום חשיבותו. ואם כן במקום שכבר אמרו קדיש קודם לכן על משנת במה מדליקין, עליהם לומר כמה פסוקים בכדי לומר עליהם קדיש. ויש שאומרים 'עדותיך נאמנו מאוד וכו'' אך זהו פסוק אחד, ועדיף לומר את 'ימלוך ה' לעולם וכו' הכתוב בסידורים, וממילא יתחייב באמירת חצי קדיש. יב. דרך ארץ קדמה לתורה למעשה ראיתי שלא כולם נוהגים לעמוד בקדיש הזה, כגון קהילות החאלבים לא נהגו לעמוד. ולא מכבר הייתי בשבת בבית כנסת אחד של תלמיד חכם פיקח מאוד, וכאשר הוא ראה שאני יושב הוא מסמן לי לקום 'לא יהא עומד בין היושבים ולא יהא יושב בין העומדים'. והנה שם היה רב החאלבים, ושם אני יודע שצריך לשבת בקדיש וכמ\"ש במסכת דרך ארץ ואומר לי שאינני היחידי שיעמוד. קמתי, ובאמת היו כמה אחדים מהקהל שכולם יושבים שלא יעמוד, שהרי אין זה דרך ארץ, ויכול לעמוד בצד או בחצי קדיש של ערב שבת. ועל כל פנים גם מי שבא למקום שרואה שם פשוט בדברי רבינו האר\"י, וכן אצל יוצאי מרוקו יש מקומות שנהגו לשבת שעמדו, וזה בסדר. והאמת שאינני מבין למה החאלבים כך נהגו הרי זה בפינת בית הכנסת באופן שאין זה נראה ובולט כל כך. יג. אמירת 'והוא רחום' בערבית של ליל שבת בראשונים למה אומרים אותו. וכל הטעמים הללו אינם שייכים בערבית בשבת. והטעם הוא שגם על אמירת 'והוא רחום' בחול נאמרו כמה טעמים פסוק 'והוא רחום' קודם תפילת ערבית אומרים רק ביום כיפור שחל להיות של ליל שבת מלבד של ליל יום הכיפורים. אם כן גם בשחרית שאומרים בפסוקי 'הודו' גם 'והוא רחום' שיש לדלג על ויש כמה אחרונים שאומרים שאם על פי הקבלה אין אומרים 'והוא רחום' פסוק זה. וכן ב'יהי כבוד' לדלג על פסוק זה. ואכן יש על זה ויכוח, והסכימו שבשחרית (סימן רסז אות ג) האחרונים ובראשם מרן החיד\"א במחזיק ברכה אומרים כרגיל ואין להשמיט את פסוקי 'והוא רחום' מלבד בליל שבת, בגיהנם וכו' ויש לאומרם, ורק כשאומרים אותם בנפרד יש להימנע. וכך משום שכשאומרים אותם בתוך הפסוקים אין זה קשור למשפט הרשעים הוא המנהג בכל המקומות. יד. ברכת 'השכיבנו' בחול ובשבת לפי רבינו האר\"י באמירת 'בואי כלה' מקבלים תוספת 'נפש', ובאמירת 'ברכו' מקבלים תוספת 'רוח', ותוספת 'נשמה' מקבלים בברכת השכיבנו. נוהגים גם בחול לומר 'הפורס סוכת שלום עלינו' כמנהגינו בשבת, ויש הקדמונים הנוסח של שבת וחול הוא שווה. ויש סידורים קדמונים שהיו הראשונים הוא שונה מכל תפילת ערבית של חול. אולם בחלק מהסידורים והנה הנוסח של ברכת השכיבנו בערבית של שבת לדעת רובא דרבותינו שנהגו להיפך שגם בשבת חותמים 'שומר את עמו ישראל לעד'. ויש לדעת זאת כדי שהטועה בחול או בשבת שאינו צריך לחזור בדיעבד.טו. דקדוקי הנוסח בברכת השכיבנו יש נידון רחב כיצד הוא הנוסח של השכיבנו. ויש בזה כמה פרטים, ועכ\"פ הנוסח של חול עד החתימה ואז מוסיפים 'ופרוס עלינו וכו' וחותמים בשל ומשם הנוסח משתנה לנוסח של שבת. אולם האשכנזים אומרים את כל מנהג הספרדים הוא שבשבת אנו אומרים כמו בחול עד 'והגן בעדינו' שבת. ואכמ\"ל. איש חי כתב שיש לומר 'רחמים ושלום' אולם גדולי רבותינו האחרונים נוסח הברכה. וכיון שאין אומרים כן בחתימה אין הנוסח כן בברכה. אכן הבן 'הפורס סוכת רחמים ושלום', כיון שחתימת הברכה צריכה להיות מעין שיש שנוהגים, כיון שאם אומר 'רחמים ושלום' גם בחתימה צריכים לחתום בנוסח ברכת השכיבנו צריך לומר 'סוכת שלום' ולא 'רחמים ושלום' כפי ועוד הסכימו שאין לאומרו. וכך (סימן רסז אות ב)כהחיד\"א בשיורי ברכה (חאו\"ח סימן יא אות לב).כותב אאמו\"ר מרן זצוק\" בשו\"ת יביע אומר ח\"ח וכמו כן לגבי תיבת 'ירושלים' שצריך לומר 'ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך וכו'', שבסידורי האשכנזים אין זה מופיע, ואינני יודע למה, שהרי בחתימה אומרים 'ועל ירושלים' ואם כן צריך להזכיר את 'ירושלים' בנוסח הברכה. ויש מנגינה ידועה בבתי הכנסת לברכת השכיבנו, ולפי המנגינה הזו לא מזכירים את ירושלים בברכה. ויש לשים לב שלא להימשך אחר המנגינה ולומר את הנוסח הנכון. ויש לי אריכות דברים גדולה מאוד בנושאים האלו, והוספתי על מה שאאמו\"ר כתב כהנה וכהנה, ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. טז. אמירת אמן בסיום ברכת השכיבנו ובסיום הברכה אומרים 'אמן' על הברכה. וכן הוא בחול אומרים אמן על ) שהאומר (ברכות מה:ברכת השכיבנו. ויסוד אמירת אמן זו כתוב בגמרא אמן על ברכת עצמו הרי זה משובח. ומאידך כתוב שהרי זה מגונה, דרבנן, עלינו להראות שסיים את ברכות הדאורייתא ולכן אומר אמן על המזון שלושת הברכות הראשונות הן דאורייתא, והברכה הרביעית היא בין האשכנזים לספרדים. למנהג האשכנזים ביאור הגמרא שכיון שבברכת ברכות'. ויש מחלוקת כיצד לבאר את דברי הגמרא. ומזה נוצר מחלוקת והרי זה תרתי דסתרי. ומבארת הגמרא 'כאן בבונה ירושלים וכאן בשאר ברכת עצמו בלחש בברכה השלישית. קבוצה של ברכות, אומרים אמן אחר ברכת עצמו בברכה האחרונה. אולם הרבה ראשונים מבארים פשט בדברי הגמרא שבכל מקום שיש ולדגומא שבהפטרה שמברכים שם כמה ברכות שבסיום הברכה האחרונה 'מקדש השבת' אומרים אמן בסיום הברכה. והרבה לא שמים לב לזה. וכמו כן בברכת ישתבח ובתפילת העמידה בסיום הברכה האחרונה אומרים אמן כל אחד על ברכת עצמו. מלבד בשחרית שבסיום ברכות קריאת שמע לא (ראה מש\"כ מרן בבית אומרים אמן והוא מפני שצריך להסמיך גאולה לתפילה ). יוסף ריש סימן רטו ובשלחן ערוך ס\"א יז. אמירת פסוקי 'ושמרו' קודם תפילת י\"ח שומרים שתי שבתות היינו גם על המועדים. ויש שנוהגים במועדים לומר את 'אלה מועדי ה'', ויש שרוצים לומר שמימרת הגמרא שאם היו ישראל שבתות מיד נגאלים'. ויש שמשיבים על כך שהרי גם במועדים אנו אומרים חלק מהגאולה של ברכת 'גאל ישראל' שהרי 'אם היו ישראל שומרים שתי הקדמונים עוד מתקופת הראשונים. ויסוד המנהג הוא שפסוקים אלו הם נהגו כן. וגם הגאון מוילנא לא נהג כן. אך מנהג זה נזכר כבר בסידורים מנהג ישראל לומר פסוקי 'ושמרו' קודם תפילת שמונה עשרה, ויש שלא רק פסוק 'וידבר ה' את מועדי ה' וכו'. אך מנהגינו לומר שתי פסוקים. וכו''. ובראש השנה מנהגינו לומר 'וביום שמחתכם'. וכל אחד יעשה כמנהגו. וביום הכיפורים מנהג כל ישראל לומר את הפסוקים 'כי ביום הזה יכפר"},{"filename":"62.pdf","content":"עשירי באב שחל בערב| עשירי באב - סוף זמן האיסור| זמן תחילת האיסור| נושאי השיעור: איסור אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים והחי יתן אל ליבו - חובת השעה| סיום מסכת בתשעת הימים| אכילת דגים בסעודה מפסקת| סוגי הבשר והיין האסורים| שבת20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת מטות-מסעי נמסר כ' תמוז תש\"פמנהגי תשעת הימים| 62 'גליון מס א. תחילת איסור אכילת בשר ושתיית יין 'אמר ר' זעירא נשייא דנהגן דלא (פ\"ד ה\"א) כתוב בירושלמי פסחים למשתייה מן דאב עליל, מנהגא, שבו פסקה אבן השתיה וכו'', ע\"ש. ולהטוות החוטים משנכנס אב. אולם בדברי רבותינו הראשונים נמצא והמפרשים שם הסבירו דהיינו שנהגו הנשים שלא לעשות השתי שהיתה בזה מחלוקת שיש ואמרו כן, אך יש ראשונים שביארו שדברי הירושלמי נסובו על המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס (סוף סימן אב ועד לאחר התענית. ומרן בבית יוסף הביא את המנהג הזה ופסקו להלכה בשלחן ערוך. ולמעשה הוא מנהג רוב קהילות תקנא) ישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים. שהלא אפילו חתן וכלה שנהגו להתענות ביום החופה אם החופה בראש חודש, משום שראש חודש הוא כמו יום טוב שאסור להתענות בו, יש אומרים שתחילת האיסור באכילת בשר ויין הוא רק לאחר ראש חודש אינם מתענים, כיון שבראש חודש יש קדושה מיוחדת ואינו ככל שאף יש עניין להרבות בסעודה של ראש חודש מדאורייתא. ועל כל יום. ויש המקפידים לאכול בראש חודש סעודה של בשר. ויש אומרים ועוד טענה נאמרה להתיר את אכילת בשר ויין בראש חודש, שהנה פנים נראה שהוא יום של שמחה, ואין להימנע בו מאכילת בשר. להימנע מרכישת תכשיטים וכיו\"ב ואם נאמר שאסור גם לאכול בשר יש לנו כמה מנהגים שנוהגים בראש חודש בעצמו, כגון כל המנהגים ויין בראש חודש הרי שאנו מבטלים את כל מעלת ראש חודש. אי לכך . ואף הוא (עבודת הקודש מורה באצבע אות רלג) מרן החיד\"א כתב להקל בעצמו היה נוהג לאכול בשר בראש חודש וכפי שמעיד עליו רבינו חיים \"מי לנו גדול מיוסף צדיקא (סימן י אות ז) פאלאג'י בספר מועד לכל חי שנהג בעצמו לאכול בשר בראש חודש אב\". סבור שאיסור (שער הכוונות דף פט ע\"ב) אך לעומת זאת רבינו האר\"י אכילת בשר הוא כבר מראש חודש בעצמו. והמצדדים בזה טוענים שהלא בראש חודש אב אהרון הכהן נפטר, וכמו שנמצא בפרשת השבוע פרשת מסעי, וזהו יום הפטירה היחיד המצויין בתורה ואין אף משה רבינו שיום פטירתו בז' באדר הוא צויין [ . ומחמת כן יש להימנע מאכילת בשר אף אחד שזכה לכך]בדברי חז\"ל ולא בתורה בפירוש (ראה שלחן ביום פטירת אהרון הכהן, משום שהוא יום פטירת הצדיקים ערוך סימן תקפ). לעילוי נשמת אביו של מרן זיע\"א רבי יעקב בן כתון זצ\"ל נלב\"ע ביום כ\"ד תמוז תשמ\"ז ת.נ.צ.ב.ה.א. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו ב. חרבן הבית בראש חודש אב?! עוד טענה נאמרה לאסור אכילת בשר כבר מראש חודש, שהנה בגמרא שבי\"ז בתמוז נבקעה החומה ובתשעה באב נחרב (תענית כח:) איתא מבואר שיש מאן דאמר שכל זה הוא בבית שני, הבית, וביניהם שלושה שבועות המכונים 'בין המצרים'. אולם בתלמוד (תענית פ\"ד ה\"ה)ירושלמי אב. ואמנם אין דעה זו נפסקה להלכה, אך לכל הפחות לענין אכילת שלושה שבועות נחרב הבית יוצא שבית המקדש נחרב ביום ראש חודש ראשון בקיעת העיר אירעה ביום ט' בתמוז, ולפי חשבון זה שלאחר ואנחנו הולכים כפי מה שהתרחש בבית שני שהוא חמור יותר, אך בבית בשר לכאורה יש מקום להחמיר. האחרונים בשם מרן החיד\"א, אולם האשכנזים נוהגים שאין לאכול למעשה, הספרדים כולם נהגו שבראש חודש אוכלים בשר כפי שהביאו בשר בראש חודש. ג. התפלל ערבית בפלג המנחה כאן בארץ זה פחות מצוי להתפלל ערבית ב'פלג', פעם נשאלתי שאלה מעניינת במי שהתפלל ערבית בפלג המנחה [ , אם יכול לאחר התפילה לאכול בשר כשעדיין יום הוא. ולא אך בחו\"ל בארצות אירופה רוב האנשים שם מתפללים ערבית בפלג במוצאי ראש חודש]מצאתי מקורות בפוסקים בנושא הזה, ומסתמא שדיברו בזה פוסקי המנחה זמנינו. התפילה נזדמנו לו תפילין, האם יכול להניחם כעת או לא. והפוסקים שאלה בדומה לזה, במי שלא הניח תפילין והתפלל ערבית ב'פלג' ולאחר ההוא נעשה לילה, אלא זה אומר רק שיכול להתפלל בשעה זו. ויש עצמו לחיובי שבת, אם כן בכך שהתפלל ערבית אין זה אומר שהזמן אין הכוונה שבתפילתו הופך את הזמן להיות שבת, אלא הוא מכניס ואני אומר שיש צד לכאן ולכאן, שהנה אם התפלל ערבית בליל שבת, דנים בזה בסברות לכאן ולכאן. אם נחלק בין תפילת ערבית בחול לשבת, שהרי כדאי הוא בית אלוקינו על כל פנים לדעתי בנידונים כאלו יש להחמיר במידת האפשר, אפילו שנימנע מאכילת בשר ערב אחד יותר. ד. שתיין יין בתשעת הימים כותב לגבי איסור שתיית יין בתשעת (סימן תקנא ס\"ט)מרן השלחן ערוך שמנהג ירושלים היה לשתות עכ\"ל. והנה מרן כתב כמה מנהגים ותלוי בכל מקום מהו מנהג המקום. ויש שמוספים מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפים מי\"ז בתמוז'. הימים וז\"ל: 'יש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו, (ח\"ד דף ח)וכמו שכותב בספר פרי האדמה כיצד לנהוג ביין של הבדלה במוצאי שבת יין גם בשבוע שחל בו תשעה באב, אך נהגו איסור רק בבשר. ובאמת (סעיף י)הרמ\"א דן בהגהה חזון, וכותב שהמנהג הוא שנותנים אותו לקטן. אך למנהגינו ודאי שיש להקל גם ביין של הבדלה שהגדול יכול לשתותו ללא כל חשש. ועל כל פנים נראה שדעת מרן השלחן ערוך לא ברורה לאסור את שתיית בבירור לאסור שתיין יין וז\"ל: 'מנהג כשר היין בתשעת הימים ושזה תלוי במנהג. אך לגבי עשירי באב פוסק מרן (סימן תקנח ס\"א)השלחן ערוך שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי'. ע\"כ. הלכה לעולמה, והלכתי שם וזכרוני שבשנת תשנ\"ד בתשעת הימים, אשתו של מרן הגרב\"צ אבא ]שאתמול היה יום שנתו[ 'תנו שיכר לאובד ויין למרי לנחם את בנה ואחיה הגאונים לבית משפחת שהראבני שליט\"א ושם שאול זצוק\"ל (משלי לא, ו) הם עוררו שאלה. שהנה כתוב . והטעם לכך הוא משום שזה משכך צערו. והנה יש לדון האם נפש'. ומחמת כן מותר לאבל לשתות יין בימי אבלותו, כך איתא במסכת (נז.)ברכות על מה, אם האיסור לשתות יין בתשעת הימים, או שמא ההיתר של כן הוא הדין בתשעת הימים שהאבל ישתה יין כרצונו. כלומר מה גובר האבל לשתות יין בימי אבלותו. גיסא אמנם יש לאבל היתר לשתות יין אך אין זה ברור שיש עליו ואמרתי להם באותו מעמד, ששאלה זו היא ספק משני צדדים. מחד מצוה כזו, ועל כל פנים וודאי שאין חיוב. ומאידך גיסא איסור שתיית יין בתשעת הימים הוא מנהג שלא בכל המקומות, וכמו שכותב הפרי האדמה שבירושלים לא נהגו כן. ה. איסור בבשר ויין בעשירי באב מותר לספר ולכבס כבר מצאת תשעה באב כיון שהוא ערב שבת והוא עד חצות בכל הדינים של תשעת הימים. אכן השנה לפי האשכנזים בבשר ויין, אך בשאר דברים מקלים, לעומת זאת האשכנזים מחמירים ממרן. אבל גם כן החומרא היא לא לגמרי כיון שהספרדים מחמירים רק המצרים הרמ\"א מחמיר הרבה יותר ממרן, אך בדין הזה הוא מיקל יותר כותב שהאיסור הוא רק עד חצות. וזה דבר מעניין, שבכל מנהגי ימי בין הוא יום שישי אין לאכול בשר ולשתות יין עד הלילה. ולעומתו הרמ\"א לאכול בשר ולשתות יין הוא בכל היום כולו. ואכן גם השנה שעשירי באב הנה כל המתבונן בלשון מרן השלחן ערוך משמע מדבריו שהאיסור בדין של עשירי באב, יש לעורר דבר שרבים מהספרדים אינם יודעים, לכבוד שבת. אין זו שאלה כלל, כיון שכל הדינים הללו תלויים במנהגים, ומרן פסק ויש שתמהו על זה כיצד בדין זה בלבד מרן מחמיר יותר מהרמ\"א, אך את המנהג הנהוג בקהילות הספרדים. ו. עשירי באב שחל בערב שבת שבטעימת התבשיל בערב שבת יש בזה עניין גדול ע\"פ הקבלה. ומחמת יתקנו מבעוד מועד ולא יבוא לידי כעס בשבת. ורבינו האר\"י הוסיף עוד לטעום מן התבשיל משום שלום בית, כדי שאם התבשיל טעון תיקון תבשיל של בשר. שהנה כתבו הראשונים שבכל ערב שבת יש ענין הימים בכל שנה, יש שאלה אם מותר לטעום מהתבשיל של שבת שהוא כיון שהשנה עשירי באב חל ביום שישי, וכמו כן בערב שבת של תשעת office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א כן יש לומר, שבערב שבת של תשעת הימים, וכן בעשירי באב שחל ביום שישי יכול לטעום מהתבשיל של בשר המוכן לשבת כדי לתקנו. אך טעימה זו צריכה להיות בכמות קטנה בכדי לדעת את טעמו, אך אין (ועיין עוד בזה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן מא היתר לאכול כזית מהתבשיל. מש\"כ בזה) ז. אם יין מתוק ובשר קפוא בכלל האיסור אומרת המשנה שבסעודה מפסקת של תשעה (כו:) בסוף מסכת תענית בתשעת הימים האמור לעיל זהו מנהג, אך בסעודה מפסקת הוא איסור באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין. דהיינו איסור אכילת בשר מגיתו'. וביאור הדבר, שבזמנם שלא היו מקררים כשהיו רוצים לשמר מדינא. ומוסיפה המשנה 'אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה הוא יין בשר לזמן ארוך, היו מולחים אותו כהוגן, וזה היה האמצעי לשימור אם ניתן למלוח אותו תוך (יו\"ד סימן פט)ויש דיון בבית יוסף [ .הבשר כדי ההכשרה או שצריך להכשיר אותו ורק לאחר מכן למולחו, וזהו וכשרוצים לאכול את הבשר היו משרים אותו במלח ].הרקע לדיון זה כדי להפיג את מליחות הבשר, וכך היה נאכל. ובשר מליח זה הוא שונה מאוד במהותו ממה כשהוא טרי. וכגון באכילה בסעודה מפסקת, אך בשר מליח שאינו ראוי להקרבה במזבח הגמרא בתענית שדוקא בשר הראוי להעלות על גבי המזבח אסור בקרבנות, אסור להקריב את הבשר על המזבח כשהוא מליח. ואומרת מותר לאוכלו בסעודה מפסקת. כן הוא הדין ביין שמנסכין אותו על גבי המזבח, שצריך שיהיה משובח וראוי להעלות על גבי המזבח. ואומרת הגמרא, שאיסור שתיית היין כך 'יין מגיתו' שאינו ראוי להתנסך על גבי המזבח, מותר לשתותו בסעודה מפסקת הוא דוקא ביין הראוי להתנסך על גבי המזבח. ומתוך בסעודה מפסקת. ו'יין מגיתו' היינו, שהנה דרך עשיית יין הוא על שנגמרת התסיסה ברוב סוגי הענבים המתיקות פגה, ואז הוא יין כשר ידי שלאחר הסחיטה נותנים לו לתסוס, ונוצרים בו כמין גזים, ולאחר ויש שאלה לגבי היין המתוק של זמנינו שהוא מתוק מצד עצמו [ .למזבח אם הוא כשר לקידוש, ויש עליו גם כן מחלוקת בפוסקים וכתבתי על כך והיין כשהוא בתוך ארבעים יום ]באריכות, ולמסקנא אפשר לקדש עליו לייצורו הוא 'יין מגיתו', והוא הפסול למזבח. כיון שלאחר ארבעים יום התסיסה של הענבים נגמרת והוא כשר למזבח. ולפי זה לכאורה אם רוצה לשתות יינות המתוקים של הבד\"ץ בתשעת הימים או בסעודה מפסקת אין בזה בעיה, שהרי הם הנקראים 'יין . וכן הוא בבשר קפוא ]מלבד שהוא ספק אם הוא בכלל יין [ 'מגיתו שהוא פסול למזבח כיון שאינו כבשר טרי, לכאורה יש להתיר לאוכלו בסעודה מפסקת, וכל שכן בתשעת הימים. ח. איסור כולל לכל סוגי הבשר והעוף אולם רבותינו הראשונים ומבארים, שהאיסור הוא גם בבשר מליח וגם (סימן תקנא ס\"י) ביין מגיתו. ואמנם הוא מחלוקת, אך מרן השלחן ערוך פוסק להלכה שאכן יש להחמיר בבשר מלוח ויין תוסס, ע\"ש והכוונה יין הוא להחמיר. והטעם לזה הוא כיון שזהו הבשר שנהגו כיום לאכול, ואם מגיתו. וזהו למרות שחז\"ל לא החמירו בזה אף בסעודה מפסקת, המנהג נתיר את הבשר הזה או את היין הזה, לא יהיה כל איסור של בשר ויין בימינו. ־ולגבי בשר עוף יש בזה כמה מנהגים, ויש עדות שנהגו כיום להקל בא כילת עוף בתשעת הימים, אך כמעט כל הקהילות נהגו להחמיר בין בבשר בקר ובין בעוף. וכן פסק מרן השלחן ערוך שם. ט. תבשיל שנתבשל בו בשר ם) מתיר לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר כל עוד (שמרן השלחן ערוך ־אינו אוכל את הבשר בעצמו. אך כותבים האחרונים שגם בזה נהגו לה חמיר. וממילא אם בישל עוף או בשר במרק אסור לאכול אף את המרק ־בלבד ללא הבשר או העוף. והכלל בזה, שכל דבר כשאוכלו צריך לה מתין שש שעות בשביל לאכול חלב - אסור לאוכלו בתשעת הימים. מותר לאכול את התבשיל, כיון שאינו אולם אם בישל אורז או כל תבשיל כיו\"ב בסיר שבשלו בו בשר באותו ]כגון שהיתה סעודת מצוה[ היום ־נקרא תבשיל של בשר. שהרי האורז הזה למנהג הספרדים מותר לכת (ראה שלחן ערוך יו\"ד סימן צה חילה לאוכלו עם חלב, שהרי הוא נ\"ט בר נ\"ט ).וראה בזה בשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן יא י. אכילת דגים בתשעת הימים ובסעודה מפסקת ־ובעניין אכילת דגים בתשעת הימים יש בזה דעות מדעות שונות, ולהל כה מנהג כל ישראל להתיר אכילת דגים בתשעת הימים. מלבד בסעודה ('אבלות ישנה' ד\"ה כתב רבינו מפסקת שאסור באכילת דגים. אכן הרמב\"ן מתיר בסעודה מפסקת לאכול דגים, אך מרן האי מהדורת שעוועל עמוד רמז) פסק לאסור. ויש בסעודה מפסקת כמה (סימן תקנב ס\"ב) השלחן ערוך דינים שונים ומיוחדים, ובעז\"ה בשיעורים הבאים יבואר אם לא יבוא משיח ח\"ו. יא. אדם חלש או חולה באיסור אכילת בשר יש דיון בפוסקים לגבי אדם חלש, כגון נער בר מצוה שהוא עדיין חלש בגופו, אם יכולים לאכול בשר כדי שיתחזקו בתשעת הימים. ואכן יש הרבה פוסקים המקלים לאדם חולה או חלש לאכול בשר בתשעת הימים כדי לחזק את גופו. אולם לפי טענת הרופאים כיום, מבחינת בריאות הגוף כלל לא בטוח שהבשר או העוף יותר טובים מדגים. בימינו ההולך לשחיטה, ולא משתלם להחזיק את העופות יותר מזה, ואם נגדל מגדלים את העופות באופן שלאחר כשלושים יום הוא כבר תרנגול גדול אפרוח לבד הוא לא יגדל כך, וזאת כיון שמאכילים את העופות בכל מיני תערובות מלאכותיות המכילים חומרים מסוימים, ואני לא יודע כמה מה שמזמין להם הבורא הם בריאים יותר. וכיום אני שומע יותר ויותר הוא בידי אדם המזון הוא לא כל כך בריא, אכן בדגי הים שמזונם הוא בריאות יש בעופות של היום. וגם בדגים הבאים מן הברכות שמזונם שהרופאים ממליצים לאכול דגים יותר מבשר ועוף. והנה, גם אדם חולה שצריך להתחזק ובא רופא שמחווה דעתו שצריך ־לאכול בשר, ודאי שעליו לאכול בשר. וכן מי שאין לו תיאבון, כמו החו לים ב'קורונה' שאין להם תיאבון, ואם יביאו לו בשר או עוף יתעורר תיאבונו לאכול, יכול לאכול בשר בתשעת הימים. כיון שבזה יש סיבה רפואית, ובמקום שהוא רק תחושה שעל ידי זה יתחזק אין להקל בזה. מותר לאכול וכן בראש חודש, ונשארו רק ששה ימים, כדאי הוא בית ובפרט שאין מדובר בהרבה ימים שאסור בהם לאכול בשר, שהרי בשבת אלוקינו שנמנע בעצמינו מתענוגות מסוימים להשתתף בצער השכינה. יב. סיום מסכת בתשעת הימים הימים אם היה נשאר לאכול בסעודה זו או לא, כגון אם מדובר בשמחה סיום מסכת וכיו\"ב. אך עליו לחשב בעצמו אילו לא היה זה בתשעת בשר. וסעודת מצוה היינו סעודת ברית מילה או פדיון הבן, וכן סעודת להלכה נהגו הספרדים שכל מי שהשתתף בסעודת מצוה יכול לאכול גם בזה יש מחלוקת, שיש אומרים שרק עשרה אנשים מותרים, אך הנה ידוע הוא שההלכה היא שבסעודת מצוה מותר לאכול בשר, אכן משפחתית או של אחד מחביריו הקרובים, מותר לו לאכול לכתחילה ־בסעודה זו, אך אם בימים רגילים לא היה יושב לאכול שם, והסיבה שנ שאר לאכול היא כדי שיוכל לאכול בשר אינו רשאי לאכול בסעודה זו. לפני שנים הייתי בחו\"ל, בניו יורק, שם האנשים יותר רגילים בתאוות סיום מסכת צריך המסיים להשתתף בסעודה, וודאי שאין זה מועיל והם אפילו לא טרחו להשאירו בסעודה שיאכל עמם, שהרי בסעודת כעת בסעודת מצוה. והבחור בעצמו כשסיים את הסיום הלך לדרכו, בחור ישיבה ששילמו לו מאה דולר כדי שיסיים מסכת, וממילא הם בתשעת הימים. וענו לי, שאכן הם יודעים על האיסור, רק שהם הביאו אנשים שאוכלים בשר, וניגשתי אליהם ושאלתי הלא אסור לאכול בשר העולם הזה מאשר בארץ, ואכלנו שם דגים, והנה אני רואה חבורה של באופן כזה. אדם שמחפש דרכים לעקוף את האיסור בתירוצים שונים הוא ימצא אותם, השאלה היא האם זה מה שנדרש ממני בעת הזו?! בימים אלו אין לנו לחפש תירוצים! עלינו להבין את מה שחז\"ל דרשו שנדע שנחוש צער על חרבן הבית, שנרגיש את האבילות. וכמו כן בערב תשעה באב שאסור לאכול שני תבשילין, והנה אם יבוא אדם ויאמר שרוצה לאכול כמה מיני תבשילין כדי שיהיה לו כח לצום, מלבד מה שאין זה נכון כלל כיון שמי שאוכל הרבה יותר אינו נעשה שבע יותר, והצום לא נעשה קל השינוי וסת שמשנה את הרגלי אכילתו בבת אחת, שאוכל הרבה ומפסיק, יותר, אדרבא קשה יותר לצום כך, ואפשר והוא נעשה יותר חלש מחמת וודאי שהוא יסבול יותר בצום. על כל פנים על אלו הנוהגים כך, שמחפשים 'סיומים' כדי שיאכלו בשר שעליהם נאמר (שם)בתשעת הימים, קורא הרמב\"ן בספרו תורת האדם 'בטן רשעים'! שהרי כל ישראל נמצאים בצער החרבן והוא מחפש כיצד להימלט מן האבילות. וודאי שאין זה ראוי כלל. ולמרות שאפשר ואדם אוכל בשר אך בתוכו הוא אינו שמח אלא עצוב ובוכה, הוא שבור ורצוץ, והוא אינו נהנה מן הבשר. אך עם כל זאת, זהו המצוות המעשיות שעלינו לקיימם כמות הם בלא קולא כלל. מאידך גיסא, אין לנו להסתפק באיסורי חז\"ל שלא לאכול בשר ויין וכו' אלא על כל אחד ואחד לחשוב בעצמו על 'שכינתא בגלותא', שנרגיש את הצער של עם ישראל בגלות. רק אם נחשוב מה אירע לנו בחודשים האחרונים כל אחד צריך לבכות על המצב הזה, הרי זה דבר נורא איזו ־ירידה רוחנית יש בציבור בגלל המצב של המגיפה הזו! וכשאני מסת כל על אנשים שהיו מוסרים את נפשם על קביעות עתים לתורה והיו עוסקים בתורה כמה שעות ביום, והנה באה בתקופה האחרונה והרסה הכל!! כיון שהיום לא מתאפשר ללמוד כל כך הרבה שעות, ומשתדלים ללמוד בבית והמציאות ידועה לכולם שקשה מאוד ללמוד לבד בבית מאשר בבית המדרש. ובפרט לאברכים שיש להם ילדים קטנים בבית. ועד שסוף סוף פתחנו את הכולל והנה פרצה המגיפה גם אצלינו, ואיזה כאב עצום היה זה לבשר לאברכים שכולם חייבים בבידוד ועל כולם לשוב לביתם! וגם אברכים שהמקצוע שלהם הוא עסק התורה ועם כל זאת הרי זה קשה מנשוא הלימוד בבית מאשר בכולל. ובחורי הישיבות שכבר כמה חודשים אינם נמצאים במסגרת מסודרת, הרי שזה אסון של ממש עבורם, ולמרות שפתחו את הישיבות ומנסים להתמודד עם הקשיים עדיין אין זה פשוט כלל. וודאי שיש כאן גזירה משמים, ואין זה רק על המתים או על החולים, אלא היא גזירה על כל אחד ואחד מאיתנו, על כל עם ישראל ברחבי תבל. שיש יסורים שהקב\"ה מביא שהם יסורים של (ברכות ה.)הגמרא אומרת 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' ומה הן יסורים של (משלי ג, יב) אהבה, שנאמר אהבה שאין בהם ביטול תורה ואין בהם ביטול תפילה. אדם שמתייסר בגופו או בנפשו ומחמתם הוא נמנע מעסק התורה כהרגלו הרי שאין אלו יסורים של אהבה, אך אם הוא מתייסר בנפשו ומצליח להתגבר על היסורים ולהתנתק מהם אלו הן יסורים של אהבה. במגיפת ה'קורונה' שרואים את היסורים של כל העולם, שיש ובאו לידי פת לחם ה\"י ויש שיש להם שאלות של פחד וחרדה וכל המצב הוא שונה, ואין אלו יסורים של אהבה, הקב\"ה רוצה מאיתנו משהו! הקב\"ה כועס עלינו! על התורה שאיננו עוסקים כראוי! על התפילה שהיא איננה כמו שצריך! לכן עלינו להשתדל ולקבל על עצמינו להתחזק בעבודת ה'. ובזכות זה נזכה לגאולה השלימה והקרובה בעז\"ה."},{"filename":"63.pdf","content":"כביסת מפות| מסירת בגדים למכבסה של גוי| כביסה במכונת כביסה או על ידי נכרי| נושאי השיעור: כביסת בגדים לצורך אחר תשעה באב הכנת בגדים לשבוע | שימוש במגבות ומפות וכלי מיטה מכובסים| האסור והמותר בלבישת בגדים מכובסים| כביסת בגדי ילדים| וכלי מיטה שחיה בים ובבריכה בשבוע זה| דיני רחיצה בשבוע שחל בו| צחצוח נעלים בשבוע שחל בו| זה בחול ובשבת20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת דברים - חזון נמסר כ\"ז תמוז תש\"פממנהגי שבוע שחל בו תשעה באב | 63 'גליון מס א. איסור כיבוס בשבוע שחל בו איתא: 'שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (כו:)במשנה במסכת תענית אסורים לספר ולכבס'. והיינו בשבוע שחל בו תשעה באב. ומנהג הספרדים בכל המקומות הוא כמו שכתוב במשנה, שאיסור כביסה ותספורת הוא בתמוז, וכמו כן באיסור כביסה מחמירים מראש חודש אב. למרות שבמשנה בשבוע שחל בו. לעומת זאת מנהג האשכנזים להחמיר בתספורת מי\"ז כתוב לנהוג מנהגים אלו רק בשבוע שחל בו. ראשון, כיון שאיסור כביסה ותספורת מתחיל עוד קודם לשבוע שחל בו. לכן למנהג האשכנזים אין נפק\"מ אם תשעה באב חל בשבת או ביום אולם למנהג הספרדים כאשר תשעה באב חל ביום חמישי כמו השנה, באב, ויש חמישה ימים שאסור בהם לספר ולכבס, ומילא האיסור לספר שמנהגי שבוע שחל בו מתחילים כבר ממוצאי שבת ועד לאחר תשעה אך האיסור לכבס וללבוש מכובסים הוא קשה מאוד במיוחד בימות הקיץ החמים. וכמו כן באיסור רחיצה שהוא קשה מאוד בימים כאלו. ב. איסור כביסה הוא גם במכונת כביסה דנה באיסור לכבס, ומבואר שאיסור כיבוס הוא כפול, (כט:) הגמרא שם עצם הכביסה הוא איסור אחד, ולבישת הבגדים המכובסים הוא איסור האשכנזים, או קודם לשבוע שחל בו למנהג הספרדים, אם מותר ללובשו נוסף. ויש מחלוקת ראשונים בעניין בגד שכובס קודם ראש חודש למנהג (כן כתבו בשמו התוספות במועד קטן כד: ד\"ה ברכת).בימים אלו. שיטת רש\"י להתיר ומרן (רמב\"ם פ\"ה מהלכות תעניות ה\"ו וטור סימן תקנא).אולם רוב הראשונים אוסרים פסק להחמיר שאף בגד שכובס קודם שבוע (סימן תקנא ס\"ג) בשלחן ערוך שחל בו אסור ללובשו. וכמו כן איסור הכביסה הוא גם כשהוא לצורך ימים שלאחר תשעה באב, כיון שחז\"ל אסרו את עצם הכביסה מלבד לבישת המכובסים. וגם בימינו שכל הכביסה מתבצעת על ידי מכונות כביסה אוטומטיות כותבים פוסקי הדור ובראשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"ז , וכן כתבו בשם הגרש\"ז אוייערבאך והגרי\"ש אלישיב, (חיו\"ד סימן מג סוף אות ז) שהאיסור הוא גם בכביסה במכונה, כיון שהאיסור הוא על עצם הכביסה בימים אלו. ג. כביסה בשבוע שחל בו על ידי גוי מי שיש בביתו משרת גוי אסור לומר לכבס בגדים עבורו בשבוע שחל בו. במקום שיש מכבסה של גוי, כגון בחוץ לארץ שם הוא נפוץ מאוד למסור דהיינו שאמירה לגוי נאסרה אף היא. אכן יש היתר מסויים לכבס על ידי גוי את כל בגדיהם למכבסה של גויים, באופן שמשלם לו עבור כל בגד מחיר קבוע מראש, ומוסר הבגד לכביסה קודם שבוע שחל בו תשעה באב, באופן שיש בידיו את הזמן הדרוש לכבס את הבגד קודם זמן האיסור. שבכגון דא הבגדים זמן מה קודם שבת חזון, כיון שאם לא יהיה באפשרותו לכבס כי אם מדעת עצמו עושה כן אין בזה איסור. וכמו כן צריך להיזהר למסור את בידו. כיון שעיקר האיסור שנותן לו את הבגד לכבס בשבוע שחל בו, אך שהגוי מתכנן צעדיו לכבס את בגדיו בימי שבוע שחל בו, אין צריך למחות אף אם הגוי כיבס את הבגד בשבוע שחל בו אין איסור בזה. ואף אם יודע אם בשבת ודאי שלא עשה בזה כלום שהרי אמירה לגוי בשבת אסורה. ד. לתת לגוי מלאכה והוא עושה אותה בשבת דין המשנה. אולם בכל זאת הדינים דומים זה לזה. ודומה דין זה למי שנותן דאורייתא, וחכמים החמירו באמירה לגוי, ואילו כאן איסור הכביסה הוא דין זה דומה לדין אמירה לגוי בשבת, אמנם אינו כבשבת שהרי שבת היא לע\"נ אמה של מלכות הרבנית הצדקת אשת חבר מרגלית יוסף בת זכייה ע\"ה נלב\"ע ביום י\"ט אב תשנ\"ד ת.נ. צ.ב.ה. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו מלאכה מערב שבת לגוי ומשלם לו עבור סיום העבודה ולא עבור זמן העבודה, שלגבי שבת יש שלושה תנאים להתיר לעשות כן: ששכרו יהיה קבוע מראש. וכן שיעשה את המלאכה ברשותו של הגוי. וכמו כן שתהיה אפשרות לגוי לעשות את המלאכה קודם השבת. ואם נותן לו את העבודה סמוך לשבת, ומבקש מהגוי לסיים את המלאכה את המלאכה בשבת בפירוש, אולם מאידך גיסא, הרי ודאי שהגוי צריך עד צאת השבת, יש בזה מחלוקת, שהרי מחד גיסא הרי לא אמר לו לעשות לעשות את המלאכה בשבת שהרי אין לו זמן אחר, ואולי ייחשב הדבר (קונטרס משמרת כאילו אמר לו שיעשה את המלאכה בשבת. בספר מנחת כהן (ח\"ב מתיר, ובעקבותיו כותב הגרי\"ח בשו\"ת רב פעלים השבת שער א חלק ד) (שו\"ת ועוד פוסקים. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת חאו\"ח סימן מג) מסיק להלכה להתיר בזה. אולם האמת היא שהרבה יחוה דעת ח\"ג סימן יז) , והעטרת זקנים (סימן שז סק\"ג)פוסקים מחמירים בזה, כהמגן אברהם והט\"ז שכתבו להחמיר בזה. (ח\"א סימן לה)הזרע אמת (שם) ושם בשו\"ת יחוה דעת אאמו\"ר לא הביא [ ואף מרן החיד\"א מחמיר בזה שאם (סימן תקיד סק\"ג) , והוא כתב זאת בהלכות יום הכיפורים ]את דבריו רוצה שהגוי ידליק את הנר קודם נעילה כשמתחיל היום להחשיך, אף אם קובע לו את שכרו ואינו אומר לו בפירוש שידליק, אך כיון שנראה לכל שמה שרוצה הוא שידליק לו את הנר לצורך יום כיפור, על כן כותב שאולי ייחשב הדבר לקבלנות וכו' כותב על כך החיד\"א שאלו רצו לרפאות החיד\"א שאין זה שוה כלום והרי זה איסור. ומוסיף על כך שם שיש שאמרו שבר על נקלה, ע\"ש. מתשובותיו מכת\"י, ושם הוא מספר בתשובה שפגש את תלמידו הלא הוא ובשו\"ת זבחי צדק לרבינו עבדאלה סומך, נדפס בשנים האחרונות כמה איש חי ענה לו והתנצל בפניו שהיה זה שעת הדחק גדול. ורואים שגם הבן רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי, ונזף בו, כיצד התיר במקום כזה. והבן איש חי בעצמו נראה שדעתו היא שמעיקר הדין יש להחמיר בזה. יסוד העניין הוא שבספר מנחת כהן כותב להוכיח כדבריו מלשון הבית יוסף , ואמנם גם אילו לא היה את דברי הבית יוסף היינו נוטים להקל, (סימן שז) בספר [ שבספר ההשלמה כתב כן וכן דעת שהרי הרבה ראשונים פסקו כן וכמו שהבאתי לכך ראיות רבות ]הלכה ברורה על אמירה לגוי סימן שז רבינו אברהם בן הרמב\"ם, ע\"ש. אך יש שאלה מה הפשט בדברי מרן הבית יוסף הנ\"ל, שאמנם המנחת כהן מבין בדבריו שיש להתיר, אך כל הפוסקים מבינים בדברי הבית יוסף להיפך, שיש להחמיר ודלא כהמנחת כהן. ולפני כמה שנים יצא לאור ספר 'יקח נא' לרבינו אברהם הכהן מסלוניקי, שהיה כותב את שתי הדעות ומפלפל ומאריך בדייקנות (סימן שז)מעיין נפלא, ושם רבה, ומאריך להוכיח בלשון מרן הבית יוסף שדעתו היא שיש לאסור. ומכאן אני למד לעניננו, שאם רוצה למסור כביסה למכבסה של גוי בשבוע שחל בו, שאם הוא סמוך ממש לכניסת השבת אסור לו כיון שאין לו זמן שמותר לעשות כן. ומי שיש לו משרת גוי שחי בתוך ביתו, שיכול לכבס את שישי בבוקר באופן שיש לו זמן לכבס את הבגדים קודם שבוע שחל בו, לכבס את הבגדים כי אם בשבת או בשבוע שחל בו. אך אם מוסר ביום הבגדים בעבורו עד כשעתיים שלוש קודם השבת, ולאחר מכן יש להחמיר. ה. גדר 'כיבוס' ויש לדעת שאיסור הכביסה בשבוע שחל בו הוא אף אם מכבס במים בלבד, ללא שום חומרי ניקוי. ואיסור זה כולל את כל סוגי הבגדים ללא יוצא מן הכלל, אכן לענין לבישה הדין שונה מעט, ולהלן יבואר. וכמו כן איסור הכביסה הוא גם במגבות וכלי מיטה, שהרי מרן השלחן ערוך כותב שאפילו מטפחות הידיים והשלחן אסורים בכביסה בשבוע (שם ס\"ג) שחל בו. ו. איסור כביסה בבגדי ילדים ותינוקות מבינים במשמעות של חורבן הבית. אך בקטנים היותר גדולים יש לדאוג להתלכלך כל הזמן, שמותר לכבס את בגדיו. מה גם שקטנים אלו אינם יומו, אלא גם ילד בן שנתיים או שלוש שכשאוכל מטנף את בגדיו, ורגילים לגבי כל בגדי התינוקות שמטנפים את בגדיהם, ואין הכוונה רק תינוק בן בגדים להחזיקם כך. וכיום אמנם משתמשים בטיטולים, אך דין זה נאמר והם בגדי ילדים קטנים המלכלכים את בגדיהם, ואין כמות מספקת של כאמור איסור זה נאמר על כל סוגי הבגדים והכביסה, אך יש יוצא מן הכלל, שלא לכבס להם בשבוע שחל בו, ולהכין להם בגדים. (שם)וצריך להבין שדין הזה הוא חמור מאוד, שהנה מרן השלחן ערוך כותב בגדיו, גם כאן הוא אבילות על חרבן בית המקדש, וחכמי ישראל תיקנו כך אין בזה כל שאלה שהרי הוא כמו אבל, וכשם שאבל אינו יכול להחליף את שיא החום של הקיץ כיצד יסתדר עם חלוק אחד במשך שבוע שלם?! אך 'אפילו אין לו אלא חלוק אחד', והרי יבוא מאן דהו ויאמר, הרי בחודש אב לאחר חרבן בית המקדש, ואין בזה כל מחלוקת. ז. לבישת בגדים מכובסים בשבוע זה אלו אינו נראה כמלבושי כבוד. והדבר דומה לרחיצה, שהלא הלכה היא בגדים אלו בשבוע שחל בו כאשר הם מכובסים. משום שלבישת בגדים כך כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה שיש להקל, ולהתיר להחליף שנראה היום שרוב בני אדם מקפידים להחליף בגדים אלו כל יום. משום אלו הוא כדי לספוג את הזיעה, ולכן בגדים אלו מתלכלכים מהר, וכמו וכיו\"ב. ויש נידון לגבי בגד תחתון, גופיה וגרביים וכיו\"ב, שתפקיד בגדים אין ספק שעיקר האיסור בלבישת מכובסים הוא בחולצות חליפות מכנסיים למנהג הספרדים שאף בשבוע שחל בו מותר להתרחץ רק במים קרים, ולא כגון בימות הקיץ הוא מלבוש של כבוד, אך כאשר הבגד נועד להעביר הזיעה מותר ללובשו הוא הדין לגבי בגדי הגוף שכל עיקר האיסור ללבוש מכובס הוא כאשר מתענג ברחיצה במים קרים ורוחץ רק להעביר את הזיעה לפיכך מותר. במים חמים, משום שכל איסור הרחיצה הוא כשבאה לתענוג, אך כשאינו [ אף באבל בתוך ימי השבעה כאשר אין לו אפשרות אחרת, אכן מכובס בשבוע שחל בו. ובזה יש מקלים בשעת הדחק]וכיו\"ב כדאי להחמיר באבל ואכמ\"ל. ח. שימוש במגבות מכובסות בשבוע זה להימנע מלהשתמש במפה מכובסת. אולם לענין שבוע שחל בו יש להקל, שאפשר להשתמש עם מפה מכובסת. אכן לגבי אבל כתב הט\"ז שיש עדיף להשתמש בהם מבחינה של נקיות. וכן הדין הוא במפה שעל השלחן חד-פעמיות וודאי שאין כל חשש להשתמש בהם בשבוע שחל בו, ואדרבא שיש כאלו שמנגבים את ידיהם כאשר יש בהן לכלוך. וכיום יש מגבות שמגבות אינן בגד לבישה, ותפקידן הוא רק לנגב בהן את הידיים. וכמו מעיקר הדין מותר להשתמש במגבות מכובסות בשבוע שחל בו, משום שהרי ככלל יש את שיטת רש\"י שכל מה שהיה מכובס מקודם לשבוע office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א שחל בו מותר להשתמש בו, ואמנם מרן השלחן ערוך לא פסק כן וכאמור לעיל, אך לכל הפחות לעניין מפה יש לצרף את שיטת רש\"י, כיון שהיו מכובסים מקודם וכן שאין זה לבישה ולהקל בזה. ט. אירוח בבית מלון בימים אלו באב, משום שהם כמלבוש. יש כמה רבנים מהדור האחרון שדנו לגבי מי לעומת זאת לגבי מצעים וכלי מיטה אסור להחליף בשבוע שחל בו תשעה במצעים של אחר, וממילא המצעים במלון הינם מכובסים בשבוע שחל בו שבא להתארח בבית מלון בימים אלו, ורוב בני אדם אינם מוכנים להשתמש תשעה באב, לפיכך כותבים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה וכן דעת בעל המנחת יצחק והציץ אליעזר, שיש להקל למלון להחליף מצעים בימי לסבול זאת כלל. ולכן אם בא אורח חדש בימים אלו ניתן להחליף לו את שבוע שחל בו, כיון שאין זה משום כבוד וכיו\"ב אלא בני אדם אינם יכולים המצעים. אולם אם האורח רוצה שיחליפו לו את המצעים לאחר כמה ימים אסור. ואם רוצה להחליף מצעים ואינו יכול מחמת האבילות יכול להחליף חדר במלון ושם יחליפו את המצעים בעבורו. ומזה נשמע שבבית יש להחליף את המצעים לכבוד שבת ולהישאר עימם עד לאחר תשעה באב. י. הכנת בגדים לשבוע שחל בו , אכן כבר לפניו היו אם רוצה שיהיו לו בגדים להחליף במהלך השבוע שחל בו, יש פתרון לכך (חאו\"ח סוף סימן כט)שכתבו הגרי\"ח בספר רב פעלים ח\"ד לקחת בגד שלבש אותו אחר אך צריך לקורעו. אך באבל יש קולא שכתובה שהתייחסו לזה, והוא פתרון הנמצא באבל. שאם רוצה להחליף בגד יכול וגם בדברי רבותינו (יו\"ד סימן שפט) ומהריק\"ש (יו\"ד סימן שפט ס\"א)בדברי הרמ\"א הראשונים נמצאת קולא זו שאבל שרוצה להחליף בגד שיתן אותו לאחר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר לגבי שבוע שחל [ שילבשנו יום או חצי יום בו שאף שעה אחת מספקת לזה ובמיוחד בימי קיץ חמים כמו ימים אלו, , ובגד זה אינו נחשב לבגד מכובס.]שהרי הוא מזיע קצת מראש, שיישב בביתו קודם שבת חזון, ויחליף בגדים וישב שעה אחת אי לכך אם רוצה להכין לו בגד ללבוש החכם עיניו בראשו שיכין עצמו ילמד דף יומי, ולאחר מכן יחליף שוב וילמד עוד סוגיא בגמרא. וכן הלאה, עד שתהיה לו כמות הבגדים הנצרכת לו למהלך השבוע. וכדאי להחמיר בדברים אלו גם בבגדי הגוף גופיה וגרביים וכיו\"ב שאם כבר מכין שיכין אותם גם. אכן בהם אם לא הכינם יש לו על מה לסמוך וכאמור לעיל. יא. הכנת בגדים בשבת חזון מי שלא הכין ביום חול בגדים והנה באה שבת, בזה ישנה בעיה שהלא מסכים שסתם להחליף הרי הוא מכין משבת לחול. ולפיכך כותב בגרי\"ח שם שאסור להכין משבת (ח\"א סימן טל)לחול בזה. אכן בשו\"ת יחוה דעת הוא כמכין משבת לחול, אך כותב על כך פתרון שבבוקר יום השבת יחליף בגדים וכן כשהולך לנוח בצהרים יחליף את בגדיו לאחרים, וכך יהיו לו עוד שלושה בגדים שיוכל ללובשם במשך השבוע. ועל כל פנים עדיף להכין את הבגדים הללו קודם השבת.יב. לבישת טלית מכובסת גם טלית אסור להחליף לטלית מכובסת. אכן אם טליתו מלוכלכת ורוצה בזה אפשר להקל. וכך כותב הגרי\"ח בשו\"ת רב פעלים שם וראה שם ללבוש טלית אחרת שיש לו המכובסת, כיון שכאן הוא לובש לצורך מצוה שמתיר אף בטלית חדשה, ע\"ש. יג. צחצוח נעליים בשבוע שחל בו הפוסקים אם מותר לצחצח נעליים, או שמא הוא ככביסה האסורה. וככלל צחצוח נעליים אינו ככביסה, ונלמד זאת מדיני חול המועד ששם חלקו כביסה האסורה בחול המועד יש בזה מחלוקת מדין מה היא אסורה שיש פוסקים שסוברים שאיסורה הוא מדברי חז\"ל, אך יש רבים שסוברים שאיסור כביסה בחול המועד הוא מדאורייתא. ולגבי צחצוח נעליים בחול (חאו\"ח סימן המועד אמנם יש פוסקים שהחמירו, אך בשו\"ת יביע אומר ח\"ג כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שכיון שבצחצוח נעליים הוא רק מושח לא) משחה על הנעליים אינו ככביסה ולפיכך יש להקל בחול המועד. ובשו\"ת כתב עוד, שאם מצחצח את נעליו באופן (ח\"ג או\"ח סוף סימן פ) אגרות משה שהם מבריקות כהוגן שיש לאסור את הצחצוח בחול המועד. ולפי זה דעת אאמו\"ר היא שיש להקל לצחצח נעליים בשבוע שחל בו . יד. איסור רחיצה בשבוע שחל בו האיסור הוא מראש חודש, והאיסור הוא גם במים קרים, וממילא בדין איסור רחיצה יש הבדל גדול בין ספרדים לאשכנזים. שלהאשכנזים להאשכנזים אסור ללכת בתשעת הימים לבריכה או לים. לעומת זאת בו. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל התיר להתרחץ אף עם סבון. ואלו שקשה להם להספרדים מותר להתרחץ במים קרים, והאיסור הוא רק בשבוע שחל להתרחץ במים קרים, אפשר להקל להם שיתחילו להתרחץ במים חמימים מעט, ולאט לאט יעבירו את המים לקרים. הוא הרחיצה, ואסור אף להושיט אצבעו במים. ואף נטילת ידיים אסור וכל זה הוא בשבוע שחל בו, אך בתשעה באב עצמו אחד מחמשת העינויים אלא עד קשרי אצבעותיו. מלבד נטילת ידים של ברכת כהנים, וכן חולה האוכל לחם בתשעה באב שנוטלים ידיים עד הפרק כרגיל. אני מאוד מקוה שבכנסת יאסרו מחמת הקורונה את הרחיצה בבריכות ובחופי הים, ובכך ימנעו הרבה אנשים מאיסורים חמורים ביותר של גילוי עריות של ממש של כל מיני תערובת שיש שם, ולכל הפחות למנהג האשכנזים תהיה החומרא הזו שלא להתרחץ במים קרים. וגם לספרדים יש לומר בימים אלו שצריכים להימנע מללכת לים או לבריכה, מלבד ההוראות הקשורות לנגיף 'קורונה' שאנו מחוייבים ללכת אחר ההוראות, גם בשאר שנים לא ללכת לים בימים אלו, למרות שמעיקר הדין לספרדים מותר שהרי הם מים קרים, וכמו שכתבו כמה פוסקים שמותר ללכת לרחוץ בנהרות בימים אלו, אך יש להימנע כיון שחמירא סכנתא מאיסורא, ועינינו הרואות שגלי הים סוערים וקוצפים, ובימים כאלו כל דבר שיש בו ספק סכנה כדאי להתרחק ממנו. טו. גדול כבוד הבריות להתרחץ במים קרים בתשעת הימים, משום גדול כבוד הבריות. ובפרט וכמו כן דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה שגם בני אשכנז מותר להם בימים אלו שהוא דבר רגיל מאוד שאנשים מתרחצים בכל יום. וכל שכן היה קריר יותר, לעומת זאת בארץ ישראל נשהיא חמה הרבה יותר ודאי היו רגילים להתרחץ בכל יום, נוסף על כך שבארצות אשכנז מזג האויר הזה של האשכנזים הוא בא מארצות אשכנז, והנה מלבד שבזמנם לא מי שמזיע הרבה שיכול להקל להתרחץ במים קרים. ובפרט שהמנהג שיש להקל. ובכלל העולם נעשה בשנים האחרונות הרבה יותר חם, הנה משחררים את הילדים לביתם, וזה היה קורה אחת או שתים לשנה, והנה ובילדותי היה מנהג שכשהטמפרטורה הגיעה לשלושים וחמש מעלות היו וכך היה גם לאחר החתונה כשהתגוררתי ב'תל-ארזה' בדירה של אאמו\"ר. סליחות בבית הכנסת 'שושנים לדוד' והיה קר מאוד, והייתי לובש סוודר, זכורני בצעירותי בלומדי בישיבת 'חברון' הייתי הולך בחצות הלילה לומר כיום כמה זה קורה הדבר הזה?! טז. רחיצה קודם תפילת שחרית יעלה על הדעת שההולך לטבול קודם התפילה יש בזה איסור, אדרבא צלולה יותר בזה, וכיום זה חלק מ'הכון לקראת אלוקיך ישראל'. וכמו שלא ועצם הרחיצה שאדם רוחץ את גופו זה כמו ההכנה שלו לתפילה, וגם דעתו התפילה, משום שהרי חז\"ל התירו לרחוץ ידיו ורגליו משום כבוד השכינה, בבוקר, ואין בזה את הבעיה שאסור לו לאדם להקדים צרכי עצמו קודם ואני חושב, שמחמת האמור יש להתיר בסתם גם רחיצה קודם התפילה הוא מנהג טוב, כן הוא גם מקלחת יש להתיר. ובפרט שבשפיכתו מים על גופו הוא כטובל לשיטת הגאונים, והוא נטהר בזה, שהרי הקילו בזה משום שבטלה תקנת עזרא, ודאי שיהיה מותר להתרחץ קודם התפילה. שהצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, והיינו ובפרט מי שקשה לו שלא להתרחץ בבוקר, הרי שהוא בכלל מה שכתוב (סימן פט ס\"ד) בשלחן ערוך שיכולים לאכול ולשתות קודם התפילה. וכן הוא במי שרגיל להתרחץ ורוצה להתרחץ שהוא בכלל הצמא והרעב. יז. תספורת ורחיצה בעשירי באב יש הבדל נוסף בין הספרדים לאשכנזים, והוא תספורת, שהספרדים נוהגים רק משבוע שחל בו, אך האשכנזים נהגו מי\"ז בתמוז. מאידך ביום עשירי ערב שבת גם הם סוברים שיש להתיר. ובבשר ויין האשכנזים מקילים בזה האשכנזים החמירו בעשירי באב תספורת ורחיצה, אך השנה כיון שהוא באב. אך בשאר הדינים לא נהגו הספרדים להחמיר ביום עשירי באב. אך באב מנהג הספרדים שלא לאכול בשר ויין לאחר הצום כל יום עשירי מחצות היום. . ויה\"ר שכל האמור לא נצטרך לזה השנה, ונזכה לגאולה שלימה בקרוב אמן הננו להודיע לציבור בני התורה המקפידים בהידור והדבקים במורשתו ובמסורתו של מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל כי הצלחנו בס״ד לארגן מכירת עופות וחלקי עופות בנשיאותו ׳יחוה דעת׳ בד״צ בכשרות המהודרת של שליט״אדוד יוסף הגאון הגדול הרב של במחירי עלות מוזלים במיוחד! הוקם ע״י רבני קהילות הגאון הגדול הרב דוד יוסף שליט״א בנשיאותו של של ׳יחוה דעת׳ועד הכשרות ודיינים מומחים מתלמידי מרן, המיישמים את פסקי מרן זצוק״ל בצורה מוקפדת ומדוקדקת הלכה למעשה. מייל:להזמנות: mdl0527678911@gmail.com052-7678911 ,058-5401402 :טל 058-5401402 :וואצפ₪ 24.00 ₪ 24.00 ₪ 53.00 :כרעיים ירכיים: פרגיות:₪ 19.90 ₪ 11.90 ₪ 19.90 :כנפיים: כבד עוף שלם:₪ 25.00 ₪ 28.00 ₪ 25.00 :שניצל: חזה עוף שוקיים:מחירון (לק״ג) משמחתבשורה לציבור בני התורה שהחיינו! מהיום ניתן להשיג בחנויות וברשתות השיווק המובחרות עופות וחלקי עופות בכשרות המהודרת של בד״צ ׳יחוה דעת׳ בנשיאותו של הגאון הגדול הרב דוד יוסף שליט״א הגאון הגדול בנשיאותו של ׳יחוה דעת׳ועד הכשרות הוקם ע״י רבני קהילות ודיינים הרב דוד יוסף שליט״א מומחים מתלמידי מרן, המיישמים את פסקי מרן זצוק״ל בצורה מוקפדת ומדוקדקת הלכה למעשה. בשורה משמחת לציבור בני התורה המקפידים בהידור והדבקים במורשתו ובמסורתו של מרן רשכבה\"ג רבנו עובדיה יוסף זצוק\"ל ממשיכים את מורשתו של מרן"},{"filename":"64.pdf","content":"הדליקו מבעוד יום וכבו הנרות| מעלת התפילה ליד הנרות| טעמי הדלקת נרות שבת| נושאי השיעור: אמצות הדלקת נרות שבת - מדרבנן 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת ואתחנן – נחמו נמסר כ\"ח ניסן תשע\"זענייני הדלקת נרות שבת| 64 'גליון מס א. תקנת חכמים הנה מצות הדלקת נרות שבת היא תקנת חכמים. אמנם יש מרבותינו מבארים בדבריהם שהדלקת הנרות היא חלק ממצות כבוד שבת. שבכדי הראשונים שכותבים שהדלקת נרות שבת היא מצוה מדאורייתא, אך (שו\"ת לכבד את השבת כיאות יש להדליק נרות. וכפי שמבאר החתם סופר שכותב שמצות (פרק ל מהלכות שבת הלכה א) בדעת הרמב\"ם חאו\"ח סימן קסח) וסמך אותם על הפסוק \"וקראת קבלה, אלא הם מדאורייתא ממש ונאמרו למשה בסיני, והרי הם הלכה כבוד ועונג שבת הינם מדברי סופרים, שאין כוונתו שהן מדרבנן או מדברי (נח, יג)למשה מסיני, ובא הנביא ישעיה לשבת עונג\". ולהלכה אנו מתייחסים למצוה זו כאל מצוה מדרבנן. ב. משום כבוד השבת כאמור, שהדלקת הנרות היא משום כבוד שבת, וביאור טעם זה שבזמנם שני טעמים נאמרו מפני מה תיקנו חכמים מצוה זו. הטעם הראשון: הוא לא היה חשמל, והאור בבית היה על ידי נרות, ומשכך תיקנו חכמים לכבד את השבת על ידי שמדליקים נרות. וטעם זה הוא גם בימינו, שאמנם יש את אור החשמל, אך תוספת הנרות הוא כבוד ויופי לשבת. (עד:) מביא בזה את דברי הגמרא במסכת יומא (סימן נט) בעל שבולי הלקט 'טוב מראה (קהלת ו, ט):שהסומא אינו נהנה באכילתו ואינו שבע, וכמ\"ש וממילא כשאדם נמצא בחושך אין זה עונג שבת, ולכן צריך להדליק נרות שיוגש בכלים יפה ובצורה נאה, כיון שבראיית העין התיאבון מושפע מזה. עינים מהלך נפש'. וכמו שהיום בהכנת האוכל מלבד טעמו, מקפידים גם בכניסת השבת. והאמת שבדברי הראשונים, התוספות והרמב\"ם ועוד, פעמים מובא שהוא משום עונג ופעמים שהוא משום כבוד. ומבארים את דבריהם, שבהדלקת הנר מקיימים גם משום עונג וגם משום כבוד, ויש על כך אריכות דברים, ואכמ\"ל. ג. משום שלום בית שמכנה את הדלקת (שבת כג:)הטעם השני לתקנת חכמים, מבואר בגמרא נרות שבת \"נר ביתו\", ולפי המתבאר בדברי הגמרא, שהוא משום שכשיש נר דולק בבית השלום שורר בבית, וכאשר יש חושך בבית יכולים לבוא בקלות לידי מחלוקת וכעס בבית. ד. להשאיר מעט אור במקומות אחרים בבית ולפי הטעם השני, שהדלקת הנר הוא משום שלום בית, יש ללמוד שאין להדליק רק במקום שאוכלים שם, אלא גם במקומות אחרים ששוהים האכילה, ושם צריך גם שיהיה אור חשוב, אך גם במקומות האחרים בבית וכגון שידליק במסדרון וכיו\"ב. אכן עיקר מצות הדלקת הנר היא במקום עם מעט אור בלילות השבוע, חשוב מאוד להקפיד על כך גם בשבת. בהם בשבת יש להדליק בהם אור. וכגון בחדר שינה שיש שרגילים לישון יש להאיר שם. ה. נר אחד להדלקת נרות שבת אומרת 'אמר רב הונא הרגיל בנר הווין לו בנים (שם) הגמרא במסכת שבת : שכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'. (ד\"ה בנים)תלמידי חכמים'. ומבאר רש\"י \"הרגיל בנר חנוכה וכו'\". ויש שגורסים כמו שנמצא בגמרא שלנו \"הרגיל ע\"כ. יש גורסים בגמרא \"הרגיל בנר שבת וכו'\". ויש ראשונים שגורסים מביא את הדין הזה על הדלקת נר שבת, וכותב (סימן רסג)בנר וכו'\". הטור לעילוי נשמת אביו של מרן זיע\"א רבי יעקב בן כתון זצ\"ל נלב\"ע ביום כ\"ד תמוז תשמ\"ז ת.נ.צ.ב.ה.א. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו שהרגיל בנר היינו שצריך לעשות נר יפה. ומדברי הגמרא והראשונים נלמד גם שלעיקר מצות הדלקת נרות שבת די בנר אחד. ו. תפילה למול הנרות מחמת האמור שהרגיל בנר הווין לו בנים תלמידי חכמים, נהגו נשות ישראל שלאחר הדלקת הנרות מתפללות על בניהן שיגדלו להיות תלמידי חכמים ויראי ה'. ויש היום בסידורים נוסח לתפילה זו להתפלל על יד הנרות. ולעמול על חינוכם כיאות, ולהשקיע מחשבה כיצד הוא דרך החינוך היא, שודאי הוא שאין להסתפק בתפילה לבד, אלא צריך לחנך את הילדים כמה פעמים שבאו לפני נשים שביכו על ילדיהן שסטו מדרך הישר, והאמת הראויה לכל אחד. אך בכל זאת אני אומר להן את דברי השל\"ה הקדוש שסגולה בדוקה היא למי שמתקשה (מסכת שבת פרק נר מצוה ד\"ה כו) שאומר בחינוך הילדים וכן למי שאין לו בנים, שהאשה תאמר לאחר הדלקת הנרות (שמואל א פרק א עד פרק ב פסוק י את הפטרת היום הראשון של ראש השנה שמדברת על חנה שלא היו לה ילדים, והתפללה על כך. עד 'וירם קרן משיחו') נחנך אותם...', אלא כבר בעודה מתפללת שיבואו לה ילדים ביקשה בדיוק והיא התפללה לא סתם, היא לא ביקשה ילדים ואמרה 'אחר כך נראה איך מהי רוצה, לפרטי פרטים, היא אמרה שם \"ונתת לאמתך זרע אנשים\" שביקשה שלא יהיה לא יפה מדאי (לא:)ומבארים חז\"ל במסכת ברכות וכן הלאה ע\"ש. וזו סגולה בדוקה. ומהתפילה הזו אנו למדים חלק גדול ולא מכוער מדאי, לא חכם מדאי ולא טיפש מדאי, שיהיה ילד כמו שצריך, מהלכות תפילה. וצריך לדעת, שמי שיש לו קשיים בחינוך הילדים, אף פעם לא מאוחר, ואין יפסיק מלהתפלל על כך. ז. עיקר תכלית הדלקת הנרות לאור האמור שבהדלקת הנר יש בו גם משום כבוד שבת וגם משום שלום האחרונים. ויש בזה כמה נפקא מינה להלכה, והעיקרית שבהם, היא במקום בשבת, וכל זמן שהוא דולק הוא מקיים מצוה. וזו שאלה שדנים בה גדולי זו מצוה שנמשכת בכל זמן דליקת הנר, דהיינו שהמטרה היא שהנר ידלק נרות שבת, האם כאשר מדליק הוא מסיים לקיים את המצוה. או שמא בית, יש בזה שאלה מאוד מעניינת, מתי מקיימים את מצות הדלקת שכבו הנרות לאחר שהאשה הדליקה את הנרות, ועדיין לא נכנסה השבת. כבר קיים את המצוה ויצא ידי חובה אינו חייב להדליק שוב את הנרות, אם צריך להדליק את הנרות שוב פעם לאחר מכן. שאם נאמר שבהדלקתו אולם אם נאמר, שרק כשנהנה מהנרות הוא מקיים את המצוה של הדלקת הנרות, הרי שצריך לחזור ולהדליק את הנרות. והנה, בהלכות הדלקת נרות חנוכה, כלל הוא בידינו 'הדלקה עושה מצוה', 'כבתה אין זקוק לה', וכך (שם) ולאחר מכן אומרת הגמרא במסכת שבת והטור ומרן השלחן ערוך (פרק ד מהלכות חנוכה הלכה ו) נפסק להלכה ברמב\"ם והיינו שאם הדליק את הנרות באופן שיחזיקו מעמד אך (סימן תרעג סעיף ב), ידי חובתו. ודין זה הוא גם בערב שבת שמדליקים את נרות החנוכה מבעוד הם כבו, אינו חייב להדליקם שוב, כיון שקיים את המצוה בהדלקה, ויצא יום, ואם הנרות כבו בכל זאת אומרים שכבתה אין זקוק לה. ולכאורה יש לדמות את הדלקת נרות שבת לנרות חנוכה. אולם למעשה יש לדחות, שנרות חנוכה ונרות שבת אינם דומים זה לזה כלל, ואדרבא, הם דבר והיפוכו, נרות חנוכה נועדו שלא להשתמש בהם, וכל מטרתם הוא להדליק ולזכור את הניסים, משום 'פרסומי ניסא'. ולמרות שאנשים בחוץ לא ראו, אך כיון שבני הבית והמדליק בתוכם ראו את הנרות ההדלקה הוא לצורך השימוש בהם בשבת, ליהנות מהם, משום שלום בית כבר יש בזה משום פרסומי ניסא ויוצא ידי חובה. אבל בנרות שבת עיקר או משום כבוד השבת וכאמור, ולכאורה אם נכבו יש לומר להדליקם, שלא כנרות חנוכה. לפיכך יש לומר להלכה, שאם נכבו הנרות לאחר שהאשה הדליקה אותם, הנרות הוא בשביל ההנאה מהם בשבת, וכל זמן שלא נהנה לא קיים את ועדיין לא נכנסה השבת, שצריך להדליק את הנרות שוב פעם. שהרי עיקר המצוה, ומשכך עליו לחזור ולהדליק את הנרות. ולגבי הברכה יבואר להלן. ח. מי מדליק את הנר שכבה אולם למנהג האשכנזים, שהאשה אכן מקבלת עליה שבת בהדלקת הנרות, הספרדים, כיון שמנהגינו הוא שאין האשה מקבלת שבת בהדלקת הנרות. וצריך לדעת שדין זה לחזור ולהדליק את הנרות הוא דוקא למנהג יש לומר לאחד מבני הבית שלא קיבל עליו שבת שידליק הוא את הנרות כשהם נכבו, כיון שהאשה כבר אסורה בהדלקה זו. ט. שיטה שאין מברכים על נרות שבת כותבים שיש שרצו לומר (כה: ד\"ה חובה) והנה התוספות במסכת שבת , שלא מברכים ]וכוונתם לרבינו משולם ומובא בספר 'הישר' לרבינו תם[ שמברכים 'אשר על הדלקת נרות שבת. והאמת שבגמרא לא נזכר שמברכים על הדלקת (שם)נרות שבת, רק על הדלקת נרות חנוכה אומרת הגמרא שאם חכמים תיקנו לברך ממילא הרי אנו כמי שנצטוינו עליו. אולם כל שנלמד מהפסוק 'לא תסורו מן הדבר ימין ושמאל', שמכאן אנו לומדים קדשנו במצוותיו וציונו וכו' והגמרא דנה 'והיכן ציונו?' ומבארת הגמרא לברך עליהם. ולפיכך כן היא דעת רבינו משולם שאין מברכים על הדלקת זאת נאמר לגבי נרות חנוכה, אך על נרות שבת לא מוזכר בגמרא שיש נרות שבת. ועוד אומר רבינו משולם, שאם הדליק נרות בעוד היום גדול, שאינו צריך להדליק נרות מחדש סמוך לשבת, אלא יכול להשאיר את הנרות הללו דלוקים ובהם יוצא ידי חובת נרות שבת. והנראה מדבריו, שאין מצוה בהדלקת הנר אלא בכך שהנר דלוק, וכיון שיש לו נרות דולקים כבר אין לו חיוב להדליק עוד. י. עיקר הברכה היא על התוצאה אולם רבינו תם חולק עליו וכותב שהוא שיבוש, ובספר הישר מובאת אגרת ששלח לרבינו משולם, ובה כותב רבינו תם דברים חריפים על כך. ומביא ראיה לדבריו ממצות כיסוי הדם, שצריך לכסות את הדם ולברך עליה בעפר', והנה אם אירע והדם נתכסה מחמת סיבה כלשהיא, כגון סופת חול ברכת המצוה. שהנה לשון הברכה היא 'אשר קדשנו וכו' על כיסוי הדם 'כסהו הרוח - פטור'. (פז.)וכיו\"ב, שאומרת הגמרא במסכת חולין office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ורואים מדברי הגמרא שבכיסוי הדם התכלית היא שהדם יהיה מכוסה ולא עצם הכיסוי, ובכל זאת כאשר מכסים את הדם מברכים על המצוה הזו. ורואים שאפילו שתכלית המצוה היא אינה עצם עשיית המצוה – הכיסוי, אלא התוצאה - שהדם מכוסה, בכל זאת מברכים על המצוה. וממחלוקתם נראה ברור, שרבינו תם ורבינו משולם שוים בדבר אחד, שמצות הדלקת הנר אינה על עצם ההדלקה, אלא על התוצאה - והיא שהנר דלוק. יא. אם הנר היה דלוק מבעוד יום שנראה לו שצריך לכבותו ולהדליקו מחדש, ולכאורה לפי המבואר לעיל ומוסיף רבינו תם עוד בהמשך דבריו, שאם היה הנר דלוק מבעוד יום הוא סתירה, שמחד גיסא מבואר בדבריו שהמצוה היא בכך שהנר יהיה דלוק, ומאידך גיסא נראה שיש מצוה בעצם ההדלקה. ושאלה זו דנו בה האחרונים. ונראה לומר ולבאר בדבריו, שרבינו תם עצמו סובר שמצות הדלקת הנר היא משום כבוד שבת, שאמנם התכלית היא שהנר יהיה דלוק, אך משום כבוד השבת צריך שיהיה ניכר שמדליק את הנר לכבוד שבת. והיסוד הזה שצריך להדליק את הנר לכבוד שבת הוא כתוב בכמה ראשונים, לגבי מי שמדליק נרות (כז. ד\"ה דרב)כך כותבים התוספות במסכת ברכות שבת מוקדם, שקודם פלג המנחה אי אפשר להדליק נרות, אך אם מדליק בפלג המנחה עליו לקבל שבת בהדלקת הנרות, וזאת משום שצריך שיהיה (פרק ניכר שהוא מדליק את הנרות לכבוד שבת. וכך כותב גם הרא\"ש שם (סימן רסג , וכך פוסק מרן השלחן ערוך (בחידושיו שם)ורבינו יונה ד סימן ו) וז\"ל: 'לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר סעיף ד) שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי. יב. מהו עיקר עשיית המצוה אם עיקר המצוה היא פעולת ההנחה, או שמא שיהיה עליו תפילין. וכן הוא נידון זה קיים בהרבה מצוות, וכגון מצות תפילין, שמברכים 'להניח תפילין', במצות ציצית שמברכים 'להתעטף' אם המצוה היא בעיטוף או המצוה (סימן היא בזה שהוא מעוטף בציצית. כותב על כך בשו\"ת מהר\"ח אור זרוע שעיקר המצוה היא שיהיה מעוטף בציצית, וכן שיהיה עטור בתפילין, יא) ברית מילה שעיקר המצוה היא לא החיתוך – עצם המילה, אלא עיקר ולא רק עצם פעולת ההנחה או העיטוף. ויסוד זה הוא כותב לגבי מצות המצוה היא היותו מהול. עשרים וארבע שעות הם כבר בריאים ויוצאים מכלל סכנה, אצל זקנים מסובכת ודורשת התערבות רפואית, בשונה ממילת התינוקות שכבר לאחר ממדינות ששם לא מלו אותם, וכיון שהם זקנים והמילה בהם היא פעולה לפני שנים באו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשאלה אודות זקנים שעלו לארץ המצב הוא שונה לגמרי, כיון שזה כניתוח לכל ענין. ומשכך באו לשאול את אאמו\"ר אם מותר למול זקנים אלו בהרדמה. בזמנינו עושים הרדמה מקומית וכך זה מרגיע את הכאבים, אולם בזמנו לא היה ניתן לעשות אלא הרדמה מליאה, אם מותר לעשות כן. ואאמו\"ר אמר, שהנה כשמלים תינוק המצוה היא על אביו למולו, ולכן כוונת המצוה היא על אביו. לעומת זאת כשמלים אדם גדול המצוה היא על הנימול, והוא מברך על עצמו 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', וכלל הוא בידינו שמצוות צריכות כוונה, וממילא אם הנימול ישן לכאורה הוא אינו מקיים את המצוה כלל, כיון שלא כיוון בעשיית המצוה. אולם אאמו\"ר מילה, וגם במצות מילה כותב שם שאין עיקר המצוה היא החיתוך בפועל, הביא את דברי מהר\"ח אור זרוע הנ\"ל, שעיקר דבריו שם נסובו על מצות אלא המצוה היא שיהיה מהול. והוכיח את דבריו ממה שכתוב שדוד המלך שהוא מהול. ושואל מהר\"ח אור זרוע, הלא ישנם הרבה מצוות שמקיימים ערום מן המצוות. ואז נזכר דוד שיש בידו מצוה אחת והיא מצות מילה היה בבית המרחץ, והתעצב על ליבו שהנה הוא עירום מבגדיו והוא גם בגופו, ומה לא לדוד המלך להיזכר רק במצות מילה ולא בשאר מצוות?! אף מצוה כזו. ורואים מזה שאמנם כבר מלו אותו בהיותו קטן עדיין הוא אלא מבאר, שמצות מילה היא מצוה תמידית שמקיימה כל רגע ורגע, ואין מקיים את המצוה גם לאחר מכן כל זמן שהוא מהול. ולאור התשובה הזו פסק אאמו\"ר שיש להקל ולמול זקנים אלו אף תוך כדי הרדמה מליאה, כיון שעיקר מצות מילה היא להיות נימולים. יג. ההוכחה מלשון הרמב\"ם נראה שדעתו (פרק ל מהלכות שבת הלכה ה)והאמת היא שגם בלשון הרמב\"ם היא שמצות הדלקת נרות שבת היא שהנר ידלק בשבת, ולא עצם ההדלקה, וז\"ל: 'ויהיה נר דלוק' – ולא כותב שצריך להדליק את הנר. ומשמע שגם עצמו כותב \"המדליק צריך שידליק הוא סובר כאמור שעיקר המצוה היא שהנר יהיה דלוק בשבת. אכן אמנם (פרק ה מהלכות שבת הלכה ג) הרמב\"ם וכו'\". אולם אין זו קושיא, כיון שבאמת היא שהרמב\"ם סובר שצריך שיהיה נר דלוק בבית, אלא שעדיין מצוה להדליק את הנר מפני כבוד השבת. יד. אם יש לברך ברכה נוספת ולאור זאת יש לדון, שאם נאמר שהמצוה היא שיהיו הנרות דולקות בשבת, את הנרות בברכה כיון שלא קיים את מצות ההדלקה. אולם מאידך, כיון אם הדליקו נרות שבת מבעוד יום וכבו מאליהם, יש לומר שצריך להדליק שיש מצוה בעצם ההדלקה משום כבוד השבת, לכן לכאורה אין לברך על הנרות כאשר כבו מבעוד יום, כיון שהוא כבר יצא ידי חובת ההדלקה. והאחרונים דנים בשאלה זו, יש ספר קדמון 'שלחן מלכים' שמרן החיד\"א מזכיר אותו, ונדפס מחדש בזמן האחרון, והוא כותב (סימן רסג סק\"ח) שלא צריך לברך על הדלקת הנרות כשכבו קודם כניסת שבת. וכדבריו כתבו עוד אחרונים. טו. נפסקה רצועת התפילין לאחר הברכה יש שני נושאים בדברי הפוסקים הדומים לזה. האחד הוא בהלכות תפילין. באחד שבא להניח תפילין ובירך, וכשבא להדק את התפילין נפסקה הרצועה, ורוצה להניח תפילין אחרות שיש לפניו, אם צריך לברך עליהם או לא. ויש בזה מחלוקת גדולה. ומצאתי בספר האשכול שכותב בפירוש שצריך לחזור ולברך והפסיד את הברכה הראשונה. וביאר טעמו, שהוא ככל אדם שהניח תפילין ורצה לאחר מכן להניח אחרות, שצריך לברך שוב. והוא הדין כשנפסקה הרצועה, שלמרות שלא קיים את המצוה כלל שהרי לא הידק את התפילין, אף על פי כן חוזר ומברך, כיון שאין הברכה הראשונה מועילה לתפילין השניות. שלא קיים את מצות הדלקת הנרות, ועליו לברך שוב כשם שמברך על ועיקר המצוה הוא כשאוכל בלילה ונהנה לאור הנרות, ממילא יש לומר ולכאורה יש ללמוד מדבריו לנידון דידן שכבו הנרות, שכיון שהנרות כבו התפילין האחרות כשנפסקה הרצועה. בתחילה, והרי שגוף המצוה הוא אחר, וצריך לברך עליה מחדש, מה שאין כן אולם יש לחלק, שבתפילין הוא לוקח תפילין אחרות ממה שבירך עליהן בנרות, שאין המצוה מתקיימת בגוף הנרות אלא באור היוצא מן הנרות, ועל האור הזה אין אומרים שאם הנר הוא אחר הברכה הראשונה לא חלה עליו. טז. בירך על פרי ונפל מידו היה תפוח אחר, שאף אם היתה דעתו לאכול את שני התפוחים שהוא צריך ויש נושא נוסף הדומה לכך והוא במי שבירך על תפוח ונפל מידו, ולפניו לחזור ולברך, ולא תועיל הברכה הראשונה לתפוח השני. וכך פסק מרן . (סימן רו סעיף ו)השלחן ערוך השניים, שהרי הוא לא חשב שהנרות יכבו, ובכל זאת לכאורה יש ללמוד ולכאורה בנידון דידן שהנרות כבו, אין לומר שהיתה דעתו על הנרות שעליו לחזור ולברך. וכיון שכך הרי שהוא כבר קיים את המצוה בהדלקה, ואין מקום לחזור לו נר דלוק בשבת, אך את עיקר המצוה מקיימים בפעולת הדלקת הנר, ובזה יש לחלק, שהלא יש פוסקים שסוברים שאמנם התכלית היא שיהיה ולברך כשכבו הנרות. ולהלכה, יש כמה פוסקים שכתבו שאין צריך לחזור ולהדליק, ולעומתם יש כמה ספרים שכתבו שצריך לחזור ולהדליק בברכה. אך אני עדיין מסופק אך לא יברך על הדלקתן, משום ספק ברכות להקל. ועל כל פנים אם כבו בזה, ונראה לומר שגם כשכבו הנרות מבעוד יום עליו להדליק את הנרות רק חלק מהנרות כל זמן שנשאר נר אחד דולק ודאי הוא לכולי עלמא שאין צריך לחזור ולהדליק כלל."},{"filename":"65.pdf","content":"ברכה על המים| נמשכה סעודה שלישית לאחר צאת הכוכבים| איסור אכילה או טעימה| נושאי השיעור: איסור אכילה קודם קיום המצוות שתיה קודם | אכילה ושתיה לאחר תפילת ערבית קודם הבדלה| איסור לשתות מים במוצאי שבת| קינוח בסעודה שלישית| שבתוך הסעודה עד מתי מותר להתחיל לאכול קודם הבדלה| קידוש והבדלה20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת עקבחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון איסור אכילה קודם הבדלה במוצאי שבת נמסרי\"ב אב תש\"פ| 65 'גליון מס לעילוי נשמת הנערה יונית צביה ע\"ה בת משה יבלחט\"א נלב\"ע ביום ט\"ז מנחם אב תשס\"א ת.נ.צ.ב.ה.א. א. איסור טעימה קודם קידוש והבדלה איתא בגמרא במסכת פסחים (קה.) שחכמים אסרו לאכול קודם קידוש והבדלה. ובקידוש היינו שאם היה אוכל בערב שבת ושקעה עליו השמש, עליו להפסיק מלאכול ולקדש על היין. ובהבדלה, היינו שאם היה רוצה לאכול בשבת ושקעה עליו השמש, אסור לו להתחיל לאכול כל זמן שלא הבדיל. ויש הבדל גדול בין קידוש להבדלה, שבקידוש צריך להפסיק ולא להמשיך לאכול, מה שאין כן בהבדלה שבה רק להתחיל אסור כל זמן שלא הבדיל, אך להמשיך את אכילתו רשאי אף ללא שהבדיל. כלום קודם הבדלה מיתתו באסכרא'. הטועםלשון הגמרא שם הוא 'כל 'אסכרא' היא מחלה הפוגעת בנשימה. ועל כל פנים, משמע מלשון הגמרא שהאיסור הוא אף בטעימה סתם. ודין זה הוא שונה מכלל המצוות, שאסור להתחיל לאכול חצי שעה קודם תחילת זמן המצוה, וזו משנה מפורשת במסכת שבת (ט:), וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן רלב ס\"ב) שכבר מחצות היום אסור לאכול מחמת שהוא חצי שעה קודם זמן תפילת מנחה גדולה, וכיו\"ב הוא לגבי זמן תפילת ערבית ומקרא מגילה והדלקת נרות חנוכה ובדיקת חמץ וכל כיו\"ב. וההבדל בין הדינים הוא שהאיסור בכלל המצוות הוא איסור אכילה בלבד, אך בטעימה כלשהוא אין חשש, וכך פסק מרן השלחן ערוך (שם). ואילו בנידון דידן של אכילה קודם קידוש והבדלה, האיסור הוא אף בטעימה סתם. ו'טעימה' היינו עד כביצה פת או עוגה ועד בכלל, אך מעט יותר מכביצה הרי שזו 'אכילה'. ולגבי כל מיני אכילה שאינם ממיני דגן כגון בשר דגים ופירות וכיו\"ב ובכללם אורז אף יותר מכביצה עדיין נחשב כטעימה. ב. משום כבוד השבת מאידך גיסא, איסור טעימה קודם קידוש והבדלה הוא קל יותר מאיסור האכילה קודם כלל המצוות משום שבהם האיסור מתחיל כבר חצי שעה קודם זמן המצוה, אך בקידוש והבדלה האיסור הוא רק בהגיע זמן המצוה. וביאור ההבדל ביניהם הוא שבכלל המצוות האיסור הוא מחמת המצוה, שלא ישכח וכיו\"ב. אך באיסור טעימה קודם קידוש והבדלה הוא מחמת כבוד השבת, וממילא האיסור מתחיל רק בזמן המצוה ממש. והראיה שאין האיסור בקידוש הוא מחמת המצוה, שהרי מצות קידוש זמנה הוא ארוך, ואם לא קידש בלילה יכול לקדש ביום, ולא מצינו איסור אכילה למצוה שזמנה ארוך כל כך. וכך ביאר רשב\"ם בפסחים שם (ד\"ה לא). ומטעם זה החמירו רבנן גם בטעימה כיון שאינו כבוד השבת שטועם קודם הקידוש. ג. עד מתי יכול לאכול במוצאי שבת הנה אם היה אוכל ביום שישי ונכנסה שבת אומרת הגמרא 'פורס מפה ומקדש', שמפסיק מאכילתו לצורך הקידוש על היין. אולם בהבדלה אם היה אוכל סעודה שלישית, ושקעה השמש, ויצאה שבת, רב ושמואל נחלקו בגמרא האם צריך להפסיק או לא. דעת שמואל (פסחים ק.) 'כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה'. ולפיכך דעת שמואל שגם אם היה אוכל סעודה שלישית והגיע זמן צאת השבת חייב להפסיק. לעומתו שיטת רב (שם קה.) היא שמפסיקין לקידוש ואין מפסיקין להבדלה. שבהבדלה מותר להמשיך לאכול ולשתות, ואינה כקידוש שצריך להפסיק כשמגיע זמנו. ואמנם יש ראשונים שסוברים להלכה כדעת שמואל, אך דעת רובא דרבותינו הראשונים שיש לנהוג כשיטת רב, שבהבדלה אין מפסיקין מאכילתו. והוא כלל ידוע 'הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי' שבכל ענייני דיני ממונות הלכה כשמואל, אך בדיני איסור והיתר הלכה כרב. ויש הוכחות לכלל הזה שכן דעת הרי\"ף, הרמב\"ם, הרא\"ש, וכל גדולי הראשונים. ד. עד כמה יכול להאריך על שלחנו במוצאי שבת והנה אמנם הלכה כרב שאין מפסיקין להבדלה, אולם מצאנו דעות חלוקות בראשונים אם יכול להמשיך ללא הגבלה, או שמא יש זמן מסויים בו גם רב מודה שצריך להפסיק. והנה כתב הסמ\"ג (עשה כט) והוכיח דבריו מדברי לע\"נ אמה של מלכות הרבנית הצדקת אשת חבר מרגלית יוסף בת זכייה ע\"ה נלב\"ע ביום י\"ט אב תשנ\"ד ת.נ. צ.ב.ה. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו הרי\"ף (פסחים דף כא ע\"ב מדפי הרי\"ף), שמותר להמשיך לאכול ולשתות עד צאת הכוכבים – עד חשיכה, ולאחריו יש להפסיק. וכן היא דעת בעל העיטור (ח\"ב הלכות מצה ומרור דף קלב ע\"א), וכן סובר מהר\"י קולון (שורש צו ענף ב), והובאו דבריהם בבית יוסף (סימן רצט). לעומת זאת הרא\"ש (פרק ערבי פסחים סימן יב) מביא את דברי בעל העיטור, ותמה עליו, שהרי הגמרא רוצה לחדש שלא מפסיקין מהאכילה, ולכאורה על איזה זמן הגמרא מדברת, שהרי קודם בין השמשות ודאי שמותר כיון שעדיין לא הגיע זמן החיוב, ולאחר צאת הכוכבים הרי הוא כבר צריך להפסיק לדברי בעל העיטור, ולפי זה מה שהגמרא אומרת 'אין מפסיקין' עיקרו הוא רק על זמן בין השמשות, וזה רחוק מן הדעת שעל זמן כל כך קצר הגמרא באה לחדש את דבריה. ויש לדקדק לכאורה, מפני מה הרא\"ש תמה רק על בעל העיטור, הרי לדברי הסמ\"ג זוהי שיטת הרי\"ף, ומפני מה אינו מקשה כן על הרי\"ף בעצמו. ואכן יש מהאחרונים שמדייקים מזה שהרא\"ש לא הקשה על הרי\"ף, שהוא משום שהוא לא הבין בדברי הרי\"ף כדברי הסמ\"ג, שיש להפסיק בצאת הכוכבים. ה. שיטת הרמב\"ם : 'משיצא היום אסור לו וזה לשון הרמב\"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה ה) להתחיל לאכול ולשתות וכו' עד שיבדיל'. והנה בדבריו הוא כותב \"משיצא היום\" והכוונה לכאורה צאת הכוכבים, ובזה באמת יש מחלוקת בדבריו בדין מתי אפשר להתחיל לאכול. אך בזאת אין מחלוקת, שמלשון הרמב\"ם משמע שאם התחיל אינו מפסיק בצאת השבת. ואם כן, כך היא דעת הרמב\"ם, שאינו מפסיק בצאת השבת קודם הבדלה, וכן משמע דעת הרא\"ש וכאמור. ו. דעת מרן השלחן ערוך למעשה, מרן השלחן ערוך (סימן רצט ס\"א) מביא את שתי הדעות, וז\"ל: 'אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים מש־ תחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו אינו צריך להפסיק וכו', ויש אומרים דהני מילי בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. ע\"כ. והנה, מרן מביא את שתי השיטות ב'סתם' ו'יש אומרים', וכלל הוא בידינו בדברי מרן, שכאשר אומר דעה אחת ב'סתם' ודעה השניה ב'יש אומרים', שדעתו שיש לעשות כסתם. וכך היא דעת רובא דרבוותא הפוסקים האחרונים. ולפיכך דעת מרן השלחן ערוך שיש להקל ולהמשיך לאכול גם בלילה כל זמן שנמשכה סעודתו. ולהאמור יש לומר, שאם התחיל סעודה שלישית דקות מועטות קודם הש־ קיעה, שיכול להמשיך את סעודתו אף אחרי צאת הכוכבים. וכותב הפרישה (סימן רצט אות ז) וכן כותב הפרי מגדים (אשל אברהם סק\"ב), שאף באופן שלא הספיק לאכול כזית לפני השקיעה, כיון שהתחיל בהיתר יכול להמשיך את סעודתו גם בלילה. וכיום יש שבסעודה שלישית מאריכים על שלחנם, וזהו זמן גדול מאוד, וכמ\"ש בזוהר הקדוש (באדרא רבא) שהוא עת רצון בשמים, 'רעוא דרעוין', והוא זמן גדול לבקש בקשות ולהתעורר בתפילה, ויש שבזמן הזה אומרים תהילים, וכן הוא מנהג האדמו\"רים והישיבות הקדושות לשיר ולזמר לכבוד ה' אכן מי שחפץ ללמוד עדיף [ יתברך עד מאוחר שיכולים להאריך ללא כל חשש , ויכולים לאכול גם בזמן זה כל ]שישב וילמד, חבל על הזמן שלו, שילך ללמוד זמן שלא בירך ברכת המזון. ז. שתיית מים בתוף הסעודה הגמרא שם אומרת 'הני מילי לאכול אבל לשתות מפסיק'. דהיינו שאם היה שותה עליו להפסיק כדי להבדיל. ובנדון זה יש להקדים ש'לשתות' היינו לשתות בלבד, אך אם אוכל סעודה מבעוד יום ודאי שמותר לו לשתות גם בלילה תוך כדי סעודה. וכגון מי שהתחיל לאכול סעודתו מבעוד יום ולא שתה, וכמ\"ש ברמב\"ם (פרק ד מהלכות דעות הלכה ב) שאין לשתות באמצע האכילה משום בריאות, והשתיה היא רק בסיום הסעודה, ולאחר שיצאה השבת כאשר הוא עדיין על שלחנו רוצה לשתות, שכיון שמדין הסעודה ודאי שיכול לשתות, ולפיכך יכול לשתות קודם הבדלה. ויש להכריח עוד שהשתיה הינה חלק מן הסעודה, שהרי שיטת ספר יראים (סימן רנג ובדפוס ישן סימן כד והובא בבית יוסף סימן קצז) שמי שאכל ולא אולם רוב הראשונים [ שתה אפילו אם שבע אינו חייב בברכת המזון מן התורה . אך רואים שהשתיה היא חלק מהסעודה, ועד כמה שיכול ]לא סבירא להו הכי להמשיך ולאכול יכול גם לשתות אף שלא שתה קודם השקיעה. ואמנם חלקו רבותינו הראשונים אם כששותה בתוך הסעודה צריך לברך שהכל. שמחד גיסא, אכילה היא לחוד, וכשמברך על הלחם פוטר בברכתו את כל המאכלים, אך לא את השתיה וצריך לברך שהכל. ומאידך גיסא, כיון שהשתיה באה לשרות את המאכל, דהיינו שהאכילה בלא שתיה אינה טובה, לכן השתיה היא חלק מהסעודה ואין לברך. ומרן השלחן ערוך (סימן קעד סעיף ז) פוסק שספק ברכות להקל, ולכן אין מברכים על השתיה בתוך הסעודה, אך כיון שחושש לדעה שמברכים, לכך כותב שלכתחילה יישב במקום שבו בא לאכול, ויקח דבר מה שברכתו שהכל ויברך עליו, ויכוון בברכתו לפטור את השתיה שישתה בתוך הסעודה. וצריך לשים לב, שלא לאכול יותר מכזית שאז נכנס לספק ברכה אחרונה. וכמו כן יכול לשתות שאר משקים, אך מים יכול לשתות רק אם הוא צמא, כיון שאם אינו צמא אינו מברך, וממילא אינו יכול לפטור את השתיה שבתוך הסעודה. ולפי האמור גם במוצאי שבת, אם סיים את סעודתו מותר לו לשתות כל זמן שלא בירך ברכת המזון. ח. קינוח סעודה בסעודה שלישית ומצוי הדבר כאשר התחיל לאכול סעודה שלישית מבעוד יום וסיים את הסעודה אך לא בירך, ואז לאחר זמן הגישו לפניו קינוח סעודה, שלכאורה הקינוח אינו שייך לסעודה, שהרי צריך לברך עליו, וכגון אם הגישו לפניו גלידה שחייב בברכה בתוך הסעודה, שהרי היא באה לתענוג ואינה משקה שבא לשרות את המאכל, וכמו כן אם החליפו את המפה והגישו פירות וכיו\"ב עליו לברך גם ברכה אחרונה. ומצוי הדבר בבתים מסוימים כיום שלאחר הסעודה הולכים לחדר אחר ושם הם ממשיכים לאכול את הקינוח והפירות וכו', וכן בחתונות יש ובסיום הסעודה ממשיכים את הקינוח סעודה באולם נפרד, וקינוח כזה יש לברך גם לפניו וגם לאחריו, למרות שעדיין לא בירכו ברכת המזון. וזהו האמור בגמרא (ברכות מא:) 'דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם', ואם הוא באותו שלחן מברכים רק ברכה ראשונה, אך אם הוא בשלחן אחר מברכים גם ברכה אחרונה. ולפי זה יש סברא לכאורה לומר שלא יאכל קודם הבדלה. אלא על כך יש לומר, שכיון שהוא בתוך הסעודה ועדיין לא בירך ברכת המזון, הקינוח ייחשב לחלק מהסעודה, ויכול לאכול למרות שהגיע זמן הבדלה, ואין זה נחשב כאוכל או שותה לפני הבדלה. ט. שתיית מים במוצאי שבת ובדברי הגמרא שאומרת שהאיסור הוא גם לשתות קודם הבדלה, ומסיקה הגמרא שהאיסור הוא רק בחמרא או בשיכרא, אבל במים לית לן בה. דהיינו שמים מותר לשתות קודם הבדלה. והרי הגמרא לקחה שתי דוגמאות קיצוניות. מצד אחד יין שהוא משקה החשוב ביותר וכן שיכר, ומאידך מים שהם המשקים הפחות חשובים. ולגבי כל הדברים שהם באמצע כגון חלב office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וכיו\"ב יש בהם מחלוקת, ולהלן יבואר בעז\"ה. והנה לגבי מים שהגמרא אומרת שאין איסור לשתות קודם הבדלה, שיטת רבינו תם (הובאה בתוספות פסחים קה. ד\"ה והני) כפי שהביא ממה שכתוב במדרש (תהלים פי\"א סימן ו) שהמתים חוזרים לגהינם במוצאי שבת, בשבת חוץ מאלו שבעולם הזה נלחמו בשבת בטח אין להם חופש גם [ יש להם חופש ולפיכך כיון שחוזרים במוצאי שבת כתוב במדרש שמי ששותה מים ]...בשבת מהנהרות הוא גוזל את המתים. ורבינו תם החמיר בזה מאוד שאסור לשתות מים במוצאי שבת, ואין זה קשור לאם התחיל את הסעודה מבעוד יום או לא, אלא זהו דין פרטי במים של מוצאי שבת. ועל דברי רבינו תם השיבו כמה ראשונים לבאר את דברי המדרש, שהכוונה היא במים של הנהרות, אך אם לקח מים מלפני השבת וכיו\"ב שכעת אינם בנהר אין בהם את הדין של מים האסורים בשתיה במוצאי שבת. ויש שסוברים שהמדרש מדבר על ליל שבת ולא על מוצאי שבת. ויש שאומרים שהוא רק במי שנפטר לו קרוב בתוך שנים עשר חודש ולא יותר. ולהלכה אין אנו חוששים לזה, משום שכיום אין מי שהולך דוקא במוצאי שבת לשתות מים מהנהר. מלבד שיטת רבינו תם יש את שיטת רבינו האר\"י (פרי עץ חיים שער יח פרק כד) שהזהיר שאין ללכת לשתות מים במוצאי שבת אלא אם כן הוא בתוך הסעודה. ואמנם הבן איש חי מזכיר את זה ברמז, אך כמה מגדולי המקובלים הביאו את דברי רבינו האר\"י להלכה (ראה כף החיים סימן רצא ס\"ק טוב). ולהלכה, אם סיים את סעודתו יכול לשתות מים עד זמן צאת הכוכבים, משום שיש בזה כמה ספיקות, שהרי בגמרא איתא שמותר לשתות מים, ואם תמצא לומר כרבינו האר\"י יש לומר אולי שהאיסור הוא רק מצאת הכוכבים. ואם תמצא לומר כרבינו תם שאסור בכלל, הלא לרבינו תם עד צאת הכוכבים שלנו הוא עדיין יום. וההיתר הוא רק במים בלבד ולא בשאר משקים. י. הבדיל בתפילה ולא הבדיל על הכוס ומשמעות הגמרא היא שהבדלה היינו שהבדיל על הכוס, שאמנם לגבי איסור מלאכה הוא מותר מזמן שהבדיל בתפילה, אך איסור אכילה ושתיה הוא עד שיבדיל על הכוס. כיון שתקנת חכמים היא כשמבדיל על הכוס. הגמרא הגיע ]אמימר היה מגדולי תקופת האמוראים האחרונה[ מספרת, שאמימר לאיזו עיר, ולא הביאו לו יין להבדלה, ומחמת כן ישן כשהוא בתענית, כיון שלא רצה לאכול עד שיבדיל. וזה ודאי שאמימר התפלל ערבית ובכל זאת רואים שנמנע מלאכול כל זמן שלא הבדיל על הכוס. וגם אם נאמר ששכח מלומר 'אתה חוננתנו' לכאורה הגמרא היתה צריכה לומר זאת, ועל כל פנים יכול היה לומר 'ברוך המבדיל'. לכן מוכח שאיסור אכילה לא נפטר כל זמן שלא הבדיל על הכוס. יא. שתיית מים אחרי תפילת ערבית קודם הבדלה ולפי האמור יש לומר שמי שהגיע לביתו לאחר ערבית וצמא למים שיכול לשתות מים בלבד קודם הבדלה, ולמרות מה שכתב רבינו האר\"י שאסור לשתות מים, אך מעיקר הדין עלינו לנהוג כדברי הגמרא. וכגון מי שצריך לשתות תרופה עם מים, שיכול לשתות קודם הבדלה. ואף קודם קידוש אכן שיטת הרמב\"ם לפי דעת כמה מהמפרשים, שיכול לשתות מים [ .מותר קודם הקידוש. ורוב הראשונים חולקים על זה, ואף בדעת הרמב\"ם יש הרבה וכן מי שצריך ]פוסקים שלמדו שהאיסור לשתות קודם קידוש הוא גם במים לשטוף את פיו במים יכול לשתות קודם הקידוש. וכמו כן בצאת יום הכיפורים, אמנם האיסור בגמרא נאמר לגבי שבת, אך הפוסקים נקטו בפשיטות שגם במוצאי יום כיפור יש להימנע מלשתות קודם הבדלה, ואכן אם הוא צמא מאוד יכול להקל ולשתות קודם הבדלה, בפרט במקומות שמאריכים בתפילת נעילה עד צאת הכוכבים, וכל שכן אם מאריכים לאחר זמן רבינו תם, רשאים לשתות קודם הבדלה במקום של צורך גדול. וכל זה הוא במי שהתפלל ערבית ואמר 'אתה חוננתנו', ומי שרוצה לשתות קודם ערבית עליו לומר 'ברוך המבדיל וכו'', כדי שלכל הפחות תהיה הבדלה מסוימת. וכל ההיתר הוא במים בלבד. יב. עד מתי מותר להתחיל לאכול קודם צאת השבת יש לדון במי שאכל מכבר סעודה שלישית ובירך ברכת המזון, אם יכול לאכול מיני מזונות וכיו\"ב בבין השמשות עד צאת הכוכבים או לא. ובין השמשות היינו כדי מהלך שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה. וזוהי שיטת הגאונים שאנו דקות 13.5 דקות ושלושת רבעי מיל היינו 18 נוהגים על פיה, שהמיל הוא לאחר השקיעה. והאם יכול להתחיל לאכול בזמן זה או לא. ויש בזה מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים. ויש להקדים שאין בדבריהם לגבי שלוש סעודות בשבת, אלא דבריהם נסובו על מי שאכל שלוש סעודות בשבת ורוצה להוסיף על אכילתו. והנה הט\"ז (שם סק\"א) לומד שמחלוקת הראשונים האמורה לעיל לגבי עד מתי מותר לאכול היא גם לגבי מאימתי מותר להתחיל לאכול. ומסקנתו היא שמותר להתחיל לאכול סעודה בבין השמשות, והאיסור הוא רק בצאת חולק על דבריו, ואמנם הוא אינו ]שהוא חמיו של הט\"ז [ הכוכבים. הב\"ח מאריך בזה, אך כותב לגבי מה שראה שאנשים בסעודות גדולות מתחילים את הסעודה השלישית בבין השמשות, וכותב על כך הב\"ח שאסור לעשות כן כיון שאסור לאכול בבין השמשות. וכדברי הב\"ח כתבו המגן אברהם (סק\"ב) והכנסת הגדולה (הגהת הטור אות א) ועוד הרבה אחרונים. לעומתם הרבה אחרונים נטו כדברי הט\"ז, הנהר שלום (אות א) הביא כמה ראיות לדבריו, ויש שרצו להוכיח כן בדברי הרמב\"ם (שם) שכותב שמשיצאה השבת אסור לאכול ולשתות, וודאי שהוא בצאת הכוכבים שהרי הרמב\"ם נוקט לשון של 'צאת השבת', והיא אינה בזמן השקיעה אלא צאת הכוכבים. והאמת שהמתבונן בדברי הראשונים מבין שהם נחלקו בזה כבר. רבינו זרחיה הלוי בעל המאור (בפסחים שם) מתיר, וכן דעת ריא\"ז נכדו של הרי\"ד (הובאו דבריו בשלטי הגיבורים בפרק ערבי פסחים שם) וכן כותב רבינו יונתן מלוניל (בפסחים שם) ועוד ראשונים, שמותר להתחיל לאכול בבין השמשות. לעומת זאת המתבונן בדברי בעל העיטור יבין שדעתו שאסור לאכול לאחר השקיעה. וכן הוא בסמ\"ג. יג. חמירא סכנתא מאיסורא למעשה מרן השלחן ערוך לא כתב בנידון. ויש ויכוח באחרונים מהי דעתו, ויש שרצו להוכיח מדבריו בבית יוסף לכאן ולכאן. אך הראיות אינן מספיקות וקשה להכריע בנושא הזה. ולמסקנא כיון שחמירא סכנתא מאיסורא, אין להתחיל לאכול או לשתות בין השמשות. אולם כל זאת הוא לגבי מי שאכל שלוש סעודות בשבת, אך לגבי סעודה שלישית שהיא מצוה חשובה, והוא זמן רעוא דרעוין וכו', פוסק המשנה ברורה שיש להתיר להתחיל אף בבין השמשות. ואמנם המשנה ברורה סובר כדעת המגן אברהם שאסור לאכול בבין השמשות, אך מאידך בסעודה שלישית מיקל וכאמור. וכמו כן מיקל עוד במי שהוא רעב, כגון אלו הגרים במדינות הצפוניות, ואכלו סעודה השלישית בשעה מוקדמת ונשארו שעות רבות עד יציאת השבת, והוא רעב ורוצה להתחיל לאכול, שיכול להקל. ושם בביאור הלכה (שם ד\"ה משתחשך) כותב באריכות לבאר מפני מה יש להחמיר, אך לבסוף הוא מיקל ברעב ובסעודה שלישית וכאמור ע\"ש. יד. בין השמשות כהרף עין המשנה ברורה מוסיף שתי נקודות חשובות להקל ולומר שיהיה מותר להתחיל בסעודה שלישית בזמן בין השמשות: א. שיטת רבינו תם המפורסמת, ועל פיה בין השמשות שלנו הוא יום גמור. ב. שיטת רבי יוסי שסובר שבין השמשות הוא 'כהרף עין', ודלא כרבי יהודה שסובר שבין השמשות מתחיל בשקיעת דקות לאחר השקיעה. דהיינו בין השמשות שלנו הוא 13.5 החמה ונמשך יום גמור וזמן בין השמשות הוא רגע אחד קודם צאת הכוכבים 'כהרף עין'. והגמרא (פסחים ק.) הלא אומרת שבערב שבת הלכה כרבי יהודה ואסורים בעשיית מלאכה כבר משקיעת החמה, משום שהוא ספק יום ספק לילה. ואילו היתה הלכה כרבי יוסי היה מותר לעשות מלאכה בזמן זה כיון שהוא יום גמור. לעומת זאת אומרת הגמרא, שבמוצאי שבת הלכה כרבי יוסי, ויש להמתין עד שיעבור הזמן הקצר של רבי יוסי 'כהרף עין'. והמשנה ברורה כותב בכמה מקומות שמעיקר הדין הלכה כרבי יוסי, רק שבערב שבת חכמים החמירו כשיטת רבי יהודה, ולפיכך כותב המשנה ברורה שיש לצרף את שיטת רבי יוסי להקל במוצאי שבת להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה קודם צאת הכוכבים. ויסוד ההיתר הוא שהוא לצורך מצוה, ושלדעת רבינו תם הוא עדיין יום, ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים שמא הלכה כרבי יוסי שהוא עדיין יום ולא באנו לכלל בין השמשות. טו. ספק מצוה מדרבנן וספק איסור מדרבנן המשנה ברורה טוען עוד טענה בענין הזה להקל, שהרי כעת הוא מצב של ספק אם צריך לקיים את המצוה, והיא מצוה מדרבנן, מאידך יש ספק איסור דרבנן לאכול לאחר השקיעה. ממילא יש לומר, שספק עשה דרבנן ידחה את ספק לא תעשה דרבנן, וכמו שאומרים במצוות עשה דאורייתא שעשה דוחה לא תעשה. ויש להוסיף על דבריו, שיש ראשונים שסוברים ששלוש סעודות בשבת הן מדאורייתא, וודאי שספיקן ידחה ספק דרבנן. אך מאידך גיסא לומר שספק עשה ידחה ספק לא תעשה כאשר שתיהם מדרבנן אין זה פשוט כלל. כיון שבעשה שדוחה לא תעשה רבנן למדו אותו מפסוקים (ראה יבמות ה.). אולם בספק עשה יש צד לומר שלא קיים מצוה כלל, ומאידך, על סמך זה רוצה להתיר איסור דרבנן. ואמנם האיסור הוא גם ספק, אך יכול להיות מצב שאת המצוה לא קיים כיון שיש צד שאין מצוה, ומאידך עבר על האיסור. ולפיכך יש הרבה פוסקים שסוברים שאין אומרים שספק עשה ידחה ספק איסור כאשר שניהם מדרבנן. ויש ראיה לכך מהתוספות בראש השנה (לג. ד\"ה הא) וכן מוכח מהר\"ן שם ואכמ\"ל ובעתיד יבואר אי\"ה. טז. אכילת מיני מזונות בבין השמשות לאור האמור, שלכתחילה יש להתחיל סעודה שלישית קודם השקיעה, אך דקות לאחר השקיעה. ואני רוצה 13.5 יכול להתחיל גם בבין השמשות תוך לחדש, במי שבא לידי מצב שאינו יכול לאכול סעודה שלישית מחמת שאכל הרבה, והרי האכילה הזו כאכילה גסה שאין זו אלא ברכה לבטלה, ורוצה לטעום מיני מזונות או פירות וכיו\"ב בבין השמשות לצאת ידי חובת סעודה שלישית, שמותר, ואי\"ה בשבוע הבא יבוארו הדברים בהרחבה כיאות."},{"filename":"125.pdf","content":"' ה'טבע| מידת הביטחון של חזקיהו המלך| כיצד הכהנים סמכו על הנס בבית המקדש| ' 'תן לה כפי מדתה| קושיית מרן הבית יוסף נושאי השיעור: מלחמת היוונים היתה להשליט את תרבותם האידיאולוגית | החשמונאים היו מלומדים בניסים| גבורתם של שומרי השמיטה| 'וה'נס125 גליוןמיום א' י' כסלו תשפ\"ב מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת וישלח נס חנוכה – הטבע ניסי והנס טבעי א. קושיית מרן הבית יוסף והתירוץ שכתב עליה המפורסמת, שהנה החשמונאים מצאו פך שמן המספיק ליום בעז\"ה בעוד שבועיים יחול חג החנוכה. ידועה היא קושיית מרן הבית יוסף (ריש סימן תרע)שבעה ימים, וביום הראשון לא היה בו נס כלל.אחד, ומפני מה אם כן נוהגים לחוג את החנוכה שמונה ימים, הרי הנס היה אני בדקתי את התירוצים שהוא מביא שם, אכן חלקם נראים דומים מאוד תירוצים לקושיא הזו, ואולי אפשר לומר שהיא הקושיא המפורסמת ביותר. זו, ומיישבים כל מיני תירוצים. ראיתי באיזה ספר שטוען שיש יותר ממאה בדורות האחרונים נתגלה שכמה מרבותינו הראשונים כבר הקשו קושיא תירוצים. אחד לשני וזה לא מאה תירוצים, אבל יש לקושיא הזאת בודאי הרבה , והם חישבו שמרחק הליכה וחזרה משם נרות המנורה. אומרים חז\"ל, ששלחו להביא שמן מ'לודקיה', שזה מקום מה שיש להם - שמן ליום אחד, והיו צריכים להשיג שמן נוסף להדלקת והוא שכשהחשמונאים נכנסו לבית המקדש ומצאו את פך השמן, ראו שזה מרן הבית יוסף בעצמו אומר שם שלושה תירוצים. ונתמקד באחד מהם. ]סוריה של ימינו[ הנרות דלקו כאילו מילאו שמן ככל יום. ממילא כל שמונת הלילות אירע נס.אותו לשמונה, כל יום נתנו במנורה רק שמינית ממה שצריך, אולם למעשה הוא שמונה ימים, וכיון שכך מתחילה לקחו את השמן שיש בידם, וחילקו בחלקו של אשר ב. \"אין סומכין על הנס\" \"תן לה (פסחים נט.) את נרות המנורה ביום הראשון כמצוותן, ובימים הבאים - ירחם ה'!את המצוה. אם כן כיצד הדליקו כך את המנורה?! הרי היו צריכים להדליק שכיון שאין לו לולב רוצה לקחת חצי לולב וכיו\"ב, הרי ודאי שאינו מקיים הוא איסור - ואין מקיימים כך את המצוה. והדבר דומה למי שיבוא ויאמר שמן המספיקה לכל הלילה. אם כן לכאורה כשנותן פחות שמן - לכאורה כפי מדתה\", דהיינו שכשהכהן מדליק את הנרות בערב, צריך שתהיה כמות למעשה מקשים על התירוץ הזה, שהנה חז\"ל הלא אומרים הבוקר. אולם יש להקשות על כך, שהרי כלל הוא בידינו \"אין סומכין על כך יקרה להם נס כעת, וממילא אינו איסור כיון שידעו שהמנורה תדלק עד מלומדים בנסים, והאמינו שכמו שהקב\"ה עשה להם נסים עד לאותה שעה, והנה התירוץ הרווח בזה, שסמכו על כך שהקב\"ה יעשה להם נס. הם היו לברך על המצוה ולהדליק ולומר שהקב\"ה יעשה לי נס!גם כן במצוות איננו יכולים להגיד שנסמוך על הנס שיקרה. הרי לא יתכן לאדם להכניס את עצמו אפילו לספק סכנה. ולפיכך אם בדיני נפשות כן, באויר ויציל אותי! הרי לא עושים דבר כזה! שהרי אין סומכין על הנס, אסור צדיק יסוד עולם, ולכן אקפוץ מהגג והקב\"ה ישלח מלאך שיתפוש אותי הנס\", אסור לאדם לסמוך על הנס! נתאר לעצמנו, יבוא אדם ויאמר, אני וכמו שיש שאלה גדולה אם מותר לאדם לתרום כליה לחבירו, שיש פוסקים אבל אי אפשר להגדירו כספק סכנה. שהרי יש לתורם רק ניתוח קל, וככל ניתוח קל שיש בו סיכון מסויים קלוש, אסור. ולהלכה, בתרומת כליה מותר מחמת שאינו נקרא אף ספק סכנה, הטוענים, שאף להיכנס לספק סכנה בשביל חבירו הנמצא בודאי סכנה, ג. 'מלומד בניסים' יכול לסמוך על הנס למעשה, לכאורה יש קושיא דומה על מה שמספרת הגמרא במסכת שהיה איזה מקום שהיה בו שרץ מסוכן מאוד ו'ערוד' שמו. שרץ (לג.),נס ונברא שם מעיין ורבי חנינא בן דוסא ניצל, ואילו הערוד מת. והגמרא והניח את רגלו על החור של הערוד, והערוד יצא ונשך אותו. והקב\"ה עשה היה מת והערוד נותר חי. והנה סיפרו על כך לרבי חנינא בן דוסא, והוא בא הערוד היה מת, אולם אם הערוד היה מגיע למקור מים לפני האדם – האדם ומי שננשך ממנו חייב להגיע במהירות למקור מים, ואז היה נותר חי ואילו זה היה בתוך חור ובכל פעם שהיו באים בני אדם היה יוצא ונושך אותם, ברכות חנינא בן דוסא\". אומרת שם \"אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי אין סומכים על הנס, וכיצד הוא סמך על הנס?! ולכאורה יש לשאול, אמנם רבי חנינא בן דוסא היה תנא גדול, אבל הלא \"לאו בכל שעתה זה לא היה 'ספק נס' אלא ודאי נס. וזאת יש לנו לדעת שהרי מה זה 'נס'? דוסא מותר! כיון שהיה מלומד בניסים אמיתי, לא סתם דיבורים, מבחינתו התשובה היא, אמנם נכון שאיננו יכולים לסמוך על הנס, אבל לרבי חנינא בן (פסחים נ:)אכן יכול לסמוך על הנס.מתרחיש ניסא\" נס הוא לא דבר רגיל, אך מי שאצלו נס הוא דבר רגיל, הוא נס הוא דבר היוצא מגדר הטבע, הגמרא אומרת ד. חזקיהו המלך ומלחמת אשור שבזמן חזקיהו המלך (מלכים ב יח-יט)נמחיש יותר את הדברים. מסופר בנביא (סנהדרין כו.) אותה ברוק שלהם...בשביל העיר הזאת?! מספיק שכל אחד מהחיילים שלי יירוק ויטביעו כשראה זאת סנחריב התחיל לדבר בגיחוך, הבאתי את כל הצבא הזה שהיו בה בסך הכל שני שבטים, יהודה ובנימין, היתה העיר מוקפת חומה. צבא 'כחול אשר על שפת הים'. וכאשר בא וראה את גודלה של ירושלים שעדיין לא כבש אותו. וכאשר יצא למלחמה על ירושלים, הביא לשם סנחריב כבש את העולם כולו חוץ מירושלים, שהיה המקום היחידי בעולם יצא סנחריב מלך אשור למלחמה על ירושלים. לפי דברי הגמרא גיוס כללי, אין שום דבר! וכפי הנראה מדברי חז\"ל, אפילו תפילות ותעניות כמנהגו נוהג, כל סדר החיים שהיה בירושלים ממשיך! אין שעת חירום, אין והנה, חזקיהו המלך יודע שסנחריב מקיף את ירושלים, אך החליט שעולם - אין לי כח אפילו לא האויבים והקב\"ה היה נלחם גם זה אין לי כח לעשות, יהושפט המלך היה היה יוצא ונלחם אין לי כח לעשות זאת, עסא המלך היה יוצא ורודף את אומרים, שחזקיהו המלך אמר לפני הקב\"ה 'ריבונו של עולם, דוד המלך לא עשו, לא גזרו יום תענית ולא יום תפילה - עולם כמנהגו נוהג. חז\"ל ] - כלומר שהיה מתפלל[ לעשות את זה! אני הולך לישון ואתה מנצח! אתה עושה הכל!אומר שירה לפני הקב\"ה אומרים, שבזמנו של היתה, שבזמנו כולם הלא עושים רצונו של מקום, כולם עובדים את הקב\"ה, להיכנע, שהרי בכך מסכן את כל הציבור! אולם חזקיהו התנגד. וטענתו לנכון לעשות כלום! אמנם היו אנשים שהתנגדו ואמרו לו שצריכים לכתוב ביאור הדבר, לחזקיהו המלך היה ביטחון כל כך גדול בקב\"ה, שלא ראה (סנהדרין צד:)אמר חזקיהו המלך, אם אנחנו עושים רצונו של מקום אין אומה ולשון משונות משם, אלא אך ורק כמו שעם ישראל צריך להיות. על כך בדרך ישרה. בלי כל מיני סטיות של רפורמים מפה, כל מיני כתות לומדים הלכה למעשה, לומדים גמרא, לומדים כל מה שצריך והכל בקיאים בהלכות טומאה וטהרה! כולם עובדי ה' אמיתיים כמו שצריך, חזקיה בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו אפילו תינוק ותינוקת שלא היו כולם יראי שמים, כולם לומדים תורה! חז\"ל יעשה נס, אז למתי הוא שומר את הנסים שלו?! יכולים לשלוט בנו! שהרי אם לנו, שאנחנו מתנהגים כראוי - הקב\"ה לא : \"ויצא מלאך ה' ויך במחנה (שם פסוק לה)שלהם! כמה מתים היו כולם הרי זה כחול אשר על שפת הים וכולם מתו.מתו!! חז\"ל אומרים, שמאה שמונים וחמישה אלף היו רק המפקדים מסוגל לסבול דבר כזה, וזה שאב את הנשמות של כל מחנה ארם וכולם המלאכים, ואדם שהוא בשר ודם, ובמיוחד גוי, אינו יכול לשמוע, אינו מתים\". אומרים חז\"ל, שהקב\"ה פתח את הרקיע והשמיע להם את שירת אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים ואכן כך אירע לבסוף, כתוב בפסוק ה. חזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח תאמר 'נשמת כל חי' תודה להקב\"ה, ועל כך חזקיהו המלך נענש.שירה לקב\"ה!! הרי הקב\"ה עשה לך נס, אם כן למה אינך אומר שירה?! למשיח, כיון שהיה ראוי לזה, אבל הוא לא נעשה למשיח בגלל שלא אמר להיות. חז\"ל אומרים על כך שהקב\"ה ביקש לעשות את חזקיהו המלך מתים של האויבים, אולם הוא אדיש לגמרי, זה היה ברור לו שכך צריך והנה, בבוקר מספרים לחזקיהו המלך שירושלים מוקפת במאות אלפים שירה לקב\"ה?לפי גודל מדרגתו שהרי היה ראוי להיות משיח, ואיך לא שם ליבו לאמר ונשאלת השאלה, למה באמת חזקיהו המלך לא אמר שירה לקב\"ה? הלא הרדיפות, עם ישראל היה נראה אחרת.לא היתה כל הגלות הזאת, כל מה שעברנו כל השנים, כל התלאות, כל הלא נתאר לעצמנו שהיה נעשה למשיח, הרי ודאי שהיינו מרוויחים, לו, זה מבחינתו מובן מאליו, ולכן לא אמר שירה.לו שיקרה נס עד שמבחינתו זה כמו טבע. ממילא גם כאשר באו וסיפרו מובן מאליו. כמו כן הקב\"ה הטביע בעולמו אצל חזקיהו המלך, היה ברור זרחה היום, והיא זרחה אתמול, והיא תזרח גם מחר, זה טבע העולם וזה השמש זרחה היום או לא?! הרי ודאי שלא! כיון שאנחנו יודעים שהשמש זורחת בבוקר, האם מישהו מאיתנו הולך בבוקר במצב של שאלה אם שהיה זה בשבילו כמו טבע. ביאור הדבר, הנה אנחנו יודעים שהשמש והתשובה לכך היא, שחזקיהו המלך היה בטוח כל כך שיהיה נס עד כדי שהקב\"ה הטביע בעולמו צריכים לומר שירה!היה שגם על השמש הזורחת צריך לומר תודה להקב\"ה! גם על הטבע ולכאורה אם כן מה היה חטאו?! למה נענש?! התשובה לכך שחטאו שירה לקב\"ה על הטבע על הדברים הטבעיים.הוא טובה מאת הקב\"ה. וזוהי התביעה מחזקיהו המלך, על כך שלא אמר דברים שהם לכאורה הכי מובנים מאליהם. הסיבה לכך, כיון שגם הטבע יום ערב ובוקר וצהרים', אנחנו מודים להקב\"ה גם על הדברים הטבעיים, שלוש פעמים 'ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל ומבדיל בין יום ובין לילה'. וכמו כן בתפילת שמונה עשרה כל יום אומרים בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', וכן 'המעביר יום ומביא לילה וזה בעצם מה שאומרים בכל יום 'יוצר אור ובורא חושך וכו'', וכן 'המחדש ו. רבי חנינא בן דוסא במדרגתו יכל לסמוך על הנס שבודאי ראוי הוא לסמוך על הנס.ממילא אדם במדרגה כזו, לא שייך לומר בו 'אין סומכין על הנס' כיון היה לו שגם אם יניח את רגלו על החור של הערוד - לא יארע לו כל נזק! אמנם גם הוא היה מלומד בניסים, הוא היה בדרגה כל כך גבוהה שברור לפי כל האמור אנחנו מבינים את אשר אירע עם רבי חנינא בן דוסא, ז. 'טבע' הוא 'נס' - נס הוא דבר טבעי מספרת עוד על רבי חנינא בן דוסא, שפעם (כה.)דלקו עם חומץ.שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ שידלק' ואכן אירע הנס והנרות בחומץ וכבר נכנסה שבת ואינה יכולה לתקן. ורבי חנינא הגיב על כך, 'מי ראה שכלתו עצובה, וכששאלה על כך, סיפרה לו שטעתה והדליקה אחת טעתה כלתו והדליקה נרות שבת בחומץ במקום שמן. רבי חנינא הגמרא במסכת תענית פשוט קובע עובדה, מי קבע ששמן דולק?! למה שמן דולק?! כי כך הקב\"ה שהחומץ ידלוק, הוא לא אומר 'יהי רצון שהחומץ ידלוק' וכיו\"ב, רבי חנינא והנה נתבונן נא על דבריו של רבי חנינא, הרי הוא לא בא ומתפלל ומבקש קבע את סדרי העולם? הקב\"ה!גימטריא 'הטבע' - הטבע כולו בא מידי שמים! מי ברא את העולם? מי עושה, אין חכמות. כי הטבע הוא מהקב\"ה, והנס הוא מהקב\"ה. 'אלהים' אם אני צריך שהחומץ ידלוק אני מבקש מהקב\"ה, והקב\"ה רוצה והוא מיד ידלוק! הוא לא מבקש מהקב\"ה, אצלו זה מובן מאליו שזה מה שיקרה פה, הטביע בעולמו. הקב\"ה החליט?! אז הקב\"ה יכול להחליט גם שהחומץ שיכול להיות.כשם שהטבע הוא נס אחד גדול, כך גם הנס הוא הדבר הטבעי ביותר כעת ניתן לראות את מה שאמרנו, אצל הצדיקים טבע ונס זה היינו הך, ח. האמונה של רבי חנינא ואשתו מספרת, שרבי חנינא בן דוסא ואשתו היו עניים מרודים, (ברכות יז:)כדי שכולם יראו שיוצא עשן מהארובה, ויחשבו שהיא מכינה לחם לשבת.אפילו קמח לאפות ממנו לכבוד שבת. מחמת כן היתה מסיקה את התנור מתביישת שכל שכנותיה אופות לחם לכבוד שבת, ואילו היא אין לה לו. ואשתו שהיתה צדקת גדולה, ומלומדת בנסים לא פחות ממנו, היתה וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת!' זה כל מה שהיה והגמרא אומרת שהקב\"ה אמר, 'כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, הגמרא והנה, היתה לה שכנה אחת שכנראה לא אישה טובה כל כך, שהתחילה לחם לשבת אבל באמת אין לה כלום!'שאנחנו לא יודעות שאין לה כלום?! היא סתם עושה רושם כאילו אופה לדבר עם השכנות שיראו אותה שמדליקה את התנור, 'וכי מה היא חושבת הזו סתם מדליקה את התנור! אני אכנס לבית ואפתח את התנור, ותראו הגיע יום שישי, השכנה אומרת לכל השכנות, 'בואו ואראה לכם שהאישה כדי להוציא את הלחם מתוך התנור! ואומרת הגמרא, שכתוב בברייתא, השכנה הביטה במה שהיא רואה, והתחילה לצעוק שתביא את המרדה, התנור, אולם הקב\"ה עשה נס והיו חלות אפויות מוכנות בתור התנור!! שהתנור אין בו כלום'. ואכן כך עשתה, היא נכנסה לבית ופתחה את הלכה להביא מרדה'. דהיינו ] - אשת רבי חנינא בן דוסא[ לא פתחה את התנור, והנה אשתו של רבי חנינא בן דוסא כבר מתייצבת ואם יהיו חלות בתוך התנור הרי שצריך להוציאם. כלומר השכנה עדיין שהקב\"ה לא ירצה לבייש אותי לכן יעשה נס ויהיו חלות בתוך התנור, השכנה מתקרבת לתנור בשביל לפתוח אותו, ואז יהיו לי בושות, אבל כיון רבי חנינא בן דוסא הלכה להביא מרדה! וזאת כי עשתה חשבון פשוט, שכאשר השכנה נכנסה לבית והתחילה לצעוד לכיוון התנור, אשתו של 'אף היא , אלא ]..ולא בשביל להכות לה על הראש[ בשביל להוציא את החלות.מאחוריה עם המרדה ביד הרי אם הוא לא מאמין שזה משה רבינו הוא לא ירוץ, אולם אם מאמין יעשה לך נס ויהיו לך חלות בתוך התנור! מה בן אדם יעשה באותו הרגע?! רבינו אומר לו עכשיו יקרה לך נס, כיון שיש לך זכות מיוחדת הקב\"ה הדלת ומבשר לו שבא לבקרו. הוא כולו שמח ומתרגש ומאושר, ואז משה והנה נתאר לעצמנו, אדם יושב בביתו ולפתע משה רבינו דופק לו על והוא רואה שבאמת יש שם חלות! יש נס! שזה משה רבינו ודאי שירוץ לראות את הנס, ואכן הוא מסתכל בתנור אשתו של רבי חנינא בן דוסא שהיתה צדקת כזו שהבינה שהולך להיות איננה כמו כח האמונה שלנו בטבע, וזו לא מדרגה פשוטה, זו מדרגה של - לא נאמר חלילה שאיננו מאמינים, אבל כח האמונה שלנו ב'נס' היא בתוך התנור! וההבדל הוא ברור, שודאי הוא שגם אם אנחנו מאמינים הכנתי בצק שמתי חלות בתוך התנור, ודאי שיהיה ברור לו שיש חלות לעומת זאת אם אשתו תבוא ותאמר לו, שהכניסה חלות בתוך התנור נקרא ביטחון אמיתי בקב\"ה.פה נס, ולא מעניין אותה לראות שאכן יש נס, אלא הנס כבר קיים. זה ט. גבורתם של שומרי שמיטה \"וכי תאמרו (ויקרא כה, כ)מראה על ביטחון, מראה שהוא מאמין בקב\"ה. חז\"ל אומרים על זה את אבל ודאי ש עצם הדבר שאדם משבית את השדה שלו שנה שלמה זה זו: \"וכי תאמרו מה נאכל\", ואם לא נאמר?! ונאמרו על כך כמה פירושים, הבטחת התורה \"וצויתי את ברכתי לכם\". ושואלים חז\"ל, מה פירוש לשון מה נאכל בשנה השביעית\", שבזמן ששביעית נוהגת מהתורה יש את אנחנו עכשיו נמצאים בשנת השמיטה, כתוב בתורה שלמה שהוא לא עובד!! אלו הם הנקראים גיבורים אמיתיים.הכתוב מדבר. אדם עושה מצוה שעה אחת, יום אחד, שבוע אבל שנה הפסוק: \"גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו\" - בשומרי שביעית שנה רוב העולם היה חקלאי, וכששררה עצירת גשמים כך! אז לכן היום אנחנו לא מבינים את המשמעות של מידת הביטחון, הרי את החקלאים ולהביא עגבניות מחו\"ל מאשר לגדלה כאן בארץ, עד כדי שטוענים שכיון שאין כל כך מספיק מים, וכיון שכך שווה יותר לפצות הפירות והירקות שם מיובא. כיום בישראל יש במשרד האוצר פקידים הרי כל המסחר והתעשיה כל כך השתנו. באנגליה למשל, הרוב הגדול של בחקלאות כחמש אחוז, וכמו כן כיום כאשר יש חסר - מייבאים מחו\"ל. הנצרך לאדם בשנת השמיטה. הלא מכלל תושבי המדינה עוסקים אמנם כיום נמצאים בתקופה שקשה לנו להבין להמחיש את גודל הביטחון 300-- אנשים היו מתים מרעב כפשוטו. וכמו שכיום יש מקומות באפריקה, עד לפני כ דבר חיוני לעולם. שכשלא יורד גשם אנשים מתים מרעב. אבל צריך לדעת שגשם הינו ועוסקים בתורה. זה שמיטה.סוגרים את הכל, וכל עם ישראל מתכנסים בבתי כנסיות שנה שלמה כביכול שיחליטו שסוגרים את כל המדינה, את הבנקים, את בתי החרושת, והעולם השתנה. הרי אם רוצים לדמיין מה זו שמיטה בתקופתינו, זה גדולות, ואנשים מהשדות החלו להתיישב בערים, והקימו ערים ענקיות לאחר זמן באה המהפכה התעשייתית, העולם עבר לכל מיני מכונות במקומות שלא ירדו גשמים זה היה אסון, חשש של סכנת מוות. והנה ויצוא, אז היכן שירד גשם היו חיים ואוכל וניתן היה לזרוע וכו', אך והנה בשנים קודמות כשלא ירד גשם, כיון שבכל העולם לא היה יבוא י. מצות השמיטה היא מצות עשה מן התורה שלמה! חז\"ל מעידים שהם הנקראים 'גבורים!'יש הרבה חקלאים גיבורים שקיבלו על עצמם להשבית את הקרקע שנה מדינות הגיעו לפשיטת רגל ממש, כיון שהכל היה משותק. ועם כל זאת מקומות רבים שאנשים היו בבית, וכתוצאה מכך כלכלות העולם בכמה עובדים במשך שנה שלימה. הנה רק עכשיו סבלנו ממגיפת ה'קורונה', יש כמה שנים, ונותנים להם משכורת. אבל בחקלאות לא! פה כולם לא במשך שנה שלימה, הרי כיום יש שעושים 'שנת שבתון' לאנשים שעבדו והנה, אנשים שפרנסתם היתה תלויה בשדות, ומחמת כן אינם משתכרים \"וציויתי את ברכתי לכם\". שיהיה לנו ביטחון, שנבטח בקב\"ה בצורה כזאת שיהיה אצלנו הדבר 'מצוה מן המובחר', אלא היא חיוב גמור מהתורה! התורה מצווה זאת וצריך לדעת שמצות השמיטה איננה 'לפנים משורת הדין', וכן איננה (שם כא) \"אז תרצה הארץ התורה מחייבת כן בפרשת בהר, ומאידך מיד לאחר מכן מגיעה פרשת ודאי במאה אחוז, שהקב\"ה יעשה לנו נס (שם כו, לד)את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בחוקותי שם אומרים את כל הקללות. ושם נאמר ! שחרבן בית בשבתכם עליה\". וכתוב כאן שהעונש על אי שמירת שמיטה הוא גלות(דברי הימים ב לו, כא) וחז\"ל מביאים את הכתוב בספר דברי הימים (ראה .ראשון היה שבעים שנה כנגד שבעים שמיטות שלא שמרו ישראל! רש\"י פרשת בחוקותי שם) יא. מידת הביטחון הגבוהה ביותר היא כאמור, כמו אשתו של רבי חנינא בן דוסא, שבעיניה חובה על כל אחד ואחד מאיתנו. אכן גם בביטחון ישנם כמה וכמה דרגות, ביטחון הוא לא 'לפנים משורת הדין', והוא גם לא דבר מיוחד, אלא הוא לפיכך גודל החיוב של שנת שמיטה, הוא שכל כולה היא מידת הביטחון. הנסים. כיון שנס וטבע, וטבע ונס הכל היינו הך. שעושה, יודע מה שעושה, והוא החליט על הטבע כך, והוא יחליט גם על הטבע והנס הוא היינו הך, הכל רצונו יתברך, הכל מאיתו יתברך ומה יב. היוונים נלחמו להשליט את תרבותם האידאולוגית ולכן הותר להם לסמוך על הנס בהדלקת הנרות בבית המקדש.לפי האמור ניתן לומר גם על החשמונאים, שהם היו מלומדים בניסים. ישראל ובעולם כולו. להם תרבות מיוחדת - תרבות יוון - והם רצו להחדיר אותה כאן בארץ וכיו\"ב, מטרתם היתה אחת, והיא להשליט את האידאולוגיה שלהם. היתה אותה, וכוונתם לא היתה מי ישלוט בארץ ישראל, מי יהיה ראש הממשלה גדולי הפילוסופים. אנשים חכמים ורציניים. הם באו לארץ ישראל וכבשו היו עם חכם ונבון, בתקופה שלפני נס חנוכה חיו אריסטו, אפלטון, וכל טעות לחשוב שהיתה זו סתם מלחמת עצמאות בארץ ישראל, היוונים חכמים, כהנים צדיקים, ואותו הדור היה דור המהפכה ההילניסטית, זו הרי מי היו ה'חשמונאים'? החשמונאים היו קבוצה קטנה של תלמידי אחרי התרבות הזאת. היתה תקופה של חושך, נורא ואיום איך שאנשים התפתו ללכת שבי שם! בתקופה שלפני החשמונאים אפילו הכהן הגדול היה מתייוון!! זו זריזים הם, היו עובדים מהר מהר ואחר כך היו רצים לאיצטדיון למשחקים כדי שבנו 'איצטדיון' לא רחוק מבית המקדש, והיו כהנים, שהרי כהנים תרבות יוון. הרי כבר אז תרבות יוון כמעט חדרה לתוככי עם ישראל, עד אנשים מוצא חן בעיניהם להיות מתקדמים, להיות מודרניים, ללכת אחרי לצערינו כיום אנחנו רואים איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הרבה היו קוראים להם 'פרזיטים' הם היו החשמונאים הגיבורים.היה אז בידי החשמונאים שהיו כהנים צדיקים קדושי עליון, אלו שהיום נפלו ברשתם - מי ששמר על התורה היה עולם הישיבות. עולם הישיבות בשם הקידמה ו'מודרינזציה' וכל מיני מילים יפות. וכמו אז כאשר רבים וכמו כן כיום ישנם אנשים אשר מתפתים ללכת אחרי תרבות הגויים והכל והנה כיום שימו לב איך מנסים לשכתב ולשקר את ההיסטוריה, ומספרים - יש כל מיני תיאורים חלקם לא נכונים, אבל הגיבורים הם היוונים והחשמונאים היו חלשים. ויש כמה ספרי היסטוריה מלחמות! הרי בנוסח 'על הנסים' אומרים 'נתת גיבורים ביד חלשים' - בשדה הקרב וכיו\"ב. והרי הם לא ידעו מה זה קרב! הם לא ידעו מה זה לילדים: מי היו החשמונאים?! הם היו גיבורים, הם היו חיילים, הם היו [ .שמתארים את מה שהיה]פחות או יותר בכל הספרים מתוארת כך המלחמה איכפת להם שידליקו נרות בבית המקדש, אבל רצו שיהיה זה בשמן טמא! שאומרים בפיוט 'מעוז צור': 'וטימאו כל השמנים', ביאור הדבר שלא היה נשים ליבנו, שהיוונים לא שפכו את כל השמנים אלא הם טימאו, וכמו הרי גם אז המלחמה התחילה כאשר הם טימאו את בית המקדש. והנה יג. טומאה הותרה בציבור דהיינו שאין זה 'דחויה' אלא זה 'הותרה', דהיינו טהור וטמא זה אותו הדבר, ומפורסמת השאלה, מכיון שכולם היו טמאים הרי טומאה הותרה בציבור, היתרים! אנחנו צריכים שמן טהור.רוצים שמן טהור, אנחנו מבקשים טהרה, קדושה. איננו מחפשים כאן כאן זה בית המקדש, והרי כל המגמה שלהם היתה לטמא, אולם אנחנו שאמנם אם מחפשים מה נכון על פי ההלכה, אפשר למצוא היתרים, אבל טומאה הותרה בציבור. אבל במחשבה של החשמונאים זה לא היה נכון, אם כן מפני מה החשמונאים כל כך הקפידו לקחת שמן טהור, שהרי יד. מגיע לנו שיתחולל נס בחושך.את ההר רבבות רבבות מכל הצדדים והתחילו לעלות על ההר בלילה מלחמה, הם התקרבו בשקט להר מודיעין וכשירד הלילה הם באו הקיפו מלחמה גדולה מאד, ואנטיוכוס שלח עם רבבות חייליו, פילים מלומדי החשמונאים ניצחו, והם ניצחו עוד קרב ועוד קרב. בשלב מסויים היתה הם ברחו להר 'מודיעין'. ואנטיוכוס שלח חיילים להילחם בהם, אולם שייך להישאר שם, הרי יבואו המוני מתיוונים ויוונים ויהרגו אותם, ולכן החשמונאים ליוונים. והחשמונאים ניצחו. אבל לאחר מכן הבינו שלא אותו. וכתוצאה מכך התחוללה מלחמה קצרה בתוך בית המקדש בין אחד החשמונאים וראה מתיוון שבא להקריב חזיר, ושלף חרבו והרג בו כרצונם, היו מקריבים חזיר על המזבח. עד שבאחת הפעמים בא ההתייוונות. שהרי כבר אז היו המתיוונים בתוך בית המקדש ועושים הרי לנו שמלחמת החשמונאים מלכתחילה היתה נגד הטומאה, נגד למות. ואז הם אמרו: רבונו של עולם! אם נגזר עלינו למות, לפחות אנחנו טבעי, הם פשוט ישבו ובכו, הם היו שבורים ורצוצים והבינו שהם הולכים מה מתרחש מסביבם, ומבינים שהם אבודים. באותה שעה עשו דבר מאד וכך היוונים התקרבו והתקרבו וכשהאיר היום, התחילו החשמונאים להבין להם שום דבר, והם רק שומעים קול כמו גלי הים ואינם מבינים מה קורה! החשמונאים לא ידעו מכלום, יושבים בראש ההר אין להם משקפות אין הקב\"ה! באמת ובתמים הכל לשם שמים! מתים על קידוש ה'! בשביל התורה קדושה! כל מה שעשינו זה לכבוד ואז קם יהודה המכבי ואמר להם כך, אם אנחנו התקווה האחרונה של עם ישראל - אנחנו ננצח!! וכמו שחזקיהו המלך אמר שמגיע לו שיהיה לו נס, כך גם יהודה המכבי אמר, מגיע לנו שיהיה נס! צריך שיהיה נס! ואנחנו נצא, אנחנו לא נשב ככה ונחכה, נצא להלחם, ולה' הישועה. הוא צעק 'לה' הישועה' ואז יצאו קומץ קטן הזה שמעולם לא התנסו בדברים האלו וניצחו את היוונים!! והרי זה כמו שכיום יקומו במדינת ישראל קבוצת תלמידי חכמים, שיכריזו מלחמה נגד אמריקה, לא פחות ולא יותר. והם גם ינצחו. זה מה שהיה אז הנס. כבר מהגן על המכבים החשמונאים עד כמה היו גיבורים וכיצד ניצחו את הגדול הגיבור והנורא, איפה הכוחי ועוצם ידי?! לכן כיום מכניסים לילדים כיום הסיפור הזה לא מסתדר לציונים עם מה שקורה להם, איפה צה\"ל המלחמה. אבל מה שברור, שמי שניצח היה הקב\"ה, והחשמונאים בעצמם היו באמת חלשים מאוד, וכמובא בספרי ההיסטוריה. את עצם המלחמה הם עשו לצאת ידי חובת 'השתדלות' קטנה אבל את העיקר עשה הקב\"ה. כיון שכך לאחר כל הניצחון, החשמונאים הגיעו לבית המקדש, וטיהרו אותו, אבל המלחמה עצמה עדיין נמשכה עד שהחשמונאים ניצחו ותפסו את השלטון. אבל היה בעם ישראל סכסוך ואחד מהצדדים הזמין את הרומאים שיבואו לעזור לו, והרומאים באו בשמחה ולא עזבו את ארץ ישראל וסבלנו מהם עוד לפני החורבן נורא ואיום. ומכל מיני מלכים שהיו משלהם כגון הורדוס וכיו\"ב. טו. הניצחון של החשמונאים אבל תמצית הניצחון על החשמונאים היה ניצחון רוחני, למעלה מדרך בים, איך הקב\"ה אומר ומקיים \"וסכסכתי מצרים במצרים\", איך הגויים ורואים שקורה להם נס ועוד נס, פתאום הם רואים איך סוס ורוכבו רמה הטבע. והרי אנשים אלו הם הולכים לשם שמים, הם צדיקים וחסידים, הורגים אחד את השני, הם התרגלו לנסים. ממילא כאשר הם באים לבית המקדש, הם אומרים יש לנו סייעתא דשמיא שכל מה שאנחנו עושים אנחנו מצליחים, וכיון שכך יש לנו היתר להשתמש בשמן טמא! ולכן ניתן במנורה רק שמינית שמן ויקרה נס. מסתמא שכאשר החשמונאים נתנו את השמן בנרות, הרי הם הניחו רק שמינית משתים עשרה שעות, שזה שיעור הדלקת שעה וחצי, אך הם שמן. כמו שאשתו של רבי חנינא בן דוסא האמינה בנסים, כמו שכלתו לא באו לראות אם הנרות עדיין דולקים, הם היו בטוחים כאילו נתנו מלא הדליקה נרות בחומץ, וזה דלק, גם פה השמינית תדלוק שתים עשרה שעות! ולא היה להם שום ספק בזה. טז. קביעת ההודאה היא בנרות זו גם הסיבה שאנחנו זוכרים את הנס של הקב\"ה והוא נקבע בעיקר בנרות, והרי אם נתבונן בהלכות חנוכה, נבחין שרוב ההלכות הינם מענייני הדלקת הנרות. אכן אמנם עצם הניצחון היה העיקרי לכאורה, אך אנחנו לא מדגישים את הניצחון במלחמה, מלבד ב'על הניסים' שמזכירים את זה, כי העיקר הוא הצד שני שכל מה שאנחנו עושים זה על הנרות. , שריבוי (שלחן ערוך סימן תרע ס\"ג ובמשנה ברורה שם)וכמו כן כותבים רבותינו הפוסקים הגזירה היתה על הנשמה ולכן אנחנו מדליקים נרות 'נר אלוקים נשמת רבותינו האחרונים, הלבוש ועוד כמה פוסקים. ויסוד דבריהם, שבחנוכה הגזירה היתה על הגוף, ואילו בחנוכה הגזירה היתה על הנפש. כך מסבירים אין נוהגים את השמחה שעושים בסעודת פורים, והטעם לכך שבפורים הסעודות בחנוכה זה רשות. והיינו שאמנם יש עניין לשמוח ולהודות, אבל אדם', הנס היה נס רוחני, לכן אנחנו מתמקדים בהדלקת הנרות. יז. חנוכה הוא חג הניצחון של התורה הקדושה ובכן צריכים לקחת את החג הזה, ולזכור שחנוכה זה ניצחון של התורה! חנוכה זה ניצחון הקדושה נגד הטומאה! אז נכון שעושים הרבה תעמולה נגד התורה הקדושה שלנו, נגד המסורת שאנחנו שומרים אותה דור אחרי דור. אם זה הממשלה, אם זה בית המשפט העליון, ואם זה הרפורמים מכל הכיוונים, ואמנם לכאורה זה נראה שהם מצליחים להוציא את זממם לפועל, אבל זה לא נכון! בסופו של דבר אנחנו ננצח! והכל תלוי בנו! איך אנחנו נשמור את התורה, אם אנחנו נלך באמת בדרך התורה בלי שום טיפת התיוונות, גם בימינו אנחנו רואים התיוונות, כל ה'חילוניות' היא אידיאולוגיה חדשה לחיות ללא אידיאולוגיה!! עד כדי כך ריקנות!! והתעמולה שלהם כל כך חזקה מסביב שלצערינו גם בתוכנו יש כאלו אם אנחנו נכניס לעצמנו לראש שאנחנו החשמונאים של הדור שלנו, בכך משולי המחנה, שרואים את עצמם בבחינת 'ונהי בעינינו כחגבים'. והרי אנחנו מקיימים את התורה! אנחנו מקיימים את עם ישראל! ובעז\"ה נראה בעינינו איך שאנחנו ננצח! איך ששלטון התורה ינצח! הקדושה תנצח! זה לא יעזור להם שום דבר. יקח אולי עוד קצת זמן אבל בסופו של דבר זה מה שיהיה. נקבל כולנו את פני משיח צדקנו והקב\"ה יעשה לנו הרבה נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בעז\"ה בקרוב אכי\"ר. אם צריך להפקיר גינתו בפני שלושה עצי פרי הגדלים בחצר או בשדה, האם בשנת שאלה: השמיטה צריך להפקירם בפני שלושה בני אדם, או שמספיק להשאיר הדלת פתוחה? אין צריך להפקיר בפיו ובפני שלשה בני אדם, אלא :תשובה די בפתיחת דלת החצר או השדה. ואם חושש להשאיר החצר פתוחה מחשש לנזק, או מחמת שחש אי נעימות בכך שדלת חצירו פתוחה בשעה שעוסק שם בענייניו ועסקיו, יתלה מודעה שאפשר לבוא במהלך שעה מסויימת במהלך .היום, ובאותה שעה יכול כל אדם לבוא וליטול הפירות מקורות: הרמב\"ם (פ\"ד מהלכות שמיטה הכ\"ד) כתב: \"כל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בו\". ע\"כ. וממ\"ש הרמב\"ם שאסור לנעול כרמו ושדהו, משמע שאם משאיר הדלת פתוחה סגי בהכי. אמנם ממ\"ש הרמב\"ם להלן בסמוך: \"אלא יפקיר הכל\", לכאורה משמע שצריך לעמוד ולהפקיר. אולם יש לומר שעצם הדבר שבעל הבית פותח דלת החצר ומשאיר הפירות ללא שמירה, הרי הפירות מופקרים כי יד הכל שווה בהם לבוא וליטול פירות. ובאמת בלאו הכי יש אומרים ששביעית אפקעתא דמלכא, ואע\"פ שבעל השדה לא הפקיר כלל, הפירות הפקר. וע\"ע בחזו\"א (סי' יט סק כד וסי' כ סק\"ז). ושביעית בזמן הזה דרבנן. ועיין בשו\"ת אגרות משה (ח\"ג מיו\"ד סי' צ ד\"ה והטעם). וכן פסק בשו\"ת אור לציון (פ\"ד ס\"ג). ואם חושש לנזק, התירו הפוסקים לתלות מודעה שהחפץ יבוא ועי' בדברי הרמב\"ם (פ\"ד ה\"ל) \"עיירות א\"י הסמוכות [ .בשעה מסוייימת. ואין חשש בכך שסוגר הדלת לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו גוים ויבוזו פירות שביעית\". ועיין בערוך השלחן (סי' טז ס\"ח), . ]ומאידך בדברי הרדב\"ז שם. ועי' בשו\"ת אבני נזר (חיו\"ד סי' תמה תמו) ובחזון איש (סי' יד סק\"ד). ע\"ש וכ\"כ בדרך אמונה (פ\"ד ציון ההלכה ס\"ק רצז, פ\"ז סי\"ח ביאור הלכה ד\"ה ועד) בשם החזון איש, שבמקום הצורך מותר לנעול הדלת ולכתוב שם פיתקא שכל מי שרוצה ליטול יכול לקבל המפתח בבית. ע\"ש. וכ\"פ בשו\"ת אור לציון (עמ' סא).הפקר פירות שברשותו אדם שיש לו גינה בחצר האחורית של ביתו, ואי :שאלה אפשר להיכנס לשם רק דרך ביתו, אך אינו רוצה שיכנסו דרך ביתו ליטול הפירות שבגינה, כיצד יפקיר את הפירות שברשותו? : מותר לקטוף את כל הפירות, ולהוציאם מחוץ תשובה לביתו ולהניחם שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. מקורות: איתא במכילתא (משפטים פרשה כ) על הפסוק 'והשביעית תשמטנה', שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה להפקיר השדה, לא כדי שיאכלו עניים? הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה וגו'. שא\"צ לפרוץ השדה אלא די להשאיר [ מגיד שפורץ בהם פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם . והובא בפי' מהר\"י קורקוס ובכסף משנה (פ\"ד הכ\"ד). וע\"ע בדרך אמונה (ס\"ק קעב). ומותר ]לקטוף הפירות ולהניחם חוץ לחצרו, וכל מי שחפץ יטול משם. עי' להגרש\"ז אוירבך במעדני ארץ סי' ז אות השדה פתוחה ב. ועי' בחזון איש (סי' טו ס\"ק יא) ובדרך אמונה (פ\"ז ביאוה\"ל הי\"ח סוד\"ה ועד). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' כיצד מפקירים את מה שבגינה הביתית בשמיטה?"},{"filename":"66.pdf","content":"בירך על| אמר 'ברוך המבדיל' לפני ברכת המזון| תפילת ערבית באמצע סעודה שלישית| 'נושאי השיעור: אמירת הסליחות בימי ה'קורונה אכילה קודם תפילת שחרית | ברכה על מאכל אסור| איסור ברכה לבטלה מדאורייתא או מדרבנן| אוכלין או משקין בזמן שהוא אסור באכילה דברים על חובת השעה| התפלל ערבית ולא אמר 'אתה חוננתנו' ובירך על מאכל קודם הבדלה|20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת כי תצא נמסר ד' אלול תש\"פדיני אכילה קודם הבדלה (ב)| 66 'גליון מס א. אמירת הסליחות בימים אלו ב\"ה אתמול בלילה התחלנו באמירת הסליחות. אבל כולנו יודעים את 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' בכל מה שקשור לענין מגיפת ה'קורונה'. המצב השורר בארץ כיום, ואת החובה הגדולה להשתדל בענין של ואנו איננו כאותם המופקרים שהולכים במסירות נפש במאות ואלפים נגד אחרים גדלה ההסתברות להידבקות בנגיף, ועלינו להישמר ולשמור על את השהות של הציבור ביחד, והמציאות מוכיחה שבעבור זמן בשהות עם על הכללים, על מסיכות כראוי וכל הכרוך בזה. ומעבר לכך כמו כן יש לקצר כלפי עצמינו אין לנו כל קשר עמהם, אלא כלפי עצמינו, שחובתינו לשמור הדמוקרטיה יותר קדושה! עד כדי כך! וזה לא יאומן כי יסופר. אבל אנחנו רוצים לומר סליחות ולהתפלל כראוי, יש להם תמיד טענות ומענות! אצלם וכל מי שאומר מילה הרי שהוא פוגע בדמוקרטיה! אבל נגדנו שאנחנו הממשלה והעומד בראשה, וכל זאת ללא כל שמירה על כללי הבריאות, עצמינו. ואתמול בלילה התחלנו סליחות בחצות וערכנו אותם ברחובה של עיר, והיה אור ואויר טוב, והשתדלנו שלא להגביה את הקול כדי שלא להפריע לשכנים, ואכן לא היתה שום הפרעה. וסיימנו את הסליחות בתוך על ידי כך הפרעה, וכמו בבית המדרש שלנו שאמרנו את הסליחות בצד להקפיד שלא לקיים את הסליחות במקומות שיש שכנים שיכולה להיגרר ולמרות שהוא כבוד שבת, אך חובתינו לשמור על בריאותינו. וכמו כן יש בבית המדרש הוריתי אף בשבתות שלא להאריך בניגונים בקדיש וכיו\"ב, את ניגוני הסליחות, ולא שכל חזן יבוא להוכיח את יכולותיו. ואצלינו מציע שיעשו כן בכל המקומות לומר את הסליחות בשלימותם אך לקצר מאוד. וכך יש לפעול בכל מנייני הסליחות הנערכים בבית המדרש. ואני ולא דילגנו על אף קטע מנוסח הסליחות, רק קיצרנו במנגינות והיה טוב כשלושים וחמש דקות. ואכן לא חייבים לנגן את כל הניגונים ולהאריך, שאין שם שכנים כלל, כיון שבין אדם לחבירו הוא חמור מאוד וחלילה לנו להיכשל בזה. וכן ראוי לעשות בכל בית כנסת שהוא קצת מבודד, לקיים את הסליחות בחוץ ללא הפרעה. ויה\"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר ברחובותינו, ותהיה לנו בריאות טובה, ויסיר מעלינו כל נגע ומחלה וכל מגיפה, אכי\"ר. ב. קיצור סעודה שלישית הנה כבר הוברר בשיעורים הקודמים שגם אם התחיל סעודה שלישית בסמיכות לשקיעה, הרי שיכול להמשיך אף לאחר צאת הכוכבים ללא כל חשש. אף אם התחיל סמוך ממש לשקיעה באופן שלא יכול היה לסיים את סעודתו קודם השקיעה. דן באם לא אכל כזית עד שעבר (סימן רצט אשל אברהם סק\"ב) אכן הפרי מגדים זמן ההיתר, אם יכול להמשיך. ומסקנת ההלכה היא כמשמעות סתם דברי שכיון שהתחיל בהיתר שוב יכול להמשיך (סימן רצט ס\"א) מרן השלחן ערוך ללא כל חשש. דבר מאוד (בספרו 'שלחן של ארבע') כותב בשם רבינו בחיי (שם סק\"ב) המגן אברהם מעניין, שכיון שכלל הוא בידינו 'אפוקי יומא מאחרינן', שעלינו לאחר את הזו, השבת, וכשאדם מקצר בסעודה שלישית ומפסיק כדי להבדיל, הרי יציאת השבת ככל יכולתנו, וזאת כדי להראות את חיבתנו ואהבתינו למתנה שהוא כמו מי שהמלך בא לבקרו והוא אומר למלך 'אדוני המלך, אני עסוק לך מכאן'... כן הוא בשבת המלכה, לא רק שמותר להמשיך את הסעודה גם לאחר צאת השבת, אלא אדרבא כל המרבה הרי זה משובח ויכול להמשיך ולאכול. ג. תפילת ערבית בעיצומה של סעודה שלישית מאידך גיסא, כיום שיש את מגיפת ה'קורונה' נהוג לקיים מניינים לתפילת ובשכונתינו 'הר נוף' נפוץ כן עוד טרם פרצה [ ערבית בחצרות הבתים , ויכול להיות מצב שאם מאריך בסעודה שלישית לא ימצא ]'ה'קורונה אחר כך מנין, ויש ישובים שהוא דבר שבשגרה שלאחר צאת השבת כבר אין מניינים, לכן בחוסר ברירה משתדלים לסיים את הסעודה בזמן צאת השבת בכדי להתפלל. ויש לדון במי שלא סיים את הסעודה, ורוצה לצאת ולהתפלל ולחזור אחר כך להמשיך בסעדה שלישית. ראשית כל, אמנם מרן השיעור לרפואת רבי ישראל בן עישא אדרי בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו פוסק שתפילה באמצע הסעודה אינה נחשבת (סימן קעח ס\"ו)השלחן ערוך להיסח הדעת. אבל כאן יש בעיה אחרת שהרי הוא יוצא מרשות שבה אכל לרשות אחרת, ובשינוי רשות בסעודה יש מחלוקת גדולה בראשונים אם צריך מקודם לברך ברכת המזון, או שיכול בדיעבד להמשיך ולאכול. וכשזה במוצאי שבת תהא בעיה נוספת שהלא אמר 'אתה חוננתנו' בתפילת ערבית, וכשממשיך לאכול הרי שאינו יכול לומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ד. אמר 'ברוך המבדיל' קודם ברכת המזון ונצרך לעשות מלאכה ואמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' ועשה את ויש עוד שאלה באחרונים, במי שהמשיך את הסעודה שלישית בלילה, מלאכתו, ולאחר מכן רוצה לברך ברכת המזון, אם יכול לומר 'רצה' בברכת , ואילו (סימן רסג ס\"ק לג) המזון. והמגן אברהם במקום אחד מסתפק בזה גדולה בפוסקים יש להימנע מלהיכנס לשאלות כאלו. ואמת היא שיכול ואל תעשה עדיף, ואין לומר 'רצה' בברכת המזון כזו. וכיון שהיא מחלוקת במקום אחד כותב שעליו לומר 'רצה'. הגר\"ז בשלחן ערוך הרב כותב, שב להמשיך את הסעודה לאחר התפילה, אך כיון שאינו יכול לומר 'רצה' ובנוסף הוא מכניס עצמו למחלוקת גדולה בפוסקים אם צריך לברך או לא, יש להימנע מכך. את הסעודה שלישית כל זמן בין השמשות, וכשנגמר זמן בין השמשות ומשכך על כל אחד לשים ליבו להתחיל את סעודתו בזמן, ויכול להתחיל אסור לו להתחיל את הסעודה, וכמו שנתבאר בשיעורים הקודמים. מהשקיעה, ונזכר שהתחיל לאחר הזמן שחייב להפסיק מאכילתו מיד. ויתירה מזאת, אם התחיל סעודה שלישית לאחר שלוש עשרה וחצי דקות וזאת כיון שעליו להתפלל ערבית ולקרוא קריאת שמע. אכן אם התחיל המנהג שהוא מצוה משום סעודה שלישית, וצירפו לזה עוד כמה טעמים. סמוך לשקיעה אף תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, יישבו הפוסקים את אך לאחר צאת הכוכבים אין שום היתר להתחיל. ואם התחיל באיסור כבר שלגבי תפילת ערבית יש להפסיק, (סימן רלה ס\"ב) פסק מרן השלחן ערוך מחמת קריאת שמע. בשונה מתפילת מנחה שבדיעבד יכול להמשיך את .]ויש לכך עוד סיבות אחרות ואכמ\"ל[ .התחיל באיסור ה. בירך על משקה קודם הבדלה אם ישתה המזון, ולאחר צאת הכוכבים בירך על דבר מאכל ונזכר שאסור לו לאוכלו. יש שאלה שדנים בה הפוסקים, במי שכל סעודה שלישית ובירך ברכת והנה אם בירך על כוס מים עליו לשתות ללא כל ספק. כיון שמדינא דגמרא מותר לשתות כוס מים קודם הבדלה. אך אם בירך על משקה יותר משובח, כגון קפה או תה, אמנם גם בזה כפי שנתבאר יש ראשונים שסוברים שמותר לשתותו עד הבדלה, ולכן בדיעבד אם בירך - עליו לטעום, וזאת כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. ודינים אלו הם קלים כיון שבלאו הכי יש בזה מחלוקת אם מותר או אסור בלילה, ולכן יש להקל מחמת איסור ברכה לבטלה. ו. בירך על דבר מאכל בזמן שהוא אסור באכילתו והנה, אם לקח פרי או דבר מאכל ובירך עליו ונזכר שאסור לאכול עד הבדלה, יש לדון בזה אם עליו לטעום מהמאכל כדי להימנע מברכה לבטלה, או שמא מחמת שהוא אסור באכילה, לא יאכלנו וברכתו אכן תהא לבטלה. ושאלה זו הינה מאוד מורכבת, כיון שהיא מצויה בכל זמני איסור אכילה, כגון באכילה קודם תפילת שחרית שמותר רק לשתות, ובירך על מאכל ונזכר קודם הטעימה. וכן שאלה זו מצויה בתענית ציבור, שבטעות בירך ולאחר זמן מה הביאו לו גלידה חלבית וכיו\"ב, ובירך עליה וקודם הטעימה על מאכל וקודם האכילה נזכר שאסור. וכן במקום שאכל ארוחה בשרית נזכר שהוא בתוך שש שעות לאכילת בשר, ועוד כיו\"ב. וכל השאלות הללו הן דומות ולא דומות, ויש ביניהם נפקא מינה. ולהלן יבואר. ז. סתירה בדעת הרמב\"ם והנה ראשית כל יש להניח שאם לא יטעם את המאכל ברכתו תהא לבטלה. אומרים 'כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום ראשונים שסוברים שברכה לבטלה היא איסור מדאורייתא. שהרי חז\"ל ואיסור ברכה לבטלה יש בו מחלוקת ראשונים מהו האיסור שבו, שהנה יש (לג.)במסכת ברכות לא תשא את שם ה' וכו''. ולכאורה כיון שהגמרא אומרת שהוא משום לא (שו\"ת פאר תשא היינו שהוא איסור דאורייתא. וכן הוא בתשובות הרמב\"ם דן הרמב\"ם לגבי מנהג שנהגו הדור סימן י, ושו\"ת הרמב\"ם ירושלים תרצד סימן פד) שהיה בה ספק לגבי קריאת המגילה אם היא עיר המוקפת (בלבנון),בצור כתב להם הרמב\"ם שאסור לעשות כן, וכותב שם בפירוש שהאיסור לברך בשני הימים, והיה להם מנהג משונה לברך על המגילה בשני הימים. ועל כך חומה מימות יהושע בן נון או לא, ומשכך היו קוראים את המגילה מספק מספק ביום השני הוא איסור דאורייתא. לעומת זאת במקום אחר כותב הרמב\"ם שחכמים הם תיקנו את הברכות, והם אמרו שכל המברך עובר על לא תשא. ומשמע מדבריו במה שכותב \"הם אמרו\" שסבירא ליה שאיסור ברכה לבטלה היא איסור מדרבנן. דהיינו שחכמים אמרו את זה מעצמם, ואין זו אלא אסמכתא בעלמא. ואכן בתקופתו ספרי וכשיצאו לאור העולם ספרי תשובות הרמב\"ם, העירו גדולי האחרונים [ את הקושיא הזו. ובספר זרע אמת שואל שאלה זו , ]ומסיק שדעת הרמב\"ם היא שאיסור ברכה לבטלה היא איסור דרבנן. וגם תשובות הרמב\"ם החלו לצאת לאור בפעם הראשונה באופן מסודר השדי חמד מאריך בזה ומסיק שדעת הרמב\"ם שהאיסור הוא מדרבנן. (ברכי יוסף סימן מו סק\"ו ובספרו יעיר אוזן מערכת ב' אות לעומת זאת מרן החיד\"א סובר שדעת הרמב\"ם איסור ברכה לבטלה היא איסור דאורייתא. ע\"ש. א') מוכיח כן מדברי הרמב\"ם בחיבורו ע\"ש. ועוד (סימן רטו סק\"ו) והמגן אברהם הרבה אחרונים טוענים כן בדעת הרמב\"ם, וכן מבארים הרבה פוסקים בדעת מרן השלחן ערוך. ח. ביאור שיטת הרמב\"ם , ולא רק שאין איסור הוצאת שם ה' לבטלה אלא אוכלין או משקין אין זו הוצאת שם ה' לבטלה שהרי חכמים הם תיקנו ודאי על איסור דאורייתא של לא תשא. לעומת זאת כשמברך ברכות על ובביאור הסתירה ברמב\"ם יש לומר, שהנה מי שמוציא שם ה' לבטלה עובר (ברכות טו.)את הברכות הוא מחזיק מעצמו חכם, וכמו 'נשות שם ה' לבטלה שהלא הוא עושה כן בשביל לשבח את הקב\"ה. והנה אם הוא מקיים מצוה. והיינו שחכמים הפקיעו את הברכות מאיסור הוצאת [ הכותל' וכתות הרפורמים בימינו, שממציאים מצוות שלא היו מעולם.. הם יבוא מאן דהוא וימציא ברכה מליבו כל כך מתקדמים שהם הולכים אחורה, וממציאים דברים מוזרים מאוד, ואת העיקר, מה שכתוב בתורה הם מזלזלים ובועטים, ונתפסים על דברים , והנה ]טפלים ומוזרים, וממציאים דברים חדשים שלא שערום אבותינו הוא הולך ברחוב ורואה עץ שמוציא פירות ורוצה לברך על ראיית העץ \"בורא פרי העץ\" הלא הוא רשע מרושע בכך שהולך נגד חז\"ל וממציא הלכות חדשות, אנחנו נאמנים לדברי חכמינו, וכשממציא דבר שחז\"ל קבעו שהוא ברכה לבטלה, הרי שהוא עושה איסור. צריכה עובר משום לא תשא, ביאור דבריו היינו שאין הכוונה שחכמים הם כותב שחכמים הם תיקנו את הברכות והם אמרו שמי שמברך ברכה שאינה שאמת היא שברכה שאינה צריכה היא איסור מדאורייתא, ואמנם הרמב\"ם ודלא כמאמר חז\"ל הרי שזה איסור מהתורה. וזהו הביאור בדברי הרמב\"ם הרי שזו מצוה לברך ברכות אלו, אך כאשר אנו עושים על פי דעתינו ולפיכך יש לומר, שביאור הדברים שכשאנו ממלאים את הוראות חז\"ל office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א אלו שתיקנו את האיסור של ברכה שאינה צריכה והוא איסור מדרבנן, וחובה, אך אם לא יעשה כהוראתם מיד נכנס הוא לכלל איסור ברכה שאינה אלא היינו שחכמים אמרו שאם נקיים את הוראתם בברכות הרי שזו מצוה (שם).צריכה מדאורייתא. וכך הוא ביאור מרן החיד\"א ט. ברכה לבטלה איסורה מדרבנן היא לג. ד\"ה והא) לעומת זאת שיטת הרא\"ש והתוספות בראש השנה ( בראשונים מקצה לקצה, אם איסור ברכה שאינה צריכה היא דאורייתא שאיסור ברכה שאינה צריכה היא איסור דרבנן. ואם כן הוא מחלוקת או איסור דרבנן. י. ברכה על מאכל האסור באכילה פוסקים שאומרים שאף לשיטת התוספות שאיסור ברכה שאינה צריכה הרי שנכנס לספק איסור דאורייתא של ברכה לבטלה. ויתירה מזאת, יש ממילא בנידון דידן, שבירך על מאכל שהוא אסור באכילתו, ואם לא יאכל היא איסור דרבנן, אין זה ככל איסורי דרבנן, אלא הוא יותר חמור, כיון שחז\"ל הסמיכו את האיסור על 'לא תשא' שהוא לאו חמור. חז\"ל אומרים שכשהקב\"ה אמר \"לא תשא את וכו'\" העולם כולו נזדעזע, ומכיון שכך, גם דאורייתא ממש, או דרבנן שהוא קרוב לדאורייתא, לכאורה צריך לטעום מאוד בכלל של ספק בברכות. ולפי זה יוצא שכיון שיש כאן איסור, או ברכות להקל', ואמנם ספק דרבנן לקולא, אך לענין ברכות אנו מחמירים אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן הלא יש לנו כלל 'ספק מן המאכל, כשבירך עליו קודם הבדלה. לעומת זאת אם נאמר לו לטעום אפשר ואין לו כבר מה לעשות, שהרי כיון שהוא אסור לו לאכול ולשתות, הרי שכשהוא אוכל דומה הוא למי סובר שאכן יכול שבא לאכול דבר איסור ובא לשאול מהי ברכתו הראויה לו... האם מותר (בהשגה על הרמב\"ם פ\"א מהלכות ברכות הי\"ט)לו לברך?! והראב\"ד וטעמם משום (בברכות פרק שלושה שאכלו סימן ב),לברך, וכן היא דעת הרא\"ש שסבירא להו שאין כל קשר בין איסור האכילה של האוכל לבין החובה לברך על כל מה שאוכלים. ואת עונשו יקבל שאכל דבר לא כשר. כותב שלא תיקנו חכמים ברכה אלא רק על דבר (שם)לעומת זאת הרמב\"ם שהוא מותר באכילה, ועל מי שמברך על איסור עליו נאמר 'בוצע בירך נאץ פוסק כדעת הרמב\"ם שאסור לברך על (סימן קצו ס\"א)ה''. ומרן השלחן ערוך מאכל איסור. אם כן יש לומר, שבכל השאלות האמורות שאסור באכילה ובירך על המאכל, אין לומר לו לאכול, שהרי אכילה זו היא אסורה, וממילא היא גם אינה מחוייבת הברכה, שהרי מרן פסק כדעת הרמב\"ם שאין לברך על דבר אסור, ואם כן הרי גם כך הוא נכנס לכלל איסור ברכה לבטלה. יא. איסור שנדחה מפני איסור אחר אולם יש לדחות, שהנה להראב\"ד והרא\"ש אם אוכל את המאכל האסור המאכל כדי להינצל מאיסור ברכה לבטלה. והנה אם מדובר בדבר איסור הברכה היא אינה ברכה לבטלה, ולשיטתם כנראה שיהיה חייב לטעום מן האסור מהתורה, כנבילות וטריפות, הלא ודאי שאין לומר לו לאכול, שהרי בעבור איסור אחר ]-נבילות וטריפות[ . אולם אם מדובר בדוגמאות האמורות, אכילה בתענית, מפני מה יידחה איסור אחד מהתורה]-ברכה לבטלה[ וכן אכילה של חלב בתוך שש שעות לאכילת בשר, שהרי \"דרך בישול אסרה תורה\", דהיינו מן התורה איסור בשר בחלב הוא רק כשנתבשלו אסור מדאורייתא באכילה ובהנאה. אך מי שיאכל סנדוויץ' ובתוכו ישים ביחד. וכמו שהיום עושים אצל הגויים קציצת בשר עם גבינה צהובה זהו בשר קר וגבינה קרה איסורו אינו אלא מדרבנן בלבד. וההרחקה של שש פנים היא הרחקה מדרבנן וודאי שעדיף לעבור על איסור דרבנן מאשר אחר פסקי מרן השלחן ערוך שפסק שצריך לשמור שש שעות. ועל כל שעות בין בשר לחלב זה עצמו הוא מחלוקת, אכן אנחנו הספרדים הולכים להיכשל באיסור דאורייתא של ברכה לבטלה. יב. איסור אכילה קודם שחרית וכמו כן הוא אם בירך על מאכל קודם תפילת שחרית, שאמנם בדברי משמע שסבר שהוא (פ\"ו מהלכות תפילה הלכה ד ובספר המצוות שורש ט)הרמב\"ם שהוא איסור מדאורייתא. אכן חז\"ל דרשו כמה דברים מהפסוק הזה, איסור מדאורייתא שהרי כתוב 'לא תאכלו על הדם'. ומוכח מדבריו שהבין (מצוה והרמב\"ם כותב שם שהוא לאו שבכללות, וכך כותב גם בספר החינוך (ספר פקודת הלוים על שהוא איסור דאורייתא. וכך כתב הרא\"ה בחידושיו רמח) יש אומרים שהרא\"ה הוא מחברו של ספר החינוך ויש מערערים [ .):ברכות י שהוא (שם) אולם למעשה כתבו תלמידי רבינו יונה על מסכת ברכות ]על כך שהוא איסור (סימן פט) איסור דרבנן, וכך מבואר בדברי מרן הבית יוסף דרבנן. ולכאורה באכילה לפני התפילה 'אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי', אם יטעם לפני התפילה הרי שזה איסור אכילה לפני התפילה, ואם לא יטעם הרי שנכשל הוא באיסור ברכה לבטלה. אולם יש לומר על כך, שכיון שדעת מרן שהוא איסור דרבנן בלבד יש ואמנם רובא דרבותינו הראשונים חולקים עליו, אולם יש בזה עוד סניף מקום להקל על פי מה שכתב הנמוקי יוסף שמותר לטעום לפני התפילה, מקום להקל ולטעום כדי שלא יעבור על איסור ברכה לבטלה. ועוד יש להקל כדי להימלט מאיסור ברכה שאינה צריכה. יג. הטעם להקל כשבירך לפני שחרית עליו עול מלכות שמים?!\" והנה אותו אחד שבירך בטעות על המאכל, גם קודם התפילה, וחז\"ל שם אומרים לשון \"אחר שאכל ושתה ונתגאה מקבל השלכת אחר גויך', אל תקרי 'גויך' אלא 'גאיך' דהיינו שזו גאוה לאכול (בברכות שם), על האוכל קודם התפילה שעליו הכתוב אומר 'ואותי נוסף לאיסור לאכול קודם תפילת שחרית שהוא משום מה שאמרו חז\"ל ולגבי אם בירך על מאכל קודם שחרית יש לומר עוד, שהנה יש טעם אם יאכל אין זו גאוה, כיון שאינו עושה כן אלא להימלט מן האיסור. ממש, אך בטעימה מועטה בכדי להינצל מאיסור אין בזה איסור. ואין בכך הוא איסור דאורייתא, אולי יש לומר שהאיסור מהתורה הוא רק באכילה ויתירה מזאת, גם לאותם ראשונים שסוברים שאיסור אכילה לפני התפילה כלום. אולם לפי כל הסברות והנימוקים שנאמרו יש מקום גדול להקל ולטעום והנה בספר 'ברכת ה'' להגאון רבי משה הלוי זצוק\"ל כתב להחמיר בזה. סברא גדולה להקל שיטעום במעט כדי שלא לבוא לידי ברכה לבטלה. והמבואר שמי שבירך בטעות על דבר מאכל קודם תפילת שחרית יש קודם התפילה. ויש לי בזה עוד נימוקים ואכמ\"ל. יד. טעימה אינה מבטלת את התענית הכיפורים שהיא דאורייתא ואסור לו לטעום ואמרינן בזה שב ואל תעשה מפסיד את התענית, ואף יכול לעלות לתורה ולומר עננו. מלבד בתענית יום הוא מדרבנן. שיטעם מעט, ולא יכשל באיסור ברכה שאינה צריכה, ואינו שעות לאכילת בשר. וכן הוא הדין לגבי תענית ציבור, שאיסור האכילה יכשל באיסור ברכה לבטלה. וכן הוא הדין לגבי אכילת חלב בתוך שש שאם בירך בטעות על דבר מאכל קודם הבדלה שיטעם במעט כדי שלא מדרבנן, ולעומת איסור ברכה לבטלה שהוא ספק איסור דאורייתא, ודאי שהאיסור לאכול קודם הבדלה הוא איסור דאורייתא, והאיסור הוא רק ומהאמור נלמד לגבי נידון דידן במוצאי שבת, שודאי הוא שאין מי שאומר עדיף. ופעם אירע שבא לפני אחד המתפללים בבוקר תשעה באב, וסיפר שהוא לא צם ורוצה לעלות לתורה. והוא היה בריא בגופו ולא היתה סיבה שלא על דבר מאכל, והא ידע שלהלכה הוא צריך לטעום ולכן טעם מעט, אך יצום, אז שאלתי אותו לסיבת הענין, ואמר לי שבבוקר קם ובירך בטעות לאחר שטעם אמר הרי בין כה וכה הפסיד את התענית בכך שאכל לכן בא בתואנה של טעות וכיו\"ב, ולאחר מכן הוא מייאש את האדם ומרחיק המשיך ואכל ושתה כרגיל. ואמרתי לו שהלא זוהי עצת היצר, בתחילה אותו עוד יותר, ועל כך אנו אומרים בתפילת ערבית \"והסר שטן מלפנינו אנוס וכו' וכיו\"ב, אך לאחר שעבר את העבירה הוא מייאש אותו וגורם לו ומאחרינו\", לפנינו - שאם בא לעשות עבירה הוא אומר לאדם הרי אתה לחוש כאילו אין תקוה לאחריתו. ומתוך כך הוא ממשיך באיסור ובעצותיו של היצר הרע. טו. בירך על מאכל לאחר ערבית הפוסקים דנים במי שהתפלל ערבית ולא אמר 'אתה חוננתנו' שההלכה והנה אם טעם לאחר ערבית קודם הבדלה יש בזה מחלוקת ראשונים היא שאינו חוזר ומתפלל כיון שאומר אחר כך הבדלה ויוצא בזה ידי חובה. בפירוש דברי הגמרא, ומסקנת ההלכה היא שחייב לחזור ולהתפלל ערבית. מאכל ונזכר קודם האכילה שהוא אסור באכילה, האם יאכל ובכך יהיה והנה יש לדון במי שהתפלל ערבית ולא אמר 'אתה חוננתנו' ובירך על חייב לחזור ולהתפלל, או שמא שלא יאכל וברכתו תהא ברכה לבטלה. למרות שבכך יתחייב והנה הגרב\"צ אבא-שאול זצוק\"ל כותב בשו\"ת אור לציון שלא יטעם מן [ .המאכל כדי שלא יתחייב לחזור על תפילת העמידה . ואני כתבתי תשובה על כך, שעליו לטעום ]לחזור על כל תפילת העמידה שטועם חז\"ל חייבו אותו להתפלל שוב עמידה ואין אלו ברכות לבטלה. למרות שבכך יתחייב לחזור שוב על תפילת העמידה, והוא משום שלאחר ואכמ\"ל ויבוארו הדברים בהרחבה בעתיד אי\"ה. טז. מחשב שכרן של מצוות מכל הנידון האמור רואים אנו עד כמה יש לנו חובה לשקול הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר מצוה כנגד הפסדה, לחקור ולשאול על מעשינו כיצד היא הדרך הנכונה, 'נחפשה דרכינו ונחקורה' עלינו לחשוב מה הקב\"ה רוצה מאיתנו, מה הוא מבקש ממנו. הרי כל המגיפה הזו היא איננה דבר חדש, וכבר היתה לעולמים, וגם בזמנם היו עושים בידוד, ואין זו המצאה העות'מאני ששלט אז בטורקיה אסרו את התפילה בציבור. והיו נזהרים חקקי לב שבזמנו גם שררה מגיפה וסגרו את כל הבתי כנסיות והשלטון חדשה של הממונים על הבריאות. הגאון רבינו חיים פאלאג'י מספר בשו\"ת מאוד, ורק במקום שהיו שם כמה יהודים גרים ביחד היו מתארגנים להתפלל יחדיו. וגם רבינו חיים פאלאג'י בעצמו כך היה נוהג, והוא דן בספרו אם מותר לקרוא בתורה בזמן תפילת מנחה, שלהאשכנזים יש להקל אולם החיד\"א כותב לדון בנושא בענין אם מותר לקרוא בתורה לאחר תפילת להספרדים יש להחמיר ולקרוא רק בתשלומים בשבוע הבא ואכמ\"ל. ומרן מוסף או לא. ועל כן אין לנו לחשוב מה הם אומרים עלינו לעשות, לא הם ולא בג\"ץ, אותנו מעניין רק לעשות ולשמור על מה שצריך, ולהימנע מכל הסיבות המביאות להידבקות במחלה, ולשמור על עצמינו ועל בריאותינו."},{"filename":"67.pdf","content":"הכנה מיום טוב ראשון למשנהו בראש השנה| יום טוב שני קל יותר מיום טוב ראשון| יסוד תקנת יום טוב שני של גלויותנושאי השיעור: ברכה על | ברית מילה ביום הכיפורים| ברכת שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים| מי שלא בירך שהחיינו בהתקדש החג| יין חדש ובשאר מועדים| ברכת שהחיינו ביום שני של ראש השנה| מתי היא קבלת שבת ויום טוב| ברכת שהחיינו בהדלקת נרות| אמירת הבשמים בברית מילה| סדר הקידוש של יום שני של ראש השנה שחל במוצאי שבת| ? פרי ממין שבעה ופרי שיש בו שהחיינו – מי קודם| לברכת שהחיינו תשועת ה' כהרף עין | תפילת נץ החמה בראש השנה| תשליך בשבת20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת כי תבוא נמסר י' אלול תש\"פברכת שהחיינו ביום שני של ראש השנה| 67 'גליון מס א. יום טוב שני של גלויות בראש השנה עושים גם בארץ ישראל שני ימים. בכל המועדים אנו עושים ולאחר שחרב הבית תיקן הלל דהיינו שבזמנם היו מקדשים את החודש על פי הראיה, והיינו על פי שני עדים רק יום אחד, ורק בחוצה לארץ עושים שני ימים משום \"ספיקא דיומא\". [ . ולאחר שבאים ומעידים שראו את הלבנה בחידושה ].החודש. ומחמת התנהלות זו היו קוראים תקלות, וכמו דאיתא בגמרא שפעם היו שולחים שליחים לכל הסביבה כדי שכולם ידעו שבית דין קידש את שהעדים באו לבית הדין היו מקדשים את החודש. לאחר שקידשו את החודש, - האמורא, שהיה דור עשירי להלל הזקן – את הסדר הנהוג כיום אחת טעו בבבל ואכלו ביום כיפור. ומחמת טעם זה, בראש השנה אפילו בארץ ישראל עושים שני ימים, וזאת משום שראש השנה הוא בתחילת החודש ממש, בשונה משאר המועדים שזמנם הוא במהלך ימי החודש. בכל העולם שנוהגים לעשות יום טוב שני בכל המועדים, ובארץ ישראל רק דברי חבירו אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין. ולפיכך מוסכם הוא לכך שני סיבות: א. שמא יחזור הדבר לקלקולו. ב. אין בית דין רשאי לבטל את שיש כל מיני אמצעים להודיע וכו'. בכל זאת ממשיכים את מנהג חז\"ל. ויש לארץ יראה איך שעד ימינו אנו ממשיכים את מנהג שני ימים טובים, למרות והנה הלכה היא שדיני יום טוב שני הינם כיום טוב ראשון, ומי שיהיה בחוץ בראש השנה. ב. תקנת חכמים אינה ספק ועוד, וכיצד מברכים הנוהגות באותו יום טוב, כגון בפסח ברכת מצה ומרור וכו', וכן ברכת שהחיינו ולכאורה הלא ביום טוב שני צריכים לברך ברכות, קידוש והבדלה, וכל ברכות ]שמברכים אותה גם בלילה הראשונה וגם בלילה השני[ דנה בזה, ומבארת בזה שתי תשובות. ויש מחלוקת בראשונים בביאור אותם הלא אין זה אלא ספק ברכות, והדין שיש להקל. והגמרא במסכת שבת (כג.) מצד הודאי או מצד הספק, כיון שהתורה אמרה 'ועשית ככל אשר יורוך' חובה תקנת חכמים, וכיון שתקנת חכמים היא אין אנו חוקרים מפני מה היא כן, אם דברי הגמרא, וכיצד היא ההלכה למסקנא. לפי ביאור אחד יום טוב שני הוא עלינו לקיים את דבריהם. ממילא אין זו נחשב לספק, אלא לתקנת חכמים. ולפי צד זה יש כמה נפקא מינה להלכה, כגון בבדיקת חמץ, שלכאורה היא ברכה על הספק, שהלא שמא לא ימצא חמץ, אלא כיון שחכמים תיקנו לבדוק, הרי שזו תקנה של ודאי ואין זו ספק. וכמו כן בדיני כתמים יש בזה דיון רחב, הרבה דין ודברים בדברי הרמב\"ם והרא\"ש וכו', כשהשאלה הגדולה היא מה ועד ליל, ולמדנו ביסודיות את ההלכות, וכשהגענו לנושא הזה, היה לי עימו שבאותם שנים שערך את ספרו זה זכיתי ב\"ה לשבת עימו בחברותא מבוקר ואכמ\"ל. וזכורני שכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את ספרו הגדול 'טהרת הבית', הפשט ברמב\"ם, וזו שאלה לא פשוטה כלל. ההסבר השני שמבואר מהגמרא, שאם יאמרו שאסור לעשות מלאכה אך מאידך לא מקדשים על היין ולא מברכים \"אתי לזלזולי ביה\", שמחמת כן יבואו לזלזל ביום טוב שני. ג. קבורת המת ביום טוב שני מחמת סיבות אלו תיקנו חכמים שדיני יום טוב שני הוא כדיני יום טוב ראשון, שלושה ימים כשהוא עם שבת, והמת נפטר בתחילת בחג, הוא מאוד קשה שלא יעשו הלויה וקבורה ביום טוב שני כלל. אכן כשהיום טוב נמשך על פני והוא התיר להם. והגאון רבי משה פיינשטיין זצוק\"ל תיקן בארצות הברית ושאלוהו אם מותר לנסוע ברכב לצורך ההלויה וקבורת המת ביום טוב שני, מכשולות, וכגון בקהילה אחת, שבא לשם רב חדש שלא הכיר את הנושא כלל, המתים ביום טוב שני. אכן יש מקומות שנוהגים להקל בזה, אך יש מכך הרבה זה אינו כל כך פשוט, וברוב קהילות העולם כיום אין נוהגים לקבור את והדין היחידי שחכמים הקלו ביום טוב שני הוא לענין קבורת המת. וגם נושא למשוך כל כך הרבה זמן ללא קבורה, אך עדיין ברוב הקהילות מקפידים בזה. ד. \"יומא אריכתא\" וכשם שהוא הדין לגבי שני ימים טובים של גלויות כן הוא הדין לגבי שני ימי ראש השנה. שאין הבדל בין קדושת היום הראשון ליום השני. אכן ישנם דינים לרפואת הרב רפאל ישראל בן עישה שליט\"א בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו 'ביצה שנולדה (ביצה ב.)שראש השנה שונה בדינו מימים טובים אחרים, וכגון: ביום טוב אסורה' והדין הוא שאם נולדה ביום טוב ראשון אין אוסרים אותה ביום טוב שני של גלויות והטעם מבואר בגמרא שכיון שיום טוב שני הוא אולם אם היום הראשון אינו יום טוב אזי שהיום השני הוא היום טוב, והרי מספק, לפיכך אם היום הראשון הוא יום טוב הרי שהיום השני הוא יום חול, היא כביצה שנולדה בחול. וכמו כן במלאכת צידה, שהנה צבי שניצוד ביום היום בישראל לא שוחטים צבאים, [ טוב אסור לשוחטו משום שהוא מוקצה . והיינו כיון ]ובארצות הברית יש מקומות שמותר ויש שחיטה כשרה של צבי שלא היה מזומן לשחיטה מערב יום טוב, אבל אם היה לו את הצבי הזה מערב יום טוב יכול לשוחטו ביום טוב. והנה אם ניצוד ביום טוב ראשון מותר לשוחטו ביום טוב שני, מאותה הסיבה של ביצה שנולדה. וכמו שנתבאר. לעומת זאת בשני ימי ראש השנה, גם ביצה שנולדה ביום הראשון, וגם צבי שניצוד ביום הראשון יהיו אסורים ביום השני, כיון שבשני ימי ראש השנה ההתייחסות היא שהם \"יומא אריכתא\", ולכך אומרת הגמרא 'נולדה בזה השנה הוא \"יומא אריכתא\" היינו לחומרא בלבד, אך לקולא אין אומרים כן, אסורה בזה, ניצוד בזה אסור בזה'. אולם כל מה שאומרים ששני ימי ראש ולהלן יבואר. ה. לא בירך שהחיינו בהתקדש החג לברך עד סיום החג, יש לו תשלומין, כגון בסוכות יכול לברך שהחיינו עד יום הנה בכל יום טוב ראשון מברכים ברכת שהחיינו בקידוש, ואם לא בירך יכול הושענא רבא. אולם בפסח הדין שונה משום שיכול לברך רק עד סיום אמירת ההגדה, ולאחר מכן אינו יכול כיון שאמרנו בהגדה \"והגיענו ללילה הזה\", וברכה זו מופיעה בגמרא כברכת שהחיינו, ואלמלא ברכה זו היה יכול להשלים ליל שבועות, ליל שמחת תורה שנחשב לרגל בפני עצמו. ולעניין ראש השנה את ברכת שהחיינו כל שבעת ימי הפסח. ו'יום טוב' היינו ליל פסח, ליל סוכות, דנה בזה ומסיקה, שגם בראש השנה ויום (מ.)ויום הכיפורים הגמרא בעירובין הכיפורים מברכים שהחיינו למרות שהם ימי הדין. ו. מצות קידוש ביום הכיפורים לענין יום הכיפורים יש דיון בענין זמן הברכה שהרי אין מקדשים על היין. כותבים בפירוש ]ריטב\"א, רי\"ד עירובין שם[ שיש מצות קידוש בתפילה. ויש מהאחרונים שהסתפקו בדין זה, והגאון רבי אמנם כמה מרבותינו הראשונים שלמה קלוגר וכן החתם סופר ועוד, הוכיחו מדברי רש\"י שסבירא ליה שיש לפיכך זמנו הוא בתפילה, וכבר נדברנו בנושא בעבר באריכות. ולכאורה שם מצות קידוש ביום הכיפורים ככל שאר שבתות ומועדים, וכיון שאין קידוש הוא המקום לברך. את היין, והגמרא דוחה זאת משום \"דאתי למיסרך\", שתצא מזה תקלה שהילד ושם הגמרא דנה שאולי יקדשו על היין ויברכו שהחיינו, ויביאו קטן שישתה יבוא לחשוב שמותר לשתות ביום הכיפורים. לעצמינו שהילד הקטן הזה יגיע לאיזו קהילה של עמי הארצות, והוא יאמר לצערינו עם ישראל נמצא בגלות, ושרויים בצרות ונפוצים בכל עבר, ונתאר להם מגירסא דינקותא שעושים קידוש ביום הכיפורים שהלא הוא שתה את הכוס בילדותו. ויבואו לכלל טעות לשתות ביום הכיפורים רח\"ל. ז. ברית מילה ביום הכיפורים היין, שיש ראשונים שסוברים שאין לתת לקטן לשתות מחמת אותו הטעם כאשר חלה ברית מילה ביום הכיפורים יש מחלוקת בראשונים לגבי שתיית ואומרים שהלא הגמרא מדברת על יום הכיפורים שחל בכל שנה, וממילא של יין הקידוש \"דאתי למיסרך\". אולם יש ראשונים אחרים שדוחים דבריהם, יבואו לכלל טעות, אולם בברית מילה אין בכל שנה ביום הכיפורים, ואין את החשש של אתי למיסרך. וכמו בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' מאז שהוקם בית המדרש היו כאן רק שני בריתות ביום הכיפורים. פעם אחת לפני הרבה שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הסנדק, הוא היה מתפלל כאן בקביעות. וכמו כן יש אומרים סברא זו לחלק לגבי תשעה באב ביום ראשון, שלא חל כך בכל שנה, וממילא אין את החשש של אתי למיסרך, וסוברים שיש לתת לקטן לשתות יין של הבדלה. ולהלכה למנהג הספרדים אין מברכים על הכוס כלל בברית מילה שחלה ביום הכיפורים, אלא מברכים ברכת 'אשר קידש ידיד מבטן וכו'' ללא כוס. ואכן לגבי תשעה באב יש סתירה בדברי מרן השלחן ערוך. הרמב\"ם סובר שבכל התעניות אם יש ברית מילה עושים ללא כוס, אולם אין המנהג כן, אלא בשאר תעניות קטן שותה את הכוס, וביום הכיפורים ללא כוס כלל וכמו שנתבאר. ח. אין דרך הרמב\"ם להביא מנהגים שאינם מהגמרא דרך אגב, הגמרא שמביאה את ברכות המילה אינה מזכירה שצריך לברך את בשמים בברית מילה, ונוהגים לברך עליהם לאחר ברכת הגפן קודם ברכת רק מנהג. פעם הייתי באיזה מקום, ודיברו על כך שיש עדות שנהגו להריח הברכות על הכוס, וכן הוא ברמב\"ם בהלכות מילה, שלא נזכר כוס כלל. וזהו 'אשר קידש ידיד וכו''. ושאלו אותי על המקור למנהג הזה, ואמרתי שהוא מנהג קדום מאוד בגאונים ובראשונים לברך על הבשמים בזמן המילה. והיה שם אחד שאמר שהמנהג הזה כתוב ברמב\"ם, והשבתי לו שיסלח לי אך אין זה כתוב ברמב\"ם, והוא התעקש על כך שהדברים אכן כתובים ברמב\"ם ושהוא ראה אותם 'במפורש'. והוא רץ מהר לספריה וחיפש ברמב\"ם, לבסוף הוא חזר ואמר לי שהאמת היא שאין כתוב ברמב\"ם לעניין ברית מילה אלא לעניין ברכת האירוסין. והאמת שגם שם לא מוזכר הנושא הזה, ואין דבר ברכות המילה, והיאך יזכיר בשמים?! ומתשובות הרמב\"ם נראה שכבר אז כזה ברמב\"ם כלל. משום שהרמב\"ם לא מזכיר את מנהג ברכה על הכוס בזמן נהגו לברך על הכוס בברית מילה, שהרי שאלו אותו שם מה יעשו עם ברכת שאינם מופיעים בגמרא. מה שאין כן בשבע ברכות ובברכת האירוסין שמובא הכוס בתעניות, ומוכח שנהגו בזה בזמנו. אך הרמב\"ם אין דרכו להזכיר מנהגים בגמרא שיש לקיימם על כוס, גם הרמב\"ם מביאם להלכה. ט. זמן אומרו אפילו בשוק 'הלכתא זמן אומרו אפילו בשוק'. והיינו שאם לא בירך בכניסת יום ניהדר לדידן, ביום הכיפורים מברך שהחיינו אך כיון שאין כוס אומרת הגמרא (עירובין שם) ואינו בבית הכנסת וכיו\"ב. והדין הזה הוא בכל המועדים שאמנם צריך לברך הכיפורים שהחיינו יכול לברך בכל מהלך היום עד צאתו, ואפילו כשהוא בדרך שהחיינו על הכוס, אך אם לא בירך על הכוס יכול לברך את ברכת שהחיינו סתם כך כל זמן שהוא עדיין במועד. י. שהחיינו בזמן הדלקת נרות של המועדים יש בעיה לברך שהחיינו, וביום הכיפורים הוא יותר קשה. שהנה יש נשים שנוהגות לברך שהחיינו בזמן הדלקת נרות, והנה בזמן הדלקת הנרות היום טוב או השבת, או תוספת יום הכיפורים. שיש אומרים שדי במחשבה יש שיטות שונות בראשונים כיצד מקבל בכל שבתות ומועדים את תוספת בלב. ולגבי תוספת יום הכיפורים, יש אומרים שמספיק שסיים את הסעודה מפסקת ואינו רוצה להמשיך לאכול. ויש אומרים שאינו מקבל את התענית עד שיאמר בפיו שהוא מקבל עליו את התענית, וכן היא דעת מרן השלחן ערוך שאם (שם) ולהלכה כותבים הפרי חדש והב\"ח והגאון מוילנא (סימן תרח ס\"ג). ועל כל פנים, הטוב הוא שמראש יאמר שאינו מקבל עליו את התענית עד קיבל בליבו את תענית יום הכיפורים יש לחוש למחמירים ולהימנע מלאכול. שלא מקבל עליו בפיו את התענית. אבל יש שיטה נוספת בראשונים שסוברים שאפילו אמירה בפה אינה תופסת אלא אם כן בירך ברכת שהחיינו, או שקידש על היין או שהתפלל ערבית, כיון שאמר משהו בלשון של ברכה הרי הוא מקבל עליו בזה את התענית. וכן היא (על מסכת עירובין ) והריטב\"א, והמאירי, והרשב\"א (תענית פ\"אדעת בעל המאור והרא\"ה, והאורחות חיים, והכל בו ועוד ראשונים, ולמרות שרוב הראשונים שם) סוברים כן, מרן השלחן ערוך לא תפס כן להלכה. והנה, אשה שמברכת שהחיינו קודם הדלקת הנרות, ולאחר מכן תדליק, הרי office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א היא מקבלת עליה את יום הכיפורים בברכת שהחיינו, והדלקת הנרות אינה כי אם חילול היום הקדוש. וזה הוא לדעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הידועה שיש לברך על הנרות קודם ההדלקה. אולם גם לבני אשכנז וקהילות מסוימות בין את נעליה מקודם לכן. והמבואר, שהדרך היחידה לברך שהחיינו על הדלקת שהיא מברכת שהחיינו היא מקבלת עליה את קדושת היום, וצריכה להחליף הספרדים, שמברכים על הנרות לאחר ההדלקה, צריכה היא לדעת שברגע נרות יום הכיפורים, היא במידה והיא מדליקה ולאחריה היא מברכת, וכן כשכבר נעלה את נעלי הבד מקודם. אך הטוב הוא שיברכו יחד עם כולם בבית הכנסת בזמן אמירת 'כל נדרי'. יא. הפסק בין ברכה לאכילה ואם היא מברכת קודם ההדלקה יש עליה עוד בעיה, שהרי ברכת שהחיינו כאשר באה בין ברכת ההדלקה למעשה ההדלקה בפועל, הרי שזו הפסק בין שהלא היא בירכה שהחיינו בהדלקת נרות והוא הפסק בין ברכה לאכילה. מברך שהחיינו, לכאורה אינה יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו של בעלה נוסף, שהנה כשהבעל בא לביתו ומקדש על היין, ומברך על היין ולאחריו הברכה למעשה המצוה. ולגבי ברכת שהחיינו בשאר המועדים יש בזה קושי והדבר דומה למי שמקדש על היין ולפני שטועם מן היין שומע את חבירו הפסק בין ברכה לאכילה. ואפילו מילה אחת היא הפסק ואסור לאומרה. וכך שמברך ברכה אחרת הרי אסור לו לענות אמן על ברכת חבירו שהרי הוא פוסק המשנה ברורה וראייתו היא מהא שאסור לענות אמן בין ברכה לאכילה. ומשכך, הטוב ביותר הוא לברך שהחיינו כמנהג כל קהילות ישראל, שבימים טובים ישמעו את ברכת שהחיינו בקידוש, וביום הכיפורים יברכו בבית הכנסת. ואם אינה הולכת לבית הכנסת שתברך שהחיינו בשם ומלכות בביתה לאחר שנעשה לילה. יב. שהחיינו על תקיעת שופר ביום השני גם בלילה השני של ראש השנה, וכשם שבכל יום טוב שני של גלויות מברכים ולעניין ברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה, מנהגינו שמברכים שהחיינו ברכת שהחיינו גם בלילה השני. אכן מנהג האשכנזים שגם על תקיעת שופר הראשון על השופר ולא ביום השני. ואכן הפוסקים דנים מפני מה לא נהגו ביום השני מברכים שהחיינו, ולעומת זאת הספרדים נהגו לברך רק ביום לברך, שמה הבדל יש בין ברכת שהחיינו בקידוש שמברכים בשני הימים, שמברכים שהחיינו על היום גם ביום השני, כן עלינו לברך על המצוה גם ביום לברכת שהחיינו בתקיעת שופר שמברכים רק ביום הראשון. שעד כמה השני. יג. דעת מרן ברורה שמברכים שהחיינו ביום השני השני, אולם לגבי יום שני של ראש השנה יש בזה מחלוקת. ויסוד המחלוקת ולעיל נתבאר מפני מה מברכים שהחיינו ביום טוב שני של גלויות גם ביום הוא, האם נאמר ששני ימים אלו הינם כיומא אריכתא, ומחשיבים את שני ימי ראש השנה ליום אחד, כיון שבירך ביום הראשון הרי שברכתו עולה גם ליום השני. או שמא יש לומר, שעדיין ראש השנה נחשב לשני ימים. כותב להלכה: 'בקידוש ליל שני מניח פרי חדש (סימן תר ס\"ב) מרן השלחן ערוך ואומר שהחיינו, ואם אין מצוי פרי חדש עם כל זה יאמר שהחיינו'. עכ\"ל. ־והרמ\"א מוסיף 'או בגד חדש'. והנה ודאי הוא שיש להניח שמרן אינו מסו קודם הטעימה מברך שהחיינו על פרי חדש שנמצא על השלחן, הלא הוא ודאי צריך לברך שהחיינו, הרי הוא כמי שמקדש על היין בביתו, ובסיום הקידוש פק בזה שיש לברך שהחיינו ביום השני, והטעם הוא שהרי אם יש צד שאינו הפסק. וכמו כן הוא בנידון דידן, שאם נאמר שברכת שהחיינו באה על הפרי מוכרח הוא שדעת מרן ברורה שעלינו לברך שהחיינו גם ביום השני של ראש החדש או על הבגד החדש, הרי שהוא עושה הפסק בין הברכה לשתיה, ממילא השנה, וכמו שמברכים בכל ימים טובים של גלויות. ויש להוסיף על כך שאמנם רבינו האר\"י סובר שלא צריך פרי חדש כלל, אך אין מה לפסיד בזה ללכת אחר דעת מרן, במיוחד בתקופה זו של השנה שיש הרבה פירות חדשים, כגון חבושים ושאר פירות הדר. וכן רימונים, אמנם אנו צריכים אותם לברך עליהם בתוך הסעודה כדי לומר עליהם 'יהי רצון', אך אם אין לו פרי חדש אחר יכול להניחם על השלחן ולכוון בברכת שהחיינו עליהם. יד. ברכת שהחיינו על יין חדש יש לכאורה 'פטנט' כיצד לברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה לכתחילה, אכן כיום לא נהגו לברך שהחיינו על היין, כיון שאיננו חדש מבציר חדש, והוא עדיין לא שתה מן הבציר של שנה זו, שעליו לברך וגם בכל שבת אם יעשה כן יתחייב בברכת שהחיינו בקידוש. והוא, שיקח יין [ שהחיינו על היין הזה , ממילא ]יודעים מה יש בו וממתי הענבים הללו באו, ועוד פרטי דינים בזה אפשר ויכול לקחת את היין החדש ובשבת או ביום טוב יקדש עליו ויברך שהחיינו על היין. כותב חידוש גדול שלא נכון לעשות כן (סימן תרח סק\"ג) אולם המגן אברהם לקחת יין חדש, כיון שמסתמא שיש לו יין ישן, וכנראה שהוא יין יותר משובח, והנה אם יש לו יין חדש שברכתו שהחיינו ולעומתו יש יין ישן, ודאי הוא שעליו לברך ברכת הגפן קודם על היין הישן כיון שהוא הרי יותר משובח. טו. קדימה בברכות בפרי חדש ופרי שבעת המינים ולעומתו יש תמרים וכיו\"ב משבעת המינים, ויש שאלה מה עדיף, הפרי החדש אני למדתי מדברי המגן אברהם לנידון אחר, באם יש לאדם פרי חדש, שברכתו שהחיינו, או שמא הפרי משבעת המינים קודם. ובשלחן ערוך פסק שפרי משבעת המינים קודם לחביב. ולפי המגן אברהם, ומה שמשמע מדברי השלחן ערוך, יש להניח שפרי שהוא משבעת המינים קודם אף לפרי חדש שיש עליו ברכת שהחיינו. הביא משם רב (על הלכות ברכות) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה אחד שכתב, שאם יש לפניו פרי שהוא חדש ולעומתו יש פרי שהוא משבעת מצאנו באף אחד מהפוסקים הקדמונים שיש עדיפות על פרי שהוא חדש ויש המינים, שהפרי שיש בו ברכת שהחיינו קודם. ואני אינני מבין זאת, שהלא לא בו ברכת שהחיינו שהוא עדיף על פני שבעת המינים. ולדעת הרמב\"ם יותר מהשני, יש מחלוקת בראשונים בזה, אולם שיטת הרמב\"ם וכן פסק מרן השני. והנה כאשר יש לפניו שתי מיני פירות שברכתם העץ, והאחד חביב פירות שברכתן שוה, ובנידון שם שתיהם הם יין רק אחד חשוב יותר מן שיש להקדימו על פני פרי שיש בו שהחיינו, אך בדבריו מדובר דוקא בשני ואמנם דברי המגן אברהם נסובו על נושא אחר, שכאשר יש לפניו פרי משובח [ השלחן ערוך שעליו להקדים את החביב ולברך עליו ראשון . אם כן יש לומר, ]העדיפות של חביב היא אף על פני פירות משבעת המינים שכיון שאחד מהם חביב יש להקדימו, הוא הדין כאשר יש יין ישן שהוא ודאי שיסוד דברי המגן אברהם הוא על פי מה שנפסק בדברי מרן השלחן ערוך, יותר חביב שיש להקדימו אף על פני היין החדש. יקח יין חדש הוא לכאורה ייצא מן המחלוקת, ולמרות זאת המגן אברהם אומר ונראה עוד, שלמרות שהמגן אברהם דיבר על הקידוש של ראש השנה, שאם שאין כל עדיפות לפרי חדש על פני הפרי החביב, כל שכן לגבי הנידון באם יש לפניו פרי חדש וכנגדו יש פרי שהוא ממין שבעה שאין עדיפות לברך על הפרי החדש שהחיינו לפני הפרי ממין שבעה. טז. יקנה\"ז ולאחריה ברכת קידוש, לאחריה יברך על הנר, ואחר כך את ברכת ההבדלה – שבת כדי שיוכלו לברך בורא מאורי האש, ובקידוש יברך קודם ברכת הגפן, השנה יש קידוש מיוחד 'יקנה\"ז'. ראשית כל יש לדאוג שיהיה נר שידלק מערב הראשון של ראש השנה חל בשבת, ויש לשים לב שבלילה השני של ראש על השלחן, אולם אם אין לו עדיין הוא מברך שהחיינו בקידוש. השנה הזו יום נתבאר שבקידוש של יום השני של ראש השנה המנהג הוא להניח פרי חדש המבדיל בין קודש לקודש, ולבסוף ברכת הזמן – שהחיינו. ולגבי הנוסח של ברכת ההבדלה הוא: \"בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך\". וזה אומרים גם בתפילה. ויש סידורים שיש שם בלבול בניקוד של ברכה זו, וצריך לשים לב לזה. יז. הכנה מיום הראשון ליום השני קודם זמן רבינו תם ומסקנת הדברים היא שאמנם שני ימים טובים של ראש השנה הם כיומא אריכתא, אך אינם כן אלא לחומרא בלבד, וממילא כשם שביום טוב שני בחוצה לארץ אסור לבשל מיום הראשון ליום השני, כן הוא הדין ביום טוב וישנם דברים בודדים ממש שניתן לעשותם, כגון להוציא מן המקרר מאכלים של ראש השנה הראשון לשני, שאסור לבשל ולהכין מיום טוב אחד למשנהו, שיפשירו לבנתיים עד הלילה. והשנה שיום טוב הראשון חל בשבת קל וחומר במוצאי שבת, וכגון יום טוב של פסח בשנה הזו שחל במוצאי שבת שאסור שאסור להכין מהיום הראשון ליום השני. וכן הוא הדין בכל יום טוב שחל אכן להכין ולעשות כל מלאכה בשבת לצורך החג, אלא רק מצאת הכוכבים. יש לדעת שאין להחמיר בזה כרבינו תם בכל מלאכות שהן דרבנן, כגון בהכנה וכיו\"ב, שמותר לעשותם כבר מזמן צאת הכוכבים של הגאונים. אנחנו נוהגים לקיים תשליך גם בשבת, כיון ואצלנו בבית הכנסת, זה שנים שאנו נוהגים לקיים שיעור מיוחד שמתחיל מיד [ ,שיש כאן עירוב ואנו סומכים עליו, אכן האשכנזים מנהגם לעשות תשליך ביום לאחר התשליך ביום טוב הראשון , ואנחנו משתדלים שהשיעור יימשך ]טוב שני כאשר היום הראשון הוא שבת לכל הפחות עד צאת הכוכבים של הגאונים, וזאת כדי שעד שיתפללו ערבית וכו' יעבור זמן רבינו תם. והשנה נוסף עוד טעם שיש לאחר את התפילה משום שיש גם סעודה שלישית, וצריך לתת ריוח בין הדבקים שיוכל לקיים את כל הסעודות כראוי. יח. תפילת נץ החמה בראש השנהבראש השנה אנו משתדלים מאוד להתפלל בנץ החמה, ויש לכך כמה טעמים, החמה, וכן עושים כן משום המנהג שלא לישן ביום ראש השנה וכשמתפללים 'יראוך עם שמש' שראוי הוא מאוד שביום הראשון של השנה להתפלל בנץ בנץ צריכים לקום עוד קודם עלות השחר. אכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא נהג להתפלל בנץ החמה בכל ראש השנה, אבל היה מתפלל בשש וחצי שהוא סמוך לנץ, כך שבאופן טבעי כל מי שבא לבית השחר, אין זה נורא כל כך ואין בזה את אזהרת הזוהר שמזלו ישן, כיון שהוא הכנסת קם בעמוד השחר בערך. והיה אומר, שמי שהמשיך לישון לאחר עלות המשיך את שינת הלילה שלו. אך ודאי שאם יש ביכולתו לקום בעלות השחר כך הוא הראוי. יט. ישועת ה' כהרף עין הערת המערכת: כאן עבר מורינו הרב שליט\"א לדבר על תפילות ראש השנה היכן כתוב המילים \"תשועת ה' כהרף עין\"? ואספר לכם דבר מעניין, היה בבית הכנסת בצל מגיפת ה'קורונה', כאשר בסיום דבריו הוסיף: מי יודע פעם שופט בבית המשפט העליון ושמו היה מישאל חשין, והוא היה אנטי דתי גדול, והיה מתגורר ב'רחביה' בשכנות לאאמו\"ר. והנה בוקר אחד הוא בא לביתינו ודפק בדלת וביקש לשאול את אאמו\"ר שאלה, ואמר לאאמו\"ר ה' כהרף עין', ולא מצאו. היה זה טרם עידן המחשבים. ואמר שחיפשו בכל שאתמול ישב עם כמה מלומדים ודיברו היכן כתובות המילים הללו 'תשועת התנ\"ך ולא מצאו. אאמו\"ר חייך אליו ואמר לו \"אין מילים כאלה בתנ\"ך כלל\" אתמול, כי אין. קוה אל ה' כי הוא יוציא לך יש מאין. ותשועת ה' כהרף עין. קדומות מתקופת הגאונים: \"בן אדם אל תדאג ליום מחר, כי עדיין. ולא ליום והמילים הללו מוזכרות באחד מהקדמות הפיוטים של הסליחות, והם מילים אמן כן יהי רצון."},{"filename":"68.pdf","content":"טעמי מצות אכילה בערב יום| זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת| 'בדבר מערכת הכשרות בד\"ץ 'יחוה דעת נושאי השיעור: תענית חלום | ההבדל בין נדר לשבועה| מצות אכילה ביום הכיפורים - מדאורייתא או מדרבנן| לקיחת תוספי תזונה להקלת הצום| הכיפורים אכילה לשם שמים| בערב יום הכיפורים20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת נצבים - וילך אלול תש\"פדיני ערב יום הכיפורים ז נמסר י| 68 'גליון מס לקראת הימי הנוראים מלבד מה שמשתדלים אנו להימנע מעבירות, אנו פועלים לאסוף זכויות. ולפעמים עוברים על ידינו דברים חמורים שאיננו שמים לב אליהם, ופעמים שאף חושבים שמקיימים הם מצוה ובפועל עושים איסורים. ובכל מהלך החיים צריך לבחון את עצמו היטב על מעשיו. ויש לכך דוגמא חשובה שיש לה השלכה חשובה לכל ימות השנה. מרן השלחן ערוך כותב (סי' תקפג ס\"ב) שבראש השנה לוקחים ראש של כבש ואומרים 'יה\"ר וכו' שנהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק אבינו'. ומי שראה לקיים את המנהג הזה, ויש ביקוש גדול לראש של כבש בתקופה זו ואין כבש יודע שגופו מלא שומן אך ראשו קטן יחסית, והנה כיום כולם ב\"ה רוצים הקומץ משביע את הארי, ומשכך שוחטים כבשים רבים מכל ימות השנה, ומייבאים הרבה מחו\"ל. וכמובן שכאשר השחיטה מרובה יותר יש לחשוב על כל פרט ולא להזניח אף הלכה, וזה בסדר. אך בפועל 'פחז כמים אל תותר' ומרוב המהירות והבהילות לספק ראשי כבשים לציבור פעמים שבאים לידי פזיזות ומהירות שאחריתה מי ישורנו! ולכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתריע גם ראש של בקר, שבשרה הוא הרבה יותר זול, ויש שם כמות גדולה יותר של ברבים שאין זה מצות עשה מן התורה לאכול ראש של כבש, אפשר לאכול בשר, ואין חששות של כשרות כמו ראש של כבש, כיון שניתן להשיג בשר ראש של בקר חלק בית יוסף בשפע. כיון שיש הרבה יותר בשר בקר חלק מאשר בשר כבש. ובמשך שנים רבות אאמו\"ר לא היה אוכל ראש של כבש בליל ראש השנה, רק ראש של בקר. וכך היה מורה לרבים, והיה מודיע גם שלא לומר שהוא זכר לעקידת יצחק. בני אשכנז נוהגים לאכול ראש של דג, ובזה יש מעלה לכאורה שהרי אפשר לומר על זה \"שנפרה ונרבה כדגים\". הספרדים לא נהגו לאכול ראש של דג דאגה. אכן כתבו האחרונים (הגאון רבינו חיים פאלאג'י בספר רוח חיים סי' בראש השנה משום שכתוב בספר נחמיה (יג, טז) \"דאג\" והוא נשמע לשון תקפג סק\"ה וראה עוד בספר כף החיים שם סק\"ט) שאם חל ראש השנה בשבת, מי שהרגלו כדעת המקובלים לאכול דגים בראש השנה שחל בשבת, שיאכל גם בליל שבת זו דג, ואין לשנות. והעיקר שהמנהגים לא יהפכו למכשול, הרי אנחנו רוצים לחפש טוב לעצמינו ולא להזיק. ועל כך אמרו חכמינו (אבות והנה בתקופה האחרונה לאחר הרבה לבטים, ומתוך מחשבה ורצון לספק פ\"ב מ\"א) 'הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר מצוה כנגד הפסדה'. לציבור מזון כשר למהדרין מן המהדרין הקמתי את מערכת הכשרות בד\"ץ 'יחוה דעת'. והשקענו הרבה מחשבה בעניין הזה. של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל האמיתיים, תלמידי חכמים מבוגרים ומנוסים שיצקו בבד\"ץ 'יחוה דעת' פועלים כמה מתלמידי החכמים מופלגים שהם תלמידיו מים על ידיו, ולמדו עמו הרבה תורה, והוסמכו על ידו לרבנות. והם המה ראשי שליט\"א שהוא תלמיד חכם מופלג, אשר במשך שנים רבות לא משה ידו מתוך הבד\"ץ, כאשר בראשם עומד ידיד נפשי הגאון הגדול רבי ישראל מאיר יונה ידו של אאמו\"ר. והסוחרים היו אומרים לנו 'נו, חבל על כל יום שעובר...' אך אנו לא הזדרזנו כמו כן כשהתחלנו בשחיטה של בשר ועופות בדקנו הרבה ולקח לנו הרבה זמן, ובדקנו שהכל הולך לאשורו. ועל כל צוות של שוחטים מינינו מפקח נוסף .]מה שאינו בנמצא במערכות כשרות אחרות[ שיבדוק והנה כיום יש מכונות גדולות מאוד שחלקם מתבצע אוטומטית וחלקם – ולדוגמא בדקנו את כל המסלול של מליחת הבשר, שיש בה הרבה הלכות. לתקן. ודוגמא לכך היא ההלכה שבמליחה צריך קודם להשרות את הבשר או כבר שנים, ועם כל זאת בדקנו את הדברים וראינו שגם בדיני מליחה יש מה ידנית. ואמנם ב\"ה למדו הלכות מליחה, ויש מסלול של מליחה שפועל כך העוף במים, ולאחר מכן מנערים אותו ומולחים אותו. ושם יושבים שני גויים הכיוונים ומיד לאחריו השני עושה גם כן כך, ועל ידם יושב משגיח המפקח על בכפפות, וכשהעוף יוצא מן המיכל של המים, האחד מיד מולח אותו מכל כל עבודתם ודואג שימלחו כל עוף כמו שצריך. מיכל המים והמיכל מתמלא דם, אם כן המים במיכל של המים נעשים אדומים ואחד מן הבד\"צים עורר שלכאורה יש כאן בעיה, שהלא העוף נמצא בתוך מרוב דם, ממילא כשהעוף יוצא עדיין יש דם שדבוק בו. ואמנם אין בזה כל בעיה בהלכה. אך אם רוצים להחמיר בזה יש לזרז את תחלופת המים שבמיכל. אכן זה כרוך בעלויות נוספות. והנה כאשר ביקרנו באחת מן המשחטות בארץ ראינו שהמציאו רעיון להתגבר לרפואת הרב רפאל ישראל בן עישה שליט\"א בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו על החשש הנ\"ל, והוא שיש כמין ממטרה שמתיזה זרם מים חזק על העוף או הבשר לפני שמגיע אל המליחה בעצמה, ומיד לאחר ההתזה הזו בא הממונה הגוי ומולח את העוף או את הבשר. אולם דא עקא שלאחר כמה דקות בדקנו את העופות שנמלחו, וראינו שכמעט ואין מלח על העוף! וגם כשפתחנו אותו כך היה שכמעט ולא היה עליו מלח. והתברר שכיון שהם מולחים את העוף מן המים קודם המליחה, ואם רוצים לעשות המצאה כזו להתיז מים על וממילא מליחה זו אינה מליחה. הרמ\"א בהגה כותב בפירוש שיש לנער את העוף מיד לאחר שטיפתו, והעוף רטוב כולו, המלח שמולחים אותו נמס מיד, העוף יש לעשות זאת בריחוק מה מן המליחה, כדי שעד שיגיע העוף לשלב המליחה הוא יהיה יבש מן המים. הנה לנו שעדיף היה לבטל את אותו רעיון שהוא לחומרא, ולקיים את המליחה שכמות הדם המתערבבת במים במיכל היא כמות מועטה לעומת המים ואין תחלופת המים בתוך המיכל, וגם אם לא אין בזה כל חשש מצד ההלכה, משום כפי הנהוג להשרות את העוף או את הבשר במיכל של מים, ורק להאיץ את לחשוש לזה. וזו רק דוגמא קטנה לחשיבות מערכת הכשרות. קודם השחיטה, שבשחיטת עופות אם הסכין מהודרת, על פי רוב אין כל כמו כן בשחיטת בשר בקר ההקפדה חשובה אף יותר. וכגון בבדיקת הסכינים חשש, כיון שבדרך כלל אין תקלות תוך דקות מועטות. וגם בלאו הכי במערכת ערוכים לשחיטה. אולם כששוחטים בקר, פעמים רבות השחיטה פוגמת את בפועל, וחצי בודקים את הסכינים ומשחיזים אותם. וכשמתחלפים הם באים הכשרות בד\"ץ 'יחוה דעת' השוחטים מתחלפים כל חצי שעה, חציים שוחטים הסכין, וכגון שהסכין פוגעת בעצם ונפגמת מיד, ולכן צוות שיוצא לשחיטה צריך להצטייד במלאי רב של סכינים. ועליהם לבדוק ולתקן את הסכינים כראוי כבר מיום קודם. שם ראש צוות ירא שמים, שידע להנהיג את הצוות ולקבל החלטות, ואנחנו צריך שיהיה בודק פנים מצויין, וצריך גם שיהיה מפקח ראוי, וכמו כן צריך לאין ערוך, אך לא פחות חשוב הוא נושא הסכינים, ולכן בכל צוות של שוחטים וכיום אנשים מדברים על הנושא של סירכות ובדיקת הריאות, ואכן הוא חשוב הוספנו מעבר לכל האמור, מפקח נוסף, וכמו בעופות כך גם בבשר. חלק מהחלב בבקבוק, האברך חרה לו על כך, ולמחרת כשהגיע כתב על בקבוק הכולל, בצהרים כשפתח את המקרר וראה שמישהו חמד לו את החלב ולקח על איזה כולל, שאחד מהאברכים הביא מביתו קרטון חלב והניחו במקרר של חשובים כל כך, אך את הדברים החשובים באמת אנו מזניחים. וכמו שמספרים וצריך לדעת מכל העניין הזה, שפעמים ואנו מקפידים על דברים שאינם החלב \"פרטי\". אולם כשבא בצהרים ראה ששוב פעם, כמו אתמול כך היום, בדעתו רעיון חדש, הוא כתב על הקרטון \"חלב נכרי\", וכאשר בא בצהרים לו כמעט כלום. והנה ביום הרביעי כשהביא עמו את החלב חשב לעצמו ועלה עליו באותיות גדולות \"גזל\", אולם גם זה לא עזר, ובצהרים ראה שלא נשאר כמעט ולא נותר לו חלב לשתות. ביום השלישי כשהביא עימו את החלב כתב לשתות את החלב גילה שהחלב נותר כפי שהשאירו בבוקר... לא לקחו ממנו כלל. ואז באו לפניו הגנבים ששתו לו מהחלב אתמול ושלשום והתלוננו לפניו: 'למה לא אמרת לנו שהוא חלב נכרי? הכשלת אותנו...!' על גזל דאורייתא אינם חוששים, אולם על חלב נכרי מיד מזדעקים... ואני חוזר ואומר, אנחנו באמת משתדלים ועושים כל מה שאפשר וככל המהדרין, ואנחנו מדקדקים בכל הדקדוקים שאפשר כדי להוציא דבר מתוקן. יכולתינו, בכדי להוציא תחת ידינו בשר ועופות כשרים ומהודרים למהדרין מן ואנחנו גם משתדלים שהמחירים יהיו זולים למרות שעם הדקדוק וההקפדה מחיר העופות והבשר עולה, כיון שהכמות היא יותר קטנה. ואף על פי כן סיכמנו עם המשווק שלנו שהמחירים יהיו זמינים ושוים לכל נפש. ואני מודיע בזאת שאני לוקח אחריות על כל הנושא של השחיטה, ואני אומר בפירוש \"יאכלו ענוים וישבעו\" ואין יותר כשר מזה, למהדרין מן המהדרין. ואני ממליץ לכל אחד לקנות מזה, ואם יש למאן דהוא הערה אנו מתכוונים להרחיב את מגוון המוצרים יותר ויותר בכדי לספק את או הארה כל שהיא שיפנה אלינו, בכדי שנתקן את עצמינו. ובעז\"ה הביקוש למוצרי מזון מהודרים ביותר.א. זמן קריאת שמו\"ת לכתחילה בערב יום הכיפורים יש מצוה להרבות באכילה ושתיה. הגמרא במסכת ברכות אומרת לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד (ח.) תרגום. והיינו שבכל ערב שבת צריך לקרוא פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום. 'וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור משלימים לו ימיו ושנותיו'. זו לא ברכה של איזה 'באבא', זוהי הבטחת חז\"ל למקפידים לקרוא שמו\"ת. לו להפסיק בכל שבוע לקריאת השמו\"ת. ואמר לו חייא בר רב מדיפתי, הרי השנה ב'מעלי יומא דכיפורי'. כנראה היה טרוד בגירסא ובלימודיו, והיה קשה ושם הגמרא מספרת, שרב ביבי בר אביי סבר לקרוא את כל השמו\"ת של 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש (ויקרא כג, לב) כתוב בברייתא על הפסוק בערב' - וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך: כל האוכל ־ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. והגמ רא שם מוסיפה שביבי בר אביי סבר לאקדומינהו, דהיינו שחשב לקרוא את השמו\"ת של שבת אחת בכמה שבתות, ועל כך אמר לו ההוא סבא – 'תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר'. משכך יש להקפיד לסיים את קריאת השמו\"ת עד זמן מנחה גדולה של שבת, מביאים מדרש (ד\"ה ישלים) והיינו חצי שעה לאחר חצות היום. והתוספות שאומר שרבי הקדוש ציוה לבני ביתו שלא יישבו לאכול סעודת שבת בבוקר עד שיקראו שמו\"ת. ב. קריאת שמו\"ת לאחר מנחה גדולה בשבת עבר זמן קריאת שמו\"ת. אולם בדיעבד יש לסמוך על ויש מחלוקת אם לא קרא את השמו\"ת עד מנחה גדולה. לדעת מרן השלחן (סי' רפה ס\"ד) ערוך הראשונים שסוברים שגם לאחר זמן מנחה גדולה יש לו תשלומין. ויש אומרים שיש לו תשלומין עד סעודה שלישית, ויש אומרים שיש לו תשלומין עד שמחת תורה. ג. הזמן הראוי לקריאת שמו\"ת החדשה. ויש אומרים שמיום ראשון כיון ששבת הוא שייך לקריאה שקראו יש אומרים מזמן מנחה גדולה של השבת הקודמת מתחיל זמן הפרשה ובעניין תחילת זמן קריאת השמו\"ת של פרשת השבוע יש גם בזה מחלוקת. ויש עוד דעות שונות. ולפי רבינו האר\"י יום ית (ראה בדברי מרן שם ס\"ג), בשחר שישי הוא הראוי ביותר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. יש שנוהגים על לקרוא שמו\"ת. וכיום רוב המקובלים נוהגים לקרוא ביום שישי אחר הצהרים. האר\"י שהיה נשאר לאחר תפילת שחרית כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין פי המקובלים לקרוא ביום שישי אחר הצהרים, אולם יש עדויות על רבינו ומי שלא קרא ביום שישי הזמן הראוי ביותר הוא ביום שבת בבוקר, ואם יודע שלא יוכל לקרוא בזמן זה, שיקרא בליל שבת. וזכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לקרוא את הפרשה שמו\"ת בליל שבת או בשבת בבוקר קודם תפילת שחרית. שנה ומעלה 800 -היו קהילות בישראל בתחילת תקופת הראשונים לפני כ , שהיו נוהגים להפסיק לאחר תפילת שחרית ]ואולי אף בתקופת הגאונים [ הפרשה מתוך הספר תורה. כיון שאין כל קשר בין המצוות הללו והינם שתי והיו קוראים כל הציבור יחד את הפרשה שמו\"ת, ולאחר מכן היו קוראים את מצוות שונות. כמו כן היו קהילות שהיו באים כולם לבית הכנסת קודם שחרית לקרוא שמו\"ת, אך לא היה זה מנהג טוב, כיון שבכך היו מאחרים את התפילה. ד. טעמי מצות האכילה בערב יום הכיפורים והנה מדברי הגמרא הנ\"ל מתבאר שיש מצוה להרבות באכילה ושתיה בערב (יומא פרק י סי' יום הכיפורים, ונחלקו הראשונים מהו טעם המצוה הזו. הרא\"ש כותבים שהוא משל למה הדבר דומה לבן מלך שהמלך רצה (סי' תרד) והטור כב) גם במצוה זו, הקב\"ה ציוה עלינו להרבות באכילה ושתיה כדי שיהיה לנו כח ציוה עליו להרבות באכילה ושתיה בערב הצום כדי שיהיה לו כח לצום. כן הוא לחנכו ומשכך ציוה עליו לצום יום אחד, אך כיון שהמלך אוהבו ודואג לשלומו, ולא נסבול מחמת הצום. מבאר טעם מצוה זו בהיפוך, שכיון (סי' שז) לעומת זאת בעל שבולי הלקט שהתורה ציותה \"ועיניתם את נפשותיכם\" משמע שהמצוה היא העינוי שיהיה office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א מחמת הצום, וזה ידוע שמי שממעט באכילה ושתיה קל לו יותר לצום, אולם מי שמרבה באכילה ושתיה הצום קשה עליו הרבה יותר. הגמרא אומרת 'שינוי וסת תחילת מחלה היא'. כאשר משנה מהרגלי אכילתו, התענית הופכת להיות קשה הרבה יותר. ה. תוספי תזונה להקלת הצום כיום תוספי תזונה להקלת הצום, ובמיוחד החילוניים, שעד שסוף סוף הם והנה על פי דברי השבולי הלקט הללו, אני רוצה להתריע נגד כל מה שמוכרים מתענים מחפשים כל מיני דרכים להעביר את הצום, וכמו כן בערוצי הרדיו החרדיים מביאים כל מיני רופאים ותזונאים שיסבירו איך להתענות באופן לחפש דרכים להקלת הצום. אכן במעוברות ומיניקות, וכן אנשים חלשים שלא יקשה מדאי, והרי בצום כיפור עלינו להתענות ולענות את עצמינו, ולא מטבעם או חולה שאין בו סכנה, שיש חשש שאילולא אותם תוספי תזונה יקשה עליהם להתענות ואפשר ויבואו למצב בו עליהם לשבור את הצום ודאי שעליהם לקחת תוספי תזונה אלו, ועלינו להקל מעליהם את קושי הצום. ואפשר לומר, שגם הרא\"ש מחד גיסא ומאידך השיבולי הלקט, שכל אחד אמר טעם הפוך, למעשה אין כאן כל מחלוקת, שהנה יש את הרגשת ותחושת האדם, שאמנם הוא בריא בגופו אך הצום קשה עליו מאוד, והנה אם אוכל בשפע בערב הצום מבחינת גופו הוא בריא הרבה יותר ומוכן יותר לקראת להרבות באכילה מחמת בריאותו שיהיה מוכן לצום. אולם השבולי הלקט דיבר הצום, לא נתמעט חלבו ודמו כיון שהרבה באכילה, ועל כך הרא\"ש דיבר שיש שירבה באכילה בכדי שיקשה עליו העיכול וממילא תקשה עליו התענית. וזה דבר ידוע הוא שבוקר יום הכיפורים הוא הזמן הקשה ביותר בצום משום שהוא הזמן שהאוכל מתעכל במעיו. ו. טעם שלישי למצות האכילה אומר עוד בעניין טעם מצות ריבוי האכילה (בחידושים ליומא פא.) השפת אמת בערב יום הכיפורים, שכשאדם רעב הוא נרגז יותר ואין לו מצב רוח כל כך וכמו שיש אנשים שלא מוצאים זמן לשאול את הרב שאלות ולהתייעץ [ לעומת זאת כשאדם שמח הוא במצב מלבד בצאת הצום של יום הכיפורים... ויש לומר להם שהם אולי מלאכים אך]!הרב לא מלאך... תן לו ללכת לאכול 'ויאכל בעז וישת וייטב (רות ג, ז) רוח הרבה יותר טוב, וכמו שכתוב בפסוק ליבו', וכיון שאדם במצב רוח טוב יותר הוא נעשה מפוייס הרבה יותר, וכיון שעבירות של בין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, ואז כשאוכלים ושותים ובאים לבית הכנסת קל לכל אחד להתפייס עם חבירו, וכך באים אנו שלמים ליום הדין. ז. מצות אכילה בערב יום הכיפורים מהתורה או מדרבנן יש נידון אם מצות האכילה בערב יום הכיפורים היא מצות עשה מן התורה או שמביא את המצוה (פ\"א מהלכות שביתת העשור ה\"ו)מדרבנן. מדברי המגיד משנה הזו, נשמע שסבר שהיא מצוה מדאורייתא. והנה הרמב\"ם בעצמו אינו מזכיר את מצות אכילה בערב יום הכיפורים בהלכות יום הכיפורים. והמהר\"י בן לב מקשה עליו, ומבאר שכיון שהגמרא במסכת ראש (בפסקיו הראשונים דף קמב) דורשת מהפסוק \"ועיניתם את נפשותיכם\" לדרשה אחרת, כנראה (ט.) השנה שהרמב\"ם לא סבירא ליה הלכה זו כלל, ולכן לא כתבה. מביא את דברי המהריב\"ל ומקשה עליו, דאמנם הרמב\"ם (שם)הלחם משנה לא הזכיר הלכה זו בהלכות יום הכיפורים, אך הזכיר את ההלכה הזו בהלכות ואכן צ\"ע למה לא הביא את ההלכה בהלכות יום הכיפורים אך אין [ נדרים מביא (פרק ג הלכה ט) . שם בהלכות נדרים]זה שלא פסק את ההלכה הזו כלל הרמב\"ם הלכה במי שנדר לצום, והנה ביום שקיבל על עצמו לצום חל יום שצריך לאכול בו, כגון שקיבל לצום בכל יום שני, והנה ביום שני אחד חל ראש חודש, אם נדרו דוחה את ראש חודש או שמא ראש חודש דוחה את נדרו. וז\"ל: 'וכן הנודר (שם)והרמב\"ם פוסק שם על פי מה שכתוב במסכת ראש השנה שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים'. והמתבאר בדבריו, חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי שחנוכה ופורים הינם מדרבנן והן צריכים חיזוק, לעומת ראש חודש וערב יום הכיפורים שהם מדאורייתא וכיון שכך אינם צריכים חיזוק. (ח\"ה לשונות הרמב\"ם מרן בכסף משנה שם והרדב\"ז בפירושו שם וגם בתשובותיו מעירים על דברי הרמב\"ם, שהנה מצות אכילה בערב יום הכיפורים סימן קיג) יש לה פסוק וממילא יש בה איסור תענית, וכמו כן איסור תענית ביום טוב יש לו פסוק, אולם איסור תענית בראש חודש אין לכך כל מקור מהתורה, ומנין לו להרמב\"ם שיש איסור תענית בראש חודש. ולפיכך מסיקים הכסף מצוות מדאורייתא, אלא רק יש להם אסמכתא מהתורה, ע\"ש. ונראה שיש משנה והרדב\"ז, שגם המצוה לאכול בערב יום הכיפורים וביום טוב אינן בזה מחלוקת בין גדולי רבותינו הפוסקים, ומרן הבית יוסף מדבר בנושא, וגם ואכמ\"ל. ולמסקנא נראה שאיסור (ראה שם סי' פח) בדברי הרדב\"ז יש סתירה תענית שבערב יום הכיפורים הוא איסור דאורייתא. ח. ההבדל בין נדר לשבועה ויש להעיר עוד, שהנה הרמב\"ם בהלכות נדרים מדבר במי שנדר, ועל כך יש מקום לדון בדבריו אם סבר שמצות האכילה הוא מדאורייתא או מדרבנן. אך אם מדובר שנשבע, ודאי שהוא תלוי אם מצות האכילה הא מדאורייתא או מדרבנן. כיון שההבדל בין נדר לשבועה, שנדר הוא איסור \"חפצא\" והיינו שאוסר את החפץ עליו, לעומת זאת שבועה הוא איסור שמביא על עצמו והיא האיסור הוא בחפצא או בגברא. ולדוגמא במי שנשבע לבטל מצוה, ששבועתו תלויה ב\"גברא\", שהאדם אסור בחפץ זה. ויש בכך הרבה הבדלים להלכה אם אינה חלה כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני. דהיינו הקב\"ה השביע אותנו בהר סיני לשמור את כל המצוות. ומשכך כמו שאם אדם ישבע שבועה, ולאחריה יישבע שבועה הפוכה מזו, שהשבועה השניה הרי היא שבועת שוא וילקו אותו על כך, כך גם כשנשבע לבטל את המצוה ילקה על כך שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את המצוה הזו. אלא נדר כיון שאסר את החפצא עליו ולא את עצמו – הגברא – על המצות לעומת זאת אם יאמר אדם שכל המצות שבעולם אסורות עליו, אין זו שבועה הללו. ואין לו תקנה אלא התרת נדרים. ט. נדר או נשבע לבטל מצוה דרבנן איתא (ד.) ויש לדון אם נדר או נשבע לבטל מצוה מדרבנן, שהנה בגמרא נזיר מחלוקת בין רש\"י לתוספות אם קידוש על היין בשבת הוא מהתורה או הוא מהתורה, ולפי זה אם נשבע שלא לקדש (ד\"ה והרי)מדרבנן. שלדעת רש\"י אמנם יש [ .על היין, שבועתו שבועת שוא כיון שמושבע ועומד מהר סיני מקשים, מפני נחשב כשבועת שוא, הלא יכול לבקש מאחר לקדש על היין ויוציאו ידי חובה. וכמו כן מקשים שהלא השבועה היא על שתיית היין והיינו רביעית, אז שישתה רוב רביעית. ורבותינו האחרונים דנים בזה הרבה ויש בזה ].ביאורים שונים ואכמ\"ל היא שקידוש מדאורייתא הוא בדברים (ד\"ה מאי) לעומת זאת שיטת תוספות אך הקידוש על היין הוא מדרבנן. וחכמים הסמיכו זאת על הפסוק שאומרים (שיר השירים : 'זכרו כיין לבנון' ועל הפסוק (הושע יד, ח)בהפטרת 'שובה ישראל' 'נזכירה דודיך מיין'. ולפי תוספות כיון שנשבע שלא ישתה יין, ושתיית א, ד) היין בקידוש הוא מדרבנן, שבועתו חלה, משום שסברו שאם נשבע לבטל את המצוה בדיני דרבנן שבועתו חלה. והתוספות שם גורסים בגמרא \"וכי מושבע ועומד מהר סיני?!\" דהיינו שבמצוות דרבנן אין את הטעם שהוא מושבע ועומד מהר סיני כיון שהם מצוות שבאו לאחר מכן על ידי תקנות חז\"ל. וכיון שרואים שבשבועה לבטל מצוות דרבנן השבועה חלה ואין אומרים שהוא מושבע ועומד מהר סיני, יש לנו ללמוד בדברי הרמב\"ם שאכילה בערב יום הכיפורים היא מצוה מדאורייתא, ומשכך אין שבועתו חלה. ואכן מבואר ששיטת הרמב\"ם היא שהמצוה (סי' תיח ס\"ד) בדברי מרן השלחן ערוך בפירוש לאכול בערב יום הכיפורים היא מדאורייתא, שכתב וז\"ל: 'אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירע בהם ראש חדש, השבועה חלה עליו מטעם איסור כולל. ואם נשבע בפירוש להתענות בראש חדש, נראה לי שחלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן. אלא שמדברי הרמב\"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא'. ושם כתב שמדברי הרמב\"ם נראה (ס\"ג)ע\"כ. ומרן חוזר על כך בסוף סימן תקע שהוא של תורה גם לגבי אכילה בערב יום הכיפורים, ע\"ש. ואמנם בדברי מרן בכסף משנה נראה שיש מקום לפלפל מהי כוונת הרמב\"ם, אולם כיון שבשלחן ערוך כתב כך וקיבלנו את הוראות השלחן ערוך, כך הוא הנכון בדברי הרמב\"ם. וכו'\" ולא כתב שיש אומרים וכו' ומשמע שהוא חושש לשיטת הרמב\"ם בזה ויש לדקדק עוד בלשון מרן השלחן ערוך שכתב \"אלא שמדברי הרמב\"ם נראה שאכילה זו היא מדאורייתא. י. תענית חלום בערב יום הכיפורים ויש לדון לגבי אם מותר להתענות תענית חלום בערב יום הכיפורים. שהנה תענית סתם בשבת אסורה לדעת כל הפוסקים, ולדעת רובם הוא איסור מדאורייתא, כיון שהוא מבטל את מצות עונג שבת שהוא מצוה מדאורייתא (סימן . וכמו שכותב הרשב\"א בתשובה ח\"א ] 53 ונתבארו הדברים באורך בעלון[ בדעת הרמב\"ם שעונג שבת היא מצוה מדאורייתא והצום בשבת הואתריד) איסור מדאורייתא. (יא.).אולם לגבי תענית חלום מותר להתענות בשבת וכמו דאיתא בגמרא שבת שעליה נאמר שם \"יפה תענית לחלום כאש לנעורת\", והיינו שאם חלם חלום והיינו שכל תענית יש לקבלה במנחה ביום הקודם לה מלבד תענית חלום, רע התענית 'גומרת' אותו. ואומרת הגמרא \"ובו ביום ואפילו בשבת\", והיינו שהתענית שטובה היא לחלום היא דוקא כשבאה באותו היום שחלם. וכבר ביארנו שלא בכל חלום יש להתענות, אך אם חלם חלום שאכן הוא חייב להתענות, שמותר לו להתענות בשבת וביום טוב. ויש לדון אם כן הוא הדין לגבי ערב יום הכיפורים או לא. שאסור להתענות תענית חלום בערב יום (סי' תרד ס\"א) והנה הרמ\"א כותב הכיפורים. ויש כמה ראשונים שכותבים כן בפירוש. אולם מרן השלחן ערוך כותב לגבי מי שהתענה תענית חלום ביום (סי' תקסח ס\"ה)בסוף הלכות תענית שאסור להתענות בו כגון בשבת שעליו להתענות תענית לתעניתיה, ושם בראש חדש, או בחנוכה ופורים, או בערב יום הכפורים צריך למיתב תעניתא כותב בדבריו וז\"ל: 'המתענה תענית חלום ביום טוב או בחולו של מועד, או ־לתעניתיה, כדין המתענה תענית חלום בשבת'. ע\"כ. ומשמע מדבריו שמת ענים תענית חלום בערב יום הכיפורים כדין שבת, ורק צריך להתענות תענית לתעניתיה, ודלא כדעת הרמ\"א. יא. מחלוקת מרן השלחן ערוך והרמ\"א וכבר רבים מביאים את דברי מרן השלחן ערוך והרמ\"א ומפלפלים בדבריהם, אולם אני רוצה לומר שאין באמת מחלוקת ביניהם. שהנה אין ספק שטעם שעושים רק יום אחד, והטעם הוא משום שהוא קשה מאוד ואין מי שיכול לארץ נוהגים בכל הימים טובים לעשות שני ימים טובים מלבד ביום הכיפורים מצות אכילה בערב יום הכיפורים הוא מחמת הצום שלמחרת. והנה בחוצה מביא שהיו כמה חסידים קדמונים שהיו נוהגים (סי' תרד) לעמוד בזה. והטור בזה ויש בזה נידון רחב אם יכולים לבטל את מנהגם או לא, ואין זה פשוט תענית חלום בשבת, אך כיון שצריך להשלים את הצום כראוי ועליו להכין יום הכיפורים, משום שאמנם אין מניעה בזה כשם שאין מניעה להתענות הכיפורים עצמו, ועל כל אומר הרמ\"א, שאסור להתענות תענית חלום בערב ביום הכיפורים. והמתבאר שהאכילה בערב יום הכיפורים קשורה היא ליום מעמד והוצרך לשבור את הצום, הרי שהוא שוגג קרוב למזיד בכך שאכל בתשיעי ובעשירי מחמת ספיקא דיומא, וביום העשירי הוא כבר לא החזיק מי שנוהג לצום יומיים ביום הכיפורים. ויסוד הטעם הוא, שאם הוא צם כלל. אך אנו כיום איננו נוהגים בזה, וכמעט ולא ראינו בדורות האחרונים עצמו לתענית לכן אסור לצום. לעומת זאת מרן השלחן ערוך אינו כותב שצריך להתענות כפי שכתב בהלכות תענית חלום בשבת, ורק כתב שמי שמתענה צריך למיתב תענית לתעניתו, שלא יבוא לכלל מצב שלא יוכל להשלים את הצום כראוי עד סופו. ואין כל אבל באמת אם יבוא וישאל קודם לכן - יש להורות לו שלא יצום, והסיבה כדי מחלוקת ביניהם. יב. אכילה לשם שמים לשם שמים הלא זה מגוחך, הרי לקיים מצות עונג שבת לשם שמים אין שמים, לכבודך. אך כשאדם אוכל ושותה ונהנה, ואומר שאכילתו היא הוא מקריב חלבו ודמו ומתייסר, ואומר לקב\"ה הנה תראה צמתי לשם מתענה קל לומר שהתענית היא לשם שמים, הוא הרי לא נהנה מהצום, אבל באמת הקושי הגדול הוא לעשות כל מעשה לשם שמים, וכשאדם ונהנים וגם מקיימים מצוה, זוהי התורה הקדושה שלנו - תורת חיים. לקיים ודאי שיאמרו שאכילה ושתיה קל יותר לקיים. גם אוכלים ושותים ומאידך מצוה להתענות ביום הכיפורים. והנה אם נשאל מה יותר קל והנה כפי שהתבאר מצוה להרבות באכילה ושתיה בערב יום הכיפורים,"},{"filename":"69.pdf","content":"| חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים| שלא להאריך במנגינות בעת הזו| עניינא דיומא - החובה להישמע להוראות הבריאות נושאי השיעור: עדיף | חובת הציות להוראות הרופאים בענייני התענית| להחמיר על עצמו ולצום כשהוא חולה| אדם בריא שהתענית עלולה להביאו לכלל סכנה חולי הקורונה בתענית יום הכיפורים| להיוועץ גם עם רופא מומחה וגם עם רב| להיוועץ ברופאים שומרי תורה20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןראש השנה נמסר כ\"ד אלול תש\"פדיני חולה בתענית יום הכיפורים| 69 'גליון מס א. לפעול על פי השכל הישר ראשית כל רצוני להתייחס בעניינא דיומא, למה שמתכוונים הרשויות לעשות שכל אחד יקפיד על עצמו להיזהר לעטות מסיכה גם על האף וגם על הפה. הבריאות, אינם מעניינים אותנו, אנחנו צריכים להפעיל את השכל הישר שלנו, ולנו אמרו אחרת, אין מה לפלפל ולהקשות ולתרץ בדבריהם של אנשי משרד וכו'. ובזה אני פונה אל השכל הישר שלכם, אל תשימו לב למה להם אמרו כך ועל הדרך שלהם, למה לקיים הפגנות באלפים מותר, אבל מנין לתפילה אסור העיניים כיון שהמצב קשה מאוד. ואנשים יש להם טענות על אופן הניהול סגר לקראת ראש השנה. והנה המצב אינו פשוט כלל, ואיננו יכולים לעצום את וכמו כן לעשות ככל יכולתו להתרחק מחבירו. וכן בתפילות, מי שיכול להתפלל במקום פתוח עליו לעשות כן, כיון שבכך הסיכון הוא עשירית מהתפילה במקום סגור, וזה נאמר על ידי המומחים בזה. גדולי הרופאים המומחים יש בה סכנת חיים של ממש, בישראל כבר כאלף ענין אם יש חשש סכנה או לא. כך גם לגבי המחלה הזו 'קורונה' שלדעת כל מחפשים סיבות ודרכים להימלט מהוראתם, אלא ההסתכלות היא לגופו של וכמו שלגבי תענית יום הכיפורים אנחנו שומעים להוראות הרופאים, ואיננו איש הלכו לעולמם! בתחילת המחלה, ולאחר כשבוע שבועיים הם קורסים ותוך יום יומיים מתים! שכל כך הרבה אנשים מתים, כל כך הרבה אנשים שמצבם היה יחסית בסדר יש שמתרצים את עצמם ואומרים שזו שפעת ותו לא, אני לא מכיר שפעת כזו והרופאים עומדים חסרי אונים ואין בידם להושיע! איך אפשר להסביר שבמשפחה אחת מתים אבא ובנו ואחיו וכו' אם לא שיש כאן משהו חריג?! איך אפשר להתעלם מהעובדא שבגין הקורונה הזו איבדנו כמה מגדולי התורה כהגאון רבי אליהו בקשי דורון זצ\"ל ואדמו\"ר מנובומינסק זצ\"ל ועוד כהנה רבים?! כיצד במצב כזה יכולים אנו לזלזל בהוראות?! והאמת שאין ספק שאשמת הזלזול היא של הרשויות, שבעבור הכלכלה ובצע פתחו בשביל הכלכלה והכסף, שהרי אנשים לא יהיה להם מה לאכול, ולבסוף כסף הסירו את ההוראות, ולבסוף הרי אנו בבחינת אכל לקה ושילם! הם הרי השנה וחלק מהאנשים אינם עובדים, ויש על כך טענה חזקה, וכי החגים שלנו עשו את הסגר בתקופת החגים היא בגלל שהכלכלה בתקופה זו היא פחות מכל השלומיאלית הזו, הרי הכל הם עשו מעט מדי ומאוחר מדי. הרי הסיבה שהם גם לא יהיה מה לאכול וגם ימותו! ואיני יודע כיצד להסביר את ההתנהגות פחות חשובים מהכלכלה?! וכי התפילות שלנו הם כלום?! למה לא עשו את בבית הכנסת בראש השנה?! איזה יהודי מוותר על כך?! ואילו הם דחו את הסגר הזה קודם? וכי הם מבינים את המשמעות לומר ליהודי שלא להתפלל הטענה הזו במחי יד! וזה מעשה שלא יעשה! חילוניים, ולתבוע למה תפילות במנין אסורות והפגנות מותרות. אולם אמרו מגדולי התלמידי חכמים בעיר אם כדאי ללכת לבג\"ץ יחד עם ראשי ערים אמר שבג\"ץ לא ימנע את ההפגנות. והנה ראש עיריית בני ברק שוחח עם כמה ההפגנות הם לא נלחמים כיון שהם מפחדים מבג\"ץ, שהרי היועץ המשפטי ונוסף על כך, יש בעיה שבכל האפליות הללו אין עם מי לדבר, הרי לגבי לו שלא כדאי לעשות כן, כיון שהתשובה תהיה כמה ההפגנות הם חשובות ועד כמה שהן פיקוח נפש, לעומת התפילות במנין שאינן דבר כל כך חשוב, וכמה חילול השם יגרם מזה! אחד ישים לב ולהקפיד על ההוראות של המסיכות, ושמירת מרחק, ושלא לידינו, ואיננו שמים ליבנו מספיק עד כמה שאנחנו בצרה גדולה! לכן שכל אולם על כל פנים אני חוזר ואומר לכל אחד, אמנם התרגלנו והדברים עוברים לשהות הרבה זמן במקום סגור. התפילות, לא חייבים לומר את הפיוט 'עת שערי רצון' במשך עשרים דקות! אף על הפיוטים, אך מאידך אין כל צורך להאריך כל כך הרבה במנגינות במנגינות התפילה בראש השנה וביום הכיפורים! אכן ודאי הוא שלא לדלג ואשר על כן אני רוצה לפנות אל הציבור שבכל אתר ואתר: לא להאריך המציאות מוכיחה שככל שהשהות מתארכת הסיכויים גוברים להידבק. כמו כן כשהשהות מתארכת באופן טבעי באים לכלל צורך ללכת להתפנות, וזה ברור שבתי הכסא הציבוריים הם מקור הדבקה גדול ביותר, לדעת כל המומחים! לרפואת הרב רפאל ישראל בן עישה שליט\"א בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו ומשכך בקריאת שמע וברכותיה, עלינו להתפלל בנחת, וכמו כן בתפילת שמונה עשרה יש להתפלל בכובד ראש, אך בכל השאר יש לקצר במנגינות, ומי שרוצה, שלאחר התפילה בביתו ינגן לעצמו את כל הפיוטים כהרגלו בכל שנה. וכמו כן יש לוותר על אמירת 'מי שברך' לכל אחד מהעולים, וכל האריכות הנפטרים בנוסח הארוך, שהוא לא על פי דעת המקובלים בכל ימות השנה, לפי המקובלים. ובייחוד שיש כאלו המאריכים אריכות גדולה בהשכבה על בשבוע זה, ומי שלא נפטר בימים אלו אין שום ענין לעשות לו השכבה! גם וכן השכבות שלא להאריך בהם מלבד השכבה של מי שחל יום השנה שלו הבאה מזה, אלא לאחר הקריאה בתורה יעשו 'מי שברך' אחד לכל העולים. ובימים אלו כל זה מיותר לגמרי. והנה יש בציבור כמה אחדים ש'התברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך' (ע\"פ דברים כט, יח), ואומרים שלא אכפת להם להידבק מכבר התפרסם סטטיסטיקה שישנם צעירים רבים בעולם שמתו במגיפה זו. הרואות שגם בקרב המתים במגיפה ישנם כאלו צעירים שחלו והסתבכו, ולא כיון שהם צעירים ולא יאונה להם כל רע. והנה אין זה נכון כלל, כיון שעינינו ובנוסף לכך, אדם שמתנהג לא באחריות ונדבק, הרי עד שהוא מגלה שנדבק הוא מדביק עוד אנשים ואולי אחד מהם הוא זקן או חולה ונכנסים מחמתו לסכנת חיים גדולה, האם הוא יוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' (דברים כא, יז)?! אי לכך גם כאשר רואים ברחוב אנשים ללא מסיכה המכסה את האף ואת הפה, אין להתבייש ויש להעיר להם על כך. ובעז\"ה נזכה שלא יאונה לנו כל נגע ומחלה ח\"ו אכי\"ר. ב. גדר חולה מסוכן שחולה מאכילין אותו ביום הכיפורים על פי בקיאין. (פב.) איתא במשנה ביומא וזה מוסכם על כולם שחולה שיש בו סכנה שמאכילין אותו ביום הכיפורים ללא כל נדנוד של איסור. ויתירה מזאת, אדם שהוא בריא כעת שיש לו מחלה ובינתיים הוא בסדר למשך כמה שנים, אבל כל זה הוא כשמתנהג כרגיל, אך בקביעות, והרופא אומר לו שכיון שלוקח כדורים אינו צריך לבוא עוד פעם, שאם יתענה יכול לבוא לידי סכנה, כגון חולה לב הלוקח כדורים מיוחדים אם הוא יצום יתכן שמיד יכנס לכלל סכנה, למרות שכרגע הוא מתנהג כאדם בריא ואינו במצב מסוכן. האדם הזה חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים. חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא (סי' תריח ס\"א):וזה לשון מרן השלחן ערוך שיכבד עליו אפשרבקי, אפילו הוא עובד כוכבים, שאומר אם לא יאכילו אותו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות, ע\"ש. ולשון אומר לו שיכול להיות שמחמת הצום הוא יבוא לידי סכנה, אך יכול להיות 'אפשר' היינו שלמרות שכעת הוא במצב שהוא בריא והוא בכוחו, אך הרופא והוא לא יבוא לכלל סכנה. ג.ספק מחמת חסרון ידיעה והנה יש לשים לב, כיון שיש רופאים שאומרים שיש ספק לגביו אם יכנס לכלל סכנה, שאמנם יש והרופאים שאומרים כן מחמת שאכן הוא ספק, אך יש מהם לדעת אם יש להתענות ביום הכיפורים צריך להתייעץ עם רופא בר סמכא רופא כזה שאינו מכיר את החולי אין זה נקרא שהוא התייעץ עם רופא, ובכדי שאומרים כן מחמת שאינם יודעים ומשכך הוא מניח שיש ספק סכנה, ועל המכיר את החולי הזה, ויכול הוא לחוות דעתו על כך. וזה תנאי בל יעבור, וכך שאם הרופא אינו מכיר את החולי הרי הוא ככל (שם ס\"ו) פסק מרן השלחן ערוך אדם בעלמא. ד. ספק דאורייתא לחומרא ובאמת שאם הרופא אומר שיש כאן ספק אם הצום יביאו לכלל סכנה או לא, אין אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא להתענות, אלא אומרים ספק דאורייתא לחומרא ואין מתענים. דהיינו התורה אמרה 'וחי בהם' ודרשו חז\"ל ולא שימות בהם, ולכן פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, אי לכך (יומא פה:) חובה עלינו לשמור על בריאותינו, ויש להחמיר בזה. ה. וחי בהם - ולא שימות בהם יאכל ביום הכיפורים?! אני רוצה להחמיר, ואם ח\"ו יקרה משהו לא נורא, ואכן דעה רווחת היא בין האנשים הזקוקים לאכול ביום הכיפורים, וכי אני ומרגיש בעצמו כאילו שם עצמו על קידוש ה'. אחד כזה צריך לדעת, שאין זה קידוש ה' אלא חילול ה', והקב\"ה ישפוט אותו כאחד המאבד עצמו לדעת! כותב כן בפירוש, שאם באו גוים (פרק ה מהלכות יסודי התורה הלכה ד) והרמב\"ם והכריחו יהודי לעבוד עבודה זרה שעליו ליהרג ולא לעבור עבירה זו. אך בשאר עבירות עליו לעבור את העבירה ולא ליהרג. אולם כותב הרמב\"ם, שאם רצה אך כאן הקב\"ה הוא הכריח אותו, והוא רוצה להתנגד למה שהקב\"ה עשה כיון שהרמב\"ם דיבר במקום שהגוים מכריחים אותו והוא רוצה להתנגד לגוים, שהוא מתחייב בנפשו! ולפי דברי הרמב\"ם כל שכן שבנידון דידן הוא אסור, להחמיר על עצמו וליהרג על קידוש ה' העיקר שלא לעבור את העבירה, הרי אותו חולה?! (יומא פב. ד\"ה מהו) אמנם דברי הרמב\"ם הללו אינם מוסכמים, שיטת התוספות שאם אדם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג (בחידושים ליומא שם) והרא\"ש והר\"ן במקום לעבור את העבירה הרשות בידו. אולם גם הראשונים הללו דיברו במקום שיש קידוש ה' מסויים, כגון שהוא כנגד גוים והוא מעדיף למות מאשר לעבור את העבירה. אך במקום של חולי ביום הכיפורים, באופן שבא לידי סכנה או מיתה, הרי שזה בגדר חילול ה'. כותב בעניין (פרק ג הלכה ב) הרמב\"ם בפרקים הראשונים של הלכות שבת רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, פיקוח נפש שדוחה שבת: הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפפ (יחזקאל כ, כה)רעליהן הכתוב אומ טים לא יחיו בהם. ע\"כ. משפטי התורה באו להחיות את האנשים ולא חלילה להרוג אותם. ו. מנהגם המשונה של הקראים היו ניגשים לעזור לה, והיו משאירים אותה למות. והיו אומרים 'זה רצון ה', שפיקוח נפש אינו דוחה שבת, ואם אשה היתה כורעת ללדת בשבת לא וכמו שהיה המנהג בכת הקראים אחד הדברים המשונים שהם טענו הוא אם הקב\"ה רוצה שהיא תחיה, למה הביא אותה לכך שתלד בשבת?!' ועוד שומר תורה ומצוות והיה אומר לו שיציל את אשתו וזה פיקוח נפש כיון שלו הקראי שהיה \"דתי\" לפי הדעת העקומה שלו כמו רפורמי, היה רץ לשכנו בתקופת הרמב\"ם במצרים היה מצב שנשים קראיות היו כורעות ללדת ובעלה זה אסור..! יהודים או לא, כיון שאם היא יהודיה למרות שהיא מרשעת יש להציל את והאמת שאין לבדוק אם מותר או אסור, אלא אם הקראים הללו הם בכלל החיים שלה. והרמב\"ם בתשובותיו כותב שמותר לחלל שבת בשביל להציל שהם עומדים מהצד ואינם עושים כלום, עלינו לחשוב מה אומר השכל הישר, חיים של קראי! וביאור דבריו שאין לנו להסתכל מה הם טוענים על כך, ולמרות שאם יהודי חולה יש להציל אותו גם במחיר של חילול שבת. ז. לא להתחכם עם הוראות הרופאים כזה יכול להיות לזה השלכות על העתיד, כגון סוגי סכרת למיניהם שאם יעשה הרופא אומר שלא לצום, הרי שאסור לו לצום. ויש מחלות שכשאומרים דבר טוב, אך אם ארגיש רע אוכל ואשתה. צריך לדעת שאסור לומר כן, כיון שאם לצום, והם חושבים בליבם להתחיל לצום, ואומרים אם אצלח את הצום מה יש אנשים שיש להם מחלה ולוקחים תרופות, והרופא קבע שאסור להם כן יגרם לו נזק בלתי הפיך שיראה רק לאחר הצום. וכמו כן במחלות לב ועוד office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א כיו\"ב. וזכורני שלפני שנים הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ\"ל ביקר אצל אאמו\"ר אולם לאחר מכן בשעת לילה מאוחרת קיבלה התקף לב והיתה במצב קשה התעקשה וצמה, ולאחר הצום ישבו ואכלו, והיתה בשמחה גדולה שצמה, מרן זצוק\"ל, וסיפר לו שאשתו חולת לב והרופא אסר עליה לצום, אך היא מאוד, ובקושי שהצליחו להציל את החיים שלה! ולכן בדברים אלו לא הולכים אחר ההרגשה של האדם אלא לפי קביעת הרופא. ח. מרן זיע\"א מציל את חייה של נערה ובדומה לכך כבר סיפרתי בעבר, שבילדותי היינו מתפללים בבית הכנסת עד היום אני זוכר איזו תפילה היא [ 'בורוכוב', ואאמו\"ר היה השליח ציבור והנה ]!היתה! באיזו התלהבות! אאמו\"ר היה שליח ציבור שאין שני לו בעולם פעם ביום הכיפורים באמצע הפיוט 'אל נורא עלילה' נשמעו זעקות מהעזרת נשים, מסתבר שנערה אחת התעלפה. אאמו\"ר עצר את התפילה באחת, ועלה אל העזרת נשים ונכנס בעצמו לבפנים, וניגש אל הנערה – שהתעוררה לבנתיים, ושאל אותה בשקט אם יש לה איזה חולי כלשהו שבשלו התעלפה, להימנע מהתענית, ולא שמעתי בקולו וצמתי, ועכשיו שתיתי מעט ואני יכולה אמר לה לצום ביום כיפור, והיא השיבה לו שאכן הרופא אמר לה שעליה והיא אמרה לו שאכן היא חולת כליות, אאמו\"ר שאל אותה אם הרוופא להמשיך להתענות. אאמו\"ר קם וירד לבית הכנסת, ושאל בקהל למי יש רכב? ניסה להניא את אאמו\"ר מזה ואמר לו שהרי עוד מעט שקיעה אולי נמתין הנערה ברכבו לבית החולים 'ביקור חולים' שהיה בקרבת מקום. בעל הרכב וקם אחד המתפללים ואמר שיש לו רכב, אאמו\"ר ציוה עליו שמיד יקח את קצת, ואאמו\"ר כעס עליו וגער בו שלא ישתהה ומיד יסע עימה לבית החולים. וסיפר לנו את אשר אירע, לאחר שהתחילו בנסיעה הנערה התעלפה שוב והנה בהמשך הערב לאחר צאת הצום, בא אותו יהודי לביתינו כשכולו מבוהל, בדרך, וכשהגיעו לבית החולים מיד מיהר לקרוא לצוות הרפואי, והם מיהרו מאוחר יותר כבר לא היה מה להציל! ולבסוף לאחר כמה ימים היא התאוששה הרופאים מה מצבה, אמרו לו שמצבה קריטי, אך אם היה מגיע לבית החולים מאוד אליה, וכעת היא בטיפול נמרץ במצב מסוכן מאוד! וכששאל את לחיים והבריאה. כנראה שהיא כבר במצב מסוכן, ולכן אמרתי ליהודי הזה שיחלל עליה את שזה מסוכן לה כיון שחולי כליות חייבים לשתות, והסקתי שאם התעלפה אמר שהבין מכך שהרופא אמר לה שלא לצום מחמת חולי כליות, והבנתי לאחר המעשה הזה, שאלנו את אאמו\"ר כיצד ידע שמצבה כל כך מסוכן? והוא היום הקדוש משום פיקוח נפש. ט. שלא להיכנס לספק פיקוח נפש ולכך אנו אומרים שבכל מקום שיש ספק בזה יש לנו להקל ולאכול ולשתות, ולא להיכנס לספק פיקוח נפש. מהמתפללים ניגש אליו והכניסו לחדר, אני נכנסתי לחדר לאחר כמה דקות יכול הוא לצום, והנה באמצע היום התמוטט, העירו אותו מיד, ורופא אחד שלא היה חולה כל כך קשה, והרופא אמר לו שעל פי הסוג של החולי הזה והנה בבית הכנסת שלנו ב\"ה יש רופאים, ופעם היה אחד שהיה חולה סכרת, והייתי מופתע, הרופא אמר לי שאין זו אלא תשישות, האיש הזה לא צריך לומר שיאכל כיון שהוא מצב של ספק פיקוח נפש. אך הרופא ביכולתו לקבוע הצום. והנה אם לא היה שם רופא והיו שואלים אותי כנראה שהייתי צריך לאכול ולשתות – על אחריותי! שילך לביתו וישכב במיטה וינוח, ויעבור את שאין זו אלא תשישות, ואינו בכלל ספק פיקוח נפש. קל, וב\"ה הוא בריא והכל בסדר, והוא גר בקומה שלישית ועולה את המדרגות אחד מהמתפללים לשם, ושאל אם צריך הוא לצום כיון שהוא עבר התקף לב בעשרת ימי תשובה, והיו באים אנשים לשאול אם צריכים לצום, והנה בא ומעשה אחר אירע כאן בבית הכנסת, שבזמנו הייתי מביא רופא לבית הכנסת ללא בעיות, ומלבד כדור אחד קטן שהוא לוקח כל יום הוא חש בטוב. הרופא בסדר לכאורה אין כאן כל שאלה וודאי שהוא חייב לצום. וכל אחד שהיה שהיה עימי התעניין איזה כדור, והאיש אמר לו. ואז אמרתי לו, שאם הכל שומע כך היה אומר שחייב לצום. אך הרופא מיד ביקש ממני לצאת עימו שהוא שותה הוא סוג של חולי לב קשים מאוד, ואם הוא שותה כזה כדור יש החוצה, וכשיצאנו אמר לי הרופא למה אתה אומר לו כך? הסוג של הכדור לו סכנה גדולה להתענות ביום הכיפורים! ואין ספק שהוא משקר! אסור לו איך אני יאכל ביום כיפור?!' וסיפר שילדיו לוחצים עליו שלא יצום, והוא בא למה אתה משקר? האיש שמע את השאלה והתחיל לבכות 'הרב, יום כיפור, לצום והוא חייב לאכול ולשתות מהבוקר! מיד נכנסתי לחדר ואמרתי לאיש לקבל תשובה שהוא חייב לצום ביום כיפור! כמובן ישיבתי ושכנעתי אותו והסברתי לו, שהוא חייב לאכול ללא כל חשש וב\"ה הכל עבר בשלום. י. מעשה במפטיר יונה בשעתו המייסדים של בית הכנסת 'בורוכוב' היו האחים ישראל ויונה בוכורוב. ואני זוכר את שניהם, הם היו זקנים מופלגים ויונה האריך ימים יותר מאחיו ישראל. וליונה היה מנהג במשך שנים לרכוש את עליית מפטיר יונה ביום והיה מוסיף העיקר כדי לרכוש את מפטיר יונה. באחת השנים המאוחרות כיפור, והיו עושים מזה צחוק שהיו מוסיפים במחיר והוא לא היה איכפת לו כשהגיע לגיל זקנה הוא היה צם ובניו באו לאאמו\"ר ואמרו לו שיתרה בו שלא -ובאמת באנשים בגיל מבוגר מאוד, כאשר יש [ , ואז אאמו\"ר קרא לו לצד וביקש ממנו שלא יצום, אך הוא בתמימותו אינו להם מחלות רקע, ודאי שאינם חייבים לצום ואף לא צריך לשאול רופא על יצום כיון שהוא מבוגר מאוד]זה מסכים לזה. אני לא יוכל לעלות למפטיר יונה? ואז אאמו\"ר הבין שזה בעצם מה שהפריע ואז הוא שאל את אאמו\"ר שאלה: איך הרב אומר לי לאכול ביום כיפור, הרי לו יותר מהכל, שהוא לא יוכל לעלות למפטיר יונה כמנהגו. ואאמו\"ר ענה לו אתה עלית בעצמך! והפתרון מצא חן בעיניו ואכן בנו עלה לתורה והוא אכל על כך, שאחד מבניו יעלה למפטיר יונה ויעשו לך 'מי שברך' והרי זה כאילו ושתה. וזוהי בעצם הבעיה שיש כאן ענין של רגש, אך צריך לדעת שהוא מקיים בזה מצוה ויש להתגבר על הרגש הזה. ומספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שהיה רבי לוי יצחק מביט במצה בכזה כאב, ובני ביתו החלו לדאוג שאולי לא יעצור עם בני ביתו ואמרו את ההגדה בהתלהבות, וכשהגיע זמן אכילת מצה, היה חתיכה קטנה הרי שזו סכנה גדולה בשבילו. והנה בליל הסדר ישב על השלחן חולה בימי הפסח, והרופאים אמרו לו שאסור לו לאכול מצה, ואם יאכל אף בעצמו ויאכל ויבוא לכלל סכנה. והנה לפתע פתאום קם רבי לוי יצחק ותפס את המצה ואמר 'ברוך אתה ה' וכו' אשר קדשנו במצוותיו וציונו וחי בהם ולא שימות בהם'! והניח את המצה. יא. להשתדל לשאול רופא שומר תורה ומצוות אפשר לסמוך עליהם, כדוגמת רופא רפורמי, שאין להם כל כבוד לדת, בשונה כיפור, וכל שכן רופא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. אולם יש רופאים שאי מעיקר הדין ניתן לשאול אף רופא גוי בכדי שיכריע אם מותר להתענות ביום -זה לא נכון, כתוב [ 'מהחילוניים סתם שאומרים תמיד 'איש באמנותו יחיה ומבינים שאם חשוב לאדם השואל אותם להתענות ]...לאכול ביום כיפור עדיף ללכת לרופא אחר, ולהתייעץ עימו. כיון שהוא לא בדת ומדברים בשנאה על התורה, למרות שהוא רופא בעצמו, אם הוא אומר הם עונים לו לפי העניין, ואפשר לסמוך עליהם. אך יש רופאים שמזלזלים וצדיק באמונתו יחיה איכפת לו מה אתה עושה, ואין לו כל רגש כלפיך וכלפי הדת שלך, אדרבא כל רצונו הוא להעביר אותך מאמונתך והדת שלך. וכיום ב\"ה אכשר דרא וישנם רופאים שומרי תורה ומצוות יראי ה', וכל מי שיש לו שאלה שיקח את החומר הרפואי אליהם, ויקבל את חוות דעתם, כדי לצאת ידי כל ספק. וכמו כן יש לדעת שהרופא הוא אינו רב, ורב אינו רופא, וכיון שכך צריך לשמוע חוות דעת גם של רב וגם של רופא, אלא אם כן מדובר ברופא ירא שמים שיודע את חומרת התענית, ויודע שרק במקום של פיקוח נפש יש להקל ולאכול. ובייחוד יש לקבל הדרכה מרב כשהרופא אומר שצריך לאכול, כיצד לאכול בשיעורים ביום כיפור. יום כיפור, והרופא בא בצהרים ואמר שאני חייב לאכול ולשתות. ואז שאל הרופא. ובדידי הוה עובדא כאשר בצעירותי הייתי חולה רתוק למיטה בערב וכשבאו לשאול את דעתי הסתבר שאינם חייבים באמת לאכול כמו שאמר וכמה פעמים שרופאים אמרו לאנשים שהם חייבים לאכול ביום כיפור, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל את הרופא, תגיד, אם הוא לא יאכל וישתה מה יקרה והרופא השיב לו, שאם אני ישתה קודם הרבה ואהיה כל היום במיטה, ודאי חולה! אאמו\"ר שאל אותו שוב, תגיד האם תהיה לו סכנת חיים אם הוא יצום? לו? אמר לו הרופא, הרב, אם הוא יצום החום יהיה יותר חזק והוא יהיה יותר שלא יארע לי כל סכנה. כשהרופא יצא אמר לי אאמו\"ר שאני חייב לצום, כיון שאין כל חשש סכנה. ואכן צמתי, ובמוצאי יום הכיפורים מרוב שמחה שהצלחתי לצום, נעשיתי בריא! אצום? האם יש חשש סכנת חיים או לא? ואם הרופא אומר שיש ספק או ודאי אי לכך למידים אנו שהשאלה הנכונה לרופא צריכה להיות: מה יקרה אם אני סכנה חייבים לאכול ולשתות, ורק במקום שהרופא אומר בצורה ברורה שלא צריך לאכול, אכן חייב הוא לצום. יב. תענית יום הכיפורים לחולים במחלת הקורונה ולגבי החולים במחלת ה'קורונה', אינני יודע כמה הרופאים מכירים את המחלה שהבריאו ממנה, ללכת ולשאול את הרופאים המתעסקים בחולים אלו ולקבל הזו, ואין לי מושג מה הם כללי המחלה הזו, ועל החולים במחלה הזו, וכן אלו מהם את חוות דעתם על התענית ביום הכיפורים. וגם אלו שהבריאו, אני שומע על אנשים שעברו חודשים מאז שהחלימו זקנים, ויש שישנים הרבה, ויש שהזיכרון שלהם נפגע, ואין זו מחלה פשוטה מהמחלה ועדיין יש להם תופעות לוואי, יש מהם צעירים מאוד שהולכים כמו כלל. ויש כאן בקרב אברכי הכולל כמה שהיו חולים, ומספרים לי שהיו ישנים ולא מסוגלים לפתוח את העיניים, וכשהיו מתעוררים לא היו יכולים להושיט עברו ומקבלים צמרמורת, ורואים אותם שהם הולכים לאט ומדברים לאט, את ידם לקחת כוס מים מרוב חולשה, וכשהבריאו הם רק כשנזכרים מה הם המחלה אפילו שהוירוס הלך, וכמו אחד שהיה בטיפול נמרץ וכשהיה שם וניכר עליהם שעברו משהו. ואחד כזה שיש לו עדיין את הסימפטומים של אמרו לו שאמנם הוא חולה אך הוירוס של הקורונה כבר אינו נמצא בו, ולכן כשהתאושש החזירו אותו לביתו ולאחר מכן חזר להמשך טיפולים בבית החולים כיון שלא היה יכול לעמוד על הרגליים. וכפי הנראה בזה שהתופעות שבאות גם בזמן ההחלמה הם קשות מאוד. בקורונה מזה זמן, ומכירים את דרכי המחלה הזו, והם יכולים לקבוע אם יש וב\"ה שיש כיום רופאים טובים בבתי החולים 'שערי צדק' ו'הדסה' שהתעסקו ספק אם מותר לחולים ולבריאים שהחלימו לצום בצום יום כיפור. וכמו כן אני לא יודע אם יש מישהו שיכול לקבוע במסמרות לבריאים שהחלימו שצריכים לאכול ביום כיפור, אך על כל פנים יכולים לשער שיש ספק. ואם צריך להתענות ביום הכיפורים, וזה חשוב מאוד. ובעז\"ה נקיים את כל וזאת צריך לדעת להתארגן מראש ולברר את הטעון בירור בנוגע למחלה שלו, המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ונזכה כולנו לאריכות ימים ושנים ובריאות טובה אכי\"ר."},{"filename":"7.pdf","content":"20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בהר ענייני ספירת העומרלרפואת הרב אביחי נחמיה בן אילנה בתוך שאר חולי עמך ישראל א. ימי פטירת הצדיקים הם ימי צער מלבד ל\"ג בעומר המנהג לעשות הילולא בל\"ג בעומר יסד אותו רבינו האר\"י. הוא היה הולך למירון ועושה שם סעודה, וכשבנו הגיע לגיל שלש לקח אותו לשם ועשה לו תספורת בל\"ג בעומר. ולמרות שאנחנו מחמירים להסתפר רק בל\"ד בעומר, בכל זאת בילד קטן אפשר להקל. וזה מנהג שנוסד על ידו, ויש לזה יסוד לחכות עד גיל שלוש, ובזה הוא יסד גם של\"ג בעומר זה יום שמחה. (שער הכוונות דף פז.) אבל בשלחן ערוך לא נזכר מזה כלום. אדרבא מרן השלחן ערוך כותב (סימן תק\"פ) באופן כללי שיום פטירת הצדיקים הוא יום צער, וראוי לעשות תענית. אנחנו לא יכולים לעשות היום תענית ביום פטירת הצדיקים, כיון שאין יום שלא נפטרו בו צדיקים במהלך הדורות, וכך אין לדבר סוף. אבל ביום פטירת אביו ואמו נהגו לצום, אם זה לא בחודש ניסן או בראש חודש וכיו\"ב. תחנון, האם הם שמחים שהם מתו?! וכיום יש חסידים שבמנחה לא אומרים תחנון לכן זה מנהג מוזר מה שעושים היום הילולא ביום פטירת הצדיקים, ולא אומרים כל השנה, כיון שכל יום יש 'יארצייט' של הצדיק הזה ושל צדיק אחר, וזה לא בסדר, כיון שלא יתכן לבטל לגמרי את כל מנהג התחנון. כמו שעושים היום, אפשר להבין, אבל לכל הפחות שידחו את זה ליום אחר קרוב אמנם מי שעושה הילולא לצדיקים בשביל להתרים למוסדות תורה ולהחזקת תורה, לאותו היום, אך לא באותו היום ממש. שהרי ביום השנה לפטירת אביו ואמו יש מחלוקת אם מותר ללכת לשמחות או למסיבת מרעים, ואמנם מעיקר הדין מותר, ובמיוחד אצל הספרדים נהגו להקל, אבל לכתחילה לעשות סעודה ביום פטירת הצדיקים זה לא מנהג טוב. בשנה שעברה בליל יום שנה לאאמו\"ר זצוק\"ל, היו כמה מקומות שעשו סעודה עם תזמורת והזמינו אותי ונמנעתי מללכת, כי אני יודע כמה הוא בעצמו התנגד לזה, ושיום זה הוא יום צער ולא יתכן לעשות הילולא. רק עברה שנה מפטירתו וכבר עושים הילולות עם תזמורת, איך אפשר לשמוח ביום כזה?! הוא היה מגן על הדור, הרביץ תורה, כתב פסקי הלכה וכל זה נפסק, איך אפשר לשמוח ביום כזה?! ב. השמחה ביום פטירת רשב\"י ולגבי יום פטירת רשב\"י, רבי חיים ויטאל בשם רבינו האר\"י (שער הכוונות שם) כותב שרבי שמעון בר יוחאי רצה את זה. כיון שכתוב בזוהר הקדוש שרשב\"י ביום דרך אגב בזוהר הקדוש [ .פטירתו גילה את האדרא זוטא, שזהו יום גדול מאוד מתואר יום פטירת רשב\"י (באדרא זוטא) וכדאי שכל אחד יקרא איך היה המעמד ].הזה, זה דבר גדול מאוד עוד כותב מהר\"ח ויטאל בשם רבו טעם נוסף לשמחה, כיון שרבי שמעון בר יוחאי נרדף על ידי הרומאים, זו היתה תקופה קשה מאוד, ורבו של רשב\"י רבי עקיבא נהרג על קידוש השם, וכמה מחביריו של רשב\"י נהרגו על ידיהם, והם עשרה הרוגי מלכות, ורשב\"י עצמו ניצל מהם, ומת מיתה טבעית בידי שמים, ולא מידי הרומאים, שמעתי פעם מאאמו\"ר זצוק\"ל, שהיה אחד מתלמידי רבינו האר\"י ושמו רבי אברהם לכן עושים ביום הזה שמחה. ברוכים הלוי, שהיה מקובל וצדיק, וכל ימיו בוכה ומתאבל על חרבן בית המקדש. וכשמברך ברכת המזון היה אומר 'נחם', ובתפילה היה אומר 'נחם', עד כדי כך שרבינו האר\"י אמר עליו שהאיש הזה הוא משורש נשמתו של ירמיה הנביא שראה את החרבן. והנה פעם אחת בל\"ג בעומר רבינו האר\"י לקח את כל החבורה קדישא שלו ועלו למירון, ועשו שם סעודה, ואחרי הסעודה בירכו ברכת המזון. ורבינו האר\"י רואים שרשב\"י הפריע לו שעושים מיום זה צער, ולכן ל\"ג בעומר הוא יום שונה נחם?! בקרוב הוא יראה בנחמה!' ואכן כעבור זמן קצר נפטרה בתו של הרב הזה. שיאמר לרבי אברהם ברוכים הלוי 'היום זה יום השמחה שלי, למה הוא אומר כאן התנמנם לרגע ומיד התעורר בצער גדול. וסיפר, שבא אליו רשב\"י בחלום ואמר לו מכל ימי פטירת הצדיקים. ג. טעמים נוספים לשמחה בל\"ג בעומר יש שאומרים טעם נוסף לשמחה ביום זה, של\"ג בעומר אינו יום פטירת רשב\"י, אלא זה יום שמחתו סתם כיון שביום זה הוסמך להוראה על ידי רבי עקיבא. מהרי\"ל כותב (דיני הימים שבין פסח לשבועות), וכן כתוב בשער הכוונות (שם), אם הם פסקו למות בל\"ג או בל\"ד לעומר. מרן השלחן ערוך כותב (סימן תצ\"ג ס\"ב) ששמחים משום שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות ביום זה. וזה לא כל כך פשוט שהם פסקו למות בל\"ד. וארבע אלף תלמידים, וכולם מתו עד \"שהיה העולם שמם\", דהיינו שלא היה מי והסיבה הזו היא פלא, שהרי חז\"ל אומרים (יבמות סב:) שהיו לרבי עקיבא עשרים שילמד תורה. עד שחזר רבי עקיבא ולעת זקנתו לימד חמישה תלמידים, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי אלעזר בן שמוע. שהפסיק להפסיד?! הרי אין לו מה להפסיד! וזה מה שהיה בזמן רבי עקיבא, שהיה לעשיר גדול שירד מנכסיו עד שלא נשאר לו פרוטה, האם עכשיו יהיה שמח מפני ויש אומרים רבי נחמיה. ולומר שזו שמחה משום שפסקו מלמות, הרי הדבר דומה העולם שמם, מה שייך לשמוח?! ומצאתי שהפרי חדש (סימן תצ\"ג) שואל שאלה זו, ואומר שלא יתכן כדבר הזה. ולכן מסביר שאמנם פסקו מלמות, אבל רבי עקיבא אז התחיל ללמד את חמשת התלמידים האחרונים, וזו היא סיבת השמחה. ויש אומרים, שרבי עקיבא הסמיך אותם להוראה בל\"ג בעומר. וזה עוד טעם לשמחה ביום זה. ד. מותר לשמוח לכבוד רשב\"י בל\"ג בעומר האבילות נמשכת עד יום ל\"ד בבוקר, וכך אנחנו הספרדים מחמירים, בכל זאת אם לכן למרות שאנחנו נמנעים מלשמוע שירים בימי הספירה, ולדעת מרן השלחן ערוך רוצה לשמוח ולרקוד בל\"ג בעומר לכבוד רשב\"י, לאו דוקא במירון, אם זה לכבוד רשב\"י מותר. וכן המנהג. ז' אייר תשע\"ט | 7 'גליון מס נמסר ביום כ\"ג ניסן תשע\"ח 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ה. יין בקידוש - מדאורייתא או מדרבנן?! קידוש היא מצוות עשה מן התורה. והיא אחת מתרי\"ג המצוות, ונלמדת מהפסוק (שמות כ, ח): \"זכור את יום השבת לקדשו\". והשאלה היא האם מצוות קידוש דאורייתא היא דוקא על היין או שקידוש הוא גם בדברים אחרים המזכירים. שיטת המגן אברהם (בסימן רע\"א ס\"ק א') שכשאומרים את הברכה האמצעית בתפילה \"מקדש השבת\", יוצאים ידי חובת קידוש מדאורייתא. וכמה ראשונים כתבו כך בפירוש, הרי\"ד (ספר המכריע סימן ע\"א), ופסקי ריא\"ז (פסחים צט: קיז:) וכ\"כ הריטב\"א (הנד\"מ שבת כג: סט:), ועוד. מאידך גיסא שיטת רש\"י (נזיר ד. ד\"ה והרי) שמצוות קידוש על היין היא דאורייתא. והסיבה שמקדשים דוקא על היין הוא משום שכתוב בפסוק (הושע יד, ח) \"זכרו כיין לבנון\", ועוד פסוק (שיר השירים א, ד) \"נזכירה דודיך מיין\". יין הוא משקה חשוב מאוד, שהוא גם משביע וגם משמח. למרות שהפת תמיד קודמת ליין, אין ספק שיין הוא החשוב שבכולם. ולכן הוא נקבע להיות זה שמזכירים עליו. ו. עיקר וטפל ביין ובשאר משקין ואוכלין ביין יש דין מיוחד בשונה משאר אוכלין ומשקין, שהדין הוא שאם שותה יין ומברך עליו 'הגפן', אינו חייב לברך על מה ששותה אחר כך, והכל נפטר בברכה זו. והטעם הוא משום עיקר וטפל. הגמרא אומרת (ברכות מא:) אמר רבי חייא יין פוטר כל מיני משקין, ופת פוטרת כל מיני מאכל. לרבי חייא, אם אוכל פת שאם המאכל בא מחמת הסעודה, אין צריך לברך, כגון תבשילין וכדומה, שהם ואחר כך אוכל פירות לקינוח סעודה, אינו צריך לברך. אך רב פפא סובר אחרת, באים מחמת הסעודה נפטרין בברכת הפת. אבל מה שלא בא מחמת הסעודה כגון פירות וכדומה אינו נפטר. לעומת זאת כששותה יין, אפילו כשאין קשר בין היין לשאר המשקין בכל זאת היין פוטר את שאר המשקין. ויתירה מזאת, אם טעם מעט מכוס הקידוש, יצא ידי חובה ויכול לשתות כמה שרוצה, ונפטר בברכת היין. או מיני מזונות שהן העיקר אפילו כשהן מיעוט משום שיש להם חשיבות, אבל והעיקר עיקר. כגון בפת וממרח שעליו, הפת היא העיקר והממרח הוא הטפל. החתם סופר מוסיף ביאור בדין הזה, שבדין עיקר וטפל צריך שיהיה הטפל טפל צריך שיהיה חשוב ושאינו חשוב יחדיו. אבל לגבי יין הרי כששותה מעט יין מהכוס של הקידוש ואחר כך שותה משקה אחר שהוא חשוב לאדם יותר מהיין, בכל זאת היין הוא עיקר כיון שזוהי חשיבותו של היין. ז. מצוות דאורייתא שאינם כתובים בתורה במפורש עושים זיכרון הם אינם כתובים בתורה, אלא בנ\"ך, בשיר השירים ובנביא הושע, ויש לשאול על שיטת רש\"י, הרי הפסוקים שחז\"ל לומדים מהם שעל ידי יין אם כן, מהיכן רש\"י למד שיין בקידוש הוא חיוב מדאורייתא. כמה וכמה הלכות, שהן דאורייתא לגמרי, ואינן כתובות במפורש בתורה. כלומר והתשובה היא, שרש\"י סובר שדין יין בקידוש הוא הלכה למשה מסיני. ויש לנו אנחנו לומדים כמה הלכות ממה שכתוב בתורה, ויש לנו י\"ג מידות וכל אחד מהם מפרשים את התורה, אך יש גם דינים שנלמדים במסורת, בהלכה למשה מסיני והם דאורייתא, שעל ידי ההלכה למשה מסיני אנו יודעים את אותם הדינים דאורייתא אע\"פ שאינם כתובים במפורש בתורה וגם אינם נלמדים ממנה בי\"ג מידות. ויש כמה דינים כאלה. ניסוך המים למשל, שבכל קרבן שמקריבים בבית המקדש כתוב בתורה שמקריבים עמו גם נסכים של יין על גבי המזבח, מלבד בחג הסוכות שבו היתה מצוה לנסך מים על גבי המזבח. הדין הזה אינו כתוב בתורה, רק ברמז, בציווי של קרבנות חג הסוכות, ביום השני כתוב בתורה: \"מנחתה של 'ונסכיהם' היו\"ד של 'ונסכיה' והמ\"ם של 'כמשפטם' מיותרות כדי לרמז על ונסכיהם\", וביום הששי כתוב \"ונסכיה\", וביום השביעי כתוב \"כמשפטם\" המ\"ם המילה \"מים\". וזה הרמז לניסוך המים מן התורה (תענית ב: ג.). אבל למעשה ניסוך המים היא מצוה שנלמדת מהלכה למשה מסיני. ולכן הצדוקים שהיו בזמן בית שני שכפרו בתורה שבעל פה אחד הדברים שהם כפרו היה ניסוך המים. ח. מעשה בינאי המלך הגמרא מספרת (סוכה מח:) שהיה צדוקי אחד שבא לנסך את המים בחג הסוכות, ובמקום לנסך על גבי המזבח שפך את המים על רגליו. באותה שעה היו הרבה אנשים יראי שמים בבית המקדש, ורגמו אותו כל העם באתרוגיהם. יש כאן רעיון מוסרי שצריך לשים לב אליו. למה רגמו אותו באתרוגים?! הרי חבל על האתרוג, כשיזרוק אותו הוא יפסל, למה שלא יזרקו אבנים...?! אלא הם רצו לומר לו כאן רעיון חשוב מאוד. שהרי גם אותו צדוקי לקח אתרוג, והם רצו לרמוז לו מפני מה אתה לוקח אתרוג?! הרי בתורה לא כתוב 'אתרוג', בתורה כתוב (ויקרא כג, מ) \"פרי עץ הדר\", ומה שאנו לוקחים אתרוג הוא על סמך קבלת חז\"ל שפרי עץ הדר הוא אתרוג. אם כן אתה אינך מאמין בקבלת חז\"ל על ניסוך המים, למה אתרוג אתה לוקח?! את השאלה הזו צריך לשאול את כל המקטרגים והרפורמים, שבאים אלינו בשאלות שונות ומשונות, לשאול אותם למה את זה כן וזה לא?! הרי חז\"ל אמרו את שניהם. כל דיני התורה הם על פי קבלת חז\"ל. ט. הקפת המזבח בבית המקדש גם כן אינה כתובה בתורה וכן מצות הקפת המזבח בערבה בזמן בית המקדש בחג הסוכות וביום הושענא רבא, שהיו מקיפים את המזבח שבע פעמים עם הערבות, מצוה זו אינה כתובה בתורה אבל היא הלכה למשה מסיני שכך צריך לעשות. (סוכה לד.) והגמרא אומרת (שם מג:) שהלכה זו דוחה את השבת. מצוות עונג שבת י. מצוות עונג שבת מדאורייתא או מדרבנן?! הראשונים סוברים שמצוות עונג שבת היא מצוות עשה מן התורה. אבל המשנה יש עוד מצוה נוספת שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מצוות 'עונג שבת'. רוב ברורה (סימן רמ\"ב ס\"ק א') אינו סובר כך, אלא הוא לומד בדעת הרמב\"ם בסוף הלכות שבת (פ\"ל הלכה א') שכותב שיש לנו ארבע מצוות בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים. שנים מן התורה הן 'זכור ושמור'. ושנים מדברי סופרים הן כבוד שבת, ועונג שבת. והמשנה ברורה מבין בדעת הרמב\"ם, שכבוד ועונג שבת הן מדרבנן. אבל יש להקשות על דבריו, שהרי ברמב\"ם בהלכות שבועות (פ\"א הלכה ו') שם הרמב\"ם מדבר באדם שמקבל על עצמו תעניות, וקבע על עצמו שיצום ובהלכות נדרים (פ\"ג הלכה ט') רואים שעונג שבת הוא חיוב מדאורייתא. שהרי בכל תאריך פלוני, ותאריך אירע שחל בשבת, פוסק הרמב\"ם שאסור לו לצום. ושבועה חלה על מצוות דרבנן. אבל בשבת או בערב יום כיפור, שבועה לא חלה בחנוכה ופורים, מותר להתענות. כיון שאיסור התענית בימים אלו הוא מדרבנן והרמב\"ם כותב שם, שאם קבל על עצמו להתענות והנדר חל בראש חודש או עליהם, כיון שהן מצוות מדאורייתא. אם כן מוכיח החתם סופר (שו\"ת או\"ח סימן קס\"ח), והרבה פוסקים מסכימים לקביעה זו, שהמצוה להתענג בשבת היא מצוה מדאורייתא, והאיסור לצום הוא גם כן מדאורייתא. ויש כמה ראשונים, כספר המנהיג (הלכות ראש השנה סימן א' ובנד\"מ עמוד שג) והריב\"ש (סימן תקי\"ג), שכותבים בפירוש שהאיסור לצום הוא מפני שמבטל את העשה דאורייתא של עונג שבת. יא. ביאור דברי הרמב\"ם שעונג שבת היא מצוה מדברי סופרים ולפי האמור יקשה היאך כתב הרמב\"ם בסוף הלכות שבת שעונג שבת היא מצוה מדברי סופרים? מבאר החתם סופר שם שאין כוונתו לומר שהיא מצווה מדרבנן, אלא כיון שהיא לא כתובה במפורש בתורה, ויודעים אותה רק מהלכה למשה מסיני, לכן הרמב\"ם מכנה אותה מדברי סופרים. ההוכחה לזה היא שכתוב בגמרא (קידושין ב.) האשה נקנית בשלושה דרכים ואחד מהם הוא קידושי כסף, וזה נלמד בגזירה שווה קיחה – קיחה משדה השיעור השבועי במצוות קידוש office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א עפרון. והרמב\"ם כותב (פ\"א מהלכות אישות הלכה ב') שקידושי כסף הן מדברי כסף הן מדברי סופרים, דהיינו שהן מדרבנן, הלא לומדים את הדין הזה בגזירה סופרים. וכולם מקשים עליו (עיין כסף משנה שם) איך אפשר לומר שקידושי שווה, וכל דין שנלמד באחד מי\"ג מידות דינו כדאורייתא. התשובה לזה כותב הרשב\"ץ (בשו\"ת ח\"א סימן א') שהרמב\"ם קורא דברי סופרים לכל מה שלא כתוב בתורה במפורש, ויודעים אותו רק על ידי מסורת ממשה רבינו, להם הרמב\"ם קורא דברי סופרים. למרות שגם הרמב\"ם סובר שדינם הוא כדאורייתא. אם כן קידושי כסף הן דאורייתא. וכן מצות עונג שבת היא מצוה מדאורייתא, על אף שהרמב\"ם מכנה אותה מצוה מדברי סופרים. יב. דעת מרן הבית יוסף במצות עונג שבת שהרי כתוב בתורה על שבת \"מקרא קודש\", והכוונה על מצוות עונג שבת. מרן לעומת זאת הרמב\"ן (עה\"ת ויקרא כג, ב) סובר שמצות עונג שבת כתובה בתורה. הבית יוסף (סימן תפ\"ז) מעתיק את דברי הרמב\"ן שכתב את שאר החיובים (בשער הציון סימן רמ\"ב אות א') הבין מזה שהבית יוסף סובר שעונג שבת היא הנלמדים מ\"מקרא קודש\" אבל לא את דבריו לגבי עונג שבת. והמשנה ברורה איננה מצוה דאורייתא. אבל אין לדבריו הכרח, כיון שאפשר לומר שהבית יוסף סובר כספר החינוך (מצוה רצ\"ז) שלא לומדים מ\"מקרא קודש\" את מצוות עונג שבת, אבל עצם הדבר שזוהי הלכה למשה מסיני והיא מצוה מדאורייתא, יכול להיות שמרן הבית יוסף יסכים לזה. יג. מצות עונג שבת דוחה דין בתרומות ומעשרות ורוצה לקחת את מה שלפניו ולעשות אותם תרומות ומעשרות על פירות שיש ט'). דהיינו אם יש לאדם כמות פירות במקום מסויים, ויש לפניו מקצת הפירות יש דין בתרומות ומעשרות שלא מפרישים שלא מן המוקף (חלה פ\"א משנה לו במקום אחר, אינו יכול, כיון שאינו מן המוקף. בכל יום שישי פירות לכבוד שבת. והנה באחד מימי השישי הפועל התמהמה שדות וכרמים שעושים פירות וכו', והיה לו פועל שעובד שם שהיה מביא לו הגמרא ביבמות (צג.) מספרת על רבי ינאי שרצה לאכול פירות בשבת, והיו לו ועדיין לא הביא את הפירות בזמן. ורבי ינאי הרי היה צריך לעשות תרומות מקצת פירות שהיו לו בבית והפריש אותם על הפירות שעתיד לקבל מהפועל ומעשרות, ועד שהפועל יביא כבר יהיה מאוחר ולא יספיק, לכן רבי ינאי לקח שלו. והרי שזה היה שלא מן המוקף. הדבר נודע לרבי חייא והוא שלח לומר לו \"שפיר קעבדת\" – טוב עשית, משום שכתוב (דברים יד, כג) \"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים\" – זה עונג שבת. דהיינו עונג שבת שאדם שמח ואוכל ושותה זה יראת שמים. אם כן רואים בגמרא שמצוות עונג שבת דוחה את הדין שלא לתרום שלא מן המוקף. יד. הוכחת הרשב\"א שמצות עונג שבת היא חיוב דאורייתא היה חכם אחד בדורו של הרשב\"א ששלח לו שאלה, והיא כתובה בשו\"ת הרשב\"א (ח\"א סימן קכ\"ז), שמוכח מהסיפור של רבי ינאי שהדין לתרום מן המוקף הוא דין דרבנן, והראיה היא שהנה עונג שבת דוחה את הדין של לתרום מן המוקף, ועונג שבת היא מצוה מדרבנן שהרי אינה כתובה בתורה. \"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך\", והוא הביאור בדברי רבי חייא, שפסוק זה עונג שבת דוחה את הדין דאורייתא של להפריש מן המוקף. והטעם כיון שכתוב והדין שאסור להפריש מן המוקף הוא גם כן מדאורייתא. והדין דאורייתא של הרשב\"א ענה לו מיניה וביה, שאדרבא מצוות עונג שבת היא מצוה מדאורייתא, בא ללמד שעונג שבת דוחה דינים אחרים דאורייתא. ובאמת בגמרא במסכת גיטין (ל:) יש מחלוקת גדולה בראשונים אם הדין שאסור להפריש שלא מן המוקף הוא איסור מדאורייתא או מדרבנן. והראשונים שסוברים שהוא דין דאורייתא הם סוברים גם שעונג שבת הוא גם כן חיוב מדאורייתא, כיון שאם עונג שבת הוא לא דאורייתא איך מצוה מדרבנן תדחה דין של דאורייתא. וזוהי עוד ראיה שכולם סוברים שמצוות עונג שבת היא חיוב מדאורייתא. וזה סיוע גדול לחתם סופר הנ\"ל שכתב כן בדעת הרמב\"ם, דהנה הרשב\"א גם כותב כן בדעת הרמב\"ם, ע\"ש.טו. המקור למצות עונג שבת בתרגום יונתן בן עוזיאל הבן איש חי בשו\"ת רב פעלים (ח\"ג חאו\"ח סימן כ\"ב) מביא תרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם את הפסוק (שמות לא, טז) \"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם\" וז\"ל התרגום על המילים לעשות את השבת: \"למעבד תפנוקי דשבתא\". טז. מפני מה אין קובעים תענית אסתר ביום שישי אם תענית אסתר חלה בשבת ההלכה היא שמקדימין אותה ליום חמישי. והטעם שבשונה מכל הצומות שאם חלו בשבת שמאחרים את הצום משום 'אקדומי פורענותא לא מקדמינן' (מגילה ה.), בתענית אסתר הדין שונה, כיון שאיננה תענית של פורענות לכן מקדימין. ובמדרש תנחומא כתוב, וכך נפסק יש אומרים שמקור הלכה זו אינה מן התנחומא חיוב מדאורייתא, וכשצמים ביום שישי מבטלים את מצוות עונג שבת במקצת שישי, כדי שלא יכנסו לשבת בתענית. ומסביר המדרש שכיון שעונג שבת הוא להלכה (סימן תרפ\"ו ס\"ב), שמקדימים את תענית אסתר ליום חמישי ולא ליום [ .השבת, והרי היא דאורייתא .]אלא מתשובות הגאונים עד צאת הכוכבים? יז. תענית שחלה ביום שישי האם משלימים את הצום דרך אגב, בתענית שחלה ביום שישי כגון בעשרה בטבת, יש מחלוקת גדולה בראשונים אם צריך להשלים את התענית או שלא. ר\"י מבעלי התוספות (מובא במרדכי עירובין סימן תצ\"ד) היה נוהג שבצום שחל ביום שישי לאכול לפני השקיעה, שהרי להיכנס לתענית בשבת זה דבר יותר חמור. אכן יש שרצו לומר שכל שכן שבעשרה בטבת יצומו עד צאת הכוכבים. אבל להתענות, כגון שיש לו יארציי\"ט וכדומה, שחייב להתענות עד צאת הכוכבים. הכוכבים. בשלחן ערוך כתוב (סימן רמ\"ט ס\"ד וסימן תקס\"ב ס\"ג) שאם אדם נדר את זמן עשיית הקידוש. ואין מנהגינו כן, אלא המנהג הוא להתענות עד צאת אך יש ראשונים שסוברים שצריך להקדים את התפילה מבעוד יום כדי להקדים בדברי התוספות הנ\"ל רואים לא כך. ואולי הביאור בדעת ר\"י היא שלכתחילה כשתקנו את עשרה בטבת, קבעו שאם יחול ביום שישי יגמרו את הצום קודם לכן. למעשה מנהג ישראל כיום להתענות גם את צום עשרה בטבת שחל ביום שישי עד צאת הכוכבים. מתענה עד הלילה, ולפני שהולך למנחה יטעם משהו ושלא ישלים את התענית, אבל מי שצם תענית יארציי\"ט ביום שישי, צריך להתנות בפירוש שהוא אינו כדי שלא יכנס לשבת מעונה. רואים בזה שהקפידו על עונג שבת אפילו על מקצת השבת. יח. מצות עונג שבת על חלק מהשבת או על כולה ובפרי מגדים (סימן רמ\"ח בא\"א ס\"ק ג') מסתפק אם האיסור לבטל מצות עונג שבת הוא בכל מהלך השבת, או אפילו רק בחלק ממנה כבר אסור לבטל עונג שבת. השאלה שלו היא לגבי הדין (שבת יט.) שאין מפליגים בספינה בריא. כך מסבירים הרי\"ף (שבת ז: מדפי הרי\"ף) והרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת הראשונים הוא חולה ולאחר מכן הוא מבריא. דהיינו שעד שבת הוא כבר יהיה בצירוף המליחות של המים הוא מקבל על ידי זה מחלה. אם כן בשלושת הימים שלושה ימים קודם השבת. שהסיבה לזה היא כיון שכשנוסע והספינה מתנדנדת הלכה י\"ג) את דברי הברייתא, וכך פוסק השלחן ערוך (סימן רמ\"ח ס\"ב). אם כן דן הפרי מגדים, אם נסע באוניה קצת פחות משלושה ימים לפני השבת, דהיינו שהשלושה ימים נגמרים במהלך השבת. אמנם שבת תתחיל כשהוא יהיה חולה, אבל בסוף השבת הוא כבר יהיה בריא, האם זה מותר או אסור. או גם אם רק בחלק מהשבת הוא יהיה שלא בעונג. ובדיני תענית בערב שבת כלומר, האם הדין הזה של חסרון בעונג שבת הוא דוקא שבכל מהלך השבת, רואים להדיא, שאפילו על השעה הראשונה שהוא בצער התענית, כבר עובר על מצוות עונג שבת. יט. הלכה למשה מסיני הוא כדין דאורייתא ממש לכן לפי כל הראשונים שאומרים שמצוות עונג שבת היא חיוב מדאורייתא, הכוונה שזה חיוב של הלכה למשה מסיני. וכן הדין לגבי קידוש, שאמנם אינו כתוב במפורש בתורה אבל יש חיוב של קידוש על היין, לשיטת רש\"י, מהלכה למשה מסיני. וצריך לדעת, שאנחנו מחוייבים לדיני הלכה למשה מסיני ממש כמו שהם כתובים במפורש בתורה. כ. אכילה ביום שישי סמוך לשבת ועוד יש ראיה לענין עונג שבת. מהמשנה בפסחים (צט:): ערבי פסחים לא יאכל אדם סמוך למנחה. ופירש רשב\"ם (ד\"ה ערבי) שמנחה היינו מנחה קטנה, שחצי שעה קודם לה כבר אסור לאכול. וטעם האיסור כדי שאדם יאכל מצה בליל כמו ערב פסח או שלא. וחלקו שם התנאים, ולהלכה נפסק כרבי יוסי שאומר פסח לתיאבון. והגמרא שם דנה מה הדין בערב שבת ויו\"ט? האם גם כן אסור 'אוכל ושותה עד שתחשך'. שואל הר\"ן (בחידושיו שם) מפני מה מותר?! הרי כמו שבערב פסח אנחנו בערב שבת יהיה אסור, שהרי אם יאכל וישבע, הוא מבטל סעודת שבת בלילה. אומרים שאסור כדי שיאכל מצה בערב לתיאבון, הוא הדין צריך להיות שגם ולכאורה הר\"ן יכול היה לתרץ תירוץ פשוט, שדוקא מצה שהיא מצוה דאורייתא לכן חכמים גזרו כדי לקיים את הדאורייתא כראוי. אבל במצות עונג שבת אם נאמר שהיא מדרבנן, לא גוזרים גזירה שמא תתבטל ממצוה דרבנן, שהרי זה אמנם הרי\"ד (בפסקיו שם) באמת מתרץ כך ובאמת שהוא [ .כמו גזירה לגזירה ].אחד מהבודדים הסוברים שעונג שבת הוא מדרבנן כא. מהי מצוות עונג שבת?! ולשתות וכדומה, אלא עונג שבת הוא לפי ההרגשה של כל איש ואיש. כלומר הר\"ן לעומתו מייסד בדין הזה של עונג שבת, שעונג שבת אין הכוונה רק לאכול עונג שבת הכוונה להיות בעונג, אמנם בדרך כלל כשאדם אוכל ושותה הוא מתענג, וכמו שכתוב (רות ג, ז) ויאכל בועז וישת וייטב ליבו. אבל מי שהאוכל והשתיה אינם לתענוג לו, אינו חייב לאכול. וכמו שנפסק להלכה שאדם שחלם חלום רע בשבת ומפחד, יכול להתענות תענית חלום בשבת (ברכות לא:). כגון אדם שחלם שהוא עומד תחת חופתו, והוא כבר אב לילדים, שפתרון חלומו הוא שמראים לו שצריך כפרת עוונות. אמנם יותר טוב שלא לפחד, או מי שחלם שעקרו לו את כל השיניים, ובשבוע שהיה לא היו לו כאבי שיניים [ .וכדומה, ומפחד מזה, צריך להתענות תענית חלום ].אבל מי שמפחד יכול להתענות תענית חלום, כיוון שזה העונג שלו לא נהנה, ובאמת במצב כזה מותר לו שלא לאכול, אמנם צריך להימנע מלצום, אין לו תיאבון ואינו רוצה לאכול, ודאי שאין לו עונג שבת בלאכול מאכלים, הוא או חולה למשל, שכתוב על חולה (תהילים קז, יח): כל אוכל תתעב נפשם, חולה אבל לא חייב לאכול יותר מזה. בחידושי רבינו דוד בונפיד, תלמיד הרמב\"ן (פסחים צט:), שאם כבר מעונג אינו שבת, הוא לא ביטל בזה מצוות עונג שבת, כיון שהוא כבר מעונג. וכך כותב גם שלושת הסעודות ביום, ובלילה לא אכל כלום, או בחצות הלילה אכל סעודת שהוא חייב לאכול סעודת שבת, אבל אם לא אכל מיד סעודת שבת, או אכל את ובכן אומר הר\"ן, אדם שנכנס לשבת כשהוא שבע, ואין לו חשק לאכול, כמובן חייב לענג אותה בפועל עכשיו אלא הוא כבר קיים את המצוה. ומיושבת קושיית הר\"ן, שדוקא לגבי מצה נאמר הדין הזה של איסור אכילה מה שאין כן בליל שבת אם הוא יהיה כבר מעונג הוא אינו צריך לדאוג מראש לפניה משום שהוא אינו שייך לעונג, אלא לתיאבון שיחוש בשעת אכילת המצה, שיתענג בשבת דוקא. רואים מכך שהר\"ן לא חילק בין אכילת מצה למצות עונג שבת שמצה היא דאורייתא ומצות עונג שבת היא דרבנן, אלא העדיף לתרץ כך מוכח שסבר שעונג שבת היא מצוה מדאורייתא וכמו שאמרנו לעיל. אם כן דעת הר\"ן וכן דעת רבינו דוד בונפיד שמצוות עונג שבת היא מצוה מדאורייתא. כב. הקב\"ה רוצה בשמחתנו ורוצה בטובתנו יש כאן נקודה למחשבה, אדם עושה מצוה והקב\"ה נותן לו שכר על המצוה, ובכל המצוות כמו סוכה ולולב, ציצית ותפילין וכו' מובן שאדם עושה מצוה, ובעבור זה הקב\"ה משלם שכר. אבל במצות עונג שבת כשאדם יושב ואוכל ודשן, ומביא על שולחנו את כל מטעמי עולם, יינות מבושמים ושאר מעדנים, ולבסוף עוד יקבל שכר על זה?! מה ההגיון בזה?! הדבר דומה אם בא לביתנו אורח ומגישים לו מאכלים ושתיה וכו' ולבסוף אומרים לו 'כיון משל למה הדבר דומה, לתינוק שאינו רוצה לאכול, ואימו משכנעת אותו שהואלת לשבת איתנו ואכלת ונהנת - תקבל פרס...' לאכול, וכל הסביבה - אביו וכו' משכנעים אותו לפצות את פיו, ועד ש'הוד מעלתו' פותח את פיו, כולם צוהלים ושמחים ונותנים לו פרס, ממתק. ובודאי הינוקא הזה חושב לעצמו: איזה טובה הוא עשה לאמו שהסכים לאכול... והוא לא מבין שהטובה שהוא עשה היא רק לעצמו! ובכן בכל המצוות, שהמצוות הן מזון רוחני שלנו, אנחנו מפרנסים את הנשמה שלנו, למה שנקבל שכר על זה? ומצוות עונג שבת היא יותר מכל המצוות, שאנחנו מפרנסים את עצמינו במזון רוחני גם את הגוף וגם את הנשמה, אוכלים ושותים ונהנים, אדם מגיע לעולם הבא ורואה שכר עצום שמגיע לו והוא שואל: על מה זה? ועונים לו שזה בעבור ההנאה שנהנה...! ובגמרא כתוב (שבת קיח.) שמי שמענג את השבת נותנים לו שכר גם בעולם הזה, נחלה בלי מצרים. הגמרא מספרת (שבת קיט.) על קצב אחד שהיה עשיר מופלג שבאו אליו חכמי ישראל לבקרו וראו אצלו בבית שהיה לו שלחן עשוי זהב טהור, שהיה צריך ששה עשר משרתים בכדי להרים את השלחן! ושאלו אותו במה זכית להיות כל כך עשיר? ענה להם שכל בשר טוב שהיה לו היה שומר אותו רק לשבת, וכל דבר טוב היה שומר אותו לשבת. ומפני מה זה כך?! מבאר הגאון רבינו חיים מוולאז'ין את הדברים באותו תינוק במשל הנ\"ל, שפתח את פיו ואכל וחושב שעושה טובה לאמו שאוכל, הרי הוא צודק, האמא כל כך אוהבת אותו, כל כך רוצה בטובתו, וכשנותנת לו את המתנה היא איננה חושבת שעשתה לו טובה במתנה שלה, להיפך, היא חשה שהוא עשה לה טובה שאכל! הבן שלי אכל! הבן שלי שבע! וכשנותנת לו מתנה היא נותנת מכל הלב. ובאמת האמא שמחה יותר. כך גם בעונג שבת הקב\"ה כל כך שמח לתת לעם ישראל, כל כך שמח להעניק להם. בלעם הרשע אמר (במדבר כד, א): כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. הקב\"ה שמח כשאנחנו שמחים, לכן כשאנחנו משמחים את הקב\"ה בכך שאנחנו שמחים ומענגים את השבת, חז\"ל אומרים שהקב\"ה קורא לפמליא של מעלה ואומר להם תראו איך בני ישראל מקיימים את מצוות עונג שבת. והנה היום אנשים אוהבים ברכות, בא איזה רב \"מקובל\" או \"מקבל...\" ואנשים רצים אליו לקבל ברכה. והרי אם יבוא מקובל יותר גדול, אנחנו כבר לא נסתכל אל המקובל הקטן, אלא נלך למקובל הגדול, ואם יבוא רבי עקיבא או רבי מאיר בעל הנס ודאי שנלך רק אליהם, דהיינו שאנחנו רוצים ברכות, אבל ככל שהמברך הוא יותר גדול אנחנו מאמינים יותר בברכה. וודאי שכל הברכות כולם הן כאין וכאפס לעומת ברכה מאת הקב\"ה בעצמו. וחז\"ל מעידים איך לקבל שפע וברכה מהקב\"ה, חז\"ל אומרים לענג את השבת, שמי שמענג את השבת זוכה לשפע וברכה מהקב\"ה בעצמו. ויה\"ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אכי\"ר. הלכה למעשה: ההילולות שעושים ביום פטירת הצדיקים צריך להימנע מזה, מלבד אם א עושיםזאת להתרמה למוסדות תורה וכדומה. ובכל מקרה עדיף להקדים או לאחר ביום או יותר. ב. הילולת רשב\"י בל\"ג בעומר יש מקור לשמחה בה, ולכן עושים שמחה ותזמורת לכבוד רשב\"י בל\"ג בעומר, ומותר גם לספרדים להשתתף בה. (אות ד') ג. אם שותה יין ומברך עליו פוטר בברכתו כל המשקין שיבואו לאחר מכן, ואף אם המשקין האחרים הם חשובים וחביבים לגביו יותר מהיין. (אות ו') ד. תענית עשרה בטבת שחלה ביום שישי המנהג להשלים עד צאת הכוכבים. (אות י\"ז) ה. אם חל יום פטירת אביו ואמו ביום שישי מתענים תענית יארציי\"ט. ואם נדר בסתם ולא פירש צריך להשלים עד צאת הכוכבים. אך עדיף שיפרש בעצמו בקבלת התענית שאינו מתענה עד הלילה, וסמוך לכניסת השבת יטעם משהו. (שם)"},{"filename":"70.pdf","content":"כיצד חובטים את| חבטת ערבה - מנהג נביאים| לא אד\"ו ראש| נטילת לולב בחול המועד| מצות ערבה ומצות ניסוך המים נושאי השיעור: ברכה על ההלל | ' אמירת 'יראו עינינו| חיוב גניזה לדברים שנכתבו בדפוס| ערבות הלולב למצות חבטה| קשירת הערבות בזמן החבטה| הערבה ברכה על המנהגים | בראש חודש20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חג הסוכותחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון דיני חבטת ערבה ויום הושענא רבא נמסר י\"ט תשרי תשע\"ח| 70 'גליון מס א. מצות ניסוך המים בחג הסוכות בזמן שבית המקדש היה קיים היו נוהגות בחג הסוכות שתי מצוות מיוחדות שאינן כתובות בתורה, אך קיבלנו אותם הלכה למשה מסיני. וכלל הוא בידינו שכל מצוה שהיא הלכה למשה מסיני - והיינו שיש בידינו מסורת שכך נצטוה משה בסיני, אך לא נכתבה בתורה בפירוש - הרי היא כמצוה מדאורייתא. ושתי המצוות הן: מצות ערבה, ומצות ניסוך המים. מצות ניסוך המים היו נוהגים אותה בכל יום כשהיו מקריבים את קרבנות החג בבית המקדש, ולכל קרבן יש נסכים של יין, ואילו בחג הסוכות בנוסף ליין היו מנסכים מים. הגמרא אומרת שיש לכך רמז מהתורה, שבכל קרבנות החג כתוב (ב.) במסכת תענית 'ונסכה', אולם בקרבנות היום השני כתוב 'ונסכיהם' היינו שנוספה כאן מ', ובקרבנות היום השישי כתוב 'ונסכיה' והיינו שנוספה כאן אות י', ובקרבנות היום השביעי כתוב 'כמשפטם' במקום 'כמשפט' בשאר הימים, והיינו שנוספה כאן אות מ' הרי הוא 'מים', ודורשת הגמרא שהנה רמז לניסוך המים בקרבנות החג מהתורה. בסוף תקופת בית שני מצות ניסוך המים גרמה למחלוקות גדולות, כיון שהיו אז את הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה, והיה אז מלך רשע שופך דמים ושמו ינאי המלך, והוא היה כהן ממשפחת החשמונאים, ומלבד שהוא היה פסול לכהונה גם המלכות לא היתה שייכת להם, כיון שהמלכות שייכת לשבט יהודה, אך פחדו ממנו ומשכך שימש בכהונה, והוא לא האמין שצריך לעשות ניסוך המים, וכשנתנו לו מים לנסך שפך אותם על רגליו, כל עם ישראל שהיו אז בבית המקדש כעסו על כך מאוד וכאב להם על חילול הקודש ומיד רגמוהו כל העם באתרוגיהן. ב. כל המשנה ידו על התחתונה באמת יש בזה נקודה למחשבה, למה רגמו אותו באתרוגים, הרי האתרוג נפסל כך, למה לא זרקו עליו משהו אחר? ואולי אפשר לבאר, הרי בתורה לא כתוב 'אתרוג' אלא כתוב 'פרי עץ הדר' וכל מה שאנו יודעים ש'פרי' זה הוא אתרוג ש'פרי עץ הדר' היינו שטעם עצו ופריו שוה והוא (סוכה לה.) הוא מדרשת חז\"ל אתרוג, וכל כך למדו זאת מקבלת חז\"ל איש מפי איש, ובכך שזרקו עליו את האתרוגים באו לומר לו למה את קבלת חז\"ל על האתרוג זה מקובל ופועל על פיה, אך על קבלת חז\"ל בעניין ניסוך המים הוא מערער?! כלומר שזריקת האתרוג לא היה רק עונש או מתוך כעס, אלא הוא שימש כתשובה לטענתו כביכול. ובאמת אם יבוא אדם ויאמר שאינו מאמין בקבלת חז\"ל לא יוכל לקיים את התורה כלל, כיון שלא יתכן לקיים תורה ומצוות ללא קבלת חז\"ל כמקשה אחת, על כל הי\"ג מידות שהתורה נדרשת. ודוגמא לכך היא הנחת תפילין, הרי בתורה כתוב ארבעה פעמים על הנחת תפילין, אך מתוך פסוקי התורה אין כל משמעות כיצד לקיים את המצוה הזו, וכל מה שאנו יודעים לעשות ריבוע מעור, צבע שחור, תיתורא ומעברתא וכו' ועוד כל כך הרבה הלכות תפילין הוא רק מקבלת חז\"ל, ואם יבוא אדם ויאמר שאינו מאמין בהלכה למשה מסיני אינו יכול להניח תפילין כלל. וכמו כן אינו יכול לקיים מצות ספר תורה וכן מצות שופר וסוכה, שכל הלכותיהן אנו יודעים רק מהלכה למשה מסיני ומקבלת חז\"ל. וזה מה שקרה לכל מי שערער על קבלת חז\"ל, וכמו הקראים שזלזלו בקבלת חז\"ל ובסוף הגיעו למה שהם היום, ולאחריהם הלכו הרפורמים וכל הכתות שבאו אחריהם, שבקשו לשנות את התורה ואת מנהג ישראל, הם טוענים שכשם שהעולם משתנה כל הזמן גם אנחנו צריכים להשתנות, והלא זה דבר שלא יעלה על הדעת 'כל המשנה ידו על התחתונה', הלא לפני שלושים- ארבעים שנה משהו העלה בדעתו להתיר את התועבות של הנישואים של חלק מהחילונים כיום?! הלא גם כיום כתשעים אחוז מהם מתעבים את הדבר הזה! ומי שיש לו תאוה והוא חולה עליו להתגבר על יצרו! והוא משוגע! אבל לא עושים מזה חופש! והיום בכל דבר עושים חופש עד שהם מתחילים לסתור את עצמם, עד שהחליטו המשוגעים של בג\"ץ ש\"חופש הביטוי\" שהוא דבר מקודש כמו יום כיפור אצלינו... וזה קודם בסדר העדיפויות על מנוחתם של השכנים שם בפתח תקוה. והם שכחו שלפני כשלושים שנה כשעשו הפגנות על יד ביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והשכנים הגישו בג\"ץ על כך, ובג\"ץ קבע שמנוחת השכנים קודמת ל'חופש הביטוי'...! הם מצפצפים על כל העולם! הם מבולבלים! כל הפסקים שלהם מזויפים מתוכם! וכל פעם הם אומרים דברים לפי ערכים כאלה ואחרים שהם בעצמם המציאו אותם! לנו יש ערכים רק של תורה ורק של יראת שמים, אנחנו לא גונבים - משום שכך כתוב בתורה! אנחנו מכבדים אב ואם - כיון שהיא מצוה בתורה! ולא מחמת לרפואת הרב רפאל ישראל בן עישה שליט\"א בתוך שאר חולי ישראל 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו סיבה כזו או אחרת! אנחנו הולכים אחרי התורה שלנו! אנו לא ממציאים כל הזמן ערכים 'הומאניים' שמשתנים עם הזמן! הלא כל החוקים שלהם בלבול, סתירות, שקר, משפטים בל ידעום! אנחנו נלך בדרך התורה, שהיא כולה מקשה אחת ברורה, איננו מוותרים על כל דבר ולו הקטן ביותר, כי אם נתחיל לשבור את המסגרת אבוי לנו לאן נגיע. ג. מצות נטילת לולב בחול המועד המצוה השניה שהיתה נוהגת היא מצות ערבה, שבכל יום מימי החג היו הכהנים מניחים ערבות בפינות המזבח, ועם ישראל שהיו עולים לרגל היו לוקחים את הערבות והיו מקיפים את המזבח פעם אחת. וביום השביעי - היינו יום הושענא רבא - היו מקיפים את המזבח עם הערבות שבע פעמים. והיתה זו מצוה מדאורייתא נוספת על מצות לולב מדאורייתא. כיום שבעוונותינו אין לנו בית המקדש נטילת לולב היא ביום הראשון מדאורייתא, אך בשאר הימים מצוותו מדרבנן, ולדעת הרמב\"ם, מי שנמצא בירושלים בימי החג מצוות נטילת לולב היא מדאורייתא כל הימים. לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עד שנותיו האחרונות כאשר התגורר בירושלים היה בימי חול המועד מיד ]מלבד כשהיה גר בתל אביב - כחמש שנים בערך[ לאחר התפילה שם פעמיו אל עבר הכותל המערבי כדי לנענע שם בלולב, והיו שנים שלא היו נותנים לו להיכנס ברכב והיה הולך ברגל עבור כך. וכן נהג גם הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל כמעט עד שנתו האחרונה. וכל כך הוא כיון שהכותל המערבי הוא ודאי בירושלים לכולי עלמא, ואליבא דהרמב\"ם בכך מקיימים מצות עשה מהתורה. ד. לא אד\"ו ראש שמצות ערבה היתה דוחה את השבת, וזאת משום (סוכה מג:)הגמרא אומרת שהצדוקים היו מערערים על מצות ערבה ועל מצות ניסוך המים שאינן מן התורה כיון שהם רק מהלכה למשה מסיני וכאמור, לפיכך ראו חכמים לנכון להחמיר במצוה זו, שלא רק שיש לקיים את מצות ערבה בבית המקדש אלא גם תדחה את השבת. למרות שבמצוות כמו שופר ולולב חוץ לבית המקדש חכמים קבעו שאינן דוחות את השבת, וכל זאת משום שחכמים חששו שיבואו לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, אך ערבה כיון שחכמים רצו לפרסם שהיא מהתורה קבעו שאף דוחה את השבת. למעשה כיום לעולם לא יקרה מצב שיום הושענא רבא יחול בשבת, כיון שבתחילת תקופת האמוראים כשסדרו את לוח השנה, קבעו חכמים \"לא אד\"ו ראש\" וממילא יוצא שביום שראש השנה יוצא בו - הושענא רבא יוצא יום קודם לכן בימות השבוע. וכיון שראש השנה לעולם לא יוצא ביום ראשון לכך גם יום הושענא רבא לא יוצא ביום שבת. וממילא אין שאלה זו קיימת. בדומה לכך הוא הטעם שראש השנה לא יחול לעולם ביום רביעי כיון שאז יום הכיפורים יחול ביום שישי ותהיה תסבוכת גדולה כיצד לנהוג בשבת שלאחריו, כיון שכל מה שמוקצה ביום כיפור הוא מוקצה גם בשבת, ויש שאלה אם יהיה מותר לאכול את האוכל בשבת, ועוד שאלות רבות, ומשכך קבעו שלא לבוא לידי כך ויום כיפור לא יחול לעולם ביום שישי. ומחמת אותו הטעם ראש השנה לא יחול ביום שישי כיון שבכך יום הכיפורים יחול ביום ראשון. ה. מנהג נביאים הוא בימינו שאין לנו את בית המקדש, אנו נוהגים זכר למצות ערבה בבית המקדש על ידי שביום הושענא רבא אנו מקיפים את התיבה שבע פעמים, ולאחר התפילה אנו עושים חבטת ערבה. יש מחלוקת האם חבטת ערבה בזמן שאין בית המקדש קיים (סוכה מד:)בגמרא היא תקנת נביאים או רק מנהג, ובלשון הגמרא אם היא \"יסוד נביאים\" או ]הוא היה דוד של רבי חייא[ \"מנהג נביאים\". והגמרא מספרת, שאייבו סיפר שהיה לפני רבי אלעזר ברבי צדוק והביאו לו ערבה ביום הושענא רבא: 'חביט חביט ולא בריך - קסבר מנהג נביאים הוא'. משמע מדברי הגמרא הזו, שיש כלל שמצוות שהם מנהג אין מברכים עליהם, ומזה הגמרא גם הוכיחה שמצוה זו אכן היא מנהג ולא תקנה, כיון שעל תקנות חכמים אנו מברכים כמו נטילת ידיים והדלקת נר חנוכה וכיו\"ב. ולמסקנת הגמרא נראה שהוא אכן מנהג נביאים, ועל כך יש להעיר על מה שבעבר היה מצוי בסידורים שאומרים 'לשם יחוד' קודם חבטת ערבה ובנוסח נביאים וכו', והוא אינו נכון יסודשם אומרים: הנה אנכי בא לקיים מצות ערבה וכמו שנתבאר, וצריך לומר 'מנהג נביאים'. ו. חביט חביט ולא בריך בחבטת ערבה אומרים \"חביט חביט ולא בריך\", ויש לברר מה הכוונה בזה. שלשון חביט היינו שינענע את הערבה בלא (סוכה שם ד\"ה חביט) רש\"י כותב שהוא לשון נענוע בעלמא. (יד. ד\"ה ימים) ברכה. וכמו כן כתבו התוספות בברכות כותב שחביט היינו שיחבוט (פרק ז מהלכות לולב הלכה כב)לעומת זאת הרמב\"ם את הערבה בקרקע, וז\"ל: חובט בה על הקרקע או על הכלי. וכמו כן בתשובות כתוב שיש לחבוט את הערבה בקרקע כיון שעלי (שערי תשובה סימן שמא)הגאונים הערבה דומים לשפתיים ובכך שחובטים אותם אנו סותמים את פי השטן. יש הרבה הסברים (פרשת צו דף לב ע\"א)לאחר זמן נתגלה ספר הזוהר הקדוש ושם הוסיף עוד (שער הכוונות דף קה ע\"א) למצוה זו של חבטת ערבה. ורבינו האר\"י ז\"ל פסוקים ועניינים לומר בזמן חבטת ערבה. ועיקר הענין הוא לקחת חמישה בדי ערבה כנגד חמישה אותיות מנצפ\"ך - שהם האותיות הכפולות, ולחבוט חמישה חבטות על הקרקע. וצריך לדעת שטעם החבטה שונה בין שיטת הגאונים לשיטת רבינו האר\"י, שלפי הגאונים החבטה הינה לסתום את פי השטן, אך לדעת רבינו האר\"י היא כדי לסתום את הפה שלנו... לכפר על העוונות שעשינו בפינו, כי ערבה דומה לשפתיים. ז. קשירת הערבה בזמן החבטה עוד שיש לקשור את בדי הערבה, (בברכי יוסף סי' תרסד סק\"ד)מרן החיד\"א כותב אמנם הוא מביא בשם חלק מהמקובלים שלא צריך לקשור, אך כותב שכדאי לקשור את הערבות. את הערבות יש לחבוט על קרקע שאינה מרוצפת, וכך הוא משמע על פי הזוהר הקדוש. לפי רבינו האר\"י בזמן החבטה יש לומר \"חביט חביט ולא בריך\", שהוא לשון הגמרא בסיפור על רבי אלעזר ברבי צדוק. ח. ערבות של הלולב למצות חבטה בגמרא שם איתא, שאין יוצאים ידי חובת ערבה ביום הושענא רבא בערבה של הלולב, אך יש לומר שאם יש לו שלושה ערבות וחסר לו שנים, שיכול להתיר את הלולב ולקחת את שני הערבות שלו לצורך חבטת הערבה. והטעם, משום שדברי הגמרא נסובו כאשר לאחר שהוא חובט את הערבה רוצה לנענע בלולב, שאז אם לקח את הערבות שבלולב אינו יכול להחזירם ללולב ולנענע בו. והביאור בזה הוא שאין לעשות שתי מצוות באותן ערבות, גם מצות לולב וגם מצות ערבה. אך בהושענא רבא כיון שאנו עושים את החבטה לאחר שכבר נענענו בלולב וסיימנו את מצות לולב, ממילא אם מתיר את הערבות שבלולב לחבטת הערבה יכול לעשות כן. כיון שלאחר שסיימנו לברך על הלולב ולנענע יש מי שאומר (שם ס\"ח):בו, כבר אין בו קדושה כלל. וכמ\"ש מרן השלחן ערוך שהושענא שבלולב אף על פי שנזרקה אין לפסוע עליה. ע\"כ. וביאור הענין הוא, שהדין הוא 'תשמישי קדושה נגנזין, תשמישי מצוה נזרקין', תשמישי קדושה נגנזין כיון שכלל הוא בידינו 'מעלין בקודש ואין מורידין'. אולם תשמישי מצוה כגון ציצית שבלתה מותר לזרוק אותה גם את הבגד וגם את הפתילות, אך להשתמש בה תשמיש של ביזיון אסור. ט. חיוב גניזה לכתוב בדפוס כיום שהדפוס נעשה זול, וכל ילד כותב את הגיגיו על הדפוס ומוציאים עלונים חדשים לבקרים, ויש כמויות רבות מאוד של דפים שכתוב בהם דברי תורה, לדעתי את רובם ניתן לזרוק ואינם צריכים גניזה, כיון שהם צילום ולא כתבו בהם בפועל. והש\"ך כותב שאף אם כתב את שם ה' ללא כוונה אין בו קדושה, ומשכך בנידון דידן שהוא צילום אוטומטי ללא מגע יד אדם, ואף אין בזה הטבעה של דיו כמו שעשו פעם, שעליהם יש מחלוקת אם ניתן לכתוב בהן מזוזות, בצילום של היום אין כל ספק שאין כותבים בהם תפילין ומזוזות, ואין בהם כל קדושה, ומשכך ניתן לזרוק אותם. פעם ראיתי באיזה עיתון שצילמו רב שמאחוריו על ארון הקודש היה שם הוי\"ה, ונעשה מזה שערוריה גדולה, ודיברו נגד העיתון וכו', ולמחרת כתבו התנצלות רבתי והודעה לגנוז את העמוד שבו היה את שם ה' וכו', ולא היו office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א צריכים לכל זאת, כיון שאין בזה כל קדושה. וכמו שנתבאר. אכן אם קראו בהם יש ענין לגונזם משום כבוד המצוה שקראו בהן. יש אחד שכתב ספר שנראה שהוא בעצמו לא היה כל כך מבין בנושא הזה, והוא היה הולך לרבנים ושואל אותם שאלות ומקליט אותם וכותב את מה שענו לו מילה במילה. ושם הוא מביא ששאל את הגאונים הגדולים הרב אלישיב והרב וואזנר בנושא הזה, ושניהם ענו לו כאחד כמו שנתבאר כאן, שרק אם למדו בזה יש ענין לזרוק אבל אין זה מן הדין, כיון שאם לא קראו בזה מותר לזרוק. כיום בבתי הדפוס כשמדפיסים ספר עושים 'טסטים' שמדפיסים כמה עותקים בכמות לראות שהספר יצא טוב, ובסוף בבתי הדפוס יש כמות רבה של טסטים כאלו, ומשכך לאחר מכן לוקחים את הנייר הזה של הטסטים וממחזרים אותו, ושמעתי שאף ממחזרים את הנייר לצורך נייר טואלט, וזה באמת אינו בסדר אם עושים את זה בספרי קודש כיון שהוא תשמיש של ביזיון ואינו רק שזורקו סתם. שיעשו את זה בספרים של החילוניים. וזהו בעצם ביאור דברי מרן השלחן ערוך, שאמנם מותר לזרוק את הלולב ביום הושענא רבא כיון שהוא תשמיש מצוה ואין בו קדושה, אך תשמיש של ביזיון אסור, וכלול זה במה שכתב שלפסוע עליו אסור. וכבר הבאתי בעבר כמה ראיות מדבריו בהלכות ציצית ובענין שמן של בית הכנסת ועוד כיו\"ב, וכן מדברי הראשונים בזה, שגם תשמיש של ביזיון הוא אינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא של כבוד המצוה, ואכמ\"ל. י. שימוש בארבעת המינים לאחר מצוותם כיום יש מנהג קדום לקחת את הערבה ולשמור אותה ולשרוף אותה בשריפת חמץ בערב פסח. וזה כמו שנתבאר מכל האמור שלאחר שסיים את המצוה יכול כבר לקחת בו ביום את הארבעת המינים ולהשתמש בהם ואף לאוכלם וכיו\"ב, ואין צורך להמתין עד שתשקע השמש, כמו בקישוטי הסוכה שאין להשתמש בהם עד השקיעה כיון שהם מוקצה. ויש דיון רחב בפוסקים לגבי להריח באתרוג ולברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות', והנה הבעיה באתרוג שהריח שלו אינו חזק כל כך ורק אם יגרד אותו יוכל להריח אותו ואם יגרד אותו באחד מימי חג הסוכות הוא יקלקל , אך האם יכול להריח אותו לאחר שסיים ]אמנם לא יפסל בשאר ימים[ אותו את הנענוע בו ביום הושענא רבא, וכמו כן אם רוצה לאכול אותו ביום זה, והמסקנא שאין להימנע מלאוכלו או להריחו ביום זה. דרך אגב, לגבי אכילת האתרוג אין לברך עליו שהחיינו כשאוכלו, כיון שבירך עליו בשעת המצוה והרי זה כאילו בירך על הראיה של האתרוג. וכך כותבים ראה כף החיים סי' [ ועוד פוסקים(שנה ראשונה פרשת ראה אות יא) הבן איש חי .]תרסד אות ס ומכל האמור מבואר, שאף לגבי חבטת ערבה אם רוצה לקחת את הערבה שבלולב לאחר שכבר בירך עליו, רשאי. וכמו כן בציצית יש שנהגו לעשות עטרה, וטעמם הוא כדי ששתי הכנפות הקדמיים יהיו לעולם מלפניו, ושתי הכנפות האחוריים יהיו מאחריו. ורבינו האר\"י היה צוחק על זה, כיון שציצית היא תשמישי מצוה, ואין בהם את הדין של מעלין בקודש ואין מורידין, וככל שהשימוש הוא שימוש של מצוה הרי שזה מותר. ואין להקפיד על מיקום הכנפות. יא. ברכת ההלל בראשי חודשים מדברי הגמרא למדנו גם שאין מברכים על המנהגים. והנה אצל בני אשכנז מחלקים בין מצות (בברכות שם) נוהגים לברך על ההלל בראש חודש, והתוספות ערבה לאמירת הלל בראש חודש, שמצות ערבה היא נענוע בעלמא, אך אמירת ההלל היא יותר חשובה. רואים גם את מה שאמרו חז\"ל 'הכל תלוי במזל', מנהגים גם הם תלויים במזל, שהנה הלל בראש חודש שהוא מנהג בעלמא ואין מי שאינו נוהג לאומרו. ובזמן תקופת האמוראים לא היו נוהגים לומר הלל בראש חודש כלל, הגמרא מספרת שרב הזדמן לעיר אחת בראש חודש, וראה שאומרים הלל וכעס עליהם שהרי חכמים לא תיקנו לאומרו, אך כאשר ראה שהם מדלגים חלק מההלל אמר על כך שהוא מנהג בעלמא, ומשמע שהוא לא ידע מהמנהג הזה כלל, ולאחר מכן התפשט כל כך. התוספות מוכיחים מהמעשה הזה של רב שעל כרחינו שמברכים על ההלל, כיון שאם לא היו מברכים לא היה צריך להמתין ולראות שמדלגים בהלל כדי להבין שהוא מנהג בעלמא, אלא כיון שהיה רואה שלא מברכים מיד היה מבין שאין זה אלא מנהג בעלמא. כותב שלא יתכן לברך על ההלל, כיון (פרק יא מהלכות ברכות הלכה טז)הרמב\"ם שכיצד יכול לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו' על מצוה שהיא מנהג בעלמא, בעוד הגמרא עצמה אומרת שאין מברכים על המנהגים?! וקורים הלל בדילוג בין יחיד בין כותב: (סי' תכב ס\"ב) ובענין הזה השלחן ערוך צבור. ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, ולבסוף יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא . וזה דעת הרמב\"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיהבתחלה ולא בסוף, ע\"כ. ובאמת שלא נמצא כן בלשון מרן שמאריך לבאר שזהו דעת הרמב\"ם וכן המנהג וכו' בשום נושא אחר, מלבד ברכת ההלל בראש חודש, וזאת כדי לחזק את הדברים שלא לברך על ההלל בראש חודש. בקרב יוצאי מרוקו נפוץ המנהג לברך על ההלל בראש חודש במיוחד בארצות כמו צרפת ועוד מדינות, והם נהגו לברך בציבור אך ביחיד אינם מברכים, אך בדברי מרן השלחן ערוך כתוב בפירוש שאין מברכים לא בציבור ולא ביחיד. ומחמת דברי מרן היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נלחם שבני עדות המזרח לא יברכו על ההלל בראש חודש, כיון שכן היא דעת מרן, ובמיוחד היה מקפיד על זה מאוד כאן בארץ ישראל, שלא יתכן שבמקום שהוא אתריה דמרן שעשו שלא כדעתו ויברכו על ההלל בראש חודש. יב. אמירת 'יראו עינינו' בארץ ישראל בדומה לכך היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נלחם הרבה על מה שנהגו בכמה עדות לומר לאחר ברכת 'גאל ישראל' בערבית פסוקי 'יראו עינינו וכו''. שהראשונים כולם מביאים את המנהג הזה, והרא\"ש כותב (מגילה פ\"ג סי' ה) שהוא תקנת רבנן סבוראי, ואפשר לומר שעד לפני כשבע מאות שנה היה זה מנהג בכל תפוצות ישראל מלבד בארץ ישראל. והמנהג היה לומר תשע עשרה פסוקים, ויסוד המנהג הוא שבאותם ימים היו הרבה עמי הארצות, וכיון שבתי הכנו סיות היו מחוץ לעיר היו נמנעים מלבוא לבית הכנסת, ומשכך תיקנו לומר י\"ט פסוקים שבסופם יש חתימה. וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א שבארץ ישראל לא נהגו לומר את פסוקי 'יראו עינינו'. וכיום רוב האשכנזים בחו\"ל נוהגים לומר אותם, אך לא כולם. והנה אני חיפשתי בכל ספרי הפוסקים האשכנזים, וראיתי בבירור שגם בן חו\"ל שבא לארץ ישראל אינו אומר את פסוקי 'יראו עינינו', למרות שלענין יו\"ט שני הוא נחשב כבן חו\"ל, לעניין אמירת הפסוקים הללו אינו נחשב כתושב חו\"ל ואסור לאומרם בארץ, וזאת מכיון שגדולי הראשונים מעידים שבארץ ישראל אין נוהגים לומר את הפסוקים הללו. מביא את המנהג לומר 'יראו עינינו' וכותב על (סי' רלו) כמו כן מרן בבית יוסף כך שגם הנוהגים בזה אין עליהם חשש של הפסק בין גאולה לתפילה, אך לא כותב שיש לומר 'יראו עינינו' וזאת כיון שבארץ ישראל אין נוהגים לאומרם. ויתירה מזאת, כותבים הפוסקים בבן ארץ ישראל שנסע לחו\"ל שאסור לומר את הפסוקים הללו, ואם הוא שליח ציבור שימתין עד שהציבור יאמר את הפסוקים ולאחריהם ימשיך את התפילה. ויתירה מזאת, כותבים כמה פוסקים שאומרים את הי\"ט פסוקים בכל ימות השבוע מלבד בצאת השבת. והנה, בקרב חלק מיוצאי מרוקו החלו לומר חלק מפסוקי 'יראו עינינו' דוקא בארץ ישראל, ודוקא במוצאי שבת! צריך לדעת שיש לפעול בהיגיון ולא לפעול מהרגש, יש למרוקאים מנהגים כל כך טובים וצריך לשמר אותם, אך יש כמה מנהגים שאינם על פי ההלכה וצריך להימנע מהם, כגון ברכת ההלל בראש חודש בארץ ישראל ואמירת 'יראו עינינו' בארץ ישראל. ואני חיפשתי מהיכן הגיע המנהג הזה ולא מצאתי. יג. 'לתפוס צד' בהלכה באותו עניין, תמיד כואב לי שיש הרבה אנשים שכותבים בענייני הלכה ומו ביאים עוד ועוד ראשונים ופוסקים שכותבים כצד אחד, אסור להיות חלילה \"חד-צדדיים\", הנה לאחרונה אחד כתב ספר שלם נגד פסק מסויים שכתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא מביא שכמעט כל הראשונים והאחרונים נגד הפסק ואינני רוצה לומר את שמו ושם ספרו וגם לא באיזה נושא הוא עוסק [ הזה – כיון שלא מגיע לרשע מרושע שכזה הכבוד הזה, ולא ראוי לעשות לו פרו , וכשהסתכלתי בדבריו ראיתי עד כמה הוא נוכל ורמאי, הוא חריף]סום כזה ובקי וכותב כל דבר עם סברות ולמדנות, הוא לוקח את הראבי\"ה ומפרש את לשונו יפה מאוד אך הפוך ממה שכתב אאמו\"ר, והנה בהמשך דברי הראבי\"ה הוא כותב בפירוש כמו שכתב אאמו\"ר! וכל המגדל שלו נפל! וכך הוא עושה בשיטת האור זרוע ועוד, ומילא אם היה מתעלם מהם, אך את מה שאאמו\"ר הביא לשיטתו הוא לקח אותם לצד השני! בשקר וברמאות! הוא מביא ספר תרומת הדשן שכותב שכך נהגו כמו שהוא אומר, ואותו מחבר כותב בסוף דבו ריו \"ועיין עוד מש\"כ בזה\" ואכן לאחר כמה שורות הוא דוחה את המנהג הזה וכמו שכתב אאמו\"ר. הוא לוקח ספר אחד שמסביר את השלחן ערוך כדבריו, אך הוא עושה 'פלגינן דיבורא...' חצי מהדברים הוא מביא וחציים משמיט! והרי זה דבר איום ונורא! אנחנו צריכים ללמוד תורה בשכל בלי רגשות! הנה לאחרונה עסקתי חודשיים שלושה בכל ענייני מחלוקת רבינו תם והגאונים, עבדתי על כך יומם ולילה וסידרתי את כל הדברים על הכתב כדי שלכל אחד תהיה אפשרות לדעת את השיטות כראוי. והנה אני רואה מוציאים קבצים מכל מיני אברכים קטנים שכותבים מאמרים נגד שיטת רבינו תם, איזו חוצפה היא זו לדבר נגד רבינו תם! מי אתם אפרוחים שתעזו לדבר נגד רבינו תם! אם היו אומרים שיש שיטה נוספת ובאים להוכיח כשיטת הגאונים זה בסדר, אך לדבר נגד רבינו תם ושיו טתו בעצמו זה לא יעלה על הדעת! פעם אמרתי על הנושא הזה לאחר שעסקתי ועיינתי בזה הרבה כל כך, אם ישאלו אותי מי צודק אם הגאונים או רבינו תם, אני יכול לומר תשובה מאוד ברורה: אני לא יודע! מי אנחנו שנכניס את ראשנו בין ההרים הגדולים?! ולכן אנו מחמירים להכניס את השבת כהגאונים, ולהוציא את השבת מחמירים כרו בינו תם. ואם אדם לא ינהג כרבינו תם אלא ינהג כפי המנהג אני לא יכנה אותו שהוא רשע, והוא אינו מחלל שבת, אבל אני אומר לכל מי ששומע אותי עצה טובה להחמיר כרבינו תם, כיון שאנחנו לא יודעים ואנו עושים זאת מספק. אך כיום כל ילד קטן פותח את פיו ומחליט מי צודק ומי לא. הנה כמו שאחד אמר \"הרי עינינו הרואות שיש כוכבים לפני זמן רבינו תם\" וכי הוא מבין בכוכבים?! מי שהוא כוכב הוא מבין בכוכבים...! וכי רבינו תם לא ידע מה שאתה יודע?! הרי אם תלכו לצרפת מקום מגוריו של רבינו תם, תראו שם שלאחר השקיעה יש הרבה כוכבים. ויתירה מזאת הרי מצד שני כולם טוענים על הגאונים שהרי שלוש עשרה וחצי דקות לאחר השקיעה אין כוכבים כלל! ואם כן יש קושיא גם על הגאונים. דהיינו שאם אנו פועלים לפי מה שהעיניים שלנו רואות אף אחד אינו צודק... אלא צריך לדעת שמה שאנו רואים הוא אינו שייך למחלוקת, ואיננו מבינים במה שאנו רואים. ולפיכך לבוא ולומר רבינו תם צודק או הגאונים צודקים זה לא נכון, ולא יכול להיות! כשאנחנו לומדים צריכים ללכת לפי האמת שלנו, לחפש את האמת, ללא פשרות. יד. לשמור את מנהגי אבותינו וכפי המבואר בארץ ישראל לא נוהגים לומר 'יראו עינינו' וכמו שכתבו הרמב\"ן ושאר ראשונים, וודאי שהמנהג לא השתנה במהלך הדורות, ואין לנו לשנוו תו. וכמו כן לא נוהגים לברך על ההלל בראשי חודשים, עד שלא בא הישוב האשכנזי לארץ ישראל לא בירכו על ההלל בראש חודש. והאמת היא שגם אנחנו הספרדים איננו עקביים בנושא הזה, כיון שיש מנהגים שאנו מברכים כגון ברכה על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שאין תקנת חז\"ל ולא מופיע בגמרא, וכולו נוסד בתקופת הגאונים, ובמהלך הדורות התפשט, וכמו כן לברך על הדלקת הנרות של יום הכיפורים, שהמשנה בפסחים אומרת שהוא רק מנהג, אך פשט המנהג לברך על הדלקה זו, ובטעם המנהג יש תשובה ארוכה שם מביא נימוו(חאו\"ח סימן נז וראה עוד ח\"ט חאו\"ח סימן לח) בשו\"ת יביע אומר ח\"ז קים שונים לזה, ובביאור כל הענין והחילוק בין סוגי המנהגים. ועלינו לשמור על מנהגי אבותינו 'אל תטוש תורת אמך', וללכת כפי המסורת. ובעז\"ה שנזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לקיים את מצות ערבה בהקפת המזבח, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אכי\"ר."},{"filename":"71.pdf","content":"להמשיך בהתעוררות| הרדיפה אחר הכבוד| טעה בבקשת הגשמים| טעה באזכרת גשמים| ההבדל בין אזכרת גשמים לשאלהנושאי השיעור: להרבות בעמל התורה | הימים הנוראים 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בראשית הפרידה מהימים הנוראים| נמסר כ\"ג תשרי תשפ\"אהלכות אזכרת ושאילת הגשמים| 71 'גליון מס א. אזכרת גשמים ושאילת גשמים ביום שמחת תורה התחלנו לומר בתפילה 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. כך היא תקנת חכמינו, שאזכרת הגשמים תחל כבר ביום שמיני עצרת, אולם בקשת הגשמים 'ברך עלינו' - 'ותן טל ומטר וברכה' יחלו לאומרה בארץ ישראל ביום ז' בחשון, ובחוץ לארץ מתחילים לבקש את הגשמים ביום שישים לתקופת תשרי. שהוא יוצא ביום רביעי בדצמבר. הגשמים שמתחילים לומר רק לאחר מכן, שהנה חז\"ל סידרו לנו את תפילת טעם ההבדל בין אזכרת הגשמים שמתחילים לומר בשמיני עצרת, לבין בקשת העמידה, ובתחילתם אומרים שלוש ברכות שהינם שבח ותהילה לקב\"ה, במה שראו חז\"ל לנכון שיש לשבח, ואין בהם בקשה כלל. ויסוד הטעם הוא שחז\"ל אומרים (עבודה זרה ז:) 'לעולם יזכיר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל'. משל למה הדבר דומה, לאדם שבא לבקש בקשה מהמלך, בראשית כמה דעת כמה תבונה!' וכיו\"ב, ורק לאחר מכן הוא מבקש מהמלך את בקשתו. דבריו הוא מתחיל לשבח את המלך: 'אדוני המלך, אני יודע כמה כח יש לך! וכך גם אנו מתחילים ראשית כל לשבח את המלך הקב\"ה, עד ברכת 'האל הקדוש'. ולאחר מכן עד ברכת 'שומע תפילה' הינם הברכות האמצעיות שהם בקשות שאנו מבקשים מהקב\"ה. כעת, כי אם אזכרת שבח לקב\"ה שהוא משיב הרוח ומוריד גשם, משום שזמן היוצא מזה, שאמירת 'משיב הרוח' בברכת אתה גיבור, אינה בקשה שירד גשם זה הוא הזמן הראוי להורדת הגשמים בארץ ישראל וברוב העולם, לכן הוא הזמן הראוי ביותר לשבחו על כך. ומשכך גם אין משבחים על הגשמים בקיץ, משום שבאותו הזמן גשמים הם סימן קללה (תענית ב:), וקבעו חז\"ל שלא משבחים על דבר שבאותו הזמן הוא סימן קללה. שבועיים לחזור לביתם לאחר שעלו לרגל, וכדי שהגשמים לא יעכבו אותם שבועיים ביום ז' בחשון, וזאת משום שהיו עולי רגלים שהיה לוקח להם ועם כל זאת את בקשת הגשמים איננו מבקשים בשמחת תורה כי אם לאחר ואמנם דבר זה הוא נקבע בזמן שבית המקדש קיים, וכיום אין את הטעם הזה תיקנו חכמים לבקש את הגשמים רק לאחר שיחזרו כל עולי הרגלים לביתם. תנאים לחזור לבית הרבה יותר מהר מכפי שהיה בעבר, במכוניות ובמטוסים, כיון שאין עולי רגלים, ויתירה מזאת גם אם היה בית המקדש הלא כיום יש וגם אם ירדו שטפונות לא יעכבו את העולים מלהגיע למחוץ חפצם, למרות זאת, איננו יכולים לשנות את קביעת חז\"ל, כיון שגם כשבטל הטעם לא בטלה תקנה. ב. זמן אמירת מוריד הטל 'משיב הרוח ומוריד הגשם' אין זה מעכב, אולם אם שכח ולא ביקש על וההבדל בין אזכרה לשאילה הוא גם בהלכותיהן, שאם שכח וטעה ולא אמר הגשמים, לא אמר 'ותן טל ומטר לברכה', הרי שחייב לחזור. מהאשכנזים שאינם אומרים 'מוריד הטל' כלל בכל ימות השנה, ורק בימות וטעם העניין, שהנה כיום רוב העולם אומרים בקיץ 'מוריד הטל', אכן יש חלק החורף הם מוסיפים את אזכרת הגשמים. והנה אם באמת לא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' הרי שלכל הפחות הוא צריך לשבח על הטל, ואם לא לעילוי נשמתו הטהורה של מרן אביר הרועים רבנו עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"ל לעילוי נשמת האשה הכשרה מרת אריאלה בת צביה שבו ע\"ה - נלב\"ע א' חשון תשע\"ז נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. ולעילוי נשמתו של הרב הצדיק רבי יורם מיכאל אברג'ל בן רינה זצ\"ל נלב\"ע כ\"ז תשרי תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו הזכיר כלום מחזירין אותו וכך איתא בגמרא (שם ג:). וכוונת הגמרא היא כמבואר בתלמוד ירושלמי (תענית פרק א הלכה א ראה בתוספות תענית שם ד\"ה בימות) שהיינו שלא הזכיר גם 'מוריד הטל' אך אם הזכיר 'מוריד הטל' איתא בירושלמי שאין מחזירין אותו, והיינו שאם גמר ברכת 'מחיה המתים' ממשיך בתפילתו כהרגלו. חיים לעולם, וטל זמנו בכל ימות השנה, והיינו שגם בזמן שאין גשם העולם וביאור העניין, שכיון ששיבחנו את הקב\"ה על הטל די בזה, כיון שטל יש בו יכול להתקיים בדוחק על הטל. וכמו שהגמרא אומרת, שכאשר אין גשם וגם טל, הרי שהעולם חרב. וכיון ששיבח את הקב\"ה על הטל אין מחזירין אותו. ג. טעה ולא ביקש את הגשמים קבעו חז\"ל שאנו מחוייבים לבקש על הגשמים, ואם אדם טעה ולא אמר וכל זאת הוא לעניין אזכרת השבח, אולם לגבי התפילה ובקשת הגשמים, 'ברך עלינו - ותן טל ומטר לברכה', לא ביקש על הגשמים, חוזר על תפילתו. ויש בזה כמה פרטי דינים כיצד מחזירים אותו, אם יכול לבקש על הגשמים בברכת 'שמע קולנו' ועוד, אך על כל פנים מחזירים אותו בבקשה על הגשמים, ויבוארו הדברים בשיעורים הבאים אי\"ה. ד. אהיה כטל לישראל הגמרא במסכת תענית (ד.) מספרת שישראל אמרו להקב\"ה (הושע ו, ג) \"ויבוא כגשם לנו\", דהיינו שעם ישראל ביקש מהקב\"ה שיבוא לגאול את עמו. והקב\"ה השיב לעם ישראל שהם שאלו שלא כהוגן, שהרי יש והגשם הוא אינו טוב, כגון בארץ ישראל וסביבותיה בזמן הקיץ הגשמים הם סימן קללה, ולכן אמר הקב\"ה לעם ישראל, אני אומר לכם אחרת (שם יד, ו): \"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון\", והיינו שהטל אינו נפסק לעולם, ויש בו חיים לעולם. ה. שלושה שאלו שלא כהוגן הגמרא שם מביאה ששלושה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבו כהוגן ולשלישי השיבו שלא כהוגן. הראשון היה אליעזר עבד אברהם כשהלך לחפש אשה ליצחק, ואז הוא אמר (בראשית כד, יד): \"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה וכו'\", והיתה זו שאלה שלא כהוגן, כיון שכיצד מחליט על ידי ניסיון קטן את זהות אשת יצחק ללא בירור מי היא ומה הייחוס שלה וכו', ואולי תבוא נערה חיגרת או סומא?! אך השיבו אותו כהוגן, שהרי לבסוף נזדמנה לו רבקה אימנו. כשיבואו הנערות יראה בעיניו אם הנערה היא חיגרת וכיו\"ב ואז לא ינסה אותה התוספות (ד\"ה יכול) שואלים מפני מה היתה זו שאלה שלא כהוגן, והרי בניסיון ההוא, וינסה רק את הנערה שנראית טוב. והתוספות מתרצים, שגם בזמנם היה דבר כזה שניתן לעשות כמין 'רגל' עץ שלא יראה שהיא חיגרת, וכן ואני מכיר אחד שהיה לו גידול [ .כמין 'עין' תותבת, שלא יראה שהיא עיורת בראש מאחורי העין רח\"ל, וב\"ה הוא ניצל על ידי שהסירו לו את הגידול, ויחד עם זה הוציאו לו את העין, ולאחר מכן עשו לו עין תותבת בכל מיני אמצעים טכנולגיים שהעין נראית טבעית לגמרי, הוא בא לפני ושאל אותי אם ניתן להבדיל בין העין האמיתית לתותבת, ואכן לא היה נראה כל הבדל ביניהן! וכמו שחז\"ל במסכת שבת (סה:) ]!וכאן רואים שכבר אז היו את השיטות הללו דנים לגבי מי שהוא נכה אם יכול לצאת בשבת עם הרגל התותבת שלו. ואם כן מבארים התוספות, אליעזר יכול היה לטעות גם כשהיה מתבונן, כיון שהיו באות עם תותבות. ו. דוד ומיכל בת שאול יעשירנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו'. והיתה זו שאלה שלא כהוגן, שהנה הפלישתי שבא להילחם בו, ואמר (שמואל א' יז, כח): 'והיה האיש אשר יכנו השני ששאל שלא כהוגן הוא שאול בן קיש, שאמר כאשר ראה את גלית ממזר?! במיוחד שהיא בת המלך, משפחה עם ייחוס, ומן הראוי שהיא תתחתן אם רוצה להעשירו אין זה בעיה, אך לתת את ביתו?! והלא אולי יבוא עבד או עם חתן הגון וראוי לה! אולם השיבוהו כהוגן, שהרי לבסוף דוד הכה את גלית, והוא התחתן עם בת שאול. וזה בזכות שאול שהיה צדיק יסוד עולם, או בזכות ביתו שהיתה גם היא צדקת והיתה ראויה להינשא לדוד המלך. ז. הצרי אין בגלעד?! (שופטים יא, לא): 'והיה היוצא מדלתי ביתי והעליתיו עולה לה''. והיינו שנדר השלישי בדברי הגמרא היה יפתח הגלעדי, שלפני שיצא למלחמה אמר נדר, שכאשר ישוב מן המלחמה, מי שיצא לקראתו הראשון מדלתי ביתו יעלה לקרבן לה'! והוא שאל שלא כהוגן שהרי אפשר ויצא כלב מביתו והלא כלב לביתו ביתו יצאה מפתח ביתו, והוא אכן נבהל שהיא יצאה ראשונה, וכיון שכך אינו יכול לשמש קרבן עולה לה', אך ליפתח השיבו שלא כהוגן, כיון שבבואו היה צריך לכלוא אותה ולא התחתנה כל ימי חייה. באותה תקופה חי פנחס והיה יכול להתיר לו את הנדר. ועליו נאמר (ירמיה ח, חז\"ל אומרים מילים קשות על יפתח הגלעדי על כך שלא התיר את נדרו, והרי יב): 'הצרי אין בגלעד?!' ואמרו חז\"ל שיפתח לא רצה לבוא אל פנחס משום שחס על כבודו, שהרי הוא היה המנהיג של עם ישראל באותו הזמן, ומאידך פנחס גם לא היה בסדר שלא בא להתיר ליפתח את הנדר, ועשה כן גם מחמת הכבוד, שלמרות שהוא המנהיג אך הוא צריך אותי, ו'הצריך את הרב יבוא אליו...' ולכן נדרו של יפתח לא הותר וקרה מה שקרה. פרשת בחוקותי) שכאשר יפתח נפטר כתוב עליו (שופטים יב, ז): 'ויקבר בערי חז\"ל אומרים עוד (ראה בתוספות שם ד\"ה והיינו ובמדרש ויקרא רבה סוף הגלעד' ומבארים חז\"ל שהיה זה עונש על מה שעשה, וקודם מיתתו נעשה גופו איברים איברים ונקבר בכמה מקומות. וכמו כן על פנחס כתוב (דברי הימים א ט, ב): 'לפנים היתה רוח ה' עימו', שלאחר המעשה הזה רוח הקודש עזבה אותו. ח. הרדיפה אחר הכבוד כמה מוסר יש מן המעשה הזה! לא לרדוף אחר הכבוד! להפסיק עם כל השיקולים והחשבונות, הוא אמר והוא אמר וכו', אני חשוב ממנו ועוד כל כיו\"ב, הרי מה זה חשוב?! קבל את האמת ממי שאמרו. לפני כמה שנים שהיתי בארצות הברית, ונפגשתי עם תלמיד חכם חשוב שעמל בתורה יומם ולילה, שהיה גם בעל חסד עצום, ודיברתי עימו בדברי תורה ונהניתי מאוד מדבריו. הוא חיבר ספר בהלכה שאינו מוכר כל כך, אני לא יודע כמה הוא הדפיס מהספר הזה, אבל הספר הזה הגיע לידיו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואמר לי מישהו שבדק במחשב בשו\"ת יביע אומר וראה שאאמו\"ר מזכירו כמה וכמה פעמים! והוא היה אברך בארצות הברית לא מוכר כל כך גם שם, כל שכן בארץ כמעט ולא הכירו אותו, שמו הוא רבי רחמים עבוד שליט\"א, ולמרות שלא הכירו אותו כל כך, אאמו\"ר כיון שראה את ספרו וראה את כוחו לא נמנע מלהזכירו בספריו! office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א וכמו כן יש רב אחד שהיה מתקיף את אאמו\"ר בצורה מאוד לא יפה, וודאי שהוא כבר עבר את הגבול, אני לא רוצה להשתמש במילים חריפות, אך זה איום ונורא כיצד הרשה לעצמו לדבר בצורה כזו על אאמו\"ר. ואאמו\"ר מזכיר אותו כמה וכמה פעמים בספריו, ובשעתו שאלתי את אאמו\"ר מפני מה הוא מזכיר אותו? והוא ענה לי: מה זאת אומרת?! אז מה אם הוא התקיף אותי?! הוא אומר סברא יפה, אני צריך לומר דבר בשם אומרו! וכל זאת כיון שעניין הכבוד והחשיבות כאשר עוסקים בתורה הדבר הזה צריך להיעלם, כשאנחנו שקועים בתורה ובקיום המצוות אנחנו צריכים לעבוד על עצמינו להתרחק מכל המידות הללו. ולעבוד את ה' בעבודה מושלמת במידות טובות. ט. להמשיך את חשבון הנפש אנחנו נמצאים כעת בימים שאינם פשוטים כלל. עדיין העולם תחת סגר, הנה השיעור כעת מתקיים ללא ציבור, אני לא יכול לתת לאנשים להיכנס לשמוע את השיעור מחמת הסכנה, והשיעור הזה יעבור דרך המחשב וכיו\"ב, בנוסף על כך אנחנו נמצאים בימים של חשבון נפש, עברנו את הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, עברנו אותם השנה עם הרבה צער וכאב, כיצד ישבנו ביום הכיפורים מחוץ לבתי הכנסת במה שנקרא 'המרחב הפתוח', וכמובן שכמות האנשים היתה הרבה פחות מאשר בכל שנה, והמתפללים הקבועים התפזרו במניני החצרות והבתים, ה'ברוב עם הדרת מלך' לא היה השנה, וכמו כן חג שמחת תורה של כל שנה גם לא היה לנו. ונוסף על כל זאת הבעיה, שיתכן מאוד שבגלל החיסרון הזה של הברוב עם וההתלהבות, נפגע גם חשבון הנפש שלנו בימים הנוראים. בכל שנה כאשר אני מתכונן לימים הנוראים, אני מבקש מהקב\"ה שיתן לי כח שחשבון הנפש שאני עושה יימשך גם לאחר החגים. כל אחד מאיתנו צריך לשבת ולחשוב את חשבון נפשו ומעשיו, הנה השנה אני חושב שבחודש אלול היתה התעוררות רבה יותר מכל שנה, וזה אירע משום ששיא המגיפה היה בחודש אלול וזה עורר פחד בליבות האנשים, הסליחות היו יותר בהתרגשות, היה יותר רצון להתחזק ביראת שמים ולקבל קבלות ועוד, אולם בכל שנה ושנה בתחילת אלול צריך לחשוב כיצד הימים של ההתעוררות שאין כדוגמתם, כאשר בסופם מגיעים לשיא והוא יום הכיפורים, ומיד לאחר יום הכיפורים יש ירידה גדולה ברוחניות, וזה דבר שאסור שיהיה, עלינו להמשיך את הקבלות וההתעוררות למשך השנה הקרובה, ללא הפסקה. י. לימוד זכות על עם ישראל פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כאשר היה רוצה ללמד זכות על כלל ישראל, שישנם אנשים שעוסקים לפרנסתם ורוצים ללמוד תורה, האפשרות שלהם לעסוק בתורה היא מוגבלת כיון שצריכים לעסוק בתורה, אולם גם מי שעובד יכול למצוא זמנים פנויים לעסוק בתורה, ועל כל פנים זו טענה רק לאותם שעוסקים לפרנסתם, אך לאברכים ובחורי ישיבות אין זו טענה כלל. משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו בת יחידה שאהב אותה מאוד מאוד, והמלך היה חושב כל הזמן איזה חתן מושלם הוא צריך למצוא לה, אולם כל מי שהציעו לה היתה מסרבת לו, כל ההצעות לא מצאו חן בעיניה, היו מציעים לה כל מיני אנשים חשובים להינשא לה אך היא סירבה בתוקף. יום אחד המלך כעס על ביתו, והודיע לה שכיון שאינה רוצה באף אחד כחתן, הוא ישלח לרחוב ויחפש מישהו שהוא פשוט בטבעו, ותתחתן עם איש פשוט. ואכן המלך שלח את אנשיו לחפש מישהו פשוט אך נראה טוב ועושה רושם טוב, ולברר עליו ואם הוא טוב להביאו אליו. והנה כאשר יצאו לרחוב ראו שם כפרי אחד שהיה מנומס מאוד ומכובד ובעל מידות טובות, והוא גם נראה טוב, והיה לו משק גדול של בהמות ועופות שהיווה והנה עושה רושם טוב מאוד, והוברר להם שלמרות היותו איש פשוט אך הוא את מקור פרנסתו. שליחי המלך ניגשו אליו ודיברו עימו, וחקרו ודרשו עליו בעל מידות טובות וראוי הוא. והביאו אותו אל המלך. המלך סיפר לו שרוצה שיתחתן עם ביתו, ונתן לו להכיר אותה ומצאה חן בעיניו, וגם הוא מצא חן בעיניה, והחליטו להינשא. לאחר החתונה נכנסו הזוג הטרי לגור בבית המלוכה, אולם שם היה מקום של שרים ורוזנים ואנשים משכילים ונעלים וגינוני מלוכה, כל זה היה זר ומנוכר לחתן החדש שהיה רגיל לגור בכפר. והחלו לרנן בחוץ שהחתן של המלך לא מתאים לאוירה של בית המלוכה, וזה הגיע לאזני המלך. והמלך החליט לעשות מעשה, הוא קרא לחתנו החדש והחל לשוחח עימו והסביר לו שאין זה מתאים שיגור בבית המלוכה, ומשכך כיון שיש לו היכן לגור שיקח את אשתו – בת המלך, וילך לגור בביתו אשר בכפר. כאשר הגיעו הזוג לביתו שבכפר חשכו עיניה של אשתו, היא אשר היתה רגילה לבית מלוכה, לפאר ולהדר שהיו בו, כיצד תוכל לגור פתאום בבית פשוט כל כך בבתי הכפר?! ואז הריחה ריח רע באויר, ושאלה את בעלה לפשר הריח, והוא מצידו הסביר לה שזה הריח של הכפר, הריח של הבהמות, פרות וכבשים שגדלים שם, היא שמעה כזאת נכנסה לחדרה והתחילה לבכות על מר גורלה. לאחר מכן כשישבו לאכול, ורואה שהוא מביא לה אוכל פשוט מאוד, אוכל של הכפר - חלב מהפרה וביצים מהתרנגולים, וכך עוברים כמה ימים כאשר היא בוכה כל הזמן. לאחר כמה ימים אומר לה בעלה 'הנה אני עובד כל כך קשה לפרנס את שנינו, ואינני חושב שהגון הוא שאעבוד כל כך קשה ואת תשבי ותבכי כל היום, לכן מהיום אני מבקש שכל בוקר תקומי ותאספי את כל הביצים מהלול...' ולאחר כמה ימים אמר לה עוד שתתחיל לחלוב את הפרות וכו' והיא כבר לא יכלה לסבול את זה, איך בת מלך עושה דברים כאלו?! היא הרגישה שמשפילים אותה! ולכן ישבה וכתבה מכתב לאביה המלך, ובו כתבה את כל הקורות אותה ועד כמה שהיא סובלת, ועד כמה שבעלה מעביד אותה, וכיצד ביתו צריכה לעבוד בצורה כזו, ועוד ועוד. כאשר המלך קרא את המכתב הוא כעס מאוד, 'זה מה שהיא בישלה' – אמר! היא רצתה להתחתן עימו! אך לאחר זמן שלחה עוד מכתב ובו ניסתה לעורר את רחמיו על בתו יחידתו, ובאמת התעוררו רחמיו על בתו, אך היה צריך לבוא ולראות האם כדבריה 'ארדה נא ואראה הכצעקתה', ומשכך שלח מברק לחתנו הכפרי, ובו הוא מבשר לו שהנה הוא מתכוון להתפנות מעסקיו ולבוא לבקר את בתו ולהתארח בביתו במשך עשרה ימים, ועשרה ימים אלו יתחילו בעוד שלושים יום! החתן הכפרי שמע על כך ומיד הלך ומכר את כל הפרות והעופות וכל מה שהיה לו מסביב לביתו, ובמקום זה הזמין פועלים שישפצו את ביתו כראוי למלך, ואכן הוא לא חסך כל מאמץ וממון כדי לשוות לביתו מראה חדש ויוקרתי, מסביב לבית בנה גינה גדולה ויפה, ולאחר שכל הבית היה מוכן הזמין את מיטב השפים שיבואו לביתו ויבשלו תבשילים עריבים למלך, והלך לקנות אוכל בשפע, בשר משובח, ויינות משובחים ועוד כיו\"ב, והכל לקראת בואו של המלך. והנה תמו להם השלושים יום והמלך מגיע לבית חתנו שמצידו דאג מראש לתזמורת מיוחדת שתקבל את פני המלך, והנה כשהמלך מגיע והחצוצרות מריעות, והוא חולף על כל קבלת הפנים המפוארת ונכנס אל הבית, ורואה את כל הפאר וההדר, היופי הנוצץ, וכל כולו מתפעל על כך, וכשראה את בתו הבחין שהנה בעלה קנה לה בגדים חדשים ויקרים, ותכשיטים נאים, והמלך שמח מאוד, שדברי בתו אינם כמו שתיארה במכתב. וכן היה כאשר ישב לאכול והוא טועם את כל מעדני עולם על שלחנו, והמלך שמח על כל מה שהוא רואה. וכך עברו להם עשרת הימים כשבכל יום הוא רואה עד כמה שהחתן מכבדו בשפע כפי הראוי למלך. והנה מגיע היום העשירי, והחתן אומר למלך שכיון שהיום העשירי הוא יום הפרידה לכן הוא רוצה לעשות עבורו דברים יוצאים מן הכלל. ואכן באותו היום הוא עושה משתה גדול, ומביא את מיטב הזמרים והנגנים שינגנו. ולעת ערב כשהמלך מתכוון לצאת חזרה לארמון, באה בתו לפניו והחלה לבכות ולהתחנן על נפשה וביקשה ממנו שיקח אותה עמו, כיון שבעלה הזה הוא אינו אדם ראוי. המלך השיב לה מנגד, הנה הייתי כאן עשרה ימים וראיתי שהכל עשה טוב מאוד, איזה פאר ואיזה הדר, איזה כבוד, איך הוא מתייחס אלייך! איך הוא התייחס אליי! מה חסר לך בכל זה?! ומנגד השיבה לו בתו: אבא! אתה באמת חושב שכך הוא בכל ימות השנה?! וכי אתה לא רואה שכל מה שהוא עושה כאן זה לכבודך בלבד, ולא עבורי או לכבודי?! מחר בבוקר כשאתה לא תהיה כאן יותר יחזרו כל הבהמות ועופות והמשק יחזור לפעול כפי שהיה קודם שבאת! פנה המלך לחתנו ודרש לדעת אם באמת כן הוא, והחתן אכן אישר את הדברים, אך אז הוא פנה אל המלך ואמר למלך: 'הנה נתת לי בת שהיא כלילת השלימות, ואתה רוצה שאני אשמח אותה, ושאני אהיה איתה כפי שראוי לבת מלך, לצורך כך אני שואל אותך אדוני המלך מי יפרנס אותנו?! וכי נתת לי נדוניא?! תן לי נדוניא ופרנסה ותראה כיצד אני מכבד אותה! אתה תראה שהיא תהיה מאושרת! כשמוע המלך כן הוציא המלך צו לפרנס את בתו וחתנו בשפע, והכל שב על מקומו בשלום. והנמשל: הנה התורה הקדושה היא בת מלך, הקב\"ה השתעשע בתורה תתקע\"ד דורות קודם שנברא העולם, והקב\"ה אוהב את התורה מאוד, והמלאכים ביקשו את התורה בשבילנו, וכמו שכתוב (שבת פח:) 'אשר תנה הודך על השמים', אבל התורה לא רוצה את המלאכים, כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, כתוב לא תרצח – וכי זה שייך במלאכים?! ולכן הקב\"ה לוקח עם קטן – עם ישראל, וכמו שכתוב (דברים ז, ז-ח): 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם' הקב\"ה אוהב אותנו, מצאנו חן בעיני הקב\"ה יותר מכל העמים, ונתן לנו את התורה במעמד מתן תורה שכל כולו הוד והדר, אבל כיום בעומדינו בעולם הגשמי, שכל אחד צריך לטרוח לפרנסתו תחת גפנו ותחת תאנתו, ואיננו שמים ליבנו אל התורה, יש מהם שלומדים שעה בבוקר ויש שעה בערב, ויש שאף מוסיפים במהלך היום ולא יותר, והתורה כואבת זאת בכאב נורא! הלא הקב\"ה בכבודו ובעצמו היה משתעשע עימי כל הימים, ואתם עושים את מלאכתכם קבע ותורתכם ארעי?! והמצב מחריף שיש שעושים את התורה קרדום לחפור בה, ומפקיעים את המחירים על המצוות, על אתרוגים ולולבים וכיו\"ב, גם התורה עצמה הפכה להיות חלק מהמסחר! וחלק גדול מעם ישראל מתפרנסים מהתורה, והתורה אומרת לקב\"ה וכי זה מה שרצית?! הלא אתה רצית שילמדו את התורה! וגם כשרוצים לקיים מצוות לא עושים מזה עסקים! ואז הקב\"ה מודיע עם ישראל בראש חודש אלול שבעוד שלושים יום הוא מגיע למשך עשרה ימים, בראש השנה אומרים 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' – שזהו זמן שהקב\"ה נמצא עמנו, ומשכך כבר מתחילת חודש אלול הספרדים מתחילים באמירת סליחות, והאשכנזים מתחילים לתקוע בשופר ואומרים 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי' בבוקר ובערב, וכולם מתכוננים ו'משפצים' את הבית הרוחני שלהם לקראת יום הדין. והנה מגיע ראש השנה והקב\"ה משרה את שכינתו ואנחנו מקבלים את פניו בחצוצרות – בתקיעת שופר. ובכל עשרת הימים הללו אנו עוסקים בתורה ובמצוות, מחיל אל חיל, מחפשים עוד זכויות, עד שמגיע היום העשירי הלא הוא יום הכיפורים, וביום זה אנחנו הופכים להיות רוחניים לגמרי, כמו מלאכים, מתענים ומתפללים וגורמים נחת רוח לשכינה. ואז לעת ערב כשהשכינה באה לעזוב אותנו, ותוקעים בשופר שהוא סימן לסילוק שכינה, באה התורה ובוכה לפני הקב\"ה, רבונו של עולם! אל תשאיר אותי עם העם הזה! הם אינם מכבדים אותי ולא נוהגים בי כראוי! והקב\"ה משיב לה, הלא בעשרת הימים האחרונים הם היו יוצא מן הכלל! כיצד אפשר לומר עליהם כדבר הזה?! והיא משיבה כנגדו שכל מה שעשינו היה זה כיון שהוא הגיע להיות עמנו, לכבודו עשינו כל זאת, ועכשיו כאשר יעזוב אותנו הכל יחזור לקדמותו! 'חזרה חנה לשחרוריתה', הם ימשיכו לעשות אותי קרדום לחפור בה! הם ימשיכו לעשות בי את עסקיהם! ימשיכו להניח אותי בקרן זוית! ואז הקב\"ה פונה לעם ישראל ושואל אותם: האם נכון הוא שכל מה שעשיתם הוא זמני בלבד? ויבואו הרבה אנשים ויטענו שאכן כן, הרי ביקשנו ממך רבונו של עולם פרנסה, ואין לנו פרנסה! כיצד אם כן נוכל להתפנות לעסק התורה?! ביקשנו ממך בריאות – ואין לנו בריאות! כיצד נעסוק בתורה?! תן לנו פרנסה אנחנו מבטיחים לעסוק בתורה! תן לנו בריאות ונעסוק בתורה! זהו לימוד זכות גדול מאוד על עם ישראל, שעסוקים וטרודים בפרנסתם. יא. עסק התורה – סגולה לפרנסה והנה יש כאן כמה טענות חשובות, שהרי מי שיש לו פרנסה בשפע אינו יכול לטעון טענה זו כלל! ויש כאלו שטוענים להיפך שכיון שיש להם פרנסה טובה הם צריכים עוד, ועסוקים בכל ימיהם להגדיל את הונם... ולכן אין להם זמן ללמוד. חז\"ל אומרים (אבות פ\"א משנה טו) 'עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי', תפקידנו לבנות את עולמינו כך שהרוחניות תהיה העיקר. ומי שאין לו פרנסה כמובן שעליו לבקש ולהתפלל, אך צריכים אנו לדעת שמי שעוסק בתורה לבסוף גם הפרנסה בוא תבוא. הפלא יועץ כותב, שבדורות הראשונים אנשים היה להם חנות וכל כמה זמן נכנס מישהו אחר לקנות, שפע של קליינטים, אולם בדורות האחרונים לא רואים את זה, וכמה בעלי חנויות אומרים שמחכים כל כך הרבה ללקוחות ואף אחד לא בא, ומה ההבדל? ומסביר, שבדורות הראשונים גם בעלי החנויות היו בעלי תורה ויראי שמים, ולכן כל רגע פנוי שהיה להם בחנות היו שוקעים בלימוד, והיצר הרע לא יכול היה לראות את זה, והיה מביא להם קליינטים כדי להטריד אותם שלא יעסקו בתורה. אולם בדורות האחרונים בעלי החנויות שיש להם זמן פנוי מה הם עושים? קוראים עיתון דתי או חילוני ה\"י ויצר הרע רגוע, הוא רואה שהם 'עסוקים' בלשון הרע ורכילות, מראות אסורים ועוד מרעין בישין, הוא אינו רוצה להפריע... ואדרבא כשבאים לקוחות הוא מגרש אותם... זאת אומרת, שאם רוצה האדם לעסוק בתורה באמת גם לו הקב\"ה ישלח את פרנסתו בשפע, ומי שעוזב את התורה בשביל פרנסה כולם רואים שאינו מצליח, הוא מאבד את הסייעתא דשמיא, אבל מי שיכול ללמוד חייב ללמוד. ואם יש לו ביטחון אמיתי בקב\"ה שהוא זן ומפרנס כל חי הרי שתהיה לו פרנסה, וזוהי המחשבה שאנו צריכים לחשוב בימים אלו. יב. שימו לב על הנשמה בחודשים האחרונים ישנם הרבה אנשים בעוונות שאיבדו את פרנסתם, וחלק אינן יודעים מה צופן להם העתיד אם תהיה להם פרנסה או לא, ולכן עצה טובה יש לכל אחד ואחד, בין מי שיש לו פרנסה, וכל שכן מי שאיבד את פרנסתו, שיעסוק בתורה בכל רגע ורגע, הרי יצר הרע לא יתן לו להיות אברך... היצר הרע יחפש לו פרנסה כמה שיותר מהר, והעיקר שלא יישב וילמד. ולחשוב על כך שמכאן ולהבא חושבנא טבא, עברנו את ראש השנה ויום הכיפורים, קיבלנו קבלות, מה שהיה לא יהיה עוד, לא לחזור למצב שהיה קודם. מנהג הספרדים בשבת בראשית לפייט את שירת הבקשות, אחד הפיוטים הראשונים הוא 'אודה לאל לבב חוקר' שהוא פיוט קדמון, ושם כתוב \"שימו לב על הנשמה\" וזה עלינו לעשות, שכל אחד מאיתנו ישים ליבו על הנשמה שלו, על הרוחניות שלו, ובעז\"ה נשים לב על הנשמה ונזכה להתבשר בשורות טובות, שהקב\"ה יסיר מעלינו כל נגע ומחלה, ויתן לנו בריאות טובה ואריכות ימים ושנים, שובע שמחות אכי\"ר. ,אחי ורעי היקרים, אני פונה אליכם מקרב לב ואני מבקש ומתחנן בשבוע הבא יחול יום ג' בחשון שהוא יום הסתלקותו של אבא זצוק\"ל, ואני מבקש שבשום פנים ואופן שלא לעלות לציונו הקדוש, כיון שבאופן טבעי יבואו הרבה אנשים יחד, והוא חשש סכנה של ממש, אי לכך השנה לא לעלות לציון! ואין שום ספק שאם אבא היה חי והיו שואלים אותו שאלה בהלכה אם לעלות לציון שהיה אומר שלא לעלות! וודאי שלא בצפיפות. ואם וויתרנו על ל\"ג בעומר, ודאי יכולים אנו לוותר על ג' בחשוון. ואין ספק שזה היה רצונו של אבא. בחשוון – שיישב ויקדיש שעה אחת של לימוד תורה לעילוי נשמת במקום זה אני מציע לכל מי שאוהב את אבא, שבאותו היום – ג' רבינו עובדיה יוסף בן גורג'יה זצ\"ל, שעה אחת של לימוד תורה ללמוד בתורתו של אבא, שו\"ת יחוה דעת או שו\"ת יביע אומר לעילוי נשמתו שווה הרבה יותר מלעלות לציונו הקדוש. ומי שיכול ושאר ספריו, שפתותיו של אבא דובבות בקבר ותבוא עליו הברכה יותר מאשר אם יעלה אל הציון. ואני פונה אל הציבור בזה, שכל מי שיש לו איזו משאלה או בקשה הציון ביום ההילולא, ואני בעצמי אדאג להזכיר את כל אחד ואחד לתפילה, שיעביר את השמות אלינו, ואנו נדאג בעז\"ה להזכיר על שמבקש על עצמו לישועה ואתפלל עליו באופן אישי בל\"נ, ובעז\"ה יתמלאו כל משאלות ליבנו לטובה. ואני מתכוון בזה לבוא בדברים עם אחיי הרבנים הגאונים שליט\"א שכולנו ביחד כאיש אחד בלב אחד נצא בקריאה אל הציבור שבשנה זו לא עולים לציונו של אבא זצוק\"ל. ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות.דברים שנשא מו\"ר ועט\"ר הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א לרגל יומא דהילולא למרן זיע\"א"},{"filename":"72.pdf","content":"עסק התורה מעל הכל| לשקול את זמן הלימוד כנגד המפסיד שלו| העליה לקברי צדיקים וקברי אבות במשנתו של מרן זיע\"א נושאי השיעור: חמש הדקות של מרן | השעות הגדולות של מרן| מעלת הרציפות בלימוד| ההתמדה העצומה של מרן|20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת נח נמסר יום ב' א' חשון תשפ\"אכיצד היה עסקו בתורה של מרן זיע\"א| 72 'גליון מס א. העליה לקברי צדיקים מחר בערב הוא יום השנה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל. וכשמספידים אדם יש 'יקרא דחיי' ו'יקרא דשכבי', ואנחנו נעשה 'יקרא דשכבי' - כבוד אאמו\"ר, ומזה תהא תועלת גדולה גם לחיי - לכל אחד מאיתנו, לכל הרוצים ללכת בדרכו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. כבר לפני שבוע יצאתי בהכרזה שלמרות שהוא יום השנה של אאמו\"ר, מחמת מגיפת הקורונה השנה אין עולים לקברו, משום שללא כל ספק אם יעלו אנשים תהיה שם צפיפות גדולה כבכל שנה והוא בגדר פיקוח נפש ממש. ואני רוצה לחשוב עמכם: אם הוא היה חי מה הוא היה אומר על כך? מעבר לשאלה ההלכתית שבדבר, אם הוא פיקוח נפש וכו'. ובעניין הזה אני רוצה לדבר על ייחסו של אאמו\"ר לכל עניין העליה והתפילה על קברות צדיקים. במדבר יג, והנה, עניין העליה לקברי הצדיקים מובאת כבר בדברי חז\"ל, וכמ\"ש ( שבתורה כתוב (סוטה לד:) \"ויעלו זה בנגב ויבוא עד חברון\", ודרשו רבותינו כב) \"ויבוא\" משום שרק כלב בן יפונה לבדו הלך לשם, להתפלל במערת המכפלה על קברי האבות הקבורים שם שיעתירו עליו שינצל מעצת המרגלים. וכן על משה רבנו \"ולא ידע איש את (דברים לד, ו) הוא היה לאורך הדורות, וכמ\"ש שהוא משום שהקב\"ה לא רצה (סוטה יג:) קבורתו עד היום הזה\" ומבארים חז\"ל שיבואו להתפלל על קברו והוא יבטל כל גזירה. לעשות לו דבר מה, כיון שאז הוא בגדר \"ודורש אל המתים\", לכן עלינו כמובן שהתפילה על קברות הצדיקים אסור שתהיה באופן שמבקש מהצדיק להתפלל אל הצדיק שיתפלל עלינו, או שבזכות הצדיק ניוושע. ב. שכר מצוה כנגד הפסדה אולם בכל העניין של העליה לקברי הצדיקים יש להתבונן מה ההפסד שנוצר בעקבות כך. שהנה אברכים שרוצים מפעם לפעם לעלות ולהשתטח בקברי הצדיקים, אני לא מדבר על מה שיש כיום דבר מחודש, שאנשים כבר לא ונוסעים לארצות העולם לעלות על קברי הצדיקים, נוסעים לברדיצ'ב ומז'יבוז' מסתפקים בקבר רבי שמעון בר יוחאי ובשאר קברי הצדיקים בארץ הקודש, וכיו\"ב. אינני מדבר נגד זה, כיון שאם תשאלו את הנוסעים לשם יתברר לכם שעל פי רוב המטרה איננה העליה לקברי הצדיקים, אלא המטרה היא לטייל בעולם... ורק מצאו להם תירוץ טוב. ואני אף נהגתי במשך שנים ביום ההולדת שלי לעלות על קברי הצדיקים, אולם על עצם העליה על קברי הצדיקים בארץ מפעם לפעם, זה דבר טוב, עד שהפסקתי ממנהגי זה. ולא שאני חושב שאין זה מנהג טוב, אלא הבנתי שהרי אם באותם שעות של העליה לקבר הצדיק היה יכול לעסוק בתורה, הרי שצריך לשקול את העליה לקברי הצדיקים מול מה שמפסידים כתוצאה מזה. שעסק התורה הוא חשוב לאין ערוך מאשר העליה על קברי הצדיקים. ג. עליה למירון בל\"ג בעומר וזוהי הנקודה עליה אני רוצה לתת את הדעת על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. פעם הוא אמר לי \"מעולם לא הייתי במירון בקבר רשב\"י בל\"ג בעומר!\" אכן כאשר היה נוסע לדרשות ושיעורים בצפון הארץ היה נכנס לקבר רשב\"י, כמו כן היה ממשיך לעיר צפת לבית העלמין הישן לקבר האר\"י ומרן הבית יוסף. זה היה בשנים עברו שהיתה שם פריצות אך לגבי ל\"ג בעומר במירון הוא אמר לי שהוא אינו נוסע משתי סיבות, האחת [ . סיבה גדולה, כיום שמעתי שהעניין הזה תוקן, גם אני לא הייתי בל\"ג בעומר במירון, מחמת הפריצות הרבה שיש שם]אבל כך אמרו לי שהמצב כיום הוא פחות או יותר בסדר מבחינה זו שניה שבשלה לא נסע לקבר רשב\"י, שהרי הנסיעה אורכת כמעט יום שלם, והוא היה מתפלא \"יום שלם לבזבז בשביל כמה דקות בציון?! במקום זה אשב ואלמד בתורתו של רשב\"י וזה הרבה יותר טוב\". וצריך לדעת, שאת העליה לציון רשב\"י בל\"ג בעומר יסד רבינו האר\"י ז\"ל, ואין לרפואת דוד חיים בן מארי הי\"ו בתושח\"י 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר https://donate.ydaat.co.il :תלינק לתרומו זה דבר כל כך פשוט, אבל אאמו\"ר היה אומר שעם כל החשיבות אין זה שווה בהפסד השעות של לימוד התורה. ד. הנהגת מרן ביום השנה לפטירת הוריו יתירה על כל האמור, הסבא רבי יעקב זצ\"ל אביו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ילד קטן הוא לא היה עובד, והיה עוסק בתורה ובתפילה יומם ולילה, והיה נפטר בכ\"ד תמוז תשמ\"ז, והוא היה בעל חנות מכולת אך כבר מאז שהייתי זה משנת תשכ\"ה בערך, והוא לא היה מפסיק ללמוד, כל יום בבוקר הוא היה השלושים וביום השנה, וכפי שזכור לי היה צריך להגיע עם מכונית, ומהיכן נטמן ב'הר המנוחות' ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלה לקברו ביום השבעה וביום לביתו ולומד בבית, ובערב היה מוסר שיעור לבעלי בתים. לאחר פטירתו הולך לבית הכנסת 'מנחת יהודה' ולומד שם עד הצהרים, לאחר מכן היה הולך שיורדים מהמכונית היה צריך ללכת בצפיפות בין הקברים כדי להגיע לציון, במקום זה אני רוצה למסור שיעורים באותו היום ולהקדיש את הלימוד של לקבר עד שאגיע ואשב בשמש החמה ועד שאחזור לבית זה לוקח כמה שעות, אותו על כך אמר לי: \"זה חודש תמוז, וחם מאוד, ואני אדם לא צעיר, ואם אלך ואאמו\"ר מאז יום השנה הראשון לא עלה יותר לקברו של אביו! וכששאלתי היום הזה לעילוי נשמתו!\" היה מורה להתענות ביום פטירת ההורים, והיה אומר שיש לזה מעלה גדולה, דרך אגב, הוא גם לא היה מתענה ביום השנה לפטירת אביו, למרות שלשואלים אך לעצמו הורה היתר, והוא אמר לי, שהרי המתענה הוא מתעייף ואינו יכול שלושה שיעורים לציבור, ובלילה אני לומד עד לפנות בוקר, וביום אני עוסק ללמוד כראוי והרי זה ביטול תורה גדול, במקום זה בליל יום השנה אני מוסר בתורה כל היום כולו, וזה הרבה יותר טוב מאשר התענית ביום זה. ה. לא לפעול על פי הרגש גדול בזה, לחשב מה יותר חשוב, מה עדיף על מה. כל אחד שרוצה להתעלות אצל כל יהודי ובמיוחד אצל אברכים יש חשיבות לכל דבר, אך צריך לדעת כלל בתורה ויראת שמים יישב ויחשוב לעצמו מה יותר חשוב ומה פחות, לא לעבוד העליה לקבר או העיסוק בתורתו?! וכל אחד שיחשוב יבין ששעה אחת של למי שהקב\"ה נתן בו שכל והוא לא משתמש בו, ולחשב מה היותר חשוב אם מחפש לעצמו את כל התירוצים. הקב\"ה נתן לנו שכל לחשוב בו, אוי ואבוי הוא אינו מבין כיצד הוא לא יעלה לקבר, וכיצד לא יעשה כך וכך, ואז הוא עם הרגש, להבין בשכל מה הראוי ביותר לעשות. הרי כשאדם פועל ברגש, לימוד תורה שוה הרבה יותר מכל הדברים הללו, וזה נכון גם לגבי ל\"ג בעומר, וכן לגבי כל האירועים למיניהם. לבנות לעצמינו סדר עדיפויות, ובראש הסדר יש את עסק התורה. ו. במעלליו יתנכר נער כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', כאשר התקיימה כאן אזכרת ליל השבעה שליט\"א ראש ישיבת 'פורת יוסף'. שמעתי את זה בחודש אב בשנת תשנ\"ד ואספר לכם סיפור נוסף ששמעתי מפי מרן הגאון הגדול רבי שלום הכהן על אמי ע\"ה. וחכם שלום נאם, וכל נאומו התמקד באאמו\"ר, והוא אמר, שכשאנחנו נבין מי היה הרב, נבין גם מי שרת לפני הקודש...! ואז הוא סיפר כמה סיפורים, ואחד מהם היה הסיפור הבא: וכשהשתחררה העיר הם בנו את בנין הישיבה שוב בעיר העתיקה. והנה הגיעו הנמצא כיום בשכונת 'גאולה', ולאחר זמן הישיבה התרחבה לשכונת 'קטמון', ונדדה ממקום למקום, עד שסוף סוף בנו לה מקום של קבע והוא הבנין שהנה ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה נחרבה בזמן מלחמת השחרור, ימים שמצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי-רע, וכלו כל הקיצין עד כדי שהישיבה עמדה בפני סגירה. ישבו רבני ישיבה לטקס עצה מה ניתן לעשות עם המצב. והבחורים והאברכים של הישיבה שבוע שלם לקברים בצפון הארץ, כדי ואז קם ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה זצוק\"ל והורה שילכו כל הרבנים להתפלל על מצב הישיבה. ומשכך הודיעו לבחורים שכל אחד יביא עימו וכך התארגנו כולם, ]...לא נתנו להם בית מלון ואף לא דירות[ והגיעו אוטובוסים בשכונת 'הבוכרים' על יד בית הכנסת 'צופיוף' וכולם עלו שמיכה וכיו\"ב לאוטובוסים. אאמו\"ר גם היה בין הבחורים ועלה אף הוא לאוטובוס, ואז כעבור כמה דקות 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' ראה שאף אחד לא רואה אותו קם וירד מהאוטובוס, והלך לעבר בית הכנסת 'צופיוף' ומצא לו שם קרן זוית והתיישב שם והתחיל ללמוד. אאמו\"ר לא שם לב שהיה אחד שכן ראה אותו בירידתו מהאוטובוס, והיה זה לבית הכנסת, וראה את אאמו\"ר כאשר הוא פותח את הגמרא מסכת בבא חכם שלום כהן בעצמו שלמד אז בישיבה, חכם שלום מיד ירד אחריו והגיע קמא דף ב'. ואמר לו \"אתה צודק! אבל מה לעשות?! אני לא מסוגל!\" חכם שלום המשיך כתוב 'אל תפרוש מן הציבור!' וחכם שלום סיפר שאאמו\"ר התחיל לבכות לחזור על מסכת בבא קמא ואני יישב כאן ואעסוק בה\". חכם שלום תמה הלא ואאמו\"ר השיב לו \"שבוע שלם לנסוע ללא תורה – אני לא מסוגל! אני צריך שאכן אינו נוסע עימם. חכם שלום תהה מפני מה אינו נוסע יחד עם כולם, חכם שלום שאל את אאמו\"ר \"וכי אתה לא נוסע עמנו?\" אאמו\"ר השיב לו לשכנעו אך אאמו\"ר בשלו, ואינו מסכים בשום פנים ואופן לעזוב את הגמרא. מאאמו\"ר לפני שיצאו, והנה הוא רואה את אאמו\"ר יושב באותה פינה, לאחר שחזרו מהמסע פנה חכם שלום מיד לבית הכנסת 'צופיוף' שם נפרד כאשר אאמו\"ר אוחז במסכת בבא קמא דף צט! \"אתה למדת כסדר?\" שאל לימוד, ובמשך שבוע שלם הוא מאה וארבעים שעות, הרי שיש כשעה וחצי בתורה כל הזמן, גם בזמני האכילה, הרי שיש כעשרים שעות ביממה של עשרים וארבע שעות, וכשממעטים מאוד בשינה, ומלבד התפילה עוסק כשראה את פניו המתפעלות של חכם שלום, אמר לו אאמו\"ר \"הרי יש ביממה תוספות?\" ואאמו\"ר השיב בפשטות שאכן למד גם עם תוספות וראשונים, את אאמו\"ר, ואאמו\"ר ענה לו שאכן למד כסדר. חכם שלום התפלא \"גם עם לכל דף, ואם זה רק חזרה ודאי שאפשר להספיק...\" זה היה כח ההתמדה של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עוד בצעירותו. ז. סיום הש\"ס של מרן היה מפסיק מללמוד בהלוך ובחזור. ופעמים שהיו מפעילים שירים ברכב וכך יחידים שידעו לשתוק בכל הנסיעה... וזאת כדי שלא יפריעו לו מלימודו. ולא גם לא היה מסכים לאף אחד להצטרף אליו לנסיעה, מלבד אני ועוד כמה הנסיעה, היתה לו מנורה במכונית מאחורה וכך יכול היה ללמוד בנסיעה, הוא באופן כללי כשאאמו\"ר היה נוסע בדרכים, הוא עוסק בתורה בכל משך ואני זוכר . ]גם בבית לפעמים היה לומד כאשר יש שירים [ הוא היה לומד שעשה סיום הש\"ס שלמד אותו במכונית תוך כדי נסיעה. את הספריה הגדולה שלו, ופותח ספרים ומעיין ויכול לכתוב חדושי תורה אך אין ספק שהלימוד במכונית הוא לא היה הלימוד שבבית, כשיש לפניו office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ותשובות, הרי הוא אהב את הכתיבה יותר מאשר את הלימוד ללא הכתיבה. למרות שגם בשבת היה עוסק בתורה שעות רבות, והיתה תקופה כשלמדתי היתה מבחינתו הכנה לכתיבה שלו במהלך השבוע, הוא מסדר כבר את בישיבת 'חברון' שהיינו לומדים ביחד בלילות שבת ללא שינה כלל! והשבת התשובות בראשו וכותבם לאחר השבת. חביבות עליו יותר, ואם לא היה מדובר בנסיעה שהיא לצורך הרבצת תורה ולמרות שכך היו הנסיעות שלו, מליאות תורה, אך הכתיבה והלימוד בבית היו היה מעדיף להימנע מהנסיעה לגמרי, גם אם היתה נסיעה לקברי צדיקים. מה הוא צריך לנסיעה הקרובה, והיה מביא אותם איתו יחד, והוא לא היה כאשר היינו נוסעים לחוצה לארץ, היתה לו מזוודה מליאה ספרים הוא יודע מסכים שישימו אותה בתא המטען, והיו צריכים שלושה אנשים להרים את המזוודה אל המטוס. וכך היה יושב ולומד. ח. השקיעות בלימוד בגיל כה צעיר לאכול ארוחת צהרים, ואאמו\"ר הגיע גם הוא לאחר הלימוד בישיבה, והאוכל יש סיפור מפורסם שסיפר הדוד רבי נעים ע\"ה שבצעירותם היו מגיעים לבית לא היה עדיין מוכן, ומשכך אאמו\"ר לקח את הספר וישב ללמוד. נעים, והנה רבי נעים רואה את אאמו\"ר מתבונן בספר שלפניו ולא שם לב בנתיים אמו ע\"ה הגישה לפניו את הצלחת אוכל, והגישה גם לפני הדוד רבי שאמו הגישה לפניו אוכל, רבי נעים אכל את האוכל בצלחתו ורצה לעשות מעשה ליצנות, לקח את הצלחת שלו הריקה והניחה לפני אאמו\"ר, ואת הצלחת המליאה לקחה לעצמו... לאחר כמה דקות אאמו\"ר עצר מלימודו והביט לפניו וראה את הצלחת הריקה ואומר לעצמו \"אה, כנראה כבר אכלתי...\" וחזר ללימודו...! הוא היה שקוע בלימוד באופן בל יתואר! ט. כח רציפות הלימוד ברציפות. חז\"ל אומרים בכמה מקומות דברים קשים על המפסיק ממשנתו, כוחו הגדול של מרן היה ההתמדה שלו, אך היא היתה בצירוף הלימוד אף אם אומר מה נאה אילן זה וכיו\"ב, משבח את הקב\"ה עדיין הוא בכלל מפסיק ממשנתו, וכל כך למה? משום שההתעלות האמיתית בלימוד היא הרציפות בלימוד. הרציפות בלימוד, כשיש רציפות בלימוד רציפות במחשבה, כשהלימוד הוא ואני אומר שזה היה הסוד של העליה הגדולה של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ברציפות ולא קמים בכל כמה זמן למקום אחר אלא לומדים ברציפות הלימוד הוא אחר לגמרי, וההישגים הם גדולים מאוד. ואני אומר לכם, שגם אני כאשר יש לי ימים עמוסים מאוד, אני אומר לעצמי ויהי מה! רק לתפילה אני מפסיק וחוזר ללמוד, וזה נותן לי סייעתא דשמיא שמשעה פלונית אני יושב ללמוד עשר שעות ולא יעזור כלום אני לא מפסיק שאין לתאר! אני מספיק באופן זה כמויות של חומר לא רגילות! אם אני ילמד הלימוד של העשר שעות ביום אחד יהיה הרבה יותר יעיל! כשלומדים רצוף עשר שעות ברציפות ביום אחד, או אם אלמד שבע שעות בשלושה ימים, המח נעשה משועבד ללימוד והוא עובד יותר מהר ומספיקים הרבה יותר. מני ים, ואמנם הרבה מהתשובות נכתבו קודם שנולדתי, אך חלק ניכר מהם כולם מכירים את התשובות של אאמו\"ר בשו\"ת יביע אומר, שיש מהם ארוכות אני זוכר כיצד הוא כתב אותם, וישנם תשובות ארוכות שכתב אותם בימים ספורים ממש! וזה היה הסוד של הלימוד שלו – הרציפות. הדבר היחיד שהיה מפסיק אותו מלימודו היה הצורך שלו בספרים, וכשהייתי לומד עמו הייתי קם בעצמי להביא לו את הספרים, וכמעט שלא היה קם מלימודו ומפסיק, ואפשר לומר, שאם לא היו אומרים לו להתפלל גם את זה היה שוכח! וכשמתבוננים באופן הלימוד שלו היה בזה כדי להבין את כוחו הגדול של מעצם הלימוד, כל כולו היה מנותק מכל מה שסביבו ומכל המפריעים לו והיה הלימוד ברציפות. כאשר היה יושב ללמוד לא היה ניתן להניא אותו לרגע אחד עוסק בתורה. י.ברכת 'המפיל' של מרן ניתן לברך ברכות השחר, ושם אנו אומרים 'המעביר חבלי שינה' ממילא אי וידוע הוא הנושא של ברכת 'המפיל' שדעת הרש\"ש שכיון שלאחר חצות השקיעות שלו בלימוד היתה ניכרת במיוחד בשעות הקטנות של הלילה. אפשר כבר לברך את ברכת 'המפיל חבלי שינה'. ושאר המקובלים לא כתבו כן, אדם שהולך לישון ביום צריך לברך 'המפיל' וכל שכן אם ישן בלילה. והמשנה ושאר הפוסקים בודאי הוא שחולקים על הקביעה הזו. שהרי יש מחלוקת אם ברורה דן במי שהלך לישון סמוך לעלות השחר ולא בטוח שירדם עד עלות השחר אם יכול לברך או לא. שרוצה לברך ברכת 'המפיל' לאחר חצות יש לו על מה שיסמוך. כשנה קודם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בנושא הזה בכמה מקומות בספריו, והוא מסיק שמי את כל מה שכתב בנושא, ושאלתי אותו מה הוא אומר בזה, ואז הוא אמר לי פטירתו כתבתי את ספרי 'הלכה ברורה' חלק י\"ב ונכנסתי אליו לאחר שראיתי כך: \"תעשה לי טובה, תכתוב בשמי שאני מברך ברכת 'המפיל' לאחר חצות, ואז הוא הוסיף לי משפט משמעותי: \"אתה יודע, שאם הייתי מקפיד לברך רק ולא כמו שאמרתי קודם שרק יש לו על מה שיסמוך, אלא בודאי יש לברך!\" לפני חצות – לא הייתי מברך את ברכת 'המפיל' מעולם...!\" וזה היה מעשים שבכל יום. גם בשנים האחרונות שלו הייתי יושב כאן בבית הוא אהב את הלילות, הוא אהב לשבת וללמוד בשעות הקטנות של הלילה, המדרש ללמוד עד שעה שתיים בלילה, ולאחריהם הייתי הולך אליו לביתו פותחים ספרים לפעמים היה אומר מהזיכרון, ומביא ראיות וסברות – תענוג תה, והייתי שואל אותו על כל מיני נושאים בהלכה שאני עוסק בהם, והיינו ומדבר עימו בלימוד, וזה היה שעת רעוא דרעוין אצלו! הייתי מכין לו כוס היה לדבר איתו! פוגש את רבי אליהו שטרית שהיה מקליד לאאמו\"ר את כל הספרים בשנים וזכורני שכשנה לפני פטירתו הייתי בדרך לביתי בשעה שתיים בלילה, ואני האחרונות, והוא אומר לי \"תתפלל עלי שאגיע לבית בשלום ולא אירדם הלימוד, להשאיר אדם בן תשעים ושתיים עד שעה כזו?! אך הוא כנגדי משיב בדרך מרוב עייפות...\" ואז אמרתי לו שאני לא מבין, למה לא סיימו קודם את לי \"בדיוק הפוך, אני התחננתי אליו כבר לפני שעתיים שאני עייף והוא לא הרשה לי ללכת...!\" הוא בעירנות שלו היה מחזיק את כל הצעירים שמסביבו... וכל זה בא לו מהתמדה ורציפות. ילמד יותר ויבין יותר בסופו של דבר. כיון שברגע שאדם מחליט שהוא לומד אין זה רק שהוא יהיה יותר למדן, אלא תהיה לו יותר סייעתא דשמיא שהוא ואני אומר לכל אחד מכם שכל מי שיקח לעצמו את הנקודה של הרציפות, רצוף, גם אם לפני זה הוא חשב שאין לו מספיק זמן, והנה פתאום הוא רואה שיש לו זמן בשפע. יא. החמש דקות של מרן לפני שנים קראתי באיזה ספר מעשה על הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי ללא כל תנאים של יהדות. והנה הודיעו לו שהגיע תורו לעמוד בשמירה בלילה, ה'סטייפלער' שבשנות בחרותו גוייס לשרת בצבא הרוסי, והוא סבל שם מאוד וזה היה בחורף בסיביר שהקור הוא נורא, והביאו לו מעיל של פרוה שילבש עשוי שעטנז – צמר ופשתים יחדיו. אם כן ישב וחשב לעצמו שאמנם שטענז אותו בתנאי הקור שהיו אז. אולם ה'סטייפלער' התבונן וראה שהמעיל כולו זה איסור דאורייתא אך לשבת ללא מעיל הוא פיקוח נפש, ואין כל ספק שהוא מחוייב על פי ההלכה מדין \"וחי בהם\" ללבוש את המעיל. אולם כשהגיע לשמירה חשב לעצמו, נכון שאני חייב ללבוש את המעיל, אבל בחמש דקות הקרובות אני עדיין לא חייב כיון שעדיין לא קר לי כל כך, לכן החליט בעצמו שלא ללבוש את המעיל לחמש דקות. בדקות אלו התחיל ללכת ממקום יכול עוד חמש דקות?' והחליט שאכן ביכולתו להישאר כך עוד חמש דקות, למקום כדי לחמם את גופו, וכשעברו החמש דקות אמר לעצמו 'אולי אני וכך עשה! וכך המשיך עוד חמש דקות ועוד חמש דקות, עד שלבסוף עבר את כל הלילה בקור הנורא של החורף הסיבירי ללא המעיל! הוא הבין שברגע שירגיש קור שלא יוכל לעמוד בו הוא ילבש את המעיל, אך לא היה צריך לזה כיון שהוא הצליח לשמור את חום גופו. ונזכרתי לעצמי, את מה שאמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בצעירותי, שאפשר שבהיותו ב'פורת יוסף' היו חמש דקות בין הסדר לבין תפילת מנחה, וכשכולם לדעת המון תורה בחמש דקות! וזאת סיפר לי בהקשר של ידיעותיו בתנ\"ך. שלו בתנ\"ך באו מאותם חמש דקות! והוא ידע את התנ\"ך עם מפרשיו בעל היו הולכים להתכונן לתפילה הוא היה לוקח ספר תנ\"ך ולומד בו, וכל הידיעות פה! והיה נותן שיעורים לבנותיו בתנ\"ך, וכל זה מאותם החמש דקות. כמה אפשר להספיק בחמש דקות! דקות של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ולמדתי לקח לעצמי, כשאני לומד בלילה, ואני הצטרפו לי שתי הסיפורים הללו, הסיפור על ה'סטייפלער' והסיפור על החמש עייף, ואני כבר רוצה ללכת לישון, אני אומר לעצמי \"האם העייפות כל כך העייפות היא דבר חולף, וברגע שאדם משקיע את החמש דקות הראשונות מתעוררים לאחר כמה שעות של לימוד, האדם שוכח שהיה עייף ורצה לישון. יוסף ולאחריו אני אלך לישון, והתוצאה היא שלאחר כמה 'חמש דקות' כאלו או אם אני נמצא באמצע הבית יוסף, אני אומר לעצמי שאסיים את הבית גדולה שאני לא יכול ללמוד חמש דקות?!\" ואני נשאר ללמוד עוד חמש דקות, הוא ממשיך ללמוד עוד שעתיים שלוש... בשנים האחרונות של אאמו\"ר כאשר היה עייף וחלש היה מתנמנם על הכסא, ולא היה מסכים ללכת למיטה כיון שאם ילך למיטה לא יוכל ללמוד. לכל! לנצל את הזמן בצורה כזו שבסופו של דבר נוכל להתגבר גם על העייפות לברוח לקברי צדיקים וכל מיני סיפורים! לבנות סדר עדיפויות שתורה קודמת וזה אנחנו צריכים לקחת לעצמינו, ללמוד בהתמדה! ללמוד ברציפות! לא וגם על כל הטרדות. ובעז\"ה זכותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תעמוד לנו, ונזכה לתחיית המתים ולגאולה שלימה בקרוב אמן."},{"filename":"73.pdf","content":"העירוב של הרבנות המקומית| אם יש רשות הרבים בזמן הזה| יסוד איסור הוצאה| האברך החשוב הרב אביחי נחום זצ\"ל נושאי השיעור: כיצד יש היתר לישא מפתח | מפתח המחובר לחגורה מבחוץ| מפתח המותקן כ'לשונית' החגורה| נשיאת תכשיט המשמש כמפתח| בישראל עירוב שכונת 'הר נוף' ועיה\"ק ירושלים | נשיאת מסמך 'היתר יציאה' בזמן הסגר| בשבת ברשות הרבים73 גליון פרשת וירא טלטול והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בזמן הזה א. מלאכת הוצאה בשבת אני עוסק עכשיו בסימן ש\"א שמדבר בענייני הוצאה בשבת. יש בזה כל מיני כללים וגדרים, ואני מבקש להתמקד בכמה נושאים חשובים. איסור הוצאה היא המלאכה האחרונה משלושים ותשע אבות מלאכות שאסורות בשבת, והיא כאשר מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, או יש כל מיני גדרים במלאכה זו, אך יש לברר קודם כל אם כאשר מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והן נמנות במשנה במסכת (עג.).שבת בכלל יש לנו רשות הרבים בזמן הזה. כיון שהאיסור מן התורה הוא ברשות הרבים. רחוב בכל העולם שאין בו שמונה מטרים רוחב. אולם השאלה היא הרשות תהיה ט\"ז אמה, שהם לערך כשמונה מטרים. וכיום כמעט ואין מהי רשות הרבים? מחד גיסא, יש תנאי בל יעבור שצריך שרוחב אם צריך את התנאי הנוסף המובא בראשונים, שצריך שיעברו במקום ההוא שש מאות אלף איש. וכל כך הוא בגלל שחז\"ל דורשים את : \"איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה (שמות לו, ו)מלאכת הוצאה מהפסוק לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא\". והיינו שבזמן אסיפת הממון חז\"ל מלאכת הוצאה, שאדם לוקח מביתו שהוא רשות היחיד, ומביא לבניית המשכן, אמר משה רבינו שלא להביא יותר תרומות. ומכאן למדו למקומו של משה רבינו שרבים היו מצויים שם, שהיו באים ללמוד שם תורה ונעשה כרשות הרבים, ממילא למדו חז\"ל שאסור להוציא - וזה מעניין מאוד, שכמעט כל המלאכות [ ): (עירובין נדמרשות לרשות נלמדות בכללות ממלאכת המשכן, מלבד מלאכת הוצאה שיש לה פסוק מפורש בפני עצמה. ואכן רבותינו הראשונים מאריכים .].מפני מה מלאכת הוצאה צריכה פסוק מיוחדב. שישים ריבוא הולכי רגל חלק מרבותינו הראשונים, שכדי שייחשב רשות הרבים צריך שתהיה וכיון שאת מלאכת הוצאה לומדים מאיך שהיה במדבר, לפיכך למדו מביא שישים ריבוא בני אדם בוקעים באותו רחוב. כמו מה שהיה במדבר (בסימן שמה) שכל השישים ריבוא היו יחד במדבר. מרן בבית יוסף את השיטה הזו, וכותב עליה שישים ריבוא \"ביום אחד\". כיום כמעט ואין רחובות בעולם שיש בהם שישים ריבוא בני אדם ביום אחד. בארצות הברית יש כמה רחובות ענקיים, ועוברים שם הרבה אלף מכוניות ביום, ואם יש בכל מכונית רק אדם אחד אם כן יש יותר מכוניות מחוץ לעיר, ושם יש מקומות שעוברים שם יותר משש מאות משש מאות אלף איש ברחוב זה ביום אחד. שהיה במדבר, ועם ישראל היו הולכי רגל, וזה ברור שאין כיום רחוב הרבים, והטענה נגד זה, שהרי אנו מדמים את רשות הרבים למה אולם עדיין אין זה כל כך פשוט להגדיר גם את המקומות הללו כרשות בעולם שעוברים בו בכל יום שש מאות אלף רגלי. ואפילו במקום כמו \"פיפטאווניו\" במנהטן, וכן \"אושנפארקווי\" שבברוקלין, שפעם שמעתי על הרחוב הזה שהרשויות בדקו שם כמה הולכים ביום אחד, ובמקום זה גילו שעוברים שם במשך יממה ס\"ה מאה וחמישים אלף מכוניות לכל צד. ואכן יש מקומות רחבים יותר שבהם ודאי שיעברו יותר משש שהם נספרים במכוניות ולא כהולכי רגלי משום כך אינם דומים לדגלי מאות אלף מכוניות ביום אחד. אך אין זה מצוי כמעט. ועל כל פנים כיון מדבר, ולא ניתן להגדירם כרשות הרבים. ויש עוד טענה, שהרי כל אחד סגור במכוניתו הרי שהוא כרשות בפני עצמה, ואי אפשר השיעור מוקדש לעילוי נשמת הרב אביחי נחמיה בן אילנה נחום זצ\"ל שנכנס ללמוד אצלנו בכולל 'יחוה דעת' לפני כעשרים שנה כאברך צעיר, והיה אחד מהאריות שבחבורה, עמל להכליל אותה עם כולם ברחוב אחד. וממילא אינו דומה לדגלי בתורה יומם ולילה, והיה אהוב על כל האברכים, והוא היה מעיין יפה. במהלך השנים חלה וקיבל גידול ממאיר בראשו ה\"י, וכמעט שתים עשרה שנה סבל יסורים קשים ומרים, שניתן להגדיר אותם כייסורי איוב! נורא ואיום! והיה צריך לשלוח אותו לחוץ לארץ להקרנות ולטיפולים, והשתדלנו כמה שיכולנו לשלוח עמו אברכים שיהיו איתו שם, ועברנו ימים קשים איתו, וכל כך כאב לנו לראות את הייסורים הנוראים שהוא עבר יחד עם כל בני משפחתו. ולדאבונינו ביום שישי הוא הלך לבית עולמו ונקבר בפניא דמעלי שבתא. ובעז\"ה השבוע נקיים הספד כראוי לכבודו, בכל השנים הוא היה בגדר 'לוחות הברית' ולאחר מכן הוא הפך להיות 'שברי לוחות'! הקב\"ה ייסר אותו ואנחנו זוכרים את השנים שהיה אברך מצויין. יהי רצון שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן. .מדבר ששם היו רגלי ג. דעת מרן בענין רשות הרבים עוד הראשונים. ויש במחלוקת תלוי הוא הרבים רשות של הנושא לפיכך משני שערים לגמרי, ואין מפולשים אינם הרחובות חשובה, שהרי נקודה ישרים רחובות כיום נסגרים. ואין אינם שערים יש אם הצדדים, וגם הללו. בהגדרות בפוסקים דיונים הרבה כזו. ויש בצורה ולגבי מהי דעת מרן השלחן ערוך, יש מבוכה גדולה אם סובר שיש כיום כותב (ס\"ז)רשות הרבים או לא. וזה מאוד לא פשוט. משום שבסימן שמה בסתם שיש רשות הרבים בזמן הזה, ומביא בשם יש אומרים שאם אין בשלחן ערוך עצמו, ומביאים גם ממה שכתב בשו\"ת אבקת רוכל, שלא מקשים כמה סתירות וקושיות, ומביאים ראיות מדבריו בבית יוסף ואף שש מאות אלף בני אדם ביום אחד אין זו רשות הרבים. והפוסקים (סימן שמה כמו שכתב בשלחן ערוך כאן. והמשנה ברורה ב'ביאור הלכה' מאריך מאוד בדעת השלחן ערוך, ודעתו שמרן סובר שיש רשות ד\"ה שאין) . ואאמו\"ר מרן (שם סק\"ז)הרבים בזמן הזה, וזה שלא כדברי המגן אברהם מצדד באריכות ונוטה לומר ר (ח\"ט חאו\"ח סימן לג) זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומ שלדעת מרן השלחן ערוך אין לנו רשות הרבים בזמן הזה. ד. עירוב הרבנות המקומית בעירובין, והיא דואגת שהעמודים יהיו סמוכים אחד לשני, ועושים לחוטי העירוב. וברבנות עיה\"ק ירושלים יש מחלקה שלימה העוסקת המרחקים בין העמודים של העירוב, או מחמת הבדיקה שדרושה כשר למהדרין, ויש מקומות שהעירוב הוא בעייתי קצת, אם מחמת הערים יש עירוב מטעם הרבנות המקומית, ויש מקומות שהעירוב הוא והנפקא מינה גדולה מאוד. שהנה בארץ ישראל כמעט בכל רחבי סיורים ובדיקות בכל ערב שבת. וזוכרים אנו את מה שלצערינו לפני כמה שנים היו אנשים רעים בשכונת [ 'קרית יובל' שדיברו שהחרדים רוצים להשתלט על השכונה, והיו הולכים ביום שישי אחר הצהרים וחותכים את חוטי העירוב. כדי להכשיל את הדתיים! גם העירוב הוא כפיה דתית! והמשטרה יודעת ולא עושה עם זה כלום! כשמדובר בדתיים זה לא נורא! כאשר מעבירים אותנו על הדת אין זה נורא! אבל כשאנחנו חלילה עושים משהו שאינו מוצא חן בעיניהם - ה' ]!ירחם איך שהם מתנהגים אלינו שזה נקרא 'כרמלית' ובו מועיל העירוב. וכן העירוב מועיל בחצר שש עשרה אמה, אך כל אחד רשאי לעבור בו והוא שייך לכולם, הרי ו'כרמלית' היינו דרגה פחותה יותר מרשות הרבים, כגון מקום שאינו ל'כרמלית' ולא לרשות הרבים, אלא צריך חומה עם דלתיים ובריח. ואם יש רשות הרבים בזמן הזה, לא יועיל עירוב, כיון שעירוב זה מועיל משותפת. אכן ובמקום שאינו רשות הרבים גמור, האיסור הוא מדרבנן. מפני שחכמים ודיני הוצאה מדאורייתא היא רק במקום שהוא רשות הרבים גמורה. [ , ובמקומות הללו אסור אסרו גם בכרמלית. וכיום שברוב המקומות בעולם אין עירוב כלל ]מחלוקת או שיש כמה צירופים להקל, אפשר לצרף זאת כסניף להלכה רשות הרבים בזמן הזה. כיון שעדיין הוא אסור מדרבנן. ובמקום שיש בו לרשות הרבים, גם בזמן הזה אסור לצאת בו אף אם נאמר שאין לנו להוציא או מדאורייתא או מדרבנן, ויש לנו לדון בכל פרט שאסור לצאת יש שכונות מסויימות בחו\"ל שעשו עירוב שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שנים רבות לא היה סומך על העירוב. והיה ולמעשה בארץ ישראל כיום יש רבים שסומכים על העירוב. אכן מיקל רק על ידי קטן. וזכורני כאשר היה הולך למסור שיעורים בשבת והיה צריך עימו מטפחת, הייתי מתלווה אליו לכל מקום בו הלך כדי לטלטל לו את המטפחת. ואף כאשר היה קם בשתיים בלילה ללכת לבקשות הייתי קם עימו והולך עימו לבית הכנסת כדי לטלטל בשבילו, וכשהיינו מגיעים הייתי מניח לו אותה על השלחן, ובסיום הייתי הולך ולוקח את המטפחת ומחזיר אותה הביתה. באחת השבתות הודיעו שהעירוב נקרע, והוא לא נתן לי לטלטל את המטפחת. וכשהיו שואלים אותו לגבי טלטול בעירוב של הרבנות המקומית כיום היה אומר שראוי להחמיר וכך נהג בעצמו. בשנותיו האחרונות, לאחר שכתב את התשובה בשו\"ת יביע אומר שם הוא מצדד כדעת השלחן ערוך שכיום אין רשות הרבים כלל, (הנ\"ל), לכתחילה. וכשהיו שואלים אותו כך היה מורה. והיה אומר שהמחמיר וכך הוא מסיק למסקנא. ומשכך הוא סמך על העירוב של הרבנות אף תבוא עליו ברכה. להחמיר על חשבון בן אדם לחבירו ה. לפני שנת תשנ\"ד שאאמו\"ר בא להתגורר בשכונת 'הר נוף', כאשר היה עדיין גר ברחוב ז'בוטינסקי התארחתי אצלו בשבת, לאחר הסעודה יצאתי עם אשתי לטייל, והיה לנו תינוק עם עגלה ואשתי היתה הרה, והרחוב שם היה ירידה לצורך עליה... ובזמנו הייתי מחמיר שלא לטלטל כלל גם במקום שיש עירוב, כך נהגתי מאז שנעשיתי 'בר מצוה', ואשתי לא החמירה בזה ולכן בחזור לבית אשתי היתה דוחפת את העגלה במעלה הרחוב. והנה למולינו - זה היה [ אנו רואים את אאמו\"ר ביחד עם אמא ע\"ה שיצאו גם הם לטייל , והנה כשהם רואים אותנו ]דבר כמעט לא מצוי אצל אאמו\"ר לטייל בשבת אמר לי אאמו\"ר: \"אתה רוצה להיות חסיד? זה יפה מאוד! אבל היכן ה'בן אדם לחבירו' שלך?! אתה מחמיר ואתה נותן לה לסחוב את העגלה?! או שלא תקחו את התינוק, או שתסחב אתה את העגלה! איך אתה נותן לאשה בהיריון לסחוב כך את העגלה בעליה?!\" ואפשר לומר שכבר אז היתה דעתו שאפשר להקל אף לכתחילה, כיון שאם היה סובר שצריך להחמיר היה אומר לאשתי שלא תטלטל היא את העגלה. ו. מפתח שעשוי כתכשיט מלבד התקופה האחרונה של המגיפה שאנשים כבר לא נוסעים לחו\"ל, ובעיקר אני רוצה לדבר על חוץ לארץ במקומות שאין בהם עירוב. יש עירוב, יש שאינם יודעים שיש כל כך שאלות בסיסיות בטלטול בעבר היו רבים נוסעים לחו\"ל כדבר שבשגרה, וכיון שרגילים שבארץ בחו\"ל. וכגון במפתח, שודאי שלשאתו ביד או בכיס במקום שאין בו ותלוי בשאלה אם יש רשות [ עירוב, זה אסור או מדאורייתא או מדרבנן . ועל כל פנים זה אסור בתכלית.]הרבים שרבן גמליאל ידע שאף אם המפתח הוא של זהב לכל הדעות הוא נושא עימו מפתח של זהב, והיה אוחזו בידו. וגערו בו חכמים. וכמובן איתא בתלמוד ירושלמי (שבת פ\"ו הלכה א) על רבן גמליאל שהיה ומביאו (שבת דף כו ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה ועל פי)אסור בתכלית. ומבאר הר\"ן ועוד אחרונים, שרבן גמליאל עשה את (סימן שא ס\"ק כז) המגן אברהם המפתח כמין טבעת באצבעו, וכיון שהמפתח שימש כתכשיט היה סבור שהוא מותר, וגערו בו חכמים, ומשמע שסברו שאסור. והנה מפתח עשוי כדי להשתמש בו, והנה אם זה מפתח סתם, של ברזל או נחושת פשוט, לא יועיל להחשיבו כתכשיט כיון שבאמת אינו תכשיט, וכל מטרתו וייעודו כדי להשתמש בו. אולם אם המפתח עשוי מזהב או מכסף, ומתקין אותו כתכשיט, כגון סיכה יפה או שרשרת לוקת בראשונים בפשט דברי הירושלמי אם וכיו\"ב ומשתמש בו גם כמפתח, יש מח מביא את המחלוקת הזו, להחשיבו כתכשיט או לא, והרא\"ש (שבת פרק במה אשה סימן י) וכותב שבאשכנז נהגו להקל. מביא את שתי הדעות, ומשמע שדעתו (סימן שא סעיף יא) ומרן השלחן ערוך ויש מתירים אם הוא של כסף דבר העשוי לתכשיט ודרכו להשתמש של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא. לאיסור, וז\"ל: \"דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות בו\". וכפי הנתבאר שבמפתח שאינו של כסף או זהב אין שאלה כלל. שהוא אסור. מפתח של ברזל ושרשרת של זהב ז. נחושת או ברזל ואילו השרשרת היא של זהב, אם מותר או לא. הט\"ז ויש מחלוקת נוספת בדעת היש אומרים אם כשהמפתח הוא של (שם)התיר בזה, וכל האחרונים חולקים עליו וכ\"כ בתוספת שבת (שם סק\"ז) מצדיק את דבריו. למרות (שם סעי' יא בביאור הלכה ד\"ה ויש) והמשנה ברורה שיש שמסכימים עם הט\"ז, אך רוב הפוסקים אוסרים וסבירא להו שגם השרשרת צריכה להיות זהב או כסף. ח. דעת מרן במפתח זהב ודעת השלחן ערוך בסתם משמע שבכל כהאי גונא אסור, ולא יועיל אם המפתח הוא מכסף או זהב. וכל זאת מטעם מראית העין. והרא\"ש הנ\"ל מביא שכך יש שפירשו בדברי הירושלמי. לעומת זאת הביאור ביש אומרים להתיר, שכיון שהמפתח עשוי כסף או זהב הרי שעיקרו עשוי לנוי, וגם אם לא משתמש בו עדיין הוא עשוי לנוי. לעומת זאת הרמ\"א בהגה\"ה מביא שתי דעות בזה, ובאמת אצל בני אשכנז יש שנוהגים בזה היתר, וכפי שנתבאר יש להם על מה שיסמוכו. ט. מפתח שהוא כעין אבזם שכבר היה לעולמים וכבר בראשונים נמצא כדבר הזה, וזה דבר מאוד בדורות האחרונים המציאו פטנט אחר איך לטלטל מפתח, והאמת מצוי וראיתי הרבה קהילות גם אצל הספרדים שמשתמשים בפטנט שאפילו אם הוא של כסף אסור, כיון שאינו עשוי לנוי. אולם אם הוא הוא האבזם של החגורה. והנה אם יתלה אותו על החגורה, יש אומרים הזה, שמתקינים את המפתח כ'לשונית' של החגורה, דהיינו המפתח משמש כאבזם, היינו שהמפתח משמש לצורך החגורה. הנה רבותינו (שבת י' יג) וספר האגודה (שו\"ת סימן פד וסימן קנד סע הראשונים המהרי\"ל מתירים כיון שהמפתח מתבטל בפני החגורה. (סימן תכז)והאגור סימן פד) והנה אם מפתח אינו מחובר ממש לחגורה הוא לא מתבטל ויהיה אסור לכולי עלמא, וכל הנידון הוא רק אם המפתח מחובר ממש לחגורה. וכן עשוי כעין אבזם שלהראשונים הנ\"ל יש להתיר. (כלל כב ובתשובות הרא\"ש (ח\"ג סימן רסב) לעומת זאת בתשובות הרשב\"א (שו\"ת כתבו לאסור בכעין זה. וכן בתשובות המהר\"ם מרוטנבורג סימן יא) קלב) מובא ששאלו אותו על כך, וכתב לאסור. וכן נמצא גם ד\"פ סימן ת המהר\"ם כגון ספר תשב\"ץ, והגהות מיימוניות (פרק יט מהלכות שבת אות בכמה מתלמידי שמביאים בשם מהר\"ם לאסור בזה.כי (שבת פרק במה אשה סימן שנ) , ומרדד) י. מנהג בני אשכנז במפתח כותב על כך וז\"ל: \"ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו הרמ\"א (שם) באחרונים אם לסמוך על הדעה השניה שהביא הרמ\"א להתיר בזה או מחובר וקבוע בחגורה, אסור. ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר\". ויש דיון כותב שאפשר להקל בזה כיון שכך כותב (שם ס\"ק מ\"ב) לא. המשנה ברורה שכתב להתיר (שבת שם) האגור שכן נהגו באשכנז. וגם מדברי הרא\"ש לגבי שרשרת, אך משמע שבאשכנז יותר צידדו להקל. יא. דעת מרן במפתח יראה שמביא את תשובות הרשב\"א (שם)והמעיין בדברי מרן הבית יוסף מצאנו מי שמיקל בזה \"והכי נקטינן\". אכן בשלחן ערוך לא כתב כלום לאסור, ומנגד את מהרי\"ל שכתב להתיר. ומסיים, שבמקומות שלנו לא מזה, אולם כפי הנראה בבית יוסף הוא החמיר בזה להדיא. - אם יש לך את הבית היפה בעולם ואין לך מפתח להיכנס אליו ויסוד דעת האוסרים, שמפתח הוא כלי חשוב שפותחים בו את הבית [ ואפילו שהמפתח הוא מחובר ממש לחגורה הוא ]!?ומדמה אותו מה שווה הבית (שם), אינו בטל לגמרי כלפי החגורה. וכך כותב הרשב\"א לטלית של ארבע כנפות שחסר לה ציצית בכנף אחד, שחז\"ל קבעו שהיוצא בטלית כזו לרשות הרבים, עובר על איסור הוצאה (שבת קלט:) בם. ואפילו שהציציות הם נוי הבגד, אך כשאינן עשויות כהלכה אינם מדאורייתא, שמוציא את חוטי הציצית הפסולים, שהרי אין צורך בטלות לגביו. ומסיק הרשב\"א שהוא הדין במפתח שאינו בטל לחגורה. וזהו בעצם פסק מרן בבית יוסף. משמש גם לסגור את הבית, אם כן תשמישו לסגירה אינו פחות חשוב אולם המתירים סוברים, שכיון שהמפתח מחובר לחגורה, וכן הוא ממה שהוא מחובר לחגורה, ולכן המהרי\"ל מתיר בזה.למעשה אצל האשכנזים יש פוסקים שאסרו, וכמו הב\"ח שכותב מילים קשות על ההיתר, וכן השיירי כנסת הגדולה, והנחלת צבי אוסרים. והעולת שבת כותב שכל ירא שמים שיזהר בזה, ויש להחמיר כדעת והט\"ז כותבים להקל, וכן דעת המשנה ברורה וכמו שהבאנו לעיל. וכמו הבית יוסף לאסור. וגדולי האחרונים אוסרים בזה. ומנגד האליה רבה שנראה באחרונים שיש רבים שכתבו שכך היה המנהג להקל. אין מקום להקל בימינו יב. - ולספרדים בודאי [ , שהרי הסיבה המרכזית של האוסרים במפתח העשוי כתכשיט ולדעתי כיום היתר זה אינו קיים גם לבני אשכנז]שלא משום מראית העין, שהרי כל ההיתר של תכשיט בגלל שהוא כמלבוש, אומר שהוא מוציא אותו להשתמש בו, וכן הוא בחגורה, הרואה וכל מה שכתבו לאסור בתכשיט משום שהוא מראית העין שהרואה המתירים אומרים שכיון שהוא חלק מהחגורה ממילא אין מראית העין. אומר שהוציא אותו כמלבוש, כיון שהוא חלק מהחגורה. לעומת זאת והנה בימינו הלא ודאי הוא שלא נמצא איש אחד מאלף שמשתמש מראית העין, כיון שכל מי שיראה אותך הולך עם החגורה יבין שהסיבה עם המפתח כאבזם לחגורה בימות החול, וודאי הוא שיש בזה חשש לכך היא כדי לטלטל את המפתח, ולא בגלל שהוא רוצה אבזם כזה, לובש את החגורה הזו בימות החול אולי לא נאמר בזה היתר. ובזמנם ואין אף אחד שלובש את זה בימות חול. ויתכן שבמקום שאף אחד לא אפשר והיו הולכים עם החגורה הזו גם בימות החול, ולכן התירו. ויתירה מזאת, יש כיום כאלה שרוצים לחבר את המפתח בכמין גומי שקשור לחגורה, וקושרים אותו מקודם השבת שלא יהיה מלאכת וכל זה הוא בשביל מפתח, ואין לך מראית העין גדול מזה. ואפשר שהוא קושר, והגומי הזה הרי בודאי שאף אחד לא ישתמש עימו בימות החול, גם נקרא 'משאוי' שאם הוא רשות הרבים גמור הרי שהיא מלאכת הוצאה בשבת ואסורה מדאורייתא. והמתבאר שבימינו גם להמהרי\"ל לא יהיה היתר זה, ובאמת שכן ראיתי בספר תורת שבת שכותב, שהלא אשה שתלך בימינו עם חגורה כזו עם מפתח יגחכו עליה, ובודאי שהיא אינה מתכוונת ללכת עם חגורה מאוד לומר שבימינו אין מקום להתיר. למרות שגם פוסקי הדור האחרון זו לשם תכשיט או מלבוש, אלא לשם טלטול המפתח, ומשכך מסתבר ) (שמירת שבת כהלכתה פרק יחהאשכנזים כהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך ועוד, מתירים את נשיאת המפתח (ח\"ד סימן לג) וכן בעל ה'מנחת יצחק' באופן הנ\"ל, והם דנים כיצד גם להכניס את המפתח לחור של הדלת את מנהגם מדורי דורות. אולם אם יבוא ספרדי וישאל על כך אני אומר כל ההיתר הוא בספק. אך כיון שכן נהגו בני אשכנז אני לא אבוא לשנות שהרי הוא כמכניס מרשות לרשות, ועוד. אולם לפי מה שאמרתי כאן, לו שאסור לעשות כן, משום שזוהי דעת מרן השלחן ערוך. ואכן לצערי את האשכנזים שנהגו היתר ואומרים אם להם מותר גם לנו מותר, וזה ראיתי כמה קהילות של ספרדים בחו\"ל שנוהגין בזה היתר, הם רואים לא נכון כלל, לנו יש את מרן הבית יוסף ולאשכנזים יש את הפוסקים שלהם. המפתח באופן שכזה, ואילו אצל בני אשכנז אם יבואו וישאלו אותנו ומבואר בפשיטות, שלספרדים אסור בתכלית להשתמש בטלטול באופן שקושר אותו עם גומי לחגורה מערב שבת בזה ודאי שצריך כיון שגם בדור האחרון יש שהתיר בזה. אולם אם מטלטל את המפתח נאמר להם שלא כדאי. ומי שבלאו הכי הולך עם זה אין מוחין בידו, לאסור בדור שלנו גם לאשכנזים. בשנת תשנ\"ו נסעתי עם אאמו\"ר לארצות הברית, וקודם הנסיעה ביקש ממני שאדאג לבית פרטי עבור הלינה, כדי שלא נצטרך לישון בבתי אחרים, וזה לא נוח לו. כאשר אמרנו את זה מיד קפצו כמה וכמה אנשים שהציעו את ביתם ואמרו שיפנו את הבית וכו', ולבסוף נבחר אחד הבתים שהיה רחב ידים שבעליו זכה במצוה. בסעודת ליל שבת התארחנו אאמו\"ר ואני בבית הרב דוד עוזירי. במהלך השנים אאמו\"ר התארח כמה פעמים אצל הרב דוד עוזירי בשבת. באחת הפעמים אאמו\"ר התארח שם יחד עם הרבנית, וכיון שהיא לא יכלה ללכת סוכם שהם גם יישנו אצלו. והנה בערב שבת הגיעו אל ביתו אאמו\"ר ואמא ע\"ה כאשר בידיהם שתי מזוודות אחת הציוד האישי שלהם, והשניה בה ספרים החשובים לאאמו\"ר. ואז פנה אאמו\"ר אל בעל הבית הרב דוד עוזירי ואמר לו היכן אני ישן? והרב עוזירי הראה לו היכן הוא ישן וכו', ואאמו\"ר אמר לו \"אני צריך אור קטן שיהיה כי אני רוצה ללמוד בלילה... ואני צריך אור שמצד אחד אוכל ללמוד כראוי, ומצד שני הרבנית לא תופרע שנתה\". והרב עוזירי הראה לו מקום שבארון הבגדים שניתן להדליק בתוכו אור, והארון היה ריק, וכשרוצים אור ניתן לפתוח את הדלת, וכאשר רוצים להחשיך את החדר פשוט סוגרים את הדלת וממילא האור מאיר בחדר. ואכן כך היה. וסיפרה לנו אמא ע\"ה שבלילה לקח אאמו\"ר כסא ונכנס לארון וסגר את הדלת אחריו, והיא הלכה לישון, בבוקר כאשר קמה ראתה אותו יוצא מהארון... כל הלילה ישב שם ולמד! והנה באותה נסיעה בשנת תשנ\"ו אמא ע\"ה כבר לא היתה אז, והתארחנו בסעודת ליל שבת בביתו של הרב עוזירי, ואז בסעודה אומר לי הרב עוזירי שבעל הבית בו התכוונו לישון שלח לי את המפתח. ואז ראיתי שהמפתח מחובר לחגורה כזו של גומי, וניגשתי אל אאמו\"ר והראיתי לו את המפתח ואמרתי לו תראה מה הביאו לנו, כיצד ניתן לטלטל את זה?! ואאמו\"ר מיד אמר שבשום פנים ואופן אסור ללבוש את החגורה הזו. וכששאלתי אותו כיצד נטלטל את המפתח, אמר לי נבקש מאחד שיש לו כוכב ונאמר לו שיכניס את המפתח תוך הכובע בשינוי, ונאמר לו שילך ללא עצירה בדרך, ואז יש מקום להקל. למעשה לא הצטרכנו את הפתרון הזה, כיון שלאחר הסעודה באו לשם עשרות שוטרים כדי לאבטח וללוות את אאמו\"ר שלא יאונה לו כל רע, וסגרו את כל הרחובות שבדרך וכו', וכך נמצא פתרון למפתח כיון שהבאנו אותו לאחד מהשוטרים והכל בא על מקומו בשלום. אולם לפני שחשבו על הפתרון של הגויים, אאמו\"ר סבר להקל כן לכתחילה. יג. להניח את המפתח בכובע וטעם הקולא להניחו בכובע, שהנה במלאכת הוצאה, כאשר מטלטלים בכובע נחשב הוא להוצאה בשינוי, והטלטול הוא מדרבנן, ולא צריך (שבת צז.) דן לגבי טלטול של סכין של מילה בזקנו, שזה נחשב כלאחר שב'כלאחר יד' יהיה שינוי בתוצאה, אלא עצם השינוי מועיל. הרמב\"ן יד, כיון שהא נושא את זה שלא כדרכו. והצד השני, כיון שעוברים דרך ראשונים שסוברים שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, אם כן יש עוד מקומות שהם מחלוקת אם הם רשות הרבים או לא, הרי יש הרבה 'דרבנן' בזה, אלא שהדרבנן השני הוא מחלוקת. ויש צד שלישי, והוא (הריטב\"א והר\"ן בעירובין ועוד כמה ראשונים (שבת צז. עירובין לג.) דעת הרשב\"א שאם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, שם) ועקר מרשות היחיד דרך רשות הרבים, ולא עצר בדרך עד שהגיע לרשות היחיד אחרת, הרי שלא הגיע למצב של הנחה ברשות הרבים, וכל איסור הוצאה הוא מרשות היחיד לרשות הרבים, או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. ב. שמא אין רשות הרבים בזמן הזה. ג. כיון שמעביר מרשות היחיד ואם כן יש כאן שלושה צדדים שהוא איסור רק מדרבנן: א. כלאחר יד. - שאילולא לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. ולאור כל זאת אמר שיש להקל [ כיון שהוא שבות דשבות דשבות במקום צורך גדול , ולכן יש להקל.]המפתח לא היה לנו היכן לישון נשיאת מסמך הכרחי בשבת יד. עליהם בעקבות מגיפת ה'קורונה', והסגר שהטילו עליהם הוא סגר ובדומה לכך, השבוע פנו אלי רבני צרפת בשאלה אודות הסגר שהוטל קשה מאוד, וכל יציאה מחייבת אישור מיוחד על טופס, שבו מופיע מאין בא ולאין הולך ובאיזה שעה הולך וחוזר וכו', וחייבים לישא את הטופס עליהם, ומי שאין לו את המסמך הזה אפשר לעוצרו ולקבל בידיו את המסמך הזה. ושאלו אותי אם מותר לשאת את המסמך קנסות וכו', ומאידך ישנה אפשרות ללכת לבית הכנסת ובלבד שיהיה בשבת שהרי אין שם עירוב. (ח\"ג סימן מ\"ג וח\"ז סימן והאמת שאין כל חדש, שהנה בשו\"ת מהר\"ש ענגיל יש שתי תשובות בהן דן לגבי נשיאת תעודת זהות, במקומות שאין כ) אפשרות לצאת בלעדיהן, וכך היו נטפלים אל היהודים, שמי שנתפס והנה דין נשיאת תעודת זהות קל מנשיאת מפתח, משום שבשונה ללא תעודת זהות אבוי לו. ושם דן אם מותר לשאת את התעודה בכובע. ממפתח אין לו באמת חשיבות בעצם התעודה, ונושאה רק בכדי לא וכן בשו\"ת דרבנן. ואם כן בתעודת זהות יש ארבעה צירופים להתיר, ואכן מהר\"ש להיתפס, אם כן הוא נקרא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' והיא מלאכה ר (ח\"א סימן עט) ענגיל שם מתיר בזה. וגם בשו\"ת קול מבש מהרש\"ג ועוד כמה פוסקים שבדורות האחרונים התייחסו לגזירה הזו ופסקו שיש להתיר בזה. בזמן הזה. ג. כיון שמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים ולטלטלו בשבת: א. שנושאו כלאחר יד. ב. שמא אין רשות הרבים ממילא בנידון דידן לגבי המסמך הנ\"ל יש ארבעה צירופים להקל באמצע. ד. שבכל מקרה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמובן יש לומר לאנשים שכאשר הם הולכים שלא יעצרו בדרכם. אינני יודע מה אמרו הרבנים האחרים לאנשי צרפת, וודאי שאין לומר לאנשים להישאר בבית ולהפסיד תפילה במנין בעבור זה, ואכן יש בזה גם צורך מצוה, ונוסף על כך שאם יתפסו יהודים שעוברים על החוק ויגרם מכך גם חילול ה'. ולכן יכינו את המסמך מערב שבת ויטלטלו אותו בכובע ויקחו אותו ללא עצירה ויש מקום להקל בזה. לישא את המפתח בכובע טו. עושים כמין קוד מספרים מכני בשביל לפתוח את הדלת, ואינן נועלים והא הדין יש לומר לגבי מפתח, שהנה רוב בעלי הבתים בניו יורק את הדלת עם מפתח כלל, וגם היום בארץ ישראל יש הרבה שעושים - בעל לקחת את המפתח באבזם של החגורה וכמו שנתבאר לעיל יכול להקל יכול לקחת את המפתח אף בכיסו, ואף מי שמחמיר בעירוב אם רוצה כן. וזה היותר טוב. ובארץ ישראל כיום יש עירוב, ומי שמקל בעירוב [ , ויש עוד בזה, ולצרף את דברי הראשונים שהתירו המהרי\"ל, והאגודה]האגודה חי בזמנו של מהר\"ם מרוטנבורג והוא ראשון קדמון ראשונים שמתירים בנושא הזה, ויש עוד צד לומר במי שמיקל במפתח מקום לפלפל בזה. ועל כל פנים גם לבני אשכנז יותר טוב הוא לישא של כסף או זהב, שניתן יהיה לדמות את הנושאים ולהקל, ויש הרבה את המפתח בכובע, ובזה יוצאים הם מכל חשש. עירוב עיה\"ק ירושלים טז. הוא מצויין, והאחראים על העירוב בירושלים הם כל כך טובים בנושא כולם אך כך הוא המצב ברובם, על כל פנים בעיה\"ק ירושלים העירוב והנה בארץ ישראל ברוב המקומות העירוב הוא מצויין, לא בדקתי את שבכל מיני מקומות בעולם מזמינים אותם כדי לעשות שם עירוב. וכמו יש לו על מה שיסמוך אף לכתחילה. ומי שרוצה להחמיר יכול לקחת כסף מכל הדיירים ובנו עירוב מהודר ומיוחד לשכונה. ומי שמיקל בזה כן כאן בשכונת 'הר נוף' כאשר באתי לגור כאן בשנת תשמ\"ו, אספו את המפתח בחגורה וכמו שנתבאר. . חסרון העירוב במדינות העולם יז ברוב המקומות אין עירוב, ומלבד שכונות מסויימות שעשו בהם עירוב ובחו\"ל יש לשים לב, כיון שכאן בארץ אנשים רגילים לטלטל ושם ובחלקם אומרים שהעירוב הוא לא טוב, אך כיון שלא בדקתי אני לא לבוא לידי מכשול, וחשוב שנדע את ההלכות הללו למרות שבארץ הם גדולים ולבנות עירוב הוא הון תועפות. ועל כן יש להיזהר שלא המקומות מלבד בכמה מקומות. צריך לדעת שבמקומות אלו המרחקים פאריז, וכן בערים ליאון ומרסיי שבצרפת, ובמקסיקו ולונדון – ברוב יודע. אך יש מדינות שמפורסמות שאין בהם עירוב כארגנטינה, ברזיל, ישראל כמעט ולא צריך לדעת אותם, אך אם יש לנו חברים או בני משפחה צריכים להודיע על כך שידעו את ההלכה הנוגעת אליהם. 058-5401402 | 052-7678911 הלכות הכותל המערבי קריעה על ראיית הכותל המערבי עקב הסגר שעברנו בעקבות מגפת הקורונה, חלף זמן רב שלא הייתי בכותל ש. המערבי. האם כשאלך להתפלל בכותל אצטרך לקרוע את החולצה? כל שלא היה בכותל שלושים יום צריך לקרוע, בעמידה. ויש מקילים אם מקנה ת. בגדו לחבירו קודם שרואה את הכותל, שאינו צריך לקרוע. ויש את כיפות המסגדים שעל הר הבית, רק רואה את הכותל אומרים שאין זה מועיל. אולם יש מקילים שכל שאינו רואה המערבי, שאינו צריך לקרוע. ש\"ע (סי' תקסא ס\"ב). חזו\"ע (אבילות ח\"א עמ' רסז, ד' מקור בקצרה: תעניות עמ' תלח). הנה יש מקילים אם מקנה בגדו לחבירו קודם שרואה את הכותל, מקורות: מ') ובשו\"ת נחלת לוי (חיו\"ד סימן כא) ובשו\"ת ברכת יהודה (ח\"א או\"ח סי' מה, והנהגות ח\"ד (סי' קלא) ובשו\"ת אבני ישפה (ח\"ג סימן נט) ובס' יקרא דחיי (עמ' שבט הלוי (ח\"ז סימן עח) ובס' מועדים וזמנים (ח\"ז סימן רנז), ובספרו תשובות ויש אומרים שאין זה מועיל. עיין בזה בשו\"ת פאת שדך (סימן נז) ובשו\"ת ח\"ב ענינים שונים ס\"ס ו'). והנה מקור הקולא כשאינו רואה הכיפה שע\"ג הר הבית, הוא עפ\"ד הב\"ח (סי' שפד) ובספר דרך ישרה (פ\"ה הערה טז) ובס' מנהגי השלחן (סימן תקסא) ובשו\"ת נחלת לוי (חיו\"ד סימן מועדים וזמנים (ח\"ז סס\"י רנז) ובס' אורחות רבינו (ח\"ב עמוד קנה) בשו\"ת רבבות אפרים (ח\"ג סימן וכ\"כ בספר זכרון בצלאל (עמוד קמה). וע\"ע בתשובות והנהגות (ח\"א סימן שלא, ח\"ד סי' קלא) ובספרו טוקצינסקי בס' עיר הקודש והמקדש (ח\"ג פי\"ז אות ג), ובספרו ארץ ישראל (סימן כב אותיות ה-ז). תקסא) שחיוב הקריעה על ראיית הכיפה של ביהמ\"ק. וכ\"כ בספר פאת השלחן (ס\"ג אות ב) והגרי\"מ כא) ובשו\"ת אלקבץ (ח\"ב יו\"ד סי' ז) ובס' זוהר הרקיע (סי' כט).וגדולה מזו יש שכתבו לתת טעמים למנהג להקל בכל אופן, עי' בשו\"ת משנה הלכות (ח\"ו סימן קו) ובס' מועדים וזמנים (ח\"ז סימן רנז), אולם העיקר להלכה שצריך לקרוע. אם תושבי ירושלים צריכים לקרוע על הכותל האם תושבי ירושלים צריכים לקרוע בכל פעם שמגיעים לכותל ש. המערבי? המתגוררים בירושלים בסמיכות לכותל המערבי, ת.בשכונות המרוחקות מהכותל, נכון להחמיר לקרוע.אינם צריכים לקרוע. אולם תושבי ירושלים המתגוררים ש\"ע (סי' תקסא ס\"ה). חזון עובדיה (אבילות ח\"א עמ' רסז מקור בקצרה: בהע', ד' תעניות עמ' תלט). בשו\"ת הרדב\"ז (ח\"ב סימן תרמו) כתב שגם תושבי ירושלים חייבים מקורות:ברכי יוסף (סימן תקסא סק\"ב) כתב שנוהגים להקל בזה. וגם הרדב\"ז כתב דלא לקרוע. וכ\"כ בשו\"ת אג\"מ (חאו\"ח ח\"ה סימן לז אות ג). אך מרן החיד\"א בספרו זהירי בזה. ע\"ש. קמט) ובשו\"ת ברכת יהודה ח\"א (חאו\"ח סי' מה). וע\"ע בס' חיבת ירושלים (דף רסב) ובס' יקרא דחיי וכ\"כ להחמיר בשו\"ת תשובות והנהגות (ח\"ד סי' קלא) והגר\"ש דבילצקי בספר זכרון בצלאל (עמוד עמ' רסז בהע', ד' תעניות עמ' תלט) שאפשר שצריך לקרוע. והמחמיר תע\"ב. אולם גבי ירושלים החדשה, כתב מרן הגר\"ע יוסף זצוק\"ל בחזו\"ע (אבילות ח\"א (סימן ג אות כא). ואכן המקילים בזה אף בירושלים החדשה י\"ל ע\"מ שיסמוכו. וכמו שצידד בזה בחזו\"ע שם. ועוד עיין בשו\"ת דברי יציב (חאו\"ח ח\"א סס\"י פט) ובס' מקום מקדש (עמ' עא) ובשו\"ת נחלת לוי (חיו\"ד סימן כא אות ז) ובס' מנהגי השלחן (סס\"י תקסא). ובלא\"ה יש מקילים בעיקר דין ראיית הכותל המערבי. בשבתות החורף בהם יש שעות רבות בליל שבת לאחר הסעודה, אך למותר הוא להתבונן בדרכי רבותינו מצוקי ארץ זיע\"א ולקחת מוסר כיצד היו נוהגים בעצמם, בחצריהם ובטירותם, כיצד ניצלו הם את לילות השבת הארוכים ליגיעת התורה. \"במשך שנים נהג אאמו\"ר וכה שח מו\"ר ועט\"ר שליט\"א באחד משיעוריו וז\"ל: כמעט לא הייתי נשאר בשבתות בישיבה והייתי לומד יחד עמו בחברותא כל מרן זצוק\"ל שלא לישון בלילות שבת כלל. בצעירותי כשלמדתי בישיבת 'חברון' הלילה. והכתיבה במהלך כל השבוע מתברכים מעצמם מכח הלימוד הזה. ומרגלא בפומיה, שהלימוד שלומד בשבת נותן לו 'הארה' לכל השבוע, והלימוד פעם אחת אחר הסעודה בליל שבת, אמר לי שאלה לגבי אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, אם צריכה לחזור ולברך מספק או לא. וליבנו את הנושא לאורך כל הלילה, ולאחר מכן גם ביום המשיך ועסק בנושא הזה, ובמוצאי שבת לאחר השיעור השבועי, עמל להחזיר את כל הספרים שנותרו מהלימוד של שבת למקומם בספריה, והתיישב לכתוב את כל הלימוד הזה. וזו תשובה בשו\"ת 'יחוה דעת' חלק ו' סימן י'. וכתב את כל התשובה באריכות רבה, והביא שם שפע של ציטוטים מספרים שונים, וכל זאת ללא שפתח בשעת הכתיבה שום ספר! הכל מהראש! וכל זה בא מהלימוד של שבת!\""},{"filename":"74.pdf","content":"'ישמחו| ' מי כעמך 'כישראל| קדיש לאחר קריא התורה במנחה| ' 'ואני תפילתי| קריאת התורה במנחה של שבת| קדושה דסדרא נושאי השיעור: | פורים המשולש| אמירת 'צדקתך' ביום שאין אומרים בו תחנון| יום פטירת משה רבינו| טעם אמירת 'צדקתך' במנחה של שבת| 'במלכותך אמירת פרקי אבות בשבת במנחה.| אמירת 'צדקתך' כשיש חתן או אבל| צידוק הדין ביום שאין אומרים בו תחנון74 גליוןמיום א' כ\"א חשון תשפ\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה חמותו של מורנו ורבנו שליט\"א - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת - פרשת חיי שרה הלכות תפילת מנחה של שבת א. ובא לציון גואל - מלבד קרבנות ו'אשרי' [ במנחה של שבת נוהגים לומר בתחילת התפילה גם 'ובא לציון'. ורבותינו הראשונים נתנו לכך טעם, שהנה בחול ]ככל יום אנו אומרים בשחרית 'ובא לציון' ואילו בשחרית של שבת אין אומרים, והסיבה לכך היא מטעם שהתפילה בשבת ארוכה, יש גם 'נשמת' וקריאת התורה ומוסף, ומלבד זאת גם מנגנים יותר מכל יום, ומשכך אין להוסיף ולפיכך אומרים עליה עוד. הראשונים מוסיפים עוד, שבשבת בבוקר יש דרשה לפני מוסף. ] - מנהג הדרשה הוא מנהג קדום מאוד, ונזכר כבר בגמרא[ .'ובא לציון' במנחה יש כאן מוסר כיצד היא ההנהגה בתפילות שבת. שהנה יש הרבה בתי - ואינני מדבר על תקופה זו של מגיפת [ , כנסיות שמאריכים מאוד בתפילה]ה'קורונה' שבה גם כך רצוי מאוד לקצר בתפילה בכדי למנוע חשש סכנה בפתיחת ההיכל ובקריאת התורה עושים השכבות בלי סוף... ומזכירים את לציון' בתפילה כדי שלא לעכב, אף שאמירת 'ובא לציון' אינה לוקחת יותר כל מתי ישראל, ואין לדבר סוף, והרי אם חכמים הקפידו שלא לומר 'ובא משתי דקות, כל שכן שיש להימנע מאותם ההשכבות והאריכות הגדולה הזו. וכמו שראיתי שיש מקומות שויתרו על הדרשה, אבל על ההשכבות לא מוותרים, לא מצאו להם על מה לוותר?! ב. 'מי שבירך' והשכבה הנפטרים למיניהם, ודאי שאין זה שייך כלל. ויש אומרים עוד שלהזכיר את וכן הוא בתוך השנה של הפטירה, אך כאשר כל מי שעולה מזכיר את כל בכלל עניין ההשכבות, הנה בשבוע של יום הפטירה יש תועלת בהשכבה הנפטרים כל כך הרבה זה מזיק. וככלל אנשים חושבים שאם יזכירו את תורה לעילוי נשמתו, סתם לעשות השכבות זה מיותר. ועל כל פנים עדיף הנפטרים זה יעלה אותם לגן עדן, אבל לא יודעים שבמקום זה עדיף ללמוד לומר את נוסח ההשכבה של רבינו האר\"י - המקוצר. ואמירת 'מי שבירך' ודאי שיש בה תועלת, אך לא צריך להפריז בזה, עד כדי כך שכל הציבור יושבים וממתינים לכל האריכות הזו. ג. משום יושבי קרנות לאחר 'אשרי' ו'ובא לציון' אומרים קדיש, ולאחריו קוראים ספר תורה. קריאת התורה הזו אינה מנהג אלא היא תקנת עזרא הסופר \"משום ומבאר ה'ערוך' שהם אנשים שעובדים בכל (בבא קמא פב:).יושבי קרנות\" השבוע, ובשבת שאינם עובדים יושבים בקרנות רחוב משועממים ומפטפטים, ולפעמים ה\"י הולכים למקומות שלא צריך ללכת.פעם שמעתי מאת הגאון רבי שלום שבדרון זצ\"ל שהיה דרשן מופלא, והיה דורש במשך הרבה שנים לחבורה של אנשים פשוטים - בעיקר בני עדות המזרח - בליל שבת לאחר הסעודה, וכשראה שאנשים מאוד נהנים החליט להתחיל למסור גם ביום שבת לאחר הצהרים. בשבת הראשונה הודיע בליל שבת שלמחרת ימסור דרשה גם בצהרים. כשהגיע למחרת משחק כדורגל, ה' ירחם! בשבוע הבא כשהגיעו כולם שאל אותם היכן היו ראה שכמעט אף אחד לא הגיע, כששאל היכן כולם, אמרו לו שהלכו לראות בשבוע שעבר, ואמרו לו שהלכו לראות כדורגל. שאל אותם הגר\"ש \"מה שער, ומולם יש קבוצה אחרת של שחקנים בצד השני ויש גם שם שער, זה כדורגל\"? והם הסבירו לו \"קבוצת שחקנים עומדים בצד אחד ושם יש ובאמצע יש כדור, וצריך להכניסו לשער של השני\". הגר\"ש התפלא \"נו, מה הבעיה להכניס אותו לשער?!\" והם מצידם השיבו לו שצריך להכניס אבל יש מולם שלוש עשרה אנשים שמתנגדים להכנסה הזו, וצריך לעשות את שומר שלא נותן להכניס, ואנחנו צריכים להכניס למרות שהוא אינו רוצה\". זה בבעיטה ברגלים בלבד, ואם הצליחו לעבור את כולם בכניסה לשער יש הגר\"ש שמע את הדברים ואמר \"יש לי רעיון איך לנצח בכדורגל, במקום לנסות להכניס את הכדור כשהשומר נמצא שם ומתנגד, תבואו בחצות הלילה כשהשומר אינו שם ותכניסו את הכדור לשער\"! השומעים צחקו \"אין זו חכמה להכניס את הכדור כשהשוער לא נמצא שם, כל הענין הוא להכניס את הכדור כשהשוער נמצא שם ומתנגד לכך\"! וכששמע הגר\"ש את תשובתם השיב להם: \"אתם באים ללמוד בליל שבת לאחר הסעודה, ואז אין יצר הרע לא להגיע ללמוד תורה, אבל זה לא חכמה, אלא העיקר הוא להגיע כשהשומר נמצא בשער – היצר הרע – ששומר על הפתח שלא יכנסו, ואנחנו מתנגדים לו! זוהי החכמה וזהו העיקר, לגבור על היצר הרע, ודוקא אז ללכת ללמוד תורה. ד. ואני תפילתי ובכן להאמור, עזרא הסופר תיקן את קריאת התורה במנחה, ויש לקרוא לפחות עשרה פסוקים, שלושה פסוקים בכל עליה, ואחד מהם יקרא ארבעה. ובדרך כלל יש יותר מעשרה פסוקים. שאומרים אותו לפני פתיחת ההיכל ויש שלאחר פתיחת ההיכל. וטעם שנוהגים לאומרו פעם אחת, והספרדים נוהגים לאומרו שתי פעמים. יש קודם קריאת התורה אומרים פסוק \"ואני תפילתי\". וזוהי תקנה קדומה. יש המנהג הוא על פי הזוהר הקדוש, שזמן מנחה של שבת הוא 'רעוא וכו'\". דרעוין', הוא עת רצון יותר מכל זמני הרצון. והתפילות מתקבלות ויש עת רצוןשמחה גדולה, ועל כן אנו אומרים \"ואני תפילתי לך ה' ה. עסק התורה בשבת שבשבת אנו מצווים בעונג (כ\"כ הטור סימן רצב)ויש טעם נוסף על פי המדרש שבת, ולאחר שאנו מתענגים על השבת ואוכלים ושותים וכו' הולכים לעסוק בתורה בבית המדרש. והיתה תקנה קדומה עוד מזמן הגאונים שקובעים את ה'ירחי כלה' ביום השבת. והיו מקומות שהיה החכם דורש והיו באים ומקשיבים לו, ואף התלמידי חכמים באים ומקשיבים לחכם, למרות שהדרשה היתה מיועדת לכאורה לאנשים פשוטים. וגם כיום יש מקומות בהם מתקיימים שיעורים רבים בכל מהלך השבת, ובאים רבים ללמוד במיוחד בשבתות הקיץ שזה כמה שעות, אך גם בשבתות החורף, ועוסקים בתורה בחברותות חלקם דף יומי וכיו\"ב, ובעז\"ה לאחר שיעבור זעם – מגיפת ה'קורונה' – נחזיר עטרה ליושנה ונשיב את מערך השיעורים בבית הכנסת שלנו לתקנן. וזה דבר גדול מאוד לקבוע עיתים לתורה בשבת. הגמרא במסכת גיטין (לח:) מספרת שהיתה משפחה אחת בירושלים שנעקרו מן העולם, וכל כך משום שקבעו סעודה בשבת בזמן שהחכם היה דורש בבית הכנסת. כל כך חמור הוא הדבר, וכולם צריכים לחשוב על כך להשקיע בלימוד התורה ביום השבת. אכן המאירי (שם) כותב שתלמידי חכמים יכולים להמעיט מלימודם בשבת, כיון שהם לומדים כל השבוע לכן בשבת יכולים הם לנוח. וכתוב שרבינו פשוטי העם שכמעט ולא עוסקים בתורה במהלך השבוע עליהם להשקיע האר\"י היה ישן רק בשבת אחר הצהרים – והיה מקפיד על כך. לעומת זאת מזמנם במהלך השבת ולעסוק בתורה. אם כן, אומר המדרש שאומרים פסוק 'ואני תפילתי' משום שדוד המלך בתהלים בא להציב את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם. אומות לעומת זאת עם ישראל בשבת אוכלים ושותים כהוגן, ולאחר מכן הולכים העולם כאשר הם שמחים עושים סעודה ואוכלים ומשתכרים, ומשתגעים, לבית הכנסת להתפלל או לעסוק בתורה. ולפיכך אומרים פסוק 'ואני תפילתי'. ובמנחה שאין בה קריאת התורה כגון מנחה של יום טוב וכיו\"ב אין אומרים \"ואני תפילתי וכו'\". ו. 'מזמור שיר ליום השבת' ככלל לאחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, מלבד לאחר קריאת התורה במנחה של שבת. והטעם, כיון שבכל מקרה אומרים קדיש קודם תפילת העמידה, והקדיש ההוא יעלה גם כן עבור קריאת התורה. אולם כל זה הוא טוב לפי מה שהיה נהוג בזמנם שמיד לאחר קריאת התורה היו נעמדים לתפילה ואומרים קדיש, אולם כהיום, שנוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' לאחר הקריאה בתורה לכאורה הלא ניתן לומר קדיש על המזמור. ולכאורה היה צריך להיות שנאמר קדיש ככל ימות החול. את הקושיא הזו שואל רבינו דוד אבודרהם, ומחמתה גם כתב מהריק\"ש לרבי [ ' שמאריך ליישב את זה. שלא לומר 'מזמור שיר ליום השבת'. ויש שו\"ת 'בית דינו של שלמה]אך עדיין קשה, אולם כך נהגו רוב העולם לומר 'מזמור שיר' לאחר קריאת שלמה לניאדו מחכמי חאלב לפני כמאתיים שנה התורה של מנחה של שבת, ולא לומר חצי קדיש. ואכן אצל בני אשכנז (שם לא נהגו לומר 'מזמור שיר' אלא רק 'יהללו', וכבר כתב המשנה ברורה שדעת כמה פוסקים שאין פסוקי 'יהללו' נחשבים להפסק בכדי לומר סק\"ד) עליהם קדיש. ורבינו האר\"י אינו סובר כן, וכמו בתפילת ערבית שאומרים שלושה פסוקים בתחילת התפילה בכדי לומר עליהם קדיש, לעומת זאת על פסוקים מלוקטים אומרים קדיש, ואילו למנהגם רק על פרק תהילים מנהג האשכנזים לומר פרק תהילים. וזוהי אותה מחלוקת, שמנהגינו שגם אומרים קדיש. ז. מי כעמך כישראל נוסח תפילת מנחה של שבת היא הקצרה שבתפילות, בתחילה אומרים ואילו הפסוק של האשכנזים הוא אומרים \"מי כעמך ישראל\". וההבדל הוא, שלשון התפילה של הספרדים 'אתה אחד וכו''. ושם אומרים \"מי כעמך כישראל\", לעומת זאת האשכנזים (ב ז, כג). הוא על פי הפסוק בספר שמואל אנו מעדיפים את הנוסח של הפסוק (א יז, כא). ועל פי הפסוק בדברי הימים בשמואל שהוא ספר נביאים על פני הנוסח של ספר דברי הימים שהוא בכתובים. אולם האשכנזים אומרים שהרי המתבונן בסידורים הקדמונים יראה שהמנהג היה לומר כמנהגם \"מי כעמך ישראל\". ומנהג הספרדים הוא גם על פי חכמי המקובלים, לומר \"מי כעמך כישראל\". ח. ישמחו במלכותך שבשמים בשונה משאר התפילות, במנחה של שבת אין אומרים \"ישמחו במלכותך\", (פרשת תרומה דף קנו ע\"א) והטעם משום שהנה כתוב בזוהר הקדוש הוא עת רצון ויש שמחה גדולה בשמים. אולם כאן בארץ אין שמחה כל כך, כיון שמשה רבינו ע\"ה נפטר בשבת במנחה, ומחמת כן כתוב בראשונים שלא אומרים 'ישמחו במלכותך' במנחה של שבת, משום שאין זה זמן שמחה כל כך. ומטעם זה כתוב בזוהר שם שאומרים 'צדקתך' בשבת, שהוא על דרך צידוק - יש שנוהגים לאומרו ויש שאינם נוהגים לאומרו, [ הדין שאומרים בהלוויה . הזוהר מוסיף ואומר שהיו ]'אך בבית האבל כולם נהגו לומר 'צידוק הדין כתוב שפטירת שלושה שנפטרו בזמן מנחה של שבת: יוסף הצדיק, משה רבינו, דוד המלך. (ל.) וזה מובא בזוהר בכמה מקומות. בגמרא במסכת שבת דוד המלך אירעה בשבת, אך לא כתוב שהיה זה בזמן מנחה של שבת, ובזוהר כתוב כן להדיא. טעם נוסף לאמירת 'צדקתך' הוא משום שתפילת מנחה מתפללים לקראת השקיעה, והרשעים בשבת יש להם חופש מן הגיהנם, ובמוצאי שבת מחזירים אותם, ויש מדרשים שאומרים שמלאך המות הוא זה שמחזיר - אנשים חושבים [ .את הרשעים לגיהנם, ומכה אותם ומצער אותם ומענה ]...שנפגשים עם מלאך המוות פעם אחת בחיים, אבל יש עוד הזדמנויות ועל כך אומרים 'צדקתך', שהוא כצידוק הדין. ט. יום פטירת משה רבינו בתקופת הראשונים ספר הזוהר לא היה נפוץ כל כך. וכל העניין שמשה הגאונים היה את ספר הזוהר. אולם הראשונים לא ידעו עליו, ומערערים רבינו נפטר בשבת נודע כבר מזמן הגאונים, ואכן יש כמה הוכחות שאצל (דברים לא, ב)על הקביעה הזו שמשה רבינו נפטר בשבת. שהנה משה אמר היום – היינו (קידושין לח:) \" ודורשים חז\"ל היום\"בן מאה ועשרים שנה אנכי של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש. ואם היה זה בשבת כיצד יכול היה היום בו נמלאו ימיו ושנותיו של משה רבינו, שהקב\"ה ממלא את שנותיהם שמשה רבינו ביום פטירתו (דברים רבה ט, ט) לכתוב?! ויתירה מזאת, כתוב כתב שלושה עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט, וכיצד היה כותב בשבת?! , שעל פי זה לא יתכן לומר ]ראה טור שם[ ועל פי זה אומרים כמה ראשונים שמשה רבינו נפטר בשבת, ולכן לומר 'צדקתך'. אלא סיבת אמירת 'צדקתך' הוא מטעם הנ\"ל שהרשעים יוצאים מן הגיהנם במוצאי שבת. י. השבעת קולמוס בזמן הב\"ח ספר הזוהר כבר היה נפוץ, ונודע שכך כתוב בזוהר שמשה רבינו נפטר בזמן מנחה של שבת, וממילא בכדי ליישב את קושיות הראשונים , שכשאדם הולך לעולמו חלק מהנשמה האלוקית (על הטור שם)כותב הב\"ח וכן את המילים 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום' ביום שישי, ואז הנשמה שבו עוזב אותו כבר כיום קודם לפטירתו. ומשה רבינו כתב את ספרי התורה, האלוקית שבו עזבה אותו, והפטירה בפועל אירעה ביום שבת עצמו. כותב לבאר בדרך אחרת. שהנה (שו\"ת חלק ו בליקוטים סימן כט)החתם סופר הסופר הכי זריז ומיומן לא יכתוב ביום אחד יותר מכמה עמודים ספורים, וספר שלם לוקח לא פחות מכמה חודשים, ואם כן כיצד יתכן המדרש שמשה רבינו כתב ביום אחד שלושה עשר עמודים של ספר תורה ביום אחד?! הרי זה למעלה משלושת אלפים עמודים ביום אחד! ולכן מבאר - אם כיום יש [ החתם סופר, שכתב את הספרי תורה בהשבעת קולמוס . והנה, האמת ]כל כך הרבה מקובלים... ודאי שגם משה אבי התורה היה התורה שלו לא יהיה כשר. הרי בכלל יש שאלה לגבי סופר שהוא ימני וכתב שאם יבוא מקובל גדול וישביע קולמוס וכך יכתוב ספר תורה, ודאי שספר בשמאלו, וכן להיפך, או כגון בסופר שאין לו ידים והוא אומן בכך שיודע לכתוב על ידי פיו, שמחזיק את הקולמוס בפיו, ובכל אלו יש מחלוקת הפוסקים רחבה מאוד, ובזה הוא מעשה ידי אדם אך בשינוי ובכל זאת זו שאלה, כל שכן בהשבעת קולמוס שהוא אינו מעשה ידי אדם כלל. ויש מקום לדון בזה. יא. 'צדקתך' ביום שאין אומרים בו תחנון \"אומרים 'צדקתך', ואם חל בו יום שאילו היה (שם ס\"ב):כתוב בשלחן ערוך חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אין אומרים 'צדקתך'\". ולכאורה יש ימים שאין אומרים בהם תחנון מצד עצמם כגון ראש חודש, חול המועד, אחריהם, שהרי יש לנו כלל שכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים חודש ניסן וכיו\"ב, אולם יש ימים שאין אומרים בהם תחנון מחמת היום הבא תחנון במנחה שלפניו, ואם חל ראש חודש או חנוכה ופורים וכיו\"ב ביום ראשון, לכאורה אין אומרים 'צדקתך' בשבת שקודם לה. ויש על כך קושיא גדולה, שהנה בשבת אין אומרים תחנון, ועל 'אבינו מלכנו' ניטש ויכוח גדול בפוסקים, עד שהסכימו שגם מי שאומר בודאי שלא אומרים לשון סליחה וכיו\"ב, ורואים ש'צדקתך' הוא תלוי בתחנון, אם כן אין לאומרו בכל שבת, בגלל השבת, שהרי בשבת אין אומרים תחנון. וכי שבת הוא פחות מראש חודש או מט\"ו בשבט וכיו\"ב? ואת הקושיא הזו שואלים הראשונים. ומיישבים, שהנה בשבת יש חיוב של עונג שבת, אך אין חיוב של שמחה כלל, ולעומת זאת בראש חודש וכן כל הימים שאין \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~— \u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010 \u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚— \u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ \u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~— \u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ \u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š אומרים בהם תחנון הם מחמת השמחה השורה בהם, לכן אין אומרים בהם 'צדקתך' מה שאין כן בשבת. יב. פורים המשולש ויש להקשות על התירוץ הזה, שהנה השנה פורים דמוקפין חל בשבת, ומשכך הרי שהוא 'פורים המשולש'. כיון שאין קוראים את המגילה בשבת, וכמו שאין תוקעים בשופר בשבת, וכן אין מנענעים בלולב בשבת, משום שיש חשש שמא יקח את המגילה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים בשבת. ולכן חכמים הקדימו את קריאת המגילה באופן כזה ליום שישי. \"עיניהם של עניים (ד:) מתנות לאביונים – חז\"ל אומרים במסכת מגילה נשואות למקרא מגילה\" ולכן את מתנות לאביונים יש לקיים ביום שישי. בשבת קוראים את קריאת \"ויבוא עמלק\", ואין חוששים שיבוא להעביר את הספר תורה ברשות הרבים, ככל שבת, משום שהוא דבר שעושים אותו בכל שבוע בקביעות ואין לחשוש לטעות בזה. וכן אומרים 'על הניסים' בתפילה ובברכת המזון. וביום ראשון עושים את שתי המצוות הנותרות: משתה – סעודת פורים, ומשלוח מנות. אכן יש פוסקים שסוברים שצריך לעשות את שתי המצוות הללו בשבת, ולכן כדאי מאוד שבשבת יוסיף מאכל מיוחד עבור סעודת פורים, וכן אם אין חשש של מעביר מרשות לרשות, יקיים את מצות משלוח מנות, ויכול לתת גם לשאר בני הבית. טעם העניין לקיים את סעודת פורים ביום ראשון, כתוב בירושלמי (מגילה (אסתר פרק א הלכה ד) ומביאים את זה הראשונים, שהוא משום שכתוב \"לעשות אותם ימי משתה ושמחה\" ודרשו, ש\"לעשות אותם\" היינו ט, כב): שאנחנו עושים ימי משתה ושמחה, בשונה משבת, שבכל שבעה ימים החודש, ואנחנו מקדשים את החודשים, ומשכך קידוש החודש השנה גורם מבריאת העולם יש שבת בקביעות, מה שאין כן המועדים התלויים בקידוש שפורים יחול בשבת. וכיון שכתוב \"לעשות אותם\" צריך שיהיה המשתה והשמחה באופן שאנחנו עושים את זה. ואם הוא חל בשבת, הרי שבת היא בכל מקרה יום משתה ושמחה, לכן עושים את המשתה והשמחה ביום ראשון, וכן את המשלוח מנות כיון שהוא קשור לסעודה. וכך היא דעת רוב הפוסקים. יג. שבת ניתנה לתענוג ולא לשמחה ועל פי דברי הירושלמי יש להקשות על מה שאמרנו לעיל, שאומרים 'צדקתך' בשבת אבל אם ראש חודש חל ביום ראשון אין אומרים כיון שהשבת אינה נקראת 'שמחה' אלא 'עונג'. והרי בירושלמי מוכח להדיא (פרשת שיום השבת הינו יום שמחה. ועוד יש להקשות, שהרי כתוב בספרי על הפסוק \"וביום שמחתכם\" – אלו השבתות. מאידך גיסא, ידוע בהעלותך) שמי שיושב שבעה על קרובו, והגיע יום טוב, אפילו אם ישב שעה אחת יוצא מהאבילות, משום שאבילות היא ההיפך משמחה, ואם יש שמחה אז אין אבילות, ואינם משמשים יחד. ולכן היום טוב שהוא יום של שמחה מבטל את האבילות, גם לאחר החג השבעה נפסקה. אולם אם יש שבת בימי השבעה, אמנם אין אבילות בשבת, אך השבת אינה מפסיקה את ימי השבעה, ולאחר השבת ממשיכים באבילות. וכך כותבים התוספות והראשונים, וכך היא ההלכה. וההבדל בין יום טוב לשבת מבואר בראשונים, כיון שיום טוב הוא יום של שמחה, לכן הוא מבטל את ימי האבילות, אולם שבת שאינה יום של שמחה אינה מבטלת את האבילות. ומוכח לא כמו שנתבאר לעיל ששבת היא מקרי ימי שמחה. יד. עונג המביא לידי שמחה פעם חשבתי לעצמי לבאר כך. בחג או בראש חודש וכיו\"ב יש מצוה לשמוח, והרי הכל יודעים ששמחה היא תחושה פנימית, לעומת עונג שהיא תחושת חיצונית והיא תענוג. אם כן \"שמחה\" ו\"עונג\" הינם שתי דברים שונים. הנאה והנה בחג יש מצוה לשמוח, ואומרים חז\"ל שהוא על ידי בשר ויין ועוד, והעינוגים ההם הם אמצעיים בכדי להגיע לשמחה בחג, שהוא מתענג בשמחת החג. לעומת זאת בשבת אין מצוה לשמוח, העיקר הוא העינוגים באכילה ושתיה וכן האשה מתענגת בתכשיטים מתוך כך נעשים שמחים שמח. כלומר אין מצוה לשמוח בשבת אלא זו מציאות טבעית הנוצרת מתוך ההם ועל ידם מקיים את מצות השבת, אך כיון שמתענג מתוך כך נעשה מצות עונג שבת. אם כן לגבי אבילות, כיון שאין מצוה לשמוח בשבת, למרות מבטלת את האבילות. לעומת זאת פורים שעיקרם הם 'ימי שמחה' אנחנו שגם האבל יכול לשמוח בשבת, אך כיון שהיא עיקר מצות שבת לכן אינה צריכים שהשמחה תהא רק מצד ימי הפורים, וכיון שאין אדם שאינו שמח בשבת ממילא אינו יכול לקיים את שמחת הפורים כיאות ולכן עושים את סעודת פורים ביום ראשון. ולפי האמור יבואר דברי הספרי, 'וביום שמחתכם – אלו השבתות' שהספרי בא לתאר את המציאות של השבת כאשר מענגים אותה, אך לא את החיוב שלה. ולפי זה גם יבואר למה אומרים 'צדקתך' בשבת, משום שכיון שבשבת אין מצוה לשמוח לכן אין אומרים בו, אולם אם חל בו יום שלא אומרים בו תחנון, ויום כזה הוא יום של שמחה כגון ימי הפורים וחנוכה וכיו\"ב, אין אומרים 'צדקתך' מצד ימי השמחה הללו. טו. 'צדקתך' וצידוק הדין ויש עוד קושיא חזקה מאוד, שהנה אדם שמת לו מת סמוך לחג או בחג בעצמו, יש מחלוקת אומרים 'צידוק הדין' או לא. מרן השלחן ערוך פוסק שאכן אומרים 'צידוק הדין' מלבד יום טוב ראשון. הרמ\"א (יו\"ד סימן תא ס\"ו) פוסק שאין אומרים 'צידוק הדין'. ואנחנו נוהגים כהרמ\"א ודעימיה שאין אומרים 'צידוק הדין' בימים שאין אומרים בהם תחנון. ולפי זה קשה, הרי כל חודש דעת מרן שיש לומר צידוק הדין, למה אין אומרים בו 'צדקתך'. וכי הסיבה שאומרים 'צדקתך' משום שהוא נחשב ל'צידוק הדין' אם כן בראש 'צדקתך' הוא יותר חמור מצידוק הדין? המטה יהודה אומר דבר נפלא, שיש לחלק בין צידוק הדין ל'צדקתך', שהרי צידוק הדין יאמרו אותו רק האנשים המשתתפים בהלוויה או המשפחה מסויימת. ולכן מרן הקל לאומרו. לעומת זאת, 'צדקתך' אומרים אותו כל עם הקרובה ולא יותר, אם כן הוא דבר אקראי, וכמו כן אומרים אותו רק קבוצה ישראל בקביעות בזמן מנחה של שבת, בזה מרן לא הקל לאומרו. טז. 'צדקתך' במקום שיש חתן לפני הרבה שנים אמר לי אאמו\"ר בעניין הזה, שאם יש חתן בבית הכנסת בשבת, יש לומר 'צדקתך' כרגיל, ואין אומרים שמחמת חתן לא יאמרוהו. ודעת אאמו\"ר היתה כן גם לגבי ברית מילה בבית הכנסת, ומעשים שבכל מחמת המציאות שיש חתן בבית הכנסת לכן אומרים בו 'צדקתך' כרגיל. כגון ראש חודש חנוכה או פורים וכיו\"ב, אך חתן שאינו מחמת היום אלא בשבת שאין אומרים בה תחנון היינו בשבת כזו שסיבתה הוא מחמת היום, שאכן כך היתה דעתו כל השנים, והסביר, שכל מה שאין אומרים 'צדקתך' והרבה שואלים אותי למה בסידור 'יחוה דעת' כתבנו כך, ועל כך אני אומר יום שהיו אצלו בריתות בשבת והוא היה הסנדק, ובכל זאת הורה לומר 'צדקתך' במנחה. אמנם מצאתי בספר מהרי\"ל שכותב שבמקום שיש חתן אין אומרים שבמקום שיש ברית מילה אין (א\"א סק\"ה) 'צדקתך', וכן הפרי מגדים כותב שצידוק הדין בדרך כלל הוא משהו פרטי לעומת אמירת 'צדקתך' ששייך ביום שאין אומרים בו תחנון אומרים בו 'צידוק הדין'. וכבר נתבאר החילוק, 'צדקתך' בכל יום שאין אומרים בו תחנון, אולם מרן השלחן ערוך סובר שגם אומרים 'צדקתך'. אך אאמו\"ר סבר לא כן, כיון שהם סוברים שלא אומרים לכלל ישראל, אם כן גם לגבי חתן וכן ברית מילה שיום השמחה שלהם הוא מה שאין אומרים 'צדקתך' ביום שאין אומרים בו תחנון היינו מחמת יום יום שמחה פרטי ולא לכלל ישראל אין מניעה מלומר 'צדקתך'. דהיינו כל שמחה של כלל ישראל ולא שמחה פרטית. ואותם הסוברים שלא לומר 'צדקתך' במקום של חתן או ברית מילה הם לשיטתם כהרמ\"א, שסבירא ליה שאין אומרים 'צידוק הדין' ביום שאין אומרים בו תחנון. יז. 'צדקתך' כאשר יש אבל 'צדקתך' במנחה של שבת של האבילות. ובאבל נוסף עוד, שהרי אין מראים והוא הדין גם לגבי אבל, שהיא אבילות פרטית ולכך אין לבטל את אמירת אבילות בשבת, ואם אין אומרים 'צדקתך' מחמת האבילות הרי שהוא מראה אבילות בשבת. מסקנא דדינא כאשר המאורע הוא מחמת עצם היום כגון ראש חודש חנוכה ופורים, וכיו\"ב והוא יום השייך לכלל ישראל, הרי שביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים בשבת שלו 'צדקתך'. וביום שאין אומרים בו תחנון מחמת שמחה פרטית כגון חתן או ברית מילה, אם אירע כן בשבת אומרים 'צדקתך' ואין לבטלו. יח. זמני לימוד התורה בשבת דיברנו על מעלת הלימוד בשבתות, והנה יש ראשונים שכותבים, שכיון כתוב בגמרא (מו\"ק כב: ) \"חכם שמת בית מדרשו בטל\". אבל זה נכון לזמן שמשה רבינו נפטר בשבת במנחה, לכן יש שממעטים בעסק התורה, שהרי הפטירה, שצריך ללכת ללוותו וכו', אך כיום מה שייך לכאן. אולם עלינו לכבד את משה רבינו, ומכאן בא המנהג ללמוד פרקי אבות בשבת, שיש ויש שנוהגים בכל ימות השנה. ואצלינו הספרדים נוהגים לומר מפסח ועד בלימוד הזה, אצל האשכנזים יש שנוהגים להתחיל מפסח ועד ראש השנה. לקראת השקיעה, וחשוב מאוד ללמוד אז פרקי אבות. ויש מנהגים שונים שבת הוא משום יושבי קרנות, והרבה 'עמך' בית ישראל באים לבית הכנסת בהם הרבה מוסר וחכמת חיים. ועוד, הרי טעם קריאת התורה במנחה של שבועות, ואם אפשר כדאי לומר גם ביום חול. יש מקומות שעוסקים בתורה עד מנחה וסעודה שלישית. ויש מקומות שסועדים סעודה שלישית מוקדם ולאחריה באים ועוסקים בתורה עד לאחר צאת השבת, וכל המרבה הרי זה משובח, העיקר לקיים מה שנאמר \"לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה\". \u0003 ‹‡ƒ–‚ \u0003–‡~ \u0003Š— \u0003ƒ˜•„ \u0003˜‚‚Œ \u0003ƒŽŠƒ‰ \u0003‡Ž„ƒ~ \u0003‹‡–’‚\u0003–ƒ‡”Š\u0003\u000fŠ\u0005•ƒ”„\u0003‘ƒ‡\u0003‚‡ƒ\u0003ƒŽ–\u0003–Œ\u0003€\u0005‚‰—–\u0003 ‘ƒ‡\u0003˜‡\u0003˜†‡ — \u0003•–ƒ\u0003ˆ~\u0003‡’•‚Š\u0003 –„Œ‚\u0003˜ƒ\u0003‡Žƒ\u0003‚ \u0003‚˜‡‡‚\u0003ƒ˜~–ƒ‚\u0003‘~ƒ\u0003\u000f‹‡–ƒ‡‚‚ƒ\u0003˜ƒ–ƒŒ ‚\u0003Š‰\u0003‡’Š\u0003\u000f–•‡ƒ\u0003ŠŠ‰\u0003‹‡Š‡•Œ‚\u0003˜Š\u0003‚Š‡Š \u0003—ƒ Š\u0003‡~\u0003‡‰\u0003‚–ƒ–ƒ \u0003\u0011Š\u0005–\u0003~˜‡‡–ƒ~\u0003‡–ƒ‡~\u0003 ~–˜‡‚\u0003 ‰ \u0003ˆ‡‡—\u0003~Šƒ \u0003‚ŽŠ \u0003‚‰ƒ„ \u0003˜ƒ–—‰‚ \u0003˜‰–Œ \u0003˜ \u0003\u000f‹‡Ž—‚ \u0003˜ƒ–\u0003‡Ž’\u0003‚‡‡Š\u0003‡Žƒ\u0003‹‡‰–~\u0003\u000fƒ‚‡ŒŠ˜ƒ\u0003Ž–\u0003ƒŠ‚\u0003\u000f˜ŽŽ–Œ\u0003–\u0005ƒŒ\u0003 ‚–ƒ–\u0003‚‰Š‚ ‚\u0003Šƒ\u0003‚–ƒ˜‚\u0003‡Œ‰ \u0003˜”ƒŒ\u0003– \u0003‡‡Š\u0003ˆ–ƒ”‚\u0003˜~\u0003\u000f~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003‹‡Œ—\u0003‡ —\u0003\u000f‹‡–’‚\u0003‚–ƒ˜‚\u0003‡ŽŠ\u0003\u0003˜–ƒ‚Œ\u0003˜ƒ–—‰\u0003˜ƒ–Œƒ ‚\u0003Š‰\u0003‡’Š\u0003‚„\u0003‚‡‚‡ƒ\u0003\u000f—ƒ•‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003Š‰\u0003ƒ–˜‚\u0011–Œ\u0003˜\u0003~‡Š~\u0003˜ƒ‚\u0003Š‰\u0003‡’Šƒ \u0003˜Œ•‚\u0003ƒ‡‚\u0003‡ƒƒ•\u0003˜~\u0003‚ƒƒ˜‚\u0003\u000f~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003\u0005–€‚\u0003–\u0005ƒŒ \u0003~ŠŠ\u0003‹‡–ƒ‡‚‚ƒ\u0003˜ƒ–Œƒ ‚\u0003\u000f‹‡ŠŠ‰‚\u0003Š‰\u0003‡’Š\u0003˜ƒ–—‰\u0003˜‰–Œ\u0003‡‡ŒŠ˜ \u0003˜~\u0003‚Ž‡Œ\u0003ˆ‰\u0003‹—Šƒ\u0003\u000f‚–„\u0003˜ƒ–˜‚ƒ\u0003˜ƒŠ˜\u0003‹ƒ—\u0003Š\u0003‹‡ŽƒŒ~\u0003ƒ‡‚‡—\u0003\u000f‚ƒŒ—‚\u0003‡•‡˜Œ\u0003\u0010\u0003‹‡•‡˜ƒƒ‚\u0003 –Œ\u0003Š\u0003‚–\u0003˜ƒŽ••\u0003ƒ •’‡ƒ\u0003ƒƒ‡Œ\u0003˜ƒ–—‰‚\u0003ƒ\u0003ˆ–Œ\u0003Š—\u0003ƒ—ƒ•\u0003‡’Œ\u0003ƒŠ‡•—\u0003‡’‰\u0003–ƒ”‡‡‚ƒ\u0003‚†‡ —‚\u0003ˆ‡Š‚\u0003Š‰ \u0011ƒ˜‡~\u0003‚ŽŒ~\u0003ƒ‡‚\u0003–—~‰\u0003\u0005‡„\u0003–Œ \u0003ˆ–‚\u0003ˆ–ƒ~\u0003Š‰Š\u0003‡’•‚Š\u0003\u000f~\u0005†‡Š—\u0003–\u0005ƒŒ\u0003‚–ƒ‚\u0003‰\u0005ƒŒ‰\u0003‹‡‰–‚\u0003˜~\u0003~ƒ”ŒŠƒ\u0003\u000f—’Ž\u0003Š‰Š\u0003‹‡ƒƒ—\u0003ƒ‡‚‡\u0003‹‡–‡ Œ‚\u0003‡‰\u0003‹˜•ƒ”Œ\u0003Š\u0003Š•‚Š\u0003Œ\u0005\u0003‹‡–”ƒŒ‚\u0003ƒ\u0003˜ƒŒ‡~˜Œ‚ \u0011‹‡‰–~‚\u0003Š— \u0004–•‡\u0003‚–ƒ˜\u0003\u0003ˆ‡Š~ œ˜\u0003‚ƒ ‡\u0003”œ\u0003˜ƒ–—‰\u0003‹Ž‡‚\u0003œ‹‡”•œ\u0003‡–”ƒŒ\u0003Š‰ ˜ƒ– Ž\u0003˜ƒ˜—–ƒ\u0003˜ƒ‡”•\u0003€‡—‚Š \u0013\u0018\u001b\u0010\u0018\u0017\u0013\u0014\u0017\u0013\u0015\u0003 Š\u0003’~†ƒƒ | \u0013\u0018\u0015\u0010\u001a\u0019\u001a\u001b \u0014\u0014\u0003 Š†\u0003 ‹‡†–’ƒ\u0003˜ƒŽŒ„‚Š \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~— \u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010 \u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚— \u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ \u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~— \u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ \u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š ש. האם מותר לאכול במסעדות ומלונות של ישראלים שהפועלים במטבח הם גוים והישראל רק מדליק את האש בלבד. מסעדות ובתי מלונות של ישראלים שהפועלים שם הן ת. נכרים, וישראל מדליק האש בלבד והנכרי מניח הסיר על גבי האש ועושה כל הבישול, מותר לאכול תבשילים אלו ובפרט במקום הצורך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. מקורות בקצרה: ש''ע יו''ד (סי' קיג ס''ז) פסק דלא מהני הדלקת האש לענין בישול, וכן פסק שם ס''א דאין להקל בבשו''ג אף בבית ישראל, מ''מ בצירוף שתי הספיקות אפשר להקל. וכן פסק בשו''ת יחוה דעת (ח''ה סי' נד). ובשו''ת יבי''א ח''ט (יו''ד סי' ו, או''ח סי' קח אות ו), וח''י (או''ח סי' נה אות ד ד''ה ואודות, יו''ד סי' ז, וסי' נח אות ז). מקורות: אע''ג דמרן ז''ל פסק בש''ע (יו''ד סי' קיג ס''ז) דלא מועיל הדלקת האש אלא בפת אבל לא בתבשילים, מ''מ בנדון דידן יש לצרף כמה צירופים: א. דעת רבינו אברהם בתוס' (ע''ז לח. ד''ה אלא) דלא אסרו בשו''ג בבית ישראל. ועי' למור''ם בהג''ה (שם ס''ד). ב. דעת רבינו פרץ בהגהות הסמ''ק (סי' רכג בהג''ה אות ג), והכל בו (סי' ק) דמועיל הדלקת האש לענין בשו''ג. וכן פסק הרמ''א שם (ס''ז). ג. סברת ר' יצחק ב''ר מנוח ז''ל שהביא הרא''ה בבד''ה (ב''ג ש''ז דף צד ע''א) דבעושה דרך כפיה לא גזרו דאין בזה קירוב דעת. ועי' בש''ך (שם סק''ז). ואף דכל הצירופים הם נגד דעת מרן ז''ל (יו''ד סי' קיג סעי' א, ד, ז), מ''מ אנן עבדינן ס''ס נגד מרן כשמרן לא כתב להדיא לאסור בהצטרפות הספיקות. וכמבואר בשו''ת יבי''א (ח''ח או''ח סי' מד אות ח והלאה, וח''ט יו''ד סי' ו אות ד) ובשו''ת יחוה דעת (ח''ה סי' נד). וכ''כ בספר אור לציון (ח''ב במבוא ענף ב' אות א). ודלא כהרב פעלים (יו''ד ח''ג ריש סי' ו) שלא רצה להתיר בנדו''ד משום דלא עבדינן ס''ס נגד מרן ז''ל. ומ''מ האול''צ (ח''ב במבוא ענף ב אות ה) דעתו להחמיר בנדו''ד משום שכאן מרן ז''ל פסק בתורת ודאי ולא בתורת ספק, יעו''ש. והעיקר להקל, וכמו שפסק מרן הרב זצוק\"ל בשו''ת יחוה דעת (ח''ה סי' נד). ובשו''ת יבי''א ח''ט (יו''ד סי' ו, או''ח סי' קח אות ו), וח''י (או''ח סי' נה אות ד ד''ה ואודות, יו''ד סי' ז, וסי' נח אות ז).ש: פיצה עם רוטב עגבניות וגבינה ותוספות (בצל, פטריות וכדו') האם יש לה דין פת ומספיק שהישראל ידליק את האש, או שמא דינה כדין בשולי גוים וצריך שהישראל יכניס אותה לתנור. ת: פיצה יש לה דין פת ומספיק שהישראל ידליק את האש, ואפי' יש בה רוטב עגבניות ותוספות כגון בצל ופטריות. מקור בקצרה: ש''ע יו''ד (סי' קיב ס''ט) כתב שמהני הדלקת האש בפת. ושם ס''ו מבואר דביצים הטוחים בפת אין בהם משום בשו''ג, ולכן מצד הפת והרוטב אין חשש, ומצד הבצל ופטריות אין חשש כיון דנאכל חי. מקורות: ש''ע יו\"ד (סי' קיב ס''ט) דמהני הדלקת האש בפת. ובסי' קיג ס''ז כתב דלא מהני הדלקת האש לבישול. ולכן מצד העיסה מהני מה שישראל הדליק את האש, ומצד הרוטב עגבניות אפי' תימא שאינו נאכל חי ויש בו משום בשו''ג וכמבואר בש''ע (סי' קיג ס''א), מ''מ כיון שהוא טפל ללחם אינו נדון בפני עצמו, וכמבואר בש''ע סי' קיב ס''ו לענין פת שנילוש עם ביצים או שביצים טוחים על פניו דאין בו משום בשו''ג, אף דביצה אסורה בבשו''ג וכמבואר בש''ע (סי' קיג סי''ד). ומצד התוספות אף שאפשר שאינם בכלל הרוטב והביצים שהתיר הש''ע ששם הוא טפל ממש בעיסה משא''כ בזה שהוא עומד בפני עצמו וחמיר טפי, מ''מ מצד אחר יש להתיר והוא דבזמן הזה יש אין בבצל ובפטריות משום בשו''ג כיון דנאכלין חיים.הרב יצחק מזוז מרבני בית ההוראה יחוה דעת בשולי גויים הנהגות ממרן זצוק\"ל 'גילוי דעת' מפורסם משם מרן זצוק\"ל שאמנם יש מקומות שיש בהם קלקולים, אך איננו יכולים לגזור גזירות ולתקן תקנות מדעתינו, זכות זו שמורה היתה לרבותינו הקדמונים. מאידך גיסא מרן לא חסם עצמו מלהתריע ולהורות בכמה מקומות. את הקו המנחה בדרכו התווה פעם מו\"ר ועט\"ר שליט\"א: \"וזאת צריך לדעת, שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סבר שיש פעמים שאפשר לתקן, אבל לא כ'גזירה' אלא כ'תקנה' שלא יבואו להיכשל בדברים מסוימים, כשרואים שיש פירצה בנושא מסויים שיש התירו אותה בדורות הקודמים, אבל גם ההיתר הזה לא נאמר בפאות זמננו שהם פירצה לקום ולזעוק ולדבר על זה אבל לא גוזרים. כגון פאה נוכרית, שגדולי הרבנים האשכנזים חמורה, בזה ודאי שצריך לאסור. להסביר שבכגון זה לא נאמר היתר כלל. מסתפרות אצל ספר גבר, וכיון שכך הכין 'גילוי דעת' לקרוא נגד הפירצה הזו, ומבקש שם בחור ספרדי צדיק וירא שמים, שפנה אלי וסיפר לי שיש פירצה חמורה שנשים אכן יש דברים שהזעקה עליהם היא מיותרת. בזמנו כאשר למדתי בישיבת 'חברון' למד שאלך אל אאמו\"ר ואחתים אותו על אותו על ה'גילוי דעת'. יחתום על כך. ולתמיהתו על הסירוב האפשרי, הסברתי לו, שהלא המדובר הוא באיסור השבתי לו שאמנם הוא צודק ושזה אסור ופריצות ממש, אבל אני לא מאמין שאאמו\"ר ענין ב'גילוי דעת' שלו. ידוע ומפורסם, ואין מי שלא יודע שזה איסור חמור, ואין שום לאחר שהפציר בי נעניתי לו ופניתי לאאמו\"ר בבקשה שיחתום על הכרוז הזה, אאמו\"ר סוף. רק בדברים שבהם המון העם אינו יודע את ההלכה ונכשל מבלי משים וכדומה, וזו היתה דעתו שאי אפשר לעשות גילוי דעת וכרוזים על כל הלכה שהיא, אין לדבר ענה לי: \"תביא לי גילוי דעת שצריך לשמור על פסקי מרן השלחן ערוך, ואני אחתום...\" בהם יש צורך להתריע. כשסיפרתי לבחור ההוא את הסירוב הוא מאוד נעלב, ואמר שאאמו\"ר לא בסדר וכו'. ה'סטייפלער', ולעת זקנתו של ה'סטייפלער' שמיעתו היתה לקויה, ומחמת כן הפונים לאחר כל זאת הלך אותו בחור להחתים את הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ\"ל, אליו היו כותבים לו את שאלתם ובקשתם על דף. הבחור ארגן משלחת של בחורים מהישיבה, וכתבו לו את הכל על דף והגישו לו את דבריהם, ה'סטייפלער' לא אהב 'טיפשים', והשיב להם בתקיפות על רעיון ה'גילוי דעת' ואמר לו: \"אם כך נעשה 'גילוי דעת' שאסור לאכול נבילות וטריפות, ו'גילוי דעת' שאסור לחלל שבת...\" כמוצא אחרון ניסה הבחור לצעוק באוזני ה'סטייפלער' ולשכנע אותו שיחתום, באותו רגע ה'סטייפלער' קם ופתח את הדלת, וזרק את הבחור החוצה...!\""},{"filename":"126.pdf","content":"דין הגרים בדירה| דיני אכסנאי ואורח| דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו| חיוב נשים בהדלקת הנרות| זהירות במצות הדלקת הנרותהנושאים: סדר הדלקת | שמנים ופתילות הראויים להדלקה| זמן ההדלקה| קטן ואבל ואונן בהדלקת נרות מקום הדלקת הנרות| משותפת ומי שאין לו בית מנהג הדלקת הנרות בבית | איסור שימוש בנרות החנוכה| כבתה אין זקוק לה| ברכות ההדלקה| כמות השמן הראויה להדלקה| נרות חנוכה סדר תפילות וקריאת התורה בימי החנוכה| הדלק הנרות בערב שבת ובמוצאי שבת| הכנסת126 גליון מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת וישב פסקי הלכות חנוכה מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' שליט\"אדוד יוסף הגאון הגדול רבי ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים זהירות במצות הדלקת הנרות . צריך להיזהר מאד במצות הדלקת נרות חנוכה, ואמרו חז\"ל שהמקיימה א כהלכתה זוכה לבנים תלמידי חכמים. מעיקר הדין די בהדלקת נר אחד בכל בית. ונהגו כל ישראל להדר במצוה ב. ולהוסיף נר אחד בכל לילה, עד שבלילה השמיני מדליק שמונה נרות. ומנהג מבני הבית מדליק ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, בין רבים ובין מעטים. הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, שאחד נאנס ולא הדליק נרות חנוכה לילה אחד, אין לו תשלומין, ואינו רשאי ג. להוסיף במספר הנרות בימים הבאים, אלא מדליק נרות כמספר הנרות שמדליקים כל העולם. חיוב נשים בהדלקת הנרות גם נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אם אין בידו להדליק את ד. הנרות בביתו, נכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות, לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות ויוצא ידי חובה אפילו אינו נמצא שם בשעת ההדלקה. ואף אם יודע שיחזור בזמן, דהיינו מיד בצאת הכוכבים, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאחרת בלילה. וכשהאשה מדליקה את הנרות בבית במקום בעלה, אין האיש מדליק במקום שנמצא. דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו כתבו הפוסקים, שמה שבני ביתו יוצאים בהדלקתו הוא אפילו אינם ה. ידי חובה בהדלקת אביהם. ואינם צריכים גם להשתתף בהוצאות ההדלקה הנרות, ואף אם לנים בחדרם בישיבה, אינם מדליקים בעצמם כיון שיוצאים חובה בהדלקתו. לפיכך תלמידי ישיבות הנמצאים בישיבה בשעת הדלקת נמצאים בבית בשעת ההדלקה, כל שסמוכים על שלחנו הרי הם יוצאים ידי עם אחרים. והוא הדין לחיילים הנמצאים בצבא ולנים שם, שאינם מדליקים נרות חנוכה, הואיל ומדליקים עליהם בביתם. נראה שאפילו תלמידי ישיבות שהוריהם גרים בחוץ לארץ, ובאו לארץ ו. ישראל ללמד בישיבה, ובביתם לא ידליקו אלא כעבר מספר שעות, אינם צריכים להדליק נרות בחדריהם שבישיבה. וטוב להחמיר שידליקו נרות בלי ברכה. גם למנהג הספרדים ועדות המזרח שאין מדליק אלא בעל הבית בלבד, אם ז. רוצים בני הבית להחמיר ולהדליק כל אחד לעצמו, רשאים לעשות כן, אולם אסור להם לברך על ההדלקה, מפני שיש בזה חשש אסור ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. כל האמור לעיל, שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין תלמידי ח. ישיבות (וכן חיילים) צריכים להדליק בישיבה, אינו אלא כשהם סמוכים על הם חוזרים לבית הוריהם. אבל אלו שאין להם הורים ומשפחה, או שאינם שלחן הוריהם, דהיינו שבשאר ימות השנה, כשאינם לומדים בישיבה, הרי דרים בבית הוריהם, וממילא אין מדליקין עליהם בביתם - צריכים להדליק נרות חנוכה במקום שדרים בו. ומכל מקום אם דרים בישיבה, כיון שמדליקים נרות חנוכה באולם הישיבה, נכון שישמעו הברכה מאחר, וידליקו הנרות בלא ברכה, או שישתתפו בפרוטות עם חבריהם האשכנזים. ואם רצו לברך בעצמם על הדלקתם, אין ראוי לעשות כן. דיני אכסנאי ואורח המתארח בבית חבירו או בבית מלון וכיו\"ב, ואשתו מדליקה נרות חנוכה ט. בביתו, אינו צריך להדליק כלל. ואף אם רצה להחמיר ולהדליק במקום איש וביתו, וכבר מדליקים עליו בתוך ביתו. ואם רוצה להחמיר ידליק ללא הספרדים ועדות המזרח אינו רשאי לעשות כן, מפני שמצות נר חנוכה נר שנמצא, ורוצה לכוון שלא לצאת בהדלקה שמדליקים עליו בתוך ביתו, למנהג . ]אבל לא יכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו[ .ברכה המתארח בבית חבירו, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, כגון שאין לו אשה י. , ויוצא האורח בשמן ובפתילות. או שיתן לו בעל הבית במתנה חלק בשמן ובפתילות של נרות חנוכה, דהיינו שיתן לבעל הבית פרוטה או שוה פרוטה, ובכך יקנה חלק ובנים, או שבני ביתו נמצאים עמו, צריך להשתתף עם בעל הבית בהוצאות ]ויוסיף בעל הבית מעט שמן בשביל האורח[ .נרות חנוכה שלו ידי חובה בהדלקת בעל הבית. המתארח בבית חבירו ואינו משלם לו עבור הוצאות אכילתו ושהייתו שם, יא. יקנה בפרוש לאורח חלק בשמן ובפתילות. וכל זה לעניין איש זר המתארח יש בזה מחלוקת לדינא כיצד ינהג, ולהלכה נראה, שנכון להחמיר שבעל הבית בבית חבירו, אבל בן נשוי המתארח בבית הוריו עם משפחתו ולן שם, וכן וכל שכן אם דר בבית הוריו או בבית חמיו [ , אינו צריך להשתתף בהוצאות ההדלקה, ויוצא ידי חובה בהדלקת חתן המתארח בבית חמיו ולן שם]בעל הבית. ומכל מקום אף בזה טוב להחמיר ממידת חסידות שבעל הבית בקביעות יקנה בפרוש לבנו או לחתנו חלק בשמן ובפתילות. אם רצה האורח שלא לסמוך על הדלקת בעל הבית, ולהדליק נרות חנוכה יב.בעצמו, אם הוא אכסנאי המשלם לבעל הבית עבור הוצאות שהייתו בביתו במאכל ובמשתה ובלינה, רשאי לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ולהדליק נרות חנוכה בעצמו. אבל אם סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, אינו רשאי לעשות כן. ומכל מקום רשאי להדליק נרות חנוכה בלא ברכה. המתארח בבית חבירו, ויוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, יג. ובעל הבית מזמינו להדליק את הנרות במקומו, רשאי להדליק הנרות .בברכות המתארח בבית מלון, שבו חדרים לאורחים בלבד, ואינו ביתו של בעל יד. , צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו שבמלון ]ואין מדליקים עליו בביתו[ הבית בברכה. המתארח בבית מלון וכיו\"ב ואשתו מדליקה עליו בביתו, אינו צריך לברך טו. ואף כשחוזר לביתו [ .\"אף ברכת \"שעשה נסים לאבותינו\", וברכת \"שהחיינו בתוך ימי החנוכה, אינו מברך ברכת \"שהחיינו\" כשמדליק בעצמו, שכבר יצא .]ידי חובה במה שברכה אשתו ברכת \"שהחיינו\" בלילה הראשון דין הגרים בדירה משותפת ומי שאין לו בית שנים הגרים בדירה אחת, אם הם אוכלים ביחד ואינם חלוקים בעיסתם, טז.ושאר הוצאות, אפילו הם בני משפחה אחת, כגון אב ובנו, ידליקו בברכה כל ואם הם חלקים בעיסתם, דהיינו שכל אחד מוציא לעצמו הוצאות אכילתו ישתתפו בפרוטות וידליק אחד מהם בברכה ביום ראשון, וחבירו ביום אחר. אחד בפני עצמו, ולא ישתתפו בפרוטות. מי שאין לו בית כלל, ואינו סמוך על שלחן אחרים, אינו יכול להדליק יז. ישתתף עם חבירו בהוצאות הדלקת הנרות. והנוסע במטוס או ברכבת וכיו\"ב, נרות חנוכה. ואם אוכל על שלחן חבירו, ידליק שם נרות חנוכה בלי ברכה, או והגיע זמן ההדלקה, ויודע שלא יגיע לביתו באותו לילה, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, אם יכול להדליק שם מדליק, ונכון להחמיר שידליק בלא ברכה. קטן בהדלקת נרות טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך, ולתת להם להדליק את נרות יח.ההידור בכל לילה, דהיינו שידליק בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו שאר הנרות. אבל אם עדיין לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק אפילו נרות ההידור, ורק נר השמש שאין בו קדושה, שהוא תוספת כדי שישתמשו לאורו, מותר לתת לקטן להדליקו, ואפילו לא הגיע לחינוך. אבל ואונן בהדלקת הנרות האבל חייב בהדלקת הנרות אף בתוך שבעת ימי אבלות. ומברך אף ברכת יט. \"שהחיינו\" קודם ההדלקה בלילה הראשון. האונן פטור ממצות הדלקת נרות חנוכה כשם שפטור משאר מצות. ובזמן כ. שראש המשפחה אונן, ידליק נרות חנוכה אחד מבני הבית שאינו אונן, ויברך קדם ההדלקה. ואם האונן גר בבית לבדו, או שכל בני הבית אוננים, ידליק להם אחר נרות חנוכה בלי ברכה. מקום הנחת נרות חנוכה מצוה להניח נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. ואם יש חצר לפני הבית, כא. מניח את נרות החנוכה בפתח החצר. ואם דר בדירה שאין פתחה פתוח לרשות הרבים, יניח נרות חנוכה סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, או יניחם לכמה דיירים, ולכל אחד דירה בפני עצמה, ובכניסה לבית יש חדר מדרגות בפתח המרפסת הפונה לרשות הרבים. והוא הדין למי שדר בבניין המשותף אשר בו נכנסים ויוצאים כל דירי הבניין, שנכון יותר להדליק בחלון הפונה המדרגות. ואם אין לו חלון או מרפסת הפונים לרשות הרבים, או שגר בקומה לרשות הרבים, או בפתח המרפסת הפונה לרשות הרבים, ולא בפתח חדר גבוהה, שהחלון או המרפסת גבוהים יותר מעשרים אמה מרשות הרבים, מניח הנרות בדלת הכניסה לדירה. ויש הנוהגים להדליק הנרות בפתח חדר המדרגות, ולא בפתח הדירה או סמוך לחלון. כאשר מדליק את הנרות במקום בו יש חשש שיכבו מחמת הרוח, נראה כב. ראויים \"בשעת ההדלקה\" לדלוק במשך חצי שעה, ואם בשעת ההדלקה אינם הנרות ולאחר מכן יכסו אותם במכסה של זכוכית, מפני שצריך שיהיו הנרות שצריכים להיזהר שבשעת ההדלקה, יהיו מכוסים במכסה זכוכית, ולא ידליקו מכוסים בזכוכית, הרי עשויים להיכבות מחמת הרוח. בדורות האחרונים נוהגים רבים ושלמים להדליק נרות חנוכה מבפנים, כג. ואינם מדליקים על פתח ביתם כלל. וכן פשט המנהג ברוב קהילות הספרדים. ומכל מקום אף הנוהגים כן טוב להחמיר לכתחילה להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח משמאל. ואם יש לבית חלון הפונה לרשות הרבים, ידליקו סמוך לחלון. והמהדרין במצוה מדליקים נרות חנוכה מבחוץ אף בזמן הזה. ותבוא עליהם ברכה. ס\"מ) מן 08( מצוה לכתחילה להניח נרות חנוכה בתוך עשרה טפחיםכד. הקרקע. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, יצא. וכן כשרוצה להניחם סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, והחלון גבוה מן הקרקע יותר ס\"מ) מן הקרקע. ואם הניחם בתוך שלשה מעשרה טפחים, רשאי להניחם למעלה מעשרה אף לכתחילה. וצריך להניח 42( הנרות למעלה משלשה טפחים טפחים מן הקרקע, יצא ידי חובה. אין מדליקין נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה. והדר בקומה גבוהה, כה. למרות שגבוהה יותר מעשרים אמה מרשות הרבים, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בקומה התחתונה, משום שבכל כיוצא בזה יש למדוד מרצפת הדירה, ולא מן הקרקע שבקומה התחתונה. ומכל מקום לא ידליק הנרות שהרי אין בהדלקה זו הכר לעוברים ברשות הרבים, אלא ידליק הנרות סמוך סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, או סמוך למרפסת הפונה לרשות הרבים, לפתח הדירה מבפנים. צריך להדליק נרות חנוכה במקום הנחתם. ולכן לא ידליק בתוך ביתו, ואחר כו. כך יקח הנרות ויניחם מחוץ לביתו. ואם עשה כן, צריך לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בלא ברכה. וכן לא ידליק הנרות כשאוחזם בידו ואחר כך יניחם, אלא יניחם קודם ואחר כך ידליק. ואם הדליק ואחר כך הניח הנרות, צריך לכבותם ולחזר ולהדליקם בלא ברכה. ומכללם של דברים יש ללמוד שאם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום ממטתו להדליק נרות חנוכה, אינו רשאי להדליק הנרות סמוך למטתו ואחר כך יעבירו הנרות למקום הנחתם, אלא יצוה על אחד מבני ביתו שיברך וידליק במקומו, ויוצא בזה ידי חובת המצוה. זמן הדלקת נרות חנוכה לכתחילה מדליק מיד בצאת הכוכבים, דהיינו כרבע שעה לאחר ששקעה כז. החמה ואינה נראית. אין להדליק נרות חנוכה קודם צאת הכוכבים. מלבד בערב שבת חנוכה, כח. שמדליקים נרות חנוכה קודם שקיעת החמה מבעוד יום. מי שהוא טרוד בימות החול, ואינו יכול להדליק הנרות בזמן המצוה, כט. אינו רשאי להקדים להדליק קודם הלילה, מפני שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי חובה אף בדיעבד. ומכל מקום בשעת הדחק כשחושש שיתבטל לגמרי מן המצוה, ידליק נרות חנוכה אחר פלג המנחה, אבל לא יברך על הדלקתו. ובכל כיו\"ב אם יכול להדליק על ידי שליח בזמן המצוה, עדיף. בדיעבד אם הדליק קודם שקיעת החמה אחר פלג המנחה, יחזר וידליק ל. בזמן המצוה דהיינו בצאת הכוכבים, אך לא יברך על הדלקתו. ואם הדליק קודם פלג המנחה, חוזר ומדליק בברכות בזמן המצוה. מדליק מיד עם צאת הכוכבים ואין לאחר את זמן ההדלקה. ואם לא לא. אחר זמן ההדלקה. ואם לא הדליק עד זמן זה, מדליק לאחר מכן ואפילו בשעה הדליק בצאת הכוכבים, מדליק עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כחצי שעה מאוחרת עד שיעלה עמוד השחר. ואם בא להדליק בשעה מאוחרת ומצא שבני ביתו ישנים, נכון להעיר מקצתם כדי שיהיו נוכחים בשעת ההדלקה. ואם אינו יכול להעירם, ידליק בלא ברכות. ומכל מקום אם רצה לברך אין והוא הדין למי שדר לבדו, שאם בא [ .למחות בידו, שיש לו על מה שיסמוך .]להדליק בשעה מאחרת ורצה לברך על הדלקתו, שאין למחות בידו אם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, שוב אינו מדליק באותו יום לאחר לב. מכן. ומכל מקום טוב להחמיר להדליק אחר עלות השחר בלא ברכה. בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שעורי תורה לציבור בין מנחה לג. חנוכה לאחר מכן. ואפילו אם נמשך השיעור שעה ארוכה אחר צאת הכוכבים. לאחר ההדלקה, יש לקיים את השיעור כמו בשאר ימות השנה, וידליקו נרות לערבית, או אחר תפילת ערבית, אם אי אפשר לדחות את שיעורי התורה ונכון שלאחר מכן יזרזו את הציבור להדליק נרות חנוכה. היו לפניו מצות הדלקת נרות חנוכה ותפילת ערבית, יקדים להתפלל לד. כשעדיין ערבית קודם הדלקת נרות חנוכה, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומנהג [ הספרדים בארץ ישראל להתפלל ערבית מיד עם שקיעת החמה , ולאחר מכן מדליקים נרות חנוכה. ואם ]לא הגיע זמן הדלקת נרות חנוכה יעבר חצי שעה מזמן צאת הכוכבים, אם ירצה רשאי להקדים הדלקת הנרות לא התפלל ערבית עד אחר צאת הכוכבים, וחושש שמא עד שיתפלל ערבית לתפילת ערבית. דין השמנים והפתילות להדלקת נר חנוכה . כל השמנים כשרים להדליק בהם נר חנוכה. ומצוה מן המובחר בשמן לה ונרות של 'פרפין' זית. ומותר להדליק נרות חנוכה בנרות שעוה. ואדרבה יש נוהגים לכתחילה [ .. ומכל מקום נכון יותר להדליק בשמן להדליק בנרות של שעוה, מפני שאורם צלול כמו שמן]המצויים בימינו, דינם כדין נרות שעוה ואפילו אינו שמן זית, מאשר להדליק בשעוה. כל הפתילות כשרות להדלקת נרות חנוכה. ומצוה מן המבחר להדליק לו. בפתילות העשויות מצמר גפן, או מחוטי פשתן. אין יוצאים ידי חובת מצות הדלקת נרות חנוכה במנורות חשמל, לפי לז. באמצעות גז, לפי שאין בהם פתילה. והוא הדין לעניין הדלקת הנרות בבית שאין בהם שמן ופתילה. וכן אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות הדולקים הכנסת, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חשמל או גז. ואם אין לו אלא מנורת חשמל או גז, ידליקנה בלא ברכות. ואם לאחר מכן נזדמן לו נרות שמן או שעוה, יחזר וידליק בברכות. שמן שנמאס לאכילה אין מדליקים בו. אבל שמן מר שאינו ראוי לאכילה לח. מחמת מרירותו, כיון שאינו מאוס כשר לנרות חנוכה. הדלקה בשמן שיש בו קדושת שביעית או טבל טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שיש בו קדושת שביעית. לט. ואם אותו שמן גדל בקרקע של גוי, מותר לכתחילה. טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שהוא טבל. אולם אם הדליק מ. יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהדליק. אין מדליקים נרות חנוכה ואין מברכין בשמן שהוא גנוב או גזול.מא. מב. שמן שהניחוהו תחת המיטה שישנו על המיטה בלילה, כשר להדלקת נרות חנוכה. שמן של עבודה זרה אין מדליקים בו נרות חנוכה. ולכן יש להיזהר שלא מג. לקנות שמן לנרות חנוכה מבתי תיפלות וכנסיות של גויים. כלים הכשרים להדליק בהם נרות חנוכה יש להדר להדליק נרות חנוכה בכלי נאה. וכתבו האחרונים, שחמשה מד. ג. נחושת קלל הדומה לזהב. ד. נחושת אדמה. ה. ברזל. ו. בדיל. ז. עופרת. ח. עשר סוגי כלים ראויים לנר חנכה לפי סדר העדיפות דלהלן: א. זהב. ב. כסף. זכוכית. ט. עץ. י. עצם. יא. חרס מצפה. יב. חרס שאינו מצפה, ובלבד שיהיה חדש. יג. קליפת רמון. יד. קליפת אגוז הודי. טו. קליפת עץ אלון. אין להדליק נרות חנוכה בכלי שבור, משום ביזוי מצוה. וכן צריך שיהיה מה. הכלי ראוי לעמוד מחמת עצמו בלא סמיכה וסיוע מהכותל או מדבר אחר. מעיקר הדין אין צריך להחליף את הפתילות שהדליק בהן נרות חנוכה מו. בלילה הקודם, ורשאי להשתמש בכל פתילה עד שתכלה, ואדרבה אם משתמש בפתילות שכבר הדליקו בהן קודם לכן, הרי הן נוחות להדלקה יותר מפתילות חדשות. ויש נוהגים להחמיר. נכון להחמיר שלא להעמיד הנרות בעיגול. וכן כשמדליק נרות חנוכה מז. ס\"מ). וכן לא 5.1( בנרות שעוה, ירחיקם זה מזה לכל הפחות כשעור אצבע יהיו הנרות אחד יוצא ואחד נכנס, אלא יעמידם בשורה שוה. ונכון להחמיר גם להעמיד הנרות בגובה אחד שווה לכולם, שלא יהיה אחד גבוה ואחד נמוך. חנוכיות עגולות, דהיינו חנוכיות שיש בהן קנים קנים היוצאים מסביב מח. כגון חנוכיות של [ בעגול, ובכל קנה נר אחד, ונותנים שמן בכל קנה בנפרד ס\"מ, או יותר, כשרות להדליק 5.1-, ובין כל קנה וקנה מרחק של כ]בהן נרות חנוכה. והנוהגים להדליק בהן יש להם על מה שיסמוכו. והמחמיר יוצאי בבל תבוא עליו ברכה. דין שמן שנותר מנרות חנוכה שמן שנותר בנר חנוכה ביום הראשון, מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. מט. וכן בשאר הימים. ואם נותר שמן בנרות ביום השמיני, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצוותו. והוא הדין לפתילות שנשארו מנרות חנוכה. דינים השייכים להדלקת הנרות וסדר הדלקת נרות חנוכה אסור לאכול סעודת קבע, וכן אסור לישן אפילו מעט, החל מחצי שעה קדם נ. זמן הדלקת נרות חנוכה, עד אחר שידליק הנרות. ואפילו למנהג הספרדים שרק אחד מבני הבית מדליק, מכל מקום טוב שכל בני הבית יחמירו לעניין אכילה ושינה קודם ההדלקה, ולא רק המדליק את הנרות. איסור אכילה קודם הדלקת הנרות, אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה פת. נא. אבל עד כביצה ועד בכלל, מותר. ובשאר מאכלים, כגון פרות וירקות ומיני בשר ודגים, ושאר מיני תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם הדלקת הנרות, ואפילו יותר מכביצה. וכן מותר לשתות קפה או תה, או שאר מיני משקאות קלים קודם הדלקת נרות חנוכה. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קדם הדלקת הנרות. וכן אסור להתחיל בעשיית מלאכה החל מחצי שעה קודם הדלקת הנרות. נב. אבל אחר שהדליק את הנרות, רשאי לעשות מלאכה. ורק הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה אחר הדלקת הנרות בתוך חצי שעה מזמן הדלקת הנרות. וכן אסור להתחיל בלימוד תורה משיגיע זמן הדלקת נרות. אבל קודם נג. שהגיע הזמן אפילו בתוך חצי שעה קודם ההדלקה, מותר להתחיל בתלמוד תורה. אם ביקש מחבירו שיזכירנו להדליק הנרות, רשאי לאכול אפילו יותר נד. מכביצה פת או פת הבאה בכיסנין קודם זמן ההדלקה. וכן רשאי לעשות מלאכה. אבל משהגיע זמן ההדלקה, צריך להדליק מיד, ולא יעסוק בדברים אחרים עד שידליק. באיסור פוסק ומדליק. וטוב להחמיר גם כאשר התחיל בהיתר שבהגיע זמן נה. אם כבר התחיל לאכול או לעשות מלאכה או ללמוד תורה, אם התחיל ההדלקה יפסיק וידליק נרות חנוכה, כדי שידליק מיד כשהגיע הזמן. ברכות ההדלקה צריך לברך קודם ההדלקה, שכל המצוות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. נו. ולא יתחיל להדליק הנרות עד אחר שיסיים לברך כל הברכות. אם שכח לברך קודם ההדלקה בלילה הראשון, לאחר שהדליק את הנר נז. לברך קדם ההדלקה, ונזכר קודם שסיים הדלקת כל נרות ההידור, יברך כל מזמן שהדליק, אינו מברך כלל באותו לילה. ואם אירע בשאר הלילות ששכח אלא רק ברכת \"שעשה נסים\" וברכת \"שהחיינו\". ואם נזכר לאחר חצי שעה האחד אפילו קודם שהדליק נר השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", הברכות וימשיך במעשה ההדלקה. ואם נזכר אחר שסיים הדלקת כל הנרות, \"שהחיינו\", ובשאר הלילות יברך ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. ואם נזכר לאחר חצי שעה לאחר הדלקתם, בלילה הראשון יברך ברכת \"שעשה נסים\" וברכת ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. וכן אם נזכר שלא בירך על הדלקת הנרות בתוך אפילו קודם שהדליק השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אלא יברך חצי שעה מזמן שהדליק, שוב אינו מברך כלל באותו לילה. שכח ולא ברך \"שהחיינו\" בלילה הראשון, אם נזכר בתוך חצי שעה מזמן נח. ההדלקה, יברך מיד. ואם נזכר לאחר מכן, יברך \"שהחיינו\" בהדלקת הנרות וכן [ .בלילה השני. ואם שכח גם בלילה השני יברך בלילה השלישי. וכן הלאה .]הוא הדין במי שלא הדליק כלל ביום הראשון אם לא ברך \"שהחיינו\" בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי לברך נט. \"שהחיינו\" לאחר מכן. והוא הדין לעניין ברכת \"שעשה נסים\" שאם לא בירך בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי לברך לאחר מכן. מי שאשתו הדליקה עליו בלילה הראשון של חנוכה, כשמדליק בלילה ס. השני אינו מברך \"שהחיינו\", משום שיצא ידי חובת ברכת \"שהחיינו\" בברכת אשתו. שליח שמדליק נרות חנוכה בשביל בעל הבית, וכן אשה שמדליקה סא.בשביל בעלה, מברכים כפי הנוסח הרגיל: \"להדליק נר חנוכה\", ואינם מברכים \"על הדלקת נר חנוכה\". ובדיעבד אם טעו ואמרו: \"על הדלקת נר חנוכה\", וכן בעל הבית שטעה ובירך \"על הדלקת נר חנוכה\", יצאו ידי חובה. מי שאינו יודע לברך הברכות, רשאי חבירו לברך בשבילו ויענה אחריו סב. \"אמן\", וידליק הנרות בעצמו. דין הדלקה עושה מצוה, וכבתה אין זקוק לה אם לאחר שהדליק הנרות כבתה החנוכייה, אפילו מיד לאחר הדלקתה סג. מן המובחר לחזור ולהדליק נר שכבה (בלא ברכה), אם כבה בתוך חצי שעה אינו זקוק לו, כלומר, שאינו צריך לחזור ולהדליקו שנית. ומכל מקום מצוה לאחר הדלקתו. הדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, וכבו הנרות קדם כניסת סד. טוב להחמיר לחזור ולהדליקם בלא ברכה כשכבו מבעוד יום. אבל אם כבו השבת, אף על פי כן אינו צריך מן הדין לחזור ולהדליק הנרות. ומכל מקום סמוך ממש לשקיעת החמה, אסור בהחלט לחזר ולהדליקם, מפני חשש איסור הבערה בשבת. . כיבה את הנר בעצמו בשגגה או אף במזיד, אינו צריך מן הדין לחזור סה ולהדליקו. ומכל מקום מצוה מן המבחר לחזור ולהדליקו בלא ברכה. . אם כבו הנרות מחמת הרוח, מן הדין אינו צריך לחזור ולהדליק. ומצוה סו מן המבחר להדליק את הנרות בלא ברכה. אם הדליק את הנרות מלכתחילה במקום שהרוח נושבת, וכבו לאחר סז. ההדלקה, צריך לחזור ולהדליק את הנרות בלא ברכה. ואפילו אם לאחר ולהדליקם בלא ברכה, כיון שהדלקה עושה מצוה, והרי מעשה ההדלקה היה שהדליק את הנרות הכניסם למקום שאין הרוח נושבת, צריך לכבותם ולחזר שלא כראוי, מפני שבאותה שעה שהדליקם לא היו ראויים להיות דולקים במשך חצי שעה. כמות השמן ושעור הזמן שיהיו הנרות דולקים אף על פי שהדלקה עושה מצוה, מכל מקום צריך לתת בנרות שמן כדי סח. שידלקו לכל הפחות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים. ואם נתן שמן פחות משעור זה, לא יצא, וצריך לכבות את הנרות ולחזר ולהדליק. ומכל מקום אינו חוזר ומברך על הדלקתו השנית. מי שאין לו שמן כשיעור שיהיו הנרות דולקים חצי שעה מזמן הדלקתם סט.אחר צאת הכוכבים, ידליק נרות חנוכה בלא ברכה. וכן מי שהוא אנוס ואינו יכול להשאיר הנרות דולקים במשך חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ידליק הנרות בלא ברכה. אחר שדלקו הנרות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים, רשאי ע. לכבותם או להשתמש לאורם. וכל שכן שאם כבו הנרות אחר חצי שעה, שאינו צריך לחזור ולהדליקם כלל. סדר הדלקת הנרות לאחר שסיים לברך כל הברכות יתחיל בהדלקת הנרות. ולא יסלק ידו עא. מהדלקת כל נר עד שידליק את רוב הפתילה. ומיד לאחר שהדליק הנר הללו\" קדם סיום הדלקת הנר הראשון. ומנהג טוב לומר \"מזמור שיר חנוכת הראשון, יתחיל באמירת \"הנרות הללו\". אבל אין להתחיל באמירת \"הנרות הבית לדוד\" לאחר אמירת \"הנרות הללו\". . כשמדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ידליק את הנר הקיצוני שבצד ימין. עב תחלה, ואחר כך ידליק הנר שהדליק ]החדש[ אתמול. ויוצא אפוא שסדר הדלקת הנרות הוא משמאל לימין. ומכל מקום אין ובלילה השני ידליק הנר הנוסף זה מעכב, ובדיעבד אם שינה מסדר זה והדליק בצורה אחרת, יצא ידי חובתו. שמע קדיש או קדושה בשעת הדלקת הנרות, אם הדליק כבר הנר עג. הראשון, אף על פי שעדיין לא הדליק נרות ההידור, רשאי לענות. וכן רשאי לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. אבל אם עדיין לא הדליק הנר הראשון, אינו רשאי להפסיק אפילו לדברים שבקדושה. לאחר שהדליק הנרות מצוה לראות הנרות במשך חצי שעה מזמן עד. הדלקתם. ולכן אין זה נכון לצאת מביתו מיד אחר הדלקת הנרות. . אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה על ידי נר אמצעי, אבל בלא נר אמצעי, עה כגון שמושך את פתילת הנר הראשון, ומדליק ממנה את הנר השני, מותר. אולם אם הנר הודלק וכבה, אין להדליק ממנו אף ללא נר אמצעי. נכון להחמיר שלא להדליק נר של שבת מנר של חנוכה אפילו בלא נר עו. אמצעי. וכן נכון שלא להדליק נר מנר של חנוכה אפילו לצורך לימוד תורה לאור אותו נר, או לצורך חולה וכיוצא בזה. וכן נכון שלא להדליק נר של הבדלה במוצאי שבת מנר של חנוכה. איסור שימוש לאור הנרות אסור להשתמש לאור נרות חנוכה ואפילו שימוש של עראי. ואפילו עז. שימוש של קדושה, כגון ללמד תורה לאור הנרות, אסור. ואין הבדל לעניין זה בין הנר הראשון שהוא חיוב המצוה, לבין שאר הנרות שהם נרות ההידור, שאף לאורם אסור להשתמש. וכן אסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליקים בבית הכנסת. אם אין בביתו אור כלל, אלא רק אור נרות חנוכה, אף על פי שאסור עח. ואינו חייב לעצום עיניו. וכן מותר לשבת בביתו בשעה שהנרות דולקים, אף להשתמש לאורם, מכל מקום מותר ללכת לאור הנרות כדי שלא יכשל ויפול, על פי שאין לו אור אחר, שאין זה נקרא שימוש לאור הנרות. עט. נוהגים להדליק בכל לילה נר אחד נוסף בסמוך לנרות חנוכה, כדי שאם ישתמש לאור הנר, יהיה זה לאור הנר הנוסף שהדלק לשם כך. ונר זה נקרא \"נר השמש\". שלחנו. וכן פשט המנהג להדליק שמש. אף בזמן הזה שאין רגילות להשתמש פ. נכון להחמיר להדליק את ה\"שמש\" גם כאשר החנוכייה איננה מונחת על לאור הנרות ואין חשש שמא ישתמש לאור נרות החנוכה, או שמא יאמרו הרואים לצרכו הדליקו. פא. צריך להניח נר השמש במקום מרוחק ומובדל קצת משאר נרות של מצוה. פב. צריך להדליק את \"נר השמש\" בסוף הדלקתו, דהיינו אחר שסיים להדליק את כל נרות ההידור. ואם טעה והדליק את השמש ראשון, ימשיך בהדלקת נרות המצוה, ואינו צריך לחזר ולברך. פג. אחר שהדליק \"נר השמש\" ליד נרות החנוכה, מותר להשתמש לאור השמש, למרות שממילא משתמש גם לאור נרות המצוה. ואפילו ביום השמיני של חנוכה, שמדליקים שמונה נרות, וממילא כשמשתמש לאור השמש הסמוך לאור נרות חנוכה, עקר הנאתו ותשמישו מנרות החנוכה, גם כן יש להקל. מנהג הדלקת הנרות בבית הכנסת פד. נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכות מפני שהוא מקדש מעט, והרי זה זכר לנס המנורה שאירע בבית המקדש, וגם מפני שרבים מצויים שם ויש בזה פרסומי ניסא. פה. אין יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות שבבית הכנסת. ואפילו מי שהדליק נרות חנוכה בעצמו בבית הכנסת ובירך עליהם, חוזר ומדליק נרות חנוכה בביתו בברכה. מכל מקום מי שדר לבדו ואינו סמוך על שלחן הוריו וכיו\"ב, אם הדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כשחוזר ומדליק בביתו אינו מברך אלא ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אך אינו מברך ברכת \"שעשה נסים\". ובלילה הראשון אינו חוזר ומברך ברכת \"שהחיינו\". פו. מדליקים את הנרות בבית הכנסת בין תפילת מנחה לתפילת ערבית. אף אם מתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים. פז. יש נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת אף בזמן תפילת שחרית, ובפרט כשמתחילים להתפלל מקודם קודם אור היום. אולם לא יברכו על הדלקה זו, אפילו קודם אור היום. הדלקת הנרות בבית הכנסת היא רק כאשר יש עשרה אנשים נוכחים פח. שנוהגים ברוב המקומות להדליק בבית הכנסת [ שם. ולכן בערב שבת חנוכה , אם נעשה מאוחר מדאי ועדיין אין עשרה בבית הכנסת, ]קודם תפילת מנחה ידליקו בלא ברכה. . אם אין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף הנשים שבעזרת נשים או קטן פט שלא הגיע למצות, ורק כעבר זמן יהיו עשרה אנשים בבית הכנסת, אפשר להקל להדליק הנרות בברכה. ובפרט בערב שבת שיש לחוש שאם ימתינו יתבטלו לגמרי ממצות ההדלקה בבית הכנסת. וכשאין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף קטן שלא הגיע למצוות, טוב שיתנו לקטן שידליק הנרות בברכות. . נוהגים להניח הנרות בבית הכנסת מימין ההיכל בכותל דרום. ומניחים צ כלומר, שמניחים הנרות בכותל דרום, ושורת הנרות נמשכת הנרות במקום גבוה, לפרסום הנס. ויש נוהגים לסדר הנרות בבית הכנסת בין [ . ויש נוהגים לסדר הנרות בבית הכנסת בין צפון לדרום. וכן מזרח למערב]בין מזרח למערב מנהג ירושלים. ובכל מקום יעשו כמנהגם. נכון להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במקום אחד, צא. ולהעבירם אחר כך למקום אחר, אלא ידליקו אותם במקום הנחתם. יש אומרים שדי שיתן שמן כשיעור זמן תפילת ערבית שנמצאים הצבור צב. שבבית הכנסת. וכן נכון להחמיר היכא דאפשר שלא לכבות הנרות אלא כעבור נראה שנכון להחמיר לתת שמן כשעור שיהיו דולקים חצי שעה אף בהדלקה הנרות דולקים לאחר שסיימו הצבור תפילת ערבית והולכים לבתיהם, ולהלכה בבית הכנסת ולא צריך ליתן יותר מזה. וכן יש אומרים שאין צריך להשאיר חצי שעה מזמן צאת הכוכבים. כשם שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליק בביתו, כך אסור צג. להשתמש לאור נרות חנוכה של בית הכנסת, כל שלא עברה חצי שעה מזמן הדלקתם. ולכן נהגו להדליק שמש בסמוך לנרות חנוכה של בית הכנסת. מי שהוא אבל בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או בתוך שלשים יום על צד. , לא ידליק נרות חנוכה בבית ]שהם: בן, בת, אח, אחות, אשתו[ שאר קרובים הכנסת בלילה הראשון של חנוכה, מפני ברכת \"שהחיינו\". וכל שכן בתוך בביתו מדליק ומברך גם את ברכת \"שהחיינו\", אף בתוך שבעת ימי אבלות. שבעת ימי אבלות, שאינו מדליק הנרות בבית הכנסת בלילה הראשון. אבל וכן רשאי האבל להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בשאר הלילות (חוץ מן הלילה הראשון), מפני שאין בהם ברכת \"שהחיינו\". יש נוהגים להדליק נרות חנוכה גם במסיבות, חתונות, ואירועים המוניים, צה. אפילו כשאינם בבית הכנסת, וכדין בית הכנסת. אולם לא יברכו על הדלקה זו. ואם מתפללים שם ערבית לאחר הדלקת הנרות, רשאים לברך על הדלקת הנרות. יש נוהגים שלאחר שבירך אחד מהקהל על נרות חנוכה בבית הכנסת צו. והדליק נר אחד, מכבדים בהדלקת שאר נרות ההידור אנשים אחרים הנמצאים בבית הכנסת, וכל אחד מדליק נר אחד. ויש להם על מה שיסמכו.הדלקת נרות חנוכה בערב שבת ובמוצאי שבת טוב להתפלל מנחה בערב שבת חנוכה קודם הדלקת הנרות. מכל מקום צז. אם אינו מוצא מנין שמתפללים מנחה בעוד היום גדול, יקדים הדלקת הנרות לתפילת מנחה בצבור, ולא יתפלל מנחה ביחיד כדי להקדימה להדלקת הנרות. וכיוצא בזה בבית הכנסת, שאם מתפללים מנחה בערב שבת סמוך צח. לשקיעה, מדליקים נרות חנוכה קודם תפילת מנחה, ורק אם יש עדיין זמן יש להיזהר בין בביתו ובין בבית הכנסת להדליק נרות חנוכה לא יאוחר מרבע רב קודם שקיעת החמה, יתפללו מנחה ואחר כך ידליקו את הנרות. ובכל עניין שעה קודם שקיעת החמה. אין להקדים הרבה את ההדלקה בערב שבת, אלא מדליק עם כניסת צט. . ואם רצה להקדים רשאי, ] דקות קודם שקיעת החמה02-דהיינו כ[ .ובלבד שיהיה לאחר פלג המנחה. אבל אם הדליק קודם לכן לא יצא, וצריך השבת לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכות אחר פלג המנחה. בערב שבת חנוכה, מדליק נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת. ואם התאחר ק. עד סמוך לכניסת השבת יכולה האשה להדליק נרות שבת מיד אחר שהדליק האיש את הנר הראשון של חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק את שאר הנרות תדליק האשה נרות שבת. אם הדליק נר של שבת קודם נר חנוכה אין בכך כלום, ויכול להדליק אחר קא. כך נר חנוכה, מפני שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. צריך לתת שמן בנרות החנוכה בערב שבת חנוכה כשיעור שידלקו הנרות קב. עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת. ואם אין לו אפילו נר אחד שיכול לדלוק כן, ידליק הנרות בלא ברכה. אף על פי שעיקר המצוה היא שישארו הנרות דולקים עד חצי שעה קג. לאחר צאת הכוכבים, מכל מקום מיד אחר שהדליק הנרות אסור להשתמש לאורם, ואפילו מבעוד יום. במוצאי שבת חנוכה, מדליקים בבית הכנסת נרות חנוכה תחילה, ואחר קד. כך מבדילים על הכוס, כדי לאחר יציאת השבת עד כמה שאפשר. וגם שבכך יהיה יותר פרסומי ניסא בהדלקת הנרות. אבל בביתו, כיון שבלאו הכי בעצם מעשה ההדלקה פורק מעליו קדשת השבת, לכן יקדים ההבדלה על הכוס תחלה, שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואחר ההבדלה ידליק נרות חנוכה. וכגון בבית הכנסת [ , אין מברכים ברכת \"בורא מאורי האש\" על נרות חנוכהקה. , שהרי אסור ליהנות מאור הנרות, ואין ]שמדליקים נרות חנוכה קדם ההבדלה מברכים \"בורא מאורי האש\" על הנר עד שיאותו לאורו. אבל על נר השמש שהוא חול, מותר לברך \"בורא מאורי האש\". למנהג רבים וכן שלמים מהחרדים לדבר ה' שלא לעשות מלאכה במוצאי קו. שבת עד כעבר שעה וחמישית השעה משקיעת החמה, כשיטת רבנו תם, הוא הדין שאף במוצאי שבת חנוכה צריכים להמתין שלא להדליק נרות חנוכה טוב בעלמא בלבד, אלא ראוי ונכון לכל אחד לנהג כשיטת רבנו תם, ובפרט עד כעבור שעה וחמישית השעה מזמן שקיעת החמה. מפני שאין זה מנהג שכן פסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. סדר הנהגת ימי החנוכה בהיות שחז\"ל קבעו את ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אסור להספיד קז. בהם הספד על מת, אלא רק בתלמיד חכם בשעת הלוויתו. ומכל מקום מותר לעשות אזכרה ביום מלאת השבעה או השלושים או ביום פקודת השנה. וימנעו מלספר בשבחו של הנפטר, אפילו הוא תלמיד חכם, אלא יאמרו רק דברי התעוררות ותשובה, לזכרו ולעילוי נשמתו של הנפטר. מנהג הספרדים ועדות המזרח, לומר \"צידוק הדין\" בחנוכה.קח. קט. נכון שלא לקיים אזכרה בימים אלו בבית הקברות ליום פקודת השנה, או השבעה או השלשים, מפני שמתעוררים לידי בכי והספד ליד הקבר. ולכן יקדימו הביקור בבית הקברות לימים שלפני חג החנוכה. אבל מותר ללכת לבית הקברות בחג החנוכה, כדי להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים. אסור להתענות בימי החנוכה, ואפילו חל יום פקודת השנה של אביו או קי. אמו בתוך ימי החנוכה. מותר מן הדין להתענות תענית חלום בחנוכה. ולאחר ימי החנוכה יתענה קיא. יום נוסף, לכפר על כך שהתענה בחנוכה. מותר להספיד או להתענות ביום ערב חנוכה. וכן מתר להספיד או קיב. להתענות ביום שלאחר החנוכה, שלא אסרו אלא בימי החנוכה עצמם, ולא ביום שלפניו או לאחריו. שהם: [ מי שנפטר לו קרוב משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהםקיג. , חייב ]אב, אם, אח, אחות, בן, בת, והאיש על אשתו או האשה על בעלה בקריעה ובכל דיני שבעת ימי אבלות בחנוכה. ומצות ניחום אבלים נוהגת גם בימי החנוכה. וכן יש לנהוג כל דיני אנינות בחנוכה. ומברין את האבל סעודת הבראה בחנוכה. יש נוהגים שהאבלים אינם אומרים קדיש על קרוביהם בימי חג החנוכה. קיד. ומכל מקום אם יש אנשים שנהגו כן ואינם רוצים לבטל מנהגם, אין למחות ואין זה מנהג נכון על פי ההלכה, ויש לבטלו. וצריכים לומר קדיש אף בחנוכה. בידם בתוקף, מפני המחלוקת. נוהגים להרבות בסעודות בימי החנוכה. ויש מחלוקת אם הסעודות קטו. הללו הינם סעודות הרשות או סעודות מצוה. לכן יאמרו זמירות ותשבחות להשי\"ת בסעודות אלו בכדי שיחשבו לסעודות מצוה. ומכל שכן אם אומרים דברי תורה על השלחן, שבודאי בכך ייחשבו הסעודות הללו לסעודות מצוה לכל הדעות. יש נוהגים לאכול מאכלי חלב וגבינה בחנוכה.קטז. בברכת המזון בחג החנוכה צריך לומר \"ועל הנסים\" בהודאה, דהיינו קיז. קודם \"ועל הכל\". ואם שכח לאומרו, אם נזכר קדם שאמר \"ברוך אתה ה'\" כדי לחתום \"על הארץ ועל המזון\", חוזר ואומרו. ואפילו אמר \"ברוך אתה\", כל אבל אם אמר כבר \"ברוך אתה ה'\", לא שלא הזכיר שם שמים בחתימה חוזר. יאמר \"למדני חקיך\" ויחזור להזכיר \"ועל הנסים\", אלא ימשיך \"על הארץ ועל המזון\", ואינו חוזר. וטוב שיאמר שיאמר: \"הרחמן הוא יעשה עמנו נסים \"ועל הנסים\" באמצע \"הרחמן\", דהיינו ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן וכו'\". כשמברך ברכת מעין שלש קיח. בחנוכה, אין מזכירים מעין המארע של חנוכה כלל. ואם עבר והזכיר אינו חוזר. מותר לעשות מלאכה בימי קיט. מקום נוהגות הנשים שלא לעשות החנוכה כמו בכל ימות השנה. ומכל מלאכה בעוד שהנרות דולקות, דהיינו עד כחצי שעה לאחר ההדלקה, ואין להקל להן. ויש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה כלל בכל שמונת ימי החנוכה. ומנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, ויש לבטלו, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להימנע לכל הפחות ביום הראשון וביום השמיני של חנוכה מלעשות מלאכות שיש בהן טרחה יתירה. נוהגים להרבות בצדקה לעניים קכ. בימי החנוכה. סדר תפילות ימי החנוכה נוהגים להוסיף בכל תפילות קכא. \"ועל ]גם בתפילות מוסף[ החנוכה הנסים\" בהודאה. ואף בתפילת ערבית בלילה הראשון של חנוכה, קודם שהדליקו נרות. ואפילו אם מתפללים מבעוד יום אחר פלג המנחה, אומרים \"ועל הנסים\" בתפלה. שכח \"על הנסים\" בתפילה, אם קכב. נזכר קודם שהגיע לסיום הברכה, חוזר ואומרו. ואפילו אם כבר אמר \"האל ישועתנו ועזרתנו\", חוזר ואומר \"ועל הנסים\", כיון שלא הזכיר שם שמים בנוסח ברכה. ואם נזכר לאחר שאמר \"ברוך אתה ה'\", ימשיך \"הטוב שמך ולך נאה להודות\", ואינו חוזר. ואינו רשאי לומר \"למדני חקיך\" ולחזור ולומר \"ועל הנסים\", שמאחר שאינו חייב לחזור נחשב הדבר להפסק. וכן אינו רשאי לומר \"ועל הנסים\" בין ברכה לברכה קדם שיתחיל \"שים שלום\", אלא ימשיך בתפילתו. ונכון שיאמר בסיום התפילה לאחר \"אלהי נצור\", ויאמר: \"מודים אנחנו לך על הנסים וכו'\", עד \"ונודה לשמך הגדול סלה\". מי שנמצא באמצע תפילתו קכג. בברכת \"מודים\", והתחיל הש\"ץ את חזרת התפילה, ואם יאמר \"ועל הנסים\" לא יספיק לקדושה, אף על פי כן אינו רשאי לדלג על אמירת \"ועל הנסים\" כדי לומר קדושה עם הצבור, אלא אומר \"ועל הנסים\" כתקנת חז\"ל. וכשיגיע הש\"ץ לקדושה והוא עודנו בתפלה, ישתוק ויקשיב וישמע אמירת הקדושה מפי הש\"ץ. טעה וחשב שצריך לחזור כשלא קכד. אמר \"ועל הנסים\", וחזר והתפלל, ובאמצע תפלתו נזכר שהדין הוא שאינו חוזר, צריך להפסיק מיד, ואפילו באמצע הברכה. בכל יום משמונת ימי החנוכה גומרים את ההלל בברכות לפניו ולאחריו. קכה.ונשים פטורות מלגמור את ההלל בימי החנוכה, מפני שהיא מצוה שהזמן גרמא, וכל מצוה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם ירצו לגמור את ההלל רשאיות לעשות כן, אך אסור להן לברך על ההלל, מפני שיש בזה חשש איסור ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך. קטן פטור מלגמור את ההלל. ומכל מקום קטן שהגיע לחנוך, מחנכים קכו. אותו לגמור את ההלל, כשם שמחנכים את הקטן לקיים שאר מצות דרבנן. האבל חייב לגמור את ההלל קכז. בתוך שבעת ימי אבלותו, ואפילו בברכות בימי החנוכה, ואפילו כשמתפללים בבית הנפטר. ומכל מקום לא יהיה האבל ש\"ץ בתפילת שחרית בימי החנוכה, ובפרט בשעה שגומרים את ההלל. ובזה יש להחמיר אפילו אחר שבעת ימי אבלות, כל שהוא בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או שהוא בתוך שלשים יום על שאר קרובים שחייב להתאבל עליהם. הנמצא באמצע ההלל בחנוכה, קכח. דינו כדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, וכל הדברים שרשאי להפסיק להם באמצע קריאת שמע וברכותיה, רשאי להפסיק גם באמצע בהלל, גם כן דינו כמי שנמצא בבין ההלל. וכן אם נמצא בבין הפרקים הפרקים בקריאת שמע וברכותיה. אבל לדברים שאינו רשאי להפסיק להם בקריאת שמע וברכותיה, אינו רשאי והיינו דוקא [ .להפסיק להם גם בהלל בימים שגומרים בהם את ההלל, אבל בימים שאין גומרים בהם את ההלל, כגון ראש חדש ובחול המועד פסח, יש להקל כדין הנמצא באמצע פסוקי . ומכל מקום מותר לענות אמן ]ההלל, אף על פי שלעניין קריאת שמע כששומע ברכה מחבירו, והוא באמצע דזמרה וברכותיה השומע ברכה מחבירו אינו רשאי לענות אמן. אין אומרים וידוי ונפילת אפים קכט. מנחה בערב חנוכה. וכן אין אומרים בכל שמונת ימי חנוכה. וכן בתפילת מזמור \"יענך ה'\", ומזמור \"תפלה לדוד\". בשמונת ימי חנוכה קודם \"שיר קל. של יום\", אין לומר: \"השיר שהיו הלוים באמירת \"שיר של יום\". ויש נוהגים \"היום כך וכך בשבת\", ומתחילים אומרים על הדוכן\", אלא אומרים: רק \"מזמור שיר חנכת הבית לדוד\", ואין חנכת הבית לדוד\". ויש שנוהגים לומר לומר אחר \"שיר של יום\", \"מזמור שיר אומרים \"שיר של יום\". ובכל מקום יעשו כמנהגם. וכשאומרים מזמור זה בתחילת התפילה קודם \"ברוך שאמר\", לא יאמרו פסוק \"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד\", אלא יתחילו \"ארוממך ה' כי דליתני\", כמו בשאר ימות השנה. מנהג הספרדים ועדות המזרח קלא. שלא לומר פרק \"במה מדליקין\" בליל שבת חנוכה, מפני שבפרק זה נזכרים הפתילות והשמנים שאין מדליקין בהם נר שבת, ובחנוכה מותר להדליק בהם נר חנוכה. סדר קריאת התורה בחנכה בכל שמונת ימי החנוכה מוציאים קלב. ספר תורה וקוראים בפרשת נשא, בסדר הקרבת קרבנות נשיאי ישראל. וביום הראשון של חנוכה, מנהג הספרדים ועדות המזרח להתחיל מפרשת \"ברכת כהנים\" (במדבר ו, כה). . טעו וקראו ביום השני של חנוכה קלג בשאר ימים אם טעו וקראו בפרשת בפרשת הקרבת היום השלישי, וכן הקרבת נשיא של יום אחר, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור ולקרוא, ואפילו עדיין לא החזירו הספר תורה למקומו."},{"filename":"75.pdf","content":"כיסוי הכובע בשקית| לבישת מעיל ניילון בשבת מחמת הגשמים| חבישת כיסוי על הכובע מחמת הגשמים במקום שאין עירוב נושאי השיעור: נשיאת תכשיטים לנשים בשבת| הליכה בערדליים בשבת ובבית הכנסת| ניילון פשוטה75 גליוןמיום א' כ\"ח חשון תשפ\"א מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת -פרשת תולדות חבישת כיסוי לכובע ותכשיטים בשבת א.עירוב בארץ ובחו\"ל עכשיו מתחילים ימות החורף, ויש דיון בפוסקים לגבי כל מיני סוגי כיסויים ששמים על הבגדים כגון מעיל גשם שעוטפים איתו את כל הגוף, או נעלי גומי שלובשים על הנעליים שנקראים 'ערדליים', וכן כל כיסויי המגבעות למיניהם, שנועדו להגן על עצמו מפני הגשמים, אם מותר ללכת עמהם בשבת במקומות שאין בהם עירוב. והנה, בארץ ישראל יש עירוב כמעט בכל המקומות, וכיון שכך שאלות אלו קלות יותר. אולם במקום שאין עירוב, כגון בחו\"ל שברוב במקומות שבהרבה מהם העירוב אינו על פי ההלכה על פי רוב הדעות, ואני חושב בהם נעשה על פי ההלכה. ואני בדקתי בכמה מן המקומות הללו, וראיתי אין עירוב, ואף יש מדינות שיש בהם עירוב, אך צריך לבדוק אם העירוב שברוב המקומות הללו העירוב שם הוא כמאן דליתא. ובמקומות הללו מתעוררות השאלות על כיסויי הבגדים והכובע אם מותר ללכת עימם בשבת. ב. כללי מרן הבית יוסף והנה מרן השלחן ערוך כתב על כך בקצרה, בסימן ש\"א סעיף י\"ד. וגם בסעיף י\"ג יש בנושא הזה. אבל את הכללים עצמם קבע מרן בבית יוסף סוף סימן ש\"א. ומדבריו שם משמע, שכל כיסוי שאדם שם על בגדיו לא לשם מלבוש, כגון שלוקח מגבת וכיו\"ב ומניחה על כובעו כדי להגן עליו מהגשם, הרי שזה טלטול בשבת. ביאור הדבר שכל מה שהוא \"מונח\" על הבגד, ותפקידו הוא רק להגן ולכסות הבגד שלא יתלכלך, על זה אומרת ש\"אצולי טינוף\" אסור לטלטל אותם בשבת. (שבת יא:)הגמרא הוא להציל מלכלוך או מקלקול. אף על פי שבסברא יש קצת הבדל, כיון ו\"אצולי טינוף\" היינו שהבגד נועד להצילו מלכלוך, ואין הבדל אם הייעוד שכאשר מתלכלך יכול לכבסו ולהשתמש בו, אך אם מתקלקל אינו יכול להשתמש בו כלל. ולכן לכאורה יש מקום לומר שכאשר הבגד מתקלקל יש להתיר את השימוש בכיסוי הזה בשבת. אך זוהי סברא חלשה מדי, להקל בקלקול יותר מלכלוך, כיון שבכל מקרה הוא הוצאה מרשות לרשות, ואכמ\"ל. ג. מגן על הגוף ממת צער מאידך, אם לובש כיסוי על בגדיו שתפקידו להגן על הגוף מחמת צער, כגון שמניח על בגדיו מעיל גשם בכדי להגן עליו מהגשמים, והוא יודע שאם - ו\"אינו דרך מלבוש\" לחלות מחמת זה, אף אם בפועל לא נחלה מכך, עצם הדבר שיש לו לא ילבשנו יצטער מחמת הגשמים, כיון שהם יכולים לחלחל ויכול [ .צער מזה מותר, אף כאשר אינו דרך מלבושהוא בכגון שלוקח מגבת וכיו\"ב ומניחה על ראשו כשהוא ללא כובעו שזה . והכלל הוא, שכל מה שהוא כדי להגן עליו ]מצער יכול ללובשו אף אם אינו דרך מלבוש. וכל שכן אם כוונתו הוא להגן לא \"דרך\" מלבוש ולהלן יבואר על עצמו מחמת חולי. ד. לבישה דרך מלבוש מלבוש, אף אם הוא לא התכוון ללובשו אלא מחמת הגשמים, כיון שלובשו כלל נוסף קבע מרן הבית יוסף, שאם לובש את הבגד או הכיסוי והוא דרך באופן רגיל והוא \"דרך מלבוש\" מותר ללובשו כאשר אין עירוב. אם כן ישנם שתי כללים להתיר: א. כאשר לובש דרך מלבוש מותר תמיד. ב. ואם כוונתו להגן על 'גופו' אף אם אינו דרך מלבוש מותר. אולם אם וכשהיה יורד ואלו הכללים נלמדים מתוך לשון הבית יוסף הנ\"ל. ושם כותב שבזמנו היו כוונתו היא רק להגן על בגדיו שלא יתקלקלו או יתלכלכו, ואינו דרך מלבוש. ]... - כולם היו הראשונים לציון[ 'נוהגים ללכת עם 'מצנפת ומניחים אותו ] - מעין מה שיש לנו היום[ גשם היו לוקחים כובע של לבד על המצנפת כדי להגן עליו מפני הגשם. וכותב על כך הבית יוסף שמותר ללכת כך בשבת, למרות שכל מטרתו הוא כדי להגן על הכובע, אך כיון שזהו דרך מלבוש לכן מותר. ה. מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ויש בכך עוד נקודה חשובה שיש ללמוד מדברי הבית יוסף, שהנה אדם שלובש בשבת בגד שהוא כדי להגן עליו מהגשמים, והיה הולך בשבת, ובאמצע הליכתו הפסיק הגשם, הרי שכל מה שהוא נושא עליו את הבגד הזה הוא מחמת הגשמים, וכרגע שאין גשמים לכאורה יבוא לטלטל את (סד: ובתוספות שם ד\"ה רבי) הבגד ברשות הרבים, וכעין מה שמצינו בגמרא בשבת שאשה רוצה להראות את תכשיטיה לחברותיה, ומשכך יש לחוש שתבוא שלאיש מותר לצאת עם תכשיטים בשבת ולאשה אסור. וההבדל ביניהם לידי טלטול בשבת. אכן יש ראשונים שסוברים שבזמן הזה אין לומר כן משום שנשים שלנו חשובות הן, ואשה חשובה יש לה הרבה תכשיטים, ואינה מורידה אותם כדי להתפאר בהם. וכן שהרי היא לובשת אותם גם בחול ורגילה בזה, וממילא אין לחשוש שתוריד אותם ותטלטל אותם בשבת. משמע שהאיסור ללבוש תכשיטים (סימן שג)לעומת זאת, מדברי הבית יוסף לנשים הוא גם בימינו. אלא שאין מוחים בידן משום \"מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין\". - זה דבר שצריך לומר לממשלה שלנו, שכל פעם מעוררים חוקים [ לבלימת המגיפה, אך אינם מסודרים ואינם עקביים, ומשכך יש להם הוראות שאינם מתקבלות על הדעת, כמו ההוראה שבבתי כנסיות יכנסו רק עשרה אנשים, ואחד עשר לא... וקרה לי כמה פעמים שאני מוקף בחזרה עד שיהיו תשעה אנשים העונים אמן אחר ברכות החזן, וצריך לשבת בכמה אנשים צדיקים המאריכים בתפילתם, והרי לכתחילה אין להתחיל ולהמתין להם, ואם היה יותר מעשרה היה זה מקל את העניין. והרי מה ההיגיון לומר שעשרה מותר ויותר לא, הרי צריך לשקלל בחוק את תנאי המקום, יש בתי כנסיות קטנים מאוד ויש גדולים מאוד, ובכולם החוק מגביל לעשרה! ועכשיו אני לא מציע להם כל כך להילחם עם האנשים מחמת הם לימדו אותנו את תנאי הדין הזה, אם זה כתוב בתורה, או לא, ויש על כך הטעם האמור \"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין...\" שילמדו מדברי חז\"ל, הרבה פרטים. ועל כל פנים כשאנחנו יודעים שלא ישמעו לנו, על כך נאמר ].\"\"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין ו. תכשיטים במקום שאין בו עירוב ואמנם בתכשיטים הדין חמור יותר, שהרי גם בכרמלית או בחצר שאין (פי\"ט מהלכות שבת ה\"ח) והרמב\"ם (דף כט ע\"א מדפי הרי\"ף)בה עירוב – דעת הרי\"ף שאסור לטלטל שם תכשיטים, משום שיש לחשוש שמא תוציאם לרשות הרבים, ואף אם נאמר שאין רשות הרבים בזמן הזה, עדיין יש להחמיר שיש להחמיר כדעת הרי\"ף (סימן שג סעיף יח) בתכשיטים, כיון שדעת מרן והרמב\"ם שאסור להוציאם בכרמלית או כאשר אין עירוב, ואין הבדל אם יש רשות הרבים או לא, האיסור הוא על כרמלית בעצמה. ועל כל פנים, איננו מעירים לנשים על תכשיטים מהטעם האמור \"מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין\". ז. אם יש הבדל בין מעיל גשם לתכשיטים ויש לשאול לכאורה, אם בנשים אומרת הגמרא, שיש לחשוש שמא תוריד את תכשיטיה ותראה לחברותיה, נחשוש כן לגבי מעיל גשם וכיו\"ב, שלאחר שיפסק הגשם יוריד את הכיסויים או המעיל, והרי הוא מטלטל ברשות ללבוש כובע על גבי המצנפת כאשר יש גשם, ולא חילק בין אם הגשם עדיין הרבים. אולם מדברי הבית יוסף הנ\"ל, נראה שלא חשש לזה, שהרי התיר יורד או הפסיק, עצם הדבר שהכובע על גבי המצנפת הוא בדרך מלבוש הרי שמותר לצאת עימו לרשות הרבים. כל מלבוש שהולך עימו, כגון אם הולך עם נעליים גדולות שיכולות ליפול שלא תיפול מראשו. והחשש של שמא יפול מופיע כבר בדברי הגמרא על ואמנם הבית יוסף הוסיף שצריך להיזהר שהכובע יהיה מהודק למצנפת כדי מעליו, שחכמים אסרום מחמת שיבוא לטלטל אותם. אולם אם הבגד הוא מונח בצורה נכונה ומהודק לגופו, ואין כל חשש שמא יפול, נראה מדברי מרן שמותר להוציאו כאשר הוא דרך מלבוש ללא כל חשש. דן אף הוא בעניין ] - חי בתקופת מרן הבית יוסף[ , וכותב לחלק בין גברים לנשים, ולמעשה אכן המהרשד\"ם (שו\"ת שלו או\"ח סימן ד)של כובע על גבי מצנפת תרצה להראות את הכובע לחברותיה, וכעין גזירת חכמים בתכשיטים, יש שלגבר מותר ללבוש כובע על גבי כובע, אולם באשה שיש לחשוש שמא לחשוש יותר ולהחמיר שלא לצאת בכובע זה. - הוא היה לפני כמעט ארבע [ ' שאין לחלק בבגדים בין אנשים לנשים, וטעמו, לעומת זאת יש שו\"ת קדמון 'עבודת הגרשוני (בסימן פ) שכותב ]מאות שנה הכיסוי מיד לראשה, שהרי לובשת את הכיסוי לכבוד שבת, וכשמחזיקה את לטלטלו ברשות הרבים, אולם בכובע או בכיסוי של שבת ודאי שתחזיר את שבתכשיט הבעיה שאשה מוציאה את התכשיט להראותו, וממילא תבוא הכיסוי בידיה כיון שהוא של שבת מיד תבחין בזה ותיזכר ולא תבוא לידי טלטול. ומשכך אין לחשוש שתטלטלו ברשות הרבים. והמחצית השקל מביאו להלכה. (סימן שא ס\"ק כג) ויש בכך סברא נוספת להקל ללכת ברשות הרבים עם כיסוי שנועד להגן מפני הגשמים. ולפיכך איננו מוסמכים לגזור גזירות מדעתינו, אלא אם כן יש מצב שבוודאות הוא יסיר את הכיסוי בשבת וכפי שיבואר להלן, ואם לא אין לחשוש. ח. מעיל חורף שנועד לחמם לאור האמור, מה שלובשים כיום מעיל חורף המחמם את הגוף מפני הקור, ומלבד זה נועד גם להגן עליו מפני הגשמים, והנה כאשר יורד גשם חזק הרבה פעמים המעיל לא מספק, ולכן יש ששמים על המעיל כעין מעיל גשם קל דק העשוי מניילון מפני הגשמים. ויש מקומות בעולם שיורדים גשמים רבים במהלך ימות השנה גם בימות החום, ונהוג שם ללכת במעיל שכזה, כגון בארצות הברית בניו יורק, וכן במיאמי, וכן בפנמה שיורדים שם גשמים חזקים במשך כעשרה חודשים בשנה, ושם הם הולכים במעיל גשם הזה כדי להגן מהגשמים, והרי הם אינם לובשים את המעיל כדי להגן על - לפני כמה ימים [ הגוף שהרי חם, אלא כדי להגן על הבגדים שלא ירטבו ישבתי כאן ללמוד בלילה, והיה גשם חזק, והמשכתי ללמוד עד שייפסק לפנות בוקר, ואיך שיצאתי לדרכי לביתי וארובות השמים נפתחו, וכל מה הגשם, וכשסוף סוף נפסק הגשם ב\"ה היה זה מאוחר מאוד בלילה כמעט , והדין בזה שאם רוצה להגן על גופו מחמת הצער, ]...שהיה עלי נרטב לגמריאף אם הכיסוי אינו דרך מלבוש מותר. אולם אם רוצה להגן על בגדיו שלא ירטבו כיון שהמעיל הזה הוא דרך מלבוש, לכן מותר ללכת עם הבגד הזה בשבת גם במקום שאין עירוב. ט. בגד על גבי בגד ובעבר הייתי בכמה בתי כנסיות בחו\"ל, וראיתי שכאשר יורד גשם לאחר הסיבה שהוא לובש את הניילון הזה הוא להגן על בגדיו מהגשם, והיה צריך בעיה בזה שהוא חד-פעמי, משום שהוא דרך מלבוש ויש להתיר. ונכון שכל שרוולים ולובשים אותו על הבגדים כדי להגן עליהם מהגשם. ולכאורה אין התפילה עומד מישהו בחוץ ומחלק כמין ניילון פשוט חד-פעמי, שיש לו להיות שהוא כ\"אצילי טינוף\" שהגמרא אומרת שאסור, אך כיון שלובשו בדרך לבוש יש להתיר, וכמו שמשמע מדברי הבית יוסף. ואין כל משמעות לכך שהמעיל הוא חד-פעמי יקר או זול, עצם המציאות שהוא לובשו כדרך מלבוש, אפילו אם הוא לובש כדרך בגד על גבי בגד, פסק שמותר ללבוש בגד על גבי (סימן שא סעיף לו) שהרי מרן בשלחן ערוך , ] - ולא שרוצה להעבירו ממקום למקום[ בגד כשהוא לובש דרך לבישה וכן היא דעת הרמ\"א. ועל כן יש להתיר לבישת מעיל גשם מכל הסוגים כאשר הוא דרך מלבוש. י. כיסוי ניילון שעל הכובע והפוסקים דנים לגבי כיסוי ניילון שעל גבי הכובע, והאמת שהוא בעיה גדולה. והנה יש כיסוי ניילון שרוכשים אותו בחנויות, שהוא מותאם לכובע. אצל האשכנזים שלובשים בשבת 'שטריימל' יש להם כמין כיסוי ניילון מתאים לפי הכובע שמכסה את כל הכובע. והנה לפי האמור אין להחמיר בכגון דא, שהרי הוא דרך מלבוש, וכעין מה שכתב הבית יוסף, ששמים כובע על המצנפת, וכיון שהוא מותאם למצנפת יש להתיר שבכך הוא דרך מלבוש. וכמו כן כאשר הכיסוי הוא מותאם לכובע, יש להתיר משום שהכיסוי בטל (שמירת שבת כהלכתה ח\"א עמוד לגבי הכובע. וכך כותב הגרש\"ז אויערבאך זצ\"ל . רו הערה מו) - כאשר יורד גשם חזק הא צער הגוף, למנוע צער מהאדם מהגשם היורד עליו, וגם אם נאמר שהכיסוי אינו דרך מקלקול הכובע ועל הגנתו מהגשם, אלא בא להגן על האדם הלובשו, ובא הכובע על ראש האדם הלובשו, ואם כן אין זו שאלה רק על הכיסוי שמגן ועוד טעם להתיר הוא, שהנה כאשר הולכים בגשם עם כובע, הגשם יורד מן [ לבישה, כיון שיש כאן צער הגוף יש להתיר ללכת עם כיסוי כזה.]ובסתם טפטוף - לא יוסף, שאין חשש שמא יסירנו לכובע שעל גבי המצנפת, העיקר שהוא יהיה ואף לגבי החשש של שמא יסירנו כאשר ייפסק הגשם, רואים מדברי הבית מהודק כדי שלא יפול. ולפי האמור יש להתיר לחבוש את הכיסוי הזה על הכובע, ולפי מהרשד\"ם לכל הפחות יהיה מותר לגברים, ולפי עבודת הגרשוני יהיה מותר לכל. יא. פולמוס גדולי הדור האחרון בעניין כיסוי הכובע - היה ממש ספר תורה חי, הוא היה מתמיד גדול בתורה, ובעל והנה בזמנו לפני כשישים שנה, פנה הגאון רבי יוחנן סופר זצ\"ל האדמו\"ר [ במכתב אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ובו מערלוי], ושם מתיר בזה לכתחילה בשאלה מה ההלכה בעניין, ואאמו\"ר כתב לו תשובה ארוכה, ונדפסו השאלה הכובע כעין זה, אולם הוא ראה שהעולם אינם נוהגים כן, ושלח לאאמו\"ר דן בדברי הבית יוסף הללו, והוא למד פשט בדבריו שיש לאסור בכיסוי של מידות נעלות, ופוסק הלכה גדול מאוד (חאו\"ח סימן כג-כד)והתשובה בשו\"ת יביע אומר ח\"ה ללא כל חשש, והנימוקים הם לפי האמור כאן, כיון שהכיסוי הוא דרך מלבוש, וכמו כן בא להציל את ראשו שלא יתרטב. וגם את הסברא של הגרשז\"א שהכיסוי בטל לגבי הכובע. ועיין שם שהוא מביא את כל האמור לעיל. יב. שיטת האגרות משה ושם מסיק לאסור בכיסוי על הכובע כעין זה, בשו\"ת אגרות משה להגאון רבי משה פיינשטיין זצ\"ל כתב תשובה ארוכה (מהדו\"ק חאו\"ח סימן קח)בנושא שאין לאסור בזה. אולם כאשר מכסה את הכובע בניילון, הרי הניילון הזה האדם הלובשו חובש שני כובעים. וכמו שלובש כיפה על ראשו ועליה כובע חובשין את כובע הלבד, והכובע גם מונח על הראש, ככובע נוסף, כביכול וכותב שאין ראיה מהבית יוסף, משום שדבריו הם כאשר יש מצנפת, ועליה הוא אינו לבוש בשבילו אלא רק כדי לכסות את הכובע ואת שוליו, ולכן כותב שיש לאסור בניילון כזה גם בדעת הבית יוסף. ומאריך בזה ומדייק כן מלשון הרמ\"א ע\"ש. והנה הרבה כתבו נגד הרב פיינשטיין, אולם יש ספר שחיברו הגאון רבי מנשה קליין זצ\"ל שו\"ת משנה הלכות, ולהבדיל מכולם הוא מביא את דברי הבית יוסף ומנתח את דבריו יפה מאוד ומבארם אחת לאחת, וכותב \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~—\u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010\u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚—\u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ\u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~—\u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ\u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š להתיר בזה, ושלח את דבריו להרב פיינשטיין. וענה לו תשובה ארוכה מאוד, להצדיק את דבריו ולעמוד על דעתו לאסור. והמשנה הלכות השיב (ראה ח\"ב סימן לו תשובה ארוכה להוכיח למה הוא טועה ומפני מה יש להתיר . ובשו\"ת יביע אומר בתשובה שם דוחה אאמו\"ר את דברי הרב פיינשטיין עב) אך בקיצור ממש. ובאמת, שכל מי שלומד פשט בדברי הבית יוסף רואה כדברי רבים מפוסקי הדור האחרון, שתמהים על הרב פיינשטיין. (שו\"ת ח\"ג סימן כו ולפני שנים היה בירושלים הרב בעל המנחת יצחק שכתב שבתחילה חשב להתיר בכיסוי ניילון, ולבסוף כתב להחמיר משום אות ח) שיש חשש שמא יוריד את זה כשיפסק הגשם, אולם כבר נתבאר לעיל שאין לחשוש לזה. ואכן ישנם כמה פוסקים שכתבו לאסור בזה, אך רובא דרובא הקילו בכיסוי ושו\"ת ציץ אליעזר (ח\"ב סימן ק)ניילון שעל גבי הכובע. כשו\"ת חלקת יעקב ועוד רבים מפוסקי הדור האחרון ח\"א דף רצו ע\"א)ושו\"ת הר צבי ( (ח\"י סימן כג) שהסכימו להתיר. גם כן כותב או\"ח סימן סא אות ג)הגאון רש\"ה וואזנר זצ\"ל בשו\"ת שבט הלוי ( שאמר להתיר, אך כותב שבמקום שאפשר והוא רשות הרבים גמור יש להחמיר. וכן (שם) הגרש\"ז אוייערבאך, הביא בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה שאם היא רשות הרבים גמור יש להחמיר בזה. ולהאמור יש להקל אף ברשות הרבים דאורייתא, ובפרט שדעת הרבה ראה בזה בשו\"ת יביע אומר ח\"ט [ פוסקים שבזמן הזה אין רשות הרבים כלל .]37 חאו\"ח סימן לג וע\"ע מש\"כ בגיליון השיעור השבועי מספר יג. מלאכה שאינה צריכה לגופה - חיברו האדמו\"ר מצאנז הקודם, אביו של האדמו\"ר [ בשו\"ת דברי יציב הנוכחי, שמלבד מה שהיה חסיד וקדוש שעבר את השואה, ועורר חיזוק עצום באמונה לאחר השואה, שלמרות הכל בנה וייסד והקים בצורה מעוררת התפעלות, מלבד זאת היה גאון עצום ובשו\"ת שלו יש לו הרבה (חאו\"ח יש תשובה ארוכה ]תשובות שהוא מפלפל ומחדש בשכל ישר כל כך בעניין הניילון שעל הכובע, וכותב שנשיאת הניילון היא מלאכה סימן קמז) שאינה צריכה לגופה, ממילא גם ברשות הרבים היא מלאכה דרבנן, וגם שהוא כלאחר יד, וכן הלאה הוא מוסיף עוד נימוקים להקל אף לכתחילה שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, וכמו כן הניילון הזה אינו דרך לבישה כיון בנשיאת הניילון על הכובע. לחלק מהנימוקים שהוא מביא שם, אאמו\"ר לא התייחס בתשובתו, וודאי שאם אאמו\"ר היה רואה את מה שכתב בצירופים הנוספים שהם נכונים מאוד על פי ההלכה, היה שמח מאוד. יד. שקית ניילון פשוטה לכיסוי הכובע ויש מקום להסתפק במי שאין לו כיסי כזה המותאם לכובע, אם יכול לקחת לחבוש שקית ניילון פשוטה על הכובע. אך מאידך, הרי בכך מציל את גופו שקית אשפה וכיו\"ב, ולכסות בה את כובעו. שהרי ודאי שאין דרך מלבוש זו מצער, שאינו רוצה שמי הגשם ירד על ראשו, ולכאורה יש מקום להקל גם בשקית שאינה מותאמת לכובעו. והנה כל עוד הגשם יורד יש מקום מתבייש ללכת כך ברחובה של עיר, ומשכך יש לחשוש שמא יבוא להוריד להקל משום שמציל את גופו, אולם כאשר הגשם פסק, הרי אדם נורמלי את הניילון, ויטלטל ברשות הרבים. מאידך גיסא, הרי בכל מקום בעולם כיום יש פחי אשפה ברחוב, ואם יבוא ויוריד את הניילון שעל כובעו, מסתבר שלא יקח אותו עימו, אלא ודאי הוא שכשירצה להוריד ימשיך בדרכו עד שיבוא סמוך לפח אשפה ויזרוק אותו לפח, ולכן אין לחשוש שמא יבוא ויטלטל אותו. טו. להיזהר שהניילון יהיה מהודק יפה ובשקית ניילון כזו יש לומר, שאם המדובר הוא במקום שיש בו עירוב, גם המחמירים שלא לסמוך עליו בזה יכולים להקל, כיון שיש כאן צדדים רבים להקל. וגם במקום ללא עירוב, כיון שאין לו כל דרך לכסות את כובעו, וצריך ללכת לבית הכנסת וכיו\"ב, יש למיקל על מה שיסמוך, אך יזהר מאוד שכאשר וכמו כן יש להיזהר מאוד שהניילון יהיה מהודק יפה על הכובע כדי שלא מפסיק הגשם שלא יוריד אותו אלא כאשר הוא סמוך לפח האשפה וכאמור. יעוף ברוח ויבוא לידי טלטול בשבת. טז. לבישת ערדליים בשבת ועוד יש לדון בעניין לבישת ערדליים בשבת. שהנה במקום שיורד הרבה גשם בסתם המים חודרים לרגליים, ויש להם 'ערדליים' שהם כמין נעל מתיר ללבוש נעל על גבי נעל. וגם על פי דעת הרמ\"א, על גבי הנעל ובכך מגנים על רגליו, ויש בזה דיון בראשונים, ומרן השלחן (סימן שא סעיף לו) ערוך שאוסר שם ללבוש שתי חגורות אחת על גבי השניה, אך אם לבשם כדרך לבישה כגון שיש מלבוש ביניהם מותר, דהיינו שאם יש צורך בשניהם מותר, כן הדין צריך להיות לגבי נעל על גבי נעל, כיון שיש צורך בשתי הנעליים. ולכאורה יש מקום להתיר לגבי ערדליים. הגאון הר\"מ פיינשטיין זצ\"ל בתשובה הנ\"ל, מודה בעניין ערדליים שמותרים לשימוש בשבת אף במקום שאין בו עירוב, כיון שהחילוק הוא פשוט, משום שהערדליים הם באים להגן גם על האדם הלובשם ולא רק על הנעליים, כגון שיש לו נעליים מסוג טוב שאינו חושש שיתקלקלו, אך אם מי הגשם יחדרו לנעליו הם מציקים לאדם הלובשם, וגורמים לו לקור או לצער, ובדרך כלל יש חשש שיצטנן מחמת הגשמים הללו, וכמו כן לובשם בדרך לבישה, ויש להתיר. צורך הגוף ממש. פעם הייתי באמריקה וירד שלג כבד, ובשבת הייתי צריך ויש להוסיף על כך שהערדליים הללו הם מחממות את הרגליים, והרי שזה ללכת לבית הכנסת, והמארח שלי ראה אותי והעיר לי איך אני הולך כך מעשה בעצמי והלכתי עמם בשבת, כיון שרוב הפוסקים סוברים שיש להקל לבית הכנסת הרי רגלי יקפאו מקור, והביא לי ערדליים מתאימים, ועשיתי בזה, ואף הרב פיינשטיין שמחמיר בכיסוי ניילון של הכובע מיקל בערדליים. (חאו\"ח סימן לט) וזהי דעה רווחת בפוסקים כפי הנראה בשו\"ת בית שלמה שהיה הראשון להקל בזה, וכן המהרש\"ם הסכים עימו, וכותב על הבית שלמה שבחינם האריך בזה, כיון שזה פשוט להתיר. וגם בשו\"ת יביע אומר מביא את ההיתר של הערדליים ומקיש ממנו גם לענין כובע, (שם אות ג) ורואים שהיה פשוט מאוד ההיתר של הערדליים. יז. להתאים את הערדליים לרגל אך יש לדעת שיש סוגים של ערדליים, וצריך להתאים אותם לרגל, וצריך לבדוק אותם מלפני שבת, משום שפעמים שהם גדולים והם נתקעים הרבים, וכמו שכתב הבית יוסף לגבי הכובע, שיזהר שיהיה מחובר כיאות בבוץ וכיו\"ב, ויש חשש שיבוא ויטלטל את הערדליים ארבע אמות ברשות ולא יבוא כלל איסור. יח. ערדליים בבית הכנסת יש אומרים שכאשר באים לבית הכנסת צריך לחלוץ את הערדליים, כיון שאין זה כבוד לבית הכנסת ללכת עמם שם. אולם נראה שבמקום ומותר להיכנס עמהם לבית הכנסת. ואם רוצה להוריד אותם ולהניחם בצד שהגשמים מצויים, אין זה לבוש שלא הולם שאין נכנסים בו לבית הכנסת, תבוא עליו הברכה. יט. תכשיטי נשים במקומות בהם אין עירוב לגבי נשיאת תכשיטים בשבת האמור לעיל, מן הראוי הוא שבמקום שאין בו עירוב, כל אדם בביתו יאמר לאשתו ולבנותיו שלא יצאו לרחובה של עיר פוסק בדעה (סימן שג סעיף יח) בתכשיטיהם, שהנה במקום שיש עירוב, מרן הראשונה שמותר לצאת בתכשיטים. אולם כותב שם שיש אומרים שגם במקום שיש עירוב אין לצאת בתכשיטים, וזוהי דעת הרמב\"ן (בחידושיו לשבת שם) והרשב\"א (עבודת הקודש שער ג סימן ב). אך כלל בידינו 'סתם ויש הלכה כסתם', לכן יש להתיר לצאת בתכשיטים במקום שיש בו עירוב. ובדברי מרן שבתחילה כותב ב'סתם' ולבסוף כותב 'יש אומרים', אך לאחר מכן מוסיף שיש שלימדו עליהם זכות וכו' ע\"ש. ועל כל פנים בדיעה הראשונה מוסיף שודאי שאסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, והיינו לא, יש לומר שבחו\"ל שברוב המקומות אין עירוב יש להחמיר בזה ולהימנע גם בכרמלית, ואם כן אין בזה כל שייכות אם יש רשות הרבים בזמן הזה או מנשיאת תכשיטים בשבת. כיון שמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אך לגבי קשירת השיער כותב מרן, ובסוף הדברים מרן כותב שאמנם לגבי תכשיטים אומרים שאין להעיר להם שצריך להזהיר שיצאו רק במה שצריכות ולא יותר, כיון שבזה שאין להם בו תועלת ישמעו לנו. ומשמע שכל הסיבה שלא להעיר בתכשיטים, הוא רק מחמת הטעם שלא ישמעו לנו. ולפיכך כל אדם ירא שמים אם יודע שכאשר יגיד לאשתו לא תשמע לו , שלא יאמר ] - ואכן ברוב המקרים הוא מאוד קשה לאשה להחמיר בזה[ לה כלום, כיון שיש כל מיני דעות של פוסקים שמתירים, ואף לדעת מרן יש לומר על זה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ועל כל פנים אין נפקותא אם יש רשות הרבים בזמן הזה וכמו שנתבאר. אך אם יודע בבירור שתשמע לו, שיאמר לה להימנע מלצאת בתכשיטים למקום שאין בו עירוב. כתבתי בנושא של תכשיטי נשים מאמר ארוך, וככל שאני מנתח את דברי הפוסקים כך הוא להלכה, וכמו שנתבאר, שלדעת מרן השלחן ערוך אין היתר מלבד הטעם של מוטב יהיו שוגגים וכו', וכך כותב רבי עקיבא ועוד (ס\"ק ס\"ב),איגר (סק\"א) בדעת השלחן ערוך, וכן הוא במשנה ברורה הבין בשלחן ערוך (ח\"ב עמוד רא)מגדולי האחרונים. ואמנם בשו\"ת אור לציון שתכשיטים הינם דרבנן ולכן מרן התיר בזה. אך לדעתי זה לא הפשט בדברי מרן, וכאמור. 058-5401402 | 052-7678911 \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~—\u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010\u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚—\u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ\u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~—\u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ\u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š האם יש צורך לנשק המזוזה בכל פעם שיוצא ונכנס לבית, ומה צריך לכווןש. בזה? מנהג ישראל קדושים להניח היד על המזוזה בכל עת שנכנס ויוצא ולנשק ת. את האצבע האמצעי (אמה), ויתפלל לה' לשמירה. וגם ישים לב אז להשגיח אם היא כתיקנה. והעיקר שיזכור יחודו של הקב''ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא. מקורות: ענין הנחת היד מוזכר בגמ' ע''ז (יא.) במעשה דאונקלוס הגר. וכ''כ מהרי''ל (מנהגים ועי' בשו''ת [ .)עמוד תרלד אות צא), ורמ''א (יו''ד סי' רפה ס''ב), וט''ז (סי' רפו סק''ה הריב''ש (סי' תפו) דנראה דלא נהגו בזמנו להניח היד על המזוזה. וע''ע בשו''ת . והמנהג שנפוץ כיום שמנשקים המזוזה, מקורו טהור ]) רעק''א (מהדו''ק סו''ס נח]האר''י[ ויכוין ששם 'שדי' שכתוב במזוזה יצילנו מיצה''ר. עכ''ל. וכ''כ הברכ''י (סק''ד) וז''ל: ויכוין בכוונתו להנצל מיצה''ר, שיצה''ר במילוי י'וד צ'די ר'יש, ס''ת למפרע 'שדי', זלה''ה כשאדם יוצא מפתח ביתו או נכנס בביתו צריך להניח ידו במזוזה לנשקה, בספר 'מצת שימורים' (הלכות מזוזה ד''ה הנה כדי) וז''ל: וזהו שכתב הרב והאר\"י זצ\"ל כתב יניח אצבעו הנקרא אמה על שדי וינשקהו, ויתפלל לה' שישמרנו בשם שדי וחילופו באותיות המאוחרות תכ\"ה שיצילנו מיצה\"ר. עכ''ל. וכ''כ עוד בספרו צפורן שמיר (סי' ב דהוא פנים דשם כה\"ת. ויש מי שכתב שיאמר פסוק 'שמע ישראל' במזוזה ומועיל מאד. עכ''ל. וכן הביא ר\"ת יצר חטא לה\"ר צרה) עני בעניו, כדכתיב והי\"ה שד\"י בצריך\". ויכוין כי 'הוי''ה' מבפנים ו'שדי' מבחוץ לבטל מחשבות רעות. ואני נהגתי לומר: \"שדי יצילני מיצה\"ר ומכל חטא ומכל לשה\"ר ומכל צרה יחל\"ץ (יחלץ שדי ואחוריו שם כה\"ת להכניע יצר הרע, ויכוין כי 'יצר' במילוי 'יוד צדי ריש' ס\"ת שדי, ואמצע התיבות 'יו\"ד' אות י) וז''ל: כשיוצא מביתו מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ללכת לבית הכנסת ינשק המזוזה ויכוין בשם הערוה''ש (אות ד) וז''ל: ויש מי שכתב שיניח אצבעו השלישי על שם שדי ויתפלל לה' שישמרנו בשם זה הוא בגימטריא 'הוי''ה אחד', וטוב הוא לתפילת הדרך, להניח האגודל בפיו על וינשק אצבעו זה. ברכ''י. עכ''ל. וכ''כ מהרש''ל ביש''ש (יבמות פ''א סי' ג) וז''ל: ובקבלה שמעתי ששם ה'טל' המזוזה, ולומר בלחישה ובקדושה ובכיסוי פנים 'בשמך ט\"ל אטל\"ה' (תפלת טל) ג' פעמים, וג\"פ 'טל' בגי' . וכ''ה בספר ]'וצ''ע כוונתו באמרו 'האגודל בפיו', וראיתי מתקנים 'האגודל ופיו[ .'הוי''ה האלהים'. עכ''ל יוסף אומץ (סי' תנד) דאחר שהביא דברי מהרי''ל הנ''ל לומר בשמך טל אטלה וכו', כתב וז''ל: וראיתי א''מ החסיד ז''ל נוהג לעשות כן ג''פ (לומר בשמך טל וכו'), ובכל פעם מהן נשק את ידו ונתנה על עיניו. עכ''ל. וכ''כ החיי אדם (כלל טו דין א) וז''ל: כשיצא אדם מפתח ויש אומרים שלא טוב לנשקה בפה ממש, וכפי הנראה הוא מחשש שלא ס''ק כו). הנה מדוקדק ומפורש בדברי הפוסקים הנזכרים מעלת נישוק המזוזה ע''י התורה הגר''ח קניבסקי שליט''א בספרו מזוזות ביתך (סי' רפה מ''ב ס''ק יב ושעה''צ ביתו ינשק במזוזה וישים על לבו להשגיח אם היא כתקונה. עכ''ל. וכ''כ הגאון שר [ .ימחק או יגרם פיסול וזה לא שייך אלא בעומדת בלא תיק, וכיום אין זה מצוי כ''כ, האצבע .]דנוהגים כמבואר בשו''ע (סי' רפט ס''א) להניחה בשפופרת האם יש לקבוע מזוזה בחנות בברכה?ש. אין לקבוע מזוזה בחנות בברכה כיון שיש אומרים שהיא ת. פטורה. מקורות: בש\"ע (יו\"ד סי' רפו סי''א) פסק דחנויות שבשווקים פטורים ממזוזה. וכתב הפרישה (ס''ק כב) דטעם הפטור משום שהם דירת עראי, ולפי''ז הסתפק שם בחניות הקבועות אם פטורות ונשאר בצ''ע. ודעת הב''ח (דין יא) וגידולי הקדש (סק''ו ד''ה והך דסוכת), דטעם להסתפק בזה, ואפי' בנין הקבוע ממש ומשמש אותו לסחורה ומשא ומתן דבר יום ביומו פטור. ודעת הט''ז הפטור משום דאין זה חשיב 'דירה' כלל, דדירה היינו מקום לאכילה ושתיה וכיוצא. ולפי דבריהם אין מקום (סק''י) לפטור בחנויות הקבועות משום דאינם נמצאים שם אלא ביום ולא בלילה וחשיב דירת עראי. וכ''כ החוו''ד ז''ל בספרו דרך החיים (סי' רלח דין ח). ועי' בשו''ת רב פעלים (יו''ד ח''ב סי' לו) שהאריך והרחיב הרבה בזה ע''ש. ולכן למעשה יקבע מזוזה אבל בלא ברכה, וכמ''ש הרב ז''ל בהליכות עולם (ח''ח פ' תבוא דין לד) דחנויות שבשווקים שהם קבועים, חייבים במזוזה וטוב שיקבעו שם המזוזה בלי ברכה. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת הלכות מזוזה עונג שבת של מרן זיע\"א \"וצריך לדעת, שאמנם מצוה לענג את השבת ולאכול בשר בשבת, אבל צריך להיזהר שלא להתפשר על ההלכה מחמת כך, ויש לקחת בשר בהכשרים מהודרים שעומדים בראשם אנשי חיל יראי אלוקים, המדקדקים בכשרות, ואם אין בשר כזה עדיף שלא לאכול בשר המפוקפק בכשרותו, אף אם יבטל על ידי כך מצות עונג שבת. וזכורני בקטנותי בבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שתקופות ארוכות שלא אכלנו בשר, גם בשבת, רק עוף. וזאת משום שהיו בעיות גדולות בכשרות. ולקראת החגים היו אאמו\"ר ושכנו הקרוב אליו הגאון חכם בן-ציון אבא שאול זצוק\"ל, שהיה מבין בזה הרבה מאוד, עושים מאמצים גדולים להשיג בשר בקר כשר למהדרין, והיו משיגים כמות ובעניין עונג שבת סיפר מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בשם אביו הגדול מרן מצומצמת לצורך החג\". (מתוך שיעור מיום כט טבת תשעו) זצוק\"ל, שפעם אחת ביום שבת לאחר הסעודה נכנס הנצי\"ב מוולוז'ין להיכל הישיבה וראה שם שני בחורים יושבים ומשוחחים, הנצי\"ב אחד התלמידים שהיה חצוף קצת אמר לרבו: \"הרי אפשר לומר כך: העיר להם שילכו לישון: \"'שבת' ראשי תיבות ש'ינה ב'שבת ת'ענוג...\" 'שבת' ראשי תיבות ש'יחה ב'שבת ת'ענוג...\" הנצי\"ב השיב לו על אתר: אני אמרתי 'שינה' בשי\"ן ימנית, ואתה אומר לי 'שיחה' בשי\"ן שמאלית?! על כך אומר הכתוב (קהלת י, ב): \"לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו...\" (מתוך שיעור שמסר ביום כו חשון תש\"ף)"},{"filename":"76.pdf","content":"נשיאת תכשיטים לנשים| חבישת תפילין בשבת| האיסור לנשים לצאת בתכשיטיהן ברשות הרבים| התכשיט כמלבוש נושאי השיעור: דעות הראשונים שבזמנינו | ' מתי אומרים 'מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים| אם יש רשות הרבים בזמן הזה| ברשות היחיד ובכרמלית 'עובדין דחול' | מותר לצאת בתכשיטים76 גליוןמיום א' ו' כסליו תשפ\"א מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת -פרשת ויצא לבישת תכשיטי נשים ברשות הרבים א. אין טלטול במלבושים מבואר שאסור בשבת לנשים לצאת בתכשיטיהן (סד:)בגמרא מסכת שבת לרשות הרבים. והנה, זוהי גזירת חז\"ל, ואלמלא גזירה זו היתה נשיאת תכשיט ברשות הרבים מותרת, משום שהוא כמלבוש. ומותר לצאת במלבושים לרשות הרבים כיון שהם כעין חלק מגופו. ומשום כך גם לא שייך לאסור על אדם ללבוש בגד על גבי בגד, וכמו שנפסק בשלחן ערוך (סי' שא סל\"ו). ונתבאר בשיעור בשבוע שעבר. ונתבאר עוד שאף כאשר הבגד נועד להגנה מפני לכלוך וכיו\"ב - כיון שהוא דרך מלבוש מותר. א\"ש' (סיוזהו אחד מהכללים הראשונים שמרן בשלחן ערוך כותב בעניין זה וז\"ל: \"כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך ס\"ז) שרגילים להוציא אותו דבר חייב\". ע\"כ. והיינו שחייב מן התורה, ומשמע להדיא שאם הוא תכשיט מותר כמו מלבוש, כיון שתכשיט הוא כמלבוש. והרי זה כאילו הוא מקשט את מלבושו בתכשיט הזה, וגם אם התכשיט הוא על גופו ולא על הבגד, כיון שהתכשיט הוא כמלבוש בפני עצמו. וזהו בכללות, הגם שיש בזה כמה וכמה פרטים בתכשיטי נשים וגברים ועוד, ולהלן יבואר עוד. ב. גזירת חז\"ל על תכשיטי נשים ואמנם תכשיט הינו כמלבוש וכמו שנתבאר, אך חכמים החמירו וגזרו תבוא ותסיר התכשיט כדי להראותו לחברותיה, כיון שכך הוא דרך הנשים שנשים לא יצאו בתכשיטיהן לרשות הרבים, \"דלמא שלפא ומחויא\" - שמא להסיר את התכשיט כדי להראותו, ותשכח שאוחזתו בידיה ותטלטל אותו ברשות הרבים והיא מלאכת 'הוצאה' דאורייתא. ולפיכך אסרו חכמים לנשים לצאת בתכשיטיהן לרשות הרבים. אמנם נידון זה שייך בעיקר בחו\"ל, שם אין עירוב כלל, אך גם בארץ ישראל יש מקומות שצריך לחשוש לזה, וזה תלוי בשאלה אם יש רשות הרבים בזמן הזה או לא. ולהלן יבואר. ג. 'פטור' ו'חייב' בהלכות שבת ומצאנו נידון בכעין זה, שכאשר יש חשש שיבוא לטלטל את הבגד ברשות הרבים אסור לצאת עימו. וכגון באדם שנועל נעל גדולה מכפי מידותיו, וכיון שכך יכול לבוא למצב שהנעל תישמט מעל רגלו, אסור לצאת עמה בשבת, כיון שיש חשש שהנעל תישמט ויבוא לטלטלה בשבת. ובשלחן נזכרו פרטי דינים אלו. ויסוד העניין, שאין זה דין רק בנשים, אלא (שם)ערוך גם באנשים, אך כיון שכאשר אנשים חובשים תכשיטים, כגון אלו שבימינו עונדים טבעת, לא יבואו להסיר את הטבעת מעל ידם כדי להראות כמו נשים, לכן חז\"ל גזרו רק בנשים, אך אם יש חשש שיבואו להסיר את הבגד או התכשיט בשבת ויבואו לטלטלו, בזה גזרו חז\"ל אף באנשים. וכך כותב מרן שם: \"וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל לפול, אסור לצאת בו, ואם יצא פטור\". - בכל מקום בהלכות שבת שכתוב 'פטור' הכוונה שהוא פטור מהתורה אבל אסור, וכדי שיהיה מותר מרן צריך לכתוב בפירוש 'מותר'. ויש בזה שלוש דרגות: 'חייב' – והיינו שאם עשה את המלאכה במזיד חייב סקילה, ובשוגג חטאת. 'פטור' – היינו פטור מהתורה אבל חכמים אסרו. ו'אסור' היינו באיסור מדרבנן בלבד. ד. נשיאת תפילין בשבת הוא איסור חמור ועוד כתב מרן השלחן ערוך שם כמה דוגמאות, ובין היתר מביא את נשיאת (זוהר חדש שיר השירים ח.) התפילין. והנה לפי הזוהר הקדוש כותב (סי' שח ד\"ה ודע) להניח תפילין בשבת, ולכן מרן בבית יוסף בהלכות שבת (סי' שתפילין הן כלי שמלאכתו להיתר, אולם בבית יוסף בהלכות תפילין מביא את דברי הזוהר שהוא איסור חמור להניח בשבת, וכן ביום טוב לא) כלי שמלאכתו לאיסור. אולם אם קר לאדם והוא לובש את התפילין כדי או בחול המועד. וממילא דין התפילין חמור יותר בדיני מוקצה כיון שאז הן להתחמם וכיו\"ב, שאמנם לפי הזוהר הוא איסור חמור - אך באופן שלא מקיים את המצוה כגון שמכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה, יש לדון אם הוא איסור, אולם זה ודאי שלפי הגמרא הוא מותר. ולכן כתוב שמי שמצא תפילין ברשות הרבים, ואינו רוצה שיהיו כך בביזיון, תקנתו שיניח את התפילין ואז יהיו דרך מלבוש, ויכול להכניסם לרשות היחיד. אולם עם כל זאת חכמים גזרו שלא לישא תפילין ברשות הרבים, משום לטלטלם ברשות הרבים, וכעין מה שאמרו חז\"ל לגבי תכשיטי נשים שאם ירצה לעשות צרכיו יצטרך לחלוץ את התפילין, ואפשר ויבוא ונעל גדולה לאדם קטן. וחכמים לא גזרו את הגזירה הזו בבגדים, משום שגם מי שלובש בגד שהוא גדול עליו לא יבוא לפשוט את בגדיו ברשות הרבים. ה. לבישת תכשיטי נשים בבית ובעניין תכשיטי נשים זו סוגיא רחבה בגמרא, ויש נידון לגבי חצירות, אם גם שם נאמרה גזירת חז\"ל או לא. ויש בזה שלוש שיטות מרכזיות. שיטה (כ\"כ בבית יוסף ממשמעות והרשב\"א (בחידושים לשבת שם) א: היא שיטת הרמב\"ן והיא השיטה המחמירה ביותר, שאסור לנשים דבריו בעבודת הקודש שער ג סי' ב) לישא תכשיטים כלל, אף ברשות היחיד, כיוון שיש חשש שאם תלבש תכשיטים בביתה תבוא לצאת עמהם לרשות הרבים, ושם יכולה היא הדברים באריכות מפני מה אין זו גזירה לגזירה, כיון שבבית היא נמצאת להסירם להראותם לחברותיה ותטלטל ברשות הרבים. ושם מבארים את והיא יוצאת, ויציאה מהבית היא דבר רגיל, ובקל יכולה היא להיכשל, ואכמ\"ל. שמותר לנשים ללבוש (תוס' בשבת שם ד\"ה רבי)שיטה ב': שיטת רבינו תם תכשיטיהן אפילו בכרמלית שאין בה עירוב, ו'כרמלית' היא מקום שאסור - שרוחבו אינו עולה על [ לטלטל בו מדרבנן, כמו ים או רחוב צר מאוד ועוד כיו\"ב.]שמונה מטר ו. רשות הרבים בזמן הזה אין מועיל צורת הפתח, כיון שצריך חומה ושערים. ולכן מה שעושים כיום כדי לטלטל בכרמלית די בעירוב של צורת הפתח. אולם לעניין רשות הרבים, עירוב של צורת הפתח הוא משום שלדעת הרבה ראשונים אין בזמנינו רשות הרבים כלל, וכל הרחובות הינם כרמלית, וכשיש עירוב של צורת הפתח ניתן לטלטל שם. יסוד המחלוקת אם יש רשות הרבים בזמן הזה או לא, היא שיש ראשונים שסוברים שאחד מהתנאים שייחשב רשות הרבים הוא שיהיה בו שש מאות ע\"ש. ואמנם יש ביום אחדמוסיף: (סי' שמה ס\"ז) אלף איש. ומרן השלחן ערוך רחובות ענקיים בעולם ויתכן שיש בהם שש מאות אלף איש ביום אחד. וכגון בבואנוס איירס יש רחוב אחד ענקי שהוא מלא מלא מכוניות יומם ולילה, ומסתמא יש שם יותר משש מאות אלף ויום אחד. אולם יש בזה כמה שאלות מהיכן סופרים את השש מאות אלף איש, ואינו פשוט כל כך לקבוע מהו רשות הרבים. \"שש מאות אלף ובכל זאת יש כמה פוסקים בדור האחרון שסוברים שצריך שש מאות אלף (במדבר יא, כא) רגלי. וכמ\"ש על מחנה ישראל שהיה במדבר אחד בפני עצמו, ואין זה דומה לדגלי מדבר, וממילא אינו רשות הרבים. ויש רגלי\", וכשהם במכוניות אין זה רגלי, וכיון שנמצאים במכונית הרי הם ככל שטוענים עוד, שהמכונית הרי היא כרשות בפני עצמה, ואי אפשר לשייך אותו לרשות הרבים. 'פלטבוש', שהוא ענק, ועוברים בו אלפי בני אדם ביום. וסיפר לי אחד מרבני יש רחובות בניו יורק כגון 'אושן-פרקווי' שנמצא בברוקלין באיזור שכונת המקום, שפנה אל משטרת התנועה שם בשאלה כמה מכוניות עוברות שם ביום אחד. ואמרו לו שבדקו את זה באמצעים שיש בידם, ויצא להם שעוברים שם בכל יום כמאה וחמישים אלף מכוניות בשני צדדי הרחוב, בממוצע. ואם נשער שבמכונית אחת יש שני אנשים, אז בכל יום עוברים שם שלוש מאות אלף לכל היותר. וכל זה הוא רק במכוניות, והולכי רגל בכל רחובות ניו יורק אין הרבה, ורחוק הוא שיגיעו לשש מאות אלף איש. וכמעט ואין מציאות כזו שיש מקום שהולכים בו שש מאות אלף איש רגלי. אכן יש ראשונים שסוברים, שיש רשות הרבים בזמן הזה, והתנאי של שש - כשמונה [ מאות אלף רגלי הוא אינו הכרחי, אלא כיון שיש ט\"ז אמה ברוחב הרחוב, הוא כרשות הרבים. וכיום מלבד סמטאות רחובות ]מטר 'מאה שערים' או בשכונת 'התימנים' בבית ישראל וכיו\"ב, אין רחוב שאין בו רוחב של ט\"ז אמה. ולכאורה יש עליו דין של רשות הרבים. ז. שיטת מרן השלחן ערוך בעניין רשות הרבים כותב בסתם שהרחוב רחב ט\"ז אמה וכו' ולא (שם) למעשה, מרן השלחן ערוך כותב שצריך שש מאות אלף איש, ורק בסוף כותב שיש אומרים שצריך שיעברו בו בכל יום שש מאות אלף רגלי. ונראה שדעת מרן בסתם שלא צריך שש מאות אלף איש ביום, ואמנם כלל בידינו שסתם ויש אומרים הלכה כסתם. אך קשה לקבוע כאן כך, כיון שהאחרונים מקשים על זה כמה סתירות מדבריו בבית יוסף בכמה מקומות, שבחלקם משמע שסובר שיש רשות הרבים בזמן הזה, ובחלק משמע שאין רשות הרבים בזמן הזה. ויש בדעת מרן, וקשה להכריע כיצד היא דעתו. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת למרן תשובה בשו\"ת אבקת רוכל שדן בנושא, ויש מחלוקת רחבה בפוסקים באריכות בנושא הזה, ושם נראה שנוטה לומר (חאו\"ח סי' לג)יביע אומר ח\"ט שדעת מרן השלחן ערוך היא שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. ע\"ש. מלבן (סי' שמה בביאור הלכה ד\"ה שאין, וראה עוד בסי' שסד סק\"ח) המשנה ברורה את שיטות הראשונים ביסודיות בעניין רשות הרבים בזמן הזה, ומסיק שיש להחמיר בזה גם כשאין שש מאות אלף איש. וגם בין פוסקי דורנו יש מחלוקת גדולה, ומזה נגזרת המחלוקת אם לסמוך על העירוב או לא. ח. העירוב בארץ ובחו\"ל כיום בארץ כמעט בכל המקומות יש עירוב, ולא מכבר שר הפנים הרב אריה דרעי שליט\"א קבע שאין צורך לבקש אישור מועדת תכנון ובניה על הצבת עמודי העירוב, שהרי כיום על כל דבר קטן צריך לבקש אישור, ובזה הוא נתן הוראה שאין צורך אפילו ברשות הרבים כשהעמודים קרובים אחד לשני, שיהיה עירוב למהדרין. שהרי אם כל פעם היו צריכים לבקש אישור, שהוא לא מעוניין לאשר. ואם אכן אין רשות הרבים בזמן הזה, הרי שעירוב מספיק שיעמוד איזה נציג של מפלגה מסויימת או אחד מהרפורמים, ויאמר זה מציל רבים מאיסורי שבת. אך אם יש רשות הרבים בזמן הזה עירוב זה הוא כמאן דליתא. לעשות עירוב, כיון שלדעתם יש רשות הרבים בזמן הזה. וכדוגמת מה שהיה ולכן בקהילות מסוימות בחו\"ל יש ויכוחים גדולים בנושא זה, יש שמתנגדים שיש כמה רחובות שלדעתו הם רשות הרבים, ולא יועיל בהם צורת הפתח. בזמן הגר\"מ פיינשטיין זצ\"ל בארצות הברית, שהתנגד להקמת העירוב, כיון ולעומת זאת ה'הר צבי' תמך בהקמת עירוב. ט. שיטת הרי\"ף והרמב\"ם בעניין תכשיטי נשים (דף כט ע\"א מדפי השיטה השלישית בעניין תכשיטי נשים היא שיטת הרי\"ף , והיא השיטה הממוצעת. וברמב\"ם שיטה (פי\"ט מהלכות שבת ה\"ח) והרמב\"ם הרי\"ף) זו כתובה יותר בפירוש מהרי\"ף. ודעתם, שבבית מותר ללבוש תכשיטים, ובכרמלית או חצר מותר רק אם יש עירוב, אך אם אין עירוב - אסור. וכגון בחו\"ל בבניינים שכל תושביהם יהודים עושים עירובי חצרות, ובכך יכולות הנשים לצאת בתכשיטיהן לחדר המדרגות או לחצר המשותפת. כלומר, שלדעתם גזירת תכשיטי נשים היא רק במקום שאסור לטלטל בו מדאורייתא או מדרבנן. י. חובת השתיקה - והאמת שהמתבונן יראה שהוא כבר מתקופת [ והנה, בזמן הראשונים , היו הנשים מזלזלות בדין זה, והיו יוצאות בתכשיטיהן לרשות ]הגאונים הרבים. והראשונים דנו אם אפשר לשתוק בעניין הזה. והנה כשמדובר הוא באיסור דרבנן של גזירת חז\"ל, לפיכך רוב הפוסקים סוברים שצריכים באיסורי תורה, ודאי הוא שאין להימנע מלהוכיח ולמחות. אך כיון שהמדובר לשתוק ולא להעיר להם כלל, משום שהרי בין כה לא ישמעו לנו. וכמו שנפוץ בגמרא המושג: \"הנח להם לישראל – מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין\". ובספרי 'תורת המועדים' (ארבע תעניות) כתבתי בנושא מתי מתחילה כתוב מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. אך זהו דין דרבנן של תעניות התענית. והבאתי שכתוב בירושלמי שהנשים היו מזלזלות בתענית, ועל זה אולם באיסורי תורה, אין לומר כן. וכמו כן נפוץ בדברי חז\"ל \"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע\" שודאי הוא שאין אומרים את זה בכל מקום. מספרים על הגאון רבי אליהו חיים מייזלס שהיה פיקח מאוד, והיה רב הקהילה בלודז', והוא היה מנהיג אמיתי, והיה דואג לבני קהילתו ליתומים ולאלמנות ולכל הנזקקים. פעם אחת הלך לביתו של אחד מבני העיר היהודים, בנקאי עשיר שהיה מנהל הבנק. כשהגיע דפק בדלת, בעל הבית הכניסו בכבוד רב, הרב נכנס והתיישב על מקומו ושתק, העשיר שהתרגש מאוד מביקורו של הרב, שאל את הרב לשלומו וכו' והרב עונה לו ביבושת. והרב ממשיך לשתוק, אבל העשיר מתבייש לשאול את הרב בשל מה הביקור של הרב. והרב מצידו ממשיך לשבת בשתיקתו למשך כמה דקות, העשיר ניסה להציע לרב לשתות או לאכול דבר מה, הרב סירב והמשיך בשתיקתו. לאחר כמה דקות, הרב קם, הודה לעשיר, ופנה ללכת. העשיר כבר לא יכל להתאפק, ופנה אל הרב בשאלה \"איזה מן ביקור זה?! הרב בא אלי, ובסוף אפילו לא מדבר עימי, בשביל מה הרב בא?!\" והרב ענה לו: \"ראה, חז\"ל אומרים כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, והפשט הוא שיש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, ויש איזה נושא שרציתי לדבר איתך אבל אני יודע בך שאתה לא תשמע לי, והנה, מה החכמה שאני סתם לא אדבר איתך?! החכמה היא שאני אבוא אליך לביתך - ולא אדבר איתך על העניין! כי אם לא - איזו תועלת יש בזה?! כשהבנקאי שמע את זה, התעוררה בו הסקרנות על מה הרב מדבר, ומיד שאל את הרב \"למה הרב כל כך בטוח שאם תבקש ממני שלא אעשה כדבר הרב, אולי כן?!\" אולם הרב הסביר לו שהוא יודע עם מי יש לו עסק, ושהוא בטוח ללא כל ספק שהוא לא ישמע בקולו. העשיר התחיל לשכנע ולהפציר, עד שהרב השתכנע והתיישב והתחיל לספר על מטרת בואו: \"יש אשה אחת אלמנה, שבעלה לקח בעודו בחיים הלואה מהבנק, והיא איננה יכולה לשלם את ההלואה, והדירה שלה משועבדת לבנק, וכעת הבנק הודיע לה שאם עד סוף החודש הזה אינה משלמת את חובה לבנק, מוציאים אותה מהבית! והיא עם יתומיה יזרקו לרחוב! והרי זה הבנק שלך\" סיים הרב \"ורציתי לבקש ממך שתוותרו לה לגמרי על ההלוואה\". כאשר העשיר שמע על כך מיד השיב לרב, \"סליחה כבוד הרב, אבל הרב לא יודע כיצד מתנהלים העניינים בבנק?! הבנק אינו פרטי שלי, יש לי אמנם קצת מניות, אבל אני לא יכול לעשות דבר בניגוד להנחיות הבנק!\" כששמע הרב כך מיד קם והחל לזעוק \"אוי ואבוי לי, שעברתי על דברי חכמים, אמרתי לך שאתה לא תשמע! עכשיו נכשלתי בגללך! הייתי צריך לשתוק!\" וכך זעק והחל לבכות, על כך שעבר על דברי חכמים, כשראה הבנקאי כך, נשבר, ואמר לרב שכיון שלפי תקנות הבנק אינו יכול לעשות כבקשתו, אך מה שיכול לעשות זה פשוט לשלם את ההלואה בעבור האלמנה בעצמה. כששמע הרב כך קם ונישק את העשיר, והודה לו, והתיישב, ואמר לו שעכשיו הוא מוכן לאכול ולשתות אצלו בביתו. וכך בחכמתו הנפלאה ידע למצוא מסילות ללב העשיר. יא. זמן קבלת שבת ואכן הוא שכמה פעמים באו לפני רבני קהילות ובתי כנסיות, בשאלה אם צריך למחות על כל מה שרואים בבתי הכנסת שלהם, ואני מייעץ להם לשתוק. ודוגמא לכך, שיש הרבה בתי כנסיות שמתפללים מנחה קצת מאוחר, ומסיימים את התפילה בבין השמשות, ובעיקרון זה לא בסדר, כיון שקבלת שבת צריכה להיות בפה, וכן היא דעת מרן השלחן ערוך, והנה אם זה בבין (סי' רסא ס\"ד ובמ\"ב ס\"ק כח).וכפי שלומד המשנה ברורה השמשות אפשר להקל, שהרי יש ספק ספיקא ויש את שיטת רבינו תם, ובדיעבד זה בסדר. אך בנוסח קבלת שבת יש שתי נוסחים, יש את הנוסח הרגיל שאומרים מזמור לדוד ולאחריו 'לכה דודי' שבסופו אומרים 'בואי כלה' ולדעת רבינו האר\"י הוא קבלת שבת. אכן יש גם בזה מחלוקת, שיש אומרים ש'בואי כלה' אינה קבלת שבת אלא רק הזמנה, אולם אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' ודאי שהיא קבלת שבת לכו\"ע. ולכן אני אומר שאם מאוחר, ודאי שרצוי להקדים אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' למשנת 'במה מדליקין'. אולם יש הנוהגים בקרב קהילות מסוימות, כגון יוצאי מרוקו, שקודם אומרים את המזמורים לכו נרננה וכו', וזהו מנהג שנהגו גם בני אשכנז, אומרים קדיש 'על ישראל', ורק לאחר מכן אומרים 'לכה דודי'. והנה, ברוב ולאחריהם אומרים 'מזמור לדוד' ואחריו אומרים 'במה מדליקין', ולאחריה בתי הכנסיות של בני מרוקו מתחילים באמירת 'לכו נרננה' לאחר כניסת השבת, ומה תועלת לומר 'לכה דודי' לאחר צאת הכוכבים?! ואם תאמר להם להקדים את הקבלת שבת, ישיבו לך שכך נהגו במרוקו, אבל זה לא נכון, כיון שבמרוקו השבת נכנסת מאוחר מאוד, כיון שמרוקו היא כמו אירופה בענין הזה, והיה מספיק זמן ביום שישי להתחיל את התפילה מוקדם ולכן עשו כך, אבל כאן בארץ ישראל צריך קודם לקבל שבת, ורק לאחר מכן לומר לכו נרננה, או לחילופין להתחיל את אמירת המזמורים מוקדם יותר. אבל יש מנהגים שאין על מה להילחם בזה, וכל אחד יבוא ויאמר כך נהגנו והנה אם תתחיל להילחם בזה, הרי ידוע שבהרבה מנהגים יש כיצד ליישבם, השירים לפני קבלת שבת, ואת הקבלת שבת אומרים כשכבר לילה ממש. ובעניין הזה יש בתי כנסיות - לא רק של יוצאי מרוקו - שאומרים גם שיר במרוקו – כך נהגנו בטוניס – כך נהגנו בעיראק, כל עדה רוצה לשמר את לך להילחם?! כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר איתם לא יצא מזה כלום! ומה אפשר עוד לעשות? אמרתי לו בשביל מה המנהגים שלה. ופעם בא אלי רב בית כנסת ואמר לי תראה, כמה שדיברתי שלא נשמע! עדיף לשתוק. ויש פתרון טוב לכל הדעות, שמיד לאחר תפילת מנחה יעמדו כל הקהל שיר השירים וקבלת שבת ללא כל חשש, כיון שקיבלו עליהם את השבת. ויאמרו \"הרינו מקבלים עלינו תוספת שבת קודש\", ואחרי זה יכולים לומר שצריך למהר (סי' רעא ס\"א)אכן יש עוד בעיה, שהרי השלחן ערוך כותב לקדש ולאכול, אך לפחות את מצות תוספת שבת מדאורייתא קיימו. ובכמה מקומות שהייתי שם בשבת נתתי להם את הפתרון הזה והנהיגו כך בקהילתם. יב. להעיר על איסורי תורה וזו דוגמא קלה, אך יש עניינים חמורים בהרבה, יש בתי כנסיות שמפעם יפסיקו לבוא לגמרי, כיון שהם גרים רחוק. ובפשטות יש למחות בהם. אך לפעם באים אנשים עם רכבם בשבת ה\"י, ואם תאסור עליהם לבא במכוניות האמת שזה תלוי בכל מקום ומקום לפי עניינו, וזה דורש הרבה שיקול דעת. ובאופן כללי אין להקל בזה, עדיף שלא יבואו לבית הכנסת מאשר שיבואו עם הרכב. אולם יש זמנים שבאים מתפללים באופן חד-פעמי, כגון אנשים שעושים לבנם בר-מצוה, לאחד כזה אין מה להעיר כיון שהוא חד-פעמי, וזה לא יועיל. ואדרבא שיבוא לבית הכנסת, ויראה את המקום והאוירה ויראו יעלה על הדעת לפתוח את חניון בית הכנסת בשבתות. וצריך לשקול כל לו פנים, ויתכן מאוד שבמשך הזמן יבוא בלא לחלל שבת. אך מאידך לא מקרה לגופו. בזמנו כשאאמו\"ר התגורר בשכונת 'רחביה' היה לו שכן מחלל שבת, ובכל פעם שאאמו\"ר היה פוגש אותו היה מאיר לו פנים ושואל בשלומו, ובשבת היה אומר לו 'שבת שלום'. לאחר זמן אותו שכן התחיל לחוש אי נעימות לנסוע עם הרכב ליד אאמו\"ר, הוא חש שזה פוגע בכבודו של הרב, והתחיל להחנות את רכבו בריחוק מהבית והיה צועד ברגל כדי שלא להיתקל ברב. אמנם מצד חילול שבת לא עשה כלום, הוא צריך להתבייש מהקב\"ה ולא מהרב, אבל בכל זאת אאמו\"ר הודה לו על כך. לאחר זמן אאמו\"ר פתח בית כנסת קטן בבית, והנה האיש הזה בא והתחיל להתפלל עמנו. ועדיין היה מחלל שבת. והיתה שאלה אם לתת לו עליה לתורה או לא, אך כיון שהיינו צריכים לעשות כמה מוסיפים ולחזור על הקריאה העלנו אותו בין העולים, וחזרנו על הקריאה שלו, וכמובן לא חש בכלום. וכעבור זמן בא אלי וסיפר לי שמפסיק לנסוע בשבת ואינו מדליק יותר את האור בשבת! ועם הזמן התחיל לבוא לשיעורים, ואז יזם שאאמו\"ר ימסור שיעור בליל שבת לאחר הסעודה, וארגן את זה, והפציר באאמו\"ר, ופרסם ברחובות וארגן את כל הדרוש והשיעור הזה נמשך במשך כמה שנים, והיו רבים באים לשמוע את השיעור. ובכל אותם השנים היה מקורב מאוד לאאמו\"ר, ולאחר שאאמו\"ר עזב את האזור ועבר משם דירה, גם האיש הזה עבר דירה והלך לגור בשכונה אחרת שלא היה שם בית כנסת, והוא נלחם וקיבל שטח והקים בית כנסת והביא לשם רב ויסד שיעורי תורה ב\"ה. ומזה רואים שצריך לשים לב, שלא תמיד צריך להעיר או למחות. ובאופן כללי לא אומרים מוטב שיהיו שוגגין וכו' במצוות התורה רק בדרבנן, וצריך לשקול כל מקרה לגופו. יג. בטל הטעם בטלה התקנה ועוד (דף כו ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה אבל)והר\"ן (שבת פ\"ו סוף סי' יג) וכותבים הרא\"ש מרבותינו הראשונים, שמלבד הטענה שנשים שלובשות תכשיטים ברשות הרבים אין למחות בידם, שהרי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. יש טענה נוספת, והיא מובאת כבר בגאונים, שכל העניין שנשים מורידות את התכשיט כדי להראותו לחברותיה אינו קיים בנשים חשובות, וכיום הנשים הינם חשובות. ביאור הדבר שהמצב השתנה והחשש אינו קיים. ואנחנו רואים בהלכות הוצאה בשבת, שבמקום שהחשש אינו קיים אז גם הגזירה אינה קיימת. ובדומה לכך יש ראשונים שכתבו עוד, שבזמן חז\"ל שררה עניות ומשכך תכשיטים, ולובשת תכשיטים גם בימות החול, לכן אין כל חשש שתוריד את לובשות אותם רק בשבתות וחגים וכיו\"ב, אולם בימינו לכל אשה יש הרבה לא היה מצוי שאשה תלבש תכשיטים והיה להן מקום להתגאות בהן, והיו התכשיט ותטלטל אותו ברשות הרבים, וכיון שבטל הטעם בטלה התקנה. יד. שיטת רבינו תם יש סיבה נוספת שאין גזירה זו של תכשיטי נשים נוהגת כיום, הובאה , וכן כתבו האור (סי' רמ)בשם רבינו ברוך בעל ספר התרומה (שם) בתוספות זרוע והסמ\"ג, שאין חשש שתוריד ותראה לחברותיה, כיון שבימינו אין רשות הרבים. וכיון שכך אין מקום לגזירת חז\"ל. והיא השיטה שהוזכרה לעיל. והנה טענה זו יכולה להיות רק לשיטת רבינו תם הנ\"ל, שכל הגזירה נאמרה רק ברשות הרבים, שהרי אם נאמר כשיטת הרי\"ף והרמב\"ם, שהגזירה נאמרה גם בכרמלית או בחצר שאין בהן עירוב, עדיין החשש שתסיר את התכשיטים ותראה לחברותיה, ותטלטלם בכרמלית עדיין בעינו. מאידך, גם לשיטת הרמב\"ן והרשב\"א הנ\"ל, שהאיסור הוא גם ברשות היחיד, עדיין יהיה אסור, כיון שהרי שייך שתהיה רשות הרבים, וכיון שכך יש הסברא שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, אינה קיימת כי אם לשיטת רבינו לחשוש מללבוש את התכשיטים אף ברשות היחיד. ממילא יש לומר שכל תם וכמו שנתבאר. טו. דעת מרן השלחן ערוך בתכשיטי נשים (סי' ויש לדון מהי דעת מרן השלחן ערוך, ויש על כך סעיף ארוך בשלחן ערוך והוא אחד מהסעיפים הארוכים ביותר בשלחן ערוך. וז\"ל: \"כל שאסרו שג סי\"ח) עוד: \"ויש אומרים, דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל זוהי דעת הרי\"ף והרמב\"ם, ומרן כותב אותה בסתם. ולאחר מכן כותב מרן חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת\" - שכן לצאת בו לחצר המעורבת\" - וזוהי דעת הרמב\"ן והרשב\"א, שמחמירים להדיא שמרן כתב בתחילה בסתם ואחר כך הביא את שאר השיטות ב\"יש מותר לצאת בו בחצר אפילו אינה מעורבת\" - וזוהי דעת רבינו תם. ורואים לומר שהאיסור קיים אף ברשות היחיד. וממשיך מרן: \"ויש אומרים, שהכל אומרים\". וכלל הוא בידינו שסתם ויש אומרים – הלכה כסתם. ובהמשך דברי מרן, מביא כמה טענות ליישב המנהג, שהרי נשים שלנו אינן מקום שאסור לטלטל בו אפילו מדרבנן, אסור לאשה לצאת בו בתכשיטיה. ויש להניח שדעת מרן השלחן ערוך להלכה כשיטת הרי\"ף והרמב\"ם, שכל נוהגות למעשה להחמיר שלא לצאת בתכשיטיהן. והמתבונן יראה שכל הטענות שנאמרו אינן מתאימות לדברי הרי\"ף והרמב\"ם. אכן הרמ\"א כתב טענה להקל, שהרי בימינו התכשיטים מצויים אף בחול, וטענה זו מתאימה לדברי הרי\"ף והרמב\"ם, אולם מרן בעצמו השמיט את הטענה הזו. ואכן למנהג האשכנזים יש להקל בימינו בסתם. אך למנהג הספרדים יש להחמיר לצאת בתכשיטי נשים, בכל מקום שאין בו עירוב, וכפי הנראה שזו דעת מרן. ועל פי דעת מרן יש סיבה אחת ליישב המנהג והיא שמוטב שיהיו שוגגים עליו לשתוק ואל יהיו מזידים. דהיינו שעל כל אחד בביתו להפעיל את שיקול דעתו, ואם ] - שאין בו עירוב[ שום תכשיט, עליו לומר לה. וזה דבר ידוע שקשה הוא מאוד לאשה ללכת ולא לומר לה דבר, מהטעם הנ\"ל. ואם יודע שאפשר ותשמע לו, ולא תלבש יודע שאשתו רגילה לצאת כך לרשות הרבים ללא תכשיטים בשבת, ואם יאמר לה ולא תשמע לו, הרי היא עוברת על דברי חכמים במזיד. וודאי שעדיף שלא להגיע לזה ואסור לומר להן כלום. מוכיח מזה, שזהי דעת מרן שאסור לצאת בתכשיטי נשים במקום שאין בו כן תשמע לו, עליו כן ליידע אותה על האיסור הזה. והגאון רבי עקיבא איגר ומרן השלחן ערוך מסיים בסוף דבריו, שאם יודע שבדברים מסויימים היא עירוב גם בכרמלית. טז. לא עשו עירוב משום כבוד השבת ויש להודיע על כך, שכיון שיש שסבורים שאין רשות הרבים בזמן הזה, ובמקומות שניתן לעשות עירוב בקל הרי שזה חשוב מאוד לעשות עירוב כדי להציל את הנשים מאיסורים. מאידך גיסא, יש רבנים בכמה מקומות שמתנגדים לעשות עירוב, ויש להם סיבות צודקות מכיוון אחר, משום ה'זום' בשבת! ועלינו לעמוד בפרץ שלא יבואו להוזיל את השבת ולחללה. כיון שיטענו שהרי הפלאפון הוא דרבנן. והרי כיום יש 'רבנים' שהתירו את שיקחו עמם מטריה בשבת, ויש שיקחו אף את הטלפון הסלולארי בשבת! שאם יעשו להם עירוב יבואו לנסוע באופניים או לשחק בכדור בשבת, ויש שסבורים שעל ידי כך יבואו לזלזל בשבת לגמרי, כיון שיש להם עמי הארצות ולפיכך העדיפו להשאיר את המצב כמות שהוא ושלא יבואו לחלל את השבת לגמרי. יז. 'עובדין דחול' וכבר סיפרתי שבזמנו היו רבנים שהתנגדו לשעון שבת משום שזה יביא להידרדרות בשמירת השבת! אמנם זה לא אירע, אבל הם חששו. כיון שצריך לדעת מהו הגבול ולא לחצות אותו, שלא יגרם זלזול בשבת קודש. וכגון אנשים שגרים רחוק מבית הכנסת אם יכולים לבוא לבית הכנסת ב'קורקינט' באופניים בשבת מחמת 'עובדין דחול'. ובשעתו הייתי במיאמי, ושאלו אותי נסיעה באופניים בשבת, שכמעט כל פוסקי הדור האחרון אסרו את השימוש שאינו חשמלי בשבת. והאמת שאם מחפשים אפשרויות להתיר את השימוש בחשמלי בשבת ומדובר במקום שיש בו עירוב - יש לתלות שלט על הכסא להודיע שנעשה הגרש\"ז אויערבך, שאם באמת אכן כך הוא שאין פעולה חשמלית בשבת, בו עירוב יש להתיר. ובזמנו כאשר התחילו להמציא את הדברים הללו כתב ואין לכסא מהירויות משתנות אלא היא תמיד קבועה. ולכאורה במקום שאין שהם מכניים, וכך עוצר את הכסא. והעצירה אינה גורמת שהחשמל יפסיק. ללא כל שינוי ברמת החשמל, ומה שאדם עושה הוא רק מרים את הבלמים בשבת, משום שעושים אותו באופן שיש לו מצבר שמזרים חשמל כל הזמן, אפשר, וכגון כסא גלגלים חשמלי, שלכאורה אין בו בעיה של הפעלת חשמל באופן המותר בשבת. אבל כל זה הוא בכסא של אדם נכה שהוא הרגליים שלו, אבל בסתם לא עושים כן אפילו שהוא מתגורר רחוק מבית הכנסת. וכמו שלפני שנים בא יהודי אחד בברזיל לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לו שגר רחוק מבית הכנסת, ושואל אם יכול לבוא לבית כנסת ברכבת באופן במנין. ואאמו\"ר ענה לו: \"מפני מה אתה גר רחוק מבית הכנסת?! תגור קרוב ואאמו\"ר ענה לו שאסור. והוא שאל שוב שהרי הוא יפסיד על ידי כך תפילה שהגוי ההולך עמו ישלם והוא רק יעלה וירד מהרכבת, ללא כל חילול שבת. לבית הכנסת!\" שיש מכשול מצוי בזה, יכולים אנו לבוא ולגזור גזירות מדעתינו בכדי למנוע ובכל דבר כזה צריך להפעיל את שיקול הדעת, ופעמים כאשר אנו רואים מכשול. 058-5401402 | 052-7678911 \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~—\u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010\u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚—\u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ\u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~—\u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ\u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š ? מהו המנהג הנכון בקביעת המזוזה, ישרה וזקופה או בשפוע באלכסוןש. מנהג הספרדים לקבעה ישרה וזקופה, ואין לשנות.ת. מקורות: כתב מרן הש''ע (יו''ד סי' רפט ס''ו): צריכה להיות זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח. וכן נהגו, וכמ''ש בב''י שם. וכן נוהגים הספרדים כיום בארץ הקודש. אמנם בחו''ל יש קהילות שנהגו לקבוע באלכסון, וכן העיד בערך לחם למהריק''ש (סעי' ו) דנהגו להניחה בשפוע באלכסון. וכ''ה במעשה רקח על הרמב''ם (פ''ה מהל' מזוזה ה''ח ד''ה חפר), שכן נוהגים בכל מקומותינו ונזהרין שראש המזוזה תהיה לצד הפתח ע\"פ הירושלמי הנ\"ל. וכן נהגו באר''ץ זבת חל'ב. ומכל מקום כאן באר''י אין לשנות מן המנהג. ואף מחכמי אשכנז נהגו כהכרעת הש''ע, וכאשר נהג כן הגר''א ז''ל כמובא במעשה רב (אות צז) שהיה קובע בשוה ולא באלכסון. והביאו הפת''ש (סק\"ח). ובספר 'מזוזות ביתך' (שעה''צ ס''ק סא) כתב, דמרן החזו''א ז''ל נהג להניחה כמעט זקופה ומשהו באלכסון, ע\"ש. כל כמה זמן צריכים לבדוק את המזוזות?ש. יש לבדוק את המזוזה פעמיים בשבע שנים, והיינו שיבדקנה לאחר ת. ג' שנים ומחצה. ואם ירדו עליה גשמים ויש חשש שנתקלקלה צריך לבודקה לאלתר. והבודק מזוזות תדיר ומשגיח שיהיו כשרים יאריך ימים וניצול משדים ומרוחות ויזכה לבנים כשרים. מקורות: כתב מרן הש''ע (יו''ד סי' רצא ס''א): מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבע שנים. וכתב הגאון שה''ת הגר''ח קניבסקי שליט''א בספרו 'פרשה סדורה' (סי' ע) דהיה מקום לומר דאין לדקדק לבדוק דוקא לאחר ג' שנים ומחצה, אבל מלשון מסכת מזוזה (פ''ב הט''ו) נראה דיש לדקדק בזה. וכ''כ בספר 'מזוזות ביתך' (סק''ג). ובשעה\"צ שם (סק''ט) כתב דאם ירדו עליו גשמים באופן שיש חשש שנתקלקלה צריך לבודקה לאלתר. וע''ע בספר פרשה סדורה (סי' עא) דצידד ע''פ מסכת מזוזה (פ''ב הט''ו) דאם הוריד המזוזה אפילו חוזר וקובעה באותו מקום עצמו צריכה בדיקה משום שכשמורידה מצוי שמתקלקלת על ידי ההורדה, אלא שבפוסקים לא הובא כלל דין זה. וע''ע שם פירוש אחר בברייתא שם דדוקא במעביר ממקום למקום אחר, ע''ש. ובמזוזות ביתך (סק''ג) כתב דמעבירה ממקום למקום צריכה בדיקה. והביא עוד שם במ''ב (סק''ה) מספר 'ישועות חכמה' בשם ספר 'זכירה' דהבודק מזוזות תדיר ומשגיח שיהיו כשרים יאריך ימים וניצול משדים ומרוחות ויזכה לבנים כשרים. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת הלכות מזוזה עליה לתורה של מרן זיע\"א \"אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה משתדל לעלות לתורה בכל שבת ובכל שני ומאז קטנותי אינני זוכר שבת אחת שלא עלה בה לתורה. בזמנו, כאשר וחמישי, ולא היה מוותר על זה, והיה מבקש לעלות לתורה כמה שיותר. התגוררנו בתל אביב, היה מתפלל בבית הכנסת גדול מאוד, וכבר בתחילה כשבקשו ממנו להתפלל עמם התנה עמם, שיעלוהו לתורה בכל שבת! והם נענו לכך בכבוד. בשנים הראשונות בשבתות היה עולה לתורה לעליית שישי, ובשנים המאוחרות יותר כשבא לשכונתינו 'הר נוף' שינה ממנהגו והתחיל פי הקבלה, ובאמת במקום שיש מנין אחד יש להשאיר עליה זו לאותם הפטירה של אב או אם עולים לתורה בעליית מפטיר, וזה דבר חשוב על לעלות לתורה לעליית מפטיר, ואמר על כך, שהנה המנהג הוא שבשבוע הכנסת שלנו 'יחוה דעת' שהוא מקום פרטי ובנינו אותו בעצמינו ב\"ה, שאביהם או אמם נפטרו בשבוע זה, אולם בבית יכול אני לדרוש עליה זו לעצמי, ומי שחשוב לו לעלות למפטיר יכול ללכת ולהתפלל במנין אחר בבית הכנסת, ואינו צריך להתפלל עמי. והיה מקפיד על כך מאוד. ופעם שאלתי אותו על כך, מפני מה מקפיד על לנו כמה ברכות בשבת בשביל מאה ברכות, ובכך שאני עולה לתורה אני עליית מפטיר דוקא?! השיב, שמכיון שיש בהפטרה שבע ברכות, וחסר מרוויח בבת אחת שבע ברכות! ואחר כך היה נשאר להיות חזן בתפילת מוסף ובכך הרוויח גם שבעה וכזכור שבשנת תשנ\"ד כשבא לגור כאן, היה עולה לתורה לעליית מפטיר, ברכות נוספות של חזרת תפילת מוסף\". (מתוך שיעור שמסר מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ביום א' טבת תש\"פ)שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"77.pdf","content":"הדלקת נר חנוכה| ' 'תדיר' ו'פרסומי ניסא| הדלקת נר חנוכה בערב שבת| הדלקת נר חנוכה כשעדיין לא התפלל ערבית נושאי השיעור: | הדלקת נרות חנוכה בערב שבת| הדלקת נרות חנוכה בזמן רבינו תם| הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת| וקריאת המגילה במוצאי שבת 'עובר לעשייתן' 77 גליוןמיום א' ד' כסליו תשפ\"א מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת -פרשת וישלח לבישת תכשיטי נשים ברשות הרבים א. הדלקת נר חנוכה ושאר מצוות במוצאי שבת של חנוכה יש שתי מצוות, הבדלה על הכוס והדלקת נרות חנוכה. ויש לשאול איזו מהם קודמת לחברתה. וכמו כן בערב שבת לגבי הדלקת נרות חנוכה ותפילת מנחה. ושאלה זו קיימת גם לגבי כל יום מימות החנוכה, שהנה אם מדליק בצאת - וכמנהג [ הכוכבים ממש, ומתפלל מנחה סמוך לשקיעה, וערבית בשקיעה (סי' בזה אין שאלה, שהרי לדעת מרן השלחן ערוך ]רוב קהילות הספרדים וכדעת רוב הפוסקים - זמן הדלקת הנרות לכתחילה אינו בזמן תרעב ס\"א) הכוכבים, יש לשאול אם צריך להתפלל ערבית ורק לאחר מכן להדליק נרות, רגילותו להתפלל ערבית מאוחר יותר, ולא הצליח להדליק נרות בזמן צאת השקיעה אלא בזמן צאת הכוכבים, ואין שאלה מה קודם למה. אולם אם או ראשית כל להדליק את הנרות. והנה בערב שבת חנוכה שצריך להתפלל מנחה, אפשר לומר שגם אם לא הקדים להתפלל מנחה, ורוצה להתפלל סמוך להדלקת הנרות, עדיין הן זמנים אחרים לגמרי, ולהלן יבואר. ב. חשיבות הדלקת נרות שבת איתא: \"אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה (כג:)בגמרא במסכת שבת אחד, ויכול להשתמש בו לצורך נר שבת או נר חנוכה, ואומר על כך רבא נר ביתו עדיף משום שלום ביתו\" – והיינו שהוא עני מרוד, ובידו יש רק נר שנר שבת עדיף משום שלום בית. וכל כך הוא מחמת שאדם בא לביתו, ובדרך כלל יבוא להאשים את אשתו... וזה מקלקל את השלום בית. מאידך, ואם בבית שורר חושך ואפילה יכול להיתקל בדברים וכו' ובא לכלל כעס, כשהאשה מדליקה נרות ויש אור בבית יש שלום בבית. זכור ואחד כנגד שמור, אינו מעיקר הדין אלא כך נהגו, ומעיקר הדין די בנר ונר אחד לחנוכה. כיון שמה שמדליקים שתי נרות בערב שבת אחד כנגד ובעניין זה יש לומר, שאם היו לו שתי נרות, עליו להדליק נר אחד לשבת אחד בלבד. וכן הוא בנר חנוכה אם יש לו נר אחד ודאי שיוצא ידי חובה לכתחילה, ורק המהדרין מן המהדרין מוסיפים נרות כמנין הימים. וממשיכה הגמרא שם: \"נר ביתו וקידוש היום? נר ביתו עדיף משום שלום ביתו\". והיינו שאין בידו לקיים כי אם נר שבת או קידוש, שעדיף לקיים מחמת כן יתבטל מקידוש היום שהוא דאורייתא. אך מאידך יש ראשונים את הדלקת נרות שבת. ויש ראשונים הסוברים שדין הגמרא הוא אף אם שסוברים שהגמרא מדברת כאשר יש לו לחם ויכול לקדש עליו. ואינו מבטל את הקידוש לגמרי, אכן הוא מבטל את תקנת חכמים שלמדו \"זכרו כיין לבנון\" – זכרהו בדברים הנאמרים על (הושע יד, ח) מהפסוק ראה בזה בחידושי הרשב\"א ובחי' המיוחס לר\"ן שבת שם, ובבית [ היין.]יוסף סי' תרעח ג. הדלקת נרות חנוכה וקידוש – בשני זמנים שונים ובעניין זה יש לי לומר, שהנה השאלה הראשונה של הגמרא היא איזהו קודם נר שבת או נר חנוכה. ולאחר מכן הגמרא דנה אם נר שבת קודם או קידוש, ולהלן בגמרא דנה בדין כאשר אין בידיו לשלם כי אם נר לחנוכה או יין לקידוש. והגמרא אומרת על כך שמחד גיסא – נר חנוכה הוא 'פרסומי שבת, וגם אם יקדש על היין מבעוד יום לא יועיל, ועדיין הוא נחשב קידש תדיר. ויש לי קושיא על נידון הגמרא, שהרי לא ניתן לקדש על היין כשאינו ניסא' – 'פרסומי ניסא' הוא כבוד לשכינה, ומאידך גיסא – יין לקידוש הוא בשבת, כיון שעצם הקידוש הוא קבלת שבת לגבי כל המלאכות. מאידך אם עדיין יום הוא, כיון שבקידוש מקבל עליו שבת. אם כן שתי המצוות - גיסא אם קיבל עליו שבת בקידוש על היין לא יכול להדליק נרות חנוכה גם הדלקת נרות חנוכה והקידוש על היין - אינם באותו הזמן. וקשה על הגמרא (סי' מה שייכות מצוות אלו אחת לשניה. וראיתי לאחר מכן שהפרי מגדים עורר על כך, ועוד כמה אחרונים.תרעח) (טוש\"ע סי' ונראה שהתירוץ הוא, שאמנם בהדלקת נרות חנוכה קיימא לן \"הדלקה עושה מצוה\", אולם כיון שצריך ליתן שמן שידלוק עד תרעה) לאחר צאת הכוכבים, הרי שבפועל המצוה מתקיימת רק בצאת הכוכבים שהוא שבת ודאי. ולמרות שאם הנר נכבה אינו צריך להדליק שוב, אך ודאי שזהו עיקר העניין להגיע לצאת הכוכבים. ובזמן זה ההדלקה אכן מקבילה לקידוש, ועל כן יש לדון מה קודם למה. ומיושבים דברי הגמרא. ד. פרסומי ניסא ו'תדיר' – מי קודם? למסקנת הגמרא, 'פרסומי ניסא' עדיף, ולפיכך אם אין בידו לקיים נר חנוכה או לחילופין יין לקידוש, עליו להעדיף מצות הדלקת נר חנוכה משום שהנה משמעות הגמרא שמצוה (שם ד\"ה הדר) פרסומי ניסא. והקשו התוספות שהיא ל'פרסומי ניסא' עדיפה על מצוה שכנגדה אם היא תדירה, ולפי זה מפני מה כאשר ראש חודש טבת חל בשבת שמוציאים שלושה ספרי - והיא תמיד תהיה פרשת מקץ, שהיא [ תורה, הראשון לפרשת השבוע פרשה ארוכה שאין בה פרשיות באמצע, ובדומה לה היא פרשת ויצא, והן . בשני קוראים בשל ראש חודש, ובשלישי ]שתי פרשיות יחידות כך בתורה – חנוכה. ואם 'פרסומי ניסא' קודם לכאורה יש להקדים ולקרוא את של חנוכה על פני קריאת ראש חודש למרות שהיא תדירה. והתוספות מיישבים שלושה תירוצים. הראשון: שהנה בחנוכה מפטירים 'רני ושמחי בת ציון' שכתוב בה 'ראיתי מנורת זהב', והפטרה זו מפטירים גם בפרשת 'בהעלותך' כיון שהיא מעניין הקריאה. וכיון שהפטרה צריכה להיות קשורה למפטיר, אם נקדים ונקרא את של חנוכה וקריאת ראש חודש תהיה מפטיר, יצטרכו להפטיר בהפטרת 'השמים כסאי' ככל ראש חודש, ולא 'רני ושמחי' שאינה מעניין הקריאה. איתא (כט:) ויש לי קושיא על דברי התוספות, שהנה בגמרא במסכת מגילה שכשראש חודש טבת חל בחול, קוראים שלושה בשל ראש חודש, והרביעי קורא בשל חנוכה, ולכאורה הרי בחול אין אומרים הפטרה, ומפני מה לא מקדימים את הקריאה של חנוכה על פני הקריאה של ראש חודש, שהרי - ואין לי תירוץ, ומי שיש לו [ .זה 'פרסומי ניסא' וקודם ל'תדיר'. וצ\"ע ]תירוץ - אשמח לשמוע ה. קריאת התורה בחנוכה אינה על הנס עוד תירצו התוספות, שכשמדליקים נרות חנוכה עצם ההדלקה נועדה לעומת זאת קריאת התורה בחנוכה איננה על הנס, שהרי נס חנוכה אירע לפרסם הנס, ולכן עלינו לפרסם את הנס על ידי ההדלקה בחלון או בפתח, באמצע תקופת בית שני, וכשתיקנו לקרוא בתורה בחנוכה קבעו לקרוא בדבר דומה, בפרשת נשא, בעניין חנוכת המזבח והקרבת הנשיאים. ואין ל'תדיר' הוא דוקא כשה'פרסומי ניסא' הוא חזק ומשמעותי, אך כאשר אינו בעצם קריאה כל כך 'פרסומי ניסא'. ואם כן, כל מה ש'פרסומי ניסא' קודם פרסום כל כך, כיון שהוא רק דומה לנס שאירע, לכך אין להקדימו על פני 'תדיר'. ולפיכך מקדימים את קריאת ראש חודש על חנוכה. ו. פרסומי ניסא ותדיר כשיכול לקיים את שניהם , שמה שהגמרא אמרה ] - והוא הנוגע לענייננו[ התירוץ השלישי בתוספות ש'פרסומי ניסא' קודם ל'תדיר' הוא דוקא כגון שיש עני שלא יוכל לקיים את שתי המצוות, ושואל איזו מן המצוות להעדיף על פני האחרת, ועל כך נאמר שיש להעדיף את המצוה שיש בה 'פרסומי ניסא' על פני מצוה שהיא 'תדיר', אך כאשר אפשר לקיים את שתי המצוות, והשאלה היא רק איזו מצוה להקדים, על כך יש לומר ש'תדיר' קודם ל'פרסומי ניסא'. ולאור הדברים הללו יש לומר, שאם עומדות לפניו קיום מצות הדלקת נרות חנוכה ותפילת ערבית, עליו להתפלל קודם תפילת ערבית ורק לאחר מכן להדליק נרות חנוכה, משום שהוא מתכוון לקיים את שתי המצוות, ובכגון דא נתבאר בתוספות שיקדים את ה'תדיר' אף על 'פרסומי ניסא'. ז. ביאור השאגת אריה בגדר 'תדיר קודם' בפרט שבתפילת ערבית יש גם מצות קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכך כותב המשנה ברורה (סי' תרעב סק\"א), ועל כן יש להקדים את תפילת ערבית על פני הדלקת נרות חנוכה. אמנם זה עצמו לא פשוט, ואדרבא אפשר וכיון שהוא דאורייתא זה יהיה חיסרון, וכך כותב השאגת אריה (סי' כ) על הכלל 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם', שכאשר בא לקיים שתי כלל זה. אולם כאשר יש לפניו מצוה ולעומתה מצוה שהיא בדרגה פחותה מצוות ששניהם באותה דרגה, שניהן דאורייתא או שניהן דרבנן אכן אומרים הימנה אי אפשר לדון מה יותר תדיר, והרי זה כאילו רוצה לעשות סתם דבר מה יותר תדיר, וכמו כן המצוה דרבנן לעומת המצוה דאורייתא היא כאינה שאינו מצוה שיכול לעשות מה שרוצה קודם המצוה, ואין מקום לדון בזה קיימת, ואין כל משמעות אם יקדים את המצוה דרבנן על המצוה דאורייתא. למעשה, האחרונים נקטו שיש להקדים ולהתפלל ערבית ולאחר מכן להדליק נרות, ואחזו כדברי התוספות שכאשר מקיימים את שניהם יש להקדים את התדיר, והוסיפו על כך את טעם המשנה ברורה הנ\"ל שיש בתפילת ערבית קריאת שמע והיא דאורייתא. ונראה מזה שלא קיבלו את דברי השאגת אריה שבכגון דא אין עדיפות של מצוה אחת על חברתה. ולפיכך להלכה, אם מתפלל ערבית בשקיעה - מתפלל ערבית ולאחר מכן הגיע זמן זה. ואם הגיע לזמן צאת הכוכבים בדיוק ולא התפלל ערבית, ואם ילך מדליק נרות חנוכה. כיון שזמן הדלקת נרות הוא רק בצאת הכוכבים ועדיין לא ויתפלל ערבית כעת הוא יפסיד את ה'לכתחילה' של מצות הדלקת נרות חנוכה, הכוכבים. ואם כבר עברה החצי שעה הראשונה לאחר צאת הכוכבים בזה כבר והיינו שהוא כעין 'מצוה עוברת', על כן עליו להקדים ולהדליק נרות בזמן צאת אומרים שתפילת ערבית קודמת ויתפלל ערבית ולאחריה ידליק נרות חנוכה. ח. אפוקי יומא מאחרינן ולעניין מוצאי שבת, שיש הבדלה ונרות חנוכה. הנה, יש שאלה דומה כאשר פורים חל במוצאי שבת, אם יש להקדים את ההבדלה או את קריאת המגילה משום 'פרסומי ניסא'. והנה להתוספות לכאורה יש להקדים את - מלבד ברכת 'בורא מאורי ההבדלה שהרי אפשר לקיים שניהם. ולמעשה איננו נוהגים כן, ולכולי עלמא [ מקדימים את קריאת המגילה בבית הכנסת ]האש' שמברכים קודם קריאת המגילה כדי שיהיה אפשר ליהנות מהאור ורק לאחר מכן מבדילים על הכוס. הטעם לכך הוא משום שהגמרא במסכת פסחים (קה:) אומרת 'אפוקי יומא מאחרינן'. והיינו שעדיף לאחר את יציאת השבת, והטעם, מלבד מה שעל פי הקבלה מאחרים את יציאת השבת כדי לאחר את יציאת הרשעים מהגיהנם. על פי הפשט, הרי הקב\"ה נתן לנו מתנה כל כך יקרה 'שבת קודש' - ואנחנו רוצים לברוח ממנה?! כמו שיש כאלו ומיד כאשר רואים שלושה כוכבים ממהרים להוציא את השבת, במקום שימשיכו בשירי שבת בסעודה שלישית שהוא זמן 'רעוא דרעוין' עוד זמן מה לאחר את יציאת השבת – למה למהר?! בגמרא במסכת שבת (קיח:) איתא: \"אמר רבי יוסי יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריה וממוצאי שבת בציפורי\" – ויש על כך כמה פירושים בראשונים, אך רוב הראשונים ביארו שכוונתו לומר בפשיטות, שהנה טבריה שהיא במקום נמוך ומסביבה יש הרים גבוהים ומשכך היו מחמירים שמיד כשלא היו רואים את השמש היו מקבלים ] - וכך כתוב להדיא בראשונים שהיתה זו חומרא שנהגו בה[ למרות שעדיין לא היתה זו שקיעת החמה ממש. לעומת זאת ציפורי היתה עליהם שבת שכתוב בגמרא בפסחים שם 'אפוקי יומא מאחרינן'. וכך פסק מרן השלחן של השקיעה - וכך מבואר בראשונים שהיו עושים כן בציפורי על פי מה היתה מתאחרת, ובמוצאי שבת היו מודדים את צאת הכוכבים לפי האיחור בראש ההר, וכיון שכך ראו את השמש עד שקיעתה ממש, ולכן השקיעה \"מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש\". (סי' רצא ס\"ג)ערוך וכמו שהטור שם מביא את הגמרות הנ\"ל. ולכן במוצאי שבת של פורים אנחנו מאחרים את יציאת השבת על ידי קריאת המגילה. ט. הבדלה בבית הכנסת את הדלקת נרות חנוכה על פני ההבדלה כדי לאחר את יציאת השבת. אולם ואשר על כן כותבים כמה פוסקים אחרונים, שלכאורה יש לומר להקדים בזה אינו מסתדר, כיון שבפורים קורא את המגילה, ואינו מחלל שבת בכך, נרות אינו מאחר את יציאת השבת, אדרבא כיון שמבעיר אש מראה בעצמו ואכן בכך מאחר את יציאת השבת. אך בחנוכה שמדליק נרות, ובכך שמדליק שהוא מוציא את השבת. (שו\"ת ויש אחרונים שעושים פשרה, וכך כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל להלכה שהנה בבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה, ולפי ההלכה יחוה דעת ח\"א סי' עה), איננו יוצאים בהדלקה זו. אמנם לפי חלק מהראשונים ניתן לצאת בהדלקה זו, משום שנועדה לצורך אורחים שאין להם היכן להדליק, אך הריב\"ש (סי' קיא) סובר שלא יוצאים בהדלקה זו כיון שהיא נועדה רק ל'פרסומי ניסא', משום שבזמנם לא היו יכולים להדליק בחלון או בדלת מחמת הגוים, - צריך לדעת, שהדלקה בבית [ .ועל כן תיקנו את ההדלקה בבית הכנסת למרות זאת מברכים והאחרונים כתבו על כך כמה סיבות וטעמים ואכמ\"ל והמנהג להדליק בבית הכנסת נתרווח בתקופת הגאונים ולא נזכר בגמרא, אמנם האשכנזים מברכים על מנהג, וכמו ברכת ההלל בראש חודש וכיו\"ב, הכנסת היא מנהג גרידא, ולמרות שלפי הספרדים איננו מברכים על מנהג, (וראה מש\"כ מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בספרו 'תורת המועדים' חנוכה סי' ז בביאור עניין ההדלקה ].)בבית הכנסת באורך וברוחב ואכן בבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה במוצאי שבת קודם הבדלה, המתפללים עדיין הם בתוך קדושת השבת שהרי לא חיללו שבת בהדלקת ומקיימים בכך 'אפוקי יומא מאחרינן', שאיחרנו את יציאת השבת בכך, אך אחר. אך בבית מבדילים על הכוס ורק לאחר מכן מדליקים נרות חנוכה. - וכאן בשכונתינו 'הר-נוף', שנפוץ הוא להתפלל ערבית במוצאי שבתות [ ברחבות הבניינים, אין מדליקים שם נרות, אכן אם היו מתפללים בכל במוצאי שבת של חנוכה כדי להדליק נרות, ועדיין לא הגיע זמן רבינו תם להתפלל, וכמו כן מנהג האשכנזים להקדים ככל הניתן את תפילת ערבית ימות השבוע היו צריכים להדליק שם נרות, אך במוצאי שבת שמקדימים .].ועל כן אין מדליקים במניינים אלו י. להחמיר בחנוכה כשיטת רבינו תם כבר נתבאר בשיעורי העבר, שלהנוהגים כהגאונים, כבר לאחר כעשרים וחמש דקות לאחר השקיעה הוא זמן צאת השבת, ויכולים להדליק נרות מיד לאחר ערבית. אולם מן הראוי להחמיר ולאחר את יציאת השבת כשיטת רבינו תם ורק אז להדליק את נרות החנוכה. ועל כל פנים יכול שניתן (כז:) להבדיל על הכוס עוד קודם זמן רבינו תם, וזוהי גמרא בברכות לעשות הבדלה על הכוס מבעוד יום. אמנם שם הראשונים מסבירים שהוא רק במקום אונס, אך לעניין להבדיל על הכוס בזמן צאת השבת של הגאונים אכן לגבי ברכת מאורי האש, צריך לבקש מאחר שלא מחמיר כדעת רבינו ודאי שמותר, כיון שבכל זאת את מנהג רבינו תם אנו נוהגים לחומרא בלבד. תם, או לחילופין שיברך על הנר לאחר זמן רבינו תם, ובכל אופן אין זה מעכב את הבדלה. תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, שהרי עד שחוזר מהתפילה הוא כארבעים והאמת, שבכל אופן כמעט ואינו מצוי להדליק נרות חנוכה במוצאי שבת וחמש דקות לאחר השקיעה וכבר כמעט עברה חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ונכנס לגדר הדין שאם לא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק, מדליק והולך כל הלילה, ואין כל צורך למהר ולהדליק. ועל כן כדאי מאוד ורצוי להחמיר ולעכב את ההדלקה עד לזמן רבינו תם. יא. פרסומי ניסא בבית הכנסת ניסא. לעומת זאת בבית, למרות שבני ביתו אינם עושים שום מלאכה, אך היא, אך אם מדליקים קודם ערבית יש את זמן התפילה שבו יש פרסומי לאחר ערבית, מיד לאחר ההדלקה כולם הולכים לביתם ואיזו פרסומי ניסא ויש עוד טעם לומר שבבית הכנסת ידליקו לפני ערבית, שהרי כשמדליקים הוא מקיים את מצוותו, 'נר איש וביתו', וכל שכן למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק את נרותיו שלו, אין בזה ענין של 'אפוקי יומא – מאחרינן'. ולכן יש לעשות כשיטת התוספות הנ\"ל, להקדים את התדיר תפילת ערבית, על פני ה'פרסומי ניסא' – הדלקת נרות חנוכה. יב. 'להדליק נר של שבת וחנוכה' שואל שאלה יפה, הגמרא (שם) אומרת שמי שיש (סי' תרעג ס\"א)הפרי חדש לו נר אחד ואינו יודע למה להדליקו, לנר שבת או חנוכה, שידליקו לנר שבת משום שלום ביתו. ולכאורה מפני מה לא יברך ויאמר \"להדליק נר שבת וחנוכה\"? שיכלול את שבת וחנוכה בחדא מחתא. ומתרץ תירוץ מעניין, שאי אפשר לעשות כן, כיון שנר חנוכה צריך להיות בחוץ לפרסומי ניסא, ונר שבת צריך להיות בפנים להאיר על יושבי הבית. כותב ליישב קושיא זו בשם הראב\"ד, וכמה ראשונים (שבת כא:)הרשב\"א מביאים דבריו, שהנה נר שבת נועד להשתמש לאורו, ומנגד נר חנוכה מיועד שלא להשתמש לאורו, ואם הנר האחד ישמש גם לנר שבת וגם לנר חנוכה הרי שהנר של שבת לא יהיה בו שימוש ומה תועלת יש בהדלקתו. והרשב\"א שם מוסיף ולומד מזה, שמכאן נלמד שהאיסור להשתמש בנר חנוכה הוא אפילו שימוש של מצוה כגון סעודת שבת. אף לא לדבר מצוה. ומאידך על פי דברי הרשב\"א נראה שההדלקה מבחוץ לנר חנוכה. ועל פי הרשב\"א אם הוא משמש כנר חנוכה אין לו שימוש כלל, הדין להניח את הנרות בחוץ לביתו היה הנר יכול לשמש גם לנר שבת וגם ודברי הרשב\"א אינם כדברי הפרי חדש, כיון שמשמע מהפרי חדש שאילולא אינה מעכבת, ואין בה כדי לחלק בין נר שבת לנר חנוכה, וכמ\"ש הפרי חדש .] - וזו אחת מהראיות שכתבתי בעניין שאין מקום ההדלקה מעכב, ואכמ\"ל[ יג. קבלת שבת בהדלקת נרות שבת בערב שבת יש את הדלקת נרות שבת שהיא מצוה תדירה, לעומת מצות הדלקת נרות חנוכה שהיא 'פרסומי ניסא'. ויש לדון איזו מצוה עלינו להקדים. והנה, הלא האשה שהדליקה נרות שבת, לשיטת בעל ההלכות אשה זו קיבלה עליה את השבת, ואם הדליקה (הלכות חנוכה דף כה ע\"ד)גדולות בעבור בני הבית, הרי שכבר קיבלו עליהם שבת, ובעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה. אכן, רוב הראשונים סוברים שקבלת שבת אינה תלויה כלל בהדלקת הנרות, וחלוקים על בה\"ג, וכך הוא להלכה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מוכיח (סי' לג)ובשו\"ת יחוה דעת ח\"ב (חאו\"ח סי' טז) בשו\"ת יביע אומר ח\"ב שכן היא דעת מרן השלחן ערוך. ואף אם הדליקה נרות שבת יכולה עדיין לעשות מלאכה לאחר ההדלקה. אלא אם כן הדליקה יותר מחצי שעה קודם השקיעה שאז הרבה פוסקים סוברים שמתכוונת בכך לקבל שבת בהדלקת הנרות, ועליה להימנע מלעשות מלאכה. לעומת זאת, בני אשכנז חוששים לשיטת בעל ההלכות גדולות, ויתירה מזאת חוששים גם שמקבלת (סי' רסג ס\"ה) עליה שבת כבר בברכת הדלקת הנרות, וכיון שכך פוסק הרמ\"א שבהדלקת נרות שבת מברכים לאחר שהדליקה את הנרות. אולם מנהג הספרדים שקיבלנו עלינו הוראות מרן, ומרן סובר שדין 'עובר (פי\"א מהלכות ברכות לעשייתן' בברכת המצוות הוא לעיכובא וכשיטת הרמב\"ם , ושיטת הרמב\"ם מבוארת עוד ] - יש בזה מחלוקת בראשונים[ ודעימיהה\"ו) בתשובותיו לעניין קידושין, שקודם הקידושין מברכים ברכת \"אשר קדשנו וכו' על העריות וכו'\" וברכה זו – ברכת הקידושין – דעת הרמב\"ם שהיא האשה ונזכר שלא בירך ורוצה לברך הרי שזו ברכה לבטלה, וכן פסק השלחן המצוה הרי שזה מעכב את המצוה. ולפיכך סובר הרמב\"ם שאם קידש את זו ברכת השבח אין 'עובר לעשייתן' מעכב את המצוה, אולם אם זו ברכת ברכת המצוה, לעומת זאת הריטב\"א סובר שהיא ברכת השבח, ואמנם אם ומשמע מכל זה שדין 'עובר לעשייתן' בברכת המצוות (סי' רסג ס\"ה).ערוך מעכב את הברכה. ואם נאמר שלא כדעת בה\"ג, ויבואו לברך לאחר ההדלקה, ממילא הרי זו ברכת המצוות כשאין עובר לעשייתן, והיא ברכה לבטלה. אתם יודעים שהנושא הזה היה בנפשו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והיה מדבר וצועק על כך בכל מקום. והיה מביא את דברי הגמרא (פסחים ז:) שכל הברכות כולם מברכים אותם 'עובר לעשייתן' חוץ מטבילת הגר, שקודם שטבל אינו יכול לברך \"אשר קדשנו וכו'\" שהרי הוא עדיין גוי. ואספר לכם סיפור מעניין. לפני כשישים שנה היה אאמו\"ר דיין בבית הדין בפתח תקוה, והנה באים לבית הדין זוג, האיש נראה תימני עם פאות וזקן ואשתו עם כיסוי ראש, ממש כמו זוג חרדיים, וסיפרו לו שהם ערביים ורוצים להתגייר. אאמו\"ר תמה על כך, אך שאל אותם למה רוצים להתגייר, והם התחילו לספר לו את כל הקורות אותם, שהבעל היה מרגל לטובת ישראל במדינה ערבית , ופתאום המודיעין שלהם זיהו אותו וכמעט שנפל בידיהם, ] - כמדומני ירדן[ והמוסד הישראלי הצליח לחלץ אותו ואת אשתו וילדיו. במוסד פחדו מאוד שיפול לידיהם כיון שיודע הרבה מאוד, והביאו אותו לעיר פתח תקוה. ושם הביאו לו פרנסה ודירה וכו' ועם הזמן למד עברית. בסמוך לביתו פעל בית כנסת, ומידי פעם התחיל לבקר שם, והיהדות מצאה חן בעיניו וכך ברבות הימים התחיל להתנהג כאדם דתי לכל עניין. וכמה פעמים אירע שהיה בבית הכנסת במניין מצומצם, והוא הרי ידע שהוא בכלל גוי, אך לא רצה לספר את הדבר, ומאידך לא רצה להכשיל אותם והיה יוצא מבית הכנסת, והם היו צועקים עליו על כך שהוא לא רוצה להשלים להם את המנין. לאחר מכן הביאו את אשתו, שלא ידעה עברית, אז אאמו\"ר התחיל לשוחח איתה, ושאל אותה מה יודעת על היהדות, ואמרה לו שהיא מתפללת אל הקב\"ה, ואאמו\"ר שאל אותה אם יודעת למלוח בשר וכו' והסבירה את כל וראו ]... - הלואי והנשים של היום היו יודעות כך[ התהליך ואת ההלכות שיודעת היטב. ואז שאלו אותם הדיינים מה עושים ילדיהם, והם לתומם סיפרו - חשבו שהוא תימני קיבלו אותו, ואכן היה [ 'שהבן הגדול לומד בישיבת פוניבז , ואז הביאו את כולם וגיירו אותם כדת וכדין.]בחור מוצלח ואאמו\"ר סיפר בהתפעלות, שכאשר האיש הזה טבל היה בוכה ורועד מרוב התרגשות על כך שזוכה להיות יהודי, וכשנכנס למקוה ובירך את הברכה ולאחר הברכה התחיל לצעוק \"שמע ישראל\"! ואאמו\"ר מיד עצר אותו שהרי צריך לברך ברכות התורה... והוא מצידו אמר לו \"אבל כבר בבוקר בירכתי ברכות התורה?!\" ואאמו\"ר השיב לו: בבוקר היית עדיין מוחמד... והברכה של אז לא מועילה לעכשיו... יד. שתיה לאחר הדלקת נרות שבת ומכל האמור ברור הוא שכיון שכשהברכה אינה עוברת לעשייתן הרי שזו שבת קודם ההדלקה, ולא לאחר מכן. ועל כל פנים אין בהדלקת נרות שבת ברכה לבטלה, ולכן יש לכל אחד לבני ביתו להורות שיברכו על הדלקת נרות משמעות של קבלת שבת. ויש ללמוד מכאן, שלאחר שהדליקה נרות שבת יכולה גם לשתות וכיו\"ב עד קבלת שבת, כיון שעדיין לא חל עליה חובת קידוש. אולם לבני אשכנז, המקבלים עליהם שבת כבר בהדלקת נרות שבת, אסורים באכילה ובשתיה לאחר ההדלקה כיון שחייבים בקידוש. טו. להחמיר כדעת כולם במקום שאפשר והנה לפי כל האמור שלדעת הספרדים אין מקבלים שבת בהדלקת הנרות, אין מניעה להדליק נרות שבת ולאחר מכן להדליק נרות חנוכה, וכדברי התוספות הנ\"ל, שכיון שיכול לקיים שניהם התדיר קודם אף לפרסומי ניסא. אינה כן, אלא הטעם להדליק נרות (סי' תרעט) אולם דעת מרן השלחן ערוך חנוכה קודם הדלקת נרות שבת הוא, שהנה כאשר יש מחלוקת להתיר או כאשר יש מצב שאפשר לעשות כשתי הדעות, למה שלא נחמיר לעשות לאסור, וההלכה שמותר – הרי שאין מקום לפחד, שהרי כך ההלכה. אבל כשתי הדעות?! אמנם לא חייבים אך כדאי להחמיר. יתחיל את שתי הכוסות הראשונות יאמר ספק דרבנן לקולא ולא יסב, וכן הסיבה בכל ארבעת הכוסות. ושואל הר\"ן, כיון שהסיבה היא דרבנן, כאשר להיות בשתי כוסות הראשונות או שמא בשתיים האחרונות, ומספק עושים מצות הסיבה, שהנה יש מחלוקת בגמרא (פסחים קח.) אם ההסיבה צריכה בדומה לכך הן דברי הר\"ן בפסחים (דף כג ע\"א מדפי הרי\"ף) ששואל לגבי קודם שתי הכוסות האחרונות יאמר ספק דרבנן לקולא ולא יסב. ולמה בכל הארבע כוסות! ועל אותו משקל אפשר לנו לומר, שהרי הקדמת התדיר הסיבה היא דבר קל מאוד לקיימה, ולמה לומר ספק דרבנן לקולא?! שיסב לגמרי, כיון שעל כל פנים יש עליו מצוה להסב. ועוד כותב הר\"ן ליישב, הלא מסבים בכל הכוסות? ומבאר הר\"ן, שבכל מקרה אינו יכול לבטל את ההסיבה אינו לעיכובא אלא רק לעדיפות, ובנידון דידן להסוברים שהדלקת נרות חנוכה על פני הדלקת נרות שבת, אינו מחמת שסובר שהדלקת נרות שבת שלומד את דברי הבית יוסף יראה, שמה שכתב להקדים את הדלקת נרות אם כן מפני מה לא נקדים את הדלקת נרות חנוכה ונצא לכולי עלמא?! ומי שבת היא קבלת שבת עליו להקדים את הדלקת נרות חנוכה וזה לעיכובא, היא קבלת שבת, אלא כיון שרוצה לצאת לכולי עלמא. טז. טעו והדליקו נרות שבת בשבת חנוכה הדליקו נרות חנוכה שאפשר להדליק את נרות החנוכה אף לאחר הדלקת ומהאמור ניתן להסיק, שאם שכחו והאשה הדליקה נרות שבת, ועדיין לא נרות שבת. וגם לדעת האשכנזים, כיון שהאשה קיבלה עליה שבת, אבל - ובמקרה כזה רצוי [ הבעל לא קיבל ויכול להדליק את נרות החנוכה .]שהבעל יאמר בפיו שאינו מקבל עליו שבת - יש כאלו עד שמדליקים את הנרות והשמן לא חנוכה חל ביום השמיני, שאין האשה צריכה להמתין עד סיום הדלקת כל ועוד יש ללמוד, שאם איחרו את הדלקת נרות החנוכה, וכגון שערב שבת [ הנרות ולהתאחר כל כך , אלא מיד ]...טוב וכו' ומאידך גם האשה נוהגת להדליק כמה וכמה נרות לאחר שהבעל מדליק נר אחד תלך ותדליק את הנרות שבת. 058-5401402 | 052-7678911 \u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒ‚Ž—ŒŠ\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003‚Ž‰‚*\u0003ƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡Œ\u0003–˜ƒ‡\u0003Š•\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003*\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Ž•˜\u0003ƒ‡\u0003 –ƒ‡—‚\u0003‡~—ƒŽ \u0003Š\u0003‚‰–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003*\u0003‹‡–ƒ’‡‰‚\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003€ ‚\u0003—•˜‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ˆ–‡\u0003~Š—\u0003‡Œ\u0003*\u0003‹‡ƒŒ\u0003–~—ƒ\u0003— \u0003‡‡\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡ƒ\u0003˜—\u0003˜Š•\u0003~‡‚\u0003‡˜Œ\u0003*\u0003˜ƒ–Ž\u0003˜•Š‚\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003*\u0003‚Š‡Œ\u0003˜‡–\u0003‹‡Œ—‚\u0003˜–‡Œ~\u0003*\u0003˜—\u0003‡~”ƒŒ\u0003Š —\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003Š—\u0003—ƒ‡•‚\u0003–\u0003*\u0003\"\u0003‹ƒ•\u0003‡Œ\u0003:\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003ƒ\u0003—‡—\u0003‡–’ƒ\u0003‚—\u0003‡ŒŒ\u0003‡–’\u0003*\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–Š \u0003\u0003\u0003‡\u0003‘–‚‰\u0003 ‚\u0003˜ƒ—˜\u0003*\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003‚Œ ‚\u0003“Ž\u0003˜Š‡’˜\u0003*\u0003˜—\u0003ˆ‡Š—˜20:15\u0003‚—\u0003‹\u0010‡\u0003 1\u0003‡€~\u0003 –\u0003˜\u0003‚ƒ ‡\u0003\u0005Œ‚\u0003ƒ—~–\u0003‡Œ‡\u0003‹‡‡•˜Œ \u0003~\u0005†‡Š—\u0003‘ƒ‡\u0003ƒ\u0003‡–\u0003Šƒ€‚\u0003ƒ~€‚\u0003–\u0005ƒŒ\u0003Š—\u0003‡ƒ—‚\u0003–ƒ‡—‚ ~ƒ˜\u0003‡‰\u0003˜—–’ƒ\u0003ƒ‚‡Š~\u0003–‚ƒ\u0003ƒ–€\u0003Š~‡–~\u0003–‚\u0003 ˜‰–Œ‚\u0003‡– ‚Ž—‚\u0003—~–\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–’\u0005—˜\u0003ŠƒŠ~\u0003 ‡\u0003–ŒŽ\u0003*\u0003\u0019\u001a\u0003 Œ\u0003ƒ‡Š€ ˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003\u0011~ \u0003‹‡—ƒ\u0003ƒŽ~\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003\u0011‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003Š~–—‡\u0003“–~\u0003‹€\u0003‹‡—ƒ\u0003‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0011\u0005~Œƒ‡\u0003~•‡’\u0005\u0003‹ƒ—Œ\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003“–~Š\u0003‚”ƒ \u0003•–ƒ\u0003\u000f ~\u0003‹ƒ‡\u0003•–\u0003‹‡\u0003‡Ž—\u0003‡’\u0003Š\u0003ƒŽ‡‡‚ƒ\u0003\u000f‚‡~–‚\u0003‡’\u0003Š\u0003—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003ƒŽ‡‡‚\u0003ŠŠ‚\u0003•‡˜\u0003˜‡‚\u0003– —\u0003– ~Šƒ&\u0003\u0011‚—ƒ‡ \u0003‚ŽŠ‚\u0003˜~\u0003ƒ~–—\u0003‹‡‡Œƒ\u0003‹‡~—\u0003– ~Šƒ\u0003$\u0011‹ƒ‡‰\u0003€ƒ‚Ž‚\u0003–‚\u0003˜~\u0003:\u0003•„‚\u0003ŠŠ‚Š\u0003‡–‡—\u0003–ƒ\u0003‚‡‚—\u0003\u000f~–ƒŒ~‚\u0003\u0010\u0003\u000f—ƒ ‚\u0003˜~\u0003ƒ—‡•—\u0003– ~Š\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003˜~\u0003‹‡—•Œ\u0003ƒ‡‚\u0003‡‚\u0003˜‡Š\u0003ƒ~\u0003‹‡‚—\u0003˜~\u0003—‡•\u0003‡\u0003˜‡—\u0003ƒ‡\u0003‹Šƒ‰—\u0003‡‰\u0003‚‡‚\u0003Š‰Š\u0003‹‡ ‡Š—\u0003‹‡ Šƒ—\u0003ƒ‡‚\u0003‹’—\u0003~–Œ€\u0003~˜‡~\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠ•˜\u0003‹‡~–ƒ•\u0003ƒ‡‚\u0003ƒ„\u0003˜ƒŠ‚Ž˜‚\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011—ƒ ‚\u0003“–~\u0003ƒŠ‡’~\u0003‚Ž—‚\u0003—~–\u0003\u000f‚„\u0003‹†\u0003˜Œ Œƒ\u0003\u0011–ƒ’‡‰\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ‰~ƒ\u0003Š\u0003ƒ†\u0003˜ ~\u0003—ƒ ‚\u0003˜Š‡ ˜\u0003~ƒ‚\u0003‚Ž—‚\u0003—~–—\u0003‹ƒ—Œ\u0003˜~„ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‹‡—ƒ\u0003Š~–—‡ \u0011—ƒ ‚\u0003‡Œ‡\u0003ˆŠ‚Œ\u0003~ƒ‚\u0003‹ŽŒ„—\u0003‹‡ƒŒ‚\u0003–~—Œ\u0003‚Žƒ—\u0003\u000f—ŒŒ \u0003“ƒ \u0003‚‡‚‡—\u0003‡Œƒ\u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Ž‡‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003~‡‚\u0003‚‰Š‚\u0003‚Ž‚ƒ\u0003˜ƒ–ŒŠ\u0003\u000f‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003ƒŽ~\u0003ƒŽ‡Œ‡\u0003—\u0003ˆ‡~\u0003‚~–‡\u0003“–~Š\u0003—‡ƒ\u0003\u0011Š\u0005„ \u0003€‚ŽŒ\u0003˜~\u0003‹‡‰‡—ŒŒ\u0003˜~„\u0003Š‰\u0003\u0011 ƒ‰ƒ\u0003‡ƒ‚Š\u0003‹‡”Œ~\u0003‡Ž‡Œ\u0003Š‰\u0003—‡—\u0003˜~\u0003Š†Š\u0003‡~—–\u0003‡\u0003˜‡\u0003‡~\u0003\u0011\u0003\u0011ƒŠƒ•Š•Š\u0003–‚\u0003–ƒ„ ‡\u0003~Œ—\u0003\u0011~\u0003 ˜ƒ‡\u0003‡Ž—\u0003ˆ‰Š\u0003~ƒ‚\u0003‹‰ƒŒ\u0003ˆ‰‡’Šƒ\u0003\u0011‡ŽŒƒ\u0003‚Œ‰ \u0003ƒŽŒŒ\u0003~ƒ‚\u0003Šƒ€\u0003‰\u0003‹~\u0003~Š~\u0003ƒ–‡ \u0003‡–\u0003•–\u0003Š~–—‡\u0003“–~ƒ\u0003\u000f‹‡ƒŒ‚\u0003Š‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜ƒ—Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003‹Šƒ‚\u0003Š‰ \u0011‚Ž—‚\u0003—~– \u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003\u0003•’\u0003‚Ž‡~\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003\u0011 \u0003˜ƒ‰–\u0003Š‰ƒ\u0003\u000f‚Š‚ƒ\u0003—ƒ‡•\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003ˆ–Š\u0003‹‡‰‡–”\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003~Š‚\u0003‚–ƒ~‰Šƒ\u0003ƒŽ‡‡ ‚—\u0003˜‰–\u0003‰ƒ\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003–ƒ–Œƒ\u0003‚”Œ\u0003˜‰–\u0003 ’\u0003ƒ€‰\u0003\u000fƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒ˜ƒ~\u0003˜ƒ€‚ƒŽ‚\u0003‹‡‰–Œ\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000fƒƒ\u0003$‡Ž—‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€ƒ\u0003‚Žƒ—~–‚\u0003‚Š‡Š\u0003‹€\u0003‚˜ƒ~\u0003‹‡‰–Œ—&\u0003˜—\u0003˜‰Œ\u0003~–Œ€‚ƒ\u0003\u0011Š•‚Š\u0003—‡—\u0003‡‚ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰–\u0003•’\u0003~Š~\u0003‚„\u0003‡~\u0003~Š‚\u0003‹˜ƒ~\u0003–ƒ~‡\u0003‹‡Žƒ—~–\u0003˜•ƒŠ Œ\u0003—‡ƒ\u0003\u0011˜ƒƒ—˜\u0003‡˜—\u0003‚„\u0003˜–~Œƒ\u0003\u000f‚„\u0003‚Ž \u0003 \u0011€‰ \u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003 ~\u0003–ƒ~‡\u0003‡’Š\u0003\u0011~Ž•ŒŠ\u0003‚‰Š‚‚\u0003~‡‚\u0003”‡‰ƒ\u0003\u000f~–Œ€‚\u0003‡–\u0003‹~\u0003\u000f‰\u0003~‡‚\u0003‚Œ\u0003‡Ž’Œ\u0003‹‡–•ƒ \u0003ƒŽ~\u0003‡~\u0003~‡‚\u0003‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜—\u0003ƒ‡‰ƒ\u0003\u000f‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜\u0003‚ƒ \u0003 ˆƒ–ƒ‡\u0003–—~\u0003Š‰‰\u0003˜‡—ƒ \u0003‚–Œ~\u0003‚–ƒ˜‚—\u0003ƒ‡‰\u0003\u000f•’‚\u0003”Œ\u0003ƒ~\u0003‡~ƒ‚\u0003”Œ\u0011‹‡Œ‰ \u0003˜Ž•˜Š\u0003~Š~\u0003\u000f•’Š\u0003— Ž\u0003ƒ„\u0003‡~\u0003~Š‡ŒŒ\u0003\u0011‹‚‡–\u0003˜~\u0003‹‡‡•Š\u0003ƒŽ‡Š \u0003~‡‚\u0003‚–ƒ~‰Š—\u0003\u000f“Œ \u0003˜•‡\u0003ƒ€‰\u0003\u000f‚‰Š‚Š\u0003‚Ž‡Œ\u0003~•’Ž\u0003‚Œ‰\u0003—‡\u0003‚„\u0003”\u0003‡’Šƒ \u0003\u000f•ƒŠ\u0003ƒŽ•‡˜\u0003‹‡Œ‰ —\u0003ƒ‡‰\u0003~Š~\u0003\u000f“Œ \u0003~”Œ‡\u0003~Š\u0003~Œ—\u0003~Š‚—\u0003\u000f•’‚\u0003Š\u0003‚‰–\u0003\u000f –\u0003ƒ‡\u0003‚„\u0003—‡\u0003‹‡Œ˜‰\u0003‡Ž‡\u0003‰\u0003ƒŒ‰ƒ\u0003\u0011•’\u0003ƒ„\u0003‡~ƒ\u0003‡~ƒ\u0003Š—\u0003‚Ž•˜\u0003ƒ„—\u0003‡–‚\u0003\u000f ˜‡‚\u0003˜–‚† \u0003Šƒ€‚\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003˜‰\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003–Œ\u0003–\u0005ƒŒ~~—‰—\u0003‡Ž–ƒ‰„ƒ\u0003\u0011Š\u0005Œ‰~ƒ\u0003–•ƒŒ\u0003~˜ƒ– \u0003ƒŒ‡\u0003˜—Š\u0003‚\u0005\u0003‡˜‡‰„\u0003‚„\u0003ƒ–’\u0003˜~\u0003ˆ–—\u0003‹‡Ž—\u0003‹˜ƒ~—\u0003ƒŒ‡\u0003‡Š\u0003‚‡‚\u0003\u000f‚„‚\u0003~—ƒŽŠ\u0003ƒŽ€‚—‰ƒ\u0003\u000f˜ƒ‰Š‚‚\u0003˜~\u0003˜ƒ‡ƒ‡\u0003ƒŽŒŠƒ\u0003\u000fŠ‡Š\u0003ƒ\u0003‚Œ\u0003~‡‚\u0003‚Šƒ€‚\u0003‚Š~—‚—‰\u0003\u000f ƒ‰ƒ\u0003—\u0005~–‚ƒ\u0003‹\u0005Œ–‚\u0003‡–\u0003‹‡–ƒ\u0003‡\u0003‚–‚ \u0011ŠŠ‰\u0003‚†ƒ—’\u0003~Š\u0003‚Š~—\u0003ƒ„ƒ\u0003\u000f‹\u0005Œ–\u0003†—’‚ \u0003ˆ~\u0003‚‰~ŠŒ\u0003˜ƒ—Š\u0003–ƒ~—\u0003ƒ–Œ~‡\u0003‹~—\u0003\u000f~–Œ€‚Œ\u0003–~ƒŒ—\u0003‡Ž—‚\u0003–‚‚\u0003‰\u0003˜Œ Œ—\u0003\u000f\u0005‚‡\u0003‡Šƒ„Š„Š\u0003‡˜~\u0005\u0003‹‡‰–Œ\u0003~Šƒ\u0003‡‡‚\u0003Š\u0003‹‡—•Œ\u0003~Š\u0003ˆ‡~Œ \u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003Š„Š„Š\u0003ƒ~ƒ‡ ‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003\u0011€ \u0003\u000fƒ—~–\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡‰\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‡Ž‡—\u0003‹‡Œ‰ \u0003ƒŽ•‡˜\u0003ƒŠ~\u0003˜ƒ‡\u0003˜Œ Œ\u0003~—ƒŽ\u0003‹€ƒ\u0003\u0011˜Œ‚\u0003˜–ƒ•\u0003‡ŽŠ\u0003~ƒ‚\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003ƒŠ•‚\u0003‹‡Œ‰ —\u0003‡‡ ‡‚\u0003‡‚ƒ\u0003˜~\u0003–ƒ•Š\u0003‹‡€‚ƒŽ\u0003‡~\u0003‹ƒ‡‰\u0003‹Šƒ‚\u0003˜ƒŠ‡‚•\u0003ƒ–ƒ\u0003\u000f†ƒ—’\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ƒŽ‡~\u0003‚„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰Œ\u0003—‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚„\u0003Š•‚Š\u0003‹‡€‚ƒŽ—\u0003˜ƒŒƒ•Œ\u0003—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‹‡˜Œ‚\u0003\u000fŠŠ‰\u0003~—ƒŽ‚\u0003˜~\u0003–‡‰‚\u0003~Š—\u0003— \u0003–\u0003‹—Š\u0003~—\u0003\u000f˜ ~\u0003‚Š‡‚•\u0003ƒ€‰ƒ\u0003\u000f˜ƒŠƒ—‰Œ\u0003\u000f‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003˜Œ‚\u0003˜–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚‚\u0003ˆ–ƒ”Š\u0003‰–\u0003ƒŽŠ\u0003–˜ƒŒ\u0003‹~\u0003ƒ‚ƒŠ~—ƒ\u0003˜‡–‚\u0003˜ƒ”–~\u0003•‡˜\u0003Š\u0005•ƒ”„\u0003‡‡†—Ž‡‡’\u0003‚—Œ\u0003‡–\u0003ƒ~€‚ƒ\u0003\u0011‹‚Š\u0003–‡˜‚\u0003~ƒ‚ƒ\u0003‡Ž’\u0003Š\u0003ˆ—ŒŽ\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡‚—‰\u0003‰~\u0003\u0011ŠŠ‰\u0003‡Ž—\u0003ƒ†\u0003‹ƒ‡\u0003‚–ƒ•ƒ\u0003‚‡ƒŠ‚\u0003ƒ—‡\u0003~Š—\u0003‚—•\u0003ƒ~Œ\u0003~ƒ‚\u0003\u000f€ \u0003˜Š‡ ˜\u0003–†’Ž\u0003˜Œ‚ƒ\u0003\u000f˜—\u0003‹\u0003~ƒ‚—‰\u0003‹‡Œ‡\u0003‚—ƒŠ— \u0011‚„\u0003‹‡‡’•Œ\u0003˜ƒŠ‡‚•‚\u0003ƒ–\u0003‡‡\u0003ˆ~\u0003\u000f‚–ƒ•\u0003~ŠŠ\u0003Œ„\u0003‚–‚\u0003ˆ‰\u0003Š‰\u0003ˆƒ—ŒŠ \u0005~˜‰‡–~\u0003~Œƒ‡\u0005\u0003\u0011 \u0003‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚\u0003‰\u0003˜ƒ‡ƒŠ€\u0003Š—\u0003‹‡ƒ†\u0003‹‡Œ‡\u0003‡Ž—\u0003‡€Š\u0003‡‚\u0003~ƒ‚—\u0003‹—‰ƒ\u0003‹‡Ž‡\u0003‹Ž—‡\u0003‰~\u0003\u0011‡Ž—‚\u0003‹ƒ‡Š\u0003ƒ—~–‚\u0003‹ƒ‡‚\u0003˜—ƒ•\u0003‡\u0003Š‚\u0003‡~—\u0003\u0011‚Ž—‚\u0003—~– Š~–—‡\u0003‡Šƒ \u0003–~—\u0003ˆƒ˜\u0003~\u0005†‡Š—\u0003‚—‡\u0003\u0003Š~–—‡\u0003Š~’–\u0003–‚\u0003˜~ƒ’–Š ?מהו המקום הנכון ברוחב הפתח בו צריך לקבוע את המזוזהש. מקום קביעת המזוזה בטפח הסמוך לחוץ, והיינו בפתח שרחב כמה טפחים ת. יקבענה בטפח החיצון. ובדיעבד אם קבעה לאחר הטפח החיצון אין זה מעכב, אבל נכון להסירה ולחזור ולקבעה שוב בלא ברכה. מקורות: איתא במנחות (לג:) 'מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה\"ר, מאי טעמא רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד, רב חנינא מסורא אומר כי היכי דתינטריה'. ופירש''י (לג. ד''ה בטפח הסמוך, וע''ב ד''ה דתינטריה) וז''ל: בטפח הסמוך לרה''ר, אם היה עובי החלל ד' טפחים או ה' כגון חומת אבנים יניחנה בחלל טפח הסמוך לרה\"ר כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה כי אתי לביתיה. דתינטריה, לכל הבית מן המזיקין. עכ''ל. והנראה מזה דעיקר הקפידא הוא שתהא המזוזה בטפח החיצוני, אבל אין קפידא שתהא המזוזה 'בתחילת' הטפח החיצון. אמנם בשו''ת מנחת אלעזר (ח''א סי' לו) הסתפק אם גם בטפח עצמו מצוה לקרבה יותר לחוץ או אין נפק''מ כיון שחז\"ל אמרו רק בטפח הסמוך לחוץ, וכתב דנראה שגם בתוך הטפח עצמו טוב יותר כל שסמוך יותר לחוץ. וכ''כ בשו''ת שאלת שלמה (ח''א סי' לח). ובספר בירור הלכה (עמוד שכד) השיג עליהם. וכן עיקר דכל הטפח החיצון כשר לכתחילה. ובדיעבד אין זה מעכב וכמ''ש הטור (יו''ד סי' רפט), וב''י (יו''ד סי' רפט ד''ה ומ''ש ונראה), ורמ''א (יו''ד סי' רפט ס''ב), ובא''ח (ש''ב פ' תבא דין ט), ושאר פוסקים. אמנם יש משמעות בירושלמי במגילה (פ''ד הי''ב) דזה מעכב. ולכן נכון להסירה ולחזור ולקבעה במקום הנכון, וכ''כ הבא''ח שם. ודעת הרב זצוק''ל בשו''ת יביע אומר (ח''ב יו''ד סו''ס כא אות י) דבדיעבד רשאי להניחה במקומה. אלא שבספרו הליכות עולם (ח''ח מהו המקום הנכון בגובה הפתח בו צריך לקבוע את המזוזה? ומה הדין פ' תבא דין יט) כתב דמ''מ אם טרח והוציאה וקבעה בטפח החיצון תבא עליו ברכה.ש. בדיעבד אם קבעה למעלה יותר או למטה? לכתחילה יש לקבוע המזוזה בתחילת שליש העליון דוקא. ת. ובדיעבד אם קבעה למעלה מזה כשרה, ובלבד שירחיקנה טפח מהמשקוף. ואם קבעה סמוך למשקוף ממש פסולה, וכן אם קבעה למטה משליש העליון פסולה, ויחזור ויקבענה במקומה. מקורות: כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' רפט ס''ב): איזהו מקום קביעתה וכו', בתחלת שליש העליון גובה השער, ואם קבע למעלה מזה כשרה, והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח. ע\"כ. ואם הרחיקה טפח מהמשקוף כשרה ואינו צריך להסירה ולהורידה לתחילת השליש, וכמ''ש בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סו''ס כא). ודלא כהבן איש חי (ש''ב פ' תבא אות ז). והניף ידו שנית בהליכות עולם (ח''ח פ' תבא דין טו) ושם האריך בזה, וכתב דהמחמיר תע''ב, ע''ש. ואם קבעה למטה משליש העליון – דעת הטור וה''ר מנוח (הביאו הב''י) דכשרה בדיעבד. אמנם משמעות הרמב''ם (פ''ו מהל' מזוזה הי''ב) דפסולה. וכ''כ להדיא בנמוק''י (מזוזה ד''ה בשליש). וכ''כ הב''י, וכן נראה בשו''ע. וכן הסכימו כל האחרונים דלמטה משליש העליון פסולה אפי' בדיעבד. הב''ח (אות ד), וט''ז (סק''ג), וש''ך (סק''ד), וחיי אדם (כלל טו דין יז), ודרך החיים (סי' רמ דין ב), ומקד''מ (ס''ק יא). וכ''ה ביד הקטנה (פ''ג דין יא). וכ''כ בבא''ח (ש''ב פ' תבא דין ז). ולכן כל שקבעה למטה משליש פסול, וצריך לחזור ולקבעה למעלה משליש. וכן העלה בשו''ת יביע אומר שם (אות ה) דאם קבעה למטה משליש העליון פסולה, ע''ש. ולענין ברכה צ''ע בדבריו שם (אות יא) ודו''ק. אכן בספרו הליכות עולם (ח''ח פ' תבא דין יז) כתב להדיא דצריך לברך. ואילו הבן איש חי (שם אות ח) כתב שאין לברך. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת מקום קביעת המזוזה בחורי הישיבות והדלקת נרות חנוכה ידוע פסקו של מרן זיע\"א שאין לבחורי הישיבות להדליק נר חנוכה בעצמם, ויוצאים הם בהדלקת אביהם בביתם. וסיפר מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בעניין זה וז\"ל: \"לפני שנים, הלכתי ברחובות 'גאולה' על יד ישיבה ספרדית חשובה, וראיתי שם בחורים שרוקדים ושרים סביב לחנוכיה, ושאלתי אותם על מעשיהם, ואמרו לי שהמשגיח שלהם, מבני אשכנז, אמר להם להדליק נרות חנוכה בברכה, ושכך שאל ושמע מהגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל. והאמת שאינני יודע היכן הלכה לה מסורת אבותינו?! כבר בזמן ישיבת 'פורת יוסף' שהיתה אם הישיבות הספרדיות, ראשי הישיבה ובראשם ראש הישיבה מרן הגאון הגדול רבי עזרא עטיה זצוק\"ל פסקו שאין לבחור הסמוך על שלחן הוריו להדליק נרות חנוכה בישיבה! כיון שיוצא בהדלקת הוריו, ושכן הוא מנהג הספרדים, וכדעת התוספות (שבת שם ד\"ה והמהדרין) שאחד מדליק וכולם יוצאים בהדלקתו. וכן היתה דעת הגאון רבי יהודא צדקה זצוק\"ל, והם היו מדקדקים במצוות קלה בישיבה הם סמוכים על שלחן ראש הישיבה ויוצאים בהדלקתו, ופטורים מלהדליק ח\"ו (סימן מג) ו'חזון עובדיה' חנוכה (עמוד קמד-קנה) ועוד, שגם כאשר נמצאים בא אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שחיווה דעתו וביסס פסק זה באורך בשו\"ת 'יחוה דעת' כבחמורה, והם לא הצריכו את בחורי הישיבה להדליק אף בלא ברכה. ולאחריהם אף בלא ברכה. ומי שרוצה יכול להדליק בלא ברכה. ועל כל פנים, באותה ישיבה הערתי לאותם הבחורים על אופן הדלקתם, משום יכולים הם להדליק באמצע הכביש, והרי ודאי שאין היא נחשבת להדלקה, והלכתי ואמרתי להם שבכך אינם יוצאים ידי חובת הדלקת נר חנוכה, שהנה באותה מידה שהם הניחו את הכסא ועליו החנוכיה באמצע המדרכה, במקום העוברים ושבים, לדרכי. הבחורים מיד התקשרו למשגיח וסיפרו לו את הקורות אותם, מששמע כך רץ לעבר ביתו של הגרי\"ש אלישיב בשאלה אם הדלקה באופן זה תיחשב להדלקה או לא, והוא השיב שאכן אין זו נחשבת להדלקה כלל. ושב וסיפר לבחורים את תשובת הגרי\"ש. הבחורים, שמקודם ראו היכן נכנסתי באו לאותו מקום ודפקו בדלת הבית, כשיצאתי סיפרו לי את תשובת הגרי\"ש, ושאלו אותי כך: \"האם לפי הגרי\"ש אלישיב אנו צריכים להדליק שוב פעם בברכה או לא...?!\"שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"78.pdf","content":"אם צריכים בני הבית להיות נוכחים בשעת| לנהוג כמנהג אבותינו| ' ביאור 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין| המוסיף והולך נושאי השיעור: | לומר שאינו יוצא בהדלקת אביו| בחורי ישיבות שהם בעלי תשובה וכיו\"ב| דין בחורי הישיבות בימינו| 'מפני החשד' בימינו| ההדלקה היכן מקום ההדלקה בישיבות | בן חו\"ל אם יכול להדליק קודם שאביו הדליק78 גליוןמיום א' י' כסליו תשפ\"א מרת דפנה בת מרים בר שלום ע\"ה - נלב\"ע כ\"ב כסלו תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה.- לעילוי נשמת . רבי חיים מרדכי בן מזל טוב אלחייאני ז\"ל - נלב\"ע כ\"ז כסלו תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה פרשת וישב הדלקת נרות חנוכה לבחורי ישיבות במקום לימודם א. מצות חנוכה : \"מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל (כא:)איתא במסכת שבת אחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום הראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך\". ולהלן יבואר בגמרא, שדעת בית שמאי היא כמו פרי החג והיינו חג הסוכות שבכל יום פוחתים בקרבנות. ודעת בית הלל הוא שמעלין בקודש ואין מורידין. והלכה כבית הלל. ונרמז בשם 'חנוכה' ר\"ת 'לל.ה'בית כ'הלכה ו'רות נ' ח ב. אחד מבני הבית מדליק בשביל כולם מבאר מהו 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין'. (פ\"ב מהלכות חנוכה ה\"א)הרמב\"ם 'מהדרין' היינו שמדליק נר אחד לכל אחד מבני הבית. ו'מהדרין מן המהדרין' (שם היינו שמדליק נר אחד נוסף בכל לילה לכל אחד מבני הבית. והרמב\"ם נותן דוגמה שבני הבית הם עשרה, שעל פי האמור בלילה האחרון הלכה ב) מדליק שמונים נרות. והמתבונן בלשון הרמב\"ם יראה, שאין כוונתו לומר שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק, אלא רק ראש המשפחה או אחד מבני הבית מדליק לפי מספר בני הבית, למהדרין נר לכל אחד, ולמהדרין מן המהדרין ביום הראשון עשרה ביום השני עשרים וכו', ואין דבר כזה שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו. ולמעשה, בהלכה ג' כותב הרמב\"ם: \"מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל הבית מרובים בין שהיה אדם אחד\". ע\"כ. דהיינו שלמעשה המנהג הוא כפי לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הנהוג כיום בקהילות הספרדים. ג. שיטת התוספות בסוגי ההידור כותבים, שזה ברור שהוספת הנרות (שם ד\"ה והמהדרין) לעומת זאת התוספות בכל יום הוא יותר פרסומי ניסא, וכך יותר חשוב. והנה לפי המהדרין שאין היכר בהוספה על אתמול, משום שיחשבו שהוא מספר בני הבית. אך שמדליקין כמספר בני הבית בכל יום, על זה לא נאמר 'מוסיף והולך' כיון מה שאמרו בית הלל 'מוסיף והולך' היינו המהדרין מן המהדרין, וזה נסוב על יותר לפרסומי ניסא, וכמו שכשנס שנמשך עוד ועוד - הנס גדול יותר, לשם המימרא \"נר איש וביתו\" דהיינו כאשר רק בעל הבית מדליק. שאז יש היכר כך אנחנו מוסיפים בכל יום. ולשיטה זו אין הולכים לפי בני הבית כלל, אלא לפי ההוספה של נר אחד לכל יום. והסברא בזה, שעצם הדבר שהוספת כל יום נר אחד אין לך הידור גדול מזה. ולפי זה יוצא שכאשר יש עשרה בני בית, לפי המהדרין כל יום ידליקו עשרה נרות, ולמהדרין מן המהדרין שלא הולכים כמספר בני הבית, מוסיף והולך בכל יום נר אחד עד שביום האחרון ידליק שמונה.ד. דעת מרן השלחן ערוך והרמ\"א הנראה מן האמור שאנחנו הספרדים נוהגים כהתוספות, למרות שבדרך כלל הספרדים הולכים כשיטת הרמב\"ם. אך האמת שאינו נכון כל כך, כיון שגם הרמב\"ם בעצמו כותב שהמנהג הוא כמו שכותבים התוספות, שמדליק בעל הבית ומוסיף והולך בין היו בני הבית מרובים ובין היו מועטין. אם כן אנחנו נוהגים כהרמב\"ם על פי מה שכותב מצד המנהג, וכפי שאכן התוספות הסבירו את סוגיית הגמרא. וז\"ל: \"כמה נרות מדליק? (סי' תרעא ס\"ב) ואכן כך פסק מרן השלחן ערוך שבליל אחרון יהיו שמונה, אפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר\". וזה בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד כפי שהתוספות ביארו את הגמרא, וכמו המנהג שהביא הרמב\"ם. וכותב על כך הרמ\"א: \"ויש אומרים שכל אחד מבני הבית ידליק\". ואמנם בסוגריים שם כתוב 'הרמב\"ם'. אך זה לא הרמב\"ם שהרי כפי המבואר לעיל הרמב\"ם לא סובר שכל אחד מבני הבית מדליק אלא רק אחד מבני הבית מדליק - יש אומרים שהסוגריים הכתובות ברמ\"א הוא לא [ .כמספר בני הבית .]כתבם בעצמו, אך יש אומרים שהרמ\"א כתב אותם והאמת ששיטה זו של בני אשכנז מופיעה בכמה ראשונים. כך כתבו והמהר\"י (סי' קא), ותרומת הדשן (בשו\"ת סי' קמה ובדרשות הלכות חנוכה)המהרי\"ל שהם גדולי האשכנזים שחיו לפני כשש מאות שנה, והנראה (סי' נ) מברונא שכך נהגו כל האשכנזים שחיו בתקופה ההיא. ביאור הדבר, שבין ספרי הראשונים הקדמונים יותר אין את המנהג של האשכנזים או הרמב\"ם, מוסיף והולך כמנין בני הבית, אבל המנהג שכל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו כנראה שזה מנהג שהתחדש מאוחר יותר. ה. מנהג האשכנזים כיום כשנתבונן נראה שהאשכנזים בשיטתם הרויחו מכל הצדדים. שהרי נתבאר בשיטת התוספות שאם ידליק מוסיף והולך כמנין בני הבית, באופן שלבסוף ידליק שמונים נרות לא יהא ניכר אם הנרות הם כמנין בני הבית או כמנין לראות את המוסיף והולך, וכשאחד מדליק לעולם אינך יכול לדעת, וכגון הימים, ולכאורה צריך להדליק באופן שיראה היום וגם מנין בני הבית כדי אם מדליק ארבעים נרות ביום הרביעי אי אפשר לדעת אם זה מחמת שיש עשרה אנשים והם מוסיפים והולכים או שיש בבית ארבעים בני אדם ומדליקים אחד לכל אחד. אך לפי מנהג האשכנזים כיום, מצד אחד בעל הבית מדליק בפני עצמו מוסיף והולך, וניכר איזה יום היום, ושאר בני הבית שמדליקין כל אחד מדליק בפני עצמו מוסיף והולך. וזהו היסוד למנהג האשכנזים. ו. להחזיק במנהג אבותיו וצריך לדעת, שעל כל אחד לנהוג כמנהג אבותיו, ולאשכנזים יש להורות שידליקו כל אחד ואחד מבני הבית, והמהדרין מוסיף והולך, כך הוא מנהגם. ומאידך לספרדים יש להורות שראש המשפחה ידליק. ואם אחד להדליק לפניו. וכגון שבאו אלי אנשים ואמרו לי שרוצים שהילדים שלהן מבני הבית רוצה גם להדליק עליו להמתין להדלקה של ראש המשפחה ולא ידליקו גם נרות חנוכה כיון שבשבילם זו חוויה גדולה, והם גם חושבים שזה חינוכי, אם זה נכון לעשות כן? והשבתי להם, שאפשר לעשות שהילד ידליק את השמש, ואם הילד הגיע לחינוך אפשר אף לתת לו להדליק את נרות ההידור, שבעל הבית ידליק את הנר הראשון והילד ידליק את השאר. ועל כל פנים אם בכל זאת רוצה שבנו ידליק חנוכיה, אפשר, אבל שלא ילמד אותו לברך, אלא יגיד לו שיאזין לברכת אביו ויענה אמן, ואחרי הדלקת האב .ידליק הבן. ואין חילוק בזה אם הילד לפני בר-מצוה או גדול בשנים כבר וזכורני בקטנותי שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברך ומדליק את הנר הראשון, ולאחר מכן היה נותן לי את הנר ותופס את ידי, כעין 'שנים שעשאוה...' אמנם הוא למעשה מדליק, אבל הנר נמצא בתוך היד שלי. כך היה נוהג לעשות. ז. נוכחות בני הבית בשעת ההדלקה יש לדון האם למנהג הספרדים שבעל הבית מדליק, האם כל בני הבית : \"אמר (שם כג.)צריכים להיות נוכחים בשעת ההדלקה. והנה איתא בגמרא רבי זירא מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא\". דהיינו, שכאשר היה בישיבה היה משתתף עם האכסנאי אצלו היה ישן – בפרוטה עבור נרות החנוכה. \"בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי\" – לאחר שהתחתנתי אמרתי שלא צריך להשתתף עם האכסנאי שהרי מדליקים עלי בבית. והנראה מזה, שאף מי שאינו נמצא על יד ההדלקה ממש בכל זאת יוצא ידי חובה, וכן ההלכה, אכן כמובן כדאי לבוא ולראות פרסומי ניסא, ולענות אמן ולהשתתף בשמחת הדלקת הנרות בהודאה לקב\"ה, אבל אינו מעיקר הדין. בבחרותי כאשר למדתי בישיבה שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על כך, ואכן היה אומר לי להישאר בישיבה, בשביל מה ללכת הביתה?! עד שתלך ותחזור זה ביטול תורה! וזאת משום שהרי ממילא אני יוצא בהדלקה שלו, ואכן הייתי נשאר בישיבה. ח. 'מפני החשד' למנהג הספרדים ובעניין הבחורי ישיבות שמדליקים עליהם בביתם, אינם צריכים לחשוש \"חצר שיש לה שני פתחים צריכה (שם) אף מפני החשד. שהנה איתא בגמרא . והיינו שמי שיש לו בית (שם ס\"ח)שני נרות\". וכך פסק מרן השלחן ערוך הכניסות הם מצד אחד של הרחוב, ויש אומרים אפילו משני זוויות. וכל כך, שיש בו שני כניסות, צריך להדליק בשניהם, יש אומרים שאפילו אם שתי כיון שהעוברים ושבים יראו שבפתח אחד אין נרות ויחשדו שאינו מדליק נרות חנוכה. למעשה כיום אין חוששים ל'מפני החשד' כיון שבזמנם שכולם היו מדליקים את הנרות מבחוץ היו חוששים לזה, אבל היום שלא כל כך מקפידים להדליק מבחוץ, ממילא אין את הנושא של חשד. , שאכסנאי משתתף (סי' תרעז ס\"ד)וכמו כן יש לומר על פסק השלחן ערוך עם בעל הבית, אולם אם מתגורר בחדר עם כניסה נפרדת חייב להדליק בעצמו. שכל זה הוא בזמנם, אך בימינו שאין את החשש של חשד, אינו צריך להדליק אף אם יש לו כניסה נפרדת. ט. בחור המתגורר בפנימיית הישיבה - היום כל הדברים השתנו, והמתבאר שלפיכך בחורי ישיבות הנמצאים בפנימייה אינם צריכים להדליק [ ,בזמנו היינו מכבסים ונשארים שבועות שלמים בישיבה, וזכורני כשלמדתי כלל. למרות שהינם כמעט מתגוררים בפנימייה בישיבה שהיו בחורים שגרים רחוק, ולא כמו היום שאפשר להגיע לכל מקום באוטובוס, והיה אחד מסכן בישיבה בפתח תקוה שהיה גר בבית שאן, וכדי להגיע לבית שאן היה צריך לנסוע לתל אביב, ומשם בכל שעתיים ]יש אוטובוס שעובר דרך בית שאן, והנסיעה אורכת יותר משלוש שעות וזאת משום שהבחור עדיין נקרא סמוך על שלחן הוריו, כיון שבדרך כלל משלמים שכר לימוד לישיבה, וגם את כל הוצאותיו עליהם ונקרא שהם מפרנסים אותו, וכן בימי בין הזמנים הולך לבית הוריו ומשכך נקרא שהוא סמוך על שלחן הוריו. הן אמת, שבחור ישיבה שאין לו הורים, ונמצא בישיבה רוב ככל הזמן, וכשיש חופש מתארח פה ושם אבל אין לו בית לבוא אליו בבין הזמנים, לכאורה עליו להדליק נרות חנוכה בישיבה. וכמו שבא אלי פעם אחד מסכן ושאל אותי שהנה הוא בעל תשובה, ובדרך כלל אומרים לבעלי תשובה שהוריהם עדיין אינם דתיים שחייבים לכבד אותם, שהרי הם תינוקות שנשבו. ואותו אחד בא ואומר שהוריו נלחמים בו ועושים לו דוקא, וכאשר בא הביתה יש נבילות וטריפות, בשר בחלב, והם רבים איתו ולא מוותרים לו בשום פנים ואופן! לא טבילת כלים ולא אוכל כשר! והוא אומר לי \"מים אני לא יכול לשתות שם!!\" בחר בדרך התורה, מה אתם מכתיבים לו?! מה אתם מתעקשים?! אדרבא והנה גם אם ההורים אינם דתיים, הם צריכים שיהיה רגש לבן שלהם, בנם שתפו עמו פעולה! וכמו כן זכורני שפעם קרוב משפחה שלנו שבנו חזר בתשובה, ולבסוף נעשה תלמיד חכם, ובתחילה הוריו לא היו יכולים לקבל את זה. והיו מקניטים אותו, היו אומרים לו \"אתה דתי?! כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך' - ואנחנו לא רוצים שתהיה דתי! וכי זו מצוה שלא מוצאת חן בעיניך?!\" ואז אמר להם בואו נלך לרב עובדיה, אנחנו קרובים שלו ונשמע מה יפסוק. באו ההורים לפני אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא ישב איתם בנחת, והסביר להם שאתה ואביך חייבים בכבודי! שאם אמר לו אביו (יבמות ו.)את מימרת חז\"ל להיטמא למת וכיו\"ב, אומרים 'דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים?!' ואכן הבן צריך לשמוע בקול הקב\"ה, וגם אתם מחוייבים לשמוע בקול הקב\"ה! ואאמו\"ר המשיך ואמר להם: אתם יכולים לומר לבנכם: תביא לי כוס, תביא לי לאכול, תעזור לי, והוא אכן חייב, אבל להכתיב לו את החיים נגד התורה - אין לכם שום זכות! וכך דיבר איתם בנחת, עד שלבסוף אמר להם, שצריכים להחליט מה הם בוחרים בעקרונות המטופשים שלהם או בבן שלהם, והם בחרו בבן שלהם! ואאמו\"ר שלח אותי ואת אחיי לביתם, והגעלנו את כל הכלים והכשרנו הכל והבית נעשה כשר למהדרין מן המהדרין! אלו הורים נורמליים, אבל יש הורים שאינם נורמלים, שבנם חזר בתשובה והם דואגים שהבית שלהם יהיה לא כשר וכיו\"ב, 'לא יעשו אצלינו כפיה דתית!' ומחמת כן מפסיק לבוא לביתם, אפילו כאשר אביו נותן לו כסף לקנות בגדים וכדומה, אך כיון שלא מתגורר אצלו אינו נקרא בגלל זה סמוך על שלחן אביו, והוא חייב להדליק נרות חנוכה בפני עצמו. י. בעל תשובה בהדלקת נרות חנוכה - וכל הנידון הוא רק לגבי ספרדים, [ והנה בעל תשובה כזה שלומד בישיבה שמחד גיסא ]אינו סמוך על שלחן אביו, אך כיון שלומד בישיבה הוא סמוך על שלחן ראש שהלא למנהג האשכנזים כל אחד מהדר ומדליק בפני עצמו הישיבה ולכאורה הרי בישיבה מדליקים בבית המדרש. שלחן ערוך סי' תרעא ס\"ז).והנה המנהג הוא להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת ( (חידושי ונחלקו הראשונים אם יוצאים ידי חובה בהדלקה זו. שיש ראשונים שסוברים שההדלקה בבית הכנסת נועדה הריטב\"א הנד\"מ שבת כג. סוף ד\"ה הרואה) (ספר רק לפרסומי ניסא, ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו. ויש ראשונים שאומרים שזה דוגמת בית המקדש, שם היה הנס, המנהיג הלכות חנוכה סי' קמח) (שו\"ת וכיון שבית הכנסת הוא בית מקדש מעט לכן מדליקים בו. ויש אומרים שכיון שבזמננו לא מדליקים אלא בתוך הבית, לכן מדליקים הריב\"ש סי' קיא) שההדלקה (מרן הבית יוסף שם)גם בבית הכנסת לפירסומי ניסא. ויש אומרים בבית הכנסת במקומות שנהגו לקדש. ועל כל פנים נראה שהוא מחלוקת בבית הכנסת נועדה להוציא ידי חובה את האורחים, וכמו שמצינו בקידוש אם ניתן בכלל לצאת ידי חובה בהדלקה זו. אולם יש לחלק בין ההדלקה של בית הכנסת, להדלקה של בית המדרש ואכילה, שהבחורים אוכלים וישנים בבנין הישיבה או אף בבנין סמוך השייך בישיבה. שבהדלקה של ישיבה, הבית מדרש הוא חלק ממערכת של שינה לישיבה, ואז לכאורה אפשר להגדיר את הבחור הזה כסמוך על שלחן ראש הישיבה, וממילא אינו חייב להדליק, ויכול לסמוך על ההדלקה של בית המדרש. יא. גדר השכר לימוד המשולם לישיבה משני הצדדים, או על שלחן הוריו, או על שלחן ראש הישיבה. ויש להוסיף ולפי האמור, בחור ישיבה רגיל שב\"ה יש לו הורים והכל בסדר אז הוא סמוך על כך, שהנה כיום כל בחור צריך לשלם שכר לימוד, ולכאורה אם משלמים אלא בגדר אכסנאי, ] - של ראש הישיבה[ 'אינם בגדר 'סמוך על שלחנו ומסכימים איתו הרבה אחרונים, שה'אכסנאי' שצריך להשתתף בפרוטה. אך יש להשיב על כך, שהנה כותב בשו\"ת גינת (קונטרס 'גן המלך' סי' מא)ורדים ודבר, על כל אכילה ושתיה ושינה וכו', שבכגון דא צריך גם להשתתף עימו שמביאה הגמרא שמשתתף בפרוטה היינו שבא עימו חשבון על כל דבר בנר. לעומת זאת, אם המדובר שמשלם לו סכום כולל על שהותו שם וזה גם כן השתתפותו להדלקת נר חנוכה. ובפרט בימינו, שהנרות ואף שמן זית כולל את כל הכרוך בזה, אכילה ושתיה ושינה וכו', ממילא בסכום הזה כלול זול מאוד, ממילא אינו צריך להשתתף איתו. ולפי זה, הרי בישיבה התשלום של השכר לימוד הוא כולל, תשלום על השהות שלו בישיבה על כל הכרוך בכך. וכמו שברור הוא שבחור שהוא חולה ל\"א כמה ימים ולא בא לישיבה, שאינו מבקש מראש הישיבה את השכר לימוד של ימים אלו שהרי לא אכל, כיון שהוא תשלום גלובלי על כל שהותו הכללית בישיבה. וזה כולל גם את הנרות של הדלקת נרות חנוכה. שפטורים מהדלקת נרות חנוכה. וכמו כן בחור שהוא בעל תשובה, או כגון לפיכך בחורי ישיבה ספרדים הסמוכים על שלחן הוריהם, אין צל של ספק שאין לו הורים, ומתגורר בישיבה כל הזמן וסמוך על שלחן הישיבה, שאינו צריך להדליק כיון שהוא סמוך על שלחן ראש הישיבה, ויש בזה את סברת הגנת ורדים ועוד כמה צדדים, ועל כל פנים לחומרא כדאי שידליק בלא ברכה, אכן מעיקר הדין הוא פטור וכמו שנתבאר. יב. הסכמת גדולי הספרדים לפסקו של מרן זיע\"א (ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ו סי' לפני הרבה שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה על כל הנושא של בחורי ישיבה שהדלקת נרות החנוכה. ובסוף דבריו מג) כותב שהציג בצעירותו את דבריו לפני מו\"ר הגאון רבי עזרא עטיה זצ\"ל ושהוא הסכים עם הכל. ובאמת ראש הישיבה הגאון הרב עטיה כך הורה בישיבת 'פורת יוסף', ששם חלק מהבחורים היה להם פנימייה וחלקם לא, ולכולם הורה שלא להדליק. בעקבותיו הלכו ראשי הישיבה מאז ועד היום, הם היו גדולי ישראל וכך קבעו. כיום יש ראשי ישיבות ספרדים שמשום מה ואינני יודע למה, החליטו שההוראה והמנהג של רבני הספרדים לא מחייבת אותם, ומורים לתלמידיהם שנמצאים בפנימייה להדליק בברכה, ואינני מבין אותם. פעם אחת הלכתי ברחוב באחד מימי חנוכה, וראיתי קבוצת בחורי ישיבה ספרדים סמוך לאיזו ישיבה, שבכניסה לפנימייה על המדרכה היה מונח כיסא ועליו חנוכיה, והם שרים ורוקדים. ניגשתי ושאלתי אותם לפשר מעשיהם, ואמרו לי שהם מדליקים נרות בברכה: \"המשגיח של הישיבה שאל את הרב אלישיב והוא אמר להדליק עם ] - שהוא אשכנזי בעצמו[ ברכה, וכך אנחנו עושים\". ואז אמרתי להם שאני לא מבין אותם, משום שהם הניחו את הכסא באמצע הרחוב, ואין זה סמוך לפתח. כיצד ידעו שהכסא (שבת כא: - אמנם יש ריטב\"א [ !?הזה והחנוכיה הזו קשורים לפתח הזה שמועיל אפילו ברשות (שם ד\"ה מצוה)שמסביר בדעת התוספות בחידושים הנד\"מ) והדלקה באופן זה היא בודאי ]ברכה לבטלה! והלכתי לדרכי. הם ראו איפה נכנסתי וצלצלו מהר למשגיח, הרבים, אך על כל פנים צריך שיהיה היכר המשגיח נבהל, התעוררה לו שאלה חדשה, האם מועיל להדליק באמצע לשאול את הרב אלישיב... לאחר זמן חזר ואמר להם שהרב אלישיב אכן המדרכה או לא? הוא מצידו לא ידע לענות להם ואמר להם חכו, אני ירוץ אמר שהם לא יצאו ידי חובה... אמר שלא יצאנו ידי חובה, האם לפי הרב אלישיב אנחנו חייבים לברך עוד ואז הם באו מהר להיכן שהייתי ודפקו בדלת, ושאלו אותי כך: \"הרב אלישיב הפעם...\" אך אני אמרתי להם, שלא יכנסו לזה, ואם רוצים להחמיר – אפשר אך ללא ברכה, אבל לבוא לברך בקום ועשה, כשזה נגד המנהג שכותב הרמב\"ם ונגד פסק השלחן ערוך כהתוספות, אני אינני מבין איך הם יכולים לעשות דבר כזה! יג. להצהיר בפירוש שאינו יוצא ידי חובה בחור ישיבה ספרדי שאומר בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת אביו, בפשיטות יש לומר שאין זה מועיל, כיון שמצות נר חנוכה היא 'נר חובה. וזה כמו שיבוא המדליק בעצמו ויאמר שמכוון שלא לצאת ידי חובה, איש וביתו', בבית שאתה גר בו הדליקו, וממילא כיון שהוא גר שם יצא ידי שודאי שלמרות דבריו יוצא ידי חובה. והדבר דומה למי שאשתו מדליקה בביתו והוא נמצא במקום אחר, אם יכול בדבריו של רב זירא, שמתחילה (שם)להדליק בעצמו. והנה בלשון הגמרא כשהיה מתארח היה משתתף עם בעל הבית, ולאחר שהתחתן ואשתו הדליקה עליו בבית \"אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו (שו\"ת מהרי\"ל סי' קמה ובהלכות והמהרי\"ל (שם)ביתאי\", ומדייקים התרומת הדשן מלשונו של רבי זירא שאמר \"השתא ודאי לא צריכנא\" דהיינו חנוכה אות ח) כותב שנראה לו דאין לסמוך על זה כדי לברך שלא צריך, אך אם רצה לכוון שלא לצאת ולהדליק בעצמו, הרשות בידו. (סי' תרעז)אולם מרן הבית יוסף ברכה שאינה צריכה. אם כן הוא הדין לגבי בחורי ישיבות שאינם יכולים לומר שאינם רוצים לצאת ידי חובה בהדלקת אביהם כיון שהרי הם דומים למה שכתב מרן הבית יוסף, והרי זו ברכה שאינה צריכה. יד. להדליק בברכה קודם שאביו מדליק בזמנו לפני כשלושים שנה שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לגבי בחורי ישיבות אמריקאים. שהנה בארצות הברית כאשר אנחנו מדליקים נרות לכלל החיוב של הדלקת הנרות, האם שייך לצאת ידי חובה בהדלקה של בשעה חמש אצלם זה עשר בבוקר, ועדיין יש להם הרבה זמן כדי להיכנס ההורים. והוא אמר לי שאכן יוצאים ידי חובה בהדלקת ההורים. אולם חובה בהדלקת ההורים כיון שהם נמצאים רחוק, למרות שהוא סמוך על בשנותיו האחרונות הוסיף, שבחור ישיבה אמריקאי שרוצה שלא לצאת ידי שלחנם, אך כיון שאם ירצה לבוא אליהם זה לוקח הרבה זמן, וכן השעות שונות, באופן שאם הבן ידליק נרות חנוכה הוא בעצם מדליק לפני אביו לומר להקל שיכול להדליק בברכה, אם רוצה. ועל כל פנים הורה שיאמר בחו\"ל, כיון שאביו עדיין לא פטר אותו והוא הקדים את אביו יש כמה צדדים הבחור בפירוש שמכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקת אביו, וידליק. - בצד [ לעומת זאת יש מקומות שהשקיעה שם היא לפני ארץ ישראל , ומחד גיסא אי אפשר לומר שידליק שהרי הדליקו ]השני של כדור הארץ עליו בביתו וכאמור, אך מאידך, יכול לטעון שכשהדליקו עליו בביתו היה ידי חובה. אך האמת שזו שאלה לא מעשית, כיון שאין בחורי ישיבה כיום זה עדיין יום, וביום אין מצוה להדליק נרות כלל וטוען שמבחינתו לא יצא שמתגוררים בכיוון ההפוך, כולם גרים או באירופה או בארה\"ב או בדרום אמריקה, וממילא כל ההדלקה של האב היא לאחר ההדלקה של ארץ ישראל, ויכול לומר שלא יוצא בהדלקתו ולהדליק בברכה.טו. להסתלק מן הספק לכן בארץ ישראל עלינו לנהוג כמנהג הספרדים בלי להתבייש, פשוט לא להדליק או להדליק ללא ברכה, ואינו חייב להמתין לאביו אם כבר הדליק בבית, אלא מיד יכול להדליק בלי ברכה. או לחילופין יכול להשתתף עם אחד האשכנזים בישיבה אם לומד בישיבה שיש בה אשכנזים. וכמו כן אפשר וילך לראש הישיבה ויבקש רשות להדליק את הנרות בבית המדרש. שהרי מדין בית הכנסת ודאי יכול להדליק. ואם כל הספרדים רוצים להדליק שישתתפו כולם בהוצאות הנרות של בית המדרש ואחד ידליק ופותר בזה את כולם, ויוצאים ידי חובה לכל הדעות. והכלל בזה שצריכים לברוח מספקות. אם יש ספק ברכה לבטלה ודאי שצריך להיזהר מאד מאד. ואם מישהו רוצה להיות חסיד ומחמיר טוב מאד, אבל לא יהיה חסיד ומצד שני יעשה איסור לדעת חלק מהפוסקים. וגם אם יש פוסקים שאומרים שבחורי הישיבות בזמננו צריכים להדליק ורוצה לחשוש לדבריהם, ידליק ללא ברכה או ישתתף עם חבר. אבל להדליק בברכה ודאי שלא שייך לבוא כן ולומר נגד מנהג הספרדים, נגד מנהג הישיבות הספרדיות, הרי כך נהגו תמיד וכך צריך לעשות. טז. היכן מדליקים בישיבה לגבי בני אשכנז הדין הוא אחר, שהרי גם הם מנהג אבותיהם בידיהם, ואצלם נוהגים הבחורי ישיבות גם כאשר הם בביתם להדליק כל אחד בחנוכיה נפרדת, וממילא כשהם בישיבה מדליקים בישיבה. השאלה היא היכן מדליקים בישיבה? האם בפתח הפנימייה או בחדר האוכל. והנה אם הכל בנין אחד בית המדרש והחדר אוכל והפנימייה, או שחדר האוכל והפנימייה הם בבנין אחד, הדין הוא שאיפה שיש יותר אנשים יש עדיפות מסויימת לפנימייה משום ששם ניכר למי זה שייך, מה שאין כן עוברים ושבים שם הוא מקום ההדלקה, או חדר האוכל או פנימייה. ואכן בחדר האוכל שמדליקים המון חנוכיות, ואין ידוע של מי הנרות, וכן משמע בתוספות במסכת שבת שמשמע שיש צורך שידעו של מי הנרות. אלא ששם זה נושא אחר, שהרי בישיבות לכאורה הם כמו שותפים, אולם האמת החזון איש היה מורה להדליק בפנימייה דוקא. אבל היו גדולים אחרים כמו האגרות משה והמנחת יצחק שאמרו להדליק בחדר האוכל. ושאלה זו מתעוררת במיוחד כשהבניינים נפרדים לגמרי. וכל אחד ואחד וחלקם מלאי חנוכיות בחדר האוכל. ועל כל פנים לכל הדעות יוצאים ידי יעשה כמנהגו. ותראו בישיבות שלהם, יש מהם המוני חנוכיות בפנימיות חובה אם יעשה כך או כך, העיקר הוא עצם ההדלקה במקום שמחוייב בהדלקה, שאצלם זה נר איש וביתו וגם יש חובת הגוף על כל אחד ואחד להדליק, ונהרא נהרא ופשטיה. הלכה למעשה: א. מנהג הספרדים שבעל הבית מדליק בשביל כלל בני הבית. ואם הילדים רוצים להדליק, אם לא הגיעו לחינוך עדיף לתת להם להדליק את השמש. ועל כל פנים אפשר לתת להם להדליק נרות חנוכה בעצמם בשני תנאים: א. שלא יברכו - אלא לחנכם לשמוע לברכת אביהם ולענות אמן, ואז ידליקו. ב. שידליקו רק לאחר אביהם. ב. ילדים שהגיעו לחינוך אפשר לתת להם להדליק אף מנרות ההידור, ומרן הגרע\"י זצוק\"ל נהג לאחוז בידיהם גם בנרות ההידור. ג. הדבר פשוט שבחורי ישיבות ישראלים הגרים בפנימיה לא צריכים להדליק נרות חנוכה, כל זמן שסמוכים על שלחן אביהם, אף שהם רק מתפרנסים מהוריהם, ומגיעים לביתם בחופשות וכדומה. וכן המנהג בישיבות הספרדיות בא\"י מקדמת דנא. ד. וכן אינם יכולים לומר איני יוצא בהדלקה שמדליקים בביתי. אך מכל מקום אם רוצים יכולים להדליק בלא ברכה, וכן יכולים להשתף עם אשכנזים המדליקים בישיבה, וכן יכולים לבקש להדליק את הנרות של ביהמ\"ד של הישיבה בברכה. ה. בחורי ישיבות מחו\"ל הגרים בפנימיה בארה\"ק, מעיקר הדין יכולים לסמוך על ההדלקה של הוריהם בביתם וכנ\"ל סעיף ג'. מיהו אם אומרים בפירוש שאינם יוצאים בהדלקת אביהם בביתם, כל שיש פער בשעות שבזמן שמדליקים בארץ עדיין לא הדליקו בחו\"ל, יכולים להדליק בברכה. ו. מעיקר הדין אין בני הבית חייבים להשתתף בעצמם בשעת ההדלקה, ויוצאים יד\"ח אף בהעדרם. מ\"מ ראוי להשתתף להודות ולהלל ולפרסומי ניסא. ז. בעל תשובה שהוריו אינם מדליקים בביתם, וכן יתום וכדומה, שאין לו מי שמדליק עליו בביתו סומכים על ההדלקה שמדליקים בבית המדרש. מיהו לכתחילה טוב שידליק בלא ברכה. ח. מי שמדליק בישיבה לחומרא לפי האמור לעיל, וכן אשכנזי שמדליק בישיבה - אם חדר האוכל והפנימיה נמצאים בשני בנינים שונים נחלקו הפוסקים האחרונים היכן ידליק. לכן ידליק היכן שיש יותר פרסומי ניסא. ועכ\"פ לכאורה יש עדיפות להדליק בפנימייה משום ששם יותר ניכר של מי הנרות ומי הדליקם. אם יש להקפיד להדליק נר חנוכה דוקא בשמן זית או אפשר להדליק בשאר שמניםש. שמאירים יפה? מצוה מן המובחר להדליק בשמן המאיר יותר יפה, ואין עדיי.ת פות לשמן זית על שאר שמנים. ויש מדקדקים להדליק בשמן זית דוקא. מקורות: כתוב בשלחן ערוך (סי' תרעג ס''א): \"כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותם הפתילות\". הג''ה: \"ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר\". ע\"כ. ומקורו בשבת (כג.). שם מבואר דמעלת שמן זית משאר שמנים משום דצליל נהוריה טפי. ויש אומרים דיש עדיפות לשמן זית דבעינן דומיא דמנורה, עיין בספר 'פניני חנוכה' (עמוד קלח), וחזון עובדיה חנוכה (עמוד פא בהערה סוף אות ב), ובספר 'משנת יעקב' (פ''א מהל' תפלין ה''ד), ובשו''ת ובספר 'ישא יוסף' (ח''א סי' קמד). ועיין פנ''י בשבת (כא: ד''ה בפרש''י), ושו''ת בנין עולם (או''ח סי' לד), האם צריך להשאר חצי שעה ליד הנרות חנוכה או אפשר להדליק ולצאת לדרכו?ברכת יהודה (ח''ו סי' כח).ש. מעיקר הדין יכול להדליק ולצאת לדרכו, אבל ראוי ונכון לשבת ת. אצל הנרות חצי שעה, ולשיר ולשבח ולהודות לה' על כל הניסים ונפלאות. וסגולה לשמירה מעולה לכל השנה לומר מזמור 'ויהי נועם' ו'יושב בסתר' שבע פעמים לאחר הדלקת נר חנוכה. מקורות: כתב בשו''ת שב יעקב (ח''א סי' כב) וז''ל: \"אף דקיי''ל דהדלקה עושה מצוה - היינו לאפוקי אם הדליק שלא לשם מצוה דצריך לכבותן וכו', אבל מ'כל מקום המצוה נמי לראותן כדי שיזכרו הנס כמו דאיתא בנוסח הנרות הללו: 'אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד', משמע שכל זמן שאין לנו רשות להשתמש בהן מצוה זה ולראות אותן כדי שיתפרסם הנס וכו', א''כ מזה הטעם אין נכון להדליק בביתו לראותן והיינו שיעור זמן הדלקה, דלכך צריך ליתן שמן כל כך שיהא דולקים שיעור ולילך מיד אחר הדלקה וכו'\", עכ''ל. וכ''כ החוות יאיר בספרו מקור חיים (קיצור הלכות סי' תרעב) וז''ל: \"נראה לי דעיקר מצוה הוא שיהיה המדליק אצל הנרות בדרך נס, שאם כן העיקר חסר מן הסיפור בעל הנסים, והכי משמע מה שאומרים 'אין לנו רשות להשתמש הנס כמ''ש 'והדליקו נרות בחצרות קדשך', שנראה לי שלא רצו לומר הדלקת מנורה חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם, כי הם גם כן זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר בהם אלא לראותם', ולכן הרואה גם כן מברך, ולא סגי שידליק וילך לו למקום אחר\". עכ''ל. הנה חידוש גדול חידש בזה, דבנס חנוכה בימי מתתיה הדליקו הכהנים – לבד מנרות המנורה – גם נרות בחצרות בית קדשינו לשמחה והלל, וכדרך שהיו עושין בשמחת בית השואבה (מתני' בסוכה נא.), וכלפי זה אנו אומרים ב'על הנסים' שהדליקו נרות בחצרות קדשך, דאין הכוונה לנרות המנורה אלא לנרות שהדליקו לאורה ולשמחה. ואמטו להכי צריך להיות חצי שעה אצל הנרות בשביל לשמוח לאור הנרות, כמו ששמחו אבותינו לאור הנרות תורת ה' אצלם, לקיים מאמר הכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'. וכ''כ בשבט הלוי חנוכה (פ''י ה''ד) דיושבים בימים ההם בזמן הזה. וכן נוהגים הרבה צדיקים ואנשי מעשה לשבת אצל הנרות ולשיר ולהודות וללמוד אצל הנרות לראותם תוך שיעור הדלקתן ולזמר שירות ותשבחות והודאה על הניסים ואמירת דברי תורה בעניני דיומא, דראוי לעטר הנר מצוה בתורה אור. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת הלכות חנוכה הדלקת נרות החנוכה של מרן זצוק\"ל גם בימינו יש רבים המדליקים את החנוכיה על השלחן בבית ולא על החלון, וסיפר מו\"ר ועט\"ר שליט\"א על כך: \"בשעתו, לפני הרבה שנים, אמרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ראיה לזה מדברי הר\"ן ונהנה ממנה מאוד. שהנה, הר\"ן (דף ט ע\"ב מדפי הרי\"ף) על דברי הגמרא (שבת כא:) \"ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו\", כותב וז\"ל: \"ואף על פי שהרואה אומר לצורכו הדליקה\", ע\"כ. שהנראה בדבריו שכוונתו לומר, שהנה ענין הפרסומי ניסא הוא להדליק מבחוץ כדי לפרסם הנס, לעומת זאת דהיינו, הרי בזמנם היו מאירים את הבתים על ידי נרות שהונחו על השלחן. בשונה הר\"ן מוסיף ומחדש, שכשמדליק נר שנראה שאינו לצורכו זהו עיקר הפרסומי ניסא. מבתי כנסת ומקומות גדולים, שהיתה נברשת במרכז ובזרועותיה היו מניחים את הנרות, וכפי שניתן לראות זאת כיום בבתי כנסת עתיקים בעולם, שבעבר השתמשו בהם בנרות וכיום חיברו אותם לחשמל, אך בבתים היו מדליקים את הנרות על השלחן, וכאמור. ואם היה מניח את החנוכיה על השלחן ודאי שלא נראה שונה כל כך, ואין היכר שהוא לפרסומי ניסא, חידש הר\"ן שעם כל זאת בשעת הסכנה מותר להניחה על השלחן. ולפי דברי הר\"ן מתבאר, שבימינו שאור החשמל נפוץ בכל הבתים, ואין מדליקים סתם נרות על השלחן, אם כן כיום שמדליק את נרות החנוכה על השלחן עדיין וזכורני בקטנותי, כשהיינו מתגוררים ב'תל-ארזה', אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מדליק יש היכר שהן נרות חנוכה. שהולך ברחוב יכול היה לראות מה קורה בבית, וכדי שלא יראו היה צריך לסגור את נרות החנוכה על השלחן בבית, כיון שהיינו מתגוררים בקומה נמוכה, וכל מי את התריס או וילון, והיה אפשר לראות את הנרות על השלחן. וכשעברנו לתל- אביב, ששם לא ניתן היה להדליק רק במרפסת שהיתה גבוהה מידי, לכן היה מדליק בקביעות על השלחן. וכשעבר דירה לשכונתינו 'הר נוף' שהיה מתגורר בקומה נמוכה יחסית, והיה ניתן לראות מהרחוב את נרות החנוכה שהדליק, לכן היה מדליק בחלון. התורה הקדושה יומם ולילה. סיפר לי פעם הגאון הרב משה שמואל שפירא זצ\"ל בכל מעשיו, והיתה לו ספריה גדולה והיה נראה מהחלון איך יושב ושוקד על אפשר היה לראות את הנרות מבחוץ. באותם שנים היה אפשר לראותו מבחוץ ואכן ברוב שנותיו שנהג להדליק את נרות החנוכה בבית על השלחן, היה זה כאשר ראש ישיבת 'באר יעקב' שהיה גאון עצום ואחד מגדולי הדור, שאחד מקרובי הבית, ואאמו\"ר שקוע כל כולו בעסק התורה! והאמת שהיה זה רגילות אצלו בשעות הלילה המאוחרות, שתיים ושלוש בלילה, והיה רואה אור בוקע מתוך משפחתו היה מתגורר בסמוך לביתו של אאמו\"ר, ומפעם לפעם היה יוצא משם שנזהר כל ימיו שלא לאבד את לילותיו אף לא לילה אחד!!!\"שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"79.pdf","content":"גזירת חכמים| זמן תוספת שבת| איסור בין השמשות במקום מצוה או במקום טירדא| זמן בין השמשות איקבע איסורא נושאי השיעור: דין מעשרות | שבות דשבות במקום מצוה| אמירה לגוי בבין השמשות| ספק ספיקא בצירוף שיטת רבינו תם| כשקיבל בעצמו שבת בשבת ובבין השמשות79 גליוןמיום א' יג' טבת תשע\"ז מרת דפנה בת מרים בר שלום ע\"ה - נלב\"ע כ\"ב כסלו תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה.- לעילוי נשמת . רבי חיים מרדכי בן מזל טוב אלחייאני ז\"ל - נלב\"ע כ\"ז כסלו תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה פרשת מקץ האסור והמותר בערב שבת בין השמשות (א) א. גדר זמן בין השמשות : \"ספק חשיכה ספק אינה (שבת לד.)כתוב במשנה בסוף פרק במה מדליקין חשיכה, אין מעשרין את הודאי ואין מדליקין את הנרות, אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין\". וביאור \"ספק חשיכה ספק אינה חשיכה\" היינו בין השמשות. וזה ברור, שדברים האסורים מהתורה אסור לעשותם בבין השמשות. וכמו כן ברור עוד, שבין השמשות חמור יותר מסתם ספק דאורייתא. דהיינו הנודעת שספק דאורייתא (סוף פרק ט מהלכות טומאת מת)אף לשיטת הרמב\"ם לחומרא היא רק מדרבנן, וביאור הדבר, שהתורה אסרה והחמירה רק בדברים הברורים שאכן אסורים הם, אך במקום שיש ספק לא החמירה בו \"לא יבוא ממזר בקהל ה'\", אך כאשר יש (קידושין עג.) התורה. וכגון מה שכתוב התורה יש להחמיר. אולם גם הרמב\"ם מודה שבספק של בין השמשות יש ספק ממזר התורה לא גילתה מה הדין, ורק רבנן קבעו שבספק שהוא בדיני להחמיר בו מהתורה. בדעת הרמב\"ם, שבדבר כזה שאיקבע אמנם הר\"ן במסכת ביצה אינו סובר כן, אך ממשמעות הרמב\"ם כן הוא. וכן (ח\"ב חיו\"ד סי' ב)כתב בשו\"ת מהרי\"ט איסורא כמו זמן בין השמשות יש להחמיר בספיקו. וכך פסקו רובא דרבותינו הראשונים שאפילו מי שעשה מלאכה בבין השמשות - חייב בית דין, כגון ספק אכל חלב, או ספק אכל ביום הכיפורים, שחייב להביא להביא אשם תלוי. דהיינו כדין מי שעשה איסור שהוא ספק כרת או מיתת קרבן על ספיקו. וודאי הוא שאין מביאים קרבן על איסורי דרבנן, ועל כן בבין השמשות איקבע איסורא, ויש להחמיר בו כאיסור דאורייתא. ומשכך אם שקעה השמש, אף אם לא קיבל עליו שבת, אין כל ספק שאסור לכו\"ע בכל מלאכה דאורייתא.ב. טעם ההיתר במקום מצוה אולם המשנה עוסקת בעשיית מלאכה דרבנן לאחר השקיעה כל זמן בין השמשות. וכגון מעשרות, שהטעם שאין מעשרין בשבת הוא מחמת שהוא (פרק כ\"ד מהלכות שבת ה\"י ופרק ו מהלכות כמתקן, ואינו איסור דאורייתא. הרמב\"ם פוסק שכל מה שאסרו חכמים לעשותו בשבת, אסור גם לעשותו עירוב ה\"ט) (בהלכות שבת בבין השמשות אלא אם כן במקום מצוה. ומבאר המגיד משנה שהנה דעת רבי יהודה הנשיא סובר שאיסורי דרבנן מותרים בבין שם), . ומבאר בדעת הרמב\"ם, שבמקום (עירובין לד:)השמשות, וחכמים חולקים מצוה לא גזרו חכמים על השבות. והיינו שגם חכמים שמחמירים באיסורי דרבנן בבין השמשות, במקום מצוה לא גזרו. ומאידך דברי המשנה נסובו על מקום שאינו של מצוה שיש להחמיר באיסורי דרבנן. ג. מחלוקת רש\"י והרמב\"ם מבאר את דברי המשנה וז\"ל: \"ספק (בשבת שם ד\"ה ספק)לעומת זאת רש\"י חשיכה כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא הוא אע\"ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות\". עכ\"ל. ונראה שרש\"י והרמב\"ם נחלקו בביאור המשנה, שעל פי רש\"י אין חילוק במשנה זו בין מקום מצוה לסתם מלאכה, וממילא משנה זו אינה על פי מצוה, ובמקום מצוה אכן לא גזרו על השבות, וממילא משנה זו היא על פי ולעומת זאת, כמבואר ששיטת הרמב\"ם היא שהמשנה מדברת שלא במקום ההלכה, שהרי אנו פוסקים להלכה שבמקום מצוה אין גוזרים על השבות. ההלכה שאנו פוסקים. ד. טרוד או נחפז שיוכל ללכת שלא לצורך מצוה, אלא כגון שיש לו בעיות עם איזה גוי הוא טרוד או נחפז. כגון שרוצה להניח עירובי תחומין בסוף התחום כדי והנה, הרמב\"ם שכותב שלא גזרו שבות במקום מצוה, דבריו הם גם כאשר ,ורוצה שיוכל לברוח ממנו אם יצטרך, ויש יותר מתחום שבת לעיר הסמוכה ועל ידי העירוב יוכל ללכת לעיר הסמוכה בשעת הצורך. וזה נקרא טרוד. וכמו כן יש דוגמא באדם שיש לו עם חבירו משא ומתן על מקח וממכר, איתו את הדברים יכול להפסיד את כל העניין, ויהיה טרוד בזה בכל מהלך ורוצה לסיים הדיון עם חבירו בזמן בין השמשות, כיון שיודע שאם לא יסכם השבת, בכגון דא לא גזרו על השבות. ה. מלאכה שהיא לצורך השבת או אף סתם מלאכה דרבנן, כיון שטרוד ממנה בשבת כבר יש להתיר בה. אכן נחלקו הפוסקים אם המלאכה אותה רוצה לעשות היא לצורך השבת, שההיתר של טירדא היינו רק במלאכה האסורה (שו\"ת סי' מו) ודעת המהרש\"ל מדרבנן שהיא לצורך השבת, אבל סתם מלאכה לא. והרבה אחרונים הביאו כותב בפירוש בדעת הטור להתיר (סוף סי' שמב)את דבריו. אולם הבית יוסף האסורה מדרבנן תיגרם לו טירדא בשבת, יש להתיר לו לעשות את המלאכה אף אם הטירדא אינה בשבת עצמה, עצם העובדא שאי עשיית המלאכה דרבנן הזו בזמן בין השמשות. ודוגמא לדבר, בראש השנה החל ביום שבת וראשון, ויש שופר הנמצא - ומעדיף לטפס בבין [ , ובסתם לעלות על האילן בשבת אסור השמשות של שבת כיון שהוא ספק יום חול, אך בבין השמשות שלמחרת על האילן, ורוצה לטפס על האילן בבין השמשות]מחמת שהוא שבות. אך בבין השמשות מותר כיון שהוא לצורך מצוה, אף ממה נפשך יהיה או שבת או יום טוב שאין מצוה זו צורך שבת, שהרי אין תוקעים בשופר בשבת. ו. ספק דרבנן לקולא יש ספר 'בית מאיר' ובסי' שמ\"ב מאריך בכל עניין בין השמשות של ערב שבת ומוצאי שבת. ובתוך דבריו כותב לבאר, מפני מה בבין השמשות מותר לעשות מלאכה האסורה מדרבנן כשהוא במקום של מצוה. שהנה בין השמשות הוא ספק, וכיון שהאיסור הוא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. דהיינו שזוהי הקולא של מקום מצוה. ולפי שיטתו יש לבאר אם כן, מפני מה אינו מותר לעשות כל מלאכה האסורה מדרבנן? ולמה רק במקום מצוה או טירדא מותר. ועל כן יש בכל יום יש להחמיר בו. במיוחד שראינו כמה דברים שחכמים החמירו בבין להוסיף, שכיון שהספק של בין השמשות הוא ספק הקבוע, ובדבר הנמצא השמשות גם באיסורי דרבנן, לכן איננו מקלים מלבד מקום מצוה או טירדא. ז. מזמן תוספת שבת נאסר בעשיית מלאכה מקשה בעניין הזה, שאמנם בין (משבצות זהב שם סק\"א)הנה הפרי מגדים השמשות הוא ספק יום ספק לילה, אך כבר קודם לכן מקבל עליו שבת האסורות מדרבנן, אך בזמן בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, כיצד שלאחר שקיבל עליו שבת כל זמן שהוא מבעוד יום יכול לעשות מלאכות מדאורייתא, ומיד הוא אסור מהתורה בעשיית מלאכה. ממילא גם אם נאמר משום תוספת שבת, וכבר נתבאר, שמצות תוספת שבת היא מצות עשה חכמים באו והתירו לעשות מלאכה דרבנן במקום מצוה או טירדא, שהרי כבר קיבל עליו שבת מקודם. מביא את הקושיא הזו, וכתב לדחוק (בביאור הלכה שם ד\"ה מותר)המשנה ברורה שאולי כל ההיתר של בין השמשות הוא רק בתחילתו, אך בחלקו הסמוך לומר שיקבל עליו תוספת שבת תוך כדי בין השמשות, כיון שתוספת שבת ללילה אז הוא אסור משום תוספת שבת. ע\"ש. ודבריו דחוקים. שלא ניתן צריך לקבל עליו מבעוד יום, וכמו שמשמע מדברי הרמב\"ן, וכך פוסק מרן : \"רצה עושה כולו תוספת – עושה, רצה לעשותו (סי' רסא ס\"ב)השלחן ערוך מקצתו תוספת – עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום\". וכך כתבו רובא דרובא מהראשונים. ואם כן קושיית הפרי מגדים בעינה עומדת. ח. גזירת חכמים בעיצומו של יום השבת וחשבתי ליישב, שמה שחכמים אסרו לעשות דברים מסויימים בשבת, (שם) כוונתם הוא לאסור דוקא בעיצומו של יום השבת, וכמו שברמב\"ם כתוב \"בעצמו של יום\". אבל בבין השמשות מלכתחילה חכמים לא גזרו חל על זה. ממילא יש לומר שגם אם קיבל על עצמו תוספת שבת, עדיין על זמן זה, ואין זה שחכמים התירו את האסור, אלא מתחילה האיסור לא לא נאסר בדינים אלו של איסורי דרבנן. וכמו שלגבי בין השמשות אין עדיין את איסורי דרבנן של שבת, כן הוא הדין בזמן שקיבל עליו שבת מדין תוספת שבת. כותב בדיוק כך. שאין כוונת כשאומרים סברא חשוב מאוד למצוא 'שותפים' אליה, וחיפשתי בספרים (תניינא ח\"א סי' צב) ומצאתי שבשו\"ת שואל ומשיב ההיתר בבין השמשות שספק דרבנן לקולא, אלא שמתחילה חכמים לא . וראיתי גם באיזו חוברת ישנה שכך אמר ה'חידושי גזרו שבות על זמן בין השמשות. וכך כותב הגאון רבי שלמה קלוגר בספר (סי' פח)'ובחרת בחיים' כותב כן. (שם) הרי\"ם'. וגם ב'שפת אמת' בחידושיו למסכת שבת ט. ספק ספיקא בצירוף שיטת רבינו תם 'בין השמשות' הוא שלוש עשרה וחצי דקות לאחר שקיעת החמה, וזמן לשיטת הגאונים, אך לשיטת רבינו תם הוא עדיין יום. אם כן לכאורה יש זה הוא ספק יום ספק לילה, והנה כשהשמש מתכסית הוא בין השמשות לומר שזמן בין השמשות הוא ספק ספיקא לקולא, ספק אם הוא יום או לילה, ואם תמצא לומר שהוא לילה, שמא הלכה כרבינו תם שאינו בין והוא עדיין יום, ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים, והוא זמן בין השמשות, השמשות כלל. וכמו כן אפשר לומר בכיוון ההפוך, שמא הלכה כרבינו תם שמא בין השמשות הוא יום ולא לילה. וכבר ביארתי בשיעורים קודמים, שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבכמה דינים ניתן לסמוך על ספק ספיקא הזה, כגון במי שלא נטל לולב או לא הוא בין השמשות של הגאונים, שיכול לקיים את המצוה בברכה בזמן בין שמע תקיעת שופר או לא הניח תפילין וכל כיו\"ב, עד שקיעת החמה ועדיין השמשות. ובקונטרס 'כי בא השמש' הארכתי להביא ראיות לעניין הזה, וטרחתי ליישב את כל הקושיות שהיו על זה, ולבסס את הדין כיאות. ע\"ש. אך אין זה נכון, כיון שדעתו של אאמו\"ר היא שכל מה שיש להקל בספק לפיכך יש בזה גם ספק ספיקא וכמו שנתבאר, וממילא לכאורה יש להקל. בין השמשות, וכיון שאנחנו הלא נוהגים על פי בין השמשות של הגאונים, ועל פי זה יש לנו לומר לכאורה, שדברי המשנה \"ספק חשיכה וכו'\" נסובו על ספיקא זה היינו בדיעבד, אך לכתחילה לקום ולעשות מעשה על סמך הספק ספיקא, אסור. כיון שמנהג העולם הוא כשיטת הגאונים אין לנו רשות לכתחילה לנהוג כשיטת רבינו תם. ורק בדיעבד אפשר לסמוך על כך. השקיעה בזמן בין השמשות, שהרי יאמר הלא כיבוי הוא מלאכה שאינה ודוגמא לדבר, במי שהשאיר את האור דולק בחדרו, ומתכנן לכבותו לאחר צריכה לגופה, ומבחינת הזמן הוא איסור דרבנן כיון שהוא בין השמשות, הלא ח\"ו מלהתיר לו כדבר הזה. י. להחמיר כשיטת הגאונים בכל מקרה (שו\"ת אמנם הגאון רבי משה פיינשטיין כתב תשובה ארוכה בנושא הזה , והוא מצדד יותר לשיטת רבינו תם, ושם הוא כותב אגרות משה ח\"ד סי' סב) שכל איסורי דרבנן הכתובים במשנה אפשר להקל אף לאחר בין השמשות, שהרי המשנה אומרת \"ספק חשיכה ספק אינה חשיכה\" ואמנם לפי הגאונים הוא לילה, אך לפי רבינו תם הוא עדיין יום גמור, והוא גם כן נקרא ספק חשיכה וכו'. והנה בתשובה אחרת נשאל אם מותר בבין השמשות לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצוה, כגון שרוצה לאכול או ללמוד ומבקש ממנו להדליק את האור. ושם פוסק שמותר כיון שהוא שבות במקום מצוה. ושם הוא מוסיף עוד, שיש להתיר גם כן אמירה לגוי עד חצי שעה לאחר השקיעה, כיון שאיננו בקיאים על פי האופק מהו באמת זמן רבינו תם, וחצי שעה - הוא טוען [ .לאחר השקיעה ודאי הוא שעדיין יום הוא לשיטת רבינו תם שבניו יורק זמן רבינו תם הוא חמישים דקות לאחר השקיעה, ושכך יצא לו מדברי החוקרים, וזה תמוה מאוד כיון שזו מדינה צפונית וזמן רבינו תם .]צריך להיות הרבה יותר קצר תקופת השואה היה נהוג ברוב המקומות של האשכנזים באירופה כשיטת וכל דברי הגר\"מ פיינשטיין הינם מחמת שהוא בא מארצות אירופה, ועד רבינו תם אף להקל. יש אחד שהוציא ספר שעשה בו חקירה יסודית ושם בדק את כל קהילות אירופה בכל המקומות, ועל פי ספרי הפוסקים שם רובא דרובא נהגו כשיטת רבינו תם אף להקל לכתחילה. וכשהגר\"מ אך הוא מצדד יותר להקל באמירה לגוי אף לאחר זמן צאת הכוכבים של פיינשטיין הגיע לארצות הברית ראה ששם לא נוהגים כשיטת רבינו תם, הגאונים, כל עוד לא הגיע זמן רבינו תם. אולם על פי המבואר בדברי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שדעתו שצריך להחמיר כשיטת הגאונים, ואכן כן הוא המנהג, אשר על כן יש לומר שכל מה אחד לאחר מכן. ואמנם הוא לא כתב כן במפורש, אך כך אני מבין מדבריו שמתירים שבות במקום מצוה, היינו בבין השמשות של הגאונים, ולא רגע בספריו. יא. מעשרות בבין השמשות בתורת 'ודאי' כלל, כיון שהרבנות הראשית מעשרת את כל התוצרת. אלא במשנה שם כתוב עוד \"אין מעשרין את הודאי\". והנה הפירות כיום אינם שכיון שהפיקוח אינו יעיל בהרבה מקומות, והסיבה לכך, שהרי במעשר כיון שאין טהורים שיכולים לאכול את המעשרות, משכך זורקים את כל המעשרות, והנה מעשר עני נותנים לעני, תרומת מעשר הוא אחוז אחד. ותרומה גדולה כיון שבין כה זורקים אותה לכן מספיק להפריש כלשהוא. % וכאשר יש יבול רב - המעשרות שצריך 1.1-בסך הכל יש להפריש כ לזרוק הם הרבה יותר. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כיהן כרבה של 'תל אביב' והיו נוהגים שם לקחת את כל המעשרות לגן החיות, להאכיל בהם את כך פיקוח, וכמה פעמים קרה ואחת מהמשאיות 'לא הגיעו ליעדן...', והרי החיות. והיתה אז בעיה קשה מאוד, כיון שהיו הרבה משאיות ולא היה כל זה הרבה יותר גרוע מסתם טבל שהרי זו תרומה. - ומי שרוצה וכיום בעיה\"ק ירושלים ת\"ו יש הרבה חנויות שיש בהם השגחת בד\"ץ על [ .הפירות, וזו השגחה קפדנית וניתן לקנות ואין צורך לעשר . אאמו\"ר בזמנו כאשר עדיין לא ]להחמיר שיחמיר לעצמו ואין צורך בזה ברכה. והיה אומר שלא בכל דבר יש לחשוש שהם מרמים, רק בדבר יקר היה השגחת בד\"ץ כמו היום, והיו קונים בשוק, היה מקפיד לעשר בבית ללא או משובח יש לחשוש שמשקרים. וזה כעין דמאי כיון שעל פי רוב הפירות הללו מעושרים לכן מותר לעשר בבין השמשות. וכמו כן במי שאינו רוצה לסמוך על הכשרי הבד\"ץ או הרבנות, אינו נחשב כטבל ודאי אלא כדמאי ומותר לעשרן, והטעם, שמסתמא אינו נחשב לתיקון כלל שהרי מעושרין הן. - וכגון מי שיש לו פירות הגדלים בביתו וקטפם ולא [ אולם בטבל ודאי , על זה נאמר במשנה \"אין מעשרין את הודאי\" והטעם הוא ]עישרם משום שנראה כמתקן, ועל כן אסור דרבנן, ואסור גם (שם) כמאמר רש\"י בבין השמשות אלא אם כן לצורך מצוה. יב. גדר צורך מצוה פירות שאינם מעושרים ודאי שהוא נחשב לצורך מצוה ומותר לו לעשר מהו 'צורך מצוה'? אם מדובר שאין לו מה לאכול בביתו כלל, מלבד כמה את הפירות ובלבד שיהיה לו מה לאכול בשבת. ויש לדון מה הדין במקום שיש לו מה לאכול ורוצה פירות אלו דוקא שאינם מעושרים, האם הם גם נחשבים לצורך מצוה ויכול לעשרם בבין השמשות, דעתו להתיר, וכך ף (סי' שמב) או שמא לא. ויש בזה מחלוקת. מרן הבית יוס . אמנם הב\"ח עצמו חולק על מרן וסובר שאם יש (שם)לומד בדבריו הב\"ח לו מה לאכול אסור לו לעשר בבין השמשות. ומסכים לדבריו המגן אברהם . אולם אנו קיבלנו את הוראות מרן.(סי' רסא סק\"ו) בדברי המשנה ברורה יש סתירה בעניין הזה, בין דבריו בסי' רס\"א לסי' ואכמ\"ל. ועל כל פנים דעת מרן (ד\"ה מותר בין השמשות).שמ\"ב בביאור הלכה כאמור היא שיש להתיר אף אם יש לו פירות אחרים, וכן היא דעת מהרש\"ל .(שם) מצוה שהרי יש לו כבר מאותו הפרי, אך אם יש לו פרי מסוג אחד, ורוצה ויש לבאר, שאם יש פרי מסויים ורוצה מאותו המין עוד, אין זה נקרא צורך פרי נוסף אחר, הרי שזה נחשב לצורך מצוה, כיון שיש בזה תוספת עונג שבת ולדעת מרן יכול לעשרו בבין השמשות. יג. אמירה לגוי בבין השמשות הבאתי (סי' שכה ס\"י)בספרי 'הלכה ברורה' על הלכות 'אמירה לגוי' ח\"ב מחלוקת רחבה מאוד באחרונים לגבי הדין באמירה לגוי. שהנה בשבת מותר 'שבות דשבות במקום מצוה'. דהיינו אמירה לגוי היא איסור דרבנן, והגוי עושה רק מלאכה דרבנן, שבמקום מצוה מותר. והנידון הוא, האם מותר לומר לגוי להעביר מאכל ממקום למקום במקום שאין בו עירוב, שהרי דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אין רשות הרבים בזמן הזה כלל, וכל רשות הרבים היא איסור מדרבנן (עיין שו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ח סי' לג). ומסקנת שזה שבות דשבות במקום מצות עונג שבת, ויש להתיר. אולם אם מדובר הדברים, כתבתי שם שהוא תלוי, שאם מדובר כשאין לו חמין וכיו\"ב, הרי בדברים שיכול להסתדר בלעדיהם, כגון שיש לו מה לשתות ורוצה משקה יותר משובח, לדעת מרן החיד\"א ועוד כמה אחרונים, אינו נחשב צורך מצוה וזה אסור. ע\"ש. אולם כל זה הוא בשבת עצמה, אך באמירה לגוי בבין השמשות מסתבר הדבר לומר שהוא יותר קל, ואין ללמוד את דין אמירה לגוי בשבת מאמירה לגוי בבין השמשות, שמדברי מרן הבית יוסף נראה שאף בתוספת של עונג שבת יש להקל. הלכות רחיצה בערב שבת האם יש מצוה להתקלח לכבוד שבת, ואם צריך דווקא במים חמים.שאלה: מצוה לרחוץ בערב שבת פניו ידיו ורגליו וכל גופו ולחוף תשובה: ראשו לכבוד השבת, ויש להזהר שיהא במים חמים ולא בצונן (וכמה שיותר חמים מועיל יותר לנפש). מקורות: בשבת (כה:) רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, שרצה להקניט את הלל הזקן ואיתא שם אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ע''כ. וחפיפת הראש בער''ש נמי מצוה וכדאיתא בשבת (לא.) במעשה דאותו אחד ראשו. וכן בסנהדרין (צה.) דאבישי בן צרויה באפניא שמעלי שבת הוה קא חייף זה אנו למדין דמצוה לרחוץ בער''ש ועיו''ט פניו ידיו ורגליו בחמין וכן לחוף הראש. רישיה. וע''ע בביצה (כז:) דרבא הוה קא חייף רישיה אפניא דמעלי יומא טבא. ומכל וכתב הראב''ן (סי' שמג) דכל שכן רחיצת כל הגוף. וכן נתבאר בטוש''ע (או''ח סי' אם מהני בפושרין כיון דבגמ' נזכר חמין אבל בצונן בודאי לא יצא בזה ידי המצוה. רס). וע''ע בחזון עובדיה שבת (ח''א עמוד כה). ועי' בביאה''ל (ד''ה בחמין) דצ''ע שמצוה על כל אדם לרחוץ עצמו קודם שבת כדי להעביר ממנו הזוהמא, ודוקא בחמין כמו שכתב האר\"י ובכמה ספרים נתבאר המעלה שיש ברחיצת חמין דוקא, וכמ''ש בספר תורת חיים בעירובין (יט. ד''ה ההוא) שהוא חם, וכ''כ החיד''א ז''ל בספרו דבש לפי (מערכת ר אות י) דהרחיצה בחמין בער\"ש היא דוגמת הטבילה ז\"ל בקבלת שבת (שער הכונות דף סב טור ד ענין רחיצת פי''ו), כיון שהרחיצה היא לעומת רחיצת נהר דינור כתמי עונותיו. וע''ע בספר פתח הדביר (סי' רס ס''א אות א) דבעי חמין דוקא לאפוקי מנהג קצת בני אדם שטובלין הנשמה בנהר די נור להסיר ממנה כתמי העונות, כן על ידי רחיצה זו בחמין בער\"ש יוסר מהאדם שבימות הקיץ רוחצים בשפת הים או בנהרות או אפי' בבית במים צוננין, דלאו שפיר עבדי דהמצוה היא ז''ל בספר הכונות וכו' והאריך שם הרבה בסודן של דברים, וכיון דטעם רחיצה זו על סוד שלהובא דאשא דוקא בחמין וכמנהגו של ר''י בר אלעאי, ועל דרך הסוד ג''כ צריך בחמין דוקא וכפי שגלה סודו רבינו האר''י שהיא המורידה את הקליפה, מסתברא ודאי שיהיה מים היותר חמין שאפשר לו לסבול, וכ''ש דלא מהני עכ''ל. וע''ע בספה''ק באר מים חיים (ריש פ' בהעלותך ד''ה ועל כן) שהוא חיוב גדול רחיצת החמין בער''ש צוננין לגרש הקליפה, וכך היה מנהגו של עט''ר מעלת הרב א''א הרא''ש ז''ל לרחוץ בער''ש במים חמין ביותר, והיא בחינת הטבילה באש שאמרו חז\"ל (סנהדרין לט.) עיקר טבילתא בנורא הוא דכתיב (במדבר לא כג) כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים, וחיוב רחיצה זו יותר מטבילה במקוה מ' סאה. והביא דבריו בקיצור נמרץ בפתח הדביר (בהשמטות לאו''ח סי' רס). מה מקור המנהג שנהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה לטבול בכל ערב שבת שאלה: קודש במקוה טהרה מנהג זה יסודתו בהררי קודש בזוה''ק (פ' תרומה), לתוותשובה: ספת קדושת יום שבת הקדוש, ולהסיר מעליו כל מיני טומאה, והביאוהו רבותינו הספרדים נ''ע החיד''א והבן איש חי והכף החיים, והוא מנהג יפה אף נעים. מקורות: מה שנהגו חסידים ואנשי מעשה לטבול בער''ש במקוה טהרה, מקור מקומו טהור מדברי הזוה''ק (פ' תרומה דף קלו ע''ב) דאיתא התם, רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא וכו'. והאריך בזה בשער הכונות (ענין טבילה בער''ש דף סב טור א), והביאו בכה''ח סופר (סי' רס סק''ד והלאה) והרחיב בזה בכל פרטיו ודקדוקיו, ע''ש. ועי' בברכ''י (אות ג) שכתב וז''ל, ראיתי חסידים ואנשי מעשה דכל ער''ש היו רוחצים במרחץ ואח''כ טובלים במקוה טהרה, ובערב היו רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם בחמין, עכ''ל. ובספרו מורה באצבע (סי' ד אות קלז) כתב וז''ל, אם אפשר יטבול בכל ער''ש, וטוב לטבול טבילה אחת להעביר הזוהמא וטומאת קרי וכיוצא, וד' טבילות, ויקבל ד' מיתות ב''ד לתקן טבילות יאירו עסמ''ב באבי''ע ויתיחדו השמות הקדושים והעולמות. ויטבול טבילה אחרת ליחד הכל. ועוד מה שפגם בד' אותיות משמות הוי''ה אהי''ה אדנ''י, ומה שפגם בעולמות אבי''ע, וע''י קבלת ד' מיתות וד' יטבול לתקן מה שפגם בכעס בכח אלף הה יוד הה גימטריא מקו''ה. ועוד יטבול להפשיט בגדי חול. ועוד ב' טבילות לקבל הארת וקדושת שבת, עכ''ל. והגרי''ח ז''ל כתב בבן איש חי (ש''ש פ' לך דין טז) וז''ל, מה טוב ומה נעים ע\"פ הסוד לטבול בער\"ש כדי לקבל תוספת נר\"ן דליל שבת ע\"י טבילה, וטבילה ראשונה לטהרה מכל טומאה, ושניה לתקון עון הכעס, ושלישית להפשיט בגדי חול מעל הנפש, ורביעית להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול, כדי שישרה עליו עתה רוח מבריאה, וזה יהיה ע\"י אהי\"ה במלוי ההי\"ן כזה אל\"ף ה\"ה יו\"ד ה\"ה, ויכוין בו בטבילה זו, וחמישית היא לכבוד השבת לקבל תוספת והארה של קדושת שבת, ויש נוהגין לטבול שלשה טבילות כנגד נר\"ן ויש נוהגין חמשה כנגד נרנח\"י, עכ''ל ע''ש. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר פעם, שעל פי דברי מרן בשו\"ת אבקת רוכל (סימן רי\"ב) האשכנזים שבאו לירושלים היו יכולים להפוך להיות ספרדים. משום שמרן כותב שם לגבי קהילה של אשכנזים שגירשו אותם מאיזה מקום, ונדדו עד שבאו למצרים, ובאו לשם קצת אנשים, והיו מיעוט מהקהילה, הפכו להיות רוב הקהילה. ואומר על זה מרן באבקת רוכל שכולם נחשבים ולאחר מכן באו עוד קבוצה קטנה, וכך טיפין טיפין עד שלבסוף האשכנזים כיון שבאו בקבוצה קטנה התבטלו, ולאחר מכן עוד קבוצה קטנה וגם הם ספרדים. משום שאם היו באים בפעם אחת היו ממשיכים כמות שהם, אבל התבטלו, וכך נעשה שגם בסוף כשהרוב הם אשכנזים הם נחשבים ספרדים. משום שאומרים 'קמא קמא בטיל'. אבל המציאות היא שכשהאשכנזים באו לארץ, בזמן עליית תלמידי הגר\"א והבעש\"ט בנו לעצמם קהילות ובתי כנסת משלהם. ובינם לבין עצמם המשיכו את המנהגים שלהם והבדילו בין החסידים למתנגדים. היום כבר מאוחר מדי לבוא ולשנות.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"8.pdf","content":"20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בחוקותי תורה שבכתב ותורה שבעל פהלעילוי נשמת הילדה שרית רווח ע\"ה בת רבקה שתחיה הקב\"ה נתן למשה רבינו בהר סיני את תורה שבכתב, שזה ספר התורה שיש לנו, ואת התורה שבעל פה. שהיא ביאור לכל מצוה ופרטי כל מצוה, שאינן כתובות בתורה שבכתב. הקב\"ה נתן אותה למשה רבינו, והוא היה צריך ללמד ולהנחיל אותה לדור הבא. תורה שבעל פה - למה התורה נמסרה כך בצורה של 'על פה'? אנחנו צריכים להבין שבתקופה ההיא דעתם של בני האדם היה שונה מהיום, אנשים היו יכולים להיות אוצר בלום של תורה וחכמה, המח האנושי היה גדול וענק שאין לתאר. שנה, אין לנו בדורנו אף אחד שיכול 850 הרמב\"ם למשל, שהיה בסך הכל לפני להתקרב ולהבין את עוצמת חכמתו של הרמב\"ם. היום יש לנו דבר שיכול להמחיש במעט את הדברים. מחשב. אמנם הוא אינו מח אנושי, אבל יכול להיות מחשבון קטן שמכיל המון חישובים אפשריים יותר משהמח האנושי יכול לחשב. לכן פעם היתה תורה שבכתב שאותה כתבו, ותורה שבעל פה אותה היו מנחילים מדור לדור. ולא חיברו ספרים עד סוף תקופת התנאים. לכל אחד היה את החמשה חמשי תורה ובזה היה יושב ולומד כל ימיו, ומקבל מרבותיו את החכמה, וביאור לכל מצוה ומצוה איך דרכי פעולתה. כגון מצוות שבת שאילולי רבנן שביארו לנו איך מקיימים אותם לא היינו מבינים מה אסור ומה מותר, ובכלל איך נוהגים אותם למעשה. הרמב\"ם בהקדמה לי\"ד החזקה כותב להסביר למה חיבר את ספרו: \"כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר (שמות כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה – זו תורה שבכתב, והמצוה – זו פירושה, וציוונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, וציווה בה לזקנים, ויהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר (דברים יג, א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו', ומפני זה נקראת תורה שבעל פה\". ואחר כך ממשיך: \"אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים וכו'\". והרמב\"ם מונה בכל דור ודור, מי הוא זה שהעביר את התורה לדור הבא אחריו. וכך הוא מונה עד סוף תקופת התנאים, דרך אגב, הרמב\"ם כאן מונה את כל התנאים מי למד אצל מי. [ .עד רבינו הקדוש לפי הרמב\"ם רבינו מאיר בעל הנס היה תלמידו של רבי עקיבא, והוא היה בנו של גר צדק. ורבי עקיבא עצמו, עקיבא בן יוסף, אביו היה גר צדק. ויש חולקים, ].ואומרים שרבי עקיבא עצמו היה גר צדק ובהמשך דבריו כותב הרמב\"ם שם וז\"ל: \"רבנו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבנו ועד רבינו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים, בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה לרבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו, כפי כחו, מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור, בדינים שלא למדום מפי השמועה, אלא במדה משלש עשרה מדות, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד. עד שבא רבנו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות, וכל הדינים, וכל הביאורים והפירושים, ששמעו ממשה רבינו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה וכו'\", ע\"ש. ואז הרמב\"ם מבאר את הסיבה למה רבי הקדוש עשה כך: \"לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו, ולמדו המשנה ברבים\". ע\"כ. והרמב\"ם מפרט אחר כך איך לימדו את המשנה לכולם בתחילת תקופת האמוראים. ובתחילת תקופה זו נתחברו גם ספרא, ספרי, תוספתות, כל אלה חוברו בדור שאחרי רבי יהודה הנשיא, ובעקבותיו. עוד מפרט הרמב\"ם את סדר הדורות עד לפני כאלף חמש מאות שנה שהגיע המצב לידי כך שהיה פיזור גדול של גלויות, באו רבינא ורב אשי וכתבו את שנה לפניהם, בדור הראשון לאמוראים היה את רבי 100 התלמוד בבלי. וכבר יוחנן שכתב את התלמוד הירושלמי. ולאחר מכן היו רבנן סבוראי, ואחר כך הגאונים. והגאונים עצמם לא כתבו בצורה מסודרת לפרש את כל התורה. כיון שהיו להם את המשניות ואת התלמוד בבלי וכן את התלמוד ירושלמי, והספיק להם. אמנם הגאונים כתבו כתבים כגון תשובות ופירושים לתלמוד, אבל בכמות קטנה מאוד. הרוב היה בישיבות סורא ופומפדיתא, וכל הגלויות בתקופת הגאונים הכל היתה תורה שבעל פה על סמך הגמרות, ורק את פירושי הגמרות וחידושי הדינים הם כתבו. ובתקופת הרמב\"ם נוצר מצב שגם זה לא היה מספיק, היה אז בלבול גדול בעולם מחמת הפיזור של הגלויות. כמו כן בספרד היו אז רדיפות של כנופיות של מוסלמים קנאים, ורבים מהיהודים בספרד ברחו ממנה, הרמב\"ם עצמו נולד בספרד אך ברח לארץ ישראל. הרי\"ף היה תלמידם של הגאונים אבל הוא היה במרוקו. סיבה נוספת עמדה למול עיניו, שחלק מפרשים כך וחלק אחרת י\"ד אייר תשע\"ט | 8 'גליון מס דיני קידוש ליל שבת 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ולימוד התלמוד נעשה מסובך. לכן הרמב\"ם כתב את חיבורו. באחת מאיגרותיו לחכמי לוניל כותב שם הרמב\"ם \"רק חכמים כמותכם יודעים את אשר שעשיתי\". החיבור של הרמב\"ם הוא ספר עצום מאוד. הוא סידר את כל התלמוד בתוך י\"ד חלקי המשנה תורה, שם כתב את כל הנלמד מהתלמוד. וכשהרמב\"ם משמיט איזו הלכה שכתובה בגמרא, הוא ודאי לא שכח. תמיד ישנה סיבה. הרמב\"ם עצמו שהיה ענק הענקים והבין שיש צורך לכתוב את החיבור הזה, כותב באחת מאגרותיו שהוא עצמו התחרט על כך שלא כתב מקורות על ההלכות. ומעשה שהיה כך היה (אגרות הרמב\"ם, דפוס אמסטרדם כ, א): בא אליו רבי פנחס הדיין והביא איתו ספר של הרמב\"ם 'הלכות רוצח מספר נזיקין', והרמב\"ם מספר שאמר לו: \"תקרא הלכה זו\"! קראתי. אמרתי לו: \"מה ספק יש בזו\"? אמר לי: 'באיזה מקום נאמרו דברים אלו'? אמרתי לו: \" במקומן, במסכת סנהדרין או מכות\". אמר לי: 'חיפשתי ולא מצאתי'. והרמב\"ם כותב השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר בגיטין, והוצאתי גיטין ולא מצאתי. היה לרמב\"ם צער גדול \"תמהתי ונבהלתי, הוא יצא, ואני נזכרתי מקומה במסכת יבמות\". הרמב\"ם מתאר איך הצטער מזה עד שגמר בדעתו לעשות חיבור חדש, שבו יכתוב מקור לכל הלכה והלכה. הרמב\"ם לא הספיק לעשות זאת, אבל רבינו דון וידאל די טולושא שהיה נאמן ביתו של הרמב\"ם, חיבר חיבור בשם \"מגיד משנה\" שהוא המקור של כל הלכה והלכה. ובמקומות שאין מגיד משנה, עשה זאת מרן הבית יוסף בספרו \"כסף משנה\". כשקראתי את האגרת הזו של הרמב\"ם, רציתי מאוד לדעת מהי אותה הלכה בהלכות רוצח המדוברת. עברתי על כל הלכות רוצח, חיפשתי בכסף משנה איזו הלכה הוא מזכיר את מקורה במסכת יבמות. ואין שום הלכה בהלכות רוצח שקשורה למסכת יבמות. וכיון שכך הלכתי לאאמו\"ר זצ\"ל שכל רז לא אניס ליה, ושאלתי אותו על אותה איגרת אם הוא יודע היכן ההלכה הזו, ולמה הכוונה? ענה לי 'כן, יש הלכה אחת שכתוב בה כך (פ\"ה מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה\"ב): שחט בו רוב שנים' – אדם ששחט את חבירו ולא מת מיד, 'ואין ידוע אם הרוח בלבלתו' וכו'. ע\"ש. הלכה זו מופיעה גם במסכת גיטין (ע:) וגם במסכת יבמות (קכ:). דהיינו כשהרמב\"ם אמר בתחילה שזה נמצא במסכת גיטין, הוא לא סתם אמר, אלא באמת היא נמצאת במסכת גיטין, רק שהרמב\"ם באותה שעה לא מצא את זה. ואחר כך הרמב\"ם נזכר גם ביבמות. ובאמת הכסף משנה מציין לגיטין, אבל זה נמצא גם ביבמות. והראה לי אאמו\"ר זצ\"ל שזה כתוב בספר מבחר כתבים . ]בנו של הרש\"ש עמוד קי[ לאחר זמן נכנסתי אל הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל שהיה בקי עצום בש\"ס ופוסקים, לרבי מתתיהו שטראשון ושאל אותי אם אני מכיר את אגרת הרמב\"ם הזו, ואם אני יודע למה הוא מתכוון. אמרתי לו 'כן, אבל אני רוצה לשמוע קודם מה הרב אומר על זה...' והרב אלישיב השיב שהוא חיפש ולא מצא, ונראה לו שיש שם איזו טעות, ונתחלפו מסכתות גיטין ויבמות. ובאמת יש הלכה כזו במסכת יבמות. ואמר לי על הלכה אחרת במסכת יבמות. פתחנו את הגמרא וראינו את הדברים וכו'. לאחר מכן כשאמרתי לו 'שאאמו\"ר לא אמר כך, אלא הוא אמר שהאגרת היא על ההלכה של שחט בו רוב שנים וכו', ולא צריך להחליף את הגירסא כמו שאמר. והרב אלישיב היה מאוד מופתע. הוא בדק וראה את כל הדברים. שאלתי אותו: 'הרב מסכים עם הדברים? כך לא צריך לשנות את הגירסא ולתקן'. הוא חשב רגע, ואז הוא אמר לי \"לא, אני חושב שאני צודק...\" למה?! שאלתי אותו, והוא לא הסכים לומר לי מפני מה הוא חושב כך. שאלתי אותו אם אני יכול לכתוב את מה שהרב אומר ומה שאאמו\"ר אומר, ולפרסם את זה בבוא היום. השיב לי תכתוב, והקורא ישפוט... אמרתי לו: הקורא שישפוט לכאורה יקבל את דברי אבא על פני דברי הרב...! אמר לי: תכתוב שאבא שלך אומר כך, ואני אומר כך, והקורא ישפוט... ובכן, מתקופת הרמב\"ם התחילה הפריחה בכתיבה התורנית, רש\"י שקדם לרמב\"ם במעט, כתב פירוש לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. ונכדו, רשב\"ם, שזכה ללמוד הרבה תורה מפי רש\"י, וכן רבינו תם שהיה תלמידו של רשב\"ם, אבל לא למד מפי רש\"י, כיון שרש\"י נפטר כשרבינו תם היה עדיין ילד קטן, ורבינו תם נחשב לגדול בעלי התוספות, עד כדי כך שהמהרש\"ל כשמשבח אותו אומר עליו שמעלתו לא פחותה ממעלת הרמב\"ם. ורבינו תם היה לומד עם בן אחותו – נין של רש\"י – רבינו יצחק. ושניהם היו בעלי התוספות העיקריים, היו מאות בעלי תוספות, ובעלי התוספות כתבו את חיבורם בעיקר כדי ליישב סתירות בגמרות, וכן ליישב בעיות בגמרא שיש בהם קושי מצד הסברא וכדומה, שהיא דרך הפלפול של התורה. כמו כן בספרד היו כמה מגדולי ישראל כהרשב\"א והריטב\"א הר\"ן, וכן באיטליה היה את המאירי, שחיברו חיבורים לבאר סוגיות הש\"ס. ואחר כך התחילה תקופת האחרונים ובא מרן הבית יוסף. מרן הבית יוסף ראה את מה שהרמב\"ם ראה בזמנו, שיש בלבול גדול, ולכן קבע ספר אחד שיאחד את כולם. והרמ\"א הוסיף עליו את כל מנהגי אשכנז. וב\"ה היום כבר יש פריחה גדולה כשעל כל נושא כבר יש היום ספר. וכל הסברות והחידושים שיש לנו היום, זה טיפה מן הים ממה שבזמנם למדו. הגמרא אומרת (חגיגה יד:) שהיו להם שבע מאות סדרי משנה, ולנו יש ששה סדרי משנה. כך היתה סדר מסירת התורה והנחלתה מדור לדור, כשהבסיס הוא התורה שבעל פה להבנת התורה שבכתב. א. מברכים ברכת הגפן ואחר כך ברכת הקידוש ולא להיפך במשנה במסכת ברכות (נא:) נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי ברכת הקידוש. דעת בית שמאי שמברכים ברכת הקידוש תחילה ואחר כך ברכת הגפן, ודעת בית הלל שמברכים ברכת הגפן תחילה ואחר כך ברכת הקידוש. וכך פסק למעשה מרן בשלחן ערוך (סימן רע\"א ס\"י) כדעת בית הלל שבקידוש מברך ברכת הגפן ואחר כך מברך ברכת הקידוש. הקידוש שאנו עושים זה בגלל השבת, והקידוש הוא גרם ליין שיבוא, לכן ברכת טעם המחלוקת הוא, שבית שמאי סוברים שמתחילים בברכת הקידוש כיון שכל הקידוש קודמת. אך רש\"י עצמו סובר שהקידוש על היין הוא מדאורייתא. עיין אמנם היין בקידוש הוא מדרבנן, אבל אם אין לו יין לא מקדשים כיון שחכמים לקדושה שתאמר. רש\"י כותב (בד\"ה שהיין), שאם אין לו יין ולא פת אינו יכול לקדש. אך בית הלל סוברים שהרי אם אין לו יין אינו יכול לומר ברכת הקידוש. והיין גורם [ .הפקיעו את המצוה ].רש\"י נזיר ד. ד\"ה והרי אותם בקידוש, ואם לא כיוון בתפילה שיכוון בשחרית, וכך יצא ידי חובת קידוש שבתפילה יזהר לכוון ויוסיף \"זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים\" שאומרים לכן מי שנמצא במדבר, ואין לו יין ולא פת ולא שכר שיוכל לקדש עליהם, תקנתו היא דאורייתא (עיין מגן אברהם סימן רע\"א סק\"א).ב. קושיית הפני יהושע בגמרא מובא טעם נוסף לדברי בית הלל שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. כיון שברכת היין יותר תדירה מברכת הקידוש, ראוי להקדים אותה. הפני יהושע, ברכת הקידוש זו מצוות עשה מהתורה ואילו ברכת הגפן היא דרבנן, הן מדרבנן. וכן כל הנוסח של הברכות קבעו אותו חכמים (ברכות לג.). ובכן מקשה אינו חוזר ומברך חוץ מברכת המזון שהיא של תורה. משמע שסובר שברכות הנהנין וכך כותב הרמב\"ם (פ\"ח מהלכות ברכות הי\"ב) שכל הברכות אם מסופק אם בירך הראשונים שברכות הנהנין הן מדרבנן. כך דעת הרמב\"ם (פ\"ד מהלכות ברכות ה\"ב). ומקשה הפני יהושע (ברכות נא: ד\"ה במשנה אלו), הרי דעת הרמב\"ם וכמעט כל ואיך מקדימים את הדרבנן לדאורייתא. ג. פעמים שצריך להקדים את ברכת הקידוש לברכת 'הגפן' ערבית יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא בברכת 'מקדש השבת', ואילו הקידוש על ומתרץ הפני יהושע ע\"פ דברי המגן אברהם (סימן רע\"א סק\"א), שאומר שבתפילת הכוס היא דרבנן, וכיון שכך שתי הברכות הן שוות. ברכת הקידוש ואחר כך לברך הגפן. וכך משמע מדברי הישועות יעקב (סימן רע\"א שלא התפללה ערבית וכיו\"ב, ומקדשת לעצמה, לכאורה צריכה לברך קודם את הנודע ביהודה בספר צל\"ח (שם ד\"ה שהיין) גם מתרץ כך, ומוסיף, שלפי זה כשאשה שם). נמסר ביום א' ד' כסליו תשע\"ט office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א ד. קושיית האמרי אש על הצל\"ח והפני יהושע ובשו\"ת אמרי אש תמה על הצל\"ח והפני יהושע. שהרי במסכת פסחים (קו:) הגמרא בקידוש, אלא מיד מברך את ברכת הקידוש. ואם לא שתה יין לפני כן מברך עכשיו הגפן של הקידוש תלוי אם שתה יין לפני כן בזמן שאכל, שלא צריך לברך ברכת הגפן מפה ומקדש. וכותבים הרא\"ש (פ\"י סו\"ס ב') הטור (או\"ח סימן רע\"א) שלענין ברכת דנה באדם שהיה אוכל סמוך לערב ונכנסה שבת ואסור לו להמשיך לאכול, שפורס הגפן ואחר כך ברכת הקידוש. וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רע\"א ס\"ד). שהרי אם התפלל בתפילה הוא מקבל שבת ויהיה [ , ובכל זאת מקדימים את ברכת הגפן, שאם לא שתה יין והרי מדובר כשעדיין לא התפלל]מקודם צריך לברך ברכת הגפן, ולאחר מכן לברך את ברכת הקידוש. רואים שגם אסור לו לאכול כבר קודם כשהקידוש חיובו הוא דאורייתא צריך לברך ברכת הגפן לפני ברכת הקידוש?! בשו\"ת שואל ומשיב גם כן דוחה את דברי הצל\"ח, שלאחר שנקבע שברכת הגפן קודמת, לא פלוג רבנן אם התפלל כבר ערבית או לא. ה. יש ראשונים שסוברים שיין בקידוש הוא מדאורייתא ערבית או לא, הרי גם כשהתפלל ערבית עדיין חייב מהתורה ביין. ובכל זאת ברכת ועוד ראשונים שיין בקידוש הוא מצוות עשה מהתורה, אם כן מה משנה אם התפלל ויש להקשות על תירוץ הצל\"ח והפני יהושע. שהרי שיטת רש\"י (נזיר ד. ד\"ה והרי) הגפן קודמת לברכת הקידוש. בערב יום הכיפורים כשהתחילו ערבית, את ברכת הגפן, ואם לא כיון שלא יקדים את ברכת הגפן. ובאמת, רוב בני אדם כוונה, ולא מצאנו דבר כזה לחלק אם כיון בתפילה לצאת ידי חובת קידוש שיקדים קידוש דאורייתא. אבל בשלחן ערוך (סימן ס' ס\"ד) כבר נפסק שמצוות צריכות אמנם כמה ראשונים כותבים כשיטת המגן אברהם, שבתפילה יוצאים ידי חובת [ .ראשונים יש מצות קידוש ביוה\"כ, לכן צריך לכוון בתפילה לצאת ידי חובת קידוש. הזכרתי לכולם שלפי הרי\"ד (בתוספותיו פסחים קיז: ד\"ה צריך) והריטב\"א ועוד לא חושבים לקיים מצוות קידוש בתפילה ].ומי שלא כיוון בערבית לכל הפחות שיכוון בשחרית קושיית הפני יהושע והצל\"ח חוזרת לקדמותה, שרואים שאפילו כשהקידוש הוא להזכיר יציאת מצרים בקידוש מגזירה שווה, לכן הקידוש בתפילה הוא חסר. אם כן ועוד, הרי לא מזכירים יציאת מצרים בתפילה, והגמרא לומדת (פסחים קיז:) שחייבים דאורייתא בכל זאת ברכת הגפן קודמת. ו. תדיר קודם גם במצוות שאינן שוות בדרגתם בשתי מצוות שהן אחת דאורייתא והשניה דרבנן. דהיינו, דלאו דוקא שיהיו שתי השאגת אריה (סימן כ\"ב) מתרץ, שהכלל 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם' נאמר גם מצוות שוות ששניהם דאורייתא או שניהם דרבנן. דאורייתא וברכת הגפן היא דרבנן, מכיון שברכת הגפן היא תדיר, ותדיר קודם גם ואם כך גם בברכת הגפן וברכת הקידוש איננו מתחשבים בכך שברכת הקידוש היא למצוות שהן פחותות מדרגתו, ובכך קושיית הפני יהושע והצל\"ח נעקרת מיסודה. כשמתרצים קושיא לפעמים יש תירוץ יפה, אך לפעמים מוכח שהקושיא היא לא קושיא כלל. רבינו חיים מבריסק היה אומר, מה ההבדל בינו לבין אביו? כששואלים את אבא שלי אז שניהם שמחים, זה ששואל ואביו שענה לו, אבל כששואלים אותי שנינו לא שמחים, מכיון שכששואלים את אביו שאלה קשה וחריפה, והוא אומר תירוץ חריף, השואל שמח ששאל קושיא יפה והרב שמח שתירץ לו תירץ יפה. אבל אני כששואלים אותי, אני מראה להם שהקושיא בכלל לא קושיא...! ואין במה לשמוח, כיון שאין פה קושיא ולא כלום... ז. הלכה למעשה לכן למעשה בין אם התפלל ערבית ובין אם לא התפלל ערבית, תמיד מברכים קודם ברכת הגפן ואחר כך ברכת הקידוש. ח. טעה ובירך מקדש השבת לפני ברכת הגפן אם טעה ובירך מיד ברכת מקדש השבת, חלקו האחרונים האם יברך עכשיו ברכת הגפן וישתה מיד, או שמא צריך לחזור שוב לברך ברכת מקדש השבת. ואחר כך ברכת הגפן זה כדעת בית שמאי, ויש איסור לעשות כדעת בית שמאי ברכת הגפן ואחר כך שוב ברכת מקדש השבת. כיון שאם מקדים את ברכת הקידוש בשלחן ערוך רבינו זלמן (סימן תע\"ג ס\"ו) פוסק שלא יצא כלל, וצריך לחזור ולברך כשבית הלל חולקים עליהם, וכיון שעשה איסור צריך לחזור על כל הקידוש. התוספת שבת היה קצת לפני הגר\"ז, אבל [ וסובר שבדיעבד יצא ידי חובה, כיון שלא מצינו התוספת שבת (סימן רח\"צ סק\"ב) חולק]ודאי שלא ראה את דברי רבינו זלמן בשום פוסק שיגיד שאם הפך את הסדר שלא יצא ידי חובה בדיעבד. ט. כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ולא כלום. ובהמשך המשנה: אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי שבני אדם עומדים. ובגמרא שם (יא.) כתוב שאם עשה כדברי בית שמאי לא עשה ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר האחת במסכת ברכות (י:): בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבקר והאמת נראה בפשיטות שזו מחלוקת ראשונים. יש בש\"ס שני סוגיות דומות לזה. על דברי בית הלל. ע\"כ. יסוד, ש'הלכה כבית הלל' הכוונה שאסור לנהוג כבית שמאי גם אם רוצה להחמיר כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל – כדאי היית לחוב בעצמך. חז\"ל מלמדים בכך כלומר על אף שרבי טרפון בא להחמיר על עצמו, מכל מקום כיון שבא להחמיר על עצמו. י. האיסור לנהוג כבית שמאי פוגע בעצם קיום המצוה הלל, וחז\"ל קבעו לעשות כדברי בית הלל, ועושה נגד מה שאמרו חכמים, לא קיים (בפסקיו שם בברכות), שהכוונה שלא יצא ידי חובת קריאת שמע. כיון שהלכה כבית ובלשון הגמרא 'עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום', מבאר התוספות רי\"ד אפילו את מצות עשה דאורייתא של קריאת שמע. כלומר שלא אומרים שהמצוה דאורייתא נעשית אבל עם פגם דרבנן, אלא לא קיים כלום. וכ\"כ בפסקי ריא\"ז, וכ\"כ בחידושי הרא\"ה. יא. 'לא קיימת מצות סוכה מימיך' והוא עשה נגד חכמים, אבל התורה הרי התירה, ולכל הפחות שייחשב שקיים את קיימת מצות סוכה מימיך\". ולכאורה למה לא קיים מצות סוכה? אמנם חכמים גזרו הלל סוברים שמותר. וכתוב שם בגמרא (כח.): \"שאם עשית כדברי בית שמאי, לא אדם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. ובית ועוד סוגיא שמצאנו כן. כתוב בגמרא במסכת סוכה (ג.): בית שמאי אומרים לא ישב הדאורייתא בלי דרבנן. גזרו גזירה שמא ימשך אחר שלחנו, הם הפקיעו גם את הדאורייתא. והם ממש כדברי מצות סוכה מימיך' הכוונה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. והטעם כיון שכשחכמים מבארים התוספות (ג. ד\"ה שאמר), שאם עשה אליבא דבית שמאי - 'לא קיימת הרי\"ד בברכות הנ\"ל. יב. מחלוקת בראשונים בנידון דידן והתוספות, וכן ריא\"ז ורא\"ה, שאם עשה כדברי בית שמאי בדרבנן אפילו את ובאמת הרי\"ד (שם) מביא את הסוגיא בסוכה להוכיח כדבריו. אם כן דעת הרי\"ד הדאורייתא לא קיים. מסכת פסחים) גם סובר כך. וכ\"כ גם בספר המכתם. וכ\"כ בחידושי הרשב\"ץ למסכת עבר על דברי חכמים ועשה איסור, אבל את הדאורייתא עשה וקיים. והר\"ן (סוף כדברי בית שמאי 'לא עשה ולא כלום', הכוונה כאילו אין בזה שום תועלת, אמנם הוא לא לגמרי, כי את הדאורייתא הוא ודאי קיים. ולהריטב\"א מה שכתוב עשה סוכה מימיך', הכוונה היא שלא קיים את המצוה מדרבנן כראוי. כלומר קיום המצוה מאידך גיסא הריטב\"א במסכת סוכה (שם) כותב, שמה שאמרו 'לא קיימת מצות ברכות (שם). יג. דעת מרן השלחן ערוך במחלוקת זו הקידוש. רואים שדעת מרן בשלחן ערוך שאם בירך ברכת הגפן אחרי ברכת הקידוש לשתיה דיבר צריך לברך עוד הפעם הגפן ואז ישתה. כלומר שאין זה מעכב את על הכוס האחרת – צריך לברך עוד הפעם 'הגפן' וישתה. או אם קידש ובין הקידוש הכוס לפני ששתה, צריך למלאות את הכוס עוד הפעם. אך כיון שלא היתה דעתו יש שרוצים להוכיח ממה שכתוב בשלחן ערוך (סימן רעא סט\"ו) שאם קידש ונשפך יוצא ידי חובה. אחר כך. אבל אם מתחילה יהפוך את הסדר מדעתו, אולי צריך להיות הדין שלא כך ברכת הקידוש, ואז התעוררה לו בעיה עם ברכת הגפן, לכן אומרים לו שישלים אך באמת אין זו ראיה. מכיון ששם מדובר שקידש כדת וכדין, בירך ברכת הגפן ואחר יוצא ידי חובה. יד. הלכה למעשה אם כן בדרבנן ודאי שייך להגיד ספק ברכות להקל, ולא נאמר שבקידוש כיוון שזה שיוצאים בתפילה מדאורייתא. דהיינו אם דעת המגן אברהם שקידוש הוא דרבנן, לומר שיברך ברכת הגפן ויוצא ידי חובה. שהרי הוא התפלל, ודעת המגן אברהם על הכוס. לכן בדיעבד יברך ברכת הגפן כדעת התוספת שבת. ויש עוד כמה צדדים להלכה צריכים להגיד בנידון דידן 'ספק ברכות להקל'. כיון שבכל זאת הוא קידש דאורייתא ספק דאורייתא לחומרא. אבל מזה אנחנו צריכים ללמוד שצריכים להיזהר מאד בזה ולא להתבלבל, ולשים לב לברך קודם כל הגפן. טו. הדין כשמקדשים על הלחם במשנה ברורה (סימן רע\"א סקכ\"ג) מביא את מה שכתב בספר דרך החיים (דיני :הלכה למעשה מי שנמצא במדבר ואין לו יין או פת לקידוש, תקנתו שיוסיף בתפילת ערבית \"זכר למעשה .א בראשית וזכר ליציאת מצרים\", ויכוון לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא. (אות א) להלכה מברכים ברכת הגפן ואחר כך ברכת הקידוש. ואין חילוק בין אם התפלל קודם .ב הקידוש או לא. (אות ז) טעה ובירך 'מקדש השבת' לפני שבירך ברכת 'הגפן' ממשיך לברך הגפן ולא חוזר לברך שוב ג. מקדש השבת, משום 'ספק ברכות להקל'. (אות יד) גם כשמקדשים על הלחם צריך להקפיד שברכת המוציא תהיה לפני ברכת הקידוש, . ד והשומעים יצאו ידי חובה בברכת המוציא של המקדש ויטלו ידיים לפני כן. (אות טו) כשמברכים \"בורא פרי הגפן\" וכן בברכת העץ והאדמה מבטאים את המילה \"פרי\" – כשהפ' . ה דגושה. (אות יז) מנהג הספרדים שבברכת הגפן מבטאים הגפן – הג' בסגו\"ל. (אות יח) ו. רצוי שנרות השבת יהיו במקום שאוכלים. וכן צריך להסתכל בנרות ובכוס של היין בזמן . ז הקידוש. (אות יט) ח. אם המקדש אינו מקדש כיאות, כגון שבולע מילים וכדומה, יכול השומע לברך את הברכה בעצמו על אף שהכוס איננה בידו, ודי בזה שמסתכל על הכוס. (אות כ')קידוש על היין בביתו ס\"ב), לגבי מי שאין לו יין, ומקדש על הלחם. ובני הבית רוצים ידי חובת ברכת המוציא, ואחר כך הם מברכים 'המוציא', ממילא עושים כדברי בית אחר כך ברכת הקידוש, והשומעים מכוונים לצאת ידי חובת ברכת הקידוש שלו ולא כיון שכשיוצאים בברכת הקידוש של בעל הבית, הוא צריך לברך 'המוציא', ורק רוצים לברך בעצמם ולא לצאת בברכת המקדש. כותב בדרך החיים שאי אפשר, את ידיהם, ושומעים את ברכת הקידוש, אך את ברכת המוציא על הלחם משנה לא טועמים מן הכוס יוצאים ידי חובה, כך הדין גם בהמוציא. ומדובר שנטלו כבר לצאת ידי חובה כשם שבקידוש יוצאים ידי חובה, והדין הוא שכמו בקידוש אף אם שמאי. ואסור לעשות כן. טז. האם יש עניין לכוון שלא לצאת ידי חובת קידוש בתפילה?! חובת קידוש מדאורייתא, לא יצא ידי חובה כלל, כיון שחכמים חייבו אותו לקדש על את הדאורייתא. לכן אומר הפרי מגדים, מי שמתפלל תפילת ערבית ומכוון לצאת ידי הגבלה או גזירה או תוספת, חייבים לקיים את הדרבנן, ואם לא, חכמים הפקיעו גם לא קיים. שכוונת הדברים היא, שאם יש מצוה דאורייתא שבאו חכמים ועשו לה התוספות הנ\"ל שהסבירו לגבי סוכה שאם לא עשה כדברי חכמים גם את הדאורייתא שבתפילה כבר יוצא ידי חובת קידוש דאורייתא, והברכה על הכוס היא מדרבנן. ולפי חידוש מעניין מצאנו בפרי מגדים (באשל אברהם סק\"א) שאומר, שלפי המגן אברהם הכוס, ואם לא קידש על הכוס ממילא לא יצא ידי חובת קידוש כלל. בשביל לקרות קריאת שמע כדברי בית שמאי, צורת קיום המצוה שלו היא נגד אך יש לדחות, כיון שבאמת קיים הבדל גדול בין הדינים. בקריאת שמע, כשנשכב חכמים, ואסור לעשות כן. וכן במצוות סוכה, כשאדם יושב בסוכה ושלחנו בחוץ, צורת קיום המצוה שלו היא נגד חכמים, וגם זה ודאי שאסור לעשות. מכן יקדש על הכוס. והקידוש יהיה דרבנן. ולפי זה אפשר לכאורה לדחות את הפרי באו ואמרו לו שלא יתפלל. אדרבא שיתפלל, ויקיים את המצוה מדאורייתא, ולאחר מאידך בקידוש, בתפילה ודאי שלא עשה שום פעולה נגד חכמים, שהרי חכמים לא מגדים. יז. בורא פרי הגפן. \"פרי\" – הפ' דגושה או לא?! ח\"ב עמ' ש\"ה א, יא-יב). אבל חכמים הבקיאים בכללי הדקדוק כותבים שצריך להגיד ברכות בורא פרי העץ והאדמה. וכ\"כ הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ\"ל (אור לציון יש כמה רבנים שאומרים שצריך לומר 'בורא פרי הגפן' – הפ' רפויה, וכן בשאר פרי - הפ' דגושה. חאו\"ח סימן כב אות א). וגם הגר\"מ מאזוז שליט\"א כותב כך בקונטרס של דקדוק בורא פרי כשהפ' דגושה כשהפ' רפויה. כך כותב אאמו\"ר זצוק\"ל ביביע אומר (ח\"ט \"עשה - פרי\" יש מקף ביניהם. ובכל זאת אומרים פרי הפ' דגושה. לפי זה צריך להגיד עשה פרי\". בפעם הראשונה, \"עץ פרי\" אין מקף ביניהם. ובפעם השניה, במילים ובאמת כך מוצאים בתורה, בתחילת פרשת בראשית \"עץ פרי עשה פרי למינהו ועץ בסידור שלו. אמנם טענת החולקים היא, שיש לנו כלל בדקדוק: בג\"ד כפ\"ת בראש מילה הם בדגש. אבל אם המילה שלפניה הסתימה באחת מאותיות אהו\"י, הבג\"ד כפ\"ת רפה. בי' שהיא אחת מאותיות אהו\"י. אך בהמשך הפסוק \"מי כמוך נאדר בקודש\" הכ' היא למשל הפסוק: \"מי כמוך באלים ה'\", הכ' רפה, כיון שהמילה הקודמת - \"מי\" הסתימה דגושה. זאת אומרת, שהכלל הזה הוא לא סתם, אלא תלוי בענין. \"ויאמר פרעה (הפ' דגושה) אל יוסף אני פרעה\" (הפ' רפויה). ובאמת אפשר לדעת דוגמאות. כגון בפרשת וארא: \"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה\" (הפ' דגושה). וכן: אבל מצד כללי הדקדוק פעמים יכול להיות כך ופעמים אחרת. ויש לזה כמה לפי הטעמים, מתי זה פרעה (הפ' מודגש) ומתי זה פרעה (הפ' רפויה). שלא תעשה טעויות בדבר הזה, תשים לב\". ובמיוחד בפרשת וארא שהיתה קשה אאמו\"ר זצוק\"ל כשהייתי קורא בתורה אצלו, הוא היה אומר לי לפני כן \"אוי ואבוי, מאוד. לכן להלכה צריך להגיד בורא הגפן \"פרי\" – הפ' בדגש. וכן בברכת העץ והאדמה. יח. הגפן – הג' בסגול או בקמץ?! האשכנזים בברכת בורא פרי הגפן מבטאים את הג' בקמ\"ץ. וכך גם התימנים. ולכאורה לפי כללי הדקדוק כך צריך להיות. המילה תהיה סתם באמצע המשפט הק' או הכ' בסגול. וזה כלל פשוט. ומי שיודע ההבדל?! אלא אם זה אתנח או סוף פסוק, תמיד יהיו הק' או הכ' בקמץ, אבל אם ופעמים הק' בקמץ, וכן פעמים שכתוב כסף - הכ' בסגול ופעמים הכ' בקמץ, ומה שהכלל בזה הוא כך הנה בפרשיות תרומה - פקודי, פעמים כתוב קרש - הק' בסגול, קצת דקדוק לא יטעה בזה. להגיד בבורא פרי הגפן - הג' בקמץ. אם כן מצד הדקדוק האשכנזים צודקים, אין בזה ממילא לפי הכלל הזה שבאתנח או סוף פסוק צריך לומר את הק' או הכ' בקמץ, צריך להגיד שזה התירוץ ואין בלתו, כי לפי כללי הדקדוק ודאי שהיה צריך לומר הגפן – ג' בסגול. אמנם זהו תירוץ יפה לתרץ את המנהג, אבל האמת שגם הוא זצ\"ל לא התכוון חלק מהברכה ולא סיום הברכה, כיון שיש אחריה את המילה \"אמן\", לכן 'הגפן' – הג' בקידוש וכדומה, ועניית אמן היא סוף הברכה (ברכות מז.), ממילא 'הגפן' זה עדיין שהסיבה שנהגו כך כיון שבדרך כלל כשמברכים הגפן יש מי שעונה לו אמן, כגון בחזון עובדיה על הגדה של פסח (קדש עמ' כג) כותב תירוץ למנהג הספרדים. ספק. אבל בכל זאת מנהג הספרדים לומר הגפן – הג' בקמץ. בקמץ, אבל כיון שהמנהג שלנו להגיד הגפן – הג' בסגול לא משנים ממנהג אבותינו. יט. להביט בנרות ובכוס היין בזמן הקידוש (בסימן רס\"ג ס\"י), וכ\"כ הרבה מרבותינו הראשונים. והרמ\"א בדרכי משה כותב חשוב מאוד שנרות שבת יהיו בחדר שאוכלים בו. כ\"כ בפירוש בשלחן ערוך וברמ\"א שאדם שמסתכל בנרות בזמן הקידוש זה רפואה לעיניים. היום אנשים מחפשים סגולות, הסגולות שיש להם מקור אמיתי בדברי רבותינו כדאי לרדוף ולרוץ אחריהם. אך יש סגולות שלצערנו הרב הם דברים בטלים, צריך לדעת שלא ללכת לכל מיני באבות שממציאים כל מיני סגולות מליבם. היה אחד במקסיקו שסיפר לי שהיו לו סיוטים בלילה, ובא אליו איזה באבא ואמר לו שישטוף את הפנים שבע פעמים בבוקר וזה יעבור. שאלתי אותו נו, ומה קרה?, אמר לי שטפתי וזה לא עבר... שאלתי אותו: \"אתה שומר שבת\"? 'לא', \"אתה אוכל כשר\"? 'לא'. זה מה שמצא אותו באבא, בושה וחרפה, ועוד לקח ממנו כסף. צריכים להתרחק מכל מיני סגולות ודעות כוזבות ודברים שאין בהם ממש. אבל סגולות וכדומה שמופיעים בדברי חז\"ל, או בדברי רבותינו ראשונים או האחרונים ובגדולי הפוסקים, ודאי שצריכים להתייחס לזה. הרמ\"א שואל, איך אפשר להסתכל בנרות בזמן הקידוש, הרי כתוב בגמרא, וכ\"כ גם בזוהר שכוס של ברכה נותן עיניו בכוס, צריך להסתכל בכוס של ברכה. אדם עושה קידוש על כוס זכוכית, מצד אחד אולי זה פחות נאה ומהודר מכוס של הכוס מבחוץ. ויש אומרים, שצריך להסתכל על היין שבתוך הכוס דוקא. לכן אם הדין הזה להסתכל בכוס של ברכה יש בו מחלוקת. יש אומרים שמספיק להביט על כסף, אבל כיון שרואה את היין אולי זה יותר טוב. כסף, ובאמת יש מהפוסקים שכותבים שלא לקחת כוס משונה וצר מלמעלה כדי ובאמת אם הכוס גדולה ומלאה על כל גדותיה, אפשר לראות את היין גם מכוס של שיוכל להסתכל על היין. ומול הכוס יש את הנרות, ובבת אחת מסתכל ורואה גם את הנרות וגם את הכוס. על הכוס. המגן אברהם (סימן רע\"א סקכ\"ג) אומר, שיעמוד בזוית כזו שהנרות מולך אם כן אומר הרמ\"א, שכשעומד יעמוד כשפניו כלפי הנרות, וכשמברך 'הגפן' יסתכל וכמובן שאם אפשר זה עדיף. כ. קידוש מתוך הסידור אתה\". כיון שאם לא יקדשו מתוך הסידור יש כאלה שיבואו לדלג מילים ולהוסיף אומר לו \"אתה רואה?! אני עשיתי מתוך הסידור כדי שלא אתבלבל, תעשה כך גם הט\"ז כותב שהוא נוהג לקדש תמיד מתוך סידור. וכשמתארח אצל עם הארץ היה מילים וכדומה. אבי מורי זצוק\"ל היה מקדש בעל פה, כמובן שזה לא חובה לקדש מתוך הסידור. אבל זה דבר כדאי, והרבה מגדולי ישראל היו מקדשים בעל פה ולא מתוך הסידור. שנה, ופתאום פעם אחת הוא טועה. קורה שהוא מבולבל וכדומה. לכן לקדש מתוך כדי שאנשים לא יבואו לידי טעות. ולפעמים אנשים יכולים לקדש במשך שלושים הסידור זה כדאי מאוד."},{"filename":"80.pdf","content":"בירור| דעת מרן השלחן ערוך ורבינו האר\"י ז\"ל בעניין צאת השבת| יסוד מחלוקת רבינו תם והגאונים| זמן צאת השבת נושאי השיעור: צירוף שיטת רבינו תם בספק ספיקא| מנהגי קהילות ישראל בעניין זמן רבינו תם 80 גליוןמיום א' י\"ט אב תש\"ף - מרת מזל סעדונה חיה בת אסתר ע\"ה - נלב\"ע ט' טבת תשע\"ט ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת ויגש הלכות תוספת שבת בצאת שבת א. הגדר של 'תוספת שבת' במוצאי שבת כשם שיש מצוה להוסיף מחול על הקודש בערב שבת, כך יש מצוה להוסיף מחול על הקודש בצאת השבת. והנה, בשיעור הזמן של תוספת שבת בערב שבת יש אומרים שאין שיעור ויש אומרים שיש, אך לכולי עלמא יכול או [ להוסיף מזמן פלג המנחה והלאה שהוא שעה ורבע קודם השקיעה אך (סי' רסז ס\"ב). ולא יותר, וכך פסק מרן השלחן ערוך ]קודם צאת הכוכבים (סי' רצג סק\"א) בשיעור הזמן של צאת השבת יש בזה כמה שיטות. העולת שבת סובר שהוא שעה ורבע לאחר השקיעה ולא יותר, ולאחר מכן אינו שבת. אינה כן, וכן משמע בדברי הרמב\"ן (סימן רצג סק\"ב)אולם דעת המגן אברהם (שבת טו ע\"א מדפי הרי\"ף סוד\"ה אמר רבה, והר\"ן (ענין אבלות ישנה אות קה)בספר תורת האדם שאין ענין להוסיף (סימן רצג)והבית יוסף וביומא ב ע\"ב מדפי הרי\"ף סוד\"ה ת\"ר ועיניתם) בצאת השבת יותר מזמן מועט ביותר, וגם כשהוסיף מעט כבר הוא מקיים רק מראה חיבה וכבוד לשבת. אדם שמקבל מתנה צריך להראות שהמתנה מצות תוספת שבת. ואם מתעכב יותר אין זה שקדושת שבת עליו, אלא הוא שקיבל חשובה בעיניו. \"יהי חלקי ממכניסי שבת (קיח:)ועל דרך זה הוא מאמר הגמרא במסכת שבת וההרים הגבוהים שעל ידה הם בצד מערב, וממילא השמש נסתרת מאחורי בטבריה וממוציאי שבת בציפורי\", דהיינו שטבריה הנמצאת במקום נמוך, ההרים מוקדם ולפיכך מקדימים להכניס את השבת. אך ציפורי שהיא - ויש על כך נידון רחב בראשונים אם במקום גבוה ולכך רואים את השקיעה ממש והיא מאוחרת יותר, וממילא [ .מוציאים את השבת מאוחר יותר מימרת הגמרא הזו היא מצוה מן המובחר או הוא מדינא ממש. ונפקה מינה השבת שם. וכן לגבי נץ החמה אם מתחשבים בהרים או לא, וכמו כן דנים לגבי העיר כדוגמת 'ביתר עילית' שיושבת בהר - מתי זמני כניסת ויציאת .]באלו הרים מתחשבים הקרובים או הרחוקים, ואכמ\"ל ב. משך זמן בין השמשות (שם הנה, לאחר שהשמש שוקעת מתחיל זמן בין השמשות. ודנה הגמרא ) כמה זמן הוא 'בין השמשות'. רבי יהודה אמר שמואל אומר שהוא לד: . והזמן ] מטר069-כ[ כותב לגבי אפיית מצות הדרוש לאדם בכדי שיוכל ללכת ק\"מ אחד יש בזה כמה שיטות שאין כאן כדי מהלך שלושת רבעי מיל. מיל הוא אלפיים אמה (סי' תנט ס\"ב)מקומם, ומרן השלחן ערוך בהלכות פסח שלאחר כדי הילוך מיל העיסה מחמיצה, שהוא ח\"י רגעים. וכן כותב גם לגבי הזמן הדרוש למליחת הבשר, שמיל הוא (סי' ס\"ט ס\"ב) בהלכות מליחה ח\"י רגעים. ועוד כותב שם, שהוא שליש שעה פחות אחד חלקי שלושים מהשעה, והיינו שמונה עשרה רגעים. ולפי חשבון זה מה שאומר רבי יהודה שבין השמשות הוא שלושת רבעי מיל, יש לומר שהוא שלוש עשרה וחצי דקות. ולעומתו שיטת רבי יוסי זמן בין השמשות הוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. ולפי דבריו בין השמשות הוא קצר ביותר. ויש עוד שיטה בגמרא והיא - ועיין בתחילת [ .שיטת רבי מאיר אך אין הלכה כמותו בזה לכולי עלמא (פ\"א) הקונטרס 'כי בא השמש' למו\"ר ועט\"ר שליט\"א שבתחילת הקונטרס ביאר את הענין בהרחבה שבנידון דידן אין דנים אלא כשיטת רבי יהודה ].או רבי יוסי ולא יותר ואומרת הגמרא עוד, שבין השמשות אליבא דרבי יוסי הוא אחרי בין דקות שהם בין השמשות של 5.31-השמשות של רבי יהודה. דהיינו שה רבי יהודה, והם לאחר השקיעה, לשיטת רבי יוסי עדיין הם יום גמור, ורק אז מתחיל בין השמשות, שאורכו כשנים שלוש דקות. ולפי זה יש לומר שהוא חמש עשרה דקות או מעט יותר לאחר השקיעה שלנו. ויש ראשונים שמשמע מדבריהם שה'כהרף עין' הוא כחצי דקה. השקיעה, שלרבי יהודה הוא בין השמשות, ספק יום ספק לילה, ולרבי יוסי ולפי מה שנתבאר, נדון הגמרא הוא על השלוש עשרה וחצי דקות שלאחר הוא יום גמור. ג. הלכה כרבי יהודה לחומרא ולקולא למסקנת הגמרא הלכה כרבי יהודה לענין ערב שבת, ואסור לעשות מלאכה לאחר השקיעה משום שהוא ספק דאורייתא. ואילו לרבי יוסי גם לאחר השקיעה שלנו עדיין יום גמור הוא ומותר לעשות מלאכה. לעומת זאת אומרת הגמרא, שבמוצאי שבת שיטת רבי יוסי היא המחמירה, שכיון שלרבי יוסי אין לעשות מלאכה בצאת השבת עד לאחר שיעבור בין השמשות שהוא כהרף עין, והוא אחרי בין השמשות של רבי יהודה וכמו שנתבאר. והגמרא מביאה דוגמא, בכהן שנטמא שהדין הוא שטובל בשקיעה וכמ\"ש \"ובא השמש וטהר\", ואסור באכילת תרומה עד צאת הכוכבים. (ויקרא כב, ז) דקות לאחר השקיעה, אולם 5.31 ולשיטת רבי יהודה יכול לאכול מיד לאחר לרבי יוסי על הכהן להמתין עד שיעבור בין השמשות 'כהרף עין' שהוא עוד כמה רגעים וכאמור. כותב שהלכה (ראה סי' רסא בביאור הלכה ד\"ה ושיעור) המשנה ברורה בכמה מקומות יהודה. אולם בקונטרס 'כי בא השמש' הבאתי שהוא מחלוקת בראשונים כרבי יוסי, ורק בכניסת שבת ובדברים שהם דאורייתא מחמירים כשיטת רבי אם הלכה כרבי יוסי או לא. ועל כל פנים נראה ששיטת רבי יוסי אינה סתם, אלא היא חשובה מאוד עד שכמה ראשונים פוסקים הלכה כדבריו. ד. תחילת זמן בין השמשות יש בענין הזה מחלוקת אחרת לגמרי, והיא מתי מתחיל זמן בין איתא שבין השקיעה לצאת הכוכבים (צד:) השמשות. במסכת פסחים שבין השקיעה לצאת הכוכבים הוא יש מהלך של ארבעה מילין, והוא שבעים ושתים דקות. ולכאורה הוא (שבת שם) סתירה לדברי הגמרא הנ\"ל שלושת רבעי מיל לשיטת רבי יהודה. והאחרונים מיישבים את הסתירה, וכך שהגמרא בפסחים (סימן רסא),מבאר גם הגאון מוילנא בביאורו לשלחן ערוך מדברת על ויכוח שהיה בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, ואין זו שאלה הלכתית, ועיקר הויכוח נסוב על יציאת כל הכוכבים ולא על יציאת שלושה כוכבים. וקדמו בביאור זה רבינו אליעזר ממיץ בעל ספר יראים, ועוד כמה (סידור הרב 'סדר הכנסת שבת'), וכן כתבו המהר\"ל מפראג ובעל התניא מגדולי האחרונים. ה. ההבדל בין הגאונים לרבינו תם (שבת לה. ד\"ה תרי, פסחים צד. ד\"ה רבי, לעומת זאת התוספות בכמה מקומות בש\"ס מקשים קושיא זו, ומבארים שהסוגיא בפסחים היא להלכה זבחים נו: ד\"ה מנין) מבאר את שיטת רבינו ואין זו סתירה בין הסוגיות. וזוהי שיטת רבינו תם. שהשקיעה היא שבעים (שם) ושתים דקות. ע\"ש. והרמב\"ן בספרו תורת האדם תם, שהנה כשהשמש יורדת לכיוון מערב ואיננו רואים אותה יותר, עדיין דקות לאחר 5.85 שהוא[ הוא יום גמור עד שלושה מיל ורבע מירידת השמש והיא השקיעה של רבינו תם. לאחר מכן מתחיל עוד שלוש ]ויחד השקיעה שלנו[ עשרה וחצי דקות שהם בין השמשות ולאחריהם הוא צאת הכוכבים דקות מתחיל 27 . ולפי רבי יוסי רק לאחר] דקות לאחר השקיעה שלנו27 הן זמן בין השמשות שהוא כהרף עין, ואז הוא זמן צאת הכוכבים. דהיינו להגאונים כל המחלוקת של רבי יהודה ורבי יוסי היא מיד לאחר שהשמש נסתלקה מעינינו. אולם לשיטת רבינו תם ודעימיה, מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי מתחילה רק לאחר שקיעת השמש ממש. דהיינו לאחר דקות. שאז מתחיל זמן בין השמשות. 5.85 שלושה מילין ורבע והיינו ו. ביאור דברי השלחן ערוך בהלכות מילה הרשב\"א, הריטב\"א, הר\"ן, הרא\"ה, המאירי, נראה בפירוש שפסקו כשיטת בקרב רבותינו הראשונים אין בכך כל ספק שברוב הספרים שלפנינו הרמב\"ן, (סי' רסא ס\"ב).רבינו תם להלכה. וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שמרן חזר בו ביורה דעה ע\"ש, וכן כתב (שם)אכן יש טענה של בעל התניא . אולם כבר הוברר הדבר שאין זה נכון מכמה סיבות. ואחת (סי' רסו ס\"ק יא)הש\"ך מהן, שדברי השלחן ערוך ביו\"ד הם בענין ברית מילה אם מותר למול בבין השמשות. ושם מעתיק מתוך ספר העיטור, והוא מובא בבית יוסף שם, ובעל התניא דייק מלשון הבית יוסף, והסיק שמרן חזר בו. אך טענה זו מופרכת, כיון שבזמנו לא היה נפוץ ספר העיטור, ולאחר זמן כשיצא ספר העיטור נראה שכתוב שם כמו שכתב מרן השלחן ערוך, ומיד לאחר מכן כותב בפירוש שזמן בין השמשות הוא כשיטת רבינו תם. ז. מרן הבית יוסף השמיט את שיטת הגאונים שיטת הגאונים, ומביא רק את דברי רבינו תם, ודן אם הטור פוסק כמותו, הרבה תמהים איך בנושא כל כך חשוב, מרן הבית יוסף לא מזכיר כלל את ומסקנתו שהטור אכן מסכים לשיטת רבינו תם, וכמו כן הוא דן בדברי הרמב\"ם מה שיטתו בזה. ואכן שיטת הרמב\"ם לא נתבררה והיא ספק. מדברי הרמב\"ם בהלכות שבת נראה שהוא נוטה לשיטת הגאונים. אך מאידך הרמב\"ם כתב בנושא הזה גם בהלכות תרומות ובהלכות קידוש החודש, וכן במורה נבוכים ובפירוש המשניות, ולא בכל המקומות נראה שהוא אכן סובר בבירור כשיטת הגאונים. המהר\"ם אלאשקר היה דיין בתקופת מרן הבית יוסף והוא גילה ופרסם את שיטת הגאונים, וכתב שהרמב\"ם סבר כהגאונים ומביא את . (ראה שו\"ת מהר\"ם אלאשקר סי' צו)תשובת רבינו אברהם בן הרמב\"ם שכתב כן וכמו כן המגיד משנה כותב בנושא, ומביא את שיטת תשובת רבינו אברהם בן הרמב\"ם, ומבאר שאדרבא סבירא ליה כרבינו תם לעומת זאת רבינו יעקב פאראג'י שחי לפני כשלוש מאות שנה, מעתיק את (ראה שו\"ת מהרי\"ף סי' מז). סימוכין מדברי רבותינו הראשונים, אך לא כותב כן בשיטת הרמב\"ם, ומאידך רבינו תם ולא מביא את שיטת הגאונים. וזוהי דעתו להלכה והוא מביא לכך אינו כותב שדעת הרמב\"ם היא דלא כרבינו תם, וודאי שאם כן היתה דעתו כותב (ס\"ס רפב)היה כותב כן בפירוש. ונראה שגם הוא הסתפק בזה. והרדב\"ז חד משמעית שהרמב\"ם סובר כרבינו תם, ע\"ש. ח.אין לנו הבנה בכוכבים כלל השקיעה. וכן היה נפוץ המנהג ברומניה והונגריה ועוד מהמקומות שהלכו תם בין להחמיר ובין להקל, דהיינו שהיו עושים מלאכה בערב שבת לאחר במשך הדורות היו קהילות שלימות בקרב בני אשכנז שנהגו כשיטת רבינו בשיטת החתם סופר, וכן חסידי צאנז, וכל זה היה עד תקופת השואה. ויש טענה מאוד חזקה לכאורה נגד שיטת רבינו תם, כיצד אפשר לומר דקות הוא עדיין אינו לילה, הרי החושך מכסה את הארץ, וכמו כן 27 כוכבים שעד003 - ורב אחד ספר וראה בשמים[ דקות ועד השמים כבר זרועים כוכבים27 , והיאך ניתן לומר ש\"צאת הכוכבים\" הוא רק לאחר]בזמן זה (שם).אז הוא יום? וכך כותב גם בעל התניא אך שאלה זו אינה, ומי שיעיין בלשונו של הגאון מוילנא שגם הוא התנגד לשיטת רבינו תם, והוא לא מקשה עליו כך, והסיבה לכך היא משום שחז\"ל נתנו כמה סימנים בכוכבים כיצד הם יהוו ראיה שאכן הוא זמן צאת הכוכבים, \"לא גדולים ולא קטנים אלא בינוניים ורצופים וכו'\". ואנחנו איננו מבינים כיום בכוכבים כלל. וכמה ראשונים כבר כותבים כן שאיננו מבינים בכוכבים. ממילא אין לנו ראיה שזה שאנו רואים בשמים הרבה כוכבים אכן הם הכוכבים שעליהם כיונה הגמרא. וכך מבאר את הדברים ומאריך להוכיח שאין (שער מבוא השמש מאמר ראשון פ\"ג ד\"ה ואמנם)בספר מנחת כהן לנו הבנה בכוכבים כלל. ט. כוכבים ביום דקות קודם הזריחה, ויש ויש עוד תשובה לכך, שהנה המתבונן בשמים כשעה קודם הנץ החמה יראה 27 דקות, הוא כבר יום, אמנם לכתחילה צריך להמתין שהם חושך לגמרי, ולפי ההלכה מעלות השחר27-לנץ החמה, אך מי שתקע בשופר או נטל לולב בעלות השחר יצא ידי חובה, אומרים אף יותר מ כיון שנחשב שעשאה ביום. ואילו המתבונן יראה שבאותו הזמן מעלות השחר עד נץ החמה, יש בשמים הרבה כוכבים, ובכל זאת מחשיבים את הזמן הזה כיום, ואין מי שיטען שהוא לילה. ואין גם מי שיטען נגד חז\"ל שאין זה יום, כיון שרואים שחז\"ל התעלמו מהכוכבים הנראים בשמים זמן רב קודם צאת הכוכבים על פי רבינו תם, אך אין בכך כדי להוכיח שאכן לנידון דידן, שאמנם יש הרבה כוכבים החל מצאת הכוכבים של הגאונים וקבעו שבזמן עלות השחר הוא כבר יום, ואין מי שמערער בזה. הוא הדין הוא אינו יום. ומי שידקדק בלשונו של הגאון מוילנא, יראה שהוא מקשה על רבינו תם כמה שאלות וקושיות, אולם את השאלה הזו אינו מקשה, והוא מחמת הסיבה שאמרנו. שאלו (סימן ו) הענין הזה חשבתי אותו בליבי, וראיתי שבשו\"ת מהר\"י פאראג'י אותו את השאלה הזו על שיטת רבינו תם שהרי אין כוכבים, והוא ענה לשואל שם, למה אינך שואל אותי על הבוקר? הלא גם בבוקר יש כוכבים ופשוט לך שהוא יום, משמע שאין בכוכבים להוכיח שהוא יום או לילה. י. דעת רבינו האר\"י עד כאן הוא תמצית הדיון בעניין המחלוקת של הגאונים ורבינו תם. ויש עוד דיון בזה אם רבינו האר\"י סבר כרבינו תם או כהגאונים. ובספר שער יש שם הדרכה מפורטת של רבינו (בענין קבלת שבת דף ס\"ד ודף ס\"ו ע\"ב)הכוונות שהאמוראים היו יוצאים בערב עם זאת רבינו האר\"י לא נהג בזה עדיין. וכך כותב הבן איש חי. על כל פנים דודי\". למרות שמחבר הפיוט רבי שלמה אלקבץ חי בצפת באותה תקופה, האר\"י היה גר בצפת, אך בזמנו עדיין לא היה נהוג לומר את הפיוט \"לכה האר\"י לתלמידו רבינו חיים ויטאל כיצד הוא הסדר קבלת שבת. והנה רבינו (שבת קיט.)רבינו האר\"י נהג כמאמר הגמרא - אמנם היום לא יוצאים לשדה כיון שהוא רחוק מכאן, ואדרבא שבת לשדה ואומרים \"בואי כלה בואי כלה\". ושם כותב שבערב שבת יוצאים [ אם יש בית כנסת שהוא בקצה העיר ואין חשש של טורח ציבור, ואין בזה לשדה וכותב רבינו האר\"י: \"תכוון פניך למערב, ].כל קושי, כדאי לצאת לשדה - אל תעשו את זה, בטלית ותקיף את השלחן שבע פעמים, ותאמר \"מזמור שיר ליום השבת\" ליום השבת וכו'\" ו\"ה' מלך גאות לבש וכו'\". ואחר כך תלך לבית, ותתעטף לדוד וכו'\". ואחר כך תאמר \"בואי כלה\" ג\"פ. ואחר כך תאמר \"מזמור שיר לכיוון השמש – בעת שקיעתה ממש ותעצום את העיניים, ותאמר \"מזמור [ .\"ותאמר \"בואי כלה\" ג\"פ ואחר כך תלך לבית הכנסת . ]כיון שכך אפשר להפסיד תפילה בציבור ובסיום דבריו מזהיר שקבלת שבת צריכה להיות ביום, כיון שהלילה היא בחינה אחרת, ואין מקום לקבלת שבת לאחר שנכנסה שבת, או בלילה. ולכאורה הרי הקבלת שבת של האר\"י כפי הנראה ארכה לא מעט זמן, לבית הכנסת להתפלל ערבית, וודאי היה כבר לילה לפי הגאונים. על כרחינו ומתעטף שם בטלית, ואומר שם את הסדר הזה, ורק לאחר מכן היה הולך כיון שהיה אומרה בשדה \"בעת שקיעתה ממש\" ולאחריה היה הולך לביתו הוא רק פלג המנחה, ואז ]שקעה[ לומר שסבירא ליה שכשהשמש ירדה - ואינני יודע [ ,אם הוא פלג המנחה או לא, כיון שאולי רבינו האר\"י יסבור שפלג המנחה הוא הזמן המתאים לקבלת שבת, והיינו כשיטת רבינו תם ועל כל פנים משמע דסבירא ליה ]היינו שעה ורבע קודם השעה הראשונה שלאחר שקיעת החמה היינו עדיין יום. לפני כמאה וחמישים שנה חי בירושלים מקובל גדול ושמו רבי שלום מלכא זצוק\"ל, אשר היה מחכמי מרוקו ובירושלים היה מחכמי המקובלים בישיבת המקובלים 'בית-אל', והוא כתב ספר 'וזרח השמש' שהוא ספר הלכתי חשוב מאוד, ובו הוא דן בנושא הזה לאורך ולרוחב. וכל מה שאמרתי לכם כאן הוא מביא שם. וב\"ה שלפני הרבה שנים ידידי הרב שלמה דיין שליט\"א רב מחדש, הוא זכה בספר הזה. ושם מסביר בדעת רבינו האר\"י כמו שביארנו, קהילת 'תולדות יצחק' ראה שהספר הזה כל כך חשוב ואינו ידוע, וההדירו (ש\"ב ריש פרשת ע\"ש. אלא שבתקופתו חי מקובל גדול נוסף הלא הוא הבן איש חי שפסק הלכה כהגאונים, ומבאר את לשון רבינו האר\"י 'בעת שקיעתה ויצא) ממש' שאין זה מדוייק כל כך, אלא כמה דקות קודם. ולפי חשבונו זה יוצא שבע דקות קודם השקיעה. והנה המתבונן בדברי רבינו האר\"י יראה שמדבריו משמע שהוא ממש האר\"י כדברי רבינו תם, אך אין גם ראיה מדבריו כהגאונים. לעומת זאת, לפי בשקיעה. ועל כל פנים גם בדברי הבן איש חי אמנם אין ראיה בדברי רבינו דברי 'וזרח השמש' מוכח להדיא מדברי האר\"י כשיטת רבינו תם. ואמנם יש שניסו לומר להיפך, אך כל המבין יראה בדברי רבינו האר\"י כמו שנתבאר. יא. רוב מנין ובנין של הפוסקים פסקו כרבינו תם והנה בסתם היה צריך להיות שהלכה תהיה כרבינו תם בבירור, ללא כל ספק, ואף בדברי מרן השלחן ערוך משמע כדבריו. אולם הטעם שאנו לא נוהגים על שיטת רבינו תם, אך רוב מנין ובנין מרבותינו הראשונים תפסו כמותו, אשכנז כהרוקח, הראבי\"ה ועוד שתפסו בשיטת רבינו תם, אכן יש חולקים הראשונים של ארצות ספרד, וכל שכן שבין רבותינו הראשונים מארצות המאירי, האורחות חיים, הר\"ן ועוד רבים תפסו בשיטת רבינו תם, ואלו הם שהרי רואים שכל רבותינו הראשונים הרמב\"ן, הרא\"ה, הרשב\"א, הריטב\"א, בכל כרבינו תם הוא מחמת המנהג, שהנה כבר לפני כשלוש מאות שנה יש עדות של רבי יונה נבון שהספרדים בארץ ישראל נהגו כהגאונים, וכך ומרן (שם)הוא ברור שהיה המנהג עוד מקדמת דנא. ובנוסף, הבן איש חי ) פוסקים להדיא (שו\"ת לב חיים סי' יט וסי' קלדורבינו חיים פאלאג'י (בברכי יוסף) החיד\"א כהגאונים, ומשכך נקבע בקהילות הספרדים לנהוג כהגאונים. ועוד פוסקים (שם) ומהרי\"ף (שם)והפרי חדש (שם) מאידך גיסא, המנחת כהן תם. והנה עד תקופת השואה היו הרבה נוהגים כרבינו תם בקהילות אשכנז, כרבינו תם, ובקונטרס 'כי בא השמש' מניתי מאות פוסקים שסברו כרבינו אולם מאז השואה נראה שאין מי שנוהג כרבינו תם להקל, וכגון לעשות מלאכה לאחר השקיעה בערב שבת. - הוא היה אדמו\"ר [ ענק בתורה, יש שתוהים על ההשקפות שלו נגד המדינה וכו', אבל בהלכה לפני שנים התפרסם שהגאון רבי יואל מסאטמאר זצ\"ל הוא היה ענק, יש לו שו\"ת 'דברי יואל' ושם יש תשובות עמוקות בהלכה הגיע לארץ ישראל, ונסע במכונית בשכונת 'מאה שערים' ]שאין כדוגמתו בערב שבת לאחר השקיעה, וזרקו עליו אבנים. ואני לא מאמין לשמועה זו, מכיון שבשעתו יצאה קול קורא מכל רבני ארצות הברית, והוא היה בין החותמים, וכן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ\"ל, ושם הם קוראים לציבור שלא לבוא ולהקל כרבינו תם בערב שבת, ומכך שלא כתב שם כל הסתייגות, להחמיר במוצאי שבת כרבינו תם, אך מאידך כתוב שם בפירוש שחלילה רואים שסבירא ליה שבערב שבת יש להחמיר כהגאונים, ובמוצאי שבת יש להחמיר כרבינו תם. יב. להחמיר גם כהגאונים וגם כרבינו תם על העושה כחומרי בית וכרבינו תם, הוא הולך בדרך הבטוחה. ואמנם לכאורה היה מקום לומר עליו כתרתי דסתרי, ואוי לו מיום הדין. אולם להיפך מי שהוא מחמיר כהגאונים ומי שבערב שבת נוהג כרבינו תם ובמוצאי שבת נוהג כהגאונים הרי הוא (יד:) את מה שאומרת הגמרא במסכת ראש השנה שמאי וחומרי בית הלל שעליו הכתוב אומר \"והכסיל בחושך ילך\", היינו שהמנהג כיום הוא על פי הגאונים ודאי שההלכה היא כהגאונים וכל הנידון הראוי להחמיר כשתיהם. ומאידך אסור גם לסטות מן המנהג, וכיון שנתבאר במקום שיש ספק אמיתי ומחלוקת שלא נפשטה בין הפוסקים, ודאי שמן דוקא במי שמחפש לעצמו חומרות, ופועל להחמיר בכל מקום שרואה, אך הוא האם עלינו להחמיר כשיטת רבינו תם. ועל כן אם נוהג כשיטת הגאונים בצאת השבת אין בזה כל חשש, אולם מן הראוי לכל ירא שמים שיחמיר על עצמו ולא לעשות מלאכה קודם צאת השבת על פי שיטת רבינו תם. יג.צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא יש ויכוח שהתעורר בדור האחרון, והוא שהנה המנהג הוא כהגאונים, דקות האם ניתן להלכה להתחשב בשיטת רבינו תם. ביאור הדברים, למשל במי 5.31 מהשקיעה, שיש אז ספק ספיקא, ספק שהרי הוא בין השמשות שהוא ספק שלא הניח תפילין ושקעה עליו השמש, אם יכול להניחם בתוך יום ספק לילה, ואם תאמר שבין השמשות הוא לילה, שמא הלכה כרבי יוסי שעדיין לא הגיע זמן בין השמשות כיון שהוא סמוך לצאת הכוכבים והוא כהרף עין, וספק שלישי, האם בכלל הלכה כרבינו תם ועדיין לא הגיעה השקיעה כלל. ויסוד השאלה היא האם מצרפים את שיטת רבינו תם לספק ספיקא. ויש כמה רבנים שכתבו בבירור שאין לצרף את שיטת רבינו תם לספק שיטתו לספיקא, בייחוד לאחר שממרן השלחן ערוך משמע שדעתו כשיטת ואין אומרים עליה שאינה להלכה, וודאי שבמקום של ספק יש לצרף את לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא, כיון ששיטת רבינו תם לא נעלמה, ספיקא, אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך בכמה מקומות שודאי שיש (ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ז חאו\"ח סימן מד ועוד).רבינו תם וכן הוא הדין במי שלא נטל לולב או שלא שמע תקיעת שופר וכל כיו\"ב עד שלוש עשרה וחצי דקות לשקיעת החמה, שבדיעבד יש להורות לו להניח, ועל פי דברי אאמו\"ר אם לא הניח תפילין עד השקיעה, ורוצה להניח בתוך השקיעה, שיכול לקיים את המצוה עד שלוש עשרה וחצי דקות לשקיעה. יד. ספק ספיקא בברכת כהנים במנחה של תענית דקות לשקיעת החמה, 5.31 לכאורה יש להקל ולברך. ובברכת כהנים יש ספק נוסף שהלא יש מחלוקת וכמו כן לגבי ברכת כהנים במנחה בתענית בתוךהאם מותר לברך ברכת כהנים בלילה או לא, ולפי זה אף בלא שיטת רבינו דקות לשקיעת החמה. ואם 5.31 כרבי יוסי שהוא עדיין לא בין השמשות. ואם הלכה כרבינו תם שעדיין לא ברכת כהנים בבין השמשות. ואם בין השמשות הוא בכלל יום. ואם הלכה כן לגבי ברכת כהנים לאחר השקיעה יש ארבעה ספיקות: אם אפשר לברך תם יש לברך ברכת כהנים כשהוא בתוך היתה שקיעה. אם כן בכל שאלה של מצוה בבין השמשות, יש שתי ספיקות, ספק אם הלכה כרבינו תם, וספק אם הלכה כרבי יוסי בגמרא. טו. הפולמוס בעניין שיטת רבינו תם בספק ספיקא - אני לא [ , אשר לפני עשרות בשנים היה רב אחד שחלק על אאמו\"ר בעניין הזה]רוצה להזכיר את שמו, כיון שלא נראה היה שזו מחלוקת לשם שמים יצא נגדו בצורה מאוד חריפה וטען בתוקף שאין לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא. העניין מאוד כאב לאאמו\"ר והוא הצטער מאוד מזה. ויש כמה תהיות וטענות על הפסק הזה, ובקונטרס 'כי בא השמש' זכיתי לברר את מקחו וליישב את כל הטענות אחת לאחת, ותראו שם שכל הדברים מבוררים כראוי. ובזמנו כאשר ראיתי שהעניין מאוד כואב לאאמו\"ר, הלכתי לכמה גדולי תורה ודיברתי עימם על זה. הראשון היה הגאון רבי שלמה זלמן אוייערבאך זצ\"ל שכשהייתי אצלו ודיברתי עימו על כך הוא דיבר במילים קשות מאוד על אותו רב, ואמר לי לחזק את אאמו\"ר, ואף שלח לו מכתב ובו הוא מחזק - חבל שהמכתב הזה [ את ידיו ושם הוא כתב על אבא בכזה כבוד והערכה , הוא היה אומר על אאמו\"ר, שגם אם הוא חי לפני ]נעלם ברבות השנים מאה שנה הוא היה גדול הדור! וכל מי שרואה את הספרים שלו מבין את זה. הלכתי גם אל הגאון רבי יהודה צדקה זצ\"ל, שהיה זהיר ביותר בבן אדם לחבירו, ובאמת היה משהו מיוחד איך שנזהר מלשון הרע ורכילות, אולם מאוד. וגם הוא כתב מכתב חם ונלהב לחזק את ידי אאמו\"ר, שלא ירא ולא לא חשך את שבט לשונו מכל המתנגדים לו, ודיבר עליהם במילים קשות כשדברתי עימו בעניין מצד אחד גילה אהבה וחיבה כלפי אאמו\"ר ומצד שני יחת ושבוודאי שהצדק עימו וכו'. הענין של בין השמשות, זה היה כבר בשנת תשמ\"ט לערך, כשהדיבור שלו בעניין בן השמשות, קושיות ותירוצים וסברות, הוא יש לו שיטה אחרת בכל הלכתי גם להגאון רבי בן ציון אבא-שאול זצ\"ל ודיברתי עימו בארוכה בביתו לא היה ברור כל כך ואני לא הבנתי את כל האמור, אך גם לו חרה מאד כל מה שכתוב שם ואמר לי להקריא לו שוב פעם, ואחר כך עוד פעם עד של הרב צדקה, ואמר לי תראה לי אותו, והראיתי לו אותו והקראתי לו את יכול!\", כיון שהיתה לו יד משותקת. ואני אמרתי לו שיש בידי את המכתב המדברים למיניהם. ואמר לי אז, \"הייתי רוצה מאוד לכתוב מכתב, אבל איני חריפות מאוד נגד אותו רב, ואמר לי לומר לאאמו\"ר לחזקו ולאמצו נגד כל לדבר בצורה כזו?! וכיצד ניתן לבזות תלמיד חכם?! והמשיך ודיבר במילים הדבר שמבזים את אאמו\"ר, ואמר שאם רוצים לחלוק הרשות בידם אך למה שהיה בטוח במה שכתוב, וביקש ממני שאתפוס לו את היד וכך הוא חתם! וצירף את חתימתו עבור אאמו\"ר. טז. המנהג בארצות הברית בזה ובארצות הברית יש לדעת שמאז שהתחיל שם הישוב היהודי של יראי ה' לפני כמאה וחמישים שנה היו קהילות שנהגו כרבינו תם אף להקל, אכן היו קהילות שהיו נוהגים כהגאונים, אולם לאחר השואה לפי מה ששמעתי כמעט ואין מי שנוהג כרבינו תם להקל, ויש רב אחד רבי חיים בניש שכתב ספר מאוד יפה בנושא, ובדק מה היה המנהג בארצות הברית, ונראה מדבריו שכיום אין מנהג שם להקל כרבינו תם, אכן אולי היו מי בנושא הזה, שמצרפים את שיטת רבינו תם לספק ספיקא לכתחילה, בשונה שהחמירו במוצאי שבת וכיו\"ב. והנה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ\"ל כתב ממה שאמר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שרק בדיעבד מצרפים. ספק חשיכה ספק אינה (שבת לד.) ודוגמא לדבר היא במה שכתוב במשנה חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו', ואחד הדברים שמותרים לעשות אך אינם כתובים במשנה הוא אמירה לגוי, שאם אדם טרוד או שזה צורך דקות לאחר השקיעה. אולם 5.31-מצוה מותר לומר לגוי, וכל זה הוא ב וזאת כיון שהוא סובר שמצרפים את שיטת רבינו תם אף לכתחילה. והוא פיינשטיין כותב שלפחות עד חצי שעה לאחר השקיעה מותר לומר לגוי! מאוחר יותר אסור לומר לגוי כיון שהמנהג הוא כמו הגאונים. אולם הגר\"מ היה רוצה להתיר אף ביותר מזה אך הוא חשש שיבואו להגזים ולטעות. לא מזמן היה לי מקרה של משפחה שנפל להם החשמל בכל הבית בתוך - אנשים חושבים ללכת בכל דבר לקרוא [ פחות משעה לאחר השקיעה , וכיון שזה היה שעת הדחק, ]לגוי, אבל אינם יודעים שזה לא פשוט כלל וצירפתי את שיטת רבינו תם לספק ואת שיטת הגר\"מ פיינשטיין, ואמרתי שיקראו לגוי ואכן עד שהגוי הדליק את החשמל עדיין לא הגיע זמן בין השמשות של רבינו תם. אבל זה היה בדיעבד. וצריך לדעת שהמשנה ברורה (סי' רצט) בעצמו מתחשב בשיטת רבינו תם להלכה, וגם את שיטת רבי יוסי הוא מצרף להלכה ע\"ש. ואכמ\"ל. האם צריך לאפות פת בבית לשבת ויו'ם טוב, או אפשר לקנות במאפייה חלותשאלה: מיוחדות לשבת. גם בזמן הזה שהנחתום מכין חלות מיוחדות לכבוד שבת, תשובה: ראוי ונכון שתאפה האשה חלות בעצמה בביתה משום כבוד - ואם השבת. וגם כדי שתפריש חלה - לתקן חטאה שאיבדה חלתו של [ .בני הבית מועטים ואין צריך כל כך פת שיהיה בעיסה שיעור חלה, עולם שהוא האדם הראשון שהמעשה אירע בערב שבת ־נכון יותר שתאפה הרבה בער''ש אחד כשיעור חלה, ותקפיא הח לות הנותרות לשבת הבאה, ולא תאפה מדי ער''ש פחות משיעור .]חלה מקורות: כתב הד''מ (או''ח סי' תרג סק''א) המנהג בכל מקום ללוש כל אחד בביתו לכבוד שבת - וכבר [ ויו''ט, ומתקנת עזרא (ב\"ק פב.) שתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת העירו דבגמרא שם לא אמרו אלא 'משכמת ואופה', וליתא 'בערב שבת', ואדרבה מטעמא דיהיב בגמ' התם הדברים לגירסא זו, ע''ש. ובאמת כגי' זו איתא להדיא בירושלמי (פ''ד דמגילה ה''א), ובאגודה (ב''ק סי' קב). משמע דאיירי אף בשאר ימים. ועיין פמ''ג (או''ח סי' רמב א''א סק''ד) דתירץ, שם דהד''מ גרס כן בגמ' ויישב . וכ''כ הרמ''א בהג''ה ])וע''ע בחזון עובדיה שבת (ח''א עמוד יד הערה אות ז) והלכה ברורה (ביה''ל ס''ק יא ויו\"ט, והוא מכבוד שבת ויו\"ט ואין לשנות\", עכ''ל. והביא המג''א (סק''ד) ראיה לזה מתענית (כד:) דביתהו (או''ח סי' רמב ס''א) וז''ל: \"נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת דר' חנינא בן דוסא כל ער''ש היתה מסקת התנור שיהיו סבורים שאפתה פת, ע''כ. ובלשון הרמ''א הנ''ל חלה, וכדאיתא בב''ר (פרשה יז סי' ח) מפני מה ניתן לה מצות חלה, על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה נראה טעם נוסף למנהג זה, והוא ממה שכתב, נוהגין ללוש 'כדי שיעור חלה', והיינו שתקיים האשה מצות גמר חלתו של עולם לפיכך ניתן לה מצות חלה, ע''כ. וכן מתבאר בשבת (לב. וברש''י שם ד''ה הריני). וכ''ה זה דוקא בער''ש, כתב במחצה''ש (סק''ד) דהיות ואדם הראשון נברא ער''ש וחטא על ידי חוה בער''ש, לכן בירושלמי בשבת (פ''ב ה''ו). וכ''כ המג''א (סק''ד) ומשנ''ב (סק''ו) דזה טעם נוסף למנהג זה. והטעם שתקיים בצק שיש בו שיעור חלה, ולאפותו לכבוד שבת, כדי שיוכלו הנשים לקיים מצות הפרשת חלה, עכ''ל. וכתב התיקון ג\"כ ראוי בער''ש, ע''כ. וכ''כ בחזו''ע שבת (ח''א עמוד יד) וז''ל, בכלל מצות כבוד ועונג שבת לעשות בספר מטה יהודה (סק''ה) דיהא בו שיעור חלה כדי שיברך על הפרשת החלה ותהיה העיסה קדושה כדי שיהיה דומה לאוכל חולין בטהרה וכההיא דסי' תרג וכו', ע''כ. המתבאר מזה דאיכא תרי טעמי למה שנהגו לאפות חלות לשבת בבית, האחד משום כבוד שבת, והשני בשביל שתקיים האשה מצות חלה. והיה מקום לומר דבזמנינו אנו שיש מאפיות המכינות חלות מיוחדות לשבת וטעמם לשבח, לא שייכא טעמא קמא, דשפיר איכא כבוד שבת בחלות אלה שהן מיוחדות לשבת, ועד כאן לא הזהיר הרמ''א והפוסקים דאין לשנות מן המנהג ויש לאפות בבית ולא לקחת מן השוק אלא בזמניהם דלא היו אופין במאפיות חלות מיוחדות לשבת, אבל בזמנינו אנו דהמאפיות מכינות חלות ככרות בעל הבית מיוחדות מיוחדות לשבת ליכא למיחש להאי טעמא, זולת אם אבל זולת זה א''צ לאפות ויכולה לקנות מן השוק. וכן מבואר בשו''ת אור לציון בטעמן ויופיין יותר משל המאפיות, דפשיטא דאיכא כבוד שבת אם מכינים בבית, (ח''ב פרק מז דין א) דהיינו דוקא בזמנם שהיו לוקחים מן האופה לחם רגיל, אך בזמננו שיש חלות מיוחדות לשבת אף במאפיות והן מעולות בטיבן ובטעמן, שפיר יש בזה כבוד שבת ואין צריך לאפות חלות בבית. אלא דמ''מ טעמא בתרא דמצות חלה אף בזמנינו שייכא, וזה לא יתכן כי אם ברמ''א והזכירוהו האחרונים. ובספר הלכה ברורה (דין יב) כתב להדיא דאף בזמנינו שהנחתום מכין חלות כשהאשה אופה בביתה, וצריך ביאור על האול''צ דשביק האי טעמא שהוא מרומז מיוחדות לכבוד שבת, ראוי ונכון שתאפה האשה חלות בעצמה בביתה משום כבוד השבת, וגם כדי שתפריש חלה לתקן חטאה שאיבדה חלתו של עולם שהוא האדם הראשון והיה הדבר בער''ש. ובבירור הלכה שם (ס''ק יג) הביא דברי האול''צ הנ''ל והשיג עליו כנ''ל. וע''ע בהלכה ברורה שם בשם שו''ת שרגא המאיר (ח''ח סי' טז) דאם בני הבית מועטים וא''צ כ''כ פת שיהיה בעיסה שיעור חלה, נכון יותר שתאפה הרבה בער''ש אחד כשיעור חלה, ותקפיא החלות הנותרות לשבת הבאה, ולא תאפה מדי ער''ש פחות משיעור חלה. וכ''כ בשו''ת מחשבת הלוי (ח''א סי' לט) דעדיף לעשות שיעור גדול כדי הפרשת חלה בברכה, אף שעי''ז לא יאפו בכל ער''ש רק פע''א לכבוד שבת, וכן הורה בביתו. וטעמו ונמוקו עמו כיון דעיקר התכלית של אפיית חלות בער''ש היא בשביל הפרשת חלה, וכן משמע גם בט''ז (יו''ד סו''ס שכח סק''ב), ע''ש. הרב ישראל סתהון בית ההוראה יחוה דעת מרגלא בפומיה שרק בכח התורה והתפילה אפשר לברך. ידועה היתה דעתו של מרן זיע\"א על המקובלים והבאבות למיניהם, כאשר אחד 'באבא' שטוען כנגדו שהבטיח לו בתרומה סכום עתק של מאה אלף דולר, פעם אחת פגשתי בו, ואמר לי שרוצה להתייעץ עימי. וסיפר לי שיש 'מקובל' שנה, אשר גדל במקום שהיה ללא תורה כלל, והיה רע לשמים ורע לבריות ה\"י. וסיפר על כך מו\"ר ועט\"ר שליט\"א: \"זכורני מעשה ביהודי אחד, שלא קרא ולא אתה תמות השנה זה לא יהיה בגלל הקללה של אותו 'מקובל'...\" \"אני אינני הקב\"ה שיכול להבטיח חיים ומות, אבל אני יכול להבטיח לך שאם מוכן לשלם לך הרבה כסף, ובפרט שתבטיח לי שלא אמות השנה!' אמרתי לו קם וקילל אותו הלה שלא ישלים שנתו! לא פחות! והיהודי ההוא אומר לי 'אני ואותו יהודי טען שלא היו דברים מעולם, וכשאמר את דבריו לאותו 'באבא', לאחר כל זאת תישאר לך שאלה למה תמות?!\"בפניו את עוונותיו וחטאיו שהיו חמורים וכבדים מנשוא, ושאלתי אותו \"האם אמות?!\" כששמעתי כך אמרתי לו \"וכי אתה שואל למה תמות?!\" ופירטתי הוא שמע לדברי, ושאל שוב: \"אם זה לא בגלל הקללה שלו אז בגלל מה אבל עם החבל חנקתי את התינוק...!' הוא הדבר אצלך, אתה חושש מה'מקובל' כל כך גדול שבשבילו באים לעשות תיקון?!' והאשה השיבה לו 'כן, כבוד הרב, החטא שחטאה שגנבה חבל. אמר לה הרב, 'אכן גנבת, אך לגנוב חבל אינו עוון והוספתי לו \"משל למה הדבר דומה?! לאשה שבאה אל הרב וביקשה 'תיקון' על ואינך חושש מהעוונות והחטאים החמורים שעשית ועושה כל יום ויום?!\" היהודי ביקש לחשוב על הדברים והלך לדרכו. לאחר יומיים התקשר אלי, ובתוך השיחה הוא בוכה, ואומר לי: \"תדע לך, מאז שדיברנו אינני יכול לישון בלילה, ואני מפחד מאוד מהדברים שאמרת לי, ואני רוצה לחזור בתשובה! תגיד לי מה לעשות, צומות ותעניות וכו' וכל מה שתגיד לי בשביל לצער את עצמי אעשה ובלבד שאזכה לחזור בתשובה שלימה\". היהודי הזה היה עם הארץ, ולא הבין את משמעות התשובה, הוא חשב שזה רק בשביל להצטער ולהתייסר, ראשית כל היה צריך להסביר לו מה זה לקיים מצוות וללמוד תורה, הוא הרי היה מנותק לגמרי. לכן אמרתי לו שיש לי דרך של תשובה ללא תעניות ] - הוא היה במנהטן[ וללא שום צער, והודעתי לו שאסדר לך אברך מברוקלין שיבוא ללמוד איתו כל יום חצי שעה בצהריים, והוא ישלם לו ויחזיק אותו, והוא הסכים לעיסקא.. יחדיו, ותוך זמן קצר היהודי חזר בתשובה שלימה ונעשה ירא שמים אמיתי. נדברתי בענין עם תלמיד חכם בעל מתק לשון, שיודע הלכות כראוי, והם קבעו אותו אברך היה מגיע ללמוד עימו, ועם הזמן הקימו שם מנין לתפילת מנחה, ואחר כך כבר הקימו שיעור והצטרפו אליו רבים מאנשי המקום\"!!שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"81.pdf","content":"הפרשת חלה| הפרשת חלה בבין השמשות| טבילת כלים בבתי מלון ובמסעדות| הטבלת כלים בשבת ובבין השמשות נושאי השיעור: שבות דשבות במקום מצוה| אמירה לגוי בבין השמשות| הדלקת הנר בבין השמשות| בחוץ לארץ 81 גליוןמיום א' י' טבת תשע\"ז - הרב חי רפאל בן רבקה קוצ'יק שליט\"א בתושח\"ילרפואת פרשת ויחי האסור והמותר בערב שבת בין השמשות (ב) א. 'אין מטבילין את הכלים' : \"ספק חשיכה ספק אינה חשיכה (לד.)התחלנו בביאור המשנה במסכת שבת אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים\". ובשיעור הקודם נתבארה הכלים\". הנה כבר ביארנו שטעם האיסור לעשר בשבת הוא משום שנראה הפסקה \"אין מעשרין את הודאי\" וכעת נעסוק בפיסקא \"אין מטבילין את כ\"מתקן\", שהרי הפירות הללו אסורים באכילה, והוא מכשיר אותם לאכילה. והוא איסור מדרבנן. ורבנן קבעו שהאיסור מתחיל כבר בבין השמשות, מלבד במקום של צורך מצוה שמותר לעשר בבין השמשות. וכמו כן נתבאר, ש'צורך מצוה' היינו שיש לו כבר כיצד להתענג בעונג שבת ורוצה להוסיף על העונג, נחשב הוא צורך מצות עונג שבת ומותר. והנה 'הטבלת כלים' שבמשנה, אין זו הטבלת כלים הרגילה, שכאשר רוכשים כלים חדשים מגוי צריך להטבילם במקוה, ולברך עליהם \"על - ורוב הפוסקים סוברים שטבילת כלי מתכת הינם חיוב [ \"טבילת כלים . אלא המשנה מדברת על טבילת כלים כדי ])(ראה שלחן ערוך סי' קכ סי\"דמהתורה . כדוגמת להכשירם מטומאתם, שכלי שנטמא אינו ראוי לשימוש כלל, ואם הניחו בו ] - תלוי באיזו דרגת טומאה הכלי[ .כלי שבישל בו נבילות וטריפות וכיו\"ב שאם היה בן יומו האוכל נאסר. אולם דבר מאכל, אף האוכל נטמא בכלים שנרכשו מגוי אין האוכל הנמצא בתוכם נאסר, אמנם עבר על ההלכה אך לא אסר את האוכל, אף אם בישל בו. ב. הטבלת כלים שנרכשו מגוי בשבת ולפי האמור, הטבלת כלי טמא הרי הוא תיקון לכלי, והינו כפירות שאינם אינו תיקון כל כך, כיון שאינו אוסר את האוכל הנמצא בתוכו, ועל כן דעת הכלי ולכך הוא 'תיקון' ואסור בשבת. אולם הטבלת כלי שנרכש מגוי בשבת, מעושרים, שאינם ראויים לשימוש כלל כל עוד לא יעשרם, או יטהר את שמותר להטבילם (פ\"ד מהלכות יום טוב הי\"ז) והרמב\"ם (ביצה דף י ע\"א מדפי הרי\"ף)הרי\"ף וז\"ל: \"מותר להטביל כלי חדש (סי' שכג ס\"ז)בשבת, וכן פסק מרן השלחן ערוך הטעון טבילה, ויש אוסרים. וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה\". דהיינו אם בידו שלא להיכנס למחלוקת ולתת את הכלי במתנה לגוי הרי שירא שמים עליו לעשות כן. שהרי בכך אין צורך בטבילת כלים. ג. הטבלת כלים שהם לצרכי מסחר פעם נסעתי במטוס שהיה שייך לחברה של גויים, והיה שם יהודי הדור פנים, שביקש מהדיילים כוס פלסטיק לשתות בה, ואמרתי לו שבכוס של זכוכית אין בעיה של בליעות כיון שבדרך כלל משתמשים בה רק בצונן, וגם הוא רוצה רק לשתות בזה צונן, ואין צריך לבקש רק כוס פלסטיק. והוא מצידו השיב לי שיש בעיה שהכוס אינה טבולה. והוא לא ידע שכיון שהכוס שייכת לגוי ממילא אין בה כל חיוב של טבילה... והאמת שדעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שאף אם הכלי הוא שייך ליהודי והוא לצרכי מסחר, הרי שאין עליו כל חיוב טבילה (ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ז חיו\"ד סי' ט אות א). וכגון בבתי מלונות, וכמו שאירע בזמן שאאמו\"ר שימש בקודש כרבה הראשי של תל-אביב, שבאו ואמרו לו שכל הבתי מלונות מעולם לא הקפידו לטבול את כליהם החדשים, והרי להטביל את הכלים שלהם זו טירחא גדולה ועצומה. ואאמו\"ר אמר לו שאכן לא צריך להטביל את הכלים הללו. וכתב על כך פסק ארוך שכל הדין הוא רק לגבי כלים שהם לשימוש פרטי בבית, אך לשימוש מסחרי בתי מלון, מסעדות וכיו\"ב, אינם צריכים טבילה. אולם כיון שיש פוסקים החולקים על דין זה, נתן להם עצה פשוטה, והיא שבעלי המלונות יעשו קנין עם אחד הגויים על כלל הכלים של המלון. יתנו לו במתנה - עדיף למכור, כיון אם יתן לו במתנה הוא יכול לקחת [ .או ימכור לו אותם וצורת המכירה היא שמסכמים על מחיר הכלים, ומתחיל לשלם ועד ]את הכל שיסיים לשלם יכול לקחת את הכלים, ובנתיים המלון משתמש בהם לצרכיו והם בהשאלה מהגוי. ד.שיטת הרמ\"א בהגה הרמ\"א בהגה נותן שם עוד עצה וז\"ל: \"ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה\". דהיינו בזה אין את הבעיה של תיקון כיון שבכך הוא כאילו משתמש בכלי וממילא הוא מותר בשבת. חולק על מרן, וסובר שאם יכול (שם אות ג) והנה הרמ\"א עצמו בדרכי משה וכמו שכתב בהגה, אך בסתם – אסור להטביל כלים חדשים שנרכשו מגוי לתת את הכלי לגוי או לעשות באופן שממלא מים ובכך עולה לו טבילה בשבת. ואכן יש כמה דעות בראשונים כן. הטור שם אוסר, וכן היא דעת .(בחידושים לביצה יז:)והרשב\"א (ביצה פ\"ב סי' יב) הרא\"ש ה. להחמיר שלא להיכנס למחלוקת ועל כל פנים נראה שלדעת מרן בשלחן ערוך רשאי לטבול את הכלים בעצמו, ורק אם רוצה להחמיר ולהימנע מלהיכנס למחלוקת, יכול ליתנו (סי' רסא ס\"א) במתנה לגוי. ולכאורה יש להקשות, שהרי לגבי בין השמשות כותב מרן שאין מטבילין את הכלים. ועוד יש להקשות, שהרי כל טבילת כלים בשבת היא איסור דרבנן, ובבין השמשות יש לנו ספק ספיקא שהוא לילה – שמא מותר לטבול כלים בשבת. ומפני מה מרן החמיר דרבנן ויש להקל. שהרי שמא בין השמשות הוא יום, ואם תמצא לומר בטבילת כלים בבין השמשות. והמאמר(סי' רסא סק\"ב) את הקושיות הללו הקשו מרן החיד\"א ב'מחזיק ברכה' והמאמר מרדכי מנסה בתחילה ליישב שהוא לחומרא, (ריש סי' רסא). מרדכי ולבסוף דחה את התשובה כיון שאם הוא לחומרא בשבת מפני מה בבין השמשות אינו לחומרא, ונשאר בקושיא. אולם החיד\"א כותב, שאכן למרות שבשבת מותר להטביל כלים ולחומרא יתנם במתנה לגוי. כך הוא בבין השמשות, מותר להטביל כלים, ולחומרא יתנם או ימכרם לגוי. כדי להימנע - ואין זו חסידות, חסידות היינו מן המחלוקת. וכיון שהוא לא כל כך קשה לקיים את החומרא הזו כתבה מרן [ .בלשון איסור, אולם אין כל הבדל ביניהם .]!?לעשות דבר שהוא קשה ולא טבעי, אך דבר כזה מה קשה כל כך בזה ו. לא להפסיד את הברכה פירות, או אף אם יש לו ורוצה דוקא פירות אלו לצורך עונג שבת, שיכול אולם כאשר אין לו כלים, הלא כבר נתבאר לגבי מי שאין לו פירות ורוצה והנה כל האמור לעיל הוא במי שיש לו כלים ורוצה להטביל כלים נוספים, לעשרם בבין השמשות כיון שהוא לצורך מצוה. ממילא הוא הדין לעניין טבילת כלים, שאם אין לו מספיק כלים בשבת, יכול להטבילם בשבת, וכך אינו כותב כן, ודעתו, שגם (סי' שכג סק\"ה)כותבים רוב הפוסקים. אולם הט\"ז אם זה לצורך השבת כגון שאין לו כלים, יכול ליתנם לגוי, אף כאשר הוא בבין השמשות. ויש לומר שהוא סבירא ליה כשיטת הרמ\"א הנ\"ל. אולם כותב על כך, שהלא כאשר יתן את הכלים לגוי (סי' שכג ס\"ק ל\"ו) המשנה ברורה מפקיע עצמו מן המצוה, ואדרבא כיון שהוא לצורך מצוה עליו להטביל את הכלים ולברך עליהם. אם כן בעניין בין השמשות ההבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים הוא, שלמנהג הספרדים מותר לכתחילה להטביל כלי בין השמשות. ואף בשבת מותר. אלא שממידת חסידות, בשבת עדיף למסור את הכלי לגוי. ואף בבין השמשות לפנים משורת הדין ימסור לגוי, אך אם מכל סיבה שהיא מעדיף להטביל את הכלי רשאי. וכך כותב מרן החיד\"א שם. ולמנהג האשכנזים, בשבת אסור לגמרי להטביל את הכלי, ובבין השמשות רשאי להטביל את הכלי לכתחילה. ואדרבא, על פי המשנה ברורה מידת חסידות היא להטביל את הכלי בעצמו בבין השמשות כדי שלא יפסיד את ברכת המצוה. ז. לטבול כלים בבין השמשות לכבוד אדם חשוב לכבודו רוצה להוציא כלים חשובים ולפאר את השלחן בהם, שיכול ללכת ויש לומר עוד, שאם אירע ובא לביתו איש חשוב, ויש לו די כלים בביתו אך ולהטבילם בבין השמשות, למרות שיש לו כלים, כיון שגם הוא נקרא לצורך מצוה. והוא כבוד השבת. כיון שאין הבדל בין אם אין לו בכלל או יש לו - כגון כלי [ ורוצה להשתמש באלו דוקא. וכגון שהכלים הינם נאים יותר כסף שנרכשו מגוי, אכן כיום בארץ כלי הכסף ברובם אינם טעונים טבילה, שמותר להטבילם בבין השמשות.]כיון שמיוצרים על ידי יהודים ח. הפרשת חלה בארץ ובחו\"ל כל דיני תרומות ומעשרות בזמנינו הם דרבנן, ויש מחלוקת ראשונים אם - חיטה או שעורה, [ חיוב מעשרות מהתורה הוא רק בדגן תירוש ויצהר או גם בשאר מינים חיובם מן התורה. אך בזמן הזה כל חיובי ]תרומות ומעשרות הם מדרבנן, אכן יש בזה מחלוקת, אולם זוהי דעת מרן ענבים, וזיתים . ובכלל זה הן דיני הפרשת חלה שבזמן הזה חיובה מדרבנן, (יו\"ד סי' שלא ס\"ב) (כתובות כה.): \"בבואכם אל הארץ\" ודרשו חז\"ל (במדבר טו, יח)וכמו שכתוב בתורה \"בבואכם - כולכם ולא בביאת מקצתכם\". דהיינו כיון שכיום לא כל עם ישראל נמצא בארץ ישראל, לפיכך הפרשת חלה היא מדרבנן, וכך פסק .(יו\"ד סי' שכב ס\"ב)מרן בשלחן ערוך ולהבדיל מתרומות ומעשרות שבזמן הזה החיוב הוא מדרבנן ובחו\"ל אין חיוב כלל, בהפרשת חלה תיקנו חז\"ל גם בחו\"ל. ויש הבדל בין תקנת הפרשת גם לאחר האפיה, אך אסור בהחלט לאכול את הלחם אם לא הפרישו ממנו והמרכזי שבהם הוא שבארץ ישראל אם לא הפריש חלה בעודו בצק מפריש חילוקי דינים בין ארץ ישראל לחו\"ל בעניין הפרשת חלה מחמת טעם זה, אולם בחו\"ל הוא תקנת חכמים רק כדי שלא תשתכח תורת חלה. ויש כמה חלה בזמן הזה בין ארץ ישראל לחו\"ל, שבארץ ישראל הוא כעין דאורייתא, חלה, שהרי הוא כטבל. אולם בחו\"ל, יכול לאכול את הלחם אף אם לא כשמפרישים חלה שורפים את החלה, כיון שאנו טמאי מתים, אולם בחו\"ל ויכול לעשות כן בין בחול בין בשבת. כמו כן יש הבדל נוסף, שבארץ ישראל הפרישו וישייר בצד חלק מהלחם לצורך חלה, ולאחר מכן יפרישה לחלה. מעיקר הדין יכול הכהן לטבול במקוה ולאכול את החלה. ט. הפרשת חלה בבין השמשות ועל פי האמור יש לדון אם מותר להפריש חלה בבין השמשות. והנה בארץ ישראל דין הפרשת חלה הוא כדין מעשרות, שאם אין לו מה לאכול מותר להפריש חלה בבין השמשות. ואף אם קנה חלות, ובבית הכינו חלות ולא הפרישו מהן חלה, ומעדיף את החלות שנאפו בביתו - הרי שנחשב כמי חלה מחיטה מליאה, ואינו אוהב אותן ויש לו כנגדן חלה רגילה שלא הופרש מהן חלה בבין השמשות, כיון שנחשב כמי שאין לו. וכן להיפך במי שיש לו ויש לו עוד חלות מחיטה מליאה שלא הופרשה מהן חלה רשאי להפריש וכבוד שבת. ויתירה מזאת, מי שיש לו חלות רגילות שהופרשה מהן חלה, שאין לו חלות ויכול להפריש חלה בבין השמשות. כיון שהוא לצורך מצוה ממנה חלה שרשאי להפריש מהן חלה. באופן כללי, לחם מחיטה מליאה עדיף מבחינה הלכתית על פני הלחם ה'לבן'. ואם יש לפניו לחם מחיטה מליאה ולחם רגיל עדיף לברך על הלחם מחיטה מליאה. גם אם אינו מחבב את הלחם הזה, כיון שהוא לחם יותר מליאה הוא לחם הרבה יותר חשוב ויותר יקר. וכיום נודע שהלחם הזה הוא בזמנם, שהיא פת פשוטה ולא נקיה כל כך, אבל מה שיש כיום לחם מחיטה על פני השחור, אין זה דומה לכאן, כיון שפת שחורה הכוונה למה שהיה משובח. ומה שכתוב בגמרא פת לבנה ופת שחורה, שיש להעדיף את הלבן הרבה יותר בריא עד שיש רופאים שטוענים ששומר נפשו ירחק מלחם לבן! כיון שאינו בריא כלל. אולם אם יבוא אדם ויאמר שאוהב דוקא פת לבנה, וכמו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר על מה שהרופא היה אומר לו שמחמת הסכרת ממנה סבל שאסור לו לאכול את הלחם הלבן, ואאמו\"ר היה אומר על כך \"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל...\" הוא לא אהב את הלחם הזה, בכגון דא מותר להפריש חלה מן הלחם הזה בבין השמשות. י. להפריש חלה כאשר יש לו רק לחם פרוס וכמו כן הדין במי שיש לו לחם פרוס ואין בידו לחם שלם לבצוע עליו בשבת כי אם לחם שלא הפרישו ממנו חלה, שמחמת שרוצה לבצוע על לחם משנה שלם, שרשאי להפריש חלה בבין השמשות מאותו הלחם השלם. וכלל הדין הוא שכל צורך אף אם הוא קלוש, ממילא הוא כבוד השבת ועונג שבת ורשאי להפריש בבין השמשות. יא. הפרשת חלה בבין השמשות בחו\"ל והנה לגבי הפרשת חלה בחו\"ל, כיון שיש פתרון פשוט, וכמו שנתבאר שיכולים הם לשייר מעט מהלחם למוצאי שבת ואז להפרישו לחלה, ממילא אינם צריכים להפריש חלה בבין השמשות, ועליהם להימנע מתיקון הפת בשבת. השבת משכימים מוקדם כדי לאכול ולסיים את החמץ קודם זמן האיסור, בערב פסח שחל בשבת, ולא הפרישו מהלחם של שבת, והרי בבוקר של יום ויש זמן אחד שגם בחו\"ל יהיה עליהם להפריש חלה בבין השמשות, והוא ואינו יכול לומר אשאיר חלק מהלחם למחר בעבור הפרשת חלה כיון שעובר בכך בבל יראה ובבל ימצא, ועל כן בכגון דא גם בחו\"ל יפרישו חלה בערב שבת בבין השמשות. פעם היה לי שכן אחד אברך תלמיד חכם, שהיה גר בחו\"ל כל השנים, ואשתו היתה רגילה לאפות חלות בשבת, והיו רגילים עוד מזמן היותם בחו\"ל שגם כאשר שוכחים להפריש חלה מניחים לאחר מכן חלק החלה ובמוצאי שבת מפריש חלה עליו. אולם כאן בארץ כבר נתבאר שאין עושים כן, ואם לא הפרישו חלה אסור לאכול את הלחם. והנה בשבת אחת הוא דופק אצלי בדלת ואומר לי שאשתו אפתה חלות לשבת ושכחה להפריש חלה, והיה זה כבר לאחר זמן בין השמשות, ואין לו כל לחם אחר בבית ומה בידו לעשות?! ואמרתי להם שיבואו לאכול אצלי... מה הבעיה?! כיון שבשבת עצמה אין כל פיתרון. והנה מחמת נידון זה נוצרה מחלוקת על הפרשת חלה בבין השמשות, שהנה שבבין השמשות אסור להפריש בחו\"ל, כיון (סי' רסא סק\"ב) כתב המגן אברהם שמפני מה יפריש אם יכול להשאיר חתיכת לחם ללאחר השבת?! ועל כן - הוא חי [ כתב שאין להפריש בחו\"ל כלל בבין השמשות. אולם הבית דוד ומביא אותו (שו\"ת סי' קג), כותב ]לפני כשלוש מאות שנה, והוא חי בסלוניקי שמותר בבין השמשות להפריש חלה אף (ברכי יוסף סי' רסא סק\"ג),מרן החיד\"א בחו\"ל, ומבאר דעתו, שהנה בארץ ישראל זו בעיה של 'מתקן' ויש מקום להחמיר בזה, אולם בחו\"ל - אדרבא כיון שיכול לאכול את הלחם כך ולשייר ללאחר השבת, ממילא אינו מתקן – כיון שיכול כבר בשבת לאכול את הלחם. ומדברי מרן החיד\"א שם נראה שמסכים לסברא זו. והנה כל האחרונים האשכנזים נראה שהסכימו לדברי המגן אברהם. אך לעומת זאת יש עוד כמה פוסקים ספרדים כדוגמת היד אהרון ועוד, (שבת א') שמצדיקים את דברי הבית דוד. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה גם כן כותב שיש לנהוג כדברי הבית דוד. ומביא שהמהרי\"ט אלגאזי אומר שבאמת בחו\"ל אין להפרשת חלה את הגדר של 'מתקן', ומבאר את דבריו (בביצה שם, ע\"ש. ואני התפלאתי מאוד, כיון שזו מחלוקת ראשונים מפורשת האם הפרשת חלה בחו\"ל שאפשר לאכולט. ראה שם בבעל המאור וברמב\"ן ועוד ראשונים) ולשייר לאחר מכן - אם יש לה גדר של מתקן או לא. יב. 'ואין מדליקין את הנרות' \"ואין מדליקין את הנרות\" – זוהי הפסקא הבאה במשנה הנ\"ל. ולכאורה יש לשאול, אם להטביל כלים וכן להפריש תרומות ומעשרות שהם דינים דרבנן ואסורים בבין השמשות, ודאי הוא שהדלקת הנרות שהיא מלאכה דאורייתא (שם אסורה בבין השמשות. שהרי זה ספק דאורייתא של בין השמשות. ורש\"י מבאר וז\"ל: \"כל שכן דספיקא דאורייתא היא, וזו ואין צריך לומר זו ד\"ה ואין) שלאחר שנתבאר שאין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים – כל קתני\". וביאור דבריו, שפעמים שהמשנה מתחילה מן הקל אל הכבד, דהיינו שכן שאין מדליקין את הנרות. מבאר את דברי המשנה באופן (בפירושו למשנה)אולם רבינו עובדיה מברטנורא 'כל שכן', ומאידך על ידי גוי מותר לעשות מלאכה בבין השמשות. וכן כותב ושהמשנה באה לומר שעל ידי יהודי שאסור בבין השמשות והוא בדרך של את המשנה כדברי רע\"ב. אכן יש ראשונים שביארו את המשנה כדברי רש\"י, כאשר אינו לצורך מצוה, ועל כן אסור. ורוב הראשונים בסוגיא אכן מבארים והמשנה באה לומר שאמירה לגוי אסורה בבין השמשות. ופשט המשנה הוא אחר, שהמשנה עוסקת בהדלקת הנר האסורה רק מדרבנן, והיינו על ידי גוי. ועוד ראשונים. אולם מאידך (אגרת התשובה אות ס) בשם רבינו יונה (סי' שמב)הטור כדברי רע\"ב אומרים הרבה ראשונים, כך כותב הרי\"ד בפסקיו למסכת שבת ועוד.(בחידושיו שבת לד.) ורבינו יונתן מלוניל (שבת פ\"ב הלכה ד אות ב), וריא\"ז (לד. עמוד רמז) יג. שיטת מרן באמירה לגוי בבין השמשות \"ואין מדליקין את הנר\" והרמ\"א (סי' רסא שם) מרן בשלחן ערוך כותב בסתם כותב שם להתיר על ידי גוי, ואכן גם מרן כותב כן בהמשך, שמותר לומר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת\", ולקמן בסימן שמ\"ב לגוי בבין השמשות להדליק נר לצורך שבת. והנה כאן מרן כותב: \"ומותר כתב: \"מותר לומר בין השמשות לאינו יהודי להדליק לו נר בשבת\". (ס\"א) וכותבים על כך כמה אחרונים, שמסתמא הוא טעות וצ\"ל \"לשבת\" כיון . ועל (ראה שם במשנה ברורה סק\"ז)שבשבת אסור לומר לגוי להדליק לו את הנר כל פנים מוכח לכאורה שדעת מרן היא שבבין השמשות מותר לומר לגוי לעשות מלאכה, ודלא כדברי הראשונים שהובאו בסעיף הקודם, שסברו שכתבו כן. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא את המחלוקת הזו בכמה מקומות, לא נדפסו עדיין, ואם נחפש נמצא שגם כדעת המתירים יש כמה ראשונים לאסור כדברי הרע\"ב. אולם יש לומר שמרן לא ראה דבריהם, כיון שבזמנו ומכריע כמובן כמו מרן. יד. ביאור שיטת מרן על פי הרי\"ד אמירה לגוי בבין השמשות הוא הרי\"ד, שהיה מהראשונים הקדמונים, והוא ואני חושב שיש לומר שאין כאן כל מחלוקת, כיון שהראשון שכותב שאסור היה תלמידו של רש\"י וכותב עליו \"המורה\" כיון שקיבל תורה מרש\"י, והרי\"ד אומר שמה שהמשנה אומרת שהדלקת הנר בבין השמשות שאסורה היינו להדליק בשבתעל ידי גוי. והנה שיטת הרי\"ד בעצמו, שמותר לומר לגוי את הנר כאשר זה לצורך מצוה. וזה מחלוקת גדולה ואין הלכה כן. ויסוד וביאור הסוגיא הוא, שהנה בזמן (סז:)המחלוקת היא סוגיא במסכת עירובין הגמרא היו מקפידים מאוד לרחוץ את התינוק במים חמים קודם הברית, בשבת היו מכינים מים מערב שבת לצורך כך. ומספרת הגמרא, שהיה ינוקא לצורך הגיינה. ואם לא היה מים חמים לא היו מלין. וכשאירע ברית מילה דאישתפוך חמימיה - שהכינו עבורו מים ונשפכו המים. ואומרת הגמרא שמותר על ידי גוי. ויש שתי גירסאות בגמרא למה הכוונה, לגירסת הרי\"ף הגמרא מדברת שהגוי הולך להביא מים חמים ממקום (שבת דף נו ע\"א מדפי הרי\"ף) אחר כאשר אין עירוב, דהיינו שיש כאן הוצאה דרבנן, כיון שהוא כרמלית, ויש כאן תרי דרבנן: א. אמירה לגוי שבות. ב. הוצאה בכרמלית. והרי זה (הלכות מילה)'שבות דשבות במקום מצוה' ומותר. אולם בעל הלכות גדולות מבאר את דברי הגמרא שמותר לומר לגוי לחמם מים בשבת, והיינו שמותר לו לעשות מלאכה דאורייתא, כיון שהוא לצורך מצוה. מוסיף על דברי בה\"ג, שאין (כ\"כ בשמו הר\"ן על הרי\"ף שבת שם ד\"ה ונמצא)ובעל העיטור דבריו רק במקום של ברית מילה, אלא גם בכל מקום של מצוה, וכגון אם אין אור בשבת בביתו, ורוצה לאכול, והרי זה לצורך מצוה, וממילא מתיר להדליק את האור על ידי גוי. מלאכה דאורייתא לצורך מצוה, ולעומת זאת להרי\"ף וכן היא דעת הרמב\"ם ויש כאן הבדל גדול, שלפי בעל העיטור ודעימיה, מותר לומר לגוי לעשות , האור (סי' שצא)הראבי\"ה (בעירובין שם) והמאירי והריטב\"א (פ\"ב מהלכות מילה ה\"ט) זרוע ועוד, אסורה אמירה לגוי כלל רק במקום של שבות דשבות במקום (שבת קלד:) מצוה. וגם בזה יש הרבה ראשונים שאוסרים, וכגון דעת הרמב\"ן שרק בברית מילה יש להקל, ובשאר מצוות אסור להקל בזה. וכן הוא דעת הרשב\"א והר\"ן (שבת קלד:), (שו\"ת סי' ב),, הרא\"ש (גיטין ח: ד\"ה אע\"ג)התוספות הרשב\"ץ הרשב\"ש. ולהלכה פסק מרן בשלחן ערוך (סי' שז ס\"ה) כדעת הרי\"ף והרמב\"ם שיש להתיר שבות דשבות במקום מצוה. לעומת זאת כותב שבשעת הדחק אפשר לסמוך (בהגה שם ובסי' רעו ס\"ב) הרמ\"א על בעל העיטור. וכל האחרונים האשכנזים שבדרך כלל הולכים אחר שהיה (סי' תקפו ס\"ק כא) - חוץ מהלבוש [ הרמ\"א, במקרה הזה חולקים עליו , התוספת שבת, הפרי מגדים, בעל התניא, (סי שז סק\"ד) הב\"ח, הט\"ז ]תלמידו ד), חיי אדם, חלוקים על הרמ\"א בזה. ובמקרה של (סי' שז ס\"ק כהמשנה ברורה צורך גדול כגון במצוה של רבים נוהגים להקל בזה. וכגון במשפחה שיש להם שבת חתן שנפל להם החשמל, שבזה לא צריכים להפוך שמחתם לצער ויכולים להקל. ועל כל פנים יכולים לרמוז לגוי, ובזה מותר. וכבר נודע המעשה שהיה אאמו\"ר מספר, ברבי אברהם בן ציון קואינקה עורך קובץ 'המאסף', שפעם אירע בירושלים שכבה האור בבית הכנסת ביום כיפור קודם 'כל נדרי', והרב אמר להביא ערבי שידליק את האור, והרב אמר להם שאסור לומר לו לכתחילה, ועל כן יש לרמוז לו. ולכן הרב אמר לערבי \"תראה, אנחנו יושבים בחושך...\" והערבי השיב לו \"כן, אני רואה שאתם יושבים בחושך...\" והרב אמר לו \"אבל אנחנו רוצים להתפלל\" והערבי השיב לו \"מה הבעיה? תתפללו..\" והרב אמר לו \"כן, אבל אנחנו צריכים לקרוא בספר...\" והערבי השיב לו \"אני חושב שאתם צריכים להדליק את האור\", והרב אמר לו \"אבל אנחנו לא יכולים להדליק את האור כי אסור לנו\", והערבי השיב לו בשאלה \"נו, ומה אתה רוצה שאני אעשה?!\" ואז הרב התרגז ואמר \"אמירה לגוי - 'שבות' אבל אמירה לחמור מותרת...\" והוא שהיה עורך ירחון 'המאסף' היה מוציא כל חודש את הירחון, ושם התפרסם סיפור המעשה הזה, והתעורר רעש גדול על כך שהתיר דבר כזה, והיו כמה שיצאו נגדו, שהרי חשמל הוא דאורייתא. אך הוא כתב והסביר את דעתו שהיה זה צורך רבים, וצורך גדול, ויתבטלו מתפילה ביום כיפור, מה אפשר לעשות?! ולכן בדוחק סמך להתיר על בעל העיטור. ועל כל פנים הרי\"ד מתיר בשבת לומר לגוי במקום של שבות דשבות במקום מצוה, ולכאורה תתעורר כאן קושיא גדולה, כיצד ניתן לומר שבשבת מותר לומר לגוי להדליק את הנר, ובבין השמשות יהיה אסור לומר לגוי להדליק לגוי שאסור. ועל כרחינו יש לומר שהרי\"ד מתכוון לבאר את המשנה שרוצה את הנר. הלא הרי\"ד מסביר את המשנה של אין מדליקין את הנר על אמירה שהגוי ידליק את הנר שלא במקום מצוה, אך אם הוא במקום מצוה כל שכן שמותר. ולפי זה יבוארו כל דברי הראשונים שכתבו לאסור לומר לגוי בבין השמשות דהיינו דוקא שלא במקום מצוה, אך במקום מצוה גם הם יודו שמותר לומר לגוי בבין השמשות להדליק את הנר. ואם אפשר לעשות שלום בין הראשונים ודאי שכך עדיף, ולכן על פי זה יוצא שכל הדלקת אור על ידי גוי בבין השמשות לצורך מצוה מותרת. וכגון שיש אנשים שרגילים להדליק נר נשמה בבית בשנה הראשונה לפטירת וכמו כן אם עקרת הבית שכחה להדליק נרות והגיעה בין השמשות ונזכרה, קרוביהם. והגיע השקיעה ושכחו להדליק את הנר, שהוא נקרא לצורך מצוה, שיכולים לומר לגוי להדליק. כותב שנכון שלצורך מצוה (שם)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר חזון עובדיה רשאים לומר לגוי להדליק את הנר, אך איזו מצוה זו, שהרי אם החדר מלא אור באור החשמל, ואם כן אין זו מצוה כל כך, שהרי מה תועלת יש בנר אשה שלא הדליקה נרות בערב שבת ודאי יש לה עגמת נפש גדולה מזה, הזה, ועל כן לכאורה אין לומר לגוי להדליק את הנר. אך יש לומר, שהנה וכמו שיש נשים שנוהגות שאם שכחו פעם אחת להדליק נרות שמדליקות נר נוסף בכל שבת מכאן והלאה, ועל כן אני אומר שגם לדעת אאמו\"ר, אם רואים שבאם לא יקראו לגוי תיגרר מזה עגמת נפש לאשה וכיו\"ב, יש להקל ולקרוא לגוי למרות שיש אור חשמל בבית. שהרי בכל העניין של ההיתר של שבות בשבת הוא לא רק במקום מצוה, אלא גם במקום של טירדא וכיו\"ב, ומרן מוסיף, שגם אם הטירדא אינה לצורך השבת רק תהיה לו טירדא בשבת כיון שבכך תהיה לו עגמת נפש על כן רשאי להדליק על ידי גוי בבין השמשות. שתיית מיץ שנשאר מסחיטת תפוז בשבת חתכתי בשבת כמה תפוזים לילדיי, ועל הצלחת נותר מיץ שנסחט שאלה: מהתפוז, האם מותר לשתות את המיץ? כיון שהתפוז עומד לאכילה, מותר לשתות את תשובה: המשקה היוצא ממנו. מקורות: הנה בזמננו הדרך לסחוט פירות הדר כתפוזים וכדומה בכמויות גדולות, באופן סי\"א) וספר שלחן שלמה (סי' שכ סק\"ד), ומרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (שבת היוצא מהם אסור. אך דעת הגרש\"ז אוירבאך בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה ר\"פ כח) שדין פירות הדר כזיתים וענבים, ולכן אפילו עומדים לאכילה, משקה בספר 'הלכות שבת בשבת' ח\"א עמ' תרמג, תרנט. וספר 'אשרי האיש' או\"ח ח\"ב שחלק גדול מהפירות מיועד לסחיטה. ומחמת כן דעת הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל (עיין ח\"ד עמ' קמה) שמאחר והמשקה היוצא מפירות הדר אינו חשוב כשמן ויין, אין דינם כזיתים וענבים. ואיסור סחיטתם אינו אלא מדרבנן, כתותים ורמונים שמשקה היוצא מהם מותר, אם עומדים לאכילה. וע\"ע בשו\"ת - ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים. עיין בדברי רש\"י (שבת קמה. ד\"ה דבר), יביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סי' לו) וח\"י (חיו\"ד סי' יא). ובספר מאור ישראל (ח\"א עמ' קסד). וקול סיני (מלאכת [ .) 266 'דש ס\"א עמ הרי\"ד (שם ד\"ה אמ'). ועיין היטב להר\"ן (סא. ד\"ה כבשין). ועיין באגלי טל (דש ס\"ק טז), ובפמ\"ג (אש\"א והרא\"ש (פכ\"ב סי' ד'), ובחידושי ריבב\"ן לשבת (קמה. ד\"ה אלא), ור\"י מלוניל ונמוקי יוסף (שם), ופסקי .]בהקדמה לסימן שכ). ועודסחיטת מאכל בשבת מהשמן שבו דבר מאכל הספוג בשמן כגון צ'יפס או שניצל, או סופגניה, וברצוני שאלה: לסוחטם מהשמן (מפאת הטעם, או מטעמי בריאות), האם מותר לסוחטם בשבת? וכן האם מותר לסחוט טונה להוציא ממנה את השמן? מותר לסוחטם, כיון שהסחיטה היא תיקון המאכל.תשובה: מקורות: איתא במסכת שבת (קמד.): כבשים ושלקות שרוצה לסוחטן לתיקון המאכל, מותר לסוחטם. וכ\"פ מרן בש\"ע (סי' שכ ס\"ז). ועיין במג\"א (סי' שיט ס\"ק טז) ובפמ\"ג (מש\"ז סק\"ו) שכ' שהוא גוף אחד. וכתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה ס\"ח) יט). אך הגרש\"ז אוירבאך אמר שאם רוב בני אדם, וגם הוא עצמו, רגילים לאוכלו שיעשה זאת סמוך לסעודה, ע\"פ מ\"ש בספר קצות השלחן (סי' קכו בדה\"ש ס\"ק כמות שהוא עם החומץ הבלוע בכבשים ושלקות, מותר אפילו לאחר זמן. שמסתבר שהחומץ אף אם חשיב כמין אחר, הרי זה דומה לקיסמין שמעורבין ביין (שהם לכלוכים קטנים המעורבים ביין שעדיין לא סונן, וכשהם מועטים אפשר לשתות את היין כמות שהוא), שמותר לסננם (סי' שיט ס\"י). וגם כאן נעשה החומץ כגוף אחד עם המלפפון. עכ\"ד. ולדעת קצות השלחן הנ\"ל, אף אם חשיב כמין אחד אסור, דלא עדיף מקולף פירות שמותר רק סמוך לסעודה. עכת\"ד השש\"כ. וע\"ע בספר שלחן שלמה (סי' שיט ס\"ק כח את ג ד\"ה וכן). ובספר ארחות שבת (פ\"ג הערה מ) מיקל בזה שאין צריך לאלתר, ואף לאחר זמן מותר. ובענין היתר סחיטת דג מהשמן, כן פסק מרן בש\"ע שם (ס\"ח). ועיין בנהר שלום (סק\"ו). ועיין עוד בספר מנוחת אהבה ח\"ב (פ\"ו סי\"ב הערה מו). ועיין בספר נשמת שבת (רז ד\"ה מיהו) ובספר מנחת איש (פ\"ב סכ\"ב). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה יחוה דעת מרן זיע\"א חותם על הסכם 'יששכר וזבולון' סיפר מו\"ר ועט\"ר שליט\"א: \"לפני כעשרים שנה חי יהודי נדיב בארצות - ע\"ה שנפטר לא מכבר לאחר חג הפסח [ הברית ושמו ר' אדי (עזרא) מצרי , ובזמנו הביע בפני את רצונו לתרום סכום עתק לבית המדרש 'יחוה ]תש\"פ דעת' לאחזקת האברכים, אך זאת בתנאי שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכבודו ובעצמו יחתום עימו על הסכם 'יששכר וזבולון'! בתחילה סירבתי לבקשה מחמת כבודו של אאמו\"ר, לא ידעתי כיצד ניתן לבקש מאאמו\"ר בקשה שכזו. לאחר זמן, בהזדמנות אחת סיפרתי את הדברים לאאמו\"ר, ולהפתעתי לי, ואז כביכול אני הוא זה שתורם לאברכים!\" והורה לי אאמו\"ר לומר לו אאמו\"ר התפלא \"למה לא?!\" תהה, \"הרי אם אחתום עמו הכסף יהיה שייך עומד בתוקפו, ואכן נותר הוא בהבטחתו. סיפרתי את הדברים לאאמו\"ר אשר שהוא מוכן! מיד יצרתי קשר עם הנדיב, ושאלתי אותו אם התנאי עדיין את השאלה אמר לי \"הרי הוא חתם עמי, לכן שיעביר אלי את הכסף!\" ואכן את ההסכם לנדיב, שמצידו שאל לאן להעביר את הכסף? כשאאמו\"ר שמע מצידו לא השתהה ומיד ישב וכתב בכתב ידו את נוסח ההסכם, והעברתי הוא העביר את הכסף לחשבונו האישי של אאמו\"ר. לאחר מכן אאמו\"ר והיהודי הזה בתרומה זו החזיק את הכולל במשך חמש שנים! והיה לאותו צ'קים וכתב לי בכתב ידו את מלא הסכום, ולא השאיר אף פרוטה לעצמו! קרא לי ואמר לי \"גם אני רוצה לזכות לתרום כסף לצדקה...\" והוציא פנקס אחד הזכות לחתום הסכם 'יששכר וזבולון' עם מרן זצוק\"ל. ולפני כמה שנים פגשתי בו שוב, והפצרתי בו, שימצא לי את ההסכם ההוא שחתם עם אאמו\"ר שנכתב בכתב ידו, אך כמה שחיפש לא עלה בידו...\"שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"82.pdf","content":"שימוש בכובע עם| טלטול כפתור רזרבי שבחליפה| טלטול מטפחת האף בשבת| בר החובה להתחסן מפני הקורונהבד נושאי השיעור: כיס של בגד שנקרע | לולאה שנועדה לתליית הבגד שנקרעה| תויות של מכבסה וכיו\"ב המחוברת לבגדים| נוצה בשבת 82 גליוןמיום א' י\"ט טבת תשפ\"א - הרב חי רפאל בן רבקה קוצ'יק שליט\"א בתושח\"ילרפואת פרשת שמות טלטול פריטי לבוש בשבת ראשית כל אני רוצה להודות לבורא עולם, אחרי התקופה האחרונה שנחליתי, וכעת נרפאתי, וחזרתי ללימודים שלי ולעסוק בתורה ולשקוד כמו שצריך. עברתי תקופה קשה אבל ב\"ה ששמר עלי וזכיתי לשוב לאיתני. ואני רוצה להודות לציבור בכל המקומות, שאני יודע שהתפללו עלי, ואני יודע שהתפילות שלהם בקעו רקיעים וכמאמר הגמרא (ברכות נד:) \"בריך רחמנא דיהבך לן וכו'\". אני מקווה בעז\"ה להתחזק וביתר שאת ויתר עוז לחזור ולהרביץ תורה בכל הכוחות שיתן לי הקב\"ה. ובעניין הזה אני רוצה לפנות אל הציבור, יש טענות הנשמעות על החיסון החדש. יש אומרים כך ויש אחרת. והנה אני עד לרגע זה לא שמעתי אף לא רופא אחד רציני ואמיתי שיבוא ויאמר שאסור להתחסן! ולעומת זאת ישנם אלפי רופאים בעולם המבינים בתחום הזה בדוקא, והם קבעו שהחיסון הזה להתייעץ עם הרופא על כל מחלה שיש לו ח\"ו, ומה שהרופא אומר חייב לעשות. הוא מצויין וטוב מאוד. חז\"ל קבעו \"ניתנה לרפא רשות לרפאות\", אדם הולך אכן לפעמים \"תשועה ברוב יועץ\" – וצריך לשמוע דעה נוספת מהרופאים כדי לראות שאכן כך הנכון לעשות. אולם ודאי הוא שהרופאים נאמנים על דבריהם אלו. ופתאום כאן קמים כאלה אנשים, המפיצים מיני שמועות והמצאות שמשתילים לנו משהו ]... - אני לא יכול להגיד מילה אחרת על כך[ מטופשות בגוף, שהם דברים שאנשים נורמליים לא יכולים לומר אותם. והנה דבר ראשון, אם כן יש לנו את הדעה של הרופאים שהיא חד-משמעית, ועל פי תורתינו הקדושה חייבים לשמוע בקול הרופא. ואם יהיה אדם המתהלך כבריא ויבוא רופא ויאמר שהוא חולה מסוכן – אם מי ששומע אותו לא יקח אותו לבית החולים הרי שהוא כשופך דמים! אנחנו ממש סומכים על הרופאים. אחד לא ידע מהמחלה הזו. ועל כן אני אומר בפירוש מי שיכול לעשות חיסון כמה זה היה קשה, כמה צער היה לי, כמה סבל נורא בעקבות המחלה הזו, שאף ובמחלה זו, לאחר שאני עברתי אותה ויכול אני לומר שחשתי זאת על בשרי ואינו מתחסן, הוא אומר 'אני לוקח את הסיכון' ואינו הולך להתחסן – אוי לו מיום הדין! ויש להתבונן, הרי אותם הרופאים שאומרים להתחסן בחיסון הזה פנו אל גדולי הדור שליט\"א, והם קבעו חד-משמעית שצריך ללכת להתחסן! למשה מסיני – חוץ מהחיסון?! על מה ולמה?! פתאום יש לאנשים מסויימים וכי כל מה שהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט\"א אומר לאנשים זה הלכה כתפיים רחבות לחלוק עליו?! כמו כן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט\"א שעוסק כל ימיו בענייני רפואה והלכה, וסביבו יש הרבה רופאים מהשורה הראשונה, והוא נותן להם שיעור כל שבוע, והוא מתעניין ויודע הרבה בכל הקשור לרפואה, והוא קבע ברורות שהיא חובה להתחסן, ואין בו כל נזק אלא רק תועלת! ופתאום גם הוא לא שווה?! ובמקום זאת הולכים רק אחרי אנשים שיש להם דעה עקומה ולא ישרה, במקום ללכת אחרי אנשים חכמים ונבונים כמו שצריך?! הנה בכל דבר הכי קטן בענייני רפואה כולם הולכים להתייעץ עם הרב אלימלך פירר, וכמה מתאמצים להגיע אליו בענייני רפואה, וכולם סומכים עליו, ואכן הוא מבין גדול בכל ענייני רפואה ללא כל ספק! ובעניין הזה של החיסון הוא הלך ודרש ובירר את כל מה שעומד מאחורי זה, והלך אל גדולי הדור והסביר להם את כל מה שידוע לו, והסכימו איתו, והורו לו לפרסם בשמם שאכן חובה שמעיזים לחלוק על זה?! והדברים ברורים מאוד. צריך ללכת להתחסן! ואני להתחסן. ובכל זאת, קמים כל מיני אנשים שרוצים לומר אחרת! מי הם אותם מבין שכרגע נותנים להתחסן רק למי שיש לו מחלות או שהוא למעלה מגיל שישים, אשר על כן חובה ללכת מיד להתחסן ולא להתמהמה! ולאחר מכן כשיאפשרו לשאר הציבור ללכת להתחסן – גם כן חובה על כל אחד ואחד ללכת לחסן עצמו מפני זה. ואין לי צל צילו של ספק, שאם אבי מורי מרן זצוק\"ל היה חי כעת, היה הוא הראשון שילך להתחסן!! וצריך להביא את זה בחשבון, שגם מי שאינו רוצה להתחסן כי הוא חושש לעצמו, הרי במעשהו הוא גורם לאחרים שידבקו, ואיזה היתר יש לעשות את הדבר הזה, להכניס אחרים בספק סכנה! הוא יכול לקחת את האחריות?! וכי הוא פוסק הדור להורות היתר בדיני נפשות?! אמנם עבר הרבה זמן ואנשים התרגלו ואינם שמים לב, הרי המצב הוא נורא ואיום! בכל יום מתים כשלושים- ארבעים איש!! כמה גדולי תורה איבדנו!! כמה אנשים יקרים איבדנו!! ולחשוב חשבונות הרי לא יתכן כדבר הזה! ואשר על כן חובה על כל אחד שבאפשרותו לעשות כל מאמץ בכדי להתחסן מוקדם ככל האפשר ובעז\"ה שומע לנו ישכון בטח. א. טלטול פעמון התלוי בבגד במקום שאסור לטלטל בו יש דברים שמותר לטלטלם בכל אופן כגון הבגדים. שיש אומרים שזה כחלק ממנו, ויש אומרים שהתורה התירה טלטול בגדים בשבת. ואין בזה כל מחלוקת שמותר לצאת בבגד בשבת. ויש לדון בדברים המחוברים לבגד בתפירה, אם זה הופך את הדבר ההוא לחלק מהבגד או לא. \"הבנים יוצאים בקשרים, ובני (סו:) יסוד שאלה זו הוא במשנה במסכת שבת מלכים בזוגין\" ו'זוגין' היינו 'פעמון' שבזמנם האנשים החשובים – בני מלכים היו מחברים פעמון לבגד שלהם לנוי. ומבואר במשנה שההיתר אינו רק לבני מלכים, אלא לכל אדם. ובגמרא מבואר לפי מה שאמר שם רבא, שהוא בתנאי שהזגים יהיו ארוגים לבגד. והסיבה שצריך שיהיה ארוג לבגד הוא הזגים הללו, או מחמת שילעגו לו, או מחמת שהוא רוצה להראותו לחביריו משום שיש חשש שאם יהיה עם זה ברשות הרבים יכול לבוא להוריד את וישכח ויטלטלו ברשות הרבים. ומכל האמור נראה שפעמון מחמת שדרך ללובשו, אם הוא תפור בבגד (פי\"ט מהלכות שבת הי\"ח)אפשר לטלטלו ברשות הרבים. וכך פוסקים הרמב\"ם . (סי' שא סכ\"ג)והשלחן ערוך ב. טלטול מטפחת של קינוח האף הזה הוא דוקא בדבר שדרך לתופרו בבגד. אך אם זה דבר שאין דרך לתופרו הרמ\"א שם מוסיף פרט חשוב מאוד, אשר מופיע בכמה ראשונים. שההיתר בבגדו – אינו מועיל התפירה להבגד. דהיינו מבואר בדבריו שפעמונים אלו היה דרך לתופרם וממילא נעשים לחלק מהבגד. אולם אם לוקח פריט זר שאין לו כל שייכות לבגד ותופרו לבגד אינו מועיל. אם וממשיך הרמ\"א: \"וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו את האף – \". כיום אינו נפוץ כלל להחזיק במטפחת, שהרי יש טישיו בבתי מחובר לכסות כנסיות. ואכן יש להעיר על כך שבחוצה לארץ הייתי בהרבה בתי כנסיות, וראיתי שבכל מקום יש חבילות טישו, כדי למנוע מכשול מהרבים לטלטל . את הטישו ברשות הרבים. אולם יש מקומות שעדיין אינם עושים כן, וכדאי ] - וגם בארץ יש להקפיד על כך משום כבוד הבריות[ .מאוד להקפיד על כך ובדורות הקודמים היה זה נפוץ מאוד ללכת עם ממחטת אף מבד בכיסו, ובשבתות היו מחפשים דרכים כיצד לישא את הממחטות. ואזכרה ימים מקדם לפני הרבה שנים, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מחמיר על עצמו כל ימיו שלא לסמוך על העירוב. למרות שבתחילה היה אומר שהמחמיר תבוא עליו ברכה, והיה אומר שכדאי להחמיר ומועדד לזה. ולאחר זמן התיר אף לכתחילה לטלטל במקום שיש עירוב כשר. וכשהייתי ילד קטן בגיל חמש לערך, מהרגע שלמדתי לקרוא היה לוקח אותי לכל מקום אליו היה הולך לשבת, לכל שיעור כויו\"ב, וכיון שהיה מחמיר על עצמו שלא לטלטל את המטפחת הייתי אני נושא את המטפחת. וכשהיינו מגיעים למקום, כגון בליל שבת בישיבת 'פורת יוסף' שהיתה לו שם דרשה, הייתי מניח את הממחטה על השלחן, ואחר כך בסיום הדרשה הייתי לוקח אותה. ואף כאשר היה הולך לבקשות בשתיים בלילה, כשהיינו הולכים לבתי הכנסת 'אוהבי ציון', 'עדס', 'אורפלים' שהיו עושים שם בקשות לפנות בוקר, ובשבת אחר הצהריים היינו הולכים לבית הכנסת 'אהל רחל' ו'בורוכוב', וכל זה בשביל המטפחת, ובזכות זה אזני קלטו הרבה תורה, וגם מקאמים ובקשות, ב\"ה.ג. תפירת המטפחת לבגד הפוסקים דנו הרבה כיצד מעבירים את המטפחת בשבת, והאופן העיקרי הוא לתפור את המטפחת לבגד. הרמ\"א כותב, מיד לאחר שמבאר שצריך שיהיה דבר שדרך לתופרו, ומוסיף על זה שמותר לצאת בשבת במטפחת שהוא בשם (שם אות ז') התפורה לבגד. ומקור דברי הרמ\"א הובא בדרכי משה . וכמו כן כותב בספר שו\"ת באר (דף ל ע\"ב מדפי הרי\"ף אות ב)השלטי הגיבורים שחי חצי דור לאחר הרמ\"א, והוא מביא את דברי (קונטרס באר מים חיים סי' ו)שבע - דהיינו שתי השלטי הגיבורים, ומוסיף על דבריו, שלא צריך שהמטפחת תהיה מחוברת [ כותב שצריך שתהיה לגמרי, אלא די באם המטפחת תהיה תפורה בשתי תחיבות (בביאור הגר\"א שם) . אכן הגאון מוילנא ]תפרים חזקים לבגד תפירה גמורה, אך אין זה כל כך ברור שהוא חולק על דברי הבאר שבע, כיון (ס\"ק שכל האחרונים מביאים את דברי הבאר שבע להלכה, כהמגן אברהם ועוד. ועל כל פנים העיקר הוא שצריך שהמטפחת תהיה מחוברת לבגד.לד) ד. ההבדל בין דין המטפחת לדין הפעמון ויש שתי שיטות כיצד לבאר את הצורך בכך שהמטפחת תהיה תפורה לאחר שמביא אצת דברי הבאר שבע שואל, מפני (שם)לבגד: המגן אברהם מה בפעמון כתוב שצריך שיהיה ארוג בבגד, ו'ארוג' היינו תפירה חזקה, למה במטפחת לא צריך שתהיה תפירה חזקה. ועל כן מבאר המגן אברהם, שפעמון הוא דבר חשוב, וממילא אינו בטל כלפי הבגד, ולפעמים הפעמון ולכן כדי שיהפוך להיות ].. - תלוי ממה הוא עשוי[ הוא יותר יקר מהבגד חלק מהבגד הצריכו שיהיה תפור בתפירה גמורה, אולם מטפחת אין לה כל חשיבות, והיא בטלה לגבי הבגד. ובכך יוצא לנו יסוד גדול מאוד, שהרי לפי דבריו, שבדבר שאין דרך לתפור אותו אינו מועיל, היינו דוקא בסתם דברים חשובים, אולם אם מדובר בחפץ פשוט, וכמו מטפחת שאין לה כל חשיבות, אפילו שאין דרך לתפור לגמרי, הוא בטל לבגד, ואין כל משמעות לכך אם זה תפור לגמרי או לא. כיון שהמטפחת היא הדבר הפשוט והיא יראה שגם הוא (ס\"ק יד) בטלה לגבי הדבר החשוב. ומי שמעיין בדברי הט\"ז הולך בדרך הזו. וכן משמע בדברי כמעט כל האחרונים. ה. שיטת החיי אדם - הוא חי לפני כמאתיים שנה, והתגורר תקופה [ לעומת זאת החיי אדם כותב, ]מסויימת בוילנא, והיה תלמידו של הגר\"א, ואכן הוא הולך בשיטתו - והיינו בזמנו [ , שבזמנינו(סי' מד סכ\"ז) וכן כותב בספרו 'זכרו תורת משה' אסור לצאת במטפחת התפורה לבגד. והטעם, משום ]לפני כמאתיים שנה שלהגאון מוילנא יש שיטה שונה משיטת המגן אברהם, והוא מבאר שהטעם שמותר במטפחת הקשורה לבגד הוא כיון שדרך היא לקשור את המטפחת לבגד – גם בימות החול. כלומר מה שהרמ\"א כותב שרק במה שמחובר לבגד מותר, ולאחר מכן כותב שמטפחת מותרת, היינו מהטעם הנ\"ל, שמטפחת דרכה להיות קשורה לבגד. וזה סיבת ההיתר במטפחת. ואשר על כן אומר החיי אדם, שבזמנם כבר הפסיקו אנשים לתפור את המטפחות בבגד, ממילא אין דרכו בכך, ולפיכך אין היתר לצאת במטפחת אף אם היא תפורה לבגד. מביא את דברי החיי אדם, וכותב על כך שיש חולקים. (ס\"ק פד)המשנה ברורה (ס\"ק קג) והרי הם המגן אברהם והט\"ז הנ\"ל. אולם מדבריו עצמו בשער הציון כמעט כולם אינם סוברים כדברי הגר\"א. והרי זה עניין של חשיבות, שאף נראה שנוטה לדברי הגר\"א. ולפי מה שראיתי וחיפשתי בדברי האחרונים .אם אין דרך לצאת עימו כשהוא תפור, בכל זאת מותר ו. מעמד המטפחת כלפי הבגד הגאון רבי בן-ציון אבא-שאול זצ\"ל מחדש טענה בעניין המטפחת, שהנה בזמנם היו משתמשים במטפחת שהיתה חתיכת בד פשוטה, ואכן היא דבר הבטל לגבי הבגד. אולם כיום שבשביל מטפחת לוקחים מטפחות יקרות של משי וכיו\"ב, וממילא כיון שאינם סתם, לא שייך לומר שהמטפחת בטילה לגבי הבגד, ואשר על כן אין לטלטלם בשבת. ואני למדתי את דבריו ויש לי כמה השגות על זה, מה פירוש הדבר 'שהמטפחת אינה חשובה חשיבות אחד לגבי השני, ואם המטפחת יותר חשובה מהבגד אה\"נ צריך דבר פשוט. ב. שמסתכלים על הבגד ולמול זה על המטפחת ומודדים את ובטילה לגבי הבגד'? אפשר להסביר זאת בשני צורות: א. שהמטפחת הינה להיות אסור. אולם אם אין יחס של המטפחת כלפי הבגד, המטפחת אכן תהא בטילה כלפי הבגד. וחיפשתי באחרונים כיצד היא הדרך ללמוד את דין המטפחת, אם כהצד הראשון או כהצד השני. והנה הב\"ח כותב הלכה, באם יעשה אדם חצי חגורה, ובחצי השני יעשה מטפחת ויעשה מהם ביחד חגורה, שאינו מועיל, כיון שהמטפחת צריכה להיות בטלה כלפי החגורה, ומי אומר שהחגורה חשובה יותר - והמטפחת בטילה כלפי החגורה, אולי המטפחת חשובה יותר משמע שאם החגורה היתה יותר חשובה גם הב\"ח מודה שהמטפחת בטילה תהיה בעצמה חגורה ולא חלק מהחגורה. ועל כל פנים לעצם טענת הב\"ח, להלכה, ובכללם המגן אברהם והט\"ז. אכן להט\"ז יש 'פטנט' אחר שהמטפחת מהחגורה, וממילא אינה בטילה? וכל האחרונים מעתיקים את דברי הב\"ח ומותרת בטלטול, וזה ברור בדבריו שהולכים אחרי היותר חשוב. כותב בפשיטות שהמטפחת (שלחן ערוך שלו סכ\"ג) וכמו כן הגר\"ז בעל 'התניא' היא אינה דבר חשוב והיא בטילה לגבי הבגד. וכן המאמר מרדכי מאריך בתשובה ארוכה בנושא הזה, כלפי החשוב. והחשוב הוא הבגד וממילא המטפחת בטילה. וכן כותב הגאון את המטפחת או אין דרך, אלא הכל הוא עניין של חשיבות. והפחות מתבטל בנושא, וכותב בבירור בדעת הרמ\"א שאין בדבריו לחלק אם יש דרך לחבר (ח\"ב סי' מח)רבינו יוסף חיים בשו\"ת רב פעלים וכל הלומד את דבריו רואה במפורש שהיחס הוא כלפי הבגד וחשיבותו, והמטפחת בטילה כלפי הבגד. ועל כן למסקנא, מטפחת אף אם היא יקרה וחשובה, כל זמן שהיא קשורה אל הבגד מותר לטלטלה בשבת כמו כל בגדיו אף במקום שאין בו עירוב. ז. נשיאת כפתור רזרבי בבגדים במקום שאין עירוב הנה כיום יש דבר חדש, שבתוך החליפות עושים כפתור אחד מיותר בכדי שאם אחד מהכפתורים ייפול יהיה לו תחליף, בשעת הצורך. והנה לגבי הכפתורים הנמצאים בשרוולי החליפות אין בהם כל שאלה, - וכיום אינני רואה את דהיינו שלמרות שאין בהם כל שימוש, אך כיון שהותקנו שם לנוי הרי שהם [ שאנשים לוקחים מטפחת ומניחים אותה בכיס של החליפה, וזה מותר. מותרים. בדומה לכך מה שהיה נהוג בשנים עברו]זה כיון שכבר התבאר שלגברים מותר לעשות כן שכיון שהוא נוי של הבגד - וכיום [ ממילא הוא חלק מהבגד. וכמו כן מה שהיה נהוג להניח נוצה בכובע , וגם כיום ראיתי בכמה מדינות שנוהגים לעשות ]..מי שילך כך ילעגו לו כן, והנה אין בזה משום טלטול שהרי זה נוי הבגד, והרי הוא כמין תכשיט. אולם כל זאת אינו נכון בכפתור רזרבי, שהרי אינו יכול להשתמש בו בשבת כלל בכל מקרה, מאידך גיסא הרי הוא מחובר אל הבגד. והנה רובא דרובא מפוסקי הדור ובכללם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, פוסקים שמותר, וזאת מכיון שיחסית אין לו חשיבות ועל כן מותר לצאת עימו לרשות הרבים. ח. תוויות המחוברת לבגדים פעם הייתי בחוצה לארץ במקום שאין בו עירוב. והנה בשבת בבוקר באתי ללבוש את החליפה, והנה ראיתי מאחורה חתיכת בד המחוברת בכדי לתלות על ידה את המעיל. ואני רואה שעל החתיכה הזו יש תוית של המכבסה המהודקת לה. ולפי המבואר, כיון שאין לה כל חשיבות ממילא מותר לצאת הזה שנועד לתליית הבגד הוא כחלק בלתי נפרד מהבגד. ואם נקרע ואינו עימה לרשות הרבים, כיון שבטילה כלפי הבגד. ויתירה מזאת הרי המתלה יכול להשתמש, אם הוא בערב שבת כדאי להסיר אותו, אולם אם אירע כן בשבת עצמה, ודאי שיכול לצאת עימו לרשות הרבים ללא כל חשש. וכמו כן כיסי הבגד, אמנם בחו\"ל אינו יכול להשתמש בכיסים כיון שהוא - אולי [ , וכיסים יטלטל בשבת, אולם אין דבר כזה שתופרים מכנסיים ללא כיסים]...צריך לתפור לכמה שרים בממשלה את הכיסים שלא יקחו שוחד הרי הם כחלק מהבגד, ובודאי שמותר. ט. לבישת בגד שכיסיו קרועים בשבת את הכיס הזה, כיון שאינו נועד לשימוש כלל, למרות שבשבת בין כה אינו והנה ראיתי בספר אחד שכותב שאם נהיה חור בכיס הרי שאסור לטלטל משתמש בכיס הזה, אולם כיון שבחול אינו משתמש בכיס ממילא אין בו כל במתלה של הבגד, שאם נקרע אסור בטלטול, והויכוח הוא בין החיי אדם תועלת ואסור בטלטול. אולם זה אינו נכון, כיון שגם יש פוסקים המחמירים לכמה אחרונים בדעת השלחן ערוך בדין לולאות. ועל כל פנים יש הבדל מהבגד אלא תוספת שנועדה לשימוש הבגד, אך כיס הוא הבגד בעצמו, ואי רב בין לולאה של המתלה לבין כיסים. לולאה של תליית הבגד אינה חלק אפשר להפריד ביניהם. ואני חושב שבזה גם החיי אדם שמחמיר בלולאות יודה לגבי כיס של בגד שנקרע. והדבר דומה לאדם שהלך ברחוב ובגדו נקרע, והרי זה ודאי שהבגד עדיין בגד אך קרוע, ואינו מאבד מחשיבותו מחמת שקרוע כעת. והוא הדין לגבי כיס שנקרע. י. אם צריך להסיר את התויות של פירמת החליפה ובדומה לכך יש דיון בפוסקים לגבי התוית של הפירמה של החליפה התפורה לבגד, וכמו כן תווית של בדיקת שעטנז, ועל פי האמור ברור הוא שאינו צריך להסיר את התוויות הללו כיון שהם בטילות לגבי הבגד. יש אנשים שבשבילם זה דוקא חשוב ומכובד להזכיר מנין באה החליפה הזו... ומסבירים לכל דורש שחליפה זו נעשתה על ידי אחד חכם גדול בחכמת החייטות... ואולי אנשים כאלו צריכים ללבוש את החליפה שלהם הפוכה שידעו איזו פירמה הוא לובש... וזכורני כאשר הייתי לומד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה החלו לחבוש מגבעות, וכולם היו עיניהם נשואות אל הכובע 'בורסלינו' שהיה הכובע הכי יפה והכי יקר. ובזמנו הגאון רבי יוסף רוזובסקי ראש הישיבה היה צוחק על כך, והיה אומר שהבחורים צריכים לחבוש את הכובע הפוך כדי שנדע מניין הכובע ומי עשאו... לצערינו זוהי חלק מהקטנוניות של המלבושים. בירך על מאכל קודם הבדלה שכחתי לומר 'אתה חוננתנו' בתפילת ערבית ובירכתי על דבר שאלה: מאכל, האם אטעם מהמאכל, או שכיון שאסור לטעום עדיף שלא אטעם? יטעם מהמאכל, ולאחר מכן צריך לחזור תשובה: להתפלל ערבית, וקודם שיתפלל יתנה שאם אינו חייב לחזור להתפלל, הרי תפלתו תפלת נדבה. מקורות: בשו\"ת אור לציון (פכ\"ב סוף הערה י') כתב בנידון דידן שלא יטעם, כיון שבכך יצטרך לחזור ולהתפלל, אלא יאמר בשכמל\"ו. ע\"ש. אך לכאורה מבואר בדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות פ\"ה דף כ\"ג ע\"ב) שהטעם שאם אכל צריך לחזור על התפלה, הוא משום דקנסינן ליה. וכן נקט במשנה ברורה (סי' רצד סק\"ד). ומבואר, מי שטעה ואכל קודם שהבדיל שכתב מרן (סי' רצד ס\"א) שצריך לחזור ולהתפלל, בספר בני ציון ליכטמאן (סי' רעא סק\"י). ועוד יש לציין, דבלאו הכי גם בעיקר דין שהתפילה עלתה לו ואין כאן ברכות לבטלה, ורק קנסוהו חז\"ל לחזור להתפלל. וע\"ע יש מרבותינו הראשונים שכתבו שאינו צריך לחזור ולהתפלל (עיין בביאור הלכה שם ד\"ה ואם, ועוד ראשונים). ומחמת כן כתב מרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (שבת ובספר חשוקי חמד (עמ\"ס ע\"ז סב. עמ' תכו), ולהגאון רבי אלחנן פרץ בספרו חוקי חיים (בסוה\"ס בהערות להתפלל בתנאי דנדבה, משלא יטעם והוי ברכה לבטלה בודאי. וע\"ע בשו\"ת מגדנות אליהו ח\"ב (סימן כ), בתנאי נדבה. ומהטעם הנ\"ל כתב גם בהלכה ברורה (סי' רצז סק\"ז) בנידון דידן שעדיף שיטעם מעט ויחזור אהבה (ח\"א פ\"ט ס\"ז) שיחזור בתנאי נדבה. וע\"ע בספר דברי דוד (ח\"ה סי' כב). וא\"כ אף בנידון דידן יחזור ח\"ב עמ' שצט) שהנכון שיחזור להתפלל בתנאי נדבה. וכ\"כ בשו\"ת דברי שלום מזרחי (ח\"ג סי' נו), ובמנוחת על המשנ\"ב סימן רצד, עמ' נג).כיבוי אור חשמל בהבדלה האם בשעת \"ברכת מאורי האש\" בהבדלה צריך לכבות את החשמל : שאלה שנוכל לראות היטב את אור הנר? אין צורך לכבות את אור החשמל בשעת ברכת תשובה: הנר, אך יש לעמוד סמוך לנר ולהביט בצפרני היד, באופן שיוכל להבחין ולהכיר בין מטבע של מדינה זו למטבע של מדינה אחרת, מאור הנר בלבד. מקורות: הנה יש מפוסקי הדור האחרון שהחמירו שצריך לכבות את אור החשמל קודם ברכת \"בורא מאורי האש\", לפי שבמקום שיש אור החשמל והרי אינו נהנה מאור הנר, ומרן בשלחן ערוך (סימן רחצ ס\"ד) פסק שאין מברכים על הנר עד שיאותו וייהנו היה הנר מאיר, די בכך. וע\"ע בשו\"ת רבבות אפרים (ח\"ב סי' קטו אות לב). וכ\"פ בחזון עובדיה (שבת ח\"ב לאורו. אולם להלכה אין צורך בכך, מפני שעצם הדבר שמקרב ידו סמוך לנר, באופן שאילולא אור החשמל עמ' תלט) ובהלכה ברורה (סימן רחצ). הרביצחק מאזוז בית ההוראה יחוה דעת נישואי אשכנזי וספרדיה במשנת מרן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לערוך התרת נדרים לאשכנזיות שהתחתנו עם ספרדים להתיר להם אכילת אורז וקטניות בפסח. ומצד שני היה אומר, שאמנם אשה ספרדיה שהתחתנה עם אשכנזי צריכה ללכת אחרי מנהגי בעלה. והיה אומר על כך את מאמר חז\"ל (ברכות סא.): 'מנוח עם הארץ היה' - מנין לנו שהיה עם הארץ?! שכתוב 'וילך מנוח אחרי אשתו..' - הוא הלך אחרי אשתו לכן הוא עם הארץ... למרות זאת, אם הולכת לבקר בבית הוריה, יכולה לאכול אורז וקטניות. והטעם, משום שכאן הוא ארץ ישראל, ואתן לכם דוגמא כמה זה חשוב, ביתי שתחי' התחתנה עם אשכנזי, וכאן זה מנהגי השלחן ערוך, ודי בזה שבביתה הולכת אחר בעלה. וקודם החתונה שאלתי את אאמו\"ר זצוק\"ל לגבי הכתובה איזו כתובה לעשות. ואמר לי שודאי צריך לעשות כתובה של אשכנזים, בלי תקיעת כף וכו'! וכמו כן כשהגיע עת החופה, כשהכלה נכנסה, ואאמו\"ר עלה לסדר קידושין, באו ואמרו לו שהאשכנזים עושים שבע הקפות... ואאמו\"ר עמד והמתין עד שסיימה להקיף את החתן כנהוג אצלם! וכך צריך להיות, שאשה הולכת אחרי מנהגי בעלה.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"83.pdf","content":"| איסור 'חדש' בשדה של נכרי| איסור 'חדש' בחוצה לארץ| איסור 'חדש' מדאורייתא גם בזמן הזה| 'מהות איסור 'חדש נושאי השיעור: ההיתרים שנתחדשו | יסוד הדין שספק ספיקא דינו לקולא| ' ספק ספיקא ב'דבר שיש לו מתירין| 'איסור חדש הוא 'דבר שיש לו מתירין איסור 'חדש' בחיטה הבאה מארצות | ישנם מערכות כשרות שאינם מקפידים על איסור זה כלל| במהלך הדורות לאיסור 'חדש' בזמן הזה הברית ובדרום אמריקה83 גליוןמיום א' כ\"ו טבת תשפ\"א - חביב בן גרציה ז\"ללעילוי נשמת פרשת וארא איסור 'חדש' בזמן הזה \"נתבקשתי ממאזיני השיעור לעסוק בשיעורים בענייני כשרות. וזאת בעקבות שבשנה האחרונה זכינו להקים את מערכת הכשרות \"בד\"ץ 'יחוה דעת'\". וכאשר בינתיים הכשרות היא בתחום הבשר והעופות, וב\"ה אנחנו מדקדקים שיהיו למהדרין מן המהדרין ממש, וגם בדברים שהינם חומרא אנחנו מקפידים מאוד, וב\"ה הדברים מתנהלים כשורה. ובתוך כך הציבור מבקשים לקבל מושגים בענייני כשרות, ועל כן בעז\"ה נעסוק בשיעורים הקרובים בענייני כשרות המאכלים.\" א. איסור 'חדש' לאחר חרבן הבית יש נושא שהוא אקטואלי בכל המקומות, בין בארץ ישראל ובין בחו\"ל והוא איסור 'חדש'. וכבר עסקנו בקצרה בעבר בנושא הזה, ובשיעור זה נעסוק בו בהרחבה כדי שידעו להיזהר בזה. כתוב בתורה בפרשת אמור שקוצרים את העומר בט\"ז ניסן מוצאי חג : (ויקרא כג, יד)ראשון של פסח ומקריבים את העומר. וכתוב על כך בתורה \"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן לאכול מין דגן אם הוא צמח – השריש קודם הפסח עד שיקריבו את מנחת אלוהיכם, חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם\". דהיינו שהתורה אוסרת העומר. והוא גזירת הכתוב שאסור לאכול 'חדש' היינו תבואה חדש עד שיקריבו את מנחת העומר. והוא איסור ככל שאר איסורי אכילה הנאמרים בתורה. והנה לאחר חרבן הבית שלצערינו כבר אין מקריבין את העומר, התקין רבן - וזוהי אחת מהתקנות המפורסמות שהתקין עם הסנהדרין [ יוחנן בן זכאי שיהיה 'יום הינף כולו אסור' – דהיינו שאסור ]שלו ביבנה לאחר החרבן באכילת חדש עד סוף יום ט\"ז בניסן. דהיינו שאם היה בית המקדש לא היה חדש, ולאחר תקנה זו, אסורים באכילת חדש עד סוף היום. ובחו\"ל מחמת צריך להמתין עד הערב, אלא מיד לאחר הקרבת העומר מותרים באכילת הספק אסורים באכילת חדש עד סוף יום י\"ז בניסן, וכשם שנוהגים שני ימים יום טוב. ב. איסור 'חדש' בחוצה לארץ הראשונים דנים אם יש איסור חדש בחו\"ל. ויסוד המחלוקת הזו היא שדעת תנא קמא שכל מצוה התלויה (לו:) במחלוקת תנאים במסכת קידושין שאף החדש, שאמנם הוא מצוה התלויה בארץ בכל זאת נוהג איסורו אף בארץ אינה נוהגת בחו\"ל חוץ מן הערלה והכלאים. אולם רבי אליעזר סובר, כתוב בסתם: \"החדש (פ\"ג משנה ט) בחו\"ל. לעומת זאת במשנה במסכת ערלה אסור מן התורה בכל מקום\". ויש לנו כלל, שבכל מחלוקת תנאים, הלכה כסתם משנה. ולפיכך בנידון דידן, אמנם יש בזה מחלוקת במשנה בקידושין, אך כיון שבמסכת ערלה סתם משנה הוא שיש איסור חדש , הרמב\"ם(קידושין דף טו ע\"א מדפי הרי\"ף) בכל מקום, לפיכך זוהי ההלכה. ואכן, הרי\"ף , הסמ\"ק לאוין סי' קמב), הסמ\"ג ( (פ\"ק דקידושין סי' סב)הרא\"ש (פ\"י מהלכות מאכלות אסורות ה\"ב), (מצוה ריז), ועוד הרבה ראשונים פסקו להלכה כרבי אליעזר שאיסור חדש מדאורייתא נוהג בכל מקום. כיון שסתם משנה כמותו. אמנם לא כן שיטת האור זרוע (ח\"א הלכות ערלה חדש ושביעית סי' שכח), ודעתו שבחו\"ל הוא איסור רק מדרבנן. אולם כל שאר ראשונים הנ\"ל לא סברו כמותו, ובכללם שלושת עמודי ההוראה הרי\"ף הרא\"ש והרמב\"ם. (סי' תפט) מרן בשלחן ערוך כתב את הלכות חדש בקצרה בחלק אורח חיים כתבם במפורט וז\"ל (סי' רצג) לאחר הלכות ספירת העומר, ובחלק יורה דעה : \"אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר (ס\"א)שם , אכן חדש מהתורה הוא גם בחו\"ל. ולא מצאתי מי שסובר במפורש בחו\"ל הדבר יום י\"ז עד תחילת ליל י\"ח\". ומשמע שסבר כשיטת רוב הראשונים שאיסור והאידנא דליכא עומר אסור כל יום ט\"ז. ובחו\"ל שעושין שני ימים אסור כל שהוא בט\"ז בניסן, שנאמר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'. ] - מלבד מה שנזכר לעיל שיטת האור זרוע שהוא איסור דרבנן[ מותר יש דיון באחרונים לדייק מלשונות הראשונים, אך אין זה במפורש. ג. איסור חדש בשדה של גוי ויש לדון אם איסור חדש נוהג גם בשדה של גוי או שמא דוקא בשדה של , (בתשובה כלל ב סי' א), הרא\"ש (קידושין שם סוף ד\"ה כל)ישראל. למעשה, התוספות , ועוד ראשונים, כותבים שהאיסור הוא גם בשדה של גוי. והנה, (שם)הסמ\"ג - הוא רבינו אביגדור כ\"ץ הב\"ח (סי' רצג אות ב) חתר מאוד למצוא היתר בנושא של איסור חדש, ודייק [ סובר שאין איסור חדש נוהג בשדה והביא כל מיני ראיות שרבינו אביגדור כהן צדק]של גוי. אולם בדור האחרון יצאו לאור כתביו של רבינו אביגדור כ\"ץ, ושם שבעל השיבולי הלקט מרבה להביאו נראה בפירוש שהוא סובר שאיסור חדש הוא גם בשדה של גוי, אך הוא מסייג את האיסור – שבשדה של גוי האיסור הוא מדרבנן. אך על כל פנים דעת רוב הראשונים נראית שאיסור חדש מדאורייתא : (שם ס\"ב)נוהג גם בשדה של גוי, וכן משמע בפירוש מדברי מרן בשלחן ערוך \"איסור החדש נוהג בין בארץ בין בחו\"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים\". ד. איסור 'חדש' - דבר שיש לו מתירין מביא את דברי הרא\"ש שכותב, שלאחר הפסח כל (ס\"ג)הרמ\"א שם התבואה מותרת מספק ספיקא, ספק - שמא היא תבואה משנה שעברה. ואם תמצא לומר שקצרו את התבואה הזו קודם הפסח – שמא השרישה קודם פסח וניתרת ביום ט\"ז ניסן שעבר. והרמ\"א מביאו להלכה שאפשר לסמוך על ספק ספיקא זה בדוחק. 'ויש להקשות שתי קושיות גדולות על ספק ספיקא זה. הנה איסור 'חדש הוא איסור התלוי בזמן. שביום ט\"ז בניסן התבואה ניתרת. ובדומה לכך יש כמה דוגמאות: ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה באכילה, ואומרת הגמרא שביצה כזו שנתערבה באלף כולם אסורות כיון שהיא 'דבר שיש לו (ביצה ג:) מתירין'. והיינו שכיון שבעבור זמן תותר אכילת הביצה - יש להחמיר בה שהוא (שם ד\"ה אפילו)כאשר נתערבה באחרות. וכמו שמתבאר בדברי רש\"י כאן, שהתבואה החדשה היא 'דבר שיש לו מתירין' שהרי הוא איסור זמני משום 'שעד שיאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר'. ולכאורה הוא הדין יש לומר (פסחים סי' תקנג) בשם המדרכי (או\"ח סי' תמז) - ובדומה לכך כתב מרן הבית יוסף [ . ולכאורה אם החדש הוא דבר שיש לו שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין, כיון שלאחר הפסח יהיה מותר. וכך פוסק] )(פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות ה\"טהרמב\"ם הרגיש בקושיא זו, ועל כן כתב שכדי להתיר את החדש אין די לומר שהוא מתירין, ממילא אפילו באלף אינו מתבטל. אכן יש לומר, שהרא\"ש עצמו מתבטל, אלא יש לומר שיש כאן ספק ספיקא ויש להקל. ה. אם אומרים ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין והנה בעבר דנתי וכתבתי בעניין אם אומרים ספק ספיקא בדבר שיש לו שכותב: \"כל (יו\"ד סי' קב ס\"א)מתירין. והבאתי את דברי מרן השלחן ערוך דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות וכו' אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות\". ויסוד הלכה זו הוא בגמרא מסכת ביצה דאיתא שם: \"וספיקא אסורה – ואם נתערבה אפילו באלף אינן בטלות\". (שם) ויש שם מחלוקת בראשונים, האם דברי הגמרא שאינה בטלה אפילו באלף - הוא דין כללי על ביצה שנולדה ביום טוב, או שהוא נאמר רק במקום של כותב (סי' תקיג ס\"א) ספק על ביצה שנולדה, ואכמ\"ל. והנה, מרן באורח חיים וז\"ל: \"ביצה שנולדה ביום טוב וכו' ואם נתערבה אפילו באלף, כולן אסורות\". ובסעיף ב' כתב וז\"ל: \"ספק אם נולדה ביום טוב או בחול, אסורה\". ובפשיטות מלשון מרן הנ\"ל משמע שהדין שאינה מתבטלת אפילו ביום טוב, אולם במקום שיש ספק אם נתערבה באחרות - מותרות. לעומת משמע שהדין שאינה מתבטלת אפילו באלף הוא כאשר הביצה ודאי נולדה (שם)זאת ביורה דעה באלף הוא גם במקום של ספק בביצה זו אם אסורה או לא. ולכאורה יש , שהלא ביצה שהיא ספק (או\"ח סי' תקיג סק\"ד)לשאול, וכן הקשה המגן אברהם אסורה שנתערבה באחרות הרי זה ספק ספיקא. ומשמע שאין אומרים ספק ספיקא לקולא בדבר שיש לו מתירין. לעומת זאת, יש כמה ראשונים שסוברים שבביצה שהיא ספק אסורה שנתערבה באחרות שכולן אסורות, אך לא מטעם שאין אומרים ספק ספיקא לקולא בדבר שיש לו מתירין, אלא משום שאין זה ספק ספיקא כלל, שהרי שני הספיקות הינם ספיקות נפרדים לגמרי, ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה ביום טוב, והוא ספק בגוף הביצה, והספק השני הוא - ועל פי [ .בתערובת, וכאשר יש ספק אחד בגוף ואחד בתערובת – אסור זה אפשר ליישב מה שמקשים על הרמ\"א הנ\"ל ממה שהוא עצמו כתב בסימן ק\"י, ואכמ\"ל. ובהזדמנות אחרת אבאר את ענין 'דבר שיש לו מתירין' ].כיון שיש לו השלכות להרבה נושאים על כל פנים מכל האמור נראה שדעת מרן היא שאין מקלים בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. וזו תשובה אחת על מה שכתב הרמ\"א להתיר את איסור חדש מחמת ספק ספיקא. ו. ספק ספיקא משם אחד ועוד יש לומר על דברי הרמ\"א, וכך מעירים האחרונים על דברי הרא\"ש. שהנה הרא\"ש כותב שיש ספק ספיקא לגבי תבואה לאחר הפסח מחמת איסור חדש, והספק ספיקא הוא: שמא התבואה נקצרה קודם הפסח והותרה בי\"ז ניסן שעבר, ואם תמצא לומר שקצרו אותה לאחר הפסח – הספיקות הינם אותו הדבר בדיוק, שהרי בשני הספיקות הללו יסוד הספק שמא השרישה קודם הפסח, ועל כן יש להקל. ויש להשיב על כך, שהנה שני הוא האם התבואה הותרה קודם הפסח על ידי שנקצרה או שהשרישה – וכי שבמקום ששני מה ההבדל בין אם השרישה או נקצרה?! הרי אלו אותם ספיקות לגמרי. (ט. ד\"ה ואי)והרי זה דומה למה שאומרים התוספות בכתובות הספיקות בספק ספיקא הם אותו שורש הרי אינם ספק ספיקא, וזה נקרא \"ספק ספיקא משם אחד\". אכן גם דברי התוספות הללו אינם מוסכמים, שהנה הרשב\"א בתשובותיו כותב שיסוד ההיתר שמקלים בספק ספיקא הוא מדין 'רוב' – (ח\"א סי' תא) דהיינו שאם יש לפנינו ספק, כלומר יש לנו חמישים אחוז להתיר וחמישים אחוז לאסור, כלומר שבהסתברות לאסור נשאר חמישים אחוז בלבד, ממילא כאשר בא הספק השני על החמישים אחוז של האיסור – ממילא הוא מפחית מאחוזי האיסור, כלומר שיש לפנינו רק עשרים וחמישה אחוזי מדין 'רוב'. ולפי האמור יש לומר, שגם בספק ספיקא משם אחד – יש לנו איסור וכל השאר הם אחוזי היתר. ועל כן הדין הוא שספק ספיקא מותר לומר שהוא לקולא, שהרי עדיין יש בו רוב להתירו. שכתב (פ\"ג מהלכות איסורי ביאה ה\"ב) ויש להוסיף על כך את דעת המגיד משנה בדעת הרמב\"ם שאינו סובר כהתוספות, ודעתו היא שספק ספיקא משם אחד מועיל להתירו ככל ספק ספיקא.ויש עוד כמה נקודות להוסיף, שבאיסור 'חדש' אף ספק ספיקא משם אחד יועיל להתיר את האיסור. ואכמ\"ל. אולם בכל אופן נתבאר, שכיון שהוא דבר שיש לו מתירין אין אומרים בו ספק ספיקא לקולא. וכן היא דעת התוספות ועוד ראשונים.(ביצה שם ד\"ה ואחרות) ז. ההכרח להתיר את איסור 'חדש' כתב שנהגו היתר באיסור 'חדש' בזמן הזה. וסיבת ההיתר (שם)למעשה הב\"ח - [ היא, שהנה במדינות אירופה, ככל שנכנסים לעומק היבשת קר מאוד שם את האויר. וזאת כיון שבאירופה יש תופעת פלא שברא הקב\"ה, שיש נהר שאינם סמוכות לים, כיון שאלו הסמוכות לים אף אם הם בצפון הים ממזג חמים יותר שהיה אפשר לזרוע שם קצת - והם בעיקר המדינות הצפוניות כגון גרמניה ופולין - למרות שפולין נחשבת מדינה קרה, אך היו בה מקומות רחב מאוד של מים רותחים שיוצא ממפרץ מקסיקו, ונמשך עד לאירופה ומדינות אלו בחורף זרם ה'גולף'. והזרם הזה ממזג את היבשת, ואף כאשר מתקרבים לים יש ושם חוצה את היבשת, וכשהוא באירופה המים עדיים חמים מאוד, ונקרא ].הבדל בין העומדים על הים, להעומדים במרחק ממנו שלהם שורר קרח בכל המקומות, וכל הנהרות קופאים. וממילא לא יכלו לזרוע חיטה בחורף, והיו זורעים חיטה בפורים ורובם היו יכולים לזרוע רק לאחר הפסח, וממילא לא ניתן לאכול את החיטה הזו עד לאחר יום י\"ז ניסן שיחול בשנה הבאה, ובזמנם לא היו מקררים ולא היה שייך לשמור - ולא מלפני הרבה זמן כך [ .את התבואה לחורף מחמת תולעים ועוד כיו\"ב היה - אני זוכר בקטנותי שלא היו מקררים נפוצים בכל הבתים, ובבית שלנו לא היה מקרר, והיה כמין ארון גדול סגור ושם היו מכניסים 'בלוק' של קרח למעלה והיה מקרר את כל המקום. והיה אחד שהיה בא עם סוס ועגלה והיה עליו פעמון, והיה מוכר את הקרח והיה צועק 'קרח'! 'קרח'! פעם אחת בזמן מלחמת ששת הימים כאשר התחילה המלחמה, והתחילו האזעקות וההפצצות, ומוכר הקרח הלך ברחוב ומכר את סחורתו, והשאיר את הסוס ]...ועגלה ונכנס יחד עימנו למקלט. וב\"ה הסוס לא קרה לו שום דבר ועוד טעם להיתרים שנהגו בהם, שהנה ישראל באותם זמנים ובאותם היתר ללחם, וככל שהישוב היהודי חדר למדינות רוסיה והאיזור – שהם היו מקומות היו עניים מרודים, והלחם היה עיקר החיים, והיו מוכרחים למצוא המדינות הצפוניות, הבעיה גדלה למאוד. ח. יסוד ההיתר שנהגו באיסור חדש מחמת הטעמים האמורים לעיל, הב\"ח כותב להתיר, ויסוד ההיתר הוא הראשונים אינם סוברים כן, ודעתם שגם בשדה של גוי יש איסור חדש, ושכן שבחיטה של גוי יש להתיר איסור 'חדש'. אמנם כבר לעיל התבאר שרוב דוחה (סי' רצג סק\"ב) היא דעת מרן השלחן ערוך. ואכן חתנו של הב\"ח – הט\"ז באריכות את דברי חמיו שהקל בשל גוי, והוא כותב שיש להתיר מטעם אחר שהרי האור זרוע כותב שבחו\"ל האיסור רק מדרבנן. אולם גם היתר זה קלוש מאוד, וכמו שהתבאר לעיל. מכל האמור יוצא, שההיתרים עליהם סמכו בזמנם הקילו באיסור חדש, הם היתרים קלושים מאוד. וכמו כן אינם נכונים לפי דעת מרן השלחן ערוך. ועוד, שההיתרים הללו היו רק מחמת המצב הבלתי אפשרי שהיה שם. וכמו שכותב הט\"ז שם שחייו של אדם תלויים בזה. ואכן, גם גדולי האשכנזים שפעלו אז באירופה, התנגדו בתוקף להיתרים של והמתבאר מכל האמור, שאם אינו שעת הדחק אין מי שיתיר את האיסור הרמ\"א והב\"ח והט\"ז באיסור חדש, וכך רווחת הדעה בין רוב גדולי ישראל. חדש בזמן הזה. אלא רק בשעת הדחק, וגם בזה רוב הפוסקים סוברים שאין להתיר כלל. ט. השאגת אריה נלחם נגד ההיתר של איסור חדש שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעשה שהיה בגאון שאגת אריה, שבספרו הוא כותב הרבה על איסור חדש, ותוקף הרבה את ההיתרים של הב\"ח והט\"ז, ודעתו ברורה שאין להתיר את האיסור חדש כלל. הגאון שאגת אריה היה כשמו תקיף ושואג, ומחמת זה לא היה מסתדר עם היה בכל ] - לפני כמאתיים וחמישים שנה[ ראשי הקהילות, בתקופה זו קהילה ועד, וראשי הועד היו שולטים בקהילה, והיו אלו אנשים פשוטים ששלטו גם ברבנים. והנה הגאון שאגת אריה הגיע לשמש כרב לקהילה אחת, ובשבת הראשונה שהגיע לשם קראו לו אנשי הועד ואמרו לו, שלא על הכל יכול לדרוש ברבים, ואחד מהדברים שאין לו רשות לדבר עליו הוא איסור חדש, וגם אם הוא חושב שהדבר אסור - כיון שכאן נוהגים בזה היתר! - גם כיום אנחנו רואים שאנשים פשוטים משתלטים על הרבנים ואומרים [ ]!להם מה לומר, ומה לא לומר, ומאיימים שילכו לבג\"ץ בשבת בבוקר כאשר הגיעה זמן הדרשה, עמד הגאון שאגת אריה לפני כל בני העיר, וכולם הגיעו לשמוע את הדרשה של הרב החדש שכבר התפרסם כגדול הדור, ושם דרש ושאג כאריה נגד ההיתרים שנהגו באיסור חדש, ושהדבר אסור לחלוטין!! והוסיף לדבר בתקיפות נגד הועד שלהם ואמר להם \"הועד שלכם נותנים לכם לאכול חזיר!! לאכול חדש זה כמו לאכול חזיר!!\" וכך עמד ודיבר נגד הועד למרות שידע שזה יפגע בפרנסתו. והנה במוצאי שבת התאסף ועד הקהילה והחליטו לפטר את השאגת אריה באופן מיידי!! מיד לאחר מכן קיבל הגאון שאגת אריה הצעת רבנות בעיר 'מץ' שבצרפת ,שהיתה עיר גדולה מאוד שחיו בה הרבה תלמידי חכמים. והסכים להצעה שלחו לו כתב רבנות והוא נסע לשם. כאשר הגיע לעיר, ראו בני העיר את רבם החדש והתאכזבו, כיון שראו אותו והנה הוא כבן שבעים, ואחרי שנים של נדודים כבר נראה זקן יותר מכפי גילו, וחשבו לעצמם כמה שנים ישארו שישמש כבר בעירנו?! השאגת אריה הרגיש שאנשי העיר אינם מרוצים כל כך מחמת גילו. לכן בשבת הראשונה בדרשה, כשהתאספו כל בני העיר, היה זה בשבת פרשת 'ויגש', ותחילה דרש בענייני הפרשה, והזכיר את : \"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. ויאמר (בראשית מז, ח-ט)הפסוק יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בארץ מגוריהם\". ושאל על הפסוק שני שאלות: וכי כך הוא הצורה?! הלא כאשר נפגשים עם איש חשוב אין זה מכובד לשאול שאלה ראשונה – מהו הגיל שלך! קל וחומר כשזוהי רק פגישת היכרות. ועוד יש לשאול, שיעקב עונה לו: \"שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי\" – ולכאורה למה יעקב עונה כך? וכי הוא שאל אותו אם היה טוב או רע?! פרעה שואל אותו רק מה הגיל שלו. ענה על כך הגאון שאגת אריה, שהנה כשיעקב הגיע למצרים פסק הרעב, ופרעה הבין שזה בזכות יעקב אבינו והתחיל להיות שמח, אך כאשר ראה את יעקב שהוא זקן בא בימים התחיל לחשוש, שהנה עוד מעט יעקב ילך לעולמו ויחזור הרעב, ולא יכול היה להתאפק ושאל את יעקב \"כמה ימי שני חייך?\" במילה \"כמה\" יש טעם \"זקף גדול\" – צריך להאריך במילה הזו, כביכול בא לומר ליעקב שהוא זקן מאוד. ועל כך אומר לו יעקב אל תדאג \"מעט ורעים היו ימי שני חיי\" אבל בכל שלי וסבא שלי היו זקנים, ומה שאני נראה כך הוא מחמת ש\"מעט ורעים זאת \"לא השיגו ימי שני חיי את ימי אבותי בארץ מגוריהם!!\" דהיינו אבא היו שני חיי\"! וחושבים שאני בא בימים, תדעו לכם שלא כן הוא - אני רק בן שבעים! ומה ובזאת פנה הגאון שאגת אריה אל צאן מרעיתו ואמר: \"אתם רואים אותי שאני נראה כך הוא מחמת כל הנדודים שעברתי, ואתם תראו שאשמש כאן בקהילה עוד שנים רבות!!\" ואכן ההיסטוריונים טוענים שהשאגת אריה שימש שם כרב עד גיל תשעים שאז נפטר. וקראתי באיזה ספר, שלא מת במיתה רגילה אלא היה בריא עד אחרית עליו כל הספרייה, ונפצע קשה, ולאחר זמן מה הלך לעולמו. וקודם שנפטר היו צפופים מאוד והארון לא היה יציב דיו, וכאשר משך את הספר נפלה ימיו. רק שבימיו האחרונים רצה להוציא ספר מהארון וכנראה שהספרים אמר בבדיחותא לסובבים אותו, שכל הספרים שנפלו עליו היו אלו ספרים שהקשה עליהם קושיות, והם כעסו עליו, וכשהם נפלו עליו התחיל להתווכח עמם \"מה אתם רוצים?! הלא כל הטענות שלי צודקות!!\" וכולם הסכימו איתו, חוץ מאחד, והוא ספר 'הלבוש', ובגללו אני צריך למות, וכך אירע שלאחר זמן מועט הלך לעולמו. הגאון שאגת אריה היה קורא למחבר הלבושים - רבי מרדכי יפה - \"החייט\", כיון שכל ספריו קרא בשם \"לבוש מלכות\" \"לבוש תכלת\" וכן על זה הדרך. י. מצב ה'חדש' כיום בארצות אירופה מכל האמור נראה עד כמה גדולי הדורות נלחמו נגד ההיתרים שנתפשטו בציבור לגבי איסור חדש. והנה כיום המצב הוא שבכל דבר מאכל צריך זמן מה ראיתי דבר מאכל עם איזו חותמת כשרות עם שם הרמב\"ם, וביררתי לבדוק את כשרותו. ולא יתכן לאכול דבר מה כיום ללא בדיקת הכשרות, לפני וראיתי שאין כשרות כזו כלל!! וכשקונים מוצרי מאכל בארצות אירופה יש הרבה מהם מוצרים שהם בפיקוח אדוק של מערכות כשרות מצויינות, אולם צריך לברר את הנושא של חדש, כיון שיש כמה רבנים שמקלים באיסור חדש לגמרי. וכמו ברוסיה שם מתגוררים בעיקר חסידים, והם מקלים בנושא של חדש. וכן גם בארץ ישנם הרבה מוצרי מזון שמיובאים מחו\"ל, כגון בירות, פסטה וכיו\"ב, לא די לברר שהכשרות מהודרת, אלא יש לברר אם הכשרות מקפידה על איסור חדש שהוא אסור גם בזמן הזה. יא. חיטה הבאה מארצות הברית לארץ ישראל מיובאת מארצות הברית. והנה על החיטה המיובאת יש השגחה של בד\"ץ ולגבי המצב בארצות הברית, הנה בארץ ישראל כיום תשעים אחוז מהחיטה 'העדה החרדית' והם מקפידים שהחיטה תהיה ישנה ולא חדשה. בזמנו לפני שנים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דיבר עם ראשי 'העדה החרדית' שאמנם הם חסידים, אבל הוא הסביר להם שזה מאוד חשוב, והם הסכימו שלא שנותני ההכשר מפקחים, ולא כולם מפקחים על איסור חדש וכאמור. וכמו שמגיעים לארץ ויש בהם מיני דגן, אין כל פיקוח בנושא החדש מלבד מה לתת להכניס לארץ חיטה שהיא תבואה חדשה. אולם לגבי שאר מוצרים כן במי שמתגורר בארצות הברית ובזה יש פירצה גדולה. - וגם במדינות הצפון אבל בעיקר [ זורעים חיטה פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ. יש שם הרבה גשמים והנה, במדינות הדרום בארצות הברית]בדרום ולא קר שם כל כך, ועל כן יש להם יבול עצום של חיטה. ובזה יש שרצו שמא השרישה קודם הפסח. ובכל מקרה יש להוסיף שזה בחו\"ל בחיטה ספיקא. ספק שמא החיטה צמחה בחורף, ואם תאמר שהיא צמחה בקיץ לומר שכיון שיש הרבה חיטה שצומחת בחורף ממילא יש לומר בזה ספק שצמחה אצל גוי ועל כן רצו להקל בחיטה של ארצות הברית. אבל האמת במציאות כיום זה לא נכון בכלל. ואבאר את הדברים. הנה בשנת הסביר לאאמו\"ר את כל המצב בארצות הברית בעניין איסור חדש. שהנה ירדנו שם לאיזו מקום שסידרו לנו ואכלנו שם ארוחת בוקר. ושם הרב רפול של הגאון רבי יוסף רפול ואבא נתן שם שיעור לאחר התפילה, ולאחר מכן לאחר הטיסה שארכה כשתים עשרה שעות, נסענו לישיבת 'עטרת תורה' תשמ\"ז נסעתי יחד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לארצות הברית, ומיד כשהגענו, ארצות הברית היא יצואנית גדולה מאוד של חיטה לכל מיני מדינות בעולם, והם יש להם גאוה אמריקאית ומייצאים למדינות האחרות את החיטה הישנה, ואילו את החיטה הטריה והטובה הם משאירים לאוכלוסיית ארצות פריש', וודאי שהרוב היא חיטה חדשה. ואין כל מקום לומר ספק ספיקא. להשתמש בחיטה של ארצות הברית כיון שבכל מקרה 'כל דפריש מרובא החיטה הישנה, אינה קיימת כלל בארצות הברית. ממילא אין על מה לסמוך הברית. ומה שקורה, שהחיטה שצמחה בחורף בחודשים אב – אלול, שהיא וגם לסמוך על הב\"ח והט\"ז כבר נתבאר לעיל שהוא משענת קנה רצוץ, וגם מקפיא גדול והיו רוכשים מוצרים מהחורף כדי שלא להיכשל בחשש חדש. ניתן לקנות מוצרי מזון מקמח ישן. ובזמנו היו הרבה יהודים שהחזיקו בביתם היתרים הללו נאמרו לשעת הדחק. ועל כן בארצות הברית צריך לדעת היכן כיום גם מצב זה השתנה, שהרי ניתן לדעת על כל מוצר מניין הוא ומתי ישן. ובכלל יש מודעות לנושא והרבה הכשרים התחילו להקפיד בזה בשנים נוצר, ואפשר להשיג בנקל כל מוצר כמעט. ויש חנויות שמוכרות רק קמח האחרונות. ובקשתי ממנו שיקרא לבעל הבית שלו, כשהגיע שאלתי אותו אם הקמח שהיה יהודי חסידי, על עניין איסור חדש, והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו...! פעם התארחתי באיזה מקום, ושאלתי את המשגיח כשרות של הקייטרינג ישן – הוא נפגע... כביכול אמרתי לו שהאוכל אינו טרי... ואכן זהו המצב שיש כאלו שאינם יודעים מן האיסור הזה כלל. ולאחר שהרב רפול ישב עם אאמו\"ר והסביר לו את הדברים, אמר לי אאמו\"ר: 'אני מבקש ממך בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו תברר קודם אם הקמח הוא ישן ואין כל חשש איסור של 'חדש'! ובכל אותם שנים, שכך הוא, האם הקייטרינג הוא כשר למהדרין ואין בו כל חשש של 'חדש'. נסיעה בשנים ההם שלא נסעתי עימו, ותמיד היה שואל למרות שהיה בטוח משנת תשמ\"ז עד שנת תשנ\"ח שהייתי נוסע עם אאמו\"ר לחו\"ל, ולא היתה וכבר קודם לכן כשהיו מתקשרים להזמין הייתי שואל על כך והייתי דורש שיקחו קייטרינג אחר שמקפיד על 'חדש'. ולאחר אותה נסיעה כששבנו מארצות הברית, מסר שיעור בבית הכנסת 'היזדים' בנושא הזה, ואמר על כך שאיסור חדש הוא אסור באכילה כמו איסור חזיר!! ואין בזה כל ספק ספיקא וכיו\"ב. ולכן בארצות הברית המצב נעשה יותר גרוע מאירופה. ולכן יש הסכמים עם ארצות הברית והחנויות מלאות במוצרים שעשויים דגן בהכשרים מפורסמים אך מקור החיטה שבהם אינו נודע. ואני בדקתי ודיברתי חקרתי ודרשתי, ונודע לי שרוב ההכשרים שם אינם מקפידים על כל דיני חדש. וכמו כן בנסיעה במטוס, הרי מעולם לא הקפידו שהחיטה תהיה חיטה ישנה, וההכשרים על האריזות לא מועילים לזה, והרי האוכל הזה הוא כאכילת חזיר. ובפרש לספרדים. כותב על כך, שאמנם אינו יוכל למחות (סי' תפט ס\"ק מה)ואף המשנה ברורה אבל כל בעל נפש ] - וזה היה בליטא שהיא מדינה קרה מאוד[ במקלים יזהר ולא יסמוך על שום קולות בנושא הזה. וכך כותבים כל גדולי האחרונים, שכיום אין זה שעת הדחק כלל. מאידך יש בארצות הברית מעט התעוררות לנושא, ויש אף מסעדות שאפשר לברר אצליהם אם הקמח הוא ישן או חדש ויענו לו כראוי. ובעיר 'לייקווד' הרוב הגדול נזהרים בזה, וכך לאט לאט יותר מקומות נזהרין באיסור חדש. ולפיכך כיון שדעת השלחן ערוך נתבארה לעיל שיש להחמיר בענייני איסור יש להיזהר מהטעם האמור, אולם בוויסקי אין כל חשש כיון שהם משמרים שיחפש את ההכשר ויברר אם מחמירים בענייני איסור חדש. וכמו כן בבירה שעל כל אחד להקפיד ולברר על מה שהוא אוכל. וגם כל אחד מארץ ישראל יש כאן איסור חדש, לכן במיוחד בימים אלו - סוף חודש טבת - ברור הוא חדש, ולאחר שנתבאר שאין לומר 'כל דפריש מרובא פריש' כיון שבודאי אותו כמה שנים ובודאי עבר עליהם איזה פסח אחד. טוויל שאמר לי שהם יודעים ומקפידים על איסור חדש מאד. אולם בארצות המצב כיום. וכמו כן במקסיקו דיברתי בזמנו עם הרב הראשי הרב שלמה השנה יש תבואה ישנה, ועל כל פנים תמיד יש רוב. אולם אינני יודע מה כמו כן לפני כמה שנים בדקתי את המצב בארגנטינה, והתברר שברוב ימות הברית כאמור שיש שם הרבה הכשרים, הנושא פרוץ מאוד וכל הכשר עושה כלבבו, ויש לברר לגבי כל הכשר לגופו, ועל כל פנים לא להכניס לפה כל מוצר שיש בו מין דגן ללא בירור מוקדם. ושומע לנו ישכון בטח. 'עשה מלאכה קודם שאמר 'אתה חוננתנו שכחתי לומר 'אתה חוננתנו' בתפלה, ואחר כך כשחזרתי לביתי עליתי שאלה: במעלית. האם אני צריך לחזור להתפלל ערבית פעם נוספת? מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו' בתפלה, לכתחילה תשובה: יאמר תיכף אחר העמידה \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\". ולאחר מכן מותר בעשיית מלאכה. אולם אם שכח ולא אמר, ועשה מלאכה האסורה בשבת, צריך לחזור להתפלל ערבית. ויתנה קודם שמתפלל, שאם אינו חייב לחזור ולהתפלל תהיה תפלתו זאת לתפלת נדבה. מקורות: מבואר במסכת ברכות (לג.) שאם לא אמר 'אתה חוננתנו' בתפלה וטעם דבר מאכל, שאף בעשה מלאכה צריך לחזור להתפלל. בביאור הלכה (סי' רצד ס\"א ד\"ה ואם) צריך לחזור להתפלל. (כן ביאור הגמרא אליבא דכמה ראשונים). והרשב\"א סובר, להתפלל אפילו בטעה ואכל, ע\"ש. וכן פסק בשו\"ת אור לציון ח\"א (סי' כב). וע\"ע בכף החיים (אות ח). אולם כתב שלמעשה אין צריך לחזור להתפלל, אחר שבלאו הכי לדעת הרמב\"ם ורש\"י ואור זרוע אינו צריך לחזור מרן הגר\"ע יוסף זצוק\"ל בחזון עובדיה (שבת ח\"ב עמ' שפב) כתב, שמאחר וכמה ראשונים (בברכות לג.) כתבו כדברי הרשב\"א, שאף בעשה מלאכה צריך לחזור להתפלל, לפיכך יחזור להתפלל בתנאי דנדבה. וכ\"פ בהלכה ברורה (תחלת סימן רצד). קיום מצות סעודה רביעית קשה לי לאכול סעודה רביעית עם לחם במוצאי שבת, האם לחם שאני שאלה: אוכל בסעודה שלישית לאחר צאת הכוכבים אפשר ויעלה לי גם לסעודה רביעית? אם אוכל כזית פת אחר צאת הכוכבים לשם מצות תשובה: סעודה רביעית, יצא ידי חובה. ונכון שאחר שיתפלל ערבית ויבדיל על הכוס, יחזור ויאכל לכל הפחות מיני מזונות. מקורות: נחלקו האחרונים בדין זה, שבאליה רבה (סי' ש סק\"א) ובספר מטה אפרים (סי' תרב כמה מהפוסקים שאין חיוב ממש בסעודה רביעית, אף שלהלכה יש להשתדל מאד לקיימה, מכל מקום יש זה מועיל. אולם בחזון עובדיה (שבת ח\"ב עמ' תמז) ובהלכה ברורה (סי' ש ס\"ח) כתבו, שמאחר ומבואר בדברי לבעל החוות יאיר (שם סק\"א) ובספר כף החיים פלאג'י (סי' לא אות נז) פסקו שאין סעודה זו לסעודה רביעית. ואכן בספר תהלה לדוד (סי' ש סק\"א) ובספר מקור חיים שכשנמצא בסעודה שלישית ועדיין אומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, תעלה לו לשם מצות סעודה רביעית. ואמנם כמה אחרונים כתבו להשיג על זה, שהיאך יתכן סמ\"ז) פסקו שמועילה אכילת פת בסעודה שלישית אחר צאת הכוכבים, אם יכוין להקל באופן הנ\"ל. וע\"ע בספר מעדני מלך וזאן (בתשובה סי' י). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' \"אתם מוחלים לי על הטורח ציבור...?\" נוסע לחוץ לארץ, פעמים והיה אאמו\"ר מרן זצוק\"למפעם לפעם היה קורה שיום טוב שני של שביעי של פסח חל בשבת, וכן פעמים קורה שיום טוב שני של שבועות חל בשבת, וכך הוא השנה שחג שבועות חל ביום שישי ושבת, ממילא בארץ ישראל קוראים פרשת השבוע ואילו בחוץ לארץ קוראים פרשת יום טוב שני, ולפעמים יש כמה שבועות שבחוץ לארץ קוראים פרשה אחת לפנינו. ולכן קרה כמה פעמים שנסע עולה לתורה במקום כהן, וקודם לכן היה פונה למתפללים בשאלה \"אתם לחוץ לארץ והפסיד פרשה, וכשחזר לארץ בקשו מהכהנים לצאת, והיה מוחלים לי על הטורח ציבור...?\" והיה קורא את כל הפרשה הקודמת עד 'שני' של פרשת השבוע. באותם שנים הייתי קורא אצלו כל שבת בקביעות, והיה זה מנהגי מזה שנים לקרוא לפניו בתורה עוד כאשר היה גר ב'רחביה'. וזכורני, שבשנה האחרונה לחייו בפרשת 'וארא', נסעתי בשליחותו לשבת בנתניה, שם לאחר הבדלה, הודיעו לי שאבא הובהל לבית החולים ביום שבת בבוקר יפה מאד, והיתה תכנית שלמה גם למוצאי שבת, אך בצאת השבת מיד היתה אזכרה של הרב גבאי זצ\"ל. היו אלו ימי טרום בחירות, והיתה שבת משום שחש ברע, וככל הנראה עבר אירוע מוחי קל, כמובן שביטלתי הכל ומיהרתי לבית החולים, כשבאתי ראיתי אותו יושב בחדר בית החולים ואמר למזכיר על כך, ומיד הרימו אותו והכניסו אותו לחדר, היה שם רופא ולומד. ואז סיפר לי, שכאשר הציבור היו בקריאת שמע החל לחוש ברע, שהזעיק אמבולנס וכבר בדרך נתנו לו תרופות וטיפלו בו, וב\"ה התאושש. בשבת שלאחריה בפרשת 'בא' לא רצה לוותר על פרשת 'וארא', וכמובן שכל הציבור שמחו מאד שהרב יקרא את פרשת 'וארא' אך הוא כבר לא היה יכול לעמוד ולקרוא בעצמו וודאי שלא פרשה שלימה, אז אמר שאפשר להקל שאני אקרא, למרות שאני כבר שמעתי פרשת 'וארא' בשבוע שעבר, בתנאי שאקרא גם את הקטע הראשון של פרשת 'בא'. וזאת משום שקראתי שנים מקרא ואחד תרגום, ודי בזה. ואני חששתי כיון שפרשת 'וארא' היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה בדקדוקיה ובטעמיה כיון שהיא פרשה מבלבלת מאוד, ואבא היה קפדן מאד שהקריאה תהיה בטעמיה ובדקדוקיה, ואוי ואבוי למי שהיה עושה לידו שגיאה... וכשאמרתי לאאמו\"ר על חששותי אמר \"אל תדאג, אם לא תדע אני אעזור לך\"! וכך הוה, שהוא עלה לתורה וקראתי במהירות, וב\"ה עבר בשלום.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"127.pdf","content":"זמן הדלקת הנרות בבית ובבית| סדר קריאת התורה בשבת חנוכה וראש חודש| תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם נושאי השיעור: זמן הדלקת | תדיר ושאינו תדיר במצוות דאורייתא ודרבנן| הגיע זמן צאת הכוכבים אם מתפלל ערבית או מדליק נרות| הכנסת | קבלת שבת בהדלקת נרות| הדלקת נרות חנוכה והדלקת נרות שבת| תפילת מנחה בערב שבת חנוכה| נרות חנוכה בערב שבת הדליק נרות שבת ונזכר שלא הדליק נרות חנוכה| ברכת הדלקת נרות שבת קודם ההדלקה127 גליוןמיום א' כ\"ד כסליו תשפ\"ב האשה הצעירה המדוכאת ביסורים מרת צביה סילביה בת שמחה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ד כסלו תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת-פרשת מקץ הדלקת נרות חנוכה בערב שבת א. נר חנוכה ונר שבת – מה קודם בסוף הסוגיא של הלכות חנוכה: \"אמר רבא (כג:)איתא בגמרא במסכת שבת פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו\". דהיינו שיש הלכה שהיא פשוטה בעיניו, באדם עני ואביון שיש לו כל כך מעט כסף וביכולתו לקנות נר אחד בלבד. ומסתפק מה עדיף, אם להשתמש בו לנר שבת שהוא נר שנהנים מאורו בשבת, או להשתמש בו לנר חנוכה שאין נהנים ממנו. והיינו שהלא יכול לקיים את שתי המצוות ועליו להחליט איזו לקיים. ואומר רבא שפשוט לו שנר שבת עדיף משום שלום ביתו. נר שבת הוא נר של שלום בית שכשמדליקים אותו בבית יש שלום בבית. חז\"ל אומרים על הפסוק 'ותזנח משלום נפשי' שהוא נאמר על הדלקת נרות שבת. עוד אומר רבא שם, שמי שיש לו לקנות נר לשבת או רביעית יין לקידוש לקדש עליו ובכך לא מבטל מצות קידוש, ומה שביטל זה את התקנת חכמים שגם בזה נר ביתו קודם. והראשונים מבארים, שכוונתו שיש לו לחם ויכול שחובת היין בקידוש הוא דאורייתא, (רש\"י נזיר ד.)לקדש על היין. ואף להסוברים יש לומר שכאשר אין יין, ממילא ה'דאורייתא' עובר לפת. אכן כאשר אין לו יין וגם לא פת, באמת יש ראשונים הסוברים שקידוש שהוא דאורייתא דוחה את נר שבת שחיובו הוא דרבנן. מאידך יש ראשונים הסוברים שאפילו שמבטל קידוש דאורייתא בכל זאת נר שבת קודם. וידי על כל פנים לדעת חלק [ חובת קידוש דאורייתא יכול לצאת בתפילה , כשאומר 'קדשנו במצוותיך' וחותם 'מקדש השבת', וכדאי ]מהראשונים שיוסיף גם 'זכר ליציאת מצרים'. ב. נר חנוכה ויין לקידוש לאחר כל האמור מסתפק רבא, מה הדין כאשר ביכולתו להשיג יין לקידוש או לחילופין נר חנוכה, מה עדיף. שהנה לכל אחד מהם יש מעלה בפני עצמו. נר חנוכה מעלתו שזו מצות פרסומי ניסא, שהיא מצוה מיוחדת לפרסם את ניסי הקב\"ה. מאידך גיסא, יין לקידוש מעלתו שהקידוש הוא תדיר, שבכל שבוע מקדשים על היין. וכלל הוא 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. ואיתא שם בגמרא \"בתר דאיבעיא הדר פשטא\" – היינו לאחר שהסתפק הסיק, יסוד, שכאשר לפנינו יש שתי מצוות, האחת תדירה והשניה היא פרסומי שנר חנוכה קודם על פני יין לקידוש משום פרסומי ניסא. ובדבריו מתבאר ניסא, אף שהיא באה לעיתים רחוקות - פרסומי ניסא קודם לתדיר. ג. שבת חנוכה וראש חודש קושיא עצומה, שהנה השבת בעז\"ה (ד\"ה הדר)והנה הקשו על כך התוספות לפחות שישה עולים בפרשת השבוע פרשת 'מקץ'. העולה השביעי קורא היא גם ראש חודש טבת, ומוציאים שלושה ספרי תורה. וקוראים בראשון בפרשת קרבנות שבת וראש חודש, שהוא ספר שני. ובספר השלישי קורא בפרשת הנשיאים שבפרשת נשא, ככל ימי חנוכה והוא המפטיר. והקשו התוספות, שלכאורה מפני מה מקדימים את הקריאה של ראש חודש על פני הקריאה של חנוכה, הרי חנוכה הוא פרסומי ניסא והוא עדיף על תדיר, וכמו שמשמע בגמרא כאן. והתוספות מתרצים שלושה תירוצים: א. 'פרסומי ניסא' היינו בהדלקת הנר, שבראותו כל אחד מבין שהוא זיכרון לנס של הקב\"ה. מה שאין כן שקוראים קריאה זו זכר לחנוכת המזבח של המשכן, וזה לא כל כך פרסומי בקריאת התורה שהרי בזמן פרשת הנשיאים עדיין לא היה 'חנוכה'. והטעם ניסא. ולכן במקום שכזה תדיר קודם לפרסומי ניסא. ב. ההפטרה צריכה להיות מעניין קריאת התורה, והנה בחנוכה מפטירים 'רני ושמחי' וזאת משום שכתוב בה: \"ראיתי והנה מנורת זהב\" וקוראים אותה גם בפרשת 'בהעלותך', ששם בתחילת הפרשה כתוב הציווי של המנורה, וכן הוא בכל פרשה. וכשמוציאים שני ספרים אנחנו קוראים את ההפטרה כדוגמת המפטיר. וכגון שבת וראש חודש שקוראים 'השמים כסאי' וזאת משום - דרך אגב, יש כמה ראשונים שמעירים [ 'שכתוב בה 'מדי חודש בחודשו מפני מה בכל שבת איננו קוראים את קריאת המפטיר בפרשת קרבנות פסוקים וצריך לפחות שלושה. ולפי דברי התוספות כאן הסיבה היא שאם של שבת. ונאמרו על כך כמה תירוצים, אחד מהם הוא, שיש שם רק שתי נקרא כל שבת את פסוקי הקרבנות של שבת ממילא בכל שבת נצטרך אשר על כן אומרים ]להפטיר את אותה ההפטרה, מעין קרבנות של שבת התוספות, אם בשבת חנוכה וראש חודש נקרא בקריאת המפטיר את הקריאה של ראש חודש ממילא נצטרך להפטיר 'השמים כסאי', ולפיכך הופכים בכוונה כדי שנוכל להפטיר את ההפטרה של 'רוני ושמחי' שהיא ההפטרה של חנוכה. ד. פרסומי ניסא עדיף רק כאשר המצוה מתבטלת - והוא תירוץ חשוב מאד לכל מיני [ , שהנה סוגיית הגמרא מדובר התירוץ השלישי מתרצים התוספות]נושאים הקשורים לחנוכה ולעוד עניינים באדם עני כל כך שיש לפניו שתי מצוות, את האחת יקיים ואילו את השניה יאלץ לבטל לגמרי. ובמקום שיש ביטול המצוה אכן אומרים שפרסומי ניסא עדיף, אבל כאשר המצב הוא שמקיים את שתי המצוות, והשאלה היא רק את מי להקדים, במקום שכזה פרסומי ניסא אינו עדיף מתדיר, וחוזרים לכלל 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. כיון שלמעשה יכול לקיים את שניהם. וממילא בקריאת התורה שמקיים גם את פרשת ראש חודש וגם פרשת הנשיאים וקורא את שתיהם יש להקדים את התדיר. ה. הדלקת נרות חנוכה או תפילת ערבית מדברי התוספות הללו, יש ללמוד כמה עניינים. כגון, שהנה אנחנו הספרדים נוהגים להדליק את הנרות בבית הכנסת מיד בשקיעת החמה הכוכבים של הגאונים. ורוב הראשונים סוברים כן. והנה מה הדין אם אדם ולאחר מכן מתפללים ערבית, והדלקת נרות חנוכה בבית מדליקים בצאת בא לביתו בשעה מאוחרת ועדיין לא הדליק נרות ולא התפלל ערבית. ולכאורה כעת לפניו יש לפניו שתי מצוות, ערבית ונר חנוכה. וערבית היא תדיר ומאידך נרות חנוכה היא פרסומי ניסא, ויש לדון איזו מהם צריך להקדים. ולפי התוספות, ראשית כל צריך להתפלל ערבית, שהרי אמרו שכל מה שפרסומי ניסא קודם לתדיר הוא רק כשאינו יכול לקיים את שתיהם, אבל כשאפשר לקיים את שתיהם לכאורה תדיר קודם. ו אכן לעניין תפילת ערבית מוסיפים כמה אחרונים שהלא יש בה גם - אכן יש אומרים שכאשר יש מצוה דאורייתא ומצוה דרבנן אין שייך קריאת שמע שהיא מצות עשה דאורייתא, לעומת זאת נר חנוכה דרבנן. [ בזה הכלל של 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם', כיון שהן שתי מצוות שונות, והרי הן כמו דבר רשות לגבי דבר מצוה. ואין אומרים תדיר קודם .]אלא רק אם שתיהן באותה דרגה והנה, יש לומר שאם המדובר הוא בחצי שעה הראשונה הרי שמצות הדלקת נרות חנוכה הינה מצוה עוברת, שהרי לדעת חלק מהפוסקים ערבית. אולם אם בא לביתו בשעה מאוחרת, הרי שיש לומר לו להתפלל לאחר חצי שעה עובר הזמן, ולכן עדיף להדליק מיד ולאחר מכן להתפלל ערבית שהיא תדיר, והיא קודמת לפרסומי ניסא. ו. זמן הדלקת נרות חנוכה בערב שבת לאור האמור יש ללמוד לעניין ערב שבת חנוכה, שניתן להדליק מפלג , (סימן תרעב ס\"א)המנחה והלאה ולא קודם לכן. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך ושם מרן מביא מחלוקת לגבי שאר הימים אם מותר להדליק מבעוד יום, אך ברור הוא שלגבי ערב שבת שצריך להדליק מבעוד יום והוא מפלג המנחה. ומרן החיד\"א כותב על כך, שהנה ידוע הוא ש'הדלקה עושה , ויש בדין זה כמה פרטים, אך החשוב שבהם הוא שאם (סימן תרעה ס\"א)מצוה' כאשר מתחיל צאת הכוכבים, ולכן באמת כותבים הפוסקים שבערב שבת אך בערב שבת שמדליק מבעוד יום, ולכאורה קיום המצוה בפועל הוא רק אם כן לכאורה הלא זמן הדלקת הנרות המקורי הוא אחרי צאת הכוכבים, עושה מצוה' מעיקר הדין יצא ידי חובה ולא חייב לחזור ולהדליק. והנה הדליק נרות כדת וכדין, וכמה דקות לאחר מכן כבו הנרות, שכיון ש'הדלקה צריך לתת כמות שמן שהנרות ידלקו עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. והנה אם הדליק בערב שבת וכבו מיד לאחר שהדליק, דהיינו שהנרות היו ראויים לדלוק אבל קרה משהו והם כבו, וגם בזה אומרים 'הדלקה . ועל כל פנים כותב ] - אכן ודאי הוא שרצוי לחזור ולהדליק[ .'עושה מצוה החיד\"א, הרי כאשר חז\"ל תיקנו את חנוכה כבר קבעו הם מאותה שנה - אלא [ אם כן תדחו את השבת בכמה ימים, אולי הרפורמים ימצאו איזה פטנט מתי מדליקים בערב שבת, שהרי לא יכול להיות חנוכה ללא שבת איך לדחות את השבת או אולי בנט יעשה משהו, אצלם הכל אפשרי, ויש שנים שיש שתי שבתות חנוכה, מה עם ]..הם גמישים הם ליברלים תפילת מנחה? אכן יש כמה ראשונים שכותבים בפירוש שמתפללים הערביים ולאחר מכן הדלקת הנרות, אשר על כן יש להקדים את תפילת שנעשה במנורה של בית המקדש, והרי היו מקריבים קודם תמיד של בין נתקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, והדלקת הנרות היא זכר לנס יותר מאשר הדלקת הנרות. ועוד כותבים האחרונים, שהרי תפילת מנחה סיבה ראשונה, 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם' תפילת מנחה היא תדירה מנחה ורק לאחר מכן מדליקים נרות. ויש לכך שתי סיבות חשובות מאד. מנחה להדלקת הנרות. אולם לעומתם כמה ראשונים כותבים, שיש להקדים את הדלקת הנרות על פני תפילת מנחה, וככל הנראה טעמם הוא מחמת שרוב בני אדם לאחר מכן, יש חשש שיבואו לידי חילול שבת. וכך כותב הארחות חיים רגילים להתפלל מנחה בערב שבת מאוחר, ואם נדחה את הדלקת הנרות וכן בספר המאורות. ז. עדיף להקדים את תפילת מנחה לעיל, כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' אנחנו מקיימים בערב שבת חנוכה על כל פנים עדיף להקדים את תפילת מנחה, מחמת הטעמים האמורים מנייני מנחה כל כמה דקות, כמו שטיבלא'ך, כדי להקדים את מנחה להדלקת הנרות. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת כותב, שאם לא מוצא מנין, כגון שמתגורר בסביבה שאין שם הרבה מתפללים, והם תפילת מנחה להדלקה, אלא יעשה כמו שכתבו כמה ראשונים, שידליק יבואו ככל שבת סמוך לשקיעה, שלא יתפלל יחיד בשביל להקדים את את הנרות ולאחר מכן יתפלל מנחה. ואני זוכר כשאאמו\"ר התגורר בשכונת 'רחביה', בכל השנים שהיה גר שם לא היו ציבור גדול כל כך ולא היה מנין מוקדם של מנחה בערב שבת חנוכה, ולכן היה מדליק נרות, ולאחר מכן היה הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה. ח. נרות שבת ונרות חנוכה בערב שבת חנוכה בערב שבת חנוכה יש נידון נוסף, והוא לגבי הדלקת נרות שבת והדלקת נרות חנוכה איזו מהם להקדים. והנה לפי הכלל שאמרנו קודם 'תדיר' ו'פרסומי ניסא' שתדיר קודם רק כאשר אפשר לקיים שתיהם ולכאורה על פי זה צריכים להקדים את הדלקת נרות שבת. לעומת זאת יש כאן שאלה אחרת. שהנה שיטת רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות שכאשר מדליק נרות שבת מקבל את השבת. עצם ההדלקה היא קבלת השבת. ומביאים אותו להלכה כמה מהגאונים, רב כמותו. והנה הרמב\"ן דוחה את דבריו, וסובר שבהדלקת נרות שבת אינו סעדיה גאון, ועוד כמה מהגאונים. וכמו כן גם כמה מהראשונים סוברים מקבל עליו שבת אלא מקבלים שבת באמירת 'ברכו' עם הציבור, או שבת אך לא הדלקת נרות. וזו מחלוקת הרמב\"ן, הרשב\"א, הריטב\"א, ועוד 'מזמור שיר ליום השבת', או 'בואי כלה' שלפי רבינו האר\"י זה גם קבלת כמה ראשונים שדוחים את דברי בעל הלכות גדולות. מאידך גיסא כמה מהגאונים מסכימים עמו, וכמו כן כמה מהראשונים, הרוקח, הראבי\"ה, האור זרוע, מהר\"ם מרוטנבורג ועוד, שמצדדים כדעת בעל הלכות גדולות. (סימן תרעח ס\"א)והנה יש לבאר מהי ההלכה. מרן השלחן ערוך בהלכות חנוכה כותב בפירוש שבערב שבת חנוכה מקדימים להדליק נרות חנוכה ואחר כך מדליקים נרות שבת. יש שרוצים לומר שהנה מרן כותב כמו בעל הלכות גדולות שמקבלים שבת בהדלקת נרות, אבל זה פשוט אינו נכון! כל מי שמחפש אמת ולא מחפש סתם להקשות ולהתעקש מודה, שמרן השלחן ערוך לא פוסק כמו בעל הלכות גדולות. ויש כמה הוכחות לכך. מביא את המחלוקת של בעל הלכות גדולות (שם)שהנה מרן בבית יוסף שיש בו מחלוקת, עדיף לעשות מה שהוא לכל הדעות. ומכיון שלסוברים הוא שאם יכול לעשות דבר שיהיה לכל הדעות, ומאידך יכול לעשות דבר וכמה מהראשונים אם מקבלים שבת בהדלקה, ומרן מסיק שם, שהנה כלל שצריך להקדים נר שבת אם יקדים נר חנוכה זה לא נורא, למרות שנר שבת הוא תדיר יותר, אבל 'תדיר' הוא עניין של סדר עדיפות של כבוד לדבר, אם בא אדם ואומר שלא התפלל ערבית ולא הדליק נרות חנוכה, בעלמא, אך מעיקר הדין אם לא קיים את התדיר אין בזה בעיה. ודוגמא ועוד חצי שעה יש מנין של ערבית, ומאידך עד שיתפלל וכו' ואז יעלה ויבוא ויגיע וידליק את הנרות זה עיכוב רב, ולכן רוצה להדליק נרות כעת שאין בזה איסור, כיון שתדיר קודם הוא היינו כשזה מצוי ויכול לקיים שתיהם, אך אם יש בכך קושי וכיו\"ב, זה בסדר. אשר על כן כותב מרן הלכות גדולות הוא כן מעכב, כיון שמקבל שבת בהדלקת נרות שבת, ועל הבית יוסף, מכיון שלסוברים שנר שבת קודם אינו מעכב, ומאידך לפי בעל כן עדיף לצאת ידי כל הדעות להדליק נרות חנוכה ולאחר מכן נרות שבת. ט. תורה 'אמת' כתיב בה יש איזה אחד חכם להרע, פשוטו כמשמעו, שכתב ספר שלם נגד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעניין הדלקת נרות שבת. והנה, אפשר ומותר להקשות הוא לוקח את השלחן ערוך הזה ואומר שהנה ראיה שהשלחן ערוך סובר קושיות, אבל אסור ללמוד תורת שקר! צריך שתהיה תורת אמת! והנה כמו בעל הלכות גדולות! אבל כדי לומר דבר שכזה הוא צריך למצוא שנה, ומרן החיד\"א מזכירו בכבוד גדול. בספר הזה בדעת השלחן ערוך. והספר הזה הוא 'שולחן גבוה' שכתב אותו פוסקים שכתבו כן, אז הוא מצא ספר חשוב וגדול מאד וטוען שכך כתוב 300-רבי יוסף מולכו שחי לפני כ והוא מעתיק את הלשון איך שבאמת בספר שולחן גבוה כתוב שמרן חושש לכתחילה לשיטת בעל הלכות גדולות, ולכן מרן אומר שצריך אבל תפתחו אתם את להקדים את נר חנוכה לנר שבת ואז מסיים: 'עד כאן לשונו'. ככה כותב ]! - אני קורא לו 'נוכל' חד משמעית[ אבל יש שם המשך, וז\"ל: \"אם כי לענין דינא כבר פסק בשלחן ערוך סימן הספר ותראו שהוא לא משקר, הוא מעתיק את מה שכתוב בשולחן גבוה, אותו נוכל רס\"ג דלא כבעל הלכות גדולות\"! הרי זה כמו שיבוא מאן דהוא ויאמר שמותר לרצוח, שהרי כתוב בתורה 'תרצח'! ומה שכתוב לפני כן 'לא' זה כבר פסוק חדש... וכי כך לומדים תורה?! אתה רוצה לשקר?! וכי הוא מחפש ללמוד תורה או לנגח ולהתנצח?! הרי זה פשוט שקר! מביא בתחילה את שיטת בעל הלכות (סימן רסג ס\"י)והנה, באמת השלחן ערוך גדולות, ודן מה יהיה הדין לפי שיטתו וכו' ולאחר מכן מסיים השלחן ערוך \"ויש חולקים על בעל הלכות גדולות\". ויש כמה אחרונים שאומרים שזה כמו 'יש אומרים ויש אומרים' שהלכה כיש אומרים השני. ויש בזה ויכוח באחרונים. אבל אני אתן לכם ראיה יותר ברורה מזה, שמרן סבר שלא מקבלים כותב בשם התוספות שפסקו (סימן רסג) שבת בהדלקת הנרות. שהנה הטור שלא כדעת בעל הלכות גדולות, וגם הר\"ן כותב כן בשם התוספות. והנה בתוספות בכל מסכת שבת לא מצאתי מילה בנושא הזה! אבל באמת שם הגמרא אומרת (כז. ד\"ה דרב)זה מפורש כך בתוספות במסכת ברכות על רב שהיה מתפלל ערבית של ליל שבת מבעוד יום, מפלג המנחה. מוקדם מדאי זה סתם יום ואינו כלום. ואומרים התוספות, שהיה מדליק ושואלים התוספות, כיצד נהג רב לגבי הדלקת נרות שבת, הרי אם ידליק לאחר פלג המנחה. דהיינו לא רק תפילת ערבית צריכה להיות אחרי פלג שהמדליק מפלג המנחה שהוא עדיין אור ממש, חייב לקבל שבת בהדלקת המנחה אלא גם הדלקת הנר היתה אחרי פלג המנחה. ואומרים התוספות, הנרות. והטעם, כיון שזה ההיכר שמדליק נר לכבוד מצוה, לשם שבת. ואם אינו לשם שבת כיון שלא מקבל שבת ועדיין אור יום ומדליק הרי שאין שום היכר שמדליק את הנרות לכבוד שבת. ונראה ברור מדברי התוספות שבאופן כללי אינו מקבל שבת בהדלקת יונה, והרא\"ש ועוד כמה ראשונים. רואים שכל אלו סוברים לא כמו בעל הנרות מלבד כאשר מדליק בפלג המנחה שאז יש היכר. וכן כותב רבינו הלכות גדולות. וכך פוסק בשלחן ערוך. וזה לשונו של מרן השלחן ערוך : \"לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר (סימן רסג ס\"ד) שמדליקו לכבוד שבת\". דהיינו שאם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד רשאי, ובלבד שיהא מפלג המנחה ומעלה. זאת אומרת שבסתם כשמדליק נרות הוא לא מקבל עליו שבת בהדלקה זו. ומדברי כל הראשונים נראה בפירוש בדבריהם שסוברים שלא כמו בעל הלכות גדולות. וזו ראיה שאין עליה תשובה. ולפי זה מובן מה שהטור כותב בשם התוספות שהם לא סוברים כבעל הלכות גדולות. אם הדלקת נרות היא קבלת שבת. והבאתי שם דבר מאד מעניין. שהנה דרך אגב, בספרי הלכה ברורה חלק ט\"ו הארכתי בזה הרבה מאד בנושא באמת זו מחלוקת קדומה, אבל הראשונים הפוסקים כמו בעל הלכות גדולות הם היו נוהגים לברך על הדלקת הנרות ולאחר מכן להדליק. ואמנם זוהי דעת מרן ויש לכך כמה וכמה ראיות, אבל אני אומר שאפילו לפי בעל הלכות גדולות שמקבלים שבת בהדלקה צריך קודם כל לברך. ע\"ש ואכמ\"ל. י. כיצד מדליקים שני נרות לשיטת הבה\"ג ומי שפותח את הראשונים יראה שבעל הלכות גדולות לא נכנס לזה, ובעצמו כותב בסתם שצריך להקדים את הדלקת נרות חנוכה על פני הקדמונים כך כותבים. ויש כמה ראשונים המקשים על שיטת בעל הלכות נרות שבת, וזה כתוב בהלכות חנוכה ולא בהלכות שבת. וגם הראשונים גדולות, שהנה לכבוד שבת המנהג להדליק שני נרות, אחד כנגד 'שמור' - הגמרא מספרת על זקן אחד שהיה רץ ובידיו שני [ .'חבילות הדסים, וכששאלו אותו על כך, ענה 'לכבוד שבת', וכשאמרו לו ואחד כנגד 'זכור ]'למה לא מסתפק באחד, היה אומר 'אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור הדליקו את ה'נר'\" – נר אחד. אשר על כן מקשה הרמב\"ן קושיא על בעל אומרים 'נרות' כי מעיקר הדין מספיק אחד. וכמו כן \"עישרתם, ערבתם, ומעיקר הדין מספיק נר אחד, ועליו מברכים 'להדליק נר של שבת' ואיננו הלכות גדולות, שהנה מנהג ישראל להדליק שני נרות, וכיום לא נראה - ב\"ה היום הנרות בזול כולם מדליקים [ ,אף בית שהדליקו רק נר אחד ולכאורה כיצד מדליק את הנר השני? הרי הוא קיבל עליו שבת ]שנים כבר בהדלקת הנר הראשון. צריך לומר שלמד בדברי בעל הלכות גדולות שמברכים על הדלקת הנרות והנה, על קושיא זו נאמרו כמה תירוצים, ואכמ\"ל. אולם על פי הרמב\"ן קודם ההדלקה, משום שאם נאמר שמדליק ורק לאחר מכן מברך, אז מה הקושיא, שתדליק כמה נרות שרוצה, ולאחר מכן שתברך. אלא על כרחך שמברך על הנרות קודם וכשמדליק נר אחד הסתיימה המצוה. ולכן שואל הרמב\"ן איך תדליק את הנר השני. והנה קושיית הרמב\"ן הזו שואלים אותה כמה וכמה ראשונים, הרשב\"א ועוד. חלק מהראשונים דוחים את שיטת בעל הלכות גדולות מחמת קושיא זו, אבל הראבי\"ה פוסק כמו בעל הלכות גדולות, ומתרץ את הקושיא שאת הנר לקראת שבת הראשונה שמדליק צריך לכוין להדליקו שלא לשם שבת, לא לשם מצוה, ואז ידליק את השני לשם שבת ומקבל את השבת. ולאחר מכן למפרע גם הנר הראשון יהיה לכבוד שבת. יא. יסוד המנהג בברכת הדלקת נרות שבת כעת, ושוב נראה שיש כאן גם חסרון בעיון בהבנת האור זרוע. שהנה האור דרך אגב, בספרו של הנוכל הנ\"ל מביא בשם הראבי\"ה הפוך ממה שאמרנו כיצד ניתן להדליק שני נרות. וממשיך ואומר, שאי אפשר לומר שמדליק זרוע מביא את בעל הלכות גדולות ומקשה עליו כמו קושיית הרמב\"ן, ואחר כך מברך, כיון שהרי 'כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן'. ומתרץ האור זרוע, שאכן לבעל ההלכות גדולות צריך לעשות תנאי, של האור זרוע - המהר\"ם מרוטנבורג, וכמו כן כותב המרדכי שהיה תלמידו שהקבלת שבת תהיה רק לאחר הדלקת הנרות. וכך כותב גם כן תלמידו של המהר\"ם מרוטנבורג. ורואים כאן ארבעה דורות שסברו כן, הראבי\"ה הראשון שכותב שלפי בעל הלכות גדולות צריך קודם כל לברך. לאחריו שהיה תלמיד האור זרוע, ולאחריו בא המרדכי. וכמו כן כתוב גם בספר בא האור זרוע שהוא תלמיד הראבי\"ה. ולאחריו בא המהר\"ם מרוטנבורג . ] - הוא היה חי בדורו של המהר\"ם מרוטנבורג[ ,האגודה שנה. לעומת זאת אצל בני עדות המזרח והספרדים התחיל נוהג זה והנה אצל האשכנזים - צריך להגיד את האמת - זה מנהג די קדום, אולי 600-כ אחרי תקופת מרן השלחן ערוך. יש ספר בשם 'מקור חיים' של רבי חיים והוא כותב שמברכים ואחר כך מדליקים. לאחר מכן השתנה המנהג גם הכהן שהיה מקובל מתלמידיו של רבינו חיים ויטאל, והוא היה רב בחלב. אצל הרבה מקהילות הספרדים. וכך כותב הבן איש חי ועוד הרבה גדולי ישראל מהספרדים. זוהי אמת! אנחנו לא מסתירים את האמת. וגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל תראו שהוא לא מסתיר את האמת שאכן היה מנהג כזה אצל חלקים רבים מקהילות הספרדים, אבל בזמן מרן השלחן ערוך אצל הספרדים לא היה מנהג כזה. ואצל האשכנזים - יש ספר , ] שנה600- - רבי שלום מנוישטט שהיה מהקדמונים לפני כ[ מהר\"ש והוא הראשון שמזכיר את הנושא הזה, אולם אינו כותב שכך צריך לנהוג בכל שבוע, להדליק ואחר כך לברך, אלא הוא כותב על כך שבזמנם היה מקובל לקיים חתונות ביום שישי אחר הצהרים, ואישה שרוצה להדליק נרות בפלג המנחה, ומצד שני רוצה ללכת לחתונה, והיינו שרוצה להדליק שבת, ואחר כך בלילה כשחוזרת לביתה תברך להדליק נר של שבת ותקבל נרות שבת מוקדם אך לא לקבל שבת, שיכולה להדליק נרות ולא תקבל שבת. כך כותב המהר\"ש. המגן אברהם מביאו להלכה. מאידך האליה רבה והפרי מגדים לא קיבלו את הרעיון הזה, הם אומרים איך יתכן שבליל שבת תאמר את המילים \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו 'להדליק'\"?! ולפי שיטת האליה רבה והפרי מגדים על האשה לברך ולקבל שבת קודם השקיעה. על כל פנים נראה שגם הם סוברים שאפשר לנהוג כן להדליק את הנרות ורק לאחר מכן לברך. - שהיה לפחות דור אחד [ והוא כותב שמקצת נשים נוהגות להדליק ואחר כך לברך. קצת אחרי תקופת המהר\"ש חי רבי יעקב וייל]אחרי המהר\"ש והנה הנוכל הנ\"ל מביא בספרו את לשון המהר\"י וייל, וכותב על כך, שכן . אולם ] - והוא חי באותו הדור של המהר\"י וייל[ היא דעת התרומת הדשן עוד הפעם הוא מעתיק את הלשון מילה במילה, אבל הבעיה שעוד פעם הוא עושה 'עכ\"ל' באמצע הדברים!! ואני פתחתי את הספר לקט יושר שחיברו תלמיד התרומת הדשן, ובאמת כתוב שמה כמו שמביא מילה במילה. אך מיד לאחר מכן כותב, \"שמורי התרומת הדשן לא הסכים עם זה\" – והיינו לברך לאחר ההדלקה, אלא שצריך קודם כל לברך. דהיינו התרומת הדשן סובר בפירוש להיפך! וכי כך לומדים תורה?! הרי זה פשוט לא יאומן כי יסופר! אמנם אפשר ליישב את המנהג, שהרי כל האשכנזים נהגו כך, וביניהם היו הרבה גדולי תורה, ואכן יש כמה ישובים למנהג האשכנזים, אבל למה לשקר?! אתה יכול ליישב את המנהג, אבל למה לבוא ולסלף ולשקר ולרמות את האנשים?! תסתכלו בספריו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר וגם בספרו חזון עובדיה על חנוכה ותראו כמה פוסקים מביא שמסבירים שמה שמרן פסק בהלכות חנוכה להקדים נר חנוכה לפני נר שבת רואים שסובר כמו בעל הלכות גדולות! ואני לא ראיתי אפילו אחד שיאמר כך והסיבה לכך היא שזה גם מפורש בבית יוסף שעושים כן לצאת ידי כל הדעות. אשר על כן מסקנת הדברים להלכה, לגבי הדלקת נרות חנוכה בערב שבת, יש להקדים להדליק נרות חנוכה, משום כיון שאנחנו רוצים לצאת ידי שהדליקו נרות חנוכה ונזכרו שלא הדליקו נרות שבת, למנהג הספרדים חובה לכל הדעות. גם לשיטת בעל הלכות גדולות. אולם אם אירע להיפך אין בעיה, משום שאנחנו נוהגים שהאיש מדליק נרות חנוכה, וגם אם נאמר שהאשה קיבלה שבת, הקבלה שלה לא מחייבת אותו. ויתירה מזאת, אם הבעל איננו בבית, ורק האישה בבית ויודעת שככל שבת צריכה להדליק נרות שבת, ונזכרה לאחר ההדלקה שלא הדליקה נרות חנוכה, שעליה להדליק לאחר מכן נרות חנוכה. לעומת זאת למנהג האשכנזים, שהאישה מקבלת שבת בהדלקת הנרות, אם אירע שהדליקה נרות שבת, עליה לומר למישהו אחר שידליק את נרות החנוכה. כך כתב המגן אברהם. אכן יש דיון ארוך בפוסקים אם הפסידה את המצוה או לא, להלכה עליה לומר למישהו אחר שידליק במקומה את נרות החנוכה כמו שליח, ויברך במקומה וידליק. ואם הבעל בבית הבעל מדליק, וכמו כן אם אחד הבנים נמצא שידליק הוא במקומה. רוצה להדליק כמה סוגי נרות מי שאין לו מספיק נרות שמן, האם מותר להדליק שאלה: נרות חלקם משמן וחלקם מנרות פרפין או שעוה? וכן מי שבמאחר והשמן זית עולה יקר רוצה להדליק אחד בשמן זית והשאר בשמנים רגילים? לכתחלה כדאי שכל הנרות יהיו מסוג אחד. אבל תשובה: אם אין לו בכמות מספקת משמן זית, אלא מעט שמן זית ומעט שמן אחר, וכדומה, אפשר להקל . אולם מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו ומאחר ועלות השמן זית גבוהה יותר, רוצה להדליק אחד בשמן זית והשאר בשמנים רגילים, מותר לכתחלה. מקורות: הנה אם אין לו שמן מספיק, אלא מעט שמן מכל סוג, בספר שער אפרים (סי' לט) החמיר בזה, אולם הסכמת האחרונים להקל. וכך פסק מרן החיד\"א בברכי יוסף (סי' תרעג סק\"ב) והגרי\"ח בספר בן איש חי (ש\"א פ' וישב סי\"ג). וכך פסק גאון ישראל מרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (חנוכה עמ' פא), והוסיף שלגבי מי שמאחר והשמן זית עולה יקר רוצה להדליק אחד בשמן זית והשאר בשמנים רגילים, מותר לכתחלה. וכך פסק גם בכף החיים (סי' תרעג אות כא, יד).לתת לבנו הקטן שידליק את נרות ההידור האם מותר לתת לבן הקטן שידליק בחנוכיה (של שאלה: האב) את נרות החנוכה? : בנר השמש מותר לתת גם לילדים קטנים ממש תשובה פחות מגיל חינוך. בנרות ההידור (דהיינו הנרות שמוסיפים להדליק מלבד נר אחד שחובה להדליק בכל לילה), אפשר להקל לילדים שהגיעו לחינוך. מקורות: הדבר פשוט שבהדלקת נר השמש מותר לתת גם לילדים קטן ממש פחות איש חי (פ' וישב סי\"ח) שאסור. (וע\"ע בכה\"ח סי' תרעא אות פג, ובשו\"ת אור לציון ח\"ד פמ\"ב ס\"ב). (דהיינו הנרות שמוסיפים להדליק מלבד נר אחד שחובה להדליק בכל לילה), כתב הגרי\"ח בספר בן מגיל חינוך, מאחר ואין בו מצוה ממש רק כדי שלא יאותו לאורם של נרות החנוכה. אך גבי נרות ההידור אך גאון ישראל מרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (עמ' כא) כתב להקל בזה, כיון שמעיקר הדין אפילו יכול הקטן להדליק את נרות החנוכה, כמבואר בש\"ע (סי' תרעה ס\"ג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אם נשים מברכות את ברכת ההלל בחנוכה ובליל הסדר דעת הרמב\"ם (פ\"ג מהלכות חנוכה ה\"ה) שמצוה מדרבנן לגמור את ההלל בחנוכה. ויש לדון אם נשים חייבות באמירת הלל בחנוכה או לא?! שלכאורה מצות אמירת ההלל בחנוכה היא מצוה שהזמן גרמא, וכל מצוה שהזמן גרמא נשים פטורות. מאידך, לגבי הדלקת נרות חנוכה, הגמרא אומרת (שבת כג.) שנשים חייבות משום 'שאף הן היו באותו הנס'. ומה הסברא לחלק בין הדלקת הנרות לבין אמירת ההלל?! והנה, במסכת סוכה (לח.) משמע מהמשנה שם שאשה פטורה מאמירת הלל בסוכות. וביארו התוספות (ד\"ה מי), שדוקא בהלל של סוכות אשה כיון שהלל של פסח נתקן על הניסים של אותו הלילה ביציאת מצרים, וגם פטורה כיון שהוא מצוה שהזמן גרמא, אך בהלל של ליל פסח אשה חייבת, הנשים היו באותו הנס. ויש לומר שכן דעת גם מרן השלחן ערוך (סימן הסדר, ולא הוציא את ההלל מן הכלל, ומשמע שדעתו שגם בהלל נשים תעב סי\"ד), שהנה מרן כתב שנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות ליל חייבות בו כאנשים. בליל הסדר בברכה. וכשהיה חוזר מהתפילה בליל הסדר, היה נוהג להזכיר ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו היתה שנשים חייבות אף הן באמירת ההלל לנשות הבית לומר הלל, והיה ממתין להם עד שיסיימו. ויש אריכות בזה ולכאורה כן הדין באמירת הלל של חנוכה, שהרי מפני מה שונה דין הלל [ .אם אומרים על נשים \"אף הן היו באותו הנס\" במצוות דאורייתא, שבגמרא של חנוכה מהלל של פסח?! הלא שניהם נתקנו על הנס מובא רק על שלוש מצוות דרבנן, וכמו שדרשו דורשי רשומות \"ואמרה האשה אמ\"ן אמן\" (במדבר ה, כב) א'רבע כוסות מ'קרא מגילה נ'ר חנוכה. ].ואכמ\"ל ועוד יש לדון לדעת הרמב\"ם אם נשים חייבות מטעם אחר. והנידון הוא האם נשים חייבות במצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמא, או שמא דיני מצוות דמחד גיסא, יש לומר 'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון' וכשם שבמצוות עשה דרבנן כדיני דאורייתא ופטורות. דאורייתא שהזמן גרמא התורה אמרה שנשים פטורות, כן הדין במצוות דרבנן נשים פטורות. ומאידך יש לומר, שכשחכמים קבעו מצוות דרבנן חייבו אף את הנשים. וזו מחלוקת ראשונים, התוספות במסכת ברכות (כ: ד\"ה בתפילה) ובמסכת פסחים (שם) מסיקים ש'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון', ולפיכך אף במצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות. והראיה, שהרי במצות ארבע כוסות אומרים חז\"ל שנשים חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס, ולכאורה, אם הן חייבות במצות עשה דרבנן שהזמן גרמא, למה הגמרא צריכה לטעם 'אף הן היו באותו הנס', הרי הן חייבות בלאו הכי. ומוכח שרבנן תיקנו את תקנתם כעין דאורייתא, וכשם שבדאורייתא פטורות כשהזמן גרמא, כך גם במצוות דרבנן. וכן היא ההוכחה מהמצוות האחרות, נר חנוכה ומקרא מגילה. אם כן במצות הלל של חנוכה, לדעות הסוברות שמצות עשה מדרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות, גם בהלל הדין כן שנשים חייבות. אך להדעות שסוברות שנשים פטורות במצות עשה מדרבנן שהזמן גרמא, יש לומר שבהלל של חנוכה יהיו חייבות מצד שאף הן היו באותו הנס. והאמת שבלשונו של הרמב\"ם (שם) לומדים האחרונים שיש להוכיח שדעתו שנשים פטורות מכל אמירת הלל שהיא. אכן לגבי הלל של ליל הסדר הרמב\"ם לא גילה דעתו, ויש לומר שדעתו בזה נשים חייבות כשם שחייבות בכל מצוות הלילה שהרי הרמב\"ם כרכם וכתבם בכריכה אחת. ולהלכה פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ששב ואל תעשה עדיף, ונשים לא יברכו ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ו חאו\"ח יודיע בביתו, שגם נשים המתפללות תפילה אחת ביום לומר את הלל שלם את ברכת ההלל של ימי החנוכה. אך למרות זאת, כדאי ורצוי שכל אחד [ בלא ברכה תחילה וסוף, בכל ימי החנוכה .]סימן מה ושו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן עח שאלות בהלכות חנוכה הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"84.pdf","content":"טעם כעיקר| ספק נתערב איסור בהיתר| ביטול בשישים| דיני תערובת במזון התעשייתי| גוי שהדליק בשבת את הפלטה נושאי השיעור: חיוב נשים בברכת המזון | ספק ספיקא דאורייתא כשספק אחד הוא מדרבנן| דאורייתא 84 גליוןמיום א'ד' שבט תשפ\"א - חביב בן גרציה ז\"ללעילוי נשמת פרשת בא מדוע משגיח כשרות צריך להיות בקיא בהלכה א. חובת המשגיח להכיר את המציאות ולדעת ההלכה בשיעור זה נתייחס לכמה מושגי יסוד בענייני כשרות, שכל אדם העוסק בכשרות – וביחוד משגיחי כשרות - צריכים לדעת יסודות אלו. תפקידו של משגיח בסך הכל זה לדעת אם יש בעיה או לא, הוא אינו צריך להיות תלמיד חכם מופלג, אבל צריך הוא לדעת את ההלכות הבסיסיות, כגון בשר שנתעלם מן העין, דיני תערובות וכיו\"ב. וכל משגיח בתחומו הוא, צריך לדעת את ההלכות הקשורות לתחום בו הוא עוסק. ואינו דומה השגחה בענייני שחיטה וטריפות, להשגחה בבתי מזון כבתי מלון ומסעדות וכיו\"ב. לפני כמה שנים שהיתי בשבת בבית מלון גדול מאוד שיש לו כשרות מהודרת. ובאותה שבת המלון היה עמוס באנשים. והנה, צורת חימום מונחות הקדרות שמתחממות מכח המים. והמתקן סגור לגמרי והמפתח האוכל לשבת שם הוא כך, שיש מתקן גדול שבתחתיתו מים רותחים, ועליו נמצא אצל המשגיח. ויש מטרה כפולה לכך שהמפתח נמצא אצל המשגיח: א. כדי למנוע מצב שמבשלים בשבת. ב. כדי שלא יהיה בשר שנתעלם מן העין. ובדרך כלל, התבשילים המונחים שם מבושלים כל צרכם קודם - בזמנו כשתכננו את כל התוכניות הללו חשבו על כל הפרטים, [ .השבת ועדיין אני חושב שיש מקום לדון ולשנות בכמה דברים. ועל כל פנים כך ].הוא המצב בבתי המלון הכשרים בירושלים כיום והנה, באותה השבת ששהיתי במלון ההוא, אירע בשבת בבוקר, שאחד העובדים הגויים במטבח המלון נתקל כדרך הילוכו בכבל החשמל של מתקן החימום של האוכל של שבת, והתנתק ממקור החשמל. העובד הסתכל לצדדים \"ויפן כה וכה וירא כי אין איש\" - ומיד חיבר את הכבל למקומו. אבל היה אחד שראה את מעשהו, היה זה המשגיח של המלון. - זאת למרות שיש ולכאורה הדין בזה הוא, שכיון שהגוי עשה את המעשה עבור יהודים, מיד [ .היא כבר מלאכה דאורייתא, והתבשיל אסור באכילה נדירים. כגון שיש בלאו הכי אור בחדר, והגוי בא ומוסיף אור, ויש בזה הרבה שחושבים שמותר לרמוז לגוי וכו', אך צריך לדעת שזה רק במקרים מאוד ].פרטים, ובדרך כלל מה שאסור לומר לגוי גם ברמיזה אסור המשגיח ראה כך וקרא למנהל המלון ואמר לו שאין ברירה, כיון שהגוי הדליק את המתקן בשבת עבורנו, אסור להמשיך לחמם את האוכל, ואין ברירה אלא להגיש את האוכל מיידית. כיון שכל אורחי המלון הינם יהודים שומרי תורה ומצוות. למנהל היה קשה מאוד לקבל את הדברים, ואמר למשגיח הלא יש כאן בשבת למעלה מאלף איש! וכיצד אומר להם לאכול עכשיו, וארוחת שבת היא רק בעוד ארבע חמש שעות, ועד אז כל האוכל יתקרר! אולם המשגיח כנגדו עמד על דעתו נחרצות. ואז שמע המנהל שגם אני נמצא בין אורחי המלון, ועל כן אמר למשגיח שיבואו לשאול אותי מה עושים. ואכן באו ושאלו אותי, וחשבתי על לעצמו, מותר ליהודי ליהנות השאלה, כאן צריך למצוא איזה היתר לזה, ואז מצאתי היתר ברור מאוד. רקשהנה יש הלכה שאם הגוי עשה מלאכה ממלאכה זו. אולם אם הגוי עשה את המלאכה בשבילו אך גם עבורי, מרן וכותב (סי' רעו ס\"א). פוסק לאסור, וכך גם הרמ\"א (סי' שכח סי\"ז) השלחן ערוך שהנה כשהנר דולק מצטבר פחם (בביאור הלכה שם ד\"ה לצרכו),המשנה ברורה שמותר ליהנות בראש הפתילה, ואם הגוי בידו העביר את הפחם מהנר הדולק, ובתוך כדי (ס\"ק יז) כיבה את הנר ומיד הדליקו, שכותב על כך האליה רבה מנר זה, כיון שהנה הוא טעה וכיבה את הנר, וכאשר בא ומדליק את הנר הוא מתכוון לתקן את הטעות של עצמו, ולפיכך יש להחשיב את המעשה שעושה כאילו עושה לעצמו בלבד. ויש לומר כן בנידון דידן, שהנה העובד כשהדליק בא בסך הכל לתקן את הטעות של עצמו - שהוציא את השקע ממקומו - וכיון שכך יש לומר שמותר לנו ליהנות ממלאכת הגוי, ומותר לאורחי המלון לאכול את האוכל שחומם על ידי הגוי. וב\"ה שמעו לדברי והכל בא על מקומו בשלום. ובמקרה כזה אי אפשר לבוא אל המשגיח בטענה, הלא הוא ידע את ההלכה רק לא ידע את פרטי ההלכה, הלא זה לא מציאותי להעמיד פוסק הלכה ומורה הוראות בכל בית מלון. אולם זאת נדרש מכל משגיח לדעת את ולדעת לפחות שיש בעיה, וכן לדעת את ההלכה לכתחילה ובדיעבד, אם יסודות ההלכה והדברים הבסיסיים, וכמו כן לדעת ולהכיר את המציאות, כבר אירע מקרה מה עושים עימו. ב. ביטול בשישים וטעימת קפילא ארמאה כלל הוא בידינו, שדבר איסור שנתערב בהיתר בטל בשישים. ויש לברר מנין בא המספר שישים. ובכלל יש לדון אם הביטול בשישים הוא מהתורה או מדרבנן. למעשה המושג \"בטל בשישים\" נקבע על ידי חז\"ל לגבי תערובת של 'מין במינו'. דהיינו כגון שנתערבו כמה חתיכות בשר, וחתיכת בשר טרף ביניהם. שהרי מבחינת הטעם – הבשר הכשר והטרף שוים הם. אולם אם נתערבו איסור והיתר באופן של 'מין בשאינו קוראת לו \"קפילא מינו' דהיינו כגון בשר בחלב, או תבשיל של ירקות שנפל לתוכו בשר איסור. (חולין צז:)בזמן חז\"ל היו מביאים במצב כזה גוי - הגמרא - וכמו שיש כיום אנשים שמבינים ביין, טעם האיסור, שאז יהיה אסור באכילה. והנחתום ההוא היתה לו מומחיות ארמאה\" היינו נחתום גוי - שיטעם את התבשיל ויבחין אם יש בתבשיל את [ , והיו סומכים גדולה להבחין מה יש בתבשיל]'ויכולים בטעימה להבחין איזה יין הוא וכמה שנים הוא וכו עליו, וכמו שהגמרא אומרת \"לא מרע אומנותיה\" היינו שהוא לא יפסיד את אומנותו ומחמת כן יהיה חייב לומר את האמת. בו שלושים מרכיבים! ובזמנם שהתבשיל היה הרבה יותר פשוט, היה קל על פי הטעם את מרכיבי המאכל. וכיום אפשר ויש מוצר מזון אחד שיש הוא כל כך תעשייתי, ויש בו הרבה מרכיבים שכמעט ואי אפשר להבחין אולם בימינו לא שייך לבחון על פי טעימה של קפילא ארמאה, כיון שהמזון יותר לבחון את מרכיבי המאכל. כאשר האיסור הוא אחד בשישים ויותר, אך כאשר יש פחות מאחד בשישים וחז\"ל שיערו שטעימה של קפילא ארמאה שמגלה את דבר האיסור הוא של האיסור בתבשיל הטעימה לא תזהה את האיסור, וממילא התבשיל מותר. וזהו יסוד הדין של ביטול האיסור בהיתר עד אחד בשישים. ג. מקור דין ביטול בשישים מנין הוא הדין שאיסור בהיתר בטל בשישים. (נזיר לז.)והנה יש מחלוקת בגמרא : (במדבר ו, ג)שיש שלומדים את הדין הזה מפסוקים. וכגון מנזיר, שכתוב בו אוסרת תערובת של דבר איסור שנתן טעם בהיתר. והגמרא מוסיפה בזה במים, והענבים הללו נתנו טעם במים וממילא הכל אסור, ורואים שהתורה \"וכל משרת ענבים לא ישתה\", והסבירו בברייתא, דהיינו ששרו את הענבים קל וחומר, שאם נזיר שהוא איסור זמני - שהרי לאחר זמן הנזירות שלו במים, ובלשון חז\"ל: \"טעם כעיקר\", כל שכן שאר איסורים, שטעם איסור תותר, וכן יכול לעשות התרה לנזירותו - אסור לו אף תערובת של טעם יין שנפל להיתר שאסור מהתורה. רבי עקיבא בגמרא שם לומד את הדין הזה, מדין כלי שבישלו בו נבילות : (במדבר לא, כב)וטריפות, שהתורה חייבה להגעילו, וכמו שכתוב בפרשת מטות הכשרו\". והנה כמה כבר בכח הכלי לבלוע ולפלוט?! הלא הוא דבר מועט. ואילו שיפוד שצולים איתו על האש יש להגעילו על ידי אש. \"כתשמישו כן כלי שבשלו בו נבילות וטריפות שצריך להגעילו במים רותחים כדי להכשירו, משבי מדין, ורצו להשתמש בהם לעצמם, הצריכה התורה להכשירם כגון לא יבוא באש תעבירו במים\". שלאחר מלחמת מדין ששבו בני ישראל כלים כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא, וכל אשר \"אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. ועל כן לומד רבי עקיבא, שרואים מכאן שבכח הכלי לבלוע דבר שהוא נותן טעם, והתורה אסרה באיסורים גם את הטעם שניתן בהם בהיתר. ד. אם הביטול בשישים הוא מהתורה או מדרבנן ואמנם יש ראשונים שלמדו, שכיון שהם שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, וממילא יש ללמוד \"טעם כעיקר דרבנן\". דהיינו שאם האיסור נותן טעם בהיתר ההיתר נאסר מדרבנן בלבד. וכן הוא דעת רש\"י והרבה ראשונים מסכימים עימו. ולפי דבריו אם יש רוב של היתר כלפי האיסור מהתורה זה מותר, וחכמים נתנו גדר שהוא בשישים. לעומת זאת שיטת רבינו תם היא שטעם כעיקר איסורו מדאורייתא. ואם האיסור נותן טעם בהיתר ההיתר נאסר מהתורה. ולדעתו, התורה קבעה את גדר הביטול של אחד בשישים. מאריך בזה מאוד, וזו סוגיא חשובה מאוד שכל מי (יו\"ד סי' צח)מרן בבית יוסף (שם ס\"א)שעוסק ברבנות חייב לדעת אותה כהוגן. והכרעת מרן בשלחן ערוך היא כדעת רבינו תם, שטעם כעיקר אסור מהתורה.ה. ספק בכמות האיסור שנתערב בהיתר שאלה זו באה לכלל מעשה במקום שנפלה חתיכת איסור בתבשיל היתר, או כגון שנשפך חלב בתבשיל בשרי, שעלינו לשער את כמות החלב שנפלה לתבשיל ולשער אם יש שישים בתבשיל כנגדו. אולם מה הדין אם כבר אי אפשר לבדוק את מצב התבשיל? כגון שכבר התחילו לאכול ממנו או שנשפך או נאבד וכל כיו\"ב, ומה שעומד לפנינו הוא מצב חדש שלא היה מקודם, כיצד משערים את כמות התבשיל או האיסור שנפלו לתוכו? והנה, אם נאמר שטעם כעיקר הוא דרבנן, ספק דרבנן לקולא, והתבשיל מותר מספק. אולם אם טעם כעיקר הוא דאורייתא ספק דאורייתא לחומרא שהתבשיל (שם)ואסור לאכול את התבשיל. ואכן מרן השלחן ערוך פוסק - ומאידך תבשיל של בשר שנפל לתוכו דגים, ואין [ .ידוע כמה כמות של דגים נפלה לתוך התבשיל, שכיון שדגים ובשר הינם אסור מהטעם שאמרנו ].חשש סכנה מדרבנן, ואינם איסור דאורייתא, יש צד להקל כיאות, ועירבו חלק מהמשלוח הזה עם בשר אחר כשר, והתברר שהבשר ויכול להיות מצב שהגיע משלוח של בשר לבית מלון ולא בדקו את המשלוח הראשון הוא טרף, ובזה ברור הוא, שאם יש שישים כנגד הבשר הטרף – התבשיל מותר, ואם אין שישים התבשיל נאסר באכילה, ואם יש ספק התבשיל גם כן אסור באכילה כיון שהוא ספק מהתורה ולחומרא. ו. דגים כשרים שנמלחו עם דגים טמאים ויש להוסיף בזה, שהנה כשיש ספק בכמות האיסור לכאורה יש בזה שני ספיקות להקל, והם ספק ספיקא. הנה דגים טהורים צריך שיהיו להם סנפיר וקשקשת. הגמרא אומרת שדג שיש לו קשקשים ודאי הוא שיש לו סנפירים, ועל כן אם יש לו קשקשים הוא דג כשר. והנה הגויים היו מוכרים דגים כשרים וטמאים ביחד, ופעמים כדי שהדגים לא יתקלקלו כמין מוהל שיש בדג, ופעמים שהמליחה מוציאה מן הדג שומן. והנה 'ציר' היו מולחים את הדגים יחד. והרי מליחת הדג מוציאה מן הדג 'ציר' שהוא של דגים טמאים אסור מדרבנן, לעומת זאת מהתורה אסור רק שומן של דגים טמאים. ועל כן יש לדון בדגים הללו שהגוי מביא אותם, אם מותר לאוכלם או לא. שהנה יש להסתפק אם הוא מלח אותם יחד עם דגים טמאים, וגם אם נאמר שמלח אותם יחד עם דגים טמאים יש ספק אם הדגים הכשרים בלעו מהטמאים 'ציר' ואז האיסור שבלעו הוא דרבנן, או שמא הדגים הכשרים בלעו שומן של הדגים הטמאים ואסורים מדאורייתא. והבית יוסף מביא בשם הסמ\"ק שכיון שהוא ספק ספיקא יש להתיר. ז. ספק ספיקא כשאחד הוא מדאורייתא ואחד מדרבנן ספק אחד דאורייתא וספק אחד דרבנן. וביאור הדברים, שהרי אם נתייחס למעשה הש\"ך בכללי הספק ספיקא הביא דין זה ככלל בספק ספיקא, שהוא רק לדין התורה, הלא יש כאן ספק מצויין, שאולי הדגים הכשרים לא נמלחו הדגים הטמאים, אולי לא בלעו שומן רק ציר, וציר דגים טמאים מהתורה עם הדגים הטמאים כלל. וגם אם נאמר שהדגים הכשרים נמלחו יחד עם מותר. אם כן כשמתייחסים רק לדיני התורה, יש שני צדדים להתיר. האחד, אולי לא היו כאן דגים טמאים. והשני, שאולי בלעו רק ציר ולא שומן. ואם נוסיף בזה את דברי רבנן, שאסרו גם ציר דגים טמאים, ממילא גם הספק הדגים הכשרים שנמלחו עם דגים טמאים או מצד ספק ספיקא וכאמור, או השני הוא לקולא שהרי הוא ספק דרבנן לקולא. ממילא יש להקל בעניין מצד שהוא ספק ספיקא דרבנן וגם הוא לקולא, וכמו שנתבאר. בשעתו כאשר היו באים אברכים ומבקשים להיבחן אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל על איסור והיתר כדי לקבל ממנו הסמכה לרבנות. והיה ידוע המבחנים של אאמו\"ר שהיו קשים מאוד, והיה בוחן ושואל הרבה שאלות, והיה בודק את ההתמצאות של הנבחן בבית יוסף ובכל הדברים שמסביב, כאשר יש סתירות וקושיות היה דורש שיישבו לו אותם, והיה קשה מאוד להצליח אצלו במבחן. וכמו שזכורני לפני הרבה שנים, פנה אלי הגאון הרב שלמה טוויל שליט\"א שכיום משמש כרבה הראשי של מקסיקו, ואז היה אברך צעיר מארגנטינה, וכבר אז היה תלמיד חכם מופלג שעבר על כל ארבעה טורים ורצה להיבחן אצל אאמו\"ר. ואני אמרתי לו שאאמו\"ר בוחן בחינה לא קלה כלל, ושאלתי .אותו אם הוא בטוח ברצונו. אך הוא אמר לי שאינו פוחד מכלום, ורוצה להיבחן ופניתי לאאמו\"ר, ואמרתי לו שהוא אברך חשוב ושהוא ראש כולל בחו\"ל ורוצה להיבחן. באותו זמן תוכננה נסיעה למקום רחוק, ואאמו\"ר הציע שהרב טוויל יצטרף לנסיעה עימו יחד ובנסיעה יבחן את ידיעותיו. ואכן, כל הדרך שאל אותו אאמו\"ר ובחן אותו כהוגן, ואכן התפעל מידיעותיו והעניק לו הסמכה לדיינות! מאידך גיסא זכורני באחד שביקש להיבחן, ולחץ הרבה והתחנן עד שאאמו\"ר נעתר לבחון אותו, ושאל אותו שאלה ראשונה \"מהו ספק ספיקא דאורייתא כשספק אחד הוא מדרבנן\"? והנבחן לא ידע על מה אאמו\"ר מדבר, כשראה כן אאמו\"ר אמר לו מיד: \"עד כאן, אם אתה לא יודע את השאלה הזו – סימן שלא - הרי זה [ \"!למדת את כללי הספק ספיקא של הש\"ך, ואין סיבה לבחון אותך כמו שנשאל אחד מהי 'גזירה שוה'?! והוא יאמר שזוהי גזירה שאיננו יודעים .]...כמה היא שווה - בדרך כלל הוא [ מספרים, שהיה אחד עם הארץ שחשב שהוא יודע ללמוד שפגש את הרב ואמר לו: \"הנה ]....שמי שאינו יודע - אינו יודע שהוא לא יודע אני לא הטרחתי את הרב בשאלה, היתה לי שאלה בהלכות תערובות, וחיפשתי בספרים, ו'פסקתי' לעצמי\". שאל אותו הרב על מה רצה לשאול, ואמר לו כך: \"ביום שישי הסיר של הצ'ולנט היה מונח על האש, ועל ידו עמד סיר של חלב, והחלב גלש אל סיר החמין שהוא בשרי\". שאל אותו הרב: \"נו, ומה פסקת?\" ענה לו האיש \"פסקתי שמותר!\" הרב תמה על סמך מה התיר לעצמו, וסיפר - ספר 'חיי-אדם' הוא ספר חשוב מאוד [ 'לו האיש כך: \"פתחתי ספר 'חיי-אדם בהלכות ]בהלכה, שקודם תקופת המשנה ברורה כל אחד היה לומד חיי אדם שבת, ולא מצאתי שם שום הלכה לגבי חלב שנשפך מתחת לרגלי הצ'ולנט ועל כן פסקתי להתיר...!\" ספר 'חיי-אדם' הוא ספר פסקי הלכות שבתחתיתו נכתב ספר 'נשמת - אדם' שם הוא מפלפל בהלכה בקושיות ותירוצים. ובחלק זה הוא מדבר בנושאי אורח חיים. ויש לו עוד שני ספרים 'חכמת - אדם' ו'בינת - אדם' שם כותב את הנושאים הקשורים לחלק יורה דעה. ואשר על כן הטיפש ההוא היה צריך להתבונן ב'חכמת אדם' ולא ב'חיי אדם'! וכך השיב לו הרב \"אין לך 'בינת אדם' ואין לך 'חכמת אדם' חבל שיש לך 'חיי אדם' ו'נשמת אדם'...\" אנשים עוסקים בדברים ואינם יודעים שיש בנושא בעיה כלשהיא, וכמו שפעם אחד בא להיבחן אצל אאמו\"ר לרבנות, ואאמו\"ר שאלו אם יודע מה זה \"ספק ספיקא משם אחד?\" וההוא לא ידע! ואאמו\"ר גירשו מעל פניו, אם הוא לא יודע תוספות במסכת כתובות (ט. ד\"ה ואי) ואת דברי הש\"ך שמביא את כל ההסברים לדברי התוספות הללו והוא אינו יודע מזה, כנראה שעדיין הוא לא למד, וחסר לו את המינימום. וזה חשוב מאוד לדעת את כל דיני ספיקות וחזקות. ח. אשה שמסתפקת אם בירכה ברכת המזון - אאמו\"ר מרן [ ויש נידון בכגון דא לגבי אשה שלא בירכה ברכת המזון זצוק\"ל כתב תשובה ארוכה בנושא הזה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו סי' י והיא מאוד מעניינת, ואני כתבתי בנושא הזה בכיוון אחר לגמרי, והוספתי משלי . שהנה אשה ]בנושא הזה בהלכה ברורה ח\"ט בתשובות בסוף הספר ע\"ש מסתפקת האם (כ:)חייבת אף היא בברכת המזון, והגמרא במסכת ברכות (שם ד\"ה נשים) האשה חייבת בברכת המזון מהתורה או מדרבנן. ולפי רש\"י - מלבד [ סיבת הספק הוא מחמת שנשים אין להם חלק בארץ ישראל בנות צלפחד שקיבלו את חלק אביהן, אז לא היה אז את בג\"ץ... אם היה, היו באות נשות הכותל ומגישות בג\"ץ... וכמובן שהיו מחליטים שנשים וביאור הענין, שכיון שכתוב ]!!יקבלו גם הן, אך הקב\"ה לא פוסק כמו בג\"ץ בפסוק: \"ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ הטובה\" – משמע שרק מי (ד\"ה נשים) שיש לו חלק בארץ נכלל בחיוב של ברכת המזון. אולם התוספות חולקים על רש\"י, ומבארים שהספק הוא משום שחז\"ל אמרו שבברכת המזון צריך להזכיר 'ברית ותורה' ומי שלא הזכיר 'ברית ותורה' לא יצא ידי - ואשה אינה חייבת [ חובה – ונשים אינן שייכות לא בברית ולא בתורה . ]אף בברית מילה של בנה, ואף אם אין אבא בית דין חייבים למולו ולא אמו ועל כן הסתפקה הגמרא אם הן חייבות בברכת המזון או לא. ומי שלומד את הגמרא שם עם פירושי הראשונים, רואה שאין הכרע בשאלה זו, והוא עדיין ספק בנשים אם הוא דאורייתא או דרבנן. והנה מי שאכל ושבע והסיח דעתו למשך כמות זמן ושכח אם בירך ברכת המזון או לא, אם יש שם את בני ביתו והם אומרים לו שבירך או לא, יכול לסמוך על דבריהם, ואף על אשתו או בנו הקטן, כיון שהוא רק גילוי מילתא, ולא צריך שיהיה כשר לעדות. אולם אם הוא מסתפק, ספק דאורייתא לחומרא, והרי מדאורייתא או מדרבנן, יש לדון מה הדין כשמסתפקות אם בירכו או לא. הוא חייב לברך ברכת המזון. אולם בנשים שאין לנו הכרע אם חיובן הוא דנו בזה הפוסקים, והסיקו להלכה שאין לה לברך ברכת המזון מספק. מטעם כיון שבזה יש ספק נוסף אם בכלל יש עליה חיוב של ברכת המזון מן התורה, שהוא ספק ספיקא. ספק אם בירכה או לא, ואם תמצא לומר שלא בירכה אולי אינה חייבת מהתורה כלל בברכת המזון. אולם כל שני הספיקות הללו הן כאשר אנו מתעלמים מדברי חכמים, ועוסקים רק במה שהתורה אמרה, אולם אם מוסיפים את דברי רבנן שחייבת לברך, בזה אנו אומרים שמספק אחד פטורה מלברך, משום ספק דרבנן לקולא. כך כותב להלכה הערך השלחן, ועוד גדולי האחרונים. ט. ביטול איסור בהיתר בשישים הוא מן התורה כאן ספק ספיקא, אולי יש שישים, ואם תמצא לומר שאין כאן שישים שמא כמו כן כאשר נשפך איסור להיתר ואין דרך לדעת כמה נשפך, לכאורה יש מהתורה די ברוב כדי לבטל את האיסור. והיינו שאנו מתעלמים מדברי חז\"ל חז\"ל שהאיסור בטל בשישים, יש כאן ספק אחד – שמא יש שישים כנגד שאמרו שכל האיסורים בטלים בשישים. אולם אם דנים על פי מה שאמרו האיסור ושמא אין שישים כנגדו – ועל כך יש לומר ספק דרבנן ולקולא. הנה שלושה דוגמאות לספק ספיקא דאורייתא, וכשיש ספק אחד דרבנן אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, שאין לה לחזור ולברך. ג. איסור שהוא מועיל להקל: א. דגים כשרים שנמלחו עם טמאים, שמקלים בהם. ב. שנפל להיתר ואין ידוע אם יש שישים כנגדו. לאור כל האמור היה צריך להיות בדין השלישי, כאשר איסור נפל להיתר ואין ידוע אם יש שישים כנגדו להתירו באכילה, אולם למעשה מרן השלחן כותב שהוא אסור, ועל כן יש להוכיח להדיא, שמרן סובר שחיוב (שם) ערוך שישים בכדי לבטל את האיסור הוא חיוב דאורייתא, ואין לומר בזה שהוא מדרבנן ולהקל בזה. י. מרן והכרעת ההלכה הרבה פעמים כשיש מחלוקת ומרן השלחן ערוך פוסק להחמיר, אפשר והוא מסופק וסובר שעדיף להחמיר, אולם יש מקומות ומרן מכריע להלכה בין הדעות החולקות, ולא תמיד ידוע בדברי מרן אם רוצה להחמיר או שבאמת בא בדבריו להכריע. אכן פעמים ניתן לראות בבית יוסף ולהבין מדבריו את דברי השלחן ערוך. ובנושא הזה יש לומר, שנראה בבירור מדברי השלחן ערוך שמכריע שטעם כעיקר הוא דאורייתא כשיטת רבינו תם השניה. ולפיכך כשיש ספק אם יש שישים או לא, הרי זה ספק דאורייתא ללא כל ספק, ואינו בא רק להחמיר בדבר. והוא מתעלם לגמרי מהשיטה ויש להחמיר בו. ולכן הוא אוסר. בקלות דעת. ולחשב אם באמת יש שישים כנגד האיסור, ואם מזהים את יש לבדוק באובייקטיביות את כמות ההיתר למול כמות האיסור, ולא לזלזל ועל כן מי שנתקל בכגון דא שנפל איסור להיתר, ואין ידוע אם יש שישים חתיכת האיסור יש להוציאה מהסיר, ולשער את כמות היוצא ממנו. ואם יש שישים יש להתיר את המאכל. אולם אם קשה לשער או שאי אפשר לשער את ההיתר למול האיסור, אין להקל בזה והכל אסור. חיתוך אשכולית בשבת האם מותר לחתוך אשכולית בשבת ולאכול על ידי כפית, או שכיון שאלה: שעל ידי כך נסחט המיץ יש לאסור? מותר לאכול האשכולית על ידי כפית, ואין לחוש תשובה: אם על ידי כך נסחט מעט מהפרי. מקורות: הנה הגר\"נ קרליץ זצוק\"ל בספר חוט שני (שבת פכ\"ד ס\"ג) החמיר בזה. אולם להלכה מאחר ואינו מתכוין לסחיטה, אפילו באופן שהוא פסיק רישיה שייסחט, מכל מקום אין זה אלא פסיק רישיה דלא איכפת ליה, ומאחר והוי סחיטה כלאחד יד. וגם עיקר דין סחיטת אשכוליות אינו אלא מדרבנן, הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שמותר (ראה משנ\"ב סי' שטז ס\"ק טו. וע\"ע בשעה\"צ סי' שלז סק\"ב). והגרש\"ז אוירבאך הוסיף עוד טעם להתיר, כיון שאינו מפריש את המיץ בנפרד, אלא הוא נשאר מעורב בפרי, ואין בזה משום סחיטה. כ\"כ בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה (פ\"ה סי\"ב ובהערה שם). וכן פסק בחזון עובדיה ( ? ). מציצת עוגיה או ענבים בשבת האם מותר להטביל בשבת עוגיה בתה או קפה ולמצוץ ולאכול את שאלה: העוגה, וכן האם מותר למצוץ זית או ענב בפה בשבת? ענבים וזיתים אסור למצוץ בפה בשבת, אם אוחז תשובה: לפיו ומוצץ את המשקה. אולם את הענב או הזית מחוץ מותר להכניס את כל הענב או הזית לפיו ולמצוץ את המשקה. ובשאר פירות, עוגות, מאכלים, מותר למצוץ ולאכול בכל אופן. מקורות: נחלקו הראשונים בדין זה, הרא\"ם בספר יראים (סי' קב) אסר, ובשבלי הלקט (סי' צ) כתב להתיר. הרמ\"א (סי' שכ סוף ס\"א) כתב בסתם להתיר, שסחיטתן מן התורה כשהוא דרך יניקה, דהיינו שמוצץ אותם ואינו מניחם ויש אוסרים. ודעת המשנה ברורה (סוף ס\"ק יב) להחמיר בזיתים וענבים בתוך פיו. אבל אם מניחם בתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך הגרעינים והחרצנים לבחוץ, מותר, שהוא דרך מאכל. וכן פסקו בכף החיים (אות יג) ובחזון עובדיה (שבת ח\"ד עמ' קמג). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' תשובת מרן אודות בית מלון שבמקסיקו \"בשנת תשנ\"א לערך, היה יהודי יקר ה\"ה מר משה סבא ע\"ה, שהיה עשיר גדול קטן ביותר, ולהתאים את כל המלון לאוכלי כשר זה לא שווה. לכן החכיר אותו קטן בו ניתן לאכול כשר, אך כיון שצורכי המזון הכשר במקסיקו הינם מיעוט שתמך בתורה ובישיבות, שרכש בית מלון ענק במקסיקו. ועשה שם מתחם לחברה של גויים, ועשו חוזה לעשר שנים, וקיבל מהם אחוזים. - ראה ש\"ע יו\"ד להם על הענין הזה, אולם הם מצידם העירו לו כיצד עושה דבר כזה?! שהלא והנה, בכל יום היה קובע עיתים לתורה עם אברכים, וכמסיח לפי תומו סיפר [ המלון שייך לו וממילא מרויח מסחורה בדברים האסורים . כאשר שמע כך הצהיר בפירוש, שאם זה אסור ע\"פ ההלכה הוא ]סימן קיז מוכר את המלון מיד! הוא אינו מעוניין לעבור על ההלכה! ולפיכך פנה אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והציג בפניו את פרטי השאלה, וצירף לזה פסק דין ארוך שהאברכים מהכולל שם ערכו והעלו לאסור, ושעליו למכור את המלון לכאורה. ואכן בתחילה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נטה לקבל דעתם, אולם בהמשך קרא לי אאמו\"ר והורה לי ללמוד את הנושא ולעיין בו, ולראות מה ניתן לעשות. ואני מצידי ראשית כל התקשרתי אל השואל, ושאלתי אותו: 'האם אתה יכול להגיד והוא אמר לי שאכן אינו יכול לומר להם כלום! יתירה מזו, אפילו אם הוא להם משהו? אם קיבלת איזו הערה על טיב האוכל או על החדר וכדומה?' עצמו בא אל המלון חייב לשלם! וכך הוא גם על פי חוק. דהיינו הוא קשור רק להכנסות, ותו לא. והנה, יסוד הבעיה כאן שיש ראשונים שסוברים שסחורה בדברים האסורים היא איסור דאורייתא, ואם נאמר שהאיסור הוא מהתורה איננו דורשים 'טעמא דקרא' דהיינו - שאם התורה אסרה זוהי גזירת הכתוב. אולם אם נאמר שהאיסור הוא דרבנן, אפשר לומר שרבנן אסרו משום שאם יסחר בדברים האסורים באכילה יבוא לאכול מזה. והבאתי דברי הראשונים בנושא הזה, והוכחתי בראיות חזקות שגם אם נאמר כדברי הראשונים שהאיסור הוא דאורייתא, בנידון כזה דרשינן טעמא דקרא לכו\"ע, משום שאין בזה גזירת הכתוב ממש, ועל פי זה יש להתיר משום שאין כל סיכוי שיבוא לאכול מעצמו. לכן כתבתי פסק ארוך להתיר להחזיק בבית המלון. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל קיבל את הפסק הזה, וכשהדפיס את ספרו שו\"ת יביע תשובה בנושא הזה (שם סי' יד), שבה הוכיח אאמו\"ר שלהלכה נקטינן כדברי אומר ח\"ח צירפו במלואו (ראה חלק יו\"ד סי' יג). לאחר מכן כתב בעצמו עוד ומשכך יש הראשונים שאיסור סחורה בדברים האסורים הוא איסור דרבנן, להתיר לו, כיון שהרי אינו יכול לאכול כרצונו, וממילא אין כל חשש שיבוא לאכול מהאיסור.\"שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"85.pdf","content":"דין פירות שנקטפו בהיתר לאחר| התרת נדרים על קבלת שבת| קיבל שבת מוקדם אם יכול לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה נושאי השיעור: | לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה קודם זמן רבינו תם| הבדלה על הכוס בבין השמשות לאונן| ' גדר 'שליח לדבר עבירה| שקיבל עליו שבת זילותא דשבת | בן חו\"ל שביקש מישראל חבירו לעשות לו מלאכה ביום טוב שנימיום א' כ\"ה חשון תשע\"ח - חביב בן גרציה לעילוי נשמת ז\"לפרשת בשלח קבלת שבת מוקדמת א. אמירה לאחר כשקיבל עליו שבת מוקדם פוסק: \"יש אומרים, שמי שקבל עליו שבת (סימן רסג סעיף יז)מרן השלחן ערוך קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה\". ובבית יוסף שם מביא שהוא מחלוקת הרשב\"א והר\"ן. ויש אריכות גדולה לבאר את שיטות הרשב\"א והר\"ן, וכתבתי על כך באריכות אך אכמ\"ל. להתיר למי שקיבל (בחידושיו לשבת קנא.) למעשה, מרן פסק כדעת הרשב\"א (בחידושיו לשבת סד: עליו שבת לומר לחבירו לעשות לו מלאכה. ואמנם הר\"ן הקשה עליו, אך הבית יוסף שם משיב על דבריו - בכך מבאר ד\"ה ומדאורייתא) גם את שיטת הרשב\"א - שכיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו שבת, לפיכך יכול לבקש מחבירו לעשות לו מלאכה. ונחשב לו כשעת היתר. מאריך לדחות את דברי הבית יוסף, ועימו עוד ח (אות ג ד\"ה כתב הר\"ן)אכן הב\" הרבה מהאחרונים המפלפלים בדבריו, שהרי הוא עצמו למעשה כבר נאסר בעשיית מלאכה. ב. התרת נדרים על קבלת שבת כותב לבאר בדברי הבית יוסף, שקבלת שבת היא מדין (ס\"ק לח) האליה רבה נדר, ומועיל לזה התרה. ואם כן כיון שיכול בעצמו להיות מותר בעשיית מלאכה על ידי התרה, יכול גם לבקש מאחר לעשות לו מלאכה. אולם המתבונן בלשון הבית יוסף יראה שלא משמע כן בדבריו, שהרי כתב: \"שאם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה\" – דהיינו, שאין זה מחמת שיכול כעת להתיר את נדרו, אלא מחמת שהיה יכול להימנע מקבלת שבת זו. . ועל כל פנים זהו דוחק להוכיח מדברי מרן שדין קבלת באחרונים, ורובם סברו שמועיל התרה לזה, וכך פוסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ולגופו של ענין אם מועיל התרת נדרים לזה או לא, יש בזה מחלוקת גדולה (שבת א')בחזון עובדיה שבת הוא מדין נדר. ואכמ\"ל. ג. זמן איסור מלאכה לכל ישראל מבארים בדרך אחרת את שיטת הרשב\"א, שהנה חז\"ל (סק\"ג) הב\"ח והט\"ז אסרו 'אמירה לגוי', ואיסור זה הוא בזמן שהקב\"ה אסר מלאכה לכל ישראל. מה שאין כן בזמן תוספת שבת שאמירה לגוי מותרת, הוא מחמת לחבירו לעשות עבורו מלאכה בזמן זה. והמחצית השקל (סק\"ל) והפרי שאינו זמן איסור מלאכה לכל ישראל. ממילא הוא הדין שמותר לומר מאריכים בזה, ויש כמה נפק\"מ בין השיטות.(משבצות זהב סק\"ג) מגדים ד. התרת מוקצה כשקיבל שבת מוקדם והנה התעוררתי לעצמי וחשבתי, מה יהיה הדין באדם שקיבל שבת שאמר לחבירו שעדיין לא קיבל שיקטוף לו פירות, האם יהיה מותר לאכול מן הפירות הללו? שלכאורה הרי בזמן שקיבל על עצמו שבת פירות אלו הוקצו לאיסור ואינו רשאי לאכול מהן. וחיפשתי וראיתי שדנים בזה האחרונים. החוות יאיר בספר מקור חיים כותב בפשיטות שבמוקצה לא נאמר דין זה, וכיון שפירות אלו (על הש\"ע שם) הוקצו בעת קבלת שבת ממילא לא הותרו לו בכך שחבירו קטף אותם בהיתר מן העץ. המבואר בדבריו, שמוקצה אינו נקבע רק מזמן בין השמשות אלא מתחילת זמן איסור המלאכה, שהרי כל דין 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכל השבת' – וכגון שהיה כלי ובו מטבעות בתחילת השבת שהכלי הוא בסיס לדבר האסור והוא מוקצה. והיינו שמשמעות 'מוקצה' היינו שהוא מקצה את הדבר מ'דעתו'. למרות שבאמצע השבת הוא כבר לא מוקצה , כיון שהוקצה בבין השמשות הוא ] - מחמת שסיבת המוקצה נעלמה[ מוקצה לכל השבת. וכדברי המקור חיים כותב גם בשו\"ת התעוררות תשובה בפשטות לגבי תוספת יום טוב. ה. 'מיגו דאתקצאי' רק מבין השמשות והאמת, שיש לי סברא לומר שאינו מוקצה, שהרי מוקצה היינו בבין - שאם יעשה מלאכה [ השמשות - שכל יהודי אסור בעשיית מלאכה , ואם כן כשמגיע בין השמשות – ]בזמן זה הוא ספק סקילה מדאורייתא אין כל הזדמנות שהמוקצה הזה ישתנה עד לאחר השבת. אף לא על ידי אמירה לגוי. אולם אותו אחד שקיבל עליו שבת בתוספת, הרי אין כאן דעת בני אדם, וכיון שאחרים עדיין יכולים לעשות מלאכה זו ממילא אינו הפירות הללו - מראה שלא הקצה מדעתו. שהרי המוקצה הוא גם מחמת 'מיגו דאתקצאי' – שהרי עצם הדבר שמישהו אחר יכול ללכת ולקטוף את מקצה את הפירות הללו מדעתו. שכותב במפורש שמיגו (סי' רעט אשל אברהם ס\"ק יד)ואכן מצאתי בפרי מגדים דאתקצאי מתחיל רק בבין השמשות. אך שם לא מבאר את דבריו. ונראה שגם בלשון מרן השלחן ערוך \"מותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה\" – יש לומר שהוא גם להתיר מוקצה, שהרי אם נאמר שבמוקצה מאכל שאינו ראוי לאכילה קודם בישול וחבירו בישלו לאחר שהוא קיבל הדין שונה, הרי נצטרך לומר על הרבה דברים שהן יוצאים מן הכלל, כגון עליו שבת, שאסור לאוכלו בשבת, ועוד כיו\"ב. ומרן בעצמו לא כתב שום (תנינא סי' מז) חילוק בזה. ואכן לאחר מכן מצאתי שבשו\"ת מנחת שלמה להגרש\"ז אויערבאך דן בנושא הזה, ומביא שם את המקור חיים ומאידך את הפרי מגדים, ונוטה לדברי הפרי מגדים. וכותב על כך, שמסתימת דברי השלחן ערוך והפוסקים משמע שההיתר לומר לחבירו הוא גם במוקצה. ע\"ש. ו. קבלת שבת של רוב הציבור והנה אפשר לעשות קבלת שבת בכמה אופנים, כשאומרים 'ברכו' או (ראה בן מתפללים ערבית, או כשאומרים 'בואי כלה' – לדעת רבינו האר\"י , או כשאומרים 'מזמור שיר ליום השבת' – לדעת מרן איש חי ש\"ב פרשת וירא) . בכל אופנים אלו אם קיבל עליו שבת יכול לומר (סי' רסא ס\"ד)השלחן ערוך לחבירו לעשות מלאכה. וכן אין חילוק אם קיבל עליו שבת בציבור או . ן (שם) וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמ(סק\"ח). ביחיד, וכמ\"ש בעולת שבת אולם יש קבלת שבת שבה אינו רשאי לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, היא קבלת שבת של רוב הציבור, שאז גם היחיד נגרר אחר רוב הציבור וגם חבירו אסור בעשיית מלאכה. ובזה יש לומר בפשיטות שמותר לציבור אחד שקיבל עליו שבת לומר לציבור אחר לעשות להם מלאכה, כיון שהם עדיין לא קיבלו עליהם שבת. ז. קושיית הפני יהושע הקשה קושיא עצומה על הדין הזה. שהנה (ח\"א חיו\"ד סוף סי' ג) בשו\"ת פני יהושע שאם (בבא מציעא י: ובראשונים שם)דין הוא ש'אין שליח לדבר עבירה' ואיתא בגמרא השליח אינו בר חיובא באותו הדבר – אזי שיש שליח לדבר עבירה. ואם כן מקשה הפני יהושע, שעל פי זה הלא חבירו שלא קיבל עליו שבת, נחשב לאינו בר חיובא, שהרי אינו חייב בשמירת שבת עדיין כיון שלא קיבל עליו שבת, ואם כן יש שליח לדבר עבירה והמעשה מתייחס למשלח, ולמה שלא נאמר שלוחו של אדם כמותו. יישובים. הגאון רבי זלמן (בקונטרס אחרון) כתב ליישב מאוד יפה, וכמו כן וחלקם אף חולקים על פסק השלחן ערוך מחמת קושיא זו. אך יש לזה כמה ומאז שהפני יהושע כתב את הקושיא הזו כל האחרונים מאריכים לדון בה, הגאון שואל ומשיב כתב ליישב על זה, ואכמ\"ל. אבל יש יישוב מפורסם מאוד של הבית מאיר שאמנם כותב את דבריו לעניין אמירה לגוי, אבל - בסוף דבריו הבית מאיר מביא את הפני יהושע, [ . ושם הוא כותב, ששליח לדבר עבירה היינו שהמעשה עצמו הוא ואני לא מבין למה לפי הפשט שלו הוא לא כותב שקושיית הפני יהושע הוא שייך לנושא שלנו]מתורצת מעשה של 'עבירה' - דהיינו שודאי ה' מתעב את המעשה הזה. כגון אדם שאומר לשליחו שיהרוג א פלוני שהמעשה הוא נתעב בפני עצמו. אבל בשבת הלא המעשה עצמו שנעשה בשבת אינו נחשב מעשה מתועב, רק פותח את הברז מערב שבת והמים זורמים להם בכל מהלך השבת אין בזה וביאור הדבר, הלא לשפוך מים לגינה בשבת הוא אסור בשבת, אולם אם עשייתו בשבת היא נחשבת מתועבת בזה אין אומרים שליח לדבר עבירה. משום מעשה איסור בשבת, כלומר לא הפעולה היא האסורה אלא רק כלל, וממשיכה היא להיחשב מעשה של השליח ולא של המשלח. וממילא על ידי העושה אותה יש איסור, אם כן במקום כזה אין זו נקראת שליחות מתורצת קושייתו של הפני יהושע. ח. לבקש מחבירו שהוציא שבת לעשות לו מלאכה והנה יש לדון מה יהיה הדין במוצאי שבת. וראשית כל יש מחלוקת בין . שלהרמ\"א מוצאי שבת הוא כל (הובא במשנה ברורה ס\"ק סז)להלבוש (שם) הרמ\"א שכן מערב שבת, כיון שההיגיון אומר שבמוצאי שבת יכול לומר \"ברוך המבדיל וכו'\" ולהוציא שבת בעצמו. אולם הלבוש כותב שנהפוך הוא, שבמוצאי שבת דינו יותר חמור, ואם עדיין לא בירך ברכת המזון של סעודה שלישית שאכן אינו יכול לבקש מחבירו לעשות לו מלאכה. והרבה אחרונים שואל למה זה קשור לברכת המזון. אולם (ס\"ק לג)חולקים עליו, והמגן אברהם כותב לבאר את דברי הלבוש, שהנה אם הוא יבוא (בהגה לשלחן ערוך) החתם סופר ויאמר \"ברוך המבדיל וכו'\" קודם ברכת המזון אין זה נחשב שבידו להוציא ] - וכמו שאמרנו לגבי ערב שבת שיכול להתיר את נדרו[ - והאמת היא מעליו את השבת[ כיון שבכך יפסיד את אמירת 'רצה והחליצנו' בברכת המזוןשהאחרונים דנים בהלכה זו במי שאמר 'ברוך המבדיל' קודם ברכת המזון , ועל ]אם יאמר 'רצה', ומוכיחים מדברי הלבוש הללו שלא יוכל לאומרו כן הלבוש מדגיש את ברכת המזון בכדי שיוכל לבקש מחבירו לעשות לו שרשאי הוא לומר לחבירו שכבר הוציא שבת לעשות לו מלאכה דאורייתא. מלאכה במוצאי שבת. ומאידך משמע שאם היה זה לאחר ברכת המזון ודאי ט. הבדלה על הכוס בבין השמשות תם, שרשאי להבדיל על הכוס אף קודם זמן רבינו תם. שהלא איתא בגמרא רבינו תם. והנה ראשית כל, אין כל ספק שגם מי ששומר את דברי רבינו ובנידון דידן יש לדון עוד במי שמקפיד שלא להוציא את השבת קודם זמן (רצג מבדיל אדם על הכוס בשבת, ונפסק להלכה בשלחן ערוך (כז:) בברכות , אולם פסק שם מרן כדעת רוב הראשונים, שסוברים שהוא רק בשעת ס\"ג) כתב (חיו\"ד סימן לג אות ב והלאה) הדחק. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר ח\"ו - ללא אנשים בשבת שנפטר להם קרוב בשבת. והוריתי להם כדעת אאמו\"ר, שהיה שאפשר להשתמש עם הלכה זו באונן. ואכן בבית מדרשנו קרה שבאו אלי [ . וכתבתי על כך בהלכה ברורה (סוף חלק ד') והבאתי את כל השיטות מורה שיתפללו ערבית בשקיעה, ובבין השמשות לעשות הבדלה]בנושא הזה. וביאור הדבר, שאם לא יעשה כן, וימתין מלהתפלל ערבית עד נר למוצאי שבת, הרי שהוא נכנס למחלוקת אם יש לו תשלומין, שהרי ברגע שיוצאת השבת הרי שהוא פטור מן המצוות. ועוד כמה שאלות, ואכמ\"ל. לפני שנים אירע לאחד שלמד עימי בישיבת 'חברון' שבתו ע\"ה נהרגה ביום טוב. והיה בעיות שרק למחרת בצהרים קברו אותה. וכשהלכתי לנחם אותו פגשתי שם תלמידי חכמים גדולים שלמדו אז בתקופה ההיא ב'חברון', וכיום הם משמשים כר\"מים בישיבות גדולות. ושאלתי אותו מה הוא עשה במוצאי יום טוב עם הנושא של ערבית והבדלה. ואמר לי שהפסיד את תפילת ערבית ושחרית, אך לאחר הקבורה הבדיל על הכוס. ואני אמרתי לו שהנושא הזה לא כל כך פשוט, והתחלתי להסביר לו את יסוד ההלכה אם הוא דין תשלומין וכו' ואת כל המחלוקת בזה בראשונים, פלפול עצום. ובאותו הזמן ישבו כל התלמידי חכמים והתעורר דיון הלכתי במשך שעה שלימה. לאחר שסיימתי ניחמתי, והלכתי לדרכי. לאחר כשעה התקשר אלי אותו אב שכול, ואמר לי שלאחר שהלכתי דיברו שם בהתפעלות איזו למדנות, איזה פלפול, איזה חקירות וסברות יפות, והם אמרו עוד \"שאבא שלך בטח לא היה שמח לשמוע שאתה מדבר בצורה כזו\"... כששמעתי כך אמרתי לו: \"מה?! הרי כל מה שאמרתי, כל החקירות והפלפולים והסברות כתובים ביביע אומר!!\" י. לומר לחבירו לעשות לו מלאכה קודם זמן רבינו תם ואם כן להבדיל על הכוס מבעוד יום הוא רק בשעת הדחק, אולם גם מי ששומר על רבינו תם שהרי המנהג הוא כהגאונים, יכול להבדיל על הכוס - מלבד שיש ראשונים שמתירים להבדיל על הכוס [ .מבעוד יום לכתחילה, כשיטת הרמב\"ם ודעימיה. ושכן מבארים האחרונים קודם זמן רבינו תם והרבה אנשים אינם יודעים את זה. ]בדבריו למעשה אאמו\"ר כך היה נוהג בעצמו בכל ימיו, שהיה מתפלל ערבית ומבדיל על הכוס קודם זמן רבינו תם. אך בשנותיו האחרונות היה מתעכב מעט. ולפני כן בתל-אביב, וכן כשהיה גר ברחוב ז'בוטינסקי, היה אוכל סעודה שלישית בבית הכנסת ומיד לאחר מכן היו מתפללים ערבית ומבדיל והיה חוזר במכונית לביתו ] - ואף היה מברך ברכת מאורי האש[ על הכוס קודם זמן רבינו תם. כיון שהוא היה מחמיר בזה רק בדאורייתא. ואותו אחד שהדליק את הנר עליו בירכו בהבדלה, הוא לכשעצמו לא היה מחמיר את רבינו תם והיה נוהג את מנהג הגאונים. בשעתו כשהתגורר בתל-אביב היה לו שיעור קבוע בבני ברק מיד לאחר רבינו תם, ואם היה ממתין לצאת לדרך רק לאחר זמן רבינו תם היה צריך לאחר את השיעור. והיה אומר לנהג - שלא היה שומר רבינו תם - שיקח אותו לשיעור. וכששם ליבו שכשפותח את הדלת נדלק האור היה מבקש מהנהג שיפתח לו את הדלת. שבת. אכן אם נעמיק בזה נראה שאינו דומה כלל. שהנה מי שקיבל עליו הוציא את השבת, ומבקש מאחר לעשות לו מלאכה בזמן זה שהוא תוספת ולכאורה אולי יש לומר שהוא דומה לנידון דידן, שאף כאן אאמו\"ר עדיין לא שבת מבעוד יום וחבירו לא קיבל עדיין, הרי ודאי הוא שחבירו לא עשה שכך צריך להחמיר כרבינו תם, ולדעתו גם החבר צריך להחמיר על עצמו, הוא היתר גמור לחבר. אולם במוצאי שבת, המחמיר כרבינו תם כיון שסבור איסור בכך שלא קיבל עליו שבת. וממילא מותר לו לעשות מלאכה, ואם כן על כן יש לומר, שאינו יכול לבקש מחברו לעשות עבורו מלאכה במוצאי שאומר לשכנו החילוני בשבת שידליק לו את האור כיון ש\"בין כה הוא לא שבת קודם זמן רבינו תם, כיון שלדעתו חבירו עושה איסור. והרי הוא כמי שומר שבת\"... וזה ודאי שאינו נכון. יא. תענית יום הכיפורים יומיים לבני חו\"ל לחומרא . שהנה בגמרא (סי' תרכד)ולכאורה נושא זה תלוי בטור בהלכות יום הכיפורים הכיפורים שאסור לו לומר לחבירו שאינו נוהג בזה לעשות לו מלאכה, ואם שני ימים יום כיפורים לחומרא. וכותב עליהם, שמי שנוהג שני ימים יום ביום הכיפורים בחו\"ל. והטור שם מביא שהיו חסידי אשכנז רגילים לעשות (ראש השנה כא.) מובא שהיו אמוראים שהיו רגילים להתענות שני ימים אמר, אסורה המלאכה עד ליום השני בכדי שיעשה. ונראה מזה, שהמחמיר בשני ימים ביום כיפור סובר שזו חומרא בעלמא, ובכל זאת רואים שהטור החמיר ואמר שאסור לומר לחבירו, הוא הדין לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, אולם כאן בנידון של זמן רבינו תם - מותר ההיתר הוא \"מפני הסכנה\" וכמו שהובא בגמרא שם, אם כן ביום כיפור אסור לו מלאכה. מאידך, אם הדין שהמחמיר סובר שהוא חובה מן הדין, וטעם צריך להיות בנידון דידן, שאסור לומר לחבירו קודם זמן רבינו תם לעשות לו לומר לחבירו לעשות לו מלאכה. יב. בן חו\"ל המבקש מבן א\"י לעשות לו מלאכה ביו\"ט שני שחייב לשמור שני ימים משום מראית העין בלבד. אולם לגבי בן חו\"ל שחי שדנו בזה עסקו בעיקר בבן ארץ ישראל שחי בחו\"ל. לשיטתם שסוברים, ושאלה זו נידונה כבר בעניין יום טוב שני, עוד מזמן המהריק\"ש, והאחרונים בארץ ישראל, החיד\"א מביא בזה מחלוקת, וכותב בסוף דבריו: \"ועיין בשו\"ת - שו\"ת 'זרע אברהם' הוא [ .זרע אברהם\" – וסתם ולא פירש מהי דעתו רבי אברהם יצחקי שחי לפני כשלוש מאות שנה ושימיש כאב\"ד 'חברון', ודנים וחי בתקופת מהר\"ם בן חביב, גינת ורדים, מהר\"י פאראג'י, ועוד גדולי הדור ].בזה האחרונים ההם, במקום שבן חו\"ל מבקש מבן א\"י לעשות לו מלאכה ההוא, ובשו\"ת גינת ורדים רואים הרבה משא ומתן שהיה ביניהם ביום טוב שני, שהגינת ורדים אוסר, ומביא שם תשובה מאחד מפוסקי חומרא בעלמא, ועל כן מי שאינו מקיים שני ימי יום הכיפורים, שלמרות הדור שגם אסר בזה. וראייתו היא מהלכות יום הכיפורים. וסובר ששם הוא שיכול לעשות יום אחד, ועם כל זאת אם נוהג שני ימים אסור לו לבקש מחבירו לעשות לו מלאכה, כל שכן בנידון דידן, שבן חו\"ל אסור מעיקר הדין בעשיית מלאכה, ודאי שאם יבקש מישראל חבירו שאסור. לעומת זאת בשו\"ת זרע אברהם מאריך בזה, ושם מוכיח שהנוהגים להתענות שני ימי יום הכיפורים הם סוברים שמן הדין כן הוא, וסבירא להו שלפיכך אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה. - מהר\"ם מרוטנבורג והנה, הגאון הרב וואזנר בשו\"ת שבט הלוי מביא את השאלה הזו, והוא לא [ שהובאו בטור ובית יוסף בהלכות יום הכיפורים, שאלה ראה את האחרונים הללו, אלא למד פשט בראשונים]והגהות מיימוניות שעשו שני ימים יום הכיפורים הוא מן הדין, ועל כן הוא אסור לומר לחבירו. ואכן המתבונן בדברי הרמ\"א בדרכי משה (סוף סי' רסג) יראה שמפורש כן אסור לומר לו. אולם מי ששומר רבינו תם הוא כדרך חומרא בעלמא, על אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, שהרי עושה מלאכה שלא כדין ועל בדבריו שהחיוב להתענות בחו\"ל בשני יום הכיפורים הוא מן הדין, ועל כן כן מותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה קודם זמן רבינו תם. יג. רבינו תם מעיקר הדין ואני מאוד מתפלא על כך, משום שאני לא מכיר כיום אחד ששומר רבינו תם מעיקר הדין, אלא כולם סוברים שזו חומרא בעלמא, שהנה כולם בליל שבת - ואמנם יש שמועה שאומרת [ .נזהרים מלעשות מלאכה כבר בשקיעה שכשהאדמו\"ר מסאטמר הגיע לארץ הוא נסע ברכבו לאחר השקיעה וזרקו ועמם גם האדמו\"ר מסאטמר והגר\"מ פיינשטיין ועוד, שכותבים לשמור את שפורסם בארצות הברית שכל גדולי הרבנים בארצות הברית חתומים עליו, את זה על ארץ ישראל אלא על אמריקה. ובשו\"ת מהר\"י שטייף יש כרוז דברי יואל בעצמו כותב שאסור לעשות נגד שיטת הגאונים, והוא לא כותב עליו אבנים, ושאלתי הרבה חסידים והכחישו את זה. ובנוסף על כך, בשו\"ת זמן רבינו תם, ומאידך שלא להקל בזה ביום שישי. ואמנם אמר לי חסיד אחד, שהאדמו\"ר מצאנז גם היה בסוד העניין, ועיקרו של המכתב היה לשמור את רבינו תם במוצאי שבת, אולם האדמו\"רים והרבנים האחרים התנו שיהיה כתוב שם שלא להקל בזה ביום שישי, והאדמו\"ר מסאטמר לא ואף אם יבוא ].התכוון לזה, אבל מדבריו בשו\"ת שלו רואים להיפך וכמ\"ש אחד ויאמר שסובר כשיטת רבינו תם בין להקל ובין להחמיר ודלא כשיטת הגאונים, נאמר לו שהוא חצוף, כיצד הוא מעיז פניו להכריע בין הגאונים לרבינו תם? וכי אנן יתמי דיתמי יכולים להכריע בין הראשונים?! אמנם מרן פסק כשיטת רבינו תם, אך מאידך יש את המנהג, ואי אפשר להתעלם ממנו. ועל כן רצוי מאוד לשמור על שניהם לחומרא. ועל כן גם אאמו\"ר שאחד מנושאי הדגל שלו היה שיש לשמור את זמן רבינו תם לחומרא, היה מיקל לומר לאחר שאינו שומר על רבינו תם לעשות לו מלאכה. הנהג שלי ר' אברהם שלומי שיחי' שבמשך שנים שימש כנהגו האישי של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, סיפר לי שהיה בא להתפלל עם מרן בז'בוטינסקי בליל שבת, ומרן היה מבקש ממנו שיבוא בשבת ברגל קודם צאת השבת כדי שמיד לאחר ערבית יקח אותו לביתו ברכב קודם זמן לא הכריע כרבינו תם רק לחומרא. והוא קיבל את זה שיש הרבה אנשים רבינו תם. ואני ראיתי את זה בעיני כשהיה גר בתל-אביב. והיינו שמעולם שאינם שומרים רבינו תם. מאידך היה ממליץ לשמור על זמן רבינו תם, וכמו שזכורני מעשה באשה מעוברת שבסוף יום הכיפורים מעט זמן קודם רבינו תם, היה לה קשה מאוד, ושאלה אותו אם צריכה להמתין, ואמר לה שתשטוף את פיה במים, ולא - והאמת שאני לא מבין למה בבין השמשות [ !!התיר לה לאכול ולשתות .]של רבינו תם לא התיר לה משום ספק ספיקא לקולא יד. זילותא דשבת ויש לשאול, כיצד מי שעדיין אצלו שבת ושומר על רבינו תם, יכול ליסוע עם מי שאינו שומר רבינו תם, הרי יש כאן 'זילותא דשבת'. שהרי כשהומצאו הרכבות באירופה לפני כמאתיים שנה, והרכבת היתה עובדת על קיטור, ומי שעולה על הרכבת לא היתה לכך כל משמעות וגרימת חילול שבת כלל מלבד תשלום דמי הנסיעה, אולם אם אינו צריך לשלם מסיבה כלשהיא, שזה אסור משום שזהו 'זילותא דשבת'. ומאז ועד היום האיסור הזה קיים החתם סופר בזמנו שהיה גדול הדור וכולם היו ממושמעים לו, והוא קבע ידי גויים וכיו\"ב. ואכן והנה אני כתבתי במי שצריכה ללכת לטבילה, והוא ב\"ה. וגם כיום אף אחד לא מעלה בדעתו לעלות על אוטובוס גם כשהוא על רחוק, ורוצה שבעלה יקחנה במכונית לשם, והלא היא חייבת לקבל שבת בהדלקה המוקדמת. וכמו שכתב בשלחן ערוך (סי' רסג ס\"ד). שרשאי בעלה לקחתה, משום שעצם הדבר שעדיין יש בחוץ אנשים שנוסעים – מה שייך 'זילותא דשבת'?! וזה גם הטעם שאאמו\"ר היה נוסע קודם רבינו תם ולא - מלבד מה שסבר [ .חשש לזילותא דשבת הוא משום שהרי כולם נוסעים . ]שיש להחמיר רק בדאורייתא וזילותא דשבת הוא דין דרבנן במכונית לבקר אותו שם והיה זה ליל יום טוב שני, וסיפר לי שרכש באיזו מאידך גיסא, פעם אחת היה יהודי אחד בחו\"ל שהיה בבית מלון, ואני נסעתי אך כיון שזה רחוק מדאי רוצה שאקח עימי במכונית את התינוק שלהם. מסעדה שם מראש את הארוחה שלו, ורוצה ללכת לשם ברגל עם אשתו, ואכן עשיתי לו את הטובה הזו. לאחר זמן הגעתי לארץ וסיפרתי את זה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ואמר לי שהייתי צריך לסרב \"וכי התינוק אינו יהודי?!\" שאל \"הרי הוא גם תושב חו\"ל, וגם הוא חייב ביום טוב שני\". והיה לי באחד החגים האחרונים שאלה, בתושבי חו\"ל שהיו גרים לידי, והזמינו אותם לאכול במקום רחוק ביום טוב שני, והבעל נפל למשכב בערב יום טוב, ולא היה להם לאכול כלל, והתרתי להם שישראל יקח אותו במכונית לשם, משום שהוא שעת הדחק. אולם כנראה שאאמו\"ר מחמיר בזה וביאור טעמו הוא, כיון שיודעים שהוא תושב חו\"ל ממילא עדיין יש זילותא. פעם הוא אמר לי יותר מזה, בבן א\"י שעולה על מטוס לחו\"ל בשעה ארבע אחר הצהרים של יום טוב שני, וכשמגיע לשם יהיה כבר לילה אם מותר לעשות כן או לא. אז שמעתי בזה מהגרי\"ש אלישיב והגרש\"ז אויערבאך שיש להתיר בזה. אולם מאאמו\"ר שמעתי שדעתו לאסור בזה, וסבר שאסור לצאת מגבולות הארץ עד שיצא יום טוב שני. וטעמו הוא, כיון שבמטוס יש עוד רשעים תושבי חו\"ל המחללים יום טוב שני, אם כן עדיין יש מראית העין בפניהם למרות שהם רשעים המחללים את יום טוב. הכשר תנור מבשרי לשימוש חלבי האם ניתן להכשיר תנור בשרי לשימוש חלבי כגון אפיית פיצה?שאלה: האשכנזים נוהגים להימנע מהכשרת תנור מבשר תשובה: לחלב, מחשש מכשול. ורק אם הכשיר את התנור לפסח, אפשר להעבירו גם מבשר לחלב. אבל הספרדים לא נהגו להחמיר בזה, ומותר להכשיר תנור בשרי לאפיית מאכלים חלביים. וכן להיפך. מקורות: כתב במגן אברהם (או\"ח סי' תקט ס\"ק יא) שיש מנהג (אצל האשכנזים) שלא מכשירים כלים מבשר לחלב ומחלב לבשר, כיון שחוששים שמא יתרגלו כל הזמן אגב ההכשרה שלו לפסח, אפשר גם להעביר אותו מחלב לבשר או להיפך. וכן פסק בחלב. ומכל מקום כתב בשו\"ת חתם סופר (סי' קי) שאם מכשירים את הכלי לפסח, להכשיר מאחד לשני, ויכולים חלילה לבוא לידי שכחה ויבואו לבשל ולאכול בשר במשנה ברורה (סי' תנא ס\"ק יט). אבל מרן החיד\"א במחזיק ברכה (או\"ח סי' תקט סק\"ב) כותב, שאנחנו הספרדים נוהגים להקל בזה, ומותר להכשיר כלי מבשר לחלב ולהיפך, ולא חוששים לטעות שיכולה לקרות. (וע\"ע בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ה' אות לו). וכן פסק מרן הגר\"ע יוסף זצוק\"ל בכמה דוכתי בספריו הבהירים.אפיית עוגה חלבית בתנור בשרי כיצד מכשירים תנור בשרי על מנת לאפות בו עוגת גבינה?שאלה: יש לנקות היטב את התנור על ידי חומר פוגם, תשובה: כגון מסיר שומנים וכיוצא בזה, לאחר מכן יש להפעיל את התנור בחום הגבוה ביותר, כעשרים דקות - חצי שעה, בערך. ויש אומרים שצריך שעה. והעיקר הוא שיהיה ידוע לנו שכל דפנות התנור התחממו היטב, ואז אפשר לאפות בו עוגה חלבית או פיצה וכדומה. ולכתחילה ימתין עשרים וארבע שעות בין אפיית הבשר לאפיית החלב, אבל אם הזמן דחוק אפשר להקל אף ללא המתנת כ\"ד שעות. מקורות: אופן הכשרת התנור מבואר בהרחבה בשו\"ת יביע אומר ח\"ה (חיו\"ד סי' ז). ושם נתבאר שימתין קודם הכשרתו כ\"ד שעות. וע\"ע להרמ\"א (יו\"ד סי' קכא ס\"ב) שאין להכשיר שום כלי קודם שיעברו עליו כ\"ד שעות. ועיין בספר מעין אומר (ח\"ד פ\"א סי' כד) בשם מרן הגר\"ע יוסף שהקל למי שזמנו דחוק שאין צריך להמתין עשרים וארבע שעות, ויסמוך על כך שחומר הניקוי פוגם את הטעם.בית ההוראה 'יחוה דעת' הרב יצחק מאזוז צערו של הרמב\"ם לפני כארבעים שנה כשהייתי בחור צעיר מצאתי דבר מאוד מעניין, באגרות הרמב\"ם מובאת איגרת שכתב הרמב\"ם ומסופר בה מעשה (אגרות הרמב\"ם, דפוס 'הלכות רוצח מספר נזיקין', והרמב\"ם מספר שרבי פנחס אמר לו: \"תקרא הלכה אמסטרדם כ, א): שבא אליו רבי פנחס הדיין והביא איתו את ספרו של הרמב\"ם זו\"! קראתי. אמרתי לו: \"מה ספק יש בזו\"? אמר לי: 'היכן מקומה?' אמרתי לו: \"במקומן, במסכת סנהדרין או מכות\". אמר לי: 'חיפשתי ולא מצאתי'. והרמב\"ם דון וידאל די טולושא שהיה נאמן ביתו של הרמב\"ם, הוא אשר חיבר את ה\"מגיד שבו יכתוב מקור לכל הלכה והלכה. הרמב\"ם לא הספיק לעשות זאת, אבל רבינו יבמות\". הרמב\"ם מתאר איך הצטער מזה עד שגמר בדעתו לעשות חיבור חדש, היה לרמב\"ם צער גדול \"תמהתי ונבהלתי, הוא יצא, ואני נזכרתי מקומה במסכת כותב השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר בגיטין, והוצאתי גיטין ולא מצאתי. משנה\" שהוא המקור של כל הלכה והלכה. ובמקומות שאין מגיד משנה, עשה זאת מרן הבית יוסף בספרו \"כסף משנה\". הלכה בהלכות רוצח המדוברת. עברתי על כל הלכות רוצח ושם אין מגיד משנה, והנה, כאשר קראתי את האגרת ההיא של הרמב\"ם, רציתי מאוד לדעת מהי אותה וחיפשתי בכסף משנה איזו הלכה הוא מזכיר את מקורה במסכת יבמות. ואין היכן ההלכה הזו, ולמה הכוונה? ענה לי 'כן, יש הלכה אחת שמופיעה גם במסכת מרן זצוק\"ל שכל רז לא אניס ליה, ושאלתי אותו על אותה איגרת אם הוא יודע שום הלכה בהלכות רוצח שקשורה למסכת יבמות. וכיון שכך הלכתי לאאמו\"ר יבמות (קכ:) וגם במסכת גיטין (ע:) שכתוב בה כך (פ\"ה מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה\"ב): שחט בו רוב שנים' – אדם ששחט את חבירו ולא מת מיד, 'ואין ידוע דהיינו כשהרמב\"ם אמר בתחילה שזה נמצא במסכת גיטין, הוא לא סתם אמר, אם הרוח בלבלתו' וכו'. ע\"ש. אלא באמת היא נמצאת במסכת גיטין, רק שהרמב\"ם באותה שעה לא מצא את אבל זה נמצא גם ביבמות. והראה לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שזה כתוב בספר 'מבחר זה. ואחר כך הרמב\"ם נזכר שהיא גם ביבמות. ובאמת הכסף משנה מציין לגיטין, . ]בנו של הרש\"ש הוצאת מוה\"ק עמוד קי[ 'כתבים לרבי מתתיהו שטראשון לאחר זמן מה נכנסתי אל הגרי\"ש אלישיב זצוק\"ל שהיה בקי עצום בש\"ס ופוסקים, ]שו\"ת פאר הדור[ ודיברנו בדברי תורה, והוא ידע שאני עובד על תשובות הרמב\"ם ושאל אותי אם אני מכיר את אגרת הרמב\"ם הזו, ואם אני יודע למה הרמב\"ם אלישיב השיב שחיפש ולא מצא, ונראה לו שיש שם איזו טעות, ונתחלפו מסכתות התכוון. אמרתי לו שכן, אבל אני רוצה לשמוע קודם מה הרב אומר על זה... והרב גיטין ויבמות. ובאמת יש הלכה כזו במסכת יבמות. ואמר לי על הלכה אחרת שנמצאת במסכת יבמות. פתחנו את הגמרא וראינו את הדברים וכו'. לאחר מכן אמרתי לו שאאמו\"ר לא אמר כך, אלא הוא אמר שהאגרת היא על ההלכה של שחט בו רוב שנים וכו', ולא צריך להחליף את הגירסא כמו שאמר. לפי זה לא צריך לשנות את הגירסא ולתקן. הוא חשב לרגע, ואז הוא אמר לי \"לא, בדק וראה את כל הדברים, ואז שאלתי אותו אם הוא מסכים עם הדברים? שהרי ושהלכה זו מופיעה גם בגיטין וגם ביבמות. והרב אלישיב היה מאוד מופתע. הוא אני חושב שאני צודק...\" אך הוא לא הסכים לומר לי מפני מה הוא חושב כך. ואז שאלתי אותו אם אני יכול לכתוב את מה שהרב אומר ומה שאאמו\"ר אומר, ולפרסם את זה בבוא היום. השיב לי תכתוב, והקורא ישפוט...שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"86.pdf","content":"קבלת שבת| קבלת שבת בציבור וביחיד| נסיעה ברכבת בשבת כאשר משמשו הגוי משלם עליו| סוגי קבלת שבת נושאי השיעור: אם אשה נגררת | קבלת שבת בציבור| תוספת יום הכיפורים| ' פיוט 'לכה דודי| מזמורי 'לכו נרננה' קודם קבלת שבת| קודם השקיעה ספק במנהג הציבור | עונג שבת מבעוד יום| סעודה מבעוד יום| אחר הציבור86 גליוןמיום א' כ\"ח אב תשע\"ז -אברהם בן יוסף נזר ע\"ה - כ\"ה שבט תשע\"הלעילוי נשמת פרשת יתרו הלכות קבלת שבת (א) קבלת שבת בהדלקת נרות שבת שקבלת שבת אנחנו מקבלים בבית הכנסת (סי' רסא ס\"ד) כתב מרן השלחן ערוך כשאומרים 'מזמור שיר ליום השבת'. וצריך לדעת שיש כמה אפשרויות של קבלת שבת. ראשית כל הדלקת נרות שבת. אמנם אצל בני עדות המזרח אינו נחשב לקבלת שבת, אך טוב להחמיר שהאשה תתנה שאינה מתכוונת לקבל על עצמה שבת בהדלקת הנרות. וזאת משום שבהלכות חנוכה נראה חושש לדעת בעל הלכות גדולות שמקבלים (סי' תרעט)שמרן השלחן ערוך שבת בהדלקת הנרות. ועל כן פסק שצריך להדליק את נרות החנוכה קודם הדלקת נרות שבת. אולם מנהג בני אשכנז שהדלקת נרות שבת היא קבלת שבת אך רק לאשה. ולמנהגם, אף איש שהוא מדליק נרות בביתו כגון מי שחי לבד, אינו מקבל עליו שבת. - אני צריך לחפשו, וכפי הזכור לי מחברו הוא הרב קארפ [ ויש ספר אחד שכתב בשם הגרי\"ש אלישיב, שלאחר שהתאלמן מאשתו ]מקרית ספר ע\"ה היה מדליק בעצמו נרות שבת ולאחר מכן היה הולך להתפלל מנחה. ורואים שתפס כן להלכה שאצל האיש אינו מקבל עליו שבת בהדלקת הנרות אלא רק אצל האשה. אכן יסוד הלכה זו אצל בני אשכנז כתבה הב\"ח ועוד הרבה אחרונים. אולם כתבו (סקי\"ח) ואחריו נמשך המגן אברהם (סי' רסג) שבכל זאת כדאי להתנות שאינו מתכוון (ראה משנה ברורה שם ס\"ק מב) האחרונים לקבל שבת בהדלקתו. ואפשר שהגרי\"ש אלישיב התנה כן מראש, אך עכ\"פ זהו מעיקר הדין לבני אשכנז. - הערת המערכת: אחד משומעי השיעור העיד, שהגרי\"ש אלישיב אף [ היה נוסע ברכב לאחר הדלקתו נרות שבת. ומו\"ר ביאר בזה וז\"ל: שלגבי מנחה אכן יש מקום לדון אולי נמשך אחרי רוב הציבור שלא התפללו, אולם מלאכת שבת כנסיעה ברכב או ירידה במעלית היא הרבה יותר חמורה. אכן כיון שלא בעצמו נוהג ממילא אינו עושה מלאכה בפועל, אך למרות זאת יש בזה משום 'עובדין דחול'. וכגון מה שיש כיום רכבות חשמליות, ואין המדובר על רכבות העוברות מעיר לעיר שבהן יש בעיה של 'תחומין', אלא ברכבות שבתוככי הערים - לכאורה מפני מה אין נוסעים בהן בשבת?! הלא הנוסע בהן ודאי אינו עושה שום מלאכת איסור בנסיעתו, ואף לגבי התשלום יכול לעשות באופן שמשרתו הגוי יבוא עימו וישלם עבורו, או במי שאינו צריך לשלם מסיבה כלשהיא. ושאלה זו התעוררה לפני כמאתיים שנה בארצות אירופה, ובתחילה הרכבות היו מעיר לעיר, ושאלו את הגאון החתם סופר מדין תחומין, והוא אסר. ולאחר מכן נפוצו הרכבות בתוככי הערים, ושאלו את החתם סופר, והוא קבע שאיסור הנסיעה ברכבת הוא משום 'עובדין דחול' – דהיינו שהוא איסור דרבנן לעשות דברים הנראים כמעשהו בחול. וכגון מי שעושה 'ספורט' בשבת, הרי גם בחול זה לא כל כך יפה כל שכן בשבת. וכן רדיית הפת מן התנור, אף במקום שאין כל חשש של הדלקה או כיבוי, כותב הר\"ן שהוא נחשב לעובדין דחול. ובעניין הרכבת, החתם סופר היה הראשון שאסר את הנסיעה בה, וכיום אין אף יהודי שומר שבת שמהין להקל לעצמו ליסוע ברכבת בשבת, אף אם אינו עושה כל מלאכה בזה. וזכורני שפעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בברזיל וניגש אלינו יהודי יקר ונחמד מאוד שנפטר לא מכבר, וסיפר שמתגורר רחוק מבית הכנסת מרחק של כשעתיים, ושאל אם יכול לבוא עם המשרת הגוי שלו ברכבת כדי להתפלל, באופן שהגוי יעשה לו את כל הפעולות הנחוצות, ואם יש היתר בזה. ואאמו\"ר ענה לו שבשום פנים ואופן אין בזה כל היתר. והוא השיב לאאמו\"ר שהרי מחמת כן הוא יצטרך להתפלל ביחיד. ואאמו\"ר ענה לו כנגדו: \"איך אתה גר בסביבה שאין בה יהודים?! תעבור לשכונת היהודים ותתפלל במנין!!\" והוא הדין לגבי נסיעה במכונית בשבת, אם נוהג במכונית הרי שהיא מלאכה דאורייתא, הבערה וכיבוי ועוד, אולם אם יושב על יד הנהג ואינו עושה כל מלאכה, אינו עובר על איסור מלאכה דאורייתא ].אולם על איסור דרבנן של 'עובדין דחול' עובר ואכן במעשה של הגרי\"ש אלישיב שנסע בזמן תוספת שבת, ובזמן זה אין איסור של 'עובדין דחול', משום שאמנם יש שבות שגזרו עליה בבין (ראה סי' שמב במשנה ברורה סק\"א שהביא כמה סוגים של איסור שבות בבין השמשות),השמשות אולם בשבות כזו שהיא צורך מצוה לא גזרו. ויש עוד שבות שלא גזרו והיא במקום טירדא. והיינו במקום שהוא טרוד ונחפז כגון מי שבבין השמשות היה ברחוב העיר ומגלה שבכיסו יש סכום גדול של כסף, והנה, אם היה זה בשבת יש מחלוקת אם צריך לרוקן את כיסו במקום, או ללכת לצידי הדרך, עכ\"פ אם הוא במקום ציבורי, הרי אם ירוקן את כיסו שם ודאי הוא שבכל מהלך השבת הוא ידאג על קיומו של הכסף, ודאגה זו לא תתן לו מנוח, אך אם הדבר אירע בבין השמשות ועדיין לא קיבל עליו שבת, שיכול לקחת את הארנק לביתו. וכמו כן 'צורך מצוה' היינו אם יש לו פירות שהם דמאי ורוצה לאכול מהם בשבת, ואין לו מה לאכול בשבת, כיון שהוא צורך מצות עונג שבת מותר לעשר מהם בבין השמשות. וכותבים הפוסקים על כך שאם קיבל על עצמו שבת לבדו, שונה הוא ממי שקיבל על עצמו בציבור. שהנה מרן השלחן ערוך (סי' רסא ס\"ד) כותב וז\"ל: \"אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין משום דהוא קבליה לשבת עליה\". והיינו שלאחר קבלת שבת אסור כתב (בסי' שצג ס\"ב)בעשיית מלאכה אף שהוא מבעוד יום. לעומת זאת להלן וז\"ל: \"אחד עירובי חצרות וכו' מערבין אותם בין השמשות, ואפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת\". ע\"כ. ולכאורה הוא סתירה בדברי השלחן ערוך, וכל האחרונים מאריכים לבאר את דבריו. והמסקנא העולה מדבריהם, שיש לחלק בין אם היחיד קיבל על עצמו שבת או שקיבל על עצמו שבת בתוך ציבור. שאם הוא יחיד שקיבל על עצמו שבת ורוצה לעשות מלאכה לאחר קבלת שבת רשאי במקום מצוה או טירדא, והוא מה שכתב בסימן שצ\"ג. אולם אם מדובר שקיבל על עצמו שבת בציבור - הוא אשר התכוון מרן השלחן ערוך בסימן רס\"א שאסור בעשיית מלאכה כלל משום שקיבל על עצמו שבת. ולפי זה יוצא שאם קיבל על עצמו שבת ביחיד, ורוצה לאחר מכן לנסוע לכותל המערבי, ויש לו נהג גוי שלוקח אותו, כיון שכל מעשהו הוא רק 'עובדין דחול' – ואינו נוהג בבין השמשות, כיון שהוא קבלת שבת ביחיד ואינו עושה מלאכה דאורייתא והוא במקום מצוה יש להקל. אולם אם קיבל שבת בציבור אינו יכול לעשות כן, ולאחר שקיבל שבת אסור בכל דיני שבת. אשר על כן, אין ראיה ממעשהו של הגרי\"ש אלישיב וכמו שנתבאר לעיל בזה. משום שאף אם קיבל על עצמו שבת הוא קבלת שבת ביחיד והוא יכול לאחריה לעלות ברכב להגיע לתפילה – הרי שהיא צורך מצוה. ב. אמירת 'לכו נרננה' בקבלת שבת בבית הכנסת מתפללים מנחה ולאחריה יש שאומרים 'לכו נרננה', אצל בני אשכנז כולם נהגו בזה, אולם אצל בני ספרד קהילות מסויימות כגון יוצאי מרוקו ועוד. וכמו כן יוצאי דמשק ומצרים שאומרים חלק ממזמורי 'לכו נרננה'. ויש לומר לכל הנוהגים בזה, שהנה בחו\"ל היו רגילים להתפלל מוקדם, וממילא היו יכולים לומר 'לכו נרננה' מוקדם ולקבל שבת בשקיעה, אולם כיום פעמים ורק סמוך לשקיעה או לאחריה מתחילים באמירת המזמורים 'לכו נרננה', ומנגנים בהם כמנהג המסורת, ויש מקומות שמוסיפים גם שיר השירים קודם 'לכה דודי', והרי זה ודאי לא בסדר כיון שהם מקבלים עליהם שבת זמן רב לאחר השקיעה. ולכן צריך להקדים. וראיתי אחד שכתב שכדי שלא לשנות את המנהג, אפשר ויאמרו הציבור בבית הכנסת מיד לאחר מנחה דקה קודם השקיעה: \"אנחנו מקבלים על עצמנו תוספת שבת קודש\". ג. קבלת שבת בתקופת הראשונים בתקופת הראשונים בארצות אשכנז לא היו אומרים את סדר 'קבלת שבת'. וכמו כן לא היו אומרים 'מזמור שיר ליום השבת'. רק היו מתפללים ערבית. עוד ראשונים, שקבלת שבת היא (פ\"ב סי' רצ) ועל כן כותב האור זרוע והמרדכי באמירת 'ברכו'. ולאחר מכן התחילו אצל האשכנזים לומר 'מזמור שיר ליום וז\"ל: \"ולדידן הוי אמירת 'מזמור שיר (שם)השבת'. וכותב מרן השלחן ערוך ליום השבת' כעניית 'ברכו' לדידהו\". דהיינו לדידן בני ספרד שאומרים מזמור שיר הוא כעניית 'ברכו' לבני אשכנז, וכמו שנתבאר. ד. לכה דודי לקראת כלה וכאשר רבי שלמה אלקבץ שהיה מתלמידי רבינו האר\"י חיבר את הפיוט הנודע 'לכה דודי', התקבל פיוט זה בכל רחבי העולם היהודי, ומעניין שזהו הפיוט היחידי שהתקבל בכל תפוצות ישראל ללא יוצא מן הכלל! ויש נידון מעניין אם מקבלים שבת באמירת 'לכה דודי'. שהנה בשו\"ת קול כתב שמקבלים ] - למהר\"ם בן-חביב שחי לפני כשלוש מאות שנה[ גדול - לרבינו יעקב [ בו שבת כשאומרים בו 'בואי כלה'. ובשו\"ת הלכות קטנות חאגיז שגם הוא היה מהאחרונים הקדמונים מעט לאחר תקופת מרן השלחן גם כתב כן. לעומת זאת מהר\"ש גארמיזאן בספרו שו\"ת משפטי ]ערוך צדק כותב שאין זו קבלת שבת, כיון שכאשר אומר 'פני שבת נקבלה' אין הכוונה שהוא מקבל על עצמו שבת, אלא אומר בזה שמזמין את עצמו (שבת קיט.) - דרך אגב, המילים \"בואי כלה\" מוזכרות כבר בגמרא [ .לקבל שבת שהאמוראים היו יוצאים לשדה ואומרים \"בואי כלה שבת מלכתא\" ויש בזה . והנידון ]הרבה הסברים למה השבת נקראת גם 'כלה' וגם 'מלכה', ואכמ\"ל הוא שאף אם מקבלים שבת בפיוט זה - האם מקבלים בתחילת הפיוט או בסופו כשאומרים 'בואי כלה'. ה. קבלת שבת על פי רבינו האר\"י כותב שעל פי דעת רבינו האר\"י עיקר קבלת (ש\"ב פרשת וירא אות ה)הבן איש חי (דף סד ע\"ד)שבת היא באמירת \"בואי כלה\". והנה, עיינתי הרבה בשער הכוונות - ויתכן לומר על פי דבריו שסובר [ בדברי רבינו האר\"י, ושם הוא כותב כך : שיש ללכת לקבל שבת בשדה, ]כשיטת רבינו תם, אך אין כאן מקום העניין ולעמוד עם הפנים כלפי מערב, ולהסתכל כלפי השמש, וכשרואה שהשמש שוקעת – עם שקיעתה ממש – תעצום את עיניך ותאמר 'מזמור לדוד הבו' ולאחר מכן תאמר ג\"פ 'בואי כלה' ולאחר מכן תאמר 'מזמור שיר ליום השבת'. ושם הוא מבאר שהנה יש שלוש דרגות בשבת נפש, רוח, נשמה. וכשאומרים 'בואי כלה' יש לכוון לקבל תוספת 'נפש' של שבת. וכשאומרים - לכן על פי רבינו האר\"י [ .'ברכו' יש לכוון לקבל תוספת 'רוח' של שבת ולאחר מכן אומרים ]יש לעמוד בקדיש זה, והוא קדיש יחידי שעומדים בו 'ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך' לכוון לקבל תוספת של 'נשמה' של שבת. ואלו הן התוספות בלילה. וביום כשאומרים 'נשמת' לכוון לתוספת של 'נפש', וכשאומרים 'גאל ישראל' לכוון לתוספת של 'רוח'. וכשאומרים 'איה מקום - ואל תשאלו אותי [ .כבודו' במוסף הוא תוספת 'נשמה' של היום של שבת .]מהם \"נפש, רוח, נשמה\" כי זה קבלה ואינו בשבילנו ועכ\"פ נראה בדבריו וכמו שכתב הבן איש חי, שעיקר קבלת השבת הוא באמירת 'בואי כלה' שהרי אז הוא מתחיל לכוון לקבל תוספת של שבת.ו. קבלת שבת בתפילת ערבית קבלת שבת בתוספת החמורה ביותר היא, באם התפלל ערבית של שבת מבעוד יום, או שקידש מבעוד יום, והרי הוא מברך \"מקדש השבת\", הלא אין לך קבלת שבת גדולה מזו, שהרי הוא מברך ברכה על כך. וביאור הדברים, שהנה יש מחלוקת ראשונים לגבי יום הכיפורים, שהרי צריך לקבל על עצמו תוספת על התענית, וחלקו הראשונים כיצד מקבל את התענית בתוספת. ויש בכך ארבעה שיטות: א. שיטת תרומת הדשן שבזמן שהורידו את האוכל מעל שלחנו מיד מקבל על עצמו את התענית (יומא דף ב ואסור הוא באכילה. ב. שיטת ההגהות מיימוניות בדעת הרי\"ף שאף אם רק כאשר חושב (פ\"א מהלכות שביתת העשור ה\"ז)והרמב\"ם ע\"ב מדפי הרי\"ף) בדעתו לקבל את התענית – אכן מקבל את התענית, והיינו שמחשבה בזה בדעת הרי\"ף והרמב\"ם שצריך לקבל (יומא פ\"ח סי' ח) מועילה. ג. שיטת הרא\"ש - ואכן כן הוא להלכה אם [ בפיו את התענית. ואם מקבל בליבו אינו קבלה חשב בליבו לקבל את התענית ועדיין הוא מבעוד יום, ורוצה לשתות וכיו\"ב (סי' תרח ס\"ג) שיכול להקל בזה. אכן יש שמחמירים בזה, מרן השלחן ערוך פוסק כדעת הרא\"ש בדעת הרמב\"ם, אולם הב\"ח, ופרי חדש, והגאון מוילנא (סי' תקנג סק\"ב ושם הביא את כל סוברים שקבלה בלב היא קבלה. והמשנה ברורה כותב על כך שאם אינו רוצה לקבל על עצמו שבת עליו דברי האחרונים הנ\"ל ע\"ש) לומר בפירוש שאינו רוצה לקבל שבת. ד. שיטת הרבה ראשונים כגון רב האי גאון, בעל המאור, הרמב\"ן, הריטב\"א, המאירי, הר\"ן, הרא\"ה, שהקבלה יכולה להיות גם בערב יום הכיפורים אם יאמר את הקבלה בדברי קדושה, מקבל עליו את קדושת היום, ואם לא אמר בדברי קדושה לא קיבל עליו את קדושת היום. וביאור הדבר כותב בעל המאור, שאם מברך 'שהחיינו' על יום הכיפורים אין לך קבלה גדולה מזו, וממילא אינו יכול לעשות מלאכה לאחר ברכתו. הריטב\"א והמאירי ועוד ראשונים, לומדים את דברי בעל המאור גם לעניין שבת, שאם התפלל ערבית מבעוד יום אסור בעשיית מלאכה כיון שבברכתו 'מקדש השבת' הוא מקבל עליו שבת ואין לך קבלה גדולה מזו. אכן לגבי שבת כותב מרן הבית יוסף שאף אם התנה שאינו מקבל עליו שבת אכן בשאר (סי' רסג סי\"א). בתפילת ערבית אינו מועיל, וכן פסק בשלחן ערוך אופני קבלת שבת, כגון אמירת 'בואי כלה' או 'מזמור שיר ליום השבת' או 'ברכו' אם מועיל בהם תנאי או לא, יש בזה מחלוקת, ויבואר בשיעורים הבאים. אולם כל נידון זה הוא ביחיד, אך בציבור שקבלו עליהם שבת אין בזה כל תנאי, וודאי שמקבלים עליהם שבת בזה. ז. קבלת שבת בציבור - שהיה תלמיד תלמידו. המהר\"ם [ והנה חידש האור זרוע והמרדכי מרוטנבורג היה תלמיד האור זרוע, והמרדכי – רבינו מרדכי ב\"ר הלל – היה תלמיד המהר\"ם. הם התגוררו בגרמניה באשכנז בתקופה קשה מאוד, רבינו מרדכי נרצח ע\"י הנוצרים. ומהר\"ם מרוטנבורג ניסה לברוח מהמדינה מחמת הצרות שהיו אז, אולם הם השיגו אותו ואסרו אותו בכלא במשך הרבה שנים, והיהודים באותו הדור רצו לפדות אותו אך הוא לא הסכים, : \"אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן\". (גיטין מה.)הוא אמר הלא כתוב והוא מת בכלא ובמשך חמש עשרה שנה לא הניחו לקוברו! עד שבא יהודי אחד עשיר שאמר שהלא זה חילול ה' שהוא מונח כך בביזיון, ופדה את גופתו בהרבה כסף, והוא זכה להקבר על ידו. והמהר\"ם מרוטנבורג היה שאם (שבת פ\"ב סי' רצז), הלך בעקבותיו ].גדול הדור, והעמיד הרבה תלמידים רוב הציבור קיבלו עליהם שבת אף אם האדם לא קיבל על עצמו שבת בכל זאת חלה עליו קדושת השבת, ואף אם יאמר שאינו רוצה - אינו מועיל. . וזו הלכה שאינה מפורסמת כל כך (שם סי\"ב)ונפסקה הלכה זו בשלחן ערוך כיון שאינה מצויה כל כך כיום. - רבינו יצחק בן רבי מרדכי, [ האור זרוע כותב את ההלכה הזו בשם ריב\"ם ומביא ראיה מהתקיעות ]והוא היה רבו של האור זרוע, ותלמידו של רבינו תם שהיו תוקעין שש תקיעות כדי (סי' רנו) של שבת. שהנה כתוב בשלחן ערוך . ושם איתא שבתקיעה (שבת לה:)להבדיל את העם ממלאכה, והוא דינא דגמרא האחרונה היו הכל אסורין בעשיית מלאכה. וגם מי שלא שמע את התקיעה אסור בעשיית מלאכה יחד עם רוב הציבור, משום שכשרוב הציבור קיבלו עליהם שבת נכלל אף הוא עמהם ונאסר בעשיית מלאכה. ח. גדר 'רוב' כשיש חילוניים המתגוררים במקום למעשה, בעל הכנסת הגדולה כתב שזה דוקא כשיש רוב המקבלים עליהם שבת. וכגון מושב שיש שם בית כנסת אחד, וכל התושבים החליטו יחד להתפלל בקיץ מוקדם, שגם היחיד בביתו נגרר אחריהם, וכשמקבלים עליהם שבת גם הוא אסור בעשיית מלאכה. - התארחתי לא מכבר במושב [ אכן אם הוא גר במושב שרובו חילוניים גדול שיש שם בית כנסת אחד מלא, אך לצערינו הוא רק כעשרים אחוז כותב על כך הגרש\"ז אוירעבאך שהחילוניים אינם בכלל ]מתושבי המקום המנין. ומספיק שתושבי המקום הדתיים החליטו לקבל את השבת מוקדם שהמיעוט נגרר אחריהם. ויש מקום גם לחשוב שכאשר יש חילוניים במושב כזה, לכאורה עדיף שלא לעשות כן, שהרי אמנם הם מחללים שבת בכל מקרה, אך הרי בכך שאנו מקדימים את קבלת השבת אנו גורמים להם לעבור על איסורי שבת נוספים. ולכאורה אם הקבלה שלנו מחייבת אותם היה צריך להיות שנאחר את קבלת השבת. אולם הגרש\"ז אויערבאך אמר על כך שאין בזה כל חשש. ואיננו צריכים להתחשב בחילוניים כלל רק בדתיים. ט. רוב של מתפללי בית הכנסת או רוב סתם וכמו כן הייתי בעבר בארצות הברית ויש שם עיר שנקראת 'דיל' בניו ג'רזי, וכל החאלאבים הולכים לשם בקיץ. והנה צאת השבת בקיץ שם הוא מאוחר מאוד בלילה, וכן הוא בפאריז ששקיעת החמה היא מאוחרת מאוד, ואשר על כן כולם מקדימים לקבל שבת מבעוד יום. ואם נחפש שם מנין מאוחר - ובסמוך לפאריז יש כמה עיירות [ .לערבית בליל שבת לא נמצא כלל קטנות כדוגמת 'סרסיל' או 'קטה' שהם עיירות עם הרבה יהודים וכל מי שיחפש שם מנין בשבתות הקיץ בצאת הכוכבים לא ימצא, כיון שכולם והנה אם היה המצב כמו כאן בירושלים עיה\"ק שכל ].מתפללים מוקדם בית כנסת מתחיל בשעה שלו את התפילה, ואינו חייב להיות כפוף למנהג אחד, ורק מי שנוהג ללכת לבית כנסת אחד הרי שהוא הולך אחר מנהג בית הכנסת בו מתפלל בקביעות. אולם שם שכל בתי הכנסיות מקבלים עליהן שבת מוקדם, ודאי הוא שגם המיעוט שאינם רוצים בזה נגררים אחר הרוב וצריכים לפרוש מעשיית מלאכה כבר בזמן קבלת שבת של הציבור. והנה במקומות הללו ישנה תופעה שבתפילת ערבית של ליל שבת באים לבית הכנסת כמות של אנשים, אך בבקר באים פי כמה, שלצערינו אינם באים משום שבתי הכנסת רחוקים מאוד. עד שלפני כעשרים שנה אחד שם בדק וכתב על כך מכתב לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ובו סיפר לו שכשבעים אחוז מהיהודים שומרי שבת אך אינם באים לבית הכנסת בלילי שבתות. ושאל אותו על כך, האם מה שקובע זה קבלת שבת של בית הכנסת של ציבור, או שמא הקובע הוא קבלת שבת של הרוב. והרוב אינם מקבלים שבת מוקדם. שהרי בשלחן ערוך לא כתוב בית כנסת אלא כתוב רוב. או אולי מאידך גיסא כיון שכאשר כל אחד הוא לבדו בביתו אין להם דין של רוב ורק ביחד הם רוב. י. אם אשה נגררת אחר הרוב ויש בנידון זה מחלוקת, ואני כתבתי בנושא הזה תשובה ארוכה בה הוכחתי שהולכים אחר הרוב, ואם הרוב לא באו לבית הכנסת הוא בין לקולא ובין לחומרא. דהיינו שיש מצב שהמיעוט התפללו בבית הכנסת בשקיעה כרגיל אולם הרוב בביתם יתפללו מוקדם, הרי שהיחיד נגרר אחר ] - לא מוקדם[ הרוב בבתיהם, ואם רובם מתפללים מוקדם בפלג המנחה נאסר היחיד בעשיית מלאכה. וכן הוא להיפך שהרוב מקבלים שבת מאוחר יותר ובבתי הרי שאין איסור מלאכה ] - וכפי המצב כיום[ הכנסת מקבלים שבת מוקדם מחמת הציבור המתפללים. ראיתי שם אנשים שהולכים לבית הכנסת מבעוד יום, והאשה בזמן הזה צולה על האש בשר וכו' וכשהבעל שב מבית הכנסת מיד מדליקה נרות ומקדשים ואוכלים את מה שצלתה... כיון שהוא עדיין יום. והוא אפשרי לפי מה שנתבאר. אכן יש מחלוקת אם האשה נגררת אחר בעלה, ולהלכה פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה שאין בני הבית נגררים אחר ראש המשפחה משום שדין גרירה הוא דרבנן. והכלל הוא שאם הבעל שייך לקהילה מסויימת ורובם מקבלים שבת מוקדם הרי שגם הוא נגרר אחריהם, אך אשתו לא נגררת אחריהם. אולם אם רוב בני העיר מקבלים עליהם שבת מוקדם הרי שגם האשה נגררת אחריהם. יא. גדר 'רוב' הגאון הרב פינשטיין טוען בזה, שיש שני סוגי 'רוב'. יש את האנשים שמקדימים מחמת שרוצים להתקדש בקדושת השבת, אולם מאידך יש שרוצים להקדים את כניסת השבת מחמת שהם רעבים, ותו לא. והרי כל אחד יבוא ויאמר שהוא עושה כן כדי לקבל מקדושת השבת... לכן יש להסתכל מה הם עושים בחורף... כשהשבת נכנסת מוקדם! האם גם אז הם מקדימים לקבל עליהם שבת?! ומסיק מזה להלכה שאף אם רוב הציבור מקדימים, אם הם עושים כן מחמת שרוצים לאכול מוקדם, אין זה רוב מחייב את היחיד להיות נגרר אחריהם. לעומתו הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בעל 'שבט הלוי' דוחה את דבריו מכל וכל, ושואל עליו מנין לו החילוק הזה בין רוב כזה לרוב אחר, הלא עצם מציאות הדבר שיש רוב של אנשי העיר שקיבלו עליהם שבת ממילא הוא רוב המחייב את היחיד, ומפני מה יש לחלק?! והנה יש לשאול עוד, וכי מי שרוצה לקבל שבת מחמת שהוא רעב האם יש בזה בעיה?! האם צריך להמתין עד שהילדים כולם ירדמו ולעשות את סעודת השבת כשכולם כבר עייפים?! הלא ודאי שאין זה עונג שבת! אם כן גם מה שאנשים מבקשים להקדים את השבת מחמת שרוצים לאכול זהו כבוד השבת, ומפני מה אם רוב הציבור יקבלו עליהם שבת מחמת זה לא יהיה זה רוב המחייב?!הלא מחמת מצות כבוד השבת שהיא מצוה דאורייתא כתבו הפוסקים שמותר לאכול את הסעודה מבעוד יום ולסיימה. וכמו שהמצב הוא בפאריז שעות, הרי שהם יכולים להתפלל מנחה וערבית וקבלת 81 שם היום הוא שבת ולאכול את הסעודה ועדיין הוא יום. וכמו שכותב התרומת הדשן ומביא אותו הב\"ח שהם היו עושים כן, ולאחר הסעודה היו יוצאים ומטיילים - וכבר ביארתי בקונטרס 'כי בא השמש' כיצד היו [ !בנהר ועדיין היה יום ].עושים כן בחו\"ל ולא היו מתפללים קודם פלג המנחה ואכמ\"ל יב. עונג שבת בזמן תוספת שבת והנה לגבי הא שאפשר לסיים את הסעודה מבעוד יום אמנם נהגו בזה הרבה בקהילות ישראל, אולם הוא מחלוקת גדולה בפוסקים. ויש לדון האם ניתן לקיים את מצות עונג שבת בזמן תוספת שבת. ויסוד השאלה היא, שהנה בזמן תוספת שבת מלאכה דאורייתא אסורה, והאם המצוות של שבת הן שונות ממלאכה ויהיה זמנם רק לאחר צאת הכוכבים. שהבת הקטנה מעשה ידיה לאביה. (מז.) והנה איתא בגמרא מסכת כתובות ושואלת הגמרא - מנא לן? ומבארת הגמרא, שהאב הרי יכול לחתן אותה, אם כן היא איננה יכולה לומר לו שהרי הוא מבטל אותה ממלאכתה בעבור החתונה, מוכח שאין המלאכה שייכת לה אלא לאביה. והגמרא שם דוחה את הראיה הזו, משום שאולי הוא מוסר את הבת לחופה בשבתות וימים טובים, דהיינו שאז היא איננה יכולה לומר שהוא מבטל אותה ממלאכתה. הלא יש הטעם שאסור להתחתן בחג הוא שהרי (ד\"ה דמסר)והקשו התוספות \"ושמחת בחגך – ולא באשתך\" - והיאך יכול לומר שיתחתנו (מועד קטן ח:) כתוב ביום טוב. ומבארים התוספות, שמה שהגמרא אומרת שמוסר אותה לחופה בשבתות ויו\"ט היינו בזמן תוספת מחול על הקודש, שאסורה במלאכה כבר אז. והמבואר לכאורה שאמנם זה זמן שהיא אסורה במלאכה אך אין בזמן זה את מצוות 'ושמחת בחגיך' שהרי אם היה אסור לישא נשים ככל חג ומועד. אומרים שמי שקיבל על עצמו (צט. ד\"ה עד)מאידך גיסא התוספות בפסחים יום טוב של פסח מוקדם אינו יכול לקיים את מצות מצה עד הלילה, משום שנאמר \"ואכלו את הבשר בלילה הזה\" – משמע שצריך שיהיה לילה ודאי, והמצה הלא הוקשה לפסח, שהרי כתוב \"על מצות ומרורים יאכלוהו\". ומשמע לכאורה שהיה אפשר לקיים את מצות מצה מבעוד יום, ורק מחמת הפסוק לא עושים כן, על פי זה נראה שאפשר לקיים את המצוות גם בזמן תוספת שבת ויום טוב. אם כן הוא מחלוקת בין התוספות. יג. ביאור מצות עונג שבת והנה אפשר לומר שלכולי עלמא יהיה ניתן לקיים מצוות סעודת שבת בזמן ששלוש שעות קודם (שם)תוספת שבת, שהרי במשנה בפרק ערבי פסחים הלילה אסור לאכול, ועוד איתא שסמוך למנחה – פירש רשב\"ם 'סמוך' היינו חצי שעה – לא יאכל אדם עד שתחשך. ושואלת הגמרא אם כן הוא הדין בערב שבת אם מותר לו לאכול או לא? ומבארת הגמרא, שאוכל ושותה עד שתחשך. והקשה התוס' רי\"ד וכי כיצד יש לחלק בין ערב פסח לערב שבת, הרי בערב פסח האיסור הוא כדי שיאכל מצה לתיאבון, ולכאורה הוא הדין בערב שבת עליו להימנע מלאכול וכמו בערב פסח. וכתב התוספות רי\"ד ליישב שמצה היא מצוה מדאורייתא ולכן החמירו, אולם עונג שבת היא מצוה מדרבנן ואין סיבה להחמיר בה כל כך. ולכאורה הלא רוב הראשונים סבירא להו שעונג שבת מצות היא מהתורה, ומה יענו על שאלה זו? ועל כך איתא שאומר הר\"ן שמצות מצה המצוה היא עצם פעולת האכילה, ועל כן צריכה להיות בזמנה המיועד לה. אולם באכילה ושתיה של עונג שבת המצוה היא איננה בעצם האכילה או השתיה, אלא בכך שהוא שבע, ולפי זה גם אם אכל ושתה עד שחשיכה לא ביטל מצות עונג שבת, שהרי הוא מעונג. הוא קיים את מצות עונג שבת. וכמו כן שהיה תלמידו של הרמב\"ן. (בחידושיו לפסחים שם) כותב רבינו דוד וזו הסיבה שמותר להתענות תענית חלום, משום שכך הוא העינוג שלו, והיינו שהשאלה היא האם הגוף של האדם מעונג. ולפי זה יוצא שאם אדם היה אוכל מבעוד יום וסיים סעודתו, אין כל חשש של ביטול עונג שבת, משום ששיטת התוספות בפסחים שהרי מותר לקיים את המצוה בזמן תוספת. ואף אם נאמר כדברי התוספות בכתובות הנ\"ל שאי אפשר לקיים את המצוה בזמן תוספת, יש לומר שעצם הדבר שבזמן השקיעה הוא יהיה שבע, ממילא הוא קיים את מצות עונג שבת. ועל כל פנים אם רוצה לאכול בליל שבת עוד סעודה יכול לקיימה. יש מנהג . והוא מנהג טוב מאוד, שהרי (חמין)בישיבות שבליל שבת אוכלים צ'ולנט בלילות החורף יושבים ולומדים בהתמדה גדולה כמה שעות ולאחר מכן - ורק יזהרו לבקש רשות על מה שאוכלים [ !אוכלים – למה לא?! אדרבא .]...שלא יהיה להם חשש גזל יד. ספק במנהג הציבור בקבלת שבת ולגבי הדין של גרירה יש לומר, שאם הוא במקום שאינו יודע מה נוהגים בו רוב הציבור שיש להקל בזה, כיון שהוא ספק דרבנן לקולא. אכן אם יודע המתנה אחר סלטים שהם בחזקת בשרי מי שאכל סלטים כגון טחינה, חומוס, וכדומה שהם בחזקת בשרי, שאלה: האם צריך להמתין אחר אכילתם שש שעות? - דהיינו שבשעת [ \" סלטים \"בחזקת בשריתשובה: אכילתם לא נזהרו מלהכניס לתוכם כפית עם שיירי אין לאוכלם עם חלב, אבל אחר אכילתם ]תבשיל בשר אין צריך להמתין שש שעות. מקורות: דעת הש\"ך (סי' פט ס\"ק יט) שאם אדם בישל מרק או אורז או כל דבר אחר שהוא פרווה, בקדירה שנשאר בה קצת ממרק בשרי שהתבשל בה קודם לכן, אינו צריך להמתין שש שעות בין האוכל הפרווה לאכילת דבר חלבי. אכן יש החולקים על הש\"ך אך מאידך יש הרבה אחרונים שמקילים. וכן פסקו להקל הב\"ח (ביו\"ד סי' פט ס\"ד ובאו\"ח ריש סי' קעג), הפרי חדש (ס\"ק יט), מנחת יעקב (כלל עו ס\"ק יג), לחם הפנים (ס\"ק כד), חגורת שמואל (ס\"ק כד), אורח מישור (אות ה), בית דוד בסטריץ (סי' פט סק\"ג), מחצית השקל (ס\"ק יט), חכמת אדם (כלל מ' סעיף יג), קיצור ש\"ע גאנצפריד (סי' מו סעי' י), והגאון בעל המשנה ברורה בספרו 'נדחי ישראל' (פרק לג ס\"ה), ובספר ערוך השלחן (סעי' יג), ובספר מקדש מעט (ס\"ק יא), ובספר עצי העולה (סי' פט סק\"ו), ובשו\"ת אגרות משה (חיו\"ד ח\"ב סי' כו), ובשו\"ת שרגא המאיר (ח\"ז סי' יט אות א'). והבאתי כל זה בחיבורי שו\"ת 'חקרי הלכה' (חיו\"ד סי' י' אות ג'). וכיון שזה מנהג להמנע מאכילת חלב אחר תבשיל בשר, בדבר שעיקרו אינו אלא מדרבנן, ויש בזה עוד צירופים, ולפיכך ספיקא דרבנן לקולא ויש להקל.אפיית עוגה בתנור בשרי כשיאכל העוגה בחלב האם מותר לאפות עוגה בתנור בשרי נקי, ואת העוגה אוכל עם נס שאלה: קפה חלבי? מותר לאפות עוגה בתנור בשרי נקי, אף שיאכל תשובה: העוגה בחלב. ולאשכנזים, אם אפו בתנור באותו יום דבר מאכל בשרי, אסור לאכול העוגה בחלב. אבל אם עברו כ\"ד שעות מזמן שאפו בתנור דבר מאכל בשרי, מותר לאכול העוגה בחלב. מקורות: כיון שהתנור נקי, יש כאן נ\"ט בר נ\"ט, שהבשר נתן טעם בתנור והתנור נתן טעם בעוגה, ולכן לדעת מרן השלחן ערוך (יו\"ד סי' צה ס\"א) מותר לאכול העוגה בחלב. והרמ\"א (סי' צה ס\"ב) החמיר בנ\"ט בר נ\"ט שאסור לאוכלו לכתחילה בחלב, ולכן אסור לאכול העוגה בחלב. ומכל מקום אם עברו כ\"ד שעות מזמן שאפה בעוגה דבר מאכל בשרי, אף להרמ\"א מותר (כמבואר בדבריו שם). והנה, דנו האחרונים אם לדעת השלחן ערוך מותר לעשות נ\"ט בר נ\"ט לכתחילה, ודעת הש\"ך (סי' צה סק\"א) שאסור לכתחילה לבשל דבר מאכל פרווה בסיר בשרי על דעת לאכלו בחלב. וכן דעת הגר\"ש משאש זצוק\"ל ועוד. אולם למעשה מרן הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ט (חיו\"ד סי' ד') פסק להקל, והכריע בדעת השלחן ערוך שמותר לעשות נ\"ט בר נ\"ט אפילו לכתחילה.רב יצחק מאזוז ה בית ההוראה 'יחוה דעת' עמידה בזמן קריאת 'עשרת הדברות' \"אאמו\"ר בכל ימיו שאף שכל הספרדים ינהגו באופן אחיד, מצד שני הבין כמה חמור לגרום למחלוקת בציבור. אכן נגד מנהגים שאינם כפי ההלכה או שיש בזה חשש ברכה לבטלה או מנהג בטעות נלחם בכל כוחו. מאידך במנהגים שלא היה בהם חשש של ברכה לבטלה או שלא נגדו את ההלכה היה אומר 'הנח להם לישראל'. ודוגמא לכך הוא המנהג שנהגו בחלק מארצות המזרח לעמוד בעת קריאת 'עשרת הדברות' בפרשיות יתרו, ואתחנן, ובחג השבועות. שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בתשובה (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן כט וח\"ו סימן ז) שאין לנהוג כן משום שכתב הרמב\"ם בתשובה (פריימן סי' צג) שהוא אסור משום 'תרעומת המינין', דהיינו שבגמרא בברכות (יב.) מובא שנהגו לומר 'עשרת הדברות' בכל יום וביטלו את המנהג משום 'תרעומת המינים' וכמו שפירש\"י (ד\"ה מפני): \"שלא יאמרו עמי הארץ אין שאר התורה אמת\". אולם למרות זאת אם נמצא בבית כנסת שנהגו לעמוד שם - עליו לעמוד, ואל יהיה יושב בין העומדים. שהרי אין זה כבוד הציבור, וגם אם אתה סובר שזו טעות ע\"פ ההלכה עדיין אין היתר להיות שונה בין המתפללים, ועליו לנהוג כמנהג המקום. ושם כותב עוד, שאם יודע שבבית כנסת זה נוהגים לעמוד בעשרת הדברות שיעמוד בתחילת הקריאה כדי שלא יראה שעומד לעשרת הדברות. אחד הפתרונות שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הציע כדי לנהוג את מנהג עמידה בעשרת הדברות ללא כל חשש, הוא שיעלו את רב בית הכנסת וכיו\"ב לעליה זו, וכשנעמדים לכבודו יש להישאר לעמוד עד סיום הקריאה. וראיתי שאיזה אחד כתב שאין זה טוב, כיון שמה עשינו בזה?! או שלא יתנו לרב לעלות, או שישארו לשבת ויעמדו כשמתחיל את עשרת הדברות. שהרי העיקר הוא לעמוד לכבוד עשרת הדברות. ואינני יודע מה הוא רוצה, זהו שיגעון והתעקשות מטופשת, הוא חושב שמנהגי מרוקו לא יתקיימו בלעדיו. מאידך גיסא צריך להיות ענייני, אאמו\"ר היה בבלי ונולד בבגדאד, והיה אוהב מאוד את מנהגי הבבלים והמנגינות שלהם, הוא היה בבלי ככל הבבלים, אך לא קם כמוהו שנלחם במנהגי בגדאד! האם יבוא מאן דהוא ויאמר שהוא שנא את הבבלים?! שנא את עצמו?! אבל כשהיה צריך להילחם על מנהגים שנגדו את ההלכה אז הוא נאבק! והוא לא נשא פנים אם מנהג זה הוא של העדה שלו או של אחרים. והבעיה שיש כאלו שהמנהגים חשובים בעיניהם ונלחמים עליהם עד שבאים לידי בזיון תלמידי חכמים ומחרפים ומגדפים, וכל כך למה?! - כדי לשמור את המנהגים שלהם! ומלבד שטענותיהם אינם טענות, הם גם מבזים תלמידי חכמים! וצריך להיזהר מזה! ואני אומר בזה אף על עצמי, שאני נזהר לכבד כל מנהג של כל עדה! אך כשהמנהג נוגד את ההלכה צריך להתריע על כך שאסור לנהוג כן! אכן אם שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"87.pdf","content":"תפילת מנחה לאחר הדלקת נרות| מלאכות דרבנן לאחר קבלת שבת ולאחר בין השמשות| קבלת שבת ביחיד ובציבור נושאי השיעור: תנאי בסוגי קבלת שבת | ענה 'ברכו' בכותל המערבי ובשטיבלא'ך| ולאחר קבלת שבת87 גליוןמיום א' ה' אלול תשע\"ז -ר' אברהם בן שפיאה עבאדי ז\"ל - נלב\"ע ל' שבט תשנ\"ה לעילוי נשמת אביו ר' מיכאל בן אסתר עבאדי ז\"ל - נלב\"ע ל' שבט תשכ\"ו ת.נ.צ.ב.ה.ולעילוי נשמת פרשת משפטים- שקלים הלכות קבלת שבת (ב) א. ענה 'ברכו' קודם שהתפלל מנחה (סי' רסג סט\"ו ובמשנה בשיעור הקודם נתבארו סוגי קבלת שבת. כתוב בשלחן ערוך שאדם שאמר 'ברכו' עם הציבור, אינו יכול להתפלל מנחה בערב ברורה ס\"ק ס) שבת. והיינו כגון שיש מנין מוקדם בבית כנסת, והגיע אחד המתפללים להתפלל מנחה במנין המאוחר, ושמע את המנין המוקדם אומרים 'ברכו' של ערבית, וענה עמהם, הרי שאינו יכול להתפלל מנחה. ועליו להתפלל - ויכול לפטור עצמו באופן נוסף והוא על ידי שילך לשליח [ ערבית שתים .]'ציבור ויבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכת 'מעין שבע ומהאמור נראה שקבלת שבת בציבור חמורה כל כך עד שאינו יכול להתפלל מנחה מחמתה. וכל שכן שנאסר בעשיית מלאכה לאחר קבלה זו. ב. מלאכה דרבנן לאחר קבלת שבת ויש חילוק בין קבלת שבת בציבור לקבלת שבת ביחיד. ויסוד החילוק הוא שכותב, שאסור לעשות איסורי דרבנן (סי' רסא ס\"א)בדברי מרן השלחן ערוך לאחר שהציבור אמרו 'מזמור שיר ליום השבת'. ואיסור מלאכה לאחר קבלת שבת של ציבור הוא יותר גרוע מבין השמשות, מחמת שאמנם בין השמשות הוא ספק איסור סקילה - אך רבנן לא גזרו בבין השמשות על השבות, דהיינו שרבנן לא גזרו להחמיר בזמן זה על איסורי דרבנן אלא - והוא בסימן רס\"א ס\"א, [ במקום שהוא טרוד או נחפז או לצורך מצוה שם הוא סעיף ארוך מאוד שיש בו הרבה פרטי דינים וגדרי השבות. ויש שם הנידון הוא לגבי בין השמשות של (סי' שמ\"ב)עוד סימן שלם בנושא הזה . ו'צורך מצוה' היינו כגון שמותר לומר לגוי ]מוצאי שבת. והוא אותם נידונים - שהרי כל מה שכתוב במשנה 'אין מעשרין את הודאי לגוי – במקום של מצוה. ועוד אופן, במי שאין מה לאכול בשבת רק פירות להדליק נר של יארציי\"ט בבין השמשות, כיון שהוא נקרא 'שבות' – אמירה [ ואין מטבילין את הכלים' היינו כאשר יש לו כלים או שיש לו מה לאכול שאינם מעושרין שמותר לו לעשרן בבין השמשות.]בשבת שמור – שכיון שהוא בזמן בין השמשות מותר לו, משום הטירדא שיהיה כן הוא יהא כל השבת טרוד שלא יגנב לו הפלאפון. ולכן רוצה ללכת למקום בכיסו את הפלאפון. והנה, יכול הוא להניחו באיזו פינה, אך יודע שאם יעשה וכמו כן דוגמא למקום 'טירדא', במי שהגיע לבית הכנסת וגילה שהשאיר טרוד בשבת מזה, והאיסור לישא את הפלאפון הוא רק מדרבנן. והנה בסעיף ד' אומר השלחן ערוך וז\"ל: \"לדידן הוי אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' כעניית 'ברכו' לדידהו\". וביאור דבריו, שבזמן הראשונים בארצות אשכנז לא היו נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' קודם ערבית, על כן אומר השלחן ערוך, שהם היו מקבלים עליהם שבת באמירת 'ברכו', - וכבר נתבאר שכיום שאומרים קודם 'מזמור שיר' את הפיוט אך אנו שאומרים 'מזמור שיר ליום השבת' כבר אז זוהי קבלת שבת [ שלנו'לכה דודי' ואומרים בסופו 'בואי כלה', שלדעת המקובלים כבר באמירה זו . ושם אומר השלחן ערוך שלאחר קבלה זו אסור בעשיית ]מקבלים שבת מלאכה אף כזו האסורה מדרבנן. ג. קבלת שבת בהדלקת נרות כציבור או יחיד והנה כל האחרונים מקשים על השלחן ערוך, שהרי בסימן שצ\"ג כותב וכתבו על כך הרבה פלפולים. ואני אומר שהתירוץ הוא מה שכתבו הזרע השלחן ערוך שמותר לעשות מלאכה דרבנן לאחר קבלת שבת בתוספת. וכן תירצו רוב (ס\"ק כח),, והמשנה ברורה (סק\"ז), המגן אברהם(סי' כז) אמת ח\"ג שבקבלת שבת בציבור הוא הרבה יותר חמור, ועל כן אסור שבות אפילו האחרונים, שהחילוק הוא בין קבלת שבת ביחיד לבין קבלת שבת בציבור. במקום מצוה, וממילא הוא יותר גרוע מבין השמשות. ולמרות שהוא עדיין יום. מאידך קבלת שבת ביחיד אינה אוסרת לגמרי מעשיית מלאכה דרבנן. והנה למנהג האשכנזים שהאשה מקבלת שבת בהדלקת הנרות, יש לדון אם נחשב כקבלת שבת בציבור או ביחיד. ולכאורה ההיגיון אומר שהוא כקבלת שבת ביחיד, שהרי כל אשה מקבלת שבת לבדה ללא כל קשר משמע (סי' תקכז ס\"א בביאור הלכה ד\"ה ספק) לנשים אחרות. אולם במשנה ברורה שהדלקת נרות לנשים הוא כקבלת שבת בציבור. והוא פלא, כיון שבסברא נחשב כקבלת שבת ביחיד, וכן משמעות דברי האחרונים. ד. ענה 'ברכו' בכותל המערבי על עצמו שבת, ואסור בעשיית מלאכה אף במלאכה דרבנן. אף אם אמירת והנה לעיל נתבאר הדין שאם אמר 'ברכו' עם הציבור כבר הוא כאילו קיבל שיר ליום השבת', כיון שמרן הרי השווה את דינם. ושאלה זו מצויה מאוד ה'ברכו' היא מבעוד יום. ויש לומר שהוא הדין אם אמר עם הציבור 'מזמור בכותל המערבי או בשטיבלא'ך שיש שם כמה מנינים יחד, ושומעים מאחד שאומר 'ברכו' – ולא כולם יודעים שברגע שאומרים 'ברכו' אף אם הוא מבעוד יום הרי נאסר בעשיית מלאכה. וצריך להיזהר בזה, ולזכור את זה. ואמנם ראיתי רב אחד שכתב שיש לחלק בין הכותל לשאר מקומות, כיון שהוא ציבור שלם שאומר 'ברכו' ורוצה להמשיך ולהתפלל מנחה מותר להם. אך אני אינני רואה שום חילוק בזה, ואין כל סברא בזה. ואמנם בכותל אומרים שאין ציבור מבטל ציבור, וכשמתפללים כאן ערבית אפשר להתפלל מנחה שם, אך ודאי הוא שאמירת 'ברכו' דינה כקבלת שבת, וכמו שנתבאר. ה. תפילת מנחה לאחר שאמר 'לכו נרננה' - הוא רוצה [ וכמו כן מי שנוהג להתפלל מנחה בערב שבת מוקדם לנהוג על פי רבינו האר\"י לקבל את קדושת השבת, ומקדים להתפלל מנחה. כיום יום שישי הוא כמעט כמו יום חופש, והוא גם בעובדי המדינה, וב\"ה שבתי מדרשות מלאים בלומדים העוסקים בתורה עד , ]הצהרים, ומתפללים מנחה, ולאחר מכן הולכים לביתם להכין צרכי שבת והנה פעם אחת לא התפלל מנחה והגיע לבית הכנסת לקבלת שבת והתחיל לומר פיוט 'לכה דודי' וכו', ומיד לאחר מכן נזכר שעדיין לא התפלל מנחה. והלכה היא שאינו מתפלל מנחה אלא מתפלל ערבית שתים לתשלומין כדין אנוס. וכל שכן אם אמר 'מזמור שיר ליום השבת' שהדין כן. אמנם כותב שלא מתכוונים באמירת 'מזמור שיר ליום השבת' (ס\"ק יג)המגן אברהם כותב עליו, שדבריו נסובו על (באשל אברהם שם)לקבלת שבת, אולם הפרי מגדים מקומו ששם כך היה המנהג, אך אינו כן בכל המקומות. ועל כל פנים כבר נתבאר בשיעורים הקודמים, שאמירת המזמורים 'לכו נרננה' וכו' אינו נחשב לקבלת שבת כלל. ואם למשל התפלל אצל המרוקאים האומרים 'לכו נרננה' והתחיל עמם את המזמורים ונזכר שלא התפלל מנחה, שיכול לעמוד מיד ולהתפלל מנחה, כיון שאינו נחשב שקיבל שבת. וכך כותב . ויכול להתפלל מנחה אף בתוך הבית כנסת (סי' רסג)בפירוש הערוך השלחן שלהם, ואף יכול להתפלל מנחה למרות שבמהלך תפילתו יתחילו לומר ואמירת 'לכו (ראה שלחן ערוך סי' רסג סט\"ז). 'לכה דודי' וכיו\"ב. כיון שהתחיל בהיתר נרננה' היא הזמנה ואינה הדבר העיקרי. ו. אם 'לכה דודי' הוא כקבלת שבת?! קבלת שבת, וכמה פעמים הוא כותב את המילים הללו, וכן כתב המשנה שלא התפלל מנחה, ויש בזה מחלוקת, הערוך השלחן כותב ש'לכה דודי' הוא יש נידון אם אמר 'לכה דודי' אך עדיין לא הגיע באמירתו ל'בואי כלה' ונזכר . אך לעומת זאת כמה אחרונים אומרים, שהלשון 'לכה (שם ס\"ק לא)ברורה דודי' הוא אינו נחשב לקבלה אלא כביכול אומרים בוא נלך דודי - לקראת שבת המלכה, כביכול מזמינים לקראת השבת ולא מקבלים אותה בפועל. ועל כן אם אמר 'לכה דודי' ובאמצע נזכר שלא התפלל מנחה, הרי שתפילה זו היא בגדר ספק, ואם מתפלל יש לו על מי שיסמוך, כיון שיש כאן שני צדדים להקל, כיון שמלבד שה'לכה דודי' היא בגדר הזמנה בלבד. ועוד, הרי יש פוסקים שסוברים שגם אמירת 'בואי כלה' היא רק הזמנה. ועל כן יש להקל ולהתפלל שוב. ז. הדין של מי שנגרר אחר הציבור מי שנמצא בעיר שרובה קיבלו שבת עליהם אך יש מיעוט שעדיין לא קיבלו שבת, ואפשר להיות כן כגון שיש בית כנסת אחד, במושבים וכיו\"ב. או במקום שכל בתי הכנסת מתפללים מוקדם בלבד כגון במקומות מסויימים בחו\"ל. וכמו כן מי שבבית הכנסת שלו מקדימים להתפלל בערב שבת, למרות שהוא לא רוצה לקבל על עצמו שבת, ואף יכריז על כך – זה לא : \"אם רוב הקהל קיבל עליהם (שם סי\"ב)יועיל. והטעם כתב מרן השלחן ערוך שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם\". והנה מי שרגיל להתפלל בבית הכנסת מוקדם, ויום שישי אחד לא הלך לבית הכנסת, והוא יודע שכעת כבר סיימו לומר קבלת שבת, והוא עדיין לא התפלל מנחה, יש לדון אם יכול להתפלל מנחה או לא. דהיינו שהרי זה ודאי שהוא אסור בעשיית מלאכה, כיון שהמקום שלו קיבלו שבת עליהם מחמת רגילותו אך האם הוא גם לעניין מנחה? שבת בפיו, ולא יועיל מה שאומר. אולם לגבי נגרר – היינו שהמיעוט נגרר והנידון הוא, שהרי אם אמר 'ברכו' אינו יכול להתפלל מנחה משום שקיבל (סי' רסג באשל אברהם אחר הרוב אם גם הדין כן לעניין מנחה או לא? הפרי מגדים - הוא קדמון שחי לפני [ כותב שאין הדין כן לעניין מנחה. מהר\"שס\"ק כח) כשש מאות שנה והה רבו של מהרי\"ל שמו הוא: רבי שלום מנוישטאט, ויש כותב שכיון שהוא נגרר אחר הרוב לעניין ]'לו ספר 'הלכות ומנהגי מהר\"ש איסור מלאכה, הוא הדין גם לגבי תפילת מנחה. (שם סעי' מקשה על פי מה שאמר השלחן ערוך (שם)למעשה הפרי מגדים שאם אדם בא לבית הכנסת ורואה שהציבור התחילו ערבית – אסור טו) אי אפשר לעשותו בפניהם חול. ועל כן עליו להתפלל בחוץ. והפרי מגדים להתפלל מנחה בבית הכנסת. וזאת משום שלאחר שעשו את היום קודש, מקשה, שהרי משמע שאפילו אם הוא בית הכנסת יחידי בעיר, ועל זה אומרים לו לצאת החוצה, הרי רוב העיר קיבלו עליהם שבת. 'ברכו' לקבלת שבת של נגרר אחר הציבור. שבקבלת שבת של 'ברכו' הוא אשר על כן מוכיח מזה הפרי מגדים שיש חילוק בין קבלת שבת של אמירת נאסר בכל מלאכה ואסור אף בתפילת מנחה, אולם אם הוא קיבל שבת מחמת שרוב אנשי העיר קיבלו עליהם שבת והוא נמשך אחריהם – הרי שדינו קל יותר ואמנם נאסר בעשיית מלאכה, אך רשאי להתפלל מנחה, רק שלא יתפלל בפניהם. ח. תפילת מנחה של חול לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת שלנו יש מנין מוקדם בקיץ, וכל מי שיש לו איזה צורך כגון ילדים קטנים וכיו\"ב מתפלל במנין זה. והנה לאחר שמסיימים תפילת חול. ולכאורה יש לשאול, הלא כבר קידשו הראשונים את המקום, וכיצד ערבית של שבת והולכים לביתם, באים ציבור חדש ומתפללים מנחה של ניתן להתפלל מנחה של חול לאחר שכבר התפללו ערבית של שבת. דהיינו מאותו הטעם שלא מתפללים מנחה בפניהם - כך יש לעשות גם כאן. והתשובה לכך פשוטה, שכיון שהלכו כבר אין משמעות לכך שהתפללו ערבית של שבת, וכעת ניתן להתפלל מנחה של חול. ט. התפלל ערבית של שבת אם יכול להשלים מנין למנחה של חול ויש לומר שגם בבית כנסת שאין שם הרבה אנשים, והמנין השני של מנחה - שכבר התפללו ערבית של [ להשלים למנין למנחה של חול, שיכולים להשלים, כיון שכל האיסור מבקש מכמה מהמתפללים במנין הראשון]הם סיימו – יש להקל. ומוכח כן מדברי מרן בבית יוסף שמעתיק את הלשון הוא להתפלל בפניהם כשהם מתפללים ערבית בפועל, שזו חוצפה, אך אם שבת \"אי אפשר לעשותו חול אצלם\" – ויש בזה ראיה (סי' ד):של התרומת הדשן שרק למולם אין עושים אותו חול, ומשמע שאם הם סיימו מותר. ויש עוד כמה ראיות מלשונו של התרומת הדשן לזה. י. קיבל שבת אם יכול לענות לקדושה של תפילת מנחה וכמו כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן ביביע אומר אם אותם אחדים שנשארו להשלים מנין לתפילת מנחה של חול לאחר שהתפללו ערבית של שבת, רשאים לענות קדיש וקדושה. ומביא בזה שם מחלוקת, ומסקנתו להלכה שרשאים לענות לקדושה של מנחה של חול. כיון שכבר עשה את היום ללילה, ומנחה היא תפילה של יום. ושכן דעת אחר שמתפללים ערבית וענה עמהם 'ברכו', הרי שאינו יכול להתפלל מנחה עוד כותב שם לדון, במי שבא בחול לבית כנסת להתפלל מנחה ושמע מנין הגאון רבי שלמה קלוגר. וכתב אאמו\"ר שזו סברא קשה לומר כן לגבי יום חול רגיל, כיון שדוקא בשבת שיש מצוה להוסיף מחול על הקודש אם ענה 'ברכו' ממילא נראה כמי שרוצה לקבל על עצמו קדושת שבת ועל כן אסור בעשיית מלאכה, אולם ביום חול אין בזה כל בעיה. והנה כתב המגן אברהם שמי שהגיע לבית הכנסת בימות החול ורואה שהציבור התחילו להתפלל ערבית ואין עוד מניינים אחרים למנחה, שבזמן שהציבור אומרים קריאת שמע וברכותיה עליו לעמוד לתפילת מנחה, וכשהציבור בא לעמוד לשמונה עשרה של ערבית – יעמוד אף הוא עמהם ויתפלל ערבית, ולאחר מכן ישלים את קריאת שמע וברכותיה. כיון שתפילה - אמנם הכף [ .בציבור של ערבית חשובה יותר מסמיכת גאולה לתפילה החיים כותב שעל פי המקובלים אינו כן, אך לא ברור לבאר כך בדעת המקובלים, שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה. וראה בהלכה ברורה . והמשנה ברורה מביאו להלכה, ]חלק י\"ב שכתבתי על כך באורך. ואכמ\"ל אך חולק עליו, שאם יודע שלאחר זמן יהיה עוד מנין לערבית עליו להמתין מלהתפלל עד שיבוא זמן המנין האחר. ואת תפילת המנחה שלו יתפלל בעוד הציבור מתפללים שמונה עשרה של ערבית, ונחשב לו כתפילה בציבור. אמנם המגן אברהם כותב שתפילות שונות אינן נחשבות כתפילה בציבור. אכן כן הוא לגבי תפילת שחרית ומוסף שהם שתי תפילות שונות בתכלית, אולם במנחה וערבית שהן אותה תפילה יש להחשיבם כתפילה במנין. והרבה אחרונים כותבים כדברי המשנה ברורה. והנראה מדבריו, שאין כל בעיה בימות החול להתפלל מנחה כאשר הציבור מתפללים ערבית, ורק בתפילת ערבית של שבת יש בזה בעיה, שבפניהם אינו יכול להתפלל ערבית. אולם אם התפילה היא שלא בפניהם – אין בכך כל בעיה להתפלל מנחה של חול לאחר שהתפללו ערבית של שבת כאשר הציבור אינו כאן. וחיפשתי בכל הפוסקים בנושא הזה, ומצאתי בכמה - שהתחדשה בהם התפילה בשטיבלא'ך בכמה [ שדנו בזה וכתבו להקל, מלבד בשו\"ת אגרות משה שכותב מפוסקי הדורות האחרונים]מנינים בו זמנית שיש להחמיר בזה אף אם הציבור סיימו את תפילת ערבית של שבת והלכו להם עדיין אסור להתפלל מנחה של חול שם. יא. 'פוק חזי מאי עמא דבר' ויש לראות מהו המנהג בשטיבלא'ך ב'מוסאיוף', ב'זכרון משה', ב'אמרי שפר' – ותראו שם בערב שבת שמנין אחד סיים תפילת ערבית של שבת ומנין אחר מתחיל להתפלל מנחה של חול. אחד אחרי השני. בכותל המערבי באותו הזמן שאלו מתפללים ערבית של שבת המנין השני מתחילים להתפלל מנחה של חול. אולם בכותל אין בזה בעיה כיון שאין אחד שיכול לומר שהוא בעל הבית של המקום הזה, וכל יהודי השומר תורה ומצוות ומתפלל יכול להתפלל כרצונו ואינו יכול לאסור עלי להתפלל מנחה - קרה לעיתים רחוקות ששהיתי בליל שבת בכותל המערבי [ .של חול וכמו שחז\"ל אומרים 'מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי', אבל הבעיה הוא היה המקום הקדוש ביותר, וכל השנים באים יהודים ומתפללים שם, והתחרטתי שהלכתי לשם, אמנם הכותל הוא מקום קדוש, ומאז ומעולם שבאים לשם כל כך הרבה אנשים וצועקים וכמעט שאי אפשר להתפלל באופן זה. פעם עלה שם חזן למנחה ואין לו קול כל כך חזק, ובאמצע החזרה פתאום קבוצה שהיתה מאחוריו התחילו לקפץ ולשיר ולצעוק ואף אחד היו לו תשעה עונים לעניית אמן. ואי אפשר להעיר להם שהרי בין כה לא מהמתפללים לא יכול היה לענות אמן! וכמה שניסה את כוחו לצעוק לא ישמעו לאף אחד. ולפני כשלושים שנה הלכתי לשם בחג השבועות בבוקר, ומאז אני לא הולך. למרות שהוא חשוב ביותר, אך כיון שאפשר לעלות לרגל בימי התשלומין – הימים שלאחר החג. כאשר הייתי שם בשבועות התפללתי במנהרה והיה שם מנין מצומצם של תימנים והתחילו לשיר והכריעו את כולם... עשרה אנשים כמו כמה מאות... ובפרט שהוא מקום סגור. אולם אנחנו היינו בדיוק באמצע קריאת התורה ואף אחד לא שמע, לקרוא בתורה מתחילת הפרשה! לא היה שייך לשמוע. ואמנם זכותם היא עד שסגרנו את הספר והמתנו להם כמה דקות עד שסיימו לשיר והתחלתי להתפלל שם אולם זכותנו היא לא להתפלל שם, וחכם עיניו בראשו ואם ושלום מלומר כן!! \"זכותי לעשות כל מיני מנהגים של רפורמים וגויים\" – חס שלא יהיה אי – הבנה, אם יבוא יהודי ויאמר \"זכותי לחלל את הכותל\" - חס אינו מתפלל כראוי אין בכך תועלת. וכמובן שאמנם הכותל שייך לכולם אך ושלום!! לא יהא כדבר הזה. רק מי שרוצה להתפלל ולנהוג כדרך התורה .]יכול לעשות כן יב. תנאי בהדלקת נרות שבת ערוך מביא את התרומת הדשן להלכה יש לנהוג כמוהו, ואשר על כן קבלת מנחה, והוא היה עוד קודם התרומת הדשן, אך כיון שמרן בבית יוסף ובשלחן לפיכך להלכה, אמנם מהר\"ש כתב שהיחיד נגרר אחר הציבור לענין תפילת - דהיינו שהציבור התפללו ערבית של שבת והוא עדיין [ שבת של נגרר מותר להתפלל מנחה בפני עצמו. ובשיעור ]לא התפלל מנחה של חול הקודם נתבאר שאם הדליקו נרות, איש או אשה, אף למנהג האשכנזים שמקבלת עליה שבת בהדלקת הנרות, שרשאית להתפלל מנחה של חול לאחר ההדלקה. אכן ודאי שלכתחילה כדאי להתפלל קודם. לאחר ההדלקה. אכן יש לחלק שדוקא לאחר אמירת 'ברכו' אין להתפלל אם לא עשתה כן. והמשנה ברורה פוסק שאסור להתפלל מנחה של חול אמנם המגן אברהם כותב שתתפלל קודם ההדלקה, אך אינו כותב מה הדין מנחה של חול אולם לאחר קבלת שבת אין להחמיר בזה. וטעם הענין משום שאמירת 'ברכו' וכיו\"ב היא קבלת ציבור, ועל כן אינו יכול להתפלל מנחה, אולם בקבלת שבת שהיא קבלת יחיד ודאי שאף אם מקבלת עליה שבת בהדלקה – יכולה להתפלל מנחה של חול. ואם רוצה יכולה לעשות תנאי, זה עדיף, אמנם יש בזה נידון אם זה נחשב למקום צורך, כיון שיש אומרים שלא, ועל כל פנים כדאי שתעשה תנאי, כיון שהרי אנו סוברים שאף ללא תנאי יכולה להתפלל מנחה של חול לאחר ההדלקה. יג. שמע 'ברכו' אם חייב לענות לעיל נתבאר דעת מרן השלחן ערוך שבאמירת 'ברכו' מקבלים שבת, ואסור אף להתפלל מנחה לאחר מכן. ויש לדון אם אינו רוצה לקבל שבת ובא לבית הכנסת ושמע את הציבור אומרים קדיש של ערבית ויודע שעוד רגע - כנראה [ יאמרו 'ברכו' האם יכול לעשות תנאי שאינו מקבל עליו שבת בזה שהוא יודע ללמוד, כי אם לא עד שיבין שיש כאן איזו בעיה הציבור כבר .]...'יאמרו 'ברכו וראשית כל יש לדון אם בכלל צריך לענות 'ברכו'. ובפשטות אינו צריך לענות כיון שעל ידי כך הוא מפסיד תפילת מנחה ויצטרך להתפלל ערבית שתים. כותב שאם לא ענה 'ברכו' עם הציבור מותר לו (שם)אולם התרומת הדשן הכנסת היה חייב לענות 'ברכו' עם הציבור ולהתפלל ערבית שתים. לעומת להתפלל מנחה, כגון שלא היה בבית הכנסת. מוכח מדבריו שאם היה בבית כותב שאם שומע את הציבור אומרים 'ברכו' חייב לענות (שם) זאת מהר\"ש עמהם ולהתפלל ערבית שתים. והסכים עימו האליה רבה. אולם אאמו\"ר וכן בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו (סי' יח) (שבת א עמוד רצו)מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה פסק שלא יענה. יד. ענה 'ברכו' של סיום תפילת ערבית - ותאמינו לי [ ויש נושא שחיפשתי בפוסקים ולא מצאתי שמדברים עליו , מה הדין אם ]שאני יודע לחפש... ואם אתם יודעים משהו בנידון תאמרו לי קודם 'עלינו לשבח'. שעל פי הפשט נועד עבור המאחרים שלא אמרו 'ברכו' או לא. ולדעתי שאלה זו תהיה תלויה במחלוקת מפני מה אומרים 'ברכו' ענה 'ברכו' של תפילת ערבית קודם 'עלינו לשבח'. אם קיבל עליו שבת בזה בתחילת התפילה, ואם כן הוא הדין ב'ברכו' של 'עלינו' – שאין הבדל בינו קיבל עליו שבת. אולם אם נאמר ש'ברכו' האחרון אינו קשור לראשון ויש לבין 'ברכו' של תחילת התפילה. ואף אם ענה רק על 'ברכו' השני הרי הוא לו ענין בפני עצמו, ויש חשיבות גדולה לומר בערבית פעמיים 'ברכו'. וכמו קשור למי שלא שמע 'ברכו' ב'יוצר'. וכך הוא על פי רבינו האר\"י. ולפי זה שבשחרית יש חשיבות גדולה לומר קודם עלינו לשבח 'ברכו' נוסף, ואינו לכאורה יש מקום עדיין לדון. אולם בכל זאת יש לומר שאין באמירת 'ברכו' השני כל קבלת שבת. משום שכאשר אומר את ה'ברכו' הראשון הרי נראה כאילו מתחיל את תפילת ה'ברכו' השני - אין באמירתו משמעות שרוצה להתפלל ולקבל שבת, שהרי השבת ולכן נחשב שקיבל שבת ונאסר בעשיית מלאכה. אולם אם עונה על הציבור סיים את התפילה. ועל כן יש מקום להסתפק בזה. אולם לדעתי נראה שאין מקום לחלק בין 'ברכו' הראשון לשני. טו. אם מועיל תנאי באמירת 'ברכו' והנה לעיל התחלנו בשאלה אם יכול להתנות שבאמירתו 'ברכו' אינו מקבל עליו שבת, וכך יוכל לענות ל'ברכו' וגם להתפלל מנחה לאחר מכן. מרן בשלחן ערוך כותב שאם התפלל ערבית אף ביחיד אינו יכול לעשות תנאי. והטעם, שהנה אמר 'מקדש השבת' ממילא אינו יכול לעשות תנאי. והנידון באחרונים אם הוא הדין לגבי עניית 'ברכו'. שכתב בעל החוות יאיר במקור חיים, וכן כתב האליה רבה והדרישה וכך כותב גם הגאון רבי עקיבא איגר, - ואינני יודע למה המשנה ברורה לא [ .'שמועיל תנאי לגבי עניית 'ברכו . וכמו כן כתב הערוך ]כתב בשאלה זו כלום, למרות שהיא שאלה כזו מצויה השלחן. והוא מוסיף סברא למה יש לומר כן, שהנה יש הבדל בין אומר - ושם כותב 'מקדש השבת' ומתפלל ערבית בפועל אינו יכול להתנות על ברכה. אולם [ 'ברכו' שאינו בלשון של ברכה ודאי שיהיה אפשר להתנות דבריו על 'מזמור שיר ליום השבת', אולם הוא הדין לכאורה לגבי עניית .]''ברכו וז\"ל: \"מי ששהה להתפלל מנחה בערב (סי' רסג סט\"ז) מאידך גיסא, מרן כותב שבת עד שקבלו הקהל שבת וכו' ילך חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול, והוא שלא קבל שבת עמהם\". ולכאורה למה מרן לא כותב את מקור הלכה זו הוא התרומת הדשן, וכבר לעיל הובא מה שכתב \"שלא היה האפשרות להתנות שיוכל להתפלל מנחה לאחר שקיבל שבת עמהם. והנה בבית הכנסת\" – ודייקנו שאם היה בבית הכנסת שחייב לענות, וממילא נראה שלא יועיל תנאי, כי אם היה מועיל היה אומר שיש אפשרות להתנות. ומוכח שעל פי התרומת הדשן לא מועיל תנאי. טז. עניית 'ברכו' וקבלת שבת אשר מביא ראיה מדברי השלחן ערוך שלא מועיל תנאי, לעומת זאת כמה רבנים באו והוכיחו להיפך, וכדוגמת הגר\"ש משאש בספרו (סי' לח)שמש ומגן , מלשון השלחן ערוך הנ\"ל ואת הראיה הזו הביא גם האגרות משה והראשון שהביא את הראיה הזו ] - חי לפני כשלוש מאות שנה[ הוא החוות יאיר \"אבל אם ענה וקיבל שבת וכו'\", שמשמע מהלשון שצריך שני תנאים: א. ענה 'ברכו'. ב. קיבל שבת. מוכח שלא רק שמועיל התנאי אלא שלא צריך תנאי. כלומר שמה שאומרים שאם ענה מקבל שבת בזה, הרי הוא דוקא אם כיוון לקבל שבת, אולם אם לא כיוון - לא מקבל עליו שבת. מביא ראיה זו, ומביא ראיות אחרות בדעת (שם)בשו\"ת יחוה דעת השלחן ערוך שסובר שלא מועיל תנאי בעניית 'ברכו'. אולם מאידך לא דוחה את הראיה הזו. ואיני יודע למה הלא זוהי ראיה טובה. אולם אם נחשוב טוב נבחין שאינה ראיה כל כך, שהנה התרומת הדשן דיבר שהקבלת שבת הזו היא באמירת 'ברכו', ומרן כתב שקבלת שבת זו - וזה כתוב בדברי מרן פעמיים: [ 'היא באמירת 'מזמור שיר ליום השבת ומאידך כאן בסעיף ט\"ו מרן לא כותב ]שהיחיד קיבל עליו שבת באמירת 'ברכו', ומרן כותב רק \"והוא קיבל בסי' רסא ס\"ד, ובסי' רסג ס\"י שבת עמהם\" - ולכאורה למה לא כותב כאן שבאמירת 'ברכו' מקבל עליו שבת. והתשובה, שיש קבלת שבת עוד קודם 'ברכו' והיא אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' או 'בואי כלה', לעומת התרומת הדשן שעל פיו יש קבלת שבת אחת והיא באמירת 'ברכו'. ועל כן יש לומר שמרן שאומר \"ענה וקיבל שבת\" היינו שקיבל שבת באחת מן הדרכים לקבלת שבת, ולאו דוקא עניית 'ברכו'. כלומר שמרן כתב \"וקיבל שבת\" לומר שיש עוד אפשרויות לקבלת שבת ולא רק 'ברכו'. אם כן מוכח שראיה זו אינה ראיה, ויש להסיק שאין מועיל תנאי על אמירת 'ברכו' עם הציבור. יז. אם מועיל תנאי בשאר קבלת שבת ויש מקום לדון גם לגבי עשיית תנאי לגבי 'מזמור שיר ליום השבת', וכגון במי שבא לבית הכנסת ועדיין לא התפלל מנחה, וראה שהציבור כבר אומרים קבלת שבת ועדיין הוא מבעוד יום, ורוצה לומר עמהם קבלת שבת - וזה [ בכדי שלאחר מכן כאשר המרא דאתרא ידרוש הוא יתפלל מנחה , ומבקש להתנות שאינו מקבל ]...חבל כי אם הרב דורש יפה הוא מפסיד ליום השבת' הוא כאמירת 'ברכו'. ואכן להלכה אם אמר 'בואי כלה' או 'מזמור שלגבי אמירת 'ברכו' אינו מועיל, ומבואר בדברי מרן שאמירת 'מזמור שיר שבת עליו באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'. ויש לומר שהנה לעיל נתבאר שיר ליום השבת' אינו מועיל לזה כל תנאי. הוסיף על כך, שאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' היא יותר (שם) והמקור חיים משום ש'ברכו' אין בו משמעות שקיבל שבת אלא רק משמעות שמתחיל מחייבת בקבלת שבת מאשר אמירת 'ברכו', וב'ברכו' אם התנה אינו מועיל. תפילת שבת, לעומת זאת אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' וכן אם אמר 'בואי כלה' הוא משמעות שמקבל עליו שבת, וכל מה שיאמר שאינו מקבל עליו שבת בזה אינו כלום, כיון שהוא סותר את עצמו. ולהלכה למעשה, אין מועיל תנאי בכל סוגי קבלת שבת, מלבד בהדלקת הנרות למנהג האשכנזים. קומקום לשימוש בשרי וחלבי קומקום שעירו ממנו לסיר בשרי, כגון מרק או טשולנט (ביום חול), שאלה: האם מותר להכין בו מים לבקבוק חלב? מותר. ואפילו אותם המים שנותרו בכלי לאחר תשובה: העירוי לתבשיל הבשרי, מותר להשתמש בהם לבקבוק חלב, וזאת רק אם האדים שעלו מסיר הבשר ונגעו 54( בקומקום - אינם חמים בשיעור שהיד סולדת בהם מעלות חום בערך). מקורות: אמנם לכאורה יש לחוש שמא האדים שעלו מהמרק נכנסו לתוך הקומקום ונבלעו רמ\"א יו\"ד סי' קה ס\"ג, ובמשנה ברורה בשער הציון סי' תמד סק\"ד). אולם הגרש\"ז בדפנותיו (עיין יו\"ד סי' צב ס\"ח), וגם יש לחוש לדין ניצוק שאסור לכתחלה (עיין אויערבך במכתב שנדפס בספר מאור השבת ח\"ב (עמ' תקפה) פסק להקל באם האדים העולים מהמרק אינם חמים בשיעור שהיד סולדת בהם. וטעמו, שלא בהגהות הגאון רעק\"א סי' צב ס\"ח בשם הב\"ח). וגם אם נאמר שהאדים אכן נכנסו תמיד יש אדים שנכנסים לתוך הקומקום, וגם ייתכן שהאדים התפזרו לצדדים (עיין אף בנ\"ט בר נ\"ט בשעת בישול (כמבואר בהליכות עולם ח\"ז, ובשו\"ת חקרי הלכה חיו\"ד סי' יג) ובצירוף כל נתן טעם באדים, והאדים נתנו טעם בדפנות הקומקום, והקומקום נתן טעם במים, והוי ג' נ\"ט. ויש להקל פנימה, מסתמא יש ששים. ויש טעם נוסף להקל להקל מפני שיש בזה נ\"ט בר נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא. שהבשר הנימוקים הנ\"ל יש להקל לכתחלה. חלב שנשפך על הכיריים מי שחימם חלב על הגז והחלב גלש על הכיריים, ולאחר מכן בישל שאלה: עליהם סיר עם מאכל בשרי, מה הדין לכתחילה ובדיעבד? הנכון ביותר לנקות תיכף את הכיריים ורק לאחר תשובה: מכן לבשל בסיר הבשרי. ואם לא ניקה, פעמים רבות שטיפות החלב נשרפות מיד מחום האש, ולכן אם ברור לו שנשרף החלב - אף הסיר הבשרי מותר. ואם לא נשרפו טיפות החלב, אם יש בתבשיל שבסיר ששים כנגד החלב המועט שעל הכיריים, התבשיל מותר באכילה. ואם אין ששים, התבשיל והסיר נאסרים. מקורות: ולגבי הסיר דעת הש\"ך ועוד אחרונים אם לא ניקו מיד את הכיריים ועליהם חיממו סיר בשרי, מרן בשלחן ערוך (סי' צב [ .. ואם אין ששים התבשיל והסיר נאסרו. ס\"ה) כתב, שאם יש ששים התבשיל מותר]ומבואר בדברי מרן השלחן ערוך (סי' צב ס\"ו), שאם נפל החלב בצד שכנגד האש (כמו המקרה בשאלה כאן) שנאסר הכלי, ודעת הגר\"ש משאש להקל בדרך כלל החלב נשרף מיד.בית ההוראה 'יחוה דעת' הרב יצחק מאזוז זכרונו של מרן זיע\"א \"עיקר הדבר שקוראים פרשת 'זכור' פעם בשנה, אין לכך מקור מן התורה, ולכאורה היה אפשר לומר גם שהמצוה לזכור היא פעם בחיים וכיו\"ב. אולם יש (ברכות נח:): \"אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש\", ומשמע שמצאו לכך סימוכין ממה שכתוב על מעשה עמלק \"לא תשכח\", וקיימא לן שזכירה פועלת למשך י\"ב חודש ולאחר מכן מתחילים לשכוח. ואכן עניין שכחת המת נראה במציאות, שעם כל היגון והצער ושברון הלב במות המת, לאחר זמן שוכחים את המת וממשיכים הלאה. הכרתי יהודי אחד שהיו לו בן ובת, ואיבד את בנו בגיל שמונה עשרה ל\"א, ולאחר שנים הייתי פן תשכח את ה' אלוקיך\" – לשכוח את הצרות זה טוב אך לא לשכוח עם זה את ברחמיו, שנוכל לשכוח את הצרות, אך מאידך הקב\"ה מזהיר אותנו: \"השמר לך לראות דור ישרים מבתו. וכל ענין השכחה היא מתנה נפלאה שה' העניק לנו מספר לו סיפורים על בנו והוא לא זכר אותם, הזמן עשה את שלו, וב\"ה זכה השי\"ת, את התורה והמצוות. הרי מי ששוכח את התורה והמצוות זה דבר גרוע. כמו כן הרבה שואלים איך מרן הרב עובדיה היה זוכר כל כך הרבה?! הרי זכר אלפי ספרים מה כתוב בכל אחד בצורה מעוררת התפעלות, וזכורני שפעם בסעודת ליל שבת אמר לי שאלה בענין אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, אם צריכה לברך או לא? ולאחר הסעודה ישבנו וביררנו ודננו בנושא בפוסקים בנושא הזה, ומביא ראיות לכאן ולכאן, כשעיקר הנידון נסוב בענייני הזה, והוציא מהספריה כמעט מאה ספרים! תוך שהוא תר ומחפש מה נאמר ספיקות וחזקות וספק ספיקא וכל המסתעף מזה, והדיון נמשך בכל מהלך השבת, ולאחר השבת עמדנו והשבנו ספר ספר למקומו בספריה עד שהשלחן התרוקן, ומיד לאחר השיעור במוצאי שבת התיישב לכתוב את התשובה, ונדפסה בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו (סימן י), ושם הוא מאריך הרבה בנושא הזה לעומק ולרוחב, וראו שם שהכל מדוייק ומצוטט מהרבה ספרים וזוכר אני את המעשה כאילו אירע היום שכל מה שכתוב שם כתב ללא שהיה לפניו ולו ספר אחד בלבד! הכל מהזיכרון! והתשובה לכך ברורה, חז\"ל אומרים שכלי שהוא מלא עד גדותיו אי אפשר למלאותו עוד, ורק אם נתרוקן ניתן למלאותו, לעומת זאת בלימוד התורה זה ככל שיתמלא בתורה הוא יהיה זכרן יותר בלימודו. ומי שראשו שקוע בלימוד מי שהוא מלא וגדוש בתורה, אפשר להוסיף ולמלאות בו עוד ועוד. ואדרבא, הפוך, אדם שאין בו תורה והוא כלי ריק, כמה שימלאו בו תורה לא יצלח, אך ולומד ועמל ומוסיף על ידיעתו בתורה, לא רק שאינו שוכח את מה שלמד, כזה או אחר, וכמו שרואים שזקני תלמידי חכמים שדעתם מתווספת עליהם. נוסף על כך הוא זוכר יותר כהנה וכהנה. ואין בזה משמעות אם יאכל מאכל וזכורני שכשנתיים לפני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הלך לעולמו, שאלתי אותו באיזו שנה! כיון שאמר לי שלמד את ההלכה הזו בהיותו בחור צעיר, והמעשה היה הלכה, ואחר כך התברר לי שזו הלכה שהוא זוכרה מלפני למעלה משבעים כשהיה בגיל תשעים ויותר\".שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"88.pdf","content":"| מנין נרות שבת שמדליקים| הדלקת נרות שבת מוקדם| קבלת שבת בהדלקת הנרות| יסוד ברכת הדלקת נרות שבת נושאי השיעור: גדר 'עובר לעשייתן'| יישוב מנהג האשכנזים בהדלקת נרות שבת| סקירת מנהג ישראל המקורי בהדלקת נרות שבת88 גליוןמיום ב' י\"ט שבט התשפ\"א -ויקטוריה בת זריפה ע\"ה - נלב\"ע ז' אדר ב' לעילוי נשמת פרשת תרומה- זכור ברכת הדלקת נרות שבת השיעור נמסר לאברכי הכולל שע\"י בית הכנסת 'ספרא' במיאמי פלורידה כבוד ידיד נפשי הגאון הרב יוסף גלימידי שליט\"א, ב\"ה כל פעם שאני בא לכאן מזה כמה שנים אני מתפעל מעבודת הקודש שלו, איך שמוסר את נפשו לשם שמים להגדיל תורה ולהאדירה, ואני רואה כאן את כל השגשוג הגדול הזה. וזה לא פשוט להקים דבר כזה במקום הזה, וגם כיום להמשיך את זה זה לא דבר פשוט, ובעז\"ה ימשיך לעשות מחיל אל חיל, להפיץ מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. ואני רוצה לומר לאברכים שלומדים כאן, תדעו לכם קודם כל עצם הדבר שיש תורה במקום זה משפיע! אבל אנחנו לא רוצים רק את זה, בירושלים את בית המדרש 'יחוה דעת' שהוא כולל גדול מאוד וגם קהילה אנחנו רוצים שתהיה השפעה על הציבור, על בעלי הבתים. הנה יש לנו גדולה, וכל מי שמכיר את מה שקורה רואה שציבור בעלי הבתים הם אינם אותם אנשים אלא הם משהו אחר לגמרי, מערך שיעורי התורה מאוד מתפתח, ואני כל כך שמח שאני רואה שאנשים מפסיקים לבוא... והסיבה לכך שאותם אנשים מעדיפים לעסק בחברותא עם הבן שלהן שהוא אחד מהאברכים, יש להם מלמד פרטי, ולבסוף רואים שהם יוצאים תלמידי חכמים בעצמם! הזה. ובעז\"ה תזכו שהכולל וכל הפעילות מסביב תשגשג מעלה מעלה, לכן אי אפשר לתאר את ההשפעה העצומה שיש לכם האברכים במקום אכי\"ר. בשיעור זה נעסוק בהלכות ברכת הדלקת נרות שבת, אם מברכים קודם ההדלקה או לאחר ההדלקה, ואמנם הוא נושא שנראה פשוט אך יש בו הרבה עומק מלבד ההיקף הרב. ויש לי כלל כשאני רוצה לכתוב על נושא מסויים שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב עליו, ואני יודע שאם אני יסתכל בדבריו קודם הלימוד שלי הוא חיסרון גדול בעמל התורה שלי, כיון ואני עובד על כך לבדי בכל כוחי, ורק לאחר שפחות או יותר סיימתי אני שזה עצום איך שהוא מקיף דברים, ולמרות שזה לוקח הרבה זמן פותח לראות את מה שכתב, ואני אומר ב\"ה שלמרות כל ההיקף הוא הניח לי מקום להתגדר בו. והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היו לו כמה וכמה נושאים שהיו חשובים לו מאוד והוא נלחם עליהם מאוד. וכגון פאה נכרית, וכן הנושא הזה של ברכה על הדלקת נרות שבת מה להקדים מפני מה. ובחלק ב' בשו\"ת יביע ישראל' וכן ב'הליכות עולם' ו'חזון עובדיה' וגם בשו\"ת יביע אומר הוא נולדתי. ולאחר מכן היו שענו לו והוא השיב לכל מה שכתבו לו ב'מאור אומר אחת התשובות הראשונות היא בנושא זה, ונדפסה עוד קודם שאני חזר על כך כמה פעמים. ואני רשמתי את כל המקורות שהוא כתב אך לא פתחתי להסתכל בפנים ולבסוף כשראיתי בפנים – ב\"ה ראיתי שגם בנושא הזה הוא הניח מקום לאחרים להתגדר בזה. וצריך לדעת שכשעוסקים בהלכה אסור להיות 'חד-צדדי'. יש כאלו כיצד ידעו את ההלכה?! ועוד שלאחר מכן הם מעגלים פינות להסתדר שיורים את החץ ורק לאחר מכן הולכים ומסמנים את העיגול מסביב. וכי עם ההלכה - שתסתדר עם מה שהם החליטו. ולהדליק', ולצערי קראתי את הספר הזה בליל יום כיפור, לאחר התפילה והנה ראיתי אחד מארץ ישראל שכתב ספר שלם בנושא הזה של 'לברך נכנסתי לחדר שלי וקראתי את כולו, ומרוב צער שאני קורא איך שהחליט ללכת נגד, וכשאין ברירה אז הוא גם משקר... הוא מביא כל מיני ספרים שכתבו בדיוק הפוך, לוקח חצאי משפטים וכיו\"ב, וזה ודאי שאינה דרך ובדברים כאלו שהם מחלוקת בין גדולי ישראל קשה מאוד לבוא ולומר לימוד תורה. אנחנו אסור לנו ללכת בדרך הזו. צריכים לבדוק את הדברים, זה צודק וזה לא, צריך ללבן את הנושא בצורה אובייקטיבית. ואני למדתי את הנושא הזה והקפתי אותו מכל צדדיו, ותשמעו בזה דברים מעניינים שלא נשמעו בספרים אחרים. א. אם מברכים על הדלקת נרות שבת ראשית כל יש מחלוקת מפורסמת בנושא הזה עוד מזמן הגאונים, והיא האם הדלקת נרות שבת היא קבלת שבת או לא. והנה כל הראשונים הקדמונים שמדברים במחלוקת זו, אף אחד מהם לא נכנס לנידון שלנו עצמו אם צריך לברך קודם הדלקת נרות שבת או להדליק ורק לאחר מכן לברך. יתירה מזאת בגמרא שלנו לא כתוב שמברכים על הדלקת מביאים שיש שסברו (כה: ד\"ה חובה) נרות שבת. אדרבא, התוספות בשבת על ההדלקה. וחיפשתי בראשונים מי אומר שאין מברכים, ומצאתי שיש רבינו תם שהוא 'שיבוש', ומוכיחים בכמה ראיות מפני מה צריך לברך וכמו שעל מים אחרונים שהם 'חובה' אין מברכים עליהן. ומביאים בשם שאין מברכים על הדלקת נרות שבת כיון שהגמרא אומרת שהם 'חובה', אחד שאמר כן והוא רבינו משולם, והוא כתב תשובה בנושא ושלחה לרבינו תם, והיא נדפסה בספר 'הישר' לרבינו תם. ורבינו תם ענה לו במילים קשות על כך. ב. יסוד ברכת הדלקת נרות שבת היא תקנת הגאונים, ומכאן משיג על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שכל הזמן הקו שהרי אינו מופיע בגמרא שלנו, ומקיף את הנושא ומסיק שם שהברכה הרבנים החשובים נכנס לשאלה זו אם מברכים על הדלקת הנרות או לא, דרך אגב, ראיתי ספר אחד גדול שיש בו מאמרים מכמה רבנים, ואחד - כמו טהרה מדם טוהר [ שלו הוא שאין מברכים על תקנת הגאונים (ח\"ב . ואני התפלאתי מאוד שראיתי את זה, משום שיש אור זרוע ]וכיו\"ב ועוד כמה ראשונים שכתבו שיסוד הברכה על הדלקת הנרות שבת סי' רנו) הנרות אף ביום טוב. דהיינו שהתקנה לברך על הדלקת נרות שבת הוא הוא מהירושלמי. ויתירה מזאת כותב האור זרוע, שמברכים על הדלקת אינו תקנת הגאונים אלא הוא תקנת חז\"ל. ג. שיטת בעל הלכות גדולות הנה הראשון שמדבר אם הדלקת נרות שבת הוא קבלת שבת או לא, שבשבת חנוכה (הובא בטור בהלכות חנוכה סי' תרעט). הוא בעל הלכות גדולות צריך להדליק קודם כל נרות חנוכה ורק לאחר מכן נרות שבת, כיון , שבהדליקו נרות שבת הרי הוא מקבל שבת, ולא יוכל להדליק את נרות (שם)החנוכה לאחר מכן. וכמותו סוברים רב האי גאון, הרוקח, האור זרוע (הובא בהגהות מימוניות פ\"ה מהלכות שבת מהר\"ם מרוטנבורג (ח\"א סי' קצט).הראבי\"ה והיא מחלוקת בפוסקים אם לפסוק כבעל (פ\"ב דשבת סי' רצג) המרדכיאות ו) שהיו גדולים בארצות המזרח שפסקו כדעת בעל הלכות גדולות, ומאידך הלכות גדולות או לא, ואינה קשורה בכהוא זה לספרדים ואשכנזים, כיון היו בארצות אשכנז כאלו שפסקו שלא כדעת בה\"ג. ד. דעת מרן הבית יוסף בהלכות חנוכה ובהלכות שבת מביא את המחלוקת הזו, (סי' תרעט) והנה מרן הבית יוסף בהלכות חנוכה (שם)ומביא את הראשונים שחלקו בזה, ולהלכה הוא פוסק בשלחן ערוך שיש להדליק את הנר חנוכה ורק לאחר מכן להדליק נר שבת. וכל תלמיד חכם שלומד את הדברים מבין שאין כאן הכרעה לפסוק כדעת בה\"ג, כיון שבבית יוסף מסביר את הכרעתו, שמכיון שלפי דעת בה\"ג יש איסור ממש להדליק נרות חנוכה לאחר הדלקת נרות שבת, כן עדיף לנו להעדיף את הדרך הזו לעשות שהיא אליבא דכולי עלמא. נרות שבת, אלא רק יש ענין של 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם' אם ומאידך להחולקים עליו אין איסור להדליק נרות חנוכה קודם הדלקת ובאמת באחרונים שם כותבים כן בדעת השלחן ערוך ושכן משמעות דברי מרן בבית יוסף. ואחד מהם הוא השלחן גבוה לרבי שלמה מולכו ] - החיד\"א מזכיר אותו הרבה פעמים בייחוד את תשובותיו מכת\"י[ שמרן חשש לדעת ההלכות גדולות בהלכות חנוכה(ס\"ס תרעט) שכותב ומוסיף \"אם כי לענין הלכה בסי' רסג פסק דלא כדעת בעל הלכות גדולות\". ע\"ש. והמתבאר מדבריו ומכל האמור שדעת מרן השלחן ערוך - הזכרתי מקודם שלא [ .שלא לפסוק כדעת הלכות גדולות להלכה לכתוב את ההמשך שבאמת דעת מרן שלא כדעת הלכות גדולות! כך גבוה שכתב שמרן חשש לדעת בעל הלכות גדולות, אבל הוא לא ממשיך להיות 'מגמתי' בלימוד ההלכה. ובאותו הספר הנ\"ל הביא דברי השלחן .]!!לא לומדים תורה ה. שיטת החולקים על בה\"ג כנגד שיטת בעל ההלכות גדולות והסוברים כמותו, שמקבלים שבת (בשו\"ת הרשב\"א ן (בחידושים לשבת כג:),בהדלקת הנרות, יש את שיטת הרמב\" . ויש (סי' יד), הריב\"ש הרשב\"ץ (בחידושים לשבת שם) הריטב\"א ח\"א סי' אלף ע), לדון מהי הכרעת השלחן ערוך. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מדבר הרבה מאוד מהי הכרעת מרן. ויש ראיה שמזכיר אותה בקיצור, ואני חושב שזו הראיה הטובה ביותר לומר שמרן מביא בשם (סי' רסג) פוסק שלא כדעת בעל הלכות גדולות. שהנה הטור - יש כמה חידושי ר\"ן התוספות שפוסקים שלא כדעת בעל הלכות גדולות. והר\"ן מנסה ליישב [ את קושיות הרמב\"ן על שיטת ההלכות גדולות על מסכת שבת, חדש, ישן, מיוחס להר\"ן, וברור הוא שרק אחד מהם הוא אמיתי, ומסתמא הוא הר\"ן על הרי\"ף וכן מה שהוציאו ממוסד הרב ] )(שבת דף י ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה ומדאמרינןקוק, ואני מדבר על הר\"ן שעל הרי\"ף והר\"ן שם מוסיף עוד, שהתוספות לא נקטו בשיטת בעל הלכות גדולות. והנה אין בכל מסכת שבת תוספות המתייחס לשיטת בעל הלכות שיש שם גדולות, וזה קשה על הר\"ן וכמו כן על הטור, מנא להו שהתוספות סברו (כז. ד\"ה דרב)כן. ונראה לומר שהתכוונו לתוספות במסכת ברכות סוגיא לגבי זמן תפילת ערבית אם יכול להתפלל מפלג המנחה או רק (שם ע\"ב) מהלילה, ושהיא מחלוקת רבי יהודה וחכמים. והגמרא אומרת - ובספרי 'הלכה ברורה' כתבתי באריכות לגבי מחלוקת הראשונים שם \"רב צלי של שבת בערב שבת\", והיינו שרב הקפיד להתפלל מבעוד יום [ אם רב היה עושה כן מחמת שסבר שהלכה כרבי יהודה, או אולי שכיון .]שהוא מצות תוספת שבת לפיכך היקל כדעתו, ואכמ\"ל והתוספות שם שואלים כיצד אם כן רב היה מדליק נרות שבת?! שהרי אם הוא מתפלל בפלג לא יכול היה להדליק נרות שבת. ועל כן מיישבים התוספות שרשאי להדליק נרות שבת מפלג המנחה, אולם זה בתנאי שיקבלו שבת בהדלקת הנרות. וביאור הדבר, שהרי כשמדליק בזמן פלג המנחה הוא 'שרגא בטיהרא' – דהיינו השמש מאירה ואינו צריך את הנרות אלא בשביל הלילה,לפיכך רק אם מקבל עליו שבת כעת לצורך השבת ואינו יכול להדליק. וכך כותבים שם רבינו יונה והרא\"ש. יכול להדליק עבור הלילה, אולם אם אינו מקבל שבת אינו ניכר שהוא וזה ברור שכל הראשונים הללו אינם כדעת בעל הלכות גדולות, כיון - יש אומרים אינה קבלת שבת בפועל. וכמו כן נמצא בתוספות רבי יהודה שירליאון שאם מדליק סמוך לשבת אינו צריך לקבל שבת, כיון שההדלקת הנרות שהם מדגישים שהדלקת נרות בפלג המנחה צריך לקבל שבת משמע [ כדברי התוספות בברכות] - רבם של האור זרוע והסמ\"ג[ שהתוספות במסכת ברכות הם מרבי יהודה שירליאון והם קיצור של .]'החיבור שיש בידינו 'תוספות רבי יהודה שירליאון ו. לנסוע ברכב לאחר הדלקת נרות שבת : \"לא יקדים למהר להדליקו בעוד (סי' רסג ס\"ד)והנה ז\"ל מרן השלחן ערוך עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי כי כיון שמקבל היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה שעה ורביע קודם הלילה\". ויש לשים לב אנחנו הספרדים שקיבלנו - וכמו כן בירושלים ששם האשכנזים מדליקה נרות סמוך לשבת עשרים דקות חצי שעה קודם השקיעה זה רוצה להדליק נרות ולאחר מכן לנסוע במכונית להורים וכיו\"ב, והנה אם הוראות מרן השלחן ערוך ואיננו מקבלים שבת בהדלקת נרות, כשאשה [ נקרא סמוך ולא צריך לקבל שבת מדליקים ארבעים דקות קודם השקיעה הוא גם בסדר, כיון שהוא בגדר , אולם אם מדליקה מוקדם יותר זה כבר נקרא כאילו ]''זמן ההדלקה מדליקה מוקדם וצריכה לקבל על עצמה שבת בהדלקת הנרות, וממילא - פעם מסרתי שיעור בנושא [ .לא יכולה לנסוע לאחר ההדלקה ברכב הזה במקום אחר, ושאל אותי אחד השומעים, אולי מרן בשלחן ערוך שבת, ואמרתי לו שיראה בסעיף י' ושם הפשט בדברי מרן הוא שבדעת מתכוון לומר שאין מועיל תנאי, אבל מצד הדלקת הנרות היא כן קבלת הבעל הלכות גדולות הוא שבלאו הכי לא מועיל תנאי. וזו מחלוקת בין הראשונים בדעת בה\"ג, רבינו פרץ והתשב\"ץ ועוד, ועל כל פנים בדברי .]מרן נראה שסובר בדעת בה\"ג שלא מועיל תנאי. ואכמ\"ל ועל כן יש להזהיר בזה לגבי אם יש טבילה בשבת ורוצה לחפוף וכו' שאם מדליקה נרות מוקדם שיש להיזהר בזה. אכן אם רוצה לנסוע לאחר ההדלקה כשהיא אינה נוהגת מותר. וכך כותב גם בשו\"ת האור לציון לגבי מי שהדליק נרות מוקדם, ורוצה לנסוע לכותל לאחר ההדלקה שאם נהג המונית לא קיבל שבת מותר לנסוע עמו. ועל כל פנים אין חילוקים בין גברים לנשים בהלכות אלו. והמורם מהאמור, שאם נאמר שהטור והר\"ן הנ\"ל התכוונו לדברי התוספות הללו במסכת ברכות, הנה מרן השלחן ערוך פסק את דברי התוספות הללו – שאם מדליק בפלג המנחה צריך לקבל עליו שבת בהדלקה – להלכה, ומוכח להדיא שדעת מרן אינה כשיטת ההלכות גדולות. ומלבד זאת יש להוסיף שהנה להלן בסעיף י' מרן מביא את דברי ההלכות גדולות, ומבאר כמה פרטי דינים בשיטתו, ולבסוף אומר שיש אומרים שאין הלכה כדעת בה\"ג, ואמנם יש על זה ויכוח אם כאשר מרן כותב 'יש ויש' שהלכה כ'יש' בתרא, אולם לא צריך להיכנס לכל זה, ונראה שהראיה מסעיף ד' היא ראיה ניצחת. ומאידך, דעת הרמ\"א ברורה היא כשיטת בה\"ג, שהנה לקמן בסעיף י' כותב הרמ\"א וז\"ל: \"והמנהג שאותה אשה המדלקת - מקבלת שבת בהדלקתה\". ע\"ש. ז. כיצד מותר להדליק את הנר השני?! והנה לגבי זמן הברכה, הראשון שיש ראיה מדבריו לענין זה הוא הרמב\"ן שם, אשר כותב בפירוש שצריך לברך קודם ההדלקה. אולם כיון שחולק על בה\"ג לגבי קבלת שבת בהדלקה, וסובר שאשה אינה מקבלת שבת בהדלקתה, ממילא אינו ראיה כל כך כיון שהוא לשיטתו. אולם הרמב\"ן מקשה קושיא גדולה על שיטת הבה\"ג, שהנה על פי ההלכה יש להדליק - ומה שמדליקים שנים הוא מנהג, אכן יש לזה סמך מהגמרא [ נר אחד באותו אחד שהיה הולך עם שני אגודות של הדסים אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכבר מזמן הראשונים היו נוהגים להדליק שנים. כמנין העולים לתורה באותו היום, בשבת שבעה, ביו\"ט חמישה, וביום אמי ע\"ה היתה נוהגת להדליק כפי המנהג הנפוץ בקרב עדות המזרח - הכיפורים ששה. לעומת זאת אצל האשכנזים המנהג הוא להדליק כמנין בני הבית, כשמתחתנים מדליקים שתים ועם הזמן מוסיפים נרות כמנין הילדים. כשהתחתנתי שאלה אותי אשתי שתחי' אם אפשר לנהוג את ]...ולכן אנחנו גם מברכים \"להדליק נר של שבת\" ולא 'נרות' וכן הוא בכל המנהג הזה ואמרתי לה למה לא?! ולכן יש לנו הרבה יותר משבע נרות מקום בלשון חז\"ל וכגון \"הדליקו את הנר\". ואם כן שואל הרמב\"ן אם בהדלקת הנרות מקבלים שבת כיצד אם כן ניתן להדליק שתי נרות, הלא לאחר שמדליקים נר אחד מיד מקבלת שבת בהדלקתו, וקיימה את המצוה, ואסור להדליק כבר את הנר השני. ועימו שואלים זאת ועוד. (בחידושים לשבת כה:) הראשונים - הרשב\"א, הריטב\"א ואני שואל, אם נאמר שקודם כל מדליקים ורק לאחר מכן מברכים, מקבלים שבת כבר בברכה, ואם הוא מברך לאחר הדלקת שני הנרות אין איזו קושיא זו?! הרי אלו שטוענים לברך ורק לאחר מכן להדליק שהרי כל בעיה להדליק את שני הנרות ולאחר מכן לברך! על כן יש להוכיח שהרמב\"ן נהג בפשיטות לברך ורק לאחר מכן להדליק. לעומת זאת להראשונים שסברו כדעת ההלכות גדולות מוכח שהיה פשוט להם שצריך קודם כל לברך. ושהרי הקשו שאם אשה בירכה והדליקה נר אחד מיד הסתיימה לה המצוה ואינה יכולה להדליק את הנר השני, מעצם הקושיא הזו משמע שסברו שיש קודם לברך ורק לאחר מכן להדליק. וכמו כן לא חשבו לתרץ כלל שאליבא דבעל הלכות גדולות המדליק מדליק ורק לאחר מכן מברך ועל כן אין לחשוש להדלקת שני הנרות. ומוכח להדיא כדברינו. ח. הדלקת הנר שלא לשם שבת והנה גם הראשונים האשכנזים הרגישו בקושיית הרמב\"ן, הראבי\"ה - שהוא ראשון קדמון, תלמידו של ר\"י בעל התוספות. יש הרבה [ מהראשונים שהם תלמידיו של ר\"י, ור\"י ורבינו תם שהיו מבעלי התוספות הם החשובים בין רבותינו הראשונים. וראבי\"ה חי סמוך לתקופת הרמב\"ן שפוסק כדעת בה\"ג, ושם ]והראבי\"ה חי באשכנז והרמב\"ן חי בספרד מיד מקבל שבת. ומיישב, שהנר הראשון מדליקים אותו שלא לשם שבת, שואל כיצד אם כן מדליקים שני נרות, הרי בהדלקת הנר הראשון כבר מברכים ומדליקים את הנר השני, ואז חושבים ומכוונים על הדלקת שבת, יכול לומר שמברכים לאחר ההדלקה, ורק בזמן הברכה מקבלים שמדליקים ולאחר מכן מברכים, מה צריך להגיע לכך שהנר אינו לכבוד הנר הראשון שאף הוא לכבוד שבת. ונראה גם מדבריו שאם היה סובר שבת ולא קודם לכן. ט. מנהג בני אשכנז הקדמון ויש להעיר בדברי הראבי\"ה, שעוד קודם לכן הוא כותב שבהדלקת נרות שבת מקבלת שבת בברכה. והנה יש כמה אחדים שראו את המשפט הזה בראבי\"ה וקפצו על כך כמוצא שלל רב, שהנה ראיה שבברכה מקבלים שבת ויש לברך לאחר ההדלקה. אך האמת שצריך להפוך את הדף בראבי\"ה ששם כותב את האמור לעיל, שאת הנר הראשון צריך להדליק שלא לשם שבת. ולכאורה יש לומר שהוא סתירה. שבת) את אותם המילים כהראבי\"ה, שכיון שהיא בירכה קיבלה עליה אולם הנה לראבי\"ה היה תלמיד – האור זרוע – והוא כותב (בהלכות ערב מקשה במפורש בדברי בה\"ג, היאך אפשר (שם סי' רנו) את השבת. ולהלן להדליק שני נרות הלא מקבלת שבת בהדלקת הנר הראשון. ושם הוא מוסיף: \"ואין לומר שהדליקה ולאחר מכן בירכה שהלא כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן\". הרי לנו בבירור שאין מברכין לאחר ההדלקה. והאור זרוע שם מתרץ על הקושיא על הבה\"ג, שמחמת קושיא זו צריכה האשה לעשות תנאי, שאינה מקבלת עליה שבת בהדלקת הנרות. - שהוא גדול [ תלמידו של האור זרוע הוא המהר\"ם מרוטנבורג והוא שואל בשו\"ת ]האחרונים של תקופת בעלי התוספות באשכנז שלו את השאלה הזו על שיטת הבה\"ג, ומיישב כדברי האור זרוע, אך שונה במקצת, שהאור זרוע סובר שאינה מקבלת שבת עד שתדליק את הנרות ועל זמן זה יכולה לעשות תנאי, אולם המהר\"ם מרוטנבורג מיישב שיכולה לעשות תנאי עד שיאמרו הקהל 'ברכו'. ועל כל פנים (סי' יד),נראה שמועיל תנאי. לעומת זאת רבינו פרץ, הובא בתשב\"ץ קטן מביא את דבריו להלכה, שכיון שקיבלה עליה אינו מקבל את התירוץ הזה, ומבאר בשיטת הבה\"ג שאין מועיל תנאי, (סי' רסג)ומרן הבית יוסף שבת אין לך קבלה גדולה מזו. - רבי מרדכי ב\"ר הלל שהיה אחד מתלמידי מהר\"ם מרוטנבורג [ המרדכי גם מקשה את הקושיא על הבה\"ג מעצמו, ומיישב ]'ונהרג על קידוש ה שעל האשה לעשות תנאי. ואם נמנה לפי סדר הדורות, נבחין שיש לנו את הראבי\"ה, ולאחריו האור זרוע, ולאחריו מהר\"ם מרוטנבורג, ולאחריו המרדכי. ארבעה דורות, וכשכולם לא מעלים בדעתם ליישב שמדליקים ולאחר מכן מברכים. וחיפשתי בראשונים ולא מצאתי שום התייחסות מפורשת לשאלה זו מלבד ארבעת הראשונים הללו. ואנחנו רואים להדיא שלא עלה בדעתם לומר להיפך. ובפרט שיש מתוכם הנרות קודם ההדלקה. ובכלל באשכנז נראה לעיל שיש שלא סברו כמו לעשייתן, זאת אומרת שהמנהג הקדמון באשכנז היה לברך על הדלקת שכותבים בפירוש שיש לברך קודם ההדלקה כיון שצריך שיהיה עובר בה\"ג כהתוספות הנ\"ל וכרבי יהודה שירליאון. י. ברכה על הנרות הרי היא כקבלת שבת אולם עדיין יש לשאול סתירה, שהלא כתוב בראבי\"ה שכיון שבירכה קיבלה עליה את השבת. ומאידך הוכחנו לעיל שהיו מברכים קודם ההדלקה. אולם אני חושב שאין כאן קושיא כלל, שהנה בתשובות של רבינו תם בספר הישר (הנ\"ל) כותב תשובה חריפה נגד רבינו משולם שאמר שלא לברך על הדלקת נרות שבת, ואחת מטענותיו, שאליבא דבה\"ג שהדלקת הנרות היא קבלת שבת - אם אין ברכה קבלה מנין?! ביאור הדבר, שרבינו תם מבין שלא יתכן שלקבל את השבת מקיים מצות עשה של תוספת שבת וקבלה זו תהיה על ידי פעולה שהיא ההיפך משבת – הדלקת נרות – הבערה – ועל כן אמר \"אם אין ברכה - יש כמה [ \"קבלה מנין\". אם כן אליבא דבה\"ג, אם מברך ומזכיר \"שבת אחרונים שסוברים ויש לכך משמעות מהרשב\"א שכשמברך \"להדליק נר היינו שצריך גם את הברכה ]!של שבת\" יכול להועיל גם למצות קידוש על הנרות מלבד עצם הדלקתן, ומאידך הדלקה לבדה אינה מועילה לשם שבת. ועל פי האמור יש לומר, שהראבי\"ה והאור זרוע שאומרים שמקבלת שבת בברכה, היינו בברכה עם הדלקת הנרות, ולא רק בברכה לבדה. וכשהם ביחד זוהי קבלת שבת. וממילא אין סתירה שגם בברכה מקבלים שבת, ומאידך צריך לברך קודם ההדלקה כיון שרק כששניהם ביחד – הברכה וההדלקה – זוהי קבלת שבת. יא. ברכת נרות שבת בליל שבת - רבינו [ בסוף תקופת הראשונים היו באשכנז גדולי עולם כגון מהר\"ש ומהרי\"ל, רבינו אברהם ]שלום מנוישטט שחי לפני כשש מאות שנה קלויזנר, רבינו אייזיק טירנא, רבי ישראל מברונא ובעל תרומת הדשן ועוד - כיום 'מכון ירושלים' הוציא את רוב הספרים של הגדולים הללו והם [ - שככל הנראה[ ', וכמו כן היה את ה'אגודה]חיו כמאה שנה לפני הרמ\"א היה חבר של מהר\"ם מרוטנבורג, והוא גם כן כותב שצריכה לעשות תנאי , ומהר\"ש כותב שאשה ]שאינה מקבלת שבת עד לאחר הדלקת הנרות שרוצה להדליק נרות ולאחר מכן ללכת לחופה, בזמנם היה המנהג לקיים חופות ביום שישי אחר הצהרים וסעודת החתונה היתה בסעודת ליל - דרך אגב, אצל האשכנזים היו מקומות שהיו עושים חתונה [ .שבת ערוך פסק שבסעודה התלויה בידינו כגון סעודת חתונה שאנחנו קובעים ביום שישי, וסעודה בו ביום, אולם לספרדים זה אסור כיון שמרן השלחן את התאריך אסור לעשותה ביום שישי, מאידך סעודת ברית וכיו\"ב שחלה ביום שישי מותר, כיון שאינו תלוי בו. ויש להיזהר בזה, כיון שיש מקומות בשנים האחרונות, שרוצים להחזיר עטרה ליושנה ומבקשים . ואותה אשה הרוצה ללכת לחתונה הזו, רוצה ]לאחר צאתה מהבית לעשות מלאכה, וכותב על כך מהר\"ש, שמדליקה לעשות חתונה ביום שישי את הנרות בבית ללא ברכה והולכת לחתונה, ובלילה כשחוזרת לביתה מברכת את ברכת הנרות \"להדליק נר של שבת\". רואים קודם כל שאם מברך אחר כך אין בעיה של עובר לעשייתן, אולם מאידך נראה, שאינו אומר שכל אשה תעשה כן, אלא רק במקרה שיש מביא את דברי המהר\"ש הללו להלכה. אולם (ס\"ק יא)צורך. המגן אברהם אינם מסכימים עם זה, (אשל אברהם ס\"ק יא) והפרי מגדים (סק\"י)האליה רבה כיון שאיך יתכן לברך 'להדליק' בשבת?! דהיינו הרעיון עצמו – לברך לאחר ההדלקה – הוא בסדר, אך בתנאי אם תברך קודם השקיעה. יב. שיטת מהר\"י וויל והתרומת הדשן - שהיה חבירו של התרומת הדשן [ לאחר המהר\"ש חי המהר\"י וויל ]ומאחרוני התקופה ההיא, ונראה לי שהוא היה תלמידו של מהרי\"ל (בדרכי משה והוא מקורו של הרמ\"א שכותב(בדינים שבסוף הספר סי' כט) שכותב שמקצת נשים נוהגות להדליק ואחר כך לברך על סי' רסג וכן פסק בהגה ס\"ה) ההדלקה. והסיבה לכך היא שדעתו שהברכה ממש היא קבלת שבת, ואם תברך קודם כבר לא תוכל להדליק את הנרות. - כתב אותו תלמיד התרומת הדשן, [ ' ולשונו של המהר\"י וויל מופיע לעומת זאת יש ספר 'לקט יושר]והוא ספר הנהגות של התרומת הדשן לא הסכים ] - התרמת הדשן[ שם, והלקט יושר עצמו כותב על כך ש\"מורי לזה משום שצריך שיהיה עובר לעשייתן\". ורואים מזה שהמהר\"י וויל - דרך אגב, בספר הנ\"ל של והתרומת הדשן חלקו אם אפשר להדליק ולאחר מכן לברך. שלהתרומת [ .הדשן הוא אסור, ולהמהר\"י וויל הוא מותר הרמאי ההוא... מביא פוסקים שסוברים שצריך להדליק קודם הברכה, ואחד מהם הוא הלקט יושר בשם התרומת הדשן, ומעתיק את תחילת דבריו שכותב שמקצת נשים נהגו לברך לאחר ההדלקה, וממשיך \"ע\"ש מה שכתב בשם התרומת הדשן\"... דהיינו שהוא סמך עלינו שנעיין שם, ]!ומי שפותח רואה שהתרומת הדשן לא הסכים לזהיג. \"להדליק\" או \"על הדלקת\" דור לאחר התרומת הדשן היה רבי ישראל מברונא, שהוא הביא את שאם אומרים להדליק את הנרות ולאחר מכן לברך, לכאורה נוסח הברכה המנהג של אלו המדליקין ולאחר מכן מברכים, והתנגד לכך מטעם אחר, צריך להיות שונה, והיה צריך לברך כך: \"על הדלקת נר של שבת\", כיון שלשון להדליק להבא משמע. ואת הקושיא הזו שואל מדעתו הכנסת הגדולה (סי' רסג ס\"י) על הרמ\"א. יד. התפשטות המנהג בקהילות ישראל הנראה מכל האמור, שמנהג של ממש זה התחיל לאחר תקופת מהר\"ש, ולא התקבל כל כך, ומזמן הרמ\"א כמעט ואין אחד מהפוסקים האשכנזים שכותב לברך ואחר כך להדליק, זה הפך להיות מנהג כללי אצל כל מסכימים להדליק ולאחר מכן לברך. והנה הם היו כל כך ענקים ולא יתכן האשכנזים. וכן הוא אצל כל הנו\"כ של השלחן ערוך האשכנזים שכולם לומר שילכו כצאן לטבח אחר הרמ\"א בלי כל היגיון, וכנראה שהיתה להם סיבה רצינית מאוד שלא לחשוש לעובר לעשייתן. ויבואר להלן. מאידך גם אצל בני עדות המזרח יש לברר מה היה המנהג שם, אמנם מרן השלחן ערוך אינו פוסק את שיטת בעל הלכות גדולות ואין כל סיבה לומר ההיפך. אמנם יש כל מיני דיוקים מפה ומשם, אבל אין כל ספק שאם אינו פוסק כבה\"ג אין שום צורך להדליק ולאחר מכן לברך. והנה בדור שלאחר - שהיה תלמידו של רבינו [ מרן חי בחאלב המקובל רבינו חיים הכהן ויש לו ספר גדול מאוד על כל הלכה והלכה בשלחן ערוך ]חיים ויטאל על פי הקבלה, וכשמגיע לסימן רס\"ג הוא מבאר את כל עניין הדלקת דבר אחד כולם מבינים: לברך ורק לאחר מכן להדליק את הנרות. אם כן נרות שבת על פי הקבלה, ותראו שם, את כל הדברים לא תבינו... אבל זה היה המנהג בחאלב לפני כארבע מאות שנה. וכן יש ללמוד את המנהג בטורקיה, שבעל הכנסת הגדולה דוחה את דברי הרמ\"א מחמת נוסח הברכה וכדלעיל, וככל הנראה שזה היה המנהג שם. ולא מצאנו בשום פוסק שם שיאמר להדליק ולאחר מכן לברך. וצריך לומר את האמת, שגם אצל הספרדים המנהג הזה השתנה עם הזמן, ולא נהוג היה להדליק (מחזיק ברכה סי' רסג סק\"ד)ידוע למה, וכבר בזמן החיד\"א .] - וזה כמעט לפני כשלוש מאות שנה[ ואחר כך לברך טו. שיטת רבינו החיד\"א בדברי החיד\"א שבשיורי (שם סי' טז אות יג)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מקשה סתירה - לרבינו אשר בר חיים [ הוא מביא את ספר הפרדס(סי' רסג סק\"ה) ברכה ומעתיק את הלשון שלו, ומשמעותו היא שצריך ]תלמידו של הרשב\"א לברך קודם ההדלקה, והחיד\"א מעתיק אותו בשתיקה. ומצד שני החיד\"א אומר להדליק ולאחר מכן לברך. והנה לשיטת אאמו\"ר הסתירה הזו היא טובה מאוד, כי הנה החיד\"א סותר עצמו ואין ראיה שצריך להדליק ואחר כך לברך. אבל אאמו\"ר היה מבקש את האמת, וכתב שבודאי החיד\"א סובר שצריך להדליק ואחר כך לברך, ומה שמביא מרבי אשר בר חיים זה מחמת שהוא היה הולך לספריות אצל הגויים שם היו ספונים כתבי יד של גדולי רבותינו והיה רוצה לגאול אותם, והיה יושב ולומד אותם וחוקק אותם בראש מילה במילה, וכשהיה יוצא היה מעתיק את זה, וכתב שזה דעת רבי אשר בר חיים, אך לא הכוונה שכך ההלכה. כיון שנהג להעתיק - אחת הראיות שפסקי הרי\"ד [ .קטעים בלא להתייחס לגופו של עניין זה אמיתי היא דברי החיד\"א בכמה מקומות שמעתיק את דבריו מכתבי . וככל הנראה שבזמן החיד\"א זה היה המנהג בל המקומות שהלא ]היד החיד\"א הסתובב בכל מיני מדינות ולא העיר על המנהג הזה. ולאחר תקופת החיד\"א היו עוד ועוד מגדולי ישראל שהסכימו להדליק ואחר כך לברך עד הדור האחרון, הזבחי צדק והבן איש חי וכו'. וכן הוא המנהג במרוקו. אכן יש שטוענים שאת המנהג במרוקו שינו חסידי חב\"ד, שהרי איך יתכן שבמרוקו שהיו לפני כמאה שנה אף אחד לא כתב שהמנהג במרוקו שמדליקים ואחר כך מברכים, אלא כנראה שהמנהג השתנה בדורות האחרונים. ואמנם אני לא היסטוריון, אך למעלה מכל ספק בדורות האחרונים כל הספרדים עשו כמנהג האשכנזים שמדליקים ואחר כך מברכים. המורם מהאמור שמבחינה היסטורית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל צדק, זה היה קודם הרמ\"א התחילו לשנות ולהדליק ואחר כך לברך, ועם הזמן נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך ולאחר מכן להדליק. ורק כמאה שנה המנהג הזה בכל תפוצות ישראל. טז. אם 'עובר לעשייתן' הוא לעיכובא למעשה יש ליישב את המנהג שנהגו ישראל להדליק ואחר כך לברך. והפשוט ביותר הוא, שהנה מי אמר ש'עובר לעשייתן' הוא לעיכובא?! . ואמנם (סי' יט סק\"ג)הרי זו מחלוקת ראשונים, וכך כותב הש\"ך ביורה דעה פוסק שהוא לעיכובא. וכך רואים בתשובותיו (פ\"א מהלכות ברכות ה\"ו)הרמב\"ם - אאמו\"ר מביא לכך ראיה מתשובות הרמב\"ם לגבי ברכת 'על נטילת [ ואמנם זו ראיה שאפשר (ראה שו\"ת פאר הדור סי' קד) ידיים' לברכה בבית הכנסת להתווכח עליה כיון שאם יברך את ברכת על נטילת ידיים בבית הכנסת זה הפסק של זמן רב. אבל יש ראיה יותר טובה מתשובות הרמב\"ם, כותב שהיא ברכת שכותב לגבי ברכת אירוסין שמברכים \"אשר אסרנו על העריות\" – שזו (ח.) - וזו מחלוקת, הריטב\"א בכתובות[ ברכת המצוה ומבאר הרמב\"ם שמי שמקדש את האשה ומברך לאחר מכן הרי ]השבח זו ברכה לבטלה, ומוכח להדיא ש'עובר לעשייתן' לדעת הרמב\"ם הוא יש כמה הוכחות בדברי מרן ש'עובר לעשייתן' הוא לעיכובא. וכתבתי על אבל לא כל כך ברור אם עובר לעשייתן הוא לעיכובא או לא. ובפשטות לעיכובא. ובאמת מרן בשלחן ערוך כותב שצריך לברך ואחר כך לקדש, כך בכמה מקומות בספרים שלי, ואכמ\"ל. אותם עובר לעשייתן, ואם הדין הוא שעובר לעשייתן אינו מעכב, אפשר יאמרו דבר שכל מהותו הוא נגד מה שאמרו בגמרא שכל המצוות עושה אולם תירוץ זה הוא תירוץ חלש ביותר, כיון שלא יכול להיות שחכמים שמותר רק במקום של דיעבד אך לכתחילה אינו חייב לעשות כן. יז. מצוה שעשייתה מתמשכת - והוא אינו רבי חיים מצאנז הידוע, אלא הוא חי כמה ויש תירוץ טוב מאוד המופיע בדברי גדולי האחרונים: שהנה יש הגהות [ והוא מיישב שאמנם רבי חיים צאנזער]דורות לפניו, והיה אחד המתנגדים לבעל שם טוב כל המצוות מברכים עליהם עובר לעשייתן, אולם יש מצוות שאפשר שאם לא בירך עליהן כל זמן שהן עליו יכול למשמש בהן ולברך. והוא שלא לעשות עובר לעשייתן והוא מצוה המתמשכת, וכגון הנחת תפילין הדין בהדלקת נרות, שכל זמן שהן דלוקות יכול לברך אף אם כבר הדליק. להלכה לגבי כל מצות עשה שהוא עדיין בקיום המצוה. ויש רבי עקיבא ויסוד זה הוא קיים גם בטלית ובעוד כמה מצוות ורמב\"ם אף פוסק אותו איגר מאוד מפורסם (שו\"ת סי' יט) לגבי הדלקת נרות חנוכה אם יכול משום שכוונתו לברך על כמה נרות והוא לא הדליק אלא חלקן הרי שהוא לברך כשעדיין לא סיים להדליק את כל נרות ההידור. שיכול לברך, והוא יכול לבוא ולברך כיון שהמצוה עדיין מתקיימת. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן לגבי סוכות, אם שכח לברך על הלולב, וכשאמר את ההלל קודם ההקפה הוא נזכר שלא בירך, והנה ההקפה היא רק מנהג, אולם למד מדברי רבי עקיבא איגר שהיא הלכה ברורה שכיון שעשייתה מתמשכת הרי שהוא יכול לברך לאחר קיום המצוה. והרבה אחרונים משתמשים בהלכה זו. וכעין דברי רבי חיים צאנזער נמצא בהרבה אחרונים הפני יהושע, פרי מגדים, והישועות יעקב, ועוד. אולם מי אני שיבוא ויתווכח איתם אך עדיין התירוץ הזה לא מספיק, וכי ראינו מי שיאמר על מצוה שעשייתה מתמשכת שלא לעשות 'עובר לעשייתן' לכתחילה?! יח. ברכה הסמוכה ללילה - באחד השיעורים אמרתי [ אותו וניגש אלי בסוף השיעור אברך אחד והראה לי בספר 'מקבציאל' ויש לי תירוץ אחר ועבדתי עליו מאוד קשה של הבן איש חי יצא לאור לפני כמה שנים, ושם הוא מפלפל ולבסוף שהנה הטעם ]!!מביא את התירוץ הזה! כל כך שמחתי כשראיתי כך שכשיש אור יש שלום, וכשאדם אוכל יש מצוה מיוחדת לאכול לאור שמדליקים נרות שבת הוא על דרך הפסוק \"וידעת כי שלום אהליך וכו'\" הנרות שבת. ואין ספק שהמקום החשוב ביותר להדליק בו את הנרות הוא במקום האכילה. והנה יש לשאול אם מקיים את המצוה בשעת פעולת ההדלקה, או לחילופין שהנר יהיה דלוק. וחקירה זו אפשר לפשוט אותה מדברי התוספות בברכות הנ\"ל, שהתוספות הביאו בתחילה את שיטת רבינו משולם שאין מברכים על הדלקת הנרות, ומאידך את דברי רבינו תם שכותב על כך שהוא שיבוש, ואינו דומה למים אחרונים. והנה רבינו (ויקרא יז, משולם הביא ראיה לדבריו ממצות כיסוי הדם. שהתורה אמרה \"ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או יג) עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר\". ואמרו חז\"ל במסכת חולין שאם שחט והרוח כסתה את הדם בעפר, הרי שהוא פטור ממצות (פז.) כיסוי הדם שהרי הדם מכוסה. והנה יש עוד הלכה ברבינו משולם, שאם הדליק מבעוד יום הרבה נרות, והשבת עומדת להיכנס, שכיון שיש כבר נרות דלוקים לא צריך להדליק 'לשם שבת' וניתן להסתפק בהם. והנה מדברי רבינו משולם משמע שסובר שצריך שהנרות יהיו דלוקים ולא עצם פעולת ההדלקה, ורבינו תם השיב לו \"ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה עומדת ודלוקה לא היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה אחרת – אין ראיה\". דהיינו אינה ראיה, והטעם הוא שהנה אנו רואים במצות כיסוי הדם שאם כסהו הרוח פטור מלכסותו, ואפילו הכי אם מכסה צריך לברך. וביאור הדברים, שהנה אם כסהו הרוח אינו צריך לברך שהרי הדם מכוסה, והמצוה היא לא לכסות את הדם ולפי שיטת רבינו משולם אינו צריך לברך וכמו בנר שבת. לעומתו רבינו אלא שיהיה מכוסה, אולם כיון שזה כבר מכוסה כבר אינו צריך לכסות, תם סבר שהמצוה שהנר יהיה דלוק וכמו שסבר רבינו משולם בעצמו, אולם עדיין אם רוצה לברך על ההדלקה יכול, וכמו שמצינו בכיסוי הדם. והנה בסיום התוספות כתבו שם: \"ועוד נראה לרבינו תם שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק\", ע\"ש. ובפשט התוספות יש לומר שרבינו תם מסכים עם רבינו משולם שהמצוה היא שהנר יהיה דלוק, וזה הכוונה \"עוד נראה וכו'\" כי רבינו תם בא להוסיף על דברי רבינו משולם, ובכל זאת צריך לחזור ולהדליק והטעם הוא, שמלבד עצם הנר הדלוק צריך שתהיה הדלקה לשם מצוה, שתהיה פעולה של מצוה נכון שקיום המצוה הוא כשהנר דלוק ונהנה ממנו, אך הפעולה של וחיפשתי קצת וראיתי שיש בשו\"ת הר צבי דיון על התוספות הזה, אבל המצוה היא רק כאשר מדליק בפועל. ולכן צריך לכבות ולחזור ולהדליק. מה שמצאתי ומאוד נהניתי הוא בשו\"ת דברי יציב להאדמו\"ר מצאנז שמביא את החקירה הזו ומסביר פשט בתוספות כמו שאני אומר. שרבינו תם לא חוזר בו אלא רק בא להוסיף שצריך גם פעולה של המצוה. ולפי זה יוצא שאם מדליק סמוך לשקיעה ואינו מקבל שבת בהדלקה, הרי שאינו עושה כאן עובר לעשייתן, שהרי מברך מבעוד יום והקיום ממש הוא רק בלילה כאשר הנר דלוק ומאיר והוא נהנה, ואין זו מצוה מתמשכת, אלא זהו עובר לעשייתן שהרי המצוה מתחילה בלילה וממילא אם מברך לאחר ההדלקה ככל שהברכה יותר סמוכה לשבת הוא יותר טוב. ורק אם יברך בלילה לאחר שכבר נהנה אז צריך לבאר שעשייתן מתמשכת. - דרך אגב, להגאון והוא על פי הפשט הרגיל ועל דעת מרן השלחן ערוך, כיון שרצה להחזיר ולאור כל הדברים הללו, אמנם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נלחם על זה מאוד, [ .עטרה ליושנה שינהגו כולם כדעת מרן השלחן ערוך רבי איסר זלמן מלצר היה בן אחד תלמיד חכם גדול, והבן השני היה השני שהגרא\"ז היה אומר לבנותיו, שאינו שלם עם העובדה שמברכות ידוע שהוא ירא שמים והוא היה פרופסור, ואאמו\"ר העיד ששמע מהבן על הדלקת הנרות לאחריה, והיה אומר להן לעשות תנאי שהרי לדעת , אולם מצד שני אני חושב שאלו שנהגו לברך לאחר ]הרמ\"א הוא ודאי מועיל ההדלקה אין זה נחשב לברכה לבטלה כיון שהוא נחשב לעובר לעשייתן או מחמת היותה מצוה מתמשכת. ובכך עשינו שלום בין כולם. אשה סיעודית עם מטפלת זרה אדם שאשתו סיעודית ויש לה מטפלת זרה שמכבסת ומנקה את שאלה: הבית וגם מבשלת, האם יש בזה בעיה של בישולי גוים? כל אדם חולה (אפילו שאין בו סכנה) אין לו איסור תשובה: בישולי גויים. ולכן מותר לעובדת הזרה לבשל עבורה. אך זה רק באופן שאין אפשרות אחרת. ולכן הנכון שאחת הבנות או הכלות שיבשלו פעם בשבוע את כל האוכל ויקפיאו אותו, ובכל פעם המטפלת הזרה תוציא מהאוכל ותחמם בשביל החולה. באופן כזה מותר לכל הדעות. מקורות: מרן בש\"ע (או\"ח סי' שכח סי\"ט) כותב: \"חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי גוים\". לפיכך חולה סיעודית, כיון שאין לה אפשרות אחרת ממילא מותר שהמטפלת הזרה תבשל לה. אך אם ישנה אפשרות אחרת, יש להמנע מכך. שהרי הרשב\"א (במשמרת הבית ב\"ג ש\"ג דף צד ע\"ב) כתב שחולה שאין בו סכנה שהוצרך לתבשיל בבדק הבית (שם) מתיר בזה, וכך פסק הרמ\"א (יו\"ד סי' קיג סט\"ז), והרבה פוסקים עצמו וכל שכן לבריא, משום איסור בישולי גוים. ונחלקו בזה הראשונים, והרא\"ה כדי שיתחזק), אם נשאר מהאוכל למוצאי שבת, הדין שהאוכל אסור אפילו לחולה ביום שבת, והביאו לו גוי שיבשל בשבילו (כי מותר שגוי יבשל ביום שבת עבור חולה ברורה סי' שיח ס\"ק סג). וכך דעת הגר\"ש וואזנר בקובץ 'מבית לוי' (הלכות בישולי גוים). וע\"ע בשו\"ת חיי על ידי יהודי, ורק אם אין אפשרות אחרת, המטפלת הזרה יכולה לבשל ואפשר לאכול מזה (וע\"ע במשנה לבשל לא מתירים לאכול בישולי גוים. ולכן אפילו למתירים, אם אפשר על ידי מישהו אחר בוודאי שיעשה מחמירים. ומבואר כאן שכל ההיתר הוא רק כאשר אין אפשרות אחרת, אבל במוצאי שבת כיון שהיהודי יכול ובכל פעם המטפלת הזרה תוציא מהאוכל ותחמם בשביל החולה. באופן כזה מותר לכל הדעות, כי אין איסור הלוי ח\"ד (סי' נד). ולכן הנכון שאחת הבנות או הכלות שיבשלו פעם בשבוע את כל האוכל ויקפיאו אותו, בישול אחר בישול בבישולי גוים ואפילו בדבר לח, ולכן אין בעיה לחמם את זה. תשלום על בישול יהודי בחולים : זוג זקנים סיעודיים, לו יש מטפל זר ולה יש מטפלת שאלה זרה, והם מבשלים להם בבית, האם צריכים להביא יהודי ולשלם לו כסף כדי שיבשל להם? : אינם חייבים להוציא כסף כדי להמנע מבישולי תשובה גויים, וכיון שהם חולים (אפילו שאין בהם סכנה) מותרים לאוכל מבישול הגוי. מקורות: ואמנם במקום שיש אפשרות אחרת צריך להמנע מבישולי גויים, אך בשו\"ת זרע מרן בש\"ע (או\"ח סי' שכח סי\"ט) כותב: \"חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי גוים\". אמת (סי' מו) כתב שלא צריך לשלם כסף כדי שלא יכשלו באיסור בישולי גוים, מפני שמן הדין זה מותר להם שהרי מרן מתיר בחולה שאין בו סכנה, וממילא לא צריך להוציא הוצאות על כך.בית ההוראה 'יחוה דעת' הרב יצחק מאזוז קריאת פרשת 'זכור' ו'זכר למחצית השקל' אצל מרן זיע\"א אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד בכל שנה לעלות לתורה לעליית 'זכור', והיה מכריז שקריאה זו חיובה הוא מהתורה, וכיון שנפסק שמצות צריכות כוונה (שלחן ערוך סימן ס ס\"ד) יש לכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מהתורה. כמו כן היה אומר קודם הקריאה 'ויהי נועם וכו'' אך לא היה אומר 'לשם יחוד'. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שכל אשה היכולה לבוא ולשמוע קריאת 'זכור' בציבור, שתלך ותשמע. וזכורני שבתחילה כשראיתי את התשובה בשו\"ת יביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סימן נד) לא היה ברור לי מסקנת דבריו הלכה למעשה, ועליתי אליו ושאלתי אותו וכתב בכתב ידו, שנכון וראוי שכל אשה ואשה תלך ותשמע פרשת זכור בציבור. ואחר זמן התפרסמו הדברים בכתביו. ודעתו ברורה בזה. בבית הכנסת שלנו 'יחוה דעת' נוהגים להוציא ספר תורה כמה רגעים לפני מנחה של שבת זכור וקוראים בו קריאת פרשת 'זכור' בלא ברכות עבור הנשים, והוא הטוב ביותר עבורן. ומומלץ לכל בתי הכנסת לנהוג כן. ואף גברים שנאנסו שהלא מן הסתם לא יוכלו לבוא בבוקר לשמוע זכור מחמת הטיפול בילדים, ולא שמעו זכור בבוקר יכולים לצאת בזה ידי חובה. בימינו שבעוונותינו אין לנו בית המקדש, ואין מביאים 'מחצית השקל', מנהג להיזהר ולומר 'זכר' כדי שלא יהיה כמפריש להקדש בזמן הזה. ישראל להפריש מעות 'זכר למחצית השקל'. ותורמים אותם לצדקה. וצריך \"מן הדין אפשר לתרום מעות אלו לכל מטרת צדקה, אך מן הראוי לתרום ולתמוך באברכים העמלים התורה יומם ולילה, וזו הצדקה המעולה והחשובה ביותר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך שנים רבות היה מורה לתרום כסף זה לתלמידי חכמים, ועוד כשכתב את ספרו שו\"ת יחוה דעת כתב שם כן (ח\"א סימן פו), ובשנותיו האחרונות שנתרבו ב\"ה לומדי תורה, היה מורה לשואלים את פיו לתרום לאברכים ולכוללים. וצריכים להבין מהו 'אברך' כיום, אנשים צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, מוכשרים ורציניים, שמתוך הסכמתם המלאה בלבד מוכנים להתפרנס בדוחק, ועמלים בתורה יומם ולילה מבחירתם האישית, להיות ה'שבט לוי' של הדור ולעסוק בתורה תוך שהם משלמים מחיר כבד מאוד שמפרנסים את משפחתם בדחקות. וכל מי שעוקב ויודע מה המצב של האברכים, מצד אחד כואב הלב לראות עם מה מתמודדים, אך מצד שני ניתן רק להתפעל מגבורתם המופלאה. ולצערנו הרב אנו חיים במדינה המכונה \"מדינת היהודים\" אשר מסויימים שם המתנהלים יותר גרוע מפאריז ה\"י, ודוקא ה'שבט לוי' של דורנו, וחוץ מהעובדה שאביהם ואמם יהודים אין בהם כל סממן ליהדות. ויש מקומות בתל-אביב וכיו\"ב, שהם ללא תורה וללא מצוות, שאינני יודע במה הם יהודים! בה מבזים את לומדי התורה ועמליה, ולעומתם רואים את אלה המסתובבים שפרשו מענייני העולם הזה ומוסרים את נפשם על לימוד התורה, הם אלו שכבודם מושפל עד עפר! שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"89.pdf","content":"פורים דמוקפין החל| ניצול הזמן ללימוד התורה| לימוד תורה באיכות| ' לקחי מגיפת ה'קורונה| חשבון הנפש האמיתי נושאי השיעור: 'כשר' ו'מהדרין' בבשר ועופות| ' בשר שאינו 'חלק בית יוסף| משלוח מנות במאכלים שאינם ראויים| משלוח מנות בשבת| בשבת89 גליוןמיום א' ט' אדר התשפ\"א -הבחור היקר שמעון ז\"ל בן רינה אפרת שנפטר בקציו\"ש - בנו של הגאון הרב אהרן דגן שליט\"את.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת תצוה- פורים הלכות פורים המשולש| בנחפשה דרכינו ונחקורה א. מה התכלית?! אני רוצה לפתוח בדברים של חשבון נפש. 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה''. כל אחד מאיתנו מחוייב ממש לחשב דרכיו. כתוב בפסוק 'שם דרך אראנו בישע אלוקים' \"שם דרך\" מלשון 'שומה' אדם צריך לחשב את דרכו. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה לנו אינו 'מקרה'. 'מקרה' ר\"ת רק מה'! הקב\"ה מנהיג את העולם, וכמו שאמרו חז\"ל שהקב\"ה זן את העולם מקרני ראמים ועד ביצי כנים, הכל מחושב. ויש חשיבות גדולה לכל אדם שתהיה לו תכנית לחיים שלו. הרי יש לנו ספר 'מסילת ישרים' שהוא ספר חובה עצמו - למה באתי לעולם?! מה התכלית שלי?! מה אני צריך לשפר?! מה לכל יהודי, והוא ספר שהוא תכנית חיים של האדם. אדם צריך לשאול את הלקח מהעבר לגבי העתיד שלי?! וזו חובה על כל יהודי בכל יום ובכל שעה. ונפטר בגיל מאוד צעיר עוד כאשר הייתי בחור בישיבה. והתלמידים ביקשו בדמי ימיו, והיה תלמיד חכם צעיר וצדיק אמיתי, עובד ה' שאין כדוגמתו, אני זוכר כאשר הייתי בחור צעיר בישיבה, היה לנו רב שלימד אותנו ונפטר מהרבנית האלמנה שרוצים לראות כתבים של בעלה - הרב. ואכן הם מצאו כתבים, ובנוסף להם מצאו מחברת של חשבון הנפש שהיה עורך לעצמו, והתברר שהיה נוהג בכל לילה קודם לכתו לישון, לשבת על המחברת והיה לחבירו. והיה מעיר לעצמו ומתקן את כל הערות שלו למחרת, כל דבר היה כותב לעצמו כמה למד תורה היום, ואיך התפלל, וכיצד התנהג בבין אדם מתוכנן. אדם כזה למרות היותו צעיר - כשיגיע לעולם הבא הוא מסודר. הוא יודע מה עשה ולא משלה את עצמו בדמיונות שעשה כך או אחרת. ב. עשה לך רב והאמת שאנחנו רואים שיש מצבים שאדם קשה לו לעשות לחשבון הנפש, - שזה ממש קשה שהרי אין אדם [ פעמים וזה בענייני בן אדם לחבירו , ופעמים שקשה לו לעשות חשבון נפש בענייני בן אדם ]רואה חובה לעצמו למקום. ובמצב כזה כדאי שיהיה לאדם רב שיתייעץ עימו, וזה חשוב מאוד. אני מכיר אדם אחד שהיו לו הרבה צרות, ודיברתי עימו על חשבון הנפש, אולם כל חשבון הנפש שלו היה בענייני המצוות... שלצערי החליט בעצמו להפסיק לעשותן כיון שלא עשה אותן כמו שצריך... ומאידך היה מלא עוונות כרימון, ועליהן לא העלה בדעתו לחשב את חשבון הנפש שלהם. ג. להבין את הרמז כשמדברים על חשבון נפש צריך לדעת מה זה 'חשבון נפש'. ואיתא מופלג. הגמרא מספרת שהיה מקפיד מאוד בנטילת ידיים ועל כן זכה לכל בגמרא מעשה ברב הונא, שהיה ברשותו יקב של יין והיה עשיר העשירות הזו. והנה יום אחד מגיע למרתף היין ומריח ריח רע של חומץ ומתברר שאכן כל חביות היין החמיצו, פירוש הדבר שהוא הפסיד את כל רכושו. והיה יושב בביתו בצער, ובאו לפניו תלמידיו ואמרו לו רבינו שיפשפש במעשיו – שיעשה חשבון נפש. ורב הונא נפגע מאוד, ותהה - רב הונא היה מגדולי [ !?כנגדם - אתם חושבים שאני בעל עבירות ולעומתו ענו ] - וכי הקב\"ה האמוראים וכולם רואים שכל כמה דפי בגמרא הוא מוזכר[ !?לו תלמידיו \"וכי אתה חושד בקב\"ה דעביד דינא בלא דינא .]העניש אותך בחינם - רב הונא היה אדם מושלם, גדול בתורה, אבל רב הונא אמר להם, וכי אתם חושבים שלא עשיתי חשבון נפש?! הרי [ !עשיתי וחיפשתי ולא מצאתי ועל כן רב הונא אמר לתלמידיו אני ]!?גדול במעשים, מה יכול להיות בו לא בסדר ותאמרו לי!! ואז אמרו לו תלמידיו על איזה דבר קטן של בן אדם חיפשתי ולא מצאתי, כעת אתם תחפשו ותאמרו לי אם יש משהו שאני לחבירו, והוא מצידו היו לו את סיבותיו שלו מפני מה עשה כן, ולאחר דין - ונראה שהפירוש שאירע לו נס, והחומץ הפך בחזרה להיות כמו יין, ויש שאומרים, שהמחיר ודברים קיבל על עצמו לתקן את מה שעשה. ומספרת הגמרא שיש אומרים [ של החומץ התייקר כל כך עד שמחירו נעשה כמו יין .]השני הוא נס יותר גדול מהפירוש הראשון רואים שהקב\"ה הושיע אותו, ולפעמים הוא כך שהקב\"ה נותן לאדם רמז לתקן את דרכיו, ועליו להבין את הרמז, ופעמים שאינו מבין את הרמז – הרמז נעשה יותר עבה, עד שח\"ו הקב\"ה פוגע בנפש! מעשה ביהודי אחד ירא שמים שהיה לומד תורה, אך התחבר עם חבורה לא טובה והתקלקל בהשקפותיו, ואני דיברתי איתו כמה פעמים, אך הוא מוחי קל והוא נשבר מאוד, והוא בא אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיברך אותו היה מסית ומדיח אחרים נגד ישיבות נגד לומדי תורה. ואז הוא קיבל אירוע בשלו, המשיך ללמוד תורה אבל השקפותיו היו קלוקלות. ולא די בזה עוד לרפואה שלימה, ואאמו\"ר בירך אותו, וכשיצא החוצה דיברתי עימו ואמרתי על ההשקפות שלך\"! וכך המשכתי ודיברתי עימו קשות, והרגשתי שאני לו \"תשמע, אני אוהב אותך! כואב לי עליך! אבל תבין שהקב\"ה נותן לך רמז חייב לעשות את זה, על כך שהוא לומד תורה פחות, מתרחק מרבנים ומלומדי תורה, ועל כך שהקב\"ה נתן לו רמז בזה. ואמרתי לו שחלילה חלילה שהרמז לא יהיה יותר עבה ולך תדע להיכן זה יגיע! היהודי הזה התחיל לבכות, ואמר לי: אתה צודק! אתה צודק! ואכן שב בתשובה והתחזק במעשיו, וחזר ללימודיו הרגילים. אולם לאחר זמן, היצר הרע שוב הניא אותו, וירד ברוחניות, והתחיל מתרחק מתלמידי חכמים ומהתורה. ואז אירעה לו תאונת דרכים והוא הלך לעולמו ה\"י. וכששמעתי את זה הייתי אנחנו צריכים תמיד להבין את הרמזים, כאשר יש רמז, אפילו רמז על ידי כל כך נחרד! כמה חבל שכאשר היה לו את הרמז לא תיקן את מעשיו. וגם עגמת נפש צריך לשבת ולעשות חשבון הנפש. ד. 'חשבון הנפש' בטעות יחזור בתשובה. וכשבא לעשות חשבון נפש הוא מפנה אותו לכיוון צדדי, הרע לא רק שמחטיא את האדם בעבירות, הוא גם עושה הכל בכדי שלא יש טבע בין בני אדם לחפש ולתלות את שאירע עימם בדברים אחרים. יצר וזה לא חשבון נפש. יש אנשים שהולכים לכל מיני \"מקובלים\" למיניהם, שכאשר יש להם צרה אומרים להם שזה 'עין הרע'... והם יוציאו את העין הרע והכל יהיה בסדר. להם קנאה! והם גורמים לכך ש'פותחים את התיק' שלו בשמים! ובודקים והם מסתכלים ומתבוננים ותוהים: מה פתאום יש לו כל כך הרבה טוב?! יש טובים בעולם הזה, הוא מקבל טוב מהקב\"ה, ויש לו חברים שמקנאים בו, הרי מה זה 'עין הרע'? המשמעות של עין הרע היא שכאשר יש לאדם דברים אם מגיע לו את הטוב הזה ואם לא מגיע לו מונעים ממנו את הטוב הזה. ובסתם כך לבוא את האדם ולומר לו שמה שקורה עמו זה מעין הרע, בהרבה מקרים זה מה שמונע הרבה אנשים לשוב בתשובה! פעם הייתי במקסיקו ובקשו ממני לפגוש בחור צעיר שיש לו בעיות נפשיות , ואכן פגשתי בו והוא היה בדיכאון ממש, והתחיל לתאר ] - כך אמרו לי[ לי בבכיות אילו חלומות יש לו בלילות שכל חלום הוא יותר גרוע, ואיך אין לו חשק להיות עם החברים שלו וכו', ותוך כדי דבריו הוא מספר לי אלף דולר! כדי שיבדוק 18 שהגיע איזה 'מקובל' מישראל שאביו נתן לו את הסיבות לבעיות הללו... וה'מקובל' בדק, ולא יאומן כי יסופר, ה'מקובל' שבע פעמים!... וגם בבוקר הוא צריך לעשות כך, ואכן הבחור עשה את כל אמר לו שבלילה לפני שהולך לישון הוא צריך לשטוף את הראש והפנים מה שאמר לו ה'מקובל' אבל הוא רואה שזה לא עוזר לו כלל!!... ספר יהודי חילוני לגמרי! אינו שומר שבת, לא מניח תפילין, לא אוכל כשר, התחלתי לתהות עם הבחור על קנקנו, ואני מגלה שהבחור הזה גדל בבית אלף דולר, 18 ולא לומד תורה. כלום. כל כך כאב לי, שה'גנב' ההוא לקח ויהדות, ויתחיל להניח תפילין ולקיים מצוות, והתורה מגינה ומצילה \"פקודי הראש! ושהוא צריך משהו אחר לגמרי. סידרתי לו אברך שילמד איתו תורה כל קשר ליהדות! ואני דפקתי על השלחן ואמרתי לו שיפסיק לשטוף את על מה הוא לקח?! מה הוא מצא?! לשטוף את הראש! הרי הבחור הזה אין ] - הוא רצה לתת[ !אם הוא היה נותן כסף הוא היה חושב שיצא ידי חובה עם הכסף, הוא צריך ה' ישרים משמחי לב\". ואמרתי לו שאני לא רוצה כסף להבין שמה שמחייב אותו זה עבודת ה' שלו ולא הכסף. בתשובה. והרי הבחור בא לעשות חשבון נפש, ומכוונים אותו לכיוון כל כך וכעבור זמן הבחור הבריא, והתחתן והקים בית של תורה ויראת שמים, ושב שלילי?! הרי שזה לא יאומן! ה. על ה' יזעף לבו : \"ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת טעותם עד לבסוף הוא הצליח, אך בשלבים הראשונים זה לא היה פשוט דין רודף. היו להם את כל התירוצים שבעולם. ויוסף רצה להוכיח להם את דהיינו שהיו בטוחים שהם כמו בית דין ששכינה שרויה ביניהם, וליוסף יש היו משוכנעים שמקיימים מצוה! חז\"ל מספרים ששיתפו את הקב\"ה בדינם. העניין הזה כתוב בתורה, בסיפור של אחי יוסף, שכאשר מכרו את אחיהם (בראשית מב, כח)וכמו שכתוב עשה אלוקים לנו\" הם היו כל גדולים ועצומים בתורה, שכאשר פשפשו (שם כא) במעשיהם - הם לא מצאו דבר לתלות בו! וגם מה שכתוב לפני כן \"אבל אשמים אנחנו\" לא היה זה על עיקר המכירה, אלא על כך \"אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו\", אבל על דין המכירה היו בטוחים שעושים כיאות על פי דין תורה. שאמר לרבי יוחנן שאכן זה כתוב שהרי אין לנו דבר שלא נרמז בתורה, והיכן זה רמוז, והיה שם ילד קטן אחד ואז שואל את הקב\"ה \"רבונו של עולם למה עשית לי?\"... ורבי יוחנן שאל \"אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו\". אדם עושה שגיאות בעולם הזה, הגמרא במסכת תענית מספרת שרבי יוחנן היה יושב וקורא פסוק במשלי ] - שהיה יתום מאב[ בנו של ריש לקישבתורה באחי יוסף שאמרו \"מה זאת עשה אלוקים לנו\". שרואים בפירוש בתורה את הצורך לעשות חשבון נפש נכון ואמיתי. ומי שאינו יודע לעשות חשבון נפש נכון עליו להתייעץ עם חבר שהוא כנראה יותר אובייקטיבי, וכמו כן עם רב תלמיד חכם שיודע את סדר העדיפויות הנכון של האדם בחייו. ואז באמת הוא יוכל להתקדם ולשוב בתשובה. ו. קבלה לכל החיים גדולה בבית, והיה שבור ורצוץ, וביקש מאאמו\"ר שיברך אותו, ואכן אאמו\"ר אני זוכר שלפני כמה שנים בא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, יהודי שהיתה לו צרה בירכו. ואז סיפר לאאמו\"ר, שהלך לכל מיני 'מקובלים' וצדיקים וכולם ולאחר שתתקן והצרה תעבור – 'חזרה חנה לשחרוריתה' – תשוב למעשיך בוחן ליבות וכליות וכשאתה תפשפש במעשיך אתה תמצא פגמים ותתקן, תפשפש במעשיך ותשוב בתשובה הכל יהיה טוב! אבל הבעיה שהקב\"ה והנה אך יצא היהודי הזה החוצה הלכתי אליו ואמרתי לו: אני בטוח שאם הרע! תפשפש במעשיך! תבדוק במה אתה לא בסדר ותקבל על עצמך\"... אומרים לו שזה עין הרע. ואאמו\"ר ענה לו מיד: \"אסור לך לחשוב שזה עין הראשונים, כמו אנשים לאחר יום כיפור. הרי קודם יום כיפור מפחדים דברים שהוא חושב שהוא לא בסדר ושהוא רוצה לתקן את עצמו, ואכן כך הצרה עוברת לא מפסיק את הקבלה שלו. ואכן הוא הבטיח. וגילה לי כמה שלו תהיה כזו שיוכל להחזיק בה בכל ימי חייו! ושיחליט בעצמו שגם אם מהדין ולאחריו כבר שוכחים מה היה. ועל כן אמרתי לו שיזהר שהקבלה עשה והתחזק מאוד, והאיש הזה חי ולא רק שהצרה שלו הלכה, עוד הוא שומר על הקבלות שלו מכל משמר עד עצם היום הזה! ז. ותרד פלאים כל זה אני מקדים שנדע עכשיו שאנחנו לקראת הסוף של מגיפת ה'קורונה' אני לא יודע מה יהיה בהמשך ומה הקב\"ה מתכנן ]... - כך אנחנו מקוים[ לנו, אבל אנחנו צריכים לעשות כעת חשבון נפש! ובואו נחשוב מה אירע כאן, הרי קודם המגיפה היה בכל העולם בתי כנסת מסודרים, קהילות מסודרות, קביעות עתים לתורה, ציבור רחב מאוד למד שעות רבות בכל יום! ואנחנו חייבים להודות על האמת שהמגיפה הזו גרמה לנזק גדול מאוד גם בתורה וגם בעבודת ה'! ואין לנו להשלות את עצמינו! אכן יש מיעוט אנשים שיש להם את האפשרות ללמוד שיעורי תורה ב'זום' ועל ידי כך לראות את הרב בשידור חי כשהוא מוסר את השיעור. ואני אף יודע שיש אנשים שלא היו רגילים לשמוע שיעורי תורה, אבל הם היו משועממים - ואני לא יודע כמה זה יחזיק מעמד, שהרי כיום [ !שאפשר לצאת מהבית אני לא יודע כמה מהם עדיין הולכים בדרך הזו של בבית והתחילו ללמוד .]לימוד תורה, והלואי שכן ושיעורים הפסדתי שלא יכולתי להרביץ תורה כמקודם. אולם באופן פרטי ואני עושה את חשבון הנפש גם שלי, שמצד אחד מבחינת הרבצת תורה לשבת וללמוד היה הרבה זמן להשקיע בלימוד – יומם ולילה. אולם עלינו להתבונן בכללות על עולם הישיבות, הרי אין ספק שגם בחורי ישיבות שאינם בישיבה כמה חודשים, גם בבחורים מצויינים במשך והספקים ולומדים עם חברותא בטלפון, במציאות רואים שזה לא זה. הרי שאין זה אותו הדבר! אברכים מצויינים אפילו שקובעים להם מה ללמוד בישיבות וגם בכוללים, ברגע שהמסגרת 'מתפרקת' ונצרכים להישאר בבית הזמן נוצר רפיון! ירדנו פלאים!! עולם התורה זה לא מה שהיה!! כמה עזבו ונשרו לצערינו הרב מעולם הישיבות!! כמה נחלשו! איזו חולשה נוראה ירדה בכוללים! וכמו כן עבודת ה' שלנו, איך היינו מתפללים קודם וכיצד היום! אמנם מצד אחד ראינו איך אשריהם ישראל משתדלים לקיים מניינים בתנאים התפילה איננה מה שהיתה קודם לכן! התפילה שהיתה תפילת קבע – כמו לא תנאים, מרפסות בחצרות, העיקר כדי להתפלל בציבור! אבל מצד שני שצריך, הפכה להיות תפילת ארעי! עד כדי שיש שקשה להם לשוב לתפילה שהיתה פעם!! ח. והיה העולם שמם ויש לשאול מה זה מראה?! האם הקב\"ה פוגע דוקא ברוחניות שלנו?! התשובה היא שאכן כן! ואנחנו חייבים לכך הסבר. שאין ספק שהרוחניות שהיתה קודם לכן היו בה פגמים וחסרונות, לא היינו מושלמים. עד כדי כך שהקב\"ה השליך את זה! לא רוצה את זה!! חז\"ל אומרים שלרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו וזאת כיון שלא נהגו כבוד זה ] - עד ל\"ד בעומר[ מפסח ועד פרוס עצרת בזה, ואומרים חז\"ל שהיה העולם שמם!! מגיפה נוראה שמתו כל תלמידי רבי עקיבא, ומתוך כך אין מי שילמד תורה, עד שחזר רבי עקיבא ולימד חמישה תלמידים, שמהם כל התורה שיש לנו היום, ולפי דברי חז\"ל \"כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא\" זאת אומרת כל המשניות וכל מה שיש לנו זה ממסורת שבאה מרבי עקיבא ותלמידיו. וכיצד אירע הדבר שהיה העולם שמם?! וכי הקב\"ה לא רוצה בלימוד התורה?! הרי הקב\"ה רוצה רק בלימוד תורה! \"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי!\" כל מה שנברא העולם הוא בשביל התורה תלמידי רבי עקיבא עד היום! וכל זאת הוא מחמת שאנחנו צריכים ללמוד והמצוות! ועם כל זאת העולם היה שמם! ואנחנו ממשיכים להתאבל על את הלקח! שכל זה אירע כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. אומר לנו הקב\"ה, תורה כזו שלא נוהגים בה כבוד אני לא חפץ בה!! זה לא התורה שלי!! ועל כן העולם יהיה שמם! כך מבואר בגמרא ואנחנו מבינים בזה את חומרת הדברים. בואו נחשוב לעצמינו שכל התורה שיש לנו היא התורה שקיבלנו מחמשת שחיבר את המשניות, ונתאר לעצמינו מה היה קורה אילו היו נשארים כל תלמידי רבי עקיבא, וכבר כדור אחד או שניים לאחריו חי רבי יהודה הנשיא תלמידי רבי עקיבא! עולם התורה היה נראה אחרת! התורה היתה נראית אחרת! עם ישראל היה נראה אחרת! הכל היה שונה! הפסדנו את כל זה לכאורה לבלי שוב, והעולם נעשה שומם! הלא למה הדבר דומה לכמה תלמידי חכמים שכתבו כמה ספרים והנה אשר שרף ה'\", וזה מה שקרה לנו בימים אלו ירדנו פלאים!! כל אחד יחשוב אירעה שריפה שבאה וכילתה את הכל \"וכל בית ישראל יבכו את השריפה כמה ירד בתקופה הזו! התפילה אינה אותה דבר! כמה קריאת התורה הפסדנו! כמה שיעורי תורה הפסדנו! כמה שעות של לימוד של בעלי בתים ובחורי ישיבות הפסדנו! כנראה שהתרשלנו! לא היינו מספיק טובים! אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש עם קבלות! כל אחד צריך לעשות את החשבון שלו איך למד לפני כן ומה שהיה צריך להיות ולהוסיף! ולא לומר די בכך שאני מחזיר עטרה ליושנה, כיון שאז אנחנו משאירים את המצב כמו שהיה קודם, והרי זה לא מה שהקב\"ה רצה! אם התורה נפגעה זאת אומרת שהתורה שלנו צריכה להיות יותר טובה ממה שהייתה קודם לכן! גם מבחינת הכמות של הלימוד וגם באיכות הלימוד. ט. לימוד תורה באיכות לנו מוח כדי שנשתמש בו, הקב\"ה נתן לנו שכל כדי שנחשוב עימו לעומק, כמה פעמים כבר דיברנו על החשיבות של לימוד התורה באיכות. הקב\"ה נתן נמצה את הפוטנציאל של השכל שיש לנו. הרי ככל שנעמיק את שכלינו בלימוד אנחנו נעשים חכמים יותר ומתקדמים יותר. כתוב בפסוק: \"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן\" – ולכאורה הנביא ישעיה שם את החמור והשור ומשבח אותם מצד האחד ואת עם ישראל מהצד השני ואומר שעם ישראל הם פחות מהשור והחמור?! אבל הכוונה שלו ששור בן יומו קרוי 'שור' דהיינו אין הבדל בינו לבין אימו, וכמו כן החמור, כבר ביום היוולדו הוא כמו גדול. שהרי הם יודעים ללכת מיד לאחר שהוא נולד. הדבר היחידי שמשתפר אצלם מעט לאחר היוולדם הוא הניסיון שהם רוכשים, שהשור עובד את אדוניו והחמור מכיר את אדונו. לבעלי חיים יש פוטנציאל מוגבל מאוד. אך מנוצל עד תום. על כך אומר הנביא ישעיה: \"ישראל לא ידע עמי לא התבונן\" – האדם זה לא רק 'ידיעה' האדם זה התבוננות! אם כן אפילו את הידיעה אינם מגשימים – לדעת מי ברא את העולם! קל וחומר שאינם מגשימים את ההתבוננות – להבין, לחשוב כמו שצריך, ללמוד סוגיא כראוי! לא לברוח משאלות ולהמשיך הלאה אלא לשבת ולחשוב ולהפעיל את הראש! כבר אמרתי בעבר בשם האור החיים הקדוש, שמי שיכול ללמוד סוגיות בעיון ולומד דברים פשוטים הוא יענש על ביטול תורה!! ואנחנו מחוייבים לעשות ככל האפשר בכדי ללמוד תורה באיכות. אנשים לומדים דף יומי, זה דבר חשוב מאוד, אבל כשלומדים דף יומי שעה ביום הרי כבר לאחר חודש מתקיים בהם הפסוק: \"ותבאנה אל קרבנה – ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה\"... – אינם זוכרים כלום מכל מה שנלמד, ואינו זוכר גמרא שכזו בכלל. ומה הפתרון? שגם אם לומד דף יומי גמרא עם רש\"י שעה ביום בשיעור, שיש למצוא זמן לאחר מכן ללמוד את הדף היומי שוב פעם. והכרתי אנשים שעובדים לפרנסתם, ולוקחים עמם את הגמרא ובכל רגע פנוי בעבודה או בנסיעה פותחים את הגמרא וחוזרים על הדף. הרי כאן אצלינו בבית המדרש 'יחוה דעת' יש שיעור דף יומי בבוקר ויש שיעור בערב, וחלק מהציבור הנמצאים בבוקר חוזרים ובאים גם לשיעור של הערב. השיעור בערב הוא חזרה על מה שלמדו בבוקר. הרי לכל הפחות צריך לחזור פעמיים על הלימוד. מישהו מעלה על דעתו שבלימוד של פעם אחת הוא ידע ש\"ס?! צריך לשבת ולהשקיע בלימוד וזה חלק מהאיכות. סיפר לי בחור שלמד עימי בישיבת 'חברון' שהיה גר בבני ברק בשכנות לגאון לתאר. ואותו חבר למד בתלמוד תורה עם אחד מבניו של הגר\"ח, וכשהיו הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט\"א שהוא סמל ודוגמא של התמדה שאין ילדים קטנים התחילו ללמוד גמרא בתלמוד תורה, והגר\"ח לקח את בנו המשותף של הגר\"ח עם בנו, הגר\"ח לא התנגד לכך, וכך היה הלימוד בכל והתחיל ללמוד עמו בחברותא כל יום, והילד השכן הצטרף אף הוא ללימוד יום. והיו לומדים בהתמדה עד שתוך כמה זמן הגיעו לקצב של דף ביום ששאלתי ידע על המקום!! וזה דבר שאנחנו צריכים לעשות בעצמינו ללמוד לו כנגדו בא נבדוק... והתחלתי לשאול אותו ממה שכבר ידעתי אז, וכל דבר על הש\"ס יותר מפעמיים!! וכיון שהיה ילד זה נחקק אצלו בראש. ואמרתי שלמדו. כשהכרתי אותו בישיבה היה כבר בגיל שבע עשרה, וסיפר שעבר גמרא רש\"י ותוספות. ובימי שישי ושבת היה הגר\"ח חוזר עמם על כל מה תורה באיכות, לחזור ולשנן ולהבין את מה שאנו לומדים. י. לנצל את הזמן שעה או שעתיים ביום אבל זה לא מספיק, שהרי כל אחד יראה שיש עוד עוד דבר שצריך לחדד הוא הזמן שקובעים ללימוד התורה. אנשים קובעים זמן שיכול לנצל. הרי כאשר קם בבוקר עד שמתפלל יש מעט זמן, יש נשארו לו כמה דקות עד התפילה למה שלא יוציא ספר וילמד?! למה לא הנץ. לעומת זאת מי שלא מנצל את זמנו, כאשר קם בבוקר עד שמתארגן כאלו שבאים כבר לבית הכנסת ללמוד, אצלנו יש שיעורי תורה עוד קודם לנצל את הזמן יותר?! - אז היה טייפ כזה של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה בקי בתנ\"ך, והיה לומד איתנו כשהיינו קטנים והיה [ את כל ספר משלי וכשהיה יושב לאכול היה בוחן אותי בכל פעם. הוא היה מקליט את עצמו]מדליק את ההקלטה כדי לשנן את ספר משלי. והיה בקיא גם בפירושים סרטי הקלטה לא כמו היום של התנ\"ך. פעם אמר לי אתה יודע מהיכן אני יודע תנ\"ך?! כשהייתי לומד בישיבת 'פורת יוסף' היתה הפסקה בין סיום הסדר לתפילת מנחה של עשר דקות, בכדי שהבחורים יוכלו להתארגן לתפילה וכו' בישוב הדעת, אבל חשב דקות ביום לא כולל שישי שבת למשך עשר שנים זה במצטבר של שבועות את כל התנ\"ך. וחזר עליו כמה פעמים עם המפרשים. והיה מחשב לי שעשר לתפילה, ומיד היה מתיישב ללמוד בשאר הזמן תנ\"ך. ובמשך הזמן כך סיים לעצמו הרי עשר דקות זה הרבה זמן, ולכן היה רץ ונוטל ידיו כדי להתארגן שלמים!! והיה אומר לי נעשיתי בקי בתנ\"ך בעשר דקות!! אבל בכל יום. את זה. הישיבה תפקידה לתת הדרכה במה שצריך עזרה כדי ללמוד, אבל זה לא צריך את הישיבה, בשביל זה כל אחד יקח את הזמן לעצמו ויעשה היום בעולם הישיבות לא לומדים נ\"ך לא בגלל שזה לא חשוב, אלא שבשביל ללמוד חומש, שמו\"ת, ורש\"י ורמב\"ן ושאר מפרשים על התורה, זה חיוב בישיבות היו יושבים ולומדים ביום שישי אחר הצהרים או בליל שבת לאחר מדינא. אבל זה בחור ישיבה רגיל יכול לעשות את זה לבדו, כשאני למדתי הסעודה את פרשת השבוע עם רש\"י וחלקם אף עם חברותא. הספר עמו ביד וכל כיו\"ב. והוא אמר לי שכל משנה היה לומדה כמה פעמים, סיום הש\"ס כאשר כל זה נעשה בשעות הפנאי, הוא ממתין לאיזו פגישה מסכת ומסכת. יום אחד הוא מבשר לי שהוא מסיים את המשניות ועושה איתו הרבה, וראיתי שבכל רגע פנוי לומד משניות, לומד ומשנן וחוזר על כל עצום בינו לבין אחרים מחמת עשר דקות אלו. אני מכיר אחד שהייתי נמצא ואם אדם יודע לנצל את זמנו כראוי, עשר דקות זה המון, יכול להיות פער עד שהתמצא מאוד גם בסדר טהרות!! וכל זה מהזמנים הקטנים הללו. וכמו כן סיפר לי אחד באמריקה שבכל יום נוסע לעבודתו, ויש אתר כזה בטלפון הסלולארי שלו שקוראים לזה \"תורה אין-טיים\" שיהודים צדיקים שם בארצות הברית שלוקחים שיעורי תורה ומשדרים את זה, ללא כל תערובת של דברים אחרים. והוא אומר לי אני בקי בשיעורים שלך! בזכות האתר הזה! ומספר שהוא שומע וחוזר ושומע, ואחר כך מסכם בכתב את מה ששמע בשיעור, וכל זה רק מההליכה הלוך חזור! אני זוכר לפני כשלושים שנה הייתי בארצות הברית, ושם יש קהילה חשובה ב'דיל' שבניו ג'רזי, וחלק מהאנשים שם נוסעים כל יום למנהטן לעבודה, - שם הם רגילים [ !כאשר זמן הנסיעה בממוצע הוא כשעה וחצי לכל צד , וכשבאתי לשם]לזה, בארץ כשאנשים מפונקים בקושי נוסעים חצי שעה ראיתי שבדרך משחקים קלפים, ושמתי לב שמשחקים על כסף, והם שומרי תורה ומצוות. האוטובוס היה בא על יד בית הכנסת ומיד לאחר התפילה שנקרא 'משחק בקוביא' כיון שכשאדם מניח כסף על המשחק - לא מעלה כנסיות, ואמרתי להם שלשחק קלפי על כסף הוא אסור על פי ההלכה כיון טועמים משהו בבית הכנסת והיו עולים עליו, וכך היה עובר סמוך לכל הבתי בדעתו שיפסיד, שהרי אם היה בטוח שיפסיד לא היה מניח את הכסף! ועושה את זה כיון שחושב שירויח וזה נקרא 'אסמכתא' ולא קניא! אבל לא ניקח לעצמינו אלא ניתן את זה צדקה ל'יחוה דעת' זה מותר?... ואני אחד מהשומעים שם היה קצת חוצפן ואמר לי: אם נשחק בקלפים על כסף צחקתי ואמרתי לו שאם אכן הם מתכוונים לתת את הכסף לצדקה, לכל צדקה שיתן זה מותר מלבד ל'יחוה דעת'... ולאחר זמן בא אלי והביא לי שבע מאות דולר מה שאספו מכל האנשים שם צדקה ל'יחוה דעת'. והיה שם באוטובוס רמקול ולקחתי את הרמקול ונתתי להם מוסר, הרי להספיק בכזה הרבה זמן!! הרי אתם לא מספיקים ללמוד תלמדו באוטובוס! שעה וחצי הלוך ושוב בכל יום זה כל כך הרבה זמן! אתם יודעים מה אפשר והתחלתי לתת להם שיעור. וחלק גדול מהאנשים התחילו לבוא במיוחד באוטובוס הזה בשבוע הזה ששהיתי שם בשביל לבוא לשיעור. וכשנסעתי משם הביא קלטת וידאו של רב אחד והיו משדרים אותה בנסיעה, וכך זה התקדם עד שכיום יש אברכים שחלק מהתפקיד שלהם הוא לנסוע - במיוחד בקיץ שהרבה שם הולכים באוטובוס ולמסור את השיעור, וכך יוכלו גם לשאול את האברכים שאלות [ בדרך, ונוצר מצב שיש כמה אוטובוסים שבהלוך ובחזור אנשים לומדים שם תורה.]לעיר הזו ונראה לעצמינו, אנשים עומדים בנסיעה בפקק, ומתחילים להתעצבן, במקום זה אפשר לנצל את הזמן לפתוח ספר וללמוד, או להדליק איזה שיעור תורה, ללמוד הלכות או דף יומי, יש היום כל כך הרבה אפשרויות ללמוד דף יומי וכיו\"ב בנסיעה. וב\"ה באיכות. וכמו כן התפילות להתפלל תוך שימת לב, להקשיב לחזרת הש\"ץ ואלו הדברים שצריכים להתחזק בהם - ניצול הזמן ללימוד תורה, וללמוד ] - שהרי הדבר שהכי נפגע בתפילה מחמת הקורונה זה החזרת הש\"ץ[ אצלינו בבתי הכנסיות לא מדברים בחזרה, וכדאי מאוד אם כבר לעקוב מילה ולחלום מחשבות ולחכות שהזמן הזה יעבור. אני ב\"ה נוהג לעשות את זה, במילה אחר השליח ציבור במה שמוציא מפיו בחזרת הש\"ץ, במקום לחשוב ופעם אחת אירע שפתאום ראיתי שהש\"ץ דילג שתי ברכות!! שכשהגיע לברכת 'למלשינים' שבסופה אומרים \"במהרה בימינו\" דילג לברכת \"בונה שיחזור ולא הבין מה אני רוצה ממנו בכלל! וכשעוקבים אחר החזן במילים ירושלים\"! הוא כל כך מיהר שאפילו לא הסתכל בסידור, ואני צעקתי מיד שאומר זה כאילו התפלל עוד הפעם, והקב\"ה מקבל את התפילה יותר ברצון! וכמו כן קדיש – לעקוב אחר מילות החזן מה אומר, ומה אנו עונים לו. ובעז\"ה שנחזיר עטרה ליושנה – לא כמו מה שהיה, אלא יותר משופר ויותר טוב, להחזיר 'עטרה' שיהיה לנו כתר על הראש – כתר של תורה – כתר של עבודת ה'. יא. פורים המשולש בפורים. ארבעה מצוות הן מדברי קבלה. ושתים שהם תקנת חכמים. שתי השנה בירושלים יש 'פורים משולש', ומשמעותו בקצרה, שיש שישה דברים המצוות שהן תקנת חכמים הן לומר 'על הניסים' ולקרוא בתורה בפרשת 'ויבוא עמלק', ועושים אותן בזמנן – ט\"ו באדר שבשנה זו הוא חל בשבת - וכמובן שלא צריך לחזור פעמיים על הפסוק האחרון של פרשת 'ויבוא [ .]עמלק' ורק כאשר קוראים באמצע השבוע צריך לחזור לעומת זאת ארבעת המצוות: א. מקרא מגילה. שכתוב בגמרא שכיון שבמגילה כתוב \"ולא יעבור\" על כן אי אפשר לקרוא את המגילה לאחר יום ט\"ו אדר, ולפיכך קוראים אותה ביום שישי י\"ד באדר. ב. מתנות לאביונים. חז\"ל אומרים שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כשאדם קורא את המגילה ליבו נפתח, ויש לו רצון לתת מתנות לאביונים. ועל כן ביום שישי י\"ד באדר מקיימים גם את המצוה הזו כמו כל שאר העולם. ג. סעודת פורים. יש בזה דעות מדעות שונות. ולהלכה נפסק שסעודת ראשון ט\"ז באדר. וכדאי מאוד שכל אחד יעשה את המצוות הללו גם בשבת. פורים ועמה גם המצוה הרביעית: משלוח מנות. שתיהן עושים אותם ביום שיוסיף איזה מנה או מעדן, ויכוון ויאמר שזה לכבוד סעודת פורים. אבל הרי\"ף פוסק שלא יוצאים ידי חובה בשבת, כיון שצריך שהשמחה תהיה לא מחמת השבת, אלא מחמת פורים, שהרי שבת היא בלאו הכי יום של מנות, יכול לתת את מנתו לבני ביתו, ויכוון ויאמר שזה עבור משלוח מנות שמחה, ועל כן פסק לעשות את סעודת פורים ביום ראשון. וכמו כן משלוח וכל אחד יתן לשני, וכדאי לעשות כן לכתחילה גם בשבת. יב.מיני מתיקה במשלוח מנות לשלוח הרבה משלוחי מנות. ואכן אמנם מנהג ישראל להרבות בזה, ונוהגים הרמב\"ם כותב שכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ולכן נוהגים כיום לשלוח מיני מתיקה וכך אכן מובא בקדמונים, אולם כיון שיש אומרים שעיקר מצות משלוח מנות הוא לצורך סעודת פורים, כדאי מאוד לשלוח דברים הראויים לאכילה בסעודה. כגון בשר או דגים וכיו\"ב. ולכל הפחות משלוח אחד יהיה בדברים הראויים. יג. יכול להאכיל לבני משפחתו למכור את זה לנכרי ולקבל תשלום ואם כן זה שווה משהו. אך כיון ששלח שהבשר טרף, שלפי ההלכה לא יצא ידי חובת משלוח מנות, למרות שיכול יש דיון בפוסקים אם אדם שולח לחבירו בשר, והנה לאחר ששלח התברר לו מאכל שאינו ראוי לאכילה ממילא לא יצא ידי חובה. במי ששלח לחבירו ]' - הגרש\"ז אוירבאך וכן בספר 'הר צבי[ ידי חובה. ולהלכה מועיל כיון שמסתבר שיש לו בני בית שאינם חולים בסוכר מיני מתיקה והוא חולה סוכר ל\"א שאינו יכול להנות מזה, אם השולח יוצא הפוסקים דנים וזה חלק מההנאה שלו שבני ביתו אוכלים את המאכלים ההם. והדבר דומה למי שאכל בשר, ושולח לו דברי חלב בשעה שכבר לא יוכל לאוכלם ביום הפורים שודאי שיצא ידי חובה מחמת בני ביתו. יד. 'חלק בית יוסף' ו'מהדרין' לאכול את זה, כיון שיכול לתת אותם לבני ביתו הרי שזה משלוח מנות. אבל אולם אם שולח לו מאכל שמצד ההלכה מותר באכילה, אבל מחמיר שלא אם זו חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין כגון בשר שאינו 'חלק בית יוסף' או עוף שאינו 'מהדרין' - אם שלח אותם למי שאינו נוהג לאוכלם הרי לא יצא ידי חובה. חלק בית יוסף אסור לקיים בו משלוח מנות ואסור לאכול אותו כלל!! והסיבה ולאחרונה התודעתי לנושא הזה, ואני אומר בצורה ברורה, כל בשר שאינו כיון שבשחיטה יש כל כך הרבה פרטים ובעיות, וכשמתעוררת בעיה יש שהיה פעם, וכיום כל מה שהוא מהדרין מאה אחוז מעבירים לחלק בית יוסף, שלא מקפיד על 'חלק' ושולח לו את זה הרי ה'כשר' של היום הוא לא מה זה לא 'חלק' לספרדים הוא כמו טרף ואסור לאוכלו. ואם יש לו שכן אשכנזי בהלכה, אמנם לא בכל מחלוקת אנו מחמירים, אבל יש גם הכרעה. והנה אם בודקים מומחים שיודעים את ההלכה, וכשיודעים שבעיה זו היא מחלוקת לעומת זאת כל מה שמתעוררת בו בעיה עובר לחלק של ה'כשר'. ואמנם תפילין של רש\"י ורבינו תם: \"וירא שמים יוצא ידי שניהם\" ואם כן הוא הדין וכמה בתפילין אנו נזהרים לעשות את כל השיטות, וכמ\"ש השלחן ערוך לגבי אם למסקנא הם מותרים! ולא רק שאין זה מהדרין אלא הוא גם בעיה ממש, שבאות אליהן, אבל אף אחד הרי לא רוצה תפילין שיש בהן מחלוקת, גם הצוות של הבודקים הם מומחים מאוד ויכול להיות שיכשירו את ה'בעיות' במאכלות להקפיד על כשרותן ככל הניתן. וזה לא מספיק, הנה אני שלחתי צוות לשחיטה, ולאחר שבוע חזרו כלעומת אנשים חושבים שלפרה יש רק ריאות ושואלים אם יש סירכות או לא וכו', שבאו, כיון שהתברר שהפרות שבאות לשם היתה להן בעיה של עצירות - יש לנו בודק [ והיו דוחפין מחט במעים כדי 'לשחרר' אותם. והבודק שלנו התחיל לבדוק והנה רואה בהמה אחרי בהמה יש לה חור ]מיוחד בנושא הזה מסלולים של שחיטה וכאשר יש שאלה לגבי עוף מסויים הוא מעביר אותו מקודם – אבל כשרואים את ההבדל בבית מטבחיים מבינים, יש שם כמה לקחת רק 'מהדרין', וה'מהדרין' גרם שהכשר אמנם נשאר באותה מצב שהיה אפשר לקחת פרות לשחיטה מהמקום הזה. וכמו כן בעופות צריך להקפיד לא היינו מוכנים לפשרות והחזרנו את כל הצוות ארצה. וצריך להבין שאי במעיים!! והתחילו לטעון כנגדנו שאנחנו מחמירים יותר מדאי, אבל אנחנו למסלול אחר כדי שהשוחט שנמצא שם שהוא מומחה לנבילות וטריפות יבדוק שוב – ועל זה אני שואל מישהו מוכן יהיה לאכול את זה?! ועל כן אנו צריכים להיזהר בדברים הללו שיהיה בד\"ץ אמיתי וטוב, חלק בית יוסף מהדרין מן המהדרין, בכדי לקיים מצות משלוח מנות כראוי. ויה\"ר שנזכה שימי הפורים הללו לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם – שתמיד נהיה בשמחה בעבודת ה' יתברך אכי\"ר. טעה והשתמש בכלי חלבי לבישול בשר : מי שטיגן שניצל ובטעות הפך את השניצל עם מזלג חלבי, מה הדין שאלה השניצל והמזלג? : אם עברו עשרים וארבע שעות משעה שהשתמשו תשובה במזלג הזה בחלב חם, השניצל מותר. והמזלג עצמו בכל מקרה נאסר וצריך הכשר. דרך ההכשרה פשוטה ביותר: אחר שעברו כ\"ד שעות, מנקים את המזלג היטב, לאחר מכן מכניסים אותו לתוך קומקום עם מים רותחים מבעבעים, מוציאים ושוטפים אותו במים קרים והוא מוכשר. מקורות: אם עברו כ\"ד שעות מזמן שהשתמשו במזלג לדבר חלבי, השניצל מותר מדין נטל\"פ (סי' צג). וסתם כלים אינם בני יומן ומותרים. וכך פסק מרן בשלחן ערוך גם לגבי כלים של ישראל (יו\"ד סי' קכב סעיף ו-ז). וכל זה הוא לגבי השניצל, אבל המזלג עצמו בכל מקרה נאסר וצריך הכשר (ש\"ע סי' צד ס\"ד). והרמ\"א (סי' קכא ס\"ב) כותב שלא מגעילים שום כלי כשהוא בן יומו. ולכן יזהר לעשות את ההגעלה רק לאחר עשרים וארבע שעות משעה שהשתמשו במזלג (ועי' בש\"ע או\"ח סי' תנב ס\"ב ובכה\"ח שם אות לד).חינוך קטן להמתנה בין בשר לחלב מאיזה גיל צריך לחנך ילד קטן להמתין שש שעות לאכילת חלב שאלה: אחרי בשר? מעיקר הדין אפשר לתת לקטן מאכל חלבי אחר תשובה: החלבי לחיזוק גופו, אפשר להקל בזה עד גיל שתים שעה מאכילת בשר. ואם הילד נזקק לאכילת המאכל עשרה. אכן יש להימנע מכך כאשר הצורך הוא לאכילת ממתקים וכדומה. מקורות: עיין בשו\"ת יביע אומר (ח\"א חיו\"ד סי' ד' וח\"ג חיו\"ד סי' ג' אות ז') שביאר שמספיק להמתין כשעה. שהרי דעת התוספות והמרדכי ועוד, שאין צריך להמתין שש שעות אחר מאכל חלבי אלא מספיק להמתין עד אחר ברכת המזון, וגם יש ספק שמא ההלכה כדעת הר\"ן (ביומא ר\"פ יוה\"כ) והרשב\"א (יבמות קיד.) שסוברים שמותר להקל לילד קטן (עיין בב\"י או\"ח סי' רסט). וכתב מרן הגר\"ע יוסף בהליכות עולם להאכיל קטן דבר איסור אפילו בידים. ובדבר שהוא מחלוקת הפוסקים, יותר אפשר (ח\"ז עמ' מב) שהקטנים נחשבים כחולים קצת, ולכן אפשר להקל להם עד גיל ח\"ה פי\"ט סי\"ד). ומבואר כאן שאין להקל באכילת ממתקים חלביים וכדומה, רק תשע, ואפשר גם להקל עד גיל שנה אחת קודם בר מצוה. (וע\"ע בשו\"ת אור לציון באכילת דבר שמבריא גופו של הילד.בית ההוראה 'יחוה דעת' הרב יצחק מאזוז יום פורים אצל מרן זיע\"א א. \"כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר בשכונת 'תל ארזה', בכל שנה ביום פורים אחר הצהריים היה מוסר שיעור בהלכה בבית הכנסת 'בורוכוב'. והיו באים הרבה אנשים, וממלאים את כל בית הכנסת, אנשים היו באים מתנדנדים ושתויים אבל היו באים לשמוע שיעור תורה בעיצומו של יום הפורים. הפלא ופלא! הגיע לבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעיצומו של יום הפורים, והוא היה שמח ב. \"זכורני כשהייתי ילד קטן, הרב עמרם בלויא שהיה ראש הנטורי קרתא, מאוד... וכשראה שיש שם רדיו - שהרי אבא היה שומע חדשות מפעם לפעם - לקח את הרדיו, זרקו לרצפה, ונשבר... אבא צעק עליו 'וכי באיזה רשות אתה עושה כך? הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!'... הוא הלך, אבל למחרת הוא חזר ושילם לאבא את מחיר המכשיר... מכן בא לבקש סליחה, אמר לו \"אני רוצה לסלוח לך, אבל זה לא תלוי בי, כמו כן זכורני שפעם אחת בפורים - אחד פגע באאמו\"ר מרן זצוק\"ל ולאחר אני לא יכול!! חכם שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול!!\" בשכרותו, וכותב עליו וז\"ל: \"ולא הזכיר הא דמחייב איניש לבסומי, אלא ג. \"הנמוקי יוסף (מגילה ז ע\"ב) מביא את דברי הרמב\"ם שכותב שיירדם [ שכתב לא ישתגע בשכרותו ויימשך אחר צחוק וקלות ראש וניבול פה שזה לא יקרא שמחה אלא הוללות ]- ואיני יודע היכן מצא זאת ברמב\"ם וסכלות ולא תיקנו נביאים הראשונים יום משתה ושמחה אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי\". ). 205( 'ומביא עוד הנמוקי יוסף שם ש'ארור המן' בגימטריא 'ברוך מרדכי ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לבאר זאת כך: הנה בפורים יש אנשים נותנים, 'אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו' - זה עניים שמהבוקר, ואולי כבר מהלילה, עובדים קשה לקבץ נדבות - ואנשים יום שהוא עושה פרנסה וכל היום הוא אומר 'אח, ברוך מרדכי שהביא לנו את היום הזה'... לעומת זאת אנשים עשירים, שבאים אליהם כל הזמן - אני אינני עשיר אבל כל הזמן באים אלי הביתה [ לבקש מהם תרומות , עשירים אלו אומרים ]...ומנענעים אותי כמו לולב, זה צועק מפה וזה משם 'ארור המן שהביא את היום'... אדם צריך להיות במצב שהוא לא יודע אם הוא במצב של 'ארור המן' או במצב של 'ברוך מרדכי'...שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"9.pdf","content":"20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת במדבר עמל התורהלעילוי נשמת הילדה שרית רווח ע\"ה בת רבקה שתחיה כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עשה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (אבות פ\"ו מ\"ד) בלימוד התורה צריכים להתאמץ. לעמול. עמל הוא עבודה קשה, בהתמדה ללא הפסק. כעת אנחנו עומדים לפני קבלת התורה, וצריכים להבין שיש תנאים בכדי לזכות על ידיהם לתורה. בפרשה הקודמת ראינו שכתוב (ויקרא כו, ג): אם בחקתי תלכו וגו'. ורש\"י מפרש \"שתהיו עמילים בתורה\". רש\"י לא כותב בפשטות 'שתלמדו תורה', או 'שתעסקו בתורה', רש\"י מדייק בלשונו, וכותב לשון \"עמל\". כיון שרק כך, על ידי עמל ויגיעה, כך הוא דרך הלימוד וההצלחה בתורה הקדושה. כדי להצליח בלימוד יש תנאים בעצם הלימוד, איך ללמוד, ויש תנאים נוספים כדי לזכות לסייעתא דשמיא בלימוד. כיון שבלי סייעתא דשמיא אי אפשר להצליח. האור החיים הקדוש כותב כמה דברים שעמל התורה וההצלחה בה תלויה בהם, מלבד הענין הזה של העמל וההתמדה. ושצריך להיזהר שלא תהיה עצלות בלימוד. הוא כותב עוד שצריך מידות טובות כדי להצליח בלימוד, ובלעדי מידות טובות לא יצלח הלימוד כלל, גם בבעלי כשרונות ומתמידים, מידות הטובות הם מפתח להצלחה ועליה בתורה. ראיתי כמה כאלה שיושבים ולומדים, אך מלאים בגאוה, הם מבינים יותר טוב מכולם..., ובפועל, לא יצא מהם כלום. כי מידות טובות וענוה הם השערים להיכנס להיכלה של תורה. היה פרופסור אחד, שתרגם ספר של אחד מהראשונים מערבית לעברית. ואת הקושיות והשאלות שהתעוררו לו על הספר תוך כדי התרגום, הפנה אותם לאחד מעמיתיו הפרופסורים באוניברסיטא שהיה בקי בש\"ס וידען גדול, והוא היה מיישב לו אחת לאחת. ואני למדתי בספר הזה, וקראתי כמה פעמים את הקושיות והתירוצים של המתרגם ושל חבירו הבקי בש\"ס, והיו אלו דברים משוללי הבנה, דברים שאין להם כל שחר. הפרופסור השני, זה הבקי בש\"ס, היה מפורסם מאוד ברבים אבל היה בעל גאוה שאין כדוגמתו. ומלבד זאת היה שונא גדול לחרדים ואוהב את השמאל, השמאל היו מחבבים אותו הרבה ורצו לתת לו פרס ישראל. ואותו פרופסור, עם כל זאת שהיה מבין גדול, וידען גדול, אבל מי שיקרא את דבריו בתורה דמותו מתגמדת באחת, כל דבריו הם חסרי טעם וריח. והסיבה היא שלא היתה לו סייעתא דשמיא להצליח בלימוד, כדי לגדול בתורה צריך סייעתא דשמיא. יש המגדירים את המהר\"ם [ שמעתי מאאמו\"ר זצוק\"ל סיפור על המהר\"ם שיק שיק 'גדול תלמידי החתם סופר', השו\"ת שלו גדול ועצום, הוא כותב דברים . שבצעירותו לא היה בעל כשרון כל כך, אבל היה ].מתמיד עצום, ועמל בכל כוחו בתורה. עמוקים מאוד בקיצור נפלא הוא היה מקומו בתפילה בסוף בית המדרש מאחורי התנור, ושם היה מתפלל בכוונה גדולה ובוכה ומתחנן לקב\"ה שיזכה ללימוד התורה. חביריו שהיו מביטים בו, היו צוחקים עליו, ואומרים שבטח זו הצגה, אחיזת עיניים ותו לא. פעם הם שמו לב שבקיץ כשהוא מתפלל כיון שהתנור היה מכובה, היה מניח את ידיו על התנור. חביריו חמדו לצון והדליקו את התנור, באמרם \"עכשיו נראה אם הוא באמת מכוון בתפילה או שכל זה סתם הצגה...\" והנה הם רואים שהתנור מתחמם, וידיו מתחילות להיכוות, והוא מעוצמת הריכוז לא מרגיש, ולא מרים את ידיו מעל התנור, וברגע האחרון דחפו אותו, ורק אז הוא שם לבו לכויה שעל ידיו... זהו העמל שהוא השקיע גם בתורה, והגיע לדרגות שהגיע. מספרים על רבי אברהם שמואל בנימין סופר מחבר ספר \"כתב סופר\", בנו של ה\"חתם סופר\", ומי שהמשיך את תפקידו כרבה של פרשבורג לאחר פטירתו. שנה, ובנו ונכדו ונינו, גם כן כהנו ברבנות 33 החתם סופר היה רב בפרשבורג משך[ , שנה, כל אחד! ולאחר מכן כשהחלה השואה 33 פרשבורג אחד אחרי השני, משך ].\"נינו עלה לירושלים וחיבר את ספרו \"דעת סופר ומספרים עליו שבילדותו חלה ונטה למות, והרופאים התייאשו מחייו. ולהחברא קדישא היה מנהג שם שכשילד נפטר ל\"א, היו מביאים ילדים שהולכים עם נרות לפני מיטתו. והלכו להביא נרות, ובו בזמן החתם סופר התחנן לה', והתפלל, ונעשה נס והילד הבריא. החברא קדישא שאלו להחתם סופר \"ומה נעשה עם הנרות הללו...\" ענה להם החתם סופר 'נדליק את הנרות הללו בחתונה שלו...' ועקב מחלתו, היה הכתב סופר חלש בגופו, והיה ישן הרבה. והענין הזה לא מצא חן בעיני החתם סופר, אך לא היה בידו מה לעשות, כיון שהרי בנו חלש מאוד. אך מצד שני הרי אי אפשר כך לזכות לתורה, המשנה אומרת (אבות פ\"ו מ\"ו) שאחד התנאים לזכות לתורה הוא מיעוט שינה, ולכן החתם סופר היה מתפלל לקב\"ה ומתחנן על בנו שיגדל בתורה. אבל ה'חתם סופר' עצמו לא ידע שבנו ה'כתב סופר', קם אחר חצות הלילה, ונוטל ידיו, ויושב ללמוד עד סמוך לשעות הבוקר, ולפני שאביו ה'חתם סופר' קם משנתו, היה מכבה את נרו וחוזר לישון. וכך ה'חתם סופר' היה מוצאו בבוקר עדיין ישן על מיטתו ומתקשה להתעורר. והוא לא ידע על מעשיו של בנו, ועל מעלתו הגדולה שבאמת היה גאון עצום. ובנו היה מסתיר מאוד את גדולתו. פעם אחת ה'חתם סופר' לא חש בטוב, ולא בא לישיבה למסור את השיעור היומי, קם בנו ה'כתב סופר' והציע שהוא ימסור את השיעור, וכך היה. וכל האריות שבחבורה, תלמידי אביו ה'חתם סופר', קמו והתווכחו, והוא בגבורתו עמד והתווכח והשיב מלחמה, באותה שעה אחד הרבנים בישיבה שהיה שם ראה כך, והלך לעבר רבו החתם סופר לספר לו את הפלא אשר רואות עיניו. כ\"א אייר תשע\"ט | 9 'גליון מס 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר החתם סופר היה שמח מאוד, אבל השיב לאותו רב: \"זה אינו פלא בעיני! אתה יודע כמה דמעות שפכתי?! כמה תפילות התפללתי עליו שיגדל בתורה...\"?! לפני שנים חי הגאון רבי יוסף דב הלוי מבריסק. בעל ה\"בית הלוי\". הוא היה גאון עצום, וחריף מאוד. והוא ראה לעצמו לנכון שמלבד הלימוד שלמד בעצמו, ללכת גם ללמוד ולשמוע מגדולי וגאוני הדור. והוא שמע על הגאון רבי שלמה קלוגר, שהיה רב בעיר ברודי, וחיבר עשרות ספרים עמוקים. ורבי יוסף דב בצעירותו רצה ללכת לשמוע ממנו. אך היתה בעיה שהעיר ברודי רחוקה מאוד ממנו, ולא היה באפשרותו לשלם את דמי הנסיעה לשם. אמר לעצמו שילך וישכיר עצמו לעגלון לעבוד אצלו, אולי יום אחד מישהו ירצה נסיעה לברודי וכך יוכל לנסוע עימו. העגלונים בעיירה לא ששו בתחילה לקבל את הבחור ישיבה, אך היה אחד שהסכים, ובתנאי שינסה את כוחו לזפת את גלגלי העגלה בזפת. רבי יוסף דב התחיל לעבוד בידיו העדינות, ידים של תלמיד חכם, כשכל הזמן הזה משתוקק ומייחל, מתי תבוא הנסיעה לברודי. והנה לאחר כמה ימים בא אחד וביקש מהעגלון לנסוע לברודי, וכך יצאו לדרך לעבר העיר ברודי, ורבי יוסף דב הצעיר יושב בעגלה נרגש לקראת פגישתו בגדול הדור הגאון העצום רבי שלמה קלוגר. לאחר כמה שעות נסיעה, העגלון התעייף, וביקש מהעוזר שלו רבי יוסף דב שיחליף אותו, וכך עשו, והעגלון פרש למנוחה. אך רבי יוסף דב, ראשו היה עסוק כל הזמן בדברי תורה, מה לומר לפני הגאון רבי שלמה קלוגר. וכך הוא נוסע וראשו בל עימו, ואט אט והסוסים טעו בדרך והתחילו ללכת סחור סחור, עד שהעגלה התהפכה. העגלון התעורר, וכשהבין את אשר אירע, קם וסטר לרבי יוסף דב והכה אותו, וצעק עליו והוציא עליו את כל זעמו. הם הרימו את העגלה בכוחות משותפים וייצבו אותה מחדש, ובכל הדרך העגלון הנהיג את העגלה והיה מבזה ומשפיל את רבי יוסף דב, שאינו יודע לנהוג ואינו בעל עגלה וכו'. כשבאו לברודי ביקש מהעגלון ללכת לבית הרב, העגלון שמח על הרעיון, ושילח אותו לנפשו. רבי יוסף דב רץ אל עבר ביתו של רב העיר, הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר. כשדפק על הדלת, הרבנית פתחה לו, ורואה אותו כך כשבגדיו מלוכלכים כבגדי עגלון, וכששאלה את רבי יוסף דב לרצונו, ענה לה שהוא רוצה לדבר עם הרב בלימוד. הרבנית הלכה אל הרב ואמרה לו \"יש כאן אחד שנראה כעגלון רבי יוסף דב נכנס לחדרו של הרב, ומיד החל לדבר עימו בלימוד, בתוך כך הבין ורוצה לדבר איתך בלימוד...\" אמר לה נו, שיכנס. הרב שיושב לפניו תלמיד חכם ובר אוריין, והתחיל להתווכח איתו בלימוד שעה ארוכה, הרב התפעל ממנו מאוד, עד ששאל אותו איך אפשר שעגלון כך מדבר ויודע. ענה לו רבי יוסף דב, אני לא עגלון, ולא בן של עגלון, אלא כך וכך היה המעשה, וסיפר לו את כל הקורות אותו בימים האחרונים. הרב שמע את דבריו ואמר לו אם כך אני מוכן ללמוד איתך, תבוא תגור בביתי ונלמד יחדיו. רבי יוסף דב התרחץ, והביאו לו בגדים נקיים, וישבו ללמוד. והנה כשהגיע שבת אמר לו הרב אני רוצה שאתה תמסור את השיעור במקומי. ורבי יוסף דב הסכים. וכך פורסמו מודעות בכל העיר על הדרשה הצפויה בשבת של רבי יוסף דב. העגלון שעדיין שהה בעיר, וראה את המודעות על הצדיק שבא לעיר... החליט שגם הוא רוצה לראות את הצדיק. וכך הגיע גם הוא לבית הכנסת. והנה הוא רואה שעל הבמה יושב על יד רב העיר הגאון רבי שלמה קלוגר, את העוזר שלו הקודם, זה שזיפת לו את הגלגלים... זה שסתר לו, והכה אותו נמרצות. התחיל העגלון לבכות, וכשראו אותו בוכה, שאלו אותו על מה הוא בוכה? וסיפר, שביזה והכה את הרב בדרך וכך היה המעשה. ובדמעות שליש הלך אל עבר רבי יוסף דב לבקש את סליחתו. צחק רבי יוסף דב, ואמר לו: אתה הרי אמרת לי שאני לא בעל עגלה, ושאני לא יודע לנסוע?! אתה צודק, כך אני באמת! אינני בעל עגלה, ואינני יודע לנסוע ב\"ה, אין לי שום כעס עליך... מה המשמעות של עמל בתורה, יגיעה בתורה, בהתמדה ובלא הפסק שרק על ידי כך זוכים להשיג בתורה ולגדול ולצמוח, ב\"ה. וגם כיום רואים דברים כאלו, לפני שנים נסעתי לחו\"ל בז' אב, לילה לפני תשעה באב, זה היה כל כך מרומם, לראות בשדה התעופה אלפי בחורי ישיבות, שמקיימים בעצמם הוי גולה למקום תורה, חוזרים לביתם. וגולים כשכל מטרתם היא לעמול על התורה הקדושה, כשהם הולכים למקום ששם יוכלו ללמוד תורה, והולכים במסירות נפש בשביל זה. כיון שזה העיקר, שכדי ללמוד תורה ולהצליח בה, צריך לעמול ולעמול ללא גבול. ללמוד מתוך עמל ויגיעה, ולא מהתענג ומרוך וכדברי האוה\"ח הקדוש. כי הם חיינו ואורך ימינו. ויהי רצון שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. בעזהי\"ת. א. חיוב לחם משנה מדאורייתא כתוב בגמרא בשבת (קיז:): חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. דכתיב (שמות משנה בשבת, זכר לאבותינו במדבר כשהיו אוכלים מן, היה יורד להם לחם טז, כב) ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו'. דהיינו, נצטווינו לעשות לחם משנה ביום השישי. יש פוסקים שסוברים שלחם משנה הוא חיוב מדאורייתא, כיון שלומדים אותו מהפסוק כך לומד הט\"ז בהלכות חנוכה (סימן תרע\"ח סק\"ב). ושם הוא מסביר את הקדימה של לחם משנה לשאר דברים, כיון שלחם משנה הוא מדאורייתא. ב. לחם משנה שלם או חצוי?! בשו\"ת מנחת יעקב (סימן י\"ב) דן, אם לחם משנה צריך להיות שניהם משמרות קרי להו, דהיינו שנקרא משמרות גם משמרת וחצי, אם כן גם לחם בגמרא (ברכות ג:) לגבי משמרות הלילה, שרב אשי אמר משמרה ופלגא נמי בדבריו. ולמעשה הוא מוכיח שמספיק שרק אחד יהיה שלם, ממה שכתוב מהם יהיה שלם. החתם סופר (שו\"ת או\"ח סימן מו) מביא אותו, ומאריך לדון שלימים, או מספיק שאחד מהם יהיה שלם. ומסיק להלכה, שדי שרק אחד משנה יכול להיקרות לחם כשהוא חצי. על כל פנים רואים בדבריהם שסוברים בפשיטות שלחם משנה הוא דאורייתא. ובערוך השלחן (סימן רע\"ד ס\"א) מוסיף לבאר, שהמילים בפסוק \"לחם משנה\" מיותרות, ובאו ללמד שיש חיוב גמור מהתורה של לחם משנה. ועוד אומר הערוך השלחן, שגם אם נאמר שלחם משנה אינו מדאורייתא, מסתבר לומר שכיון שהוא מתקנת משה רבינו, לכן הוא כעין דאורייתא. ג. יש חולקים וסוברים שלחם משנה הוא מדרבנן אולם כנגד שיטות אלו עומדים דברי רבים מהראשונים שסוברים שלחם משנה הוא מדרבנן. כ\"כ רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות סימן ע' אות ד') שנשים חייבות בלחם משנה משתי סיבות: א. שגם הן היו באותו הנס של ירידת המן. ב. שבכל מצוה דרבנן נשים שוות לאנשים. אמנם הרמב\"ן (שבת קיז:), הר\"ן והנמוקי יוסף (שם) מביאים את דברי רבינו תם הנ\"ל להלכה, אך מוסיפים שלא צריך לומר את הטעמים הללו, משום שבדיני שבת נשים שוות לאנשים. כלומר שאינם חולקים על יסוד דברי ענייני לחם משנה ובציעת הפת | נשים בחיוב לחם משנה| נושאי השיעור: לחם משנה מדאורייתא או מדרבנן אין מעבירין על המצוות | ? כיצד היא בציעת החלות| לחם משנה ביו\"ט וביו\"כ office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א רבינו תם שלחם משנה הוא מדרבנן. כמו כן המהר\"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרמב) והמרדכי (בפרק כל כתבי סימן שצ\"ז ובפ\"ק דמגילה סימן תש\"פ) והאגודה כתבו כרבינו תם להלכה. ד. מצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמא שכל מה שנשים פטורות הוא דוקא במצוות דאורייתא, אבל במצוות דרבנן שמצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמא נשים פטורות. ובא רבינו תם ומחדש, והנה בעצם דברי רבינו תם שנשים שוות לאנשים במצוות דרבנן, שזה ידוע נשים שוות לאנשים. שיעמיק בדברי רש\"י יראה שסובר כרבינו תם. שבמצוות דרבנן שהזמן גרמא אך באמת אין זה מוסכם. דדעת רש\"י בברכות (כ: ד\"ה וחייבין בתפילה), מי נשים חייבות. אבל התוספות שם (ד\"ה בתפילה) חולקים על רש\"י מהטעם גרמא נשים פטורות. וכך כותב רבינו יהודה שירליאון (עמ\"ס ברכות שם). וכ\"כ שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן גם במצוות עשה דרבנן שהזמן התוספות בפסחים (קח: ד\"ה שאף הן). ה. קושיא גדולה על דברי רבינו תם והתוספות בפסחים הנ\"ל מביאים ראיה מהגמרא (פסחים קח.:), שאומרת חיובן מדרבנן, ובדרבנן הן שוות במצוות לאנשים לפי דברי רבינו תם, אם כן שנשים חייבות בארבע כוסות כיון שאף הן היו באותו הנס. והרי ארבע כוסות מפני מה צריכים לטעם שאף הן היו באותו הנס?! מוכרח לומר, שגם במצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, ולכן הגמרא צריכה לטעם שאף הן היו באותו הנס. ולכאורה יש מכאן קושיא גדולה על רבינו תם, שלדבריו נשים חייבות כאנשים למה צריכים לטעם הזה של אף הן היו באותו הנס. הן היו באותו הנס, רואים שהגמרא צריכה בכל פעם להביא סיבה למה נשים היו באותו הנס. וכן בגמרא מגילה (ד.), שנשים חייבות במקרא מגילה שאף כמו כן בגמרא בשבת (כג:), שם כתוב שנשים חייבות בנר חנוכה כיון שאף הן חייבות ומשמע דלא כרבינו תם. כך שואל מרן החיד\"א במחזיק ברכה וכן בברכי יוסף. ו. מתי אומרים \"אף הן היו באותו הנס\"?! והחיד\"א מתרץ, שדעת רבינו תם היא שנשים חייבות במצוות דרבנן כשהזמן גרמא, היינו בסתם מצוות דרבנן שנתקנו לפי דעתם, אבל במצוות דרבנן היתה בכלל הנס היא נמצאת בכלל המצוה וחייבת, אבל אם לא היתה בכלל בגלל הנס, צריכים אנו לטעם של אף הן היו באותו הנס, כיון שרק אם האשה שנתקנו זכר לנס שאירע, כגון נר חנוכה ומקרא מגילה, שכל המצוה נתקנה הנס, אינה חייבת. ז. האם יש הבדל בין הניסים?! ובעיקר הטעם של אף הן היו באותו הנס לגבי לחם משנה, מקשה המהר\"ם מרוטנבורג (שם), שהטעם הזה של אף הן היו באותו הנס נאמר בנס חנוכה או בנס פורים משום שגם הנשים היו באותה צרה שאיימה לכלות את עם ישראל והן הנשים היו בכלל הצרה, וניצלו יחד עם כל ישראל, אבל בלחם מה' לחם וה' נענה לבקשתם על ידי נס של לחם מן השמים, ואיך אפשר לומר משנה אמנם היה כאן לחם בדרך נס, אבל לא היתה צרה לפני כן, הם ביקשו בזה שאף הן היו באותו הנס?! , שאומרים שאף הן היו באותו הנס רק זצ\"ל, שבזמנו הנשים לא היו נוהגות בלחם משנה. ומבאר זאת כדברי המהר\"ם ובאמת כתוב בשו\"ת האלף לך שלמה (סימן קיד) להגאון רבי שלמה קלוגר ]אבל אומר זאת מעצמו[ מרוטנבורג כשהיתה צרה וניצלו ממנה, אך לא בכל נס שקרה. למעשה מוכח מהראשונים שגם נשים חייבות בלחם משנה כאנשים, וכן ח. לחם משנה ביום טובהמנהג. ולכן צריך להזהיר לנשים כשאינו בבית, שגם הם חייבות בלחם משנה. דעת הרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת ה\"ט) והשלחן ערוך (סימן רע\"ד ס\"א בהגה) שגם ביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה ודינו אינו שונה משבת. ובאמת יש בזה מדרשים חלוקים. האם בערב יום טוב ירד גם לחם משנה, מכל הזמנים\". \"וברכתו\": במן. \"וקדשתו\": במן. כלומר רק בערב שבת ירד המן במדרש דרשו את מה שאנו אומרים בתפילה: \"וברכתו מכל הימים וקדשתו לצורך יום טוב, וכשם שביום שישי לקטו לחם משנה לצורך שבת, או שלא. לחם משנה, ולא בערבי ימים טובים. ולכן ביו\"ט לא צריך לעשות לחם משנה. לומר שבת לא יהיה בו, שאם לומר שלא יהיה בו מן, הרי כבר נאמר לפני כן. לעומת זאת במכילתא כתוב על הפסוק: \"שבת לא יהיה בו\" מפני מה צריך לכן דורשים במכילתא \"שבת\": לרבות יום הכיפורים. \"בו\": לרבות יום טוב. משמע להמכילתא שביום טוב לא ירד מן, ורק בערב יום טוב ירד לחם משנה, לכן צריך לחם משנה ביום טוב כבשבת. ט. לחם משנה ביום הכיפורים אבל כתבו הפוסקים לגבי חולה שאוכל ביום כיפור שאינו צריך לחם משנה. והטעם, כיון שאין לתקנת לחם משנה ביום הכיפורים. י. לחם משנה בליל הסדר כתוב בגמרא פסחים (קטו:): 'לחם עוני' מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בוצע על שנים, אחת שלימה כיון שצריך לברך על שלימה, והשניה היא לחם (פ\"ח מהלכות חמץ ומצה ה\"ב) סוברים שלא צריך שלוש מצות בפסח, אלא פרוסה בתוך השלימה ובוצע. ובאמת הרי\"ף (דף כה: מדפי הרי\"ף) והרמב\"ם בפרוסה. לכן בליל הסדר לא בוצעים על מצה שלימה אלא על פרוסה. ומניח משנה, והיא פרוסה משום לחם עוני. והרבה ראשונים סוברים כך. לחם משנה מלבד המצה הפרוסה. ולמעשה זה בעצם מנהגנו כיום שעושים אמנם הרא\"ש (פרק ערבי פסחים סימן ל') לא סובר כן, אלא שצריך שיהיה שלושה מצות כדעת הרא\"ש. רואים להלכה, שגם בפסח נוהגים לעשות לחם משנה אפילו שהוא יום טוב. וזו הוכחה למנהג שגם בכל ימים טובים עושים לחם משנה. יא. דעת הזוהר הקדוש בלחם משנה לחמים. ויש כמה דעות בביאור דברי הזוה\"ק הללו, יש שסוברים שצריך לקחת הזוהר הקדוש (ספר התיקונים ושער הכוונות), שצריך לבצוע על שנים עשר המנהג הנפוץ לבצוע על שני לחם משנה. אולם רבינו האר\"י ז\"ל כותב בשם עשרים ושש לחמים. הגאון מוילנא (מובא בתשובות והנהגות ח\"ג סימן צ') מקשה סתירה בזוה\"ק, שבמקום אחד כתוב שנים עשר, אך במקום אחר כתוב שדי בשנים ללחם משנה. ולכאורה התירוץ פשוט, שמה שכתוב שנים עשר לחמים היינו שיהיו על השלחן שנים עשר, אבל מה שכתוב שנים היינו שבבציעה בפועל יבצע על שנים, ולא שיבצע על כל השנים עשר. אבל הגאון מוילנא מתרץ, שבאמת צריך רק שנים, אבל כיון שצריך לבצוע את שניהם, אם כן יש ארבעה אחר הבציעה, וכיון שיש שלוש סעודות בכך יש שנים עשר לחמים בשבת. יב. סידור שנים עשר חלות על השלחן ראה בבן איש חי (ש\"ב פרשת וירא אות טו) שצייר שם איך לסדר את הלחם עשר חלות בצורת שני סגו\"ל משני הצדדים, והם כפולים כך יש שנים עשר. גם פיתות קטנות שיש כזית בכל אחת. ולפי המקובלים צריך להניח את השנים ובאמת זה דבר קל מאוד להביא שנים עשר לחמים על השלחן, אפשר לקחת [ ].על השלחן יג. שנים עשר לחמים ביום טוב הכף החיים כותב (סימן רס\"ב ס\"ב), שכל ענין י\"ב לחמים הוא רק בשבת אך לא ביו\"ט. וביו\"ט שחל בשבת גם כן עושים שנים עשר לחמים, כיון שהולכים אחר שבת. והסתפקתי בליל הסדר שחל בשבת, האם גם צריך שנים עשר מצות או לא?! ולא מצאתי שמדברים בזה, ולכאורה כף החיים לא חילק בין יום טוב אחד למשנהו. אולם בכל זאת אם רוצה לנהוג בזה, לא יכניס את השנים עשר מצות לקערה, אלא רק בשעה שבא לברך המוציא יניחם על השלחן. יד. האם יש מניעה לנהוג כמנהגי הקבלה למי שלא בקי בתורה זו? בענין הזה של שנים עשר לחמים, ולכן אומר שמי שלא בקי בקבלה שלא יבצע השל\"ה הקדוש (שבת נר מצוה ד\"ה וז\"ל כנפי יונה) כותב שיש סודות עליונים על שנים עשר רק על שנים כעיקר הדין. הרב החיד\"א (מחזיק ברכה סימן רע\"ד סק\"ב) חולק עליו, ואומר שמי שלא כמו שרואים כיום לצערינו, שיש [ מבין בכוונות באמת שלא יתעסק בהם , אבל להניח על השלחן שנים עשר לחמים ודאי שאין מניעה בזה, שהרי אנשים שמתחילים לכוון כוונות הרש\"ש וכו' ואינם מבינים מימינם לשמאלם ]ה\"י אינו כוונות וכדומה שנמסרים לבקיאים בענינים אלו. אאמו\"ר זצוק\"ל לא נהג כמנהג המקובלים לבצוע על שנים עשר לחמים, והיה בוצע על שנים או יותר לפי מה שהונח על השלחן. טו. על איזה מהלחמים בוצע דעת השלחן ערוך (סימן רע\"ד ס\"א) שמברכים על שני לחמים, ובוצע את התחתונה. והב\"ח שם מעיר, שהרי אין מעבירין על המצוות, והעליונה יותר קרובה, ומפני מה אינו בוצע אותה ראשונה. ובאמת אינני מבין את הערת הב\"ח, שהרי המצוה מסתיימת בברכה, וכיון עכשיו היא אינה המצוה אלא תוצאה של הברכה והחיוב לאכול סעודת שבת. שגמר לברך על הלחם משנה כבר קיים את המצוה של לחם משנה, והבציעה ולכאורה בזה אין לדין של אין מעבירין על המצוות. טז. חידוש המגן אברהם באופן הבציעה המגן אברהם (שם סק\"א) אומר שיברך על שניהם, ולאחר הברכה יהפוך אותן מיד, וכיון שהיה צריך לבצוע על העליונה שהרי אין מעבירין על המצוות, כשהופך אותן בוצע את התחתונה שהיא העליונה שמקודם, וכמ\"ש השלחן ערוך לבצוע את התחתונה, ובכך ליכא לחשש המובא בב\"ח. יז. גדר דין 'אין מעבירין על המצוות' הביאור בדברי המגן אברהם הוא, שצריך להבין את המשמעות של הכלל: משום אין מעבירין על המצוות, ובפועל המצוה התרחקה, לא אומרים שכבר \"אין מעבירין על המצוות\". שהנה, אם היתה לפניו מצוה והוצרך להקדימה אינו חייב משום שאין מעבירין על המצוות, אלא כלל זה נשאר גם לאחר התרחקותה של המצוה. ומאיזה סיבה הקרוב התרחק, עדיין צריך לברך על הרחוק הזה שהיה קרוב, כגון, אם יש לפניו שני לחמים אחד רחוק ואחד קרוב, וצריך לברך על הקרוב, כיון שיש בו את הדין של 'אין מעבירין על המצוות'. להניח תפילין (סימן כ\"ה ס\"א). ואפילו שמצות תפילין עולה בחשיבותה על דוגמא לדבר בציצית ותפילין. שהדין הוא שצריך להתעטף בציצית ואחר כך מצות ציצית. שהרי ציצית היא מצוה קיומית, ותפילין היא מצוה חיובית, שאדם שלא הניח תפילין הוא (ראש השנה יז.) 'קרקפתא דלא מנח תפילי פושעי ישראל בגופן', ועונשו גדול, ואין הדין כן בציצית, בכל זאת הדין הוא שמצות ציצית קודמת. שהוציא את הציצית, כיון שאין מעבירין על המצוות, יניח תפילין ואחר כך והנה, דעת מרן השלחן ערוך (סימן כ\"ה ס\"א) שאם הוציא את התפילין לפני יתעטף בציצית. אך לפי רבינו האר\"י (בשער הכוונות עיין רב פעלים ח\"א סימן ד') אי אפשר להניח תפילין לפני ציצית, ולכן יעזוב את התפילין ויתעטף בציצית כהרגלו כל יום. ויש בזה כמה דעות בפוסקים. ולכאורה אין פתרון לזה לצאת ידי חובת כל הדעות. אמנם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק\"ל היה אומר פתרון לזה (אור לציון ח\"ב עמוד רפ) שלא יניח תפילין, ויצא לחוץ בית הכנסת, וכשיחזור לאחר זמן יתחיל מחדש, ויקח את הציצית קודם התפילין כבכל יום. אבל הגאון רבי ישראל מאיר יונה שליט\"א אמר לי שלכאורה שאין זה מובן, שהרי אם אסור ללכת מציצית לתפילין מחמת הדין של אין מעבירין על המצוות, איך אפשר לומר שיכול להניח את המצוה לדבר הרשות וללכת משם לגמרי לחוץ? שהרי ממצוה למצוה אין מעבירין על המצוות, ממצוה לרשות יהיה מותר?! ודאי שהוא חייב להניח עכשיו את התפילין. רואים בזה יסוד גדול בכלל של 'אין מעבירין על המצוות', שכיון שצריך כבר לקיים את המצוה משום 'אין מעבירין על המצוות', החיוב לא יורד אם מתרחק ממנו, והחיוב נותר כשהיה מקודם באותה המצוה. ולכן לדעת המגן אברהם אם הופך את החלות, לא אומרים שכיון שעכשיו הפך אותם ממילא יהיה חייב בעליונה משום 'אין מעבירים על המצוות', כיון שהדין של 'אין מעבירין על המצוות' כבר קיים על החלה התחתונה מלפנים, ולכך בוצע את התחתונה. יח. צורת הבציעה באופן שהוא ללא כל חשש כלפי חוץ, ואז התחתונה תהיה יותר קרובה, ובכך אין חשש של אין מעבירין הט\"ז (שם סק\"א) מיישב את הערת הב\"ח, שכשמרים את החלות יטה אותן על המצוות. אמנם לרבינו האר\"י אין את הבעיה הזו כלל. כיון שרבינו האר\"י אומר שצריך לסדר את הלחמים בצורת סגו\"ל, לכן יקח את השנים האמצעיים, ויצמיד אותם אחד לשני ואת הימני יבצע. דהיינו שכשלוקח את החלות לא כשהם אחד מעל השני אלא אחד לצד השני. וממילא אין חשש לכאורה. אולם אפשר וגם לפי האר\"י יש עדיין בעיה, שהרי הם מונחים על השלחן שנים על שנים, והוא לקח את העליונות, ולא כדעת השלחן ערוך שצריך לקחת שנים כשהם אחד על השני. למעשה קיבלנו הוראות השלחן ערוך, וכך צריך לנהוג, לבצוע את החלה התחתונה ולא חוששים לאין מעבירין על המצוות. ומי שנוהג כרבינו האר\"י יעשה כדבריו. ועכ\"פ מהיות טוב עדיף שיעשה כדברי הט\"ז או המגן אברהם. הלכה למעשה: א. גם נשים חייבות בלחם משנה כאנשים. (אות ז) ב. גם בימים טובים צריך לבצוע על לחם משנה. (אות ח) ג. מעיקר הדין צריך שני לחמים ללחם משנה, אולם לדעת רבותינו המקובלים צריך שיהיו שנים עשר לחמים מונחים על השלחן. (אות יא-יב) ד. מנהג המקובלים להניח שנים עשר חלות על השלחן הוא רק בשבתות ולא ביו\"ט. כמו כן בליל הסדר שחל בשבת לא יניח את השנים עשר מצות בתוך הקערה וכדומה אלא יניחם לפניו על השלחן בשעה שבא לברך המוציא. (אות יד) ה. מי שנצטווה על ידי הרופא לאכול ביום הכיפורים, אינו צריך לבצוע על לחם משנה. (אות ט) ו. לדעת מרן השלחן ערוך החלות מסודרות אחת על השניה וכך מברך עליהם, ובוצע על התחתונה. אולם לדעת האר\"י לוקח את שני החלות שמסודרות לפניו אחת לצד השניה, ובוצע את הימנית. (אות טו,יח)"},{"filename":"90.pdf","content":"אפיית מצות| כשרות 'רבנות' וכשרות בד\"ץ| הזהירות הנדרשת בצריכת מוצרים כשרים לפסח| תערובת חמץ בפסחנושאי השיעור: הטעם שחמץ בפסח במשהו| כשרות משקה הקוקה קולה בפסח| כשרות היין לפסח| כשרות לפסח90 גליוןמיום ב' י\"ז אדר התשפ\"א מרת זקנתי האשה הצדקת מרים (מרימה) בת רבקה ע\"ה סגרון נלב\"ע ביום כז אדר ב' תשע\"ט רוח ה' תניחנה בגן עדן- לעילוי נשמת .פרשת כי תשא - פרה כשרות המזון בפסח א. טעם כעיקר דאורייתא שחמץ בפסח אוסר אפילו במשהו. (סי' תמז ס\"א)נפסק להלכה בשלחן ערוך ביאור הדבר, שלמרות שבאופן כללי ברוב האיסורים - גם האסורים מן חתיכת בשר נבילה, או שנשפך לתוכו חלב. וחלקו הראשונים בזה שיש התורה - בטלים בנותן טעם. וכגון שנתערב בתוך תבשיל של בשר כשר שסברו, שכיון שרוב התבשיל הנמצא בסיר כשר, ממילא האיסור או החלב שבתוכו בטל ברוב, ורק חכמים אסרו כל זמן שהאיסור נותן טעם בהיתר אף אם אינו רוב. לעומתם יש ראשונים שסוברים, שמהתורה הוא אסור כל זמן שהאיסור נותן טעם בהיתר. וזו סוגיא שלימה במסכת מחלוקת תנאים ואמוראים, והראשונים גם חלקו בזה. ולהלכה (צח.) חולין שמהתורה כל זמן שהאיסור נותן (יו\"ד סי' צח ס\"ב) פסק מרן בשלחן ערוך טעם בהיתר הכל אסור. בזמנם היתה אפשרות לשער אם האיסור או החלב נותן טעם בהיתר או לא, כשמדובר במין שנתערב בשאינו מינו, על ידי שנחתום גוי - שמלבד שידע לאפות ידע גם לטעום מאכלים ולומר ממה הם מורכבים - יטעם מן התבשיל, ואם הוא מסיח לפי תומו, ואומר מה יש בו, ואומר שיש בו חלב או דבר איסור הרי שהוא אסור. ואם אינו אומר, כנראה שאין בו והתבשיל מותר לאכילה. כיום מלבד שאין דבר כזה שנחתום יזהה ממה מורכב התבשיל, גם אין מציאות כזו לזהות, מחמת כמות המרכיבים במזון כיום. ואלו שנותנים כשרות צריכים להתמחות בכל - [ סוגי המרכיבים הללו. וכגון 'אבקת מרק' הרי יש בה המון רכיבים , ואפילו לחם יש בו כל מיני ]דברים שמוסיפים. הלא אפילו במשקה 'קוקה - קולה' הגר\"י לנדא זצ\"ל תסתכלו ברשימה לא תבינו מה כתוב שם היה צריך לנסוע לקצוי העולם בכדי להבין את אופן יצור התרכובת ממנה מיוצר המשקה. - אולי לעומת זאת כאשר נתערבו מין במינו, כגון בשר נבילה שנפל לתבשיל [ על כך אמרו חכמים שהשיעור הוא של בשר כשר שאי אפשר לזהות מיהי אותה חתיכה של נבילה]...בשישים. והיינו שכל זמן שאין שישים בהיתר כנגד האיסור - הכל אסור מקובל קדוש עליון יוכל לדעת מהתורה. אולם כשיש שישים כנגד האיסור – שיערו חכמים שאינו נותן טעם בהיתר - והוא מותר מהתורה. ולשון הפוסקים הוא \"טעם כעיקר – דאורייתא\". וכל האמור הוא באיסורי תורה שנתערבו כגון חלב, דם, נבילות וטריפות וכיו\"ב. אולם בחמץ שנתערב אמנם מהתורה גם כן דינו בשישים, אך החמירו חכמים שחמץ בפסח במשהו. וכגון סיר גדול ומצאו בו חיטה קטנה ] - אלף ליטר[ שבישלו בו כמות גדולה מאוד מבוקעת שהיא בודאי חמץ, הרי שכל התבשיל נאסר, כיון שחמץ בפסח במשהו. ב. חובת הזהירות בכשרות המאכלים לפסח לאור כל זאת יש לעורר כמה אנחנו צריכים להיזהר במה שאנחנו מכניסים לבתינו בפסח. ושלא נדבר על אלו ההולכים לאכול במקומות אחרים כמו בתי מלון או מקומות ש'הכשירו' אותם לפסח. כיון שהיום לצערנו ישנם כל מיני סוגים של הכשרים ויש מצב של 'סמוך', וכל אחד סומך על החתימה של ההשגחה, לא משנה מי היא. יש כאלו שיש להם מחשבה בלב: \"אני אוכל – ואם זה לא כשר העבירה על נותן הכשרות\"... והרי זה לא נכון, ומשל למה הדבר דומה? לאחד שמכר אוכל מקולקל, ובא אחד ורכש מהאוכל ואכלו, והנה לאחר כמה זמן קיבל קלקול קיבה, ונחלה, ולקחו אותו לבית חולים וכו', האם יעזור שיאמר: \"אני לא איכפת לי מהכאב בטן – העבירה על מי שהאכיל אותי באוכל המקולקל?! ולמה כשהאוכל מקולקל מבחינה גשמית – אנשים צועקים, ואכפת להם, ואם מגלים משהו מוכנים אפילו לתבוע לבית משפט! אבל כשהאוכל מקולקל מבחינה רוחנית – כאשר הכשרות שלו לא משהו, מוכנים לסמוך אחד על השני?! וכל אחד אומר \"פלוני אמר שזה בסדר ואני סומך עליו\"... – וכי היה נותן הלואה כשאותו אחד היה ערב על הכסף?! הדבר העיקרי בכשרות הוא שיהיה איכפת לנו באמת! ולחקור ולדרוש בנושא. ג. ההבדלים בין כשרות 'רבנות' לכשרות הבד\"צים הפרטיים יש הכשר 'רבנות', שכולם רגילים שהוא פחות יותר ברמתו הכשרותית ואני רוצה לומר בזה כמה דברים חשובים שאני רוצה שכל אחד ידע. הנה לעומת הכשר הבד\"צים למיניהם. אכן לא תמיד זה כך, ודברים אלו הם תלויים במשגיח, וכמו כן בתנאים שהרבנות מציבה. וכל רבנות כיום בארץ היא 'ממלכה' בפני עצמה, וכל רב שנותן הכשרים הוא הקובע. ויש רבנים שהם מקצועיים מאוד, וההכשר שלהם הוא ברמה גבוהה. כדי כך! המשגיח לא נמצא בזמנים שלו, וכמו כן לא יודע להשגיח בכלל. לעומת זאת, יש מקומות לצערנו שהכשרות שם היא כמאן דליתיה, עד וכיו\"ב, הרבנות לא יכולה למנוע אותו סתם כך מלתת לו הכשר, אף לא פשוט. והנה כאשר בא אחד לרבנות ומבקש כשרות למפעל שלו אם יצא עליו מוניטין שלילי שלא אכפת לו להכשיל את הקונים. וכמו שזכורני מעשה מעת שהיה אאמו\"ר רבה הראשי של תל- אביב, היתה הרבנות צריכה לתת הכשרים. והיתה קונדיטוריה אחת שקיבלה הכשר לייצר עוגות כשרות לפסח, ויום אחד בא המשגיח לאאמו\"ר וסיפר לו שהיה שם להשגיח שהכל בסדר, והנה בא אליו בעל החנות והתחיל לשוחח איתו, ותוך כדי דיבור הולך לאחור, עושה 'עושה שלום במרומיו', והמשגיח בעקבותיו עד שבחוסר שימת לב יוצאים שניהם מהמקום. והנה לפתע המשגיח הסתובב והנה רואה הוא למול עיניו שהפועלים מכניסים שקים של קמח לחנות!! היה מותר להם הקמח תפוחי אדמה! כשראה בעל הבית שהמשגיח קלט את התרמית, להשתמש בקמח תפוחי אדמה והם הכניסו קמח חיטה וערבבו מהר עם התחיל לאיים על המשגיח שאם יספר אוי ואבוי לו! ובמקביל הוציא לירות והביא אותם למשגיח מתנה... המשגיח מצידו לקח את הכסף, 001 והלך מיד למשרדי הרבנות וסיפר לאאמו\"ר את הכל, וראיה לדבר 'הנה המאה לירות שקיבלתי ממנו'! כמובן שאאמו\"ר לא חת והסיר במקום לאותו עסק את ההשגחה. מסיונרים, קראו לה \"יהודים למען יש\"ו\"! רח\"ל והרבנות לא רצתה לתת כיום בג\"ץ מתערב בכל דבר כזה. היה מקום אחד שהיתה מסעדה של להם הכשר, והבג\"ץ הכריח אותם לתת להם תעודת כשרות! לעומת זאת ראוי נותנים לו תעודה, כיון שזה גוף פרטי. וכמו כן ברבנות המשכורות בד\"צים אינם חייבים לתת הכשר לכל אחד, ורק למי שנראה בעיניהם של המשגיחים נמוכות, ועל כן הרבה פעמים בגלל זה קשה לרבנות למצוא משגיחים טובים במקוות מסויימים. לעומת זאת בבד\"צים הם אלו שקובעים את שכרם של המשגיחים מאת נותני הכשרות. פעם ביקרתי במסעדות בתל-אביב לבדוק את הכשרות, וראיתי איזה רבנות יש משגיח אחד על כמה מסעדות, לעומת זאת בכשרות מהדרין הבדל עצום יש בין כשרות מהדרין לכשרות רגילה. ראשית כל, בכשרות מחייבים שיהיו שני משגיחים, ועל כל מסעדה משגיח אחד. וכמו כן, מה שהיום יש שעושים שהמשגיח הוא אחד מהעובדים במטבח, הרי מי הולך לעבוד במטבח?! ודאי שהוא לא אחד שהוא תלמיד חכם מופלג... וגם לא תלמיד חכם קטן... כל אחד שרוצה קצת פרנסה הולך להיות משגיח. אך כשהתפקיד הוא רק להיות משגיח אפשר והמשגיח יהיה תלמיד חכם. ואכן הייתי במקומות שהמשגיח הוא תלמיד חכם, שיושב בפינה ולומד, ומדי פעם נכנס למטבח לראות שהכל בסדר. מנצל את זמנו ללימוד וגם מקבל משכורת ראויה. לעומת זאת ראיתי מקומות בהם המשגיח לא יודע מימינו לשמאלו! וכבר נודע שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל עזב את מצרים מחמת הדברים הללו! היה שם ועד קהילה שהיו כמו בג\"ץ, והם לא נתנו לו בתחילה להתעסק בענייני כשרות. והיה שם 'רב' שלא היה עושה כלום, ותפקידו העיקרי הכשרות. ובסופו של דבר, שפעם אאמו\"ר ביקר בבית החולים היהודי, של אאמו\"ר היה אב\"ד, והוא דרש מהם בתוקף שיתנו לו לטפל בענייני ונכנס למטבח וראה שם ערבי, והוברר לו שאין שום יהודי במטבח! ואאמו\"ר שאל אותו מנין הוא קונה את הבשר, והערבי אמר לו שקונה אותו מאיזה אטליז של גויים! נבילות וטריפות של ממש! ואאמו\"ר המשיך לשאול אותו היכן מבשל את הבשר ואת החלב, והערבי עונה לו שהוא מבשל את שניהם באותו הסיר! אאמו\"ר עורר על כך שערוריה גדולה, למרות שאיימו עליו מהוועד שאין לו רשות לפרסם את זה, אבל אאמו\"ר לא פחד, ועל כן אילצו אותו להתפטר ולעזוב את מצרים. אבל הוא מצידו לא היה מוכן לעשות שקר בעצמו. כמו כן היה שם מצב שהיו אופים מצות אך לא היו משתמשים ב'מים שלנו'. וכשאאמו\"ר בדק ומצא שכל המצות הינם חמץ גמור!! ללא כל פיקוח ראוי. וכשהלך לאותו 'רב' שהיה אחראי שעל המצות ושאל אותו שהרי אין 'מים שלנו', וה'רב' ההוא שואל אותו כנגדו מה זה מים שלנו?... איום ונורא. ואותו 'רב' שהיה אחראי על זה היה מגלח זקנו בסכין!! ד. כשרות המצות לפסח יש כל כך הרבה פרטים בכשרות המצות לפסח. הרי כיום יש מאפיות שאופים מצות עבודת יד שכשרותן טובה מאוד, אבל חייבים שתהיה פיקוח על כל שלבי ההכנה. בשבוע שעבר ביקרתי במאפיית מצות עבודת יד באזור התעשיה באשקלון, ומאוד התפעלתי לראות כיצד משגיחים שם על עשיית המצות, שיהיו למהדרין מן המהדרין. ראשית כל יש שם שני משגיחים צמודים בכל שלבי עשיית המצות. ועוד, שעובדים י\"ח דקות ובכל דקה עושים בצק חדש, וזה לא יאומן המהירות והמיומנות איך שהם עובדים ומעבירים אחד לשני. ואחרי י\"ח דקות מפסיקים לכמה דקות, ואז מוציאים כלים נוספים, יש להם שתי ומנקים ביסודיות את הכלים שעבדו בהם קודם. ואני בדקתי את הכלים מערכות של כלים נקיים כמו חדשים. ולבנתיים באים פועלים אחרים ככל יכולתי יחד עם מי שהיו עמי, ואפילו בזכוכית מגדלת אי אפשר - והרי אפילו בערב פסח החמץ הוא בטל בשישים, למצוא פירור אחד של חמץ! וזה עוד לפני הפסח שהחמץ בטל בשישים, [ , ואפילו המכשיר המחורר את המצות שמסובך ולא חוזר וניעור]ורק בפסח הוא במשהו לנקות אותו, ובדקתי בזכוכית מגדלת ונמצא נקי לחלוטין! ולא ניתן למצוא שם פירור! וראיתי שהמשגיח עומד על גביהם שיאמרו 'לשם מצת מצוה' ובכל שלבי עשיית המצה, ולאחר האפיה בודקים מצה מצה לראות שלא נכפל אף מצה, וכך צריך להיות וזוהי השגחה טובה. לעומת זאת יש כשרויות שאינן מהדרין, והמכונה של המצות יכולה מישהו, שבאיזה מפעל של מצות היתה מכונה מליאה בצק שהתקלקלה, לעבוד שעתיים ושלוש ללא כל הפסקה בין עיסה לעיסה! וסיפר לי פעם ועד שתיקנו אותה לקח כחצי שעה – שעה, וכשסיימו לתקן המכונה המשיכה לייצר את המצות מהבצק שהיה שם קודם! לא ניקו ולא החליפו שום דבר והכל נתערבב ביחד. וזה היה לפני הרבה שנים, ואני מקווה שכיום אין את התופעות הללו. ה. הכשרת הכלים לפסח בבתי מלונות פעם ביקשו ממני ברבנות לפקח על הכשרת הכלים בכמה בתי מלון בערב פסח, ולא יאומן כי יסופר, שהיה זה מלון שההשגחה שלו היא מהדרין, והיו שם שני משגיחים שעומדים על הפועלים, ואני בדקתי לו תבניות ענקיות. והם לא מחליפים את התבניות לפסח, למרות שזו שהכל נעשה כראוי, ואכן היה יפה מאוד, אבל היה שם תנור אפיה שיש , וכששאלתי את ] - כיום אני לא יודע מה קורה בזה[ כשרות מהדרין וכי הם יכולים להדליק אש במלון סתם כך?! ענו לי שיש במלון את התנור להם ליבון גמור. ושאלתי אותם כיצד עושים בתוך מטבח המלון ליבון, המשגיחים מפני מה אינם מחליפים את התבניות אנו לי שהם עושים בעצמו, שיש בו חום אדיר, ומכניסים את התבניות לתוך התנור והכל והכניסו את כל התבניות לתנור, ובנתיים הכשירו עוד כמה מהכלים שיש מרחק מה מהתנור כמעט ולא היה שייך לגשת לתנור מעוצמת החום, נשרף לחלוטין. וביקשתי לראות בעיניים, ואכן כשהתקרבתי לתנור, כבר שם, ולאחר כמה שעות של חום כזה כיבו את התנור. בבוקר לאחר כמה שיש שם חמץ בעין!! הוא לא נשרף! וזה נקרא 'מהדרין'! הרי כיום בבית את התבניות, ולקחתי סכין והתחלתי לגרד את התבנית והראיתי להם שעות מאז שכיבו את התנור והוא לא היה כל כך חם, הוצאנו עם מגבת רוב העולם לוקח מגשים מיוחדים לפסח, שהרי הם צריכים ליבון כיון שזו בליעה על ידי צליה ולא על ידי נוזלים. ובשנים האחרונות התפתח מאוד העניין של השימוש בתבניות חד-פעמיות, וזה הרבה יותר נכון מאשר להכשיר את התבניות. ו. מוצרי מזון תעשייתים לפסח והעניין הזה הוא גם לגבי קניית מוצרי מזון, אנשים חושבים מה כבר יכולה להיות בעיה, וכגון ירקות קפואים, שהמצב בזה אינו פשוט כלל, כיון שדרך ההכנה הוא באופן שקודם ההקפאה משרים את הירקות בחומר מסויים בכדי שהירקות יחזיקו מעמד הרבה זמן, והחומר הזה יש בו עמילן. ויש עמילן שהוא של חיטה שהוא חומר חזק והוא דבר המעמיד, ממילא כל הירקות הללו הם חמץ גמור, וצריך לעשות את הירקות הללו בעמילן של תפוחי אדמה. וזה לא יאומן כמה דברים אפשר לעשות אותם עם החיטה הזו. ודברים שכמעט לא חושבים יש בהם תערובת של חיטה. ואין זו חומרא כלל אלא עיקר הדין. כיום מוכרים אורז בחנויות כשכל הגרגרים כולם שוים בצורתם תהליך של ציפוי בעמילן, והיה מקום אחד שמצאו שהעמילן של האורז מיוחדים בכדי ל'שייף' את האורז שיצא יפה. ויש מכונות שהאורז עובר ובמראיתם, וכשהאורז נוצר הוא לא נוצר כך, אלא יש מכשירים ואמצעים נעשה מחיטה! ונכון שלמנהג רוב הספרדים אוכלים אורז בפסח, אבל גם למנהג הספרדים לא אוכלים חמץ בפסח... ואורז זה הוא חמץ מחמת העמילן שעליו. בממתקים, הלא בסוכריות פשוטות למשל יש הרבה שהם חמץ גמור! וכמו כן הוא בממתקים - יש שם מכשולות רבים, כמה עמילן וקמח יש ויש גם בסוגי שוקולד שונים ולא רק בוופלים וכיו\"ב שהם עשויים חמץ. וכמו כן יש בעיה בכלים שעושים בהם את הממתקים שבכל השנה הם חמץ וכדי להכין בתוכם ממתקים כשרים לפסח זה לא פשוט בכלל, .משום שהם כלים ענקיים ז. יין כשר לפסח לגבי יינות, כיום ברוב היקבים היקב הוא כשר לפסח, והיין כשר לפסח, - המשקאות [ ולא מייצרים יין שיש בו תערובת של חמץ וכיו\"ב החריפים שעשויים חמץ כדוגמת 'וויסקי' הם נעשים במפעלים אחרים . והנה ביין יש אלכוהול שהוא בדרך כלל נובע מתוך היין עצמו ]לגמרי בתוך תהליך היצור, אולם יש יינות שמוסיפים להם אלכוהול והם בעיקר אלכוהול המופק מענבים, ואסור לקחת מסוג אחר. ויש אלכוהול העשוי יינות מתוקים. ועל פי החוק האלכוהול המשמש להוספה ליינות הוא רק - ויש תמרוקים שמערבבים בהם [ .מחיטה או שעורה שהוא חמץ גמור . ]וצריך לבדוק כיון שפעמים שביקב דואגים שהכל יהיה כשר אבל לכל אלכוהול שהוא חמץ, אולם בהם אין בעיה כיון שנפסלו מאכילת כלב השנה, אבל את האלכוהול הם מערבבים עם אלכוהול חיטה. בזמנו לפני מעט יותר מארבעים שנה היה היקב הגדול ביותר בארץ היו יקבים קטנים. והיתה להם השגחה כמו שצריך. שנה אחד אירעה להם 'כרמל מזרחי', והוא החזיק תשעים אחוז משוק היינות בארץ, וכל השאר בעיה גדולה, הם היו רוכשים את האלכוהול ממפעל בבת-ים המייצר חרושת לתמרוקים לאלכוהול חיטה. ולאחר הייצור הראשון שטפו את מהענבים ייצרו שם באותם כלים אלכוהול מחיטה, קיבלו הזמנה מבית והנה באותה שנה התברר שקודם שייצרו את ההזמנה של האלכוהול אלכוהול, וכמובן שהם שומרים על פי החוק שהאלכוהול יהיה מענבים. הכלים ביסודיות שלא נשאר בהם חמץ, ושטפו את הכלים שוב עם 'סודה אקוסטית' שהוא חומר חריף מאוד המכיל גופרית, ויש בו נותן של ענבים לצורך מפעל של 'קוניאק', ורק אז ייצרו את האלכוהול שיועד טעם לפגם ומנקה בצורה מאוד יסודית. ולאחר שסיימו עשו אלכוהול לכרמל מזרחי עבור היין הכשר לפסח. ובאו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל וסיפרו לו בשקט את שאירע, ובזמנו כל המדינה היו סומכים על היינות של כרמל מזרחי, והוא הבין שאם מחמירים בזה פירוש הדבר שלא יהיה בארץ ישראל יין לפסח, ולסחוט יין מענבים הלא בתקופה זו של השנה אין ענבים כלל. ואאמו\"ר נסע לשם ולמד את כל הפרטים כראוי, ולאחר מכן עשה אסיפה במלון 'מרכז' בירושלים, והייתי שם בעצמי כבחור צעיר, והובאו לשם כל לא ידעו מדבר האסיפה אך כולם הבינו את חשיבות העניין, והגיעו לשם הגר\"ב ז'ולטי, הגר\"א גולדשמידט, ועוד רבים מגדולי התורה, וקודם לכן גדולי ישראל הגרי\"ש אלישיב, הגרש\"ז אויערבאך, הגרב\"צ אבא-שאול, מנהלי היקב כרמל מזרחי, והסבירו לגדולי התורה את הבעיה, הרבנים - והדפיס גערו בהם כמו שצריך... ולאחר מכן שלחו אותם והרבנים נשארו לבדם [ בכדי לדון בנושא, ואאמו\"ר קם ונשא דברים בשיעור ארוך שם ] באריכות רבה(חאו\"ח סי' מג) את הדברים בשו\"ת יביע אומר ח\"ח הסביר למה לדעתו הכל מותר, והביא ראיות חזקות והיו מתווכחים באמצע, והיה שם דיון יוצא מן הכלל. לאחר מכן הגרש\"ז אויערבאך להתיר את היין לפסח ואף את הקוניאק יש להתיר לפסח. מלבד אחד נשא אף הוא דברים, וכולם אחריו, והיתה שם הסכמה של כמעט כולם הוא הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שסבור היה להחמיר בקוניאק, אבל כולם שם חלקו עליו. והתחיל ויכוח בנושא הזה, ואז אאמו\"ר דפק על השלחן ואמר כך: מכאן לא יוצאים ואומרים שחלק החמירו וחלק אסרו, הקוניאק, לא נורא אם אנשים ימנעו מקוניאק בימי הפסח! העיקר זה צריך לומר הוראה ברורה לרבים! ועל כן כיון שהמחלוקת היא רק לגבי היין, ולפיכך נודיע ברבים שהיין מותר בשתייה בפסח. והקוניאק אסור. אבל לאחר הפסח יש להתיר לרבים את הקוניאק, ולומר להם שאין בו של חמץ שעבר עליו הפסח, ולכך גם הגרי\"ש אלישיב הסכים. ומי שיעיין בתשובה ההיא ביביע אומר יראה שאכן התיר את הכל גם את הקוניאק. וכל הרבנים שהיו שם חתמו על כך. וכך היא הדרך לעבוד על הכשרות של המוצרים לפסח בפרט ולכל השנה בכלל, גם ללמוד כמו שצריך, וגם להשגיח כראוי. ואני זוכר שאז התברר שיקבים קטנים אחרים השתמשו באלכוהול שהוא חמץ ממש. והרבנים שנתנו להם כשרות הסתבכו מאין יהיה להם יין. ולעומתם 'כרמל מזרחי' הסתדרו לבסוף כאמור. ח. צריכת 'קוקה קולה' בחו\"ל בפסח יש רב אחד שנותן את הכשרות של משקה הקוקה קולה בארצות הברית, והוא אמר לי שבישראל יש את ההכשר של הרב לנדא, שהוא הכשר טוב, והם יודעים בדיוק מה המרכיבים של משקה הקוקה קולה, אבל בארצות הברית יש סוגים שונים, וחלק מהסוגים ההם יש בהם מרכיב אחד שיש בו חשש חמץ. פירוש הדבר שאין לומר 'סדנא דארעא חד הוא' – וכיון שהרב לנדא נותן הכשר אז הקולה כשרה לפסח בכל מקום בפני עצמו. וב\"ה כיום בארץ כל המשאות יש להם הכשר מהודר לפסח בעולם, אלא צריך לבדוק כל מקרה לגופו, ולפסח צריך הכשר לכל מוצר ללא כל חשש. ט. לבדוק גם את הבד\"ץ בסדר, ופעמים שיש בד\"צים שהמשגיחים שלהם אינם ברי סמכא, ולכן לברר, לא כולם הם בסדר, לפעמים יש בד\"ץ שסומך על השני שהוא לא וצריך לדעת שגם הבד\"צים הם לא 'נפלו מן השמים', וגם עליהם צריך אני נזהר שלא להכניס חלק מהבד\"צים לבית לפסח! לעומת בד\"צים אחרים שאני מברר כראוי את ההכשר שלהם ואם אפשר לסמוך עליהם - אני לא רוצה תביעות משפטיות [ לפסח. ואני לא יכול לומר שמות וכל אחד ואחד יבדוק לעצמו מי הוא זה שנותן הכשר בקלות, ]וכיו\"ב לעומת האחרים שמערימים קשיים על מבקשי ההכשרים שיעמדו בקריטריונים מחמירים, ועליהם אני אומר כזה ראה וקדש לקנות מוצרים בהשגחתם. י. חומרא דחמץ לעיל הובא שחמץ בפסח איסורו אפילו במשהו, והנה חלקו הראשונים מה טעם החמירו באיסורו כל כך, רוב הראשונים סבירא להו שהוא משום 'חומרא דחמץ'. ביאור הדבר, שחמץ נשתנה משאר איסורי אכילה (שמות יב, מחמת שאיסורו אינו איסור לאו בלבד, אלא איסור כרת, וכמ\"ש \"ונכרתה הנפש ההיא מישראל\". אמנם האוכל חלב ודם גם כן חייב טו) \"ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם (ויקרא יז, י)כרת מהתורה, בדם כתוב \"כי כל אוכל חלב (שם ז, כה)והכרתי אותה מקרב עמה\", וכמו כן בחלב כתוב שבחלב אין איסור להשתמש בו - אדרבא בזמנם היו משתמשים בחלב וכו' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\". ובכל זאת חמץ דינו יותר גרוע, כיון \"ואכול לא תאכלוהו\" ודרשו חז\"ל (שם, כה) לייצור נרות, וכמ\"ש בתורה שהוא מותר בהנאה, וכמו כן דם אינו אסור בהנאה. מה שאין (תורת כהנים) כן חמץ אסור בהנאה, התורה גזרה עליו \"בל יראה ובל ימצא\", והיינו ולא מצאנו כן בשאר איסורים, וכגון אם אדם שחט בהמה ומצאו שהיא לא מכר את החמץ הרי שעובר עליו באיסור תורה בל יראה ובל ימצא. שלא יגיע לחמץ בשום דרך ואין כל חשש שמא יאכלנו, בכל זאת אם שאף אם יש לו חמץ השייך לו בקצה העולם ואינו יכול לבערו, וודאי הוא טריפה או שבדקו את הסכין לאחר השחיטה ונמצאת פגומה וממילא בהמה זו נבילה, שלא צריך להפקיר את הבהמה או לבער אותה, הוא - היינו [ \"לגר(דברים יד, כא) יכול למכור את הבהמה לגוי וכמ\"ש בפסוק אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי\", ואם מחפש ]גוי בן נח - אכן יש [ .מישהו שיקנה ממנו יכול להשאיר את הטריפה ברשותו איסור להסתחר בדברים האסורים באכילה – יש אומרים שהאיסור הוא ויש בזה כמה נפק\"מ להלכה ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הדפיס אותה בספרו מדאורייתא, ויש לי בזה תשובה ארוכה אם היא דאורייתא או מדרבנן, , אבל כאשר רק מזדמן לו דבר איסור (ח\"ח חיו\"ד סימן י\"ג)שו\"ת יביע אומר לעומת זאת חמץ עצם מציאות החמץ ]ולא מסתחר בזה - מותר למכור ברשותו הוא אסור מן התורה, ועל כן חכמים החמירו בזה יותר. יש עוד דעה בראשונים שטעם החומרא בחמץ שאסור אפילו באלף שהוא מחמת ש\"חמץ לא בדילי מיניה\" והיינו שנבילה או טריפה כולם ואותו חמץ שהוא כשר עכשיו - בימי הפסח הוא יאסר באיסור כרת. וכיון מתרחקים ממנה, לעומת זאת חמץ בשאר ימות השנה מותר באכילה, יודעים שכיון שעכשיו זה אסור זה לא יהא מותר לעולם וממילא אנשים שאנשים רגילים בחמץ כל כך, החמירו בו חכמים יותר משאר איסורים. שיטת הרמב\"ם ועוד הרבה ראשונים, שחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירין, ויבואר אי\"ה בשיעורים הבאים. ועל כן אני רוצה לומר במיוחד השנה, לאחר שבדקתי וחקרתי היטב, ושאלתי שאלות וביררתי ביסודיות, אני אומר שיש להיזהר שבעתיים, מה אוכלים ואצל מי, ומה הוא מכניס לפיו ולביתו, איזה הכשר הוא אפילו במשהו מובטח לו שלא יחטא כל השנה. עד כדי כך. ונזכה לבנין ונקיים בזה את דברי רבינו האר\"י ז\"ל שמי שנזהר מאיסור חמץ בפסח סומך עליו ואלו הכשרים לו סומכים עליהם. ונקפיד על כך מאוד מאוד. בית המקדש ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. אכי\"ר. נעלי בית של גבר לאשה ולהיפך האם מותר לאשה בביתה לנעול נעלי בית של גבר, וכן להיפך?שאלה: אסור לאשה ללבוש בגד או לנעול נעליים של איש, וכן הוא להיפך. תשובה: כי נאמר בתורה \"לא ילבש גבר שמלת אשה\". אולם אפשר להקל בשני אופנים: במקום שלובש את המעיל מחמת הקור, או נועל את נעלי הבית מחמת הקור בלילה, ואין לו ברירה אחרת ונחשב שעת הדחק, אפשר להקל. ועוד אפשר להקל אם נעלי הבית הללו אינם מיועדים לגברים בלבד, כגון נעלי קרוקס שחורים שאינם בהכרח של גברים, או כל בגד אחר שמיועד לגברים ונשים כאחד, מותר. מקורות: הנה מרן בשלחן ערוך יו\"ד (סי' קפב ס\"ה) כתב: \"לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו. וכן לא יעדה האיש עדי האשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב, במקום שאין לובשין אותם מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה. ולפי זה הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים\". ע\"כ. וכתב שם הרמ\"א, שאפילו באחד יש לאסור בנידון דידן. אבל אם עושה כן בכדי להינצל מפני הקור או הגשם וכדומה, אפשר להקל. וכך פסק חתנו הט\"ז (סק\"ד). אך הב\"ח (שם ס\"ה) כתב שכל האיסור הוא כאשר האשה לובשת את הבגד כדי להידמות לאיש או להיפך, אבל הש\"ך (סק\"ז) כתב שיש לפקפק בדברי הב\"ח ודבריו אינם מוכרחים כל כך. והרב יד הקטנה (הלכות מלכא הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ו (חיו\"ד סי' יב אות ו) כתב שהסומכים על דברי הב\"ח יש להם על עם מעיל או נעלי בית של גבר כדי להינצל מצער (עי' שו\"ת עטרת משה למברגר, חיו\"ד רס\"י קכו). ומרן שהחמיר במקרה הזה ממש שגם קולא זו היא רק באופן חד פעמי, וודאי שאסור לאשה ללכת באופן קבוע ע\"ז אות פ\"ב, דף ע\"ב ע\"ב והלאה) פקפק הרבה בדברי הב\"ח. ועיין בבינת אדם (סי' עד) שנו\"נ בזה. ויש מי מה שיסמוכו. ע\"ש. לפיכך במקום שיש עוד נימוקים להקל, או שזו שעת הדחק, בודאי שאפשר להקל בזה.הלבשת בנים קטנים בבגדי בנות האם מותר להלביש את הבנים הקטנים מתחת לגיל חינוך בבגדי שאלה: בנות, וכן להיפך? יש בזה חילוק בין סוגי הבגדים. אם הוא בגד תשובה: שניכר עליו שמיועד לבנים בלבד, אסור. אולם רבים מהבגדים לגיל הרך אינם מיועדים לבנים בלבד או לבנות בלבד, ולכן בגדים כאלו מותר להלבישם בין לבנים בין לבנות. מקורות: הנה אף בנים קטנים אסור להלבישם בבגד של בנות, כמבואר בשלחן ערוך (או\"ח סי' , שמג ס\"א): \"קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור ]לכל העולם להאכיל את הקטן מאכל איסור[ דעת (ח\"ה ס\"ס נ) שכתב שאסור שילד יתחפש וילבש בגדי אשה ולהיפך. וע\"ע בחזון אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים\". וע\"ע למרן מלכא הגר\"ע יוסף בשו\"ת יחוה בו ולהפרישו. ולהאכילו בידים אסור עובדיה (פורים עמ' קצ\"ט) ובשו\"ת אור לציון (ח\"ד פרק ס\"א ס\"ה). ונחלקו חכמי דורנו אם יש איסור 'לא ילבש' אף בבגדים פנימיים, יש מחמירים שגם בבגדים פנימיים אסור. וכן פסק בשו\"ת מנחת יצחק ח\"ב (סי' קח אות ג'). ודעת הגרי\"ש אלישיב זצ\"ל להקל (עיין בספר אשרי האיש חיו\"ד פי\"ז סי\"ז). פסק מהריק\"ש בשו\"ת אהלי יעקב (סי' ע'). והביאו מרן החיד\"א בשיורי ברכה (יו\"ד סי' קפב סק\"ד). וכן פסק ומ\"מ בבגדים המיועדים גם לגברים וגם לנשים לא שייך איסור 'לא ילבש'. כמבואר במסכת נדרים (מט:). וכן בשו\"ת שבט הלוי ח\"ט (סי' קע\"ה). וע\"ע למהרש\"א נדרים (מט:) ובהגהות היעב\"ץ (שבת יב.). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ניתן לרופא רשות לרפאות \"זכורני מלפני כמה שנים, שביקרתי בבית החולים 'הדסה - עין כרם', ופנו לו והוא יעשה להם \"תיקון\" ולא יצטרכו אף טיפול! כששמעתי כך לקחתי לסיבת העדרם מהטיפול אמרו ששאלו \"מקובל\" אחד שאמר להם שישלמו מחולי זה, וכשקבעו את התור לטיפול הילד לא בא, וכששאלו את הוריו ואמרו לי הרופאים, שאם הילד יעבור את הטיפול מרבית הסיכויים שיבריא שמש' החולה במחלה הנוראה ה\"י, אשר צריך לעבור טיפולים כימותרפיים, אלי אנשי הצוות הרפואי במחלקת 'כרורגית ילדים' שישנו ילד מהעיר 'בית מונית ונסעתי לביתם, וראיתי שמדובר באנשים תמימים מאוד, שכנראה הולכו שולל אחרי רודף בצע. ביררתי מיהו אותו \"מקובל\" והתקשרתי אליו באותו מעמד והצגתי את עצמי, וכששאלתי אותו על מעשיו התחיל לגמגם תשובות לא ברורות, ואז מחוייבים לשמוע בקולם ולפעול על פיהם! והזהרתי אותו לבל יהין לעשות גערתי בו שהוא כמעט כמו רוצח, הרי אם הרופאים קבעו כך - ההורים אל ההורים לשכנעם!\" וב\"ה שההורים חזרו בם מההחלטה, ובסוף הטיפול והוא עודד אותי לעשות כן, ואמר לי עוד: \"אם לא תצליח אני בעצמי אסע וזכורני שתוך כדי התרחשות המעשה סיפרתי זאת לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כן שוב פעם, ובאמת שחזר בו ונבהל והתחנן על נפשו לבל יארע לו כל רע. בילד הבריא ב\"ה\". ועל כן גם בתקופה זו חובה עלינו לעשות כל השתדלות בשביל למנוע את התפשטות מחלת ה'קורונה' משום שצריך לדעת שכל אחד שנדבק מן המחלה יש עליו דין של ספק פיקוח נפש! ובפרט שאם יהיו רבים חולים ברחבי הארץ ולא תהיה אפשרות לטפל בהם מחמת מחסור במכשירי - מתוך דברים [ \"הנשמה וברופאים, יכול המצב לבוא לידי פיקוח נפש ודאי .]מו\"ר ועט\"ר שליט\"א עם פרוץ המגיפה אדר תש\"ףשביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"91.pdf","content":"מכירת חמץ| מכירת חמץ על ידי שליח| יסוד מכירת חמץ| מכירת חמץ ל'גר' רפורמי| אודות הכרת בג\"ץ בגיורי הרפורמים נושאי השיעור: שותפות עם גוי לעניין פתיחת | 'הערמה' בדיני דאורייתא| מכירת חמץ גם כשלא ביטלו| התפלת מי ים במקורות חכמינו| שאינה בלב שלם ערב פסח שחל בשבת| מכירת חמץ של העיר והמדינה| מכירת חמץ של בתי הכנסת| חנות בשבת91 גליוןמיום א' כ\"ז אדר התשפ\"א לעילוי נשמת הנדיב היקר ר' מרדכי בן רינה אשכנזי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה.- לעילוי נשמת פרשת ויקהל פקודי - החודש פרטי דינים במכירת חמץ א. 'גיורי' הרפורמים בשבוע שעבר כולנו שמענו את שאירע, שבג\"ץ הורה להכיר בגיורים של הרפורמים. וזה כואב לכולם. וראיתי לנכון להציע לרבני הארץ, שהשנה במכירת חמץ יש לחפש 'גר' רפורמי ולמכור לו את החמץ! להודיע ש'גר' רפורמי הוא גוי למהדרין מן המהדרין, ואפשר למכור לו את החמץ ללא כל פקפוק! ובכך אנו נצהיר שה'גיור' שלהם לא שוה פרוטה! והוא אפילו לא בדיחה, ואולי אפשר להגדיר אותה כבדיחה עצובה... וזה מה שיש בידינו לעשות כעת להצהיר ולהודיע שאין לנו חלק איתם. ב. ביטול חמץ וביעור חמץ אסור חמץ שונה משאר איסורי אכילה, שבכל שאר איסורים מותר שהאיסור יהיה ברשותו, ואילו בחמץ עצם שהות החמץ ברשותו הוא אסור, וזהו איסור 'בל יראה ובל ימצא'. ואם מבטל את החמץ אינו חמץ וישאיר את החמץ ברשותו, לפיכך אנחנו חייבים גם לשרוף את עובר על האיסור. והנה, כיון שחששו שאדם יסתפק באמירת ביטול החמץ. והשנה שערב פסח חל בשבת שורפים ביום שישי, ובשבת עליו להשמידו, וכגון להשליכו בבית הכסא וכיו\"ב, שבכך הוא זורם בבוקר בזמן ביעור חמץ, אם נשאר לו חמץ כגון מסעודת שבת וכיו\"ב, לביוב. ולהלן יבואר. ג. מקור דין מכירת חמץ והנה כבר בזמן חז\"ל חששו שלא יהיה בידו לבער את החמץ או לבטלו, וכגון שאדם נמצא במדינה אחת והחמץ השייך לו נמצא במדינה אחרת, ואין לו כל אפשרות למנות שליח וכיו\"ב לבער או בישראל וגוי (פ\"ב ה\"ו)לבטל את החמץ, וכמו שכתוב בתוספתא פסחים - אולי [ שהיו בספינה, ואין לו כל אפשרות להגיע ולבער את החמץ , על כן כתוב בתוספתא שהישראל מוכר את ]...על ידי שם המפורש החמץ לגוי, ורואים שכבר חז\"ל נהגו את הפתרון של מכירת חמץ. ודין ואחריו הביאוהו (פ\"ד מהלכות פסח ה\"ו-ז)זה נפסק להלכה ברמב\"ם כל הפוסקים, שאם מכר את החמץ לגוי אינו חייב לבערו כיון שאינו שייך לו. שדין מכירת חמץ הוא אף אם (סי' תמח)ונראה מדברי מרן הבית יוסף היהודי מכיר את הגוי, והגוי יודע בבירור שהסיבה שמוכר לו את החמץ היא מחמת הפסח, ולאחר הפסח הוא יקנה את החמץ בחזרה - לא שמבטלים את המכירה הקודמת, וגם אינה מכירה לזמן, אלא [ המכירה הראשונה היא מכירה גמורה, ורק לאחר הפסח עושים , ויתירה מזאת, אף אם בשעת מכירת ]החמץ היהודי אומר לגוי, שלאחר הפסח רוצה להיפגש עימו ולרכוש מכירה חדשה מהגוי ליהודי בחזרה את החמץ שהמכירה קיימת, משום שעצם הדבר שהגוי מוכר לו את החמץ במכירה גמורה זה מועיל. ד. דרך פעולת מכירת החמץ דין זה של מכירת חמץ נקרא 'הערמה', ואין חשש לעשות הערמה במקום שהמכירה היא תקנית וראויה. משום שמבחינת ההלכה החמץ אכן שייך לגוי. והמכירה פועלת באופן שהגוי נותן מקדמה עבור החמץ של היהודי, ואפשר לעשות זאת אף באופן שהיהודי נותן לגוי את הכסף במתנה בשביל שירכוש ממנו את החמץ, והגוי מבין שהמתנה היא בשביל לרכוש את החמץ, אולם לאחר שקיבל את הכסף בשביל לרכוש את החמץ הגוי יכול לקום וללכת ולומר שאינו רוצה לקנות, כיון שהיא מתנה גמורה. כמה פעמים שהשתתפתי במכירת החמץ של העיר ירושלים ת\"ו, - הרי יש אלפי יהודים שמוכרים ששווי החמץ של העיר ירושלים ת\"ו יכול להגיע לכדי מליונים רבים! והיו כמה רבנים שמנהלים את כל הענין של מכירת חמץ, ועשו חשבון [ ורצו שכל אחד שמוכר את החמץ את החמץ, ואפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיחתום על הגוי ישלם ההרשאה של הרבנות, ואפשר לעשות זאת באימייל, בפקס וכל כיו\"ב, ]שממנה את הרבנות לשליח עבורו למכור לו את החמץ עבור החמץ של כל אחד ואחד לפחות שוה פרוטה, ונתנו לגוי עשרים - זה היה לפני כחמש עשרה שנה, היום על פי החוק [ במתנה, והגוי קונה עם אלף ₪ במזומן]אי אפשר להתעסק על כל כך הרבה מזומנים הכסף הזה את החמץ של כל העיר. ומלבד הקנין בכסף עושים עם הגוי עוד כמה קנינים בכדי שהחמץ יהיה שייך לגוי בוודאי. כלומר, אנחנו יודעים שאם הוא יבוא ויקח את החמץ בפסח הוא רשאי, אבל הוא לא יבוא כיון שהוא מבין את הסיבה של מכירת - בירושלים לוקחים [ .גוי מכובד, עו\"ד, כשאני ישבתי פעם עם הגוי הוא העיר לרבנים בפרטי החמץ, ושהוא רק בשביל להינצל מן האיסור הקנינים... והוא צדק, הוא יודע מה זה קנין חליפין וקנין משיכה, והוא יכול להסביר את כל הפרטים, הוא אדם מכובד ומשכיל שמבין את .]מה שהוא עושה ה. מוכר את החמץ ואין ליבו עמו - הרפורמים אוכלים חמץ בפסח, לא אכפת להם מכלום! שלם עם המכירה, כגון שהוא רפורמי, שהוא לא מבין מה זה מצה ומה יש שאלה שנידונה בפוסקים, ביהודי שמוכר את החמץ אך אין ליבו [ זה חמץ תשאלו 'רבאי' רפורמי איך עושים מצה לפסח, מה זה 'מים שלנו' הוא לא ידע כלום, בשבילו מצה בפסח זה 'פולקלור' זה הרעיון לא , ויש לו חנות שכל הסביבה שלו קונה אצלו, ומחוסר ]הביצוע המעשי אינו מבין מה שהוא עושה ואינו שלם עם זה, אם בכל זאת המכירה ברירה הולך לרבנות וחותם על שטר מכירת חמץ, אבל האמת שהוא קיימת או לא. מי שהוא ירא שמים הוא ודאי רוצה למכור את בחמץ ולהיפטר - מספרים על רבי [ .לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה אוהב ללמד זכות על עם ישראל, ופעם ממנו, הוא לא רוצה להיכשל באיסור דאורייתא אחת בימי הפסח, אמר לגוי אחד שרוצה להעביר כמה משקאות חריפים את הגבול, ובתחילה הגוי סירב 'הרי יכניסו אותי לבית הסוהר', אולם רבי לוי יצחק לא הרפה ושאל אותו אם תמורת מאה זהובים יסכים, והגוי התמקח איתו על המחיר עד לבסוף הסכים - שהוא לעשות זאת תמורת מאתיים זהובים. לאחר מכן הלך רבי לוי יצחק [ ליהודי אחד מאנשי העיר, ואמר לו שרוצה לתת לו ויסקי בפסח שישמור לו עליו, היהודי נחרד 'אני יעבור על ]משקה חמץ לוי יצחק \"רבונו של עולם! ראה, יש חוק של המדינה שלא להעביר אלף אלפים זהובים אני לא יעבור על איסור חמץ בפסח!! אמר רבי יתן לו מאתים זהובים! אולם היהודי סירב, ואף הוסיף לו אם תתן לי לא הרפה והציע לאותו יהודי שיחזיק אצלו את הויסקי בפסח והוא בל יראה ובל ימצא בפסח?! לא יתכן כדבר הזה!' רבי לוי יצחק שוב את הגבולות, והעמידו שם שומרים שכל אחד שנראה חשוד בודקים אותו, ומי שעובר על החוק מענישים אותו כראוי, ובכל זאת אם משלמים הרבה כסף יש הרבה שמוכנים לקחת את הסיכון להבריח את המכס נגד החוק עבור הזהובים. לעומת זאת אתה, גזרת עלינו גזירה של איסור חמץ, ולא שמת לנו לא שומרים ולא שוטרים, והנה בכל הון שבעולם אינם מוכנים לעבור על הגזירה שלך!!\" – וזה הכח .]של עם ישראל ואכן יש פוסקים שאומרים שאדם כזה שאינו מאמין בקב\"ה ובמצוותיו - דהיינו שברור הוא [ 'המכירה אינה תופסת, מחמת ש'אנן סהדי שכל מה שעושה הוא בשביל הקליינטים שלו, ]כאילו יש עדים לכך ואין לו כל כוונה להינצל מהאיסור. לעומת זאת רבים מהפוסקים אומרים, שאמנם בליבו חושב אחרת, ויש 'אנן סהדי', על כל פנים כיון שהוא חתם, ומבחינה חוקית זה נחשב לחתימה על השטר, ממילא החמץ מכור לגוי. וזאת צריך לדעת, שגם האוסרים סוברים שאם המוכר חתם על שטר מכירת חמץ בפני עו\"ד, בזה גם אם הוא לא מאמין בעצם המכירה היא תופסת, כיון שעל פי החוק החמץ מכור לגמרי, ממילא גם אם אינו מאמין עדיין החמץ מכור, ורשאים אנו לסמוך על מכירה זו. ו. לאכול מעשרות בשנת בצורת יש בדברי חז\"ל כמה דוגמאות ל'הערמה' ואחת מהן היא שבתקופה של דור לאחר החורבן חי רבי טרפון והיתה זו שנת בצורת. בימינו כשיש שנת בצורת לא מרגישים אותה כלל, אם אין מים הולכים וקונים אותם ממדינות אחרות, וכמו שזכורני כשהייתי ילד, קודם שהקימו את כל המפעלים שעושים 'התפלת מי ים', והכנרת ירדה וירדה, והמדינה סיכמה עם טורקיה לרכוש ממנה מים במיכלים, אפילו מים אפשר לייבא. ושם בטורקיה הם מתפילים את מי הים. דרך אגב, הרעיון של 'התפלת מים' אינו המצאה של הדורות האחרונים. וכבר לפני כחמש מאות שנה כתב מרן הכסף משנה בהלכות פרה אדומה שמי ים מלוחים שמרתיחים אותם הופכים להיות מתוקים. (פ\"ו ה\"א) והיינו האדים שנוצרים בעקבות הרתחת מי הים הם מתוקים. ואפשר לנסות זאת על ידי שמניחים צינורית בתוך מי הים כשהם נרתחים, וראשה של הצינורית יוצא לכלי אחר, והאדים נוצרים בתוך הצינורית ונשפכים לכלי. ובאותה תקופה חי גם הרדב\"ז שגם כתב כן בתשובה. וזהו גם כן ההסבר בכך שהגשם שיורד הוא מים מתוקים, למרות שהעננים נוצרים מאדים של מי הים שהם מלוחים, כיון שהאדים \"מתפילים\" את המים. לעומת זאת בזמנם כאשר אירעה בצורת יכלו להגיע למצב של סכנת נפשות. והנה יהודי שומר תורה ומצוות מפריש מכל מאכליו תרומות ומעשרות, מעשר ראשון ושני ומעשר עני, מעשר ראשון - בכל השנים, ומעשר שני ועני מתחלפים בשנים ביניהם, ויש גם תרומה גדולה ששיעורה בכל שהוא, וחז\"ל קבעו ש'עין טובה' היא שנותן לכהן אחד מארבעים, 'עין רעה' היינו אחד משישים, ו'עין בינונית' הוא אחד מחמישים, דהיינו כשני אחוז. ובנוסף, מעשר מן המעשר שנותנים ללוי שמתוכם נותנים תרומת מעשר אחוז אחד לכהנים. והיינו שהכהנים מקבלים מכל תרומות ומעשרות שלוש - עזרא הסופר אחוז. וההבדל בין מעשרות לתרומות – שמעשר אפשר לאכול לכל [ ,אדם, ויכול להביא ללוי את שווים של המעשרות תיקן שאפשר ליתן מעשר גם לכהן ולא רק ללוי – הוא קנס את . לעומת זאת 'תרומה' רק הכהנים רשאים לאכול ממנה, ומי ]הלוים שאוכל תרומה כשהוא טמא הרי שחייב מיתה בידי שמים, וכיום כולנו טמאי מתים. וכשיש לנו תרומות אנחנו משמידים אותם. ועל כן כאשר אנחנו מעשרים, לוקחים מעט יותר מאחד מאה בשביל בזמן בית המקדש היו נותנים את התרומות לכהנים והיו הם אוכלים תרומה גדולה, ועוד מעשר מן המעשר, ואותם צריכים לזרוק. אולם את התרומה. ואף בדור שלאחר החורבן היו עדיין כמה ששמרו את שכאמור חי לאחר החורבן, היה כהן, והיו מפרישים עבורו תרומות עצמם בטהרה והיו יכולים לאכול את התרומות ומעשרות. ורבי טרפון ומעשרות. והנה בשנת בצורת אחת, נאגרו אצל רבי טרפון כמויות גדולות של אוכל מחמת אותם שלוש אחוז של מעשרות, מאידך לאנשים בחוץ לא היה מה לאכול מחמת הבצורת. כשראה רבי טרפון כן, הלך וקידש שלוש מאות נשים, ישראליות, והוא סבר שלמרות הוא לא נושאן אלא רק מקדש אותן מיד הן מותרות לאכול בתרומה. והנה הוא לא עלה בדעתו להתחתן עם אותן הנשים הללו, וכל זה היה רק בשביל שיוכלו הם לאכול ולא שהרי הקידושין שעשה תפסו, ונשים אלו אם ירצו למחר להתחתן להגיע לחרפת רעב, ועם כל זאת היתה זו 'הערמה' שתפסה משום עם מישהו אחר יצטרכו גט מרבי טרפון, והרי הן אשת איש לכל ענין. ורואים שאם עושים 'הערמה' כדת וכדין זה מותר. ז. 'הערמה' בדיני דאורייתא ודרבנן יש ספר קדמון מלפני כמה מאות שנים שמו 'תבואות שור', שטוען שהערמה מותרת רק באיסור דרבנן, אבל בדיני דאורייתא לא אומרים הערמה. וכגון בחמץ, שהוא איסור דאורייתא לא מועלת הערמה, מדרבנן ועוד כיו\"ב. ועל כן כותב שכל מה שמכירת חמץ מועילה היינו לבאר, כגון שהיה זה בתרומה דרבנן, או שלאחר החורבן החיוב הוא ולעומת זאת מה שכתוב במעשה של רבי טרפון יש לכך כמה דרכים רק במקום שביטלנו את החמץ קודם לכן, ומחמת זה איסור החמץ הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא. ואז במקום לשרוף את החמץ יכול למכור אותו. ולמעשה כמעט כל האחרונים חולקים על התבואות שור, החיי אדם כותב נגדו, ומוסיף על כך שהרי מה שמוכר את החמץ היינו שגם הביטול הקבוע שעושה אינו מבטל את החמץ שרוצה למכור. וכך ומוסיף: \"שמי כותב בשלחן ערוך הגר\"ז ורבינו יעקב מליסא בספר מקור חיים על (שו\"ת חאו\"ח סי' קיג) הלכות פסח. ואף החתם סופר כותב כן שמפקפק במכירת חמת ראוי לגערה\". ע\"כ. ח. שותפות עם הגוי לענין פתיחת בית עסק בשבת יש דיון בפוסקים לגבי מכירת חנות לגוי לענין שבת. והיינו שמי שיש לו חנות, ורוצה למכור את החנות לגוי לעניין שבת כדי שהגוי יוכל לפותחה בשבת, והוא יקבל את חלקו היחסי במה שעובד. והנה - [ יש דבר שהוא מוסכם על פי ההלכה והוא שותפות עם הגוי , שאם יש לו חנויות בתי מלון ]והמדובר הוא בחו\"ל במקום של גוים וכיו\"ב שמוכרים בשבת, יכול לעשות עם גוי שטר שותפות, והגוי - לפי החשבון [ . ואחר מקבל את הרווחים שבאים בזכות ימי שבת ומועד]של שבתות ומועדים ויו\"ט הוא כמעט כעשרים אחוז לשנה כך הגוי יכול למחול על הרווחים שלו, אולם חייב שתהא שטר של שותפות אמיתית. בדורות הקודמים בהונגריה, גדולי הדור אסרו לעשות את השותפות האמורה כיון שחששו שתהיה פירצה שלבסוף יחללו יהודים שבת. וזה מובן מאוד, וכגון מי שיש לו חנות על יד ביתו, שבהתחלה הוא מדבר מילה או שתיים עם המוכר הגוי, ועם הזמן הוא יושב שם וכו', עד שמחלל שבת בעצמו. אכן אם יש לו בית חרושת מחוץ לעיר, – להשתתף עם הגוי, אני חושב שהרבנים צריכים שלא לתת לזה, כיון במקום שיש לו בית עסק בתוך העיר ורוצה לעשות את הפתרון הזה שאין לו כל שייכות אל המקום ודאי שאפשר לעשות את זה. וגם כיום שמותר לרב לעשות גדרים כאלו במקום שיכולים לבוא לידי מכשול. ט. מכירת בית העסק לגוי לעניין שבת וכגון אם אדם השכיר בהמה לגוי, שיש בזה בעיה של שביתת בהמתו, והנה לגבי מכירת בית העסק לזמן לגוי, דנו בזה הפוסקים, וחלקו בזה. והשאלה היא אם יועיל למכור אותה לגוי ואולי להפקיר אותה, ועל כל פנים נראה בספרי הפוסקים שמחמירים במכירה לשבת יותר - הראשון, היו שניים. היה 'צמח [ משותפות. ואכן יש שו\"ת צמח צדק צדק' האדמו\"ר מחב\"ד שנפטר לפני כמאתיים שנה, והיה את 'צמח ]צדק' הראשון שהוא חי לפני כארבע מאות שנה והיה רבו של הש\"ך שהתנגד מאוד למכירת בהמה לגוי בשבת, ובעקבותיו החתם סופר התנגד מאוד למכירת עסקים של יהודי לגוי בעבור שבת. ועם כל זאת החתם סופר כותב שמי שמפקפק במכירת החמץ ראוי לגערה. וההבדל בין מכירת חמץ למכירת עסקים לגוי לשבת הוא ברור מאוד: המוכר את חנותו לשבת, הרי החנות ממשיכה להיות פתוחה בשבת, ובעליה ממשיך להרויח, דהיינו נכון ש'על הנייר' החנות שייכת לגוי, אבל אחר כך יכול לדבר עימו בשבת על החנות, בסופו של דבר הוא יש לו מאפיה גדולה של לחם ומוכר את החמץ ודאי שלא יעלה על הרי ה'בוס' והוא קובע. ובכגון דא גם לעניין מכירת חמץ - אם אדם הדעת שבמהלך ימי הפסח הגוי יתחיל לאפות שם ולשווק, שהרי הערמה כזו שנותן לגוי להמשיך ולעשות כרצונו במאפיה - ניכר הדבר שהוא לא אמיתי. מאידך במכירת חמץ הרגילה שמוכר את החמץ והוא סגור בארון ללא כל מגע יד, זה מראה שהמכירה היא אמיתית. והמכירה הזו היא אמיתית כל כך, שהרי אף לאחר הפסח יש שנוהגים שלא לאכול מן החמץ הזה עד שקונים את החמץ מהגוי. אכן יש מקומות שמכניסים בחוזה עם הגוי, שאם אחרי הפסח ירצה לקחת מהחמץ של הגוי, שהוא מרשה לו, וזאת בכדי שלא יהיה גזל הגוי, ודאי שמיד לאחר הפסח הרבנות לא קונה את החמץ אלא לוקח זמן, ולאחר מכן נעשה חשבון מה אני חייב. וכך ראוי לעשות, מחמת שהרי וכיון שכתבנו כן מותר לנו להשתמש עם החמץ כדי שלא יהיה גזל הגוי, וכיון שבסוף קונים את החמץ בחזרה ממילא אין בזה בעיה. אשר על כן בפסח שאנחנו לא משתמשים עם החמץ כלל, המכירה היא חוקית ואמיתית לכל ענין. שהרי אפילו במכירה לעניין שבת יש הרבה פוסקים שמתירים לפתוח את העסק של היהודי, שהרי יש בזה מחלוקת. מקח וממכר בשבת זה דיבור חול בשבת ואיסורו - אכן [ הוא רק מדרבנן או מדברי קבלה, וכן היא דעת רוב הפוסקים ועל כן הרבה ]דעת הרמב\"ן על התורה שהאיסור הוא מדאורייתא נקטו להקל. לעומת זאת בשביתת בהמה, יש יותר מקום להחמיר שלא לעשות שותפות עם גוי, שהרי זה דאורייתא \"למען ינוח שורך וחמורך\", יש אומרים שזה מצות עשה, ויש אומרים שזה איסור. ואפילו אם אני לא בא ומשתמש בבהמה בפועל, עצם הדבר שהבהמה שייכת לי זה איסור דאורייתא של שביתת בהמתו. ועדיין הוא במחלוקת אם תועיל מכירת הבהמה לגוי לשבתות. משום שאמנם זו הערמה אך הדבר ניכר שהוא לא אמיתי. שלמרות שביטל את החמץ ושרף את החמץ, לעשות מכירת חמץ, ומועילה גם למהדרין מן המהדרין. וכך מנהג ישראל בכל המקומות, מה שאין כן במכירת חמץ על פי ההלכה היא מכירה גמורה ואמיתית, שהרי הוא לא יודע מה נעלם ממנו וכיו\"ב. וכמו כן לא צריך לפרט את כל מוצרי החמץ שמוכרם לגוי, די במה שכותב היכן החמץ נמצא. י. מכירת חמץ בבית הכנסת הכנסת צריכים למכור את החמץ של בית הכנסת. ועליהם לעשות גם בתי כנסת חייבים בבדיקה ובביעור החמץ. ואשר על כן גבאי בתי ייפוי כח שיכולים למכור את החמץ בשם בית הכנסת. ובשעתו כשהיה כאן בירושלים ראש עירייה חרדי הרב אורי לופוליאנסקי, שבאותה השנה הלכו לעשות את מכירת חמץ אצל הגרי\"ש אלישיב, ונכחתי באותו מעמד, ועוררתי שם שצריך להיות החלטה של מועצת העיר שראש העיר יכול למכור את החמץ, ורק כשתהיה החלטה כזו יוכל ראש העיר למכור את החמץ בשמה. השומעים שהיו שם התפלאו על כך, ואני אמרתי להם שהרי ראש העיר אינו יכול למכור שום חפץ מחפצי העיריה ללא הסכמה והחלטה של חברי מועצת העיר. החמץ. וכן הוא הדין אם המוכר את החמץ הוא הרב של הבית כנסת, לבעלי הבית והם צריכים להסמיך את הגבאים לעשות את מכירת וכן הוא הדין בגבאי בית הכנסת, שחברי העמותה הם אלו שנחשבים שצריך לקבל את הסכמת כל הנוגעים בדבר בבעלות על בית הכנסת. ולגבי שר האוצר שמוכר את החמץ עבור הרבנים, אני לא יודע אם הוא יכול למכור איזה חפץ מחפצי משרדו למשל עבור המדינה, שהממשלה מסמיכה אותו יכול הוא למכור. ויסוד הענין, שמי שמוכר משום שאם לא יש לדון כיצד הוא נעשה שליח שלי? ואולי מחמת - מכירת [ את החמץ צריך שתהיה לו רשות למכור ויכולת למכור . ]חמץ היא עניין הלכתי, ולא 'פולקלור' רפורמי יא. ערב פסח שחל בשבת השנה חל ערב פסח בשבת, וצריך להכין את כל האוכל עוד קודם שהרי אסור לעשות שום הכנה ] - ב\"ה יש כיום מקררים[ השבת החמץ, ובתפילת ערבית של פסח השנה יש 'ותודיענו', ובליל הסדר לליל הסדר בשבת, ויש הרבה פרטי דינים כיצד נוהגים בשבת זו עם - בחו\"ל יש הרבה פעמים יקנה\"ז, אצלנו זה נדיר [ עושים יקנה\"ז , ובעז\"ה בשיעורים הבאים אדבר על כך בהרחבה ובכל פרטי ]יותר הדינים השייכים לשינויים של פסח בשנה זו. וצריך לדעת, שכמו השנה יקרה כן בעוד ארבע שנים בשנת תשפ\"ה, ולאחר מכן זה לא יקרה במשך עשרים שנה! חג הפסח יכול לחול ביום ראשון או שלישי או חמישי או שבת. והסימן הוא \"לא בד\"ו ואחר כך בשבת. והפעם הקודמת שהיתה באופן כמו השנה היה זה פסח\". ומכל הימים הללו ביום שלישי הוא המצוי ביותר וכן בחמישי, לפני כמה שנים. ויש כמה דברים בשנה זו שונים מכל שנה ושנה, מפטירים 'מחר חודש' רק הפטרה של פרשת 'החודש' וקוראים שהנה ראש חודש ניסן חל ביום ראשון, ובהפטרה של שבת לא חודשים חסרים וכמה חודשים רצופים שהיה ראש חודש יום אחד. של 'מחר חודש'. וכמו כן השנה היא חסירה שהרי חשוון וכסליו היו מפטירים 'מחר חדש' אלא רק 'עניה סוערה', ופסוק ראשון ואחרון חודש אלול השנה שיחול ביום ראשון ושני, ובשבת הקודמת לה לא פסוק ראשון ואחרון של הפטרת 'מחר חודש'. וזה יקרה שוב בראש וכמו כן בראש חודש אדר הוצאנו שלושה ספרי תורה, ועוד כל מיני שינויים נעשו בשנה זו. מסיכה של אשה לאיש הייתי בדרך והמסיכה שלי נקרעה, לאשתי היתה מסכה נוספת שאלה: בצבע ורוד, האם מותר ללבוש מסיכה זו על מנת להינצל מקנס כספי? אין היתר לעבור איסור תורה משום הפסד ממון.תשובה: ומכל מקום החובש מסיכה של אשה מחמת שחושש להידבק בנגיף הקורונה, אפשר להקל. מקורות: הנה אין שום היתר לעבור איסור תורה משום הפסד ממון. וכמבואר בדברי הרמ\"א צריך לתת כל ממונו. אבל כדי לקיים מצות עשה, אפילו אם היא מצוה עוברת, אינו לאו. והש\"ך שם (סק\"ג) הסביר שזה דווקא כדי להינצל שלא לעבור על לא תעשה (יו\"ד סי' קנז ס\"א), שאדם צריך לתת את כל ממונו ובלבד שלא לעבור על איסור צריך לבזבז יותר מחומש (וכמו שכתב הרמ\"א או\"ח סוף סימן תרנ\"ו). שכל איסור \"לא ילבש\" הוא כאשר האשה לובשת את הבגד כדי להידמות לאיש ומכל מקום בנידון דידן אפשר להקל על פי דברי הב\"ח (יו\"ד סי' קפב ס\"ה) שכתב, או להיפך, אבל אם עושה כן כדי להינצל מפני הקור או הגשם וכדומה, אפשר להקל. וכ\"פ הט\"ז (סק\"ד). אכן כמה אחרונים חלקו על הב\"ח, אולם מרן מלכא הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ו (חיו\"ד סי' יב אות ו) כתב שהסומכים עלך דברי הב\"ח יש להם על מה שיסמוכו, ע\"ש. והנה בנידון דידן, שבחבישת המסיכה מציל עצמו או את אחרים ממחלת הקורונה – מותר, כיון שאינו בא להתדמות בזה לאשה. ויתכן שנידון דידן קל יותר מנידונו של הב\"ח, כיון שהמסיכה אינה נחשבת בגד ממש. ובמקום הצורך כשאין מסיכה אחרת אפשר להקל.צביעת שער לבן על ידי גלולות בחור שצמחו לו שערות לבנות בשערו, האם מותר ליטול גלולות שאלה: על מנת שייהפך כל שערו לצבע שחור? אפשר להקל במקום צורך ליטול גלולות לצביעת תשובה: השער. מקורות: הצובעים שער לבן בצבע שחור, על מנת שייראו צעירים ונאים יותר, לדעת כמה שמלת אשה\", שכן צביעת שער הוא מתיקוני הנשים. אולם בדורנו שהתרבו הגברים שאסור מן התורה לאדם לצבוע שערות לבנות בצבע שחור משום \"לא ילבש גבר מבואר ברמב\"ם (פי\"ב מהלכות עבודה זרה ה\"י) ובשלחן ערוך (יו\"ד סי' קפב ס\"ו), פוסקים אין זה בכלל תיקוני הנשים ומותר. מאידך יש שאוסרים שעדיין אין זה חיו\"ד סי' סא), אך רבים הם המקילים בדבר. וכן נראה מדברי מרן מלכא הגר\"ע יוסף (ח\"א חיו\"ד סי' פב) אסר גם על ידי נטילת כדורים. (וע\"ע בשו\"ת אגרות משה ח\"ב נפוץ כל כך, מכל מקום על ידי נטילת כדורים אפשר להקל. אכן בשו\"ת אגרות משה בתשובה שנדפסה מקרוב בשו\"ת יביע אומר (חי\"א חיו\"ד סי' ט\"ו אות ג) שכתב - רק שדבריו [ .להקל לבחור שרוצה להתחתן לצבוע שערו על ידי גלולות וכדומה . וע\"ע בשו\"ת ישכיל עבדי ]לא ברורים כ\"כ בתשובה, כמו שהעירו העורכים שם (ח\"ח חאו\"ח סי' יז אות ז) ובשו\"ת שבט הלוי (ח\"ב סי' סג וח\"ג סי' קיא אות ג וח\"ו סי' קיח אות ג) ובשו\"ת שמש ומגן (ח\"א חיו\"ד סי' יט) ובשו\"ת עולת יצחק (ח\"ב חיו\"ד סי' קסא). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' \"וכבר סיפרתי, שכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתגורר ב'רחביה' והיה מתפלל בבית הכנסת הגדול שם, היה שם ספר תורה שנכתב על ידי סופר ירא שמים שהיה בעל כתיבה נאה מאוד. ובכל שבת הייתי אני הבעל קורא, ושבת אחת אירע ומצאתי טעות בספר. אאמו\"ר עלה ובדק והכריע שיש להחליף את הספר. לאחר כמה שבתות אמרתי לאאמו\"ר שצריך לבדוק עם האחראים אם תיקנו את הטעות בספר ההוא כדי שלא יוציאו אותו בטעות שוב פעם. והנה, קם אחד המתפללים שהיה בנו של אותו סופר ואמר שתיקן את הטעון תיקון. אאמו\"ר שאל אותו אם אמר לפני כן \"הריני כותב לשם קדושת ספר תורה\", את התיקון ולתקנו שוב לשם קדושת ספר תורה. אך הבעיה היתה ששכחנו והנה הבן אומר לו שלא אמר! אאמו\"ר כששמע זאת אמר אם כך צריך למחוק מתי אירע המעשה, והיכן היתה הטעות אותה תיקן! אאמו\"ר הפציר בנו את ספר התורה! הבן כמעט ופרץ בבכי, ישבנו וחקרנו, ולאחר דרישה וחקירה להיזכר היכן היתה הטעות כיון שאם אין מוצאים את מקום התיקון יש לגנוז התברר לנו באיזו פרשה אירעה הטעות אך לא ידענו בבירור היכן הטעות עצמה. ומשכך הפרדנו את היריעה האחת שבה הפרשה, וגנזנו אותה, והבאנו סופר מומחה בעל כתב נאה דומה לכתב של הסופר הראשון, שיכתוב את היריעה הזו החסירה. כתיבת ספר תורה משאירים כמה אותיות למלאותם בסוף, כיון שלא כולם מחמת אותה הלכה אאמו\"ר לא היה אוהב את מה שעושים כיום, שבסיום יודעים לכתוב יפה, וגם מה שעושים שהסופר עושה מסגרת והכותב ממלא - דהיינו שהאות צריכה להיכתב מתחילה, ולא שהאות תיווצר ד', והרי לגרד את התוספת של הד' על הר' אי אפשר והספר פסול כיון שהוא בפנים, עדיין יש בזה תקלות מרובות. וכגון שהסופר יצר כמין ר' והכותב עשה [ ' וצריך לגרד את כל האות ולכותבה מתחילה. ואחת 'חק תוכות]הבעיות הנפוצות שמכבדים כל מיני אישים לכתוב את האותיות האחרונות, מאליה על ידי גירוד הדיו ומהם יש שאינם יראי שמים, מחללי שבת וכיו\"ב, והרי הספר הוא פסול. ולכן כשהיו מביאים לאאמו\"ר לכתוב אות בסיום כתיבת ספר תורה היה מתחיל לכתוב והיה ממשיך עד הסוף... והיה לו כתב יפה מאוד, והסיבה שהיה עושה כן כיון שחשש מהאמור. ויש סופרים בימינו שעושים 'פטנט' כדי שלא יכתבו בספר כל מיני אינשי דלא מעלי, אומרים לכותב שיכבדו אותו לכתוב באופן שיאחז בידיהם בשעת הכתיבה, ובכך בעצם הסופר כותב את האות ולא אחר. והכותב חושב שהוא כתב. וכך היא הדרך הראויה\".שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"92.pdf","content":"סוף זמן אכילת| זמן פלג המנחה| שיעור זמן עלות השחר| אופן חישוב זמני היום בהלכה| איסור אכילת חמץ בערב פסח נושאי השיעור: יין הראוי | הנהגת מרן מרן זיע\"א בסיפור יציאת מצרים| סיפור יציאת מצרים – גולת הכותרת של ליל הסדר| מצה ואמירת ההלל בליל הסדר לארבע כוסות 92 גליוןמיום א' א' ניסן התשפ\"א הנדיב היקר ר' מרדכי בן רינה אשכנזי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה.- לעילוי נשמת פרשת ויקרא חישוב זמני היום בהלכה| סוף זמן אכילת חמץ אני רוצה להודיע לכל מי שחפץ בדבר, שהשנה בפעם הראשונה ב\"ה ניתן להשיג מצות יד בהכשר שלנו 'יחוה דעת'. יש מפעל בעיר אשקלון של מצות יד בלבד ששמו הוא 'עטרת מלכות' ושם יש פס ייצור של מצות יד שבהכשר שלנו, ועל האריזה רשום מצות עטרת מלכות בהכשר 'יחוה דעת'. ואני הייתי שם ובדקתי את המקום וזה כשר למהדרין מן המהדרין. וזה הפלא ופלא איך שהם עובדים בצורה כל כך טובה וזריזה, עד ששם מאז שמתחילים לעבוד על הבצק ועד שמגיע לתנור אורך כדקה בלבד! וכל שמונה עשרה דקות הם עושים ניקיון מוחלט ויסודי עד שאין שם כל חשש, ובדקתי גם את זה. ובנוסף על ההשגחה שיש שם כבר, בזמנים שיש את הייצור של מצות 'יחוה דעת' נוסף משגיח מיוחד שבודק את הכל כראוי. ואנחנו לוקחים על זה אחריות, שהמצות של 'יחוה דעת' כשרות למהדרין מן המהדרין מכל הבחינות! א. איסור חמץ בערב פסח השנה ערב פסח חל בשבת, וכתוב במשנה בפסחים שמשיירין מזון שני סעודות לשבת, והיינו בעבור הסעודות של שבת שמותר בהן לאכול חמץ. ונפסק להלכה בשלחן ערוך. ואכילה זו מותרת עד סוף זמן האכילה. ויש לבאר את סוף זמני האכילה והביעור בכדי שלא ניכשל באכילה לאחר הזמן. ראשית כל מן התורה יש שני זמנים לאיסור חמץ. האיסור הראשון הוא איסור דאורייתא וכמ\"ש \"לא תשחט על חמץ דם זבחי\" וכן \"לא תאכל עליו בערב פסח מחצות היום עד שקיעת החמה, שהאוכל חמץ בזמן זה עובר חמץ\", והיינו שבכל זמן שחיטת קרבן פסח אסור לאכול חמץ. והוא אסור בהנאה. וחז\"ל אומרים שהתורה הפקיעה את החמץ מרשותינו. וזו דעת רבי יהודה. ומשקיעת החמה איסור חמץ הוא לא רק לאו אלא גם באיסור כרת וכמ\"ש בתורה \"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכו\" וזהו גם כן החילוק בין אם נתערב חמץ בערב פסח שמשערים אותו בשישים, לבין אם נתערב החמץ בפסח בעצמו שמחמת שהוא אסור בכרת ממילא הוא אינו בטל ואסור אפילו במשהו. אכן דעת רבי יהודה אינה מוסכמת, רבי שמעון סובר שלאחר חצות בערב לבעל המאור, שדעת הראב\"ד שגם בערב פסח יש מצות עשה של 'תשביתו פסח אין לאו דאורייתא. ויש מחלוקת בדעת רבי שמעון עצמו בין הראב\"ד שאור מבתיכם', ואם אוכל חמץ לאחר חצות ממילא הוא עובר על עשה זה, ולעומת זאת שיטת בעל המאור שגם על עשה אינו עובר, ואיסור אכילה בערב פסח הוא איסור מדרבנן גרידא. אולם אין בזה כל כך נפקא מינה משום שהרמב\"ם פסק הלכה כרבי יהודה שאיסור אכילת חמץ בערב פסח הוא מדאורייתא לאחר חצות. נוסף על שיטת רבי יהודה שאיסור אכילת חמץ בערב פסח הוא מדאורייתא - בדברים מסויימים חכמים ראו [ בחצות היום חכמים הוסיפו הרחקה ]לנכון להוסיף הרחקות על דיני התורה בכדי לעשות סייג לתורה שאיסור אכילת חמץ הוא החל משעה רביעית ליום, ולאחר שעה, דהיינו החל מהשעה החמישית אסרו את החמץ אף בהנאה והיינו שצריך לבערו. אמנם השנה שערב פסח חל בשבת, אנו מקדימים את זמן ביעור חמץ ביום אחד, ועושים אותו ביום שישי, ומי שנשאר לו חמץ בשבת של ערב פסח מבערו בדרכים אחרות כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים וישליך אותו .] - ואי\"ה בשיעור הבא יבוארו הדברים בהרחבה[ .לשירותים ב. שעות 'שוות' או שעות 'זמניות' היום בהלכה. הנה יש מחלוקת האם כשמשערים 'שעה' בהלכה הוא בשעות ויש לבאר כיצד אנו משערים את זמני אכילת חמץ ובכלל את חישוב זמני 'שוות' או בשעות 'זמניות'. אולם הרמב\"ם פוסק שהשיעור הוא בשעות שעות ביום, 'שליש זמניות, וכמו שמבואר בדבריו לגבי סוף זמן תפילה שהוא עד ארבע שעות 14 -\"שהוא שליש היום\" וביאור הדבר שבקיץ שיש כ - אכן בפירושו למשניות כתב שם [ .היום' הוא הרבה יותר משעה שווה , אך ]'שעות שוות', ויש בזה מחלוקת גדולה אם זו טעות או לא ואכמ\"ל למעשה העיקר הוא כמו שכתב בחיבורו, שמשערים בשעות זמניות. וכן שכתב שזמנה (סי' פו)נראה מדברי מרן הבית יוסף בהלכות קריאת שמע שכתב (סי' צט)עד שעה שלישית \"שהוא רביע היום\", וכן בהלכות תפילה שזמנה עד שעה רביעית \"שהוא שליש היום\". שעות 'שוות' הם השעות שלנו, והשעות ה'זמניות' היינו שיש הבדל בין השעה זמנית של הקיץ לשעה זמנית של החורף, משום שמחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכיון שבקיץ היום הוא ארוך ממילא השעה , לעומת זאת, בחורף שהיום ] דקות70 - - כ[ הזמנית של הקיץ ארוכה יותר . ובחו\"ל יש ] דקות50 -כ[ הוא קצר ממילא השעה הזמנית היא קצרה יותר מקומות שההבדל בין השעה הזמנית של החורף לקיץ הוא הרבה יותר .]45- ובחורף כ 85- - בקיץ כ[ ג. תחילת היום וסוף היום ועד שקיעת החמה, או מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ויש מחלוקת נוספת יסודית בעניין זה, והיא אם משערים את היום מהזריחה ] - נץ החמה[ בסידור רבינו סעדיה גאון. ויש ראיות מכמה מרבותינו הראשונים שסוברים מתשובות הרמב\"ם מוכח שמשערים מהזריחה לשקיעה, וכך כתוב בפירוש כן. אולם לעומת זאת יש הרבה ראשונים שסוברים שמשערים את היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. לגבי פלג המנחה, שהוא בזמן שהוא (בספר תורת האדם)וכגון הרמב\"ן שכתב - ויש שם טעות סופר [ \". ולכאורה מה \"כדי מהלך 'ארבע אמות' קודם שקיעת החמה]וצריך לגרוס \"ארבע מאות אמות\" שהוא כשלוש דקות הביאור בדברי הרמב\"ן? וצריך לבאר שהרמב\"ן סובר כשיטת רבינו דקות לאחר השקיעה, לעומת זאת 72 תם, שצאת הכוכבים הוא דקות קודם צאת הכוכבים, ממילא יבוארו דברי 75 זמן פלג המנחה הוא הרמב\"ן שזמן פלג המנחה הוא שלוש דקות קודם השקיעה. ואכן כך כותבים וכך כותבים הריטב\"א, המאירי, הר\"ן, (ב:)הרשב\"א והרא\"ה במסכת ברכות האורחות חיים ועוד הרבה ראשונים, שזמן פלג המנחה הוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ויש להבין משיטתם זו, שמשערים את זמני היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. דקות לאחר 13.5 לעומת זאת הגאונים שסוברים שצאת הכוכבים הם השחר ועד צאת הכוכבים, ורק לשיטת רבינו תם זה יכול להיות כן. משום השקיעה, צריך לומר שלא יתכן לומר שסברו שמשערים את היום מעלות שהנה מנחה גדולה זמנה חצי שעה לאחר חצות היום, ולפני רבינו תם, קודם הזריחה זה עלות השחר, וכמו כן שעה ] דקות 72 - [ ששעה וחומש וחומש לאחר השקיעה הוא זמן צאת הכוכבים, והזמן שבאמצע הוא חצות היום, יש לומר שאין הבדל בזמן של חצות היום אם משערים את זמני היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים או מהזריחה עד השקיעה, בכל מקרה חצות היום יהיה באמצע. לעומת זאת אם זמן צאת הכוכבים שעל דקות לאחר השקיעה, יש לומר שזמן חצות יהיה 13.5 פי הגאונים הוא שונה בין השיטות, משום שלהשיטה שמשערים את היום מעלות השחר דקות קודם הזריחה, ואילו 72 ועד צאת הכוכבים, הרי עלות השחר הוא דקות לאחר השקיעה, וממילא חצות היום 13.5 צאת הכוכבים הוא רק כחצי שעה קודם הזמן. על פי זה יש להכריח ששיטת הגאונים היא שיש לחשב את זמני היום מהזריחה ועד השקיעה, משום שאז נוכל לכוון את זמן חצות לרגע בו השמש עומדת באמצע השמים. אכן הבן איש חי לא סובר כן, וכותב שהוא סובר כשיטת הגאונים, ומאידך כותב שיש לחשב את זמני היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכך גם סובר המאמר מרדכי. אולם יש עליהם קושיא גדולה כיצד לחשב את זמן חצות היום. וודאי שלא יחלקו ויאמרו שאת זמן מנחה גדולה יחשבו על פי השעות שבין הזריחה לשקיעה, ואילו את זמן מנחה קטנה וכו' נחשב על פי השעות של בין עלות השחר לצאת הכוכבים?! הרי אין שום הגיון בדבר לחלק כן. ד. מנהג ירושלים בעניין סוף זמן אכילת חמץ ויש לדעת, שמחלקת זו תלויה בכל דבר התלוי בזמן, סוף זמן קריאת שמע, סוף זמן תפילה, וכן סוף הזמן לאכילת וביעור חמץ. והנה כתב מרן החיד\"א בשו\"ת חיים שאל וכן כותב בספר מזבח אדמה שמנהג ירושלים לעניין אכילת חמץ לשער את השעות מעלות השחר. למרות שבדרך כלל מי שרוצה לסמוך על הסוברים לשער מהזריחה, וכמו בזמן קריאת שמע ותפילה, יש לו על מה שיסמוך. אכן ודאי הוא שראוי להחמיר בקריאת וכו' שזמנם הוא מדרבנן בלבד רשאי להקל. מה שאין כן לעניין חמץ בשעה שמע לשערה מעלות השחר משום שהיא דאורייתא, אולם לעניין תפילה מנהג ירושלים, וכפי שמעיד המזבח אדמה, וכן מרן החיד\"א, לכן אנו נוהגים רביעית שאמנם הוא מדרבנן ולכאורה יש מקום להקל, אך כיון שכן הוא כן. - את הספר 'מזבח אדמה' חיבר הגאון רבי מיוחס בכר שמואל, והוא היה [ רבה של ירושלים עיה\"ק בדור שקודם מרן החיד\"א, והוא חיבר כמה ספרים ].כספר 'פרי האדמה' ועוד, והוא המוסמך ביותר למנהגי ירושלים ה. שיעור זמן עלות השחר ויש לברר כיצד אנו משערים את זמן עלות השחר. וכבר נתבאר לעיל שאם אנו משערים את זמן עלות השחר הוא רק אם מחשבים את זמני היום עד צאת הכוכבים של רבינו תם, משום שלשיטת הגאונים לא שייך לחשב 6:33 מעלות השחר. והנה בירושלים בערב פסח בשנה זו הזריחה בשעה שעות ביום. ולפי זה שעה זמנית ביום 12:27 אם כן יש 7 והשקיעה בשעה דקות. 75- דקות ממילא שעה וחומש הוא כ 62-זה היא כ ויש מחלוקת לגבי עלות השחר אם הוא ארבעה מיל קודם הזריחה או חמישה מיל, ולהלכה הרמב\"ם פוסק שהוא ארבעה מיל. וכדי הילוך מיל 18 הוא מחלוקת, שיטת הרמב\"ם בפירוש המשניות שכדי הילוך מיל הוא . אכן ] דקות72 [ דקות, משום שכותב שם שארבעה מילין הוא שעה וחומש הרמב\"ם עצמו בפירושו למשניות בפסחים כותב שמיל הוא שני חומשי דקות, אולם אנו יש 22.5 דקות. והגאון מוילנא מוכיח שהוא 24 שעה והיינו לעניין שיעור מליחת (יו\"ד סי' סט)לנו את דעת מרן השלחן ערוך שכותב דקות. 18-הבשר שהוא כדי הילוך מיל, שהוא \"שליש שעה בקירוב\" והיינו כ וכמו כן בהלכות פסח לעניין אפיית מצות שהבצק מחמיץ אם לא התעסקו בו כדי מהלך מיל, וכותב על כך מרן השלחן ערוך שהוא \"רבע שעה ועוד 12 דקות. על כן ביום ממוצע של 18 אחד חלקי עשרים מהשעה\" והיינו דקות קודם הזריחה. וביום כמו ערב פסח 72 שעות זמן עלות השחר הוא דקות וכמו שנתבאר לעיל. 75-בשנה זו זה יוצא כ וזמן 5:18 ממילא זמן עלות השחר הוא בשעה 6:33 והנה אם הזריחה בשעה ולוקחים את הזמן בין עלות 8:15 צאת הכוכבים ע\"פ רבינו תם הוא בשעה שעות, וממילא יוצא שיש ביום 12-השחר לצאת הכוכבים ומחלקים אותו ל דקות. וארבע שעות 75 זה כחמש עשרה שעות, יוצא שכל שעה זמנית היא הוא 5:18 . ולפיכך אם בשעה] שעות רגילות 5 - שהן[ דקות300 זמניות הן . ולפי חשבון 10:18 עלות השחר, סוף זמן אכילת חמץ בערב פסח הוא בשעה שהוא בשעה החמישית וכאמור. 11:33 זה סוף זמן ביעור חמץ יהא בשעה ואם רוצים לתת לילדים לאכול חמץ אפשר להקל להם ולחשב להם את . 10:40 זמן איסור האכילה מהזריחה, שהוא בשעה ו. בירור דעת מרן השלחן ערוך והאמת שיש מחלוקת בדברי מרן השלחן ערוך אם משערים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים או מהזריחה ועד השקיעה. שהנה לעניין פלג המנחה כותב מרן שהוא שעה ורבע קודם הלילה, דהיינו צאת הכוכבים. וממילא נראה שסובר שיש לשער מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. (סי' תרכג מאידך גיסא מדברי מרן בעניין זמן תפילת נעילה ביום הכיפורים נראה מדבריו שזמן פלג המנחה הוא שעה ורבע קודם השקיעה, שע\"פ ס\"ב) - אכן על זה יש מקום [ .זה נראה שסובר שמשערים מהזריחה עד השקיעה .]) (ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ו סי' מלהתווכח בדבריו [ אכן לעניין מי שטעו בערב שבת ביום המעונן והתפללו ערבית מבעוד יום - אני ראיתי מקומות כאלה בעולם שבאמצע היום נעשה מעונן עד שנדמה , כותב מרן (סי' רסג) שאם התפללו ערבית מזמן פלג ]שהוא לילה ממש המנחה זה בסדר, אולם אם התפללו ערבית קודם זמן פלג המנחה, עליהם לשוב ולהדליק נרות שבת ולהתפלל ערבית. והנה דעת מרן כשיטת רבינו תם, ולכאורה אם כשיטת רבינו תם הרי זמן פלג המנחה יהא כשלוש דקות קודם השקיעה שלנו, ועל פי זה יש לשאול כיצד מרן כותב אם התפללו ערבית לאחר פלג המנחה או קודם לכן הרי זה לא יתכן שהרי ודאי התפללו - שום באבא בעולם לא יכול לעשות כזה מופת - תוך [ ,קודם פלג המנחה , שלוש דקות שציבור ידליקו נרות שבת ויתפללו מנחה כולל חזרה, היחידי ]...'בהסטוריה שעשה דבר כזה הוא יהושע בן נון שאמר 'שמש בגבעון דום ולפי זה יש להוכיח שדעת מרן היא שיש לחשב את זמני היום מהזריחה ועד השקיעה. ו'פלג המנחה' היינו שעה ורבע קודם השקיעה. ואכן כך הוכיח המנחת כהן. ואני כתבתי על כך שאם נשער את המיל באופן שונה יכול להיות מצב שכזה, ואכמ\"ל. אולם כיון שבראשונים כתוב בפירוש לא כן, וכמו שנתבאר לעיל, שמרוב הראשונים נראה ברור שמשערים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לא מסתבר לומר שמרן יחלוק עליהם, מה גם דקות. 18 שמרן גילה דעתו להדיא ששיעור מיל הוא בזמנו דיברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמביא בשו\"ת יחוה דעת כמה ראיות שכשהשלחן ערוך כותב \"שעה ורבע קודם הלילה\" ובמקום אחד כותב קודם הלילה אם כן 'השקיעה' היינו צאת הכוכבים. ואמרתי לו מה הוא כותב \"קודם השקיעה\" וכותב על כך אאמו\"ר שכיון שבדרך כלל הוא נעשה עם השלחן ערוך בסי' רסג, וכן לפי מה שהוא כותב לגבי זמן נעילה ביום הכיפורים שזה חצי שעה קודם שהשמש יורדת, ואם נאמר שפלג המנחה הוא שעה ורבע קודם הלילה אם כן מפני מה כותב מרן שיש להזדרז בתפילת נעילה שזמנה קצר שהלא לפי החישוב שלנו זמנה יהיה ארוך מאוד. ואאמו\"ר אמר לי על כך שצריך להתיישב בדבר בדעת השלחן ערוך. דרך אגב, בבגדאד ובארץ ישראל נהגו בכמה מקומות בהם להתחיל תפילת מנחה בפלג המנחה שהוא שעה ורבע קודם השקיעה. וכיום נוהגים כן בהרבה קהילות בעולם בצרפת ובאנגליה, ומיד לאחר מנחה אומרים קבלת שבת וערבית ולא ממתינים לשקיעה. ז. והגדת לבנך [ 7:20-הנה השנה אי אפשר לארגן את השלחן קודם צאת הכוכבים שהוא ב , ולמעשה מסיימים ]- הכנה משבת ליום טוב היא איסור מדרבנן ומקלים בה לערך שהוא כבר צאת הכוכבים של רבינו תם ויכול כבר 8:15 -את הארגון ב והוא הראוי ביותר. בדרך כלל ] - השנה יש גם יקנה\"ז[ בבתי כנסיות הזמן נמשך עד שמתפללים ערבית וכו' ואומרים הלל שלם להתחיל את הקידוש לא יישנו, ולאחר הקידוש הוא כבר יכול לתת זמן בשפע לאמירת ההגדה בליל פסח, אולם בבית יש לשים לב לקדש מיד והכל הוא בכדי שהתינוקות ולהסביר את הנאמר בה. וחשוב מאוד להזכיר שגולת הכותרת ועיקר הערב הוא אמירת ההגדה, ואני זוכר את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שבימים שקודם הפסח היה הולך ממקום למקום, בכל רחבי הארץ, למסירת שיעורים והרבצת תורה ובכל מקום שהיה דורש שם - גם כאשר היו הקהל תלמידי חכמים - היה עומד על כך כמה המצוה הזו של סיפור יציאת מצרים היא מצוה חשובה מאוד, שהיא מצות עשה דאורייתא. והרי חז\"ל אומרים \"בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך\", וביאור הדבר שכשאנחנו מקיימים בגוף שעושים את המעשים הללו מספר לבניו את הניסים שהיו ביציאת מצרים שלנו את המצוה, על ידי אכילת מצה ומרור, ועל ידי ההסיבה וכו' ובשעה הרי שהאמונה בה' יתברך חודר אליהם לעצמות. ח. הנהגת מרן זיע\"א בשלחן הסדר במשך הרבה שנים הייתי סמוך לשלחן אאמו\"ר בליל פסח, והוא היה מקפיד בליל הסדר שיישבו לידו הנכדים הקטנים, בתחילה היו אלו בניו, והיה מושיב אותם על הברכיים שלו, ומספר להם על הניסים והנפלאות שאירעו שם, ומתאר כיצד היו המכות שנתן ה' למצריים, וכיצד נבקע הים לכבוד עם ישראל ואיך עם ישראל יצאו ביד רמה, וכיצד היו עשרת המכות, והילדים היו יושבים רתוקים למשמע אזנם. וזה דבר שכולם צריכים לדעת אותו, - או כמו לקרוא [ ...'יש כאלו שקוראים את ההגדה כמו 'אשרי יושבי ביתך ואחר כך ב'שלחן עורך' יושבים ואוכלים ]...מגילת אסתר בלי להזכיר המן מיני מטעמים, והופכים את הסדר במקום להשקיע באמירת ההגדה כולו יש בזה זלזול במצות ההגדה, הרי צריך לקרוא ולהבין את הנאמר בה, יש עסוק באכילה, אמנם גם זה מצוה של שמחת החג, אולם במדה מסויימת המון קושיות ותירוצים בלשון ההגדה, ויש פירושים כל כך יפים להגדה, כמעט על כל קטע וקטע. ט. לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד בהלל אנו אומרים \"לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך\"... והיינו שאנו אומרים לקב\"ה זה לא לנו הכבוד זה לשמך תן כבוד, והנה אנחנו עסוקים הרבה בכבוד של הקב\"ה וכמו שאומרים עוד בהלל \"הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל העמים כי גבר עלינו חסדו\" – ולכאורה אם גבר עלינו חסדו למה אנחנו צריכים שהגויים ישבחו את הקב\"ה?! הרי גבר עלינו חסדו! וביאור הדבר על פי מעשה שהיה, לפני כמאתיים וחמישים שנה פעל אחד מראשי השלטון בפולין שהיה חכם מאוד ועשיר מופלג ושמו היה ברורה שצריך להיות יהודי ועל כן יום אחד נעלם ולא ידעו היכן הוא, אך הגרף פוטוצקי, והוא היה חכם מאוד וחקר בענייני אמונה והגיע למסקנא שהעריך אותו ואהב אותו מאוד. אבל הנוצרים שהיום מציירים את עצמם ובטהרה, עד שנעשה לצדיק יסוד עולם, והיה מקורב מאוד להגאון מוילנא הוא הלך והתגייר אצל רב באיזה מקום, וישב ולמד הרבה תורה בקדושה - אוי לנו על חסד ורחמים כזה! הדת הנוצרית היא [ כדת החסד והרחמים שלחו שליחים מיוחדים וחיפשו אותו דת אכזרית שאין כדוגמתה, באינקוויזציה ועוד כיו\"ב כמה מליונים נהרגו ]במהלך השנים! והקתולים במיוחד היכן הוא נמצא עד שלבסוף תפסו אותו, ועינו אותו בעינויים נוראיים ובלבד שיחזו בגלוי לדת שלהם, עד שלבסוף שרפו אותו חי!! לאחר שהרגוהו הלכו לשם יהודים טובים ואספו מאפרו וקברו אותו, והגאון מוילנא בכה עליו וביקש להיקבר על ידו, ואכן כך היה שמצבתו של הגאון מוילנא סמוכה למצבת הגרף פוטוצקי. ובאותו הזמן נכנסו כמה כמרים לקחת אותו לשרוף אותו, והוא היה עומד הם היו שמחים וצוהלים בכך באותו הזמן, וזה האכזריות הרבה של הנוצרים. והנה הוא עצמו ביום שלקחו אותו להוצאה להורג ששרפו אותו בפרהסיא, ומתפלל וכל גופו מלא פצעים וחתכים מעינויים הקשים שעבר, והיה עומד בטלית ותפילין ומתפלל בדביקות שאין לתאר, וכשראו אותו כך עומד ומתפלל התחילו להירתע מלקחת אותו והמתינו עד שיסיים, וכשסיים באו ונפלו לרגליו והתחילו לבכות ולהתחנן שיסלח להם, כמה שהם נבערים היה זה בולט לעין שהמדובר הוא באיש קדוש. את פסק הדין והוא להרוג את הגרף פוטוצקי, אולם אמרו לו שכיון שהם אותו להרוג אותי?! והם כנגדו הודיעו לו ברורות שהם אכן מתכוונים לקיים הגרף פוטוצקי שאל אותם בשביל מה באתם הנה לומר לי שלא לוקחים מפחדים בעולם הבא מה יהיה בדינם, על כן באו לבקש סליחה מראש אחד רוצים לבצע את זממם והוא להרוג את הגרף מצד שני באים לבקש כדי שלא יתנקם בהם בעולם הבא... אתם מבינים איזה ראש מעוות, מצד סליחה מהנהרג... הגרף פוטוצקי צחק לשמע מה הם רוצים ממנו, ואמר להם את הפסוק אם גבר עלינו חסדו למה הגויים צריכים לשבח?! וביאר את דבריו במשל \"הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל העמים כי גבר עלינו חסדו\" – שלכאורה יפה, שהיה פעם מלך ששלח את בנו ללמוד כשהיה נער צעיר עם אנשים . והנה ] - המלך רצה להכיר את העם מלמטה[ המלך, ובן המלך היה מתעצבן ובוכה והיה מאיים על הילד הזה 'חכה תראה, בכיתה של הבן של המלך היה ילד אחד 'מגודל' שהיה מרביץ ומציק לבן רגילים לא אנשים מכובדים כאשר אהיה מלך הדבר הראשון שאעשה הוא להרוג אותך!!' לבינתיים עברו הרבה שנים ובן המלך נעשה למלך בעצמו לאחר מות אביו, הילד ההוא שהציק לבן המלך בעודו ילד שמע על מינוי המלך והתחיל לפחד, שהלא המלך הזה הבטיח שביום שהוא יהיה למלך הוא יהרוג אותו! על כן החליט ללכת אל ארמון המלך ולהמתין שם עד שהמלך יצא החוצה ואז הוא ידבר עימו. ואכן כאשר המלך יצא מבית המלכות עמד שם אותו אדם ונפל לפני רגליו והתחנן לו שיסלח לו וכו'... המלך מצידו כששמע ילדים, כיום אני מלך ואילו אתה 'איש פשוט' בור ועם הארץ, וכי אתה חושב על כך אמר לאותו נער גוי, תראה היינו אז ילדים ומה שהיה אז זה משחקי שכמלך אין לי מה לעשות רק להתעסק עם איש פשוט וחשוב כמוך?! הרי אתה כלום! אתה שום דבר!! אין לי חשק אפילו להסתכל עליך!! וכי אתה חושב שזה מה שיש לי בראש עכשיו להתנקם ממך?! מה שהיה היה למשחקי ילדים! והנמשל הוא שאנחנו נמצאים בעולם הזה, שהוא גוף גשמי, אבל למעלה בעולם הבא שהוא עולם האמת, שם הוא העיקר, ושם עם ישראל הוא למעלה למעלה!! ואתם הכמרים אינכם שווים כלום! אתם נותנים לי ייסורים אבל אתם פוגעים בגוף, אבל העיקר הוא למעלה בשמים, ושם עם ישראל הוא העיקר! וכשאני מגיע לעולם האמת ואני רואה שאין לי מה לעשות עם כלומניקים כמותכם... וזהו הביאור של כי גבר עלינו חסדו, ברגע שעם ישראל עולים למעלה למעלה והם העיקר של העולם, ממילא 'כי גבר עלינו חסדו' ממילא הם צריכים להודות כעם ישראל ולא 'כל גוים'. וזה כבר כתוב בגמרא שטיטוס נלחם בעם ישראל, ולאחר שמת – אונקלוס הגר העלה את נשמתו באוב, ושאל אותו \"מאן חשיב בהאי עלמא?!\" – מי הוא החשוב בעולם הבא?! וטיטוס ענה לו שעם ישראל הם החשובים ביותר. הלא אף אנטונינוס שהיה קיסר היה שומע תורה מרבי יהודה הנשיא עד שפעם אחת אמר לו שבעולם הבא אני אזכה שאתה תשים את הרגלים שלך עלי... ואכן אמנם אנו נמצאים בעולם הגשמי ויש מצוות רבות שהינם תלויות בגוף ואי אפשר לקיימן בעולם הבא, אבל העיקר של העולם הוא העולם הרוחני שהוא נמצא בעולם הבא! י. שיעור זמן אכילת מצה וחמץ במשנה יש מחלוקת לגבי זמן אכילת מצה, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה כתוב בפסוק \"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור\" והרי שפסח הוקש למכת בכורות, מה כאן עד חצות, אף כאן עד חצות. לעומת מכת בכורות היתה בחצות לילה, ואם כן אומר ראב\"ע שמשמע מהפסוקים זאת דעת רבי עקיבא שהרי נאמר \"ואכלתם אותו בחפזון\" – עד שעת חפזון והיינו עד הבוקר. והנה איתא בגמרא שם \"אמר רבה אכל מצה לאחר חצות לראב\"ע לא יצא\", והשאלה היא כמו מי ההלכה אם כראב\"ע או כרבי עקיבא, וזו מחלוקת גדולה בראשונים. רבינו חננאל הראב\"ן ועוד סוברים שהלכה כראב\"ע לענין מצה שזמנה עד חצות. לעומת זאת שיטת הרמב\"ם היא שזמן מצה הוא כל הלילה וכשיטת רבי עקיבא. וכותב על כך רבינו מנוח, שאמנם בדרך כלל אנחנו פוסקים הלכה כרבי עקיבא, וכמו הכלל הנודע \"הלכה כרבי עקיבא מחבירו\" אולם כאן יש ראשונים פסקו כראב\"ע משום שרבה פוסק כמותו, והוא 'בתראה' מאחרוני האחרונים, ועל כן אנחנו הולכים כפי דבריו. אולם רבינו מנוח מבאר שם יצא, אלא רבה רק מדגיש שהמחלוקת בגמרא היא גם לגבי מצה. אבל לא שאין זה נכון, כיון שרבה לא כותב סתם שאם אכל מצה לאחר חצות לא בא לפסוק כראב\"ע בעצמו. יא. 'סתם משנה' והנה יש לנו 'סתם משנה' והיינו משנה שלא כתוב בה מי אמרה, וכמו מצותן עד שיעלה עמוד השחר\" ולכאורה הוא כמו שיטת רבי עקיבא, שזמן המשנה הראשונה במסכת ברכות שכתוב שם \"וכל הנאכלין ליום אחד וכו' קרבן פסח הוא עד עלות השחר. ולא חילקו בין הקרבנות, ושם בגמרא איתא שאכן במשנה שם מבואר שהמשנה האי כדברי רבי עקיבא. וכן במסכת מגילה איתא סתם משנה \"כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה\". והנה יש תקנת הגאונים לומר פרק 'איזהו מקומן' בכל יום ובחרו בפרק זה משום שהוא אין בו מחלוקת, ושם כתוב \"הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכו'\" ולכאורה יש סתירה בין הסתם משנה באיזהו מקומן ל'סתם משנה' של מסכת מגילה וברכות, ואכן הרא\"ש מסתפק . ]' - ןלא אומרים בכגון דא 'רוב[ מחמת כן כיצד היא ההלכה ולהלכה מרן השלחן ערוך שצריך להיזהר לגמור את האפיקומן קודם חצות, אבל אפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, אך מצד אכילת מצה אינו כותב שלא בירך 'על אכילת מצה' אינו יכול לברך בלילה הזה לאחר חצות משום שזו חובה מן הדין לגמור את אכילת המצה קודם חצות, אולם מאידך מי שהוא ספק ברכות להקל. אמנם האור שמח כותב שאפשר לברך וכן ס\"ל עוד ראשונים שמותר לברך לאחר חצות. ולהלכה יש להקפיד לסיים את האפיקומן עד חצות הלילה. ולגבי אמירת להקפיד לסיים את ההלל קודם חצות הלילה, אולם במהדורא השניה לאחר ההלל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במהדורא הראשונה של החזון עובדיה כתב שיש מכן כתב שיש להקל לגבי ההלל לאחר חצות. ובספר מעשה רב שהוא הנהגות להגאון וילנא כתוב שלא הקפיד על זמן חצות בליל הסדר. מאידך אאמו\"ר היה מקפיד לקיים את המצוות של הסדר עד חצות ומאידך היינו באים ומדברים איתו בדברי תורה עד אמצע הלילה, והיה מרשה לדבר איתו רק בענייני פסח. יין שאין בו אלכוהול אינו משמח, אולם כמו שאומרת הגמרא \"סוחט אדם וכמו כן היה אאמו\"ר מקפיד לשתות רק מיץ ענבים לארבע כוסות, ואמנם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום וכו'\" ובעיקרון יין שאין בו אלוכוהול אינו משמח, וכיום יש יינות שהינם דלי אלכוהול, אבל אני מציע שלא להשתמש בהם לקידוש כיון שהוא גורם לכאבי ראש למי שלא רגיל. ויכול לקיים את מצוות היום ארבע כוסות במיץ ענבים. וכן היא דעת הרבה מהפוסקים. ועל כל פנים אם סיים את ברכת המזון ורוצה להתחיל את ההלל ועד שיסיימו יהיה כבר חצות יכול לברך ויש לו על מי לסמוך. שמיטת ספרי קודש מהיד האם חובה להניח בנחת חומשים וכיוצא בהם, או שאפשר גם שאלה: לשמוט אותם כשנמצאים קרוב לשולחן? אסור לזרוק ספרי קודש, אלא צריך להניחם תשובה: בכבוד. ויש להמנע מלשמוט את הספרים קרוב לשלחן, אלא יניח בצורה מכובדת. והוא הדין למי שנושא בידו שקית כבידה מלאה ספרי קודש, כשיגיע למקומו לא ישמוט ויזרוק השקית מידו, אלא יניח בנחת ובכבוד. מקורות: כתב מרן בש\"ע יו\"ד (סי' רפב ס\"ה): אין זורקים כתבי הקודש, ואפילו הלכות ואגדות. ולכאורה ה\"ה שיש להמנע מלשמוט ספרי קודש קרוב לשלחן, אחר שאין זה דרך לתת לחברו את הספרים בזריקה (עיין שם), אלא צריך ליטול ולהניחם בנחת ובכבוד. ה\"ה). ומרן בכסף משנה מביא את דברי רבנו מנוח, שפירש כוונת הגמרא שאסור מקור דבריו הם מהגמרא במסכת עירובין (צח.). וכ\"פ הרמב\"ם (פ\"י מהלכות ס\"ת כבוד.האופן הראוי להנחת הספרים מי שקם באמצע הלימוד או התפלה, האם מותר להניח את הספר שאלה: או הסידור על פניו כדי שהדפים לא ייהפכו, או שצריך להשאיר את הספר פתוח? מי שמניח ספר פתוח ויוצא מבית המדרש, משכח תשובה: תלמודו. ומכל מקום אסור להניח ספר או סידור על פניו, אף שכוונתו אינה לביזיון רק על מנת שהדפים לא ייהפכו. מקורות: אסור להניח סידור על פניו, כמבואר בדברי הרמ\"א (יו\"ד סימן רפב ס\"ה). ועיין למרן החיד\"א בשיורי ברכה (סק\"ה) בשם הרד\"ק בהגהותיו שהרבה אין נזהרים בביאור הגר\"א (ס\"ק ט\"ז). וע\"ע בספר נפש חיה (מע' ס' אות ג') ובשו\"ת ויען אליהו שהוא קורא בו הופכו על פניו, והם עתידים ליתן את הדין, ולמוכיחים ינעם. וע\"ע בזה. וכשקוראים אותם לספר תורה, או אפילו כשהם פוסקים במילי דעלמא, הספר (סי' נא) ובשו\"ת שער שמעון אחד ח\"ד (חיו\"ד סי' כו). דפים, על מי שמניח ספר פתוח \"ויוצא\", שמשכח תלמודו. ע\"ש. ומכל מקום אם וכתב הש\"ך (סי' רעז) שידוע לחכמי האמת שיש מלאך אחד נקרא ש\"ד, והוא שומר האדם מסתובב בבית המדרש ואינו יוצא, לכאורה משמע מהש\"ך שאין חשש בזה. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' בחירות \"אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת הבחירות, ולכולם ידוע מפעלות תנועת ש\"ס. בזמנו אמר הרב שך זצ\"ל: 'מה שעסקני ש\"ס עשו בארבע שנים לא עשו עסקני 'אגודת ישראל' בארבעים שנה!' וב\"ה גם השנים האחרונות היו שנים של עשיה גדולה מאוד. והדבר הטוב שהיה בשנים האחרונות שכולם עבדו יחד, ואין שום הבדלים בין המפלגות כיום. והנה, שמעתי שיש ראשי ישיבות אשכנזיים שעדיין מורים לתלמידיהם הספרדים שמשום הכרת הטוב צריכים להצביע ג'. ואני רוצה לומר לכל הבחורים הללו שלא יחששו! שיעבדו למען ש\"ס ויצביעו לש\"ס. ואספר, לפני חמישים שנה, כשהייתי ילד קטן, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לתל אביב, חינכנו אתכם וגידלנו אתכם, יש לכם הכרת הטוב אלינו, אתם צריכים להחליף ונודע לו שראש ישיבה אשכנזי בבני ברק אסף את תלמידיו ואמר להם אנחנו את הנוסח והמנהגים שלכם, וללכת אחרי מנהגי האשכנזים. וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמע כן, כעס מאד! והרי זה אתרא דמרן השלחן יהדות ספרד, רק לאחר מכן הגיעו תלמידי הבעל שם טוב, ותלמידי הגר\"א. ערוך! הספרדים היו פה מתמיד, כל היהדות שהיתה בארץ ישראל היתה של 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!' ומה עם 'לא תטוש תורת אמך?!' ואאמו\"ר קבע אז חד משמעית, שבחור ישיבה שלומד אצל אשכנזים אסור לו לשנות ממנהג אבותיו! איש על מחנהו ואיש על דגלו לאותות לבית אבותם. המנהגים שלנו. אנחנו מכבדים מאד את המנהגים שלהם, אבל גם מהם נדרש לכבד את ועכשיו אנחנו אומרים את זה לפני הבחירות, למה לקחת לנו את הקולות שלנו?! האם אנחנו נשכנע אשכנזים להצביע ש\"ס?! יש לנו את שלנו! מי דואג היום לספרדים?! מי דואג להקים תלמודי תורה וישיבות?! לא יעלה על הדעת שגדלו אותנו דורי דורות?! כמו שבמנהגים אנו אומרים מנהג אבותינו בידינו, שלפני הבחירות יבואו ויאמרו לנו הכרת הטוב! מה עם הכרת הטוב לרבותינו כך גם בעניין הזה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהקים את התנועה הזו, היה בנפשו שצריכים להצביע ש\"ס. לכן אני אומר לבחורים הספרדים שראשי הישיבות מורים להם להצביע ג' - לא לשמוע להם! משום שאינו שייך להכרת הטוב וכיו\"ב כלל! הרי בזמנו אנחנו רצינו לעשות אחדות, כשהקמנו את התנועה ישבתי ודברתי, אבל כמובן ש'פרוש' הוא הרבה יותר מכל הספרדים אז הוא צריך להיות קודם, ו'ויז'ניץ' זה פי כמה מכל הספרדים ולכן הם צריכים להיות קודם, אז הם אמרו שהספרדים יקבלו מקום חמישי. ועכשיו תסתכלו ברשימה שלהם בל יראה ובל ימצא! אין ספרדים! הספרדי הראשון הוא במספר עשר! והם הרי לא יקבלו עשר... אז למה אנחנו שיש לנו את הספרדים שלנו צעירים ומוכשרים שלא נצביע להם?! הם ילכו ב'דגל' שלהם ואנחנו נלך ב'דגל' שלנו מחיל אל חיל להגן על התורה הקדושה בעז\"ה, ועל הצביון היהודי בארץ הקודש, להגדיל תורה ולהאדירה\".שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"128.pdf","content":"' ברכת 'מזונות| החלפת מפה במהלך הסעודה| מציאות ה'קינוח' כיום ובזמן הגמרא| פת פוטרת כל מיני מאכל נושאי השיעור: שתייה קודם | ברכה על שתיית משקים בתוך הסעודה| ' ברכת ה'וופלה| ברכת לחם המפורר בתוך המרק| על בצק מטוגן אם | ההבדל בין אכילה לשתיה לעניין ברכה אחרונה| אם לברך על גלידה שבתוך הסעודה| הסעודה בחול אבל לא בשבת הברכה על גמיעת ביצה| שתיית תה או קפה בתוך הסעודה| גלידה היא אכילה או שתיה128 גליוןמיום א' א' טבת תשפ\"ב הנערה הדס בת רבקה ע\"ה שנפטרה בקציו\"ש ביום ח' בטבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת-פרשת ויגש ברכה על קינוח סעודה א. דרך אכילת הקינוח בזמן הגמרא כותב וז\"ל: \"דברים הבאים לאחר הסעודה (סימן קעז ס\"ב)מרן בשלחן ערוך קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו, וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה. ודין זה אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון\". ע\"כ. דברי מרן נסובו לעניין קינוח סעודה. שהנה בגמרא במסכת ברכות איתא מחלוקת, אם הפת פוטרת כל מיני מאכל, וכן היא דעת רבי (מא:) חייא, אבל רב פפא חולק עליו. והגמרא נוקטת את דברי רב פפא בלשון 'הלכתא', והיינו שכך ההלכה, שדברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאינם שייכים לעיקר הסעודה. שהנה תבשילים, שבני אדם רכילים לאוכלם עם פת, וכבר ביארנו בשיעורים קודמים, שגם אם אוכלם ללא פת נחשבים הם לחלק מהסעודה. אולם אם מביאים לפניו פירות, וכמו כן מיני מאכלים שאינן נאכלים עם פת ואינן שייכים לסעודה, שעליהם צריך לברך בין לפניהן בין לאחריהן. ביאור הדבר, שברכת המוציא לא פטרה אותם מברכה ראשונה, וכמו כן ברכת המזון לא פטרתם מברכה אחרונה. כותבים על כך, וכן כתבו כמה מרבותינו הראשונים, (שם ד\"ה הלכתא)התוספות שדין זה אינו שייך בזמנינו לגבי ברכה אחרונה, משום שאצלם היה זה סיום מוחלט של הסעודה, והקינוח היה כדבר חדש לגמרי. מה שאין כן אותם כבר מסירים את התבשילים, אולם עדיין אין זה דומה למה שהיה בזמנינו. אמנם גם כיום כשאוכלים פירות בסוף הסעודה, כאשר מביאים במקום 'סילוק [ \"בזמנם, וכמו שחלק מהראשונים גורסים \"סילוק השלחן , והיינו שכל אחד היה לו כמין שלחן קטן ועליו אוכלים, והיה להם ]'הפת שמש שמגיש לכל אחד, וכשמסיימים את האכילה היו לוקחים את ומה שכעת אוכל אינו קשור לסעודה כלל, ומכיון שכך צריך לברך גם השלחנות ומביאים שלחן חדש. הרי שאז היה זה סילוק מוחלט לגמרי, ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה. אלא אם כן אכל מאותו המין קודם לכן, שפוטר בברכה, אך אם לא אכל מקודם לכן - צריך לברך עליהם גם לפניהם וגם לאחריהם. אבל בזמנינו בדרך כלל משאירים מעט לחם על השלחן, וכל המשפחה אוכלים סביב לשלחן אחד, וכשרוצים להביא קינוח מסלקים רק את הצלחות והכלים שאכלו בהם, ומביאים קינוח סעודה, ככה מקובל ברוב הבתים, ולפיכך אמנם יש לברך ברכה הסעודה כמו תבשיל, אפילו שלא רגילים לאוכלו עם לחם, כמו אורז או ראשונה כיון שברכת המוציא אינה פוטרת אלא רק דברים שהם עיקר - זה 'נהמא בנהמא' – לאכול [ דיסה וכיו\"ב שאין אוכלים אותם עם לחם , אבל כיון שזה תבשיל והוא עיקר הסעודה, על כן הפת ]פוטרתו. מה שאין כן פירות וכיו\"ב, שהם באים לתענוג, קינוח הסעודה, לחם עם לחם לסיים את הסעודה בדבר מתוק, יש לברך ברכה ראשונה. אבל ברכה לפנינו, ואולי אף נשאר פת על השולחן. והיינו שלא עשה שינוי מוחלט אחרונה אין לברך כיון שנפטרים בברכת המזון, משום שהשלחן נמצא במה שאוכל עכשיו, ואפשר וירצה לאחר מכן לחזור ולאכול לחם. ואלו הם דברי מרן שפסק אותם להלכה וכדלעיל. ב. קינוח באולמות האירועים אכן כיום כאשר יש מקומות שמחליפים שלחן, וכגון באולמות, שאוכלים בשלחן אחד, ולאחר מכן יש שלחן אחר המיועד לקינוחים, ואוכלים שם את הקינוח, צריך לדעת, שיש לברך על הקינוחים הללו את ברכתם הראויה להם, ברכה ראשונה ואחרונה, כיון שהרי זה כדין הגמרא שסילקו את השלחן. וכמו כן יש אירועים שהאולם קטן ורוצים שיהיה מקום לרקוד ולכן מסלקים את השלחנות, והמלצרים עוברים בין המוזמנים ומחלקים פירות וקצפת וכיו\"ב, שגם באלו צריך לברך לפניהם וגם לאחריהם. שהרי השלחן סולק. פעם התארחתי אצל מישהו בבית בשבת, ופתחו שלחן יפה מאד אכלנו ושתינו, כשסיימנו אומר לי בעל הבית, בוא נלך לסלון שם אוכלים את אמרתי לבעל הבית, הרי צריך לברך ברכת המזון, אז אמר לי כאן אני הקינוח, ואני רואה ששם ערכו שלחן גדול, ושם אנחנו צריכים לשבת. אוכל את הקינוח אחר כך אני חוזר לשלחן לברך עליו ברכת המזון. אמרתי לו שאכן אין בזה בעיה, רק שצריך לברך גם ברכה אחרונה על כל מה שאוכל בקינוח, משום שמה שעושה זה סילוק השלחן לגמרי. ג. החלפת מפה במהלך הסעודה גם במקומותינו שאיננו מחליפים שלחן, לפעמים צריך לברך גם ברכה אחרונה על הקינוח סעודה. שיש בתים שכשגומרים את הסעודה מסלקים את הלכלוך שעל השלחן עם המפה שהיתה עליו, או שיש ופורסים מראש מפת ניילון חד-פעמי שבמקום לנקותה כל מה הם עושים זה לקחת את המפה עם כל מה שיש בפנים ומשליכים - עוד מעט לא יעשו את זה בגלל שליברמן מטיל מיסים [ , וכעת מביא מפה חדשה, הרי לאשפה]...על הניילונים, וזה עולה הרבה כסף .זה כסילוק השלחן וממילא יש לברך ברכה אחרונה על הקינוח סעודה ואין זה משנה אם המפה עשויה ניילון או בד וכיו\"ב. אכן כיום יש הרבה בתים שפורסים מפה יפה על השלחן, ועליה פורסים מפת ניילון דקה כדי שלא תתלכלך, וכשמסיימים את הסעודה מחליפים את המפות והראשונה נזרקת לאשפה ולאחריה פורסים מפת ניילון אחרת. ויש לומר שבזה אינו נקרא סילוק, כיון שהמפה העיקרית היא המפה העשויה בד, והיא נעשתה ליופי, ואילו מפת הניילון היא רק בכדי שזו לא תתלכלך. והחידוש הזה כתוב בספר נהר מצרים, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביאו להלכה בהליכות עולם, שעל כל פנים אפילו שלא סילקו את השלחן לגמרי, עצם הדבר שהחליפו את המפות - צריך לברך גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה. ד. סילק את השלחן ורוצה להמשיך לאכול לחם או מיני מזונות אם סילק את השולחן אך ממשיך לאכול לחם מסוג אחר וכיו\"ב, ודאי שאינו מברך על הלחם החדש כיון שאינו נקרא סילוק, משום ששוב אוכל דברים שהם מעיקר הסעודה. אשר על כן במיני מזונות שאם יקבע עליו סעודה עליו ברכתו תהיה 'המוציא', כבר דיברתי בנושא כן בדעת הרי\"ף ורש\"י. וכמו כן כותב הרשב\"א לגבי אמצע הסעודה, כמה פעמים, וכך כתוב בספר ההשלמה, ובספר המאורות, והם כותבים שכל מין מאכל שניתן להגיע עימו לכלל ברכת 'המוציא', אף שכרגע ברכתו 'מזונות', אין מברכים עליו בתוך הסעודה. בזמנו הראיתי את דברי ההשלמה והמאורות הללו לאאמו\"ר מרן גם כן אינו צריך לברך, למרות שיש בה את כל התנאים לברכת 'מזונות', ממולא, וגם הבצק מתוק, וכגון 'בקלאווה', אם אכלם באמצע הסעודה שיש בו את כל התנאים של ברכת 'מזונות' כמו דבר שהוא כוסס, והוא זצוק\"ל, ואמר לי שכך צריכה להיות ההכרעה. ואף אם אוכל מין מאכל אבל כיון שאם יקבע עליהם סעודה ברכתן תהיה 'המוציא,' לכן אינו מברך באמצע הסעודה. ה. ברכת הסופגניות ולחם מטוגן והמבואר מכל האמור, שיש דברים שמברכים עליהם מזונות בתוך הסעודה. והנה בסופגניות יש ספק, כיון שיש מחלוקת לגבן מחמת שהן מטוגנות. ובכל זאת ברכתן תישאר מזונות בגלל שהבצק קצת מתוק, זה לא בצק של לחם, מוסיפים לבצק הרבה ביצים והוא ממש מתוק. סופגניות, צריך 3-4 גם לגבי הפרשת חלה וגם לגבי ברכה. בשלחן ערוך מבואר שכיון שיש יהיה לברך המוציא, אולם אם הן מטוגנות יש בזה מחלוקת ראשונים, אבל אם יקבע על זה סעודה, אם הן אפויות ויאכל בזה מחלוקת את ברכתן המוציא או מזונות לכן ספק ברכות להקל, ומברכים מזונות על כל בצק מטוגן. ובלחם מטוגן שברכתו כבר היתה 'המוציא', אם לוקח פרוסת לחם ומטגן אותה עם ביצה, צריך לברך עליה 'המוציא', כין שיש עליה צורת פת. ודוגמא לדבר מה שכיום יש שעושים מרק של בצל, ומוסיפים המוציא. אכן גם ככה ברכתו תהיה המוציא כיון שהמרק הוא כלי שני, לתוכו פרוסת לחם שמייבשים אותה קצת, שודאי שצריך לברך עליה אבל הוא הדין אם יחמם את הצלחת ב'מיקרוגל', וזה חם ממש רותח , בכל זאת ] - אני לא יודע אם מיקרוגל יחשיב את זה לכלי ראשון[ .כיון שיש כאן פרוסה שלימה עדיין הוא נקרא לחם וברכתו המוציא .]ואם זה חתיכות קטנות זה דין אחר, ואכמ\"ל[ ו. 'ביסלי' ו'ופלים' בתוך הסעודה והנה אם אוכל בסוף הסעודה כגון 'ביסלי', שעליו לברך מזונות, וגם אם אוכל הרבה מזה תמיד ברכתו תישאר 'מזונות' כיון שהבצק של הביסלי בלילתו רכה מאוד, הרי בצק זה אינו בצק ממש, אין לזה 'תוריתא דנהמא' - צורת פת. וכמו כן הוא הדין ב'ופלים', שבלילתן רכה ביותר, ויש לברך עליהן 'מזונות'. יש שטוענים שכיון שלבצק של 'ופלים' אין כל טעם לכן ברכתם תהא 'שהכל'. אבל לא כך היא ההלכה, משום שיש טעם גם לבצק של ה'ופלים', וגם לבצק שלהם מוסיפים סוכר בפנים והבצק אינו טפל כל כך. ולכן ודאי שברכתן 'מזונות'. וכמו כן בתוך הסעודה מברכים עליהם, כיון שלכולי עלמא לא תועיל קביעות סעודה ומיד יברכו עליהם מזונות. ז. ברכה על שתיית מים בתוך הסעודה יש מחלוקת ראשונים גדולה לגבי ברכה על השתיה באמצע הסעודה, מרן השלחן ערוך מדבר על זה בסימן קע\"ד, וגם בסימן ק\"צ דן בזה. לשתות תוך כדי אכילת הלחם, המשקה הוא דבר אחר מהסעודה ועל הנה יש ראשונים הסבורים שמאכל לחוד ומשקה לחוד, ואפילו שרוצה כן יש לברך על המשקה שבתוך הסעודה. והיינו שבאכילה דווקא קבעו חכמים מה בא מחמת הסעודה ומה לא, אך שתיה בתוך הסעודה יש לשרות את האוכל, וממילא השתיה נחשבת צורך האכילה. ולפיכך אין לברך עליה. לעומת זאת הרבה ראשונים סוברים ששתיה תפקידה הוא מברכים על השתיה שבתוך הסעודה. אכן יש שמחלקים בין מים לבין כותב (סימן קעד ס\"ז)שאר משקים, ויש בזה כמה דעות. מרן השלחן ערוך וז\"ל: \"אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה. ואפילו אם היה צמא קודם הסעודה, כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתית המים בסיבת הפת היא, ופת בלי שתיה. וממשיך מרן: \"ויש אומרים לברך על המים שבסעודה. ויש צורך אכילת הפת ונעשית לחלק מהסעודה, משום שאין דרך לאכול פוטרתן\". וזו הדעה הראשונה בדברי מרן השלחן ערוך. שהשתיה היא מחמירים עוד לברך עליהם בכל פעם דסתמא נמלך הוא בכל פעם. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו\". עכ\"ל. והנה, יש לומר שהלכה כדעה הראשונה כיון שמרן הביאה בסתם, שלא לברך על שתיה באמצע הסעודה כיון שהוא ספק בברכות, שהרי הלכה כסתם. אולם על כל פנים גם אם היה זה הפוך, היינו אומרים ואילו את הדעה השניה הביא כיש אומרים, וכלל הוא בידינו סתם ויש זו מחלוקת בראשונים, ועל כן יש להקל. ח. עצה טובה קא משמע לן כאשר יש ספק בענייני ברכות, למשל יש לפניו עוגה עם הרבה קצפת, ספק שיסתלק מהספק, אם יש לו פתרון כיצד לצאת מן הספק. כגון בסוף דבריו מרן נותן לנו עצה, וזו עצה טובה לכל מקום שיש לאדם שהנה בדרך כלל במיני דגן גם כשיש מעט ברכתו 'מזונות', אולם פעמים והמיני דגן בא רק להחזיק את הקצפת וברכתו 'שהכל'. וכגון 'קסטה' וכל מיני מאכלים בעייתיים, שהטוב ביותר הוא לקחת מין עם מלפפון חמוץ, שיש אצל האשכנזים כאלו שהקוגל לא שוה ללא ולברך עליו, וכך יוצא מידי ספק. וכמו כן לגבי 'קוגל' שאוכלים אותו מאכל שברכתו 'מזונות' ולברך עליו, ומנגד לקחת דבר שברכתו 'שהכל' המלפפון חמוץ. פעם התארח אצלי אחד והגישו לפניו קוגל ולא היה מלפפון חמוץ, כשראה כך לא הסכים לאכול.. אם כן בשביל אחד כזה המלפפון חמוץ הוא טפל לקוגל, ולא צריך לברך עליו, ועוד כיו\"ב. בדומה לכך כותב הגאון רבינו חיים פאלאג'י לגבי אכילת סלט פירות, המורכב מפירות שברכתם 'העץ' ופירות שברכתם 'האדמה', שהדין הוא שהולכים אחר הרוב. ואם אינו יודע מה הרוב, כותב מהר\"ח מספק, מותר. וכמו שכותב מרן השלחן ערוך הנ\"ל. וכן שם בסעיף ד' הוא גורם ברכה שאינה צריכה, אולם כיון שעושה כן להוציא את עצמו פאלאג'י שיש להפריד את הפירות, ובכך יוצא מהספק. ולכאורה הלא דן, לגבי המבדיל במוצאי שבת, ומיד לאחר מכן אוכל סעודה רביעית ושותה יין בתוך הסעודה, אם היין של ההבדלה פוטר או לא. וכותב מרן וז\"ל: \"הלכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך עצמו לכלל ברכה שאינה צריכה, אך כיון שמטרתו היא לצאת מידי הסעודה, ובדיעבד שלא כיון כך פוטר\". כלומר למרות שלכאורה מביא ספק – מותר. ט. פרטי דינים בעצה של מרן אולם בעצה של מרן לגבי שתיית מים קודם הסעודה יש לשים לב מברך כלל, וכמ\"ש: \"השותה מים לצמאו מברך שהכל\" – מים ששותה בכדי שלא יבוא לידי מכשול. שהנה אם אינו צמא ורוצה לשתות אינו כאשר אינו צמא, כגון לבלוע תרופה וכיו\"ב אינו מברך. אשר על כן , ]..או קולה זירו... משהו לא מזיק[ העצה היא לשתות שתיה מתוקה ואם שותה מים מברך רק אם צמא. ועוד נקודה בזה, שלא לשתות מספק אין מברכים ברכה אחרונה, אבל הוא בורח מהאריה ופוגש אחר הרבה כיון שאז נכנס לכלל ספק אם לברך ברכה אחרונה או לא. אמנם כך את הדוב, בשביל לצאת מהספק של שתייה בתוך הסעודה - שותה קודם לה ואז נכנס לספק אחר אם לברך ברכה אחרונה או לא. והנה, אם מדובר בשבת אין כל צורך לשתות לפני הסעודה, כיון שיין שלפני (שם ס\"ג)שעשה קידוש על היין, ופסק מרן בשלחן ערוך הסעודה פוטר שאר משקים שבתוך הסעודה, מדין עיקר וטפל, יין - אכן לפי [ .יש לו חשיבות. ומלבד בסעודה שלישית שאין קידוש המקובלים חשוב מאד לברך 'הגפן' בסעודה שלישית, ויש שקשה להם לשתות יין בסעודה שלישית ויכולים לקחת גם מעט מיץ ענבים, ויש לכך חשיבות. המקובלים סוברים שמצד אחד אסור לעשות קידוש . ]בסעודה שלישית, ומצד שני אומרים שיש לשתות יין בתוך הסעודה וכמו כן יכול לקחת סוכריה וכיו\"ב קודם הסעודה ויברך עליו, ויכוין לפטור את המשקים. י. אם יש לברך על שתיית בירה בתוך הסעודה על כל פנים אם שותה בירה בתוך הסעודה, לא צריך לעשות את העצה הזו, כיון שבירה היא משקה שטוב לעיכול, והוא בא לשרות את הסעודה. וכמו שמרן החיד\"א דן בעניין סעודה מפסקת בערב תשעה באב שאסור לשתות שיכר, אם זה כמו לרפואה. ואכן בבירה לברך. כיום המציאות היא שאנשים רגילים לאכול ולשתות באמצע, כותבים כמה פוסקים, שמשקה זה הוא ודאי חלק מהסעודה ולא צריך לא שותים רק בסוף, ממילא השתיה נעשית כחלק מהסעודה ממש. יא. ברכת הגלידה שבאה בתוך הסעודה אם מגישים לפניו גלידה בסעודה, ראשית כל יש להקדים שהנה יש שאומרים שעל גלידה לא צריך לברך בסעודה, ואני רוצה להסביר זאת. שהנה לעניין ברכה ראשונה כל מאכל וברכתו הוא, אולם לעניין ברכה אחרונה כלל הוא בידינו שיש הבדל גדול בין אכילה לשתיה. - והממוצע הוא [ . מאידך אם לקח חתיכת שבאכילה משערים בכזית בתוך כדי אכילת פרס] דקות שצריך לאכול בזמן זה את הכזית7-שוכח, אינו יכול לברך ברכה אחרונה אפילו אם אכל קילו. כיון שצריך עוגה ונוגס ממנה, ויושב ולומד ושוכח מזה ואחר כך נוגס עוד, ושוב כ שיאכל כזית בתוך כדי אכילת פרס. לעומת זאת בשתיה הדין שונה מקצה לקצה, ויש בזה הרבה פרטים, אבל למסקנה הדעות חלוקות. הנה בשתיה צריך שיהיה קודם כל לא לשתות בבת אחת, אלא לשתות בנחת בצורה נורמלית. וזה הבדל כמה זמן לוקח לשתות רביעית? שתים שלוש שניות, זה תלוי, כמובן הוא הרבה יותר קצר, צריך לשתות בתוך כדי שיעור שתיית רביעית, כמות של רביעית. שזה כביצה וחצי שזה הרבה מכזית, ומאידך הזמן עצום בין אכילה לשתיה, גם לגבי הכמות וגם לגבי שיעור הזמן. מאיליו. ויסוד המחלוקת היא האם הולכים אחרי ההתחלה, שעכשיו זה אכילה, שהרי זה קפוא. ומצד שני, אם ישאיר את המאכל ככה ימס מאות שנים, במי שלוקח מים קפואים, קרח, ואוכל את זה שמצד אחד והנה התעורר ספק שדנים בו גדולי הפוסקים האחרונים כבר מלפני זו אכילה, או אחר הלבסוף, שזה יהיה שתיה. ולהלכה, נוקטים שלא מברכים ברכה אחרונה על כל דבר שנמס, משום שספק בברכות להקל. יב. אם יש לחלק בין גלידה חלבית לרגילה ובשו\"ת אור לציון להגאון רבינו בן ציון אבא שאול כתב לחלק, שאם אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הסכים לכך בשום אופן, וסבר שעל כל מאכל, ויש לברך אחריה, לבין מי קרח שזה נעשה אחר כך כמו מים. זו גלידה חלבית שזה חשוב יותר וסמיך יותר, וממילא זה נחשב כמו סוגי הגלידה לא מברכים אחריה ברכה אחרונה. והנידון הוא לגבי אמצע הסעודה, כיון שלעניין סוף הסעודה גלידה היא קינוח לגמרי וכל בני אדם שאוכלים את זה הוא לשם תענוג. יתירה מזאת, אדם שותה קפה בסוף הסעודה, יש בזה מחלוקת, שיש הטוענים שקפה בסוף הסעודה אינו קשור לסעודה, וזו שתיה של קפה, אלא אם שותים קפה זה בסוף וזה ממש כמו קינוח. מאידך גיסא, תענוג הרי לא רואים אנשים שאוכלים סעודה ובאמצע פתאום ישתו השותים קפה או תה בסוף הסעודה זה כביכול חלק מהאכילה, כאילו רוצה להעביר את מה שאכל. ממילא במידה מסויימת יש לזה שייכות לסעודה, ועל כך אומרים בזה ספק ברכות להקל. כמה פעמים בכמה מקומות, וראיתי בעיני כמה פעמים שבירך שהכל משמעית שזו דעתו, שעל גלידה בתוך הסעודה צריך לברך. והייתי עמו דיברתי בנושא הזה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא אמר לי גם כן חד ויש צד נוסף לומר שאינו בגדר קינוח מה שאין כן גלידה זה קינוח, פעם על הגלידה שבתוך הסעודה. והיו פעמים שזה כבר היה ממש לפני ברכת המזון, והעדיף להשאיר את הגלידה ללאחר הסעודה. בשנותיו האחרונות ממש שאלתי אותו, שהרי יין פוטר שאר מיני משקים, אז פה הגלידה היא בגדר משקה ויכול להיות שהיין פטר אותו, וכך אכן אני כתבתי בספרי 'הלכה ברורה' לפי תומי, שלמשל בסעודת שבת היין פוטר את הגלידה, ואמרתי לו את הטענה הזו, אבל הוא אמר לי לא נכון! והסביר שיין לא פוטר את הגלידה למרות שלא מברכים עליה ברכה אחרונה כי היא ספק משקה, אבל יין לא פוטר אותה, כיון שאיננה מוגדרת כמשקה אלא זה מאכל של תענוג, וכיון שכך לגבי לא תפטור כל המשקאות שבסעודה, ודאי שגם לא יפטור את הגלידה. לא פוטר גלידה. עד כדי כך אמר לי. ולפי זה קל וחומר שברכת המוציא ברכה אחרונה יש שאלה אם הולכים אחרי ההתחלה או הסוף, אבל יין ולכן צריך לברך על הגלידה. יג. הגדר של אכילה ושתיה וכל האמור הוא בגלידה שהיא נמסה, כיון שאם היא לא נמסה, כגון שיש היום כל מיני גלידות שאמנם מכניסים אותם להקפאה, אולם עם כל זאת משאירים אותם בחוץ אפילו שעה ולא קורה להם כלום. שבזה בודאי שצריך לברך בתוך הסעודה. וגם ברכה אחרונה מברך על אכילת כזית, כיון שאין זה שתיה. שבזמנם היה (סימן רח ס\"ו) הסיבה לכך היא, שהנה כתב מרן בשלחן ערוך מין קמח שמבשלים אותו בתוך מים ואוכלים או שותים את זה. וכותב על כך השלחן ערוך, שהדין תלוי אם אוכל אותו, דהיינו אם לועס אותו, השיעור יהיה ברביעית. ומקשה המגן אברהם, הרי השלחן ערוך סותר זה אז מברך ברכה ראשונה 'שהכל' וברכה אחרונה 'נפשות'. וממילא שצריך לאכול כזית. ואם שותה את זה, כיון שזה דליל מדי ושותה את אז מברך ברכה ראשונה 'מזונות', וברכה אחרונה 'על המחיה', וכמובן את עצמו מההתחלה לסוף. שהנה בתחילה כתב שאם לועסו מברך שזה רך כמו גבינה רכה וכיו\"ב שלועס אותה בשיניים, משמע שהיא 'מזונות' ו'על המחיה', משמע שאם אוכל את זה אבל לא לועס, כגון כמו שתיה. לעומת זאת בהמשך דבריו כתב, שאם שותה מברך 'שהכל' להלכה אומר המגן אברהם, שנראה לו שהכל תלוי בשתיה, ואם שותה אוכל אף אם אינו לועס. והמגן אברהם לא מתרץ את קושייתו, אבל ו'נפשות', משום שאז זה שתיה, משמע שאם לא שותה ממילא הוא את זה יברך 'שהכל' ו'נפשות' על הקמח הזה, אבל אם אוכל את זה ממילא לא צריך ללעוס. יד. הגירסא ברמב\"ם - זה [ ואמרתי לו שהמגן אברהם מקשה את פעם באתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ודיברתי איתו על הנושא הזה]אירע לפני אולי עשרים שנה הקושיא הזו, והוא לנגדי אמר לי הרי כל האחרונים מסכימים למה שהמגן אברהם כותב שהכל תלוי בשתיה, ולא צריך ללעוס בכדי שייחשב לאכילה. אבל הוסיף לי עוד ואמר לי שיש לו ספר שנקרא כל פעם, ואחר כך מביא כל מיני שיטות ומחלוקות בדבריו. ואמר לי והיה מהראשונים. וזה ספר על הרמב\"ם שמעתיק את לשון הרמב\"ם ספר 'הבתים', שכתב אותו רבי דוד כוכבי שהוא היה בזמנו של המאירי אאמו\"ר שבספר הבתים גורס ברמב\"ם במקום \"הלועס\" \"הלועט\" ואוכל גם ללא לעיסה משערים בכזית. אכן באמת לאחר הרבה שנים בטי\"ת, מלשון 'הלעיטיני נא'. זאת אומרת שלא צריך שתהיה לעיסה, יצא לאור רמב\"ם פרנקל, ושם המהדירים כותבים שברוב הכת\"י כתוב 'לועט' בטי\"ת, וכך כותב גם כן בספר מעשה רוקח בדעת הרמב\"ם. והנה לפי זה יוצא, שגבינה רכה אם נעשית נמסה הרי שהיא ספק משקה, אבל אם לא נעשית נמסה, וכן שמנת, שוקולד, וכיוצא באלו דברים שאנשים לא רגילים ללעוס, אך מצד שני אוכלים אותם, אין לזה צורה של שתיה, ועל כן משערים את האכילה בכזית, וצריך לברך ברכה אחרונה. טו. גמיעת ביצה חיה אם הוא כאוכל או כשתיה וכמו כן דנים הפוסקים, במי שגומע ביצה רכה שאינה מבושלת, אם משערים בכזית או ברביעית. והנה המחלוקת היא אם הביצה נחשבת למאכל או למשקה. שהנה בגמרא כתוב על ביצה לשון אכילה, ועל כן יש שאומרים שהביצה אפילו כשהיא חיה, שיעורה בכזית. ולכאורה, הלא אף אחד לא לועס אותה, ורואים שמי שטען שזה בגדר מאכל לא היה להם שום ספק שזה בכזית, למרות שאינו לועס. וממילא יש כאן עוד ראיה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר כתב תשובה ארוכה בנושא ולא למשקה, אין אחד שבא לומר שזה לא ייחשב למאכל שהרי לא זה, ושם ניתן לראות שבקרב כל מי שטוען שהביצה נחשבת למאכל לועסים את זה! וזאת כי באמת האחרונים כולם הסכימו לדברי המגן אברהם, שלא צריך לעיסה. ואף אחד לא חלק בזה על המגן אברהם. ובמיוחד שבשלחן ערוך יש סתירה, והוא הלא העתיק את דבריו מהרמב\"ם, ואם ברמב\"ם הגירסא 'לועט' יש לומר כך גם בשלחן ערוך. אשר על כן יש לברך על גלידה ברכה אחרונה בכזית אפילו בלי לעיסה. טז. \"כתבתי בדרך של 'לכאורה'\" יש ביביע אומר באיזה מקום, כשהוא מתחיל את התשובה שלו בעניין , והוא מתחיל שמה ] - לא על תוך הסעודה[ ברכה אחרונה על גלידה על מי שמוצץ שוקולד, והוא אומר שלכאורה כיון שאינו לועס אינו הנ\"ל, שהוא אמר לי שהגירסא הנכונה זה 'הלועט', אז אמרתי לו אבל נחשב ואחר כך הוא עובר לנושא אחר. ואז כשדיברתי איתו על הרמב\"ם מה אתה כתבת פה על שוקולד אז הוא אומר לא כתבתי את זה רק בדרך של 'לכאורה'. ?מותר לשבור קרח בשבת האם מותר לשבור קרח לכמה חתיכות בשבת?שאלה: אסור מדרבנן לרסק בשבת שלג או ברד לחתיכות תשובה: דקות, על מנת שיזוב מהם מים. אולם אם אינו מתכוין לשבור הקרח שיזובו מימיו, רק רוצה לשבור לכמה חתיכות, כגון שחפץ לתת קוביות קרח קטנות לתוך המשקה, מותר ללא חשש. וכן מותר לשבור ארטיק או שלוק לשתי חתיכות. מקורות: מבואר בגמרא (שבת נא:) ובתוספתא (שבת סוף פ\"ד) וברמב\"ם (פכ\"א וכתב מרן בבית יוסף (סימן שכ), דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקו לחתיכות מהלכות שבת הי\"ג) ובטור ובשלחן ערוך (סימן שכ ס\"ט) שאסור לרסק שלג וקרח. לכך, ועוד שהם הולכין לאיבוד. וכן נהגו להתיר. ע\"כ. וכ\"פ המשנ\"ב (ס\"ק לב) והכה\"ח (אות נח), ועוד. מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים עי\"כ, ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי, ועוד שאינו מתכוין קטנות, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה מהטור. דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו (וע\"ע בשו\"ת חתם סופר חאו\"ח סי' פח ד\"ה אמנם וד\"ה שוב מ\"ש בנידונו). מותר לנענע קרח בכוס או בקבוק? האם מותר לנענע בשבת כוס מים שיש בתוכה קוביות קרח, כאשר שאלה: מתכוין להמיס ולשבור את הקרח? מותר לנענע בנת כוס מים שיש בתוכו קרח תשובה: או ברד. וכן בקבוק שהמשקה בתוכו קפא ונעשה קרח או ברד, מותר לנענעו. אך לא ישבור הקרח או ינענע בחוזק . מקורות: הנה נחלקו הראשונים אם מותר לרסק קרח המעורב במים. (והובא בב\"י סי' שכ). ואף דנקטינן בזה דדעת מרן להחמיר, מ\"מ עיין בכף החיים (סי' שכ אות ס), דאם אינו מרסקו בכף אלא רק מנענעו כדי שימחה במהרה לכולי המסת הסבון, דבכה\"ג שאינו מרסקו בידים קיל טפי. ע\"ש. ועיין להגר\"ח פלאג'י בשו\"ת לב חיים (ח\"ב בשמירת שבת כהלכתה (פי\"ד סי\"ח והערה נג) שמותר לנענע כלי שיש בו מים וסבון כדי לזרז תהלך בקול סיני (מלאכת דש ס\"א עמ' רעג). וכ\"כ בס' מאור השבת (ח\"ג סי' י\"ג סל\"ז, ולעיל עמ' קצב). וכ\"כ אשרי האיש (או\"ח ח\"ב פרק ל' אות ו') בשם הגרי\"ש אלישיב. וכ\"פ בחזו\"ע (שבת ח\"ד עמ' קנח). וע\"ע בכף החיים להקל בנענוע הכוס, דהיינו מפני שאין זה בידים ממש וגם בשינוי. ע\"ש. וכ\"פ בנ\"ד בספר עלמא שרי. וע\"ע בשו\"ת ציץ אליעזר ח\"ו (סי' לד סוף אות יח) שביאר מ\"ש ס\"ס קצב). וע\"ע להגר\"ד גודיס בשו\"ת מנחת דניאל (סי' נז). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א מאבקו של מרן זיע\"א נגד היינות המעורבים עם מים לפני כשישים שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר בירושלים, והיה אברך צעיר והיה מוסר שיעורים, וכבר באותם הימים היה את היקב 'כרמל מזרחי' שתמיד הקפידו בו שהמיץ ענבים יהיה טהור ללא תערובות של מים, אולם הוא קיבל תלונות שיש יקבים קטנים שהתחילו לפעול בירושלים שהם מוסיפים מים למיץ ענבים והם בהכשר הבד\"ץ, ואנשים טועים ומברכים עליהם 'הגפן'. ואאמו\"ר הלך לבדוק בעצמו וראה שאכן המיץ ענבים יש בו פחות מעשרים אחוז יין! ויש להם גם יינות מתוקים יין!20% שמוסיפים להם מעט אלכוהול וכיו\"ב והאמת שהיה בהם בקושי והוא הלך אל הגאון רבי פנחס אפשטיין שהיה אב\"ד העדה החרדית, והוא היה גאון עולם, ועימו היה גם הגאון רבי דוד יונגרייז שגם הוא היה גאון עולם, ואאמו\"ר היה והם אמרו לו שעושים כמו שכתוב ברמ\"א – שישית יין, וכך גם כתוב במשנה ברורה! מיודד איתם מאוד ומקורב אליהם. ואאמו\"ר אמר להם כיצד הם עושים דבר כזה?! אז הוא אמר להם הרי אתם כותבים שזה בהשגחת 'העדה החרדית' וכל העולם לא נותנים הכשר לקטניות בפסח וכותבים על כך שזה רק לספרדים, כך גם ביין זה חושב שזה בסדר, אתם צריכים לכתוב שיין זה אינו מתאים לספרדים. וכמו שאתם לפחות תכתבו עליו שזה רק לאשכנזים בלבד! ואילו הם ענו לו שבחותמת שלהם רשום \"בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים\" – ואין להם אחריות על שאר העדות!!! - ולצערינו והנה לאחר זמן הגיעו הבחירות לכנסת, והיה את הויכוח האם צריך להצביע בבחירות [ שהצביעו או לא, ואאמו\"ר היתה דעתו מאז ומתמיד שחובה קדושה היא להצביע30000-הרב כולם רואים מה שאירע בבחירות האחרונות, שאם עוד כ בבחירות הקודמות היו מצביעים – לא היינו במצב בו אנו נמצאים כיום! הם רוצים לסגור את התלמודי תורה, לסגור את התקציב לישיבות, להרוס את הכשרות, להרוס את בתי הדין הרבניים ולהכניס רבנים שמזמן עברו את הגבול והם כמעט כבר לא ואאמו\"ר היה אומר להצביע ללא שהיה לו שום אינטרס. ]!אורטודוקסים והנה הרב אפשטיין והרב יונגרייז שלחו לו כיצד אומר להצביע, והם היו מעריכים אותו מאוד, וניתן לראות זאת בתחילת שו\"ת יביע אומר ח\"ב, שם מובא מכתב ששלחו לו ובו נראה כיצד היו מעריכים אותו. וכעת הם באו ואמרו לו שהם צריכים לפרסם גילוי דעת שהם מנתקים עימו את הקשר שהרי הוא אומר שצריך להצביע. כשאאמו\"ר שמע כך קם והלך אל הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל ושאל אותו מה עושים, והגרב\"צ אבא שאול אמר לו בא נלך אליהם ונדבר איתם. כאשר הגיעו אליהם קיבלו אותם בכבוד גדול, ורק כשראו אותם כמעט שכחו הכל.. והתחילו לדבר בלימוד, ואז אאמו\"ר אמר להם כך, שבא בקשר למכתב ששלחתם לי, למה אני אומר להצביע, והנה אתם זוכרים מה אמרתם לי בקשר ליין?! שאתם בית דין מיוחד למקהלות האשכנזים! אז אם בקשר ליין אמרתם שאתם לא מתחשבים בספרדים – למה כאן אתם מתערבים?! הרי אני לא אשכנזי! אתם נתתם פסק הלכה שאין להצביע לכל מקהלות האשכנזים! וזה לא קשור אלינו! אין מה לענות הרב יצחק מאזוז על הטענה הזו... בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"93.pdf","content":"| הכנת צרכי יום טוב בצאת השבת| עשיית מלאכה ביום ו’ של ערב פסח שחל בשבת| תענית ביום שישי| תענית בכורות| בדיקת חמץנושאי השיעור: | סעודה שלישית לשבת של ערב פסח| סעודת יום השבת קודם מנחה גדולה| ג’ סעודות בשבת של ערב פסח| אפיית מצות מצוה| הבדלה בליל הסדר שיעור | היתר אכילת מצה בערב פסח בבתי מלון ובמחנות הצבא| היתר מצה שרויה| מצה מבושלת או מטוגנת בשבת של ערב פסח| דיני מצה עשירה | ברכת המצה לאחר הפסח| אכילת קניידלע’ך לסעודה שלישית| כזית במצת מכונה93 גליוןממצו\"ש ז' ניסן התשפ\"א הנדיב היקר ר' מרדכי בן רינה אשכנזי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה.- לעילוי נשמת פרשת צו- חג הפסח הלכות ערב פסח שחל בשבת א. דרשת שבת הגדול בהלכות הפסח בכל שנה נהוג שהרב מוסר בשבת הסמוכה לפסח 'דרשת שבת הגדול'. אך כותב שכאשר חל ערב פסח בשבת מקדימין את (דרשות מהרי\"ל ריש הלכות פסח) מהרי\"ל הדרשה לשבת הקודמת לה, והטעם, משום שעיקר הדרשה צריכה להיות בהלכה, וכשרוצים ללמד את הלכות הפסח, וממתינים עד ערב פסח ממש הציבור לא ידע כיצד להתכונן לפסח. אכן יש מקומות שהרב דורש בדברי אגדה בלבד, ומקומות כאלו יכולים לדרוש גם בערב פסח ממש. אולם הטוב ביותר הוא להקדים כמו שכותב מהרי\"ל, אך בנוסף על כך, ראוי לדרוש לאנשים בענייני הפסח בשבת שקודם הפסח. אנשים צריכים לדעת את ההוראות לליל הסדר. וכל המרבה בדברי תורה הרי זה משובח. ב. בדיקת חמץ בשנה זו שערב פסח חל בשבת בשנה זו שערב פסח חל בשבת, נוהגים לקיים את בדיקת חמץ ביום חמישי. וכמו : \"ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין (סי' תמד ס\"א)שפסק מרן בשלחן ערוך ליל י\"ג ומבערין הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות\". והיינו, שתקנת חכמים גם לעניין הברכה, שמברכים על הבדיקה הזו ברכת 'על ביעור חמץ', למרות חכמים לבדוק את החמץ מקדימין אותה ליום חמישי, ויש עליה את כל דיני תקנת שמהתורה ואף מדרבנן מותר לאכול חמץ עד שבת בבוקר שהוא ערב פסח, עם כל זאת לא בטלה התקנה ככל שנה. ג. שריפת חמץ וביטול חמץ בשנה זו ולעניין ביעור חמץ, לכאורה אין צורך לבער את החמץ ביום שישי, משום שהרי שמא תשכח תורת ביעור חמץ נהגו לבער את החמץ ביום שישי, ורק משאירים ממשיכים לאכול את החמץ עד שבת בבוקר בסוף ארבע שעות, אך כיון שחששו (שם לצורך השבת שיעור מזון של שתי סעודות שבת. וכך פסק מרן השלחן ערוך : \"טוב לבער בערב שבת קודם חצות כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים ס\"ב) לבער אחר חצות\". חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה\" והיינו שמבטלים כל את נוסח הביטול, שהרי בכל שנה, בליל בדיקת חמץ אומרים נוסח ביטול חמץ: \"כל והנה מי שאוכל חמץ בשבת של ערב פסח, אינו יכול לומר לאחר שריפת החמץ מה שלא ראינו בזמן הבדיקה. ואילו בבוקר כשמבערים את החמץ הנוסח הוא: \"כל ודלא ביערתיה\", דביערתיה ודלא חזיתיה דחזיתיהחמירא וחמיעא דאיכא ברשותי החמץ שברשותו ואילו בלילה הוא מבטל רק כלמשום שאז הוא כבר מבטל את את מה שלא מצא, אך נשאר לו חמץ שהוא רוצה לאוכלו בבוקר. אם כן הוא הדין כאשר רוצה לאכול בשבת חמץ שאינו יכול לומר את נוסח הביטול של הבוקר, ורק מי שאוכל בשבת מצה וכשר לפסח, יכול לומר את נוסח הביטול של יום ארבעה בבוקר יום השבת בזמן ביעור חמץ יאמר את נוסח הביטול של היום. לעומת זאת (סי' תמד ס\"ב).עשר כבר ביום שישי בבוקר לאחר הביעור. וכך מבואר במטה יהודה ד. יסוד מנהג תענית בכורות בערב פסח עצם המנהג להתענות תענית בכורות בערב פסח הוא מחלוקת. כתוב במסכת שהבכורות מתענים בערב פסח. (פרק אחרון הלכה ג' הובא בטור סי' תע)סופרים כתוב שרבי יהודה הנשיא היה מתענה בערב (ריש פרק ערבי פסחים)ובירושלמי פסח, ויש גרסאות שהתענה מחמת שהיה בכור, אולם יש גרסאות שם שהטעם שהיה מתענה הוא מחמת שהיה אסטניס, ואם היה אוכל ביום לא היה יכול לאכול בלילה, ועל כן היה מתענה בערב פסח שיוכל לאכול בליל פסח כותב שחסידים ואנשי מעשה היו (סי' רמט ס\"ג)לתיאבון. ובאמת מרן בשלחן ערוך מתענים בערב שבת כדי שיוכלו לאכול את סעודת השבת בתיאבון. וזה תלוי כל אחד לפי מה שהוא. פסק שמתענים תענית בכורות. אולם זו תענית קלה (סי' תע ס\"א)והנה בשלחן ערוך ביותר, משום שלא מצינו בשום תענית שניתן לבטלה על ידי סעודת מצוה, בין - ותענית יחיד אולי יותר חמורה מחמת שהיא [ תענית ציבור ובין תענית יחיד . אולם תענית בכורות היא קלה ביותר, והטעם הוא מחמת שהתענית ]כמו נדר בערב פסח היא קשה ביותר, שהרי כל היום מתענה, וכשמגיע ליל הסדר הוא , ] - ואם יש לו סוכר זה בכלל חשש סכנה[ ואף באדם בריא זה לא קל כלל, כאשר צריך אחר כך לקרוא את ההגדה ולהסביר צריך מיד לשתות כוס ראשונה של יין ולספר ביציאת מצרים וכו' והוא רעב. ועל כן הקילו בזה מאוד. ה. תענית בכורות בשנה זו - זה תלוי אם מכת בכורות במצרים היתה והנה נהגו שאף אב מתענה עבור בנו הבכור שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, וכמו כן [ יש נוהגים להתענות עבור בתו גדולה , ועל כל פנים נוהגים כולם להשתתף ]אף על הבנות הבכורות. ויש בזה מחלוקת בסעודת מצוה ופוטרים עצמם מהתענית. והנה לגבי ערב פסח שחל בשבת הרי בשבת אי אפשר להתענות \"וקראת לשבת עונג\" – ועל כן יש לשאול אם יש עניין להקדים את התענית? ויש אומרים שצריך להקדים ליום חמישי, וכך כותבים . (סי' קכו) ותרומת הדשן (הלכות ערב פסח)המהרי\"ל שיש להקדים את התענית ליום שישי. (ספר מגן אבות ענין כג)לעומתם, שיטת המאירי וזה לא כל כך פשוט, משום שכמה ראשונים סוברים שיש איסור להתענות ביום שישי, ולמרות שהיא תענית בכורות, אין היתר להתענות תענית זו ביום שישי. וכמו בתענית אסתר שחלה בשבת אין מקדימין להתענות ביום שישי, משום שכתוב במדרש תנחומא ובעוד מדרשים שאסור אפילו להיכנס לשבת כשהוא - יש שיטה של ר\"י בעל התוספות ועוד כמה מרבותינו הראשונים, שאף [ מעונה בתענית עשרה בטבת שמתענים ביום שישי, אין להיכנס לשבת כשהוא מעונה, . ]ועל כן צריך להתפלל ערבית מבעוד יום ולקדש על היין ולשבור את התענית את מצות עונג שבת אפילו לשעה אחת! ועל כן לא מסתבר לומר כדברי המאירי ואין זו חומרא אלא הוא עיקר הדין, עד כדי שכתוב במדרש תנחומא שאסור לבטל שיתירו להתענות תענית בכרות ביום שישי. : \"אם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים (שם ס\"ב)ולהלכה, פסק מרן השלחן ערוך שמתענים הבכורות ביום חמישי, ויש אומרים שאינם מתענים כלל\". ומרן לא הביא את שיטת המאירי. וכלל הוא בידינו, שכאשר מרן כותב 'יש אומרים וכו' שהשנה אין צורך להתענות כלל. ומי שיש לו בן או בת בכורים, ודאי שאינו צריך ויש אומרים וכו'' הלכה כיש אומרים בתרא. ועל כן נראה שדעת מרן בשלחן ערוך להתענות השנה, כיון שגם עצם מנהג התענית עבור בנו או בתו מוטלת בספק. - זה רצוי מאוד ללמוד תורה ולסיים מסכת, אבל ומי שהוא בעצמו גם כן נראה שאינו צריך להתענות, והמחמיר לאכול על ידי סיום [ מסכת, תבוא עליו הברכה .]אין זה חיוב מן הדין ו. איסור עשיית מלאכה בערב פסח בכל שנה : \"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסח – עושין, (פסחים נ.)כתוב במשנה מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין\". אולם מבואר שהמשנה ההיא מדברת כותב (סי' תסח ס\"א)בעשיית מלאכה בבוקר של יום ערב פסח. ואכן הפרי חדש שמנהג ירושלים הוא שלא לעשות מלאכה בכל היום של ערב פסח גם בבוקר. מעידים שנהגו (חאו\"ח סי' י) ובשו\"ת אדמת קודש (ח\"א חאו\"ח סי' ז)אולם הנחפה בכסף לעשות מלאכה בירושלים בערב פסח עד חצות. שהוא משום ההכנות (שם) והמאירי (פסחים שם ד\"ה שלא)ובטעם האיסור כתבו רש\"י לפסח, שהרי פסח הוא מרובה במצוות, ועל כן בערב פסח החמירו בו יותר משאר יו\"ט, כדי שיוכל להכין את צרכי החג. (ר\"ן דף טז ע\"ב מדפי הרי\"ף ד\"ה מקום ורא\"ש פסחים פ\"ד סי' א לעומת זאת רוב הראשונים , שהוא משום שהוא זמן (פסחים פרק ד הלכה א)סוברים, ואכן כן כתוב בירושלמי ועוד) הקרבת קרבן פסח. שכאשר יחיד צריך להביא קרבן הוא אסור בעשיית מלאכה - ויש מחלוקת בראשונים אם איסור עשיית המלאכה מלאכה מחצות היום שאז הוא זמן שחיטת הפסח וכמ\"ש \"ושחטו אותו כל קהל פסח הרי שהקרבן פסח הוא קרבן יחיד של כל אחד, ועל כן כולם אסורים בעשיית כל היום כולו, משום שהוא יו\"ט שלו. והנה כאשר כל עם ישראל מביאים את קרבן [ \". ובזמן הזה, יש ראשונים שסוברים עדת ישראל בין הערביים]בזמן הקרבת הקרבן הוא מדאורייתא או מדרבנן שמחמת טעם זה אין איסור עשיית מלאכה בערב פסח בזמן הזה משום שאין אולם יש ראשונים שסוברים להחמיר (רז\"ה בדפי הרי\"ף שם ד\"ה מקום).לנו בית המקדש וצריכים לדעת את הדין הזה ואנשים לא ידעו, ועוד כתבו טעם שהרי הוא תקנה בעשיית מלאכה בערב פסח אף בזמן הזה, משום שהרי מהרה יבנה בית המקדש שנתקנה במנין וצריך מנין אחר להתירו. שאסור לעשות מלאכה בערב פסח (סי' תסח ס\"א)ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך - צריך לדעת שהשאלה לגבי עשיית מלאכה בערב פסח לפעמים [ .לאר חצות יותר חמורה מחול המועד, ויש בזה הרבה פרטי דינים, ואני כתבתי הרבה מהם ב'הלכה ברורה' על הלכות עשיית מלאכה בערב שבת שגם שם יש דיון בפוסקים .]לגבי עשיית מלאכה, והוספתי גם כמה פרטי דינים של עשיית מלאכה בערב פסח ז. איסור מלאכה בערב שבת של ערב פסח ויש לדון אם איסור עשיית מלאכה הוא גם ביום שישי בשנה זו שערב פסח חל בשבת. והנה על פי דעת רש\"י לכאורה הוא הדין, וכשם שצריך להימנע מעשיית מלאכה בכל ערב פסח, כך יש להימנע מעשיית מלאכה ביום שישי של ערב פסח שחל בשבת. אולם הלכה אינה כדעת רש\"י, ורוב הראשונים מביאים את טעם הירושלמי שהוא מחמת קרבן פסח, והוא רק כדי שלא ישכח הדין של עשיית מלאכה בזמן הקרבנות. ועל כן בשנה זו שערב פסח חל בשבת, ואין מקריבים את - ובספרי 'הלכה ברורה' חלק יג [ הפסח ביום שישי, הוא נעשה כיום שישי רגיל , ומותר להסתפר וכל המלאכות הרגילות המותרות בכל ]הארכתי בנושא ע\"ש ערב שבת. ח. הכנת שלחן הסדר במוצאי שבת את ההכנות לסדר עושים קודם השבת. ובמיוחד בימינו שיש מקררים ומקפיאים וכו', שהחכם עיניו בראשו שלא ישאיר את הכנת המאכלים לליל הסדר לאחר - לאחר זמן רבינו תם, [ , בכדי שהתינוקות לא יישנו. וכמו כן הרי גם צאת השבת, משום שצריכים להתחיל את הסדר מוקדם]הנשים חייבות בכל מצוות סדר ליל פסח. ויש אף מרבותינו הראשוניים הסוברים ולכל הפחות לאחר זמן צאת הכוכבים שאשה יכולה להוציא את האיש מדין שומע כעונה בקריאת ההגדה. ועל כן כל אחד צריך לדאוג שיבשלו את המאכלים קודם השבת. והנה השבוע בליל שישי עוברים לשעון קיץ, ועל פי הגאונים צאת הכוכבים וכבר מותר להכין את השלחן וכו' לליל הסדר, וגם 7:20 בליל הסדר הוא בשעה מי שמחמיר כרבינו תם, יכול לעשות מלאכות דרבנן כגון להכין את המאכלים וזה כבר 8:15 להניחן על הפלאטה וכיו\"ב. וזמן רבינו תם בליל הסדר הוא בשעה זמן שמותר לעשות בו מלאכות דאורייתא המותרות ביו\"ט, כגון להעביר מאש לאש לצורך בישול וכיו\"ב. ט. הבדלה בין שבת ליום טוב גם לאחר צאת הכוכבים, כשמכינים את השלחן וכיו\"ב לצורך יו\"ט יש לומר: 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'. בשונה ממוצאי שבת סתם שאומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. אכן אם התפלל ערבית ואמר 'ותודיענו', שהוא במקום 'אתה חוננתתנו' - די בזה. משום שזוהי הבדלה שבתפילה. - אשר בחר בנו וכו' גם בקידוש של ליל הסדר עושים יקנה\"ז, שהוא סדר הקידוש כאשר צריך לומר בו [ - ולכן צריך כל אחד ברכת הבדלה. יין – ברכת הגפן. קידוש – ברכת קידוש היום[ . נר – ברכת הנר של מוצאי שבת]. הבדלה – ברכת ההבדלה בין שבת מקדש ישראל והזמנים]להכין נר נשמה מקודם השבת לצורך הבדלה ליו\"ט. זמן – ברכת שהחיינו ככל יום טוב. ויש להעיר בנוסח ברכת ההבדלה שאומרים בקידוש שאומרים שם: \"המבדיל בין קודש לחול וכו', ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת, והבדלת והקדשת את את עמך ישראל בקדושתך\". – שיש להפסיק בין \"הקדשת\" ל\"והבדלת\", ולא כמו שראיתי בכמה סידורים שעשו הפסקה בין \"והבדלת\" ל\"והקדשת\". והרבה אנשים מבלבלים ואומרים הכל בנשימה אחת. וכך ראיתי שכותבים רבותינו הראשונים. ואנחנו צריכים לעשות כפי שהם כתבו. בארץ ישראל יקנה\"ז קורה לעיתים רחוקות, כמעט פעם בשנתיים. אולם בחו\"ל הוא - דרך אגב, ערב פסח נפוץ מאוד כמעט בכל שנה, והשנה יש להם את פעמיים, בליל הסדר וגם בשביעי [ .כן יהיה בעוד ארבע שנים - בשנת תשפ\"ה. ולאחריה זה יהיה כעבור עשרים שנה שחל בשבת פעם הקודמת שאירע כן היה בשנת תשס\"ח, והפעם הבאה שיקרה של פסח שהוא חל בשבת ויום טוב שני הוא ביום ראשון .]!בשנת תת\"ה י. דין מצות מצוה יש אנשים שמקפידים בכל שנה לאכול בליל הסדר מצות שנאפו בערב פסח אחר (בספר הפרדס דף יד ע\"א והובא בטור חצות. והנה בעיקרון בעניין הזה יש את שיטת רש\"י שצריך לעשות את המצות שיוצאים בהם ידי חובה בליל הסדר – בערב סי' תנח) פסח לאחר חצות. כיון שמצה הוקשה לקרבן פסח, וכשם שאי אפשר לשחוט את הקרבן קודם חצות, כך אין יוצאים ידי חובה במצה שהוכנה קודם חצות. ויש (ח\"ב מחלוקת בדעת רש\"י עצמו, אם סובר שהוא לעיכובא או לא. ודעת האור זרוע כותב שיש (סי' תנח) ועוד, שדעת רש\"י שהוא לעיכובא. אולם מרן השלחן ערוך סי' רנ) לאפות את המצות מצוה בערב פסח לאחר חצות, אולם הוא כותב על כך 'מנהג', דהיינו שסובר שאין זה חיוב מן הדין וכדעת רש\"י ודעימיה. ובשנה כגון זו שערב פסח חל בשבת, יש כמה מרבותינו הראשונים ונמצא כן גם בדברי הגאונים, שהיו אופים את המצות בליל הסדר, כמו זמן הקרבת קרבן פסח. וצריך לומר שהאומרים כן סוברים כדעת רש\"י וכמו שכתב האור זרוע, שהוא שחמץ בפסח אסור אפילו במשהו, ודי בפירור אחד בכדי לעבור איסור?! ועל כן מעכב את המצוה. אולם מי יוכל לקחת את האחריות לאפות מצות בליל הסדר, דעת הרא\"ש (כן כתב הטור משמו בסי' תנח) שיש להקדים את אפיית המצות מצוה ליום שישי לאחר חצות, וכמו שהיו אופים לו היה זה ערב פסח ממש. וכך (סי' תנח).פסק מרן השלחן ערוך והאמת שטכנית אפשר לעשות כן, באופן שתהיה חבורה של אנשים זריזים מאוד, שמיד כאשר יש פירור אחד מבטלים אותו עם חומרי ניקוי באופן שאינו ראוי לאכילת כלב. אולם כיום אין מי שעושה כן. והראוי הוא לעשות כפי דעת מרן השלחן ערוך, לאפות את המצות ביום שישי לאחר חצות, ומי שאינו יכול גם - כל [ .זה מצוי מאוד ויש הרבה חבורות וגם השנה שמעתי שמתארגנים חבורות לאפות קהילות בעולם אין להם את הכלים לעשות מצות באופן זה. כאן בירושלים ב\"ה העניין הזה לאפות מצות בערב פסח לאחר חצות כמעט ואינו מצוי בעולם, ובהרבה באופן זה, יכול לצאת ידי חובה במצות שנאפו קודם לכן לשם מצת מצוה .]מצות ביום שישי יא. משיירין מזון שתי סעודות : \"ארבעה עשר חל להיות בשבת מבערין את הכל (יג.)איתא בברייתא בפסחים מלפני השבת וכו' ומשיירין מזון שתי סעודות\". ונפסקה ברייתא זו להלכה בשלחן ערוך (סי' תמד ס\"א). ונחלקו הראשונים בכוונת הגמרא באומרה 'שתי סעודות', סעודה ראשונה היינו סעודת ליל שבת. והסעודה השניה היינו סעודת הבוקר שמותר לאוכלה עד סוף זמן אכילת חמץ, ולאחר זמן זה אסור לאכול חמץ אף לא לצורך סעודות שבת. וסעודה שלישית עושים אותה על ידי פירות וכיו\"ב ולהלן יבואר. - וכמ\"ש מרן [ וכגון השנה שלא לאכול חמץ לאחר ארבע שעות מעלות השחר 10 :15 , והיינו בשעה]החיד\"א שכן הוא מנהג ירושלים להחמיר באכילת חמץ הוא כבר זמן ביעור חמץ ויש לבער את כל החמץ עד זמן 11:20 - וכבר אמרתי שמי שאוכל חמץ בשבת זו זה. ועליו לקחת את כל החמץ שנשאר ולפורר אותו לחתיכות קטנות ולהשליכו ולאחר מכן בשעה[ .שכדאי וראוי לאכול פיתות ולא חלות, משום שחלות הן מתפוררות וקשה לבערן בשירותים ובכך החמץ מבוער לגמרי .]בשבת, מה שאין כן פיתות יב. סעודה שלישית בבוקר ויסוד שיטתו היא, שגם בשבת ערב פסח יש חיוב של שלושה סעודות. וניתן לקיים של שבת, ולאחר מכן נוטלים ידיים שוב ובוצעים על הלחם וכו' וזו סעודה שלישית. שבבוקר יום שבת מוקדם אוכלים כזית לחם ומברכים ברכת המזון וזו סעודה שניה את הברייתא הנ\"ל \"ומשיירין מזון שתי סעודות\" שעושים את סעודות השבת באופן לעומת זאת שיטת רבינו אליעזר ממיץ (יראים השלם ח\"ב סוף סי' שא) שיש לבאר סעודה שלישית בבוקר יום השבת. על הגמרא בפסחים לגבי שריפה שפרצה בשבת, וכותב שם שמותר לעשות את ונראה שכן היא שיטת בעל הלכות גדולות אם כי אינו מדבר על ערב פסח, אלא הסעודה שלישית בבוקר. והעיקר הוא לאכול שלוש סעודות בשבת. יג. הזמן המתאים לסעודה שלישית למעשה רוב הראשונים חולקים על שיטה זו מכמה סיבות. יש שכותבים שאם עוצר את סעודתו ומברך ברכת המזון, ואחר כך נוטל ידיו שוב, הרי שזו ברכה לבטלה. ויש שכותבים שאין עושים כן משום שסוברים שסעודה שלישית זמנה רק לאחר (פ\"ל מהלכות שבת וכן משמע שדעת הרמב\"ם ] - חצי שעה לאחר חצות[ מנחה גדולה שכותב שם שהסעודות צריכות להיות בזמנים מחולקים, הראשונה בלילה, ה\"ט) והשניה לאחר שחרית, והשלישית בזמן מנחה. וכן נראה דעת מרן השלחן ערוך שכתב שם: \"ומשיירין מזון שתי סעודות, וסעודה שלישית זמנה אחר המנחה (שם) ואז אינו יכול לעשותה לא מצה ולא חמץ\". (סי' רצא ס\"ג) אכן עצם העניין לחלק את סעודת שבת לשניים מרן בהלכות שבת , אולם הרא\"ש כבר כותב (כלל כב סי' ד)מתיר לעשות כן, וזאת על פי תשובת הרא\"ש שם שההיתר הוא רק כאשר הגיע זמן המנחה ואז הוא זמן סעודה שלישית. אבל בבוקר אי אפשר לעשות כן. ועל כן מרן בהלכות פסח לא כתב פתרון זה לסעודה שלישית, כיון שלדעתו אין לאכול סעודה שלישית קודם מנחה גדולה. יד. סעודת שבת לאחר זמן מנחה גדולה - יש בתי כנסת כאלו שיש בהם [ יש אנשים המתפללים מאוחר מאוד בשבת ועד שחוזרים לביתם הוא ]מניינים בשבת בשעות מאוחרות כל כך – לא יאומן כבר זמן מנחה גדולה, וצריכים לדעת שאינם יוצאים ידי חובה על פי הרמב\"ם ומרן ) מביא כן בשם ספר העיתים וכך הוא השלחן ערוך, שהרי הם עושים סעודת יום שבת לאחר זמן מנחה גדולה. וכך כותב (על הרמב\"ם שםהרשב\"א בתשובה והמגיד משנה מבאר בדעת הרמב\"ם. ובתלמוד ירושלמי איתא על הפסוק \"אכלוהו היום כי שבת היום לה'\" – שיש זמן לכל סעודה בשבת. וצריך לכל הפחות להתחיל את הסעודה עם כזית קודם שיבוא זמן מנחה גדולה. וכמו כן מצוי הוא שאנשים לאחר הקידוש בבוקר אוכלים עוגות וכיו\"ב, ואת הסעודה עם פת אוכלים רק לאחר זמן מנחה, וזה לא בסדר לנהוג כן. וכמו שנתבאר. ולכל הפחות יש להתחיל את הסעודה עם כזית פת קודם שיבוא זמן מנחה. רק סעודה שלישית. ולפי המבואר לעיל לדעת הרמב\"ם והשלחן ערוך אין עושים שבת יאכלו שתי סעודות אחת בכניסת שבת והשניה מאחר בערב, ובבוקר יאכלו ממילא לא נותר להם זמן לאכול שתי סעודות שבת כראוי, ורוצים לעשות שבליל בשעה שלוש וחצי בערך, והזריחה בשעה תשע, ואם מתפללים שחרית בזריחה וכמו כן יש שואלים, שבארצות העולם יש מקומות בהם השקיעה מוקדמת מאוד כן, כיון שכל סעודה יש את זמנה שלה. טו. סעודה שלישית על פירות למעשה, בערב פסח שחל בשבת הנוהגים לאכול חמץ אין בידם לאכול סעודה על כן 10:15 שלישית, כיון שאסור לאכול חמץ לאחר ארבע שעות שהוא בשעה אין ברירה אלא לאכול סעודה שלישית על ידי בשר ודגים או פירות. ועדיף לאכול פירות משבעת המינים ועל ידם מקיימים סעודה שלישית. ומדברים אלו מותר - וכמובן צריך להיזהר שלא ימלא כריסו בזה בכדי [ .לאכול עד סמוך לשקיעה . ]שיאכל מצה ומרור לתיאבון, אכן מעיקר הדין אינו אסור טז. סעודה שלישית במצה עשירה מצה עשירה היא תערובת של קמח רגיל שלשים אותו עם מי פירות. ויש בזה תערובת כזו (פסחים לו. ד\"ה אין לשין הובא בטור סי' תסב) מחלוקת ראשונים, לדעת רש\"י חולקים על רש\"י וסוברים שהיא מצה עשירה ומותר לאוכלה נקראת 'חמץ נוקשה' ואסורה מדרבנן. אולם כמעט כל הראשונים ובראשם הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות חמץ ומצה ה\"ב) - כיום הרבה מביאים לחמניות וכיו\"ב ואומרים בפסח. וברכתה 'מזונות' כל זמן שמתיקות מורגשת בבצק. אולם אם אין מרגישים [ .'את המתיקות ברכתה 'המוציא עליהם שהם מזונות, וצריך לדעת שאם לא מרגישים בטעם את המתיקות הרי וכמו כן בפיצה הרי מי מכניס חלב בתוך הבצק?! הם מערבים מים בחלב, וכל זמן אלא מבשלים את המיץ עם מים וסומכים על כך ששישית הוא יין, לדעת הרמ\"א. נרגשת הרי שברכתן המוציא. ובפרט כיום שלא משתמשים עם מיץ ענבים ממש, הפוסקים, שאף אם לא היה בבצק מים כלל אלא רק מי פירות כיון שאין המתיקות שברכתן המוציא. אכן יש את שיטת המהרש\"ם בזה אך אכמ\"ל. וזוהי דעת כמעט כל .]שלא מרגישים את טעם החלב בבצק הרי שברכתה המוציא מסובך, שאמנם מבחינת הזמן אין בזה כל בעיה, אפשר לתת לזה לתפוח, וכמ\"ש כיום יש מפעלים המכינים עוגות מקמח רגיל ומי פירות, וצריך לדעת שזה מאוד \"אין זה חימוץ אלא סירחון\". אכן הבעיה היא שצריך לשטוף את (שם) הרמב\"ם והיין הזה צריך להיות יין שהוא מאה אחוז יין, ולא יין בד\"ץ 'העדה החרדית'... ובזמנו הכלים במקום כזה רק ביין, כיון שיש חשש שיבואו לידי חימוץ אם ישטפו במים. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה חי היה מתיר את העוגיות של 'פפושדו' וכיום אין לי מושג מה קורה שם, ואם נשארו כמו שהיו או השתנה. לפיכך לדעת מרן השלחן ערוך מותר להכין עוגיות לפסח מקמח רגיל ומי פירות כאלו לצורך סעודה שלישית, מאשר עוגיות שברכתן 'שהכל' שנעשו מקמח תפוחי טהורים ללא שום תערובת של מים. ובשבת שערב פסח חל בה, עדיף להכין עוגיות אדמה או שקדים וכיו\"ב. יז. סוף זמן אכילת סעודה שלישית בשבת של ערב פסח שלוש שעות קודם הלילה. אולם אם אוכל פירות או עוגיות שברכתן 'שהכל' יכול ויש לשים לב שאם אוכל את העוגיות שנעשו מקמח ומי פירות שאין לאוכלן לאחר (צט:) לאוכלן בשופי עד השקיעה. וזוהי בעצם המשנה בריש פרק ערבי פסחים הרי לחם (ד\"ה לא)\"ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך\" ושואלים שם התוספות ובזה תוספות חולקים על רש\"י, שסובר שאסור לאכול מצה שנילושה במי פירות, ומבארים התוספות שכוונת התנא הוא על מצה עשירה שאסור לאוכלה עד הלילה. אלא 'טעימה' ומותר לאוכלן, אם כן מה יכול לאכול שאסור לו לאכול בשעה זו?! אינו יכול לאכול, וכמו כן מצה אסור לאכול, בשר ודגים וכיו\"ב אינו נקרא 'אכילה' וסברו כדעת רוב הראשונים. ובשנה זו הזמן הוא מעט קודם השעה ארבע אחר הצהרים, שהחל מאז אסור לאכול מצה עשירה. וכמו כן מי שאוכל מצה מטוגנת או מבושלת לסעודה שלישית, צריך לשים ליבו לסיים את הסעודה עד שלוש שעות קודם הלילה. - השנה בערב פסח שחל בשבת בעז\"ה נעשה כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת' יום [ לימודים ארוך עם שיעורי תורה מפי הרבנים שליט\"א ומתפללים מנחה קטנה מוקדם מעט מהשקיעה, ולאחר תפילת מנחה יוגש לציבור הרחב פירות ועוגיות .]בכדי שיקיימו כאן סעודה שלישית יח. עדיף לקיים סעודות השבת במצה מטוגנת או מבושלת יש אפשרות לקיים את סעודות השבת על ידי מצה מטוגנת או מבושלת, ואני אומר עצה טובה – כך לנהוג מכמה טעמים וכפי שיבואר. הזמן, ולבער את הכל קודם זמן הביעור, וזה יוצר לחץ להספיק את הכל. אולם מי אלו שאוכלים חמץ צריכים לקום מוקדם בכדי שיספיקו לאכול את החמץ עד סוף שאוכל מצות בשבת זו יכול לאכול כהרגלו. ויש עוד חשש של ערבוב בין הכלים של הכשר לחמץ. אכן יש כאלו שאוכלים את הפת בחוץ בחצר או במרפסת, ומברכים ברכת המזון, ולאחר מכן נכנסים לבית ואוכלים שם את התבשילים של שבת. וצריך מאוד להיזהר שלא לערבב את החמץ והכשר. - ראה באריכות בשו\"ת יביע אומר ח\"ו חאו\"ח סימן אוכל בסעודות השבת של ערב פסח שחל בשבת מצות מטוגנות או מבושלות. הוא ועל כן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מדבר על זה הרבה, ואף הוא בעצמו היה נוהג, שהיה [ .היה נאה דורש ונאה מקיים . ]לט ובשו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן צא יט. ההיתר לאכול מצה מטוגנת בערב פסח הנה ראשית כל יש לברר הדין שמותר לאכול מצות כאלו בערב פסח. אכן יש מחלוקת בזה והגאון מוילנא מפקפק בזה, וכמו כן המגן אברהם כותב על כך שכיון שהיא מצה שלימה אסור לעשות כן. האפיה והרי הוא כאילו מבשל את הלחם מחדש בשבת ואסור. והוא סובר שיש של המצה, ואין יוצאים במצה מבושלת. ולפי זה גם חימום לחם הוא מבטל את שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, וזאת משום שהבישול מבטל את האפיה והנה, רבינו אליעזר ממיץ כותב שאסור לחמם לחם בשבת, ומביא ראיה לכך ממצה, בישול לאחר אפיה. לעומת זאת הראבי\"ה ועוד כמה מרבותינו הראשונים סוברים, שאין בישול לאחר אפיה, ומבארים שהטעם שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת הוא משום שצריך שתהיה טעם מצה, וכאשר מבשלים את המצה כבר אין טעם מצה. ועל כן אין יוצאים בפסח ידי חובה במצה מבושלת. אכן אם יבוא אדם ויאמר שאינו יכול לאכול את המצה כמות שהיא מחמת קושיה ורוצה להניחה במים רותחים אסור כיון שהיא מאבדת טעם מצה, אולם אם רוצה להניחה במים פושרים מותר. אנחנו לא מקפידים על שרויה. כ. דין 'שרויה' קודם, וכיום מי שמחמיר בזה הוא מחמיר כל כך אפילו בקמח מצה ומי פירות – החומרא של שרויה לא היתה מעולם, והראשון שיסד אותה היה בעל התניא, ולא שהם שתי חומרות. ואנחנו לא נהגנו בזה מעולם, הספרדים וגם הליטאים. והגאון מוילנא היה אוכל קניידלע'ך בפסח, שהוא עשוי מקמח מצה. ואין בזה כל חשש, וכך מי שיתבונן באחרונים האשכנזים שהיו קודם בעל התניא, וגם לאחריו, שכותבים שהיו אוכלים קניידלע'ך וכיו\"ב. כא. אכילת מצה שאין יוצאים בה ידי חובה בערב פסח בכלל בכל הדין של אכילת מצה בערב פסח יש בזה מחלוקת, אמנם יש ראשונים שסוברים שמותר לאכול מצה בערב פסח, אולם רוב הראשונים סוברים שאסור . ויש לדון האם מותר (סי' תעא ס\"א)לאכול מצה בערב פסח, וכן פסק מרן השלחן ערוך בערב פסח לאכול מצה שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, או לא. המאירי אלו בערב פסח, כיון שאין יוצאים במצה זו בפסח משום שאינה שמורה. ולפי דבריו כותב שמותר לאכול בצק של גוי, דהיינו גוי שאפה מצות, מותר לאכול את מצות (סוף פ\"ג דפסחים)אין כל חשש לאכול את המצה הזו בערב פסח. וכן היא דעת הרי\"ף . וזאת למרות שהטעם הוא טעם מצה. (סי' תב)והריב\"ש ולעומתם התוספות הנ\"ל חולקים על זה, משום שביארו את המשנה שאסור לאכול בערב פסח באופן של מצה עשירה, ולכאורה הרי יכולים היו לבאר שאוכלים היינו מצה רגילה לחלוטין רק שאינה לשמה. אשר על כן יש להניח, שהתוספות סברו שהאיסור לאכול בערב פסח מצות היינו גם במצה שאינה שמורה. עצם הדבר שיש בה טעם מצה הוא הגורם לאיסור האכילה בערב פסח. כב. פסק מרן עבור בתי המלון ומחנות הצבא כאשר הגאון רבי בצלאל ז'ולטי נתמנה לשמש כרב ראשי לירושלים הוא חולל מהפכה של ממש בכל תחומי הכשרות. כל מיני דברים מיוחדים עשה ובכך קבע איך נותנים כשרות, אחד מהם היה הנושא של אכילת מצה בערב פסח. היו אז בירושלים בתי מלון רבים, ורובם הגדול היו כשרים בכשרות רגילה, ובעלי המלון כלל, ואותם לא מעניין איסור אכילת מצה בערב פסח, ואם אי אפשר לתת לחם היו אומרים שהרי חלק מאורחי המלון הם גויים וחלקם אינם שומרי תורה ומצוות אז לפחות שהרבנות תתיר להם להגיש מצות. הגר\"ב ז'ולטי ישב עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ובעצה אחת העלו את האפשרות לאכול (שו\"ת מצה מטוגנת או מבושלת, ואאמו\"ר ישב וכתב על כך תשובה ארוכה בנושא וכתב להתיר. יביע אומר שם) באותה תקופה פנו אל אאמו\"ר גם רבנים בצה\"ל, ואמרו לו שיש הרבה חיילים שחייבים לספק להם לחם או מצה בערב פסח, ואאמו\"ר התיר להגיש להם אף - במאפיות של המצות מכונה יש מפעיל של [ .מצות מכונה שלא נעשו לשמה המכונה, וכאשר הוא לוחץ על מתג ההפעלה אומר 'לשם מצת מצוה' ולכאורה באופן אוטומטי. ואכן יש בזה מחלוקת אם מועיל לומר שעושה 'לשמה' כשהוא עושה את המצה הזו לשמה, מאידך גיסא עדיין המצות הללו הינם מצות שנעשו . ]מפעיל תהיה שמורה משעת קצירה, ולא משעת לישה. והיינו ששמורה משעת קצירה זה משנה אם המצות הללו הן שמורה או לא, שמרן השלחן ערוך כותב שטוב שהמצה מצות אלו נעשו לשמה באופן הנ\"ל. ורק מי אין לו ברירה זה כבר דין אחר. ואין זה אכן להלכה, אנחנו מתאמצים מאוד שלא לאכול בליל הסדר מצות מכונה, גם כאשר חומרא, אולם מעיקר הדין יוצאים גם במצה שהיא שמורה משעת לישה בלבד. במכונה. עד שיש שאומרים שמכונה היא יותר גרועה מאשר ילד קטן שאופה מצות במצוות, ואמירתו שעושה את המצות לשמה אינה מועלת להמשך אפיית המצה אלא שבמצות מכונה יש לדון אם מועילה בהם שמירה, כיון שהמכונה אינה חייבת וגדול עומד על גביו ומסביר לו לומר 'לשם מצת מצוה'. וברור הוא שכיום אנו נוהגים לאסור את אכילת המצות גם אלו שאינן ראויות לאכילה בליל פסח, וכמו שיטת התוספות. אולם במצה מטוגנת או מבושלת יש בה טעם נוסף לאוכלן בערב פסח שחל בשבת משום שאין בהן טעם מצה כלל. והבישול או הטיגון מבטלים את טעם המצה. כג. אם טיגון מבטל את האפיה חלקו הראשונים בלחם אפוי ולעניין עצם הדין של מצה מטוגנת, הנידון הוא האם הטיגון הזה מבטל את אפיית (סי' קסח)המצה כמו בישול או לא. והנה בהלכות ברכות שבישלו אותו אם מברכים עליו המוציא. ויש בזה הרבה פרטים ואכמ\"ל, אולם ההלכה היא שאם נשאר כזית שלם מן הלחם המבושל מברכים עליו המוציא. ושם המגן אברהם כותב שטיגון אינו בישול. אולם רוב הפוסקים חולקים על המגן אברהם. ואפשר לחלק מסברא, שבטיגון עם מעט שמן אכן הוא אינו בישול, אולם אם מטגן בשמן עמוק, הרי שגם הטיגון הוא ייחשב לבישול ולכך יסכים המגן אברהם. שהרי מה ההבדל בין אם מבשל במים או שמן?! אכן הגאון רבי בן-ציון אבא שאול זצ\"ל סובר שמצה מבושלת היא ראויה לערב פסח שחל בשבת, אולם מצה מטוגנת אינה טובה לזה, כיון שיש חשש שכיון - [ .שהטיגון הוא בזמן מועט כל כך, והשמן לא חודר עמוק, וטעם המצה נשאר .]ובפרט אם מטגן את המצה עם ביצה, שאז בפנים נשאר טעם מצה ואשר על כן הדרך הנכונה לטגן את המצות הוא על ידי שלוקח מחבת גדולה, שיוכל להניח בה את המצה שלימה. ולפני שמטגן לטבול את המצות בביצים - ולא יותר כדי שהמצה בטיגון לא תתפורר וברכתה [ וישאירה כך כשתי דקות , ולאחר הטיגון הרי שמצה כזו ראויה לברכת המוציא שהנה היא ]תהיה מזונות - ואין [ .גודלה הוא כזית. ודעת מרן מבוארת בסי' קסח שיש לברך עליה המוציא .]צריך אפילו תוריתא דנהמא כד. שיעור כזית במצת מכונה ונתבאר שצריך שהמצה תהיה שלימה לאחר הטיגון, והטעם לכך מלבד שצריך ללחם משנה שהמצה תהיה שלימה, ואם אינה שלימה אינה יכולה לשמש ללחם משנה. ועוד על זאת, מרן השלחן ערוך מתנה שצריך שגודלה יהיה כזית בכדי שיברכו עליה המוציא. והנה גודל כזית במצת מכונה יש בו כמה דעות, שיש אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מסיים את הסדר לפני חצות. הוא היה מקפיד שביןא. שעה וחצי לשעתיים לפני חצות לסיים את ההגדה. וכשהיה רואה שהתעכבו יותר מדי, היה מזרז לקראת הסוף, כדי להספיק את הזמן הזה. מיד לאחר שאאמו\"ר היה מסיים את הסדר, היה הולך לחדרו ולומד כל הלילה. ב. וכשהיינו רוצים לדבר איתו בדברי תורה, היה אומר לנו: \"דברו מה שאתם רוצים ובתנאי אחד, שתדברו בענייני יציאת מצרים, בהלכות פסח, ובכל מה שקשור לפסח, ולא בהלכות אחרות ובעניינים אחרים\"! והיה מקפיד על זה מאוד. והוא מצידו לא היה אומר אפילו את הפיוטים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע', והיה הולך ללמוד. ואמא ע\"ה היתה אומרת עמנו את זה בערבית, והיתה שמחה גדולה וכו', אבל הוא בעצמו היה הולך ללמוד. ליל הסדר אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה דוגמא ומופת איך יהודי צריך לנהוג ג. בליל הסדר, שתהיה שמחה והודאה לקב\"ה שהגענו ללילה הזה. והאמת שבכל כל הבעיות, והעיקר לשבת בשמחה ולהעביר על מידותיו. בכל יום אומרים 'ונפשי פעם שטן מקטרג כששוכחים משהו וכו', לכן צריך לסדר הכל בנחת, לפתור את כעפר לכל תהיה', לכל הפחות בליל הסדר להשתדל לקיים את זה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר תמיד, שמי שרוצה שבניו תהיה להם אמונה ד. אמיתית, להתמקד בעיקר בלילה הזה, בסיפור יציאת מצרים. לעשות שהלילה הזה יהיה יותר יפה, עם יותר קדושה, יותר בנחת. ולדבר עם הילדים, - \"בעבור ומספרים ביציאת מצרים, ומצד שני עושים מעשים: אכילת מצה, אכילת מרור, זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך\" - מצד אחד מדברים ארבע כוסות, וכאשר הם ביחד זה מאוד מאוד מעורר. חז\"ל אומרים (פסחים קי\"ט:) שמצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שלא ה. ישנו. לכן כל אחד שאומר רעיון יפה וכדומה, יתן לו קליות ואגוזים. אצל אאמו\"ר - כך היה אאמו\"ר – כתוב בחז\"ל אגוזים - אז הוא הניח אגוזים. מרן זצוק\"ל על השלחן היו רק אגוזים ושקדים, ומי שאומר סברא יפה היה נותן [ .לו אגוז וכדומה היום תתן לילד אגוזים... הם לא ירצו, היום ילדים הם מפונקים, לכן צריך לתת לילד לפי שכלו, שוקולדים או ממתקים בכשרות מהודרת וכדומה, העיקר הוא . ]שצריך לראות מה אפשר לעשות כדי שהילד ישב וישמע סיפור יציאת מצרים אאמו\"ר היה מסביר את הקטעים בהגדה ברמה שגם הילדים הקטנים הבינו, ואכן לכן כל אחד ואחד לפי שכלו, יש שצריך לספר לו את הסיפורים הפשוטים, ויש באמצע ההגדה היה מפסיק קצת והיה מדבר איתנו בלימוד ברמה גבוהה מאוד. על עשרת המכות כל מכה ומכה, וכולם היו צוהלים ושמחים. מצד שני כשגדלנו, אותי על ברכיו, וזו חויה שנחקקה בראש ואי אפשר לשכוח אותה, איך שהיה מספר אחרי שגמרו את ההגדה, אני זוכר עוד כשהייתי בגיל קטן, ארבע חמש, היה מניח כולם היו יושבים סביבו גם הילדים הקטנים. בשלב מסויים, בעיקר בתוך הסעודה, שצריך לדבר איתו ברמה יותר גבוהה, בקושיות ותירוצים. לכן עצה טובה לקחת את ההגדה עם הפירושים של אאמו\"ר, פירושים יפים ומתוקים שאפשר לשבת עמה כל הלילה בסיפור יציאת מצרים.ליל הסדר על שלחנו של מרן זיע”אמחלוקת אם מחשבים את החללים שבמצה כחלק ממנה או לא, ויש טוענים ששליש מצה היא כזית ויש סוברים שחצי מצה. אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סובר שמצה שלימה היא שיעור כזית לאכילה, משום שבכל שיעורי המידות של המצות יש לנו לשער על פי נפח ולא על פי המשקל, גרם ועדיין לא יצאנו מכלל ספק אם חישוב החללים של 30 שהרי מצה שוקלת ואשר על כן אאמו\"ר היה אומר שבכדי לצאת ידי ספק עלינו לאכול בכל סעודה המצה הוא על ידי שדוחפים את פירורי המצה או שמשערים בנפח כמות שהם. מצה שלימה. ולכתחילה כדאי להחמיר ולקחת מצה שלימה ולאכול אותה בסעודות שבת ויכול וכיון שכן, אם מטגן את המצה ונעשית פירורים או נשברת, הרי שברכתה מזונות. לברך עליה המוציא. ומעיקר הדין ניתן לבשל מצות, אולם אני לא מציע לעשות כן כיון שהמצות מתפוררות וקשה להוציאם, כיון שכאשר מניח את המצות על רשת זה עדיין אולי אפשרי, אולם אם מניח את המצות ללא רשת תוך מעט זמן המצה מתפוררת וברכתה מזונות ואינה מועילה ללחם משנה. אצל בני אשכנז נוהגים לטגן את המצה בשמן ללא ביצה, כיון שהם מחמירים בשרויה, אבל זהו חומרא, ואני לא יודע כיצד ניתן לאכול דבר כזה. ושבת ניתנה לעונג ולא לצער ועל כן כדאי לעשות כמו שנתבאר. כה. קניידלע'ך בסעודה שלישית : \"מצה שנאפה כתקנה ואחר כך נתפררה ונלושה ביין (סי' תעא ס\"ב)כתב הרמ\"א לומר שיש 'מזונות' שאסור לאכול בערב פסח, מאידך יש 'המוציא' שמותר לאוכלו ושמן אינה נקראת מצה עשירה ואסור לאוכלה בערב פסח\". ע\"כ. וכוונת הרמ\"א בערב פסח. 'המוציא' שמותר לאכול בערב פסח היינו מצה מטוגנת או מבושלת כשהיא כזית וכו', אולם קמח מצה שלשים אותו ביין ושמן וכגון קניידלע'ך שברכתו וכיו\"ב על כן אומר ] - וכמו שביארתי באורך בהלכה ברורה בסי' קסח[ מזונות הרמ\"א שלמרות שברכתו מזונות אסור לאוכלו בערב פסח. והנה אם לקח את הקמח מצה ולש אותו עם יין ושמן וכיו\"ב ואפה אותו בתנור, האם גם זה יהיה אסור בערב פסח במקום שהוא אפיה אחר אפיה, ואאמו\"ר כתב בחזון עובדיה שזה אסור, אולם פעם דיברתי איתו בעניין והוא נטה להקל בזה. אכן אני לא מציע להקל בזה כיון שהוא מחלוקת בפוסקים. ועל כן אין לאכול בערב פסח עוגות שנעשו מקמח מצה, ואף בשבת של ערב פסח אין לאכול עוגות אלו. אכן אם רוצה רשאי לאכול בסעודה שלישית של ערב פסח שחל בשבת קניידלע'ך העשויים מקמח מצה ולברך עליהם מזונות. כיון שהיא לא גרעה ממצה עשירה. כו. ברכת המצה בכל ימות השנה אחת הטענות שעלו לגבי מצה מטוגנת או מבושלת היא, שהרי ברכת המצה בכל ימות השנה היא מזונות, והרי בשבת זו עדיין יש הרבה אנשים שאוכלים חמץ, וכיצד ניתן לברך עליה המוציא בשבת זו. וכמה תשובות נאמרו בזה: - בחו\"ל הגויים יודעים [ ' והנה מי שרוצה לאכול מצה מיד הנה יש הרבה שלאחר הפסח מיד רצים לקנות 'ביגלה]לאחר הפסח, כשעדיין לא אכל חמץ הרי עליו לברך על המצה 'המוציא', למרות את זה ומכינים מראש בייגלה עבור היהודים שבכל השנה ברכתה 'מזונות', והטעם הוא כיון שכעת בשעות הראשונות מצה זו - בחו\"ל [ היא הלחם שלו. ובדומה לכך הוא בשבת ששביעי של פסח מחובר לה זה לא יכול להיות לעולם, כיון שיש להם יום טוב שני, וכדי שיקרה דבר כזה צריך שכבר מותר לאכול ]שיום טוב ראשון של פסח יחול ביום שישי, וזה לא שייך חמץ בשבת, אך כיון שעדיין לא מכינים לכן מברכים על המצות 'המוציא', ויש לו במקפיא חלות שנמכרו לגוי מערב פסח, ורוצה לאוכלן. שמותר לו לאוכלן. וכיו\"ב שהוא גם כוסס, כיון שאין דרך לקבוע עליה סעודה על כן מברכין עליהם שמצה שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה מברכים עליה 'המוציא', אולם בייגל'ה הגאונים שפת הבאה בכיסנין הוא לשון 'כוסס', ויש בזה מחלוקת, שיש שטוענים והיינו שכל הטעם שמברכים מזונות על המצות בכל השנה הוא על סמך שיטת מזונות. אבל אנחנו נוהגים להלכה שמברכים על המצה בכל ימות השנה 'מזונות', ואין להאמין לכל מיני שמועות בנושא בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאמר לברך על המצה 'המוציא'. וכמה חודשים לפני פטירתו נכנסתי אליו ושאלתי אותו על כך, והוא אמר לי \"לא היה ולא נברא! שקר! לא חזרתי בי, אלא אנחנו הספרדים מברכים על המצה 'מזונות'\". אכן יש מי שטוען שאאמו\"ר בעצמו החמיר לברך במשך תקופות ארוכות היה אוכל רק מצות, וממילא היה זה הלחם העיקרי שלו. 'המוציא' על המצה בכל ימות השנה. אולם הסיבה לכך היא משום שהוא בעצמו ובזה ודאי שאפשר לברך 'המוציא'. אם כן הוא הדין כאן שהרי גם מצד פת הבאה בכיסנין הוא מחלוקת, וגם שהרי בשבת של ערב פסח מצה זו היא הלחם העיקרי שלו על כן יש לברך עליה 'המוציא'. כז. שבת קובעת אברהם כותב שכיון שקובע על זה סעודה, ומבחינתו זה הלחם שלו לכן מברך עליו וכמו כן הוא הדין במי שלוקח לחם מתוק מאוד ורוצה לאוכלו בסעודה, שהנה המגן עליו סעודה ברכתו 'מזונות'. אך אפשר לצרף את שיטת המגן אברהם לעניין ברכת 'המוציא'. אמנם אין הלכה כן, אלא כיון שהלחם הוא מתוק אפילו שרוצה לקבוע המצות בשבת זו שיש לברך עליהן 'המוציא'. וכמו כן יש להוסיף ש'שבת קובעת', דהיינו שעצם הדבר שזה שבת למרות שברכתו - וזו אחת הקולות של [ מזונות אם קובע עליו סעודה יש לברך עליו המוציא . אמנם הלכה לא כן, אך אפשר ]הנוהגים לברך המוציא על החלות המתוקות לצרף את זה לסמוך לברך על המצה המטוגנת או מבושלת 'המוציא' בשבת של ערב פסח. ואשר על כן בודאי שברכת המצה המטוגנת או מבושלת בשבת שערב פסח חל בה היא 'המוציא'. וכל שכן אם לוקח מצה רכה. אולם עדיף שלא לקחת מצה רכה כיון שזו מצה שהיא עבודת יד ויוצא בה ידי חובה בליל הסדר. למרות שמשנה את הטעם. והיינו שמצה עבודת מכונה להרבה פוסקים אין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר. ויאכלו ענווים וישבעו. כח. מצה בערב פסח היא איסור זמני יש הטוענים שמצה בערב פסח כיון שנאסרה חל עליה שם של 'חפצא' של איסור. וכך כותב הבית דוד. ולכן בשאר שנים אם אדם יקח מצה ויבשל או יטגן אותה אסורה באכילה כיון שהיא חפצא של איסור. ובזה יש שתי תשובות בדבר: ראשית כל הרי אנחנו מבשלים או מטגנים את המצה ביום שישי שהוא י\"ג ועדיין לא חל עליה שם של איסור. ועוד יש לומר, שלהגדיר את המצה שהיא חפצא של איסור זו מחלוקת, שיש אומרים שחפצא של איסור היינו בדבר איסור האסור בעצם, ולא בדבר האסור מצד הזמן. וכגון ביום הכיפורים שהאוכל בו יש בו מחלוקת אם הוא נחשב לחפצא של איסור או לא. הגמרא מספרת שבבבל טעו בחישוב ימות השנה וקבעו את יום הכיפורים יום אחרי הזמן, ויוצא שביום כיפור אכלו כיון שחשבו שהוא ערב יום ובא לשם אחד מהאמוראים ] - אדרבא אכלו כפול, הרבו באכילה ושתיה[ כיפור ואמר \"בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דארץ ישראל\" והיינו שהם אוכלים ביום שהוא יום כיפור בארץ ישראל. ושואלים התוספות, איך קורה דבר כזה? הרי בבבל חיו גדולי האמוראים, והלא איתא בגמרא שאין הקב\"ה מביא תקלה לבהמתן של צדיקים, וצדיקים עצמם כל שכן. שהם חפצא של איסור, אבל דבר שהוא מותר ורק השעה אוסרתו על זה נאמר ומבארים התוספות שהקב\"ה לא מביא תקלה דוקא בדברים האסורים מצד עצמם, שהקב\"ה מביא תקלה, ואם נכשלים נכשלים, ולכן צריך להיזהר בזה. לפני כמה שנים חי הגאון רבי אלעזר אבוחצירא זצ\"ל, והוא לא היה אוכל בשר, ופעם שאלתי אותו מפני מה לא אוכל בשר, וסיפר שבביתו היו הרבה אנשים, והיה קצב אחד שהיה מספק לו בשר מהודר בתכלית. והנה פעם אחת הקצב שלח לו בשר, ולאחר כמה זמן התקשר הקצב בבהלה ואמר שבטעות הוא שלח בשר שהוא לא גלאט. וב\"ה שאף אחד לא אכל מזה, אבל רבי אלעזר אמר שהרי כמעט והיתה כאן תקלה, לכן קיבל על עצמו שלא לאכול בשר בכל ימיו!"},{"filename":"94.pdf","content":"להקפיד| איסור הנאה מהעולם הזה בלא ברכה| ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן| למנות ימים ושבועות נושאי השיעור: איסור תחומין מהתורה ומדרבנן | ספק ספיקא משם אחד| צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא| על זמן רבינו תם בדיני דאורייתא בלבד ספירת העומר בצאת הכוכבים של הגאונים| טיסה שהתעכבה ונחתה בשבת| הפלגה באונייה בשבת|94 גליוןמיום א' א' דחול המועד פסח תשע\"ו הגאון רבי יעקב יוסף בן מרגלית זצ\"ל - נלב\"ע ב' אייר תשע\"ג- לעילוי נשמת פרשת שמיני הלכות ספירת העומר (א) בחייו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג קבוע שבכל יום ראשון של חול המועד פסח וסוכות, היה מוסר שיעור בין מנחה לערבית בבית מדרשינו 'יחוה דעת'. וזה התחיל עוד בשנת תשנ\"ד - בשנתו הראשונה של בית מדרשינו, והיו רבים באים לשמוע. אאמו\"ר מאוד אהב את השיעור הזה, והוא היה חשוב מאוד בעיניו, וגם כשתכננו את מעמדי 'הקבלת פני רבו ברגל' מטעם תנועת ש\"ס הוא היה עומד על כך שיספיק לשוב לבית הכנסת לתפילות מנחה וערבית בכדי שיוכל למסור את השיעור. וכך השיעור נמשך במשך שנים רבות ברציפות, ובשנת תשע\"ג הוא נחלש ]! שנה19 - [ ולא החסיר אף שנה עד שנת תשע\"ב וכבר היה קשה לו לבוא לכאן למסור את השיעור. היה בא למסור ] - תשס\"ו[ כמו כן היה לו מנהג קבוע עד לפני כעשר שנים שיעור בין מנחה לערבית בכל יום מימי הספירה, כיון שרצה שנאחר את וזאת כיון שאנחנו רגילים להתפלל ערבית בשקיעה, וקריאת שמע אנו חוזרים ספירת העומר שיהיה לילה ודאי. אכן לא החמיר להמתין עד זמן רבינו תם. וקוראים בזמנה, ובימי הספירה היה מאחר את התפילה כאמור. וב\"ה שגם כיום אנחנו ממשיכים את המסורת הזו על ידי האברכים שלנו בבית המדרש שמוסרים שיעורים בקביעות בין מנחה לערבית בכדי לאחר את תפילת ערבית. א. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי איתא: \"אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה (סו.) בגמרא במסכת מנחות למימני שבועי\". והיינו שהמצוה בספירת העומר היא למנות את הימים (ויקרא כג, טו-וכן למנות את השבועות. וכמו שכתוב בפסוק בפרשת אמור : \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע טז) שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים : \"שבעה שבועות תספר לך\" (דברים טז, ט)יום\". וכן בפרשת ראה כתוב שהתורה מזכירה את מצות הספירה גם לגבי מנין הימים וגם לגבי מנין השבועות. ואכן ממשיכה שם הגמרא שרבנן דבי רב אשי היו מונין את ספירת העומר גם ימים וגם שבועות. אולם לעומת זאת אמימר היה מונה ימים ולא היה מונה שבועות \"אמר מדרבנן, והוא רק בכדי לעשות זכר למצוה שהיו עושים כשהיה המקדש זכר למקדש הוא\", דהיינו שאמימר סובר שספירת העומר בזמן הזה הוא קיים, על כן לא צריך לספור ימים ושבועות. למצות 'קצירת העומר', שהיו קוצרים את העומר ביום ט\"ז בניסן ומקריבים היה חיוב מדאורייתא, אולם כיון שהתורה חיברה את מצות 'ספירת העומר' ביאור דבריו, שודאי הוא שספירת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים - בימינו רבן יוחנן בן זכאי [ 'את מנחת העומר בשביל להתיר את ה'חדש התקין שכל יום ט\"ז בניסן יהיה התבואה תהא אסורה ולאחר מכן , ולאחר שעושים כן התורה אומרת לספור ] ):(ראה ראש השנה למותרת את ספירת העומר עד חג השבועות שאז: \"והקרבתם מנחה חדשה לה'\" – רואים שהתורה קושרת את מצות קצירת העומר לספירת העומר בחדא מחתא. והרי קצירת העומר עושים רק בזמן שבית המקדש קיים, ממילא מסיק אמימר שספירת העומר אף היא נוהגת רק בזמן בית המקדש, וכל מה שאנו עושים כיום הוא רק זכר למקדש. ב. ספירת העומר בזמן הזה מהתורה או מדרבנן?! ויש לשאול, אם לאביי ורבנן דבי רב אשי הסוברים שצריך למנות ימים ושבועות, היינו שסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא דאורייתא, ואמנם התורה קישרה את ספירת העומר לקצירת העומר אך אין הכוונה שהם תלויים זה בזה. ועל כל פנים יש לברר כמי ההלכה אם כשיטת אמימר שהמצוה היא מדרבנן או כאביי ורבנן דבי רב אשי הסוברים שהוא מהתורה. ושניהם הלא היו בתראי בסוף תקופת האמוראים. מאידך גיסא אפשר לומר שאין כלל מחלוקת ביניהם, וכולם מודים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד, אולם אמימר טוען שכיון שהוא רק 'זכר' לא צריך למנות גם את השבועות ומספיק למנות רק ימים. לעומת זאת, אביי ורבנן דבי רב אשי סוברים בזה, שאמנם זה רק 'זכר' אולם גם כשעושים 'זכר' יש עניין לעשות כפי שנהגו בבית המקדש – למנות ימים ושבועות. (פ\"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה ושאלה זו היא מחלוקת ראשונים. הרמב\"ם סובר שספירת העומר בזמן הזה הוא מהתורה. וכמו כן דעת הראבי\"ה כד) .(סי' תקכו) (סוף מסכת פסחים סי' , הרא\"ש (מנחות סו. ד\"ה זכר)לעומת זאת שיטת התוספות , הרוקח (בסוף מסכת פסחים) הרז\"ה בעל המאור (בספר המכריע ס\"ס כט),, הרי\"ד מ) , האורחות חיים (שו\"ת ח\"א סי' קכו) הרשב\"א (סי' תפט),) הטור (הלכות פסח סי' רצד ועוד הרבה ראשונים שסוברים שספירת העומר (הלכות ספירת העומר אות ה), בזמן הזה הוא מדרבנן. ג. ספירת העומר בבין השמשות אחת הנפקא מינה ממחלוקת זו היא, האם ניתן לספור ספירת העומר בבין כותבים שכיון שספירת העומר בזמן הזה (שם)השמשות. שהנה התוספות היא מדרבנן על כן אין צורך להמתין עד לצאת הכוכבים, ואפשר לספור שרשאי (סי' תפט ס\"ב) כבר בבין השמשות. ואכן כך פסק מרן השלחן ערוך לברך ולספור את ספירת העומר כבר בבין השמשות. ויש כמה ראיות שדעת מרן השלחן ערוך בעצמו היא שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. ונמנה שתיים מהם. ד. איסור הנאה מן העולם הזה בלא ברכה דנה הגמרא לגבי מי שטעה (יב.)והראיה הראשונה, שהנה במסכת ברכות ובירך על משקה שחשב שהוא יין, והתחיל לברך את הברכה על דעת לסיים 'הגפן', ובתוך כדי ברכה שם ליבו שטועה וסיים בברכת 'שהכל', האם יוצא ידי חובה או לא. שהרי כשאמר את שם ומלכות הוא התכוון לברך ברכה שאינה נכונה, ואמנם סיים נכון אבל הלא השם ומלכות .הינם חלק חשוב מאוד בכלל הברכה, הברכה כולה מקשה אחת היא וכמו כן השאלה היא להיפך, במקום שלקח יין והתחיל לברך על דעת לסיים 'הגפן' ובסוף טעה וסיים בברכת 'שהכל'. ונידון זה הוא שם בגמרא בברכות, ויש כמה פירושים בראשונים כיצד לבאר את ספק הגמרא, פירוש רש\"י ורבינו יונה ועוד, וכפי שביארנו הוא אחד מן הפירושים, וכולם נפסקו להלכה. אך אין כאן המקום להאריך בזה. (שם למעשה הגמרא לא פסקה בשאלה זו להלכה, אולם התוספות שם בשם ר\"י כתבו שצריך לחזור ולברך, ולעומת זאת מביאים בשם ד\"ה לא) - ר\"י [ .הרי\"ף שאינו חוזר ומברך, משום שהוא ספק בברכות ויש להקל מרבינו תם, אבל הוא הפך להיות גדול בעלי התוספות. ונראה שכל גדולי המכונה 'ר\"י הזקן' והוא היה בן אחותו של רבינו תם, והוא היה צעיר בגילו וכבוד מתייחסים אליו כל הראשנים. וכל בעלי התוספות היו תלמידיו. ור\"י תורה. רבינו תם היה גדול הראשונים, וכל מי שמתבונן יראה באיזו הערצה תם, שכשנולד כבר נפטר רש\"י, ואחיו הגדול רשב\"ם לימד את אחיו הקטן בנו הגדול היה רשב\"ם, שלמד בחברותא עם רש\"י, ואחיו הקטן היה רבינו רש\"י, בן אחותו של רבינו תם. איזו זכות זכה אביו של רבינו תם - רבי מאיר! הוא מבעלי התוספות שנזכר הכי הרבה בתוספות בש\"ס, והוא היה נין של .]הראשונים הולכים בעקבותיו, הראבי\"ה, הרוקח, סמ\"ג, סמ\"ק ועוד אחרונים מקשים על ר\"י, כיצד (סי' רט סק\"ג)למעשה, המגן אברהם אומר שצריך לברך, הלא כלל הוא בידינו \"ספק ברכות להקל\" – והלא כאן הגמרא נשארה בספק ומפני מה עליו לחזור ולברך? וגם בהגהותיו לשלחן (בברכות שם),אולם הגאון רבי עקיבא איגר בגיליון הש\"ס ושם הוא מאריך בזה, מבאר את שיטת ר\"י על פי שיטת ך (סי' רט סק\"ב)ערו , שחכמים הלא תיקנו (קב. על פירוש רשב\"ם ד\"ה להודיעך)המהרש\"א בסוף פסחים אומרת \"כל הנהנה מן העולם (לה.)לברך ברכות הנהנין, והגמרא בברכות הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים\" – דהיינו מעילה, ואם כן ר\"י היא איסור דרבנן, אולם האכילה בלא ברכה היא איסור דאורייתא ואם כן בלא ברכה היא איסור דאורייתא. והיינו שר\"י סובר שעצם הברכה לבטלה סובר שכיון שהגמרא מדמה את דין ברכות הנהנין למעילה הרי שאכילה יש להחמיר במקום שיש ספק בברכות הנהנין. סובר להיפך, שברכה לבטלה היא (פ\"ד מהלכות ברכות ה\"ב)לעומת זאת הרמב\"ם (וע\"ע איסור דאורייתא, אולם הנאה מן העולם בלא ברכה היא איסור דרבנן .בהלכה ברורה ח\"ח סימן קסז בבירור הלכה ס\"ק ל שהאריך בזה) ה. טעה בספירת הימים בספירת העומר והנה בספירת העומר, אם בלילה הרביעי חשב שהוא הלילה החמישי, ובירך על דעת לספור 'היום חמישה ימים לעומר', ולאחר הברכה כאשר בא לספור שם לב שטועה ולבסוף אכן ספר 'היום ארבעה ימים לעומר', והרי הברכה שלו היתה לא בסדר, ורק החתימה היתה בסדר, ויש לדון אם (אבי העזרי ח\"ב סי' תקכו והובא בטור סי' יוצא ידי חובה. ובשאלה זו דן הראבי\"ה ), ומסיק שיש לחזור ולברך, משום שספירת העומר בזמן הזה מהתורה, תפט וממילא הוא ספק דאורייתא לחומרא. : \"אם פתח לפי זה נראה ברור, שאם ספירת העומר בזמן הזה היתה מדרבנן לכאורה (סי' תפט ס\"ו)אין צריך לחזור ולברך. והנה כתב מרן השלחן ערוך ואמר ברוך וכו' אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה, דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמישה אינו חוזר ומברך\". אם כן מוכח להדיא ונזכר וסיים בחמשה והם חמישה, או איפכא שהם ארבעה ופתח אדעתא שדעת מרן השלחן ערוך ברורה שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. ו. \"המדקדקין אינם סופרים עד צאת הכוכבים\" - שהיו עננים כבדים ויש עוד ראיה שדעת מרן השלחן ערוך שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, [ , לגבי אם טעו ביום המעונן (שם ס\"ב)שהנה כותב מרן , וחשבו שכבר הגיע הלילה וספרו ספירת העומר, בחו\"ל בכמה מקומות ושם אחרי פסח קורה וכבר שעה קודם הלילה העננים שעשו חושך ממש, כאן בארץ יש כאלו דברים בעיקר בחורף, אבל הייתי ]וגילו שטעו וספרו ביום, כותב על כך מרן \"חוזרין לספור כשתחשך\" – שהרי יוצרים חשיכה של ממש אם לא ספר את היום המתאים לא יוצא ידי חובה, וכיון שספרו ביום הרי שהם ספרו ביום האתמול את הספירה של הלילה. וממשיך מרן שם: \"והמדקדקין אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות\" – והנה 'שלחן ערוך' אינו ספר ל'מדקדקין', הרי הוא ספר הלכה, וכשרוצה לומר הלכה מסויימת אומר אותה בבירור לכולם, ללא חלוקה של 'המדקדקין', אם כן מפני מה מרן כותב כך כאן?! ועוד מוסיף שכן ראוי לעשות, והלא אם היה זה חובה היה מסיים בנחרצות שאין לספור קודם צאת הכוכבים! מלשונו זו יש להוכיח שמעיקר הדין סובר מרן השלחן ערוך שאפשר לספור ספירת העומר כבר בבין השמשות, ואם כן הוא כמו שכתבו התוספות למקדש, ממילא אפשר לספור כבר בזמן בין השמשות, הרי לנו שגם מרן במנחות שם, שכיון שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, והיא רק זכר בעצמו סובר שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. ולכאורה יש לדחות ראיה זו, משום שאולי מרן השלחן ערוך התכוון לומר, שהמדקדקין אינם סופרים עד צאת הכוכבים - היינו צאת הכוכבים של דקות לאחר השקיעה, לעומת זאת אנחנו 72 רבינו תם, שהוא רק לאחר כאן בארץ ישראל שעושים כשיטת הגאונים מכח המנהג, למרות שרוב שהמנהג כהגאונים אולי אפשר יהיה לספור ספירת העומר בבין השמשות הראשונים סברו כשיטת רבינו תם, וכך היא דעת מרן השלחן ערוך. וכיון של הגאונים. ז. הוראת מרן זיע\"א כיצד יש להחמיר כשיטת רבינו תם הדין הוא שמן הראוי לכל אחד להחמיר כדעת רבינו תם, אבל אי אפשר לומר שחייבים לעשות כן, וכך היתה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ואני זוכר, שכשאאמו\"ר היה גר בתל-אביב בשנת תש\"ל, התחיל למסור שיעור בכל מוצאי שבת בבית הכנסת 'עולי משהד' בבני-ברק, וזה היה שיעור גדול, ואם כי הבית הכנסת לא היה גדול כל כך, אבל היו באים הרבה שנת תשל\"ד או תשל\"ה. ואז הוא עבר לירושלים. והנה בימות הקיץ לא היה ויושבים בחוץ והיו שם רמקולים שיוכלו לשמוע. והשיעור הזה נמשך עד תם. מצד שני אאמו\"ר בעצמו היה מוציא את השבת לאחר זמן רבינו תם שייך להתחיל את השיעור מאוחר, ולכן השיעור היה מתחיל מיד ברבינו ]... - והוא הרי לא היה באבא שיאמר את השם המפורש ומי הוא מגיע[ - שלאחר זמן[ על כן הנהג שלו שהיה ירא שמים אמיתי, רבי שלמה זביחי , לא היה מקפיד על זמן רבינו ]הקים כוללים ועשה הרבה דברים גדולים תם, ואאמו\"ר היה אומר לו שכיון שלא שומר רבינו תם יבוא אליו לביתו מיד לאחר צאת השבת ויקח אותו לשיעור. את הדלת ויסגרו לו וכו' ושיכתבו עליו ושיאמרו עליו, כל השטויות הללו של ומי שהכיר את אאמו\"ר, הוא מעולם לא אהב את גינוני השררה שיפתחו לו כבוד וכל הגינונים היו רחוקים ממנו, הוא היה פותח את הדלת והוא היה סוגר, אבל במוצאי שבת כשהיה בא הנהג שלו לקחתו לשיעור היה מבקש ממנו שיפתח לו את הדלת, משום שעצם הישיבה ברכב היא איסור דרבנן בשבת, ואם כן לגבי זמן רבינו תם לא היה מחמיר על איסורי דרבנן, אולם פתיחת הדלת היא גורמת הדלקת הנורה וכו', שאלו איסורים דאורייתא, לכן היה מבקש מהנהג שיפתח לו את הדלת ויסגור אחריו. ורואים שהוא לא אמר לנהג שישמור רבינו תם, אלא כיון ששמע שלא שומר רבינו תם - הוא אפילו השתמש בזה לעצמו. ומוכח שאין לומר בזה \"קי\"ל כרבינו תם\" – כיון שאינו נכון כלל, אלא רק ראוי ונכון לכל ירא שמים שבדברים שהם דאורייתא להחמיר כשיטת רבינו תם. מאידך גיסא אאמו\"ר היה מורה להקל בדיני דרבנן לכתחילה שלא כדעת רבינו תם, וכגון בדיני תעניות. פעם שהיתי בארצות הברית בתשעה באב, והתקשרתי אליו ואמרתי לו שיש כאן כאלו שממתינים לאחר השקיעה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה ולכאורה יש להחמיר - מה עלי לעשות?! חצי שעה, ויש חמישים דקות, והרי תשעה באב הוא צום חמור שהרי הוא דקות לאחר השקיעה אפשר לאכול, \"אל תצער 20 ואמר לי מעיקר הדין את עצמך יותר מדאי\" כיון שהתענית היא רק מדרבנן, והוסיף שאם אני רוצה אפשר להמתין עוד עשר דקות, אבל לא יותר מזה. ואני הוספתי ושאלתי אותו, שהרי פעם הוא אמר לי שיתכן שבמקומות בעולם הקרובים לים שרואים שם עד כשעה אחר השקיעה אור ממש, שהנה זה ראיה ] - כמה פעמים שהייתי שם איתו[ והוא היה אומר לי שרבינו תם צודק, ועל כן שאלתי אותו אולי עלי להחמיר כשיטת רבינו תם, אולם הוא שוב אמר לי, שבדיני דרבנן אין צורך להחמיר כרבינו תם כלל. וזאת אפילו שבדיני דאורייתא הוא אמר לי כמה פעמים, שבחו\"ל הוא חושב שיש לשמור על שיטת רבינו תם מן הדין, וזה יותר חמור מאשר כאן בארץ. כיון שכאן בארץ יש עדות שהמנהג כהגאונים, עם כל זאת בדיני דרבנן אין להחמיר. ח. צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא בדעת מרן השלחן ערוך, משום (כדלעיל אות ז)אולם אי אפשר לטעון כן שבבין השמשות של הגאונים יש ספק ספיקא לומר שהוא עדיין יום. שהנה ראשית כל בין השמשות הוא ספק אם הוא יום או לילה, ואם תמצא לומר שהוא לילה שמא הלכה כרבינו תם שזמן בין השמשות שלנו הוא יום לכל דבר. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סמך על הספק ספיקא הזה לעניין כמה הלכות, שאם עשה דבר שהיה צריך להיעשות ביום ועשאו בבין השמשות, שנחשב לו שעשאו ביום. והוא מחמת הספק ספיקא. ואאמו\"ר טען כן אף לעניין ברכה, וכגון מי שלא נטל לולב בחג הסוכות, והגיע זמן בין השמשות שיכול ליטול את הלולב ולברך עליו, משום שיש ספק ספיקא שהוא עדיין יום. אם כן אי אפשר לתפוס את החבל משני ראשיו, מחד גיסא בבין השמשות להתיר לברך על הלולב מחמת שהוא ספק ספיקא שהוא יום, ומאידך גיסא לעניין ספירת העומר, אם בירך בבין השמשות הזה על ספירת העומר שיצא ידי חובה מחמת שהוא ספק לילה. ט. טענת גדולי הדור נגד מרן זיע\"א בין השמשות ליום. ובזמנו היה ויכוח עם הרבה רבנים והגאון הרב אלישיב ואחת ההשלכות שלו היו בנושא טהרת המשפחה שפסק שיש להכשיר את ספק ספיקא זה הוא אחד מפסקיו המפורסמים של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, זצ\"ל לא הסכים עם אאמו\"ר בנושא הזה. באחד הימים הייתי אצלו והיה לנו ויכוח קשה בנושא, ואמרתי לו שהגר\"מ פיינשטיין גם פוסק כן שבין השמשות נחשב ספק יום, אולם הוא אמר לי שהמנהג לא כן. אך השבתי לו, מנין לנו לדעת מה היה המנהג?! הרי לא כתוב בשום מקום מהו המנהג בזה. ומי קבע בכלל שיש מנהג בזה. והיה לי עימו דיון ארוך בהלכה. ואכנס כאן לפרט אחד מתוך אותו הדיון. היתה טענה של הגרי\"ש אלישיב ועוד כמה רבנים נגד אאמו\"ר, שהספק ספיקא הזה הוא \"ספק ספיקא משם אחד\". ודוגמא לדבר, הגמרא אומרת שהיה למישהו מרתף של יין ובאותו מקום היו מצויים שם(עבודה זרה ע.) גנבים, והם ידעו שאנשים מחביאים את כספם בין חביות היין. והנה בא למרתף וגילה שביקרו שם גנבים. ואינו יודע אם הגנבים באו בשביל לקחת כסף וכשראו שאין כסף הלכו כלעומת שבאו. או שמא באו בשביל היין, והיין שלו הוא יין נסך. וכיון שהוא ספק שמא פתחו את החביות - היין אסור בשתיה. - היו גנבים [ ואומרת על כך הגמרא שאם באותו מקום יש גנבים יהודים היין אינו יין נסך. משום שהרי איננו יודעים מי היו הגנבים ]...שומרי שבת שבאו ואולי הם יהודים, ואם כן יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא היו הגנבים יהודים, ואם תמצא לומר שהיו גויים, אולי בכלל לא נגעו ביין. רואים שיש כאן שני ספיקות שונים לומר שהיין לא יין נסך. לעומת זאת בספק ספיקא שלנו, הספק הראשון הספק הוא אולי בין השמשות הוא יום, אולם גם הספק השני שמא הלכה כרבינו תם הוא גם כן ספק שמא הוא יום ולא לילה. דהיינו אותה הסיבה שאמרת בספק הראשון אמרת בספק השני. כותבים שבספק ספיקא שהספק השני הוא (כתובות ט. ד\"ה ואי)והנה התוספות אותה הסיבה שהיתה בספק הראשון אינו נקרא ספק ספיקא, כיון שהוא נקרא ספק ספיקא משם אחד, וכמ\"ש התוספות שם \"דשם אונס חד הוא\". כותב את הכלל הזה. כך טענו (יו\"ד סי' קי כלל יא)והש\"ך בכללי הספק ספיקא נגד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. י. תשובות מרן זיע\"א לדבריהם (פ\"ג מהלכות איסורי אולם יש כמה תשובות לדבר. ראשית כל, המגיד משנה כותב בפירוש, שדעת הרמב\"ם דלא כהתוספות שספק ספיקא ביאה ה\"ב) משם אחד הוא ספק ספיקא טוב. ועוד, שהכלל שכתבו הש\"ך וכל האחרונים מביאים אותו, שהדוגמא של התוספות שם היא בסוגיא בכתובות שבכל ספק התוצאה תהיה אותו הדבר בדיוק, ועל כך אמרו התוספות שהוא נקרא \"ספק ספיקא משם אחד\", אולם שהיום הוא סמוך מאוד ללילה, והספק השני הוא אם הלכה כרבינו תם או בנושא שלנו שהספק הראשון הוא אם בין השמשות הוא יום או לילה, היינו כהגאונים, דהיינו שלרבינו תם היום הוא הרבה יותר זמן, וממילא הספק משם אחד. ויתירה מזאת הלא הספק השני רוב הראשונים והשלחן ערוך השני הוא מתיר הרבה יותר מהספק הראשון, ועל כן אין זה ספק ספיקא פסקו כן שהלכה כרבינו תם. ועל כן יש לומר שהפסק של אאמו\"ר מרן זצוק\" בעניין הספק ספיקא הוא צודק ונכון! ולאחר שראה את כל מה שכתבו עליו, הוא ישב וכתב בסוף הספר עוד כמה עמודים שבהם פרך את כל הטענות כנגדו באופן חד - משמעי. יא. עליה להפלגה באונייה ביום שישי אשר על כן, לכאורה יש לומר שהפסק של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוא כנגדו שהרי אם בין השמשות הוא יום מכח ספק ספיקא, לכן אין לספור את ספירת העומר עד זמן צאת הכוכבים של הגאונים. אולם אאמו\"ר בשו\"ת דן בנושא שלנו ומוסיף יסוד נוסף בנושא שישפוך (ח\"א סי' כג)יחוה דעת אור על כל העניין. - והוא קצת [ הנה בדיני תחומין, אסור לצאת בשבת יותר מאלפיים אמה מהבניין האחרון של העיר. אבל צריך לדעת שהאיסור ]פחות מקילומטר הזה הוא מדרבנן. ואמנם הוא מחלוקת תנאים ואמוראים בבלי וירושלמי, (פרק כז מהלכות והרמב\"ם (עירובין דף ה ע\"א מדפי הרי\"ף) אבל להלכה פוסקים הרי\"ף שאיסור תחומין של אלפיים אמה הוא מדרבנן. אכן מהלך של שבת הלכה א) - שהוא שיעור מחנה ישראל ] קילומטר11.5 - - שזה קצת יותר מ[ מיל 12 .)(וכמ\"ש בבית יוסף סי' שצז ע\"שמקצה לקצה - בשבת הוא איסור מהתורה מה יהיה הדין במי (שו\"ת הרמב\"ם מהדורת פריימן סי' סז)והנה, שאלו את הרמב\"ם - היום אדם בתוך יום מקצה העולם לקצה [ השני, בזמנם בשביל לנסוע ממדינה למדינה צריך להפליג באוניות וזה יכל שנוסע באונייה ביום שישי , והיינו שבזמנם במזרח התיכון מי שרצה לנסוע ממקום ]לקחת חודשים גדולים מאוד. ושאלו אותו אם מותר לעלות לאנייה במקום כזה ביום שישי, למקום הדרך הנוחה ביותר היתה לנסוע על הפרת ועל החידקל שהיו נהרות כיון שהיא נסיעה קצרה שמגיעים לה באותו היום. \"שלושה ימים קודם השבת וכו'\". (שבת יט.) אולם מאידך הרי הגמרא אומרת - ואני לא מדבר על מה שיש כיום 'ספינות תענוגות' שמלבד מה שכל [ המלחים שם הם יהודים מחללי שבת, ויש שם פריצות נוראה, וגם אם יגידו שהספינה כשרה וראויה להיות בה בשבת, צריך לדעת שאי אפשר לו אנייה והוא אוהב לשהות בה בשבתות, ואשתו מבשלת את האוכל והוא כן משום שהכל היום בספינות הוא חשמלי. פעם פגשתי יהודי אחד שיש עולה לספינה ביום שישי ולומד כל השבת. וכששאלתי אותו על כך אמר לי שהאנייה לא נוסעת בשבת, אלא היא עומדת בכל היממה. ואמרתי לו שהרי זו הבעיה הקטנה ביותר, כיון שהגוי מוליך את האנייה ועושה את הוא על חשמל! הנה כיצד אתה פותח את הברז של המים? – שאלתי אותו, הכל על דעת עצמו, ומשלם לו על פי הפלגות. אך הלא כל פעילות האונייה שהרי הברז הוא גורם לפעילות המשאבה החשמלית. וענה לי שעל ידי הגוי. ושאלתי אותו כיצד הוא מוריד את המים בשירותים? וענה לי שבזה כבר לא נעים לו לבקש מהגוי להוריד את המים... ואמרתי לו 'מהגוי לא נעים לך ואילו מהקב\"ה נעים לך?!' הרי זה חילול שבת, ואמנם הוא שבות דשבות דרבנן במקום צער, אבל לבוא ולומר 'לא נעים לי'?! והוספתי להתרות בו על כך שמפסיד תפילה בציבור וקריאת התורה וכו'. ולאחר זמן פגשתי אותו שוב, ואמר לי שחבל שנפגש עימי, כיון שעכשיו יש לו התמודדות קשה שהוא אוהב את זה, מצד שני זה הוא מבין שזה כרוך בהרבה בעיות .]...בהלכה והרמב\"ם עונה שם שהדבר מותר כיון שהגמרא שם דיברה על ים, שבים האוניה מתנדנדת \"יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע\" וזה גורם למחלת ים והיא באה לשלושה ימים. וממילא יש בזה ביטול עונג שבת . ושם ביאר עוד שמחלת ים (וכמ\"ש בפרק ל מהלכות שבת הי\"ג)שיהיה חולה בשבת באה משני סיבות מלבד הנדנוד שהאנייה מתנדנדת בים, ועוד הוא מחמת מליחות המים, ולכן אם נוסע במקום קטן אפילו במקום כמו ים כנרת לא מקבלים מזה מחלת ים, משום שאין זה נדנוד הגורם למחלה זו, אולם בים שהוא נדנוד חזק זה גורם מחלת ים. וכמו כן מאידך אם נוסעים באונייה גדולה מאוד שהנדנוד לא משפיע עליה כל כך, הוא לא יקבל מחלת ים. וממילא רק בים נאמר האיסור של שלושה ימים קודם השבת וכו'. יב. לרדת מהאונייה שהפליג עימה בשבת ושאלו עוד את הרמב\"ם אם מותר לנסוע באונייה באופן שזמן הירידה 12-מהאונייה יהיה בשבת, והרי כל הלילה האונייה נסעה ועברה יותר מ מיל, האם יהיה מותר לרדת ממנה בשבת? או אולי אסור לו לצאת יותר מארבע אמות כיון שהוא יצא מחוץ לתחום. והנה הנושא הזה מצוי כיום כשנוסעים במטוסים צריך בכל פעם לבדוק את כמה אנשים שנסעו בחברות תעופה זרות שהתעכבו בטיסה, ונחתו לאחר העניין שלא יבואו לשאלות כאלו של נחיתה לאחר זמן כניסת השבת. והיו זמן כניסת השבת. וגם בארץ כל חברות התעופה כולל 'ארקיע' מחללות שבת מלבד 'אל-על'. לשירותים ואסור לפתוח ברז, כיון שהכל הוא פעילות חשמלית. וכשהמטוס והדבר הזה הוא איום ונורא, כיון שכבר בזמן שהותם במטוס אסור ללכת - אני חושב שלכל הפחות יהיה מותר לצאת לתוך [ נוחת, אסור לצאת , וכל הבניין ]השרוול של שדה התעופה, במיוחד שלא יתנו לו להישאר שם הוא נחשב לארבע אמות ואסור לצאת מהבניין. פעם אחד סיפר לי שתכנן לנסוע בחברת 'יונייטד' ביום חמישי בערב, והיה קצת מזג אויר לא טוב, והמטוס התעכב, עד שראה שנשאר עוד כעשר שעות עד השבת, ואז קם אחד מהנוסעים ואמר שהוא רוצה לרדת מן אנשים שומרי שבת! בשלב מסויים אחד התחכם המטוס, אולם הדיילים סירבו לו שהרי יש לו מזוודה וכו' אולם הוא התעקש 40 ולא הסכים. והיו שם ונכנס לשירותים ועשה עצמו שהוא מתעלף, והתחילו כולם לזעוק אם יש שם רופא, והנה קם אחד אחר דתי ואמר: כן, אני רופא! והתחיל לבדוק והורידו את החולה יחד עם הרופא אל עבר האמובלנס. כשנכנסו לאמבולנס אותו ואמר לדיילים שאין ברירה וצריך לפנותו לבית החולים, ומהר הזדרזו פקח החולה ואמר לרופא: \"מצטער אדוני אבל אני לא חולה... רק רציתי לרדת מהמטוס\"... השיב לו הרופא: \"כן, גם אני לא רופא\"... ואני לא מבין למה אנשים צריכים להכניס עצמם לתסבוכות שכאלו?! למה מיל, 12-נוסעים סמוך לשבת?! הרי בנסיעה במטוס בשבת הוא נוסע יותר מ וממילא כשיורד אין לו אלא ארבע אמות, ואף אם יפסיד בגין כך תפילה או קריאת התורה, ואפילו לצורך סעודה וקידוש – אסור לו לצאת – שילמד כך לקח שלא להגיע לזה! יג. להקל בספק ספיקא לחומרא והרמב\"ם ענה להם שמותר, ומבאר את דבריו בבירור, שהנה הגמרא מסתפקת אם נוסע באויר מעל הקרקע אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים מהאדמה או לא, והנה כותב הרמב\"ם הרי בספק של הגמרא יש לומר ספק דאורייתא לחומרא, אולם הנוסע באוניה, הרי אין מודדין מהמים אלא מקרקעית הנהר, והרי יש שם עשרה טפחים, וים עצמו הוא נחשב כרמלית והוא מדרבנן, וממילא הוא ספק דרבנן לקולא. והרמב\"ם מוסיף עוד משפט חשוב שהנה יש מקומות שהמים רדודים ובהם הספינה מגיעה עד הקרקעית, ושגם בהם הוא מתיר את הירידה מהאונייה (סי' רמח ס\"ב)בשבת, אולם הוא לא מבאר את הטעם לכך. ומרן השלחן ערוך פסק כן להלכה. ולכאורה יש כאן ספק ספיקא לחומרא, שמא יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, ואם תמצא לומר שאין איסור תחומין למעלה מעשרה, אולי אין כאן עשרה טפחים בין הספינה לקרקעית. ומדייקים מזה כמה אחרונים, שכיון שהוא נידון באיסורי דרבנן, גם כאשר יש ספק ספיקא לחומרא יש להקל בזה. אכן בספרי 'הלכה ברורה' חלק יג הבאתי שהרבה אחרונים לא מסכימים עם היסוד הזה, להוכיח כך מהרמב\"ם ומבארים את הרמב\"ם באופן אחר, אולם אאמו\"ר סמך על המבארים כן בדעת הרמב\"ם. ואשר על כן כתב שגם בבין השמשות כיון שספירת העומר בזמן הזה הוא מדרבנן, לכן אפילו שיש כאן ספק ספיקא להחמיר יש להקל. לפיכך במקומות שמתפללים סמוך לשקיעה אם אפשר לעכב מעט את הוא הראוי, אולם אם אינו יכול לעשות כן כיון שהמתפללים מזדרזים וכיו\"ב, המתפללים שילמדו משהו בשיעור וכיו\"ב כדי לספור בצאת הכוכבים וכך - ויש מקומות שנהגו מטעם זה לספור [ או שיש חשש שחלק מהם ישכחו יכולים להתפלל ערבית מיד בשקיעה, ]גם בבוקר, וזה מנהג טוב מאוד ולספור את ספירת העומר בבין השמשות בברכה. ישיבה על ספסל שמונחים עליו ספרים האם מותר לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי קודש? כמו כן שאלה: כן מה הדין באדם שכדי להניח תפילין הוא שם את התפילין על הספסל שאני יושב עליו, האם עלי לקום? לאשכנזים אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו תשובה: ספרי קודש. אולם לספרדים אפשר להקל. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ובספסל שמחולק לכסאות נפרדים, ואפילו שיש רק ידיות בין הכסאות והם לא נפרדים לגמרי, אפשר להקל לכתחלה לכל הדעות. מקורות: במסכת מנחות (לב:) נחלקו האמוראים האם מותר לשבת על ספסל שס\"ת מונח עליו. ונחלקו הראשונים כמי לפסוק. והנה לגבי שאר ספרי קודש, כתב מרן בבית יוסף (יו\"ד סי' רפב): \"כתב רבנו מנוח, אית דאמרי דוקא ספר תורה, אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו, וטוב להחמיר. ודוקא שלא בשעת בית המדרש, אבל בזמן בית המדרש והמקום צר לתלמידים, מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך נוהג רבנו משולם מבדרשי. אך כשלא . ]של רבנו מנוח[ לעומת זאת, בפסקי התוספות (מנחות ס' פא) כתוב שרב הונא אסר רק בספר תורה, אבל בספרי התלמוד וכתב בעל ספר אורחות חיים בסוף ספרו: ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים\". עכ\"ל. היה במקום בית המדרש, היה מדקדק שיהיה הספר נתון על גבי דבר אחר כל שהוא. עכ\"לוכיוצא מותר. ע\"ש. והנה בשלחן ערוך (שם סעי' יז) כתב מרן שאסור לישב על מיטה שס\"ת מונח עליה. והרמ\"א שם כתב \"והוא הדין שאר ספרים\". ומכך שמרן הביא בבית יוסף את הדיון מה הדין בשאר ספרים, אולם בשלחן ערוך הזכיר את הנידון לגבי ישיבה עם ס\"ת בלבד, הוכיח מרן הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ט (יו\"ד סי' כב) שדעת מרן להקל. ומכל מקום כל זה הוא בספסל רגיל, אבל בספסל המחולק לכסאות נפרדים, ואפילו שיש רק ידיות בין הכסאות ואינם נפרדים לגמרי, מבואר בשו\"ת יביע אומר (שם) שמותר לכתחילה לשבת על הכסא הסמוך לכסא שמונחים עליו ספרי קודש. וגם הגרש\"ה וואזנר בשו\"ת שבט הלוי ח\"ג (סי' יא אות ג') העלה להקל בזה אף לבני אשכנז, שהרמ\"א אוסר לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרים, והוסיף, שקרוב לומר שגם בספר תורה מותר באופן כזה. הכנסת דפים עם דברי תורה וספרי קודש לבית הכסא מי שנכנס לבית הכסא ויש ברשותו דפים עם דברי שאלה: תורה, האם צריך לכסותם בשני כיסויים או שמספיק לכסות בכיסוי אחד? די לכסות בכיסוי אחד.תשובה: מקורות: מותר להכניסם לבית הכסא. ומבואר בפוסקים שם, שהוא הדין לשאר ספרי הקודש. ולכן גם דפים של דברי כתב מרן בשולחן ערוך (יו\"ד סי' רפב ס\"ו) שקמיעין המכוסים בכיסוי אחד בלבד, תורה שמונחים בכיס, אדם יכול להכנס איתם לבית הכסא ואינו צריך שני כיסויים. וע\"ע בשו\"ת הרדב\"ז (ח\"ג סי' תקיג). הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' זהירותו של מרן זיע\"א בהכרעת הפסק \"כשנה או שנתיים קודם פטירת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, אירע לי מעשה עימו, וכך היה: אאמו\"ר בספרו 'חזון עובדיה' שבת ח\"ג (עמוד תעז דיני אמירה לגוי אות יז) נפסק שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה אפילו לצורך מצוה. ואם אומרים לו לעשות כתב באריכות גדולה בענין 'שבות דשבות על ידי ישראל'. והנדון הוא, שהנה להלכה מלאכה דרבנן כיון שהוא 'שבות דשבות' יש להקל במקום מצוה או צורך גדול', כלאחר יד – בשינוי. ודוגמא לדבר, טלטול מפתח לביתו במקום שאין עירוב, שאם 'שבות דשבות' על ידי ישראל, כגון שהמלאכה היא דרבנן, והמלאכה עצמה נעשית והיינו שהאמירה לגוי הוא 'שבות' ובמלאכה דרבנן הוא 'שבות'. ואאמו\"ר דן לגבי מניח את המפתח בכובע וכיו\"ב שהוא כלאחר יד, והרי בזמן הזה אין לנו רשות הרבים והאיסור הוא רק מדרבנן. אאמו\"ר שם דן ארוכות בנושא, ומסיק להתיר. והביאו לי את המפתח בסעודת שבת, ואאמו\"ר אמר לי שאניח את המפתח בכובע, וכן נהג אאמו\"ר בעצמו, שפעם שהינו בשבת בניו יורק, ושיכנו אותנו באיזה בית, שהוא כלאחר יד, וכפי המתבאר. ודעתם לאסור. והוא שלא כדברי אאמו\"ר האמורים לעיל. נגשתי אליו והראיתי לו לטלטל בזקן הוא שבות – כלאחר יד, והרי שזה שבות דשבות במקום מצות מילה, הסכין בשבת ואין שם עירוב, ורוצה לטלטל את הסכין בשינוי בזקנו שאסור. והרי הרמב\"ן והרשב\"א (בחידושים לשבת דף קלד) שכותבים שמוהל שרוצה להעביר את והנה, כשנה או שנתיים לערך לפני פטירתו, כשעסקתי בנושא הזה, הבאתי את דברי את הדברים, וכשראה את זה היה לו צער גדול. וכמעט שחשב לחזור בו מהדברים, במקום מצוה'. אאמו\"ר פתח וראה את הדברים בפנים, וראה שגם הפרי מגדים שם שמדברי ראבי\"ה שהביא הבית יוסף בסימן שכ\"ה משמע שמתיר 'שבות דשבות לרוב בקשתו אחר האמת. ואז שאל אותי אם ראיתי עוד בנושא הזה? אמרתי לו במקום מדבר בזה והסכים. אולם לאחר מכן אאמו\"ר לא קיבל את הדברים, כיון שאמנם ראבי\"ה אומר שמותר, אך לעומתו הרמב\"ן והרשב\"א שאוסרים, והיאך יכול להכריע בין הראשונים?! ואז אמרתי לו, שאולי מדברי הר\"ן (בשבת שם) בשם רבינו יונתן יש להוכיח כיון בראיה של הגר\"א רואה שזו ראיה חזקה וברורה. ולאחר כל זאת הסכים להישאר וצהל משמחה על הראיה הזו, ובמיוחד שכן משמע בדעת השלחן ערוך. והמתבונן על ידי ישראל מותר. והגר\"א שם מבאר כן גם בדעת השלחן ערוך. ואאמו\"ר שמח (ביו\"ד סימן רסה) שמבאר בדעת הרמב\"ם שדעתו ששבות דשבות במקום מצוה לפני ערבית שאל אותי אם יש חדשות בעניין, ואמרתי לו שמצאתי ביאור הגר\"א מכן הלך להתפלל מנחה ואני הלכתי לביתי, בערב חזרתי אליו שוב וכשראה אותי ואני צריך לכאורה לחזור בי ממה שכתבתי\". הדו-שיח הזה היה בצהרים, ולאחר הדברים בפנים אמר שוב \"עדיין זו מחלוקת שקולה בראשונים ואיני יכול להכריע, שלא ביאר את הגמרא כהרמב\"ן והרשב\"א. אולם אאמו\"ר לאחר שפתח וראה את בדעתו ששבות דשבות על ידי ישראל מותר במקום מצוה או במקום צורך גדול. נמנע מלהכריע בין הראשונים!\" ולכן מרן קבע את הכלל הנודע, שיש לפסוק רק אמנם יש כמה פעמים שבדעתו הרחבה כתב את הכרעתו, אולם ברוב המקומות אומר בתמיהה על עצמו \"שאני אכריע בין הראשונים?! הלא מרן הבית יוסף בעצמו וידע את כל התורה כולה, עם כל זאת לא ההין להכניס ראשו בין הראשונים. והיה ראיתי אז את זהירותו הרבה שלא להכריע בין הראשונים, למרות שהיה פוסק נועז, בדעת רוב משלושת עמודי הוראה הרי\"ף הרמב\"ם והרא\"ש\".שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"95.pdf","content":"ספק| שכח לספור בלילה וספר ביום| איסור חדש בזמן הזה| ספירת העומר וקצירת העומר| דיני טעות בספירת העומרנושאי השיעור: ברכה אחרונה על | שיעור כדי אכילת פרס ושתיית רביעית| ספק בברכות להקל| הנחת תפילין בחול המועד| ספיקא בדין ובמציאות ספק בברכות המצוות| משקה חם או קר מאוד95 גליוןמיום א' ב' כ\"ג ניסין תשפ\"א לעילוי נשמת סבות בת אלטון ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז ניסן תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה.| .לעילוי נשמת בתיה בת מזל ע\"ה - נלב\"ע ט' אייר ת.נ.צ.ב.ה- לעילוי נשמת פרשת תזריע- מצורע הלכות ספירת העומר (ב) א. ימי הספירה מצוה אחת ארוכה (הלכות כותבים בשם בעל הלכות גדולות (סו. ד\"ה זכר)התוספות במסכת מנחות שאדם שלא ספר יום אחד מימי הספירה לא קיים את מצות ספירת מנחות) \"שבע שבתות תמימות (ויקרא כג, טז) העומר כלל וזאת משום שכתוב בתורה תהיינה\" – והיינו \"תמימות\" משמעותו שצריך לספור בכל ארבעים ותשע ימים ואם החסיר יום אחד הרי שלא ספר כלל. יש שמבארים את דברי בה\"ג, שדעתו היא שארבעים ותשע ימי הספירה לעומת זאת יש שמסבירים באופן אחר, שאמנם בה\"ג מודה שמצות ספירת הינם מצוה אחת, וממילא כשחסר יום אחד בספירה הרי שהמצוה חסירה. העומר מורכבת מארבעים ותשעה חלקים, אולם סבר שחלקי המצוה מימי הספירה שלא ספר בו הרי שהפסיד את המצוה וכבר אינו יכול לספור מעכבים זה את זה. ועל כל פנים שיטת בה\"ג ברורה שאם החסיר יום אחד בברכה גם בימים הבאים. ב. שיטת מרן השלחן ערוך פסקו כדעת בה\"ג, אולם התוספות (ח\"א סי' שכט) והאור זרוע (סי' תקכו)הראבי\"ה - או לפי הביאור האחר בבה\"ג, שחסרון של חלק שם כתבו עליו: \"ותימה הוא ולא יתכן\". והיינו שתוספות סוברים שכל יום [ הוא מצוה בפני עצמה , ואם לא ספר יום ]במצות ספירת העומר אינו מעכב את שאר חלקי המצוה אחד אינו מעכב מלספור בימים הבאים. וכל לילה ולילה הוא ברכה בפני בשם ר\"י. (בסוף מסכת פסחים)עצמה. וכמו כן כותב הרא\"ש : \"אם (סי' תפט ס\"ח)ולמעשה מרן השלחן ערוך חושש לשיטת בה\"ג. וז\"ל שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה\". דהיינו שחושש לדעת בה\"ג ועל כן אומר שיש לספור ועל כן סופר את העומר רק בלא ברכה. וזאת יש לדעת, שברכות המצוות לספור איך שירצה. לעומת זאת חושש גם לדעת התוספות שצריך לספור, בלא ברכה, דהיינו להבה\"ג אינו צריך לספור כלל, ועל כן אם אינו מברך יכול אינן מעכבות את המצוה, ואם קיים את המצוה ללא ברכה יצא ידי חובתו. ג. מסופק אם ספר ספירת העומר ועוד כותב מרן שם וז\"ל: \"אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה\". ע\"כ. והיינו שלא זוכר אם - הרבה פעמים אנשים אומרים 'עלינו' מגיעים [ ספר אתמול או לאל'ואנחנו משתחווים' ו'עפים' החוצה, ושוכח שיש לספור את ספירת , פוסק מרן שצריך לברך בימים הבאים. וטעמו משום שזה ספק ]העומר ספיקא, ספק שמא ספר כראוי או לא, ואם תמצא לומר שלא ספר, שמא בכל לילה הוא מצוה בפני עצמה, וכשיטת התוספות, ועל כן מחמת שהוא ספק ספיקא יש לברך. ד. ספירת העומר ביום - מי שרוצה לשכוח [ בדומה לכך יש שאלה, במי ששכח לספור בלילה יום, ואינם יכולים לספור קודם הלילה. ויש פתרון לזה שבבוקר בין 'אשרי' השכחה מצויה יותר גם בציבור, כיון שהם נוהגים להתפלל ערבית מבעוד כשיש ציבור זה לא מצוי שציבור שלם ישכחו לספור. לעומת זאת בחו\"ל שיתפלל יחיד... כשמתפללים יחיד זה מאוד מצוי לשכוח לספור את העומר, האם מועיל לו לספור ]ל'ובא לציון' הם סופרים את העומר ללא ברכה את ספירת העומר ביום או לא. שיטת בעל הלכות גדולות שיספור ספירת העומר ביום בברכה. ה. איסור 'חדש' בזמן בית המקדש ובזמן הזה ביאור הדבר, שהתורה משווה את דין ספירת העומר לדין קצירת העומר, \"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם (ויקרא שם)שהנה כתוב בתורה את עומר התנופה\" – והיינו שבזמן בית המקדש היו מביאים את מנחת (שם העומר ביום ט\"ז בניסן ומקריבים אותו על המזבח. וכמ\"ש קודם לכן : \"כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית י-יא) קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו - הצדוקים היו אומרים שממחרת השבת היינו יום לאחר שבת הכהן\". וקיבלו חז\"ל ש\"ממחרת השבת\" היינו יום אחד לאחר יום טוב ראשון [ , וכתוב של פסח]חול המועד, ולכן תמיד חג השבועות יחול על פיהם ביום ראשון \"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (שם יד)בתורה לאחר מכן - התורה [ עד הביאכם את קרבן אלוקיכם\" – והיינו שיש איסור מהתורה לאכול ]לא הסבירה מה הטעם, וכמו שלא הסבירה בשאר איסורי תורה מתבואה שהשרישה קודם ט\"ז בניסן, עד שיביאו את קרבן העומר ביום ט\"ז בניסן. והנה בארץ ישראל זורעים את החיטה בחורף, וממילא בזמן בית המקדש לא היו אוכלים מהתבואה החדשה עד שידעו שהקריבו את מנחת העומר ואת הקרבן וכו'. וזהו הנקרא איסור 'חדש'. כשחרב בית המקדש, הרי אי אפשר לאסור את התבואה לעולם, התקין , דהיינו צריך ר (ראה ראש השנה ל:)רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הינף כולו אסו שיעבור יום ט\"ז בניסן בשביל להתיר את התבואה החדשה. ולאחר מכן התבואה מותרת. פוסק וז\"ל: \"אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, (שם ס\"י) ואכן מרן בשלחן ערוך בין לחם בין קלי בין כרמל, עד תחלת ליל י\"ח בניסן. ובארץ ישראל, עד - דהיינו שבחו\"ל מחמירים עד י\"ח בניסן ככל יו\"ט [ .\"תחלת ליל י\"ז בניסן \"חדש אסור מהתורה (מנחות סח:) וכמו שכתוב במשנה ]משום ספיקא דיומא בכל מקום\" – ככל איסורי אכילה האסורים מהתורה. ו. איסור חדש בארצות אירופה ובאמריקה לצערינו כבר לפני כארבע מאות שנה האיסור הזה התחיל להתרופף, שהרי היהודים התחילו יותר ויותר להשתקע בעומק היבשת כמו רוסיה, אוקראינה, פולין, וכיון שבאירופה ככל שהארצות מתרחקות מהים החורף הרבה יותר קר, כיון שהים ממזג את מזג האויר. הקב\"ה ברא ביבשת אירופה דבר מאוד מעניין, פלא פלאים. יש במפרץ מקסיקו באמריקה שם חם מאוד יוצא מהים שם נהר של מים רותחים, והוא רחב כשמונים ק\"מ וזורם בים לאורך כל יבשת אירופה, הנהר עצמו עדיין הוא חם מאוד, ולמרות כל הסערות שבים המים אינם מתערבבים עם מי הים, ונשארים חמים לכל אורך היבשת, וזה גורם לחימום האויר במקומות הקרובים לים, עד כדי שיש מקומות באירופה המקבילים לסיביר, כגון נורווגיה, אנגליה, ועוד אך אין שם את הקור השורר בסיביר, והוא משום שהם סמוכות לים. ומעניין הוא שמצאנו כעין זה בדברי מרן בכסף משנה בהלכות פרה אדומה, שיש בים נהרות של מים מתוקים שאינם מתערבבים עם מים אחרים. ומרן בתקופתו גילו את יבשת אמריקה ועדיין לא גילו את כל העניין של הנהרות החמים ומניין מוצאם, ועדיין נראה שהוא כבר ידע מזה. והנה כל היהודים שחיו באירופה לא יכלו לזרוע מיני דגן בחורף מחמת יורדים גשמים גם בקיץ, והתבואה היתה גדלה בקיץ. והנה תבואה זו אפשר הקור והשלג וכו', והיו זורעים את החיטה לאחר חג הפסח, ושם הלא היו לאוכלה רק לאחר ט\"ז ניסן של שנה הבאה, כיון שהיא תבואה חדשה. אולם מאידך לומר להם שלא לאכול את התבואה הזו, פירוש הדבר שיהיה אסור להם לאכול לחם לעולם, ואפילו לאכול מצה בליל הסדר לא יוכלו מחמת שעדיין לא הגיע יום ט\"ז בניסן, והכל חדש. לא היה לנו מקרר חשמלי, היה רק את ה'ארון' שבו היו מניחים 'בלוקים' וכמו כן להקפיא את החיטה זו המצאה חדשה, ואני זוכר שכאשר הייתי ילד של קרח, והיה אחד הולך ברחוב ומכריז 'קרח, קרח'. לאחר זמן קנינו מקרר חשמלי קטן שעשה רעש כמו טרקטור... והיינו שמחים שיש לנו מקרר. אשר על כן לא היו אז אמצעים לשמור את החיטה, ולשומרה משנה לשנה אינו יעיל כיון שהחיטה היתה מתליעה. שיש להתיר את אכילת החדש, (יו\"ד סי' רצג)מחמת כל האמור כותב הב\"ח כתב שהרי השדות הם של גויים. ועוד כתב, שהרי השדות הם שדות חו\"ל, ומבאר את ההיתר בכך שהלא ודאי נשארו בשוק מהתבואה הישנה. ועוד מחמת כל האמור כתב שיש להתיר את התבואה החדשה. ואמנם הב\"ח כתב שההיתר אינו היתר כל כך, אולם כיון שהמדובר הוא בחיי נפש לכן התיר. לעומתו רוב מגדולי ישראל התנגדו להיתר של הב\"ח, ואין ספק שדעת מרן השלחן ערוך היא לאסור בזה, וגם בחלק או\"ח כתב על כך וכדלעיל, שאיסור חדש הוא גם בשדות של חו\"ל (סי' רצג).וכמו כן כתב בחלק יו\"ד וגם בשדות של גויים. כותב מילים קשות נגד ההיתר של (סי' תפט ס\"ק מה)וכמו כן המשנה ברורה הב\"ח, וכותב על כך \"שומר נפשו ירחק מהם\". אולם במשך הדורות היו שהקלו כדעת הב\"ח, והיו שהחמירו. ובדרך כלל נראה שהחסידים הקילו בזה יותר, וכל השאר החמירו. ואכן נראה שהוא מחמת ארצות המוצא של החסידים שיצאו בעיקר מארצות פולין, אוקראינה, הונגריה וכו' ש נמצאות יותר בעומק היבשת ושם קר יותר, וממילא הבעיה של תבואה חדשה יותר קיימת ויותר זקוקים שם להיתר של הב\"ח. במהלך הדורות היו מחלוקות קשות מאוד בנושא הזה, מסופר שהגאון בעל שאגת אריה שהיה תקיף מאוד, כמו אריה, ובהיותו בגיל שבעים נתמנה להיות רב קהילה. בשבת הראשונה היה צריך הרב למסור שיעור מיוחד ושכל בני העיר יבואו לשמוע את הרב החדש. והנה ביום שישי, ועד הקהילה – אלו שהיו אחראים על ניהול הקהילה, קראו לרב החדש והסבירו לו שיש כמה דברים שאסור לו לדבר עליהם, ואחד מהם הוא איסור 'חדש', שכאן בקהילה נהגו להקל בזה, ואין לו רשות לבוא ולהחמיר עליהם בזה. השאגת אריה לא הגיב לדבריהם. אולם ארוך ומקיף בנושא איסור 'חדש', ודיבר על כך בתקיפות רבה, והתרה בבני למחרת בדרשת השבת, כשכל בני העיר הגיעו לשומעו, עמד ומסר שיעור פיטרו אותו מתפקידו... ולאחר זמן נקרא לשמש בקודש בקהילת 'מץ' והיה הקהילה שהוועד שלהם מאכיל אותם איסורי תורה. והנה מיד לאחר השבת שם לרב במשך עשרים שנה. והנה לפני כמאה שנה באו לאמריקה מאות אלפי יהודים מכל קצוות הרבה מהם היו חרדים ממש, וחלקם לא כל כך שמרו תורה ומצוות, והיתה העולם, וההגירה הראשונה לאמריקה היתה של היהודים החסידים. כאשר זו תקופה קשה מאוד מבחינה רוחנית, ועל כל פנים נהגו שם רוב היהודים להקל באיסור חדש. אולם איסור חדש עדיין היו מקלים בו מאוד. והסיבה לכך היא, שאמנם חלק עם הזמן יהדות אמריקה התפתחה מאוד ונוסדו שם ישיבות וקהילות וכו', ממדינות אמריקה זורעים את החיטה בחורף כמו כאן בארץ ישראל, אולם בכל ימות השנה, והם זורעים חיטה פעמיים בשנה, וממילא כל החיטה של חלק ממדינות הדרום כמו מדינת אלבמה, פלורידה ועוד, שם יש להם גשם הקיץ אסורה באיסור חדש וכדלעיל. ז. ההיתרים לאיסור חדש והנה בתחילה היו שטענו 'כל דפריש מרובא פריש' – והיינו שאמנם יש על כן יש להעריך שכאשר איננו יודעים את מקור החיטה כנראה היא באה הרבה חיטה האסורה באיסור חדש, אך כיון שרוב החיטה בעולם היא ישנה, מהרוב – והיא ישנה. אולם לפני כמה עשרות שנים התברר, שאדרבא רוב החיטה יש בה איסור חדש. ואני זוכר שלפני כשלושים שנה נסעתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לארצות הברית לישיבת 'עטרת התורה' של הגאון הרב יוסף רפול והוא סיפר לאאמו\"ר את המצב בפרוטרוט, ואמר לו שהתברר שמאחרי סוכות רוב החיטה בארצות הברית אסורה באיסור חדש, ולאחר חנוכה בערך החיטה האסורה היא למעלה מתשעים אחוז מהחיטה! והסיבה לכך, כיון שאמריקה מייצאת כמויות אדירות של חיטה לרוסיה ולסין, והם מייצאים בעיקר את - אתם יודעים [ החיטה הישנה ואילו את החדשה הם 'שומרים' לעצמם מה זה אמריקאים הם גאים מאוד... לעצמם הם ישאירו את החדש ולכולם .]את הישן ובזמנינו אי אפשר להגיד את כל ההיתרים של הב\"ח, משום שבזמנו היו עניים מאוד, ואיסור חדש היה ממש חיי נפש בשבילם, אולם כיום שיש שפע ב\"ה, ומלבד זאת ניתן להניח את החיטה בקירור מעונה לעונה, וכמו כן ניתן לדעת מהיכן כל חיטה מגיעה, וכמו בפירות שבארץ יש לכל פרי כתובת – לעניין ערלה, ויש קוד לכל ארגז מהיכן הגיע ומה העץ שלו, כן הדבר צריך להיעשות בחיטה ולברר על כל חיטה ממתי היא נקצרה בשביל שלא לעבור על איסור חדש. ואכן באותם ימים באמריקה קם יהודי אחד שערך 'מדריך לאיסור חדש' בו מפרט בתאריכים וכו' היכן ניתן לרכוש חיטה ישנה. והוברר שמי שרוצה - ניתן להיזהר מאיסור זה. בא והפציר בי שאבוא אליו לשבת, אמר לי שיביא גם את ילדיו וכו', ואני לפני כעשרים שנה אירע לי מעשה, שיהודי אחד ירא שמים, יהודי נחמד, שאלתי אותו אם בביתו מקפיד על איסור חדש, אולם הוא לא ידע על מה אני מדבר, כששמעתי כך אמרתי לו שאם הוא לא יודע מה זה איסור חדש - בודאי שהוא נכשל בזה, וממילא לא אוכל לבוא אליו. - שם אף אחד לא מפריע ביום שישי [ והנה ביום שישי אני יושב ולומד ואומרים לי שמחפשים אותי בטלפון ]ואפשר ללמוד בשקט כל היום הציבורי, ירדתי ועל הקו היה אותו יהודי, והוא אומר לי כך: תראה אני כבר עשרים וחמש שנה גר כאן ומעולם לא שמעתי על האיסור הזה, לכן או שתבוא אלי שבת או שאני מפסיק לתת לך צדקה!! - האיש הזה היה תורם לי בקביעות סכומים גדולים של ממש, אולי התורם הכי גדול באזור הזה - ואני אמרתי לו תן לי לחשוב על זה, אולם הוא היה עיקש בדעתו ולא ויתר, אמרתי לו שאחזור אליו בעוד כמה דקות, ונכנסתי שם לבית המדרש ושאלתי את האברכים אם יש שם מאפיה שמוכרים שם חלות של קמח ישן ואמרו שאכן יש. אך כשהם שאלו אותי לשם מה אני צריך חלות, ואמרתי להם שאני מתארח אצל פלוני ואני חושש לאיסור חדש, הם תהו \"אתה לא והרי ודאי שאם אבוא לשם עם חלות שקניתי בידים הוא לבטח יפגע וייעלב. מכיר את האיש הזה?!\" הרי אשתו מכינה את כל החלות ואת כל האוכל, כששמעתי כך יצאתי החוצה, והתקשרתי אליו ואמרתי לו כך: תראה זה זה, אם אתה לא רוצה לתת לי כסף אל תתן לי, אבל אל תכריח אותי לאכול איסור גמור לאכול את הקמח הזה, אתה לא יכול להכריח אותי לאכול את דבר שאני חושב שהוא אסור באכילה מהתורה!! כשהעשיר הזה שמע כך אמר לי: הרב, אשתי רוצה לדבר אתך, ואשתו נגשה לטלפון, ואמרה לי שלאחר שסרבתי לבעלה לבוא אליהם לשבת מחמת וכל מה שיש בו קמח היא קונה רק במקום שאין בו חשש של איסור חדש! איסור חדש, והיא הסבירה לה בפירוט, ובזכותה תיקנה את כל הטעון תיקון, איסור חדש, היא התקשרה לבת שלה שהיא חרדית, ושאלה אותה מה זה כששמעתי כך אמרתי להם שאם הכל בסדר אז אני אבוא אליהם לשבת. בליל שבת כשהגעתי לביתו של העשיר שאלתי אותו, למה התכוון כאשר בתחילה איים עלי להפסיק את התמיכה, ואז מתברר שבביתו כבר הכל בסדר, ואין כל חשש של איסור חדש? ואז העשיר אמר לי כך: תדע לך, אני רציתי לנסות אותך! אני אמרתי שאם אתה תבוא בכל זאת הייתי אומר זה רב של כסף, אולם אתה עמדת בניסיון!! אוי ואבוי אם לא היית עומד בניסיון... ח. איסור חדש בימינו בארץ ישראל וזה אמנם לא חזיר אבל זה כמו וצריך לדעת שהחשש של איסור חדש קיים גם בארץ, יש הרבה מוצרים גם UO בחנויות המהדרין שהם יבוא בכשרות חזיר... כיון שהכשרות הזו לא מקפידים על איסור חדש, היום יש מקומות ששם קיבלו מודעות ומקפידים על כך יותר. ומי שנוסע לארצות הברית צריך להיזהר בזה ביותר, יש מסעדות שם אכן יש מקומות מסויימים שהמודעות קיימת גם במסעדות. ועל כל פנים שאם תשאל את המשגיח אם זה חדש הוא לא יבין מה אתה רוצה ממנו... כשמתארחים בבתים שם צריך לבדוק את זה מראש, ואמנם בימים אלו של הקיץ אין בעיה כיון שזה תבואה של קודם הפסח, אולם מאחרי סוכות בערך חובה לבדוק את מקור הקמח. וכמו כן כמעט כל הקמח שיש בארץ הוא יבוא מארצות הברית, והוא בהשגחת הבד\"ץ העדה החרדית. וכבר לפני כשלושים שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דרש מהם שיקפידו על איסור חדש, ומאז הם מקפידים. וזכורני שלפני קצת פחות משלושים שנה הגיע לבית אאמו\"ר – הרב אורי - אני חושב שהוא בעצמו כבר שכח את הסיפור הזה..., אבל אני זוכר [ זוהר וסיפר לו שהגיעה אונייה גדולה של חיטה מארצות הברית ]והמסחר הוא אריק שרון אולי נתקשר אליו ונראה מה ניתן לעשות' הרב דרעי ושאלו מה ניתן לעשות, הרב דרעי אמר לו מיד 'תראה שר התעשיה שכמעט כולה אסורה באיסור חדש, ומה עושים? אאמו\"ר קרא לרב אריה את זה כמו היום דרעי התקשר אליו והוא מיד בא לביתו של אאמו\"ר. אאמו\"ר התחיל להסביר לו שאסור וכו' אבל שרון אמר לו תראה אני לא מבין, אבל אתה אומר שזה אסור אז אסור, יצא לחדר השני עשה כמה והלאה כל חיטה שבאה לארץ תהיה באישור הרבנים, ולא יהא בה איסור טלפונים וביטל את הגעתה של האונייה הזו, ודרש בצורה נחרצת שמעתה חדש. ומאז הנושא הוצף בארץ והתחילו להקפיד על האיסור. החיטה שגדילה בארץ נחשבת לחיטה המשובחת ביותר ומייצאים אותה - כאן אנחנו ההיפך מאמריקה, את הטוב שלנו אנחנו מייצאים [ לחו\"ל וזו גם הסיבה שבברכת 'מעין שלוש' אנחנו חותמים 'על המחיה' ]...לבחוץ ולא 'על מחיתה' כיון שרוב החיטה שאנחנו אוכלים אינה גדילה בארץ. ט. איסור חדש במשקאות חריפים חדש. והנה ויסקי אין בו בעיה כיון שהוא מייושן, ועל כן אינו מכיל תבואה וכמו כן יש לבדוק את המשקאות החריפים אם אין בהם חשש של איסור חדשה כלל. אולם הבירה שבאה מארצות הברית או מאירופה ובעיקר - אם כי יכול להיות שיש שם אנשים שמכירים את הנושא ויודעים לומר לנושא של איסור חדש. אולם במקסיקו או בארגנטינה אין כל פיקוח בזה ממזרח אירופה צריך לבדוק. אכן כיום חלק מההכשרים נותנים כשרות גם [ . והכלל הוא שבכל]היכן יש מקום לחשוש והיכן ניתן לצרוך ללא חשש מקום שיש גשמים בקיץ ממילא זורעים בקיץ ומתעוררת בעיה של חדש, ובכל מקום כזה יש לבדוק את המוצרים המכילים חיטה. י. ספירת העומר ביום לעיל נתבאר שהתורה קשרה את מצות ספירת העומר למצות קצירת \"נקצר ביום (שם)העומר, ולפיכך לומד בה\"ג, שהנה כתוב במשנה במנחות - אנחנו הספרדים, נוהגים לקרוא את המשנה הזו בלילה הראשון [ \"כשר דהיינו לכתחילה קצירת העומר זמנה בלילה, אולם אם ]של ספירת העומר לא עשאה בלילה ניתן לקיימה ביום, כמו כן גם ספירת העומר, לכתחילה יש לספור בלילה ואם לא ספר בלילה יכול לספור ביום. והיינו שסופר בברכה ביום. אולם התוספות כותבים בשם רבינו תם, שהנה יש משנה אחרת במסכת כל הלילה כשר לקצירת העומר\" – ודורשת הגמרא שדבר שכשר (כ:) \"מגילה בלילה כשר רק בלילה, משמעות הדבר שאם נעשה ביום - פסול, אם כן הוא הדין לעניין ספירת העומר, שכיון שזמנו בלילה לפיכך אם נעשה ביום אינו יוצא ידי חובה. ורבינו תם מביא לכך עוד ראיות, וכגון ממה שכתוב שקצירת העומר דוחה את השבת, וזה נגד הצדוקים, שהם תמיד קוצרים את העומר במוצאי שבת, אבל אצלנו, שבזמנם שהיו מקדשים על פי הראיה פסח יכול היה לחול ביום שישי, ואם כן יום ט\"ז בניסן יחול ביום שבת, ובכדי להודיע שיש לנו מסורת על פי חז\"ל, על כן היה שואל אותו שלוש פעמים \"שבת היום? אומרים לו הן!\" ואם כן שואל רבינו תם, הרי אם קצירת העומר כשרה ביום מפני מה לא דחו את הקצירה ליום הבא? ועל כן כותב רבינו תם שיש להוכיח שהקצירה כשרה בלילה ולא ביום, וממילא אי אפשר לאחר את הקצירה. אשר על כן מסיק רבינו תם שהוא הדין לעניין ספירת העומר, כיון שזמנה בלילה הרי שזה מעכב, ואם לא ספר בלילה אינו יכול יותר לספור ביום. למעשה מרן השלחן ערוך (שם) פוסק שאם שכח לספור בלילה, עליו לספור ביום ללא ברכה, והטעם כיון שהוא ספק. ומחמת כן רוב קהילות הספרדים נוהגים לספור את העומר בתפילת שחרית, ואצל החאלאבים נוהגים לספור לאחר 'אשרי' קודם 'ובא לציון', ויש קהילות שנוהגים לספור לאחר התפילה ממש. יא. שכח לספור בלילה אחד לדון מה דעתו, האם בלילה הבא יכול לספור כהרגלו בברכה, או שלא. והנה והנה מרן כותב שאם שכח לספור בלילה אחד סופר ביום בלא ברכה, ויש מרן כתב במסופק – שבלילה שלאחריו יכול לספור בברכה כיון שיש כאן ספק ספיקא, שמא ספירת היום היא בסדר, ואם תמצא לומר שספירת היום היא לא ספירה – שמא לא צריך 'תמימות', וכל לילה היא ספירה בפני עצמה. ולכאורה הוא הדין במקום שלא ספר כלל בלילה וסופר ביום, שיש בזה ספק ספיקא, שמא הספירה ביום שלאחריו היא בסדר ומותרת, וכשיטת בה\"ג. ואם תמצא לומר שמצות הספירה היא בלילה בלבד, והספירה ביום אינה עולה לכלום, שמא להלכה פוסקים את בה\"ג שלא צריך 'תמימות' אלא כל מצוה ומצוה בפני עצמה. יב. ספק בדין ספק במציאות והנה, אם נתבונן נבחין שיש הבדל גדול בין הספק ספיקא של מרן במקום ספק, לספק ספיקא המבואר שהוא גם במקום ששכח לספור לגמרי וספר ביום. שהספק ספיקא של מרן הוא ספק במציאות, ספק ספר – ספק לא ספר, ואילו הספק השני הוא בדין אם צריך 'תמימות' או לא. לעומת זאת הספק ספיקא שאמרנו במקום ששכח לגמרי ורוצה לספור ביום, שני הספיקות הם בדין, ספק אחד אם הספירה ביום מועילה, וספק השני אם אי הספירה גורמת שאינו יכול לספור ביום הבא. אולם למעשה עם כל זה, כתבו המשנה ברורה ועוד אחרונים, וכן הסיק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל להלכה שמי שספר ביום ולא בלילה, רשאי להמשיך ולספור ספירת העומר בברכה בלילה. יג. הנחת תפילין בחול המועד והאמת שמי שלומד פוסקים רואה שיש הרבה מקומות שהפוסקים לוקחים שני ספיקות בדין ועושים מהם ספק ספיקא. ודוגמא לדבר, שהנה יש מחלוקת אם צריך להניח תפילין בחול המועד, ולהלכה מרן השלחן ערוך פסק שאין מניחים תפילין בחול המועד. ועל פי הזוהר הקדוש יש מביא את (סי' לא)איסור חמור להניח תפילין בחול המועד. ומרן בבית יוסף דברי הזוהר הללו. והם נפקא מינה אם התפילין נעשים מוקצה, מדין כלי - כיון שדברי הזוהר [ שמלאכתו לאיסור, או שהם כלי שמלאכתו להיתר .]הם גם לגבי חול המועד וגם לגבי שבתות וימים טובים והנה יש קהילות אצל בני אשכנז שנהגו להניח תפילין בחול המועד, כך הוא מנהגם ויש להם על מה שיסמוכו. והפרי מגדים בא ומחדש דין, שמי שנוהג להניח תפילין של רבינו תם, בימי חול המועד אינו צריך להניחם, כיון שיש בזה ספק ספיקא, ספק אם חול המועד חייב בתפילין, ואם תמצא לומר חייב בתפילין – שמא הלכה כרש\"י ולא כרבינו תם. והרי הם ספק ספיקא ששני הספיקות הינם ספק בדין. יד. הנחת שני זוגות תפילין יחד האמת היא שקשה לי על הפרי מגדים, שהנה אם יבוא אדם ויראה את התפילין שלו ומתברר שיש חשש גדול לכשרותן, האם יש מקום לומר רבינו תם, ואין לו לחשוש?! הרי ודאי שאי אפשר לומר כן! שהרי כל ספק ואם תמצא לומר שאינן כשרות שמא הלכה כרבינו תם, ואותו האיש מניח שאינו צריך לתקנן משום ספק ספיקא, ספק שמא התפילין הללו כשרות, שיהיה בתפילין נאמר שיש ספק ספיקא. בזמנו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בחריפות נגד המנהג שנהגו להניח שתי יש חשש של פסול בכתב וכו', ואם לוקח תפילין גדולות מעט ממילא כבר זוגות תפילין - רש\"י ור\"ת – יחד. וטעמו היה שאם התפילין קטנות מדאי יש חשש שהתפילין יוצאות ממקומן על הזרוע. והנה הגאון הרב מאזוז שליט\"א כתב בנושא הזה מאמר, שם חלק על אאמו\"ר בעניין, וכתב שלא נורא אם התפילין יוצאות ממקומן, והביא פוסקים שאכן כל הזרוע כשר להנחת תפילין. וכתב על כך שיש להתיר לעשות כן משום ספק ספיקא, ספק שמא כל הזרוע כשר לתפילין, ואם תמצא לומר שאינו כשר לתפילין – שמא הלכה כרש\"י ולא כרבינו תם. ופעם אמרתי לו, איזה ספק ספיקא זה?! הרי אין לדבר סוף, וכל חשש שבשו\"ת שואל ומשיב מקשה עליו, ודוחה את דבריו שאי אפשר לעשות את דברי הפרי מגדים, והוא אכן חשב להביא מדבריו ראיה, אך אמרתי לו של ספק בהלכות תפילין נאמר שיש בזה ספק ספיקא ונקל! ואמרתי לו כזה ספק ספיקא. טו. ספק ברכות להקל בספק ספיקא עושה הרבה פעמים ספק ספיקא במחלוקת הפוסקים. אולם לגבי ספירת שעושים ספק ספיקא כאשר שני הספיקות הם בדין, והפרי מגדים עצמו על כל פנים נראה בספרי הפוסקים בעיקר הספרדים, אך גם האשכנזים, העומר יש שאלה אחרת, שהנה לספור בלא ברכה ניתן לספור, שהרי ברכות אינן מעכבות, אם כן למה מרן כותב שבמסופק אם ספר – סופר שכותבים שכלל זה הוא גם במקום של ספק ספיקא, ואם כן מפני מה יש בברכה משום שיש ספק ספיקא, הרי ספק ברכות להקל, ויש הרבה פוסקים לברך. טז. ברכה אחרונה על שתייה פחותה מרביעית ודוגמא לדבר, הנה באכילת דבר איסור, חייבים מלקות על האכילה רק כשאוכל כזית בכדי אכילת פרס. ו\"כדי אכילת פרס\" הוא מחלוקת בין רש\"י והרמב\"ם אם הוא שלוש ביצים או ארבע ביצים. שאם אכל כזית בזמן שאוכלים בו שיעור אכילה כזה מיד חייב מלקות. וההבדל בין השיטות דקות. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר לגבי אכילת 10- דקות ל4 הוא בין 4 מצה, שכיון שהיא דאורייתא יש להקפיד לאכול את הכזית מצה תוך דקות. אולם באופן כללי סבר שהשיעור הממוצע של כדי אכילת פרס דקות.7.5 הוא והנה לגבי שתיה, כותב הרמב\"ם בהלכות שביתת העשור, שחיוב כרת על שתיה ביום הכיפורים הוא באופן ששתה מלוא לוגמיו בתוך שיעור זמן של שתיית רביעית. - בשיעור אכילה יש שיעור של משך זמן האכילה, בשיעור של שתיה [ השתיה עצמה לוקחת שניה אחת, והשיעור בזה הוא שיעור הלגימות, ועל כן שיעור שתיית רביעית הוא בשתיית שתי לגימות. וכך ביארתי באורך בספרי 'הלכה ברורה' ח\"ט סי' קצ והבאתי לזה הרבה ראיות, ושכן דעת ].המשנה ברורה בביאור הלכה, ועודוכמו כן כותב הרמב\"ם בהלכות מאכלות אסורות לגבי מי ששתה משקה של איסור, שאם שתה רביעית בתוך זמן שתיית רביעית חייב מלקות. אולם הראב\"ד שם חולק עליו וסובר שגם בשתיית איסור משערים בכדי אכילת פרס. ומרן בהלכות יום הכיפורים כותב פעם כהרמב\"ם ופעם כהראב\"ד, אולם מי שלומד בעיון את דברי מרן שם יראה, שדעתו ברורה כדעת הרמב\"ם, ששיעור שתייה הוא ברביעית. וכמו כן הוא לגבי ברכה אחרונה, שאם שתה רביעית מברך ברכה אחרונה, אולם אם שתה ביותר מכדי שתיית רביעית אינו יכול לברך ברכה אחרונה. לברך כששתה פחות מרביעית, כיון שהרמב\"ם שאמר שיעור כדי רביעית אכן לגבי ברכה אחרונה כותב הכנסת הגדולה שגם לדעת הרמב\"ם רשאי היינו לגבי שתיית איסור, אולם לעניין ברכה אחרונה, שנהנה מהעולם הזה, המגן אברהם חולק על הכנסת הגדולה, וסובר שדעת הרמב\"ם שגם לעניין אין נפקותא כמה שותה, כיון ששתה - מתחייב בברכה אחרונה. לעומת זאת ברכות הנהנין אם לא שתה רביעית אין זו נחשבת לשתיה. ולכאורה יש כאן ספק ספיקא לברך ברכה אחרונה גם כששותה פחות לומר שהלכה כהרמב\"ם שבשתייה משערים ברביעית, שמא לגבי הברכה מרביעית, שמא הלכה כראב\"ד שמשערים בכדי אכילת פרס, ואם תמצא אחרונה הלכה כהכנסת הגדולה, שאף אם שתה פחות מרביעית מברך ברכה אחרונה. בשתיה הוא בכזית או בכביצה, והרי כביצה הוא שיעור של פחות מרבע ויש להוסיף על כך עוד, שיש ראשונים הסוברים ששיעור ברכה אחרונה כוס. ואם כן יש כאן שלוש ספיקות לברך. וכמו כן בשתיית משקה חם, הרי אין מי ששותה משקה חם בבת אחת, קר. אולם כיון שיש הרבה פוסקים החולקים על הגינת ורדים, לכאורה יש מרביעית, כיון שדרכו בכך, זוהי דרך שתיית משקה זה. וכן להיפך במשקה ואומר על כך הגינת ורדים שמברך עליו ברכה אחרונה אף כששותה פחות ספק רביעי לברך ברכה אחרונה על שתיית פחות מרביעית. אולם למרות כל זאת, למעשה איננו מברכים ברכה אחרונה כלל אלא בשתיית רביעית בלגימה אחת או שתיים, כיון שאנחנו אומרים בזה ספק ברכות להקל. יש בנושא הזה תשובה ארוכה בשו\"ת יביע אומר ולפני עשרות שנים לקחתי אותה ותימצתי אותה ואאמו\"ר הדפיס אותה בשו\"ת יחוה דעת. ובהערה שם הוא כתב דברים יפים מאוד בנושא של ספק ספיקא בברכות שאומרים ספק ברכות להקל. ואם כן קשה על דברי מרן השלחן ערוך כאן שבספק ספיקא בספירת העומר מברך, והרי הוא ספק בברכות ויש להקל. יז. ספק בברכה וספק במצוה בברכות על השתייה הספק נוגע לגבי הברכה עצמה, ממילא בזה אומרים ספיקא לגבי ספק בברכה אחרונה של שתייה פחותה מרביעית. שבספק והתשובה היא, שיש חילוק גדול בין ספק ספיקא בספירת העומר, לספק ספק בברכות להקל. לעומת זאת בספירת העומר הנידון הוא לגבי עצם מצות הספירה, אם חייב בספירה או לא, וכיון שהספק הוא במצוה, ולדעת הרמב\"ם והראבי\"ה היא מצוה מהתורה בזמן הזה, ממילא יש להחמיר לקיים את המצוה שוב פעם, ממילא כשחייבים לקיים את המצוה חייב גם לברך עליה. יח. ברכה על קיום המצוה מספק שכותב שבכל מקום שיש חובה (ח\"ב סי' תתט)בכעין זה יש תשובת הרדב\"ז לקיים את המצוה גם אם מספק, הרי שחייבים גם לברך על המצוה. אולם כותב שאם הטיל אדם ציצית בבגד ללא כוונה (סי' יד ס\"ב)מרן השלחן ערוך (סוכה שמכשיר, ורש\"י (פ\"א מהלכות ציצית הי\"ב)לשמה, שהיא מחלוקת הרמב\"ם שפוסלים. וכותב על כך מרן שאם (בהלכות ציצית סי' יד) והרא\"ש ט. ד\"ה פסולה) אין לו ציצית אחרת יתעטף בה אבל לא יברך עליה. והנה מי שלומד את לשון השלחן ערוך נראה בבירור שסובר כהרמב\"ם שכשר, ובכל זאת מחמת המחלוקת כותב מרן שאין לברך. והמבואר שגם במקום שהספק נוגע למצוה דאורייתא מרן פוסק שאין מברכים. אך אין זה דומה לספק בספירת העומר, כיון שבספירת העומר הוא ספק ספיקא, ועל כן במקום ספק יש לספור ספירת העומר בברכה."},{"filename":"96.pdf","content":"חיוב הקטן| חיוב האב לחנך את בנו| קטן שהגדיל בימי הספירה| יסוד דין ספק ספיקא| ספר ספירת העומר בבין השמשות נושאי השיעור: חי – צומח – דומם – מדבר – ישראל| שיעור אכילה בברכת המזון| אם קטן יכול להוציא את הגדול ידי חובה| בקיום המצוות96 גליוןמיום א' ל' ניסן תשע\"ו יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת אחרי מות – קדושים הלכות ספירת העומר (ג) א. ספירת העומר בלילה, ביום, ובבין השמשות בשבוע שעבר נתבאר בעניין מי שלא ספר ספירת העומר בלילה וספר ביום, שחלקו הראשונים אם ספירת היום מועילה. ועל כן נתבאר להלכה שאם לא ספר בלילה יספור ביום, אך לא יברך משום שספק ברכות להקל. אולם בלילה שלאחריו רשאי להמשיך לספור בברכה, כיון שהוא ספק ספיקא שחייב במצות ספירת העומר. דהיינו שיש ראשונים הסוברים שאין דין 'תמימות' בספירת העומר, דהיינו שכל לילה היא מצוה בפני עצמה, וגם אם נאמר שלא ספר יום אחד יכול להמשיך ולספור בלילה הבא. ואם תמצא לומר שצריך 'תמימות', ואינו יכול להמשיך ולספור אם חיסר לילה אחד בספירה, שמא הלכה כמאן דאמר שספירת העומר ביום נחשבת לספירה, וכיון שספר ביום יכול להמשיך ולספור בברכה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בשו\"ת יביע אומר באדם שלא ספר בלילה, וגם למחרת ביום, ורק בבין ח\"י חאו\"ח סי' לח) השמשות לאחר שקיעת השמש נזכר, ועמד וספר את ספירת העומר. אם יכול להמשיך ולספור בברכה בלילה שלאחריו. וביאור הנידון, שהנה מצד אחד לכאורה הרי כשספר ביום יש לנו ספק ספיקא וכאמור, אולם כאן לא בטוח שפר ביום כיון שבין השמשות אפשר והוא נחשב ללילה וממילא הוא לא ספר ביום. והיינו, שבספק ספיקות שאינו יכול לספור: שמא ספירת היום אינה נחשבת לספירה. ספיקא הנ\"ל שאומר שיכול להמשיך ולספור בברכה, בספק השני יש שני ואם תאמר שנחשבת לספירה שמא אינו יום כיון שהוא בין השמשות. ב. תוספת שבת לאחר השקיעה מאידך גיסא, בבין השמשות יש לנו את שיטת רבינו תם, וכפי אשר נתבאר בשיעורים הקודמים, לדעת רבינו תם, זמן בין השמשות שלנו דקות לאחר זמן השקיעה הוא עדיין יום גמור. עד כמעט שעה לאחר שהשמש מתכסית מעינינו – 58.5 ורק לאחר מהלך שלוש מיל ורבע, שהם דקות מתחיל צאת 13.5 שלנו מתחיל בין השמשות, ורק לאחר וכמו כן יכול לקיים תוספת מחול על הקודש אף לאחר השקיעה. הכוכבים. ועל כן יכול לקיים תוספת שבת בזמן בין השמשות שלנו, ואאמו\"ר סבר שניתן לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא, ואינו נקרא ספק ספיקא 'משם אחד'. ואם כן יש צד לומר, שכיון שספר בבין השמשות הרי שהוא כאילו ספר ביום, כיון שיש כאן ספק ספיקא שמא הוא יום, ואם תמצא לומר שהוא לילה, שמא הלכה כרבינו תם שהוא יום ודאי. ג. ספק ספיקא הוא כמו כל ספק דרבנן ולקולא והנה אם נתבונן בכל צדדי הספק ספיקא, נבחין שמצד 'רוב' ודאי שיוכל לספור לאחר השקיעה בברכה מספק ספיקא. וביאור הדבר, שהנה כאשר יש ספק ספיקא מהתורה מקלים, אף אם הוא בדיני דאורייתא. מאידך גיסא כאשר יש ספק אחד מהתורה הדין הוא - ספק דאורייתא - ולא בהכרח שהם חלוקים אחד על [ לחומרא. ויש לכך שני פירושים . ]השני, אלא הם שני פירושים שונים שהנה כשיש לנו ספק בדאורייתא שדנים לחומרא, חלקו הראשונים, מפני מה דנים לחומרא?! האם מחמת שכך הוא מדין התורה – שיש להחמיר בספק של תורה. או שמא דנים לחומרא מחמת שכך קבעו חכמים, שבספק של תורה יש להחמיר. סובר שספק דאורייתא לחומרא (סוף פרק ט מהלכות טומאת מת)הרמב\"ם : \"לא יבוא ממזר (דברים כג, ג)הוא מדרבנן. וביאור שיטתו, שכתוב בתורה בקהל ה'\" – משמע שרק ממזר לא יבוא בקהל ה', אבל ספק ממזר יכול לבוא בקהל ה'. וכל מה שספק ממזר אינו בא בקהל ה' הוא הכרעת חכמים גרידא. סברו שספק דאורייתא (בחי' למסכת קידושין ה:) לעומתו הרשב\"א והר\"ן לחומרא הוא מהתורה, שכך התורה קבעה, שגם במקום של ספק בדיני התורה יש להחמיר. , שהנה להרמב\"ם שספק (כתובות ט.)אשר על כן כותב הפני יהושע דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, אם כן דין זה נעשה דין דרבנן ולא דאורייתא, מכיון שמה שמחייב אותו הוא דברי חז\"ל שאמרו להחמיר, - אכן זה קצת [ .אם כן הדין הזה יורד בדרגתו מדאורייתא לדרבנן שספק (לד:)יותר חמור מדרבנן, וכמו דאיתא בגמרא ראש השנה .]דאורייתא עדיף על ודאי דרבנן, אבל זה דרבנן ועל כן כאשר יש ספק ספיקא בדאורייתא, הספק הראשון הוא מחייב רק מדרבנן, אם כן הספק השני הוא ספק דרבנן, ולכן יש להקל בספק ספיקא גם בדיני דאורייתא. ד. ספק ספיקא מטעם רוב אולם להרשב\"א ודעימיה שסברו שספק דאורייתא לחומרא הוא מהתורה אם כן גם ספק ספיקא הוא ספק מהתורה, כיון שאם התורה עצמה החמירה בספק, גם אם יהיו בו כמה ספיקות יישארו ספק דאורייתא. ועל כן אינו יכול לומר כדברי הפני יהושע. מבאר שספק ספיקא (שו\"ת הרשב\"א ח\"א סי' תא) על כן הרשב\"א בתשובה אחוז סיבה להתיר וחמישים אחוז סיבה לאסור, כלומר אם יעשה את דהיינו שכאשר יש ספק בדבר מסויים אם אסור או מותר, יש חמישים בדאורייתא לקולא, הוא מדין 'רוב'. ואדרבא הוא כותב שזה עדיף מרוב. מעשה הספק, ההסתברות שעובר על איסור היא חצי – חצי. והנה כשנוסף עוד ספק על הספק הראשון, ממילא בצד האיסור יש עוד ספק שאולי הוא מותר, ממילא אחוזי האיסור פחתו ואיסורי ההיתר עלו, - כמובן שאין [ .ועל כן יש יותר אחוזים בספק להקל מאשר להחמיר זה 'אחוזים', אלא הוא 'הסתברות' שהאיסור יבוא, ובהסתברות יש רוב .]צדדים להקל מאשר להחמיר ה. רוב קלוש להכריע את הספק ספיקא ויש בזה נפקותא גדולה מאוד. שהרי 'רוב' אינו חייב להיות רוב גדול, אלא די באחד נוסף על שכנגדו. והנה אם נאמר שהטעם הוא מחמת שספק ספיקא בדאורייתא הוא ספק דרבנן ויש להקל, הרי שצריך שני ספיקות חזקים. אולם להרשב\"א שספק ספיקא לקולא הוא מטעם רוב, יש בזה קולא, שהרי אף אם הספק השני אינו טוב כל כך, זה מספיק, כיון שכבר יש רוב להכריע להקל. מוכח להדיא שפוסק שספק ספיקא (יו\"ד סי' קכט)ממרן השלחן ערוך מועיל מטעם רוב, ולכן מספיק שרק ספק אחד יהיה ספק שקול. ואבאר את הנושא. במי שיש לו מרתף של חביות יין, ובאו (עבודה זרה ע.)הנה איתא בגמרא לשם גנבים, ויש לו ספק אם הם גויים ונגעו ביין וממילא הוא ספק יין נסך, וכיון שכך כל היין אסור, וצריך לשופכו. - אז [ והנה בזמנם היו אנשים שמחביאים את כספם בין חביות היין , והנה באו ]...לא היה בנקים, אבל גם היום אנשים מפחדים מהבנקים גנבים ופרצו למרתף ואינו יודע אם גנבים אלו באו למרתף בשביל היין או בשביל הכסף, והרי יש כאן ספק של יין נסך. שהרי אם היו באין ולא היו נוהגים להניח שם כסף ודאי הוא שהיין נעשה יין נסך, אך במקום שנוהגים להצניע את הכסף בין החביות יש כאן ספק. ובכל זאת אסור מספק. - כיום [ לעומת זאת הנה כאן בארץ ישראל יש דבר חדש - גנבים יהודים ידוע שבירושלים רוב הגנבים אינם יהודים, וכך ידוע מדרך הפריצות היו גנבים יהודים שומרי שבת, דהיינו מאמינים בקב\"ה ושומרים שבת, לבתים. וכמו כן הגנבים היהודים כיום רובם ככולם אינם דתיים, אך פעם ומדי פעם הולכים לגנוב, כנראה שהיה מתפלל תפילת הדרך קודם לכן... והנה יהודי גנב שאינו מחלל שבת היין שלו ]...'ואחר כך אומר גם 'הגומל לא נעשה יין נסך. ורק מי שלא שומר שבת היין שלו יין נסך. והנה בעיר אחת היו גנבים יהודים וגנבים גויים, ופרצו למרתף היין, אומרת הגמרא, שהיין מותר בשתיה, משום שאפשר והגנבים היו יהודים, וממילא היין אינו יין נסך, ואם תמצא לומר שהגנבים הם גויים, אולי באו בשביל הכסף ולא לקחו יין, ועל כן היין כשר לשתיה מספק ספיקא. מרן השלחן ערוך מביא דין זה להלכה, אולם מוסיף על כך פרט חשוב, הגנבים היו יהודים או גויים. היינו אפילו אם רוב גנבי העיר הם גויים – גם שבמקום שהניחו את הכסף בין חביות היין, שיש ספק נוסף, והוא אם כן מותר לשתות את היין. ולכאורה הרי כל ההיתר הוא משום שיש כאן ספק ספיקא, שמא הגנבים היו יהודים, ואם תמצא לומר שהם גויים – שמא באו בשביל הכסף ולא נגעו ביין. אולם אם רוב הגנבים הם גויים – ממילא ספק אחד הוא לא כל כך טוב, ויש כאן רק ספק אחד - אם באו בשביל כסף או בשביל יין. ומפני מה השלחן ערוך מתיר במקום שרוב גנבי העיר הם גויים. ואכן כן הקשה הש\"ך על השלחן ערוך. אולם אם נבאר שטעם ההיתר בספק ספיקא כדברי הרשב\"א, שהוא מדין 'רוב', יתבארו דברי השלחן ערוך, שהנה הספק האחד הוא שמא באו בשביל כסף או בשביל היין הרי הוא ספק שקול, ועל הספק הזה נוסף ספק קלוש שמא לא היו אלו גנבים גויים אלא יהודים, למרות ממילא יש כאן רוב בספק להתיר את היין. וממילא על פי האמור מוכח שרוב הגנבים הינם גויים, אך כיון שיש צד מסויים שהגנבים הם יהודים שדעת מרן השלחן ערוך היא שההיתר של ספק ספיקא הוא מטעם רוב. לפיכך, יש לבאר את דברי מרן השלחן ערוך בנידון דידן, במי שספר שכל לילה היא מצוה בפני עצמה, שהוא ספק שקול, ואם תמצא לומר ספירת העומר בבין השמשות, שיש ספק אחד אם צריך 'תמימות', או שצריך תמימות – שמא ספירת היום מועילה. ואמנם יש לי כאן ספק מסויים אם הוא יום או לא, אולם עצם הדבר שיש לי צד מסויים שהוא יום - ממילא יש רוב בספק להכריע שניתן לספור ביום. הלכה למעשה: מי שלא ספר בלילה, וגם ביום לא ספר ונזכר לאחר דקות לאחר השקיעה, יכול לספור ספירת העומר, 13.5 השקיעה בתוך אך לא יברך, ובלילה רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. ו. קטן שנעשה גדול בימי הספירה יש שאלה ידועה שדנים בה הפוסקים, לגבי קטן שהגדיל בימי הספירה - כשנחשב נראה [ .אם יכול להמשיך ולספור לאחר שנעשה בר מצוה מהילדים נולדים בימי העומר... אמנם חציים בנות. דרך 15% שכמעט ברכה. בימים אלו של העומר הייתי ב\"ה בהרבה 'בר-מצוות' ואני שומע אגב, לפי רבותינו המקובלים נשים אינם סופרות ספירת העומר גם ללא שכמעט כולם דורשים בדרשת בר-מצוה שלהם בנושא הזה של קטן .]שהגדיל... זה נושא מאוד מעניין כאן תמימות, ואינו יכול להמשיך ולברך על העומר. מאידך גיסא, הלא אם ספר כל לילה בברכה, הרי היה קטן ופטור מן המצוות, וממילא אין בעל ההלכות גדולות שצריך תמימות, הרי עד ליום שנעשה בר-מצוה גם ולכאורה שאלה זו תלויה בעניין הנ\"ל אם צריך 'תמימות' או לא, שלפי עד שנעשה בר-מצוה הוא חייב מדרבנן, והרי ספירת העומר בזמן הזה מדין חינוך, וכעת הוא סופר ומברך מדין דרבנן על ספירת העומר. ואם היא חיוב מדרבנן בלבד. אם כן נאמר שעד עכשיו הוא בירך על העומר כן מפני מה לא נאמר שימשיך לברך על ספירת העומר. ז. יסוד חובת חינוך של אב לבנו אכן בעיקר דין 'חינוך' שהאבא צריך לחנך את בנו ולקנות לו לולב, - כבר שנה לפני הבר-מצוה אם הוא יודע לשמור [ את עצמו, וכן היתה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וכך אני עשיתי שהתחלתי וציצית, ואף תפילין להניח תפילין שנה לפני הבר-מצוה, ילד נורמלי ורגיל יודע כבר לשמור , אולם כל אלו הם חובות על האבא, אולם יש לדון אם יש ]את עצמו , וכן דעת הרמב\"ן, (מד.)חובה על הבן בעצמו, שהנה שיטת רש\"י בברכות הריטב\"א, הר\"ן, הרי\"ד, הריא\"ז (בחידושיהם לברכות שם) שאין כלל חובה על הקטן עצמו. לא מדאורייתא ולא מדרבנן. קטן אין בו דעת והוא פטור לגמרי מן המצוות. וכל חובת החינוך היא על האבא בלבד. ואכן הגמרא שאומרת (ברכות מט ע\"ב) קטן מברך לאביו – והיינו שהקטן יכול להוציא את אביו ידי חובת ברכת המזון. ומסביר הרמב\"ן שם, דהיינו בקטן שהוא בר-מצוה, ואין הכוונה בקטן ממש. אולם רש\"י אינו יכול רק כזית, וחיובו בברכת המזון הוא מדרבנן בלבד, על כן הקילו חכמים להסביר כך, ויש לבאר את הגמרא על פי רש\"י שמדובר שהאבא אכל שהקטן יכול להוציא את אביו, למרות שפטור לגמרי. ח. קטן מוציא את הגדול בחיובי דרבנן אינה כן, וסבירא להו שחכמים חייבו(בברכות שם) לעומתם שיטת התוספות את הקטן במצוות מדין חינוך. אכן גם בשיטת התוספות יש מחלוקת, שהנה במקרא מגילה שהיא מצוה מדרבנן, יש לדון אם קטן יכול להוציא את הגדול ידי חובה, שהרי הקטן חייב מדין חינוך וזה מדרבנן, ומאידך גם הגדול חייב מדרבנן, שהרי המצוה עצמה היא חיוב מדרבנן, וממילא החיוב של שניהם שוה מדרבנן. וכן בכל מצוות דרבנן. לעומת זאת התוספות מחלקים בזה, שאינו דומה, שהנה בעל העיטור סובר שקטן מוציא את הגדול ידי חובת מקרא מגילה, משום שהקטן חייב במקרא מגילה והרי הוא תרי דרבנן, לעומת זאת המצוה היא מדרבנן, והשני: חובת החינוך שעל פיה הוא חייב במצות, מדרבנן, אולם הקטן חייב במקרא מגילה מתרי טעמי, הראשון: שעצם הגדול הוא חד דרבנן, דהיינו הגדול חייב מדרבנן מכיון שעצם המצוה היא והיא חובה מדרבנן. וממילא אומרים התוספות לא יבוא תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך בעניין מקרא מגילה, ע\"ש. ט. שיעור אכילה לברכת המזון מהתורה ומדרבנן להוציא את הגדול, כיון שהתוספות לומדים שהחיוב של הקטן במצוות ומוכח מדברי התוספות, שאם היו שניהם חד מדרבנן, הקטן היה יכול הוא חיוב שלו בעצמו ולא רק של אביו. ודוגמא לדבר, באב ובנו שאכלו לחם, והבן אכל ושבע יותר מכביצה, אולם אביו אכל רק כזית, והדין מדרבנן. ויש בזה שלוש שיטות בראשונים, שיש אומרים שבכזית חייבים הוא, על פי רוב הראשונים, שהאוכל כזית לחם חייב בברכת המזון רק מהתורה, ויש שסוברים שצריך כביצה מהתורה. ויש שסוברים שרק אם שגם מי שאכל לחם בשיעור כביצה אך אינו שבע - אינו חייב בברכת אכל ושבע חייב מהתורה – וכך פסק מרן השלחן ערוך. והיינו שדעתו המזון מהתורה. כיון שהחובה היא \"ואכלת – ושבעת\". בנו אכל ושבע, יותר מכביצה, אולם חיובו בברכת המזון הוא רק מדרבנן אם כן האב שאכל כזית ולא שבע, וחייב בברכת המזון מדרבנן, ומאידך משום שהוא קטן וחייב רק מדין חינוך, והאב רוצה שבנו יברך ברכת המזון ויכוון להוציאו. שלפי שיטת התוספות יכול הבן להוציא את אביו ידי חובה, שהרי חייב מדין חינוך בברכת המזון והיינו מדרבנן, והאבא חייב בברכת המזון מדרבנן בלבד, והחיוב דרבנן של הקטן יכול להוציא את החיוב דרבנן של האב. אולם לשיטת רש\"י הנ\"ל הקטן אינו יכול להוציא ידי חובה את אביו כיון שהחיוב במצוה הוא של האבא בלבד - והאמת שכן הוא ודאי לפי הר\"ן והרמב\"ן, וכך כותבים במפורש, אולם [ ,]בשו\"ת הריטב\"א כתב בשיטת רש\"י שלגבי סעודה הדין שונה, ואכמ\"ל והקטן אינו חייב בזה כלל ועל כן אינו יכול להוציאו. י. שיטת מרן השלחן ערוך בדין חינוך ולהלכה, יש לומר שמרן השלחן ערוך סבירא ליה כשיטת התוספות, פוסק שקטן שאכל ושבע יכול להוציא (סי' קפו)שהרי בהלכות ברכת המזון את הגדול בברכת המזון. אלא אם כן אם נאמר כשיטת הריטב\"א בשו\"ת הנ\"ל בשיטת רש\"י שבסעודה הוא דין שונה, ששם הריטב\"א שואל לפי רש\"י, כיצד הגמרא אומרת שהקטן מוציא את הגדול בברכת המזון, ומבאר שדין הגמרא הוא דין מיוחד על ברכת המזון, שהקטן יכול להוציא את האב בברכת המזון למרות שהוא אינו חייב במצוות מצד עצמו. ע\"ש. ועל פי האמור, בקטן שנעשה גדול בימי הספירה, הנה אם נאמר שלא צריך 'תמימות' יכול להמשיך ולספור שהרי כל יום הוא מצוה בפני עצמה. אולם אנו חוששים לשיטת בעל הלכות גדולות שצריך 'תמימות', ועל כן מה שספר עד עתה – יום הבר מצוה שלו הספירה אינה כלום שהרי היה עדיין קטן. בברכה בשאר הימים, שהרי גם מה שספר לא היה מצווה על זה, שהרי והנה לשיטת רש\"י והראשונים דעימיה בודאי הוא שאינו יכול לספור לא היה בכלל החיוב גם מדרבנן. וכמו שאנו מבינים את מי שהיה חולה, ובמשך שבועיים לא יכול היה לקום ממיטת חוליו ולספור ספירת העומר, שאינו יכול להמשיך ולספור, שהרי צריך תמימות, והוא החסיר את כל הימים בהם היה במיטת חוליו, והוא הדין הקטן ההוא הרי הוא כאחד חולה שלא היה באפשרותו לספור. אולם לפי התוספות הסוברים שהקטן חייב בעצמו במצוות מדרבנן, גם בקטן שהגדיל אינו יכול לספור, שאמנם עד עכשיו היה חייב מדרבנן אך היה זה תרי דרבנן - חובת הספירה מדרבנן, וחובתו כקטן מדין מצות ועל כן לא יבוא תרי דרבנן ויועיל לחד דרבנן, בשביל לספור בברכה לאחר חינוך, אולם מכאן ואילך הוא חייב רק בחד דרבנן - עצם מצות הספירה. זמן היותו לבר מצוה. יא. חובה גדולה יותר הגאון רבי בן-ציון אבא-שאול זצ\"ל סובר שקטן שהגדיל בימי הספירה יכול להמשיך לספור בברכה, ומבאר שהוא על פי התוספות, שהנה כאשר נעשה בר-מצוה החיוב שהיה חייב בו קודם היותו בר-מצוה הוא אותו חיוב כעת, אלא שהחיוב נעשה גדול יותר. וזו סברא מאוד מחודשת. 'דומם' עם תוספת שהרי הוא מתפתח, או שמא הם שני דברים שונים?! ודוגמא לדבר, שהנה יש 'דומם' ויש 'צומח', ויש לשאול האם 'צומח' הוא המהר\"ל מפראג דן בזה, ומבאר ש'צומח' אינו כי אם דבר בפני עצמו, הוא עם ישראל, איננו ככל הגויים רק עם תוספת, אלא אנחנו עם ישראל שלא רק שלא יוסיף בגודלו אלא ינבול. ועל פי זה מבאר המהר\"ל שכן שהרי ה'דומם' תמיד יישאר כך, אולם ה'צומח' אם יינתק מהאדמה הרי העם הנבחר – יצירה בפני עצמה. אולם אם מתנתקים מהמקור – רבונו של עולם – הרי שאנחנו הופכים להיות הרבה יותר גרועים מאומות העולם. יב. קטן שהגדיל אם חייב בפסח שני הביא את דבריו (ח\"ג סי' כט)למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת של חכם בן-ציון ולא הסכים עימו. ויש לו בנושא הזה אריכות דברים, יש לכך הרבה ראיות ונפקא מינות, וכגון בקטן שהגדיל לאחר פסח ראשון, אם חייב להביא פסח שני, שהרי לפי רש\"י ודאי שחייב, שהרי לא היה אם הוא חייב להביא פסח שני. ויש על כך רמב\"ם מפורש ויש סתירה אם היה חייב מדרבנן הרי הוא אכל מהקרבן פסח ראשון, ויש לשאול בר חיובא בפסח ראשון ממילא עכשיו התחיל החיוב שלו. ומאידך גיסא בדבריו, וזה נושא רחב מאוד. אני זוכר כאשר הייתי ילד, הגאון הגדול רבי בצלאל ז'ולטי זצ\"ל שהיה רבה הראשי של ירושלים ת\"ו שהיה גאון עצום, ואחת האבידות של והוא היה 62 דורנו היא שהלך לעולמו בגיל צעיר – כאשר הוא רק בן מנהיג אמיתי, גדול ביותר גם בתורה וגם בהנהגה משהו מיוחד במינו, ונפש של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. פעם אחת בחג הפסח הוא בא לאאמו\"ר הוא היה תקיף ביותר ולא התכופף בפני אף אחד. והוא היה ידיד בלב ואמר לו שעבר על כל מה שכתב בעניין קטן שהגדיל בימי הספירה. חשובים בהלכה, ולעשותם לספר בפני עצמו. כיון שהם ראויות להיות כנגדו שצריך לקחת את התשובות הללו שיש בהם כל כך הרבה יסודות ואאמו\"ר שאל אותו, אם הדברים מצאו חן בעיניו? והרב ז'ולטי ענה לו ספר בפני עצמו. ואכן הוא דבר הפלא ופלא, איך הקיף את הנושא הזה. ושם אאמו\"ר מסיק להלכה, שקטן שהגדיל בימי הספירה, עליו לספור העומר בלא ברכה. אך כיון שיש הרבה פוסקים הסוברים שצריך לברך שלו, אולם מיום בר-המצוה שיגש לחזן או לאחד מהקהל, ויבקש ממנו על העומר, על כן מתחילת ימי העומר שיספור בברכה עד בר-המצוה לכוון בברכה להוציאו ידי חובה. וישמע את הברכה מאחר ויענה אמן על ברכתו, ויספור את העומר. הרי לבעל העיטור ועוד הרבה ראשונים, הקטן שהגדיל בימי הספירה אין ספק שגם לאאמו\"ר הוא ספק, ורק מחמת הספק הכריע שלא לברך, אפשר לפתור את הבעיה על ידי שאחר מוציאו ידי חובה עדיף כך. שהרי וזהו כלל גדול בברכות, שאפשר להכריע בפשטות שלא לברך, אולם אם רשאי לברך על העומר. שולחנות נפרדים לחלבי ובשרי או פריסת מפה האם מותר לאכול מאכל בשרי על אותה מפה ואותו שלחן שאנחנו שאלה: אוכלים עליו מאכלי חלב? מותר לאכול דבר מאכל חלבי צונן על שולחן תשובה: שעשוי מפורמייקה או שמכוסה בשעוונית וכיוצא בזה, אחר שאכל עליו דבר מאכל בשרי, אם יעביר אחר האכילה סמרטוט וינקה היטב את השולחן. ומ\"מ אם חושש שלא ינקו היטב, יש להזהר בזה. ולכן במקומות ציבוריים יש לפרוס מפה, מפני שלא תמיד אפשר לסמוך שהנקיון טוב ויכול להגיע לידי מכשול. ויש להקפיד לא להניח דבר חלבי חם ישירות על שולחן שהניחו עליו דבר בשרי חם, כיון שהשולחן מפליט לתוך המאכל החלבי את הבשר הבלוע בו. מקורות: כתב מרן בשלחן ערוך (סי' פ\"ט ס\"ד): \"אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר\". והכוונה גם במקום שאוכלים אוכל צונן. וכתב בספר מעדני השלחן (מטעמי השלחן ס\"ק ט\"ו) שזה דוקא במפה שעשויה מבד, שאז יש לחשוש שבשעה שאוכל עליה בשר, יכול להיות שייתפסו על המפה שיריים וכיוצא בזה, יכול להעביר לאחר מכן סמרטוט ולנקות היטב את השולחן לאחר הארוחה הבשרית ויוכל לאכול וחלילה יכול לבוא לידי איסור. אבל כאשר אדם אוכל על שולחן שעשוי מפורמייקה או שמכוסה בשעוונית מהבשר, ואז גם לא כל כך מבחינים בהם, וכשיאכל חלב לאחר מכן השיריים יכולים להדבק באוכל החלבי עליו אחר כך גבינה או כל דבר חלבי אחר. וכ\"כ בהוראה ברורה ס\"ק נ\"ב). ומ\"מ אם חושש שלא ינקו היטב, יש להזהר בזה. ולכן במקומות ציבוריים יש לפרוס מפה, מפני שלא תמיד אפשר לסמוך שהנקיון טוב ויכול להגיע לידי מכשול. ואם אוכלים על השולחן ממש, ודאי שיש להקפיד לא להניח דבר חלבי חם על שולחן שהניחו עליו דבר בשרי חם, כיון שהשולחן מפליט לתוך המאכל החלבי את הבשר הבלוע בו (עי' בפתחי תשובה סק\"ח בשם הרדב\"ז בתשובה ח\"ב סי' תשכ\"א). כף חלבית בתבשיל פרווה שהתבשל בקדירה בשרית בטעות ערבבתי בכף חלבית אורז או פסטה שהתבשל בסיר בשרי, שאלה: מה הדין? מותר לאכול את האורז או הפסטה בין עם בשר תשובה: בין עם חלב. מקורות: ראשית יש לציין שיש כאן נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא, בין בכפית ובין בסיר. (עי' ש\"ע סי' צה ס\"ג). ולכן יש להקל לספרדים אפילו אם הכפית החלבית והסיר הבשרי בני יומם. ואם הכלים אינם בני יומם יש להקל אף לאשכנזים לאכול לכתחלה לאכול את הפסטה או האורז בין עם בשר בין עם חלב. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' \"עניין העליה לקברי הצדיקים מובאת כבר בדברי חז\"ל, וכמ\"ש (במדבר יג, כב) \"ויעלו זה בנגב ויבוא עד חברון\", ודרשו רבותינו (סוטה לד:), שבתורה כתוב \"ויבוא\" משום שרק כלב בן יפונה לבדו הלך לשם, להתפלל במערת המכפלה על קברי האבות הקבורים שם שיעתירו עליו שינצל מעצת המרגלים. וכן היה לאורך הדורות, וכמ\"ש (דברים לד, ו) על משה רבנו \"ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה\" ומבארים חז\"ל (סוטה יג:) שהוא משום שהקב\"ה לא רצה שיבואו להתפלל על קברו והוא יבטל כל גזירה. מהצדיק לעשות לו דבר מה, משום שזה נחשב ל\"ודורש אל המתים\", לכן אולם כמובן שהתפילה על קברות הצדיקים אסור שתהיה באופן שמבקש עלינו להתפלל אל הצדיק שיתפלל עלינו, או שבזכות הצדיק ניוושע. אכן בכל עניין העליה לקברי הצדיקים יש להתבונן מה ההפסד שנוצר בעקבות כך. שהנה אברכים שרוצים מפעם לפעם לעלות ולהשתטח בקברי הצדיקים, אני לא מדבר על מה שיש כיום דבר מחודש, שאנשים כבר לא מסתפקים בקבר רבי שמעון בר יוחאי ובשאר קברי הצדיקים בארץ הקודש, ונוסעים לארצות העולם לעלות על קברי הצדיקים, נוסעים לברדיצ'ב ומז'יבוז' וכיו\"ב. אינני מדבר נגד זה, כיון שאם תשאלו את הנוסעים לשם יתברר לכם שעל פי רוב המטרה איננה העליה לקברי הצדיקים, אלא המטרה היא לטייל בעולם... ורק מצאו להם תירוץ טוב. אולם עצם העליה על קברי הצדיקים בארץ מפעם לפעם, זה דבר טוב, עד שהפסקתי ממנהגי זה. ולא שאני חושב שאין זה מנהג טוב, אלא הבנתי ואף אני נהגתי במשך שנים ביום ההולדת שלי לעלות על קברי הצדיקים, שצריך לשקול את העליה לקברי הצדיקים מול מה שמפסידים כתוצאה מזה. שהרי אם באותם שעות העליה לקבר הצדיק יכול לעסוק בתורה, הרי שעסק התורה הוא חשוב לאין ערוך מאשר העליה על קברי הצדיקים. פעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי: \"מעולם לא הייתי במירון - בקבר רשב\"י בל\"ג בעומר!\" אכן כאשר היה נוסע לדרשות ושיעורים בצפון הארץ היה נכנס לקבר רשב\"י, כמו כן היה ממשיך לעיר צפת לבית העלמין הישן, לקבר האר\"י ומרן הבית יוסף. - זה היה בשנים עברו שהיתה שם פריצות אך לגבי ל\"ג בעומר במירון אמר לי שאינו נוסע משתי סיבות, האחת מחמת [ הפריצות הרבה שיש שם גדולה, כיום שמעתי שהעניין הזה תוקן, גם אני לא הייתי בל\"ג בעומר . סיבה שניה, שבשלה לא נסע לקבר רשב\"י, ]במירון, אבל כך אמרו לי שהרי הנסיעה אורכת כמעט יום שלם, והוא היה מתפלא \"יום שלם לבזבז בשביל כמה דקות בציון?! במקום זה אשב ואלמד בתורתו של רשב\"י וזה הרבה יותר טוב\". ואין זה דבר כל כך פשוט, אבל אאמו\"ר היה אומר שעם כל החשיבות אין וצריך לדעת, שאת העליה לציון רשב\"י בל\"ג בעומר יסד רבינו האר\"י ז\"ל, זה שווה בהפסד השעות של לימוד התורה. נפטר בכ\"ד תמוז תשמ\"ז, והוא היה בעל חנות מכולת, אך כבר מאז שהייתי יתירה על כל האמור, סבא רבי יעקב זצ\"ל - אביו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל - ילד קטן לא היה עובד, והיה עוסק בתורה ובתפילה יומם ולילה, והיה זה משנת תשכ\"ה בערך. ולא היה מפסיק ללמוד, כל יום בבוקר היה הולך לבית הכנסת 'מנחת יהודה' ולומד שם עד הצהרים, לאחר מכן היה הולך לביתו ולומד בבית, ובערב היה מוסר שיעור לבעלי בתים. לאחר פטירתו נטמן ב'הר המנוחות', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל עלה לקברו ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה, והיה צריך להגיע עם מכונית, ומהיכן שיורדים מהמכונית היה צריך ללכת בצפיפות בין הקברים כדי להגיע לציון, ואאמו\"ר מאז יום השנה הראשון לא עלה יותר לקברו של אביו! וכששאלתי אותו על כך אמר לי: \"זה חודש תמוז, וחם מאוד, ואני כבר לא צעיר, אם אלך לקבר עד שאגיע, ואשב בשמש החמה ועד שאחזור לבית זה לוקח כמה שעות, במקום זה אני רוצה למסור שיעורים באותו היום ולהקדיש את הלימוד של היום הזה לעילוי נשמתו!!\" דרך אגב, הוא גם לא היה מתענה ביום השנה לפטירת אביו, למרות שלשואלים היה מורה להתענות ביום פטירת ההורים, והיה אומר שיש לזה מעלה גדולה, אך לעצמו הורה היתר, והוא אמר לי, שהרי המתענה הוא מתעייף ואינו יכול ללמוד כראוי והרי זה ביטול תורה גדול, במקום עד לפנות בוקר, וביום אני עוסק בתורה כל היום כולו, וזה הרבה יותר טוב זה בליל יום השנה אני מוסר שלושה שיעורים לציבור, ובלילה אני לומד מאשר התענית ביום זה.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א"},{"filename":"97.pdf","content":"| ביטול איסורים בשישים או באלף או בשינוי האיסור| איסור ביטול איסור לכתחילה אם הוא מהתורה או מדרבנןנושאי השיעור: ביטל איסור | ביטל איסור במזיד| חששות התולעים בחנויות הפלאפל| איסור 'בריה' שנתערבה| ההקפדה על ניפוי הקמח במאפיות ביקור באתרים מחללי שבת | צריכת מוצרים שיוצרו תוך חילול שבת| חלב שנחלב בשבת| לכתחילה במעשה שבת97 גליוןמיום א' כ\"ב ניסן תשע\"ו הנדיב הנכבד אדמונד שאולי בן פרחה ז\"ל - נלב\"ע י\"ט אייר תשע\"א ת.נ.צ.ב.הלעילוי נשמת פרשת אמור אין מבטלין איסור לכתחילה א. יסוד דין 'אין מבטלים איסור לכתחילה' יש לנו כלל \"אין מבטלים איסור לכתחילה\". ביאור הדבר, שכאשר יש תערובת איסור בהיתר, והאיסור נותן טעם בהיתר, דהיינו שאין שישים בהיתר כנגד האיסור, אסור להוסיף בהיתר בכדי שיהיה שישים כנגד האיסור בשביל לבטלו. והנה, יש בתורה מקום אחד שכתוב בפירוש שזה מותר, והוא בקרבן נזיר, ואסור לישראל לאוכלה, אבל כתוב שמבשלים את שאר הבשר של האיל שצריך להביא איל בסיום ימי נזירותו, והזרוע של האיל נאכל לכהנים בלבד, הנאכל לישראל, יחד עם הזרוע שנאכלת לכהנים בלבד. ולאחר הבישול \"ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל\" – רואים שלמרות (במדבר ו, יט) שהזרוע נתבשלה עם הבשר, ונתנה בו טעם, בכל זאת מותר לישראל (חולין צח.)לאוכלו, משום שהזרוע נתבטלה בשאר הבשר. ולומדת הגמרא שהתורה התירה כן רק באיל נזיר, אולם בשאר איסורים אסור לבטל איסור לכתחילה. ב. 'אין מבטלים איסור' – מדאורייתא או מדרבנן שיש לומר שהדין של (איסור משהו פ\"ב הובא בבית יוסף יו\"ד סי' צט),וכתב הראב\"ד 'אין מבטלין איסור לכתחילה' הוא מדאורייתא, כיון שהגמרא למדה דין זה מהפסוקים המדברים באיל נזיר, ולא בשאר איסורים. דוחה את דבריו, ולדעתו אין ראיה (הובא בבית יוסף שם)לעומת זאת הרשב\"א מנזיר לשאר איסורים, כיון שבנזיר מצוה לעשות כן, וניתן ללמוד לשאר דברים שאין בהם מצוה לעשות כן, אולם ללמוד שיש איסור לבטל את האיסורים לכתחילה – אין ראיה. ועל כן פוסק הרשב\"א, שאיסור ביטול איסורים הוא איסור מדרבנן, ומן התורה מותר לבטל איסורים. ג. אופני ביטול האיסור האסורים והנה בביטול איסור יש כמה צורות, יש מצב בו יש לאדם סיר בשר מלא כשר למהדרין, אבל חושש שלא יספיק האוכל ורוצה להוסיף חלב לסיר שהרי יש שישים בין כה וכה, וכמו כן אם רוצה להוסיף איסור. ואופן זה הוא הגרוע ביותר. ויש עוד אופן והוא שכבר נתערב חלב בסיר בשר, או איסור בהיתר, ואינו בטל בשישים, ורוצה להוסיף על ההיתר בכדי לבטל את האיסור. והדין להלכה פסק מרן השלחן ערוך (יו\"ד סי' צט ס\"ה): שאם מדובר באיסורי דאורייתא - אסור. וז\"ל: \"אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו\". ע\"כ. ד. דין 'בריה' ודין זה אינו רק בביטול איסורים בשישים, אלא גם באיסורים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון 'בריה', וכגון שהכין לחם מקמח שאינו מנופה ויש בו תולעים, שאם התולעים נשארו שלימות חייב על כל תולעת שהיא - 'חמישה מלקויות' הכוונה חמש פעמים [ , ואם היא שרץ המים - כגון דג טמא - ארבעה מלקויות, שרץ הארץ - חמישה מלקויות]!שלושים ותשע - רמז לדבר: [ ויש שרצים מעופפים שעליהם חייבים ששה מלקויות , וזה ]\"\"אשר בשמים מעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ חמור מאוד, שהרי אם אדם אוכל חתיכת חזיר קטנה פחותה מכזית לא חייב מלקות, אכן הוא עובר על איסור מהתורה כיון ש'חצי שיעור אסור מהתורה', וכיום בלאו הכי לא מלקים. לעומת זאת ב'בריה' אפשר ואכל בריה קטנה ביותר, שאם אכל במזיד הרי לוקה ארבעה או חמישה מלקויות. ה. חובת ההקפדה בכשרות המאפיות ויש מקומות שיש בהם נפה טובה מאוד אבל במקום אחד יש בה חור, ופלא אכן אחד מהנושאים החשובים בכשרות, הוא אם מנפים את הקמח כראוי, הוא איך התולעים יודעים היכן החור הזה נמצא... במשך ]' - ראש בד\"ץ 'מהדרין[ גדול ממני... עד לבסוף אמר לי 'עזוב אותי מההכשר שלך, אני הולך לעדה יהיו בעיות, עד שהסכמתי לתת להם הכשר, ולבעל המאפיה היה כאב ראש חלה מכל עיסה. והיו כל מיני דרכים איך לצרף את העיסות וכו' בכדי שלא שניפוי הקמח הוא ללא כל חשש, והיה שם משגיח שתפקידו היה להפריש אחת לתת להם הכשר, ובאתי ובדקתי וחקרתי ודרשתי עד שהייתי בטוח ואני מבין שזה כלל לא פשוט. ולפני הרבה שנים נתבקשתי על ידי מאפיה שעה שלימה, ובו הסביר טכנית את כל צורות ניפוי הקמח הקיימות כיום. פעם שמעתי שיעור מהרב אברהם רובין החרדית'... והם אכן נתנו לו. ואכן כך צריך להיות, שבכל פעם יבדקו את הנפה אם אינה פגומה חלילה, ובכל דיני הפרשת חלה וכו'. כל הבעיות הוא התולעים, שהרי קמח הוא דבר שמתליע במהרה, במיוחד אנשים חושבים מה כבר יכול להיות במאפיות?! ומקלים בזה, אבל שורש בימות הקיץ. ו. רוצה ללוש את הבצק שהתולעים ימעכו אולם כל זאת הוא אם התולעת היא בשלימותה, אך אם בזמן הלישה - צריך לדעת שתולעים יכולות להישאר חיות [ הרי היא בטלה בשישים. דהיינו שכל האיסור של בריה שאינה אף בזמן הלישה! ועד שלא יאפו אותן הם חיות, וודאי שיכולות להישאר התולעת נמעכה או נימוחה]שלימות בטלה אפילו באלף הוא דוקא כשהיא שלימה. ויסוד העניין ש'בריה' יש - יש על כך סימן שלם ב'יורה דעה' בהלכות תערובות [ .לה חשיבות .], וכל מי שלומד הוראה צריך לדעת את פרטי הדינים של בריה(סי' ק) והנה בצק שיש בו תולעת שלימה, ולכן אסור מדין 'בריה' המעורבת ,בו, ורוצה לבטלה על ידי שילוש את התערובת באופן שהתולעת תימעך וממילא תתבטל בשישים, הרי זה אותו הדין של אין מבטלין איסור לכתחילה. שהרי עד עכשיו לא התבטלה אפילו באלף, והנה כעת מתבטלת בשישים. והאמת שלא בטוח שאף צריך שישים לתערובת זו, כיון שהראשונים נחלקו - מי אוכל זבובים ותולעים?! [ לגבי דברים שנפשו של אדם קצה בהם אפילו ליברמן וחבורתו שכל כך אוהבים נבילות וטריפות אינם אוכלים , אם גם בזה אומרים שצריך שישים או מספיק 'רוב'. על כל ]..פנים, אם ריסק את התולעת או את הבריה, ועל ידי כך התבטלה בשישים כאלו דברים או ברוב, הרי במעשה זה הוא ביטל איסור לכתחילה. ז. טחינת החומוס בחנויות הפלאפל ללא בדיקה את השיעור במוצאי שבת במקומו. הלכתי ודיברתי שם בנושא של 'בריה'. לפני קרוב לארבעים שנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא חש בטוב וביקש שאמסור ומהם בכשרות 'בד\"ץ'. ויש כמה הבדלים מהותיים ביניהם, אחד ההבדלים והצגתי שם שאלה מעניינת. הנה יש חנויות פלאפל מהם בכשרות 'רבנות' הוא שבחנויות בכשרות רבנות המשגיח מבקר אולי פעם ביום, לעומת זאת בחנויות בכשרות בד\"ץ המשגיח בודק כמה פעמים ביום את החומוס אם - זה חשוב גם בבית לבדוק את החומוס מתולעים, ובמיוחד [ .יש בו תולעים בקיץ. אנשים חושבים שאם החומוס יבש אז הוא פחות מתליע, וזה לא נכון ]..כלל, התולעים אוהבים גם יבש - שהוא כמין שעועית לבנה יבשה [ 'פעם בערב ראש השנה קניתי 'לוביא , והשרינו אותה במים, ובדקנו אחד אחד וראינו שהם ]עם כתם שחור מלאים בתולעים. וכנראה שהשקית עמדה בחנות הרבה זמן, והתולעים נוצרים מתוך השקית, ולא שהם באות מבחוץ. וכיון שראינו כך, הלכנו וקנינו 'לוביא' ירוקה טריה, והתחלתי לפתוח אחת אחת ואני רואה שכולה מליאה תולעים, וזה גם כנראה תלוי באיכות הירק. וגם כשקונים לוביא טריה ואיכותית יש לפתוח ולבדוק כמה אחדים מהם, ולהתבונן אם לא נמצא בה חשש לתולעים. והנה בחנויות הפלאפל בכשרות ה'בד\"ץ' המשגיח בודק את החומוס לפני הטחינה, ואם רואה שהחומוס נגוע הוא זורק את כל החומוס. לעומת זאת - להחזיק [ . והנה מה הדין אצל הרבנות לא בודקים את החומוס בקביעות רק מפעם לפעם]משכורת של משגיח נוסף עבור כך, זה כבר לא משתלם לו במי שיש לו חנות פלאפל בכשרות רבנות, ולא אכפת לו מהתולעים וטוחן - שסביר [ את החומוס כמות שהוא, והרי בכך הוא מבטל את התולעים על ידי שממעכן, והן ]להניח שיש תולעים בחומוס במיוחד בחודשי הקיץ בטלות בשישים, האם יהיה מותר לאכול את החומוס הזה או לא? שהרי ריסק את הבריה שקודם לכן היה אסור לאכול את החומוס הזה מחמתה, וכעת במעשהו ביטל את האיסור. ח. ביטול האיסור בהכשרת כלים נימוקים להתיר. והנימוק העיקרי הוא שהוא לא מתכוון להתיר את האיסור, באותו השיעור אמרתי, שהפלאפל הזה מותר באכילה, והבאתי לכך כמה שהרי אם תשאל אותו מה הוא עושה הוא יאמר לך שהוא עושה כן עבור הפלאפל, והוא לא חושב על כך שהוא מרסק תולעים. ויש כמה וכמה דוגמאות לדין זה אם הוא באמת דומה לנושא שלנו, יש ששואלים לגבי כלי הבלוע בחמץ או (ל. ד\"ה לשהינהו)תוספות בפסחים איסורים, שרוצה להכשירו לשימוש, ועל כן מטביל את הכלי האסור בסיר גדול יותר שיש בו מים רותחים, והכלי פולט את הבלוע בו למים הרותחים, והרי בליעות אלו אינן נעלמות אלא הם קיימות בתוך המים, ולכאורה כיצד עושה כן, הרי בכך מבטל הוא איסור לכתחילה, שהרי מוציא את הבליעות לתוך המים ושם הם מתבטלים. שכיון שאין בו כל כוונה לבטל את האיסור, לכן (עבודה זרה לג:)ומתרץ הר\"ן מכשירים כך כלים. והנה מכך שהתוספות לא כתבו כן, יש לנו ללמוד שסבירא להו שאין זה משנה אם יש לו כוונה לבטל את האיסור או לא. וכמו כן גם לדברי הר\"ן עצמו יש לדון, שהנה בהכשרת כלים הוא עושה כוונה טובה, והיא להוציא את האיסור, ולפיכך עושים כן להכשיר את להוציא את האיסור, אך גם אין כוונתו רעה לבטל את האיסור, האם בזה הכלים. אולם במקרה כגון טחינת החומוס, כוונתו היא 'פרווה'.. - אין כוונתו יכולים לומר שהרי אין כוונתו לבטל את האיסור?! ואכן בעיקר דברי הר\"ן, יש כמה ראשונים שמסכימים לדבריו עיין שער המלך (פרק טו מהלכות מאכלות אסורות הלכה כה) ועוד. ורבים מהם דנים אם הר\"ן חולק על התוספות או מסכים לדבריהם, ואכמ\"ל. ט. נמלים שנמצאו בדבש בדבש (יו\"ד סי' פד סעיף י\"ג) בדומה לכך יש עוד נושא שכתוב בשלחן ערוך ולאחר מכן מסנן אותו מהנמלים שבו. ולכאורה הלא כאשר מחמם אותו מוצק שנראה שיש בו נמלים, שעליו לחמם את הדבש עד שנעשה נוזלי, הרי הנמלים נותנות טעם בדבש, אולם כיון שיש שישים כנגד הדבש לכן הוא מותר. ומאידך, אין גם בריה כיון שעל ידי שמחמם אותו הוא מוציא את הנמלים השלימות שהוא רואה. וטעם ההיתר הוא כיון שאינו מתכוון לבטל את האיסור. אולם גם זה אינו דומה לטחינת גרגרי החומוס, כיון שבסופו של דבר יש בזה כוונה חיובית, להפריד את הנמלים מהדבש, ואילו בטחינת גרגרי החומוס אין במעשהו כוונה חיובית. י. חיטין שנשכן עכבר לגבי חיטים שנשכן עכבר, (או\"ח סי' תנג) וכמו כן בהלכות פסח כותב הטור שכאשר נושך את החיטה לכאורה נשאר בה רוק, וכשטוחן את החיטה הוא מבטל איסור לכתחילה, שהרי יש בחיטה מעט רוק ואולי היא החמיצה. והטור כותב כמה סיבות להקל, אולי לא נשכן עכבר ועוד, ע\"ש. ואחד הנימוקים להקל הוא, שבטחינת החיטה לא מתכוון לבטל את האיסור אלא רק לטחון את החיטה, ולכאורה הוא כנידון דידן. אולם גם בזה יש לחלק, כיון שהטעם שכותב הטור שלא מתכוון לבטל את האיסור הוא בצירוף כל שאר הנימוקים שכתב שם, ואין ללמוד משם לעניין טחינת גרגרי החומוס. .] - בנושא הזה יש כמה ראיות אולם כולם קלושות מאוד[ יא. תולעים שנוצרו בתוך הפירות חיו\"ד כלל א סימן יח) ובזמנו אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל את התשובה הזו. אך יש ראיה אחת לטחינת גרגרי החומוס שכותב אותה הגינת ורדים (שו\"ת היו נוהגים במצרים להכין חמין לשבת עם ] - של הגנת ורדים[ שבזמנו - וצריך לדעת את זה, פול. והפול מצוי בו תולעים ולכן היו מבשלים ומרסקים את הפול, ולאחר [ .מכן היו מניחים אותו בתנור, וזה היה החמין שלהם והגינת ורדים ]כי פול מצוי בו הרבה מאוד תולעים, וצריך לבדוק טוב טוב , שהתולעת לא יצאה החוצה עדיין היא חלק מהפרי, ורק כשהיא פורשת דן לגבי החמין מעניין אחר. שהנה תולעת שנוצרה מתוך הפרי, שכל זמן ] - ויש בזה כמה הבדלים בין תלוש למחובר ועוד כמה פרטי דינים[ נאסרת והגינת ורדים עושה שם כמה ספיקות, ומסקנתו שם להתיר תולעת הזו. ולכאורה זהו נידון דידן שלוקחים גרגרי חומוס וטוחנים אותם. ואמר לי אאמו\"ר, תראה, הוא בכלל לא דן בזה מצד אין מבטלין איסור לכתחילה! ואכן השתמשתי גם בנימוק הזה לעניין זה. - יש טוענים שהיה זה רבי יהונתן [ מספרים, על אחד מגדולי ישראל שעמד לפני המלך, והמלך אמר לו ששמע שיש הלכה כזו אצל ]אייבשיץ היהודים, שתולעת שצמחה בתוך הפרי שאם לא פירשה החוצה אינה נאסרת, ושאל אותו המלך מה ההיגיון בזה?! וכי מה ההבדל יש בין שני התולעים הללו. הרב כששמע שאלה זו ביקש ממנו שיביאו לו כפית, והביאו לפניו כפית, לקח הרב את הכפית ואמר למלך \"תירוק בתוך הכפית\", ירק המלך לכפית, אמר לו הרב עכשיו תבין, הרי יש לך רוק בתוך הפה ואתה לא נגעל ממנו, ואז אמר לו הרב \"עכשיו תאכל את זה\"... \"הרי זה מגעיל!\" ענה לו המלך, אולם הרוק שלך שירקת אתה לא מסוגל לאוכלו, זה בדיוק כמו תולעת שפירשה ותולעת שהיא חלק מהפרי. כמובן שתשובה זו של הרב היא רק לסבר את האוזן, אולם האמת היא שהטעם לכך הוא משום שהתורה אסרה רק את השרץ השורץ על הארץ ולא מה שנוצר בתוך הפרי. יב. מעשה שבת שיש בו מחלוקת יש עוד ראיה שכתבתי להתיר את החומוס הנטחן כן, מהדין של מעשה כותב (או\"ח סי' שיח סק\"י)שבת בדבר שיש בו מחלוקת. ששם הפרי מגדים להתיר. ומעשה שבת הוא אסור מדרבנן בלבד, וספיקא דרבנן לקולא. אם כן, הוא הדין לגבי אין מבטלין איסור לכתחילה, שכפי שאמרנו לעיל, יש מחלוקת אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן, יש להקל אם כבר נעשה מעשה. יג. דין הפלאפל וברכתו פעם הייתי בפדיון הבן, שהשתתף בה גם הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, כשראה אותי אמר לי \"שמעתי עליך לשון הרע\"... כששאלתי אותו למה כוונתו, אמר לי ששמע שהתרתי לאכול את גרגרי החומוס שנטחנו עימו שם באריכות והסברתי לו את כל הדברים, והגיע הכהן ורצו להתחיל ללא בדיקה. אמרתי לו אם הרב מוכן אסביר לרב את הדברים. ואכן ישבתי בפדיון, ואמרו לו לבוא, אך הוא אמר להם: \"תתחילו, הרי מה אתם רוצים זה אתם יכולים להסתדר בלעדי... תנו לי ] - הוא היה מוהל[ פדיון זה לא ברית לדבר...\" וכך הסברתי לו באריכות את כל צדדי ההיתר והנימוקים שלי בנידון. כך, שגם אם אין שישים, כיון שהם דברים שנפשו של אדם קצה בהן, הלא מגיעים ליותר מכדי שיהיה בחומוס שישים כנגדן! אולם אני השבתי לו על לקראת סוף הדיון הוא אמר לי, שיכול מאוד להיות שהתולעים שבחומוס יש הרבה פוסקים הסוברים שבכגון דא מספיק רוב. את הטעם של הפרי עצמו\". ואני שאלתי אותו, מנין לו לרב דבר כזה? וכי של אדם קצה בהן, אולם תולעים הגדלים בתוך הפירות והירקות, יש להם ואז אמר לי כך: \"אני חושב, שתולעים שגדלים באשפה ולכלוך אכן נפשו זה סוד ה' ליראיו?! אולם הוא אמר לי שכך נראה לו בהיגיון. ואז אמרתי לו - לרבינו חיים בן עטר ה'אור החיים' [ 'שמצאתי את הסברא הזו ב'פרי תואר כששמע כך חכם בן ציון אמר לי \"כן, עליו ]הקדוש שהיתה לו רוח הקודש ניתן לומר סוד ה' ליראיו\"... ועל כן כיון שאלו תולעים שנוצרו מתוך הפירות צריך שיהיה שישים כנגדן. לאחר כל זאת סיפרתי את מהלך הדברים לאאמו\"ר שמצידו אמר לי שמסכים עם כל מה שאמרתי. והנה לא עבר זמן רב, והיתה איזו חתונה שהשתתפו בה אאמו\"ר וחכם בן ציון, ואמרתי לאאמו\"ר 'הנה חכם בן ציון אאמו\"ר ] - תשמעו מה שקרה איך זה נגמר[ ...'כאן אולי תדבר איתו על כך ישב על יד חכם בן ציון, ואמר לו, 'שמעתי שאמרתם שזה אסור, למה?' אולם חכם בן ציון עמד על דעתו שבימות הקיץ אפשר והחומוס מתליע 'כיצד ניתן לומר שאין שישים כנגד התולעים, הרי זה לא יעלה על הדעת!' יפות להתיר אבל אם אין שישים מה ההיתר לזה?!' ואאמו\"ר מיד אמר לו וחכם בן ציון השיב לו, 'אולי אין שישים?! אם יש שישים הוא אמר סברות מאוד עד שאין שישים כנגד התולעים. בסיום הויכוח, שאל אאמו\"ר את חכם בן ציון: \"נו, אתה מסכים לי שזה אאמו\"ר לא ויתר לו ולחץ עליו שיענה לשאלתו, אולם גם חכם בן ציון לא מותר?\" וחכם בן ציון השיב לו בשאלה: \"תגיד, מה מברכים על פלאפל?\" ויתר... שעל (שו\"ת יביע אומר ח\"ז חאו\"ח סוף סי' כט)ואז אמר לו אאמו\"ר שכתב בספריו הפלאפל אפשר לברך 'האדמה' או 'שהכל'. וחכם בן ציון אמר לו על כך, שמוסיפים הרבה פירורי לחם זה נועד לדבק את הכדורים כדי שלא יתפוררו לחם, חלקם עושים זאת מחמת שזה כנראה יותר זול, אבל בדרך כלל אלו שיראה אצל מוכרי הפלאפל שיש כאלו שמוסיפים לחומוס הרבה פירורי בטיגון. או בכדי לתת טעם. ועל כן אמר לו חכם בן ציון, הנה במקומות שנותנים הרבה פירורי לחם בשביל הטעם, הרי שברכת הפלאפל צריכה להיות 'מזונות'. ואאמו\"ר שמע כך והסכים עימו, שאם אכן יש הרבה פירורי לחם בפלאפל הרי שברכתו צריכה להיות 'מזונות'. וכך נגמרה השיחה - בזמנו קראו לו [ באותה חתונה שהתקיימה במלון 'ענבל' בירושלים .]''לרום הללו, אולם אאמו\"ר הסכים שיש להקל בזה, ויסוד הטעם הוא מכיון שאין וכפי הנראה שחכם בן ציון לא הסכים להתיר את הפלאפל מגרגרי החומוס מתכוונים לבטל את התולעים. את המצב ההלכתי של האיסור, שבתחילה לא היה מתבטל אפילו באלף, רק להוסיף בתערובת על ההיתר בכדי לבטל את האיסור, אלא גם לשנות ועל כל פנים יש ללמוד מכל האמור שאין מבטלין איסור לכתחילה, אין זה ולאחר ששיניתי הוא יכול להתבטל בשישים, גם זה אסור. יד. לא אהנו ליה מעשיו למעשה אם עבר והוסיף על התבשיל, או שריסק את הבריה שעל ידי כך : \"עבר וביטלו או שריבה (שם)היא מתבטלת בשישים, פסק מרן השלחן ערוך עליו, אם בשוגג מותר. ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו. ולשאר כל אדם מותר\". דהיינו לא רק שאסור לעצמו אלא גם אסור למי שהוא ביטל בשבילם. וטעם העניין מפני שאנו צריכים - ויש שאלה בזה אם ילדיו הן נחשבים כאילו זה וזהו קנס שחכמים קנסוהו, שגם אם לא אוכל שלא יביא את האוכל הזה להגיע למצב ש\"לא אהנו ליה מעשיו\", שלא תהיה לו הנאה מביטול האיסור. [ .לאחרים או ימכור אותו .]הוא בעצמו או לא, ואכמ\"ל ולפי האמור יש לנו להסיק, שאם אדם יושב במסעדה, ובעל המסעדה - לצערינו יש כיום אנשים שומרי תורה ומצוות [ ויודע שביטל איסור לכתחילה, דהיינו שראה אינו שומר תורה ומצוות] - ובבשר בחלב זה הרבה יותר חמור כיון שחתיכה נעשית נבילה וצריך כגון שנפל חלב לתוך תבשיל בשר, והוא הרבה בבשר להתיר את התערובת שנפל איסור, וגרם שהאיסור יתבטל בכדי שלא להגיע למצב של הפסד, או שהכסף מעוור את עיניהם[ , אסור לאכול מהאוכל הזה לכל אורחי המסעדה]שישים כנגד כל התערובת הזו, כיון שביטול האיסור נעשה בעבורם. טו. אכילת תבשיל שנתבשל בשבת התבשיל יהיה מותר באכילה במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. ואם בישל וכמו כן אם עבר על כל אחת מן המלאכות, שהדין הוא, שאם בישל בשוגג והנה כדין זה יש בדיני שבת. והיינו שאם טעה ועבר על איסור בישול בשבת, במזיד, למבשל אסור באכילה עולמית, ולאחרים מותר באכילה במוצאי (ראה שלחן שבת. והיינו שבשבת התבשיל אסור לכולם בין בשוגג בין במזיד. ערוך או\"ח תחילת סי' שיח). ויש לדון, במי שבישל בשבת בשביל אחרים ולא עבור עצמו, שהמגן אברהם מביא בשם מרן הבית יוסף, שכותב כמה סברות לחלק בין ביטול (שם סק\"ב) איסור לכתחילה לבין מעשה שבת, שבמעשה שבת אפילו אם עשה לצורך אחרים זה מותר להם, בשונה מביטול איסור לכתחילה שאם עשה עבור אחרים נאסרים אף הם מאכילת המאכל. , שאם אירע כן בישראל מומר שבישל עבור (סי' שכה)והנה כתב הפרי מגדים אחרים בשבת, הרי שבאופן כזה התבשיל נאסר גם עבור אחרים. ודנו האחרונים בכוונתו של הפרי מגדים \"ישראל מומר\". שהנה כתבו כמה אחרונים דהיינו ישראל שהמיר את דתו רח\"ל. אולם יש הרבה אחרונים שכותבים שישראל מומר היינו לא שהמיר את דתו אלא סתם מחלל שבת, וכך מסתבר יותר לומר, שהיינו שהוא כמומר לעניין חילול שבת.ועל כן על פי הפרי מגדים, יהודי מחלל שבת שהכין אוכל בשבת, הרי שאוכל זה נאסר לעולם גם לאחרים. טז. עובר על חילול שבת בקביעות הכתב סופר כותב בזה סברא נוספת שאם עושה כן בקביעות הרי שודאי יש לאסור זאת. ודבריו נסובו על מעשה שאירע בזמנו, באדם שהיתה לו מסעדה כשרה, והכל היה בסדר מלבד העובדה שהיה מבשל את התבשילים כתב על כך, שכיון שעושה כן בקביעות ממילא יש כאן סיבה נוספת לאיסור. בשבת, בכדי שיבואו במוצאי שבת ויהיה מה להגיש לפניהם. שהכתב סופר שיש לגדור בזה גדר נוסף על כך שעושה כן בקביעות. יז. שימוש במוצרים שיוצרו במפעלים מחללי שבת - כיום יש [ , והרי הם חולבים את החלב עבור חשש של איסור בשבת, אולם כיום יש עדיין מקומות חילוניים שחולבים קיבוצים ומושבים שהמציאו מכונות חליבה מכניות מיוחדות שאין בהם כל מכונות חליבה מיוחדות שאין בהם איסור בשבת, וכבר בזמן החזון איש היו ולפי זה יוצא שבמקום שחולבים בו את הפרות בשבת בקביעות]אחרים, ובנוסף על כך הם עושים כן בקביעות, לפיכך על פי הפרי מגדים את הבהמות בשבת כמעשיהם בחול ה\"י והכתב סופר מבואר שכולם אסורים לשתות את החלב הזה לעולם. - ואני כל פעם כרוכה בעלויות רבות, ואי אפשר להפעילו בכל פעם מחדש ולכן שבת, והם טוענים שכיון שדרך הייצור הוא על ידי כבשן שההפעלה שלו וכמו כן שימוש בכלי זכוכית המיוצרים במפעל המייצר בשבת תוך חילול [ , והרי הם עושים כן באופן קבוע הם מחללים שבת עבור זה, ורק ביום כיפור מפסיקים את הפעילות]לא יודע למה ביום כיפור כן ובשבת לא ועל כן כלים כאלו שנעשו תוך חילול שבת בקביעות הרי הם אסורים לכולם. ולכאורה כן הוא בכל המקומות המייצרים דברים תוך חילול שבת בקביעות, שהמוצרים שם אסורים בשימוש או באכילה לעולם. יח. כל דפריש מרובא פריש אולם יש קולא גדולה בזה, והוא שהנה על כלי הזכוכית לא כתוב תאריך הייצור שלהם, והרי בשבוע יש שבעה ימים, ולא כתוב באיזה יום נוצר , ] - פעם היה כזה נידון לגבי מפעל נייר בארץ[ וכו', ממילא יש בזה משום ספק, וכלל הוא בידינו \"כל דפריש מרובא פריש\" וגם בחלב שכתוב עליו תאריך הייצור, אינו כי אם לאחר החליבה והפסטור המוצר. וזה בכלים או בנייר – ועלינו ללכת אחר הרוב, שכנראה נוצרו בימות החול. יט. לפני עיוור לא תתן מכשול אולם הגאון החזון איש כותב על כך שאין אומרים בזה 'כל דפריש' וכותב על כך כמה נימוקים, ואחד הנימוקים היסודיים שם שלכאורה הוא חזק ] - לפני כשישים שנה[ מאוד. שהנה באותם ימים חיו במדינת ישראל כזה, שציבור כל כך גדול לא רוכשים ממוצריה, וכשהם יבינו שמחמת חילול יותר ממפעלים המחללים שבת, החברה המייצרת לא תוכל להתעלם מדבר כן אמר החזון איש אז, אם יאמרו כל בתי האב שומרי המצוות שלא רוכשים כמליון איש, כאשר מתוכם היו כשלוש מאות אלף שומרי מצוות, אשר על השבת לא רוכשים את מוצריהם ממילא הם יבואו להפסיק את החילול את ידינו לחילול שבת! והרי אנחנו עוברים על לפני עיוור לא תתן מכשול! שבת, ממילא מה שאנחנו רוכשים מחברות מחללות שבת הרי אנחנו נותנים ומסייעים בידי עוברי עבירה. וגם הגאון הסטייפעלר טען כן בספרו. שאנחנו מראים שאנשים דתיים לא איכפת להם שאנשים אחרים מחללים אלא עלינו לראות את ההשפעה של הדברים בחוץ, ואת העניין של חילול ה', צודק על פי ההלכה, אם מותר לרכוש מוצרים אלו שנעשו בשבת או לא. אולם החזון איש ודעימיה כתבו בעניין זה עוד נקודה, שאין די בכך להיות משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול', ואין משום מסייע בידי עוברי עבירה. והנה בשו\"ת מנחת יצחק מביא את דבריהם, וכותב על כך, שלדעתו אין בזה שבת. הרי זה חילול ה' של ממש! לפני כעשרים שנה בחול המועד, הילדים ביקשו ממני שניסע יחד לאיזה פארק המיועד לציבור החרדי. וכשהגענו לשם אני רואה שם שלט ענק - ובשבת [ אמרתי לילדי שאני לא מוכן להיכנס \"פתוח שבעה ימים בשבוע\"! ולאחר מכן פירוט שעות הפתיחה]..הוא פתוח יותר משאר ימות השבוע למקום שכזה שמכריז על עצמו כמחלל שבת, ואכן חזרנו הביתה. אבל נתאר לעצמינו, אם החרדים היו מקפידים על הדבר הזה ולא היו נכנסים כאב לי מאוד לראות כל כך הרבה ציבור חרדי שמגיע למקום שכזה. והרי למקומות שכאלו. וכמו כן חברות תעופה המחללות שבת, הרי אם כל היהודים החרדים היו מחליטים שלא לטוס עם חברות אלו המחללות - הם [ שבת, והרי הרבה מהמקומות הללו, שהם מרויחים את הכסף שלנו , היו סוגרים את ]אמנם טוענים שאנחנו חיים על חשבונם אבל זה הפוך המקומות הללו בשבתות. ויתירה מכך המקומות השומרים שבת, תולים שלט \"מקום שומר שבת\" והרי זה קידוש ה', ולהיפך זה ממש חילול ה', ועל כן חשוב מאוד להקפיד בנושא הזה. גם אם אין בזה משום חשש הלכתי, יש לנו להקפיד על כך מצד המוסר, שלא נראה בעצמינו שלא אכפת לנו מהשבת. על משמר הרבנות בתל אביב \"בשנת תשכ\"ט, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל החל לשמש כרבה הראשי של תל אביב, היה נהוג לקיים חתונות ואירועים במוצאי שבתות. כאשר חקר ודרש על כך, גילה שבמרבית האולמות מתחילים את ההכנות לקראת האירוע כבר בעיצומה של השבת. כדי לאמת זאת שלח משגיחים בעצם יום השבת לכל האולמות, גם אלו המרוחקים מעט ממרכז העיר, וכפי אשר רבה בחילולי שבת, ובחלק מהאולמות היו אף חילולי שמע עולם כמנהגו נוהג, ובכל האולמות יש עבודה שבת במלאכות דאורייתא, אפיה, בישול, וכיו\"ב. אאמו\"ר ראה שאין דרך להילחם בזה, כיון שאם יסיר להם את הכשרות לא היה נשאר מקום אחד כשר. לכן נתן הוראה לכל בעלי האולמות שלא לקיים חתונות במוצאי שבתות כלל, רק בר מצוות שהם אירועים קטנים יותר. בעלי האולמות התאגדו והקימו ועד, ופנו אליו בטענה שהוא אחראי על הכשרות ולא על חילולי השבת, ואין לו כל סמכות להורות הוראה שכזו. מתחילים לאיים שלא ישתקו, ושילכו לבג\"ץ וכו', אמר להם אאמו\"ר ואחראיים שאינם יכולים לעבוד בשבת. אולם כשראה אאמו\"ר שהם אאמו\"ר הסביר להם שהדבר בלתי אפשרי כלל, שהרי יש משגיחים אמנם אני אינני מפחד מכם, אך בואו נעשה עסקה. כיון שעד לאותה תקופה היה נהוג עוד מימי הרב הראשי הקודם הרב איסר יהודה אונטרמן, שלא לקיים חתונות בכל ימי ספירת העומר מלבד ל\"ג בעומר, וכן בימי בין המצרים, ואף הספרדים הוכרחו לנהוג כן. על כן אמר אאמו\"ר לבעלי האולמות: \"אני אתיר בציבור לקיים חתונות בימי בין המצרים עד ראש חודש אב, וכן בימי ספירת העומר מיום ל\"ג בעומר לאשכנזים ול\"ד בעומר לספרדים ועד שבועות, ואתם בתמורה תפסיקו לקיים אירועים במוצאי שבתות לגמרי\". במוצאי שבתות כלל. לאחר הדברים האלו אאמו\"ר שלח לכל רבני בעלי האולמות הסכימו לעסקה זו, וכך עד היום לא מקיימים חתונות הערים בישראל לאמר, כך היה המעשה בעירנו, וכך הסכמנו, וכך תעשו במקומותיכם. וב\"ה התקבלו הדברים וכך נהוג ברחבי הארץ. וזכות הרבים תלויה בו באאמו\"ר מרן זצוק\"ל.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ורה˙וחרי ה˘ יבורˆ ל˙מח˘ורה מ˘ב ˙יח˙ על פ ההור‡ה˙בי ליט\"‡˘ „ו„ יוסף מורנו ה‚‡ון רבי ˙י‡ו˘ בנ˙ ה‚„ול להור‡ה ו„יינו˘ המ„ר˙בבי ורה˙ חכמי ה˙ˆ וחבר מוע˘ המ„ר˙ בי˘‡ר כבה\"‚ ˘ל מרן ר˘ יו˙יו והור‡ו˜ים „בר ה' על פי פס˘ו‡לים ול„ור˘יבו ל˘ובו י \"ל˜וˆ זעוב„יה יוסף רבינו ורה ˙ ה˙ בברכ לים˘ הר נוף ירו1 רחוב ‡‚סי˙ ההור‡ה יחוה „ע˙בימים ‡-הבי 13.30 „ ע13.00 ˙עו˘בין ה"},{"filename":"98.pdf","content":"הבדלי| ' 'שלא נהגו כבוד זה בזה| עוצמת האבילות על תלמידי רבי עקיבא| הקב\"ה מואס בפירוד בניו| נהפך לאבל מחולינונושאי השיעור: עוצמתה של | השמחה על כך שפסקו מלמות| כשהגאון הרב משאש התארח בשבת אצל מרן זיע\"א| ? 'אחדות' - מהי| העדות והמנהגים בישראל קדושת ימי ספירת העומר | ספירת היסוד מעשר ספירות| האחדות98 גליוןמיום א' כ' אייר תשפ\"א הרוגי הר מירון ל\"ג בעומר תשפ\"א ולרפואת הפצועיםלעילוי נשמת פרשת בהר - בחוקותי דברי חיזוק לאחר האסון הנורא בל\"ג בעומר במירון א. מה ה' שואל מעמך אני רוצה היום לומר כמה דברים לחיזוק לאחר האסון הנורא שאירע בל\"ג - יכולה מלדמוע מכאב נורא, מכאב גדול על אברכים צעירים, נערים צעירים. בעומר במירון. כאשר אנחנו מסתכלים מה קורה מסביבנו אין עין שאינה [ אתמול בלילה נערכה כאן בשכונת 'הר-נוף' לויה לחבר של הנכד שלי מהתלמוד תורה, הוא נרשם לישיבה, היה שמח ]הבחור אלעזר קולטאי ז\"ל וטוב לב שהוא מסיים את התלמוד תורה, והנה אתמול הגיעו כל החברים שלו להיפרד ממנו. הרי זה דבר נורא. פתאום, דוקא ביום השמח ל\"ג בעומר, שבכל שנה אלפים ורבבות עולים כיצד ניתן להודות \"השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו\", והנה לפתע והנה עבר הזמן של המגיפה, והתחלנו לחשוב כיצד להודות לקב\"ה, וחשבנו כל אחד היה מלא פחד וחרדה מהמגיפה הקשה הזו, התחזקנו בימים אלו. ואנחנו יושבים ושואלים, מה הקב\"ה רוצה מאיתנו?! הרי עברנו את המגיפה, לשמוח בשמחתו של רבי שמעון בר יוחאי. וזו שמחה שנוסדה על ידי וחובתינו בעת הזו לעשות חשבון נפש, ולחשב מה הקב\"ה רוצה מאיתנו, רבינו האר\"י ז\"ל, שהוא התחיל את המנהג הזה, והנה נהפך לאבל מחולינו. זה לא דבר ריק. ב. הקב\"ה רוצה בקירוב בניו זה לזה הנה, חלק מכל המצב שהיינו בו בשנה האחרונה במגיפה הנוראה, נהפך להיות בערבוביא, כולם היו מתפללים ביחד. וכל יום מתפללים בנוסח במניינים אלו לא היה שייך שכל אחד יחפש לו מנין כפי עדתו, ולכן הכל בתי כנסיות, אשכנזים וספרדים, תימנים וחסידים, כל עדה לעצמה, אולם בחצירות ובמרפסות. ואז ראינו כיצד כולם יכולים להיות יחד. הרי יש הרבה שבתחילה היינו במצב של 'בדד יישב', אולם מהר התארגנו מניינים שונים אחר, בסגנון שונה. והיה בזה כמין רמז, שהקב\"ה אינו אוהב את הפירוד! אבל פעמים ובעקבות זאת נוצר ריחוק גדול בין אחד לשני, והקב\"ה רוצה אמנם כל אחד הולך אחר מנהג אבותיו, וצריך להתפלל כמסורת אבותיו, לקרב את בניו זה לזה. וזו מחשבה הגיונית שיכולים לחשוב על המגיפה. ג. האסון בפטירת תלמידי רבי עקיבא אך מצד שני יכולים לחשוב על האסון שאירע במירון, שהאסון הזה אירע מיד לאחר שהסתיימו ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא. ממש 'נהפך לאבל מחולינו'. אולם צריכים אנו לחשוב על הלקח ממותם של תלמידי רבי עקיבא. חז\"ל אומרים 'שנים עשר אלף זוגות תלמידים וכולם מתו מפסח ] - כנראה שהיו לומדים בחברותות[ היו לו לרבי עקיבא החרבן 'תן לי יבנה וחכמיה' – ובדור שלאחר מכן היה גדול הדור רבי עקיבא, מאוד קשה, היתה זו גלות אדום, גלות נוראה, רבי יוחנן בן זכאי ביקש בזמן כן קודם לכן, זה היה בדור שלאחר חרבן הבית, עם ישראל כבר היו במצב ועד פרוס עצרת, והיה העולם שמם'. והרי היה זה אסון נורא שלא אירע שהעמיד עשרים וארבע אלף תלמידים. זאת אומרת שהוא התחיל להחזיר עטרה ליושנה, וצריך לדעת שתלמידים אלו לא היו סתם, הרי לא כל אחד זכאי להיות תלמידו של רבי עקיבא. והקב\"ה המית את כולם בגלל שלא חמישה תלמידים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא לעת זקנתו, וזימן יהודה, רבי אלעזר בר שמוע ולימד אותם תורה. כיום. והנה אם נדמיין לעצמינו אם האסון שאירע עם תלמידי רבי עקיבא אבל מה שלא – הוא נתקבל מרבי עקיבא. וזה בעצם כל התורה שיש לנו דהיינו שכל מה שכתוב עליו למי הוא שייך היינו מאותם חמישה תלמידים, ברייתא סתם תוספתא וכו'' אבל \"כולהו סתימתאי אליבא דרבי עקיבא\", חמישה תלמידים. הגמרא אומרת 'סתם משנה רבי מאיר' וכמו כן יש 'סתם וכשנחשב נבין, הרי כל התורה שיש לנו היום היא המסורת שיש לנו מאותם לא היה מתרחש, איזו תורה היתה לנו היום?! בטח היו לנו הרבה יותר סברות, ונושאים וחלקים של יהדות ושל תורה, כמה מצוות היו נוספות אחרת, כל עם ישראל היה אחרת, וכל ההיסטוריה של עם ישראל היתה בכל מצוה ומצוה, זה היה מתרבה בצורה שאין לתאר. הרי שהיינו נראים נראית אחרת. ד. ההיתר להתאבל על תלמידי רבי עקיבא לנו מסר חמור מאוד: אני רוצה תורה, בראתי את העולם בשביל התורה, אבל הקב\"ה לא רצה את זה! הקב\"ה רצה שהעולם יהיה שמם, הקב\"ה שולח אבל התורה שלנו היא גם בשביל בן אדם לחבירו! ומכיון שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה – אני לא צריך את התורה הזו!! אין לי חפץ בזה!! והרי זה נזק שאין לו פתרון, שהרי מה שהיה אבד לחלוטין! מכן מת לה בן נוסף ה\"י וכך היתה מתאבלת ומתו כל בניה. עד שלבסוף והמשיכה בבכייתה, עד שעבר זמן מה ומת לה בן נוסף ה\"י, וכך לאחר שולח לה שתפסיק כיון שאם לא זה יפגע בה, אבל לא שמעה לדבריו מתאבלת על בנה שנפטר לה, ולא היתה מפסיקה לבכות, ורבי מאיר היה אסור להתאבל יותר מדאי. הגמרא אומרת על שכנתו של רבי מאיר, שהיתה והנה אנחנו מתאבלים עד היום הזה, ולכאורה הרי גם על אבילות של מת גם היא מתה ה\"י. אדם צריך לקום מהאבילות, 'גזירה על המת שישתכח מן הלב', עם כל הכאב והצער הבלתי נתפס כשנפטר קרוב, אולם אדם חייב להמשיך בעבודת ה' שלו, בתפקידיו בעולם הזה. ולעומת זאת באבילות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, למרות שעבר כל כך הרבה זמן, עדיין אנחנו מתאבלים! ואפילו לא נושאין נשים! מבטלים מקרים שמחמת 'פרו ורבו' דוחים את האבילות. כגון אם מת לו מת ועדיין קיים מצות 'פרו ורבו' דנים בזה הפוסקים אם רשאי לישא אשה, ויש הרבה לו לישא אשה, אך לאחר השבעה, ועל כל פנים לאחר השלושים, אם לא את מצות 'פרו ורבו' בשביל האבילות הזו. הרי גם אבל בתוך שבעה שאסור לא קברו, והוא היה צריך להתחתן, מקדימים את החופה ורק לאחר מכן קוברים. וכאן אנחנו דוחים את כל החתונות במהלך כל ימי האבילות על פטירת תלמידי רבי עקיבא. והשאלה הנשאלת, למה מותר לנו להתאבל?! למה חייבים להתאבל?! והתשובה היא, שאנחנו מתאבלים על התורה שאבדה מאיתנו, תורה של תלמידי רבי עקיבא. והקב\"ה אומר לנו מסר, אני רוצה שתלמדו תורה עם אחד את השני ח\"ו, אף אחד לא דיבר לשון הרע או רכילות, אף אחד מהם וצריך לשים לב ללשון חז\"ל \"שלא נהגו כבוד זה בזה\" כלומר הם לא ביזו בן אדם לחבירו. עם 'חברותות'. הרי תלמידי רבי עקיבא היו יראים ושלמים, לא הלבין פני חבירו. ויתירה מזאת, אין זה שלא כיבדו, אלא רק לא נהגו רבי עקיבא, והוא ראוי לכבוד גדול על כך, אך לא נהגו כבוד בפועל כן. כלומר כבוד, כלומר בליבם כל אחד ידע שבסופו של דבר חבירו הוא תלמידו של היה זה מצב של שב ואל תעשה, שלא עשו כבוד לחבריהם. אבל גם את זה הקב\"ה לא אוהב. ה. 'נהגו כבוד זה בזה' ואספר מעשה להמחיש את הענין של לנהוג כבוד זה בזה. לפני יותר מעשרים שנה נפטר ראש ישיבת 'מיר'. ועל פי צוואתו מונה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ\"ל לשמש כראש הישיבה. ובתקופתו הוא הגדיל פי כמה וכמה את הישיבה, והקים עולה של תורה באופן בלתי יתואר. והוא היה גאון גדול בתורה, וחלק מהתלמידים כאב להם שלא מינו אותו גם כן מהמשפחה, שלכאורה הוא היה צריך להתמנות לראשות הישיבה, שהרי היה שם רב יותר מבוגר ממנו, והוא הגאון רבי אריה פינקל זצ\"ל שהוא וכשנתמנה לראשות הישיבה, היתה טענה בפי חלק מהאברכים והבחורים, לראשות הישיבה. באו קבוצת תלמידים גדולה והתחילו לשיר ולרקוד לפני רבי אריה 'ימים נתן צבי, ומן הצד השני ישב הגאון רבי אריה, והנה כשהגיע זמן ההקפות הוא ראש הישיבה כאן. מצד אחד של ההיכל בבית המדרש ישב הגאון רבי והנה הגיע ליל שמחת תורה, ותלמידי רבי אריה פינקל החליטו להראות מי על ימי מלך וכו'', רבי אריה הבין שכוונת הריקוד היא לא רק לפניו אלא ורץ והתחיל לרקוד מול רבי נתן צבי ולשיר 'ימים על ימי מלך וכו', וכך הוא מטרתה היא שלא לרקוד מול רבי נתן צבי, ומשראה כך, קם מיד ממקומו אילץ את כולם לבוא ולרקוד לפני רבי נתן צבי!! אותו, הם אוהבים אותו, הוא לימד אותם הרבה תורה. אבל הוא הסתכל על תירוצים, שהרי בסופו של דבר הוא הרב שלהם ומה הבעיה בכך שמכבדים והנה, רבי אריה לא היה חייב לעשות את זה, ויכל לפטור עצמו בכל מיני הנקודה של 'לא נהגו כבוד זה בזה'. 'לנהוג כבוד' אין זה בשב ואל תעשה, לנהוג כבוד זה לקום ולעשות, למרות גילו המבוגר. וזה דוגמא ומופת ל'נהגו כבוד זה בזה' בזמנים אלו שכל אחד נלחם על תפקידים ועל הכבוד מגיע - ויתירה מזאת, מי יודע אם [ .גם לא היה בליבו על כך שבאותם הימים הוא לא נעשה לראש הישיבה, מהם, שהנה הוא חושב על הכבוד של השני . ]אכן לאחר זמן הוא נעשה ראש הישיבה ב'מיר' בברכפלד והנה המעשה הזה אירע בישיבה, על אחת כמה וכמה בכל מה שקשור לעניין העדתיות בשנים האחרונות. יש עדות, ויש חוגים, ויש רבנים, ויש מנהיגים ועוד ועוד. הרי אין זה רק ספרדים ואשכנזים. הרי רק אצל ויש חסידים שכל אחד מהם יש לו את האדמו\"ר שלו, וכל אחד הולך אחרי הליטאים שכל אחד מהם יש לו את ראש הישיבה שלו שהוא מורה דרכו. מהם יש לו מנהגים שונים לגמרי מהשני. וכמו כן אצל האשכנזים שיש את הספרדים יש תוניסאים, מרוקאים, עיראקים, חאלאבים, תימנים, וכל אחד הרב שלו. והאמת שזה דבר נכון שכל אחד ילך אחר רבו ויכבד את רבו, וכך צריך להיות. הקב\"ה חילק את עם ישראל לשנים עשר שבטים, למרות שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב, אנחנו עם אחד המחולק כולו לשבטים. \"איש על דגלו באותות לבית ישראל\" - ביאור הדבר, שכבר מאז שהקב\"ה עשה אותנו לעם היינו שונים אחד מהשני, וכל שבט יש לו את הטבעים שלו והסגנון שלו, וכל שבט יש לו את ההנהגה שלו את הדרך שלו. ו. נהרא נהרא ופשטיה אבל בכדי שכולנו נשב ונחיה ביחד צריך להיות באחדות. אנשים שואלים תמיד מהי 'אחדות'? האם הכוונה שכולם ינהגו את אותו המנהג בדיוק?! למה צריך שכל עדה תנהג משהו אחר?! ופעם מישהו שאל אותי על כך, ועניתי לו תשובה פשוטה וברורה, שאלתי אותו, אם תגיד לכל העדות להתחיל לנהוג את מנהגי המרוקאים, או לחילופין שכולם ינהגו את מנהג וכפי שאומרת הגמרא בפסחים \"כבר קיבלו אבותיכם עליכם\" – דהיינו זוהי עדות ומנהגים עד ביאת גואל צדק. וכל אחד עליו להמשיך את מנהג אבותיו, הטוניסאים וכיו\"ב הרי שודאי אף אחד לא יסכים לכך. אלא זו מציאות שיש מסורת אבותיו. וכל אחד שיש לו רב צריך להמשיך וללכת אחר רבו. אבל אין זה אומר שלא יכבדו אחד את השני, וזה נקרא 'נהרא נהרא ופשטיה'. ומה שאנחנו רואים בשנים האחרונות, מאז שבאנו לארץ ישראל, שנעשה כאן מיזוג כל כך גדול שיחס הכבוד בין תלמידי רב פלוני לרב השני נעדר, ואין את ה'נוהגין כבוד זה בזה'. והלואי שלא יהיו בזיונות. ומצוות. אני מדבר רק עלינו, על אנשים מתוכינו, אנשים יראים ושלימים, מצד אחד אבל מצד שני אנחנו שוללים את דרכם, דרך של אי שמירת תורה ואני לא מדבר על ההבדלים בינינו לבין החילוניים, שאנחנו מכבדים אותם שומרי תורה ומצוות, יושבים ועוסקים בתורה לומדים בעולם הישיבות, שאני לא נוהג כן! אמנם אני רוצה ללכת אחרי רבותי, אבל אם הוא רוצה והרי המחשבה שלנו צריכה להיות, שגם אם הוא נוהג כך אני מכבד, למרות ללכת אחרי רבותיו – כך הוא צריך לעשות! הרי כשבא לפניי אשכנזי ושואל אותי את ההלכה, היעלה על הדעת שאומר לו את פסק השלחן ערוך?! הלא ודאי שאומר לו את ההלכה כפי דעת לרבותיו שיאמרו לו. וזה נובע מכך שעלי לכבד את רבותיו, וגם אם הם לא הרמ\"א! ואם אני לא יודע את המנהג של האשכנזים בזה אני ישלח אותו הרבנים שלי עלי לכבדם. בשנים האחרונות נעשינו במצב שיש כל כך הרבה חוגים ועדות, הרי זה לא רק שנים עשר שבטים, זה שנים עשר אלף שבטים... וזה לא נורא, שיהיו הרבה תלמידי חכמים ושיטות, אבל זה פירוש הדבר 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' – שכיצד יתכן דבר כזה?! והרי אחד הוא ודאי טועה בזה! בגלל שכך פסק הרב שלי! והוא נוהג אחרת שכך פסק הרב שלו! וממילא להתייחס לכל כדברי אלוקים חיים! אני נוהג כך כי זה דברי אלוקים חיים אלא התשובה היא, ש\"אלו ואלו דברי אלוקים חיים\" – היינו שאנחנו צריכים זה דברי אלוקים חיים בשבילו. ואני צריך להתייחס אליו כירא ושלם, למרות שהוא אינו עושה כמוני. כשאדם בא במחשבה מוטעית, כאשר יש מחלוקת הלכתית בין רבנים, הרי זה יכול להסתיים במחלוקת כזו, אבל פעמים ואדם רוצה להגיע למסקנות, הוא יושב ולומד את הסוגיא ומתברר לו שלדעתו זה איסור דאורייתא, ואפיקורוס... וצריך לרדוף אותו. וכך כשמתגלגלים ממסקנא למסקנא, אוי ואם כך מותר לקרוא לו 'רשע' והוא עוקר דבר מן התורה... ואם כך הוא מין ואילו לרב השני זה מותר, אם כן הוא יבוא לומר שהרב השני הוא עבריין... ואבוי לנו לאן יכולים אנו להגיע. וזה נקרא קנאות מטופשת. נכון שמתוך להט הויכוח אפשר לקום ולצעוק ולהביא ראיות, זה בסדר, בתורה, וצריך לכבד אותו! והתלמידים יכבדו גם את תלמידי הבר פלוגתא כאשר זה לא בא מתוך קלות הדעת, אלא מתוך הרצון לבוא לחקר האמת של רבם. ז. הרב משאש מתארח אצל מרן זיע\"א בביתו חז\"ל אומרים על בית שמאי ובית הלל, שהיו דברים שבית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים, והם היו גרים כולם באותו איזור, והנה כשבא אחד מבית שמאי לביתו של אחד מבית הלל. היה המארח נזהר מאוד שלא לתת לו דבר שלפי שיטתו זה אסור להלכה. ואספר, בשנת תשל\"ז הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל עלה לארץ הקודש, במרוקו הוא היה הרב הראשי, וכשעלה נתמנה לשמש ברבנות ירושלים עיה\"ק. ובשבת הראשונה לשהותו בארץ, התארח בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, זה היה כאשר התגורר בשכונת 'רחביה', הייתי אז בחור צעיר. והנה בביתינו היו נוהגים להניח את החמין על פתיליה של נפט שהיה כמין כלי עם פתילות עבות שהחום היוצא ממנו היה נמוך יחסית, וכך החמין שלא תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש ובין הסיר היה יוצא מצויין. והנה באותו יום שישי, אאמו\"ר נכנס למטבח ואמר לאמי , למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה ]' - אז היו מניחים 'אסבסט[ אך אאמו\"ר היתה איתן בדעתו, וכך הורה לעשות. וכששאלתי אותו למה כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך ואם נעשה אולי החמין לא יצליח?! של גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו\"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים אומר כן, אמר לי שהוא מיקל ב'שהיה' לצורך מחר כיון שזהו המנהג, וניתן לסמוך על המנהג, אבל אינני יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי - למעשה, הרב [ !?הוא מחמיר בזה. וכי אני אתן לו דבר שלשיטתו זה אסור .]משאש בספרו כותב להקל בזה לגמרי ואז אמרתי לאאמו\"ר שוב, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן, הרי זה ודאי שזו מחלוקת, ובדיעבד לכולי עלמא מותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו\"ר לא אבה לשמוע ואמר לנו \"אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, ומותר לאכלו רק בדיעבד?!\" ואז הוסיף לי, תראה את בית שמאי ובית הלל, כיצד נהגו בחבריהם, לכתחילה לעשות כן אני לא יכול! לו צל של ספק שמה שהוא נוהג לעשות זה על פי ההלכה, ואם זה לא היה והנה אאמו\"ר כתב בנושא הזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר, ולא היה לכתחילה לא היה עושה את זה בעצמו, ובכל זאת לא ההין לעשות כן לרב משאש כדי שלא 'להכשילו' בדבר של בדיעבד! כך צריך לכבד אחד את השני, וזה נקרא נהגו כבוד זה בזה! ח. \"וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש?!\" ובדברי חז\"ל רואים כיצד העונש על העוון של כבוד זה לזה הוא חמור כל כך. מספרת, שבזמנם היו נוהגים שהרב היה יושב (קה:)הגמרא במסכת יבמות על כרים וכסתות והתלמידים היו יושבים על גבי קרקע מסביבו. והנה, רבי יהודה הנשיא שהיה גדול הדור, בא למסור שיעור, וכשנודע בין התלמידים שהוא נכנס לשיעור מהר התיישבו במקומותיהם על הקרקע. והנה, רבי ישמעאל ברבי יוסי היה איש רחב והיה הולך לאט לאט, וממילא הוא הגיע אחרון, וכשהיה הולך מאחורי התלמידים שהיו יושבים על הקרקע זה היה נראה שהוא דורך עליהם. קם אחד מהתנאים ששמו הוא 'אבדן' ואמר לרבי ישמעאל \"מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קודש\"? אמר לו רבי ישמעאל \"אני הוא ישמעאל ברבי יוסי, שבאתי לשמוע תורה מפי רבינו הקדוש כמשה מפי הגבורה!\" ואבדן השיב לו: \"וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש?!\" ורבי ישמעאל השיב לו: \"וכי משה היה ראוי ללמוד תורה מפי הגבורה?!\" – אם משה יכול ללמוד תורה מהקב\"ה, גם אני יכול ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש! אמר לו אבדן \"וכי משה רבינו אתה?!\" השיב לו על כך רבי ישמעאל \"וכי רבך אלוקים הוא?!\" וכך הסתיים הויכוח. שאמר משפט אחד חריף \"וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבינו הקדוש?!\" אבל הקב\"ה שמע את אבדן, שהיה תלמיד חכם, מתלמידי רבי יהודה הנשיא, – ומספרת הגמרא על כך שבאותה שעה נצטרע אבדן, ושני בניו טבעו יהיו עגונות שהרי הם טבעו בים. וכל כך הוא מחמת אותו משפט שאמר בים, ונשותיהם - שהתחתנו עמם כשהיו יתומות קטנות - מיאנו, כדי שלא לרבי ישמעאל! ואומרת הגמרא, שאמר רב נחמן \"בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי!!\" – ביאור הדבר, שמודה לקב\"ה שנתן עונש כזה לאבדן בעולם הזה, ולא הוצרך להגיע כך לעולם הבא. כלומר אם היה בא כך לעולם הבא מצבו היה גרוע הרבה יותר!! כמה חמור הוא כבודם של תלמידי חכמים! ט. השמחה שפסקו מלמות ונתבונן בזה, כמה חוגים ועדות יש בינינו, שיש כבר גדר של ביזיון בין אחד לשני, אמנם יש הרבה גדולי תורה בדורינו ב\"ה, עוסקים בתורה באמת! מותר לחלוק בהלכה! מותר להתווכח! ולפעמים מתוך ריתחא דאורייתא מדברים בטון קשה יותר, אבל בסופו של דבר 'נהרא נהרא ופשטיה' – כל אחד הולך אחר רבותיו ואנחנו צריכים לכבד את רבותיו של השני. השני, והרבה פעמים היא מחלוקת שאינה לשם שמים. כמה צריכים לשמור כואב לראות את הזלזול הזה, שמי שהולך עם הרב שלו הוא כבר מזלזל ברב את עצמינו בימים אלו דוקא. ומי יודע אם זה לא המסר באסון הנורא הזה. ואולי מכאן והלאה התורה תחזור ותתפתח עוד ועוד. בגלל רבי שמעון בר יוחאי אלא גם משום שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות, הפרי חדש שואל שאלה מעניינת, אנחנו שמחים ביום ל\"ג בעומר, לא רק ולכאורה איזו שמחה היא זו?! והרי כתוב על כך שבאותו הזמן היה העולם שמם! ולמה הדבר דומה? לאדם שהיה ברשותו הרבה כסף, והפסיד את זו עושה? ענה שב\"ה הוא הפסיק להפסיד... וכולם מגחכים לו הרי אין לו הכל ולא נשאר ברשותו כלום, והתחיל לרקוד, וכששאלו אותו לשמחה מה מה להפסיד! והרי זוהי אותה שמחה כאשר מתברר שהעולם הוא שמם! ועונה על כך הפרי חדש, שהשמחה שלנו היא על מה שאירע לאחר מכן, שרבי עקיבא חזר ולימד חמישה תלמידים שמזה יש לנו תורה גדולה ועצומה, וכמו שאמרנו – כל מה שיש לנו היום הוא מהתורה שלימד רבי עקיבא לחמישה תלמידים אלו.ואנחנו צריכים להסתכל שבעז\"ה מכאן ולהבא לחושבנא טבא, נקבל את המסר של הקב\"ה, ונתחיל לנהוג כבוד זה בזה, ונעסוק בתורה, ונבין שכשם שיש מחלוקות בגמרא - כך יכולה להיות מחלוקת בימינו... אוי לנו אם נגיע למצב שאין ספיקות ואין מחלוקות! כשיבוא המשיח במהרה בימינו, הוא יאמר לנו את ההלכה, אבל כל זמן שאין לנו את המשיח עלינו לכבד זה את זה. וכך הקב\"ה רצה, שעם ישראל יהיו שבטים שבטים! י. עוצמתה של האחדות ובכלל כל העניין של האחדות זה דבר כל כך גדול. הנה אחאב הרשע שהיה עובד עבודה זרה שאין כדוגמתו, והרג את כל הנביאים, ועובדיה הנביא שהצליח להחביא מאה נביאים בשתי מערות כדי שאם \"יבוא עשיו על המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה\" – ושקע בחובות עבור לפרנסם, ולווה כסף מיהורם בן אחאב, והעירבון היו הילדים שלו! וזה מה שאומרים בהפטרה \"ואשה אחת מנשי הנביאים צעקה אל אלישע וכו'\" ואמנם שם יהיו בנים של מלך, אבל יהורם היה רשע, והיא לא רצתה בזה! – היתה זו אשתו של עובדיה הנביא שרצו לקחת לה את ילדיה כעירבון! ואירע הנס כמו שאמר לה אלישע שהשמן לא נפסק וב\"ה ניצלו בניה. מגילה: שלושה מלכים מלכו מסוף העולם ועד סופו, נבוכדנצאר, אחשורוש, אבל התקופה הזו היתה תקופה נוראה של רדיפות, ומצד שני כתוב במסכת ואחאב. ונראה שאחאב היה מצליח מאוד, וכל המלחמות שלו היה מנצח, והסיבה לכך אומרים חז\"ל היא מחמת שהיתה אחדות ביניהם! רואים שאחדות לבבות מביאה ברכה! אחאב ניצח בכל המלחמות חוץ מהמלחמה האחרונה שהנביא אמר לו שימות בה, ויהושפט מלך יהודה שהיה המחותן שלו - אחאב ביקש ממנו שיצטרף אליו למלחמה, ומלך ארם אמר לחיילים שלו שלא אכפת לו כמה אבידות יהיו - העיקר להרוג את אחאב! זו היתה המטרה המרכזית של ששם כנראה נמצא המלך, והיה שם קרב נורא, ואנשי ארם ניצחו ותפסו את המלחמה. ואז שמו לב באיזה מקום שיש שם הרבה חיילים והאויבים הבינו יהושפט, ולקחו את החרב להורגו, והוא צעק צעקה גדולה לה' ואמר 'שמע ישראל', כשאנשי ארם ראו כך עצרו מלהורגו, כיון שאמרו הרי אחאב לא יאמר 'שמע ישראל'... אולי הוא ישיר 'התקווה'... ומספרת הגמרא, שהחרב הגיעה עד צווארו של יהושפט והיה חסר רק אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן חיתוך הראש, והוא ניצל כך. ועל זה אמר חזקיהו המלך \"כך מקובלני מבית הרחמים\" והוא התכוון ליהושפט שהיה הסבא שלו. ובתוך המלחמה הזו אחאב היה הולך ונלחם, והנה איש אחד ירה חץ לתומו, ולפי דברי חז\"ל היה זה נעמן שר צבא ארם, הוא לא התכוון לכך, אבל החץ הזה חדר בתוך ריוח קטן מאוד שהיה בשריון על גופו של אחאב, ואחאב נפצע. אבל הוא המשיך להילחם, עד שמת. וכתוב שהקב\"ה קילל את אחאב שהכלבים ילקקו את דמו, וזה מה שקרה. וכך היה סופו, שהיה רשע ורודף תלמידי חכמים, ועובד עבודה זרה. אבל במשך כל ימי חייו הוא ניצח והצליח כי היתה בהם אחדות!! האחרים, השיטות האחרות, כל הרבנים האחרים, התלמידי חכמים, אנחנו ואחדות הזו, אינני מדבר רק על הקהל שלנו ממש, אלא גם כלפי הקהלים נלך בדרכינו והם ילכו בדרכם. יא. מעלת השבוע הזה ושבת זו על פי הקבלה כפי שרואים בפירוש בזוהר הקדוש, וכן בפתיחת אליהו הנביא, יש עשר ספירות. ובתוכם יש שבע ספירות שמה שמתחלק לשבע הוא כנגדם. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות. ועל פי המקובלים השישי הוא החשוב מכולם, והוא ספירת 'יסוד'. ולכן בקריאת התורה על פי המקובלים עליית שישי היא העלייה החשובה ביותר. ולכן אצל הספרדים והחסידים שהולכים בדרך כלל ע\"פ הקבלה מעלים בה את הגדול שבכולם. וכמו כן בהקפות בשמחת תורה ההקפה החשובה ביותר היא הקפה שישית. כמו כן הוא בשבעה שבועות של ספירת העומר, שהשבוע החשוב מכולם ראשון הבא בשקיעת החמה הם הימים החשובים ביותר והקדושים ביותר הוא השבוע השישי, שהוא כנגד מידת היסוד. כלומר שהשבוע הזה עד יום של ספירת העומר. וזה מלבד מה שכתב הרמב\"ן בפירושו לתורה בפרשת אמור, שימי ספירת - הרמב\"ן עצמו [ .העומר יש בהם קדושה מיוחדת כמו ימי חול המועד . ]היה מקובל גדול אם כן אנו בימים אלו ממש נמצאים בשבוע החשוב ביותר של ספירת העומר, והיום החשוב ביותר הוא היום השישי, שיוצא בשבת הקרובה. וזה דבר נדיר מאוד שמידת 'יסוד שביסוד' תחול בשבת, ועל כן ננצל את הימים הללו להתחזק בקדושה ובתורה, ובמיוחד בשבת הקרובה נתחזק בתורה וביראת שמים וננצל אותה לעסק התורה. ונזכה שהקב\"ה יאמר די לצרותינו ויסיר מעלינו כל נגע ומגיפה, ונזכה לגאולה שלימה בקרוב אכי\"ר. התנערות מהלואה לאחרים אדם שמבקש הלואה מחבירו, האם מותר לסרב ולשקר ולומר שאלה: שאין ביכלתו להלוות? אדם שיש ביכלתו להלוות, מצוה מן התורה תשובה: שילוה, והיא מצוה גדולה יותר מן הצדקה. ואפילו לעשיר שצריך הלואה, יש מצוה להלוות. ומכל מקום אם אין ביכלתו להלוות, או שחושש שהלוה לא יעמוד בהבטחתו ולא יחזיר ההלואה בזמן, ויגרם לו נזק מכך, רשאי לסרב ולהתחמק. מקורות: כן פסק מרן בשלחן ערוך (חו\"מ סי' צז ס\"א): \"מצות עשה להלוות לעניי ישראל, ואפילו עשיר מצוה להלוותו לפי שעה, ולההנותו אף בדברים, וליעצו עצה ההוגנת לו\". ע\"כ. ואף שיש מקומות שלא נאסר להתחמק מחבירו מצד איסור שקר, מכל מקום מצוה להלוות. אלא אם כן במקום שאין ביכלתו להלוות, או שחושש שהלוה לא יעמוד בהבטחתו ולא יחזיר ההלואה בזמן ויגרם לו נזק מכך, שבאופנים כאלו כתבו הפוסקים שאין מצוה להלוותו. וכתב ב'דעת זקנים מבעלי התוספות', על הפסוק (שמות כב כד) \"אם כסף תלוה את עמי\" בשם ה\"ר יהודה החסיד, שלכן נכתב בלשון \"אם\", אף על פי שזה מצוה וחובה להלוות, לפי שפעמים שהוא רשות, כגון הלוה ואינו משלם. וכ\"כ עוד ראשונים ואחרונים. הבנת הנוסח בהפרשת תרומות ומעשרות האם מספיק לקרוא את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות הכתוב שאלה: בסידורים, או שצריך להבין מה אומר? בשעה שעורכים הפרשת תרומות ומעשרות, תשובה: וקוראים הנוסח בסידור, צריך להבין תוכן הדברים שאומר. ומכל מקום מי שיודע ומכיר את המצוה והלכותיה, ורק כשקורא לבו בל עמו ואינו מכוין במה שאומר, בזה יוצא ידי חובה. מקורות: מהרי\"ט אלגאזי בקונטרס הספיקות (סי' יב עמ' קא) כתב שעם הארץ שאינו יודע בטיב הפרשת תרומות ומעשרות, ותלמיד חכם אחד מסר לו נוסח ההפרשה, להלכה אינו יוצא ידי חובה, כיון שאינו מבין כלל. והביאו להלכה מרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' קצג). ומכל מקום מי שיודע ומכיר את המצוה והלכותיה, ורק כשקורא לבו בל עמו ואינו מכוין במה שאומר, בזה יוצא ידי חובה. וכמבואר בספר תשובות והנהגות (ח\"א סי' תרסז). ולענין מי שאינו בקי בנוסח ההפרשה, לדעת החזון איש (דמאי סי' טו אות ו) מועיל שיאמר \"שהכל יחול כמו שכתוב בנוסח הכתוב בביתי כדת\". אבל בחזון עובדיה תרומות ומעשרות (עמ' קצב) כתב שלא מועיל לומר כן. ועיין בספר אור לציון (כתובות ח\"א עמ' רג) מ\"ש לבאר דברי החזו\"א. ע\"ש.שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א מרן זיע\"א ומחלוקתו עם מרנא ה'בן איש חי' זצוק\"ל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק בעניין הפרשת חלה, שקילו ושני שליש קמח הוא שיעור שחייבים בו בהפרשת חלה בברכה. בניגוד לדעת ה'בן איש חי'. זה היה הפסק הראשון שחלק על ה'בן איש חי. והביא ראיות עצומות לדבריו וכתב הרבה בנושא זה. (ראה בהליכות עולם ח\"א עמוד רפח) אאמו\"ר שהיה אז עדיין בצעירותו, כשלמד ב'פורת יוסף', ובירושלים היו כמה רבנים בבליים חסידי ה'בן איש חי' שעשו נגדו מלחמות. והלכו לסבי זצ\"ל ודיברו על - אמנם [ , שבאותה תקופה ישב וחשב לעצמו, אאמו\"ר וציערו אותו וביזוהו, ולא נחו ולא שקטו. וסיפר לי אאמו\"ר בעצמו]ולכן החליט להפסיק מלומר את השיעורים שהיה רגיל בהם עד יעבור זעם. והודיע שקר ודאי שלא יאמר, אך מצד שני חש שאינו יכול להילחם בכל המלחמות הללו. שהרי לזוז מההלכה אי אפשר, בהלכה אין אינטרסים ואין שיקולים זרים, ולומר הוא כתב את זה, אך חלק מהדברים לא כתב על כך בכל המקומות בהם היה מוסר את שיעוריו שיבטל את שיעוריו הקבועים. וכבר אז בצעירותו היו לו תלמידים רבים מהשיעורים הקבועים, והם שהכירו בכוחו - מי שיראה את התשובות [ הגדול ובידיעתו העצומה בתורה חרף גילו הצעיר , חרה להם שבגין כך הופסקו שכתב כבר בהיותו בגיל שמונה עשרה, בהם ניכר עד כמה היה גדול ועצום בתורה ]!השיעורים הקבועים, ופנו אל רבו של אאמו\"ר, מו\"ר הגאון רבי עזרא עטיה זצוק\"ל כבר אז, מה שאנשים היום לא עושים בכל ימי חייהם ראש ישיבת 'פורת יוסף', בבקשה שיורה לתלמידו שיחזור וימסור את שיעוריו כהרגלו בקודש. שבגלל כל המחאה הזו נוצר ביטול תורה גדול והפסידו את מגיד השיעור שלהם. אאמו\"ר היה שומע בקולו של הגאון רבי עזרא עטיה, אך הרב עטיה היה פיקח שומע לו, כיון שכל כך היה כאוב על מה שעשו לו.גדול וידע שאם יקרא לאבא ויאמר לו לחזור וללמד כהרגלו במקרה הזה לא היה רבנים בנושא של הפרשת חלה, תביא לי את מה שכתבת בנושא הזה, אני רוצה לכן הגר\"ע עטיה שלח לקרוא לאאמו\"ר ואמר לו: \"שמעתי שהיה ויכוח בין כמה לקרוא מה דעתך!\" אאמו\"ר כמובן הגיש לו את כתב ידו. הגר\"ע עטיה קרא את דבריו, ופנה אל אאמו\"ר ואמר לו: \"עברתי על כל מה שכתבת, ואין לי כל צל של ספק שאתה צודק להלכה!!\" אאמו\"ר שמע כך, וסיפר לרבו את כל הקורות אותו בעקבות הפסק הזה, ואיך שחכמי הבבלים עושים לו צרות ונלחמים בו. וסיפר לו, שהם טוענים כנגדו שאם ה'בן איש חי' כתב כך, ודאי שידע את כל הקושיות הללו, ובכל זאת פסק כן. ואאמו\"ר השיב להם מיניה וביה, שאם כדבריהם אי אפשר ללמוד תורה, כיון שאסור להקשות על אף אחד מרבותינו הראשונים והאחרונים, שהרי ודאי ידעו את כל הקושיות שלנו. וכזאת ודאי שאי אפשר. הגר\"ע עטיה שמע את כל דבריו, השיב לאאמו\"ר שודאי הצדק איתו, והלכה כמותו, ואל לו לשים ליבו כנגדם. ועודד אותו עוד שלא יפסיק משיעוריו וימשיך בהם כהרגלו. ואכן אאמו\"ר חזר ללמד את שיעוריו הקבועים. בא ומוכיח שלא צדקתי בדבר מדבריי, שיחלוק עלי! ולא יאמר שאם אמרתי בטח כשהייתי בטוח במאה אחוז שאני צודק, ואני אומר את זה גם על עצמי, אם מישהו ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל אמר לי לא פעם בעניין הזה: \"אני חלקתי על ה'בן איש חי' ידעתי מכל הקושיות, אדרבא שיחלוק, בתנאי אחד – שיהיה צודק!!\" ודרך הפסיקה שלו, ומתוך זה לכל מה שזכה בסופו של דבר להחזיר עטרה ליושנה והנושא הזה של הפרשת חלה, הוא היה הנושא שהתחיל למעשה את כל שיטתו בפסק ההלכה."},{"filename":"99.pdf","content":"ניעור בגד או| המנער בגדו ממים בשבת| איסור כביסת הבגדים בשבת| מלאכת 'מלבן' בשבת| ל\"ט אבות מלאכות בשבתנושאי השיעור: ניקוי הבגד או | דין בישול אחר בישול בלח| אמירה לגוי במקום מחלוקת דרבנן| ניעור בגדו מעפר בשבת| כובע העשוי קטיפה מן הגשם הכובע מעפר ואבק על ידי מברשת99 גליוןמיום א' כ\"ט אייר תשפ\"א ה\"ה יצחק בן סוליקא ז\"ללעילוי נשמת פרשת במדבר דיני ניקוי הבגדים בשבת (א) א. 'אבות' ו'תולדות' יש שלושים ותשעה אבות מלאכות בשבת. חז\"ל לומדים זאת מסמיכות \"לא תבערו אש בכל (שמות לה, ג) הפסוקים. שבתחילת פרשת 'ויקהל' כתוב מושבותיכם ביום השבת\" וסמוך לזה ציוותה התורה על מלאכת המשכן. שכל מלאכה שהיתה במשכן היא אב מלאכה (שבת עג.),ולומדים חז\"ל - שוב ושוב אנחנו רואים בזה, עד כמה אנחנו תלויים [ .האסורה בשבת בהבנת התורה בדברי חז\"ל, למרות שלא כתוב בתורה מהם המלאכות מלבד כבר דנה מפני מה היא שונה (שם ע.)מלאכת 'הבערה' – שגם לגבה הגמרא משאר מלאכות – ועם כל זאת חכמים הם אלו שהסבירו לנו מהי המלאכה .]האסורה והמותרת בשבת והנה לאבות מלאכות יש 'תולדות', ויש כמה דינים בתורה שיש להם אבות ותולדות. כגון טומאה, שיש אב הטומאה, ראשון לטומאה, שני לטומאה וכו', ויש הבדלים גדולים בין האב לתולדה. וכמו כן יש בדיני נזיקין 'ארבעה אבות נזיקין' ויש להם גם תולדות. וכן הוא בדיני שבת שיש ל\"ט אבות מלאכות, ולכל אב יש תולדה, שהם מלאכות הדומות לאב. והאיסור שיש בעשיית התולדה הוא בדיוק כמו באב. ומי שעבר על 'אב' מלאכה בשבת, במזיד חייב סקילה, ובשוגג חייב חטאת, גם בתולדה כן הוא. ודוגמא לכך, היא מלאכת בישול או אפיה בשבת, שהיתה במשכן בבישול הסממנים, או אפיית לחם הפנים. ואמנם יש מחלוקת אם שניהם נקראים אב מלאכה או לא, אבל אם אדם ממיס מתכת בשבת שהיא נקראת תולדה , והיינו ש'בישול' אינו רק באוכל רמב\"ם פ\"ט מהלכות שבת ה\"ו)של מלאכת מבשל ( אלא כל מה שמרכך דבר קשה הוא תולדה של מלאכת מבשל. ב. מלאכת 'מלבן' אחת מל\"ט אבות מלאכות היא מלאכת 'מלבן'. ופירושו ניקוי בגד. ולכאורה כותב שכיבוס הוא תולדה של (שם הלכה יא) זהו גם כיבוס. אולם הרמב\"ם והיראים (צד. ד\"ה היתה) מלבן. אכן מהראשונים כדוגמת רש\"י במסכת זבחים ועוד נראה, שכיבוס הרי הוא אב מלאכה (לאוין סי' סה אות יג) והסמ\"ג (סי' רעד) כליבון ממש. - יש סחיטה של מאכלים ומשקאות וזה נושא אחר, [ והנה סחיטה, שכל כוונתו הוא להוציא את המים ]בנידון דידן מדובר בסחיטת בגדים מהבגד, כותב על כך הרמב\"ם שהיא תולדה של מלאכת מלבן. אך על כל פנים לעניין הלכה כמעט ואין חילוק בין אב לתולדה, מלבד לעניין 'התראה' כמה התראות צריך להתרות בו כשעושה את האב והתולדה, וכמו כן לעניין קרבנות אם עבר על אב ותולדה. וכיום אין לכך נפק\"מ, כיון שמבחינת איסור תורה הכל אסור - גם האב וגם התולדה. ג. ניקוי מעפר וממים והנה בניקוי בגדים בשבת יש כמה פרטים ונבארם. והנה איתא במסכת (ד\"ה חייב) \"אמר רב הונא המנער טליתו חייב חטאת\". ופירש רש\"י (קמז.)שבת כותבים (ד\"ה המנער) \"מנער טליתו\" – מן העפר. לעומת זאת התוספות שם בשם רבינו חננאל, שלא שייך לומר שמנער את העפר, אלא הכוונה שמנער את הבגד מטיפות מים מטל וכיו\"ב שעליו. ואמנם יש כמה ראשונים שכתבו והראב\"ד (שבת פרק כב סי' י) כדעת רש\"י. אולם כדעת התוספות כתבו הרא\"ש ועוד רבים מרבותינו הראשונים.(פ\"י מהלכות שבת הי\"ח) והנה אין כל ספק, שלדעת רש\"י שניעור טליתו היינו מעפר, יש לומר שגם ניעור טליתו מטל או גשם הוא בכלל האיסור. וכך כותב רש\"י בעצמו שליבון הוא גם עם מים.קמא. ד\"ה מבפנים) במסכת שבת ( אולם בדעת התוספות שכתבו שניעור הטלית הוא מטל ומים וכיו\"ב, וזהו מלבן, יש לדון אם מודים לרש\"י שגם בניעור הבגד מעפר הוא מלבן או לא. ומלשון התוספות נראה לומר, שאין בניקוי הבגד מעפר משום מלבן. ודנים בזה האחרונים אם יש בזה משום איסור דרבנן, והפתח הדביר בעיקר דן בזה, ומסקנת רוב האחרונים ויש לכך כמה ראיות חזקות, שלפי התוספות מותר לנקות את הבגד מעפר בשבת אף לכתחילה. והיסוד לכך הוא שאין ליבון אלא על ידי מים ולא על ידי עפר. ד. פסק מרן השלחן ערוך והרמ\"א הכריע בזה: \"המנער טלית חדשה (סי' שב ס\"א)למעשה מרן השלחן ערוך שחורה מן הטל שעליה, חייב. שהניעור יפה לה כמו כיבוס\". וכותב הרמ\"א: \"יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו וטוב לחוש לדבריו\". והנה מרן לא כתב בשום מקום איסור לנער את הבגד מן האבק או העפר. ומוכח שפסק כהתוספות והרא\"ש, שליבון היינו ניעור מן הטל ומן טיפות המים. וכמו כן אם היה בזה חשש איסור של דרבנן, היה מרן כותב על כך, אך כיון שאינו כותב כלום על ניעור הבגד מן העפר, יש לומר שאין כל חשש לנער את הבגדים מעפר בשבת. ולעומת זאת בדעת הרמ\"א נראה שהוא חומרא בעלמא, כיון שכתב על כך \"וטוב לחוש לדבריו\". ועל כן להלכה אנחנו נוקטים שלא כדעת רש\"י, וכאמור, ומותר באבק ועפר, ולהאשכנזים טוב להחמיר. ויש בזה כמה פרטי דינים ויבואר להלן. ה. התוספות כתבו 'ר\"ת' ונשתנתה הגירסא מעניין מאוד שהתוספות מביאים כן בשם רבינו חננאל נגד שיטת רש\"י. רבינו חננאל היה אחרון הגאונים, ובתקופה זו כל פירושו היה בכתב יד, וכך ] - לפני כמאתים שנה[ היה הפירוש בידי הראשונים, ורק בשנים האחרונות כשהדפיסו את ש\"ס 'וילנא', הכניסו המדפיסים גם את פירוש רבינו חננאל על הש\"ס. והנה המתבונן שם, בפירוש רבינו חננאל הנדפס רואה שכותב דוקא כשיטת רש\"י. וזה דבר משונה, כיון שכל הראשונים כותבים בשמו שבעפר אין חשש מלבן ורק במים הוא שייך באיסור מלבן, וכאמור לעיל. כותב על כך שיש בזה טעות, (סי' שב בשער הציון אות ז)אולם המשנה ברורה כיון שח' ות' הם דומות בדפוס, וצריך לומר בדברי התוספות ר\"ת, דהיינו רבינו תם. ואכן באמת יש ראשונים שמביאים כן בשם רבינו תם. ויתירה מזאת, לאחרונה נדפס ספר 'הישר' (חלק החידושים סי' רפג) ושם כתוב בשם רבינו תם כדברי התוספות. וראיתי אחד בדורנו שכתב, שמילא על התוספות אפשר לומר שיש בו טעות דפוס, אבל לומר על עשרה ראשונים שטעו זה אינו יכול להיות. אבל אני חושב שזו אינה שאלה בכלל, כיון שהתוספות כתבו ר\"ת ובטעות כנראה נכתב ר\"ח, וכל הראשונים שראו כן בתוספות שייכו את הדברים לר\"ח, כיון שלא לכולם היה את פירוש הר\"ח כדי לבדוק אחרי התוספות אם אכן כך כתב או לא. ו. תנאי האיסור בניעור הבגד הנפוץ בדינים אלו הוא לגבי בגד שיש עליו מים, כגון מי שהולך בשעת בוקר מוקדמת ויורד טל על בגדיו, ויש בהם מעט רטיבות. וכן כאשר מטפטף - וצריך לדעת שכאשר יורד גשם חזק, ובגדו נספג, [ .גשם על בגדיו וכיו\"ב זה חמור הרבה יותר, ואלו דינים אחרים ואכמ\"ל ובעז\"ה יבוארו בשיעורים והניעור יכול לנקות את טיפות המים מעל הבגד. ויש לכך בגמרא ]הבאים (שם) כמה תנאים באיסור: א. בגד שחור. ב. בגד חדש. ג. מקפיד על הרטיבות הזו. ואם חסר אחד משלושת התנאים \"לית לן בה\" – דהיינו שאין בזה איסור כלל. והנה הגמרא כתבה בתחילה את התנאים של בגד חדש ובגד שחור, ורק לאחר מכן את התנאי של מקפיד. ויש לדון מה הכוונה בתנאי שיהא מקפיד על הרטיבות, שמחד גיסא, בחדש ושחור מסתמא אנשים מקפידים יותר, כיון שהטיפות מקלקלות את מראה הבגד, והיינו שאין זה תנאי נוסף אלא זה פירוש התנאי של חדש ושחור. ביאור הדבר, שהתנאי העיקרי בין שלושת התנאים הוא שמקפיד. והיינו אף בבגד שהוא בצבע אחר, כיון שמקפיד - אסור. מאידך גיסא אפשר לבאר, שיש כאן שלושה תנאים שאין ביניהם כל קשר, שבהצטרף שלושת התנאים הללו יחד בבגד שנפלו עליו מים יהיה אסור לנערו. וזוהי שאלה גדולה מאוד כיצד ללמוד פשט בגמרא, והיא מחלוקת גדולה באחרונים. המשנה ברורה בביאור הלכה (שם ד\"ה עליה) מאריך הרבה ומביא כמה ראיות שהכל תלוי בהקפדה של האדם. וזהו הטעם העיקרי. וכיון שכך אין חילוק בדין זה בין בגד חדש לישן, וכן שחור לכל צבע אחר. אלא שבדרך כלל בבגד שחור וחדש מקפיד יותר. ז. ספק דאורייתא לחומרא והנה, הבאתי כמה ראיות מרבותינו הראשונים שאינם אומרים כמו המשנה ברורה, אולם המשנה ברורה יש לו ראיות מוצקות מאוד ואי אפשר להתווכח איתם. וממילא גם אם אביא עשרה ראשונים שלא אמרו כדבריו לא יועיל לי כיון שגם הוא הביא ראיה לדבריו מדברי הראשונים, וכיון שהשאלה היא בדיני דאורייתא, שהרי השלחן ערוך כותב על כך \"חייב\", לפיכך יש לומר בזה ספק דאורייתא לחומרא. ולכן בבגד שחור וחדש אומרים שמסתמא הוא מקפיד, וצריכים אנחנו להיות בטוחים שאינו מקפיד, ורק אז יהיה מותר אף בבגד שחור וחדש. [ כיון שבבגד שחור וחדש הניעור מייפה את הבגד, בשונה משאר צבעים - ואדרבא, בשאר צבעים הבהירים, כאשר מנערים את הבגדים מהטיפות, נוצרות כמין כתמים על הבגד. כך אמר לי הרב ארז אלחרר שליט\"א וזה ומאידך, כיון שעיקר הנידון תלוי בהקפדה, אם מקפיד ].פירוש יפה מאוד אף בבגד ישן או בצבע אחר אסור לנער. ח. אות אחת משנה את המשמעות בנושא הזה אפשר לראות כיצד אות אחת משנה את כל הנושא מקצה לקצה. שהנה יש ראשונים שכותבים \"חדש שחור וקפיד\" בו', מאידך יש ראשונים שכתבו \"חדש שחור דקפיד\" בד', והוא שינוי גדול במשמעות. כיון שאם גורסים 'דקפיד' משמעות העניין הוא שבחדש ושחור מקפיד, אבל אפשר ולא מקפיד. וכמו שכותב המשנה ברורה. מאידך גיסא, אם גורסים 'וקפיד', ממילא הוא תנאי נוסף על התנאים של שחור וחדש. ט. מהו בגד חדש והנה לגבי בגד אם הוא חדש וישן, לכאורה מה החילוק ביניהם. יש בזה כותב שכל בגד שלא כיבסו (שם)נפק\"מ גדולה מאוד. שהנה מרן הבית יוסף אותו נקרא חדש. שהנה יש דין לעניין קיפול הבגדים בשבת, ששם הכלל הוא שבגד חדש הוא בגד שלא כיבסו אותו אפילו פעם אחת. ומרן ממשיך משמע שבגד חדש היינו כל זמן (פ\"י מהלכות שבת הי\"ח) שם שמדברי הרמב\"ם שניכר בו חידושו. ויש בדברי הבית יוסף הרבה דיונים, אם מסכים לשיטת הרמב\"ם או לא. והמסקנא כפי שנראית מהרבה אחרונים, ללכת כשיטתו של שבאמת אין זה תלוי בכביסה אלא תלוי אם נראה (סי' שב),המאמר מרדכי חדש. שכיון שנראה כחדש אדם מקפיד עליו יותר. ואכמ\"ל. י. קפדי אינשי בטל ומים וצריך לדעת שהנושא של הקפדה על טל ומים הוא כל כך חמור שאין זה משנה היכן הוא נמצא, עצם הדבר שאינו רוצה ללובשו מחמת הטל והמים הללו מיד נחשב מקפיד ואסור לנערו. ויתירה מזאת, פעמים והסיבה לכך שרוצה לנער היא משום שחס על הבגד שלא יתקלקל מהמים וכיו\"ב, שבזה הוא ודאי אסור והרי זה ממש כיבוס. ודוגמא לדבר, בבגדי קטיפה, שעל פי דרך הטבע דוהים מהר מאוד, ועל כן לא מכבסים בגד קטיפה במים כיון שהוא ייהרס. ממילא בבגד כזה אף אם אינו חדש, בדרך כלל מקפידים מאוד עליו. וכמו כן ב'שטריימל' של האשכנזים, - וכבר נתבאר בשיעורים הקודמים [ שכשנשפך עליו מים מיד מתקלקל שאף במקומות בהם אין עירוב מותר לצאת עם ניילון על השטריימל או , והנה סחיטת השטריימל אסורה מדאורייתא. וממילא שטריימל ]על הכובע כזה אסור לנער, כיון שבדרך כלל מקפידים עליו. וכמו כן בבגד קטיפה, או ואפשר ]...' - שכשהולך עימו בגשם מיד נעשה ל'עתיק יומין[ כובע קטיפה שבאלו הניעור הוא אולי גם בבחינת 'מתקן מנא' ויש לאסור. יא. ניקוי הבגדים מעפר למנהג הספרדים ובדין לנער את הבגדים מעפר, מבואר לעיל שזוהי מחלוקת, ומרן השלחן ערוך התיר, ומוכח כן שהרי לא הזכיר את הנושא הזה וכאמור. אולם גם בזה - רבי יעקב קאשטרו תלמידו של הרדב\"ז, [ יש מחלוקת. שהנה מהריק\"ש פוסק כדעת ]והתגורר במצרים, והוא חי בתקופת מרן השלחן ערוך בערך רש\"י שלנער את הבגד מעפר הרי זה אסור מהתורה. וכמו כן רבינו שלמה - לרבינו [ לוריא - המהרש\"ל - פוסק כרש\"י. וכן כתב בספר חסד לאברהם אברהם אשכנזי, סבו של מרן החיד\"א, שהיה מקובל גדול, וכתב בהלכה ספר הגהות על הלבוש, וחלק גדול מהגהותיו הוא מעתיק את המהריק\"ש - ספר קדמון [ להחמיר כדעת רש\"י. וכן בספר שלחן מלכים]מילה במילה מעתיק בספרו את דברי מהריק\"ש. וכן ]שמרן החיד\"א מביאו לפעמים ושם מביא כמה וכמה ראשונים שפסקו כרש\"י. (סק\"ג)כתב האליה רבה ואף בדברי המשנה ברורה מוכח שחושש לדעת רש\"י, שבתחילת דבריו מביא שכמה ראשונים לא סברו כרש\"י, אולם בסוף מביא את האליה רבה שכותב, שיש לחשוש לשיטת רש\"י ולאסור אף בניקוי הבגד מאבק. משמע .)(שם סק\"ושהוא חושש לדבריו אולם לנו הספרדים - אנחנו אוהבים את כולם - אבל אנו אין לנו אלא דברי - ומי שרוצה להחמיר תבוא עליו [ השלחן ערוך, ואם מרן התיר – מותר . לעומת זאת לאשכנזים, אמנם הרמ\"א כותב ]הברכה אבל זהו מן הדין \"טוב לחוש לדבריו\" ומשמע שהוא רק בלשון של חומרא בעלמא, אך כיון שיש כל כך הרבה פוסקים שכתבו להחמיר בנושא הזה, לפיכך כדאי להם להחמיר בדין זה. יב. אמירה לגוי במקום מחלוקת - ולהלן יבואר [ והנה אמנם לספרדים מותר לנער את הכובע או את הבגד . אך אף למנהג האשכנזים, המחמירים בזה, יש לדעת ]אופן ההיתר של ניקוי שמותר לכתחילה לומר לגוי לנקות לו את הבגד. וכגון מי שנפל לו הכובע וכיו\"ב והתלכלך, ומתבייש ללכת כך ברחוב, יכול לומר לגוי אפילו לכתחילה - כאן בארץ זה [ שינקה עבורו את הכובע או את הבגד אפילו עם מברשת . ]פחות מצוי, אך בחו\"ל מצוי הוא לבקש מהגוי כן והטעם לכך הוא, שיש כלל שהוא נוגע בכל מלאכות שבת. שבכל מקום שיש בו מחלוקת, יש אומרים מותר לגמרי ויש אומרים אסור, אפילו שהסוברים שהוא אסור ויש בו משום סקילה, במקום כזה מותר לומר לגוי שיעשה את המלאכה. ואפילו אם מרן השלחן ערוך פוסק שיש להחמיר – באמירה לגוי יהיה מותר. וזאת משום שאמירה לגוי היא דרבנן, וכיון שהוא במחלוקת – ממילא הוא ספק דרבנן לקולא. לגבי דין מאוד נפוץ, (ברכי יוסף סי' שיח ס\"ד)מרן החיד\"א כותב את הכלל הזה בישול אחר בישול בלח. וכגון מי שרוצה להניח על הפלאטה בשבת מרק שנתבשל מבעוד יום, אולם כעת הוא קר לגמרי. שהוא אסור לגמרי, וכמו \"אם נצטנן והרתיחו – חייב\" דהיינו (שם)שכותב הטור בשם אביו הרא\"ש - כשכתוב 'אסור' הוא משמעות של דרבנן בדרך [ שזה איסור דאורייתא , אכן האשכנזים עצמם מתירים אם המרק ]כלל, אבל 'חייב' הוא דאורייתא לא הצטנן לגמרי. אך אם הוא קר לגמרי אסור לכו\"ע. ולעומת זאת, מותר לומר לגוי להניח את סיר המרק על הפלאטה. משום (שם לד. שהדין של בישול אחר בישול בלח הוא מחלוקת, אמנם דעת רש\"י , רבינו ירוחם (נתיב יב חלק ג), רבינו יונה (שם) הטור והרא\"ש ד\"ה משחשכה), , סוברים שבישול אחר בישול בלח אסור. אולם דעת (הובא ברבינו ירוחם שם) הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות שבת ה\"ג) מתיר לגמרי בישול אחר בישול בלח, וכך שאין בישול אחר בישול בלח. והאמת (סי' שיח) לומד מדבריו מרן בבית יוסף . וכן פוסק הרשב\"א. (הובא בבית יוסף סוף סי' שכא)שכך כתוב בתשובות הרמב\"ם והר\"ן גם כן כותב כן, ואף מוסיף שאין חילוק בין מים שנרתחו והצטננו, לבין תבשיל שנתבשל ונצטנן. בכל מקרה אין בישול אחר בישול בלח. ויש עוד כמה ראשונים שסברו כן. אולם מרן השלחן ערוך פסק שאסור בישול .(סי' שיח ס\"ד)אחר בישול בלח אם כן לכלל היהודים, ספרדים ואשכנזים, אסור מהתורה לחמם תבשיל לח צונן. אולם לומר לגוי מותר, משום שבסופו של דבר הוא מחלוקת ראשונים, וממילא הוא ספק דרבנן לקולא – שאמירה לגוי היא מדרבנן בלבד. יג. הפולמוס על הכלל של החיד\"א ואמנם יש חולקים על הכלל הזה של החיד\"א, ומביאים ראיות מכמה מקומות, ויש ויכוח גדול על זה. ויש טענה חזקה נגד מרן החיד\"א מפסק הרמ\"א לפי איך שמסביר בדבריו המגן אברהם (סוף סי' רנג), שאסור לומר לגוי לחמם תבשיל לח בשבת. והוא שלא כדברי החיד\"א. ומבואר בדברי הרמ\"א שאם הגוי בישל עבורו תבשיל לח אסור לאוכלו אפילו בדיעבד. אולם המגן אברהם חולק ומתיר את התבשיל בדיעבד. אך לא לכתחילה. ובספרי 'הלכה ברורה' הבאתי ראיות שהרמ\"א עצמו הוא במחלוקת הפוסקים, ובאמירה לגוי לבשל תבשיל לח סבר מתיר. - בן דורסאי היה שודד שכל הזמן היה [ 'והנה בבישול כ'מאכל בן דורסאי בורח, ולא היה לו זמן לבשל את האוכל כמו שצריך, וכשהיה האוכל 'נא' הוא כבר היה אוכל אותו. אני לא יודע למה בן דורסאי זכה לכבוד הזה שמופיע יש מחלוקת ראשונים אם נחשב למבושל או לא. ומרן השלחן ]...כך בגמרא שכל זמן שלא התבשל כל צורכו – יש בו (שם)פסק כהרמב\"ם(שם) ערוך בישול ועדיין אינו נקרא מבושל. לעומת זאת יש הרבה ראשונים החולקים על הרמב\"ם, והרמ\"א בתשובה מסכים לדברי מרן שבישול כ'בן דורסאי' אינו נקרא בישול לגבי (סי' קב) שבת. אולם לגבי אמירה לגוי שיבשל מאכל כ'בן דורסאי' - הרמ\"א מיקל. לפיכך צריך להסביר בדעת הרמ\"א, שלא חולק על עצם הכלל שאמירה לגוי במקום שיש מחלוקת הוא מותר, אלא בדין של בישול אחר בישול בלח שהרמ\"א החמיר הוא מחמת שסבר שדין בישול אחר בישול בלח - אינו נקרא שיש בו מחלוקת. יד. לומר לגוי לנער את הבגד מעפר ועל כן בנידון דידן, לגבי ניעור הבגד מאבק או עפר, אנחנו הספרדים רשאים להקל. אולם גם האשכנזים שחוששים לדעת רש\"י, יכולים לכתחילה לבקש מגוי שינער את הבגד מהאבק או העפר. ובמקרה זה גם הפוסקים שלא סברו את הכלל של החיד\"א, במקום כזה גם הם יודו שזה מותר, כיון שגם האיסור לנער את הבגד הוא חומרא שהרמ\"א כתב עליה ש'טוב להחמיר' אך לא כתב שאסור. טו. שפשוף הכובע לצורך ניקויו הנה מי שיש לו אבק על הכובע, ורוצה לשפשף את הכובע בידו, יש בזה מחלוקת. שהנה סתם לשפשף הוא חמור יותר. והביאור הלכה (שם ד\"ה יש) מביא את דברי הרא\"ש ומקשה עליו ומיישב ע\"ש, ומוכיח ששפשוף אסור . וממילא אין זה תלוי בשום (סק\"ו)לכולי עלמא. וכך כותב במשנה ברורה תנאי – עצם השפשוף הוא אסור. אך מי שלומד טוב את דברי הביאור הלכה, רואה שהוא הולך לשיטתו בעניין ניקוי בגדים. אכן בט\"ז מפורש שלא כדברי המשנה ברורה. אך רוב בן (כלל כב אות ט), שלחן ערוך הגר\"ז, חיי אדם (שם),האחרונים: האליה רבה ועוד, סוברים כמו הט\"ז ולא כמו המשנה ברורה. (ש\"ב פרשת ויחי אות ח) איש חי ולפי מה שנראה בדברי הפוסקים, מותר גם לנקות את הכובע בשרוול. ובמברשת גם כן מותר. טז. ניקיון הכובע במברשת כותב לגבי טאטוא הבית, שאסור לנקות (סי' שלז ס\"ב)ולגבי מברשת, הרמ\"א בגד עם מברשת העשויה מקיסמין דקים, והטעם הוא משום שהקיסמים יכולים להישבר כאשר מנקה את הבגד. ומשמע מדברי הרמ\"א שאם מנקה במברשת עם שערות מותר. ואמנם המשנה ברורה (בביאור הלכה שם) מביא את הרמ\"א הזה, אך לא פוסק כך, משום שהוא כנראה חושש למנהג. ובספר תפארת ישראל על המשניות מבאר את האיסור שהוא מחמת 'עובדין דחול'. ועל כל פנים נראה שלנו הספרדים שאנחנו לא חוששים לדעת רש\"י, ממילא מותר לנקות את הבגד מעפר ואבק על ידי מברשת ללא כל חשש. אולם לגבי שפשוף הבגד לכאורה על האשכנזים להחמיר כדברי המשנה ברורה. או לחילופין לנקות את הבגד בשינוי וכלאחר יד. וזה מותר אף לכתחילה לשיטתם. וכל הנידון הוא לגבי עפר ואבק שמנערים את הבגד או הכובע. ולגבי מים אסור לנגבם מעל הבגד, ואפילו לנערם אסור. ולגבי לכלוך הטבוע בבגד אלו כבר דינים אחרים ויבוארו בשיעורים הבאים בעז\"ה. וכמו כן מותר להכות על הבגד בשביל לנער את האבק, אפילו אם הוא מקפיד או חדש וכיו\"ב. יז. ניקוי הבגד כלאחר יד ולפי זה יבואר שאיש אשכנזי שהלך ברחובה של עיר ונפל לו המעיל, או נפל עליו קמח וכיו\"ב, והוא בדרכו לשמוע דרשה בבית הכנסת, ובאים אנשים, וצפוף שם, וממילא הבגד מתנקה מחמת הצפיפות... שלא צריך לומר לאנשים שלא להצטופף אליו כדי שלא ינקו בשבת, וזאת משום, שהוא גם לא יודע שזה מה שקורה, וזה נקרא מתעסק, ומותר. וכמו כן במי שהתלכלך לו בגדו שיכול לעשות 'פטנט' והוא לשכב על המיטה... וזז מצד לצד, וכך הבגד מתנקה. וזה פחות מכלאחר יד. מקלחת קודם תפילת שחרית האם מותר להתרחץ קודם תפלת שחרית?שאלה: מותר, ובפרט כשהרחיצה מסייעת בידו לכוין בתפלה.תשובה: מקורות: הנה כתב מרן בשלחן ערוך (סי' פט ס\"ז): \"מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי\". ע\"כ. וביאר במשנה ברורה (ס\"ק לו) שמותר דוקא בחצי שעה קודם עמוד השחר, אך בעמוד השחר, אסור להיכנס למרחץ. (וע\"ע בכה\"ח אות נג). ועפ\"ז כתבו כמה מפוסקי הדור האחרון לאסור להתרחץ קודם תפלת שחרית. אולם יש מקילים, דהנה הטעם בגמרא שלא להכנס למרחץ קודם מנחה, משום שמא יתעלף. וזה שייך דוקא במרחצאות שבזמנם שהיו מרובים בזיעה וחום והבל (וע\"ע בגמ' שבת מ: גבי מרחצאות של כפרים). והיו מתאמצים הרבה במרחץ, כמבואר ברמב\"ם (פ\"ד מהלכות דעות הט\"ז), שכתב שאדם לא יתרחץ עד שיזיע ויפרך גופו. ולאחר היציאה מהמרחץ כתב: \"ישתהה מעט וינוח, ורק אחר כך יאכל\". ועוד כתב (שם הלכה י\"ז), שאם האדם יכול \"לישן מעט\" בין המרחץ לבין האכילה הרי זה יפה מאד. ומשום הכי אמרו שאם יכנס למרחץ קודם המנחה יש לחוש שמא יתעלף. אבל במקלחת של הבית שאינו בית מרחץ כלל, יש להקל. וכ\"כ בשו\"ת שבט הלוי ח\"ט (סי' א) ובשו\"ת אור לציון ח\"ב (פט\"ו ס\"א). וכ\"פ מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בספרו 'הלכה ברורה' (סי' פט וסי' רלב) לגבי רחיצה קודם שחרית וקודם מנחה, שיש להקל.לקרוא לחבירו בכינוי שאינו שבח מקובל לכנות שם לחבר מסויים, אך הכינוי אינו גנאי וגם לא שבח, שאלה: האם יש בזה איסור? אם האדם שקורא בכינוי הזה מתכוון לגנאי, תשובה: אסור. אך אם אין כוונתו לגנאי, מותר. מקורות: במסכת בבא מציעא (נח:) איתא \"שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים: הבא על אשת איש, והמכנה שם רע לחברו, והמלבין פני חברו ברבים\". הרמב\"ם (פ\"ו מהלכות דעות ה\"ח) מביא את האיסור של מכנה שם רע, בלשון הזה: \"לא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו\". ובגמרא שם שאלו מה ההבדל בין המכנה שם רע ובין המלבין פני חברו, והלא לכאורה זה אותו דבר, כי המכנה שם רע מבייש את האדם. וביארו בגמרא, שאע\"פ שאותו אדם התרגל שכולם מכנים אותו בשם זה, אסור. וביאר רש\"י, שהדבר אסור מפני שעל כל פנים אותו אדם שמכנה לו שם זה, מתכוון לגנות אותו. אולם אם הקורא לחבירו בכינוי אינו מתכוון לגנאי, מותר לקרוא לחבירו בכינוי. וזה לשון מרן בשולחן ערוך חו\"מ (סי' רכח ס\"ה): \"ייזהר שלא לכנות שם רע לחברו, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו אסור\". ומרן כותב בכסף משנה (פ\"ג מהלכות תשובה הי\"ד) שבורא עולם יודע אם אדם מתכוון לבזות או לא. ולפיכך אם אין לאדם שום כוונה לבזות – מותר. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א חג השבועות במשנתו של מרן זיע\"א א. רוב ככל בתי הכנסיות כיום מקפידים להתפלל בליל שבועות לאחר צאת הכוכבים, כדי לקיים \"שבע שבתות תמימות\". ולמרות שעיקר הדין 'תמימות' מובא בפוסקים לגבי הקידוש, ולא לגבי התפילה, אולם לדעתי מי שסובר שצריך 'תמימות' בקידוש סובר שצריך 'תמימות' גם כן בתפילה, שהרי כשמקבל בתפילה את קדושת היום - אין קבלה גדולה מזו, וצריך שה'תמימות' יהיו כבר אז. אכן להלכה פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו (סימן ל) שאין צריך להמתין מלהתפלל עד לצאת הכוכבים בשביל 'תמימות'. וזו נפק\"מ בעיקר לגבי מקומות מסויימים בחו\"ל, כדוגמת צרפת וחלק נרחב מארצות אירופה, בהם צאת הכוכבים היא בשעת לילה מאוחרת. וקשה מאוד להמתין עד אז. ב. המנהג הוא לקרוא בתיקון ליל שבועות גם 'זוהר', וזה חשוב מאוד. ומי שיכול בעצמו לקרוא זוהר כפי התיקון, ובהבנה, מה טוב. אבל הבעיה שרבים שקוראים את הזוה\"ק אינם מבינים, ומחמת כך נרדמים או מתבטלים וכיוצא בזה. והרבה מרגישים שבלימוד תרי\"ג מצוות או הגמרא במסכת שבת ודאי ילמד יותר טוב, לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היתה דעתו שעדיף ללמוד בהבנה, ולכן היה אומר, שבחצי שעה האחרונה של הלילה יחלקו את הזוהר בין הלומדים בבית הכנסת וכך יסיימו את הזוהר. כיון שהעיקר הוא שאדם יהיה ערני וילמד וירכוש לעצמו ידיעה חדשה. 11 ג. ואכן כן היה סדר לימודו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בליל שבועות, שעד שעה , ואחר כך היה מוסר ] - בזמנו כשעדיין לא היה שעון קיץ[ לערך גומר את התנ\"ך שיעור על תרי\"ג מצוות תוך כדי שמבאר כל מצוה ומצוה היכן כתובה בתורה ומה אמור בה, בקיצור נמרץ. ולאחר מכן מוסר שיעור על הגמרא במסכת שבת, ואחר כך היה הולך לביתו ולומד את סדר לימודו הרגיל עד סמוך לעלות השחר שאז היה שב לבית הכנסת ומחלק לכולם את הזוהר. כמו שאמרנו. וכך אני נוהג כמנהג אאמו\"ר זצוק\"ל לשלב את שני הדברים יחדיו. ד. גם מי שלומד כל הלילה חייב לברך ברכות התורה בעלות השחר. והנה כעת שאנו בקיץ יש זמן רב בין עלות השחר עד הנץ החמה. וחבל על כל רגע בלילה הקדוש הזה. ושמעתי כמה פעמים מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שדעתו שאם היה לומד מלפני כן, ] - המוקדם, לפי השעות הזמניות[ שאינו חיוב להפסיק ממשנתו מיד בעלות השחר כדי לברך ברכות התורה, ויכול להמשיך עוד זמן מועט, עד הזמן המאוחר של עלות ואז ילך ] - לפי השעות שוות – שהוא כעשר דקות לאחר מכן[ השחר המופיע בלוח ויעשה צרכיו ויטול ידיו ויברך ברכות השחר וברכות התורה. וכמו כן יש לומר, על מה שיש נוהגים לטבול במקוה קודם תפילת שחרית בבוקר חג השבועות. שיש לדעת שצריך לנצל את הדקות החשובות הללו לעסק התורה, ועדיף שיטבול קודם החג, שהרי ודאי שאין טבילה זו משום תקנת עזרא שהרי נשאר ער, ואם רוצה לטבול בשביל הכנה לתפילה עדיף יותר לשבת ולעמול בתורה ולהמשיך את הלימוד לאחר נטילת ידיים עד לתפילת שחרית, מאשר לצאת לטבול במקוה על כל הכרוך בזה. ה. הנה כבר הוכחנו ש'שינת ארעי' היא אף באורך זמן של דקה אחת! ונתבאר עוד מה שכתב בבית יוסף (סי' ד') בשם הזוהר הקדוש (פרשת ויגש רז.) שגם בשינת ארעי - ונאמרו לכך עוד נימוקים ואכמ\"ל ראה בשיעור מס' [ יש רוח רעה. מחמת האמור יש לומר להלכה, שמי שישן דקה אחת בלילה, אף ] אות טז01 אות יב ובשיעור55 אם ישן על הכיסא, יש לנו לומר לו שבעלות השחר יעשה צרכיו, ויגע במקומות המכוסים, ויברך על נטילת ידיים. ולפני הרבה שנים אמרתי את זה בדרשה, והיה אחד שכנראה לא הבין את דברי, והלך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וסיפר לו שאמרתי שמי שלא ישן בליל שבועות יכול לברך ברכת 'על נטילת ידיים'. אאמו\"ר קרא לי, ושאלני על הדבר הזה, אמרתי לו שלא כך אמרתי, אלא רק במי שישן שינת ארעי במהלך הלילה, וזאת על פי דברי הבית יוסף הנ\"ל. אאמו\"ר פתח בבית יוסף, וראה את הדברים בפנים, ונחה דעתו, והסכים עימי להלכה. ואמר לי שאפשר לומר בשמו כדבר זה שאם ישן מעט יכול ליטול ידיו ולברך על נטילת ידיים.הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"129.pdf","content":"אמירה לגוי במלאכה דאורייתא במקום| אמירה לגוי לצורך מצות ישוב ארץ ישראל| שבות דשבות במקום מצוה נושאי השיעור: אמירה לגוי לכבות את נרות בית | אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה| היתר שבות דשבות הוא רק כאשר אין ברירה| מצוה שבות דשבות במקום הפסד| פסיק רישיה ומלאכה שאינה צריכה לגופה| הכנסת בשבת לרגל נסיעתו של מו\"ר ועט\"ר שליט\"א לחיזוק הקהילות היהודיות בחו\"ל, אנו מפרסמים סדרת שיעורים בענייני אמירה לגוי בשבת שנמסרו לפני אברכי הכולל בשלהי קיץ תשפ\"א129 גליוןמיום ב' אב תשפ\"א מרת צביה סלביה אילוז בת שמחה ע\"ה – נלב\"ע כ\"ד כסלו תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת ויחי אמירה לגוי בשבת (א) ברשות מרנן ורבנן האברכים היקרים ובראשם ראשי הכוללים. אנחנו עכשיו בשבוע האחרון של הזמן, לפני שבוע וחצי הייתי בצרפת, הזמינו אותי שמה כולל גדול של אברכים, אפשר לומר הכולל הכי גדול שיש בפריז, שאמסור סדרת שיעורים בנושא 'אמירה לגוי' והתאספו שם מלבד הכולל הזה עוד הרבה אברכים מכוללים אחרים, ונתתי להם במשך יומיים חמישה שיעורים, כל שיעור היה מינימום שעה וחצי! והרב יוסי אסרף הצטרף אלי ואמר לי, אתה נוסע עד צרפת בשביל לתת שיעורים הרי יש לך את האברכים שלך?! משום שאני חושב שהאברכים לומדים ולא כולם לומדים את מה שאני לומד, השיעורים הללו אפשר לתת גם להם! אכן אני לא נותן הרבה שיעורים בכולל ואני לא רוצה להפריע לאברכים בלימוד, ואתם גם לומדים ואתם לא כל כך זקוקים לשיעורים שלי. אבל עכשיו זו סדרת שיעורים שכולה באותו נושא, וגם זה סוף הזמן אם כן זה יהיה נוח לכולם. א. שבות דשבות במקום מצוה מצוה'. משום שהנה אמירה לגוי לרוב הפוסקים היא איסור דרבנן. וזה מופיע נדבר בענייני 'אמירה לגוי' ויש להקדים לכך את עניין 'שבות דשבות במקום בגמרא בהרבה מקומות שחז\"ל אסרו לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה דאורייתא בשבת. ודעת הרבה ראשונים, וכך הלכה, שחז\"ל אסרו גם אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן. ויש לכך הוכחות מגמרות מפורשות. ואפילו אמנם אין זה מוסכם בראשונים ב'שבות אם לא אמר לגוי אלא עשה מעצמו עבור היהודי מלאכה דרבנן, הרי שזה (כד.).אסור. וכך מוכח בסוגיא בביצה אמנם יש מכילתא שמשמע [ .דשבות', אך כך הלכה ששבות דשבות אסור שם שאמירה לגוי הוא איסור דאורייתא. אך יש בזה דיון כבר בראשונים .]ובאחרונים. ולהלכה נוקטים שהוא איסור דרבנן ואכמ\"ל כל הדיון בעניין שבות דשבות הוא במקום מצוה. והשאלה היא אם חז\"ל אסרו אמירה לגוי במקום חולי. וכמובן הוא חולי שאין בו סכנה שמותר לומר אסרו בכלל אמירה לגוי במקום מצוה, משום שהרי מצינו בגמרא שחז\"ל לא (סימן שכח לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, וכך פסק מרן להלכה בשלחן ערוך . ויתירה מזאת כותבים הפוסקים, שמותר לומר לגוי להדליק את האור סי\"ז) למרות שהאיסור מלאכה היא דאורייתא. אכן המטה יהודה והגאון מוילנא לצורך תינוק שבוכה שמפחד מחושך, משום שהוא כחולה שאין בו סכנה, שואלים, לכאורה הרי אם הוא קצת בוכה עדיין אין זה בגדר חולה. ועל כן אומרים שמדובר שהתינוק מצטער הרבה. ב. אמירה לגוי לצורך מצות ישוב ארץ ישראל כמו כן חז\"ל התירו מעיקר הדין גם אמירה לגוי לצורך מצות ישוב ארץ \"כותבין עליו אונו אפילו בשבת\" – דהיינו (ח:)ישראל. כן איתא בגמרא בגיטין שמותר לקחת עורך דין גוי ולומר לו שיכתוב חוזה על רכישת בית בארץ שהמדובר בגוי שכותב (ח\"ב סימן עו וסימן פד) ישראל. אמנם שיטת האור זרוע בשפה לועזית שכתיבה שכזו אינה אסורה מהתורה. כך פסק הרמ\"א . אך הראשונים חולקים, וסוברים שגם כתיבה בלועזית (סימן שו סי\"א) אסורה מן התורה בשבת, וממילא גם לומר לגוי אסור כאשר זו מלאכה דאורייתא. אכן יש ראשונים שרוצים להוכיח מזה שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה אף אם היא דאורייתא כאשר היא לצורך מצוה. אבל רוב הראשונים וכמעט כולם חולקים על זה, וסוברים שלצורך מצות ישוב ארץ ישראל התירו אמירה לגוי אף בדאורייתא, מה שאין כן בשאר מצוות. והטעם לכך משום שמצות ישוב ארץ ישראל חשובה ביותר. והטעם שמצות ארץ ישראל שונה משאר מצוות, למרות שמצות ישוב ארץ ישראל היא מחלוקת בין הרמב\"ם לרמב\"ן אם היא אחת מתרי\"ג מצוות, שהנה כל מצוה כאשר מסיים את מעשה המצוה – סיים. מה שאין כן מצות ישוב ארץ ישראל, כאשר אדם רוכש בית בארץ ישראל ממילא הוא גאל את האדמה הזו מהגויים לצמיתות, וזו מצוה שנמשכת למשך דורות. וכן מוכח זאת אומרת שאם לא תעשה את המצוה הזו כעת היא תתבטל לגמרי. ועוד, מלשונם של כמה מהראשונים שכתבו \"שלא תשתקע בידי הגויים\". אם כן שלא רק שתתבטל אלא זו גם מצוה שמתמשכת לתמיד בשונה משאר מצוות. ג. אמירה לגוי במלאכה דאורייתא במקום מצוה וראשית כל יש לבאר את מחלוקת הראשונים בדין אמירה לגוי לעשות סוגיא שבסופה כתוב שני משפטים מלאכה דאורייתא כאשר הוא במקום מצוה, ואז הוא שבות דשבות במקום (סז:)מצוה. והנה איתא במסכת עירובין משמעותיים לבאר את כל כוונת הגמרא. והנושא שם הוא, שבזמן חז\"ל וכך היה עד כמה מאות שנים האחרונות, היו מקפידים לרחוץ את התינוק במים חמים קודם ברית המילה. ואם אין מים חמים לא היו מקיימים את הברית. זה היה כמו פיקוח נפש לתינוק. וכאשר הברית מילה חלה בשבת הברית. וכמו כן היו רוחצים אותו גם אחרי הברית. במאות השנים האחרונות היו מכינים מים חמים ושומרים אותם באיזו דרך בכדי שישארו חמים עד פחות הקפידו על כך. המגן אברהם כותב, שלא כל כך מקפידים בדורנו על זה. והטעם, משום שהמצב השתנה, שהרי יש כיום כל מיני חומרי חיטוי, שאין חשש סכנה אם לא רחצו את התינוק לפני המילה. אמנם משתדלים גם לרחצו, אבל אם לא אין דוחים את הברית מחמת זה. כיום יש כל מיני חומרים שתוך יום יום וחצי התינוק מבריא. וכשהמוהל הוא מוהל טוב, \"ההוא ינוקא דאישתפוך חמימא\" היה תינוק שהכינו מים לרחוץ אותו קודם ועושה את עבודתו כראוי, התינוק מבריא מהר יותר. ומספרת שם הגמרא הברית בשבת ונשפכו המים. ודנה הגמרא אם מותר לחמם מים על ידי גוי. ולמסקנא איתא שם שמותר. והנה, יש מחלוקת גדולה בראשונים על מה הגמרא מדברת. בעל הלכות גדולות מבאר, שהדיון הוא אם מותר לומר לגוי שיחמם מים, והיינו אמירה לגוי שזו שבות, שיעשה מלאכה דאורייתא במקום מצות מילה. יש לשים לב שבה\"ג מדבר אך ורק על מצות מילה ולא על מצוות [ והגמרא שם מביאה ראיה מישראל שעושה].אחרות. ויבואר להלן בעצמו איסור דרבנן, שהרי זה אותו הדבר האמירה לגוי שהיא איסור דרבנן ועשיית המלאכה דרבנן על ידי ישראל. אולם הגמרא מסיימת שאין זה דומה \"ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה?!\" – דהיינו לפי בה\"ג יש כאן יסוד משמעותי מאד. שאמירה לגוי היא איסור הוא עושה את מעשה האיסור, שזה חמור יותר. אכן אם נתבונן בשלחן ערוך דלית ביה מעשה – היהודי אינו עושה מעשה. מה שאין כן כאשר במו ידיו יותר קל מישראל שעושה שבות בעצמו. וזאת כיון שאמירה לגוי היא שבות שהזכרתי קודם, נבחין שהיא מחלוקת ראשונים לגבי אמירה לגוי בחולה שאין בו סכנה ואכמ\"ל. ד. שיטת הרי\"ף מביא את כל הסוגיא, ומביא (סוף פרק רבי אליעזר דמילה פרק יט)הרי\"ף במסכת שבת וכל. הרי\"ף אומר שהסוגיא כאן אינה מדברת על גוי שאומרים לו לחמם מים, גם את בה\"ג, והוא הקדיש עמוד וחצי לנושא הזה, ושם דוחה את דבריו מכל אלא מדובר שאומרים לגוי להביא מים חמים דרך חצר שאינה מעורבת. כלומר שכל הסוגיא מדברת על שבות דשבות שהגוי עושה מלאכה האסורה מדרבנן. ה. שנויי נוסחאות בין גמרא הרי\"ף לגמרת הבה\"ג הרי\"ף היה כתוב משפט שמופיע בגמרות שלנו, אולם בגמרא של בה\"ג אינו יסוד המחלוקת בין הרי\"ף להבה\"ג הוא מעניין מאד, שבגמרא שהיתה לפני מופיע. שהנה מיד לאחר שהגמרא אומרת דלא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה: \"דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים\" – מפורש בגמרא, שאין מדובר שאמר לגוי לחמם מים, והיינו שכתוב כאן - בזמנם כל הגמרא היתה כתבי יד, ואפילו נייר קופי לא היה להם, שמדובר באמירה לגוי שיעשה דרבנן. והמשפט הזה לא מופיע בגמרא של [ והיו אנשים שזו היתה פרנסתם, להעתיק, ולכן גם כיום בדפוס יש שגיאות בה\"ג . אם כן כל המחלוקת ]אבל בזמנם כל שכן שהיו הרבה שינויי נוסחאות שלהם מבוססת על המשפט הזה שבגמרא של הרי\"ף הוא מופיע אך לא בגמרא של הבה\"ג. ו. ביאור הגמרא על פי הרי\"ף אכן יש לשאול כיצד הרי\"ף יסביר את הגמרא שאומרת בפירוש \"ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה\". אכן שם הרי\"ף מבאר ש'מעשה' הכוונה מלאכה דאורייתא. דהיינו שהוא טוען שכל הסוגיא מדברת על שבות דשבות, ולהביא ראיה מישראל שעושה בעצמו איסור כותב, שיעשה מלאכה האסורה מדרבנן, שזה שבות דשבות, לבין שבות 'דאית ביה הרי יש הבדל בין שבות דלית ביה מעשה, והיינו מעשה מלאכה שאומר לגוי (קל.) מעשה' שעושה מעשה מלאכה בפועל. אולם הרשב\"א עמ\"ס שבת שפירוש הרי\"ף בסוגייא זו דחוק. ומבאר פשט אחר. אולם זה ודאי שמסכים לרי\"ף שמדובר בשבות דשבות. ז. אם הבה\"ג דיבר על שאר מצוות או רק מצות מילה ורבינו יהונתן ובעל העיטור, ועוד ראשונים שסברו שמותר לומר לגוי לעשות ברית מילה. יש כמה מהגאונים שסברו כן. כן פסק השאילתות, ורבינו חננאל והנה כדעת הבה\"ג שמותר לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא במקום מצות מלאכה דאורייתא לצורך מצות מילה. ובעיקר דברי הבה\"ג יש נידון אם דבריו הנם רק על מצות מילה אן שכל היא מצוה חשובה שדוחה את השבת, אשר על כן התירו אמירה לגוי לעשות בפירוש, שבה\"ג לא התיר אלא במצוות מילה, כיון שמצוות מילה בלאו הכי בכל המצוות. לעומת זאת האור זרוע, המאירי, מהר\"ם מרוטנבורג כותבים בשבת וכן לגבי אמירה לגוי בחולה וכו', והוא לומד פשט בבה\"ג שבאמת מותר המצוות בכלל זה. בעל העיטור מביא את הראיות הנ\"ל לגבי אמירה לגוי לכתוב (סימן רעו ס\"ב)איסורי דאורייתא, מה שאין כן בשאר מצוות. ולהלכה הרמ\"א סומך על בעל העיטור בשעת הדחק. והאחרונים כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל חולקים על הרמ\"א, כולל האחרונים האשכנזים. זה דבר מאד נדיר לראות איך שכולם פה אחד: הב\"ח, הט\"ז, המגן אברהם, שלחן ערוך בעל התניא, חיי אדם, משנה ברורה, אליה רבה, ועוד הרבה אחרונים שתמהים על הרמ\"א כיצד סומך על בעל העיטור שהרי זו סברא יחידה ממש. אף במקום מלאכה דאורייתא, בכל המצוות ולא רק במילה. ומצאתי - ואינני אך מביא שכן דעת קצת מהגאונים וחכמי פרובינצא, שאמירה לגוי מותרת כלל, שהרי כמה ראשונים כותבים כך: המאירי, אמנם אינו סובר כן להלכה, לעומת זאת בדור האחרון מתברר ששיטת בעל העיטור אינה שיטה יחידה יודע מפני מה לא מציינים את זה - בספר הראבי\"ה, שמעתיק תשובת היראים לרבנו אליעזר ממיץ, שאף הוא סובר כבעל העיטור. וכמו כן בדור האחרון נדפסו כמה ספרים של הרי\"ד ויש פסקי הרי\"ד במסכת עירובין, - ואלו שלושה שם כותב בפירוש כבעל העיטור. ויש ספר תשובות הרי\"ד שיש שם תשובה [ .. וכמו כן בספר שו\"ת הרשב\"ש ארוכה בעניין זה. וכן יש ספר המכריע של הרי\"ד, שפוסק כן]ספרים נפרדים ובכל אחד מהם מוסיף ומוסיף לרבנו שלמה בן הרשב\"ץ כותב כן בשם ספר המכתם. ועוד. ח. שיטת העיטור היא שיטה יחידאה . אולם אני חושב שאין כל כך (כד)יש שרצו להוכיח מהתוספות בראש השנה ראיה משם. ובאמת שכל האחרונים הרי ידעו תוספות, ואם כותבים שסברת בעל העיטור היא יחידאה, כנראה הם מבינים שאין ראיה משם. ולכאורה בשעת הדחק ניתן לצרף את שיטת בעל העיטור. ואולי אפילו קצת לסמוך אנו רואים שאכן באמת אין זו סברא יחידאה. אשר על כן במקום צורך גדול על דבריו במקומות מסויימים ולהלן יבואר. ט. אמירה לגוי במקום מצוה שאיננה ברית מילה ברית מילה. ויש לדון אם הרי\"ף יסבור כן לגבי שאר מצוות או לא. דעת רוב כנגד זה אמרנו שהרי\"ף התיר אמירה לגוי באיסור דרבנן במקום מצוה של הראשונים שבאמת יהיה אסור. כלומר שיש כאן מחלוקת מקצה לקצה: בעל העיטור מתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו בדאורייתא, ורוב הראשונים סוברים שאסור אמירה לגוי במקום מצוה אפילו בדרבנן, ורק במצות מילה התירו. כך היא דעת הרמב\"ן, הרשב\"א, הר\"ן, הסמ\"ג, הרא\"ש, הטור, הרשב\"ץ, הרשב\"ש, הריב\"ש. לעומתם הרמב\"ם אינו סובר כן, והוא כותב בפירוש ששבות דשבות במקום מצוה מותר. הרמב\"ם נותן דוגמאות של \"מקום מצוה\". ומתיר גם במקום צער ובמקום מקום צורך גדול. והאחרונים מבארים בדבריו, שכוונתו במקום צער אם מועיל במקום שיש בו הפסד. ולהלכה כתבתי באורך שבמקום הפסד מרובה אפשר לסמוך להקל. ואכמ\"ל. י. יש מי שמתיר בשבות דשבות במקום מצוה והרמב\"ם אינו יחיד בדבר, יש גם את הראבי\"ה שמתיר בשבות דשבות, ולכן - אם [ .מתיר להביא גוי לבית הכנסת בשבת שינגן בכלי שיר לכבוד חתן והשלחן ערוך גם כן כותב שיש מי ]...שמתיר. אכן הטור מביא את הראבי\"ה אך לא מסכים איתו, משום שסבירא היום יעשו כך יאמרו שאנחנו רפורמים ליה ששבות דשבות במקום מצוה אסור. אבל השלחן ערוך מביא את זה בשם - דרך אגב גם בכלי זמר של ימינו [ .יש מי שמתיר ולא מביא דעה אחרת שזה חשמלי הרי אין חוט מתלהט, ועל כן יתכן שההיתר הזה יהיה שייך גם . ]בזה, אבל בימינו ודאי שאין מי שנוהג כך כסף. והם חשבו שהכסף שם צומח על העצים... וחשבו שילך להם, הסתובבו היה לי פעם מקרה בארצות הברית, שאיזה ארגון מהארץ נסעו לשם לאסוף הלכו וארגנו במוצאי שבת אחד 'ערב שירה', הביאו כמה זמרים טובים, הם שם שבוע שבועיים ולא הצליחו לאסוף כלום. ואז עלה בדעתם רעיון, הם אמרו נמכור נרות לעילוי נשמת פלוני ולעילוי נשמת פלוני, זבנג אחד וגמרנו, ברגע אחד עושים כסף. הם הזמינו לערב רב אחד זקן מהקהילה שיבוא וידרוש בדברי תורה ויסייע - מי יודע לנגן בכל [ להם לאסוף כסף. המנגנים של התזמורת היו ערבים והערבים היו יושבים בצד ככה ]...מיני כלים של ספרדים זה רק הערבים סמוך להיכל בית הכנסת, והנה כאשר הגיע הרב הזקן שהוזמן, התחיל לצעוק צעקות על כך שגוי נכנס לבית הכנסת.. ופיצץ להם את הכל. הפסיק את האירוע באמצע. המארגנים המסכנים התקשרו לבית ההוראה שלנו ושאלו אם מותר להכניס ערבים לבית הכנסת ]... - אינני יודע את מי מהרבנים[ - דרך אגב, אני מאד מתפלא ששם בארצות[ .שינגנו. והרב אמר להם שמותר הברית מקיימים חופות בבית הכנסת, וזה דבר מאד בעייתי, כי זה מחלל את ].קדושת בית הכנסת. ואפילו כאשר יושבים בנפרד זה מחלל את הקדושה נשים שמנגנות בכינורות, והנשים הללו הינם גויות, והנה דוקא באותם חופות המארגנים כעסו מאוד, שהרי הנה שם בחופות שבבית הכנסת נהוג להביא הרב ההוא לא צעק. ובאירוע שלהם הוא צעק והרס להם את הכל. מה גם שבבית ההוראה שלנו אמרו להם שהדבר מותר. כששמעו כך ביקשו מה המקור לכך שמותר להכניס גוי לנגן בבית הכנסת, והרב שענה להם בבית הוראה אמר להם כן תסתכלו בשלחן ערוך, אפילו על שבות כתוב שמותר אם זה מקום מצוה, אם כן מפני מה אין הדין כן כאן. ואכן הם תבעו את הרב לדין תורה. היה מזה סיפור ארוך. יא. היתר שבות דשבות רק כאשר אין ברירה סוס מהיר שילך לעיירה סמוכה שבתוך התחום כדי להביא להם אתרוג. והגוי הקהילה, וביום טוב בבוקר נפל הפיטם והאתרוג פסול. ורצו לשלוח גוי על והנה האור זרוע שם מדבר על מעשה שהיה, שהיה להם אתרוג אחד לכל רוכב על בהמה וזה איסור שבות, וממילא הוא שבות דשבות, והאור זרוע שחולקים על זה. הוא כותב שם שסיבת ההיתר היא משום שלא פשעו, כי מתיר. אבל מוסיף שם משפט אחד חשוב, והוא הלכה למעשה ואני לא ראיתי אתמול האתרוג היה כשר ולא ידעו שייפסל. משמע מדבריו שההיתר של שבות דשבות זה דוקא במקום שאין ברירה אחרת. אבל אם היתה ברירה אחרת אין להקל. והבאתי כמה ראיות מהט\"ז ומעוד כמה אחרונים, שגם סברו כן. שההיתר של שבות דשבות במקום מצוה אינו מוחלט, אלא רק במקום שאין ברירה. מסכים עם הרמב\"ם להתיר (שם)מלבד האור זרוע גם הריטב\"א בראש השנה - הריטב\"א היה תלמיד של הרא\"ה ושל [ .בשבות דשבות במקום מצוה . אולם בשבות דשבות במקום הפסד הריטב\"א אוסר. ומחלק הרשב\"א, ובדרך כלל הולך איתם בהלכה, אולם כאן הוא סובר להיפך מהם, ]וכן נגד הרמב\"ן בין מקום מצוה למקום הפסד. וכמו כן כשיטת הרמב\"ם סברו המאירי הביא גם את דעת המתירים ומהר\"ם מרוטנבורג ועוד כמה ראשונים. כמובן שזו מחלוקת ואינני יודע אם (סימן שז ס\"ה) היא שקולה או לא. ומרן השלחן ערוך בשבות דשבות במקום מצוה, בסתם ויש אומרים. אמנם יש שמפקפקים בדעת מרן השלחן ערוך, אבל מי שלומד טוב את דבריו יראה שאין ספק שזו דעתו. ויש כמה דיונים באחרונים בזה. אבל זו השורה התחתונה. וכך כותב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר שזו המסקנא בפשט השלחן ערוך. שדעתו להתיר שבות דשבות במקום מצוה. ומאידך מתיר במקום שעת הדחק אפילו שבות אחת במקום מצוה.(סימן רעו) הרמ\"א יב. אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה יש הבדל בין השבותים. כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהיא שבות חמור הנה להלכה אנו נוקטים ששבות דשבות במקום מצוה מותר. ויש לברר אם יותר משבותים אחרים, האם בה אפשר יהיה להקל באמירה לגוי במקום מצוה או צער. ודוגמא לדבר, באדם שרוצה לישון בחדר והאור דולק, ואינו יכול לישון כך, ורוצה שהגוי יכבה את האור. אז ראשית כל על פי האור לגוי. אך אם אין לו אפשרות כזו, האם מותר לומר לגוי לכבות את החשמל? זרוע שהובא לעיל, אם יש לו חדר אחר חשוך – עליו ללכת לשם, ולא יאמר כיבוי חשמל זה כיבוי גחלת של מתכת, שגם לפי הרמב\"ם זה אסור מדרבנן. דהיינו אין זה כיבוי לצורך עשיית פחמים להדליק חשמל שאז הוא איסור כך נקטו כמעט כל פוסקי הדורות האחרונים, שחשמל שיש בו [ .דאורייתא חוט שמתחמם זה אסור מאורייתא מבעיר ממש, ואסור מהתורה, אבל כיבוי, . ויש לכך עוד הרבה דוגמאות, ]כיון שזה גחלת של מתכת האיסור הוא מדרבנן כגון באיסורים שהם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם נתיר אמירה לגוי או לא במקום מצוה או צער או הפסד. וכיו\"ב. יג. כיבוי הנרות בבית הכנסת בשבת בבית הכנסת, כדי שיוכלו להתפלל בערב. והנה כאשר מסיימים את התפילה כמו כן בזמנם שהיו משתמשים בנרות היו מדליקים בערב שבת הרבה נרות יש לשאול האם מותר לומר לגוי לכבות את הנרות, שהרי יש כאן הפסד. והנה אם זה הפסד של הנרות בלבד יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים אם . והמסקנה היא שאם (סימן שז)מותר. והבאתי מחלוקת זו בספר הלכה ברורה ואין להקל. אבל אם הסיבה שרוצה לכבות הוא מחשש שריפה, ממילא הוא מדובר סתם לחסוך את הנרות כיום נרות זה זול מאד וממילא זה הפסד מועט, חשש של הפסד מרובה ומותר. שהרי זה דבר מצוי לצערנו, שנר אחד נופל ויכול לשרוף את הכל. יד. פסיק רישיה ומלאכה שאינה צריכה לגופה בראשונים, בפסיק רישיה בדרבנן דהיינו בישראל ולא אמירה לגוי. שהגמרא יש מחלוקת עצומה באחרונים, ובדור האחרון התברר שהמחלוקת היא גם אומרת בכמה מקומות שאסור. ומוכח להדיא בגמרא ובראשונים שבסתם פסיק רישיה זה איסור דאורייתא, דהיינו אף אם לא התכוון. ודלא כמי שרצו להביא ראיות שזה נקרא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' ולכן זה יהיה רק דרבנן, 'פסיק רישיה' ו'מלאכה שאינה צריכה לגופה' הם שני דברים שונים, להסביר את (חלק יז סימן רעח)ויש בזה אריכות כתבתי על כך בהלכה ברורה ההבדלים ביניהם. 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' זה דרבנן, ו'פסיק רישיה' זה דאורייתא. ואלו שני מושגים שונים לגמרי, 'פסיק רישיה' יסודה שלא מתכוון למלאכה כלל. ואילו ב'מלאכה שאינה צריכה לגופה' מתכוון למלאכה אך לא לתכלית שלה. והנה בפסיק רישיה דרבנן יש מחלוקת בין גדולי האחרונים שכמה כתבו לגבי נר שאחורי הדלת, שאסור. ומפורש בגמרא (קכ:)להוכיח מהגמרא בשבת דרכים לבאר מה הכוונה 'נר שאחורי הדלת'. ושלושתם נפסקים להלכה. אם שם שמחמת שהוא פסיק רישיה שהנר יכבה לכן אסור. והנה יש שם שלוש הנר קבוע בדלת ומחמת הנענוע של הדלת יכבה, או בגלל הרוח ע\"ש ואכמ\"ל. וממילא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורואים בגמרא שמלאכה שאינה והנה בגמרא שם מדובר על כיבוי הנר, דהיינו שזה לא כיבוי לעשות פחם, צריכה לגופה בפסיק רישיה דרבנן – אסור. שאינה צריכה לגופה שזה שונה מכל הדרבנן, שבאמת בדרך כלל פסיק רישיה אכן יש מהאחרונים שדוחים ראיה זו, וסוברים שהגמרא מדברת על מלאכה בדרבנן יהיה מותר מלבד במלאכה שאינה צריכה לגופה. והנה בדור האחרון יצאו כמה ספרי ראשונים מחדש, ויש רשב\"א שכותב שפסיק רישיה בדרבנן אסור. שהרי פה אסרו למרות שזו (שבת קכ) במפורש מלאכה שאינה צריכה לגופה והיא דרבנן. והרשב\"א שם דן אם מדאורייתא או דרבנן. ומסיק שהאיסור הוא מדרבנן. ולעומת זאת המאירי שם וגם בספר ההשלמה, והם כותבים את זה בכמה מקומות, שפסיק רישיה בדרבנן מותר חוץ ממלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו שזה יותר חמור. ושם מבארים שבמלאכה שאינה צריכה לגופה אם יתכוון למלאכה באמת זה יהיה אסור מהתורה. ויסוד החילוק הוא, שמלאכה שאינה צריכה לגופה – קצת מחשבה של בני אדם וזה משנה את הדברים מקצה אל הקצה. כגון יעמדו שני אנשים ולפניהם עצים בוערים, שניהם יגשו ויכבו, אחד מהם עבר על איסור דרבנן, והשני חייב סקילה. כי הראשון יאמר שכיבה כדי שלא תהיה שריפה וממילא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואילו השני אומר שהסיבה שכיבה היא כיון שרוצה להשתמש בגחלים, וממילא האיסור הוא דאורייתא. באמת בשו\"ת אור לציון דן על פסיק רישיה בדרבנן, ושם הוא אומר שבמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור, והוא מחדש מדעתו את הסברא הזאת. ובאמת הדברים נכנסים בלשון המאירי וההשלמה. וכן היא משמעות דברי רבנו אברהם בן הרמב\"ם. אז ממילא במלאכה שאינה צריכה לגופה אנחנו רואים שגם המתירים בפסיק רישיה בדרבנן, במלאכה שאינה צריכה לגופה מחמירים. טו. משמעות דברי הר\"ן באמירה לגוי בשבת בעניין כיבוי שריפה בשבת, לאור כל האמור יש לדון בעניין אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה. (שבת קכא.)ויש בזה מחלוקת. הר\"ן דן בדברי הגמרא ואז יבוא הגוי ויכבה שמותר. ושואל הר\"ן, מפני מה לא נאמר שמותר מחמת שמותר לומר 'כל המכבה אינו מפסיד' כביכול רומז שמי שיכבה יקבל שכר, שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן זו שבות דשבות במקום הפסד. ואומר הר\"ן, שלכאורה מפני מה חז\"ל לא התירו לומר לגוי שיכבה ממש משום שזה שבות דשבות במקום הפסד. ומקדים הר\"ן שאין הכל בקיאים בין 'צריכה לגופה' לבין 'אינה צריכה לגופה', כלומר הר\"ן כותב שזה חמור יותר. חז\"ל לא רצו להתיר אמירה לגוי באופן כזה כיון שיש הרבה שלא מבינים את - למדנים גדולים מתבלבלים מה נקרא [ .הנקודה של ה'דרבנן' בנושא הזה . ולכן באמת לא רצו חכמים להתיר. והר\"ן מוסיף ]'צריכה לגופה' ומה לא ואומר שמתוך שאדם בהול על ממונו, יש לחוש שאם תתיר לו אמירה לגוי יבוא לעשות בעצמו. בין 'צריכה לגופה' ל'אינה צריכה לגופה' ואז אם תתיר כשהוא בהול על ממונו והנה יש לשאול מה הפשט בר\"ן, האם זה טעם אחד שאנשים לא בקיאים הוא לא יחשוב שההיתר הוא בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה ויבוא לעשות בעצמו. כלומר הא בהא תליא. או מאידך נאמר שדברי הר\"ן הנם שני טעמים שונים. ומהמגן אברהם משמע שזה שני טעמים. וכן משמע במשנה . ולפי זה יוצא לנו מפורש מהר\"ן שסובר שאסור (סימן שלד)ברורה בשער הציון לומר לגוי במקום מלאכה שאינה צריכה לגופה. למעשה אני חושב ויש כמה אחרונים שלומדים כן, שאם נלמד את לשון הר\"ן גם מחמת שלא בקיאים בין צריכה לגופה לאינה צריכה לגופה, וגם שמחמת נראה שאינו כותב \"ועוד\", ומשיגרת לשונו נראה שמתכוון לשני הדברים יחד. שאדם בהול על ממונו, באו חכמים ועשו סייג והחמירו יותר. טז. שבות דשבות במלאכה שאינה צריכה לגופה על כל פנים איך שיהיה בדעת הר\"ן יש שני ראשונים שמוכח להדיא מדבריהם שאין הבדל באמירה לגוי בין צריכה לגופה לבין אינה צריכה מהדין הזה, שרואים בגמרא שאומרת שלא התירו לומר לגוי בפירוש, שחז\"ל במקום הפסד וגם במקום מצוה אסור. ומביא לכך ראיות, ואחת הראיות זה רק שהריב\"ש סובר כמו רבותיו, כמו הר\"ן, הרשב\"א, הרמב\"ן ששבות דשבות לגופא, והם הריטב\"א והריב\"ש שסוברים שאמירה לגוי במקום הפסד אסורה, אסרו אמירה לגוי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמו כן הריטב\"א מוכיח את ההוכחה הזו רק בהבדל אחד, שבמקום של מצוה מסכים לרמב\"ם, אך לגבי מקום הפסד חולק על הרמב\"ם. ויסוד דבריו הן על סמך הגמרא הזו. דברים, לכאורה אז מה הריטב\"א והריב\"ש הוכיחו כאן, נאמר שכאן זו מלאכה והנה אם נאמר שבאמת יש חילוק בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לשאר שאינה צריכה לגופה, ולכן אסור, לעומת זאת באמת הרמב\"ם צודק שאמירה לגוי במקום הפסד מותר. ואם כן מה מביאים ראיה מהגמרא. על כרחינו יש לומר, שהריטב\"א והריב\"ש הבינו שהרמב\"ם והראשונים שהתירו שבות דשבות במקום הפסד סוברים כך גם לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה. יז. דעת מרן השלחן ערוך מביא את ]לרבי רפאל שפירא מוואלוז'ין[ מצאתי שבשו\"ת תורת רפאל הראיה הזו. וכן בשו\"ת הר צבי כותב את הראיה הזו. וכעת השאלה היא אם מרן מסכים לזה או לא. וזה לא כל כך פשוט. אבל יש כמה ראשונים שכותבים כך, ובאחרונים יש ויכוח גדול בנושא הזה. ומדברי מרן בשלחן ערוך לגבי כיסוי הדם ביום טוב, שהחפירה היא מלאכה שאינה צריכה (סימן תצח) לגופה והתיר לומר לגוי. רואים בפירוש שמתיר אמירה לגוי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה. הלכה למעשה, ושאלו אותי על כך אם לגזוז על ידי גויה, ואמרו שהציפורניים אלא הגויה תיקח לה את היד. פעם הייתי באיזה מקום, והיתה שם שאלה כזו מסייע, והוא מאריך בנושא, ואכן למסקנה כותב שלא תושיט את ידה לגויה, חן כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלכאורה כשמושיטה לה את היד יש פה משום לפני השבת, שהגויה תגזוז לה, כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובספר לוית וכמו כן יש ש\"ך מפורסם שכותב להתיר לאישה שלא גזזה את הציפורניים נקיות וכו' אך בכל זאת אמרתי שתגיד לגויה והיא תיקח לה את היד. והנה הדין הזה כותב אותו הש\"ך ביורה דעה והמגן אברהם מסכים לזה. ובמשנה ברורה יש סתירות יש מקומות שהוא מתיר, כגון הדין הזה. אך בשביל שרוצה את המים. ולא בשביל הדגים. אם כן זו מלאכה שאינה צריכה מהמים, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, משום שהסיבה שמוציאם הוא יש מקומות שהמשנה ברורה מחמיר, כגון בסימן שט\"ז לגבי להוציא דגים לגופה. והמשנה ברורה אוסר. יח. דעת המשנה ברורה ובאמת בדור האחרון ראיתי כמה רבנים שהביאו ראיה מהמשנה ברורה בסימן ש\"ב [ שכותב שאדם שיש לו טיט יבש על בגדו להתיר. ולאחרונה עסקתי בזה, ושם הבית יוסף מביא בשם הסמ\"ק]רבנו פרץ שאף על פי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום אסור אסור לגרד את זה, כי הוא עושה את זה לאבק ובכך הוא טוחן. דהיינו כותב זה רבינו פרץ בהגהותיו לסמ\"ק מדרבנן. ומרן השלחן ערוך מביאו להלכה. וכותב המשנה ברורה מדעתו, שבאמת על ידי גוי מותר. ולכאורה רואים שמתיר אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה במקום שיש צורך. אבל לדעתי אין ראיה משם, משום ששם הבית יוסף מביא שזו מחלוקת והכלבו שמתיר ודלא כרבינו פרץ. אכן גם המאירי ובספר אוהל מועד כתבו שמותר. אבל הבית יוסף מביא ככה וסברתו משום שאין זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה כלל ומותר לגמרי. בפרוש בשם הכלבו. ויש כל מיני דיונים למה מותר, כל אחד מהאחרונים אומר שלושה ארבעה פירושים בזה. והמשנה ברורה ראה את הבית יוסף ושזו מחלוקת, ואפשר והטעם של המשנה ברורה הוא מחמת שבלאו הכי יש מתירים לגמרי בזה. אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה. בעז\"ה בשיעורים הבאים אבאר ולפי האמור אין סתירה מכאן למה שכתב המשנה ברורה בסימן שט\"ז שאוסר עוד את העניין של אמירה לגוי במקום מחלוקת בדבר שהוא דאורייתא, התחלנו בנושא הזה בדקות האחרונות. אני חושב שזה מותר וכתבתי על כך בכמה מקומות. והיו לי הרבה ויכוחים עם כמה תלמידי חכמים. ובעז\"ה אוכיח את הדברים שזה מותר. בצל ושום וביצה קלופים, באלו אופנים אפשרשאלה: להקל להשאירם בלילה? אין לאכול שום ובצל וביצה קלופים שעבר עליהם תשובה: לילה. אולם אפשר להקל באופנים הבאים: וכל שכן שיש להקל בקליפה [ .א. אם נשאר מעט מהקליפה .]סדוקה ב. כשפיזר עליהם תבלינים, כגון פלפל שחור או מלח וכיו\"ב. ג. כשמעורבים במיני מאכל נוספים. שפנים חדשות באו לכאן. ד. אבקת שום כתוש או אבקת ביצים ושימורי בצלים שנתייבשו, משום ה. יש מקילים אף במבושלים, אך להלכה נכון להמנע מכך. מקורות: מבואר בנדה (יז.) שהאוכל שום או בצל או ביצה שעבר עליהם לילה קלופים, דמו בראשו. אולם יש להקל בכמה אופנים: א. אם נשאר מעט מהקליפה מותר. וכ\"כ הבא\"ח (שנה ב פרשת פינחס הלכה יד). וכ\"ש שיש להקל בביצה סדוקה. ב. יש להקל כשפיזר עליהם תבלינים, כגון פלפל עיין בסמ\"ק [ ,. וכ\"פ בזבחי צדק (סי' קטז ס\"ק סא) ובבא\"ח (שנה ב פרשת פינחס סק\"ה) ובשו\"ת שדה הארץ (חאו\"ח סי' יח) ובשו\"ת שבט הקהתי (ח\"ב סי' רמז (סי' קעא) ובספר שבט מוסר (פרק מ אות לג), ובספר לחם הפנים (סי' קטז שחור או מלח. ג. יש להקל כשמעורבים במיני מאכל נוספים])חזו לאכילה הו\"ל כעפרא בעלמא, עד שיגבלוה ותהיה ראויה לאכילה, ובדבר סגולי יש להקל בנשתנה ח\"ב (חיו\"ד סי' ז' אות ז') כתב להקל באבקת ביצים, שכיון שנתייבשה ולא הלכה יד) ובשו\"ת יביע אומר ח\"ב (חיו\"ד סי' ז' אות ד'). ד. בשו\"ת יביע אומר סק\"א מברייתו. וה\"ה לשימורי בצלים שנתייבשו. ע\"ש. ה. יש מקילים במבושלים, ורבים מחמירים בזה. עי' בשו\"ת בית שלמה (חיו\"ד סי' קפט) ובמנחת פתים (רס\"י קטז) ובדרכי תשובה (סי' קטז ס\"ק עד) ובזב\"צ (סי' קטז ס\"ק סא) ובכה\"ח (סי' תקד סק\"א, סי' תקיג ס\"ק יג) ובשו\"ת שבט הלוי (ח\"ו חיו\"ד סי' קיא) ובשו\"ת שבט הקהתי (ח\"ב חיו\"ד סי' רמז סק\"א). ויש אומרים שבזמננו אין רוח רעה בדברים הקלופים כלל, ובשו\"ת יביע אומר שם כתב שהמקילים בדיעבד י\"ל ע\"מ שיסמוכו. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א על משמר הכשרות \"בשנת תשמ\"ז נסעתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לארצות הברית. בהיותינו שם בירר את נושא ה'חדש' לאשורו מפי הגאון רבי יוסף רפול שליט\"א, והתברר שבארצות הברית כמעט ואי אפשר לאכול מתבואה שאיננה בחשש 'חדש' מחודש תשרי והלאה, וצריך לכך הכשר מיוחד. כיום גם ההכשרים המהודרים שבהם נכשלים בזה בהיתרים שונים שאינם על פי ההלכה, היתרים שנאמרו בשנים עברו וכשאאמו\"ר חזר לארץ, מסר שיעור מפורט בנושא הזה במוצאי בארצות אירופה כשלא היתה שום אפשרות אחרת. שבת, ובו פרס את כל הסוגיא הזו, והכריע, שאין כל היתר כיום לאכול מתבואה חדשה, ושגם בארצות הברית הוא איסור דאורייתא, וצריך להקפיד על זה מאוד. וב\"ה כיום יש התעוררות בענין הזה, ורואים יותר הכשרים מהודרים שמקפידים על זה, אם כי לא כולם, כאמור. וכמו כן בתבואה הבאה ארצה שרובה בא מארצות הברית לא צריך לחשוש, כיון שיש כמה שדואגים לכך שתבוא לכאן רק תבואה הרב יצחק מאזוז ישנה. בית ההוראה 'יחוה דעת' מה הם האופנים המותרים לאכול שום, בצל, ביצה קלופים, שעבר עליהם לילה?"},{"filename":"13.pdf","content":"לחם אסור, לחם חלבי, לחם| נושאי השיעור: בציעת פת על אחת או שתים | בציעת הפת בסכין או בידים| פת פלטר ללחם משנה| קפוא ללחם משנה 20:15 י-ם בשעה 1 מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי שליט\"א דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי פרשת קורחחברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדון לעילוי נשמת ר' יוסף בן אסתר סויסה ע\"ה - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"בענייני לחם משנה ובציעת הפת - ג' כ' סיון תשע\"ט| 13 'גליון מס א. בציעת הפת לפי דעת רש\"י איתא במסכת ברכות (לט:) ובמסכת שבת (קיז:): אמר רבי אבא, ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, מאי טעמא לחם משנה (שמות טז, כב) כתיב, אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא. כלומר, רב אשי מספר שראה את רב כהנא אוחז בידיו שתי כיכרות אך בוצע רק על אחת. ובהמשך: רבי זירא הוה בצע אכו־ לא שירותא. פירש\"י (בד\"ה אכולה): פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת. עכ\"ל. וממשיכה הגמרא: אמר ליה רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא. כלומר רבינא שואל את רב אשי, איך רב זירא עושה כך הרי זה נראה כרעבתנות, וכמ\"ש במסכת דרך ארץ כיון דכל יומא לא ]ליה[ (זוטא פ\"ד) שלא לבצוע יותר מכזית. אמר . כלומר, כיון קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא שבכל יום הוא אינו עושה כן ורק בשבת עושה כך, אין זה נראה כרע־ בתנות אלא לכבוד השבת, שמשום כבוד שבת עושה כן. והנה לפי רש\"י שביאר שחותך חתיכה גדולה, משמע שיש במימרת הגמרא הזו שלושה דינים. הראשון, שנקיט תרתי, דהיינו לתפוס את שתי החלות. השני, לבצוע על אחת בלבד. והשלישי, לבצוע חתיכה אחת גדולה משום כבוד השבת. ב. דעת רבינו האי גאון והרשב\"א לעומתו הרשב\"א (ברכות שם ד\"ה ר' זירא ושבת שם ד\"ה ר' זירא) מבאר בשם רב האי גאון, שמה שכתוב \"רבי זירא בצע אכולה שירותא\", הכוונה שרבי זירא בצע על שני הלחמים יחד שהיו לפניו. והיינו שרבי זירא חולק על דברי רב כהנא שאומר \"נקיט תרתי ובצע חדא\", וסובר שיאחז את שניהם ויבצע את שניהם. ומדברי הרשב\"א משמע שאדרבא יותר טוב לבצוע למעשה על שניהם משום כבוד השבת. הב\"ח כותב (סימן רעד אות ב) שלפי הרשב\"א מתבאר שצריך לבצוע אך לא את כל [ .את כל הלחמים שעתיד לאכול בשעת הסעודה ].הלחמים שיש לו, שישאיר לו לחם ללחם משנה למחר ] אות י\"א 9 ראה בשיעור מספר[ וכבר נתבאר בשיעורים הקודמים שלכאורה כן דעת הגאון מוילנא (מובא בתשובות והנהגות ח\"ג סימן צ'), שהקשה סתירה בדברי הזוהר הקדוש שפעם אחת כתב שתי לחמים, ופעם אחת כתב שתים עשרה. ותירץ, שבכל סעודה בוצעים על שני לחמים ממילא הם ארבעה, כפול שלוש סעודות והנה לך שתים עשרה לחמים. וזה ממש כדברי רבי זירא וכמ\"ש הרשב\"א, שבוצעים את שתי הלחמים בכל סעודה. ג. דעת השלחן ערוך להלכה כרש\"י ומאידך גיסא כתב הרמב\"ם (פ\"ז מהלכות ברכות הלכה ג-ד) שצריך לבצוע חתיכה אחת גדולה שתספיק לו בשביל כל הסעודה. ומשמע שלמד את סוגיית הגמרא כביאור רש\"י. וכן בדיני בציעת הפת (סימן קס\"ז ס\"א) כתב מרן בשלחן ערוך שלא לבצוע פרוסה גדולה מידי, אבל בשבת יבצע פרוסה שתספיק לו כדי כל הסעודה – כביצה. ושאין זה נחשב כרעבתנות. משמע שלמד כרש\"י, וממילא סובר שאוחזים בשעת הבציעה את שני הלחמים ובוצעים על לחם אחד. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר ולענין גודל הפרוסה, לכאורה כיון שאין בזה מחלוקת כך צריך לנהוג לפרוס פרוסת לחם גדולה לעצמו. ואנחנו קיבלנו את הוראות מרן, ולכן בוצעים לחם אחד ולא את שניהם, וכן בוצעים מהלחם חתיכה גדולה כביצה, ואין בזה חשש של רעבתנות כלל. ד. לחם משנה ביום ולא בלילה המהרש\"ל (ים של שלמה גיטין פ\"ד סימן נ\"א) כותב מילים קשות על אלה שמעדיפים את סעודת הלילה על פני סעודת היום. שהרי הגמרא לומדת (פסחים קה.) שכבוד היום קודם לכבוד לילה. בזמן המהרש\"ל המאכל שהיה עדיף עליהם היה דגים, ולכן הוא כותב שמימיו לא אכל דגים בסעודת ליל שבת, כיון שזה המאכל המשובח אמנם לפי רבינו האר\"י ז\"ל [ .ביותר לכן נהג לאוכלו בבוקר ולא בלילה צריך לאכול דג בכל שלושת הסעודות. ראה משנה ברורה סימן רמ\"ב וכמו כן היה המהרש\"ל נוהג ].סק\"ב וכן מש\"כ בהלכה ברורה שם לגבי בציעת הפת שבלילה לא היה בוצע על שתי לחמים אלא על פת אחת, אבל ביום שבת היה בוצע על שתי לחמים משום כבוד שבת ולהראות בזה שינוי לכבוד היום. ה. לחמים שאסורים באכילה יש כמה מיני לחם שאסורים באכילה, כגון לחם שלא ניפו בו את הקמח, שבמקומות החמים כמו ארץ ישראל, יש מקום גדול לחשוש בכלל בעניני ניפוי הקמח [ .שלא לאכול את הלחם מחשש תולעים צריך מאוד להיזהר, שמעתי פעם מהרב רובין ראש בד\"ץ \"מהדרין\" שדיבר בזה עד כמה הענין הזה הוא חמור מאוד שהנפה תהיה ].'בשלמותה וכו הגאון חכם בן-ציון אבא שאול זצוק\"ל אמר לי, שבדקו ומצאו בדוכני פלאפל שהחומוס שם לא נבדק כראוי, ונמצא בתנאים חמים מאוד, שהתולעים היו כל כך רבים שלא היה אפשר לבטלם! אמנם במקום שטוחנן, אם נמעכו לגמרי יש בזה מחלוקת בדיעבד מה הדין, כיון שמדובר ב'בריה' ובריה אינה בטלה אפילו באלף, כשמעך אותה הוא מבטלה אלא שהסיבה שנתבטל היא שעשה כן כדי לטחון את חומוס וכדומה אבל לא כדי לבטל את האיסור מאיסורו, והשאלה היא מה הדין בדיעבד. וכתבתי על זה פסק ארוך להתיר. אבל בעיסה של לחם אינני יודע אם יועילו דברי בזה, משום שבלחם גם כשעושה עיסה ולש אותה לא תמיד נמעכים התולעים בפנים, ואפשר ולא ימעכו, וממילא יהיה עליהם דין 'בריה' ולא מתבטלים אפילו באלף.ו. לחם שלא הופרש ממנו חלה, ושנעשה מתבואה חדשה כמו כן לחם שלא הופרשה ממנו חלה שבזה אמנם יש הבדל בין חו\"ל לארץ ישראל. ששם בחו\"ל שעיקר הטעם בהפרשת חלה הוא משום שלא תשתכח תורת חלה, לכן אם לא הפריש בערב שבת יכול לאכול בשבת ולהניח מעט למוצ\"ש ולהפריש אז. אבל בארץ ישראל הפרשת חלה היא מעיקר הדין, לכן אם לא הפריש בער\"ש אינו יכול להפריש בשבת וממילא גם לאכול אינו יכול בשבת מלחם זה. וכן לחם שנעשה מתבואה חדשה, היינו תבואה שהשרישה לאחר הפסח שהיא אסורה עד לאחר הפסח הבא, לחם זה הינו אסור באכילה משום איסור חדש. בשנת תשמ\"ז נסעתי אם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לארצות הברית ושם הוא בירר את נושא ה'חדש' לאשורו מפי הגאון רבי יוסף רפול שליט\"א, והתברר שבארצות הברית כמעט ואי אפשר לאכול מתבואה שאיננה בחשש 'חדש' מחודש תשרי והלאה, וצריך לזה הכשר מיוחד. וכיום ההכשרים גם המהודרים שבהם נכשלים בזה בהיתרים שונים שאינם על פי ההלכה, היתרים שנאמרו בארצות אירופה כשלא היתה שום אפשרות אחרת. וכשאאמו\"ר חזר לארץ מסר על זה שיעור מפורט במוצאי שבת, ובו פרס את כל הסוגיא הזו, והכריע, שאין כל היתר כיום לאכול מתבואה חדשה, ושצריך להקפיד על זה מאוד. וב\"ה כיום יש התעוררות בענין הזה, ורואים יותר הכשרים מהודרים שמקפידים על זה, אם כי לא כולם, כאמור. וכמו כן בתבואה הבאה ארצה שרובה בא מארצות הברית לא צריך לחשוש, כיון שיש כמה שדואגים לכך שתבוא לכאן רק תבואה ישנה. פת נוכרי ופת פלטרז. וכן פת של נכרי שאפאה בביתו שהיא אסורה. אך פת פלטר שהיא וכמובן [ פת שאפאה נכרי במאפיה, שחז\"ל התירו את אכילתה בדוחק גם פת זו צריכה להיות תחת השגחה, כיום בצרפת יש באגטים של ].הנכרים שם שמורחים על הבאגט שומן 'דבר אחר' ונבילות וטריפות וירא שמים נמנע מאכילתה. אך יש זמנים מיוחדים שמותר לכתחילה לאכול 'פת פלטר', כגון בשבת. שאם אין לו פת אחרת יכול לאכול לכתחילה פת פלטר. כך פת שאפה אינו יהודי לעצמו פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שכה ס\"ד): בשבת, יש אוסרים ויש מתירים. ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים. ע\"כ. והפרי מגדים שם (מש\"ז סימן רעד אות ב) מוסיף שאם אין לו פת בשבת יהיה מותר אפילו פת של בעלי בית גוי, וכל שכן פת של נחתום. יש מקומות שנדרשת שם זהירות מיוחדת בענין הזה, כגון צרפת, office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א שגם במסעדות אשר תחת הכשרים מהודרים אינם מקפידים על \"פת פלטר\", ואיני יודע למה אינם מקפידים בזה. ומדובר שהגוי אפה את הפת בשבת לעצמו, כיון שאם עשה לצורך ישראל ודאי שאסור לאוכלה בשבת, וזו משנה מפורשת בשבת (קכב.): נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל הדליק אסור. וגם בזה יש שאלה גדולה לגבי הנאה ממעשה נכרי בשבת, ורבו המחלוקות על דברי השלחן ערוך הללו בדין פת ראה אריכות דברים גדולה בענין זה בהלכה ברורה הלכות [ .פלטר ]אמירה לגוי ח\"ב סימן שכה ח. לצרף לחמים אסורים ללחם משנה אם כן לפי האמור לעיל, אם רוצה לצרף לחם כזה שאסור לאוכלו מעיקר הדין ללחם משנה, לפי מה שכתוב בגמרא \"נקיט תרתי ובצע חדא\", לכאורה אפשר להשתמש גם בלחם אסור לאכילה ללחם משנה. אלא שיש לדחות, שכיון שהלחם אסור באכילה הוא כמאן דליתא, והרי הוא כמי שאינו קיים ולכן אינו מועיל. לפיכך לחם שהוא אסור מחמת שהוא מתבואה חדשה, או מחמת שלא הפרישו ממנה חלה וכדומה, אין מועיל לצרפו ללחם משנה. אך \"פת פלטר\" מותר לצרפה ללחם משנה, כיון שמעיקר הדין היא מותרת באכילה. ט. מצה ללחם משנה בערב פסח שחל בשבת בערב פסח שחל בשבת, שאסור לאכול בו מצה, ובלילה אוכל לחם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התיר להלכה בשבת זו לאכול [ .וכן בבוקר מצה מטוגנת עם ביצה עליה – ראה יביע אומר ח\"ו חאו\"ח סימן ובבוקר רוצה לצרף מצה שאינה שמורה ללחם משנה, להלכה ]לט יכולה מצה שאינה שמורה להיחשב ללחם משנה, אף שכעת היא אסורה באכילה. והחילוק בין הלחמים האסורים דלעיל למצה הוא, שבלחמים הנ\"ל הם 'חפצא' של איסור אין להם היתר כעת, מה שאין כן במצה, האיסור הוא מחמת המחלוקת אם יש איסור במצה שאינה שמורה לליל הסדר או לא, ומחמירים בזה, אך לגבי לצרפה ללחם משנה אין כל חשש. וכך נהג ה'חזון איש' (אגרות חזון איש ח\"א סימן קפח) בערב פסח שחל בשבת, שהיה לוקח את המצה ועוטפה בניילון כדי שלא תיגע בלחם, וכך היה בוצע על הלחם והמצה כלחם משנה. ובספר אורחות רבינו כתב שכך נהג גם ה'סטייפלער'. אך אם המדובר הוא במצה שמורה לליל הסדר היא מוקצה, שאע\"פ שיכול לתת לילדים קטנים לאכול, כיון שהוא חס עליה, אינו יכול להשתמש בה כלל. לפיכך להלכה מותר לצרף מצה שאינה שמורה ללחם משנה בשבת של ערב פסח.בזמנו ניגש אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ\"ל שהיה רבה של ירושלים באותם ימים, בשאלה אודות בתי מלונות המהודרים שבירושלים שבהם בערב פסח אין להשיג מצה מחמת האיסור לאכול מצה בערב פסח. אך בבתי המלונות שהם בכשרות רגילה ומתארחים שם גויים וגם כאלו שאינם דתיים והם רוצים לחם או מצה, ואינם מתחשבים באיסור, האם אפשר לתת להם מצה שאינה שמורה בערב פסח? ואאמו\"ר השיב לו שהדבר מותר, ומי שמקפיד בדבר יקפיד לעצמו. לאחר כמה שנים כשהרב ז'ולטי כבר הלך לעולמו, דיברתי בענין עם הגאון רבי שלום משאש זצ\"ל רבה של ירושלים, ועוררתי שמפני מה לסמוך על הקולא הזו, אפשר לדרוש מהמלונות לטגן מצות עם ביצה, ובערב פסח לתת לאורחים לאכול מצות מטוגנות בביצה, שעליהם אין וכמ\"ש מרן זצוק\"ל ביביע [ את האיסור של אכילת מצה בערב פסח . הרב משאש שמע והסכים עימי, אך משום מה הרב האשכנזי ] ? אומר של ירושלים בזמנו, הגאון הרב יצחק קוליץ זצ\"ל לא הסכים לשנות את הנהוג, והעדיף שיתנו להם מצות שאינן שמורות מאשר מצה מטוגנת. ואינני יודע מפני מה לא הסכים לכך. מצה שאינה שמורה ולחם חלבי ללחם משנה י. כמו כן אם יש לאדם שני מצות שמורות ואחת מצה שאינה שמורה, ולוקח אחת מהשמורות וחוצה אותה ב'יחץ', וכשבוצע הרי בוצעים על שני מצות והמצה החצויה באמצע, והסיבה שבוצעים שני מצות שלימות היא כדי שיהיו לחם משנה, א\"כ אמנם במצוות מצה בליל הסדר משתמשים במצה השמורה אך כיון שיכול לאכול בליל הסדר מהמצה שאינה שמורה, ודאי שאפשר לצרפה ללחם משנה בליל הסדר. ודין זה הוא גם למי שנוהגים לאכול בכל ליל הסדר רק מצה שמורה, כגון חב\"ד שכך מנהגן, שודאי שיכולים לצרף מצה שאינה שמורה ללחם משנה. והטעם, משום שהסיבה שהם לא אוכלים היא מחמת חומרא, ולא מחמת עצם האיסור במצה זו, לכן ודאי שלצרפה ללחם משנה מותר. כשהלחם מסומן לפי הדין. ראה ש\"ע [ והוא הדין לצרף לחם חלבי ללחם משנה כשהבוצע הוא עדיין בשרי, ואינו יכול ]יו\"ד סימן צז לאכול את הלחם הזה כעת, גם כן דינו שיכול לצרפו ללחם משנה, משום שיש בזה כמה צירופים להקל, כיון שאינו אוכלה בפועל, וכן יש מחלוקת מה שיעור הזמן שאסור באכילת אותה הפת ואפשר שהוא כבר מותר באכילתה, ועוד שהוא מותר לאחרים. לכן מותר לצרפה ללחם משנה. יא. לחם קפוא ללחם משנה ולצרף לחם קפוא ללחם משנה, דעת הגרש\"ז אויערבאך זצ\"ל (שמירת שבת כהלכתה פנ\"ה הערה לט) שאם מזמן הבציעה עד סיום .האכילה הלחם יפשיר ויהיה ראוי לאכילה, מותר לצרפו ללחם משנה כיון שזה נקרא ראוי לאכילה. ודעת הגרש\"ה וואזנר זצ\"ל (שו\"ת שבט הלוי ח\"ו סימן לב) שאי אפשר לצרף לחם קפוא ללחם משנה משום שהוא אינו ראוי לאכילה. אך לפי המתבאר, שכיון שאיננו בוצעים את הלחם משנה אלא רק את הלחם העיקרי, והלחם משנה הוא רק מצטרף לעיקרי, ועוד, מלבד אם [ שהרי כיום אפשר להניח חלה קפואה על הפלטה בשבת , או לטבול חתיכות חלה קפואה ]יש עליה חתיכות של קרח שאסור במרק חם בשבת שמותר הדבר, א\"כ חלה קפואה היא ראויה לאכילה כבר עתה, ולכן להלכה אפשר לצרף לחם קפוא ללחם משנה. וכך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר (ח\"ח חאו\"ח סימן לב), וכן דעת חכם בן-ציון אבא שאול זצ\"ל (אור לציון ח\"ב פכ\"א אות ב) ועוד רבים. יב. י\"ב חלות כמנהג האר\"י – קפואות לפי האמור אפשר בנקל לקיים את חומרת רבינו האר\"י ז\"ל להניח על השלחן בזמן הבציעה י\"ב חלות וכמ\"ש בזוה\"ק, ע\"י שמניח פיתות קפואות ולאחר שבוצע על הפת יקחם ויניחם בחזרה בהקפאה. וכמו כן יכול להניח פיתות קטנות הנפוצות היום, רק שיהיה בכל אחד מהם אמנם לגבי עירובי [ .כזית, כיון שפחות מכן אין לזה שם של לחם חצירות צריך שיהיה לחם שלם אף אם אין בו כזית, אך הדין בזה הוא שונה כיון שבבציעה צריך שיהיה בזה חשיבות כמות חשובה. ודנים בזה ה'חקרי לב' (חיו\"ד סימן נז) ורבי חיים פאלאג'י (סימן ל\"ו ס\"ק ].)לב עוד בענין זה מצאנו בדברי ה'פתח הדביר' (ס\"ס רעד) שכותב, שצריך שהלחמים הללו יהיו שווים במראיתם, כשם שהמן היה שווה אחד לשני. ויש שלמדו בדברי האר\"י שכך ס\"ל. אך נראה שמדיוני הפוסקים לגבי לצרף פת הבאה בכיסנין ללחם משנה שמשמע שלא דרשו שיהיו שווים במראיתם, ואף אם הם שונים אחד מהשני עדיין מקיים את החומרא הזו. יג. לצרף לחם שאול ללחם משנה ויש עוד לדון אם אפשר לצרף ללחם משנה לחם שאול, ששאל מחבירו לצורך כך, שהרי הוא מתכוון להחזירו, ואם יבצע אותו עובר באיסור גזל. יש פוסקים שהביאו ראיה מהמן, שבמן לכל אחד היה את שלו, ששייך רק לו. אבל אין נראה ללמוד מהמן שיהיה דומה לו בכל פרטיו. ולכן נראה לי שמחמת שהלחם כיום הוא זול וניתן להשיגו בקלות, ואם יבקש מהמשאיל שיביא לו את הלחם מסתמא יתן לו , לכן נראה שאפשר לצרף ללחם משנה ]אא\"כ אין לו ללחם משנה[ .גם לחם שאוליד. כיצד צורת הבציעה אך אאמו\"ר לגבי עצם הבציעה יש אומרים שצריך לבצוע בסכין דוקא מרן זצוק\"ל לא היה בוצע בסכין, אלא אדרבא היה בוצע בידיים כדי לקצר את הזמן ואת ההפסק בין הברכה לאכילה. ועוד יש להעיר על המנהג שכשבוצע לעצמו ומטבל במלח, ונוגס בחלה ומשאיר את החלק הנגוס על השלחן, שאין זו דרך ארץ לעשות כן, כיון שמרן בשלחן ערוך (סימן קע ס\"י) כותב: לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן. ע\"כ. לכן יקח מהפרוסה הגדולה חתיכה קטנה למרות שהיום לא מקפידים [ .שיכול לאוכלה בבת אחת, ויאכלנה כך על זה, בכל זאת בסעודת שבת שהיא אכילת מצוה, לפחות בזה כדאי ].להקפיד הלכה למעשה דעת מרן השלחן ערוך שאוחז בידו את שני הלחמים ובוצע על א. לחם אחד. (אות ג) מצוה בשבת לבצוע לעצמו חתיכה גדולה יותר מכביצה, ואין בזה ב. משום רעבתנות, ואדרבא יש בזה משום כבוד השבת. (שם) לחם שלא ניפו בו את הקמח, יש מקום לומר שאסור לאכול לחם זה, ג. ובפר במקומות החמים כארץ ישראל. (אות ה) פת שלא הפרישו ממנה חלה, בארץ ישראל אסור לאוכלה עד ד. שיפריש, ולפיכך בשבת אסור לאוכלה כלל. ובחו\"ל יכול להניח מעט כדי הפרשת חלה ולאוכלה, ויפריש את המעט הנותר במוצ\"ש. (אות ו) פת פלטר, והיא פת של נכרי שנאפתה במאפיה, מותר לאוכלה ה. , וירא שמים נמנע מאכילתה. ]ובלבד אם נעשתה כהלכתה [ בדוחק (אות ז) לחם שהוא אסור מחמת שלא ניפו בו את הקמח, או שהוא מתבואה ו. חדשה, או שלא הפרישו ממנו חלה בארץ ישראל, אינו מועיל לצרפו ללחם משנה. אך פת פלטר אפשר לצרפה ללחם משנה. (אות ח) ערב פסח שחל בשבת מותר לצרף מצה שאינה שמורה ללחם ז. משנה. (אות ט) מותר לצרף לחם קפוא ללחם משנה, וכן לחם חלבי כשהבוצע הוא ח. בשרי באותה עת. (אות י-יא) אפשר לקיים את חומרת רבינו האר\"י להניח י\"ב חלות על השלחן ט. ע\"י פיתות קטנות הנמכרות כיום ולאחר מכן מקפיאן שוב. אך יש להקפיד שיהיה בכל אחת מהן שיעור כזית. (אות יב) אפשר לקיים לחם משנה על לחם שאול. (אות יג)י. עדיף לבצוע בידיו על הלחם ולא בסכין כדי לחסוך בהפסק בין יא."},{"filename":"130.pdf","content":"אמירה לגוי להפעיל מזגן בשבת| נורות פלורוסנט ונורות לד| מד - מים דיגיטלי| הכרת המציאות לפני פסיקת ההלכה נושאי השיעור: אמירה לגוי בהדלקת נרות ביום | הכשר למקרר לשימוש בשבת| פתיחת מקררים ותנורים בימינו| אמירה לגוי בהפעלת מעלית בשבת| אמירה לגוי שיאמר לחבירו| כיפור בבית הכנסת130 גליוןמיום ב' ג' אב תשפ\"א מרת צביה סלביה אילוז בת שמחה ע\"ה – נלב\"ע כ\"ד כסלו תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת שמות אמירה לגוי בשבת (ב) א. חובת הכרת המציאות לפני פסיקת ההלכה יש כיום דוגמא של הלכה למעשה מתי מקילים בשבות דשבות במקום צורך או במקום מצוה וכיו\"ב. ראשית כל ידוע הוא שכאשר המציאו את החשמל היתה מחלוקת גדולה בין הפוסקים בדין החשמל לעניין שבת. ובתחילה הסכימו, נמנו, וגמרו, רובא דרובה מגדולי ישראל שהיו אז, שהמדליק מנורת חשמל בשבת עובר על איסור מבעיר מן התורה. שכאשר היתה נשרפת מנורה היה אפשר לקבל כויה כשנוגעים בזכוכית. זאת מחמת שבתוך המנורה יש חוט שמתלהט ומתחמם כמו אש. עד כדי היום זה פחות מצוי אבל בעבר זה היה רק כך. בתחילה היו גדולים שהתירו ביום טוב, משום שחשבו שזו כמו הבערה גמורה מהתורה. ובשלב יותר מאוחר המציאו את נורות ה'פלורוסנט'. אכן החשמל מבין שלגבי יום טוב אינו נקרא מאש לאש, ומאידך הוא הבערה מאש לאש והוא אוכל נפש. אבל פשוט הוא שכל מי שמבין את דרך פעולת גם בו יש איסור הבערה גמורה מהתורה. בוודאות את הטכנולוגיה של החשמל. ואם מישהו לא מבין בזה - אין טעם וצריך לדעת שמי שמגיע לפסוק הלכה צריך ללמוד ולהיות בטוח, שיודע שיכתוב בנושא. כתב בנושא הזה אריכות גדולה. (סימן לד)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר ח\"ד ובתחילת דבריו מסביר, כיצד פועל דוד שמש, עם כל הפרטים. וזאת בכדי שיוכל לדון בהלכה. אם אדם לא יודע את העובדות אינו יכול לדון. ב. שימוש בשבת ב'מד מים דיגיטלי' לפני שאני מבין בדיוק איך זה עובד, אני לא מהנדס ולא טכנאי. למעשה והיתה בזה מחלוקת בין הרבנים. וכשפנו אלי אמרתי שאינני רוצה לדון בזה לפני כמה שנים המציאו 'מד-מים דיגיטלי' והיו שטענו שהוא אסור בשבת. עד כמה שהסבירו לי הצלחתי להבין פחות או יותר, ולהלכה כתבתי להקל מכמה סיבות, זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וגם הוא תרי דרבנן, הפרי מגדים מיקל בכגון דא. וכן המשנה ברורה. ועוד פוסקים. והלכתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל והראיתי לו את שכתבתי, והייתי צריך לשבת ולהסביר לו בדיוק איך זה עובד, ולמעשה הוא סמך על ההסבר שלי כיצד זה עובד, מכיון שהיה קשה מאד להסביר לו, אך לגבי הנושא ההלכתי כאשר הוא קרא את הדברים הוא מיד כתב שהוא מסכים עם זה. ואז הוא סיפר לי, שיום לפני שהגעתי אני נכנס לפניו מישהו אחר שאמר לו שכתב תשובה להחמיר בנושא הזה ורוצה את הסכמתו. אבל אאמו\"ר אמר לי \"אני לא הסכמתי לחתום לו! מה הוא חושב בגלל שאני כל כך זקן אז אני אסכים לכל מה שאנשים רוצים ממני?! ואני ראיתי מה שהוא כתב, ואני רואה את מה שכתבת אתה, ואני חושב שזה מותר!\" ג. נורות 'פלורוסנט' ונורות 'לד' וכמו כן כאשר המציאו את ה'פלורוסנט' היו רבנים שאמרו שכיון מחוץ לפלורוסנט, שבתוכו היה חוט מתלהט ומתחמם כמו אש, אך כיום הוא מאיר, אך מאידך גיסא אין בו חוט מתלהט. אמנם בעבר היה 'סטרטר' יש ספק לעניין נרות שבת אם הפלורוסנט מועיל בו או לא. שהרי מחד גיסא שהוא לא מתחמם, ממילא האיסור להדליקו בשבת הוא דרבנן בלבד. אמנם כבר אין 'סטרטר' כיון שהכניסו את החוט המתלהט בתוך הפלורוסנט. שני יש בו חתיכה קטנה ודקה מאד של מתכת שמתלהטת. פעם מישהו ולמעשה הפלורוסנט עצמו לא מתלהט, ואין בו אור שבא מחמת אש, ומצד הראה לי את זה, בפלורוסנט שהתחיל להתקלקל, שבר אותו, והראה לי שבקצהו יש משהו קצת אדום. שמתלהט האיסור להדליקם בשבת הוא דרבנן. שהרי הוא רק מוליך זרם החשמל הומצא דנו הפוסקים, שבדברים כאלו שאין בהם מנורה או חוט ובזמנינו נוסף עוד דבר חדש 'לד'. שאין בו חוט המתלהט כלל. והנה כאשר וזה דרבנן. ולאחר כמה שנים בא החזון איש וחידש שיש באיסור חשמל בשבת משום 'בונה', ומאידך, בכיבוי יש משום 'סותר'. ופירוש הדבר שהוא למד שהאיסור הוא דאורייתא. והנה בזמנו היה אברך צעיר גאון בתורה שכתב תשובה ענקית שבה חלק על דברי החזון איש, ושלח אליו את התשובה הזו, והאברך הזה היה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך, שהיה מבין גדול ביותר בעניינים אלו. ואכן כך למעשה הוא פסק להלכה שאין בחשמל בשבת משום בונה או סותר. וכך ההלכה הרווחת, וכמעט ואין מי שחושש לדעת החזון איש בזה. ד. לומר לגוי להדליק את המזגן בשבת יש בעניין הזה גם את העניין של מיזוג אויר. שהנה מזגן יש בו מנוע, אבל במזגנים הישנים היה מצב שכאשר מדליקים אותו נוצרים ניצוצות אש אך תראו את הבית יוסף ותראו שאין מנוע זה – מותר. וכן בשו\"ת תשובות והנהגות כתב להקל בזה. אמנם הוא מאד ורוצים להפעילו על ידי גוי, ממילא הוא שבות דשבות, וכיון שזה רק ועל כן הניצוצות אינן סיבה לאסור. אך לגבי המנוע אם מדובר באופן שחם ובשו\"ת מנחת יצחק ומסיקים שהניצוצות הן פסיק רישא דלא ניחא ליה, שכבות מיד. והפוסקים דנו על כך מחמת הניצוצות הללו, בשו\"ת יביע אומר (בסוף סימן רעו) מסתמך על הבית יוסף לפשט שכותב כל שחר, וזה פשוט לא נכון. אך גם בלעדיו יש לנו את דברי המנחת יצחק והיביע אומר שיש להקל. למעשה האגרות משה מחמיר שאין לומר לגוי להדליק מזגן בשבת. אך איתן כאן מקומו להאריך אם זה דאורייתא או דרבנן, אך האמת שעוד קודם שהתחילו להשתמש במזגנים, היתה שאלה דומה בעניין מקרר חשמלי. וכבר אז התירו בגלל שזה מנוע ולא פועל מיד. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב .]... - עוד קודם שנולדתי[ .על כך תשובה ביביע אומר ה. פתיחת דלת המקרר בשבת דרך אגב הוא לעצמו היה מחמיר שלא לפתוח את דלת המקרר משום שזה לא פסיק רישא, והשאלה רק אם זה ניחא ליה או לא. ויש בשבת. ובמקרר יש דעות מקצה לקצה, יש מתירים לפתוח כל הזמן כל מיני צדדים בזה. יש שאמרו שמותר רק בשעה שהמקרר עובד. ומאידך יש אומרים שגם זה אסור, משום שכאשר פותח בשעה שהמקרר עובד, הרי שגורם להאריך את פעילות המנוע. והחזון איש מחמיר בזה. ולדעתו צריך לחבר למקרר 'שעון שבת' שיעבוד שעה כן שעה לא, ויפתח את המקרר אספתי את כל מה שכתבו (חלק יז)בשעה שלא עובד. ובספר 'הלכה ברורה' לפתוח עבורו את המקרר. פעם אמרתי לו 'מה אני הגוי של שבת שלך...' אז הפוסקים בנושא הזה. אך אאמו\"ר היה מחמיר, והיה מבקש מהסובבים אותו הוא ענה אני רוצה להחמיר על עצמי, ואתה הרי לא מחמיר, ובכל מקרה זה מותר כמו שכתבתי ביביע אומר, אבל אני רוצה להחמיר בזה על עצמי. ו. המקררים והתנורים החדשים בימינו בימינו יש את המקררים החדשים, ואני לא מבין בטכנולוגיה אך לפי טענת המומחים כל מקרר חדש חייב שיהיה בו התקן לשבת. ויש חברות מיוחדות שעושות את זה. ורק שנבין את העיקרון של הבעיה, שהם טוענים שכיום פתיחת המקרר אינה פסיק רישא כיון שמיד כאשר פותח את הדלת נדלק פנימי או מכבה אותו, אך ודאי יש פעולה חשמלית. וכמו כן לעניין תנורים משהו. יש מקררים שזה מפעיל את המנוע, יש מקררים שזה מפעיל מאוורר חשמליים, שאינם על מצב שבת, בספר שמירת שבת כהלכתה ועוד כמה ספרים עושים כל מיני חילוקים בזה, וכל מה שכתבו שם לא שייך כיום. בימינו כאשר פותחים תנור חשמלי בתוך רגע כמימריה התנור מפעיל כל כך רגיש כיום שהוא פועל ממש מיד. וכמובן שתנור הוא חמור הרבה ומכבה גופי חימום, יש כאן הבערה וכיבוי בתוך שבריר שניה, ה'טרמוסטט' יותר, זה הבערה דאורייתא, ואינו דומה למקרר שהוא רק מנוע. ז. הפעלה וכיבוי של מזגן בשבת והנה להפעיל מכשיר חשמלי על ידי ישראל ודאי שאסור גם במנוע, כך ב'אנציקלופדיה תלמודית' עשו על זה ערך [ .הסכימו פוסקי הדור האחרון אך להפעיל מזגן על ידי ]שלם, והם מסבירים את הדברים כמו שצריך - זה [ גוי, ראשית כל זה תלוי במזג האויר, ולפעמים בקיץ יש חום נורא בישיבת 'חברון' שבחודש אלול הייתי הולך לסליחות בחצות הלילה, והיה לא מה שהיה פעם, היום חום העולם השתנה לגמרי. אני זוכר כשלמדתי צריך ללבוש מעיל מרוב קור, וכיום מי יעלה על דעתו ללבוש אפילו סוודר באלול?! העולם השתנה, כשהיינו צעירים לא היה מיזוג אויר כמעט בבתים וק\"ו שבמכוניות לא היה, וכשהיה חם בקיץ היו נוסעים קצת מהר והרוח היתה נכנסת מהחלונות.. וכיום הפכנו להיות תלויים במזגן, בשבתות הקיץ אחר הצהרים יש כאן לימוד ורבים מגיעים לכאן, ויש כאלה שאין להם מזגנים בבית ולא יכולים לסבול את החום, ובאים ללמוד פה שיש מיזוג ומי שרגיל לזה ודאי שזה גדר של צער, ממילא באמירה ]אויר ולומדים ב\"ה לגוי זה יהיה שבות דשבות במקום צער ויש להקל. וכל שכן בשבתות החורף, אם קר מאד בחדר ורוצה להפעיל חימום על ידי שהוא פועל על מנוע, שמותר לומר לגוי. ]ולא תנור[ מיזוג אויר וקל וחומר אם החדר הוא חם או קר מדי מחמת המיזוג אויר, ורוצים לכבות את המזגן, הרי שבכיבוי הדין יותר קל, משום שהרי כאן מדובר בגחלת של מתכת, והאמירה לגוי זה שבות דשבות ומותר לומר לגוי להדליק ולכבות. אולם כבר אמרנו, שאין לעשות כך באופן קבוע, ורק כשיש צורך כגון ששכחו להדליק או שמזג האויר השתנה וכיו\"ב. שאפשר להקל. ח. לברר את הכללים של מקום מצוה ומקום צורך בשבות דשבות יש בו כללים וצריך להיות מקום מצוה או מקום צורך. והפוסקים דנים הרבה מה נקרא מקום מצוה ומה מקום צורך הנה הרמ\"א לעניין להביא משהו לצורך עונג שבת, האם מותר לומר (סימן שכה ס\"י)כותב רשות הרבים בזמן הזה, וזה כבר שבות דשבות, ואם הגוי לא עוצר בדרכו לגוי להביא לו גלידה מחבירו המתגורר ברחוב השני, שלכאורה הלא אין לנו ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד לרוב הפוסקים זה גם שבות, וזה מקום מצות עונג שבת. ובכל זאת כתבתי באריכות לאסור. והבאתי שם את מרן החיד\"א וערך השולחן וכל הפוסקים שכתבו כן. ועל כל דבר הפוסקים ישבו לדון אם זה בגדר של שבות דשבות, ואם נקרא מקום מצוה או לא. והמסקנה שכתבתי שם, שאם אין לו חמין בבית, שהוא דבר בסיסי, וכן אם אין לו לחם משנה וכיו\"ב, שהוא צורך שבת מותר. אבל אם זה דבר שמתחשק לו פתאום, גלידה, בירה וכיו\"ב בשביל דבר כזה לא מתירים אמירה לגוי. אלף חמש מאות יהודים, והנה לפני שבת בא אחד ואמר לי שכשפותחים לפני שנתיים הייתי בשבת באיזה בית מלון ענק של גויים בחו\"ל שהיו בו והתחלנו ] - אין להם התקן שבת[ שם את הדלת המזגן מתחיל לפעול יכולים לסבול דבר כזה, מי ישן בלילה כשהדלת פתוחה בכל הזמן. ואז עלה לבדוק מה ניתן לעשות. והיה פתרון שלא לסגור את הדלת, אבל אנשים לא בדעתי רעיון, בדקתי אותו ויצא שהוא טוב, והוא לפתוח מעט את החלון, ואז המזגן עובד כל הזמן. והודענו לכולם לפתוח את החלון לפני השבת בכדי שלא תיווצר בעיה עם המזגן. והמקום היה שם חם מאד. אדם שהולך לבית מלון עליו לבדוק לאן הוא הולך, יש בתי מלון בעייתיים מאוד בנושאים הללו, הטכנולוגיה מתחדשת ואנשים לא יודעים היכן יש בעיות. ט. כניסה בדלת הנפתחת באופן אוטומטי בשבת יש בתי מלון בעיקר בחו\"ל שדלת הכניסה סגורה, וכשמתקרבים אליה היא נפתחת. כאן בארץ הרבנות הראשית דורשת מבתי המלון הכשרים שהדלת תהיה פתוחה כל הזמן. לצערי יש מקומות שיש רבנות שלא שמים לב לדבר הזה. פעם הייתי בפנמה בבית מלון הסמוך ממש לבית הכנסת, והיתה שם דלת צדדית שאפשר לצאת ולבוא משם ללא חשש. בשנה שניה - הם הגעתי למלון ההוא, ולפני שבת הלכתי לדלת הצדדית ואני רואה שסתמו [ ,אותה, אין דלת צדדית, יש רק כניסה אחת למלון. נגשתי לקבלה ונתתי להם ]כבר מכירים, היו הרבה לפני שומרי תורה ומצוות לפני שם שני דולר ואמרתי להם שאבוא באמצע הלילה שיבוא הגוי לפתוח, והם רק מנוע, וגם שיש כאן עין אלקטרונית שהיא מפעילה מנוע קטן שגורם והדלת נפתחה ויכולתי להיכנס. וזה שבות דשבות במקום צורך גדול, כי זה הסכימו. הגעתי בחצות הלילה רמזתי לו מרחוק, צעקתי לו, והוא בא לדלת לדלת להפתח אז זה שבות דשבות במקום צורך גדול. ולכן מותר. מעשה שבת, ביהודי שהביא מפתח ופתח את בית הכנסת, וכותב שאסור ובזה יש צד לומר שזה יותר קל. אמנם ראית בשו\"ת אגרות משה שדן בדין המונע, שהרי אני לא נהנה מגוף הדלת זה רק הסרת המונע ממני להיכנס, ויש להוסיף עוד צד להתיר, שכאן אינו עושה מלאכה אלא רק מסיר את להכנס לבית הכנסת. אך אפשר והוא סובר שיש רשות הרבים בזמן הזה, שהוא רק הסיר את המונע ולא עשה מלאכה ממש. אך בכל אופן להלכה וממילא היהודי עשה מלאכה דאורייתא. ומאידך הוא לא מתחשב בצד הזה כמו שאמרתי. אולם יש להעיר על כך שהנה הגוי הזה התקרב ומכח זה נפתחה הדלת, אולם מיד לאחר מכן הוא התרחק בחזרה, וממילא כאשר אני והבן שלי התקרבנו לדלת והמשכנו הלאה, ממילא מי שסגר את הדלת היינו אנחנו, מחמת שהלכנו משם. ולכאורה יש בזה איסור. וחשבתי על כך, וראיתי ספר 'מאור השבת' ושם הוא כותב דבר שאני לא מאמין שזה נכון, הוא כותב ששאל את הגרש\"ז אוירבעך על יהודי שנכנס לשירותים, שהאור לצאת, והגרש\"ז השיב לו שצריך להביא גוי, שהגוי יכנס והיהודי יצא. ואני נדלק שם באופן אוטומטי שברגע שנכנס הוא נדלק, ושאל אותו אם מותר לא מבין למה כל כך צריך להחמיר בזה?! הרי זה דרבנן, ואפילו אם היה בחשמל הזה חוט המתלהט זה כיבוי, וכיבוי גחלת של מתכת האיסור הוא דרבנן גרידא, וזה גם פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. גדול. והוא הגיע למלון 'ענבל' ושהה שם בשבת וסיפר לי שיש שם שירותים היה פעם יהודי אחד במקסיקו משה סבא ע\"ה שהיה יהודי יקר מאד, ונדבן בקומת הכניסה, והוא נכנס לשם, וכשנעמד פתאום התחיל לצאת מים, עויתי פשעתי, ולא נשארתי\"... ואז אמרתי לו לא חטאת ולא עוית, אין בכך את האמת מה עשית? נשארת שם כל השבת?! אבל הוא אמר לי \"חטאתי והוא שאל אותי אם היה מותר לו לזוז משם או לא. ואז אני אמרתי לו, תגיד בעיה כיון שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. אכן כמובן שלכתחילה סמוך ללובי שירותים שיש כאלו ששמים את הידיים והברז נפתח וכיו\"ב. זה לא בסדר, ובאמת הודעתי לרבנות שיבדקו בכל בתי המלון שיש להם שלא יפעלו בשבת. י. מנורה שנדלקת כשעוברים לידה לעניין מנורה הנדלקת כשעוברים (חלק יז)וכיוצא בזה כתבתי ב'הלכה ברורה' זו נהיתה בעיה גדולה מאד, יש מקומות שהגויים לא מוותרים על זה, ואם בסמוך אליה. ואני מפחד להתיר בכגון דא בחדר מדרגות, שלצערינו בחו\"ל אתה אומר להם שתוסיף מנורה כדי שיהיה מצב שזה לא ניחא ליה שיהיה עוד מנורה קטנה שלך הם גם לא מסכימים. יש בזה בעיה גדולה מאד. ויש פיתרון לקחת גוי שילך לפניך. והנה הרי לא תיקח שני גויים מלפנים יהודי אחד פנה אלי ואמר לי שהשכנים מתנגדים והם לא מסכימים לשום ומאחור כדי שלא תכבה את הנורה בכך שאתה הולך. והנה בצרפת למשל, מנורה, ואני אמרתי לו שיקח גוי, אך הוא אומר לי שבצרפת הגויים עולים הרבה כסף, ואני אמרתי לו שיקנה כלב קטן בשביל ללכת לבית הכנסת. והיה שם רב אחד ששמע על כך, והתפלא על הפסק הזה, שהרי אדם מצווה צריך אפילו לרמוז לו ותמיד הכלב ירוץ לפניך, והוא לא מבין שמדליק את על שביתת בהמתו. אבל אני לא חושב שיש פה שביתת בהמה, שהרי לא האור, ואין בכך כל בעיה. יא. כרטיס כניסה דיגיטלי ועליה במעלית עם גוי דשבות במקום צורך גדול וזה גם הסרת המונע ואפשר להקל. אך מה שכן לומר לגוי שיפתח את הדלת. וכל שכן אם לא צריך לומר לו, שהרי זה שבות כמו כן כיום יש בבתי המלון כרטיס כניסה לחדר, והוא הדין בזה שמותר ודאי שסתם לצאת לטייל מסתבר שאי אפשר להתיר, אלא אם יש צורך מצוה כגון הולך לבקר את הוריו, קל וחומר אם הולך להתפלל או לסעודת שבת שאפשר להקל. דרך אגב, במעלית אי אפשר להתיר בזה, כיון שבמעלית הבעיה היא שהיהודי בעצמו כשנכנס המשקל שלו משפיע על המעלית, וזרם החשמל משתנה לפי המשקל. אמנם זה דרבנן אך אנחנו לא נזלזל סתם בדרבנן אם נתחיל לזלזל בזה נבוא להתיר דברים אחרים. אני יודע שבזמנו מכון וזה לא היתר בשופי. אבל יש להם דברים שזה כן טוב, כגון הכסא גלגלים 'צומת' המציאו דברים שהיו רבנים שפקפקו בזה שעושים על ידי גרמא. חשמלי, שהגרש\"ז אוירבעך נתן היתר לזה. ואדם יכול להשתמש בכסא ומטעינים אותו ]אם יש עירוב[ לפני שבת, ומפעילים אותו לפני השבת, וזה פועל כל הזמן באותה צריכת גלגלים חשמלי שאין לו כל חשש בשבת החשמל. וכשרוצה ליסוע משחרר מעצור כלשהוא והזרם חשמלי שהיה ממשיך גם כאשר הוא עוצר. זה לא משנה את הפעולה החשמלית. זה פטנט יפה מאד. ובזמנו הגרש\"ז אוירבעך התיר את זה. ולגבי מעליות היו ויכוחים רבים, ואני רק אספר לכם, שפעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחשון תשמ\"א בפנמה, ושיכנו אותנו במלון מפואר מאד בקומה העשירית. היתה שם סוויטה יפה מאד, מקום גדול שכיבדו בו את הרב. אך כשהתקרבה שבת אמר אאמו\"ר שמבקש לעזוב את החדר והוא צריך להישאר בשבת בקומה העשירית. והנה בליל שבת הלכנו לאכול העיקר שתהיה קומה נמוכה. סמוך לכניסת השבת מתברר שלא עשו כלום, לא יהיה חדר כל כך יפה וגדול, אבל הוא אמר להם שמותר על חדר יפה לפני השבת כיון שרוצה קומה נמוכה. המארגנים אמרו לו שבקומה הנמוכה ] - שהיה אז כבן שישים[ אמר שהוא עולה ברגל. היה איתנו שם גם הרב דוד שהרבני מקולומוביה, בבית הרב, ולאחר הסעודה מאוחר בלילה, אאמו\"ר והוא היה כבן גילו של אאמו\"ר, וביחד עלינו כולנו ברגל. אבל אמי ע\"ה היא ידי גוי. למרות שבמידה מסויימת יתכן ויש כאן איסור דרבנן. אבל זה לא לא הרגישה טוב והיו לה בעיות נשימה, ואכן אאמו\"ר התיר לה לעלות על בטוח, כיון שיש כמה סוגי מעליות, אבל אאמו\"ר בעצמו לא רצה לעלות במעלית בשום אופן, והוא עלה ברגל. יב. אם 'מקום מצוה' הוא גם במצוה דרבנן . כגון הפוסקים דנים מהו שבות דשבות במקום מצוה - איזו מצוה? האם \"מקום ] )(סימן שזוכתבתי על כך ב'הלכה ברורה' [ .מצוה\" הוא גם במצוה דרבנן יש לו מצה רגילה, האם מותר לומר לגוי להביא לו. וכיו\"ב. ולהלכה הפוסקים ב'הידור מצוה', ודוגמא לדבר, במי שאין לו מצה שמורה משעת קצירה, אך פחות או יותר מקילים בזה. אבל הנידון בזה מתחיל לגבי אמירה לגוי שינגן בכלי שיר בשביל שמחת חתן וכלה שמותר. אבל השאלה היא מי אמר שלשמח חתן זה דרבנן?! יש בזה דעות לכאן ולכאן. וז\"ל: \"כיצד (סימן שז) אבל יש ראיה חד משמעית מהשלחן ערוך. מרן כותב אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת השלחן ערוך מתכוון, שאומר לגוי לעלות בשבת להביא שופר בשביל יום של ראש השנה יכול לחול בשבת, ואילו היום השני לא יחול בשבת אם כן מצוה\". ולכאורה הרי אין תקיעת שופר בשבת אז על כורחך היום הראשון , ורואים כאן שמדובר בשבות ]שהוא היום השני של ראש השנה[ ראשון דשבות במקום מצוה של מחר, שמותר. ועוד רואים בזה, ששבות דשבות במקום מצוה דרבנן מותר. אמנם יש דוחים, כיון שמרן מעתיק את לשון הרמב\"ם מילה במילה ושיטת הרמב\"ם שיש מציאות של תקיעת שופר בשבת במקום שיש בית דין קבוע. אבל אני חושב שאמנם מרן מעתיק את לשון הרמב\"ם, אך כיון שיש פה נפקא מינה חשובה להלכה אז מרן היה צריך להשמיט לכל הפחות את המילה \"בשבת\"! הרמב\"ם לשיטתו יפה מאד, אבל כיצד מרן מעתיק את הרמב\"ם בדבר שלא סובר כמותו?! אלא כוונתו לומר גם לגבי צורך של מחר שהוא נקרא צורך מצוה. יג. שבות דשבות במקום מצוה במלאכה דאורייתא בשיעור הקודם הבאנו את שיטת בעל העיטור לגבי שבות במקום מצוה שאפשר לסמוך על בעל (בסימן רעו)במלאכה דאורייתא. שהרמ\"א כותב גדול ויש מחלוקת עצומה באחרונים אם לכל הפחות אפשר להקל במקום לא מסכימים בזה לרמ\"א, וסוברים שאסור. אבל לפעמים יש שעת הדחק העיטור בשעת הדחק. ואמרתי שכמעט כל האחרונים, ספרדים ואשכנזים, מצוה דרבים. \"מצוה דרבים\" היא כגון בבית הכנסת. הרי בזמנם היו משתמשים בנרות והיו מדליקים נרות בבית הכנסת קודם השבת, ואחרי והיו שחלקו, אבל ]ע\"י גוי[ - כשלמדתי בישיבה השעוני שבת היו רק ודאי שבשבת בבוקר לא היו נרות, והיה להם אור יום טבעי, זה לא כל כך התפילה היו רבנים שהתירו לכבות את הנרות[ .קל אבל הם היו רגילים לזה מכבים את את החשמל, אבל לא היה שייך לכוון שידלק ויכבה לאחר מכן וכו' ובסעודה שלישית היינו שרים בחושך הרבה זמן לאחר צאת והיו מקומות שהיו מתפללים ערבית של מוצאי שבת בחושך, יודעים את המבדיל בין קודש לחול' ומדליק את האור בבית המדרש ונכנסים להתפלל. השבת, וכשכבר הגיע זמן צאת הכוכבים, אחד הבחורים היה אומר 'ברוך התפילה בעל פה. והנה יש יום אחד בשנה שבלתי אפשרי בו להתפלל בחושך - יום הכיפורים. והיה דיון בזמנם אם אפשר לומר לגוי להדליק נר לצורך תפילת נעילה. כתב נגד זה בתוקף, והוא סיפר שנתמנה לרב בעיר אחת, ושם ראה שיש מותר לומר לגוי להדליק או לא. והיו פוסקים שאסרו, כגון הנודע ביהודה שהרי תפילת נעילה זמנה הוא סמוך לשקיעה, ומתחיל כבר להחשיך, אם בה מנהג רע שמביאים גוי ביום כיפור שידליק ואומרים שזה צורך גדול. ורואים שאפילו במקום מצוה דרבים, שאינם יכולים להתפלל - אין אומרים והוא אמר על כך שאסור לעשות כן כיון אין סומכים על סברת בעל העיטור, לגוי. ולמעשה לפי הנודע ביהודה יש להמתין עד שיהיה לכל הפחות בין השמשות. אמנם יש נידון רחב אם גזרו על השבות בבין השמשות של מוצאי שבת. להקל בזה. (אמירה לגוי סימן רעו)אני כתבתי באורך בנושא הזה בהלכה ברורה אחר כך הוצאתי את זה משם להעביר את זה לסימן שמ\"ב, ששם הוא יותר מתאים. כי בשבת יש מקום יותר לומר שאחקבע איסורא ואכמ\"ל.יד. לסכם עם הגוי מראש בקבלנות שידליק את הנרות ביום כיפור , שם פוסק (בסימן תקיד)למעשה כדברי הנודע ביהודה כותב מרן החיד\"א לאסור לומר לגוי להדליק נר ביום הכיפורים. ושם מרן החיד\"א כותב איזה רעיון שמישהו נתן לו, שלא לתת לגוי משכורת, אלא מראש נשכור אותו יקבל מאה שקל. ומרן החיד\"א דוחה רעיון זה, בטענה הרי היהודי קבע עם בקבלנות, כגון שהוא מקבל שקל על כל נר שמדליק, ואם מדליק מאה נורות הגוי לעשות מלאכה בשבת וביום הכיפורים, וכותב שם \"יש שרצו לרפאות שבר על נקלה\" – דהיינו שאלו פתרונות לא רציניים, ואפילו קבלנות לא שאחרי יום כיפור אתה לא צריך אותו, ממילא נקרא כאילו קבע לעשות מועיל, ואפילו בקוצץ את שכרו ומסכם עם הגוי בערב יום הכיפורים, משום את זה בשבת. דברי מרן החיד\"א הם נגד המנחת כהן, ובספר אני כתבתי באורך בנושא שדן (סימן שז) הזה. ואאמו\"ר כנראה שלא ראה את החיד\"א הזה. יש בית יוסף אפשר להקל. מצד אחד לא אמרתי לו לעשות בשבת. ומצד שני אינו יכול אם שולח את הגוי לקנות לך ביום השוק, ויום השוק פתוח רק בשבת, אם מיימוני שמשמעות לשונו שאסור, משום שאינו יכול לעשות אלא בשבת. שלא לעשות בשבת כי השוק פתוח רק בשבת. והבית יוסף מביא הגהות דוקא. והמנחת כהן לומד פשט בבית יוסף, שסובר שבאמת יהיה מותר לומר הבית יוסף מסביר פשט בדברי הגהות מיימוני, שכוונתו לומר שהוא לאו לגוי, כל זמן שלא אמרת לו לעשות בשבת. שכוונת הבית יוסף, שאליבא דהגהות מיימוני, אם לא אמר לגוי בפירוש שיעשה בשבת אפילו אם אי אפשר שיעשה אלא בשבת, מותר. ראיתי כמה פעמים שיש לו את השיטה שלו ואת הפשט שלו, וכאשר הוא אני חושב שמי שלומד את הספר הזה 'מנחת כהן' יבחין שהוא ספר עצום, מוצא בית יוסף שמשמע לא כדבריו, הוא מיישבו בדוחק כדי שלא יסתור לשיטתו, אף אם התירוץ לא כל כך תירוץ. הוא רק רוצה להסתדר עם הבית יוסף. כי באמת הפשט בבית יוסף הוא לא כך. והנה להלכה כתבתי להחמיר. ואילו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת כתב להתיר. בעניין אם מוסר מכונית לגוי ביום שישי, והגוי אומר לך אתה יכול לבוא מצדי מחר בלילה ולקחת את האוטו, שזה מותר. שהרי אני לא אמרתי לו לעשות בשבת. יתרה מזאת אם נתן לגוי בגד לתקן בכניסת השבת, ובשבת בבוקר הוא מביא לך את החליפה שלך נקיה הוא כיבס אבל לכולי עלמא אסור לומר לו שיעשה בשבת. ומכלל הדברים אם מביא אותה בשבת, - מותר ללבוש את החליפה בשבת לדעת מרן בסימן רנ\"ב. לגוי מכונית סמוך מאוד לשבת, ואני אומר לו שאני צריך את המכונית אין לו שום אפשרות אחרת אלא לעשות בשבת. וזו זה בדיוק כמו הדוגמא מחר מיד אחרי צאת השבת, שבזה אמנם לא אמר לו תעשה בשבת, אבל של יום השוק, שאומר לו תקנה ביום השוק, והוא חייב לעשות בשבת. ואאמו\"ר מתיר על סמך דברי המנחת כהן, שהעיקר הוא שלא אמרת לו בפירוש לעשות בשבת. טו. הפוסקים המסכימים לדברי המנחת כהן הבאתי כמה ראשונים שכותבים בפירוש (סימן רמז סק\"ב)בספר הלכה ברורה בעניין יום השוק להקל. וזאת משום שהיהודי לא אמר לו בפירוש. בכל זאת אני חושב שצריך להחמיר, כי זו מחלוקת ראשונים, והכל יקום ויפול על פי הפשט בדברי מרן הבית יוסף. עלינו להבין רק את דברי מרן. ועוד שהבית יוסף מדבר על יום השוק המורכב ממקח וממכר, שהוא דרבנן בלבד. אולם בשו\"ת יחוה דעת מדבר על איסורי מלאכות דאורייתא. והנה גם אאמו\"ר מביא שם אחרונים הסוברים כמו המנחת כהן, יש מתי מעט שכאלו. מי שודאי פוסק כמותו זה הבן איש חי, ויש כמה תשובות של פוסקי הדור האחרון. וכמו כן המגן אברהם נראה מדבריו שהבין בבית יוסף כמו המנחת כהן, שהרי הוא כותב \"ודלא כבית יוסף\" ובסוף דבריו הוא אוסר. כלומר, שמצד אחד מחמיר לאסור, ומצד שני הוא לומד כך פשט בבית יוסף. והנה מרן החיד\"א במחזיק ברכה מעתיק את המגן אברהם שכותב שהוא אסור, ומשמיט את המילים \"ודלא כבית יוסף\". ונראה לי שמרן החיד\"א לשיטתו, שגם אליבא דמרן יש לאסור וכמו שכתב הוא עצמו לגבי יום הכיפורים. ואכן יש שו\"ת זכור ליצחק, ושם הוא מביא את המחזיק ברכה, ומוכיח מדבריו שסבר דלא המנחת כהן. אם כן יש לפנינו שני מקומות בדברי החיד\"א שהוא נגד המנחת כהן. וכמו כן יש שמה ט\"ז מפורש לא כמו המנחת כהן, וכן עטרת זקנים, זרע אמת ועוד הרבה אחרונים. הכהן מסלוניקי, שהיה מעיין ודקדקן עצום. תענוג לראות איך שהוא לומד כשהגעתי לסימן ש\"ז ראיתי שם בספר שנקרא 'יוקח נא' להגאון רבי אברהם פשט כל פעם בשלחן ערוך. וכאן בנושא הזה הוא לוקח את הבית יוסף ומנתח אותו מכל הצדדים, והוא סוגר את כל האפשרויות שלמעשה לא יתכן להגיד שמרן הבית יוסף מתיר, והוא צודק בזה. עוד הבאתי שם שו\"ת זבחי צדק החדשות שנדפס לאחרונה, יש לו תשובה שהוא גם מחמיר בזה. והוא כותב שפגש את הבן איש חי והוא נזף בו, למה אתה מתיר? והבן איש חי התנצל, שזו היתה שעת הדחק גדולה. אם כן גם הבן איש חי רואים שזה לא בדיוק כמו שהוא בעצמו כתב. טז. אמירה לגוי שיאמר לחבירו והנה לגבי סברת בעל העיטור, למסקנה נוקטים שאם זו מצוה דרבים, כגון אם מותר לשבור גוש קרח שבבקבוק האם מותר לשבור קרח שבראש הבקבוק, על מנת להוציא המים שאלה: שבבקבוק? מותר לשבר קרח כדי ליטול מים מתחתיו. לפיכך בקבוק משקה תשובה: שיש בראשו גוש קרח המפריע ליציאת המשקה, מותר לשבור הקרח שבראש הבקבוק, וכן להניח הבקבוק תחת זרם מים עד שיוכל להוציא המשקה מתוכו. : כן מבואר בש\"ע (סי' שכ ס\"י) שמותר לשבור קרח ע\"מ שיוכל ליטול מקורותועי' מ\"ש בעלי הכללים בענין פוסק שהביא כמה נימוקים להקל בנידונו, אם יש בנ\"ד מאחר ואינו מתכוין לרסק. אך טעם ג' ליכא, שהרי המים נותרים בבקבוק. מועטים. ב. אינו מתכוין לרסק. ג. המים הולכים לאיבוד. והנה טעם א' וב' שייכים מרן בבית יוסף שמותר לשבור קרח, ומבואר שם שהתיר מג' טעמים. א. שהמים ע\"ש. ובנ\"ד אף אם המים נכנסים לבקבוק ואינם הולכים לאיבוד יש להקל, כי כתב משום דהוי כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכמו חופר גומא וא\"צ אלא לעפרה. (סי' קלג ד\"ה ומה שהקשה) שהטעם שמותר לשבור הקרח ליטול מים שתחתיו, האגור (סי' תפה) ובתשב\"ץ (סי' סו) ובפסקי מהרמ\"ק. ועי' בשו\"ת בית שערים טומנין סי' שלא) ושבלי הלקט והטור. ע\"ש. וכ\"פ בספר הפרנס (סי' קס) ובספר המים שתחתיו. ובב\"י נתבאר שכן דעת הראבי\"ה (ס\"ס רט) והמרדכי (ס\"פ במה [ . ועי' בט\"ז (סי' שכ סק\"ז) ובמשנ\"ב (ס\"ק]ללמוד מזה דלא סגי בשני הטעמים שאינו מתכוין לרסק וגם הולך לאיבוד, ולא שרי אלא בדבר מועט. מים מרובים, ולא היקל מרן אלא בשבירת הקרח דהוי מעט ממש. ולכאו' יש מקום ולכאורה גם אין מפשיר רק מים מועטים. ושמא מפני שמקלח איזה זמן חשיב התם נמי שייכי ג' הטעמים, שהרי אינו מתכוין לרסק השלג, וגם הולך לאיבוד, הביא מרן בש\"ע (סי' שכ סי\"ד) שהרא\"ש היה נזהר מלהשתין על גבי השלג, הא לב). אולם לכאורה הרי הוי פ\"ר דלא איכפת ליה בדרבנן. אך א\"כ תיקשי אמאי להקל במקום שיש רק חלק מהנימוקים ישפה ח\"ז (סי' מ ענף ז).בס' מאור השבת ח\"ג (סי' יג סע' סג) להקל בנ\"ד, שלא נימוח אלא דבר מועט. ע\"ש. וע\"ע בשו\"ת אבני מתירים ריסוק בקרח שהיה מים והוקפא. וע\"ע במור וקציעה (סי' שיח ד\"ה כיו\"ב, עמ' שנ בנד\"מ). וכ\"כ וגם יש מתירים לשפוך מים על קרח ע\"מ להפשירו, מטעם דלא חשיב שבירת קרח בידים. וגם יש דלא נימוח אלא דבר מועט, וגם דעת רוב הראשונים ורבים מהאחרונים להתיר שבירת קרח בתוך מים. העיקר להלכה כמהר\"ם, ולא הביא מרן אלא שהרא\"ש היה נזהר בזה מעיקר הדין. ועכ\"פ בנ\"ד מאחר אולם הא מכל מקום תיקשי על מרן דהא הוי פ\"ר דלא איכפת ליה בדרבנן, למקילים בזה. ובפשטות אם מותר לרסק בשבת ארטיק או שלוק האם מותר לרסק שלוק בשבת על מנת לאוכלו, או שאסור מפני שאלה: שאסור לרסק שלג בשבת? מותר לרסק ארטיק לחתיכות דקות תוך כדי תשובה: אכילתו. וכן ממתקי קרח בשקית ניילון (איגלו) שמוצצים מהם בכח בפה או מפרכים קצת בשיניים, מותר לעשות כן בשבת. שלא נאסר ריסוק בדרך אכילה. וכ\"כ בחזו\"ע (שבת ח\"ד עמ' מקורות ונימוקים: קנח), שמותר לשבור ארטיק לחתיכות דקות תוך כדי אכילתו, מפני שאינו מתכוין לצורך מימיו, ואע\"פ שאפשר שהוא פסיק רישיה, הוי פ\"ר דלא ניח\"ל וכ\"כ בס' מאור השבת (ח\"ג סי' יג סל\"ז). ועל פי דברי המשנ\"ב (סי' שכ ס\"ק יב) בדרבנן דשרי. כי נוח לו יותר שלא יזובו מימיו אלא יאכלנו בהיותו קרוש. ע\"ש. שכתב כעי\"ז שאף שיש אוסרים למצוץ ענבים בפיו, מ\"מ במכניס הענבים לפיו הוי דרך מאכל ושרי. וי\"ל. וגם הוי דבר מועט. ואם דוחפו ודוחקו מסוף השקית ]ומשליך הקליפות[ לצדד להקל דהוי דבר מועט, ואינו מתכוין. ע\"ש. והנה לחתוך לכמה חלקים בודאי דשרי עפ\"ד מרן בבית להעלותו ולקרבו אל פי השקית, ואין כוונתו לרסק, אם אינו פ\"ר שימס, שרי דאינו מתכוין. וגם בפ\"ר, יש ומוצץ הרב יצחק מאזוז יוסף(סימן שכ), אלא אף ריסוק התירו פוסקי הדור האחרון, מטעם דרך אכילה. בית ההוראה 'יחוה דעת' אם זו תפילה למשל, שיש צד נוסף שזו מצוה דרבים שאין בה הנאת הגוף, שיש צד לומר 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' כתבתי בזה באורך להסביר ואכמ\"ל. עוד מובא בשו\"ת שואל ומשיב, שאם אינו אומר לגוי לעשות במצוה דרבים שיש לסמוך על בעל העיטור ולהקל. ויש לדון בבית פרטי שזה לא מצוה דרבים ונכבה החשמל, לדעתי אם זה עד , וזה לא פשוט כלל. כיון שהחוות יאיר סובר רבינו תם. אם זה לילה ונכבה האור או הפלטה, יש כאלו שמתירים באמירה שעה אחרי השקיעה אפשר להקל ולסמוך על בעל העיטור, משום שיטת ]גוי שאומר לחבירו[ כלל. לעומת זאת, העבודת הגרשוני אומר, שאין הבדל בין גוי אחד לעשרה שחז\"ל בכלל לא אסרו את זה בלי קשר למקום מצוה, אלא אין זה אמירה לגוי דאמירה גויים. ויש שיטה שלישית של השבות יעקב שסובר שאמירה דאמירה זה שזה של יהודים, הוא עושה את מעשהו בשביל הגוי הראשון, יש בזה צד נוסף במקום של גויים, הוא יכול לומר לגוי שיאמר לגוי אחר, והגוי השני לא יודע שבות דשבות. והנה אם הגוי אינו יודע שזה של יהודים, כגון יהודי המתגורר של הפרי מגדים והחתם סופר, שזה נקרא כמו שעושה אדעתא דנפשיה. אבל אין כאן המקום והזמן להאריך ולבאר ואי\"ה בשיעורים הבאים יבואר. והנה אם יש בבית ילד קטן שצריך מים חמים, והפלטה גם כן כבתה, אז לשתות משהו חם, ואינו יכול בלי זה, זה נקרא אמירה לגוי במקום חולי, דאי שאפשר להקל לומר לגוי. וכמו כן אם יש אנשים זקנים בבית שצריכים שאפילו לא צריך להגיע למקום של מצוה. פעם כשחמותי ע\"ה היתה גרה אצלנו בעשר בלילה כבה החשמל, והיא אשה גוי. וזה לאו דוקא בחורף אלא גם בקיץ. וכמו כן לומר לגוי שיעשה בשינוי מבוגרת אי אפשר שלא לתת לה לשתות כוס תה כל השבת, ואמרתי להביא זה גם רעיון טוב, כגון לשאול אותו אם הוא ימני או שמאלי ואם הוא ימני שיעשה בשמאל וכן להיפך, שאז זה שבות דשבות. אמנם זו מחלוקת. וכגון שיאמר לו לעשות באצבע הקטנה למשל, שזה ודאי גדר של שינוי. היה לי לא מזמן שאלה בבית אחד שכבה להם החשמל ובאו אלי בליל שבת ושאלו, חשבתי על כל הרעיונות אין להם לא תינוק לא זקן לא שום דבר אין שמה שני גויים שום פתרון לא היה כלום, אז אמרתי להם לאסור. ולא רק זה גם החמין עוד לא היה מבושל אמרתי להם שהחמין אבוד, לכן צריך בכובד ראש לראות אם אפשר להתיר."},{"filename":"131.pdf","content":"נסיעה ברכבת| חובת החומרות והגזירות לשמירה על השבת| שבות דשבות במקום מצוה או צורך גדול על ידי ישראל נושאי השיעור: אמירה לגוי במקום מחלוקת או ספק| בשבת131 גליוןמיום ג' ד' אב תשפ\"א מרת צביה סלביה אילוז בת שמחה ע\"ה – נלב\"ע כ\"ד כסלו תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת וארא אמירה לגוי בשבת (ג) א. שבות דשבות על ידי ישראל יש דיון רחב בפוסקים במקום שיש 'שבות דשבות במקום מצוה' ללא אמירה לגוי. דהיינו כשהישראל עושה מלאכה דרבנן כאשר יש בו שני דרבנן. כגון שמכבה את החשמל או את הנר בשינוי. שמחד גיסא זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאידך גיסא המלאכה נעשית כלאחר יד. ממילא הוא שבות דשבות, אם אפשר להקל על ידי ישראל, במקום צער או מקום מצוה וכיו\"ב. דוגמא מצויה לזה, באדם שנמצא במקום שאין בו עירוב ומוכרח להוציא מרשות לרשות, האם יכול להוציא על ידי שינוי, כגון שיקח אותו בכובע וכיו\"ב שיהיה ממש בשינוי, ולסמוך על כך שקיימא לן שאין לנו רשות , וגם ילך פחות פחות מארבע (ראה שו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ח סימן ל)הרבים בזמן הזה אמות, או שלא יעצור בהליכתו, או שיהיה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, וממילא הוא שני דרבנן, אם אפשר לסמוך על זה להקל או לא? , והבאתי (סימן שז ס\"ק מה)למעשה כתבתי על כך באריכות בספר הלכה ברורה עד כמה שידי מגעת את דברי הפוסקים בנושא הזה, ואין כאן המקום להאריך בזה. ב. לטלטל אישור בשבת בשביל ללכת לבית הכנסת לאחרונה שאלה זו היתה ממש הלכה למעשה, שבצרפת ובכמה מדינות באירופה, סגרו את הבתי כנסיות עקב מגיפת הקורונה. ואדם שהיה רוצה לצאת מביתו ללכת למקום שמותר ללכת, היה צריך לשאת איתו איזה מסמך 'מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', מקומות לכמות מסויימת של אנשים ללכת למועדון לשחק קלפים וכיו\"ב, שהיוה אישור לצאת מביתו. מה היו עושים היהודים? היה מותר באותם וסיפרו לי שהיהודים היו מתאספים בבתי כנסיות, ושמים בצד קלפים, וכשהיו מלשינים היתה באה משטרה והיהודים היו מיד לוקחים את יכול לקבל עונש גדול, ויכולים גם לאסור אותו. האם מותר לטלטלו בשבת אך השאלה היא מה הדין לגבי נשיאת המסמך הזה, מי שנתפס ללא המסמך הקלפים ומשחקים קלפים. וזה מותר. כך ב\"ה היהודים הצליחו להסתדר. במקום שאין בו עירוב. ופסקתי להם להתיר באופן שיניחו את המסמך בכובע וכיו\"ב. ואמרתי להם שלפני מאה שנה שאלו את המהר\"ש אנגל בשאלה כעין זו ופסק להתיר. היה אחד שלא, אבל [ והרבה מגדולי הדור באותה תקופה הסכימו לדבריו . ]הרוב כן ג. דעת מרן זצוק\"ל בעניין שבות דשבות על ידי ישראל פעם אחת שהיתי בארצות הברית יחד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ונתנו לנו לשהות בשבת באיזה בית. ואמנם ברוב הבתים שם יש קוד מכני לפתיחת הדלת, אך באותו בית זה לא היה, ובליל שבת במקום שאכלנו וצריך לדעת, הביאו לי את המפתח שהיה עם מין חגורה של גומי. אאמו\"ר ראה את [ ,החגורה ואמר שהחגורה הזו לא שוה כלום ואינה מועילה שאפילו עשו את המפתח כמו אבזם לחגורה גם כן אסור, זו דעת מרן השלחן ערוך. ואם המפתח הוא מזהב או כסף כמו תכשיט וזה נראה ממש ולכן אמר לי אאמו\"ר שאקח את המפתח ואניחנו ].חלק, אולי יש להקל בכובע. וכך אפשר להקל. אלף, וממילא הוא רשות הרבים דאורייתא. אולם אאמו\"ר אמר, שלמרות שהרי עוברים שם אלפי מכוניות כל הזמן, ולכאורה אולי יש בו שש מאות כאשר הלכנו לבית בו היינו צריכים לישון, חצינו רחוב ענקי ושאלתי אותו שיש שם שש מאות אלף עדיין אינו נקרא רשות הרבים, כיון שמכונית היא רשות לעצמה. וכמו כן אין זה דומה לדגלי מדבר. דרך אגב, במשטרה 24 אלף מכוניות. אם כן מסתבר בדקו את התנועה ברחוב הזה בשביל האימונים שלהם, ואמרו שבמשך150 שעות בממוצע, בשני הצדדים, עוברים שאפילו ברחוב הגדול הזה מתחילתו ועד סופו אין שש מאות אלף מכוניות. ואז ביקשנו מאחד השוטרים שיקח את המפתח, ולא היה צורך להשתמש למעשה, כאשר סיימנו לאכול ב\"ה באה משטרה כדי ללוות את אאמו\"ר, בהיתר הזה. וזו היתה פעם ראשונה לפני שנים רבות ששמעתי ממנו שדעתו להתיר בשבות דשבות על ידי ישראל. ואחר כך כאשר כתבתי דנים לגבי מוהל שצריך בנושא, זה היה ממש בתקופה האחרונה לפני פטירתו, התעוררה לי בעיה, (קלד:) כיון שבחידושי הרמב\"ן והרשב\"א עמ\"ס שבת מביא בהלכה ברורה, וכן כל מה שאאמו\"ר הביא בחזון עובדיה, הם אחרונים, בדבריהם ששבות דשבות על ידי ישראל אסור. והנה רוב הפוסקים שאני לומדים שמכך שהגמרא לא הציעה כן, ממילא אסור לעשות כן. ומפורש לטלטל את הסכין, אם מותר לו לטלטל את הסכין בשינוי דרך כרמלית, והם והנה יש לפנינו שני ראשונים שאוסרים במפורש. כשראיתי כך באתי לאאמו\"ר והראיתי לו את הרמב\"ן והרשב\"א, ושהוא לא מתייחס להם בדבריו כלל. ואז הוא נבהל מאד, הוא אמר לי: בדקת מה אומרים שאר הראשונים? חפשת בראשונים? אמרתי לו בחידושי רבינו על כך כלל, וממילא אין ראיה שהגמרא לא אמרה את הפתרון הזה. ונראה יונתן מלונל לומד פשט אחר בגמרא, ולפי הפשט שלו הגמרא אינה מדברת שחולק על הרמב\"ן והרשב\"א. אאמו\"ר פתח את חידושי רבינו יונתן והתלבט מאד, ואז אמר לי: יש לך עוד? אמרתי לו כן! בתחילת סימן שכ\"ה, בעניין מסירת חפצים לגוי יש דין , שם לכאורה מוכח להדיא מדברי (זו גמרא בתחילת מסכת שבת)של חצי מלאכה הראבי\"ה שמביא הבית יוסף, שמדבר על שבות דשבות על ידי ישראל ורואים שהוא מתיר. ואז אאמו\"ר התבונן, ואמר לי: נו, זו באמת ראיה - מה יש להוסיף, ואם תמצא עוד ראשונים לכאן או לכאן זה לא משנה, להיפך, כיצד אכריע בין הראשונים?! ואז הוא אמר לי: תחפש עוד תראה מצד אחד יש לי רמב\"ן ורשב\"א ומצד שני הראבי\"ה ורבינו יונתן אומרים שהראבי\"ה מתיר, אבל עם כל הכבוד אני לא יכול להכריע בין הראשונים! [ !אבל אם לא תמצא איזה משהו מיוחד אני אפרסם שאני חוזר בי ]!עד כדי כך! הוא היה כל כך מחפש אמת שאין כדוגמתו ואז ישבתי וחיפשתי וב\"ה מצאתי, בערב הגעתי אליו בלילה מאוחר, הוא ראה אותי ומיד שאל: נו, יש חדשות? אמרתי לו כן, ביורה דעה סימן רס\"ה, לגבי מילה בשבת, בביאור הגר\"א מביא את הרמב\"ן והרשב\"א, ומדייק מלשון הרמב\"ם והשלחן ערוך שלא סברו כמותם, וסברו שבמילה יהיה מותר שבות דשבות על ידי ישראל! וממילא נפתרה כל הבעיה! - ידוע [ אאמו\"ר שמח כל כך, הוא ישב וקרא פעמיים ושלוש את הגר\"א , ואז הוא אמר: אם ככה אפשר ]הוא כמה צריך לדקדק בלשון של הגר\"א להקל כמו שאמרנו. ד. להקל במקום פסידא חד משמעית שגם הרמ\"א סובר שיש להקל בשבות דשבות על ידי ישראל. כשעסקתי בשאלה ששלחו לי מצרפת עם המסמך, ראיתי שיש לי ראיה ונראה שזו ראיה שאין עליה תשובה. הבית יוסף דן בדיני הוצאה בשבת (סימן שא), אם מותר לתפור את הכסף לבגד במקום צורך, דהיינו שיש בזה שינוי ובכך לצאת בו בשבת. ושם מביא את דברי הראשונים, ומסיק : \"אסור לצאת בשבת במעות או (סעיף לג)להלכה בשלחן ערוך שאסור. וז\"ל בכסף וזהב התפורים בבגדו\". והוא לא מדבר באופן של שעת הדחק או צורך גדול. והנה כותב הרמ\"א בהגה: \"ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלו ממנו אם יניחנו בבית וילך מהם וכן נוהגים להקל אם צריך לצאת\". מקור דברי הרמ\"א הוא בספר 'איסור והיתר' שבסופו יש כמה כללים בהלכות שבת. שם הוא מדבר על אדם שנמצא במקום ובידו יש כסף מזומן, והוא מפחד שהגויים יהרגו אותו, ויש חשש פיקוח נפש ממש, ויש כאן בעיה, נשאר, ממילא יבינו שכנראה יש לו כסף ויהרגו אותו. ועל כן מתיר לקחת את אם ישאר במלון כל השבת הגויים יראו שכולם הולכים לבית הכנסת והוא הכסף עימו. כלומר שהסיבה שמתיר זה מצד פיקוח נפש. וכן שכל היציאה שלו זה בשביל לשמור את הכסף, הוא חייב לצאת. דהיינו שכל ההיתר הוא והיתר בפנים. ולכן הוא מסביר כך כאן. וכך כותב גם בעל התניא. בכל אופן השמירה על הכסף. וכך לומד המשנה ברורה, וכנראה שראה את האיסור רואים שההיתר לצאת אינו מחמת שרוצה ללכת להתפלל ומפחד להשאיר את הכסף, אלא מחמת שחושש שאם לא ילך להתפלל יהרגו אותו. אולם יש הבדל מהותי בין הרמ\"א לבין האיסור והיתר, שאמנם גם האיסור והיתר מתיר בגלל פיקוח נפש, אבל נראה שלאיסור והיתר זה לא מספיק, ומוסיף שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, וזהו שינוי וממילא הוא שבות דשבות. לעומת זאת הרמ\"א השמיט את הנקודה של הפיקוח נפש. ובאמת שיש לדקדק בדברי האיסור והיתר, אם אומר שיש כאן פסידא, וכן את הסברא שאין רשות הרבים בזמן הזה, וגם שזה דרך שינוי, מפני מה אם כן צריך לומר פיקוח נפש?! ולכאורה רואים שהרמ\"א סובר שבמקום הפסד מותר לצאת, והטעם הוא מחמת הנימוקים של האיסור והיתר, שיש כאן שבות דשבות שזה גם בשינוי וגם שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. ה. אם יש רשות הרבים בזמן הזה לשיטת הרמ\"א דרך אגב, בכמה מקומות רואים בדברי הרמ\"א שמביא דברים בשם ראשונים ואחרונים, שסובר שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. הפוסקים התמקדו הרבה בדעת מרן אם סבר שיש רשות הרבים בזמן הזה, אבל ברמ\"א יש לי כמה ראיות שכך סובר. ואכמ\"ל. ו. החילוק בין תעודת זהות לאישור קורונה , ] - אם תתרצו לי אני אודה לכם מאד[ מה שקשה לי על דברי הרמ\"א הנה בשו\"ת מהר\"ש אנגל שהזכרתי קודם הוא נשאל אם מותר לצאת עם תעודת זהות, כיון שמי שתופסים אותו ללא תעודה יכולים לאסור אותו, והוא מתיר לצאת בשינוי. שם הוא טוען כיון שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, וגם נוטל את התעודה בשינוי ממילא זה כלאחר יד. אבל עוד טוען שם טענה מרכזית מאד, שהנה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את התעודה בשביל עצמו. שהרי לדוגמא אם היה צריך ללכת למקום ששם מקבלים אותו עם תעודה, אפשר וזה ייחשב למלאכה הצריכה לגופה, אבל כאן מצידו אינו צריך את התעודה, כל מה שצריך את התעודה הוא למקרה דבריו ומתפלפלים במיוחד בנקודה הזו, אם זו מלאכה שצריכה לגופה או שייתפס. ממילא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. האחרונים מביאים את לא. וכמעט כולם מסכימים שאכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם כן קשה לי, איך ה'איסור והיתר' והרמ\"א מבארים שזה בשינוי וכלאחר יד, ומוסיפים גם שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, למה לא טוענים לגבי נשיאת הכסף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה? שהרי אין מה לעשות בכסף מלבד לרכוש משהו, ואם אינו יכול לקנות עימו וכל מה שרוצה להוציא את הכסף הוא כדי לשמור עליו, ממילא זה כמו להוציא מת שזו מוקצה זה [ .מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומפני מה הרמ\"א לא כותב כן . ]עוד שאלה ויש בזה דיון ארוך, כתבתי באריכות גם בנושא הזה, ואכמ\"ל חשבתי הרבה מאד על הנקודה הזו, הרי ההגדרה של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' היא שמתכון לעשות את המלאכה אבל לא צריך את התכלית, שאינה צריכה לגופה. ודיברתי עם הרב יחיאל ברדה באריכות על הנושא התכלית שונה, פה זה בדיוק כך. וחיפשתי דוגמאות מדוגמאות של מלאכה הזה, הוא ניסה לחפש כל מיני אפשרויות שאולי אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הצליח, ולבסוף גם הסכים איתי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. והוא הביא לי פני יהושע (סוף פ\"ה דשבת) שאומר, שלהוציא כסף לשמור אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל זה תמוה כיון שזה ודאי נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אם לא - לא תמצא ידיך ורגליך מהי ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה!על כל פנים מה שנראה ברמ\"א, שעצם הדבר שלא מזכיר פיקוח נפש משמע שסובר ששבות דשבות על ידי ישראל מותר. ונראה שזו ראיה ברורה. ויתכן שגם האיסור והיתר הוצרך להביא תרי דרבנן להוכיח שגם סובר כן. והנושא של פיקוח נפש הוא מחמת שזו היתה המציאות. ז. הגזירות נועדו לשמור על השבת ההלכה הזו היא דוגמא כמה צריך להיזהר בהלכות שבת. במיוחד כאשר מדברים בהלכה עם אנשים פשוטים. יש בעיה שאנשים מדמים דבר לדבר לגזור גזירות מדעתנו, אך לדעתי פשוט וברור שכל גדולי ישראל בכל הדורות בצורה לא נכונה, ובאנשים פשוטים זה דבר נורא. ולמרות שאיננו מוסמכים כאשר היתה איזו פרצה הם החמירו בדברים מסויימים. ולא שאמרו על עצמם 'אנחנו כמו חז\"ל ואנחנו גוזרים' אלא שכאשר ראו מצב בעייתי, והבינו שאם יתירו את זה יבואו להתיר גם דברים אחרים. לכן החמירו. יש קהילה אחת שכמה רבנים בה התנגדו לעירוב, כיון שאמרו שאמנם העירוב הוא טוב, אבל אם תעשה עירוב יש כמה רבנים של 'בנט' כאלו, - לא רק באבל, אצלם הכל הוא כמו [ '. ואז הצעד הבא הוא מה שכתב הבן איש חי שמותר ליברלים, שיגידו 'הלכה כדברי המקל]אבל והלכה כמיקל לנסוע באופניים בשבת, והתירו אופניים! כיום יש כאלו בארצות הברית שהעירוב זה קרוב מאד להגיע לביטול השבת. וכגון שבזמנו הגר\"מ פיינשטין דאורייתא. ה' ירחם לאן יגיעו. ומחמת טענות אלו אמרו רבני אותה קהילה, הטוענים להתיר שימוש באופנים חשמליים בשינוי מסויים! כיון שזה לא התנגד לשעון שבת, אכן ב\"ה שחששו לא יצא אל הפועל, אבל זו היתה טענתו, שאם נקל בשעון שבת אחר כך יבואו להבעיר אש בעצמם. הרי לשיטת הרמב\"ם, הסיבה שחז\"ל אסרו אמירה לגוי, הוא כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם. לעניין הוצאה בשינוי. שבעלי בתים אינם מבינים למה התרת ולמה אסרת להתיר בשבות דשבות על ידי ישראל, רק במקרים כאשר אין ברירה, כגון אשר על כן אני אומר זאת בצורה חד משמעית, בתוך עמי אנכי יושב, ואין וכו'. כיון שאם נקל בזה יותר מדי, אנחנו עלולים למחוק לבסוף את השבת. אוי ואבוי מה שיהיה. בא לפני יהודי מסכן שהולך לבית הכנסת, לפעמים הוא גם שומר מצוות או לומד קצת תורה, שאלתי אותו תגיד לי את האמת מה אתה עושה בליל שבת אחרי הסעודה? והוא ענה לי אני מסתכל בטלויזיה. שאלתי אותו מדליקה עבורו את הטלויזיה. ואז שאלתי אותו, ומה אם זה לא מעניין? ואז כיצד מדליקים בבית שלכם את הטלויזיה? אמר לי יש לי גויה בבית והיא הוא אמר לי, הרי להעביר ערוצים זה לא עושה כלום!! והוא היה מעביר את הערוצים עם השלט שלו! \"אני לא נוגע בטלויזיה אני רק לוחץ על הכפתור\"... זה שום דבר. ואכן כשנתבונן נבין, שכל זה כדי לשמור שלא יבואו ויזלזלו בשבת. לכן אם יבוא מאן דהוא ויאמר רוצה לאכול בליל שבת דגים ולאחר מכן לעשות כאשר אתם תהיו בעז\"ה מורי הוראות תמיד תחשבו על זה, ודוגמא לדבר, הפסקה ולהזמין את שוואקי לשיר שירי שבת עם מוזיקה, כמובן על ידי שעון שבת, והמכשיר יתחיל לפעול ויהיה שמחה וריקודים, הרי זה עונג שבת, הרי למה לאסור?! התשובה היחידה לכך היא שזה 'עובדין דחול', זה זילותא דשבת. ח. נסיעה ברכבת בשבת כאשר המציאו את הרכבת היו בקרב הספרדים בארצות המזרח רבנים והנה בהתחלה הרכבות נסעו מעיר לעיר, וממילא היתה שאלה של תחומין, קיטור. וכאשר יש אלפי על הרכבת אין כל שינוי אם אדם אחד נוסף עליהם. לרכבת, ואתה לא עושה שום חילול שבת, שהרי בזמנם הרכבות פעלו על בודדים שהתירו לנסוע בה בשבת, באופן שהגוי משלם עליך. אתה עולה ואסרו אותה בשימוש בשבת. אולם לאחר מכן כאשר התחילו להפעיל - הוא היה גדול הדור ורוב גדולי הדור היו סרים למרותו, במיוחד בדברים רכבות בתוככי הערים, החתם סופר קם ואסר, וכל גדולי הדור הסכימו עימו [ של הנהגה ציבורית. הוא ידע לנהל מלחמות נגד הרפורמים ונגד כל מרשיעי והוא קבע שזה עובדין דחול ואסור לנסוע ברכבת בשבת.]הדת רק נדמיין לעצמינו שהיום היה דבר כזה שהיו מתירים נסיעה ברכבת את הכל בשבת, אולי על ידי גוי, ואם לא החתם סופר כמעט היינו מוחקים בשבת, הרי היום מדברים על תחבורה ציבורית בשבת, הרי היו מפעילים את כל השבת, ה' ירחם. ט. אמירה לגוי במקום ספק יש מחלוקת הפוסקים אם יש ספק במציאות או ספק בדין אם יכולים לומר מתיר אמירה (סימן שיח)באמירה לגוי ספק דרבנן לקולא. והנה הברכי יוסף אם עושה כן על ידי גוי מותר. ומביא ראיה מסימן שי\"ד. זה לא כל כך פשוט איסור דרבנן, היינו שלא מניחו על האש כגון במקום גרופה וקטומה וכיו\"ב, לגוי בבישול אחר בישול בלח. כגון אם לפניו מרק קר, ורוצה לחממו ללא שיש משם ראיה, יש בנושא הזה מאמר מרדכי, זרע אמת, ועוד פוסקים כותב: הכרעתי כמו הברכי יוסף. ואמנם גם אאמו\"ר הסכים כדברי הברכי יוסף אבל שמאריכים בעניין אמירה לגוי במקום שיש מחלוקת הפוסקים. אולם אני (סוף סימן רנג) אני נכנסתי לנושא הזה יותר בהרחבה. והנה מרן הבית יוסף \"וז\"ל הרשב\"א בתשובה מי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו נראה לי דאסור\". כלומר שאמר לגוי להבעיר אש, והיינו מלאכה דאוריתא, והתבשיל היה מבושל רק שהיה קר ורצה שיתחמם התבשיל, ואמר לגוי להבעיר אש שתבשיל ע\"ש. והרשב\"א שם מוסיף, שאם (שבת קכח:)זה נאסר. והביא ראיה מהגמרא עשה כן \"וכמדומה שאפילו אחר שמצטנן אסור\", דהיינו שקונסים אותו אפילו לאחר שמצטנן התבשיל. ולכאורה יש ללמוד מדברי הרשב\"א, שאדם שעבר על איסור בורר ולאחר מכן אמרו לו שעבר איסור, והוא מיד ערבב את פסולת והאוכל בחזרה, עדיין הוא אסור. אלא שיש כמה פוסקים מהדור האחרון שכותבים, שיש לחלק, (סימן שיח במשבצות זהב ס\"ק ובישראל הוא יותר קל מאשר בגוי. אבל הפרי מגדים לומד מדברי הרשב\"א הללו שכן הוא הדין גם בישראל שאפילו בדיעבד י) אסור, רואים שלא מחלק בין ישראל לבין גוי, בשניהם יש קנס. י. שלוש שיטות חלוקות באמירה לגוי במחלוקת הפוסקים מביא את הדין הזה בהגה אבל בשינוי גדול, וזה לשון הרמ\"א: \"וכל הדברים מרן הביא את הרשב\"א שמדבר על אדם שאמר לגוי להבעיר אש. והרמ\"א שאסור לעשות מדברים אלו אסור לומר לאינו יהודי לעשות, לכן אסור לומר לגוי להחם קדירה אם נצטנן, ואם עשה כן אסור לאוכלו אפילו צונן\". ע\"כ. ובמקור מצויין \"בית יוסף בשם הרשב\"א בתשובה\". אמר לגוי להבעיר אש, אולם הרמ\"א כותב שרק \"אמר לגוי להחם קדירה אכן הרמ\"א כתב בזה שינוי מהותי. הבית יוסף דיבר בשם הרשב\"א כאשר אם נצטנן\". איך להחם הקדירה? הרי לא כתוב 'להבעיר אש כדי להחם כותב, (סימן רנג)הקדירה' - העיקר חסר מן הספר! אולם המגן אברהם כאן שהפשט ברמ\"א הוא שאם אמר לגוי לעשות בישול אחר בישול בלח המגן אברהם, שלא נראה ובדיעבד מותר. וטעמו, כיון שיש מתירים אפילו אסור, כיון שאנחנו פוסקים להלכה שיש בישול אחר בישול בלח. וממשיך לפיכך בדיעבד ] - שיטת הרמב\"ם, הרשב\"א, הר\"ן, ועוד ראשונים[ לכתחילה מותר. והמשנה ברורה מביא את שיטת המגן אברהם. אם כן המבואר מכל האמור לעיל, שיש שלוש שיטות: א. הרמ\"א שאומר שבבישול אחר בישול בלח אסור אפילו בדיעבד. שיטת ב. המגן אברהם לכתחילה לומר לגוי במקום שהוא מחלוקת. והנה המשנה ברורה בביאור מתיר באמירה לגוי בדבר שהוא מחלוקת בדיעבד. ג. שיטת החיד\"א להתיר יש לשאול, הרי זה ספק דרבנן לקולא, החיד\"א אומר דברים של טעם, ספק הלכה מביא את החיד\"א, וכותב שקשה להקל כמו הברכי יוסף. ולכאורה דרבנן לקולא. ואם כן מפני מה לא להקל. יא. בירור פשט דברי הרמ\"א נצטנן לגמרי. ויש מחלוקת בפשט דברי הרמ\"א, אם סובר באמת שאין בישול ויש להוסיף בזה דבר חשוב, הרמ\"א מיקל בבישול אחר בישול בלח אם לא אחר בישול בלח ומותר, רק לחומרא צריך שלא נצטנן לגמרי. והמתבונן יראה, שלכאורה כך היא דעתו, שאין בישול (הישן עמ\"ס שבת דף לח) בחידושי הר\"ן אחר בישול בלח כלל. אבל צריך שהמדובר הוא כאשר לא נצטנן לגמרי. אפשרות שניה ללמוד ברמ\"א, מקצה לקצה, שהוא סובר שיש בישול אחר בישול בלח ואסור מדאורייתא, אלא שכאשר לא נצטנן מותר לגמרי. במגן אברהם נראה שסבר בדעת הרמ\"א שבישול אחר בישול בלח שנצטנן לגמרי זה אסור דאורייתא. ורק כיון שלא נצטנן לגמרי מותר לכתחילה. והיינו מקצה לקצה. ואני לא יודע איך אפשר להסביר את הרמ\"א שלא כמו המגן .]ויש עוד כמה ראשונים שכתבו כמו הר\"ן[ .אברהם יב. כיצד יש ליישב את דברי הרמ\"א לכתחילה. ויש לי ראיה חד משמעית להקל כדברי החיד\"א, ובעז\"ה ניישב למעשה דברי החיד\"א הם מול דברי הרמ\"א ומגן אברהם, והחיד\"א מתיר גם את דברי הרמ\"א. כותב לגבי מעשה (סימן שיח הובא בביאור הלכה ושם מאריך להצדיק את דבריו) הפרי מגדים שבת, שאדם שעבר על חילול שבת קנסוהו חכמים, דהיינו ההנאה ממעשה שבת הוא איסור דרבנן כי מדאורייתא למדו חז\"ל 'היא קודש, ואין מעשיה קודש'. והנה איך יהיה הדין באם בא לביתך אורח ויש מרק קר, והוא רוצה לחמם את המרק, ואילו אתה אומר לו הרי 'יש בישול אחר בישול בלח'! אבל הוא אומר לך, מה אכפת לך?! אני כמו בנט, כל דבר מותר... וחימם - כמובן שאם קורה דבר כזה אז צריך להראות לו שזה לא [ .את המרק , ומעיקר הדין הפרי מגדים מתיר לאכול את המרק הזה. גם בדבר ]..שנתבשל כמאכל בן דורסאי. אמנם גם זו מחלוקת, הרמב\"ם והשלחן ערוך צחוק פוסקים שיש בו משום בישול. והביאור הלכה מביא הרבה ראשונים, ואני הוספתי עוד הרבה ראשונים הסוברים, שאחרי בישול בן דורסאי אין בישול אחרי בישול, אם כן בדיעבד מותר. והטעם לכך, כיון שמעשה שבת דרבנן הלכתחילה, שהרי מה שעבר על האיסור היה, וכעת יש עליו איסור דרבנן זה בדיעבד, ובאמירה לגוי מותר לכתחילה, כי האכילה של מעשה שבת זה ממילא ספק דרבנן לקולא. והנה זה ודאי שאי אפשר לומר שבמעשה שבת לאכול דבר שהתבשל בשבת, אם כן וכי אתה רוצה להתיר לאכול אותו לכתחילה בגלל שיש אומרים שלא עשית איסור?! ואני שואל למה במעשה שבת על ידי ישראל שזה איסור דרבנן אומרים הפרי מגדים והמשנה ברורה שיש להקל. ודברי המשנה ברורה עצמם צריכים עיון, כי הוא מחמיר לגבי גוי שחימם תבשיל, ולכאורה למה כאן מחמיר ואילו לגבי ישראל מיקל? ואין לומר שלגבי ישראל הוא קנס, כיון שניתן לומר שאמירה לגוי קל יותר משום שזה שבות, ולפי מה שכותבים בעל הלכות גדולות והשאילתות, , שאמירה לגוי זה שבות דלית בה מעשה. אם כן כיצד ניתן לחלק שמבארים בגמרא ששבות זו קלה יותר מכל שבות, וכך נראה בשלחן ערוך (סימן שכח סי\"ז) ונשאר לנו בעיה עם הרמ\"א. ויש לי פשט אחר ברמ\"א זה לא נגד המגן בין דרבנן לדרבנן. אבל ] - המגן אברהם לא מביא את הברכי יוסף הוא היה לפניו[ אברהם זה נגד המשנה ברורה, שדוחה את הברכי יוסף שכתב להקל. שלכאורה יש קושיא על המשנה ברורה, הנה הרמ\"א בסוף סימן רנ\"ט כתב: \"ונראה לי ביאור הדברים, שכאן מדובר שיש תנור פתוח והוא בוער, והאוכל מתבשל הא דמותר לחזור ולסתום התנור היינו ביום\". כאן מדובר על 'קירוב בישול'. בו, אם יסתום את התנור ממילא הוא מקרב את הבישול. 'קירוב בישול' הוא גם על ידי סתימת הדבר שלא מאפשר בכך לחום לצאת. וזה איסור דאורייתא, אמנם דין 'קירוב בישול' לומדים את מ'מגיס', אבל גם סתימת תבשיל זה דאורייתא. וזאת למרות שמרן נקט לשון 'גורם', ואפשר להסביר את זה בסברא, אך יש לכך כמה ראיות, הטור כותב את זה, והבית יוסף כותב עליו \"כן כתבו התוספות והסמ\"ג\" ועוד כמה ראשונים, כמעט כל הראשונים שהבית יוסף מביא לדין הזה סוברים, שלהניח מכסה על הסיר שעל ידי כך מקרב את הבישול, הוא מבשל. יש אחד או שנים מהראשונים שכותבים שהוא 'כמבשל', אבל עדיין זה אינו ראיה שזה דרבנן. אבל התוספות וכמה ראשונים כותבים בפירוש, 'מבשל'. דהיינו אינן מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור דגורם בישול. אז הרמ\"א פה זה מותר. אבל בלילה סמוך להטמנתו, שיש להסתפק שמא הקדירות עדיין לגמרי ורוצה רק לשמור על החום, ורוצה לסתום את התנור על ידי גוי אז היא קירוב בישול דאורייתא. אם כן כותב הרמ\"א, שביום התבשיל מבושל שזה דאורייתא. והנה כאן הרמ\"א מדבר גם על דאורייתא, שסתימת התנור אוסר על ידי גוי לסתום את התנור. והשאלה כעת היא, על מה הרמ\"א מתכוין, באיזה תבשיל מדובר כאן אם בתבשיל שלא מבושל בכלל, דהיינו שעדיין לא הגיע למאכל בן דורסאי שיש פה בישול ממש, או מדבר על תבשיל שנתבשל כמאכל בן דורסאי. ולכאורה המשנה ברורה למד ברמ\"א שמדובר שלא התבשל אפילו כמאכל בן דורסאי, ומוסיף, שאפילו אם נתבשל כמאכל בן דורסאי הרמ\"א אוסר, ככה הוא לומד. משמע שבן דורסאי לכל הפחות היה. הט\"ז והעולת שבת שני קדמונים כותבים שהרמ\"א מתכוין אך ורק במקרה שהתבשיל היה עדיין לא כמאכל בן דורסאי, אך אם זה בן דורסאי מותר על ידי גוי, והמשנה ברורה הביא את דברי הט\"ז אך לא מסכים איתו. וגם הפרי מגדים לא מסכים איתו. אכן בדין הרמ\"א יש לדון מה מקורו, שבאמת מקורו זה הוא בעצמו, הרמ\"א בתשובה (סימן קב) בתחילת התשובה הוא כותב למה אסור אפילו על ידי גוי \"כיון דסתם קדירות שלנו אינן מבושלות בתחילת הלילה כמאכל בן דורסאי\". דהיינו בפירוש כותב שאוסר משום שזה עדיין לא כמאכל בן לכך כיון שהלא המתירים הם גדולי הראשונים: הרמב\"ם, הרשב\"א, הר\"ן, שגם מרן מחמיר גם כשיש ספק ספיקא בבישול אחר בישול בלח. והטעם אחר בישול בלח סובר הרמ\"א שזה דאורייתא שחייב מן התורה, ואני אומר מביא שנהגו אצלו, יש דברים שהוא מחמיר מספק. וכנראה, שבדין בישול מול מרן השלחן ערוך, והאשכנזים קבלו את הוראותיו, ויש דברים שהרמ\"א להסביר את דברי הרמ\"א, שהרמ\"א היה גברא רבא שאין כדוגמתו, הוא היה למה הרמ\"א החמיר לגבי בישול אחר בישול בלח. אני חושב שהדרך היחידה כדברי הט\"ז. מוכח שהרמ\"א מתיר בבן דורסאי על ידי גוי, ואם יש לשאול כותב חמש פעמים שבתבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דורסאי. והוא ממש שלא נתבשלו כמאכל בן דורסאי\" - יש יותר מפורש מזה? ושם בתשובה דורסאי. בהמשך הרמ\"א כותב ככה: \"דנראה שאף על ידי כותי אסור כל זמן מרן לא יכתוב עליהם בסתם 'ויש אומרים', והנה הוא לא מזכיר אותם שיש בישול אחר בישול בלח מדאורייתא, אבל אם נתבשל כנאכל בן דורסאי שגם בספק ספיקא הוא אוסר. אז אפשר לומר שגם מרן וגם הרמ\"א החליטו, מהמתירים בישול אחר בישול בלח וכמו שאמרתי לכם. בסימן רנ\"ח רואים אפילו בשם יש אומרים לכל אורך הדרך, בסימן שי\"ח מרן התעלם לגמרי זה שונה מאד. יש את שיטת הרמב\"ם שאומר שנתבשל כל צרכו, ורובא מחמיר, הרמ\"א סובר שזה לא ספק הוא כנראה החליט ולכן הרמ\"א אוסר, הפוסקים ספק דרבנן לקולא. הרמ\"א לגבי בישול אחר בישול בלח באמת הפוסקים, אולם אני סומך להקל. וממילא החיד\"א צודק, שבמקום מחלוקת בישול, ולכן הרמ\"א אומר שכשנתבשל כמאכל בן דורסאי יש בזה מחלוקת דרובא מהראשונים סוברים שבמאכל שנתבשל כבן דורסאי אין בישול אחר אני חושב שאין שום דרך אחרת להסביר, אם לא, יהיה סתירה ברמ\"א. שכל מבשל לכאורה הוא גרמא, שהרי הוא מניח סיר על האש, וזה מתבשל. ובהקדמה להלכות מבשל כתבתי על הנושא של קירוב בישול על ידי גרמא, ממילא גם לגבי קירוב בישול אין לומר שהוא גרמא, כיון שכל מלאכת מבשל היא גרמא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא את זה בשם המרכבת המשנה, שמסביר שזה כל המהות של המלאכה. והבאתי את זה בספר, וכמו כן שו\"ת מהר\"ח אור זרוע כותב כן בפירוש, שכל המהות של המלאכה זה כנראה הולך אחרי השלחן ערוך ושניהם יחד סוברים, שבבישול אחר בישול והעולת שבת, אז ממילא אני אומר שלגבי בישול אחר בישול בלח הרמ\"א רואה לגבי קירוב בישול דאורייתא שהרמ\"א מתיר באמירה לגוי, כמו הט\"ז גרמא, וממילא כשנוקטים הפוסקים לשון גורם אז זה דאורייתא ופה אתה בלח בשבילי זה כמו להבעיר. פרחים או עציץ שנקנו ממקום שאינו שומר שמיטה מי שקיבל עציץ של עץ קטן, ואין אפשרות לברר האם הוא נקנה שאלה: ממשתלה שומרת שביעית, האם מותר להניח העציץ בביתו וליהנות ממנו? מותר להניח העציץ בבית וליהנות ממנו, גם אם תשובה: עשו בעציץ מלאכות אסורות. וכן מי שקיבל זר פרחים ואינו יודע אם הם נקנו ממקום שומר שביעית או לא, מותר ליהנות ממנו ללא חשש. אולם אין לקנות ממשתלה ללא השגחת בד\"ץ, משום מסייע בידי עוברי עבירה. ורק אם קיבלם, מותר ליהנות. הרמב\"ם (פ\"א מהלכות שמיטה הי\"ב) כתב, הנוטע מקורות ונימוקים: בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית. אולם בנ\"ד שהעציץ כבר ניטע קודם שנת השמיטה, יש להקל שאף אם נעשו פעולות אסורות בעציץ, מכל מקום מהר\"י קורקוס (פ\"ד מהלכות שמיטה הט\"ו) וגבי איסור דרבנן בשוגג, כתב [ .כתב ששמור ונעבד מותר. וכ\"פ עוד פוסקים בביאור הלכה (ס\"א ד\"ה המבשל) להתיר אפילו בדבר שאין מחלוקת. וכבר . אולם אין לקנות ]ממשתלה ללא השגחת בד\"ץ (ששומרת השמיטה כהלכה), משום מסייע בידי עוברי עבירה. ורק אם האריכו הפוסקים אם בזמננו החילוניים דינם כשוגג. וע\"ע בהלכה ברורה סימן שיח קיבל העציץ או הפרחים, מותר ליהנות מהם, שכן אינו מסייע.טיפול בעציצים שבבית האם מותר לטפל בשנת השמיטה בעציצים שבתוך הבית או שאלה: המשרד? בעציצים שבתוך הבית או המשרד, מותר לנטוע תשובה: ולהשקות ולטפל ככל שיחפוץ, כי אין דיני שמיטה במקום מקורה. בירושלמי (ערלה פ\"א ה\"ב) הסתפקו אם יש דין שביעית בעציצים מקורות: שבתוך הבית. ובפני משה על הירושלמי (שם) כתב דנקטינן לחומרא. ועי' בחזון איש (סי' כ\"ב סק\"א) שכתב שאין להקל אלא בעציץ שאינו נקוב. (וע\"ע בחזו\"א סי' כ\"ו סק\"ד). ומאידך בספר פאת השולחן (סי' כ' ס\"ק נ\"ב) כתב שכיון ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. וכ\"פ פוסקים, וכן פסק מרן הגר\"ע יוסף זצוק\"ל. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א עונג שבת בבשר מהודר בלבד וצריך לדעת שאמנם מצוה לענג את השבת, אבל צריך להיזהר שלא להתפשר על ההלכה מחמת כך. ולקחת בשר בהכשרים מהודרים שעומדים בראשם אנשי חיל יראי אלוקים, אני זוכר בקטנותי בבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שתקופות ארוכות המפוקפק בכשרותו, אף אם יבטל על ידי כך מצות עונג שבת. המדקדקים בכשרות, ואם אין בשר כזה עדיף שלא לאכול בשר עושים מאמצים גדולים שיהיה בשר בקר כשר למהדרין, והיו חכם בן-ציון אבא שאול זצוק\"ל שהיה מבין בזה הרבה מאוד, בכשרות. ולקראת החגים היו אאמו\"ר ושכנו הקרוב אליו הגאון שלא אכלנו בשר, רק עוף. והסיבה משום שהיו בעיות גדולות הרב יצחק מאזוז משיגים כמות מצומצמת לצורך החג. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"132.pdf","content":"אם יש מקום להכריע במחלוקת| גדר בין השמשות לרבינו תם והגאונים| אמירה לגוי במקום שיש מחלוקת הפוסקים נושאי השיעור: | סדר קבלת שבת לרבינו האר\"י ז\"ל| דעת רבינו האר\"י ז\"ל להחמיר כרבינו תם| דעת השלחן ערוך כרבינו תם| רבינו תם והגאונים אמירה לגוי בפסיק רישא132 גליוןמיום ה' באב תשפ\"א אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת בא אמירה לגוי בשבת (ד) א. ספק דרבנן לקולא נתבאר בשיעורים הקודמים עניין אמירה לגוי במקום שיש מחלוקת הפוסקים, שיש להקל, וזאת על פי החיד\"א שאומרים ספק דרבנן לקולא, ועל כן יש להקל באמירה לגוי לחמם תבשיל לח בשבת. לכאורה יש להקשות על כך, שהנה מרן בשלחן ערוך כותב להיפך, וז\"ל: \"ספק חשיכה והוא בין השמשות אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין, אבל מעשרין את הדמאי וכו', ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת, וכן מותר לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה\". ע\"כ. דהיינו נראה בדבריו, שהנה יש מחלוקת במסכת עירובין אם גזרו על השבות בבין השמשות או לא. ומסקנת הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך מצוה. ולפיכך כל הדברים הנזכרים כאן במשנה אם כגון לא הפריש חלה שלא גזרו על השבות בבין השמשות במקום שהוא טרוד ונחפז או לצורך יהיה מותר, וכל כיו\"ב, יש לכך כמה דוגמאות בפוסקים שהתירו. ולכאורה יש לשאול, על פי דברי החיד\"א הנ\"ל, מפני מה לא נאמר בזה ספק דרבנן לקולא ונתיר לגמרי. ולמה צריך להגיע למקום מצוה או טרוד וכיו\"ב. אולם אין זו קושיא כלל על דברי החיד\"א, משום שלגבי ישראל העושה בעצמו מלאכה שהיא שבות, דנים האחרונים מפני מה הצריכו רבנן שיהיה (ב'בירור זה דוקא לצורך מצוה או טרוד ונחפז. וכתבתי בנושא בהלכה ברורה . הבאתי שם כמה פשטים שכותבים האחרונים, אחד מהם הלכה' ריש סימן רסא) הוא, שכיון שבין השמשות הוא זמן קבוע בכל שבת, חכמים נמנעו מלומר בו ספק דרבנן לקולא לגבי עשיית מלאכה בו. ועוד ברור הוא, שבבין השמשות אין חזקת יום. כתבתי בזה באריכות בקונטרס 'כי בא השמש' פרק שלם למה בבין השמשות לא נלך אחרי חזקת יום, או מאידך זה ספיקא דדינא וכל רגע בבין השמשות אינו שייך לרגע הקודם וממילא לא שייך לומר הזה, ועימו המהר\"ם שיק. אשר על כן בין השמשות הוא דין בפני עצמו, מה שהיה קודם. יש בזה כמה ביאורים, ורבי עקיבא איגר אומר את היסוד שמוצאים דברים שחכמים החמירו בבין השמשות גם בדרבנן יותר מאשר שאר ספק דרבנן לקולא. ב. גדר בין השמשות לעניין מלאכת שבות בישראל ובגוי כתבתי בהגדרה של 'בין השמשות', שבנידון זה משערים (שם) בהלכה ברורה דקות לאחר השקיעה. שאמנם לגבי ישראל 13.5 על פי הגאונים, דהיינו עד שעושה מלאכות שהן שבות, כמו מעשרות וכיו\"ב, באמת יהיה מותר דקות, וגם זה בתנאי שזה לצורך מצוה או טרוד ונחפז. 13.5 רק עד ולאחר מכן אסור, כיון שהמנהג הוא כדעת הגאונים ועל פי זה הוא כבר צאת הכוכבים. אבל אני חושב שלגבי אמירה לגוי אפשר יהיה להקל אפילו לכתחילה. וניתן יהיה להחשיב את בין השמשות עד שעה לאחר השקיעה. וכפי שיבואר להלן. ג. יש להחמיר כדעת רבינו תם הנה דעת רוב הראשונים ומרן השלחן ערוך כדעת רבינו תם. בקונטרס לאחד 'כי בא השמש' סידרתי את הדברים, וניתן לראות שכמעט אין בראשונים [ 'המפורסמים מי שיכתוב בפירוש כהגאונים. אכן יש ספר 'המאורות שכתב בפירוש כשיטת הגאונים. ]מהראשונים, יצא לאור בדור האחרון אבל הרמב\"ן בתורת האדם מאריך מאד בנושא של שיטת רבנו תם, ושם מסביר את השיטה הרבה יותר מרבינו תם. שיטת רבינו תם עצמה נזכרת בתוספות בכמה מקומות בש\"ס בקיצור נמרץ. אולם כל המושג של 'שתי - אך לא [ שקיעות' מקורו הוא בכלל ברמב\"ן. הר\"ן בשבת מאריך בזה וכמו כן מביאים את השיטה הזו הרשב\"א, הרא\"ה, הריטב\"א, ]כהרמב\"ן המאירי, ועוד הרבה ראשונים. אכן יש מחלוקת בדעת הרמב\"ם בנושא הזה מחמת תשובת מהר\"ם אלשקאר, שמביא בשם רבנו אברהם בן הרמב\"ם שסובר כמו הגאונים, וממילא לא יתכן שיחלוק על אביו. אולם זו לא ראיה כל כך חזקה. ואני האחרון, ביניהם כמה רבנים מפורסמים שמדברים על דעת הרמב\"ם. אולם מצטער לומר, אינני רוצה לפגוע באף אחד אבל ראיתי כמה רבנים בדור צריך לומר, שיראו מה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל עשה בנושא הזה, הוא הביא את מה שכותב הרמב\"ם, והביא שיש מחלוקת בדבריו, אך לא הכריע בדעתו. סברא לפה סברא לשם ואומרים שהרמב\"ם הוא כמו הגאונים, וזו לא דרך! והנה, כיום באים כמה ומצטטים את לשון הרמב\"ם בהלכות שבת, עושים משום שמלבד מה שכתב בהלכות שבת, יש את דבריו בהלכות תרומות, ובהלכות קידוש החודש, ובמורה נבוכים, ובפירוש המשניות. ואם אדם ישב וילמד ביסודיות את הרמב\"ם בכל המקומות ההם, יראה שבכלל לא פשוט להכריע מה הפשט ברמב\"ם! כמה דיו נשפך על זה! כמה האריכו שהיו באותו הדור שדנו מה הפשט ברמב\"ם. מחד גיסא לכאורה המהרלב\"ח והאריכו לדון בדעת הרמב\"ם, יש מהרלב\"ח, רדב\"ז, ועוד גדולי האחרונים סובר ברמב\"ם כשיטת הגאונים. מאידך גיסא הרדב\"ז כותב בפירוש בדעת הרמב\"ם כרבינו תם. אם כן אין זה פשוט כלל לבוא ולהכריע. ד.אין בידינו להכריע במחלוקת גאונים ורבינו תם הקב\"ה באים ודוחים את הראשונים, ומחליטים ששיטת רבינו תם זו בדורנו יש כל מיני אנשים חכמים גדולים שמרוב השכל שנתן להם !טעות, והגאונים צודקים. וכל מי שיתבונן יראה שאין לנו מקום להכריע אמנם הגאון מוילנא שהיה גדול ביותר כתב על שיטת רבינו תם שזו טעות, אבל צריך להיות הגאון מוילנא בשביל לכתוב מילים כאלו. יש שהרחיקו לומר שרבינו תם והגאונים כלל לא חולקים! ואמנם יש ספרים שכתבו כך כמו ספר 'חידושי רזא', והוא הראשון שלפני מאתים שנה כתב כך, אבל הוא כותב על כך שאם לא היה מפחד מהראשונים היה אומר כן. אבל כל מי שמתבונן ברמב\"ן בספר תורת האדם, ועימו את הראשונים, מבין שזה לא יתכן! הוא עד שהכסיף עליון והשוה לתחתון, ואם נאמר שמתכוין לאדום שברקיע כוונתו שהשמש יורדת, שאין אדמומית, כי הגמרא אומרת ש'בין השמשות' יש משמעות כזו לכאורה, והשאלה היא מה שכותב 'שהשמש מתכסית', אם אלו שהמציאו את השיטה הזו, לקחו את שו\"ת מהר\"ח אור זרוע שבדבריו אין שום ספק שגם הוא פוסק כרבינו תם. וודאי שאין לו שיטה חדשה בדברי רבינו תם. ראיתי ספר אחד שלקח משפט אחד ברמב\"ן ב'תורת האדם' ומפלפל ומסביר פשט ברמב\"ן, וזו חוצפה! שלוקח משפט אחד מכל ]ומבלבל[ דברי הרמב\"ן, ומסביר שזה דבר משונה ובגלל אותו משפט משנה את כל משמעות דברי הרמב\"ן. ואותו הדבר ראיתי שלקח משפט אחד ברדב\"ז כמו שיבוא מאן דהוא ויאמר כתוב בתורה 'תנאף'! ואמנם כתוב 'לא' קודם גמור הוא, ודבריו שם הם מפורשים לא יכול להיות יותר מפורש! הרי זה ומשנה לו את כל המשמעות, למרות שהרדב\"ז כותב בפירוש שעדיין יום לכן, אבל כיון שיש שם סוף פסוק ממילא זו כבר מילה חדשה... ה. אם מרן השלחן ערוך חזר בו משיטת רבינו תם יש טענה שגדולי הפוסקים הביאו אותה, והיא שמרן השלחן ערוך חזר - בקונטרס 'הכנסת שבת', וזה מעניין שבעל [ כותב כרבינו תם, ואילו בסידור הוא בו. בעל התניא בסידור שלו (סימן רסא ס\"ה)התניא בשלחן ערוך הרב , ואחד מטענותיו שמרן השלחן ]מאריך לומר כמו הגאון מוילנא וכהגאונים שנערכה בבין השמשות חזר בו. ובאמת (ביו\"ד)ערוך בהלכות ברית מילה טענה זו אינה סתם כיון שכשמדייקים קצת במילים משמע לכאורה קצת כהגאונים. והש\"ך מעתיק את תשובת המהר\"ם אלשקאר שמביא את הגאונים. אבל זה לא נכון, ויש טענה מאד הגיונית לומר כך, שהנה מרן בדבר כל כך מהותי, שהרי יש בו סקילה ואיסורי דאורייתא, אז לאחר מכן השלחן ערוך הדפיס את ספרו בימי חייו שלש פעמים, ואם היה חוזר בו כאשר הדפיס מהדורה שניה כיצד לא שינה?! וזו טענה מאד חזקה. - הוא נדפס מילה במילה ממה שכתב בעל העיטור, וגם בבית יוסף הוא מעתיק את בעל והסיבה לכך, שהנה מרן השלחן ערוך מעתיק את דבריו בעניין בין השמשות אולם לדעתי לא צריך להגיע לזה כלל, גם אם נאמר שהש\"ך הבין כן בדבריו. [ והנה בספר 'העיטור' עצמו כתוב שם מילה במילה כמו הללו היו בכתב יד, ולמרן היה את ספר העיטור והעתיקו. אבל לאחר מכן רק בדורות האחרונים. למרן הבית יוסף היה את הספר, ובזמנו כל הספרים העיטור כן. והנה לש\"ך ולבעל התניא לא היה את ספר העיטור].זה לא היה נפוץ שהעתיק מרן הבית יוסף, אלא שמיד לאחר הקטע הזה, הוא מסביר מהו 'בין השמשות' ומבאר כשיטת רבינו תם. אשר על כן אם בעל העיטור בעצמו סובר כרבינו תם ומרן הבית יוסף מביאו להלכה בתחילת דבריו, ודאי שאינו סותר את דבריו מיניה וביה! ואני לא ראיתי כמעט מי שיכתוב על כך, אבל נראה שהיא טענה ניצחת שמרן בשלחן ערוך לא חזר בו. ו. רבינו האריז\"ל סבר כרבינו תם אומר עוד דבר מוזר שכתבתי עליו פרק שלם. יש ספר אחד שכתב מאמרים ארוכים להוכיח שרבינו האר\"י סובר כמו הגאונים, לא פחות ולא יותר! והנה, אני אינני בקי בכתבי האר\"י אבל לקחתי את ספר שער הכוונות וקראתי אותו מתחילה ועד סוף, ומחמת שבספר הזה הוא מצטט כל מיני דברים בשם שער הכוונות, וחלקם הם דברים לאיבוד סתם רק בשביל להיות בטוח שאני לא טועה. ובשער הכוונות שאינם נכונים, הייתי צריך לקרוא את זה, חבל שכל כך הרבה זמן הלך שם מתאר כיצד צריך לקבל שבת, ולאחר מכן הוא כותב שעל פי הקבלה, קבלת שבת היא בחינת 'יום' וחייבת להיות ביום דוקא. ואם - מכאן תשובה למנהג [ .מקבל שבת בלילה זה לא שוה שום דבר ו'לכו נרננה', והנה אלו אינן קבלת שבת לכל הדעות. וכאשר הציבור חלק מיוצאי מרוקו שנוהגים לומר לפני קבלת שבת 'שיר השירים' מגיעים ל'לכה דודי' ממילא כבר קיבלו שבת. ו'לכה דודי' עצמו יש ].בו מחלוקת אם זו קבלת שבת. ואכמ\"לז. סדר קבלת שבת לרבינו האר\"י ז\"ל בספר שער הכוונות שם מתאר האריז\"ל כיצד עושים את קבלת שבת: יצא לשדה, ותשים פניך למערב ותסתכל על השמש, ובעת שקיעתה ממש תתחיל באמירת 'מזמור לדוד הבו לה' בני אילים', ולאחר אמירתו יאמר - בזמן האריז\"ל עדיין לא היה את הפיוט 'לכה [ .'שלוש פעמים 'בואי כלה דודי' - פיוט של רב ספרדי שכל האשכנזים וגם הספרדים אומרים אותו.. לאחר מכן יאמר 'מזמור שיר ]'ליום השבת', ו'ה' מלך גאות לבש'. ולאחר מכן יחזור לביתו ויתעטף בטלית אבל היו אומרים רק את המילים 'בואי כלה מצוייצת ויברך 'להתעטף', ויקיף את השולחן שבע פעמים, ויאמר 'מזמור לדוד', ויאמר שלש פעמים 'בואי כלה' ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך גאות לבש'. הטלית הרי על פי הקבלה אין לובשים טלית בלילה, ועל כן כותב שהאר\"י והנה אותו ספר למשל, מעתיק את האר\"י ז\"ל ושואל כיצד ניתן לברך על כתב בפירוש שבבין השמשות יכול לברך על הטלית. וחיפשתי בדברי האר\"י כמה פעמים ולא היה ולא נברא!! זה לא כתוב בשום מקום! ונראה לי שבאמת להלכה בצירוף רבינו תם אפשר יהיה לברך בבין השמשות - אכן זו שאלה כיון שזו מצוה קיומית ולא מצוה [ . אבל האר\"י לא כותב דבר כזה. ולפי האר\"י אסור ללבוש כגון בליל יום הכיפורים].חיובית, ואכמ\"ל טלית בלילה, ואילו כאן רואים שאומר לברך על הטלית, ושכל זה צריך להיות ביום דוקא לאחר קבלת שבת, אם כן כיצד אפשר לומר שהאר\"י סובר כמו הגאונים?! ח. ביאור דברי הבן איש חי כך ברור. הבן איש חי דעתו שיש לנהוג כדעת הגאונים כדעת רבים מגדולי אכן צריך לומר את האמת, שיש בן איש חי שכותב כך, אבל גם זה לא כל ישראל, והבן איש חי מסביר שמה שכתב האר\"י ב\"עת שקיעתה ממש\" הוא דקות לפני השקיעה. והנה אני לא חושב שרבינו האר\"י היה מספיק בתוך לאו דוקא, אלא לפי החשבון שלו יש לעשות את מה שכתב האר\"י שבע - אמנם הוא היה מקובל אבל [ ,שבע דקות לעשות את כל מה שכותב שם ואי אפשר בתוך שבע דקות גם לומר ]...'הוא לא אמר 'שמש בגבעון דום את כל המזמורים, ולרוץ הביתה להתעטף בטלית, ולהקיף שבע פעמים את השלחן ורק אז שקעה השמש. ועל כן צריך לומר שהפשט לא כמו הבן איש חי, הפשט הפשוט שמדובר בשקיעה ממש. יש ספר 'וזרח השמש', כתב אותו רב מרוקאי שהיה ב'בית אל' בירושלים, - הרב שלמה דיין הדפיס אותו מחדש, ואני [ שמו הוא רבי שלום מלכה התעניינתי מי הוא היה, ורב אחד אמר לי שהוא היה מגדולי המקובלים . והוא היה בעצמו ] שנה150-בבית אל, וחי מעט קודם הבן איש חי, לפני כ מקובל גדול, ושם מביא את כל הנושא של רבינו האר\"י אם סבר כהגאונים או כר\"ת. ושם כותב שחייבים לומר שהאר\"י עשה את כל הקבלת שבת ביום. שהרי האר\"י כותב \"בעת שקיעתה ממש\" וכמו שאמרנו. שהאר\"י כותב כמו הגאונים, שהנה להכניס בלשון של פוסק שכותב דברים וגם אם נאמר שיש לדחוק כמו הבן איש חי, אבל הנה הוא בעצמו לא אמר מפורשים ולומר שזה לאו דוקא זה לא פשוט, אבל להפוך את ה'לאו דוקא' כאילו הוא כתב שזה להיפך - זה כבר דבר לא הגיוני בכלל! והנה הבן איש לאו דוקא ובכך ליישב את שיטתו כהגאונים, אבל ודאי שאין לומר בדבריו חי לא כותב שיש הוכחה מהאר\"י כמו הגאונים, אלא הוא רק טוען שאולי שדוקא כמו הגאונים. ט. מנהג ישראל כהגאונים או מקום בעולם שנוהגים להקל כמו רבינו תם בבין השמשות. ואם משהו לו שאינו אלא טועה! כיון שמנהג ישראל כמו הגאונים. ואין שום קהילה למסקנת הדברים אם יבוא מאן דהו ויאמר קיימא לן כרבינו תם, יש לומר מספר לכם שב'סאטמר' ככה נוהגים זה שקר! וניתן לראות בארצות הברית כיצד הם נוהגים. יש מספרים שהרב'ה רבי יואל מסאטמר היה בירושלים, ונסע בערב שבת בין השמשות. ואינני יודע מהיכן בא הסיפור הזה. שהנה ולא רק שהוא חתום על זה אלא הוא יזם את כל הכרוז הזה יחד עם הרב'ה יש איזה כרוז שקורא לשמור רבינו תם, והוא כותב שח\"ו להקל בערב שבת, מצאנז הקודם, והחתימו את כל גדולי הדור שהיו בארצות הברית. וגם הגר\"מ אחד שכתב ספר מחקרי - מודרני אבל הכל מבוסס על דברי הפוסקים, והוא פיינשטיין שגם הוא הולך כשיטת רבינו תם. וזה למרות שלפני השואה היה מוכיח חד משמעית שברומניה ובהונגריה, צ'כיה, סלובקיה, ובכל המקומות שקיבלו את הוראות החתם סופר נהגו כמו רבינו תם גם להקל. אבל זה היה עד השואה, ולאחר שכל הקהילות הללו התפרקו בשואה, והלכו לארצות הברית ולישראל וכו' זה נפסק. וכיום אין אף קהילה שנוהגת כן! י. צירוף שיטת רבינו תם לספק ספיקא אני רוצה לומר לכם דבר מאד חשוב שלא יכולתי גם לכתוב אותו. לפני כשלושים שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את ספר טהרת הבית, ושם התיר לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא בדיעבד, ולא לכתחילה. דהיינו אשה שלא בדקה 'הפסק בטהרה' עד שהגיע זמן בין השמשות בדיעבד דקות לאחר השקיעה. שאלתי אותו למה 3-4 הוא מתיר. ושם כותב שהוא 13.5 דקות? וענה לי, שנשים הן מעל הזמן ואם נאמר לה13.5 ולא3-4 כתב דקות 5.31 אבל אין הכי נמי אין הבדל עד3-4 לכן כתבתי33.5 דקות זה יהיה ומצרף את זה ואת שיטת ר\"ת. הזאת. כאשר נודע הדבר לאאמו\"ר זה כאב לו מאד, והוא ביקש ממני ללכת בארץ, והיה מעורר נגדו שצריך לפרסם שפסקיו אינם פסקים בגלל הקולא והנה היה רב אחד שלא ראוי שאזכיר את שמו, התחיל ללכת לגדולי הדור לדבר עם גדולי הדור שלא יתפתו אחריו. אאמו\"ר בעצמו נסע לבני ברק להגרמ\"מ שך בנושא הזה, והרב שך אמר לו מילים קשות על אותו רב ושלא ישים לב אליו. והוא גם כתב לו מכתב בנושא הזה, אמנם הוא מכתב שאין לו משמעות הלכתית, הוא כתב שם 'אני לא מכריע בעניין הלכה אבל תחזקנה ידי וכו' וכו''. בזמנו הלכתי להגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, והוא היה כולו סוער ורועש בהלכה אבל כיצד יכול לכתוב נגדו בצורה כזאת?! ואמר לי גם שאאמו\"ר על הדבר הזה, איך יכול להיות, איזו חוצפה לעשות דבר כזה!! אתה חולק צודק להלכה ושמסכים איתו, הוא כתב גם מכתב חם מאוד בנושא הזה, במילה לאט לאט, לאחר מכן ביקש ממני לחזור ולקוראו שוב, ולאחר מכן שכתב הרב צדקה, היה לו קשה לראות, וקראתי לפניו את המכתב מילה מכתב יפה מאד. והרב בן ציון אבא שאול ביקש ממני לקרוא את המכתב הגאון הרב יהודה צדקה ואל הגאון הרב בן ציון אבא שאול, הרב צדקה כתב שלצערי לא מצאתיו כיום, נתתי אותו בזמנו לאאמו\"ר. לאחר מכן הלכתי אל ביקש ממני לתפוס את ידו קצת שיוכל לחתום על המכתב! צודק, והוא גם מתיר לכתחילה. אמרתי לו, תצעקו גם על הרב פיינשטיין, באמריקה שעושים כמו רבינו תם, אלא הרב פיינשטיין חושב שרבינו תם אמר לי שזה כיון שבאמריקה כך נהגו. אולם אני אמרתי לו, שאין מקום אחד לא מבין למה להרב פיינשטיין מותר לכתוב שאפשר להקל לכתחילה, והוא איתו ויכוח בטונים גבוהים, צעקות ממש, בנושא הזה. ואז אמרתי לו שאני וכיון שהמנהג כמו הגאונים אי אפשר לצרף את ר\"ת לספק ספיקא. והיה לי נגד המתנגד לאאמו\"ר, אבל לגופו של עניין אמר שלא מסכים עם אאמו\"ר, האחרון שהלכתי אליו הוא הגרי\"ש אלישיב, בהתחלה דיבר במילים קשות תכתבו גם עליו, תדברו נגדו, מה אתם רוצים מאאמו\"ר?! הוא התיר רק אפשר לומר שרוב הראשונים והשלחן ערוך שסברו כמו רבינו תם הם שיטה להגדיר את רבינו תם כשיטה דחויה, נכון שהמנהג כמו הגאונים, אבל אי בדיעבד והרב פיינשטיין התיר לכתחילה! והוספתי ואמרתי לו כיצד אפשר דחויה ואי אפשר לצרף אותה לספק ספיקא. יא. לסמוך על בעל העיטור אמנם אני הולך בקו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלא לסמוך על רבינו תם לכתחילה אלא רק לצרף את שיטתו לספק ספיקא. והנה למשל לגבי ברכת כהנים בבין השמשות, שיש ספק ספיקא גם בלי רבינו תם, שמא בין - זה עצמו [ השמשות זה יום, ושמא אפשר לברך ברכת כהנים גם בלילה , אאמו\"ר היה משתדל מאד ביום הכיפורים להגיע לברכת כהנים ]מחלוקת לפני השקיעה, וכמעט תמיד היה מצליח. ולמרות שיש ספק ספיקא גם ללא שיטת רבינו תם, אך כיון שהמנהג כאן לעשות ברכת כהנים מבעוד יום, לכן בכל ימות השנה שיש תעניות אנחנו מקפידים על זה. אך אני טוען שמחמת שראינו שכמה ראשונים פוסקים כדברי בעל העיטור, והרמ\"א אומר שבשעת הדחק אפשר לסמוך עליו, על כן במקום שיש שעת פיינשטיין שאפשר לסמוך על רבינו תם לכתחילה, והוא כותב בפירוש שעד הדחק אפשר יהיה לסמוך על בעל העיטור. ואני רוצה להוסיף, לשיטת הרב חצי שעה לאחר השקיעה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצוה ספק אינה חשיכה' הרי רבינו תם אינו נקרא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה. טרוד ונחפז, ושם הוא מבאר את דבריו, וכותב שחז\"ל אמרו 'ספק חשיכה אולם עדיין הוא מבאר שם מפני מה אומר רק חצי שעה, וזאת משום שזה 'ספק חשיכה' שלפי ר\"ת הוא יום ולפי הגאונים זה לילה זה גם נקרא שחושש שאם נתיר יותר יבואו לכלל איסורים ממש. אבל באמת, כל זמן ספק, ועל כן מתיר לכתחילה באמירה לגוי. ונראה לומר, שבמקרה שלנו מכיון שיש את בעל העיטור נוכל להשתמש בזה שמדובר כמובן במקום דקות לא 13.5 מצוה, ואז נוכל לסמוך על ר\"ת. אכן לגבי ישראל כבר אחרי יחיד, וכמה וכמה מגדולי הראשונים, כהיראים, הרי\"ד ועוד, הסוברים כמותו. וזה יותר קל, ובמקום מצוה מותר. וכבר אמרתי בעבר שבעל העיטור אינו לגבי גוי מצרפים את שיטת בעל העיטור שזה נקרא שבות שאין בו מעשה, נוכל לסמוך משום שזה לכתחילה, ולכתחילה איננו סומכים על ר\"ת, אבל ולכן נראה שאפשר יהיה להקל. יב. אם רשאי להקל בבין השמשות של רבינו תם פעם חזרתי מבית הכנסת ועוד לא הספקתי לעשות קידוש והנה כבה החשמל, והבאנו גויה. ועשיתי זאת כי ראיתי שלפי רבינו תם עדיין הוא יום גמור וסמכתי על כך למעשה. אפשר לסמוך על רבינו תם משום בעל העיטור, אלא שאני מסופק, מה יהיה הדין כשעברה שעה, ואז זה בין ספיקא להחמיר שמא זה כבר לילה, שהרי לפי רבינו תם הוא כבר ודאי בין גמור הוא ולא בין השמשות. אבל בבין השמשות של רבינו תם יהיה לי ספק במקום מצוה, וכשיטת בעל העיטור, ואם תמצי לומר שלא, שמא עדיין יום השמשות של ר\"ת, ויש בזה ספק ספיקא לקולא, שמא מותר אמירה לגוי השמשות, שמא בין השמשות זה לילה. בדין הפלגה בנהרות שהרמב\"ם וכאן הוא דרבנן, אמירה לגוי, ואאמו\"ר טוען שהולכים לקולא. אבל אני לא אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בכמה מקומות בענין ספק ספיקא להחמיר בדרבנן, (סימן רמח)בטוח, תראו בספרי הלכה ברורה כתב, והשלחן ערוך מביאו להלכה, שמכיון שבגמרא יש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, והים הוא כרמלית וזה דרבנן ובגמרא יש ספק בזה, לכן כותב הרמב\"ם, שביבשה למעלה מעשרה נאמר ספק דאורייתא לחומרא, אבל בים שהוא ככרמלית, יש לומר ספק דרבנן לקולא. והרמב\"ם מוסיף, שגם אם יש ספק אם יש עשרה טפחים בין קרקעית הספינה לקרקעית שלמרות ] - רבי עקיבא איגר ועוד[ הנהר מותר. וכמה אחרונים מדייקים שיש כאן ספק ספיקא להחמיר שמא יש תחומין למעלה מעשרה, ואם ובכל זאת הרמב\"ם מתיר. אכן יש טוענים שדוקא בתחומין הקלו, כך כותב תמצא לומר שאין תחומין למעלה מעשרה שמא אין כאן עשרה טפחים, הערך השולחן ועוד. אבל יש בספר קובץ היד החזקה וחתם סופר ועוד ספק ספיקא להחמיר הולכים לחומרא. לכן כאן אני לא רציתי לסמוך על ספק ספיקא להחמיר היינו שגם בדרבנן צריך שיהיה ספק שקול, וכשיש כמה אחרונים הלומדים פשט אחר ברמב\"ם, והסיקו שגם אליבא דהרמב\"ם זה לבד, אני מסופק באמת מה יהיה לגבי בין השמשות של ר\"ת, אבל לפני בין השמשות של ר\"ת אפשר להקל. יג. פסיק רישא בגוי אמרנו לעיל שאמירה לגוי כאשר צריך מים חמים וכיו\"ב, לכאורה תהיה בעיה אם מדליק את הלחצן בשביל המים החמים שיהיה אסור להשתמש. (סוף סימן רנג) אבל אם נתבונן, הרי פסיק רישא בגוי מותר, כך כותב הרמ\"א ומקורו הוא תרומת הדשן, שאצלם היו נוהגים להביא את הגוי לחמם - הם חיו שם בעומק היבשת בליטא, בכל המקומות [ ,את הבית בשבת המרוחקים האלו שבת נכנסת אצלם בחורף בשלוש וחצי ארבע והלילה דרך אגב, הטענה של הגר\"א פה נגד שיטת ר\"ת ].הוא ארוך מאד בחורף שהיא טעות, היא מבוססת על כך שבמדינות הצפוניות, היכן שהתגורר בעצמו, בקיץ הלילה הוא קצר מאד, ולפי רבינו תם צריך שעה וחומש מהשקיעה, ומכיון שהגר\"א יש לו את שיטת המעלות, דהיינו שככל שאתה הזריחה, ממילא אין לילה! ועל יסוד ההנחה שלו הוא דוחה את רבינו תם. בחצי הלילה, לפי ר\"ת מתי זה עלות השחר, הרי זה גם כן שעה וחומש לפני הולך יותר צפונה אז השעות מתארכות יותר, ממילא צאת הכוכבים יהיה וזו לכאורה טענה חזקה מאד. יד. רבינו תם לא סבר את שיטת המעלות יש אחד שבא לשכנע אותי שאחתום על מכתב שחייבים להקפיד על שיטת המעלות. אמנם פה בארץ ישראל אין כל כך נפקא מינה אבל בצרפת במקומות שחייבים, בין להקל בין להחמיר, כי זה הגיוני. אמרתי לו, אני כותב שפלג המנחה זה כדי הילוך ארבע אמות לפני שקיעת החמה. והמנחת אשאל אותך שאלה אם תתרץ לי אותה אני אחתום. הרמב\"ן בתורת האדם כהן מתקן שצריך לגרוס ארבע מאות אמות, ומביא אותו המגן אברהם. והטעם לכך הוא, שהרי לשיטת רבינו תם מהשקיעה עד צאת הכוכבים זה שעה וחומש, ופלג המנחה זה שעה ורבע לפני השקיעה, והבדל בין שעה ורבע לשעה וחומש הוא שלוש דקות. ושלוש דקות זה זמן שאדם הרא\"ה, הריטב\"א, ועוד ראשונים שכותבים בפירוש שפלג המנחה זה שלוש הולך ארבע מאות אמה בערך. ובאמת בראשונים זה נראה פשוט, הרשב\"א, ,דקות לפני השקיעה. והנה אם ננהג כשיטת המעלות, הם כולם גרו באירופה לעולם זה לא יהיה שלוש דקות לפני השקיעה, זה לא יתכן לפי הנתונים שבגמרא. ויש פה מכשול, אתה כותב שלוש דקות וזה לעולם לא נכון, בקיץ זה הרבה יותר מאשר בחורף, זה דבר שאין לו שום מציאות, והיו צריכים לעורר לכל הפחות במילה אחת שזה לפי שעות זמניות או לרמוז לזה. וצריך לומר, שהסיבה שלא כתבו כן היא שהם לא סוברים כמו שיטת המעלות. וגם הגר\"א עצמו, טענתו על רבינו תם היא משיטת המעלות, ולשיטתו רואים שסובר שלר\"ת אין שיטת המעלות. דהיינו שכל השיטה הזו של הגר\"א תלויה אם הולכים כמו ר\"ת או לא. ולעצם הטענה של הגר\"א שעל פי רבינו תם אין לילה, יש לי קושיה על זה, שהנה אם לא נסבור כשיטת רבינו תם אלא כהגאונים, הנה הגר\"א היה בוילנא, נמשיך ללכת צפונה נגיע לנורבגיה, ואז הלילה הופך להיות יותר קצר עם הזמן, והרי זה מצב של 'אין לילה' - מה הגר\"א יגיד על כך?! הרי גם לפי הגאונים אין לילה, דהיינו הסיבה שהלילה מתקצר או שכמעט אין לילה נובעת מזה שהלכת צפונה, המציאות הזאת ככה יצרה את זה. אם כן מה הכוכבים ולא ישאר לילה. וצ\"ע למה הגר\"א באמת הקשה את הקושיא הזאת, ככל שתלך יותר צפון אז המעלות יהיה יותר, בסוף יפגשו עלות השחר וצאת הקושיה על ר\"ת?! הלא גם לשיטתך כהגאונים אתה הולך אחרי המעלות, ומזה הסיק שר\"ת זה טעות. טו. אמירה לגוי בפסיק רישא נשוב לתחילת הדברים, לגבי אמירה לגוי בפסיק רישא. הנה בזמן הגמרא היה מצב שאפשר להיות חולים אם לא הסיקו את התנור, והיו מדליקים את התנור בערב שבת, ובלילה או בבוקר כשהעצים נשרפו היתה באה הגויה ומוסיפה עצים ומדליקה את התנור. והנה היהודים תמיד אוהבים לנצל את הדברים, להמציא פטנטים בראש היהודי, והיו אומרים לגויה שתיקח את התבשיל הלא מבושל כל צרכו, ותניחו בתוך התנור קודם שמדליקה את התנור, כשהתנור כבוי. והתרומת הדשן כותב, שליהודי זה אסור, אבל לגויה מותר לומר להניח את התבשיל בתנור הכבוי ולאחר מכן הגויה מדליקה שמתירים גם בישראל, ויש חולקים. והתרומת הדשן מבאר את ההבדל בין את התנור. ולכאורה גם ישראל יוכל יהיה להניח, ולמה יהיה אסור. אכן יש גוי שעושה כן ליהודי, שגוי שעושה כן הרי זה פסיק רישא כי הגוי מדליק את התנור לחמם את הבית, ואגב כך התבשיל מתבשל. ויוצא דבר מאד מעניין, הרי הגוי יודע שיש תבשיל ואתה רוצה לבשלו, הוא בעצמו שם אותו, בכל זאת זה מוגדר כפסיק רישא, משום שעיקר כוונתו היא לחמם את הבית ולא לבשל. ולפי האמור, למשל אם צריך מים חמים עבור תינוק, והחשמל כבה, וצריך לקרוא לגוי, יכול לומר לו אני צריך שתשנה את הכפתור בגלל מים חמים לתינוק, ואז הדלקת החשמל תהיה פסיק רישא בגוי, זו אפשרות אחת. ויש כאן איסור אמירה לגוי בתוספת אורה, ועל כן כותב המגן אברהם, וכמעט אפשרות שניה, אם כבה האור בבית, אולם נרות שבת עדיין דולקות, שיש כל האחרונים מסכימים עמו, שגם בתוספת אורה אסורה אמירה לגוי. ודלא כהעולת שבת. אבל אם הגוי מעצמו מדליק, כגון שרומז לו, הרבה אחרונים שלכאורה, הרי אפילו אם הגוי (בסימן שז)מבארים את הדין של רמיזה לגוי עשה מתחילה ועד סוף בלי לומר לו כלום אסור. חז\"ל אסרו על מלאכת גוי. ומבארים, שהכוונה לתוספת אורה. חלק מהאחרונים ככה לומדים פשט בתוספת אורה. ממילא כאשר יש אור בחדר שאוכל בו, וכבה האור, והגוי בא ומבין שצריך להזיז את המפסק, הוא דעתו על החשמל ולא על הפלאטה, וגם אם חושב על הפלאטה כיון שעיקר המטרה זה אור החשמל, ממילא זה יהיה פסיק רישא בגוי ויהיה אפשר להקל. \"אדם בהול על ממונו\", וחכמים אמרו לו עצור! לפני שאתה עושה משהו. ואני אומר, צריך תמיד לא להיות בהול, איך כתוב בגמרא לגבי דליקה בשבת ולכן כאשר קורה תקלה בשבת, יש לשים לב לא להיות בהול ונחפז וטרוד, אלא לשבת ולחשוב האם יש לי היתר טוב ומסודר? ולא מהר להכריע. טז. אדעתא דנפשיה אספר סיפור קטן לסיום, פעם שהיתי בשבת במלון 'לאונרדו פלאזה' בירושלים זה מלון ענק, הוזמנתי שם לשמחת בר מצוה, והיו בבית המלון למעלה מאלף איש באותה שבת! כמה שבתות חתן ובר מצוות וכו'. והנה שם במטבח המלון יש שלחן גדול ממתכת, שיש בתחתיתו מים רותחים, ובכך מרויחים שאין חשש שיבשלו בשבת שהרי זה ועל המים האלו מניחים את כל הקדירות, הקדירות נעולות במנעול והמפתח [ .נמצא אצל המשגיח נעול, דבר שני, המשגיח יכול ללכת לישון ללא חשש של בשר שנתעלם מן . ]העין והנה בדיוק באותה שבת, בבוקר, הערבי שעבד שם נתקל בחוט החשמל של המתקן הזה והשתטח אפיים ארצה, הוא קם, וראה שבנפילתו הוציא את השקע, 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' והחזיר את השקע לחשמל. והנה הוא לא ידע אבל המשגיח ראה אותו, והמשגיח למד שלחן ערוך והוא ידע שאפילו לא אמרו לו כלום כיון שעשה כן לצורך ישראל זה אסור! והמשגיח אכן הודיע שהוא מוציא כעת את כל הסירים מהחימום! הערבי שהיה אחראי על המטבח התחיל לומר לו, אתה מג'נון! יש כאן אלף איש ועד הצהריים כל החמין יהיה קר! אתה לא יכול להגיש חמין קר במלון! קראו למנהל, המנהל עמד והתחנן לפני המשגיח, אולם הוא התעקש, זו נזכר שאני נמצא שם, ואז הוא אמר למשגיח הנה יש כאן רב בא נלך לשמוע הלכה! ואם לא מוצא חן בעיניך אני לוקח את התעודה והולך! לפתע המנהל אותו. והוא הסכים. הם באו לפני, והמנהל לחש לי באוזן, תראה, כך וכך אירע, תעשה לי טובה, תן לי גיבוי.. אמרתי לו צריך קודם כל לראות מה ההלכה אומרת! ושמעתי את השאלה וחשבתי, וברגע הראשון חשבתי באמת לאסור. אולם חיפשתי איזו קולא ניתן למצוא כאן, ונזכרתי שיש בדומה לכך המשנה ברורה כותב בשם האליה רבא, על גוי שהוריד את הפחם קולא של הרמב\"ן שזה היה חם, וממילא הוא כאילו שומר את המצב הקיים. שהיה בנר. אולם למעשה הסיבה המרכזית שיש להקל היא שהגוי עשה את המעשה הזה אדעתא דנפשיה, שהרי אם יתברר מה קרה מחמתו אפשר והוא יפוטר וכו', לכן הוא רצה לתקן את שקלקל, אם כן כיון שעשה לתקן את עצמו לכן מותר."},{"filename":"100.pdf","content":"ניעור הבגדים| ניעור בגד רטוב - חדש וישן| כשמרן בשלחן ערוך משמיט הלכות שכתבם בבית יוסף| ניעור בגד רטוב בשבתנושאי השיעור: ניקוי השטיח | ניעור כלי בד ככסא ושטיח מאבק בשבת| שימוש במברשת לניקוי בשבת| ניעור נוצות שנפלו על הבגדים| מעפר ואבק בשבת הפעלת מכשיר חשמלי כאשר | פסיק רישיה בגוי במלאכה דאורייתא| ניקוי השטיח על ידי גוי בשבת| על ידי כלי מכני ש'לוקח' את הלכלוך | מלאכת מכה בפטיש| הסרת שאריות התפירה שעל הבגד בשבת| ניקוי שלג מהבגד בשבת| פתיחת המקרר בשבת| אין לו חוט המתלהט ציצית חדשה שהחוטים נסתבכו זה בזה ורוצה להפרידם בשבת| הסרת תוית ה'פירמה' שעל הבגדים בשבת100 גליוןמיום א' י\"ג אייר תשפ\"א אדמונדו ג'ברא צפדיה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת נשא דיני ניקוי הבגדים בשבת (ב) א. מרן בשלחן ערוך השמיט את ההלכה שכתב בבית יוסף בשיעור הקודם נתבאר שבגד שהתרטב מעט, כגון שירדו עליו טיפות גשם וכיו\"ב, שאם הוא בגד שמקפיד עליו, אסור מן התורה לנערו בשבת. ונתבאר עוד שבגד חדש ושחור בני אדם מקפידים. , שדברי חז\"ל בעניין (סי' לא) מביא בשם הכל בו (סוף סי' שא)והנה הבית יוסף זה הוא במקום שמנער בגד מטל או מטיפות מים. אך בגד שנשרה בתוך מביא (סי' שב סעיף א)מים, דהיינו בגד רטוב לגמרי כל שכן שאסור. והרמ\"א את זה להלכה. אכן מרן בשלחן ערוך לא כתב את זה להלכה, אך יש לנו כתב את ההלכה בשלחן ערוך. אך יש פעמים ומרן מתכוון באמת לפסוק כן ערוך הוא משמיטם, פעמים ויש סיבה רצינית לומר שמרן חזר בו, ולכן לא כלל, שהנה יש הרבה פעמים הלכות שמרן מביאם בבית יוסף אך בשלחן להלכה. מרן החיד\"א קבע בזה מספר כללים, לידע מתי מרן מתכוון לפסוק כן להלכה, למרות שלא הביא את ההלכה בשלחן ערוך, ומתי מתכוון לחזור בו מדבריו בבית יוסף. ובנידון דידן אין כל טעם מכל הכללים שמרן החיד\"א כותב בזה, לומר שבבית יוסף הביא את דברי הכל בו, ואף הרמ\"א הביאו, כיון שכך דעת מרן שמרן בשלחן ערוך חזר בו ממה שכתב בבית יוסף. ועל כן יש לומר שלאחר היא לפסוק את דברי הכל בו להלכה. ב. ניעור בגד רטוב לגמרי – חמור יותר שהנה האיסור לנער בגד שיש עליו טיפות בלבד משום שהוא תולדה של הוא שניעור בגד רטוב לגמרי הוא יותר חמור, ראשית כל מעצם המלאכה, גשמים\" – והעירו על דבריו, מפני מה כתב \"כל שכן\". וצריך לומר שהטעם לשון הרמ\"א היא \"וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו . אולם בבגד הספוג כולו (פ\"ט מהלכות שבת הי\"א)מלבן, כמו שכותב הרמב\"ם . ממילא יובן מפני מה ניעור בגד רטוב במים יש בו חשש סחיטה כאשר מנערים אותו, וסחיטה היא גם כן תולדת (שם)מלאכת מלבן, וכמ\"ש ברמב\"ם לגמרי הוא 'כל שכן' שהרי הוא יותר חמור. ועוד כמה אחרונים, כתבו שיש (סק\"ג) והלבוש (סק\"ה)ובאמת הגאון מוילנא כאן כמה דינים, גם מלאכת כיבוס וגם סחיטה. ג. ניעור החליפה מן הגשם שנפל עליה בהמשך דבריו כתב הרמ\"א שם עוד \"ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו\" – ומסבירים בזה האחרונים, שבבגד השרוי כולו במים, אם הוא - אל תעשו את זה.. אבל אם תקחו ציצית של צמר טהור הבגדים העשויים מבד ממש, כאשר הם שרויים הרבה זמן במים הם חדש, הרי כל אדם מקפיד שלא ישאר רטוב כל כך, כיון שרוב סוגי [ .מתכווציםללא פוליאסטר או סתם בגד העשוי כותנה נקיה ללא תערובות, ותשרו אותם במים אפילו במים קרים הם מתכווצים מאוד. אחד אמר לי שרצה ללבוש ציצית שיעור 'חזון איש', והנה לאחר כמה כביסות ואין בבגד אף שיעור 'רבי חיים נאה'... מרוב שהתכווץ. אכן יש אומרים שבזה הולכים אבל כל זה הוא בכביסה הראשונה, משום ].לאחר שעת העשיה, ואכמ\"ל יש לסוחטם כמה שיותר, בצורה כזו שלא ישאר בו כל רטיבות. ולאחר מכן שאם רוצים שלא יקרה כך לבגדים - אז בפעם הראשונה שמכבסים אותם בכביסה הבאה כבר אין חשש כיווץ כל כך. ולכן בחליפות למשל, שלא רגילים לכבס אותם במים אלא בניקוי יבש, על כן עדיין יכולה החליפה להתכווץ גם לאחר כמה נקיונות בניקוי יבש. עליו גשם חזק שכזה, שהבגד נעשה כאילו נשרה במים, והוא ספוג במים. וזוהי כוונת הרמ\"א, שכתב שנשר במים או שירדו עליו גשמים, דהיינו שירד בשונה ממצב שירדו עליו רק כמה טיפות גשם שיש לכך כמה תנאים לניעור, וכמו שנתבארו בשיעורים הקודמים. ד. ניעור בגד רטוב בשאר בגדים מקור דברי הרמ\"א הוא בספר 'כל בו', וכמו שהביאו מרן הבית יוסף. והרמ\"א (סק\"ד) כותב שדין זה הוא רק בבגד חדש שמקפיד עליו. והנה המגן אברהם שבכל הבגדים ] )(זכרון ט מלבן - הוא ספר קדמון [ 'מביא בשם ספר 'הזכרונות יש להחמיר. ויש אחרונים שהבינו שהוא בא לחלוק על מה שכתוב בכל בו שהדין הוא רק בבגד חדש, ואילו הוא סובר שגם בבגד ישן אסור לנער. שבגד ישן כבר אינו מתכווץ כאשר נשרה במים, אם כן מפני מה יש מקום אולם באמת בסברא אין מקום לומר כן, שהרי אם כאשר אנחנו אומרים להחמיר. והנה הרבה פעמים המגן אברהם מעתיק מספר כנסת הגדולה. - המגן אברהם בדרך כלל מאוד מקצר בלשונו, ולא לחינם יש על המגן [ אברהם פירושים ענקיים, ויש שניים שממלאים את השלחן ערוך על הדף ממש! והם 'מחצית השקל' ו'פרי מגדים'. והוא ספר עצום, וצריך ללמוד כל מילה בלשונו, עד שיש ובמקום אחד ראיתי שהמגן אברהם כותב שתי שורות, והפרי מגדים מביא סוגיא בגמרא, ומסביר אותה עם הראשונים, וכך לומדים את דבריו הרבה זמן באותיות הקטנות, ורק בסוף מבאר את הקשר לדברי המגן אברהם, ואז אתה מבין מה המשמעות של השתי ) מעתיק את (סק\"ד. למעשה, המגן אברהם ]שורות הללו בדברי המגן אברהם , וראיתי גם מה שכתוב בספר הכנסת הגדולה, שהעתיק את דברי ספר הזכרונות, ואני ראיתי את מה (הגהת הטור סי' שא)שכתב הכנסת הגדולה הזכרונות בעצמו. ושם לא כותב שהדין הוא בכל סוגי הבגדים, אלא רק מוסיף שהדין הוא בכל סוגי הצבעים של הבגדים, והיינו שהנה כבר נתבאר בשיעורים הקודמים שבבגד שנפלו עליו טיפות ומקפיד עליו הוא רק בשחור, אבל בצבעים אחרים אינו מקפיד. אך מבואר שבדין זה של הרמ\"א כאן - אין חילוק בין הצבעים כלל, כיון שכאן הטעם הוא מחמת התכווצות הבגד, וההגבלה היחידה היא מחמת שהוא בגד חדש, - ולא מספיק ניקוי יבש וכמו [ והיינו שכיבסו את הבגד במים פעם אחת , שאז אם הוא רטוב שנשרה במים או שירדו עליו גשמים הרי ]שנתבאר שהוא אסור לנערו בשבת. ה. בגד ישן ובגד חדש ואם הבגד הוא ישן, דהיינו שכבר עבר תהליך של כיבוס פעם אחת, והרי שאין בו חשש של כיווץ, בכל זאת יש לנערו בעדינות, כיון שאם ינערו חזק שהניעור החזק הוא (דף סב ע\"א מדפי הרי\"ף אות ב)– כותב השלטי הגיבורים גם כן כסחיטה, שהרי בכך המים יורדים. אכן אם מנער מעט, כיון שמדובר בבגד ישן אין כל כך חשש שיהיה בזה משום סחיטה. הוא אדם שאינו מקפיד על כך, יהיה מותר לנער קצת את הבגד. לעומת זאת להלכה למעשה, בבגד חדש שלא כובס מעולם, בכל סוגי הניעור אסור, ואם ודאי מותר לנער קצת, כיון שלא חוששים ] - שעבר כביסה[ אם הבגד ישן שמא הוא יתכווץ. אבל גם בזה מותר רק ניעור קל. ו. הסרת נוצות או ניירות מהבגדים בשבת בשיעור הקודם נתבאר הדין לעניין בגד שנפל לעפר או אבק אם מותר לנערו או לא. ויש בזה מחלוקת גדולה בראשונים אם מותר לעשות כן, ואמרתי שלמנהג הספרדים מותר לנער את הבגד. והוספתי שהמחלוקת היא בפירוש דברי הגמרא, שאומרת \"המנער בגד בשבת חייב חטאת\" – ושאלנו אם הכוונה בניעור מחמת העפר או אבק או ניעור מטל או גשם. וביארנו שהנה מרן השלחן ערוך השמיט את הדין הזה, ונראה שסבר שאין הלכה כרש\"י שיש איסור ליבון גם בניקוי מעפר או אבק, אלא כשאר ראשונים, הסוברים שאין ליבון אלא במקום שמנקה את הבגד ממים או מטל, אבל מעפר או אבק אין בזה כל חשש. וזוהי ההלכה לספרדים. וגם לבני אשכנז, יש לומר שרשאים להקל, שהרי הרמ\"א כתב את הדין של וכך כותב זקנו של מרן החיד\"א - רבינו אברהם אזולאי, וכן כתב מהריק\"ש שהוא חומרא בעלמא. ואמנם יש הרבה אחרונים הסוברים שהלכה כרש\"י, ניעור מעפר או אבק בלשון 'יש אומרים' וסיים 'וטוב לחוש לדבריו'. ומשמע ועוד, אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן, שעל פיו הניעור מן (ערך לחם סק\"א) העפר או מאבק הוא מותר לכתחילה. ונתבאר עוד, שלמנהג הספרדים מותר לכתחילה לנער את הבגד מן העפר גם כאשר מכה בידו על הבגד. וכן להעביר עליו מברשת רכה. וגם לאשכנזים כל אלו הם חומרא בעלמא, ומעיקר הדין מותר כמו הספרדים. והנה הרמ\"א כאן כותב על דברי רש\"י בעניין ניעור הבגד מאבק \"מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת\". וזו הלכה חשובה מאוד משום שיש בה כמה פרטים. אשר מחמיר כדעת רש\"י (ח\"ב סי' פא)והנה מקור הלכה זו הוא האור זרוע בענין ניעור הבגד מעפר, אולם בנוצות מתיר. וראשית כל יש לשאול מה ההבדל בין ניעור הבגד מן העפר או אבק, להסרת הנוצות מהבגד. ויש שרצו לומר שהנוצות נמצאים מעל הבגד, אך עפר או אבק הם נמצאים בתוך הבגד. אולם המתבונן בדברי האור זרוע יבחין שאין זה טעמו, אלא בעניין בגד שיש בו קוצים, וקוצים (פ\"ז ה\"ב)יסוד דבריו הם על פי הירושלמי בדרך כלל הינם נכנסים ממש לתוך הבגד. ורואים שמתיר אפילו כאשר העפר נכנס לתוך הבגד. אך כאשר העפר נמצא על הבגד הוא נראה כאילו הוא חלק מן הבגד ממש. הרי שהעפר הוא כמו 'צבע' של הבגד, אמנם ניתן להפרידו על ידי ניעור, וצריך לומר, שההבדל בין עפר לנוצות הוא שכאשר העפר נמצא על הבגד מה שאין כן, כאשר יש גוף זר, כמו נוצות, אף אם חדרו לתוך הבגד אינם נעשים כחלק מהבגד, וממילא ניתן להסירם בשבת. ז. אם יש בנוצות חשש 'מוקצה' ולגבי נוצות יש להעיר, שהנה השימוש הנפוץ בנוצות הוא לשימוש בכרית או שמיכה וכיו\"ב, ולכאורה הנוצות הללו צריכות להיות מוקצה, ובאמת שזו מחלוקת, ובשלחן ערוך הגר\"ז (ס\"ג) כותב שאכן הם מוקצה. אלא אם להחזירם בפועל, עצם הדבר שהנוצות עצמן ראויות לשימוש ממילא אינן כן בהנוצות הללו ראויות להחזיר אותם לתוך הכרית, שאף אם אינו מתכוון מוקצה. - זה משונה מאוד, ואני לא ודוגמא לדבר, שיש כיום מנהג משונה, שכאשר יש שמחות לוקחים חתיכות [ קטנות של נייר וזורקים אותם על האנשים ]...יודע למה עושים את זה, אף אחד לא שמח מזה ורק מתעצבנים מזה והנה ניירות אלו אין בהם כל שימוש, הרי שלפי דעת הגר\"ז אינם כנוצות הראויות לשימוש, וממילא הם מוקצה. וכמו כן על פי הגר\"ז, אם מדובר - וגם אם [ בנוצות שעדיין לא עברו עיבוד, הרי שאינם ראויות לשימוש ממילא הוא ]רוצה לעשות מהם קולמוס – בשבת אינן ראויות לשימוש איסור מוקצה ואסור להסירם בידיים ורק על ידי ניעור הבגד מותר. (או\"ח סי' מז ס\"ק טו וכפי המבואר משמו בשו\"ת מנחת יצחק ח\"ה לעומת זאת החזון איש כותב, שעל כל כיוצא בזה הנוצות בטילות כלפי הבגד ואין להן סי' לח אות ג) , וכך כותב (סי' שמ ס\"ח)כל חשיבות ומותר להסירם ביד. אכן הפרי מגדים כתב שם גם הביאור הלכה, שאין הנוצות בטילות כלפי הבגד. ובעז\"ה כשנעסוק בהלכות מוקצה נדון בנושא זה ואכמ\"ל. אולם לאור הדברים הללו אם רוצה לנער בגד מנוצות עליו לנער את הבגד במברשת, או ינערם ביד, ועל כל פנים לא יתפוס את הנוצות בידו. כיון שיש חשש שהם מוקצה. ח. ניקוי הבגד על ידי מברשת (בביאור הלכה ד\"ה ועין)ולגבי ניקוי הבגד מעפר על ידי מברשת, המשנה ברורה המלבן). והטעם בזה הוא משום 'עובדין דחול'. אולם נתבאר שהרמ\"א דעתו אוסר מעיקר הדין, ושכן דעת התפארת ישראל על המשניות (כלכלת שבת להתיר, משום שהרמ\"א (סי' שלז ס\"ב) כותב שאסור לנקות את הבגדים שמצד עצם הניקוי אין בזה כל חשש. וכגון במברשות של היום שאין חשש במברשת של קיסמין כיון שיש לחוש שמא ישברו הקיסמין, אם כן נראה שהשערות ישברו או יצאו ממילא מותר לשיטת הרמ\"א. ומזה ניתן ללמוד לכמה דוגמאות נפוצות: שמלבד הניקוי של נוצות או - היום [ ניירות, אף לכלוך שרוצה להורידו, כגון אכל אבטיח עם גרעינים ונדבק לבגדו גרעין – מותר לנער את הבגד מן הגרעין ]...כבר אין דבר כזה בשבת. , ונופלים על בגדו, ומי ] - קשקשים[ שיש לו את זה סובל מזה מאוד, שמותר להעביר מברשת בכדי לנקות את וכמו כן מי שיש לו קילופי עור בראשו הקשקשים מהבגד. משום שהרי הוא כנוצות. ואין זה דומה לעפר או אבק, כיון שנחשב למעל הבגד ולא לחלק מהבגד וכמו באבק או עפר. - כמובן שאם נפל עליו אוכל לח – צריך להיזהר מאוד כיון שיש בזה ודוגמא נוספת לזה, מי שיושב על כסא המרופד בבד, שנפלו עליו פירורים [ חשש של כיבוס ממש, וודאי שאסור לשפשף את הכתם, ויבואר בשיעורים יבשים שמותר לנער את הכסא מהפירורים היבשים.]הבאים אי\"ה וכמו כן בשטיח שישבו ואכלו עליו ונפל אוכל על השטיח. והרי אסור לשטוף את השטיח וכמו כן אם נפל אוכל רטוב שאסור לשפשף אותו, אבל אם לנערם, וכן שטיחים שהם מקיר לקיר, שאין הבדל ביניהם, שבכגון דא מותר נפלו פירורים ודאי שמותר לנערו. אכן יש שטיחים שהם כבדים ואי אפשר לקחת מברשת ולהוציא את הפירורים מהשטיח. ט. ניקוי השלחן או השטיח בכלי מכני ה'לוקח' את הלכלוך וכפי המבואר, יש לנו ללמוד למה שהמציאו בדור האחרון כמין מכשיר כל הלכלוך שיש על השטיח או על המפה. כמין שואב אבק מכני. והרבה מכני שיש בו גלגל, ומגלגלים אותו על השטיח או על המפה, ו'לוקח' את - ראיתי כמעט עשרה פוסקים [ פוסקים בדור האחרון מדברים בנושא וכמעט כולם אוסרים את השימוש בכלי הזה. כך ]!, שמדברים בנושא הזה (ח\"ה סי' לט), ובשו\"ת מנחת יצחק (או\"ח סי' קס אות ג)כתוב בשו\"ת חלקת יעקב . ועוד. (ח\"ה סי' נו)ושו\"ת באר משה, ושו\"ת משנה הלכות ובטעם האיסור נאמרו כמה טעמים, ראשית כל שהשימוש בכלי שכזה - תראו בסי' רנד ס\"ה לגבי [ .. הוא 'עובדין דחול'. שהרי הוא כמעשהו בחול]ויתירה מזאת, יש חשש גדול יותר במכשיר הזה, והוא שהנה כשפותחים את רדיית הפת בשבת כמה כללים בעניין 'עובדין דחול' והרי זה ממש דומה הכלי הזה, היכן שנכנסים לשם כל הפירורים, ניתן לראות שיש שם הרבה - חוטים וסיבים של בד, והם חוטים וסיבים של המפה או השטיח שנתפסים [ . ואמנם זה תלוי על הגלגל. דהיינו שהגלגל הזה הוא תולש מעט מן המפה או השטיח]בין סוגי השטיחים, אך גם באלו היקרים שהם נשמרים - גם בהם המכשיר ואין זה משנה הכמות, ואפילו במעט כבר יש בזה איסור הזה תולש בהם חוטים, ועל כן יש לאסור את השימוש בכלי הזה בשבת. י. אמירה לגוי לנקות את השטיח בשבת אולם מותר לומר לגוי לנקות את השטיח או המפה על ידי המכשיר הזה, ויתירה מזאת, אם הגוי רוצה לנקות את השטיח עם שואב אבק חשמלי, למנהג הספרדים, אם לא אומר לו במפורש – מותר. ובמקום של צורך , מותר גם לומר לו שינקה את השטיח עם השואב ] - ולהלן יבואר[ גדול אבק. והטעם הוא, שהנה אם אומר לגוי לנקות את השטיח עם המכשיר המכני, ונשאל את הגוי למעשהו, הוא יאמר שהוא מנקה את השטיח מן הפירורים, דהיינו שאינו אומר שתולש חוטים מן השטיח. והדבר דומה למי ששכח את המנורה של המקרר דלוקה שמותר לומר לגוי לפתוח את המקרר, משום שכוונתו היא לפתוח את המקרר, ולא להדליק את המנורה. והיינו שזה דבר שלא מתכוון, אלא שלי אסור לעשות את זה מהתורה, כיון שזה 'פסיק רישיה', וכיון שהוא גוי הוא מותר. ולרובא דרבותינו הפוסקים ) מותר אף במלאכות דאורייתא. וכך פוסק המשנה ברורה (מלבד הגאון מוילנא בכמה מקומות. אם כן בנידון דידן הרי המלאכה אינה דאורייתא שהרי הוא מקלקל בכך שתולש את החוטים, ולכך מותר אף לומר לגוי לנקות את השטיח במכשיר זה לכו\"ע. יא. אמירה לגוי לנקות את השטיח בשואב אבק כמה פעמים, שבמכשירים חשמליים שאין בהם חוט המתלהט, כמעט כל ולגבי לומר לגוי לנקות את השטיח במכשיר חשמלי שואב אבק, כבר נתבאר הפוסקים של הדור האחרון כותבים שהפעלתם היא איסור דרבנן בלבד. וכך לגבי הפעלת מזגן בשבת, שהפעלת (סי' כג)כותב בשו\"ת מנחת יצחק ח\"ג . אם כן גם בנידון דידן לגבי הפעלת שואב מותרת במקום שהוא לצורך גדול וכיו\"ב. ואכן כך פסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מנוע חשמלי בשבת אין בו איסור דאורייתא. ממילא האמירה לגוי בו היא (חאו\"ח סי' לח)בשו\"ת יביע אומר ח\"ז אבק, הלא אין בו חוט המתלהט, ומשכך אין בהפעלתו איסור דאורייתא, ואמירה לגוי היא איסור דרבנן, ממילא הוא שבות דשבות, ובמקום צורך גדול, כגון שיש הרבה פירורים על השטיח ולא ניתן לנקותו כי אם על ידי שואב אבק, וצריכים להגיע אורחים, ניתן לומר לגוי לשאוב את השטיח. ואם איני אומר לו כי אם 'תנקה את השטיח' – והגוי לוקח את השואב החשמלי ודאי שמותר, כיון שהדבר דומה למי שביקש מהגוי שיעביר לו ערימת כסאות לביתו בקומה שלישית, והגוי לקחם במעלית שזה מותר, והטעם הוא כיון שהגוי עושה את זה אדעתא דנפשיה. וכל הסירים היו מונחים במקום אחר רחוק יותר. ובאו לשאול אם יכולים פעם אירע לי כאן בליל ראש השנה, שישיבה אחת אירע להם קצר חשמלי, להעביר את הסירים לפלאטה אחרת שבמטבח על ידי גוי. אך כיון שהסירים הם כבדים ואי אפשר להעבירם כך, והגוי הזה היו לו אופניים מיוחדות לצורך כך שעליהם היה מעביר את הסירים ונוסע ממקום למקום. אך כיון שעכשיו צריך להעביר כמה סירים, וממילא הוא ילך חמש ושש פעמים בכדי להעביר את כל הסירים. וכיון שכך הגוי רוצה לעשות את הדרך הזו מעשיו אדעתא דנפשיה, ברגע שיש לו אפשרות לעשות את מעשיו ללא ברכב, אם רשאים לתת לו לעשות כן. והתרתי להם, כיון שהגוי עושה את מלאכה, והוא עושה זאת עם מלאכה זה כבר עסק שלו. יב. פתיחת דלת המקרר כשהנורה דולקת או כשהמנוע עובד על פי דין זה שאין במנוע חוט המתלהט, כתבו חלק מהפוסקים לגבי המקררים הישנים, שלמרות שבפתיחת המקרר אפשר וגורם להפעלת המנוע, כיון שיש בו טרמוסטט, לכן כתבו חלק מהפוסקים שיש לפתוח את המקרר רק כאשר המנוע דולק. אך יש שכתבו להתיר ויש בזה כמה אפילו כאשר המנוע אינו עובד, משום שכאשר הוא פותח את הדלת הוא האיסור הוא דרבנן, ועוד כמה סניפים להקל ואכמ\"ל. ויש שכתבו לאיסור צדדים להקל. ואחד הצדדים הוא שכיון שאין במנוע חוט המתלהט ממילא (כ\"כ בשמו מאריך את פעילות המנוע. כך אומרים שהיתה דעת החזון איש . לכן יש שנוהגים להתקין שעון בספר חוט שני שבת א' מהדו\"ב קונטרס החשמל אות ב) שבת על פעילות המקרר, ופותחים אותו רק כאשר הוא מכובה. דלת המקרר, ואף כאשר אינו עובד כתב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע ולהלכה, רוב פוסקי הדור הכריעו, שבשעה שהמנוע עובד מותר לפתוח את שיש להקל ולפתוח את הדלת. אכן הוא לכשעצמו (חאו\"ח סימן כא)אומר ח\"א היה מחמיר על עצמו, והיה מבקש מבני הבית לפתוח לו את המקרר, וכמה פעמים ביקש ממני, ואני כביכול גוי של שבת... הייתי פותח. אבל זה ברור שהוא תפס שזה מותר, וכיון שאני בכל זאת לא מחמיר אז היה מבקש. אבל אם היה חושב שיש מקום להחמיר אף לא היה מבקש ממני לעשות כן. אכן ישנם מקררים שכאשר פותחים את דלת המקרר מיד המנוע מתחיל לגופו, ויש כאלו שיודעים לענות לגבי כל דגם של מקרר אם מותר להשתמש לפעול באופן אוטומטי. וכיום במקררים החדשים צריך לברר על כל מקרר בו בשבת. והגם שהאיסור הוא רק מדרבנן – הלא מי התיר לנו לעבור על איסור דרבנן בשבת?! ואני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כדבר שאינו )30-31 (גיליוןמתכוון שהרי זה ודאי ניחא ליה. ודיברנו על כך באריכות בעבר יג. אוושא מילתא הדין של אמירה לגוי לנקות את השטיח עם שואב אבק, יש לדעת שלבני אשכנז הוא אסור לעשות כן. כיון שכבר אמרנו פעם לגבי יהודי העושה דנה (שבת יז.)מלאכה בערב שבת והמלאכה מתמשכת לשבת, שהמשנה בזה ואומרת שבית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין עד השקיעה. והנה מתיר בזה. ומחמת איסור זה, יש שגם כתבו שאסור שמלאכה זו תתקיים בשבת. וכך פוסקים כמה ראשונים, וכך פסק הרמ\"א בגמרא שם יש סוגיא שלימה לומר שאם זה דבר שמשמיע קול הרי שאסור (שם). אכן מרן רנב ס\"ה)(סי' לומר לגוי להפעיל מזגן בשבת, אף שהמנוע הוא דרבנן כמו שנתבאר לעיל, אך כיון שהמזגן הוא משמיע קול, ממילא אסרו להפעילו בשבת. - אצלי בבית הוא משמיע [ וכמו כן מדיח כלים, שלרוב הוא משמיע קול , ממילא הוא אסור למנהג האשכנזים. ועל פי האמור למנהג האשכנזים, ]קול אסור שהגוי יבוא ויקח את השואב אבק וישאב, כיון שהוא משמיע קול. - פעם הייתי בבית מלון, והנה לאחר סעודת שבת באו כמה ערבים עם [ ,התחלתי להרגיע אותו שזה שבות דשבות במקום של צורך גדול כיון שהוא שואב אבק והתחילו לנקות את המלון, ובא מישהו וצעק שזה אסור בשבת מקום גדול והלכלוך הוא מרובה, וכמו כן הם עושים אדעתא דנפשייהו. 'תחשיב את המלון שהוא של ספרדים... הרי מי הולך לבית מלון?! הספרדים, אבל הוא התחיל לומר לי שאסור בגלל שהשואב משמיע קול, אמרתי לו ממילא אפשר להקל'... והיינו שבמקום כל כך גדול שיש בו הרבה מכל ].העדות אפשר לומר שעשים כן עבור הנוהגים בזה היתר ויש להקל בזה יד. ניקוי השלג מהבגד יש לדון כאשר יורד שלג על החליפה אם מותר להסיר את השלג מעליה. כותב ששלג שלא נמס (בביאור הלכה ס\"א ד\"ה מן הטל)שהנה המשנה ברורה דומה לנוצות. והטעם כיון שהוא נמצא על הבגד, ולא כמו טיפות מים שהבגד אסור בניעור. והנה אני הייתי כמה פעמים בשלג בארץ ובחו\"ל, ונראה שצריך להתבונן ונשאר שלג, וכשם שעל הקרקע אינו נמס, כך גם על בגדו לא נמס. ממילא במציאות. שהנה אם הולך ברשות הרבים ויש עליו שלג שגם יכול להצטבר, עוד קודם שנכנס לביתו יכול לנער את בגדו והרי זה כמו מה שכתב המשנה ברורה, שהשלג הופך להיות כמו נוצות. אולם אם נכנס לתוך הבית, הרי בתוך כמה שניות השלג מתחיל להפשיר, והופך להיות מים, וממילא יש של המשנה ברורה הוא כאשר הוא שלג בלבד, אך כאשר הוא נמס, ממילא בו את הדינים של ניעור הבגד מטיפות מים. דהיינו שיש לומר שכל דבריו הוא ככל טיפות מים שנמצאו על הבגד. טו. חוטים שנשארים על הבגד מהתפירה לגבי הסרת נוצות הנמצאות על הבגד, ואמרנו שכמו כן לפעמים אפשר ונמצא חוטים על הבגד והדין בהם הוא שווה. והנה יש מקומות שלהסיר את החוטים שעל הבגד הוא איסור דאורייתא של ממש. וכגון בבגד חדש, - זה [ , אבל עדיין יש חייטים בעולם שתופרים חליפות ובגדים שהנה כיום רוב האנשים רוכשים חליפה מן המוכן ולא תופרים בגדים]...גם עולה הרבה יש לו כמה אמצעים כיצד לתפור את הבגד, וכגון שבתחילה הוא תופר שתי במיוחד, ובמיוחד אצל נשים, שיש להן תופרת מיוחדת לבגדים. והנה, החייט חתיכות בד בתפירות גסות, ורק לאחר מכן הוא תופר שוב לבגד בתפירה ראויה. ולאחר התפירה הראויה מסיר את התפירה הגסה הראשונה, משום שהיא נועדה רק כדי שידע לכוון את המקום של התפירה הנכונה. וכמו כן יש חייטים שמשתמשים במקום התפירה הגסה הזו בסיכות, ועל פיהם תופרים את התפירה הראויה. וכמו כן נמצא שיש חייטים המסמנים את מיקום התפירה או החיתוך על ידי ציור בגיר על הבד. ורואה שהחייט שכח להסיר את התפירות הגסות או את המחטים, או שלא וצריך לדעת, שבכל אחד משלושה אלו, אם למשל לובש בגד חדש בשבת, מחה את הרישום של הגיר מעל הבגד, כל אלו אסור לעשותם בשבת, משום שהוא מלאכה דאורייתא של 'מכה בפטיש'. הנפח מייצר את הכלי מתכת, אלומיניום ברזל וכיו\"ב, בכבשן, לאחר הייצור רק מצד התוצאה הנגרמת ממעשיו. דהיינו שהנה בזמנם היה נהוג שכאשר ומלאכה זו הרבה פעמים אין בה איסור מצד עצם עשיית המלאכה, אלא פעמים והכלי היה יוצא מעט עקום היה הנפח מכה בו מכה אחת בפטיש (שם ס\"ב) והוא מתיישר, וזהו 'מכה בפטיש'. וכך פסק מרן השלחן ערוך \"הלוקט יבולות שעל גבי בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהם. אבל אם (פ\"ו מהלכות שבת הסירם דרך עסק פטור\". ולשונו זו מועתקת מלשון הרמב\"ם . והרי בדרך כלל אנשים מקפידים על כיו\"ב, הרי מי רוצה שיהיו לו הי\"ח) סיכות תפוסות לבגד, או תפרים גסים?! שיש כמה סיכות והוריד רק סיכה אחת, עדיין אסור, כיון שיש אומרים שכל הבגד, וממילא הוא אסור משום מכה בפטיש. ויתירה מזאת, אף אם רואה לפיכך מוכח שבמעשיו להסיר את התפירות או את הסיכות הוא מחדש את פעולה שהיא חלק מהפעולות בשביל סיום הבגד, היא מלאכת מכה בפטיש. טז. הסרת התוית של יצור הבגד כאשר קונים כיום בגדים יש עליהם תוית של החברה המייצרת את הבגד. - יש אפילו אנשים [ רוב בני אדם אינם מקפידים שיש את התוית על הבגד שהיו שמחים ללבוש את העניבה הפוך... כך שכולם ידעו שהעניבה היא , והנה ]...ממשי... או את הכובע הפוך כדי שיראו שהוא 'בורסלינו' והוא יקר כאשר הבגד חדש ומוריד את התוית הרי זה מכה בפטיש, כיון שמקפיד על כך שהתוית מחוברת. וצריך לשים לב לזה, שבבגד שאינו חדש זה מותר, אבל בבגד חדש הוא אסור מהתורה משום מכה בפטיש. ועל כן מי שרוכש בגד חדש עליו לדאוג עוד קודם השבת להסיר את כל התויות שאינו רוצה שיהיו כאשר לובש את הבגד. יז. להפריד בשבת חוטי הציצית שנסתבכו - [ מן הראוי שכל אחד יידע כיצד קושרים ציציות יש בזה מנהג האשכנזים, ומתוך האמור יש ללמוד לעניין מי שקשר ציצית לטלית קטן או גדול , והנה לאחר עשיית הציצית מצוי ].הספרדים, וגם את מנהג המקובלים מאוד שנוצרת תסבוכת בין החוטים, והנה אם ביום שבת רואה שהציציות נסתבכו, אסור להפרידם, כיון שהיא ציצית חדשה והרי זה מכה בפטיש. וכך כותבים הרבה אחרונים. אבל אם היא ציצית ישנה שכיבס אותה והפתילות הסתבכו, מותר בשבת להפרידם כיון שהיא כבר ישנה. אמנם יש פוסקים שאוסרים גם בזה, אבל כיון שהבעיה היא רק לעניין מכה בפטיש בבגד חדש, - ואין כל זה עניין לנתרופפו הקשרים [ .אין לחשוש במקום של בגד ישן .]של הציצית שאכמ\"ל התנערות מהלואה לאחרים אדם שמבקש הלואה מחבירו, האם מותר לסרב ולשקר ולומר שאלה: שאין ביכלתו להלוות? אדם שיש ביכלתו להלוות, מצוה מן התורה תשובה: שילוה, והיא מצוה גדולה יותר מן הצדקה. ואפילו לעשיר שצריך הלואה, יש מצוה להלוות. ומכל מקום אם אין ביכלתו להלוות, או שחושש שהלוה לא יעמוד בהבטחתו ולא יחזיר ההלואה בזמן, ויגרם לו נזק מכך, רשאי לסרב ולהתחמק. מקורות: כן פסק מרן בשלחן ערוך (חו\"מ סי' צז ס\"א): \"מצות עשה להלוות לעניי ישראל, ואפילו עשיר מצוה להלוותו לפי שעה, ולההנותו אף בדברים, וליעצו עצה ההוגנת לו\". ע\"כ. ואף שיש מקומות שלא נאסר להתחמק מחבירו מצד איסור שקר, מכל לא יעמוד בהבטחתו ולא יחזיר ההלואה בזמן ויגרם לו נזק מכך, שבאופנים כאלו מקום מצוה להלוות. אלא אם כן במקום שאין ביכלתו להלוות, או שחושש שהלוה כתבו הפוסקים שאין מצוה להלוותו. וכתב ב'דעת זקנים מבעלי התוספות', על נכתב בלשון \"אם\", אף על פי שזה מצוה וחובה להלוות, לפי שפעמים שהוא רשות, הפסוק (שמות כב, כד) \"אם כסף תלוה את עמי\" בשם ה\"ר יהודה החסיד, שלכן כגון הלוה ואינו משלם. וכ\"כ עוד ראשונים ואחרונים. הבנת הנוסח בהפרשת תרומות ומעשרות האם מספיק לקרוא את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות הכתוב שאלה: בסידורים, או שצריך להבין מה אומר? בשעה שעורכים הפרשת תרומות ומעשרות, תשובה: וקוראים הנוסח בסידור, צריך להבין תוכן הדברים שאומר. כשקורא לבו בל עמו ואינו מכוין במה שאומר, בזה יוצא ומכל מקום מי שיודע ומכיר את המצוה והלכותיה, ורק ידי חובה. מקורות: מהרי\"ט אלגאזי בקונטרס הספיקות (סי' יב עמ' קא) כתב שעם הארץ שאינו יודע בטיב הפרשת תרומות ומעשרות, ותלמיד חכם אחד מסר לו נוסח ההפרשה, להלכה אינו יוצא ידי חובה, כיון שאינו מבין כלל. והביאו להלכה מרן הגר\"ע יוסף בחזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' קצג). ומכל מקום מי שיודע ומכיר את המצוה והלכותיה, ורק כשקורא לבו בל עמו ואינו מכוין במה שאומר, בזה יוצא ידי חובה. וכמבואר בספר תשובות והנהגות (ח\"א סי' תרסז). שיאמר \"שהכל יחול כמו שכתוב בנוסח הכתוב בביתי כדת\". אבל בחזון עובדיה ולענין מי שאינו בקי בנוסח ההפרשה, לדעת החזון איש (דמאי סי' טו אות ו) מועיל תרומות ומעשרות (עמ' קצב) כתב שלא מועיל לומר כן. ועיין בספר אור לציון (כתובות ח\"א עמ' רג) מ\"ש לבאר דברי החזו\"א. ע\"ש. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א \"אתם מוחלים לי על הטורח ציבור...?\" בשנת תשנ\"א, בזמן 'מלחמת המפרץ', באחת השבתות בשעה שבע בבוקר החלו להישמע אזעקות, ולא ידעו במה מדובר, ואם זה כימי וכו' והיה בלאגן והתפללנו מהר מאוד, וסיימנו את התפילה לפני השעה תשע. וזכורני שאדם גדול מזה. וכשבאתי לבית הכנסת בשעה שבע וחצי היו מעט מאוד אנשים, אחד מבוגר בא להתפלל, והכרחתי אותו שישוב לביתו, כיון שאם תהיה מנחה, באו הרבה אנשים לבית הכנסת, והאוירה הפכה להיות יותר רגועה, אזעקה לא יספיק לברוח ויכול להיות מזה סכנת נפשות. לאחר מכן בתפילת ונשאלה שאלה אם אפשר להוציא ספר תורה ולקרוא בתורה, כיון שרוב הציבור אז לא קראו. והשבתי להם כדברי מרן החיד\"א שאין תשלומין במנחה, ולשבת הבאה כשנקרא בתורה נקרא תחילה את פרשת השבוע הזה. ובכל אופן, קריאת התורה במנחה של שבת ובשני וחמישי תהיה כרגיל. ואכן מפעם לפעם היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נוסע לחוץ לארץ, ופעמים שיום טוב שני של שבועות חל בשבת, ממילא בארץ ישראל קוראים פרשת והיה קורה שיום טוב שני של שביעי של פסח חל בשבת, וכן פעמים קורה השבוע ואילו בחוץ לארץ קוראים פרשת יום טוב שני, ולפעמים יש כמה שבועות שבחוץ לארץ קוראים פרשה אחת לפנינו. ולכן קרה כמה פעמים שנסע לחוץ לארץ והפסיד פרשה, וכשחזר לארץ בקשו מהכהנים לצאת, והיה עולה לתורה במקום כהן, וקודם לכן היה פונה למתפללים בשאלה \"אתם מוחלים לי על הטורח ציבור?...\" והיה קורא את כל הפרשה הקודמת עד 'שני' של פרשת השבוע. לקרוא לפניו בתורה עוד כאשר היה גר ב'רחביה'. וזכורני, שבשנה האחרונה באותם שנים הייתי קורא אצלו כל שבת בקביעות, והיה זה מנהגי מזה שנים לחייו בפרשת 'וארא', נסעתי בשליחותו לשבת בנתניה, שם היתה אזכרה של הרב גבאי זצ\"ל. היו אלו ימי טרום בחירות, והיתה שבת יפה מאד, והיתה תכנית שלמה גם למוצאי שבת, אך בצאת השבת מיד לאחר הבדלה, הודיעו לי שאבא הובהל לבית החולים ביום שבת בבוקר משום שחש ברע, וככל אותו והכניסו אותו לחדר, היה שם רופא שהזעיק אמבולנס וכבר בדרך נתנו הציבור היו בקריאת שמע החל לחוש ברע, ואמר למזכיר על כך, ומיד הרימו כשבאתי ראיתי אותו יושב בחדר בית החולים ולומד. ואז סיפר לי, שכאשר הנראה עבר אירוע מוחי קל, כמובן שביטלתי הכל ומיהרתי לבית החולים, לו תרופות וטיפלו בו, וב\"ה התאושש. ואבא היה קפדן מאד שהקריאה תהיה בטעמיה ובדקדוקיה, ואוי ואבוי למי הקשה ביותר לקריאה בדקדוקיה ובטעמיה כיון שהיא פרשה מבלבלת מאוד, מקרא ואחד תרגום, ודי בזה. ואני חששתי כיון שפרשת 'וארא' היא הפרשה שאקרא גם את הקטע הראשון של פרשת 'בא'. וזאת משום שקראתי שנים שאני אקרא, למרות שאני כבר שמעתי פרשת 'וארא' בשבוע שעבר, בתנאי לעמוד ולקרוא בעצמו וודאי שלא פרשה שלימה, אז אמר שאפשר להקל הציבור שמחו מאד שהרב יקרא את פרשת 'וארא' אך הוא כבר לא היה יכול בשבת שלאחריה בפרשת 'בא' לא רצה לוותר על פרשת 'וארא', וכמובן שכל שהיה עושה לידו שגיאה... וכשאמרתי לאאמו\"ר על חששותי אמר \"אל תדאג, אם לא תדע אני אעזור לך\"! וכך הוה, שהוא עלה לתורה וקראתי במהירות, הרב יצחק מאזוז וב\"ה עבר בשלום. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"133.pdf","content":"כיצד ניתן| אם שכר שבת מותר בהנאה| ההבדל בין שכר שבת של רשות לשכר שבת של מצוה| רווח ממוני בשבת נושאי השיעור: על מי מוטל איסור שכר שבת | איסור שכר שבת הוא גם ביום טוב| שיעור ה'הבלעה' בשכר שבת| יהיה לקבל שכר על עבודה בשבת עבודה בשבת ב'חינם' ובעל הבית יתן | 'שכר שבת' בדברים אחרים מלבד כסף| שכר שבת בעבודה קבלנית| סיכום על שכר בשבת| השכרת| לקחת מוצרים מחנות בשבת ולשלם עבורם במוצאי שבת| אם מותר להשתכן במלון לליל שבת בלבד| לו מתנה לאחר מכן שותפות עם גוי במפעלים ובתי חרושת בכדי להמשיך להפעילם בשבתות וימים טובים | מכוניות לפי ימים133 גליוןמיום א' ז' שבט תשפ\"ב שלמה רפאל בן מזל ע\"ה ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת- פרשת בשלח- שירה דיני שכר בשבת א. להרויח ממלאכה המותרת בשבת היום נעסוק בעניין שכר שבת. יש בזה הרבה פרטי דינים המפוזרים בשלחן .(סימנים רמג, רמה, רמו, שו, שז)ערוך הנה חכמים אסרו להרויח כסף בשבת. כמובן שאין מדובר באדם העושה מלאכה שיש בה איסור בשבת, אלא במי שעושה מלאכה המותרת בשבת, אך כיון שמרויח כסף על מלאכה זו, הרי זה כמקח וממכר בשבת ואסרו את זה חכמים. ודוגמא לדבר, מלצר שבא לעבוד בשבת, ועבודתו היא סידור השלחנות וכיו\"ב, ומקבל תשלום על כך. אם התשלום שמקבל על עבודה הזו הוא באיסור הרי הוא עושה את כל המלאכה הזו לאסורה בשבת. הגאון רבי חיים מבריסק מסביר יפה את ההלכה הזו, שהנה ראינו בפירוש שמותר (שבת קנא.) שלשמור בשבת זה לא נחשב למלאכה, שהרי איתא בגמרא לאדם לשמור על פירותיו בשבת. כגון שיש לו פירות המונחים באיזה מקום, ורוצה לשבת שם לשמור עליהם מחשש גנבים, שהוא מותר והאיסור הוא רק לקבל תשלום, ומאידך ברגע שמקבל תשלום ממילא עצם פעולת השמירה בשבת נאסרת. הגאון רבי איסר זלמן מלצר מביא את הביאור הזה באיזה מאמר שכתב, ומוסיף, שלפי זה ניתן להבין מפני מה בדבר מצוה מותר, כיון שלא שייך לומר בדבר מצוה שעצם הפעולה תהא אסורה. ב. שכר שבת על חפצי מצוה יש ספר 'שו\"ת רבינו יצחק מפוזנא', שהווא חכם קדמון שחי בתקופת - אכן [ הרמ\"א, שם מביא בשם המהרש\"ל שכתב בספרו ים של שלמה , שאם מבקש ממנו לשמור ]בים של שלמה שלפנינו קטע זה אינו בנמצא תמורת שכר, ממילא השמירה היא שבות, דהיינו שעצם השמירה יש בה איסור דרבנן כיון שמקבל עליה שכר. אבל זה ניתן לאומרו בפעולות שהם סתם כמו שמירה וכיו\"ב, אבל במצוה אי אפשר לומר שהמצוה הופכת להיות עבירה, ולפיכך מתיר במצוה לקבל שכר בשבת. וזוהי גם דעת מרן ויבואר בשיעורים הבאים.(סימן שו ס\"ה) השלחן ערוך ג. דין הכסף שהתקבל בשכר שבת מלבד שעצם עשיית המלאכה אסורה וכאמור, גם הכסף אסור. ואסור לו אם עבר ועשה מלאכת רשות וקיבל עליה שכר בשבת, כגון שטעה וכיו\"ב, ליהנות מהכסף הזה. וכמו כן אסור לו לקבל ולתרום אותו לצדקה וכיו\"ב. ד. דין הבלעת שכר מלאכת שבת למעשה, ישנה דרך אחרת בכדי שיוכל לקבל שכר על עבודתו בשבת, והיא שחכמים לא אסרו שכר שבת אלא באופן שהעבודה היא בשבת בלבד. אולם כאשר היא בהבלעה עם ימות החול מותר. ובכל נושא צריך לבדוק כיצד לעשות שיהיה בהבלעה, ובכך ניתן למצוא היתר להרבה דברים. איתא דוגמא לשכר שבת בהבלעה, באדם ששכר (בבא מציעא נח.) בגמרא פועל לשמור, ושומר לו בכל ימות השבוע כולל בשבת, שמותר. אמנם בברייתא שבה נאמרה הלכה זו מודגש, שלא יאמר לו 'תן לי שכר שבת'. אכן בגמרא שלנו קטע זה אינו בנדפס, אבל הראשונים שם כותבים , ומקורו הוא (רי\"ף שם דף סד ע\"ב, רא\"ש פרק כגד שבת סימן ח רמב\"ם פ\"ו מהלכות שבת הכ\"ה ועוד)אותו בתוספתא. וביאור הלכה זו, כגון שעושה עמו חשבון, ואומר לו 'על שבת שעבדתי במסגרת כלל הימים תן לי כך וכך', אסור, משום שבכך הוא מפריד את השבת מכלל ימות השבוע. יש פוסקים הסוברים ש'הבלעה' היינו שרוב השכר הוא מימות החול והמיעוט על שבת. כיון שצריך ששכר שבת יבלע. אולם יש כמה פוסקים המתירים גם כששכר החול הוא מועט ביותר, וכבר נחשב להבלעה. בספרי הבאתי ראיות, שכמה ראשונים סוברים כן.(סימן רמו בבירור הלכה) הלכה ברורה אי לכך כאשר אחד רוצה שתבוא לביתו 'בייביסיטר' בשבת לשמור על ילדיו, יכול לומר לה שתבוא עוד זמן באמצע השבוע, ומחשבים את סך השעות בכללות, בלי להזכיר ששבת היה כך. וזוהי הבלעה. וכמו כן מלצרים, שמזמינים אותם לשבתות, ומגיעים כבר ביום שישי, יש לומר שיבואו אפילו כמה דקות קודם שבת ויעשו משהו, וזה כבר מספיק שלא ייחשב לשכר שבת. וכמו כן במוצאי שבת. אכן במוצאי שבת לכאורה זה יותר בעייתי, משום שכאשר עובד ביום שישי, התחיל ביום שישי והמשיך בשבת, אולם כאשר עובד בהבלעה של מוצאי שבת לכאורה אפשר לומר, שהרי התחיל בשבת וממילא היא כעבודה בשבת. אולם אין אומרים כן, כיון שברגע שעובד במוצאי שבת ממילא הכל הוא בהבלעה של מוצאי שבת. ואין זה משנה מתי התחיל. אולם צריך לדעת, שכשאומרים 'הבלעה' היינו ששכר שבת מובלע בדבר שנהוג לקבל עליו תשלום. וכגון 'בייביסיטר' שכדי שיהיה בהבלעה אני צריכה לשמור על הילדים בפועל, בכדי שיהיה משהו שראוי לשלם עליו. אומר לה שתבוא גם בחול, אך לא מספיק שתבוא לבקר בלבד, אלא היא וכמו כן מלצר שאמנם בא ביום שישי אבל אינו עובד בפועל רק בשבת אין זו הבלעה, צריך לעבוד בפועל בימות החול. ה. שכר שבת הוא גם ביום טוב איסור זה של שכר שבת אינו רק בשבתות אלא גם בימים טובים. יש בפוסקים דיון רחב אם מותר לבעל תוקע לקחת שכר על התקיעות שופר . ויבואר להלן בעניין (שלחן ערוך סימן תקפה ס\"ה)בראש השנה, ולהלכה נפסק שמותר שכר שבת על דבר מצוה. ומעצם הדיון לגבי תוקע שהוא ביום טוב ולא בשבת נראה שאיסור שכר שבת הוא גם ביום טוב. אכן בחול המועד אין איסור. ו. על מי מוטל האיסור של שכר שבת איסור 'שכר שבת' הוא על מקבל הכסף, אך לא על הנותן, אכן הנותן עובר ) (כלל ס ס\"חעל איסור 'ולפני עור לא תתן מכשול'. כך כותב החיי אדם ולפיכך יש לומר, שאם אני לוקח (סימן שו ס\"ק כא).הובא במשנה ברורה נכרי שיעבוד עבורי בשבת, כגון גויה שתשמור על הילדים בשבת, שמותר לשלם על כך. משום שהיא גויה ומותר לה לקבל שכר שבת. ,מאידך גיסא, אם אני עובד בשביל גוי, ומבקש ממני שאשמור על ילדיו למרות שאני מקבל את שכרי מהגוי – אסור, משום שזה נקרא שכר שבת. וכן הוא להלכה דעת כמעט כל הפוסקים, שהאיסור הוא על המקבל ומשכך מותר לשלם לגוי עבור שבת, אך לא לקבל תשלום ממנו. ז. סיכום על שכר בשבת יש לדעת, שכל האמור ששכר שבת בהבלעה מותר, היינו כאשר הדברים מסוכמים עמו בחול, אולם אם מסכם עמו את התשלום בשבת - אסור. אפילו אם אני לוקח אותו לעבוד בהבלעה, עצם הדיבור עמו על התשלום (סימן שו בשבת אסור. והרי זה כמקח וממכר בשבת. ומרן השלחן ערוך פסק שאפילו לדבר מצוה אסור לדבר על תשלום בשבת! כגון אם רוצה שם ס\"ו) לשכור מורה שילמד את בנו, מותר לדבר על כך, אולם לסכם כמה ישלם לו, אף שהוא דבר מצוה אסור. חכמים לא התירו לדבר על תשלום בשבת 'חפציך (שבת קג.) כלל. ולמרות שכתוב \"ממצוא חפצך ודבר דבר\", ודרשו חכמים אסורים, חפצי שמים מותרים', 'חפצי שמים' היינו לדבר באופן כללי, אבל לא להיכנס לפרטי התשלום האסורים בשבת. ח. שכר שבת בעבודה של קבלנות אם דרך העבודה עם הפועל היא בקבלנות, דהיינו שאינו מקבל לפי ימים או שעות, אלא לפי עבודה, ואם רוצה יכול לעבוד חצי שעה, ואם יעבוד לאט זה יקח שעתיים. אם קבע שהעובד יעשה כן בשבת דוקא – אסור. אכן אם סיכם עמו שיבוא לעשות את המלאכה כגון לנקות את הבית לסדרו וכיו\"ב ויכול לבוא ביום שישי או ראשון, אולם הפועל הזה כנראה ורק הפועל מצדו עשאה בשבת, ממילא מותר. כך כותב בשו\"ת מחנה חיים, פעולת הניקיון, וכיון מבחינתו יכול היה לעשות זאת ביום שישי או ראשון, יש כמה פוסקים הסוברים שאינו נקרא שכר שבת, משום ששילם לו על היה עסוק באמצע השבוע ומצא לעצמו את הזמן לבוא דוקא בשבת. הנה וכמה אחרונים מביאים אותו להלכה. ט. שוה כסף ככסף הזה נחשב שכר שבת, ואסור. דהיינו ששכר שבת אינו רק בכסף אלא גם וכנגד זה אני מבטיח לו שעון במתנה כשכר על פעולתו, הרי שגם השעון כמו ששכר שבת בכסף הוא אסור, כן הוא הדין אם אני שוכר פועל לשבת, שוה כסף, כל דבר שאני נותן תמורת העבודה בשבת. לעומת זאת אם אינני נותן לו תמורה אלא אני עושה לו טובה, עושה בעבורו אומרת, שמותר לומר לחברו 'שמור לי ואשמור (שבת שם) פעולה אחרת, הגמרא לך'. דהיינו אחד גר בירושלים והשני בבית שמש, זה שגר בירושלים יש לו וכל אחד מהם צריך לשכור שומר למחסן שלו, ומשכך הם מסכמים ביניהם, מחסן פירות בבית שמש, וזה שגר בבית שמש יש לו מחסן פירות בירושלים, שכל אחד ישמור על הפירות הנמצאים בעירו ושייכים לחבירו. וסיבת לו בחינם. דהיינו חכמים לא אסרו אלא רק כשיש תמורה ממשית, כסף או נותן לו שירות, ממילא הרי הוא כמי שעושה לו בחינם. והשני כנגדו עושה ההיתר, כתב בספר אבן האזל, שכיון שאינו מקבל תמורה כספית אלא רק שוה כסף. אבל אם משכיר את גופו לשמירה, בזה לא אסרו חכמים. י.ניכוי חוב כנגד שכר שבת לו. המגן אברהם דן בנושא דומה לזה, אבל מי שלומד טוב את דבריו יראה הוא כמו כסף, ואין הבדל אם נותן כסף בפועל או שמוותר לו על כסף שחייב אצלו מלצר בשבתות ובכך ינכה לו מחובו, שאסור לעשות כן, כיון שהחוב לפי האמור יש ללמוד במי שהוא בעל חוב אצל חבירו, והוא מציע לו להיות שמודה בדבר הזה, שניכוי חוב רגיל באמת אסור. יא. מזמין פועל ומבטיח לו מתנה כמה ראיות מדברי הפוסקים שמותר. אבל זה נושא רגיש, כיון שצריך שזו שיעבוד אצלו בחינם, ותסמוך עלי שאתן לך מתנה לאחר השבת. הנה יש אם רוצה להתחכם ורוצה לתת שכר שבת ויודע שאסור, ומציע לו הסכם, תהא באמת מתנה. הרי אם יזמין מלצר ויאמר לו שיעבוד אצלו בחינם, שאינך רוצה לתת לו מתנה, הרי אוי ואבוי אם תגיד לו כך! אם כן מתברר ומבטיח לו מתנה, והוא יסכים, והנה לאחר השבת הרי אתה יכול לומר לו למפרע שבאמת לא היתה זו מתנה. [ כלומר מתנה היינו, רק אם זה באופן שהמבטיח מתנה יכול להתחרט - מעיקר הדין מותר לו להתחרט, אכן יש מחלוקת אם אומרים עליו 'מי שפרע מדור המבול מדור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו', אבל ]מבחינת לתובעו בבית דין אינו יכול, כיון שלא עשו קנין רק מילים בעלמא והוא מצידו מסכים בלב שלם שמותר. אבל אם הכל אלו הן רק דברים זה אסור. ודוגמא לדבר הוא באדם שאומר לחבירו הלוה לי בריבית ונאמר בעלמא. ולמעשה אני שוכר אותו רק שאני משתמש במילים אחרות, הרי שהריבית היא מתנה, שלא קשורה להלואה, שכיון שמוסכם ביניהם שזו בהתנדבות, ולא אמר לו כלום על מתנה וכיו\"ב, שזה האופן הכי טוב, ולאחר ריבית והוא אסור. וכמו כן במי שאומר לחבירו שיבוא לעבוד אצלו בשבת ריבית, והם רק אומרים שזו מתנה, וזה לא נראה שזה באמת, ממילא הוא שבת יבוא ויאמר לו שנותן לו סכום כסף מתנה שמותר. יב. לשכור חדר בבית מלון לשבת הפוסקים דנים בהרחבה אם מותר לשכור חדר בבית מלון לשבת או לא. כותב בפירוש שאסור. אולם המגן אברהם מדבר (סימן שו סק\"ז)המגן אברהם באופן שלוקח חדר כמות שהוא, ומשלם את כל ההוצאות שיש בתוך החדר, ואם זה רק לשבת הרי שזה נקרא שכר שבת. כיון שמשלם לו עבור החדר בשבת. , באופן רגיל ]ובודאי באלו שיש להם כשרות[ אולם כיום בחדרים בבתי מלון כאן בארץ ישראל מי ששוכר חדר לשבת בבית מלון הרי שנכנס לחדרו מיום כשעה שעתיים קודם, וכן במוצאי שבת הם נותנים להישאר מעט לאחר שישי מעט קודם שבת ועד לאחר צאת השבת. וכיון שנותנים את החדר צאת השבת, ממילא יוצא שהתשלום על בתי מלון בארץ הוא בהבלעה. לכל המאוחר, ממילא בכדי לשכור חדר במלון בחו\"ל צריך לשלם על יומיים, ובבתי המלון בחוץ לארץ צריך לפנות את החדר בשעות הבוקר המאוחרות מיום שישי בצהריים, עד יום ראשון. ממילא שם ודאי שאין חשש של שכר שבת כיון שהוא בהבלעה. יג.לשכור חדר במלון לליל שבת בלבד והנה לפעמים אדם נתקע, כגון שהיה בבית חולים ושוחרר בליל שבת, וסמוך לשם יש בית מלון, יש לדון אם מותר להיכנס למלון הזה בשבת. מלונות שבארץ שיש בהם כשרות הפקידים בקבלה הם גויים, והוא יכול לדבר איתך בעל פה, אך כיון שאינו יכול לזכור את פרטיך בעל פה - הוא ומה ]ולא משלם במקום, כמובן[ רושם את זה, ובכך אתה נרשם למלון דנפשיה, ואם כן אין זו בעיה. והנה, אם אדם הגיע למלון בליל שבת ומבקש שהגוי רושם את פרטיך זה בכדי שיוכל לזוכרם, ממילא זה נקרא אדעתא רק לישון במלון, ובבוקר הוא עוזב את המלון יש לדון אם זה נחשב שכר שבת, כיון שהשכירות התחילה והסתיימה בשבת. והתשובה לכך שעדיין אין זה נחשב שכר שבת. יד. עלות המוצר אינו שכר שבת הסיבה לומר כאמור הוא מחמת מעשה שהיה לפני יותר ממאתיים שנה, בקהילה אחת שלא היה שם מקוה, ואיש אחד פיקח בנה מאחורי ביתו אבל זו זכותו. והנה, באו כמה אנשים ואמרו לו שאינו יכול לתבוע תשלום מקוה יפה ומהודר, ודרש מחיר מפולפל על הכניסה אליו. היו שהתמרמרו על הטבילה בשבת שהרי זה שכר שבת. ואת השאלה הזו שלחו לנודע ביהודה, והוא כתב להתיר לקבל כסף עבור הטבילה, באופן שישלמו לו מראש או לאחר השבת. והוא כותב על כך לשכנו בעל חנות המכולת בבקשה שיפתח לו את המכולת שיוכל לקחת נימוק מאוד הגיוני, שהנה אם אדם חסר לו מאכל או משקה בשבת, ופונה משם את המצרכים החסרים לו בשבת, ונותן לו את מה שצריך מהחנות. ולאחר השבת הוא בא לשלם. והנה אם הוא לא משלם, בעל החנות יכול לדרוש את המחיר של מה שלקח ממנו. מפני שאין זה נקרא שכר שבת על העלות של המוצרים אותם לקח. ואפילו הרווחים שמרויח על המוצרים כיון שזה דבר שעולה כסף, \"שכר שבת\" הוא על הפעולה, כאן הוא משלם הללו אינם שכר שבת, כיון שאם מותר לו לקחת את העלות של הקרן ממילא הרווחים זה בהבלעה. אם כן אומר הנודע ביהודה, הוא הדין בנידון דידן, מקוה הוא אינו רק שאנשים באים לטבול וזה מכניס כסף, הרי צריך לחמם את המים, וחימום עולה כסף. כמו כן צריך להחליף את המים, נקיון, מגבות, וכיו\"ב, אם כן - מחמת [ .על ההוצאות מותר לקבל כסף. והרווח הוא כבר בא בהבלעה .]ההיתר של הנודע ביהודה יש כמה דברים שיכולים להתיר על פיו ואכמ\"ל ואף אם זה עולה פרוטות, אבל את ההוצאות מותר למלון לקחת, וממילא ולנקות, ויש להם עוד הוצאות על עצם השהות בחדר כגון חשמל וכיו\"ב, אשר על כן אדם הולך לישון במלון, ואחריו הם צריכים להחליף את הסדינים גם הרווח של המלון אינו נקרא שכר שבת אלא הוא בהבלעה. אולי עשרים שנה, מצב הכשרות שם לא היה טוב. זה היה כשר בהשגחת 'קינג דיויד', אני לא יודע מה המצב כיום ב'קינג דיויד', אבל אז בערך לפני לשהות בבית המלון בשבת, לומר דברי תורה וכו'. באנו לשם, וזה היה במלון כבר סיפרתי בעבר, שפעם איש עשיר עשה בר מצוה לנכדו, והזמין אותי 'רבנות' אבל המצב בפועל לא היה טוב. והנה באתי לשם והיו עימי עוד לאולם והיו כמאתים איש שם, ורובם אנשים לא דתיים. כולם ישבו בנימוס, רבנים, ולפני תפילת ערבית אמרתי להם דבר תורה, אחרי התפילה נכנסו ואמרתי להם דברי תורה בקצרה, ולאחר מכן קידשתי על היין, כולם יש להם דרך ארץ כיסו את הראש. לאחר הקידוש קראתי לרב בית המלון, ואמרתי לו 'אני מקפיד על כשרות מהדרין, מה מותר לי לאכול?' והוא אמר שיבדוק. לאחר כמה דקות חזר ואמר שמותר לי לאכול לחם, הוא הגיע ממאפיה פלונית שיש לה כשרות טובה הלחם כשר למהדרין. שאלתי אותו 'ומה עם הירקות?' והוא אמר לי שהירקות לא נבדקו מתולעים. כיום הבתי מלון הכשרים מחייבים שיהיו ירקות בדוקים מתולעים, איסור תולעים זה לא פחות מאיסור חזיר! ואז הוסיף לומר שהדגים גם כן מעורבבים עם כל מיני ירקות עלים ירוקים ממילא גם דגים אסור לך לאכול! הרבנים שהיו איתי בשולחן כששמעו כך, אמרו לי איזו מין שבת זו?! הרי שלאכול לחם לבד לא מקיימים כך עונג (סימן רמב סק\"א)המשנה ברורה כותב שבת! אולם אני אמרתי להם אל תדאגו! בעז\"ה אתם תאכלו השבת יותר מכל שבת. אחרי שנטלנו ידיים בירכתי 'המוציא'. ואמרתי לבעל השמחה שאני רוצה ללכת, והוא אמר לי שאין בעיה, כל הרבנים עשו זימון, בירכנו ברכת המזון ויצאנו. לקחתי אותם למלון אחר סמוך, כזכור לי זה היה את המשגיח אם הוא יכול לקרוא לבעל המלון, למנהל שנמצא שם. המנהל 'לאונרדו פלאזה' אז זה היה 'שרתון', ונכנסתי לשם לחדר האוכל, שאלתי הגיע, אמרתי לו תשמע אנחנו פה נתקענו אין לנו איפה לאכול, אנחנו יכולים לאכול פה, כמובן היה אסור לי להזכיר לו שזה בתשלום. הוא לא מכובד בא ומבקש לאכול מה הוא יגיד לו לא?! אז הוא אמר בסדר, אתם כל כך הבין, הוא חשב שאני באמת רוצה בחינם לאכול, אבל לא נעים, רב יכולים לאכול. ואז אמרתי לו רק שתדע שגם מחר בצהרים אין לנו איפה לאכול, ואנחנו רוצים לבוא גם מחר. הוא הסתכל עלי ככה, אבל אמר אין בעיה, אני מסכים. ישבנו שם, אכלנו, שתינו, ומיד לאחר צאת השבת באתי לשם והבאתי לו את הכרטיס אשראי אמרתי לו שאני רוצה לשלם. ואז הוא אמר לי אבל מפואר ואני אוכל ככה בחינם?! ודאי שמלכתחילה היתה דעתי לשלם! וכל כי היה זה שבת, וכי העלית על דעתך שאני כזה בן אדם שאני אבוא למלון לא אמרת שאתה רוצה לשלם? אמרתי לו לא אמרתי כי לא יכולתי לומר, אלה שהיו איתי אני כבר אקח מכל אחד מהם את מה שצריך. והנה האם לבעל המלון היה אסור לקבל את הכסף משום שכר שבת? ודאי שלא, משום שלמלון היו הוצאות. זה שהמלון גובה פי עשר מהעלות האמיתית זה כבר נקרא הבלעה ומותר. אבל זה לא שכר שבת. טו. הפעלת מכונה אוטומטית לממכר חטיפים בשבת שמוכרים בהם בקבוקי שתיה, סנדויצ'ים, חטיפים וכיו\"ב, ואנשים קונים בה לפי האמור ניתן ללמוד עוד נושאים, יש אנשים שיש להם מכונות אוטומטיות את שרוצים. והנה אם המכונה נמצאת באזור של יהודים אין ספק שצריך לדאוג שהמכונה לא תעבוד בשבת, משום שיש בזה חילול שבת. ואיסור של 'לפני עיוור לא תתן מכשול'. ואם אין מכונות בסביבה רק המכונה הזו, הרי שזה יכול להיות אפילו איסור דאורייתא. והנה אם יש לו מכונה כזו במקום של גויים, ב'אום אל פחם', או באמריקה במקומות שרובם ככולם שם גויים, האם זה נקרא שכר שבת?! הרי הוא מרויח בשבת, בכלים שלו! אולם עדיין זה מותר, כיון שזה נקרא הבלעה. - קוקה קולה עולה כסף, כיום במיוחד, אחרי המיסים של בכל זאת כאן זה נקרא הבלעה, ומותר לכל הדעות, כיון שיש את העלות של ולמרות שהאשכנזים מחמירים בנושא של שביתת כלים יותר מהספרדים, [ לכן מותר לקחת את העלות, ואת הרווח הרי המוצרים הללו]..למקומות של הערבים, אפילו בכפר של עבאס יהודים מפחדים להיכנס.. יגיע לשם בשבת להוציא! הוא לא יצא משם חי! הרי כולם מפחדים ללכת כמו בחו\"ל או בארץ במקומות של ערבים, תשימו מכונה כזו, אף יהודי לא הוא בהבלעה. ולכן מותר להציב מכונות כאלו רק במקומות של לא יהודים, ליברמן זה נהיה ממש ביוקר ולכן במקומות כאלו מותר. טז. השכרת מכוניות לפי ימים כמו כן הוא הדין במי שיש ברשותו חברת השכרת מכוניות, שבדרך כלל נוסע, ויש שעושים לימים לפי גם מספר קילומטרים, בכל אופן, זה בסדר, משכירים את הרכבים לפי ימים, יש שמשכירים לפי ימים לא משנה כמה כיון שאם משכיר את האוטו לשבת אז הוא משלם על אחזקתו משבת בבוקר עד מוצאי שבת כולל מוצאי שבת, וזה נקרא הבלעה. והוא הדין ביום שישי, ששוכר את האוטו מיום שישי בבוקר עד ליל שבת, וכיון שיום שישי כלול בזה זה נקרא הבלעה. המכונית בליל שבת עד שבת אחר הצהרים, ללא כל הבלעה, ממש שבת, ויתירה מזאת, אם הגוי ששכר את האוטו בא ואומר בפירוש ששוכר את והוא משלם לי לפי ק\"מ או לפי היום, לפי שבת, אין בכך כל חשש, כיון שמכונית זה דבר שמתבלה, והבלאי שלה עולה לי כסף. וכמו כן בכל כמה ק\"מ צריך לעשות טיפול למכונית, וכמובן הערך שלה יורד עם השימוש, כלומר השימוש במכונית גורם לי להוצאה כספית. אשר על כן למרות שההוצאה היא קטנה עדיין אם רוצה לקחת גם רווחים הרי זה כבר נראה הבלעה ומותר. כי אדם שיש לו חברת השכרת מכוניות, המכונית היא כלי שמשתמשים בו ליהודי שנוסע בה בשבת זה אסור, וצריך להיזהר בזה מאד. זה לא פשוט. וצריך להיזהר שהמכונית תושכר למי שנוסע בה בהיתר, כי להשכיר מכונית באיסור. בשונה מהשכרת חדר בבית מלון לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, שאין זו בעיה של בעל המלון, כיון שהוא השכיר לו את החדר והוא יכול להדליק את החשמל מערב שבת, הוא לא חייב לחלל שבת, החדר אינו כלי של איסור. אבל מכונית היא כלי של איסור, ולהשכיר מכונית לשימוש על ידי מחלל שבת אפילו בהבלעה עם ימות החול אסור, לא מצד שכר שבת אלא מצד ולפני עור לא תתן מכשול, שמשכיר לו דברים שעושה בהם חילול שבת. יז. הפעלת בתי חרושת ומפעלים שהם בשותפות עם גוי לפי כל האמור, דנים הפוסקים בעניין שכר שבת לגבי שותפות בעסקים עם גוי. זה מתחיל כבר בגמרא. וכגון שיש לאדם בית חרושת בחו\"ל, או הרווח שבא בימות החול היהודי מקבל, ומסכמים שאחר כך יעשו חשבון הוא אחראי על כל החברה, וכל הרווח שבא בשבת הוא מקבל לכיסו, ואילו ההלכתי לזה הוא שעושים חוזה עם הגוי, שהוא שותף עימי בחברה, ובשבת תמיד ללכת להתייעץ עם תלמידי חכמים, ולברר את כל הפרטים. והפתרון לעשות זאת על ידי שותפות עם גוי. אולם זה לא פשוט כלל, וכמובן צריך חנות או כל עסק, ורוצה שעסקים אלו יהיו פתוחים בשבת, שיש אפשרות - כיום שיש מחשבים, ואפשר בקלות לבדוק כמה [ .מדוייק, כמה הרווח ולאחר מכן לא חייבים לעשות את החשבון ]היה בשבת ולשקלל בדיוק המדוייק אלא הם מוותרים אחד לשני וזה בסדר. אבל יש בזה הרבה פרטי דינים. ומרן השלחן ערוך כתב על כך סימן שלם (סימן רמה) סימן גדול וחשוב מאד. לכן כל אדם שרוצה לעשות דבר כזה חייב ללכת לרב שלמד את ההלכות האלו, ויתייעץ עימו. בחו\"ל, ואינו יכול לסגור את בית המלון בשבת, ובא לשאול איך מסדרים את ואספר, פעם היה יהודי אחד שפנה אלי בשאלה כזאת. יש לו בית מלון הדברים. פניתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל אולם הוא סירב באומרו 'תראה, אלו מסדרים את זה!' ואז פניתי להגרי\"י נויבירט זצוק\"ל מחבר הספר 'שמירת הזה עכשיו וצריך להקדיש לנושא הזה שעות ואפילו ימים כדי לדעת איך סוגיות קשות מאוד, וצריך ללמוד את ההלכות האלו, ואני לא נמצא בענין שבת כהלכתה' שלא היה בקיא כמוהו בהלכות שבת! והנה גם הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל כיון שלא עסוק בדיוק בנושאים הללו, וצריך להקדיש לזה הרבה זמן משכך אינו יכול להתפנות לכך. לא היתה לי ברירה, ישבתי בעצמי ולמדתי את הדברים כמו שצריך, והצטרף אלי ידידי הגאון הרב דניאל גודיס שליט\"א וביחד למדנו. והוא כתב וסידר את הדברים, אחר כך כתבתי את הכל ב'הלכה ברורה' והבאנו את הכל לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא ראה את הדברים ועשינו לפי מה שאמר. אותו לשותף, והיהודי חתם עימו חוזה, וסידרנו את הכל שלא יהיה שותף ובאמת שבאותו בית מלון היה גוי שהיה מנהל של חלק מהדברים, והפכנו כזה שמחר בבוקר יבוא ויגיד תן לי, בא נחלק את השותפות, הוא צריך לשלם על השותפות, היה לו חוב ליהודי, חוב גדול מאד שהוא לא יכול בין כה לשלם אותו אבל חוב שהוא משלם אותו בתשלומים לפי החלק שלו ברווחים. היתה שם שאלה אם החוזה צריך להיות בשפה המקום שם, זה היה בארגנטינה, ואם החוזה צריך להיות בספרדית, או שאפשר גם בעברית. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל ענה על כך, שמצד אחד הגוי צריך להבין את הדברים לפרטי פרטים, ומצד שני אם הוא מאמין לך וסומך עליך, זה יכול להיות גם בעברית, אבל יש לתרגם לו כל פרט וסעיף, להסביר לו מה אומר כל סעיף בחוזה. מהרווחים לגוי, כי יש שבתות, 20%למעשה במציאות צריך שיהיה לו בערך ימים טובים וכו' וכמו כן יש חול המועד שחלק מהדברים צריך שתהיה שותפות עם גוי, אסור לעשות מלאכה בחול המועד, זה נושא מאד מסובך. יש קהילות שלא הסכימו לעשות שותפות עם גוי, הם חששו בצדק, יש וחומר כאן בארץ ישראל, אוי ואבוי אם נעשה דברים כאלה. אבל גם בחו\"ל מקומות שאם יעשו דבר כזה כל אחד יבוא יביא גוי ויעשה שותפות. קל למשל, הרי נתאר לעצמינו אדם יש לו חנויות, והחנויות נמצאות בשכונה של היהודים, והחנויות שלו פתוחות בשבת בהיתר של שותפות עם הגוי, והגוי עובד, והנה בשבת היהודי יעבור ליד החנות שלו ויאמר לגוי שבת זה לא שווה כלום! אלא אם כן זה בית חרושת מחוץ לעיר וכן לא באזור שלום! עם הזמן הוא ייכנס לעסקים בשבת כביכול בהיתר! וזה יהיה צחוק, שיש בו חנויות שיש להקל אם עשה את ההסכם כדת וכדין. יש מקומות שאי אפשר בלי זה. פעם הייתי באיזו קהילה ופגשתי אנשים יראי שמים שיש להם בית חרושת שעובד בשבת, והם אמרו לי שהרב שלהם אמר שאסור לעשות בזמננו שותפות עם גוי. ואני אמרתי להם שאם כן החומרא הביאה קולא בהלכות שבת! הגר\"מ פיינשטיין בארצות הברית צידד כן לעשות שותפות עם גוי, ומי שיש לו עסקים שחייב שיעבדו בשבת, בתי חרושת וכיו\"ב, יש כאלו שיש להם עסקים במזרח הרחוק שם עובדים בכל ימות השבוע, ואם תעצור את העבודה בשבת זה הפסדים עצומים, התחרות היא גדולה בשוק, והנה רוב בתי החרושת אינם של יהודים, והם רק קונים את הסחורה, אך יש יהודים שבבעלותם בתי חרושת וכיו\"ב, ואצל הגויים זה חייב לעבוד בשבת, אז במצבים כאלו ניתן לעשות שותפות אמיתית עם גוי עם חוזה מפורט כמו שצריך. בשו\"ת אגרות משה כתב נוסח הסכם עם הגוי. וגם בשו\"ת הר צבי כתב נוסח. כל אחד סגנון אחר, אבל העיקרון הוא אחד. יש קהילות בחו\"ל שיש להם רב מיוחד ממונה על הנושא הזה, והוא מסביר להם וגם לגוי וכו', ואין כל חשש. וזה מאוד פשוט לוקח גוי פשוט, ועושה אותו לשותף ליהודי, והגוי מקבל מהרווחים, וגם אם בסוף יבוא ויאמר שרוצה את הרווחים, הרי הוא 20% צריך לשלם על עצם כניסתו לשותפות בבית החרושת, ממילא קובעים לו סכום גבוה על השותפות, ואומרים לו שהרווחים ילכו כאילו לכסות את החוב שלו. ובסופו של דבר אינו יכול לעמוד בתשלום. על פי חוק. זה לא כמו שאנשים עושים היום, עם 'היתר עיסקא', חותמים כל הדברים הללו סוף מעשה במחשבה תחילה, צריך להכין חוזה שיהיה גם וזהו, ואינם מבינים מה זה היתר עיסקא. צריך להבין את הדברים האלו, ממנו שזה לא סתם, להסביר לו שזה ענין דתי, ענין של הלכה, אבל שידע ובנידון דידן ודאי שצריך גם הגוי לדעת על מה הוא חותם, מה בדיוק רוצים למה צריך לעשות את הדברים הללו, ובזה נינצל מאיסור שכר שבת. הפרדת קוביות קרח בשבת האם מותר לשפוך בשבת מים חמים על גבי מגש קוביות קרח על שאלה: מנת להפריד את קוביות הקרח? מותר לשפוך מים (ואף מים חמים, כל שאין היד תשובה: סולדת בהם), על גבי מגש קוביות קרח שמחמת הקור נדבקו אל הכלי, על מנת שיוכל להוציא קוביות הקרח, הואיל ואין כוונתו לרסק את הקרח אלא רק לחלקו לכמה חלקים. מקורות: הנה מרן בבית יוסף (סימן שכ) כתב, דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקו לחתיכות קטנות, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה מהטור. דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים עי\"כ, ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי, ועוד שאינו מתכוין לכך, ועוד שהם הולכין לאיבוד. וכן נהגו להתיר. ע\"כ. וכ\"פ המשנ\"ב (ס\"ק לב) והכה\"ח (אות נח). וכ\"פ בנ\"ד בס' אשרי האיש (או\"ח ח\"ב פרק ל' אות ו') בשם הגרי\"ש אלישיב. וכ\"פ בס' שמירת שבת כהלכתה (פ\"י ס\"א). ותוכן תשובת אבני ישפה חזרה ונדפסה בעילום שם במכתב השואל בשו\"ת אז נדברו שם, וכ\"פ בשו\"ת אבני ישפה ח\"א (סי' פה) ושכ\"ד הגרש\"ז אוירבאך. וכ\"פ בשו\"ת אז נדברו ח\"ו (סי' ד') וח\"י [ .)(סי' יא והתאריך זהה כ' סיון תשל\"ח, אך הסיק לאסור. ואילו בנדפס באבני ישפה הסיק להתיר, וכפי הנראה . וכ\"פ מרן הגר\"ע יוסף זצוק\"ל בחזון עובדיה (שבת ח\"ד עמ' קעב). ]הוא מפני דעת הגרש\"ז אוירבאך וכ\"כ בס' מאור השבת ח\"ג (סי' יג סעי' ס\"ג).נתינת קרח בכוס תה חם האם מותר להניח בשבת קרח בתוך כוס תה חם?שאלה: מותר לתת קרח בתוך כוס תה חם שהיד סולדת תשובה: בו, ואף על פי שחום המים גורם שיפשיר מהרה, מכל מקום אינו משברו בידים אלא נימוח מאליו. מקורות: כ\"כ ר' פרחיה בחידושיו (שבת נא:), וז\"ל: לתוך הכוס של יין או לתוך הקערה, שיש בה תבשיל חם. ואע\"פ שהוא זב מחמימותן מותר. עכ\"ל. וכ\"כ הסמ\"ג (לאוין סה) נותנו לתוך כוס חמין, לצננו. ע\"כ. וכ\"כ בספר הנייר (הלכות שבת). ונראה דס\"ל דשרי משום שנימוח מאליו. ולדעת מרן הש\"ע מותר ליתנו ואם יש שמן שיזול החוצה ויהיה ניכר, אסר שם. והיינו אליבא דהרמ\"א. ולש\"ע סי\"א) שכתב שמותר ליתן שומן על מאכל חם, אע\"פ שנימוח שם, דזה לא נקרא בעין. וכ\"פ המשנ\"ב במהרה, אעפ\"כ שרי מאחר ואינו משבר בידים אלא גורם לקרח שיפשיר. וע\"ע בס' חיי אדם (כלל יד בחמה, אע\"פ שיש מקומות שהשמש יוקדת כחום היום ותיכף מפשיר הקרח [ .). וכ\"כ בנ\"ד בס' הנותן שלג (עמ' ריב, ובסי' ז הע' לג) בשם הגר\"ח קנייבסקי שיש להקל. (סי' שיח ס\"ק מה]וע\"ע בס' ארחות שבת (פ\"ד הערה פז) בנידונו. וע\"ע בשו\"ת שערי עזרא בצרי ח\"א (סי' כד) ובשו\"ת שרי אף בניכר ועי' להגר\"ד וזאן בספרו מגן דוד (שבת נא: ברש\"י ד\"ה אבל) שכתב בדעת [ .)'אשר חנן ח\"ו (עמ' נח בהע . ופשוט שאין ]לחוש משום בישול הקרח במים חמים שהיד סולדת בהם, כי אין זה אלא כלי שני, ולכו\"ע מים אינם רש\"י דדוקא לתוך כוס יין מותר לתת שלג, ולא לכוס מים. ע\"ש. ולדינא בכל ענין מותר מקלי הבישול, כמבואר בש\"ע (סי' שיח סי\"ג). וע\"ע בספרי פסקי הלכות (סימן א סי\"ג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ארגון הבית לאחר השבת בביתו של מרן זיע\"א \"נהגו רוב העולם שלא לסדר את השלחן בסעודה שלישית עד לאחר לדבר: כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר ברחוב ז'בוטינסקי היה לנו צאת השבת. וכך צריך להיות. אולם אם יש סיבה לסדר מותר. ודוגמא בית כנסת בבית במשך כמה שנים. הבית היה קטן, ובחדר הכניסה שם היו אוכלים, והנה בסיום סעודה שלישית היו אנשים צריכים לבוא לבית הכנסת בכדי להתפלל ערבית, וכשהיו נכנסים היו עוברים דרך חדר הכניסה שם היה השלחן עם כל שאריות האוכל, משכך היה עם השאריות שאכלו עליו, ולכן היינו מזדרזים לאכול ולסדר את אאמו\"ר אומר לנו, שאין זה כבוד שאנשים יבואו ויעברו דרך השלחן השלחן ולפנותו מכל השאריות, והיינו פורסים מפה יפה, ואז פותחים יצאה שבת, והיא הכנה באופן שעדיין לא אמר 'ברוך המבדיל'. אבל לחול. אכן בזה הדין הוא יותר קל כיון שאין הכנה ממש, כיון שכבר את הדלת שהמתפללים יוכלו להיכנס. ורואים שאין בזה הכנה משבת אאמו\"ר באמת לא היה אומר לנו לומר 'ברוך המבדיל'. והכלל בזה שכאשר יש סיבה טובה לעשות את המלאכה הזו בשבת ממילא אינה הרב יצחק מאזוז נחשבת להכנה. משבת לחול\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"134.pdf","content":"תשלום על ביקור אצל רופא בשבת| מילגה לכוללים של שבת| שכר על חזנות של שבת| שכר שבת במקום של מצוה נושאי השיעור: חשיבות | תרומת ספר תורה לבית הכנסת| תרומות צדקה בשבת| לשבת בתחנת אוטובוס בשבת| ללכת לראות את נכסיו בשבת| החזקת התורה וכוללים134 גליוןמיום א' י\"ד שבט תשפ\"ב אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת- פרשת יתרו ממצוא חפצך ודבר דבר א. שכר שבת במקום מצוה מביא מחלוקת אם מותר לקבל שכר על מצוה (סימן שו)מרן בבית יוסף כותב בשם רבנו ברוך שאסור, ומאידך (כתובות סימן קפט)שנעשתה בשבת. המרדכי רבנו שמואל סובר שמותר. ובבית יוסף לא ברור כל כך דעתו, אבל בשלחן וז\"ל: \"אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש (שם ס\"ה)ערוך פוסק בפירוש מי שמתיר\". ע\"כ. וכלל הוא בידינו \"סתם ויש אומרים הלכה כסתם\". ומשמע שאסור שהרי זו הדעה שהיא 'סתם'. מרן השלחן ערוך עוסק (סימן תקפה ס\"ה)מאידך גיסא, בהלכות ראש השנה בעניין לקחת תוקע וחזן. הטור שם כותב שיש מחלוקת בזה, ומביא בשם אחיו רבינו יחיאל שפסק שאסור. והבית יוסף מאריך ליישב את המנהג שמשלמים כסף לחזנים תמורת היותם חזנים בשבת וכן לתוקע בראש השנה. מביא את תשובת (סימן נג סכ\"ב) כמו כן בהלכות תפילה בדיני שליח ציבור שכותב, שאם יש חזן בשכר ויש חזן בחינם שעדיף לקחת (ח\"א סימן תנ)הרשב\"א חזן בשכר. אמנם אפשר לומר שם, שהמדובר הוא רק על ימות החול, אך אין ראיה לכך. ב. ראיית מרן הבית יוסף שאין זה נקרא שכר שבת כתב לבאר, ששכר החזנים ובעלי (שם)אכן בבית יוסף בהלכות ראש השנה שיש כמה שאינם רואים סימן תוקע אינו נקרא 'שכר שבת' אלא רק נראה כמו שכר שבת, ובמקום מצוה (פסחים נ:)מותר. ומביא ראיה לכך, שהנה איתא ברכה בעבודתם, ואחד מהם המתורגמנים. ומתורגמן עיקר תפקידו הוא בשבת, שהנה בזמנם היה מקובל שהרב דורש בלשון הקודש, ולאחריו המתורגמן שהיה בעל קול חזק היה חוזר על הדברים, ואם צריך היה מתרגם לפני הציבור. ומשמע שאין זה אסור אלא רק לא רואים סימן ברכה. ג. סופרי סת\"ם אינם רואים סימן ברכה חיונית. צריך שיהיו סופרי סת\"ם, כדי שיהיה מי שיכתוב. ועל כל פנים אין סימן ברכה ממילא יהיה להם מספיק כסף והם לא יכתבו, ועבודתם היא הסת\"ם, הכותבים ספרי תורה תפילין ומזוזות. הטעם לכך הוא, שאם יראו אחד מהאנשים שהגמרא שם מונה שאינם רואים סימן ברכה הם סופרי הכוונה שיהיה אסור להיות סופר סת\"ם ח\"ו, להפך הוא עוסק במלאכת קודש, שהרי הוא נקרא עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל זה לא אסור. ד. מרן חזר בו ודעתו להתיר לכאורה היא סתירה בשלחן ערוך, שהנה בהלכות שבת פסק בסתם הוא שאי אפשר להסביר שאינו רואה סימן ברכה זה איסור, וכמבואר בבית שאסור. ואילו בהלכות ראש השנה פסק שרק אינו רואה סימן ברכה. וברור יוסף. והאחרונים מאריכים לבאר את דעת השלחן ערוך. ואני בתשובה בבית יוסף אין ראיה כלל כיון שרק מביא את השיטות ומבארם, אך בשלחן הארכתי בזה מאד. והנראה שצריך לומר בדעת מרן השלחן ערוך, שאמנם שכתב להתיר, היינו שחוזר בו ממה (סימן תקפה)ערוך בהלכות ראש השנה לאסור.(סימן שו) שכתב בהלכות שבת ה. אינו רואה סימן ברכה ואסור לעשות כן יש מקשים, שהנה מרן ביורה דעה פסק שהמוכר ספרי תורה אינו רואה סימן ברכה מהכסף. והכוונה שם הוא שאסור לעשות כן, משום שמעלין בקודש. אם כן רואים שיש כזה מקום ש\"אינו רואה סימן ברכה\" היינו שאסור לעשות כן, ולכאורה הוא הדין לגבי שכר החזן והתוקע. אך יש להשיב על כך שאין לזה הכרח, משום שיש פעמים ש\"אינו רואה סימן ברכה\" היינו איסור, אולם לגבי הנושא של חזנים, מרן בבית יוסף כותב במפורש שמותר מן הדין. אשר על כן זהו הפירוש בדברי מרן השלחן ערוך, לכן מעיקר הדין זה מותר. ו. ראוי שהחזן יקבל את שכרו בהבלעה ועל כל פנים כבר נתבאר, שגם על החזנים או בעלי תוקעים לקבל את שכרם בהבלעה. כגון שהחזן לימים נוראים ישמש כשליח ציבור גם בסליחות. דרך אגב, הגאון רש\"ז אויערבך כותב, שאם יגש חזן במנחה של חול אין זה מספיק, משום שלהיות שליח ציבור במנחה של חול זה דבר שלא רגילים לקבל עליו תשלום, וממילא אינו נקרא 'הבלעה', צריך שיהיה דבר שיש רגילות לקחת עליו תשלום. או שיעשה איזו עבודה למען בית הכנסת וכיו\"ב בימות החול. ובאופן שכזה וכמו כן אם החזן הוא תלמיד חכם שימסור שיעור יום אחד בימות החול, ייחשב כהבלעה ומותר לכל הדעות. ז. מקום מצוה היינו שהמצוה היא בשבת עצמה כותב שמותר (סימן תקפה)יש מקשים על הבית יוסף שבהלכות ראש השנה לקחת שכר שבת במקום מצוה, שהנה מקור הדין של שכר שבת הוא : \"השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את (בבא מציעא נח.)בברייתא התינוק, לשמור את הזרעים וכו'\". והראשונים נחלקו על איזו פרה ) שמדובר בפרה אדומה ששומר (ד\"ה לשמורמדברת הברייתא. רש\"י פירש את התינוק, היינו תינוק שנולד בטהרה, שלא יקבל טומאה כדי שניתן עליה שלא יעלה עליה עול לקיים בה מצות פרה אדומה. וכן לשמור יהיה להשתמש בתינוק לדברים ללא טומאה. וכן לשמור את הזרעים, דהיינו שכל אלו מדובר כאשר הוא לצורך מצוה. לעומת זאת הרמב\"ן חולק על רש\"י. ובראשונים הדעות חלוקות, יש שפסקו כרש\"י ויש שפסקו כהרמב\"ן. ולכאורה קשה, שהנה מדברי רש\"י נראה, שחז\"ל אסרו שכר שבת אפילו במקום מצוה, שהרי רש\"י הסביר את כל הברייתא שבה נאמר האיסור שמדובר אפילו (לז.)במקום מצוה. וכן כך לכאורה משמעות הגמרא בנדרים לצורך מצוה. אם כן מה יענה על כך הבית יוסף. ובאמת שיש שרוצים לומר שהבית יוסף יסבור כדעת הרמב\"ן, אך אין לכך הכרח, משום שהרי בגמרא בנדרים נראה שבאמת מדובר במקום מצוה, וכמו שפירש רש\"י. אלא שיש לומר כך, שודאי ניתן למצוא כמה חילוקים בין חזן או תוקע לבין שומר על פרה אדומה. והחילוק הגדול הוא, שחזן ותוקע הם עושים מצוה ממש בשבת עצמה, ועל כך דנים לגבי שכרם של המצוה הזו ממש. אבל לשמור על פרה אדומה, הלא עצם השמירה אינה מצוה, היא בסך הכל הכשר למצוה, ועל כן אסור. וזה חילוק פשוט וברור, ויש עוד כמה חילוקים באחרונים. ואכמ\"ל. ועל כל פנים בשכר שבת במקום מצוה מותר לשלם מעיקר הדין, ורצוי לשלם בהבלעה כדי שלא יהיה בכלל שאין בו סימן ברכה. ח. מילגה לאברכים העמלים בתורה בכולל שבת כיום ב\"ה יש בהרבה מקומות כוללים מיוחדים לשבת, יש שזה יום שישי ושבת, יש שעושים בקיץ ביום שישי ובשבת אחר הצהרים, ובחורף הם בשבת, האם הוא חייב לשלם להם? וכי שכרתי אותם?! הרי הם לא עובדים לחלק, וראיתי כך בכמה ספרים, כיון שהנה מי שמחזיק כולל שלומדים בו והנה יש פוסקים שאומרים שאכן זה נקרא שכר שבת. אבל אני חושב שיש לדון לכאורה אם המילגה שהאברכים מקבלים נקראת שכר שבת או לא. עושים בליל שבת ובמוצאי שבת. והנה בכוללים הפתוחים בשבת בלבד יש בשבילי. הנה כאשר מישהו עובד בשבילי כגון שהוא שומר על הילדים בבית וכיו\"ב, אני משלם לו תמורה, והרי כאן הלימוד הזה הוא לא עבורי! אני רוצה להגדיל תורה ולהאדירה ואני מבקש ממנו שילמד ואני נותן לו ממני מתנה זה לא אומר שאני חייב להמשיך לתת לו את המתנה. ממילא אותי. וכי הוא יכול לתבוע פיצויים כשאפטר אותו?! זה שהוא התרגל לקבל מלגה, המלגה הזו היא מתנה! הרי אם לא אשלם לו הוא אינו יכול לתבוע אין מקום להגדיר את זה כשכר שבת. הלא כיוצא בזה הוא מה נוהגים בבתי הכנסיות לתת ממתקים לילדים, רוצים לעודד אותם להתפלל כיאות, הם קוראים את הזמירות, שרים 'ימלוך ה' לעולם וכו'' אחרי קריאת התורה, וכך הם לומדים, וכי אפשר לומר שהממתקים או הספרים שהילדים מקבלים הם שכר שבת?! וכי המארגן - זה דבר נפלא ועצום המסגרות הללו, כך ילדים [ !?חייב משהו לילדים לומדים, זכורני כאשר הייתי בגיל חמש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שולח אותי לשכונת 'הבוכרים', והיה שם יהודי אחד בשם רבי נפתלי יזדי, אני הדבר הראשון שהתחיל אז בשבת שהיינו הולכים ללמוד, התחלתי ללמוד עוד זוכר אותו, היום מסתמא הוא זקן מאד, היה יהודי חשוב מאד, זה היה שם בגיל חמש כבר למדתי טעמי המקרא. ואחר כך למדו אותנו טעמי ההפטרה, ולאחר מכן משניות. היה עוד יהודי אחד בבית הכנסת 'ישועה והייתי הולך מפה לפה, והיו נותנים לנו כרטיסים ואחר כך ספרים, וגם היו שליט\"א, שהיה יהודי חשוב מאד, וגם שם היו שיעורים לילדים בכל שבת, ורחמים' שמו היה רבי מנשה יונה שהוא הסבא של הרב ישראל מאיר יונה .]מחלקים ממתקים, וזה דבר נפלא צריך לשלם! כלומר הממתק הוא בגדר מתנה גרידא. והוא הדין בתשלום הרי בעל המכולת ישיב לו שיאמר תהילים כמה שרוצה אבל על הממתק שילד ילך למכולת ויאמר לבעל המכולת: תן לי ממתק ואני אגיד לך תהילים! ודוגמא לדבר, הנה ילדים אומרים תהילים ומקבלים ממתק, ונתאר לעצמינו מילגה לאברך על כולל שבת, ואין צורך גם להחמיר לעשות את זה בהבלעה ט. תשלום על לימוד ליאר צייט בשבת לפעמים יש שאדם יש לו אזכרה, יארצייט של אביו או אמו, ושוכר תלמידי חכמים שילמדו באותה שבת ומשלם להם, דין זה הוא מעט שונה, כיון ה'קורונה' באו פחות אנשים, ועל כן הודיעו שמי שיבוא להתפלל שם יקבל ששוכר חזן או תוקע. והנה לא מכבר ראיתי בית כנסת אחד, שלאחר תקופת שרוצה בעצם הלימוד שילמדו לעילוי נשמת הוריו, ולכאורה הרי זה כמי תשלום על כך, בעצם משלמים להם שיבואו להשלים מנין, וכמו כן ראיתי זה מותר וכמו שנתבאר, שהרי זה מקום מצוה. ואם אפשר לשלם בהבלעה כדי שיבואו למנין. לכאורה הרי זה ודאי יקרא שכר שבת, אך מעיקר הדין באחד שעשה מנין בביתו, מסכן אינו יכול ללכת, ולכן היה משלם לאנשים עם תוספת מימות החול עדיף. אשר על כן מי שיש לו יארצייט בשבת כדאי שיעשה לימוד קטן ביום חמישי בלילה, יום קודם, וגם בשבת, ואז יכול לשלם ללומדים לכל הדעות.י. תשלום לרופא הבא לרפא בשבת - האיסור [ יש דיון בפוסקים גם לגבי רופא שבא בשבת אם מותר לשלם לו בשכר שבת כפי שנתבאר בשיעור הקודם, הוא על המקבל, הנותן עובר . והאמת שזו שאלה קדומה, כבר המהר\"י ]'על 'ולפני עור לא תתן מכשול שהיה בסוף תקופת הראשונים כבר עסק בנושא הזה וכתב (סימן קיד)מברונא לקחת כסף, ובכלל זה גם מיילדת וכיו\"ב, שבזמנם היו באות לבית, ממילא להתיר. טעם המתירים היא טענה חזקה, כיון שאם נאמר לרופאים שאסור כל מי שעוסק בעניני רפואה יאמר למה שאעבוד בחינם?! ובסופו של דבר יכולים לבוא לידי סכנה, ולכן התירו. אכן אם המדובר הוא ברופא המטפל ביהודי בודאי זה נקרא מקום מצוה, ומותר לשלם. ולפי האמור אף אם הרופא מטפל בחולה שאין כל סכנה לגביו, מותר לאחר השבת לשלם לרופא. שבת החזון איש רצה לשלם לו, והרופא סירב לקחת כיון שזה שכר שבת, מספרים על החזון איש, ששבת אחת היה אצלו רופא ירא שמים, ובמוצאי יחמיר ולא יקח הרי שזו חומרא המביאה לידי קולא, כיון שהרופא יאמר הרי אך החזון איש עמד על כך שיקבל את הכסף. והסיבה לכך כיון שאם הוא לכתחילה לקחת תשלום. ובזה גם לא צריך הבלעה. והרבה פוסקים עוסקים בין כך אינני מקבל תשלום על כך שילכו לרופא אחר, וזו הסיבה שהתירו בנושא, וכמעט כולם מתירים. יא. רופא יהודי המטפל בחולה גוי בשבת אם יכול לגבות שכרו כמו כן מותר לרופא יהודי המטפל בגוי בשבת לקחת תשלום על כך. והטעם, שהנה הפוסקים דנים ברופא יהודי שמזמינים אותו לטפל בגוי אם יכול של חילול שבת. הסיבה לכך היא שיש את 'שבועת הרופאים', רופא לא יכול לטפל כאשר הטיפול כרוך בחילול שבת. ולהלכה יכול לטפל בו אף באופן להימנע מלטפל אף אם החולה הוא גוי, אפילו מחבל הרופא חייב לטפל בו... מיד החוצה, ואוי ואבוי מה שיקרה לנו אם הגויים יאמרו מצידם שגם הם ואם נאמר חלילה ליהודי שבשבת אסור לו לטפל בגוי, כיום בדורנו זה יצא (ח\"ה חאו\"ח לא מטפלים ביהודים! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת יביע אומר תשובה ארוכה בנושא, ומסיק להתיר. אחד הנימוקים הוא, שכאשר סימן כה) וממילא מותר גם לקבל תשלום, כיון שהתירו את כלל העניין של שכר שבת מטפל בגוי הרי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן להלכה מותר לטפל. לרופאים כדי לעודדם לטפל בשבת. יב. ממצוא חפצך ודבר דבר מהפסוק \"ממצוא חפצך ודבר דבר\" שאסור לאדם (שבת קנ.)חז\"ל לומדים לעשות חפציו בשבת. כל דבר שנראה כמו מעשהו בחול, שניכר שהיא פעולה של חול אסורה בשבת. ודוגמא לדבר, מקח וממכר, שאסור בשבת לדבר על כסף או לנהל משא מאד מעניינת שלא שמים אליה לב, הנה ללכת ברגלים בשבת מותר, הרי ומתן על כסף, וכן למכור או לקנות אפילו בלי להזכיר כסף. ויש בזה הלכה כשהולך לבית הכנסת אף יש לו שכר פסיעות, וכמו כן אם הולך לטייל ברגליו ולא עשה שום דבר ועובר על איסור שבת. שהנה כתב מרן השלחן בשבת, יש מזג אויר טוב זה עונג שבת ומותר. לעומת זאת, אפשר ואדם הולך וז\"ל: \"ממצוא חפצך - חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו (סימן שו ס\"א)ערוך עושה שום מלאכה כגון שמעיין בנכסיו לראות מה צריך למחר\". דהיינו שיש לו שדה, ובשבת הולך לראות את השדה, ואינו מוציא מילה מהפה, וכמו דורשת דיבור אסור הרהור (שם)הגמרא בשבת[ כן הרהור חול בשבת מותר אם כן כשהולך לשדה שלו, ומטייל בתוך השדה, ובינתיים הוא חושב ]מותר לעצמו אלו פעולות בשדה הוא צריך לעשות, אמנם הוא רק סתם מסתכל, אך כיון שניכר הוא לצורך מה, הרי זה אסור. שהרי אדם לא הולך לטייל בשדה שאינה שלו. מאידך כאשר מטייל בשדה שהיא פרטית שלו זה ניכר. יג. מבקר אצל חבירו בשבת ומתבונן על דירתו לשוכרה אכן האחרונים נחלקו אם צריך שיהיה היכר שמתבונן על עסקיו או לא. אוסר אפילו כאשר אינו ניכר. אך כמעט כל הפוסקים (חלק ב כלל ס ס\"ב)החיי אדם חולקים עליו, מה גם שיש כמה ראיות מכמה וכמה ראשונים שלא כדברי שרק כאשר ניכר הדבר (סימן שו סק\"א)החיי אדם אלא כדברי מגן אברהם שהשדה שלו זה אסור. ודוגמא לדבר כיום שאין לנו שדות בתוך העיר, כגון מי שבונה בית, ובשבת הולך לטייל ומתבונן על הבית שבונה, ובליבו מחשב כמה התקדמו הפועלים ומה צריך לעשות וכיו\"ב, עצם העמידה מול הבית שנבנה וההתבוננות בו, זה נקרא מעיין בנכסיו ואסור בשבת. כיוצא בזה, אם רואה בשבת שלט 'דירה למכירה' וניגש לדירה הזו ורוצה לראותה, הרי שזה אסור בשבת. שהרי לא בא לבית הזה בשבת סתם, וכי הוא יבוא סתם כך לומר 'שבת שלום' למישהו שאינו מכיר?! אכן אם יש שחברו רוצה להשכיר או למכור את הדירה, והולך אליו בשבת לבקרו, ותוך כדי שהוא בבית מתבונן על הבית, אפשר להקל, כיון שאין זה ניכר שמסתכל על הבית בשביל לשכור אותו. יד. להסתכל בחלונות ראוה בשבת יש דוגמא נוספת בחלונות ראוה. שזה תלוי באופי של בני אדם, למשל, יש נשים שאוהבות להתבונן בחלון ראוה אפילו אם אינן קונות כלום, אין לה בחלון ראוה זה מותר. פעם מישהו שאל אותי על מקומות שיש חלון ראוה אסור להסתכל כיון שזה נקרא 'שטרי הדיוטות'. אבל סתם לעמוד ולהסתכל כסף לקנות, היא סתם רואה ומתבוננת ונהנית מזה. כמובן שעל המחירים גדול שיש שם מכוניות, הוא לא רוצה לקנות אבל מדי פעם יוצאת איזו מכונית חדשה ולפעמים יש מכוניות מאד מיוחדות, יש אנשים שאוהבים את זה, האם מותר להסתכל על כך בשבת? ואכן פעם הייתי בחו\"ל, וראיתי באיזה מקום אנשים יהודים מתבוננים בשבת על מכוניות שנמכרות שם במאות אלפי דולרים, וזה מותר בשבת, כיון שההסתכלות היא לא כדי לקנות, ההסתכלות היא הנאה גרידא. אכן אם מתבונן כדי לקנות, ודאי הוא שאסור. הרי הדבר דומה למי שהולך בפאריז ורואה את מגדל 'אייפל' ומתבונן עליו הרי אין בזה איסור כלל. אמנם חלון הראוה הוא מיועד למסחר, אבל הם עושים את זה לקדם את המסחר, אך גם מה שאנשים באים ומסתכלים ונהנים זה טוב למוכר, גם אם לא בהכרח קונה מחמת ההסתכלות הזו. ממילא כיון שאין בזה כוונת מסחר מקח וממכר, מותר. טו. עמידה בתחנת אוטובוס בשבת מיוחד שהוא תחנת האוטובוס, בארץ ישראל מי שעומד שם סתם בשבת יש דיון בפוסקים על תחנות אוטובוס. פעם היה דבר כזה שהיו שמים עמוד - לכל הפחות בירושלים [ – זה מוזר, כיון שבשבת אין אוטובוסים ב\"ה אם כן אם הוא עומד סתם ]..עיר הקודש, ואני מקוה שימשיך ככה המצב אין בכך כל בעיה כיון שאין מי שמעלה בדעתו שהוא ממתין לאוטובוס. לעמוד בשבת בתחנת אוטובוס שכזו שהיא רק עמוד. כיון שנראה כאילו אבל אם מתגורר במקום שלצערינו יש אוטובוסים בשבת, או בחו\"ל, אסור עומד וממתין לאוטובוס. ואמנם הוא ירא שמים ח\"ו וודאי שלא יעלה לכן אסור. אכן כיום שיש ברוב התחנות סככה וספסל, ואדם שהולך ברחוב לאוטובוס, אבל כיון שעומד במקום שכל תכליתו הוא ההמתנה לאוטובוס, רוצה לשבת לנוח על הספסל, במקום שכזה אפילו אם יש שם אוטובוסים בשבת רח\"ל אין בזה איסור. יותר בעיה, כיון שנראה כאילו ממתין לצאת השבת. והרי זה כמו שכתב מרן אבל אם יושב בתחנת האוטובוס סמוך למוצאי שבת, קרוב לשקיעה, בזה יש לעניין מחשיך על התחום, ע\"ש. על כל פנים אם למשל יורד (שם) השלחן ערוך גשם חזק, ונכנס לשם כדי להסתתר מהגשם, יהיה מותר גם סמוך לשקיעה. טז. ההבדל בין התחייבות להקדש דורשים 'ממצוא חפצך' - חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. (שם) חז\"ל הפוסקים דנים לגבי להתחייב צדקה בשבת. אמנם בגמרא שם כתוב בפירוש (סימן שו ס\"ו) שמותר לפסוק צדקה לעניים בשבת. וכך פסק מרן בשלחן ערוך והנה מקובל כיום שאנשים עולים לתורה ומתחייבים לתרום סכום לבית וז\"ל: \"חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה\". הכנסת למוסדות וכיו\"ב, ועל פי האמור מותר לפסוק צדקה. אולם רבותינו (ביצה הראשונים מקשים על כך קושיה עצומה, שהרי שנינו במשנה מפורשת שאסור להקדיש ביום טוב, וכמובן שכל שכן בשבת. המשנה מדברת על לו:) זה נקרא שמקדיש לבדק הבית אבל זה לא קרבן, החפץ הופך להיות רכוש הקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, שאדם שמקדיש חפץ לבית המקדש, בית המקדש, והגזבר של בית המקדש יכול למוכרו ולהשתמש בכסף זה לצרכי בית המקדש. ונראה לכאורה שאסור להקדיש בשבת. וכיצד אם כן כאן אנו אומרים שמותר להקדיש לצדקה בשבת. הראשונים מסבירים את זה בכמה הסברים שיש ביניהם נפקא מינה להלכה. , שמביא בשם רבינו (שם)אבל אנחנו ניקח את מה שכותב מרן הבית יוסף ומסביר את החילוק בין (שבת דף סד. בדפי הרי\"ף ד\"ה פוסקין)חננאל שמביא אותו הר\"ן שני הדברים, מרן לומד כך פשט בדברי ה'כל בו' ואני מצאתי הרבה ראשונים שאומרים את היסוד הזה. לדעת מרן הבית יוסף, יש הבדל בין כאשר מקדיש חפץ מסויים והחפץ נעשה שייך לצדקה שאסור לעשות כן בשבת, כיון זה כמו מקח וממכר, שמעביר אותו לרשות צדקה או בית הכנסת וכיו\"ב. שכאשר מקדיש את החפץ היינו שמעביר אותו לרשות בית המקדש, והרי וכמו כן אם רוצה לתרום סידורים לבית הכנסת, ומביאם בשבת במקום שמותר לטלטל, הרי שמקדיש חפץ ונראה כמו מקח וממכר ואסור. לעומת זאת כאשר עולה לתורה, ומתחייב סכום מסויים לצדקה, הרי זו התחייבות גרידא, אין בזה משום הקדש או קנין כלל. אכן ודאי שחייב לקיים את ההתחייבות שלו אבל ודאי שעצם ההתחייבות מותרת בשבת. כמו כן אדם בא בשבת לבית הכנסת ורואה שאין להם ספר תורה, עושים - בספר 'פתח [ .לו 'מי שברך' ואומר שהוא תורם ספר תורה לבית הכנסת הדביר' כותב עצה טובה שאדם לא יתרום את הספר לבית הכנסת אלא רק שיפקיד אותו, מכיון שיש את מצות 'ועתה כתבו לכם' שיהיה לו ספר תורה השייך שלו, ואם תורם את הספר לבית הכנסת כבר אינו שייך לו. . אשר על כן יכול למעשה פקדון, יש לנו ספרי תורה שאנשים כבר הלכו לעולמם ונתנו את אצלנו כאן בבית הכנסת 'יחוה דעת' כמעט כל ספרי התורה שיש לנו הם ]להתחייב בשבת לתרום ספר תורה. אבל מאידך אם הביא את הספר תורה ספרם לבית הכנסת וזה כבר נקרא כאילו הקדישו אותם שלו בשבת לבית הכנסת בשביל לתורמו אסור. יז. קנה ספרים לחלקם בבתי כנסת והביאם בשבת יתירה מזאת, אף אם אדם קנה כמות סידורים לחלקם בכמה בתי כנסת, לתת את הסידורים הנמצאים בביתו דוקא. וזה שחשב עליהם - מחשבה שבביתו מותר לעשות כן, כיון שאין בדבריו אלא התחייבות, הוא לא חייב לבית הכנסת השני ומתחייב שלושים סידורים, ודעתו היא על הסידורים והולך בשבת לבית כנסת אחד ועולה לתורה ומתנדב עשרים סידורים, והולך זה שום דבר. כלומר עצם הדבר שיכול לשנות ולתת סידורים אחרים לכן זה באמת מותר. אכן אם יש לו סידורים חומשים וכיו\"ב, ובשבת בבוקר רוצה להביאם לבית הכנסת כדי שיתפללו בהם, כגון שחסר בבית הכנסת, במקום שמותר להעביר ממקום למקום, יש שתי אפשרויות שהפוסקים דנים כיצד לעשות זאת מצד מתנה בשבת. אפשרות אחת שיש בידו היא להקנות את הספרים ביום שישי לבית את הספרים, וממילא בשבת הוא רק מעביר את הספרים שכעת הם שייכים הכנסת, דהיינו שיביא מישהו לביתו ביום שישי שיקנה עבור בית הכנסת לבית הכנסת. ולפיכך אין בזה כל קנין בשבת. אפשרות נוספת היא, שמביא את הספרים בשבת לבית הכנסת, והוא רק משאיל אותם לבית הכנסת. כלומר הספרים עדיין שייכים לו אבל הוא מתיר למתפללים להשתמש בהם, ובמוצאי השבת מקנה אותם לבית הכנסת ומותר. יח. מצוה גדולה לתרום להחזקת תורה גם בשבת מהאמור אנו למידים, שכאשר מתחייב רשאי להתחייב לבית הכנסת וכן לתת - שמונה עשרה אלף דולר - אני אתן, אבל אתן את זה בתשלומים כי נכבד ל'יחוה דעת'. לאחר מכן הוא בא אלי ואמר לי כך, \"את מה שהתחייבתי עשרה אלף. והנה בעקבותיו עלו עוד אנשים לתורה, וכל אחד אמר סכום דולר! התפלאתי מאד, הרי אני יודע שזה למעלה מיכולתו לתת לי שמונה לעליית כהן, והוא עמד ואמר שהוא תורם ל'יחוה דעת' שמונה עשרה אלף ביותר. הייתי בארצות הברית, היה שם יהודי אחד מאד נחמד שעלה לתורה לצדקה לעניים, וכמו כן לגמ\"ח לישיבות ולכוללים זה מותר בשבת. והחשוב אינני יכול לתת את זה מיד, אבל בכוונה אמרתי את הסכום הזה כיון שאני הראשון שעולה, ורציתי שאנשים העולים אחרי יתרמו גם כן, אני רוצה לעודד אותם לתרום!\" הרי אדם שעושה דבר כזה זה דבר נפלא, הוא לא עושה את זה בשביל רושם, כולם יודעים שהוא לא אדם עשיר, אלא הוא רוצה להראות להם שצריך לתת לתורה! אדרבה צריך לתת כמה שיותר לתלמידי חכמים ולתורה! תראו איזה הבדל שמים וארץ בין הממשלה של היום, בין ליברמן הזה, לבין הטבות נותנים לכולם חוץ מלומדי תורה! כולם יקבלו, לומדי תורה לא! זו ויש שנותנים הרבה יותר ממעשרות, עבור החזקת תורה. ואילו כאן אפילו אנשים נדיבי עם, אנשים שנותנים מהכסף הפרטי שלהם, נותנים מעשרות, רשעות לשם רשעות! כולם יקבלו הטבות במעונות, ואילו אלו שלומדים תורה לא! וכמובן שכל התקשורת לטובתו כדי שילכו לעבוד! הם שואלים מאי אהנו לן רבנן! הם אינם מבינים את התועלת שבתלמידי חכמים! הם לא מבינים איך התורה הקדושה שלנו מחזיקה את העולם! בלי התורה אין חיים לעולם \"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי\". לכן הנושא הזה של לתרום להחזקת תורה בשבת, אדרבה ואדרבה, זה לא רק שזה בגדר של חפצי שמים המותרים אלא זה מצוה גדולה לעשות כך בשבת. השתתפות אבל בסעודת שבע ברכות האם מותר למי שנמצא בשנת האבל על קרוביו, להשתתף בסעודת שאלה: שבע ברכות? האבל אסור בשמחה, לפיכך אסור להכנס לבית תשובה: המשתה עד שלושים יום. ומי שהוא אבל על אביו או אמו, ואם השנה מעוברת, [ .אסור להכנס עד אחר שנים עשר חודש .]מותר להכנס בחודש השלושה עשר וגם בסעודת שבת ברכות, אסור לאבל להשתתף. ומכל מקום אם צריכים את האבל להשלים מנין בסעודה, או שצריכים להשלים לפנים חדשות, רשאי האבל להשתתף ולהשלים. מקורות: כן מבואר בש\"ע יו\"ד (סי' שצא ס\"ב) לגבי איסור כניסה לבית המשתה. ומ\"מ כתב הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לש\"ע (סי' שצא סק\"ה) בשם הגה\"מ, וכמדומה לי שאם היה צריך להשלים עשרה לחתן, שמותר להכנס ולאכול. ע\"ש. ומבואר דבלאו הכי אין להקל להכנס לסעודת שבע ברכות. ומכל מקום ברור דה\"ה אם יש מנין אך אין די לפנים חדשות, מותר לאבל להשתתף ולהשלים לפנים חדשות. וכ\"כ בחזון עובדיה (אבלות ח\"ב עמ' שלח). סדר דיני הקדימה בברכות כשאוכלים פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ומיני מאכלים שונים, שאלה: אלו ברכות צריך לברך בהתחלה ולהקדים לשאר הברכות? , סדר הקדימה הוא כדלהלן (כל הקודם בסדר תשובה: כאשר הברכות שוות דלהלן, יש להקדימו): זית, תמר, ענבים, תאנה ורמון. שבעת המינים. והוא מצוי מאד, כגון בסקויט ופרוסת עוגה, רבים מברכים על העוגה הואיל שלם. ונקרא חביב, המין שרגיל להיות חביב עליו בדרך כלל, אע\"פ שעתה חפץ וחביבה להם, ואינם יודעים שמעלת שלם גדולה ממעלת החביב. חביב. יותר במין השני (ש\"ע סי' ריא ס\"א). קטן ונקי עדיף אפילו מחתיכה גדולה יותר. נקי. וזה מצוי מאד, כגון שמונחים לפניו שני אגסים, יש גדול. לברך על הגדול יותר. פירות ארץ ישראל קודמים לפירות חו\"ל. פירות ארץ ישראל. קודמת לברכת הריח. ברכת אכילה ושתיה, טוב להקדים תפוח, משום פירות העץ ויש ביניהם תפוח, שנשתבחו בו ישראל שנאמר \"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים\". וכן יש להקדים אגוז משום שנשתבחו בו ישראל שנאמר \"אל גנת אגוז ירדתי\". (כה\"ח סי' ריא אות ז). כלומר שעל מין מאכל אחד מברכים כאשר אין הברכות שוות, ברכה אחת, ועל מין מאכל אחר מברכים ברכה אחרת – יש להקדים לברך את הברכה המבוררת. כגון אדמה ושהכל, לעולם ברכת בורא פרי האדמה קודמת, לפי שהיא ברכה מבוררת יותר (ש\"ע סי' ריא ס\"ג). וידוע הסימן באין ברכותיהם שוות - מג\"ע א\"ש. אדמה כמבואר בשלחן ערוך (סימן רח ס\"ד) והעץ אינו ממין שבעה, אדמה קודם. ברכת בורא פרי האדמה על מין שבעה, (כגון גרנולה, שקולים אותה ולכן ברכתה מקורות: הלכה ברורה (סימן קסח, ריא). רק נציין לגבי הסימן מג\"ע א\"ש, במה שמקדים עץ לאדמה. שזה למנהג ורק מהיות טוב הנכון [ .האשכנזים. אך לדעת מרן מלכא השלחן ערוך (סי' ריא ס\"ג) איזה שירצה יקדים .]להקדים העץ. וע\"ע בהלכה ברורה עוד מוקדם בסימן זה ברכת הגפן לברכת העץ על שבעת המינים. וד\"ז שנוי במחלוקת. אכן דעת הרמ\"א כן, שמאחר והיין חשוב שקובע ברכה לעצמו בפה\"ג חשובה וקודמת לשבעת המינים. וכ\"פ הבא\"ח (פ' מטות ס\"א) והכה\"ח (סי' ריא אות יח). ומו\"ר ועט\"ר הגר\"ד יוסף שליט\"א בספרו הלכה ברורה ח\"י (עמ' תקלט) הביא שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א עמידה בזמן קריאת 'עשרת הדברות' היה אומר 'הנח להם לישראל'.במנהגים שלא היה בהם חשש של ברכה לבטלה או שלא נגדו את ההלכה או שיש בזה חשש ברכה לבטלה או מנהג בטעות נלחם בכל כוחו. מאידך כמה חמור הוא לעשות מחלוקת בציבור. אכן נגד מנהגים שאינם כפי ההלכה \"אאמו\"ר בכל ימיו שאף שכל הספרדים ינהגו באופן אחיד, אולם הוא הבין ודוגמא לכך הוא המנהג שנהגו בחלק מארצות המזרח לעמוד בעת קריאת בין העומדים. שהרי אין זה כבוד הציבור, וגם אם אתה סובר שזו טעות ע\"פ זאת אם נמצא בבית כנסת שנהגו לעמוד שם עליו לעמוד, ואל יהיה יושב (ד\"ה מפני): \"שלא יאמרו עמי הארץ אין שאר התורה אמת\". אולם למרות הדברות' בכל יום וביטלו את המנהג משום 'תרעומת המינים' וכמו שפירש\"י 'תרעומת המינין', דהיינו שבגמרא בברכות (יב.) מובא שנהגו לומר 'עשרת לנהוג כן משום שכתב הרמב\"ם בתשובה (פריימן סי' צג) שהוא אסור משום זצוק\"ל כתב בתשובה (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן כט וח\"ו סימן ז) שאין 'עשרת הדברות' בפרשיות יתרו, ואתחנן, ובחג השבועות. שאאמו\"ר מרן הדברות. בעשרת הדברות שיעמוד בתחילת הקריאה כדי שלא יראה שעומד לעשרת המקום. ושם הוא כותב עוד, שאם יודע שבבית כנסת זה נוהגים לעמוד ההלכה עדיין אין היתר להיות שונה בין המתפללים, ועליו לנהוג כמנהג בעשרת הדברות ללא כל חשש, הוא שיעלו את רב בית הכנסת וכיו\"ב לעליה אחד הפתרונות שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הציע כדי לנהוג את מנהג עמידה אחד שאומר שאין זה טוב, כיון שמה עשינו בזה?! או שלא יתנו לרב לעלות, זו, וכשנעמדים לכבודו יש להישאר לעמוד עד סיום הקריאה. וראיתי שאיזה או שישארו לשבת ויעמדו כשמתחיל את עשרת הדברות. שהרי העיקר הוא לעמוד לכבוד עשרת הדברות. ואינני יודע מה הוא רוצה, זהו שיגעון והתעקשות מטופשת! הוא חושב שמנהגי מרוקו לא יתקיימו בלעדיו. מאוד את מנהגי הבבלים והמנגינות שלהם, הוא היה בבלי ככל הבבלים, אך מאידך גיסא צריך להיות ענייני, אאמו\"ר היה בבלי ונולד בבגדאד, והיה אוהב לא קם כמוהו שנלחם במנהגי בגדאד! האם יבואו מאן דהוא ויאמר שהוא העדה שלו או של אחרים. והבעיה שיש כאלו שהמנהגים חשובים בעיניהם שנגדו את ההלכה אז הוא נאבק! והוא לא נשא פנים אם מנהג זה הוא של שנא את הבבלים?! שנא את עצמו?! אבל כשהיה צריך להילחם על מנהגים ונלחמים עליהם עד שבאים לידי בזיון תלמידי חכמים ומחרפים ומגדפים, וכל כך למה?! - כדי לשמור את המנהגים שלהם! ומלבד שטענותיהם אינם טענות, הם גם מבזים תלמידי חכמים! וצריך להיזהר מזה! ואני אומר בזה אף על עצמי, שאני נזהר לכבד כל מנהג של כל עדה! אך כשהמנהג נוגד את ההלכה צריך להתריע על כך שאסור לנהוג כן! אכן אם הרב יצחק מאזוז יש מקום של פתח לקיים את המנהג אדרבא יש לקיים אותו\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"135.pdf","content":"אין| ישיבה קדושה או ישיבה תיכונית| איני מלמד את בני אלא תורה| איסור מקח וממכר בשבת| משא ומתן בענייני מצוה נושאי השיעור: נתינת מתנה בשבת ליהודי ולגוי| ספר חמדת ימים| מכירת העליות לתורה בשבת| צדקה יותר חשובה מתמיכה בעמלי תורה135 גליוןמיום א' כ' שבט תשפ\"ב אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת-פרשת משפטים ממצוא חפצך ודבר דבר (ב) א. לסכם בשבת עם מורה שילמד את בנו בשיעור הקודם עסקנו בעניין שכר על חפצי שמים. ויש להוסיף על כך, שגם בשבת את המנהל ומבקש ממנו להכניס את בנו, מותר בשבת. כך כותב מרן עם מורה שילמד את בנו, או כגון שרוצה להכניס את בנו לתלמוד תורה ופוגש על שידוכין בשבת, וכמו כן 'תינוק ללמדו ספר' – דהיינו שהאב רוצה לסכם חפציך אסורים חפצי שמים מותרים'. ודוגמא לדבר, הנה כתוב שמותר לדבר דיבור בחפצי שמים לא התירו לגמרי, למרות שחז\"ל דרשו 'ממצוא חפצך - ובשלחן ערוך פסק כן להלכה (ס\"ו). אך כל זה היינו בלי (סימן שו)הבית יוסף להזכיר לו סכום של כסף, שכר לימוד וכו', למרות שמדובר בעסק של מצוה, כיון שזה עניין של מקח וממכר בשבת אסור. ולהלן יבואר. ב. טעם איסור מקח וממכר בשבת כתב שני פירושים באיסור מקח וממכר בשבת: א. (ביצה לז. ד\"ה משום)הנה רש\"י שהוא משום חשש שמא יבוא לכתוב. ב. שהוא משום 'ממצא חפצך ודבר דבר'. והנה, אם נאמר שהאיסור הוא משום ממצוא חפצך, וממילא חפצי שבות דרבנן, משום שאין לדבר סוף, שהרי בכל איסור דרבנן נתיר במקום ממש מקח וממכר. ואין מקום להתיר את זה מצד שזה מצוה, ואף לא מצד הרי שלסכם עם המורה שילמד את בנו מותר. אבל לדבר על כסף הרי זה כבר סיבה לחלק. מאידך גיסא, אם נאמר שהאיסור הוא משום שמא יבוא לכתוב, שמים מותרים, הרי שגם מקח וממכר בענייני מצוה יהיה מותר. שהרי אין מצוה, כגון אדם רוצה לרכב על גבי בהמה, הוא יבוא לומר שכיון שהולך לשמוע שיעור מותר, הרי אין לדבר סוף. מצוה וכו' וכל מיני תירוצים כאלו, הרי בתחילה זה לבית הכנסת, ואחר כך היום לצערינו יש שהולכים עם אופניים לבית הכנסת, וטוענים שזה לצורך זה צורך מצוה.. אוי לנו למצוה שכזאת! ללכת לבית הכנסת בחילול שבת?! כיום הרפורמים כבר אומרים שמותר לבוא עם מכונית לבית הכנסת שהרי לטייל משום עונג שבת.. וכו' וכו'. איסור דרבנן על ידי ישראל במקום מצוה לא מצינו שהתירו. ומביא אותו מרן אם כן המלאכה שהגוי עושה היא דרבנן שאז זה שבות דשבות. אבל לעשות אנו נוקטים, שאפילו שבות של אמירה לגוי לא התירו במקום מצוה, אלא המגיד משנה כותב בפירוש, שלא התירו שום שבות מפני מצוה, ואכן להלכה הבית יוסף. והמגן אברהם מביא לכך ראיות מפורשות, וכן עוד הרבה פוסקים. ג. הראשונים חלקו בטעמי רש\"י והנה בנידון דידן, לדון עם מורה על שכרו בלימוד עם בנו, באמת זו מחלוקת מביא בשם המהר\"ם מרוטנבורג שאוסר, אבל רבינו פרץ (שם) ראשונים. הטור חולק על המהר\"ם מרוטנבורג. יש ראיות מכמה ראשונים הסוברים כרבינו בפשט השלחן ערוך, אם מותר לסכם עם המורה בשבת, או שמה שהתירו כמו המהר\"ם מרוטנבורג לאסור להזכיר כסף. ויתירה מזאת, האחרונים חלקו פרץ. מצד שני מרן הבית יוסף מביא ראיות מהרמב\"ן והר\"ן ועוד ראשונים זה רק להציע לו, אבל לא לסגור איתו סופית באיזה יום ובאיזו שעה, אף כותב, (סימן שו בביאור הלכה ד\"ה ודוקא)אם אינו מדבר איתו על כסף. המשנה ברורה שבשלחן ערוך יש שתי משמעויות, וזה לא כל כך פשוט, כיון שמצאתי כמה אחרונים שאומרים שאפילו לסכם אסור. כל שכן לדבר על כסף. והנראה שחלקו בשני ההסברים ברש\"י הנ\"ל בטעם איסור מקח וממכר, שהסוברים שאסור לדבר על כסף, טענתם היא שאיסור מקח וממכר הוא שמא יבוא לכתוב, וממילא בנידון דידן כאשר מדבר עמו על כסף הרי זה מקח וממכר, ואסור אפילו במקום מצוה. מאידך גיסא, רבינו פרץ ודעימיה, המתירים לדבר גם על ענייני שכרו בשבת כיון שהוא דבר מצוה, סבירא להו שטעם איסור מקח וממכר הוא משום ממצוא חפצך. הרמב\"ם כותב בפירוש שמקח וממכר אסור משום שמא יכתוב. אם כן לפי האמור יוצא שלהרמב\"ם יהיה אסור גם לדבר עם המורה ללמד את בנו על שכרו. אכן מרן הבית יוסף לא מעיר שלכאורה כן משמע מהרמב\"ם, אבל \"ודוקא (שם): מביא כמה ראשונים שכותבים לאסור. וכך פסק גם בשלחן ערוך לדבר עמו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור\". ע\"כ. ונראה, שאפילו לצורך מצוה אסור לדבר על כסף בשבת, קל וחומר כאשר אינו לצורך מצוה. אי לכך, אם יבוא בשבת מאן דהוא למוכר מצות קודם פסח, או מוכר אתרוגים קודם סוכות, וישאל אותו על המחיר, אסור לו לענות על כך, למרות שהם צרכי מצוה. ד. ללמדו אומנות : \"ולשדך התינוק לארס וללמדו ספר או אומנות\". (שם) כתב מרן בשלחן ערוך והנה מרן כותב \"ללמדו אומנות\" ויש לברר מה כוונתו בזה. המשנה ברורה (בביאור הלכה ד\"ה וללמדו) מרחיב בנושא הזה, וצריך לעשות בזה סדר. חז\"ל אומרים (קידושין פב.) שאב חייב ללמד את בנו אומנות. ומי שאינו מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה\". כלומר שזו לאכול ויתחיל ללסטם את הבריות. אולם איתא שם עוד: \"רבי נהוראי אומר מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, והיינו שבכך לא יהיה לו מה מחלוקת במשנה שם. ה. בדיני ממונות אין מורה הוראה לעצמו תורה, הרי שבכך הוא גם מלסטם את הבריות! שהרי מי שאינו יודע תורה המשנה ברורה שם מעורר בזה, שאם האבא ילמד את בנו אומנות במקום אפשר ונכשל באיסור גזל, שהרי משאו ומתנו עם אנשים בענייני עסקים אנשים עושים עסקים, ובעיקרון הם ישרים וכו' אבל מורים לעצמם היתר ואינו יודע המותר והאסור. לא צריך להיות נוכל בשביל להיכשל באיסור גזל. בדברים מסוימים שלא על פי התורה, ונכשלים בגזל. ויכוח עם השני, והשני לא רוצה לריב ומוותר, אך לא בלב שלם, ממילא זה צריך לדעת, שבדיני ממונות אין אדם מורה הוראה לעצמו. פעמים ויש לו גזל. והוא מצוי בכל מיני מקומות של פרשנות של חוזה וכיו\"ב. ומי שאינו לומד תורה אין לו מודעות והבנה שנכשל באיסור גזל. ו. לא לחכמים לחם ויש בזה נקודה חשובה מאד לגבי דורינו. הרי מה זה נקרא ללמדו אומנות? היינו ללמד את בנו להיות סנדלר, להיות חייט, מקצוע כיו\"ב. היום רוב האנשים פרנסתם כבר אינה באה מדברים כאלו, וגם מי שיש לו ראש טוב אין זה בהכרח יביא לו יותר כסף. אני מכיר כל כך הרבה עשירים בחו\"ל, וגם בארץ, שלא למדו באוניברסיטה, וכי מי שלומד באוניברסיטה הוא יודע לעשות עסקים?! הרי זה לא אומר כלום! הכל בידי שמים! זכורני כאשר הייתי בחור צעיר, היה איש אחד, איש טוב, שניסיתי להשפיע עליו שישלח את בנו לישיבה, אבל הוא בשלו התעקש שיהיה לו מקצוע. ואכן לבסוף שלח את בנו שלמד אז ב'קריית נוער', לישיבה מקצועית, ולמד , מסכן הבן הזה ] - פעם היו מדפיסים עם עופרת[ שם להיות פועל דפוס כל חייו היה עני ואביון, עד היום, הוא בערך בגילי. והנה אביו רצה שיהיה לו מקצוע, והנה המקצוע שלו עבר ובטל מן העולם! נכון, שצריך ללמד את הילדים בתלמוד תורה חשבון, הסטוריה, במיוחד הסטוריה של עם ישראל, צריך שידעו כמה שאפשר, שיבינו כדי שיוכלו אחר כך להתקדם. יתירה מזאת, אם לא לומדים חשבון כראוי, אי אפשר קשה! אבל לאחר מכן, המציאות היא שזה על חשבון זה, אדם ששולח את הוא לא מוצא את ידיו ורגליו, דברים בסיסיים צריך לדעת, זה לא דבר כל כך ללמוד גמרא! אדם שלומד גמרא ומגיע למסכת ראש השנה או מסכת סוכה בנו לישיבה שלומדים בה גם מקצועות חול הוא לא יצא תלמיד חכם כמו אחד שלמד בישיבה בלי מקצועות חול! זו עובדה! אני זוכר שכאשר למדתי בישיבת 'חברון', היו מגיעים לשמה תלמידים 19-18 מישיבות תיכוניות שקוראות לעצמם 'חרדיות', הם היו באים בגיל וכשהיו באים היו מורידים אותם כיתה, ובתחילה התפלאתי על כך, שהרי הם היו מתמידים ולומדים טוב. אבל לאחר זמן כשהייתי מדבר איתם בלימוד ראיתי הם לא התפתחו טוב, זה עוצר את ההתפתחות, משום שפתאום יש לו מבחן בגרות במתמטיקה, ובמשך כמה חודשים לימוד התורה שלו הופך להיות בדרגה שניה, כלאחר יד. וכך נוצר היסח הדעת גמור. ואי אפשר לצאת בן תורה אמיתי כשלומדים בישיבה תיכונית! ואני אומר את זה בפירוש! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כך היתה דעתו, בשו\"ת יחוה דעת הוא כתב שתי תשובות מנומקות יפה מאד, למה צריך (ח\"ג סימן עה וח\"ה סימן נו וע\"ע ח\"ז סימן קנב)בעניין הזה ללכת לישיבה קדושה. אאמו\"ר שלח את כל בניו לישיבות קדושות, ואף אחד שנה בארץ, בזמן קום המדינה, 70-80 מאיתנו לא גדל עני! כשהיה עוני לפני זה לא היה משנה אם היית תלמיד ישיבה או לא, כולם היו עניים. לעומת זאת ב\"ה כיום יש כסף, אנשים מסתדרים, אברכים חיים בדוחק אבל זה שוה, הם מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, זה שווה. ויש בזה נקודה חשובה נוספת, כולם יודעים מה קורה ברחוב כיום, כל הפריצות והמכשולות, וכמה אנשים הנמצאים ברחוב נכשלים! לא רק בראיה אסורה או ח\"ו אפילו יותר גרוע מזה, עצם הימצאותו בעולם של חולין לגמרי, זה גרוע מאוד. לעומת זאת, כאשר אדם מסתופף באהלה של תורה, הרי שהוא חוסך את הימצאותו בחוץ! הרי כיום כמעט ואין מקום שלא עובדים גברים ונשים ביחד, זה לא היה פעם, הרי כשעובדים גברים ונשים יכולים אנחנו להגביל את עצמינו! ואני לא מדבר עכשיו על חומרות! אני מדבר על לבוא לשיחות של קלות ראש, ומזה באים לידי עבירה, ה' ירחם!! כמה צריכים ההלכה ממש! ז. ותומכיה מאושר לפיכך אם אדם יש לו הזדמנות לשבת לעסוק בתורה, או לקחת את בנו שישב וילמד, הרי בסופו של דבר הקב\"ה שולח פרנסה. היום יש בעולם עושר כזה שיש ציבור גדול בעולם שיש להם פרנסה טובה, ואוהבים לתמוך בתורה, וכשמסבירים להם שיש אברכים היושבים ולומדים, והם יהיו תלמידי חכמים שעליהם העולם עומד, אנשים בשמחה רוצים לעזור! וזה בא בדרך של כבוד, לא קיבוץ נדבות, וזו צדקה הכי גדולה שיכולה להיות! והנותנים בעצמם שמחים בזה! גדול מהם, הם שותפים של אנשים בחו\"ל, וחלק מהתורמים הללו מבקשים הנה כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' יש לנו כ-מאה וחמישים אברכים, חלק את פרטי האברך ה'שותף', הם רוצים לדבר איתו בלימוד לפעמים, לשאול אותו שאלות. ואנשים ששומעים את הרעיון הזה, אוהבים את זה. יש אנשים שיכולים להחזיק אברך שלם, ונותנים את כל המשכורת שלו בכל חודש, יששכר וזבולון. ויש שנותנים חצי מהמשכורת של האברך לחודש וכן הלאה. לא מכבר נכנסתי לשלושה אנשים טובים מאד שיושבים ולומדים תורה כל יום בבית הכנסת בבוקר ואחר כך הולכים לעבודה. וגם באמצע עבודה מפסיקים, מנתקים את הטלפון, ויושבים ולומדים! ונכנסתי אליהם, וסיפרתי שיש לי כולל גדול, והמשכתי וסיפרתי על הכולל והצעתי להם לתמוך. אני לא מכיר אותם, אבל הצעתי להם להחזיק אברך אחד, אלף אותם כמה זמן יקח לכם לחשוב? וענו לי עשר דקות. הם הלכו לחדר השני דולר בחודש שאתן אותם לאברך. והם אמרו לי שצריכים לחשוב. שאלתי ובאמת שאחרי עשר דקות באו ואמרו שרוצים לקחת אברך, והכינו את הצ'ק והביאו לי את המעטפה. והנה אנחנו הולכים, ופותחים את המעטפה ואני דולר! 12,000 רואה ששלושת השותפים, כל אחד מהם לקח אברך! כל אחד לאחר זמן השותפים הללו היו בארץ, ופגשו את האברכים שתמכו בהם, וישבו כשעתיים ולמדו, כל אברך עם השותף שלו, והם היו כל כך שמחים ומאושרים שזכו לזה. הרי זו זכות גדולה לתרום דבר כזה! אין צדקה גדולה מזו! אמנם בדרך כלל אברך כולל הוא לא עשיר, הוא חי חיי דחקות, החיים הם בצמצום, אבל אלו הם חיי עולם! התורה הקדושה היא התכלית של העולם הזה! אדם יאסוף מליונים מליונים, בסוף הוא מגיע לקבר, \"אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו\" מה יצא לו מכל זה?! העיקר היא ההשקעה שלנו לעולם הבא! אמנם חיים קצת חיי דוחק, אבל הנה כיום זה לא מצב שאדם אין לו מה לאכול בגלל שלומד תורה, ב\"ה חיים בדוחק אבל חיים ב\"ה, לא מחפשים פאר והדר וללכת ולחגוג כל הזמן. ח. הכל תלוי במזל אשר על כן צריכים לשים לב שהפרנסה באה מהקב\"ה. לחשוב על זה, בימינו 'ללמדו אומנות' זה לא שייך כלל, מכיון שאי אפשר ללמד את הילד, הרי שהוא יהיה יותר עני מאשר אברך כולל.. הלואי שיהיה לו מה לאכול! אם תלמד אותו להיות חייט, סנדלר, פחח, תלמד אותו את כל הדברים האלו הכל תלוי במזל, בני חיי ומזוני, אם נולד במזל טוב תהיה לו פרנסה גם בלי זה. לא היה חכם גדול, ככה חשבו בכל אופן, ולא הצליח בלימודים אפילו בבית שמעתי פעם מהרב משאש ע\"ה סיפור מעניין, היה איש אחד מסכן שכנראה ספר לא הצליח ללמוד קרוא וכתוב, עם הארץ מוחלט, עם חותמת. אביו שראה שלא מבין כלום לקח אותו לעבודה. אבל אף אחד לא רצה לקחת כלה והתחתן. אחרי החתונה נפל עליו גם החובה לפרנס את אשתו. מה עשה? פועל שלא יודע קרוא וכתוב. איכשהו המסכן הזה הגיע לגיל נישואין, מצא הלך לבית הכנסת, פנה אל ראש הקהל ואמר לו, בבקשה תעשה טובה, אני רוצה להיות השמש של בית הכנסת, לנקות את הרצפה, להכין כוסות תה ללומדים, להחזיר את הספרים במקום. וראש הקהל הסכים לקבלו כשמש. לאחר שבועיים קורא לו ראש הקהל, ודורש ממנו להתחיל לכתוב קבלות לאנשים התורמים כסף לבית הכנסת. אולם השמש ענה לו שאינו יודע לכתוב.. הגבאי שמע כך, אמר לו, מי שאינו יודע לכתוב ולקרוא הוא לא רק עכשיו התחתנתי ואני צריך פרנסה, אבל הגבאי היה עיקש ולא הסכים, יכול להיות השמש בבית הכנסת! השמש התחיל לבכות ולהתחנן על נפשו, שילם לו את שכרו על עבודתו האחרונה ונפרד ממנו. השמש יצא מבית השני של השוק, והתחיל למכור את הפרחים בקצת יותר ממה שקנה אותם. לפי ראות עיניו הפרחים הללו היו זולים, ולכן קנה קצת פרחים, הלך לקצה למכירת פרחים, פרחים מאד יפים. שאל את המוכר כמה הם עולים, וענה לו. בבית הכנסת אינו יכול להיות! והנה בדרכו הוא מגיע לשוק, ורואה שם דוכן הכנסת וכל הדרך ממרר בבכי מה יגיד לאשתו?! היא תבוז לו שאפילו שמש ותוך כמה דקות סיים למוכרם. לאחר מכן חזר וקנה עוד פרחים ומכרם בקצה השני, וכך בכל פעם הולך, הלוך - חזור, הלוך - חזור, ועד הערב הכסף שהרויח מהשבועיים העבודה הכפיל את עצמו. כשהגיע לביתו, ראשו התחיל לעבוד, הוא הבין שזה רעיון כל כך טוב עם הפרחים, ולכן החליט שלמחרת יקח עשרה ילדים ערבים המסתובבים סתם ברחובות, ויתן לכל אחד פרחים בכדי שכל אחד מהם ימכרם במקום אחר. וכך יעשה יותר מאשר אם ימכור בעצמו. וכך ארגן לו קבוצה, ואמנם לא פרחים, והתחיל להתעניין היכן רוכשים את הפרחים. והנה מפה לשם התחיל משהו יותר מסודר, ולקח לעצמו מזכיר, שינהל את כל העסק ושכר חנות של את הילדים לכל רחבי העיר, וגייס ילדים נוספים לשם כך, ואז הבין שצריך רואה שיש לו כסף פי שלוש. עם הזמן הוא שכלל את הרעיון, והתחיל לשלוח ידע אפילו לרשום אותם, והיה צריך לזכור הכל בראש. והנה בערב למחרת לקנות במחיר סיטונאי, ולשווק פרחים לכל העיר, ופתח כמה חנויות, וכו'. כמה זמן ואמר לעצמו, הרי אסור לאדם שיהיה לו עסק אחד והתחיל להיות הוא ירויח כמותם?! ולכן קנה חלקת אדמה והתחיל לגדל בה פרחים. עבר עוד יום אחד הבין שמגדלי הפרחים מרויחים גם הם, ושאל את עצמו למה לא קבלן בנין. קנה ומכר קרקעות ובניינים. וכך התרחב וקנה חברת השקעות ועוד חברה שם ונעשה עשיר עצום. ואז החליט לעצמו שרוצה שיהיה לו גם בנק, זה מכובד להיות בנקאי. שלח את עורכי דינו והנה מצאו בנק קטן בניו יורק. והוא אמר שכל הכספים של החברות שבבעלותו יעברו דרך הבנק הזה, הבנק שלו. והנה הודיעו לו עורכי דינו שהכל סגור ורק צריך לבוא ולחתום על החוזה. עשו טקס גדול, באים אנשים מכובדים, וכולם מהללים ומשבחים אותו 'אתה הוא אלוקינו, אתה הוא אדוננו, אתה הוא מלכנו, אתה הוא מושיענו...' וכשמגיע זמן חתימת החוזה, מביאים לו לחתום, והנה לוקח את העט ושם דיו על האצבע, וחותם \"אינכם יודעים איזה מזל שאינני יודע לכתוב, כי אם הייתי יודע לכתוב הייתי כך... האנשים שם התפלאו, \"וכי ככה חותמים?!\" אולם הוא צחק להם ואמר: היום השמש של בית הכנסת\"... עם הקב\"ה בסופו של דבר הוא מצליח! אדם שמחנך את הבנים שלו ללמוד שני, יש אנשים חכמים מאד שאין להם כסף. הכל בידי שמים. אם אדם הולך וכולם יכולים לראות זאת, הרי מי שהוא עשיר לא בהכרח שהוא חכם, מצד תורה, בסופו של דבר גם הבנים שלו מצליחים! איזה אושר ניתן לראות על הפנים של אנשים שחנכו את בניהם לתורה, ולאחר זמן הם נעשים חברותא של בנם! הבן נעשה אברך, והבן הוא לא חברותא, הבן הוא המורה של האבא! האבא עובד והבן יושב עמו ומלמד אותו! כאן בבית הכנסת, בשבתות חלק מהציבור לא באים לשיעור כיון שהם יושבים בבית עם בנם ולומדים! יש להם רב פרטי... בשביל מה הם צריכים שיעור?! והם מאושרים ושמחים. זו התכלית וזו העיקר. בכך, אבל יש להתמקד תמיד בלימוד תורה, אין לך דבר יותר חשוב מלימוד לכן מי שרוצה ללמד את בנו הקטן בבית ספר יסודי חוגים וכיו\"ב, אין בעיה תורה. ט. היתר מכירת העליות לתורה בשבת בעניין מקח וממכר בשבת יש שאלה גדולה לגבי מכירת העליות לתורה - לרבי שלום מנוישטט, רבו של בבית הכנסת בשבת. וזו מחלוקת גדולה כבר מזמן הראשונים, שכבר אז היו [ כתב נגד מכירת עליות בבית הכנסת, וכתב שזה מקומות שנהגו כך. בספר הלכות המהר\"ש]המהרי\"ל, הוא היה קדמון - בתקופה זו של[ ממש מקח וממכר בשבת. אחריו היו עוד גדולי ישראל כותב (ים של שלמה ביצה פ\"ה סימן ח) שהתנגדו לזה. והמהרש\"ל ]לפני כשש מאות שנה שרצה ליישב את המנהג. והנה, בשיעור הקודם נתבאר שמותר לפסוק צדקה, כגון אדם שעולה לתורה לרבים, וכל אחד רשאי להציע סכום, ולכאורה הרי זה ממש משא ומתן של קונה משהו, אין זו סתם התחייבות. ויתירה מזאת, הלא מנהלים כאן מכירה הרי שמצד אחד אינו קונה חפץ אלא עליה, ואין זה דבר ממשי. מאידך גיסא, שלא מקדיש חפץ, רק מקבל על עצמו התחייבות. מאידך, כאשר קונה עליה, ואומר שתורם חמש מאות שקל ועוד, אין בכך חשש של מקח וממכר כיון מקח וממכר? והנה המהרש\"ל מתחילה רצה ליישב בדוחק, שכיון שלא קונה חפץ ממשי מותר. אולם לאחר מכן הוא אומר שהטוב הוא לעשות כמנהג 'אוסטרייך', מי שאמר חמישים, כיון שהוציא מפיו חמישים עליו לתת גם חמישים. ואומר והשני אמר שבעים שקלים, אזי שהאומר שבעים אכן יקבל את העליה, אולם והוא מקום שמנהגם היה למכור עליה, וכגון שאחד הציע חמישים שקלים, על כך המהרש\"ל, שכך הוא הכי טוב, ומביא אותו המגן אברהם. י. הרבה גדולי ישראל התנגדו למכירת העליות אכן לאורך הדורות היו הרבה מגדולי ישראל שהתנגדו למכירת העליות. כתוב בשם הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שלאחר פטירת הגאון מוילנא, הגיע לבית כנסת של הגאון, וראה שם שמוכרים את המצוות בשבת, והקפיד עליהם הגאון מוילנא שהתנגד לזה, כיצד יכולים לעשות דבר כזה?! ורואים שהגאון מאוד, ואמר להם 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית', הלא זהו מקומו של מוילנא התנגד לזה. כמו כן יש ספר חמדת ימים, שחיברו מקובל קדמון, שגם כותב לאסור. יא. אודות ספר 'חמדת ימים' יש ויכוח לגבי ספר חמדת ימים מי חיברו. מי שהדפיס אותו זה רבינו ישראל שנה, שמצא את הספר והביאו לדפוס. יש 300-יעקב אלגאזי שחי לפני כ שטוענים כטענת המהרי\"י אלגאזי שהיה זה תלמידו של רבינו חיים ויטאל. ומנגד יש שטוענים שהוא היה שבתאי, כלומר שהיה מקובל גדול, אבל שנה לצערינו בתקופות ההם היו הולכים אחרי שבתי צבי. אם הוא היה שבתאי 80-70-קודם שבתאי צבי. הסיבה לטענה זו היא מחמת שמצאו בספר קטעים שיש לא יכול להיות שהיה תלמידו של מהרח\"ו כיון שמהרח\"ו חי כ משמעות כאילו שבתי צבי, מזכיר שם 'צבי' הרבה, וכל מיני דברים שזה נראה כך לכאורה. יש הטוענים שיכול להיות שבאמת היה מקובל קדמון והשתרבבו לתוכו דברים אחרים. וזה ויכוח שלא הוכרע. אבל האמת היא אותו, וכמו כן רבינו חיים פאלאג'י, והשתמשו בספר הזה לענייני קבלה, זה שרוב גדולי ישראל השתמשו בספר הזה ומצטטים אותו, וגם החיד\"א מצטט ספר מוסר חזק מאד, יש שם הרבה מוסר, חסידות, וקבלה, והשתמשו בו תפילות בפתיחת ההיכל, ובחלק מהמחזורים זה מודפס בתפילות שלו. ואני למרות כל הטענות. אכן היו שנמנעו. הנה החמדת ימים תיקן לומר כל מיני זוכר שכשהייתי ילד קטן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתפלל בבית הכנסת 'בורוכוב', והיה אומר את התפילות הללו, אולם לאחר מכן במשך השנים ובנוסף לכך זה טורח ציבור, זה ממש ארוך, ולכן מאז שחזר לירושלים, בשנת הפסיק, אבל זה לא ראיה שהתנגד לו, אלא בגלל שגם כך יש עליהם ויכוח, תשל\"ד, ביטל את זה בבית הכנסת שלו, ואני זוכר טוב שמעולם לא אמרו ארוך מאד וזה טורח ציבור! אנשים אין להם סבלנות, חלקם קוראים את זה, את התפילות של החמדת ימים בפתיחת ההיכל, ואמר לי פעם בפירוש שזה וחלקם סתם מדברים ומשוחחים, לכן ביטלם לגמרי. יב. מכירת העליות מראה חיבוב מצוה והנה בנידון דידן ראיתי שכמה מצטטים את ספר חמדת ימים, שאוסר למכור שהוא (סימן ב אות א)עליות. מאידך גיסא, כתב מרן החיד\"א בספר לדוד אמת בספר אמת ליעקב כתב להתיר. וכן הבן איש חי בשו\"ת רב פעלים. היה רב ספר שלם על הלכות סת\"ם וקריאת התורה שמותר. וכמו כן מהרי\"י אלגאזי שנה) שכתב תשובה ארוכה בזה, 150אחד רבי אליהו משה פניז'ל (לפני כ ושלח אותה אל רבי יעקב שאול אלישר להתיר, וזה מצידו הסכים איתו. ככה אמרו שהמנהג. והם טענו להתיר כיון שמדובר כאן בדבר מצוה, ואנשים שמוסיפים על המחיר מראים בזה שהם מחבבים את המצוות, הרי בחול כולם מודים שזה מותר, למרות שעושה מסחר, אלא באים אנשים רחוקים, חילוניים ואנטי וכו', ומתפעלים ואומרים 'תראו את הדתיים האלו איך מוכנים להוציא כסף עבור מצוה! וכמו כן יש ספר מטה אפרים שהוא מקובל מאד אצל האשכנזים, ועיקרו נסוב על ימים נוראים, ושם כותב שלא למכור את העליות, וטענתו היא שהנה באים כל מיני אנשים שלא באים כל השנה, והם אינם דתיים כל כך, ואם הם יקנו את העליות הם יעלו לתורה ואנחנו רוצים שיעלו רק אנשים יראי שמים. ומשמע מדבריו, שאילולי החשש הזה אין בעיה למכור. המשנה ברורה וכן המטה אפרים כותבים, שבימים נוראים חשוב מאוד מאד. ומוסיף המשנה ברורה, שגם אם זה עולה כסף שישתדל לקנות. ונראה על לעלות לתורה בראש השנה וביום הכיפורים, שהרי זה דבר חשוב מאד שלכל אחד תהיה עליה. והמשנה ברורה מתפלא כיצד אנשים לא מתנפלים שלא חשש כלל שמכירה כזו היא כמו מקח וממכר, וסבר להתיר. והיסוד של הסברא הנ\"ל שזה מראה על חיבוב מצוה אמר אותה רבינו יוסף שהיה מהראשונים. אם כן יש לנו כל כך הרבה מקורות (שו\"ת מהרי\"ק)קולון ופוסקים שהתירו, וכותבים שכך המנהג, וכן כך כותבים ערוך השולחן, ותורת שבת, וכף החיים. ואחרון אחרון מאסף לכל המחנות, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מקיים (שבת ח\"ב עמוד ריח והלאה) וגם בספר חזון עובדיה (ח\"ב סימן מא)בשו\"ת יחוה דעת את המנהג הזה. יג. מכירת המצוות מונעת מריבות מיותרות בבית הכנסת יש עוד נקודה חשובה בעניין הזה. הנה כל אחד רוצה לעלות לתורה, ואם זה בחינם צריך לנהל רישום לאחר השבת לזכור מי קיבל עליה מי לא. ועדיין - האמת היא שהרבה יותר חשוב מלריב על דברים כאלו לעלות, ואלו שיש להם אזכרה בנפשם לעלות. ואמנם יש לזה כללים, יארצייט הרי כל אחד מרגיש שמקפחים אותו, וכמו כן יש מפטיר ויש כמה שרוצים [ .של אבא או אמא ואמנם ]זה לוותר, קודם כל לוותר, אדם שמוותר זה עילוי נשמה גדול ביותר מלמכור את העליות. וכל המרבה הרי זה משובח. הנה כאן בבית הכנסת יש מחפשים סדר עדיפויות, אבל אצל אנשים זה נראה חשוב מאד. ואין מנוס קדיש 'על ישראל' שאומרים אחרי דברי תורה זה יותר חשוב ממפטיר, אם ב\"ה כמה מניינים, ואם לא הצליח במנין אחד לקנות את העליה שרוצה יכול ללכת לשני או לשלישי. דרך אגב, בעליית מפטיר, אם אדם לא יודע לקרוא הפטרה כראוי בעצמו הרי שעדיף שלא יעלה, אלא יעלה משלים, כיון שהעולה מפטיר צריך לקרוא. במיוחד לפי רבינו האר\"י ז\"ל חייב לקרוא את ההפטרה בעצמו, ולא מועיל שמישהו אחר יקרא, כמו שנוהגים חלק מהאשכנזים. אכן האשכנזים שקוראים מתוך מגילה כשרה הרי שהבעל קורא יקרא, אבל הקוראים את ההפטרה מתוך החומש צריך לקרוא בעצמו. וכמעט כל הפוסקים סוברים כך. וכתבתי על כך באורך בנושא הזה. אשר על כן המכירות עושות סדר בבית הכנסת. אולם עדיין לפעמים אני לחברים שלו. והנה אם שבוע אחד עשה את זה מילא, אבל כאשר עושה כך מקבל תלונות, כגון שבא אחד עשיר, שקונה את כל העליות ומחלק את זה כמה שבועות הרי כל הציבור רוצים לעלות, ואינם מצליחים להגיע למחירים שלו. והאמת שזה לא בסדר, שיתן לציבור שגם הם יזכו, הם גם רוצים לעלות לתורה, שיהיה באופן סביר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הנהיג אצלו בראש השנה וביום הכיפורים למכור את העליות, ומוסיפים על כך מוסיפים כמניין העולים, כדי שאנשים נוספים יוכלו לעלות לתורה בימים הנוראים. ועל כן הוא הנהיג למכור מחמת שהוא חיבוב מצוה וזה כבוד התורה וזה גם מנהג ישראל, ומנהג ישראל תורה ויש לנו על מה לסמוך. יש מנהגים שהמנהג נוגד את ההלכה, ורואים ממש שזה נגד הפוסקים ואין על כך ישוב. אבל בנידון דידן יש כמה ישובים למנהג, ולכן במקומות שמוכרים את העליות יש להם על מה שיסמוכו. יד. נתינת מתנה בשבת הנה אני כתבתי תשובה ארוכה מאוד בעניין לתת מתנה בשבת, וזה נושא מאד לא פשוט, ואסכם כאן בקיצור כמה פרטים. הנה מתנה היינו שלוקח חפץ ומקנה אותו לשני. אמנם אם זה לא דרך משא ומתן אין כאן מקח וממכר מחד גיסא, אולם מאידך גיסא יש כאן מעשה קנין בשבת. ונחלקו מביא בשם הר\"ן (סימן תקכז)בזה הראשונים. ומרן הבית יוסף בהלכות יום טוב שאסור לעשות כן.(ביצה פ\"ב סימן תרעו) שמותר, ומאידך בשם המרדכי (ריש פ\"ב דביצה) והנה יש להבחין, שיש כמה סוגים של מתנה. יש מתנה, כגון אדם בא אליך בשבת לאכול ומביא עמו עוגה או בקבוק יין ואוכלים את זה כולם ביחד בשבת. וזה לא גדר של מתנה רגילה, אמנם הוא נותן ויש רשות לכל בני הבית שיאכלו וישתו את זה, אבל כיון שזה ממש עונג שבת, הרי שזה חלק מהשבת ואין בזה חשש. אולם יש גדר של מתנה שאדם עושה קניין של ממש, כגון שנותן משהו מיוחד שצריך לעשות קנין סודר כדי שיהיה שלו, כמו מכירה, שזה ודאי אסור לכוליה עלמא. ויש מתנה דרך כבוד, למשל יש בתי כנסת שיש להם מנהג שכשיש 'בר מצוה' את זה בשבת, ואין בזה חשש. אבל כשנותן ספר לחתן בר מצוה, הרי שהוא וכיו\"ב, אכן לגבי ילדים ניתן לומר שזה העונג שבת שלהם, שהרי הם אוכלים נותנים לחתן מתנה בשבת. וכן ילדים שקוראים תהילים נותנים להם שוקולד מקנה חפץ בשבת. וכמו כן היו בתי כנסת שהרב שהיה נותן שיעור היו נותנים - היום תזהרו לא לעשות את זה, אם תתנו לו מתנה, פעם כך היה מקובל, רב היה מוסר את השיעור לאחר השיעור היו [ .מתנה לרב שמוסר שיעור יכניסו את הרב לבית סוהר, למה, הוא קיבל טובת מביאים לו מתנה, לכבוד התורה הנאה! חוקים של סדום יש פה במדינה! ממש חוקי סדום! רב שקיבל מתנה או רב שהולך לסדר חופה, יסע חצי שעה, ימתין לחתן ולכלה, זה תפקידו ואסור לו לקחת כסף! ואם יקח כסף או מתנה הוא חייב במס הכנסה, ואם ]...!קיבל מתנה איזה גביע צריך לחתוך את הגביע חצי לתת למס הכנסה ולגבי מתנה כזו האם זה מותר או אסור? וזו מחלוקת ראשונים. והאחרונים כותבים שמדברי הבית יוסף הנ\"ל יש משמעות להקל. אבל מצאתי כמה ראשונים שכותבים לאסור. יש בנושא הזה מחלוקת גדולה וידועה של המגן מתיר, ואכמ\"ל.(אבן העזר סוף סימן מה) שאוסר ואילו הבית מאיר (סימן שו ס\"ק טו)אברהם ולהלכה, מעיקר הדין מי שרוצה להקל לתת בשבת מתנה שיש בה צורך לשבת, אם זה צורך מצוה כגון ספר שישב וילמד בשבת, ודאי שאפשר להקל. ואם זה צורך השבת שנותן לו דבר שיכול ליהנות ממנו בשבת לאכול ולשתות, או חפץ שמשתמש בו בשבת, אפשר להקל. ואף בדברים אחרים שאין בהם שימוש בשבת, המיקל לתתם או לקבלם להשתתף בסעודות מצוה בשנת האבל האם מותר למי שנמצא בשנת האבל על הוריו להשתתף ולאכול שאלה: בסעודות מצוה? האבל אסור בשמחה, לפיכך אסור להכנס לבית המשתה עד שלושים תשובה: יום. ומי שהוא אבל על אביו או אמו, אסור להכנס עד אחר שנים עשר חודש. (ואם השנה מעוברת, מותר להכנס בחודש . השלושה עשר) ומחמת כן אסור להשתתף בחתונה, מפני שיש בה שמחה (אלא באופנים מסויימים, כגון אם הורי החתן והכלה בשנת אבל, מותרים להשתתף בחתונה על מנת ששמחת החתן והכלה לא תיפגם, וכן רב המסדר חופה וקידושין והוא בשנת האבל, מותר להשתתף בחתונה במשיא יתום ויתומה, שאם לא ישתתף תתבטל החתונה, וראה במקורות). אולם מותר להשתתף בסעודות שאין בהם שמחה, כגון ברית מילה ובר מצוה וסיום מסכת ופדיון הבן, בזמן שאין משמיעים שם כלי שיר. מקורות: כן מבואר בש\"ע יו\"ד (סי' שצא ס\"ב) לגבי איסור כניסה לבית המשתה. ומחמת כן אסור להשתתף בחתונה. אולם יש להקל במשיא יתום ויתומה, שאם לא ישתתף תתבטל החתונה, וכמ\"ש הרמ\"א בהגהתו שם. וכן אם הורי החתן והכלה בשנת אבל, מותרים להשתתף בחתונה על מנת ששמחת החתן והכלה לא תיפגם, וכן ואמנם הרמ\"א שם הוסיף שהמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י\"ב חודש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך וכ' עוד הרמ\"א שם, שלסעודת מצוה שאין בה שמחה מותר להכנס, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה. רב המסדר חופה וקידושין והוא בשנת האבל, מותר להשתתף בחתונה (חזו\"ע אבלות ח\"ב עמ' שלט, שמה). [ הבית מקילים שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכל שכן בשאר סעודות שאין בהם שמחה, אבל בסעודת .]נישואין יש להחמיר. ע\"ש. ועי' בחזו\"ע עמ' שנא שכתב להקל בסתמאשמרטפית לבנים האם יש חשש יחוד בשמרטפית (בייביסיטר) – כאשר ההורים נוסעים שאלה:לאירוע ומביאים נערה שתשמור על הבן הקטן? יש כמה אופנים להקל.תשובה: עמהן. מבת שלש שנים, ותינוק פחות מבן תשע, מותר להתייחד כך כתב מרן בשלחן ערוך (סי' כ\"ב סי\"א) תינוקת פחותה יחוד לבת מתחיל מגיל שלש שנים, ולבן מגיל תשע שנים. (א). אם הבן קטן עד גיל תשע – אין איסור, מפני שאיסור אבל בן גדול יותר מגיל תשע – אסור להתייחד עמו. צריך שלשה ילדים. (ב). ומכל מקום יש להקל אם יש שני ילדים, ואם ישנים אז וכן אם מביאים נער לשמור, ויש שלש בנות – מותר. שלש עד גיל אחת עשרה-שתים עשרה, נקראים שומרים.נחשבים שומרים ואין איסור יחוד. ויש מקלים שאף מגיל הטעם להיתר, מפני שלדים קטנים מגיל חמש עד תשע, ויספר, ולכן אפשר להתיר.כל האחד שומר על חברו, כי היא חוששת שאם יקרה משהו השני ילך דהיינו, אם זו נערה עם ילד אחד – זה עצם האיסור. אבל אם יש שני ילדים, שומרת על ילד אחד בלבד יש איסור יחוד.לסיכום: אם השמרטפית שומרת על שנים או שלשה בנים – מותר. אבל אם הרב יצחק מאזוז בעיר, יש להקל בכל אופן.ולבקש מהם שיכנסו לבית מידי פעם. ואם השומרת אשה נשואה, ובעלה הפתרונות: אפשר להשאיר הדלת פתוחה לרווחה. או לתת מפתח לשכנים בית ההוראה 'יחוה דעת' בשבת ולסמוך על הבית יוסף יש לו על מה שיסמוך. טו. לצאת מן הספק אבל יש דרך המלך שהיא טובה לכולי עלמא. ובדרך כלל כשיש לאדם דרך המלך, למה ללכת מסביב?! ויש שני פתרונות שיהיו לכל הדעות. הפתרון האחד הטוב ביותר, שביום שישי יתן לחבירו שיגביה את החפץ ויקנה אותו עבור מקבל המתנה המיועד. ממילא זה שייך לו לגמרי, וביום שבת כאשר מביא לו את החפץ הוא בעצם רק מעביר לו את השייך לו. הפתרון השני, שיכול להביא לו את החפץ הזה בשבת, ולומר לו שנותן לו את התמנה הזו בפיקדון עד מוצאי השבת. ואני מתיר לך להשתמש בחפץ עד אז, אבל הקנין יהיה רק בלילה במוצאי שבת. אכן יש שמפקפקים בזה אבל הם לא צודקים. ולהלכה אפשר לעשות כן. טז. לתת מתנה לגוי בשבת הפוסקים מאריכים בעניין נתינת מתנה לגוי בשבת. שיש אומרים שהאיסור במתנה הוא על נותן המתנה, והמקבל אמנם קנה אותה, אבל הנותן עובר את האיסור. לעומת זאת יש אומרים להיפך, שהמקבל עובר את האיסור. ויש אומרים, ששניהם עוברים את האיסור. והנפקא מינה, שאם נאמר שהנותן עובר על האיסור, אם כך כשהגוי נותן לך הרי הוא לא מצווה במצוות וממילא מותר לקחת. אולם אם המקבל עובר את האיסור, ממילא אסור לקבל מתנה מהגוי. וכמו כן לתת לגוי, אם האיסור הוא על הנותן, אז אסור לתת לגוי. אולם אם האיסור הוא על המקבל הרי שהמקבל הוא גוי שאינו חייב מצוות, ומותר. להלכה אנו נוקטים, שמותר לתת מתנה לגוי וכן לקבל ממנו. כיון שיש כאן ספק ספיקא להקל, שמא המתנה מותרת בשבת, אם תמצא לומר שמתנה אסורה בשבת שמא בגוי האיסור הוא על הנותן או על המקבל, אז ממילא תמיד יש פה ספיקות ואפשר יהיה להקל בגוי. יז. חצי מלאכה לתת חפץ לגוי אפילו בהשאלה, אפילו משכון, כאשר הגוי נכנס לבית היהודי, אך צריך לדעת דבר חשוב מאד, שהוא לא כל כך מעשי פה בארץ ישראל, מלאכה, ויש בזה דעות לכאן ולכאן. אבל גם אם הגוי בא ולוקח מעצמו בכל ונותן לו ביד במקום שאין עירוב, והגוי מוציא, יש בזה בעיה אם זה נקרא חצי , (סימן רנב, סימן שו, סימן שכה)זאת חכמים אסרו, כך כתוב בשלחן ערוך בכמה מקומות משום מראית עין. לפי זה יוצא שבמקום שיש עירוב אין את הבעיה הזאת, וממילא אין את הגזירה של מראית העין ומותר לתת לגוי. ובכלל האיסור הוא אף בהשאלה פיקדון וכיו\"ב וכל שכן אם נותן לו במתנה. אכן השלחן ערוך מתיר אם הגוי בא ולקח ממך, כגון שהיהודי חייב לגוי כסף והוא לוקח משכון, והוא גוי אלים פרא אדם, בכהאי גונא התירו. לכן בחו\"ל ראיתי, שיש אנשים ששולחים את הגוי להעביר איזה חפץ מבית לבית ויש בזה את האיסור של מראית עין. אכן אם זה מלבוש, יכול לומר לגוי שילבש את הבגד הזה ואז אין את הבעיה של הוצאה."},{"filename":"136.pdf","content":"בדיקת כמות המים| שקילה ומדידה בשבת וביום טוב| נתינת משכון בשבת| ' גדר 'הפקר| אם מותר להפקיר בשבת נושאי השיעור: שיעור המצות לצורך ליל הסדר | מדידת הקמח לצורך הפרשת חלה ביום טוב| בדיקת כמות בהכנת מאכל לתינוק| במקוואות בשבת חשש כתיבה | מדידת לחץ דם בשבת| מדידת חום בשבת| שקילת אדם או תינוק במשקל מכני בשבת| אמירה לגוי במקום חולי| 'בכתיבה 'דיגיטלית136 גליוןמיום א' כ\"ח שבט תשפ\"ב נעמה גאולה בת אפרת מזל תחי'להצלחת - פרשת תרומה ממצוא חפצך ודבר דבר (ג) א. דעת הרמב\"ן שאין להפקיר בשבת דברנו בשבוע שעבר בענין נתינת מתנה בשבת. והנידון בזה, הוא אם עצם הדבר שמקנה, שמעביר מרשות של אדם אחד והופך להיות שייך לאדם אחר, אם נקרא 'מקח וממכר'. ויש דיון בפוסקים על נושא שקשור לזה, והוא אם מותר להפקיר בשבת. דהיינו שיש לפעמים מצב שצריך להפקיר בשבת, כגון שהגיע זמן הביעור בפירות שביעית, ולדעת רוב הפוסקים 'ביעור' זה אבל הנידון הוא גם סתם כאשר רוצה לכתחילה לבוא ולהפקיר. הנה הרמב\"ן הפקר, האם יהיה מותר להפקיר בשבת וביום טוב. אכן כאן זה צורך מצוה, סובר שאסור, משום שזה כמו לעשות קנין בשבת, שהרי (בחידושיו בריש מסכת פסחים) בפעולת ההפקר מפקיע את בעלותו מהחפץ השייך לו. הרמב\"ן כותב את דבריו שם לגבי ביטול חמץ, שהנה נחלקו הראשונים לגביו, דעת הרמב\"ן שביטול חמץ אינו הפקר אלא הוא רק מה שעושה את החמץ שנמצא ברשותו להיות כעפר בעלמא. ויש שחולקים על הרמב\"ן, וסוברים שביטול חמץ הרי הוא הפקר. וטעם הרמב\"ן שביטול חמץ אינו הפקר הוא מחמת שהנה חז\"ל קבעו שכאשר חל ערב פסח בשבת, הרי ולזרוק לביוב וכיו\"ב. ולאחר מכן מבטלים את החמץ. וכותב הרמב\"ן, כיצד מבטלו. אכן צריך להשתדל לבער, והיינו לפורר את החמץ לפירורים דקים, שבליל שבת אוכל חמץ, ובבוקר אוכל חמץ מוקדם, ולאחר מכן מה שנשאר ניתן לומר שביטול חמץ הוא הפקר, שאמנם כאן הוא צורך מצוה לבטל את החמץ, אולם כיצד ניתן לכתחילה לעשות הפקר על ידי שמבטל בשבת. אשר על כן מוכיח הרמב\"ן להדיא שביטול חמץ אינו מדין הפקר. ונמצינו למדים שדעת הרמב\"ן שאסור להפקיר בשבת. ב. קושיית המאירי על הרמב\"ן והנה המאירי שם מביא את דברי הרמב\"ן, וכותב \"אני תמה, איך פה קדוש דנה לגבי פירות דמאי, (קכז:)אמר דבר כזה\", ומביא שהגמרא מסכת שבת שהם פירות וירקות שיש עליהם ספק אם מעושרים או לא. ואיתא שם, ] - היום הכלל הזה לא שייך[ שאמנם בזמנם רוב עמי הארץ מעשרין הם אבל עדיין זה ספק, וכיון שכך הרי שבשבת התירו לעני לאכול דמאי. ואומרת הגמרא שאדם שאינו עני, יכול להפקיר את נכסיו בעיצומה של השבת ויהיה עני, וממילא הוא ראוי לאכול דמאי. אם כן מוכח מהגמרא שמותר להפקיר בשבת. ג. שני סוגים ב'הפקר' הריטב\"א לכאורה הולך בדרכו של הרמב\"ן, שאסור להפקיר בשבת. ויסוד בדין פרצה דליקה בשבת. שהנה (שבת קיז:)דבריו על פי מה שכתוב בגמרא דליקה במקום שאין בו סכנה אסור לכבות. אך אם יש שם גוים רשאי לומר 'כל המכבה אינו מפסיד'. דהיינו למרות שזה כיבוי שלא לצורך עשיית פחמים, וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא היא רק שבות דשבות, בכל זאת בדליקה החמירו, כיון שאדם בהול על ממונו. אדם שרואה אש כלומר (פרק כל כתבי).הוא מיד רץ. כך כותב הר\"ן. ויש על כך פרק שלם שאדם שיש לו שריפה בבית יכול לומר לאחרים שאינם יהודים, בואו והצילו לכם, אומר לשכנים ולידידים בבקשה בואו תצילו תקחו לכם, במקום שיישרף, אם לי לא יהיה לכל הפחות שיהיה לשכנים שלי... והריטב\"א דן בזה, שהרי האיש הזה בדבריו מפקיר הוא את רכושו, ואסור להפקיר בשבת. ועל כן הריטב\"א אוסר לעשות כן. אולם אין לדמות כן, שהנה השער המלך כותב יסוד גדול בדין 'הפקר'. שהנה הפקר היינו שמודיע שמפקיר את חפציו, וברגע שהפקיר החפצים הללו אינם שייכים לאף אחד. ומי שיגביה או יקח מהם זכה בהם. אולם אפשר החפץ, אלא מקנה את החפץ לכל מי שיזכה, ומי שיקח ברגע זה הבעלים להגדיר 'הפקר' באופן אחר, והוא יותר בעייתי, שאינו אומר שמפקיר את מפקיע את רשותו וממילא שייך לו. והנה בנידון של הריטב\"א, בשעת שריפה כאשר אומר לאחרים בואו ותקחו, לא רק שמפקיע בכך את רשותו אלא כביכול אף מעביר את חפציו מרשותו לרשותם. אבל בנידון של המאירי, שמסביר את הגמרא על פירות דמאי, הרי הוא מפקיע את רשותו בלבד, וזו דרגה פחותה של הפקר. בלבד הרי שהוא כאילו הקנה לאחרים, ואסור. משום שאמנם לא מפקיע לעומת זאת הרמב\"ן סבר, שאף בדרגה כזו של הפקר שמפקיע את רשותו את רשותו אלא מודיע מראש שהזוכה בזה הוא מקנה לו - זו הקנאה. כלומר שהנידון הוא האם הפקר הוא הקנאה או לא. הרמב\"ן סובר שכל הפקר נקרא הקנאה ולפיכך אסור. לעומת זאת המאירי סבר שהפקר כזה אינו הקנאה אלא רק מפקיע את רשותו, ומותר. ודברי הריטב\"א אפשר לבארם כהרמב\"ן ומאידך כהמאירי. כך מסביר השער המלך. למסקנת הדברים, כיון שרואים שזו מחלוקת ראשונים, אמנם קושיית המאירי מגמרא מפורשת שמותר להפקיר, זו קושיא חזקה על הרמב\"ן. והאחרונים כבר מנסים ליישב. בכל אופן בודאי שאם אין צורך להפקיר דבר בשבת לצורך השבת או לצורך מצוה, הרי שיש להימנע מלהפקיר בשבת. ד. נתינת משכון בשבת הפוסקים דנים עוד אם מותר לתת משכון בשבת. ודוגמא לדבר, הנה היום רגילים לתת משהו לבטחון כגון צ'ק, ובשבת יכול לתת איזה חפץ יקר כגון יש גמ\"חים לכל דבר, כגון גמ\"ח של שולחנות וכסאות, וכשלוקחים מהם תכשיט וכיו\"ב, אם מותר בשבת. והנה לגבי לקיחת הלואה בשבת, כגון אם באו לו אורחים בשבת, ורוצה לכבדם בבקבוק יין משובח, ואין לו, והולך לבקש משכנו, חז\"ל קבעו שאסור לומר לו שיחזיר לו לאחר השבת. לשון הלואה אסור בשבת. מאידך לשון השאלה מותר בשבת. ושנינו במשנה שאם הנותן אינו מאמין לו יכול להניח אצלו בגד וכיו\"ב (קמח.)במסכת שבת כמשכון. מאידך גיסא, כמה ראשונים הביאו את מה שלמדנו במסכת כתובות (ז.), לגבי אשה שנתקדשה אך לא עשו כתובה ורוצה לבעול בשבת, \"אתפסוה מטלטלי\" כלומר שיתן לה ערבון על סך הכתובה, וזאת משום שאסור להישאר שעה אחת בלי כתובה. והראשונים דנים כיצד מותר לעשות זאת, הרי לתת משכון בשבת זה כמו לתת מתנה בשבת. ויש בזה דיון רחב. זה נושא מאד מסובך, ועסקתי בזה הרבה כיצד ללמוד את דברי כל אחד מהראשונים שם, וכל מי שילמד שם את הרמב\"ן, הרשב\"א, הריטב\"א, המאירי, הר\"ן, יראה שכל אחד מסביר כמה פירושים .במילותיו, וזה לא פשוט להבין את הסוגיא. ואכמ\"ל ה. שלוש דרגות בנתינת משכון מסקנת הדברים להלכה, נראה שמבחינה הלכתית קיימים שלושה דרגות שיהיה רגוע. אבל לא שעשה בזה קנין. ועדיין המשכון שייך לנותן. ומשכון במשכון: הראשונה: כגון שלוקח חפץ או כסף וכיו\"ב ונותן לו משהו לבטחון, כזה הוא מותר לכל הדעות. כיון שהוא לבטחון בעלמא. הדרגה שניה: והיא היותר חמורה מבחינה הלכתית. שלוקח ממישהו חפץ כלשהוא, וכנגד שווי החפץ נותן לו חפץ למשכון בשוויו, והיינו ב'תורת שומא' שזה כפירעון על החוב אבל לא עושים עליו קנין. ומסכמים שאם עד יום פלוני לא יחזיר את מה שלקח, הרי שהמשכון נעשה מיד כאילו שייך לו, למרות שבזמן שהמשכון היה בידיו זה עדיין במצב של שמירה. לו זכות לבקש את המשכון בחזרה אם שילם לו בזמן. אכן אם לא ישלם אך במידה מסוימת הרי המשכון הוא כתשלום על החוב. אלא שהלוה יש (חו\"מ לו בזמן הפסיד. ולכאורה בזה יש מחלוקת ראשונים. ומרן הבית יוסף אוסר. ומצאתי בפירוש כמה (סימן שו ס\"ק יד) דעתו להתיר. והמגן אברהם סימן עג) ראשונים שכתבו כמו המגן אברהם לאסור אלא אם כן לצורך מצוה. ולהלן יבואר. הדרגה השלישית, והיא היותר חמורה, שהמשכון הוא כעין תשלום על החוב, ועושים קנין עליו, ולאחר מכן כשמחזיר את ההלוואה צריך לעשות קנין מחדש על המשכון. וזה לכולי עלמא אסור, כיון שיש כאן קנין בשבת. ו. בירור פלוגתת הבית יוסף והמגן אברהם , לגבי אדם שלקח (כלל ח סימן טז) מביא את תשובת הרא\"ש (חו\"מ שם)למעשה, הטור הלוואה מחבירו, וחבירו יודע שהוא בעייתי, ולכן הלווה נשבע שיחזיר ואינו יכול לתת לו כסף בשבת. מצד שני אם לא ישלם לו הרי שעובר על את ההלוואה עד יום פלוני. והנה לא שמו לב שהיום הזה הוא חל בשבת. שבועתו. וכתב הרא\"ש שיתן לו משכון, משום שנחשב לדבר מצוה וזה אם מדובר שכאשר נותן משכון כביכול עד לאחר השבת, ולאחריה המשכון חפצי שמים, ומותר. ומרן הבית יוסף שם מבאר את דברי הרא\"ש, שהנה הוא כפיקדון, אם כן מה הועיל בזה, הרי עדיין לא החזיר את חובו, ונמצא שעובר על שבועתו. אשר על כן כותב מרן הבית יוסף, שפשוט לו בדברי הרא\"ש שכל מה שנותן את החפץ בשבת הוא בתורת תשלום. ולאחר השבת, אם ירצה יכול לקנות, אבל למעשה הוא כבר שילם. ועל כן הרא\"ש היה צריך להביא שהוא מטעם שהוא לצורך מצוה כדי שלא יעבור על ומאידך אם לא נתן לו דבר מקביל לסכום ההלוואה כתב מרן שבזה אפילו השבועה. וכיון שכך צריך לתת לו משכון רק כאשר הוא במחיר ההלוואה, שלא לצורך מצוה מותר. לפיכך נראה לומר כאמור לעיל, שמרן הבית יוסף סבור שנתינת משכון רגיל גם מותר. לעומת זאת המגן אברהם חולק על מרן הבית יוסף, וסבירא ליה שמשכון רגיל אסור בשבת. ובכן, לכאורה אם היתה זו רק מחלוקת המגן אברהם והבית יוסף, הלא קבלנו הוראות מרן. אבל כבר אמרנו שכמה ראשונים פוסקים כהמגן אברהם. אכן כיון שמרן הבית יוסף למד כך פשט ברא\"ש ממילא סביר להניח שגם אם היו מביאים את דברי הראשונים האחרים לפניו, לא היה חוזר בו. ז. ראוי להחמיר בנתינת משכון בשבת שנתבאר בדרגה הנמוכה ביותר, שהמשכון הוא רק לביטחון בעלמא, וכך בכל אופן ראוי להחמיר, ואם זה לא דבר חיוני כל כך אפשר לעשות כמו הוא מותר לכולי עלמא. והנה אם זה צורך מצוה אין כל חשש ומותר גם בדרגה השניה שהמשכון הוא בתורת שומא. אבל כשזה לא לצורך מצוה, ראוי להחמיר, למרות שלפי מרן אף בדרגת המשכון החמורה ביותר, שמשלם לו על ידי המשכון, זה כבר מותר במקום מצוה, ממילא בדרגה הנמוכה יותר ודאי שיהיה מותר במקום מצוה. ח. שקילה ומדידה בשבת שנינו במסכת ביצה (כח: כט.) על שקילה ועל מדידה שאסורים ביום טוב. וכל שכן בשבת. דהיינו שרוצה לשקול או למדוד לצורך בישול שאסור, ובמקרים מסוימים זה מותר, ויש בזה הרבה פרטי דינים. אולם איתא בגמרא , שכאשר זה לצורך מצוה מותר למדוד. (בקטע האחרון של המסכת קנז:)בסוף מסכת שבת ולפי זה לומדים הפוסקים להלכה, שכאשר יש מקוה טהרה שנחסרו ממנו מים, ורוצים למדוד אותו בשבת כדי לדעת אם אפשר לטבול בו, שנקרא צורך מצוה, מותר. הרי אין טובלים כלים בשבת, אמנם יש מקרים שמותר, אך כיון שבזמנינו אכן יש לחלק כיון שזה תלוי באיזה מקוה מדובר, שאם הוא מקוה כלים, כותב שעדיף טבילת הכלים הנה כדי להפקיע מרשות הגוי, ואינה מדיני טומאה וטהרה, (סימן שכג ס\"ז)וזה לא להפקיע טומאה מהכלי, מרן השלחן ערוך לתת את הכלי במתנה לגוי ואז לשאול אותו בחזרה מהגוי, בלי לטבול אותו בשבת. אכן מה שכתוב במשנה (שבת לד.) שאין מטבילין את הכלים, מדובר - כיום כולם משתמשים בחד פעמי, פלסטיק, ואינו צריך טבילה, על כלים טמאים. ובכל מקרה אם יש לו כלים אחרים אסור להטביל כלים [ .בשבת עד שבא ליברמן שר\"י ואמר שעושה מיסים על זה וכבר לא משתמשים בזה . אשר על כן בדרך כלל אנשים אינם טובלים כלים בשבת. ממילא מה ]שרוצה לבדוק את המקוה בשבת, הוא בשביל אחרי השבת. וכותב הריטב\"א יותר (בחידושיו לשבת שם) בפירוש, שבדיקת המקוה לצורך אחר השבת אסור, גילו ספק בשבת בבוקר במקוה של הגברים, ויש שאלה אם הטבילה היא כיון שכל מה שהתירו לצורך מצוה, הוא דוקא לצורך השבת. מאידך, אם מצוה, שאם היא מצוה מותר למדוד.ט. טבילה במקוה בשבת במים חמים להלכה, ידוע הוא שאסור להתרחץ במים חמים בשבת, בכל זאת המקפידים לטבול במקוה בכל יום, נוהגים לטבול גם בשבת. כמובן שעליהם להיזהר מאד מסחיטת השערות, וכן לפעמים יש חשש טלטול המגבת. ויש כמה שאלות בזה, אבל אם מקפיד ועושה הכל על פי ההלכה, אינו חופף בצורה שישיר שערות, וכמו כן אינו מסתרק, נוהגים להקל לטבול אף במים חמים, וממילא נחשב גם למצוה. י. שקילה לצורך מצוה השאלה המצויה בנושא של מדידה לצורך מצוה, היא לגבי מזון לתינוק. שהנה כדי להכין אוכל לתינוק צריך לתת לו לפי כמות מדויקת, ומודדים לפי מה שכתוב על הבקבוק, וכך מוסיפים לו את המזון הראוי לו לפי גודלו וכו', ואם מוסיף יותר מדי מטרנה וכיו\"ב זה לא ראוי לאכילה. ולכאורה זו ממש שקילה ומדידה בשבת, וזה דבר מצוי מאד. והנה ראשית כל יש לדון על שקילה לצורך מצוה, ולאחר מכן נברר את הדין של שקילה לצורך תינוק. הנה שקילה לצורך מצוה היינו כגון שרוצה לשקול מצה עבודת יד אם יש בה כזית, לצורך מצות מצה בפסח. ויש שני סוגי משקלים שאינם דיגיטליים. בדורות האחרונים המציאו משקל שעובד על מחוג ששוקל באופן מכני, ואין שום פעולה חשמלית בזה. ויש עוד סוג [ ,- זכורני שכשהייתי ילד רק זה היה, שמניחים אבן אחת שוקלת בצד האחד, משקל, שפעם היה נפוץ, והוא משקל של מאזניים, היום זה כבר לא קיים ובצד השני את המוצר ששוקלים קמח, סוכר וכיו\"ב וכשהמאזניים מגיעים להיות במצב מאוזן זה סימן שיש בדיוק את המשקל של האבן שכנגדה ושני המשקלים הללו אסורים מצד שקילה בשבת.]הזאת יא. מדידה של האוכל לחולה ביום הכיפורים והנה בספר החינוך דן לגבי יום הכיפורים, שכידוע חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור, והטעם לכך שאמנם למי שאוכל בשיעור של כותבת. ואם כן צריך לשקול בכל פעם לא לאכול מהתורה אסור אפילו כלשהו, אבל חיוב כרת לאוכל ביום הכיפורים זה רק יותר מככותבת, ורוצה למדוד ולשקול ביום הכיפורים, וכותב בספר החינוך שמותר, משום שזו שקילה של מצוה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא את דברי ספר החינוך בשו\"ת יחוה דעת. ומביא בשם פתח הדביר ועוד כמה פוסקים שמתירים בזה. יב. בירור דעת מרן השלחן ערוך אבל לכאורה הוא אינו פשוט כל כך, משום שיש סוגיא שלמה במסכת ביצה לענין למדוד כמה קמח לצורך הפרשת חלה. בזמננו מפרישים לחלה (שם) חתיכה קטנה, אך בזמנם היו נותנים שיעור מכובד כי הכהן היה אוכל את זה, היום הכהנים טמאים ואסור לאכול חלה טמאה. ורב ושמואל שם נחלקו אם מותר למדוד כן בשבת או לא. רב מתיר ושמואל אוסר. והראשונים חלקו כמי יש לנהוג, הראב\"ן, הרי\"ד, הריא\"ז, המאירי פוסקים כרב. וטעמם שהרי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. לעומת זאת, הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש, כל עמודי ההוראה, אוסרים. והטור מביא את זה (סימן תקו) ובבית יוסף בהלכות יום טוב יש אריכות דברים בנושא הזה, ומסיק לאסור אף כאשר זה לצורך מצוה. והנה בשלחן ערוך שם לא כתב כלום מזה, אולם בסימן תנ\"ו, חמישים סימנים קודם, מרן כותב לגבי מדידה של המצות בליל פסח, שבזמנם היו אופים את המצות בפסח עצמו, והרי בעיסה שעושים בפסח אסור שתהיה גדולה מעשרון מפני חשש חמץ, וממילא צריכים למדוד את הקמח. מרן מביא מחלוקת, וכותב בסתם שמותר ויש אוסרים. וכלל הוא בידינו, 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם', שבאמת דעת מרן לאסור, ויש חולקים. אבל בפשטות לפי הכלל שבידינו ולכאורה זו סתירה בדברי מרן. והנה כמה אחרונים למדו פשט בסתירה הזו 'סתם ויש הלכה כסתם' יכולים אנו לומר שבמקום שיש צורך כזה גדול דעת מרן להקל. יג. העובר על איסור מדידה בשבת אין מוחין בידו אכן גם לפי מה שכתב ספר החינוך אין כל כך ראיה, כיון שאפשר ופסק כהראשונים שסברו שהלכה כרב, אבל לפי שאר הראשונים, הרי\"ף הרמב\"ם הטעם שפוסקים שם כשמואל [ .הרא\"ש, שפוסקים כשמואל לכאורה אסור . ]הוא מחמת שהגמרא מביאה שם עובד כמו שמואל לו על מה לסמוך, רואים שאינו אסור לגמרי. וכן הוא בר\"ן אליבא דהרי\"ף. אין מוחין בידו. דהיינו ששמואל לא אוסר ממש כיון שאם מישהו עושה יש שבאמת גם אליבא דשמואל אסור למדוד, אבל אם רואים אדם שמיקל בזה יש צד נוסף לצרף, שהנה רש\"י שם מבאר את הגמרא, ועימו הרבה ראשונים, אכן הרמב\"ם לא למד כך פשט בסוגיא, אך רש\"י ורוב הראשונים כך לומדים, ממילא יש כאן צד נוסף להקל. אולם עם כל זאת, כיון שרואים שזו מחלוקת כזו גדולה ומסובכת, אם אפשר לשקול מערב שבת, או מערב יום טוב, כגון חולה שצריך לאכול ביום מותר לשקול דברי מאכל לצורך מצוה, ואם אפשר לשקול מערב שבת או לברך על מצה שלימה ולא רוצה לחתוך קודם יום טוב. ולמסקנת הדברים, לא פשוט, כי מצות עבודת יד כל מצה שוקלת משהו אחר, ומאידך רוצה הכיפורים ראוי שישקול את האוכל קודם יום הכיפורים. אכן במצה זה כבר מערב יום טוב עדיף. יד. בכזית של מצה משערים בנפח ולא במשקל הרבה הרבה שנים בליל הסדר הייתי מיסב יחד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והיה לו משקל עם מחוג, ולידו היה יושב גיסי הגאון הרב עזרא בר שלום שליט\"א, והיה נותן לו את המצה והוא היה שוקל. הוא היה אוכל מצות - כמובן מלבד ערב [ ,רכות שנאפו לאחר חצות, כל השנים הקפיד על כך פסח שחל בשבת. יש ראשונים שסוברים שהיו אופים בליל פסח, אנחנו והמצות היו יוצאות די עבות ורכות, והיה אומר ]לו לתת במשקל לכל כזית ארבעים גרם. ושאלתי אותו כמה פעמים, מפני בודאי לא עושים את זה מה נותן כל כך הרבה, שהרי בין כה אנחנו אוכלים כל אחד יותר מכזית, וב'מוציא מצה' כבר אוכלים שני כזיתים ומעיקר הדין בכזית אחת קיים כיון שאפשר ושלושים גרם בנפח זה עדיין לא כזית, זה לא שלושים סמ\"ק בנפח ולא במשקל, וכיון שמצות עבודת יד הם מאד כבדות, ואני מסופק, את מצות הדאורייתא. ואז הוא ענה לי, תדע לך, שכל השיעורים הללו זה יכול להיות שזה פחות, לכן לחומרא אני אומר לו לשקול ארבעים גרם. כיון שכאמור במצות הרכות שהם כבדות, יש לשים לב שזה יהיה ארבעים לשלושים, ואאמו\"ר היה מיד מוסיף עליו עוד חתיכה שיגיע לארבעים גרם. וזכורני שלפעמים היה גיסי לוקח מצה חותך ומניח על המשקל והיה מגיע גרם בשביל שיהיה שלושים סמ\"ק, השיעורים אינם מקבילים זה לזה. והשאלה היא אם משערים את החללים הללו. ויש כל מיני בעיות בנושא ומצה יבשה זו שאלה גדולה, כיון שהיא רכה וקלה, אך מאידך יש בה חללים, הזה. לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר שכדי לצאת ידי ספק לא לאכול ככזית, ולא פחות. היום יש סוגים של מצות דקות מאוד בעובי של נייר, ומי חייב בברכת המזון או לא. ועל כן היה אומר שיש להחשיב מצת מכונה אחת שני שליש מצה, משום שאז נכנס לספק אם אכל כזית בנפח או לא. ואם שאוכל מזה בליל הסדר צריך לאכול כמויות, להיות בטוח. טו. צורך מצוה או מקום חולי בשלחן ערוך (סימן שכח סעיף יז) כתב שהתירו לומר לגוי לעשות מלאכה הוא להלכה, שבות דשבות לצורך מצוה מותר. וזו גמרא בשבת (קכט.). והנה לגוי לעשות מלאכה דרבנן לצורך מצוה. ואמנם יש בזה מחלוקת אבל כך התירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, לעומת זאת חכמים התירו לומר חשוב מאשר צורך מצוה. ואתן לכך שתי ראיות: ראיה ראשונה, שהנה לא לקולא, אם צורך מצוה או צורך חולה. והתשובה היא, שצורך חולה יותר והנה יש שאלה מה יותר חשוב, כלומר מה המצב שצריך להתייחס אליו אם יש בו סכנה עושים את זה על [ ,דאורייתא לצורך חולה שאין בו סכנה כגון אדם שמתגורר במקום קר מאוד, והוא לא ימות מהקור כי ]להביא עצים ולהבעירם כדי לחמם את הבית. ובבית יוסף (סוף סימן רעו) יש לו שמיכה ויכול להתכסות, אבל הוא יהיה חולה, האם מותר לומר לגוי ידי ישראל דן לגבי מקום חולי, ויש שם שאלה איך ללמוד פסק בבית יוסף ובשלחן ערוך. ויש פתח הדביר ועוד. והמטה יהודה מגדיר את זה יפה מאד, שכל כן רואים שחולה שאין בו סכנה חכמים הקלו בו אפילו יותר מאשר לצורך מקום שיש ענין של חולי מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. אם מצוה, זו דוגמא אחת. דוגמא נוספת. אמרנו שמותר לומר לגוי לעשות בשביל חולה שאין בו סכנה מלאכה דאורייתא. והנה מה הדין אם ליהודי מותר לעשות מלאכה דרבנן לצורך חולה. והרמב\"ן (בספר תורת האדם) אומר, שכמו שהתרת אמירה לגוי לעשות דאורייתא שזו שבות אחת, אם כן גם כאשר זו מלאכה שאסורה יש שאלה בדעת הרמב\"ן למה הוא מתכוון, ואכמ\"ל. אבל רואים שהרמב\"ן מדרבנן מותר על ידי יהודי. ומלשון מרן (שם) משמע שפוסק כהרמב\"ן. אבל מתיר לעשות מלאכה דרבנן לצורך חולה, אולם לצורך מצוה הרמב\"ן אוסר אפילו בשבות דשבות. טז. תינוק נחשב כחולה שאין בו סכנה לפיכך יש לומר, שהרי תינוק תמיד נחשב כחולה שאין בו סכנה. ודוגמא לדבר, בתחילת סימן רע\"ו דנים הפוסקים מה הדין כאשר יש חושך, ויש שם כדי שהתינוק לא יפחד, ולהלכה מותר. והגאון מוילנא והמטה יהודה שם תינוק שמפחד מהחושך, והוא צועק ובוכה, אם מותר לומר לגוי להדליק נר דנים לכאורה שינסו להרגיע אותו איכשהו, אבל זה ברור שאם הוא מפחד - דרך אגב בדרך כלל כשקר לתינוק זה הרבה ואינו נרגע, שיש לו דין של חולה שמותר לומר לגוי להדליק את הנר, [ .מבוגר שוכב תחת השמיכה הוא מתחמם אחרי כמה דקות, תינוק זה איום יכול להגיע למצב סכנה, מכיון שגוף התינוק לא מייצר חום כמו מבוגר. איש כלומר אפילו מלאכה דאורייתא ונורא זה ממש יכול להיות מסוכן, לכן כשיש תינוקות בבית הקלו הרבה . ].יותר באמירה לגוי לחמם את הבית אשר על כן יש לומר שאין שום ספק שמותר בהחלט לכתחילה, למדוד את המים ואת האבקה שנותנים לתינוק למזון בשבת. ולא צריך למדוד לפני השבת. וכמובן שאם התינוק צריך תרופה, וצריכים למדוד את הכמות שאין ספק שמותר. ובדומה לכך, אדם מסכן הסובל מסכרת, ויש אנשים שבמצבים כאלו הרופא עושה לו דיאטה כמה בדיוק לאכול, וצריך לשקול למדוד מה הוא אוכל ושותה, שגם זה ודאי מותר כי זה נקרא מקום חולי. אף אם אין סכנה. וחולה סכרת הוא בגדר של חולה שאין בו סכנה. יז. דיאטה אינה נחשבת מקום חולי לעשות דיאטה, ורוצה לשקול את האוכל, כאן אין זה צורך רפואי, כיון שאם מאידך גיסא יש ללמוד, לאדם שמן שרוצה לעשות דיאטה, וזה בריא מאד יאכל פחות או יותר זה לא מעכב. וכן אדם שרוצה לשקול עצמו בשבת במשקל מכני, שאסור בשבת, משום שזו שקילה לא לצורך מצוה. וכמו כן אדם שרוצה לבדוק את גובהו, אסור בשבת, כיון שאלו שקילה מדידה שלא לצורך מצוה או חולי. אכן אם יש תינוק חולה, ומביאים אותו למיון והרופא רוצה לשקול אותו במשקל מכני מותר, משום שבזה השקילה היא נצרכת לדעת לגבי מינון התרופות והאוכל. יח. מדידת חום בשבת לגבי מדידת חום בשבת. הנה מצוי כיום שלושה סוגים של מודדי חום: יש אחד שמצמידים מדבקה כזו על המצח, ולפעמים שמאיר בו אותיות, ופעמים שזה צבע סתם בעלמא. יש בזה דיון ארוך בפוסקים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו להתיר (שו\"ת יחוה דעת ח\"ד סימן כט), והרבה פוסקים מתירים בזה כיון שזה לא נקרא כתיבה. ויש מודד חום דיגיטלי שכמובן זה איסור דרבנן להשתמש בו. ויש מודד חום שפעם היה נהוג להשתמש בו, והוא מודד על ידי כספית. והפעולה שלו, שברגע שמניח את הכספית בבית השחי או תחת הלשון, היא מתחממת, והחומר מתקדם לפי החום. והנה ראשית יש לברר אם מותר 'להוריד' את הכספית עם היד. בשו\"ת שבט הלוי כתב שאסור, משום שזה נקרא מתקן מנא, מכה בפטיש, שהרי בלי הפעולה הזו אין לכלי הזה שימוש. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דעתו להתיר, והרבה פוסקים סברו להתיר. והטעם, משום שהכלל במתקן מנא שכל דבר שהוא לא מעשה אומן, אינו נקרא מתקן מנא. כגון שיש כלי מסויים שמתפרק, וכל ילד קטן יודע להחזירו הרי זה מעשה הדיוט. ודוגמא לדבר, במגבעת שהונחה על כסא ומישהו ישב עליה, והכובע נראה עקום ואינו יכול ללובשו כך, הרי בשביל לסדר אינו נקרא מתקן מנא כך כתב בחזון עובדיה להלכה. ממילא גם בנידון דידן את הכובע לא צריך מומחה גדול, ולא עושה שום מעשה אומן בזה, ממילא אין בעיה להוריד את הכספית. והנה למדוד חום על ידי המד-חום הזה, אם הוא לא מרגיש טוב זה נקרא מקום חולי ומותר. אדם לא מודד לעצמו כל יום את החום. יט. חשש מבשל במד-חום הפועל על כספית שכתב שאסור ] - אני לא רוצה להזכיר את שמו[ יש רב אחד מהר נוף למדוד חום במד-חום של כספית, משום שיש מלאכת בישול. שהרי הוא מחמם את הכספית והיא מתבשלת. והרי זה ודאי לא נקרא מבשל, ואין צורך להסביר את זה בכלל. וזה ודאי לא רציני. בישול צריך להיות באש, חכמים אסרו בישול בתולדת חמה, למשל, אם מניח מחבת שחורה בשמש, ושופך עליה ביצה, היא מתבשלת, זה בישול בתולדת חמה. אבל אם נקח ביצה נפתח אותה בתוך כלי, ונניח אותה לאור השמש שהשמש תחמם אותה, הרי בישול בשמש מותר. התורה לא אסרה. וגם בתולדת חמה זה ניתן לומר שעל ידי החום של האדם יהיה לזה גדר של מבשל?! לכן להלכה גזירה משום תולדת האש זה מדרבנן, אבל מן התורה מותר. אם כן כיצד מודד חום של כספית מותר. כ. שימוש במד חום דיגטלי חשמלי קל, אבל זה אסור מדרבנן. והשאלה תלויה ברופא, פעמים שהרופא הנה במד חום דיגיטלי יש בעיה של זרם חשמלי, אמנם זו בטריה וזה זרם אומר שחיוני לדעת מה חום גופו של החולה, כגון אדם מבוגר וכיו\"ב, שאז סכנה, אלא רק חולי, מותר למדוד והטוב הוא לעשות בשינוי. וכבר נתבאר אומר שצריך לדעת מה החום שלו בשבת, וזה מאד משמעותי אפילו ללא אפשר יהיה להקל במד חום דיגיטלי בשינוי. וכמו כן בתינוק למשל, שהרופא שיש מחלוקת אם מותר לעשות שבות דרבנן, לדעת הרמב\"ם מותר לצורך פעם כולם היו משתמשים בזה, ואינני יודע כיצד זה עובד, מניחים אותו על כן זה גם שבות דשבות על ידי ישראל. וכמו כן לגבי מכשיר המודד לחץ דם, אם יעשה בשינוי זה מותר לכל הדעות למדוד חום במד חום דיגיטלי. וכמו חולה שאין בו סכנה, ולדעת הרמב\"ן צריך לעשות בשינוי. אם כן בכגון דא היד על היד, לוחצים, והמחוג מסתובב, והדופק מתחיל לעבוד, והוא אומר לך כמה לחץ דם יש לך. שבאופן שכזה מותר אם יש צורך. ואם למשל הרופא אומר למדוד כל יום לחץ דם, שימדוד באופן הזה גם בשבת. כמו כן הפוסקים דנים לגבי אישה הרוצה להיכנס להריון, וזה תלוי הרבה בחום גופה, ועל פי הוראת הרופא צריכה למדוד כל כמה שעות את החום, שבנידון זה מותר להשתמש בשבת במודד חום עם כספית. כיום שכל מודדי הלחץ דם הם דיגיטליים. צריך לדעת שכשהרופאים אומרים למדוד כל יום, הוא יכול למדוד ממש קודם כניסת השבת, וממש בצאת השבת, כל עשרים וארבע שעות, לא צריך יותר מזה. ועל כל פנים ניתן להשיג מודד לחץ דם מכני שמותר להשתמש בו בשבת במצב של טוב, ורוצים למדוד לו לחץ דם, ויש בבית החולים רק דיגיטלי, אם יש גוי חולי. אכן אם יש מצב של חולי ממש, כגון שהגיע לחדר מיון, לא מרגיש תעשה על ידי גוי, אך אם אין גוי מותר למדוד לחץ דם גם באופן דיגיטלי. כא. כתיבה 'דיגיטלית' בשבת של כותב בשבת, מבין שכתיבה דיגטלית אינה דבר שיש בו ממש, כיון שאין וברור הוא שאין בזה כל חשש של כתיבה, שהנה כל מי שלומד את הנושא אכן אם מדפיסים את [ לזה קיום. וממילא לכתוב במחשב אין לזה קיום , וכן במודד לחץ דם או במודד חום הכתוב ]איסור דרבנן. ואשר על כן יש לעשות בשינוי, וכך מותר גם לדעת הרמב\"ן כלל. וכל החשש הוא שעושה פעולה חשמלית קלה שמולידה זרם חדש וזה מחזיק מעמד כמה שניות וזה כבה מאליו, הרי שזו כתיבה שאין לה קיום התוצאות הוא נידון אחר לגמרי שהשלחן ערוך פסק כדבריו. ברכת אשר יצר ב' פעמים מי שעשה צרכיו ולא בירך אשר יצר וכעבור עשר דקות נצרך שוב שאלה: לנקביו, האם יברך כעת אשר יצר (ורק לאחר מכן יכנס לבית הכסא), או שצריך תחלה לעשות צרכיו ורק לאחר מכן יברך? אין לברך ולהתפלל בשעה שנצרך לנקביו. לפיכך תשובה: תחלה יעשה צרכיו, ולאחר מכן יברך ברכת אשר יצר. כתב מרן בש\"ע (סי' צ\"ב ס\"א): היה צריך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל מקורות: תפלתו תועבה. וצריך לחזור ולהתפלל. והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד. אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. וכתב הרמ\"א, וכל הנצרך לנקביו אסור אפי' בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים. וכתב המשנ\"ב (סק\"ו), שכל שכן שהנצרך לנקביו אסור לקרוא ק\"ש ושאר ברכות. ולפ\"ז לכאורה אף בנ\"ד לא יברך אשר יצר עד שיעשה צרכיו. וכ\"פ בנ\"ד בשו\"ת שאלת יעב\"ץ ח\"א (סי' ט\"ו) שלא יברך עד שיטיל מים שנית. וכ\"ה בשערי תשובה (סי' ז' סק\"ב) ובמשנה ברורה רוצה להטיל מים, יראה שצריך לברך קודם על מה שעבר. אולם להלכה סב\"ל. וכ\"כ בכה\"ח (אות ח). וע\"ע (סי' ז' סק\"א. ועי' סי' ד' סק\"ג). ואמנם הפמ\"ג (סי' ז' מש\"ז) כתב שאם הטיל מיל והסיח ולא בירך, ואח\"כ בהלכה ברורה. ונחלקו האחרונים במי שעשה צרכיו ב\"פ ולא בירך אשר יצר, אם צריך לברך ב\"פ. ולהלכה סב\"ל ולא יברך אלא פעם אחת. אם תרופות טעונות כשרות האם מותר ליטול תרופות וויטמינים ללא כשרות?שאלה: סירופ מתוק אין ליטול ללא כשרות. תשובה: אולם גלולות (כדורים) וסירופ בטעם מר, מותר לחולה שאין בו סכנה לאוכלם, אף שאין עליהם כשרות. ולאדם בריא או הסובל ממיחוש קל, אין ליטול תרופות וויטמינים ללא כשרות. ובמקום שיש חשש סכנת נפשות, בודאי שמותר ליטול ללא כשרות. ופשוט שבכל אופן הנכון ליטול תרופות עם כשרות, במקום שאפשר. חולה שאין בו סכנה מותר ליטול תרופות בגלולות או בטעם מר, ע\"פ מ\"ש הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות :מקורות יסודי התורה ה\"ח): במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה. וכ\"פ מרן בש\"ע יו\"ד (סי' קנה ס\"ג). ועי' להרמ\"א קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר). וגם מרן בש\"ע יו\"ד (סי' פד סי\"ז) כתב ששרץ שרוף שאין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אף על פי שצריך לשהות שם שכתב, מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו סכנה. (והוסיף שם, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא. וכ' ביד אברהם, דמשמע דבלא רפואה אסור. ובמנחת יעקב וכ\"פ בשו\"ת יחוה דעת ח\"ב (סי' ס) גבי חמץ בפסח, וע\"ש שאין לחוש לאחשביה, משום שהוא ע\"י תערובת. (כלל מו סק\"ט) הקשה וכו'. ע\"ש. וע\"ע ביד אברהם להלן (סי' קנה ס\"ג). וע\"ע בחזון איש (סי' קטז אות ח). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ברכות התורה של מרן פעם ישבתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ולמדנו כל הלילה, והוא היה שקוע כל כולו בלימוד באופן בל יתואר. והנה בעלות השחר קם ונטל ידיו, ולאחר זמן אמר לי שבירך את ברכות השחר, וזוכר שבירך עד - כנראה שלאחר ברכות השחר העמיק במחשבה, וכמו שיש ברכות התורה אבל את ברכות התורה עצמם אם בירך או לא אינו [ ...זוכר הרבה פוסקים שמתירים לחשוב בליבו דברי תורה קודם ברכות ושאל אותי אם בירכתי כבר בעצמי או לא. והנה אם לא ]התורה הייתי שם ומוציאו ידי חובה, הרי שהוא לא היה מברך בעצמו מכיון הרב יצחק מאזוז שספק ברכות להקל, אבל לשמוע ממישהו אחר – למה לא?! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"137.pdf","content":"הגיע לעיר לאחר השקיעה אם יכול| גדר 'חשש סכנה' בשהיה בדרך| נוסע במכונית או באוטובוס ביום שישי ושקעה השמש נושאי השיעור: לחזק את ידי | להזמין גוי שיקח אותו למחוז חפצו קודם השבת ויגיע בשבת| חשש חולי וחשש סכנה| נוסע במכונית והנהג גוי| ללכת בה נסיעה בספינת טיולים בשבת| כיצד יש לנהוג כאשר נוחת מטיסה בשבת| שומרי השבת137 גליוןמיום א' כ\"ו חשון תשע\"ח חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת תצוה נוסע במכונית או במטוס ונכנסה שבת כיצד עליו לנהוג א. אדם הנמצא בדרך ונכנסה שבת ב\"ה בשבוע שעבר סיימתי את כרך ט\"ו של 'הלכה ברורה'. חלקו הגדול עוסק בענייני הדלקת הנרות וקבלת שבת. יש בזה המון פרטים, חלק גדול מהדברים מסרתי בשיעור ויש דברים שלא אמרתי ועוד חזון למועד. והנה הסימן האחרון שבספר, סימן רס\"ו, הוא סימן גדול וקשה, ולמדתי אותו כמובן בעיון וביסודיות, אני לא מוותר על שום דבר. אכן הוא נושא שאינו מצוי כל כך. והנידון הוא באדם הנמצא בדרך ונכנסה השבת, ויש לו חפצים, (שבת והוא מקום שאין עירוב כיצד ינהג בשביל לטלטל את החפצים. וחז\"ל נתנו כמה אפשרויות. ראשית כל על ידי גוי. שאם יש עימו גוי יכול לתת קנג:) לו. והאפשרות השניה, על ידי בהמה. אבל כיום כבר אין משתמשים עם בהמות למשא. אתם מכירים מישהו שרוכב על גבי חמור חוץ מערבים?! עם דומה לחמור! האפשרות השלישית, על ידי שוטה או קטן. ואם אין שוטה יכול על ידי חרש. וחרש וקטן שוים. בימינו ודאי שקטן קודם ורק אם אין לו קטן שיקח חרש. משום שיש צד להגיד שחרש חייב במצוות. האפשרות הרביעית היא, שילך פחות פחות מארבע אמות. וכמו כן יש גם התר לרוץ, ויש לדון בזה אם תמיד התירו לרוץ או לא, ואכמ\"ל. כמו כן דנים בסימן הזה על המוצא מציאה בשבת, וזהו נושא שמצוי דוקא. והנידון הוא אם זה מוקצה או לא. וכמו כן כאשר אינו חייב להשיב אך חושש שיקחו לו את זה, ורוצה לעמוד שם כל השבת, מותר. ומאידך אסור להגיד לגוי לקחת. ויש בזה כל מיני פרטי דינים. והנה בדורות האחרונים התחדשו דינים שהסימן אינו עוסק בהם. שהנה כיום אנשים נעים מעיר לעיר במכוניות, ואדם נמצא בדרך במכונית ושבת נכנסת. וכמו כן נוסע במטוס שלא חישב את הנסיעה כראוי, ועודו במטוס והנה שבת נכנסת. וכמו כן ברכבת או באוטובוס וכיו\"ב. בכל אלו צריך לדעת מה עושים. אכן כמובן שאם הוא באוטובוס או ברכבת או במטוס, ואינו עושה כל פעולה בעצמו, שזה הרבה יותר קל מאשר אדם הנמצא במכונית. ב. לא להיות בלחץ והנה הדבר הפשוט והחשוב ביותר שיש לומר לאדם שקורה לו דבר כזה, לא להיות בלחץ או בפאניקה. אדם שנמצא בלחץ זה מביא אותו לעשות שגיאות חמורות בהן יכול לאבד את עולמו ח\"ו, לבוא לידי חילול שבת דאורייתא, ואולי אפילו מאות חילולי שבת. עסקתי בנושא וחיפשתי גם במחברי זמננו, ויש מעט מאד חומר בנושא הזה, ולכן כתבתי הנחיות כלליות, והן נמצאות בסוף הספר, ונדבר בהם כעת. ג. חכם עיניו בראשו והנה ראשית כל אני תמיד מדבר עם הילדים שלי שגרים מחוץ לעיר ובאים אלי לשבת, שיצאו מוקדם, ואם לא אל תבואו אלי! אני לא מסכים שיגיעו רבע שעה לפני שבת. שיצאו מוקדם ויגיעו מוקדם. ויש הרבה בעיתונים, כרזות בשם גדולי ישראל המזהירים על כך. אכן סימן רמ\"ט מתחיל בנושא הזה שאסור לצאת לדרך בערב שבת אך שם הן סיבות אחרות, שהוא מחמת שלא יוכל להכין צרכי שבת. כיום שיש טלפון סלולרי זה לא מציאותי, כיון שיכול לבקש מרחוק שיכינו עבורו. אולם כאן חכם עיניו בראשו וצריך לתכנן את עצמו כראוי ולצאת מוקדם.ב\"ה במהלך השבוע אני נוסע להרבה שיעורים, והרבה פעמים יש פקקים, ואמנם יש היום 'וויז' אבל גם הוא לא תמיד חכם. הוא לא יכול לפרק את הפקקים.. לפני כשבועיים תכננו לי כמה שיעורים בחיפה, ושם התקיימה גם חתונה שהייתי צריך להשתתף בה. בחזור יצאנו לדרך, אני והנהג שלי אברהם שיהיה בריא. הוא הפעיל את ה'וויז' והוא מיד אמר לנו לנסוע מדרך - [ אחרת כיון שהיתה שם תאונה וכו', ובסופו של דבר הגענו מהר מאוד מצד שני היו כמה שחזרו מהחתונה ]..אל תגידו למשטרה שנסענו מהר ונסעו בדרך הרגילה, ומסכנים הגיעו הביתה בארבע בבוקר. זה דבר שלא תלוי בידי אדם. ד. להפעיל את שיקול הדעת והנה כאשר האדם צריך לנהוג בעצמו, ויש מצבים שיש חשש סכנה. למשל, אם אירע כך בחודש תמוז – אב, והוא יודע שמחר ישרור חום של מעלות, ואין לו דלק במכונית לשבת שלימה עם מיזוג אויר בכדי שיוכל 38 ,להפעילו מערב שבת, מצד שני הוא מבין שיצטרך להישאר בחום הזה ומחמת כן יכול לבוא לידי סכנת נפשות. וכמו כן אם קר מאוד, יש בחו\"ל מקומות שהקור בהם הוא גם מינוס עשרים מעלות, ואם יישב במכונית יגמר לו הדלק, ויקפא למוות. לפני כמה שנים אירע מקרה של יהודים יראי שמים שהיו באוטובוס בארצות הברית ביום שישי בצהרים, והחל לרדת שלג כבד, השלג היה אמור להגיע בלילה אבל הקדים, ונתקעו בכביש הראשי בתוך אוטובוס. אולם הנהג היה גוי, וכשהנהג גוי זה הרבה יותר קל, אבל הם נכנסו ללחץ, ראו שהשקיעה מתקרבת, ובקשו מהנהג שיפתח את הדלת כי הם רוצים לצאת. באותם ימים עדיין לא היה פלאפונים אבל ברשותו היה מכשיר קשר, והוא קיבל הוראה שלא לפתוח את הדלת. והנה ביום ראשון נודע, שבאותו לילה היו מכוניות שנתקעו בצד הדרך מהשלג, ואנשים קפאו למוות! והוא אשר אמרנו שיש מצבים של סכנה. אשר על כן כשאדם נמצא במצב כזה צריך להפעיל שיקול הדעת, ולשאול את עצמו האם אכן אני במצב סכנה?! מי אמר שאני בסכנה, יצר הרע או יצר הטוב?! הרי פעמים שאדם ממציא פיקוח נפש וזה לא כך, ואם לא קר מדאי או חם מדאי זה לא פיקוח נפש. בדרך כלל המחשבה הראשונה שבאה לאדם היא, מה אעשה? במכונית אין יין לקידוש, אין קריאת התורה, אין תפילה בציבור, ואין אוכל. ויש מצבים שאין לו כלום אפילו במבה אין לו, כיצד יעשה קידוש וסעודות שבת? הרי כמעט כל הפוסקים סוברים שצום בשבת הוא איסור דאורייתא! וכיצד אצום בשבת?! אבל באותה שעה זו עצת היצר! ואם אין חשש סכנה עליו לצום בשבת! ביהדות אין מצב שכזה שבשביל לקיים מצוה התירו לעבור עבירה! הלא אם יבוא יהודי ויאמר לך, תראה, אני מוכן לנהל אתך על חזרה בתשובה, תשכנע אותי אני חוזר בתשובה, אך בתנאי שהשיחה הזו תתנהל במסעדה טריפה... בשום פנים ואופן לא! וגם אם ודאי שיחזור בתשובה אסור! בהלכה יש כללים מתי איסור נדחה מפני איסור. דאורייתא ודרבנן, עשה ולא תעשה. אבל בנידון דידן, שנהיגה במכונית היא חילול שבת, צריך לדעת, שכל לחיצה על הגז זו מלאכת דאורייתא ממש. מלבד זאת יש גם בעיה של תחומין, שהוא נמצא מחוץ לתחום. אשר על כן אם אין חשש סכנה הרי שעליו להפסיק לנהוג. שבט ה. מהו חשש סכנה סכנה זה קור קיצוני או חום קיצוני, וכמו כן מי שנמצא עם המכונית באזור יהודה ושומרון, ששם יש חיות רעות בדרך, חיות מהלכות על שנים, עם סכינים... שזו סכנת נפשות, ולהישאר שם בדרך זה בגדר סכנה. ואין כל ספק שאם ידעו שהוא שם כך, שהוא רק צריך להגיד 'שמע ישראל'. במיוחד אם הוא קרוב למקומות ישוב שלהם. וכל כיו\"ב. וצריך לא להיות פזיז אלא להפעיל שיקול דעת רציני, במחשבה אמיתית אם יש סכנה או לא. כמו כן צריך לדעת, שאם הוא נוהג ורואה שעוד שלוש דקות השקיעה, אם ילך לעמוד בשולי הדרך יכולה להיגרם מחמת כן תאונה ח\"ו, הרי רק לאחרונה אירעו כמה תאונות ממכוניות שעמדו בצד, ופתאום באה מכונית אחרת במהירות גדולה ופגעה בהם, שבמצב כזה יהיה מותר ליסוע קצת עד שיגיע למקום שיימצא שם בבטחון. כמו כן יש מצב שאין באמת חשש סכנה של חום או קור וכיו\"ב, אבל אם יש עימו ילדים זה יכול לשנות את המצב ולהחשיבו כסכנה. כגון שאם מבחינתו הקור או החום זה נסבל, אבל לילדים הם הרבה יותר רגישים, וכיון שיודע שאם המכונית תכבה, הילדים יבואו לידי סכנה אפילו אחד מהם ח\"ו, אפילו ספק סכנה יהיה מותר להמשיך בנסיעה. ו. מותר לנסוע רק עד שהסכנה תחלוף ולא מעבר לכך גם מי שהותר לו לנסוע כגון בחשש סכנה, כגון שיש חום או קור כבד, לא התירו לנסוע עד הבית, כי לא אומרים בזה כיון שהתחלתי בהיתר אפשר להמשיך, אין דבר כזה. אלא כאשר יש חשש סכנה נוסע עד שיגיע למקום הראשון שבו יכול להימצא שם ללא חשש סכנה. וגם אם זה מקום שלא מכירים אותו וכיו\"ב, ברגע שנמצא במקום בבטחון מבחינת הסכנה, אסור לו להמשיך ולנהוג אפילו מטר אחד. וזה ברור מאד. ז. הגיע לעיר לאחר השקיעה אם יכול ללכת בה יש עוד פרט במקום של סכנה, שהנה אם נסע מחשש סכנה והגיע בכאב גדול למקום שבו יכול לשהות. כעת הוא נמצא בתוך העיר, ורוצה ללכת לבית הכנסת. זה תלוי, אם הגיע לשם עד זמן רבינו תם או לאחר מכן. כלומר בחורף בארץ ישראל זה כשעה לאחר השקיעה, בקיץ זה יכול להיות גם דקות, שאם הגיע קודם זמן זה, שהוא זמן רבינו תם, אפשר 58 יותר אפילו להקל ללכת לבית הכנסת. והטעם משום שהיה אנוס, וכמו כן יש ראשונים הסוברים שהלכה כמאן דאמר תחומין דרבנן, ונצרף לזה גם את שיטת רבינו תם, והרי זה בדיעבד במקום צורך גדול מאד. אכן אם הגיע לאחר זמן רבינו תם מחוץ לעיר אין להקל, וצריך להישאר באותו בית, והסיבה לכך היא, שמי שבא מחוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות. אולם כיון שנכנס לבניין ממילא כל הבניין נחשב כמו ארבע אמות. וזה נפקא מינה לגבי מי שהגיע במטוס לאחר כניסת השבת, שמותר להסתובב בכל בנין שדה התעופה. ולהלן יבואר עוד. ח. להמשיך בנסיעה על ידי גוי הנוסע עימו יחד אם אדם נוסע ויש עימו נהג גוי, בחו\"ל זה מצוי שאנשים נוסעים ויש להם (סימן רעו ס\"א)נהג גוי, באופן כזה יש קולא חשובה מאד. שהנה כלל הוא בידינו שגוי שעושה מלאכה לצורך היהודי אסור ליהודי ליהנות ממנה. אולם אם הגוי עושה את המלאכה בשביל עצמו וגם בשביל היהודי, כגון שיש חושך (שם והגוי מדליק את האור גם בשבילו וגם בשביל היהודי מרן השלחן ערוך כתב במפורש שאסור. וכן דעת הרמ\"א. והמגן אברהם מאריך וסימן שכה ס\"ו) ולמסקנא אנו פוסקים שאסור. וזו סוגיא במסכת שבת(סימן רעו סק\"א) בזה מתיר. אכן (בחידושיו שם), הרמב\"ם בפירוש המשניות אוסר ואילו הרשב\"א (קכב.) כשהגוי הוא נהג שלך לכאורה זה יותר גרוע, כיון שגם להרשב\"א שפוסק שאם זה לצורכו ולצורך הישראל מותר, כתב שזה דוקא בסתם גוי שלא חייב לו כלום, אבל אם הוא כמו עבד שלו, הרי שודאי עיקר הדבר שעושה כן הוא לצורך אדוניו, אם כן אי אפשר להיעזר בזה. אולם נראה לומר בזה דבר הגיוני מאד. שהנה אם יבוא היהודי ויאמר לגוי שנשארים כאן בשבת, בלי אוכל וכו', ומודיע לגוי שישאר איתו ביחד, הרי מה יעשה הגוי?! הוא לא יברח, אך יתחיל להתחנן להמשיך בנסיעה, במצב כזה שהגוי נמצא בצרה ביחד איתו, הרי שודאי זה נחשב שהגוי עושה בשביל עצמו. למרות שזה נראה שלכאורה הגוי כפוף אליו לגמרי, אבל כמה שכפוף הרי היום אין עבדים, וגם אם הוא פועל שלו, הגוי יתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו שלא להישאר במצב הזה, וממילא הרי הגוי נחשב כאילו נוסע לצורך עצמו ויהיה מותר. ואם הגוי הזה עובד אצלו לפי שעות, חשוב שיקבע איתו את שכרו, כמה משלם לו על כך, בקבלנות, כיון שאם הגוי הוא שכיר שלו זה לא פשוט להגיד אדעתא דנפשיה קעביד, שהגוי עושה בשביל עצמו, כי הוא שכיר שלו. ולכן יאמר לו אני קובע איתך שעד שנגיע למחוז חפצינו על כל שעה שאנחנו בדרך אתה מקבל מאה דולר. וממילא זה בקבלנות ולא שכיר, והרי זה נקרא אדעתא דנפשיה. למרות שהגוי אינו יכול לעשות כי אם בשבת, אבל כיון שאינו עושה את זה בשבילי אלא בשביל הכסף שהובטח לו מותר. ט. מזמין גוי שיקח אותו למחוז חפצו וכשאין עימו גוי, והוא במכונית ורואה שהשמש נוטה לשקוע, ורוצה להזמין גוי שיקח אותו, כגון שיש לו תקלה ברכב ורואה שלא יוכל לתקן עד שבת. בארץ זה פחות מצוי להיעזר בגוי, אבל בחו\"ל זה מצוי מאד, והוא מתקשר ומזמין נהג גוי, והוא מגיע בשבילך ולמענך, אין בזה אדעתא דנפשיה כלל יש לדון אם מותר. והנה אם מדובר מבעוד יום, ועל פי מצב העניינים הגוי יגיע עד זמן רבינו תם, אפשר להקל, כיון שכלל הוא בידינו, כל דבר שאסרו חכמים בשבת מותר לעשותו בבין השמשות, ולכן גם אמירה לגוי בבין השמשות מעיקר מחמיר בשעה שכל ישראל (סימן רסא סק\"ז)הדין מותר. אמנם המגן אברהם - תראו [ .קבלו שבת. אבל מעצם דין בין השמשות אמירה לגוי מותרת בעז\"ה בספר החדש שלי יש אריכות על כל הנושאים של אמירה לגוי בין . אכן לגבי בין השמשות אנו מחשבים על פי בין השמשות של ]השמשות דקות לאחר השקיעה. והנה אם הגוי נוהג במכונית 13.5 הגאונים, שזה והיהודי יושב בתוכה זה רק עובדין דחול, ובמצב דוחק שכזה אפשר יהיה (ריש להקל. כיון שעובדין דחול זה איסור דרבנן קל יחסית, וכך כותב הר\"ן מביאו להלכה, לגבי שהיה בפת (סימן רנד ס\"ה)ומרן השלחן ערוך פרק קמא דשבת) רדיית פת, שיש מחלוקת ראשונים איזה איסור זה, ומרן פסק כדעת ר\"ן שהוא משום עובדין דחול, ושהוא קל יותר משאר דרבנן. אולם יש לדעת, שגם אם יגיעו בזמן צאת הכוכבים של רבינו תם אפשר להקל, הגאון רבי משה פיינשטיין כותב כך לגבי אמירה לגוי, שכל זמן שלא הגיע זמן רבינו תם, שמעיקר הדין מותר. משום שהמשנה אומרת 'ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו'', דהיינו (שבת לד.) שמדובר כאשר יש לו מה לאכול, אולם אם אין לו מה לאכול הרי שזה צורך מצוה ומותר לעשר, אפילו בספק חשיכה. וממילא גם אמירה לגוי מותרת. ואדרבא, אמירה לגוי היא יותר קלה משאר איסורי דרבנן שאדם עושה בעצמו. ומחמת כן מתיר לכתחילה לומר לגוי. אכן הוא כתב שם הגבלה לעשות כן רק עד חצי שעה לאחר השקיעה כיון שאחר כך אנשים יבואו להקל יותר מדאי ויגיעו לצאת הכוכבים. והאמת שגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בכמה מקומות לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא. ובכל המקומות הוא מדבר רק על בדיעבד, אך לא על לכתחילה. אבל בנידון דידן זו שעת הדחק ממש. הרי להיות כך באמצע הדרך, איזו מין שבת זו?! זה ודאי נחשב כמו בדיעבד. אשר על כן אם מזמין גוי והגוי יספיק להגיע לבית עד זמן רבינו תם, זה מצוין, ואפשר יהיה להקל. י. מקום שיש בו חשש חולי אולם אם בנסיעה עם הגוי לא יספיק להגיע עד זמן רבינו תם, חשבתי על כך הרבה, ותאמינו לי שחשבתי למצוא קולות, אבל קולות אמיתיות! אנחנו לא קלי דעת, רפורמים, שממציאים סתם, צריכים לחשוב מה אפשר באמת על פי ההלכה. והנה אם למשל יש איתו ילדים קטנים שאין חשש סכנה, אבל להישאר שבת שלימה ללא אוכל לילדים, יכול להיות שזו סכנה, הרי גם ביום כיפור לצום, ממילא יש חשש סכנה. וגם אם לילד 5-6 אסור לתת לילד קטן בן אין חשש סכנה כגון שיש לו קצת מאכלים לתת לו, אבל יש חשש חולי, הילד יכול לקבל חום, הוא יפול למשכב, חז\"ל לא אסרו אמירה לגוי במקום דנים שאם יש (ס\"א)חולי אפילו כשאין בו סכנה. ודוגמא לדבר, בסימן רע\"ו חושך והתינוק בחושך בוכה וצורח, הרי זה נקרא כמו חולי ומותר לומר לגוי והגאון מוילנא (סק\"ד) להדליק את הנר. כך נפסק להלכה. אמנם המטה יהודה שם שואלים איזה מן חולי זה שהילד בוכה, אבל כנראה שמדובר שהילד , וודאי שיכולים אנחנו בנידון דידן להגדיר (ראה משנה ברורה סק\"ו)מצטער הרבה את המצב כצער גדול. ואם שם מותר לומר לגוי להדליק את הנר, ומותר לבריא ליהנות מזה, כיון שהגוי עשה בהיתר, הוא הדין כאן מותר לבריא ליהנות מזה מחמת הילדים, שכל פעם שגוי עושה בהיתר מותר גם לבריא. וכמו כן הוא הדין כאשר יש אשה בהריון, או זקנה וכיו\"ב, שיש חשש חולי מחמת זה אבל אין חשש שימותו ח\"ו, מותר לומר לגוי גם אם יבואו לעיר רק לאחר צאת הכוכבים של רבינו תם. יא. נתקע בדרך ואין כל חשש חולי או סכנה ואם נמצאים ברכב כמה בחורים בריאים, אין כל חשש חולי, אולי כדאי במצב כזה שהתקועים בפקק ינסו לצרף אליהם ילד, שבזכותו יכול להזמין גוי ולנסוע עימו גם אם יבוא לאחר צאת הכוכבים של רבינו תם, משום שאז יהיה חשש חולי. ואם אינם יכולים להביא ילד, האם מותר לפני השבת להזמין גוי? אני חושב שבדוחק גדול אפשר להקל. ואני מדגיש שהוא רק בדוחק גדול (ח\"ב דף ואין כל ברירה אפשר להקל. והסיבה לכך שהנה לדעת בעל העיטור אמירה לגוי במקום מצוה, אפילו במלאכה דאורייתא מותר. והוא מט ע\"א) מביא את בעל (שם ס\"ב)מתיר אפילו להבעיר אש ממש לצורך מצוה. והרמ\"א העיטור להלכה, אמנם מרן לא פסק כמו בעל העיטור, מרן כותב בפירוש שרק שבות דשבות מותר, ונהיגה במכונית זה לא שבות דשבות, אלא זה רק שבות אחת של אמירה לגוי, והנהיגה עצמה אסורה מדאורייתא. אבל בנידון דידן כיון שיש כמה מצוות: מצות קידוש, מצות עונג שבת, איסור ותפילה במניין אני לא [ ,שלא לצום בשבת, מצות שלוש סעודות שבת מחשיב, כיון שגם כך לא יוכל ללכת לבית הכנסת שהרי הוא יוצא מחוץ מספיק כל המצוות הללו, כיון שיש כמה ראשונים שפוסקים כמו ].לתחום בעל העיטור שאפשר לסמוך עליו. בפרט אם מדובר באוטובוס או טנדר גדול שיש הרבה אנשים, ואז זה נקרא צורך רבים. אבל זה עוד צד, אך גם בלי זה אפשר במצב דוחק וצער כזה, שעובר גם על כמה דברים של דאורייתא, שצריך לצום וכו' והרי זה ממש עשה שבתך חול, לכן במצב כזה יש להקל באמירה לגוי. יב. שיטת בעל העיטור אינה יחידאה ובעל העיטור אינו יחידי בזה, כיון שכמה מהגאונים, וכן בעל הלכות גדולות, ורבינו חננאל, ועוד כמה ראשונים התירו אמירה לגוי לעשות דאורייתא לצורך מצות ברית מילה. אכן הם כתבו כן על ברית מילה, ואין ראיה שיתירו גם בשאר מצוות, ואולי מילה בלאו הכי דוחה את השבת, אבל בעל העיטור בעצמו מתיר בכל המצוות. והרי\"ד סובר כשיטתו. והמאירי מביא בשם ראשוני הגאונים שכתבו כן. ויש עוד ראשונים בפרט כמה שיצאו בזמנינו שכתבו כן. ואני מצאתי תשובה של היראים שנדפסה בספר הראבי\"ה .שפוסק כמו בעל העיטור והאמת שאני אומר לכם, יודע צדיק נפש בהמתו, אני יודע כיצד אנשים פועלים במצב כזה, הם נכנסים לפאניקה וללחץ, ואנשים יכולים לבוא ולנסוע מתוך לחץ ולעבור על איסורי שבת. הרי אם חז\"ל התירו לכבות כיון שאמרו אדם בהול על ממונו, כאן צריכים לחשוב שאם לא נתיר לו על ידי גוי לך תדע מה יקרה. ולכן בדוחק גדול גם אחרי צאת הכוכבים רבינו תם, וגם כאשר אין ילדים אפשר להקל בדוחק גדול. וכל אחד שידע שאם הוא באמת אדם רגוע ומבין ומסוגל להישאר שם, עדיף שלא יסמוך על הקולא הזו. רק מי שקשה לו מאד שיסמוך על הקולא הזאת. יג. לחזק את ידי שומרי השבת ובכל מצב מי שהגיע מחוץ לתחום בשבת, אפילו אם הוא אנוס, ונכנס לבית, אסור לו לצאת מהבית עד מוצאי שבת. וזה מצוי באלו הבאים במטוסים שהטיסה התעכבה עד לאחר השקיעה. ובאמת שצריך לשבח את חברת 'אל על' שאינם נוסעים בשבת. כמה פעמים אירע שמטוס אל על היה באיזו מדינה והיתה תקלה או מזג אויר לא טוב וכיו\"ב והמטוס התעכב, וכשהם רואים שלא יוכלו לנחות לפני השקיעה הם מעבירים את הנוסעים לבית מלון על חשבונם. אכן גם זה לא פשוט, כי לפעמים זה נמצא באיזה מקום שאין שם יין וכו', אך אין מה לעשות, אדם שנוסע שידע לא לנסוע ברגע האחרון. הרי גם אם מדובר בחברת 'אל על' כשמגיעים לארץ אין להם מחויבות לדאוג לך שתגיע עד הבית, מבחינתם מספיק שהגעת לפני השקיעה. לפני כמה שנים אירעה שאלה כזו, היה מטוס שהמריא מניו יורק, והטייס אמר לנוסעים שלא קיבל רשות להמריא כיון שהיו רוחות, ועד שקיבל רשות אמר להם שלפי החשבון שלו יגיעו סמוך לשקיעת השמש. היו במטוס הרבה יהודים יראי שמים, ואחד מהם הספיק להתקשר לבנו שגר בבני ברק, ולבקש ממנו שיביא לו יין וכו' לשדה התעופה. הבן הזה התקשר אלי, ואני התקשרתי למנכ\"ל 'אל על', והוא ענה לי ואמר שהמטוס יגיע לפחות ארבעים דקות לפני השקיעה, ואם הוא צריך לבני ברק, אז אני אומר שיעמדו בפתח המטוס ויקחו מכל הנוסעים את הדרכונים, וישחררו אותם מיד, וישאירו את המזוודות ויסעו ישר לבית. אבל גם אם לא, אמר, יש לנו מחויבות, ואם נוחתים בשקיעה אנחנו דואגים לשמיכות, אוכל כשר, יין וכו'. אבל כך זה ב'אל על' אך בחברות אחרות, במיוחד אם זה של גויים, לא אכפת להם כלום. ואני מאד מתפלא על אנשים שבשביל הפכים קטנים הללו, בשביל הפרש קטן בעלויות הטיסה נוסעים עם 'יונייטד' 'דלתא' וכל החברות הזרות, שכולם מחללי שבת. למה לא נחזיק בידיהם של שומרי שבת?! חשוב ש'אל על' ירגישו שזה משתלם לה! לכן כל פעם שיש אפשרות, אם זה לא הפרש גדול, יש לנסוע עם 'אל על'. היום זה חברה פרטית, פעם זה היה בבעלות המדינה, והם שומרים שבת, ומבחינתם הם מפסידים לעומת חברות אחרות שהפועלות בשבת, לכן צריכים להחזיק את ידיהם. יד. לחשב את זמני הטיסה פעם סיפר לי מישהו שהיה במטוס של חברת 'יונייטד' בארצות הברית, הם כמובן גויים ולא אכפת להם, הם נוסעים בשבת. והמטוס היה צריך לנחות בארץ כשעתיים לפני שבת. והנה יושבים בתוך המטוס בניו יורק וממתינים לטיסה, והטייס מודיע שאין לו אישור להמריא בגלל שיש רוחות חזקות. וכך הם יושבים וממתינים כשלוש שעות, ואז הטייס הודיע שקיבל את האישור להמריא. במטוס היו כחמישים יהודים דתיים שחישבו שהם הולכים לנחות כשעה אחרי צאת הכוכבים, ואז הם קמו ודרשו לרדת מהטיסה, \"נתנה ראש ונשובה מצרימה\" אבל האמריקאים התעקשו והתחיל שם ויכוחים וצעקות. הטייס הבין שיש מהומה במטוס, יצא מתא הטייס והתחיל להסביר שמבחינה בטחונית יש להם מזוודות וכו', והם לא יכולים לרדת. היה שם יהודי חרדי, שנכנס לשירותים, והתחיל לשפוך על עצמו מים, ואז יצא החוצה, עשה את עצמו כביכול התעלף, ושיש לו בעיות בלב וכו', והוא כך עומד ותופס את ליבו, כשהם ראו כבר כך, הכריזו במערכת הכריזה של המטוס אם יש רופא במטוס, מיד קמה אישה אחרת יהודיה והצהירה שהיא רופאה, ביקשה את הציוד הרפואי ואמרה שחוששת שזה התקפת לב. מיד צוות המטוס הזמין אמבולנס, והביא מכונית עם מדרגות, והורידו את האלונקה, ברגע שפתחו את הדלת כל הדתיים ברחו... כשהכניסו את האלונקה לאמבולנס, אמר היהודי לרופאה, 'אני מצטער, אבל אין לי התקפת לב'... והרופאה אמרה לו מנגד 'אל תדאג, גם אני לא רופאה'... צריכים ללמוד מהסיפור הזה לקח, אנשים נוסעים מכאן לחו\"ל ומגיעים אחרי שבת, וכן בתוך חו\"ל ממקום למקום, אנשים עושים קניות ויוצאים ברגע האחרון, ונתקעים בשדה תעופה של גויים. ולצאת מהמטוס הוא לא יכול כיון שיש בעיה של תחומין, ומצד שני אם לא יצא יוציאו אותו משם בעל כורחו. ובאופן כללי אני חושב שאין שום אפשרות להישאר בשבת בתוך מטוס ולשמור שבת, הכל שם הוא אלקטרוני. וכי מישהו יכול לא ללכת לשירותים שבת שלמה?! הרי כל פעולה היא אסורה פתיחת הדלת מדליקה אור, והפעלת הברז וכו', לכן בלאו הכי הוא צריך לצאת. טו. מעבר בשרוול המטוס לשדה התעופה בשבת והנה כיום בכל העולם, יש בשדות התעופה שרוול שמחברים אותו למטוס, וכך יוצאים ממנו. ויש לדון אם החיבור של השער עושה אותו בית אחד לעניין תחומין, וממילא ניתן להסתובב בכל הבניין. אולם אם זה לא נקרא בית אחד, מה שעליו לעשות הוא לקחת את חפציו ויתחיל ללכת ויקפיד שלא לעצור, שילך באיטיות כדי שלא יהיה מצב שמשהו לפניו והוא עומד, עד שהוא נכנס לתוך הבנין, ואז שימצא מקום שיכול לשבות שם. ואסור לו לצאת מהבנין, ואפילו אם שדה התעופה נמצא בתוך העיר, אין לו לצאת לשום מקום. אמנם רוב שדות התעופה אינם בתוך העיר, ומשדה התעופה עד הבית הראשון תמיד יש יותר מתחום שבת. ויש שדות תעופה שבתוך הבנין יש להם מלון, אך יש שזה בבנין סמוך ואז אינו יכול לעבור, ועליו להישאר בבנין שדה התעופה. אם (עירובין מג:) אמנם התחומין הוא באויר שהרי בא במטוס, ויש ספק בגמרא יש תחומין למעלה מעשרה או לא, אבל זה לא נפסק, ומחמירים מספק. 'ספק למעלה (סימן תד)כך פוסקים רוב הראשונים כך נפסק בשלחן ערוך מעשרה הולכים לחומרא'. טז. ירידה מהמטוס במדרגות לשדה התעופה בשבת לפעמים כשיש קצת עומס בהרבה משדות התעופה מורידים את הנוסעים במדרגות ובאוטובוסים. והנה אם המטוס נחת בשבת, ואם יאמר שאינו רוצה לעלות לאוטובוס יקחו אותו בכח, לכן שיקח את חפציו ויתחיל ללכת לאט, ולא יעצור מהילוכו, ואם יש תור להיכנס לאוטובוס לא יעמוד בתור, עד ]... - יגידו שהוא משוגע, לא נורא, שילמד לקח[ אלא יעשה סיבובים שיוכל לעלות לאוטובוס ללא עצירה מהילוכו. ומהמטוס ועד האוטובוס זה מקום שאסור בטלטול מדרבנן, למרות שיש שם גדר, כיון שזה ציבורי. וכמו כן כשיוצא מהאוטובוס יש כמה מטרים עד בנין שדה התעופה, שיקפיד שלא לעצור כלל עד שנכנס לתוך הבנין. ואז ישהה כל השבת בתוך הבנין. ויעשה תשובה, חטאתי, עויתי, פשעתי. ואין יותר מזה מה לעשות. וגם זה לא משנה אם המטוס שייך ליהודי או גוי, כיון שבא באויר מחוץ לתחום מיד אסור לו לצאת ממקומו. יז. שדה תעופה הסמוך לים יש מקום אחד בו ניתן להקל לעניין תחומין במי שנחת במטוס בשבת, הוא כאשר שדה התעופה סמוך ממש לחוף הים, כמו שדה התעופה 'קנדי' בניו יורק, וכן בטורקיה יש כזה שדה תעופה, שהמסלול שהמטוס רץ עליו הוא סמוך ממש לים. שאם המטוס בא מכיוון הים, כלומר שלאחר השקיעה כל הזמן היה מעל הים, ואז יוצא שהמטוס שהה באויר מעל תחום שבת מעל הים בלבד, וים נקרא 'כרמלית' שכל איסורו הוא דרבנן בלבד, והרמב\"ם שתחומין למעלה מעשרה בים יש להקל מספק. (סימן שח)כותב בתשובותיו פסק כן, ודנים בזה הפוסקים. והטעם (סימן תד וסימן רמח)וגם מרן השלחן ערוך להקל הוא כיון שבגמרא תחומין למעלה מעשרה זו בעיא דלא איפשיטא, וכותב הרמב\"ם שבים ספק דרבנן לקולא, וביבשה ספק דאורייתא לחומרא. יח. נסיעה בספינה לתענוג בשבת מזה יש ללמוד באם אדם עשה שטות, ויצא לטיול באוניה בשבת. שגם בזה אני רוצה לומר, שיש כל מיני חברות ששומר נפשו ירחק מהם, נוסעים באוניות הללו בשביל נופש, ויש שם פריצות וכל מיני איסורים חמורים. אך כמובן שברוב האוניות, כמעט בכולם, אין שום אפשרות לשמור שבת, כיון שכל פתיחת ברז כרוכה בהפעלת משאבה חשמלית, וכן כניסה לדלתות וכו', זה כמעט לא יתכן שאדם יסע באוניה ולא יחלל שבת. אולם בארצות הברית יש חברות שמארגנות נופש חרדי, רק חרדים, והכל כשר למהדרין, מכשירים את האניה ומביאים להם זמרים חרדים שישירו וכו', אך אני לא חושב שעל פי התורה זה דבר טוב, אולי כן, אינני יודע. אני לא מכיר את זה, אני לא נמשך לדברים כאלו. פעם הייתי בארצות הברית ובא אלי יהודי ירא שמים וסיפר שילדיו קנו לו ולאשתו שהם אנשים מבוגרים, מתנה עשרה ימים באוניה כזו, והסביר לי שזה מסלול שלם, ושהכל כשר למהדרין וכו', ראיתי שהוא נלהב מאד ואין עם מי לדבר. ואז הוא שאל אותי, שלפי התכנית רב חובל וכל צוות האוניה הם גויים, ובערב שבת הם מגיעים לעיר אחת ששם יוכלו ללכת לבית הכנסת, והם שובתים בעיר הזו ולא באוניה, לכל הפחות דבר חיובי נשמע, שבשבת הם יהיו באיזו עיר. אבל יש סיכון שאולי מחמת מזג האויר האוניה תגיע בשבת, האם יהיה מותר להם לצאת מהאוניה בשבת? בפירוש. אמנם המגיד (שם)ועניתי לו שמותר, וכך כתב הרמב\"ם בתשובה משנה (פרק כז מהלכות שבת הלכה ג) לא הבין כך בדעת הרמב\"ם. והאמת שהתפלאתי על המגיד משנה שהבין כך, כיון שהרמב\"ם בפירוש שמותר. והנה הרדב\"ז מביא את התשובה הזו ושם שואל על המגיד משנה שהלא הרמב\"ם מתיר בפירוש. וככל הנראה לפני המגיד משנה היה רק חלק מהתשובה, ורק בהמשך התשובה הרמב\"ם כותב שמותר לצאת. יט. אין חשש תחומין למעלה מעשרה טפחים בים טענת הרמב\"ם להתיר, שהנה מחוץ לתחום למעלה מעשרה בים זו כרמלית, ולכן מתיר לצאת מהאוניה, ואין חשש תחומין. ואם האוניה עגנה במקום שהנמל הוא ממש בעיר, כמו בנמל חיפה, יכול לצאת וללכת ברגל לבית הכנסת, ואין כל בעיה של תחומין. וכמו כן אם נסע באוניה של גויים והנה עצרו בשבת באיזו עיר עליו לראות אם יש בין האוניה עד הבתים הראשונים פחות מתחום שבת ויכול לצאת ברגליו. תשובת הרמב\"ם נסובה על מה שהיה נהוג בזמנו שהיו נוסעים באוניות על ה'פרת' וה'חידקל' ממקום למקום במזרח התיכון, ויהודי הצטרף לאוניה של גויים והגיע בשבת למקום ישוב אם מותר לצאת או לא. והרמב\"ם התיר מהטעם האמור, שכיון שזה כרמלית, והוא מדרבנן, ממילא בתחומין שיש יותר מעשרה טפחים מהקרקע, שהרי מודדים עד קרקעית הים, הרי שיש יותר מעשרה טפחים. לאור כל האמור אפשר יהיה להקל בכגון דא. אבל במטוס שנסע פחות מקילומטר אחד על היבשה שזה כבר תחום שבת, אפילו שזה למעלה מעשרה, כיון שזה ביבשה מחמירים. כ. להקדים את הנסיעה במונית של יהודי בערב שבת יש עוד נקודה חשובה שרציתי לעורר על זה, אני רואה הרבה משפחות, ובתוכם גם בני תורה, שמגיעים להורים בתוך העיר, ברגע האחרון. אני כבר כמעט מגיע לבית הכנסת, ואני רואה מוניות נוסעות והנהג הוא יהודי. והרי היהודי הזה יחלל שבת באופן ישיר בגללך! אחד ענה לי, הרי הנהג הזה הוא מחלל שבת בין כה, הוא עובד עד אמצע הלילה בליל שבת. אבל 'יארצייט באדר א' או באדר ב מי שיום פקודת השנה לפטירתו חל בחודש אדר, האם נקבע לחודש שאלה: אדר א' או לחודש אדר ב'? מנהג הספרדים כדעת מרן השלחן ערוך, לקבוע את תשובה: יום השנה באדר ב', שהוא החודש העיקרי. אולם דעת הרמ\"א לקבוע את יום השנה בחודש אדר א'. ואם נפטר בשנה מעוברת באדר ב', לכל הדעות נוהגים להתענות באדר ב'. מקורות: בשלחן ערוך (סימן תקסח ס\"ז) כתב: 'כשארע יום שמת בו אביו או אמו באדר והשנה אלא [ .מעוברת, יתענה באדר שני'. וכתב הרמ\"א, שיש אומרים שיתענה באדר ראשון . וכן נוהגים להתענות בראשון. ]אם מת בשנה מעוברת באדר ב', נוהגים להתענות בשני מיהו יש מחמירים להתענות בשניהם. וע\"ע בשו\"ת חתם סופר (חאו\"ח סימן קסג) וכן לגבי הילולת משה רבנו שנסתלק ביום ז' אדר, ויש שחפצים להתענות ביום זה, (וכמבואר בשלחן ערוך סימן תקפ סוף ס\"ב), כתב המשנה ברורה (ס\"ק טו) דסוגיין דעלמא להתענות באדר א'. אולם למנהג הספרדים הוא בז' אדר ב'. ואף לאשכנזים יש המתענים באדר ב'.טבילת כלי חשמל האם צריך להטביל כלים חשמליים, כגון טוסטר?שאלה: נכון להטביל כלי חשמל. ואם חושש שהכלי תשובה: יתקלקל, כגון בכלי בעל מסך ולוח אלקטרוני או שהכלי יקר ועדין, יתננו במתנה לגוי ויחזור וישאלנו. מקורות: הנה יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה. עיין בשו\"ת חלקת יעקב (חיו\"ד סימן מא, מו). וע\"ע בשו\"ת מנחת שלמה ח\"ב (סימן סו אות ד). אולם הנכון להחמיר בזה. וכ\"כ בהליכות עולם ח\"ז שטוב להחמיר היכא דאפשר להטביל כלי חשמל. וע\"ע בשו\"ת מנחת יצחק ח\"ב (סימן עב) ובשו\"ת משנה הלכות ח\"ט (סימן קסב) ובשו\"ת באר משה ח\"ד (סימן ק) ובשו\"ת שבט הלוי ח\"ב (סימן נז אות ג) ובתשובות והנהגות ח\"א (סימן תנ). ועיין בהערות הגרי\"ש אלישיב עמ\"ס שבת (דף נח. אות ו). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א כל הלכה אני חייב לפסוק?! יש נידון בפוסקים לגבי אם נמשכה סעודה שלישית עד לאחר צאת השבת, ויום ראשון הוא ראש חודש, אם אומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון כיון שכעת הוא ראש חודש, או שלא אומר. והנה בדרך כלל הולכים אחרי תחילת הסעודה. וכמו שסעודה שלישית עדיין נחשבת לסעודת שבת אף כאשר היא נמשכת לאחר צאת השבת, כיון שהולכים אחר ההתחלה. וכמו שפסק מרן להדיא בכמה מקומות (סימן קפח ס\"י וע\"ע סימן תרצה ס\"ג). אכן יש בזה סתירה בדברי מרן השלחן ערוך. שהנה לגבי מי שאכל לחם בערב שבת ומשך את אכילתו עד לאחר כניסת השבת פוסק מרן (סימן רעא ס\"ו) שאומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון, ומשמע לכאורה שהולכים אחר הסיום שכעת הוא שבת. ויש בזה מחלוקת גדולה מאוד בפוסקים. ולהלכה אנו פוסקים שגם אם ביום שישי אכל ונמשכה סעודתו לשבת שצריך לומר 'רצה' בברכת המזון, וכן בסעודה שלישית במוצאי שבת אם משך את סעודתו אומר 'רצה' למרות שיצאה כבר השבת. אולם כשראש חודש יחול ביום ראשון, יש פוסקים שאומרים שבברכת המזון של סעודה דסתרי, וזה נושא רחב מאוד, שיש אומרים שיאמר רק 'רצה' ויש אומרים שלישית יאמר גם 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא', אך זה נראה מוזר, ונראה כתרתי שיאמר רק 'יעלה ויבוא'. והנה, כולם יודעים את כוחו הגדול של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בפסיקת ההלכה, והנה הוא כתב בנושא באריכות בשו\"ת יחוה דעת ח\"ג (סימן נה), ואני כתבתי עוד הרבה בנושא הזה, אולם עדיין הסתפקתי בהכרעת הדין. והנה, לפני כעשר שנים נגשתי אל אאמו\"ר וספרתי לו על העניין ועל ספקותי, ואמר לי שזה נושא מאוד קשה, אך יכתוב בזה שוב. והנה כשהתחיל עבר על מה שכתב, אחר כך הראיתי לו מה אני כתבתי, והצגתי לפניו את הספיקות שלי. והוא התחיל לפתוח ספרים, יש בזה תשובות של רבינו חיים הכהן רפפארט, ויש בזה ט\"ז, ובעל התניא, ועוד כהנה וכהנה, ולפתע הוא התרגז ואמר לי \"כל הלכה אני חייב לפסוק?! אני אומר לך שאין בזה הכרע...! אני לא רוצה להכריע!\" וזאת כיון שמה שלא תאמר בהכרעת הדין תהיה בעיה, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, יש לבאר את דברי מרן בשלחן ערוך וליישבם, מאידך יש לבאר את דברי הפוסקים. ואז הוסיף ואמר לי עוד: \"במקום זה תזכור להזהיר את האנשים, שבראש חודש שחל במוצאי שבת שיסיימו את הרב יצחק מאזוז הסעודה שלישית מוקדם קודם צאת הכוכבים, כדי שלא יכנסו לספיקות!\" בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"138.pdf","content":"שבות דשבות במקום| שבות דשבות במקום מצוה| להתחזק במצות עונג שבת| המותר והאסור בהרהור בעסקיו בשבת נושאי השיעור: איסור 'לא תחנם' בארץ ישראל| כניסה לכנסיה או למסגד| אם יש הבדל בין המוסלמים לנוצרים| מצות ישוב ארץ ישראל138 גליוןמיום א' י\"ב אדר א' תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת כי תשא ממצוא חפצך ודבר דבר (ד) א. הרהור מותר והרהור אסור : \"הרהור בעסקיו מותר. ומכל מקום משום (סימן שו ס\"ח)כתב מרן השלחן ערוך עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה\". ע\"כ. ולומדים זאת מהפסוק 'ממצוא חפצך ודבר דבר' ודרשו חז\"ל 'ודבר דבר - דיבור אסור הרהור מותר'. והיינו שמותר להרהר בדברי (שבת קנ.) חול בשבת. והנה צריך לדעת, שיש סוגים בהרהור, יש אדם המהרהר, והיינו שיש לו תכנית מסוימת לעשות, לנסוע לטיול, ללכת לחופש, ומהרהר מה יעשה בחופש, אפילו שאסור לדבר בשבת, אך כיון שזוהי מחשבה בעלמא מותר. וכמו כן לתכנן אסע למקום פלוני, אקנה או אמכור כך וכך. לעומת זאת אם אדם מתחיל להרהר בצרותיו יש לו בעיות בעסקים (דרש ב ומהרהר הרהור המביא לידי צער, כותב רבינו יונה באגרת התשובה שאסור. וזאת למרות שלא הוציא מפיו שום דבר, עצם הדבר ששבת אות לה) היא מלזעוק, אסור להצטער בשבת, אסור. ב. מפני כבוד השבת בטלו מלומר י\"ט ברכות בתפילת העמידה (ברכות כא.)בדומה לכך הוא מה חז\"ל של שבת כמו בחול. שהרי לכאורה מפני מה לא מתפללים בשבת ככל יום חול ויאמרו 'יעלה ויבוא' על שבת, אומרת הגמרא 'משום כבוד שבת ועוד (שו\"ת פאר הדור סימן קל)לא אטרחוהו רבנן', ומבארים הרמב\"ם בתשובותיו כמה ראשונים, ש'משום כבוד שבת' הכוונה, שהנה בכל ברכה מהברכות האמצעיות, אם האדם רוצה יכול אז לבקש מהקב\"ה, כגון בברכת 'רפאינו' יכול לבקש על רפואה שלמה, ובברכת 'ברך עלינו' יכול לבקש פרנסה, וכן הלאה, והנה אם בשבת יעשה כך אפשר והוא יבוא לידי צער, לכן אסור לאדם לשאול צרכיו בשבת. וכמו כן הירושלמי דן על ברכת המזון, אם מותר לומר: 'אבינו, רענו, זוננו, פרנסנו, כלכלנו וכו'' שהרי זאת שאילת צרכיו בשבת, אכן הירושלמי מכריע שמחמת שזהו נוסח הברכה לכן יש לאומרו כרגיל. מזה יש להבין שבודאי אסור לחשוב על דברים שמטרידים אותו ומצערים אותו, ומהרגע שנכנסת השבת לשכוח עולם ומלואו ולהתמקד רק בכבוד מביא את ההלכה שמותר להרהר (סימן שו)שבת, בתורה, ובעונג שבת. הטור הרהור חול בשבת, וכותב \"ואף על פי כן משום עונג שבת מצוה שלא יהרהר שהוא משום עונג (פרשת יתרו פ\"ז)בהם כלל\". וכמו כן כתוב בפירוש במכילתא שבת. ולפיכך יש לומר אף לפי הטור, שאם מהרהר בדברים המביאים אותו לידי צער הרי הוא מבטל עונג שבת. ג. קשה לשלוט על המחשבה הטעם שלא אסרו הרהור חול בשבת, כתב המאירי (בחידושיו לשבת שם) שלא נתנה תורה למלאכי השרת. אדם בקושי יש לו שליטה על פיו, אבל על המחשבה פעמים ואין לאדם שליטה עליה. אשר על כן חכמים לא אסרו את המחשבה. מאידך גיסא יש להבין מכך, שכאשר אדם מכניס עצמו לאיסור בכוונה, כגון שקורא מודעות של מסחר וכיו\"ב, מלבד האיסור של שטרי הדיוטות יש חשש שאינו בכלל הרהור המותר בשבת, אף אם אינו . וכמו כן ]אם כי בשטרי הדיוטות אפילו עיון בעלמא אסור[ .מוציא בשפתיו אדם שיושב וסמוך אליו יושבים שנים המדברים דיבורים אסורים בשבת, על עסקים וכיו\"ב, הרי הוא יכול להימנע על ידי שילך למקום אחר, אמנם אין זה איסור מן הדין, אבל אסור לאדם להביא את עצמו לידי כך. בפרט בדברים של צער, שרבינו יונה נוקט בזה לשון איסור. מרן הבית יוסף (סימן שו) מביא אותו. ומה שמרן לא מביא בשלחן ערוך שאסור להרהר בדברים של צער, אין הכוונה שזו מחלוקת כיון שהטור כתב שמצוה שלא יחשוב בהם כלל, ועל כך כתב מרן \"וכן כתב רבינו יונה וכו'\", משמע שמרן למד שהטור ורבינו יונה הם באותה שיטה, שביטול מצות עונג שבת וצער בשבת זה היינו הך. ובדומה לכך דיברנו בעבר, שלהתענות בשבת, זה ביטול עונג שבת, וזה גם צער בשבת. אשר על כן צריך לדעת, שלמרות שהרהור מותר, אך הרהור בסתם עסקים על הפסוק: \"ששת ימים תעבוד (שם) זה דבר לא טוב. חז\"ל דורשים במכילתא ועשית כל מלאכתך\". וכי אתה מספיק הכל בשבוע אחד? אומרים חז\"ל, שאדם שעובד ששה ימים, הרי שבשבת צריך להרגיש כביכול כבר עשה את הכל. בשבת צריכים לשמוח. ד. להתחזק במצות עונג שבת אני יודע על אנשים, לאו דוקא תלמידי חכמים, גם בעלי בתים שהם יראים ושלמים, ויש להם כל מיני צרות, יש להם בעיות של פרנסה וכו', אך כאשר מגיעה שבת הם שוכחים עולם ומלואו. שרים שירי שבת, מתענגים בשולחן שבת, כאילו אין כלום. זה מראה שיש להם שליטה, זה אומר שהם אנשים חזקים המסוגלים לשלוט על המחשבה שלהם. אדם שהוא עם מצב רוח רע, והנה פתאום ברגע שנכנסה שבת משנה את מצב הרוח זה לא דבר פשוט. יש להם יצר הטוב מאד חזק. והשכר של העונג שבת של אנשים כאלו זה פי כמה מאנשים אחרים, שכר שאין לתאר. הוא מראה לקב\"ה, רבונו של עולם, לכבודך אני עושה!! זכורני כאשר אימי ע\"ה נפטרה זה היה יום רביעי. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה שבור ורצוץ, זה כאב לו כאב נורא שבמשך שנים היה לו כאב נורא בלעדיה. היא היתה שותפה שלו בהקמת הבית, בתורה שלו, הוא יכול היה לשבת ללמוד בשקט משום שהיתה לו אשה כזאת. והנה, כעבור ארבעים ושמונה שעות מהפטירה היה שבת, ואאמו\"ר לא בכה בשבת, ולא רק שלא בכה אלא כל פעם שמישהו מאתנו היה מתחיל קצת לבכות הוא קם ממקומו, נגש אליו ומעודד אותו, ואומר לו 'אל תבכה זה שבת! שבת אנחנו צריכים לשמוח!' ולאחר מכן כאשר סיימנו לאכול ציוה עלינו לשיר! יומיים אחרי הפטירה פשוט לשיר! והוא בעצמו שר! וכך גלגל את כל השבת בצורה כזו, היה ניגש לכל אחד, מחזק אותו, מעודד אותו, שבת קודש, עונג שבת, צריכים לשמוח בשבת. זה היה הפלא ופלא! וברגע שגמר את ההבדלה האבלות כאילו רק התחילה עכשיו, היה לו קשה מאד מאד, אבל הוא ידע להחזיק את השבת! זה מוסר לכל אחד מאתנו, כמה אנחנו צריכים להתעמק ולהתחזק בשבת, בעונג שבת, בתורה, תורה מביאה לידי שמחה. \"פקודי ה' שלא נתנו שבתות (ירושלמי שבת פט\"ו)ישרים משמחי לב\". חז\"ל אומרים לישראל אלא כדי שיהיו עוסקים בהם בתורה. זה חשוב מאד מאד! וממילא אנחנו לא יכולים לומר תירוצים על הרהור חול בשבת, אנחנו יכולים להמנע אפילו מהרהור חול בשבת. ה. צלף - חד איתא בגמרא מעשה בחסיד אחד, שנפרצה לו פרצה בתוך השדה שלו. היתה שם גדר ונפרצה בשבת. והחל לתכנן כיצד הוא עושה את הגדר לאחר השבת, איך הוא סותם את הפרצה שבגדר. והנה נזכר שעכשיו שבת. וכיצד הרהרתי הרהור חול בשבת. ועל כן החליט לעשות קנס לעצמו, והוא לא גודר את הפירצה. ואז הקב\"ה נתן לו שכרו במקום, וגדל לו בגן עץ של צלף. 'צלף' זה עץ שיש בו כמה וכמה סוגים של פירות, אביונות, קפריסין, וכתוב בגמרא שהוא התעשר מהעץ הזה! וכותב הגאון רבינו יוסף חיים בספר 'בן יהוידע' בשם רבינו האר\"י, שהחסיד הזה היה רבי יהודה ברבי אילעי והוא היה גלגול של צלפחד, שחילל שבת, וחז\"ל אומרים שהתכון לשם שמים, למען ישמעו ויראו, שיהרגו אותו, ואז עם ישראל יפחדו וישמרו שבת. ולכן השכר של אותו חסיד היה צלף, 'צלפחד' זה 'צלף חד'. רואים שהקב\"ה נתן לו שכרו, על כך שהקפיד על הרהור. כמה שזה חשוב! חמי ע\"ה, אם משהו היה מתחיל לדבר דיבורי חול בשבת וכיו\"ב, מיד היה מפסיקו! אפילו עשר פעמים, היה ממש מבקש שלא לדבר דיבורי חול בשבת. ומי שמדבר דברים של צער, דברי חול בשבת, היה מקפיד על זה מאד מאד. אמנם הוא היה 'בעל בית' אבל היה מקפיד בדברים האלו. אז כל אחד מאתנו צריך להשתדל כמה שאפשר שהשבת שלו היא תיהיה קודש, באמת קודש. ו. שבות דשבות במקום מצוה ובמצות מילה וז\"ל: \"מותר לקנות בית בארץ ישראל מן (שם ס\"ה)כתב מרן בשלחן ערוך הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות\". כיום הנושא הזה דוקא אקטואלי. ואבאר, הנה יש איסור אמירה לגוי בשבת, וזו שבות. בשבות דשבות, דהיינו אמירה לגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן, יש מחלוקת אם מותר או אסור. הרי\"ף (שבת דף נו ע\"ב מדפי הרי\"ף) מבאר את הגמרא בעירובין (סז:) שמותר לומר לגוי לטלטל מים חמים בשבת במקום שאין עירוב, משום מצות ברית מילה. שהנה בזמנם היה נהוג לרחוץ את התינוק קודם המילה ולאחריה. והיו מקפידים על כך שאם לא היה להם מים חמים, היו דוחים את הברית, מחשש לבריאותו של התינוק. ומספרת הגמרא, שהיה תינוק ביום המילה, שהכינו לו מים חמים אך הם נשפכו. והרי\"ף שם ביאר, שנידון הגמרא הוא אם מותר להביא מים חמים מבית אחר כאשר אין שם עירוב. ומסקנת הגמרא שמותר. אם כן רואים שהרי\"ף מתיר שבות דשבות במקום של מצות ברית מילה. ואחריו הרמב\"ם למד להתיר שבות דשבות לא רק בברית מילה אלא בכל המצוות. הרמב\"ם נותן דוגמא כגון לומר לגוי לעלות בשבת על עץ להביא משם שופר. והנה לעלות על העץ הוא איסור מדרבנן שמא יקטוף זמורה, הרי זה שבות דשבות במקום מצוה, והרמב\"ם כותב שמותר. וכמו כן דעת האור זרוע, המהר\"ם (ח\"א סימן שצא), הראבי\"ה (בחיושיהם לשבת שם),המאירי והריטב\"א סוברים (גיטין ח: ד\"ה ואע\"ג ובבא קמא פ: ד\"ה ואומר)מרוטנבורג. לעומת זאת, התוספות שמה שהתירו בגמרא בברית מילה היינו דוקא במצות ברית מילה, שזו מצוה שהתורה אמרה: \"וביום השמיני ימול בשר ערלתו\", ודרשו חז\"ל אפילו בשבת, וכיון שמצוה זו דוחה את השבת התירו שבות דשבות במקום מצוה, אבל שאר מצוות, שבות דשבות אסור. וכך דעת הרמב\"ן, הרשב\"א, הר\"ן, הרשב\"ץ, הרשב\"ש בנו של הרשב\"ץ, הרא\"ש, הטור ועוד הרבה ראשונים. ז. אמירה לגוי במלאכה דאורייתא במצות מילה מאידך גיסא, שיטת בעל הלכות גדולות (הלכות מילה) שיש לבאר את הגמרא בדרך אחרת. שהגמרא אינה עוסקת על אמירה לגוי שיביא מים חמים, אלא אמירה לגוי שיחמם את המים, וממילא הוא מלאכה דאורייתא. והיינו שסבירא ליה שלצורך מצות ברית מילה התירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. וכמו כן כותבים בעל השאילתות ורבינו חננאל. אכן כל דבריהם נסובו על מצות ברית מילה, אך לא עסקו כלל בדין של שאר מצוות. ח. שיטת בעל העיטור והנה כתב בעל העיטור (הובא בר\"ן על הרי\"ף שם ד\"ה ונמצא), שאכן גם בשאר המצוות מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. והוא מביא ראיה חזקה מהגמרא לעניין קניית בית בארץ ישראל. ולהלן יבואר. והנה תמיד חשבו ששיטת בעל העיטור נחשבה לשיטה יחידאה, ואין אף אחד בראשונים שסובר כמותו. והרמ\"א (סימן רעו ס\"ב) כותב שבדוחק יש לסמוך עליו. כגון שיש סעודת חתן בשבת, וכבה האור, שכתב הרמ\"א שמותר בדחוק לומר לגוי שידליק נרות. האחרונים חולקים על הרמ\"א, ובהם גם גדולי האשכנזים, וזה דבר מעניין מאד, שאף אחד אינו מסכים להקל כהרמ\"א. הב\"ח והט\"ז (שם סק\"ד), המגן אברהם, בעל התניא, החיי אדם, המשנה ברורה (סימן שו ס\"ק כד), כולם מחמירים נגד הרמ\"א. ט. עדיף לרמוז במקום מצוה למעשה יש פעמים שמקילים כשיטת בעל העיטור כגון במקום מצוה דרבים. כגון בית כנסת שכבה בו האור, שמותר לומר לגוי להדליקו. אבל יותר טוב שלא לומר לו, אלא שיעשה מאליו. אמנם גם כשהגוי עושה מאליו בלי שהיהודי מורה לו עדיין זה בכלל אמירה לגוי, אך ברור הוא שזה יותר קל שהגוי עושה מעצמו מאשר אם מורים לו במפורש. כאשר אומר לגוי במפורש לעשות עבורו מלאכה הוא עובר על \"ודבר דבר\", על פי רש\"י, רש\"י כותב שאיסור אמירה לגוי זה בכלל \"ודבר דבר\", אם כן באמירה לגוי שזו מצוה דרבים, אם יכול רק לרמוז לו ודאי שעדיף.י. לצורך חולה או זקן וכמו כן יש מחלוקת אם להביא שני גויים ואחד יאמר לשני, שאז זה 'אמירה דאמירה' זה מועיל. ויש שמתירים. וניתן לצרף גם היתר זה במקום מצוה. אבל בכל מקרה צריך לחשוב, לפעמים אין צירופים, אין מה לעשות אסור זה אסור, ולפעמים יש התר, אם זה לצורך חולה, או שהבית חושך אפילה, ויש שם תינוקות שמפחדים מהחושך, שמותר לומר לגוי להדליק את האור. חכמים התירו לצורך חולה לעשות מלאכה דאורייתא, ותינוק הרי הוא כחולה. פעם אירע בביתנו שהאור כבה בליל שבת, והיה זה שבת חורף, היה קר, וחמותי ע\"ה שהתגוררה אצלנו היתה מבוגרת מאד, ובשבילה בלי לשתות משקה חם זה בלתי אפשרי בשבת. והנה היא בגדר של חולה שאין בו סכנה, ואין ספק בזה, היא היתה זקנה מאד, אני התרתי שיביאו גוי שידליק את האור, והגוי חושב שבא להדליק את האור, והאור הוא לד והרי זה רק דרבנן, וממילא מה שבהדלקתו את החשמל הוא מדליק גם את המיחם, עדיין זה שבות דשבות, כיון שזה פסיק רישיה בגוי. לכן התרתי במקרה כזה. יא. איננו תופסים כבעל העיטור להלכה אמנם איננו פוסקים כשיטת בעל העיטור, אולם למעשה בדורנו בעל התוספות [ נדפסו כמה ספרים שסוברים כמו בעל העיטור, כגון הרי\"ד בפסקיו, והוא כותב להתיר בכמה מקומות, ומביא ראיה מדין ישוב ]רי\"ד נדפסה תשובה ארוכה מאת רבינו (שם) ארץ ישראל. וכמו כן בספר הראבי\"ה אליעזר ממיץ בעל ספר היראים, שפוסק להתיר, וכשיטת בעל העיטור. אשר על כן במקום צורך גדול ניתן לסמוך על זה. יב. ראיית בעל העיטור והנה עיקר ראייתו של בעל העיטור היא ממאמר הגמרא שנכפל פעמיים, שמותר לומר לגוי לכתוב שטר מכירה על קרקע פ:), ובבבא קמא ((ח:) בגיטין בארץ ישראל בשבת. והיינו שהרוצה לרכוש קרקע מגוי בארץ ישראל, רוצה לגאול את הארץ, שיהיה שייך ליהודים, וזו מצות ישוב ארץ ישראל, שמחמת מצוה זו איתא בגמרא שמותר לעשות את פעולת הרכישה בשבת. - כיום אצל [ כגון שיש חשש שהמוכר יתחרט אם ימתין עד למוצאי שבת הערבים הכל מותר, ואף אחד לא ידבר, מי שמוכר בית ליהודי מוציאים לו וזה על פי רש\"י, ושאר הראשונים אף לא הזכירו ]!פסק דין מוות, לא פחות שהוא מחמת שיש חשש שיתחרט, אלא עצם הקניה היא מצוה. אשר על כן אמנם אסור ליהודי לעשות מלאכה בעצמו, אבל יכול להביא עורך דין גוי שיכתוב את החוזה, ומייפה את כוחו, והוא חותם בשם הלקוח, שזה מותר בשבת. והטעם לכך הוא שמשום מצות ישוב ארץ ישראל לא גזרו חכמים. והנה כתב בעל העיטור, שמהגמרא הזו רואים שלצורך מצוה מותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דאורייתא. וממילא הוא לומד זאת גם לעניין הסוגיא של מילת תינוק בשבת, המדובר הוא בחימום מים בשבת, שזו מלאכה דאורייתא. אשר על כן לומד שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשבת, כשהוא לצורך מצוה. וראיה הזו גם הרי\"ד הביאה, וכל הראשונים ההולכים בשיטת בעל העיטור הוכיחו כן מהגמרא לשיטתם. יג. ההבדל בין מצות ישוב ארץ ישראל לשאר מצוות והנה הרמב\"ן כתב שיש לדחות את הראיה הזו, שהאמת היא שבכל המצוות אסור לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, אף במצות ברית מילה, אך יש מצוה אחת שמותר והיא ישוב ארץ ישראל, והטעם הוא כדי שארץ ישראל לא תיחרב, ותישאר ביד גויים. כשנמצאת בידי הגויים היא חרבה. ולכן התירו. הריב\"ש הלך גם בשיטת הרמב\"ן, ומוסיף על כך פרט משמעותי, שהנה כל מצוה יש לה סוף זמן המצוה, כגון שופר, כששמע את קול השופר כבר אינו צריך לשופר יותר והוא גמר עם המצוה. אולם כאשר קונה בית בארץ ישראל הרי שהבית הזה נשאר ברשותו, וכל רגע הוא מקיים את המצוה של ישוב ארץ ישראל. וז\"ל הריב\"ש: \"מצות ישוב ארץ ישראל אינה רק לשעתה אלא מצוה המתקימת לעולם היא ומצוה בתועלת היא לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים\". לכן את המצוה הזאת התירו. בספר המאורות כותב ביאור נוסף לדין זה, שהנה בשאר מצוות עושה מצוה אחת וסיים, אולם במצות ישוב ארץ ישראל, זו מצוה שיוצא ממנה עוד מצוות, מי שיש לך קרקע בארץ ישראל, לא זורע בשביעית, לא חורש לא קוצר, ומקיים מצות שביעית, ובשאר השנים זורע, קוצר, ומקיים מצות תרומות ומעשרות, ועוד מצוות התלויות בארץ. דהיינו זו מצוה שתלויות בה הרבה מצוות. לכן במצוה זו התירו. למעשה כמעט כל הראשונים, גם החולקים על בעל העיטור, כולם מסכימים שמצות ישוב ארץ ישראל היא יותר חשובה משאר מצוות, ולמענה התירו אמירה לגוי אף במלאכה דאורייתא. אכן יש שיטה שהיא להפך מכל השיטות הללו, שיטת האור זרוע, שזה דוקא כשהגוי כותב בכתב לועזי, וכתיבה שכזו היא דרבנן. ובעז\"ה בשיעורים הבאים יבואר. אולם כמעט כל הראשונים חולקים עליה, והתירו כאן כתיבה אף אם היא עברית והיא תהיה איסור דאורייתא. ובפשטות דבריהם רואים שסוברים שגם כתיבה בכתב לועזי אסורה מן התורה. יד. ההבדל בין המוסלמים לנוצרים בימינו, השאלה קיימת, שהנה כיום אף אחד לא הולך לקנות בית ב'אום אל פחם', לצערנו, זו ארץ שלנו, הם גרים בארץ הזאת. אבל יש מקומות, ישוב יהודי שמתגוררים שם מעט גויים, למשל בירושלים בשכונת 'פסגת זאב', וכן ב'נוף הגליל' מה שנקרא פעם 'נצרת עילית', אדם שרוכש שם דירות שידע שזה מצוה, ממש כך. וזו מצוה שאנחנו רואים שהתירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, החשיבו את המצוה הזאת יותר מכל המצוות, אז מי שיכול ללכת ולקנות דירות מערבים, יש לו כסף וביכולתו לקנות דירות מערבים ב'נוף הגליל' או ב'פסגת זאב' או ביפו או בלוד, בכל המקומות האלו, ידע שעושה בכך מצוה, ואין כל ספק בזה. והנה, ידוע הוא שרוב הערבים המתגוררים בארץ הנם מוסלמים. וצריך לדון על פי ההלכה, כיצד הוא היחס אליהם. שהרי יש הבדל בין מוסלמים - בדבר אחד אין ביניהם הבדל, בזה שהם שונאים את היהודים, [ ,לנוצרים אצל הערבים זה חלק מהדת, אנחנו רואים מה קורה ביניהם, הרצח אצלם לאדם שאינו מוסלמי זו מצוה, זה לא יאומן! דת שהפכה את הג'יאהד, מה שהם קוראים, זו המלחמת קודש שלהם! מצד השני, הנוצרים כיום כביכול, מעמדים פנים שהם השתנו, אבל זו עובדה הסטורית שאף אחד אינו יכול להכחיש אותה, זו דת של רצח! בשם הדת שלהם הם רצחו אלפים ורבבות! פעם אחת שהיתי בספרד, והיו לי כמה שעות בשדה התעופה. יצאתי ולקחתי מונית לבית הכנסת, הנהג שאל אותי 'אתה יהודי'? אמרתי לו 'כן'! ואז הוא אומר לי, 'אתה מהעם הזה שרצחו את ישו'?, אמרתי לו 'כן! ואתה יודע מאיזה עם אתה?! אתה מעם הכי בזוי! אתה יודע מה עשו כאן במדינה הזו?! היו עושים אצטדיון גדול, ובאים אלפים ורבבות וכולם רוקדים ושמחים ובאים לראות כיצד לוקחים את היהודים ושורפים אותם חיים! אך ורק בגלל שהם יהודים!! ולפני ששורפים אותם, היו קוצצים להם את אצבעות הידיים והרגלים! היו מענים אותם עינויי תופת! הכמרים שלכם שהם כהני הדת שלכם, הם היו עושים את זה! נו, אז לאיזה עם אתה שייך'?! והוא תהה 'אתה מדבר ברצינות? העם שלנו עשו דבר כזה'?! אמרתי לו 'כן, לא למדו אותך בבית ספר'? הוא אומר לא! אמרתי לו אז תדע לך, שבמשך מאות שנים ככה היה פה במדינה הזאת, במדריד ככה היה, היו עושים טקס גדול איך הורגים את היהודים, אז הדת שלכם זה דת של רצח! העם שלכם זה עם של רוצחים! מה ההבדל ביניכם לבין הנאצים?! היה אסור להיות יהודי רק למי שמתנצר! כמה דם שפכתם!! תקפתי אותו.. והוא נבהל מאד, הוא התפלא, הוא לא ידע משום דבר, הוא רק ידע שהיהודים רצחו את ישו, וזו בושה! הם מנסים היום להסתיר את העבר המכוער שלהם, יש לנוצרים עבר מאוד מכוער! וגם הווה! אנחנו העם היהודי פועלים בדיוק להיפך, גוי שרוצה להתגייר, חובתנו להסביר לו כמה קשה להיות יהודי! ולהניא אותו מהצעד הזה, ורק אם הוא מתעקש בכל זאת, ורוצה לקבל עליו עול מצוות אנחנו מקבלים אותו, ככה ההלכה שלנו אומרת. אנחנו לא מחפשים . ]שהגויים יאמינו בתורה שלנו, שישארו בדת שלהם הנוצרים נחשבים לעובדי עבודה זרה, במיוחד הנוצרים הקתולים שיש להם צלב ויש להם כל מיני צלמים בכנסיה שלהם אז הם נחשבים לעובדי עבודה זרה. לעומת זאת המוסלמים, יש להם אמונה בקב\"ה, הם לא עובדי עבודה זרה. אין להם את הטענות כביכול יש לו בן וכו', לא נתחיל לפרט את כל הדברים. והרמב\"ם קבע שהמוסלמים הללו אינם עובדי עבודה זרה. בזמנו של הרמב\"ם היתה טענה שהמוסלמים שהולכים לעיר 'מכה', ומקיפים את האבן שלהם, ולאחר מכן לוקחים אבן וזורקים אותה אחורה, שזה מה שחז\"ל אמרו זורק אבן למרקוליס שזה עבודה זרה. והנה היה אחד שהיה גר צדק שבעברו היה מוסלמי, קראו לו רבי עובדיה הגר, הוא היה תלמיד חכם, והוא אמר לחכמים שאמרו שזה עבודה זרה, שזה לא נכון כלל, כיון שכל זריקת האבן זה נגד עין הרע, מעין סגולה כזאת. והיה ויכוח בזה, וכמה אחדים העליבו את רבי עובדיה הגר, וצחקו עליו. מה עשה? שלח מכתב אל הרמב\"ם, ובו שאל אותו על כך, וסיפר לו גם שהעליבו אותו וכו'. והרמב\"ם ענה לו באגרת, שראשית כל אכן הוא צודק, ואין בזה חשש של עבודה זרה, מאידך הרמב\"ם כתב שם דברים קשים מאד נגד אותם שהעליבו אותו, שהם עברו על אונאת הגר, שהתורה מזהירה עשרות פעמים שלא לצער את הגר, ושצריכים לבקש ממנו סליחה. ועל כל פנים זו דעת הרמב\"ם, וכך הוא מוסכם להלכה שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה. טו. כניסה לכנסיה או למסגד הנפקא מינה בשאלה זו היא אם מותר להיכנס לכנסיה של נוצרים, שאסור בתכלית האיסור. לפני כמה שנים היה אחד שהיה הקרדינל של פריז, והוא היה ילד יהודי בזמן השואה, והנוצרים הצילו אותו, ובמהלך השנים המיר את דתו ונעשה הקרדינל של פריז. אולם תמיד היה מדבר בכבוד על היהודים, והוא מסכן, לא ידע כמעט מה זו יהדות, שהרי גדל אצל הנוצרים. והנה אנשי הדת אצלם, הקרדינלים הכמרים של הקתולים לא מתחתנים, והוא כתב צואה, וביקש שיאמרו עליו קדיש! היה לו בן דוד חרדי שגר בצרפת, ירא שמים, שסיפרו לו שמת ושיבוא לומר קדיש, אבל הוא אמר, אני מצטער אני לא אכנס לכנסיה! אצלם עושים את הלוויה בתוך הכנסיה, אסור להיכנס לכנסיה. לא היתה להם ברירה והם הוציאו אותו החוצה, והוא אמר את הקדיש בחוץ! היו מקרים שחכמי ישראל היו מחייבים אותם על פי צו הממשלה לבוא לכנסיה, וזו היה שאלה קשה מאד! ולא התירו להיכנס לכנסיה. לעומת זאת להיכנס למסגד של מוסלמים זה לא נקרא עבודה זרה, אף אם ידרשו מהיהודי להוריד קודם את הנעלים, אין בעיה. מערת המכפלה, חלק ממנה עשו שם מסגד, וזה לא אסר את המקום, מותר לנו לעבור שם ולהתפלל, כי מסגד זה לא כנסיה. ולכנסיה אסור להיכנס אף אם כבר לא מתפללים שמה, יש מקומות בעולם, כנסיות עתיקות שהפכו אותם למוזיאונים, צריך לדעת שאסור להיכנס לשם, אלא אם כן יבואו הגויים בעלי המקום ויבטלו את זה לגמרי, כגון שישפץ אץ המקום, יהרוס את הקירות, וזה כבר לגמרי ישתנה על ידי גויים, ולא על ידי יהודים, שאם הגויים בעצמם עושים את זה, יהיה מותר להיכנס. טז. 'בשבר אשר הם שוברים' פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהנה כתוב בחומש בראשית בפרשת ויגש שיוסף נתן להם להם \"בשבר אשר הם שוברים' מה הכוונה בזה? והנה איתא בגמרא שפעם אחת רבי ישמעאל היה מהלך בדרך, וראה עבודה זרה מזהב טהור. והנה עבודה זרה אין לה ביטול, ואסורה בהנאה, אם הוא יקח את זה אז הוא זכה בזה, ולא יעזור שיתיך אותה אחר כך, כיון שהיא נאסרה בהנאה. אולם היה שם איזה גוי אחד לידו, ורבי ישמעאל אמר לו תרים את זה! והגוי הרים, ומשכך הגוי זכה בה, ואז אמר לגוי שישבור את זה, אבל הגוי לא רצה, זה האלוהים שלו, אז הוא הכה אותו, והגוי פחד ממנו ושבר את העבודה זרה הזו, ולאחר מכן הוא ביטל את זה. ומשכך רבי ישמעאל יכול היה לזכות בזה. אם כן גם יוסף הצדיק, כשהיו באים לשלם לו על האוכל במצרים, היו מביאים לו כל מיני דברים שהם עבודה זרה, אבל \"בשבר אשר הם שוברים\", היה מורה להם שישברו את זה קודם, ורק לאחר מכן היה לוקח את זה. יז. איסור לא תחנם במוסלמים והנה לפי האמור שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה, כותב בשו\"ת מנחת יצחק שיתכן לומר, שאיסור 'לא תחנם' אינו שייך במוסלמים, וממילא אין מצוה לקות מהם בית בארץ ישראל. ולכן באמת הוא אומר שאין לומר לגוי שיכתוב על קניית בית מאדם מוסלמי. לעומת זאת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חולק עליו, ולא רק הוא אלא יש עוד, חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל בספרו גם כותב כן, שמותר לקנות בית מגוי בשבת אף אם הוא מוסלמי. שהנה הרמב\"ם כותב, שמותר לקנות בית מגוי בשבת בסוריה, והרי סוריה אין בה את קדושת ארץ ישראל דאורייתא, שהרי סוריה כבש אותה דוד המלך, כיבוש דוד הוא כיבוש יחיד, לאחר מכן כשעלו מהגולה בזמן בית שני סוריה כבר מאז לא היתה שייכת לעם ישראל, ומשכך סוריה אין בה קדושת ארץ ישראל. רק מדרבנן בכמה דברים החמירו בסוריה כמו בארץ ישראל. והרמב\"ם לומד את הסוגיא במסכת גיטין שלא רק בארץ ישראל מותר לומר לגוי לכתוב, משום שיש מצוה לקנות את הבית, אלא גם בסוריה, שדינה כדין ארץ ישראל. אם כן הרי בסוריה ודאי אין את הדין של לא תחנם, כיון שהאיסור הזה הוא בארץ ישראל. ועם כל זאת רואים שיש מצוה לקנות בסוריה. כל שכן פה בארץ ישראל. ולהלכה, יהיה מצוה לומר לגוי שיכתוב חוזה מכירה בארץ ישראל בשבת, בין כאשר קונים את זה מגוי שהוא נוצרי ובין כשקונים את זה מגוי מוסלמי, המצוה הזאת שייכת לגבי כולם בגלל מצות ישוב ארץ ישראל. יח. 'עין המים' לפני מאתים חמישים שנה היה רבינו מרדכי יוסף מיוחס, שהיה הראשון לציון בירושלים, הוא היה הרב הראשי. והיה מקרה שהיה איזו חצר של יהודים שהגויים רצו לקחתה מהם, והפתרון היחידי היה אם יבנו את החצר הזאת בשבת, היו צריכים להתחיל לבנות בשבת. כמובן שזה היה פרהסיה, ולומר לגוי לבנות בשבת, בשבת עצמה אסור להגיד לו לבנות, ובניה זו מלאכה דאורייתא. רבי מרדכי יוסף מיוחס התיר לומר לגוי לבנות בפרהסיה בשבת, בגלל החשש שאם לא יבנו את זה כעת לאחר השבת יקחו להם את זה. בירושלים בימים ההם גרו בעיקר מוסלמים ולא נוצרים, ורואים שגם הוא מתיר. ובספר פתח הדביר מביא את זה גם כן. רבי מרדכי יוסף מיוחס היה חברו של מרן החיד\"א, והוא היה בנו של הראשון לציון בעל 'פרי האדמה', רבי מיוחס בכר שמואל. והוא למד עם החיד\"א. וכשהחיד\"א חיבר את ספרו 'ברכי יוסף' שזה ספר ענק, אז גם הוא חיבר ספר ענק, 'ברכות המים', 'מים' ר\"ת מ'רדכי י'וסף מ'יוחס. לאחר מכן החיד\"א כתב את ספרו 'חיים שאל', ולעומתו הוא כתב 'מים שאל'. והחיד\"א המשיך וכתב כל כך הרבה, אבל רבי מרדכי אמר לאביו עם החיד\"א אני לא יכול להתעסק, אני לא יכול לעשות את מה שהוא עושה! ספרו האחרון, היה 'עין המים', שם כותב את האמור לעיל. ולמה קרא לו 'עין המים'? תשמעו נעשה שהיה ותבינו איך היו חיים כאן בארץ ישראל. כאשר רבי מרדכי יוסף מיוחס היה צעיר לימים, בא אליו שייח' ערבי מוסלמי זקן, ואמר לו שיש לו בן אחד, וכיון שהוא הולך למות, הוא מבקש ממנו שיגדל את בנו, יאמץ אותו ויגדל אותו, אבל שישאר מוסלמי, כמובן. בלית ברירה קיבל עליו, לקח את הבן הזה, גידל אותו עד שכאשר נעשה לבחור, שלח אותו לקושטא לטורקיה, איסטמבול. ללמוד באוניברסיטה שם. לאחר כמה שנים גדל, והוא היה מקורב לשלטונות והסולטן מינה אותו להיות הפחה של ירושלים. הוא הבטיח מלא שוחד לסולטן בשביל שיעשה אותו פחה בירושלים. וכמובן מהיכן יביא את הכסף? מהיהודים! ואכן כאשר - כמו [ הוא מונה להיות בפחה מיד הודיעו לכל היהודים מס גבוה מאד ]...שליברמן עושה עם החרדים, ככה הפחה עשה נגד היהודים אל הליברמן [ ואז הלכו הראשון לציון עם משלחת רבנים אל הפחה הזה והתחילו לבקש ממנו שיקרע את רוע הגזירה. כאשר הוא ראה את ]..הזה הרב, נזכר שגדל אצלו, ושפעם היה חי בביתו. והתחיל להתייחס אליו בכבוד רב. ואמר לו, לכבודך אני מוותר על חצי מהמס! סגנו של הרב שראה כיצד ברגע אחד ויתר על חצי, וכיצד הוא מכבד את הרב, חשב אולי נבקש עוד קצת.. ואמר לפחה: 'גם חצי זה הרבה...' רק יצאו הדברים מפיו והפחה כעס, ציוה מיד שיקחו אותו ויהרגו אותו במקום. ואז באו השוטרים שלו ולקחו את הסגן של הרב, כדי להוציאו להורג. לא היה להם שום חכמות, רוצחים. והנה הרב נבהל מאד וצעק צעקה גדולה ומרה, והפחה שמע את הצעקה של הרב נכנע ואמר, שיניחו לו. אבל הרב ברוב פחדו והבהלה שלו איבד את מאור עיניו. עד כדי כך. והוא כתב ספר על ידי שהכתיב לתלמידיו, וקרא לו 'עין המים'. יט. אנחנו עדיין בגלות! אלו היו החיים בארץ ישראל, אנחנו צריכים להבין שאנחנו עדיין בגלות. פעם היו רדיפות נגד היהודים וגם היום יש רדיפות נגד היהודים, גם היום אומרים שצריך לקחת את כל היהודים במריצה ולזרוק אותם לזבל! גם היום אומרים שצריך להטיל את המיסים על היהודים דוקא! ומי שאשם באינפלציה, בעלית מחירים, זה רק היהודים! אבל כמו שעם ישראל חי חי לעולמי עד, עברנו את הפחה ההוא ואת השליט ההוא ואת כל השונאי ישראל שהיו למיניהם גם את אלה של ימינו אנחנו נעבור, בעז\"ה, אנחנו נתחזק. אמירת \"אשרי\" קודם מנחה ללא מנין התארגן מנין לתפלת מנחה, וקראו \"קרבנות\" ו\"אשרי\" עד שהתקבצו שאלה: עשרה אנשים, האם רשאים תיכף לומר קדיש או שצריכים לחזור ולומר אשרי במנין? אין לומר \"אשרי\" ללא מנין, אלא יש להמתין עד תשובה: שיתקבצו עשרה ויאמרו \"אשרי\". ואם אמרו \"אשרי\" ואז נתקבצו כל העשרה, לא יאמר החזן קדיש עד שיאמרו כמה פסוקים. ודי שיאמר החזן הפסוקים \"תכון תפלתי\" וגו'. מקורות: כתבו הכל בו (סי' כז תפלת המנחה) ובהגהת הסמ\"ק (סי' יא אות קיח) והרמ\"א (סי' רלד ס\"א): אין לומר אשרי שקודם מנחה, אלא כשיש מנין בבית הכנסת, כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה. (ועי' לט\"ז סי' נה סק\"ג, וסי' רלד סק\"א, מ\"ש להקל). וכתבו המגן אברהם (סק\"א) והמשנה ברורה (סק\"ז), שאם אמרו אשרי בלא מנין ואח\"כ בא מנין, יאמרו מזמור א' ואח\"כ יאמרו קדיש. וכתב בכף החיים (סי' נה אות מא, וסי' רלד אות ב) שיאמר החזן איזה פסוקים, ואח\"כ יאמר קדיש. והמנהג לומר תכון תפלתי, או לשם יחוד, ואחר כך אומר קדיש. קניית ספרים מכספי מעשר האם מותר לקנות ספרי קודש מכספי מעשר?שאלה: מותר לקנות ספרי קודש מכספי מעשר, ויכתוב על תשובה: הספר שנקנה מכספי מעשר, על מנת שיהיה חקוק בו שאין הספר שלו אלא מכספי מעשר. וישתדל להשאילו לאחרים שישתמשו גם כן בספר. מקורות: הט\"ז יו\"ד (סי' רמט סוף סק\"א) כתב בשם הדרישה בשם תשובת מהר\"ר מנחם, שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה, או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה. עכ\"ל. וסיים הט\"ז, ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בד\"ץ למקהלות האשכנזים בלבד... לפני כשישים שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר בירושלים, והיה אברך צעיר והיה מוסר שיעורים, וכבר באותם הימים היה את היקב 'כרמל מזרחי' שתמיד הקפידו בו שהמיץ ענבים יהיה טהור ללא תערובות של מים, אולם הוא קיבל תלונות שיש יקבים קטנים שהתחילו לפעול בירושלים שהם מוסיפים מים למיץ ענבים והם בהכשר הבד\"ץ, ואנשים טועים ומברכים עליהם 'הגפן'. ואאמו\"ר הלך לבדוק בעצמו וראה שאכן המיץ ענבים יש בו פחות מעשרים אחוז יין! ויש להם גם יינות מתוקים שמוסיפים להם מעט % יין!02 אלכוהול וכיו\"ב והאמת שהיה בהם בקושי והוא הלך אל הגאון רבי פנחס אפשטיין שהיה אב\"ד העדה החרדית, והוא היה גאון עולם, ועימו היה גם הגאון רבי דוד יונגרייז שגם הוא היה גאון עולם, ואאמו\"ר היה מיודד איתם מאוד ומקורב אליהם. ואאמו\"ר אמר להם כיצד הם עושים דבר כזה?! והם אמרו לו שעושים כמו שכתוב ברמ\"א – שישית יין, וכך גם כתוב במשנה ברורה! אז הוא אמר להם הרי אתם כותבים שזה בהשגחת 'העדה החרדית' וכל העולם חושב שזה בסדר, אתם צריכים לכתוב שיין זה אינו מתאים לספרדים. וכמו שאתם לא נותנים הכשר לקטניות בפסח וכותבים על כך שזה רק לספרדים, כך גם ביין זה לפחות תכתבו עליו שזה רק לאשכנזים בלבד! ואילו הם ענו לו שבחותמת שלהם רשום \"בית דין צדק לכל מקהלות והנה לאחר זמן הגיעו הבחירות לכנסת, והיה את הויכוח האם צריך להצביע האשכנזים\" – ואין להם אחריות על שאר העדות!!! בבחירות או לא, ואאמו\"ר היתה דעתו מאז ומתמיד שחובה קדושה היא - ולצערינו הרב כולם רואים מה שאירע בבחירות האחרונות, [ להצביע שהצביעו בבחירות הקודמות היו מצביעים – לא היינו 00003-שאם עוד כ במצב בו אנו נמצאים כיום! הם רוצים לסגור את התלמודי תורה, לסגור את התקציב לישיבות, להרוס את הכשרות, להרוס את בתי הדין הרבניים ]!ולהכניס רבנים שמזמן עברו את הגבול והם כמעט כבר לא אורטודוקסים ואאמו\"ר היה אומר להצביע ללא שהיה לו שום אינטרס. והנה הרב אפשטיין והרב יונגרייז שלחו לו כיצד אומר להצביע, והם היו מעריכים אותו מאוד, וניתן לראות זאת בתחילת שו\"ת יביע אומר ח\"ב, שם מובא מכתב ששלחו לו ובו נראה כיצד היו מעריכים אותו. וכעת הם באו ואמרו לו שהם צריכים לפרסם גילוי דעת שהם מנתקים עימו את הקשר שהרי הוא אומר שצריך להצביע. כשאאמו\"ר שמע כך קם והלך אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול ושאל אותו מה עושים, והגרב\"צ אבא שאול אמר לו בא נלך אליהם ונדבר איתם. כאשר הגיעו אליהם קיבלו אותם בכבוד גדול, ורק כשראו אותם כמעט שכחו הכל.. והתחילו לדבר בלימוד, ואז אאמו\"ר אמר להם כך, שבא בקשר למכתב ששלחתם לי, למה אני אומר להצביע, והנה אתם זוכרים מה אמרתם לי בקשר ליין?! שאתם בית דין מיוחד למקהלות האשכנזים! אז אם בקשר ליין אמרתם שאתם לא מתחשבים בספרדים – למה כאן אתם מתערבים?! הרי אני לא אשכנזי! אתם נתתם פסק הלכה שאין להצביע לכל מקהלות הרב יצחק מאזוז האשכנזים! וזה לא קשור אלינו! אין מה לענות על הטענה הזו... בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"139.pdf","content":"מלאכה| אמירה לגוי במקום של צער בעלי חיים| מקח וממכר בשבת| לעשות קניין בשבת במקום מצות ישוב ארץ ישראל נושאי השיעור: כתיבה בלשון | ביטול כלי מהיכנו| איסור צער בעלי חיים| טלטול בשינוי בכרמלית| שבות דשבות על ידי ישראל| דרבנן לצורך חולה שותפות עם גוי בעבודה בשבת | כתיבה בבתי החולים בשבת| מוסיף באיסורים| שהות מרן זיע\"א במצרים| הקודש וכתיבה לעוזית בשבת139 גליוןמיום א' י\"ט אדר א' תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת ויקהל- שקלים ממצוא חפצך ודבר דבר (ה) א. מעשה קנין לצורך מצות ישוב ארץ ישראל בשיעור הקודם דיברנו בעניין רכישת בית בארץ ישראל בשבת, וזאת על ידי שהגוי כותב. רבותינו האחרונים דנים, שהנה מצד אחד רואים שחכמים התירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא של כתיבה. כלומר באופן רגיל כאשר אין זה במקום מצוה, אסור בשבת לומר לגוי לעשות מלאכה מהתורה. וזה איסור דרבנן 'שבות'. אך במקום מצות ישוב ארץ ישראל התירו. והנידון הוא, מה הדין לגבי הקנין שעושה היהודי בעצמו. כלומר באופן שכל העניין התחיל בשבת, ויש גוי שיכתוב, מאידך גיסא, היהודי קנין בשבת לצורך מצות ישוב ארץ ישראל, או שמא שכל ההיתר הוא רק צריך לעשות קנין בכדי להחיל את בעלותו על הקרקע. אם מותר לעשות לגבי אמירה לגוי. ב. טעם איסור מקח וממכר בשבת שו\"ת קדמון, ומחברו [ ) (ח\"א סימן לאויש בזה מחלוקת, בשו\"ת משפט צדק מחמיר בזה. וביאור דבריו, ]חי מעט לאחר תקופת מרן השלחן ערוך שלדעתו שונה הוא דין קנין בשבת מאמירה לגוי. שהנה אסור לעשות משום שנאמר 'ממצא חפציך' - חפציך אסורים. ב. שחששו חכמים שמא מקח וממכר בשבת, וברש\"י במסכת ביצה מובא שתי טעמים לכך. א. שהוא יבואו לכתוב את העסקה. למעשה הרמב\"ם כתב להדיא כהפירוש השני, שהאיסור הוא משום שמא יכתוב. ויש הבדל גדול בין הפירושים. שהנה אם המקח וממכר הוא לצורך מצוה, כן אם רוצה לרכוש בשבת דבר מאכל לענג עליו את השבת, זה תלוי בשני כגון שמסכם עם סופר סת\"ם לכתוב לו תפילין בשבת, שזה צורך מצוה, וכמו הפירושים. אם הטעם הוא משום שכתוב \"ממצוא חפציך\", לכאורה צריך אומרת: 'חפציך אסורים, (קנ.) להיות מותר, משום שהגמרא במסכת שבת חפצי שמים מותרים', ובמקום מצוה צריך להיות מותר. מאידך גיסא, אם טעם האיסור הוא מחמת גזירת חכמים שמא יכתוב, אם כן גם במקום מצוה, חכמים לא התירו את גזירותיהם. הנה חכמים אסרו לרכב על גבי בהמה בשבת, וכי אם רוצה לרכב כדי לשמוע שיעור תורה, יהיה מותר?! ודאי שלא. וכך כותב המגיד משנה, וכמעט כל הראשונים מסכימים כן, שלא התירו שבות במקום מצוה. ומה שהתירו זה אמירה לגוי במלאכות דרבנן שזה שבות דשבות. ולפיכך גם מקח וממכר שאיסורו הוא מדרבנן שמא יבוא לכתוב, לא התירו במקום מצוה. וזה ביאור דברי בעל המשפט צדק, שמכיון שהאיסור הוא שמא יכתוב, מצות ישוב ארץ ישראל, אך שהיהודי בעצמו יעשה קניין, וכל שכן לטלטל ממילא זה שבות במקום מצוה, ואמנם חכמים התירו אמירה לגוי לצורך מוקצה כגון להביא לגוי את הכסף לא התירו. ודבריו הובאו להלכה בכנסת ועוד אחרונים. (סימן שו ס\"ק יח)הגדולה ועולת שבת, וכן במגן אברהם ג. משמעות דברי הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך להקל יש כמה אחרונים המדייקים מלשון הרמב\"ם שמשמע שהקנין היה בשבת על ידי היהודי, ויש לשאול על כך למה זה יהיה מותר, הרי לשיטתו איסור מקח וממכר הוא שמא יבוא לכתוב, והלא שבות דרבנן אסרו גם במקום ורוצה לשולחו לרב תלמיד חכם שילמד אותו, שמותר לדבר עם הרב על מצוה. ובאמת שהקושיה מתחזקת שהרי 'תינוק ללמדו ספר', יש ילד קטן כך בשבת. אבל לא לדבר מענייני התשלום. והטעם לכך, הוא משום שמא , וכדעת הרמב\"ן, הר\"ן והמהר\"ם (סימן שו ס\"ו)יכתוב. וכך פוסק מרן השלחן ערוך מרוטנבורג, ועוד הרבה פוסקים שסוברים שלהזכיר כסף אף לצורך מצוה אסור. ואם כן כיצד יתכן שלדבר על השכר אסור לצורך מצוה אבל לעשות קניין בפועל מותר. אולם אפשר ליישב בפשיטות, שכשם שאסור לומר לגוי באופן כללי לעשות מלאכה דאורייתא גם במקום מצוה, אך משום מצות ישוב ארץ ישראל התירו, כן הוא הדין מקח וממכר לצורך ישוב ארץ ישראל, למרות שהיהודי עושה בעצמו איסור דרבנן. ד. ביאור נוסף בדברי המשפט צדק יש שרוצים לבאר את דברי המשפט צדק ודעימיה באופן אחר. שבאמת חכמים התירו אמירה לגוי לכתוב בשבת בשביל מצות ישוב ארץ ישראל, אך במקח וממכר הדין הוא שונה, משום שאמירה לגוי זה רק אמירה ואין בה כל פעולה, מה שאין כן מקח וממכר בשבת הוא פעולה. ה. ההבדל בין שבות דאמירה לגוי לשאר שבותים אכן הנושא הזה אם אמירה לגוי זה שבות שהיא יותר קלה משאר איסורים דרבנן מחמת שאינו עושה פעולה כלל, זה שרוי במחלוקת. ,כיצד לבאר את הסוגיא שם (סח:) ועיקרה נמצא בביאור הסוגיה בעירובין אם אמירה לגוי נקרא שבות דלית ביה מעשה. המהר\"ם מרוטנבורג כותב בעלי חיים. שכאשר הבהמה יש לה הרבה חלב היא מצטערת מזה. מאידך אכן נפסק להלכה, שמותר לומר לגוי לחלוב את הבהמה בשבת משום צער מעשה, לכן כותב להלכה שמותר בשבת לומר לגוי לחלוב את הפרות. וכך בפירוש שאמירה לגוי קל יותר משאר שבותים משום שזה שבות דלית ביה גיסא, לא מתירים ליהודי לחלוב את פרותיו בשינוי, משום שחליבה היא אמנם יש בזה מחלוקת מהי [ .' ורואים שלמרות שיש כאן צער בעלי איסור דאורייתא, זה 'מפרק' וזו תולדה ד'דש]המלאכה, אך כך נקטו רוב הפוסקים חיים לא התירו בשינוי, אך באמירה לגוי התירו. ורואים להדיא שאמירה לגוי קל יותר משאר שבותים. עוד רואים כן, בעניין אמירה לגוי לצורך חולה שאין בו סכנה. שחכמים וכן פסק מרן (קכט.) התירו, אפילו במלאכה דאורייתא. דאיתא בגמרא בשבת שמותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דאורייתא (סימן שכח סי\"ז)השלחן ערוך לצורך חולה לא מסוכן. מאידך, האם מותר ליהודי לעשות בעצמו מלאכה דרבנן לצורך חולה, כגון בשינוי וכיו\"ב? יש בזה מחלוקת, הרמב\"ם מתיר, לעשות בשינוי היינו רק במלאכה דרבנן, אולם יש אומרים שההיתר הוא סובר שלא התירו. ובדעת הרמב\"ם עצמו יש אומרים שמה שהיהודי רשאי כיון שסובר שזה ממש כמו אמירה לגוי ואין חילוק ביניהם. אבל הרמב\"ן גם במלאכה דאורייתא. ו. נשיאת מפתח בשבת במקום שאין עירוב למסקנת הדברים אין לחלק בין אמירה לגוי לבין שבות דשבות על ידי ישראל. ודוגמא לדבר, אדם שנמצא במקום שאין בו עירוב, כגון בחו\"ל שברוב המקומות אין עירוב, וצריך להעביר את המפתח, לאשכנזים יש גומיות, הרי בימות החול לא ילך עם החגורה הזו, זה נראה מוזר. והפתרון עצמו סוגר את החגורה. כל שכן מה שיש כאלו הקושרים את המפתח עם אסור להעביר את המפתח בחגורה, אפילו שעושה את זה באופן שהמפתח פטנט של חגורה, מעבירים את המפתח בחגורה. אבל לדעת מרן הבית יוסף הוא, לשאת את המפתח בשינוי. כגון להניחו בכובע או בגרביים, שאז זו רשות הרבים בזמן הזה, והרחובות שלנו יש להם דין כרמלית, וזהו צד נוסף מלאכת הוצאה בשינוי, זה דרבנן אחד, ועוד, הרי הרבה פוסקים סברו, שאין לומר שזה דרבנן, אבל יש חולקים בזה וסוברים שיש רשות הרבים בזמן הזה. ואכמ\"ל. ויש צד נוסף להקל שזה מדרבנן בלבד, שיקח את המפתח נקרא הנחה, וזו הוצאה האסורה רק מדרבנן. וכך סוברים רוב הראשונים. מרשות היחיד לרשות היחיד, וברשות הרבים לא יעצור כלל, וממילא אינו שמהתורה האיסור הוא רק אם זה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, או להיפך, אבל אם העקירה היא מרשות היחיד וההנחה ברשות דשבות על ידי ישראל. וזו מחלוקת גדולה בראשונים ואחרונים. אמנם יש היחיד, לדעת רוב הפוסקים זה אסור רק מדרבנן. אשר על כן זה נקרא שבות ראשונים שאוסרים, אך הרמב\"ם מתיר, וכן דעת מרן השלחן ערוך. וכן כתב בביאור הגר\"א. מדבר על הוצאה, כגון אדם הנמצא באיזה מלון קטן, אכסניא (סימן שא) הרמ\"א של גויים, ושיש ברשותו כסף, ואם ישאר שם לשומרו, הרי כל היהודים הולכים להתפלל והוא נשאר שם, הגויים יבינו שיש ממון רב ברשותו, כל הזמן להיות במצב של תנועה. ואף אם מגיע לרמזור שילך הלוך חזור עד במקום שאין עירוב, שעליו לטלטל בשינוי, ובדרך עליו ללכת ולא לעצור. וכך היא דעת מרן השלחן ערוך. אי לכך, כאשר יש מצב ואדם צריך לטלטל ושם ניתן לראות שבאמת הרמ\"א מתיר גם שבות דשבות על ידי ישראל, שזו הוצאה בשינוי, שמותר. ומקורו הוא ברבינו יונה בספר איסור והיתר. ולהשאיר את זה יגנבו לו את זה, ורוצה לתפור את הארנק לבגד מערב שבת, הוא רובץ על הכסף שלו, זה יכול להיות אפילו פיקוח נפש, מאידך לצאת שהרמזור ידלק, לא לעצור בדרך שלא יהיה הנחה, באופן כזה אפשר להקל. ז. נתינת המעות בשבת לעיל נתבאר, שלא התירו לתת את הכסף בידים אף משום מצות ארץ ישראל, לא התירו מוקצה בידיים. אולם קניין ומקח וממכר במקום מצוה (מועד קטן פ\"ב כן. אבל יש פתרון לנתינת הכסף. שהנה איתא בתלמוד ירושלמי שיכול היהודי להביאו אל ביתו ולהראות לו את הכסף, והגוי מצידו לוקח.ה\"ד) ולהלכה, מותר לומר לגוי לעשות חוזה בשבת משום מצות ישוב ארץ ישראל, ואם לא עשו קנין מערב שבת, מותר בשבת לעשות קנין, כן הוא . לגבי טלטול מוקצה זה אסור.(שם סי\"א) לדעת מרן השלחן ערוך ח. בהמה שנפלה לבור בשבת יש דוגמא שבטלטול מוקצה החמירו, כתוב בשלחן ערוך, וכן איתא בגמרא, לגבי בהמה שנפלה לבור שלמרות שיש כאן צער בעלי חיים, ואף אם ימותו דאורייתא כך סוברים רוב הפוסקים, וכן משמע בשלחן ערוך שהלכה כמאן שם, לא התירו לטלטל מוקצה בידיים. למרות שאיסור צער בעלי חיים הוא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, אבל לא התירו בזה טלטול מוקצה. אכן יש מתירים, אבל להלכה אנחנו מחמירים במוקצה. מאידך יש פתרון אחר לזה, והוא לזרוק לבור דברים המותרים בטלטול בשבת, כגון כרים וכסתות, והבהמה עולה עליהם וכך יכולה לצאת. אכן יש בעיה בזה, שהרי הכרים והכסתות הללו צריך לכבסם, ובשבת כבר לא יהיו ראויים לשימוש, והרי זה ביטול כלי מהיכנו, מבטל את הכרים והכסתות משימוש. אך יש לומר שבביטול כלי מהיכנו שהוא דרבנן התירו חכמים משום צער בעלי חיים. וכך כותב הרמב\"ן שביטול כלי מהיכנו זה דרבנן קל יותר לכן התירו חכמים. ומכל האמור רואים שבהלכות שבת, שיש איסורים דרבנן שהתירו ויש שלא התירו, ואי אפשר להשוות את כל השבותים. ט. כתיבה בלשון הקודש וכתיבה לועזית עוד יש לדון בעניין זה הוא לגבי כתיבה בשבת על ידי גוי, אם יש הבדל בין כתיבה בלשון הקודש, כתיבה אשורית, לבין כתיבה לועזית. אם איסורה הוא רק מדרבנן, או שהיא ככל כתיבה האסורה מהתורה. ויש בזה מחלוקת, שיטת האור זרוע (ח\"ב סימן עו וסימן פד), שדוקא כתב של לשון הקודש אשורי, היינו כתב של סת\"ם, אפילו בלי תגים, אסור מן התורה. וכן כתיבה . אבל שאר כתיבה לועזית, האיסור הוא ]ושם הוא מבאר למה יוונית[ יוונית רק מדרבנן. האור זרוע כתב את שיטתו לעניין חומרא ולא לעניין קולא, שמה דאיתא בגמרא שהתירו לומר לגוי לכתוב לצורך ישוב ארץ ישראל ואז האמירה לגוי היא לעשות מלאכת איסור דרבנן. וזה שבות דשבות ולכן היינו רק בכתיבה לועזית שהיא אסורה רק מדרבנן, ולא בכתיבה אשורית. (שם)התירו. והרמ\"א פסק כדברי האור זרוע. וכותב על דברי מרן השלחן ערוך \"מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת וחותם ומעלה בערכאות\". הגה \"בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן\". ביאור הדברים, שהאור זרוע סבר שמצות ישוב ארץ ישראל אינה עדיפה על שאר מצוות. ואילו כוונת הגמרא, ששבות דשבות במקום מצוה מותר בכל המצוות. י. האחרונים חלקו על הרמ\"א בזה המשנה ברורה (שם בביאור הלכה ד\"ה בכתב) מאריך להוכיח נגד האור זרוע, למרות שהרמ\"א פוסק כמותו, אך מביא שכמעט כל הפוסקים חולקים על האור זרוע. רש\"י (שבת קג. ד\"ה בכל) כותב בפירוש שכתיבת שתי אותיות זה בכל לשון. וכמו כן מוכח מהרמב\"ם (פי\"א מהלכות שבת ה\"י), והרבה פוסקים מוכיחים כן מהרמב\"ם שהאיסור הוא בכל לשון. והנה, מכללות הפוסקים לא נראה שסברו כאור זרוע. להיפך, הרי שיטת בעל העיטור התירו לומר לגוי לכתוב לצורך מצוה, ורואים שסבר שמדובר כאן בכתיבה (שער ג מט.) להתיר אמירה לגוי לעשות דאורייתא, ויסוד שיטתו היא שהנה היא שונה, ולכאורה למה לא אמרו שההיתר הוא רק בכתיבה לועזית שהיא דאורייתא. וכל הראשונים שחולקים עליו טוענים שמצות ישוב ארץ ישראל דרבנן? רואים שהראשונים סברו שכתיבה לועזית היא אסורה מהתורה, ומצות ישוב ארץ ישראל היא שונה משאר המצוות שבה התירו. וכך היא דעת רובא דרובא מהראשונים. יא. שיטת האור זרוע אינה יחידאה תלמיד מהר\"ם מרוטנבורג, חברו המשנה ברורה שם כותב ששיטת האור זרוע היא סברא יחידאה, אבל האמת [ שסבר שמתברר לא כן. שהנה בהגהות מיימוניות]אחד הראשונים הקדמונים[ מביא בשם רבינו שמחה]של הרא\"ש הראבי\"ה היה רבו של [ .כן. וכמו כן מובא בספר ראבי\"ה כשיטת האור זרוע הראבי\"ה כותב כן בשם אביו, רבינו יואל, רואים שזו לא סברא ]יחידאה. אולם מאידך גיסא אין מקום לסמוך ולנהוג כן נגד רש\"י, הרמב\"ם, האור זרוע הרמב\"ן, התוספות, הרא\"ש ורובא דרובא מהראשונים. ויש אומרים שכן גם יש רצו לומר בדעת הרי\"ף להיפך, אולם הערך השלחן כתב כך [ .. לפיכך בודאי שלהלכה נוקטים שאין לחלק בין כתיבה דעת הרי\"ף]בפשיטות בדעתו לועזית לכתיבה אשורית. אכן לו יצוייר שעומד לפני האדם חובה לכתוב בשבת, כגון במצב של פיקוח נפש, בזה ודאי שעדיף שיכתוב בכתיבה לועזית, וכשיטת האור זרוע והראשונים שסברו כמותו, שלפחות יעבור על דרבנן ולא על דאורייתא. יב. מהרמ\"א מוכח דאין להקל כהאור זרוע הרמ\"א ועל עיקר דברי הרמ\"א שפסק כהאור זרוע, שכתיבה לועזית בשבת אסורה (סימן שמ) רק מדרבנן יש להעיר, מפני מה בהלכות של מלאכת כותב לא כותב לחלק בין כתיבה לועזית לכתיבה אשורית, שזו איסורה דאורייתא וזו דרבנן. ומשמע לכאורה שסבר שכל הכתבים אסורים מהתורה. ומפני מה דוקא כאן בעניין מצות ישוב ארץ ישראל כתב כן, והאמת שמלשונו של הביאור הלכה שם נראה שהבין באמת שהרמ\"א לא גילה דעתו להתיר תמיד, ורק לעניין חומרא מביא את האור זרוע. וזה דבר מאוד מהותי כותב. במיוחד שרוב העולם שגרים בכל מדינות הגויים, כמו שהיה בזמנם, שהרמ\"א כותב את החילוק הזה כאן לגבי מצות ישוב הארץ ולא במלאכת ובזמן הרמ\"א בודאי כמעט כולם היו גרים בארצות הגויים, והיו כותבים בכתב לועזי, ולמה הרמ\"א לא מזכיר את זה?! על כרחנו לומר, שמה שכתב את האור זרוע זה רק על ישוב ארץ ישראל, שגם הרמ\"א סובר שזה רק לחומרא, אבל אין להקל בזה. יג. שהות מרן זיע\"א ברבנות במצרים שלוש שנים. קודם לכן חי בירושלים, ולאחר חתונתו לא היתה לו פרנסה בשנת תש\"ז אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע למצרים, ופעל שם עד שנת תש\"י. כלל, והיה יהודי אחד סוחר שהיה גם תלמיד חכם מופלג, ושמו, חכם אהרן שוואקה, שהיה ידיד של אאמו\"ר. והוא בא לארץ ישראל וחיפש רב למצרים. בקהיר בתקופה ההיא היו מאה אלף יהודים! ולצערנו זו היתה תקופה שהרבנים היו מועטים מאד, קהילה כמעט יתומה. הרב ששימש שם קודם לכן היה אדם שאינו ירא שמים כלל. אאמו\"ר סיפר לי, שפעם בא אליו בבוקר באיזה ענין דחוף, הוא היה סגי-נהור, ואמרו לו שימתין בחוץ, כיון שהוא מתפלל כעת. בינתיים נכנס עוד מישהו, ושאל את אאמו\"ר למה הוא מחכה, ואאמו\"ר השיב לו שאמרו לו שהרב מתפלל. אותו אדם שמע כך ופתח את הארון והראה לאאמו\"ר שהתפילין של הרב עדיין שם... כך אמר לו 'אבל התפילין נמצאות בארון בחוץ!' ענה לו הרב: 'אוי, שכחתי'... כך התעכבנו בחוץ? והרב השיב לו: 'הייתי צריך להתפלל!' אאמו\"ר שמע לאחר כמה דקות אאמו\"ר נכנס אליו לחדר ופנה לרב, כבוד הרב, למה כל אתם מבינים באיזה סוג 'רב' מדובר.. שבראשה עמד חכם אהרן שוואקה, קהילת 'אהבה ואחוה', ושם היו מצב הקהילה מבחינה רוחנית היה ממש לא טוב. היתה שם קהילה בחורים צעירים שיעור במסכת קידושין, ונבחנו בעל פה מתחילה ועד סוף. לומדים משהו אחר, בעלי בתים ונערים יחד. ואאמו\"ר היה נותן לכיתה של אנשים יראי שמים, אאמו\"ר סיפר לי, שהיו שם כמה חדרים ובכל חדר היו ואאאמו\"ר היה שם שלוש שנים והרביץ תורה ללא הפסקה. אנחנו שוכחים כאשר בא לשם, זה היה לפני מלחמת השחרור, בכלל טלפונים זה היה דבר [ .בלתי מצוי כמעט, והוא היה במצרים מנותק מכל העולם היום איך שזה התקדם, לפני שלושים שנה כשהייתי נוסע לאמריקה והייתי צריך להתקשר הביתה, הייתי צריך להתקשר דרך המרכזיה, לדבר איתם באנגלית להסביר להם מה אני רוצה, לתת להם את המספר והם מתקשרים, ועולה הון תועפות, ולא היתה דרך אחרת, ככה זה היה לפני שלושים שנה, .]כל שכן התקופה של אאמו\"ר שהיא משבעים שנה בשנות שהותו שם פרצה מלחמת השחרור, והערבים שם האשימו אותו שהוא מרגל ציוני. יש סיפור ידוע שהוא סיפר לי, הוא התגורר בקומה בערב סוכות, והביאו אותו לפני שופט, השופט שמע וכעס מאד, ואמר לו, לו שהסוכה הזו היא סימן לאותת לציונים היכן להפציץ... הם לקחו אותו רביעית ובחג הסוכות בנה לו סוכה על הגג. ואז באו אליו המשטרה ואמרו שהוא חייב להרוס את הסוכה \"ואני נותן לך שבוע ימים להרוס את הסוכה\"... וככה ב\"ה היתה לו סוכה עד סוף חג הסוכות. הדבר הקשה ביותר שהיה לו שם, שלא היה עם מי לדבר בדברי תורה. הוא למד יומם ולילה לבד, ונתקל שם בבעיות הלכתיות קשות מאוד, והיה צריך לדון בזה לבד. מי שיתבונן ביביע אומר התשובות שכתב אותם בתקופה עצמו, וכדי להיות בטוח בדבריו עיין בזה כמו שצריך, ולא הפסיק לכתוב. של מצרים הן ארוכות יותר וחזקות מאוד, הוא היה צריך להישען רק על את העלונים ומטלטלים אותם ברשות הרבים. אמר אותו יהודי לאאמו\"ר, והנה כשבא אאמו\"ר העיר לו שהרי במצרים אין עירוב, והציבור לוקחים למשל, היה יהודי אחד שרצה לזכות את הרבים והיה מחלק עלונים לשבת. הרי אלו שלוקחים את העלונים בכיס, בטח יש להם בכיס גם מפתחות, משקפים וכיו\"ב, בין כה הם מקילים. עליו, הרי בין כה עובר איסור. ויש עוד דוגמא לדבר, אם רופא אומר בשבת והאמת שזו שאלה מאד מעניינת, האם האיסור גדל בעקבות מה שמוסיף על חולה מסוכן שהוא צריך לאכול בשר, וצריך לשחוט בהמה עבורו, וניתן לשחוט גדי קטן שהשחיטה היא קטנה, ומאידך יכול לשחוט פרה גדולה שהשחיטה היא יותר, צריך לחתוך יותר, האם יש הבדל את מה לשחוט? ויש בזה תשובה ענקית ביביע אומר. יד. מכירת העליות בשבת שם במצרים היה נידון שקשור לנושא שלנו. שבבית הכנסת היו מוכרים את העליות וכל עולה מתחייב לתת. ולצערנו הרב, הקב\"ה ברא שכחה כאן בבית הכנסת, ואמר, קניתי כמה דברים ואני לא זוכר כמה הסכום שאני בעולם, ואנשים שוכחים לשלם את חובם לבית הכנסת פעם בא אלי אחד חייב, אני אתן סכום מסויים ואם זה יותר תמחל לי... אמרתי לו, וכי אני מעניק מחילה?! אני לא מוסמך להעניק מחילה! אתה תרמת, יש לך עסק עם הקב\"ה! ואם אתה לא יודע כמה התחייבת כיצד אני ידע כמה?! אני לא בעל הבית, אני לא צדקה לעצמי. אם אדם מבטיח כסף לעני ולאחר מכן מחל לו, יש מקום לדון, אבל אם התחייב לצדקה, להקדש, בודאי שזה בלתי אפשרי. ויש להוסיף כאן עוד נקודה, אנשים שוכחים שבית כנסת יש לו הוצאות, 'לוקחים כסף', 'מתפרנסים', 'עושים את התורה קרדום לחפור בה' וכיו\"ב. משום מה אנשים משמיצים את העוסקים בדברי קדושה, ואומרים עליהם לשיטתם, הרבנים צריכים למות מרעב, אסור להם להתפרנס! כשבית הכנסת צריך חשמל, מאיפה יבוא התשלום לכך אם לא מתרומות! יש הרבה הוצאות בבית הכנסת, לתקן כל מיני דברים, ולשם כך נועדו מכירת העליות, ושם היה יושב גוי שהוא ממונה להקשיב כמה כסף כל אחד התחייב לתרום, וה'מי שברך'. והנה במצרים היה להם נוהג, שסמוך לבית הכנסת היה חדר, ולרשום את זה. והנה כמובן שהיה כותב בכתב לועזי. וכשאאמו\"ר הגיע למצרים ישב לדון אם אפשר לקיים את המנהג הזה, או לא. והמסקנה שלו לאור כל האמור שאין חילוק בין כתב לועזי לשאר כתבים. משפות אחרות כגון אנגלית, צרפתית, שיש להם את האותיות שלהם, אבל אכן שם לכאורה היה צד להקל, משום שהכתב הוא כתב ערבי, שבשונה אאמו\"ר [ .הכתב הערבי הוא בעצם שברי אותיות, ואינן אותיות שלימות כתב את הסברא הזו, אני לא יודע ערבית, אבל הוא ידע לקרוא ולכתוב ומחמת כן אפשר ואין זו מלאכה גמורה מצד שאין אלו אותיות ].שלימות. מאידך גיסא, כיון שזו דרך הכתיבה, ומי שיודע לקרוא יכול לקרוא בערבית את זה, ולכן מסיק ביביע אומר שגם כתב ערבי אסור מהתורה, ודינו ככל כתיבה לועזית אחרת. לכן הוא התנגד למנהג הזה, אך אמר שאין צריך למחות בידם בחזקה, אבל בודאי שאין לבית כנסת להנהיג דבר כזה. טו. כתיבה בבתי חולים בבתי חולים שבירושלים, כגון 'שערי צדק', האחיות שמנהלות את הרישום חום וכו', ורושמים את זה, אם מדובר בפיקוח נפש, חולה מסוכן, מותר, אולם בכניסה לבית החולים הן גויות. אולם במחלקה עצמה, כשמודדים לחולים יש הרבה חולים שמאושפזים בבית החולים ואינם מסוכנים, ולפעמים אף לא יתבצע הרישום, יכול להיות שיתנו לו תרופות לא במינון הנכון וכו' ויכול יש שהטיפול הוא למנוע פיקוח נפש, בזה השאלה היא מורכבת, כיון שאם לבוא לכלל סכנה, בודאי שהפתרון הוא על ידי גוי, לקרוא לאחות או רופא גויים שיכתבו הם את הדברים. אולם יש פעמים וגם זה אינו אפשרי. ואם , שיכתוב כתיבה לועזית]בדרך כלל הם יודעים[ זה כך כדאי לומר לרופא שבזה יש כמה פוסקים שסבורים להתיר. טז. מכירת חמץ בערב פסח שחל בשבת הפרי מגדים כותב לגבי ערב פסח חל בשבת, ודן מה הדין ביהודי ששכח למכור את החמץ עד שבת. והנה ברור שאם יכול לתת מתנה לגוי את כל החמץ שלו שיתן, אבל אם יש לו הרבה מדאי, וחמץ שהוא יקר מדאי, יש לו כמה בקבוקים יקרים של ויסקי חמץ, ורוצה שהגוי יכתוב: קניתי את זה ממך ואני חייב לשלם כך וכך, ולאחר הפסח יכול לקנות את זה ממנו בחזרה, הגוי מפחד שהגוי יכתוב או שאינו מאמין לו, כתב הפרי מגדים לא שילם אז הוא פורע את זה ממנו בחזרה. והנה אם הוא שמותר ליהודי לכתוב שטר מכירת חמץ בכתיבה לועזית, וזאת משום שזה כמו שבות דשבות במקום הפסד מרובה. ויש כמה האחרונים שכך סוברים. יז. אמירה לגוי בדרבנן במקום הפסד והנה לעיל נתבאר שהרמ\"א פסק כאור זרוע להחמיר, אך מרן בשלחן ערוך לא חילק בנושא הזה. ומשמע לכאורה שלא סבר כמו (סימן רמד) האור זרוע. ויש דיון באחרונים מהי דעת מרן, באמת בבית יוסף משמע שבאמת כתיבה לועזית זה אסור מהתורה, שם יש דין שבמקומות מסוימים מצוי גם בזמנינו. ]...כנראה שילם טוב טוב[ בזמן הראשונים היה יהודי אחד שזכה במכרז וקיבל את הזכיון לגבות מכס, יש מקום שעוברים אנשים היורדים מהאוניה, לא מכס של היום שמחטטים בחפצים, [ וכל מי שעובר צריך לשלם מס ומשלם אחוזים או שכירות וכיו\"ב, ובשבת ]יכול להעמיד שם גוי שיגבה את הכסף הזה, הרי אמירה לגוי בפרט אם הוא הוא לא יכול לשבת שם, ומאידך גם לא יכול שלא לשבת שם, וכמו כן אינו אלא גובה מס מכל מי שעובר שכיר שלו, אסור, והפתרון הוא לתת לגוי אחוזים, שאז זה מעין קבלנות, שאז במקום הפסד התירו. כך כותב המרדכי, וכך פסק מרן השלחן ערוך. אם כן מפני מה צריך להגיע שהוא מקום הפסד. ועונה על כך מרן, שבדרך ושואל מרן הבית יוסף, הלא בין כה זה רק מקח וממכר, ואמירה לגוי דרבנן, כלל במכס בן אדם שעובר צריך לרשום את הפרטים, וכתיבה זה איסור דאורייתא. ולפי זה, כיון שמסתמא הגוי הזה שכותב במכס הוא כותב בשפתו הוא, ובכל זאת רואים שמרן כותב שזה איסור דאורייתא. ויש בזה ראיה חזקה שהבית יוסף גם סובר שזה דאורייתא. יח. לתת לגוי העובד אצלו לפי אחוזים פעם אירע מקרה כעין זה כאשר שהיתי בחו\"ל. היה יהודי שיש לו עסקים גדולים מאד בארצות הברית. יבואן סחורות שמוכר אותה לכל מיני רשתות. האף [ ,יש שם רשת גדולה מאוד, שיש להם סופרמרקטים, רשת ענקית שלהם תמיד למעלה הם גאים, הם הקובעים, ואם לא תמלא את ההוראות והרשת הזו קנתה מיהודי אחד הרבה סחורה, ועליו ]שלהם הם יזרקו אותך היה מוטל להעביר להם את הסחורה. וכיון שמדובר ברשת גדולה מאוד לא יכול להביא מתי שרוצה, אלא היו קובעים לכל אחד מתי להגיע למחסני הרשת לפרוק את סחורתו, כדי שלא יווצר 'פקק'. והנה מודיעים לו שבליל שבת בעשר בלילה יכול להעביר את הסחורה. היהודי שלח להם הודעה אם אפשר להקדים או לאחר, אך הם סירבו ומצידם הוסיפו שיבטלו את העסקה. הוא פנה אלי בשאלה מה ניתן לעשות. זה היה ממש יום לפני, ולעשות שותפות עם גוי בעסקיו זה היה מאוחר מדי. ויסכם איתם כך, שבאותו ליל שבת הם לא מקבלים אמרתי לו, שיקח את כל הפועלים שעובדים אצלו משכורת, אלא השכר יהיה לפי אחוזים, כל אחד שיעבוד על הסחורה הזו יקבל אחוז מסויים לפי שווי הסחורה, ותחתום איתם חוזה שזה מה שהם מקבלים, וזו לא משכורת. כמו כן פעם פנה אלי אחד שיש לו עסק שאנשים שיש להם תיקונים בבית או במוצרי חשמל, פונים אליו דרך האינטרנט, או מתקשרים אליו לנהוג. בזה אמרתי לו שכדאי להכניס גוי שותף, ולסכם שהרווחים של שבת, והוא שולח טכנאים. ולפעמים צריך לעשות את התיקון בשבת, כיצד עליו ומאידך ההוצאות על תשלום הפועלים של שבת מקבלים מהשותף הגוי. וזה הטכנאים הללו חוזה מפורט שכשהם הולכים לעשות איזה דבר בשבת הם גם לא כל כך פשוט. אך לפעמים זה גם בלתי אפשרי, הרי צריך לעשות עם לא מקבלים שכר עבודה לפי יום או לפי שעה אלא לפי אחוזים של העבודה. ועל כל פנים זה דומה לדין של המכס הנ\"ל. וזה ההיתר לזה על פי ההלכה. יט. ספר נשמת אברהם יש ספר 'נשמת אברהם' כתב אותו הרב אברהם סופר. והוא רופא בבית החולים 'שערי צדק', אינני יודע אם עדיין הוא שם אבל הוא רופא מצוין, ותלמיד חכם גדול מאד, שלומד הרבה תורה. הוא היה קרוב מאד אל הגרש\"ז אויירבאך ואל הגרי\"י נויבירט, והיה קרוב גם לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא הביא הרבה הלכות בשמו, אאמו\"ר היה שולח תמיד להתייעץ איתו בכל מיני שאלות של הפלות, שאלות רפואיות הקשורות להלכה. והוא היה סומך עליו, כאשר היה מחווה דעתו אם מותר או אסור ומה נקרא פיקוח נפש כתיבה על ידי גוי, על ידי רופא, מתי מותר, ומתי צריך דוקא גוי. הוא מסעף וכו', הוא היה רופא מומחה. ובספר שלו הוא כותב את כל הנושא הזה של את כל הדברים בספר הזה."},{"filename":"140.pdf","content":"זמן אמירת 'כל נדרי' בליל יום| התרת נדרים בשבת| הכרזה על אבידה או גניבה בשבת| הכרזת הודעות בבית הכנסת בשבת נושאי השיעור: לעבור על איסור קטן כדי שחבירו ימנע מאיסור | הכרזת על מכירה לצורך מצוה בשבת| מגורים מעל בית כנסת| ' יסוד אמירת 'כל נדרי| כיפור החובה לקרב את ליבות ישראל לאבינו שבשמים| חמור140 גליוןמיום א' כ\"ו אדר א' תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת פקודי ממצוא חפצך ודבר דבר (ו) א. הכרזת הודעות בשבת בבית הכנסת - אני פסק. וכמו כן יש סיבה נוספת שכיום לא עושים כן, היא מחמת שיש כל כך לכל אחד ואחד מאשר להודיע בציבור. ומשכך במהלך הדורות המנהג הזה המתאים ביותר להכרזה. בימינו שיש ריבוי של בתי כנסת, קל יותר להודיע מתאספים כלל הציבור ובשבת זה זמן שכולם באים, וממילא זה הזמן לכלל. הסיבה לכך היא שבזמנם בתי כנסיות היו מחוץ לעיר, ולשם היו זמני שיעורים או תפילות וכיו\"ב, אך כמעט ולא דברים ציבוריים הנוגעים מסויים היו מכריזים עליו בשבת. כיום מכריזים בבתי כנסיות בשבת על בדורות קודמים היה נהוג, שכשהיו צריכים להביא לידיעת הציבור דבר [ . שנה היה אפשר להקליט הודעה ואנשים מקבלים הרבה אמצעים להודעה, אם בתליית מודעות, או דרך הטלפון וכיו\"ב20-הכל לטלפון. עד שזה הפך להיות מטרד ממש. אני לא יודע איזה היתר יש זוכר שכבר לפני כ מצוה, וזה לא! צריך לשאול כל אחד אם מסכים שישלחו לו הודעות כאלו. שזה ביטול תורה דרבים. ואין שום היתר בדברים הללו! חושבים שיש בזה שחלק מהמקבלים את ההודעות והשיחות הללו באמצע לימוד תורה, והרי ומקבל הודעה, אדם מוסר שיעור ומקבל הודעה באמצע. וכמו כן ודאי הוא לאלו ששולחים הודעות אוטומטיות לאנשים. אדם מתפלל תפילת י\"ח אחד, למה צריך לצלצל לכלל ישראל על תפילה בעד מעוכבי שידוך ובעד מה רוצים? שיבררו את הטלפונים של מעוכבי השידוך ויצלצלו אליהם אחד לא מעוכב שידוך, למה כל הזמן מתקשרים על תפילה על מעוכבי שידוך?! וצריך להפסיק את זה. זה לא רק נוגד את החוק אלא גם את ההלכה. אני לשלוח סתם להרבה אנשים הודעות או צלצולים הרי נוגד את ההלכה, ]!עוד כל מיני דברים אחרים?! הרי זה מפריע אשר על כן נדבר היום בעניין הכרזה בבית הכנסת, מה מותר ומה אסור, לא נוהגים להכריז.אולם גם בזה צריך לראות אם ההיתר נוהג כיום או לא, כיון שכיום כבר ב. הכרזה על אבידה בשבת כתב שמותר להכריז על אבידה אבידה, שמכריז על האבידה שמצא שיש בזה מצוה. אכן כיום זה לא מקובל מוקצה, מותר לעמוד להכריז. משום שיש מצוה בדבר. כל שכן מי שמצא חפץ ורוצה להכריז בבית הכנסת, אבד לי חפץ פלוני, אפילו אם החפץ הוא הנה להכריז על אבידה זו מצוה של השבת אבידה. לכן אדם שנאבד לו (סימן שו סי\"ב) שכל שכן שיהיה מותר להכריז.על מי שנאבד לו, אבל לגבי מי שמצא אבידה מרן אינו כותב, אך זה פשוט כל כך. אמנם מרן השלחן ערוך ג. הכרזה על גניבה , והנה הרי בגניבה הגנב לא יבוא ויגיד הנה אני הפוסקים דנים אם מותר להכריז על גניבה, כגון אדם גנבו לו איזה חפץ ]...לצערינו הרב זה מצוי[ ועוד כמה גנבתי... בשונה מאבידה שיכול לבוא אדם שמצא וכיו\"ב, אך בכל זאת(שם ס\"ק כח) שהוא גנוב, ויבינו שאולי הוא קנה את זה, ואולי הוא גנב בעצמו. ובכך לא יבוא, אבל אנשים שראו את החפץ למכירה במקום פלוני מבינים אחרונים, שמותר להכריז על גניבה בשבת. אמנם בכך הגנב עצמו כותב ה'מלבושי יום טוב' ומובא גם במשנה ברורה בשבת. יש סיכוי שימצאו את הגניבה וכיון שכך זה נחשב לצורך מצוה, ומותר ד. התרת נדרים בשבת לכך משום שהוא דומה לדין. שלמרות שעצם הדבר שבית דין ישבו וידונו בשבת אין מתירים נדרים פרטיים, אלא אם כן זה לצורך השבת. והטעם (לו:) פשוט אין דנים בשבת.והפסק דין. קשה מאד לעשות דין שלם בלי לכתוב. ולכן אף בדין שנראה הטענות, וכותבים אותם, וחששו חכמים שיטעו ויבואו לכתוב את הטענות הדיינים לדון, הם שומעים את טענות הצדדים וצריכים לפעמים לזכור את שאין דנים ביום טוב וכל שכן בשבת, גזרה שמא יכתוב. והיינו שכשיושבים זו מצוה ממש, אבל חז\"ל אסרו לדון בשבת, וזו משנה במסכת ביצה כמו עשיית דין בשבת, ועל כן אין מתירים נדרים בשבת. פשרה וכיו\"ב זה בכלל דין, ואסור בשבת. ומשכך גם התרת נדרים הרי היא לפני דיין, או בית דין של שלשה, או אפילו רק להתייעץ עם דיין לעשות אודות ויכוח שיש ביניהם, הרב צריך לומר להם, שכיון שבאים להתדיין וזאת צריך לדעת, הרבה פעמים קורה, ששני אנשים באים בשבת לרב אכן הר\"ן כותב שהטעם שאים מתירים נדרים בשבת הוא משום שזו טירחא מוצא את הפתח, ונעשה התרת נדרים. ובכל זאת זה דומה לדין ואסור.שאין כאן חקירה ודרישה של הטענות וכו', מספיק ששומע חרטה, והחכם אחר, שזה דומה לדין, שהרי צריך שלשה הדיוטות או יחיד מומחה. למרות כאמור שאסור מטעם שזה דומה לדין. ואף הר\"ן בעצמו כתב כן במקום שלא לצורך, שהרי אפשר לאחר השבת. אבל כמה ראשונים מסבירים ה. התרת נדרים לצורך השבת הוא להתיר קודם השבת, אך אם לא התיר והגיע יום שבת בבוקר, ונזכר לצום בתאריך פלוני, והנה שם ליבו שתאריך זה חל בשבת, כמובן שהטוב בהתרת נדרים לצורך השבת חכמים התירו, ודוגמא לדבר, אם אדם נדר זה לא 'ביום שומעו', נדרים כאלו מותר להפר בשבת.ואם נדרה ביום שבת, הוא לא יכול לדחות את זה לאחר השבת משום שאז בתורה 'ביום שומעו' ולמדו חז\"ל שרשאים להפר רק באותו היום שבו נדרה. מסויימים שאבא יכול להפר לביתו, כשהיא נערה, או בעל לאשתו, וכתוב התרת נדרים בשבת כיון שזה נקרא צורך השבת. וכמו כן, יש נדרים שבעצם הוא צריך לצום, והרי שבת היום ואסור לצום, לכן יכול לעשות ו. זמן אמירת 'כל נדרי' , והמרדכי סוברים, שצריך לומר כל נדרי נדרים, וכי מה ההבדל בין שבת ליום הכיפורים. אכן באמת יש בזה מחלוקת, והנה לכאורה הלא נוהגים לומר בליל יום הכיפורים 'כל נדרי' שהוא התרת (סימן תריט), הטור (יומא פ\"ח סימן כח) רב סעדיה מבעוד יום משום שאין מתירים נדרים ביום הכיפורים. לעומת זאת, יש הרא\"ש (הובא בספר המנהיג הלכות צום כפור סימן נו)במקומות מסויימים, ובמיוחד בארצות הספרדים, לומר כל נדרי בליל שבליל יום הכיפורים עומד הש\"ץ ואומר כל נדרי. ורואים שהיו נוהגים גאון, רבי יצחק אבן גיאת ועוד מהקדמונים ביותר, שכותבים בפירוש כמה מהגאונים, רב נטרונאי גאון יום הכיפורים. ולא חששו לכך שאין מתירין בשבת. מרן החיד\"א עורר על כך שביום הכיפורים באיםבספר טוב עין סימן יח אות עא וספר לדוד אמת סימן ב) (שכולם נמצאים והלב פתוח, למכירות שבכל שבת. וכמו כן יש מהמכירות בליל יום הכיפורים. הרי אין מה להשוות את המכירות של יום הכיפורים המכירות בשבת קודם. אך מאידך בתי הכנסיות רוצים לעשות את המכירות שמגיעים ל'כל נדרי' זה כבר לילה, ולפיכך כתב החיד\"א שיש לעשות את לבית הכנסת ועדיין הוא לא לילה, אבל מעכבים את הזמן במכירות, ועד דקות לפני השקיעה.הפחות בבין השמשות. אבל זה לא מצוי, במציאות עד שמגיעים זה כמה צדיקים, שמקפידים להתחיל מבעוד יום ואומרים כל נדרי מבעוד יום. לכל מבעוד יום גם כן הרי אנשים לא יבואו. יש בתי כנסיות בודדים שהם אנשים כן כשמוכרים את העליות, ודאי שזה נקרא צורך מצוה. וכמו כן להתחיל החשמל, ניקיון, צריכים לשלם על חזנים טובים, בית כנסת צריך כסף. אם הללו הכנסה לבית הכנסת, בית הכנסת צריך להתקיים, צריך לשלם על לומר כל נדרי מבעוד יום, אך גם אצל האשכנזים (סימן תריט ס\"א) - שזה פיוט לא מקפידים על זה כל כך, עד שמתאספים בבית הכנסת. ואילו אנחנו אכן הרמ\"א כתב[ ולוקח הרבה שברון לב, ובסוף הוא מדבר על יום המיתה, \"ביום לכתי לפניך\", מתאר את ואומרים אותו בהתרגשות גדולה מאד. יש שם וידוי, יש שם הכנעה, יש שם עצום, שכל המתבונן במילותיו ירגיש השתפכות הנפש לפני הקב\"ה, הספרדים שנוהגים לומר פיוט 'לך אלי תשוקתי' במנגינה].במנגינה ובנחת. ממילא יוצא שכל נדרי בכל מקרה יאמרו אותו בלילה.בקולות' המיוחס לרבינו האי גאון, שהוא גם כן עצום ונורא, ואומרים אותו כבר ודאי צאת הכוכבים. ולאחר מכן אומרים פיוט 'שמע קולי אשר ישמע זמן לאומרו, גם אם מתחילים לפני השקיעה עד שמסיימים את הפיוט זה הכל, נורא ממש, זה פיוט מלא הוד והדר לכבוד יום הכיפורים ז. כל נדרי הוא צורך היום ועוד כמה מגדולי האחרונים, (רוח חיים סימן שמא) שאומרים בסוף כל נדרי \"ונסלח לכת עדת ישראל\" זה בקשת סליחה.שכולם נמצאים שם. כן הוא יום הכיפורים שהוא יום סליחה מחילה וכפרה, נתבאר שמותר להכריז על אבידה בשבת בבית הכנסת, כיון שזוהי הזדמנות כולם ואומרים את זה, הרי זה כאילו חלק מסדר וצורך היום. וכמו שלעיל שנהגו להקל, משום שזה נחשב צורך היום. משום שכאשר מתאספים למעשה, כתב רבינו חיים פאלאג'י ח. הפולמוס על אמירת כל נדרי 'הרוצה שום נדר. ואבאר, מנהג אמירת 'כל נדרי' התחיל בתקופת הגאונים לאחר בפשטות לדעת רובא דרובא מרבותינו הראשונים זה לא מועיל להתיר בעבר כבר דיברנו בעניין אם באמת 'כל נדרי' זה מועיל לנדרים או לא. (נדרים כג:) - אולי אפשר להגיד שגם חתימת התלמוד. בגמרא לא נזכר מנהג זה. בגמרא רק כתוב[ ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור לא שלא יחולו נדריו על העתיד יעמוד בראש השנה]הנדר. יש בזה מחלוקת ראשונים אך כך מבואר בשלחן ערוך.אך אם זוכר את הכל נדרי בשעת הנדר הרי שאין לו כל השפעה לביטול נדרי ישפיע על נדרים שעתיד לנדור בתנאי שלא זכר את אמירת הכל נדרי, היו שהתנגדו לגמרי לאמירת כל נדרי. הסיבה לכך, שהנה ודאי הוא שהכל יחולו'. ורק בתקופת הגאונים התחילו בזה. ואז התחיל פולמוס גדול לגביו, יום הכיפורים נקרא ראש השנה אבל לא באמת שזה מתיר. אכן יש כמה ראשונים שסוברים שבאמת כל להועיל כבקשת סליחה וריצוי לפני הקב\"ה ולהתחרט ולהקל את האיסור, אמירת כל נדרי, טענו שזה לא מועיל להתרת נדרי עבר. דהיינו שזה יכול הרבה גדולי ישראל שהתנגדו לכל נדרי מחמת זה, וגם בקרב המצדדים בעד את הנדר, והלכה היא בהפרת נדרים שיש לפרט את הנדר בכדי להתירו. היו לעומת זאת לגבי נדרים שנדרו בעבר, יש בזה מכשול, והוא שלא מפרטים ) מביא את זה. אבל (סימן תריטרובא דרובא מהראשונים סוברים שכל נדרי לא מתיר.נדרי מתיר, ומיישבים את המנהג. הבית יוסף שהוא ביטל את המנהג הרע הזה לומר. בגאונים בתקופת הראשונים זו היתה מחלוקת גדולה בהרבה קהילות. המאירי (בחיבור התשובה עמוד תקיח)כותב (ראה סדר רב עמרם גאון השלם חלק ב' עמוד שמב . עד כדי כך. והויכוח הזה הסתיים, משום שיש לנו את היו שכתבו שכל נדרי זה מנהג של שוטים והוצאת מוה\"ק עמוד קסג)שפסק לומר כל נדרי, וממילא אין מה להתווכח (שם) הרבה לכפרת עוונות, ובמיוחד לעוונות שבאים מהרהורי עברה.ומנשקו. והיה אומר, שמי שקונה ומי שמנשק את הספר תורה הזה, זה עוזר שמוציאים מההיכל, והיה קורא לו 'ספר של כל נדרי'. והיה תופס את הספר הכיפורים. כתוב שהיה קונה בדמים מרובים את הספר תורה הראשון יותר. ויתירה מזאת רבינו האר\"י הפך את כל נדרי לגולת הכותרת של יום הכרעת מרן השלחן ערוך הם אינם מבינים מה זה, אבל הולכים. לגולת הכותרת של יום הכיפורים. אפילו החילוניים הולכים לומר כל נדרי. רואים את ההשפעה של רבינו האר\"י, שממנהג שנוי במחלוקת הפך אותו ט. בהתרת נדר צריך לפרט את הנדר בהתרת נדרים כשהולך לרב לבקש התרה, צריך לומר לו מה נדרת, והרב כאמור טענת המתנגדים היתה, שבכל נדרי לא מפרטים את הנדר. שהנה זהב' שזה כמין כתר, והנה הוא קיים את הבטחתו, שהרי נהיה עשיר.נעשה עשיר מופלג. כשהיה עני הבטיח לאשתו שיעשה לה 'ירושלים של הוא חתנך! והתיר לו את הנדר. ולאחר מכן כלבא שבוע נפטר, ורבי עקיבא הייתי נודר! אבל הוא לא ידע כלום! ואז אמר לו רבי עקיבא אני הוא! אני לו רבי על מה אתה מדבר?! אם רק היה יודע פרק אחד או משנה אחד לא לו רבי עקיבא, אילו היית יודע שהוא יהיה תלמיד חכם היית נודר? אמר למה נדרת? וכלבא ענה לו: בגלל שהוא היה עם הארץ. לא יודע כלום. אמר אליו שיתיר לו את נדרו. רבי עקיבא רצה למצוא פתח לנדר, ושאל אותו שהגיע רב גדול בשם רבי עקיבא, ולא העלה על דעתו שזה חתנו, והוא פנה בעוני. במשך הזמן כלבא שבוע התחרט על נדרו שנדר, והנה הוא שמע שביתו מתחתנת עם רבי עקיבא הדיר אותה הנאה מנכסיו. והם חיו ממש שהתחתן עם ביתו של כלבא שבוע. אביה היה עשיר מופלג, וכששמע מוצא פתח. ודוגמא לדבר זה המעשה ברבי עקיבא, שהיה עם הארץ - ויש בזה המון מוסר, מי שהולך לבית שכיון שבאותה שעה רבי עקיבא קיבל על עצמו ללמוד, חזקה שמי שהולך בשעה שנדר, לא דבר שהתפתח לגמרי לאחר שנדר. ומבארים התוספות, עקיבא, הלא אין פותחים בנולד, כלומר שצריך שהמציאות הזו תהיה בעולם חשב עליה באותה שעה שנדר. התוספות שואלים על המעשה של רבי רואים שהיה צריך למצוא פתח. ו'פתח' משמעותו התפתחות שהוא לא [ !! ממילא זה לא נקרא 'נולד'.המדרש, זה כמו אחד ועוד אחד, אדם יושב ולומד יומם ולילה הוא נעשה לבית המדרש נעשה תלמיד חכם]לתלמיד חכם וכמו כן יש גם חרטה שיכול לומר שהוא מתחרט, יאמר נחמתי, ומתירים רוב הראשונים. שברגע אחד יבואו לבית הכנסת, יאמרו כל נדרי והכל נגמר. כך סוברים לו את הנדר. יש בזה הרבה הלכות, מהו נדר ומה זו שבועה. וזה ודאי לא מביא את המחלוקת אם נוהגים לומר או לא, אבל עדיין אין זה אומר שזה אמנם מרן בשלחן ערוך אינו מזכיר אם זה מועיל או לא. ובבית יוסף הוא . הספרדים נוהגים לעשות התרת נדרים גם בערב ראש השנה ובערב יום באמת מועיל להתרת נדרים. לכן צריך להיזהר שאם הוא נדר, הרי אנו ]ויש שנוהגים לעשות בכל יום שישי, התרת נדרים קצרה[ ,הכנסת, אבל להתרת נדרים הזו כולם באים. זה טוב, ב\"ה אשריהם ישראל. באים לבית הכנסת, אנשים שהם בגדר 'בל יראה ובל ימצא' כל השנה בבית יורק נוהגים ארבעים יום לפני ראש השנה, וניתן לראות שפתאום כולם לפני ראש השנה, ויש בזה כל מיני מנהגים. אצל קהילות החלאבים בניו הדברים הללו נועדו לכפרת עוונות. ויש אף עדות שנוהגים גם ארבעים יום והתרה זו היא על העבר וגם על העתיד, מוסרים מודעה על העתיד. וכל הכיפורים הנדר אצל חכם ושהחכם יעשה התרת נדרים.טובים! אבל צריך לדעת שזה לא מספיק, צריך בנדרים ללכת לפרט את כמה יש להם יראת שמים בתוך ליבם שבתוך תוכם הם באמת אנשים ספרים.לא הקפיד בזה כמו שכתב בספריו, בשו\"ת יחוה דעת (ח\"א סימן נט) ובעוד כמעט שעה לאחר השקיעה, כך שזה ודאי לילה אפילו לרבינו תם. ומעולם ולאחר מכן היו מוכרים את הספרי תורה, ועד שהיו אומרים כל נדרי זה זצוק\"ל היה נוהג, היה מתחיל את הפיוט 'לך אלי' כמה דקות לפני השקיעה. לאומרו בליל יום הכיפורים כיון שאינו התרת נדרים, וכך אאמו\"ר מרן ואם באמת הכל נדרי אינו מועיל להתרת הנדרים, אם כן אין כל מניעה י. הכרזה על מכירה בשבת יבוא מאבד את זכותו לטעון יותר. ונותנים לו זמן, עד תאריך פלוני, לבוא מוכר קרקע לחבירו ומי שיש לו טענות לגבי המכירה שיבוא ויטען. ואם לא ויש בזה כמה סוגי הכרזות, יש הכרזה על מכירה, דהיינו שמכריזים שפלוני היו קהילות שנהגו לעשות הכרזה בשבת על מכירה. וזה דבר יותר חמור. , והוא כתב ולטעון, ואם לא בא או לא באו אחרים שתיקה כהודאה והמכירה חלה. (סימן שפח)הקרקע, וקובע את זה בשבת, ולכן אסור. זה כמו לדון דין בשבת.שלא דנים בשבת, הוא הדין כאן, בעצם ההכרזה הוא מחליט למי שייכת תשובה ארוכה שאסור בהחלט לעשות כן. בין טענותיו הוא כותב שכשם ולא מקבלים בזה שום תירוץ. ושאלה זו נשאל הריב\"ש , שאינו מסכים עימו והנה הריב\"ש היה תלמידו של הר\"ן, והוא פנה אל הר\"ן בשאלה הזו, ושלח (שו\"ת שלו סימן פ)רבינו אהרן אולם לומר שמי שלא יבוא לטעון מפסיד את זכותו לטעון זה כבר נקרא לגמרי, הר\"ן סבר שלהודיע שמי שיש לו טענות שיבוא ויטען, זה מותר, לו גם את כל התשובה שכתב. והר\"ן ענה לו [ , וכותב על כך 'כבר הורה להחליט את הדין ואסור. והר\"ן שם מוסיף, שכך כתב הרא\"ה]שהרא\"ה הורה כך לכן נהגו להתיר. ודלא כהריב\"ש שהחמיר בזה. זקן'. והיינו למרות שיש על כך כמה קושיות, וכמו שכתב הר\"ן שם עדיין כיון הלוי שהיה חברו של הרשב\"א, והר\"ן היה תלמידו או לפרסם בעיתון על כך, כדי שאם אחד השכנים מתנגד לה יבוא ויאמר.וכיו\"ב, וכמו כן מי שרוצה לעשות תוספת בניה לביתו, צריך לתלות מודעה, לפי החוק דברים שצריך לפרסם בעיתונים, כגון דברים השנויים במחלוקת למעשה כל הדיון הזה הוא היה בזמנם שהמכירה היתה באופן הזה. כיום יש יא. למה להתנגד?! לך, תתנגד, זה בסדר, אבל סתם להתנגד, למה?!מה יש לך להפסיד?! אם אתה חושב שהשטח הזה שייך לך, או שזה יפריע של השכן. ואני לא מבין, אם אין לך שום הפסד מה אכפת לך? למה להתנגד? לצערנו הרב אנחנו רואים בהרבה מקומות שאנשים מתנגדים סתם לבניה הם היו מחוברות לבניין אבל הכניסה אליהם זכורני כאשר פתחתי את בית הכנסת 'יחוה דעת', רכשנו בהתחלה שני 27 היא שכונה של שומרי מצוות, ואכן כמעט כל השכנים לא התנגדו לקיום יבואו ויפנו את בית הכנסת. ואז נודע הדבר לשכנים, והנה שכונת 'הר נוף' הברירה שהיתה לנו. שלחנו שליח לעירייה, מילאנו את הטפסים, כדי שלא אם אעשה כך אצטרך לפרסם וזה יוודע לשכנים ואולי הם יתנגדו, אבל זו להגיש בקשה לשימוש חורג, והיינו שבית הכנסת יהיה עד זמן מסויים. אבל למגורים וזה נגד החוק. בדקתי מיד עם עו\"ד מה עושים, והוא אמר לי העירייה וכותב לנו שצריך לסגור את המקום, מהסיבה שאלו הן דירות נפרדת, עם חצר נפרדת. והנה לאחר כחודש - חודשיים, מגיע פקח של דירות, ברחוב שאולזון אנשים חולים עם מחלות וכו'. להעדיף רופא על פני בית הכנסת. אדרבא רופא זה יותר גרוע, באים לשם בית הכנסת בבניין שלהם. בייחוד שבצד השני היתה מרפאה, ואין היגיון למעשה היו שהתנגדו, אחד טען שהרעש מפריע לו, ואני אמרתי לו שיסגור את החלונות, אולם הוא השיב לי שבקיץ חם, אמרתי לו תתקין מזגן, אך הוא אמר לי אין לי כסף! והצעתי לו שאקנה עבורו מזגן על חשבון בית המדרש! הוא הזדעק, אני אקח כסף מבית הכנסת?! ח\"ו! לסגור את בית הכנסת הוא מוכן אבל לקחת כסף מבית הכנסת לא... יב. מגורים מעל בית כנסת לעומתו השכן השני הגיע עם טענה שבאמת נשמעת רצינית, הוא טען שאסור לגור מעל בית הכנסת. אולם אני השבתי לו שהרי שבית הכנסת נמצא שתי קומות מתחת חלק מהדירה שלו, וכתוב בשלחן (סימן קנא סי\"ב)שמרן אסר זה בגלל שראה את דברי המהר\"ם מרוטנבורג שנסתפק בזה, הרמב\"ם בתשובותיו התיר. ומרן החיד\"א בשו\"ת חיים שאל כותב שמה ערוך אבל אם היה רואה שהרמב\"ם התיר, ודאי שהיה פוסק כמותו. ועוד טענתי לו, שהנה הרמ\"א כתב על מרן השלחן ערוך, שזה דוקא ורק לאחר מכן התחילו להשתמש בו לבית כנסת, מותר. כשהמקום נבנה לשם בית כנסת, אבל כשנבנה לשם דבר אחר, כגון דירה, בשכונת 'תל ארזה', באותם ימים הייתי תינוק ועד שמחתי מאד כי ידעתי מראש מה תהיה דעתו, ואספר למה. בזמנו היינו את חכם בן ציון אבא שאול זצוק\"ל, ואני אמרתי לו נו, מצויין בא נלך אליו. הוא היה אברך תלמיד חכם, והוא אמר לי תראה אני לא יודע, אני אשאל 8 גרים ברחוב אלקנה גרנו שם. בקומה התחתונה היה מקלט ושם פתחו בית כנסת, בקומה 21 כיון שברשותו היו שתי דירות של שני חדרים, באחת היו ישנים ואוכלים, שני חדרים, ומעליו התגורר חכם בן ציון. אצל אאמו\"ר זה היה פחות בעיה הראשונה, מעל בית הכנסת גר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, היו לו שתי דירות של גיל ובצד השני, שהיתה מעל בית הכנסת, היתה הספריה הענקית שלו ושם היה לומד. חכם בן ציון עצמו היה גר מעל הדירה שבה היה אאמו\"ר לומד. והנה נכנסנו אליו ושאלתי אותו, \"הרב, מותר לגור שתי קומות מעל בית שמותר, לא בנו את זה לשם בית כנסת\". ואז הוא שאל אותי \"בנו את זה כנסת?\" הוא צחק ואמר, \"אתה מתכוון בגלל שגם אנחנו גרנו ככה?! בטח לשם בית כנסת?\" אמרתי לו שלא, ובתחילה זה נבנה לשם דירה והפכנו את זה לבית כנסת באופן זמני. , אבל אני כל זמן שגרתי חששתי כלל, שתי קומות למטה היה בית כנסת, ומעיקרו זה לא היה לבית ואז חכם בן ציון הוסיף לי דבר חשוב מאוד: תדע לך, אני על הבית כנסת לא ] - ובאמת לאחר זמן התבטל בית הכנסת[ שם הייתי מפחד מאד על זה שאני גר שמה, בגלל בית המדרש שהיה שם, כנסת ביתו של אבא שלך שהיה יושב שם יומם ולילה ועוסק בתורה, ואני ישן בחדר שמעל 'בית המדרש'! כך אמר לי הגרב\"ץ אבא שאול. יג. אתה בטוח שתחיה עוד שבע שנים?! שאל אותו, הרי אנשים דתיים דוקא אוהבים לגור ליד בית כנסת... ואז הציע והשכן השיב לו שהרי ערך הדירה יורד כאשר יש בית כנסת בבניין. אאמו\"ר אמרתי לו בבקשה. הוא בא לאאמו\"ר ששאל אותו מיד למה הוא מתנגד, היה שם שכן אחד שהתנגד, ואמר לי, אני רוצה ללכת לדבר עם אבא שלך! לו אאמו\"ר לרכוש ממנו את הדירה. השכן סירב באומרו שרוצה למכור את שבע שנים?!... רק יצא מפי אאמו\"ר המשפט הזה, והשכן נבהל, ואמר טוב, הדירה רק בעוד שבע שנים. אאמו\"ר שאל אותו, אתה בטוח שתחיה עוד טוב, אני מסכים, והסיר את התנגדותו. עבר זמן קצר והשכן חלה, הוא בא אלי בוכה בדמעות, אולי זה בגלל מה שאמר אאמו\"ר. לקחתי אותו שוב לאאמו\"ר, והוא בירך אותו. וברוך ה' הוא חי וקיים עד עצם היום הזה, נולדו לו נכדים נינים, ברוך ה'. יד. להכריז יין בשבת 'אסור להכריז יין בשבת'. מה זה להכריז יין? היו (סימן שו סי\"ג)מקומות שאנשים מייצרים יין, ומכריזים בבית הכנסת, פלוני יש לו יין, הרמ\"א כותב והיינו בשביל קידוש. כך היה המנהג בכמה מקומות. ויש כמה דעות בזה, יש ] - וכך אומרים הרבה מגדולי האחרונים[ אוסרים לגמרי. מאידך יש אומרים שאם היין אינו מצוי, הרי שזה צורך מצוה. אבל מותר למכור בלי לומר סכום. אכן הלבוש אף התיר לומר את המחיר. אתרוגים למשל, בימינו אין כזה דבר מקום שלא מצוי בו אתרוגים. אלא שאסור מלבד במקום שאינו מצוי כמו שכתבו האחרונים. והנה לגבי ושאר חפצי מצוה בשבת. אבל לא להודיע על מחיר. והנה הרמ\"א כתב והנידון הזה נוגע גם לשאר מצוות, כגון להודיע על מכירת אתרוגים מצות דרכים לפרסם ולא צריך דוקא לפרסם בבית הכנסת בשבת. ולכן בימינו שלא היו אמצעים אחרים, כיום יש לוח מודעות, יש הודעות ועוד הרבה להכריז, הרי שמותר. אבל כל הנידון הזה שייך בעיקר בדורות קודמים יותר מהרגיל, הרי הרבה הידורים יש במצות, ויש מצות נדירות, ורוצה מותר להכריז, כמובן בלי לומר מחיר. וכמו כן במצות אם הן מהודרות זה יקר ומהודר יותר, אחד שיש לו כמות מצומצמת מזה, לכאורה יהיה אם כן יש לך סוג מיוחד שהוא נדיר, מרוקאי למשל, שזה לא מצוי כל כך, כל הדברים הללו אסורים. טו. חטוא בשביל שיזכה חברך מסיים בשאלה מצויה שיש בה הרבה צדדים להתיר ולאסור. (שם סי\"ד)מרן איתא לגבי אדם רשע מחלל שבת, שהכין בצק בשבת שפעמים זה מותר ופעמים זה אסור. ודוגמא לדבר שאסור. הנה בגמרא אך במחיר שאני אעבור על איסור, אבל האיסור הזה הוא 'איסור קטן'. הנה אם אני רואה אדם שעומד להיכשל באיסור חמור, וביכולתי להצילו (ד.) במסכת שבת שזה שיעור כמו [ והדביק את הפת בתנור, והנה אם יכרמו פניה של הפת , מיד יתחייב סקילה על חילול שבת. והנה אני ]מאכל בן דורסאי בבישול לא כבוד השבת להוציא פת מהתנור. כך כותב הר\"ן, שרדיית הפת נקרא איסור 'רדיית הפת' ואיסורו הוא מדרבנן בלבד משום 'עובדין דחול' – זה רוצה להצילו מאיסור שבת החמור, ורוצה להוציא את הפת מהתנור, שזה דרבנן קל, ולכן יש אופנים של מצוה שחכמים התירו. אני אעבור על איסור דרבנן. ואיתא בגמרא שם, שאין אומרים לאדם חטוא גיסא הוא יעבור על איסור סקילה, איסור חמור, מאידך אם אני אציל אותו באיסור חילול שבת. אולם אם אני הוא שרוצה להוציא עבורו, כאשר מחד והנה אם החוטא בעצמו רוצה להוציא, ודאי שעליו להוציא כדי שלא יכשל בשביל שיזכה חברך, אסור. מאידך גיסא איתא במסכת עירובין, שאדם המפריש תרומות ומעשרות, כתוב 'נוטל ממנו', דורשים חז\"ל 'מן המוקף'. כלומר, שכל הפירות באותה קורת גג ואז מעשרם. ואם אדם מעשר פירות הנמצאים בבית אחר זה נקרא שלא מן המוקף, ואסור. והנה יש מחלוקת ראשונים אם איסור זה הוא דאורייתא או דרבנן. דהיינו שהאדם שעישר שלא מן המוקף, אמנם הפירות מעושרים ומותר לאוכלם, אבל הוא עבר על איסור דאורייתא או דרבנן שעישר שלא מן המוקף. ואיתא בגמרא, שאם אדם נתן פירות לא מעושרים לעם הארץ, שהוא חשוד שלא יעשר, לכן התירו למוכר לעשר הארץ – והרי הפירות הם במצב של שלא מן המוקף. אך כיון שחוששים את הפירות של אותו עם הארץ אפילו שהפירות כבר בבית הלקוח – עם אנו שאותו קונה יאכל טבל, לכן אומרים למוכר שיעבור על איסור קל של מעשרות שלא מן המוקף, מאשר שהלוקח יאכל טבל. רואים לכאורה שמותר. וזו סתירה לכאורה. שיש לחלק בין הנידונים. שהנה המדביק פת בתנור, הוא עשה את המעשה והנה קושיא זו הקשו התוספות ועוד הרבה ראשונים, והתירוץ הרווח הוא ואין זה נוגע אלי, אשר על כן באופן כזה אין סיבה לומר לי לעבור על איסור גורם לזה, לכן עלי לעשות מעשה בכדי להציל אותו מאיסור, אף אם בכך זאת כאשר מכרתי לעם הארץ פירות, הרי שאני הוא חלק מהמכשול, אני עבור שהוא לא יעבור על איסור, אף אם המדובר הוא באיסור קל. לעומת אני עובר איסור קל. ואינו יכול לשאת בת ישראל. אולם כשהאדון משחרר אותו הוא נעשה יהודי הוא וצאצאיו שייכים לאדון, וכשרוצה להתחתן יכול לקחת שפחה כנענית, יש עוד דוגמא לזה, הנה איתא בגמרא בגיטין שעבד כנעני גופו קנוי לאדון, כשר ורשאי לקחת בת ישראל. והנה, אם יש שני שותפים שיש להם עבד, היא בידינו שכל המשחרר עבדו עובר בעשה, ולומדים זאת מפסוק 'לעולם לקיים את הפסוק הזה כופין את האדון השני לשחררו. ולכאורה הרי הלכה 'לא תוהו בראה לשבט יצרה' אדם צריך שיהיו לו ילדים, אשר על כן כדי מה עליו לעשות. אמנם האיש הזה אינו חייב בפריה ורביה, אבל יש פסוק ישראל הוא אסור כי הוא חציו עבד, בשפחה הוא אסור כי חציו בן חורין, אחד שחרר אותו והשני לא, והרי הוא חציו עבד חציו בן חורין, ממילא בבת בהם תעבודו', וכיצד ניתן לכוף אותו לזה. והתשובה היא שכיון שרוצים שהעבד יקיים מצוה, ממילא אומרים לאדון שיעבור על איסור עבור זה. לגמרי, אבל בחציו עבד חציו בן חורין אין את האיסור כלל. יש חולקים על אכן הרשב\"א שם כותב, שאיסור 'לעולם בהם תעבודו' זה בעבד שהוא עבד הרשב\"א יש ויכוח גדול בנושא הזה ואכמ\"ל. טז. מחוסר כיפורים וקרבן פסח דוגמא נוספת לזה היא הנה אדם שצריך להביא קרבן, ונמנע ולא הביא והיה אסור להקריב שום קרבן לאחר הקרבן תמיד של בין הערביים, ומאידך יכול להקריב קרבן פסח. והנה בבית המקדש היו מביאים את קרבן התמיד, מחמת טומאה וכיו\"ב, שאינו יכול להקריב קרבן פסח. מחוסר כיפורים אינו אסור להקריב שום קרבן בבוקר כל זמן שלא הקריבו את הקרבן תמיד של שחרית. וביניהם היו מקריבים את כל הקרבנות. מלבד בקרבן פסח, את קרבן פסח זה מצות עשה שיש בה חיוב כרת. והנה אמנם אם הכהנים אינו יכול להקריב כיון שכבר הקריבו את קרבן התמיד, והרי מי שלא הקריב הוא צריך להקריב איזה קרבן כדי שיוכל להקריב את קרבן פסח, ומאידך מתחילים להקריב את קרבן פסח. והנה, בא אחד שהוא מחוסר כיפורים, שבערב פסח היו בצהרים מקריבים תמיד של בין הערביים, ומיד לאחר מכן יקריבו את קרבנותיו הם עוברים על איסור, אך כיון שאם לא יקריבו לו את הזה להקריב את קרבנות האיש הזה אחרי קרבן התמיד, כדי להציל אותו קרבנותיו הוא יעבור על איסור כרת, הרי שמותר לכהנים לעבור על האיסור מאיסור חמור שלא יביא קרבן פסח. ויש בזה הרבה כללים שקבעו רבותינו הראשונים, וכשיש שאלה כזו צריך ללכת לשאול רב שבקי בסוגיא הזו, בכל החילוקים בשיטות הראשונים. עשיתי בזה תשובה עם כל הכללים (סימן שו)בעזרת ה' בספרי 'הלכה ברורה' והפרטים, עם כל הבירורים והשיטות בנושאים האלו. יז. כל ישראל ערבים זה לזה כותבים כמה מגדולי רבותינו האחרונים שזה משום שכל ישראל ערבים זה כדי להציל את חברי מאיסור חמור. וברוב המקרים זה מותר! והסיבה לכך יש כאן הרבה מוסר, תראו איזה דיון ארוך יש אם מותר לעבור על איסור לזה! המשמעות של 'ערבות' היא שאנחנו חייבים אחד כלפי השני. זו לא סיסמא, אצל החילונים זה הפך להיות סיסמא. מה זה 'ערב', חתימת ערבות לפלוני שאם לא ישלם העבר משלם, ערב זו אחריות, זה דבר חמור מאד. זאת אומרת שיש לנו אחריות על כל יהודי שיקיים מצוות. אנחנו לא יכולים להכריח אותם, אנחנו לא יכולים להרביץ להם מכות, אנחנו לא יכולים לאיים עליהם, אנחנו לא יכולים אפילו לצעוק עליהם, אבל אנחנו חייבים לעשות כל אחד כמה שהוא יכול לטכס עצה ולחשוב מה אני עושה כדי לפתוח את העיניים. היום בדורנו אין אפיקורסים כמעט, יש עמי ארצות, גם לקרב רחוקים! מי שאני מכיר, מי שאני יכול, במתק שפתיים בהסברה טובה, אנשים שהולכים להתפלל בטעות אצל הרפורמים שהם מעטים מאד פה הם עמי הארצות, הם פשוט לא יודעים, וברגע שמדברים איתם ומסבירים בארץ ישראל. בחוץ לארץ יש קצת יותר, הציבור שהולך להתפלל אצלם. להם, פותחים להם את העיניים, והם מקבלים את הדברים. לכן כל אחד מאיתנו מכל הסוגיא של מדין ערבות זה מראה כמה אנחנו מחוייבים לעשות, לקרב ליבם של ישראל לאבינו שבמשמים. אכי\"ר. תשלום העליות לתורה מכספי מעשרות האם מותר לקנות עליה לתורה מכספי מעשרות?שאלה: מעיקר הדין מותר לקנות עליה לתורה מכספי תשובה: מעשרות, בפרט אם כשקנה העליה התכוין לשלם מכספי מעשר (וטוב שבשעת הפרשת מעשר הכספים, יתנה שיוכל הפרטי, ומכל מקום את הסכום שמוסיף על מה שחבירו רצה לעשות בכספים כרצונו). והנכון להמנע אלא לשלם מכספו לתת, רשאי לתת מכספי מעשר. הרמ\"א ביו\"ד (סי' רמט ס\"א) כתב, אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון מקורות: נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. והט\"ז (סק\"א) כתב, לענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר, נ\"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על המצות לא נתכוין ליתן ממעשר, ואח\"כ רוצה לפרוע ממעשר, ה\"ל כפורע חובו ממעשר. אין זה איסור, שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים. מה שאין כן אם בשעת קניית זה שרי, דהא המעות לצדקה אזיל. ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס\"ת, כנ\"ל בזה. ע\"ש. ועי' בפתחי תשובה (סק\"ב). ועי' להגאון רבי עקיבא איגר בהגהתו יש בדעתו לנהוג. ע\"ש. ובעיקר הענין, ע\"ע בשו\"ת פני יהושע (סימן ג) ולבעל המשנ\"ב בספרו אהבת חסד להשתמש במעות מעשר כספים עבור קניית עליה לתורה, אך לכתחלה יתנה מראש בשעת ההפרשה שכך ולמעשה כתב בספר הליכות שלמה (תפלה פי\"ב סי\"ט ובדבר הלכה אות כח) בשם הגרש\"ז אוירבך, שמותר שמי שקבל עליה לתורה ונדר מעות באמירת \"מי שבירך\", הורה החזון איש שרשאי לשלם ממעות מעשר. בזה לא הועיל לקופה של צדקה כלום. ועי' בס' ארחות רבנו ח\"א (עמ' שג במהדו\"ק, צדקה אות לב) שכתב ליתן יותר מחבירו, רשאי לתת ממעשרות כשיעור מה שהוסיף. אבל לא כפי מה שרצה גם חבירו ליתן, דהא בש\"ע (שם ס\"א, ע\"ד הט\"ז הנ\"ל) כתב בשם השל\"ה שאינו יכול לשלם ממעות מעשר, ורק אם הוא מוסיף ח\"ב (פי\"ט אות ב) ובשו\"ת מנחת יצחק ח\"י (סי' פה) ובשו\"ת יחוה דעת.בירך מזונות על עוגות כשיעור קביעת סעודה האוכל עוגות בשיעור קביעות סעודה, ובמקום לברך המוציא טעה שאלה: ובירך ברכת בורא מיני מזונות, האם יצא ידי חובה? יצא ידי חובה, אך צריך ליטול ידיו. תשובה: כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קסז ס\"י): אם במקום ברכת המוציא בירך מקורות: שהכל נהיה בדברו, או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא. וכתב בביאור הלכה דה\"ה אם בירך מזונות על הפת, יצא ידי חובה. ומכל מקום חייב ליטול ידיו. רעו) שאיזה שירצה יקדים. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה \"וכבר סיפרתי, שכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתגורר ב'רחביה' והיה מתפלל שהיה בעל כתיבה נאה מאוד. ובכל שבת הייתי אני הבעל קורא, ושבת אחת בבית הכנסת הגדול שם, היה שם ספר תורה שנכתב על ידי סופר ירא שמים אירע ומצאתי טעות בספר. אאמו\"ר עלה ובדק והכריע שיש להחליף את הספר. אחד המתפללים שהיה בנו של אותו סופר ואמר שתיקן את הטעון תיקון. את הטעות בספר ההוא כדי שלא יוציאו אותו בטעות שוב פעם. והנה, קם לאחר כמה שבתות אמרתי לאאמו\"ר שצריך לבדוק עם האחראים אם תיקנו אאמו\"ר שאל אותו אם אמר לפני כן \"הריני כותב לשם קדושת ספר תורה\", והנה הבן אומר לו שלא אמר! אאמו\"ר כששמע זאת אמר אם כך צריך למחוק את התיקון ולתקנו שוב לשם קדושת ספר תורה. אך הבעיה היתה ששכחנו מתי אירע המעשה, והיכן היתה הטעות אותה תיקן! אאמו\"ר הפציר בנו להיזכר היכן היתה הטעות כיון שאם אין מוצאים את מקום התיקון יש לגנוז את ספר התורה! הבן כמעט ופרץ בבכי, ישבנו וחקרנו, ולאחר דרישה וחקירה התברר לנו באיזו פרשה אירעה הטעות אך לא ידענו בבירור היכן הטעות עצמה. ומשכך הפרדנו את היריעה האחת שבה הסופר הראשון, שיכתוב את היריעה הזו החסירה.הפרשה, וגנזנו אותה, והבאנו סופר מומחה בעל כתב נאה דומה לכתב של מחמת אותה הלכה אאמו\"ר לא היה אוהב את מה שעושים כיום, שבסיום כתיבת ספר תורה משאירים כמה אותיות למלאותם בסוף, כיון שלא כולם - דהיינו שהאות צריכה להיכתב מתחילה, ולא שהאות תיווצר ד', והרי לגרד את התוספת של הד' על הר' אי אפשר והספר פסול כיון שהוא בפנים, עדיין יש בזה תקלות מרובות. וכגון שהסופר יצר כמין ר' והכותב עשה יודעים לכתוב יפה, וגם מה שעושים שהסופר עושה מסגרת והכותב ממלא [ ' וצריך לגרד את כל האות ולכותבה מתחילה. ואחת 'חק תוכות]לכתוב והיה ממשיך עד הסוף... והיה לו כתב יפה מאוד, והסיבה שהיה עושה כשהיו מביאים לאאמו\"ר לכתוב אות בסיום כתיבת ספר תורה היה מתחיל ומהם יש שאינם יראי שמים, מחללי שבת וכיו\"ב, והרי הספר הוא פסול. ולכן הבעיות הנפוצות שמכבדים כל מיני אישים לכתוב את האותיות האחרונות, מאליה על ידי גירוד הדיו כן כיון שחשש מהאמור. הכתיבה, ובכך בעצם הסופר כותב את האות ולא אחר. והכותב חושב שהוא דלא מעלי, אומרים לכותב שיכבדו אותו לכתוב באופן שיאחז בידיהם בשעת ויש סופרים בימינו שעושים 'פטנט' כדי שלא יכתבו בספר כל מיני אינשי הרב יצחק מאזוז כתב. וכך היא הדרך הראויה\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"141.pdf","content":"ברכות| החייבים בקריאת המגילה| חיוב קריאת המגילה וזמנה| מנהג זכר למחצית השקל| הלכות תענית אסתר| קריאת פרשת זכור| הנהגת ימי הפורים| ברית מילה בפורים| סדר תפילות ימי הפורים| מקרא מגילה בפרזים ומוקפין| הלכות קריאת המגילה| המגילה הלכות סעודת פורים | הלכות מתנות לאביונים| הלכות משלוח מנות141 גליון ויקטוריה בת זריפה מצרי ע\"ה - נלב\"ע ז' אדר ב' ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת ויקרא- זכור פסקי הלכות פורים מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים קריאת פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון א. בפרשת השבוע, והמפטיר קורא בספר שני פרשת 'זכור את אשר עשה לך קריאת (סימן תרפה ס\"ז), עמלק'. לדעת רבותינו הראשונים ומרן השלחן ערוך פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה. ויש מרבותינו הראשונים שכתבו, שמדברי הגמרא (מגילה יח.) מוכח, שאף קריאת הפרשה מתוך ספר תורה כשר היא מצות עשה מן התורה, ואין די בזכירת מעשה עמלק במחשבה וכן יש להיזהר בכל ביותר לקריאת פרשת זכור. והש\"ץ הקורא בתורה ידקדק בקריאתה היטב או בדבור בעלמא. ולכן יש לדקדק להוציא את ספר התורה הכשר והמהודר [ .זה בפרשת פרה, שאף היא מן התורה לדעת כמה ראשונים, וכמו שיבואר בטעמיה ודקדוקיה ובביטוי התיבות שבפרשת זכור .]להלן ראוי ונכון שהש\"ץ הקורא בתורה בפרשת זכור, יעורר את הציבור קודם ב. הקריאה שיכוונו לצאת ידי חובת מצות עשה מן התורה. ואף הש\"ץ יכוון להוציא את הציבור ידי חובתם. מדת חסידות לומר 'לשם יחוד' קודם שיברך העולה לתורה על הקריאה.ג. לא יקראו הציבור בלחש מתוך החומש, אלא צריכים לשתוק ולהאזין ד. וכן יש להיזהר בכל [ .היטב לקריאת פרשת זכור מפי הש\"ץ הקורא בתורה .]זה בפרשת פרה יש להזהיר לבל יכו הציבור ברגליהם בשעת הזכרת שם 'עמלק', כדי ה. שלא תגרם מכך הפרעה לשומעים. יש אומרים שקריאת פרשת זכור צריכה להיות בעשרה, ולכן במקומות ו. בהם אין מנין, צריכים לבוא לשבת זכור למקום שיש שם עשרה, כדי לשומעה בצבור. ואם אין עשרה בבית הכנסת, יוציאו ספר תורה, ויקראו פרשת זכור בלא ברכות לפניה ולאחריה. מי שנמנע ממנו מלשמוע קריאת פרשת זכור, יכוון לצאת ידי חובה ז. כשיקראו הצבור פרשת 'כי תצא'. וקודם הקריאה יאמר לש\"ץ הקורא ונכון שעל כל פנים [ .. כמו כן הוא הדין אם לאחר בתורה שיכוון להוציאו ידי חובה, ואף הוא יכוון לצאת]כמה שבועות נמצא טעות באותו ספר תורה שקראו בו פרשת זכור, שיכוונו יקרא בשבת זכור פרשת זכור מתוך החומש הציבור לצאת ידי חובה בקריאת פרשת זכור בשבת פרשת כי תצא. ואין יוצאים ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק בקריאת פרשת 'ויבא עמלק' שקוראים בפורים. בן עדות המזרח הרגיל להתפלל בבית כנסת של אשכנזים, נכון להדר ח. בשבת זו לשמוע פרשת זכור מפי ש\"ץ הקורא בתורה במבטא, בדקדוק ובטעמים לפי מנהג הספרדים. וכן להפך. אולם בדיעבד בן עדות המזרח ששמע קריאת פרשת זכור מפי ש\"ץ הקורא במבטא אשכנזי, והוא הדין בכל הנזכר לעיל לענין פרשת [ .ולהיפך, יצאו ידי חובה. וכל זה לעניין המבטא, הדקדוק והטעמים בקריאת הפרשה, אבל ]פרה כלל. ומכל מקום מצוה מן המבחר על כל אחד לקרוא פרשת זכור בספר תורה אשכנזי, וכן להיפך, אף לכתחילה, שאין שינוי צורת האותיות מעכב לעניין צורת האותיות בספר התורה, רשאי ספרדי לקרוא פרשת זכור בספר תורה שצורת האותיות בו היא כמסורת אבותיו. ראוי ונכון להיזהר מלקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה הכתוב על ט. כשספר התורה הכתוב על גבי משיחה לבנה הוא יותר כשר ומהודר, יוצאים קלף שאינו משוח במשיחה לבנה. ומכל מקום כשאין ספר תורה אחר, או .]והוא הדין בכל זה לענין פרשת פרה[ .ידי חובה אף בספר תורה משוח נשים היכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור, ראוי י. לעשות כן. כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. ומכל מקום דעת כמה פוסקים כי מעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאת פרשת זכור, ובמקום כגון ביום שבת זכור להקל. ובמקום שאפשר להם, טוב שיוציאו ספר תורה בזמן שאפשר לנשים שאין האשה יכולה לשמוע קריאת פרשת זכור, אפשר לסמוך על דבריהם [ ,לבוא לבית הכנסת, ויש בבית הכנסת עשרה אנשים , ויקראו בפניהם פרשת זכור בלי ברכות.]קודם תפלת מנחה אין להעלות קטן שלא הגיע למצוות לעליית פרשת זכור. וכן יש להחמיר יא. בזה לעניין פרשת פרה. מכל מקום אם כבר עלה הקטן לא ירד, ויברך ברכות התורה, ויקרא הש\"ץ, שהוא גדול, את הקריאה בקול רם, להוציא את הציבור ידי חובתם. נער שהגיע לגיל י\"ג שנה, ולא הוברר אם הביא שתי שערות אם לאו, יב.וכן אינו מוציא את אחרים ידי חובת [ .אינו מוציא אחרים ידי חובת הקריאה . ]קריאת פרשת פרה מנהג הספרדים ועדות המזרח לומר בשבת זכור פיוט: 'מי כמוך' שחבר יג. רבי יהודה הלוי. ויש לומר פיוט זה קודם קריאת התורה, אחר חזרת הש\"ץ . ואין לומר ]או אחר קריאת התורה קודם תפילת מוסף[ .וקדיש תתקבל פיוט זה באמצע נשמת כל חי, מפני שאין להפסיק כלל מברוך שאמר ועד אחר חזרת הש\"ץ. ובמקום שנהגו לאומרו באמצע נשמת כל חי, ראוי שיבטלו מנהגם, ויאמרוהו קודם קריאת התורה, אחר קדיש תתקבל. הלכות תענית אסתר מנהג ישראל להתענות ביום י\"ג לחדש אדר. מפני שבימי מרדכי ואסתר יד. ישבו בתענית ביום זה. וצום זה נקרא תענית אסתר. ויש אומרים שטעם התענית הוא כדי לעשות זכר לתענית שגזרה אסתר בחדש ניסן, אלא שלא (כמבאר במסכת רצו לתקן תענית בחדש ניסן, שאין מתענים תענית צבור בניסן, ולכן תקנוה בחדש אדר לפני הפורים. ויש סופרים פי\"ז ופכ\"א, ובטור ושלחן ערוך סימן תכט), (אסתר ט, אומרים שתענית אסתר היא חובה מדברי קבלה, וכמו שנאמר : 'וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם'. אולם לא) להלכה נוקטים כדעת הסוברים שתענית אסתר אינה חובה מדברי .קבלה, אלא היא מנהג ישראל מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות. ואף אם רוצות להחמיר על עצמן טו. ולהתענות, יש למחות בידן. ו'מעוברת' נקראת כל שניכר עוברה, דהיינו שעברו ג' חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממיחושים והקאות, פטורה מן התענית אף קודם שעברו ג' חודשים מתחילת הריונה. קטנים, כל זמן שלא הגיעו למצוות פטורים מן התענית. ואף הרוצים טז. להחמיר, יש למחות בידם. חולה שאין בו סכנה, פטור מלהתענות. ואף חולה שנתרפא, אלא שעודנו יז. תשוש כח, וכן זקן תשוש כח, אף על פי שמתחזק והולך כבריא, פטורים מן התענית. ואסור להם להחמיר על עצמם ולהתענות. ואפילו מי שמצטער מכאב עיניים, פטור מלהתענות. אבל הבריאים לא יפרשו מן הציבור, וחייבים להתענות. כל מי שאכל בהיתר ביום התענית, כגון מעוברות ומיניקות וכיו\"ב, אינו יח. צריך לפרוע התענית לאחר מכן. אבל מי שאינו מתענה מחמת כאב עיניים וכיוצא בזה, כשיבריא יפרע תעניתו. ואם אכל על פי הוראת רופא, אינו צריך לפרוע התענית לכשיבריא. חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, פטורים מלהתענות. ואינם רשאים יט. אברהם, שהם: המוהל, הסנדק ואבי הבן, פטורים מלהתענות ביום המילה להחמיר על עצמם להתענות, שיום טוב שלהם הוא. וכן שלשה בעלי ברית שחל ביום התענית. ויאכלו אחר המילה. ואינם רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, שיום טוב שלהם הוא. אם אירע ברית מילה ביום התענית, אין לעשות סעודת מצוה ביום כ. התענית. מנהג זכר למחצית השקל נוהגים לתת לפני פורים מעות, זכר למחצית השקל שהיו נותנים בזמן כא. שבית המקדש היה קיים. ונוהגים לגבות המעות בבית הכנסת בליל פורים קודם מקרא מגילה. יש להיזהר שלא לקרוא למעות הללו בזמן הזה מחצית השקל, אלא כב. רק זכר למחצית השקל. שיעור מחצית השקל הוא כמחיר השוה לעשרה גרם כסף טהור. ומכל כג. מקום, מי שקשה עליו לתת סכום זה, רשאי ליתן מטבע אחד כפי יכולתו. טוב לתת שלושה מטבעות של מתכת.כד. ניתן לצאת ידי חובה גם בנתינת חפץ השוה בערכו לעשרה גרם כסף. כה. וכן יוצאים ידי חובה בנתינת שטרות, או המחאה בנקאית (צ'ק) בסכום השווה בערכו לעשרה גרם כסף. כל מי שהוא למעלה מבן י\"ג שנה, חייב במצוה זו. ויש אומרים שחייבים כו. בה רק מבן עשרים שנה ומעלה. וטוב להחמיר כדעה הראשונה. והנשים יתנו גם כן. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אמם. ומי שאין ידו משגת כל כך, יתן הסכום השוה לעשרה גרם כסף בעדו, ויתן בעד כל אחד מבני ביתו סכום מועט או מטבע אחד כפי יכולתו. מעות אלו צריכים להינתן לצדקה לעניים. והטוב לתתם לתלמידי חכמים כז. עניים, או למוסדות תורה ולישיבות הקדושות, שזו הנתינה החשובה ביותר. הנוהג להפריש מעשר כספים אינו רשאי לתת מכסף זה לצורך מצוה כח. זו. אלא אם כן רוצה להוסיף על חובתו ולתת נתינה מרובה ביותר שאז רשאי לתת התוספת מכסף מעשר. ואם בשעה שהתחיל להפריש מעשר כספים אמר בפירוש שעושה כן בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר כספים. חיוב קריאת המגילה וזמנה מצוה מדברי קבלה לקרא את המגילה בפורים. ובליל פורים זמנה עד כט. עלות השחר. וטוב להחמיר לקוראה לאחר צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם. וקריאת המגילה של יום פורים זמנה כל היום. ובדיעבד אם קראה קןדם הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר, יצא ידי חובה. וכן מי שהוא אנוס, ואינו יכול לקרותה אחר הנץ החמה, רשאי לקרותה קודם הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר אפילו לכתחילה. אם לא קרא את המגילה ונזכר בבין השמשות, יקראנה בלא ברכה. ואם ל. נזכר זמן מה קודם שקיעת החמה, באופן שברור לו שיכול לסיים קריאתה קודם צאת הכוכבים, רשאי אף לברך על קריאתה. ואפילו אם אירע כן בפורים שחל בערב שבת, וכבר קיבל עליו שבת, יקרא את המגילה, כל זמן שיכול לסיים קריאתה קודם צאת הכוכבים. מי שלא קרא את המגילה בליל י\"ד מחמת אונס או סיבה אחרת, אינו לא. יכול להשלים ביום פורים קריאת המגילה של לילה על ידי שיקראנה שתי פעמים, שאין לזה תשלומין. ויקרא ביום פעם אחת בלבד. החייבים בקריאת המגילה הכל חייבים במקרא מגילה. ומנהג טוב להביא את הקטנים שהגיעו לב. לגיל חינוך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה כדי לחנכם במצוות. אבל ילדים קטנים שלא הגיעו לחינוך העשויים לבלבל את השומעים בקול רעש גדול, אין להביאם. הש\"ץ הקורא את המגילה בבית הכנסת, צריך לכוון להוציא את הציבור לג. ידי חובתם. ונכון לעורר את הקהל שיכוונו לצאת ידי חובתם. וצריך לשמוע קריאתה מפי מי שהוא מחוייב במצוות. אם אין מי שיקרא את המגילה, מלבד אדם שהוא חרש, עדיף שישמעו לד. הקריאה ממנו, ממה שיבטלו לגמרי מן המצוה. אבל לא יברכו על קריאה זו. ובכל ענין צריך אותו חרש המדבר ואינו שומע, לקרוא את המגילה בעצמו בלי ברכות, כדי לצאת בעצמו ידי חובה, שאף הוא היה באותו הנס. וכל זה בחרש שאינו שומע כלל, אבל מי שכבדו אזניו משמוע, ויכול לשמוע ששומע באמצעות מכשיר שמיעה, אם שמיעתו לקויה ביותר עד שבלא על ידי צעקות כשצועקים אליו, רשאי אף להוציא אחרים ידי חובתם. ומי מכשיר השמיעה אינו שומע כלל, דינו כדין חרש המדבר ואינו שומע. ואם יכול לשמוע גם בלא מכשיר השמיעה, אלא שעל ידי מכשיר השמיעה יכול לשמוע יותר בבירור, רשאי לקרוא ולהוציא אחרים ידי חובתם אף לכתחילה. וכששומע קריאת המגילה מאחר, צריך שיעמוד בסמוך לקורא, באופן שגם בלא מכשיר השמיעה יוכל לשמוע. אף על פי שהקטן אינו מוציא את הגדול ידי חובת מקרא מגילה, מכל לה. מקום אם אין שם מי שיודע לקרוא את המגילה אלא הקטן, יקרא הקטן. ויקראו השומעים מלה במלה מתוך מגילה כשרה, ויוצאים ידי חובה. ובשעת הדחק כשאי אפשר לעשות כן, ואין שם מי שיקרא את המגילה אלא הקטן, ואם לא יקרא הקטן יתבטלו לגמרי מקיום המצוה, רשאי הקטן שהגיע לחינוך להוציא את הגדולים ידי חובתם. יש אומרים, שלמרות שנשים חייבות במקרא מגילה, מכל מקום אינן לו. מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מנהג האשכנזים. ויש חולקים ואומרים שהנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם. ואף על פי שכן עיקר להלכה למנהג הספרדים, מכל מקום נכון לחוש לדעת המחמירים אלא אם כן בשעת הדחק. ויש שמחמירים גם שלא תקרא האשה לעצמה, אלא תשמע קריאת המגילה מאחרים, ואין הלכה כן. הסומא חייב לשמוע מקרא מגילה מאחר. וכן האלם ששומע ואינו מדבר, לז. חייב לשמוע מקרא מגילה מאחר. ומכל מקום לא יברכו הסומא והאלם ברכות המגילה. וכן הקורא לצורך סומא או אלם, וכבר יצא ידי חובת המצוה בעצמו, לא יברך עבורם. גר צדק הקורא את המגילה, ומברך ברכת שעשה נסים, יכול לומר לח. 'שעשה נסים לאבותינו', שמכיון שנתגייר הרי הוא מבניו ומתלמידיו של אברהם אבינו, וכל הנסים שנעשו לישראל כאילו נעשו לו. ומכל מקום אם רצה הגר לשנות הנוסח ולומר 'שעשה נסים לישראל', הרשות בידו. אבל בתוך שבעת ימי אבלות, חייב במקרא מגילה. ולהלכה יש להקל לו לט.לקוראה בציבור אפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ולברך גם ברכת שהחיינו. ואף למחמירים בזה, אם אותו אבל הוא ש\"ץ קבוע בבית הכנסת, ואין אחר הבקי בקריאת המגילה כמותו, יכול לקרוא את המגילה בברכותיה בציבור. ולכל הדעות כשקורא האבל את המגילה בביתו להוציא את בני ביתו ידי חובתם, רשאי לברך את כל הברכות, כולל ברכת שהחיינו. ברכות המגילה הקורא את המגילה בלילה, מברך לפניה שלש ברכות: על מקרא מגילה, מ. שעשה נסים, ושהחיינו. ובקריאת המגילה של היום, למנהג הספרדים יש לברך שתי ברכות: על מקרא מגילה ושעשה נסים. וראוי לכוון בברכת שהחיינו, לפטור גם מצות משלוח מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים. אבל אם לא בירך שהחיינו, או שלא כיוון לפטור, לא יברך כשמקיים [ .]מצוות אלו אין מברכים ברכה אחרונה על קריאת המגילה אלא בעשרה. ומי מא. שמברך ברכה אחרונה בפחות מעשרה, הרי הוא מכניס עצמו בחשש ברכה לבטלה, ואין עונים אחריו אמן. הקורא את המגילה בפני נשים, ויש שם עשר נשים, כיון שיש כאן מב. פרסומי ניסא, רשאי לברך בפניהן גם ברכה אחרונה. הקורא את המגילה להוציא את בני ביתו ידי חובתם, מברך כל הברכות מג.שלפניה. ורשאי הקורא לברך בעצמו את הברכות, אף על פי שכבר יצא ידי חובה בבית הכנסת. ולעניין ברכה אחרונה ראה בסעיף הקודם. נזכר באמצע קריאת המגילה שלא בירך את הברכות או אחת מהן, מד. יפסיק ויברך הברכות שלא ברך, ויסיים את הקריאה. אפילו נזכר קודם הפסוק האחרון. אבל אם נזכר לאחר שסיים קריאתה אינו חוזר ומברך. אך אינו צריך לחזור ולקרוא את המגילה, אלא יברך ברכה אחרונה בלבד, אם יש שם עשרה. ואם סיים קריאת המגילה בלילה, ונזכר שלא בירך שהחיינו, יברך בקריאת המגילה של יום. ובכל עניין אין מברכים שהחיינו לאחר קריאת המגילה. יש נוהגים שהקהל עומדים בשעה שהש\"ץ מברך הברכות, ואחר כך מה. יושבים וקוראים את המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושבים אף בשעת הברכות. וכל מקום יעשו כמנהגם. והנוהגים לעמוד בברכות, יש לנהוג כן גם כשמברכים ברכות המגילה קודם קריאתה לנשים. מי שיש בידו מגילה כשרה, ורוצה לברך ברכות ולקרותה בלחש עם מו. הש\"ץ, רשאי לעשות כן, ואין לחוש בזה לאיסור ברכה שאינה צריכה. ויזהר להשמיע לאוזנו כשקוראה בלחש. אולם נכון יותר שהש\"ץ יברך, וכל הצבור ישמעו ויענו אחריו אמן. יזהרו השומעים שלא יאמרו 'ברוך הוא וברוך שמו', מפני חשש הפסק. מז. ויענו אמן בלבד. מצוה מן המובחר לקרוא את המגילה ברוב עם. ומבטלים תלמוד תורה מח. לשמוע מקרא מגילה, ואפילו היו יושבים רבים בבית המדרש ועוסקים בתורה, צריכים להפסיק לימודם וללכת לקרוא המגילה ברוב עם, משום פרסומי ניסא. ומכל מקום אם יש הפרעות בבית הכנסת באופן שקשה לשמוע כראוי, יכולים לקרותה לבד. צריך להשתדל לחזר אחר מקום שיש שם עשרה אנשים לפחות, כדימט. לקרותה בציבור. ואם אינו מוצא עשרה, רשאי לקרותה ביחיד, ומברך הברכות שלפניה אף לכתחילה. אבל לאחריה אין מברכים אלא בעשרה, וכמו שנתבאר. אין יוצאים ידי חובה בשמיעת קריאת המגילה באמצעות רמקול, טלפון נ. . אולם רשאי לענות אמן אחר ברכות ]רדיו וכיו\"ב[ וכיו\"ב, וכן בשידור ישיר המגילה ששומע באמצעים אלו. אך אם יושב סמוך לקורא את המגילה, באופן ששומע את קולו של הקורא גם אלמלא היה שם רמקול, יוצאים ידי חובה אף דרך רמקול. אסור לאכול קודם קריאת המגילה, החל מחצי שעה קודם שיגיע זמנה נא. בין בלילה ובין ביום. ואף הנשים בכלל האיסור. וכמו כן אסור לישון אפילו מעט קודם קריאת המגילה. , ] גרם65-כ[ איסור אכילה האמור אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה פתנב. . ובשאר מאכלים שאינם ]עוגות[ או יותר מכביצה מפת הבאה בכיסנין מחמשת מיני דגן, מותר לאכול אף יותר מכביצה. וכן מותר לשתות תה או קפה וכיו\"ב. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל. מותר להתחיל ללמוד תורה קודם זמן מקרא מגילה, ואפילו בתוך חצי נג. שעה קדם הזמן. אבל משהגיע הזמן צריך ללכת לקרותה בבית הכנסת בפרסומי ניסא, ולא יעסוק בדברים אחרים. קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב. ולכתחילה צריך שהש\"ץ נד. יעמוד מפני כבוד הצבור. ויש נוהגים להעמיד שני אנשים ליד הש\"ץ, מימינו ומשמאלו בעת הברכות וקריאת המגילה. נה. אין חובה לפשוט את כל המגילה כאגרת קודם הקריאה, אך בשעת הקריאה כשמסיים כל עמוד אינו גוללו בצדו השני כספר תורה, אלא מניחו פתוח עד שבסיום כל הקריאה נעשית כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת. והאשכנזים נוהגים לפשוט תחלה כל המגילה כאגרת קודם הקריאה. ומכל מקום אף למנהג הספרדים טוב שהש\"ץ יפשוט המגילה כאגרת קדם הקריאה. טוב להחמיר ליטול ידיים קודם קריאת המגילה.נו. צריך לדקדק היטב שלא יחסירו - הקורא בקריאתו והשומע בשמיעתו נז. בקול רם, כדי שיוכלו הצבור לשמוע ולצאת ידי חובה. ובמקום שהקטנים - אפילו תיבה אחת ממנה. ולכן יזהר הקורא לבטא היטב את כל התיבות מרעישים בשעה שמזכירים המן, צריך הש\"ץ להמתין עד שיעבור הרעש, ולחזור על אותן התיבות שקרא בזמן הרעש, כדי להוציא מי שלא שמע כראוי. ואם המשיך הש\"ץ בינתים בקריאתו, ימשיך נח. נכון שכל אחד יחזיק בידו מגילה כשרה, שאם יחסיר תיבה מפי הש\"ץ, [ .יוכל לאומרה מתוך המגילה . ומי שאוחז ]לקרוא מתוך המגילה שבידו, עד שיגיע למקום בו נמצא הש\"ץ בידו מגילה שאינה כשרה, אף על פי שאינו רשאי לקרוא את המגילה בלחש כמה תיבות, יקרא אותן תיבות מתוך המגילה שבידו, וכשיגיע למקום שבו עם הש\"ץ, אלא צריך לשמוע מפי הש\"ץ, אך אם לא שמע תיבה אחת או נמצא הש\"ץ, יפסיק וישמע המשך הקריאה מפי הש\"ץ. וכן אם אחר לבית הכנסת, וחיסר פסוק אחד או כמה פסוקים בתחילת המגילה, יקרא אותם פסוקים מתוך מגילה שאינה כשרה, וכשיגיע למקום שבו נמצא הש\"ץ, יפסיק וישמע המשך הקריאה מפי הש\"ץ. אין מדקדקין בטעויות שאינן משנות את המשמעות בקריאת המגילה, נט. כגון אם קרא 'יהודיים' במקום 'יהודים', או להיפך, יצא, שהכל ענין אחד. אבל בטעות שמשנה את המשמעות, לא יצא, כגון אם קרא 'ונפל' במקום 'נופל', לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא ממקום הטעות והלאה על הסדר עד סוף המגילה. לכתחילה צריך לקרוא בטעמים. ואם אין שם מי שיודע בטעמים, יקראו ס. בלי טעמים. יש להיזהר שהקורא את המגילה לעצמו לצאת ידי חובתו, ישמיע סא. הקריאה לאוזנו, מפני שלדעת כמה פוסקים אם לא השמיע לאוזנו לא יצא ידי חובתו. ובדיעבד אם קרא ולא השמיע לאזנו, יחזר ויקרא בלא ברכותיה. הקורא את המגילה בעל פה, לא יצא ידי חובתו. ולכתחילה צריך שתהיה סב. המגילה כתובה כולה לפניו. ובדיעבד אם השמיט הסופר באמצע המגילה כמה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא בעל פה, יצא ידי חובתו. אך אם השמיט הסופר פסוק ראשון, או פסוק אחרון מן המגילה, או שהשמיט ענין שלם באמצע המגילה, אין יוצאים ידי חובה בקריאה במגילה זו. הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובתו. ולכן אם דילג פסוק סג. אחד, ונזכר אחר כמה פסוקים, וחזר וקרא הפסוק שדילג, והמשיך ממקום שפסק, לא יצא, שהרי קרא אותו פסוק למפרע, אלא צריך לחזר לאותו פסוק שדילג, ולהמשיך על הסדר. הקורא את המגילה לסירוגין, דהיינו שקרא מעט ופסק ושהה, וחזר סד. והמשיך קריאתו, אפילו שהה כמה שעות יצא ידי חובה, וחוזר למקום אין להפסיק באמצע קריאת המגילה ביותר מכדי נשימה אחת. ואם השומע שפסק. ואפילו אם דיבר באמצע קריאת המגילה, יצא ידי חובה. ולכתחילה את המגילה מפי הש\"ץ הפסיק בדיבור באמצע הקריאה, ובינתיים המשיך הש\"ץ בקריאתו, לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא מאותו מקום בו הפסיק בדיבור, עד שיגיע למקום קריאת הש\"ץ. ומותר מן הדין להפסיק בדיבור אחר שסיים קריאת המגילה, קודם שהתחיל לברך ברכה אחרונה. ומכל מקום טוב להחמיר בזה, שלא יפסיק אף אחר שסיים קריאת המגילה, עד שיסיים ברכה אחרונה. הקורא את המגילה ושמע קדיש או קדושה באמצע הקריאה, יפסיק סה.ויענה, כדין השומע קדיש או קדושה באמצע קריאת שמע וברכותיה. והשומע ברכה מחבירו באמצע קריאת המגילה, יפסיק ויענה אמן, כדין ואף על פי שדין הנמצא [ .השומע ברכה מחבירו באמצע פסוקי דזמרה באמצע המגילה כדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, ובקריאת שמע וברכותיה אסור לענות אמן דברכות, מכל מקום לעניין זה יש לדמות דין הנמצא באמצע קריאת המגילה, לנמצא באמצע פסוקי דזמרה, שמתר . וכל זה כשקורא את המגילה בעצמו, אבל אם שומע ]קריאתה מאחר, לא יפסיק לענות קדיש או קדושה או אמן דברכות באמצע לענות אמן ואכמ\"ל הקריאה, שהרי בינתיים ימשיך הקורא בקריאתו, ויכול להפסיד מספר תיבות. וכלל גדול בידינו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. מי שהחל להתנמנם באמצע קריאת המגילה, אם היה קורא בעצמו, סו. ימשיך בקריאתו ויוצא ידי חובה. אבל אם היה שומע מאחר, הואיל ולא שמע כל המגילה, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ממקום בו החל להתנמנם. נוהגים לומר ארבעה הפסוקים של גאולה כל הקהל ביחד בקול רם, והם: סז. 'איש יהודי היה בשושן הבירה', 'ומרדכי יצא מלפני המלך', 'ליהודים היתה אורה ושמחה', 'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש'. ומנהג ירושלים להוסיף ולומר בקול רם גם פסוק: 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'. ובכל הפסוקים האלה צריך הש\"ץ לחזור לאחר הציבור ולקוראם לבדו מתוך המגילה. צריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת, להודיע שכלם נהרגו ונתלו סח. כאחד. ונוהגים להתחיל ולומר בנשימה אחת מתיבות 'חמש מאות איש וכו'' עד 'עשרת', מפני שעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותם חמש מאות איש. ולכתחילה יש להיזהר כשקורא במהירות שמות עשרת בני דהיינו גם תיבות 'ואת' [ ,. ובדיעבד אם קרא כמה המן, שיתבונן במגילה ויקרא כל התיבות מתוכה]שמשמאל, ושמותיהם של עשרת בני המן שמימין תיבות שלא מתוך המגילה, יצא ידי חובה. ואם קרא עשרת בני המן שלא בנשימה אחת, אין זה מעכב, ויצא ידי חובה. ואפילו שהה כדי לגמור את כולה באמצע עשרת בני המן, אין זה מעכב, ויצא ידי חובה. יש נוהגים לחזור בפרק ח' פסוק יא על תבת 'להרג', ובפעם השניה סט. אומרים 'ולהרג', מפני שיש נוסחאות שונות בזה. וכן נוהגים לחזר בפרק ט' פסוק ב' על תבת 'בפניהם', ובפעם השניה אומרים 'לפניהם', מפני שיש נוסחאות שונות בזה. אחר שסיים לא יברך ברכה אחרונה עד שיגלול המגילה מסופה ע. לתחילתה, שגנאי הוא למגילה שתהא מונחת פתוחה שלא לצורך. ואף הציבור יגללו המגילה קודם ברכה אחרונה. ואין לגלול המגילה בשעה שמברך ברכה אחרונה. מי שאין בידו מגילה כשרה, ונמצא במקום שאינו יכול להשיגה, או עא. לשמוע קריאת המגילה מאחר, יאמר הלל שלם בלי ברכות, מפני שיש , כשאין לו (מגילה יד.)אומרים שמכיון שקריאת המגילה היא במקום ההלל מגילה הרי הוא מתחייב לגמור את ההלל. ומכל מקום כיון שיש חולקים על כך, לא יברך על ההלל לא לפניו ולא לאחריו. ואם יש בידו מגילה שאינה כשרה, יקרא את המגילה בלי ברכות בליל פורים וביום פורים. דין פרזים ומקפים מצות מקרא מגילה ושאר מצות הפורים, נחלקות לשני ימים, יום י\"ד עב. באדר לבני הפרזים, ויום ט\"ו באדר לבני הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון, קוראים בה את המגילה שני ימים, בי\"ד באדר בברכות, שזהו יהושע בן נון וכן שושן הבירה. עיר שיש בה ספק אם מוקפת חומה מימות זמן קריאתה ברוב העולם, ובט\"ו באדר בלא ברכות. בערי הספיקות יקראו בתורה בי\"ד באדר בברכות, ובט\"ו בלא ברכות. עג. ואם רצו לקרוא בתורה אף ביום ט\"ו בברכות, יש להם על מה שיסמוכו. נכון שלא יאמרו בערי הספיקות על הניסים בתפילה ובברכת המזון אלא עד. ביום י\"ד באדר. ואם רוצים לומר על הניסים גם בט\"ו באדר, יש להם על בי\"ד באדר. וטוב וראוי שיקיימו המצוות הללו גם בט\"ו באדר ואינם עושים מה שיסמוכו. ויקיימו מצות סעודת פורים, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים מלאכה בי\"ד באדר. אבל בט\"ו באדר מותרים בעשיית מלאכה. עה. בארץ ישראל ישנם כמה ערים שיש בהן ספק אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן-נון, ונהגו להחמיר לקרא בהן את המגילה גם בט\"ו באדר בלא ברכה ואלו הן: חברון, טבריה, יפו, לוד, עזה, עכו, צפת, רמלה ושכם. ויש אומרים שאף חיפה ובאר שבע ואשקלון ובית שאן ועקרון הן ערים מסופקות. ויש מונים עוד ערים בארץ ישראל ובחו\"ל שהן בספק, ובכל מקום שיש ספק, יעשו שאלת חכם ויבררו מה היה מנהג המקום בעבר. ויש מחמירים לקרוא את המגילה שני ימים אף בערים הסמוכות לערים המסופקות, כגון בתל אביב הסמוכה ליפו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. מקום הסמוך לכרך שהיה מוקף חומה מימות יהושע בן-נון, וכן מקום עו. הנראה עמו, נדונים ככרך, וקוראים בהם את המגילה בט\"ו באדר. ונחלקו ונתבארו הדברים באריכות [ .הפוסקים בהגדרות 'סמוך' ו'נראה', ואכמ\"ל .]בספר 'תורת המועדים' על הלכות פורים וד' פרשיות ראה שם תושב כרך שקוראים בו את המגילה בט\"ו באדר, שקרא את המגילה עז. בכרך ביום י\"ד, יצא ידי חובה בדיעבד. ומכל מקום יחזור ויקרא את המגילה גם ביום ט\"ו באדר בלא ברכות. ותושב עיר שלא קרא את המגילה ביום או בדרך, ולא היתה בידו מגילה כשרה ביום ט\"ו, ונזדמנה לו מגילה כשרה י\"ד, אלא ביום ט\"ו בלבד, לא יצא ידי חובה. אולם תושב עיר שהיה בספינה ביום ט\"ו, קורא את המגילה ביום ט\"ו בלא ברכות. תושב כרך שהוא ש\"ץ, ונמצא בעיר בליל י\"ד באדר, וחוזר באותו לילה עח. לעירו, ורוצה לקרוא את המגילה בליל י\"ד לפני בני העיר, להוציאם ידי חובה, וכן תושב כרך שבא לעיר ביום י\"ד בבקר, ורוצה לקרוא את המגילה לפני בני העיר להוציאם ידי חובה, רשאי מן הדין לעשות כן. ומכל מקום אם אפשר עדיף שיקרא את המגילה בן עיר החייב בקריאתה בי\"ד. ואם בן הכרך לן בליל י\"ד בעיר, רשאי אף לכתחילה לקרוא את המגילה להוציא את שהרי אף הוא עצמו חייב בקריאתה באותו יום, מדין [ .בני העיר ידי חובה . אבל תושב עיר שקרא את המגילה בי\"ד ]. באדר, ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לקרוא את המגילה בט\"ו להוציא את בני פרוז בן יומו, וכמו שיבואר להלן]ונכון להחמיר בזה אף אם כוונתו ללון בכרך בליל ט\"ו[ .הכרך ידי חובתם ויקראנה בפניהם אחד מבני הכרך. בן כרך שקוראים בו את המגילה בט\"ו באדר, שהלך עט. ושהה שם אחר עלות השחר שיעור זמן שאפשר לעיר שקוראין בה בי\"ד, אם היה בזמן עלות השחר של יום [ , אף על פי שחזר בו ביום לכרך, הרי י\"ד בעיר]לקרוא בו את המגילה הוא נחשב לפרוז בן יומו, וקורא את המגילה בי\"ד באדר. ואפילו כשהוא נמצא בכרך ביום י\"ד באדר, צריך לקרוא את המגילה ולקיים את מצות הפורים בי\"ד באדר, כל שהיה בעיר בזמן עלות השחר של יום י\"ד. ואם חזר לכרך קודם עלות השחר של יום ט\"ו, חוזר וקורא את המגילה בט\"ו באדר. וכן יקיים את שאר מצות הפורים אף ביום ט\"ו. ומכל מקום לא יברך על המגילה בט\"ו באדר. בן כרך שהלך לעיר אחר עלות השחר של יום י\"ד באדר, פ.את המגילה בט\"ו בלבד. וכן יקיים את שאר מצות הפורים וחזר לכרך קודם עלות השחר, אינו נחשב פרוז בן יומו, וקורא וחזר לכרך בו ביום, וכן בן כרך שהלך לעיר בליל י\"ד באדר, ביום ט\"ו באדר. בן כרך שהלך לעיר אחר עלות השחר של יום י\"ד באדר, ונשאר שם פא. מקריאת המגילה לגמרי. והחרד לדבר ה' יזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד עד אחר עלות השחר של יום ט\"ו באדר, לדעת רוב הראשונים הרי זה פטור מצוות הפורים. ובדיעבד אם עשה כן, יקרא את המגילה בט\"ו באדר בלא ברכה, ויאמר ועל הנסים בתפילה ובברכת המזון, ויעשה משלוח מנות ושאר מצוות הפורים ביום ט\"ו באדר. בן עיר שהלך לכרך בליל ט\"ו באדר, והיה בכרך בזמן עלות השחר של יום פב. , ]ושהה שם אחר עלות השחר שעור זמן שאפשר לקרוא בו את המגילה[ ט\"ו הרי הוא נחשב למוקף בן יומו, ואף שקרא את המגילה בי\"ד באדר בעירו, חוזר וקורא את המגילה ללא ברכה בט\"ו באדר, ומקיים את שאר מצוות הפורים ביום ט\"ו. אולם אם הלך לכרך ביום ט\"ו אחר עלות השחר, או בלילה וחזר קודם עלות השחר לעירו, אינו צריך לקרוא את המגילה ולקיים את מצוות הפורים בט\"ו כלל. בן עיר שהלך לכרך קודם עלות השחר של יום י\"ד, ונשאר שם עד אחר פג. לדעת כמה מרבותינו הפוסקים, הרי שהוא פטור מקריאת המגילה לגמרי. עלות השחר של יום י\"ד, וחזר לעירו ביום י\"ד, או בליל ט\"ו קודם עלות השחר, המגילה גם בט\"ו בלא ברכות. וכן יאמר על הנסים בתפילה ובברכת המזון אם עשה כן, יקרא את המגילה בי\"ד בלא ברכות. וראוי להחמיר שיקרא את והחרד לדבר ה' יזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד מצוות הפורים. ובדיעבד ויעשה את שאר מצוות הפורים בשני הימים. יש להבהיר בעניין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, כי דעת פד. תלוי במחשבתו ובדעתו. ויש אומרים שהכל תלוי במקום המצאו בפועל. ויש כמה מרבותינו הראשונים שאין הדבר תלוי במקום המצאו בפועל, אלא הכל שמצריכים שני הדברים גם יחד, שיהיה בדעתו ובמחשבתו להתעכב שם, מתחלה בדעתו להתעכב, ושוב נמלך בדעתו, או נאנס. לאור הדברים נראה מחשבתו בזמן כניסת ליל י\"ד. וכתבו עוד הפוסקים לדון מה יעשה מי שהיה בזה, נחלקו עוד איזה זמן מחשבתו קובע, אם מחשבתו ביציאתו לדרך, או וגם יתעכב שם בפועל. ואם תמצא לומר שמחשבתו ודעתו הם הקובעים שירא שמים יעשה כל מה שיכול כדי שלא יבוא לידי אחד מן הספקות הנזכרים לעיל. ואם נתעורר לו ספק יעשה שאלת חכם. סדר תפלות ימי פורים יש נוהגים לומר 'על הנסים'. ויש אומרים 'ועל הנסים' בתוספת וא\"ו פה. החבור. והנכון לומר \"ועל הנסים\". וכמו כן יש אומרים 'בימים ההם ובזמן הזה'. ויש אומרים 'בימים ההם בזמן הזה', בלא תוספת וא\"ו החבור. והנוסחא השניה היא הנכונה. ובסוף 'ועל הנסים' צריך לומר: 'ועשית עמהם \"נסים ונפלאות\", בלשון רבים, לרמז על הנסים הרבים שאירעו בפורים, ושלא כמו שנדפס בכמה סדורים \"נס ופלא\". ויש מוסיפים ואומרים: 'כשם שעשית עמהם כן עשה עמנו'. אולם דעת כמה ראשונים שאין להוסיף נוסח זה. וכן המנהג שלא להוסיף. מי ששכח לומר ועל הנסים בתפילה, אם נזכר קודם שסיים הברכה, פו. שאמר ה', אינו רשאי לחתום 'למדני חקיך' אלא ממשיך בתפילתו. ואם ירצה כל שלא הזכיר שם שמים בחתימת הברכה, חוזר ואומרו. ואם נזכר לאחר בסיום 'אלהי נצור' יאמר: \"מודים אנחנו לך על הנסים ועל הפרקן\" וכו', עד \"ונודה לשמך הגדול סלה\". מי שרגיל להאריך בתפלתו, וכשהגיע לאמירת ועל הנסים התחיל הש\"ץ פז. קדושה עם הציבור, אלא כשיגיע הש\"ץ לקדושה והוא עודנו בתפילה, יקשיב בתפלת החזרה, אינו רשאי לדלג על אמירת ועל הנסים כדי להספיק לענות וישמע אמירת הקדושה מפי הש\"ץ. ומי שטעה ואמר ועל הנסים בברכת רצה, היכן שאומרים יעלה ויבוא, אם נזכר לאחר מכן בהודאה, חוזר ואומרו במקומו, כתקנת חז\"ל. ואם נזכר לאחר שחתם 'ברוך אתה ה'', אינו חוזר. ומי שטעה בהלכה, וחשב שצריך לחזור כשלא אמר \"ועל הנסים\", וחזר להתפלל, ובאמצע תפלתו נזכר שהדין הוא שאינו חוזר, צריך להפסיק מיד, ואפילו באמצע הברכה. בליל פורים אחר תפלת שמונה עשרה, אומרים חצי קדיש, וקוראים פח. את המגילה, ואין אומרים קדיש תתקבל אלא אחר ואתה קדוש שאומרים אחר המגילה, ומסיימים את התפילה ככל ערב. וכן מנהג הספרדים. ובכל מקום יעשו כמנהגם. אחר חזרת הש\"ץ ביום פורים שחרית, אומרים חצי קדיש, ומוציאים פט. בי\"ד ובט\"ו באדר, וגם בני הפרזים ביום ט\"ו באדר, ובני המוקפים ביום י\"ד פסוק זה, אינו מעכב, הואיל וכבר נשלמה הפרשה. ואין נופלים על פניהם האחרון של הקריאה, כדי להשלים הפרשה לעשרה פסוקים. ואם לא כפל ספר תורה, וקוראים שלשה עולים בפרשת 'ויבא עמלק'. וכופלים הפסוק באדר, אינם נופלים על פניהם. אחר קריאת התורה, אומרים חצי קדיש, ו'אשרי', ואין צ. אומרים מזמור 'יענך ה'', ומתחיל 'ובא לציון' עד 'ועד עולם', וקוראים את המגילה בברכותיה. ויש נוהגים לומר 'אשרי - ובא לציון' אחר קריאת המגילה. ואין מסירין את התפילין קודם מקרא מגילה. וכשאומר פסוק 'ליהודים וינשקם. ומנהג הספרדים שלא להחזיר ספר תורה היתה אורה ושמחה וששון ויקר', ימשמש בתפילין למקומו לפני קריאת המגילה, עד לאחר קדיש תתקבל. ברית מילה בפורים אם יש מילה בבית הכנסת ביום פורים, מנהג צא. הספרדים ועדות המזרח למול אחר קריאת המגילה וסיום התפילה. וכן מנהג כמה מקהלות האשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים למול קודם קריאת המגילה. הנהגת ימי הפורים נוהגים ללבוש בגדי יום טוב לכבוד פורים. וילבש בגדי יום טוב גם בליל צב. פורים. פורים מותר מן הדין בעשיית מלאכה. ומכל מקום נהגו להחמיר שלא צג. לעשות מלאכה בפורים. ובליל פורים מותר לעשות מלאכה. וכן מותר לבני הפרזים לעשות מלאכה בט\"ו באדר, ובני המוקפים לעשות מלאכה בי\"ד באדר. ובעיר שיש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון, מעיקר הדין אינם אסורים בעשיית מלאכה אלא בי\"ד באדר, וטוב להחמיר שלא לעשות מלאכה גם ביום ט\"ו באדר. מותר לעשות מלאכת מצוה בפורים, כגון לכתוב חידושי תורה ופסקי צד. הלכות. ואפילו לכתב אגרת שלומים, או לערך חשבונות עסקיו, וכן כל דבר אלא אם כן היא לצורך פורים עצמו, כגון למכור מצרכי מזון לצורך המשתה ומותר מן הדין להסתחר בסחורה בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר בסחורה, במלאכה שהיא בפרהסיא, ויש בה רעש, כגון בניית בית, אפילו על ידי גוי. שאין בו טרחה. וכן מותר לעשות מלאכה על ידי גוי בפורים. ויש אוסרים של פורים. וכן מי שאין לו מה לאכול, מותר לעשות מלאכה בפורים. וכן גוי. ומכל מקום מותר להתגלח בפורים לצורך היום. וכן מותר לגזוז ציפורניו מותר לעשות מלאכת דבר האבד. ויש אוסרים להסתפר בפורים, אלא על ידי בפורים. ואם חל פורים בערב שבת, מתר להסתפר לכבוד שבת. אין מספידין בימים אלו אלא לתלמיד חכם בפניו, דהיינו בשעת הלווייתו. צה. וכן אסור לבכות בימים אלו. וכן אסור להתענות בימים אלו. ואף תושבי פורים אחר מנחה. וצריך לשבת בתענית יום אחד לאחר הפורים, לכפרה על ובתענית. ומכל מקום מותר להתענות תענית חלום בפורים, ויאכל סעודת הפרזים ביום ט\"ו באדר, ותושבי המוקפים ביום י\"ד באדר, אסורים בהספד ועין בשלחן ערוך סימן רפח סעיף ד-ה, על איזה חלום [ .שהתענה בפורים .]מתענים, ואימתי מתענה יום נוסף לכפרה על שהתענה בפורים יש נוהגים להתחפש בפורים, אולם אסור בתכלית האסור לגברים ללבוש צו. בגדי נשים בפורים. וכן אסור לנשים ללבוש בגדי גברים בפורים. והגדולים מצווים בזה אף על הקטנים, שלא להלביש אפלו ילד קטן בגדי ילדה, וכן להפך. ושומר נפשו ירחק מזה. מותר לישא אשה בפורים. וכל שכן שמתר לעשות סעודת פדיון הבן, צז. או סעודת ברית מילה. הלכות משלוח מנות מצוה מדברי קבלה לשלוח לחבירו בפורים שתי מנות של מיני תבשיל, צח. או שני מיני אוכלין, או שתי מנות של בשר. מעיקר הדין אין המנות צריכות להיות מבושלות ומזמנות לאכילה מיד, צט. ויוצאים ידי חובה גם במשלוח בשר או עוף שאינו מבושל. אולם אין יוצאים ידי חובה במשלוח בהמה או עוף חיים שלא נשחטו. השולח לחבירו משלוח מנות שאינו מאכל, כגון בגדים, סדינים וכיוצא ק. בזה, וכן סיגריות לעישון טבק להרחה וכיו\"ב, אין יוצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות. וכמו כן תלמיד חכם השולח לחבירו חידושי תורה, או ספרי קודש למשלוח מנות, שאינו יוצא בזה. צריך לשלוח שני מיני מאכל למשלוח מנות, ואין יוצאים ידי חובה קא. במשלוח מין מאכל אחד. ואפילו חלקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים והם חלוקים בטעמם ובטבעם. וכל שכן אם היה הבשר חי, שאפשר לעשות שונים, אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי חובת מצות משלוח מנות, הואיל ממנו כמה מיני תבשילים, או תבשיל צלוי ותבשיל מבושל. מעיקר הדין יוצא ידי חובה במשלוח מנות כששולח מין מאכל ומין קב. משקה, כגון בקבוק יין, שהמשקה נחשב למנה. ואפילו אם שלח שני מיני משקים בלבד, יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות. ומכל מקום טוב להדר .לשלח שני מיני מאכל . השולח פת עם תבשיל, נחשבים לשתי מנות, שאף הפת נחשבת קג למנה, ויוצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות. ונוהגים לשלח מיני מתיקה למשלוח מנות. טוב להחמיר לחלק המנות בכלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת קד. או קערה נפרדת, ולא יניח את שתי המנות בצלחת או קערה אחת. השולח דבר שאינו ראוי לאכילה למקבל, כגון ששלח עוף שחוט ונמצא קה. טריפה, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחת אותה מנה. והשולח לחבירו מעיקר הדין יצא ידי חובת מצות משלוח מנות. אבל טוב להחמיר לשלוח דבר שאינו יכול לאוכלו, כגון שהוא חולה סכרת, ושולח לו עוגות מתוקות, דברים שיוכל לאוכלם. והשולח מנות לחבירו, ונגנבו או אבדו קדם שהגיעו למקבל, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות תחתיהם. נכון להיזהר שיהיו המנות יקרות וחשובות כפי ערך הנותן. ואם המקבל קו. תלמיד חכם או עשיר ונכבד, ראוי שהמנות יהיו לפי ערכו. יש להיזהר שיהיה במשלוח מנות כדי שיעור אכילת סעודה.קז. לכתחילה יש לשלוח את שתי המנות בבת אחת. ומכל מקום אם שולח קח. לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחריה מנה נוספת, יצא ידי חובה. זמן מצות משלוח מנות, ביום ולא בלילה. ואם שלח בלילה לא יצא ידי קט. חובתו. ויש אומרים שאפילו אם שלח מנות קודם פורים, כל שהגיעו המנות ביום פורים יצא ידי חובה. ויש חולקים ואומרים שצריך לשלח המנות ביום פורים דוקא. וטוב לחוש לדעת המחמירים. נשים חייבות במצות משלוח מנות. אך יש להיזהר שלא ישלחו משלוח קי. מנות איש לאשה או אשה לאיש. בנים ובנות הסמוכים על שלחן אביהם, כל שהגיעו למצוות, חייבים קיא. במצות משלוח מנות. וטוב לחנך את הקטנים שהגיעו לחנוך למצות משלוח מנות. אבל חייב במצות משלוח מנות, אף בתוך שבעת ימי אבלותו. ולמנהג קיב. הספרדים ועדות המזרח, מותר אף לשלוח מנות למי שהוא אבל, ואפילו בתוך ימי השבעה. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים. ויש מהאשכנזים שנהגו שלא לשלוח מנות למי שהוא אבל בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או בתוך ל' יום על שאר קרובים. עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצות משלוח מנות. ואם אין לו אלא קיג. כדי שיעור סעודת פורים, ואם ישלחם במשלוח מנות לא יוכל לקיים מצות סעודת פורים, יחליף המנות עם חבירו העני, ובזה יוכלו לקיים גם מצות משלוח מנות וגם מצות סעודת פורים. השולח מנות לחבירו, ומתנה עמו שיהיו במתנה על מנת להחזיר, אינו קיד. יוצא ידי חובה. השולח מנות לחבירו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו, קטו. יש אומרים שלא יצא ידי חובתו. ולכן יחזור וישלח בציון שמו. השולח מנות לחבירו, וסירב הלה לקבלם, כגון ששרויים בריב, או קטז. שמחל לו עליהם, יחזור השולח ויקים מצות משלוח מנות על ידי משלוח לאדם אחר. תלמיד השולח מנות לרבו, יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות, כי גם קיז. ואדרבה יש בזה גם מצות עשה של [ .\"רבו בכלל ומשלוח מנות איש \"לרעהו . וכן הרב ששלח מנות לתלמידו יצא. ]כבוד התורה לשלח לרבו כפי כבודו וכן אב השולח לבנו, ובן השולח לאביו, יוצאים ידי חובה. וכן השולח מנות לעם הארץ, יצא ידי חובה. ויש נוהגים שהגדול שולח תחילה מנות לקטן, ואחר כך מחזיר לו הקטן משלוח מנות. השולח מנות לקטן שלא הגיע למצוות, צריך לחזור ולשלוח מנות קיח. לאיש גדול. השולח מנות לאיש חשוב, אף על פי שהשולח נהנה בנתינת המשלוח, קיט. זאת למרות [ , כיון שעל כל אין המקבל יוצא ידי חובה בקבלתו מפני הנאתו של השולח].שמועיל הדבר לעניין קידושין, כמבואר במסכת קידושין ז פנים אין כאן אלא הנאה לשולח, בלא דברי אכילה. הלוקח מנותיו ומביאם בעצמו לבית חבירו, יוצא ידי חובת מצות משלוח קכ. לשלוח אפילו על ידי שליח קטן שלא הגיע למצוות, או אפילו על ידי שליח מנות, ואין צריך לשלח דוקא על ידי שליח. וכששולח על ידי שליח, רשאי גוי, שלא שייך בהם דין שליחות, ויוצא בזה ידי חובה יש נוהגים להקדים מצוות משלוח מנות ומצות מתנות לאביונים, קודם קכא. סעודת פורים. ומכל מקום מותר לטעום מיני מזונות עד שיעור כביצה, או מיני פרות אפילו יותר משיעור כביצה, קודם קיום מצות משלוח מנות, ואין בכך כלום. הלכות מתנות לאביונים חייב אדם לתת לשני אביונים מתנה לכל אחד מהם של מעות, או מיני קכב. תבשיל, או מיני אכלין. ויוצאים בשקלים או דולרים וכיו\"ב, וכמו כן יוצאים ידי חובה במתן המחאה בנקאית (צ'ק). מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בנתינת שוה פרוטה לכל אביון. ומכל קכג. מקום ראוי להחמיר ולתת בעין יפה וברוח נדיבה, ולכל הפחות כשעור שווי סעודה אחת של לחם ולפתן. זמן נתינת מתנות לאביונים, ביום פורים ולא בלילה, ולכן אם נתן בליל קכד. פורים, יחזור ויתן ביום פורים. ולכתחילה יש לתת ביום פורים בבוקר, קודם שיאכל סעודת פורים. ואם נתן מתנות לאביונים בליל פורים, ולא אכלם העני עד ליום פורים, יש אומרים שיצא ידי חובה. ויש אומרים שלא יצא. ולהלכה נראה שנכון שיתן שוב ביום פורים. אולם אם נתן לעני בליל פורים, או אפילו ביום תענית אסתר, והתנה עמו שלא יזכה בהם ולא ישתמש בהם עד ליום פורים, יצא ידי חובה. וכן הנותן לגבאי צדקה קודם הפורים, על מנת שיהיו בידו בתורת פיקדון עד ליום הפורים, וביום הפורים יתנם לעני בשמו, יוצא בזה ידי חובה. נשים חייבות במצות מתנות לאביונים.קכה. בנים ובנות הסמוכים על שלחן הוריהם, כל שהגיעו למצוות, חייבים קכו. במצות מתנות לאביונים. וטוב לחנך בזה אף את הקטנים שלא הגיעו למצוות. אבל חייב במצות מתנות לאביונים, ואפילו בתוך שבעת ימי אבלותו. קכז. ואבל שהוא עני, נותנים לו מתנות לאביונים ביום פורים, ויוצאים בזה ידי חובת המצוה. עני המתפרנס מן הצדקה, חייב לתת מתנות לאביונים. ויכול לתת קכח. מתנה לעני אחר, ואותו עני יחזור ויתן לו מתנה. ומכל מקום יזהר שלא יתנה עמו מראש שיחזיר לו המעות, כדי שלא יהיה כמתנה על מנת להחזיר, שאין יוצאים ידי חובת מצות מתנות לאביונים כשנותן במתנה על מנת להחזיר. מותר לתת מתנות לאביונים בעילום שם, ואין צריך לומר לעני מי קכט. הנותן, ואדרבה יש בזה מצות נתינת צדקה בסתר, שמעלתה גדולה ביותר. הנוהג להפריש מעשר כספים מרווחיו מדי חודש בחדשו, אינו רשאי קל. לתת מכסף זה לצורך מתנות לאביונים. אולם אם כשהתחיל להפריש מעשר כספים אמר בפירוש שעושה כן בלי נדר, והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר לצורך מתנות לאביונים. ואם נתן כבר ורוצה להוסיף על חובתו ולתת נתינה מרובה ביותר לאותם אביונים, או לאביונים אחרים, רשאי לתת התוספת מכסף מעשר. הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים, יצא ידי חובתו. וכן הנותן לאב קלא. ובנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים, יצא. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו בזה אחר זה, לא יצא, וצריך לתת לעוד עני. יוצאים ידי חובת המצוה בנתינה לאביון קטן שלא הגיע למצוות.קלב. גבאי צדקה שגבו מעות לצורך מתנות לאביונים, אינם רשאים קלג. להשתמש בכסף זה לצורך צדקה אחרת, או לצורך מצוות אחרות, אלא יחלקו הכל לעניים בפורים. ואם נשארו מעות בידיהם יפלו לכיס של צדקה. ויש אומרים, שאף מי שחשב בלבו לתת לעניים מעות המונחים אצלו למתנות לאביונים בפורים, אינו רשאי להשתמש בכסף זה לצדקה אחרת. אבל העני שקיבל מתנות לאביונים מידי גבאי צדקה, יכול להשתמש במעות לכל מה שירצה. אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו.קלד. הלכות סעודת פורים מצוה מדברי קבלה לאכל סעודה ביום הפורים. ומצוה להרבות בסעודה קלה. זו. ובסעודה אחת שעושים ביום פורים יוצאים ידי חובה. ולכתחילה יש להדר לאכל בשר בהמה בסעודת פורים, שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ומכל מקום אם אינו יכול לאכול בשר בהמה, יאכל בשר עוף. מעיקר הדין אין חיוב לאכל פת בסעודת פורים. ונכון להחמיר לכתחילה קלו. לאכול פת. 'חייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' קלז.לבוא לידי קלות ראש, או לידי זלזול במצוה אחת, ואפילו מצוה דרבנן, כגון (מגילה ז:). והיינו שישתה יין בסעודת פורים. אך אם מחמת שכרותו עלול בתפלת מנחה או ערבית, או במצוות שבין אדם לחבירו וכיו\"ב, אסור לו להשתכר, ובפרט במקום שיש בזה גם חילול השם. וישתה מעט יין ויישן, ויקיים בזה המצוה. ומי שהיין מזיק לו, פטור מלשתות יין בפורים. אם טעה ולא אמר ועל הנסים בברכת המזון, אם נזכר קודם שאמר ה' קלח. , חוזר ואומרו. ואם נזכר לאחר ]'כדי לחתום 'על הארץ ועל המזון[ שהזכיר שם ה', אינו חוזר. ואינו רשאי לומר 'למדני חקיך' ולחזור ולומר ועל של הברכה הנסים, אלא באמצע 'הרחמן' יאמר: 'הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי ואסתר וכו'', עד 'ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה'. אם נמשכה סעודת פורים עד הלילה, אם לא התפלל ערבית של מוצאי קלט. פורים, יאמר ועל הנסים בברכת המזון, אבל אם התפלל ערבית, לא יאמר ועל הנסים בברכת המזון. זמן סעודת פורים ביום פורים. ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. קמ. אולם גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. ויש נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית קודם שיגיע זמן מנחה גדולה. ויש נוהגים לאכול סעודת פורים אחר הצהרים, ומתפללים מנחה גדולה קודם סעודת פורים. אבל אין ראוי להתחיל סמוך לשקיעת החמה ביום פורים. ואם חל פורים בערב שבת, אוכלים סעודת פורים בבוקר, מפני כבוד השבת, שעל ידי כך יוכל לאכול סעודת ליל שבת לתאבון. ואם לא עשה הסעודה בבוקר, יעשנה קודם חצות היום, ולכל הפחות קודם שעה עשירית מהיום. ובדיעבד יעשה הסעודה עד שקיעת החמה. נשים חייבות במצות סעודת פורים, כשם שחייבות בשאר מצות קמא. הפורים, שאף הן היו באותו הנס. ומצוה לחנך את הקטנים שלא הגיעו למצוות לקיים מצות סעודת פורים. וטוב שיעסוק מעט בדברי תורה קודם \"ליהודים היתה אורה (ח, טז):סעודת פורים. משום שנאמר במגילת אסתר ושמחה\", ודרשו חז\"ל (מגילה טז:) 'אורה - זו תורה'."},{"filename":"142.pdf","content":"זמן אמירת 'כל נדרי' בליל יום| התרת נדרים בשבת| הכרזה על אבידה או גניבה בשבת| הכרזת הודעות בבית הכנסת בשבת נושאי השיעור: לעבור על איסור קטן כדי שחבירו ימנע מאיסור | הכרזת על מכירה לצורך מצוה בשבת| מגורים מעל בית כנסת| ' יסוד אמירת 'כל נדרי| כיפור החובה לקרב את ליבות ישראל לאבינו שבשמים| חמור140 גליוןמיום א' כ\"ו אדר א' תשפ\"ב מיום א'י' אדר ב' תשפ\"ב142 גליון קיום סעודת פורים בבוקר | איסור אכילה קודם קיום המצוה| תפילת ערבית של שבת לאחר הקידוש| פורס מפה ומקדש נושאי השיעור: ברכת 'המוציא' | ברכת 'הגפן' בקידוש כשפורס מפה ומקדש| אמירת 'על הניסים' ו'רצה' בסעודת פורים שסיימה בליל שבת| יום השישי אם מברך ברכה | ' כת ה'פרנקיסטים| אם אומרים יעלה ויבוא בסעודה שלישית כשראש חודש חל במוצאי שבת| כשפורס מפה ומקדש גדר 'ברכה אחרונה'| אחרונה כשמפסיק באמצע הסעודה חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת צו אם ניתן לחבר את סעודת הפורים לסעודת ליל שבת א. פורס מפה ומקדש ביום שישי הבא עלינו לטובה יחול פורים דמוקפין, בירושלים ובשאר המקומות. וכמו כן פעמים פורים דפרזים חל ביום שישי, ואז הפורים הוא 'פורים משולש'. והשאלה הכמעט עיקרית היא מהי הדרך הנכונה בהלכה לגבי זמן אכילת פורים. והנה פנו אלי בימים האחרונים כמה אנשים ששאלו למה לא נעשה דבר פשוט וקל, להתחיל בסעודה שעה לפני השקיעה, ובשקיעת החמה נקדש על היין, וימשיכו לאכול סעודת שבת. ותפילת ערבית יתפללו לאחר הסעודה. . שם הגמרא דנה במי (ק.)והנה רעיון זה כבר מובא בגמרא במסכת פסחים שהיה אוכל סעודה ונכנסה שבת, ואיתא שם 'פורס מפה ומקדש'. והכוונה 'פורס מפה' היינו על הלחם. וזהו גם המקור שצריך לכסות את החלות בקידוש. ולכאורה אם אפשרות זו קיימת למה שלא נעשה כך. ונלבן את הנושא הזה לפרטיו לראות כיצד הנכון באמת לנהוג. ב. תפילת ערבית לאחר סעודת שבת והנה, ראשית יש לדון לגבי תפילת ערבית של שבת שמתפללים לאחר הסעודה. הנה אם יש מנין בבית ניתן להתפלל באמצע הסעודה והתפילה אינה נחשבת להפסק. אך אם אין להם מנין צריכים לצאת לבית הכנסת, הרי שבכך נכנסים לשאלה של יציאה ממקום למקום בתוך סעודה של פת, אם (סימן קעח ס\"ב)וזו מחלוקת ראשונים, ונחלקו בזה מרן השלחן ערוך והרמ\"א צריך לברך ברכת המזון קודם או לא. וזו שאלה מסובכת, ואכמ\"ל. אולם אם מתפללים ערבית לאחר הסעודה, ומבחינתם הם מרוויחים שאינם צריכים ללכת לבית הכנסת באמצע הסעודה, אלא לפני שקיעה מקבלים תוספת שבת, ומקדשים וממשיכים לאכול. יש בזה כמה שאלות: ראשית האם על היין קודם התפילה. ואדרבא, פעמים כך עדיף כיון שכאשר מפסיקים ניתן לקדש על היין כאשר עדיין לא התפלל? והתשובה היא שניתן לקדש באמצע הסעודה הפסק גדול זה סותם לו את התיאבון. ואם יתפלל ערבית בתוך הסעודה שוב יהיה לו קשה להמשיך באכילה ולא יוכל לאכול סעודת שבת כראוי. וכמו כן, כיון שבסעודת פורים שותה יין ואילו בסעודת שבת אסור להתפלל כשהוא שתוי. ואכן בחידושי הריטב\"א בפסחים שם כתב, פחות, הרי שיעבור הזמן והוא יהיה בדעה צלולה יותר, ויוכל להתפלל. הרי שאין כל חשש להתפלל ערבית לאחר הסעודה. וכך כתבו המגן אברהם והבן איש חי. אמנם הם לא מדברים על פורים, (שם), והט\"ז (סימן רעא סק\"ה) אלא על מקרה כגון ברית מילה שחלה ביום שישי בצהרים, והסעודה נמשכה עד שנכנסה שבת, שפורס מפה ומקדש ויתפללו ערבית ועוד (שם סי\"א) לאחר הסעודה. וכמו כן כתבו החסד לאלפים והמשנה ברורה הרבה פוסקים. ג. דעת רבינו האר\"י ז\"ל לעומת זאת יש ספר 'מעשה רב', שהוא מביא את ההנהגות של הגאון מוילנא, ושם כתוב שהגאון מוילנא אמר שלא לעשות כך, אלא צריך להתפלל ערבית קודם הקידוש. והשני שאמר כך הוא הכף החיים שכתב שעל פי רבינו האר\"י ז\"ל אין לעשות כן. אלא מתפללים ערבית קודם הקידוש. והנה אני אינני מבין בקבלה, אבל יש לתמוה כיצד הבן איש חי שהיה מקובל גדול כתב שמותר להתפלל ערבית לאחר הסעודה, וכמו כן החסד לאלפים שמחברו הוא בעל ה'פלא יועץ' שהיה מקובל גדול, וכל כשלומדים את דברי רבינו האר\"י, הוא מדבר על הדרך הרגילה, כי זו הדרך דבריו הם על פי רבינו האר\"י כיצד כתב שמותר לקדש קודם ערבית. אכן המקובלת תמיד, אבל מנין לנו שהאר\"י היה מתנגד לכך?! ד. אכילה קודם קיום המצוה שעה קודם צאת הכוכבים. אכן יש שאלה אם צריך בזה קודם השקיעה או ויש להדגיש שכל האמור הוא שנתחיל את סעודת הפורים לא יאוחר מחצי צאת הכוכבים, ולכאורה צריך צאת הכוכבים, אבל כדאי להחמיר, והסיבה לזה היא שיש לנו כלל בכל המצוות, שכל מצוה התלויה בזמן אסור להתחיל סעודה חצי שעה לפני זמנה. זה נאמר לגבי תפילת מנחה, ולדעת מרן השלחן ערוך זו מנחה גדולה, הרי שמחצות היום ואילך אסור להתחיל אבל יותר טוב להתפלל מנחה גדולה אם רוצה לאכול סעודה של פת, או בסעודה עד שיתפלל מנחה. אמנם בזה יש פוסקים שכתבו שנהגו להקל, יותר מכביצה מדברים אחרים. וכמו כן אסור לאכול חצי שעה לפני שהגיע זמן ספירת העומר או זמן בדיקת חמץ, וכן זמן מקרא מגילה. וכמובן חצי שעה קודם זמן קריאת שמע ותפילת ערבית, ואפילו שזו סעודת מצוה אסור. אם כן גם אם נאמר שניתן להתפלל ערבית זה דוקא אם נתחיל לאכול את הסעודה מוקדם, שאז כלל הוא בידינו, כפי שאמרו חז\"ל במסכת שבת 'אם התחילו אין מפסיקין'. דהיינו אם התחילו לאכול בהיתר מותר להמשיך לאכול. אם כן הרי שאין חשש לדחות את התפילה לאחר הסעודה. ה. לאכול את סעודת פורים ביום שישי בבוקר פוסק בפירוש, (סימן תרצה ס\"ב)והנה אמנם הרמ\"א בהלכות סעודת פורים שכאשר פורים חל ביום שישי צריך לאכול את הסעודה בבוקר. והסיבה לכך היא שאם יאכל לאחר מכן לא יהיה לו תיאבון לאכול סעודת שבת. ויש בזה כמה גדרים, הראוי ביותר הוא לקיים את סעודת פורים בבוקר. וזה לפי הרמ\"א. לאחר מכן בצהרים קודם שיעברו תשע שעות מהיום, שאז זה קודם שתתחיל שעה עשירית, ויוכל לאכול סעודת שבת בתאבון. ובדיעבד יכול לאכול עד חצי שעה קודם צאת הכוכבים או השקיעה וכנ\"ל. ואכן גם בשיטת הרמ\"א כתבו הפוסקים, שדבריו הם לכתחילה, אך בדיעבד דעת הרמ\"א, רשאי לאכול גם לאחר הצהרים. כותב בשם המרדכי, שפורים שחל (סימן תרצה סק\"ט) מאידך גיסא המגן אברהם ערבית, פורס מפה ומקדש, ומתפלל ערבית לאחר הסעודה. וכמו כן כתב ביום שישי הנכון הוא להתחיל את הסעודה קודם השקיעה, לפני זמן תפילת שכך הם נהגו'. (ז:)'מצאתי בפירוש המאירי בכתובות ו. - המאירי גר באיטליה וכשפורים [ וכדאי מאד לקרוא את לשונו של המאירי וזה לשון המאירי: \"ואף ]'מבעוד יום עד שיקדש היום\". והמאירי מדבר באופן שביום שישי חל י\"ד אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות בערב שבת שמתחילים בסעודה חל ביום שישי - בירושלים היה זה 'פורים משולש באדר שהוא פורים דפרזים, אבל אם הנידון הוא לעניין פורים דמוקפים – יום ט\"ו באדר – יש שאלות שהוא לא דן לגבם, והם, אם אומרים 'על הניסים' אך כיון שהמדובר הוא ביום י\"ד שחל בערב שבת הרי שהיום הבא הניסים' ו'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ואמנם המאירי כותב שם לומר 'על אחריו הוא יום ט\"ו ועדיין הוא שייך לפורים. וכמ\"ש: \"שהרי אף ט\"ו יום נס הוא, והדין נותן להזכיר בה של פורים אף על פי שעבר יום י\"ד בשעת הברכה\". ולעניין אמירת 'רצה והחליצנו', שהרי עיקר הסעודה היה ביום, כותב המאירי: \"הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי עצומה בראשונים וזה בכלל לא פשוט. רק שבמקרה של המאירי זה פשוט, חדשים ומוצאיהם הכל הולך אחר שעת הברכה\". ולהלן יבואר שזו מחלוקת שהרי ניתן לומר 'על הניסים' וגם 'רצה'. הלילה אומרים 'על הניסים', וכמו שאם נמשכה סעודה שלישית עד הערב שהרי זה כבר יום ט\"ז. ואמנם אם פורים חל ביום רגיל ונמשכה סעודתו עד אולם בנידון דידן לומר 'על הניסים' בליל שבת זה בלתי אפשרי גם להמאירי, שאומרים 'רצה'. אבל כאן אם יאמר (סימן קפח ס\"י)שכתב מרן השלחן ערוך 'רצה' הרי שכבר לא יכול יהיה לומר 'על הניסים', וכן להיפך, ואם יאמר את שניהם הרי שזה תרתי דסתרי. ולהלן נדון בשאלה הזו. ז. ברכת 'הגפן' בקידוש כשפורס מפה ומקדש כאמור, הגמרא דנה על מי שהתחיל את הסעודה, שפורס מפה ומקדש. פורים, חייב איניש לבסומי, אם כן האם בקידוש יש לברך ברכת הגפן, או לא. ויש לדון כיצד הוא עושה קידוש. שהנה אנחנו חייבים לשתות יין בסעודת - זה המכשול הראשון שיש, עד עכשיו עברנו את [ וזו מחלוקת ראשונים והמחלוקת היא לגבי ]..יין, אם צריך לברך הגפן. והתשובה שצריך, כיון שאין ברכת הגפן שבתוך אם שתה יין בתוך הסעודה ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן רוצה לשתות עוד המכשולות, עכשיו אנחנו מגיעים למכשול אמיתי הסעודה פוטרת, משום שברכת המזון נחשבת לסילוק. והוא הדין כאן. לעומת זאת, כמה ראשונים כתבו, ובכללם האור זרוע שכתב כן בפירוש, וכתב גם שזוהי דעת הרמב\"ם, שהרי הסיבה שאתה בא לעשות קידוש בשקיעה היא כי אסור לטעום שום דבר, וחלה חובת קידוש, אם כן אבד מביא (סימן רעא) הקשר למה שהיה קודם, וממילא צריך לברך הגפן. אכן הטור שיש אומרים שצריך לחזור ולברך הגפן, ומרן הבית יוסף שואל מי זה בזמנו לא היה את הספר אור זרוע והוא לא ראה אותו, ומרן מסכים שזו [ ,. מאידך גיסא, הרי\"ף, הרא\"ש, ורובא דרובא מהראשונים]דעת הרמב\"ם בסוגיא שם בפסחים כתבו שאין צריך לברך הגפן בקידוש. וכך פסק מרן . שכאשר פורס מפה ומקדש אין מברכים 'הגפן'. (סימן רעא ס\"ב)השלחן ערוך משום ]..' - ואם לוקח סוג אחר של יין אפשר ויכול לברך 'הטוב והמטיב[ ,שזה כהמשך של הסעודה. ואכן הרא\"ש משיב לטענה שהרי אסור לאכול וממילא לכאורה צריך לברך הגפן, שכיון שדעתו להמשיך ורק מחמת האיסור עושה קידוש, הרי שזה אינו נקרא היסח הדעת, ואינו צריך לברך הגפן. וכך פסק מרן השלחן ערוך. ח. אם מברכים 'המוציא' כשפורס מפה ומקדש ולאחר הקידוש, יש עוד מחלוקת נוספת, האם צריך לברך המוציא עוד הפעם או לא. וזו בעיה הרבה יותר גדולה, משום שכמה ראשונים כותבים (סימן רעא) - ראה בספרי 'הלכה ברורה' [ 'בפירוש שצריך לברך 'המוציא . כן כתבו רבינו זרחיה הלוי בעל המאור, הרי\"ד ]האור זרוע, שהרי נאסר באכילה, שצריך לברך המוציא. ולפי זה גם לדעת (בפסקים על מסכת פסחים), ספר העיטור, ועוד ראשונים. כל שכן לסברת שהבאתי את כל השיטות הרמב\"ם, וכן הוא לפי מה שכתב הבית יוסף בדעת הרמב\"ם. אכן המגיד משנה כתב בדעת הרמב\"ם שאין לברך המוציא, ולפי דבריו כל שכן שאין לברך 'הגפן'. ודלא כמרן הבית יוסף. אם כן בדעת הרמב\"ם זו מחלוקת, אבל הרי\"ף והרא\"ש כותבים שצריך לברך המוציא, ורובא דרובא מהראשונים סוברים שיש לברך המוציא. שהרי מה הבדל יש בין ברכת המוציא לברכת הגפן?! אכן הרא\"ש כתב שברכת 'הגפן' אין מברכים אבל המוציא כן, וטעם החילוק הוא, שהקידוש יוצר 'מצב' חדש, קדשת את השבת, זה יום חדש וקדושה חדשה, אי לכך אמנם בסתם לא היה צריך לברך 'הגפן' אך כיון שיש כאן קידוש הקידוש הוא סילוק גמור, כמו ברכת המזון וצריך לברך שוב 'הגפן'. מה שאין כן בברכת המוציא שאין זה מצב חדש ולא השתנה כלום בעקבותיה. ט. שב ואל תעשה עדיף לפי האמור נראה, שלגבי ברכת הגפן יש הכרעה, זה יותר קל שלא צריך לברך. אבל לגבי ברכת המוציא המחלוקת היא הרבה יותר גדולה, מחד גיסא הרבה ראשונים סוברים שלא צריך לברך, ומאידך גיסא הרבה ראשונים ובכללם הרי\"ף והרא\"ש שהם שניים מעמודי ההוראה שסוברים שצריך כתב, (שם) לברך. ובדעת הרמב\"ם ראינו שיש מחלוקת. והנה מרן השלחן ערוך בידינו, סתם ויש אומרים הלכה כסתם. כלומר שלמרן השלחן ערוך צריך שצריך לברך המוציא ויש אומרים שאינו חוזר ומברך המוציא. וכלל הוא לברך המוציא. ואם כן צריך גם ליטול ידיים ולברך. אולם הרבה אחרונים יש להורות שאין לברך המוציא בכגון דא. וממילא יש לומר שגם צריך ליטול השלחן ערוך. ובפרט שבנידון דידן מרן מזכיר את הדעה השניה. אשר על כן כתבו בזה, וכך היא ההלכה, שיש לנו כלל ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן ידיו ולא לברך עליהם. אבל בכך נכנסים למחלוקת לכן שב ואל תעשה עדיף. י. אם בוצע על לחם משנה כשפורס מפה ומקדש האחרונים דנים עוד בנידון דידן אם צריך לבצוע על לחם משנה. והנה המוציא, הרי שגם לא צריך לעשות לחם משנה. לעומת זאת אם הדין הוא הזו, אם צריך לברך המוציא הרי שצריך גם לחם משנה, אך אם לא מברך לבצוע על לחם משנה. וכותב הגאון רבי שלמה קלוגר שזה תלוי במחלוקת לכאורה השאלה בלחם משנה היא, האם הדין הוא לברך על לחם משנה או לבצוע הרי שאף אם אינו מברך עדיין חובת בציעה על לחם משנה מוטלת אבל לא בצע על לחם משנה, ונזכר, הרי שעליו לבצוע כעת על לחם משנה. עליו. ודוגמא לדבר, אם מיד לאחר הקידוש נטל ידיו והתחיל את הסעודה ולהלכה ודאי שלכתחילה יעשה לחם משנה. בבעיות חדשות, לגבי ברכת הגפן שזו מחלוקת ראשונים, אכן יש הכרעה קטנה, מה יעשה עם תפילת ערבית, וזו ניתנת לפיתרון כאמור. אבל נתקל לפי כל האמור, מי שחיבר את סעודת פורים וסעודת שבת התחיל עם בעיה של מרן שלא מברך הגפן. והבעיה היותר גדולה זו ברכת המוציא, אם לחזור ולברך או לא. ולהלכה אמרנו שב ואל תעשה עדיף. יא. התחיל את הסעודה ביום וסיימה בלילה ויש בעיה אחרונה שלה אין פתרון. הנה יש מחלוקת גדולה בפוסקים באדם שאכל סעודה ביום שצריך להזכיר בו מעין המאורע ועבר היום תוך כדי סעודתו, האם בברכת המזון צריך להזכיר מעין המאורע או לא. והמחלוקת היא אם הולכים אחר זמן הסעודה או אחר זמן הברכה. ודוגמא לדבר בפורים בשאר ימות השנה שנמשכה סעודתו עד ללילה אם יאמר על הניסים בברכת יש גם דין תוספת מחול אל הקודש, עדיין יש את קדושת השבת ויכול לומר המזון או לא. והנה בסעודה שלישית זה דין שונה, כיון שבסעודה שלישית שהולכים אחר (סימן קפח שם)'רצה'. והנה בשאלה הזו פסק מרן השלחן ערוך שעת האכילה, דהיינו שמזכיר מעין המאורע. וז\"ל: \"היה אוכל ויצאה שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה. והוא הדין (סימן רעא שם)לראש חודש ופורים וחנוכה\". והנה יש להקשות, שבהלכות שבת אז סיים ורוצה לברך ברכת המזון, האם יגיד רצה והחליצנו או לא. ולכאורה דן מרן השלחן ערוך לגבי אדם שאכל ביום שישי והתעכב עד השקיעה ורק לפי האמור צריכים ללכת אחרי ההתחלה והיא היתה ביום שישי, ולא עוד אלא הוא גם סיים לאכול ביום שישי. והנה מרן כותב שצריך להגיד רצה והחליצנו. וכל האחרונים שואלים שלכאורה זו סתירה. הולכים משני הצדדים, במוצאי שבת הולכים אחר התחלת הסעודה, ואילו דין תוספת מחול על הקודש ממילא עדיין יש את קדושת השבת. אם כן והנה האחרונים כתבו ליישב בפשיטות שלגבי שבת הדין שונה, כיון שיש ביום שישי הולכים אחר סוף הסעודה. יב. אי אפשר לתפוס את החבל משני הראשים אבל יש בעיה אחרת שהיא גדולה יותר. מה הדין אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והתחיל סעודה שלישית ביום וסיים בלילה הרי אם יאמר 'רצה' הרי אינו יכול לומר 'רצה'. אי אפשר לתפוס את החבל משני הראשים. וצריכים שאינו יכול לומר יעלה ויבוא כי זה יום אחר, ואם יאמר יעלה ויבוא ממילא להבין שזו בעיה שקשה להתמודד איתה, זה בכלל לא פשוט, משום שלומר פוסקים שאומרים לומר רק יעלה ויבוא, לעומת זאת יש פוסקים שאומרים את שניהם זה ודאי לא בא בחשבון. ויש בזה שלוש שיטות בפוסקים. יש שבכגון דא יש לומר רק 'רצה'. אולם יש פוסקים שאומרים לומר את האחרונים שזה תלוי מתי אכל, שאם אכל רק בשבת שיאמר רק 'רצה', אולם שניהם. ויש שיטה רביעית והיא של בעל התניא שעושה פלפול יפה בדברי אם אכל גם במוצאי שבת שיאמר את שניהם. וכתבתי בזה באריכות בהלכה וכתבתי שלהלכה שיש לומר רק 'רצה והחליצנו'.(סימן קפח). ברורה בזמנו דברתי על זה באריכות עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ויש לו בנושא הזה תשובה בשו\"ת יחוה דעת שם הוא מדבר על אמירת על הניסים בסעודת שעליו (סימן קפח שם)פורים שנמשכה ללילה, ופסק כמובן כמו מרן השלחן ערוך לומר על הניסים. אולם בהערה שם מאריך בזה, מה יהיה הדין כשראש חודש חל במוצאי שבת, ואכמ\"ל. ודברתי איתו בנושא ואמרתי לו שלא ברור שם למעשה כיצד צריך לנהוג. והוא אמר לי אז שיש כמה תשובות של גדולי האחרונים שדנים בזה. יג. כת ה'פרנקיסטים' מסופר על רבי חיים הכהן רפפורט, שהיה גאון עצום שסבל הרבה מה'פראנקיסטים'. וזה היה לאחר תקופת שבתאי צבי שר\"י. שהוא בא לעולם לאחר שבאוקראינה הנוצרים ימח שמם וזכרם עשו טבח גדול ביהודים בשנים ת\"ח ת\"ט. באוקראינה היו אנטישמיים הכי גרועים, ומשם התפשטו פרעות לכל אירופה, ונהרגו מאות אלפי יהודים! באוקראינה לבד נהרגו מאה אלף יהודים בשנים ת\"ח ות\"ט, ולאחריהם היה משבר גדול, כולם היו שבורים ורצוצים. והנה בא שבתאי צבי ואנשים החלו להתלהב שהוא משיח. והנה לאחר כמה שנים ששבתאי צבי הסתלק מן העולם, ואז בא אחד בשם יעקב פראנק שר\"י שאמר שהוא המשיח. וההבדל בינו האוקראינים שוב עשו פרעות נוראות ושחטו רבים מהיהודים באוקראינה. לבין שבתאי צבי, ששבתאי צבי התאסלם, ויעקב פראנק התנצר. והוא והיו מלשינים על היהודיים והיה ריב גדול. ומצד אחד היו אז ניסים גלויים וחבורתו היו אנשים שעושים מעשי תועבה נוראיים במיוחד בענייני צניעות, לעם ישראל, ומאידך נשפך הרבה דם יהודי בגלל ה'פראנקיסטים'. והם יש טוענים שהבעל שם טוב היה [ , וראש המדברים היה רבי חיים הכהן רפפורט, שכנעו את הנוצרים שצריך לעשות ויכוח]בויכוח הזה, אבל זה לא ברור שהם היכו אותו ופצעו אותו. לא פשוט מה שהוא עבר. וטען שהיהודים אכן משתמשים בדם של נוצרים במצות, ואף הביא לכך מספרים, שבאמצע הויכוח קם אחד הפראנקיסטים שהוא יהודי לשעבר, 'ראיה' מההגדה, שרבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, ולכאורה מהו ראשי תיבות הזה מה צריך רבי יהודה לתת בהם סימנים? ואשר על כן אמרו שיש בזה רמז לדם במצות, שהרי דצ\"ך זה ר\"ת ד'ם לא יאומן כי יסופר! ואז רבי חיים רפפורט שהיה איש חריף עמד וענה לו, צ'ריכים כ'ולנו, עד\"ש ר\"ת ע'ל ד'בר ש'הרגנו, באח\"ב ב'ין א'ל ח'י ב'ירושלים... שהר\"ת הם בדיוק הפוך: דצ\"ך ר\"ת ד'ברי צ'וררינו כ'זב, עד\"ש ר\"ת ע'לילת ד'ם ש'קר, באח\"ב ר\"ת ב'ן א'ישה ח'שודה ב'זנות... ככה גמר אותו ברגע אחד! הוא היה פיקח מאד. והוא יש לו תשובה ענקית בנידון דידן במוצאי שבת שיש בו ראש חודש מה יש לומר בברכת המזון של סעודה שלישית. יד. לא להיכנס למחלוקת ואאמו\"ר אמר לי בזמנו שלא רואה פתרון ברור לשאלה הזו. והוא אמר, וחזרתי על כך כמה פעמים כאן בבית הכנסת, שאם אפשר כאשר ראש חודש ובדיעבד אנחנו נוהגים לומר רק 'רצה' ככל שבת. אף אם נמשכה הסעודה חל במוצאי שבת לסיים את הסעודה בשקיעה כדי לא להכנס לתסבוכות. - אדם חכם יודע איך לצאת מבעיות, אבל [ .ללילה. ודלא כמו בעל התניא ועל כן גם ]!?'רצה'?! אי לכך מסקנת הדברים, שהפתרון לעשות סעודה אחת ולהמשיך בנידון דידן בירושלים שיום ט\"ו חל ביום שישי, האם יש לומר על הניסים או אדם נבון לא נכנס לבעיות, אתה רואה מוקש למה לך להכנס אותה ללילה הוא פתרון שלכאורה כתוב בגמרא 'פורס מפה ומקדש', אבל לפי כל המחלוקות והשיטות מי שעושה כך הוא נכנס למחלוקת מסובכת כיצד עליו לנהוג. טו. אין זמן לקיים את הסעודה בבוקר יש תשובה בנושא הזה, ושם מביא בשם שו\"ת (חי\"א סימן פג)בשו\"ת יביע אומר כולם עסוקים, לחלק משלוחי מנות מתנות לאביונים, וכן מקרא מגילה, אין זרע אמת שיש לעשות כן. וטענתו היא טענה חזקה, שהנה פורים בבוקר זמן לעשות סעודה בבוקר, ואם יעשה את הסעודה בצהרים כבר לא יהיה חשק לאכול סעודת שבת, ולכן כתב שזה הפתרון הטוב ביותר לעשותו. ושם הוא נכנס לכל הבעיות המתעוררות, אבל הוא פסק שזה בסדר. וכמו כן בספר נהר מצרים כתב שכך נהגו, וכותב על כך שזה מנהג יפה ונעים לעשות את הסעודה ביחד. אנחנו איננו מתכחשים שיש פוסקים שאומרים כן, אבל כאמור הם יש להם הכרעה בכל הנושאים של ברכות 'המוציא' ו'הגפן' וברכת המזון. אבל לפי מה שראינו זה לא פשוט כלל. לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פוסק ביביע אומר שאין לעשות כן. ובמקום זה או לעשות סעודה בבוקר ואז זה לכוליה עלמא. ומקור דברי הרמ\"א זה בספר המנהגים , שם כותב כך בפירוש. ] - חי לפני כשש מאות שנה[ ומי שקשה לו לעשות סעודה בבוקר, כל שעליו לעשות זה שכשעה קודם לרבינו אייזיק מטירנא - כדאי לאכול לחם [ השקיעה יתחיל לאכול סעודת פורים. יאכל לחם , יאכל בשר וישתה יין, וחצי שעה לפני השקיעה יברך ]בסעודת פורים ערבית של שבת, ויזדרז בתפילה, ומיד לקדש על היין עם ברכת הגפן ויערוך ברכת המזון ויאמר על הניסים, והאישה מדליקה נרות שבת, וילך להתפלל סעודת שבת רגילה. ויש בזה מעלה, ומאידך יש גם כן בעיה מסוימת אך היא ניתנת לפתרון. המעלה בזה, שהנה טבע בני אדם שכשהם אוכלים ומפסיקים שיעור ניכר באמצע האוכל כבר נסתם להם התיאבון, ודוגמא לדבר, כאשר יש קידוש בבית הכנסת, ואנשים מביאים קוגל ומיני מזונות, ואוכלים כראוי, וכשהולכים לביתם אוי ואבוי לשלום בית שלהם, כיון שהוא לא מסוגל כבר לאכול את החמין שהכינה אשתו... ואף אם לא אכל הרבה כיון שהפסיק שיעור ניכר בין האכילה הראשונה לשניה כבר אין תיאבון. נסתם להם האיצטומכא. כלומר הקיבה נסתמה ואין תיאבון לאכול. מאידך כאשר יושב ואוכל בנחת הוא יכול לאכול הרבה יותר. אם כן סעודה אחת הוא יכול לאכול, אף אם היא גדולה. טז. כוונתו לאכול שתי סעודות אמנם יש שאלה לגבי אדם המפסיק בתוך הסעודה ורוצה לחזור לסעודה, אם צריך לברך ברכת המזון על מה שהוא אכל לפני שהוא משנה את מקומו. וזו מחלוקת מרן השלחן ערוך והרמ\"א. וכמו כן הוא מחלוקת בגמרא ובראשונים. אבל נראה לומר שזה ברור שמחלוקת זו אינה נוגעת לנידון דידן, משום שבנידון דידן הולכים אחרי דעת האדם. הרי מי שישאל אותו כמה סעודות אכלת, הוא לא יאמר אכלתי סעודה אחת עם ברכת המזון מקום. ואף אם מתפלל בבית, הרי מה שמברך ברכת המזון לאחר הסעודה ואילו מרן והרמ\"א עוסקים בסעודה אחת שרוצה להפסיקה באמצע ולעבור באמצע, אלא בדעתו מתכוין לשתי סעודות, סעודת פורים וסעודת שבת. הראשונה זה מחמת שלא רוצה להיכנס לספק ברכות, כי כוונתו העיקרית לאכול שתי סעודות. יז. הגדר בברכה אחרונה אמנם התוספות במסכת שבת דנים לגבי מי שרוצה לאכול סעודה שלישית בבוקר, ומברך ברכת המזון באמצע סעודה השניה ולאחר מכן נוטל ידיו לסעודה שלישית, וכותבים על כך שזו ברכה לבטלה, ברכה שאינה צריכה. וזאת למרות שכוונתו לאכול שתי סעודות. והתשובה לכך, שהרא\"ש כנראה חולק על התוספות, וסובר שמותר לעשות את זה, ובלבד שיתחיל את הסעודה שלישית בזמן, כגון שיתחיל סעודה שניה סמוך לזמן מנחה, ומברך ברכת המזון, ונוטל שוב את ידיו לסעודה שלישית. שזה נקרא שתי סעודות. והרא\"ש כותב בפירוש, שהסיבה שאדם עושה כך היא כדי שלא יסתם לו התיאבון. ומרן השלחן ערוך מביאו להלכה. אכן לכאורה יש לי ראיות שהתוספות לא חולקים על כך, אבל מה לעשות שהמגן אברהם כנראה סובר שהתוספות חולקים על הרא\"ש. וכמו כן מרן החיד\"א בספרו 'ניצוצי אורות' על הזוהר הקדוש, כותב שזו מחלוקת התוספות והרא\"ש. שזו מחלוקת. אבל עדיין כיון שמרן השלחן ערוך פסק כדעת הרא\"ש, וכן גם וכך כותב רבי אברהם הכהן מסלוניקי, שגם יש לו פסק בנושא הזה וכותב לפי התוספות אפשר ליישב, שהם דיברו באופן שמתכוון לסעודה שלישית אבל זה מלאכותי, זה לא אמיתי. ואילו בנידון דידן זה כן אמיתי שהרי נכנסה שבת. ועוד, שהרי עושה הפסקה באמצע, הוא לא אוכל מיד. הרי אם יבוא אדם ויאמר שרוצה לברך מאה ברכות בשבת, ולכן יקח עוגה ויברך עליה מזונות ועל המחיה. והרי על המחיה זה סילוק. ולאחר מכן שוב יברך על עוגה מזונות על המחיה. וככה יעשה כמה פעמים, שיש שרוצים לומר שזה נקרא גורם לברכה שאינה צריכה שמותר שבשבת. אבל באמת ההיגיון זו, ואם עושה כך הרי ברכותיו הם לבטלה. ברכה אחרונה צריך לברך אחרי אומר שאסור בהחלט, משום שהרי 'ברכה אחרונה' היינו שגמר מאכילתו שגמר לאכול. ובנידון דידן זה לא דומה, כיון שסיים לאכול סעודת פורים, וכל מה שעושה זה רק להזדרז ולמהר לאכול את הסעודה הבאה, שלא יסתם לו התיאבון, ועל פי זה אפשר לומר שגם אליבא דהתוספות זה בסדר. יח. להתפלל מנחה קודם סעודת פורים אשר על כן מי שקשה לו לעשות את הסעודה בבוקר אני ממליץ, וכך כתב אאמו\"ר ביביע אומר שזו הדרך הטובה, קודם כל להתפלל מנחה לפני סעודת פורים, תמיד זה טוב להתפלל מנחה לפני סעודת פורים כי יש לאחר מכן בעיות. ולא לשתות הרבה בסעודה, כי אם ישתה הרבה הוא כבר לא יוכל להתפלל, הוא לא יודע מה קורה איתו, הוא שיכור, אלא לשתות קצת יותר מהרגלו, ולאחר ברכת המזון שיצא לשאוף קצת אויר צח, הגמרא זה מעביר את היין. ואז ]שיעור מיל[ אומרת שאדם שהולך אלפיים אמה להתפלל, לקבל שבת, להתפלל ערבית ומיד ימשיך את הסעודה, ואז הכל הוא כרגיל כמו בכל שבת. שזה (בסוף הלכות מגילה)בעז\"ה שנזכה לחגוג את חג הפורים כמו שכותב הרמב\"ם ימשך פורים גם כשיבוא משיח וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. אכי\"ר. כיצד נכון לנהוג בסעודת פורים בערב שבת יום ט\"ו אדר שחל בערב שבת, כיצד הנכון לנהוג בסעודת פורים?שאלה: הטוב ביותר לאכול סעודת פורים בבוקר. ומכל מקום מותר לאכול תשובה: סעודת פורים עד השקיעה. , בברכת ]?צאת הכוכבים[ ואם המשיכו בסעודת פורים עד המזון יאמרו \"על הנסים\", ולא יאמרו \"רצה והחליצנו\", שהולכים אחר תחלת הסעודה, שהוא יום פורים. ומכל מקום אין נכון לנהוג כן, אלא יש לסיים הסעודה בשקיעה, ולאחר מכן יתפללו ערבית, יקדשו על היין וימשיכו בסעודה. כתב הרמ\"א (סי' תרצה ס\"ב): נוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, מקורות: וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול, ורוב הסעודה צריכה עי' בכף החיים (סי' תרצה אות כג). ויש שכתבו שיתחיל בסעודת פורים, וסמוך לשבת בשחרית, הרשות בידו. ע\"כ. וגם עפ\"ד המקובלים נכון לערוך סעודת פורים בשחרית, פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת; ומי שרוצה לעשותה תמיד להיות ביום. ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט\"ו. וכשחל ותפילת ערבית, יש שכתבו שיתפלל קודם [ פורס מפה ומקדש ואוכל סעודת שבת . אולם נכנס לספק גדול בפוסקים ]אם בכה\"ג יאמר על הנסים בלבד משום דאזלינן אחר תחלת הסעודה, או שיאמר רצה שיקדש, ויש שכתבו שאחר הסעודה יתפלל ערבית והחליצנו, שכעת הוא שבת. ולכן הנכון לברך ברכת המזון, ולאחר מכן להתפלל ערבית ולקדש על היין, ולאחר מכן לאכול סעודת שבת. וכ\"פ בשו\"ת יביע אומר חי\"א (סי' פג אות ג). פרוז בן יומו שמתחייב גם במוקפים בליל י\"ד אדר ]או שאר ערי הפרזים[ ירושלמי שנוסע לבני ברקשאלה: ומתחייב ומקיים שם את מצוות הפורים, ולאחר מכן בליל ט\"ו אדר חוזר לביתו בירושלים, האם חייב במצוות פורים ורשאי לשמש כשליח צבור ולהוציא אחרים ידי חובה בקריאת המגלה? מי שנתחייב במצוות פורים בערי הפרזות, ולאחר מכן הגיע תשובה: לירושלים ושוהה שם בעלות השחר של יום ט\"ו אדר, מתחייב פעם נוספת במצוות פורים. אך אינו חייב אלא מספק, ולכן לא יברך על קריאת המגלה, וכן אינו רשאי להוציא אחרים ידי חובה בקריאת המגלה. מקורות: בירושלמי (מגלה פ\"ב ה\"ג) איתא שבנ\"ד מתחייב כאן וכאן. ואמנם אין זה ברור שהלכה כהירושלמי, ולכן אינו מתחייב אלא מספק. ולפיכך לא יברך על קריאת ע\"ש. וע\"ע בסנסן ליאיר (סי' ו' – ז'). ובעיקר דברי הקרבן נתנאל בדעת הרא\"ש, סי' ג אות ש) דעת הראש שאין לפסוק בזה כדברי הירושלמי. ולכן יקרא ללא ברכה. המגלה. וכ\"כ בשו\"ת יחוה דעת ח\"ז (סי' קט), שלפי דברי הקרבן נתנאל (מגלה פ\"ב עי' מ\"ש בשו\"ת הר צבי ח\"ב (חאו\"ח סי' קיח). השתתפות אבל במסיבת פורים האם מותר לאבל להשתתף במסיבה הנערכת שאלה: ביום פורים? אף שהאבל אסור בשמחה ולכן אסור להשתתף תשובה: במסיבות ואירועים, מכל מקום במסיבת פורים הנערכת ביום פורים רשאי להשתתף. רק שלא יהיה שם בשעה שמשמיעים נגינות בכלי שיר. פסק מרן בשלחן ערוך (חיו\"ד סי' שצא ס\"ב): על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על מקורות: וכתב הרמ\"א: ובחבורת [ .. כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו. ויש אסור לכל סעודת מצוה שבעולם (טור בשם הראב\"ד). אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים, ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה, מותר לאחר ל', אבל תוך ל' אביו ועל אמו לאחר י\"ב חדש. ואף אם השנה מעוברת, מותר לאחר י\"ב חדש. ע\"כ]אוסרין בסעודת ברית מילה. והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י\"ב חדש, אם הוא חוץ לביתו. ע\"ש מצוה כשהנער דורש או כשהסעודה נערכת ביום שנעשה בר מצוה. ע\"ש. ולפ\"ז יש להקל שהאבל ישתתף ומבואר בפתחי תשובה (סק\"ה) שיש להקל להשתתף בסעודת מצוה, כסעודת סיום מסכת, וכן סעודת בר שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א יום פורים אצל מרן זיע\"א א. \"כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר בשכונת 'תל ארזה', בכל שנה ביום פורים אחר הצהריים היה מוסר שיעור בהלכה בבית הכנסת 'בורוכוב'. והיו באים הרבה אנשים, וממלאים את כל בית הכנסת, אנשים היו באים מתנדנדים ושתויים אבל היו באים לשמוע שיעור תורה בעיצומו של יום הפורים. הפלא ופלא!\" ב. \"זכורני כשהייתי ילד קטן, הרב עמרם בלויא שהיה ראש הנטורי קרתא, הגיע לבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעיצומו של יום הפורים, והוא היה שמח מאוד... וכשראה שיש שם רדיו - שהרי אבא היה שומע חדשות מפעם לפעם - לקח את הרדיו, זרקו לרצפה, ונשבר... אבא צעק עליו 'וכי באיזה רשות אתה עושה כך?! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!'... הוא הלך, אבל למחרת הוא חזר ושילם לאבא את מחיר המכשיר... מכן בא לבקש סליחה, אמר לו \"אני רוצה לסלוח לך, אבל זה לא תלוי בי, כמו כן זכורני שפעם אחת בפורים - אחד פגע באאמו\"ר מרן זצוק\"ל ולאחר אני לא יכול!! חכם שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול!!\" ג. \"הנמוקי יוסף (מגילה ז ע\"ב) מביא את דברי הרמב\"ם שכותב שיירדם בשכרותו, וכותב עליו וז\"ל: \"ולא הזכיר הא דמחייב איניש לבסומי, אלא שכתב לא ישתגע בשכרותו ויימשך אחר צחוק וקלות ראש וניבול פה שזה לא יקרא שמחה אלא הוללות ] - ואיני יודע היכן מצא זאת ברמב\"ם[ וסכלות ולא תיקנו נביאים הראשונים יום משתה ושמחה אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי\". ומביא ). 205( 'עוד הנמוקי יוסף שם ש'ארור המן' בגימטריא 'ברוך מרדכי ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל לבאר זאת כך: הנה בפורים יש אנשים נותנים, 'אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו' - זה יום עניים שמהבוקר, ואולי כבר מהלילה, עובדים קשה לקבץ נדבות - ואנשים שהוא עושה פרנסה וכל היום הוא אומר 'אח, ברוך מרדכי שהביא לנו את הרב יצחק מאזוז היום הזה'... לעומת זאת אנשים עשירים, שבאים אליהם כל הזמן לבקש בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"101.pdf","content":"הכלל כאשר מרן| קיפול הבגדים בזמן הזה| קיפול טלית עם פסים שחורים| התנאים הדרושים להתיר קיפול הבגדים בשבתנושאי השיעור: | קיפול טלית בשבת זו עבור השבת הבאה| הכנה משבת לחול| טעמי האיסור בקיפול בגדים בשבת| 'ב'שלחן ערוך' משמיט מדבריו ב'בית יוסף קיפול שלא כסדר הקיפול | קיפול הטלית ביום טוב לצורך השבת שאחריו| הסרת בגדי שבת במוצאי השבת| ייחוד בגדים מיוחדים לכבוד שבת לקפל את הטלית מיד במוצאי שבת| קריאת המגילה על ידי אשה| 'סתם' ו'יש אומרים' בלשון מרן השלחן ערוך| הראשון101 גליוןמיום א' כ\"ח אייר תשפ\"א ר' יוסף סויסה בן אסתר ע\"ה - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"ב ת.נ.צ.ב.הלעילוי נשמת פרשת בהעלותך דיני קיפול בגדים בשבת א. מקפלים את הכלים בשבת איתא: \"מקפלים את הכלים אפילו ארבעה וחמישה (קיג.)במשנה במסכת שבת פעמים\". ומבואר בגמרא, שלא התירו במשנה אלא לאחר שהתקיימו ארבעה תנאים. ומדברי הראשונים בסוגייא נתווסף עוד תנאי אחד שמשמעות המשנה היא כמו התנאי הזה. התנאי הראשון המובא בגמרא: שהאיסור לקפל בגדים הוא בשני בני אדם. כיון שכאשר אחד מקפל הקיפול הוא פחות 'מקצועי'. מה שאין כן כאשר שנים מקפלים הקיפול הוא הרבה יותר טוב, והוא האסור בקיפול בשבת. רבותינו הראשונים, וגם האחרונים, למדו מדין זה שהאיסור לקפל הוא גם כאשר מניח את הבגד תוך כדי קיפול על השלחן, כיון שבכך הקיפול הוא יותר טוב, והרי זה כאילו שני בני אדם מקפלים יחד את הבגד. ב. קיפול בגד חדש התנאי השני המובא בגמרא, הוא שהבגד יהיה חדש, שאז הקיפול לא כל כך משפיע על הבגד שיהיה נאה וטוב. אכן יש שאלה בראשנים מה מטרת הקיפול, אם הוא למנוע קימוטים או ליישר את הקימוטים. ואפשר לומר שזה גם וגם. ואכמ\"ל. והגדרת 'בגד חדש', אינה כהגדרתו לעניין ניעור בגד חדש – רטוב שנתבאר ), אלא הסכמת כל הפוסקים שכל זמן שלא 100 בשיעור הקודם (ראה גיליון כיבסו את הבגד, אף אם לבשו אותו כמה ימים, הרי הוא עדיין בהגדרת בגד חדש. ומיד עם כביסתו פעם אחת הוא בגדר בגד ישן ואסור לקפלו בשבת. ג. בגד לבן ובגדי צבעונין התנאי השלישי, שהבגד יהיה בגד לבן דוקא, משום שבבגד צבעוני הקיפול עוזר הרבה יותר לבגד בשונה מבגד לבן. והתנאי הרביעי, שאין לו בגד אחר לשבת והוא הבגד היחידי שיש לו. , שהוא ]והוא קשור לתנאי הרביעי[ והתנאי החמישי, שהוא המובא בראשונים צריך ללבוש את הבגד שקיפלו באותה השבת. דהיינו שלא די שזה הבגד היחידי שיש לו אלא צריך שהבגד יהיה נצרך לו לאותה השבת. ואכן זו משמעות המשנה, משום שבהמשך המשנה כתוב לעניין הצעת המיטות, ולמרות שלגבי השני הוא משליך לגבי הדין הראשון. שגם בו היתר הקיפול הוא לצורך השבת. דין קיפול בגדים לא כתוב להדיא שצריך שיהיה לצורך השבת, כיון שכתוב בדין \"מקפלים (סי' שב ס\"ג): וכל תנאים אלו נפסקו להלכה. וז\"ל מרן השלחן ערוך כלים בשבת לצורך שבת ללובשם בו ביום. ודוקא באדם (אחד), ובחדשים שעדין לא נתכבסו, ולבנים, ואין לו להחליף. ואם חסר אחד מאלו התנאים, אסור\". ד. קיפול הטלית בשבת – לצורך השבת ושאלה זו מצויה כיום בעיקר לגבי טלית, באופן שהתפלל עמה בנץ החמה, ורוצה ללכת עמה בשעה מאוחרת יותר ללכת לקרוא בתורה, ולבינתיים רוצה שחורים, אני לא יודע וזה גם לא מובא בפוסקים, אם היא נקראת כבגד לבן או התנאים. אולם אם הטלית ישנה מעט, או למשל אם הטלית הזו יש בה פסים לקפלה, שכל זמן שלא כיבס אותה, והיא לבנה, וממילא אפשר ויש בה את כל כבגד צבעוני, שהרי בגד צבעוני הקמטים ניכרים בו יותר. ואפשר שאף פסי הטלית מחשיבים אותו לבגד צבעוני. ה. פסים שחורים בטלית דרך אגב, אנחנו הספרדים נוהגים כמנהג רבותינו המקובלים, שיש להקפיד . והיינו ]ראה בן איש חי ש\"א פרשת נח אות יא[ שהטלית תהיה לבנה לגמרי שגם הפסים של הטלית יהיו לבנים ולא יהיה בה שום דבר שחור. ו. הקיפול של הגמרא וקיפול בזמן הזה , שכל הדין של קיפול בגדים לא (סי' לא)מביא בשם הכל בו (סי' שב) בבית יוסף שייך כלל בזמן הזה. משום שכיום קיפול הבגדים הוא על ידי מגהץ שלאחריו מקפלים את הבגדים, אולם בזמנם היה זה כמו שיש היום במכבסות, כמין 'מכבש' שהוא כשתי פלאטות ישרות, שמכניסים לתוכן את הבגד, ונעשה ה'מכבש' בו הגמרא דיברה שהוא אסור בשבת, אולם קיפול שלנו שמקפלים חלק, וכך מקפלים את הבגדים. ממילא כותב הכל בו, קיפול כזה שהוא על ידי (הלכות שבת בידיים, בזה הגמרא לא דיברה ומותר. וכדבריו כתבו הארחות חיים .(הלכות שבת דרך יא נתיב ג) והאהל מועד סי' שצח) ז. קבלת הוראות מרן - גם בבית יוסף מרן בבית יוסף הביא את דברי הכל בו בשתיקה, ובשלחן ערוך לא הביא את דבריו. ויש לדון מה דעתו אם סובר כדברי הכל בו או לא. והנה יש לנו כלל שקיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, וכתבו הרבה אחרונים שכלל זה כוחו יפה גם לעניין דברים שכותב אותם בבית יוסף. דהיינו שיש לשאול, מתי יש לנו לומר שהסיבה שהשמיט את דבריו בבית יוסף מרן כתב את הבית יוסף כחיבור הארוך, ורק לאחר מכן כתב את השלחן ערוך אולם יש לדון, מפני מה מרן הבית יוסף השמיט הלכה זו בשלחן ערוך, והרי הוא מחמת שחזר בו, ומתי אין אומרים כן. ח. הכלל כאשר מרן בשלחן ערוך משמיט מדבריו בבית יוסף כותב בזה כלל (שו\"ת יוסף אומץ סי' כט)והנה מרן החיד\"א בכמה מקומות על כך שכתבו בבית יוסף. או שמא הדין הזה אינו מצוי או מציאות רחוקה והסיבה היא שהדין הזה הוא פשוט ואין צריך לחזור עליו שוב, ומרן סמך שיש בזה שלושה תנאים. שיש לבדוק מפני מה מרן לא כתב כן, שפעמים מדאי, ומשכך מרן לא ראה לנכון להאריך ולכתוב את ההלכה של מה שאינו בבית יוסף היא מחמת שיש כבר משמעות בלשונו בשלחן ערוך לאותה הלכה מצוי כל כך. ואפשרות שלישית, שמרן לא כתב את ההלכה שהובאה בדבריו המופיעה בבית יוסף. לא כתבו ולכאורה כל שלושת התנאים אינם מופיעים בנידון דידן: אי אפשר לומר שדין (הרי\"ף, הרמב\"ם, הרשב\"א, הריטב\"א)זה הוא פשוט, כיון שכל הראשונים כך פשוט. וכמו כן שאי אפשר לומר שהוא מציאות רחוקה. וכמו כן אין בדברי כן, וודאי שגם להם היה קיפול בגדים, וממילא אי אפשר לומר שהוא נושא כל השלחן ערוך כל רמז לדין הזה המובא בבית יוסף. על כן יש להכריח, שאין ללכת אחר דברי מרן בבית יוסף שהביא את דברי הכל בו, ויש לומר שמכך שהשמיט את ההלכה בשלחן ערוך התכוון לחזור בו מהלכה זו. ט. המנהג למעשה לגבי קיפול הטלית שבמרוקו נהגו להקל. אמנם יש כמה מגדולי ישראל בדורות האחרונים שכתבו שיש להקל. רבי שלום (ח\"ב סי' עז) משאש זצ\"ל כותב בספרו שו\"ת שמש ומגן שכן הביא בשמו ה'יפה ] - שהיה חכם קדמון[ כותב וכבר קדם לו רבי חיים טולדאנו (ח\"ב סי' שב סק\"א) ללב' לרבי יצחק פאלאג'י בנו של רבינו חיים פאלאג'י (בירדוגו חאו\"ח ובספר 'שופריה דיוסף' (ח\"ב סי' לב) כן. וכן כתבו בספר 'כרם חמר' וכל אחד מהם מוסיפים סברות וטעמים להקל בדין הזה. ועוד ואכמ\"ל.סי' כה) ג) שאין להקל בזה, וכן כתבו (ש\"ב פרשת ויחי אות יאולם להלכה, כתב הבן איש חי וכמו שהוכחנו לעיל שזוהי דעת השלחן ערוך וכמו כמה מגדולי האחרונים, שהרי פשט מרן להחמיר בזה. וכן כתב בספר גדולת (דנגור סי' שב ס\"ק כא)אלישע שכתב מרן החיד\"א, שאסור לקפל בגדים בשבת. אלא אם כן למי שנהג כן, שם כתב תשובה ארוכה ומקיפה בכל הנושא של קיפול בגדים שאין למחות בידו. וכך למעשה היא מסקנת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה (ח\"ב סי' מ) דעת - והוא כתב בנושא הזה [ .בשבת, ושם מתייחס לכל פרטי הדינים וכדלהלן (ראה חזון עובדיה שבת ח\"ה עמוד שמג ושו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ח סי' קח בכמה מספריו, .]) אבל המקום הראשון שכתב בו הוא בשו\"ת יחוה דעת הנ\"לאות קנ י. טעם איסור קיפול הבגדים בשבת ביסוד טעם משנה זו של איסור קיפול הבגדים בשבת והצעת המיטות בשבת (פכ\"ג והרמב\"ם (שם ד\"ה בשני)נאמרו שני טעמים. הטעם הראשון, כתבו רש\"י ורוב הראשונים, שהוא משום שנראה כ'מתקן'. ויש להתבונן מהלכות שבת הלכה ז) היו אומרים בזה את כל התנאים, משום שכיון שנראה שעושה מלאכה בשבת, שהוא מתקן את הבגד, ואין זה מתקן ממש, כיון שאם היה זה מתקן ממש לא מה הכוונה 'נראה כמתקן'?! דהיינו שנראה כאילו העולם הרואים אותו חושבים ודאי שאסור, רק שהתנאים מראים שאין בזה נראה כמתקן. היא שטעם האיסור (בהשגות על הרמב\"ם שם) לעומת זאת, משמעות לשון הראב\"ד לחול. ומצאתי שיש כמה מרבותינו הראשונים שכתבו כהראב\"ד, כפסקי ריא\"ז קיפול הבגדים בשבת, שהוא ברישא של המשנה, שהאסור משום מכין משבת להציע את המיטות הוא משום שיש בזה הכנה משבת לחול והוא הדין לעניין ועוד. לחול. וכמו כן כתוב בתשובות הרדב\"ז, שעיקר הטעם של הרמב\"ם משום שהוא שכתבו הראשונים, אולם גם הרמב\"ם יודה שיש בזה גם איסור של מכין משבת דהיינו שאמנם הרמב\"ם כתב שהאיסור הוא מחמת שהוא נראה כמתקן, וכמו והנה המגיד משנה מביא את השגת הראב\"ד, וכותב שגם הרמב\"ם מודה לזה, נראה כמתקן, אך ודאי שיש בזה גם איסור של מכין משבת לחול. יא. איסור הכנה משבת לחול הוא איסור 'קל' לחול. אבל כיון שזה מקום של הפסד המאכלים אין אומרים בו שהוא הכנה שבת של קיץ, ואם ישאיר את האוכל בחוץ יתקלקל, ולכאורה הוא הכנה משבת בו. וכגון אם הוציא אוכל מהמקרר בשבת בבוקר, ואינו רוצה לאכול עוד, והיא למעשה איסור הכנה משבת לחול הוא איסור 'קל', ולכן מצאנו יותר שמקלים משבת לחול, ומותר להכניס את המאכלים למקרר בשבת. וכמו כן, שכאשר אינו מתקן במלאכה זו, יהיה מותר לעשות גם כאשר אינו לצורך השבת, וכגון לקפל את הטלית שלא כפי סדר הקיפול הראוי, שמותר למרות שהוא ילבש את הטלית רק בחול. ואין בזה משום הכנה כלל. ולהלן יבואר. יב. להכין משבת זו לשבת אחרת נצרך לשבת הבאה. וכגון שיש לו טלית מיוחדת לשבת ורוצה לקפלה בשבת בגד כאשר הוא נועד לשבת זו, ודנו הפוסקים אם כן הוא הדין אם הבגד הוא יש שאלה שדנים בה הפוסקים האחרונים, שהנה התבאר לעיל שמותר לקפל שתהיה מסודרת עבור השבת הבאה. יג. ייחוד בגדים לשבת בכלל צריך לייחד אדם לעצמו בכל בגד ובגד שיהיה בגד מיוחד לשבתות. כובע, חליפה, חולצה, ואף לגבי נעליים יש דיון בפוסקים אם צריך לעשות נעליים מיוחדות לשבת. ואכן כדאי שיהיו לו נעליים מיוחדות לשבת. וכמו כן טלית של מצוה, כדאי מאוד שתהיה לו טלית מיוחדת נאה יותר שנועדה לשבת.ופעם דיברנו בזה, אם צריך להסיר את בגדי השבת מיד לאחר השבת, ולעומת זאת יש אומרים שאדרבא, יש להשאיר את קדושת השבת עליו, כל זמן שיוכל. רביעית. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נשאר בבגדיו עד שהולך לישון במוצאי שבת. ואכן יש אומרים שלאחר צאת השבת יוריד. ויש אומרים שימתין עד סעודה מבחינתו הכל היה המשך אחד של תורה וקדושה. אכן לא צריך כל כך להקפיד בזה, אך מי שרוצה להשאיר עליו את קדושת השבת – תבוא עליו הברכה. יד. ימי החול מפסיקים בין שבת לשבת שאין חילוק אם מקפל את הטלית לשבת זו או לשבת (שם)שיטת היפה ללב אחרת, כיון שהמטרה היא לשבת – מותר. ויש לכאורה ראיה חזקה לדבריו, (שבת קיג. על הגיליון).שכן כתב במפורש רבינו חננאל דרכו שהרבה פעמים ] - היה ראשון קדמון, בערך בתקופת רש\"י[ אולם הראב\"ן מעתיק מילה במילה מלשונו של רבינו חננאל. והנה שם בחידושיו לשבת בפירוש (סי' שנט)מעתיק את כל לשונו של רבינו חננאל, אולם בסוף כותב הוא כותב שככל הנראה הנוסח בדברי רבינו חננאל הוא טעות, ואסור לקפל \"אבל לא משבת זו לשבת אחרת\". ואכן יש ספר 'אבן שלמה' על הראב\"ן, שם משבת זו לשבת אחרת. למעשה, האחרונים מביאים לכך כמה ראיות, והסכימו שאכן כשיש היתר לצורך השבת הוא דוקא לאותה השבת. אבל אם רוצה לעשות מלאכה עבור השבת האחרת אסור. כיון שיש את ימי החול המפסיקים באמצע. טו. קיפול הטלית ביום טוב שחל בערב שבת לצורך השבת אם יום טוב חל ביום שישי, ורוצה לאחר התפילה לקפל את הטלית עבור ועוד כמה (בהגה על הטור הובא באליה רבה סק\"ח) השבת הקרובה, כתבו המהרש\"ל מגדולי האחרונים, שאם עשה עירובי תבשילין – העירוב מועיל גם לעניין קיפול הטלית. אכן לדעת הרבה פוסקים, עירובי תבשילין אינם מועילים לקיפול (בחידושיו בגדים וכיו\"ב אלא רק לדברי מאכל. לעומת זאת הגאון רבי עקיבא איגר טוען שאין כל זה קשור לעירוב תבשילין, אלא יש להתיר מטעם לשבת שם) אחר, שכיון שקדושת יום טוב פחותה מקדושת השבת, ממילא מותר לקפל - ומביא את הטלית ביום טוב עבור השבת. לפיכך, אם היום טוב חל במוצאי שבת אין [ לקפל את הטלית בשבת עבור היום טוב כיון שקדושתו רבה יותר .]לכך ראיה מהגמרא ע\"ש ולהלכה יש להקל לקפל את הטלית מיום טוב לשבת, אף אם לא עשה עירובי תבשילין. אבל לא משבת ליום טוב. וכמו שכתב הגרעק\"א. טז. לא אד\"ו ראש בזמנינו יום הכיפורים אינו יכול לחול ביום שישי או ביום ראשון, כיון שכך ראש\" - והיינו שראש השנה לא יחול בימים א, ד, ו, וזאת משום שאם ראש קבעו חכמי ישראל בתחילת תקופת האמוראים כשסדרו את הלוח: \"לא אד\"ו השנה יחול ביום ראשון, ממילא יום הושענא רבה יחול בשבת. וחכמים לא נטילת ערבה של הושענא רבה שמקיפים בה את המזבח דוחה את השבת, וזו רצו שהושענא רבה יחול בשבת, כיון שבזמן שבית המקדש היה קיים, היתה ולאחר שנחרב (עיין סוכה מג:).היתה הלכה למשה מסיני, שהרי היא כדאורייתא בית המקדש, ואין את מצות ערבה, כדי שלא תתבטל מצות ערבה שהרי היום היא רק 'זכר' – תיקנו ש'לא אד\"ו ראש' והושענא רבה אינו יכול לחול בשבת. ואם ראש השנה יחול ביום ראשון אזי שיום הכיפורים יחול ביום שישי, וחז\"ל וכמו כן אם ראש השנה יחול ביום שישי ממילא יום הכיפורים יחול ביום ראשון, - לכן גם אין ביום כיפור את [ .לא רצו שיום הכיפורים יחול בשני ימים אלו כל השאלות של קידוש והבדלה וכו', בעז\"ה כאשר יבוא משיח צדקינו ונשוב .]לקדש את החודש על פי הראיה נדון בנושאים הללו יז. קיפול הטלית ביום טוב ראשון ליום טוב שני אסור, כיון שהרי הוא ספיקא דיומא, דהיינו שאם היום הראשון הוא יום טוב ולגבי לקפל את הטלית מיום טוב ראשון ליום טוב שני לכאורה לפי האמור הוא בהכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, מלבד בראש השנה, אבל לגבי קיפול את הטלית ביום טוב ראשון ליום טוב שני. ואמנם אנחנו לא מחמירים תמיד ממילא הוא מקפל את הטלית לצורך יום חול. ועל כן יש להחמיר ולא לקפל הטלית לכאורה יש להחמיר. , וכמו כן מאידך גיסא, הפוסקים מביאים שיש שנהגו להתעטף בטלית במנחה ] - ואני לא מכיר דבר כזה היום אולי יש שנהגו כן אצל התימנים[ של שבת ולפי האמור לעיל אם בשבת בבוקר אחר התפילה יש את חמשת התנאים, יכולים לקפלה לצורך תפילת מנחה. יח. קיפול הטלית שלא כסדר הקיפול הראשון כיום כאשר מקפלים טלית או כל בגד שלא כסדר הקיפול הראשון איננו יוצרים קיפולים חדשים. וסך הכל מה שעושה הוא שמונע את הקימוט של הבגד, שהטעם (סי' שב סק\"ג) או שמיישר קמטים של הבגד. ועל פי זה מבאר הלבוש שקיפול שלא כסדר הקיפול הראשון הוא מותר, כיון שאין בזה משמעות כל כך, ועל כן אינו נראה כמתקן. והנה, הדין הזה של להתיר קיפול שלא כסדר קיפולו הראשון, נמצא בראבי\"ה . וכך כותב בספר האגודה (שבת פרק טו סי' שפח)) ומביאו להלכה המרדכי (סי' רמה בשם היראים. אולם למעשה יש ויכוח גדול באחרונים בנושא של (סי' קלא) קיפול שלא כסדר הקיפול הראשון וכדלהלן. : \"מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום. (שם)וז\"ל מרן השלחן ערוך ובחדשים שעדיין לא נתכבסו, ולבנים, ואין לו להחליף, ואם (אחד),ודוקא באדם חסר אחד מאלו התנאים, אסור. ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו שדעה זו סברה להתיר לקפל שלא כסדר קיפולו. וכלל בידינו 'סתם ויש הלכה כסדר קיפולו הראשון אסור. אולם לאחר מכן כאשר כתב 'יש מי שאומר' היינו והיינו שבתחילה כאשר כתב מרן בסתם שאסור, היינו שאף אם מקפל שלא שבת, שיש מחלוקת בדברי מרן, שבתחילה כתב 'סתם' ואחר כך 'יש מי שאומר', הראשון מותר בכל ענין, ונראין דבריו\". ע\"כ. וכתבו המחצית השקל והתוספת כסתם'. ויש להחמיר ולאסור. יט. \"ונראין דבריו\" לעומת זאת השיבו עליהם כמה אחרונים, שהנה מרן לא גילה את דעתו להדיא ב'סתם' שאסור לקפל שלא כסדר קיפולו הראשון, אם כן במקום שכזה אין דבריו בלשון \"ונראין דבריו\" – ואם מרן לא היה מסכים להקל לא היה כותב כן אומרים את הכלל 'סתם ויש הלכה כסתם'. ועוד הקשו, שהרי מרן מסיים את על דעת היש אומרים. ואותם אחרונים סברו בזה, שאין בזה רק הכרעה של - ראה בזה בשו\"ת בית דוד [ מרן להקל, אלא מלכתחילה אין כאן מחלוקת .]חאו\"ח סימן תט למעשה, זו שאלה מצויה מאוד בדברי מרן. ובסימן זה מצאתי עוד פעם אחת. ויש דוגמא לכך להבהרת העניין. הנה אשה חייבת במקרא מגילה, ויש לדון אם יכולה להוציא את האיש ידי חובת מקרא מגילה. והשאלה היא האם דרגת החיוב של היא כמו איש או לא. ויש בזה מחלוקת גדולה בדברי הגאונים והראשונים. ובשלחן ערוך (סי' תרפט ס\"ב) כתוב בזה\"ל: \"אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים', וב'סתם' כתוב שאם היה הקורא חרש שוטה וקטן השומע ממנו לא אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים\". ע\"כ. והנה יש כאן 'סתם' ו'יש יצא, ומבואר שאשה יכולה להוציא את האיש ידי חובה. לעומת זאת ב'יש אומרים' כתב מרן שאשה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה, ועל כן לכאורה יש לומר את הכלל 'סתם ויש הלכה כסתם'. אולם אפשר להשיב על כך, שהנה מרן התחיל בהדרגה, ובתחילה כתב את הפשוט ביותר שהוא חרש שוטה וקטן, ולאחר מכן המשיך וכתב ש'יש אומרים' שגם אשה שאינה מוציאה את האיש ידי חובה. אבל זה שב'סתם' לא כתב במפורש שאשה יכולה להוציא ידי חובה אין כוונתו לומר שאכן היא יכולה. דהיינו שהיש אומרים לא בא לחלוק על ה'סתם' אלא רק בא להוסיף עליו. ויש בזה מחלוקת עצומה בפוסקים. והמסקנא בנידון שם, שדברי מרן בהלכות קריאת מגילה שנחשב הוא ל'סתם' ויש אומרים. ואשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מקרא מגילה. והאופן הוא כגון שאין לו ברירה אלא שאשתו תקרא בעבורו את המגילה, [ על הדעת שאשה תקרא את המגילה ברבים, כל שכן אם יש שם אנשים זרים. כגון שהיא יודעת את לקרוא את המגילה והוא אינו יודע וכיו\"ב. אבל לא יעלה וזו פריצות לכל עניין!! אנחנו לא 'נשות הכותל'! 'נשות הכותל' זו טומאה! צריכים להתרחק מהם! וכל מה שהם עושים עלינו לעשות ההיפך! לעמוד כך רפורמים זו ליצנות! הרפורמים מנסים לעשות חיקוי ליהדות במשהו, ואנחנו ולצווח ברחבת הכותל זו פריצות!! ולא יעזור כמה בג\"ץ שהם יגישו! לצעוק כך ברבים זו לא 'כל כבודה בת מלך פנימה' וזו לא יהדות!! אדרבא זה ההיפך מיהדות! וכל מה שאומרים שיש לעשות כן בשם שחרור האשה.. ה' יעזור ].וישחרר אותנו מהם אכי\"ר כ. ההבדל בין קיפול הטלית להצעת המיטות ראבי\"ה וכאמור לעיל. ומרן לא ראה שגם ספר האגודה הביא את ההלכה הזו, רק בשם 'יש מי שאומר'. והלכה זו של קיפול הטלית מרן ראה במרדכי בשם בספר אחד ולא בשאר ספרים, לא היה כותב את ההלכה הזו בשם כולם אלא למה לא כתב אותו במפורש. והתשובה לכך, שכאשר היה רואה הלכה שנמצאת הלכה בשם 'יש מי שאומר' – לכאורה למה כתב כן, אם מרן חושב שהדין כן במרן השלחן ערוך. ראשית כל, הנה כתבו כמה אחרונים, שכאשר מרן כותב למעשה אני חושב שבנידון דידן לגבי קיפול הטלית אין מחלוקת בין הדעות ולכן כתבה בשם 'יש מי שאומר'. - אני מדמה את הדברים להלכות מגילה להבהרת העניין [ והנה לגבי מגילה יש נידון מהותי מי מוציא ]לראות שאין לדמות בנידון דידן לשאר מקומות אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים' – אז באמת יש מקום לדון אם שוטה וקטן ממילא מובן שאשה אינה יכולה להוציא. ולאחר מכן כשכתוב 'ויש ידי חובה בקריאת מגילה, וכשמרן מתחיל לפרט וכותב בתחילה רק את חרש אומרים את הכלל של סתם ויש הלכה כסתם. לעומת זאת בנידון דידן של קיפול הטלית, הלא בגמרא איתא חמישה תנאים לקיפול בגדים בשבת. ומרן בשלחן ערוך ראשית כל מביא את הדין של הגמרא המקורי. ורק לאחר מכן מרן כותב את ה'יש מי שאומר' – שהוא חידוש שנכתב כפי שהוא מופיע בה, ללא כל משמעות על דינים אחרים שנוספו על דין הגמרא על ידי הראבי\"ה בדין הגמרא, שכל מה שהגמרא דיברה הוא בקיפול כסדר הקיפול הראשון, אבל בקיפול שהוא שלא כסדר הקיפול הראשון יש להקל, ומרן מביאו להלכה כביכול תוספת לדינא דגמרא. ועל כן יש להכריע הלכה למעשה, שודאי הוא שהלכה כפי האומרים שמותר בשבת לקפל את הטלית שלא כסדר הקיפול הראשון. כא. הכנה משבת לחול בקיפול הטלית ויש לומר עוד, שלקפל את הטלית שלא כסדר קיפולו הראשון מותר אף אם כוונתו הוא לימי החול. והסיבה לכך, שהנה התבאר לעיל דברי הלבוש, והמשנה ברורה (ס\"ק יח) מביאו וזוהי הסכמת האחרונים, שקיפול שלא כסדר קיפולו הראשון הוא אינו נראה כמתקן, ועל כן אין מקום לשאול מבחינת מתקן. אולם השאלה היא לעניין הכנה משבת לחול. שהרי אמרנו לעיל שהרמב\"ם מודה לראב\"ד שיש בקיפול הבגדים גם דין הכנה מלבד האיסור של מתקן. אולם מסיבים עליהם, ולא רק לשינה בעלמא, ועל כן היא מלאכה עם טירחא, וכיון של זמנינו, כיון שהצעת המיטות בזמנם היו מציעים את המיטות לישיבה, והיו כיון שהצעת המיטות היא מלאכה עם טירחא. ואינה דומה להצעת המיטות יש לדחות, שדוקא לגבי הצעת המיטות כתבו במשנה שהוא מכין משבת לחול שכך יש בזה משום מכין משבת לחול. הוא גם לא מכין משבת לחול, כיון שזה פעולה בעלמא. וכגון להכניס דברים לעומת זאת, אם מתבאר שקיפול שלא כסדר אין בו אף משום מתקן, ממילא לארון שעושה את זה כדי שהבית יהיה מסודר, למרות שאינו רוצה בדברים שבארון עד לימות החול, ואינו נקרא הכנה. וזאת כי בהכנה משבת לחול יש מצבים שאף בדבר פעוט מקלים בו. כב. סידור המיטה בצהרים של שבת אכן בספר קצות השלחן כותב בפשיטות, שהצעת המיטות של ימינו אינה כהצעת המיטות שהיו עושים בזמנם. ואפשר לראות זאת, שאדם קם בבוקר - יש כאלו שחדר השינה שלהם תמיד [ ומיד מסדר את המיטה עליה ישן מפוזר, בישיבה הקטנה בה למדתי היו באים בכל בוקר לבדוק אם המיטה , וכיון שהצעת ]..המיטה, למרות שהוא לא יישן יותר בשבת זו, אך כיון שהחדר בכך יהיה יותר המיטות אינה טירחא כל כך, מי שקם משנתו בצהרים בשבת רשאי לסדר את מסודרת, ואם לא היו שולחים את הבחור לסדר מיד את מיטתו מסודר מותר. כג. ארגון השלחן בסעודה שלישית צאת השבת. וכך צריך להיות. אולם אם יש סיבה לסדר מותר. ודוגמא לדבר: וכמו כן נהגו רוב העולם שלא לסדר את השלחן בסעודה שלישית עד לאחר כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר ברחוב ז'בוטינסקי היה לנו בית כנסת בבית וכשהיו נכנסים היו עוברים דרך חדר הכניסה שם היה השלחן עם כל שאריות סעודה שלישית היו אנשים צריכים לבוא לבית הכנסת בכדי להתפלל ערבית, במשך כמה שנים. הבית היה קטן, ובחדר הכניסה שם היו אוכלים, והנה בסיום האוכל, משכך היה אאמו\"ר אומר לנו, שאין זה כבוד שאנשים יבואו ויעברו השלחן ולפנותו מכל השאריות, והיינו פורסים מפה יפה, ואז פותחים את הדלת דרך השלחן עם השאריות שאכלו עליו, ולכן היינו מזדרזים לאכול ולסדר את שהמתפללים יוכלו להיכנס. ורואים שאין בזה הכנה משבת לחול. אכן בזה באופן שעדיין לא אמר ברוך המבדיל. אבל אאמו\"ר באמת לא היה אומר לנו הדין הוא יותר קל כיון שאין הכנה ממש, כיון שכבר יצאה שבת, והיא הכנה לומר ברוך המבדיל. והכלל בזה שכאשר יש סיבה טובה לעשות את המלאכה הזו בשבת ממילא אינה נחשבת להכנה. ועל כן גם קיפול הטלית משבת לחול שלא כסדר הקיפול (שם) הנכון אינה נחשבת להכנה משבת לחול, ומותר. ואמנם בשו\"ת יחוה דעת לא כותב את הנימוק הזה של הכנה משבת לחול, אבל נראה לומר כמו שנתבאר, שבפעולה קלה כזו אין אומרים הכנה משבת לחול. כד. קיפול הטלית במוצאי שבת ועל כן אם קיפל שלא כסדר הקיפול הראשון, כיון שבדרך כלל בקיפול של טלית אינו יוצר קיפול חדש, אינו צריך גם במוצאי שבת לנער את הקיפול של שבת, ויכול להשאיר את הטלית כך. אנשים צדיקים אינם מקפלים את הטלית בשבת כלל, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אולם צריך לשים לב, שגם מי שאינו נוהג לקפל את הטלית בשבת, עליו לקפל את הטלית מיד בצאת השבת, וכך כתוב שהמהרי\"ל היה נוהג, וזה חשוב להתעסק מיד בתחילת מוצאי שבת בעניין של מצוה. ויש בזה גם עניין על פי הקבלה, רבינו חיים פאלאג'י כותב, שאם לא מקפל את הטלית מיד במוצאי שבת נדבקים בו הקליפות וכו', וכותב עוד שאם בא לקפלה ביום ראשון, שעליו לנערה כראוי. הוצאת ליחה בזמן התפלה מי שבאמצע התפלה הרגיש שיש לו ליחה, האם מותר לרוק או שאלה: להוציאה בתוך נייר טישיו? אין לרוק בבית הכנסת, ויש להוציא הליחה תשובה: במטפחת או נייר טישיו. ואם אירע לו כן בתפלת שמונה עשרה, יש להמנע מלהוציא ליחה אף לנייר טישיו, ורק אם אנוס אפשר להקל. ואחר שרקק ישהה כשיעור הילוך ארבע אמות ואחר כך ימשיך בתפלתו. מקורות: בשלחן ערוך (סי' צ סי\"ג) פסק מרן שמותר לירוק בתוך בית הכנסת. ולהלן בשלחן ערוך (סי' צז ס\"ב) מבואר שבשעת תפלת י\"ח אין לרוק כלל. ואם אי אפשר לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו באופן שלא יהא נראה. ומבואר בשלחן ערוך (סי' צב ס\"ט), שהרוקק לא יתפלל עד שישהה ארבע אמות. ועיין בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פ\"ז סכ\"ג בביאורים) שמבואר שם, שאפילו סיים את התחנונים שאחר התפלה ואינו פוסע מפני שיש אדם שמתפלל אחריו, אסור לו ועי' בשער הציון (סי' קנא ס\"ק טו) שהטעם שמותר לרוק בבית הכנסת, [ .לרוק שכשם שאין אדם נמנע מלרוק בביתו, כך גם אין צריך להמנע מלרוק בבית הכנסת. ועל פי זה פסק בהלכה ברורה (סי' צ סל\"ח) שבזמננו שכל אדם מקפיד שלא לרוק כלל על רצפת ביתו, אף . ])בבית הכנסת אין לרוק על הרצפה. וע\"ע בהלכה ברורה להלן (סי' צז ס\"ב הפרשת תרומות ומעשרות מפירות הנמכרים בשוק הקונה פירות מחנות עם הכשר 'רבנות', האם חייב להפריש מהם שאלה: תרומות ומעשרות? אין חיוב לעשר, אך נכון לעשר ללא ברכה. תשובה: מקורות: הנה אף שהמשגיחים מטעם הרבנות מפרישים תרומות ומעשרות, יש חשש שאין רוב עמי הארץ מעשרים הם, אבל בזמננו לא ברור שיש רוב פירות מעושרים. וכן החזון איש (דמאי סי' טו אות ד') שהפירות שבזמננו גרועים מדמאי, מאחר ובדמאי כל הפירות מעושרים, אחר ורבים מערימים ומבריחים פירות ללא תרו\"מ. ודעת פסקו הגרי\"י קנייבסקי והגרי\"ש אלישיב בקובץ תשובות ח\"א (סי' מב). ובספר דרך אמונה (פ\"ט מהלכות מעשר ס\"ק סג). וע\"ע בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פט\"ז סי\"א בהערה). אולם מרן הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ט (חיו\"ד סי' ל, וע\"ע שם במהדו\"ח) ובחזון עובדיה תרומות ומעשרות (עמ' קלה) כתב להקל מספק ספיקא, שמא מעושרים, ושמא פירות אלו מקרקע גוי ופטורים ממעשרות, ושמא באו הפירות ממקומות שלא נתקדשו על ידי עולי מצרים ופטורים מתרו\"מ. וכתב (בעמ' קמ), שנכון להחמיר ממידת חסידות לעשר בלא ברכה. ע\"ש. וע\"ע מש\"כ מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בספרו הלכה ברורה (סי' רסא ס\"ט). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א רבינו מרדכי יוסף מיוחס וספרו 'עין המים' מרן החיד\"א ורבנו מרדכי יוסף מיוחס בעל 'ברכות המים' היו חברים באותם הימים רוב תושבי ירושלים היו אנשים צדיקים וחסידים שלמדו תורה מתוך הדחק, ומרן החיד\"א היה מסתובב ברחבי העולם ואוסף עבורם כסף. מסופר, שכאשר החיד\"א הוציא את ספרו 'ברכי יוסף' רבנו מיוחס בכר שמואל אביו של ה'ברכות המים' אמר לבנו 'נו, הגיע תורך, גם אתה צריך להוציא ספר'! אז הוא הוציא את ספרו 'ברכות המים'. שהוא ספר גדול ועב כרס, וחלק גדול ממנו נסוב בענייני חושן משפט. ולאחר זמן החיד\"א כתב את ספר שו\"ת 'חיים שאל' וכנגדו כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס את ספרו 'מים שאל'. והחיד\"א המשיך וכתב עוד הרבה ספרים. ואילו רבי מרדכי יוסף מיוחס אמר לאביו שאינו רוצה להמשיך בתחרות זו ועצר מכתיבת ספריו. יש אומרים, שהחיד\"א כתב ספרים לפי איברי גוף האדם. 'פתח עיניים', 'עין זוכר', 'דבש לפי', 'יעיר אוזן', 'פני דוד', 'צוארי שלל', 'לב דוד', 'ברכי יוסף', 'מורה באצבע', 'כף אחת', 'קשר גודל', 'שמחת הרגל' ועוד. מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפור מעניין, שספר הזה לא כתב אותו בעצמו אלא לעת זקנותו, רבי מרדכי יוסף מיוחס כתב ספר נוסף בשם 'עין המים', ושמעתי הכתיב אותו לתלמידיו מחמת שנעשה סגי נהור - משום מעשה שהיה. חכמתם ואת המידות הטובות שלהם, ולעת זקנתו נולד לו בן, כאשר ראה באותם הימים בירושלים חי שייח' מוסלמי שהעריך את היהודים וידע את שהולך למות, קרא לרבי מרדכי יוסף מיוחס וביקשו שיגדל את בנו בביתו, וכשגדל הבן מעט עזב ונסע לטורקיה שם למד באוניברסיטה, ואחרי שנים אבל שיגדל כמוסלמי. ואכן כך היה, לאחר מותו לקח את הבן לביתו וגידלו. נתמנה להיות הפחה של ירושלים בעקבות כך שהבטיח לפחה סכום עתק של כסף, את הכסף שהבטיח לפחה השיג על ידי שהטיל על היהודים מס כבד מאד שלא היו יכולים לעמוד בו בשום אופן. בצר להם, קמו רבני ירושלים וארגנו משלחת לעבר ביתו של הפחה של ירושלים, בראשם עמד הראשון לציון רבנו מרדכי יוסף מיוחס. כשהפחה ראה את הרב קם מיד לכבודו, והודה לו על הימים שגדלו בביתו וזוכרו המס לחצי. באותו מעמד נכח גם סגנו של הרב, תלמיד חכם צעיר, שראה יהודי ירושלים, והפחה נענה לו ברצון ואמר לו שלכבודו מפחית את שיעור לטובה על כך. ואז פנה אליו הרב וביקש ממנו אודות המס הכבד שהטיל על איך ברגע אחד הפחה ירד למחצית הסכום וחשב לנסות להוריד עוד, ופנה תוריד עוד!' רק סיים את דבריו, קם הפחה בכעס, ואמר 'חוצפה, בבת אחת אל הפחה בעצמו ואמר לו 'אדוני הפחה, גם חצי אנחנו לא יכולים, בבקשה הורדתי חצי וכך הוא אומר?!' וציוה מיד להוציאו להורג! באותו רגע קם רבנו מרדכי יוסף מיוחס בבהלה גדולה, וצעק צעקה גדולה ומרה, כשראה זאת הפחה במקום חזר בו מדבריו והניחו לו. ומרוב הבהלה של רבי מרדכי יוסף מיוחס על תלמידו נעשה סגי נהור, וכל חידושי התורה היה מכתיב לתלמידיו הרב יצחק מאזוז שהוציאו מזה ספר וקרא לו 'עין המים'. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"143.pdf","content":"מיום א י\"ז אדר ב' תשפ\"ב143 גליון חומרא | ההבדל בין חמץ לשאר איסורים שבתורה| כל איסורים שבתורה בנותן טעם| דברים לזכר מרן הגר\"ח קנייבסקי זצוק\"ל נושאי השיעור: | דבר שיש לו מתירין| הרחקות בין בשר לחלב| חמץ לא בדילי אינשי מיניה| איסור סחורה בדברים האסורים| בל יראה ובל ימצא| דחמץ חמץ שעבר עליו הפסח זקנתי האשה הצדקת מרת מרים (מרימה) בת רבקה ע\"ה סגרון נלב\"ע ביום כז אדר ב' תשע\"ט רוח ה' תניחנה בגן עדןהעלון לעילוי נשמת פרשת שמיני- פרה חומרת איסור חמץ בפסח בשבת האחרונה היינו צריכים לאזור כוחות ולהיזהר שלא להתאבל בשבת. אבדנו אדם גדול שאין לתאר עד כמה היה גדול, מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק\"ל. כמה הוא למד תורה וכמה שהוא ידע את התורה. הידיעות שלו היו דבר מפליא ממש. אספר לכם דבר קטן שנתוודעתי אליו, סיפור קטן שהוא סיפור גדול. כשהייתי בחור צעיר נכנסתי ללמוד בישיבת 'חברון' כשהישיבה שכנה עדיין בשכונת גאולה. והנה היה שם בחור אחד שלמד בתלמוד תורה חברותא. והנה אני לא הסתדרתי עם החברותא שהיה לי קודם וקבעתי ללמוד בבני ברק, והוא לא כל כך הכיר את הסגנון של הבחורים בישיבה, ולא היה לו איתו. ולמדנו ברוך ה' טוב מאד. והנה אני שם לב שהבחור הזה הוא בקי גדול. כל דבר שאנחנו מדברים הוא אומר מסכת פלונית דף פלוני... מצטט גמרות. אני הייתי כבן שש עשרה, והוא היה בגילי אולי אפילו צעיר ממני במעט. ושאלתי אותו מנין יודע כל כך הרבה מסכתות, והוא סיפר לי על עצמו שסיים את כל הש\"ס כמעט שלוש פעמים! ואני תהיתי 'בן כמה אתה בכלל? איך יכול להיות שהספקת כל כך הרבה?!' והוא ענה לי למדתי את זה עם הגאון רבי חיים קנייבסקי! 'מה לבחור כל כך צעיר ולרבי חיים קנייבסקי?' שאלתי, והוא סיפר לי שהוא למד בתלמוד תורה, ובכיתה שלו למד אחד מבניו של הגר\"ח קנייבסקי, והם היו חברים טובים. כשהם היו קטנים, בני שמונה בערך, התחילו החל האב ללמוד עימו באופן קבוע. כל יום במשך שעות. זה פשוט לא יאומן. ללמוד גמרא. והנה כאשר האבא הגדול הגר\"ח ראה שבנו התחיל ללמוד גמרא, הגר\"ח שהוא ספר תורה חי, אדם גדול מאד, תופס את בנו ומקיים בו 'ולמדתם אותם את בניכם', 'והודעתם לבניך ולבני בניך', כפשוטו. בתחילה היה מסביר לו כיצד לומדים גמרא, ותוך זמן קצר החלו ללמוד גם את התוספות. במשך לא אמר לי אני לומד רק עם בני וכו'... וכך למדו שלושתם. ולאט לאט הגר\"ח הזמן, החבר של בן הגר\"ח הצטרף אף הוא ללימוד, והגר\"ח לא סירב לכך.. הוא הגביר את הקצב, עד שהפסיקו מלשחק, ומיד לאחר הלימודים בתלמוד תורה היו הולכים לביתו, ולומדים יחד. ובכל ]שהיו לומדים שם כמעט עד הערב[ ושבת היו לומדים גם כן יחד, כל הזמן. אבל בימים אלו היו עושים חזרות על יום היו לומדים דף ולפעמים שנים, במשך חמישה ימים בשבוע, ובימי שישי כל מה שלמדו במשך השבוע. ופעמים שהיו לומדים כעשרה דפים בשבוע, וחוזרים לפחות פעמיים על כל מה שלמדו. והיו משננים את הלימוד, והוא היה בוחן אותם ושואל אותם שאלות. והוא תיאר לי איך שהגר\"ח היה מחייך להם כל הזמן, מדבר אליהם כל כך יפה, ומסביר להם, 'וכך אני יודע את הש\"ס!'... מיני מסכתות, והתחלתי לשאול אותו על התוספות ובכל שאלה מיד הוא עונה כששמעתי כך אמרתי לו שאני רוצה לבדוק אם הוא באמת יודע... והבאתי כל ומסביר! וזה החבר של הבן של הגר\"ח! ואת הכל הוא קיבל ממנו! ניתן ללמוד מכאן על עוצם הידע שלו, ההתמדה והמסירות שלו לתורה. זה דבר עצום שאין לתאר!! אפשר לומר שהוא היה שייך לדור הקודם. ה' ירחם עלינו שאנחנו נמצאים בדור יתום, עכשיו אנחנו באמת דור יתום. ובעז\"ה נקוה שבקרוב הקב\"ה יערה עלינו רוח ממרום ומלאה הארץ דעה את ה'. שנלך בדרכו ובעז\"ה נזכה בקרוב לגאולה שלימה ולביאת המשיח. אכי\"ר.א. חמץ בפסח אסור אפילו במשהו 'שואלים (פסחים ו.) אנחנו צריכים להתחיל ללמוד את הלכות הפסח. חז\"ל קבעו ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום'. ויש לכך כמה הסברים , האם זה חיוב ללמוד את ההלכות, או שרק (ראה בדברי הר\"ן בפסחים שם)בראשונים מי ששואל בהלכות פסח נחשב שואל כעניין. אבל ברור הדבר לכל הדעות, שעל כל אחד לדעת מה מותר ואסור בפסח. דהיינו שאם נתערבה טיפת חמץ בתוך הפסח בתוך וראשית כל יש להבין את החומרה של איסור חמץ. ידוע הוא שאיסור חמץ (פסחים ל.),בפסח במשהו קדירה ענקית הכל נאסר. למרות שבודאי שהטיפה הקטנה הזו לא נתנה טעם כלל, ודאי כשהמדובר הוא על קדירה ענקית. והנה הדין הזה הוא דרבנן. ואילו מן התורה דינו כמו שאר איסורים. שמן התורה כל האיסורים שנתערבו משערים ב'נותן טעם'. ו'נותן טעם' היינו, כגון נתערבה חתיכת בשר לא כשר בתוך סיר תפוחי אדמה. הרי שיש לנו לברר קודם אם הבשר נתן טעם בקדירה שאסור באכילה, ואם לא נתן טעם מותר. ב. כל איסורין שבתורה משערין בנותן טעם . ונחלקו בזה הראשונים להלכה. שיש אכן גם הדין שמשערים בנותן טעם יש לברר אם הוא מן התורה או מדרבנן. (צח.)וזו מחלוקת בגמרא מסכת חולין ראשונים הסוברים שלהלכה פוסקים כמאן דאמר שמהתורה משערים בנותן טעם. ויש בגמרא כמה ראיות לכך. ויש כמה ראיות מפסוקי התורה לכך שמהתורה משערים בנותן טעם. לעומת זאת, יש ראשונים הסוברים להלכה, שמהתורה כל האיסורים בטלים ברוב. כלומר שאם היה רוב מהכשר נגד הלא כשר מהתורה זה מותר, ורק מדרבנן צריך שזה לא יהיה , שכל זמן שהאיסור (יו\"ד סימן צח ס\"א)נותן טעם. להלכה פסק מרן השלחן ערוך הוא בנותן טעם הוא אסור מן התורה. כלומר שמהתורה לא מספיק רוב. ג. אין אפשרות לבדוק את טעם התבשיל נפקא מינה, אם היה תבשיל שנפלה לתוכו חתיכת בשר טרף, או בשר שנשפך לתוכו חלב, צריך לבדוק אם זה נותן טעם בתבשיל או לא. אולם אם נשפך חלק מהתבשיל, דהיינו מצב שאין שום אפשרות לבדוק אם זה שלא יהיה נותן טעם הרי שזה ספק דרבנן לקולא, אך אם נאמר שמן התורה נותן טעם או לא, ספק שאי אפשר לברר אותו, אם נאמר שרק מדרבנן צריך יש לשער בנותן טעם הרי ספק דאורייתא לחומרא. ולא מספיק שלא יודע כמה נפל, אלא צריך לדעת שזה בודאי לא נתן טעם. ד. קפילא ארמאה כיצד ניתן לבדוק אם האיסור או החלב נתן טעם בתבשיל? בזמנם היתה אפשרות לבדוק. היום העולם השתנה, בכל דבר מאכל יש עשרות חומרים, תראו כמה חומרים יש בתוך הלחם, כל מיני דברים שאנחנו - אנשים מפחדים כל כך מהחיסונים, והם [ .לא מבינים אפילו מה הם לא בודקים אפילו מה שהם אוכלים! תקנו צ'יפס פשוט תראו מה הוא בזמנם שהבישול היה יותר פשוט, יותר נורמלי, היו אנשים שהתמחו]...מכיל שמלבד אפיית לחם היו מתמחים לטעום ולומר מה המאכל הזה מכיל. והם בלטעום ולומר מה המאכל הזה מכיל. והמומחים הללו היו האופים הגויים, לא ישקרו, כי זה פוגע במוניטין שלהם, אם לא יאמר את האמת יצא לו קראו להם 'קפילא ארמאה'. וכמובן (שם)שם רע שהוא לא מומחה. בגמרא צריך שיהיה משיח לפי תומו. ה. בטל בשישים אמנם כיום כבר אין את הדבר הזה, אך מצד שני גם בזמנם יש מצב ששום קפילא לא היה יודע, כגון אם נתערבבה חתיכת בשר טרף בחתיכות של או לא, הרי אין טעם שונה לבשר כשר ולבשר הטרף, אשר על כן במקום כזה בשר כשר, כשהם מין במינו, הקפילא הוא לא 'באבא' שיאמר אם זה כשר קבעו חכמים שיש לשער בשישים. חכמים ידעו שכשיש שישים בתבשיל כנגד מה שנפל בו הרי שהאיסור כבר לא נותן בו טעם. וכשהאיסור התערב בשישים ממנו הרי שהוא מותר. אכן יש דברים שלא אומרים כן, כגון בדבר חריף או 'דבר מעמיד', יש תבלינים מסוימים שאפילו אחד מאלף כבר נותן טעם בכל הקדירה. ו. חכמים החמירו בחמץ לפיכך כן הוא הדין בחמץ מהתורה, שאם התערב חמץ בכשר בתוך הפסח, איתא דיון אם חמץ בפסח (פסחים ל. עבודה זרה עג:) זה בטל בשישים. והנה בגמרא אוסר במשהו, דהיינו האם חכמים החמירו בחמץ או לא. ויש בזה מחלוקת בראשונים. אכן יש איסורים שכולם מודים שאוסרים במשהו שאפילו . ויש ראשונים הסוברים כמו רבינו תם (ראה במשנה בעבודה זרה שם)באלף לא בטל שאין הבדל בין חמץ (חולין צז. ד\"ה אמר ובפסחים שם ד\"ה אמר) בתוספות בכמה מקומות אולם רובא (שיטת השאילתות פרשת צו שאילתא פ). לשאר איסורים, והוא בטל בשישים דרובא מהראשונים פוסקים שאחד הדברים שאינם בטלים אפילו באלף זה בתרא דעבודה זרה סימן כט-ל). הטעם שחמץ אינו בטל אפילו במשהו הוא מדפי הרי\"ף. הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות מאכלות אסורות ה\"ט. הרא\"ש בפרק חמץ, והוא אוסר אפילו במשהו (רש\"י פסחים ל. ד\"ה אמר. הרי\"ף פסחים ז: כי חכמים החמירו בחמץ. ז. איסור דם ואיסור חלב אם תשאלו את השופטים של 'בית המשפט העליון' מה יותר גרוע חזיר או חמץ? הם יאמרו שחזיר יותר גרוע, הם חושבים שחמץ זה 'פולקלור' כך הם מדברים בזלזול על התורה שלנו. הם לא אכפת להם! אבל אנחנו ברוך ה' לומדים תורה ואנחנו יודעים שאיסור חמץ הוא יותר משאר מאכלות על לאו מהתורה. אולם יש כמה איסורי מאכלות בודדים שהתורה אמרה שסכין השחיטה נפגמה, או שנמצאו 'סירכות' בריאה, או בשר נבילה, עבר אסורות. שהרי הנה מי שאכל חזיר, וכמו כן מי שאכל בשר טרף כגון בשר , איסור (צו)שהעובר עליהם חייב כרת, שניים מהם קראנו השבוע בפרשה חלב ואיסור דם. לכן יש לנו את כל דיני מליחה שזו הלכה למשה מסיני, מסורת בידינו, שעל ידי שנותנים מלח על הבשר, המלח שואב את הדם. וגם אם לאחר מכן יוצאים מהבשר מים אדומים, זה נקרא 'מוהל הבשר' כי זה חלק מהבשר, אבל הדם האסור הוא יצא על ידי המליחה. וכמו כן גם איסור חלב כתוב בתורה: \"כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\". וצריך דעת להיזהר ולנקר את החלב כראוי. יש אפילו הרבה מקומות שמחמירים ואינם אוכלים בשר מהחלק האחורי של הבהמה, כדי לא להיכנס לשאלות של ניקור. אבל יש שבקיאים בהלכות ויודעים להבחין מה צריך ומה לא, יש בזה כל מיני כללים ומסורות, ומנקרים כראוי. אבל בחלק הקדמי של הבהמה אין בעיה של ניקור כלל. וחלב ודם הם יותר גרועים מנבילה וטריפה, כיון שהאוכל חלב ודם חייב כרת, מה שאין כן בנבילות וטריפות. וחמץ דומה לחלב ודם. התורה חוזרת כמה פעמים שמי שאוכל חמץ ושאור \"ונכרתה הנפש ההיא מעמיה\". ח. בל יראה ובל ימצא אולם עם כל זאת חלב ודם הם בטלים בשישים כשאר איסורים למרות שהם בכרת, אבל בחמץ מחמירים אפילו במשהו. והסיבה לכך, שבחמץ יש איסור נוסף שאינו בחלב ודם, והוא 'בל יראה ובל ימצא'. התורה אוסרת שיהיה ברשותינו חמץ, למרות שאינו אוכלו. אדם נמצא בישראל, ובביתו בניו-יורק יש בייגלה, אין שום חשש שיאכל את הבייגלה הזה, הוא לא מתכנן לנסוע, עם כל זאת הוא עובר על איסור תורה כיון שיש ברשותו חמץ. הגמרא בפסחים דנה על מי שבא באונייה, פעם היו נוסעים באונייה ערב פסח ויש ברשותו בבית חמץ ואינו יכול לבערו. הגמרא אומרת שמוכר שבועות, והוא מסכן יצא לדרך בפורים והאונייה נתקעה בדרך וכבר הגיע . ויש בנושא (סימן תלו)את החמץ לגוי. וזה יש על כך סימן שלם בשלחן ערוך של מכירת חמץ הרבה הלכות. המכירת חמץ נועדה להינצל מאיסור בל יראה ובל ימצא. ט. אין איסור בל יראה ובל ימצא בשאר איסורים לעומת זאת בשאר איסורים אין את האיסור של בל יראה ובל ימצא. למשל, אדם שחט פרה, ולפרה הזו יש חלב, הוא לא צריך מיד לזרוק את החלב והוא לא עובר על כך שיש ברשותו חלב, אדרבא, הוא גם יכול להשתמש בזה, פעם היו עושים נרות מהחלב. כמו ששנינו במשנת במה מדליקין אם מותר להדליק נרות שבת העשויים מחלב. התורה אומרת: \"וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו\". כמו כן אם רוצה לסחור בחלב, הוא עושה מזה נרות, אין חשש שאנשים יאכלו את זה מותר. או כגון אדם שחט פרה, ואחרי השחיטה בדקו את הסכין וראו שהיא פגומה, הרי הפרה הזו היא נבילה. למרות שיש ספק, הוא בדק את הסכין קודם השחיטה, אך בבהמה זה לא כמו בעוף, כיון שבבהמה הרבה פעמים הסכין מגיעה לעצם, אפילו עד המפרקת, וכשזה מגיע לעצם יש הרבה יותר סיכוי שהסכין תיפגם, ויכול להיות שבשעת נפגמה מהעצם. הגמרא בחולין אומרת, שאפילו שיש ספק ספיקא הבהמה השחיטה עד ששחט רוב שניים הסכין עוד היתה בסדר, משום שאולי היא אסורה, והסיבה לכך, משום שחז\"ל אומרים 'בהמה בחייה בחזקת איסור היא עומדת' דהיינו שהבהמה היא בחזקת איסור, צריך לעשות מעשה המתיר את הבהמה, ולא להביא ראיה שהיא טריפה. והנה, האדם הזה יכול למכור את הנבילה הזו לגוי או לתתה לכלבים שלו. ואכן זה מה שעושים כיום. בחו\"ל יש מפעלים השייכים לגויים, וכששוחטים והבהמה טריפה היא עוברת ישר לגויים. בארץ המפעלים של הבשר שייכים ליהודים, היהודי קונה בהמות לשחיטה ואת הטריפות מוכר לגויים. אמנם הוא מפסיד קצת, כי בשר לא כשר הוא הרבה יותר זול מאשר בשר כשר, אבל לפחות הוא לא מפסיד. ועצם השהות של הבשר הטרף אצלו במשחטה אין בזה איסור, כי רק באיסור חמץ יש איסור בל יראה ובל ימצא. י. איסור סחורה בדברים האסורים אמנם לסחור במכירת איסורים באופן קבוע הוא איסור, מרן השלחן ערוך שאסור לסחור בדברים האסורים. ומרן (יו\"ד סימן קיז)כתב על כך סימן שלם פוסק שאפילו באיסור דרבנן כמו סתם יינם, אסור לסחור בזה. אכן לדעת מרן זה גם אסור בהנאה. הרבה ראשונים סוברים שהוא איסור מן התורה. פעם היה לי בעניין הזה הרבה דין ודברים עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מה סוברים רוב הפוסקים. מפני שמאידך הרבה ראשונים סוברים שהאיסור לאכול, שאם האיסור הוא מדרבנן השאלה אם אומרים 'לא פלוג' או לא. הוא מדרבנן שמא יבוא לאכול. ויש נפקא מינה במקום שאין חשש שיבוא מאידך גיסא, אם האיסור הוא מדאורייתא הלא אין דורשים טעמא דקרא. התשובה שלי בשו\"ת יביע אומר ולאחר מכן כתב עוד תשובה, בה הוסיף על זו סוגיא מאד מסובכת. וכתבתי בזה תשובה ארוכה, ואאמו\"ר הדפיס את לדעתו רוב הפוסקים הראשונים (שו\"ת יביע אומר ח\"ח חיו\"ד סימן יג-יד).הדברים שכתבתי סוברים שזה איסור דרבנן. יא. אסור לסחור באיסור גם לצורך פרנסה פעם הייתי באיזו קהילה קטנה ויש שם סופר מרקט כשר, ובעל המקום הוא יהודי שומר מצוות. וכשנכנסתי הוא מצביע לי על אגף מסויים ששם מיני חלזונות, שקצים, רמשים, סרטנים בקופסאות שימורים וכיו\"ב. אמרתי האגף הוא לא כשר. והכל השאר כשר. הסתכלתי מה יש שם, היו שם כל לבעל המקום שאסור לעשות כך, שהרי הוא עושה סחורה בדברים אסורים. אבל הוא אמר לי, תראה, הקהילה פה קטנה, כמה אנשים פה אוכלים כשר?! הרי לא אחזיק מעמד, לא תהיה לי פרנסה! אני חייב למכור גם דברים כאלו. שבזמנו פנה לאאמו\"ר שיכתוב לו בענין הזה ואאמו\"ר כתב לו שזה אסור דבר כזה?! אמר לי הרב, אתה יודע כמה רבתי איתו על זה! והוא סיפר לי, הלכתי אל רב המקום, ושאלתי אותו, איך פלוני שהוא שומר מצוות, עושה בהחלט. והוא הראה את הדברים לאיש ואמר לו תראה, אפילו הרב עובדיה אומר שזה אסור! אבל הוא מצידו השיב שאינו יכול לוותר על כך. זה לא דבר פשוט, זו הפרנסה שלו. אבל צריך לדעת שזה אסור, צריך לעמוד בניסיון, אסור לסחור בדברים האסורים. יב. למכור לגוי את החלק של האיסור כמו כן אדם שמחזיק מלון בחו\"ל והמלון לא כשר, יש לו בעיה גדולה מבחינת ההלכה על כך, זה מלון לא כשר. ואפילו יכתוב שלט \"לא כשר\" והיהודים לא יכשלו, אין שום חשש שיהודי יאכל, עדיין זה אסור. ואף אם הוא מנהל ויושב במשרדו, ואף פעם לא נכנס למטבח, גם אסור. הפתרון היחידי בדבר כזה הוא שהיהודי יצא מזה לגמרי, הוא לא קונה לא מוכר, אלא יש איזה גוי שכל החלק של המזון שאינו כשר מוכרו לגוי, והוא מטפל ולא יותר. אבל לא ידבר איתו על מה שצריך שיספק למקום, במיוחד אם בזה. שיעשה איתו חוזה על כך, והגוי מביא לו את הסיכום הוצאות והכנסות זה יין שהוא סתם יינם שהוא אסור לפי דעת מרן, ואם מרויח מזה זה אסור בהנאה. יג. לסחור בדברים אסורים לא באופן קבע יש עוד היתר לסחור בדברים האסורים והוא אם זה לא בדרך קבע. כמו מה שאמרנו, אדם שוחט בהמה ואינו יודע אם היא כשרה או לא, מותר למוכרה לגוי. וזה פסוק מפורש: \"לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה\". 'גר תושב' זה .גוי שמקיים שבע מצוות בני נח. והוא אוכל נבילות וטריפות יד. הרחקות באכילת בשר בחלב מכל האמור רואים שבחמץ יש שתי חומרות גדולות. א. שהוא בכרת. ב. שיש בו איסור בל יראה ובל ימצא. אבל רבותינו הראשונים כותבים נימוק שלישי למה החמץ יותר גרוע, 'חמץ לא בדילי אינשי מיניה'. כלומר, הנה יהודי שומר מצוות כמובן יודע להיזהר ממה שלא כשר, נבילות, טריפות וכיו\"ב. - אני לא נתקלתי ביהודי שומר [ ,היום ב\"ה אנחנו חזקים בדברים הללו מצוות שאומר שצריך להילחם עם היצר הרע שלא לאכול נבילות וטריפות. ]...כיום אנשים צריכים להתמודד עם יצר הרע של לשון הרע ורכילות לאוכלו. כל הבעיה היא תערובת של שניהם. התורה חוזרת שלוש פעמים מן המהדרין, ומותר באכילה, מצד שני החלב גם הוא כשר למהדרין, ומותר לעומת זאת באיסור בשר וחלב, הבשר הוא 'חלק בית יוסף' כשר למהדרין על איסור בשר בחלב, וחז\"ל דורשים אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור - להבדיל היום עושים אצל הגויים המבורגר [ .מבשר טחון, עם גבינה צהובה. לצערינו גם בארץ ישראל יש דברים כאלו. הנאה ואחד לאיסור אכילה כאן יש 'דמוקרטיה'.. הם עושים את זה ועוברים על שלושת האיסורים . כיון שכך חכמים עשו הרחקה, שגם ללא בישול אסור לאכול בשר ]יחד וכמו כן מי שאכל בשר, כיון שהבשר דרכו להשאיר טעם ונכנס בין השיניים, קטנים. וכל ההרחקות הללו הן גזירה אחת, להרחיק את האדם מן העבירה. וחלב. וחכמים אסרו גם עוף עם חלב, כל מה שטעון שחיטה, גם אם זה יונים גזרו חכמים שאין לאכול חלב אלא מסעודה לסעודה, והיינו שש שעות. בו 'ריח תורה' צריך להקפיד על שש שעות. לכן כיום כל האשכנזים שהם אשכנז אמנם יש הרבה קולות בזה, אך כותבים גדולי האחרונים, שמי שיש וצריך לדעת, שלמנהג הספרדים חייבים להקפיד על שש שעות. אולם לבני יראי שמים באמת מקפידים על שש שעות. בפה, יאכל אחר כך לחם וכיו\"ב וישתה משהו, ישטוף את ידיו ויכול לאכול שאין הבדל בין כל סוגי הגבינות, ואף גבינה מלוחה קשה, שמשאירה טעם גבינות שאסור לאכול אחריה בשר רק לאחר שש שעות, אך מנהג הספרדים זה בשר. אמנם גם בזה יש מחלוקת, ויש מחמירים בסוגים מסויימים של לעומת זאת אם אכל חלב, מספיק שטיפה והדחה ויכול לאכול מיד אחרי בשר. אכן חלק מהמקובלים אומרים שצריך להחמיר בזה, אך ודאי שזו חומרא בלבד. וכל ההרחקות בין בשר וחלב באו בגלל שזה היתר וזה היתר, אם כן הרי שיש חשש גדול יותר שיבוא לאכול מזה, לכן חכמים עשו הרחקה. כגון אדם יושב לאכול בשר ואשתו אוכלת חלב, אסור לאכול יחד על שולחן - הוא לא ברוגז איתה... יש כאלו בבית שלהם שכל דבר רושמים אחד, צריכים לעשות היכר ביניהם, שהרי מסתמא מדבר עם אשתו מפעם [ הרי באופן רגיל לפעם]...מה על חשבוני מה על חשבונה, אלו לא אנשים נורמלים כששניהם אוכלים אותו דבר הם אוכלים ביחד, הוא יכול לקחת משלה והיא יכולה לקחת משלו, כיון שכך כשאוכלים זה בשר וזה חלב צריכים לעשות היכר ביניהם. טו. אכילה עם גוי בשלחן אחד שאלו אותי כמה פעמים, בעיקר בחו\"ל זה מאוד מצוי, זה דבר מאד מקובל שאנשי עסקים הולכים למסעדה, ומדברים על עסקים, והרבה פעמים - אפשר יראי שמים משתדלים שלא לעשות דבר כזה. עצם הכניסה למקום, רואים קפה שחור בלי סוכר, בלי כל התערובות שלהם, אם זה מותר. כמובן שיהודים יהודים רוצים ללכת למסעדה שאינה כשרה הם לא אוכלים שם רק שותים [ .. אבל פעמים והיהודי לומר לגוי לבוא למסעדה כשרה, הגויים דוקא אוהבים את זה, בדרך כלל יהודי עם כיפה נכנס למקום שהוא נבילות וטריפות זה לא ראוי] - לפעמים זה יהודי המסעדות הכשרות הן יותר נקיות, יש יותר הגיינה[ . מותר ליהודי ולגוי לשבת יחד ולאכול, ואפילו לא צריך לעשות אחריות, אתה רוצה לשבת מול העיניים שלי ולאכול נבילות וטריפות?! היה מה זאת אומרת 'אל תכנס לי לצלחת'?! כל ישראל ערבים זה לזה, יש לי אומרים החילוניים 'אל תכנס לי לצלחת', רבונו של עולם! זה רשע מרושע, שרוצה לאכול נבילות וטריפות, הם אומרים לחבר שלהם אל תתערב לי, איך אוכל ארוחה כשרה, והגוי עימו במשרד אוכל חזיר]!ביניהם היכר, כך כותב הר\"ן, הסיבה לכך אדם נזהר מלאכול דבר שהוא לא לא תהיה כשר, הוא לא יבוא לאכול ממה שיש לגוי. בנבילות וטריפות יהודי מרגיש שזה מסוכן לאכול, שזה רעל, ואין חשש שמא יבוא לאכול. טז. ההבדל בין חמץ לשאר איסורים לפיכך אנו מבינים את ההבדל בין איסור חמץ לשאר האיסורים. חמץ הוא המאכל היחידי שהכשר הופך להיות לא כשר. אמנם בזמנם היה דבר כזה באכילת הקרבנות, קרבן שעבר זמנו, או שהוציאו אותו מחוץ למקומו, בתחילה הוא היה קודש ולמחרת הוא הפך להיות 'נותר', נותר זה פיגול, והאוכל מזה כתוב \"ונכרתה מעמיה\" - חייב כרת. בימינו שאין לנו בית - אסור מהתורה. כתוב \"לא תזבח על חמץ דם זבחי\" - אסור שיהיה חמץ בזמן שבערב פסח הוא אסור מדרבנן מאחרי ארבע שעות ומשש שעות ביום הוא המקדש אין דבר כזה שהחפצא של ההיתר הופך להיות איסור. רק חמץ [ .ובאמת אנשים קשה להם להתרגל, כמה אנשים ספרו לי שבערב שבת חול שחיטת הפסח שהוא בבין הערביים. מחצות היום חמץ אסור מהתורההמועד פתאום בצהרים הם חושבים לא קניתי חלות לשבת... ואז הם נזכרים ימים בשנה רק שבוע בשנה אסור לנו. 357 שזה פסח. אנשים רגילים לחמץ אם יבוא יהודי ויאמר שהוא מחמיר באיסור חמץ חודשיים קודם הפסח, יש שאלה גדולה בזה אם עובר על איסור 'בל תוסיף', יש מקום לדון בזה. אבל מי שאוכל חמץ קודם הפסח, וזה כשר למהדרין מן המהדרין, אין בזה אם כן חמץ הוא יותר כל חשש, אפילו אם זה החמיץ שעות, אדרבא כיום לחם שמחמיץ הרבה ]...זמן הוא יותר משובח, והוא עולה הרבה יותר כסף גרוע משאר האיסורים, נבילה, טריפה, חלב, דם, שקצים ורמשים וכיו\"ב, לכן באו חכמים ועשו הרחקה יתירה שחמץ בפסח אסור אפילו במשהו, וזה נקרא 'חומרא דחמץ'. אם כן יש שלושה נימוקים ל'חומרא דחמץ': א. חיוב כרת על האוכלו. ב. איסור בל יראה ובל ימצא השייך בו. ג. לא בדילי אינשי מיניה. יז. דין דבר שיש לו מתירין יש לו שיטה אחרת באיסור חמץ. הרמב\"ם גם סובר שחמץ (שם) הרמב\"ם בפסח במשהו, אך הסיבה לכך היא שחמץ נחשב 'דבר שיש לו מתירין'. יש סוגיא שלימה על זה. 'ביצה שנולדה (ג:)בגמרא בתחילת מסכת ביצה ביום טוב אסורה', היא גם נחשבת למוקצה עד מוצאי שבת. אך ברגע אחרות כשרות, שנולדו לפני השבת, ולא ניתן לדעת איזו ביצה היא האסורה, שיצאה שבת מותרת באכילה. והנה אם בטעות הביצה הזו נתערבה בביצים - יש [ .הדין הוא שכל הביצים אסורות באכילה, אפילו אם יש אלף כנגדם ראשונים שסוברים שאפילו אם יש ספק אם היא נולדה ביום טוב או לא, והתערבה באלף אחרות, יש ספק ספיקא ואסור. יש אומרים שזה בגלל שזה ספק אחד בגוף ספק אחד בתערובת, ויש אומרים שהוא משום שזה ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין תמיד אסור. מרן השלחן ערוך דן בזה באו\"ח . ]סימן תקי\"ג ויש סתירה ממה שכתב ביו\"ד, זה נושא לא פשוט ואכמ\"ל אך ברור הוא שאם ודאי נולדה ביום טוב והתערבה באלף כולן אסורות, (בביצה שם ד\"ה אפילו) ומסבירה הגמרא, משום דהוי דבר שיש לו מתירין. מסביר רש\"י הוא, שכשיש תערובת של איסור בהיתר, כשמתירים את זה לפעמים זה שהסיבה לכך היא \"עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר\". והפירוש הפשוט כשרות, כרגע יש מצב של תערובת, הלא אפשר להמתין ולאכול את הביצים אילוץ, אני חייב להתיר. אבל בביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה בביצים לאחר השבת או היום טוב, והאיסור נעלם. ואילו אם נתיר את הביצה בשבת או ביום טוב, הרי זה אילוץ להתיר תערובת איסור והיתר, למה לנו להגיע למצב כזה?! וזה נקרא דבר שיש לו מתירין. והנה סובר הרמב\"ם, שהוא הדין לגבי איסור חמץ בפסח. שהרי כשעובר הפסח החמץ מותר, זה איסור זמני שלאחר כך הוא הופך להיות היתר, ממילא זה נקרא דבר שיש לו מתירין. יח. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אמנם יש לשאול על כך שהרי חמץ שעבר עליו הפסח הוא אסור בהנאה. ויש על כך שתי תשובות: האחת, הדין של חמץ שעבר עליו הפסח אסור אסור לאחר הפסח. וכאן הלא אנו עוסקים בחמץ שנתערב, והרי הוא דבר בהנאה זה דוקא כשהוא בפני עצמו, אבל כשהחמץ הוא בתערובת הוא לא שיש לו מתירין. התשובה השניה לכך, שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הוא דברי חכמים, מחמת 'חומרא דחמץ', חכמים גזרו את זה כדי להציל אותך מאיסור בל יראה ובל ימצא, שהחמץ יהיה אסור גם לאחר הפסח, והם התכוונו לקולא, אי אפשר לבוא ולומר כיון שזה בין כה אסור אם כן זה לא נקרא להחמיר עלינו, הם רצו לעשות הרחקה, אי אפשר להשתמש בחומרא הזו דבר שיש לו מתירין, אתה לא יכול לתפוס חומרא ולעשות ממנה קולא. לכן כיון שזה רק מדרבנן ומהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, הרי שהחמץ נקרא דבר שיש לו מתירין. יט. נפקא מינה לדעת הרמב\"ם נתערב חמץ בערב פסח אחר חצות שהוא אסור מהתורה, שאין את הטעם חמץ שזה דבר שיש לו מתירין. אבל יש בזה נפקא מינא להלכה, כגון אם הרמב\"ן, הרי\"ד ועוד הרבה ראשונים, מסכימים לרמב\"ם שזו הסיבה בחומרא של חיוב כרת, בערב פסח אחר חצות זה רק לאו מהתורה, אם כן השאלה היא אם החמץ יהיה בטל בשישים בערב פסח אחר חצות. שלהרמב\"ם עדיין הוא דבר שיש לו מתירין ואינו מתבטל, אך לטעמים הנ\"ל הוא מתבטל. איך שיהיה אנחנו למדים שלדעת רובא דרובא מהראשונים, חמץ בפסח חמץ בפסח במשהו.(סימן תמז) במשהו, ככה פסק מרן השלחן ערוך להלכה כ. הרבה חומרות נוצרו מחמת איסור חמץ שאסור אפילו במשהו לאור האמור, שאיסור חמץ בפסח במשהו, נוצר מזה הרבה חומרות בענייני חמץ. מנהגים שונים והלכות מסויימות. הכל מחמת שחמץ בפסח במשהו. למשל העניין של אורז וקטניות, וכל הנושא של כלים וכו', בעז\"ה בשיעורים הבאים נפרט את המנהגים שנוצרו בעקבות האיסור הזה של חמץ בפסח במשהו. כיצד נוהגים בתענית יארצייט שחל בחודש ניסן שאלה: האם מותר להתענות תענית יארצייט בחודש ניסן? לספרדים מותר להתענות תענית יחיד בחודש ניסן, תשובה: כגון תענית יארצייט על פטירת אב או אם. ומותר להתענות אף בערב ראש חודש אייר. ומכל מקום ביום אסרו חג טוב שלא להתענות תענית יחיד. : מקורות ודבריו שם [ .)כן דעת מרן השלחן ערוך (סימן תכט ס\"ב). וע\"ש במשנה ברורה (סק\"י . ועיין בספר ערבי פסחים (עמוד ג ]גבי ער\"ח אייר אינם אליבא דמרן השלחן ערוך בנד\"מ) שכתב שמותר להתענות בחודש ניסן תענית יחיד, והוסיף שאפילו ביום אסרו חג מתענים יארצייט. ע\"ש. אולם אף שכן דעת מרן דאף ביום אסרו חג שרי לדידן, מכל מקום כמה מהפוסקים החמירו בזה. ועיין במגן אברהם (סימן תכט סק\"ח) וש\"א, ועיין בחזון עובדיה (עמוד ז) שכתב שטוב להחמיר. ועיין בהלכה ברורה (סימן רפח ס\"ק כז) מ\"ש בזה, והזכיר מדברינו. ע\"ש.כיצד יש לנהוג בכלי שהשתמשו בו לחמץ רק פעם אחת שאלה: כלי שלא השתמשו בו בחמץ במשך ימות השנה, רק פעם אחת הניחו עליו חמץ רותח, האם הכלי טעון הכשר לפסח או שהולכים אחר \"רוב תשמישו\"? כל כלי שהשתמשו בו בחמץ, אפילו פעם אחת תשובה: והולכים אחר \"רוב תשמישו\" רק לגבי [ .בלבד, טעון הכשר .]אופן ההכשר, אך הכלי חייב הכשר כיון שבלע חמץ :מקורות כן האריכו הפוסקים לבאר. עיין בשו\"ת דברי מלכיאל ח\"ג (סימן נו) ובשו\"ת זקן (סימן קכא ס\"ק פג). וכן פסק מו\"ר אבי בספרו תורת חיים ח\"א (סימן טז). וע\"ע אהרן ואלקין ח\"ב (חיו\"ד סימן מא) ובספר עצי לבונה (סוף סימן צב) ובדרכי תשובה ועיין בחזן עובדיה פסח (עמוד קלז הערה טז [ .בילקוט יוסף (חיו\"ד כרך י עמוד פ) בשם מרן הגר\"ע יוסף במוסגר), ובהליכות עולם ח\"א (עמוד רפד טור א בסופו). וכן פסק בשו\"ת אור לציון (ח\"ג פ\"י ס\"ה). גם בסעודת פורים, כיון שהיא סעודת מצוה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א איש על מחנהו ואיש על דגלו \"כשהייתי ילד קטן לפני כחמישים שנה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לגור בתל אביב. והנה נודע לו שראש ישיבה אשכנזי בבני ברק אסף את תלמידיו הספרדים ואמר להם, אנחנו חינכנו אתכם וגידלנו אתכם, יש לכם הכרת הטוב אלינו, אתם צריכים להחליף את הנוסח והמנהגים שלכם, וללכת אחרי המנהגים של האשכנזים! כשאאמו\"ר שמע על כך הוא כעס מאד! והרי זה אתרא דמרן השלחן ערוך! הספרדים היו פה מתמיד, כל היהדות שהיתה בארץ ישראל היתה של יהדות ספרד, רק לאחר מכן הגיעו תלמידי הבעל שם טוב, ותלמידי הגר\"א. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! ומה עם 'לא תטוש תורת אמך'?! באותם ימים פרסם אאמו\"ר את קביעתו החד-משמעית, בחור ישיבה שלומד לאותות לבית אבותם.אצל אשכנזים אסור לו לשנות ממנהג אבותיו! איש על מחנהו ואיש על דגלו מאידך מרן היה מורה גם לאשכנזים לנהוג כמנהג אבותיהם. וכמו שכשביתי שתחי' התחתנה עם אשכנזי, וקודם החתונה ניגשתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלתי על הכתובה איזו כתובה לעשות. ואמר לי שודאי צריך לעשות כתובה של אשכנזים, בלי תקיעת כף וכו'! באו ואמרו לו שהאשכנזים עושים שבע הקפות... ואאמו\"ר עמד והמתין עד וכמו כן כשהגיע עת החופה כשהכלה נכנסה, ואאמו\"ר עלה לסדר קידושין, הרב יצחק מאזוז שסיימה להקיף את החתן כנהוג אצלם! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"144.pdf","content":"'נותן| הכשרת מחבת 'טפלון' ותבניות של תנור| ' אם חמץ הוא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע| הגעלת כלים בכלי מתכות נושאי השיעור: להגיש לאשכנזי לאכול קטניות בפסח| מנהגי אי אכילת אורז וקטניות בפסח| נ\"ט בר נ\"ט בבשר וחלב ובחמץ בפסח| טעם לפגם' בחמץמיום א' כ\"ד אדר ב' תשפ\"ב144 גליון חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת תזריע- החודש הכשרת הכלים לפסח א. כיצד נהגו בכלים שבישלו בהם את הקרבנות כבר נתבאר שחכמים החמירו באיסור חמץ, וקבעו שחמץ בפסח במשהו, והוא חמור יותר משאר האיסורים שבטלים בנותן טעם. מחמת זה יש בענייני חמץ מנהגים ממנהגים שונים, וכן הלכות שרואים שהחמירו בהם בחמץ יותר משאר איסורים. היסוד לחלק מההלכות והמנהגים שהחמירו בחמץ הוא כיצד היחס אל החמץ. האם הוא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע'. וזו נקודה חשובה לגבי דיני תערובות של חמץ. שהנה דין הגעלת כלים כתוב בפירוש בתורה לגבי : \"וכלי חרש אשר תבושל בו (ויקרא ו, כא)הכלים בהם בושלו בשר הקרבנות ישבר, ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים\". והיינו שמלבד קרבן עולה שהוא נשרף כליל לה' כולל כל האיברים, התורה קבעה לכל קרבן מי יכול לאוכלו, היכן יכול לאוכלו, וכמה זמן מהבאת הקרבן ניתן לאוכלו. שהנה בקרבנות הנאכלים לכוהנים, כגון ב'קדשי קדשים' כחטאת ואשם, שהכוהנים הזכרים בלבד מותרים לאכול, וב'קדשים קלים' שהכוהנים, וכן נשותיהם ובניהם ועבדיהם, אוכלים מזה. וכמו כן יש קדשים קלים שנאכלים לבעלים. וכל יהודי שהוא טהור יכול לאכול מזה. ולגבי מקום אכילת הקרבן, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים נאכלים בכל ירושלים. וכמו כן זמן אכילת הקרבן, שכל הקרבנות זמן אכילתם הוא יום ולילה משחיטת הקרבן. למשל, שחטו את הקרבן ביום ראשון בשעה שתים עשרה בצהרים, מותר לאוכלו עד עלות השחר של אמרו עד חצות, (ב.)יום שני. אכן חכמים במשנה הראשונה במסכת ברכות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. , (פסחים קכ:)ולגבי קרבן פסח זו מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה אם מן התורה זמן אכילתו הוא עד עלות השחר או עד חצות. וזו מחלוקת נפק\"מ לעניין זמן [ .לא מוכרעת, גם בראשונים זו מחלוקת כיצד ההלכה .]אכילת מצה ואכמ\"ל והנה מלבד קרבן פסח שנאכל צלי, כל הקרבנות אפשר לבשלם. וכשעובר הזמן בו ניתן לאכול את הקרבן, מה שבלוע בתוך הסיר הרי הוא אסור. זה פיגול. כיון שהוא חוץ לזמנו. והסיר שבישלו בו את הקרבן חייב הגעלה. אך אם הסיר הוא חרס אין לו תקנה, שבירתן זו תקנתן. חז\"ל אמרו שבכלי חרס : \"וכלי חרס אשר תבושל בו (שם)'אינו יוצא מידי דופיו לעולם'. וכמו שכתוב ישבר\". אולם אם הסיר הוא ממתכת כתוב בתורה (שם): \"ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים\". ומבארים חז\"ל 'מורק' בחמין ו'שוטף' בצונן. וזו הגעלה. ב. כלי מדין לעומת זאת, יש פרשה אחרת בתורה, ארוכה יותר, על הכשרת : \"נקום נקמת (שמות לא, ב)הכלים. בפרשת מטות, על כלי מדין. שה' אמר למשה בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך\". ואז הם יצאו למלחמת מדין והרגו כל זכר, כפי שציוה עליהם ה', והיה להם שלל גדול. והם באו אל משה רבינו בשאלה מה ניתן לעשות עם הכלים שלקחו לשלל מהמדיינים וכאן באה הוראה מפורשת ]... - הם כמובן לא היו אוכלים בהכשר הבד\"ץ[ מהקב\"ה (שם, כא-כג): \"זאת חוקת התורה אשר ציוה ה'. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא\". דהיינו מי אפר פרה אדומה : \"וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים\". ] - שבימינו אין לנו את זה[ חז\"ל לומדים מהפסוקים הללו, שכל כלי 'כתשמישו כן הכשרו'. כלי שמשתמשים בו על ידי אש כגון שיפודים ואסכלאות, הכשרתם הוא על ידי ליבון באש. לעומת זאת, סירים שמבשלים בהם במים, הכשרתם הוא במים רותחים. ג. 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע' הנה בגמרא במסכת עבודה זרה (עה:) איתא ברייתא, לגבי אדם שרכש כלים מגוי, ששיפודים ואסכלאות מלבנם באור. 'שיפוד' הוא ששמים עליו את הבשר וצולים. ולגבי 'אסכלה' יש כמה דעות, ובפשיטות היא כמין רשת שעליה מניחים את הדברים שרוצים לקלות או לצלות. והכשרם הוא על ידי ליבון באש, כמו שימושם. והגמרא מקשה על כך, שבמקום אחר כתוב בברייתא, ששיפודים ואסכלאות שהשתמשו בהם לקרבן, ועבר זמן אכילת הקרבן והבלוע הופך להיות פיגול, מגעילן ברותחין. אם כן רואים שלא צריך ללבנן באור. והגמרא מיישבת תשובה שהיא משמעותית מאד לדיני פסח, שבשיפודים ואסכלאות שהיו בשימוש שאצל גוי, הלא בשעת הבליעה הם בלעו איסור, 'איסורא בלע', וכיון שכך צריך ללבנן באור, מה שאין כן בשיפודים ואסכלאות שהשתמשו בהם לקרבן, הלא בשעה שבלעו היה זה בהיתר, הקרבן היה מותר באכילה - 'היתרא בלע', ולכך די בהגעלה ברותחין. ד. חמץ הבלוע בכלים הוא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע' והנידון הוא כיצד הוא הייחס לאיסור חמץ הבלוע בכלים, האם הוא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע'. שהנה הרי\"ף (עבודה זרה ח ע\"ב בדפי פוסקים בעניין שיפודים ואסכלאות של חמץ (פ\"ב דפסחים סימן ז)הרי\"ף) והרא\"ש שמלבנן באור, ובפשטות נראה שסוברים שחמץ נחשב לאיסורא בלע. אך אין הכרח לזה, משום שאפשר ושיפודים ואסכלאות של חמץ דוקא בהם החמירו. והראשונים כותבים כמה סיבות לומר כן. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר חזון עובדיה על הגדה של פסח מביא כמה שיטות בזה. שיש ראשונים הסוברים שחמץ נחשב לאיסורא בלע משום שחמץ .'שמו עליו'. מאידך יש ראשונים הסוברים שחמץ נחשב להיתרא בלע יסוד המחלוקת הוא, שהנה יש הבדל גדול בין נבילות וטריפות לקרבן. בנבילות וטריפות זה מתחילה ועד סוף זה איסור, ועל כן בליעתם בכלים הוא 'איסורא בלע', ואילו בקרבן הוא 'היתרא בלע', בתחילה הוא היה קודש וצריך לאוכלו בטהרה והוא היתר, אולם לאחר מכן כשעבר הזמן זה הפך להיות איסור. כבר אינו 'קודש'. לעומת זאת חמץ, אינו דומה לגמרי לקרבן, משום שאמנם קודם הפסח החמץ מותר, אבל כשנכנס זמן האיסור, הוא לא משנה את שמו, הוא עדיין נקרא 'חמץ', הוא עבר הבדל 'הלכתי' אבל במהותו הוא אותו דבר שהיה קודם לכן. מה שאין כן בקרבן ההבדל הוא קיצוני מאד, בתחילה שמו 'קודש', ואילו לאחר מכן הופך שמו להיות 'נותר'. אשר על כן יש ראשונים שדימו את החמץ לקרבן ו'היתירא בלע', אולם יש ראשונים הסוברים שכיון שהחמץ עדיין שמו עליו גם בזמן האיסור אם כן הרי שהוא 'איסורא בלע'. ה. הכשר מחבת ותבניות של תנור לפסח למעשה בכל הנידון של הכשרת כלים של חמץ הוא תלוי במחלוקת זו. אכן זוהי מחלוקת שאינה מוכרעת לגמרי, אך באופן כללי אנחנו מתייחסים אל החמץ כאל 'איסורא בלע', לכל הפחות לכתחילה. וכל דבר שמכשירים לפסח הייחס אליו כאל כלי הבלוע בנבילות וטריפות. אכן יש יוצא מן הכלל. דוגמא לדבר במחבת שהשתמשו בה בחמץ. ואין הכוונה למחבת 'טפלון', משום שכנראה אין אפשרות להכשירה, מחבת 'טפלון' זו מחבת שאין מטגנים בה עם שמן, וכיון שכך זו בליעה ישירה, ולכתחילה דבר שהוא בליעה ישירה טעון ליבון. מחבת 'טפלון' אם יעשה לה ליבון היא כבר לא ראויה לשימוש. כמו כן תבניות שיש בתוך התנורים, שנועדו לאפייה, הרי זו בליעה ישירה, לא מבשלים עם רוטב בתבניות ואם ילבן את התבניות הללו הן כבר לא יהיו ראויות לשימוש והוא הדין ברשת של התנור. כיום רוב האנשים משתמשים בתבניות חד פעמיות. אך במחבת רגילה שמשתמשים בה עם שמן, יש דברים שמטגנים אותם עם הרבה שמן. והנה יש מחלוקת אם טיגון הוא כמו בישול, להלכה פוסקים שאם זה טיגון בהרבה שמן ודאי שהוא כבישול. אולם למרות זאת יש הבדל בין טיגון לבישול, שבטיגון כמה שמן שישימו זו לא כמות גדולה, בדרך כלל , וממילא השמן ] - מלבד בחנויות פלאפל וכיו\"ב[ לא שמים כל כך הרבה מתאדה קצת או נשרף, ופעמים יוצא שהבליעה של המחבת היא בליעה ישירה, ולכאורה המחבת טעונה ליבון. והנידון הוא כיצד לדון את המחבת הזו. שהנה מרן בשלחן ערוך פוסק לגבי אדם שקנה מחבת משומשת מגוי, דהיינו שהוא השתמש בה לנבילות וטריפות, שההכשר שלה הוא ליבון באש. אולם בכל זאת לעניין הכשרת המחבת לפסח מועיל הגעלה ולא צריך ליבון, ולכאורה אם הייחס לחמץ שהוא איסורא בלע, מה ההבדל בין מחבת של חמץ למחבת של נבילות וטריפות. אולם ההבדל הוא פשוט, משום שגם לגבי נבילות וטריפות זו מחלוקת, אלא שמרן פסק להחמיר שצריך ליבון. לעומת זאת לגבי פסח, יש שני צדדים לקולא: צד אחד, שהלא יש מתירים במחבת גם כאשר השתמשו בה בנבילות וטריפות. והצד השני, שאם נאמר שהחמץ הוא היתרא בלע, ממילא הגעלה מועילה בו. ומכיון שהמחלוקת אם היתרא בלע או איסורא בלע, היא לא מוכרעת, ואף אם היתה מוכרעת, יש כאן את שני הצירופים בודאי שאפשר להקל להלכה במחבת לגבי פסח שמספיק לה הגעלה. ו. נותן טעם לפגם יש עוד נפקא מינה אם חמץ הוא איסורא בלע או היתרא בלע, והוא במקום שנותן טעם לפגם. ואבאר, הנה 'נותן טעם לפגם' היינו כל כלי שבלע, לאחר שעובר זמן מהבליעה – הטעם הבלוע בתוכו נעשה פגום. כלומר שאין כאן דבר בעין, אלא רק טעם, דבר שהוא בעין אפשר וגם לאחר כמה ימים שהוא התייבש יתן טעם טוב בתבשיל. אבל הטעם הבלוע בתוך דפנות הכלי, נפגם הטעם שלו. יש מחלוקת כמה זמן לוקח לטעם להיות פגום, להלכה אנו שעות, מעת לעת. דוגמא 24 ] - אני מקצר מאד בדברים האלו[ נוקטים - אני ממליץ לכל אחד שבביתו יש [ לדבר, אדם שיש בביתו סיר חלבי כלים בשריים וחלביים, שיהיה שינוי ביניהם, כגון שלא יהיו באותה צורה ובישל בו בשר, שאם הסיר הוא 'בין יומו' ]או צבע, כי זה יכול להתערבב – דהיינו שהשתמש בו לחלב באותו היום, כגון שבבוקר בישל בסיר חלב, ואחר הצהריים בישל בו בשר, אפילו אם הסיר היה שטוף ונקי כראוי, הבשר הזה צריך שישים כנגד הסיר. ובדרך כלל אי אפשר שיהיה בתבשיל כנגד שעות מבישול החלב עד שבישל 24 כל הסיר והכל אסור. אבל אם עברו את הבשר, ממילא הבלוע בתוכו נקרא 'נותן טעם לפגם', וכל מה שהתורה הצריכה הכשרת כלים זה בכלי בן יומו, אמנם הסיר יצטרך הגעלה, אבל בדיעבד מותר לאכול את הבשר. פעם אירע לי שבא מישהו בשבת בבוקר ואמר שאשתו הכינה את החמין . שאלתי אותו מתי הפעם ]... - אני לא יודע איך קורה דבר כזה[ בסיר חלביאחרונה שבישלה בו חלב אך היא לא זכרה, זה היה ספק, ואז הוא אמר לי שבחמין היה עוף ולא בשר, ממילא זה דרבנן, ספק דרבנן. ובאמת לפי מה שהבנתי כנראה שהיה יותר מיום אחד מבישול החלב, אולי אפילו יומיים לכן אמרתי לו שאפשר להקל לאכול ]... - האשה היתה מבולבלת[ שלושה את החמין. ועל על פנים גלכתחילה חייב להגעיל את הסיר. למרות שהתורה אסרה רק כלי בן יומו, חכמים חייבו להגעיל. ז. נותן טעם לפגם בחמץ בפסח והנה לגבי פסח יש בזה מחלוקת, יש אומרים שמכיון שהייחס אל חמץ שאם (סימן תמז ס\"ה) הוא כאיסורא בלע, ומחמירים בו במשהו, לכן דעת הרמ\"א בישלו בסיר של חמץ אף אם אינו בן יומו, אסור לאכול את התבשיל. כיון שלדעתו נותן טעם לפגם אסור. לעומת זאת הספרדים נוהגים להקל בזה. פעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר בשיעור, שכאשר התגורר בשכונת 'בית ישראל' אירע בבית אחד משכניו שפתאום ביום שישי ערב שבת חול המועד בא בעל והודיע לאשתו שבאים הרבה אורחים בשבת. היא היתה בלחץ, וחשבה איזה סיר גדול צריך בשביל כל האורחים ולקחה בטעות - דרך אגב, צריך תמיד לסגור את הארון של [ סיר מהארון של החמץ החמץ, לנעול אותו, ואם אפשר לכתוב שלט בצבע אדום \"חמץ\" \"סכנה\" . והנה ממש אחר הצהרים שמה לב לטעותה, ]וכיו\"ב, כדי שלא יכשלו בזה שבישלה בסיר של חמץ. היא רצה לאחד מרבני השכונה ושאלה אותו, הרב פסק לה שהתבשיל אסור באכילה. היא חזרה הביתה ממררת בבכי, מה היא תתן לאורחים?! אאמו\"ר ראה אותה ושאל אותה למה היא בוכה, והיא סיפרה לו שכך וכך אירע, ואז הוא אמר לה שהם יכולים לאכול וזה מותר. האשה לא הבינה, הרי הרב פלוני אסר, אבל אאמו\"ר אמר לה, 'הוא אמר לך שאסור כנראה כיון שחשב שאת אשכנזיה, אבל אני מכיר אתכם שאתם ספרדים ולספרדים זה מותר'... פעם אאמו\"ר אמר בשיעור, שאם אירע אצל האשכנזים שבטעות בישלו אוכל בסיר של חמץ, שלא יזרקו את האוכל אלא יתנו אותו לספרדים, שהרי זה 'בל תשחית'... הרי לנו שלמרות שבנבילות וטריפות אם זה לא בן יומו זה מותר, אבל בחמץ משום חומרא דחמץ החמירו אף יותר למנהג האשכנזים. ח. נותן טעם בר נותן טעם - נ\"ט בר [ 'יש דין נוסף לעניין חמץ בפסח, והוא 'נותן טעם בר נותן טעם , וזה דבר מצוי בכל בית. כגון שמבשלים איזה דבר כשר לפסח והכינו ]נ\"ט אותו בסיר חמץ, למשל יש בתים שמכינים 'מטבוחה' מעגבניות וכו' ואחר הבישול מקפיאים אותה, האם מותר לאוכלה בפסח? והמדובר הוא בסיר - צריך לשים לב [ נקי לחלוטין, וכל המוצרים כשרים למהדרין לפסח שבאמת הכל כשר, יש למשל אבקות מרק שיש על זה 'השגחת הבד\"ץ' אבל הן חמץ. אחד אמר לי שבישל בביתו אבקת מרק, ורק לאחר הבישול שם בזה ]לב שלא כתוב 'כשר לפסח'... זה מכיל קמח חיטה, חמץ גמור! ה' ירחם הנידון הוא נותן טעם בר נותן טעם. וזה יהיה תלוי אם חמץ הוא היתרא בלע דגים שעלו (קיא:) או איסורא בלע. ואבאר. הנה יש סוגיא שלמה בגמרא חולין - הגמרא דנה בעניין דגים, אבל אנחנו [ .בקערה אם מותר לאוכלן בכותח והיינו אם לקח סיר שבישל ]הספרדים נוהגים שלא לאכול דגים עם חלב בו בבוקר חלב, וניקה אותו כראוי, ובצהריים בישל בסיר תפוח אדמה, האם - פעם בא מישהו ושאל [ ?מותר לאכול את התפוח אדמה עם בשר או לא אותי דבר כזה, שבישלו תפוחי אדמה בסיר בשרי, והוא אכל מזה אם צריך להמתין שש שעות כדי לאכול חלב? צריך ללמוד קצת הלכות! ודאי שלא צריך לחכות שש שעות, הרי זה פרווה לגמרי! זה שהסיר הוא בשרי זה לא .]הופך את התפוח אדמה להיות בשרי ויש הבדל בזה בין ספרדים לאשכנזים. דהיינו לכולי עלמא זה מותר, רק השאלה אם לכתחילה או בדיעבד. והנידון הוא, שהנה כאשר בישלו בשר בסיר חלבי בן יומו, הכל נאסר מחמת שטעם החלב הבלוע בכלי יוצא ונבלע בבשר, זה נעשה טעם אחד והכל אסור. וכמו כן אם בישל בשר בסיר, והתברר שהסיר בלוע בנבילות וטריפות, הכל נאסר, כי הבלוע נפלט ונבלע בתבשיל. לעומת זאת בבישול של התפוח אדמה, החלב הבלוע בסיר נפלט ונבלע בתפוח אדמה, וזה טעם קלוש, ועדיין הוא היתר, ועכשיו הוא אוכל את התפוח אדמה עם בשר הרי שהבשר נותן טעם בתפוח אדמה, הרי שזה כבר טעם שני, זה נקרא נותן טעם בר נותן טעם. ולהלכה נפסק שנותן טעם בר נותן טעם מותר. השאלה היא אם לכתחילה או בדיעבד. כותב לשון בדיעבד שמותר. אבל בבית יוסף הוא (יו\"ד סימן צה)מרן בשלחן ערוך כותב בפירוש שמותר לכתחילה לעשות את זה. הרמ\"א אוסר לכתחילה שאם כבר עשה כך מותר לאכול את (שם סק\"א)ומתיר בדיעבד. ומסביר הש\"ך זה, אבל לכתחילה אין עושים כן. פעם יהודי אחד כאן ב'הר נוף' עשה חנוכת הבית והזמין אותי, וכשבאתי ראיתי שאשתו היתה יושבת בצד ובוכה, שאלתי אותו מה קרה? הרי היא צריכה לשמוח! ואז הוא אומר לי, אל תשאל איזה בושות היא עשתה לי, עשינו כאן מסיבה והיא אפתה עוגה בתבנית בשרית, שבאותו היום הכינו בה בשר, ואחר כך הוציאה את העוגה מהתבנית ומרחה עליה קצפת חלבית! שאלתי אותו נו, ומה אמרתם לה? והוא אמר לי שאמר לה שאסור לאכול את העוגה! אמרתי לו, ריבונו של עולם, מה אתם מביישים אותה?! אתם ספרדים וזה מותר לכם, היא עשתה כהוגן! היא צודקת לא אתם! וגם לאשכנזים זה מותר בדיעבד, כך כותב הש\"ך, אבל לספרדים מותר אפילו לכתחילה! אמרתי לו תביאו לי אני יברך 'מזונות' ואוכל מהעוגה הזאת. וזה נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא, החלב בפני עצמו הוא היתר, הבשר בפני עצמו הוא היתר, אך כשהם נותנים טעם אחד בשני זה טעם ראשון ואסור, אבל כשיש דבר שלישי זה טעם שני ומותר. מה שאין כן בנ\"ט בר נ\"ט דאיסורא, שאם בשלו בסיר נבילות וטריפות אפילו העבירו מסיר לסיר אסור. ט. נ\"ט בר נ\"ט בחמץ בפסח והנידון בחמץ הוא אם הוא נקרא איסורא בלע, וממילא הוא נ\"ט בר נ\"ט דאיסורא ואסור. כמו סיר שבישלו בו נבילות וטריפות. או שחמץ הוא היתרא בלע, והוא נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא ומותר, כמו סיר שבישלו בו חלב ובישל בו דבר שלישי שמותר לאוכלו עם בשר. יש תשובה ענקית בנושא הזה בשו\"ת יביע אומר בכמה מקומות. והוא מצרף כמה סעיפים, קל וחומר אם הסיר שבישלו בו את ה'מטבוחה' לא היה בן יומו, שאז זה גם נותן טעם לפגם וגם נ\"ט בר נ\"ט. ולספרדים זה מותר. אני לא כל כך מציע לכם לספר את זה לאישה שלכם היא תגרש אתכם מהבית... היא תגיד לכם מה זה נהייתם רפורמים?! נשים מקפידות מאד בענייני הפסח. אבל אנחנו צריכים לדעת את ההלכה. אלו לא שאלות של מנהגים זו ההלכה. יש בזה מחלוקת הפוסקים, ויש הרבה הלכות שקשורות לזה. אכן מצד שני ישנם מנהגים, למרות שלכאורה מנהג זה לא הלכה, וכולם מודים שזה צריך להיות מותר, אבל יש עדות שנהגו לאסור. ומי שנהג לאסור צריכים להמשיך לאסור, אם זה מנהג אבותיהם צריכים להמשיך את מנהג אבותיהם. י. אורז הוא קרוב ביותר למיני דגן ויש דוגמא לדבר מאוד נפוצה. לגבי אכילת אורז וקטניות בפסח. שהנה אם אורז הוא מין דגן או (לה.)יש מחלוקת תנאים במשנה במסכת פסחים לא, ר' יוחנן בן נורי סובר שהוא מין דגן וחייבים על חימוצו כרת. חכמים חולקים עליו וסוברים שהאורז אינו מין דגן. והמחלוקת הזו היא דוקא לגבי אורז, משום שהוא שונה מאד מכל הדברים. יש מחלוקת לגבי דוחן ודברים אחרים, אבל האורז הוא בדרגה הכי קרובה למיני דגן. משום כך אורז הוא - כמו האורז הרגיל [ היחידי, שכשהוא מבושל שהתרכך ונדבקו הגרגירים מברכים עליו 'מזונות', למרות שלכאורה אינו מין דגן. וכל הדברים ]שמכינים האחרים שהם לא מיני דגן מברכים עליהם 'האדמה'. מאידך גיסא, כיון שאינו מין דגן מברכים עליו 'נפשות'. אכן אם אכל כזית פסטה או עוגה שברכתן 'מזונות' ו'על המחיה' ואכל גם אורז, מברך 'על המחיה' ופוטר גם את האורז. יש לו קורבה למיני דגן אבל אינו מין דגן. יא. בזמן חז\"ל אכלו אורז בפסח בזמן חכמי הגמרא כל עם ישראל היו אוכלים אורז. בגמרא בסוף מסכת איתא, שיש חיוב בליל הסדר לאכול שני תבשילים, כך תיקנו (קיד.)פסחים חכמים, זה מה שאנחנו קוראים 'שלחן עורך', אחרי שאוכלים מצה, מרור וכורך. וצריך לשים לב צריך לאכול שני תבשילים, מספיק אפילו לטעום, - אך העיקר זה לשים [ אין חיוב כזית בשני התבשילים. זו תקנת חכמים . והגמרא דנה לגבי ]לב לאכול את המצה ומרור וכורך כראוי, זה הכי חשוב שני התבשילים הללו שהם זכר לקרבן פסח וזכר לקרבן חגיגה, האם צריך שיהיו שני תבשילים של בשר או לא, וכתוב שם, 'אמר רב הונא אפילו סילקא וארוזא' – 'סילקא' זה תרד, 'ארוזא' זה אורז, כלומר אפילו תרד ואורז. - דרך אגב, יש מחלוקת ראשונים מהו 'אורז', אך המנהג הוא שהאורז של [ הגמרא הוא מה שכיום אנו מכירים. בתקופת הראשונים האשכנזים היה הבאתי את כל השיטות (סימן רח)כל מיני שמות אחרים, בספרי 'הלכה ברורה' . והנה רב הונא נקט 'תרד ואורז' שהם דוגמא של תבשילים ]בנושא הזה פשוטים שבכל בית אוכלים, שגם בזה יוצאים ידי חובה העיקר שיהיו תבשילים. והגמרא אומרת שרבה הקפיד מאז כל שנה בליל הסדר לאכול תרד ואורז, כיון שפה קדוש של רב הונא הוציא תרד ואורז, אז כך צריך לעשות! והגמרא לומדת שלא חוששים לשיטת רבי יוחנן בן נורי שאורז הוא מין דגן, ומותר לאוכלו בפסח. יב. תחילת החומרא שלא לאכול אורז בפסח שנה, אולי קצת יותר, כל עם 800-ואכן בתקופת הראשונים, עד לפני כ ישראל היו אוכלים אורז. המנהג שלא לאכול אורז בפסח התחיל אצל האשכנזים בקהילות מסוימות, זה התחיל בקהילה אחת ועבר לקהילות נוספות. והיו לכך שני סיבות: האחת, בגלל חשש של תערובת חיטים באורז. והסיבה הזאת לא כל כך מצויה כיום, אבל כיון שנהגו נהגו. וגם כיום יש חשש לפעמים של תערובת קמח, צריך לבדוק היכן ארזו את האורז, ואם היו שם כלים שהשתמשו בהם לקמח. והסיבה השניה, משום שדרך העולם לא לעשות קמח מאורז, אלא לבשלו כמות שהוא, והנה אנשים רגילים בימות השנה לבשל גם חיטה, ויש חשש שמא יבואו עמי הארצות ולא יבדילו בין אורז לחיטה. אנשים יודעים שקמח חיטה זה חמץ אבל גרגרי - אומר לכם את האמת, כשראיתי את הנימוק [ חיטה אנשים יבואו לטעות הזה התפלאתי, היתכן שיהיה עם הארץ כזה שיחשוב שמותר לבשל חיטה בפסח?! והנה הקב\"ה יודע מחשבות אדם, באותו יום הקב\"ה שלח לי הוכחה שאני טועה, ויש עמי הארצות כאלו. באותו יום היו טלפונים של שאלות בהלכה פה ב'יחוה דעת', היה תור ארוך שהמתינו על הקווים וביקשו ממני לענות לכמה שיחות. והנה אישה אחת מספרת, ששכנתה מבשלת חמין לפסח ומניחה בחמין שקית של חיטה! והאשה העירה לה שאולי זה אסור כי אולי חיטה זה חמץ! השכנה הגיבה לה מה את מדברת שטויות?! וכי מה ההבדל בין אורז לחיטה?! והיא התקשרה לשאול מי צודקת. ואז אמרתי לה 'אוי ואבוי, זה חמץ גמור! צריך להכשיר את הכלים! הם אכלו חמץ בפסח!' .]לצערינו יש עמי הארצות וזו הסיבה שהתחיל המנהג הזה יג. מנהגים עם 'מזל' כתוב: 'הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל' יש מנהגים שיש להם מזל שהתפשטו יותר ויש מנהגים שלא התפשטו. ודוגמא לדבר, אמירת ההלל בראש חודש הוא מנהג שהתחיל בתקופת הגמרא. הגמרא מספרת שב'מחוזא' התחילו לומר שם הלל בראש חודש, ורב הגיע לשם והתפלא מאד על כך, הרי חכמים לא התקינו לומר, ואז ראה שהם מדלגים את ההלל והבין שהוא מנהג. והנה כיום אין קהילה הכי קטנה בעם ישראל שאינה אומרת הלל בראש חודש, זה מנהג כללי של כלל ישראל. כמו כן חבטת ערבה בהושענא רבה זה מנהג וכל עם ישראל נוהגים אותו. מאידך יש מנהגים שהתחילו ונפסקו. כל מנהג צריכים לבדוק את שורשו. יד. עד תקופת הרמ\"א נתפשט המנהג שלא לאכול אורז אכן יש מנהגים טובים, אבל יש מנהגים שלפעמים נוגדים את ההלכה. שמביאים מכשולות וצריך לבטלם. המנהג לאסור אכילת אורז וקטניות בפסח נתייסד על ידי גדולי ישראל תלמידי חכמים גדולים בתקופת הראשונים, הם לא באו לומר שאורז הוא חמץ, אלא באו לגדור גדר שלא לאכול את האורז, מחשש תערובת, או שמא שיבואו לבשל חיטה. והמנהג הזה התפשט ועד תקופת הרמ\"א כל האשכנזים נהגו לא לאכול אורז בפסח. וכל מי שבודק בספרי הראשונים רואה שבדורות הקודמים להרמ\"א חלק מהראשונים האשכנזים היו אוכלים אורז, זו היתה תקופת התפשטות המנהג בהדרגה. מרן הבית יוסף כותב שאין מי שחושש למנהגים הללו זולתי האשכנזים. כלומר שבזמן מרן לא היה דבר כזה שספרדים לא יאכלו אורז בפסח. בדורות שלאחר מכן זה התחיל להתפשט גם אצל הספרדים. לדוגמא, הרוב הגדול של יוצאי מרוקו אינם אוכלים אורז בפסח, אך עדיין זה לא מנהג כללי אצלם, אצל אלו שבאו מעיירות קטנות או הכפרים, רבים מהם אוכלים אורז בפסח. ואילו בערים הגדולות שבמרוקו כגון קזבלנקה, מרקש, פאס, מקנס לא אכלו אורז. אם כן רואים שלא היה זה מנהג כללי וזה מאד משמעותי, כיון שכך אפשר לעשות התרת נדרים. לעומת זאת אצל האשכנזים זה מנהג כללי, לכן אי אפשר להם לעשות התרת נדרים. טו. מנהג אי אכילת הקטניות בקרב בני ספרד כמו כן לגבי איסור אכילת הקטניות. זה התחיל עם האורז ועבר גם לקטניות. הרוב הגדול של עדות הספרדים גם אלו הנוהגים שלא לאכול אורז נוהגים לאכול קטניות. אכן יש שאינם אוכלים קטניות, כגון אצל המרוקאים, יש שמבדילים אם זה קטניות יבשות שלא אוכלים, אולם אם זה טרי, פול טרי, . וכל אחד יעשה ] - אני לא יודע מה ההבדל בזה[ שעועית טריה, אוכלים כמנהג אבותיו. אנחנו מכבדים כל מנהג. טז. להגיש לאשכנזי קטניות בפסח אכן אם בא אשכנזי להתארח אצל ספרדי והוא לא דתי, אסור לתת לו אורז לאכול, ואין לומר הלא בין כה הוא אוכל חמץ, יבוא איזה שופט עליון או שופט תחתון... הוא מתיר לאכול חמץ במחנות צה\"ל ה' ירחם, מזלזל ומבזה, והוא יבוא לבית שלי להתארח, חמץ ודאי אסור לתת לו, אבל גם אורז אסור לתת לו. למרות שבעצמו הוא מזלזל באיסור חמץ, הוא אוכל חמץ, אם יאכל פעם אחת אורז בפסח מה יקרה?! בכל זאת אסור לתת לו לאכול אורז. למה הדבר דומה? ח\"ו אירעה תאונת דרכים, ויש פצוע, האם יבוא מישהו ויאמר הרי הוא בין כה פצוע אז ארקוד עליו קצת... הוא יהיה קצת יותר פצוע זה לא משנה הרבה, וכי מישהו נורמלי יגיד דבר כזה?! ודאי שלא. גם כאן, אדם שלצערינו הוא פצוע בנפשו, הוא לא מקפיד, הנשמה שלו פצועה, הוא לא שומר מצוות, אני לא יכול לומר הוא בין כה לא שומר מצוות אז ניתן לו עוד קצת. הרי ודאי לא יעלה על הדעת שאם יש יהודי שהוא בין כה מחלל שבת, שאומר לו סע במכונית עבורי, זה לא יתכן. הוא הדין גם במנהגים, כיון שאבותיו נהגו לאסור, אסור לי לתת לו. ישיבה על ספסל שמונחים עליו ספרים שאלה: האם מותר לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי קודש? כמו כן כן מה הדין באדם שכדי להניח תפילין הוא שם את התפילין על הספסל שאני יושב עליו, האם עלי לקום? לאשכנזים אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו תשובה: ספרי קודש. אולם לספרדים אפשר להקל. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ובספסל שמחולק לכסאות נפרדים, ואפילו שיש רק ידיות בין הכסאות והם לא נפרדים לגמרי, אפשר להקל לכתחלה לכל הדעות. מקורות: במסכת מנחות (לב:) נחלקו האמוראים האם מותר לשבת על ספסל שס\"ת מונח עליו. ונחלקו הראשונים כמי לפסוק. והנה לגבי שאר ספרי קודש, כתב מרן בבית יוסף (יו\"ד סי' רפב): \"כתב רבנו מנוח, אית דאמרי דוקא ספר תורה, אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו, וטוב להחמיר. ודוקא שלא בשעת בית המדרש, אבל בזמן בית המדרש והמקום צר לתלמידים, מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך נוהג רבנו משולם מבדרשי. אך כשלא . ]של רבנו מנוח[ היה במקום בית המדרש, היה מדקדק שיהיה הספר נתון על גבי דבר אחר כל שהוא. עכ\"ל וכתב בעל ספר אורחות חיים בסוף ספרו: ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים\". עכ\"ל. לעומת זאת, בפסקי התוספות (מנחות ס' פא) כתוב שרב הונא אסר רק בספר תורה, אבל בספרי התלמוד וכיוצא מותר. ע\"ש. והנה בשלחן ערוך (שם סעי' יז) כתב מרן שאסור לישב על מיטה שס\"ת מונח עליה. והרמ\"א שם כתב \"והוא הדין שאר ספרים\". ומכך שמרן הביא בבית יוסף את הדיון מה הדין בשאר ספרים, אולם בשלחן ערוך הזכיר את הנידון לגבי ישיבה עם ס\"ת בלבד, הוכיח מרן הגר\"ע יוסף בשו\"ת יביע אומר ח\"ט (יו\"ד סי' כב) שדעת מרן להקל. ומכל מקום כל זה הוא בספסל רגיל, אבל בספסל המחולק לכסאות נפרדים, ואפילו שיש רק ידיות בין הכסאות ואינם נפרדים לגמרי, מבואר בשו\"ת יביע אומר (שם) שמותר לכתחילה לשבת על הכסא הסמוך לכסא שמונחים עליו ספרי קודש. וגם הגרש\"ה וואזנר בשו\"ת שבט הלוי ח\"ג (סי' יא אות ג') העלה להקל בזה אף לבני אשכנז, שהרמ\"א אוסר לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרים, והוסיף, שקרוב לומר שגם בספר תורה מותר באופן כזה. הכנסת דפים עם דברי תורה וספרי קודש לבית הכסא שאלה: מי שנכנס לבית הכסא ויש ברשותו דפים עם דברי תורה, האם צריך לכסותם בשני כיסויים או שמספיק לכסות בכיסוי אחד? די לכסות בכיסוי אחד.תשובה: מקורות: כתב מרן בשולחן ערוך (יו\"ד סי' רפב ס\"ו) שקמיעין המכוסים בכיסוי אחד בלבד, מותר להכניסם לבית הכסא. ומבואר בפוסקים שם, שהוא הדין לשאר ספרי הקודש. ולכן גם דפים של דברי תורה שמונחים בכיס, אדם יכול להכנס איתם לבית הכסא ואינו צריך שני כיסויים. וע\"ע בשו\"ת הרדב\"ז (ח\"ג סי' תקיג). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א היזהרו מן הרמאים... \"צריך לדעת, שבכל ההכשרים אם בעל הבית רוצה, הוא יכול לרמות. לפני כחמישים שנה כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שימש ברבנות העיר תל אביב, נתן הכשר למאפיה אחת שעושים שם עוגות לפסח, וכל השנה היו עובדים בחמץ, והכשירו אותה לפסח, והשקיעו הרבה עבודה רק להכשיר אותה. - זה גם [ ואת כל שקי הקמח הכניסו למחסן. והמשגיח שם היה ירא שמים מאד חשוב, שהמשגיח יהיה ירא שמים בעצמו, כי אם לא, זה לא שווה, וכן . והנה פעם אחת בא בעל הבית והתחיל לשוחח עם ]צריך שידע להשגיח המשגיח, ותוך כדי שהוא מדבר איתו עושה 'עושה שלום במרומיו', פוסע הסתובב, וראה איך שהפועלים רצים לתוך המחסן ומוציאים משם קמח. אחורה, כך לאט לאט עד שיצאו שניהם, פתאום תוך כדי שיחה המשגיח בעל הבית מיד התנצל ואמר שזו טעות, והזהיר את המשגיח באיומים שאוי לירות כדי שלא יספר. 001 ואבוי לו אם יספר מה שראה, ובנוסף הביא לו לירות ובא לאאמו\"ר כשכולו 001-המשגיח הזה היה ירא שמים לקח את ה לירות שקיבלתי 001-חיוור, ואומר לו כך וכך היה המעשה, ולראיה הנה ה ממנו שוחד... וכמובן אאמו\"ר זצוק\"ל הסיר את ההשגחה מהמפעל הזה. צריך לדעת, שגם בכשרות יש זייפנים שמזייפים תעודות כשרות, וכיום יש חוק שאדם שמזייף כסף הולך לבית הסוהר, אבל מי שמזייף בכשרות לא הרב יצחק מאזוז עושים לו כלום...\" בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"145.pdf","content":"לדאוג שהילדים יהיו| עריכת שלחן הסדר אצל מרן זיע\"א| איסתכל באורייתא וברא עלמא| סיפור יציאת מצרים בדיבור ומעשה נושאי השיעור: ה'רשע' של ההגדה | חיוב נשים במצוות ליל הסדר| שתיית קפה ותה לאחר אפיקומן| סיום הסדר קודם חצות| עירניים ושותפים בשלחן הסדרמיום א' ו' ניסן תשע\"ז145 גליון הנדיב היקר ר' מרדכי בן רינה אשכנזי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת מצורע - שבת הגדול כיצד מקיימים 'והגדת לבנך' כראוי א. יגדיל תורה ויאדיר אומרים על הפסוק: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר' – יכול מראש (פסחים קטז:) חז\"ל חודש הרי כתוב 'ביום ההוא', יכול מבעוד יום, תלמוד לומר 'בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. כלומר סיפור יציאת מצרים צריך להיות בליל פ\"ז מהלכות חמץ ומצה ה\"א)הסדר בשעת אכילת מצה ומרור. וכך אכן כתב הרמב\"ם ( וז\"ל: \"מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'. ומנין שבליל חמישה עשר בניסן? תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר' בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך\". ע\"כ. מזה יש לנו ללמוד את החשיבות הגדולה שיש למצות סיפור יציאת מצרים. ב\"ה אנחנו מאמינים בניסים ובנפלאות. אמנם לצערינו בדורות האחרונים האפיקורסות פשטה יותר ויותר, אך צריך לדעת שכדי להילחם בהשקפות להיות על ידי מעשים. אמנם ניתן לדבר כל הזמן רק 'תאוריות', ב\"ה יש היום זרות אי אפשר על ידי דיבורים בלבד. מלחמה בהשקפות שאינן נכונות צריכה כל כך הרבה הרצאות שמוכיחים בהם תורה מן השמים, שהקב\"ה נתן את התורה, והוא ברא את העולם וכו'. כמו כן יש כיום את כל האמצעים לשכנע ולהוכיח, אנחנו לא מפחדים מאף אחד, והדברים מאוד ברורים. אבל לא די בזה, צריך גם להוכיח במעשים. ב. תורה מן השמים דוגמא לדבר עד כמה יש הוכחות לכל היסודות של התורה ניתן למצוא בדינים של איסורי המאכלות, שאחד מהם הוא סימני הדגים הכשרים שהם סנפיר וקשקשת. שהנה איתא בגמרא שלא יתכן שיהיה דג שיהיו קשקשים ולא יהיו לו סנפירים. אמנם להיפך, דגים שיש בהם סנפירים ללא קשקשים יש הרבה. ושואלת הגמרא, מפני מה התורה היתה צריכה לומר שצריך סנפיר וקשקשת, שהתורה תאמר שצריך רק קשקשים וממילא יש בו בודאי גם סנפירים, שהתורה תתן רק סימן אחד – קשקשים. והגמרא עונה על כך \"יגדיל תורה ויאדיר\". לאדם אחר לאכול מאותו המאכל, יהיה לו מאוד קשה לזהות מה המאכל הזה מסויים, אם נשאל אותו מה המאכל מכיל הוא יוכל לומר בדיוק, אולם אם ניתן ויש בכך תשובה לאומרים שאין תורה מן השמים ח\"ו. שהנה אדם המכין מאכל מכיל במדוייק. ולפעמים אי אפשר לזהות מה יש במאכל אלא רק במעבדה, וגם שם לא תמיד מצליחים לזהות. רק מי שהכין את האוכל בעצמו יודע במדוייק מה הוא מכיל. כן הוא הדבר בעולם הזה, לדעת מה העולם מכיל זה הוא יודע מה הוא שם בעולם. והנה לעומת זאת כמה 'גילויים' אנחנו מגלים יכול לומר רק מי שאמר והיה העולם! הוא הכין את העולם, הוא ברא אותו, שנה! כמו כן הרי חז\"ל 500-עם הזמן?! הרי את יבשת אמריקה גילו רק לפני כ לפי כל החישובים של מהלך השמש, הירח קביעת החודשים וכו' הכירו וידעו את כל מהלך העולם ומתי הוא התחיל. אבל המחקרים גילו את זה יותר גדול מכל היבשות בעולם, ויש את ה'אוקיינוס האטלנטי' שהוא גם רק בשנים מאוחרות יותר. והנה יש ים ששמו 'אוקיינוס השקט' שהוא ענק, אבל הוא יותר קטן מהאוקיינוס השקט, ויש גם את ה'אוקיינוס ההודי', יש מינים ממינים שונים, צבעים וצורות וסוגים אין ספור, מי יכול להעיד כבר לפני בעולם כל כך הרבה ימים ונהרות ויש בהם כל כך הרבה סוגי דגים, מיליונים, שנה שדג שיש לו קשקשת ודאי שיש לו סנפיר ולא להיפך, וזו היתה 1500-כ מסורת בידיהם ממשה רבינו, וכי מישהו בדק את זה בפועל?! מישהו יכול לבדוק את זה?! והרי יש בים הרבה יצורים שאין להם סנפירים, נחשים וכיו\"ב הרי ודאי שלא יתכן להעיד על כך אם לא מי שיצר וברא את הכל! והנה בשנים האחרונות התפתח המחקר מאוד, וכל הזמן מגלים ומוצאים דברים חדשים שלא ידעו עליהם קודם לכן, אולם עדיין לא מצאו דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים!!! הרי לנו בעל כרחינו שהתורה היא מן השמים, התורה ניתנה לנו על ידי מי שברא את העולם, מי שאמר והיה העולם! ג. כל הדתות עוסקות בעולם הבא ולא בעולם הזה ובאמת כל דת אחרת אינן מתחייבים על מה שקיים בעולם הזה. הנה המוסלמים לא מדברים אף פעם על העולם הזה, הם מדברים רק על העולם הבא... תתאבד, תהרוג, וההבטחות הם רק בעולם הבא... לך תוכיח אחר כך שלא קרה בעולם הבא מה שהבטיחו לו... כן הדבר הוא אצל הנוצרים, אולם אצלם הם טעו שהתחייבו שעם ישראל לא יחזור לארץ ישראל, בגלל המשיח שלהם שהיה יהודי רשע מרושע, מכשף, והם באים ואומרים שמחמת שהיהודים לא האמינו בו הם לא יחזרו לארץ ישראל. ובדור האחרון עם שיבת עם ישראל לארץ ישראל הם קיבלו סטירת רצו להכיר במדינה משום שזה סתר את מה שהם אומרים, עד שבא אפיפיור לחי לכל הרעיונות שלהם! ולכן מאז קום המדינה עד לפני כמה שנים הם לא אחד שהיה לו קצת שכל ואמר הרי זו עובדה קיימת, ומה יש לנו להכחיש!! ומאז התחילו להכיר במדינה. כמו כן הנוצרים בשנים עברו לא האמינו שהעולם הוא קדום, ושהוא מסתובב, - הם היו יותר [ !ומי שהעיז לומר אחרת היו הורגים אותו, שורפים אותו חי והנה כיום כולם כבר אומרים את זה ואין להם מה לומר!]...גרועים מדעא\"ש ד. שילוב ההוכחה והמעשה באמונה אבל כל ההוכחות הללו אינן מספקות, אנחנו צריכים להילחם באפיקורסות במעשים, פעולות של מלחמה. והסיבה לכך, משום שכנגד כל הראיות תירוצים להכל, ויצר הרע אלוף בתירוצים. לכן דרכינו להילחם ביצר הרע הוא וההוכחות יש יצר הרע שנמצא באדם, וכששומע את כל ההוכחות הוא מוצא על ידי מלחמה במעשים. ואין הכוונה להכות אותם וכיו\"ב, אפילו להתווכח \"כל שכן דפקר טפי\" – כל שכן שהוא פוקר יותר מהגוי. אנחנו לא רוצים מה שתשיב לאפיקורוס' שהכוונה באפיקורוס גוי, אבל באפיקורוס ישראל איתם אנחנו מעדיפים להימנע. חז\"ל אומרים על מאמר המשנה באבות 'דע להתווכח איתם! אנחנו בשלנו! אבל אנחנו צריכים לחזק בעצמינו את האמונה שלנו שתהיה אמיתית, וזה מה שאומרים חז\"ל 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. יש כאן שילוב, מצד אחד אנחנו מספרים בניסים שה' עשה לישראל ביציאת מצרים, 'ליל הסדר' הוא לילה של אמונה ונטיעת האמונה בילדים 'והגדת לבנך', ומצד שני לא מסתפקים בזה, אלא גם אוכלים מצה ומרור שכל עניינם הוא האמונה. ה. אמירת ההגדה היא ה'לב' של ליל הסדר והנה בליל הסדר אנחנו אומרים את ה'הגדה' – שהיא קדומה מאוד, ויש בה את כל מה שצריך לדעת בכל מה שקשור לליל הסדר, לסיפור יציאת מצרים, השיעבוד והגאולה. וכשקוראים את ההגדה אנחנו מקיימים מצות עשה מהתורה של סיפור יציאת מצרים בליל פסח. ולכן כדאי מאוד להרהר על כך, - אכן לא חייבים לומר את ה'לשם ואם יכול לומר את זה בפירוש, שמכוון לקיים מצות עשה דאורייתא של 'והגדת [ . והנה ישנם אנשים ששמים את הדגש בלילה הזה על אמירת ההגדה לבנך' - לספר ביציאת מצרים בליל פסח]'יחוד וסיפור יציאת מצרים, לעומת זאת יש ששמים את הדגש על המצה ומרור בליל הסדר ויקרא את ההגדה כמו תהילים. קורא ובודק כמה עמודים נשאר... יודעים אלו מצוות חשובות יותר, אבל כמובן שלא יעלה על הדעת שאדם ישב ושלחן עורך... אמנם גם אלו מצוות חשובות, וגם הם מצוות מהתורה, ואיננו צריך לדעת שזו לא הדרך, אמירת ההגדה היא ה'לב' של ליל הסדר! היא העיקר! ו. ליל הסדר על שלחנו של מרן זיע\"א זצוק\"ל, ממש עד השנים האחרונות שהמשפחה כבר גדלה וכבר לא היתה לו זכיתי להיות בליל הסדר הרבה שנים ברציפות סמוך לשלחנו של אאמו\"ר מרן סבלנות, והוא היה ממהר מאוד בעריכת הסדר, ולאחר מכן היה נכנס לחדר ועוסק בתורה כל הלילה! אבל בשנותיו הצעירות יותר היה נותן תשומת לב היה 5-4 מצחיק את הילדים, ומתאר להם את המכות כסדרן והכל בנוי על מדרשי חז\"ל, מושיב אותי על ברכיו ומספר על פרעה מלך מצרים ועל השעבוד, והוא היה לילדים הצעירים ביותר עד הבוגרים. אני זוכר כשהייתי ילד קטן כבן והילדים היו מתעניינים והילדים היו נהנים וצוחקים. הוא היה שומר עלינו - במיוחד עכשיו צריך להקפיד על כך כיון שזה בערב פסח שנישן בצהרים כדי שנוכל להיות ערים בלילה כראוי, ואוי ואבוי [ ...לילד שלא היה ישן בצהרים שעון קיץ, ומתחילים את ליל הסדר בשעה מאוחרת, ואם מאריכים בהגדה .]'הילדים כבר יכולים להירדם ואינם יודעים מצה ומרור וכו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מכין את ההגדה קודם הפסח, והיה אומר מדרשים בשביל הילדים הקטנים, מצד שני היה אומר חידושים יפים מאוד, פלפולים וקושיות עבור המבוגרים יותר. יהיו נוכחים במצה ומרור ובשאר מצוות הסדר, ומצד שני, לא למהר מדי באופן לכן מצד אחד צריך לדעת לא להאריך יותר מדי בעריכת הסדר כדי שהילדים שלא קורא את ההגדה כראוי. ולערוך את הסדר באופן שהקטן כפי קוטנו והגדול כגודלו ימצאו טעם בליל הסדר. ז. מחלקים לילדים קליות ואגוזים כדי שלא ישנו למהדרין וכיו\"ב, ולתת לילד בכל פעם ששואל שאלה יפה. אכן אצל אאמו\"ר והנה כיום אם תתן לילד אגוז מה הוא יעשה בזה... צריך לחפש שוקולד כשר הגמרא אומרת שמצוה בליל הסדר לחלק לילדים קליות ואגוזים כדי שלא ישנו. לא היו חוכמות, כתוב בגמרא קליות ואגוזים אז זה מה שהוא נתן... וכשילד וקולים אותם בבית ומחלק להם מהם. אבל זה לאו דוקא, העיקר הוא לגרום היה עונה תשובה יפה או שואל איזו שאלה היה נותן לו אגוז. היו קונים אגוזים לילדים להיות ערים ולהשתתף בשלחן הסדר כראוי. אנחנו רואים בחז\"ל כמה שנתנו את דעתם כדי שהילדים יהיו שותפים לשלחן איתא 'חוטפין מצות בלילי פסחים' – וזה מה (קט.) הסדר. בגמרא בפסחים שנוהגים לגנוב את האפיקומן, כדי שהקטן שהצליח לגנוב את האפיקומן יהיה עירני לשמור שלא יגנבו לו... וממילא יהיה ער ושותף לשלחן הסדר. ח. לשתף את הנשים והבנות באמירת ההגדה יש עוד נקודה שצריך לשים לה לב. הנה הנשים עובדות מאוד קשה בימים - [ , וכן בערב פסח בעצמו מכינות ועושות הרבה. וכשמגיע ליל שעה חזר, אמרה לו אשתו כל כך מהר חזרת?! אמר לה הבעל: כמה את רוצה היתה אשה אחת שאמרה לבעלה אתה רוצה לעזור לי לך תלמד. הלך, ואחרי שקודם הפסח, אמנם יש בעלים שעוזרים אבל יש הרבה שלא מתחשבים]...!?שאעזור לך הסדר הן כבר עייפות מדי. וצריך לדעת שנשים חייבות במצוות ליל הסדר . ולכן מאוד ]ולהלן יבואר בהרחבה[ כגברים! וגם הן חייבות באמירת ההגדה חשוב לשתף את הבנות והנשים בשלחן הסדר ובאמירת ההגדה. ט. אמירת ההגדה בשלחנו של מרן זיע\"א שרצו לומר שאין, אבל יש ראיות מפורשות להיפך. הגמרא דנה אם סגי-נהור להיות בפה, ויש דיון בפוסקים אם יש דין 'שומע כעונה' באמירת ההגדה. ויש בשלחן של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מנהג מעניין, שהנה אמירת ההגדה צריכה שרב יוסף שהיה סגי-נהור היה אומרת (פסחים קטז:)חייב בהגדה, והגמרא אומרת את ההגדה בביתו. וצריך לומר שהגמרא באה להוכיח שרב יוסף חייב באמירת מרוכזים באמירת ההגדה רצוי שכל אחד יאמר את ההגדה בלחש. והנה אצל בביתו. הרי לנו שיש דין שומע כעונה באמירת ההגדה. ואכמ\"ל. אך בכדי שיהיו משום שאם לא כן, מה הגמרא רוצה לומר בכך שרב יוסף היה אומר את ההגדה ההגדה, ומשמעות הגמרא לומר שהוא גם היה מוציא את האחרים ידי חובה. אאמו\"ר היה נהוג שכל אחד מהמסובים קורא בקול קטע מההגדה. ואאמו\"ר היה אומר את הקטע הראשון 'עבדים היינו', ואחריו כסדר היו אומרים את ההגדה. וגם הילדים הקטנים היו אומרים. וגם הנשים היו אומרות בקול קטע הקורא. וכשהיו מגיעים לקטע של 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' מי שהיה מתוך ההגדה, וכך כולם היו משתתפים באמירתה כשהם אומרים בלחש עם קורא את החכם היה קורא את כל הארבעה בנים כדי שלא יאמרו זה חכם וזה רשע וכו'.. וכשהיו מגיעים לקטע של 'רבי יהודה היה נותן בהם סימנים' אאמו\"ר היה אומרו בעצמו, והיינו אומרים את כל הפיוטים בהגדה, והוא היה עושה כל בית במנגינה אחרת. לירות 1000 -י. מעשה ב זכורני בצעירותי, שסבי רבי אברהם פטאל ע\"ה שהיה תלמיד חכם מקובל את ליל הסדר אצל בנותיו, בשנותיו המאוחרות הוא אמר שהוא לא רוצה לצאת וצדיק, התגורר אז בביתו ברחוב 'בצלאל'. הוא היה אלמן הרבה שנים והיה עורך מביתו, הוא הרגיש שהוא מטריח ורצה להישאר לבד בביתו, אבל הוא רצה שיהיה לו 'זימון', והוא התעקש על כך שאי אפשר לעשות ליל הסדר ללא זימון. והנה הוא מצא עוד איזה אחד גלמוד שיהיה איתו בליל הסדר. וביקש מאאמו\"ר לירות!' זה היה סכום גדול מאוד, ובזמנו הייתי חוסך כל פרוטה כדי לקנות איתו בליל הסדר ולא עם סבא... אאמו\"ר הפציר בי, עד שאמר לי 'אני אתן לך שאלך ואהיה שם בליל הסדר. אבל אני סירבתי, אמרתי לו שאני רוצה להיות שישלח לו את אחד הבנים כדי שיהיה לו זימון... ואאמו\"ר קרא לי וביקש ממני 1000 ספרים, וחישבתי אלו ספרים אוכל לרכוש בכסף הזה ועשיתי רשימה אלו ספרים אקנה... והסכמתי ללכת. אבל רציתי גם לחזור לבית אאמו\"ר כדי להיות שם בסדר, לכן אמר לי אאמו\"ר שהנה הוא נוטל ידים ל'רחצה' שעה וחצי קודם 'על הגפן' ומחמת כך גם אוכל להצטרף לזימון, ולאחר ברכת המזון אחזור לבית חצות, לכן אזדרז שם בשלחן הסדר, ואשתה שם כוס ראשונה ושניה, ואברך להמשך הסעודה. ושם הייתי צריך לפורר לו את המצה עם מים ולהכיל אותו לאט לאט, כי כבר כמעט לא יכול היה לאכול. והיתה שם שאלה כמה כזיתים לתת לו הרי הוא בקושי יכול לאכול. אאמו\"ר גם אמר לי להכין חידושים, 'הרי הגעתי הביתה ובדיוק הם התחילו לאכול מצה. סבא תלמיד חכם והוא ידבר איתך בדברי תורה!' ועשיתי הכל כפי שהורה לי 10 אאמו\"ר. ובאמת בערך בשעה אחרי ליל הסדר הזה סבא התקשר לאאמו\"ר ואמר לו שהיתה לו קורת רוח גדולה מאוד מהחידושים. ואאמו\"ר רצה לתת לי את האלף לירות.. אבל אני סירבתי בטענה שלא רציתי להפסיד את המצוה הזו בעד סכום כסף. יא. מדברים רק בענייני יציאת מצרים והלכות הפסח וחצי קודם חצות לסיים את אמירת ההגדה. וזה שיעור זמן הגיוני מאוד. אני ואכן אאמו\"ר היה מקפיד מאוד מיד כשבא לבית לקדש בזמן רבינו תם, וכשעה בערב היה נוטל ידים 10 זוכר כאשר עדיין לא היה שעון קיץ, בערך בשעה היה אומרו בנעימה. והוא היה אומר את ההלל וכולם עימו ביחד, וב'הודו לה' כי ל'רחצה'. והיה נשאר מספיק זמן למצה ומרור וכורך ושלחן ערוך, ואף את ההלל טוב' היו עונים לו כולם 'כי לעולם חסדו', והיה מסיים את אמירת ההלל כדקה או שתיים קודם חצות. ומיד לאחר מכן היה הולך לחדרו ולומד כל הלילה. והיינו נכנסים אליו לדבר איתו בלימוד, והיה לו תנאי בלילה הזה שאפשר לדבר איתו בלימוד ובלבד ויהיה זה רק בענייני יציאת מצרים והלכות הפסח. והיתה זו הזדמנות ללבן עימו נושאים רבים הקשורים לפסח ולליל הסדר, וזה מאוד מיוחד. לא היתה אצלו כל סטיה קלה מההלכה, בלי לחפש תירוצים 'לא הספקנו' וכיו\"ב. אמנם יש הרבה אנשים שעושים את ההלל והאפיקומן הרבה אחרי חצות. אכן לפעמים אין ברירה, ולא מספיקים. אבל לכתחילה ודאי שיש להשתדל לאכול את האפיקומן ולומר את ההלל קודם חצות. יב. שתיית קפה ותה לאחר האפיקומן לאחר ליל הסדר היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הולך ללמוד והיה שותה כוס תה במהלך הלילה, וכמו שפסק בעצמו שמותר לשתות קפה ותה לאחר אכילת האפיקומן. יג. נשים חייבות במצות אכילת מצה מצה וארבע כוסות. אמנם נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, זו משנה הנה ישנם שתי מצוות בליל הסדר שכתוב בפירוש לגבן שנשים חייבות והם לעיל הובא שנשים חייבות כאנשים במצוות ליל הסדר. ונבאר זאת בהרחבה, והגמרא דורשת זאת מהיקש למצות תפילין שנשים (כט.)במסכת קידושין נשים חייבות כאנשים. כגון שבת שאיסור עשיית מלאכה הוא לא תעשה, נשים פטורות. אבל איתא שם בגמרא שזה רק במצוות עשה, אך במצוות לא תעשה אכן יש מחלוקת [ .חייבות למרות שהוא איסור מוגבל בזמן ליום אחד בשבוע , וחכמים שם אומרים ]ראשונים אם חייבות במצות עשה של שבת ואכמ\"ל שיש שתי מצוות עשה שהזמן גמרא שנשים חייבות משום שהתורה הקישה את המצוות הללו למצוות לא תעשה. והן מצות אכילת מצה ומצות קידוש בשבת. במצה כתוב 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות'. ודרשו 'כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה'. דהיינו התורה (פסחים מג:)חז\"ל הקישה את איסור אכילת חמץ למצות אכילת מצה. וכן הוא הדין בקידוש שאמרו חכמים 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' דהיינו 'שמור' זה מצות לא תעשה, שלא לעשות מלאכות האסורות בשבת, וזכור היינו בקידוש, ו'כל שישנו בשמור ישנו גם בזכור'. יד. חיוב הנשים בארבעה כוסות ובמצות מרור הגמרא בקידושין שם דנה גם לגבי מצוות נוספות שנשים חייבות, כגון מצות שמחה בחג, אם האשה חייבת או שהבעל מצווה לשמחה. וכן מצות הקהל, שכתוב בפירוש בתורה 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, והקטנים היינו שהגדולים צריכים [ 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף .]'להביאם, 'כדי ליתן שכר למביאיהם אומרת, שנשים חייבות בארבע כוסות, מפני שאף (קח:)כמו כן הגמרא בפסחים הן היו באותו הנס. ויש דיון בפוסקים על כל מיני מצוות נוספות, במיוחד דנים פוסקים על מצות ה'הגדה', אם נשים חייבות בהן או לא. ולגבי מצות מרור הוא מצוה מדרבנן בזמן הזה, ואכן לא כתוב שאשה חייבת במרור. אבל לכאורה אם אומרים לגבי מצות ארבע כוסות שחייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס, הוא הדין גם לגבי מרור אפשר לומר שחייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס. טו. חיוב הנשים באמירת ההגדה ולגבי חובת הנשים באמירת ההגדה יש בזה שלוש שיטות: א. שנשים חייבות באמירת ההגדה מן התורה. ב. שנשים חייבות באמירתה מדרבנן. ג. שנשים שואלים על דברי (פסחים שם)פטורות לגמרי באמירת ההגדה. הנה התוספות הגמרא שנשים חייבות בארבע כוסות מטעם שאף הן היו באותו הנס, מפני הן היו באותו הנס, התורה יודעת שהן היו באותו הנס והתורה פטרה. וכך כותב ודרשו חז\"ל להוציא את הנשים, איננו יכולים לבוא ולחייב אותם מטעם שאף ענני כבוד. ומיישבים, שכיון שהתורה פטרה את הנשים, שהרי כתוב 'האזרח' מה לא יהיו חייבות הנשים גם במצות סוכה שהרי אף הן היו באותו הנס של . ורואים מהתוספות, שהטעם 'אף הן היו באותו הנס' (מגילה פ\"א סימן תשפ)גם המרדכי אפשר לאומרו רק במצוות דרבנן כמו ארבע כוסות וכיו\"ב, שחכמים כשקבעו מצוות עשה שהזמן גרמא שהתורה פטרה את האשה אין בכח חכמים לבוא את עצם המצוה קבעו גם שנשים חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס. אבל ולחייב את האשה. משמע לכאורה שנשים פטורות ממצות אמירת ההגדה כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ואין אומרים בזה 'אף הן היו באותו הנס'. שואלים, שהנה נשים חייבות באכילת (ד. ד\"ה שאף)לעומת זאת התוספות במגילה מצה, משום שמקישים מצה לחמץ, ולכאורה מפני מה צריך את ההיקש, תאמר שחייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס. ועונים על כך התוספות, כן חכמים באו ואמרו את ההיקש לומר שהחיוב הוא מדאורייתא. ומה שנראה שמחמת הטעם 'שאף הן היו באותו הנס' ממילא החיוב יהיה רק מדרבנן, על מדברי התוספות הללו, שהטעם שאף הן היו באותו הנס גם במצוות שהן (ח\"ב מדאורייתא אינו יכול לחייב כי אם מדרבנן בלבד. וכך כותב גם האור זרוע והתוספות שם במגילה כותבים עוד תירוץ, שמוכרחים את ההיקש דף נט ע\"ג). שהרי מצאנו שיש שתי מצוות ששייך לומר בשתיהן את הטעם 'אף הן היו באותו הנס' ובאחת הן פטורות ובשניה הן חייבות. במצות מצה חייבות ואילו במצות סוכה הן פטורות. ועל כן רואים שאילולא ההיקש לא היה סיבה כל כך לחייב. את התירוץ הזה כותבים התוספות בשם רבינו יוסף איש ירושלים. , (מצוה כא)וספר החינוך (שו\"ת שלו דפוס פראג סימן תעג) וכך כותבים גם המהר\"ם מרוטנבורג שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח מהתורה. תמה על ספר החינוך, מנין לו שנשים חייבות, שהנה הרמב\"ם (אות ו)המנחת חינוך בסוף הלכות עבודה זרה מונה את המצוות שהזמן גרמא שנשים חייבות בהן, ולא מונה שם את מצות סיפור יציאת מצרים. ומוכח שנשים פטורות. מאידך (מצוה גיסא, גדולי האחרונים מביאים ראיה הפוכה מהרמב\"ם בספר המצוות , שבסופו מונה את כל המצוות שהזמן גרמא שנשים פטורות ולא מונה את רמח) מצות סיפור יציאת מצרים. משמע שנשים חייבות. אכן יש מהאחרונים שכתבו ליישב, אבל זה לא ברור בדעת הרמב\"ם ובראשונים. טז. חייבת בשתיית הכוס ופטורה מאמירת ההגדה?! מביא תוספות מפורש במסכת סוכה (לח. ד\"ה (סימן תעג ס\"ק טו)והנה מרן החיד\"א מי), וכן הביא בעל ערך השלחן (א\"ח סו\"ס נג) שכתבו שאשה פטורה מאמירת ההלל, אך בליל פסח חייבות. והסיבה לכך, מפני שחכמים תיקנו את הכוס שניה של ארבעה כוסות, ואילו בהגדה היא תהא פטורה. הרי זה כביכול שתאן והוא הדין גם לגבי אמירת ההגדה, אי אפשר לומר שאשה תהיה חייבת בכוס חייבת בהלל. הלא זה לא נכון לומר שבכוס היא חיבת ואילו בהלל היא פטורה. הרביעית של ליל הסדר על אמירת ההלל, ואם היא חייבת בכוס ממילא היא בבת אחת, כי על מה היא שותה את הכוס השניה?! הרי דעת מרן השלחן ערוך (סימן תעב ס\"ח) שאם שתה את הכוסות סתם לא יצא ידי חובה, אכן יש אומרים שבדיעבד יצא, אבל ודאי שעיקר התקנה לא היתה כך. הרי שמשמע מדברי התוספות שאשה חייבת באמירת ההגדה לכל הפחות מדרבנן. יז. נשים חייבות באמירת ההגדה והנה כל מי שילמד את הנושא כראוי, יבין שאשה חייבת באמירת ההגדה. מרן : 'נשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות (שם סי\"ד)בשלחן ערוך כותב באותו לילה'. כלומר שאין ספק שנשים חייבות בהגדה. דהיינו פטורות כמו מה שכתבו התוספות בפסחים זה ודאי לא. השאלה היא, האם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן. וכאמור זה לא יצא ממחלוקת. וגם בדעת הרמב\"ם אמרנו לעיל שיש צדדים לכאן ולכאן. יש כמה אחרונים שכותבים בדעת הרמב\"ם שנשים פטורות. ויש אומרים להיפך.יח. שיטות נוספות בעניין חיוב הנשים באמירת ההגדה כותב שאשה פטור מאמירת ההגדה משום שכתוב (סימן תעב ס\"ק טו) הפרי מגדים 'והגדת לבנך' ולא לבתך, ואם אין מצוה לספר לבת ממילא היא גם לא מצווה. מאידך יש אומרים להיפך. מאידך יש שרצו לטעון שגם הבנות בכלל החיוב, ואין מקום לומר שזו מצות עשה שהזמן גרמא, משום שמה שהתורה קבעה שאישה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא הוא רק על מצוות שהתקבלו במתן תורה, לעומת זאת מצות עשה שהזמן גרמא שהיו עוד קודם מתן תורה נשים חייבות בהן. וכך כותב מצות אכילת מצה נזכרת לפני מתן תורה, והגמרא הוצרכה לומר היקש כדי המהר\"ם שיק (בחיבורו על תרי\"ג מצוות סימן כא). וזה קצת קשה מכיון שגם לחייב את הנשים. ומנין לנו להמציא את החידוש הזה לחלק בין קודם מתן תורה ללאחר מכן. יט. אם אשה יכולה להוציא את האיש בהגדה של פסח יש בזה נפקא מינה גדולה, אם אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובה באמירת - באמריקה [ ההגדה. כגון שהאיש הוא עם הארץ ואינו יודע קרוא וכתוב יש הרבה כאלו, שהאשה למדה בבית ספר טוב וקוראת עברית מצוין, ואילו , או כגון איש זקן או חולה, אם אשתו ]יכולה לקרוא את ההגדה ולהוציאו ידי חובה. שהנה אם נאמר שחיוב הנשים בעלה בור ועם הארץ ואינו יודע לקרוא באמירת ההגדה הוא חיוב מהתורה, הרי שזה כמו קידוש, שמרן השלחן ערוך לגבי ברכת המזון, אם אשה חייבת מהתורה או מדרבנן, ואומרת הגמרא שאם שנשים חייבות באמירת ההגדה רק מדרבנן, הלא הגמרא בברכות (כ:) מסתפקת כותב בפירוש שנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם. לעומת זאת אם נאמר האשה חייבת רק מדרבנן הרי שאינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה. כ. כיצד ניתן להכריע בין ראשונים כתב תשובה (ח\"ב סימן סה וראה בהערות בנד\"מ) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת יפה מאוד ובה דן בהרחבה בכל הנושא של חיוב האשה בהגדה של פסח. חובה. והנה לאאמו\"ר יש גם הגדה של פסח 'חזון עובדיה' שזה ספר יפה מאד, והוא פוסק שאישה חייבת בהגדה, וגם פוסק שהאישה מוציאה את האיש ידי שנה ויותר, והוא ספר מאוד מסודר על כל ההלכות 50-והוא יצא לאור לפני כ של פסח, ואילו שם הוא כותב שאשה חייבת בהגדה אבל איננה מוציאה את האיש. ואכן 'יחוה דעת' נכתב הרבה שנים לאחר שהוציא את ההגדה. ואני במגילה וכן רבינו יוסף איש ירושלים, וכן דעת החינוך שנשים חייבות מהתורה, הלכתי ודיברתי איתו כמה פעמים על כך, ואמרתי לו שאמנם דעת התוספות אבל אי אפשר להכחיש שזו מחלוקת ראשונים, וכיצד ניתן לבוא ולהכריע. אמנם מרן השלחן ערוך כותב שחייבות, אבל שמא זה רק מדרבנן, וממילא איננה יכולה להוציא את האיש. לאחר זמן הוא הוציא את החזון עובדיה על הוא שינה (ח\"ב עמוד נב ובשו\"ת חזון עובדיה סימן כ)ההגדה של פסח במהדורה חדשה, ושם והוסיף הרבה דברים, והסיק להלכה שאשה אינה מוציאה את האיש באמירת ההגדה של פסח. רק בדוחק גדול כאשר רק האשה יודעת להוציא את האיש ואין כל אפשרות אחרת, אפשר לסמוך על הראשונים שסוברים שאשה חייבת מהתורה. כא. שהנשים לא יפסיקו באמצע אמירת ההגדה הוא ראה שנשים כל כך עייפות אחרי שעבדו בערב פסח, שלא יהיה מצב שהן וכפי שאמרתי, אאמו\"ר נהג שכל אחד מבני הבית יקרא, וגם נשים וגם קטנים, כי עסוקות בדברים אחרים או מפטפטות וכיו\"ב, הן חייבות לשבת ליד השלחן. ואכן כולם היו יושבים בסדר מופתי, אפילו את האוכל שהכינו היה אומר לחמם את האוכל רק לאחר שתיית הכוס השניה, שעד השלחן עורך הוא יתחמם, שלא ההגדה. הן צריכות לשבת בשלחן. וכל אחד ראוי שיקפיד על כך בביתו, שנשים כבר יהיה בסדר....' הוא לא היה מסכים שהנשים יעשו שום דבר בזמן אמירת יצטרכו לקום במהלך אמירת ההגדה. הוא היה אומר 'יעלה, ויבוא, ויגיע, וזה ישבו וישתתפו בכל אמירת ההגדה, גם בדברי תורה של ההגדה. אחרי צאת הכוכבים אני מגיע ויושבים שלוש שעות על ההגדה. הילדים שלו לו את הסדר השני. בלילה הראשון הם 'קוראים' את ההגדה, ובלילה השני מיד בכל פעם שהוא בא לארץ הוא הולך לבית מלון, ומבקש ממני שאבוא לערוך בארץ. והם צריכים לעשות יום טוב שני, זה כבר קשה מאד לחזור על הכל, לכן יש לי ידיד מחו\"ל שבא הרבה פעמים לארץ ישראל לעשות את ליל הסדר כאן כולם באים והם שואלים שאלות, למה כתוב ככה ולמה ככה. לצערי הם לא לכל הפחות ליום טוב שני. ואני אומר לכל יהודי בחו\"ל, שבלילה השני להתמקד מבינים עברית אבל אני מסביר להם את כל ההגדה באנגלית, וזה מאוד יפה יותר בהגדה. והעיקר להספיק את הכל עד חצות הלילה. כב. ה'רשע' של ההגדה אנחנו נאמנים לתורה הקדושה, למצוות של התורה.העבודה הזאת לכם' למה צריך מצוות?! העיקר שתהיה לך אמונה בלב... אבל שני לאכול חמץ! הרשע של ההגדה זה ה'רפורמי'! הרפורמי בא ואומר 'מה מאמינים באלוקים, אני לא יודע איך אפשר להאמין בתורה מצד אחד, ומצד אין להם בעיה לאכול חמץ העיקר 'לשמר את המסורת'... הם אומרים שהם יפים ותו לא. והם עוטפים את זה במילים יפות... הם אוכלים חמץ בפסח, תהיו 'רפורמים'! וכי זו היהדות? הם מסתכלים על זה כעל 'פולקלור', מנהגים יש מסבירים 'רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם' – מה זה מצוות?! יהי רצון שבעזרת ה' שנזכה כבר אולי השנה לגאולה שלמה ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיעו על קיר מזבחך לרצון. אכי\"ר. אלו תרופות טעונות כשרות לפסח שאלה: האם מותר ליטול תרופות וויטמינים ללא כשרות? ובפרט לימות הפסח, מתי צריך לחפש תרופות עם כשרות? סירופ מתוק אין ליטול ללא כשרות.תשובה: אולם גלולות (כדורים) וסירופ בטעם מר, מותר לחולה שאין בו סכנה לאוכלם, אף שאין עליהם כשרות. ולאדם בריא וכן אדם הסובל ממיחוש קל, אין ליטול תרופות וויטמינים ללא כשרות. ובמקום שיש חשש סכנת נפשות, בודאי שמותר ליטול ללא כשרות.מקורות: חולה שאין בו סכנה מותר ליטול תרופות בגלולות או בטעם מר, ע\"פ מ\"ש הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות יסודי התורה ה\"ח): במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה. וכ\"פ מרן בש\"ע יו\"ד (סי' קנה ס\"ג). וע\"ע בש\"ע יו\"ד (סי' פד סי\"ז). ושם ביד אברהם, דאין לחוש מדין אחשביה, משום שאוכלו לרפואה. וע\"ע בחזון איש (סי' קטז אות ח). וכ\"פ בשו\"ת יחוה דעת ח\"ב (סי' ס) גבי חמץ בפסח, וע\"ש שאין לחוש לאחשביה, משום שהוא ע\"י תערובת. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א כנגד ארבעה בנים דירבה תורה אאמו\"ר זצ\"ל היה מבאר באריכות את הענין של ארבעת הבנים. מה פירוש 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'?!, מה ההבדל בין החכם לרשע?! צריך להסביר את זה, שבתורה נזכר הענין הזה לספר ביציאת מצרים ארבעה פעמים, שלושה בפרשת בא, ופעם אחת בספר דברים. ודברי הבן החכם כתובים בספר דברים, כיון שהחכם לא יכול להיות על שאר הבנים, עם הרשע והתם ושאינו יודע לשאול. לכן שמו אותו לבד. \"כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר חז\"ל מדייקים מהלשון של הפסוקים במי מדובר. כתוב (דברים ו, כ): צוה ה' אלוקינו אתכם\". זה החכם. את דברי הרשע קוראים ביום הכלל, לכן כנראה מדובר בבן הרשע.שהוא אומר \"לכם\", הוא לא אמר 'לנו', ולא אמר 'לי', הוציא עצמו מן העבודה הזאת לכם\". זה הרשע. מנין חז\"ל יודעים שזה הרשע?! כיון הראשון של פסח (שמות יב, כו) \"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה אאמו\"ר זצ\"ל היה אומר שבדור שלנו, במדינת ישראל, יש חמישה בנים לא ארבעה, החמישי בכלל לא מגיע לליל הסדר, הוא הולך לכיכר דיזנגוף... להוציא עצמו מן הכלל זה איום ונורא. רואים אצל ירבעם בן נבט, \"חל נא פני ה' אלוקיך\", ירבעם בן נבט יודע שהוא במצב קשה מאוד, שידו התיבשה כשביזה את הנביא, והוא אמר לנביא (מלכים א' יג, ו) ידו יבשה ואינו יכול לזוז, אז צריך להתפלל, הוא היה מאמין בהשם, הבין שהוא פגע בו והקב\"ה תובע ביקרו של ת\"ח, לכן הנביא צריך אין שום ספק בזה, אם כן מי יכול להתפלל עליו?! רק הנביא, הוא לסלוח לו ולהתפלל, לכן הוא אומר 'חל נא פני ה' אלוקיך'. מבאר רש\"י, שהוא לא אמר 'אלוקי', או 'אלוקינו', אלא הוא אמר 'אלוקיך'. הרב יצחק מאזוז זה הוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"146.pdf","content":"סח פרטי סדר ליל פ| דיני הסיבה| המצה הראויה למצות אכילת מצה| דיני היין למצות ארבעה כוסות| עריכת שלחן הסדר נושאי השיעור:146 גליון הנדיב היקר ר' מרדכי בן רינה אשכנזי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב ניסן תש\"פ ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת חג הפסח פסקי הלכות ליל הסדר מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים עריכת שלחן הסדר עורכים שלחן הסדר בערב פסח מבעוד יום. ויש להשתדל לסדר השלחן א. בכלים נאים. ויש נוהגים להניח כוס גדולה באמצע השלחן, וקוראים אותה 'כוס של אליהו'. מניחים על השלחן קערה, ובה מכל המצוות של סדר ליל פסח: שלוש ב. . כרפס. ]תמכא[ . מרור]'שתים ללחם משנה, ואחת ל'יחץ[ מצות שלמות חרוסת. חזרת. וכן שני תבשילין. ונוהגים לקחת לשני תבשילין אלו, בשר זרוע צלוי זכר לקרבן פסח, וביצה שלוקה זכר לקרבן חגיגה. שכח לצלות את בשר הזרוע מבעוד יום, יצלנו בליל פסח. ובכל אופן ג. אסור לאכול את בשר הזרוע צלי בליל פסח. אלא יאכלוהו למחרת ביום טוב של פסח. אבל לא ישאירוהו לאחר יום טוב, שנמצא אם כן שנצלה בליל פסח שלא לצורך יום טוב. שבה מקיימים מצות אכילת [ צריך להיזהר לבדוק היטב את החסה ד. וכן את הכרפס מן התולעים. ולשוטפם ולנקותם כראוי. כמו כן אין ]מרור לשרותם בחומץ, משום שנעשים כבושים. ואין יוצאים ידי חובה בכך. המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות שמורה משעת ה. קצירה. דהיינו שנשתמרו החיטים משעת קצירה שלא יתערבו בהם מים. ואם אין מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה במצה השמורה משעה שנטחנו החטים. ובשאר ימי הפסח אין צריך להקפיד על מצה שמורה. ויש שנהגו להחמיר לאכול מצה שמורה בשעת קצירה בכל שבעת ימי הפסח. ואם ירצו לבטל מנהגם יעשו 'התרת נדרים' על כך. מצוה מן המובחר ללוש ולאפות את המצה שהיא לצורך ליל פסח, ו. בערב פסח אחר חצות היום אך אין זה מעכב, ויוצאים ידי חובה אף במצה שנאפית כמה ימים קודם. בהיות שהלכות אפיית המצות מרובות הן, ראוי ונכון לאפות המצות ז. בפיקוח של תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכות לישת ואפיית המצות. לכתחילה ולמצוה מן המובחר, יש לחזר אחר מצה שמורה עבודת יד, ח. שלא לקנות מצה שמורה בשוק, כשאין ידוע שנעשתה על פי כללי ההלכה, שנעשתה על ידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה. ויש להיזהר מאוד ותחת פיקוח תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכה. הלכות ארבע כוסות חכמים תיקנו שתיית ארבע כוסות בסדר ליל פסח. וצריך לשתותם ט.על הסדר שנתקנו, דהיינו שישתה כוס ראשונה על הקידוש, וכוס שניה על ההגדה, וכוס שלישית של ברכת המזון, וכוס רביעית על ההלל. אבל אם שתאם שלא כסדר שנתקנו, לא יצא ידי חובתו. ומנהג הספרדים ועדות המזרח לברך 'הגפן' על הכוס הראשונה, ופוטרים את השניה. וחוזרים ומברכים 'הגפן' על הכוס השלישית שאחר ברכת המזון ופוטרים את הרביעית. והאשכנזים נוהגים לברך 'הגפן' על כל אחת מארבע כוסות. נשים חייבות בשתיית ארבע כוסות ובכל מצוות ליל פסח. ומצוה לתת י. יין גם לפני הקטנים שהגיעו לגיל חינוך ומבינים בסיפור יציאת מצרים, אך אין חובה לתת לפניהם רביעית יין. ומכל מקום טוב להחמיר לתת לפניהם רביעית של מיץ ענבים, שאין בו חשש שכרות, או שיישנו משום כך. ומצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים ומיני מתיקה, כדי שלא יישנו, ויראו שנוי וישאלו. גם מי שהיין מזיקו או ששונא את היין, צריך לדחוק עצמו לשתות יא. אף [ או מיץ ענבים. ואם על ידי שתיית ארבע כוסות בליל פסח. ויכול להקל לשתות יין מבושל או יין צמוקים]ארבע כוסות יש חשש שיבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב, הרי הוא שלכתחילה אין לשתותם בארבע כוסות פטור מארבע כוסות, ויקדש על הפת. היין לארבע כוסות מצוה לקחת יין אדום לארבע כוסות. ומנהג הספרדים לקחת יין אדום יב.אפילו אם היין הלבן משובח ממנו. אבל אם יש לו יין שאינו לבן יותר מדי, והוא משובח מן האדום, עדיף. ובשעת הדחק יוצא ידי חובה גם ביין לבן. מותר לקחת יין מפוסטר לארבע כוסות. וכן מותר לכתחילה לקחת יג. מיץ ענבים טבעי מפוסטר. ואדרבה, אם חושש פן תגרום לו שתיית היין להפרעה בקיום מצוות הסדר, עליו להעדיף מיץ ענבים שאינו משכר. בשעת הדחק כשאין לו אלא יין מבושל, או יין שנעשה מצימוקים יד. שנעשה סמיך מאד מחמת שנתבשל הרבה, אין יוצאים בו ידי חובה. ויין שנתבשלו עם מימיהם וסננם, רשאי לקחתם לארבע כוסות. אבל יין מבושל שנעשה על ידי שריית צימוקים במים שלשה ימים מעת לעת, עדיף מיין מבושל ומיין שנעשה מצימוקים שנתבשלו. לפיכך סדר הקדימה בסוגי יין הוא: א. יין אדום או מיץ ענבים אדום (אפילו מפוסטר). ב. יין שנעשה מצימוקים ששרו במים שלשה ימים מעת לעת. ג. יין מבושל, או יין שנעשה מצימוקים שנתבשלו, או יין לבן. מותר לקחת יין של שביעית לארבע כוסות, אך יש להיזהר שלא טו. ישפוך מיין זה באמירת עשרת המכות, כנהוג, שהרי נאמר \"לאכלה\", .ולא להפסד יש לנהוג בכוסות של ארבעה כוסות כל דיני כוס של ברכה. וארבעה טז. דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון: שטיפה, הדחה, חי ומלא. שטיפה והדחה היינו שטיפת הכוס מבחוץ והדחתו מבפנים. ואם הכוס יז. מן היין שבתוכו בהיותו בכוס קודם לכן. ואם הוסיפו על היין שבכוס מעט ומדיחים את הכוס גם כשהוא נקי. וצריך שלא יהיה פגום, דהיינו שלא טעמו נקי, מן הדין אינו צריך שטיפה והדחה. ומכל מקום על פי הסוד שוטפים יין אחר, הרי נתקן מפגימתו. כוס חי היינו שמוזג את היין אל הכוס כשהוא חי בלא תערובת. ואחר יח. מן הדין אינם צריכים מזיגה. ועל פי הסוד גם בו מוזג שלש טיפות של מים. שאינם חזקים, מיץ ענבים ויין צמוקים וכיו\"ב, או יינות שהם מזוגים במים, שמזג ימזגנו במים. ועל פי הסוד יש למזוג המים ביין שלש פעמים. וביינות ולא יתן בהם מים יותר מדי, פן יאבד מהם טעם יין. צריך לברך על כוס יין מלא. אך אין זה אלא למצוה ואינו מעכב. וכל יט. שיש בכוס רביעית יין, הרי הוא כשר לברכה. צריך לחזר אחר כוס שלם, שאינו שבור או סדוק וכיוצא בזה. ואם יש כ. בתחתית הכוס נקב, או סדק, והיין יוצא ממנו דרך אותו נקב או סדק, הכוס פסולה לקידוש אף בשעת הדחק. מ\"ל. ולכתחילה ישתה רביעית יין בבת אחת. ולכל 86- שיעור רביעית ככא. ישתה ]של ההלל[ ובכוס אחרונה]של הקידוש[ הפחות בכוס הראשונה רביעית יין. ואם קשה עליו לשתות רביעית, ישתה לכל הפחות רוב רביעית . ואם הכוס גדולה ומכילה יותר מרביעית, אינו צריך לשתות כל ] מ\"ל44 [ הכוס אף לכתחילה, ודי שישתה רביעית. כשהיא רוב הכוס. ואם אינו יכול לשתות רביעית, ישתה לכל הפחות רוב רביעית. צריך לשתות את הכוס בבת אחת. ולכל הפחות ישתה רוב רביעית בבת כב. אחת. ואם שתה בשתים או בשלש לגימות לא יצא, וצריך לחזור ולשתות ובכוס רביעית ישתה רביעית בבת [ .לכל הפחות רוב רביעית בבת אחת . ומי שהיין מזיקו או ]אחת, שאם לא כן אינו מברך אחריה ברכה אחרונה שיגרם לו הפרעה בקיום מצוות סדר ליל פסח, בדיעבד כששתה בסירוגין אינו צריך לחזור ולשתות. הלכות הסיבה בליל פסח חייב אדם להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, ולכן ינהג שררה כבן כג. או על הקרקע לצד שמאל, או יסמוך על ירך חבירו. אבל לא על ירך עצמו, להסב על צד שמאל. ואפילו עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל, חורין בסדר ליל פסח, ויכין מקום מושבו בהסיבה דרך חירות. ותיקנו חכמים מפני שנראה כדואג ואבל ח\"ו. ההסיבה צריכה להיות על צד שמאל דוקא. ואפילו איטר שרגיל לעשות כד. הרי זה כאלו לא היסב כלל. וכן מי שהיסב על גבו או על פניו, הרי זה כאילו כל מלאכתו ביד שמאל, יסב על צד שמאלו. ומי שטעה והיסב על צד ימין, לא היסב כלל. חיוב ההסיבה הוא במצות אכילת מצה ובשתיית ארבע כוסות. ומי שלא כה. אבל במרור אין להסב. וכן אין להסב בשעת ברכת המזון. ואכילת הכרפס ה'כורך' ובאכילת האפיקומן. ובשאר הסעודה אם רצה להסב הרי זה משובח. היסב באלו צריך לחזור ולאכול מצה או לשתות יין. וכן חייב להסב באכילת אינה טעונה הסיבה, ואם רצה להסב רשאי. ונחלקו הפוסקים אם רשאי להסב בשעת אמירת ההגדה ובהלל, והרוצה להקל ולהסב, רשאי לעשות כן. אשה חשובה שאין בעלה מקפיד עליה, צריכה הסיבה. ופשט המנהג כו. שנשים מסבות. אולם בדיעבד אם לא הסיבה, יצאה ידי חובה בין בארבע כוסות ובין במצה ואינה צריכה לחזור. בן הסמוך על שלחן אביו צריך הסיבה. אבל תלמיד אצל רבו, אף על פי כז. גדול הדור, צריך הסיבה, ואינו צריך ליטול ממנו רשות על כך, שמסתמא הדור, אלא אם כן נתן לו רשות. ואם אביו הוא רבו ואפילו רבו מובהק או אם כן נתן לו רשות. וכל שכן שאסור להסב בפני תלמיד חכם הנחשב לגדול חכם מופלג וגדול בתורה, אף שלא למד ממנו כלום, אסור להסב בפניו אלא שאינו רבו מובהק, אינו רשאי להסב אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד מוחל על כבודו. אבל בתוך י\"ב חדש על הוריו, או בתוך שלשים יום על שאר קרובים, כח. חייב בהסיבה. מצוה לחנך את הקטנים להסב בליל פסח. ומכל מקום אם לא הסיבו, כט. אינם צריכים לחזור ולאכול או לשתות. סדר ליל פסח \"קדש\" – קידוש ליל פסח לכתחילה אין לקדש אלא לאחר צאת הכוכבים, כרבע שעה לאחר א. שקיעת החמה. והנוהגים להחמיר בכל מוצאי שבת כשיטת רבנו תם, אינם צריכים להמתין כל כך בסדר ליל פסח, ובפרט שאפשר והיא חומרא 'והגדת לבנך'.המביאה לידי קולא, שבינתיים יש חשש שיישנו הילדים, ויבטל מצות יאמר הקידוש מעומד. ובברכת 'הגפן' שבקידוש יכוון לפטור גם את ב. הכוס שניה שאחר ההגדה. ובברכת 'שהחיינו' יכוון לפטור את המצה והמרור שאוכל לאחר מכן. יושב ושותה בהסיבה על צד שמאלו. ואם שתה בלא הסיבה, או שהיסב ג. על צד ימינו או לאחוריו, צריך לחזור ולשתות בהסיבה. אולם אינו חוזר אכן למנהג האשכנזים יש אומרים שצריך לחזור ולברך [ .ומברך שום ברכה .]'הגפן' בלבד כל אחד מבני הבית אוחז כוסו בידו בשעת הקידוש. ובעל הבית מברך ד. הברכות בקול רם, ומכוון להוציא את השומעים. והשומעים מכוונים לצאת. ועונים 'אמן'. ונכון שלא יברכו המסובים עם בעל הבית, אלא ישמעו ממנו ויצאו ידי חובה. ורק אם בעל הבית אינו בקי לכוון להוציא את השומעים, או שהוא כבד פה ואינו מבטא המלים כהוגן, יברך כל אחד מן המסובים בלחש על הכוס שבידו. ובאופן כזה לא יענו 'אמן' אחר המברך, שהרי בירכו בעצמם. ובכיוצא בזה יש בעניית 'אמן' משום הפסק בין הברכה לטעימה. כשבעל הבית מברך ומוציא את השומעים, יזהרו לבל יענו אחריו 'ברוך ה. הוא וברוך שמו'. אבל 'אמן' צריכים לענות. ובדיעבד אם ענו 'ברוך הוא וברוך שמו', יצאו ידי חובה, ואינם צריכים לחזור ולברך. שכח לברך 'שהחיינו' בקידוש, ונזכר קודם שסיים את אמירת ההגדה ו. בברכת 'אשר גאלנו', חוזר ומברך 'שהחיינו'. ואם נזכר לאחר ברכת 'אשר גאלנו', אינו חוזר ומברך, שהרי כבר אמר 'והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור', בתוך ברכת 'אשר גאלנו'. מותר לטעום אחר הקידוש פירות או תבשיל אך לא ימלא כריסו מהם, כדי ז. אין מברכים ברכה אחרונה אחר שתיית הכוס הראשונה. ואם הוא רעב, שיאכל מצה ומרור לתיאבון. ומותר לאכול מצה עשירה קודם אכילת מצה .] גרם45[ בליל פסח, ובלבד שיאכל ממנה פחות מכביצה \"ורחץ\" - נטילת ידיים ללא ברכה קודם טיבול ראשון צריך ליטול ידיים ללא ברכה קודם אכילת הכרפס, משום שמטבלים ח. את הכרפס במשקה. אך אין מברכים משום שהוא מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל. ונטילה זו צריכה להיות כנטילת ידיים לסעודה, בכל פרטיה ודקדוקיה. טוב להחמיר שלא ידבר אחר הנטילה עד אחר אכילת הכרפס, כמו ט. בנטילת ידיים לסעודה. נכון הדבר שלא יצא מביתו לחצר ליטול ידיו, או לצורך שאר דברים, כדי י.טוב שלא יצא לחצר, כדי שלא יפסיק גם בין אכילת הכרפס לבין אכילת שלא יפסיק בין כוס ראשונה של הקידוש, לכוס שניה. כמו כן לאחר מכן שהרי כוס ראשונה פוטרת השניה בברכת 'הגפן', וברכת 'האדמה' [ .המרור . אבל לצאת מחדר לחדר בתוך הבית, אם ]על הכרפס פוטרת את המרור רואה מקום עריכת הסדר, אינו נחשב להפסק. ואם נאלצים בני הבית ליטול ידיהם בחצר, לא יצאו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, דהיינו שכל הזמן נשארים חלק מן המסובים בבית. . יזהר שלא יכוון בדעתו שנוטל ידיו גם לצורך הסעודה. וטוב שיכוון יא זו היא גם לצורך הסעודה, ושמר את ידיו אחר הנטילה הראשונה מנגיעה בפירוש שנוטל ידיו אך ורק לצורך אכילת הכרפס. ואם היה בדעתו שנטילה בנעליו או במקומות המכסים וכיו\"ב, כשחוזר ונוטל שנית קודם הסעודה, נוטל בלי ברכה, שספק ברכות להקל. אם טעה ובירך 'על נטילת ידיים', אף על פי כן חוזר ונוטל ידיו בברכה יב. קודם הסעודה, ולא ישמור ידיו בנקיות אחר נטילה ראשונה לצורך הסעודה, וכנ\"ל. \"כרפס\" - טיבול ראשון של ירק במי מלח תיקנו חכמים לקחת כרפס או מין ירק אחר, ולטבלו במשקה ולאוכלו יג. קודם הסעודה. והטעם, כדי שיראו התינוקות שינוי, שמטבלים ואוכלים ירק קודם הסעודה, וישאלו על כך. לדעת רבותינו המקבלים צריך לאכול דוקא כרפס בטיבול ראשון, ולא יד. ירק אחר. ואם אינו מוצא כרפס אינו מעכב, ויקח ירק אחר לטיבול ראשון. ואם אין לו אלא מרור, יברך עליו 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', ויאכל ממנו כזית, וכשיגיע אחר כך לאכילת מרור, יטבלנו בחרוסת ויאכל ממנו כזית בלי ברכה. קודם אכילת הכרפס מברך 'בורא פרי האדמה'. ויכוון לפטור בברכה זו טו. את המרור הנאכל בתוך הסעודה. אם רוצה לטבל הכרפס במיץ לימון עם מלח, הרשות בידו אולם צריך טז. , צריך להוסיף עליו מים עד כדי שיהיו רבים מן החומץ, להוסיף עליו מים עד שיהיו יותר ממיץ הלימון. וכמו כן חומץ העשוי ממיץ ]חוץ מן היין[ פירות שהרי נוטל ידיו לצורך טיבול הכרפס במשקה, ומיץ לימון ושאר מי פרות אינם מצריכים נטילת ידיים קודם הטיבול בהם. נכון יותר שאחד מן המסובין יברך בקול רם 'בורא פרי האדמה' עליז. הכרפס, ויכון להוציא את כל השומעים ידי חובת הברכה, וכל השומעים יענו אחריו 'אמן' ויכוונו לצאת ידי חובה. ומכל מקום אם המברך אינו בקי - ובאופן שכזה לא יענו להוציא את השומעים ידי חובה, או שהוא כבד פה ואינו מבטא את המילים [ כהוגן, יברך כל אחד מן המסובים אחריו בלחש .]'אמן' אחר המברך בקול רם וכנ\"ל אכילת הכרפס אינה צריכה הסיבה. ומכל מקום אם רצה לאכלו יח. בהסיבה, הרשות בידו. אין אוכלים כזית מן הכרפס, כדי שלא יכניס עצמו למחלקת הראשונים אם יט. הכזית אם הוא שליש ביצה יש לברך אחריו. ובהיות שנחלקו הראשונים בשעור , לכתחילה יזהר לאכול פחות משליש ] גרם 28.8[ , או חצי ביצה] גרם19.2 [ 'בורא נפשות', שכלל גדול בידינו ש'ספק ברכות להקל'. ואם טעה וברך 'בורא ביצה מן הכרפס. ומכל מקום בדיעבד אם אכל כזית או יותר, לא יברך אחריו נפשות' אחר הכרפס, אף על פי כן לא יברך 'בורא פרי האדמה' על המרור. לדעת רבותינו המקבלים, נכון להשאיר מן הכרפס בקערת סדר ליל פסח, כ. עד אחר אכילת מצה ומרור, כדי שתהיה הקערה שלמה. \"יחץ\" – חוצים את המצה האמצעית לשנים קודם אמירת ההגדה יקח את המצה האמצעית משלושת המצות המונחות בקערה לפניו כא. ויחצנה לשנים, וישמור את החלק הגדול לאפיקומן, ויכסנו תחת המפה. והחלק הקטן יניח בקערה לצורך מצות אכילת מצה. ומכל מקום משאיר לפניו שתי מצות שלמות, לצורך לחם משנה. יש נוהגים לכרוך האפיקומן במפה ולהניחו על השכם, לקיים מה כב. ושואלים אותו: מהיכן באת? והוא משיב: ממצרים. ושואלים אותו: ולהיכן שנאמר: 'על שכמם'. ויש נוהגים לתת האפיקומן על שכם אחד הקטנים, ויש מוסיפים לשאול: ומה זה על [ .אתה הולך? והוא משיב: לירושלים , וכל ]'שכמך? והוא משיב 'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם המסובים עונים: \"לשנה הבאה בירושלים\". יש נוהגים לחטוף המצה באמצע הסדר, כדי שיהיו הקטנים ערים ויתנו כג. לבם לסדר ליל פסח אגב שמירתם על האפיקומן. ואין במנהג זה משום חשש גזל. יש נוהגים ע\"פ הקבלה לבצוע המצה בצורת אותיות ד' - ו'. החלק כד. הגדול יהיה בצורת וא\"ו, ויניחנו לאפיקומן, והחלק הקטן יהיה בצורת דל\"ת, ויניחנו למצות מצה. יבצע המצות בידו ולא בסכין, שכן דרכו של עני. ואם נשברה אחת כה. משלשת המצות, יבצענה ב\"יחץ\", שהרי בלאו הכי בוצעים אותה. אף אם אין לו אלא שתי מצות, יבצע אחת מהן ב'יחץ'. למרות שבכך כו. תחסר לו מצה ללחם משנה, מכל מקום חציית המצות בליל פסח עדיפה על לחם משנה. לכתחילה יקח ל'יחץ' מצה גדולה שיש בה שיעור יותר משני כזיתים, כז. גדולה, אף על פי כן יחצה המצה, ובשעת אכילת מצה יוסיף עליה ממקום כדי שיהיה אף בחלק הקטן לפחות שיעור כזית. ומכל מקום אם אין לו מצה אחר עד שיעור כזית. ואין צריך לקחת כמה מצות ביחד ולחצותן ב'יחץ'. - שהרי בלאו הכי הדבר ברור שאם אין המצה מספיקה לכל המסובים, [ .]לוקחים מצות ממקום אחר שלא מן הקערה, לצורך כל המסובים טעה ולא בצע את המצה האמצעית ונזכר באמצע אמירת ההגדה, כח. בוצע במקום שנזכר. 'מגיד' - סיפור יציאת מצרים בליל פסח עיקר המצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, הוא לבניו שלא הגיעו כט. בעצמם ילמדם כפי דעתם. ובנו קודם לאחרים. ונכון לספר גם לבנותיו. וכן למצוות שיודעים ומבינים בסיפור יציאת מצרים. ואם אינם יודעים לשאול לבני בניו ובנותיו, והקרוב קרוב קודם. ומכל מקום אף כשאין לו בנים או נכדים, מצוה עליו לספר ביציאת מצרים למסובים על שלחנו. ואם הוא לבדו, מספר לעצמו. חכמים תיקנו סדר סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח. וחייב כל אדם ל. לומר כל סדר ההגדה. ומצוה להוסיף ולספר במדרשי חז\"ל ובפירושים נאים. ואף אם כל בני הבית חכמים ובקיאים בסיפור יציאת מצרים, מצוה להוסיף על ידיעתם בפירושים כל אחד כפי שכלו. יש נוהגים שאחד מבני הבית קורא ההגדה בקול רם, והמסובים לא. שומעים ויוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה. או קוראים אחריו בלחש, כדי שיתנו ליבם לקריאתו. ויש נוהגים שכל בני הבית קוראים ההגדה ביחד בקול רם. ויש נוהגים שכל אחד מבני הבית קורא קטע אחד מן ההגדה בקול רם, והשאר קוראים אחריו בלחש, ומנהג נכון הוא. יאמרו את ההגדה בשמחה ובהתלהבות. מכל מקום לא יאריך בהגדה לב. ההלל שאחר ברכת המזון קודם חצות הלילה, וכדי שישארו בניו הקטנים ובסיפור יציאת מצרים קודם הסעודה יותר מדי, כדי שיספיק לסיים אמירת ערים בשעת אכילת מצה ומרור. נשים חייבות מן התורה במצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח. ויכולות לג.גם להוציא גם את האנשים ידי חובה. מי שאין לו מצה ומרור, אף על פי כן חייב לספר ביציאת מצרים בליל לד. פסח, שמצוות נפרדות הן, ואין האחת מעכבת את האחרות. אסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת ההגדה. ומכל מקום לצורך גדול לה. מותר להפסיק. ונכון להחמיר שלא לאכול באמצע קריאת ההגדה וההלל. לכתחילה יש לסיים אמירת הגדה של פסח עד חצות הלילה. ואם נאנס לו. ולא אמרה עד חצות, רשאי לאומרה לאחר חצות ולסיים בברכת 'אשר גאלנו' בשם ומלכות. קודם 'מה נשתנה' יצוה להסיר הקערה מעל השלחן, ויש נוהגים שלא לז. להסיר הקערה, אלא רק אומרים להסיר הקערה. אחר אמירת 'הא לחמא עניא', מוזגים לו כוס שני, כדי שישאלו לח. התינוקות למה שותים כוס שני קודם הסעודה. והבן שואל 'מה נשתנה'. ואם אין לו בן, אשתו שואלת, ואם לאו הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה 'מה נשתנה'. באמירת 'מה נשתנה' צריכים לשאול כל ארבע השאלות. ואם שאלו לט. רק שאלה אחת, לא נפטרו משאר השאלות. אולם לאחר ששאלו הקטנים או האשה, פטורים שאר המסובים מאמירת 'מה נשתנה'. רשאי לומר את ההגדה בין עומד ובין יושב. ונחלקו הפוסקים אם רשאי מ. להסב בשעת אמירת ההגדה, והרוצה לסמוך ולהסב באמירת ההגדה, רשאי. כשאומר 'דם ואש ותמרות עשן' נוהגים לשפוך מעט יין מן הכוס. ולא מא. כוס שבור, או לתוך קערה. וכן כשאומר עשרת המכות, והסימנים שאחריהם ישפוך על ידי זילוף באצבעו, אלא יטה הכוס וישפוך ממנה. וישפוך לתוך דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, שופך מעט מן הכוס אחר כל תיבה, עד ששופכו כולו, ובסך הכל שש עשרה פעמים. ואחר כך שופכים היין שבקערה, וחוזרים ושוטפים את הכוס וממלאים אותו שנית. כשמגיע ל'מצה זו שאנו אוכלים', יקח המצה הפרוסה בידו, ויראנה מב. למסבים, כדי לחבב את המצוה עליהם. וכן יעשה כשמגיע ל'מרור זה שאנו אוכלים'. אבל כשאומר 'פסח שהיו אבותינו אוכלים', לא יגביה הזרוע הצלי שהוא זכר לקרבן פסח, מפני שנראה כאלו מקדישו לקרבן פסח, אלא יסתכל בו. יש נוהגים לעמוד כשמתחיל בפרקים הראשונים של ההלל, הנאמרים מג. בסיום ההגדה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין מברכים 'הגפן' על כוס שני. ושותה את הכוס שני בהסיבה, ואם לא מד.ואם אינו רגיל לשתות יין באמצע הסעודה, [ .. ואשה ששתתה בלא הסיבה, אינה צריכה לחזור ולשתות. ואחר הרי זה כהסיח דעתו, וחייב לחזור ולברך 'הגפן' כשחוזר ושותה כוס שני אחר היסב, חוזר ושותה בהסיבה]שלא הסב כוס שני לא יברך ברכה אחרונה, מפני שברכת המזון פוטרתו. מי שאין לו יין, יברך ברכת 'אשר גאלנו' בלא כוס.מה. הסומא חייב באמירת ההגדה בליל פסח, ואומר 'מצה זו שאנו אוכלים' מו.כמו הפיקח. וכן הגר חייב בסיפור יציאת מצרים, ואומר 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. \"רחצה\" – נוטלים את הידיים בברכה קודם אכילת מצה נוטל ידיו לסעודה ומברך 'על נטילת ידיים'. וטוב להיזהר שלא להפסיק מז. בדיבור שאינו לצורך הסעודה בין נטילת ידיים לבין הברכה שעל המצה. אם בזמן הנטילה הראשונה לצורך אכילת הכרפס היה בדעתו שתהיה מח. גם לצורך הסעודה, ושמר ידיו שלא יטנפו על ידי נגיעה במנעל או במקומות המכוסים וכיוצא בזה, כשנוטל לצורך הסעודה נוטל בלי ברכה, שספק ברכות להקל. ולכן טוב שיכוון בפרוש בנטילה ראשונה שנוטל אך ורק לצורך אכילת הכרפס. \"מוציא - מצה\" - אכילת כזית מצה בליל פסח . מצוות צריכות כונה. ולכן צריך לכוון קודם אכילת המצה לקיים מצות מט עשה של אכילת מצה. ומכל מקום אם אכל בסתם ולא כיוון לשם מצוה, יצא ידי חובה. ויש נוהגים ממידת חסידות לומר 'לשם יחוד' קודם אכילת המצה. נשים חייבות במצות אכילת מצה. ומצוה לחנך את הקטנים המבינים נ. בספור יציאת מצרים במצות אכילת מצה. יקח המצות כסדר שהניחם, דהיינו המצה הפרוסה בין שתי המצות נא. השלמות, ויאחזם בידו, ויברך ברכת 'המוציא'. וישמיט המצה השלישית , וכשישארו בידו המצה העליונה עם המצה ]שהיא לצורך לחם משנה[ אך לא יטבלם בחרוסת. והאשכנזים נוהגים הפרוסה יברך 'על אכילת מצה', ובוצע מן העליונה השלימה, ומן הפרוסה מידיו[ , ויאכלם בהסיבה ביחד. ואם אינו יכול לאכול משתי כזית מכל אחת, ומטבלם במלח]המצות ביחד, יאכל הכזית של המוציא מן השלימה העליונה קודם, ואחר שלא לטבלם אף במלח כך יאכל הכזית השני מן הפרוסה. כשמחלק מצה לכל מסובים, יקח מן המצות הנמצאות עמו בצד, ואינם נב. חייבים לאכול דוקא מן המצות השלימה והפרוסה שהיו בקערה, ובפרט כשבני הבית מרובים, ואי אפשר בעניין אחר. , ויש אומרים ] גרם 19.2[ שיעור כזית. יש אומרים שהוא שליש ביצה נג. . ויש להחמיר כדעת האומרים שהוא חצי ] גרם 28.8[ שהוא חצי ביצה ביצה. ומצת מכונה רגילה המצויה בימינו, שיעורה שוה לשלושים גרם, דהיינו כזית. מי שאינו יכול לאכול כשני זיתים, כגון זקן או חולה, יאכל לכל הפחות נד. בין מן השלימה ובין מן הפרוסה.] גרם 28.8[ שעור כזית בשעת הדחק, כגון חולה הרתוק למיטתו ואינו יכול לאכול אפילו כזית, נה. , ויברך ברכת 'המוציא' אך לא ] גרם19.2[ יאכל לכל הפחות כשליש ביצה גרם. ומי שיודע שאכילת המצה ברכת 'על אכילת מצה'. והוא הדין למי שאין לו אלא פחות מכזית מצה. וכן 29-תגרום לו לחולי פנימי או שיפול למשכב משום כך, הרי הוא פטור לגמרי אינו מברך ברכת המזון כל שלא אכל כ ממצות אכילת מצה. וכל שכן כשיש חשש שיבוא לידי סכנה, ואפילו אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. מי שאינו יכול לאכול אלא כשני זיתים מצה, כגון חולה וכיוצא בזה, נו. יאכל כזית אחד בתחילה, אחר שיברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה', ויאכל עוד חתיכה קטנה, אפילו כל שהוא עם ה'כורך', ויאכל עוד כזית מצה בשעת אכילת האפיקומן. רשאי לאכול הכזית של המצה מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילת נז. דקות בערך. וטוב להחמיר 7.5 הכזית יותר משיעור כדי אכילת פרס, שהוא לעניין אכילת מצה שהיא מצות עשה מן התורה, ולאכל הכזית בתוך ארבע דקות. צריך ללעוס המצה יפה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה נח.שהיתה חמה מאד עד שגרונו נכוה ממנה, או שעירב בה דבר מר ואכלה, בלא לעיסה יצא ידי חובה. אבל אם אכל המצה שלא כדרך אכילתו, כגון לא יצא, וצריך לחזור ולאכול. אם לא היסב באכילת מצה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסיבה, אך נט. לא יברך שנית. ואפילו אם הפסיק בדיבור בינתיים. אסור לאכול דבר מאכל ביחד עם המצה. ומכל מקום אם טבל המצה ס. בחמץ או במרק ואכלה, יצא ידי חובה. וזקן או חולה או מי שיש לו כאב שיניים, ואינו יכול לאכול המצה לבדה, מותר לו אף לכתחילה לפורר המצה לפרורים דקים ולאוכלה. וכן מותר לו לשרות את המצה במים ולאוכלה. ואם אינו יכול לאכלה אף באופן כזה, מתר לטבלה במרק או בתבשיל, ובלבד שלא יהא המרק או התבשיל חם שהיד סולדת בו. זמן אכילת מצה ומרור בליל פסח לכתחילה הוא עד חצות הלילה. ואם סא.נתעכב עד אחר חצות הלילה, יאכל בלי ברכת 'על אכילת מצה' וברכת 'על אכילת מרור'. ואם עבר כל הלילה, אין לו תשלומין. אין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, וכן במצה האסורה באכילה כגון סב. שלא הפרישו ממנה תרומות ומעשרות, או שלא הפרישו חלה מעיסתה. ויוצאים ידי חובה במצות שנלקחו בהקפה. וטוב להחמיר לשלם דמי המצות בעל הבית, יוצאים ידי חובה במצות שלו. שהרי הוא כמקנה להם המצות. אך יוצא ידי חובה במצה שלוה מחבירו. וכן בני הבית המסובים על שלחן למוכר קודם ליל פסח. יש להיזהר שלא להפסיק בדיבור מזמן שמברך 'המוציא' עד סיום סג. שאינם מעניין אכילת המצה, אפילו קודם שסיים אכילת כזית מצה, אינו את המצה ומרור שאוכל ב'כורך'. ומכל מקום אם עבר ודיבר אפילו בדברים ה'כורך', מפני שברכת 'על אכילת מצה' וברכת 'על אכילת מרור', פוטרות חוזר ומברך. ואם הפסיק בדיבור שלא בעניין אכילת המצה לאחר ברכת 'על אכילת מצה' קדם שטעם ממנה, חוזר ומברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. \"מרור\" – מצות אכילת המרור בליל פסח נכון לכוון קודם אכילת מרור לקיים מצות עשה מדברי סופרים לאכול סד. מרור בליל פסח. נשים חייבות גם במצות אכילת מרור. ונכון לחנך את הקטנים המבינים סה. בסיפור יציאת מצרים במצות אכילת מרור. אלו הם הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מצות מרור בליל פסח: א. סו. . ]כ'ס, ליג'ונא, לגוטא, סאלאט, לטוס[ .חזרת, שהוא מה שנקרא היום חסא . ד. חרחבינא. ה. מרור. ועיקר המצוה ]כריין[ . ג. תמכא]הנדבא[ ב. עולשין בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחפש אחר מין אחר מהנזכרים לעיל. וסדר העדיפות הוא לפי הסדר שנזכרו לעיל. ואם אינו מוצא אחד מן הירקות הנזכרים לעיל, יאכל לענה או ירק אחר שהוא מר אבל לא יברך עליו 'על אכילת מרור'. ובמקום שמצויים תולעים [ . יוצאים ידי חובה בעלים שלהם או בקלחיםסז. בחזרת, יש להוריד מכל קלח את העלים הירוקים שבצידיו, ולאכול את . וראוי לאכול מן הקלחים היוצאים ]הקלחים אחר בדיקה ושטיפה היטב , ומעיקר הדין יוצאים ידי חובה ]שעלים ירקים משני צדיהם[ מחוץ לקרקע אף בגזע המרכזי של החזרת. אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור אלא אם כן הם לחים, אבל בקלחים סח.יוצאים ידי חובה בין בלחים ובין ביבשים. ולכן נכון לשרות את עלי המרור במים. ויזהר שלא ישהו במים יותר מעשרים וארבע שעות ברציפות, כדי שלא יהיו כבושים, ואין יוצאים ידי חובה במרור כבוש. וטוב לכרוך העלים קודם ליל הסדר בסדין לח או במגבת לחה. אין יוצאים ידי חובה במרור מבושל או שלוק, או כבוש בחומץ. סט. והאוכלים תמכא שהוא מר מאד ורוצים להפיג מרירותו, לא יבשלוהו או ישרוהו במים יותר מעשרים וארבע שעות בבת אחת. אבל מותר לפוררו לחתיכות קטנות להפיג מרירותו. ובשעת הדחק יוצאים ידי חובה כשהוא כבוש במים. אף אם אין מרגישים טעם מרירות בחזרת, מצוה לאכול ממנה בליל פסח ע. למרור. ואין צריך לטמון את החזרת באדמה כדי שירגישו טעם מרירות. מיד אחר שסיים אכילת המצה, יקח כזית מן המרור וישקענו בחרוסת. עא. . ולא ישהנו בתוך החרוסת, ]ונוהגים שלא לשקע כולו בחרוסת, אלא מקצתו[ כדי שלא יתבטל טעם מרירותו. ואחר כך ינערו מן החרוסת, ויברך 'על . ואם אכל ] דקות5.7[ אכילת מרור', ויאכלנו בתוך כדי שיעור אכילת פרס המרור בלא טיבול בחרוסת, יחזור ויאכל כזית מרור, ויטבלנו בחרוסת. יאכל המרור בלא הסיבה, ואם רצה לאכלו בהסיבה, רשאי.עב. אין מברכין 'האדמה' על המרור, ואף אם הסיח דעתו אחר אכילת עג. הכרפס, כגון שיצא מביתו וכיוצא בזה, או שטעה וברך 'בורא נפשות' אחר הכרפס, אינו מברך 'האדמה' על המרור, שמכיון שאוכלו בתוך הסעודה והתורה קבעתו חובה, הרי הוא כדברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה. וברכת 'המוציא' פוטרתו, ואינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. אף מי שאינו יכול לאכול מרור, מסיבות בריאות וכיו\"ב צריך לדחוק עד. עצמו ולאכול כזית מרור. ואם חושש שמא יפול למשכב מחמת כן, או יבוא לידי חולי פנימי, הרי הוא פטור. ואם אפשר יטעם ממנו מעט, אך לא יברך .]עשרים ותשעה גרם[ 'על אכילת מרור' כל שאוכל פחות מכזית צריך ללעוס המרור היטב, ואחר כך יבלענו. ובדיעבד אם בלע המרור עה. בלא לעיסה כלל, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול. \"כורך\" – כורך מצה ומרור ואוכלם יחד לאחר שסיים אכילת המרור, יקח כזית מן המצה השלישית שנשארה עו. בקערה, ויכרוך אותה בכזית מרור, וטובל הכריכה בחרוסת, ואומר: \"זכר למקדש כהלל\", ואוכלם ביחד בהסיבה. אף על פי שאין להפסיק בדיבור קודם אכילת ה'כורך', מכל מקום נהגו עז. לומר 'זכר למקדש כהלל' קדם אכילת ה'כורך'. ואנו נוהגים לומר: \"מצה ומרור בלא ברכה, זכר למקדש, בימינו יחודש, כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו\". ואין כיון שכבר יצא ידי חובה, הרי אין אכילת ה'כורך' אלא לקיים 'זכר למקדש'. יוצא ידי חובת מצות מצה ומצות מרור אפילו כשאוכלם בפני עצמם, ואם כן אמירה זו נחשבת להפסק, מפני שבלאו הכי אפילו לדעת הלל הזקן בדיעבד ומלבד זאת הרי תיבות אלו הן מן הענין, ולכן אינן נחשבות להפסק כלל. כשם שצריך [ אין צריך לנער ה'כורך' מן החרוסת קודם האכילהעח. . ואם שכח לטבל ה'כורך' בחרוסת אינו צריך לחזור ולאכול.]במרור אם אכל ה'כורך' בלא הסיבה, יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולאכול.עט. אין לערב כרפס או שאר ירקות עם ה'כורך', אלא יקח מצה ומרור בלבד.פ. לכתחילה יש להקפיד בכורך שיאכל לכל הפחות שעור כזית מצה פא. וכזית מרור. ומכל מקום זקן או חולה שקשה עליהם האכילה, רשאים להקל לאכול אפילו פחות מכזית. \"שלחן - עורך\" – סעודת ליל פסח יערוך שלחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. ואם רצה לאכל פב. בהסיבה, הרי זה משבח, אבל מן הדין אין צריך להסב בסעודה. החכם עיניו בראשו, ולא ימלא כריסו בסעודה, כדי שיאכל לאחריה פג. את האפיקומן בתיאבון. שהרי אם שבע קודם אכילת האפיקומן עד שקץ באכילתו - היא אכילה גסה, ואינו יוצא ידי חובת מצות אכילת אפיקומן. יאכל שני תבשילים בסעודתו, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן פד. חגיגה. ויש נוהגים לאכול הביצה שבקערה, ואומרים 'זכר לקרבן חגיגה'. ומצוה לאכול בשר בסעודתו, משום שמחת החג. ומכל מקום מן הדין יוצא ידי חובת שני תבשילין אפילו בירקות או אורז. מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול פה. אין אוכלים. וכל זה בסתם בשר צלי, אבל הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערת ליל הסדר, אסור לאוכלו בליל פסח אפילו במקום שנהגו לאכול צלי, כיון שנעשה זכר לפסח ויש לחוש יותר לכך שנראה כאוכל קדשים בחוץ. אף במקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח, אסור לאכול גדי מקולס, דהיינו פו.אוכלים, ומקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים. ויש להחמיר גם שלא לאכול שנצלה ראשו על כרעיו ועל קרבו. אבל עגל מקולס, מקום שנהגו לאכול בשר בקר או עוף צלוי, במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, וכן כל דבר צלי שהוא טעון שחיטה. אבל ביצה צלויה מותר לאכול בליל פסח. ביום טוב של פסח בבוקר, מותר לאכול צלי בכל המקומות.פז. מקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, יש להחמיר גם שלא לאכול פח. אפילו צלי שלא נצלה על האש אלא צלי קדירה, משום מראית העין שדומה לצלי. אבל בשר שנצלה ואחר כך נתבשל, הרוצה להקל לאוכלו בליל פסח, יש לו על מה שיסמוך. יש להיזהר בליל פסח כשאוכלים בהסיבה, שלא ישיח בסעודתו, שמא פט. יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה. נכון לומר דברי תורה על השלחן, וללמוד משניות מסכת פסחים. ומכל צ. מקום כשהמסובים עייפים לא יאריך בדברי תורה, וימהר לסיים אכילת האפיקומן, וברכת המזון, ואמירת ההלל, כדי שכל בני הבית יקיימו מצוות אלו. ובפרט יש להזדרז כשזמן חצות מתקרב, כדי שיסיים אמירת ההלל קדם חצות הלילה. \"צפון\" – אוכלים כזית מצה נוסף לאפיקומן לאחר שסיים סעודתו, יקח כזית מן המצה שהטמין תחת המפה ב'יחץ', צא. ויאכלנו בהסיבה. ויסיים אכילתו בתוך כדי אכילת פרס. וטוב להחמיר לאכול שני כזיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. ומן הדין די באכילת כזית אחד. אין לטבל האפיקומן בחרוסת או בשאר דברים, אלא יאכלנו לבדו.צב. יזהר שלא יהיה שבע יותר מדי כשיבוא לאכול האפיקומן, כדי שלא צג. תהיה אכילתו אכילה גסה שאין יוצאים בה ידי חובה. אם המצה שהניח תחת המפה ב'יחץ' אינה מספיקה לכל המסובים, יקח צד. מצה שמורה אחרת. והנוהגים להחמיר לאכל שני כזיתים, טוב שמתחילה יחלקו כזית אחד לכל אחד מן המסובים מן המצה שהניחו לאפיקומן, ואחר כך יאכלו כזית מצה ממקום אחר. וכמו כן אם אבדה המצה שהניחו לאפיקומן, יקחו מצה אחרת לאפיקומן. לכתחילה יש לסיים אכילת האפיקומן קודם חצות הלילה. ובדיעבד צה. אם כבר הגיע זמן חצות הלילה, יוצא ידי חובה גם לאחר חצות. אם לא היסב באכילת האפיקומן, לא יצא, וצריך לחזור ולאכל בהסיבה. צו. ויש להזהיר על כך את בני ביתו. ואם נזכר שלא היסב באפיקומן אחר שבירך ברכת המזון, אינו חוזר ואוכל, ויסמוך על כזית המצה הראשון שאכל ב'מוציא מצה'. שכח לאכול אפיקומן ונזכר לאחר נטילת מים אחרונים, עליו לחזור צז. ולאכול. ואינו מברך 'המוציא' על אכילתו. ואם נזכר אחר שהתחיל לברך ברכת המזון, יגמור ברכת המזון ויחזור ויטול ידיו ויברך 'המוציא' ויאכל גרם, 54-ואם אוכל כביצה בלא קליפתה, דהיינו כ[ .האפיקומן בהסיבה מן האפיקומן, יברך 'על נטילת ידים', ואם אוכל פחות מכך, יטול בלא . ואחר כך יחזור ויברך ברכת המזון, וישתה כוס שלישי בהסיבה, ]ברכה המזון ושתה כוס שלישי, יחזור ויטול ידיו ויברך 'המוציא' ויאכל האפיקומן וימשיך באמירת ההלל. ואם נזכר שלא אכל האפיקומן אחר שסיים ברכת בהסיבה, ואחר כך יחזור ויברך ברכת המזון, אך לא יחזור וישתה כוס שלישי, אלא ימשיך באמירת ההלל. אין אוכלים את האפיקומן בשני מקומות, ויש להחמיר בזה אפילו צח. בחדר אחד בשני שלחנות. ישן באמצע אכילת האפיקומן והקיץ, אינו חוזר לאכול, משום שנחשב צט. כאוכל בשני מקומות. אבל אם רק נמנם ימשיך אכילתו. וכל זה כשהוא לבדו, אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת האפיקומן, חוזרים ואוכלים. ואם ישנו כולם, אינם חוזרים ואוכלים. ואם נמנמו, חוזרים ואוכלים. וכל זה כשאירע הדבר באמצע אכילת האפיקומן, אבל באמצע הסעודה או בסופה קודם שהתחילו באכילת האפיקומן, יאכלו האפיקומן לאחר מכן, אבל צריכים נטילת ידיים בלא ברכה כשיעורו משנתם. אסור לאכול כל דבר מאכל אחר אכילת האפיקומן, כדי שישאר טעם ק. מצה בפיו. ואם טעה ואכל פירות וכיוצא בזה אחר האפיקומן, חוזר ואוכל אפיקומן, כל שלא ברך ברכת המזון. אבל אם ברך ברכת המזון, אינו חוזר ואוכל. \"ברך\" - ברכת המזון ושתיית כוס שלישי מארבעה כוסות לאחר אכילת האפיקומן, נוטלים ידיים למים אחרונים, ומברכים ברכת קא. המזון על הכוס. וצריך לשטוף את הכוס ולהדיחו קודם ברכת המזון, אף אם הוא נקי. וכשמתחיל לברך נוטלו בידו הימנית, בלי סיוע מידו השמאלית, , ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו ] ס\"מ8[ ויגביהנו מעל השלחן טפח אחד . וכל המסובים צריכים להקפיד בכל הנ\"ל.]וכדין כל ברכת המזון על הכוס[ . אין להסב בשעת ברכת המזוןקב. אם שכח ולא אמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אם נזכר אחר שאמר קג. ויאמר 'יעלה ויבוא'. ואם אמר 'בונה ירושלים', ונזכר שלא אמר 'יעלה ויבוא', 'ברוך אתה ה'' קודם שאמר 'בונה ירושלים', יאמר 'למדני חוקיך', ויחזור יאמר בשם ומלכות: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים\". ע\"כ. ואם נזכר שלא אמר 'יעלה ויבוא' אחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר 'ברוך אתה ודין זה הוא דוקא בליל פסח, שאכילת המצה חובה, אחר שאמר 'לעד האל אבינו מלכנו', אפילו אמר רק תיבה אחת 'לעד', חוזר ה', אלקינו מלך העולם', ימשיך 'אשר נתן ימים טובים' וכו'. אבל אם נזכר [ .לראש ברכת המזון .]מה שאין כן בשאר ימי הפסח חל ליל פסח בשבת ושכח לומר 'רצה', יש לנהג ככל הנ\"ל לעניין 'יעלה קד. , אלא שנוסח הברכה שמוסיף כשנזכר ]וכן בשאר שבתות השנה[ 'ויבוא אחר שחותם 'בונה ירושלים', הוא: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל, באהבה לאות ולברית. ברוך אתה ה', מקדש השבת\". ע\"כ. ואם שכח לומר גם 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא' בליל ולברית ולששון ושמחה, את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה את יום אשר נתן שבתות למנוחה ומועדים לשמחה לעמו ישראל, באהבה לאות פסח שחל בשבת, נוסח הברכה הוא: \"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, טוב מקרא קדש הזה. ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל והזמנים\". ע\"כ. אף האשה ששכחה להזכיר יעלה ויבוא או 'רצה' בליל פסח, צריכה קה. לחזור. ויכוון לפטור בברכתו שתיית כוס [ ' אחר ברכת המזון יברך 'הגפןקו. , וישתה הכוס בהסיבה. ואם לא היסב, חוזר ושותה בהסיבה ואינו ]רביעית חוזר ומברך 'הגפן'. אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.קז. \"הלל\" – אמירת ההלל ושתיית כוס רביעית מארבעה כוסות מוזגים כוס רביעית, ואומרים הלל בשמחה ובחדוה. ומתחילים 'שפוך קח.חמתך', ויאחז הכוס בידו. ואם אינו יכול לאחוז הכוס בידו במשך כל ההלל, רשאי להניחו לפניו על השלחן. יש לעורר המסובים שיאמרו את ההלל בשמחה ובהתלהבות ולא קט. מתנמנמים. וודאי שלא מתוך שחוק וקלות ראש. וכן שלא יקראוהו במרוצה. מצוה לחזר אחר זימון, כדי שיאמר האחד לשנים 'הודו', והאחרים עונים קי. אחריו. והגדול אומר 'הודו'. ואם רצה יתן רשות לאחר לומר 'הודו'. וכל זה למצוה מן המובחר, אבל אם אין לו זימון של שלשה שהגיעו למצוות, רשאי לצרף את אשתו ובניו הקטנים לאמירת ההלל. חותמים ההלל בברכת 'יהללוך'. אבל בברכת 'ישתבח' שאומר קודם קיא.'יהללוך', אינו חותם. ואם טעה וחתם בברכת 'ישתבח', אינו חוזר לחתום בברכת 'יהללוך'. אין אומרים 'אמן' אחר עצמו. ואף למנהג הספרדים האומרים 'אמן' קיב. אחר עצמם בכל יום בברכת ישתבח, וכן בימים שגומרים את ההלל, בהלל שאחר ברכת המזון בליל פסח אין אומרים 'אמן' אחר עצמם, והטעם, שאין אומרים 'אמן' אלא כשיש יותר מברכה אחת, אבל בהלל זה אומרים רק ברכה אחת. אחר שסיים 'מלך מהולל בתשבחות', שותה כוס רביעי בהסיבה, ואין קיג. מברכים עליו 'הגפן'. אם לא היסב ונשאר יין בכוס, יחזור וימלאנו וישתה כוס רביעי בהסיבה קיד. בלא ברכה. ואם לא נשאר יין בכוס, ימלא כוס אחר, וישתה בהסיבה, ויברך עליו 'הגפן'. משום שהסיח דעתו משתיית היין. ויש מחמירים שלא לברך 'הגפן' על כוס רביעי בכל עניין וטוב לחוש להם, שספק ברכות להקל. , כדי שיברך 'מעין ]או השלישי[ יזהר לשתות רביעית יין בכוס הרביעיקטו. שלוש' אחר כוס רביעית. יזהר לסיים אמירת ההלל קודם חצות הלילה. ואם לא סיים קודם קטז. חצות הלילה, יש אומרים שעבר זמן מצוה זו, ולכן לא יחתום בברכת 'יהללוך' בהזכרת שם שמים, שספק ברכות להקל. וכמו כן אף הנוהגים לברך 'הגפן' על כל כוס וכוס, לאחר חצות הלילה לא יברכו. \"נרצה\" – סיום הסדר מצוה להמשיך ולספר ביציאת מצרים אפילו אחר סיום סדר ליל פסח. קיז. ויעסוק בתורה ובמדרשי חז\"ל בענין סיפור יציאת מצרים כפי כוחו, עד שתחטפנו שינה. ויש נוהגים לומר פיוטים אחר ההגדה, ויש נוהגים לומר 'שיר השירים' ומנהג יפה הוא. אף שאסור לאכול ולשתות לאחר אכילת האפיקומן, מכל מקום קיח. רשאי לשתות תה או קפה, אפילו עם סוכר. ובפרט אם על ידי שתייתו יוכל להמשיך בסיפור יציאת מצרים. וכל שכן שמותר לשתות מים או משקאות קלים. אבל אסור לאכול פירות או מיני מתיקה, ואפילו מעט. וכל שכן שאסור לאכול תבשילים או לשתות יין לאחר כוס רביעית. אולם הרגיל לעשן ביום טוב, מותר לעשן לאחר סיום סדר ליל פסח. בחוץ לארץ חוזרים ועושים סדר ליל פסח בלילה השני. ומברכים קיט. שנית ברכת 'שהחיינו' בקידוש. וכל דיני סדר ליל פסח, נוהגים בחוץ לארץ בין בלילה הראשון ובין בלילה השני."},{"filename":"147.pdf","content":"כיצד| טלטול כלים שמלאכתם להיתר| תחילת איסור מוקצה בשבת| מוקצה אינו תלוי בדעת בני אדם| 'מהו 'מוקצה נושאי השיעור: ארבעה שימושים | טעמי איסור מוקצה| אוכלין ששהו מתחת למיטה שישנו עליה| פטירת דוד המלך| הנאה מן המוקצה בשבת ביטלו את הגזירה של נחמיה| מוקצה מדאורייתא או מדרבנן| במוקצה147 גליוןמיום א' כ\"ג ניסן תשפ\"ב הגאון רבי יעקב יוסף בן מרגלית זצ\"ל - נלב\"ע ב' אייר תשע\"ג ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת קדושים יסודות איסור טלטול מוקצה בשבת (הלכות מוקצה א') א. מהו 'מוקצה' . וקודם שניכנס לפרטים (סימן שח)לאחרונה התחלתי לכתוב על הלכות מוקצה שבהלכות מוקצה צריך להסביר את היסודות. ראשית כל, פירוש המילה 'מוקצה' משמעותה, שהאדם מקצה את הדבר הזה מדעתו. דבר שאינו במחשבת האדם להשתמש בו או לטלטלו, הרי שהוא מקצה את החפץ הזה מדעתו. והנה ישנם כמה אופנים למוקצה. יש אופנים שאדם מקצה דבר מלהשתמש בו מחמת שהשימוש בו כרוך בעבירה, כגון לטלטל נר דולק. ויש אופנים בהם החפץ מצד גופו הוא מוקצה, כגון דבר שאין לו שימוש, כמו אבנים מטבעות וכיו\"ב, שאין בהם שימוש, אסור להשתמש בהם בשבת. והוא הנקרא מוקצה מחמת גופו. כמו כן יש כלים שמשתמשים בהם לדבר האסור, כמו פטיש, שנועד בדרך כלל לדפוק מסמרים שזה שימוש אסור. יש דברים שאדם לא משתמש בהם מחמת שהם יקרים מאד, וחושש שישברו, וכן יש דברים שעומדים לסחורה, וכמו כן יש דברים שהם מאוסים בעיני האדם ולכן הוא לא משתמש, ועוד ועוד. הרבה סוגים מונה שישה סוגים של מוקצה. לעומת (סימן שח) של מוקצה. מרן הבית יוסף זאת המאירי כותב שיש חמישים סוגים של מוקצה! אכן יכול להיות שמה שנחשב אצלינו כסוג אחד של מוקצה שיש בו כמה חילוקים, אצל המאירי זה נחשב לכמה סוגים. ואני אומר לאחר שבדקתי טוב ולמדתי את הסוגיות, יצא לי עשרה סוגים של מוקצה, אכן יש דברים שהם דומים מאד ואפשר לשייך אותם לאחד. ואבאר אותם בעז\"ה בהמשך השיעורים. ב. מוקצה נקבע לפי דברי חז\"ל בלבד ויש לשים לב, שלא האדם מצד עצמו מחליט מהו מוקצה ומה לא, אלא חכמים קבעו באופן כללי לפי דעת בני אדם. דוגמא לדבר, פטיש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם יבוא אדם ויאמר שהוא שובר אגוזים בפטיש, שזה מלאכה המותרת בשבת, אבל הפטיש לא הותר לו מחמת כן, הפטיש נשאר כלי שמלאכתו לאיסור. וכן להיפך, יבוא אדם ויאמר ביום שישי שאת הבגד הזה לא ילבש בשבת, אולי הוא לא יפה מספיק או שהוא יקר מידי ורוצה לשומרו לחג. והנה בשבת נשתנתה דעתו ורוצה ללבוש את הבגד הזה, אין אומרים שהבגד הזה יחשב למוקצה, כי הוא לא רצה ללובשו ביום שישי. בגד רגיל הראוי ללבישה אינו מוקצה. כן הוא הדבר אם אדם אינו רוצה לאכול מאכל מסויים בערב שבת, כגון בשר או דגים, הוא צמחוני, והנה ביום שבת שמע שבשר מביא לידי שמחה, ועל פי חז\"ל יש עניין לאכול דברים של עונג שבת, ושינה את דעתו, או ששמע כמה זה חשוב על פי המקובלים לאכול דגים, אין אומרים שהבשר או הדגים הם מוקצה, אוכל הוא לא מוקצה. ג. איסור מוקצה הוא לפי הזמן והמקום אכן יש פעמים ודעת בני אדם משתנה ממה שאמרו חז\"ל. למשל, פעם אנשים היו אוכלים בשר חי, אמנם גם כיום יש מקומות שאוכלים בשר חי, ואדרבא זה נהיה יותר משובח לאכול בשר חי. אבל יש מקומות שאף אחד לא אוכל בשר חי, אם כן במקומות הללו הבשר החי הוא מוקצה. וכמו כן דג חי שאינו מבושל, שחז\"ל קבעו שזה מוקצה, והסיבה לכך, כי בזמנם לא היו אוכלים דגים חיים כלל. והפוסקים הוסיפו על כך, שדג חי - מי משוגע לתת לכלב שלו דגים [ שאינו מבושל הוא לא ראוי גם לכלבים הרי לנו שהדג החי אינו ראוי אף למאכל ]...לאכול?! זה עולה הרבה כסף בהמה, מאכל בהמה מותר לטלטל. והנה היום, יש מאכל הנקרא 'סושי' העשוי מדג חי שאינו מבושל, ודאי שמותר לאוכלו בשבת. כיון שדעת בני - למרות שלאכול מוקצה זה גרוע יותר מאשר [ אדם השתנתה לגמרי . ]טלטולו, ולהלן יבואר זכורני, שפעם שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אם דגים חיים שאינם מבושלים הם מוקצה, וענה לי שכן, ואז אמרתי לו, אבל יש היום אנשים שאוכלים 'סושי', והתחלתי להסביר לו מה זה סושי... אז הוא אמר לי שזה - אני [ לא יעזור, משום שהנה ביצה חיה, אף אחד לא אוכל ביצה חיה , ]שאלתי את השאלה הזו לגבי בישולי גויים, אבל למעשה זה אותו הדבר ביצה חיה הולכים אחרי רוב בני האדם. אולם אני השבתי לו, שהרי כיום רוב בני האדם אוכלים סושי. אאמו\"ר התפלא: \" אתה רוצה לומר לי שרוב העולם השתגע והתחילו לאכול דגים חיים\"... אמרתי לו, \"תקרא לזה איך שאתה רוצה אבל כן, רוב העולם אוכלים דגים חיים, אז מה הדין?\" אולם אאמו\"ר אמר לי, \"אני לא רוצה לענות לך... אני לא מאמין לך, זה לא יכול להיות\"... למעשה במציאות אנחנו יודעים שכך זה היום. וודאי שמי שרוצה לאכול סושי בשבת, אין אומרים שהסושי יהיה מוקצה בגלל שמרן כתב בשלחן ערוך שדג חי לא מבושל שהוא מוקצה, כי בימינו ודאי זה לא מוקצה. הרי לנו שיש דברים מסויימים שבדור מסוים או במקום מסויים השתנו הטבעים, וכולם משתמשים בזה, והם לא מקצים את זה, הרי שאינו מוקצה. ד. תחילת האיסור לטלטל מוקצה בשבת איתא, (קכג.) מתי גזרו חכמים שלא לטלטל מוקצה? בגמרא במסכת שבת בימי נחמיה בן חכליה, נחמיה היה ממונה מטעם מלך פרס על הישוב היהודי בארץ ישראל. הוא היה תלמיד חכם וצדיק שעשה הרבה פעולות לחיזוק הדת בקרב העולים לארץ ישראל שישמרו תורה ומצוות. הוא דאג ].. - כמו שיש היום[ כמובן שלא תהיה התבוללות, כל אלו שעשו גיורים הוא ביטל את זה, הוא היה תקיף וחזק. ושם כתוב שראה שאנשים אינם נזהרים בענייני חילול שבת, ולכן החליט, ולפי כמה מקורות היו עימו הנביאים חגי, זכריה, מלאכי ועזרא הסופר, וגזרו על טלטול כלים. כלומר שכל כלי בין שמלאכתו להיתר ובין שמלאכתו לאיסור, אסור בטלטול. - [ מלבד שלושה כלים חיוניים מאד ומשתמשים בהם תדיר שהותרו כשרואים שאנשים פורצים יותר מדי, גודרים לצד השני כדי להרחיק אותם . ואומרת הגמרא, שאנשים קיבלו את הדברים, ובעקבות אותו ]מהאיסור גדר על הכלים החלו להיזהר באיסורי שבת. ואיתא שם, שלאחר שאנשים החלו להיזהר והתחזקו, התירו חלק מהדברים, וחזרו והתירו וחזרו והתירו. ה. שלבי ההיתר באיסור טלטול כלים בשבת לפי המבואר שם שלבי ההיתר התבצע כך, יש כלי שהוא 'כלי שמלאכתו לאיסור' כגון פטיש, שהוא כלי שניתן להשתמש בו לאיסור, אך ניתן גם להשתמש בו בהיתר. אך רוב בני האדם משתמשים בפטיש כדי לדפוק מסמרים וכיו\"ב, לכן הוא נקרא כלי שמלאכתו לאיסור. מאידך גיסא, צלחת, כוס או מזלג וכיו\"ב הם כלים שאוכלים בהם, הרי שזה כלי שמלאכתו להיתר. אמנם לפעמים משתמשים בכלים אלו לדברים של איסור, כגון להניח נר דולק בכוס, או להכות עם המזלג כמו פטיש, אולם עדיין הוא נחשב לכלי שמלאכתו להיתר בגלל שעיקר שימושו הוא להיתר. והנה בזמנו של נחמיה כשראו שהתחילו יותר לשמור, התירו קודם לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו, כשראו שנזהרים יותר התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר גם מחמה לצל, וכשראו שנזהרים עוד יותר התירו לטלטל גם כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו. ובזה זה נעצר. ולהלן יבואר הפרטים בזה. ו. צורך גופו וצורך מקומו הנה 'לצורך גופו' הכוונה, שאם אדם צריך להשתמש במזלג למשל, זה נקרא לצורך גופו, כיון שרוצה להשתמש בגוף הדבר עצמו. וכן פטיש שרוצה לשבור בו אגוזים, אני משתמש בגוף הדבר בעצמו. 'צורך מקומו' זה יותר פשוט, שאני לא צריך להשתמש בכלי אלא להשתמש במקום שהכלי נמצא בו, והכלי מפריע לי, אני צריך להוציא אותו כדי שאוכל להשתמש במקומו. ובדברים הללו, 'צורך גופו' או 'צורך מקומו' התירו חכמים לטלטל בכלי שמלאכתו לאיסור. ז. מחמה לצל חכמים לא התירו בכלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל. ביאור הדבר, כגון כלי שמונח בשמש ויכול להתקלקל ורוצה להכניסו לצל, זה יותר מאשר 'צורך גופו' זה צורך הכלי עצמו, אני לא משתמש בכלי אלא אני רק רוצה לשמור עליו, זו קולא יותר גדולה. כמו כן כלי שנמצא במקום שיכול להיגנב, או שנמצא בקצה השלחן ועלול להישבר, בכל אלו זה טלטול לצורך הכלי, כדי לשמור עליו, והרי זה נקרא מחמה לצל. ובזה חכמים לא התירו בכלי שמלאכתו לאיסור, אך בכלי שמלאכתו להיתר, מותר. ח. טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך גם בכלי שמלאכתו להיתר לא התירו אלא כאשר יש צורך. אך סתם ללא שום צורך, כגון אדם יושב בשלחן שבת, אכל ושתה שבזה מותר לו להשתמש בכלים של האוכל, אך הנה באמצע האוכל משעמם לו, ולוקח את הכף מעביר אותה סתם מפה לשם שלא לצורך, זה נקרא שלא לצורך כלל ואסור. אפילו שהמדובר הוא בכלי שמלאכתו להיתר. אכן יש מתירים כלים כאלו שמשתמשים בהם כל הזמן, כמו כוסות צלחות וכיו\"ב, אבל להלכה משמעות רוב האחרונים לאסור. מרן השלחן ערוך כתב להתיר בדברי מאכל אפילו שלא לצורך כלל. וכמו כן בספרים, כתבי קודש, שאפילו שלא לצורך מותר. וכותב השלטי הגיבורים שהנה מרן מביא את ההלכה הזו בשם הר\"ן, והר\"ן עצמו כותב להתיר טלטול בכלים שמלאכתן להיתר שלא לצורך, בכלים שמשתמשים בהם תמיד. ולכאורה גם מרן סבר כן. אולם רוב האחרונים חולקים עליו, וסוברים שלא התירו טלטול שלא לצורך כלל אלא רק בדברי מאכל או בספרים, אבל כלי שמלאכתו להיתר סתם צריך שיהיה לצורך כדי שיהיה מותר. ט. כיצד ביטלו את גזירת נחמיה הערוך השלחן שואל, איך יכול להיות שנחמיה גזר, ולאחר זמן חזרו והתירו, הלא כתוב 'שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין'. ושם הוא מביא את שהתוספות כותבים שנחמיה גזר לדור שלו, כלומר זו היתה גזירה זמנית. הריטב\"א מוסיף, שנחמיה גזר לאור המצב, והיה בזה כמין תנאי, שאם המצב ממשיך להיות כשהיה - אסור, אך אם המצב משתפר, אפשר יהיה להקל. כביכול מלכתחילה לא היתה זו סתם גזירה, ולכן לאחר מכן יכלו לחזור ולהתיר. י. איסור מוקצה היה כבר מימי דוד המלך אכן מה שיש להקשות, שהנה יש גמרא אחרת שרואים שהגזירה של מוקצה היתה הרבה קודם לכן, כבר בזמן דוד המלך. הגמרא מספרת שדוד המלך שאל את הקב\"ה מתי הוא ימות, והקב\"ה הודיע לו שהוא ימות בשבת. ודוד הצטער מאד כיון שהוא לא רצה למות בשבת, והוא ביקש מה' לדחות את זה ליום ראשון, אולם הקב\"ה אמר לו, בשבת מגיעה זמן - ברגע שהוא נפטר בנו שלמה יורש אותו – אין [ המלכות של בנך שלמה , ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. ואז דוד ביקש ]חוכמות לוותר על יום אחד, ביקש למות ביום שישי, אמר לו הקב\"ה שגם לזה אינו מסכים \"כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי\" - טוב יום אחד שאתה דוד המלך יושב ועוסק בתורה. דוד המלך היה גדול הדור הוא היה פוסק הדור, חז\"ל אומרים שכל בוקר היה תור ארוך שהיו באים לשאול אותו שאלות בהלכות טהרת המשפחה, והוא היה מלך! והוא היה אומר, ריבונו של עולם, כל המלכים ישנים ואני ידי מלוכלכות בדם בשפיר ובשליה כדי לטהר אשה לבעלה! הוא היה עוסק בתורה, מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה, כך אומרים עליו חז\"ל. אם כן הקב\"ה אומר לו, אני לא מוותר על התורה שלך אפילו לא ליום אחד! מה עשה דוד המלך? כל שבת היה עוסק בתורה ללא הפסקה. והנה הגיע היום שהיה צריך ללכת לעולמו, מלאך המוות בא ורוצה לקחת את נשמתו אבל אינו יכול, הוא כל הזמן עוסק בתורה. לדוד המלך היה גן יפה בחוץ, ומלאך המוות היה מחלל שבת ויצא לגן והתחיל לנדנד את העץ לעשות רעש. דוד המלך רואה בן אדם שבא ככה לחלל שבת בתוך הגן שלו, חוצפה שכזאת, קם ממקומו ויצא החוצה כדי למחות בו, וכשיצא החוצה לא חשב בדברי תורה שניה אחת, מיד מלאך המוות לקח את נשמתו. דוד המלך היה מוטל בשמש ביום שבת בגן שלו, שלמה המלך שלח מיד להודיע לסנהדרין שדוד נפטר והוא מוטל בחמה, מת נחשב למוקצה מחמת גופו, כיצד ניתן לטלטלו? ענו לו חכמים, תניח עליו כיכר ותטלטל אותו אגב הכיכר. רואים מהסיפור של דוד המלך, שהדין של מוקצה היה כבר בזמנו. אכן החתם סופר כתב ליישב, שאין מדובר בטלטול מוקצה אלא הסיבה שאמרו לשלמה להניח כיכר כיון שזו הוצאה מרשות לרשות. אך זה דחוק מאד להסביר כך. בכל אופן בדברי כל הראשונים שם בביאור הסוגיא, נראה שזה מחמת מוקצה. והתשובה הרווחת שיש לומר בזה, שבאמת חלק גדול מדיני מוקצה התחילו כבר בזמן דוד המלך ואולי אף קודם. אלא שבזמן נחמיה גזרו על הכלים, ועד אז לא היה גזירה על כלים כלל רק שאר אופני מוקצה, ואם צריך להשתמש בכל כלי שהוא לא היה בו איסור כלל. ובאמת יש כמה ראשונים שכותבים שיש 'כלי שמלאכתו לאיסור' ויש 'מוקצה' ו'כלי שמלאכתו לאיסור' אינו (בהקדמה נקרא מוקצה. 'כלי' הוא דין בפני עצמו. אכן בדברי מרן הבית יוסף רואים שכן מחשיב כלי שמלאכתו לאיסור ל'מוקצה'. וכמו כן גם לסימן שח) כותב שזה מוקצה. יש בזה דעות בראשונים ויש נפקא מינה (שבת שם)רש\"י להלכה, ובשיעורים הבאים יבואר. יא. אוכלין ששהו מתחת למיטה דרך אגב, רואים בזה דבר מעניין, הרי הגמרא אומרת שאוכל שהיה תחת המיטה שמסוכן לאוכלו. והגמרא אומרת, אפילו צרור וחתוך אסור, והיינו שישנו על המיטה הזאת. ובגמרא לא כתוב הטעם. יש שרצו להסביר שזה מחמת ששינה זה אחד משישים במיתה, וזה נותן רוח רעה באוכל. אבל לפי מה שאמרנו פירוש זה לא יתכן, משום שאם חכמים אמרו לשלמה המלך שיניח עליו כיכר ואז יוכל לטלטלו אגב הכיכר, וזה היתר מיוחד מפני כבודו של המת. אבל אם נאמר שהכיכר עצמה כשהיא תחת המיטה שישנים עליה היא אסורה, כל שכן כיכר שעל המת שנעשית מוקצה בעצמה, ובכל זאת נראה שהכיכר הזו המונחת על המת מותרת באכילה. היא לא נאסרת מחמת שנגעה במת. אם כן נראה שאין זו הסיבה למה אוכל ששהה תחת המיטה אסור, אלא סיבה אחרת שהיתה ידועה לחז\"ל. יב. גזרו על המוקצה משום מלאכת הוצאה הטעם שחכמים אסרו את טלטול המוקצה, בגמרא כתוב בפירוש שטבע האדם שתופס חפצים בידיו, ואז הוא יכול לשכוח ולצאת איתם מרשות לרשות. גזרו על המוקצה משום מלאכת הוצאה. חז\"ל קוראים למלאכת הוצאה 'מלאכה גרועה' – ביאור הדבר, שזו מלאכה שלא עושה שום שינוי בחפץ, וכל מה שעושה הוא להעבירו ממקום למקום. ובכל זאת זה אחד מל\"ט מלאכות. זה איסור חמור להוציא מרשות לרשות, ולפעמים אנשים שוכחים ולא שמים לב משום שבעיניהם זה לא נראה דבר כל כך חמור, ולכן לא נזהרים במלאכת הוצאה. והגמרא אומרת 'אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא', ומפרש רש\"י וכך הראשונים, שמחמת כן אסרו טלטול מוקצה, גזירה משום הוצאה. יג. שלושת הטעמים של הרמב\"ם לאיסור מוקצה הרמב\"ם לא מביא את הטעם הזה, הרמב\"ם כותב שלושה טעמים אחרים שאינם כתובים בגמרא: א. שהנה חז\"ל קבעו על פי הפסוק בישעיה: \"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קודשי וכו' ממצוא חפצך ודבר דבר\". חכמים אסרו דיבור חול בשבת. אסור לאדם להתעסק בחפציו בשבת. אם כן מאותה סיבה צריכים גם לאסור טלטול דברים שאין משתמשים בהם בשבת. כיון שאם אסור לדבר קל וחומר שאסור לטלטל. ב. שאם נתיר לטלטל חפצים שאסור להשתמש בהם בשבת יש חשש שיבואו להשתמש בהם באיסור. כלומר, אם נתיר לטלטל למשל נר שכבה, אחר כך אתה תבוא להתיר לטלטל נר שלא כבה. דהיינו שנבוא לידי מלאכה. ג. יש שעובדים באמצע השבוע ובשבת אינם עובדים, וממילא ניכר עליהם שהיום שבת, לעומת זאת יש אנשים שגם באמצע השבוע אינם עובדים, אברכים, כל השבוע יושבים ועוסקים בתורה, כמו כן יש אנשים שברוך ה' אין להם דאגות של פרנסה, יש להם הכל, הם בוטחים בהקב\"ה, לאנשים כגון אלו איזה היכר יש שהיום שבת?! לכן באו חכמים והגבילו את טלטול מוקצה כדי שיהיה היכר מיוחד לשביתת השבת. יד. טעמי הרמב\"ם הם הוספה על טעם הגמרא כל הפוסקים דנים למה הרמב\"ם לא מביא את הטעם שכתוב בגמרא שהאיסור הוא משום מלאכת הוצאה. הראב\"ד בהשגות שם מעיר כך מיד. והמגיד משנה כתב לבאר, שהרמב\"ם באמת סובר את הטעם של הגמרא, שהוא משום מלאכת הוצאה, אך הרמב\"ם בא להוסיף על כך עוד. אכן מדקדוק לשונו של הראב\"ד נראה שדבריו הם משני הצדדים, דהיינו הראב\"ד לא אומר או שואל על הרמב\"ם למה לא כתב את הטעם של הגמרא, אלא הוא מעיר שיש עוד טעם בגמרא, כלומר שהוא בא להוסיף. וממילא נלמד שאף הראב\"ד מודה לטעמי הרמב\"ם. באמת יש כמה ראשונים שכותבים כמו הרמב\"ם, כמו ספר 'הבתים', ונראה בדבריו שהם מוסיפים על הטעם של הגמרא. והוא כדברי המגיד משנה. ויש להעיר עוד, שהנה הרמב\"ם ייחד שני פרקים להלכות מוקצה, בהלכות שבת פרק כ\"ה ופרק כ\"ו, אולם את הטעמים לאיסור מוקצה הוא כותב בסוף פרק כ\"ד. ולכאורה מפני מה הרמב\"ם לא התחיל את פרק כ\"ה עם הטעמים האלו? ואכן הרמב\"ם בפרק כ\"ד עוסק בענייני דיבור חול בשבת \"ממצוא חפצך ודבר דבר\". והרמב\"ם מסיים בזה. ובכך יבואר גם מפני מה הטור ובעקבותיו מרן השלחן ערוך כתבו את ההלכות של 'ממצוא חפצך ודבר דבר' בסימן ש\"ו ש\"ז, ומיד לאחר מכן בסימן ש''ח התחילו את הלכות מוקצה. איך שיהיה אלו הטעמים איסור טלטול מוקצה בשבת. טו. איסור אכילת דבר מוקצה מכל האמור יוצא, שאיסור מוקצה הוא איסור דרבנן. אבל צריך לשים לב, משום שגם במוקצה למעשה יש ארבע אפשרויות: אכילה. שימוש. טלטול דנה בעניין אכילת מוקצה, ושם (מז.)והנאה. אכילה: הגמרא במסכת פסחים איתא בדעת רבה בגמרא שאכילת מוקצה אסורה מדאורייתא, שנאמר 'והיה ביום השישי והכינו את אשר הביאו', הכל צריך להיות מוכן מלפני השבת, דבר שלא עבר הכנה, והיינו שאדם מסיח דעתו ממנו זה מוקצה. - ראיתי באיזה [ .ורש\"י שם מבאר, שאכילת מוקצה זה איסור דאורייתאספר שכותב ששיטת רש\"י זה שיטה יחידאה שלא נזכרה בשום פוסק. והוא כותב בפירוש (שאילתא מז)וזה לא נכון, גם השאילתות דרב אחאי גאון, שאכילת מוקצה זה איסור דאורייתא. וכך כותב רבינו ירוחם שאכילת המוקצה זה אסור מדאורייתא. וכך כותב בעל העיטור ועוד. יש עוד מקורות שסוברים שאכילה זה דאורייתא, אבל את האמת אנחנו חייבים להגיד שרובא דרובא מהראשונים, סוברים שהאיסור הוא מדרבנן. ברמב\"ם רואים זאת בפירוש, הוא כותב 'אסרו חכמים'. וכך כותבים התוספות בפירוש. וכן התוספות הרא\"ש תוספות הרי\"ד ועוד הרבה ראשונים. וגם מדברי מרן השלחן ערוך, רואים לאורך כל הדרך שמוקצה גם באכילה זה מ'דרבנן'. טז. אכילת המוקצה וטלטולו המהרש\"א וגם רבינו חיים בן עטר בספר ראשון לציון כותבים שאין לחלק בין אכילה לבין שימוש וכולם איסורם הוא מדרבנן. וכך כותב גם כן בעל הנתיבות המשפט בספר קהלת יעקב. אם כן לפי רש\"י והשאילתות וכמה ראשונים הוא דאורייתא. והסוברים שזה דרבנן שזה רוב הראשונים, כותב הפני יהושע שהסמיכו את איסור מוקצה על פסוק \"והכינו\". מה שאין כן טלטול שלא הסמיכו לפסוק. אם כן הרי שאכילה ושימוש זה דרבנן, וזה יותר חמור מאשר טלטול מוקצה. ולהלכה פוסקים שזה דרבנן. וטלטול מוקצה נראה שלכל הדעות הוא אסור מדרבנן. שלמדתי בדבריו שמשמע שסובר (סימן שכה) אכן יש דעה של החמד משה שלרש\"י אף טלטול אסור מדאורייתא, אבל זו דעה יחידאה. החתם סופר בתשובה מביא שהיה מי שרצה להגיד ככה ודוחה אותו בתוקף. יז. הנאה ממוקצה הדבר הרביעי זה הנאה ממוקצה, בזה יש מחלוקת, הרשב\"א כותב שאסור להשעין חפץ, לסמוך אותו, על חפץ שהוא מוקצה. כותב רבינו עקיבא אייגר שלומדים מדברי הרשב\"א שאפילו הנאה אסור מהמוקצה. אבל כל הראשונים חולקים על זה, ודעתם שמותר ליהנות מהמוקצה. מספרת, שהתנאים הגיעו ביום שבת באוניה והיו צריכים (שבת קכב:) הגמרא לרדת ממנה בשבת. והרי הם לא יכולים לקפוץ, ובא גוי ועשה כמין גשר עבור כך. וחלק מהחכמים השתמשו בגשר וירדו מהאוניה. שם הנידון הוא לגבי הנאה ממלאכת גוי, והראשונים מסבירים שהגוי עשה את זה לעצמו, וממילא מותר ליהודי ליהנות ממלאכת הגוי, כאשר הוא עושה את לעצמו או עבור גויים אחרים. שהרי גוי שהדליק את הנר לצורך ישראל איתא (ביצה כד.) אסור ליהנות ממנו אף אם היהודי לא ביקש ממנו, ובגמרא שאפילו עשה דברים דרבנן אסור ליהנות ממנו. ויש ראשונים שמסבירים את הסוגיא שמדובר שעשה את הגשר לצורך יהודים וגם לצורך גויים. אבל יש חולקים בזה. זו מחלוקת הרמב\"ם בפירוש המשניות וכמה ראשונים. לפי הבנת המגן אברהם פסקו (סימן רעו) והרמ\"א (סימן שכה ס\"ו)מרן השלחן ערוך להלכה שאסור ליהנות ממלאכת גוי גם אם עשה את זה לצורך יהודים וגויים יחד אלא אם כן יש רוב גויים. והנה כמה ראשונים שאלו על כך, שהרי הגשר הזה הוא מוקצה, הוא בנה אותו בשבת וכיצד הלכו עליו. ואמרו הראשונים, שהמוקצה אינו אסור בהנאה דהיינו לדרוך על המוקצה. דוגמא פשוטה לכך, אדם הולך במקום שיש שם עפר ואבנים, והם הלא מוקצה, והלא הוא נהנה מהם, שהרי הוא נהנה ללכת בצורה כזו יציבה על האבנים, בכל זאת זה מותר בהנאה. יח. ראיה שאין איסור להנות ממוקצה יתירה מזאת כותבים התוספות ועוד ראשונים, שאם למשל עצים מחוברים הם מוקצה מחמת איסור, שהרי אי אפשר לקטוף את העצים בשבת. שהנה ביום טוב יש דין שנפסק ככה בשלחן ערוך שפת שאפאה גוי נחתום שאינו בעל הבית ביום טוב, והיהודי רוצה לקחת ממנו לחם חם בשבת ללא שרק (סימן שכה)תשלום, הגוי מכיר אותו, שלגבי שבת פוסק מרן השלחן ערוך לצורך מצוה ממש, לחם משנה וכיו\"ב מותר, וכשמדובר שהגוי עשה לצורך - וכמובן מדובר שהפת כשרה, כי אם הגוי לא ניפה את הקמח ויש [ .גויים ביום טוב הדין הוא יותר ].בו תולעים או כל מיני חומרים, זה אסור, ה' ירחם קל, משום שגם ליהודי מותר לאפות לחם ביום טוב, זו מלאכת אוכל נפש. והנה, אם הגוי הולך וקוטף עצים ביום טוב לצורך האפיה, הלא העצים הם מוקצה, ואלמלא העצים הפת לא היתה נאפית. אם כן הפת הזו נאפתה במוקצה. הרי אם היו אלו עצים של איסורי הנאה, כגון של עבודה זרה למשל, היה אסור לאכול את הפת, אבל פה במוקצה, אומרים התוספות שהפת לא נאסרת. וכך כותבים רוב הפוסקים. כך מביא גם מרן החיד\"א בשם ספר הבתים אם כן רואים שלהלכה איסור מוקצה מותר בהנאה. א. הרחק משכן רע נבאר את הדברים בקצרה. 'הרחק משכן רע' כמה זה חשוב כיום. פעם 'שכן רע' זה היה רק אדם רע, רע לשמים או רע לבריות, או שניהם יחד, היום יש לנו כבר שכן רע שנמצא בכיס. הטלפונים הלא כשרים ה' ירחם. כל מיני דברים, מכניסים לבית מחשב, מחשב זה כלי משחית, זה יכול להיות הכלי הכי טוב אם אדם יודע איך להשתמש בו לכתוב דברי תורה או לחפש אם יש בו כל מיני ספרים. אבל מצד שני, גם אם לא מדברים על אינטרנט ח\"ו, יש בו משחקים שהם מושכים במיוחד את הילדים. וזה ממש מסוכן הדברים האלו. זה ממש בגדר 'הרחק משכן רע' וגם 'אל תתחבר לרשע'. ב. התנועה הרפורמית ובאופן רגיל אדם שיש לו שכן רע הוא מושפע ממנו, כך כותב הרמב\"ם בפירוש שטבע האדם שהוא נמשך אחרי השכנים והחברים שלו. (פרק ו) בהלכות דעות ו\"אל תתחבר לרשע\" יש בזה שני מצבים. יש שהוא שכן שלך, או אז עצם הדבר שאתה גר לידו, אף אם אינך חבר שלו, בכל זאת אתה יכול ללמוד ממנו ולהיות מושפע ממנו. ויש מצב שהוא לא שכן שלך אבל הוא חבר שלך. ומשניהם צריך להתרחק, כיון שיש השפעה מהם. לפני כמאתים חמישים שנה התחילה באירופה לפעול התנועה הרפורמית. זה פשוט לא יאומן שכל הדבר הזה התחיל - [ מ\"הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\". בתקופה ההיא הגויים בגרמניה החלו לתת ליהודים יותר זכויות. ואז נכנסה השקפה ]במיוחד שם זה התחיל כזו חדשה שמחמת שאנחנו מתרחקים מהגויים, עם ישראל לא שינו את שמם לשונם ולבושם, אנחנו מדברים כמו יהודים, נראים כמו יהודים, מתנהגים כמו יהודים. ובאו אנשים ואמרו שזו הסיבה שהגויים שונאים אותנו, כי אנחנו שונים, אנחנו נראים חריגים בעיניהם. ולכן כדי שהגויים יפסיקו לשנוא אותנו ובכך גם נמגר את האנטישמיות, נראה להם שאנחנו דומים אליהם, נהיה כמותם. וזה היה בשלבים, הראשונים שבהם שהיתה להם היו אנשים שומרי תורה ומצוות, התפללו שלוש פעמים ביום, ודקדקו בכל מצוה, אבל הם טענו שלא מקובל עליהם ההתרחקות מהגויים. הראש וראשון של האנשים הללו היה אדם בשם משה מנדלסון שר\"י. האיש הזה היה לו זקן ארוך... ולמד הרבה תורה, מצד שני היה שם כמו 'בית ועד' כזה והיו שם כל מיני ]... - ספרות יפה[ של ספרות, שאנשים היו הולכים לספריה סופרים ואנשי מדע ומדברים ביניהם. והוא היה הולך לשם. אפילו בערב יום כיפור, הוא היה הולך למקוה, ועומד שעה שלימה ובוכה ומתוודה בתוך המקוה, ולאחר מכן מתפלל מנחה בבכיות, ולאחר מנחה היה הולך לבית הוועד הזה לשבת עם החברים הגויים שלו! היה לו חבר אחד שקראו לו 'לסינג', הוא היה גוי פיקח מאד, והוא מצא חן בעיניו. יש היום כתבי יד של מנדלסון ומשפחתו, איך אשתו כותבת לו שהיא הלכה לתיאטרון ביחד עם לסינג! היא והבנות שלה. וזה מעניין מאד איך כל כך מהר הם הידרדרו עד שבנותיו של מנדלסון התנצרו. ובסך הכל הוא היה להוט מאד להראות לגויים שהוא נורמלי! והוא ]... - רב בריח[ \"בדור אחריו היה אחד אחר בשם אברהם גייגר שהיה \"רב המציא סיסמה \"היה יהודי בביתך ואדם בצאתך!\" היום פה במדינה יש עולם הפוך, משונה מאד, שבאו הרשעים הללו, הרפורמים, שהם רשעים ארורים פשוטו כמשמעו. הם ניסו למחוק את עם ישראל! הם שהטיפו להתבוללות כל השנים! חלק גדול של היהודים הפסדנו בגללם! והיום נותנים להם זכויות, גיורים וכיו\"ב! ריבונו של עולם, במה הם יהודים?! הרי הם מכניסים לנו מלא גויים לתוך עם ישראל! יותר נכון לומר שהם מוציאים את עם ישראל אל הגויים! הרי זו היתה הסיסמא שלהם בתחילה \"ככל הגויים בית ישראל\"... בזמנו כאשר קמה 'התנועה הציונית', הרפורמים נלחמו בכל כוחם נגדם. כיון שהם רוצים להיות ביחד עם הגויים! בשביל מה להיבדל?! הרי בסידורים שלהם בכל מקום שנזכר 'ציון' 'ירושלים' הם מחקו את זה! ג. לשמור על הילדים מחבר רע והיכן כל זה התחיל? \"הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\"! בכל הדורות היהודים הקפידו על זה מאד, ואילו הם שינו את זה. הם רצו למצוא חן. אתה רוקד לפני הפריץ להראות לו שאתה מחניף לו ושאתה כמוהו... ולאחר זמן הם הורידו את הזקן. עד אז בעיתונים היו מציירים קריקטורה של יהודי עם זקן ופאות, אבל אחרי שהרפורמים הורידו את הזקן והפאות, התחילו לצייר את היהודי עם אף ארוך... בזמן משפט דרייפוס למשל, ועוד. זו המשמעות של התחברות לרשעים. אדם גר בסביבה לא טובה זה לא דבר פשוט, אדם שגר בסביבה לא טובה, זו השפעה גם עליו! לא רק על הילדים שלו. וכן הוא אדם שהילדים שלו לומדים בבית ספר שהוא לא על טהרת הקודש. פעם היו אנשים שטוענים שאת הדת הם יקבלו בבית... רבונו של עולם! איך אפשר לשלוח ילד למורה שהוא שורש פורה ראש ולענה?! הוא רואה את המורה שלו, וכי הוא יהיה יותר טוב מהמורה שלו?! הרי כיום אפילו בתלמודי תורה כשילד מתחבר אחד רע, תפוח אחד רקוב מקלקל את הכל! כמה צריך לשמור עם מי הילדים מדברים, עם מי הם מתחברים, הם הולכים לבית של פלוני, מה יש שמה? אולי מחשב אולי טלוויזיה או משהו כזה! לכן הם הולכים ?! צריך תמיד לבדוק את הדברים. ד. ההשפעה חילונית אבל גם אצלנו המבוגרים צריך להיזהר. בשנות ההתבגרות שלי גדלתי בתל אביב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר בשדרות רוטשילד, ליד שיינקין. הוא היה הרב הראשי. בתקופה ההיא זו היתה סביבה לא כל כך חילונית. היה שם שטיבלא'ך של בעלזא, של גור, והיה גם כולל של גור. היה שם גם האדמו\"ר מבוהוש. בשבת היית רואה מלא חרדים ברחובות. ובכל זאת זה לא היה פשוט לגדול בסביבה כזו חילונית, כיון שהרוב הגדול היו חילוניים. אני זוכר כמה היינו צריכים להשתדל למנוע את עצמינו מקשר עמם, הרי בתחילה זה סתם 'שלום מה שלומך' ואחר כך.... והאמת שאם אתה רוצה לקרב בסדר, אבל אני כילד וכי אני אלך לקרב אותם?! הרי הקשר יכול חלילה להביא לידי כך שארצה להידמות אליו. בפרט שיש ליצנות, וליצנות אחת דוחה מאה תוכחות! אדם מושפע מזה. באמת היום בכל האזורים הללו כמעט אין חרדים, כולם עברו - גם [ .לבני ברק ולמקומות חרדים אחרים. הציבור החרדי מאס במצב הזה אבל במציאות אנחנו רוצים לחנך ]הם מאסו בנו, הם לא רוצים שנהיה איתם את הילדים שלנו כמו שצריך, לחנך את עצמינו להיות מוקפים באוירה טובה. ה. ההרחקה מן הגויים הנה יש ברחוב אחד שני בתי כנסת, באחד יש שיעורי תורה, יושבים ולומדים, בשני לא. ניתן לראות אנשים קרובים מאד אחד לשני, באחד יצאו אנשים שומרי תורה ומצוות, קובעים עיתים לתורה, מחנכים את בניהם לתורה, ואילו במקום השני ה' ירחם! מתפללים שלוש פעמים ביום אבל הרמה הרוחנית שלהם לא אותו דבר. וזה כי האדם מושפע מהסביבה שלו. חז\"ל נותנים לכך דוגמא, אדם נכנס ליקב יין או לחנות של בשמים הוא קולט את הריח, לעומת זאת אדם שנכנס ל'בורסקאי' שיש שם ריח רע מאוד, הוא קולט את הריח הרע. כמה שצריכים להיזהר מזה. וגם כשרוצים לקרב צריך לחשוב, האם אתה תקרב אותו או שהוא יקרב אותך... יש כאלה שרוצים לעשות 'גשר' - גשר זה דו סתרי... יכול להיות שאתה רוצה שהוא יעבור את הצד אחד אך יכול להיות ח\"ו מצב הפוך. לא לחינם אמרו חז\"ל 'ודע מה שתשיב לאפיקורס'. אכן אומרים חז\"ל שזה באפיקורוס גוי שאינו מבין הרבה עליו נאמר 'ענה כסיל כאיוולתו'. אבל אפיקורוס ישראל זה מסוכן, אומרים חז\"ל שהוא 'פקר טפי'! הרי אם תתווכח איתו, אפילו אם תנצח אותו, בסופו של דבר הוא מכניס לך לראש דברים שאתה לא מכיר, מחשבות לא טובות! הנה תראו גם בארצות הברית בכל מקום איך שהיהודים שומרי התורה והמצוות משתדלים להתרכז במקום אחד. אני ראיתי דבר ממש הפלא ופלא, אנשים שומרי תורה ומצוות בארצות הברית שנאלצים לעבוד עם הגויים, אבל כשעושים חתונה הם לא מזמינים אותם! יש להם קשרי עבודה אבל לא יותר מזה, והם מבינים את זה, כשיש לגויים חתונה הם לא מזמינים, והיהודים לא הולכים! יש בר מצווה ברית מילה וכיו\"ב לא מזמינים אותם. והם לא נעלבים, הם מבינים את זה שאנחנו יהודים. אנחנו לא צריכים לגור בגטו צפוף מצד אחד, אבל מצד שני אנחנו צריכים מאד לשמור על עצמינו מההשפעות שיש לרחוב. ו. אל תתייאש מן הפורענות 'ואל תתיאש מן הפורענות' - יש בזה שני פירושים. הרמב\"ם מסביר שאם יש פורענות ועם ישראל בצער וסובלים, אל תתייאש, 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם - לא ימנע עצמו מן הרחמים'. דרך אגב מי שאמר את זה הוא יהושפט המלך שהתחבר לאחאב הרשע. והוא נענש על כך. בא הנביא ונתן לו מוסר. ותוך כדי המלחמה כשהוא נלחם, חוץ מהעונש שהוא קיבל, מלך ארם ציוה על הצבא שלו להרוג את אחאב, הוא שנא אותו שנאת מוות. הוא אמר להם שלא אכפת לו כמה חיילים יהרגו, העיקר זה להרוג את אחאב. והם ניסו וניסו בסופו של דבר מה שאירע, שנעמן שר הצבא ירה חץ לפי תומו, והוא לא ציפה שהחץ הזה הולך לפגוע דוקא בליבו של אחאב ולהורגו. ואחאב נהרג. אבל הם לא ידעו שהחץ הזה פגע באחאב. והם היו מחפשים את המלך, וכיון שיהושפט הצטרף אליו אז הם חיפשו והם ראו פתאום הרבה אנשים מקיפים משהו. והבינו שזה משהו ששומרים עליו חזק. ואז באו צבא ארם בכל הכח ונלחמו. היו שם הרבה הרוגים עד שהצליחו להגיע אל המלך. אבל באמת היה זה יהושפט והם חשבו שזה אחאב, והם השכיבו אותו ולקחו את החרב כדי לחתוך את ראשו! יהושפט היה צדיק יסוד עולם, מה עושה יהודי צדיק כשהוא רואה שהוא עומד למות? מיד צועק 'שמע ישראל'! וכתוב שהוא זעק זעקה גדולה לפני הקב\"ה וכשהם שמעו אותו צועק מיד המפקד אמר להם לעצור, זה לא אחאב, אחאב לא יצעק אל ה'! ובאמת התברר להם שזה יהושפט והם שחררו אותו. ואומרת הגמרא שהחרב היתה מונחת על צוארו ולא היה חסר רק חיתוך, והוא ניצל בשניה האחרונה! ומתי זה קרה לו? במלחמה כשהוא התחבר לרשע! הקב\"ה שלח לו נביא ונתן לו עוד עונשים על כך שהוא התחבר לרשע! יש עוד פירוש מה זה 'אל תתייאש מן הפורענות'. אתה רואה רשע שהשעה משחקת לו, הוא מצליח, צריך לדעת שאין דאגה, הקב\"ה ישפוט אותו! אחד מיסודות היהדות שהקב\"ה גומל לאיש חסיד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו. או בעולם הזה או בעולם הבא אבל הוא יקבל את המגיע לו. יש סיפור ידוע שמספרים על החפץ חיים, שהיה בזמנו אדם אחד שהיה מנהל בנק, והיתה אישה אלמנה עם יתומים ששכרה מהבנק דירה, ולא היה לה כסף לשלם. ואז הוא לקח אותם בשיא החורף והשליך אותם לרחוב בלי שום רחמנות, והיתה לו אפשרות לעשות משהו להציל אותם, אבל הוא לא עשה כלום. הם באו אליו ובכו והתחננו והוא עשה את זה בשיא האכזריות. ואז החפץ חיים כל כך כאב לו כשהוא ראה את זה, והוא אמר את הפסוק: \"כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותו צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים\"! והחפץ חיים אמר על כך נראה מה יהיה בסופו, סבלנות! אחרי עשר שנים בא כלב נשך את אותו האיש והוא קיבל כלבת, ומת מיסורים קשים ומרים! עמד החפץ חיים ואמר, יש דין ויש דיין! הקב\"ה ארך אפיים, זה לוקח זמן, אבל אל תתייאש מן הפורענות, בסופו של דבר הקב\"ה מעניש. וזה יסוד לכל אחד מאיתנו, לא צריך לשבת ולחכות, מתי נקבל את השכר, אדרבא השכר בעולם הבא. והעונש, אשרי מי שמקבל את העונש בעולם הזה כמו שאומרת הגמרא . יהי רצון שנזכה לקבל שכר טוב מהקב\"ה, אכי\"ר.(יבמות קה:) פרקי אבות הרחק משכן רע - מיהו שכן רע? תנועות ההשכלה והרפורמה | טבע האדם להיות נמשך אחר סביבתו| הרחק משכן רע – אודות המכשירים האסוריםנושאי השיעור: אל יתייאש מן הפורענות| החובה להתרחק משכנים לא טובים| באירופה"},{"filename":"148.pdf","content":"נגיעה בבעלי| כלב נחיה לעיורים בשבת| שיטת רבי שמעון באיסור מוקצה| נענוע מוקצה בשבת| נגיעה במוקצה בשבת נושאי השיעור: מיגו דאיתקצאי לבין | איסור מוקצה ביום טוב| לקיחת מוצרי מזון ללא תשלום מחנות בשבת| מוקצה מחמת חסרון כיס| חיים בשבת מוקצה מחמת מיאוס | השמשות איתקצאי לכולי יומא148 גליוןמיום א' ל' ניסן תשפ\"ב הגאון רבי יעקב יוסף בן מרגלית זצ\"ל - נלב\"ע ב' אייר תשע\"ג ת.נ.צ.ב.ה. העלון לעילוי נשמת פרשת אמור יסודות איסור טלטול מוקצה (הלכות מוקצה ב') א. ראיה שמותר לגעת במוקצה כאשר אינו מטלטלו נמשיך לברר את היסודות של דיני מוקצה. הנה יש לדון אם מותר לגעת בחפץ שהוא מוקצה. מצד אחד יש ראיה להתיר, ומצד שני יש ראיה לאסור. נתחיל עם הראיה להתיר. שאדם שנפטר ועדיין לא קברו אותו בשבת הוא (מג:)איתא במסכת שבת נקרא מוקצה. כיון שמת איננו יכולים להשתמש בו. אולם שנינו במשנה שמה שצריך לעשות לכבוד המת - עושים אפילו בשבת. כגון (שם קנא.), לשפוך עליו מים וכיו\"ב. ובלבד שלא יזיז בו אבר שאסור. אלא אם כן כמו שנתבאר בשיעור בשבוע שעבר, שהמת נמצא בשמש או במקום שזה לא טוב בשבילו להיות שם, שמותר להזיזו באופן שמניחים עליו כיכר לחם ואגב הכיכר מזיזים אותו. אבל סתם לטלטל את המת בלי צורך ממש למרות שהוא מוקצה, מותרת. אם כן מותר לגעת במוקצה. ואכן המתבונן אסור. מלשון המשנה הזו נראה שרק להזיזו אסור אבל עצם הנגיעה במת שם בסוגיא ובראשונים, כולם מבארים כן. וזו ראיה חזקה מאד שמותר לגעת במוקצה. ב. ראיה מהירושלמי לאסור נגיעה במוקצה בשבת , לגבי (ביצה פ\"ה ה\"א)מאידך גיסא בתלמוד ירושלמי איתא בכמה מקומות ביצה שנולדה ביום טוב שהיא מוקצה ואסור לטלטלה, שאסור לכסות את הביצה בכלי שמא יגע בה. הרי לנו שהירושלמי סבר שאסור לגעת שמביאים את הירושלמי הזה כותבים שמותר לגעת במוקצה בתנאי שלא הרבה ראשונים מביאים את דברי הירושלמי הללו. אולם חלק מהראשונים בביצה משום שהיא מוקצה. אם כן יש להוכיח שאסור לגעת במוקצה. אכן יטלטלו. על כרחינו לומר שאין לזה קשר. ג. ביאור דברי הירושלמי מביא את הירושלמי ותמה (פרק כה מהלכות שבת הלכה כג)המגיד משנה על הרמב\"ם רק כותב בפשיטות שהמוקצה לא אסור בנגיעה. ואת דברי הירושלמי הללו עליו, היכן שמענו על הביצה הזו שהיא מוקצה? הוא לא מביא ראיות, הוא מבאר המגיד משנה, שהסיבה שאסור בביצה לכסותה בכלי, משום שהביצה היא עגולה, וממילא כאשר יכסה את הביצה בכלי הכלי יגע בביצה והיא תזוז. ממילא האיסור הוא מהתזוזה של הביצה. ככל טלטול מוקצה. ד. ביאור התרומת הדשן בדברי הירושלמי כתב לבאר באופן אחר, וכדי להבין את דבריו (סימן סז) התרומת הדשן יש להקדים. הנה 'כלי שמלאכתו לאיסור' כגון פטיש, שעיקר השימוש בו הוא לדפוק מסמרים, לתקן דברים וכיו\"ב, דהיינו שהוא כלי שמלאכתו לדברים שאסור לעשותם בשבת. מאידך, ניתן להשתמש עם הפטיש גם כדי לשבור אגוזים. דהיינו דבר היתר. אבל כיון שעיקר השימוש הרגיל של פטיש הוא במלאכת איסור לכן נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור. והנה נתבאר בשיעור הקודם שכלי שמלאכתו לאיסור הוא גזירה נפרדת מכל גזירות של מוקצה שנגזרו בזמן נחמיה. שבתחילה הגזירה היתה על כל הכלים, אך בסופו של דבר חכמים קבעו בכלי שמלאכתו לאיסור מקומו. והכוונה 'צורך גופו' היינו להשתמש בו כגון לשבור אגוזים בפטיש. דברים מסוימים לקולא. והקולא היא שמותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך שהשימוש הזה הוא נקרא צורך גופו והוא מותר. ו'צורך מקומו' היינו שהפטיש הזה מונח במקום שאני זקוק לאותו מקום, כגון שמונח על - 'צורך מקומו' הוא יותר קל מאשר [ המיטה ורוצה לישון עליה וכיו\"ב , שמותר ]'מחמה לצל' דהיינו, אם יש כלי שמלאכתו לאיסור שנמצא בשמש ועלול לטלטלו עבור כך. אבל בכל זאת לא התירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור 'צורך גופו', כך רואים בדברי חז\"ל לגבי בסיס לדבר האסור, ועוד להתקלקל, ורוצה להכניסו למקום צל, והיינו שמה שרוצה לטלטל את להיגנב או להישבר וכל כיו\"ב. כל דבר שעיקרו הוא עבור שמירה על הכלי הכלי הוא עבור הכלי בעצמו. לשמור עליו. או כגון שמונח במקום שעלול הוא נקרא 'מחמה לצל', ואסור. להניח כלי על הביצה, סיבת האיסור שהנה מה שמניח כלי על הביצה הוא גם מחמה לצל. אם כן כותב התרומת הדשן, שמה שכתב בירושלמי שאסור דבר איסור. אך כיון שעיקר השימוש בכוס הוא להיתר הרי שמותר לטלטלה אולם פעמים ומשתמש עם הכוס כדי להניח בתוכה מטבעות וכיו\"ב שזה לעומת זאת כלי שמלאכתו להיתר, כגון כוס שעיקר שימושה הוא לשתייה, כדי לשמור עליה, ממילא מה שמשתמש בכלי הוא עושה פעולה של מחמה לצל. שמירה על הביצה וזה באמת אסור. כלומר, לפי דבריו האיסור נובע רק בגלל שמתכוין לטובת הביצה. נמצא לפי זה שהתרומת הדשן מיקל יותר מהמגיד משנה. שהנה לפי הבעיה היא עצם הפעולה שעושה כדי לשמר את המוקצה. כיון שבכך זה המגיד משנה אם הביצה תתנועע זה אסור. אך לפי התרומת הדשן, עיקר איסור טלטול מחמה לצל. ויש בנושא הזה שיטה של ספר הבתים ואכמ\"ל. ה. סתירה בדברי מרן השלחן ערוך הפוסקים מאריכים לדון בנושא הזה, הסיבה לכך, שהנה כאשר יש שאלה הלכתית אנחנו מסתכלים מה כתב מרן בשלחן ערוך. אולם (סימן מביא שני דעות. ובשלחן ערוך (סימן שי)בנידון הזה מרן בבית יוסף כותב: \"דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו ובלבד שלא יהא מנענעשח סעיף מב) אפילו מקצתו\". דהיינו כמו המגיד משנה, שהעיקר שלא ינענעו. והנה להלן כותב מרן וז\"ל: \"כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו (סעיף ו) בסימן ש\"י כלי כדי שיפול לתוכו\". דהיינו שיש דבר מוקצה שנופל והוא רוצה שיפול לתוך כלי, שמניח מתחתיו כלי כדי שהמוקצה יפול לתוכו. וזה אסור משום שזה נקרא 'מבטל כלי מהיכנו'. והיינו שהכלי הזה נעשה ל'בסיס לדבר הוא כותב בסתם 'שלא יגע בו'. לכאורה יש בזה סתירה בדעת מרן. מחמת ובלבד שלא יגע בו\". ולכאורה מפני מה מרן לא כותב 'שלא ינענעו', אלא האסור' והכלי הזה נעשה מוקצה. וממשיך מרן: \"אבל מותר לכפות עליו כלי זה הפוסקים מאריכים לדון וליישב את דברי מרן השלחן ערוך. ו. משמעות שיטת הרמ\"א אם מותר לגעת במוקצה כותב וז\"ל: \"כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, (סימן שח ס\"ג) והנה הרמ\"א המגיד משנה. שהאיסור הוא לטלטל את המוקצה אבל לא לנגוע. ומשום כך אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי\". ע\"כ. הרי לנו בפירוש שסבר כמו מותר לגעת במנורה שבבית הכנסת כאשר הנרות דולקות, או בתנור שהאש כותב וז\"ל: \"ואסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי אך דולקת בו משום שהרי אינו מטלטלו - רק נוגע. אכן גם הרמ\"א בעצמו לעניין (סימן רסה ס\"ג)נרות שבת על פי שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה\". כלומר שהחשש בנגיעה הוא 'שמא יתנדנד ויטה' – שאז הוא איסור דאורייתא. ומשמע שאם אין חשש של 'שמא יטה' אין חשש שיתנדנד, אם כן נראה שגם בדבריו הדין לא ברור, אם מותר לגעת או לא. המגן אברהם כתב על כך בכמה מקומות. וגם בדבריו יש לדון לכאורה אם לא סותר עצמו. זה נושא מאד מסובך. ז. הלכה למעשה למסקנת הדברים, כמה מגדולי הפוסקים הלכו בשיטת המגיד משנה. הוא רבינו יהודה בר [ כותב כן(שם) הנה בספר חידושי הריב\"ן עמ\"ס שבת . והוא כותב להוכיח ]בנימין ענו. שבדור האחרון הדפיסו את החידושים שלו שהמוקצה מותר בנגיעה משום שהנה חז\"ל אסרו באמת רק להזיזו. אבל הוא מוסיף, שאם יש חשש שיתנענע הרי שאסור גם לגעת. וכך כתבו רבינו . והרדב\"ז בתשובותיו. לפיכך כך נוקטים (שבת פכ\"ג מ\"ה)עובדיה מברטנורא להלכה. ובאמת המתבונן בדברי האחרונים יראה שכולם עוסקים כיצד לבאר את הירושלמי, משמע שבפשיטות הנגיעה במוקצה היא מותרת. ח. להישען על מכונית בשבת לפיכך יש לנו ללמוד שאם אדם הולך בדרך, ויש לפניו אבן גדולה, ורוצה לשבת על האבן. והנה האבן הזו אסורה בטלטול. זה נקרא 'מוקצה מחמת גופו', בכל זאת מותר לשבת על האבן. כיון שאין בזה חשש מאיסור נגיעה אינה מספיק גדולה, ואפשר והיא תדנדנד קצת – אין בזה איסור, כיון שנדנוד במוקצה. מוקצה אינו אסור בהנאה. וכותב המגן אברהם עוד, שאף אם האבן היינו שמנדנד ביד, אבל לשבת ובכך לנדנד זה נקרא 'טלטול בגופו', ומותר. איתא, שהיו כמה תנאים באוניה בשבת, והם (קכב.)במשנה במסכת שבת רצו לצאת מהאניה בשבת ובא הגוי ועשה כמין גשר - כבש לרדת דרכו גוי. ולכאורה יש לשאול הלא הגשר הזה הוא דבר נייד ואינו מחובר לכלום, מהאוניה ליבשה. והם ירדו עליו. והגמרא דנה בזה משום הנאה ממלאכת ולכל הדעות הוא מוקצה. אם כן כיצד התנאים השתמשו עימו. אלא יש לומר, שכיון שהם רק דרכו עליו – הרי שהנאה כזו ממוקצה מותרת. ובכן - יכול להיות [ אם אדם ילך ברחוב, ורוצה לישען על מכונית שעומדת על המכונית שלהם. אבל יש לשים לב שיש מכוניות שאם יישען עליהם שבעל הבית אינו מסכים לכך, אך מסתמא אנשים לא איכפת להם שישענו והנה אם כאשר נשען עליה היא מתנדנדת, ]מיד מתחילה אזעקה, ואסור זה אסור, כיון שהוא מנדנד את המוקצה. אך אם כאשר נשען עליה אינה מתנדנדת מותר להישען עליה. ואין כל חשש. ט. רבי שמעון לית ליה איסור מוקצה הנה איסור טלטול מוקצה במסכת שבת הוא מפוזר מאוד. בפרק שני ובעיקר בפרק שלישי, פרק כירה, שם מדובר הרבה על טלטול נרות דולקים, וכן בפרק י\"ז פרק כל הכלים כולו מדבר על מוקצה. וכן יש פרק מפנין שיש שם הרבה מדיני מוקצה. ובסוף המסכת בדפים האחרונים (פרק יח) יש הרבה על איסור מוקצה. ויש מקומות שמרוכז הרבה הלכות ויש שהן מפוזרות. והנה כמעט כל הדינים של מוקצה מחמת איסור נמצאים בפרק המסכתות הללו יכול להתבלבל, והדבר הראשון שנתקלים בו הוא ש'רבי כירה. לעומת זאת מסכת ביצה מלאה כולה בענייני מוקצה. ומי שלומד את שמעון לית ליה מוקצה' – דהיינו שלפי רבי שמעון אין דין של מוקצה. יהודה אינם מוקצה, לעומת זאת יש דברים שחושבים שזה לא מוקצה וגם מבחין שזה לא כך. מפני שיש דברים שחושבים שזה מוקצה אולם לרבי ואילו לרבי יהודה יש דין של מוקצה. והאמת שמי שלומד את סוגיות הש\"ס לפי רבי שמעון הם מוקצה.הרמב\"ם בפירוש המשניות מגדיר, שרבי שמעון לא סבר כמה ממיני המוקצה. כלומר שמה שהגמרא אמרה שרבי שמעון לית ליה מוקצה, היינו לעניין אותו הנושא המדובר שם, אבל במוקצה אחר כן יש לו. ונבאר את עיקרי סוגי המוקצה החשובים אם רבי שמעון סובר את המוקצה . הנה ] - ולא אכנס לפרטים כי על כל אחד יש דיון ואכמ\"ל[ .הזה או לא 'מוקצה מחמת איסור' דהיינו דבר שהוא מוקצה מחמת איסור שעושים עמו. כגון נר דולק על כלי, כאשר הנר כבה הכלי הוא רק בסיס לדבר האסור, בזה דעת רבי שמעון שאין בכלי הזה מוקצה. ולהלן יבואר. אבל 'מוקצה - מה הוא יעשה עם האבנים?! יזרוק [ מחמת גופו' כגון אבנים עפר וכיו\"ב על מכוניות בשבת? זה גם מוקצה, והוא גם מחלל שם שמים. ויכול להיות כל דבר שאינו כלי ולא ]!שעובר על איסור דאורייתא של שימוש במוקצה משתמשים בו, רבי שמעון מודה בבירור שהוא מוקצה. י. החזקת כלב בשבת יש טלטול שזה יותר קל מאשר שימוש במוקצה. הנה ראיתי כאן בשכונת 'הר נוף' שיש דבר חדש, אנשים שיש להם כלב. ובלילה מוציאים אותו . ]... - כדי לדאוג לכך שבטוח אף אחד מהשכנים לא יוכל לישון[ הכלב. ובאמת אין בזה בעיה, וגם לקחת את הרצועה של הכלב לכאורה אין והנה ראיתי אדם אחד שיש לו כיפה על הראש, והוא הולך בשבת לטייל עם למרפסת איסור כי אינה מוקצה. בוודאי אם הוא צריך שהכלב ילך עימו, עיור למשל, שיש לו את הרצועה של הכלב נחיה שמותר. אבל באדם סתם יכול להיות שהרצועה הופכת להיות חלק מהכלב, ויש לדון לכאורה אם הרצועה אינה 'סליחה, אתה שומר מצוות? אתה יודע שלכל הדעות זה מוקצה? כלב זה ללכת, ובלית ברירה הוא לוקח את הכלב ומרים אותו. ואני אמרתי לו מיד מוקצה. אבל אני ראיתי אדם אחד שהולך עם הכלב, והכלב עומד ולא רוצה זה הילד שלי! כמו שילד הוא לא מוקצה גם כלב אינו מוקצה... אבל בעלי מוקצה בשבת! הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח... וכי זה הכלב שלי?! חיים הם מוקצה בשבת. אכן לגבי יום טוב אם זה כבש או תרנגולת שרוצה לשחוט, אינם מוקצה, כי הם מיועדים לאכילה. יא. ממוקצה מחמת גופו ומחמת חסרון כיס יקרים מאד העשויים קריסטל, ואני משתמש בהם בעיתים מאד רחוקות. מחלוקת. והנה 'מוקצה מחמת חסרון כיס' היינו שלדוגמא יש לי בבית כלים 'מוקצה מחמת גופו' – רבי שמעון סובר שהוא מוקצה בשבת. ואין על כך כאשר יש איזה אירוע גדול בבית וכיו\"ב. והנה בשבת אחת באמצע השבת דולר, אסור פתאום הגיעו אלי אורחים נכבדים, תלמידי חכמים גדולי הדור, ואני רוצה 500 לכבדם ולהגיש לפניהם בכלי קריסטל הללו שכל אחד עולה לעשות כן, כיון שהם מוקצה מחמת חסרון כיס. הקציתי אותם מדעתי אבל כיון שאני לא משתמש בו אני מקצה אותו מדעתי, בגלל שהוא יקר. מחמת חסרון כיס שאני חס עליהם. כלומר שלמרות שהכלי הוא של היתר, ודוגמא לדבר מי שיש לו חנות נעליים, ונעליים אלו נועדו למכירה בכדי ורוצה ללכת לקחת נעליים חדשות מהחנות ולשלם אחר כך בהקפה - אסור להתפרנס, ולא בכדי שילבש את הנעליים. והנה נקרעו לו בשבת הנעליים בשבת. כי זה מוקצה מחמת חסרון כיס. ורבי שמעון מודה שגם בזה זה נקרא מוקצה. יב. מחשבה חיובית ומחשבה שלילית למעשה החתם סופר מגדיר בהגדרה קולעת את ההבדל בין רבי שמעון יהודה כדי שזה לא יהיה מוקצה, צריך לחשוב מראש שרוצה להשתמש בו. לרבי יהודה, מתי רבי שמעון מודה לרבי יהודה ומתי חולק עליו. שלפי רבי צריך 'מחשבה חיובית' לפני שבת. ובשבת עצמה זה כבר מאוחר. לעומת את המוקצה מראש, ממילא זה לא אסור. כדי לאסור צריך מחשבה לאסור. זאת לפי רבי שמעון מספיק שאין לך 'מחשבה שלילית' – מחשבה שמקצה זהו הויכוח על רגל אחת... דבר שאין לו שימוש, לא רגילים להשתמש בו, הרי יש בזה מחשבה שלילית והנה לגבי 'מוקצה מחמת גופו' שרבי שמעון מחמיר, זה ברור, כיון שאם זה שלא להשתמש בהם. כמו כן 'מוקצה מחמת חסרון כיס', שהם כלים יקרים להשתמש בהם בשבת, יש כאן מחשבה שלילית. כדי להוציא את הכלים או כלים שעומדים לסחורה וכיו\"ב, הרי שהוא מקצה אותם מדעתו שלא הללו ממחשבה שלילית צריך קודם השבת לחשוב שהוא מייחד אותם לשימוש מלפני השבת. ובזה גם רבי שמעון מודה שיש מוקצה. יג. לקחת מוצרי מזון ממכולת בשבת אכן אם לדוגמא יש אדם שמתגורר סמוך למכולת, ובשבת הוא רוצה מצרכים, פירות ירקות וכיו\"ב, שחסרים לו, ובעל המכולת מאמין לו ונותן לו את המפתחות. מוצרי מזון שעומדים לסחורה אינם נקראים 'מוקצה ושאר דברי מאכל, אם פתאום רוצה לאכול משהו אחר, או באופן שאין לו מכיון שאדם לא קונה כל יום כלים חדשים וכן בגדים וכיו\"ב, אבל פירות מחמת חסרון כיס', כיון שיש הבדל בין כלים לבין מוצרי מזון. והסיבה לכך, פרקי אבות לדעת לקבל את הדין| קשה לאדם להודות בטעותו| איסור הליכה לערכאות הוא גם על העורך דין| 'אם מותר להיות 'עורך דין אדם צריך להיות שופט על עצמונושאי השיעור: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם, יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי דין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין (פ\"א מ\"ח) מה לאכול, הוא רוצה לענג את השבת, בזה אדם אינו מקצה אותם מדעתו (סימן שי ס\"ב)למרות שהם עומדים לסחורה. וזה כתוב מפורש בשלחן ערוך \"אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת, דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה מותר לאכול מהם בשבת\". דהיינו שדברי מאכל אינם נקראים מוקצה מחמת חסרון כיס. צריך שתהיה מחשבה חיובית. לעומת זאת לפי רבי שמעון כיון שלא היתה לא היה בדעתי. כאן הוא מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שלפי רבי יהודה מיועדים לסחורה והסחתי דעתי מהם, נכון שזה לא חסרון כיס אבל הרי זה אולם על הפירות הללו רובץ סוג אחר של מוקצה. כיון שהפירות הללו היו כאן מחשבה שלילית, שהרי לפעמים אדם נמלך בדעתו ורוצה לאכול, לכן מותר. ומרן השלחן ערוך פסק כאמור כמו רבי שמעון. יד. ביום טוב מחמירים במוקצה מרן בשלחן ערוך כותב: \"מוקצה אף על (סימן תצה ס\"ד) והנה בהלכות יום טוב פי שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו\". והיינו מוקצה שהוא לפי שצריך מחשבה חיובית כדי להתירו. ורוב הראשונים סוברים כך, שביום טוב רבי שמעון שהוא מותר בשבת, שביום טוב מחמירים בו כרבי יהודה. דהיינו הלכה כרבי יהודה ואסור. ורואים שבהלכה יש הבדל בין שבת ליום טוב. והסיבה שביום טוב החמירו במוקצה יותר משבת, משום שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש, לכך חכמים עשו הגבלה יותר. טו. מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ויש דוגמא נוספת שהיא מאד חשובה. הנה יש לנו כלל 'מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא'. כלומר שכל דבר שבכניסת השבת היה מוקצה, הוא נעשה למוקצה לכל השבת. דוגמא לדבר פמוטים של הנרות, שהם כלים יפים במיוחד אם הם עשויים מכסף, והם כלים שניתן להשתמש בהם לקישוט בעלמא. אולם עיקר השימוש בהם הוא לנרות. והפמוטים הללו הן בסיס לדבר האסור, כיון שהם מחזיקים את הנרות. השבת לאיסור. למרות שהנרות כבו. והסיבה לכך היא 'מגו דאתקצאי לבין וכיון שבכניסת השבת הנרות דולקים, הרי שהפמוטים נחשבים במשך כל השמשות אתקצאי לכולי יומא'. ויש דיון אם יועיל תנאי בפמוטים כאלו ואכמ\"ל. והוא (סימן רעט ס\"ד)וכיו\"ב. נחלקו בזה מרן והרמ\"א בשלחן ערוך על אותו היסוד שאמרנו, לפי רבי יהודה כיון שבכניסת השבת לא חשב להשתמש בפמוטים הללו, הרי שהם אסורים. אולם לפי רבי שמעון כדי המוקצה הרי הם מותרים. ולהלכה אנו אומרים ב'מגו דאתקצאי' שהלכה לאסור אותם צריך להקצותם בפירוש לכל השבת. לכן אם נסתלקה סיבת כרבי יהודה, והפמוטים אסורים לכל השבת. טז. מודה רבי שמעון בגרוגרות וצימוקים יש אופן של מיגו דאתקצאי שגם רבי שמעון מודה. והוא בדבר שאינו תלוי בך כלל, דהיינו שהכלי היה מוקצה בכניסת השבת והיה ברור שיישאר מוקצה עד למוצאי שבת. למשל, יש אנשים שמדליקים נר נשמה בערב שבת, והנר הזה אמור לדלוק עד מוצאי שבת, והנה בשבת בבוקר פתאום הנר כבה. בכגון דא גם לפי רבי שמעון הכלי ישאר מוקצה, כיון שהאדם מקצה את הכלי עד מוצאי שבת. והוא הסיח את דעתו ממנו. והרי זה כאילו נותנת לכך דוגמא (שבת מה:) היתה לו מחשבה מפורשת לאסור אותו. הגמרא - [ בגרוגרות וצימוקים, שבזמנם היו לוקחים תאנים וצימוקים או ענבים , והיו ]כיום אצלינו היהודים לא עושים את זה, אצל הערבים זה מאד מצוי מייבשים אותם למען יעמדו ימים רבים שיהיה לו לאכול. היו מעלים אותם לגג לייבש אותם בשמש. והנה בתחילה הפירות הללו היו מסריחים, הם שאמרו בגמרא שם 'מודה רבי שמעון בגרוגרות וצימוקים'. והנה יש לדון הרי הפירות הללו יש להם כאילו מחשבת שלילית שלא לאוכלם. וזה מה נראים רקובים ויש להם ריח לא נעים, אין אדם שמעז לאוכלם כך. ממילא מה יהיה הדין לפי רבי שמעון אם במהלך השבת פתאום היתה שמש חזקה מעלות כמו ירושלים בקיץ, והנה הפירות 04 מאד, הוא גר באיזה מקום שיש התייבשו לגמרי. שהדין הוא שאסורים באכילה בשבת גם לפי רבי שמעון. שלילית. ואם נתבונן בכל המחלוקות במוקצה נראה את ההבחנה הזו בין משום דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. יש כאן מחשבת רבי יהודה לרבי שמעון אם היתה מחשבה חיובית או מחשבה שלילית. יז. מוקצה מחמת מיאוס שמיועדים למכירה וכיו\"ב. ויש דוגמא נוספת 'מוקצה מחמת מיאוס' כלומר דהיינו שזה דבר שהוא ראוי לשימוש רק שצריך להכין אותו. למשל פירות והאמור לגבי יום טוב שהלכה כרבי יהודה היינו במוקצה של חסרון הכנה. , פעם הם היו מדליקים נרות לשבת (שבת קנז.)למשל, דוגמא שהגמרא נותנת ולאחר ] - בניגוד להיום שיש כל כך הרבה כלים ובזול מאד[ בנרות של חרס ששמים בכלי חרס שמן ומדליק בו את הנר, הוא נעשה מאוס ואנשים - ואינו דומה לכלים [ .'זורקים אותו, הכלי הזה נקרא 'מוקצה מחמת מיאוס שנועדו בשביל שירותים לילדים קטנים וכיו\"ב, ששם זה בשביל כבוד ]הבריות חכמים התירו באופנים מסוימים. נדבר על כך בשיעורים הבאים - גם היום יש [ כמו כן בזמנם היו לוקחים כלים עמם מקיזים דם לבריאות , זה מאוס ביותר, ]דבר כזה, מחט שהיא צינור שעל ידה שואבים דם מן הגוף - במיוחד בדורנו שהתגלה [ זה יותר גרוע מנרות, זה לא ראוי לשימוש כלל . ]'כל הנושא של ההגיינה ושל החיידקים והוירוסים וכו בנר של החרס שוב פעם, יש לדון האם צריך שתהיה מחשבה חיובית או והנה אם יבוא אחד ויאמר שעבורו זה לא מאוס, ומצידו הוא רוצה להשתמש העיקר שאין מחשבה שלילית. זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. מרן פוסק שאין פירות מוקצה למה כי הלכה (שם)השלחן ערוך בהלכות שבת כרבי שמעון לגבי מוקצה של חסרון הכנה. וגם במוקצה מחמת מיאוס מרן פוסק כרבי שמעון, וז\"ל: \"נר שלא הדליקו בו באותה שבת, (ס\"ו) בסימן רע\"ט שמוקצה מחמת מיאוס מותר\". וזה על אותו יסוד. אני חתרתי למצוא אם אפילו הוא של חרס דמאיס, ואפילו הוא של נפט דמסריח מותר לטלטלו שמוקצה מחמת מיאוס זה יותר קל. יש הבדל בין מוקצה של הפירות או של הנר. ששניהם זה חסרון הכנה שלא (שבת יט:) חשב עליו, אבל רואים בתוספות אבל בדינים להלכה נראה שאין הבדל בין מחמת מיאוס לבין חסרון הכנה. א. האם מותר לשמש כעורך דין? מה הכוונה 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים'? הנה מי שמכיר את סוגיות שלא שייך אליו. ואני לא מדבר על שקר, לא מדברים כאן ברשעים. מדובר הש\"ס בנושא, יראה כמה זה חמור שהאדם מכוון את השני, מתערב בדבר באנשים ישרים שנותנים עצות. הגמרא אומרת שרבי יוחנן נתן פעם איזה 'קמפוסים' שלמים שגם דתיים לומדים בהם. כל אחד שהולך ללמוד דבר עצמינו כעורכי הדיינים'. והנה כיום זה הפך להיות מקצוע מאד נפוץ, יש עצה בדבר שהתלבט לגביו שאולי הוא מצוה, ולאחר מכן הוא אמר ע'שינו כזה צריך לדעת, שאמנם זה לא תפקיד שהוא אסור לגמרי. יש מקרים שמותר להיות 'עורך דין' יכול להיות אדם עורך דין שהוא ירא שמים, למשל, עורך דין פלילי, אדם עשה כל מיני עבירות הוא מואשם בגניבה והוא הולך לבית המשפט להצילו, שלא ילך ] - פלילי לא אזרחי[ הרשויות דבר פלילי מותר ללכת ולמצוא כל סיבה שהיא, כל סיבה חוקית לבית סוהר. כגון שלא שילם מס הכנסה וכיו\"ב כל דבר שהוא קשור מול או גזילה בפרט כשאנחנו יודעים גם כן את ה'צדק' שהם עושים. רק לאחרונה שמענו כדי לעזור לאדם הזה. את הסיפור שאירע עם האחים כדורי, שני אברכים מצויינים ממש, אחד מהם היה לומד כאן באחד הכוללים פה, היה יושב ולומד בהתמדה, והיו להם הורים צדיקים ממש. אבא שלהם היה איש חסד גדול, נדיב גדול למוסדות תורה. הוא היה רואה חשבון מקצועי, והוא היה רואה חשבון משום מה המשטרה החליטה שזה צריך להיות אחד מהבנים. אוי אוי אוי לכל מיני ישיבות ולא רצה לקחת כסף! איש צדיק! ובא מחבל ורצח אותם, כמה צער! כמה הם איימו! יש להם רצון בכל מחיר להצליח! איך אמר לי פעם חוקר משטרה, זה כמו משחק שחמט. התפקיד שלי זה להפיל את הנחקר. אמרתי לו התפקיד שלך זה להפיל את הנחקר או לחפש צדק?! כמה חוסר אנושיות היה בזה. כמה אכזריות היה בזה. הרי הם היו ביחסים כל כך נפלאים עם ההורים. שלשה שבועות אחרי פטירתם פתאום ברחוב תופסים אותו עם אזיקים, בהשפלה כזו, שבועות שלמים מושיבים אותו, צועקים עליו, מאיימים עליו. עוצרים את אשתו שהיא מיד אחרי לידה. מה עם התינוק?! מה עם להניק את התינוק?! רשעות, אכזריות כזו!! נורא ואיום. להיות עורך דין לאנשים כאלו זו מצוה גדולה. להציל עשוק מיד עשקו זו מצוה. ,כמו כן עורך דין שעורך חוזים לקנייה או מכירה של דירה או עסק וכיו\"ב דין צריך לשים לב בכל חוזה, לבדוק מה על פי ההלכה. אם זה לא איסור בודקים שהכל חוקי. כמו כן אדם הולך לעורך דין לכתוב צואה. רק העורך ריבית או גזל וכיו\"ב. והוא הדין בכל מיני חוזים של השקעות שמותר. ב. גם לעורך דין אסור ללכת לערכאות לעומת זאת ללכת לערכאות זה אסור, עורך דין שהולך לערכאות זה לא פשוט. אכן אם הוא מצד הנתבע במקרים מסוימים מותר. אבל לתבוע מותר רק על פי היתר של בית דין רבני. היה עורך דין אחד שאמר לי, אם אני אחר יחלל שבת. איזה מין היתר זה?! ואני לא מדבר על ערכי דין שקרנים איזו טענה מטופשת! הרי הוא כמי שאומר, אם לא אני אחלל שבת משהו לא אתבע בערכאות, אז התובע יקח עורך דין אחר במקומי... אתם מבינים ורמאים, שמחפשים כל מיני עלילות ודברים של שקר, אני מדבר אפילו על אמת. אם יש היתר מבית דין רבני, זה היתר דחוק מאד, זה המקסימום שמותר בדוחק גודל מאד. ג. להיות אמיתי האדם עם עצמו אבל יש כאן עוד נקודה חשובה לגבינו. 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים' פירושו של דבר, שהנה כל אחד מאיתנו הוא שופט על עצמו, השופטים בדרך כלל הם שופטים את האחרים, לעומת זאת אנחנו השופטים של עצמינו. כל אחד מצווה לעשות חשבון נפש, לפני שהולך לישון בלילה, פנים? האם ברכתי כראוי על כל דבר? יושב ומחשב מה עשה היום. והנה מה עשיתי היום, כמה תורה למדתי, האם דברתי לשון הרע? האם הלבנתי אם הוא אדם חכם, אובייקטיבי, הוא לא חד צדדי, כאשר הוא עושה דבר לא בסדר, הוא יתוודה, הוא יגיד רבונו של עולם חטאתי, עויתי, ובעזרת משפטים, בכל דבר יש להם תירוץ. הם אף פעם לא אשמים. על כך אומר השם אתחזק. אבל יש אנשים שהם עורכי דין של עצמם, אפילו בלי ללמוד התנא 'אל תעש עצמך'! לא כתוב 'אל תהיה עורכי הדיינים' אלא 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים', אתה עושה את עצמך לגבי עצמך, אתה מסלף את הצדק! אתה בורח מהאמת! תשפוט את עצמך לפני שאתה שופט את האחרים! תראה אם אתה אדם ישר באמת! עשית עוון ואתה מטה את הדין ואתה חושב שזה בסדר, אוי ואבוי! אתה לא עושה תשובה! בשמים הקב\"ה יעניש אותך. ד. קשה לאדם להודות שטעה 'וכשיהיו בעלי דין לפניך יהיו בעיניך כרשעים' – לכאורה שני אנשים הלכו לדין תורה, למה להחשיב אותם כרשעים?! אלא יש כאן יסוד חשוב מאד, אם נשים לב איך התנא מסיים: 'וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין' דהיינו, הנה כמה פעמים אירע שבאו לפני אנשים, וסיפרו לי על בעיה שיש להם עם משהו. ואני לא דיין, ובדרך כלל גם משתדל לא להביע דעה, לא רוצה לשמוע לשון הרע, שילכו לבית דין. והנה היה אחד שבא אלי בארצות הברית והתחיל לבכות לפני שיש לו בעיות שבר אותו לגמרי. ושאל אותי איזה בית דין טוב יש בארץ ישראל, הוא ירא בעסק שלו, היה אחד שעבד אצלו ועזב אותו ופתח עסק מתחרה וכמעט שמים הוא רוצה ללכת לבית דין. אמרתי לו, אני אתן לך עצה יותר טובה, אל תלך לבית הדין! תוותר! למה שאוותר?! תמה. אמרתי לו, לפי מה שסיפרת לי אין לך שום טענה, אתה בטוח מפסיד, תחסוך לך את הכאב לב ואת אמרתי לו אני לא אעזור לך בזה בכלל! אני אוהב אותך ואני מרחם עליך! מה שאתה סיפרת. הוא ביקש ממני למצוא לו גם טוען רבני וגם בית דין, הזמן, אתה כל כך בטוח שאתה צודק. אני דוקא חושב שהשני צודק, לפי אתה הולך להפסיד. אם תביא טוען רבני הדרך היחידה שתנצח, שהוא ישקר, והדיינים לא יתפסו את השקר. זה הסיכוי היחידי. אבל אם תספר את האמת כמו שסיפרת לי, אתה מפסיד. הוא היה מאד מופתע מדברי, ואז הוא הלך לדיין אחר שם, וסיפר לו את הסיפור ומה שאמרתי לו, וגם הוא אמר לו שלא ילך לדין תורה כי הוא יפסיד. והסיבה לכך הוא כי קשה לאדם לקבל שהוא לא צודק. כאשר אדם יודע שהוא הולך להפסיד בבית הדין הוא ימנע מלתבוע, הוא לא ילך סתם להתמרמר ולהפסיד זמן כסף, וכל הכרוך בזה, אדם הולך כשהוא בטוח שהוא ינצח. ולכן גם כאשר הוא מפסיד הוא אומר הדיינים האלה הם לא בסדר... הם היטו את הדין, הדיין לא יודע ללמוד וכיו\"ב. היה פעם יהודי אחד כאן בבית הכנסת, יהודי מאד נחמד ירא שמים אמיתי, שהיה לו דין ודברים עם אחד מהקהל פה, והם באו אלי, אמרתי להם שילכו לבית דין. הלכו לבית דין מצויין, והתובע הפסיד. הוא בא אלי למשרד, ואמר לי הדיין הזה הוא רשע מרושע וכו' וכו', אמרתי לו אוי ואבוי! איך אתה מדבר?! הוא תלמיד חכם! אבל הוא בשלו 'הוא הטה את הדין'! אמר. אמרתי לו תשמע, אני לא רוצה לשמוע! אני לא רוצה לדבר אתך עד הבין שהוא לא היה בסדר והלך לבקש סליחה מהדיין. קשה לאדם לקבל שתבקש סליחה! היה ריב גדול עד שעבר זמן והם התפייסו. ולבסוף הוא שהוא לא בסדר.ה. מעשה עם בעל ספר מאירת עיניים יש סיפור ידוע על הסמ\"ע 'ספר מאירת עניים' על חושן משפט. ויש לו ספר 'דרישה' ו'פרישה'. הוא היה גאון גדול מאד. והנה היה לו דין ודברים עם איש פשוט אחד. והחליטו שהולכים לדין תורה. ואז אמר האיש הפשוט לסמ\"ע אתה רב גדול ומפורסם, מה הסיכוי שלי בדיני תורה מולך? רק נבוא קדוש קדוש קדוש! איזה סיכוי יש לי שהדיין יהיה אובייקטיבי?! והסמ\"ע לבית הדין הדיין יקום וישתחוה לך אפים ארצה, כל מה שתגיד הוא יאמר אמר לו אתה צודק, והציע שילכו לאיזו עיירה, שם יש דיין אחד שהוא גאון גדול בתורה והוא ישר מאד, ויש לו בית דין מצויין, ושם אף אחד לא , ].. שנה לא היו תמונות350- - בדורות ההם של הסמ\"ע לפני כ[ מכיר אותי והדיין לא מכיר אותי. ואני לא אומר לו אפילו מי אני. ונראה מה הוא יגיד. והאיש הסכים. הלכו לשם, האיש טען את הטענות שלו לפני הדיין. ואז ולהביא לה ראיות הלכתיות, ואמר יש שלחן ערוך במקום פלוני, יש גמרא הסמ\"ע טען את טענותיו, והוא מותר לו על פי ההלכה להציג את עמדתו במקום פלוני וכו' וכו' ראיות שהוא צודק. והאיש השני, מסכן עמד שם לא ואמרו להם שיבואו בעוד כמה ימים לקבל תשובה. לאחר כמה ימים הם מבין בכלל על מה הרב מדבר. הדיינים שאלו כמה שאלות לבירור העובדות חוזרים, והדיינים אומרים לסמ\"ע שהוא חייב. והאיש הפשוט הזה צודק. פנה הסמ\"ע אל הדיין בשאלה, הרי הבאתי ראיות, וראיתי שאתה מקשיב עליו ושילם לאיש הזה. כל מה שהיה עליו לשלם. לאחר שהסתיים הדיון, תורה זה דין תורה ואין חוכמות. מיד במקום הוא הוציא את הכסף שהוטל הסמ\"ע התבייש מאד, אני מול האיש הפשוט הזה אני אשם?! אבל מה דין לכל מה שאמרתי, כיצד קרה שאני הוא החייב?! אמר לו הדיין, אכן בתחילה שמעתי אותך וזה היה מאד משכנע, וכשהתחלתי ללמוד את הנושא טוב, ראיתי שבזמן האחרון יצא איזה ספר חשוב מאד על חושן משפט, ספר הוא דחה, הוא מסביר פשט אחר בכל הראיות הללו. שאל אותו הסמ\"ע 'ומי נפלא, וראיתי שהוא מביא את הראיות שלך אחת אחרי השניה, ואת כולם הוא הספר הזה'? הוציא לו הדיין מהארון 'ספר מאירת עניים'... כלומר אפילו הסמ\"ע לא היה מסוגל בדין תורה שלו לחשוב שהוא לא צודק! קשה לאדם, אפילו אדם גדול, לחשוב שהוא לא צודק. ומזל שהדיין ראה את הראיות הללו ופסק את ההלכה כראוי. ו. חכמתו של רבי חיים מוואלז'ין יש עוד מעשה בגאון רבינו חיים מוואלז'ין שהיה גאון עולם וגם פיקח מאד. פעם התעורר סכסוך בין שתי קהילות, והם החליטו לפתור את הסכסוך באופן של לעשות זבל\"א שזה ראשי תיבות: זה בורר לו אחד דהיינו כל אחד יברור לו נציג לדיין והשניים בוררים את השלישי. וכל קהילה בחרה לה לשלישי. הוא אובייקטיבי, הוא לא שייך לאף צד. שני הקהילות באו וטענו רב אחד, את הרב הקהילה שלה, ושניהם יחד בחרו את רבי חיים מוואלז'ין את כל הטענות לפני הרבנים. והנה אחד הרבנים היה רבי דוד מנובהרדוק לאחר שרבי חיים ]' - הוא כתב ספר 'גליא מסכת[ מקהילת מיר. ואז הרב מנובהרדוק התחיל להתווכח עם רבי חיים מוואלז'ין, מוואלז'ין שמע את כל הטענות אמר לרב השני שהוא צודק. הרב השני היה שהיה גאון עצום בתורה והחל להביא ריאות שהקהילה שלו צודקת, וכך נמשכו הדיונים שעות עם הרב של מיר. לאחר הדיון רבי חיים מוואלז'ין הרגיש שהרב מנובהרדוק ארוכות. בסופו של דבר ההחלטה היתה ברוב דעות, רבי חיים מואלז'ין יחד שהוא גאון בתורה יצא מאד ממורמר, הוא בטוח שהוא צודק, ושרבי חיים מוואלז'ין היה חד צדדי. כביכול זה משחק מכור, כאב לו מאד. והנה עבר זמן, ולפני הרב של נובהרדוק הגיעו שני אנשים לדין תורה. הרב שמע אותם כראוי חקר אותם ובירר את הדין, וכתב פסק דין לטובת אחד מהם, ואת השני הוא חייב. לאחר כשנה ממתן פסק הדין, והנה הרב מנובהרדוק הזדמן לעיר אחרת, והנה הוא פוגש את שני האנשים הללו. ואז הוא שאל אותם אם קיימו את הפסק דין שלו. הרב תהה, למה לא? הם התחילו לגמגם לו, ולאחר שהרב לחץ הם אמרו לו כך, שכל הדין תורה הזה לא היה ולא נברא, אין לנו ריב, העסק הזה לא היה עסק, הכל סתם. אלא ] - זה אירע כבר לאחר פטירתו של רבי חיים מוואלז'ין[ מיד לאחר הדין תורה בין שני הקהילות הוא קרא לנו, והדריך אותנו בדיוק שרבי חיים מואלז'ין מה להגיד ומה לטעון, הוא הכין אותנו לפרטי פרטים, וציוה עלינו לבוא בדיוק כמו הטענות שהיה בשני הקהילות אחת נגד השניה, זה אותם טענות. וחשב מה היו הטענות של שני האנשים והנה הוא שם לב, שהטענות הנם את זה התפלא, מה היתה כוונתו של רבי חיים מוואלז'ין בזה?! והוא ישב לפניך לדין תורה, וכך עשינו. אבל באמת אנחנו חברים טובים. הרב שמע והוא חייב את את מי שרבי חיים מואלז'ין חייב – את קהילת נובהרדוק! כדי שלא יהיה בי עליו קפידא. וזה הכוונה 'שקבלו עליהם את הדין' - לקבל צדיק יסוד עולם, הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא רצה להוכיח לי שהצדק עימו! הוא עמד וכל כך התרגש שהוא שם לב לכך. רבי חיים היה כלומר שרבי חיים עשה הכל כדי להוכיח לו שאין אדם רואה חובה לעצמו! את הדין כשבית דין פוסקים. גם אם יש לך טענות וכו', בסופו של דבר זה דין תורה צריך לעשות מה שבית הדין מצווה."},{"filename":"149.pdf","content":"אכילת האתרוג| סוכה ונויה אסורים כל שבעה| מוקצה מחמת היום שעבר| אודות הנסיעה לאתרא קדישא מירון בל\"ג בעומר נושאי השיעור: טלטול סכין המילה לאחר המילה| אין מוקצה לחצי שבת| חמין שלא היה מוכן בערב שבת כיצד מותר לאוכלו בשבת| ביום שמחת תורה149 גליוןמיום א' ז' באייר תשפ\"ב : ר' יום טוב בן אלטון הלוי ז\"ל - נלב\"ע י\"ב אייר ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת בהר הלכות מוקצה (ג) א. ל\"ג בעומר על ציון הרשב\"י במירון לפני שאני מתחיל את השיעור, אני רוצה לומר דבר חשוב מאד. אני מאד מבקש מכל הציבור לא לנסוע השנה למירון. ואני מבקש מכל אחד ואחד מישראל, בבקשה השנה לא לנסוע למירון. ואסביר את הדברים. כולם יודעים שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעולם לא החזיק מהענין של לנסוע למירון בל\"ג בעומר. אכן הנסיעה למירון יש לה יסוד קדוש מאד, אין בזה שום ספק, רבינו עשה את ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי בליל ל\"ג בעומר. אבל מה שקורה האר\"י ז\"ל היה נוסע למירון בל\"ג בעומר, הוא יסד את הדבר הזה. רבינו האר\"י שם כיום, הרי כבר דור שלם שאנחנו יודעים שרבבות נוסעים לשם, שלא שלו, וכי רבי שמעון בר יוחאי לא היה מעדיף שנקדיש את לימוד התורה שלנו יוחאי?! שיהיה ביטול תורה כזה גדול, יום שלם, בשביל שאנשים יעלו לציון כדי להגיע, שורפים יום שלם. ואני שואל: וכי זה מה שרוצה רבי שמעון בר לדבר על מה שקורה בדרך, אנשים מתעכבים בדרכים לפעמים שמונה שעות ביום הזה לעילוי נשמתו, לכבודו ולזכותו?! למה צריך את כל הנסיעה הזו? זכורני שבשנים הראשונות לפני כחמישים שנה, אאמו\"ר היה מדבר בתוקף נגד העליה לציון מחמת שהיה שם הרבה פריצות, לאחר מכן השתדלו להסדיר את זה יותר ויותר, אבל הבעיה הזו לא נפתרה לגמרי. כמו כן בכל יצאו וכו' זה בכלל לא פשוט, ואנשים יצטרכו לעמוד בשמש, בחום, בצפיפות, לעמוד שם בצפיפות ולהמתין עד שיתנו להם להיכנס, עד שהנמצאים בפנים 'פתרונות' והם יודעים יפה מאד שזה לא יפתור את הבעיות, אנשים יצטרכו קודמות, שלא יקרה אסון נורא כמו שקרה שנה שעברה ח\"ו, ומצאו כל מיני נדחפים. אמנם מנסים השנה לעשות כל מיני הסדרים כדי שלא יהיה כבשנים דואגים שם לשתיה אבל זה לא מספיק, זה מצב שהחום הוא כבד מאד ואנשים שנה זו תקופה שחם בה מאד, כמה אנשים כל שנה מתעלפים שם. ואמנם זה מה שיהיה. ואמנם יכול להיות שהממשלה הזו עושה את מה שצריך חושש מאד מהתוצאות! בעז\"ה לא יהיה אסון, אנחנו מתפללים שלא יהיה ממשלה כזו שהלכה כל הזמן נגד הדת, אין להם סייעתא דשמיא! ממילא אני לעשות, אבל אנחנו יודעים שלממשלה הזו אין סייעתא דשמיא! זו מציאות! אסון, אבל גם כך האם זה שווה?! הלא זה הפך להיות מצות עשה מן התורה! וצריכים לדעת, שרבינו האר\"י שיסד את העליה למירון בל\"ג בעומר, הוא היה עולה עם גדולי תלמידיו, ושם היו יושבים ולומדים זוהר בקדושה ובטהרה, היום מה אנשים קורה שם?! כמה זמן כבר יכולים להיות שמה? בשביל מה?! במקום זה כל אחד יקבל על עצמו שביום הזה זמנם על הנסיעה הזו. אאמו\"ר אמר לי כמה פעמים שמעולם לא היה בל\"ג בטוח שמי שעושה את זה זכותו תגן עליו הרבה יותר מאלה שמבזבזים את כמה שעות רצופות לשבת וללמוד לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, בעומר במירון! וגם אני ברוך ה' מעולם לא הייתי, כמו קבלה בידי מידי אאמו\"ר ומעולם לא הייתי במירון בל\"ג בעומר. ללכת לשם במהלך השנה לבקש ולהתפלל זה טוב מאד, אבל דוקא ביום הזה זה כל כך קשה ומסובך עדיף שלא. לכן בבקשה שכל אחד ישים לב לדברים, הם דברים של הגיון, דברים שמתקבלים על הדעת, מה יהיה שנה הבאה ירחם ה', אבל השנה הזו לא לעלות למירון בל\"ג בעומר. ב. מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא בשיעורים הקודמים עסקנו בעניין 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא'. והיינו שכלל הוא בידינו, שכל דבר שבכניסת השבת, בבין זה היה דבר היום. רבי שמעון בר יוחאי חולק על הכלל הזה, מלבד במקרים מסוימים השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, היה מוקצה, ממילא הוא מוקצה לכל [ וכשמתחילים להתייבש זה מסריח ולא ראוי למאכל, כגון גרוגרות וצימוקים וכיו\"ב שאדם מניח לייבשם על הגג]בר יוחאי אין אומרים את הכלל של 'מיגו דאתקצאי' אך להלכה נפסק כרבי הוא אומר בפירוש שמקצה את זה מדעתו. אך בשאר דברים לפי רבי שמעון עד שזה מתייבש לגמרי, וחז\"ל מגדירים את זה 'דחיה בידיים' כלומר, כאילו מאד מקובל בזמנם יהודה, שאומרים 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא. ג. מוקצה מחמת היום הקודם לכוליה יומא'. דוגמא לדבר, הנה עכשיו היה לנו פסח, ויום שביעי של פסח השבת עצמה. שבזה אין אומרים 'מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי ויש יוצא מן הכלל והוא אם המוקצה הוא מחמת היום הקודם ולא מחמת חל ביום שישי, והנה בתורה כתוב שאסור לאכול חמץ שבעה ימים, אם כן ביום שישי לאחר השקיעה לכאורה מותר לאכול חמץ, ובבין השמשות אסור כי זה ספק דאורייתא, ספק יום ספק לילה, אם כן בבין השמשות החמץ הוא מוקצה, אך בשבת עצמה כבר אינו מוקצה, זה נקרא 'מוקצה .] - בדרשת שבת הגדול דברתי על הנושא הזה באריכות[ 'מחמת יום שעבר והסברא בזה פשוטה מאד, למשל נר שהונח בצלחת הרי שהצלחת היא בסיס לדבר האסור, ובבין השמשות היא מוקצה, משום שבין השמשות הוא ספק לילה ממילא היא מוקצית לכל היום, לעומת זאת חמץ הוא להיפך, אם בין השמשות הוא לילה אז הוא היה מותר, משום שבלילה זה כבר לא פסח, שהרי כל הסיבה שאני מקצה אותו בשבת היא מטעם שאולי בין השמשות הוא יום, אולי זה יום שישי עדיין, כל האיסור נובע בגלל יום שישי. לכן אין היגיון לומר מוקצה מחמת יום שעבר. את הסברא הזאת כותבים הרבה מרבותינו הראשונים. ד. ההבדל בין חמץ לבין סוכה אמנם לכאורה יש גמרא מפורשת נגד זה, שהנה בחג הסוכות יושבים - בחו\"ל הם [ .בסוכה שבעה ימים, ובשמחת תורה כבר אין יושבים בסוכה והנה הסוכה נחשבת למוקצה מחמת ]יושבים אבל לא מברכים מספק מצוה, שהרי בכל שבעת הימים אם צריך פתאום איזו חתיכת עץ, ורוצה לקחת מעצי הסוכה, זה לא יפגום בסוכה היא תשאר סוכה – אסור, כיון שזה הוקצה למצוותו. יתירה מזאת, אדם תלה בסוכתו רימונים, ענבים, פירות וכיו\"ב, ובאמצע החג רוצה לקחת מהם - אסור, כיון שהם מוקצים למצוותם. להשתמש זה חמור הרבה יותר מטלטול, ובשבת וביום טוב אסור גם לטלטלם, כיון שזה מוקצה מחמת מצוה. ולהלן יבואר. והנה אם רוצה ביום שמחת תורה לקחת פירות שתלויים בסוכה לקישוט, אומרת הגמרא שאסור. והטעם 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא'. ולכאורה לפי הסברא שאמרתי הרי ביום השביעי הסוכה היא מוקצה גם בבין השמשות, משום שהרי אם בבין השמשות ירצה לאכול הוא עדיין חייב בסוכה מספק. אבל עדיין הפירות הללו הן מוקצה מחמת היום שעבר, מחמת חג הסוכות, אם כן רואים שאומרים מוקצה מחמת יום שעבר. - ובחו\"ל עד [ וכולם מסכימים שבסוכה אומרים מוקצה גם ביום השמיני , והסוכה וכל מה שיש בה אסורים. את התשובה לכך כותב ]היום התשיעי , שהרי כל המושג של 'מוקצה' היא שאדם מקצה (בחידושיו למסכת שבת)הרמב\"ן מדעתו, שכביכול הוא אומר שבזה אינו הולך להשתמש. אם כן במוקצה של חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח הוא שואל את הרב מה הדין בשבת? ואם הרב יגיד לו שמותר, יכול להיות שהוא רוצה לאכול, הרי הוא לא מקצה את זה מדעתו, הוא הקצה את זה לשבעת ימי הפסח ולא ליום השמיני. לעומת זאת בסוכה, הרי ביום טוב אסור לו להרוס את הסוכה לקחת קישוטים וכיו\"ב, כיון שהוא מקצה את הסוכה ובכלל זה גם הקישוטים - באמת אם תכנסו לראש של כל אחד, זה אמיתי, שואלים כל אחד מתי [ הוא מפרק את הסוכה, והוא יאמר אחרי החג. לא ראינו אף פעם משהו כי המחשבה של כל אדם זה שבעת ימי ]חג הסוכות, וביום טוב שלאחר מכן לא מפרקים את הסוכה. אם כן אומר שבאמצע החג מפרק את הסוכה הרמב\"ן שבנידון דידן אין זה 'מיגו דאתקצאי' הרגיל, כיון שדרך בני אדם שהם מקצים את זה מדעתם עד סוף היום השמיני, וגם אם יש אחד שחושב אחרת - בטלה דעתו אצל כל אדם, מה שאין כן החמץ, האדם לא מקצה את החמץ ליום השמיני. ה. מוקצה מחמת היום שעבר בדין דאורייתא (ויקרא כב, בזמנו הבאתי דוגמא נוספת הנה כתוב בתורה בפרשת השבוע \"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד\". הנה היום יום כח) את העגל היום אך ביום שני מותר. וכמו כן אסור לשחוט את העגל בבין ראשון, משהו הלך ושחט את הפרה ויש לה עגל, אסור מדאורייתא לשחוט השמשות של יום ראשון כי הוא ספק דאורייתא ספק יום ראשון ספק הוא הלכה שמקורה הוא (פי\"ב מהלכות שחיטה הלכה יד)יום שני. והנה כותב הרמב\"ם , שהנה יש ארבע פעמים בשנה שאנשים (פג.)במשנה מפורשת במסכת חולין קונים בהמות לשחיטה, ערב פסח, ערב שמחת תורה, ערב שבועות וערב ראש השנה. ואם אדם מכר פרה באחד מהימים הללו, ורוצה למכור גם את העגל, עליו לומר ללקוח שבא לקנות את העגל, חביבי, היום מכרתי את האמא שלו, אסור לך לשחוט אותו היום. וכן להיפך אם מכר את העגל ולאחר מכן הגיע אחד לקנות את הפרה שהיא אמו. והרמב\"ם מוסיף על דברי המשנה ומבארם ע\"ש. והנה בבין השמשות של ערב יום טוב היה אסור לו לשחוט את העגל משום שהוא מוקצה, ולכאורה למה שלא נאמר 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא'? הרי העגל הזה היה מוקצה בבין השמשות, הוא היה אז אסור בשחיטה. אם כן רואים שכיון שזה מחמת יום שעבר, לכן אין חוששים לומר מוקצה מחמת היום שעבר. ורואים בדברי הרמב\"ם שזה אפילו בדיני דאורייתא. שיש ספק אם אכן שחטו את אמו באותו היום. וכיון שזה ספק ממילא הוא אכן אולי נאמר שיהיה מותר לשחוט את העגל הזה בערב יום טוב משום ספק מוקצה בבין השמשות. התשובה לכך היא, שהנה בפירוש המשניות משמעות לשונו היא שאנשים שקונים פרה בערב יום (חולין שם)להרמב\"ם טוב זה כדי לשחוט אותה בו ביום. וממילא אין כאן ספק. יש פירוש של , שכתב שבודאי שחט את האמא (שם)רבינו גרשום על הגיליון במסכת חולין בערב יום טוב בו ביום, משום הרי לא כל אחד יכול לשחוט ביום טוב, זו עבודה קשה. אם כן רואים ברמב\"ם שאנו תופסים כאילו בודאי שחטו את האמא בערב יום טוב, ועם כל זאת הרמב\"ם כותב ולא ישחוט אלא למחר. ואם הסיבה שאסור לשחוט ביום טוב משום מוקצה בודאי שהרמב\"ם היה צריך לומר זאת. אם כן רואים שאין אומרים מוקצה מחמת איסור לגבי היום שעבר. מלבד מוקצה למצוה כגון סוכה וקישוטים. ו. אכילת האתרוג ביום שמחת תורה מה הדין למשל באתרוג, שביום השמיני הוא מותר, כיון שברגע שקיים את המצוה ביום השביעי בבוקר כבר אינו מוקצה מבחינתו. אמנם אפשר לקיים בו עדיין את המצוה, אך בבין השמשות לא ברור שניתן לקיים בו מצוה, כך כותבים כמה ראשונים, משום שהמצוה ביום השביעי היא רק דרבנן ורק ביום הראשון זה דאורייתא, אם כן בבין השמשות שהוא ספק הרי שספק דרבנן לקולא. אם כן אין באתרוג משום מוקצה מחמת יום שעבר. ולכן אם אדם ביום שמחת תורה רוצה לבשל את האתרוג לכבוד היום מותר. והאמת שלא צריך להגיע למוקצה מחמת יום שעבר, משום שבאמת כבר ביום ברגע שסיים לקיים את המצוה כבר פקעה קדושתו. ז. סיר חמין שלא התבשל שהונח על הפלטה בערב שבת שתחת הנר שהיא מוקצית, הרי שהיא מוקצית לכל יום השבת. והנה יש לעיל אמרתי שכל דבר שאדם מקצה מדעתו בבין השמשות, כגון צלוחית לשאול, אם אדם מניח סיר אוכל מבושל על הפלטה ובבין השמשות הסיר הזה רותח, הוא אינו ראוי לאכילה מרוב החום שלו, אף אחד לא מסוגל לאכול דבר רותח. ויש לשאול לכאורה מה ההבדל בין הסיר הזה לבין הצלוחית שתחת הנר. הלא הצלוחית היא בסיס לדבר האסור, ומחמת שהיתה מוקצית בבין השמשות היא מוקצית לכל השבת, אם כן הוא הדין בתבשיל הזה שנאמר שהוא מוקצה בבין השמשות. יתירה מזאת, אם , הכין חמין סמוך לשבת ממש, באופן שבבין השמשות החמין לא היה ראוי ]' - אם זה באש גלויה יש בזה איסור 'שהיה[ לאכילה והניחו על הפלטה בזמנו דברנו על זה באריכות שאפשר [ החמין עדיין אינו כמאכל בן דורסאי , והנה בשבת בצהרים רוצה לאוכלו, מפני מה שלא נאמר 'מיגו ]להקל דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא'? ח. גמרו בידי אדם וגמרו בידי שמים והגמרא מסבירה את הדברים, שודאי הוא (ביצה שם) והנה הגמרא דנה בזה שלרבי שמעון אין כאן מחשבה שלילית, שהרי לא הקצה את החמין מדעתו בפירוש. זה לא דומה לגרוגרות וצימוקים שלא היו ראויים לאכילה בערב שבת, ששם אדם מקצה אותם מדעתו. וכאן אפילו רבי יהודה סובר שמותר. וכל שכן רבי שמעון. הגמרא מגדירה את החילוק זה גמרו בידי אדם וזה גמרו בידי שמים. הגרוגרות וצימוקים זה גמרו בידי שמים, זה לא תלוי בך, אתה [ הקב\"ה יכול לומר פרקי תהילים שתצא שמש של ארבעים מעלות כמו בדובאי]..- אני לא מבין למה אנשים נוסעים למקום כזה, כמו גהינום שמה יוציא חמה מנרתיקה כדי שהתאנים יתייבשו - זה גמרו בידי שמים, זה לא תלוי באדם. לכן רבי שמעון מודה שאסור. לעומת זאת הסיר חמין שהונח על הפלטה, עצם הדבר שהנחתיו על הפלטה, זה הכוונה גמרו בידי אדם. ואפילו באוכל שאינו מבושל כלל, הרי האדם אינו מבשל את החמין אלא - אין לו אש בידיים, הוא לא איזה 'באבא' שעושה עם הידיים וזה [ האש , אבל הנחת הכלי זה תלוי באדם, ובאופן טבעי הנחה זו תגרום ]...לתבשיל להתבשל עד מחר בבוקר, כלומר שכל הבישול מתייחס אלי. הרי מתבשל גם במלאכת מבשל אין מקום לומר שכיון שהניח את התבשיל על האש לא עבר על האיסור מבשל כיון שלא הוא בישל אלא האש, שהרי ברור שהמלאכה היא עצם הנחת התבשיל על האש. אם כן זה גמרו בידי אדם. הוא הדין יש לנו לומר בנידון אם הניח את התבשיל כאשר הוא מבושל ורק היה רותח בערב שבת. שאין לומר לגביו שהוא מוקצה. כיון שרותח ניתן - ואם הוא ממהר יכול [ לקררו, יכול להוריד אותו מהפלטה והוא יתקרר ממילא זה נקרא גמרו ]להעבירו לכלי אחר וכך זה יתקרר יותר מהר וכיו\"ב בידי אדם ואינו מוקצה. ובדעת רבי שמעון זה בודאי, כי הוא מצריך שתהיה תמיד מחשבה שלילית שאינו רוצה את הדבר, ואף לרבי יהודה, הלא יש לו מחשבה חיובית שרוצה להשתמש בחמין בשבת. פרקי אבות להשקיע בחפצי שמים כבחפצי עצמו| עשה רצונך כרצונו שימו לב אל הנשמהנושאי השיעור: הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך (פ\"ב מ\"ד)ט. אין מוקצה לחצי שבת אבל (ביצה כו:) יש לנו כלל 'אין מוקצה לחצי שבת'. אמנם זו מחלוקת בגמרא . ופירוש הדבר, הנה אם דבר מסוים (שלחן ערוך סימן שי ס\"ג)כך נפסק להלכה בכניסת השבת לא היה מוקצה, ובתוך השבת הפך להיות מוקצה, הרי שהוא מוקצה עד סוף השבת. לעומת זאת 'מוקצה לחצי שבת' היינו דבר - דרך אגב, זה אסור שהוא מוקצה ולאחר מכן נפסקה הסיבה להיותו מוקצה. דוגמא לדבר, אם [ היתה צלחת שהנחתי לתוכה דבר מה שהוא מוקצה , כגון שנפל ]משום 'מבטל כלי מהיכנו' אסור לבטל כלי מהשימוש שלו הצלחת לא היתה מוקצה, ולאחר מכן נעשית מוקצה. והנה לאחר מכן בא שהצלחת נעשית בסיס לדבר האסור והיא מוקצה, כלומר שבכניסת השבת לתוכה דבר מוקצה, או שבא ילד קטן אוי גוי והניח בה מטבע, אם כן הרי מישהו בלא משים והזיז את הצלחת והמוקצה יצא ממנה. כעת הצלחת מסוימת הפך להיות מוקצה בתוך השבת, ובתחילת השבת לא היה מוקצה, ריקה, והדין הוא שצלחת זו אינה מוקצה. והכלל הוא, שכל דבר שמסיבה ברגע שתפקע ממנו סיבת המוקצה הרי שאינו מוקצה. י. טלטול סכין המילה לאחר המילה בשבת יש דיון גדול בפוסקים לגבי סכין של ברית מילה, שהיא נחשבת למוקצה . זו סכין מיוחדת ומשוכללת, (ראה במשנה ברורה שם ס\"ק טו)מחמת חסרון כיס שתחתוך טוב ולא תכאיב לתינוק. שהנה לא יבוא מאן דהוא וירצה להשתמש בה לדברים אחרים כי הוא חס עליה, זו סכין יקרה. בדומה לה היא סכין והנה מוהל שהזמינו אותו לעשות ברית בשבת, מותר לו לטלטל את הסכין של שחיטה שהיא סכין מיוחדת והיא נקראת מוקצה מחמת חסרון כיס. אם מותר למול בשבת שזו מלאכה דאורייתא כי התורה התירה, כמובן גם [ , אולם לאחר קיום הברית מילה, הרי]מכשירי המילה אינם נקראים מוקצה המוהל לא יכול להמשיך ולהחזיק את הסכין הוא צריך לעשות פריעה, ח\"ו יכול להיות אסון ה' ירחם, או שיחתוך את ידיו, אין מוהל שיכול להחזיק מחלוקת, ולהלכה אנחנו נוקטים שמותר. וזה המנהג בכל המקומות ויש אף את הסכין בזמן הפריעה, ולאחר מכן האם מותר לו לטלטל את הסכין? זו מוהלים ששוטפים את הסכין לאחר המילה. ואפילו אם המוהל הזה אין לו עוד ברית היום ולכאורה הסכין הזו חוזרת להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. והפוסקים נותנים לכך כמה טעמים. אחת הסברות של המקילים היא שאין מוקצה לחצי שבת, כיון שבכניסת השבת הסכין לא היתה מוקצה, כיון שהוא עתיד להשתמש בה. אמנם בלילה היא היתה אסורה, אי אפשר למול בלילה, אך כיון שביום היא לא מוקצה בגלל צורך המילה, אז המהרש\"ל כותב שזה נקרא מוקצה לחצי שכמו שאמרנו שמוקצה לחצי שבת זה בתנאי שזה היה מוקצה ועכשיו כבר שבת. אכן כמה אחרונים מקשים עליו, שזה לא נקרא לחצי שבת, משום לא, פה לכאורה זה להיפך, זה לא היה מוקצה אבל כעת נעשית מוקצה. בכל יבואר עוד כדי ללמוד מזה לנושאים אחרים של טלטול לאחר שהמוקצה אופן להלכה מותר לטלטל את הסכין של ברית מילה. ובשיעורים הבאים נמצא בידו. א. להקפיד על צרכי שמים כמו על צרכי עצמו אחת המימרות של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא היא \"עשה רצונו כרצונך\". וזה מוסר עצום שאם ניקח אותם ברצינות אנחנו נראה אחרת. נהיה כל כך טובים, שלא נצטרך ביום הכיפורים לבכות ולהתחנן שהקב\"ה היא, שהנה יש לנו גוף גשמי ונשמה רוחנית. צרכי הגוף הן אכילה, שתיה, יסלח לנו, כי אנחנו נהיה טובים באמת. המשמעות של 'עשה רצונו כרצונך' שינה וכיו\"ב. לעומת זאת יש צרכים רוחניים, ללמוד תורה ולקיים מצוות. חלק מהמצוות מקיימים אותן בגוף, אדם לומד תורה בגופו, מניח תפילין בגופו וכן הלאה. והנה בא התנא ונותן לנו עצה בעבודת ה', שהנה אם מאתנו התנא לעשות השוואה, בדבר שעושה לעצמו האם כשמדובר בדבר שמים אוכל, שותה, ישן לשם שמים. אבל אנחנו שאיננו בדרגה כזו מבקש המדובר באיש קדוש שאין דבר כזה שהוא רוצה לעצמו, כל דבר זה לשם דומה לזה, כאשר זה לכבוד הקב\"ה אתה מתנהג אותו הדבר?! או שכאשר מדובר לעצמך אתה נותן יותר?!... לצערינו הפער הוא עצום, כאשר האדם עושה לצורך עצמו זה הרבה יותר ממה שהיה עושה לצרכי שמים. ב. לייקר את המצוות פעם אחת לפני הרבה שנים, כששכונת 'הר נוף' עדיין היתה בתחילתה, יהודי אחד נכבד, יקר מאד, שעדיין חי בתוכנו, הגיע ל'הר נוף' לגור. הוא קובע ואני רוצה שתבוא. השבתי בחיוב, אני אבוא לכמה דקות. ואכן הלכתי לביתו היום, הוא היה ירא שמים. ואז הוא אמר לי, אני עושה היום 'חנוכת הבית' עיתים לתורה, ולומד הרבה תורה. ובאותם הימים הוא לא היה כמו שהוא והוא מאוד שמח, ואז הוא אמר לי, הרב, לפני שתשב אני רוצה להראות לך את הבית שלי. והתחיל לסובב אותי בבית. וזה בית גדול ומרווח, הסלון שלו יותר גדול מכל הבית שלי והבית שלי לא קטן... הסתובבתי. בשביל המזוזות. והוא חייך אלי ואמר, הרב אתה לא מכיר אותי... מה אתה מעלה בבית הזה, קול ששון וקול שמחה ישמע מבית זה. ואז שאלתי אותו, מה עם להכיר את כל הבית צריך 'וויז'... בית ענק. ברכתי אותו, שתהיה לו בריאות על דעתך שאני אבנה בית כזה יפה ולא אדאג למזוזות הכי טובות?! אתה וכולם גדולות ויפות, הכי יקרות שהיה לו, שילמתי על כל מזוזה מאה דולר! בבית שלי קניתי ממנו, והוא אומר לי גם אני קניתי את כל המזוזות ממנו, מכיר את הסופר פלוני? אמרתי לו כן, אכן זה סופר מצויין, מספר אחד, אני . ואז הוא אומר לי, הרב, אני אגיד לך את האמת ]! שנה30 וזה היה לפני[ אני מרגיש רע מאד מהסופר הזה, אני אומר לך שהוא גנב... הרי כמה עולה הקלף? דולר, הדיו? עשרים וחמש סנט מקסימום, דולר ורבע, הוא כתב כמה שורות וגובה על זה מאה דולר?! וכי זה לא גנב... הייתי מאד מופתע, אבל אני לא נבהל להשיב. כשמתווכחים צריך תמיד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. התשובה הכי טובה לאדם היא לא להתווכח איתו אלא להוכיח לו, שהוא בעצמו יכיר בטעותו. אמרתי לו, אתה אדם תמים, עבדו עליך, הרי מה הם עשו?! הביאו עצים ועט התחיל לרשום, לבסוף הוא אומר לי שזה עלה לו שלושים אלף דולר. אני רוצה לעשות כזה בבית שלי, כמה עלה לך? הוא החל לחשב, לקח נייר לאחר כמה דקות אמרתי לו, תגיד, הייתי במטבח שלך והוא יוצא מן הכלל, מהג'ונגל שמו לך במטבח ואתה משלם על זה שלושים אלף דולר! אבל מבין בארונות מטבח, אתה ראית איזה סוג של עץ זה?! הלא זה עץ איטלקי הוא בשלו, סליחה הרב, אני חושב שאני בכלל לא תמים, אתה פשוט לא משובח מאד! ראית את החריטות שיש עליו, הרי זו מלאכת אומנות של בכלל לא יקר, זה שווה כל סנט! אמרתי לו, תראה, ישבו כמה ערבים בנגריה, ממש, כל פרט ופרט במטבח הזה! אני אומר לך באחריות, שלושים אלף זה לקחו עצים מהג'ונגל ועשו לך ארונות, ואתה אומר שזה שווה כל סנט?! ללמוד את זה לפחות שנתיים, יש בזה כל מיני הלכות מסובכות. והנה אם צריך ללמוד, ואם הוא באמת רציני שאנחנו יכולים לסמוך עליו, הוא צריך ואז אמרתי לו, בא נראה מה שאמרת לגבי המזוזות, אדם סופר סת\"ם הוא אירעה שגיאה בכתיבת ספר תורה בדרך כלל אם זה לא בשם השם יש אפשרות לתקן, אבל במזוזה או בתפילין רוב השגיאות הם אבודים, אי ואם המגיה מצא טעות קטנה כמו שקורה הרבה פעמים, ואז כל העבודה והייבוש מוסרים אותה למישהו אחר שיגיה, והיום יש גם בדיקת מחשב, כדי שתצא מזוזה יפה? גם הכי זריז זה לוקח כמה שעות. ולאחר הכתיבה פשוט, צריך להתאמן עד שיהיה כתב יפה. כמו כן כמה זמן משקיע הסופר של כתיבת סת\"ם, אבל אני לא יודע לכתוב, אין לי כתב יפה, זה גם כן לא אפשר לתקן. דרך אגב, אני למדתי יותר משנתיים יומם ולילה את ההלכות שלו כלום, צריך לשים את זה בגניזה. כמו כן הסופר הזה סובל מכאבי עיניים ,בגלל הכתיבה, והרבה סופרים סובלים גם מכאבי גב. בגמרא בפסחים איתא שכותבי תפילין ומזוזות אינם רואים סימן ברכה, והסיבה לכך שאם היה להם סימן ברכה היו מפסיקים לכתוב! הקב\"ה דואג שלא תהיה להם כל כך ברכה כדי שימשיכו לעבוד, שיהיו לנו תפילין ומזוזות. אז עליו אנחנו נאמר שהוא גנב?! אבל הערבים בנגריה שלקחו עצים מהג'ונגל זה שווה כל פרוטה?!... ואז אמרתי לו, אתה יודע למה אתה אומר כך? אני אגיד לך, אני מצטער לומר לך את האמת. יש דברים שאדם קונה לבית שלו יקר מאוד, אבל הוא אומר שזה שווה את הכסף, אתה קנית מזוזות שהם יקרות מאוד אבל לך אתה מרגיש שזה חשוב לך, אבל מזוזה זה לא חשוב לך, לכן אתה מרגיש זה לא שווה את הכסף! כי כשאתה קונה מקרר או ארונות מטבח, זה שלך, חבל על הכסף, למה הוצאתי כל כך הרבה, למה הוא לקח ממני כל כך הרבה. זה זלזול במצווה. ג. 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' מספרים על רבי ישראל מסלנט שהיה הולך לקנות אתרוג, היה עומד לא מסוגל להתמקח, מצווה זו מצווה, הנה הארנק, יש פה הרבה כסף, תקח ומחפש עד שהיה מוצא את האתרוג, ואז היה אומר למוכר, אני על מצווה - היום אם תעשו דבר כזה יקחו לכם [ כמה שמגיע לך, והוא היה לוקח או [ . ובאמת אדם שמתמקח עד שהמוכר עושה לו הנחה]...את כל הארנק ואחר כך הוא אומר רבונו של עולם! תראה כמה המצווה שלך ]...אנחה יקרה בעיני הרי אני ממש \"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב\"! הרי זה צריך להיות להיפך, תראה לקב\"ה כמה זה יקר בעיניך, כמה אתה מוכן לשלם על כך. הנה אנשים הולכים לקנות תפילין, כמה זה כואב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שכשהיה בחור צעיר, הוא למד טוב את הלכות תפילין ומזוזות, היום יש הרבה סופרים טובים ומצוינים אבל אז היה פחות, הוא היה הולך לבתי כנסיות בבוקר והיה מתחנן לאנשים שיתנו לו את התפילין שלהם לבדיקה, זה היה בנפשו! כל יום היה מקדיש לכך זמן אחרי התפילה. והוא אמר לי שבמשך לא הרבה זמן הוא מצא מאות תפילין פסולים! כשאתה בא ומספר לאדם שהתפילין שלו אז הוא מבין שכל השנים הללו הוא לא הניח תפילין! פסולות, זה שובר את הלב שלו! ואם זה מהבר מצווה ואמנם הוא שוגג אבל הוא צריך לעשות תשובה, זה מאד לא פשוט, זה דבר כואב מאד. שלו שהניחן מאז הבר מצווה פסולות, עשרים שנה הוא פעם הוא סיפר לי, שהיה איש אחד שהתברר שהתפילין אותו, תגיד, לא אכפת לך שעשרים שנה לא הנחת תפילין?! אמר לו אותו לו שהוא ילך להזמין תפילין חדשות. אאמו\"ר לא יכול היה להתאפק ושאל הניח תפילין פסולות! ואאמו\"ר ראה שהאיש הזה מחייך ומודה לו ואומר אדם, למה צריך להיות אכפת לי? העבירה לא עלי, העבירה היא על מי שמכר לי אותם... אתם מבינים את התשובה?! ואני שואל, נתאר לעצמינו שמישהו לאחר שלושים שנות נישואין סוף והביא לאשתו ששמחה מאוד. והנה סוף רוצה לקנות לאשתו טבעת יהלום, הלך וקנה לה טבעת יהלום בשווי ]...זה בזול היום[ .חמשת אלפים דולר מגיע לביתו שכנו שמבין ביהלומים, והוא מראה לו את היהלום, השכן מתבונן בטבעת וביהלום שבה, ואז הוא אומר לו רימו אותך, זה לא שווה אפילו חמישים שקל... כיצד יגיב האיש הזה? וכי הוא יאמר מה אכפת לי, העבירה עליו?!... כמו כן למשל אנשים הולכים למסעדה, ופתאום מתברר שמשהו לא בסדר, - יש בד\"צים שהם לא כל כך יש להם [ ?. אם אדם ילך למסעדה ויתנו לו אוכל והיה האם הם יאמרו העבירה על הבד\"ץ]בזה 'סלמונלה', עוד לא גמר לאכול וכבר מזמינים לו אמבולנס, מבהילים שם בד\"ץ אבל הם לא משהו אותו לחדר מיון, ואוי ואבוי, ה' ירחם. ישאלו אותו איפה אכלת? וכי הוא יאמר מה אכפת לי העבירה עליו? הרי אתה הולך למות מזה! כל שנה מתים בישראל שמונה אנשים מסלמונלה! תראו עכשיו עם השוקולד, אני לא יודע כמה מהשוקולדים באמת יש בהם בעיה, הרי אין שום ספק שזה בטל בשישים, זה בטל בששת אלפים, אבל מה? בכל המדינה הוציאו את כל השוקולדים, 'חמירא סכנתא מאיסורא', ואם ישאירו את זה בחנויות אף אחד לא יעז לקנות. אז למה כשיש בעיה קטנה בכשרות אף אחד לא אכפת לו?! ואומרים העבירה עליהם... איפה 'עשה רצונו כרצונך', איפה ההשוואה? אנשים אוכלים במסעדה ואומרים אם פלוני אכל שם גם אני יכול לאכול, יש לו זקן... פעם היה תלמיד חכם אחד שהגיע לאיזה כפר וראה בית עם מזוזה הבית הכניסו לביתו ואירח אותו כראוי. בעל הבית התחיל לשאול אותו מאין ונכנס לשם, דפק בדלת שאל את בעל הבית אם יכול להתאכסן אצלו, ובעל באת ולאן תלך ולמי אלה לפניך, והאורח מספר לו שהוא שוחט, והוא הולך לשחוט. בעל הבית שמע כך ושאל אותו, תגיד, הסכין של השחיטה נמצא אצלך? אמר לו כן! אמר לו מצויין, יש לי פה עופות, אני רוצה שתשחט בשבילי אתה מסכים? אמר לו כן, למה לא. ואז האורח אומר לבעל הבית תראה, אני נתקעתי קצת בדרך והיה לי איזה עיכוב ונגמר לי הכסף, אני אדם ישר?! ואז האורח אומר לו, אה, בשביל השחיטה אתה מכיר אותי, אתה אמר לו מה פתאום?! הרי אני לא מכיר אותך בכלל, כיצד אדע אם אתה אני אעבוד שמה, ארויח כסף ואחזיר לך את ההלוואה. בעל הבית שמע כך הולך למקום לא רחוק, תן לי איזה סכום הלוואה ואני מבטיח לך שבעז\"ה יודע שהסכין שלי בסדר ואני בסדר, אבל לתת לי כסף להלוואה, פתאום אתה לא מכיר אותי?! לפעמים אנחנו רואים קלות ראש, קלות דעת בצרכי שמים. דברים של הקב\"ה. איך יתכן שזה יהיה פחות מצרכי בשר ודם?! יש עוד הרבה מה לדבר בנושא הזה, אבל תבדקו באמת כל יום איך אנחנו לומדים, כמה זמן אנחנו מקדישים ללימוד, איך אנחנו מתייחסים ללימוד, איך אנחנו מתייחסים לשינה, לאוכל שלנו, נעשה את ההשוואות בין גשמיות לרוחניות, אוי אוי אוי, אנחנו נבחין איזה פער יש. לכן אומר לנו התנא עצה \"עשה רצונו כרצונך\". כמו מה שאתה רוצה בשבילך לגשמיות, אתה רוצה את זה מאד, תעשה כך את רצון הקב\"ה ואז תהיה שלם בעבודת ה'. ד. שימו לב אל הנשמה אדם ששם את מחשבתו קודם על רוחניות, שימו לב על הנשמה, הוא שם לב לנשמה שלו, וזה בא לפני הגשמיות, הרי שהוא בדרך הנכונה של עבודת ה'. הנה כאן יש ב\"ה ציבור יקר מאד שלומדים תורה, אני זוכר שהיינו עוד בבניין הישן, כבר היתה לנו קבוצה מאד טובה של אנשים שיושבים ולומדים. והנה אחד האנשים פעם שבוע שלם לא הגיע, כאשר חזר לבוא שאלתי אותו היכן היה, אז הוא ענה לי שממש לא הרגיש טוב, בקושי הלך לעבודה... אמרתי לו, אוי חבל שאמרת את זה, משום שאילו לא היית הולך לעבודה והיו הלכתי ללמוד, מילא, אבל לעבודה כן הלכת וללמוד לא הלכת, איך זה יתכן שואלים אותך למה לא באת לעבודה, היית אומר לא הרגשתי טוב בקושי הדבר הזה?! כמו כן אברך כולל שבנו לא חש בטוב ואי אפשר לשלוח אותו לגן, ולכן הוא לא בא לכולל, שואלים אותו איפה היית, הוא אומר הילד לא הרגיש טוב עובדת... וכי אתה פחות ממנה?! אמנם יש פעמים שחושש שיפטרו אותה, הייתי צריך לשמור עליו. ושואלים אותו מה עם אשתך, והוא עונה אשתי זה אפשר להבין, אבל סתם וכי זה חשוב יותר מאשר התורה שלך?! מתחננת לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלא יקום כשהיינו בוכים, היא היתה אומרת קשה לו לקום, אתם יודעים אמא ע\"ה אמרה לי כמה פעמים שהיא היתה זה גם לגבי נשים למשל, התינוק בוכה בלילה וקשה לה מאד לקום וגם הוא לו 'אם אתה תקום יהיה לך קשה לחזור לישון ומחר אתה תלמד פחות, אני היה רוצה לקום, בן אדם לחברו, מסכנה עבדה כל היום וקשה לה, אבל היא לא רוצה את זה, תישן תישן, אני מוותרת כדי שאתה תוכל ללמוד!' אאמו\"ר גם לא היתה מסכימה, הוא היה לוחץ שהוא רוצה לקום, היא לא היתה מסכימה, 'אתה תלמד תורה פחות, אני לא רוצה ח\"ו שתלמד תורה פחות'! בעז\"ה נלך בדרך של תורה ויראת שמים, נשים את התורה ואת המצוות קודם, ונזכה בעז\"ה לעלות מעלה מעלה בתורה ויראת ה' טהורה, אכי\"ר."},{"filename":"15.pdf","content":"| חיוב אכילת בשר בשבת ויו\"ט| נושאי השיעור: נשים במצות עונג שבת נושאי השיעור: מנהגי אכילת דגים בשבת| אכילת בשר בשבת של אבילות 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת בלק נמסר ביום א' כ\"ט טבת תשע\"ובענין מצות עונג שבתלעילוי נשמת ר' יוסף בן אסתר סויסה ע\"ה - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"ב| 15 'גליון מס א. ברכה על מצות עונג שבת כבר נתבאר בשיעורים הקודמים שדעת רוב הראשונים מוכחת שסבירא להו שמצות עונג שבת היא מצוה מדאורייתא. כך דעת הרמב\"ם (פ\"א מהלכות שבועות ה\"ו) הרמב\"ן (עה\"ת שמות כ, ח) הרשב\"א (שו\"ת סימן (סימן תקיג) ובתשב\"ץ, וכן משמע בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות לא, טז) קכז) וכן בספר המנהיג (הלכות ראש השנה סימן יא ובנד\"מ עמ' שג) בריב\"ש ובמכילתא (שמות פ\"כ), ועוד רבים. ויש לדון, מפני מה אין מברכין על מצות עונג שבת \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לענג את השבת\", כשם שמברכין על שאר מצוות, והלא אף על מצוות דרבנן מברכים כגון מצות נר חנוכה, ונטילת ידים. וכיו\"ב. ובספר פרי צדיק (קונטרס שביתת שבת סוף אות ד' וסוף אות ה') מי שרצה לתרץ, שכיון שבשבת יש חיוב של כבוד שבת וחיוב של עונג שבת, והם שנים שהן אחת. ונר שבת הוא גם משום כבוד השבת וגם משום עונג שבת. ומברכים על נר שבת, א\"כ ברכת הנרות מועילה על כל מצות עונג שבת. אותו, כיון שא\"כ האמא שמברכת על הנרות הברכה תועיל לה להוציא אולם בספר 'תורת שבת' (סימן רסג סק\"ז) מביא את התירוץ הזה ודוחה אותה ידי חובת ברכת עונג שבת, אבל מי שאינו מברך אינו יוצא יד\"ח, ועדיין חייב לברך לכאורה על מצות עונג שבת. ולא מצאנו בשום פוסק שכותב שצריך לצאת יד\"ח הברכה של המדליקה את הנרות, כדי לצאת יד\"ח ברכת 'עונג שבת'. ב. עונג שבת לשם שמים 'דברי ירמיהו' (פ\"ה מהלכות שבת ה\"א) בו מבאר את הענין לאשורו, שהרי עוד כמה יישובים נאמרו באחרונים על קושיא זו. יש ספר על הרמב\"ם על כמה מצוות בשבת אין אנו מברכין עליהם במיוחד כגון לחם משנה וג' סעודות ועוד, וכיון שכך מסיק שברכת הקידוש 'מקדש השבת' היא פוטרת עוד מצאנו יישוב לקושיא זו בשו\"ת 'פרי השדה' (ח\"ב סימן ס סוף אות ה) את כל המצוות שבאות מחמת השבת כולל מצוות עונג שבת. שכותב שבכל מצוה שמברכים עליה צריכים לכוון לשם שמים, ובמצות עונג שבת קשה מאוד להגיע למצב כזה שמכוון לשם שמים בלבד, וא\"כ אפשר והברכה תהיה חסרה על ידי כך. אך תירוץ זה קשה להבנה, שא\"כ גם במצות אכילת מצה לא יברך עליה משום שאיננו יודעים אם יאכל את המצה לשם שמים ולשם המצוה בלבד. וכן בכל מצוות שהם תלויות באכילה. ג. 'עונג שבת' מצוה התלויה בלב והנראה בביאור הענין, שמצות עונג שבת היא מצוה שאינה תלויה בפעולה, אלא תלויה ברגש ובפנימיות של האדם. וכמו שרואים במצות 'ושמחת בחגיך', שאין שמחה אלא בבשר ויין (רמב\"ם פ\"ו מהלכות יו\"ט הי\"ז), אין מברכין על מצוה זו והסיבה כיון שאין מברכים על מצוה שתלויה ברגש, הרי אפשר ועל אף הפעולות שעושה לשמוח בכ\"ז הוא איננו שמח ע\"י כך, והברכה היא ברכה לבטלה. יום מברך עליו 'שהחיינו' (סימן רכה ס\"א). ותנאי ראשון לברכה זו והוא בדומה לזה מצאנו את הענין של הרואה את חבירו כשלא ראהו שלושים שיהיה שמח לראותו. ומחמת התנאי הזה, כתבו האחרונים שכיום אין מברכים לברכה זו, משום שאין אנו יודעים אם הוא באמת שמח. דהיינו, כיום שרבתה החנופה, וכל אחד מנסה להראות לחבירו עד כמה שהוא שמח לראותו, ואם היה אפשר לברך 'שהחיינו' ובאמת אינו יכול לברך 'שהחיינו' כיון שאינו שמח לראותו באמת, אלא רק כי הוא רוצה להחניף לו, יכול ראה באשל אברהם בוטשאטש סימן רל ס\"ד, [ .לבוא לידי ברכה לבטלה נמוקי או\"ח סימן רכה, כף החיים סק\"ו בשם בן איש חי, והגרש\"ז אויערבאך ]הליכות שלמה תפלה כג ב אך באדם שודאי שהוא שמח לראותו, כגון בבנו ובאביו וכדומה כתבו האחרונים שבזה ודאי שיברך. 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר המשנה ברורה כותב (סימן רכג סק\"ב) על ההלכה שמברכים 'שהחיינו' בלידת בנו, שאמנם על לידת בתו לא כתוב בפוסקים שמברכים עליה, אך כשרואה אותה בפעם הראשונה יכול לברך, כיון שלא גרע בתו מחבירו שלא ראהו שלושים יום ושמח לראותו שמברך. הדין בשמחת החג, וכן הדין בעונג שבת. וככל שאיננו יודעים לברר את א\"כ מתבאר שכיון שבמקום שהשמחה לא ברורה דיה אינו יכול לברך, כך השמחה, אין בידינו לברך עליה. ד. חיוב נשים במצות 'עונג שבת' כלל הוא שנשים חייבות בכל מצות עשה, מלבד מצוות עשה שהזמן גרמא. דהיינו מצוות שהן תלויות בזמן כגון לולב ושופר נשים פטורות בהן. כמו כן נשים חייבות במצוות לא תעשה, גם אלו התלויות בזמן, וכמאמר הגמרא (פסחים מג.) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. מלאכה. ויש מחלוקת בראשונים האם אשה חייבת רק באיסור שלא לעשות ולגבי שמירת שבת בה יש מצות עשה של 'שבתון', ויש גם איסור עשיית מלאכה, או שחייבת גם במצות עשה של 'שבתון'. ממילא צריך לומר לכאורה שאשה חייבת גם בעונג שבת, למרות שעונג והנה, כיון שאסור להתענות בשבת (סימן רפח ס\"א) ובזה האשה גם אסורה, שבת היא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי כל האיסור להתענות בשבת הוא משום שמבטלים את מצות עונג שבת, א\"כ מוכח שאשה גם חייבת במצוה זו. ה. 'עונג שבת' - עשה שהזמן גרמא אמנם הגאון רבי זלמן בעל ש\"ע הרב (סימן רמב קו\"א סק\"א) והגאון 'ערך השלחן' (סימן רמב סק\"ג) סוברים שאין שום קשר בין שני הדינים של עונג שבת והאיסור להתענות. מהרמב\"ם שסבר שעונג שבת הוא מצוה מדאורייתא, וזהו עיקר המקור אך כמה אחרונים ומהם החתם סופר (שו\"ת סימן קסח) הוכיחו דבריהם לאיסור להתענות, משום ביטול מצות עונג שבת. ולפי זה יש לדחות את ההוכחה שנשים חייבות במצות עונג שבת, שעד כמה שרוצים לומר שמוכח מהאיסור להתענות שנשים חייבות בעונג שבת, יש לומר הפוך שנשים פטורות מעונג שבת משום שהיא מצוה שהזמן גרמא, וממילא האיסור להתענות לא נאמר בהם. ו. עשה שהזמן גרמא כשיש עמו לאו ויש להוכיח ממסכת קידושין (לד.), שם כתוב בברייתא שכל מצוה שאין הזמן גרמא נשים חייבות, ואיזוהי מצוה שאין הזמן גרמא מעקה, אבידה ושילוח הקן. והקשו שם התוספות (ד\"ה מעקה) שהרי בשלושת מצוות הללו כתוב גם לאו, מלבד המצות עשה, במעקה כתוב ( ? ) ולא תשים דמים בביתך. ובאבידה כתוב ( ? ) לא תוכל להתעלם. ובשילוח הקן כתוב ( ? ) לא אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים שם). דהיינו אשה בכל מקרה תקח האם על הבנים. אם כן שבשלושתן יש בהם לאו, הרי השווה הכתוב חייבת במצוות הללו משום הלאו שבהן. והרמב\"ן שם מקשה קושיא זו, ומכח כך מבאר את הענין של איסורי התורה. שישנם שני סוגי איסורים, האחד שהוא איסור רגיל, כגון לא לאכול נבילות בקיום המצוה. כגון מעקה, התורה רוצה שתעשה מעקה, וכדי שתעשה וסוג האיסורים השני הוא שאינם אלא לצורך קיום מצות עשה, לחזק אותך וטריפות, והם איסורים מצד עצמם. את המצות עשה יבוא לכלל איסור. וכמו כן בהשבת אבידה עיקר המצוה אותו התורה מוסיפה אזהרה \"ולא תשים דמים בביתך\", שאם לא יעשה היא להשיב את האבידה, אך כשאינו משיב עובר איסור של \"לא תוכל להתעלם\", דהיינו אין זה איסור בפני עצמו, אלא יסודו להביא את האדם לכלל מצות עשה של השבת אבידה. וכן הוא בשילוח הקן כמו שנתבאר. עונשין שבתורה\" הוא דוקא באיסורים שהם איסורים מצד עצמם, אך ולפי זה מיישב הרמב\"ן, שכל מה שנאמר \"השווה הכתוב אשה לאיש לכל באיסורים המשמשים למצות עשה, אם המצות עשה אינה שייכת בנשים כיון שהזמן גרמא, לא נאמר בהם גם האיסורים הכתובים באותה המצוה. עונג שבת, כלומר האיסור הוא כדי שלא יתבטלו מן המצות עשה, ואם לפיכך צריך לומר בעניננו, שכל האיסור להתענות הוא משום ביטול מצות באמת נשים אינם חייבות בעונג שבת ממילא הן אינן שייכות באיסור להתענות. לכן צריך לומר שנשים פטורות ממצות עונג שבת כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ז. עשה שהזמן גרמא במצוה דרבנן אולם להשיטות שמצוות עונג שבת היא מצוה דרבנן (ראה משנה ברורה סימן רמב סק\"א), יש לדון מה הדין בנשים. שהרי יש מחלוקת אם אומרים בנשים שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא גם במצוות דרבנן או לא. דעת רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות סימן ע אות ד), שבמצוות עשה דרבנן שהזמן גרמא נשים חייבות כמו האנשים. כיון שכשרבנן תיקנו נתכוונו לכולם אנשים ונשים. כיון שבדרבנן נשים חייבות אף במצוות עשה שהזמן גרמא. וכך כותב ולפי רבינו תם מתבאר, שאם מצות עונג שבת היא מדרבנן נשים חייבות, האורחות חיים בדעת ר\"ת. אך דעת התוספות בפסחים (קח: ד\"ה שאף) \"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון\". ולכן במצוות עשה מדרבנן נשים פטורות כשם שבמצוות עשה דאורייתא פטורות. וכ\"כ התוספות בברכות (כ: ד\"ה בתפילה), וכן דעת הרשב\"ש (בתשובה סימן תנב). אומרים בהם שנשים חייבות משום \"שאף הן היו באותו הנס\", והם מצות והביאו התוספות ראיה לדבריהם, שהרי בשלושה מצוות דרבנן חז\"ל ואם נשים חייבות במצוות עשה דרבנן שהזמן גרמא, למה הגמרא צריכה ארבע כוסות (פסחים קח:), נר חנוכה (שבת כג.), ומקרא מגילה (מגילה ד.). תיקנו את תקנתם כעין דאורייתא, וכשם שבדאורייתא פטורות כשהזמן לטעם \"אף הן היו באותו הנס\", הרי הן חייבות בלאו הכי. ומוכח שרבנן גרמא, כך גם במצוות דרבנן. מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן רצא סק\"ח) מעיר מדברי התוספות הללו על דברי ר\"ת בספר הישר. ובמחזיק ברכה שם מיישב את הקושיא הזו, שכיון בכלל הנס הוא נוהג את מנהגי המצוות שנתקנו לזכרו, ולכן צריך להדגיש שהן מצוות שבאו מחמת הנס, ולא מחמת תקנת חז\"ל, א\"כ רק מי שהיה שבמצוות אלו כיון שהנשים היו באותו הנס לכן הם גם חייבות בהם. דהיינו אף אם אומרים שנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא, במצוות הללו צריכים לטעם הזה במיוחד כיון שתקנות שנתקנו על הנס, רק מי שנעשה office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א לו נס חייב בהם ומי שלא נכלל בנס לא שייך תקנה. ועכ\"פ להתוספות צריך לומר שנשים יהיו פטורות ממצות עונג שבת, משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ח. עונג שבת היא חלק ממצות 'זכור את יום השבת' ובאמת בשאלת מצות עונג שבת דן הגאון רבי עקיבא איגר (ח\"א סימן א ובהשמטות שם). ומביא את דברי הר\"ן (שבת קיז:) שכותב בשם ר\"ת שנשים חייבות בשלוש סעודות, כמו כן נשים חייבות בלחם משנה. וטעם הדבר, כיון \"שאף הן היו באותו הנס\". דהיינו בנס של ירידת המן נצטוונו בג' סעודות, שכתוב שם \"היום\" שלוש פעמים בפרשה, וכן לחם משנה נלמד שהנשים היו באותו הנס של ירידת המן גם הן חייבות במצוות הללו של ג' מירידת המן שהיה יורד ביום הששי כמות כפולה של מן ללחם משנה. וכיון סעודות ולחם משנה. והר\"ן משיב על דברי ר\"ת שלכאורה לא צריך לטעם זה, שהרי נשים חייבות בקידוש, למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וחז\"ל דורשים זאת \"זכור בזכירה. דהיינו כיון שנשים חייבות בשמירת השבת, חייבות אף בזכירת ושמור בדיבור אחד נאמרו\" (ראש השנה כז.), כל שישנו בשמירה ישנו על היין בקידוש, זכירת השבת כוללת גם את מצות לחם משנה, ומצות השבת על היין בקידוש. והרי זכירת השבת כוללת לא רק את הזכירה ג' סעודות בשבת. אם כן נשים חייבות כשם שחייבות בקידוש, ולא צריך לטעם של אף הן היו באותו הנס. עונג שבת, וכשם שנשים חייבות במצות קידוש כיון שהיא זכירת השבת, לומד מכאן הגרעק\"א לנידון דידן, שכמו כן זכירת השבת כוללת את מצות כך הן חייבות במצות עונג שבת, כיון שהיא מצוה הכלולה בזכור את יום השבת לקדשו. ט. אכילת בשר במצות עונג שבת שילת משמיה דרב אמר, בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. כתוב בגמרא (שבת קיח:): במה מענגו? רב יהודה בריה דרב שמואל בר וכו', ע\"ש. ושם הגמרא מפרטת סוגי מאכלים שבהם ניתן לקיים את מצות רב חייא בר אשי אמר רב, אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג עונג שבת, אך הגמרא לא מזכירה שצריך לאכול בשר לשם עונג שבת. ובאמת הרמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת ה\"ז) כתב וז\"ל: איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. עכ\"ל. משמע שהכל הוא לפי ממונו של אדם, ואין חיוב במאכל כזה או אחר בדוקא. שהיתה ידו משגת. ע\"כ. ממילותיו אלו \"שהיתה ידו משגת\" מוכח שדעת וכן בהלכה י' כתב וז\"ל: אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה והוא הרמב\"ם שאכילת בשר איננה חובה בשבת, אלא רק אם בכוחו, וכן בהלכה ז' הנ\"ל מוכח כן. שהרי באף מצוה שהיא מעיקר הדין לא נאמר בה שחייב רק אם היתה ידו משגת. וכך פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רנ ס\"ב): ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו. ע\"כ. משמע שרק אם הוא \"כפי יכולתו\".י. אכילת בשר בשמחת יו\"ט ואמת היא שגם בחגים וביו\"ט יש בזה מחלוקת אם יש מצוה לאכול בשר. בגמרא בפסחים (קט.) איתא: רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית ושמחת לפני ה' אלהיך, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש. ע\"כ. והבשר האמור בגמרא הוא בשר של קורבנות, בשר שלמים. והרמב\"ם (פ\"ו מהלכות יו\"ט הי\"ז) כותב שאפילו בזמן הזה יש מצוה לאכול מנין לו לומר \"בשר\", הרי בגמרא \"בשר\" נאמר על בשר שלמים בלבד ולא בשר ולשתות יין בחגים. ומרן הבית יוסף (סימן תקכט) מקשה על הרמב\"ם סתם בשר. וכתוב שבזמן הזה די ביין כדי לקיים מצות שמחה ולא צריך בשר. ומכח קושיא זו מרן בשלחן ערוך (סימן תקכט) כשמפרט כיצד היא השמחה ביו\"ט, לא כותב שם לגבי אכילת בשר כלל, רק שצריך לשתות יין, ע\"ש. בשר ביו\"ט גם בזמן הזה. למרות שפשט הגמרא משמע שרק בזמן שבית אך רוב הפוסקים חולקים על מרן הש\"ע בזה, וסוברים שיש מצוה לאכול המקדש קיים היתה מצוה לאכול בשר. שמה שכתוב \"בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר\" הכוונה והמהרש\"ל (בים של שלמה פ\"ב דביצה סימן ה) מבאר את דברי הגמרא, שאין בית המקדש קיים צריך לשתות יין כדי שהשמחה תהיה כיאות, ולא שבזמן בית המקדש היה די לאכול רק בשר, ולא צריך לשתות גם יין, עכשיו די בבשר לבד. וכ\"כ המהר\"ם בן חביב (כפות תמרים ריש פ\"ד דסוכה דף מב:), והב\"ח (סימן תקכט). סימן לג), ושם מסיק להלכה שיש מצוה לאכול בשר בימים טובים גם בזמן ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בזה תשובה יפה מאוד בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ו הזה, וכדעת הרמב\"ם. יא. חיוב אכילת בשר בשבת כל שכן בשבת שאין בה חיוב 'שמחה', אלא חיוב של 'כבוד' ו'עונג', וכמו ולפי מרן הבית יוסף שביו\"ט שיש חיוב שמחה בכ\"ז אין חיוב לאכול בשר, וכבר ביארנו שבשבת אין חיוב של שמחה, ומה שכתוב בכמה מקומות שמבואר ברמב\"ם (פ\"ל מהלכות שבת ה\"א), אין חיוב באכילת בשר בשבת. [ שיש שמחה בשבת היינו שעל ידי העונג בא לידי שמחה, אבל עיקר החיוב ].של שבת הוא כבוד ועונג אך יש ראיה שדנים בה הפוסקים, שמשמע שיש מקום לומר שבשבת צריך לאכול בשר. והיה ומצא לו \"פתח\" יכול להתירו. ו\"פתח\" הכוונה שמבררים אם היתה שהנה אדם שנדר נדר ורוצה להתירו צריך לילך לחכם והוא מוצא לו \"פתח\", מציאות מסוימת שלא חשב עליה. כגון אדם שנדר שלא לאכול בשר לעולם, ולאחר זמן רוצה לבטל את נדרו, כותב הרא\"ש (נדרים סו.) שיכול ללכת לחכם והוא ימצא לו \"פתח\" ע\"י כך שישאל את הנודר שאם היה יודע שנדרו מחייב אותו גם בשבתות ויו\"ט היה נודר, ואם באמת לא היה נודר זהו הפתח, ויכול החכם להתיר לו את נדרו. וכך פוסקים הרמב\"ם (פ\"ו מהלכות שבועות הי\"א) ומרן השלחן ערוך (יו\"ד סימן רכט). רואים מדבריהם שבגלל הבשר של עונג שבת אפשר להתיר נדר, משמע שבשר בשבת הוא מצוה של עונג שבת, שהרי לא פותחים נדרים בשאר .עינוגים רק בבשר בשבת אך יש לדחות, שאין הכוונה שבבשר הוא מגיע למצות עונג שבת אך במאכלים אחרים לא, אלא הכוונה שרוב בני אדם מתענגים על ידי אכילת בשר. וכיון שכך אכילת הבשר יכולה היא להוות פתח לנדר, משום שדרך רוב בני אדם לקיים כך את מצות העינוג שלהם בשבת. יב. אכילת בשר בשבת - אם רוצה ראיה נוספת לאידך גיסא, לומר שאין חיוב באכילת בשר בשבת מדין אונן, והוא אדם שמת לו מת ועדיין לא נקבר, שפטור מכל המצוות האמורות בתורה (יו\"ד סימן שמא ס\"א). ובנוסף על כך הוא אסור בבשר ויין, אך בשבת אוכל בשר ושותה יין. והטעם כיון שאין אנינות בשבת, שהרי אינו יכול לעסוק בקבורת המת בשבת. ורבינו יונה מפרש (ברכות יח.) שמה שכתוב \"אוכל בשר ושותה יין\" היינו אם הוא רוצה, כלומר איננו חייב. וכותב על כך הרמ\"א בהגה\"ה \"אם ירצה\". ומקור דברי הרמ\"א הוא מדברי ובאמת פסק מרן בשלחן ערוך (שם) שאונן אוכל בשר ושותה יין בשבת, רבינו יונה הנ\"ל. ויש מכאן ראיה חזקה שאין חיוב מדינא לאכול בשר ויין בשבת, אלא רק אם ירצה לאכול, וזה עושה לו תענוג יאכל, אבל ודאי שאין חיוב. להתפשר על ההלכה מחמת כך. ולקחת בשר בהכשרים מהודרים שעומדים וצריך לדעת שאמנם מצוה לענג את השבת, אבל צריך להיזהר שלא בראשם אנשי חיל יראי אלוקים, המדקדקים בכשרות, ואם אין בשר כזה עדיף שלא לאכול בשר המפוקפק בכשרותו, אף אם יבטל על ידי כך מצות עונג שבת. אני זוכר בקטנותי בבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שתקופות ארוכות שלא אכלנו בשר, רק עוף. והסיבה משום שהיו בעיות גדולות בכשרות. ולקראת החגים היו אאמו\"ר ושכנו הקרוב אליו הגאון חכם בן-ציון אבא שאול זצוק\"ל שהיה מבין בזה הרבה מאוד, עושים מאמצים גדולים שיהיה בשר בקר כשר למהדרין, והיו משיגים כמות מצומצמת לצורך החג. יג. אכילת בשר ושתיית יין בשבת של אבילות לפיכך, מי שבשר עושה לו עונג בשבת ודאי שיש לו חיוב לאכול בשר כיון שהוא מתענג בכך. ובזה יש לקרוא תיגר על אותם עדות שבשבת שבתוך ההלכה. שהרי איתא בתענית (כט:) שתשעה באב שחל בשבת אוכל בשר השבעה של אבילות לא אוכלים בשר, ולפי דעת הרבה פוסקים זהו נגד ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכמה מהגאונים מבארים את הגמרא שאין הכוונה שיש חיוב, אלא הוא מותר, דהיינו אם ירצה. אוכל פחות בגלל האבל הוא עובר איסור, וחייב לאכול כמאכלו בכל שבת. אולם הטור כותב (בסימן תקנב) שאם בכל שבת אוכל בשפע ורק בשבת זו ].וראה באריכות בענין זה בספר 'תורת המועדים' הלכות תשעה באב[ ומוכח מכך, שאם בשבת נמנע מאכילת בשר מחמת האבל יש בזה סרך איסור. ולכן למרות שאין איסור בדבר לאכול בשר בכל שבעת ימי האבילות, שהרי כתוב (ברכות שם) שדוקא אונן אינו יכול לאכול בשר ולשתות יין, אך אבל התירו לו אע\"פ שאסור בשמחה והסיבה כדי לשכך את צערו. ואמנם יש כמה עדות שנהגו להחמיר שלא לאכול בשר ולשתות יין באבילות, כאן הם אינם אוכלים בשר מחמת האבילות, ונראה כאילו מתאבלים בשבת הטור הנ\"ל, כיון שהרי הם נוהגים לאכול בשר ולשתות יין בכל שבת ואילו אין בזה בעיה. אבל אם מחמירים על עצמם בשבת יש בזה איסור לפי דברי כשיש מנהג שיש בו צד של איסור צריך להימנע ממנהג זה, המנהגים צריכים ואסור. להיות כפופים להלכה, ואך ורק לה. יד. מנהגי אכילת דגים בשבת בגמרא על מצות עונג שבת כתוב שהמנהג הוא להביא דגים גדולים, אך אין מכאן ראיה למנהג לאכול דגים בשבת. הרמב\"ם והש\"ע לא הזכירו כלל את המנהג לאכול דגים בשבת. אולם המגן אברהם (סימן רמב סק\"א) מביא בשם ספר 'תיקוני שבת' (תיקון יב) שכותב שצריך לאכול דגים בכל שלושת הסעודות. לאכול דגים בשבת, אך רמז זאת בפיוט שלו 'אזמר בשבחין', שם הוא אומר הכף החיים (שם סק\"י) מביא שאמנם רבינו האר\"י לא כתב את המנהג הזה \"ונונין עם רחשין\" נונין פירושו דגים. ובספר פרי עץ חיים (שער יח פכ\"ב) מביא גם את המנהג הזה, ומרן החיד\"א נותן לזה טעם ע\"פ הסוד שהדג הוא \"עינא פקיחא\", ע\"ש. בשום מקור מוסמך. הגאון רבי יוסף משאש בספרו 'מים חיים' (ח\"א סימן ואמנם יש פתגם מפורסם \"האוכל דג, ביום דג ניצל מדג\", ופתגם זה לא נזכר קי) כותב שכנראה את הפתגם הזה חיברו מוכרי הדגים... וראה שם שכותב מילים קשות על זה ושהגויים צוחקים עלינו מחמת כן, ע\"ש. ספר 'תיקוני שבת' חיברו רבי אברהם ברוכים הלוי, שמעתי פעם מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שסיפר, שהוא היה תלמידו של רבינו האריז\"ל והיה מקובל וצדיק, וכל ימיו בוכה ומתאבל על חרבן בית המקדש. וכשמברך ברכת המזון היה אומר 'נחם', ובתפילה היה אומר 'נחם', עד כדי כך שרבינו האר\"י אמר עליו שהאיש הזה הוא משורש נשמתו של ירמיה הנביא שראה את החרבן. ופעם אחת בל\"ג בעומר רבינו האר\"י לקח את כל החבורה קדישא שלו ועלו למירון, ועשו שם סעודה, ואחרי הסעודה בירכו ברכת המזון. ורבינו האר\"י התנמנם לרגע ומיד התעורר בצער גדול. וסיפר, שבא אליו רשב\"י בחלום ואמר לו שיאמר לרבי אברהם ברוכים הלוי 'היום זה יום השמחה שלי, למה הוא אומר כאן נחם?! בקרוב הוא יראה בנחמה!' ואכן כעבור זמן קצר נפטרה בתו! באכילתם, ובמשנה ברורה (ראה סימן רמב סק\"ב) כותב יתירה מזאת, שאם כמו כן צריך לדעת שאין שום מצוה לאכול בשר ויין אם אינו נהנה ומתענג אינו אוהב יש חשש איסור באכילה כזו. כיון שזו מצוה של עונג שבת ונמדדת לפי האדם ורצונו בלבד. הלכה למעשה א. כיום לא נהגו לברך 'שהחיינו' על חבירו שלא ראהו שלשים יום כלל. מלבד בבנו או באביו וכיו\"ב. (אות ג) ב. גם נשים חייבות במצות עונג שבת. (אות ד-ו) ג. אין חיוב לאכול בשר בשבת, ורק למי שהבשר מענגו צריך לאכול. (אות יב) ד. בימים טובים מצוה לאכול בשר ולשתות יין. (אות י) ה. בשבת של אבילות אסור להימנע מאכילת בשר ושתיית יין, גם לנוהגים שלא לאכול בשר בימות החול של האבילות. (אות יג) ו. מי שאינו אוהב לאכול דגים או בשר וכיו\"ב אינו חייב לאוכלם בשבת, ואדרבא אסור לו לאוכלם משום שהם לו צער. (אות יד)"},{"filename":"150.pdf","content":"סדר הספירה| אכילה ועשיית מלאכה קודם ספירת העומר| זמן ספירת העומר| החייבים במצות ספירת העומר| כללי מצות ספירת העומר תספורת ותגלחת בימי | נישואין בימי הספירה| מנהגי ימי ספירת העומר| דיני כונה בספירת העומר| דיני ספק וטעות בספירת העומר| מנהגי ל\"ג בעומר| מנהגים ומארעות בימי הספירה| ברכת שהחיינו| שמחת מצוה וכלי שיר בימי הספירה| הספירה150 גליון : לעילוי נשמת אדמונד שאולי בן פרחה - נלב\"ע י\"ט אייר תשע\"א ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת בחוקותי פסקי הלכות ספירת העומר מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים מצות ספירת העומר בימינו דעת רוב הראשונים ומרן השלחן ערוך, שבזמן הזה שאין לנו מצות א. קצירת העומר, ולא קרבן העומר, אין ספירת העומר אלא מדרבנן זכר למקדש. לפיכך נכון להשמיט מנוסח 'לשם יחוד' שנוהגים לומר קודם הספירה: \"הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה של ספירת העומר, כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם\" וכו'. אלא יאמרו: \"הנה אנחנו באים לקיים וכל שכן בלילה [ .'מצות ספירת העומר, לעשות נחת רוח ליוצרנו\" וכו האחרון של ימי הספירה שאין ראוי להזכיר הפסוק \"שבע שבתות תמימות תהיינה\", שהרי בכך מונה את מנין הספירה של אותו ערב. אך בדיעבד אם .]הזכירו, רשאי לספור בברכה לאחר מכן נחלקו רבותינו הראשונים אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ב. לכך הרבה נפק\"מ להלכה. כגון מי שלא ספר לילה אחד ונזכר למחרת בלילה, שמתמשכת על פני מ\"ט ימים, או שבכל לילה היא מצוה בפני עצמה. ויש שאם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת, הרי החסיר מן ה'תמימות', ושוב ושוב אינו יכול באותה שנה להמשיך מכאן והלאה לספור ספירת העומר בפני עצמה, רשאי להמשיך לספור בברכה. ולהלכה נפסק שיש להחמיר, אינו יכול להמשיך לספור בברכה. ואם ספירת העומר בכל לילה היא מצוה בברכה, אלא סופר בלי ברכה. ויבואר להלן. מצוה על כל אחד לספור בעצמו. אולם אם שמע מפי ש\"ץ המחוייב בדבר, ג. ונתכוון להוציאו, ואף השומע ונתכוון לצאת ידי חובה, ואף הש\"ץ נתכוון להוציאו ידי חובה, יצא ידי חובה. [ וכל שכן אם שמע רק את הברכה מפי ש\"ץ וספר בעצמו, שיצא ידי חובה.]נתכון לצאת כשסופר ספירת העומר צריך להוציא בשפתיו. ואם ספר בהרהור בלבד ד. לא יצא, וחוזר וסופר בברכה. (במדרש רבה, צריך להיזהר מאד בקיום מצות ספירת העומר. ואמרו חז\"לה. , שבזכות מצות העומר זכה אברהם אבינו לנחול את ארץ ישראל ויקרא כח, ו) הוא וזרעו. ומי שאינו מקיים מצות ספירת העומר הרי הוא מבטל מצוה , שאינו (פרשת אמור דף צז ע\"ב)מדברי סופרים, ואמרו עליו בזוהר הקדוש נקרא טהור, ואינו ראוי שיהיה לו חלק בתורה. ומפני כך טוב להקפיד ביתר שאת וביתר עוז להתפלל תפלת ערבית בציבור בימי הספירה, כדי שלא יבוא לידי שכחה. החייבים במצות ספירת העומר נשים פטורות ממצות ספירת העומר, מפני שיש למצוה זו זמן קבוע, ו. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם רצו להחמיר על עצמן וגם למנהג האשכנזים שנשים מברכות על [ .רשאיות לספור בלא ברכה מצות עשה שהזמן גרמא, דעת הרבה פוסקים שבמצות ספירת העומר נכון יותר שלא יברכו, או מפני שאינה אלא דיבור בעלמא, ואינן מברכות אלא על מצוה שיש בה מעשה, או מפני שיש חשש שישכחו בחלק מן . ועל פי דעת ]הלילות לספור ספירת העומר, ונמצא שברכו ברכה לבטלה המקובלים, אין לנשים לספור ספירת העומר כלל, ואפילו בלא ברכה. מחנכים את הקטנים לספור ספירת העומר בברכה. ואם שכח הקטן ז. לספור באחד הלילות ונזכר בלילה שלאחריו, כדי לחנכו במצות ספירת העומר ימשיך לספור בברכה. ואין הקטן יכול לברך ולספור אלא לעצמו, אבל אינו מוציא את הגדול ידי חובה. קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך ימי ספירת העומר, אפילו אם נעשה ח., אינו רשאי להמשיך ]היום השני לספירת העומר[ ,בר מצוה ביום י\"ז בניסן לספור ספירת העומר בברכה מיום הגיעו למצות, שהרי בימים שקודם הגיעו למצוות היה קטן, ופטור היה ממצות ספירת העומר. וטוב שישמע הברכה מפי הש\"ץ ויענה 'אמן', ולאחר מכן יספור ספירת העומר בעצמו. כיוצא בזה גר שנתגייר בתוך ימי ספירת העומר, שאינו רשאי באותה ט. שנה לספור ספירת העומר בברכה, אפילו אם נתגייר ביום השני של ימי הספירה, ואפילו אם ספר קודם לכן. ואם נתגייר ביום ששה עשר בניסן, כדין מי שלא ספר [ , יספור באותו היום בלי ברכה]היום הראשון לספירה[ , ולאחר מכן מליל שבעה עשר בניסן רשאי]בלילה, שסופר ביום בלי ברכה להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. אבל חייב במצות ספירת העומר. אבל האונן, דהיינו מי שמת לו אחד י. מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם וטרם נקבר, אינו רשאי לספור ספירת העומר. ולכן אם היה אונן בלילה, יספור למחרת במשך היום אחר , ]וכדין כל מי שלא ספר בלילה, שסופר ביום בלי ברכה[ .הקבורה בלי ברכה ובלילה שלאחריו ימשיך לספור בברכה. ובזמן הזה שמוסרים את המת ל'חברה קדישא' המטפלת בסידור הקבורה, יספור בלילה בלי ברכה, ואפילו קודם הקבורה. וכל שכן כשיודע שתתעכב הקבורה עד מוצאי יום המחרת. ובלילה שלאחריו לאחר הקבורה, ימשיך לספור ספירת העומר בברכה. זמן ספירת העומר לכתחילה מצוה לספור מיד בצאת הכוכבים. וגם הנוהגים להחמיר יא. דקות משקיעת החמה, וכשיטת רבנו 72 במוצאי שבת להמתין עד שיעברו תם, לעניין ספירת העומר אין צריך להמתין זמן זה. ואם לא ספר בצאת הכוכבים סופר והולך כל הלילה, עד עלות השחר. אם לא ספר עד אחר שעלה עמוד השחר, אינו רשאי לספור בברכה יב. מפני שאחר עלות השחר יום הוא. ציבור שסיימו תפילת ערבית בזמן בין השמשות קודם צאת הכוכבים, יג. וקיים חשש שחלקם עלולים לשכוח לאחר מכן לספור ספירת העומר, רשאים לספור בברכה בבין השמשות. אבל קודם שקיעת החמה אין לספור ספירת העומר. ואפילו בערב שבת כשהקדימו להתפלל קודם השקיעה אחר פלג המנחה, אין לספור כל זמן שלא שקעה החמה. והמדקדקים אינם סופרים אלא לאחר צאת הכוכבים. ומה טוב ומה נעים לקבוע שיעור בהלכה או באגדה בין מנחה לערבית, כדי שבימי הספירה יגיע בינתיים זמן צאת הכוכבים, ויספרו בזמנה לכתחילה. והרי זה בכלל מצוה גוררת מצוה. אם טעה וספר ספירת העומר קודם שקיעת החמה אפילו אם סמוך לה יד. ממש, כל שעדיין לא שקעה החמה לא יצא ידי חובה, וחוזר וסופר בברכה לאחר צאת הכוכבים. מתפללים תפילת ערבית קודם ספירת העומר. ומי שמתפלל ביחידות טו. מחמת סיבה כל שהיא, נכון שיעשה לו סימן מיוחד, כדי שלא ישכח לספור ספירת העומר לאחר תפלת ערבית. במוצאי שבת יש להקדים לספור קודם ההבדלה על הכוס. ופשט המנהג טז. אך אם יש חשש פן תתכסה הלבנה [ .להקדים ספירת העומר לברכת הלבנה .].בעננים, יש להקדים את ברכת הלבנה מנהג ירושלים לספור ספירת העומר לאחר 'עלינו לשבח'. וכן מנהג רב יז. עדות הספרדים וכמה מעדות האשכנזים. אכילה ועשיית מלאכה קודם ספירת העומר אסור לאכול ואסור לישון אפילו מעט קודם ספירת העומר. ויש להקפיד יח. על כך החל מחצי שעה קודם הזמן. דהיינו כרבע שעה קודם שקיעת החמה. וטוב להחמיר בזה החל מחצי שעה קודם שקיעת החמה. פת או פת ] גרם56-כ[ איסור אכילה זה אינו אלא כשאוכל יותר מכביצהיט. . אבל פירות וירקות מותר מן הדין אף יותר מכביצה. ]עוגות[ וכן מותר לאכול בשר או דגים ושאר מיני מאכלים שאינם מחמשת מיני הבאה בכיסנין דגן, וכן מותר לשתות קפה, תה, חלב ושאר משקאות קלים, כמו כן מותר לאכול עד כביצה פת או פת הבאה בכיסנין קודם הספירה. אם ביקש מחבירו שיזכירנו לספור ספירת העומר, רשאי לאכול אף כ. יותר מכביצה פת או פת הבאה בכיסנין קודם הספירה. והמחמיר שלא לטעום כלל קודם הספירה אפילו מאכלים שאינם עשויים מחמשת מיני דגן, תבוא עליו ברכה. אם התחיל סעודתו יותר מחצי שעה לפני זמן הספירה והגיע זמן כא. הספירה, רשאי להמשיך סעודתו כיון שהתחיל בהיתר. אבל אם התחיל באיסור פוסק וסופר ולאחר מכן ממשיך. ויש מתירים לסיים סעודתו גם בכיוצא בזה, ויספור אחר שיסיים סעודתו. אסור להתחיל בעשיית מלאכה בתוך חצי שעה קודם זמן הספירה. כב. סדר הספירה צריך לספור מעומד. ואין להיסמך ולהישען על שלחן או תיבה וכיו\"ב, כג. כל שאם יטלוהו מתחתיו יפול. אם ספר מיושב בדיעבד יצא ידי חובה. וזקן או חולה שהעמידה קשה כד. עליהם, רשאים לספור מיושב אף לכתחילה. אם ספר בלי ברכה יצא ידי חובה, שאין הברכה מעכבת. ואינו רשאי כה. לחזור ולספור שנית באותו לילה בברכה, כיון שכבר יצא ידי חובתו. הנמצא במקום שאינו נקי כגון: בית הכסא ובית המרחץ וכיוצא בזה, אינו כו. רשאי לספור. ואם נמצא במקום שאינו נקי, ויודע שישאר באותו מקום כל , יספור בלי ברכה.]כגון הנמצא בבית האסורים בחדר שאינו נקי[ הלילה קודם שיברך צריך שידע מנין הספירה באותו לילה. ומכל מקום אם כז. בשעה שבירך לא ידע מנין הספירה, או אפילו אם בשעה שבירך חשב בטעות שהיום כך וכך לעומר, ומיד לאחר ברכתו נודע לו המספר הנכון, ימשיך ויספור ואינו חוזר ומברך. אסור להפסיק בדיבור בין הברכה לספירה. ואם עבר והפסיק בדיבור כח. שלא מעניין הספירה, חוזר ומברך. אבל אם הפסיק בשהיה בשתיקה בין הברכה לספירה אינו חוזר ומברך כל שלא הסיח דעתו. רשאי לספור בכל לשון ובלבד שמבין אותה שפה. ויש אומרים שאף כט. כשסופר בלשון הקודש צריך שיבין מה שאומר. ויש אומרים שיוצא ידי חובה כשסופר בלשון הקודש אפילו כשאינו מבין מה שאומר. ולהלכה נראה שאם ספר בלשון הקודש ואינו מבינה כלל, יחזור ויספור בשפתו בלא ברכה. נוהגים שהש\"ץ מברך וסופר תחילה בקול רם, ואחר כך חוזרים כל הצבור ל. ומברכים וסופרים כל אחד לעצמו. ונהגו כן כדי שידעו הצבור מנין הספירה. ובמקום שיש תלמיד חכם, נוהגים לכבדו לברך ולספור תחילה בקול רם. רשאים הציבור לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכת הש\"ץ. כיון שאין לא. יוצאים בברכה זו ידי חובה. דיני ספק וטעות בספירת העומר שכח ולא ספר לילה אחד ונזכר בלילה שלאחריו, נחלקו רבותינו לב. הראשונים אם רשאי להמשיך לספור בלילות הבאים בברכה. יש אומרים שיכול להמשיך ולספור בברכה, משום שכל לילה ולילה היא מצוה בפני עצמה. ויש אומרים שאם החסיר ספירה אחת, שוב אינן שבועות 'תמימות' ואינו רשאי להמשיך לספור מכאן והלאה בברכה. וסופר בלא ברכה. וכן פסק מרן השלחן ערוך. שכח ולא ספר ונזכר למחרת בשעות היום, נחלקו הראשונים אם יכול לג. לספור בדיעבד ביום. ולהלכה סופר ביום בלי ברכה, ובלילה שלאחריו להקל, שמא הלכה שכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה. ואם תמצא לומר רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בברכה, מפני שיש בזה ספק ספיקא שצריך שיהיו 'תמימות' וכל ימי הספירה הם מצוה אחת, שמא הספירה שספר ביום נחשבת לספירה. ולכן רשאי להמשיך לספור בברכה. וכן פסק מרן השלחן ערוך. הוא הדין אם טעה וספר מנין שאינו נכון, ונזכר למחרת בשעות היום, לד. וספר ביום את המספר הנכון בלי ברכה, רשאי להמשיך לספור בברכה. וכן אם מסופק אם ספר את המספר הנכון של ספירת העומר, יספור ביום המספר הנכון בלי ברכה, ובלילות הבאים יספור בברכה. אם טעה וספר לילה אחד מספר שאינו נכון, ולא נזכר עד הלילה לה. שלאחריו, שוב אינו רשאי להמשיך לספור מכאן והלאה בברכה. יש נוהגים לספור בכל יום ספירת העומר לאחר תפלת שחרית, כדי לו. יספור עמהם ביום, ובלילה שלאחריו יוכל להמשיך לספור בברכה. וכן פשט שאם יש בקהל אחד ששכח ולא ספר או שספר בטעות מנין שאינו נכון, המנהג אצל הספרדים ועדות המזרח, ומנהג נכון הוא. שכח ולא ספר בלילה, ונזכר למחרת לאחר שקיעת החמה קודם צאת לז. הכוכבים רשאי להמשיך לספור בברכה. ונכון שמכאן והלאה יקפיד באותה הכוכבים, יספור מיד את הספירה של הלילה הקודם בלי ברכה, ולאחר צאת שנה שלא לספור ספירת העומר בכל לילה אלא לאחר צאת הכוכבים. שהחשיב את בין השמשות פעם אחת ליום שלפניו, אין זה נכון שיחשיבו למרות שנתבאר לעיל שבמקום הצורך מותר למנות בבין השמשות, שמכיון לאחר מכן בפעם אחרת ללילה. שכח ולא ספר בליל ששי, ונזכר למחרת קודם שקיעת החמה, אך הוא לח. התפלל תפלת ערבית של שבת מבעוד יום, אף על פי כן יספור ספירת העומר של הלילה הקודם בלי ברכה, ולאחר מכן בצאת הכוכבים רשאי להמשיך לספור בברכה. בכל הנ\"ל אין הבדל בין אם לא ספר מחמת שכחה אונס או מזיד, בכל לט. ענין אם ספר ביום בלי ברכה רשאי להמשיך לספור בלילות שלאחר מכן בברכה. ואם לא נזכר ביום, אלא רק בלילה שלאחריו, שוב אינו רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בלילות שלאחר מכן בברכה. אם בשעת הברכה לא ידע כמה סופרים היום, או אפילו אם בשעה שבירך מ. חשב בטעות מנין לא נכון, ומיד לאחר ברכתו נודע לו המנין הנכון, ימשיך ויספור ספירת העומר, ואינו חוזר ומברך. ואם כבר ספר בטעות מספר שאינו נכון, ושוב נזכר במנין הנכון, אם נזכר בתוך כדי דיבור - סופר את המנין הנכון ללא ברכה. ואם נזכר לאחר כדי דיבור, חוזר ומברך וסופר המנין הנכון. אם נתעורר אצלו ספק בלילה אחד אם ספר בלילה הקודם או לא, וכן מא. וביום לא ספר [ מפני שיש בזה אם נתעורר אצלו ספק אם ספר אמש את המספר הנכון[ ., רשאי לספור ספירת העומר בברכה]כלל ספירת העומר ספק ספיקא להקל, שמא ספר אמש כראוי, ואם תמצא לומר שלא ספר כלל, או שלא ספר כראוי, שמא הלכה כמאן דאמר שכל לילה ולילה מצוה .]'בפני עצמה, ואין צריך שיהיו 'תמימות וכן אף אם ודאי לא ספר אמש בלילה הקודם, ונתעורר אצלו ספק מב. אם ספר ביום, או שנסתפק אם ספר ביום את המספר הנכון, ונזכר בלילה שלאחריו, רשאי להמשיך לספור מכאן והלאה בברכה. אם בשעה מאחרת בלילה נתעורר אצלו ספק אם ספר בתחילת הלילה, מג. יספור בלי ברכה, מפני שספק ברכות להקל. ובלילה שלאחריו והלאה ימשיך לספור בברכה. אם ספר הימים כהוגן אך לא ספר השבועות, יצא ידי חובה בדיעבד. מד. ומכל מקום אם נזכר באותו לילה, חוזר וסופר כהוגן בלי ברכה. וכן אם נזכר למחרת ביום, חוזר וסופר כהוגן בלי ברכה. ואם נזכר רק למחרת בלילה שלא ספר השבועות כהוגן, רשאי להמשיך לספור בברכה. ואם אירע שטעה במנין השבועות בסוף אחד השבועות מימי הספירה, מה. כגון שביום השביעי אמר 'היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד בדיעבד, ויש אומרים שלא יצא ידי חובה אף בדיעבד. ולהלכה נראה שאם ויום אחד' במקום 'שהם שבוע אחד' וכדומה, יש אומרים שיצא ידי חובה . וכן ]שספק ברכות להקל[ ,נזכר באותו לילה, חוזר וסופר כהוגן בלי ברכה אם נזכר ביום יספור בלי ברכה. ואם נזכר למחרת בלילה רשאי להמשיך לספור בברכה. אם ספר השבועות כהלכתם אך טעה במספר הימים, כגון שביום מו. אמר 'היום שמונה ימים לעומר' וכדומה, יצא ידי חובה בדיעבד. ומכל מקום השמיני אמר 'היום תשעה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד', ולא אם נזכר באותו לילה או למחרת ביום, חוזר וסופר כראוי בלי ברכה. ואם נזכר למחרת בלילה שטעה בלילה הקודם, רשאי להמשיך ולספור בברכה. ואם ארע כן בסוף אחד השבועות שספר השבועות כהוגן, ולא ספר מז. הימים, כגון שאמר ביום השביעי 'היום ששה ימים לעומר שהם שבוע אחד', ולא אמר מתחילה 'היום שבעה ימים לעומר', יש אומרים שיצא ידי חובה בדיעבד, ויש אומרים שאף בדיעבד לא יצא. ולהלכה נראה, שאם נזכר באותו לילה או למחרת ביום יחזור ויספור כהוגן בלי ברכה. ואם נזכר למחרת בלילה רשאי להמשיך לספור בברכה. בכל האמור אין הבדל בין אם טעה במספר הימים או השבועות, לבין מח. אם השמיט כליל הימים בלבד או השבועות, בכל ענין יש לנהוג לפי המבואר. מפני שכל שטעה במספר הרי זה נחשב כאלו לא הזכיר אותו מספר כלל. אם ספר באותיות במקום במילים, כגון שאמר 'היום ל\"ב לעומר' מט. וכדומה, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו. ולהלכה יחזור ויספור כראוי בלא ברכה. ואם נזכר למחרת ביום, יחזור ויספור בלי ברכה. ואם לא נזכר עד הלילה רשאי להמשיך לספור בברכה. אם ספר על ידי חיסור, דהיינו שאמר 'היום עשרים חסר אחד', במקום נ. לומר 'היום תשעה עשר יום לעומר' יצא ידי חובה בדיעבד. וטוב שיחזור ויספור כראוי בלי ברכה. וכן אם ספר בלשון נקבה, כגון שאמר 'היום יום אחת' וכיו\"ב, יצא ידי חובה בדיעבד. מי שנסתפק מהו מנין הספירה באותו לילה ואינו יכול לברר ספקו, נא. יספור מספק את שני הימים, אך אינו רשאי לברך כשסופר על ספק. ואם למחרת נתברר לו המנין הנכון, וספר אמש גם כן מספק, רשאי להמשיך לספור בברכה. בכל ענין שאינו רשאי להמשיך לספור בברכה, כגון ששכח לספור לילה נב.אחד, ונזכר בלילה שלאחריו, או קטן שהגדיל בימי הספירה, נכון שישמע ויבקש מהמברך [ . ולאחר שיענה 'אמן' אחר ברכת חבירו, ברכת ספירת העומר מאחר, ויכוון לצאת ידי חובה בברכתו]שאף הוא יכוון להוציאו ידי חובה .]כמו כן לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכת חבירו[ יספור בעצמו דיני כונה בספירת העומר יש לכוון קודם הספירה שבא לקיים מצוה מדברי סופרים של ספירת נג. העומר. ואם לא כיוון לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקיים את המצוה. אך ללא ברכה מטעם ספק ברכות להקל. והמנהג לומר 'לשם יחוד' קודם .]וכנ\"ל אות א[ הספירה לאור זאת כתבו הפוסקים, שמי ששאל אותו חבירו לאחר שקיעת נד. החמה קדם שספר, כמה היום לעומר? לא יאמר לו, היום כך וכך, אלא יאמר, אתמול היה כך וכך. למרות שלא כיוון לקיים את המצוה. ואם אמר, יחזור ויספור בכוונה, אך ללא ברכה. וטוב שישמע הברכה מאחר, ויענה 'אמן' אחריו, ויספור בעצמו. אך אם קודם שענה לחבירו אמר בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובה, נה. רשאי לספור לאחר מכן בברכה. אם שאל אותו חבירו קודם שקיעת החמה, כמה סופרים בלילה הקרוב? נו. רשאי לענות לו, היום כך וכך לעומר. כיון שאין ספירת היום מועילה ללילה שלאחריו. אם שאל אותו חבירו אחר שקיעת החמה, כמה היום לעומר? וענה לו את נז. מספר הימים אך לא אמר 'היום', נחלקו הפוסקים אם רשאי לספור לאחר מכן בברכה. והעיקר להלכה שרשאי לספור באותו לילה בברכה. ומכל מקום לכתחילה לא ישיב לחבירו מספר אותו הלילה, אפילו בלא תיבת 'היום'. כיוצא בזה אם השיב לחבירו את מנין הימים בלבד, או מנין השבועות נח. בלבד, או שהשיב לו באותיות, כגון שאמר היום י\"ח, רשאי לספור באותו לילה בברכה. ומכל מקום לכתחילה לא יענה לחבירו אלא 'אתמול היה כך וכך'. אם אמר לחבירו בליל ל\"ג בעומר קודם שספר ספירת העומר, 'היום נט. ל\"ג בעומר', רשאי לספור לאחר מכן בברכה. הכותב מכתב לחבירו אחר שקיעת החמה קודם שספר ספירת העומר, ס. ובראש המכתב כתב מנין ספירת העומר של אותו לילה, רשאי לספור לאחר מכן ספירת העומר בברכה. ומכל מקום לכתחילה נכון שלא יכתוב מנין הספירה קודם שספר בעצמו. הלומד בשלחן ערוך הלכות ספירת העומר וקרא: \"כיצד, ביום הראשון סא. אומר היום יום אחד לעומר, עד שמגיע לשבעה ימים, ואז יאמר, היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר. וביום השמיני יאמר, היום שמונה היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות לעומר\". והוא אחד הימים הללו, ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר. וכן עד שיגיע לארבעה עשר, יאמר מכל מקום רשאי לספור לאחר מכן בברכה. ולכתחילה נכון שלא יוציא בשפתיו מנין הספירה. מנהגי ימי ספירת העומר בימי ספירת העומר נוהגים כמה מנהגי אבילות על תלמידי רבי עקיבא סב.שמתו בימים אלו. ויש שנותנים טעמים אחרים למנהגים אבילות אלו בימי הספירה: מפני שימי הספירה הם ימי דין. וכן מפני גזירות אחרות שאירעו בימים אלו במשך הדורות ועוד. אולם הטעם העיקרי לדעת רוב הראשונים, הוא האבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא בימים אלו. מנהג הספרדים ועדות המזרח לקיים את מנהגי האבלות מפסח ועד סג. יום ל\"ד לעומר בבוקר לאחר נץ החמה. ואין להקל בכל מנהגי האבילות ביום ל\"ג בעומר. ולמנהג הספרדים מיום ל\"ד בעומר והלאה אין נוהגים עוד מנהגי אבילות. אלו הם עיקרי מנהגי האבילות שנוהגים בימי הספירה: שלא לשאת סד. אשה. שלא להסתפר או להתגלח. שלא לשמוע כלי שיר. שלא לעשות ריקודים ומחולות. נישואין בימי הספירה מנהג הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל שלא לשאת אשה מפסח סה. ועד ליום ל\"ד בעומר בבוקר אחר נץ החמה. ומיום ל\"ד בעומר והלאה מותר לשאת אשה. ואמנם מקצת מעדות הספרדים נהגו גם כן להקל לערוך נישואין בל\"ג בעומר, אולם מנהג ארץ ישראל בזה הוא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, להחמיר עד ליום ל\"ד בעומר אחר נץ החמה. חובה על הרבנים שומרי משמרת הקדש בכל אתר ואתר, להקפיד שלא סו. יערכו נישואין אלא מיום ל\"ד בעומר והלאה, כשהחתן והכלה הם מעדות הספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך. בשעת הדחק, כגון כשאינם מוצאים אולם מתאים לחופה, ואם לא סז. יקדימו הנישואין ליום ל\"ג בעומר, יצטרכו לדחות הנישואין לזמן רב, וכן לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, יש להקל לערוך הנישואין במוצאי ל\"ג כשטעו וכבר שכרו אולם ליום ל\"ג בעומר, והחלו בהכנות לחופה, וגם החתן , אבל בליל ל\"ג בעומר אין להקל. ובמקום צורך ]דהיינו בליל ל\"ד[ בעומר גדול ושעת הדחק, ישאלו מורה הוראה מובהק הבקי בהלכה. אם חל יום ל\"ג בעומר בערב שבת, מתר להקדים הנישואין לליל ל\"ג סח. , אם החתן טרם קיים מצות פריה ורביה. אף למנהג ]ליל ששי[ לעומר הספרדים. אם החתן ספרדי והכלה אשכנזיה, או להיפך, לעולם הולכים בזה אחר סט. מנהגי החתן, שאם החתן ספרדי מותרים בנישואין ביום ל\"ד בעומר בבוקר, ואם החתן אשכנזי מותרים בנישואין ביום ל\"ג בעומר בבוקר. מתר לספרדים ובני עדות המזרח להשתתף בחתונה של אשכנזים ע. הנערכת עם כלי זמר ביום ל\"ג בעומר, ומותרים אף לשיר ולרקוד לכבוד החתן. וכן מותר לאשכנזים להשתתף בחתונה של ספרדים ובני עדות המזרח הנערכת מיום ל\"ד בעומר והלאה, אפילו אם למנהגם אין נושאים נשים אחר ל\"ג בעומר. תספורת ותגלחת בימי הספירה מנהג הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל שלא להסתפר או עא. להתגלח, בין שיער הראש ובין שיער הזקן, מערב , ועד ליום ל\"ד בעומר בבוקר ]אחר חצות היום[ פסח אחר נץ החמה. יש נוהגים שלא להסתפר או להתגלח מערב פסח עב. . וכן דעת ]ערב חג השבועות[ עד יום מ\"ט לעומר רבנו האר\"י ז\"ל ורבותינו המקובלים. ואפילו כשהוא , אינו מסתפר ]אחר ל\"ד לעומר[ בעל ברית, או חתן ומתגלח למנהג המקובלים. וכשחל יום חג השבועות ביום ראשון, מקדימים התספורת ליום שישי מפני כבוד שבת ויום טוב. ויש מהמקובלים שנהגו בכל שנה להסתפר ביום מ\"ח לעומר, ולא ביום מ\"ט. אולם מנהג המקובלים בזה לא פשט אלא בקרב המקובלים וההולכים תמיד על פי תורת הסוד, ומי שנהג להחמיר כדעת המקובלים ורוצה לבטל מנהגו, יעשה 'התרת נדרים', ולאחר מכן יכול לשוב ולנהוג כמנהג רוב הקהילות. מותר לגזוז מעט מן השפם, כשהדבר מפריע לו בשעת אכילתו.עג. מותר לנשים להסתפר בימי הספירה. ואין צריך להחמיר בזה כלל. ונכון עד. להחמיר שלא לספר הקטנים בימי הספירה. אם חל יום ל\"ג בעומר ביום שישי, מותר אף לספרדים ועדות המזרח עה. להסתפר ולהתגלח בו ביום מפני כבוד השבת. וכשאינו יכול להסתפר או וכל [ .להתגלח ביום שישי, יש להקל להסתפר ולהתגלח אף בליל שישי שכן כשחל יום ל\"ד בעומר ביום שישי, שמותר במקום הצורך להקדים .]להסתפר ולהתגלח בליל שישי אם חל יום ל\"ג בעומר ביום ראשון, למנהג הספרדים ועדות המזרח עו. בבוקר.]יום שני[ אין להקל להסתפר ולהתגלח אלא עד יום ל\"ד בעומר אם אירע ברית מילה בימי הספירה, מותר למוהל ולסנדק ולאבי הבן עז. ביום שקודם המילה, קודם הליכתם לבית הכנסת סמוך לערב. ואם המילה להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה. ויכולים להקל להסתפר ולהתגלח כבר בשבת, יכולים להקל להסתפר ולהתגלח ביום שישי, אפילו קודם חצות היום. וכשהמילה ביום ראשון, יש מתירים להקדים להסתפר ולהתגלח ולמנהג רבותינו המקבלים שאינם מסתפרים ומגלחים כלל [ .ביום שישי .].בכל ימי הספירה, אף בעלי ברית אינם מסתפרים ומגלחים כלל. וכנזכר אבל ששלמו שלשים ימי אבלו בתוך ימי הספירה, ומרגיש צער מחמת עח.ואבל על אביו ועל אמו, צריך [ .ריבוי שערותיו, רשאי להסתפר ולהתגלח . ]גם שיגערו בו חבריו שמחת מצוה וכלי שיר בימי הספירה מותר לעשות סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן שחלו בתוך ימי עט. הספירה קודם ל\"ג בעומר. וכן מותר לעשות סעודה לכבוד חתן בר מצוה שנכנס למצוות. אף אם עורכים את הסעודה שלא ביום היכנסו לעול המצוות. אך אין משמיעים בה כלי שיר. וכן מותר לעשות סעודה לכבוד סיום מסכת שסיימו בתוך ימי הספירה. ומותר לעשות בימים אלו סעודה לכבוד ידידיו וחבריו, בלא סיבה של סעודת מצוה. אף שאסור לשאת אשה בימי הספירה, מכל מקום מותר מן הדין לקדש פ.אשה בימים אלו. ומותר אף לעשות סעודת מצוה לכבוד הקידושין. אולם בזמנינו פשט המנהג שאין מקדשין אלא עד שעת הנישואין, ונהגו שלא .]למנהג הספרדים[ לשאת אשה עד ליום ל\"ד לעומר בימי הספירה ומותר אף ]שידוכין[ ' מותר לעשות מסבת 'תנאיםפא. ואין זה דומה לימים שאחר ראש חדש [ .אב, שאסור לעשות סעודה לכבוד התנאים, שהאבל אחר ראש חדש אב לעשות סעודה לכבוד הקרואים .]חמור יותר מן האבל בימי הספירה אסור לעשות ריקודים ומחולות בימי הספירה. אך מותר לעשות פב. ריקודים ומחולות בסעודת מצוה של ברית מילה, אף כשהמילה נערכת שלא בזמנה. וכן בסעודת מצוה של פדיון הבן או סיום מסכת. וכן בסעודת מצוה הנערכת לכבוד חתן בר מצוה ביום הגיעו לעול המצוות. אבל אם הקדימו או אחרו את סעודת הבר מצוה, ראוי להחמיר שלא לעשות ריקודים ומחולות. יש נוהגים להימנע בכל ימות השנה מלשמוע כלי שיר, מפני האבל פג. על חרבן בית המקדש. והנוהגים להקל לשמוע שירות ותשבחות להשי\"ת בלווי כלי נגינה, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום בימי הספירה יש להימנע מלשמוע שירות ותשבחות מלווים בכלי נגינה. מותר להשמיע כלי שיר בסעודת מצוה של ברית פד. מילה הנערכת בתוך ימי הספירה. ואפילו כאשר הברית אינה בזמנה. וכן בסעודת מצוה של פדיון הבן או סיום מסכת. וכן מותר להשמיע כלי שיר בסעודת מצוה אם הסעודה נערכת שלא בזמנה ראוי להחמיר שלא הנערכת לכבוד חתן בר מצוה ביום הגיעו למצוות. אך להשמיע כלי שיר. מותר לשורר בפה בלא כלי נגינה שירות ותשבחות פה. להשי\"ת אף בימי הספירה. ואין להחמיר בזה כלל. מותר להשמיע כלי נגינה במסיבות של מצוה הנערכות בחול המועד פו. פסח לכבוד שמחת החג. וכן מותר לעשות ריקודים ומחולות במסיבות אלו. אין להשמיע כלי נגינה, וכן אין לעשות רקודים ומחולות בסעודה פז. , מפני שאינה נחשבת לסעודת מצוה. ]ברית יצחק[ הנערכת בליל המילה ומכל מקום רשאים לשורר בפה שירות ותשבחות להשי\"ת לכבוד המילה. מותר לעשות בימי הספירה ריקודים ומחולות, ולהשמיע כלי נגינה פח. לכבוד שמחת 'הכנסת ספר תורה' חדש לבית הכנסת. מי שפרנסתו על ידי השמעת כלי נגינה בפני אנשים, אם עושה כן פט. אצל גויים ואינו עושה כן לשמחה ולהנאה אלא לצורך פרנסה רשאי. את השומעים. ומי שפרנסתו ללמד אחרים לנגן בכלי נגינה, רשאי בשעת אבל אצל יהודים יש להחמיר, אף שבעצמו אינו נהנה, שהרי מכשיל הוא הדחק ללמד לנגן בימי הספירה, ובלבד שהמלמד והמתלמד אינם עושים כן להנאתם, אלא לצורך פרנסה. ברכת שהחיינו מותר לברך ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש בימי הספירה בין בחול ובין צ. בשבת. ומי שנהג להחמיר בזה רשאי לבטל מנהגו אף בלא 'התרת נדרים'. מפני שהוא מנהג בטעות. טוב להחמיר ממידת חסידות שלא ללבוש בגד חדש בימי הספירה. צא. ובשבתות שבימי הספירה, וכן בחול המועד פסח, יש להקל בפשיטות חדש ולברך עליו 'שהחיינו' לצורך שמחה של מצוה, כגון בר מצוה ברית ללבוש בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו'. וכן יש להקל לכתחילה ללבוש בגד מילה, או פדיון הבן. וכן יש להקל אף לכתחילה לברך 'שהחיינו' על טלית חדשה, שהרי יש מצוה בלבישתה. מותר לאבי הבן לברך ברכת 'שהחיינו' בשעת המילה. וכן מותר לאבי הבן צב. לברך ברכת 'שהחיינו' על מצות פדיון הבן. ואין להחמיר בזה כלל. מותר לעבור לדירה חדשה בתוך ימי הספירה. ויש להקל בזה אף כאשר צג. והנכנס לדירה חדשה, בין בימי הספירה ובין [ .עובר לדירה מרווחת יותר בשאר ימות השנה, יברך 'שהחיינו' על פרי חדש, ויכוון לפטור את הדירה .]החדשה מותר לסייד או לצבוע את הדירה, וכן להדביק על הקירות טפטים לנוי צד. או תמונות וציורים בימי הספירה, ואין בזה כל חשש. מותר מן הדין לקנות בגדים חדשים. וכן מותר לתפור בגדים חדשים. צה. ויש נוהגים להחמיר בזה. וגם למנהגם יש להקל לקנות בגדים חדשים לצורך חתן וכלה שחפתם נערכת בתקופת ימי הספירה. וכן מותרים לקנות לעומר, אם חוששים פן לא יספיקו לקנות או לתפור ולתקן קודם לכן, או רהיטים חדשים, ולתפור ולתקן בגדים חדשים. ואפילו כשהחתונה אחר ל\"ד אם חוששים פן יתייקר המחיר אחר כך, אף הנוהגים להחמיר יכולים להקל בכיוצא בזה לקנותם קודם ל\"ד לעומר. מותר לסרק שיער הראש או הזקן וכן ליטול הצפרניים בימי הספירה. צו. לכבס וללבוש בגדים מכובסים, ולרחוץ אף בחמין, ולאכול בשר ולשתות יין ומכל שכן שיש להקל בזה לכבוד השבת או לצורך טבילת מצוה. וכן מותר בכל ימי הספירה. שלא נהגו להחמיר בכל אלו, אלא בימים שלפני תשעה באב. נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בלילות שמפסח ועד חג השבועות, צז. משקיעת החמה עד הבוקר. והטעם למנהג זה הוא מחמת שתלמידי רבי עקיבא מתו סמוך לשקיעת בחמה ונקברו לאחר השקיעה, והיו העם בטלים ממלאכה בשעת הלוויותיהם. ויש אומרים טעם למנהג זה מפני ספירת העומר, שנאמר בה 'שבע שבתות', מלשון 'שבת'. ויש אומרים הטעם מפני ולפי טעמים אלו אין לחלק בין [ .קדושת ימי הספירה שהם כחול המועד . ויש שנהגו שאף הגברים ]אינם עושים מלאכה בימי הספירה משקיעת החמה עד הבוקר. וכל מלאכה הימים שלפני ל\"ד לעומר, לבין הימים שלאחריו שמותר לעשותה בחול המועד, מותר לעשותה בימי הספירה. ויש שלא נהגו להחמיר בעשיית מלאכה בימי הספירה כלל בין אנשים ובין נשים. ולכן נשים הנוהגות לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה אין למחות בידן, שיש להן על מה שיסמוכו. יש נמנעים מלצאת לדרך בימי הספירה. והעיקר להקל בזה, ואפילו צח. לצורך טיול בעלמא. וכל שכן לצורך פרנסה או צורך מצוה, וכיוצא בזה. מנהגים ומארעות בימי הספירה מנהג ישראל לקרוא 'פרקי אבות' בימי ספירת העומר בשבתות שבתוך צט. ימי הספירה, משבת שאחר הפסח עד חג השבועות. ומנהג הספרדים ועדות המזרח לאומרם ביום שבת קודם תפלת מנחה. ויש נוהגים לאומרם אחר תפלת מנחה. מנהג כמה מעדות הספרדים לומר 'פרקי אבות' בימי הספירה אף בימות ק. החול בין מנחה לערבית, כדי שתוך כדי כך יגיע זמן צאת הכוכבים, שהוא זמן ספירת העומר לכתחילה. כשחל פסח בשבת, מתחילים לומר פרקי אבות בשבת אסרו-חג של קא. פסח, ובשבת השביעית שהיא ערב שבועות יש נוהגים לומר פרק ראשון .]נדפס בש\"ס בסוף סדר נזיקין[ של מסכת דרך ארץ זוטא טעמים רבים נאמרו למנהג קריאת 'פרקי אבות' בשבתות אלו, ואלו קב. עקרי הטעמים: א. מפני שקודם מתן תורה צריך ללמוד הנהגות ודרכי קנין התורה, כדי שנהיה ראויים לקבלת התורה. ב. בימי הספירה מתו תלמידי רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ומפני כך אנו קוראים פרקי אבות שהם דרכי מוסר, ארחות חיים ומדות טובות. ג. מפני שמשה רבנו נפטר בשבת אחרי מנחה, ופרקי אבות פותחים במשנה 'משה קבל תורה מסיני'. ד. ללמד עמי הארץ הנאספים לקרוא בתורה בשבת במנחה מדות טובות השנויות בפרקי אבות. קודם קריאת כל פרק מפרקי אבות, אומרים המשנה 'כל ישראל יש להם קג. חלק לעולם הבא וכו'', ומסיימים במשנה: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו'', ואומרים קדיש 'על ישראל'.מנהגי ל\"ג בעומר נוהגים להרבות שמחה ביום ל\"ג בעומר, שהוא יום שמחתו של התנא קד. הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ויש אומרים שיום זה הוא יום פטירתו ויום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. ואף על פי שיום פטירת הצדיקים הוא (כמבאר יום צרה ותוכחה, ויש נוהגים לעשות תענית ביום פטירת הצדיקים, , מכל מקום יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי יצא מן הכלל, בשלחן ערוך סימן תקפ) לפי שנצל מגזרת הקיסר הרשע שזמם להרגו, ונפטר כדרך כל הארץ, ושם איתא שביום פטירתו [ .לאחר שזכה לגלות סתרי תורה בזוהר הקדוש . וגם רבי שמעון בר יוחאי עצמו ]'גילה לתלמידיו את הספר 'אדרא זוטא וכמו שכתב רבנו חיים ויטאל בשם רבנו [ רצה שיעשו יום זה ליום שמחה . ויש אומרים שאין יום ל\"ג בעומר יום פטירתו של רבי שמעון בר ]יוחאי, והשמחה היא על כך שביום זה התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת האר\"י תלמידיו האחרונים, ובהם רבי שמעון בר יוחאי, שנסמך על ידו. ויש אומרים אולם [ .שהשמחה בל\"ג בעומר היא על כך שפסקו למות תלמידי רבי עקיבא .]לדעת מרן השלחן ערוך, פסקו מלמות ביום ל\"ד לעומר יש נוהגים לערוך לימוד מיוחד בליל ל\"ג בעומר, ולומדים שבחי רבי קה. שמעון בר יוחאי המפוזרים בש\"ס ובזוהר הקדוש, וכן ספר 'אדרא זוטא'. ומנהג יפה הוא. אין אומרים תחנון ונפילת אפים ביום ל\"ג בעומר, בין בשחרית ובין קו. אין אומרים ]ערב ל\"ג בעומר[ במנחה. ואף במנחה של יום ל\"ב לעומר תחנון ונפילת אפים. מנהג הספרדים לומר 'צדוק הדין' בל\"ג בעומר.קז. אין מתענים ביום ל\"ג בעומר. ואף תענית יום הזיכרון של הוריו, אין קח. להתענות בו. ומותר להתענות תענית חלום בל\"ג בעומר. יש נוהגים לעלות ביום ל\"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר יוחאי קט. במירון. וכן נהג רבנו האר\"י ז\"ל. ומתפללים, אוכלים ושותים ושמחים שם. ואף הספרדים [ .ועושים ריקודים ומחולות עם כלי שיר בסמוך לציון הקבר הנוהגים מנהגי האבלות בימי הספירה עד ליום ל\"ד לעומר, נוהגים להקל . וצריכים להיזהר לנהוג ]בשמחת רבי שמעון בר יוחאי ביום ל\"ג בעומר קדושה וטהרה במקום הציון הקדוש, ולא יתנהגו בשחוק וקלות ראש. ובמקום גילה שם תהא רעדה. ולדאבון לב בשנים האחרונות אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש במירון בל\"ג בעומר, ונכשלים בתערובת אנשים ונשים, וגם רבות בנות באות לשם בלבוש שאינו צנוע, והרואים נכשלים בהסתכלות אסורה ובהרהורי עברה הקשים מן העברה. ובוודאי שרצונם של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ובנו התנא הקדוש ר' אלעזר, אינו בהילולא אשר כזאת. ולכן שומר נפשו ירחק מהילולא כזאת, ושב ואל תעשה עדיף, וילכו לבקר בציון הקדוש בזמן אחר שאין בו כל כך מבקרים רבים. אסור לכהנים לעלות ולהשתטח על ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון. וכן קי. על קברי שאר תנאים ואמוראים וצדיקים אחרים, ואל יחללו את קדושת לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, יעמוד מבחוץ, במקום שאין כהונתם. וכן דעת רוב גדולי הפוסקים. וכן פשט המנהג להחמיר. וכהן הרוצה בו טומאת אהל המת. ועוד יש להזהיר את העולים להתפלל על ציון קבר רבי שמעון בר יוחאי קיא. במירון, ולשאר קברי הצדיקים, שלא יתפללו אל הצדיקים, אלא יבקשו מן הצדיקים שימליצו טוב בעדנו, ויהיו מליצי ישר בעדנו ובעד כלל ישראל. נוהגים גם בשאר מקומות בארץ ישראל לעשות ריקודים ומחולות עם קיב.לכבוד הצדיקים ולכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ויש נוהגים לעשות מדורות כלי שיר, לכבוד התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ויש נוהגים להדליק נרות בליל ל\"ג בעומר. יש נוהגים שלא לספר בניהם הקטנים עד מלאת להם שלש שנים, קיג. רבנו האר\"י ז\"ל. ויש מאנשי ירושלים שנהגו לספר שיער ראש הקטנים בל\"ג יוחאי אשר במירון, ומספרים שיער ראשם עם הנחת פאות הראש, וכן נהג ובמלאת להם שלש שנים עולים אתם בל\"ג בעומר אל קבר רבי שמעון בר בעומר ליד ציון קבר שמעון הצדיק בירושלים."},{"filename":"151.pdf","content":"שימוש| טלטול כלי חשמלי בשבת| סוף חמה לבוא| מוקצה מחמת איסור| אודות עלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת נושאי השיעור: דבר האסור לחלק | טלטול דבר מאכל ביום הכיפורים| מוקצה מחמת איסור דרבנן| טלטול נר שכבה בשבת| במכשיר שמיעה בשבת מהאנשים אם אסור באיסור מוקצה151 גליוןמיום א' כ\"א באייר תשפ\"ב : חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת פרשת במדבר מוקצה מחמת איסור (הלכות מוקצה ד') א. חובה על הגבאים בבתי הכנסיות לבדוק אלו עלונים מחולקים בהם בראשית דברי אני רוצה להעיר על דבר שנעשה נפוץ מאוד בבתי כנסיות, שצריכים לעמוד על המשמר לגביו. והוא העלונים המחולקים בבית הכנסיות בשבת. שהנה אמנם ישנם עלונים שמלאים ברוחניות, יש עלונים מחשב ולכתוב ולהדפיס בזיל הזול. ויש אנשים פשוטים או יותר גרוע מזה, וכיו\"ב. אבל מצד שני הרי כיום זה הפך להיות מאוד זול, כל אחד יכול לקחת של שיעורים של גדולי ישראל, יש עלונים שמלקטים מדברי גדולי ישראל שאת כל ההגיגים והשיגעונות שלהם מכניסים לתוך העלונים הללו. . השני מדבר כל הזמן על איך הגאולה כבר התחילה ושאנחנו באמצע מלחמת גוג נתקלתי כאן כמה פעמים שהביאו לי לראות איזה עלונים ה' ירחם! אחד ]...כמובן[ ומגוג, כל העלון תחזיות... והוא מוכיח את זה מהפסוקים כותב כל מיני דברים על פי הקבלה, הוא לא יודע מה זה קבלה, לא מבין בזה, וכותב כל מיני שטויות \"על פי הקבלה\"... והאחר נכנס לכל מיני שאלות קשות של פילוסופיה שהוא לא מבין בהן כלום. וכן הלאה. מצד שני יש בעיה נוספת, והיא שאנשים מכניסים את העלונים לבתי שבת וזה 'כאילו', כתוב \"בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני\", איזו מין להפסיק מלקרוא באמצע חזרת הש\"ץ, באמצע התפילה. הם אומרים קבלת כנסיות. אני כל פעם כמו שוטר צריך לעמוד בליל שבת ולהעיר לאנשים קבלת שבת זו שקוראים בכל הזמן עלונים?! אם כן, הדבר הראשון הוא שצריך להוציא את העלונים מבתי הכנסת שנוהג להקל לטלטל כשיש עירוב שיטלטל לביתו, אך מי שמחמיר שלא ולהניחם בחוץ, בחדר הכניסה. כמו כן להניחם שם רק בסיום התפילה. ומי יקח. ובלבד שלא ימצאו בתוך בתי הכנסת. דבר שני, שחשוב מאוד שבכל בית כנסת הגבאים יבדקו מהם העלונים לראות, והעלונים הללו היו של מסיונרים! לא פחות ולא יותר, עד כדי כך! הכנסת 'יחוה דעת', מישהו הביא חבילה של עלונים והגבאי הביא לי אותם או לא. לראות שחלילה לא מכשילים את האנשים. פעם אחת כאן בבית שנראה חשוד כדאי מאד להעביר את זה לרבנים שיבדקו ויראו אם זה בסדר הללו, אם זה דברים של גדולי ישראל מפורסמים אין בעיה, אבל כל דבר לכן צריך מאוד לשים לב שזה לא יהיה עם השקפות זרות ועם שטויות ועם כל מיני דברים כאלו. לא יתכן שאנחנו נעבור על כך בשתיקה! אם אנחנו נזהרים לא להכניס לבית עיתונים לא כשרים ומחשבים לא כשרים, זה גם כן בכלל הדברים הללו. אז בבקשה חשוב מאד לעמוד על המשמר בנושאים הללו. ב. נר של שבת הוא מוקצה לאיסור ומוקצה למצותו אנחנו עוסקים בהלכות מוקצה ונפרט את פרטיו. הנה ראש וראשון זה (מג – מה),'מוקצה מחמת איסור'. הדין שלו מופיע בגמרא במסכת שבת שהם כמה דפים שהגמרא מאריכה בנושא מה נקרא מוקצה מחמת איסור. ראשית כל נר דולק שאי אפשר לטלטלו, כל זמן שהוא דולק הוא נחשב למוקצה מחמת איסור, שאסור לכבותו וממילא אסור לטלטלו. כמו כן הוא גם מוקצה למצוותו, מצות נר שבת. אך אף אם אינו נר של מצווה, הוא מוקצה מחמת איסור. ובאופן כללי נר שדולק לכבוד שבת הוא מוקצה למצוותו ומוקצה לאיסורו. ג. האיסור הוא גם על השמן שבנר שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום 'מכבה'. כלומר אם לקח כמו כן גם השמן שבנר נחשב למוקצה. והסיבה לכך איתא בגמרא במסכת (כב.) ביצה ורוצה לקחת מעט שמן מהנר עם כף בזהירות שהוא לא יכבה, הוא חייב כלי עם שמן זית משובח ממש והדליק בו נרות שבת, והנה הוא מכין סלט משום מכבה. משום שהוא ממעיט מכמות השמן שיש בנר וממילא הנר יכבה קודם. וזה גם לא נקרא 'גרמא' למרות שהכיבוי בפועל קורה לאחר זמן. ד. לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננה על פי הנר \"לא יקוב אדם שפופרת של (שבת כט:)בכל ערב שבת אנחנו אומרים משנה ביצה ויתננה על פי הנר\" – דהיינו שהיו לוקחים קליפה של ביצה ומנקבים אותה בתחתית, ורוצה לשים שמן בקליפה הזו, ותולה את הקליפה של שעות, אבל הוא רוצה שהנר ידלק יותר זמן. והמשנה ידלק הרבה יותר זמן. והיו עושים את זה כאשר יש לאדם כלי קטן שהשמן שורפת חלק מהשמן שבנר, במקום זה בא שמן מהשפופרת הזו ובכך הנר הביצה מעל הנר באופן שהשמן מטפטף לכלי של הנר. ואז כל זמן שהאש 4-3 שבו יכול לדלוק ועוד ראשונים (שם ד\"ה שתהא)אומרת שאסור לעשות כך, ומסבירים רש\"י מהנר אסור אבל מהשמן הנמצא בביצה מותר. כגון שרוצה כבר ללכת שיש חשש שיבוא לקחת מהשמן שבתוך הביצה הזו, הוא יחשוב שדוקא לישון ואינו רוצה שהשמן שבביצה ידלק גם הוא, הוא חס עליו.רוב הראשונים אף סוברים שאם לוקח מהשמן שבביצה הוא חייב מן התורה משום מכבה, למרות שזה כלי אחר, משום שכאשר לוקח מהשמן הוא קובע שהנר הזה ידלק פחות זמן ממה שהיה אמור לדלוק. לומדים בזה יסוד בהלכות שבת, שכל מלאכה שהיא ודאי תקרה בהמשך, זה כבר נקרא כאילו שזה חלק ממנו, זה נקרא כאילו הוא עושה אותה עכשיו. אמנם מקשים על כך, שהלא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אכן הרמב\"ם כותב שהאיסור לקחת שמן מהנר שבשפופרת של הביצה הוא משום מוקצה. השאלה אם הרמב\"ם מודה שיש בזה גם משום מכבה או לא. זו מחלוקת גדולה באחרונים בדעת הרמב\"ם. אבל לגבי השמן שבנר עצמו לכל הדעות זה אסור מהתורה. וכמו כן הוא הדין במי שמוסיף שמן לנר שחייב משום מבעיר. יש כמה ראשונים שכותבים שזה יותר גרוע מלהסתפק מהשמן שבנר, כי באות רגע שהוסיף שמן השלהבת כבר גדלה. ה. סוף חמה לבוא דרך אגב, יש שאלה דומה בענייני נזיקין. הנה אם אדם הלך עם חבירו לדובאי, שאמרו לי אנשים שיש שם חמישים מעלות! לקח את חבירו לגג המלון באמצע הלילה, קשר אותו בחבל והשאיר אותו שם. הגיע היום והשמש יצאה חמישים מעלות חום, מי יכול לשרוד בדבר כזה?! הבן אדם הזה מת. האם יש לו דין רוצח? הרי הוא יכול לומר אני לא הרגתי אותו, השמש הרגה אותו! אני רק קשרתי אותו על הגג! הרי שזה דומה בדיוק למקרה של הנר בשבת, כיון שסוף חמה לבוא, הרי ידוע הוא שפה חם מאוד , הרי שזה ודאי במאה ]גם בארץ יכול לקרות דבר כזה בימות הקיץ החמים[ אחוז שהאיש הזה ימות גם אם לא שחטת אותו בידיים, הרי הנחת אותו במצב כזה שהוא ימות. ו. אכילת פירות שנשרו מהעץ בשבת יש דוגמא נוספת של מוקצה מחמת איסור. הנה פירות המחוברים לעץ נקראים מוקצה מחמת איסור. וגם אם פתאום היתה רוח חזקה והפירות שאסור לקוטפם בשבת, ואין דרך להשתמש בהם מלבד לקוטפם, הרי שהם נשרו מהאילן, אסור להשתמש בפירות הללו, כיון שמיגו דאיתקצאי לבין לגבי נר שכבה, שכיון שאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. השמשות איתקצאי לכולא יומא. הם מוקצים לכל יום השבת. והוא הדין ויבואר להלן. ז. טלטול כלים חשמליים בשבת ויש לדון באופן שיש מנורה חשמלית שאפשר להזיזה בלי לכבותה, האם מותר להזיזה בשבת. מאז שהמציאו את החשמל דנו גדולי הפוסקים בשאלה אם מותר להזיז מכשיר חשמלי, אם זה דומה לנר או לא. והנה החזון איתא שהשלהבת (שם) אומר סברא, שהנה בגמרא (או\"ח סימן מא ס\"ק טז) איש הנידון של טלטול השלהבת הוא על ידי דבר אחר, אין דרך לטלטל שלהבת. נחשבת למוקצה, ואמר החזון איש, שהרי שלהבת אי אפשר לתפוס ביד, כל ולפי סברא זו יש לומר שדוקא שלהבת אין דרך לטלטל, אבל כלי חשמלי, שלא ינתק מהחשמל. אבל אם זה עובד על בטריה, לכאורה למה לאסור? כגון תנור חשמלי, מאוורר, פנס וכיו\"ב, יש דרך לטלטלם. כמובן צריך להיזהר היום יש הרבה כלים חשמליים שיש להם מין מצבר כזה שנטען בשקע, ולאחר מכן זה נייד לגמרי, זה ממשיך לעבוד בגלל שהמצבר התמלא על ידי חשמל. כמו שמטעינים טלפון וכיו\"ב. יש כמה אחרונים שמקשים על סברת החזון איש שאין דרך לטלטל שלהבת. שלפי דבריו יוצא שכל דבר שאין דרך לטלטלו הוא ייחשב למוקצה? דוגמא לדבר ארון, שאמנם מותר להזיזו, כמובן שצריך להיזהר כיון שיש בזה בעיה של זלזול בכבוד שבת, טרחה יתירה בשבת, אבל זה לא אסור באיסור מוקצה. או כגון שבאו אורחים בשבת, ויש שלחן כבד ורוצה להזיזו, הלא אין בזה איסור, למרות שאין דרך לטלטל את השולחן הזה. הוא כבד מאוד. הרי שאם צריך לטלטלו אין אומרים שהוא מוקצה, אין בו שום סיבה של מוקצה רק מחמת שלא רגילים לטלטלו. ח. טלטול מנורה חשמלית בשבת מבארים שהסיבה (שם) והרמב\"ם בפירוש המשניות (שם)אך באמת רש\"י שבשלהבת זה מוקצה היא כיון שיש חשש כיבוי. שכאשר מזיז את הנר ומטלטלו ממקום למקום יכול לכבותו בקלות. לפי זה מנורה חשמלית שאין חשש כיבוי, מותר לטלטל אותה בשבת. אולם כתב הגאון הרב משה כבר לפני עשרות שנים, שבכל זאת (שו\"ת אגרות משה או\"ח ח\"ג סימן נ)פיינשטיין אסור לטלטל מנורה חשמלית. שמכיון שהיא דומה לנר, שלפעמים בטלטול הנר יכול להיות מלאכה דאורייתא ולכן אסרו לטלטלה, מאידך במנורה חשמלית אין כל כך חשש כזה, אך כמו שיש בנר חשש בטלטול שיבואו לאיסור דאורייתא, אנחנו צריכים לגזור בדבר שהוא דומה. לא צריך להיות חז\"ל כדי לגזור בדבר כזה, כיון שזה דומה ממש. אדם יבוא ויאמר מה ההבדל בין טלטול תנור חשמלי שיש בו גופי חימום, לבין נר שאסור? אנשים יבואו לטעות. ובאמת כך פוסקים הרבה מפוסקי הדור, ובכללם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספריו, שכשם שאסור לטלטל נר כך אסור לטלטל מנורה חשמלית דולקת. ט. טלטול כלים חשמליים המופעלים על ידי בטריה או מצבר מכל האמור יש לנו ללמוד, שאם יש כלי המופעל על ידי מצבר חשמלי, ואין כל חשש של כיבוי בזה שמותר לטלטלו. משום שאינו דומה לנר, ואין חשש שיבואו ויאמרו שאם בכלי הזה מותר אז גם בנר מותר. כגון שאם יש לו מאוורר חשמלי ורוצה להזיזו מצד לצד, כמובן שהוא נזהר מאוד לא להרחיק אותו, כי חלילה הוא יכול לנתקו מהחשמל, שמותר לעשות כן בשבת. יתירה מזאת, הנה רוב השעונים כיום פועלים על 'בטריה'. אכן יש שרצו יש לומר שהבטריה היא מוקצה בעצמה, אך בודאי שהיא מוקצה והשאלה היא [ . אם כן מצד מוקצה אם זה בסיס לדבר האסור או לא, כי שעון ללא בטריה לא שוה כלום]בזה דיון, ובהזדמנות אחרת נדבר על הנושא של שעון מחמת איסור אין לנו מה לחשוש שמא יבוא ויכבה או ידליק וכיו\"ב, לא צריך לחשוש בדבר כזה, אדם יודע שזה אסור זה כמו מאוורר, אם כן שעון חשמלי מותר בטלטול. י. שימוש במכשיר שמיעה בשבת הנה יש אנשים הזקוקים למכשיר שמיעה, והמכשיר הזה עובד על ידי בטריה. ויש לדון לגביו אם מותר לשימוש בשבת, לא רק כלאחר יד שזה . וגם על מכשיר מונח באוזן או בכיס, אלא לתפוס אותו ביד, כגון שהולך לישון ורוצה ]כמובן אסור להדליק ולכבות[ להוציאו ולהניחו בצד שמיעה יש לומר שאינו אסור בטלטול מוקצה בשבת. והכלל הוא שכל דבר שאין בו חוט המתלהט, שזה לא אש, מותר. לפי זה לכאורה אפשר לטלטל גם פנס של 'לד'. אכן יותר טוב לטלטלו על ידי גוי, כיון שבפנס יש חשש שאנשים ישאלו מה ההבדל בינו לנר. יא. שימוש בשמיכה חשמלית בשבת מסיבה זו כתבו הפוסקים להתיר בחורף להשתמש ב'שמיכה חשמלית'. אינני יודע אם מחברים אותה [ שהיא שמיכה מחממת על ידי חשמל , שבספרים כתבו ]על כך, ויש שכתבו שיש לחשוש שמא בתוך כדי שינה יבוא למשוך את זה לחשמל וכיצד היא עובדת, לא ראיתי כזה דבר אף פעם (שו\"ת יחוה דעת ח\"ב סימן מט בהערה, ולהוציאו מהשקע. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב שאם החוט מספיק ארוך אין וח\"ה סימן כח וראה עוד שו\"ת יביע אומר ח\"י חאו\"ח ס\"ס כז) לחוש, ואפשר להקל להשתמש בה בשבת. יב. שימוש בפמוטים או במגש שלהם לאחר שכבו הנרות והנה אם היה לאדם נר דולק בתוך קערה או פמוט וכבה, יש בזה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון אם אומרים מיגו דאיתקצאי לבין השמשות הקערה היתה מוקצה מחמת הנר. רבי יהודה סובר שכל דבר שהיה מוקצה איתקצאי לכוליה יומא לגבי שימוש בקערה בשבת. שהרי בכניסת השבת בכניסת השבת הוא מוקצה לכל השבת, ואילו רבי שמעון בר יוחאי סובר שלא אומרים מיגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. ואמנם רבי שמעון מודה במקום שחשב עליו שלילי, דהיינו הסיח אותו מדעתו אך בנר אין מחשבה שלילית, כיון שהוא יודע שהנר יכבה במהלך השבת בפירוש שאז אומרים מיגו דאיתקצי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. , ממילא הוא חושב על כך שלמחרת בבוקר לאחר שהנר ]..זה לא נס חנוכה[ יכבה הוא ירצה לטלטל את הקערה או את הפמוט. אם כן לפי רבי שמעון זה לא נחשב שהיתה לו מחשבה שלילית, כי הוא יודע שהנר יכבה. ולהלכה פוסקים בזה כרבי יהודה. ולפיכך לאחר שכבה הנר אסור לטלטל את הקערה בשבת. כמו כן אם הפמוטים היו מונחים על מגש, שגם המגש הזה נעשה בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטלו במשך כל השבת. אכן יש כל מיני אמצעים שיהיה מותר לטלטל את הקערה או את הפמוט, כגון לשים משהו נוסף בערה שיהיה בסיס לדבר האסור והמותר, אבל צריך שזה יהיה דבר חשוב. ויש בזה כמה פרטי דינים ואכמ\"ל ובשיעורים .הבאים יבואר יג. מוקצה מחמת איסור יש עוד נידון שבעז\"ה יבואר יותר בשיעורים הבאים. שהנה כלי שמלאכתו היינו, שאם רוצה לשבור אגוזים בפטיש הזה שמותר. וכמו כן 'צורך מקומו' לאיסור כגון פטיש שמותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו. 'צורך גופו' היינו, שהפטיש מונח במקום שרוצה להשתמש בו, מותר לקחת את הפטיש ולהניחו במקום אחר. אך יש מחלוקת בראשונים לגבי 'מוקצה מחמת איסור', דהיינו כלי כזה שהוא איסור, אבל לא סתם שמלאכתו לאיסור, אלא כלי שהוא מוקצה מחמת איסור, שזה הרבה יותר גרוע מכלי שמלאכתו בו להיתר או לאיסור, רק שעיקר השימוש של הפטיש זה לאיסור. אבל נר לאיסור. שהנה כלי שמלאכתו לאיסור כגון פטיש, הלא אפשר להשתמש עובר על איסור דאורייתא, אם כן זה מוקצה מחמת איסור. וכמה ראשונים הוא מוקצה מחמת איסור, אי אפשר להשתמש בו להיתר, שבעצם שימושו סוברים שהוא חמור יותר מכלי שמלאכתו לאיסור. ולכן אסור לטלטלו כלל, אפילו לנענעו מעט, ואף אם צריך את מקומו הוא רוצה להשתמש . ובבית (סימן רעט ס\"א)במקום שלו, אסור לטלטלו. כך פוסק מרן השלחן ערוך יוסף שם מרן מביא את המחלוקת וכך פסק מרן, שמוקצה מחמת איסור, מוקצה מחמת גופו ומוקצה מחמת חסרון כיס, אלו המוקצה החמורים ביותר שיש מכל המוקצים. יד. כיבוי הנר נחשב כמו מלאכה דאורייתא שואל, הרי לכאורה גם בנר החשש הוא שמא יכבה, שהרי כאשר דאורייתא, ואולי רק בו נאמר האיסור מוקצה מחמת איסור. המאמר מרדכי לא. יש בזה מחלוקת הראשונים. שהנה בנר לכאורה זה חשש של איסור יש נידון לגבי כלי שיש עליו איסור דרבנן, האם אומרים בו דין מוקצה או (סימן רעט) מטלטל את הנר הטלטול יכול להביא לידי כיבוי, וכן בדין של שמא יסתפק, הרי כשהוא לוקח מהשמן שבנר הוא מכבה, אכן זה לא כיבוי לצורך עשיית כן, אלא בנידון דידן של להסתפק מהנר, כיון ששייך בזה איסור תורה, אם פחמים אם כן הוא כיבוי האסור מדרבנן. אולם כותב המאמר מרדכי שלא כן הרי שהכיבוי עצמו נחשב כמו איסור מדאורייתא. ומצינו דוגמאות לזה, הנה כמה ראשונים, המאירי וספר ההשלמה ועוד, דרבנן ופסיק רישיה בדרבנן מותר, בכל זאת בכיבוי שהוא מלאכה שאינה סוברים שפסיק רישיה בכיבוי שלא לצורך עשיית פחמים, אף שזה איסור . אם כן הוא הדין בנידון (ראה משנה ברורה סימן שלד ס\"ק פד)צריכה לגופה מחמירים דידן שיש לומר את אותו היסוד. טו. אם אומרים מוקצה מחמת איסור דרבנן וזו מחלוקת ראשונים לגבי מוקצה מחמת איסור דרבנן. יש שמביאים ראיה להתיר, שהנה הדין הוא שאסור להפריש מעשרות בשבת משום 'ספק חשיכה ספק אינה (שבת לד.) מתקן. אומרים כמשנה של במה מדליקין משום מתקן. כל שכן שאסור לעשר בשבת. והנה רוב הראשונים סוברים, חשיכה, אין מעשרין את הודאי', דהיינו אפילו בבין השמשות אסור לעשר שחיוב מעשרות מהתורה הוא רק בדגן תירוש ויצהר. 'דגן' היינו חיטה בכלל בזמן [ .שעורה וכיו\"ב, 'תירוש' היינו ענבים ויין, 'יצהר' זה שמן זית . והנה ]הזה סוברים הרבה ראשונים שכל דין תרומות ומעשרות הוא מדרבנן הפירות הללו הם מוקצים כי אסור לעשר אותם, אם כן הם מוקצים מחמת איסור דרבנן. שהרי המעשר הוא תיקון שהוא מדרבנן. ובזה יש לדון, באם שאם זה היה בשוגג מותר לו לאוכלם אפילו בשבת, אדם שלא ידע שאסור לעשר בשבת, ועישר מעשר בשבת. אומרת המשנה (פ\"ב מ\"ג) במסכת תרומות אך אם היה זה במזיד זה לא נאסר לגמרי, ורשאי לאוכלם במוצאי שבת. אם כן רואים שהמעשר תפס, והפירות מעושרים. והאיסור דרבנן זה התיקון של הפירות הללו, ממילא זה נקרא מוקצה מחמת איסור דרבנן ומותרים ומרן השלחן (פרק כג מהלכות שבת הלכה טו) באכילה בשבת בשוגג. כך פוסק הרמב\"ם . אם כן מוכיחים כמה ראשונים מדין זה, שמוקצה מחמת (סימן שלט ס\"ד)ערוך איסור דרבנן אינו נקרא מוקצה מחמת איסור. טז. טלטול שלחן שהיו מונחים עליו מטבעות של כסף מצד שני כתבו כמה ראשונים שאם למשל היו מונחים על שלחן מטבעות (שלחן ערוך של כסף, השלחן הזה הוא מוקצה, משום שהוא בסיס לדבר האסור . שהרי אסור להשתמש במטבעות הללו, משום שעיקר השימוש סימן שי ס\"ז) במטבעות הוא למקח וממכר, והרי איסור זה הוא איסור דרבנן, ואנחנו אומרים שאם המטבעות נפלו מהשלחן שאסור לטלטל אותו בשבת, משום דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא. אם כן רואים שלמרות שהאיסור שהיה על השלחן הוא איסור דרבנן בכל זאת אנו מחשיבים את השלחן למוקצה. יז. אריא הוא דרביע עליה הרמב\"ן בספר מלחמות ה' כותב דבר מאוד מעניין, על הראייה מתרומות ומעשרות. שאין להביא ראיה משם, משום שתרומות מעשרות אינם 'חפצא של איסור', אלא הם פירות שטעונים תיקון, אבל המטבעות הם חפצא של איסור. הן מוקצים מחמת עצמן. ומגדיר שם שהפירות הללו הם 'אריא הוא בחבלים ואינו יכול לזוז, והוא ישאל אם הוא חייב בהנחת תפילין, נאמר לו דרביע עליה' כלומר, שהנה אשה פטורה מתפילין, אבל אם יש איש שקשור שהאשה מצד עצמה לא שייך בה מצוות תפילין כלל, לעומת זאת האיש שאינו חייב. והנה האם דינו הוא כמו אשה? ודאי שלא, זה לא דומה כלל. כיון הזה חייב במצווה אך מכיון שהוא קשור אינו יכול לקיים את המצווה. זה נקרא 'אריא הוא דרביע עליה' - כאילו האריה רובץ עליו. הוא חייב, אבל האריה רובץ עליו ואינו יכול לקיים את המצווה. אם כן אומר הרמב\"ן בתורמות ומעשרות, הפירות מצד עצמן ראויים לאכילה רק עליהם איסור שאינם מעושרים, מטבעות הינם אסורים מצד עצמן. ולכן סובר הרמב\"ן שגם במוקצה מחמת איסור דרבנן שייך מוקצה מחמת איסור. יח. טלטול דבר מאכל ביום הכיפורים יש דוגמא נוספת לנושא האמור מתוך דברי הרמב\"ן. שהנה יש כלל במוקצה שצריך להיות מוקצה לכולם. שאם דבר מסויים מותר לחלק מהאנשים ולחלקם אסור, אינו נקרא מוקצה. כגון ביום הכיפורים, שאם אדם יש לו ילדים או נכדים קטנים, ורוצה לתת להם אוכל בידיו, הרי שהאוכל אינו נחשב למוקצה משום שזה ראוי לקטנים, למרות שהודאי הקצה אותו מדעתו. ויתירה מזאת רואים בהלכות מוקצה, שאף דבר הראוי למאכל לבעלי חיים אינו נקרא מוקצה, למרות שלו עצמו אינו ראוי לאכילה אינו נחשב מוקצה. יט. לבישת בגד קרוע בשבת והנה הרמב\"ן מעיר על כך, שרואים בגמרא שגם מוקצה באופן כזה הוא אסור. שהנה איתא בגמרא על בגד קרוע, למשל בגד ג'ינס, שיש כאלה אני לא יודע [ שאוהבים ללובשו למרות שיש בזה חורים והוא קרוע ומרופט , אולם אם זה שייך למישהו מכובד, איש תלמיד חכם ]...איך לובשים ככה יש לו בבית כזה בגד וכי הוא ילבש את זה?! הרי ודאי שלא, אך איש עני יהיה מוכן ללבוש את זה. שהדין הוא שהולכים אחר הבעלים ואם הבעלים של הבגד אינו לובש את הבגד הזה מחמת שהוא גרוע, ממילא גם האיש העני אינו יכול ללובשו. והכלל הוא בגד של עניים אם בעליו הוא עשיר זה אסור גם לעניים, ולעשיר עצמו בודאי שזה אסור אבל זה אסור גם לעניים. אם כן רואים שיש מוקצה שמותר לחלק מהאנשים ולחלקם הוא אסור. כ. אורז וקטניות בפסח למחמיר שלא לאוכלם אם נחשבים מוקצה מיישב הרמב\"ן, שאין דין זה דומה למקרה שלנו, כיון שהנה הבגד הזה הוא גרוע מצד עצמו, ומחמת כן הוא מקצה אותו מדעתו. אבל האוכל ביום הכיפורים הרי אין לאיש בעיה עם האוכל, כל הבעיה היא שיש איסור אכילה ביום הכיפורים לאכול, אבל האוכל אינו גרוע מצד עצמו. 'אריא הוא דרביע עליה' – יש איסור שרובץ עליו - על האוכל הזה. לפי האמור גם אורז וקטניות בפסח למי שמחמיר שלא לאוכלם, אמנם חמץ הוא מוקצה לכולם, אך אורז וקטניות אינם מוקצה בפסח, משום שחלק מהאנשים אוכלים הרי שאינו נחשב למוקצה. זכורני בקטנותי, שכאשר הייתי ילד קטן למדתי בת\"ת של אשכנזים, ואמא ע\"ה היתה מכינה בעצמה בבית גרעינים כשר לפסח. והלכתי לבקר חבר והיו לי גרעינים בכיס, לא אכלתי, רק היו לי בכיס, אבל הם גירשו אותי מהבית.. אמרו לי זה מוקצה! תלך, כאילו גם אני כבר נהייתי מוקצה... אבל באמת כאמור לפי ההלכה מותר גם לאשכנזים לטלטל את זה, ואינו נקרא מוקצה כלל. כיון שלאחרים זה מותר. בדומה לכך הוא כשחל ערב 4-3 פסח בשבת אסור לאכול מצה בערב פסח, אולם לילדים קטנים בגיל שאינם מבינים מה זה פסח מותר לתת להם מצה, ממילא המצה לא נחשבת למוקצה. מלבד מצת מצוה שאדם מתכוון לאכול ממנה בליל הסדר, שאז היא אסורה גם מחמת חסרון כיס שזה מוקצה חמור הרבה יותר. פרקי אבות אהבת ה' לבניו בזכות אברהם אבינו| מהו דין וחשבון של מעלהעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה חי \"ואל ישיאך יצרך שהשאול בית מנוס לך, ועל כרחך את נוצר ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא\" (פ\"ד מכ\"ב) א. על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון הגאון מוילנא הסביר במשנה הזו פירוש מאד יפה. שהנה לבני אדם יש יצר החילונים כבר לא מחפשים תירוצים, אבל אדם שומר מצוות הוא מחפש הרע, וכמובן השיטה של היצר הרע עם אנשים שומרי מצוות היא תירוצים, תירוצים לשאלה מה יאמר ביום הדין. והנה לכאורה יש לאדם תירוץ טוב, בעולם הזה, הנשמה שלי קדושה וטהורה, היא לא רוצה בעוונות, אבל הגוף והוא מה שכתוב במשנה הזו, יבוא אדם ויאמר רבונו של עולם, בראת אותי הוא גשמי, העבירות נעשות על ידי הגוף. וכי אני ביקשתי לבוא לעולם הזה?! הרי אתה החלטת להביאני לכאן! על כרחי נולדתי, אז מה באים אלי בטענות? הרי הנשמה לא רוצה להיות בעולם הגשמי הזה, רע לה כאן, היא רוצה להישאר ברוחניות, וכיצד מאשימים אותי?! אומר הקב\"ה לאדם, אם כך למה כאשר היתה 'קורונה' ישבת בבית לבד כי פחדת שתידבק, פחדת למות, הרי אתה אומר שלא רצית לחיות, ומצד שני אתה לא רוצה למות?! כאשר היית חולה, במחלה הכי קטנה רצת מיד לרופא הכי טוב, לקחת תרופות, פחדת שיהיו סיבוכים וניתוח – אבל אתה הרי לא רצית לחיות, אז מה איכפת לך למות?! אלא מה, נכון שלא רצית כל יצור גם אם אינו אדם רוצה לחיות, כל שכן בן אדם. לאדם יש יצר קיום להבראות, אבל אחרי שנבראת אתה כן רצית את החיים, אדם רוצה לחיות, והוא רוצה לחיות, הוא נאבק על החיים שלו. כלומר כאשר אדם אומר שעל כרחו נוצר ועל כרחו חי, אומר לו הקב\"ה כן! אבל על כרחך אתה מת! ממילא על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון! ב. המגיד מדובנא והגאון מוילנא הגאון מוילנא מאוד אהב את המגיד מדובנא, יש הרבה סיפורים על הקשר שהיה ביניהם. המגיד מדובנא היה נותן מוסר לגאון מוילנא שמצידו היה מבקש ממנו שיתן לו מוסר. והנה המגיד מדובנא שמע את הרעיון של הגאון מוילנא ומיד נתן לו משל. היה איש אחד, שהיו לו שתי בנות, ה' ירחם איזה בנות. האחת היתה נראית בסדר, אבל כל דבריה היו צעקות, קללות, ביזיונות וגידופים. ואביה רצה לחתן אותה, אבל כל בחור שהיה נפגש איתה אחרי כמה זמן כבר היתה צועקת עליו ומבזה אותו. אף אחד לא רצה להתחתן איתה. והבת השניה לעומת זאת היתה מתנהגת יפה, אבל היתה מאוד מכוערת, כל בחור שהיה רואה אותה היה אומר שלא רוצה בה. והאיש המסכן הזה בנותיו החלו להתבגר. והנה בא אליו שדכן אחד ואומר לו יש לי הצעה, יש לי בחור אחד שהוא חרש, לא שומע כלום, תן לו את הבת שצועקת ומגדפת, הוא בין כה לא ישמע כלום, וזה יכול להיות שידוך טוב. ולבת השניה המכוערת, יש לי בחור עיוור שלא רואה הבחור החרש נישא לבת המקללת, ובכל פעם שמקללת אותו הוא מחייך כלום, הוא לא יראה אותה והכל יהיה בסדר. ובאמת השידוכים יצאו לפועל. ואומר תודה רבה... וכמו כן הבחור העיור נישא למכוערת וחיו באושר. והנה יום אחד מודיעים שהגיע לעיר רופא שהוא פוקח עיורים וזוקף כפופים, משיח אילמים, מפענח נעלמים. מומחה עולמי שמרפא את כל המחלות. שני הגיסים הללו מיד הגיעו אליו שימצא להם מזור, זה לעיוורונו וזה לחרשותו. הרופא בדק את החרש ואמר לו שביכולתו לרפאו בניתוח מאוד יקר, שלושים אלף דולר! והחרש הסכים לתת אפילו יותר ובלבד שיתרפא. הוא העביר לרופא מקדמה של חמשת אלפים, כאשר את השאר הוא צריך לשלם רק אם הניתוח יצליח, ואם הוא לא יצליח אינו צריך לשלם. לאחר מכן בדק הרופא את העיוור, והנה הוא אומר לו זו בעיה קטנה מאוד שאפשר לטפל בה בניתוח אחד שעלותו שלושים אלף דולר. הסכים גם הוא ושילם מקדמה חמשת אלפים, כאשר את השאר ישלם במידת הצלחת הניתוח. והנה לאחר הניתוח, החרש קם, והנה הוא שומע ציפורים מצייצות, שומע אשתו קיבלה את פניו בקללות וגידופים, תלך לעזאזל רשע מרושע וכו', הוא מישהו שר, שומע דיבורים, איך הוא מאושר ושמח! כאשר הגיע לביתו מיד היה מופתע, מה קרה אומרת לו כך, מתחילים לריב, לאחר כמה ימים פתחו תיק ברבנות, רוצים להתגרש. והנה השני העיוור, לאחר הניתוח הורידו לו את התחבושות, הוא מתחיל להסתכל, הוא לא ראה מאורות מימיו והנה פתאום הוא רואה איזה עולם הקב\"ה ברא, בריות טובות ואילנות טובות ומיד הוא כבר לא רוצה בה, נכנסה בו שנאה, היא לא מבינה מה הוא רוצה ליהנות בהם בני אדם, כולו מתפעל. והנה הוא מגיע לביתו ורואה את אשתו, ממנה, אבל הוא אומר לה לא עשית כלום אבל זה לא בשבילי וכו', שבוע שבועיים של סכסוך, ופתחו תיק ברבנות, רוצים להתגרש. הם לא התייחסו, זרקו את המכתב לאשפה, לאחר כמה מכתבים ללא מענה לאחר זמן הם מקבלים מכתב מהרופא שצריכים לשלם לו על הניתוח. אבל קיבלו מכתב מעורך דין, שאם לא ישלמו הוא ייגש לבית המשפט. ואכן לאחר זמן הוזמנו לבית המשפט, הם הגיעו למשפט ולא לקחו אפילו עורך דין, הם היו בטוחים שהם יוצאים זכאים בדין. היתה להם טענה חזקה מאוד. אבל למעשה הוא לא עשה לנו טובה, הוא עשה לנו רעה, זה הרס לשנינו הרי אנחנו הלכנו לרופא הזה שיעשה לנו טובה כדי שנוכל לשמוע ולראות, את השלום בית! מחמת הפעולה של הרופא אנחנו עכשיו בהליכי גירושין בבית הדין. זו רעה ולא טובה! מה פתאום שנשלם על רעה?! השופט שמע את הדברים ואמר, באמת זו טענה מאד חזקה, אתם לא צריכים לשלם על רעה. אבל גם הרופא טוען שהוא לא צריך לעבוד בחינם. ולכן, הוא פנה לרופא, כיון שעשית להם רעה שרפאת אותם עליך לבטל את הרעה הזו, תעשה שהחרש יחזור לחרשותו והעיוור לעיוורונו! אמר לו הרופא נו, זה הרבה יותר קל מאשר הניתוח הראשון כמה דקות בהרדמה חלקית. הגיסים שמעו כך והתחילו לצעוק שאינם מסכימים. אמר להם השופט, אם ככה אז אתם מודים שזה טוב מה שהרופא עשה! הרי שעליכם לשלם לו את המגיע לו. אותי בעולם הזה, על כרחי נוצרתי, כל החיים היו בעל כרחי! אומר לו הקב\"ה הנמשל, אדם בא לקב\"ה ואומר לו רבונו של עולם לא עשית לי טובה שבראת ועל כרחך אתה מת! אתה לא רצית למות! אתה רצית לחיות! אם ככה זה טוב לך להיות בעולם הזה – אז תשלם על מה שעשית. ג. המתחזה להמגיד מדובנא המגיד מדובנא היה גאון במשלים, הפלא ופלא. זה דבר שאין לתאר. מספרים עליו שהיה מגיע לקהילה למשך כמה ימים, והיו מפרסמים שהוא מגיע ובמשך כמה ימים היה בא לבית הכנסת הגדול שבעיר, והיה דורש ואנשים יושבים מרותקים. הוא היה נואם בחסד שאין כדוגמתו. הרעיונות שלו היו נפלאים, כולם היו מקשיבים וצוחקים ונהנים, שומעים דברי מוסר. ובכל מקום שהיה הולך, השיחה האחרונה שהיה נותן שם כבר לא היתה צחוק, כולה היתה מוסר כואב ונוקב מאד. רק היה פותח את פיו ואנשים היו מתחילים לבכות, היו רואים את הפנים שלו שהיו כלהבות אש, מהדברים הנוקבים שאמר. עד כדי כך שהוא היה אומר ומיד היו בוכים. אנשים נעשו חולים מרוב שהיו נבהלים בפירוש, שאנשים חלושי המזג שלא יבואו לדרשה האחרונה שלו. קודם לכן על בואו, לא היה טלפונים. הוא התאכסן באיזו פעם הגיע לעיר אחת כדי לדרוש שמה, הוא לא הודיע אכסניא, והנה הוא שומע שאנשים מדברים שהמגיד מדובנא הגיע לעיר. הוא התפלא, מי סיפר להם שהוא הגיע. ואז הוא שמע שמדברים שהמגיד מדובנא נמצא באכסניא פלונית, אחרת. מיד הוא הבין שיש מישהו רמאי שמתחזה למגיד מדובנא. באותם ימים לא היו תמונות בעולם, ואנשים האמינו לו שהוא המגיד מדובנא, ומחר הוא ידרוש בבית הכנסת הגדול. המגיד מדובנא שמע על כך, ושתק, רצה לראות מה יקרה. הגיע יום שבת, הלך לבית הכנסת, הנה הוא רואה קצת חיצונית. המגיד מדובנא תפס את מקומו מאחורי התיבה, שאף אחד את המגיד מדובנא המתחזה יושב סמוך להיכל. ובאמת הוא היה דומה לו לא יראה אותו, והקשיב, ובאמת האיש הזה כנראה היה בדרשות של המגיד מדובנא, ושמע ממנו כמה רעיונות וחזר עליהם במשך עשרים דקות, וכל הקהל שומעים ונהנים. ואז לפתע התחיל לדבר בדברים משלו, כל מיני שטויות, דברים לא לעניין. המגיד מדובנא שמע כך וקם, עלה אל התיבה באמצע הנאום שלו, דפק על השולחן ואמר, רבותי, אני רוצה להודיע לכם שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי! הוא לא המגיד מדובנא! אני הוא המגיד מדובנא! הקהל נדהם, ואז הרמאי הזה התחיל לצעוק לעבר המגיד מדובנא, שקרן, רמאי! אתה לא האנשים פנה למגיד מדובנא בשאלה, למה לא צעקת מתחילה שאתה הוא המגיד מדובנא, אני הוא המגיד מדובנא! נהיתה שם מהומה גדולה. ואז אחד המגיד מדובנא? למה חיכית עשרים דקות שהוא מדבר, ורק אז התחלת לצעוק שאתה הוא המגיד מדובנא?! כל דבר היה [ חייך המגיד מדובנא ואמר לו אומר לך משל למה הדבר דומה היה איש אחד עשיר שחיתן את בנו, והנה יום ]...ממציא משל על המקום לפני החתונה החליט לערוך סעודת עניים, כך היה מקובל בזמנם. הוא הכין בשר ודגים וכל מיני מטעמים והזמין את כל העניים של העיר. והנה היה עני אחד בעיר שמסכן כל כך השתוקק לסעודה הזאת. בבוקר הסעודה אכל הגיע הלילה, הוא בא לבית העשיר, התיישב והתחיל לאכול, מהר מהר, הוא לחם ובצל והחליט שהוא צם כל היום עד הלילה כדי שיוכל לאכול. והנה אוכל עוד ועוד ושותה יין, וכולו מבסוט, סוף סוף יש לו אוכל טוב. אבל מרוב שהוא אכל מהר אכילה גסה, פתאום התחיל להרגיש לא טוב, הוא התחיל להרגיש בחילה, מהר יצא מהבית בשארית כוחותיו, הראש שלו מסתובב, ובחוץ עמד והתחיל להקיא את כל מה שאכל. בא מישהו וסיפר לבעל הבית התחיל לתפוח לו על הגב ולהרגיעו, והעני מקיא ומקיא, הוא נתן לו לשתות שיש עני אחד שמקיא בחוץ. בעל הבית לקח בקבוק מים וכוס, יצא החוצה ומעודד אותו, וכך הוא מקיא ובשלב מסויים החל להקיא את הלחם ובצל שאכל בבוקר, כשראה העשיר כך עזב אותו ונכנס לבית. שאלו אותו למה נכנסת הביתה פתאום?! אמר להם תראו, בהתחלה שהוא הקיא את האוכל שלו, זה כבר לא ענין שלי, זו בעיה שלו. אמר להם המגיד מדובנא, ישבתי שאכל בסעודה שלי, יש לי אחריות על כך, אבל ברגע שהתחיל להקיא את והקשבתי לאיש הזה, כל זמן שהוא אמר רעיונות שלי יש לי אחריות על זה, וזה בסדר, אבל ברגע שהתחיל להגיד רעיונות משלו, אני חייב לעמוד ולומר שאין לי אחריות על כך, זה לא שלי! ד. מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם למרות כל דברי המגיד מדובנא האיש הזה המשיך לצעוק שהוא הוא המגיד מדובנא. אמר להם המגיד מדובנא, כתוב \"יהללך זר ולא פיך\" זה לא יפה פיך, אם הזר לא מהלל אותך אותך אז שאדם מהלל את עצמו, אבל לפעמים יש מצב שאף אחד לא מכיר אותך ] - - ואם לא[ ואז יהללך זר, ולא פיך צריך להלל. אני צריך להוכיח מיהו המגיד מדובנא האמיתי. אם כן כיון שהמגיד מדובנא האמיתי אומר משל על כל דבר שמביאים לו, אז תביאו סידור וחומש, נפתח את הסידור באקראי, ולאחר מכן נפתח את החומש את המשל ויקשה קושיה על החומש, וימשיך את המשל ויתרץ את החומש, באקראי. מי שידע להגיד משל, ועליו הוא יקשה קושיה על הסידור, וימשיך וימשיך את המשל ויתרץ את הסידור, הוא הוא המגיד מדובנא! והציבור הסכימו לבדיקה. נפתח להם ]סידור אשכנזי[ הביאו סידור וחומש, פתחו את הסידור במילים: \"מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע ומואבי בקהל ה'\". המתחזה ראה כך אמר זה לא דומה בכלל, אין שום קשר קול צעקתכם היום הזה\". פתחו את החומש ונפתח להם: \"לא יבוא עמוני ביניהם. לעומתו המגיד מדובנא פתח את פיו ואמר: היה איש אחד גביר גדול, שהיתה לו בת יחידה שהיתה מפונקת מאוד. והעשיר כמובן אהב אותה מאוד, היא הבת היחידה שלו. הבת גדלה והגיעה לפרקה. מצאו לה שידוך, בחור ישיבה מצויין, תלמיד חכם ולמדן גדול. והעשיר כמובן אמר שהוא משלם את הכל. קבעו חתונה, והחלו בהכנות, העשיר הביא חייטים הכי טובים שיתפרו חליפות, לו לאשתו ולבת. לכל הקרובים אליו, חליפות יקרות מאוד. והנה שבוע לפני החתונה, אמר החייט לעשיר, למכנסיים האלה אני צריך חגורה, ויש פה אחד שמוכר חגורות עניבות וכיו\"ב, תשלח מישהו שיביא חגורה מסויימת. העשיר מיד שלח ממנו הרבה דברים, ולא רק זה הוא גם רוצה לשלוח לו מתנה לחתונה, הביא לו בעל החנות שהוא לא רוצה לקחת כסף ממנו, כיון שהעשיר הזה קונה חגורה, הוא בחר חגורה יפה ומשובחת, מעור אמיתי. כאשר בא לשלם אמר שליח, הוא הלך לחנות ואמר לבעל החנות שהוא שליחו של העשיר, ורוצה לשליח מעטפה צ'ק לחתן ולכלה מתנה לחתונה. היה שם בסמוך איש אחד עני ששמע את תוכן השיחה, ואמר איזה יופי החנות הזאת, אתה קונה חגורה, לא די שאתה לא משלם עליה, עוד מקבלים עליה צ'ק מתנה!... לקח חגורה ובא למוכר, אמר לו המוכר שהחגורה הזו עולה מאה שקל, העני התפלא, לקודם נתת לו בחינם וגם נתת לו צ'ק, לכל הפחות תן לי את זה בחינם, ולא צריך צ'ק... אמר לו בעל החנות שוטה שכמותך! מה אתה משווה בינך לבינו, כל כך הרבה טובות הוא עשה לי, הוא חבר שלי, אני אוהב אותו, הוא קרוב אלי מאד, אז אני גם נותן לו מתנה, אבל אתה? מה לי ולך?! מה פתאום שאתן לך בחינם?! אתה צריך לשלם! אמר המגיד מדובנא לפי זה יש קושיה עצומה על הסידור: \"מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתם\" – מה הקשר?! אברהם אבינו היה אדם גדול בענקים! היה מקורב אל הקב\"ה! 'אברהם אוהבי' - אמר הקב\"ה! לתפילתו הקב\"ה ישמע, אבל לתפילנו שאנו עושים עוונות, מה לנו ולו?! למה אם הוא ענה לאברהם אבינו הוא צריך לענות גם לנו? זו קושיה חזקה על הסידור. ה. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים המשיך המגיד מדובנא את המשל, הנה הגיע זמן החתונה, שתיערך בעירו של החתן. הוזמן קייטרינג משובח עם כל האוכל הטוב מהעיר של העשיר, והוא שכר כמה מרכבות שיקחו את כל האוכל לעיר שבה תתקיים החתונה. העשיר בעצמו נסע כבר לפניהם, והכלה ואמה נסעו עם העגלות של האוכל. החלו להפשיר פתאום נשבר הקרח, וכל המרכבות 'סוס ורוכבו רמה בים' קפאו, והמרכבות עוברות עליהם. אבל כיון שהיה זה סוף החורף והשלגים יצאו לדרך, זה היה סוף תקופת החורף, היו שם הרבה שלגים, וכל הנהרות - כולם נפלו לתוך הנהר. מיד התחיל קול צעקה, אנשים באו והתחילו ואת אמה, הם היו שוכבות חצי מעולפות ליד הנהר. אם הכלה ראתה כל לנסות להציל את הבני אדם, ברגע האחרון ממש הצליחו להציל את הכלה מה שקרה, וקראה מיד לאחד המשרתים והורתה לו, שירוץ מיד לבעלה שמע את זה נבהל, ושאל אותו, אבל מה שלום אשתי והבת שלי? והמשרת אסון, הקרח נשבר וכולם נפלו לתוך הנהר, כל האוכל הלך לאיבוד! העשיר העשיר ויודע לו מה קרה. המשרת רץ לקרוא לו, והוא בא ומספר לו שאירע בטפשותו עונה לו, עזוב זה זה כלום, אבל כל האוכל הבשר העופות, הדגים הכל נפל לנהר! העשיר הכה אותו, טיפש! מה שלום אישתי והבת שלי זה יותר חשוב! ואז העבד אמר לו שאשתו והכלה בסדר, הם ליד הנהר. אומר המגיד מדובנא, איזה משרת טיפש זה במקום לומר את המצב של האשה והבת, הוא מדבר על האוכל?! לפי זה יש קושיה עצומה על החומש, כתוב \"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'\". למה? \"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים\" – מה הסיבה שלא יבוא בקהל ה' כי הם לא קיבלו אותם באוכל. והנה מיד לאחר מכן \"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך\" – הלא אם בלעם היה מקלל את ישראל הם צריך להקדים שהסיבה היא אשר שכר עליך את בלעם, ולאחר מכן לומר את בלעם? ודאי שזה ששכר את בלעם זה גרוע פי אלף! אם כן הפסוק היה היו מתים, אז מה יותר גרוע, שהוא לא קידם בלחם ובאוכל, או שהוא שכר את אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. זו קושיה על החומש. המשיך המגיד מדובנא את המשל, שבסופו של דבר מצאו מהר איזה קייטרינג, והצליחו איכשהו לקיים את החתונה כראוי. החתן והכלה גרו בביתם, אבל לצערינו זיווגם לא עלה יפה, הכלה היתה מפונקת, והוא הבחור היה תלמיד חכם אמיתי יושב ועוסק בתורה, וזה לא היה בשבילה, היא רוצה שיקח אותה לכל מיני מקומות שאסור ללכת, אבל הוא לא רוצה, יושב ולומד, ואת כל ארוחותיו היה חמיו מספק לו, כל יום שולחים לו לבית הוא אמר לחמיו שלדעתו אפשר לסדר את העניינים. והנה החתן הזה היה ריב גדול. ואז האבא העשיר אמר שרוצה שיתגרשו, אולם החתן לא רצה, הוא רוצה ללמוד תורה! ואז הבת הלכה לאביה והוא יצא נגד חתנו, ונהיה כל מיני מטעמים. כשראה זאת חמיו נתן הוראה שלא לתת לחתנו בשר ודגים, במטרה להפעיל עליו לחץ. וכך לאט לאט, עד שהפסיקו לספק לו אוכל לגמרי. אבל את החתן כל זה לא הטריד, הוא הצליח להסתדר איכשהו, אולם העשיר כל הזמן חושב כיצד להיפטר מן החתן הזה. והנה בא מישהו אל האבא העשיר וסיפר לו, שיש איזה קוסם גוי ביער שעושה כשפים, וביכולתו להרוג אדם ברגע, אבל הוא עולה המון כסף, הוא לוקח מאה אלף דולר בשביל קללה! אבל הקללות שלו הם חזקות. הלך העשיר ליער, ושילם לקוסם את שכרו והוא קילל את החתן. והנה נודע עזב את הבית וחזר לישיבה. הלך לראש הישיבה סיפר לו את הסיפור, ראש הדבר לחתן, הוא שמע את זה כאב לו מאד שעד כדי כך חמיו רודף אותו, הישיבה עודד אותו שלא ידאג והכל יהיה בסדר. לאחר כמה ימים העשיר מגיע לישיבה, ניגש לראש הישיבה ואומר לו, ככה אתם מגדלים בחורי ישיבה?! תראה איך שהוא מתנהג ככה עזב את אשתו! - זו השיטה הכי [ ראש הישיבה עשה עצמו כאילו אינו יודע מכלום טובה, כשאתה מתווכח עם מישהו, תסובב את זה בצורה שהוא יפול בפח , ואז אומר לו ראש הישיבה, כן, שמעתי גם שבהדרגה הפסקת ]...בעצמו לתת לו אוכל! אמר לו העשיר נכון! אבל הסיבה לכך היא שהעסקים שלי בזמן האחרון לא משהו, אין לי כסף לספק לו אוכל! בהתחלה ניסיתי אבל כיום אין לי לתת! ואז ראש הישיבה גער בו, אהה, ולתת מאה אלף דולר לקוסם זה כן יש לך?! אומר המגיד מדובנא לפי זה מתורץ החומש, הקב\"ה הולך עם עמון ומואב מן הקל אל הכבד, 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' - לא נתנו לעם אבל לתת לבלעם 'מלא ביתו כסף וזהב' לזה יש לכם כסף?! לתת לבלעם ישראל אוכל, אבל אם הם יאמרו שלא היה להם לתת, יאמר להם הקב\"ה, כן, אבל לתת לעם ישראל אוכל לא?! מיניה וביה, לסתום את טענותיהם שלא יגידו שום תירוץ, אז ממילא החומש מתורץ. ו. אברהם ביקש שה' יאהב את בניו למרות שלא ראויים בכל כוחו, ומרביץ תורה גדול, והיה ממלא את כל התפקידים של רב כמו כראוי. והוא אכן נענה להצעה, ומינו אותו לרב העיר. הוא מצידו היה עובד הציעו לו לשמש כרב בעיר גדולה. שמעו עליו שהוא גדול בתורה, ומדבר העשיר הפסיק להתערב, והחתן ישב ועסק בתורה כהרגלו. והנה לאחר זמן המשיך המגיד מדובנא את המשל. לאחר זמן עשו הזוג שלום בית, האבא שצריך. ובני העיר היו אוהבים אותו מאוד. ואכן ראש הקהל פנה אל הרב ואמר לו שכל אנשי העיר רוצים להשתתף והנה נולד לרב בן, וכל אנשי העיר היו שמחים וצוהלים על לידת הבן לרב. בשמחת הברית לבנו של הרב. ולכן, אמר לרב, אנחנו נערוך את הברית בחצר בית הכנסת על חשבון הקהל. ואכן ערכו את הברית כמו שביקש אם הוא ילך בדרכך ויהיה כמוך גדול בתורה, אנחנו ממנים אותו מעכשיו קיבלנו החלטה שהרך הנימול, הבן הזה שנולד זה עתה, כאשר יהיה גדול, כך קשה בשבילנו, מוסר את נפשך עבור אנשי הקהילה, על כן לאות הוקרה לכבוד הרב. ואמר, מורינו ורבינו כמה אנחנו אוהבים אותך שאתה עובד כל ראש הקהל. והנה באמצע הסעודה קם ראש הקהל והתחיל לשאת נאום לירש אותך ברבנות העיר. עשיתם לי שום טובה, וכי אם הבן שלי יהיה כמוני, בטח שתמנו אותו לרב, לאחר מכן עלה הרב לדבר, והתחיל לומר, תסלחו לי רבותי, אבל אתם לא הרי אתם אומרים שאני טוב אז למה שלא תמנו אותו לרב?! הרי אתם אומרים שאני טוב! אם כן לא עשיתם לי כלום מלבד טובה לעצמכם. אבל אם תאמרו משהו אחר, שאפילו אם הבן לא יהיה כמו אביו, יהיו לו חסרונות, והוא לא יהיה משהו מיוחד, אבל אתם כל כך אוהבים אותי ורוצים להכיר לי טובה, אתם תמנו אותו למרות החסרונות שלו, זה יהיה סימן שאתם באמת אוהבים אותי. ואם אנחנו הולכים בדרכו של אברהם אבינו, אזי שהקב\"ה יאהב גם אותנו אמר המגיד מדובנא, לפי זה יתורץ הסידור, אברהם אבינו הקב\"ה אוהב אותו, כי אנחנו טובים. אולם אומר אברהם אבינו לקב\"ה ואומר לו, אתה אוהב אם הם לא כל כך טובים, גם אם הם לא ילכו בדרך התורה כמו שצריך, גם אותי, אני מבקש שתאהב את בני לא רק אם הם יהיו טובים, אלא אפילו כן לפנים משורת הדין תאהב אותם משום שאתה אוהב אותי! ועכשיו נודע מיהו המגיד מדובנא האמיתי..."},{"filename":"102.pdf","content":"ההבדל בין 'מלאכה| גירוד הטיט בציפורן או בסכין| הסרת הטיט שעל בגדיו| הסרת לכלוך או טיט הנמצא על בשרונושאי השיעור: | הסרת לכלוך שהוא דבר מאכל| מלאכת 'טוחן' בהסרת הטיט מעל הבגדים| 'שאינה צריכה לגופה' לבין 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה ניקוי הבגד במגבון לח | שפשוף הבגד בעצמו כדי לנקותו102 גליוןמיום א' י\"ב סיון תשפ\"א מרת מטילדה (מזל טוב) אלחייאני בת פרחה ע\"ה - נלב\"ע י\"ט סיון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת שלח ניקוי הבגדים בשבת (ג) א. ניקוי הבגדים על הקרקע ועל הכותל אם אירע ויש לו טיט על רגלו, שניתן לנקות (שבת קמא.)איתא בגמרא את הטיט הזה או בקרקע או בכותל. ויש בכך ארבעה שיטות: א. יש שמתירים בשניהם. ב. ויש אוסרים בשניהם. ג. יש שמתירים בקרקע ואוסרים בכותל. ד. יש שמתירים בכותל ואוסרים בקרקע. החשש בניקוי על הקרקע הוא שמחמת שהקרקע איננה מרוצפת, וכשיבוא לנקות את הבוץ שעל בשרו בקרקע יבוא לאשוויי גומות. לעומת זאת סברת המתירים לנקות את בשרו בקרקע היא שהרי הוא אינו מתכוון לאשוויי גומות, אם כן הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. ולגבי לנקות את בשרו בכותל, סברת האוסרים היא, שהרי כאשר הוא משפשף את הטיט שעל בשרו בכותל הרי הוא כבונה, ולכך אסור. אולם סברת המתירים היא, שהלא אין דרך לבנות באופן כזה. מתיר לקנח בכותל, אך מאידך מרן (סי' שב ס\"ה)למעשה מרן בשלחן ערוך אוסר לנקות את בשרו בקרקע, משום שיבוא לאשוויי גומות. ונתבאר לעיל, שדין זה הוא דוקא בקרקע שאינה מרוצפת, אבל בקרקע מרוצפת, או כמו כן במקום שיש בו כביש סלול וכיו\"ב, מותר. ובדומה לזה מצאנו פוסק שאסור (סי' שיב ס\"ב)לעניין טאטוא הבית, שמרן בשלחן ערוך לטאטאות במקום שיש בו עפר משום אשוויי גומות, אבל בקרקע מרוצפת יש מחלוקת, ומרן השלחן ערוך פוסק להקל בה. ולהלכה כן פסק גם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה שמותר לנקות את הטיט שעל בשרו על הקרקע המרוצפת. ויש ללמוד מזה שאם מגרד או מנקה את הטיט שעל בשרו על ידי כלי, כגון כף או מזלג, עדיין הוא מותר שהרי הוא כקרקע מרוצפת. ב. ניקוי הבשר על ידי כלי והנה, כאשר הלכלוך על בשרו הוא הרבה יותר קל, משום שכשהוא מתייבש הוא מצטער בכך, וכמו כן מותר לקחת כלי ועל ידו לשפשף את הטיט שעל בשרו. ואין כל סיבה לאסור בזה. השאלה היא מה הדין אם יש לו טיט על בגדיו. הלך ברחוב והתלכלך בבוץ, ומתבייש כך להיכנס לבית הכנסת, זה לא כבוד השבת, אם יכול להסיר את הטיט מעל בגדו. שאם יש טיט על הבגד מותר לשפשף את הבגד (שם)ואמרו בגמרא מבפנים אך לא מבחוץ. דהיינו שיגרד את הלכלוך באופן שיכניס את ידו לחלק הפנימי של הבגד הסמוך לבשרו וישפשף את הבגד, אך לא שאין כיבוס אלא ישפשף את הבגד מבחוץ, כיון שאז זה נראה כאילו הוא מכבס את הבגד. (ד\"ה מבפנים)אמנם אין זה כיבוס ממש, וכמו שכותב רש\"י במים, אך כיבוס במים הוא כיבוס האסור מדאורייתא, ורבנן אסרו את שפשוף הבגד משום שהוא נראה כמכבס. והרמב\"ם (פרק כב מהלכות שבת הי\"ז) כותב שהוא אסור שמא יבוא לכבס בפועל. והרא\"ה כותב שהוא אסור משום שנראה כעובדין דחול. ג. גירוד הטיט בציפורן ובסכין ולא מבחוץ, שניתן לשפשף גם בציפורן. בדרך כלל רוב העולם גוזזים את בגמרא שם איתא עוד, שהשפשוף המותר בשבת שהוא מבפנים בלבד, ציפורניהם, אך יש כאלו שיש להם ציפורניים ארוכות כמו השוחטים, שמשאירים ציפורן אחת ארוכה כדי שיוכלו על ידה לבדוק את סכין אם היתה מגיעה להיות מעל הבשר, בכדי שיוכל להשתמש בה לבדיקת השחיטה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכל השנים היה מגדל ציפורן אחת, אף סכיני השחיטה. ורבינו (סי' שב) כותב על כך, וכך כותבים הטור (שבת פ\"כ סי' יד)והרא\"ש , שציפורן לאו דוקא אלא יכול אף לשפשף את הטיט גם (נתיב יב)ירוחם כותב שהוא אף בסכין (סי' שב ד\"ה ומה שכתב מגרדו)בסכין. ומרן בבית יוסף חדה. וביאור העניין, שכל מה שאמרנו שאסור לגרד מבחוץ היינו לשפשף, אך כאשר מגרד בסכין מותר אף לגרד מבחוץ. ד. שיטת מרן השלחן ערוך לגבי גירוד בסכין למעשה מרן בשלחן ערוך (שם ס\"ז) לא מזכיר את האפשרות לגרד את מילתא לאיתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן, ומגרדו בציפורן\". הטיט על ידי סכין, וז\"ל: \"טיט שעל בגדו, משפשפו מבפנים דלא מוכחא ע\"כ. וכתב בספר נהר שלום שמזה שמרן לא כתב בשלחן ערוך את האפשרות לגרד על ידי סכין, הוא מוכח שחזר בו ממה שכתב בבית יוסף. אולם אפשר לבאר שמרן בשלחן ערוך לא חזר בו אלא רק סמך על ידי סכין. ומרן עצמו בבית יוסף כותב שאין לחלק ביניהם, ומה שאמרו מה שכתב בבית יוסף, שהרי אין כל סברא לחלק בין ציפורן לגירוד על בגמרא 'ציפורן' היינו לאו דוקא. וכמו כן רואים שכמעט כל האחרונים כתבו שיש להקל גם בסכין. כך כותבים המהריק\"ש (ערך לחם ד\"ה בציפורן) ורבינו אברהם אזולאי (זקנו של מרן החיד\"א), והחיי אדם, והגר\"ז (שלחן ערוך הרב סעי' יז), ועוד הרבה מהאחרונים. ודין זה הוא גם בבוץ או בכל לכלוך, שניתן לשפשף מבפנים את הבגד בעצמו, או מבחוץ כאשר הוא על ידי סכין. ה. טיט לח וטיט יבש והנה יש פוסקים שאומרים, שכל מה שאמרו שיכול לגרד את הטיט שעל בגדו היינו דוקא כאשר הטיט הוא לח, אבל כאשר הוא יבש אסור לגרדו כיון שנראה כטוחן, שהרי מפורר את הלכלוך. וכך כותב הטור - רבינו פרץ הוא ראשון קדמון שיש לו הגהות על ספר [ על ספר תשב\"ץ לתלמיד מהר\"ם, וזו התקופה בה חי, תקופת המהר\"ם הסמ\"ק, ובעל ההגהות מיימוניות מזכיר אותו הרבה, והוא כתב גם הגהות בשם רבינו פרץ . שהרי הטיט הוא עפר, וכשמתקשה נעשה למקשה אחת, ]מרוטנבורג וכשמפוררו הוא מלאכת טוחן. ומוסיף רבינו פרץ, שכיון שלמעשה אינו מתכוון להשתמש עם העפר הזה, ממילא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואסורה מדרבנן. ומצאתי שהמאירי (שבת שם) חולק על כך, שהוא כותב לגבי גירוד טיט יבש הנמצא על הנעל, שאסור לגרדו משום שהוא ממחק, שעל ידי כך משום העור של הנעל. אולם לגבי הדין של ניקוי הבגד מטיט יבש שעליו הראשונים הללו מדגישים את זאת בקשר לנעל, ושהטעם לאיסור הוא הוא גורד את עור הנעל, וכן כתבו בעל ההשלמה ובספר אהל מועד. והנה לא כתבו כן, משמע שלא חששו מצד דין טוחן. ואכן מי שמתבונן בבית יוסף מבחין שאין זה מוסכם ויש שחולקים על רבינו פרץ, וכמ\"ש שהמהר\"ם מרוטנבורג לא סובר כדברי רבינו פרץ. ו. גירוד הטיט – מלאכה שאינה צריכה לגופה שגירוד הטיט הוא אסור מדרבנן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש לשאול, מה הסברא של החולקים על רבינו פרץ, מפני מה לא נאמר אכן ראיתי שהלבוש (סי' שב ס\"ז) כותב, שאמנם היא מלאכה שאינה מתכוון לטחון, ממילא הוא לא ניחא ליה, אשר על כן התירו לגרד את צריכה לגופה, אבל זה גם פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והיינו שהוא לא הטיט מצד דין טוחן. לעומת זאת, התוספת שבת (ס\"ק כו) מקשה על הלבוש, כיצד אפשר לבוא מצד שני הצדדים, גם מצד 'פסיק רישיה' וגם מצד 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. דהיינו 'פסיק רישיה' – היינו שלא מתכוון לעשיית המלאכה אבל המלאכה חייבת להיות, לעומת זאת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' – היינו מלאכה שמתכוון אליה. ז. ההבדל בין פסיק רישיה למלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה צריכה לגופה. אבל יש להקדים לכך את ביאור המושגים הללו, ואני חושב שאפשר לומר בזה גם מצד פסיק רישיה וגם מצד מלאכה שהינם שני מושגים חשובים ביותר בהלכות שבת. ויש ביניהם הבדל הלכתי גדול מאוד. 'פסיק רישיה' הוא אסור מהתורה. ויש ראיות לכך מהגמרא והרמב\"ם והתוספות ועוד הרבה ראשונים. לעומת זאת 'מלאכה שאינה צריכה סוברים שאיסורה ] - מלבד הרמב\"ם[ לגופה' כמעט כל הראשונים הוא מדרבנן. אבל יש לדעת שזהו דרבנן חמור, וזאת כיון שמתכוון למלאכה. ולפיכך יש וב'פסיק רישיה' מדרבנן מקלים אבל ב'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אוסרים. כגון כשהנר דולק ופותח את החלון, שאמנם לא מתכוון לכבות את הנר, אבל אמרו בגמרא שאסור, ואמנם כמה אחרונים רצו להוכיח מזה שפסיק רישיה בדרבנן – אסור, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו משתמש בכיבוי הנר, אלא במה שנוצר מהכיבוי. אולם המאירי כותב שבמלאכה שאינה צריכה לגופה פסיק רישיה בדרבנן אסור. וכמו כן כותב בעל ההשלמה. וביאור מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו שהתכלית במעשהו אינו המלאכה, וכגון עצים הבוערים נעשים להיות פחם, ומשתמשים עם הרי זו מלאכה מדאורייתא מלאכת 'מכבה', אולם אם מכבה את העצים הפחם הזה, והנה אם מכבה את העצים הבוערים כדי לעשות מהם פחם : (פרק במה מדליקין)ואין לו תועלת בכיבוי עצמו, כגון מה שאמרו במשנה רעה וכו'\" – היינו שמפחד עם הנר הדלוק, ומכבה את הנר אך אין לו כוונה \"המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטים מפני רוח בפחם הנוצר מהנר, אלא רק בכיבוי הנר, אין זו מלאכה האסורה מהתורה על פי שיטת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאנה צריכה לגופה חייב, אך על הפתילה חייב\" – ולכאורה היינו מהתורה, אולם בגמרא מבואר שהוא ואסורה מדרבנן בלבד. לעומת זאת \"כחס על הנר, כחס על השמן כחס לשיטת רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור אבל אסור, ממילא במקרים הנ\"ל של המשנה אסורים מדרבנן. למעשה שלו אך אינו מתכוון לתוצאת הטחינה, הרי שזו מלאכה שאינה אשר על כן לכאורה הוא במי שמגרד טיט יבש שעל בגדו, הוא מתכוון צריכה לגופה. מאידך 'פסיק רישיה' היינו שאינו מתכוון למלאכה. כגון במי שגורר את המיטה אך לא מתכוון לעשות את החריץ. אולם גם אם אינו מתכוון מיטה על עפר, ובכך הוא עושה חריץ באדמה, הרי הוא מתכוון לגרור לעשות את המלאכה היא תיעשה. וזה הביאור \"פסיק רישיה ולא ימות\" – היינו שחותך את ראשו של הבעל חיים ולא מתכוון להורגו, הלא ודאי הוא ימות, כמו כן כאן, שאינו מתכוון לעשיית המלאכה, אך ודאי שבעשותו כן נעשית המלאכה מאליה. והנה בנידון דידן, כוונתו היא לגרד את הבגד מהטיט שעליו, ממילא הגירוד הוא לא כדי לטחון, אם כן מצד אחד זה פסיק רישיה שלא ניחא ליה, כיון שאינו מתכוון לעצם מלאכת טוחן, מאידך גיסא זו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', שהרי אינו משתמש בתוצאה הבאה לו מהמלאכה, אם כן יש כאן את שני הכללים משמשים יחדיו, 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' בדרבנן משום שהוא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. וזה הביאור בדברי הלבוש. ח. הקושיות על שיטת רבינו פרץ לכלום, אם כן מה שייך בזה מלאכת טוחן. לעומתו מקשה עליו בספר על דברי רבינו פרץ, הלא אין מה לעשות כלל בטיט שעל הבגד ואינו ראוי בספרי אחרונים נאמרו כמה טענות נגד דברי רבינו פרץ. האגלי טל כותב שביתת השבת הלא אם יש כמות בטיט הזה תהיה בו שימוש מסויים, לכסות לכלוך וכיו\"ב, הלא גם עפר יש בו שימושים שלו. מקשה על רבינו פרץ מצד דין 'אין טוחן (סק\"ו) הגאון רבי עקיבא איגר אחר טוחן' שהרמ\"א הביא בסימן שכא ס\"ח, שהרי בתחילה הוא היה עפר, וכשטוחנו שוב הוא טחינה שניה. אכן החזון איש טוען להיפך, שהרי בתחילה העפר היה טחון, ולאחר מכן הוא נעשה קשה, כשטוחנו לאחר .מכן הוא טחינה חדשה, ממילא יש טוחן אחר טוחן. ואכמ\"ל ט. סתם ויש אומרים בדעת מרן השלחן ערוך לאור כל זאת יש לברר מהי דעת מרן השלחן ערוך. וז\"ל: \"טיט שעל בגדו דדמי למלבן ומגררו יד בצפורן. ויש מפרשים דהני מילי לח, אבל יבש משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ אסור דהוי טוחן\". ע\"כ. והנה בהלכה הראשונה מרן כותב שניתן לגרד לא כותב זאת בפירוש. ולאחר מכן מרן ממשיך \"יש מפרשים וכו'\" – ויש בציפורן ומשמע בפשיטות שמותר לגרד גם את הטיט היבש. אכן מרן כלל בזה בדברי מרן \"סתם ויש אומרים הלכה כסתם\" ואם כן הלכה שמותר לגרד את הטיט היבש. אולם כבר בשיעור הקודם דיברנו בדעת מרן במקומות שלא כותב מרן לא פירט את דעתו, וכמו בנידון דידן. וכבר נתבאר שאנחנו סוברים וסוברים שהכלל סתם ויש הלכה כסתם תוקפו הוא גם למקומות בהם היש אומרים. וממילא בנידון דידן יש להחמיר. אך הרבה חולקים על כך, היש אומרים הוא בא לפרש את הסתם, וכיון שכך גם הסתם הוא כמו בפירוש, שיש הסוברים שאין הכוונה שזהו 'סתם' ו'יש אומרים' – אלא כהדעה השניה, שסתם ויש הלכה כסתם הוא בכל מקום, וממילא גם בנידון דידן יש להקל, כפי שיטת ה'סתם' בשלחן ערוך. וכך כותב מרן החיד\"א במחזיק ברכה, שמרן לא פסק להלכה את רבינו פרץ. אולם הפתח הדביר הולך כשיטתו, שבמקום שלא נתפרש דעת מרן בסתם הרי שהיש אומרים הוא בא לפרש את הסתם. י. מרן בבית יוסף הסכים לשיטת רבינו פרץ והנה אם היו הדברים כן, היינו סוברים כמו מה שכתב מרן החיד\"א, שמרן (שם) לא פסק את רבינו פרץ, אולם המעיין היטב בדברי מרן הבית יוסף יבחין שמרן מסכים דוקא לשיטת רבינו פרץ. שהנה להלן לעניין טיט שעל גבי מנעלו כותב מרן שעל פי רבינו פרץ יהיה אסור, רואים שמרן מצד עצמו חושש לשיטתו של רבינו פרץ. שהרי מזכירו. על כן להלכה בנושא הזה אם יכול להחמיר לא יוריד את הבוץ מבגדיו בשבת. וכגון אם נמצא סמוך לביתו ויכול להחליף בגדיו שיעשה כן, ידי גירוד הכתם, ויש לו על מה לסמוך. וזה בעיקר לבני עדות המזרח, אולם מי שאין לו אפשרות להחליף בגדיו רשאי ללבוש את הבגדים על (ראה משנה ברורה ס\"ק לו) כיון שלבני אשכנז רוב הפוסקים שלהם החמירו וכשיטת רבינו פרץ, שאין לגרד את הטיט משום איסור טוחן. וכשהלכלוך הוא דבר מאכל הנדבק לבגד, שכאשר מסירים אותו מהבגד אינו נטחן, וכגון שנשפך על הבגד מעט רוטב של התבשיל, כיון שאין כן כתב בעל הלכות גדולות לגבי אם נדבק בבגדו גרעיני מאכל וכיו\"ב, שייך בזה טוחן יכול לכתחילה להסיר את הלכלוך עם ציפורן או כלי. ואכן שיכול להסירם מבגדו בשבת. יא. איסור טוחן בטיט שנדבק לבשרו והנה בטיט הנדבק לבשרו הדין שונה, וכתב הפרי מגדים, שאין בגירוד הטיט משום טוחן כלל, וזאת משום שהוא מצער את האדם, וכיון שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כבר מצינו בגמרא בעניין מפיס מורסא שבמקום צער לא גזרו רבנן. יב. אינו יהודי בהסרת הטיט מבגדיו חושש לשיטה שיש בהסרת הטיט משום איסור (שם)המשנה ברורה טוחן, אולם מוסיף שם שעל ידי אינו יהודי מותר. וכיון שהוא על ידי גוי הוא מותר אף בטיט היבש ושאין בו משום איסור טוחן. אולם ראיתי כמה אחרונים, שהביאו את דברי המשנה ברורה והבינו מדבריו שטעם ההיתר שהוא מחמת שאמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צורך גדול, הוא שבות דשבות במקום צורך ומותר. ומקשים על זה כמה פוסקים מהדור האחרון, שהרי המשנה ברורה פסק בכמה מקומות לאסור אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה. והנה בדעת המשנה ברורה עצמו לא ברור כן, משום שכתב להתיר לאשה ששכחה לגזור ציפורניה בערב שבת, שגויה תבוא ותגזור את ציפורניה. והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין לה מה לעשות עם הציפורניים. והרי זו שבות דשבות במקום מצוה. מאידך גיסא יש כמה מקומות שאוסר. אולם נראה לומר שההיתר של המשנה בררה כאן אינו מטעם שבות דשבות, אלא מחמת שהוא מחלוקת, והשיטה שהאיסור הוא משום טוחן היא דעת רבינו פרץ, ויש הרבה ראשונים החולקים עליו, ואף המשנה כותב על שיטה זו \"לא ברירה (ד\"ה דהוי) ברורה בעצמו בביאור הלכה החולקים עליו, ולכן במקום שהוא במחלוקת הפוסקים, אם הוא באמירה כלל\", רק שכנראה לא רצה לחלוק על כך, למרות שיש הרבה אחרונים לגוי יש לומר ספק דרבנן לקולא, ויש להקל. יג. שפשוף הרושם הנשאר מהלכלוך על הבגד וכמו כן בוץ שהסירו מן הבגד ונשאר רושם על הבגד שהוא כנראה יותר אם נשפך על בגדו רוטב, ונשאר רושם על הבגד אך אין ממשות כלל, פנימי, חלקו האחרונים האם מותר לשפשף את הבגד בעצמו בשביל שמותר לכתחילה לעשות כן, (סק\"ו)למחוק את הרושם הזה. דעת הט\"ז במקום שהוא רק רושם בעלמא, מותר לגמרי לשפשפו בין מבחוץ בין והט\"ז מבאר שכל מה שאסרו לשפשף את הבגד הוא מחמת הטיט, אך מבפנים. הזו, וכותב להלכה שהנה כל האחרונים הקילו בזה כמו שיטת הט\"ז ועל דאורייתא, ושכן כתב הגר\"א. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא את המחלוקת לעומת זאת המשנה ברורה (שם) כותב להחמיר בזה עד כדי שהוא איסור כן יש להקל. למעשה המשנה ברורה כתב כמה ראיות חזקות לאסור לעשות כן אחת מהן היא הסתירה בדברי רש\"י (ראה גם בביאור הלכה שם),מדאורייתא שאסור לנער טלית מאבק, ואילו (שבת קמז. ד\"ה המנער) שבמקום אחד כתב - וזו [ . שאין כיבוס אלא על ידי מים (קמא. שם) במקום אחר כתב רש\"י ועל פי דבריו יש ליישב, שרש\"י לא ]קושיית רבי עקיבא איגר שם מתכוון למצב שהוא משפשף את הבגד עצמו אלא רק ניעור הבגד, אך אם ישפשף ודאי שיהיה אסור אף ברושם בעלמא. כמו כן יש קושיא הזה, שבניקוי הרושם יש בזה משום איסור דאורייתא. ואת היסוד הזה של השלטי הגיבורים על הרא\"ש, שהמשנה ברורה מיישבה על פי היסוד כבר קדמוהו רבותינו ה'יד אהרון' וה'אות היא לעולם' ועוד קדמונים. מאידך גיסא יש כאן כל כך הרבה פוסקים הסוברים שלא כמו המשנה .] - אכן יש ספר 'תורת שבת' שהוא כותב כדברי המשנה ברורה[ ,ברורה יש ספר 'קצות השלחן' לרבי אברהם חיים נאה, שכותב אריכות גדולה לדחות את דברי המשנה ברורה, ושגם מה שכתב המשנה ברורה בשם הגאון מוילנא אין מכך כל ראיה. וכמו כן יש ספר בשם 'חידושים וביאורים' מהגאון רבי חיים גריינמאן והוא גם כן טוען שאין ראיה מדברי הגר\"א. ואשר על כן למסקנת הדברים, אם נשפך רוטב על בגדו רשאי לגרד את הבגד בכדי שיחזור למראהו הטבעי. ואם נשאר רושם יכול לגרדו. ויש בזה חשש של כיבוס דאורייתא. וכל מה שדיברנו הוא רק במקום ועל כל פנים אסור לנקות את הבגדים שבסמרטוט לח או מגבונים לחים, שלוקח סמרטוט יבש לחלוטין ואיתו הוא מנקה. הלכות תפלה תפלה בחוף הים ובטיול היוצא לטיול או נוסע לחוף הים, האם יש בעיה שאלה: להתפלל שם? : מצוה להתפלל בבית הכנסת. אולם אם יש צורך תשובה להתפלל בחוף הים ובטיול באתרים שונים, נכון להזהר לא להתפלל בשטח פתוח. לפיכך יעמדו סמוך לקיר או בין המכוניות. וכן יזהרו לעמוד במקום שאין שם עוברים ושבים. מקורות: כתב מרן בש”ע (סי’ צ ס”ה): לא יתפלל במקום פרוץ, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. וכתב המשנה ברורה (ס”ק יא) שעוברי דרכים מותרים להתפלל בשדה. ובמקום שיש אילנות, טוב יותר שיעמוד ביניהם ויתפלל. ומבואר באחרונים (הובאו בהלכה ברורה סעיף י) שיש גם להשתדל לעמוד במקום שאין שם עוברים ושבים. תפלה כנגד ראי או תמונות וציורים המתפלל כנגד מראה או בבית הכנסת שיש בו דמות אריות או שאלה: תמונות וציורים, האם מועיל שיעצום עיניו? אין להתפלל כנגד מראה, ואפילו בעצימת עינים. תשובה: כנגד דמות אריות או תמונות וציורים, נכון שלא להתפלל כנגדם. ובמקום צורך, יעצום עיניו או יתפלל מתוך הסידור. ואם הם גבוהים למעלה מקומת האדם, מותר להתפלל כנגדם. מקורות: בש”ע (סי’ צ’ סכ”ג) איתא, בגדים המצויירים אין נכון להתפלל כנגדם, ואם קרה לו להתפלל כנגדם יעלים עיניו. ולכן כתב המשנה ברורה (ס”ק עא) שיש להזהר לא לצייר בבית הכנסת ציורים כנגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש. וכנגד מראה אסור להתפלל אפילו בעצימת עינים. וע”ע מ”ש בזה מו”ר ועט”ר שליט”א בהלכה ברורה (סעיפים נג – נה), והוסיף שבשעת הדחק שאין לו מקום אחר להתפלל, אפילו כנגד מראה אפשר להקל בעצימת עינים. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א הארת הפנים של מרן זיע\"א \"בזמנו כשאאמו\"ר התגורר בשכונת 'רחביה' היה לו שכן מחלל שבת, ובכל פעם שאאמו\"ר היה פוגש אותו היה מאיר לו פנים ושואל בשלומו, ובשבת היה אומר לו 'שבת שלום'. לאחר זמן אותו שכן התחיל לחוש אי נעימות לנסוע עם הרכב ליד אאמו\"ר, הוא חש שזה פוגע בכבודו של הרב, והתחיל להחנות את רכבו בריחוק מהבית והיה צועד ברגל כדי שלא להיתקל ברב. אמנם מצד חילול שבת לא עשה כלום, הוא צריך להתבייש מהקב\"ה ולא מהרב, אבל בכל זאת אאמו\"ר הודה לו על כך. לאחר זמן אאמו\"ר פתח בית כנסת קטן בבית, והנה האיש הזה בא והתחיל להתפלל עמנו. ועדיין היה מחלל שבת. והיתה שאלה אם לתת לו עליה לתורה או לא, אך כיון שהיינו צריכים לעשות כמה מוסיפים ולחזור על הקריאה העלנו אותו בין בשבת! ועם הזמן התחיל לבוא לשיעורים, ואז יזם שאאמו\"ר ימסור בא אלי וסיפר לי שמפסיק לנסוע בשבת ואינו מדליק יותר את האור העולים, וחזרנו על הקריאה שלו, וכמובן לא חש בכלום. וכעבור זמן שיעור בליל שבת לאחר הסעודה, וארגן את זה, והפציר באאמו\"ר, ופרסם ברחובות וארגן את כל הדרוש והשיעור הזה נמשך במשך כמה שנים, והיו רבים באים לשמוע את השיעור. ובכל אותם השנים היה מקורב מאוד לאאמו\"ר, ולאחר שאאמו\"ר עזב את האזור ועבר משם דירה, גם האיש הזה עבר דירה והלך לגור בשכונה אחרת שלא היה שם בית כנסת, והוא נלחם וקיבל שטח והקים בית כנסת והביא לשם רב ויסד שיעורי תורה ב\"ה. רואים מזה כמה שצריך לשים לב, שלא תמיד צריך להעיר או למחות. ובאופן כללי לא אומרים מוטב שיהיו שוגגין וכו' במצוות התורה רק הרב יצחק מאזוז בדרבנן, וצריך לשקול כל מקרה לגופו\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"152.pdf","content":"להכין שיעור בשבת עבור| שינה בשבת לצורך ליל שבועות| דברים המותרים והאסורים לעשותם בשבת עבור חג השבועות נושאי השיעור: אם יש נשמה | ברכת הבשמים במוצאי שבת זו| סדר הקידוש בליל חג השבועות שחל במוצאי שבת| לימוד תורה של שבת| ימות החול כבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה | סעודה שלישית בשבת של ערב חג השבועות| ברכת שהחיינו בימים טובים| יתירה ביום טוב כבשבת ברכות השחר וברכות התורה בבוקר חג השבועות| חתונה ביום שישי|152 גליוןמיום א' כ\"ח אייר תשפ\"ב אדמונדו ג'ברא צפדייה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת נשא - חג השבועות חג השבועות שחל במוצאי שבת א. מותר להוציא אוכל מהמקפיא בשבת לצורך יום טוב השנה חל חג השבועות במוצאי שבת, וישנם כמה הלכות שחשוב לדעת. ראשית כל ידוע הוא שאסור בשבת לעשות כל פעולה של הכנה לצורך יום בשבת ליום טוב אסור להכין. ועל כן צריך להמתין עד זמן צאת הכוכבים. טוב. אמנם ביום טוב מותר להכין לשבת כאשר עושים עירובי תבשילין, אך אכן דברים קלים ביותר, שאינם כל כך הכנה אפשר להקל. כגון אוכל שהוקפא לצורך יום טוב, שמותר להוציאו שעתיים שלוש לפני הלילה כדי שיפשיר מאליו. שזו פעולה קלה ביותר. וכמו כן זה שהוא קפוא אינו נקרא מוקצה. אבל מלבד זאת אין לעשות שום פעולה עד צאת הכוכבים. ב. גם המחמירים כשיטת ר\"ת מותרים במלאכות דרבנן לצורך סעודת הלילה לאחר צאת הכוכבים של הגאונים. דהיינו כעשרים גם המחמירים כשיטת רבינו תם, מותר לעשות פעולות הכנה שהן דרבנן דקות אחרי השקיעה, שהאשה תאמר 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש', בזה איסור דאורייתא. משום שאין בישול אחר בישול גם באוכל לח, כגון כן מותר לקחת אוכל מבושל ולהניחו על הפלטה כדי שיתחמם, כיון שאין שבכך מבדילה בפיה וזה מועיל, ויכולה כבר לעשות מלאכות דרבנן. וכמו . וכך ]שהרי זו מחלוקת וממילא הוא ספק ספיקא ואכמ\"ל[ מרק וכיו\"ב אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מורה בביתו שלו, שהיה מחמיר כמו רבינו תם, בין קודש לקודש' ואז יכולה לחמם את האוכל על הפלטה וכיו\"ב, בדברים והיה אומר לאמא ע\"ה שעשרים דקות אחרי השקיעה תאמר 'ברוך המבדיל שאין בהם מלאכה דאורייתא הוא היה אומר שאפשר להקל. אולם לגבי הדלקת האש ומלאכות דאורייתא מי שמקפיד על שיטת רבינו תם עליו להמתין עד שיבוא זמן רבינו תם. ואז כמובן יש להדליק אש מנר שדולק מערב שבת, אסור להדליק אש ביום טוב. ג. בשבועות צריך להגביר את לימוד התורה ולא להיפך ח\"ו כח להישאר ערים בליל חג השבועות. והנה באמת צריך כל אחד לעשות כל מצוין שיש לנו שבת קודם לכן, ואז יכולים לישון כראוי בשבת, כדי שיהיה מנהג כלל ישראל להישאר ערים בליל חג השבועות. והנה השנה זה דבר אחד חשבון נפש, שהנה בחג השבועות אנחנו צריכים להוסיף בלימוד ולא לגרוע, והנה יש אנשים שברוך ה' בשבת לומדים רוב שעות היום, לא יעלה על הדעת שבגלל שיש את תיקון ליל שבועות שאז ביום שבת ישנו שעות רבות ואחר כך ביום חג השבועות יהיו ערים כל הלילה, ואז במאזן הסופי יוצא שהם לומדו פחות, כיון שלא למדו בשבת. זה ודאי שלא בא בחשבון. לכן כמובן צריך לישון בשבת, אבל במידה. ד. לישון בשבת כדי שיוכל להישאר ער בליל שבועות חושב בדעתו שרוצה לישון כדי שיהיה לו כח בליל חג השבועות, זה בסדר. בפסוק 'ודבר דבר' – ודרשו חז\"ל 'דיבור אסור מחשבה מותרת'. ואם אדם אבל צריך להיזהר שהנה מעיקר הדין מחשבת חול מותרת בשבת. כתוב אבל אסור להוציא בפה שזוהי כוונתו. אמנם כוונתו היא כדי ללמוד במוצאי שאסור לתכנן לכתוב סתם מכתב, וכל דבר שהוא מלאכה אסור, זה דברי שבת, ומותר לאדם לתכנן בשבת לכתוב במוצאי שבת חידושי תורה, למרות חול בשבת, כיון שכתיבת חידושי תורה זו מצוה, וכמו כן אם אומר ומתכנן נסיעה למחרת השבת למקום פלוני למסור שיעור, מותר, כי אומר שהולך לדבר מצוה. וכל כיו\"ב. שמתכנן לכתוב שיעור, או תשובה בהלכה. אבל כאן לגבי שינה בשבת היא אינה סתם דיבור, כיון שהוא עושה בזה פעולה שהולך לישון, ועל כן אסור לומר שהולך לישון לצורך כך. ה. להגיה ספר משגיאות בשבת והדבר דומה לאדם שכתב ספר חידושי תורה, ורוצה לבודקו אם יש בו שגיאות, ולסמן על ידי קיפול וכיו\"ב היכן השגיאות כדי שלאחר השבת אוכל לתקן, שאם אומר שהוא לוקח את הספר כדי לבודקו משגיאות אסור. הרדב\"ז בתשובה מסביר, שאמנם אין חוששים 'שמא יכתוב', אנחנו לא יכולים לגזור סתם גזירה, אבל מאידך, כותב הרדב\"ז שזה איסור של הכנה, משום שקורא כעת את הספר בשביל לתקנו, למרות שבזמן שמגיה את הספר הוא לומד תורה. כיון שעושה פעולה. וזה אינו דומה לתלמיד חכם שיש לו שיעור ביום ראשון, ורוצה להכין את השיעור בשבת, שאין בזה שכל תלמיד חכם שמכין שיעור אינו חושב רק על השיעור, אלא הוא חושב איסור של מכין משבת לחול, כיון שלמעשה הוא לומד תורה כעת. משום גם על הלימוד תורה שלו. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר שבשבת קודש יש לו הארה גדולה בלימוד התורה. ובשבת היה עוסק הרבה בתורה בדברים שרוצה לכתוב עליהם לי להיות בשבת בישיבה, הייתי בא אליו לבית והיינו לומדים תקופה לאחר השבת. היתה תקופה ארוכה כשהייתי בחור בישיבה, שלא הרשה ארוכה כל הלילה בליל שבת בהתמדה גדולה! למדנו מסכתות שלמות, למדנו הרבה בית יוסף. הוא היה אוהב מאד מאד ללמוד בשבת. והוא ,היה אומר בפירוש שזה עוזר לו לכל השבוע. אבל כגון זה לא נקרא הכנה משום שהוא לומד בשבת בגלל שרוצה ללמוד בשבת. אם כן הוא הדין לעניין שינה בשבת לצורך ליל חג השבועות שיחול במוצאי שבת, שאם הוא רק חושב על ההכנה שבזה שמותר, וכמו כן אם אומר - רבינו [ ,שרוצה לישון כי יש מצוה לישון בשבת, שינה בשבת תענוג מותר, העיקר שלא תהיה אמירה שהולך לעשות ]האר\"י היה ישן ביום שבת פעולה שהיא לצורך החול, וכשהוא אומר מינכרא מילתא. בספר חסידים כותב בפירוש, שאסור לומר 'אישן היום בשבת כדי שיהיה לי כח (סימן רסו) ברנדסדורפר מ'העדה החרדית' שהיה גאון גדול בתורה, ובשו\"ת שלו הוא ללמוד אחרי שבת'. יש שו\"ת 'קנה בושם' לאחד מגדולי הדור הקודם, הגר\"מ מאריך בנושא הזה והוא מסביר את הדברים כמו שאמרתי. ו. יקנה\"ז כיון שהחג יוצא במוצאי שבת, בלאו הכי אף אחד לא הולך לעשות קידוש בקידוש בליל חג השבועות יש את השאלה של 'תמימות' וכו', אולם השנה מבעוד יום. וכמו כן צריך לברך על הנר, וממילא כולם ממתינים עד צאת הכוכבים. וברוב המקרים זה צאת הכוכבים אפילו לשיטת רבינו תם. והנה בקידוש צריכים לעשות גם הבדלה והגמרא במסכת ברכות דנה כיצד הסדר בזה באריכות. ומסקנת הגמרא היא שעושים יקנה\"ז: יין - ברכת - מברכים 'בורא מאורי האש'. הבדלה – ברכת 'המבדיל בין קודש לקודש'. הגפן. קידוש - ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו' מקדש ישראל והזמנים. נר זמן – ברכת 'שהחיינו'. ובברכת ההבדלה וכמו כן גם בברכת 'ותודיענו' שאומרים בתפילת ערבית צריך לשים לב לפיסוק, יש סידורים שהפיסוק שם לא טוב, שצריך לומר כך: \"בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך\". ז. ברכת הבשמים ביום טוב שחל במוצאי שבת וראשית כל יש לדעת מפני מה מברכים על הבשמים בכל מוצאי שבת, הנה ביום טוב שחל במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים. ויש לשאול למה. בראשונים ישנם כמה טעמים. יש שני טעמים מרכזיים, האחד מופיע כבר , ומובא בהרבה ראשונים, שבשבת (פרשת ויקהל דף רח ע\"ב, וסוף פרשת צו דף לה ע\"ב)בזוהר יש לנו נשמה יתירה שמסתלקת במוצאי שבת, ויש צער לנשמה מזה, ולכן - אדם יכול [ .לוקחים בשמים להריח משום שזה משיב את נשמותינו להיות שמח במוצאי שבת אבל הנשמה שלו עצובה, היא בצער. לפעמים זה תלוי ברמה של האדם, הוא חושב שהכל בסדר אבל הכל לא בסדר... שבת . והסיבה שדוקא בשמים משיבים את ]'וינפש - 'כיון ששבת וי אבדה נפש הנשמה יתירה, ולא למשל שיאכל משהו, היא משום שהבשמים זה דבר (תהילים קנ, ו) על הפסוק (מג:)שהנשמה נהנית ממנו, וכדאיתא בגמרא בברכות 'כל הנשמה תהלל י-ה' - איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה ברכת הריח. דהיינו ברכת הריח זה הנאה של הנשמה של האדם. ח. במוצאי שבת הרשעים חוזרים לגיהנם יש טעם אחר שיש לו מקור במדרשים קדמונים, שהרשעים בשבת יש להם חופש מגיהנם, כל השבוע שורפים אותם בגיהנם והם סובלים יסורים נוראים, אך בשבת יש להם חופש, ובמוצאי שבת מחזירים אותם. אמנם של הגיהנם וזה קשה לנשמה, לכן לוקחים בשמים כדי לחפות על הריח הרע אנחנו לא מרגישים שום דבר, אבל הנשמה שלנו מרגישה את הריח הרע הזה. והרבה מהראשונים מביאים את הטעם הזה. ואלו הם שני הטעמים. ט. להאריך בברכו ובקדיש במוצאי שבת מחמת הטעם השני שבמוצאי שבת הרשעים חוזרים לגהינם, יש מנהג טוב שכדאי לקיים אותו, והוא שבמוצאי שבת כשאומרים 'ברכו', הרי זה למעשה כמו סילוק מהשבת שמתחילים להתפלל תפילת ערבית. לכן הקדיש במוצאי שבת בניגון כדי להאריך בגלל שמרחמים על הרשעים. זה עלינו לרחם עליהם קצת ולהאריך בברכו. ויש מנהגים שנוהגים לומר את לא נגד רצון הקב\"ה, צריך להראות רחמנות גם על הרשעים, ואז אולי אחר כך כשיזדככו הם ימליצו טוב בעדיך. לא מפסידים מזה. י. שמחת יום טוב מחפה על הנשמה יתירה הבשמים. מאידך גיסא, אם אין נשמה יתירה ביום טוב מפני מה ביום טוב נשמה יתירה ביום טוב, מפני מה בהבדלה במוצאי יום טוב אין מברכים על אם כן הנידון הוא, האם יש ביום טוב נשמה יתירה? שהנה אם נאמר שיש שחל במוצאי שבת לא נוהגים להריח על הבשמים. והנה גם לגבי הרשעים - אף [ , ויש ראיות לכאן ולכאן, ושוב השאלה חוזרת, בגיהנום נחלקו רבותינו הפוסקים אם יש להם חופש ביום טוב או לא]...אחד מהם לא היה בגהינום וכמה ראשונים. (ביצה לג: ד\"ה כי הוינן) ואת הקושיה הזאת שואלים התוספות והתוספות מיישבים שלעניין הבשמים אחר הטעם שיש נשמה יתירה בשבת, וכיון שהיא עוזבת עלינו ליהנות את הנשמה בבשמים, ואין נשמה יתירה ביום טוב. אך אם חל יום טוב במוצאי שבת, אמנם הנשמה שלנו קצת סובלת, אך כיון שלאחר ההבדלה אנחנו אוכלים ושותים את סעודת יום טוב, שמחת יום טוב, זה מחפה על עוזבה של הנשמה יתירה. יא. לא לבייש את יום טוב הרדב\"ז לעומת זאת אומר טעם אחר, אומר טעם אחר, אכן אין נשמה יתירה ביום טוב, וכמו שכתבו התוספות, אך אם ניקח את הבשמים בליל יום טוב ונברך עליהם הרי זה בושה ליום טוב, ולכן כדי לא לבייש את היום טוב לא תיקנו בשמים במוצאי שבת. יב. הירידה משבת ליום טוב היא 'ירידה קטנה' כותב פירוש אחר, וראיתי שכך כתוב בספר (חיבור התשובה עמוד תקל-תקלב)המאירי היה תלמידו של הרשב\"א לפני כשבע [ ). (פסחים קגחידושי המהר\"ם חלוואה , וזה פירוש מאד מעניין. שהנה אם מדרגים את הקדושה של ]טוב, הרי מי שעושה מלאכה בשבת חייב סקילה ואילו מי שעושה מלאכה שבת ויום טוב, הרי אין כל ספק שקדושת שבת היא רבה יותר מקדושת יום מאות שנה ביום טוב עובר על לאו מהתורה, אין בו כרת ואין סקילה. והנה אמנם בשבת יש מצות עונג שבת, אבל עיקר השבת היא לתורה, ככה אומרים חז\"ל. לעומת זאת ביום טוב, נפסק להלכה 'חציו לה' וחציו לכם' – חצי שהכל מודים שיש בו את מצות שמחת יום טוב משום שהוא יום שנתנה לומדים תורה וחציו לשמחת יום טוב. וכל שכן בשבועות שהגמרא אומרת בו תורה, צריכים לשמוח לאכול ולשתות. כלומר שהירידה מיום השבת בהרבה, מחמת כן זה לא מספיק שחכמים יתקנו בשביל שבת זו גם ברכה שמעלתו הרוחנית היא גדולה יותר, ליום טוב שמעלתו היא פחותה אך לא על הבשמים. כלומר רק כאשר יש ירידה ממעלה גדולה מאוד של שבת ליום חול שאין בו מעלה כלל, אז חכמים תיקנו בשמים, אך כאשר הירידה היא רק ליום טוב זו רק \"נפילה קטנה\" ועל כן אין מברכים על הבשמים. וכמו כן מוצאי יום טוב ליום חול אינה \"נפילה גדולה מדאי\" וגם שם אין מברכים על הבשמים. יג. ברכת 'שהחיינו' במועדים חכמים שבכל חג מברכים שהחיינו, וחכמים הסמיכו אותה לקידוש. והנה בקידוש אנחנו מברכים את הברכה האחרונה והיא ברכת 'שהחיינו'. זו תקנת אם אדם שכח לברך 'שהחיינו' בקידוש, יכול לברך גם לאחר מכן אפילו הושענא רבא לפני השקיעה. וכמו כן בראש השנה וביום הכיפורים. מלבד שתי דקות לפני השקיעה. וכן הוא הדין בסוכות, שרשאי לברך אפילו ביום בחג הפסח שאם לא בירך ברכת 'שהחיינו' בקידוש שוב אינו יכול לברך, ומרור' וזה פותר מברכת 'שהחיינו'. וכמובן שלכתחילה צריך לברך בתחילת משום שבברכה על הכוס השני אומרים 'והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה היום, אך אם לא בדיעבד יכול לברך עד סוף החג. יד. אכילה בערב שבת ובערב יום טוב הנה, שנינו במשנה בתחילת פרק עשירי במסכת פסחים: 'ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך'. דהיינו, כיון שבערב פסח יש מצוה לאכול מצה ומרור, חכמים רצו שאדם לא יגיע לקיום מצוות אלו כאשר הוא שבע, ומחמת כן אינו יכול לקיים את המצוה. לפיכך קבעו , ו'סמוך' הוא עוד חצי שעה, סך הכל חכמים איסור לאכול סמוך למנחה. ולפי דברי רבותינו הראשונים זו מנחה ] -שעתיים וחצי קודם הלילה[ קטנה שעות. כלומר מאז שעברו תשע שעות ביום בערב פסח אסור לאכול. 3 מותר לאכול כל היום. ומבארים הראשונים, שדוקא בערב פסח גזרו שלא להלכה, 'אוכל ושותה עד שתחשך', דהיינו שביום שישי ובערב יום טוב אחר כמו ערב פסח או לא. וכמו כן בערב יום טוב, ומסקנת הגמרא, וכך נפסק הגמרא מביאה מחלוקת תנאים לגבי כל ערב שבת, אם מותר לאכול סעודה לאכול בגלל מצות אכילת מצה. טו. נעקרו מן העולם כי קבעו סעודה בערב שבת והנה רבותינו הראשונים שפוסקים כך להלכה מקשים על זה קושיא עצומה, ששתי משפחות היו בירושלים (לח:) שהנה איתא בגמרא במסכת גיטין ושתיהן נעקרו מן העולם אחת שקבעה סעודתה בערב שבת ואחת שקבעה , סעודתה ביום שבת בזמן בית המדרש. דהיינו שבזמנם היה מנהג מקובל על ] - חבל שהיום זה לא קיים כל כך... רק בתי כנסת מסוימים עושים כן[ שלאחר סעודת השבת היו באים לבתי הכנסת ולבתי המדרש והיו לומדים כולם תורה. היו מוסרים להם שיעורים, הרב היה דורש והמתורגמן מתרגם, וכך בכל מהלך היום היו לומדים שיעור ארוך מאוד. והנה אחת משתי המשפחות הללו היה להם מנהג, שכאשר כולם היו הולכים לבית הכנסת ללמוד תורה, הם היו מתאספים ועושים 'עונג שבת'! לקיים מצווה על חשבון לימוד תורה?! אתה יוצר רפיון בלימוד תורה! לכן מכיון שכך הן נענשו, למרות שבסך הכל הלכו לקיים מצוה, אבל אתה רוצה קבלו עונש. טז. כבוד יום קודם לכבד לילה הגמרא שם אומרת שהמשפחה השניה היתה קובעת סעודה בערב שבת. רש\"י כותב לכך שני פירושים: א. שבליל שבת היו עושים משתה גדול מאד, הרבה יותר מסעודת שבת בצהרים. והרי חז\"ל דורשים מפסוקים שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ממילא זה נגד ההלכה. באמת צריך כל אחד לשים לב, שהנה בכל הבתים עושים בליל שבת סעודה לב לזה. בסעודת שבת בצהרים מכינים חמין, שזה מאכל משובח ואנשים יפה מאד, אך בשבת בצהרים פחות. אמנם לא בכל הבתים, אבל צריך לשים אוהבים את זה, ויש להכין מטעמים ליום שבת שיהיה יותר מאשר ליל שבת. יז. אכילת דגים בשבת הדגים ביום השבת. אכן לפי רבינו האר\"י יש ענין לאכול דגים גם בליל שבת. אוכל דגים בליל שבת, כי כבוד יום קודם לכבוד לילה ועל כן הייתי אוכל את ביותר שיש הוא דגים, כנראה כך היה בזמנו, והיה אומר מעולם לא הייתי המהרש\"ל רבי שלמה לוריא, כותב בספרו ים של שלמה שהמאכל הטוב אבל יש להתבונן בזה שעל פי הפירוש של רש\"י צריך לשים לב שמותר לאכול כמה שרוצים בליל שבת, אבל בשבת בבוקר לדאוג שזה יהיה יותר, משום כבוד יום קודם לכבוד לילה. שישתה משקה יותר משובח ליום, יש אנשים שחמין בעיניהם זה [ . כל אחד ואחד לפי ראות עיניו. זה הפירוש שיוסיף איזה מאכל מסויים מלבד החמין]..המאכל הכי טוב, ויש להיפך הראשון ברש\"י, וכמעט אף אחד מהראשונים לא מביא אותו. יח. סעודה ביום שישי רש\"י אומר פירוש שני, וכל הראשונים מסכימים איתו. שמשפחה זו שנעקרה מן העולם זה היה מפני שהיו עושים משתה גדול ביום שישי. והסיבה לכך, כיון שיש עניין שאדם יהיה רעב לאכול בשבת כדי שיאכל סעודת שבת כראוי. אולם יש כאן עניין נוסף, שבכך שעושים משתה גדול ביום שישי הרי שהוא מכבד את יום שישי יותר מאשר שבת. וזה הרבה יותר גרוע ממי שמכבד את ליל שבת יותר מיום שבת. אוכל ושותה עד שתחשך, הרי הנה כאן אנו רואים שמחמת כן המשפחה והראשונים מקשים על כך, שאם כן כיצד אנו פוסקים להלכה שביום שישי ההיא נעקרה מן העולם. יט. סעודת מצוה המותרת ביום שישי מבאר את הדברים. ומרן השלחן ערוך מעתיק (פרק ל מהלכות שבת הלכה ד) הרמב\"ם את דבריו פחות או יותר בנושא הזה. שהנה צריך לשים לב, אם מדובר בסעודה גדולה של משתה, זה אסור. והכוונה לסעודת הרשות, אך לא בסעודה רגילה כמו שאוכל כל יום שמותר. ואם עבר תשע שעות מהיום, מן הדין מותר, אבל ראוי להחמיר שלא לאכול כדי שיהיה תיאבון לאכול : \"אסור לקבוע (סימן רמט ס\"ב)בליל שבת. וזה לשונו של מרן השלחן ערוך בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול. ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. וכל היום בכלל האיסור\". ע\"כ. מדברי מרן אנחנו למדים לעניין סעודות מצוה, שהנה יש שתי סוגים של סיום מסכת, חתונה, אירוסין וכיו\"ב. אבל יש סעודות מצוה שאינם תלויות סעודות מצוה. יש סעודות מצוה שאדם מחליט לעצמו מתי יתרחשו, כגון באדם, כגון ברית, פדיון הבן וכיו\"ב שחלו ביום שישי, הרי הוא לא קובע את זמן לידת התינוק או את השלושים יום שעברו מאז, ועל כן סעודות אלו מותרות ביום שישי.כ. חתונה ביום שישי כן הוא לעניין חתונה, שהנה מותר להתחתן ביום שישי, אבל לגבי סעודה יש הבדל בין ספרדים לאשכנזים. הספרדים נוהגים שלא לעשות סעודה, יש על כך דיון רחב בפוסקים. לאחרונה ראיתי שיש כאלה שהתחילו לעשות חתונות בימי שישי, אין כל בעיה לעשות טקס של חופה ולחלק לאנשים קצת כיבוד, אולי אפילו קצת בשר, אך לעשות סעודת נישואין זה נקרא סעודה ממש גדולה, למנהג האשכנזים מותר למנהג הספרדים אסור. פעם מישהו בא להזמין אותי לאיזה חתונה שתתקיים ביום שישי, שאלתי אותו מתי תעשה את הסעודה? והוא השיב לי בפשטות שהסעודה תתקיים ביום שישי. אמרתי לו אבל זה אסור! אבל הוא אמר לי מיד, למה הרב אומר שזה אסור?! הרי פלוני ופלוני ופלוני גם עשו סעודת חתונה ביום שישי! אמרתי לו כל השמות שהזכרת כולם מאחינו האשכנזים, שמקילים ויש להם על מה לסמוך. אבל אנחנו הספרדים קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, מרן או ברית זה משהו אחר, כיון שזה לא תלוי בו. לכן אם אדם רוצה לעשות כותב \"אפילו סעודת אירוסין\", והסיבה לכך כי זה תלוי בך, אבל פדיון הבן סיום מסכת ביום שישי זה לא זמן טוב, שיעשה בחמישי בלילה. למסקנת הדברים, מותר לקיים סעודה רגילה ביום שישי. אבל רצוי מאד לא לעשות בשלוש שעות האחרונות. לעומת זאת סעודה גדולה אסור כל בסעודה רגילה, משום שאדם שאוכל אפילו סעודה רגילה עובר כמה שעות היום וזה כתוב במפורש במרן השלחן ערוך. ועל כל פנים ראוי להחמיר גם עד שיהיה לו תיאבון לאכול. כא. סעודה שלישית בשבת ערב חג השבועות והנה כאן סעודה שלישית של שבת היא סעודה שהיא בעצם בערב יום טוב. והנה לעיל אמרנו לגבי ברית מילה וכיו\"ב שאלו הן סעודות מצוה שלא אני הוא הקובע אותה, ממילא מותר ביום שישי, לפי זה אנחנו יכולים ללמוד לגבי סעודה שלישית. כיון שחכמים קבעו שצריך לאכול סעודה שלישית, ממילא מותר לאכול סעודה שלישית בשבת כרגיל, ומותר להוסיף לסעודה בשר ודגים וכיו\"ב כרצונו. שכתב, שלהקדים (סימן צט) מביא את המהרי\"ל (סימן תקכט ס\"א)אולם הרמ\"א להיות פיקח, מותר לאכול אבל אם אחר כך הוא לא יוכל לאכול את סעודת את סעודה שלישית אינו עניין של הלכה אלא עניין של מציאות, אדם צריך יום טוב כראוי, לכן חכם עיניו בראשו, ויאכל רק כזית, כאשר אוכל לאחר לכתחילה צריך (סימן רצא ס\"א) תשע שעות. האמת שלפי מרן השלחן ערוך בסעודה שלישית לאכול פת כביצה. והמגן אברהם (סק\"א) כותב שזה לאו דוקא. על כל פנים זה לא הרבה, שתי פרוסות לחם זה כביצה. למסקנת הדברים, רצוי מאוד שכל אחד יקפיד לאכול סעודה שלישית מוקדם. והכי טוב הוא לאכול סעודה שניה מוקדם מיד לאחר שחוזרים מבית הכנסת. לאכול סלטים וכיו\"ב ולברך ברכת המזון. ובזמן מנחה גדולה ללכת להתפלל מנחה של שבת, ומיד לאחר מנחה גדולה לאכול סעודה שלישית. חג שבועות זה בקיץ ולעשות כך זה קל, שלאחר הסעודה שלישית יש בערך לא ירבה 4 מספיק זמן שהאוכל יתעכל. ועל כל פנים לאחר השעה באכילה. וכל אחד לפי מה שהוא מכיר את עצמו, יש כאלו שגם לאחר שסיימו לאכול יכול ליטול ידיו שוב ולאכול. אבל בדרך כלל אינו כן, ובמיוחד כאשר אדם אוכל ולאחר מכן מפסיק זמן מה, הוא כבר מאבד את התיאבון. - היום עושים קידוש בשבת, אדם אוכל חתיכת קוגל אחת, מגיע לביתו [ ,. וכבר הרא\"ש כתב על כך]והוא כבר לא יכול לאכול, נסתם לו התיאבון שכשהמעיים נפתחים והפסיק מלאכול, המעיים נסתמים, וקשה להתחיל עוד הפעם לאכול. כב. ברכות השחר וברכות התורה בבוקר חג השבועות כתב את כל הדינים הללו לגבי ברכות בבוקר חג השבועות, לאחר שהיינו ערים כל הלילה, אנחנו מברכים את כל (סימן מז) ברכות השחר. מרן בשלחן ערוך שזמן ברכות התורה, ויש ללמוד את דבריו גם לעניין ברכות השחר. ברכות השחר דינם (נהר שלום הקדמת חצות הלילה דף פז ע\"א),קל יותר. במיוחד לפי הרש\"ש השחר מתחיל מחצות הלילה. כתב בפירוש את הדין לגבי ברכות התורה, (שם סי\"ב)הנה מרן בשלחן ערוך שהלילה הולך אחר היום שלפניו ואינו מברך כל זמן שלא ישן. מדבריו אנו אך השאלה היא מה הפירוש בדבריו. מרן מדבר באדם שהיה ער כל הלילה, למדים ראשית כל הלכה מאד חשובה. שהנה בכל דבר ביהדות 'ויהי ערב ויהי בוקר' - היום מתחיל מהלילה, אולם לגבי ברכות התורה אין אומרים כן, אלא מברכים ברכות התורה בבוקר לאחר שקם מהשינה, שינה של הלילה זה היסח הדעת גמור, וזה מועיל עד שהולך לישון. לעניין ברכות התורה מברכים ממתי שמתעורר עד שיישן. כג. פשט דברי מרן והנה מרן מסיים בדבריו 'כל זמן שלא ישן', אנחנו למדים מזה שאם ישן בלילה אפילו בתחילת הלילה, הוא מקובל צדיק, התפלל תפילת ערבית, הלך לישון וקם בחצות לומר תיקון חצות ולעסוק בתורה, שכיון שישן שינת קבע צריך לברך ברכות התורה. והשאלה היא מהי כוונתו של מרן בזה, ונחלקו בזה מגן אברהם ופרי חדש, כל אחד הבין אחרת בדבריו. יש שני אפשרויות להסביר את מרן. הנה יש אפשרות להסביר שבאמת כל זמן שאדם לא ישן מאז שבירך את , שכיון שהגיע היום הבא, ברכות התורה, אינו צריך לברך עוד, אף אם עברו יומיים. מאידך גיסא יש (סימן מז)דרך אחרת להסביר, כך לומד המגן אברהם הבוקר שלמחרת, כבר הוא חייב מחדש בברכת התורה. לעומת זאת הפרי כותב, שכוונת מרן לומר שכל זמן שלא ישן עד למחרת (סימן מו סק\"ח)חדש בבוקר, ברגע שהגיע למחרת בבוקר צריך לברך שוב. אך הוא חולק שם על מרן, ע\"ש. על כל פנים יש כאן ספק במי שהיה ער כל הלילה, האם מכיוון שלא היה היסח דעת של שינה צריך לברך, או שנאמר שמחמת שלא היה היסח דעת של שינה לא צריך לברך. או שמכיוון שזה יום חדש צריך לברך. זו מחלוקת. כד. הפתרון של רבי עקיבא איגר מז) וכן החתם סופר נתנו פתרון לזה, שכל אחד יישן הגאון רבי עקיבא איגר (בחידושים לשלחן ערוך סימן בערב חג השבועות בצהרים. ויסוד העניין, שהנה מברכים ברכות התורה אחרי שינת היום. אם כן אם לגביו אם צריך לברך ברכות התורה שוב. ומספק איננו אדם שישין בצהרי היום בסתם יום חול מרן מסתפק ישן ביום ואילו בלילה לא ישן, הרי שיש כאן ספק לומר ששינת היום אינה מחייבת, שמא בגלל שעכשיו ספיקא, שמא בגלל שינת היום חייב לברך, אם תמצי הגיע הבוקר של היום השני וצריך לברך. הרי זזה ספק ספיקא וצריך לברך. כה. בברכות קריאת שמע של ערבית יוצא ידי חובת ברכות התורה אולם יש בעיה אחרת בעצה זו, שבדרך כלל אדם ישן בצהרים, והנה כאשר מתעורר הולך למנחה וערבית, ובתפילת ערבית הוא אומר 'אהבת עולם', והלא הגמרא אומרת ש'אהבת עולם' פותרת מברכות התורה, במקום שאדם ידי חובה כיון שהיא גופא נקראת ברכות התורה. אם כן גם אם יש לו ספק שכח לברך ברכות התורה אך אמר לאחר מכן ברכת 'אהבת עולם' שיצא לגבי שינת הצהרים, ב'אהבת עולם' של ערבית יורד הספק! כותב, שכל דברי הגמרא שם נסובו על 'אהבת (בברכות שם)אמנם רבינו יונה עולם' של שחרית, ששם אומרים \"ותן בלבינו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עיננו בתורתך...\" מבקשים על התורה, ממילא זה במקום ברכות התורה. אולם גם ב'אהבת עולם' של ערבית אנו אומרים \"ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך\" זה גם כן במקום ברכות התורה. וכך כותבים כמה ראשונים. התורה כמו בשחרית. אם כן הספק הראשון אם צריך לברך ברכות התורה ואין מי שחולק על כך שברכת 'אהבת עולם' של ערבית פותרת מברכות לאחר שינת הצהרים יורד לאחר שהתפלל ערבית. שהנה כתוב בתלמוד ירושלמי \"אהבת עולם פותרת מברכות התורה והוא כמובן שרבי עקיבא איגר הרגיש בקושיא הזו, אולם הוא טוען טענה אחרת. ששנה על אתר\". כלומר שצריך ללמוד מיד לאחר אמירת 'אהבת עולם'. זה לאחר תפילת ערבית לא נלמד הרי שהוא לא יצא ידי חובה ב'אהבת עולם'. כמו שמברך 'העץ' שצריך מיד לטעום מהפרי. אם כן אפשר לומר, שאם כו. שנה על אתר אולם עדיין היא קושיא, כיון שמרן השלחן ערוך כותב על 'אהבת עולם' אנחנו קוראים קריאת שמע, הרי היא בעצמה זה תורה, ומרן מסופק בזה של שחרית, וזה אותו דבר גם ערבית, שכיון שלאחר ברכת 'אהבת עולם' אם זה נקרא 'שנה על אתר', ולכן צריך ללמוד מלבד הקריאת שמע. אם כן מה שאנו לומדים זה רק מספק. ואפשר ויצאנו ידי חובה בקריאת שמע. ומלבד זאת, יש ראשונים שסוברים שאין הלכה כדברי הירושלמי שצריך 'שנה על אתר', דהיינו שאין חיוב ללמוד מיד לאחר ברכות התורה. לכן גם אנחנו אומרים את פסוקי ברכת כהנים לחוש לירושלמי ששנה על אתר, שיש אומרים שדברי הירושלמי הם על ברכות התורה באופן רגיל. ויש אומרים, שדברי הירושלמי זה רק על אהבת עולם שצריך לשנות על אתר. ויש אומרים שאין הלכה כמו הירושלמי כלל, ואין צריך שנה על אתר. כז. חומרא מחד גיסא וקולא מאידך גיסא בסך הכל הפתרון הזה אינו פשוט כלל. יש לפעמים מצב שאדם יכול לומר שהוא מחמיר חומרה, הוא חושש, יפה מאד. אבל לפעמים אי אפשר להחמיר, אם יחמיר ולא יברך, הרי אסור לו ללמוד תורה לאחר מכן. כך כתבו הפוסקים. על זה חרב בית המקדש שלא ברכו בתורה תחילה. מצד שני אם יברך אפשר והיא ברכה לבטלה. אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אצל האשכנזים לוקחים אחד שלא מרגיש טוב, ומסיבה כלשהי הוא ישן בלילה, - שתהיה לו בושה מתחילה ועד [ ומעמידים אותו על הבימה ליד כולם , והוא עומד ומברך בקול רם וכולם עונים אחריו אמן. זה באמת לא ]...סוף נעים לאותו אחד שישן בלילה, כי אם ידוע שהוא זקן או חולה וכיו\"ב, כולם מבינים וזה בסדר. אבל בישיבה היו מביאים איזה בחור אחד מסכן, פעם היה אחד שהתחנן לראש הישיבה, תראה, אני באמת לא מרגיש טוב, אבל אני לא יכול לעמוד ולצעוק 'לא הרגשתי טוב'! אני מתבייש!... אבל אצלנו כותבים גדולי רבותינו האחרונים הספרדים שנהגו לברך את כל ברכות השחר וברכות התורה בשחרית, בחג השבועות. יש לנו כלל במקום שיש מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, יש לך פה ספק ברכות. יש עוד טענה לגבי ברכות התורה שהנה יש מחלוקת אם ברכתם היא דאורייתא או דרבנן. וגם לגבי ברכות השחר יש טענה אחרת שהיא ברכות השבח, ואין אומרים בהם ספק ברכות להקל. ויש עוד הרבה מה לדבר בנושא הזה, אפשר לדבר כמה שעות רק על הנושא הזה. ואכמ\"ל. למסקנת הדברים, מנהג אבותינו בידינו, וכמו שכותב רבינו חיים פאלאג'י, שבעלות השחר ביום חג השבועות יתן בקולו קול עוז, יעמוד ויברך כל אחד בפני עצמו את כל הברכות. לכן למסקנת הדברים, מי שהיה ער כל הלילה נוטל ידיים בלי ברכה. ומברך את כל שאר הברכות. כח. דקה אחת של שינה בליל שבועות פעם אמרתי, שאם מישהו נמנם במשך דקה אחת, דקה זו נקראת שנת שניות זה גדר של הילוך מאה אמה, שהיא שיעור של 54-ארעי, משום ש שינת ארעי. ויש מחלוקת אם יש בזה רוח רעה או לא. והנה אם נמנם דקה, יגע בכוונה במקומות המכוסים, שאז יש כמה ספיקות בתוספת דעת מרן . ויוכל ליטול את ידיו לאחר ] - מי שילמד טוב את סימן ד' יבין[ הבית יוסף עשיית צרכיו ולברך עליהם 'על נטילת ידיים'. בזמנו אמרתי את ההלכה הזו שאני אמרתי שביום חג השבועות אפשר לברך 'על נטילת ידים'. ואאמו\"ר בציבור כאן, משהו שמע את השיעור הלך לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לו, קרא לי ושאל אותי על כך, אמרתי לו, באמת אתה חושד בכשרים שאגיד כך?! הלא ספק ברכות להקל! אלא אמרתי לו, שאני אמרתי לגבי אם היתה שינת ארעי, וגם נגע במקומות המכוסים, שכמעט כל הראשונים סוברים , אשר על כן יש כמה בזה שאפילו למנחה צריך לברך על נטילת ידיים, כל שכן פה בשחרית, יש (סימן ד)כמה וכמה סיבות. ויש גם דעת מרן בבית יוסף צדדים לזה. ואם מישהו נמנם לפחות דקה אחת, אז כמו שאמרתי יטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל לפני שהוא נוטל יגע במקומות המכוסים ואז הוא יכול לברך על נטילת ידיים. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל הסכים איתי. שאם עשה צרכיו צריך לברך 'אשר יצר'. ולאחר מכן מברך את כל ברכות לגבי ברכת 'אשר יצר' זו ברכה שתלויה אם אדם עשה את צרכיו או לא. השחר. ולמנהג הספרדים מברכים הכל, וכמובן גם ברכות התורה עם פסוקי ברכת כהנים. כט. ללמוד לאחר עלות השחר ללא ברכות התורה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם אמר לי, שאם אדם היה באמצע הלימוד והגיע זמן עלות השחר וממשיך ללמוד כמה דקות זה לא נורא, כיון שזה המשך אחד. אבל אם עשה הפסקה ומתחיל את לימודו לאחר עלות השחר זה אסור, ועליו ליטול ידיים ולברך את הברכות. אפשר לשתות גם קפה, להתכונן לתפילה. ולהתפלל לקבל את התורה בשעה שאנחנו קוראים את עשרת הדברות. חז\"ל אומרים שהקב\"ה אמר שהוא מחשיב לנו כאילו עמדנו וקבלנו את התורה באותה שעה. שנזכה לקבלת התורה אכי\"ר."},{"filename":"153.pdf","content":"קידוש למי שאין לו| לצאת ידי חובת קידוש בתפילה| פירוש רש\"י למסכת נזיר| נשבע לבטל את המצוה| חיוב יין בקידוש נושאי השיעור: | חיוב נשים בקידוש| מצוות צריכות כוונה| חיוב אשה בהזכרת יציאת מצרים| גדר המצוה בהזכרת יציאת מצרים בקידוש| יין ואין לו פת אם עדיף שאחד יוציא את כולם או שכל | סתם ויש אומרים הלכה כסתם| אם אשה יכולה להוציא את האחר ידי חובת קידוש| ''הדרת נשים להוציא ידי חובה בברכת הנהנין ובברכת המצוות | כל ישראל ערבים זה בזה| אחד יצא בעצמו153 גליוןמיום א' כ\"ד אב תשע\"ח אדמונדו ג'ברא צפדייה בן מזל ז\"ל - נלב\"ע י' סיון תשע\"ו ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת בהעלותך הקדמה להלכות קידוש (הלכות קידוש א') א. חיוב יין בקידוש אם הוא מדאורייתא או מדרבנן בתחילת עיסוקינו בהלכות קידוש יש לברר כמה מהיסודות של מצוות קידוש. \"זכור את יום השבת לקדשו\". ודרשו חז\"ל במסכת (שמות כ, ח) כתוב בתורה 'זכרהו בדברים הנאמרים על היין'. והנה יש מחלוקת גדולה האם (קו.) פסחים היין בקידוש זו מצוה מהתורה, דהיינו שהתורה מחייבת אותנו לקחת כוס יין לקידוש אך אם אין יין מקדשים על הפת. או שמא התורה מחייבת רק (ד\"ה לקדש את השבת בדברים, ואילו היין הוא תקנת חכמים. התוספות שם 'נזכירה (א, ד) כותבים, שהמקור שצריך יין הוא מהפסוק בשיר השיריםזוכרהו) אומרים אותו [ ' 'זכרו כיין לבנון(יד, ח) דודיך מיין'. וכן יש פסוק בנביא הושע . אם כן אלו פסוקים שהם רק סמך ואינם מן התורה. לעומת זאת ]בהפטרה מבואר שהקידוש על (ד\"ה והרי) ולפי פירוש רש\"י שם (ג: ד.)בגמרא במסכת נזיר היין הוא מצוות עשה מן התורה. ב. שבועה שלא לקיים מצוה מדאורייתא או מדרבנן כדי להבין את הגמרא הזו נקדים הקדמה קצרה. שהנה דין הוא שאדם הנשבע שבועת שוא השבועה אינה חלה. וחייב מלקות שנשבע שבועת שוא. והנה (פ\"א מהלכות שבועות הלכה ל'שבועת שוא' יש ארבעה צורות, לפי המבואר ברמב\"ם א. כגון שיש לאדם שלחן עץ לפניו, ונשבע שהשלחן עשוי מעץ, והרי ד-ז): בשביל מה הוא נשבע?! הלא כולם רואים שהוא עשוי עץ, לכן זו שבועת שוא. ב. או כגון שאדם יש לפניו שלחן עץ, ונשבע שהוא עשוי ברזל או זהב, זו שבועת שוא. ג. או אדם שנשבע על דבר שבמציאות אי אפשר לקיימו. כגון מה דאיתא שעות רצוף הוא לא 72 ישן, מלקין אותו וישן לאלתר. דהיינו שזו שבועת שוא, כיון שלא יתכן במציאות בגמרא, לגבי מי שנשבע שלא ישן שלושה ימים, דהיינו אדם שיהא ער שלושה ימים רצוף. ד. או מי שנשבע שבועה כנגד שבועה, כגון אדם שקם בבוקר עם מצב רוח רע, ונשבע שהיום הוא יצום. והנה לאחר כמה זמן עבר כעסו, ונשבע שיאכל באותו היום. שהוא לוקה על השבועה השניה שכמו הצורה הרביעית, שאין שבועה חלה על שבועה, הוא הדין במי שנשבע כיון שהיא שבועת שוא. משום ששבועה אינה חלה על שבועה. ואומרים חז\"ל, לבטל את המצוה, כגון מי שנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח וכיו\"ב, שבועה זו אינה כלום, ולוקה על שנשבע שבועת שוא. וחייב לקיים את המצוה. והסיבה לכך היא, כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני, כולנו באנו בכלל הברית והשבועה של הקב\"ה לקיים את המצוות. שהשבועה אינה תופסת. ורש\"י שם מסביר, שזה כי הוא מושבע ועומד מהר והנה הגמרא שם אומרת שאם אדם נשבע שלא ישתה יין של קידוש והבדלה סיני. ולכאורה אם חובת היין בקידוש היא מצוה מדרבנן הרי אדם יכול להישבע וכך [ .שלא לקיים מצוה מדרבנן, כמובן שזה עוון חמור אבל השבועה תופסת ששבועה תופסת על מצוות (סימן ב)כותב גם הרמב\"ם בתשובותיו 'פאר הדור' , אם כן רואים מרש\"י שסובר שחובת היין בקידוש היא מדאורייתא.]דרבנן ג. פירוש רש\"י למסכת נזיר (שו\"ת ח\"ד סימן אכן יש טוענים שהפירוש למסכת נזיר אינו מרש\"י. אבל הרשב\"א מביאים בפירוש שרש\"י במסכת נזיר דורש (פסחים קו. ד\"ה זוכרהו)והריטב\"א קט) כך. וכנראה שסוברים שזה כן פירוש רש\"י. ואכן בספר 'הפרדס' המיוחס שחובת היין בקידוש היא דאורייתא. (סימן קיב) לרש\"י כתובד. נר שבת קודם ליין לקידוש איתא, לגבי אדם עני שאין לו כסף לקנות, וצריך לבחור אם יש עוד מקור למחלוקת אם הקידוש על היין הוא מדאורייתא או מדרבנן, דהנה (כג:)במסכת שבת לקנות יין לקידוש או נר לכבוד שבת, מה קודם. ואומרת הגמרא, שנר לכבוד שבת קודם. כיון שיותר גרוע מזה שלא יקיים מצות קידוש זה שלא יהיה לו - היום התרגלנו לאור חשמל [ שלום בית. ונרות שבת הם בשביל שלום בית שאין כמעט מצב שאנחנו נמצאים בחושך, רק פעם בכמה שנים כשיורד שלג , כאשר יש חושך ואפילה ]אדם נתקל בעץ ואבן ונופל, ואז זה עושה לו מצב רוח לא טוב ואין שלום בבית. ויש סופה וכיו\"ב, אבל זה לא מצוי שיש חושך לגמרי ואומרת הגמרא עוד, שגם נר חנוכה קודם ליין לקידוש, למרות שקידוש הוא בכל שבוע, ויש לנו כלל 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם', בכל זאת נר חנוכה קודם משום פרסומי ניסא. והראשונים נחלקו כיצד לפרש את הגמרא. יש הוא יכול לקדש על הפת. לעומת זאת, יש ראשונים שביארו, שמדובר שאין ראשונים שסברו שנר שבת וחנוכה קודמים ליין לקידוש, כי אם אין יין לקידוש לו גם פת, ואם יקנה נר חנוכה או נר שבת ייבטל לגמרי ממצוות קידוש, ובכל זאת נר שבת וחנוכה קודמים. אם כן רואים שהראשונים נחלקו אם חובת היין בקידוש הוא דאורייתא או לא. משום שהסוברים שיין לקידוש הוא דאורייתא, מבארים שאם אין יין הרי שיכול לקדש על הפת, ואחד משניהם הוא דאורייתא. ועל כן רק אז נר שבת וחנוכה קודמים, אך אם אין לו את שניהם, הרי שודאי יין לקידוש הוא קודם. ואילו הסוברים שיין לקידוש הוא דרבנן, הם מבארים שאין לו יין ולא פת, ובכל זאת הנר שבת ונר חנוכה קודם. כי הם סברו שהיין לקידוש הוא חיוב מדרבנן. ה. לצאת ידי חובת קידוש בתפילה מחדש חידוש גדול (סימן רעא סק\"א)והנה המגן אברהם בתחילת הלכות קידוש מאד, על פי הראשונים הללו שהקידוש על היין הוא מדרבנן, אם כן ידי חובת קידוש מדאורייתא ניתן לצאת בתפילת ערבית של ליל שבת. כאשר אומר 'אתה קדשת את יום השביעי' וחותם 'מקדש השבת' מקיים מצוות קידוש דאורייתא. אם כן כאשר בביתו הוא מקדש על היין הוא רק מדרבנן. ו. יש ראשונים שכתבו כהמגן אברהם וכן בפסקים שלו אכן יש כמה ראשונים שכותבים בפירוש כהמגן אברהם. התוספות רי\"ד כותב (סימן עא) כך בכמה מקומות, יש לו ספר שנקרא 'ספר המכריע' (פסחים פרק ובעוד מקומות. וכך כותב נכדו הריא\"ז (פסחים צט: וקיז:)'פסקי הרי\"ד' , ועוד ראשונים. והדין הזה של המגן אברהם יש בו הרבה נפקא י הלכה א אות ז) מינה להלכה. ויבואר להלן אי\"ה. ויש לדון האם באמת זה נכון להלכה שאפשר לצאת ידי חובת קידוש בתפילה, כיון שיש מערערים על זה. ז. 'זכר ליציאת מצרים' בתפילת שבת שחייבים להזכיר יציאת מצרים בקידוש, שהנה לגבי קידוש יש אחרונים שמקשים קושיה אדירה על המגן אברהם. שהנה איתא בגמרא (קיז:) בפסחים כתוב 'זכור את יום השבת לקדשו', ולגבי יציאת מצרים כתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים'. והנה בתפילה לא מזכירים יציאת מצרים, בתפילות יום טוב כן מזכירים [ 'אלא אומרים רק 'זכר למעשה בראשית ,. אם כן כיצד ניתן לומר שיוצא ידי חובת קידוש בתפילה]''זכר ליציאת מצרים דן בזה. וכן המנחת חינוך (סימן יב) הרי לא הזכיר יציאת מצרים. השאגת אריה , ושם הוא חולק על המגן אברהם. (מצוה לא אות ה) ואינו מעכב. ויש שכתבו שהזכרת יציאת מצרים בקידוש זה רק מדרבנן. אבל אכן יש אחרונים שסוברים שבאמת הזכרת יציאת מצרים בקידוש זה לכתחילה התירוצים הללו לא מספקים, כיון שגם אם נאמר שהזכרת יציאת מצרים בקידוש היא מדרבנן וניתן לקיימו בתפילה, מפני מה חכמים לא הוסיפו זכר מתקופת הראשונים שבתפילה היה כתוב זכר ליציאת מצרים, אך בסידורים ליציאת מצרים בתפילה?! אמנם יש אחרונים שטוענים שבסידורים קדמונים שלנו זה לא כתוב. ולפי זה, זה יפה מאד. אבל הקושיא הזו היא קושיא חזקה. ח. הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא מצוה בפני עצמה , (סימן יט אות יז)הגרב\"מ אזרחי יש לו ספר בשם 'ברכת מרדכי' על מסכת שבת ושם הוא אומר יסוד מאד יפה. שהנה יש לנו מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום וזה לכל הדעות, אך יש נידון אם גם בלילה, בערבית צריך להזכיר. חז\"ל שצריך להזכיר יציאת מצרים גם (דברים טז, ג) מפסוק מפורש (ברכות יב:)לומדים בלילות \"עד שדרשה בן זומא, 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'\". אולם חכמים במשנה שם אומרים \"ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח\". ויש לדון אם חכמים חולקים על בן זומא או לא. ונחלקו בזה הראשונים. יש ראשונים שאומרים שחכמים סוברים שבלילה החיוב הוא רק ובספרי מדרבנן, אך יש ראשונים שסוברים שחכמים אינם חולקים על בן זומא, והם [ .. ולכל מודים שזה חיוב מדאורייתא, אך הם סוברים שלא צריך פסוק ללילה]הלכה ברורה חלק ד' הבאתי את כל השיטות בביאור המשנה הזו. ואכמ\"ל הדעות יש חיוב להזכיר יציאת מצרים בלילות. והנה הרמב\"ם בספר המצוות לא (פרק מונה את המצוה להזכיר יציאת מצרים כל יום. רק בהלכות קריאת שמע הוא כותב שיש מצוה להזכיר יציאת מצרים בלילות. א מהלכות קריאת שמע הלכה ג) (על הרמב\"ם משמע שסבר שזה חלק ממצות קריאת שמע, כך מסביר האור שמח בדעת הרמב\"ם. אבל בפשטות בגמרא משמע שזו מצוה נפרדת בפני עצמה. שם) אם כן כותב בברכת מרדכי, כשם שיש לנו מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל מצות הקידוש. ואם לא הזכיר יציאת מצרים בקידוש, הוא לא חיסר בקידוש יציאת מצרים בקידוש יסודה הוא מצד מצות זכירת יציאת מצרים. ולא מצד יום, יש לנו גם כן מצוה להזכיר יציאת מצרים בקידוש. כלומר שמצות הזכרת אלא חיסר במצות הזכרת יציאת מצרים. ט. אם אשה חייבת בזכירת יציאת מצרים שאשה מוציאה את האיש ידי חובת קידוש. והנה ויש לי על זה קושיה חזקה, כי אני חושב שזה תלוי במחלוקת. הנה כתב מרן (סימן רעא סעיף ב)בשלחן ערוך שאשה חייבת כיון שאין זו מצות לגבי זכירת יציאת מצרים האם אשה חייבת להזכיר יציאת מצרים כל יום או (סימן ע סוף סק\"א) לא? זו מחלוקת. המגן אברהם חולק עליו, וסובר (שם)שהזמן גרמא, שהרי חייבים בה בכל יום. השאגת אריה עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. והנה לפי השאגת אריה כיצד אשה יכולה שכל יום זו מצוה אחרת, ויש מצוה ביום ומצוה בלילה, וממילא זו נקראת מצות להוציא את האיש ידי חובת קידוש, הלא אינה בכלל המצוה של זכירת יציאת מצרים. ובקידוש צריך להזכיר יציאת מצרים. האיש חייב במצוה זו ואשה לא. שהרי כלל בידינו, מי שאינו מחוייב בדבר לא יכול להוציא את האחרים ידי ודאי הוא שאשה חייבת בקידוש והרי היא גם חייבת בזכירה של יציאת מצרים, אכן אם נאמר שמצות זכירת יציאת מצרים היא חלק ממצות הקידוש, ממילא חובה, האשה אינה חייבת בזכירה ממילא גם אינה יכולה להוציא את האיש. כי זה חלק ממצות הקידוש. מביא כך בהערות (חלק ב פרק נא הערה כג)אכן ראיתי שבספר שמירת שבת כהלכתה למצות יציאת מצרים אלא זה חלק ממצות הקידוש, וזו הסיבה שאישה יכולה בשם הגרש\"ז אויערבך, שהמצוה להזכיר יציאת מצרים בקידוש זה לא שייך להוציא את האיש. אך על כל פנים לפי המגן אברהם היסוד של הגרב\"מ אזרחי יכול להיות טוב מאד. י. מצוות צריכות כוונה יש עוד הערה שהאחרונים מעירים על דברי המגן אברהם הנ\"ל שניתן לצאת - חי לפני כשלוש מאות [ ידי חובת קידוש בתפילה. שבספר תוספת שבת , שהנה מצוות צריכות כוונה, ובדרך כלל (סימן רעא סק\"ג) כתב להקשות ]שנה יוכל לצאת ידי חובת קידוש כאשר אינו מתכוון לכך. והנה ראיתי כמה פוסקים כאשר אדם מתפלל לכך היא כוונתו, אבל הוא לא מתכוון לקדש, וכיצד אם כן שכותבים שהתוספת שבת חולק על המגן אברהם, אבל זה לא מדוייק, משום הוא מביא את המגן אברהם להלכה, ולאחר מכן הוא מעורר (שם סק\"א)שבתחילה שצריך כוונה. מביא את התוספת שבת ומשיג עליו, כיון (שם סק\"ב) והנה המחצית השקל שאדם שמתפלל בשבת הוא מתכוון להתפלל תפילה של שבת, ממילא יש כאן כוונה לתפילת שבת, וחלק מהעניין של התפילה זה קידוש. אכן בספר כותב, (סימן ס סק\"י ובביאור הלכה ד\"ה וכן הלכה) הובא במשנה ברורה (כלל סח)חיי אדם שבדין מצוות צריכות כוונה פעמים ואינו צריך לכוון במפורש, כגון אדם שבא בבוקר להתפלל וקורא קריאת שמע ולא כיוון, כיון שהמעשה שלו מוכיח שהוא מתכוון לקרוא קריאת שמע, זה מוכח שאינו מתכוון לקרוא פרשת השבוע או אומר דברי קדושה של שבת, ממילא מהמעשה שלו מוכח שהוא רוצה לצאת כך גם בנידון דידן, כאשר מתפלל מתכוון לשם מה שאומר בתפילה, ושם הוא סתם להגיד פסוקים של תורה, ממילא הוא יוצא ידי חובה. אם כן ניתן לומר ידי חובת קידוש. זה נושא מאד לא פשוט. החתם סופר כותב על כך בתשובות התוספת שבת אם אדם יתפלל ויכוון בתפילה לצאת ידי חובת מצוות קידוש (חלק או\"ח סימן טו וסימן יז וסימן קמג) נגד זה. ואכמ\"ל. ועל כל פנים גם לפי בודאי שיוצא ידי חובה. יא. לברך את ברכת הקידוש ללא כוס וצריך ללמוד את זה, הנה פעם בילדותי הוצרכתי לשהות כשבועיים בצרפת, והגעתי למקום שלא היה שם דבר כשר, והייתי צריך לאכול רק פירות וירקות, גם לחם כשר לא היה. 'פת פלטר' שם זה דבר מאד בעייתי כיון שהם מושחים את הלחם שלהם בשומן מן החי, ה' ירחם. והנה התקרבה השבת, והלכתי לחפש ענבים כדי לסחוט אותם ולעשות מהם מיץ ענבים, אך בכל המקומות שחיפשתי לא היה ענבים, השבת מתקרבת, ולא ידעתי מה לעשות עם הקידוש ללא לחם וללא יין. בסופו של דבר מצאתי צימוקים, בשלתי אותם ועשיתי מהם אדם נמצא במקום בו אין שם לא צימוקים ולא ענבים, שאם יש לו פת מקדש כמו מיץ ענבים, ואפשר לברך על זה 'הגפן'. זה היה הפתרון, אבל נתאר לעצמינו עליו לעשות, יש בזה מחלוקת, יש אומרים שיברך ברכת הקידוש בלי כוס, כיון על הפת, אך אם אין לו כלום הוא נמצא במקום נידח שהכל שם לא כשר. מה שהיין זה רק מדרבנן. אך לשיטת הסוברים שיין בקידוש הוא חיוב מדאורייתא (בברכי יוסף ודאי שאינו יכול לברך את ברכת הקידוש בלי כוס. והנה מרן החיד\"א שכאמור לעיל (בספר המכריע שם) מביא בשם הרי\"ד סימן רעב סק\"ח ובשיורי ברכה סק\"ב) יין אסור לו לברך את ברכת הקידוש בלי כוס. כלומר שברכה זו נתקנה רק על סובר שיוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה, שעם כל זאת אם אין לו כוס. וכן הוא הדין לעניין הבדלה כאשר אין לו יין, ואי אפשר להבדיל על הפת , ])זו מחלוקת ראשונים אך כך נפסק להלכה (שלחן ערוך סימן רצו סעיף ב[ שאינו יכול לברך את ברכת ההבדלה בלי כוס, אלא יכול רק לכוון בתפילה לצאת ידי חובת הבדלה. והוא הדין לגבי קידוש כאשר אין יין, שיכוון לצאת ידי חובת מצוות קידוש בתפילה. אבל אינו יכול לברך את הברכה בלי כוס. יב. בירך ברכת הקידוש בלא כוס יין והביאו לפניו יין יתירה מזאת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בחזון עובדיה (שבת חלק ב עמוד עה והלאה) לדון, באם מישהו לא ידע את ההלכה, ובירך את הברכה בלא כוס, ופתאום הביאו לו יין, אם יחזור ויברך את ברכת הקידוש. ומסיק להלכה שיחזור ויקדש, משום שברכתו אינה כלום, כי לא תיקנו לקדש בלי כוס. כך כותב הפרי חדש (סימן תרעח), הערך השלחן (סימן רעא סק\"ז) ועוד פוסקים. ובאמת גם בתשובות רבינו אברהם בן הרמב\"ם (סימן קט) כתוב כך בפירוש. אך יש חולקים, המאירי (פסחים קו.) והמהר\"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן ק) סוברים שאפשר לקדש בלי כוס. אבל הרמ\"א בדרכי משה (סימן רצו אות ג) כותב על המהר\"ם מרוטנבורג 'צריך עיון'. כלומר גם הרמ\"א לא מסכים עם זה. יג. מצרפים את שיטת המגן אברהם להלכה ביארנו שיש כמה הערות על המגן אברהם שניתן לצאת ידי חובת קידוש מאריך הרבה בביאור הלכה בנושא הזה (סימן רעא סעיף א ד\"ה מיד). ומסקנתו בתפילה. והמשנה ברורה מביא את ההערות שהעירו על המגן אברהם. והוא היא, שאינו סומך על המגן אברהם שהקידוש על היין הוא דרבנן, אך כאשר צריך לצרף את המגן אברהם, המשנה ברורה סומך עליו לצרפו. יד. חייב דרבנן אינו יכול להוציא את החייב מדאורייתא יש שאלה מאוד מעניינת אם נאמר כהמגן אברהם שניתן לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה, והרבה אחרונים מדברים בשאלה הזאת. בספר 'לוית חן' לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל יש בנושא הזה תשובה יפה מאד (סימן יד), ובה מקיף את השאלה הזאת מכל הצדדים. שהנה אם אדם התפלל ערבית של ליל שבת בבית הכנסת וחוזר לביתו, והרי לפי המגן אברהם הוא חייב במצוות קידוש מדרבנן, ואשתו לא מקפידה להתפלל תפילת ערבית בשבת, ויש לנו דין שנשים חייבות במצות קידוש מדאורייתא כאנשים. והנה כיצד יכול האיש שהוא חייב בקידוש כעת מדרבנן בלבד, להוציא את אשתו שהיא חייבת בקידוש כעת מדאורייתא. זו הנפקא מינה הראשונה שיש בנושא הזה, אם יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה. טו. חיוב נשים במצות קידוש וראשית כל יש לדון ביסוד הדין אם נשים חייבות במצות קידוש או לא. (לד.) שהנה כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, חז\"ל במסכת קידושין לומדים זאת בהיקש מתפילין. והנה ישנם כמה מצוות בודדות שהזמן גרמא ונשים חייבות. כגון מצות הקהל, שכאשר בית המקדש היה קיים היתה נוהגת מהתורה, שכתוב בתורה \"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'\", הרי שנשים חייבות במצוות הקהל. וכמו כן מצות אכילת מצה, שנשים חייבות לאכול מצה בליל פסח, וחכמים דורשים את זה מהיקש חמץ למצה, ודרשו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. אומרת שהדין שאשה פטורה ממצוות שהזמן גרמא, זה (לה.)והנה הגמרא שם דוקא במצוות עשה אבל מצוות לא תעשה השוה הכתוב אישה לאיש לכל איסורין שבתורה. והגמרא דורשת זאת מפסוקים. והנה אף אחד לא יעלה על דעתו שאישה יהיה מותר לה לחלל שבת למרות ששבת היא מצות עשה (ברכות כ:) שהזמן גרמא... אשר על כן נשים חייבות גם בקידוש, חז\"ל דורשים 'שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו - כל שישנו בשמירה ישנו גם בזכירה', שעד כמה שהם חייבות באיסורים של שבת, חייבות הן גם בזכירה בקידוש. ואין בכל כל שאלה שחייבות בקידוש. טז. 'אשה בעלה משמחה' של מרן זיע\"א אך המצוה היא על בעלה לשמח אותה. שהרי באמת איך נעשים שמחים? הרי הגמרא שם דנה לגבי מצות שמחה ברגלים, שאישה חייבת לשמוח ברגלים, זה לא סתם שאומרים לבן אדם תשמח! והוא שמח. הרי זה דבר שברגש. אלא יש אמצעים שמחמתם שמחים, אומרת הגמרא שגברים שמחים באכילת בשר ושתיית יין. אבל על אישה זה לא עובד... כדי שהאישה תשמח צריך לקנות לה בגדים ותכשיטים כדי שתשמח. כשהייתי בחור צעיר הייתי לומד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, פעם אחת אמא ע\"ה באה אליו ואמרה לו שיש אחד שעושה מכירה של תכשיטים בזול במבצע, ורוצה ללכת לראות את התכשיטים ואולי לקנות לעצמה משהו, אם הוא מוכן לתת לה כסף. אאמו\"ר השיב בחיוב ושאל כמה כסף רוצה, והיא אמרה דולר. הוא היה מניח את הכסף בספרים שלו ליד הכריכה 500-לו שזקוקה ל , הוא פתח את הספר הוציא את ]... - היום מותר לומר, אין מה לגנוב יותר[ הכסף והביא לה שתקנה. אחרי שעתיים היא חזרה ואאמו\"ר מיד שאל אותה אם קנתה איזה תכשיט, אך היא אמרה לו, לא, כל מה שהיה בחמש מאות דולר לא מצא חן בעיני, והיה שם רק עגילים באלפיים דולר וזה יותר מדי ביוקר אז לא קניתי. והחזירה לאאמו\"ר את הכסף, ויצאה מהחדר. אמרתי לו, אבא מה אכפת לך, אלפיים דולר זה הרבה כסף, אבל אם אתה יכול למה לא תקנה דולר, תלך בסודי סודות, 2000 לה את מה שהיא רוצה?! ואז הוא אמר לי, קח תקנה את התכשיט ותביא לי אותו. הלכתי לאותו אדם שעשה את המכירה, ושאלתי אותו מה אמא רצתה והוא זכר, שילמתי לו על התכשיט והבאתי אותו ...לאאמו\"ר. אמא שמה לב שהלכתי וחזרתי, והיא חשדה שקניתי את התכשיט המצוה, אני רוצה לתת לך את זה מתנה בליל הסדר, לשמח אותך לכבוד החג, מהתורה לשמח אותך, אם אתן לך את העגילים האלו עכשיו אני מפסיד את יודעת... ואז אאמו\"ר צחק ואמר לה תראי, עוד שבועיים חג הפסח, יש מצוה אמר לה לא! מה פתאום?! אבל היא התעקשה ואמרה לו אתה חושב שאני לא ואז היא באה ואמרה לאאמו\"ר, תגיד את האמת אתה קנית לי את זה?! והוא ובאמת היא התרגשה מאד. זה 'אישה בעלה משמחה'. יז. הדרת נשים יש מצוות שנשים נוהגות לקיים למרות שהן פטורות. כגון מצות שופר, שנוהגות הנשים לבוא לבית הכנסת לשמוע קול שופר. זו מצוה מיוחדת, יום הדין, שהזמן גרמא. יש נשים שנוהגות ליטול את הלולב, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה, נשים מקפידות על כך. אך באופן עקרוני נשים פטורות ממצות עשה על כך בתוקף שצריך להיזהר כדעת הרמב\"ם שאישה אסור לה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך. היא יכולה ליטול לולב אך בלי ברכה. היום יש דבר משונה מאד 'נשות הכותל'. זה דבר מוזר שנשים באות ומניחות תפילין. הרי ידוע שיש עבירות לתיאבון ויש להכעיס. ואין שום ספק שזה רק יודעים כיצד עושים את התפילין? הכל זה הלכה למשה מסיני שעברה אצלנו להכעיס. מה ההיגיון שלהם להניח תפילין?! וכי שבת הן שומרות?! הרי מנין אנו דור אחרי דור! אנחנו נאמנים לחז\"ל שקיבלו שצריך שיהיו ארבע פרשיות, ואלו פרשיות, וכיצד מסדרים אותם, בתפילין של יד כולם בתוך בית אחד, ואילו בתפילין של ראש עושים ארבעה בתים. והרי חז\"ל קבעו שנשים פטורות מתפילין! חז\"ל קבעו שנשים לא מצטרפות למנין, אז איך אפשר מצד אחד כך לא יפה ולא צנועה, בצורה של פריצות, לצפצף על חז\"ל להצהיר שהם נגד לבוא ולזלזל בחז\"ל, ללכת בתקיפות כזאת נגד חז\"ל, לעמוד ולצווח בצורה כל חז\"ל, אבל להניח תפילין כמו שקבעו חז\"ל?! אני לא מבין למה הם מניחים מצוות גם לנשים. זה שהתורה פטרה את הנשים ממצות עשה שהזמן גרמא שנוח להם בדברים שאין להם שום בסיס! ב\"ה לא חסר לנו מצוות, ויש הרבה בין העינים כמו שכתוב בתורה \"בין עיניך\"... הרי זה דבר הכי מוזר לאמץ מה הרי מי קבע שמקום ההנחה הוא על הראש?! למה הן לא מניחים את התפילין להם לעשות דבר כזה?! שיניחו את התפילין על הגב... למה צריך על הראש?! שלנו, שבהם אנו מראים שאנו נאמנים לחז\"ל, זו המסורת שלנו, איזה זכות יש 'אנחנו נגד חז\"ל'! זה יותר הגיוני מבחינתם! אבל להניח את התפילין הקדושות תפילין, שיניחו קופסאות מעץ! שיכתבו בפנים במקום ארבע הפרשיות שיכתבו ושנשים לא צריכות להתפלל במניין, כל הדברים הללו יש להם סיבות, הרי זה לא חלילה שכבודן של הנשים לא חשוב בעינינו! היום המצב הפך להיות שלמה שאנחנו קוראים 'צניעות' הם קוראים 'הדרת נשים'... ה' ירחם! אם רוצים לעשות אירוע בהפרדה אצלם זה הדרת נשים! הפריצות אצלם זה או להיות טפשים! זו קנאות! נעשו פנאטים נגד הדת! פנאטים נגד התורה! זה בסדר! עולם הפוך ממש! אני לא יודע איך להגדיר את זה, זה נהיה להכעיס, ה'לכתחילה'! והם מסתכלים עלינו שאנחנו דורשים צניעות כאילו אנחנו לא לא יאומן! אין שום הגיון לדברים הללו! יח. אם אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובת קידוש פסק להלכה שאשה מוציאה את האיש ידי (שם סעיף ב)הנה מרן בשלחן ערוך . ובאמת כמה (סימן לא)חובת קידוש. ובבית יוסף שם מביא את זה בשם הכל בו , שאישה אינה מוציאה את האיש ידי חובה, ושגם המהרש\"ל שחייבת בקידוש מן התורה. וטענתו היא שהרי מרן בעצמו פסק כך לגבי מגילה ראשונים כותבים כך. אכן הב\"ח סובר שאישה אינה מוציאה את האיש למרות (סימן תרפט סעיף ב) פוסק כך לגבי קידוש. אך באמת יש כמה טענות נגד הב\"ח. (בהגהותיו לטור סימן תרפט) לקרוא את המגילה. אם כן האיש הוא מצווה מדברי קבלה אך האישה מצווה 'דברי קבלה', ושם כתוב 'והימים האלה נזכרים ונעשים' ומזה לומדים שצריך שהאיש חייב במצות מגילה מ'דברי קבלה', מגילת אסתר היא חלק מהתנ\"ך זה האיש ידי חובה, זו מחלוקת ראשונים מה הטעם לכך, יש אומרים שזה מחמת הטענה הראשונה לגבי מצות מגילה, שלהסוברים שאישה אינה מוציאה את רק מדרבנן. ו'דברי קבלה' הם כדברי תורה. ממילא דרגת החיוב של האיש שאם האשה מברכת שטוענים על הב\"ח, שהחיוב של האישה זה רק לשמוע מגילה אך אין לה חיוב והאישה אינן שוות. לכן האישה אינה יכולה להוציא את האיש. הטענה השניה (סימן תרפט סעיף א)לקרוא את המגילה. וכמו שכתב הרמ\"א על המגילה היא מברכה 'לשמוע מגילה' אך האיש לעומת זאת חייב לקרוא ולכן מברך כרגיל. אם כן מוכח שאין זו אותה דרגת חיוב. יט. סתם ויש אומרים הלכה כסתם והמאמר מרדכי (שם סק\"א) (בברכי יוסף שם סק\"א)יתירה מזאת כותבים מרן החיד\"א : \"אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו\". שבאמת גם במקרא מגילה האישה מוציאה את האיש ידי חובה. שהנה לשון (שם)מרן השלחן ערוך הלכה כסתם. ואמנם מרן כותב שיש אומרים שהאישה לא מוציאה, אך ב'סתם' אם כן כותבים מרן החיד\"א והמאמר מרדכי, הרי יש לנו כלל, סתם ויש אומרים השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים\". ע\"כ. מפי מי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה דהיינו שיש דין שומע כעונה בקריאת מגילה. אולם ממשיך מרן: \"והוא שישמע הוא לא כתב אישה, אם כן הרי זה כאילו כתוב במפורש בדבריו שהאישה על כך, שאם ה'סתם' לא כתוב בפירוש ורוצים רק לדייק, אם כן אין זה 'סתם מוציאה ידי חובה את האיש. אמנם יש חולקים על זה, בשו\"ת בית דוד כותב ויש אומרים שהלכה כסתם' אלא הולכים אחר היש אומרים שהוא מפורט יותר. אבל רוב הפוסקים סוברים שזה נקרא סתם ויש אומרים הלכה כסתם. וכך פוסק אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאישה מוציאה את האיש בקריאת מגילה. כ. אשה מוציאה את בני ביתה ידי חובת קידוש לצערי שמעתי שוב, על כל מיני כאלו שמחפשים לעשות דברים נגד מה - [ ', שמכניסים נשים לבית הכנסת ואשה שמקובל בידינו. ויש איזה בתי כנסת שעדיין קוראים לעצמם 'אורתודוקסים]הם מזמן כבר לא שייכים לאורתודוקסים קוראת את המגילה, והם אומרים שהרי כתוב בשלחן ערוך שאשה מוציאה אם אשה מוציאה ידי חובה את האיש או לא יש כאן שאלה של פריצות, חוסר את האיש ידי חובה. לא מצאו להם רק את זה?! שהרי כמובן שמעבר לשאלה צניעות! זה לא פשוט לעשות דבר כזה. הרי מה שמועיל שאשה תוציא את האיש, זה כאשר האיש בבית ואין ביכולתו לקרוא את המגילה, שאז אשה יכולה לקרוא בשבילו, או כאשר חבורה של נשים שרוצות לקרוא את המגילה שאחת רשאית לקרוא בשביל כולן, וכן אשה שקוראת לעצמה. אבל שאשה תבוא כך לבית הכנסת ותוציא את האנשים הרי זה רפורמי! זה לא שייך אלינו! כותב לגבי קידוש, למרות שמסכים שאשה מוציאה (שם סק\"ג)באמת האליה רבה את האיש ידי חובת קידוש ודלא כהב\"ח, אבל גם הב\"ח לא התכוון שאשה סתם אינה מוציאה, אלא עיקר הסיבה שהב\"ח כותב שאינה יכולה היא מחמת דזילא בהו מילתא, זה זלזול במצוה שאשה מוציאה את הגברים ידי חובה. תארו לכם שבת חתן שלא מצאו מי שיקדש על היין רק אשה, הרי זו פריצות! זה לא יפה דבר כזה! אכן אם יש מצב שהאיש לא מרגיש טוב ואינו יכול לקדש, או כגון שאינו בבית והילדים בבית, אפילו ילדים שהגיעו לגיל בר מצוה, האשה מקדשת על היין. אדרבא, אם יש ילדים בר מצוה אך בגיל צעיר שעדיין לא נתמלא זקנם, שעדיף שהאמא תקדש על היין. אמנם יש להם חזקה, אך אצל האשה זה לא רק חזקה, אלא היא נקראת ודאי גדולה. כא. אם עדיף שאחד יוציא את כולם או כל אחד יקדש לעצמו ויש לדון מה הדין אם אשה לא התפללה ערבית אך האיש התפלל ערבית. ערבית ממילא האיש כבר קיים את המצוה דאורייתא. וכל חובתו היא מדרבנן. שלכאורה בזה הבעיה היא שדרגת החיוב אינה אותו דבר, כיון שהאיש התפלל אולם האשה חייבת מדאורייתא. האם דרבנן יכול להוציא דאורייתא? , שהנה יש לנו כלל 'שומע ויש להקדים, שצריך להבחין בין שני סוגים של אחד שמוציא את חבירו ידי ] - זה דבר מאד חשוב שכל אחד צריך לדעת[ חובה כעונה', דהיינו שכאשר יש שניים שחייבים במצוה, כאשר אחד מקדש והשני עונה אחריו 'אמן' כיון ש'שומע כעונה' הרי זה כאילו השומע קידש בעצמו. האם אחד יברך 'בורא מאורי האש' וכאשר נמצאים כמה אנשים יחד, בפשטות בכעין זה נחלקו בית שמאי ובית (ברכות נג.) הלל לגבי ברכה על הנר של הבדלה בשביל כולם או שכולם יברכו. והוא הדין יש לדון כאן, אם עדיף שאחד יקדש בשביל כולם או שכל אחד יקדש לעצמו. אכן יש לחלק, ששם הסוברים שכל בתורה, ועד שישתיקו את כולם ואחד יברך זה ביטול בית המדרש, אך כאשר אחד מברך 'בורא מאורי האש', מדובר שנמצאים בבית המדרש וכולם עוסקים אין את השאלה של ביטול בית המדרש עדיף שאחד יברך לכולם, לכל הדעות, משום 'ברוב עם הדרת מלך'. וכך הוא המנהג. יש בתים שנוהגים שכל אחד מקדש לעצמו אבל הנכון יותר הוא שאחד יקדש לכולם. הבעיה היא שלפעמים יש בתים, שהמקדש לא יודע לכוון להוציא ידי חובה, הוא לא מבין את המשמעות של לכוון להוציא. וכמו כן פעמים והמקדש הוא 'לבלע משפחת הבלעי'... בולע את כל הקידוש והשומע לא מבין כלל מה הוא אומר. פעם הזדמנתי לאיזה בית שכך הקידוש התנהל... ואני הייתי משוכנע להוציא ידי חובה, וגם לא הבנתי שום מילה ממה שהוא אמר, תוך כמה שניות שלא יצאתי ידי חובה, גם כי אני לא יודע אם הוא יודע מה המשמעות של לכוון הוא גמר את הקידוש. אז אמרתי לו, תשמע, אני מקפיד לקדש על היין בעצמי מלבד הקידוש של בעל הבית, שהוא לא יפגע, והוא הסכים וקידשתי על היין. אולם יש דין אחר שאדם יכול להוציא ידי חובה מדין 'שומע כעונה' אך לא מחמת שהוא חייב, כגון אדם שיש לו אמא זקנה המתגוררת לבדה, ואינה רוצה לבוא אליו בשבת, אך מצד שני אינה יודעת לקדש, שרשאי ללכת לביתה ולקדש לה על היין, היא שומעת ועונה 'אמן' ויוצאת ידי חובת קידוש. ולאחר מכן היא אוכלת סעודת שבת. והוא מצידו לא מתכוון לצאת ידי חובה בקידוש הזה, משום שיש כלל קידוש במקום סעודה. וכמו כן אדם שקידש והוא כבר באמצע הסעודה, והנה מבקשים ממנו לבוא ולקדש לשכנו שלא מרגיש טוב, שרשאי ללכת ולקדש לו על היין. וזה דין מיוחד שמובא בגמרא בראש השנה 'אף על פי שיצא מוציא'.(כט:) כב. כל ישראל ערבים זה בזה הסיבה שיכול להוציא למרות שאינו יוצא או שכבר יצא, מבואר בדברי רש\"י - זה מילים יפות שמשתמשים [ .''כל ישראל ערבים זה בזה(ד\"ה אף על פי) שם בהם תמיד 'ואהבת לרעך כמוך', 'כל ישראל ערבים זה בזה, זה דברים כבדים ו'ערבים' הכוונה שאנחנו ]'מאד, זה לא סתם, זה יותר מ'ואהבת לרעך כמוך אחראיים אחד על השני. כמו אדם שחתם ערבות על הלואה של חבירו, והלווה לא שילם את ההלוואה, שהמלוה יכול לגבות את ההלוואה מהערב. הוא לא יכול להתחמק מזה. כל יהודי יש לו אחריות על יהודים אחרים שהם יקיימו מצוות, - הם [ אין לנו את האפשרות והכח לתפוס אנשים חילוניים שיקיימו מצוות , לכן הפתרון שלנו מדין כל ישראל ערבים הוא ]...?יותר חזקים מאתנו, מה נעשה להשפיע, אנחנו מחוייבים לעשות כל שביכולתינו שאנשים חילוניים יקיימו מצוות, זו חובה. וזו הסיבה שגם אדם שקיים מצות קידוש שמותר לקדש עבור אחר שלא קידש על היין. מדין כל ישראל ערבים זה בזה. כג. להוציא ידי חובה בברכות הנהנין אולם הגמרא אומרת שזה דוקא בברכת המצוות או בברכת המזון, וגם בברכת המזון חייבו חכמים את המוציא שיאכל לכל הפחות כזית כדי שיוכל להוציא ידי חובה. אבל בברכות הנהנין לא נאמר 'כל ישראל ערבים זה בזה' כגון אם יברך. שלא יאכל. דהיינו רק לדבר שהוא חובה גם על המברך וגם על השומע בא לפניך אדם שאינו יודע לברך 'בורא פרי העץ', אומרת הגמרא שיתענה ולא שאז יש לו אחריות לדאוג שיקיים את חובתו. אולם אכילה ושתיה שאינם חובה כתבתי בנושא הזה בהרחבה בהלכה [ .'אין אומרים 'אף על פי שיצא מוציא , ושם פירטתי מה נקרא ברכות הנהנין ומה ברכות (סוף סימן קסז)ברורה חלק ח' ].המצוות. ואכמ\"ל כד. קידוש זה ברכת המצווה והנה כמובן שקידוש זו ברכת המצוה, לפיכך, אם קיים את מצות הקידוש יכול להוציא את השני ידי חובה. לפי זה אם קיים מצות קידוש דאורייתא בתפילה, וכעת הוא חייב רק מדרבנן, עדיין יכול הוא להוציא ידי חובה את חבירו שעדיין לא התפלל וחייב בקידוש מדאורייתא. וזאת מדין ערבות. אך יש לדון אם דין ערבות כולל גם את הנשים או לא. ובעז\"ה נדבר עליה בשיעורים הבאים. ברכת נבטים ופירות מגידולי מים - ודינם בשמיטה ותרומות ומעשרות מה ברכת פירות מגידולי מים, כגון נבטים? ומה דינם לענין שנת שאלה: השמיטה ולענין תרומות ומעשרות? גידולי מים ברכתם \"שהכל נהיה בדברו\". ואם בירך תשובה: כברכתם הראויה בורא פרי העץ או האדמה, בדיעבד יצא. ומברכים על נבטים רק אם אוכלן בפני עצמם. אולם האוכל נבטים עם מיני מזונות (וקל וחומר בסעודת פת), הרי הם טפלים ואין מברכים עליהם כלל. ובפירות הנמכרים בשוק, יש לברך עליהם כברכתם ואין לחוש שמא הם מגידולי מים, לפי שרוב הפירות המצויים בשוק אינם מגידולי מים. מפירות הגדלים בקרקע, וכן להיפך.והמחמיר להפריש לא יברך. ויזהר שלא להפריש עליהם תרו\"מ ומעיקר הדין אין צריך להפריש תרומות ומעשרות מגידולי מים, ובשנת השמיטה מותר לגדל בגידולי מים, גם חוץ לביתו. מקורות: מבואר בגמרא (ברכות מ:) ובשלחן ערוך (סימן רד ס\"א) שעל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון כמהין ופטריות, יברך שהכל. ולפי זה אף גידולי מים יברך שהכל. ואמנם בשו\"ת שבט הלוי ח\"ה (סימן רה, על המג\"א סימן רד סק\"ד) כתב לברך ברכתו הראויה. וגם בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פי\"ד סי\"ג) כתב לברך בורא פרי האדמה. ע\"ש. וכן דעת עוד פוסקים. ומאידך בשו\"ת יחוה דעת ח\"ו (סימן יב) וחזון עובדיה פסח (עמ' צו) וברכות (עמ' קיב) כתב שלכתחילה יברך שהכל, ובדיעבד יצא ידי חובה. וע\"ע בתשובות והנהגות ח\"ב (סימן קמ\"ט) ובספר שערי ברכה (עמ' תקסו) ובספר ותן ברכה קונטרס התשובות (סימן רב) וזאת הברכה (בירורים סי' כ\"ד) ובשו\"ת מחזה אליהו ח\"א (סי' כ\"ח) ובברכת הבית (שער ד' סל\"ג). ולענין תרומות ומעשרות וגידולם בשנת השמיטה, י\"ל שהוא תלוי במחלוקת הפוסקים הנ\"ל אם צריך להפריש, ולמעשה המפריש מהם לא יברך, ויזהר שלא להפריש עליהם תרומות ומעשרות מפירות הגדלים בקרקע, וכן להיפך. ואין איסור לגדלם בשנת השמיטה. כן מבואר בחזון עובדיה תרומות ומעשרות (עמ' רטז) ושביעית (הנד\"מ עמ' קל). ושמאחר ורוב הפירות בשוק אינם מגידולי מים, אין לחוש בסתם לברך שהכל. וע\"ע למו\"ר שליט\"א בהלכה ברורה (סימן רד סי\"ב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א חיים של תורה חז\"ל אומרים (קידושין פב.) שאב חייב ללמד את בנו אומנות. מה זה נקרא ללמדו אומנות? היינו ללמד את בנו להיות סנדלר, להיות חייט, מקצוע כיו\"ב. הלא היום רוב האנשים פרנסתם כבר אינה באה מדברים כאלו, וגם מי שיש לו ראש טוב אין זה למדו באוניברסיטה, וכי מי שלומד באוניברסיטה הוא יודע לעשות עסקים?! הרי בהכרח יביא לו יותר כסף. אני מכיר כל כך הרבה עשירים בחו\"ל, וגם בארץ, שלא זה לא אומר כלום! הכל בידי שמים! זכורני כאשר הייתי בחור צעיר, היה איש אחד, איש טוב, שניסיתי להשפיע עליו שישלח את בנו לישיבה, אבל הוא בשלו התעקש שיהיה לו מקצוע. ואכן לבסוף שלח את בנו שלמד אז ב'קריית נוער', לישיבה מקצועית, ולמד שם להיות פועל , מסכן הבן הזה כל חייו היה עני ואביון, ] - פעם היו מדפיסים עם עופרת[ דפוס עד היום, הוא בערך בגילי. והנה אביו רצה שיהיה לו מקצוע, והנה המקצוע שלו עבר ובטל מן העולם! יתירה מזאת, אם לא לומדים חשבון כראוי, אי אפשר ללמוד גמרא! אדם שלומד של עם ישראל, צריך שידעו כמה שאפשר, שיבינו כדי שיוכלו אחר כך להתקדם. נכון, שצריך ללמד את הילדים בתלמוד תורה חשבון, הסטוריה, במיוחד הסטוריה גמרא ומגיע למסכת ראש השנה או מסכת סוכה הוא לא מוצא את ידיו ורגליו, דברים בסיסיים צריך לדעת, זה לא דבר כל כך קשה! אבל לאחר מכן, המציאות חול הוא לא יצא תלמיד חכם כמו אחד שלמד בישיבה בלי מקצועות חול! זו עובדה! היא שזה על חשבון זה, אדם ששולח את בנו לישיבה שלומדים בה גם מקצועות אני זוכר שכאשר למדתי בישיבת 'חברון', היו מגיעים לשמה תלמידים מישיבות וכשהיו באים היו 19-18 מורידים אותם כיתה, ובתחילה התפלאתי על כך, שהרי הם היו מתמידים ולומדים תיכוניות שקוראות לעצמם 'חרדיות', הם היו באים בגיל טוב. אבל לאחר זמן כשהייתי מדבר איתם בלימוד ראיתי הם לא התפתחו טוב, זה עוצר את ההתפתחות, משום שפתאום יש לו מבחן בגרות במתמטיקה, ובמשך כמה חודשים לימוד התורה שלו הופך להיות בדרגה שניה, כלאחר יד. וכך נוצר היסח הדעת גמור. ואי אפשר לצאת בן תורה אמיתי כשלומדים בישיבה תיכונית! אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כך היתה דעתו, בשו\"ת יחוה דעת הוא כתב שתי תשובות ואני אומר את זה בפירוש! בעניין הזה (ח\"ג סימן עה וח\"ה סימן נו וע\"ע ח\"ז סימן קנב) מנומקות יפה מאד, למה צריך ללכת לישיבה קדושה. אאמו\"ר שלח את כל בניו לישיבות קדושות, ואף שנה בארץ, בזמן קום המדינה, 80-70 כיום יש כסף, אנשים מסתדרים, אברכים חיים בדוחק אבל זה שוה, הם מניחים חיי זה לא היה משנה אם היית תלמיד ישיבה או לא, כולם היו עניים. לעומת זאת ב\"ה אחד מאיתנו לא גדל עני! כשהיה עוני לפני שעה ועוסקים בחיי עולם, זה שווה. ויש בזה נקודה חשובה נוספת, כולם יודעים מה קורה ברחוב כיום, כל הפריצות הרי כיום כמעט ואין מקום שלא עובדים גברים ונשים ביחד, זה לא היה פעם, הרי זאת, כאשר אדם מסתופף באהלה של תורה, הרי שהוא חוסך את הימצאותו בחוץ! אפילו יותר גרוע מזה, עצם הימצאותו בעולם של חולין לגמרי, זה גרוע מאוד. לעומת והמכשולות, וכמה אנשים הנמצאים ברחוב נכשלים! לא רק בראיה אסורה או ח\"ו כשעובדים גברים ונשים יכולים לבוא לשיחות של קלות ראש, ומזה באים לידי עבירה, ה' ירחם!! כמה צריכים אנחנו להגביל את עצמינו! ואני לא מדבר עכשיו על חומרות! אני מדבר על ההלכה ממש! הרי בסופו של דבר הקב\"ה שולח פרנסה. היום יש בעולם עושר כזה שיש ציבור לפיכך אם אדם יש לו הזדמנות לשבת לעסוק בתורה, או לקחת את בנו שישב וילמד, גדול בעולם שיש להם פרנסה טובה, ואוהבים לתמוך בתורה, וכשמסבירים להם אנשים בשמחה רוצים לעזור! וזה בא בדרך של כבוד, לא קיבוץ נדבות, וזו צדקה שיש אברכים היושבים ולומדים, והם יהיו תלמידי חכמים שעליהם העולם עומד, הכי גדולה שיכולה להיות! והנותנים בעצמם שמחים בזה! אומנות' זה לא שייך כלל, מכיון שאי אפשר ללמד את הילד, אם תלמד אותו להיות אשר על כן צריכים לשים לב שהפרנסה באה מהקב\"ה. לחשוב על זה, בימינו 'ללמדו חייט, סנדלר, פחח, תלמד אותו את כל הדברים האלו הרי שהוא יהיה יותר עני מאשר אברך כולל.. הלואי שיהיה לו מה לאכול! הכל תלוי במזל, בני חיי ומזוני, אם הרב יצחק מאזוז נולד במזל טוב תהיה לו פרנסה גם בלי זה. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"154.pdf","content":"כיצד מוהל מחזיר| צורך גופו וצורך מקומו| מתי התחילה הגזירה של מוקצה בכלים| 'הגדר של 'מוקצה מחמת חסרון כיס נושאי השיעור: מוקצה מחמת חסרון כיס חמור יותר משאר | טלטול תרופות לאחר השימוש בהם| ניקיון כלי המילה לאחר הברית בשבת| את כלי המילה מוקצה מחמת מיאוס| מוקצה מחמת חסרון הכנה| טלטול אוכלין שמיועדים למכירה| טלטול כלים שעומדים למכירה| מוקצה154 גליוןמיום א' י\"ג סיון תשפ\"ב העלון לעילוי נשמת חמיו של מו\"ר שליט\"א ר' יוסף סויסה בן אסתר ז\"ל - נלב\"ע י\"ז סיון תשנ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.פרשת שלח דיני מוקצה מחמת איסור (הלכות מוקצה ה') א. סכיני שחיטה ומילה הם כלים שמלאכתן לאיסור מדבר על 'מוקצה (סימן שח)הסעיף הראשון בשלחן ערוך בהלכות מוקצה מחמת חסרון כיס'. וראשית כל נקדים בביאור מהו מוקצה מחמת חסרון מסוים שהוא שימוש אסור בשבת, ונזהר שלא להשתמש בו אלא אך ורק כיס. כל דבר שאדם אינו רגיל להשתמש בו, או שמשתמש בו רק לשימוש לשימוש המיועד לו, נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. 'חסרון כיס' היינו הפסד כסף. כלומר, שהסיבה שאינו רוצה להשתמש בדבר הזה הוא מחמת שהוא מפסיד בשימוש הזה. חפץ זה הוא מוקצה ואסור בטלטול בשבת. דוגמא לדבר, שוחט שיש בביתו סכין של שחיטה, שהיא סכין משובחת ומיוחדת, הוא לא יבוא לחתוך בה ירקות, כיון שהיא תתקלקל כך. רק לצורך היא ראויה לשחיטה. וכן מוהל, שיש לו סכין של מילה, שהיא סכין חדה מאוד, הרי הוא לא יבוא לחתוך בה עגבניות, כיון שזה מקלקל את הסכין, ברית מילה מותר, כי זה לצורך מצוה שדוחה את השבת. ומכיון שלא כל מילה דוחה את השבת, אלא רק מילה שהיא בזמנה, אם כן זה לא שעצם המילה מותר שהרי מילה שאינה בזמנה אין מלין בשבת, אם כן סכין זו היא כלי שמלאכתו לאיסור. ב. כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמלאכתו להיתר מהו כלי שמלאכתו לאיסור, וזה קשור מאד למוקצה מחמת חסרון כיס. 'כלי אמנם יש הרבה פרטים מהו כלי שמלאכתו לאיסור, אך ככלל צריך להגדיר שמלאכתו לאיסור' היינו כל כלי שבדרך כלל משתמשים בו לאיסור, אך אפשר להשתמש בו גם להיתר, כגון פטיש, שעיקר מלאכתו היא לאיסור, אך יכול לבוא ולהשתמש גם להיתר, כגון לפצח אגוזים. ו'כלי שמלאכתו אך אפשר באותה הכוס להשתמש לדברים אסורים, כגון להניח מטבעות להיתר' היינו כלי שעיקר שימושו הוא בהיתר, כגון כוס שנועדה לשתיה, או נר עם שמן. ג. מתי התחילו לאסור טלטול כלים בשבת הכלים הללו, גם כלי שמלאכתו לאיסור, היו מותרים בטלטול עד סוף שגזרו (שבת קכד:) תקופת בית ראשון. והנה בתקופתו של נחמיה איתא בגמרא הרבה עמי הארצות שהיו מזלזלים בהלכות שבת, עד כדי שהיו מחללים על הכלים, כיון שלאחר הגלות והצער שעם ישראל עברו, נוצר מצב שהיו - זו סוף [ שבת ממש. באותו הזמן ראו חכמי ישראל באותה התקופה תקופת אנשי כנסת הגדולה, היו אז חגי זכריה מלאכי, מרדכי היהודי גם צורך לגזור גזירה וגזרו שאסור להשתמש בכלים בשבת ]היה בתקופה הזו . ובכלל הגזירה, היו גם כלים ]במקום שאתה מוצא פירצה גודרים יותר[ , חוץ משלושה כלים שרגילים להשתמש]...גם חד פעמי[ החלו לחזור בתשובה והתירו קצת, ולאחר מכן התירו עוד וכו'. יש מחלוקת בהם הרבה ואי אפשר בלעדיהם, אותם התירו ותו לא. לאחר זמן עם ישראל שמלאכתן להיתר בגמרא מה היו ההיתרים האלו ומה היו שלבי ההיתרים. ד. כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו להלכה אנחנו נוקטים, שהשלב הסופי של ההיתר היה כלי שמלאכתו לאיסור שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. למשל, פטיש, כי זה נקרא 'לצורך גופו'. דהיינו כדי להשתמש בגופו. וכן 'לצורך מקומו', הוא כלי שמלאכתו לאיסור, אך אם רוצה לשבור עם הפטיש אגוזים מותר היינו כגון שהפטיש מונח על השולחן, ורוצה להניח שם צלחת לאכול והפטיש מפריע לו, מותר להזיז את הפטיש כדי להשתמש במקומו. ה. כלי שמלאכתו לאיסור טלטול מחמה לצל דהיינו שאם כלי שמלאכתו לאיסור נמצא בשמש והוא עלול להתקלקל, אולם אומרת הגמרא, שמה שנשאר אסור לא התירו לטלטלו 'מחמה לצל'. ורוצה להעבירו למקום צל אסור. הוא הדין כאשר הכלי עומד ליפול ולהישבר, או שהוא נמצא במקום פתוח ועלול להיגנב, וכל כיוצא בזה כאשר הוא לצורך עצמו של הכלי, אסור לטלטלו. דהיינו כאשר הטלטול הוא לצורך גופו דהיינו לשימוש בגופו, זה יותר מותר מאשר להגן על הכלי, כיון שאינו משתמש בו, הוא רק רוצה להגן עליו. לכן בזה חכמים לא התירו. ו. גדר 'כלי שמלאכתו להיתר' לעומת זאת בכלי שמלאכתו להיתר, יש מחלוקת מה התירו. שהנה בודאי שמותר לטלטל כוסות צלחות וכיו\"ב, ובהם הטלטול מותר גם כאשר הוא לצורך עצם הכלי, דהיינו שלא יפול וישבר או יגנב. אך בטלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך, כגון אדם יושב משועמם ולוקח את המזלג פסק לאסור (שם ס\"ד) מפה לשם ללא כל סיבה, זו מחלוקת, מרן בשלחן ערוך אפילו בכלי שמלאכתו להיתר. אך פירות ירקות ודברי מאכל, מותר לטלטל שלא לצורך, זה דבר מיוחד. ובשיעורים הבאים יבואר יותר. ז. נפקא מינה למוקצה מחמת חסרון כיס וכל זה הוא נפקא מינה לעניין מוקצה מחמת חסרון כיס. משום שיש שאלה עקרונית, שהנה מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של ברית מילה או סכין האחד הוא שעיקר שימושו הוא לאיסור, שהרי אסור לשחוט בשבת, וכן שנוסף על כך הוא גם מוקצה מחמת חסרון כיס, הרי שיש לו שני חסרונות, של שחיטה, שהם כלים שמלאכתן לאיסור, שבאמת כלי שמלאכתו לאיסור אסור למול מילה שלא בזמנה בשבת, שאז הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כי הוא לא מתקלקל בכך, וממילא כל דינו הוא וכשם שפטיש הוא כלי שמלאכתו לאיסור למרות שאם רוצה להשתמש בו [ . ומלבד לשבירת אגוזים הוא מותר]כלי שמלאכתו לאיסור, ואין בו משום מוקצה מחמת חסרון כיס זאת יש לו גם חסרון שני, שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ח. טלטול סכין המילה לאחר הברית בשבת הפוסקים דנים לגבי מוהל לאחר הברית, כיצד ינהג עם טלטול הסכין. ויש בזה מחלוקת גדולה, כי הסכין שלוקח לצורך הברית מילה היא ודאי לא בזמן הברית מילה ודאי שהיא כלי המותר לגמרי ואינה מוקצה כלל. והנה מוקצה, שהרי אם מותר למול קל וחומר שמותר לטלטל את הסכין. אם כן לאחר החיתוך, המוהל צריך לעשות פריעה ומציצה וחבישה, והרי המוהל אינו יכול בכל הזמן הזה להחזיק את הסכין ביד, אוי ואבוי הוא יחתוך את עצמו או את התינוק ה' ירחם, אלא מיד לאחר החיתוך חוזרת להיות מוקצה כיון שכבר סיים את השימוש בה. שהרי גם אדם הוא מניח את הסכין מידו. והנה לאחר שהניח את הסכין מידו, היא שלוקח כלי שמלאכתו לאיסור לשימוש של היתר, כגון פטיש לשבור בו אגוזים, כאשר מסיים לשבור את האגוזים רשאי לקחת את הפטיש ולהניחו את הפטיש מידו הרי שהפטיש חוזרת לאיסורה הראשון. והוא הדין לגבי במקום שירצה, וכל זמן שהפטיש בידו יכול לטלטלו לשם, אולם אם הניח סכין של מילה, שהיתה מותרת, אך כשהניחה, לכאורה נאסרת בטלטול. ט. שני מוהלים שמלים יחד אכן אם יש שני מוהלים אחד עומד ליד השני, האחד חותך ולאחר החיתוך ממשיך להחזיק את הסכין, והשני עושה את כל השאר, אין בזה בעיה, כיון שהמוהל הראשון שמחזיק את הסכין מותר לו לטלטלה לאחר מכן, בו לדבר אחר של היתר היה רשאי, מה שאין כן סכין של מילה, הלא לאחר לאיסור היה מותר לקחתו, הוא לא איסור לגמרי, כיון שאם רוצה להשתמש היא בידו בהיתר. אכן עדיין זה לא כל כך פשוט, משום שבכלי שמלאכתו המילה אין בה שימוש כלל, ממילא נעשית שוב מוקצה מחמת חסרון כיס, שזה מוקצה יותר גרוע מאשר כלי שמלאכתו לאיסור, אף על פי כן אם עדיין מחזיקה בידו מותר. אולם כיום אין בנמצא שהמוהל אינו מניח את הסכין לאחר המילה אלא רק אם יש שני מוהלים, אך אף אחד לא מזמין שני מוהלים לברית. אם כן האם מותר למוהל להרים את הסכין לאחר השימוש בה או לא? י. יש להקל מחמת שלקח את הסכין בהיתר כותב בשם רבינו (יורה דעה סימן רסו) והנה יש בזה מחלוקת גדולה, מרן הבית יוסף בשם הרמב\"ן שמותר לקחת את הסכין לאחר המילה. (נ\"א ח\"ב יד ע\"א)ירוחם והמתבונן בלשונו של מרן הבית יוסף יראה, שמשמעות דבריו שההיתר שיוכל לקחתה לביתו במקום שיש עירוב. או אם אין עירוב מצניע את התיק הוא מחמת שלקח אותה בהיתר. ולכן מותר לו לקחתה ולהניחה בתיק כדי ותרומת הדשן פוסקים (הלכות מילה סז:) באיזה מקום. מאידך גיסא, המהרי\"ל להחמיר, וכתבו שלאחר שהניח את הסכין מידו אסור לטלטלה. וכן דעת . אכן יש קצת הבדלים בשיטות (סימן שלא סק\"ה) ומגן אברהם (סימן רסו סק\"א)הט\"ז שלהם, אך למעשה כאשר המוהל מניח את הסכין היא נאסרת. וכן היא דעת הגאון מוילנא גם באורח חיים וגם ביורה דעה (שם). הוא מאריך בזה ומביא ראיות, וכותב שהמתירים טעו. ויש עוד הרבה אחרונים שכתבו לאסור. יא. המוהל אינו מקצה את הסכין משימוש בערב שבת הרמ\"א (סימן רסו ס\"ב) פוסק כמו מרן הבית יוסף ורבינו ירוחם. והרמ\"א אתקצאי לכולא יומא', והלא הוא יודע בכניסת השבת שהוא עתיד להשתמש מוסיף סיבה להתיר, שהרי כלל הוא בידינו 'מיגו דאתקצאי מבין השמשות בסכין הזאת בשבת, אם כן היא לא היתה מוקצה בכניסת השבת מצד מחשבתו שהוא עתיד להשתמש בה. ואפילו אם לא הזמינו אותו לברית מילה קודם השבת, הוא יודע שאולי יזמינו אותו, ולכן אינו מקצה אותה מדעתו. אם כן היא איננה מוקצה. וכן היא דעת מהרש\"ל בתשובות שלו ובספרו ים של שלמה שיש להתיר לגמרי. יש בזה אריכות גדולה באחרונים. יב. אם חושש שהסכין תינזק לציון שכותב שאסור בשום פנים לטלטל את הסכין. אך מוסיף, שאם חושש לעומת זאת בין המחמירים נמצא גם כן רבינו חיים בן עטר בספר ראשון שהסכין תינזק מותר להצניע באיזה מקום לשמור עליה. אך לא לקחתה לתיק שלו כדי לקחתה לביתו אסור. יג. כיצד לצאת מן המחלוקת יש רבנים שכתבו 'פטנט' איך לפתור את הבעיה, והוא לקחת כלי של היתר לגמרי שהוא יקר וחשוב, ולהניח יחד עימו את הסכין. אולם הגאון רבי עקיבא איגר לא מסכים לזה. אך יש דוגמא קלה יותר כגון שיש לו צלחת ומניח בתוכה כוס של כסף וכיו\"ב שהיא יותר יקרה מהסכין, ומניח את והדבר המותר שווה יותר, ומשכך יהיה מותר בטלטול. אך יש אומרים שזה היא בסיס לדבר האסור שזה הסכין אבל גם לדבר המותר, לכוס של הכסף, הכוס בתוך הצלחת, ומניח גם את הסכין בתוך הצלחת, וממילא הצלחת הזו אינו מועיל. אבל בפשטות לכאורה אם הכוס כסף חשובה יותר אין כל סיבה האליה רבה שבדוחק יש להתיר, משום שאולי זה יישבר. והמשנה ברורה לנו את מרן הבית יוסף שמתיר, ועימו הרמ\"א. והמשנה ברורה כותב בשם שלא יועיל ואכמ\"ל. ולמעשה איננו צריכים לחפש קולות בזה משום שיש מסכים לדבריו. ועוד הרבה מגדולי האחרונים מתירים. כמו כן יש ספר קדמון ששמו 'הלכה ברורה' כתב אותו תלמיד המגן אברהם שנה שמתיר. וכן החוות יאיר מתיר בזה. וכן בשו\"ת דבר משה 300 - לפני כ . כמו כן יש ספר בשם יוקח נא של רבי אברהם הכהן מסלוניקי (אמריליו) שמתיר. וכן בשו\"ת רב פעלים. ועוד הרבה פוסקים. לפיכך למסקנת הדברים, היא מוקצה מחמת חסרון כיס, אך כיון שהיה זמן של היתר, אף שההיתר מותר לטלטל את הסכין של המילה לאחר המילה, למרות שבדברים אחרים הסתיים מכל זאת מותר לקחתה בידיו. יד. שטיפת סכין המילה לאחר הברית בשבת יש עוד מחלוקת לגבי סכין המילה בשבת, אם מותר לשטוף את הסכין הגדולה והובא גם במגן אברהם. והטעם לאסור הוא משום שכאשר שוטף לאחר המילה. הנה בשו\"ת המבי\"ט כותב שאסור. הביא אותו השיירי כנסת את הסכין הוא בעצם מכין אותה משבת לחול. אלא אם כן יש לו ברית שיניים לאחר הצחצוח בשבת זה גם מכין משבת לחול, ואין זו הכנה כל כך דבר כל כך נורא, כיון שזו לא הכנה מיוחדת כל כך. אכן לגבי שטיפת מברשת מילה נוספת המיועדת להיות בשבת. אכן מצד הכנה משבת לחול זה לא מיוחדת, ובכל זאת הפוסקים אומרים שראוי להימנע משום הכנה. ואולי גם שמותר לשטוף את הסכין לאחר המילה. כמו כן יש כמה אחרונים שטוענים, בשטיפת הסכין יש משום הכנה. אך מצד שני הגאון יעב\"ץ כותב שפשוט לו שהסכין הזו שיש בה דם אם לא ישטפו אותה כעת, הרי שהיא עלולה לגרום למחלות ולזיהום לתינוק אחר שימולו אותו לאחר מכן. והאמת שאני לא יודע אם זו סיבה כל כך טובה, הרי במוצאי שבת יכול לשטוף אותה ולעשות לה חיטוי, הלא בלאו הכי המוהלים מקפידים בין מילה למילה לעשות חיטוי לסכין, וכך גם כל הכלים של המילה, כדי שלא יעברו חיידקים או מחלות. למעשה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התיר למוהל לשטוף את הסכין לאחר המילה. הוא מביא בשם ספר 'אות חיים ושלום' של הרב להניח את הסכין בתוך כוס עם נוזל מיד לאחר החיתוך אין שום בעיה, כיון שבת ולעשות לה חיטוי. אך גם המקלים יש לכך סיבות טובות וכאמור. אכן מילה בשבת יותר טוב להחמיר מלשטוף אותה. כיון שיכול לנקותה במוצאי ממונקאטש שמתיר בזה והוא סומך עליו להתיר. ועל כל פנים אם אין עוד שהוא לא עושה פעולה מלבד להניח אותה שם, אך הנידון הוא רק לגבי לקחת ולשטוף אותה בידים. טו. טלטול תרופות בשבת לאחר השימוש או החבילה של התרופה הם מוקצה. והוא כותב שזה יותר גרוע מסכין. ויש תרופות לאחר השימוש בהם. שלאחר שאדם לוקח תרופה הרי שהבקבוק יש ספר 'חוט שני' של הגר\"נ קרליץ והוא מדמה לנידון של סכין המילה - עוד פוסקים שאוסרים בזה. אבל בחזון עובדיה מאריך בזה, ומביא ראיות שלגבי תרופות כיון שראויות לחולים אחרים וזה דבר מצוי שיש חולים אחרים, אם כן כמו שלישראל מותר לטלטל תרומה ששייכת לכהנים, כך גם מותר לטלטל תרופה כאשר סיים להשתמש בה בשבת. טז. מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר לעיל הבאנו דוגמאות של מוקצה מחמת חסרון כיס והם דוגמאות של כלי שמלאכתו לאיסור. ויש לדון במקום שהכלי הזה מלאכתו להיתר שמקפיד שלא להשתמש בו, למשל, אם יש לו בבית כוסות קריסטל יקרים מאד ועדינים, ויש לו בבית ילדים שובבים ולא רוצה להשתמש בהם מחשש שישברו, הוא מוציא אותם מהארון רק כאשר יש לו אורחים חשובים וכיו\"ב, פעם פעמיים בשנה. והרי כוסות אלו הן כלי שמלאכתו להיתר, ונחלקו הפוסקים האם זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס או לא, זו מחלוקת עצומה, גם בראשונים וגם באחרונים. הפני יהושע מתיר, וטוען שכך היא דעת הרמב\"ם והשלחן ערוך. לעומת זאת הפרי מגדים בספר ראש יוסף מחמיר, וכותב שלא מצא בשום מקום שהשלחן ערוך מתיר. יז. כוונת מרן כשהשמיט דין בשלחן ערוך שמרן לא כתב על כך כלום, ממילא יש לומר שסבר שמותר. לעומת זאת בכלי שמלאכתו להיתר אז מרן השלחן ערוך היה צריך לכתוב את זה. וכיון ככל הנראה טענת הפני יהושע היא, שאם מוקצה מחמת חסרון כיס הוא גם הפרי מגדים כנראה סובר להפך, שאם השלחן ערוך לא חילק בין מלאכתו לאיסור למלאכתו להיתר, סימן ששניהם אסורים. להלכה, אפשר להקל בכלי שמלאכתו להיתר במוקצה מחמת חסרון כיס. וכיון שכך, אם אדם רוצה להשתמש בכוסות הללו בשבת אפילו לא בא אורח חשוב, הילדים הקטנים אינם נמצאים בבית ולא מפחד שישברו מותר להשתמש בהם למרות שאינו רגיל בהם. יח. טעם ההיתר בכלי שמלאכתו להיתר הסיבה שמוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר אנחנו נוקטים להתיר, היא משום שלפעמים אדם יכול לשנות את דעתו בדבר כזה, הוא לא מקצה אותו מדעתו לגמרי. שהנה בכלי שמלאכתו לאיסור והוא גם כלי שמלאכתו להיתר כמו כוסות יקרים, אמנם הוא מקפיד שלא להשתמש לשימוש כיון שזו מלאכת איסור. ואז יש סיבה לאסור משני הצדדים. אבל מחמת החסרון כיס, ומצד שני גם לשימוש הרגיל שלו הוא לא יהיה ראוי מוקצה מחמת חסרון כיס, צריך שמצד אחד הוא לא יהיה ראוי לשימוש בהם בדרך כלל, אך הלא אין בעיה בשימוש רגיל להשתמש בו, שהרי זה כלי שמלאכתו להיתר, וכל החיסרון הוא שהוא מקפיד. והקפדה הזו אינה מספיקה בכדי לאסור. יט. שימוש בשבת בכלים העומדים למכירה אכן פעמים וההקפדה מועילה לאסור אף בכלים שמלאכתן להיתר. שהנה אם יש לאדם חנות של כוסות, כוסות פשוטים עולה חמש שקל כל כוס שמיועדים למכירה, הרי לא נראה כיום אף מוכר בחנות שמשתמש בכלים של החנות ואחר כך מכניס אותם חזרה לקופסא ומוכר אותם, הרי לא - כיום לא מוכרים [ .עושים דבר כזה, לא מוכרים כלי משומש בתור חדש כלים משומשים כלל, פעם זה היה מאד מצוי. אני זוכר שהיה בשכונת היה סותם את החורים, והיה מוכר אותם יד שניה. העולם אז היה עני, היחס עד שנהיה בהם חור, ומוכרים לו בכמה פרוטות, והיה לו מכשיר כזה שאיתו אליו אנשים עם סירים אלומיניום שהשתמשו בזה עשרים שלושים שנה אנשים והיו מוכרים לו כלים משומשים, והוא היה מוכר אותם. היו באים 'הבוכרים' חנות כלים אחת קטנה היה שמה יהודי צדיק, שהיו באים אליו . אם כן אף אחד ]של האנשים לכלים היה אחרת, כמו שהיה בזמן הגמרא כותבים הרבה פוסקים שנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. כיון שאף אחד לא משתמש בכלי שמיועד למכירה למרות שהוא כלי שמלאכתו להיתר, לא משתמש בכלי שמיועד למכירה. אם כן יש כאן הקצאה מוחלטת. הוא לא רוצה להפסיד כסף, זו הפרנסה שלו. לעומת זאת הכוסות קריסטל שיש לאדם בביתו, למרות שאפשר והם יקרות מאוד, אך כיון שהן כלים תהיה סיבה שאסור לטלטל אותו. באופן של כלים העומדים למכירה כיון אם כן רואים שיש מציאות של כלי שמלאכתו להיתר ומחמת חסרון כיס שמלאכתן להיתר ממילא אינו מקצה אותם לגמרי, זו לא הקצאה מוחלטת. שאז זו הקצאה מוחלטת. כ. מוקצה מחמת חסרון כיס חמור משאר מוקצה המבואר הוא שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא חמור מאד, שהרי אסור לצורך גופו או לצורך מקומו, וכן מחמה לצל אסור, כמו מוקצה מחמת גופו. הרא\"ש כותב בתשובה שמוקצה מחמת גופו ומוקצה מחמת חסרון כיס דומים זה לזה בדינים. אכן הטעמים שלהם שונים. ולהלן נראה שיש הרבה דברים שנכנסים לקטגוריה של 'מוקצה מחמת חסרון כיס', וזה מצוי מאוד. והנה מוקצה מחמת חסרון כיס לצורך גופו או לצורך מקומו אסור. ויתירה מזאת, איתא בגמרא שגם רבי שמעון שהתיר כמה סוגי מוקצה, מודה שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור. וכבר ביארנו בשיעורים הקודמים, שלפי רבי שמעון כדי שדבר ייחשב למוקצה צריך שקודם השבת תהיה לו דעה שלילית כלפיו, שהוא מקצה אותו לגמרי מדעתו. אך אם אין מחשבה שלילית, לפי רבי שמעון זה מותר. ובמוקצה מחמת חסרון כיס המשמעות היא שיש לאדם מחשבה שלילית לגביו. זה דומה למה שהגמרא אומרת על גרוגרות וצימוקים, שהם פירות שאדם מניח לייבוש על הגג שהיו שהם מסיימים להתייבש. ואומרת הגמרא, שלמרות שלפי רבי שמעון אין נוהגים בזמנם, וכשמתחילים להתייבש הם מסריחים ולא ראויים לכלום, עד וצימוקים הוא מודה, והסיבה לכך, מפני שהקצה אותם מדעתו לגמרי. ולכן אומרים 'מיגו דאתקאצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא', בגרוגרות מודה רבי שמעון שזה מוקצה. אשר על כן רואים שגם במוקצה מחמת חסרון כיס מודה רבי שמעון. כא. מייחד להו מקום הוא מייחד להם מקום. ולכאורה לפי הגמרא הזו יש לומר היתר גדול מאוד, להו מקום'. כלומר שמוקצה מחמת חסרון כיס כיון שהוא מקפיד עליהם הגמרא אומרת לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס 'דכיון דקפיד עלייהו מייחד כאשר הוא לא ייחד לו מקום. אכן מי שלומד את הסוגיה במסכת שבת רואה דבר מאד מעניין, משום שיש כאן מחלוקת ראשונים, יש (קכג: - קכד) שסוברים שלייחד מקום זה תנאי, כלומר שאם מקפיד שלא להשתמש מחמת חסרון כיס, אך לא ייחד לו מקום מותר יהיה להשתמש בו. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים להיפך, שמה שהגמרא אומרת 'מייחד להו מקום' היינו שזו הראיה שהוא מקפיד – בכך שמייחד לו מקום, אבל באמת אם מקפיד אף בלי לייחד מקום יהיה אסור. כב. הפוסקים לא הזכירו שצריך לייחד מקום אכן הרמב\"ם והטור ומרן השלחן ערוך, כמו כן הרא\"ש בתשובה שלו על מוקצה, אינם מזכירים ולו במילה אחת שצריך לייחד מקום. ואף המשנה ברורה מזכיר את זה כבדרך אגב בביאור הלכה, אבל במשנה ברורה אינו זו סכין של מילה או של שחיטה, אף אם לא ייחד לה מקום תהיה אסורה מזכיר את זה. לכן להלכה צריך להחמיר אפילו כשלא ייחד לו מקום. ואם בטלטול משום מוקצה מחמת חסרון כיס. כמו כן כלים שמיועדים למכירה שלא הניחם בארון אלא הם סתם מונחים על השלחן אף אם לא ייחד להם מקום אסורים. כג. טלטול שעון ותמונה התלויים על הקיר מאידך גיסא יש לדון להיפך, בכלי שמלאכתו להיתר שאדם ייחד לו מקום, , עצם ] - לא משנה אם הוא יקר או לא[ שעון למשל, שהוא תלוי על הקיר הדבר שהוא תלוי על הקיר הרי זה כאילו ייחד לו מקום, ולא מטלטלים אותו אף פעם. מצד שני זה שעון הוא כלי שמלאכתו להיתר. וכמו כן תמונות - אכן יש תמונות שהם יקרות, אך כאמור המחיר לא [ התלויות על הקיר משנה אלא ההקפדה, ניתן לראות אפילו אדם שהוא עשיר גדול שלא , אדם ]שתולה תמונה על הקיר הוא רוצה שהבית שלו יהיה יפה, הרי הוא לא יתלה מקפיד על דברים יקרים ואילו על דברים זולים בהרבה הוא מקפיד כל תמונה. מצד שני בדרך כלל לא מוציאים אותה בכלל, היא נשארת שם קבוע. הרי התמונה הזו היא כלי שמלאכתו להיתר, והוא קבע לה מקום, האם בקבע מקום לכלי שמלאכתו להיתר היא תיאסר מחמת חסרון כיס? יש בזה מחלוקת, מצד אחד אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכמה וכמה תשובות שלו כותב חד משמעית להתיר. הוא מביא הרבה ראיות שכלי שמלאכתו להיתר לא שייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס, והוא לא נכנס לנקודה שקבע לו מקום. לעומת זאת חכם בן ציון אבא שאול בשו\"ת אור לציון אומר, שמסכים שבכלי שמלאכתו להיתר אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס, אך אם קבע לו מקום יהיה אסור. כד. כילה של חתנים איש, שמחמיר לאסור כשקבע לו מקום גם בכלי שמלאכתו להיתר. ויסוד והנה ישבתי ולמדתי את הנושא הזה טוב, ומי שמחמיר בזה מאד הוא החזון דבריו הם תוספות מפורש שמביאים גמרא העוסקת ב'כילה של חתנים' דהיינו כמין אוהל שהיו פורשים לכבוד החתן. שיוצא שם לפי התוספות ולפי המסקנא של הגמרא שם, שאם קבע לה מקום יהיה אסור לטלטל אותה. והרי כילה של חתנים זה כלי שמלאכתו להיתר. אם כן מוכיח החזון איש שגם כלי שמלאכתו להיתר אם קבע לו מקום אסור. למעשה, הפרי לומד בתוספות כדברי החזון איש. ועוד כמה (שבת מו.)מגדים בספר ראש יוסף (סימן שי ס\"ק יג) גדולי האחרונים לומדים כן. מאידך גיסא בספר תוספת שבת כותב, שכל כלי שמלאכתו להיתר לא שייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס. אכן בסוף דבריו כותב שכילה של חתנים זה כלי שמלאכתו לאיסור, משום שכילה היא נועדה לעשות ממנה אוהל, זהו רוב שימושה. אמנם פעמים ויש אפשרות של שימוש בהיתר אך עיקר השימוש הוא לאיסור. ממילא לפי גיסא ברש\"י לכאורה מפורש שאוסר, אך הרמב\"ן חולק על רש\"י. זה נושא דבריו אין שום ראיה משם. ואני מצאתי שגם בראשונים נחלקו בזה. מחד סבוך ואכמ\"ל. למסקנת הדברים, זו מחלוקת שקשה מאד להכריע בה, ועל כן ודאי שראוי להחמיר בזה ולא לטלטל תמונה או שעון שקבע להם מקום.כה. במוצרי מאכל העומדים למכירה אין הקצאה מוחלטת לעיל נתבאר שאדם מקצה סחורה של כלים העומדים למכירה, ועל כן נחשבתים למוקצה מחמת חסרון כיס למרות שהמדובר הוא בכלים שמלאכתן להיתר. כיון שמקצה אותם הקצאה מוחלטת. והנה יש לדון בעניין זה לגבי מי שיש לו חנות ירקות או מכולת, הוא מוכר דברי מאכל, וביום שבת אסור מקח וממכר, אבל לפעמים יש אנשים יראי שמים שחסר להם בשבת מוצרים, ובאים ולוקחים ולא מדברים על כסף, ולאחר השבת - יש לי ליד הבית מכולת, כמה פעמים אמר לי, אם צריך [ משלמים לו אני אתן לך מפתח ותקח מה שאתה צריך בשבת, ואחרי שבת תגיד לי , האם דברים אלו הן מוקצה או לא, הרי הם עומדים למכירה. ]מה לקחת הרמב\"ם פוסק שזה לא מוקצה. וכך פוסק גם מרן השלחן ערוך. ויש בזה , שהנה כלי (על הרמב\"ם)כמה הסברים. אבל ההסבר הכי יפה זה של האור שמח שעומד למכירה הרי שהוא מקצה אותו מדעתו, ואף אם שינה את דעתו לכוליה יומא. אבל פירות וירקות ושאר דברי מאכל, טבע בני אדם שאינם ביום שבת זה לא יעזור, כיון שמיגו דאיתקצאי מבין השמשות איתקצאי את החנות לקחת משם מוצרים, באו אליו אורחים וחסר לו בבית, אם כן אין מחליטים לגמרי למכור את הדברים הללו, הרי אפשר וביום שבת שיפתח כאן הקצאה מוחלטת, לכן זה לא נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס ומותר. כו. מוקצה מחמת חסרון הכנה והנה אמרנו שלפי הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך שזה מותר. הנה הרמב\"ם עצמו בהלכות יום טוב כותב שכל דברי מאכל המיועדים לסחורה הם מוקצה ביום טוב. ובסוף דבריו הוא מוסיף שבשבת זה מותר. וההבדל בין , שכותב (סימן תצה סעיף ד)שבת ליום טוב הוא, מבואר בדברי מרן בשלחן ערוך שמוקצה אף על פי שמותר בשבת - אסור ביום טוב. ולכאורה לאיזה מוקצה מתכוין מרן שהוא מותר בשבת? מבארים האחרונים, וביניהם המשנה ברורה, כגון דברי מאכל המיועדים לסחורה, שבשבת מותרים אך ביום טוב אסור. והשאלה היא ממה נפשך, אם הפירות הללו אינם מוקצה מחמת חסרון כיס הרי שצריכים להיות מותרים גם ביום טוב, ואם זה מוקצה מחמת חסרון כיס צריך להיות אסור גם בשבת. אלא התשובה היא, שבאמת כל דבר מאכל המיועד לסחורה אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, בין בשבת בין ביום טוב. אלא שכאן יש מוקצה אחר - 'מוקצה מחמת חסרון הכנה'. דהיינו שזה לא ראוי לשימוש, משום שברגע - כל מוקצה מחמת [ שהקצה אותו מדעתו ממילא אינו ראוי לשימוש . דהיינו אמנם לא היתה ]חסרון כיס יש בו עוד מוקצה מחמת חסרון הכנה מחשבה שלילית לגבי הפירות והירקות הללו, אך גם לא היתה מחשבה לפי רבי יהודה שחולק עליו צריך שתהיה מחשבה חיובית. והפירות האלו חיובית לגבם. ולפי רבי שמעון אם אין מחשבה שלילית אינו מוקצה. אכן המיועדים למכירה אין עליהם מחשבה חיובית. כלומר הנידון לגבי פירות זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. אם כן סוברים הרמב\"ם ומרן השלחן פוסקים הלכה כמו רבי יהודה. ביום טוב החמירו יותר, כיון שיש בו היתר ערוך, שבשבת אנחנו פוסקים הלכה כמו רבי שמעון להקל, ואילו ביום טוב של מלאכת אוכל נפש. כך מבארים כמה ראשונים, שיש סיבה לפסוק הלכה כרבי יהודה. שמצד אחד מקלים אבל כדי שלא יבואו לפרוץ יותר עושים מעצור בדרך ואוסרים. ולכן החמירו במוקצה של חסרון הכנה ביום טוב. כז. מוקצה מחמת מיאוס ולכן החמירו גם במוקצה מחמת מיאוס, ואני לא מתכוון על דברים של זבל ולכלוך שמכבוד בני אדם התירו חכמים לטלטלם ולהוציאם שלא יהיו במקום שאנשים יושבים, אלא לדוגמא שיש בגמרא, אדם שיש לו כלי של הוא מאוס, זה נקרא מוקצה מחמת מיאוס. בשבת זה מותר. כך פוסק מרן חרס שמדליק בו נר, שלאחר השימוש נעשה מאוס, יש לו ריח וצבע לא טוב, אבל ביום טוב מרן השלחן ערוך שכותב שיש מוקצה (סימן רעט)בשלחן ערוך ביום טוב, כותב המשנה ברורה שגם מוקצה מחמת מיאוס אסור ביום טוב. כח. הדימוי וההבדל בין מוקצה מחמת חסרון הכנה למוקצה מחמת מיאוס אם נחשב את שני המוקצה הללו, מוקצה מחמת חסרון הכנה ומוקצה יט:).מחמת מיאוס, הם דומים להפליא, כך רואים בתוספות במסכת שבת ( אכן לא אותו הדבר לגמרי, אבל מצד ההיגיון נראה לכאורה שזה אותו הדבר. שניהם זה חסרון בהכנה. מוקצה מחמת מיאוס, יכול להשתמש בו אך לא רוצה. מוקצה מחמת חסרון הכנה, יכול להשתמש בו אבל לא רוצה. דוגמא לדבר של מוקצה מחמת חסרון הכנה, הנה יש לאדם פרה שמשתמש בה לחלב, כל מטרת הפרה הזו היא לחלב. והנה הגיע יום טוב ובאו אליו הרבה אורחים ורוצה לשחוט את הפרה, מותר לשחוט ביום טוב. מאידך כן מי שיש לו שור המיועד לחרישה ורוצה לשוחטו, וכן אם מגדל כבשים גיסא הפרה הזו אינה מוכנה, היא היתה מיועדת לחלב ולא לשחיטה. וכמו חסרון הכנה, דהיינו למרות שלא היתה לו מחשבה שלילית אבל גם מחשבה בשביל הצמר ורוצה לשוחטם ביום טוב וכיו\"ב. כל אלו זה מוקצה מחמת חיובית לא היתה, ולכן ביום טוב אסורים. אכן בשבת בלאו הכי שחיטה זה יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם זה פירות או דברי מאכל יש בזה אסורה, והדוגמא לגבי שבת זה בדברים העומדים לסחורה, שאם זה כלים חסרון הכנה ובשבת מותר אך ביום טוב אסור. ברכה על ראיית ים המלח, הכנרת, הים התיכון והאוקיינוס הרואה את הים מרחוק בנסיעה במכונית, האם צריך לברך?שאלה: הרואה את הים, כגון ים הכנרת, צריך לברך ברכת תשובה: . \"עושה מעשה בראשית\" אולם על ים המלח אין מברכים, משום שנברא אחר ששת ימי בראשית. על ים האוקיינוס, מברכים \"שעשה את הים הגדול\". על ים התיכון, מעיקר הדין אפשר לברך ברכת \"שעשה את הים הגדול\", ויש אומרים לברך \"עושה מעשה בראשית\". ואפשר לברך אף אם רואה את הים מרחוק. מקורות: מבואר בשלחן ערוך (סימן רכח ס\"א) שמברכים על הים ברכת עושה מעשה בראשית. ועל הים התיכון, מבואר בשלחן ערוך שם שמברכים עושה הים הגדול. יברך עושה מעשה בראשית. ומעיקר הדין נקטינן כדברי מרן בשלחן ערוך. ואפשר אולם כמה אחרונים העירו שאין מבואר כן במקור הדברים בתשובת הרא\"ש, ולכן לברך אף אם רואה את הים מרחוק. וע\"ע בהלכה ברורה (סימן רכח) .חציצה בטבילה בים איש הרוצה לטבול בים, האם יש חציצה בבגד הים?שאלה: בגד ים שהוא רפוי אינו חוצץ. ומכל מקום תשובה: אף בבגד ים המהודק על הגוף, בטבילת איש אין חשש חציצה, ולפיכך אפשר לטבול בבגד ים. מקורות: בגד שהוא רפוי אינו חוצץ וכן מבואר בשלחן ערו (יו\"ד סימן קצח סמ\"ה) נדה מערמת וטובלת בבגדיה. ועל כל פנים מבואר בביאור הלכה (סימן פח סוד\"ה וכן) בשם ספר האשכול (הלכות תפלה ס\"א) שאין חשש חציצה בטבילת בעל קרי בזמננו (שבטלו תקנת עזרא) בחציצה במיעוט הגוף. ע\"ש. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א צריכים לקרב את היהודים לשבת ולא את השבת ליהודים בזמן החתם סופר התחילו את השימוש ברכבות לצורך נסיעה ממקום למקום. ואמנם בשימוש מחוץ לעיר ברכבת יש איסור של תחומין. ואין פתרון בכך שהרכבת היא גבוהה מעל עשרה טפחים ואז אין זה תחומין, כיון שהיא יושבת על הקרקע. אך כשהרכבת החלה להיות נפוצה בתוך הערים שם לא היה את החשש סופר יצא חוצץ נגד השימוש בה כיון שהוא \"עובדין דחול\". ומחמת כך אין של תחומין, והתשלום בוצע לאחר השבת, בהקפה, או מראש. הגאון החתם להשתמש ברכבת בשבת כלל. ומאז ועד היום אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, וכולם הלכו אחר הוראתו של החתם סופר ולא השתמשו ברכבת כלל. והיה מעשה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כששהה בברזיל, שפנה אליו שם אחד, האם יכול לבוא ברכבת לבית הכנסת בשבת, ומשרתו הגוי ידאג לכל יהודי אחד נדבן גדול בשאלה, שמכיון שאין במקום מגוריו אף לא יהודי ענייניו, ואינו צריך לומר לו מאומה. אאמו\"ר ענה לו שאף אם יתבטל מתפילה בציבור, שלא יהין לעלות על בשבילה את הנסיעה ברכבת בשבת.מגוריו ויגור במקום בו יש יהודים. להתפלל במנין אינה טענה כלל להתיר הרכבת בשבת. ואם כל כך רוצה להתפלל בבית הכנסת שיעקור ממקום לכן צריך להיזהר מכל מיני פטנטים למיניהם שמתחדשים חדשים לבקרים. הנה שמעתי שהמציאו \"רמקול - שבת\", עוד מעט ימציאו \"טלפון - שבת\"... מותר גם בטלפון רגיל, ואף בספק פיקוח נפש, ואם המצב הוא איננו פיקוח בשביל מה צריכים טלפון לשבת? אם זה בשביל פיקוח נפש או חשש סכנה נפש לשם מה נצרך להיתרים מעין אלו? תורה לתורה. כיום יש שרוצים לקרב את ההיהודים אנחנו צריכים לקרב את ליהודים... צריך להיזהר מזה להתיר כל מיני היתרים ולמצוא קולות כדי שכך ישמרו תורה. ב\"ה יש לנו שבת קודש בה יש לנו שקט ומרגוע, בלי כל הפלאפונים האלה, מה יתן לנו ומה יוסיף לנו אם יתירו אותם בשבת? גם ככה יש כיום סכנת התמכרויות למכשירים הללו, ומבוגרים כצעירים אינם יכולים להתנתק מהם, עדיף שישאר המצב הנתון שפעם בשבוע לא ישתמשו בטלפון, ולא הרב יצחק מאזוז להסתמך על היתרים שעושים את השבת חול. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"155.pdf","content":"אם אומרים מוקצה מחמת חסרון| יציאה עם תכשיטים במקום שאין בו עירוב| מוקצה מחמת חסרון כיס תלוי בדעת בני אדם נושאי השיעור: טלטול | טלטול מחברת או דפדפת וניירות צבעוניים| ספר 'פרי מגדים' על השלחן ערוך| טלטול דף המיועד לכתיבה| כיס בדבר שאינו כלי כניסה לחדר במלון | טלטול 'כרטיס מגנטי' שאין בו שימוש| בגד חדש שמתכוון להחזירו לחנות| מחברת חידושי תורה שיש בה דפים ריקים טלטול דרכון או תעודת זהות בשבת| טלטול 'תלושי קניה' בשבת| טלטול מוקצה על ידי גוי| בשבת עם כרטיס155 גליוןמיום א' כ' סיון תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה העלון לעילוי נשמת פרשת קרח מוקצה מחמת חסרון כיס (הלכות מוקצה ו') א. מוקצה מחמת חסרון כיס תלוי בדעת בעל החפץ ממשיכים בענייני מוקצה מחמת חסרון כיס. כפי שנראה בהמשך, חלק גדול מהדברים שהם מוקצה בימינו זה מוקצה מחמת חסרון כיס. ונפרט את הדברים. אבל קודם לכן יש כלל אחד חשוב ביותר במוקצה מחמת חסרון כיס, ש'חסרון כיס' היינו הפסד ממון. כלומר דבר שאדם חס עליו מפני שיכול להתקלקל מחמת השימוש, כאשר השימוש הוא שונה משימושו העיקרי. בשיעורים הקודמים אמרנו דוגמא, סכין של שחיטה או סכין של ברית מילה, שהם סכינים חדים ומיוחדים מאוד, ונזהרים מאוד שלא לפגום אותם. ואף אחד לא משתמש בסכין שחיטה או מילה לחתוך בהם ירקות וכיו\"ב, כיון שכך אם השימוש שבסכין הזו הוא אסור בשבת, שהרי אסור לשחוט בשבת וגם למול כאשר המילה אינה בזמנה אם כן זה כלי שמלאכתו לאיסור, וכשנוסף על כך שחס עליו שלא להשתמש בו לדברים אחרים ממילא זה הופך להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. אם כן רואים שהכלל בחסרון כיס הוא ה'דעת' של האדם, המחשבה שלו כלפי הכלי. בגמרא הלשון הוא 'קפידא'. דהיינו שהאדם מקפיד מצד עצמו, איכפת לו מהכלי שלא להשתמש בו לדברים אחרים. וכותבים הפוסקים שיש דבר שרוב והגביע הזה מונח אצלו בארון בדרך רוב העולם אינם מקפידים שזה אסור. ודוגמא לדבר, אדם לקח גביע מזהב טהור העולם יקפידו אבל הוא לא מקפיד, ואז זה מותר לו. וכן להיפך אם הוא מקפיד, אך ]... - לא כסף, כסף זה כבר נהיה בזול היום[ כלל, ואינו משתמש בו כל שבת. ופעם בשנה באים אורחים חשובים, בהראותו להשתמש בגביע הזה. או שביום שבת בא אליו רב אחד גדול הדור, תלמיד חכם את עושר יקר תפארת גדולתו, הוא רוצה להראות שיש לו כלים יפים, הוא רוצה מופלג ורוצה שיקדש על היין בגביע משובח ויפה מאד, מותר ואינו מוקצה. ב. לשנות את הייעוד של הסכין בשבת כמו כן יש לדעת שאין אפשרות לשנות את הסכין מייעודה ביום שבת. משום ש'מיגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. אכן אם רוצה מכאן והלאה לשנות את ייעוד הסכין לגמרי יש בזה מחלוקת. ג. לבישת תכשיטים יקרים בשבת וכיו\"ב דבר שמחירו יקר ]...סוף סוף[ מאוד, ורוצה ללובשו בשבת, אין זה נקרא שמקפידה, כיון ש'הקפדה' היינו שאינה כמו כן אם אדם קנה לאשתו טבעת יהלום רוצה להשתמש, וכאן הלא היא משתמשת בלבישה. תכשיטים נועדו ללבישה, הגמרא אומרת שאסור לאשה לצאת עם תכשיטים לרשות הרבים במקום שאין בו עירוב, משום שדרך נשים להסיר את התכשיט הנמצא עליהם כדי להראותו לחברותיה ויכולה לשכוח ולטלטל. אכן יש ראשונים הסוברים שאף בביתה אסורה ללבוש תכשיטים שמא תשכח ותצא לרשות הרבים ותראה לחברותיה, על כן חכמים אסרו לגמרי. ויש כמה שיטות בראשונים בזה. ואין שום ספק שמי שלומד טוב את דברי מרן השלחן יראה שמחמיר שלא לצאת עם תכשיטים לרחוב. מרן (סימן שג סעיף יח)ערוך מביא בזה כמה דעות וז\"ל: \"כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת חוץ מכבול ופאה נכרית\". ע\"כ. 'חצר דבריו שם \"ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור\". שעשו בו עירוב. כמו בירושלים וברוב המקומות בארץ, שיש בהם עירוב. והמשך הרבים ברחובות שלנו או לא. אבל ודאי שמדרבנן כיום אין לטלטל אלא במקום שאינה מעורבת' היינו חצר שלא עשו בה עירוב. כיום יש מחלוקת אם יש רשות אך כלל הוא בידינו סתם ויש הלכה (הובאו בבית יוסף שם).וזו שיטת הרמב\"ן והרשב\"א כסתם. דהיינו מרן מתיר בבית ורק ברשות הרבים שלנו כאשר אין בה עירוב אוסר. וממשיך מרן: \"והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש שלימדו עליהן זכות וכו' והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה רשות הרבים שלנו כרמלית שנשים נוהגות בזמננו לצאת בתכשיטים, באמת זה אסור, אבל אין מוחים בידם. לחברותיה, זה לא לפי כבודה. מסקנת הדברים, דעת מרן השלחן ערוך שכל מה נשים שלנו הן חשובות ואשה חשובה אינה רגילה להוציא את התכשיט להראות ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר\". ע\"ש. דהיינו שיש ראשונים שכתבו שבזמן הזה וכמו שכתב שם \"ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו מוטב לא ישמעו לנו ולכן עדיף לא לאסור עליהן. ומדברי מרן שכתב יש אומרים \"ועוד שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות\". – לומר לאשה אל תלבשי תכשיטים בשבת, הן יש אומרים\", רואים בלי ספק שדעתו כדעה הראשונה שהוא כתב בסתם, שכל מקום שאין בו עירוב אסור לאשה לצאת בתכשיטים. אבל בבית דעת מרן להתיר. ד. בימינו שכיחי תכשיטים אכן להרמ\"א אפשר להקל. כיון שהרמ\"א כותב: \"ויש אומרים דעכשיו שכיחי שאמרו לי שאשתו של הרב שם אינה לובשת שום תכשיט בשבת, וכששאלו אותה גם מקומות שאין בהם עירוב כל הנשים לובשות תכשיטים בשבת. יש מקום אחד התכשיט להראותו לחברותיה. ולמעשה כיום פשט המנהג בכל המקומות בעולם תכשיטים ויוצאין בהן אף בחול וכו'\", כלומר שהן רגילות ולא יבואו להוציא את על כך היא ענתה, שבעלה אמר לה שלא תלבש משום שבאמת זה אסור וכל עד כדי כך. כי כולן נוהגות להקל בזה. כאן בארץ אין לנו בעיה עם זה, כיון שברוב את לא מחפשת להתקשט יותר מדי, לכן שלא תלבש. וזה מקרה אחד ששמעתי, ההיתר זה מפני שמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, לכן אמר לה, את צדקת, המקומות יש עירוב, אבל בחוץ לארץ אין עירוב. ה. תכשיטים נועדו ללבוש אותם ויש לדון מצד מוקצה מחמת חסרון כיס, הרי התכשיטים הללו עולים הרבה כסף. אך מכיון שאינה מקפידה, ואדרבה היא קיבלה או קנתה את התכשיטים כדי ללובשם, לא בשביל שתניחם בארון בשביל שיבואו גנבים ויקחו את זה... אם כן היוקר לא הופך את זה למוקצה מחמת חסרון כיס. אשר על כן הכלל במוקצה זה יכול להיות תלוי באדם כך כגון אבנים או עפר שהם מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת גופו הוא לא תלוי מחמת חיסרון כיס הוא ההקפדה, ועל כך תלוי כל המוקצה. במוקצה אחרים זה לא [ , ומה שעושה אותו למוקצה הוא באדם אם הוא מקפיד או לא, אלא הוא תלוי במוקצה]תלוי בדעת האדם. מרן בבית יוסף כותב שזה המוקצה החמור מכולם. שאין מה שעושה אותו למוקצה הוא האיסור. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס זה עצם מהותו שלא משתמשים בו. כמו כן מוקצה מחמת איסור, כגון נר דולק, כאשר ייחד את האבן הזו לשימוש מערב שבת בו שום צד להיתר בטלטולו. ו. מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שאינו כלי בשיעור הקודם נתבאר שמוקצה מחמת חסרון כיס שייך דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, כמו סכין של שחיטה שמלאכתו לאיסור, ששייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל כלי שמלאכתו להיתר כגון כלי אוכל יקרים, שהם כלים שמלאכתן להיתר, אין בהן מוקצה מחמת חסרון כיס אלא אם כן הקצה אותם לגמרי, כגון שהעמיד אותם לסחורה. ויש לדון מה הדין בדבר שהוא אינו כלי כלל, אם שייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס, או שמוקצה זה הוא בכלים דוקא. יש בזה מחלוקת בהלכות . שבזמנם היו טומנים את הקדירה בצמר, צמר הוא שומר טוב (סימן רנט)הטמנה זה, כדי ליצור ממנו חוטים, ואחר כך אורגים את החוטים לבגד. והנה החתיכות של מאוד על החום. בדרך כלל מחזיקים צמר לבגדים, אך לצורך כך צריך לעבד את הצמר עצמו כמות שהוא לאחר שנגזז אינם נקראים כלי, בגד הוא נקרא כלי כיון שמשתמשים בו, אבל גיזי צמר זה כרגע אינו בגד. ומותר ביום שישי לטמון את הקדירה בגיזי צמר. ויש לדון, אם גזז הרבה צמר ומתכנן למכור אותם כדי שיעשו מהם בגדים. לבנתיים רוצה להשתמש בהם כדי לטמון בהם את הקדירה, שלא אם מקפיד על גיזי צמר אלו שאז הם מוקצה, ואם אינו מקפיד אינו מוקצה. אם תהיה על האש, האם הם נחשבים למוקצה או לא? כותב המגן אברהם שזה תלוי כן רואים שהמגן אברהם סבר שגיזי צמר הם מוקצה מחמת חסרון כיס, משום שתלה את ההיתר בשימוש בגיזי צמר בהקפדה שלו עליהם, שאם מקפיד אסור, ובכל מוקצה אחר לא שייך להגיד תלוי בדעת האדם. ז. גיזי צמר הם מוקצה מחמת גופו אינו מסכים עם המגן ] - חי דור או שניים אחרי המגן אברהם[ אברהם, הוא אומר שגיזי צמר הם מוקצה כמו עצים ואבנים ואין זה תלוי אם מקפיד בספר אבן העוזר או לא. וכוונתו לומר שזה נקרא מוקצה מחמת גופו, משום שהקצה אותם למכירה גם אם יאמר שלא מקפיד זה לא יעזור כיון שזה מוקצה מחמת גופו. לפי זה רואים שהאבן העוזר סובר שדבר שהוא לא כלי לא אומרים בו מוקצה מחמת חסרון כיס. נראה שמסתפק בזה, אבל בסימן ש\"ח (סימן רנט) וכך כתב גם האליה רבה. אמנם שם - להלן ארחיב את הדיבור יותר [ הוא כותב בפירוש לגבי דברים דומים כגון ניירות שתלוי אם זה כלי או לא, שאם זה לא כלי זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס.]בזה ח. טלטול גליונות נייר המיועדים לכתיבה כיום גיזי צמר זה לא מצוי מלבד אולי במושבים או בכפרים, אבל הנוגע למעשה - אכן יש [ בזמנינו, הוא לגבי גליונות נייר שעיקר השימוש בהם הוא לכתיבה . בדורות הקודמים ]ניירות שמיועדים לכל מיני שימושים כממחטות נייר וכיו\"ב הנייר היה דבר יקר. והנה נייר המיועד לכתיבה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שעיקר שימושו הוא לכתיבה שאסורה בשבת, ויש לדון אם מותר לטלטל דפים של נייר שמיועדים לכתיבה. הסמ\"ג כותב בפירוש שנייר הוא מוקצה בשבת, אך אינו כותב את הטעם. והמרדכי כותב שהנייר (שהיה אחד מגדולי הראשונים) מביא את הסמ\"ג להלכה. גם המהר\"ם ריקנאטי נחשב למוקצה. והמגן אברהם כותב את הטעם, שהוא מחמת שנייר הוא כלי שמיועד לכתיבה והוא חס עליו, כיון שכך הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. אך האליה רבה כתב על כך, כיצד ניתן לומר שהנייר לא ראוי לשום שימוש חוץ מלכתוב עליו ולכך אינו כלי? הרי אפשר להשתמש בנייר לצרכים אחרים, כגון לקפלו ולשים - בימנו לא עושים את זה, אבל אפשר [ 'אותו פקק לבקבוק, 'לצור על פי צלוחיתו , כמו כן אפשר להשתמש בו לסימניה לספר. אם כן הוא כלי.]להשתמש כך תורה ששלחו לו לא היה זורקם, ובמקום לעשות ערימות של גניזה היה מניח את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רגיל שבכל דבר שכותב דברי תורה או מכתבים של דברי הדפים הללו בספר בהם היה לומד, וכל פעם שפתח איזה ספר והיה שם איזה דבר הדפים. יש שם טיוטא של תשובות שכתב, הרי בכל פעם שהיה כותב תשובה לא מעניין שרצה לראותו שוב, היה מכניס שם דף לסימון. כך יצא שהמון ניירות היו בין היה הולך מיד להדפיס, אלא היה כותב טיוטא ואחר כך היה מעתיק בצורה יותר ולאחר מכן התחרט, הוא לא התכוון להדפיס אותם והניח אותם בתוך הספרים וכן ברורה. וכן לפעמים בתחילה כותב ראשי פרקים. כמו כן יש למשל תשובות שכתב הלאה. פעם מצאתי מכתב שכתב עוד קודם שנולדתי, כשישים שבעים שנה, לרב אחד על הספר שלו, ושם הוא כתב לו שאסור בהחלט לטלטל בשבת ואין לסמוך על העירוב וכו'. והוא השאיר בתוך הספר את ההעתק של המכתב הזה. והאמת שהוא לא סובר כך להלכה, הרי מי שיתבונן בספרים שלו יראה שמתיר אפילו לכתחילה לטלטל כשיש עירוב. הוא סובר שלהלכה נקטינן שאין רשות הרבים בזמן הזה. וכמובן שאת המכתב הזה כתב בזמנו אבל דעתו להלכה לא כך. אם כן לגבי הניירות הללו המגן אברהם כותב שזה מוקצה מחמת חסרון כיס. וגם האליה רבה מסכים לזה מכיון שמסתבר שהנייר הזה נקרא כלי. ואז זה כלי שמלאכתו לאיסור, כי רוב שימושו הוא לכתיבה זה נקרא מלאכתו לאיסור, הולכים אחרי רוב השימוש. אמנם יש מחלוקת אם הולכים אחר רוב השימוש או עיקר השימוש, אבל בנייר זה גם עיקר וגם רוב לכתיבה שהוא איסור. לפיכך הנייר נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס. וכן היא הסכמת האחרונים. ט. חיבור הפרי מגדים על השלחן ערוך לפי האמור השאלה נשאלת, אם באים לומר שהנייר הזה אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת חסרון כיס, וזה תלוי אם מקפיד על הנייר או לא, הלא כיום כמעט כל בני אדם אינם מקפידים על דף נייר. נותנים לילדים הקטנים שיקשקשו שישחקו, ואם יש לו כמה ניירות בודדים לוקח אותם לנקות את השלחן וכו', לא מקפידים על זה כל כך, הנייר נהיה זול בניגוד לפעם שהנייר היה יקר מאד, שאז המציאו - ניתן לראות בספרים [ את הנייר. וגם הנייר שהיה אז לא היה משובח כמו היום . אתמול ]הישנים איזה נייר פשוט היה שונה לגמרי מהיום, והוא היה יקר מאד סיפרתי לציבור על ה'פרי מגדים' שיש לו חיבור גדול מאד על 'אורח חיים' וחיבור גדול מאד על 'יורה דעה'. וכשמתבוננים בשני החיבורים הללו אי אפשר להאמין שאותו אחד כתב את שניהם. באורח חיים הספר ארוך מאד מצד אחד ומצד השני הוא קצר מאוד. כל משפט לפעמים סתום וחתום, כל משפט זה קושיה זה תירוץ, מקצר מאד בלשונו והוא עמוק מאד. לא פשוט. לעומת זאת בחלק יורה דעה מסביר יפה ומאריך, זה פשוט וברור יותר, ואפילו בהלכות הקשות ביותר לשונה צחה וברורה. שאלתי פעם את אאמו\"ר כיצד יתכן הדבר הזה? אמר לי אאמו\"ר שהוא ראה את כתב היד של הפרי מגדים, ובאורח חיים הוא כתב את חיבורו באותיות קטנטנות וצפופות. כנראה שהיה עני ואביון ולא היה לו מספיק נייר, הנייר היה יקר, לכן הוא נאלץ לכתוב בקיצור נמרץ, ובכתב קטן וצפוף מאד. לעומת זאת אאמו\"ר רווח בין השורות, ואותיות גדולות ויפות. והסיבה לכך היא שכאשר כתב את יורה ראה את כתב היד על יורה דעה, שם החיבור היה כתוב בניירות גדולים ויפים, יש דעה, התגורר בברלין שם היו עשירים. פעם הפרי מגדים אמר על עצמו, 'לפני אין לי יהודים'... הקהילה שם היתה כבר אז חלשה מאד. זו היתה תחילת תקופת שגרתי בברלין היה לי יהודים אבל לא היה לי כסף, עברתי לברלין יש לי כסף אבל ה'רפורמה'. ובברלין היו הרבה משכילים ואנטי דתיים. י. פוסקי דורנו נחלקו לגבי הגדר של נייר לפני כשלושים ארבעים שנה התחילו לעשות נייר, טיטולים, וכל מיני ממחטות. לא. נושא מאד מסובך. בימינו מי לוקח איתו מטפחת?! כולם משתמשים בממחטות אמצעים אפשר להתיר. ויש שבעה דרכים שדנו בהם הפוסקים, חלק מתירים חלק פעם לא היה ממחטות נייר, הפוסקים דנו הרבה על טלטול ממחטה בשבת, באיזה נייר. בבתי כנסיות בחו\"ל ברוב המקומות מניחים על כל שלחן חבילה של ממחטות לכתיבה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב שנייר זול ובימינו זה לא מוקצה מחמת חסרון נייר כי לא יכולים לטלטל מהבית. בכל אופן נייר נעשה לדבר זול גם אלו המיועדים כיס. וכמו כן כותב הגרש\"ז אויערבך. וכך כותבים כמה רבנים בשם הגרי\"ש אלישיב. לעומת זאת האגרות משה כותב, שכיון שאף אחד לא טיפש סתם לזרוק ניירות המיועדים לכתיבה, ממילא זה מוקצה מחמת חסרון כיס. האמת שזה לא קשור . ואכן זו ] - דוקא באמריקה[ לטיפש או לא, אך כנראה ששם זו היתה המציאות מחלוקת על המציאות, ועינינו הרואות שבאמת לא מקפידים כל כך על ניירות בודדים. יא. טלטול מחברת או דפדפת אכן מי שיש לו מחברת שלמה או 'דפדפת', שהם כמה דפים מוצמדים זה לזה, הרי אין אדם שיאמר בוא ניקח את הדפים ונזרוק לפח, הוא חס על זה. הרי אף אחד לא יקח מחברת בשביל סימניה לספר וכיו\"ב. מחברת או דפדפת מיועדת לכתיבה. ומכיון שחס על זה ומשתמש בזה רק לכתיבה ולא לשום שימוש אחר ניירות צבעוניים מיוחדים, או נייר יקר ומיוחד, 'בלאנק' שכתוב את השם שלהם בודדים שמותר בימינו, לבין מחברת שלמה או דפדפת שלמה וכיו\"ב. כמו כן יש הרי שזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. כלומר בימינו החילוק יהיה בין ניירות למעלה וכיו\"ב, שאלו ניירות שאדם חס עליהם, שאז זה תלוי, אם זה סתם נייר חלק לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס, הלא רוב בני אדם כיום אינם מקפידים על ניירות מוקצה מחמת גופו, משום שזה ראוי לשימוש כמו ניגוב השלחן וכיו\"ב. מצד שני בודד או כמה ניירות בודדים, אדם אינו חס עליהם ואין זה מוקצה כלל, וזה גם לא בודדים, ומשכך מותרים בטלטול. יב. מחברת חידושי תורה שכתובה בחלקה מצד אחד הוא חס על אותן דפים, מצד השני, הוא רוצה לקרוא את מה שכתב, הלא ומניח שם את הדפים, ויש בה הרבה דפים ריקים שעדיין לא כתב בהם חידושים. תלמיד חכם שכותב חידושי תורה ויש לו דפדפת או מחברת שם כותב את חידושיו אלו דברי תורה ומותר לקרוא בהם בשבת. וגם אם אלו לא דברי תורה, יש דברים מחמת חסרון כיס. האם מותר לטלטל את המחברת כולה אגב הדפים המותרים מותר לקרוא בשבת. ולכאורה הלא חלק מהמחברת אסורים באיסור מוקצה של מסוימים שמותר לקרוא בהם בשבת. בסימן ש\"ז יש אריכות אלו דברים של חול בטלטול? הוא אינו יכול להפרידם זה מזה. והתשובה היא שמותר. כי בדרך כלל שכתבו בו חידושים. והאסור הוא החלק הריק. אשר על כן מותר לטלטל מחברת הזו או האוגדן הם נקראים בסיס לדבר האסור והמותר. דהיינו המותר הוא החלק לא כתב בהם כלום. הרי ודאי שיאמר שהדף שכתוב הוא העיקרי. ממילא המחברת מה יותר חשוב הדף במחברת שכתוב בו חידושי תורה, או הארבעים דף שעדיין אדם שכותב במחברת דברים שחשובים לו, ורוצה לעיין בהם, הרי אם נשאל אותו שכתובה בחלקה. וכך פסקו כמה מגדולי הדור האחרון. יג. רכש בגד בחנות ועתיד להחזירו אם הבגד הוא מוקצה לפי מה שאמרתי שבמוקצה מחמת חסרון כיס הכל תלוי בהקפדה, יש לדון באדם שקנה בגד בחנות, וכאשר בא לביתו רואה שהבגד אינו מתאים לו במידה, ומתכוון לחזור לחנות ולהחליף ושיחזירו לו את הכסף וכו' תלוי בכל מקום. והנה כמובן שאינו יכול להשתמש בבגד זה. ויש לדון אם בגד זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ואכן כך כותב הגרש\"ז אויערבעך. והנה אם למשל יש לאדם חולצה יקרה מאוד, ואומר עליה שילבש אותה רק לכבוד החג, והנה הגיע השבת, ואומר שמתחרט ורוצה ללובשה בשבת מותר. כיון שזה לא נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, אנחנו לא ממציאים מוקצה מדעתנו. כיון שהחולצה הזו מותרת בלבישה רק שהעדיף שלא ללובשה היום, זה שאינו מעוניין ללבוש את החולצה זה לא הופך אותה למוקצה. כמו כן אם חל יום טוב ביום שישי, והכינו תבשילים לשבת ביום חמישי קודם היום טוב לצורך השבת, והנה ביום טוב רוצה לאכול מהם, ולכאורה הרי הוא הקצה את התבשילים הללו בפירוש לשבת, בכל זאת ודאי שמותר לאכול מהם. משום שאיננו ממציאים מוקצה מדעתינו. זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס והוא יכול להתחרט ולאכול מהאוכל ביום טוב. ככה ההיגיון אומר. אבל כאשר רוצה להחזיר בגד לחנות, וכמו כן כלים המיועדים למכירה, אף אם אלו כלים שמלאכתם להיתר, זה מוקצה לגמרי מדעתו, אם כן כאשר רוצה להחזיר לחנות זה כאילו שרוצה למכור את הבגד ולקבל תמורתו משהו אחר. אמנם אי אפשר להגדיר אותו כסחורה ממש אבל ודאי שזה דומה לסחורה. על כן הבגד הזה שרוצה להחזירו לחנות וכיו\"ב הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. אכן נחלקו הפוסקים כאשר .אדם משנה דעתו בשבת במוקצה מחמת חסרון כיס. ויבואר בשיעורים הבאים יד. טלטול 'כרטיס מגנטי' היום יש כל מיני כרטיסים שהם 'כרטיס מגנטי'. יש כרטיס אשראי, ויש כרטיס קופת חולים, יש רב-קו, יש כרטיס לצורך כניסה לחדרי המלון וכיו\"ב. וזה ברור שהכרטיס הזה הוא מוקצה, הוא מיועד לשימוש של איסור שעל ידי ה'פס מגנטי' שלו ניתן לראות מי האדם המחזיק בכרטיס. אך יש לדון מה הדין אם התוקף של הכרטיס נגמר, וכבר אי אפשר להשתמש בו. כגון כרטיס אשראי שרשום עליו - היום אומרים שעוד מעט יעשו כרטיס התוקף של הכרטיס ולאחר מכן אין בו שימוש כלל וכיו\"ב. אני לא מכיר מי ששומר [ .כרטיסים כאלו בדרך כלל זורקים את זה . ]אחד להכל, לבנק ולקופת חולים וכן לזהות של האדם והנידון לגבי הכרטיס הזה אם ניתן להגדיר אותו ככלי, משום שאינו ראוי לשימוש. מחמת כן יש פוסקים שכתבו שכרטיס כזה נחשב למוקצה מחמת גופו, ואז זה שמקפיד שלא להשתמש בו לשימוש אחר. והסברא אומרת שהכרטיס הזה יהיה לא קשור אם מקפיד או לא. אכן יש אומרים שזה מוקצה מחמת חסרון כיס כיון מוקצה מחמת גופו וגם מוקצה מחמת חסרון כיס. ולהלן יבואר. טו. כניסה לחדר במלון כאשר צריך כרטיס מגנטי צריך לשים לב כשאנשים נוסעים היום לשבת בבתי מלון, שהנה הכרטיס הזה הוא כרטיס הכניסה לחדר, אמנם יש מלונות בארץ, ונראה לי שכל מלון שיש לו כשרות יש להם מפתח רגיל לחדרים כמו שהיה פעם, אבל בחו\"ל כל הבתי מלונות כרטיסים. מלבד מלון אחד שאני מכיר בארגנטינה, שהוא שייך ליהודים שיש להם שאני הולך בעולם כמעט ואין בנמצא בית מלון שיש בו מפתח רגיל לחדרים כולם מפתחות ממש לחדרים. כמובן שלטלטל את הכרטיס הזה אסור, זה מוקצה מחמת גופו כמו שאמרתי, או מחמת חסרון כיס. והנה רוצה להיכנס לחדר במלון בשבת, אפשר לעשות על ידי זה יכול להיות אותה, וכותב פתק בחוץ 'נא לא להפריע'... ואז אף אחד לא נכנס. אבל אם יש לך גוי. אבל בדברים האלו אני תמיד מכניס נייר לתוך הלשונית של הדלת, אני סוגר ]... - אני לא מחזיק איתי ב\"ה דברים יקרים[ בעייתי מאד שאתה כותב כך, כל אחד יכול להיכנס. אבל באמת פעם עשיתי כך, דברים יקרים בחדר ובאתי בליל שבת למלון, ואני רואה שנכנסו לחדר כנראה כדי לנקות, אפילו שכתוב הדלת. מה עושים במצב כזה? וההלכה היא שמותר לומר לגוי שיפתח את הדלת. 'לא להפריע' לא אכפת להם, והם הוציאו את הנייר שהיה בלשונית וסגרו לי את והטוב ביותר הוא ללכת מראש ביום שישי לפני שבת לגוי, ולתת לו כסף כדי שהוא יעשה את זה. כיון שאז זה בקבלנות, וזה יותר קל. גם בשביל שהגוי יעשה את זה בלב חפץ ולא יתווכח איתך, לשלם לו על זה. טז. הסרת המונע האמירה לגוי מותרת מחמת שיש כאן כמה צדדים לקולא. ראשית כל אמירה לגוי זה איסור דרבנן. וכן אמנם בדלת הזו נדלק שם מנורה אלקטרונית כאשר הוא מכניס את הכרטיס, אבל זה איסור דרבנן, משום שהרי אין כאן חוט המתלהט, נהנה מעצם הדלת הפתוחה, הוא לא אוכל את הדלת, הדלת היא רק מונעת ממנו זה דיגיטלי. אם כן לומר לגוי הרי זה שבות דשבות. ויש להוסיף על כך שהרי אינו להיכנס והגוי מסיר את המונע מלהיכנס. למרות שהכניסה לבית הכנסת היא באופן של הסרת המונע. אולם בבית הכנסת שאסור להיכנס לבית הכנסת הזה ויש לנעול אותו. ויש לפותחו בדרך של היתר. כנסת נעול שבא יהודי שאינו שומר מצוות, טלטל מפתח ופתח את בית הכנסת אמנם הגר\"מ פיינשטיין אינו מתחשב בסברא של הסרת המונע, וכותב לגבי בית זה חמור יותר, משום שהיהודי עשה מעשה של טלטול המפתח, אך בנידון דידן זה שבות דשבות וגם הסרת המונע. על כן יש להתיר. יז. טלטול רב - קו בשבת היה יהודי אחד פעם שסיפר לי, שבא למלון בשבת וחשב שאסור לומר לגוי לפתוח עבורו את הדלת. אמנם יש באמת ספרים שכתוב שאסור לומר לגוי לפתוח, אך זה לא נכון, מותר להגיד לגוי, משום שזה שבות דשבות. ואותו יהודי לקח את הכרטיס כמה שעות, עד שבאה איזה גויה זקנה, ואמר לה שאינו מצליח לפתוח את הדלת. בכיסו, עלה לקומה והתיישב והמתין שיבוא איזה גוי ולרמוז לו שיפתח. והמתין כך הגויה אמרה לו מה הבעיה זה קל מאד, לקחה את הכרטיס ופתחה לו, הוא בא אם אתה יודע... אמרתי לו, תסלח לי אדוני, אתה עשית איסור בסופו של דבר יותר להודות לה, ואז היא סגרה את הדלת ואמרה לו עכשיו אתה תפתח בעצמך נראה גרוע, במקום לומר לגוי שזה מותר, אתה עברת איסור של טלטול המוקצה. והיית צריך שהגוי יטלטל עבורך את הכרטיס, וזה גם מותר, משום שכל דבר שעל ידי ישראל יהיה מותר בטלטול מן הצד בשינוי, מותר על ידי גוי לטלטל. ועצם הפתיחה על ידי גוי זה שבות דשבות, אפשר להקל. כן הוא הדין לגבי כרטיס אוטובוס, פעם היו לוקחים כרטיסיה והיו עושים בה חורים - הערת המערכת: כאן שאל הרב את הציבור: \"גם היום זה ככה? אני לא יודע [ והנה כשהוא נגמר זורקים את]איך זה היום\" וענו לו שכיום זה כרטיס מפלסטיק זה לא משתמשים בזה, אם כן זה מוקצה מחמת גופו, וכן מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטל את זה בשבת. יח. רוצה לקחת את הכרטיסיה בשבת לצורך מוצאי שבת האוטובוס כדי שבמוצאי שבת יהיה לו כיצד לחזור. והוא ענה לו שזה מוקצה, ושאם ברגל לכותל המערבי, הוא סומך על העירוב ורוצה לקחת איתו את הכרטיסיה של פעם שאל מישהו את הגר\"י ולדנברג בעל שו\"ת ציץ אליעזר, אמר לו שהולך בשבת יקח את זה בכיס בשביל מוצאי שבת זה גם כן מכין משבת לחול. וכך ההלכה, אין אפשרות לטלטל דברים כאלו אלא אם כן לצורך חולה מסוכן וכיו\"ב.יט. כרטיס הזמנה בבתי מלון יש מקומות שמחלקים תלושי קניה, נותנים לאנשים תלושים של אוכל לשבת, יש שעושים את זה בצורה של צדקה, ויש גם כן מכירה. וזה כבר היה גם בדורות - אני לא יודע אם זה קודמים, היו נותנים כרטיס שכתוב בו מה הוא יכול לקבל, והיה מביא אותו לממונה [ שאם האדם גם ישן במלון ורוצה לאכול יש להם גויים והוא מחלק לפי מה שכתוב בכרטיס. וכמו כן יש בבתי מלון]כולם, אבל בחלקם כך הוא שרושמים מה אכלת לפי החדר שלך, אבל אם רוצה רק לאכול שם ולא לישון, את התלוש, ולפי זה מביאים את מה שהזמין. אם כתוב סכום כסף בכרטיס יש בזה אפשר להזמין אוכל קודם השבת ומקבלים תלוש שכאשר בא בשבת מראה להם בעיה של שטרי הדיוטות, אך אם לא כתוב סכום אלא רק שהוא זכאי לארוחה ביום פלוני וכיו\"ב, הכרטיס הזה אינו מוקצה בשבת ומותר להשתמש בו. והסיבה משום ששימושו הוא לצורך דבר היתר בשבת. אין בו שימוש של איסור, זה רק ראיה שמגיע לו ארוחה וכו'. כמו כן אינו נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. כ. טלטול אישור יציאה בזמן הסגר של הקורונה - לפני הרבה שנים [ .הפוסקים דנים על נשיאת דרכונים תעודות זהות בשבת הלכתי ברחוב ביום שבת בירושלים, ועברתי את הכביש. היה רמזור אדום, והסתכלתי ימינה ושמאלה, לא ראיתי שום מכונית. אבל לא ראיתי שממול היה שוטר... והשוטר תפס אותי, ואמר לי איך אתה עובר ברמזור אדום, אמרתי לו, אותך, בגלל שאין לך תעודת זהות וגם עברת ברמזור אדום. אמרתי לו, תסלח לי אמרתי לו שאין לי, אני לא מטלטל בשבת. אז הוא אמר, תדע לך שאני יכול לעצור סליחה, אני לא ראיתי אותך... אז הוא צחק ואמר לי תביא לי תעודת זהות, אבל ]...מאד, אני מצטער אבל אין לי, אני לא מטלטל בשבת. הוא היה הגון, ושחרר אותי יש לפעמים אדם שהולך בלי תעודה מזהה ותופסים אותו באיזה דבר, זו בעיה. בדורות הקודמים היו מקומות שיהודי שהיה הולך ברחוב היו דורשים ממנו תעודה מזהה, מי הוא ואיפה הוא גר. היה אסור ליהודים לעבור מעיר לעיר. ואם אין לו דבר נורא יהיה עליו. כך היה פעם ברוסיה, היה ערים שהיה אסור ליהודים להיכנס תעודה מזהה שמוכיחה שנמצא באופן חוקי היו עוצרים אותו מיד, ולך תדע איזה - מספרים שהיו פעם שני יהודים בעיר אחת ברוסיה [ .שם ללא רישיון מיוחד שהיה אסור להסתובב שמה בלי רישיון, לאחד מהם היה רשיון ולשני לא היה, רישיון? אמר לו כן, והראה לו את הרישיון. השוטר התחיל לצעוק עליו, תתבייש לך! והשוטר החל לרוץ אחריו, ולאחר כמה דקות השוטר תפס אותו, ושאל אותו יש לך שיש לו רישיון אמר לחברו אתה תמשיך ללכת רגיל ואני אברח, הוא התחיל לרוץ והנה פתאום הם רואים שוטר בא מולם, השוטר הבחין שהם יהודים, ואז היהודי למה ברחת כשראית אותי?! אמר לו היהודי אני לא ברחתי, אני שתיתי שמן קיק, השאלה היתה אם שאני רץ אחריך, אמר לו, חשבתי שגם אתה שתית שמן קיק... לבינתיים היהודי והרופא אמר לי שאחרי ששותים שמן קיק צריך לרוץ. אמר לו השוטר אבל ראית ].מותר לטלטל תעודה כזו בשבת במקום שאין בו עירוב. וכבר לפני כמאה חמישים השני שלא היה לו רישיון הספיק להיעלם... זה הראש היהודי שנה הפוסקים דנו בשאלה הזו. וגם לאחרונה, לפני כשנתיים שהיתה ה'קורונה', בצרפת היה סגר שאסור לצאת מהבית, אבל כדי שאנשים לא ישתגעו היה מותר ללכת למועדון לשחק קלפים. לבית כנסת אסור אבל למועדון מותר. והיהודים לפניך... וכך השוטרים היו יכולים לראות שהאדם לא עובר על ההוראות. ופנו אלי למלאות טופס עם שעת יציאה ולאן הוא הולך וכו', מאין באת ואנה תלך ולמי אלה עושים עצמם משחקים. וכשאדם היה רוצה לצאת מביתו לאיזה מקום היה צריך בבתי כנסיות היו מניחים שם ליד כל אחד קלפים, שאם תבוא משטרה הם מיד היו בשאלה מה עושים בשבת, רוצים ללכת לבית הכנסת, היו מכינים את הדף ביום רשות הרבים בזמן הזה, אם כן זה טלטול דרבנן, ובשינוי. ובנוסף על כך כאשר הוא הדף בגרביים או בכובע, טלטול בשינוי. והסיבה לכך משום שיש אומרים שאין לנו שישי, אבל אין עירוב בצרפת, כיצד ניתן לטלטל דף כזה. אמרתי להם שישימו את הולך בדרך הוא עוקר מרשות היחיד ועד שהוא מגיע לרשות היחיד אחרת הוא לא עוצר בדרכו. וגם כאשר הוא מגיע לרמזור אדום וכיו\"ב שצריך לעצור, שימשיך ללכת הלוך חזור. ואז זה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. אם כן דרך רשות הרבים זו מחלוקת, וגם אם יש לנו רשות הרבים בזמן הזה זו מחלוקת. יש כאן שלושה שבותים, שניים שנויים במחלוקת, מרשות היחיד לרשות הרבים אבל בצירוף כך שטלטל בשינוי אפשר להקל. יש גם טעם נוסף להקל, שהנה האדם הנושא את הדף אינו צריך אותו, הוא לא רוצים לראות את זה. אם כן כמה פוסקים טוענים שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. משתמש בו לעצמו, מבחינתי אין צורך לשימוש בו, ורק אם השוטרים תופסים הם פעם הוכחתי מדברי הרמ\"א שזה לא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואכמ\"ל. אבל מה שברור שיש פה שבות דשבות בכל מצב. ובכל הפוסקים שדיברו על בה הוא איסור כמו כרטיס מגנטי, מותר בשינוי. כיום דרכון ותעודת זהות זה לא התעודה הזאת שאדם חייב לשאת בשבת התירו בשינוי. ואם זו תעודה שהשימוש . עצם הדבר שמותר להסתכל ] - אומרים שעוד מעט זה ישתנה[ דיגיטלי, זה נייר בתעודת זהות בשבת כיון שזה לא שטרי הדיוטות, זה לא נקרא מוקצה. למרות כיס' משום שאם כך אין לדבר סוף, הרי בכל דבר ניתן לומר שזה עלול להתקלקל. שמא זה יתקלקל אם כן זה מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל זה לא נקרא 'חסרון שחס על זה שלא יתקלקל. יש פוסקים שרוצים לומר שכיון שחס על התעודת זהות אך כיון שזה לא כלי שמלאכתו לאיסור מותר. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א איסור 'חדש' בזמן הזה מרן בשלחן ערוך כתב את הלכות חדש בקצרה בחלק אורח חיים (סימן תפט) לאחר הלכות ספירת העומר, ובחלק יורה דעה (סימן רצג) כתבם במפורט וז\"ל שם (ס\"א): \"אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט\"ז בניסן, שנאמר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'. והאידנא דליכא עומר אסור כל יום ט\"ז. ובחו\"ל שעושין שני ימים אסור כל יום י\"ז עד תחילת ליל י\"ח\". ע\"כ. והוא סבר כשיטת רוב הראשונים שאיסור חדש מהתורה הוא גם בחו\"ל. והאמת לא מצאתי מי שסובר במפורש בחו\"ל הדבר מותר, מלבד שיטת האור זרוע שהוא איסור דרבנן, אכן יש דיון באחרונים לדייק מלשונות הראשונים להיפך, אך אין זה במפורש. למעשה הב\"ח (שם) כתב שנהגו היתר באיסור 'חדש' בזמן הזה. וסיבת ההיתר היא, שהנה במדינות אירופה, ככל שנכנסים לעומק היבשת קר מאוד שם וקרח שורר בכל המקומות, וכל הנהרות קופאים. וממילא לא רק לאחר הפסח, וממילא לא ניתן לאכול את החיטה הזו עד לאחר יום י\"ז יכלו לזרוע חיטה בחורף, והיו זורעים חיטה בפורים ורובם היו יכולים לזרוע ניסן שיחול בשנה הבאה, ובזמנם לא היו מקררים ולא היה שייך לשמור את התבואה לחורף מחמת תולעים ועוד כיו\"ב. ועוד טעם להיתרים שנהגו בהם, שהנה ישראל באותם זמנים ובאותם מקומות היו עניים מרודים, היהודי חדר למדינות רוסיה והאיזור – שהם היו המדינות הצפוניות, הבעיה והלחם היה עיקר החיים, והיו מוכרחים למצוא היתר ללחם, וככל שהישוב גדלה למאוד. ויסוד ההיתר הוא שבחיטה של גוי אין איסור חדש. אך דעת השלחן ערוך היא שגם בחיטה של גוי יש איסור חדש. ואכן חתנו של הב\"ח – הט\"ז (סימן רצג סק\"ב) דוחה באריכות את דברי חמיו שהיקל בשל גוי, רק מדרבנן. אולם גם היתר זה קלוש מאוד. ואינו נכון לפי דעת מרן השלחן אך כותב שיש להתיר מטעם אחר, שהרי האור זרוע כותב שבחו\"ל האיסור ערוך וכדלעיל. מכל האמור, שאם אינו שעת הדחק אין מי שיתיר את האיסור חדש בזמן והב\"ח והט\"ז באיסור חדש, וכך רווחת הדעה בין רוב גדולי ישראל. והמתבאר ואכן גדולי האשכנזים שפעלו באירופה, התנגדו בתוקף להיתרים של הרמ\"א הזה. אלא רק בשעת הדחק, וגם בזה רוב הפוסקים סוברים שאין להתיר כלל. שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל מעשה שהיה בגאון שאגת אריה, שבספרו הוא כותב הרבה על איסור חדש, ותוקף הרבה את ההיתרים של הב\"ח והט\"ז, ודעתו ברורה שאין להתיר את האיסור חדש כלל. הגאון שאגת אריה היה כשמו תקיף ושואג, ומחמת זה לא היה מסתדר עם ראשי הקהילות, בתקופה זו - לפני כמאתיים וחמישים שנה - היה בכל קהילה ועד, וראשי הועד היו שולטים בקהילה, והיו אלו אנשים פשוטים ששלטו גם ברבנים. והנה הגאון שאגת אריה הגיע לשמש כרב לקהילה על הכל יכול לדרוש ברבים, ואחד מהדברים שאין לו רשות לדבר עליו הוא אחת, ובשבת הראשונה שהגיע לשם קראו לו אנשי הועד ואמרו לו, שלא איסור חדש, וגם אם הוא חושב שהדבר אסור - כיון שכאן נוהגים בזה היתר! - גם כיום אנחנו רואים שאנשים פשוטים משתלטים על הרבנים ואומרים [ ]!להם מה לומר, ומה לא לומר, ומאיימים שילכו לבג\"ץ בשבת בבוקר כאשר הגיעה זמן הדרשה, עמד הגאון שאגת אריה לפני כל בני העיר, וכולם הגיעו לשמוע את הדרשה של הרב החדש שכבר התפרסם כגדול הדור, ושם דרש ושאג כאריה נגד ההיתרים שנהגו באיסור חדש, ושהדבר אסור לחלוטין! והוסיף לדבר בתקיפות נגד הועד שלהם ואמר להם וכך עמד ודיבר נגד הועד למרות שידע שזה יפגע בפרנסתו. והנה במוצאי \"הועד שלכם נותנים לכם לאכול חזיר! לאכול חדש זה כמו לאכול חזיר!\" שבת התאסף ועד הקהילה והחליטו לפטר את השאגת אריה באופן מיידי! מיד לאחר מכן קיבל הגאון שאגת אריה הצעת רבנות בעיר 'מץ' שבצרפת שהיתה עיר גדולה מאוד שחיו בה הרבה תלמידי חכמים. והסכים להצעה. כאשר הגיע לעיר, ראו בני העיר את רבם החדש והתאכזבו, כיון שהיה נראה מבוגר, לאחר שנות נדודים כבר נראה זקן יותר מכפי גילו, וחשבו לעצמם כמה שנים ישארו שישמש כבר בעירנו?! השאגת אריה הרגיש שאנשי בני העיר, היה זה בשבת פרשת 'ויגש', ותחילה דרש בענייני הפרשה, והזכיר העיר חוששים מחמת גילו. לכן בשבת הראשונה בדרשה, כשהתאספו כל את הפסוק (בראשית מז, ח-ט): \"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בארץ מגוריהם\". ושאל על אין זה מכובד לשאול שאלה ראשונה – מהו הגיל שלך! קל וחומר כשזוהי הפסוק שני שאלות: וכי כך הוא הצורה?! הלא כאשר נפגשים עם איש חשוב רק פגישת היכרות. ועוד יש לשאול, שיעקב עונה לו: \"שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי\" – ולכאורה למה יעקב עונה כך? וכי הוא שאל אותו אם היה טוב או רע?! פרעה שואל אותו רק מה הגיל שלו. ענה על כך הגאון שאגת אריה, שהנה כאשר יעקב הגיע למצרים פסק את יעקב שהוא זקן בא בימים התחיל לחשוש, שהנה עוד מעט יעקב ילך הרעב, ופרעה הבין שזה בזכות יעקב אבינו והתחיל לשמוח, אך כאשר ראה לעולמו ויחזור הרעב, ולא יכול היה להתאפק ושאל את יעקב \"כמה ימי שני חייך?\" במילה \"כמה\" יש טעם \"זקף גדול\" – צריך להאריך במילה הזו, כביכול בא לומר ליעקב שהוא זקן מאוד. \"לא השיגו ימי שני חיי את ימי אבותי בארץ מגוריהם\" - דהיינו אבא וסבא ועל כך אומר לו יעקב אל תדאג \"מעט ורעים היו ימי שני חיי\" אבל בכל זאת שלי היו זקנים, ומה שאני נראה כך הוא מחמת ש\"מעט ורעים היו שני חיי\"... בזאת פנה הגאון שאגת אריה אל צאן מרעיתו ואמר: \"אתם רואים אותי וחושבים שאני בא בימים, תדעו לכם שלא כן הוא - אני רק בן שבעים! כאן בקהילה עוד שנים רבות\"... ואכן ההיסטוריונים טוענים שהשאגת אריה ומה שאני נראה כך הוא מחמת הנדודים שעברתי, ואתם תראו שאשמש שימש שם כרב עד גיל תשעים שאז נפטר. וקראתי באיזה ספר, שהשאגת אריה לא נפטר במיתה רגילה, אלא היה בריא עד אחרית ימיו. רק שבימיו האחרונים רצה להוציא ספר מהארון, וכנראה נפלה עליו כל הספרייה, ונפצע קשה, ולאחר זמן מה הלך לעולמו. וקודם הספרים היו צפופים מאוד והארון לא היה יציב דיו, וכאשר משך את הספר שנפטר אמר בבדיחותא לסובבים אותו, שכל הספרים שנפלו עליו היו אלו ספרים שהקשה עליהם קושיות, והם כעסו עליו, וכשהם נפלו עליו התחיל להתווכח עמם \"מה אתם רוצים?! הלא כל הטענות שלי צודקות!\" וכולם הסכימו איתו חוץ מאחד, והוא ספר 'הלבוש', ובגללו אני צריך למות, וכך אירע שלאחר זמן מועט הלך לעולמו. הגאון שאגת אריה היה קורא למחבר הלבושים - רבי מרדכי יפה - \"החייט\", כיון שכל ספריו קרא בשם \"לבוש הרב יצחק מאזוז מלכות\" \"לבוש תכלת\" וכן על זה הדרך. בית ההוראה 'יחוה דעת' כמה פעמים אפשר לברך על הים מי שהגיע לים ובירך ברכת \"עושה מעשה בראשית\", וכעבור זמן שאלה: הגיע שוב לרחוץ בים, האם צריך לברך פעם נוספת? אם ראה ים אחד ובירך עליו, ולאחר מכן ראה ים תשובה: אחר, מברך עליו פעם נוספת. אולם על אותו הים אין לברך אלא פעם אחת בשלושים יום. ואם ראה את הים ולא בירך, ולאחר כמה ימים חזר והגיע לאותו הים, מאחר ולא עברו שלושים יום לא יברך. מקורות: הרמב\"ם (פ\"י מהלכות ברכות הט\"ו) כתב שעל ההרים ועל הימים אם ראה אחת ולא בירך, ולאחר כמה ימים חזר והגיע לאותו הים, עיין בביאור הלכה (סימן ריח מהם משלושים יום לשלושים יום מברך. ובענין אם ראה את הים (כגון ים הכנרת) ס\"א ד\"ה במקום הזה) בענין ברכה לאדם שנעשה לו נס, שאם ראה את המקום ועיין להגרש\"ז אוירבך בשו\"ת מנחת [ .שלמה ח\"א (סוף סימן עג) ובברכת ה' ח\"ד (פ\"ו סמ\"ד) ובחזון עובדיה אבלות (ח\"א ולא בירך וחזר וראהו בתוך ל' יום, אינו מברך ].. וכ\"פ מו\"ר בהלכה ברורה (סעיף ד') שלא יברך])עמ' תנאברכה על ראיית הר החרמון שאלה: הרואה הרים וגבעות נאים, האם צריך לברך עליהם משום \"מה רבו מעשיך ה' \"? על הרים וגבעות נאים מברך \"עושה מעשה תשובה: בראשית\". אולם אין לברך אלא על הרים וגבעות משונים ומיוחדים, שניכרת בהם גבורת הבורא. ולפיכך בארץ ישראל יש לברך על הר החרמון. ובחו\"ל על הרי האלפים וכדומה. מקורות: כן מבואר בשלחן ערוך (סימן רכח ס\"א וס\"ג) שאין לברך אלא הרים וגבעות משונים שניכרת בהם גבורת הבורא. וכתב בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פמ\"ו תשובה סב) שאף על הר חרמון יש לברך. וכ\"פ מו\"ר בהלכה ברורה (ס\"ה)."},{"filename":"156.pdf","content":"טלטול גט או| טלטול חוטי תפירה| טלטול פתילות ציצית שנקרעו| טלטול מסמכים וניירות בעלי ערך בשבת נושאי השיעור: להוציא את הטלית מתוך תיק טלית ותפילין | טלטול תפילין בשבת| תקיעת כף בכתובה| התפשטות התורה שבעל פה| כתובה בשבת156 גליוןמיום א' כ\"ז סיון תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה העלון לעילוי נשמת פרשת חוקת דיני מוקצה מחמת חסרון כיס (הלכות מוקצה ז') א. טלטול כרטיס אשראי שפג תוקפו אכן כשהוא ראוי לשימוש יתכן שזה גם מוקצה מחמת חסרון כיס.תוקפו נחשב כמו אבן, והוא מוקצה מחמת גופו. אף אדם לא משתמש בו. משתמש בכרטיס הזה לשימוש אחר, וזה נזרק. אם כן כרטיס אשראי שפג אשראי פג תוקפו וכרטיסים דומים כיו\"ב, שהמציאות היא ששום אדם לא שחיטה שאדם מקפיד לא להשתמש בה אלא לצורך שחיטה. וכשכרטיס לחתוך בזה. הרי שזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. וזה דומה לסכין של איסור – לשלם וכיו\"ב. וודאי שאף אחד לא ישתמש בו לדברים אחרים כמו ובנוסף אדם מקפיד להשתמש בו אך ורק לשימוש הרגיל שהוא שימוש של הרגיל בהם הוא שימוש של איסור. דהיינו הוא כלי שמלאכתו לאיסור. למוקצה מחמת חסרון כיס. והבאנו דוגמא של כרטיסי אשראי, שהשימוש בשיעור הקודם התחלנו לפרט כל מיני חפצים שיש לדון אם נחשבים ב. טלטול מסמכים שאדם מקפיד לשומרם שאנשים לא שומרים אותם, אכן יש אנשים מסודרים שכשמקבלים חשבון לעומת זאת מסמכים, כגון קבלה על תשלום, חשבונות חשמל מים וכיו\"ב, בו ואינו מוקצה. שרב גדול כתב לו, ורוצה לקרוא בו, אף אם אינו בדברי תורה מותר לקרוא ואסורים בטלטול. אכן אם זה מכתב שחשוב לו ואינו מוקצה כגון מכתב ממילא הוא שימוש של איסור. הרי שהם גם מוקצה מחמת חסרון כיס, שימוש בשבת, כל השימוש שלהם הוא לראיה לדברים האסורים בשבת, וכל כיו\"ב תעודות ומסמכים שאדם שומר עליהם לצורכו, הרי אין להם לחבירו, וכמו כן תעודת לידה ותעודת נישואין שהם מסמכים חשובים אבל אדם שרגיל לשמור על מסמכים אלו, וכן שטר חוב על הלוואה שנתן הרבה אנשים אינם שומרים על מסמכים אלו כי הכל נשמר במחשב. חשמל או מים וכיו\"ב בודקים את החשבון לראות שאין בו טעות. היום ג. אם ניייר נחשב לכלי יש לה הוראת קבע לחשבונות חשמל או מים, ואינם שומרים את החשבונות לעומת זאת, מסמכים שלא רגיל לשמור אותם, יש כאלה אנשים מסודרים על גליונות נייר המיועדים לכתיבה, שאנשים אינם מקפידים על הנייר דוקא היא שמסמכים אלו אינם מוקצה ומותרים בטלטול. בשיעור הקודם דברתי שאינו חס עליהם, השאלה היא אם זה מוקצה מחמת גופו או לא. והתשובה הללו וכל כיו\"ב, בזה השאלה לא מצד מוקצה מחמת חסרון כיס, משום כן אינו מוקצה כלל. לומר שזה כלי שמלאכתו להיתר כיון שיכול להשתמש בו לדבר היתר. על שראויים לשימוש והרי הם כלי. הם אינם מוקצה מחמת גופו. ואפשר ממילא גם מסמכים שאינו שומר אותם מותרים לגמרי בטלטול, משום לכסותה עם הנייר. כיום השימוש השתנה, שזה יכול לשמש כסימניה וכיו\"ב, נותנים את הנייר לצור על פי צלוחיתו, כגון יש לו בקבוק או צנצנת שרוצה לנקות את השלחן, לכסות איתו איזה דבר. והדוגמא הרגילה היא שהיו יש כמה פוסקים שכותבים שנייר נחשב לכלי, כגון לעשות סימניה בספר, שישמש לכתיבה, הדפים הם מצרך זול ונפוץ מאוד. אולם מאידך גיסא ד. טלטול שטרות או צ'קים או כסף זר, וכמו כן ניירות ערך או צ'קים, שכל אלו אינם ראויים לעומת זאת שטרות של כסף, ואין זה משנה אם זה כסף ישראלי הרגיל. הרי שהם מוקצה מחמת חסרון כיס. פי צלוחיתו או סימניה בספר, ממילא מקפיד להשתמש בהם רק לשימוש לשימוש בשבת, ומאידך הוא לא יבוא להשתמש בהם לכלום כגון לצור על ה. טלטול מטבעות כסף כמו כן מטבעות כסף שהיה בזמנם. פעם לא היה דבר כזה שטרות של כסף, - לפני בערך מאה שנה היתה מחלוקת גדולה מאד בארצות הברית, והשימוש העיקרי היה במטבעות, והמשקל של המטבע היה דבר קובע [ .שהיו שאמרו להפסיק להשתמש במטבעות ולהשתמש רק בשטרות. והיו לשוויו . והנה, בזמן הגמרא המטבע כסף היה נחשב למוקצה מחמת כסף או נגד. והיתה על כך מלחמת עולם בארצות הברית, כולם רבו אחד בחירות לנשיאות ועל זה אנשים הצביעו לנשיא, האם הוא בעד שטרות ]כיס ואסורים בטלטול.משתמשים בהם לדברים אחרים, ממילא נחשבים למוקצה מחמת חסרון לא להשתמש בו לדברים אחרים בשונה ממטבעות שהיו בזמנם שהיו גופו. אך בימינו אמנם זה עדיין מוקצה מחמת גופו, אך בוודאי גם מקפיד נגד השני שתבאר בשיעורים קודמים, שאסור לטלטל אותו אף לצורך גופו ומקומו.שהמוקצה מחמת חסרון כיס מוסיף והופך את הדבר למוקצה הכי גרוע כמו להיות גם כלי שמלאכתו לאיסור וגם מוקצה מחמת חסרון כיס. דהיינו בכל פעם שאומר לכם מוקצה מחמת חסרון כיס יש לשים לב שזה צריך ו. טלטול 'בולים' חדשים ומשומשים - לפני כמה חדשים חיתנתי [ . הזמנות, אנשים לא קבלו את ההזמנה עד עצם היום הזה. היו הזמנות שבמשך חודש גם לתבוע אותם למשפט. שלחתי הרבה הזמנות ושילמתי על בולים והרבה בת ב\"ה והשתמשתי ב'דואר ישראל', ויצאו לי מזה הרבה בושות, ואי אפשר הנה לגבי טלטול 'בולים' יש בזה כמה סוגים5-4 אחרי החתונה עוד היו חוזרים אלי ההזמנות. כל יום אני מקבל . והנה אדם יש לו ]... - הוא סומך על הדואר שאולי מאות הזמנות חזרו! והייתי צריך להתנצל לכל אחד[ ובולים אלו השימוש בהם הוא חתונה וקנה בולים כדי לשלוח את ההזמנות]...לו מהם, מותר לטלטלם. כיון שיכול גם לעשות עימו כל מיני שימושים.כזה אין בו שימוש ובדרך כלל זורקים אותו, זה כמו מסמכים שלא אכפת מחמת חסרון כיס. אבל אם קיבל מכתב עם בול ויש עליו חותמת, שבול כדי לשלוח מכתבים הרי שזה מוקצה מחמת איסור ובנוסף הוא גם מוקצה אחרי שיאמר כמה פרקי תהילים זה יגיע ז. טלטול בולים של אספנות עולה הרבה כסף, בולים אלו הם מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שחס עליהם. אבל יש סוג אחר של בולים שאנשים שומרים עליהם והוא לאספנות, וזה מאלבום תמונות ואכמ\"ל.אוסף הבולים שלו בשבת – אסור זה מוקצה מחמת חסרון כיס. וזה שונה ואינו משתמש בהם מלבד לאספנות. ואם בא מישהו ורוצה להראות את הרי אף אדם שיש לו אוסף לא ילך ויפזר אותו סתם, הוא שומר עליהם ח. טלטול פתילות של ציצית בשבת איתא לגבי חוטי הציצית שהם קישוט של הבגד, הם (שבת קלט:) הציציות פסולות אסור לצאת איתם לרשות הרבים. והנה יש דיון נוי של הבגד, לכן מותר לצאת איתם בשבת לרשות הרבים. אבל אם בגמרא וכך סוברים רוב הראשונים, שגם בלילה חוטי הציצית ללבוש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית בלילה. והמסקנא כותב הרמב\"ם בראשונים מה הדין בליל שבת שהרי לילה לאו זמן ציצית, הרי מותר(סימן ס') - כיום הללו חדשים או ישנים, שלפעמים יש כאלו כאשר הטלית היא יפה וטובה מחמת חסרון כיס ואסורות בטלטול. וכמו כן אין זה משנה אם החוטים וכיון שמקפיד להשתמש בהם אך ורק לשם ציציות, ממילא זה גם מוקצה משום שהשימוש בהם הוא לקשירה שזו מלאכה בשבת, מלאכת קושר. לקושרם לכנפות הבגד, הרי חוטי הציצית אלו הן כלי שמלאכתו לאיסור, טלטול. והנה אם יש לו חוטי ציצית שעדיין לא תלאם בבגד ומתכוון נחשבים לנוי של הבגד, וודאי שמותר לצאת לרשות הרבים ולא נקרא בתשובה [ . ואם מתכוון להשתמש בחוטי הציצית אבל החוטים התיישנו מוציאים את הפתילות בזהירות מהבגד]...הללו הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים בטלטול. לאנשים אין סבלנות וקונים חדש ט. יצד יש לנהוג בפתילות ציצית שנקרעו כותב לגבי וגזרם ואין בהם שימוש. באמת מצד חיוב גניזה אין חובה לגונזם, אך מצד מאידך גיסא אם נקרע לו פתילה מחוטי הציצית, או שהחוטים התיישנו (סימן תרסד סעיף ח) שימוש שאינו ביזיון.משומשות לעשות בהם סימניה לספר, מניחים אותם בתוך הספרים וכיו\"ב שתשמישי מצוה צריך להיזהר לא לנהוג בהם בזיון, ומשתמשים בציציות מחמת לשון מרן השלחן ערוך שלא לדרוך על הערבה, ויש כמה ראיות פתילות של ציצית שנקרעו מותר לזרוק אותם. אבל יש הרבה שנוהגים והרצועות. הם תשמישי קדושה. וכמו כן ספר תורה פסול. והוא הדין 'תשמיש קדושה'. מה שאין כן תפילין חייבים בגניזה, הפרשיות הבתים אבל בעיקרון מותר לזרוק תשמישי מצוה. ערבה זה 'תשמיש מצוה' לא וההדסים ולשורפם בשריפת חמץ, להשתמש בזה למצות ביעור חמץ. לשמור את הערבות. היום אנשים נוהגים לקחת את הלולב עם הערבות להיזהר לא לדרוך עליה ולבזותה, אבל מותר לזרוק אותה. לא חייבים משמשת למצוה, שאף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה. דהיינו שצריך ערבה שהשתמשו בה בלולב לשם מצוה, ולאחר חג הסוכות כבר אינה שני צריך להיזהר לא לבזותם. מרן השלחן ערוך י. טלטול חוטי ציצית שנקרעו מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור.וכיו\"ב. ורק אם מיועדים לקשירה הם כלי שמלאכתו לאיסור שהוא גם לשימוש, לא על ידי קשירה אלא כמו שרגילים להשתמש כסימניה לספר אשר על כן חוטי ציצית שנקרעו לא יחשבו למוקצה משום שראויות יא. טלטול חוטי תפירה נחשבים למוקצה מחמת חסרון כיס.וזורק אותם סתם, הוא מיועדים לשימוש וחס עליהם. אם כן חוטי תפירה שמלאכתו לאיסור. תפירה אסורה בשבת. והרי אף אדם לא לוקח חוטים הוא הדין יש לומר לגבי חוטים המיועדים לתפירה של בגדים, שהם כלי וזאת יש לדעת, שהערך של הדבר אינו הדבר הקובע, הרי אנשים נורמליים מוקצה מחמת חסרון כיס.שלא להשתמש בו לשימוש אחר, או שאינו ראוי לשימוש אחר, הרי הוא דברים זולים. ועל כן כל דבר למרות שהוא זול ביותר אם מקפיד עליו לא זורקים לזבל דבר בגלל שהוא זול, הרי אנחנו מחזיקים בבית גם יב. טלטול גט או כתובה בשבת את הדוגמא של גט משני סיבות: א. כיון שדינו דומה מאד לכתובה, וכתובה לטלטלם בשבת. והנה לגבי גט אמנם הוא לא מצוי כל כך, אבל אני מביא הנה אדם שלומד דיינות ויש לו בבית גט או כתובה יש לדון אם מותר לענין גט. שמצד אחד משתמשים בו מזוזות מגילת אסתר וכו' כפי שיבואר להלן. וכל הנידון סב סביב דברי יש לכל אחד בבית. ב. יש לגט השלכה גדולה לגבי תפילין ספרי תורה (אבן העזר סימן קלו סעיף ו-ז)ממילא הוא לא משמש לשימוש אחר וצריך להיות מוקצה מחמת חסרון וכמו כן הגט בעצמו כאשר אין קורעים אותו אלא משתמשים בו לראיה, נותנים תעודת גירושין, שלפי האמור לעיל היא מוקצה מחמת חסרון כיס. לגירושין ולאחר הגירושין משמש לראיה. כיום קורעים את זה ובמקום זה מרן השלחן ערוך שבו. כלומר שיש בגט אפשרות שימוש של היתר. גם ללימוד הלכות גיטין, ניתן ללמוד מהשגיאות שבו או מהדברים הנכונים הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר. והנה גט הוא כלי שאפשר להשתמש בו להיתר ולאיסור. שוה בשוה. שהכלל הוא שכלי שמשמש להיתר ולאיסור כיס. אך מצד שני ניתן לטעון, שהגט הזה הוא כלי שניתן להשתמש בו יג. הראשונים נחלקו לעניין טלטול גט וכך משמע גם מרש\"י במסכת ואכן הראשונים נחלקו אם מותר לטלטל גט בשבת. שהנה משמעות דברי (גיטין פ\"ז סימן ב) הרא\"ש(בחידושיו עמ\"ס גיטין עז:) ועוד ראשונים, שהגט הוא מוקצה. הגמרא שם דנה לגבי הרשב\"א (שם ד\"ה תקף) והגהות הוא לא ראוי לשימוש אחר והשימוש הרגיל שבו הוא לאיסור. וממילא לראיה. וזה השימוש העיקרי שבו. וכיון שאסור לגרש אשה בשבת ממילא והיינו מוקצה מחמת חסרון כיס משום שמקפיד להשתמש בו לגרש או מעשה בשכיב מרע שנתן גט בשבת, והמשמעות שם שהגט הוא מוקצה. גיטין(עשין נ) סוברים שהגט הוא כלי שמלאכתו להיתר הגט נחשב גם למוקצה מחמת חסרון כיס. לעומת זאת הסמ\"ג (פרק ה מהלכות אישות הלכה ד)לפי מה שהיה בזמנם.שהרי אפשר ללמוד ממנו ומותר לטלטלו. ומבארים את הגמרא שעסקה מיימוניות יד. התפשטות התורה שבעל פה שנה אבל בתקופת פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. ואכן עד סוף תקופת התנאים הנה חז\"ל דורשים מפסוק שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל 005-אותם תנאים. והם היו יודעים, עם כל מה שיש לנו ספרים הם היו יודעים היו הולכים לבתי מדרש והיו לומדים בעל פה והיו גאוני עולם, היו מלמדים התנאים גם כתב יד לא היה. הכל למדו בעל פה, היה אסור לכתוב. ואנשים לא היו גמרות כתובות כלל. הדפוס החל רק לפני כדבריהם אין לנו את היכולת לחלוק עליהם.לחלוק עליהם, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו צודקים ואיננו מבינים את אפילו על הראשונים, וגם על גדולי האחרונים. וכמובן שאיננו ראויים פי אלף מאתנו. המוח שלהם היה שונה מאד. לכן כיום איננו יכולים לחלוק שנה, במשך כמה דורות של האמוראים שהיו באה מאוסף שאספו מתורת התנאים ויש עוד, הגמרות שלנו מלאות הזמן וסידרו ברייתות. ויש כמה סוגים של ברייתות, יש 'תוספתא' שכולה ובתקופה הזו ומעט לאחריו, הלכו עוד גדולי התנאים והאמוראים שבאותו הללו הם למעשה ראשי פרקים של כל דבר שיש לשאת ולתת לגביו. נחלשו והתורה מתחילה להשתכח, הלך וסידר את המשניות. והמשניות והנה בסוף תקופת התנאים ראה רבי יהודה הנשיא שהמוחות של האנשים 300-200 הגיעו רבינא ורב אשי וראו שאי אפשר ללא גמרא, וסידרו את הגמרא. נושאים ונותנים, מקשים ומתרצים כאשר הכל סב סביב המשניות. ואז ברייתות. ולאחר הרי מה היינו שווים היום?! שום דבר! לעצמינו מה היה קורה אם לא היה כיום ספרים, אם היו לנו רק חומשים, תורתך\". דבר כזה שכדי לקיימו זה גורם שהתורה תתבטל, הרי נתאר לאומרם בעל פה\", היא כי הם דרשו את הפסוק \"עת לעשות לה' הפרו הסיבה שהתירו לכתוב, למרות שכתוב \"דברים שבכתב אי אתה רשאי טו. תקופת הגאונים והראשונים ולא כתבו פירושים לתלמוד. בסוף תקופת הגאונים מתורת הגאונים הוא ארון ספרים אחד. והסיבה לכך היא כי הם למדו את מהם בשביל כמה מאות שנים היא כמות קטנה ביותר. כל מה שיש לנו פי הגמרא. ומה שנשאר לנו מהם בעיקר זה תשובות. והכמות שיש לנו לאחר שסידרו את הגמרא היתה תקופת הגאונים, שבה למדו בעיקר על ] - בלי רש\"י[ התחילו לכתוב פירושים לתלמוד, כגון בעל הלכות גדולות שלא היה בסוף הגמרות רש\"י היה באשכנז. והרי\"ף היה בצפון אפריקה. הרי\"ף עשה כמו סיכום של ההוא היו מפוזרים בכל העולם, רבינו חננאל היה בספרד ובצפון אפריקה. ועוד כל מיני גדולים. לאחר מכן בא רש\"י וכתב את פירושו. וגדולי הדור חננאל שכתב פירוש ענק לרוב מסכתות הש\"ס. רבינו גרשום מאור הגולה התקופה ממש, אבל ספרו הוא כמו סיכום של הרבה הלכות. וכן רבינו אז הגט לא נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס.מיועד אך ורק לתת לאישה. אבל בימינו שמותר לכתוב תורה שבעל פה לכתוב, אז אתה לא יכול לומר שהגט משמש ללימוד הלכות, משום שהגט מיימוניות, שמה שאמרו בגמרא שגט הוא מוקצה, זה בזמנם שהיה אסור הזכירו ודנים להסביר כי זה לא דבר ריק הוא. אם כן כותבים הסמ\"ג והגהות דבר מסויים בש\"ס שלא נזכר ברמב\"ם כולם דנים מפני מה הרמב\"ם לא כן הרמב\"ם חיבר את חיבורו שזה סיכום הלכתי של כל הש\"ס. ואם יש בכל מיני ספריות כתבי יד עתיקים, עשו השוואות יפה מאד ב\"ה. וכמו שרוב ספרי הראשונים נדפסו דוקא בדור שלנו, זה הפלא ופלא! מצאו היא גדולה מאד, ובמיוחד בדורנו שהתגלו לנו כמה ספרים. ואפשר לומר, הגמרא. ואכן לאחר מכן הראשונים כתבו הרבה מאוד. תורת הראשונים כגון בעלי התוספות שבאו ליישב קושיות וסתירות, ולהסביר מה כוונת הש\"ס. כל נושא והמסקנה שלו להלכה. ממילא נוצרו כל מיני פירושים. טז. גט מיועד לגרש בו ממנו הלכות, אך כיון שזה לא עיקר שימושו, גט מיועד לגרש בו, וממילא הדבר, שהנה כתיבת הגט היא תעודה כדי לגרש, ממילא אמנם יכול ללמוד מהגט אינה סברא. וביאור דבריו, שמרן סבר שעלינו להתבונן על עיקר ממנו הלכות של גיטין. לכן מרן סובר שהסברא הזו שאפשר להתלמד שבעל פה, הרי לנו שהגט היה מוקצה למרות שבזמנם היה ראוי ללמוד מעשה בשכיב מרע הנ\"ל, והרי בזמן הגמרא כבר היה אפשר לכתוב תורה את השיטה הזו, כותב מרן הבית יוסף שאין זה נכון, כיון שהגמרא הביאה ובכמה מקומות שכתב תיקונים כאלו או קושיות. והנה לאחר שמביא לאחר שמרן כתב את ספרו 'בית יוסף' הוא כתב את ספרו 'בדק הבית'. (אבן העזר סימן קלו סעיף שגט הוא מוקצה ואסור בטלטול בשבת.זה מוקצה מחמת חסרון כיס. וכך פסק מרן בשלחן ערוךז), יז. טלטול כתובה להתלמד בה בשבת הכתובה של הספרדים לבין הכתובה של אשכנזים. אבל הכתובה אסורה מה כותבים בה, אם עושים תקיעת כף או לא, הרי יש הבדלים רבים בין לראות מה כתוב בכתובה, כגון שהבעל מבקש מאשתו רשות ללמוד ממנה כתובה, אסור לאבד אותה, האשה צריכה לשמור עליה. והנה אם רוצה ומכל האמור יש ללמוד גם לכתובה. שהנה כל אדם נשוי צריך שתהיה לו משתמשים בה שימוש אחר, לכן היא נחשבת למוקצה מחמת חסרון כיס.עליה שלא תאבד כיון שאסור להישאר שעה אחת ללא כתובה, וגם לא הלכות. כיון שעיקר השימוש של הכתובה הזו הוא לראיה, והאשה חסה בטלטול בשבת לדעת מרן הבית יוסף אף על פי שאפשר ללמוד ממנה יח. תקיעת כף בכתובה ספרדים ולא מסכימים שתהיה תקיעת כף בכתובה. מי הם נגד מרן הבית מגדיר את זה! חוצפה גאוה והתנשאות שבאים לחתונה של בחורי ישיבות וההתנשאות שלהם היא שספרדים אינם נחשבים כלום, ממש כך אני אשכנזים שזה פשוט חוצפה ובושה וחרפה, שבעיניהם חלק מהגאוה יש דבר אחד שכואב מאד שצריכים לשים לב על זה. היום יש ראשי ישיבות ישיבה שאמר לי שהוא מתנגד לזה. אני לא רציתי להעליב אותו ולשאול כף, אבל מי שמו לבטל את זה?! פעם הייתי באיזה חתונה שהיה שמה ראש בעצמו תקיעת כף בבקשה שיאמר לרב ספרדי שהוא יעשה את התקיעת לבטל את המנהג של תקיעת כף בכתובה?! אם הוא לא רוצה לעשות יוסף?! מי הם נגד מרן החיד\"א?! מי הם נגד כל גדולי הספרדים שיבואו ואמר לו שהוא לא רוצה לעשות תקיעת כף! הגרי\"ש אלישיב כששמע אליו אבי החתן שהיה בעצמו ראש ישיבה שגדל כנראה עם אשכנזים שלום אלישיב לסדר קידושין בחתונה. ושם בחתונה קודם החופה ניגש נכבדים מאד שעשו שידוך הבן והבת, והזמינו את מרן הגאון הרב יוסף אומר לכם את זה ומצוה לפרסם את זה. היה מקרה של שני רבנים ספרדים אותו מי הוא בכלל... אבל ספרתי לו סיפור אחר, אמרתי לו שתדע, ואני הספרדים אין לכם 'חרם דרבינו גרשום', ומשכך אני לא מסדר קידושין הולך הביתה! אני לא מסדר את הקידושין! והגרי\"ש הסביר לו, אצלכם כך אמר לו אני לא אכריח אותך לעשות מה שאתה לא רוצה, אבל אני הזה, שאלתי כמה אנשים שהיו שם.אצל ספרדים בלי שיש תקיעת כף! ואני בדקתי את מהימנות המעשה אמרתי לו תשמע, עשית כתובה של שקר! כתוב תקיעת כף ולא היתה תקיעת כף, והנה לאחר מכן התבוננתי בכתובה והיה כתוב בה תקיעת כף. פעם הייתי באיזו חתונה שראש ישיבה קרא את הכתובה ולא עשה אשכנזית! כל אחד יעשה לפי מנהגו.זצוק\"ל איזו כתובה צריך לעשות, והוא אמר לי, הוא אשכנזי תעשה כתובה הבת שלי שתחי' התחתנה בזמנו עם אשכנזי, שאלתי את אאמו\"ר מרן גרשום, אין בעיה, אני לא כופה אף פעם את המנהג שלנו על אשכנזים. כבוד למרן הבית יוסף! הם לא נוהגים כך בגלל שיש להם את חרם דרבינו מה הם חושבים שנולדו מהשמים?! שיתנו כבוד לפוסקים שלנו! שיתנו נוסף עשינו תקיעת כף. אין להם שום סמכות לבטל את מנהגי אבותינו, וכי הולך לעשות מחלוקת ליד כולם, לקחתי את החתן בצד וביחד עם עד תקיעת כף. גם שבוע שעבר הייתי בחתונה וכך היה, אבל כיון שזה לא תקיעת כף! זה מסמך שקרי! לאחר שהלך לקחתי את החתן ועשיתי לריב איתו הוא אדם זקן נכבד, אבל מה הוא כתב את הכתובה ובמקום את המעשה עם הגרי\"ש אלישיב, אבל הוא לא עשה תקיעת כף, לא רציתי היה איזה ראש ישיבה אחד שקודם החופה דברתי איתו יפה וספרתי לו החתונה עשינו תקיעת כף. הקב\"ה הכשיל אותו שלא תצא תקלה כזו בלי שיביאו כתובה אחרת וכתבנו אותה כמו שצריך, הבאנו את העדים, ובתוך תמיד קורה טעויות, לאחר שהוא הלך הראו לי את הכתובה, מהר שלחתי 'מאה אלף שקלים' הוא כתב 'מאה שקלים', את המילה 'אלף' שכח, שעדיין כך עושים.שבאמת בעז\"ה זה ישתנה אצל ראשי הישיבות האשכנזים המעטים ספרדי, הוא לא חייב לבוא, עם כל הכבוד. כך צריך לעשות. ואני מצפה הללו, ואם יש ראש ישיבה שמתעקש לא לעשות תקיעת כף שיביא רב תקיעת כף! לכן כל אחד שמחתן את הילדים שלו, שישים לב לדברים יט. כשלא מתכוון לקיום המצוה אין איסור 'בל תוסיף' תפילין צריכים להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. והנה ראשית כל יש לדון בהם רק למצות הנחת תפילין. ובשבת אין מניחים תפילין. אם כן לכאורה והנה הפוסקים דנים לגבי טלטול תפילין בשבת. שהנה אדם משתמש יכול לחמם. רוצה ללובשם דרך מלבוש בשבת אם מותר או אסור. יש בזה שלא לשם מצוה, כגון חורף וקר לו, ורוצה להניח תפילין שהם עור, שהוא או לא? זו גם מחלוקת. אבל אם יבוא אדם ויאמר שרוצה להניח תפילין אדם ויאמר שרוצה להניח תפילין בשבת האם הוא עובר על 'בל תוסיף' למסקנה להלכה שבת ויום טוב פטורים מתפילין. והשאלה היא, אם יבוא למדו זאת מפסוקים. יש בזה בגמרא כמה דרשות ודיונים ומחלוקות, אבל טוב פטורים מתפילין. אכן לגבי חול המועד יש מחלוקת ראשונים. וחז\"ל אם מותר להניח תפילין בשבת או אסור. הנה לכל הדעות בשבת ויום (סימן שח ס\"ק עומד בראש המתירים, ויש הרבה שהתירו, וודאי למנהג האשכנזים, מחלוקת גדולה בראשונים. ומתוך גדולי האחרונים המגן אברהם יא)למצוה ממילא אין 'בל תוסיף'.שחלקם בחו\"ל מניחים תפילין בחול המועד. אם כן כיון שלא התכוון כ. ללבוש את התפילין שלא לשם מצוה בשבת (שיר השירים פרק כותב שראה כתוב בזוהר במדרש הנעלם (סימן לא) , שעל פי הקבלה זה איסור חמור מאד להניח תפילין בשבת. ומשמעות מרן בבית יוסףא) אמנם שקר לו עושה כן, עדיין יהיה אסור. וכתוב שם שמי שמניח תפילין בשבת הזוהר היא שגם אם יאמר בפירוש שלא מתכוון לשם מצוה רק משום (סימן לא סעיף א). תפילין בשבת. ואמנם רואים מדברי מרן שלא ראה את כל ספר הזוהר, מרן לא כותב שהתפילין הם מוקצה, אך מה שכתוב הוא שאסור להניח חייב מיתה. עד כדי כך. וכך פוסק מרן בשלחן ערוך - המהרלב\"ח. חי בדור שלפני מרן והיה בהלכות מוקצה מרן בשלחן ערוך לא כתב כלום. אבל בבית יוסף (סימן אבל חלקים גדולים מהזוהר מרן ראה, ובנושא הזה פסק כמותו. והנה [ , שדן בשאלה הזו, והם היו יריבים, היה ביניהם מחלוקת גדולה על חידוש הסמיכה, רבי יעקב הבר פלוגתא של רבי יעקב בירב, שניהם היו באותו הדור, והיו גדולי עולם, שח) מביא בשם רבי לוי בן חביב]מצוה, ממילא התפילין זה כלי שמלאכתו להיתר. והמשמעות היא שכיון הוא ממשיך וכותב, שכיון שמותר להניח תפילין בשבת כאשר זה לא לשם שלכאורה הן מוקצה מחמת חסרון כיס, וכך מביא שראה באיזה ספר. אבל בירב חפץ בחידוש הסמיכה והמהרלב\"ח התנגד לכך (הגהת בית יוסף סק\"ד) סברו כן.שהיה חי במצרים. וכן הלבוש (סימן שח סק\"ד) והשיירי כנסת הגדולה גופו או מקומו אלא אפילו לצורך עצמם. וכמו כן סובר המהר\"י קאשטרו לצורך\". וכמעט כל האחרונים מבינים פשט ברמ\"א שזה לאו דוקא לצורך גם דעת הרמ\"א (סימן שח סעיף ד) וז\"ל: \"ותפילין אין לטלטלם כי אם הדשן (סימן ע) שכותב שטלטול התפילין לכל צורך שהוא מותר. וזוהי שרוצה להניחם בארון כדי לשומרם, יכול לטלטלם. וקדם אותו התרומת שהתפילין הן כלי שמלכתו להיתר, ממילא כל צורך קל כלשהוא, כגון כא. קושיית האחרונים על דברי מרן הקושיא הזו המגן אברהם חולק על מרן.כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלם רק לצורך גופו או מקומו. ומחמת התפילין בשבת לכל הפחות היה לו לכתוב בהלכות שבת שתפילין הן בשם הזוהר שאסור לטלטל את התפילין. ואם סבר שאסור לטלט את לא שם), וכנראה שכתב את הלכות תפילין קודם הלכות שבת, ושם כתב בשבת שלא לשם מצוה, הלא מרן בעצמו כתב בהלכות תפילין (סימן מרן הבית יוסף. כיצד מביא את המהרלב\"ח בשתיקה שמותר להניחם והנה הט\"ז (שם סק\"ג) והמגן אברהם (שם) מקשים קושיה חזקה על כב. מרן סמך על הלומדים שיבינו 'בית יוסף' הוא ספר לאנשים שיודעים ללמוד, ולא כל הרוצה ליטול את והנה מרן החיד\"א (ברכי יוסף סימן לא סק\"א) מתרץ את הקושיה, שספר השם יבוא ויטול. מרן סמך על הלומדים שאמנם המהרלב\"ח כותב שהוא כלי שמלאכתו להיתר זה משום שהוא מתיר להניח אותם בשבת, אבל שאסור להניחם בשבת, ממילא יש להסיק שסבר שהוא כלי שמלאכתו כאשר אנחנו לומדים את דברי מרן עצמו שכתב במפורש בהלכות תפילין לאיסור. כלומר לפי דבריו, מרן השלחן ערוך מודה לטענת הט\"ז והמגן אברהם, שבאמת התפילין זה כלי שמלאכתו לאיסור. וכך דעת הרבה מגדולי האחרונים, האליה רבה (סימן שח ס\"ק יא), בעל התניא (שלחן ערוך הרב סימן שח סעיף יט) התוספת שבת (שם ס\"ק כא) ועוד פוסקים. כג. לא ראינו מי שמשתמש בתפילין שלא לצורך מצוה והנה אם התפילין כאמור הן כלי שמלאכתו לאיסור, הרי לא ראינו מי שהשתמש בתפילין לדבר אחר חוץ מלהניח אותם. זה לא ראוי לשימוש. אנשים משתמשים בתפילין כדי להניחם למצוה. אם כן הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסורים בטלטול גם לצורך גופו ומקומו. כיון שכפי שכבר ביארנו שבכלי שמלאכתו להיתר אין אומרים בו מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל אם זה כלי שמלאכתו לאיסור ניתן להוסיף עליו גם כתוב בשלחן ערוך (סימן שח סעיף ד) שכאשר גזרו על הכלים לא גזרו מוקצה מחמת חסרון כיס. כך שואל התוספת שבת (שם). ומתרץ, שהנה על כתבי הקודש. וז\"ל: \"וכתבי הקודש והאוכלין מותר לטלטלם אפילו לצורך. אין בזה גזירת כלים. אם כן תפילין זה לא יותר גרוע מכתבי הקודש. שלא לצורך כלל\". ע\"כ. כתבי הקודש אינם מוקצים כלל. ומותרים גם שלא למעשה, התירוץ של התוספת שבת לא מסתדר טוב, כיון שספרים לא גזרו עליהם מעולם, הם מעולם לא נכנסו לכלל הגזירה של חכמים. מה הקודש?! אם כן הקושיה עדיין חזקה מאד, שתפילין צריך להיות מוקצה שאין כן תפילין אם הם כלי שמלאכתו לאיסור כיצד ניתן לדמותן לכתבי מחמת חסרון כיס. כד. טלטול תפילין בשבת כדי להתלמד כותב תירוץ (חזון עובדיה שבת ח\"ג עמוד סח) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכמה מקומות אחר, שתפילין משתמשים בהם כדי להניח, אבל תפילין ניתן להשתמש בגופם, כגון ללמד לאנשים מהו הריבוע של הבתים, מהי ה'טיטורא' ומהי בצבע שחור בצד אחד. ללמד על הקשר של תפילין על גידים שתופרים ה'מעברתא' שבתוכו עוברת הרצועה. ללמד על הרצועות שצריכות להיות - אפשר לשבת [ .'אותם. כמו כן אם הן פתוחות ללמד על הפרשיות וכו כל שבת מגיל בר מצוה ועד מאה ועשרים וללמוד על התפילין הרבה אם כן שאפשר להתלמד בהם ממילא זה ראוי לשימוש אחר. ]...מאידך מוקצה מחמת חסרון כיס זה כמו סכין של שחיטה שאמנם ראוי הלכות לחתוך בו, אבל אדם לא משתמש בו שום דבר מלבד לשחיטה. ואילו תפילין אדם יכול להשתמש בהם גם ללמוד הלכות. כה. סתירה מגט לתפילין אבל יש להקשות על כך מגט, שהרי מרן הבית יוסף גם בבדק הבית וגם בשלחן ערוך ככה הוא פוסק, שהגט נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, משום שהולכים אחר עיקר השימוש. אם כן גם בתפילין שנלך אחר עיקר השימוש. וזו קושיה חזקה, אאמו\"ר הרגיש בקושיה הזו כמובן, ולכן מביא שסובר שהסיבה הזו בתפילין שהם ראויים (סוף סימן תקטז) ראיה מהבית יוסף אפשר לחלק את החילוק בין גט ובין תפילין לפי הבית יוסף. מה גם שהוא להתלמד זו סיבה להתיר. ובהזדמנות אחרת אבאר למה אני חושב שאי לא מבאר מה ההבדל ביניהם משום שהרי זו אותה סיבה של להתלמד. ואכמ\"ל. כמו כן יש ספר שו\"ת תפילה למשה (ח\"א סימן יח) להגאון הרב משה לוי זצ\"ל שגם הוא הרגיש בקושיה הזו, והוא אומר סברא לחלק בין גט ובין תפילין. אני לא מסכים עם הסברא שלו, אני חושב שמה שהוא וע\"ע מש\"כ מו\"ר [ .כותב זה לא נכון. ויש לי הסבר אחר, זה מסובך. ואכמ\"ל שליט\"א בנידון דידן בספר הלכה ברורה ח\"ב סימן לא בירור הלכה אות .]א ובשו\"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר סימן יג והמסקנה שלי בנידון דידן, שאף אם נאמר שאסור להניח תפילין בשבת בתפילין עצמם מלאכה. ויש לי כמה ראיות לזה שדבר שאי אפשר לעשות עדיין זה יכול להיחשב ככלי שמלאכתו להיתר. כיון שאי אפשר לעשות מלאכה ממש בגופו זה כלי שמלאכתו להיתר. אך מכיון שרוב הפוסקים סוברים שהתפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור, על כן זה וודאי שהתפילין לא ייחשבו למוקצה מחמת חסרון כיס. ועל כל פנים עלינו להחמיר בתפילין משום שרוב הפוסקים ובכללם מרן החיד\"א סוברים, שזה כלי שמלאכתו לאיסור. ומשכך מותר לטלטל את התפילין לצורך גופם או לצורך מקומם. ו'צורך גופם' היינו כגון שמוסר שיעור בהלכות תפילין, ומישהו שואל שאלה בהלכות תפילין כגון מה זה בדיוק ש' של תפילין וכיו\"ב, ורוצה להראות לו זה נקרא צורך גופו ומותר. כו. להוציא את הטלית מתיק התפילין ולהחזירה בשבת כמו כן אם התפילין מונחות על מיטה ורוצה לישון עליה וכיו\"ב, מותר לטלטלם. ומזה יש ללמוד דין נוסף, יש הרבה אנשים שיש להם טלית אחת לשבת ולחול, ומניחים את הטלית בתוך תיק התפילין, ואינו יכול להוציא את הטלית בלי לטלטל את התפילין. בספר זכרונות אליהו לרבי דן כיצד מותר להוציא, ואחר כך דן (הלכות שבת מערכת ט אות א עמוד קכד) אליהו מני אם רוצה להחזיר. למעשה הוא אוסר להחזיר לתוך התיק כי אז הוא יבוא לטלטל את התפילין. אך לפי מה שאמרנו, מותרים לכם מותרים לכם, כך משמע במשנה ברורה כן כדאי מאוד להוציא מערב שבת, אך אם אדם לא הוציא את הטלית (סימן לא בביאור הלכה ד\"ה אסור). ואמנם יש פוסקים שמחמירים, על מערב שבת מותר לו לטלטל. וגם אז אםיכול בלי לטלטל עדיף. אך אם זה נקרא צורך מקומו. וכמו כן גם לאחר השימוש, אם קיפל את הטלית חייב לטלטל את התפילין ורק אחר כך להוציא את הטלית אין שום בעיה, לא כסדר הקיפול כפי שמותר בשבת, ורוצה להחזירה מותר. זה גם כן נקרא צורך מקומו. מים אחרונים במיץ תפוזים או יין שאלה: האם אפשר ליטול מים אחרונים במיץ תפוזים ומשקאות קלים? תשובה: מי שאין לו מים, רשאי ליטול מים אחרונים בשאר משקאות. אולם לכתחילה לא יטול ביין. ורק אם אין לו משקאות אחרים, רשאי ליטול ביין למים אחרונים. מקורות: כן מבואר בשלחן ערוך (סימן קפא ס\"ט) \"מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים\". וביאר במשנה ברורה (ס\"ק כ), משום שגם שאר משקים מנקים הזוהמא. וכתב הפרי מגדים, דהיינו כשאין לו מים, אבל אם יש מים אין ליטול במשקים. וכתב עוד במשנה ברורה (ס\"ק כא), שאין נוטלים ביין. ומכל מקום כתבו בחסד לאלפים (סעיף ח) ובבן איש חי (ש\"א פרשת שלח לך סי\"א) שאם אין לו שום משקה מלבד יין, רשאי ליטול ביין. וכ\"כ מו\"ר בהלכה ברורה (סעיף יז).ברכה כנגד מים אחרונים שאלה: הנוטל ידיו למים אחרונים, האם צריך להסיר מהשלחן הכלי שנטל בו ידיו בשעת ברכת המזון? תשובה: מותר לברך ברכת המזון כנגד כלי שיש בו מים אחרונים. ואף שאין לומר דברים שבקדושה כנגד מים ששורה עליהם רוח רעה, מכל מקום במים אחרונים שנטל בכלי אין רוח רעה. אולם טוב להסיר הכלי משום מיאוס. מקורות: הנה מבואר בשלחן ערוך (סימן קפא ס\"ב) שרוח רעה שורה על מים אחרונים, אולם כתבו האחרונים דהיינו כששופך על גבי הקרקע ממש, אבל על הרצפה או בכלי אין רוח רעה שורה עליהם. ועיין בכף החיים (סימן קפא סק\"ח) שמי שמתעצל לקום או שאין לו כלי מיוחד למים אחרונים, רשאי ליטול מים אחרונים לתוך הקערה של האוכל. אך טוב שיסירנה מעל פניו בעת הברכה, ויניחנה חוץ לשלחן. ע\"ש. וכתב בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פ\"א ס\"ו בביאורים ד\"ה וכן) מול מים אחרונים, ומה שכתב הכף החיים שטוב שיסירם, היינו משום מיאוס בלבד. ע\"ש. שמותר לברך שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א חזרת הש\"ץ לפני כמה שנים הייתי בארצות הברית, והיה שם יהודי אחד צדיק שהיה 'בעל בית' שנפשו חשקה בתורה והיה עוסק בתורה בהתמדה, וחלה במחלה הנוראה בראשו עד שנפטר מזה ה\"י. ובאחד משלבי המחלה ניתחו אותו בראשו, והיה נראה רגיל אך שכח כל מיני דברים, הוא זכר את הגמרא שלמד אבל שכח את האותיות וכבר לא יכול את התפילה כדי להוציאו ידי חובה. וניגשתי אליו ואמרתי לו שאין היה לקרוא. ובתפילה אחד מהקהל היה עומד לצידו ולוחש לאוזנו מהשליח ציבור, בשביל זה תיקנו את החזרה להוציא את שאינו בקי. זה מועיל ללחוש לו את התפילה, הוא צריך לשמוע את התפילה ואכן התקשרתי בטלפון לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ושאלתי אותו על כך, וגם הוא אמר לי שישמע מהשליח ציבור. זו ההלכה לפעמים צריך שלא לומר, הרי הוא במצבו כלל לא היה אליו כמה פעמים ובקשתי את סליחתו, כיון שיש מקרים שגם אם שאין זה מועיל הוא נשבר לגמרי, והיה יושב וממרר בבכי. והלכתי האמת שיכול להיות שהיתה זו טעות גדולה לומר לו, כיון שכששמע הרב יצחק מאזוז חייב בתפילה. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"157.pdf","content":"טלטול תפילין| מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר| טלטול תפילין בשבת| אודות העליה להר הבית בזמן הזה מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו נושאי השיעור:| טלטול הפמוטים שהדליקו בהן בשבת על ידי תנאי| טלטול גט בשבת| מוקצה מחמת חסרון כיס תלוי בהקפדתו עליו כדי להתלמד בהלכותיהן| להיתר157 גליוןמיום ד' ל' סיון תשפ\"ב חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה העלון לעילוי נשמת פרשת בלק דיני מוקצה מחמת חסרון כיס (הלכות מוקצה ח') א. עליה להר הבית בזמן הזה תורה ומצוות היה נזהר שלא להיכנס להר הבית.לא הסתכל ולא התחשב בו. במשך שנים היה המצב שכל אדם שהוא שומר אף פעם לא פחד מאף אחד וכמובן שדעתו היתה בטלה בשישים, אף אחד שזה איסור כרת. מלבד איש אחד, הרב גורן, שהלך נגד כל גדולי ישראל! הוא אומר 'גדולי ישראל' אני מתכוון אף אלו שאינם מחוגי החרדים, כולם קבעו גדולי ישראל, יצאו נגד הכניסה להר הבית וקבעו שזה איסור כרת. וכשאני ישראל קבעו שהעליה כרוכה באיסור כרת. ולאחר מלחמת ששת הימים כל את ההיסטוריה של ארץ ישראל, יודע שלאורך כל הדורות, כמעט כל גדולי הדבר חמור ושיש בזה איסור כרת מחמת שאנחנו טמאי מתים. וכל מי שיודע מיד לאחר מלחמת ששת הימים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יצא בתוקף גדול כמה חרדית, אני לא יודע איך אפשר לקרוא להם 'חרדים' נכנסים להר הבית. הנה מאליו, והוא הנושא של הכניסה להר הבית. אני שומע שאנשים בעלי חזות אך לצערינו אנו חיים בדור של שקר, שלפעמים צריך לדבר גם על המובן ראשית כל אני רוצה לדבר על עניין ציבורי שאמנם כאן הוא מובן מאליו, - כי אם הם יכנסו יחפים - אוי ואבוי מה שיקרה אצלם קודמת להלכה! ממילא הם מנסים למצוא צידוקים לזה! הם טובלים העיגול סביבו... ואני בפירוש אומר מילים קשות, שזה מחמת שההשקפה בהלכה לצורך כך. הרי הדבר דומה לאדם שיורה את חץ, ואחר כך מצייר את לא רוצה אז אנחנו נדחף אותו, נכריח אותו... ואז הם מחפשים את ההקלות ונראה שאנחנו השליטים, אנחנו עוזרים לקב\"ה להביא את הגאולה. הוא בעליה להר הבית. יש אנשים שחושבים שאם נראה 'ריבונות', נלך לשם והנה עם השנים החל להתעורר הנושא ה'לאומני', לא ה'הלכתי', הכרוך [ ונכנסים. זה שיש שם ערבים ומסגדים במקוה, ולובשים נעלי בד]...מתחת לאדמה! כדי לקיים את ההשקפה אנחנו הולכים אחרי ההלכה!אנחנו צריכים לדעת שאנחנו הולכים אחר גדולי ישראל! לא מחפשים קולות בלי שום ספק! אבל מה, הם מנסים ליישר את ההלכה לפי ה'לאומנות' שלהם! השאר, הם פשוט עוברים איסורים חמורים. כל אלה עוונם תלוי על צווארם ונכשלים בכרת גמור! זה לא נקרא שאנחנו גוזרים גזרה מדעתינו על כל גם שנכנסים לכל מיני מקומות בהר הבית שלכל הדעות אסור להיכנס שם, הנה אלה דתיים נכנסים אז זה מותר, ונכנסים ללא טבילה ועם נעליים! מה ה'עמך בית ישראל' לא מבין את זה, כל מיני אנשים תמימים באים ואומרים, וכולם רואים שאנשים בעלי חזות דתית עם זקן נכנסים להר הבית. וכל הם אינם יכולים לעשות עם זה דבר. אז מה הם עושים? הם עולים בעצמם. עם הערבים, הרי יעיפו אותם מיד שלהם נגדנו בגלל הדבר הזה!ישראל' בקול רם יסלקו אותו מיד. כמו כן, כמה הערבים מסיתים את העם בתמימות, הוא חושב שבזה הוא מחזק! הרי אם אחד יעז רק לומר 'שמע שהם בעלי חזות חרדית ממש, שנכנסים להר הבית, וכל אחד עושה את זה בזמן האחרון אני שומע שישנם הרבה שומרי תורה ומצוות ואף כאלו ובזה הוא צודק! צריכים לחזק את ידיו! ולהיזהר ולהזהיר על כל אחד כך כמו כל גדולי ישראל, והוא רוצה לקיים את הפסק של אאמו\"ר ריבונות ולא פוליטיקה, אנחנו הולכים אחרי ההלכה, אאמו\"ר פסק נגד זה! הוא לא מתכוון לשום פוליטיקה! זה לא מעניין הנושא הזה! לא דברים של פוליטיקה, קם אחי הגאון הגדול הרב יצחק הראשון לציון, וצעק ויותר, אנחנו חיים בדור יתום, בדור של שקר, ואנשים טועים אחרי כל מיני בתוקף ובחוזק רב. וזו דעתם של כל גדולי ישראל. ועכשיו כשזה נפרץ יותר הייתי עוד ילד קטן ואני זוכר איך בכל מקום שהיה בא היה מדבר על כך הנושא הזה בער באאמו\"ר מרן זצוק\"ל בכל ליבו מאז מלחמת ששת הימים. שמחפש קולות ותירוצים מתחת לאדמה. הגאולה! רק על ידי שנשמור על קדושת הר הבית הגאולה תבוא! צריך לעשות?! רק על ידי כך שנשמור את המצוות אנחנו יכולים לקרב את אבל העיקר שבכך נכריח את הקב\"ה להביא את הגאולה... וכי זו הדרך?! כך עם הפיגועים שיוצאים מזה?! הרי מה אומרים, אין דבר, ימותו קצת יהודים הלא מה עם האלפים והרבבות שנכנסים אחר כך ללא התנאים הללו?! מה וגם אם נאמר שיש אולי צד מסויים לקולות הללו על ידי טבילה ונעלי בד, זצוק\"ל, ונצעק ונעמוד בכל תוקף נגד הכניסה להר הבית.העיקר לקיים את ההשקפה! בעז\"ה נמשיך ללכת לאורו של אאמו\"ר מרן אחרי ההשקפה. וגם אם יש בעיה הלכתית לא מחפשים קולות מתחת לאדמה ההשקפה שלנו היא שצריך ללכת אחרי ההלכה, לא שההלכה צריכה ללכת יצחק שנלחם בכל כוחו בנושא הזה! כי זו הלכה נטו. וזו גם ההשקפה שלנו. להר הבית! אני מחזק את ידיו של אחי הגאון הגדול הראשון לציון הרב לכן אני אומר בפירוש, אנחנו צריכים לחזק את ידי כל מי שנלחם נגד הכניסה ב. כיון דקפיד קבע ליה דוכתא כותב שאין שום צד תיכף. ויש להקדים הקדמה קצרה השייכת לכל מה שנדבר בהמשך. הנה בנושא של טלטול תפילין בשבת, יש בזה תסבוכת שלימה כפי שנראה עכשיו רבותי אני אתחיל בנושא שאמרתי לכם קודם, אני רוצה לדבר (סימן שח) \"כיון דקפיד קבע ליה דוכתא\". או שנאמר שזו בראשונים אם צריך שיקבע לו מקום ורק אז נעשה למוקצה מחמת חסרון היתר בטלטולו, דהיינו שהוא המוקצה החמור ביותר. יש בו מחלוקת עצומה מוקצה מחמת חסרון כיס שמרן הבית יוסף (שבת קכג.)בראשונים יראה שזו מחלוקת ראשונים.מקום. אבל אין זה תנאי. ומי שלומד טוב את הסוגיא בגמרא שם ויעיין טוב לאיסור. דהיינו שזו מציאות כזאת שאדם שמקפיד על דבר הוא קובע לו רק מציאות שמוקצה מחמת חסרון כיס קובע לו מקום, אך זו לא הסיבה כיס. הגמרא אומרת ג. להלכה יש להחמיר אף בלא קבע לו מקום להיפך ולהחמיר. ולהלן יבואר.ויתכן שלפעמים אנחנו יכולים להשתמש בנושא של קביעות מקום דוקא חסרון כיס שקבע לו מקום, שבדברים מסויימים זה יהיה סיבה לאיסור. אבל למסקנה צריך להחמיר. השאלה היא מאידך גיסא, במוקצה מחמת מסכימים לזה. בספרי כתבתי באריכות את שיטות הראשונים בנושא הזה, גם כן. אכן בספר בית מאיר חולק, אבל כאמור כמעט כל האחרונים לא לו דין מוקצה מחמת חסרון כיס. כך מסקנת רובא דרובא מהאחרונים מקום אם זה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של שחיטה, הרי שיש של קביעות מקום. לכן להלכה צריך להחמיר. כלומר שאף אם לא קבע לו למעשה הרמב\"ם, הטור, ומרן השלחן ערוך לא הזכירו מילה אחת מהעניין ד. מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר אני כתבתי להוכיח שהרי\"ד, הרא\"ה, הרשב\"א ועוד כמה ראשונים שנאמר שזה גם בכלים שמלאכתם להיתר. וזו מחלוקת אחרונים. אחרים כיו\"ב, הוא מקפיד שלא להשתמש בהם לשימוש אחר. או לדבר איסור, ומאידך הוא לא יבוא לחתוך בהם ירקות ושימושים סכין של מילה וכיו\"ב, שאלו כלים יקרים שהשימוש הרגיל שלהם הוא המוקצה הזה הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור כגון סכין של שחיטה או הנה במוקצה מחמת חסרון כיס יש עוד מחלוקת עקרונית, והיא האם .. אכן אני דחיתי את הראיה סוברים שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור(שבת קיד.) ועוד מגדולי האחרונים.הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור. וכך גם דעת הפני יהושע התוספת שבת הזאת ואכמ\"ל. אבל יש לי ראיה מרש\"י במקום אחר שסובר שמוקצה זה ובשו\"ת אור לציון מוכיח כך מרש\"י סוברים שזה גם בכלי (תחילת סימן שח)טלטול תפילין וכפי שיבואר.אכן לא מצאתי ראיות הפוכות מהראשונים. וזה חשוב לגבי הנושא של שמלאכתו להיתר, אבל כפי שאמרתי יש ראיות מכמה ראשונים לא כך. לעומתם הפרי מגדים והמהר\"י אבוהב ה. תפילין הן כלי שמלאכתו להיתר כותב לגבי תפילין בשם המהרלנ\"ח שדן אם תפילין (שם)וצלחת שמותר לטלטלם חוץ משלא לצורך כלל. אינו לצורך כלל שאסור לטלטלו, אך אם יש צורך מותר בטלטול. כמו כוס המהרלנ\"ח שהתפילין נחשבות לכלי שמלאכתו להיתר, וחוץ מכאשר להניחם כשאינו מתכוון לשם מצוה אלא לשם מלבוש. וכמו כן סובר להניח תפילין בשבת. למרות ששבת אינה זמן תפילין. אבל אין איסור נחשב מוקצה בשבת או לא, ומסיק שאם אינו מתכוון לשם מצווה מותר והנה מרן בבית יוסף ו. הרבה אחרונים הסכימו לשיטת המהרלנ\"ח כך פוסק (סימן ע) אמנם יש שלא הבינו כך ברמ\"א, משום שכותב שאסור יש הרבה פוסקים שמסכימים לזה. כך כותב התרומת הדשן (סימן שח סעיף ד)., השיירי כנסת (שם), והוא סובר שם שזה כלי שמלאכתו להיתר. וכך גם כן דעת המהר\"י גופו או מקומו. אך זה לא נכון כי המקור של הרמ\"א הוא התרומת הדשן לטלטל את התפילין כי אם לצורך. ויש שרצו לומר שהוא דוקא לצורך הרמ\"א (סק\"ד) ועוד אחרונים.קאשטרו בהגהות ערך לחם, השלטי הגיבורים, הלבוש (הגהת בית יוסף סק\"ד)הגדולה ז. קושיית האחרונים על דברי מרן מקשים על מרן הבית יוסף (סימן שח סק\"ג)והט\"ז (סימן שח ס\"ק יא) לגבי ההנחה שאינה עצמו. אכן מסקנת המגן אברהם היא שתפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור. התפילין צריכות להיות כלי שמלאכתו לאיסור, ולכאורה מרן סותר את ידי התפילין שיחממו לו קצת את היד אסור. אם כן בודאי שלדעת מרן תפילין סתם כך כשאינו מתכוון למצוה, כגון בחורף שרוצה להתחמם על איסור הוצאה מותר ללבוש את התפילין אחד אחד ולהכניס. אבל להניח אם התפילין מוטלים בביזיון, זו גמרא מפורשת (עירובין צה.) שאף לעניין את התפילין שלא לשם מצוה אלא רק לשם מלבוש יש איסור חמור. אכן בשבת חייב מיתה. והמדקדק בלשון הזוהר יראה נכוחה שאף כשמניח ששם כתוב שיש איסור חמור להניח תפילין בשבת וכל מי שמניח תפילין (סימן לא) מביא מדרש הנעלם, שזה 'זוהר חדש' (שיר השירים פ\"א), שמעתיק את דברי המהרלנ\"ח בשתיקה, והרי הוא עצמו בהלכות תפילין והנה המגן אברהם (סק\"א) השלחן ערוך. לשם מצווה. בכל אופן יש כאן לכאורה קושיא וצריך לברר מה דעת מרן אכן לכאורה זה סותר למה שכתב בסימן כ\"ט ח. מרן סמך על הלומדים שיבינו דעתו כלי שמלאכתו לאיסור.שיסיקו שכיון שכתב בהלכות תפילין שאסור להניחם בשבת ממילא הם מחמת שסבר שזה כלי שמלאכתו להיתר, אם כן מרן סמך על הלומדים שבת מעתיק את דברי המהרלנ\"ח שכתב שמותר להניח תפילין בשבת שבאמת סבר שתפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור, אך כיון שמרן בהלכות והנה מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן לא סק\"א) כתב ליישב דעת מרן, ט. לכאורה תפילין הן מוקצה מחמת חסרון כיס וכתב לתרץ, שהנה בהם לשום שימוש אחר. ואסור להזיזם בשום אופן אף לצורך גופו ומקומו. מחמת איסור, שהרי מקפיד שלא להשתמש בהם בשבת. וגם אינו משתמש תפילין בשבת, ממילא זה כבר מוקצה מחמת חסרון כיס ולא רק מוקצה פשוטה. שהנה אם תפילין הן כלי שמלאכתו לאיסור כיון שאסור להניח שמלאכתו לאיסור. אבל לפי האמור לעיל מתעוררת קושיא עצומה ולא הרבה אחרונים הסכימו לפסוק כדברי מרן החיד\"א שתפילין הן כלי (סימן שח ס\"ק כא).. ויש עוד שמקשים כך ודוחים את דברי ובכך להסביר למה לא יהיו מוקצה מחמת חסרון כיס. וכך כותב בספר לדמות את התפילין לכתבי הקודש. צריך להביא ראיה כדי לדמות ביניהם, תפילין הם כלי שהיה בכלל הגזירה ורוצים להוציאם מכלל הגזירה. ואין הקודש לא גזרו עליהם מעולם, אבל תפילין אינם בכלל כתבי הקודש, התירוץ הזה דחוק מאד, ואולי אפילו אי אפשר לאומרו, מכיון שכתבי גזרו מוקצה על האוכלין. ממילא תפילין לא גרע מכתבי הקודש. למעשה (דף מח ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה ומיהו) מסביר את זה, שהוא כמו שמעולם לא מצאנו שכשגזרו גזירת כלים בזמן נחמיה לא גזרו על כתבי הקודש. והר\"ן את הקושיה הזאת שואל התוספת שבת (סק\"ו)התוספת שבת.תורת שבת ובספר יד יוסף י. טלטול התפילין כדי להתלמד בהלכותיהן אז זה כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, שדינו כדין כלי שמלאכתו להיתר.בכל שבתות בשנה שלימה לא נגמור. אם כן מכיון שהם ראויות להתלמד וכיו\"ב, כל כך הרבה הלכות אפשר ללמוד בתפילין, הרי גם אם נלמד את זה ריבוע, מה זה 'תיתורא', 'מעברתא', צורת השי\"ן של תפילין, 'חק תוכות' יש להם שימוש באופן שרוצה ללמוד מהם כל מיני הלכות. איך עושים שנשמע לכאורה יפה מאד. שאמנם אסור להניח תפילין בשבת, אך עדיין כהלכתה (עמוד רלח הערה לב) ועוד מפוסקי הדור האחרון, שאמרו תירוץ מוקצה מחמת חסרון כיס, וכך כתב גם הגרש\"ז אויערבך בשמירת שבת בחזון עובדיה (שבת ח\"ג עמוד עא) כתב תירוץ אחר לומר למה זה לא אכן עדיין יש להעיר משום שבכלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, הפרי מגדים (סימן שח סעיף סובר שהולכים אחרי רוב שימושו. והמשנה ברורה (אשל אברהם סק\"ט) דוחה את הראיה שלו מדברי הרשב\"א (בחידושיו לשבת ג' בביאור הלכה ד\"ה קרדום)התפילין לכלי שמלאכתו להיתר ולאיסור. ולימוד ההלכות מהן. כלומר האפשרות של לימוד ההלכות מהן הופך את הוא להניח אבל גם הלימוד הוא חשוב, ואולי הוא שקול הנחת התפילין היא עיקר ובין אם היא רוב, הרי אין ספק שעיקר השימוש ורוב השימוש קכג.), וטוען שהולכים אחרי עיקר שימושו. ועל כל פנים בין אם ההגדרה יא. טלטול גט אשה בשבת כדי להתלמד בו ושאר ספרי קודש מותרים בטלטול.ממנו הלכות גיטין, האם בגלל זה לא ייחשב למוקצה. וכמו שספר תורה שנחשב לכלי. והנה דנים הפוסקים הראשונים, הרי גט אפשר להתלמד השלחן או לצור על פי צלוחיתו. זה גרוע מנייר שהרבה פוסקים סוברים לכלום הרי הוא חספא בעלמא, הרי אף אחד לא משתמש בגט לנגב את להיות גם שנחשב למוקצה מחמת גופו, כיון שאם למשל אינו משתמש בו מחמת חסרון כיס משום שמקפיד להשתמש בו לגירושין או לראיה. ויכול העזר (סימן קלו) אם גט אשה נחשב למוקצה. והוא יכול להיות מוקצה אבל התירוץ הזה הוא פשוט בלתי אפשרי, שהנה יש דיון בבית יוסף באבן משמעות שגט נחשב למוקצה, (עז:), רשב\"א (בחידושיו לגיטין שם) ועוד, שסוברים והסיבה לכך היא שהרי אי אפשר לגרש בשבת. ומרן הבית יוסף מביא והנה איתא בגמרא במסכת גיטין (ד\"ה תקף)אפשר לומר מוקצה מחמת גופו. יכולים להיות שני הדברים גם יחד. אולם שגט באמת נחשב למוקצה, וכאמור מוקצה מחמת חסרון כיס, ואולי גם כמה ראשונים, רש\"י (פרק ה מהלכות אישות והגהות מיימוניות (עשין נ) שאומרים שבזמנינו הדין של גט שונה ממה דאיתא בגמרא בגיטין, מרן הבית יוסף מביא בשם הסמ\"ג הלכה ד)שהגט הוא מוקצה אחר עיקר שימושו של הגט, שהוא לתת לאישה או לראיה על גירושין. רואים שהסיבה היא לא מחמת שאפשר ללמוד ממנו הלכות, אלא הולכים שהתורה כבר ניתנה להיכתב, ובכל זאת הגמרא אומרת שאסור. אם כן עליהם, שהרי אם הגמרא מביאה את הסיפור הזה הרי הגמרא היא בזמנם אסור שם. לפיכך מותר לטלטל את הגט. אכן מרן ב'בדק הבית' מקשה לא ניתנה להיכתב ועל כן היה אסור ללמוד מהגט את ההלכות ועל כן הוא מיני הלכות מהגט, ואילו בזמן הגמרא הוא כאשר תורה שבעל פה עדיין כיון שבזמנינו תורה שבעל פה ניתנה להיכתב ממילא אפשר ללמוד כל (סימן קלו סעיף ז) ואסור בטלטול.ועל כן הוא מוקצה. וכך פוסק בשלחן ערוך מוציאו מכלל מוקצה.מסברא. אם כן הוא הדין בתפילין, שגם כאשר הטלטול הוא להתלמד אינו ממילא אינו מוציאו מכלל מוקצה. ומרן לא מסביר למה, הוא כותב זאת שהסיבה שאפשר להתלמד ממנו הלכות כיון שזה לא עיקר שימושו לזה, ויש אומרים להיפך. אך איך שלא יהיה ברור מאד שמרן הבית יוסף סובר אומרים שכל המחלוקת של הראשונים זה קודם הנתינה אבל לאחריה, אכן יש מחלוקת בדעת מרן האם מדובר קודם הנתינה או אחריה. ויש יב. אין חילוק בין גט לתפילין של הרב משה לוי זצ\"ל כותב שיש לחלק (ח\"א סימן יח) להוציא את הגט הזה מכלל מוקצה עדיין מה ההבדל בינו לבין תפילין. שזה לא מספיק, כיון שאם אתה אומר שלהתלמד אינה סיבה מספקת כדי בין גט לתפילין שגט הוא לא כלי והתפילין זה כלי. ואכמ\"ל. אבל אני חושב בשו\"ת תפילה למשה יג. שיטת הרמ\"א להקל בגט מחמת הסברא של להתלמד והוא כותב שגט אינו נחשב מוקצה לטלטל גט מחמת שהוא ראוי להתלמד בו. וראיתי באיזה ספר אחד של המשנה ברורה הולך בשיטת הרמ\"א באבן העזר (שם) שכתב שמותר ]... - בימינו אוהבים ללקט[ לא סבר כך, ודעתו שאין סברא להתיר מחמת שיכול להתלמד.ברורה פסק כן אך כיון שהוא הולך בשיטת הרמ\"א, אבל מרן הבית יוסף כלל בין לפני הנתינה ובין אחרי, וציין למשנה ברורה הנ\"ל. ואמנם המשנה רב ספרדי יד. טלטול תפילין ביום טוב בשם בעל ההשלמה והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שם הרגיש בקושיה הזו, וכותב שיש לחלק בין (סימן תקטז) רואים שסובר לגבי תפילין שמועיל הסיבה שאפשר להתלמד מהם. גט לתפילין. ושבבית יוסף בהלכות יום טוב (ביצה טו.)ודלא כהזוהר שמביא מרן הבית יוסף שיש להקל גם בגט. אני לא רואה שום סיבה לחלק. ג. שמותר להניח את המכתם, המאירי, והרא\"ה (בחידושיהם על הש\"ס שם). ולכאורה הם יסברו לכן מותר. ויש ארבעה ראשונים שכותבים את התירוץ הזה, ההשלמה, לשמוח יש לשלוח. ב. שכיון שאפשר ללמוד מהתפילין כל מיני הלכות וממילא אינו מוקצה. לכן בשבת לא שולחים אך ביום טוב שיש מצוה בראשונים: א. בגלל שיש בזה שמחת יום טוב כאשר שולח לו תפילין גם תפילין. ושואלים הראשונים הלא הם מוקצה. ויש שלושה תירוצים לחברו מתנה ביום טוב, מותר לתת לא רק אוכל נפש אלא מותר לשלוח במסכת ביצה (טו.) משלחין תפילין ביום טוב. דהיינו אדם שרוצה לתת בדברי מרן בהלכות יום טוב אין הכרח להסביר כך, ואבאר. הנה יש משנה אך הוא לא מבאר את החילוק בין גט לתפילין. ומלבד זאת אני חושב שגם [ ,. אכן זו מחלוקת ראשונים אם מותר להניח תפילין שלא התפילין ביום טוב שלא לשם מצוה]לשם מצוה והראשונים הללו סוברים שמותר. בהלכות תפילין שראוי להתלמד ממילא הם מותרים בטלטול.מרן ששתק לבעל להשלמה על הטעם הזה, שהוא מסכים איתו. שכיון זו סיבה להתיר את טלטול התפילין. אם כן כנראה אאמו\"ר הסיק מדברי שלושת התירוצים. ומרן אינו מעיר על דברי ההשלמה שסובר ש'להתלמד' והנה מרן הבית יוסף (שם) מעתיק את לשון ספר ההשלמה שכותב את כל טוב, שלאחר שמביא את לשון ההשלמה כותב, שלפי דבריו מותר אפילו בדברי מרן שמסכים בעיקר לתירוץ הראשון, שהוא מטעם שמחת יום עם התירוץ השלישי אפשר שגם לתירוץ השני אינו מסכים. וניתן לראות תפילין (סימן לא סעיף א) לא פסק כן. אם כן כשם שמרן אינו מסכים בדרך מלבוש. והרי ודאי מרן לא מסכים עם זה להלכה, שהרי בהלכות שהתפילין מותרות בטלטול מחמת שהם מותרות להנחה כאשר הוא אולם המתבונן שם בדברי מרן יראה שמרן מתייחס לתירוץ השלישי, של להתלמד כלל. הוא מדגיש את התירוץ הזה כי הוא העיקרי, ואם כן אינו סובר את הטעם להעביר את התפילין מרשות לרשות כי יש בזה שמחת יום טוב. אם כן טו. טלטול פמוטים של נרות שכבו . הנה יש דיון אבל יש לי תירוץ אחר, שבסופו של דבר מצאתי שיש מישהו שאומר ].. - אני אוהב לחפש וב\"ה מצאתי[ כלי שמלאכתו להיתר.עושים בו מלאכת איסור, כי אם לקבל בתוכו את השמן והנר, לכן הוא אבל הפמוט הזה הוא אינו איסור, הוא רק בסיס למלאכת איסור, לא כגון פטיש למשל, שייעודו הוא לדפוק מסמרים שזו מלאכת איסור. שכלי שמלאכתו לאיסור 'לאיסור' הכוונה שעושה בו מלאכת איסור, הראב\"ד שהוא כלי שמלאכתו להיתר, ומבאר יסוד גדול וחשוב מאוד. כלי שמלאכתו לאיסור. הרמב\"ן (בחידושיו לשבת קכב:) מביא בשם אם מועיל תנאי ומותר בטלטול הוא כמו כלי שמלאכתו להיתר או כמו שבת שלאחר שהנרות יכבו רוצה לטלטלו שמועיל תנאי. השאלה היא, ערוך (שם סעיף ד) פוסק, שאם הדליק נר בתוך פמוט, ועשה תנאי מערב או כלי שמלאכתו להיתר. דהיינו, מרן בבית יוסף (סימן רעט) ובשלחן מחלוק עצומה בראשונים אם הנר הזה נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור האסור. ומיגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. והנה יש ומדליקים את הנר מערב שבת. והפמוטים הללו נחשבים לבסיס לדבר בראשונים לגבי פמוטים של נרות שבת, ששמים בהם שמן או שעוה כך, מישהו חשוב מאד כיון שהם כלי שמלאכתו להיתר.הפמוטים מערב שבת, יהיה מותר לטלטלם גם לצורך עצמם מחמה לצל שמרן השלחן ערוך סובר כמו הראב\"ד. ולכן אם אדם עשה תנאי על ובספרי הלכה ברורה בסימן רעט כתבתי בזה באורך, והבאתי כמה ראיות ד\"ה איבעית אימא) רואים שפמוטים נחשבים לכלי שמלאכתו לאיסור. אותו גם הרשב\"ץ (שו\"ת ח\"א סוף סימן קלז). אבל בתוספות (עירובין מה: ומצאתי את הראב\"ד בהשגות על בעל המאור בתחילת מסכת ביצה, ומביא טז. כלי שמלאכתו לאיסור שייך כאשר הוא ראוי לעשיית מלאכה אחרונים שכתבו כן, שו\"ת עמק הלכה ושו\"ת ציץ אליעזר. ועוד.שם כותב את היסוד הזה. ולכאורה הרמב\"ם סובר כמו הראב\"ד. ויש עוד נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור. וגם בספר מרכבת המשנה על הרמב\"ם לאיסור זה שייך כשעושה בו מלאכה, אבל אם אין עושים בו מלאכה אינו לאיסור ויעשה בו מלאכה. ורואים בדבריו, שכל הסיבה של כלי שמלאכתו גזרו על המוקצה, ואחת מהן היא שיש לחשוש שיקח כלי שמלאכתו שכן מוכח ברמב\"ם (סוף פרק כד מהלכות שבת) שכותב כמה סיבות למה הפני יהושע (בחידושיו לשבת מו.) כותב מדעתו את הסברא הזאת וכותב יז. ההבדל בין גט לתפילין או משום מוקצה מחמת גופו. גופו. לכן בגט בכל מקרה הוא אסור. או משום מוקצה מחמת חסרון כיס אילולא השימוש שלו הוא חספא בעלמא, ואז הוא יהיה מוקצה מחמת זה כלי, זה דבר חשוב. הן לא ייחשבו למוקצה מצד אחר. לעומת זאת גט גט לתפילין הוא שבתפילין אם תרד סיבת האיסור להניח תפילין עדיין מחמת שאסור לגרש בשבת, כמו תפילין שאסור להניח, אלא ההבדל בין בין תפילין לגט. אמנם גם גט אינו כלי שמלאכתו לאיסור, אלא הוא רק דין מוקצה מחמת חסרון כיס. ובזה צריך לומר את ההבדל האמור לעיל להיתר. ולפי מה שהתבאר בתחילת הדברים, כלי שמלאכתו להיתר אין בו שאסור להניח אותם, אבל לא מצד עצמם. ממילא הם כלי שמלאכתו בסיס ואין עושים בו מלאכה של איסור. דהיינו בתפילין האיסור בא מצד משום שתפילין אינם דבר שראוי לעשות בו מלאכה, וכמו שפמוט הוא לפי זה יכולים אנו לומר, שבאמת תפילין הם כלי שמלאכתו להיתר, יח. גם כלי שמלאכתו להיתר צריך צורך מסוים כדי לטלטלו הטעם של שמחת יום טוב כדי לבאר שהוא עדיין צורך יום טוב.להשתמש בזה היום, ואולי הוא ייחשב שלא לצורך, על כן באו ואמרו את כלי שמלאכתו להיתר צריך צורך מסוים כדי לטלטלו. הרי גם כך אינו יכול יוסף, אם כן זה נחשב ממש צורך יום טוב, והראשונים רצו להסביר שגם הטעם העיקרי הוא מחמת שמחת יום טוב וכמו שמשמע ממרן הבית לא סברו כמו הראב\"ד לחלק בין הפמוט לנר שעליו. ועוד ניתן לומר, שאם הטעמים להתיר שליחת תפילין ביום טוב הוא כנראה שהראשונים הללו ולפי זה צריך לומר לעניין יום טוב האמור לעיל, שהראשונים שכתבו את יט. תפילין הם כלי שמלאכתו להיתר למרות שאסור להניחם בשבת לעשות בהם מלאכה.תפילין אך בכל זאת דעתו שהם כלי מלאכתו להיתר בגלל שלא ראוי כתב את זה מחמת שהוא מתיר להניח תפילין, ואילו מרן אוסר להניח שתפילין הם כלי שמלאכתו להיתר, ומסכים למהרלנ\"ח, אלא שמהרלנ\"ח הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אבל לפי האמור אפשר לומר שמרן סבר לו. והחיד\"א מתרץ, שמרן סמך על מה שכתב בהלכות תפילין, וממילא ש''ח בשם המהרלנ\"ח שהתפילין זה כלי שמלאכתו להיתר והוא שותק האחרונים על מרן הבית יוסף מיושבת בצורה נפלאה. מרן כותב בסימן ואני אומר שאולי הוא התכוון לזה. ואני חושב שלפי זה הקושיא של לעיל על כלי שמלאכתו לאיסור שהוא דוקא כלי שיכול לעשות בו מלאכה. אי אפשר לעשות בהם מלאכה, וכך מוכח מהרמב\"ם. וזה הרמב\"ם האמור שח) של בעל החוות יאיר. שם הוא כותב כך בשלוש שורות שהתפילין ובאמת מי מצאתי שאומר כך על תפילין הוא בספר מקור חיים (סימן לכאורה איך שנראה כך ניתן ליישב את הדין של תפילין ולהסבירו יפה. כ. להחזיר שעון או תמונה שעל הקיר שנפלו כלי שמלאכתו להיתר. ומבארים שם שזה משום שלא נחשב לקביעות שעוסקים על כילה של חתנים שמותר להשתמש בה בשבת. משום שהוא בכלי שמלאכתו להיתר. הנה יש תוספות במסכת שבת (מו. ד\"ה והא) במוקצה מחמת חסרון כיס, אם זה רק בכלי שמלאכתו לאיסור או גם לאור מה שאמרתי אני רוצה לזרוק לכם פצצה. לעיל אמרתי שיש דיון מקום. משמעות דברי התוספות הן, שכלי שמלאכתו להיתר שאדם קבע לו מקום אסור לטלטל אותו בשבת. את הראיה הזאת בתוספות כותב הפני יהושע (בחידושיו שם). והוא תמה על התוספות וחולק על דבריהם מפני שבטור ובשלחן ערוך לא הזכירו כלום על כלי שמלאכתו להיתר, ומשמע שכוונתו לומר בדעת הטור והשלחן ערוך שבכלי שמלאכתו להיתר לא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס. האמת שבתוספות אפשר לומר שהם יודו לכלל שבכלי שמלאכתו להיתר לא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס, והם מדברים רק כאשר קבע לו מקום. אבל בפני יהושע רואים בפירוש שלא סבר כן, משום שכותב שאף כאשר קבע לו מקום אם הוא כלי שמלאכתו להיתר מותר ואין בו מוקצה מחמת חסרון כיס. מאידך גיסא הפרי מגדים (ריש סימן שח) מביא את הפני יהושע ותמה עליו, היכן כתוב בטור או בשלחן ערוך. וצריך לומר כנראה שהפני יהושע התכוון לעצם סתימת הדברים, שהשלחן ערוך (סימן שח סעיף א) נותן כמה דוגמאות שכולם הם כלי שמלאכתו לאיסור ולא הביא דוגמא של כלים שמלאכתם להיתר. למעשה הפרי מגדים חולק, וסובר שגם בכלי שמלאכתו להיתר שייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס. אך לפי התוספות לכל הפחות כאשר קבע לו מקום מוכח כמו הפרי מגדים. לעומת זאת התוספת שבת (סימן שיא ס\"ק יג) מצדיק את הפני יהושע, שלא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר. ומביא את התוספות וכותב, שבאמת בכילה של חתנים זה כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שרוב השימוש של הכילה הזו הוא לעשותה אוהל, אוהל אסור בשבת. על כל פנים יש כאן מחלוקת. והנה החזון איש (או\"ח סימן מג אות יז) יש לו יסוד גדול, שכלי שמלאכתו להיתר שקבע לו מקום, כגון שעון או תמונה שעל הקיר, שמקפיד שזה מקומם, הוא לא מזיזם משם אף פעם, למרות שזה כלי שמלאכתו להיתר הוא נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס. אם כן רואים שהחזון איש מודה ליסוד שבכלי שמלאכתו להיתר אין מוקצה מחמת חסרון כיס. כך כותב בשו\"ת קנה בושם (חאו\"ח סימן יח אות ד) בדעת החזון איש, והחזון איש מחמיר רק כאשר קבע לו מקום. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה (שבת ח\"ג עמוד צב) מביא את החזון איש והפרי מגדים והפני יהושע, ושם הוא כלל לא נכנס לשאלה אם יש ראיה מהתוספות על קבע לו מקום או לא, אלא הוא סובר באופן גורף שבכלי שמלאכתו להיתר לא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס כמו הפני יהושע. והוא כותב שגם בתמונה או שעון שקבע להם מקום על הקיר ונפלו שמותר לטלטלם. ולא מוסיף הסבר לזה. הוא תמה על האור לציון (ח\"ב עמוד ריג) שמצד אחד אומר שבכלי שמלאכתו להיתר אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס, מצד שני מחמיר בתמונה. והסיבה של האור לציון היא כמו החזון איש בגלל קביעות מקום. כא. פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת אשר על כן אנו רואים שיש בזה מחלוקת, ואני חושב שהנושא הזה הוא מחלוקת ראשונים. שהנה בגמרא במסכת שבת (קכא:) איתא \"אמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' חנינא, פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת, אמר להו ר' זירא בניטלין בידו האחת או בשתי ידיים, אמר ליה כאותן של בית אביך\". ע\"כ. ורוב הראשונים לומדים פשט ברור שפמוטות מותר לטלטלן בשבת. אולם רש\"י (ד\"ה של בית אביך) \"דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום\". ואכן יש כמה ראשונים כמו הרי\"ד ועוד שפוסקים כמו רש\"י, לחלק בין קטנות לגדולות. והנה בסימן ש''ח (סעיף ב) כתוב וז\"ל: \"כל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גודלו ולא מפני כובדו\". דהיינו כלי גדול אינו נחשב למוקצה. לכאורה דברי מרן השלחן ערוך אינם כמו שכתב רש\"י. והנה בבית יוסף מביא בדין הזה דיון לגבי כלי כבד שאין מזיזים אותו בגלל כובדו, ולא מחמת שהוא מקפיד או קובע לו מקום אלא רק מחמת שהוא כבד, אם הוא מוקצה או לא. ובביאור הגר\"א (סק\"ב) מביא שרש\"י חולק על דברי מרן השלחן ערוך אבל הלכה כדברי השלחן ערוך. אם כן אנו רואים שרש\"י שמחלק בין קטן לגדול, משום שגדול זה כבד, אם כן הכובד של הכלי קובע אותו למוקצה. אך מרן אינו סובר כן, ושם מביא כמה ראשונים שמוכיח מדבריהם שכלי כבד אינו מוקצה. אם כן זה מחלוקת לגבי כלי כבד. והנה בחידושי הרמב\"ן מביא את דברי רש\"י וחולק עליהם, אבל הוא מוסיף משפט אחד לבאר פשט בדברי רש\"י מה ההבדל בין קטן לגדול, שבגדול הוא מקפיד עליו. ומביאים אותו הר\"ן והנימוקי יוסף שהסיבה של רש\"י לחלק בין קטן לגדול הוא מחמת שמקפיד עליו. אם כן הוא דלא כהגר\"א. כיון שדברי רש\"י אינם נגד מרן השלחן ערוך, כיון שמרן דיבר מצד הכובד סתם, אבל רש\"י דיבר שמחמת הכובד הוא מקפיד. וזה בדיוק מה שכותב המשנה ברורה (סימן שח סק\"ח), שאמנם בכלי כבד מותר אבל אם מקפיד אסור. אם כן על כרחינו המשנה ברורה סובר כמו החזון איש שגם כלי שמלאכתו להיתר, אם מקפיד עליו אסור. ובשום מוקצה אחר לא נמצא את המילה 'מקפיד' רק במוקצה מחמת חסרון כיס. כל המהות של המוקצה הזה קם ונופל על אם הוא מקפיד או לא. ואין לומר שפמוטים הם כלי שמלאכתו לאיסור, וברמב\"ן עצמו בשם הראב\"ד שהובא לעיל, כותב בפירוש גם פמוטים, משום שלא ראוי לעשות מלאכה בגופו. וממילא זה כלי שמלאכתו להיתר. אם כן לפי כל הראיות שהבאתי לעיל, לפי הרמב\"ם שצריך שכלי שמלאכתו לאיסור יהיה ראוי לעשות מלאכה בגופו, ממילא פמוטים הם כלי שמלאכתו להיתר. אם כן אליבא דרש\"י החזון איש צודק. ולפי הרמב\"ן לא. הרי לנו שהנושא הזה הוא מחלוקת בראשונים. נסיעה לנופש במקום שאין מנין שאלה: האם מותר ליסוע ל\"צימר\" או לטוס לחו\"ל לנופש במקום שאין מנין לתפלה? הנכון להימנע מלטוס למקום נופש, כשיודע תשובה: מתחילה שלא יהיה שם מנין לתפלה. הנמצא במקום שאין מנין לתפלה, אם יש מנין מתפללים בקרבת מקום - עד מרחק הילוך מיל (קרוב לקילומטר), יש לטרוח ללכת ולהתפלל. ואם אין מנין רק במקום רחוק יותר, אינו צריך לטרוח ללכת למקום רחוק יותר. והיינו למי שנקלע למקום שאין שם מנין. אולם הנכון להימנע מלנפוש במקום שיודע מתחילה שלא יהיה שם מנין לתפלה. ורק [ .בשלחן ערוך (סימן צ סוף סט\"ז) מבואר שצריך ללכת עד מיל כדי להתפלל בעשרהמקורות: . והוסיף מרן (סי\"ז), שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים ]הנמצא בדרך, יש להרחיק עד ד' מילין בה בעשרה, אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול. וכתב בשו\"ת שבט הלוי ח\"ו (סימן כא אות ג) שאין לנסוע למקום נופש שאין שם מנין לתפלה, כי אסור להכניס עצמו למצב שאחר כך ייפטר ממצוה, וגורם לבטל קדושת ה' בעשרה, קדיש וקדושה וברכו ועניית אמנים ועוד. וכ\"כ בשו\"ת שבט הקהתי ח\"ד (ס\"ס מד) שיש להקפיד בזה בזמננו שיכול לנסוע למקומות נופש שיש שם מנין. וכ\"כ וע\"ש בעמוד שנח שהגרז\"נ גולדברג צידד בזה [ .בספר הליכות שלמה (פ\"ה ס\"ד) בשם הגרש\"ז אויערבך . איברא שיש מקום לדון להקל בעיקר הענין דמפקיע עצמו ממצוה קודם שנתחייב ]לקולא מעיקר הדין . ועיין בשו\"ת מחקרי ארץ ]ועיין בביאור הלכה סימן קכח סעיף ד' ד''ה אינם[ .במצוה. ויש מחמירים ח\"ד (סימן א). והכא קיל טפי אחר דבעיקר הדין אם תפלה בצבור היא חובה או מצוה בעלמא, האריכו וע\"ע להגאון רבי יהושע מנחם אהרנברג בשו\"ת דבר יהושע ח\"ב סימן קלז [ .פוסקים רבים בגדרים בזה . ומכל מקום מאחר ובזמנינו אפשר לטייל במקומות שיש מנינים לתפלה, בודאי ]אות ב מ\"ש לקולא שכן יש לנהוג. ומרן בשלחן ערוך (סימן צ ס\"ט) כתב, ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור. וכאשר יכול לנפוש במקום שיש מנין, לכאורה הוא בכלל דברי מרן שיש להשתדל להתפלל בצבור.גילוח הזקן קודם תפלת שחרית שאלה: האם מותר להסתפר ולגלח הזקן קודם תפלת שחרית? משעה שעלה עמוד השחר, אין לספר את שער תשובה: הראש עד שיתפלל. ומכל מקום מי שרגיל לגלח שערות זקנו במכונת גילוח מידי יום, מותר לגלח זקנו קודם התפלה. הנה אין להסתפר אחר עלות השחר, דדוקא קודם עלות השחר מקורות: התירו להסתפר, כמבואר בשלחן ערוך (סימן פט ס\"ז) ובמשנה ברורה ושאר אחרונים שם. אולם הטעם שאסרו תספורת סמוך למנחה, מבואר בגמרא (שבת ט:) שהוא שמא ישבר הזוג, וזה אינו מצוי כלל במכונות הגילוח שבזמנינו. והמגן אברהם (סימן רלב סק\"ג) התיר להסתפר סמוך למנחה כשיש לו שנים ושלשה זוגות מספריים. ונחלקו האחרונים להלכה אם להקל בזה. ועל כל פנים בגילוח הזקן שהוא עראי, וקיל טפי מתספורת הראש, עיין למו\"ר ועט\"ר בהלכה ברורה (סימן פט בירור הלכה סוף ס\"ק כט) שכתב להקל. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ברכת המצה לאחר הפסח במשך כמה שנים היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אוכל מצות מטעמי בריאות, והיה אחד שראהו אוכל מצה ומברך עליה \"המוציא\", וכתב בספרו שראה את מרן זצוק\"ל כשהוא מברך המוציא על המצה לאחר הפסח, ושכך היא ההלכה. אולם אין זה נכון כלל, אלא אאמו\"ר בעצמו כתב בספריו שמצה לאחר ומה שבירך ]ראה שו\"ת יחוה דעת ח\"ג סימן יב[ .\"הפסח ברכתה \"מזונות עליה \"המוציא\" היינו כיון שזו עיקר אכילתו, ולא היה אוכל לחם כלל. וכמו אכילתו שמברך עליה \"המוציא\".כן יש לומר במוצאי פסח שעדיין אין לחם, ועדיין המצה נחשבת לעיקר וזכורני שכמה חודשים לפני שנלב\"ע מסר שיעור בעניין הזה, והיו כמה שהבינו מדבריו שחזר בו לגבי ברכת המצה לאחר הפסח. ושאלוני על כך, וניגשתי אל הקודש ושאלתיו אם נכון הדבר שחזר בו. אך הוא השיב לי \"חס ושלום, למה שאחזור בי בענין הזה?!\" אמנם נכון שיש סברא לברך \"המוציא\" וכך מנהג האשכנזים, אולם לאחר שמרן החיד\"א מעיד שכך הוא המנהג לברך \"מזונות\", כך הדין והמנהג. ויכול אני להעיד שראיתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים שבירך הרב יצחק מאזוז \"מזונות\" על המצה לאחר הפסח, כדין כל פת הבאה בכיסנין. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"158.pdf","content":"טלטול יריעות| טלטול ספר תורה שנמצא פסול בשבת| קריאת שמו\"ת מתוך ספר תורה| טלטול תפילין בשבת נושאי השיעור: טלטול מזוזה | סופר שרוצה להתבונן בסת\"ם פסולים כדי להתלמד| של ספר תורה שנמצאו זרוקים בשבת או תפילין שנפלו בשבת טלטול מכשירי הקלטה דיסקים | שימוש במכונית בשימוש של היתר| טלטול מגילת אסתר בשבת| שנפלה ממקום קיבועה בשבת שימוש באופניים | טלפון המצלצל בשבת כיצד ניתן לטלטלו| איסורי מוקצה השייכים בטלטול טלפון בשבת| וכלים חשמליים שונים טלטול כלים של פסח | טלטול מצה בשבת שהיא ערב פסח| טלטול מטריה ללא פתיחתה בשבת| וב'קורקינט' בשבת לילדים ולמבוגרים שימוש בכלים המיועדים למכירה כאשר מחליט בשבת שלא למוכרם| בשבת של שאר ימות השנה158 גליוןמיום א' ד' תמוז תשפ\"ב פרשת פנחס דדוגמאות מעשיות למוקצה מחמת לחסרון כיס (הלכות מוקצה ט') א. הוצאת טלית שנמצאת עם התפילין באותו התיק בשיעור הקודם דברנו באריכות בעניין טלטול תפילין בשבת, שהרי התפילין מיועדות לקיים בהן מצות תפילין, ובדרך כלל אין משתמשים בהן לשימוש אחר. שיש אומרים שהן כלי שמלאכתו להיתר, ויש אומרים שהן כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלן כי אם לצורך גופן או מקומן. ולפיכך מותר להשתמש בהן כדי ללמוד כיצד עושים תפילין, זה נקרא צורך גופן. וכן אם מונחות במקום שצריך להן שיכול לטלטלן. ולפי זה אם הטלית והתפילין נמצאים באותו התיק ורוצה להוציא את הטלית, מותר. אף אם מטלטל את התפילין לצורך כך, כגון שנמצאים שניהם במקום גבוה וכיו\"ב, כמובן שעדיף להקפיד להוציא את הטלית היא אם התיק יקרא 'בסיס' או לא, יש הרבה פוסקים שסוברים שאין בכלל כבר מערב שבת. ולגבי להחזיר את הטלית לאותו התיק, אכן השאלה בזה דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור, ויש חולקים. ויש לזה עוד כמה צדדים ואכמ\"ל. ולהלכה נקטינן שמותר להוציא את הטלית ולהחזירה לתוך התיק שיש בו תפילין. ב. טלטול ספר תורה בשביל יחיד ספר תורה הוא בודאי אינו מוקצה. ספר תורה הוא קודש קודשים, אין קדושה גדולה יותר ממנו בחפצי הקודש שיש בימינו. וכיון שאפשר ללמוד בו, וכמו שכתוב על רבינו האר\"י שהיה קורא שניים מקרא ואחד תרגום בציבור, אלא כל אחד יכול לקיים בו מצוות שניים מקרא ואחד תרגום. לכן מתוך ספר תורה ביום שישי, דהיינו שהספר תורה אינו מיועד רק לקריאה הוא מותר בטלטול. במיוחד שיש מצות עשה של 'ועתה כתבו לכם' שלכל יהודי יהיה ספר תורה משל עצמו. ג. קריאת שניים מקרא ואחד תרגום מתוך ספר תורה רבינו האר\"י היה קורא שמו\"ת באופן שכל פסוק בספר תורה קרא פעמיים, והיה עומד לידו מישהו שנותן לו את החומש וקורא ממנו את התרגום. וכך זכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהתגורר בשכונת 'רחביה', היה לו בביתו בית הוא היה אומר לי, למה אתה צריך להכין את הקריאה מתוך 'תיקון סופרים'? כנסת, והיה נוהג אף הוא לקרוא שניים מקרא מתוך הספר תורה שהיה שם. תוציא ספר תורה תקרא בו שניים מקרא, ואחר כך תקרא את התרגום. תרגום, אלא היה קורא את כל הפרשה כסדרה פעמיים, ולאחר מכן היה ואכן הוא באמת לא היה קורא את הפרשה פסוק פסוק שניים מקרא ואחד קורא את התרגום על הכל. כיון שקריאת שמו\"ת פסוק פסוק לוקחת הרבה זמן, והוא כל רגע אצלו היה יקר, לכן כאשר היה קורא בעצמו בתורה בשבת היה מכין את הפרשה פעם אחת מתוך הספר תורה, ובקריאת התורה הוא קורא פעם נוספת, ולאחר מכן היה קורא את התרגום. הוא היה אומר שזה נחשב לקריאת שמו\"ת, למרות שבספר 'חוט שני' של הגר\"נ קרליץ כתוב, שבעל קורא תפקידו הוא להשמיע את הקריאה, ואינו יכול להשתמש בקריאה זו לקריאת שמו\"ת. אך זו סברא מחודשת. בשנותיו המאוחרות יותר כאשר אני היית קורא בתורה אצלו, הייתי מכין את הקריאה מתוך ספר תורה כפי שהורה לי. ד. טלטול ספר תורה פסול והשאלה שמתעוררת היא אם מותר לטלטל ספר תורה שנפסל. שהרי אין טעם לקרוא בו שניים מקרא ואחד תרגום יותר מכל חומש אחר. בדרך כלל כאשר יש ספר תורה פסול בבית הכנסת קושרים אותו באיזו דרך שלא יטעו לקרוא בו ומניחים אותו בצד ומתקנים אותו אחר כך. האם ספר תורה כזה שהוא פסול לקריאה בציבור, הוא מוקצה או לא. והנה, כאשר מוצאים באמצע קריאת התורה שהספר פסול, מוציאים ספר תורה נוסף, גם את הספר הפסול, ואין חשש לטלטל את הספר הפסול להחזיר אותו ולאחר מכן כאשר מחזירים את הספר תורה לפני תפילת מוסף מחזירים להיכל. כיון שאי אפשר להשאיר אותו כך, זה לא כבוד לספר תורה למרות שהוא פסול, זה בזיון לספר. ובפרט שכיום לצערינו מצויים הגנבים והוא עלול להיגנב, וכמו כן עלול להתקלקל או ליפול ח\"ו. לכן ודאי הוא שמותר להחזיר את הספר למקומו. וכמו כן יש הלכה לגבי אדם שמצא יריעות של ספר תורה ברשות הרבים בשבת, ויש איסור של הוצאה מרשות לרשות בלקיחתם, בכל זאת חז\"ל (ראה עירובין צה. התירו באופנים מסויימים כיצד לא עוברים על איסור הוצאה . ומכל זה אנו רואים, שלא חששו לומר שהספר ושלחן ערוך סוף סימן שא סעיף מא-מב) תורה ייחשב למוקצה, משום שרוצים למנוע ממנו ביזיון. וממילא זה צורך (שם).גופם בבירור. כך כותב הפרי מגדים ה. תפילין שנפלו אם מותר לטלטלם למקומם בשבת הפרי מגדים שם אומר גם לגבי תפילין שנפלו או עומדים ליפול וכיו\"ב, שגם אם נאמר שהן כלי שמלאכתו לאיסור ואסור להשתמש בהן עבורן, אך כיון שהן קודש ורוצה למנוע שלא יבואו לידי בזיון, הרי שנחשב כצורך גופו ומקומו ומותר לטלטלן. וכך מסכימים כל האחרונים, החיי אדם והמשנה ועוד.(סימן לא סק\"ה) ברורה ו. ללמוד מתוך הספר תורה הפסול ועיקר הנידון הוא לגבי ספר תורה פסול שרוצה לראות בו משהו, או כגון שרוצה ללמד ילד לקראת ה'בר מצוה' לקרוא מתוך ספר תורה הזה שיהיה לו יותר קל. שהנה מחד גיסא, הספר הזה ראוי לשימוש ואי אפשר היינו שיש לו שימוש אסור ואנשים מקפידים רק לשימוש הזה. מאידך להגדירו מוקצה מחמת חסרון כיס. כיון שמוקצה מחמת חסרון כיס גיסא כמעט ואין מי שמשתמש בספר תורה כשהוא פסול סתם כך. .ויש בזה מחלוקת. ובשם הגרי\"ש אלישיב אומרים שאינו מוקצה כלל מאידך בשם הגרש\"ז אויערבאך אומרים שסבר שספר תורה פסול הוא מוקצה. להלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק שספר תורה פסול אינו מוקצה ומותר לקרוא בו בשבת. שהרי גם אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור, הלא עצם הדבר שניתן להשתמש בו להיתר הוא מותר. והדבר דומה לפטיש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, משתמשים בו למלאכה, אבל פעמים והוא משמש לשבירת אגוזים שאז הוא מותר. ואמנם כיום כמעט לא תמצא מי שבשביל שבירת אגוזים ישתמש בפטיש, עדיין מחמת כך אין אומרים עצם האפשרות להשתמש בו להיתר הופך אותו לכלי שמלאכתו להיתר. שהפטיש יהפוך למוקצה לגמרי, אלא הוא כלי שמלאכתו לאיסור. דהיינו לפיכך גם הספר תורה הוא כלי שמלאכתו להיתר ולא שייך בו מוקצה מחמת חסרון כיס. ז. בספר תורה אין עושים בו מלאכה אין עושים בגופו מלאכה ח\"ו, אשר על כן מותר לגמרי לטלטל ספר תורה מלאכתו לאיסור זה דוקא בכלי שעושים בגופו מלאכה, והרי בספר תורה ויש להוסיף על כך את מה שנתבאר בשיעור הקודם, שיש אומרים שכלי שנפסל, והוא אינו מוקצה מחמת חסרון כיס. ח. ללמוד מתוך ספר התורה את צורת האותיות והכתיבה - אני לא [ , שרוצה כמובן שאדם שרוצה ללמוד כתיבת הסת\"ם, כגון סופר סת\"ם]סופר סת\"ם, אבל הקדשתי שנתיים ללמוד הלכות כתיבת סת\"ם לראות כיצד כותבים, הוא רוצה ללמוד על אות ואות כיצד הסופר כתב אותה, יש כל מיני אותיות שלא קל לדעת כיצד לכותבם, יש שאלות גדולות לגבי אותיות מסויימות, כגון אותיות ג' ש' ס' שכאשר מתבוננים - באותיות האלו דוקא ראיתי הרבה פעמים בעיות כיצד נכתבו אפשר להסיק אם הסופר הזה הוא טוב או לא, אם הוא יודע [ . כמו כן ספר תורה צריך שרטוט, זה דין מיוחד בספר תורה. את ההלכות או לא]ויש כל מיני שאלות הנוגעות לזה למעשה, גודל השורות, איזה אות מותר אצל הסופרים להאריך אותה, מה קורה אם נגמרה מילה באמצע השורה, זה כלל לא פשוט. כיון שכך אם רוצה ללמוד מהספר תורה הפסול בשבת מותר כיון שהוא ראוי ללימוד. ואשרי מי שלומד מספר תורה, הוא מקדש את העיניים שלו באותיות של הספר תורה. ט. טלטול מזוזה בשבת והוא הדין גם לעניין מזוזות. שאדם שיש בביתו מזוזה שעדיין לא קבעה במקומה, שרשאי לפתוח אותה ללמוד בה, לומר 'שמע ישראל' מתוכה, לבדוק אותה אם כתובה כראוי וכו'. ולא שייך לומר בזה מוקצה מחמת חסרון כיס למרות שאדם חס עליה ומקפיד על כך. אמנם מזוזה נועדה כדי לקבוע אותה, אך אי אפשר לומר שהקפידה הזו היא שלא להשתמש בה לדברים אחרים, שהרי יכול ללמוד ממנה וכיו\"ב. ואם המזוזה הזו היתה קבועה במקומה אך נפלה בשבת, בזה השאלה היא בבין השמשות והוא הסיח דעתו ממנה לגמרי. יש בזה דיון ארוך בפוסקים. בזה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא, זה היה מוקצה שהרי כיון שהקצה אותה מדעתו, שהרי היתה קבועה בקיר, אם כן נאמר מאריך בזה. כמובן שאם היא (שבת ח\"ג עמוד י)אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה על הרצפה שודאי שמותר להרימה. והנידון הוא רק לגבי השימוש בה, לקרוא בה וכיו\"ב, והמסקנה שם אין בה דין מוקצה כלל ומותרת בטלטול. י. טלטול מגילת אסתר בשבת (סימן הפוסקים נחלקו אם מותר לטלטל מגילת אסתר בשבת. הפרי חדש כותב, שכיון שאם פורים חל בשבת אין קוראים את המגילה, תרפח סעיף ו) אם כן היא מוקצה ואסורה בטלטול. אבל רוב האחרונים חולקים על דבריו. אכן אפשר לומר שהפרי חדש לא התכוון אלא רק לפורים שחל בשבת בירושלים, שאז חז\"ל הפקיעו את המצווה, שאי אפשר לקיים בה מצוות קריאת מגילה ולכן היא מוקצה. ואם נאמר שזו דעת הפרי חדש, וגם האחרונים שחולקים עליו התכוונו לזה, דהיינו שהם סוברים שאף כאשר פורים חל בשבת מותר לטלטל את המגילה. מצד שני אפשר לומר, שהפרי חדש אסר בכל השבתות לטלטל את המגילה והאחרונים התירו בכל השבתות, וממילא בפורים שחל בשבת הם יודו שאסור לטלטל את המגילה. למעשה, ברוב האחרונים אינו מפורש באיזו שבת מדובר. לכן להלכה בכל שבתות השנה מותר לטלטל מגילת אסתר, היא בכלל כתבי הקודש ואינה מוקצה. הגמרא הלא אומרת שכל דבר שהוא מותר לכתוב אותו כדי ללמוד בו, והיינו ספר הפטרות שבזמנם היה אסור לכתוב והתירו לכתוב ספר הפטרות מיוחד, שאם אסור לקרוא בו בשבת הוא אסור בטלטול, אך אם מותר לקורא בו מותר לטלטלו. - כאשר [ אשר על כן כיון שיש שרוצים ללמוד מגילת אסתר בטעמיה פורים חל במוצאי שבת יש שאלה אם מותר לבעל קורא להכין את הקריאה, או שזה מכין משבת לחול. וברור הוא שאם אומר בפירוש שמכין ודאי שמותר ].למוצאי שבת שאסור, אכן אם קורא סתם ודאי שמותר לקרוא את המגילה בשבת. ואפילו בפורים שחל בשבת יתכן באמת שלדעת רוב הפוסקים זה יהיה מותר. אכן בפורים שחל בשבת שזה קורה פעם בכמה שנים, כדאי לחוש לפרי חדש ולהחמיר. ואף אם אינו קורא בה אלא רק רוצה להראותה לחבירו, כגון שקיבל מגילת אסתר יפה ומהודרת ירושה מאביו, מותר להראותה בשבת ואינה מוקצה. יא. להכניס או להוציא חפצים מתוך המכונית בשבת מכונית היא מוקצה, שהרי היא משמשת לנסיעה. אכן יש מצב ומשתמשים להניח חפצים גם על הספסל, אבל ספסל נועד כדי לשבת עליו. אשר על להניח בה חפצים - פגז', הוא מקום שנועד להניח בו חפצים. אמנם יכול במכונית לדברים של היתר, כיום פחות, אבל גם כיום יש למכונית מקום כן מותר להתשמש במכונית לשימוש של היתר. כמובן שהנסיעה בה הוא כותב אאמו\"ר לגבי נסיעה (ח\"ג סימן לו)איסור דאורייתא. בשו\"ת יחוה דעת במכונית ביום טוב, ושם מבאר שמכונית היא איסור דאורייתא של הבערה ועוד כמה מלאכות. ע\"ש. שמעתי שעכשיו המציאו מכונית שנוסעת ללא חשמל, בלי בטריה, כמו - [ דוד שמש, שיש מעל המכונית קולטים של השמש וכך היא נוסעת . אני ]...כנראה היא מיועדת רק לקיץ, בחורף שיש עננים אי אפשר ליסוע שאפשר יהיה לתכנן בה מראש את הנסיעה, ויוכלו לעשות תוכנית מראש מן המהדרין, אסור להשתמש בה בשבת. אומרים שעוד מעט יהיו מכוניות לא יודע מה יהיה, אך ברור הוא שאף אם ימציאו מכונית כשרה למהדרין קודם השבת, ובשבת ייכנס אליה והיא תיסע לבד, והיא לא עושה תאונות , ] - אולי אנחנו לא נראה את זה, הילדים שלנו כנראה יראו דבר כזה[ 'ואני אומר שגם כשזה יהיה כך שאינו עושה כל מלאכה, יהיה אסור לנסוע וכו בה בשבת, זה עובדין דחול. אם אסור לנסוע באופניים אסור גם במכונית. יש פוסקים בדורנו שדנו אם מותר להכניס או להוציא חפצים למכונית - הוא האדמו\"ר מצאנז הקודם, אביו [ או ממנה, בספר שו\"ת דברי יציב , כותב שמכונית היא מוקצה ]מחמת חסרון כיס, משום שעיקר השימוש של המכונית זה לנסיעה, ולא של האדמו\"ר של היום, הוא היה גאון גדול לאחסון דברים בה, החפצים שמניח בה הם דבר צדדי. ושם הוא דן אף שתיחשב למוקצה מחמת גופו. יב. להתיישב על המכונית ובכך היא מתנענעת , ] - בין כה אין לנו כח לטלטל אותה[ כמובן שאסור לטלטל את המכונית וכמו שאסור לנענע את המוקצה אסור גם לנענע את המכונית. אך להתיישב על המכונית ומחמת כך היא מתנועעת, זה לא פשוט שאסור, כאשר בטוח שלא תהיה שם אזעקה, כיון שזה טלטול על ידי גופו. אך כמובן שזה אינו כבוד שבת. יג. פתיחת דלת המכונית בשבת ויש לדון אם מותר לפתוח את דלת המכונית, כגון שהיו בה דברי מאכל כאשר בפתיחת הדלת אינו פועל שום פעולה חשמלית, כגון שיש מפתח את המכונית צריך ללחוץ על שלט חשמלי, שזה ודאי אסור. הנידון הוא רק כאשר פותח את הדלת נדלקת נורה ודאי שאסור, וכמו כן כיום כדי לפתוח ושכח להוציאם קודם השבת, ורוצה לפתוח את הדלת ולהוציאם. והנה אם ידני וכיו\"ב, האם מותר לפתוח את הדלת או לא. יש כמה פוסקים שכתבו הרי גם אם הוא חזק מאוד הוא לא יבוא לדחוף את הארון סתם כך, הוא יזיז אותו יכול לקלקל אותו, בפרט אם מחובר לחשמל. וכמו כן ארון קיר, הוא כבד מאוד אבל לא בגלל הכובד שלו לא מזיזים אותו אלא משום שאם מוקצה מחמת חסרון כיס, אף אחד לא דוחף אותו ולא מזיז אותו, אמנם להתיר, וכשם שמותר לפתוח את דלת המקרר, למרות שהמקרר עצמו הוא עלול להישבר ולהתקלקל, הוא חס עליו. ובכל זאת מותר לפתוח את דלת הארון בשבת. אם כן הוא הדין לגבי פתיחת דלת של מכונית. בכלל בשיעורים הקודמים כבר ביארנו, שגם כלי שמלאכתו להיתר קבוע, כגון ארון קיר, שהוא חס עליו מלהזיזו, יש מחלוקת בזה שיש אומרים שנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכך סובר המשנה ברורה והחזון איש. אומרים שאינו נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. ועל כל פנים גם לסוברים ולפי הרמב\"ן גם רש\"י סובר כך. וכן כתבו עוד ראשונים. ולעומת זאת יש שמקרר או ארון הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ודאי שמותר לפתוח את הדלתות שלו, כיון שהוא לא מטלטלו וזו דרך השימוש בו על ידי פתיחת הדלתות. כלומר שאין אומרים מוקצה מחמת חסרון כיס לגבי הדלתות, ממילא הוא הדין לגבי דלת המכונית שמותר לפותחה, גם אם נאמר שהמכונית היא מוקצה מחמת חסרון כיס. אכן אם נאמר שהמכונית היא מוקצה מחמת גופו זו תהיה בעיה, כיון שאז אין שום דרך לטלטלו, הכל מוקצה. ולהלכה, אנו נוקטים שפתיחת הדלת בוודאי אינה מוקצה מחמת חסרון כיס, ועל כן מותר לפתוח את הדלת, וזאת בלבד ואינו עושה כל פעולה המותרים בטלטול, וכמו כן אם יש לו חפץ שאינו יכול להשאירו בחוץ סתם, חשמלית בפתיחת הדלת כהדלקת נורה וכיו\"ב. ויכול להוציא ממנה חפצים והוא חפץ המותר בטלטול מותר להניחו במכונית בשבת. יד. היה בדרך ונכנסה שבת אם יכול לשבת במכונית במהלך השבת יתירה מזאת, אם יהודי לא שמע בקול הרבנים ויצא ביום שישי מאוחר ועד שרשם לו את הדו\"ח נכנסה השבת, שעליו לעשות את השבת שם בלי לדרך, באמצע היה פקק תנועה, או שתפס אותו איזה שוטר ועצר אותו, - בחו\"ל יש מוניות של גוים, וזו [ .קידוש, בלי אוכל, אסור לו לנהוג במכונית שאלה מתי מותר לעלות עליהן ומתי אסור. זה נושא מאד מסובך, בספרי כתבתי הנחיות לאדם שנתקע בדרך, כאשר הוא (חלק טו סוף סימן רסו)הלכה ברורה במכונית או במטוס או ברכבת, חשבתי על כל הבעיות ההלכתיות ואם יש . והנה אם אין לו היכן]פתרון לאיזה דבר, לחלקם יש ולחלקם אין פתרון לו היכן לשהות, ורוצה לשבת במכונית בשבת, שיש לו להימנע מזה, כיון פתוחה כל הזמן. לעומת זאת אם אדם נמצא במקום ישוב בשבת, ואין כאמור לעיל שזה נקרא טלטול בגופו. על כן שישאיר את דלת המכונית הראשונה, ולהיכנס למכונית בשבת. למרות שהמכונית קצת מתנענעת, לישון, ורוצה לישון באוטו, יכול לכופף את הכסא כמו במטוס במחלקה שיש בזה מראית עין שאדם דתי יושב במכונית בשבת. אבל הפעולה עצמה אינה אסורה וכאמור. טו. טלטול מכשירים חשמליים ישנם הרבה מכשירים שהם מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלם כלל וכדלהלן. והחפצים האלו הם כלי שמלאכתו לאיסור, ומצד שני הם גם מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון שמקפידים שלא להשתמש בהם - היום כבר אין דבר כזה 'טייפ'... [ לשימוש אחר. רדיו או טייפ וכן דיסקים , הרי אף אחד לא שובר אגוזים ]עם רדיו, וכמו כן אף אחד לא משתמש בדיסקים לפקק וכיו\"ב, השימוש ואמרו לי שאין כבר דיסקים, אני לא יודע בהם הוא של איסור, ומקפידים להשתמש בהם רק לשימוש המיועד מכונת כביסה, מייבש כביסה, מגהץ, טוסטר, שואב אבק, מכונת תפירה להם. וכמו כן תקליטים, מכשירי הקלטה, מצלמה, מחשב, מכונת גילוח, כל הכלים החשמליים האלו נקראים מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור להזיזם אפילו מכאן לכאן גם אם צריך את מקומם. טז. שעון מעורר שהתחיל לנגן בשבת כמו כן טלפון, בין קווי בין סלולרי, כיוון שאינו משתמש בו מלבד הייעוד - ואם הוא טלפון שאינו כשר הוא אסור בכל ימות [ .שלו הוא אסור . טלפון זה הדבר היחידי שיש בו ארבע מוקצה: מוקצה מחמת ]...כיס, וזה גם מוקצה מחמת מיאוס. והנה אם אדם רגיל להשתמש בטלפון איסור, מוקצה מחמת גופו כיון שאינו נחשב כלי, מוקצה מחמת חסרון השבוע לשעון מעורר, ובשבת מניחו בחדר שינה, והנה פתאום הטלפון החל לנגן, והוא מפריע, אפשר לטלטל אותו מן הצד, במרפק. ואפשר להקל גם להביא גוי, כיון שכל דבר שיש לו תקנה בישראל על ידי אמירה לגוי מותר. בפרט שזה שבות דשבות במקום צער, לכן אפשר להקל. ולהניח על הטלפון וכך שבו לא יפריע. או שילך לישון בחדר השני. ואפשר גם לקחת ערימה של לנגן על הריצפה, וכשהוא על הריצפה יכול לדחוף אותו עם הרגל למקום פעמים והטלפון נמצא על השלחן ואם ידחפנו ייפול ויישבר, או שימשיך ] - אם זו כביסה מלוכלכת זו שאלה[ לא יפריע. ואם כאשר מניח את הבגדים האור של הטלפון כבה, זה אסור, בגדים נקיים למרות שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. ולגבי דחיפת הטלפון עם הרגל. ויותר טוב שאם יש ילד פחות מגיל בר מצווה, לומר לו שידחף בגופו זה יותר קל ואכמ\"ל. אבל במקום צורך גדול כזה שאין ברירה מותר ברגל יש מחלוקת אם זה נקרא טלטול מן הצד, או טלטול בגופו, טלטול הוא עם הרגל. אבל לא לומר לו סתם שיקח את הטלפון בידיו לחדר והטוב ביותר הוא להניח עליו שמיכות וכיו\"ב שזה הפתרון הקל ביותר, כאשר רדיו התחיל לנגן בשבת, והרי אין אפשרות לנתק אותו מהשקע, השני, כי אם לך אסור גם לו אסור, צריך לחנך אותו למצוות. והוא הדין או להביא גוי וכאמור. יז. נסיעה באופניים בשבת מתיר בזה. ואין מה להסתיר זאת, אבל בעבר דיברתי כמה פעמים כאן שאסור לנסוע באופניים בשבת. אכן הבן (בשו\"ת רב פעלים בהשמטות שבראש הספר) איש חי כל גדולי ישראל מזמן הבן איש חי ועד היום דחו את דבריו ואסרו את האופניים בשימוש בשבת, כל אחד מסיבה אחרת. יש שטוענים שהבן איש חי חזר בו, וזה לא נכון, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יביע אומר מוכיח שהבן איש חי לא חזר בו. שלא הצליח למצוא לו איזה פוסק אחד נידח באיזה מקום שיתיר, הוא בתוך הספר, ואילו 'מותר' כתוב מאות פעמים... וכשכבר רואה איזה דבר ספר של אחד מהחוגים הללו של המודרנים, ושם אין את המילה 'אסור' אבל אני אומר, הנה היום יש כאלו שמחפשים קולות, מודרניים, ראיתי כותב \"קשה להתיר\"... אלו המילים הכי קשות. הכל אצלו או מותר או חי בעיניהם הוא כלום, לצערינו, הרי לבן איש חי יש כל כך הרבה פסקים, חומרות, אין מושג של אסור. והנה אלו שמחפשים דבר כזה, והבן איש מאות ואלפים, תורה גדולה מאד, אבל כאשר הבן איש חי מחמיר, הם כבר אינם הולכים אחריו, מה פתאום שהם ילכו אחרי הבן איש חי?!... את הקולות משני הצדדים! אמנם אנחנו לא בעד להחמיר יותר מדי, צריך שהולך כקולי בית שמאי וכקולי בית הלל נקרא רשע! אי אפשר לתפוס הם אומרים שאי אפשר, צריך ללכת אחר המיקל. הגמרא אומרת שמי הנה בהלכות טהרת המשפחה הבן איש חי יש לו הרבה חומרות, ופתאום ללכת על פי ההלכה, אבל בנושא הזה של אופניים פתאום נתלים בבן איש חי. ואני אומר, שצריך לומר לאותם אנשים שרוצים לנסוע באופנים, , אבל בתנאי שיקפידו בדיני ] - כמובן לא חשמליות[ שיסעו באופניים אותו עליהם לרב! אבל ללכת רק אחרי קולות נגד הבן איש חי?! ובמיוחד הרחקות כמו הבן איש חי, שיקפידו בכל דבר שהבן איש חי אוסר! שיקבלו בדבר הזה שהבן איש חי מיקל נגד כל הפוסקים! הטענה המרכזית שיש באופניים זה 'עובדין דחול', אם נקל להשתמש נוסעים באופניים בשבת, וזה מקלקל את כל האוירה, את כל השבת, זה באופניים הלכה השבת. יש מקומות בחו\"ל של מודרנים, שאני רואה שהם בושה וחרפה ממש. יח. נסיעה ב'קורקינט' בשבת כמו כן הוא הדין בעניין ה'קורקינט' שהוא דבר חדש בימינו, ויש קורקינט - הוא כלי מסוכן מאוד כך גם אופניים חשמליים, ויש תאונות [ חשמלי ואין שום ספק שהוא אסור בנסעה בשבת לכל בלי סוף מהכלים הללו, ונפגעים גם הנוהגים בהם וגם פוגעים באחרים. ]הדעות. אבל יש קורקינט שאינו חשמלי, וגם במציאות הוא עובדין דחול סכנת נפשות של ממש לא פחות מאופניים. וההיגיון אומר זאת, זה לא כבוד שבת להשתמש בכלים הללו, גם אם יש עירוב והמקום מותר בטלטול הם אסורים בנסיעה בשבת. יט. נסיעה בקורקינט ובתלת אופן לילדים שאלו אותי מה הדין לגבי קורקינט של ילדים קטנים. והנה לגבי אופניים למשחק, כיון שזה 4-3 שהם 'תלת אופן' המיועד לילדים קטנים בגיל שאינו משתמש בו כי אם לנסיעה בו, ועל כן אסור לטלטלו לגמרי ואף הרי הוא נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס וכלי שמלאכתו לאיסור, כיון רואים שהרבה אנשים גדולים משתמשים בזה, בזה אף אם אינו חשמלי קטנים דינו כמו תלת אופו ומותר. אך אם זה מיועד לגדולים, כמו שכיום בו בלי בטריה וכו' זה גם משחק ומותר. וכן קורקינט קטן שמיועד לילדים משחק זה מותר, זה לא עובדין דחול. וכמו כן אוטו קטן מפלסטיק ונוסע להזיזו אף לא לצורך גופו או מקומו. כ. טלטול מטריה המשמשת כמקל הליכה נשענים עליה, פעם ככה זה היה, כיום לא ראיתי מי שעושה כך. והנה גם כמו 'מקל סבא', היו רבנים שהיו באים לאיזה חתונה עם המטריה, והיו זכורני שפעם היו ימים שהרבה רבנים, ולא רק, היו משתמשים במטריה במקום שיש בו עירוב עדיין היא כלי שמלאכתו לאיסור, הלא אף אחד אינו קונה מטריה כדי להישען עליה, קונים מטריה בשביל הגשם. וכיון שהפוסקים דנו בזה ואסרו את השימוש בה משום אוהל, אם כן הוא או מפני החום, וכיון שכך אין לה שימוש אחר וממילא הרי המטריה הזו אחד אינו משתמש במטריה כדי להישען אלא אך ורק להגן מפני הגשם להישען עליה וממילא יהיה מותר לצורך גופו או מקומו. למעשה כיום אף כלי שמלאכתו לאיסור. השאלה היא אם היא ראויה לשימוש אחר כגון היא מוקצה מחמת חסרון כיס, קל וחומר כאשר היא מטריה מתקפלת. כא. טלטול מצה בשבת שחל בה ערב פסח כאשר ערב פסח חל בשבת ואסור לאכול מצה יש לדון אם מותר לטלטל בשבת את המצות המיועדות לפסח. והנה בשיעורים הקודמים אמרנו שמוקצה הוא דוקא בדבר האסור לכולם, ואפילו מאכל בהמה לא נחשב מוקצה אם הוא ראוי לאכילה לחלק מבני האדם. כגון ביום הכיפורים, לאכול. ממילא גם מצה בערב פסח יש לומר שהיא מותרת בטלטול כיון חולים הוא מותר, ועל כן מותר לטלטלו לצורך, כגון לתת לילדים הקטנים האוכל אינו נחשב למוקצה כיון שאמנם לך אסור לאוכלו אבל לקטנים או שאינם מבינים בסיפור יציאת 4-3 שהיא ראויה לקטנים, ילדים בגיל כיון שיכול לתת אותן לילד לאוכלן, אבל מצות מצוה, מצה שמורה עבודת מצרים מותר להם לאכול מצה בערב פסח. וכל זה הוא לגבי מצות רגילות יד שאדם הכין אותה קודם לכן עבור ליל הסדר, הרי אינו רוצה לתת בשבת. אכן יש בזה הרבה דיון בפוסקים, אך כמעט כל הפוסקים סוברים שנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם כלל בערב פסח שחל רוצה להשתמש בה לשם מצוה, על כך כותב הפרי מגדים בכמה מקומות אותה לילידם הקטנים כיון שהוא חס עליה, זה יקר וחשוב בעיניו, הוא כהפרי מגדים. וכן הוא להלכה. כב. שימוש בשבת בכלים המיועדים לפסח אם אירע לאדם ובאו לו אורחים בשבת, ואין לו כלים בשבילם, ורוצה . והנה ]..ב\"ה יש לו אוכל מספיק לכולם[ לקחת מהכלים המיועדים לפסח אם הם כלי זכוכית, הרי יכול לאחר מכן לשטוף אותם ולהחזיר אותם לשימוש לפסח, אם כן אפשר לומר שמלכתחילה הם לא הגדרו ככלי פסח, אבל אם יש לו כלים אחרין כגון מזלגות, סכינים וכיו\"ב, שמיועדים לשימוש בפסח, ורוצה להשתמש בהם היום ולאחר מכן להגעילם ולהחזירם לייעוד המקורי, לכאורה הכלים הללו הם מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם יש לדון במקום שרוצה להוציא את הכלים הללו לשימוש יומיומי, הרבה פעמים אנשים אומרים על כלי מסויים שהוא מיועד לפסח, אך לאחר זמן זורקים ורוכשים חדשים. ממילא כאן שבשבת עצמה מחליט שרוצה להשתמש בכלים הללו, יש בזה מחלוקת, לבעל מחבר הספר 'תפארת ישראל' על המשניות, יש ספר שלם על שבת שנקרא כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות נחשב למוקצה לכל השבת, אם כן 'כלכלת שבת', ושם בדיני מוקצה הוא מחדש חידוש, שהנה יש לנו כלל בכלים המיועדים לסחורה או למכירה, הרי הם מוקצה, אף שזה שכלי לעומת זאת החזון איש חולק על כך, וסובר שגם בזה יש מיגו דאיתקצאי. אותם, אין אומרים מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. מלאכתו להיתר הם מוקצה מחמת חסרון כיס, אם החלטת שאתה רוצה דן ] - חיברו רבי יואל האדמו\"ר מסאטמר הקודם[ ובשו\"ת דברי יואל בנושא הזה, והוא סובר כמו התפארת ישראל ודלא כהחזון איש. וכמו כן הוא מתיר אם מחליט לגמרי אם אינו רוצה להשתמש בהם. ובכלי פסח בלאו הכי הכלי מצד עצמו הוא ראוי לשימוש, שהרי כל הענין הוא המחשבה שלי, אם כן בכל צד שהוא אסור לטלטלו מחמת שמקפיד ולכאן, ולהלכה אאמו\"ר מתיר להשתמש בכלי פסח שאדם התחרט מהם. שהכלים הללו יש להם מקום קבוע, והוא לא לשימוש. יש צדדים לכאן מערב שבת, מותר לטלטל את הכלים הללו. אכן אפשר ויש לדון מחמת שלא להשתמש בו, אכן פעמים ואינו מקפיד, אם כן אף שלא חשב על כך אשר על כן מי שרוצה להקל בזה יש עוד הרבה פוסקים שסוברים כמו דברי התפארת ישראל להקל בכלי פסח, ויש לו על מה שיסמוך. אכל פרי חדש בבין המצרים ללא ברכת שהחיינו שאלה: מי שאכל פרי חדש בימי בין המצרים ולא בירך עליו ברכת \"שהחיינו\", ורוצה לאכול מהפרי אחר תשעה באב, האם יוכל לברך ברכת \"שהחיינו\"? לכתחילה אין מברכים ברכת \"שהחיינו\" בימי בין תשובה: המצרים. ואם שכח ואכל פרי חדש ולא בירך עליו ברכת \"שהחיינו\" ורוצה לאכול מהפרי אחר תשעה באב, מאחר וכבר אכל הפרי ולא בירך עליו ברכת \"שהחיינו\", הפסיד הברכה. אולם לכתחילה לא יאכל ממנו לאחר תשעה באב, אלא קודם יברך ברכת \"שהחיינו\" על פרי אחר, ויכוון לפטור גם את הפרי החדש שאכל בימי בין המצרים. מבואר בספר חסידים (סימן תתמ) ובעוד ראשונים, שנוהגים שלא לברך ברכת \"שהחיינו\" בימי מקורות: בין המצרים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקנא סי\"ז) שטוב להיזהר בזה. ומי שאכל פרי חדש בימי בין המצרים ולא בירך עליו ברכת \"שהחיינו\", הפסיד הברכה. אולם לכתחילה לא יאכל ממנו אחר תשעה באב, אלא יברך ברכת \"שהחיינו\" על פרי אחר, ויכוון לפטור גם את הפרי החדש שאכל בימי בין המצרים. כ\"כ מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן תקנא ס\"ק יד), בשם מהר\"י בן נעים ובעל כנסת הגדולה בתשובה (ח\"ב חאו\"ח סימן לד, לה). וע\"ע מש\"כ מו\"ר שליט\"א בתורת המועדים (הלכות ארבע תעניות ובין המצרים סימן ה' סי\"א). בירך על פרי חדש בבין המצרים שאלה: מי שבימי בין המצרים שכח ובירך על פרי חדש ברכת \"בורא פרי העץ\", ולפני שטעם נזכר, האם יאכל מיד, או שעדיף שתיכף יברך ברכת \"שהחיינו\"? אם שכח בימי בין המצרים ובירך ברכת הנהנין תשובה: על פרי, וקודם שטעם נזכר, יברך תיכף ברכת \"שהחיינו\". מקורות: כ\"כ מרן החיד\"א בברכי יוסף (סימן תקנא ס\"ק יג): \"מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על הפרי, שאם יאכלנו כעת לא יוכל לאכול יותר לברך ברכת \"שהחיינו\" על הפרי אחר תשעה באב, מותר לברך ולאוכלו בבין המצרים\". וכ\"כ בנידון דידן עוד אחרונים. (וע\"ע בספר תורת המועדים על הלכות בין המצרים עמוד קלג).הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לעילוי נשמת חותן המלך חמיו של מרן זצוק\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת הגאון העצום רבי בן ציון אבא שאול בן בניה זצוק\"ל נלב\"ע י\"ט תמוז תשנ\"ח ת.נ.צ.ב.ה."},{"filename":"159.pdf","content":"ברכת \"שהחיינו\" בימי בין| אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים| אמירת תיקון חצות בצהרי בין המצרים נושאי השיעור: שבוע | דברי שמחה האסורים מראש חודש אב| נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב| דברים שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים| המצרים | הלכות ערב תשעה באב וסעודה המפסקת| ' מנהגי שבת 'חזון| שתית יין אחר ראש חודש אב| אכילת בשר מראש חודש אב| שחל בו תשעה באב לימוד תורה בתשעה | איסור נעילת נעלי עור בתשעה באב| איסור סיכה בתשעה באב| איסור רחיצה בתשעה באב| דברים האסורים בתשעה באב דינים השייכים לתפילות | דיני תשעה באב שחל במוצאי שבת| שינה על הקרקע| עשיית מלאכה בתשעה באב| שאילת שלום בתשעה באב| באב | סדר תפילת שחרית ביום תשעה באב| סדר תפילת ערבית בליל תשעה באב| אמירת 'עננו' בתשעה באב| אמירת 'נחם' בתשעה באב| תשעה באב הלכות מוצאי תשעה באב| סדר תפלת מנחה ביום תשעה באב| ברית מילה בתשעה באב159 גליון אביו של מרן זצוק\"ל רבי יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל - נלב\"ע כ\"ד תמוז תשמ\"ז ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת פרשת מטות פסקי הלכות בין המצרים ודיני תשעה באב שחל בשבת אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים הימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב נקראים ימי 'בין המצרים'. ונוהגים א. בהם כמה מנהגי אבל וצער. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר 'תיקון חצות' אחר חצות היום בימי בין המצרים. ואומרים 'תיקון רחל' שבו פסוקים של בכי וצער על חרבן בית המקדש. ויש נוהגים לומר 'תיקון חצות' בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבוא עליהם ברכה. הנוהגים לומר 'תיקון חצות' בימי בין המצרים אחר חצות היום, יאמרו ב. 'תיקון חצות' גם בערב תשעה באב. וכן הנוהגים לומר 'תיקון חצות' אחר חצות הלילה, יאמרו גם בליל תשעה באב. אסור שמיעת כלי שיר ואיסור ריקודים בימי בין המצרים אף שהנוהגים להקל בכל ימות השנה לשמוע שירות ותשבחות להשי\"ת ג. בליווי כלי נגינה דרך הרדיו וכיו\"ב יש להם על מה שיסמוכו, בימי בין המצרים יש להימנע מלשמוע כלי נגינה אף דרך הרדיו וכיו\"ב. ויש להחמיר בזה גם לקטנים שהגיעו לחינוך. אכן שירה בפה דרך הודאה להשי\"ת ללא כלי נגינה מותרת בימי בין המצרים. ויש להקל בזה אף בשבת חזון. ואף בשנה זו שתשעה באב חל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, אין להחמיר בזה כלל. אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין י\"ז בתמוז לתשעה באב, ד. אף בלא כלי נגינה. מותר להשמיע בימי בין המצרים שירות ותשבחות להשי\"ת המלווים ה. בכלי נגינה, בשמחה של מצוה כגון בסעודת ברית מילה, או בסעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם. וכן בסעודת בר מצוה הנערכת ביום הגיעו . וכן בסעודת ]אך בסעודת בר מצוה שאינה בזמנה ראוי להחמיר[ .למצוות פדיון הבן או סיום מסכת. אבל בסעודה שעושים בליל המילה אין להתיר. מי שפרנסתו על ידי השמעת כלי נגינה בפני אנשים, ועושה כן אצל ו. גוים, ואינו עושה כן לשמחה אלא לצורך פרנסה, יש להתיר עד ראש חדש אב, ולאחר מכן אין להתיר. ואם חושש שמא יפטרוהו מעבודתו יש להקל. אך אין רואים סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם עושה כן אצל יהודים, אף כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, יש לאסור בכל ענין מי\"ז בתמוז. מפני שמכשילם. ברכת \"שהחיינו\" בימי בין המצרים טוב להיזהר מלברך ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש ז. מליל י\"ז בתמוז ועד אחר תשעה באב. ויניחם לימים שאחר תשעה באב, ולא יאכל את הפרי או ילבש את הבגד בלא ברכת 'שהחיינו'. אבל בשמחת פדיון הבן או ברית מילה מברך 'שהחיינו' אף בימי בין המצרים. ואם רוצה רשאי להניח לפניו בשעת ברכת 'שהחיינו' פרי חדש או בגד חדש ויכוון לפטרם מברכת 'שהחיינו'. ולאחר מכן יברך את ברכת הפרי ויאכלנו. מותר לברך 'שהחיינו' על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבתוך ח. ימי בין המצרים. אך לאחר ראש חודש נכון להחמיר ולא לברך 'שהחיינו' על בגד חדש אפילו בשבת. פרי חדש שזמן הימצאו בשוק קצר ביותר, ועד אחר תשעה באב יתכן ט. שלא ימצאהו בשוק, כתבו הפוסקים שמותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו' בימי בין המצרים. וכמו כן אם תשתנה איכות הפרי אם יניחהו עד אחר תשעה באב, מותר לאוכלו ולברך עליו 'שהחיינו'. ובזמנינו שניתן לשמור את הפירות במקרר, ראוי להחמיר שלא יאכל מן הפרי בימים אלו, אלא יניחנו למשמרת במקרר עד אחר תשעה באב, או עד השבתות שבתוך ימי בין המצרים שאז יברך עליו 'שהחיינו' ויאכלנו. חולה שאין בו סכנה, רשאי לאכול פרי חדש בימים אלו ולברך עליו י. 'שהחיינו'. וכן אשה מעוברת שראתה פרי חדש, ויש לחוש שאם תמנע עצמה ממנו יגרם נזק לאשה או לעובר, מותרת לאוכלו בימים אלו ולברך עליו 'שהחיינו'. כמו כן קטן שאינו יודע משמעות האבל על חרבן בית המקדש, מותר לתת לו פרי חדש בימים אלו וללמדו לברך עליו 'שהחיינו'. מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על פרי חדש בימי בין המצרים וקודם יא. שטעם נזכר שהוא פרי חדש, יברך 'שהחיינו' ויטעם מן הפרי. מי שטעה ואכל פרי חדש בימים אלו ולא בירך עליו 'שהחיינו', לא יאכל יב. ממנו עוד, ואחר בין המצרים יברך 'שהחיינו' על פרי חדש אחר, ויכוון לפטור גם את אותו פרי חדש שאכל בימי בין המצרים. דברים שיש בהם חשש סכנה בימי בין המצרים מלמדי התינוקות יזהרו שלא להכות התלמידים בימים אלו. וכן ההורים יג. לא יכו ילדיהם בימים אלו, שבהם המזיקין מצויים והסכנה אורבת. נישואין ואירוסין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשאת אשה מיום י\"ז בתמוז עד אחר תשעה באב. יד. אבל מנהג הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן, להקל לשאת אשה עד ראש חדש אב, ומכאן והלאה מחמירים עד אחר תשעה באב. וראש חודש עצמו בכלל האיסור. ואמנם מעיקר הדין יש להקל בזה למי שלא נשא אשה ולא קיים מצות פריה ורביה. אולם נהגו להחמיר, משום שאין זה סימן יפה לשאת אשה בימים אלו שהם ימי אבל וצער לכלל ישראל. אחר ראש חודש אב, ]שידוכין[ מותר לעשות מסיבת תנאיםטו. ומותר להגיש לפני האורחים מיני מתיקה וכיבוד קל. וכן מותר לשורר בפה במסיבת תנאים הנערכת בימי בין המצרים. אולם אסור לעשות סעודה ממש בשעת עריכת התנאים. וכן אסור להשמיע כלי זמר או לעשות ריקודים ומחולות במסיבת תנאים המתקיימת בימי בין המצרים. דברי שמחה האסורים מראש חודש אב ימים אלו של בין המצרים הם ימי פורענות לעם ישראל, לפיכך ישראל טז. שיש לו דין ודברים או תביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהידיין עמו בימים אלו עד לאחר עשירי באב. מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב ממעטים במשא ומתן של יז. שמחה, כגון קניית צרכי חופה או רהיטים חדשים לבית החתן והכלה. ואם החתן לא קיים מצות פריה ורביה, וגם הזמן מצומצם ולא יספיקו לקנות צורכי החופה וכו' אם ימתינו עד לאחר תשעה באב, מותר לקנותם אף לאחר ראש חודש אב. וכמו כן יש להקל אם יש חשש שלאחר תשעה באב יתייקרו צורכי החופה ויגרם הפסד ממון. כמו כן ממעטים מקניית תכשיטי כסף וזהב וכיו\"ב. אולם סוחרי יח. תכשיטים רשאים לעסוק במלאכתם, ורק כאשר רוכש לצורך ביתו, יש להחמיר. בשאר משא ומתן שאינו של שמחה, אף שהיה ראוי להחמיר אך נהגו יט. . ]שאינו בית חתן וכלה[ להקל. ולכן מותר לקנות רהיטים חדשים לביתו וכן מותר מן הדין לקנות מכונית חדשה וכיו\"ב בימים אלו. אך טוב להחמיר משום ששמחה היא לו. אין לבנות כל בנין שאינו לצורך מגורים אלא לנוי והרווחה בעלמא, כ. החל מראש חודש אב עד התענית. אבל אם בונה לצורך מגורים, כגון שגר בצפיפות רבה ורוצה להרחיב את ביתו וכיו\"ב, מותר לבנות בימים אלו. וכל שכן בארץ ישראל, שיש מצות ישוב ארץ ישראל ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה. וכן המתגורר בבית רעוע הנוטה ליפול ויש חשש להפסד ממון, שרשאי לבנות בימים אלו. אסור לסייד ולצבוע את חדרי הבית בימים אלו. אולם מותר להדביק כא. על הקירות בימים אלו. ומותר לסייד ]טפטים[ נרות או בדים צבעוניים ולצבוע בנין בית כנסת כיון שהוא לצורך מצוה דרבים. מי שקיבל עליו לסייד ולצבוע את בית חבירו לפני ראש חדש אב, ואם כב. לא יסיים מלאכתו בימים אלו יבוא לידי הפסד ממון, כגון ששכר פועלים וצריך לשלם שכרם, רשאי לגמור עבודתו, ובלבד שלא יערים ויתחיל לפני ראש חדש אב, כשיודע שלא יגמור מלאכתו עד ראש חודש אב. ובבית גוי יש להקל בזה אף בלא הפסד ממון. ואם יכול לפייס את חבירו בדבר מועט, ולדחות את סיום המלאכה לאחר תשעה באב, ואף הפועלים מסכימים שלא יצטרך לשלם שכרם על ימים אלו, טוב שיעשה כן, ויסיים את מלאכתו אחר תשעה באב. מותר לבנות דירות לצורך מגורים ואף להתחיל בבניה בימים אלו, אף כג. על ידי פועלים יהודים. ובלבד שאינם דירות לנוי ולהרווחה. וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה גם מצות ישוב ארץ ישראל. וכמו כן מותר גם לקנות חומרים לבניין בימים אלו. מותר לבנות מעקה אחר ראש חודש אב, ואפילו ביום תשעה באב כד. עצמו. ואדרבה יעשה המצוה מיד, ולא ידחה אותה. אסור לתפור או לגזור וכן לסרוג בגדים חדשים מראש חדש אב עד כה. תשעה באב. וכמו כן אסור לעשות נעליים חדשות בימים אלו. וכן אסור לקנות בגדים חדשים או נעלים חדשות בימים אלו. אבל מותר לתקן בגד או נעל שנקרעו בימים אלו. יש להקל לתפור או לקנות בגדים חדשים לצורך נישואין המתקיימים כו. אחר תשעה באב, ולא קיים החתן מצות פריה ורביה. וכן עני המתפרנס מן הצדקה, מותר לו לתפור בגדים חדשים בימים אלו לצורך פרנסתו. כאשר יש חשש שיתייקרו הבגדים או הנעלים לאחר תשעה באב כז. ויפסידו ממון, מותר לקנותם בכל ענין. נוהגים שלא ללבוש בגד חדש בימי בין המצרים. וכן שלא ללבוש כח. נעליים חדשות החל מיום ראש חודש אב. אך מותר לקנות נעלים חדשות של בד או גומי לצורך תשעה באב. וטוב שילבש נעלים אלו זמן מועט קודם לכן כדי שלא יחדשם בתשעה באב. ויש אומרים שמיום ראש חודש אב אסור ללבוש בגדים חדשים או נעליים חדשות מן הדין, אף בלא הטעם של ברכת 'שהחיינו'. ויש אומרים שאין לאסור בזה מן הדין אלא בשבוע שחל בו תשעה באב. בעלי בתי חרושת לתפירת בגדים חדשים או נעליים חדשות, שיש כט. להם פועלים ואינם יכולים לבטלם מעבודתם בימים אלו משום שיבואו לידי הפסד ממון, רשאים להמשיך במלאכתם. וראוי שיעשו כן בצנעא ככל האפשר. אך כשהפועלים גוים יש להקל בזה. ושאר בעלי מלאכה העוסקים בעשיית דברים חדשים, כגון נגרים ונפחים וכיוצא בזה, רשאים להמשיך במלאכתם בימים אלו. שבוע שחל בו תשעה באב בשנה זו שתשעה באב חל ביום שבת ונדחה ליום ראשון, מותר להסתפר ל. ולהתגלח בכל השבוע שלפניו, וכן מותר לגזוז ציפורניו, שמכיון שנדחה ליום ראשון, אין השבוע שלפניו בכלל שבוע שחל בו תשעה באב. אך נכון להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח בערב שבת 'חזון' בלבד. גם הנוהגים איסור להתגלח או להסתפר החל מראש חודש מותרים לא. לגלח שפם המפריע בשעת האכילה. אך בתשעה באב עצמו אסור לגלח אף שפם המפריע את האכילה. תלמידי ישיבות ספרדים ובני עדות המזרח, הלומדים בישיבות שרוב לב. תלמידיהם אשכנזים, אינם צריכים מן הדין להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח בכל ימי בין המצרים כמנהג הישיבה, ואין בזה משום \"לא תתגודדו\". אך טוב שיחמירו וינהגו אף הם שלא להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, אך יאמרו בפירוש שנוהגים כן בלי נדר. בשנה זו שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, מותר לכבס לג. וללבוש בגדים מכובסים בכל השבוע שלפניו. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לרחוץ כל גופו במים חמים בשבוע לד. שחל בו תשעה באב. אך בשנה זו שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון אין דין של שבוע שחל בו ומותר לרחוץ כדרכו. ואף בערב שבת 'חזון' יש להקל לרחוץ כל גופו במים חמים ובסבון לכבוד שבת. אכילת בשר מראש חודש אב מנהג עיר הקדש ירושלים ת\"ו שלא לאכול בשר מיום ראש חודש לה. אב עד יום עשירי באב, ויום עשירי בכלל האיסור. ומנהג הספרדים ועדות המזרח להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב. ומותר לאכל בשר בשבתות שאחר ראש חודש אב. איסור אכילת בשר הוא בין בבשר בהמה או עוף. וכן נוהגים שלא לאכל לו. בשר מלוח, בשר קפוא, ובשר שבקופסאות שימורים. אבל דגים מותרים. תבשיל שנתבשל בו בשר אם יש בו שומן אסור, ואם אין בו שומן מעיקר לז. הדין מותר, אך שנהגו להחמיר. אבל תבשיל שנתבשל בקדירה שבישלו בה בשר, ואין בו בשר כלל, מותר לאוכלו אף אם בישלו בה בשר באותו היום. ומותר לכתחילה לבשל בקדירה זו. מותר לטעום מתבשיל שיש בו בשר ושומן בערב שבת 'חזון'. והמחמיר לח. תבוא עליו ברכה. אם נשאר בשר מסעודות שבת 'חזון' או מסעודות ראש חדש אב, יש לט. אומרים שמותר לאוכלו, ויש מחמירים. והמיקל בזה אין למחות בידו. ובלבד שלא יערים לבשל יותר כדי שישאר לצורך החול. ומותר לכתחילה לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת בסעודה רביעית שבמוצאי שבת. ואף בזה אין להקל אלא אם בישל לצורך השבת והותיר למוצאי שבת. אך אם הערים ובישל יותר בכדי שישאר לסעודה רביעית יש להחמיר. ומותר לכתחילה לתת מבשר הנשאר מסעודות שבת או ראש חודש לילדים קטנים, אף אם הגיעו לחינוך. מותר להאכיל בשר בימים אלו לילדים קטנים ביותר שאינם מבינים מ. משמעות חרבן בית המקדש. אבל ילדים גדולים המבינים, אין להאכילם. ואם הילד חלש ויש צורך להאכילו בשר מותר אף בשבוע שחל בו. מותר ליולדת בתוך שלושים יום ללידתה, וכן לחולה אפילו אין בו מא. סכנה, ואף במקום קצת חולי לאכול בשר בימים אלו. אשה מינקת שחוששת שאם תימנע מאכילת בשר בימים אלו ישפיע מב. הדבר על החלב שלה, או שסובלת מחולשה, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת הסובלת מחולשה מותרת באכילת בשר. וכן חולה שנתרפא, ועדיין הוא חלש, והרופא אומר שצריך לאכול בשר כדי להתחזק, מותר לאכול בשר בימים אלו. ואם אפשר לו להסתפק בדגים אין להקל באכילת בשר. ואף אם הרופא אומר שצריך לאכול בשר דווקא, אם אפשר להסתפק בבשר עוף, אין להקל באכילת בשר בהמה. וכן יש להקל כנ\"ל לחולה נפש שמתרפא והולך. אבל אדם בריא שרוצה ללכת אחר שרירות לבו לאכל בשר במקום שנוהגים בו אסור, הרי הוא פורץ גדר וישכנו נחש, וגדול עוונו מנשוא. מותר לאכול בשר בסעודת מצוה הנערכת בימים אלו. ויש נוהגים מג. להחמיר שלא לאכול בשר גם בסעודת מצוה אלא רק דגים וכיו\"ב. ובמקום שאין מנהג ידוע יש להקל. והוא הדין בכל הנ\"ל לעניין סעודת מצוה הנערכת בערב תשעה באב. אך יש להזדרז לערוך הסעודה קודם חצות היום, מפני שיש אומרים שאחר חצות היום אין להקל באכילת בשר. סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן נחשבות לסעודת מצוה. ומותר מד. לכל הקרואים לאכול בשר בסעודה זו. אבל סתם בני אדם ההולכים לסעודת ברית מילה כדי לאכול בשר ולמלאות תאוותם, הרי זו מצוה הבאה בעבירה. וכל שאילו היתה הסעודה נערכת בשאר ימות השנה היה משתתף בה, כאשר היא מתקיימת בימים אלו רשאי לאכול בשר. המוהל והסנדק ואבי הבן מותרים באכילת בשר בכל סעודותיהם מה. שביום המילה, אף כשאוכלים בביתם. מותר לאכול בשר בסעודת בר מצוה הנערכת ביום שמלאו לו שלש מו. עשרה שנה ויום אחד. אבל אם דחו או הקדימו את סעודת הבר מצוה ליום אחר, אין לאכול בשר בסעודה זו. סעודה שעורכים בליל המילה, אף על פי שמנהג טוב הוא, מכל מקום מז. אינה נחשבת לסעודת מצוה לעניין זה, ואסור לאכול בה בשר. וכן סעודה שעושים לכבוד חנוכת בית חדש, אף שנכון וראוי לעשות סעודה זו, אך אינה נחשבת לסעודת מצוה ואין לאכל בה בשר. סעודת מילה שלא בזמנה, נחשבת לסעודת מצוה, ומותרים כל מח. הקרואים לאכול בשר בסעודה זו. אך אם דחו המילה בכוונה לאחר ראש חדש אב, כדי שיוכלו לאכול בשר בסעודת המילה, או מחמת סיבה אחרת, הואיל ועבירה ביד אבי הבן שדחה את המילה, אסור לאכול בשר באותה סעודה. מותר לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת אחר ראש חדש אב. מט. והיינו דווקא אם רגילים תמיד לעשות סעודת מצוה כשמסיימים מסכת, אך אם עושים כן רק כדי לאכול בשר אחר ראש חודש אב, אסורים לאכול בשר בסעודה זו. וכל הקרואים לסעודה מותרים באכילת בשר. וכל שאילו היתה הסעודה נערכת בשאר ימות השנה היה משתתף בה, רשאי לאכול בשר בסעודת סיום מסכת הנערכת בימים אלו. אף אם לא למד ולא השתתף בפועל בסיום המסכת. וכל שכן המחזיקים בידי הלומדים בממונם, וכן המסייעים בעשיית סעודת הסיום, שרשאים להשתתף בסעודת הסיום הנערכת בימים אלו ולאכול בה בשר. אבל מי שבא לסעודת סיום מסכת רק על מנת למלא תאוותו לאכול בשר, הרי היא כמצוה הבאה בעברה. תלמיד חכם שסיים לימוד מסכת קודם ראש חודש אב, ורוצה להניח קטע נ. אחד לשבוע שחל בו כדי לאכול בשר בסעודת הסיום, אינו רשאי לעשות כן. אבל אם רוצה למהר לימודו כדי שיספיק לסיים המסכת בשבוע שחל בו, ולאכול בשר בסעודת סיום המסכת, וכן אם רוצה להתעמק בלימודו וללמוד לאט כדי שיגיע לסיום בשבוע שחל בו, יש לו על מה שיסמוך, ובלבד שרגיל לעשות סעודה כשמסיים מסכת. צריך שיבין מה שמוציא בשפתיו כשלומד המסכת, ולכל הפחות שיבין נא. הפשט הפשוט. אבל אם קורא הדברים בגירסא בעלמא ואינו מבין הסוגיא כלל, אין זה נחשב לימוד תורה כלל, ואין להקל לאכול בשר בסעודה אחר שמסיים מסכת בלימוד כזה. וכל זה אף למי שאינו יכול להבין הפשט, וכל שכן למי שיכול להבין הפשט, ולומד בגירסא בעלמא בלא הבנה כלל. מי שלמד מסכת משניות בעיון ובהבנה עם פירוש רבינו עובדיה נב. מברטנורא, רשאי להקל לאכול בשר בסעודת סיום המסכת. אולם אין להקל בסעודת סיום מסכת משניות אלא למי שלמד המסכת בעצמו, ולא לשאר קרואים. הלומד מסכת כלה או מסכת סופרים, עם הפירוש בהבנה כראוי, נחשב נג. לעניין זה כלומד מסכת משניות. אולם הלומד ספר אחד בזוהר הקדוש, אף אם לומד בלא הבנה כלל, נחשב הדבר לסיום, ורשאי לאכול בשר בסעודת הסיום הנערכת בימים אלו. האוכל בשר בימים אלו בהיתר כגון בסעודת מצוה או מחמת חולי, אינו נד. צריך לעשות התרה קודם אכילתו. מי שטעה וברך על מאכלי בשר בימים שאחר ראש חודש אב, וקודם נה. שטעם נזכר שאסור לאכול בשר, יטעום מעט מן הבשר כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו בימים נו. אלו, אם יש חשש שאם ימנע ילכו לאכול במסעדה אחרת שאינה כשרה. ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף עדיף, מאשר להגיש בשר בהמה. שתית יין אחר ראש חודש אב יש נוהגים שלא לשתות יין בשבוע שחל בו. ויש שמוסיפים שלא לשתות נז. יין מראש חדש. ויש שמוסיפים מיום י\"ז בתמוז. אך מותר לשתות יין של הבדלה במוצאי שבת ויין של ברכת המזון. ואף אם יש בכוס יותר מרביעית יין מותר לשתותו כולו. מותר לשתות שיכר ושאר משקאות חריפים בימים אלו. גם לנוהגים נח. איסור בשתיית יין. ומנהג כמה קהילות מהספרדים ועדות המזרח להקל בשתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מנהג עיר הקודש ירושלים ת\"ו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. מנהגי שבת 'חזון' מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש בגדי שבת אף בשבת 'חזון' לכבוד נט. שבת, ואף אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון. אף הנוהגים להחמיר בלבישת בגדי שבת, אם אירעה ברית מילה בשבת ס. 'חזון', נוהגים שהמוהל והסנדק ואבי הבן לובשים בגדי שבת לכבוד המילה. ואף חתן שמתחתן בימים שאחר תשעה באב קודם שבת 'נחמו', רשאי ללבוש בגדי שבת אף לנוהגים להחמיר בזה. וכן הורי החתן והכלה רשאים להחליף הבגד העליון בשבת זו. למרות שבשנה זו חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, מותר סא. לאכול בשר ולשתות יין בשבת זו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. אסור להימנע מאכילת בשר בשבת זו, אף בסעודה המפסקת, אלא אם סב. כן רגיל שלא לאכול בשר בכל שבת מטעמי בריאות. מותר לשיר זמירות שבת בשבת 'חזון'. ויושבים כל בני הבית יחדיו סג. לסעוד ומזמנים אחר הסעודה אף בסעודה המפסקת. והשנה שחל תשעה באב במוצאי שבת, יזהרו לגמור הסעודה מבעוד יום קודם שקיעת החמה. מנהג הספרדים ועדות המזרח לפרוש פרוכת של שבת על ארון הקודש סד. בשבת 'חזון'. ואף השנה שתשעה באב חל להיות בשבת, וביום תענית תשעה באב מסירין אותה. אסור לומר קינות בשבת 'חזון', וכן אסור לקרוא את ההפטרה בניגון סה. של קינה, אף השנה שתשעה באב שחל להיות בשבת. אך יש אומרים שאין לנהוג שמחה בתשעה באב שחל להיות בשבת, כמו בשאר שבתות. הלכות ערב תשעה באב וסעודה המפסקת תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון אין אומרים \"צדקתך\" סו. בתפלת המנחה ביום שבת. יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, סז.אלא בדברים המותרים ללמד בתשעה באב, כגון מדרש איכה, והלכות תשעה באב, והלכות אבלות. ויש מחמירים בזה אף בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון. ומעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ובלבד שיזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן. לא יטייל בשבת שחל תשעה באב להיות בה.סח. תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון כהשנה, מותר לאכל בשר סט. ולשתות יין ולאכל שני מיני תבשילים בסעודה המפסקת הנאכלת ביום שבת אחר חצות היום. ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו אף בסעודה המפסקת. ואין להחמיר בזה כלל, אלא אם רגיל שלא לאכול בשר אף בשאר ימות השנה. אך צריך להיזהר ולסיים סעודתו קודם שקיעת החמה. החייבים והפטורים מתענית תשעה באב קטנים פטורים מתענית תשעה באב. וכל נער שלא מלאו לו שלש ע. עשרה שנה ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מן התענית. אף אם יש להם דעת להתאבל על חרבן בית המקדש. ואף תענית שעות אינם צריכים להתענות. ויש מחמירים שלא להאכיל את הקטנים בתשעה באב אלא לחם ומים בלבד. אבל המנהג להקל לתת להם כל צורכם בזמן הזה שירדה חלשה לעולם. חולה אף שאין בו סכנה, וכן היולדת תוך שלושים יום מזמן לידתה, עא. פטורים מתענית תשעה באב. וכן חולה שנתרפא, אלא שעודו חלש מאד ומצטער הרבה וחושש שמא יחזור החולי, מותר לאכול בתשעה באב. בשנה זו שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, פטורות המעוברות עב. והמיניקות מן התענית אף שלא במקום חולי. ומכל מקום נכון שישתתפו באבל ובתענית של הרבים ויתענו עד חצות היום, ואחר כך יאכלו וישתו. ולא יאכלו כדי להתענג במאכל ומשקה, אלא כדי קיום הוולד. ברית מילה שזמנה ביום עשירי באב כהשנה שתשעה באב חל בשבת עג. ונדחה ליום ראשון, מותרים אבי הבן והסנדק והמוהל לאכול אחר חצות היום. וכן הדין לעניין פדיון הבן, שמותר לאבי הבן לאכול אחר חצות היום. אבל מילה שלא בזמנה שאירעה בעשירי באב כהשנה, חייבים בעלי הברית להתענות. ובכל מקום שפטורים מלהתענות מחמת מילה וכיוצא בזה, אינם רשאים להחמיר על עצמם, מפני שיום טוב שלהם הוא. זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר אפילו אם אין לו עד. חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב. כל הפטורים מתענית תשעה באב האמורים לעיל, אינם צריכים עה. להתענות תענית שעות. וכן אינם צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור. אך ראוי להם לאכול בצנעא. ויאכלו מאכלים שהם צורך ממש. כל הפטורים מתענית תשעה באב שאכלו ושתו, אינם אומרים 'נחם' עו. בברכת המזון. דברים האסורים בתשעה באב תשעה באב אסור באכילה ושתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, עז. ובתשמיש המטה. ובכל האסורים הללו אין הבדל בין ליל תשעה באב לבין יום תשעה באב. והכל חייבים להתענות בתשעה באב ואסור לפרץ גדר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום בערב הצום. ובין השמשות של ליל תשעה באב אסור בכל הדברים הנ\"ל כיום הכפורים. ואין צריך להוסיף מבעוד יום על התענית. מותר מן הדין לעשן סיגריות בתשעה באב. ומכל מקום ראוי להחמיר עח. ולהימנע מעישון לשם תענוג. ובמיוחד יש להימנע בשעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון ויש לו צער גדול במניעתו, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעא. יש להחמיר שלא להריח טבק או בשמים ביום תשעה באב. ואף כאשר עט. חל ברית מילה בתשעה באב, אין מברכים על הבשמים. איסור רחיצה בתשעה באב אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין בחמים ובין בצוננים, בין כל גופו פ. ובין מקצתו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו פא. מלוכלכים בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, אלא אם כן הוא אסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה שמותר לו לרחוץ במים צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. ביום תשעה באב שחרית יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ויטול פב. שלוש פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך 'על נטילת ידים'. לא ירחץ פניו בתשעה באב שחרית, אלא לאחר שניגב ידיו ועדיין לחות פג. קצת, מעבירם על עיניו. ואם היו פניו מלוכלכות, כגון שיש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר לו לרחוץ פניו שחרית. הנצרך להטיל מימיו בתשעה באב ושפשף בידיו או קינח, יטול ידיו עד פד. סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. כהן העולה לדוכן בתשעה באב, נוטל ידיו עד סוף הפרק כדרכו בכל פה. ימות השנה. וכן חולה שאין בו סכנה הצריך לאכול בתשעה באב, נוטל ידיו .עד הפרק כדרכו בכל ימות השנה כלה כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ פניה במים, כדי פו. שלא תתגנה על בעלה. אסור לטבול במקווה טהרה בתשעה באב, בין אם מימיו חמים בין צוננים. פז. ואף מי שרגיל לטבול בכל ימות השנה לא יטבול בתשעה באב. אף האשה שהגיע זמן טבילתה בליל תשעה באב, אסורה לטבול.פח. אחר [ מי שמבשל ומכין אוכל למוצאי תשעה באב ביום תשעה באבפט. , מותר לו לרחוץ המאכלים במים, אף שידיו נוגעות במים, שאין כוונתו ]חצות בזה לרחיצה של תענוג. איסור סיכה בתשעה באב אסור לסוך בשמן בתשעה באב, אפילו מקצת גופו. וחולה מותר לסוך צ. בשמן אף אם הוא חולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן בתשעה באב. איסור נעילת נעלי עור בתשעה באב אסור לנעול סנדל או מנעל של עור בתשעה באב. ואסור לנעול אפילו צא. מנעל של עץ מחופה בעור. ואף אם לובש גרביים ועליהם נעלי עור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף שאינו מרגיש כל צער בהליכתו משום נעילתו, מותר. וכן נעלי עץ שיש להם רצועה של , מותרים בתשעה באב.]קבקבים[ עור מלמעלה אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור בתשעה באב.צב. יולדת בתוך שלושים יום מלידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים צג. בנעילת נעלי עור. במקום שמצויים נחשים ועקרבים, מותר לנעול מנעל של עור להגין צד. על רגליו כשיוצא לרשות הרבים. מותר לעמוד בתשעה באב על גבי כרים או כסתות של עור. והמחמיר צה. תבוא עליו ברכה. לימוד תורה בתשעה באב תשעה באב אסור בתלמוד תורה. ואסור לקרוא בתורה נביאים וכתובים. צו. וכן אסור ללמוד משניות ומדרש וגמרא והלכה ואגדות. אבל מותר לקרוא בספר איוב ובדברים הרעים שבספר ירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם. וכן מותר ללמוד מדרש איכה, וידלג קטעי נחמה שבו. וכן מותר ללמוד הלכות אבלות, ופרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, המדבר בענייני אבלות ודיני נידוי וחרם. וכן מותר ללמוד הסוגיא בגיטין (מדף נה סוף ע\"ב, עד דף נח סוף ע\"א) העוסקת בענייני החרבן. וכן מותר ללמוד פירושי ספר איכה ופירושי ספר איוב, וכן ספרי מוסר המעוררים לתשובה. חיוב מצות תלמוד תורה שבכל ימות השנה, שייך גם ביום תשעה באב.צז. מותר לקרוא כל סדר היום בתפילה, כולל פרשת הקרבנות, פטום צח. הקטורת, איזהו מקומן, ברייתא דרבי ישמעאל ושירת הים. ואומרים בסוף התפילה שיר של יום ופטום הקטורת ככל ימות השנה. אך אין לקרוא חק לישראל, סדר מעמדות וזוהר הקדוש. אף למי שרגיל לקראתם בשאר ימות השנה. הרגיל לקרוא כמה פרקי תהלים בכל יום, נכון להחמיר שלא יקרא צט. ביום תשעה באב. אך אם רוצה לקרוא תהלים לרפואת חולה או מחמת צרה וכיו\"ב ואומרם בדרך תחנונים, יש לו על מה שיסמוך. אסור ללמד תורה לתינוקות של בית רבן. אך כאשר יש חשש שילכו בטל ק. ולא ילמדו כלל, מותר ללמדם בדברים הרעים הנ\"ל. אסור ללמוד תורה בתשעה באב אף על ידי הרהור, מפני שגם בזה קא. שייך שמחה. אסור לתלמיד חכם לכתוב חידושי תורה שאינם שייכים לדברים קב. המותרים ללמוד בתשעה באב. ותלמיד חכם הלומד בדברים המותרים ונתחדשו לו חידושי תורה בדרך לימודו, וחושש שמא ישכחם רשאי לכותבם. שאילת שלום בתשעה באב לא ישאל בשלום חברו בתשעה באב. ועם הארץ שאינו יודע הדין ואומר קג. שלום לחברו, משיב לו בשפה רפה ובכובד ראש. ויש אומרים שאין הבדל בין אם מברכו לשלום או שואל לשלומו, או מברכו בברכת 'בוקר טוב' וכיו\"ב. ויש מתירים לומר 'בוקר טוב' או 'ערב טוב' בתשעה באב. וכן לומר 'צפרא דמרי טב'. והעיקר להלכה כדברי המתירים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין ללכת ולטייל ברחובה של עיר ביום תשעה באב אפילו לבדו, כדי קד. שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש והיתול. יש נוהגים ללכת לבית הקברות ביום תשעה באב אחר התפלה. וראוי קה. שלא ילכו בקבוצה גדולה אלא ילכו אחד או שנים יחדיו, ובדרכם ידברו בעניין חרבן בית המקדש. עשיית מלאכה בתשעה באב מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, מקום שנהגו שלא קו. לעשות - אין עושים. ומנהג כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב. והמנהג שלא לעשות מלאכה גם בליל תשעה באב. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, מותרים לומר לגוי קז. שיעשה המלאכה, ובלבד שאין רעש גדול בעשיית אותה מלאכה. ולפיכך אסור לומר לגוי שיבנה בנין בתשעה באב. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסורים בסחורה קח. ובפרקמטיא כדי להרויח ולהשתכר, אבל לצורך פרנסה כדי שיהיה לו מה לאכול, כגון עני, מותר בצנעא. מותר לבעל חנות מזון למכור מצרכי מזון ביום תשעה באב.קט. כל מלאכה שאין שהות בעשייתה, כגון הדלקת נרות וכיו\"ב, מותרת קי. בתשעה באב. וכן מותר לעשות מלאכת דבר האבד בתשעה באב. כל העושה מלאכה בתשעה באב אף במקום שנהגו לעשות, או שהיא קיא. מלאכה המותרת, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. נוהגים שלא להכין צרכי סעודה למוצאי תשעה באב עד אחר חצות קיב. היום ביום תשעה באב. שינה על הקרקע יש נוהגים לשכב לישון בליל תשעה באב על הארץ, ולהניח אבן תחת קיג. ראשו. ומכל מקום מן הדין אין חייבים לעשות כן. ואף על פי כן טוב שכל אדם ישנה מעט מהרגלו בעניין השינה בליל תשעה באב, כגון שאם היה רגיל לשכב על שני כרים, ישכב על כר אחד וכיו\"ב. ומי שהוא חלש במקצת, וכן מעוברות ומיניקות וכיו\"ב, אינם צריכים להחמיר בזה כלל. דיני תשעה באב שחל במוצאי שבת השנה שחל תשעה באב במוצאי שבת, אין לחלוץ הנעליים של עור קיד. מיד עם שקיעת החמה, אלא ישאר עם הנעליים עד לאחר צאת הכוכבים, . ואז יאמר: 'ברוך ] דקות לאחר השקיעה20-כ[ ותוספת מחול על הקודש המבדיל בין קודש לחול', ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפלת ערבית ולומר איכה וקינות. מן הראוי שבכל המקומות יתחילו תפילת ערבית בתשעה באב שחל קטו. במוצאי שבת, לפחות כחצי שעה אחר השקיעה, כדי שתהיה שהות לציבור להחליף בגדיהם ולחלוץ נעליהם בביתם אחר צאת הכוכבים. אין להבדיל על הכוס בתשעה באב שחל במוצאי שבת, אלא מבדיל קטז. בתפילה באמירת 'אתה חוננתנו'. ואם לא אמרו אינו חוזר. אך יאמר: 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' קודם שיעשה מלאכה. קודם קריאת 'איכה' מברכים על הנר ברכת 'בורא מאורי האש'. ואף קיז. ואם לא התפללו ערבית ולא אמרו [ .הנשים יברכו על הנר במוצאי שבת 'אתה חוננתנו', יזהרו קודם שידליקו האש לומר 'ברוך המבדיל בין קודש .]'לחול . אין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב.קיח במוצאי תשעה באב כאשר מבדילים על הכוס, אין מברכים על הנר קיט. והבשמים. מי שאינו חייב להתענות בתשעה באב, כגון חולה ויולדת תוך שלושים קכ. יום וכיו\"ב, צריכים להבדיל על הכוס קודם אכילתם ביום ראשון. שאסור לאדם לטעום אחר השבת קודם שיבדיל. ויכול להוציא את בני ביתו המתענים ידי חובת הבדלה, ואינם צריכים לחזור ולהבדיל במוצאי תשעה באב. ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לא יטעם המבדיל מן הכוס, אלא יתננו לקטן כדי שישתה כמלא לוגמיו. ואם אין שם קטן ישתה בעצמו מן הכוס כמלא לוגמיו. ואם קשה לו שתיית הכוס אינו צריך לדחוק עצמו, ודי בטעימת כל שהוא. אם אין החולה יודע להבדיל רשאי הבריא להבדיל בשבילו, וישתה קכא. החולה מן הכוס. והבריא שהבדיל על הכוס, רשאי לכוון לצאת ידי חובה בהבדלה זו. קטן שאוכל בתענית תשעה באב שחל ביום ראשון, אינו צריך להבדיל קכב. כלל קודם שיאכל. דינים השייכים לתפילות תשעה באב בתשעה באב יושבים בבית הכנסת על הארץ בלילה וביום עד תפילת קכג. המנחה. ונוהגים להקל לשבת על כסאות אחר חצות היום, לאחר אמירת 'איכה' וקינות. מעיקר הדין מותר לשבת על גבי קרקע מרוצפת בתשעה באב, בלא קכד. הפסק בגד. אך טוב להחמיר ולשבת על בגד או שטיח. ומותר לשבת על גבי . ומי שהדבר ] ס\"מ8[ שרפרף קטן, או כרים וכסתות אם אין בגובהם טפח קשה עליו, כגון זקן ותשוש כח, רשאי להקל לשבת על גבי שרפרף קטן, עשרים וארבעה [ או על גבי כרים וכסתות שגובהם פחות משלשה טפחים .]ס\"מ חייב אדם לעמוד מפני אביו ומפני רבו, או מפני תלמיד חכם, או זקן, קכה. אף בתשעה באב, אף על פי שהכל אבלים ויושבים על גבי קרקע. וכן מחוייב אדם לעמוד מפני ספר תורה בתשעה באב. נוהגים להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש בתשעה באב. ולפני תפילת קכו. מנחה ביום תשעה באב מחזירין הפרוכת למקומה. אמירת 'נחם' בתשעה באב מנהג הספרדים ועדות המזרח כדעת מרן השלחן ערוך וגדולי האחרונים קכז. לומר 'נחם' בכל התפילות בתשעה באב. וגם הש\"ץ אומר 'נחם' בחזרה. אם חתם בברכת 'נחם' – 'בונה ירושלים', יצא. ואין לחתום: 'מנחםקכח. ציון ובונה ירושלים'. שכח ולא אמר 'נחם' ונזכר אחר שחתם 'בונה ירושלים', יאמר ב'שמע קכט. קולנו' אחר שאומר 'עננו', וחותם 'שומע תפילה'. ואם שכח גם שם לאומרו, יאמרנו בברכת 'רצה' היכן שאומרים 'יעלה ויבוא. ואם לא אמרו שם, יאמרנו בסוף התפילה, אחר 'אלוהי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. ואם לא אמרו אחר 'אלוהי נצור', אינו חוזר. נוסח תפילת 'נחם' שבידינו, יסודתו בהררי קדש על ידי רבותינו אנשי קל. כנסת הגדולה. ולכן אסור בהחלט \"לתקן\" ולשנות נוסח זה, כגון תיבות: \"העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה\". מה גם שבעונותינו הרבים, ירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולי עבודה זרה, ובסביבות מקום המקדש קבורים ישמעאלים, ובמקום המקדש הקימו הערבים מסגדים. ומלבד זאת גם הרוחניות של עיה\"ק ירושלים ת\"ו בשפל המדרגה, כאשר אלפים ורבבות מבני ירושלים אינם שומרי תורה ומצוות, ומחנכים את בניהם ללא תורה וללא מצוה, והסמכות נתונה בידי בתי המשפט החילוניים שהם כערכאות הגויים ממש, וחומת הצניעות נהרסת, וקדשת השבת נרמסת בראש כל חוצות, ועוד כהנה וכהנה עד יעמד כהן לאורים. אמירת 'עננו' בתשעה באב המתענה בתשעה באב צריך לומר 'עננו'. ומנהג הספרדים ועדות קלא. המזרח לאמרו בכל התפילות. והיחיד אומרו באמצע ברכת 'שמע קולנו', והש\"ץ אומרו בחזרת שחרית ומנחה כברכה בפני עצמה, בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו'. וחותם: 'ברוך אתה ה', העונה לעמו ישראל בעת צרה'. סדר ערבית של ליל תשעה באב מנהג הספרדים לפתוח בשירת 'האזינו' קודם תפילת ערבית בליל קלב. תשעה באב. ואחר תפילת י\"ח בליל תשעה באב, אומרים חצי קדיש, ואין אומרים 'תתקבל'. ואחר הקדיש מברכים 'בורא מאורי האש' על הנר, ולאחר מכן אומרים 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים לפתוח קודם 'איכה' בקינת 'למי אבכה וכף אכה'. ויש קלג. נוהגים לקרוא קודם הקינות, ואחר כך קוראים 'איכה'. ישתדל כל אדם לבכות ולהתאבל מעומק ליבו על חרבן בית המקדש קלד. וגלות השכינה, בשעת אמירת 'איכה' וקינות. ונוהגים לחזור על פסוק 'השיבנו' בסיום קריאת 'איכה'. אחר הקינות נוהגים לכבות את כל האורות, והש\"ץ אומר לאור הנר קלה. בקול בכי: \"שמעו נא אחינו בית ישראל\", ומכריז: \"היום כך וכך שנים לחרבן בית מקדשינו\". ולאחר מכן אומרים 'ואתה קדוש'. ואף שתשעה באב השנה חל במוצאי שבת מתחילים מ'ואתה קדוש', ואין אומרים פסוקי 'שובה ה' וכו''. לאחר מכן אומרים קדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא'. בשעת קריאת 'איכה' וקינות אסור לדבר או לצאת מחוץ לבית הכנסת, קלו. כדי שלא יסיח דעתו מן האבל. וכל שכן שלא ידבר עם גוי בשעת קריאת 'איכה' וקינות. מנהג הספרדים ורוב קהילות האשכנזים לקרוא מגילת 'איכה' מתוך קלז. ספר מודפס ואין מברכים על קריאתה כלל. נוהגים לומר כמה פסוקי נחמה אחר שסיימו הקינות, כדי לסיים קלח. בנחמה. וכן יש נוהגים לומר דברי נחמה בסוף כל קינה וקינה. והנוהג כן יש לו על מה לסמוך. מנהג הספרדים לומר אחר הקדיש 'דהוא עתיד לחדתא עלמא' פיוט קלט. 'עד אנה בכיה בציון', שיש בו תפלה על נחמות ציון ובנין בית המקדש, ואחר כך אומרים קדיש 'יהא שלמא' ו'ברכו' ו'עלינו לשבח'. סדר שחרית של יום תשעה באב יש אומרים שביום תשעה באב אין לברך בברכות השחר ברכת 'שעשה קמ. לי כל צרכי'. ויש אומרים שמברכים ברכה זו גם בתשעה באב. ולהלכה נראה, שהנוהגים לברך ברכה זו בתשעה באב יש להם על מה שיסמוכו. אך שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. מנהג ירושלים להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת בתפילת קמא. שחרית בתשעה באב. ויש שנוהגים להתעטף בציצית ולהניח תפלין בבית הכנסת בתשעה באב בתפילת המנחה, ומתפללים שחרית בלא ציצית ותפלין. והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. מן הראוי שבמקום שנהגו להניח תפילין רק במנחה, שישתדל כל קמב. אחד להתעטף בציצית ולהניח תפלין בביתו קודם תפילת שחרית, ויקרא , ויפשוט הטלית ויחלוץ ]אחר שברך ברכות התורה[ 'עמהם 'קריאת שמע התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית. הנוהגים להניח תפילין של רבנו תם בכל יום, צריכים להניחם גם קמג. בתשעה באב. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב שחרית, יניחו אף תפילין של רבנו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש\"י ושל רבינו תם בביתם קודם תפילת שחרית, ויקראו עמהם \"קריאת שמע\", ויחזרו ויניחו תפילין של רש\"י בתפילת המנחה בבית הכנסת. מתפללים שחרית ככל ימות השנה. ויש נוהגים לומר שירת \"האזינו\" קמד. במקום שירת הים. אך מנהג ירושלים לומר שירת הים ככל ימות השנה. הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש\"ץ ככל ימות השנה. ויש קמה.נוהגים שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא במנחה. וכשהכהנים נושאים כפיהם בתשעה באב, צריכים לחלוץ הנעליים מעל רגליהם, למרות שהם נעלי בד או גומי. בשעת פתיחת ההיכל אין אומרים 'אל ארך אפים'. ומנהג הספרדים קמו. לומר הקינה 'על היכלי אבכה', ובשעת הוצאת ספר תורה אין אומרים 'גדלו לה' אתי'. ומנהג הספרדים לומר הקינות 'במקום אשרי העם איכה זהב יועם' ו'קומי וספדי תורה'. מוציאים ספר תורה, ופותחים ספר תורה להראות הכתב לצבור אף קמז. ביום תשעה באב, ככל ימות השנה. אין המפטיר אומר 'חצי קדיש' לאחר קריאת ספר תורה, אלא לאחר קמח. שחתם 'מגן דוד' בסיום הברכות שלאחר ההפטרה. אחר ההפטרה אומרים 'אשרי' ו'ובא לציון', ומדלגים פסוק 'ואני זאת קמט. בריתי', ואין אומרים מזמור 'יענך ה' ביום צרה'. ואומרים קדיש 'תתקבל', 'שיר של יום', 'פיטום הקטורת', ומסיימים התפילה עם כל הקדישים כדרכם בכל ימות השנה. יש נוהגים שלא לומר קדיש 'תתקבל'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'שיר קנ. של יום' ו'פיטום הקטורת'. וכן יש נוהגים שלא לומר 'עלינו לשבח' בסיום התפלה. ובכל מקום יעשו כמנהגם. ובמקום שאין מנהג ברור, יאמרו התפילה כמו בשאר ימות השנה. ואחר התפילה אומרים 'איכה' וקינות. ויש נוהגים לאחר מכן לקרא בספר 'איוב' עם פירושיו. ברית מילה בתשעה באב אם יש תינוק למול בתשעה באב מלין אותו לאחר אמירת הקינות. קנא. ויש ממתינים מלמולו אחר חצות היום. ומברכים ברכת המילה בלא בשמים. אם היולדת נמצאת שם יברך על הכוס, ותשתה ממנו היולדת וצריכה קנב. להיזהר לשמוע הברכה, ולא להפסיק בדיבור מתחילת הברכה עד לשתיית הכוס. ואם אין היולדת נמצאת, יברך על הכוס ויתננו לקטן שלא הגיע למצות שיטעם ממנו. מותר לבעלי ברית שהם המוהל, הסנדק ואבי הבן, וכן לאם התינוק, קנג. להחליף בגדיהם וללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, אבל לא ילבשו בגדים לבנים, ולא חדשים. ואם סיימו כבר אמירת הקינות וספר 'איוב', יכולים בעלי הברית להישאר בבגדי שבת שעליהם. אבל אם מלו קודם אמירת הקינות וספר 'איוב', צריכים בעלי הברית לפשוט בגדי שבת אחר המילה. מותר לבעלי הברית ללבוש טלית גדול בשעת המילה. והנוהגים שלא קנד. ללבוש טלית ותפילין בשחרית, טוב שלא ילבשו טלית גדול בשעת המילה הנערכת קודם חצות היום. אסור לבעלי ברית לרחוץ או לנעול מנעלי עור לכבוד המילה. וכן אסור קנה. להם להסתפר ולהתגלח בתשעה באב. וכאשר חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון כהשנה, לא ישלימו תעניתם. סדר תפלת מנחה ביום תשעה באב במנחה יושבים על כסאות כרגיל. ואחר 'אשרי' אומרים 'חצי קדיש', קנו. ומוציאים ספר תורה, וקוראים שלושה עולים בפרשת 'ויחל' כבשאר תעניות צבור. והשלישי אינו אומר 'חצי קדיש' אחר הקריאה. אלא מפטיר 'שובה ישראל' ומסיים 'מי אל כמוך'. יש נוהגים שהשלושה שעלו לתורה בשחרית, עולים גם במנחה. קנז. מחזירין ספר תורה למקומו ואומרים 'חצי קדיש', ומתפללים י\"ח, קנח. ואומרים 'נחם' ו'עננו', והכהנים נושאים כפיהם בחזרה. ואחר החזרה אומרים פסוקי נחמה 'נחמו נחמו עמי וכו''. ונכון לסיים החזרה סמוך לשקיעת החמה, כדי שיאמרו פסוקי הנחמה לאחר השקיעה. יש קהילות בחו\"ל שנהגו שלא להפטיר במנחה של תשעה באב. ואם קנט. עלו לארץ ישראל ורוצים לנהוג כמנהג ארץ ישראל בהסכמת הקהל, רשאים לעשות כן, ותבוא עליהם ברכה. הלכות מוצאי תשעה באב ] דקות אחר השקיעה20-כ[ אחר צאת הכוכבים במוצאי תשעה באבקס. מותר לאכול ולשתות. נוהגים לקדש את הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. קסא. וטוב לטעום משהו קודם שיקדשו את הלבנה. ויש נוהגים ללבוש נעליים ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה. מותר לספרדים ובני עדות המזרח לכבס וללבוש בגדים מכובסים קסב. ולהסתפר, ולרחוץ כל הגוף אפילו במים חמים במוצאי תשעה באב. מותר מן הדין לשאת אשה במוצאי תשעה באבקסג. השנה שתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, מותר לברך קסד. 'שהחיינו' על בגד או פרי חדש במוצאי התענית. השנה שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, למנהג הספרדים קסה. ועדות המזרח יש להקל אף לאכול בשר ולשתות יין במוצאי התענית."},{"filename":"160.pdf","content":"יום חרבן| אכילת בשר ביום ראש חודש אב| מנהג אי אכילת בשר בתשעת הימים| הפולמוס על אי אכילת בשר ושתיית יין לאחר החרבןנושאי השיעור: איזה | איזה בשר אסור באכילה| גדלותו של מרן החיד\"א| עישון סיגריות ביום תשעה באב| בעל ה'כנסת הגדולה' וכת השבתאות| בית המקדש הראשון | שימוש בכלים שנתבשלו בהם בשר| אכילת תבשיל שנתבשל בו בשר או עוף בתשעת הימים| שתיית יין של הבדלה בתשעת הימים| יין אסור בשתיה על מה | החשיבות ללמוד את אגדות החרבן והצרות שאירעו לעם ישראל בגלות| אכילת בשר או עוף בשבעת ימי אבילות| אכילת דגים בתשעת הימים הציפיה לביאת | אכילת סעודה דשינה קודם סעודה המפסקת בערב תשעה באב| עשיית סיום מסכת כדי לאכול בשר בתשעת הימים| אנו מתאבלים עם ישראל עדיין שרוי בגלות| יש זמנים שצריך להימנע ממלחמה עם הגויים| משיח צדקינו160 גליוןמיום א' כ\"ה תמוז תשפ\"ב העלון נתרם ע״י משפחת מאירוב (ניו יורק) להצלחת מר בנימין יונתנוב ומשפחתופרשת מסעי מנהג אי אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים והחובה להתאבל על החרבן א. יש גבול כמה ניתן להחמיר איתא, שלאחר חרבן בית המקדש \"רבו (ס:) בגמרא במסכת בבא בתרא פרושים בישראל\" - היו הרבה יהודים שמאד כאב להם חרבן בית המקדש, ומתוך כך החליטו להפסיק לאכול בשר ולשתות יין במשך כל השנה. וחכמים לא אהבו את המנהג הזה. שלחו להם את רבי יהושע ששאל אותם שנאכל בשר, שהיו מקריבים קרבנות של בשר בבית המקדש ועכשיו זה מפני מה רוצים להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין, והם השיבו לו, אפשר התבטל?! אפשר שנשתה יין, והנסכים של היין שהיו מקריבים בזמן הקרבת הקרבנות התבטלו?! רבי יהושע אמר להם על כך, שאם כן שיפסיקו גם לאכול פירות, שהרי היו מביאים ביכורים של פירות לבית המקדש ועכשיו לא. הם שמעו כך ואמרו לו שאכן כן, גם פירות שבעת המינים יפסיקו לאכול. אולם רבי יהושע המשיך, שאולי יפסיקו מלאכול לחם, שהרי בבית גם מלאכול לחם. ואז רבי יהושע אמר להם, שאולי יפסיקו מלשתות מים, המקדש היה לחם הפנים, וכעת אין לחם הפנים! והם אכן הסכימו להפסיק שהרי בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח, הלכה למשה מסיני, ועכשיו אין את ניסוך המים! שתקו. זה כבר יותר מדאי. ורבי יהושע לימדנו בזה, שגם אדם שמחמיר יש גבול. לא להתאבל כלל אי אפשר, צריכים להתאבל על חרבן הבית, אבל להתאבל יותר מדאי אי אפשר מפני שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ב. איסור אכילת בשר בתשעת הימים הוא מנהג גרידא למד מגמרא זו את היסוד (בביאורו לש\"ע סימן תקנט סעיף ט)על כל פנים הגאון מוילנא למנהג בבין המצרים לא לאכול בשר. אכן בדור שאחר החרבן אין שום ספק (תענית שכולם היו אוכלים בשר גם בתשעת הימים. שהרי יש משנה מפורשת - בשנה [ שסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שקודם הצוםכו:) , אסור לאכול בשר ולשתות יין. ]הזו שתשעה באב חל בשבת זה לא שייך ומשמע מזה שקודם לסעודה המפסקת מותר לאכול בשר. אך בתקופת הראשונים התפשט המנהג שלא לאכול בשר מראש חודש. כותב שמנהג כל ישראל שלא לאכול בשר (פרק ה מהלכות תעניות הלכה ו) הרמב\"ם בשבוע שחל בו תשעה באב. וכך נהגו כל ארצות המזרח. לעומת זאת המאירי (תענית ל.) כותב שה'מהודרים בחסידות' אינם אוכלים בשר כל היום בערב תשעה באב. דהיינו ולא בכל תשעת הימים או בשבוע שחל בו. כלומר שהדין שלא לאכול בשר אינו על פי הגמרא או חז\"ל, אלא מנהג ישראל, ומנהג ישראל תורה הוא. \"אל תטוש תורת אמך\". זה כמו מצוה מדברי קבלה ואנחנו חייבים לשמור את המנהג שלנו. ג. פשט המנהג ברוב הקהילות שלא לאכול בשר בימינו המנהג כמעט בכל הקהילות להחמיר באכילת בשר. אכן יש כמה עדות מסוימות שאינם מחמירים כל כך בזה. ויש כאלו שמקילים בעוף. אולם רוב עם ישראל מחמיר שלא לאכול בשר החל מראש חודש אב.ד. אם יש ראיה מהירושלמי בתלמוד ירושלמי (פסחים פ\"ד ה\"א) איתא, \"אמר ר' זעירה, נשייא דנהגן דלא למיכל בישרא ולא למישתייה חמרא מן דאב עליל מנהגא\". דהיינו היו נשים שנוהגות ] - התלמוד ירושלמי זה זמן הגמרא[ שבזמן הגמרא שלא לאכול בשר ולא לשתות יין החל מראש חודש. וזו נוסחא אחת בירושלמי. ולפי הנוסחא הזו המנהג הזה התחיל כבר מזמן הגמרא. אכן במשנה הוא ודאי לא נזכר. (ראה אבודרהם סדר תפלת התעניות. מאה שערים לרבינו יצחק אבן גיאת לעומת זאת הרבה מן הגאונים מביאים את הירושלמי הזה, ושם לא נזכרות המילים הלכות תשעה באב עמוד כב ועוד) כתוב 'עמרא' במקום 'חמרא'. ו\"למשתי עמרא\" – היינו לטוות את החוטים, \"נהיגי דלא למישתי חמרא\" - שהנשים נוהגות שלא לשתות יין, ובחלקם \"דלא למיכל בישרא\" - לא מזכירים את האיסור לאכול בשר. ובחלקם כתוב לתפור. כלומר שהנשים היו נוהגות שלא לתפור בימים אלו. וממילא אין ראיה מהירושלמי כלל. כלומר שיש לנו בירושלמי הזה שלש נוסחאות. נוסחא אחת, שהנשים בזמנם נוהגות בזמנם לא לשתות יין. נוסחא שלישית, שזה לא מתייחס לבשר ויין היו נוהגות שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נוסחא שניה, שהנשים היו אלא רק לטויית חוטים. ועל כל פנים הוא מנהג וכל ישראל מחמירים בזה. ה. שלושה מנהגים בדברי מרן : \"יש נוהגים שלא לאכול בשר (סימן תקנ\"ט סעיף ט)וכך כתב מרן בשלחן ערוך בפירוש: \"תשעה מוסיפין משבעה עשר בתמוז\". 'שבת זו' היינו בשבוע הזה. כי בשבת ודאי ושלא לשתות יין בשבת זו. ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית. ויש (שם) שמותר לאכול בשר ולשתות יין וכמו ששנינו במשנה שחל בו תשעה באב, מראש חודש, או מי\"ז בתמוז. כיום כאמור רוב ישראל שלמה בשעת מלכותו\". ומרן השלחן ערוך מביא בזה שלושה מנהגים, שבוע באב שחל בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת נוהגים להחמיר מראש חודש. ו. אכילת בשר בראש חודש אב - וכבר כתבתי על כך במקום כמעט כל האשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר בראש חודש אב. אף שבאופן לגבי ראש חודש אב אם נוהגים לאכול בו בשר או לא, יש מנהגים שונים. [ .כללי מתייחסים לראש חודש כמו יום טוב אחר שיש מצוה להרבות באכילה, ולאכול פת, ביום ראש חודש לכבוד . הסיבה שהאשכנזים מחמירים החל מראש חודש, היא מכיון ].היום - זו פרשת השבוע שנקרא השבת, [ .שאהרון הכהן נפטר באותו היום פרשת מסעי, שאהרן מת בחודש החמישי באחד לחודש. והוא האדם היחידי שזכה שהתורה כותבת את יום ה'יארצייט' שלו. אין אחד כזה בתורה, אפילו לא משה רבינו! יום ז' באדר שהוא יום פטירת משה בתורה. וזה מעניין, שכל שנה יוצא שפרשת מסעי היא סמוכה לפני רבינו לא כתוב בתורה. ואפילו האבות הקדושים לא כתוב יום פטירתם .]או אחרי ראש חודש אב ז. זמן חרבן בית המקדש הראשון שנינו, חמישה דברים קשים אירעו את אבותינו (שם) במשנה במסכת תענית בתשעה באב. \"חרב הבית בראשונה ובשניה\" - שני בתי המקדש נחרבו יש דעה שבחרבן בית ראשון (תענית פ\"ד ה\"ה) בתשעה באב. אכן בתלמוד ירושלמי הובקעה העיר בט' בתמוז ולא בי\"ז בתמוז. וממילא שלושה שבועות לאחר השני נבנה לאחר מכן וממילא האבילות הראשונה התבטלה, וחרב ביום אב. והסיבה שאנו מתאבלים ביום תשעה באב היא מחמת שבית המקדש מכן של בין המצרים, הרי שבית המקדש הראשון חרב ביום ראש חודש תשעה באב, לכן בו נקבעה האבילות. ח. בעל הכנסת הגדולה וכת ש\"צ שר\"י (שער למעשה רבינו האר\"י ז\"ל נהג שלא לאכול בשר ביום ראש חודש אב שאמנם (סימן תקנא הגהת בית יוסף ס\"ק כו) . לעומת זאת הכנסת הגדולה הכוונות דף פט ע\"ב) החמיר שלא לאכול בשר בכל שלושת השבועות, אך ביום ראש חודש אב עצמו כותב שאין להחמיר ומותר לאכול בשר. בעל הכנסת הגדולה מחמיר מאד בעניינים של תשעה באב. הרבה מנהגים שנהגו האשכנזים בשלושת השבועות, הכנסת הגדולה שהיה ב'איזמיר' שבטורקיה, החיל את המנהגים הללו על היהודים החיים שם. הסיבה . לכך היא שבדורו של בעל הכנסת הגדולה היה מכשול גדול של שבתאי ] - בעבר כבר סיפרתי כאן את הסיפור שלו באריכות ואכמ\"ל[ ואמנם היו קהילות כמו קהילת חאלב שזרקו אותו בבושת פנים, לא עזר צבי שר\"י לו שום דבר. אבל בטורקיה לצערינו היה לו אלפי אוהדים. בעל הכנסת כיצד הוא מחלל שבת, ואיך שהוא מתנהג בבריונות ובשיגעון. לאחר מכן הגדולה בעצמו יצא נגדו בתחילה בחריפות, במיוחד לאחר שראה בעיניו פחד על חייו, היתה זו סכנת נפשות, ונאלץ להתחבאות מפניו. באותה תקופה שבתאי צבי שר\"י הורה ל'חסידיו' לאכול ולשתות בתשעה באב, ועשו אותו יום משתה ושמחה. קלונו של שבתאי צבי שר\"י נתגלה כאשר הוא התאסלם, לצערינו עוד אלפים ורבבות הלכו אחריו והתאסלמו, אבל רבים עזבו אותו. אחר כך הוא אמר כל מיני תירוצים על הצעד שעשה שהתאסלם, הוא טען שהקדושה צריכה לבוא ב'עטיפה של טומאה'... - כמו שיש שטוענים כיום שה'כנסת' זה מלכות ישראל... והנה אנחנו [ יהודים אבל מה עם ליברמן וכל חבורתו שיושבים שם ומגדפים מערכות . בגלל אלוקים חיים כל יום?! אז יש כאלה שמסבירים את זה, שהקדושה תבוא ]...בעטיפה של טומאה, כבר שבתי צבי שר\"י קדם להם בטענה הזאת הפירצה הזו של שבתאי צבי שר\"י שאירעה בתקופתו של בעל הכנסת הגדולה, הוא ראה לנכון להחמיר מאוד ולגדור גדר בענייני תשעה באב. כך כותב בשו\"ת זכר יהוסף. ט. עישון ביום תשעה באב עד כדי כך בעל הכנסת הגדולה החמיר בענייני תשעה באב, שפעם ראה אדם שמעשן סיגריות בתשעה באב, והוא נידה אותו! כי הוא פורץ גדר. שהרי בעל הכנסת הגדולה אסר לעשן ביום תשעה באב, אבל יש בזה מחלוקת, יש הרבה שהתירו. בזמנם לא ידעו שהעישון מזיק לבריאות ורבים היו מעשנים. ואדרבא חשבו שזה בריא. ואף היו הרבה גדולי ישראל - הוא חי מעט אחרי הכנסת [ שהיו מעשנים, ה'חכם צבי' היה מעשן ועוד רבים. והיו שהתירו לעשן בצום בטענה שזה לא נקרא ]הגדולה אכילה, ואכן כך הוא להלכה שהעישון אינו נקרא אכילה. אבל הכנסת הגדולה בעצמו התנגד לכך. י. גדלותו של מרן החיד\"א בשר בראש חודש אב \"מי לנו גדול מיוסף צדיקא\" – מרן החיד\"א שהיה הגאון רבינו חיים פאלאג'י כותב (מועד לכל חי סימן י אות ז) בעניין אכילת אוכל בשר בראש חודש אב. מרן החיד\"א היה ממש איש אלוקי. כל מי שלומד את ההסיטוריה של חייו זה הפלא ופלא איך שכל חכמי ישראל כמה אלפי אנשים צדיקים וחסידים, שהתגוררו כאן כדי לחיות חיי פרישות, חודשים, ואוסף כסף לתושבי ירושלים. באותם ימים היו גרים בירושלים מכן לא הסכים לקבל רבנות. במשך הרבה שנים היה נוסע לחו\"ל למשך נמנע מלקבל רבנות. בצעירותו שימש תקופה קצרה כרב במצרים, ולאחר התבטלו בפניו. מרן החיד\"א התגורר הרבה שנים מחוץ לארץ ישראל, הוא על התורה ועל עבודת ה'. והיישוב היהודי ברחבי העולם היו מחזיקים אותם. לאחר מכן התחילו האשכנזים לעלות לירושלים, ועשו קופה של האשכנזים וקופה של הספרדים, והיו מחלוקות על החלוקה. אבל מרן הקהילות לא הכירו אותו. הוא היה ניגש אל הרב ומדבר איתו בדברי תורה, באותם ימים שלא היה טלפון וכיו\"ב, היו קהילות ששמעו עליו אבל רוב כסף. הוא היה הולך להרבה קהילות בעולם, ושם הוא גם למד את מנהגיהם. החיד\"א תפקידו היה \"שלוחא דרבנן\" שליח של חכמי ארץ ישראל לאסוף והיה מספר לו שהוא שליחם של אנשי ירושלים עיר הקודש. והרבנים במקומות בהם היה מגיע היו נדהמים מאד מידיעותיו, והבינו שלפניהם עומד איש אלוקים ממש. והיו מעוררים את בני הקהילות לתרום לו, והיו שולחים אותו עם רכוש גדול לירושלים. וכך הקדיש את החיים שלו. לאחר מכן החליט להדפיס את ספריו. הוא כתב המון ספרים, שאת רובם הגדול זכה להדפיס בחייו. וההדפסה היתה ב'ליוורנו' שבאיטליה, שם אנו, העלו את עצמותיו לארץ ישראל. כאשר הוא היה שם הפצירו בו מאד התגורר וערך את ספריו לדפוס עד פטירתו ונקבר שם. לאחר מכן, בדורנו לחזור לארץ ישראל, שלחו לו משלחות ומכתבים כדי שישמש כראש הרבנים בארץ ישראל, אבל הוא סירב בשום פנים ואופן. והאמת, מה היה יוצא לנו אם היה מתמנה כאן לראש הרבנים?! הרי היינו מפסידים את כל הספרים שלו! ומרן החיד\"א למעשה לא רק זכה שפסקיו התקבלו הראשונים. היו מקומות שהיו נותנים לו רשות להעתיק, אבל היו מקומות משל עצמו. והיה נכנס לכל מיני ספריות של כתבי יד והיה מעתיק מדברי מאד, יתירה מזאת, הוא היה אוסף הרבה כתבי יד, היתה לו ספריה גדולה שהיה צריך לזכור את מה שקורא בראשו, וכשהיה יוצא היה כותב את הכל. חלק מספרי הראשונים התוודענו אליהם בזכותו של מרן החיד\"א, הרבה מכתבי המאירי, כתבי הרי\"ד, ספר הפרדס ועוד. יא. טעימה מהתבשיל של בשר בערב שבת של תשעת הימים למעשה מרן החיד\"א היה אוכל בשר ביום ראש חודש אב כאמור, וכך הוא ממילא זה יותר קל, כיון שבלאו הכי יש ענין לטעום את התבשיל בערב המנהג כיום אצל רוב הספרדים. השנה שראש חודש אב חל ביום שישי, שבת. אכן בשאר שנים כאשר הוא לא ערב ראש חודש יש דיון בפוסקים אם מותר לטעום מהתבשיל בערב שבת של תשעת הימים. ויש דעות הסוברות שמותר לבלוע. אבל השנה לנו הספרדים מותר לאכול בשר ביום שישי שהוא ראש חודש ללא כל חשש. יב. ההבדל בין בשר מליח לבשר הקרבנות שעוסקת (תענית שם) יש דיון בפוסקים איזה בשר אסור לאכול. שהנה בגמרא על דברי המשנה שבסעודה המפסקת אסור לאכול בשר ולשתות יין, איתא, בזמנם לא היה את האפשרות לשמור בשר בהקפאה, לא היו אמצעים של שמותר לאכול בשר מליח ולשתות יין מגיתו. 'בשר מליח' הכוונה, שהנה - כאשר המציאו את החשמל, בתחילה היו בתי חרושת שמייצרים [ .קירור בלוקים גדולים של קרח, ובבתים היו כמין ארון אטום שבו היו מניחים את הקרח למעלה, והארון הזה היה קר מחמת הקרח, והיו מאכסנים בו דברים. שופכים את המים ומביאים חדש. וכשהייתי ילד כך היו עושים, היה אחד והיו מקפידים לסגור בו את הדלת. לאחר כשבוע הקרח היה מפשיר והיו שעובר עם סוס ועגלה ופעמון ומכריז: קרח, קרח, קרח, וכולם היו יוצאים שהמנוע היה פועל היה מרעיש כמו טרקטור. אבל זה לא הפריע לנו, היינו לקנות, וזה היה כבד מאד. אחר כך ההורים שלי קנו מקרר קטן, שבכל פעם שמחים. זה מה שהיה. עם הזמן השתכללו המקררים ונעשו יותר גדולים . והנה, באותם ימים אדם שהיה ]ויותר שקטים. היום זה עולם אחר לגמרי שאם לא הבשר יתקלקל. אבל היו להם אמצעים כדי שהבשר לא יתקלקל, שוחט בהמה היה מוכרה באותו היום, וכולם אוכלים אותה באותו היום, כיון את הבשר הוא עדיין לא ראוי לאכילה מחמת כל המלח שעליו, לכן היו כזו הבשר יכול להחזיק מעמד הרבה זמן. אחר כך כאשר היו רוצים לאכול שלאחר הכשרת הבשר היו מניחים עליו שכבה של מלח ומייבשים. בצורה משרים אותו במים, וזה מפיג את המליחות וכך הוא ראוי לאכילה. והנה הבשר המליח הזה אינו דומה כלל לבשר הקרבנות. כיון שהמקסימום שאפשר לאכול קרבן לאחר ההקרבה הוא קרבן שלמים, שני ימים ולילה. - מהתורה אפשר עד עלות השחר [ .ורוב הקרבנות זה יום ולילה עד חצות . אם כן היו אוכלים את הקרבנות רק ]אבל חכמים הגבילו עד חצות הלילה כאשר הם טריים ולא בשר מליח. לכן אומרת הגמרא שאפילו בסעודה המפסקת מותר לאכול בשר מליח. יג. אם האיסור הוא גם על 'יין מגיתו' וכמו כן 'יין מגיתו'. שהנה הדרך לעשיית יין היא שלאחר שסוחטים את הענבים, יש כל מיני שיטות בזה, עם הקליפה או בלי, עם גרעינים או בלי, אבל חוק בל יעבור שלאחר הסחיטה הוא מתחיל לתסוס, ולאחר שעוברים ארבעים יום בסוף התהליך נוצר יין. ובאופן טבעי נוצר גם אלכוהול. והנה אם סוחט את הענבים לבד ושותה את היין מיד זה נקרא 'יין מגיתו'. זה לא יין ממש. בעבר דיברתי על זה בהרחבה לגבי קידוש, שחז\"ל אומרים \"סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום\". כלומר שהוא דין מיוחד בקידוש שמותר במיץ ענבים, ואינו מצוי בקרבנות ששם יין מגיתו פסול. לגבי קידוש יש מחלוקת [ בקרבנות צריך יין משובח, ואפילו מתוק פסול . ]אם יין מתוק כשר או לא ובגמרא איתא שהאיסור לשתות יין בסעודה מפסקת הוא רק ביין ממש הראוי למזבח. כמו לגבי בשר צריך שיהיה בשר טרי, גם לגבי יין צריך שיהיה יין ישן. אבל יין מגיתו, מותר. שזה היה בזמנם, כיון שאז היו אוכלים (תענית שם ד\"ה אע\"ג) והנה כותבים התוספות רק בשר טרי ואילו הבשר מליח לא היה מצוי, אבל בימינו שזה מצוי מאד, כמו כן גם יין מגיתו נעשה מצוי מאוד ועל כן אסור לאכול בשר מליח (ח\"ב סימן תטו)ולשתות יין מגיתו בסעודה מפסקת. וכך כותבים האור זרוע ועוד ראשונים. לפי זה יש לומר, שבימינו שאת המנהג שנהגו בסעודה המפסקת אנחנו נוהגים בכל תשעת הימים, ממילא יהיה אסור גם בשר מליח ויין מגיתו. וכל שכן יש ללמוד שאסור לאכול בשר קפוא. אמנם הוא יורד באיכותו מבשר טרי, אבל עדיין בשר מליח הוא הרבה יותר גרוע. ואם בשר מליח אסור כל שכן בשר קפוא. ובאמת כך המנהג. יד. המנהג להחמיר גם בבשר עוף אכן בתקופת הראשונים היה בזה מחלוקת, היו מקומות שהיו מחלקים איזה בשר וכו', אבל למסקנא אנחנו נוהגים להחמיר אפילו בבשר עוף. אמנם לא היו שוחטים תרנגולים בבית המקדש, אך היו שוחטים שני וז\"ל: \"יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים תורים או שני בני יונה, לפיכך אסרו גם את כל סוגי העופות. וכך פסק מרן (שם)השלחן ערוך הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס. ומותרים לשתות יין הבדלה\". טו. שתיית יין של הבדלה לגבי שתיית יין בתשעת הימים זה תלוי גם במנהגים. בספר פרי האדמה כותב, שלא נהגו בירושלים להחמיר לא לשתות יין בתשעת הימים. (ח\"ד דף ח) אך ברור שכדאי להתאבל על החרבן ולא לשתות יין. אבל את היין של הבדלה מרן כותב בפירוש, שמותר לשתות יין בהבדלה. אצל האשכנזים נוהגים שקטן שותה את היין, יש להם כל מיני מנהגים בזה. טז. אכילת תבשיל שנתבשל בו בשר מרן שם כותב שמותרים לאכול תבשיל שנתבשל בו בשר, ביאור הדבר, שלדעת מרן אם נתבשל בשר עוף או בהמה שאין בו שומן, מותר לאכול וכך (סימן תקנט ס\"ק כט) את התבשיל שנתבשלו בו. אבל כותב המגן אברהם כותבים עוד האחרונים, ספרדים ואשכנזים, שנוהגים להחמיר גם בתבשיל שנתבשל בו בשר אף אם אינו אוכל את הבשר בעצמו. יז. שימוש בכלי בשר בתשעת הימים הימים. משום שאף האוכל שמכינים בו אינו הופך להיות בשרי בזה. וגם מותר להשתמש בסיר בשרי נקי שבישלו בו בשר לפני ראש חודש בתשעת המחמירים בנ\"ט בר נ\"ט, בסיר כולם מודים להקל. אפילו לכתחילה. כך כותב מרן הבית יוסף (יו\"ד סימן צה). אולם אם הסיר אינו נקי, ויש בו ממשות של בשר, וממילא כל מה שנתבשל בו הוא בשרי. למרות שמרן השלחן ערוך כתב להקל בזה, כותבים כל האחרונים שבזמנינו נהגו להחמיר. וזה לא נגד מרן השלחן ערוך, משום שהוא התייחס למנהג שהיה בזמנו ובמקומו. בימינו מעידים האחרונים שכמעט כל המקומות נהגו להחמיר אפילו בתבשיל שנתבשל בו עוף. יח. אין נוהגים איסור באכילת דגים היום הרופאים אומרים שדגים זה בריא לא פחות מבשר. ואדרבא יש בדגים כל מיני סוגים של ויטמינים שאין בבשר. ויש אף שטוענים שדגים הם בריאים יותר מבשר. לפעמים יש גם דגים שיש בהם בעיות של בריאות. בכל אופן מותר לאכול דגים בתשעת הימים. וזה מפורש בדברי . שהנה המשנה אומרת לגבי סעודה מפסקת שאסור (שם)מרן השלחן ערוך לאכול בשר ולשתות יין, ומשמע לכאורה שמותר לאכול דגים בסעודה מפסקת. אבל כותב מרן השלחן ערוך: \"אפילו בשר מליח ובשר עופות בסעודה מפסקת. בזה נשאר המנהג כמו שכתוב בדברי מרן, אבל בתשעת ודגים ויין מגיתו נהגו לאסור בסעודה המפסקת\". דהיינו שאין לאכול דגים הימים אפשר לאכול דגים. יט. יש מספיק מה לאכול בתשעת הימים שאף אחד לא יתלונן שאין לו מה לאכול בתשעת הימים, יש מספיק מה לאכול. רק בשר ועוף שבוע אחד להמתין ולחכות לכבוד בית המקדש. חשוב מאד שנקפיד על כך. בואו נלמד מהמרוקאים שכאשר יש להם אבל הם נהגו להחמיר. תנסו לתת למרוקאי עוף בשבעה, הוא לא יהרהר אבילות בתוך שבעה אינם אוכלים בשר. אמנם הגמרא אומרת שמותר, אפילו, הם מקפידים על זה. כל שכן אנחנו שיש לנו את מנהג אבותינו שלא לאכול בשר בתשעת הימים, לא נחמיר בזה?! כ. לא מרגישים את הצער הבעיה בתשעת הימים היא, שלצערינו עם ישראל סבל הרבה צרות, אך בכל פעם שהצרות קצת פוחתות הן נשכחות. \"וישמן ישורון ויבעט\". אנשים קשה להם לזכור את הצער. הגרי\"ש אלישיב אמר פעם, שזה ובכל פעם שאומר לאסור אנשים מקבלים מיד ולא מתווכחים, לא מנסים מעניין שאנשים שואלים שאלות בענייני אבילות, מה מותר ומה אסור, למצוא תירוצים וכיו\"ב. ואילו כשהמדובר הוא על שלשת השבועות כל אחד מחפש דרך איך להתחכם. והסיבה לכך, שבאבילות משפחתית אדם מרגיש צער וצורך להתאבל. אבל באבילות על בית המקדש לא מרגישים צער! כא. ללמוד על הצרות שאירעו לעם ישראל ואני אומר שכדאי מאד לכל אחד ללמוד את דברי הגמרא בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי, שיש בכמה מקומות תיאורים מזעזעים ממש על חרבן בית המקדש. יש ספרים שמתארים את מסעי הצלב, זה נורא ואיום, מי שקורא את זה לא יכול להפסיק מלבכות. יש ספרים שמתארים את מאורעות ת\"ח ת\"ט ועוד כיו\"ב. וספרים אלו מותרים לקריאה בתשעה באב, להבין מה עברנו במהלך הדורות. וכן הוא לגבי ספרים על השואה. היה סופר אחד קראו לו משה פראגר, שהיה ניצול שואה וכתב כמה ספרים לתאר את מאורעות השואה, סיפורים מזעזעים שהיהודים עברו בשואה. וזה שובר את הלב ממש. אכן אנשים לא אוהבים לחשוב על זה. זה טבעו של אדם, יש לו שמחת חיים טבעית. אבל כאשר נבין את המשמעות נרצה להתאבל. כב. להבין את משמעות חרבן בית המקדש לפני כעשר שנים הייתי בארצות הברית בתשעה באב. ושם יש בית כנסת ענקי שהיו מביאים בו רבנים בליל תשעה באב וגם ביום, במשך בית המקדש. וביקשו ממני לדרוש שם בליל תשעה באב. היו שם המוני שעות על גבי שעות עם הפסקות קצרות. והיו מוסרים דרשות על חרבן אנשים שהיו יושבים על השטיח, והבית כנסת היה מלא עד אפס מקום - לפני עשר שנים אמרתי את זה [ כולל עזרת הנשים. ואמרתי להם רבותי, היום אנחנו ]...באמריקה, היום אני יכול להגיד את זה גם פה יושבים על הארץ, מתאבלים על חורבן בית המקדש. ואני שואל האם מישהו הוריד כאן דמעה אחת על חרבן בית המקדש?! אנחנו אומרים את הקינות, בחלקם יש אפילו מנגינה יפה, 'משתדלים להצטער', אבל אנחנו לא באמת מתאבלים. אמרתי להם רבותי, בואו נתאר לעצמינו שפתאום הדלת נפתחת, ומלך המשיח נכנס ומודיע שבא לגאול את ישראל! התפללתם הרבה, אמרתם 'בונה ירושלים', 'מצמיח קרן ישועה', 'ותחזינה ענינו', ולבסוף הגעתי! הרי כל אחד יתחיל לחשוב על כל מה שרצה לסיים ועל כל התוכניות שלו, והוא מתחיל לשאול את עצמו היכן אלך לגור בירושלים?! רק עכשיו גמרתי לבנות את הבריכה!... היכן נמצא דירה? וכי נלך לגור עם כל הישראלים?!... כלומר כל התפילות וציפיה לבואו של משיח אינן אלא מן השפה ולחוץ! והסיבה לכך היא שאין לנו את הסבל שעבר על עם ישראל בדורות הקודמים. אכן לצערינו כל מי שיודע אנחנו במצב מסוכן מאד. אבל מעבר לכל זה, אנחנו לא מבינים מה זו 'גלות השכינה'! כמה נוראה היא העובדה שאין לנו את בית המקדש! אין את הרוח הקודש ששררה בבית המקדש! אין את הקדושה האמיתית שהיתה אז! אנחנו לא מבינים את המשמעות. לכן לצערינו אנשים אינם מבינים את להם שצריכים לאכול בשר בתשעת הימים, והרי לפי דברי הרופאים גם המשמעות ומחפשים קולות. וכמו שיש שפונים בשאלה שהרופא אמר אדם שהוא חולה יהיה יותר בריא מאשר אם יאכל דגים ולא בשר. מאידך יש רופאים שמתנגדים. כג. סיום מסכת בתשעת הימים בכדי לאכול בשר שרוצים לאכול בשר בתשעת הימים, לוקחים בחור ישיבה, משלמים לו כיום יש תופעה חדשה שראיתי בחו\"ל, אבל גם בארץ כבר ישנה, אנשים כסף שילמד מסכת קטנה וקלה, כגון תענית או מגילה, ולאחר מכן הוא בא ועושה 'סיום'. הם שרים קצת אומרים קדיש, והולך. הם אפילו לא טורחים להזמינו לסעודה. וכמו כן יש מסעדות בארצות הברית בהם יש כמה בחורי ישיבות בצד, שכאשר מגיעה למסעדה קבוצת אנשים, הבחור מגיע ועושה להם סיום ומקבל על כך תשלום. ואני חושב שזה פשוט נגד ההלכה. מסכת \"עבידנא יומא טבא לרבנן\", כלומר גם מי שלא סיים את המסכת אכן אמנם הגמרא אומרת שכאשר אביי היה רואה תלמיד חכם שמסיים עדיין הסעודה של הסיום היא נקראת סעודת מצוה. כמו ברית מילה. יש בזה חילוקי מנהגים. וכן הוא הדין בסיום מסכת, המשתתפים מותרים שלמנהג הספרדים כל הקרואים מותרים באכילת בשר. אצל האשכנזים באכילת בשר. הם משתתפים בשמחה של יהודי שסיים מסכת. אולם מצוה מותר לאכול בשר, הסיום הוא הסיבה שמותר לאכול בשר, אבל כאן כאן האם באמת הם שמחים? הרי הם לא שייכים אליו. אמנם בסעודת שייכים למסיים. הפוסקים מגדירים מהי סעודת מצוה שמותר לאכול בה אכילת הבשר הוא הסיבה לסיום מסכת. קל וחומר כאשר השומעים אינם בשר, שאם הסעודה לא היתה בתשעת הימים הוא גם היה משתתף בה. ומסיימים מסכתות. וכמה פעמים ראיתי אנשים שאני אומר להם שיבואו הנה למשל בבית הכנסת שלנו, ב\"ה יש פה ציבור גדול שלומדים גמרא הזו, הם שייכים לקבוצה שלומדת דברים אחרים. כל שכן אדם זר ואינו איתי לסעודה, אבל הם מסרבים, לא נעים להם. הם לא שייכים לקבוצה שייך לסיום ולמסיים. כמו כן אדם שנכנס לסעודת ברית, הוא לא מכיר את אבי הבן והוא לא קשור לשמחה, הסיבה שהוא נכנס היא כי הוא 'מתגעגע' לבשר, יומיים לא אכל בשר, הוא ודאי לא שייך לסעודה הזו. וצריך לשים לב לזה. כד. בטן רשעים הרמב\"ן בספר תורת האדם כותב דבר מאד מעניין. שהנה חז\"ל במשנה כותבים, שבערב תשעה באב בסעודה המפסקת אסור (שם)במסכת תענית לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לאכול שני תבשילין. ויש הרבה דיונים - השנה אין את הנידון הזה [ כיון שתשעה באב חל בשבת ואוכלים כרגיל, בעז\"ה בשבוע הבא נדבר על בפוסקים מה ההגדרה של שני תבשילים . ובכלל יש עוד כמה הגבלות של סעודה המפסקת. כגון לשבת ]הפרטים על הרצפה ולא לעשות זימון, ויש שאוכלים רק חתיכת לחם עם אפר, ועוד כל מיני מנהגים. וכותב הרמב\"ן, שהנה הגמרא אומרת שיש שני תנאים לסעודה מפסקת, שתהיה אחר חצות, ושהיא הסעודה האחרונה קודם הצום. אם כן יבוא אדם שעתיים לפני הצום, יאכל סעודה דשינה, יאכל דגים משובחים, ישתה ויהנה. ולאחר מכן סמוך ממש לצום יישב על הריצפה ויאכל לחם בשביל שתיחשב סעודה מפסקת. הרי ודאי לא עשה איסור. שהרי הסעודה הגדולה שעשה היא לא היתה סעודה מפסקת. אולם הרמב\"ן קורא על העושים כך \"בטן רשעים\", מילים קשות כותב היא ליהנות, במעשה הזה הוא כביכול בא ואומר אני לא רוצה להתאבל! עליהם שם. למרות שהוא לא עשה נגד חכמים, אבל עצם הדבר שמטרתו וכי יעלה על הדעת לעשות דבר כזה. משל למה הדבר דומה? אדם שרואה אומרים שהוא ימות, וכי יעלה על הדעת שהוא יאמר, הרי אונן אינו יכול - חלילה שלא נדע מצרות - אדם רואה שאביו גוסס, עוד שעה שתיים לאכול בשר לכן ירוץ לאכול בשר, לאכול ולשתות כי עוד מעט יהיה אסור?! ודאי שלא, הוא כבר שקוע בתוך הצער. כה. הציפיה לבואו של משיח מספרים על החפץ החיים שבערב תשעה באב קודם הצום, היה יוצא כל כמה דקות מביתו ומסתכל לסוף הרחוב, אולי משיח הגיע? חז\"ל אומרים לא סתם להתאבל אלא לצפות לישועה. החפץ חיים למד כל הזמן את ששואלים את האדם כאשר הוא בא לשמים \"ציפית לישועה\", היסוד הוא הלכות מעשה הקרבנות, הוא היה כהן, והיה אומר הרי כאשר יבוא משיח צריך שיהיה מישהו לכל הפחות שידע איך מקריבים קרבן וכל ההלכות הנלוות. וכאשר השמש היתה שוקעת היה פורץ בבכי מר ומתייפח, ואומר 'אוי לא זכינו! לא בא משיח!' והיה יושב ומתאבל לא מפסיק לבכות. והנה אנחנו מחפשים דרכים כיצד להימנע מן האבילות?! איך אפשר שלא להתאבל, איך?! כו. יש מצבים שאסור להילחם ואני אומר לכם, שכל אחד ילמד את שאירע לעם ישראל, יפיק את הלקחים! תראו את מה שהגמרא אומרת מספרת על הבריונים שבגללם שימוש בכלים ב\"צימר\" ובתי הארחה המתארח ב\"צימר\" וכדומה, וכן הטסים לחו\"ל ואוכלים במקומות שאלה: שונים שאין עליהם פיקוח הלכתי, באלו כלים אפשר להשתמש? – מעיקר הדין די להדיחם בצונן ואינם טעונים הכשר, אפילו שיש וכיור השתמשו בהם לאכילת דברים האסורים באכילה. משום שרוב תשמישם בצונן. ולחומרא נכון לערות מים רותחים מקומקום שהמים מבעבעים. (חזון עובדיה פסח עמוד קנא, שו\"ת אור לציון ח\"ג). – ניתן להכשירו על ידי שינקוהו היטב בחומרים פוגמים, ולאחר כ\"ד תנור שעות מזמן שימושו האחרון, יסיקנו בחום הגבוה ביותר כשעה. לאחר מכן ניתן להשתמש בתנור. גם כשאין חשש שהשתמשו בתנור לדברים אסורים, אך אין ביכולתו לברר אם התנור בשרי או חלבי, יכול להכשירו כנ\"ל. (אך למנהג האשכנזים אין – אם השתמשו בהם לדברים האסורים האכילה, אין להם מכשירים כלי מבשרי לחלבי – ראה משנה ברורה סימן תקט ס\"ק כה). תבניות התנור אולם ניתן להכשיר תבנית בשרית שהשתמש בה בביתו ואין חשש [ .הכשר שבלעה דבר מאכל אסור. ההכשר הוא לנקותה היטב בחומרים פוגמים, .]ולאחר מכן להסיקה בתנור בחום גבוה, שדינו כליבון קל – אם צלו עליו בשר האסור באכילה, טעון ליבון ובמציאות אין מנגל1 . אפשרות להכשירו אולם אפשר לפטור [ . – יש להטביל את הרשת במקוה כלים מנגל חדש ]מטבילה על ידי שיקנה את הרשת לגוי, ויחזור וישאל ממנו ניתן לבצע זאת בנקל, על ידי הכנסת הסיר [ .– יש להגעיל בכלי ראשון סיר לסיר אחר גדול יותר. או למלאת הסיר עד גדותיו ולהניחו על גבי להבת הגז לרתוח, וכשהמים מבעבעים לזרוק דבר מה שיגרום למים לגלוש ולהישפך .]על קצוות הסיר – טעונים הגעלה. אלא אם כן ידוע בוודאות שהשתמשו בהם רק סכו\"ם בצונן, שבאופן זה די לנקותם. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' . אמנם היה מקום לומר רק להחליף לו רשת חדשה, אך צריך להיזהר מאוד שהבשר לא יגע בדפנות המנגל. וכיון שכמעט לא מן הנמנע 1 .שהבשר יגע בדפנות וקשה להשגיח על כך, על כן נכון שלא להשתמש במנגל זהחרב בית המקדש. מי אלו הבריונים? אלו היו אנשים קיצוניים מאד שאמרו יש לנו 'כבוד לאומי'... וכי אנחנו ניכנע לפני הגויים? מי הם הרומאים בכלל?! הם המעצמה הגדולה בעולם אבל אנחנו יהודים! ובשם הגאוה הלאומית ושרפו את כל המחסנים שהיה בהם אוכל להרבה זמן, וכך נהיה רעב! ורבי הזו יצאו להילחם נגד הרומאים. וכשהציבור היהודי לא רצה להילחם, הלכו יוחנן בן זכאי שהיה גדול הדור ידע שיפסידו במלחמה, שאין לנו את הזכויות להינצל, יש שנאת חינם בעם ישראל. אבל הם לא שאלו אותו, הם לא שאלו את גדולי הדור. לכן רבי יוחנן בן זכאי חיפש כל דרך לברוח מירושלים. הרי אם כיום רבי יוחנן בן זכאי היה עושה דבר כזה, היו אומרים \"בושה וחרפה! איפה הכבוד היהודי?!\" אבל הוא ברח מירושלים כי הוא ידע שאין סיכוי. והלך להציל את שארית הפליטה - יבנה וחכמיה. ואוי ואבוי לנו אם לא היה עושה כך! והיה צריך לעשות את עצמו מת כדי לצאת, והם, הבריונים רצו לדקור את עד שבסופו של דבר הצליח לצאת. תארו לכם לאיזה מצב ה'גופה' כדי לוודא שאכן מת. וה'מלווים' התווכחו איתם, הגענו! יש מצבים שאנחנו יודעים שאסור להילחם - זו הדוגמא. חזקיהו המלך. אך שם זה הפוך בדיוק. שם הוא ידע שהזכות והיה מקרה נוסף בהיסטוריה שהיה אסור להילחם, בזמן שלנו גדולה כל כך שאיננו צריכים להילחם, שהישועה תבוא בלי מלחמה כמו שאכן אירע. היה שם ויכוח בין התלמידי חכמים, היו שאמרו לו שצריכים להיכנע בפני לעומת זאת, לפי מה שרואים בדברי חז\"ל חזקיהו המלך סבר להיפך. אבל הם הלכו להשלים עם סנחריב יצאו ומתו. סנחריב מלך אשור, וכך נגמור בשלום. ואילו חזקיהו המלך ידע שתבוא הישועה ולכן הורה גם לא להתפלל על כך! עד כדי כך! ירושלים מוקפת במליון חיילים אבל עם ישראל שהיו במדריגה גבוהה, לא עושים סליחות ולא יום תענית. עולם כמנהגו נוהג. ובאותו לילה שהנס קרה, הוא אמר רבונו של עולם אין לי כח להילחם! אין לי כח לרדוף אחרי האויבים! ואין לי כח גם לומר לפניך שירה! והוא הלך לישון! ואז ויצא מלאך ה' \"ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף\" - ואלו היו רק ראשי הגייסות שלהם! זה כשעם ישראל במדריגה גבוהה. אבל בזמן בית שני, למרות שכפי הנראה רוב עם ישראל היו שומרי תורה ומצוות, אבל רבי יוחנן בן זכאי שהיה גדול הדור סבר שאין את הזכות, אך הם לא שאלו אותו, והדרך הזו הביאה את החרבן. כז. עדיין הגאולה לא באה אנחנו צריכים להבין, אנחנו עדיין נמצאים בגלות. אנחנו אולי קרובים לגאולה, נגאלנו אדרבה, אנחנו צריכים להתאבל. ואדרבה אם אדם רוצה להוסיף על אולי במצב של חבלי משיח. ובעז\"ה בקרוב תבוא הגאולה. אבל כל זמן שלא מנהגי האבילות באופן פרטי בלי להורות לאחרים, שיוסיף. אבל לכל הפחות את מה שכתוב חייבים לעשות. מה שנהגו אבותינו חייבים לקיים. \"אל תיטוש תורת אמך\". לא לחפש דרכים לעקוף. כח. כאשר יש חשש שילכו לאכול במקומות שאינם כשרים במסעדות המהדרין בארץ, חלק מהבד\"צים אני יודע שהם מונעים מלהגיש בשר בתשעת הימים. ורק אם יזמין לסעודת מצוה אולי יזמינו באופן מיוחד. בחו\"ל הרבנים שם מתירים למכור מפני שחוששים שאם לא ימכרו בשר יש אנשים שילכו למקומות שאינם כשרים. ובאמת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב כך בשו\"ת יחוה דעת שבמקומות כאלו מוטב שיאכלו בשר תמותות (ח\"ג סימן לח) שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. והוא דן אם יש בזה 'לפני עיוור לא תתן מכשול', ומסיק שאין לחשוש בזה, וזה נושא בפני עצמו ואכמ\"ל. אבל הציבור שלנו בודאי שכל אחד צריך לשים לב לדברים הללו. ויתקיים בנו מאמר חז\"ל \"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה\". וכמו שכתוב על אלישע הנביא, שבא אליו השליש ואמר לו ה' עושה ארובות בשמים?! ואלישע הנביא השיב לו, אתה בעיניך תראה ולא תזכה לאכול מזה! לא תיהנה מזה! חז\"ל לומדים את זה מהפסוק בישעיה: \"שמחו את ירושלים וגילו בא כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה\". אכי\"ר."},{"filename":"161.pdf","content":"אם קטן| לתת לקטן דבר האסור באכילה מדרבנן| לתת לקטנים לאכול בשר בתשעת הימים| אכילת בשר שנותר מתבשיל של שבתנושאי השיעור: דחה את | איזה סיום מסכת נחשבת| אכילת בשר בסעודת סיום מסכת| המתנה בין אכילת עוף לחלב| צריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב זמן חליצת | תוספת מחול על הקודש בתשעה באב| סעודה שלישית בשבת זו| אכילת בשר בשבת שחל בה תשעה באב| סיום המסכת לתשעת הימים אם קטן | הבדלה בתשעה באב שחל בשבת| ברכה על הנר והבשמים במוצאי שבת זו| החלפת בגדי שבת במוצאי שבת| נעליים בתשעה באב שחל בשבת אונן שהפסיד תפילה או | תשלומין לקידוש והבדלה בשוגג ובמזיד| הבדלה במוצאי תשעה באב שחל בשבת| יכול לשתות את היין בקידוש בבית הכנסת יום עשירי באב בשנה זו| אונן בשבת| הבדלה אם יש לו תשלומין161 גליוןמיום א' ג' אב תשפ\"ב אשת חבר הרבנית מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה - נלב\"ע י\"ט אב תשנ\"ד לעילוי נשמת פרשת דברים - חזון דיני תשעה באב שחל במוצאי שבת א. הואיל ואישתרי אישתרי רבותינו האחרונים דנים בענין אכילת בשר שנשאר מסעודות שבת בתשעת הימים. כמובן שלא מדובר להוסיף בכוונה כדי שישאר, אלא רק כשמבשלים באופן הרגיל לשבת ונשאר. אם מותר לאוכלו בתשעת הימים או לא. - היה [ מביא בשם רבי אליהו ישראל(סימן תקנא סק\"ו) מרן החיד\"א בברכי יוסף חברו של מרן החיד\"א ושימש כרב במצרים ובחברון וחיבר את השו\"ת 'קול דאיתא (חולין יז.)הוא מוכיח כן מהגמרא (ראה בשו\"ת שלו חאו\"ח סימן מה). שמתיר]'אליהו שם שכאשר בני ישראל היו במדבר, עדיין לא נצטוו על השחיטה. ומי שרצה לאכול בשר היה יכול לקחת סכין מטבח ולשחוט, לא צריך סכין כשרה. בשר זה נקרא 'בשר נחירה'. והגמרא דנה על שאלה שלכאורה אינה נוגעת למעשה כלל. מה הדין באדם שהכין בשר שלא נשחט, לקח פרה או תרנגול חתך להם את הראש שבמדבר זה היה מותר לכתחילה, ונשאר לו מהבשר הזה והכניס אותו לארץ ישראל. ושם כבר נצטוו על השחיטה, האם מותר לו לאכול את הבשר הזה או לא. והגמרא מסיקה 'הואיל ואישתרי אישתרי', כיון שהבשר הותר כבר אז הוא הותר לגמרי. והנה הנידון הזה הוא נוגע למה שאירע אז, ולכאורה מפני מה הגמרא צריכה לדון בזה, מאי נפקא מינה לדידן. על כל פנים מנידון זה של הגמרא אנו רואים ראיה לנושא שלנו, שבשר שנשאר מתבשיל של שבת שאנו דנים לגביו, שמותר יהיה לאוכלו גם בתשעת הימים, 'הואיל ואישתרי אישתרי'. ב. החילוק של מרן החיד\"א מרן החיד\"א אינו מסכים עם זה, ומבאר שיש חילוק גדול בין הגמרא לנידון דידן. שהנה שם שהבשר היה במדבר היה מעשה המתיר את הבשר באכילה, במקום שחיטה היתה נחירה דהיינו שחיטה בסכין לא כשרה. אם כן גוף הבשר הוא מותר, ולא שייך לומר שפתאום גופו ייהפך לאיסור. אולם כאן בתשעת הימים, הבשר אינו אסור באכילה, הבשר מצד עצמו כשר למהדרין, וכל האיסור הוא על האדם, שאסור לו לאכול בשר בתשעת הימים. ממילא שייך לומר שיום מסויים אסור לאכול את הבשר ויום מסויים אסור. ג. אין הקב\"ה מביא תקלה לצדיקים שהקב\"ה אינו מביא תקלה לצדיקים. (גיטין ז.) דוגמא לדבר, הנה איתא בחז\"ל כלומר שכאשר יש דבר מאכל של איסור, והצדיק אינו יודע מזה, הקב\"ה ימנע את הצדיק מלהיכשל בו. ומספרת הגמרא, שפעם אחת היתה טעות בקידוש החודש בבבל, הם לא ידעו שקידשו את החודש בארץ ישראל, ולפי החשבון שלהם דחו את הכל ביום אחד. כלומר שעשו את יום כיפור ביום י\"א בתשרי, וביום י' בתשרי אכלו ושתו כי לדעתם זה היה ערב יום הכיפורים שמצוה להרבות בו באכילה ושתיה. והקשו התוספות כיצד קורה דבר כזה?! הלא היו שם הרבה צדיקים, וחז\"ל הרי אומרים שאין הקב\"ה מביא תקלה לצדיקים. ומבארים התוספות, שמה שאין הקב\"ה מביא תקלה לצדיקים, היינו בדבר שדבר המאכל מצד עצמו הוא דבר איסור, כגון נבילה, טריפה, חזיר וכיו\"ב, אבל כאשר התבשיל עצמו הוא מותר, ורק השעה אוסרתו, כמו יום הכיפורים שהאוכל הוא כשר רק אסור לאכול אותו מחמת הזמן, אם כן זה בא מצד האדם ולא מצד החפץ, ובזה אין אומרים שאין הקב\"ה מביא תקלה לצדיקים. ממילא הוא הדין לגבי בשר שנשאר משבת בתשעת הימים, שאין ראיה לומר שההיתר לאוכלו בשבת נמשך, מכיון שהאיסור לאכול בשר זה מצד המנהג, והמנהג הוא על האדם, הבשר מצד עצמו הוא בסדר, ולכן לכאורה ההיתר לא נמשך. ד. בימינו עדיף להחמיר הכריע לגבי בשר שנשאר (קובץ קול סיני מנחם אב תשכ\"ד) למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מהתבשיל של סעודות השבת, שהמיקל יש לו על מה לסמוך. אכן הדיון של הפוסקים היה בעיקר בדורות הקודמים, שכשהיו מבשלים תבשיל היה ניתן לאוכלו תוך יום יומיים ולאחר מכן מתקלקל, במיוחד בקיץ שחם מאד. אם כן השאלה היתה לזרוק את התבשיל או לאוכלו. אולם בימינו אין שום בעיה להקפיא את התבשיל או להניחו במקרר, ויחזיק מעמד עד לאחר תשעה באב. אם כן זה לא נחוץ ועל כן עדיף יותר להשאיר את הבשר הזה לאחרי תשעה באב. ה. לתת בשר לקטנים בתשעת הימים יש דיון בפוסקים אם מותר לתת לקטנים לאכול בשר בתשעת הימים. שהנה לגבי דבר האסור מן התורה כתוב \"לא תאכלום\" דורשים חז\"ל 'להזהיר גדולים על הקטנים'. וזה אחד הדברים הבודדים שרואים שהתורה מצוה על האבא לגבי הקטנים, שצריך ליזהר לא לתת בידים. אך השאלה אם צריך למנוע את הקטן בפועל שלא יאכל, או שהאיסור הוא רק לתת בידים. ואכמ\"ל. ונחלקו הראשונים לגבי איסור דרבנן, האם מותר לתת לקטנים או לא. והר\"ן (שו\"ת ח\"א סימן צב) סובר שאסור, ואילו הרשב\"א (סוף הלכות מאכלות אסורות)הרמב\"ם מתירים לתת לו אפילו בידיים. דוגמא לדבר, אם בישלו (יומא ריש פרק יום הכיפורים) בשר שלא עבר מליחה, שאז הוא אסור מדרבנן מדין דם שבישלו. מרן פוסק שאסור לתת לקטן בידיים (סימן שמג ס\"א) השלחן ערוך בסוף הלכות שבת אפילו איסור דרבנן. וז\"ל: \"קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. ולהאכילו בידיים אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים, גם זה אסור. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות\". ע\"כ. והנה הבשר הזה בתשעת הימים לכאורה זה דומה לאיסור דרבנן. אולם האמת שזה פחות מדרבנן, הוא רק מנהג. ואולי מה שמרן השלחן ערוך פסק להחמיר לא לתת לו בידים זה דוקא באיסור דרבנן, אך במנהג לא. ו. הרמב\"ם היקל לתת דבר האסור מצד המנהג יש שרוצים לומר, שגם הרמב\"ם שאוסר לתת לקטן איסור דרבנן, היינו דוקא באיסור דרבנן שיש לו עיקר מהתורה, אבל אם הוא איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, כגון תקנה או מנהג או גזירת חכמים, אולי בזה הרמב\"ם יודה שמותר לתת לקטן. ז. לא שייך בקטן איסור גברא עוד יש שרצו לחלק, שכל דבר שהוא מנהג הרי הוא 'איסור גברא', כלומר שהאיסור בא מצד האדם ולא מצד החפץ, החפץ הוא מותר. כמו שנתבאר קודם לגבי אכילת בשר, שהבשר עצמו הוא כשר, והאיסור הוא רק מצד האדם. ממילא לגבי קטן לא שייך לומר בו איסור גברא, הרי הוא קטן, הוא גברא לאו בר חיובא. ח. אין להחמיר בקטן שאינו מבין את משמעות החרבן ועוד אחרונים כותבים לאסור. אולם (סימן תקנא ס\"ק לא) להלכה המגן אברהם למעשה, הייחס לזה צריך להיות כמו לגבי מצה בערב פסח שאסורה באכילה. אבל מותר לתת לקטן שלא מבין את המשמעות של פסח. אם כן גם בנידון דידן, הרי ילד קטן בן שלש בן ארבע, וכי אתה רוצה שהוא יתאבל על חרבן בית המקדש?! הוא רוצה לאכול בשר! לכן באמת קטן שאינו מבין את משמעות החרבן אפשר להקל לתת לו. אבל אם הוא מבין, כדאי להחמיר כמו שכותב המגן אברהם. מה גם שאיסור אכילת בשר אינו מצד הדין ממש אלא הוא רק מנהג. ואם הוא מבין קצת רצוי שלא לתת לו לאכול כדי שגם הוא יבין שצריכים להתאבל ולהצטער על חרבן ירושלים. ט. המתנה של שש שעות בין אכילת בשר לחלב דרך אגב, יש דיון בפוסקים אם קטן צריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב. הנה כל הענין של שש שעות הוא מדרבנן. התורה אמרה \"לא תבשל גדי בחלב אמו\", ודרשו חז\"ל \"דרך בישול אסרה תורה\". דהיינו שעצם הבישול הוא איסור. ואם אוכל גם כן עובר איסור תורה. אבל אם אוכל בשר בחלב ללא בישול, כגון לוקח נקניק שם עליו גבינה ואוכל, זה אסור מדרבנן. וחכמים עשו גזירה אחת גדולה של הגבלות והרחקות בין בשר לחלב, כיון שהבשר בפני עצמו הוא מותר, והחלב בפני עצמו מותר, לכן קבעו חכמים שאף בנפרד, לאחר אכילת בשר אסור לאכול חלב. ויש בזה מחלוקת כמה זמן צריך לחכות. יש אומרים מסעודה לסעודה, שאם סיים לאכול סעודה של בשר, ורוצה לאכול סעודה חדשה של חלב, רשאי. אבל מרן השלחן ערוך פסק להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב. אצל האשכנזים יש שמקילים אחרי שעה או מסעודה לסעודה. יש בשו\"ת יביע אומר תשובה ארוכה לגבי אדם שאכל עוף ועבר חמש וחצי שעות, שאפשר להקל. לא צריך שש שעות שלימות. ובבשר בקר, אם אין ברירה גם כן אפשר להקל. כגון שיש לו זמן קצר מאד לאכול, ולא יספיק אחרי זה, הוא יצטרך להישאר בלי אוכל וכיו\"ב. י. לתת לקטן חלב לאחר שאכל בשר והנה לגבי אם מותר לתת לקטן חלב אחרי בשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב על כך תשובה ביביע אומר, ושם מסיק שמותר לתת לו. והטעם לכך הוא כיון שלא ברור שזה איסור דרבנן, שהרי האשכנזים נוהגים להקל, גם בין סעודה לסעודה. כלומר שזו הרחקה יתירה בין בשר לחלב. אם כן בקטן, בפרט אם אינו מבין, אפשר להקל. אולם כותב שם עוד, שב'מופלא הסמוך לאיש' דהיינו שהוא בן שתים עשרה, יש להחמיר לא לתת לו לאכול חלב אחרי בשר. וזכורני שכך היה אאמו\"ר עושה מעשה בעצמו, שהיה נותן לכתחילה לאחי הקטן כשהיה ממש קטן, שוקולד חלבי אחרי שאכל בשר. והיה אומר שאין בזה כל חשש ואפשר להקל בזה לכתחילה. יא. ללמוד את המסכת שמסיימים בהבנה כשיש סיום מסכת זו סעודת מצוה, ומותר לאכול בשר בכל סעודת מצוה. השאלה היא מה זה 'סיום מסכת'. והנה האשכנזים מצמצמים את זה הרבה יותר, אכן יש להם כמה שיטות ומנהגים. אולם לספרדים, החשבון הוא שאם לא היה זה בתשעת הימים הוא היה משתתף בסעודה הזו, מותר לו לאכול בשר. על כל פנים, סיום מסכת היינו שלמדו את כל המסכת. אחד למד מסכת של גמרא רש\"י ותוספות או לכל הפחות גמרא עם פירוש רש\"י בהבנה, וקרוביו מצטרפים לסעודה שלו. אבל אם סתם קרא איזה מסכת, הוא לא מבין מה הוא קורא, זה לא שווה כלום. כך כותבים מרן החיד\"א . (סימן נ) והמגן אברהם(עבודה זרה יט.) בספר מראית העין זכורני, שפעם הייתי לומד באיזו ישיבה בחברותא עם אחי הגדול הרב יעקב זצ\"ל, והיה זה בתשעת הימים, והנה אנחנו רואים שבחורי הישיבה מתחילים לשיר ולשמוח, וסיפרו שמישהו סיים מסכת. אחרי כמה דקות, שוב פעם התחילו לשיר, שוב פעם סיום מסכת, וכך כל כמה דקות מישהו אחר מסיים מסכת. שאלנו אותם, אתם בלי עין הרע כאלה גאונים שכל כמה דקות משהו אחר מסיים מסכת? ואז התברר לנו שהם פשוט קוראים את המסכת בלי להבין כלום, וכך סיימו כמה מסכתות. אבל זה צחוק, זה לא שווה שום דבר. אם אדם יכול להבין ולומד בצורה כזו זה ביטול תורה! סתם הוא מעביר את זמנו. אמנם זה יותר טוב מאשר שילך ברחוב סתם, אבל אם יכול להבין למה לא תבין?! וודאי שסעודה בסיום מסכת כזה אינה נקראת סעודת מצוה. יב. על מה אפשר לעשות סיום אכן אם למד ספר שלם של הזוהר, למשל זוהר על כל ספר בראשית או שמות, למרות שלא הבין זה נחשב לסיום מסכת. אבל במסכתות הש\"ס, המינימום שאפשר להקל כאשר יש צורך גדול ניתן להחשיב סיום מסכת משניות לסיום מסכת. אבל גם במשניות יש ללמוד את פירוש רבינו עובדיה מברטנורא או פירושים אחרים, לא לגרוס גירסא בעלמא, זה לא שווה שום דבר. צריך לשים לב לזה שלא להעביר סתם את הזמן שלנו. האור החיים הקדוש כותב, שכל מי שהקב\"ה נתן לו שכל ויכול להתעלות וללמוד יותר, להעמיק יותר, ואינו עושה כך, הוא יענש על ביטול תורה! צריכים ללמוד כמו שצריך ואז זה נחשב לסיום מסכת. יג. לדחות את סיום המסכת לתשעת הימים אם אדם למד את רוב המסכת והבינה כראוי, והגיע לקטע האחרון שלה סמוך לתשעת הימים, ורוצה להמתין מלעשות את הסיום מסכת עד - הרי גם כאן הרבה [ .תשעת הימים שאז ישלים את הקטע האחרון ויסיים פעמים רוצים לעשות סיום מסכת ורוצים לעשות סעודה גדולה, להזמין ]את כל הקהל, הרי ודאי שלא עושים את הסיום באותו היום, ודוחים קצת יש לדון אם מותר לעשות כן בתשעת הימים יד. אין מערבין שמחה בשמחה שם הגמרא (ט.)והנה הפוסקים דנים לפי סוגיית הגמרא במסכת מועד קטן מסבירה את כל העניין של חנוכת הבית, ששלמה המלך עשה לבית המקדש. שכתוב שעשה אותה 'שבעת ימים ושבעת ימים'. דהיינו ששבוע לפני סוכות גמרו את בנין בית המקדש, ומיד עשו מסיבה, 'משתה גדול שבעה ימים', עד ערב סוכות. ולאחר מכן עשו את חג הסוכות עוד שבעה ימים, כלומר שהיה להם שני חגים צמודים. ואומרים חז\"ל, שבאותה שנה אכלו ושתו ביום הכיפורים, וזו הפעם היחידה בהיסטוריה שהיה ממש מצוה לשמוח ולאכול ולשתות ביום הכיפורים. כך הורה להם שלמה המלך שהיה נביא, וידע שזה רצון הקב\"ה לכבוד בית המקדש לבטל באותה השנה את יום הכיפורים. באותו הזמן היו הרבה אנשים שהיה להם נקיפות מצפון לאכול ביום הכיפורים, ושלמה המלך בירך אותם והם הלכו הביתה, וכל אחד נולד לו בן זכר באותה שנה. והגמרא שם שואלת למה היה מותר לאכול ביום הכיפורים, היה עושה את ימי החג על בית המקדש יחד עם חג הסוכות. חז\"ל לומדים מזה את - יש כמה לימודים לזה בגמרא וזה [ .'הכלל 'אין מערבין שמחה בשמחה . ומכאן למדו חז\"ל גם שאסור לקיים חתונות בחג. משום ]אחד מהמקורות אין מערבין שמחה בשמחה. אבל לארס מותר. והנה שואלת שם הגמרא, מפני מה שלמה המלך לא עצר לקראת סיום הבניה של בית המקדש עד לאחר חג הסוכות, שהיה משאיר אותו לא גמור, וממילא אי אפשר לעשות חנוכת הבית, ולאחר חג הסוכות יעשה את חנוכת הבית. אולם הגמרא דוחה, 'שיורי בית המקדש לא משיירינן'. כאשר מסיימים את בניית בית המקדש אפשר מיד להקריב את הקרבנות וכלל עבודת ה' שהיתה שם, זה דבר עצום, אי אפשר לעכב את סיום בנין בית המקדש. ורצו הפוסקים להוכיח מכאן שדוקא בית המקדש אין להשאירו ולדחות את סיומו, אבל בסיום מסכת, אם רוצה להשאיר קצת רשאי להשאיר. מאידך גיסא אפשר ללמוד משם להיפך, שאם סיים את המסכת בתשעת הימים, ישאיר את הקטע האחרון ויעשה סיום לאחר תשעת הימים. הנידון הוא, האם יש משם ראיה או לא. למסקת הדברים, להשאיר קטע לתשעת הימים זה לא כדאי, זה נראה הערמה כדי לאכול בשר בתשעת הימים. למעשה, אם אדם רואה ששבוע לפני תשעת הימים הוא רואה שהגיע לדף האחרון, ורוצה לעשות את הסיום בתשעת הימים, מה שיכול לעשות הוא ללמוד את הדף האחרון בעיון. אם אדם לומד דף בעיון חזק הוא יכול לפעמים להשקיע שבועות שלמים וגם זה לא יספיק. שילמד את התוספות, את הרשב\"א הריטב\"א, יקשה ויתרץ, יראה מה כותב החתם סופר ושאר אחרונים, איזה חידוש או סברא יכול להוסיף. יש לפעמים דפים שזה מים שאין להם סוף. אני זוכר שפעם היתה איזו קבוצה שלמדו 'דף יומי', התחילו ממסכת ברכות והגיעו לפרק שלישי, לאחר כמה ימים סיימו את הפרק, אמרתי להם, אתם למדתם את זה בשלשה ארבעה ימים?! לי זה לקח לי ששה חדשים! היה שם אחד ששאל למה כל כך הרבה זמן? אמרתי לו, וכי מה אעשה? לא קלטתי את זה כל כך מהר, לקח לי ששה חדשים... ובאמת בנושא הזה, הלכות קריאת שמע, שם (או\"ח)יש מספר סימנים בשלחן ערוך יש את כל פרק שלישי מלבד הלכות אונן שזה ביורה דעה. ויש בזה הרבה פרטים. הפרי מגדים למשל, כותב על זה סברות וראיות וקושיות ותירוצים. וכמו כן פרק שישי במסכת ברכות, אדם יכול ללמוד את זה כמה שנים. כל הלכות ברכות הנהנין הלכות סעודה הלכות ברכת הריח כתובות שם. על כל קטע או עמוד אפשר להתעכב ימים ולילות ושבועות. יש קטע שם בגמרא בעניין דברים הבאים בתוך הסעודה, ויש על כך סימן שלם בשלחן ערוך. מים שאין להם סוף. וכן להיפך, אם אדם רואה שהגיעו תשעת הימים ונשארו לו עשרה דפים לסיים את המסכת, יכול לשבת וללמוד מהר מהר כדי לעשות את הסיום מסכת בתשעת הימים. זו לא נקראת הערמה. בסך הכל הוא צודק, הרי הוא למד וסיים כראוי. טו. אפשר לעשות סעודת מצוה ללא בשר וצריך לדעת שיש הרבה שנהגו שלא לאכול בשר בתשעת הימים גם בסעודת מצוה. למרות שזה מותר לכתחילה. היום יש כאלו שעושים סעודות הכי יפות שבעולם בלי בשר, לא חייב להיות בשר, יכול להיות פרווה או חלבי, וזו סעודה טובה ונכבדה. בחו\"ל עושים בר מצוות או בריתות בבוקר, ומוציאים הון תועפות על ארוחת בוקר בלי בשר. אבל אם רוצה לעשות סעודה בשרית, כגון שתמיד כאשר הוא מסיים מסכת הוא עושה סעודה בשרית זה מותר ללא כל חשש. טז. מנהגי אבילות בשבת השבת הבעל\"ט תהיה תשעה באב בעצמו. אנחנו נאמנים לחז\"ל שאמרו שתשעה באב שחל בשבת, אוכל בשר ושותה יין ומעלה על (תענית כט:) שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. והנה בתקופת הראשונים היו מקומות שנהגו שכאשר חל תשעה באב בשבת היו עושים שלש סעודות ככל שבת, אבל את הסעודה שלישית היו מקדימים מאד, ואז סמוך לשקיעה ממש היו עושים סעודה מפסקת. ככה היו נוהגים בהרבה מקומות. ובסעודה הזאת היו שהתירו לעשות אותה בלי בשר ויין, ושומרים בה את דיני סעודה מפסקת. והיו ראשונים שכתבו שאסור אפילו לעשות כן, משום שעצם הדבר שעושה סעודה סמוך לצום, ואוכל בה דברים מועטים בצורה של אבילות, הרי שזה נקרא אבילות בפרהסיא (סימן תקנב סעיף בשבת. אפילו זה אסור. וכך משמעות דברי מרן השלחן ערוך ההתנהגות שלנו צריכה להיות כרגיל בכל שבת. וכך פוסקים גדולי י). , החיי אדם (כלל (סק\"א) הדרך החיים (סימן תקנב ס\"ק יג),האחרונים, המגן אברהם קלו סימן א), שאף אם עשה שלש סעודות ורוצה להוסיף סעודה אחת על הרגלו ולעשות בה שינוי אסור. ומה שיש לדעת בזה הוא לסיים את הסעודה מבעוד יום, כך כותבים מרן הבית יוסף והרמ\"א (שם). יז. תוספת תשעה באב דרך אגב, יש אומרים שבתשעה באב בשאר שנים הצום מתחיל קצת לפני השקיעה, משום שזו תענית מדברי קבלה ויש כאן תוספת מחול על וכך לכאורה משמעות דברי הרמב\"ם (תענית יב:).הקודש. כך כותב הריטב\"א אכן יש בזה מחלוקת בדעת הרמב\"ם. אני כתבתי (פ\"ג הלכה ג).בהלכות תעניות בענין הזה באורך בקונטרס על תוספת מחול על הקודש. שבפרק הראשון שם הבאתי באורך את דעות הראשונים אם שייך תוספת מחול על הקודש בתשעה באב, שיש אומרים שיש דין תוספת. אולם השנה שתשעה באב חל במוצאי שבת אם כן הרי שעד סמוך לשקיעה מותר לאכול ולשתות. ודקות ספורות לפני השקיעה, כדי שחלילה לא נבוא לכלל איסור, יש לסיים את הסעודה ולברך ברכת המזון. יח. חליצת הנעליים במוצאי שבת תשעה באב בשבת זו שתשעה באב חל במוצאי שבת, אסור לחלוץ את הנעליים מבעוד יום. אכן אם הוא בלאו הכי בביתו ללא נעליים אין בעיה, אבל לחלוץ במיוחד בגלל האבילות אסור, וצריך להמתין עד צאת הכוכבים, דקות לאחר השקיעה. שאז יאמר \"ברוך המבדיל בין קודש 20-שזה כ לחול\" ויחלוץ את הנעלים וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית של ליל תשעה באב. יט. החלפת בגדי שבת בבגדי חול אם אדם יש לו בגדים שרגיל ללובשם בחול והוא לבוש בבגדי שבת, כלומר שיש שינוי בצורה של בגדי שבת לבגדי יום חול, צריך להחליף את הבגדים קודם שהולך לבית הכנסת, וילבש בגדי יום חול. כ. ברכת מאורי האש בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת בבית הכנסת מתפללים ערבית, ולאחר תפילת העמידה קודם קריאת מגילת איכה מביאים נר ומברכים עליו 'בורא מאורי האש'. אם שכחו לברך 'בורא מאורי האש' ונזכרו באמצע קריאת מגילת איכה, צריכים להפסיק ולברך ולאחר מכן ממשיכים בקריאתה. ויש דוגמא קיצונית לכיוון ההפוך, פורים שחל במוצאי שבת. שגם כן עושים את ההבדלה אחרי המגילה, 'אפוקי יומא מאחרינן', אנחנו רוצים להראות כמה אנחנו אוהבים את השבת ומאחרים את יציאתה. אבל קודם קריאת המגילה מברכים 'בורא מאורי האש'. וצריך לשים לב שכל אחד יזהיר בביתו, שגם נשים צריכות לברך 'בורא מאורי האש'. אמנם יש דיון בפוסקים אם אשה חייבת או לא, ולמסקנא כמו שחייבת בהבדלה כך גם בברכת 'בבורא מאורי האש' צריכה לברך. אין מברכין על הבשמים במוצאי שבת זו בגלל האבל. דהיינו שמצד התענית אין בעיה בבשמים, וכשם שביום הכיפורים מותר להריח בשמים, למרות שהיא התענית החמורה ביותר. אך בתשעה באב אין מריחים בשמים מחמת האבלות. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנט סעיף ז). כא. אתי למיסרך יש מבוכה גדולה, מחלוקת בראשונים לגבי תשעה באב שחל במוצאי (ספר המנהיג שבת כיצד עושים בו הבדלה. יש דעה בראשונים ובגאונים שעושים הבדלה במוצאי שבת כרגיל אך נותנים את הלכות תשעה באב סימן כא) (הרמב\"ן בספר תורת האדם ענין אבילות ישנה עמוד רס) הכוס לילד קטן לשתות. ויש ראשונים שאומרים שזה אסור, משום שהקטן הזה – 'זה הקטן גדול יהיה' – כאשר הוא יהיה גדול הוא יזכור שכאשר תשעה באב יחול במוצאי שבת, ויבוא - כבר קרו תקלות כאלו [ .לעשות הבדלה על הכוס בתשעה באב בעצמו של עמי הארצות, שלא היה להם אחד שיודע ללמוד, בא ילד קטן שיש לו גירסא דינקותא וזוכר מה היה כשהוא היה קטן, ומספר שזוכר שהרבנים שם נתנו לי לשתות. הוא לא מבין את ההבדל שנתנו לו בגלל שהוא היה .]...קטן ובאמת כעין זה כתוב בגמרא במסכת עירובין (מ.) לעניין יום הכיפורים. שכתוב שם, שחז\"ל תקנו לברך 'שהחיינו' ביום הכיפורים, ומסקנת הגמרא שמברכים 'שהחיינו' בלי כוס. ואכן כיום אנו נוהגים לברך 'שהחיינו' כשמוציאים ספר תורה של 'כל נדרי', ולאחר שאומרים 'כל נדרי' מברכים. וזו ברכה שמברכים על עצם היום. והגמרא דנה אם אפשר להביא כוס ולברך עליו 'הגפן' ו'שהחיינו' ולתת לקטן שישתה את הכוס. והגמרא אומרת שאסור, משום ד'אתי למיסרך'. דהיינו שיש חשש שהקטן הזה כשיגדל יחשוב שאכן בליל יום הכיפורים עושים קידוש, ממילא יבוא מכשול, לכן לא מברכים על הכוס ביום הכיפורים. והנה יש ראשונים שכתבו שהוא הדים לעניין תשעה באב, אי אפשר לתת לקטן לשתות מהכוס בליל תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת. לעומת זאת יש שדחו את הראיה הזו, וכתבו שאינה דומה כלל לתשעה באב. משום שהנה יום הכיפורים זה נהוג בכל שנה לברך עליו 'שהחיינו' משום כך חששו חכמים, אבל תשעה באב הרי רק בשנה שהוא יוצא במוצאי שבת יש את הנידון הזה אבל בשאר שנים אין את הנידון הזה - אמנם בשנים האחרונות היו כמה שנים ממש כמעט אחד אחרי [ .כלל . לכן ]השני שתשעה באב חל במוצאי שבת. אבל זה עדיין לא בכל שנה יש בזה מחלוקת. האם הכלל שהגמרא אומרת שאין נותנים לקטן מחשש שיכשל כשיגדל, הוא שייך דוקא לגבי דבר שהוא קבוע או לא. וזו נפקא מינה לעוד דברים, כגון לגבי קידוש בבית הכנסת שיש דיון בפוסקים אם אפשר לתת לקטן לשתות את הכוס, או שחוששים מכיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, ואחר כך כשיגדל אתי למיסרך. בכל אופן להלכה נפסק שלא נותנים לקטן לשתות את היין של הבדלה בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת. כב. לא תיקנו הבדלה בתשעה באב שחל במוצאי שבת כותב, שבליל תשעה באב שחל במוצאי (שם) הרמב\"ן בספרו תורת האדם שבת לא תיקנו חכמים כלל את הדין של הבדלה. שהרי יש לנו הבדלה בתפילה כשאומרים 'אתה חוננתנו', ובזה יוצאים ידי חובת הבדלה אף לרוב הראשונים הסוברים שהבדלה היא דאורייתא. ולמעשה, הרבה רבינו (תענית ל: סוכה נד:), הריטב\"א (שו\"ת ח\"א סימן קיז),ראשונים סוברים כך. הרשב\"א המגיד משנה (פרק כט מהלכות שבת הלכה ד), רוב (נתיב יח חלק ב),ירוחם הראשונים סוברים שביום תשעה באב שחל בשבת אין הבדלה בכלל. כג. להבדיל במוצאי תשעה באב יש שיטה שלישית, וכך פוסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנו סעיף א), שמבדילים ביום ראשון בלילה. שזה כבר נקרא בעצם יום שני. והנה לגבי אם ניתן להבדיל על הכוס ביום שני, נחלקו בזה הראשונים. יש ראשונים הסוברים שאם לא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד סוף יום ראשון, בשקיעת השמש. לעומת זאת יש ראשונים הסוברים שאפשר להבדיל מביא את המחלוקת סתם (סימן רצט) עד סוף יום שלישי. מרן השלחן ערוך ויש אומרים. ב'סתם' כתב שהוא עד סוף יום שלישי. ואילו ביש אומרים את הדעה שיכול להבדיל רק עד יום ראשון. והנה כלל הוא בידינו 'ספק בברכות להקל' אפילו נגד הוראות מרן השלחן ערוך. ומשכך אנו נוקטים להלכה שגם אם אדם לא הבדיל במוצאי שבת רשאי להבדיל עד סוף יום ראשון. כד. ספק ברכות להקל במקום שיש מנהג והנה בהבדלה הזו במוצאי תשעה באב אנחנו מבדילים ביום שני, הרי גם מי ששכח להבדיל במוצאי שבת כל מה שהוא יכול הוא רק להבדיל עד סוף יום ראשון, לאחר מכן אינו יכול להבדיל, אם כן כיצד אנו מבדילים על הכוס במוצאי שבת תשעה באב. התשובה לכך, להיפך ממה שכתב הרמב\"ן שלא תיקנו הבדלה כלל, אלא צריך לומר שכאשר תשעה באב חל ביום ראשון עושים את ההבדלה בליל שני! ולכאורה יש לשאול, הרי אמרנו ספק ברכות להקל, והרי אם יבוא אדם ביום ראשון בלילה בשאר ימות השנה ויאמר שלא הבדיל, הרי אסור לו להבדיל מחמת הספק, אם כן כיצד כאן פתאום איננו מתחשבים בספק בברכות להקל. ועוד יש לשאול, הלא לפי הרמב\"ן אין הבדלה כלל במוצאי שבת של תשעה באב, כיצד אם כן נאמר לו להבדיל במוצאי תשעה באב שזה בעצם כבר יום שני. והתשובה היא, שאמנם יש את הכלל של ספק ברכות להקל, אך בנידון הזה יש לנו גם מנהג, ויש כלל שבמקום שיש מנהג אין אומרים ספק בברכות להקל. כלומר לא רק מרן השלחן ערך פסק כך, אלא זהו המנהג בכל המקומות. לכן כך אנו נוהגים להלכה. כה. ברכה על הנר והבשמים במוצאי תשעה באב לעומת זאת ברכת 'מאורי האש' איננה שייכת מלבד במוצאי שבת, ואם לא בירך אותה במוצאי שבת אינו יכול לברכה בימים הבאים, הפסיד את הברכה. מאידך גיסא אין מברכים על הבשמים מחמת האבילות כאמור לעיל, אולם אין שייכות לברך על הבשמים במוצאי תשעה באב, משום שהטעם שמברכים על הבשמים במוצאי שבת הוא מחמת שהרשעים חוזרים לגיהנום או בגלל הנשמה יתירה שמסתלקת. אם כן במוצאי יום ראשון אין עניין לברך על הבשמים. אשר על כן כאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה לראשון, במוצאי יום ראשון מבדיל על הכוס ומברכים רק שתי ברכות 'הגפן' ו'המבדיל בין קודש לחול'. כו. הבדלה על הכוס למי שאינו מתענה מזה אנחנו יכולים להבין שאם יש אדם שפטור מהצום לגמרי, למשל, השנה שצום דחוי, אשה מעוברת או מניקה שאינה חשה טוב, לא יכולה לצום, וכן אדם חולה או זקן מופלג, שפטורים מלצום. הם צריכים לאכול ולשתות, הרי שעליהם להבדיל על הכוס במוצאי שבת. שהרי אם היה , היה ]כמו תענית יום הכיפורים[ בתשעה באב ענין של תענית שעות מקום לדון, משום שההבדלה במוצאי שבת זה עיקר הדין, ואילו הבדלה ביום ראשון זו מחלוקת האם הוא נחשב המשך של מוצאי שבת, או שיום ראשון הוא תשלומין על מוצאי שבת. ודוגמא לדבר, מי שנאנס ולא התפלל מנחה שמתפלל ערבית שתים, מרן השלחן ערוך סובר שזה לא תשלומין . מאידך גיסא, יש פוסקים שאומרים ] - תיכף יבואר מהיכן לומדים זאת[ שההבדלה ביום ראשון היא רק תשלומין. ממילא אם יש אפשרות להבדיל בזמן למה לעשות תשלומין? אם כן אם היה עניין של תענית שעות כאמור, גם מי שאסור לו לצום היה צריך להתענות תענית שעות, והיה מקום לדון מה דוחה את מה, התענית שעות או ההבדלה במוצאי שבת. לפי זה בתשעה באב שאין דין של תענית שעות, ובין כה וכה הוא פטור מן התענית, הרי שעליו להבדיל על הכוס כבר במוצאי שבת ולא להיכנס למחלוקת. יתירה מזאת, אם יש חולה שמבדיל על הכוס במוצאי שבת, הוא יכול להוציא ידי חובה את שאר בני הבית הבריאים השומעים אותו, ובמוצאי יום ראשון אינם צריכים להבדיל על הכוס. כיון שגם השומעים חייבים להבדיל כמוהו, רק שאיננו יכולים מחמת התענית. כז. ההבדל בין קידוש להבדלה במי ששכח לעשותם אמרנו לעיל שדעת מרן השלחן ערוך שהבדלה ביום ראשון אינה תשלומין אלא המשך אחד. ויסוד העניין הוא, שהנה יש סתירה בדברי מרן, שהנה אדם צריך לקדש את השבת בכניסתה, שזה לברך את ברכת 'הגפן' וברכת 'אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'' שחותמת 'מקדש השבת'. זו מצות קידוש. והנה אם אדם לא קידש בליל שבת יכול לקדש גם בבוקר ואף לאחר מכן כל זמן שלא שקעה השמש. ויש לדון לכאורה האם הקידוש הזה במהלך השבת הוא תשלומין, ועיקר המצוה לקדש הוא בתחילת השבת, או שנאמר, שקידוש הוא מצוה של יום השבת, ומצוה זו מתחילה בכניסת השבת ומסתיימת ביציאתה. ובפשיטות דעת מרן השלחן ערוך שהקידוש בכל מהלך השבת הוא נחשב להמשך אחד. הראיה לכך, שהנה בסימן רע\"א בהלכות שבת כתוב בשלחן ערוך, שאם שכח או הזיד ולא קידש על היין בליל שבת יכול לקדש בכל יום אומרת בפירוש, לגבי תפילה שתקנו (ברכות תחילת פ\"ד)שבת. והנה הלא הגמרא חכמים תשלומין, שזה דוקא בשוגג. אבל אם לא התפלל איזו תפילה במזיד, היה זמן תפילת מנחה והעדיף להתעסק עם כל מיני שטויות, אין לו תשלומין. והנה כאן אנו רואים שמרן כותב בפירוש שגם במזיד, אם לא קידש על היין - כגון בן אדם מסכן ה' ירחם שמע איזו תעמולה [ .יכול לקדש במהלך השבת נוראה דברים לא טובים על היהדות, ובליל שבת החליט שלא רוצה לשמוע קידוש, והנה בבוקר בא איזה תלמיד חכם אחד שידע לדבר אל לבו כראוי, הסביר לו והוכיח אותו, והחליט לחזור בתשובה ביום שבת. וזה מצוי כיום ב'סמינרים' למתחזקים, ויש אנשים חילוניים שבאים מתוך החלטה שרוצים לחזור בתשובה והכל בסדר. אבל יש כאלה שעדיין לא בעניין, והנה ביום שבת הוא אומר 'משה אמת ותורתו אמת'! שאנשים כאלו למרות שלא רצו לקדש על היין בליל שבת במזיד, יכולים לקדש ביום השבת. לעומת זאת בהלכות הבדלה (סימן רצט) כותב מרן השלחן ערוך \"שכח ולא הבדיל במוצאי שבת מבדיל עד סוף יום שלישי, ויש אומרים יום ראשון\". מרן מדגיש שהוא דוקא 'שכח' הוא לא כותב 'או הזיד'. ולכאורה יש לשאול מה ההבדל בין קידוש להבדלה. אך אפשר לבאר שיש הבדל, שבת זה אותו יום, מתחילה בלילה ונגמרת בשקיעה, זה יום אחד. לעומת זאת בהבדלה, שאנחנו לא מקדשים את המוצאי שבת אלא מבדילים בין הקודש ובין החול, נפרדים מהשבת. אם כן ככל שהתרחקת מהשבת כבר לא שייך יותר להבדיל. אם כן רואים לכאורה שמרן סובר שהבדלה במוצאי שבת זה עיקר הדין, וביום ראשון זה תשלומין. כי הוא כותב רק 'שכח'. כח. דעת מרן שבהבדלה 'שכח' לאו דוקא אולם המשנה ברורה כותב שם שמה שמרן כתב 'שכח' הוא לאו דוקא, אלא הוא הדין במזיד. ולכאורה מנין למשנה ברורה לומר כך? הלא בהלכות קידוש מרן מדגיש 'שכח או הזיד' ואילו כאן הוא כותב רק 'שכח'. ובאמת החתם סופר בתשובה מדייק כמו שאמרנו בדעת מרן, שיש הבדל בין קידוש להבדלה. אבל המשנה ברורה לא מסכים עם זה.וצריך לומר, שיסוד דברי המשנה ברורה הוא ממה שכתוב ביורה דעה. ואקדים כדי שנבין את הדברים. שאם יש לנו אדם שהוא פטור לגמרי מתפילה, כגון אונן, נפטר לו קרוב מאוחר בלילה, ולמחרת בבוקר אינו יכול להתפלל שחרית. וההלוויה היתה רק בצהרים. לאחר ההלוויה הוא מתפלל מנחה, אבל תפילת שחרית שהיתה בבוקר כשהיה אונן היה אסור לו להתפלל, וממילא אין לו גם תשלומין. כלומר, תשלומין תקנו ל'שוגג' שלא התפלל, אבל 'פטור' שלא התפלל אין לו תשלומין. והנה כותב מרן השלחן ערוך (יו\"ד סימן שמא) לגבי אדם שנפטר לו קרוב בשבת, וההלוויה התקיימה ביום ראשון. והנה במוצאי שבת לא התפלל - דרך אגב, מי שקורה לו ח\"ו דבר כזה, מה [ .ערבית שכדאי לעשות כדי לצאת מכל הספיקות, להתפלל ערבית כמה דקות לפני השקיעה ביחיד, ויבדיל על הכוס, בליל נר ובלי בשמים. כי בשבת אין אנינות, ומעיקר הדין במקום אונס כזה אפשר לעשות את זה. כך כותב הט\"ז . כותב מרן שם שאם לא עבר זמן ].וזה הטוב ביותר שחרית, שיתפלל שחרית, אבל ערבית אינו יכול להתפלל ביום ראשון, משום שבמוצאי שבת היה פטור מערבית לגמרי. אולם לעניין הבדלה יבדיל לאחר הקבורה. ויש בזה מחלוקת ראשונים, המהר\"ם מרוטנבורג, רבינו יהודה, לפי מה שאמרתי קודם גם הרמב\"ן סובר שא\"א להבדיל אחרי הקבורה, שזו תשלומין. אבל בדברי מרן אנו רואים, שערבית אין להתפלל כי זה תשלומין, ואין תשלומין למי שהיה פטור, אבל הבדלה זה לא תשלומין, זה המשך אחד כמו קידוש. על כרחינו לומר שמה שכתוב בשלחן ערוך כאן \"שכח ולא הבדיל במוצאי שבת מבדיל ביום ראשון\" – 'שכח' לאו דוקא אלא גם מזיד, משום שאם זה לא תשלומין אלא המשך אחד אין הבדל בין שוגג למזיד כמו לגבי קידוש. ולכן כותב המשנה ברורה ששכח לאו דוקא. הוא למד את זה מהדין ביורה דעה. אכן החתם סופר בעצמו הרגיש בזה, ומתרץ בדרך אחרת. אבל למסקנת הדברים היסוד הוא שאנחנו סוברים שהבדלה ביום ראשון אינה תשלומין אלא המשך. כך דעת מרן. על כל פנים כיון שהנושא שרוי במחלוקת, ודאי שלכתחילה עדיף להבדיל במוצאי שבת. לכן חולה שבלאו הכי אינו צם, עדיף שיבדיל ויכוון להוציא את כל המתענים, ובכך ירוויחו שההבדלה היא במוצאי שבת. אבל אם אין חולה, מבדילים על הכוס ביום ראשון כאמור. כט. מנהגי מוצאי תשעה באב בשנה זו כל שנה כשתשעה באב חל בחול, לא אוכלים בשר ולא שותים יין בעשירי באב. כתוב בשלחן ערוך שנוהגים כן משום שבית המקדש החל להישרף ביום תשעה באב לפני הערב, והיה דולק והולך כל יום עשירי באב. הגמרא אומרת אמר רבי יוחנן אילו הייתי באותו הדור הייתי קובע את הצום בעשירי, שבו נשרף רובו של היכל. והסיבה שחכמים תקנו את תשעה באב ולא עשירי באב, היא מחמת שהתחלת הפורענות היתה ביום תשעה באב. ועל כן המנהג לא לאכול בשר ולא לשתות יין גם, בכל יום עשירי באב. דרך אגב, זה הדבר היחידי שהספרדים מחמירים יותר מהאשכנזים. המשמעות של מרן שם שלא אוכלים בשר ולא שותים יין כל היום. ואילו האשכנזים נוהגים עד חצות. יש ספרדים שרואים את האשכנזים שאוכלים בשר אחרי חצות, וחושבים שזה מותר. וזה לא נכון לאשכנזים מותר אחרי חצות, ולספרדים אסור ביום העשירי כל היום. אלא מה, לאשכנזים יש חומרא אחרת, הם לא מתרחצים ולא מכבסים, ולא לובשים בגד מכובס, עד חצות של יום עשירי. הספרדים נוהגים להקל בכל זה. כל הדברים הספרדים מקילים חוץ מבשר ויין שמחמירים בכל יום עשירי באב. אולם השנה יום ראשון בלילה זה כבר י\"א אב, וגם בזה יש הבדל בין הספרדים לאשכנזים. האשכנזים מקלים להתרחץ ולכבס וכו', אבל הם לא אוכלים בשר ולא שותים יין במוצאי הצום. אנחנו הספרדים מותר לנו לאכול בשר ולשתות יין במוצאי תשעה באב, כיון שכבר עבר יום עשירי באב. למנהגינו השנה אין שום דבר של אבילות ברגע שהגיע צאת הכוכבים של מוצאי תשעה באב."},{"filename":"103.pdf","content":"שימוש במים שחוממו על ידי 'בוילר' חשמלי או| דין רחיצת גופו בשבת במים שחוממו בשבת או מערב שבתנושאי השיעור: חשש | ניעור השיער והנחת מגבת לאחר רחיצת השיער| טבילה במקוה בשבת ובחול| סחיטת שערות הראש או הזקן| ''יונקרס פתיחת המקוואות בערב שבת | סחיטה במגבת103 גליוןמיום א' כו סיון תשפא מרת מטילדה (מזל טוב) אלחייאני בת פרחה ע\"ה - נלב\"ע י\"ט סיון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת קרח סחיטת שערות בשבת א. גזירת המרחצאות היום נדבר בעניין סחיטת שערות בשבת, ויש להקדים, שאני לא נכנס לעניין רחיצה בשבת, זה שייך לסי' שכ\"ו ויש לכך עוד זמן. אך נדבר רק על עיקרי ההלכה. הנה חכמים אסרו להתרחץ כל גופו במים חמים בשבת, אף במים שחוממו בערב שבת. אכן במים שחוממו בערב שבת יכול לשטוף בהם את ידיו ורגליו. ומעיקר הדין גם במים שנתחממו בדוד שמש בשבת, וכל שכן אם נתחממו ב'יונקרס' או בדוד חשמלי, אסור להתרחץ בהם בשבת. וזו גזירה דרבנן 'גזירת המרחצאות'. (ח\"ד וכל זה כאשר המים התחממו בהיתר, אך יש תשובה בשו\"ת יביע אומר ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן שם לגבי דוד חשמלי שכאשר פותחים חאו\"ח סי' לה) מים פועלים על ידי לחץ, שברגע [ את המים החמים נכנסים מים קרים לדוד ומתבשלים שם. ואמנם הוא ]שיוצאים המים החמים נכנסים מים חדשים קרים ממילא הוא איסור דאורייתא, לכן למרות כל הצדדים להקל הוא מחמיר בזה. מנסה להביא כמה צדדים להקל, אך לבסוף כותב, שכיון שמדובר בחמי האור נראה שלא החמיר בזה כמו שהחמיר ביביע אומר, (שבת ב) אמנם בחזון עובדיה אבל אני חושב שמה שכתב ביביע אומר הוא מאוד משכנע. בייחוד שכמעט כל פוסקי הדור האחרון החמירו שלא לרחוץ במים שהתחממו בבוילר חשמלי, וגם אאמו\"ר בעצמו כותב שם ביביע אומר שהוא חשש דאורייתא ממש, על כן נראה שיש להחמיר בזה. ב. רחיצה במים שחוממו על ידי 'יונקרס' שנתחממו ביונקרס הוא לא רק מבשל גמור אלא גם עובר על מלאכת מבעיר כיום מצוי הוא שמחממים מים על ידי 'יונקרס', וצריך לדעת שבשימוש במים בשבת. שהרי ברגע שפותח את הברז, ממילא הוא מפעיל את היונקרס - הגז מתחיל לפעול באופן אוטומטי, ומחמם את המים החדשים שנכנסים, והרי זו אמנם אין בזה מלאכת 'מכבה' [ מלאכת מבעיר, וכשסוגר את הברז הוא מכבה ממש, כיון שהלא אין כאן פחמים שיצטרך אותם לאחר הכיבוי, אך מלאכת .]מבעיר ודאי שיש כאן ולכן צריך לשים לב, יש בתים שיש בהם ברז שצד אחד שבו הוא מים יש בתים שהם שני ברזים נפרדים [ חמים, והצד השני הוא מים קרים , וצריך להיזהר שכבר מלפני השבת כל הברזים בבית ]וכך ראוי לעשותיהיו מכוונים על הצד הקר, ולא יהיה בהם אף לא מעט מים קרים, כיון שגם וגם [ .אם אין במים שיעור של רחיצת אבר קטן, הלא קיימא לן חצי שיעור אסור מן מעט מים אסור שיכנסו לדוד בשבת, שהרי יש בהם כדי לרחוץ אבר קטן . ועל כן יש להקפיד על כך מאוד מאוד. ]התורה ג. טבילה במקוה חם בשבת שבימות הקיץ כאשר חם להם ומזיעים, ורוצים להתקלח במים קרים בלבד, שערותיו באופן המותר בשבת, כגון שרוחץ את גופו במים קרים, יש אנשים וכל זה הוא כהקדמה לעניין רחיצת גופו בשבת, והנידון הוא כאשר רוחץ את ללא כל טיפה של מים חמים, שלכאורה הוא מותר, אך יש שאלה של רחיצת השערות, שלאחר רחיצתם יכול לבוא לידי סחיטה, אם מותר הדבר או לא. וכמו כן יש הנוהגים לטבול בשבת במקוה, ומעיקר הדין על המקוואות לדאוג שהמים לא יהיו חמים ממש, ולהשאירם במצב של פושרים. בין בקיץ בין . הלא בזמן חז\"ל לא היה מציאות כזו ] - לא מתקררים ממים קרים[ בחורף של מקוה חם, עד זמן מרן הבית יוסף. וכבר בראשונים היו מקומות שהתחילו את זה לעשות מקוה חם. ונהגו להקל. אולם הפוסקים הקדמונים לא התירו את לעשות מקוה חם, ויצאו נגד זה, אולם במאות השנים האחרונות התחילו לנהוג זה. ולכל הפחות לעניין שבת יש להקפיד שהמים יהיו פושרים. ד. תקנת עזרא לבעלי קרי ככלל עניין הטבילה בשבת לגברים, הנה עזרא הסופר תיקן טבילה לבעלי קרי . (עיין תוספות שם בע\"ב ד\"ה אתא). אולם אומרת הגמרא שתקנה זו בטלה (בבא קמא פב.) למעשה (סי' פח). ובשלחן ערוך (פ\"ד מהלכות קריאת שמע ה\"ח)וכך נפסק ברמב\"ם היום יש הרבה אנשים שממשיכים להקפיד על טבילה במקוה עד היום הזה. ובפרט למי שיש חשש שנטמא. והמקפידים על הטבילה נוהגים לטבול גם בשבת. ולפי מה שרואים בדברי הפוסקים, המקפידים על הטבילה הזו בשבת יש להם על מה שיסמוכו. ואדרבא, הנוהג לטבול בכל יום או כשנטמא, אל - אכן ביום הכיפורים [ יפסיק ממנהגו, וגם בשבת יטבול, מלבד יום הכיפורים ותשעה יש בזה מחלוקת, אולם להלכה נהגו להחמיר ולא לטבול, מלבד כהן גדול ]ביום הכיפורים בבית המקדש, ובימינו הטבילה אסורה לגמרי באב, שהרחיצה אסורה בהם. הרמב\"ם כאמור כותב שבטלה תקנת עזרא, ואין חיוב לטבול, אולם בתשובותיו הוא מקפיד על מישהו שהוציא עליו לעז שהוא לא טובל, וכתב עליו מילים קשות \"זה העני שאמר עלי שאינני טובל וכו' מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ביטלתי טבילה מימי וכו'\", ע\"ש. – מכנה אותו בשם 'עני'. ועל כל פנים כיון שיש לכך חשיבות ימשיכו לטבול אף בשבת, אך לא יתקלח לפני הטבילה במים חמים כיון שאין מציאות כזו. או שיתקלח במים קרים לגמרי או שלא יתקלח לפני כן כלל. ויטבול ללא מקלחת. לגבי טבילת נשים בערב שבת, יש לדעת שעליה להכין את כל ההכנות כבר מפני כן, משום שיש הרבה פעמים ובהכנות לטבילה יש מלאכות דאורייתא. ועל כן יש להיזהר לסיימם כבר מלפני השבת. ה. סחיטת השיער בשבת והנה הנידון של סחיטה בשיער אינו שייך אלא בעיקר בשערות הראש ארוכות או בזקן, אך לא בשערות של שאר מקומות הגוף, כיון שהשערות בשאר הגוף הינם רחוקות אחת מהשניה, בשונה משערות הראש והזקן בהם שיש קיבוץ שיער רב. ואכן כמה פוסקים מהדור האחרון כבר כתבו על שער הגוף שאין בו כל חשש. נראה שיש בזה מחלוקת, שמחד גיסא אומרת (קכח:)בגמרא במסכת שבת הגמרא בשם רבה ורב יוסף, שסבירא להו שאין סחיטה בשיער. לעומת זאת, כמעט כל הראשונים סברו שהלכה כרבה ורב יוסף שאין סחיטה בשיער. כך רב אשי אמר \"אפילו תימא יש סחיטה בשיער\" – משמע שחלקו בזה. למעשה שאין סחיטה בשיער. אולם הראשונים (פ\"ט מהלכות שבת הי\"א)היא דעת הרמב\"ם שואלים עליו, מפני מה החליט לפסוק כרבה ורב יוסף לעומת רב אשי, הלא רבה ורב יוסף הם קודמים בזמנם לרב אשי, וכיון שרב אשי הוא בתראי לכאורה יש לפסוק הלכה כמותו. מיישב שאכן רב אשי לא חלק על רבה ורב (פ\"ב מהלכות שבת הי\"א)הכסף משנה יוסף, אלא רק בא לומר 'אפילו תימא וכו' דהיינו שגם אם נאמר שיש סחיטה בשיער בנידון ההוא של הגמרא לעניין חולה יהיה מותר, וכל שכן אם נאמר שאין סחיטה בשיער שהוא מותר. והר\"ן, ] - חמיו של הראב\"ד[ ולמעשה מצאנו שכך כותבים בספר האשכול שרב אשי לא חלק על רבה ורב יוסף. ו. סתירה בדברי מרן בבית יוסף בדין סחיטה בשיער פירוש שני אומרים הר\"ן וספר האשכול, שגם אם נאמר שרב אשי חולק, יש לדעת שהגמרא דיברה באופן אחר, והוא שנתנו שמן על השיער, וממילא מה שרב אשי אמר הוא כאשר הוסיפו שמן, שאז סבירא ליה שיש סחיטה, אך במים גם רב אשי יודה שאין סחיטה במים. כותב עוד ליישב את הרמב\"ם, שאמנם דעת רבה ורב (בפ\"ט שם) המגיד משנה יוסף שאין סחיטה בשיער, ורב אשי חולק, אין הכוונה שאכן רב אשי חולק שיש סחיטה בשיער, אלא היינו שיש סחיטה מדרבנן. ואכן הלכה כרב אשי. ואכן כן וכתב כן גם בכסף משנה שם. וכך כתבו גם (או\"ח סי' של) כותב מרן בבית יוסף כמה ראשונים שיש איסור סחיטה בשיער מדרבנן. אמנם יש ראשונים הסוברים שאין איסור סחיטה בשיער כלל, ויש מוכיחים . וצריך לומר, שהסוברים שהובאו לעיל שהגמרא (בחידושיו לשבת שם)כן ברשב\"א דיברה בסחיטת השיער משמן, היינו שאין איסור סחיטת השיער ממים כלל. לעומת זאת הרא\"ש וכן הארחות חיים פוסקים בסתם שיש סחיטה בשיער. מרן מדבר שם על טבילת אשה, ושם הוא (יו\"ד סי' קצט) בבית יוסף בהלכות טהרה מביא את דעת הראב\"ד בספרו 'בעלי הנפש' על הלכות טהרה שכותב להלכה, שאסור לסחוט את השיער בשבת. ועל כן כתב שאשה לא תטבול בשבת משום שאין לה דרך כיצד לסחוט את שערה. אולם מרן בבית יוסף שם כותב על דבריו, שחששה זו אינה כלום, כיון שהלא הרמב\"ם פסק שאין סחיטה בשיער. - אין זה הרד\"ק הנודע [ מביא בשם הרד\"ק(ברכי יוסף סי' קצט סק\"א) מרן החיד\"א רבי דוד קמחי, כיון שהוא היה ראשון, וחי הרבה קודם למרן הבית יוסף, וכוונתו לרבי דוד קוריאנלדי בהגהות מכתב-יד על מרן הבית יוסף, והחיד\"א מזכירו , ששיטת מרן הבית יוסף שסחיטה זו אינה כלום, היינו שכיון שהיא ]הרבה אסורה רק מדרבנן, אבל כיון שהמדובר הוא בצורך מצוה בזה חכמים לא גזרו. וכך כותב גם התוספות יום טוב.למעשה החיד\"א לא מסכים עם קביעה זו בדעת מרן, משום שאם אכן כדבריהם מפני מה מרן כותב \"וחששה זו אינה כלום\" – הלא לשון 'אינה כלום' אינה נכונה, היה יותר ראוי לומר שכיון שהוא צורך מצוה בזה חכמים לא גזרו. ומכך יוסף באו\"ח, לדבריו בבית יוסף ביו\"ד. ויש לומר, שאם מרן כתב את חלק או\"ח בשיער לגמרי. ולפי דבריו יש סתירה בדברי מרן ממה שכתב בכסף משנה ובבית שמרן כותב \"אינה כלום\" – יש להסיק ששיטת מרן היא שאין חשש של סחיטה ורק לאחר מכן כתב את חלק יו\"ד, על כן כנראה שמרן חזר בו מדבריו באו\"ח. וכמו כן יש לשאול אם כתב את הכסף משנה קודם לבית יוסף או לאחר מכן, אכן יש לשים לב שהלשון בכסף משנה היא זהה ללשונו בבית יוסף או\"ח. ז. סחיטת השיער וניעור השיער מתחיל בדבריו (שם) וראשית כל עלינו לברר את שיטת הרמב\"ם. הנה הרמב\"ם על סחיטת בגד בשבת, שהוא תולדה של מלאכת כיבוס. ולאחר מכן כותב \"ואין סחיטה בשיער, והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו\" והיינו בגד העשוי חייבים על סחיטת הבגד הזה. ולשון 'אין חייבין' היינו אסור אבל לא מהתורה. עור לאחר הכביסה רוצה להוציא ממנו את המים, כותב על כך הרמב\"ם שאין שכאשר הרמב\"ם כותב 'פטור' היינו מדרבנן, 'חייב' היינו מהתורה, וממילא כאשר הוא כותב אין חייבין היינו אסור מדרבנן. שאם המילים 'אין חייבין' נסובות גם על השיער, מפני מה הרמב\"ם מחלק את ולכאורה יש לומר שהמילים 'אין חייבין' היינו רק על סחיטת בגד העור, משום הדין לשנים, מחד גיסא אין סחיטה בשיער, בשלילה, ומאידך אין חייבין בעור מרן הבית יוסף ביו\"ד, שאין סחיטה בשיער כלל. ויש כמה ראיות שאין סחיטה שהוא איסור דרבנן, וכמו שנתבאר. והרי לנו לומר שהמשמעות היא כמו שכתב בשיער כלל. והנושא הזה הוא מחלוקת בראשונים. יפלו המים שנמצאים על השיער. אכן הבן איש חי כותב שמותר לנער מעט ארוך בראש או בזקן, לא ישימו את ידיהם על השערות הארוכים, שעל ידי כך לכן להלכה, גברים או נשים היוצאים מהרחצה או מהמקוה, ויש להם שיער ועל ידי הניעור ירדו ] - לנער, ולא לעשות פעולה של סחיטה[ את השיער חלק מהמים. ח. היתר השימוש במגבת מותר להניח מגבת יבשה על השערות ]הארוכות[ לאחר ניעור המים מהשערות בעדינות, כדי לספוג את הנוזלים שבשערות ויתייבשו. ואין בזה כל חשש (סי' שב של כיבוס, כיון שזה נקרא דרך לכלוך. וכך כותב מרן בשלחן ערוך וז\"ל: \"הרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו ס\"י) 'אפילו עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת'. קודם שיקנחם במפה\". – ולשון מרן כאן מעידה שמעיקר הדין הוא מותר, כיון (שבת קמז.) שהגמרא אומרת כיון שאחרי שמנגבים במגבת שולחים אותה לכביסה ולא נחשבת לנקיה בעקבות כך. ממילא הוא דרך לכלוך. ורוב הראשונים מקלים בזה, ואכמ\"ל ובשיעורים הבאים יבוארו הדברים באורך. והנה, אם מנגב את השערות עם מגבת הלא ודאי הוא שיש בזה מעט סחיטה, ואי אפשר לומר שאין בזה סחיטה. וכבר האחרונים דנים בנידון, ואאמו\"ר וכן דנו בזה (ח\"ד חאו\"ח סי' ל אות יט)מרן זצוק\"ל מדבר בזה בשו\"ת יביע אומר האיסור הוא לא יותר מאשר איסור דרבנן, ואכן לא מצאתי שום פוסק שסבר ממילא הוא פסיק רישיה שיסחוט את השערות, גם אם לא סחט בידיים. ממילא אחד לכולם. שהנה גם אם נאמר שהשערות ארוכות הרי שכשמנגבם במגבת בשו\"ת אגרות משה, ובשו\"ת שבט הלוי, וכל אחד מבאר על פי דרכו אך יסוד שסחיטת השיער היא איסור דאורייתא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר שם כותב את הדין של סחיטה בשיער ומביא את הרא\"ש והארחות חיים הנ\"ל, ופתחתי בספריהם ושניהם לא כותבים שזוהי מלאכה דאורייתא רק איסור דרבנן. והרבה ראשונים כותבים שהוא איסור דרבנן, וטעמם שאין הכוונה שיש איסור כיבוס בגוף האדם, סתם 'כיבוס' הוא בבגדים, אם כן מפני מה יש איסור 'סחיטה' בשיער המחובר לגוף האדם, שאם נאמר שהוא בשיער תלוש – ניחא, אך בשיער מחובר הלא סחיטה אסורה משום כיבוס. שבאמת אין הבדל, וכשם (בחדושיהם לשבת שם)ומבארים הריטב\"א והר\"ן והמאירי שאין כיבוס בגוף האדם הוא הדין שאין סחיטה בגוף האדם, אולם יש הבדל בין כיבוס לסחיטה, שבכיבוס אם ירחץ את עצמו לא יבואו לטעות ולהתיר כיבוס בבגדים, לעומת זאת אם יתירו לו סחיטה בשיער 'אתי לאיחלופי בבגדים' – יבואו לטעות ולהתיר סחיטה בבגדים. ט. ההיתר להשתמש עם מגבת בשבת לניגוב הראש או הזקן המבואר מהאמור, שגם לסוברים לאסור סחיטה בשיער, בכל זאת הוא איסור דרבנן וממילא השימוש במגבת הוא פסיק רישיה בדרבנן. והנה אני לא ראיתי מי שסוחט את שערותיו ושומר לעצמו את המים, הרי כאשר הוא סוחט שערותיו לא אכפת לו מהמים, בשונה מסתם סחיטה שסוחט משקים לצורך שימוש במשקים הללו, ממילא הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. בשבת, וכך לכאורה מבואר בבית יוסף ביו\"ד בדעת הרמב\"ם, ואם כן הוא פסיק ועוד, כבר נתבאר לעיל שיש כמה ראשונים המתירים לגמרי סחיטה בשיער רישיה דלא ניחא ליה בספק דרבנן. וחשבתי על נקודה נוספת ששייכת כאן, שהנה כאשר לוקח בגד שהוא ספוג במים וסוחטו, הרי שבפעולתו הוא עושה מלאכת כיבוס, כיון שעל ידי סחיטת הבגד הוא מתנקה ומתלבן יותר, לעומת זאת כאן אנחנו מדברים לאחר שהאדם התרחץ, ושערותיו נקיות, ממילא הסחיטה הזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שהרי הוא לא צריך את המים ואינו עושה את זה בשביל המים. דרבנן, ואפשר וכל הדרבנן בזה אינו איסור כלל. ועל כן יש לומר שמותר לנגב שאינה צריכה לגופה. אם כן מדובר כאן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בשלוש היא מלאכה כלאחר יד, שהרי אינה מלאכת סחיטה בידיים. ג. שהיא מלאכה השיער לאוסרים הוא איסור דרבנן גרידא. ב. שעושה כן על ידי מגבת ממילא אם כן יש בנידון דידן שלושה צדדים לומר שהאיסור הוא דרבנן, א. עצם סחיטת את שערות ראשו או זקנו במגבת בניחותא, ולא לעשות בחוזקה. י. זמן פתיחת המיקואות בליל שבת לאור כל האמור, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהוסיף כמה דברים המיועדים לאנשים אחרים השומעים את הדברים הללו ולעוררם על כך. הנה כיום המקוואות הם חמים. והנה מקוה חם יש בו את האיסור של גזירת המרחצאות. אלא שכיום כבר נהגו. אולם מחמת כל החששות שיש בסחיטת השיער וכו', או מה שעיננו הרואות שאנשים נכנסים ופותחים את הברז של המים החמים קצת וכו' ועוד כל מיני מכשולות, ועל כן גבר הרוצה לטבול עליו לדאוג מראש שיהיה מקום שלא יחממוהו הרבה מדאי, וכמו כן שלא יצטרך להתקלח קודם לכן במים חמים כדי שלא יבוא לכלל האיסור של גזירת המרחצאות. ואם אכן מתקלח או טובל במים קרים יש לו על מה לסמוך. וכמו שנתבאר. ולגבי טבילת נשים בליל שבת, במהלך מאות השנים האחרונות היו כמה לטבול בבין השמשות, ואם אי אפשר תטבול בצאת הכוכבים במים קרים, ואם שכך הוא היותר טוב לעשות. ואם מדרגים את הדין באשה, שהיותר טוב הוא לביתה הרי זה כבר צאת הכוכבים ומותר. ויש הרבה מגדולי הפוסקים הסוברים הוא זמן קצר מאוד, שהרי אנחנו נוהגים על פי הגאונים, ממילא עד שחוזרת פוסקים שסברו שצריך לקיים את הטבילה בבין השמשות. והרי בין השמשות אי אפשר תטבול במים חמים. ויש להיזהר בזה גם שלא לסחוט את השערות רק לנגב במגבת בעדינות. והנה, לפני כשלושים שנה, היתה אשה אחת שכתבה ספר הדרכה לבלניות, והלכה אל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ\"ל לקבל ממנו הסכמה, הוא עבר על כל ההלכות יחד עם עוד רב אחד הגר\"י גנס שליט\"א ותיקן את הטעון עד שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל יעבור על הספר ויעיר את הערותיו, ויסכים שהספר תיקון על פי דעתו, אולם לאחר מכן הוא אמר שהוא אינו מוכן לתת הסכמה ראוי גם לספרדים. הוא אמר אז, אני לא בקיא במנהגי של הספרדים, ואם כותבים ספר כזה יש הרבה דברים שהספרדים מחמירים או מקילים וצריך גם לספרדים. כשהגיעו הדברים לאאמו\"ר, הוא העביר את הספר אלי, וב\"ה הערתי כמה הערות, ולאחר מכן אאמו\"ר והגרש\"ז אוירבאך נתנו את הסכמתם להדפסת הספר. הארץ, ולאחר כל זאת דיברתי על כך עם אאמו\"ר, והלכתי להגרש\"ז אוירבאך והנה לאור מה שקראתי שם התעוררתי לבדוק את מצב המקוואות ברחבי ואמרתי לו, אתה נשיא 'המרכז הארצי לטהרת המשפחה', אתה אחראי על כל המקוואות בארץ, והנה כולם פותחים את המקוואות בצאת הכוכבים, והרי אאמו\"ר דעתו שאפשר לפתוח כבר בבין השמשות, וזה מציל מכל מיני מכשולות. והגרשז\"א ענה לי, תראה, אני סובר שצריך לטבול לאחר צאת הכוכבים, אולם כך, ועל כן מיד ציווה להזמין אליו את הרב יהושע לוי זצ\"ל, שהוא היה המנהל אני לא יכול לכפות את דעתי על אחרים. שהרי יש הרבה פוסקים הסוברים בפועל של המרכז הארצי לטהרת המשפחה, ונתן הוראה שיש לפרסם בכל המקוואות שיש לפתוח את האפשרות לטבילה כבר בבין השמשות של ליל שבת. בכדי שיהיה לכל הנשים ההולכות כפי פסק מרן שכך הוא יותר טוב לטבול בבין השמשות. לאחר פטירת הגרשז\"א, מינו את הגאון רי\"ש אלישיב לאחראי על המרכז הארצי לטהרת המשפחה, והוא ביטל את הנוהל הזה, והחזיר את מה שהיה אך כאן אין זו חומרא, זו קולא, ואנחנו צריכים לעמוד על כך בכל מקום שאנחנו קודם לכן. והנה עלינו לעמוד על שלנו, ואנחנו מכבדים את כל גדולי ישראל, נמצאים שיפתחו לנו בבין השמשות. כיום המקוואות מצויות בתוך השכונות סמוך לבתי כנסיות, והרבה פעמים יש מקומות שפותחים רק ארבעים דקות אחרי השקיעה, לך תמצא רב בשעה מתעוררות שאלות. והנה באמצע השבוע ניתן להרים טלפון לרב. אולם בשבת, כזו... ומלבד זאת, אנחנו חיים כאן ויש לנו זכויות ואנחנו כפופים לגדולי ישראל הספרדים ועלינו לעמוד על כך שיפתחו את המקוואות בערב שבת בבין השמשות. והיה נחמד מאוד. והנה באתי לביתו בליל שבת לאחר התפילה, ובקיץ מתפללים לפני כמה שנים, הייתי בצרפת והתארחתי בשבת אצל רב אחד. תלמיד חכם, בחו\"ל בפלג המנחה, וכשהגעתי הוא אומר לי שכיון שאשתו היא הבלנית אכלנו ושתינו ואמרנו דברי תורה, כמה שעות כך, וכשהגיע שעת חצות ואשתו במקוה על כן נשב להתחיל לאכול ולבינתיים היא תבוא לביתה. ואכן כך עשינו, עדיין לא הגיעה, שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא אומר לי שהם מחמירים לפתוח את המקוה רק בצאת הכוכבים שיהיה לילה ודאי. בערך חמישים דקות לאחר השקיעה, והתפלאתי מאוד על כך, אך כך הרב אומר. אולם אני אמרתי לו איזו חומרא יש כאן?! הלא יש בזה כמה בעיות, ראשית כל אשה חרדית שבביתה כבר אוכלים ומקדשים על היין, הלא מה היא תסביר להיכן נעלמה בשעות הללו?! הרי כתוב בהלכה שאם אינה יכולה להצניע את הטבילה יכולה לדחות את הטבילה לזמן יותר ראוי. שהרי במקום כזה כולם ידעו שהיא הלכה למקוה. והנה אם היתה יכולה לטבול בבין השמשות היתה יכולה גם לחזור לפני כולם, אולם כיון שהמקוה סגור ממילא היא צריכה להתאחר מלבוא לבית. ליציאתן למקוה, והרי הוא כבר שבת. והן אינן יודעות את ההלכות ויכולות לבוא נשים ידחו טבילתן שלהן וכמו כן יש הרבה נשים שהחפיפה מתחילה להן סמוך אולם אם נלך עם החומרא שלכם – אמרתי לאותו רב בצרפת – הלא הרבה לכלל איסורי דאורייתא של ממש, שלכל הדעות אסורות בעשייה. עדיין נוהגות על רכבם בשבתות ה\"י, והנה אם היתה את האפשרות לטבול בבין ויתירה מזאת, הלא יש הרבה נשים השומרות על טהרת המשפחה, אולם הן השמשו, אפשר והיינו מצילים אותן מעט מחילול שבת. שואלים את הרב אויארבך או את הרב אלישיב הם היו מחזירים עטרה ליושנה. שותקים להם על כך, וכי מנין הם למדו את הדבר הזה. ואין לי ספק שאם היו ושמעתי שגם בניו יורק מחמירים בזה, וזה גם אצל הספרדים, ואני לא יודע איך ברכת לבבות דקל מה מברכים על לבבות דקל?שאלה: לבבות דקל הנמכרים בזמננו בקופסות שימורים (והם הקלחים תשובה: הלבנים שבעץ הדקל) ברכתם \"בורא פרי האדמה\". מקורות: בגמ' (ברכות לו.) ובש\"ע (סי' רד ס\"ה) איתא שמברכים שהכל, משום שלא נוטעים העץ על דעת זה. אולם בזמננו מצוי שאוכלים לבבות דקל, ומחירם משום שאינו \"פרי\" הצומח על העץ, אלא גוף העץ. (עי' בש\"ע סי' רב סי\"ז, וע\"ע ונוטעים אדעתא דידהו, ולכן ברכתם האדמה. ומ\"מ אין מברכים בורא פרי העץ, גבוה מאד (יש מקומות שמחירו גבוה יותר ממחיר התמרים הגדלים בעץ הדקל), בביאוה\"ל סט\"ו). וכן פסק מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בהלכה ברורה (סי' רד ס\"ז). ברכה על מציצת ולעיסת ענב האם צריך לברך כשמוצצים ענב ולא אוכלים?שאלה: המוצץ מיץ הפרי לתוך פיו ללא לעיסה, מברך תשובה: \"שהכל נהיה בדברו\", ואחר שיסיים אינו מברך ברכה אחרונה. אולם המוצץ פרי על ידי לעיסה, מברך בורא פרי העץ, ואם מצץ על ידי הלעיסה שיעור כזית, מברך ברכה אחרונה. מקורות: שו\"ת יביע אומר ח\"ח (חאו\"ח סי' כה), הלכה ברורה (סי' רב סל\"ג, סי' רי סי\"ב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אשר בחר בנו מכל העמים אספר לכם סיפור מעניין. לפני כשישים שנה היה אאמו\"ר דיין בבית הדין בפתח תקוה, והנה באים לבית הדין זוג, האיש נראה תימני עם פאות וזקן ואשתו עם כיסוי ראש, ממש כמו זוג חרדיים, וסיפרו לו שהם ערביים ורוצים להתגייר. אאמו\"ר תמה על כך, אך שאל אותם למה רוצים להתגייר, והם התחילו לספר לו את כל הקורות אותם, שהבעל היה מרגל לטובת ישראל , ופתאום המודיעין שלהם זיהו אותו ] - כמדומני ירדן[ במדינה ערבית וכמעט שנפל בידיהם, והמוסד הישראלי הצליח לחלץ אותו ואת אשתו וילדיו. במוסד פחדו מאוד שיפול לידיהם כיון שיודע הרבה מאוד, והביאו אותו לעיר פתח תקוה. ושם הביאו לו פרנסה ודירה וכו' ועם הזמן למד עברית. בסמוך לביתו פעל בית כנסת, ומידי פעם התחיל לבקר שם, והיהדות מצאה חן בעיניו וכך ברבות הימים התחיל להתנהג כאדם דתי לכל עניין. וכמה פעמים אירע שהיה בבית הכנסת במניין מצומצם, והוא הרי ידע שהוא בכלל גוי, אך לא רצה לספר את הדבר, צועקים עליו על כך שהוא לא רוצה להשלים להם את המנין.ומאידך לא רצה להכשיל אותם והיה יוצא מבית הכנסת, והם היו לאחר מכן הביאו את אשתו, שלא ידעה עברית, אז אאמו\"ר התחיל לשוחח איתה, ושאל אותה מה יודעת על היהדות, ואמרה לו שהיא מתפללת אל הקב\"ה, ואאמו\"ר שאל אותה אם יודעת למלוח בשר וכו' - הלואי והנשים של היום היו [ והסבירה את כל התהליך ואת ההלכות וראו שיודעת היטב. ואז שאלו אותם הדיינים מה עושים ]... - חשבו יודעות כך[ 'ילדיהם, והם לתומם סיפרו שהבן הגדול לומד בישיבת פוניבז , ואז הביאו את כולם ]שהוא תימני קיבלו אותו, ואכן היה בחור מוצלח וגיירו אותם כדת וכדין. מרוב התרגשות על כך שזוכה להיות יהודי, וכשנכנס למקוה ובירך את ואאמו\"ר סיפר בהתפעלות, שכאשר האיש הזה טבל היה בוכה ורועד הברכה ולאחר הברכה התחיל לצעוק \"שמע ישראל\"! ואאמו\"ר מיד עצר אותו שהרי צריך לברך ברכות התורה... והוא מצידו אמר לו \"אבל כבר בבוקר בירכתי ברכות התורה?!\" ואאמו\"ר השיב לו: בבוקר היית עדיין הרב יצחק מאזוז מוחמד... והברכה של אז לא מועילה לעכשיו...\" בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"162.pdf","content":"שפע גשמי| ירידת הדורות בלימוד התורה| כוחה של הרוחניות| המשמעות של גלות השכינה| הציפיה לגאולה בזמנינו נושאי השיעור: חיים של רוחניות| בא על חשבון השפע הרוחני162 גליוןמיום א' ט' באב תשפ\"ב אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה -העלון לעילוי נשמת אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. הנערה יונית צביה ע\"ה בת משה הי\"ו - נלב\"ע ט\"ז באב תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה.פרשת ואתחנן - נחמו שכינתא בגלותא: הגשמיות השתלטה על הרוחניות! א. האם אנחנו באמת מצפים לישועה?! אחת השאלות שכל אדם נשאל כאשר מגיע לבית דין של מעלה היא, \"ציפית לישועה?\". כלומר, בוודאי אנו מחוייבים לצפות לישועה ולגאולה. הרי כל יום אנו אומרים: \"כי לישועתך קיוינו וציפינו כל היום\", \"ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים\". האבילות שלנו בתשעה באב היא בעצם תפילה שיבנה בית המקדש, שיבוא משיח. ואני חושב, שכל אחד צריך לשאול את עצמו שאלה, שהיא שאלה קשה ונוקבת. בואו נאמר את האמת, האם אנחנו באמת רוצים שיבוא משיח? אנחנו באמת מצפים לישועה? הנה אדם שב\"ה יש לו פרנסה בשפע, יש לו בית יפה, אישה טובה, ילדים גדלים בישיבות ויש להם שידוכים טובים, מה חסר לו?! הוא אוכל, שותה, טובים, הכל בסדר אצלו. בנוסף הוא גם קובע עיתים לתורה, הילדים שלו ישן, קובע עיתים לתורה, למה הוא צריך את המשיח?! למה שירצה שהמצב הקיים ישתנה, מה הוא ירוויח בזה לכאורה?! האם רק כדי שיקיים את המצוה של עליה לרגל, לראות את בית המקדש, את הכהנים, וכי בשביל זה לשבת ולבכות ולהתאבל?! הרי זה לא אמיתי אצלו! ב. האם אנשים באמת כואבים את החרבן יתירה מזאת, פעם שהיתי בארצות הברית בתשעה באב, הייתי שם בקהילה מאד עשירה, ובבית הכנסת שם חלקם הגדול הם עשירים מופלגים, כל אחד יש לו בית מפואר עם בריכה ומשרתות וכל מה שהוא רוצה. ושם הם עושים דבר יפה מאד בתשעה באב, יום שכולו תורה, ובכל שעה מביאים רב אחר. ביקשו ממני לדבר, היו יושבים שם מאות אנשים על הארץ. אמרתי להם רבותי, אנחנו מתאבלים על חרבן בית המקדש, אבל תגידו, האם באמת רוצים אתם שיבוא משיח?! הרי בואו נתאר לעצמינו, פתאום הדלת נפתחת ונכנס משיח צדקינו, הוא בא ואומר לכם אני משיח! באתי לגאול אתכם! מה תגידו?! הרי אתם תהיו כולכם חיוורים כמו סיד! הרי תאמרו, הבריכה, ואני יכול לשבת שם לאכול, לשתות ולשמוח. מה אני צריך עכשיו אוי ואבוי! רק זה מה שהיה חסר לנו עכשיו... רק עכשיו גמרתי לבנות את משיח?!... אולי לדור הבא זה מתאים, לא בדור שלנו... כשאמרתי את זה הם התחילו לצחוק, אמרתי להם אתם צוחקים צחוק של מבוכה, אבל לצערנו זה נכון, אתם לא מצפים לישועה! אתם לא מצפים לגאולה! אתם יושבים על הארץ בתשעה באב, אומרים קינות, אומרים את זה בצורה של שירה! כמה אנשים יורידו דמעה אחת בתשעה באב?! גם כאן בארץ, כמה אנשים באמת כואבים ובוכים את חורבן בית המקדש?! ג. שכינתא בגלותא התשובה לכך, היא דבר אחד ברור ופשוט, כדי שנצפה למשיח אנחנו מה זה חרבן בית המקדש, מה זה בית המקדש בכלל. מה המשמעות של צריכים להבין מה זה 'שכינתא בגלותא', איננו מבינים מה זה גלות השכינה, הקרבת הקרבנות, קדושה, טהרה. מה ההבדל העצום שיש בין הגלות לגאולה. והדברים יתבארו על פי משל: היה היה מלך אחד שהיה לו בן פושע, שלא הלך בדרך טובה, והמלך ניסה את כל הדרכים כדי להחזירו למוטב אך ללא הצלחה. שורש לא פחות! המלך כאב לו מאד, הוא ציוה שיביאו לפניו את בנו, המלך היכה פורה ראש ולענה. והנה, יום אחד מודיעים למלך שתפסו את הבן שלו גנב, אותו וצעק עליו, בושה וחרפה, אתה בן מלך זה מה שחסר לך?! וכי החסרתי ממך משהו?! אתה בושה לאבא שלך, אתה בושה לכל החינוך שקבלת! הבן יצא מהמלך מבוייש, אך לא עבר זמן רב והמלך שומע ששוב פעם תפסו אותו, הפעם בעבירה חמורה יותר! המלך בכה, צעק והתחנן לבן שלו, שיפסיק, שיחדול מדרכו הרעה, אתה הבן שלי, יש לך את הכל! לא חסר לך שום דבר! אתה צריך להיות המנהיג! אבל כל תחנוני המלך לא עזרו. שכיון שאני אביך לכן אוותר לך?! להיפך, בגלל שאני אבא שלך אני מחוייב כשראה כך המלך, התחיל לדבר עם בנו אחרת, ואמר לו, אתה אולי חושב יותר לחנך אותך! אני מודיע לך שאם עוד פעם תעשה משהו כזה אני פשוט מסלק אותך מהבית! הבן השיב לאביו המלך ואמר לו, אני נשבע לך שאהיה יותר טוב, אך לא עבר זמן רב והנה המלך שומע שתפסו שוב פעם את בנו לא מתבייש?! הזהרתי אותך ושום דבר לא עזר! לך מפה ואל תחזור לפה בפשע גדול. מיד ציוה המלך לקרוא לו, והתרה בו, רשע מרושע! איך אתה יותר. אני לא מכיר בך יותר ולא רוצה לראותך לעולם. בן המלך יצא משם, והתחיל להסתובב, הוא לא רגיל למצב כזה שאין לו בית לישון, אין לו איפה לאכול. אך היו לו בגדים יקרים, מכר את הבגדים שלו כדי שיהיה לו מה לאכול. לאחר כמה ימים נגמר הכסף. בצר לו, יצא מעיר הבירה, התחיל להסתובב ולחפש מה לעשות, לבינתיים הפך להיות מקבץ נדבות, מתחנן לאנשים שיתנו לו לאכול. והנה, לאחר זמן הגיע לאיזה כפר, והיה שם אדם אחד עם לב טוב, ששמע את הסיפור שלו, ואמר לו שכואב לו לראותו כמו שמסתובב, אני מוכן לתת לך חדר בביתי, תגור אצלי, אתן לך אוכל, בגדים מקלחת וכל מה שצריך, אבל תדע לך שזה לא בחינם! אני לא אדם עשיר, יש לי פה לול השכם, תלך ללול של התרנגולות תאסוף את הביצים, אחר כך תחלוב את של תרנגולות, ורפת של פרות ואתה צריך להתחיל לעבוד! תקום בבוקר הפרות וכך הלאה. בן המלך לא היתה לו כל ברירה, זו הצלה בשבילו כדי חשבון נפש, מה עשיתי?! הרי הייתי בן מלך, מה יכולתי להיות, אבל עכשיו שיהיה לו מה לאכול, וכך התחיל לעבוד אצלו. לאחר זמן התחיל לחשוב המצב אבוד. הוא מבין שאת מה שהיה אי אפשר להחזיר. אבל לכל הפחות קיבל על עצמו מכאן והלאה, להיות בן אדם טוב. וכך היה. הוא הפך להיות בן אדם טוב, והוא היה נראה איש פשוט, שום שמץ מגינוני המלכות שהיו בו לא נשארו, הוא כפרי פשוט שקם כל בוקר לאסוף את הביצים מהלול, לנקות את הזבל מהרפת. כך עובד כל היום ושמח בחלקו. ד. אבא לא שוכח את בנו עברו כמה שנים, אבל המלך לא שכח את הבן שלו, אמנם הוא התרגל למצב שלו, אבל המלך לא יכול היה לשכוח. כתוב בפסוק: \"הבן יקיר לי אפרים\" מה פירוש הפסוק, וכי אפרים הרבה את הקב\"ה. אלא ירמיהו הנביא אומר את המילים הללו בלשון היה בן יקיר? הרי ירבעם בן נבט בא מאפרים, שבט אפרים הכעיסו - תסתכלו על האות ה' יש שם חטף פתח והאות ב' רפויה, [ שאלה , הקב\"ה שואל \"הבן יקיר ]זו לשון שאלה, ככה מסבירים המפרשים לי אפרים אם ילד שעשועים\"? אולם אף על פי כן \"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'\"! אומר הקב\"ה הוא עדיין הבן שלי! הנה קראנו בהפטרה, \"זרע מרעים בנים משחיתים\" – יש למרות שמשחיתים, אבל כאשר אנו עושים רצונו של מקום אנו קרויים בכך נחמה מסוימת, אמנם 'משחיתים' אבל הקב\"ה עדין קורא לנו 'בנים'. 'בנים'. ורבי מאיר בעל הנס מביא כמה ראיות שאנחנו נקראים בנים גם כשאינם עושים רצונו של מקום. ובכן, כאשר המלך שמע שבנו נמצא באיזה כפר, ושהוא חזר בתשובה, החליט המלך שהוא מחזיר אותו לארמון. אבל איך מחזירים אותו?! הבן הזה צריך לבקש! אם יבקש המלך יכול להיענות לבקשתו, אבל הבן לא מבקש! הוא חי בכפר שם, הוא התרגל. ואז המלך נסע בכבודו ובעצמו עם כל הפמליה שלו והגיע לכפר, והכריזו שם שכל מי שיש לו איזו בקשה שיבוא ויבקש מהמלך. כל אנשי הכפר שמעו ובאו, כל אחד התחיל לבקש, זה רוצה שיתן לו רשיון לבנות לול קטן, וזה רוצה דבר אחר. ומתחיל לבכות, אבא תסלח לי על כל מה שעשיתי, אתה אבא שלי, בבקשה רואה את הבן שלו. וכשמגיע התור של הבן הוא נופל לרגלי אביו המלך, והנה המלך רואה שגם בנו מתייצב בתור, המלך התרגש מאד, סוף סוף הוא תסלח לי, תרחם עלי! המלך התחיל לבכות בכי גדול, הרים את בנו ונישק אותו, בני אני אוהב אותך! אני סולח לך! ואז המלך אומר לו, בני, תבקש ממני מה שאתה רוצה! אני מוכן לתת לך כל מה שאתה רוצה! הבן לא הבית שלי נותן לי לאכול מנת פלאפל לארוחת הערב. והנה בזמן האחרון, תתן לי? כן בני, אני מבטיח לך – אמר לו המלך. ואז אומר לו הבן, תראה בעל האמין ושאל את אביו, אתה באמת אתה מבטיח?! מה שאני אבקש אתה כל יום במקום לשים שמונה כדורי פלאפל הוא שם לי רק ארבע כדורים, תגיד לו שיתן לי עוד קצת פלאפל... שמע המלך והתחיל לבכות, אמר לו, בני, בני, שכחת מי אתה! אתה בן מלך! תבקש את המלוכה! ה. צריך לדעת מה חסר לנו רבותי, אנחנו נמצאים במצב הזה! אנחנו לא מבינים את המשמעות של שכינתא בגלותא! אנחנו לא מבינים מה באמת יהיה כשיבוא המשיח! כאשר עם ישראל נמצא בצרות, ברדיפות של אויבים, אנחנו מרגישים שחסר לנו, אבל כאשר באים אל המנוחה ואל הנחלה, אין רדיפות, אין מחבלים, אנחנו מרגישים טוב, שמחים, שלווים, מאושרים, אנחנו לא יודעים באמת מה חסר לנו! אם נדע מה חסר לנו אנחנו נדע להתאבל באמת על חרבן ירושלים. ו. הגוף או הנשמה ואבאר את הדברים, הם הרבה יותר עמוקים ממה שאנחנו חושבים. אנחנו כל כך שקועים בהרגל שלנו שאנחנו לא מבינים מה המשמעות של החיים כשיש בית המקדש והשראת השכינה. הרי בואו נשים לב, הקב\"ה ברא מצוות, נניח תפילין, נאכל מצה, נשמע קול שופר, נשב בסוכה, אלו מצוות אותנו בעולם הזה גוף ונשמה, יש לנו גוף שהקב\"ה נתן לנו כדי שנקיים בו שמקיימים בגוף. אבל אנחנו צריכים גם לטפל בגוף, לאכול, לשתות, לישון. לאכול ולשתות, הוא צריך כל היום רק תורה מצוות ומעשים טובים, הרי ולא רק שחייבים, אפילו אם רק יבוא אדם ויאמר שהוא 'רוחני' ואינו צריך אסור לחכות, צריך לקחת אותו מיד לבית חולים למשוגעים! אדם צריך מה שהגוף דורש. ויתירה מזאת, אם נתבונן טוב, חלק מהמצוות שלנו הם להתנהג בדרכי הטבע! הקב\"ה ברא גוף, צריך לאכול, לישון, ולעשות את הנאת הגוף, אוכלים מצה בליל הסדר, הרי נהנים מן המצה. אוכלים בשבת נהנים מהאוכל. זו מצוה, לענג את השבת. כלומר לענג את הגוף זה מותר ולפעמים זה גם מצוה. אבל השאלה שכל אחד צריך לשאול היא, איזה כח גדול יותר אצלינו, הגוף או הנשמה. הקב\"ה ברא לעם ישראל, נשמה טהורה וקדושה. אנחנו שונים מאומות העולם. השאלה היא אם אנחנו מתייחסים אל הנשמה שלנו שהיא באמת העיקר, או לא. ז. עשה רצונו כרצונך חז\"ל אומרים \"עשה רצונו כרצונך\", תעשה את רצון הקב\"ה כמו הרצון וחצי זה מאוחר מדי, שצריך לשנות את זה לתשע ורבע. כמה ויכוחים על כמה ויכוחים היו לי עם מישהו שטען שמה שמסיימים כאן בלילה בתשע שלך. דוגמא לדבר, הנה יושבים ולומדים כאן בבית המדרש בשעות הערב, הרבע שעה הזו! והנה תסתכלו כאן כמה דקות אחרי שנגמר הלימוד כמעט אף אחד לא נשאר, והאמת שאני מבין את האנשים, מאוחר להם. חוץ מהציבור, אבל מיד בסיום השיעור, כבר לא תראו אף אחד, כולם הולכים! מיום רביעי שיש כאן שיעור של הגאון הרב מנשה שוע שאז נשארים חלק את עצמי, איך זה יכול להיות שכולם בבת אחת באותו רגע גמרו ללמוד?! מכן כבר אין נפש חיה בבית המדרש. כולם הולכים לאכול. ואני תמיד שואל וכן הוא הדבר בישיבות ובכוללים, ה'סדר' בצהרים נגמר באחת, מיד לאחר אף אחד לא היה בדיוק באמצע התוספות, או באמצע הבית יוסף או המגן של עולם, מה בוער לך?! תגמור את התוספות עוד כמה דקות, איך אתה אברהם?! באמצע איזו קושיא? הרי האוכל יכול לחכות כמה דקות! רבונו יכול להפסיק ככה באמצע?! בזמנו כשהייתי בחור צעיר למדתי בישיבת פוניבז', והגאון רבי שמואל רוזובסקי היה מגיד שיעור בשיעור ג'. הוא היה גדול ראשי הישיבות. ושלושה חדשים בשנה היה נותן שיעור כל יום. והיו משתתפים בו אולי מאה בחורים! הוא היה לא רק גאון עצום בידיעות שלו או בניתוח שלו, יושב על הכסא ומסביר. והיתה חבורת בחורים שהיו מתכוננים טוב טוב אלא היה לו גם מענה לשון לא רגיל, הוא היה מסביר כל כך יפה, בנחת, לשיעור שלו, יושבים שותים בצמא את דבריו, ומיד כשהיה מסיים את כעשרים - שלושים בחורים, כמעט עד השעה שתיים. ואחר כך הוא היה להבין מה התכוון בכל פרט ופרט מהשיעור. כך היו יושבים מקיפים אותו לא היה מתפלל מנחה בישיבה, והיו מקיפים אותו ומדברים איתו בלימוד השיעור בישיבה היו מתפללים מנחה, אבל הם לא היו הולכים, וגם הוא קם, והיה זה בתקופה של חורף, לובש את המעיל, והולך לביתו, אבל הבחורים היו כולם מסביבו, והוא היה הולך לאט לאט, פסיעה פסיעה, כדי להתפלל מנחה, ורצים בחזרה לישיבה. אחד מהבחורים ההם היה בנו שלוש היה נפרד מהם לשלום. והבחורים היו רצים מהר לשטיבלאך' קרוב ומסביר. דרך של חמש דקות אולי, היתה לוקחת לו שעה שלמה! ובשעה של חכם יהודה מועלם, שנפטר בקיצור ימים, שהיה גאון ושקדן עצום, ונפטר אחרי יסורים קשים. כנראה הדור שלנו לא היה ראוי לאיש כזה, שישמור לך משהו לאכול?! הוא הסתכל עלי בכזה תימהון, ואמר לי, יש ואמרתי לו, תגיד לי, אתה לא אוכל ארוחת צהרים? אולי תאמר למישהו שכל כולו היה תורה, הפלא ופלא. ואני הייתי יותר צעיר ממנו, ניגשתי אליו לי שלושה חודשים לדבר בלימוד עם ר' שמואל ולקבל ממנו דרך, אתה משווה את זה לארוחת צהרים?! איך אפשר לחשוב כך בכלל?! ח. עוד חמש דקות - יש כאין וכאפס. כלום ושום דבר. ובאמת נתבונן בעצמינו, הנה בשעה תשע זו כח הרוחניות! כח הרוחניות הוא כל כך גדול שהגשמיות הופכת להיות [ בבוקר, בנץ החמה, ושנים שאינם מחסירים אפילו יום אחד בנץ! יש כאן כאן יהודים בלעה\"ר שאני מתפעל מהם מאד איך כל יום הם קמים השכם וחצי מפסיקים ללמוד כאן והולכים הביתה. והנה בבוקר אנחנו קמים אחד שפעם באתי וראיתי שלא הגיע לתפילה בנץ, אמרתי צריך להיות אדם צריך לקום בבוקר השכם, משהו לא רגיל שהרי הוא לא בא, התחלתי לדאוג אולי הוא חולה, ואז אמרו ]...לי שהוא הלך לכותל להתפלל שם בנץ זה לא קל לקום מוקדם, הוא ישן, הוא נהנה, לפנות בוקר יש אויר טוב, ואם זה חורף מתכרבלים בשמיכה וקשה לקום, והנה אם בחמש בבוקר הוא צריך לקום, ליתר בטחון הוא שם שעון מעורר שחלילה לא יקום מאוחר. והנה בחמישה לחמש היצר הרע מתחיל לו איזה חלום, הוא רואה את עצמו בחלום איך הוא נוסע לטיול בהודו, ואיך הוא נהנה, ופתאום באמצע לא מחסיר אף יום בנץ, וכך הוא מתחבט אם לפתוח את העיניים או לא, סוגר את השעון, ואז הוא חושב לעצמו, אני עייף, קשה לי לקום, אבל אני החלום השעון מצלצל. רשע מרושע השעון, קלקל לי את כל החלום... הוא ואז הוא עושה פשרה, ככה זה טבע בני אדם, לא יקרה כלום אם אישן עוד חמש דקות. הוא מסדר מהר את השעון לעוד חמש דקות ונרדם.. וישן ויחלום שנית, כמה זה טוב השינה הזאת, כמה שהיא מתוקה, ואז אחרי חמש דקות הוא קם ומתגבר כארי, כמו שכתוב בשלחן ערוך, מיד נוטל את הידים, מתכונן, ורץ לבית הכנסת. ב\"ה הגיע בזמן. אבל הטענה של הקב\"ה תהיה, החמש דקות האלו כל כך היו מתוקות, אבל כשלמדת תורה אתמול לא אמרת עוד חמש דקות! איפה הרוחניות שלך?! זו טענה שלכאורה כל אחד מאיתנו צריך לטעון לעצמו. שלכל הפחות הגשמיות תהיה שווה לרוחניות. התפקיד שלנו בעולם הזה הוא יהיה טפל, ושהטפל לא יהיה עיקר. התורה הקדושה צריכה להוביל אותנו תורה, מותר לנו לאכול ולשתות וליהנות, הכל טוב ויפה, אבל שהעיקר לא באמת להשליט את הרוחניות על הגשמיות, באנו לעולם הזה לחיים של שהיא היא העיקר. ט. מצות עליה לרגל בזמנם הנה כאשר בית המקדש היה קיים, בירושלים של פעם לא היו מלונות שיכילו את כל עולי הרגל, וגם כיום, כמה חדרי מלון יש בירושלים? אולי עשרת אלפים חדרים, הרי יגיעו חמש מליון יהודים לעלות לרגל, הרי שום חברת קייטרינג לא יכולה להכין להם אוכל, בתי המלון לא יספיקו כלל. בטח ללילה יעלה חמשת אלפים דולר בבית מלון הכי קטן והכי לא בזנב של המטוס, היו באים בחמורים מכל רחבי ארץ ישראל, לא היו נס! יהודים עולים לרגל, הם לא היו באים במחלקה ראשונה במטוס, וגם המקום שאלין בירושלים\", וכן \"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים\", וזה פשוט. והנה בזמן בית המקדש חז\"ל מספרים, \"מעולם לא אמר אדם צר לי כבישים. ובחג השבועות, שאז שיא הקיץ וחם מאד, חז\"ל אומרים שהיה לוקח להם שבועיים עד שהיו חוזרים. ובנוסף על כך מי שהיה לו מעשר שני לוקח איתו עגלות מלאות של מעשר שני, ואם לא, \"וצרת הכסף\" – הוא היה צריך עכשיו לקנות בירושלים בשר וכו', וכולם נוסעים ובאים בהמוניהם לירושלים עיר הקודש! זו היתה מצווה קשה מאד! כמו כן, הנה נתאר לעצמינו את ערב פסח, שביום אחד כל עם ישראל - לפני כמה שבועות הייתי בשדה התעופה, [ ,צריכים להקריב קרבן פסח היה שם תור של שעתיים שלוש שאנשים צריכים לחכות, ויש שם מיזוג אויר, ואנשים היו זועמים, מקללים, צועקים ומרביצים מכות אחד לשני, ה' והנה קרבן פסח נאכל למנוייו, קבוצה קבוצה, אסור ]ירחם מה שהלך שם לעבור מקבוצה לקבוצה, כל קבוצה מביאים את הכבש שלהם, ויש תור של את הדם ועושים כל מה שצריך לקרבן. וכדי שאנשים לא יהיו מדי רעבים, קהל עדת ישראל בין הערביים\" - מתחילים לשחוט, והכהנים מהר זורקים ולאחר חצות היו מתחילים את השחיטה של הקרבן פסח, \"ושחטו אותו כל עצומה, וכל האנשים מחכים לתורם, בטח מהבוקר כבר באו לתפוס תור, מליונים, ומלא כהנים עומדים, והם זריזים מאד ועושים את הכל במהירות ,היו מביאים עוד קרבן 'חגיגה' שאפשר לשבור בו עצמות ואפשר לבשל ואוכלים את הקרבן חגיגה, ואחר כך הפסח נאכל על השובע. וכל זה היו צריכים לגמור כל עם ישראל עד חצות הלילה! וכל אחד בונה לו איזה אוהל בשדה, יושבים בתוך האהל ליד איזה מדורה, צולים את הקרבן פסח, ואוכלים ושרים ומודים להקב\"ה. נכון, יש יתושים, יש כל מיני רמשים על האדמה, אף אחד לא הכשיר את הקרקע, לא העירייה, לא הממשלה, אבל הם יושבים ושרים, והשירה שלהם בוקעת קילומטרים רבים! כל היהודים יושבים ואוכלים ושותים ונהנים. הרי אם היו מציעים לנו לעשות את זה אולי חד פעמי היינו מסכימים, אבל לעשות דבר כזה שלוש פעמים בשנה, וללכת לישון 'כיף' לשבת ליד הבריכה ולאכול בשר על האש. אבל זו לא היתה שאלה באוהל?! עם כל הכבוד לשמחת בית השואבה וכל השאר, הרי הרבה יותר אצלם בכלל, מעולם לא אמר צר לי המקום שאלין בירושלים - הם היו מאושרים! הם היו מחכים לרגע הזה! י. אתן לך בן שיאיר את עיני ישראל היו תקופות שכשהיה קשה לאנשים, היו יהודים שהיו מעודדים ודוחפים שהוא זכה שנולד ממנו שמואל, כיון שהיה מקפיד מאד על מצוות עליה את כולם לעלות לרגל! חז\"ל מספרים על אלקנה, אביו של שמואל הנביא, לרגל! הוא היה יודע שכשיהודים עולים לרגל הם חוזרים אחרת לגמרי, הם סופגים קדושה, הם באים לבית המקדש רואים השראת השכינה, הם סופגים, מריחים, נושמים את זה וחוזרים אחרת. ואומרים חז\"ל שלכן כל פעם הוא היה מגיע לאיזו עיר, היה ישן בכיכר העיר, לא הולך לבית מלון או אכסניא, אלא ישן ברחוב. והיו אנשים רואים כיצד איש נכבד חשוב, אלקנה שהיה נביא, ישן ברחוב העיר, וסביבו כל משפחתו אשתו והילדים שלו וכו', שואלים אותו לאן הוא הולך, והוא היה אומר להם אני הולך למשכן ה' אשר בירושלים! אני הולך לקבל קדושה, לעבוד את מפציר בהם, ואומרים חז\"ל שהיו עיניהם של אנשי העיר משגרות דמעות. הקב\"ה! לקיים מצווה! ואתם מה אתכם, אחי, למה לא תבואו עמנו. והיה הוא ידע כיצד לדבר לרגש שלהם, הם היו בוכים, וכולם ביחד היו עולים לירושלים. הוא היה סוחף איתו אלפים! וכל פעם שהיה עולה לרגל הוא היה הולך דרך מקום אחר כדי לזכות עוד ועוד אנשים. ולא היה צריך זה פעם אחת הם יבואו עוד הפעם, כבר לא צריך להשפיע עליהם. ובגלל לחזור מאותו מקום עוד פעם, כי הוא ידע שאחרי שהם באו וטעמו את זה אומרים חז\"ל, שאמר לו הקב\"ה, אתה זיכית, קרבת את בני אלי, אני אתן לך בן שיאיר את עיני ישראל! ולכן הוא זכה שנולד לו שמואל הנביא. יא. הכח של הרוחניות אנחנו רואים כאן את הכח של הרוחניות. אנשים עולים לרגל, לא מפריע להם לרכב על חמורים שבועיים וכל הכרוך בעליה לרגל, הסיבה לכך, כי בזמן שהרוחניות שולטת על המחשבה שלנו, על הפעולות שלנו, אין משמעות כל כך לגשמיות, האדם לא מרגיש שום חיסרון גשמי, הוא מאושר! לך תציע לאדם כזה בריכה, בשר, תענוגות הרי אלו שטויות זו גשמיות, זה אפס! הוא מיד יתמה, מה, אני בהמה?! מה אתה מציע לי להתענג בשטויות כאלו? אני מעדיף את העונג הרוחני! זה מה שחסר לנו כיום, שלטון של רוחניות. כאשר הגשמיות היא השולטת לכן אנחנו לא מרגישים ולא מבינים מספיק. יב. ירידת הדורות בעסק התורה הקדושה יש לי מחברות שכתבתי כאשר אני למדתי בתלמוד תורה, למדנו אז פרק כיצד הרגל, פרק המניח, כשהייתי בן עשר. והנה אני קורא מה למדנו, למדנו את כל התוספות! והמחברות לא היו רק סיכומים של הגמרא אלא חידושים ששמענו בכיתה. וזה לא רק אני, זה כל הכיתה שלי. ככה היה התלמוד תורה 'יבנה' בירושלים. ככה למדו כולם. יצאו משם ב\"ה הרבה גדולי תורה. לעומת זאת היום בתלמודי תורה, ילדים בגיל עשר בקושי גמרא היו יכולים ללמוד, ואילו אז סוף סוף לומדים תוספות, והרב צריך מתחילים ללמוד גמרא! ילדים בגיל בר מצוה, אתה יכול לנסות כבר כמה ממה שאנחנו היינו? ודאי שלא, הקב\"ה לא נתן להם שכל פחות מלפני להסביר שוב ושוב. ובאמת מה ההבדל? וכי הילדים היום פחות חכמים חמישים שנה. והראיה לזה, שהנה בלימוד של חשבון שאנחנו למדנו ממה שאנחנו למדנו, סימן שיש להם שכל. הם מבינים. אני חושב שזה חשבון ברמה נמוכה, והנה כיום הילדים יודעים חשבון הרבה יותר טוב ברור שהדור החדש הוא לא פחות חכם מהדור הקודם. אבל בלימוד הייתי הולך לשלוש שעות לבית, אבל חוץ מזה לא! היינו בישיבה חודשים לומד ב'פתח תקוה' וגר ב'תל אביב', הייתי אז אחרי 'בר מצוה', ביום שישי התורה יש פער גדול ממש. והנה כאשר היינו לומדים בישיבה, אני שהייתי שלמים. והיו בחורים שהיו גרים רחוק יותר אז גם ביום שישי הם לא יספיקו ללכת הביתה ולכן היו נשארים בישיבה. היינו מכבסים לעצמינו, תולים כביסה, ויושבים ולומדים. בישיבה שלמדתי לא היה תנאים כמו היום, כיום כמעט אין ישיבה בלי מיזוג אויר, אז לא היה קירור וגם לא חימום... 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה' – אבל למדנו מצוין, ומה השתנה בין אז להיום? שהגשמיות נהייתה יותר חזקה, הילדים נהיו יותר מפונקים. יג. השפע מוביל להיסח הדעת אני זוכר מה היינו אוכלים בבית, הרי לא היה את השפע שיש היום. שפע לכאורה זה דבר טוב, אבל לא בטוח. כי בסך הכל השפע גורם לבני אדם להיות שקועים יותר בגשמיות, וזה בא על חשבון הרוחניות. בבית שלנו בירה שחורה בבקבוק קטן לעשרה ילדים. כל אחד היה מקבל רבע כוס, זה בשר! בשבת בבית, אאמו\"ר היה מביא לכולם ביחד בקבוק בירה 'נשר', הבשר שיהיה באמת חלק בית יוסף למהדרין. אנחנו כמעט לא ידענו מה היקר. ובחגים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברר מאד את ענייני הכשרות של היינו אוכלים בשר רק בחגים, גם בגלל סיבות של כשרות וגם בגלל המחיר אומר 'לחיים' ושותים, והיינו שמחים. והיה לנו טוב מאד. כשהיו קונים פעם לא היה מה לעשות חוץ מלשבת וללמוד, לא היה במה להתעניין, של הילדים מקטנות על העולם הזה היא שונה מאד ממה שהיה פעם. הרי פעמיים ביום ארטיק זה לא מספיק. כל התנאים השתנו וכל ההסתכלות לנו ארטיק זו היתה חגיגה גדולה! לעומת זאת כיום אם לא תקנה לילד לא היו מחשבים, לא היו פלאפונים, כל המרעין בישין הללו – מלבד כל הקלקולים שיש בדברים האלו שזה בודאי איום ונורא, אבל יש כאן גם בעיה של היסח הדעת – זה משנה את הכל, הראש של הילד נמצא במקומות אחרים, הוא יושב ללמוד גמרא והוא לא יכול להתרכז כל כך הרבה זמן ולהבין! קשה לו! יד. הגשמיות דוחקת את רגלי הרוחניות אנחנו רואים היום שהישיבות עניות, תכנסו לכוללים תראו שהרוב הגדול של האברכים הם עניים, אין להם אפשרות לגמור את החודש. ואני שואל את עצמי, אני מסתובב בעולם ואני רואה מה אנשים יש להם, הרי בשביל מה הקב\"ה ברא את העולם?! בשביל הכוללים האלו, בשביל האברכים, בשביל הבחורי ישיבות, בשביל התורה! כל כך הרבה שפע שלהם לישיבות, איזה שפע גדול היה נופל על הישיבות! אולם מה הם הביא לעולם הרי אם רק סעודיה תחליט להקציב אחד מאלף מהתקציב עושים עם זה?! הם לא יודעים מה לעשות בכסף שלהם! רואים עושר בעולם, אנשים מבזבזים ומוציאים מיליונים על כל מיני שטויות, אבל אחר כך אתה בא אליהם בשביל שיתנו כסף לעולם סימן שלאברכים אין כסף בשביל זה. שאלתי את עצמי למה זה כך, הרי אברכים, אם היה כסף לאברכים לקנות אנשים היו פותחים, אם אין חנות פה אין שווארמה, פה יש רק פלאפל אבל לא שווארמה... זה מקום של עצר את המכונית ושאל אותו איפה יש פה שווארמה? אמר לו האברך, כאשר באנו לחזור אמר לי הנהג שרוצה לאכול, ואז הוא ראה אברך בדרך, חיים בעוני ממש. לפני זמן מה הייתי בעיירת פיתוח, הלכתי למסור שיעור. הישיבות, נותנים קצת פה קצת שם, ואברכים נאבקים לגמור את החודש, בשבילנו נברא העולם, וכי הקב\"ה לא יכול לשנות את המצב הזה?! אבל התשובה היא פשוטה וברורה, הקב\"ה ח\"ו לא רוצה שזה יהיה, אבל אני אומר לכם שאם האברכים יהיו עשירים – ממילא התורה שלהם התורה תהיה פחות, הלימוד יהיה פחות איכותי! אין דבר כזה שפע של כשמתחילים להביא דברים מיוחדים כל מיני שפע והנאות באופן טבעי תהיה פחות, הם יתחילו לשקוע ולהשקיעה יותר בענייני גשמיות. ופתאום גשמיות ושפע של רוחניות, או זה או זה. מאידך ברגע שיש שפע של רוחניות האדם בז לגשמיות, הוא לא מרגיש שום דבר עם זה. טו. הם לא משונים, אנחנו המשונים! קראתי כעת סיפור מזעזע על הגאון רבי חיים קנייבסקי. הנה כתוב שפעם שנוהגים לא לשים סכינים על השולחן בשעת ברכת המזון. הטעם לכך ] - לא יודע אם זה מדרש או אחד הראשונים[ השלחן. והיה אחד שלמד את זה לפני רבי חיים קניבסקי ואמר לו, הרב, ומרוב צער לקח את הסכין ונעץ בבטנו, לכן הנהיגו שלא יהיה סכינים על המזון וכשהוא הגיע ל'ובנה ירושלים' התחיל לבכות על חרבן בית המקדש, אחת לאחר החרבן היה אדם אחד שישב ואכל וגמר לאכול ובירך ברכת כתוב באיזה מדרש בשביל איש אחד משונה כולנו צריכים להסיר את הסכינים מהשלחן?! הבינו את המשמעות שבית המקדש נחרב, סמל הרוחניות, סמל הקדושה אש בבית המקדש אלפי יהודים שהיו צדיקים וכל חייהם היה רוחניות, הם הוא התכוון לומר שאנחנו משונים? תדעו לכם, שכתוב בחז\"ל שכשהציתו אמר לו רבי חיים, האיש הזה הוא לא משונה, אנחנו אלו המשונים! מה בוער באש, הם לא יכלו לסבול זאת! הם רצו וזעקו וקפצו לתוך האש! לא היה להם חשק לחיות בלי בית המקדש, הם הבינו מה זו רוחניות. 'ציפית לישועה?' אין זו רק ציפייה לביאת משיח צדקינו ויגאל אותנו מהאויבים שלנו, אנחנו מחכים לביאת המשיח שנחיה חיים רוחניים, שהנשמה תשלוט אל הגוף שלנו, שנחיה חיים של קדושה וטהרה, שנגשים את היעוד האמיתי שלנו בעולם הזה. אכי\"ר. שמיטת ספרי קודש מהיד שאלה: האם חובה להניח בנחת חומשים וכיוצא בהם, או שאפשר גם לשמוט אותם כשנמצאים קרוב לשולחן? אסור לזרוק ספרי קודש, אלא צריך להניחם תשובה: בכבוד. ויש להמנע מלשמוט את הספרים קרוב לשלחן, אלא יניח בצורה מכובדת. והוא הדין למי שנושא בידו שקית כבידה מלאה ספרי קודש, כשיגיע למקומו לא ישמוט ויזרוק השקית מידו, אלא יניח בנחת ובכבוד. מקורות: כתב מרן בש\"ע יו\"ד (סי' רפב ס\"ה): אין זורקים כתבי הקודש, ואפילו הלכות ואגדות. מקור דבריו הם מהגמרא במסכת עירובין (צח.). וכ\"פ הרמב\"ם (פ\"י מהלכות ס\"ת ה\"ה). ומרן בכסף משנה מביא את דברי רבנו מנוח, שפירש כוונת הגמרא שאסור לתת לחברו את הספרים בזריקה (עיין שם), אלא צריך ליטול ולהניחם בנחת ובכבוד. ולכאורה ה\"ה שיש להמנע מלשמוט ספרי קודש קרוב לשלחן, אחר שאין זה דרך כבוד.האופן הראוי להנחת הספרים שאלה: מי שקם באמצע הלימוד או התפלה, האם מותר להניח את הספר או הסידור על פניו כדי שהדפים לא ייהפכו, או שצריך להשאיר את הספר פתוח? מי שמניח ספר פתוח ויוצא מבית המדרש, תשובה: משכח תלמודו. ומכל מקום אסור להניח ספר או סידור על פניו, אף שכוונתו אינה לביזיון רק על מנת שהדפים לא ייהפכו. מקורות: אסור להניח סידור על פניו, כמבואר בדברי הרמ\"א (יו\"ד סימן רפב ס\"ה). ועיין למרן החיד\"א בשיורי ברכה (סק\"ה) בשם הרד\"ק בהגהותיו שהרבה אין נזהרים בזה. וכשקוראים אותם לספר תורה, או אפילו כשהם פוסקים הדין, ולמוכיחים ינעם. וע\"ע בביאור הגר\"א (ס\"ק ט\"ז). וע\"ע בספר נפש חיה במילי דעלמא, הספר שהוא קורא בו הופכו על פניו, והם עתידים ליתן את (מע' ס' אות ג') ובשו\"ת ויען אליהו (סי' נא) ובשו\"ת שער שמעון אחד ח\"ד (חיו\"ד סי' כו). ספר פתוח \"ויוצא\", שמשכח תלמודו. ע\"ש. ומכל מקום אם האדם מסתובב בבית המדרש ואינו יוצא, וכתב הש\"ך (סי' רעז) שידוע לחכמי האמת שיש מלאך אחד נקרא ש\"ד, והוא שומר דפים, על מי שמניח לכאורה משמע מהש\"ך שאין חשש בזה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א הפטרות שבעא דנחמתא בשבעת השבתות שלאחר תשעה באב מפטירין הפטרות של נחמה. הראשונים כותבים שההפטרות של 'שבעא דנחמתא' הן הולכות ומשתבחות, ובכל הפטרה רואים את האהבה הגדולה של הקב\"ה לעם ישראל. 'שבעא דנחמתא'. שהנה ההפטרה הראשונה: \"נחמו נחמו עמי\" - הקב\"ה פעם שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל רעיון נפלא על הסדר של ההפטרות אומר לנביאים לכו אתם ותנחמו את עמי. וההפטרה השניה: \"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני\" - שיש לשאול מהי הכפילות הזו?! ומשל למה הדבר דומה, לאחד שנשא אשה והנישואין לא עלו יפה, והתגרשו, ולאחר מכן הולך ונושא אשה אחרת, ואז הוא מודד בדעתו באשה השניה מה חסרונותיה לעומת הראשונה, הרי לכל אחת יש כך אומרים עם ישראל - ציון – \"עזבני ה' וה' שכחני\", ה' עזב אותנו אך לא נושא אשה אחרת הוא שוכח את הראשונה, כיון שאין לו למי להשוות. ועל מעלות וחסרונות ותמיד תהיה לנגד עיניו האשה הראשונה. אולם אם אינו לקח לעצמו עם אחר וזוכר אותנו אלא שכח אותנו לגמרי. וההפטרה השלישית: \"עניה סוערה לא נוחמה\" - הנביאים משיבים לקב\"ה שעם ישראל אינם מתנחמים. ועל כך באה ההפטרה הרביעית: \"אנכי אנכי הוא מנחמכם\" - אני אנחם את עם ישראל. וההפטרה החמישית: \"רני עקרה לא ילדה\" - עם ישראל אומרים לקב\"ה וכי כך היא הנחמה?! הלא תראה את שפל המדרגה שהעם נמצא בה. ולאחר מכן באה ההפטרה השישית: \"קומי אורי כי בא אורך\" - שם הקב\"ה מבטיח לעם ישראל ומנחם אותם הרבה. ואחרי זה בהפטרה השביעית: \"שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי'\" – עם .הרב יצחק מאזוז ישראל מודה לקב\"ה על הנחמה והנחמה הופכת להיות מושלמת בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"163.pdf","content":"ההבדל בין כלי| טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך| ההבדל בין כלי שמלאכתו להיתר לכלי שמלאכתו לאיסור נושאי השיעור: כניסה למכונית | הזזת מכונית בשבת| טלטול רדיו טלפון ושאר כלים חשמליים| שמלאכתו לאיסור לכלי מוקצה מחמת חסרון כיס טלטול כרטיס מגנטי | טלטול שלט של מכונית שאין בו מפתח| טלטול מוקצה בשינוי| איסור מוקצה בדבר שיש בו מראית העין| בשבת לקח בטעות כלי | שימוש במטריה כמקל הליכה בשבת| טלטול סיר ריק בשבת| נסיעה באופניים וטלטולן בשבת| כגון 'רב קו' בשבת שמלאכתו לאיסור מה יעשה163 גליוןמיום א' י\"ז באב תשפ\"ב אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית יוסף בת זכיה ע\"ה - העלון לעילוי נשמת אשת חבר גאון עוזנו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה.פרשת עקב דיני כלי שמלאכתו לאיסור (הלכות מוקצה י') השיעור היום לעילוי נשמת אימי מורתי מרגלית בת זכיה שהשבוע זה יום השנה, רוח ה' תניחנה בגן עדן. כמו כן לרפואתה של שמחה בת נזירה שהקב\"ה ישלח לה רפואה שלמה, אל נא רפא נא לה אכי\"ר. א. האסור והמותר בשבת בכלי שמלאכתו לאיסור בשיעורים הקודמים ביארנו שכלי שמלאכתו לאיסור הוא המוקצה הקל ביותר שיש מכל סוגי המוקצה. כיון שיש בו קולות שלא מצינו במוקצה אחר. כגון שבכלי שמלאכתו לאיסור התירו חכמים לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו. 'צורך גופו' היינו שימוש בגופו בשימוש הרגיל שלו. 'צורך מקומו' היינו שצריך את המקום שהכלי מונח עליו, ורוצה להזיזו כדי 'מחמה לצל' דהיינו כדי להגן על הכלי. כלומר אם המטרה בטלטלו היא כדי להשתמש במקום הזה. אולם חכמים אסרו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לשמור על הכלי שלא ייגנב או יישבר או שנמצא בשמש ועלול להתקלקל ולא מתכוון להשתמש בו, לא התירו לעשות כן בכלי שמלאכתו לאיסור. ב. כלי שמלאכתו להיתר וכלי שמלאכתו לאיסור לעומת זאת בכלי שמלאכתו להיתר התירו גם את זה. ההבדל בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר הוא, שכלי שמלאכתו לאיסור היינו כלי שעיקר או רוב שימושו הוא לאיסור. כגון פטיש, שרוב השימוש שמשתמשים בו וגם עיקר עשייתו של הפטיש הוא לתקן דברים. כלומר גם עיקרו וגם רובו נועדו לפעולה האסורה בשבת, לכן אסור בשבת בשימוש. אמנם יש מחלוקת אם הולכים אחר העיקר או אחר הרוב, אבל אין הרבה נפק\"מ בזה, אבל במקום שגם עיקרו וגם רובו נועד לדבר האסור, בזה לכל הדעות ייחשב לכלי שמלאכתו לאיסור אף שאפשר להשתמש בו גם שימוש של היתר כגון פטיש לשבור אגוזים. לעומת זאת, כלי שמלאכתו להיתר היינו כלי שעיקר השימוש בו הוא לדברים שמותר לעשותם בשבת. כגון סכין, מזלג, צלחת וכיו\"ב, שמותר להשתמש בהם בשבת. אולם יש לפעמים שמשתמש בכלי שמלאכתו להיתר לדבר איסור, כגון כוס שנועדה לשתיה, אולם הוא מניח בכוס מטבעות וכיו\"ב, שאז הכוס הופכת להיות בסיס לדבר האסור, ואסור להשתמש בה. ג. טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך נחלקו הראשונים לגבי כלי שמלאכתו להיתר אם מותר לטלטלו שלא לצורך פסק שאסור לטלטל כלי שמלאכתו (סימן שח סעיף ד)כלל. ומרן השלחן ערוך (דף מח ע\"א מדפי הרי\"ף) להיתר שלא לצורך. והנה יש פוסקים, כהשלטי הגיבורים שדין זה אינו כולל כלים (שם ס\"ק כג),ועוד, וכך נראה גם מדברי המשנה ברורה שרגילים להשתמש בהם מאד. כגון כוסות, צלחות, מזלגות, סכינים, כפות, שאלו הן כלים ששימושם תדיר. ובשלטי הגיבורים שם כותב, מוכיח שבכלים אלו מעולם חכמים לא גזרו עליהם לאיסור, וממילא מותר (שם סק\"ה) לטלטל אותם אף שלא לצורך כלל. אבל המאמר מרדכי הרבה פוסקים סוברים כן, שאסור לטלטל כל כלי כאשר הוא שלא לצורך מדברי מרן השלחן ערוך, וגם הבן איש חי (ש\"ב פרשת מקץ אות א) ועוד כלל. ולהלן יבוארו עוד פרטים בנושאים האלו. ד. טלטול דברי מאכל וספרי הקודש אין בהם שום דין מוקצה, כגון דברי מאכל, מבושל או לא מבושל, פירות, אולם יש דברים שחכמים התירו את הטלטול בהם לגמרי אף ללא כל צורך, ירקות, תבשיל וכל כיו\"ב מותרים בטלטול אף שלא לצורך כלל. וכמו כן הרי\"ף שם). וכך פסק מרן השלחן ערוך (שם) להלכה, וז\"ל: \"כלי שמלאכתו ספרי קודש מותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל. כך כותב הר\"ן (על להיתר, מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו. וכתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל\". ע\"כ. ה. מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת איסור אני רוצה לתקן טעות שהיתה לי בשיעור לפני כמה שבועות. הנה ישנם הנה יש כלי שמלאכתו לאיסור שאין משמשים בו להיתר כלל. כגון מטריה שמשייכים אותם למוקצה אחד. אולם ההבדל ביניהם הוא מן הקצה לקצה. שני דברים בהלכות מוקצה שהם דומים מאד. ומחמת כן אף יש פוסקים מתקפלת שאינה ראויה לשימוש של היתר, כל מה שעשויה היא בשביל שתשמש כמטריה ואסורה בשימוש בשבת. ואין משתמשים בה לשימוש אחר. והנה אפשר לומר שזה מפני שחושש שהיא תתקלקל, אולם רוב לשימוש אחר. וכמו כן כלי חשמלי כגון מכונת גילוח, הרי אף אחד לא יקח האנשים אינם משתמשים במטריה לשימוש אחר כיון שלדעתם זה לא ראוי מכונת גילוח וישתמש בה כמו פטיש, או שיבוא לפתוח איתה בקבוקים, ולא בגלל שהוא חושש שהיא תתקלקל, אלא זה לא הייעוד שלה, כל אדם נורמלי משתמש בה לגילוח. אך אינו רוצה, כגון סכין של שחיטה, שהוא סכין יקר וחשוב וחושש שמא מאידך גיסא, יש דברים שיכול להשתמש בהם לדבר אחר חוץ מהאיסור ייפגם, הוא לא יבוא לחתוך איתו עגבניות ומלפפונים. סכין של שחיטה זו הדוגמא הכי חזקה של 'מוקצה מחמת חסרון כיס' – כיון ש'חסרון כיס' הכוונה הקפדה, כאשר אני מקפיד לא להשתמש בו אלא אך ורק לדבר המיועד לו, הרי זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן אם מקפיד לא לטלטל אותו כי חס עליו, זה מוקצה מחמת חסרון כיס. אם כן, הדוגמא של מכונת גילוח מחד גיסא וסכין של שחיטה מאידך, אינו רוצה בזה, אולם מכונת גילוח אינה ראויה כלל לשימוש של היתר, אין ההבדל ביניהם הוא, שהסכין של שחיטה היא ראויה לשימוש של היתר אך לה שום שימוש חוץ מלהתגלח. וההבדל ביניהם הוא שמים וארץ. ואבאר את הדברים שבאמת יש מחלוקת הרשב\"א ובעל המאור, ויש רבי עקיבא איגר גדול בנושא הזה, וכל מיני דיונים בראשונים ובאחרונים, לגבי כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שום שימוש של היתר. שהנה, המכונת גילוח למשל, שאין לה שום שימוש של היתר, האם שייך להשתמש בה לצורך גופו? לא, כיון ש'צורך גופו' היינו להשתמש , שכל דבר שאסור להשתמש בשימוש הרגיל של החפץ, ואם השימוש הזה הוא איסור אז אין בו לצורך (שבת דף סו ע\"ב מדפי הרי\"ף)גופו. מוסיף בעל המאור חולק עליו, וסובר שכיון שהוא כלי מה אכפת שאי הכי חמור. ואם הוא מונח באיזה מקום ורוצה את מקומו אסור. לעומת זאת בו לצורך גופו אסור להשתמש בו גם לצורך מקומו, זה נעשה כמו מוקצה (בחידושיו לשבת קנד:)הרשב\"א אפשר להשתמש בו, כיון שלמעשה הוא כלי שמלאכתו לאיסור ממילא שמוקצה מחמת חסרון כיס אין שום אסורה בטלטול לגמרי, ואפילו אם צריך את מקומה אסור לטלטל אותה. וארץ, כיון שהסכין של השחיטה היא מוקצה מחמת חסרון כיס וממילא כל זה, מובן שההבדל בין מכונת גילוח לבין סכין של שחיטה הוא שמים פוסקים שנוקטים כדעת הרשב\"א שזה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור. ולפי מותר להשתמש בו לצורך מקומו. זו מחלוקת מפורסמת. להלכה יש הרבה (סימן שח)וכמו שכותב מרן הבית יוסף דרך היתר לטלטלו. לעומת זאת המכונת גילוח, אמנם לכאורה זה נראה יותר גרוע כיון שסכין אפשר להשתמש בו רק אני לא רוצה אך המכונת גילוח אי אפשר להשתמש בה שימוש של היתר כלל. כיון שאנו נוקטים להלכה כדעת הרשב\"א ממילא היא כלי שמלאכתו לאיסור. ו. גדר איסור הטלטול בכלים חשמליים היוצא מכל האמור לגבי כל מיני כלים שכמה מפוסקי הדור האחרון כותבים , דיסקים, טרנזיסטור, מכשיר הקלטה מצד כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם. הנה שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל זה לא נכון, זה צריך להיות מוקצה ] - רדיו שלא מחובר לחשמל[ רדיו וכיו\"ב, אין בהם שימוש של היתר, שהרי הסיבה שלא משתמשים בהם , הוא הרי אינו לדברים אחרים היא בגלל שהם לא ראויים לשימוש של היתר. ולכן הם ]קווי או סלולרי[ ראוי לשימוש אחר. אדרבא, בטלפון סלולרי יש צד יותר קל כיון שיש כאלו כלים שמלאכתם לאיסור. הוא הדין טלפון לפעמים שמשתמשים בו לשעון מעורר, אשר על כן הוא ייחשב לכלי שמלאכתו לאיסור לכל הדעות. - למרות שיכול להניח בתוכם דברים, אבל [ וכמו כן מיקרוגל, תנור אפיה , מכונת כביסה, מייבש כביסה, ]אף אחד כמעט לא עושה את זה היום מגהץ, טוסטר, שואב אבק, מכשיר אדים, אינהלציה, מכונת תפירה ועוד ועוד כמעט כל כלי החשמל למיניהם אי אפשר להשתמש בהם שימוש של היתר בשבת. אבל זה לא בא בגלל שמקפיד אלא כיון שאי אפשר, לכן כלים אלו נקראים כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מחמת חסרון כיס. ז. נפל דבר מאכל מאחורי המקרר או מכונת כביסה אשר על כן לפי זה אם נפל מאחורי המכונת כביסה איזה דבר מאכל וכיו\"ב ורוצה להזיז את המכונה, מותר להזיזה. אכן אם נפל מאחורי המקרר זה תלוי, יש מקררים שהם גדולים מאד וכבדים ובדרך כלל נמנעים , שאפילו כלי מלהזיזם מחשש שיישברו, כגון שאין לו גלגלים כמו שהיה פעם, זה יהיה (שם ס\"ק קסח)מוקצה מחמת חסרון כיס. וכך כותב המשנה ברורה חושש להזיז את המקרר מחמת שהוא כבד, הרי שהוא נקרא כלי שמלאכתו שמלאכתו להיתר הוא יכול להיות מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל אם אינו לאיסור או אפילו להיתר, ומותר להזיזו לצורך מקומו. ח. איסור הטלטול של מכונית בשבת יש בפוסקי הדור האחרון שרוצים לומר שמכונית נקראת מוקצה מחמת גופו. ולעומתם יש שאומרים שזה מוקצה מחמת מחסרון כיס. אבל הדבר הנכון כמו שכתבו כמה פוסקים אחרים שזה מוקצה של כלי שמלאכתו לאיסור. רק שמכונית זה יותר גרוע, אי אפשר לטלטלה לצורך גופו או מקומו, היא כבדה. אולם למשל אם יש כלי שנכנס תחת המכונית, וכמו כן אם עושה קידוש בביתו ובא מישהו לפני שבת והחנה את המכונית בתוך החצר, זו מכונית קטנה ויש כמה אנשים חזקים שרוצים להרים אותה, - היום כמעט ולא יש לאנשים בתים יש לה גם שימוש של היתר, פעם היו מכניסים לתוכה חפצים, היו אנשים אכן מכונית דינה יותר קל מכלי החשמל האמורים לעיל, משום שמכונית מותר, כי המכונית היא כלי שעיקר השימוש בה הוא שימוש של איסור. [ , אבל עדיין אדם יכול שהמכונית היתה כמו מחסן שלהם]גדולים יותר ואינם צריכים את המכונית בשביל זה להכניס לתוכה דברי מאכל וכיו\"ב. וכמו כן אם המכונית היא כלי שמלאכתו לאיסור, ממילא אם צריך להשתמש בגופה בשבת זה צורך גופו ומותר. כגון אם אין לאדם היכן לישון בשבת יכול לישון במכונית. אולם זאת יש לדעת, שיש היום שינוי גדול שיש פעולה אחרת שנעשית בפתיחת הדלת. וכל מכונית היא משהו אחר. שנדלקת שזה ודאי אסור, וגם אם ניטרל את המנורה קודם השבת, פעמים כל פעולה קטנה זו פעולה חשמלית, עצם פתיחת הדלת גם ללא המנורה בכל העולם של המכוניות, ברוב המכוניות כיום במיוחד החדשות שבהם, כלומר ההיתר להשתמש במכונית יהיה קודם על תנאי בלעדי ששום - נגמר לו הבטריה של השלט מסכן פעולה חשמלית לא נעשית בעקבות השימוש בה. כמו כן כיום במכונית [ , באופן כזה אינו יכול להשתמש במכונית כלל. וכמו כן יש החדשות כבר אין מפתח, יש שלט]... - ככה ההיגיון אומר, איך יכול להיות מפתח שכאשר פותחים את הדלת נפתחים כל הדלתות, אני לא יודע איך אין מכונית[ .שאתה עשית פה וזה נפתח שמה?! אתה לא באבא מקובל קדוש... בטח זה עובד, אבל כנראה שזה חשמלי .]שיש איזו פעולה חשמלית ט. איסור מוקצה בדבר שיש בו מראית העין הוא מדליק את המכונית. אבל אם למשל אירע שאחד לא שמע לרבנים המכונית, הרי כולם יאמרו שהוא השתגע! אנשים יבואו לחשוב שעוד מעט בשכונה שכולם שומרי תורה ומצוות יגיע פתאום יהודי עם זקן ופותח את פוסקים היא שגם בדבר של מראית העין שייך איסור מוקצה. הרי אם כאן אכן בשימוש במכונית בשבת יש בעיה של מראית עין. המשמעות של כמה ויצא ביום שישי סמוך לשבת ונתקע בשדה, ורוצה לישון בתוך המכונית, ומשאיר את הדלת פתוחה, זה באמת מותר אם אין חשש מראית עין. וכל - אכן אם יש חום כבד ויש [ .זה הוא בתנאי שאין כל פעולה חשמלית חשש פיקוח נפש, זה כבר ענין אחר לגמרי, יש בזה פרטים אחרים לגמרי, .]וצריך לזה הרבה שיקול דעת מה עושים במצב כזה י. סגירת דלת המכונית בשבת יש בעיה אחרת בשימוש במכונית בשבת שאמרנו שמותר לטלטל לצורך גופו או מקומו, וממילא מותר לפתוח את דלת המכונית כאמור, והדלת הדלת, הרי סגירת דלת המכונית אינה שימוש במכונית, זה לא צורך גופו. היא מחוברת למכונית והכל נחשב כלי שמלאכתו לאיסור. אך לגבי סגירת אכן אם הדלת פתוחה וחוסמת את הדרך אפשר אולי לומר שזה צורך מקומו, אבל אם לא, והסיבה שרוצה לסגור היא כי הוא חושש מגנבים או שישברו לו משהו, הרי שזה נקרא 'מחמה לצל' ואסור. אם כן יוצא דבר מעניין, לפתוח את הדלת כאשר אין פעולה חשמלית מותר, אבל לסגור את הדלת אסור. והטוב ביותר הוא לסגור את הדלת בשינוי. יא. טלטול בשינוי בעניין טלטול בשינוי יש כמה סוגים של שינוי, יש שינוי 'כלאחר יד' כגון שדוחף בשינוי בידו. לדחוף במרפק יש כבר דיון אם זה נקרא כלאחר יד כותב (סימן שלג סק\"ג) או טלטול בגופו. כמו כן טלטול בשינוי ברגל, המגן אברהם על כך שהוא השינוי הקל ביותר. זה נקרא טלטול בגופו. מרן השלחן ערוך מתיר לטלטל מוקצה בגופו. טלטול 'כלאחר יד' פעמים מותר (סימן שיא סעיף ח) ופעמים אסור, אבל טלטול בגופו זה יותר קל. אשר על כן אם השתמש במכונית ורוצה לסגור את הדלת יכול לסגור אותה ברגלו. יב. טלטול מפתח של מכונית בשבת בכלל הכלים החשמליים האמורים לעיל, יש להוסיף גם מפתח של מכונית שכולו רק שלט. והוא כלי שמלאכתו לאיסור כמו כל הכלים החשמליים כלי שמלאכתו לאיסור כיון שהוא נועד לכלי שמלאכתו לאיסור. אבל אם זה מקומו. ובזה יש הבדל בין מפתח רגיל של מכונית שיש לדון לגביו אם הוא האמורים לעיל. שהרי אינם ראויים לשימוש כלל, ומותרים לצורך גופו או אלקטרוני כמו שיש היום מפתח חשמלי, זה ודאי כלי שמלאכתו לאיסור. יג. טלטול כרטיסים מגנטיים לגבי טלטול כרטיסים מגנטיים כגון כרטיס אשראי, כרטיס קופת חולים, כרטיס כניסה לחדר במלון, אפשר לומר שהם כלי שמלאכתו לאיסור ואינם מוקצה מחמת חסרון כיס וכמו שנתבאר בשיעורים הקודמים. אכן יש פוסקים שכותבים שאסורים מדין מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מחמת שאין בהם שימוש אחר ולא בגלל שמקפיד. האמת שיש אפשרות אחרים, בכרטיסים הללו הסיבה שאינו משתמש בהם לדברים אחרים זה לפי הכלל האמור שחסרון כיס צריך שיקפיד שלא להשתמש בו לדברים להשתמש כגון להניחו סימניה בספר, אבל כמעט שלא עושים את זה. ראיתי אברכים שיושבים בכולל ומסמנים ומדגישים את השורות בספר עם הכרטיס אשראי. והרי אסור לעשות את השורות הללו בשבת, אם כן זה שהם משתמשים בכרטיס לשימוש זה עדיין כלי שמלאכתו לאיסור. לטלטלם לצורך גופם או מקומם. והוא הדין גם לגבי כרטיס עליה לאוטובוס עיקר השימוש בכרטיסים הללו הוא לשימוש של איסור. ומשכך גם מותר או לרכבת, שמעתי שביטלו את הכרטיסיות שהיו פעם והיום יש 'רב - מי שלקח [ .קו', והוא אותו הדבר, כל אלו כלים שמלאכתם לאיסור את זה בשבת בשביל מוצאי שבת הוא עובר על איסור נוסף של הכנה . וכמו כן כרטיסים שפג תוקפן, אמנם רוב העולם זורקים ]משבת לחול לשימוש. אבל זה לא נכון, כיון שהוא כן ראוי, הרי אפילו נייר דיברנו על את זה לזבל, ולכאורה זה צריך להיות מוקצה מחמת גופו כיון שאינו ראוי כך בעבר יש אנשים שמשתמשים בו לצור על פי צלוחיתו, הוא הדין גם בספר או לנקות את השולחן וכיו\"ב, ממילא זה נקרא כלי בגלל זה, וזה כלי בכרטיסים הללו, כותבים הפוסקים שהוא יכול להשתמש בהם כסימניה שמלאכתו לאיסור. אכן אם החליט בעצמו לזרוק את הכרטיס הזה הרי שהוא מוקצה מחמת גופו. יד. נסיעה באופניים בשבת הנה אסור בהחלט לנסוע באופניים בשבת ויש כמה טעמים באחרונים לזה. (בשו\"ת הטעם המסתבר ביותר הוא משום 'עובדין דחול'. מלבד הבן איש חי שהתיר את השימוש באופניים בשבת. היום כל מיני רב פעלים בהשמטות שבראש הספר) אנשים מודרניים, שהם רחוקים מאד מתורה ומצוות משתמשים בהיתר הזה לצערינו הרב. והרי כל הפוסקים חלקו על הבן איש חי, ולצערינו הרב בכל מקום שאני הולך יש מאבקים עם כל אלו שהם דוגמת בנט וחבורתו, שמחפשים כל דבר שמותר, פתאום הם חסידים של הבן איש מחמיר ופוסקים אחרים מקלים הם לא יחמירו כמותו, פתאום בענין הזה חי, כל הפסקים של הבן איש חי לא אכפת להם! במקומות אחרים שהוא מצאו להם היתר! שיש היום, שלא לדבר בכלל על אופניים חשמליים. אבל אפילו אופניים ועוד מסתבר לומר, שבאותם ימים כנראה האופניים היו בצורה אחרת ממה רגילים אסור להשתמש בהם בשבת משום עובדין דחול, זה זלזול בכבוד להיות זלזול שלם בכבוד שבת! אנשים מזלזלים, משחקים ברחובות וכל השבת! ועינינו הרואות במקומות שהתירו להשתמש באופניים שזה הפך קדושת השבת נמחקת לגמרי. זה ממש דומה למה שאסר בזמנו החתם סופר לנסוע ברכבת בשבת, גם כאשר אינו עושה שום פעולה בעצמו. טו. שימוש ב'קורקינט' בשבת יש היום דבר חדש 'קורקינט', יש קורקינט רגיל ויש קורקינט חשמלי. פעם רק הילדים היו משחקים בזה, היום זה נהיה חשמלי וגם מבוגרים - ה' ירחם איזה נזקים יש מזה, כמה זהירות צריך בדברים [ . והנה בודאי אם ילדים משחקים בו בתוך הבית, וכמו כן אופניים משתמשים בו]האלו של שלוש גלגלים קטנים בתוך הבית, אין חשש, זה צעצוע, ומותר בתוך הבית או בחצר, ואפשר אפילו לצאת עימו החוצה במקום שיש בו עירוב. אבל לגדולים אסור להשתמש בין בקורקינט בין באופניים בשבת. טז. טלטול אופניים או קורקינט לצורך מקומם והנה אם האופניים או הקורקינט נמצאים במקום שמפריעים לעבור שם, האם מותר להעביר אותם למקום אחר? הנה האופניים הם כלי שמלאכתו - וכמו שכותב הר\"ן לגבי רדיית פת, לאיסור דהיינו איסור עובדין דחול. ויש מחלוקת אם בדבר האסור משום [ עובדין דחול שזה דרבנן יותר קל , אבל בכל זאת עדיין הוא אסור ממילא ]שעובדין דחול זה דרבנן יותר קל גם הטלטול אסור. אך כיון שאין באופניים שימוש של היתר, ומה שאינו משתמש באופניים בשבת לדבר היתר הוא מכיון שאין בהם שימוש כמו מכונית, ואם רוצה לעבור והאופניים חוסמים את הדרך מותר יהיה של היתר, אך לא מחמת שהוא מקפיד, אשר על כן אופניים דינם יהיה להזיזם, זה נקרא צורך מקומו. והוא הדין בקורקינט. ולא צריך לטלטלו בשינוי, מותר לקחתו בידיים ולטלטל אותו. וזה כמובן בתנאי שלא עושה פעולה חשמלית. יז. טלטול סיר ריק בשבת בדרך כלל אדם משתמש בסיר כדי לבשל בו, ולכאורה הוא כלי שמלאכתו לאיסור. הוא לא קונה סיר בשביל לאכסן בתוכו דברים, אם היה רוצה לאכסן דברים היה קונה כלי אחר. אמנם לפעמים לוקחים את הסיר של הסיר הוא לבישול. וזה לגבי סיר ריק. אכן אם רוצה לקחת סיר ריק ומניחים בו תפוחי אדמה, ביצים, פירות וכיו\"ב, אבל עיקר ורוב השימוש בשבת ולשים בו סלט מותר, כי זה צורך גופו, הוא משתמש בגופו של והוא הדין אם הסיר נמצא בשולחן שבת, ורוצה להניח שם את הצלחת הסיר. וכן כל דבר שרוצה לשים בו חוץ מלבשל בו שאסור, אין בזה חשש. שלו לאכול, הוא מפריע שם, מותר לטלטלו ולהניחו במקום אחר. יח. טלטול סיר ובתוכו אוכל דברי מאכל. דברי מאכל הם פחותים מכלי שמלאכתו להיתר, הם מותרים בעבר ביארנו שיש כלי שמלאכתו לאיסור ויש כלי שמלאכתו להיתר, ויש לגמרי אף שלא לצורך כלל. והנה כאשר יש תבשיל בתוך הסיר, יש לדון (בחידושיו מה מתגבר על מה, הסיר או האוכל. וכותבים כל הפוסקים, הרשב\"א ועוד כמה ראשונים, שסיר שיש בתוכו אוכל הוא מותר בטלטול, לשבת קכג.) משום שהסיר טפל לאוכל, כל עיקרו הוא נעשה בשביל האוכל. והוא הדין אם האוכל הנמצא בתוך הסיר הוא רותח ולא שייך לאוכלו כך, עדיין אין אומרים שהאוכל הוא מוקצה, כיון שהוא עתיד להתקרר, ואז זה נקרא גמרו בידי שמים, לכן קדירה רותחת מותר לטלטל אותה משום שהמאכל שבה נחשב להיתר גמור יותר מאשר כלי שמלאכתו להיתר. מדייק מלשונו (שמירת שבת כהלכתה ח\"ג פ\"כ) והנה הגאון הרב שלמה זלמן אוירבעך שאומר דבר מעניין, שסיר שיש בו (שלחן ערוך הרב סימן שח ס\"ק כב)של בעל התניא האוכל והרי הוא היתר גמור. ומותר לטלטל את הסיר אפילו שלא לצורך אוכל, שאז אתה קובע שהסיר טפל לאוכל, ממילא הסיר הופך להיות כמו להגאון הרב ניסים קרליץ כתב, (ח\"ג פרק מו סק\"ב)כלל. אולם בספר 'חוט שני' שאמנם הסיר טפל ומחמת כן מותר לטלטלו רק לצורך, אבל טלטול הכלי שלא לצורך יהיה אסור. יש איזו חוברת שיצאה לפני כמה שנים, ושם יש מאמר של הגאון הרב שטיינמן שגם כותב כך שזה כלי שמלאכתו להיתר, זה לא נעשה מותר לגמרי, רק כאשר הוא לצורך מותר לטלטלו. והנה אני חיפשתי ועיינתי בראשונים, ומצאתי שבחידושי הריטב\"א, ובחידושי בפירוש שזה טפל אבל הוא כלי שמלאכתו להיתר. כלומר הרב שטיינמן הר\"ן הישנות על מסכת שבת, ובספר אהל מועד, ובמאירי, כולם כותבים והחוט שני צודקים, שאמנם האוכל מוריד את הסיר בדרגה, הוא כבר אינו כלי שמלאכתו לאיסור, אבל אינו מותר לגמרי, זה כלי שמלאכתו להיתר. יט. סילוק סיר מהשלחן לאחר שמזגו ממנו יש מקומות שמקפידים שלא להביא סירים לשלחן, זה לא מכובד להניח סירים בשלחן שבת, לכן מוזגים את האוכל במטבח. אך יש כאלו שמביאים את הסיר לשלחן כגון סיר מרק, אם ימזגו במטבח זה עלול להישפך, ולכן מביאים את זה לשלחן. והנה לאחר המזיגה רוצה להחזיר את הסיר למטבח, האם מותר או לא? זו שאלה מאד לא פשוטה. ויש בזה מחלוקת גדולה בין פוסקי הדור האחרון. והנה אם באמת הסיר של המרק מונח במקום שרוצה לשבת שם ולהניח שם צלחת זה באמת צורך מקומו ומותר להחזירו למטבח. אבל אם הוא לא נמצא בדיוק במקום יושבים על שלחן שבת, פאר והדר, פתאום תקוע איזה סיר זה לא מכובד, שרוצה להניח עליו את הצלחת שלו, וכל הבעיה היא שזה לא יפה, כולם במיוחד אם נמצאים אורחים מכובדים הוא לא רוצה שיאמרו שהוא אדם פרימיטיבי שמניח את הסיר על השולחן, זה לא כבוד השבת, האם יהיה מותר להוציא את זה? (שבת קכא: שלחן ערוך שם והנה אם הסיר מלוכלך פשוט שמותר, כיון שחז\"ל התירו טלטול גרף של רעי ממקום שבני אדם יושבים שם. למשל תינוק סעיף לד) כבוד הבריות. וכמו כן אם מישהו הקיא לכלי וכיו\"ב כל דבר מאוס נקרא לטלטל את זה למרות שזה ודאי מוקצה, אך חכמים לא גזרו מוקצה משום שיש לו כלי שעושה בו את צרכיו ונמצא במקום שאנשים יושבים, מותר גרף של רעי, ומותר להוציאו ולהניחו במקום אחר במקום שלא נמצאים הוא נשאר מלוכלך מאוד וזה ממש מפריע, בזה ודאי מותר מדין גרף של שם בני אדם כדי שלא יפריע. ואכן סיר של חמין לאחר שמוזגים ממנו רעי. אולם אם הסיר לא מלוכלך כל כך כגון מרק, שלאחר שמוזגים מהסיר את המרק הוא אינו כל כך מכוער, אז אם נשאר בו מעט מרק מותר בגלל המרק, אבל אם הסיר הוא ריק ורוצה לטלטלו כי זה לא מתאים, האם מותר לטלטלו או לא. יש כמה רבנים בדור האחרון שכותבים שאסור כיון שזה לא נקרא צורך מקומו. ומביאים ראיה חזקה לזה, יש כמה ראיות מהש\"ס לזה אבל שאם יש כלי על השלחן (שם)אחת הראיות היא, שהנה כותב הרשב\"א שהמסובים עלולים להינזק ממנו, כגון כלי חד מאוד וכיו\"ב, מותר לטלטלו דאיתא (מב.)מהשלחן. והרשב\"א מביא לכך ראיה מהגמרא במסכת שבת מקומו, צורך מקומו היינו שצריך להשתמש במקום, כגון שרוצה להניח ממנו. אם כן משמעות דברי הרשב\"א, שזה שהוא מזיק זה לא נקרא צורך שם לגבי קוץ ברשות הרבים שמותר להזיז אותו בשבת כדי שלא ינזקו צלחת במקום בו הסיר עומד, אבל אם הסיר נמצא באמצע השלחן זה לא והראבי\"ה צורך מקומו. שהרי אפילו בדבר שהוא מזיק סיבת ההיתר לטלטלו היא (שם)סיבה אחרת ולא בגלל צורך מקומו. וכמו כן מוכח במאירי ועוד ראשונים. ויש לדון אם יש משם ראיה או לא. והנה ראיתי כמה פוסקים בדור האחרון שדנים בנושא הזה. בשו\"ת מחזה אליהו מאריך בנושא הזה מאד, ומביא הרבה ראיות להתיר, ולגבי הראיה הזו הוא כותב שאין משם ראיה לאסור. כ. היופי של השלחן נחשב לצורך מקומו צריך את המקום הזה ריק. לכן אני חושב שזה פשוט נחשב צורך מקומו. מבחינתי היופי של שלחן השבת הוא שהמקום יישאר ריק, כלומר אני שהוא מפריע לי היא כי אני רוצה שהמקום הזה ישאר ריק, זה לא יפה, הוא לא כל כך מלוכלך, הוא לא יכול להיחשב כגרף של רעי, אבל הסיבה הוא רק צריך שלא יזיק. לעומת זאת סיר מלוכלך על השלחן, אפילו אם על השלחן. שהנה כאשר יש דבר המזיק הוא באמת אינו צריך את המקום, ואני חושב שזו באמת אינה ראיה, וזה לא דומה למקרה שיש דבר המזיק שהרי השימוש של השלחן הוא גם שימוש לעין, שיראה יפה, שלחן שבת מכובד, זה נקרא גם כן שימוש, העין גם משתמשת, לכן זה נקרא צורך מקומו ומותר לטלטל את הסיר מהשלחן אף אם אינו מלוכלך. כא. שימוש במטריה כמקל הליכה יש מחלוקת בפוסקים אם מותר להשתמש במטריה בשבת, משום שהוא עושה אהל ארעי. והנה השימוש במטריה החל לפני כמה מאות שנים במטריה בשבת. וכך המנהג בכל המקומות של אנשים יראי שמים, אפילו ואז היה ויכוח על זה, והרוב הגדול של הפוסקים קבעו שאסור להשתמש אם יש עירוב אף אחד לא מטלטל מטריה בשבת. והנה אם המטריה מתקפלת לכאורה אין לה שימוש של היתר, זה כלי שמלאכתו לאיסור. אולם יש לדון לגבי מטריות גדולות כאלו שפעם הרבנים היו הולכים איתם כמו מקל להישען עליו. וממילא לכאורה זה כלי מלאכתו להיתר. אבל יש לומר שעדיין זה יישאר כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שעיקרה להם מטריה שאפשר להישען עליה אבל חושש שתתקלקל, ומשכך אם רכש אותה. ממילא המטריה הזו היא כלי שמלאכתו לאיסור. אכן יש שיש כדי להישען עליה, כאשר יש מטריה הוא נשען אבל לא בשביל זה הוא של המטריה הוא בשביל להגן מפני הגשם או השמש, לא קונים מטריה אינו נשען עליה מחשש שתשבר הרי שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס. כב. כלי שמלאכתו לאיסור רשאי להניחו במקום שירצה לשבור בו אגוזים, ולאחר השימוש הוא עדיין נמצא בידו, התירו חכמים לצורך מקומו. כגון פטיש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לקח אותו כדי לעיל אמרנו שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל אותו לצורך גופו או לטלטל אותו עד המקום שירצה, הוא לא חייב מיד לעזוב אותו מהיד. דהיינו אפילו אם רוצה להעביר אותו לחדר אחר לגמרי, אפילו אם יש ליד. להלכה מותר להעביר מיד ליד. וכמו כן להעביר ליד של מישהו אחר הבית, מותר. אבל צריך לשים לב, שיש מחלוקת אם מותר להעביר מיד לו בית גדול והולך מקצה לקצה, מקומה ראשונה לקומה שלישית בתוך גם בזה יש מחלוקת ולהלכה אסור להעביר את זה למישהו אחר. ויש עוד דבר מאד חשוב, שאסור לנוח בדרך, כלומר אם לקח את הפטיש או אפילו עומד הרי שאז זה כמו טלטול חדש. אכן גם בזה יש מחלוקת, בידו ושבר בו אגוזים ורוצה להניחו במקום אחר, ובדרך הוא יושב לנוח, אבל כך הוא להלכה. ולוקח אותו בידו והנה פתאום שומע שמישהו הקשה קושיה יפה, ואתה לכן יש לפעמים סיר על השלחן שאמרנו שלצורך מקומו מותר לטלטלו, נעמד לענות לו, אסור לעשות את זה, כי ברגע שנעמד זה כבר טלטול חדש. ולכן קודם יתאפק ויניח את הכלי במקומו ואחר כך ידבר. וכל שכן שלא יישב. כג. טלטל בטעות כלי שמלאכתו לאיסור ויש דעה שלישית שמחלקים בין אם לקח אותו בטעות או במזיד, שאם שסוף סוף זה כבר בידו. יש אומרים שאסור משום שטלטל אותו באיסור. עד מקום שירצה או לא. יש בזה שלוש דעות: יש אומרים שמותר כיון לצורך גופו ולא לצורך מקומו, והכלי מונח בידו, האם בזה גם יכול לטלטלו בדומה לזה יש נידון לגבי אם טלטל בטעות כלי שמלאכתו לאיסור, לא ידעתי שאסור ולקח אותו במזיד, ופתאום חזר בתשובה והתחרט יש להלכה, אם אפשר להניח את זה מיד ודאי שזה עדיף, אבל אם יש צורך אומרים שאסור ויש אומרים שאפילו במזיד מותר. כך כותב בעל התניא. בדבר שלקחו עד המקום שרוצה להניחו שם מי שרוצה להקל בזה יש לו על מה שיסמוך. תפלה בחוף הים ובטיול היוצא לטיול או נוסע לחוף הים, האם יש בעיה להתפלל שם? שאלה: מצוה להתפלל בבית הכנסת. אולם אם יש תשובה: צורך להתפלל בחוף הים ובטיול באתרים שונים, נכון להזהר לא להתפלל בשטח פתוח. לפיכך יעמדו סמוך לקיר או בין המכוניות. וכן יזהרו לעמוד במקום שאין שם עוברים ושבים. כתב מרן בשלחן ערוך (סימן צ ס\"ה): לא יתפלל במקום פרוץ, מפני מקורות: שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. וכתב המשנה ברורה (ס\"ק יא), שעוברי דרכים מותרים להתפלל בשדה. ובמקום שיש אילנות, טוב יותר שיעמוד ביניהם ויתפלל. ומבואר באחרונים שיש גם להשתדל לעמוד במקום שאין שם עוברים ושבים. שחייה בים ובבריכה קודם התפלה הנמצא סמוך לים או בריכה בבוקר, האם מותר שאלה: לשחות בים או בבריכה קודם התפלה? אין לשחות בים או בבריכה קודם התפלה. תשובה: אולם מותר לטבול לתוספת קדושה וטהרה קודם התפלה. לפיכך הנמצא סמוך לים הכנרת, ורוצה לטבול בים קודם התפלה, רשאי. ולגברים מועילה טבילה אף בבריכת שחייה, ולפיכך רשאי לטבול קודם התפלה אף בבריכת שחייה. כתב מרן השלחן ערוך (סימן פט ס\"ז) שמותר להכנס למרחץ סמוך לעלות השחר. אולם מבואר מקורות: במשנה ברורה (ס\"ק לו) שאחר שעלה עמוד השחר אסור להכנס למרחץ. ע\"ש. ובודאי שאין לשחות בים ובבריכה. ומכל מקום מותר לטבול קודם התפלה, לתוספת קדושה וטהרה. וע\"ע בשו\"ת שבט הלוי ח\"ט (סימן א' אות ב') ובס' מאור השבת (ח\"ב עמ' תקפז – תקפט). וטבילה לגברים מועילה אף בבריכת מים שאובים, כמבואר בבית יוסף (סי' פח).ברכה על ים או בית קברות דרך חלון המכונית הנוסע במכונית ורואה דרך החלון את הים או בית קברות, האם יכול שאלה: לברך עליהם ברכות הראיה? הרואה את הים דרך חלון המכונית, רשאי לברך. תשובה: אולם על בית קברות אין לברך, אלא בשעה שעומד סמוך ממש לבית הקברות, ורואה את הקברות מקרוב. (וע\"ע בהלכה ברורה סי' רכד סעיפים כה, לב). הגשת עוגות ושתיה בברית הנערכת סמוך לכותל המערבי או בבית הכנסת ברית מילה הנערכת סמוך לאבני הכותל שאלה: המערבי, האם מותר להגיש עוגות ושתיה במקום הברית? (חזו\"ע ארבע טוב שלא להביא כיבוד, רק מחוץ למתחם הסמוך לכותל. תשובה: . ובבית כנסת יש להקל, שאף שאסור לאכול ולשתות, מכל מקום תעניות עמ' תמה) בדבר מצוה יש להקל. (עי' רס\"י קנ\"א. ובאחרונים). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אכילת ירקות חיים ללא תיבול לאחר שסיים לאכול לחם יש שאלה מאוד מצויה במיוחד בשנים האחרונות, שמביאים לשלחן סלטים, וחלק מהסלטים הם פרוסות של ירקות חתוכים שאינם מבושלים, ומוסיפים להם מעט לימון או מלח, ולאחר שאוכלים את המנה הראשונה לוקחים . ואמנם אנחנו לא ]...' - יש כיום מילה חדשה 'מנשנשים[ מהסלטים הללו לאחר אכילת הסלטים, שצריך לברך על הקינוח, כיון שהקינוח הזה לא חייב וכמו שלו יצוייר ואדם יאכל את הקינוח סעודה שלו קודם המנה הראשונה שהסיבה שאוכלים את הסלטים הללו הוא לא מחמת רעב, אלא רק לתענוג. בוחנים ליבות וכליות, אבל אם נשאל כל אחד מהאנשים האוכלים אנן סהדי להיות בסוף הסעודה בשביל לברך עליו. אכן יש והקינוח הזה בא לפתוח את התיאבון, פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בלונדון בחתונה של אנשים נכבדים מאוד, ולאחר החופה נסע למסור לחדר. והמנה הראשונה היתה חצי אשכולית בתיבול מסויים, ולאחר מכן שיעור, ולאחר השיעור חזר לחתונה, והיה שם בית מלון והעלו לו אוכל - אנחנו לא [ מגישים את המנה הראשונה. ואאמו\"ר לא אכל מהאשכולית ואכל מיד מהמנה הראשונה, ואני שאלתי אותו מיד מה הדין ]...רגילים בזה במי שאוכל את האשכולית אם צריך לברך עליה, שהרי כבר אכלו מהלחם. ואמר לי, שיתכן מאוד שאינם צריכים לברך, כיון שלכאורה עיקר אכילת האשכולית היא כדי לפתוח את התיאבון. וכמו כן ראיתי באיזה מקומות שמביאים בתחילת הסעודה ליקר קטן, ואומרים שנועד לפתוח את התיאבון. הפכו לברך על מאכלים אלו, כיון שנחשבים שבאו מחמת הסעודה. לעומת זאת ועל כן אין מברכים עליהם. וכבר רבותינו הראשונים כתבו שבכגון דא אין [ אם הוא בא רק לתענוג שאת הקינוח סעודה הגישו בתחילת הסעודה , מברכים עליהם כאילו הוגשו לאכילה בסוף הסעודה. ]...הרב יצחק מאזוז סדרי בראשית בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"164.pdf","content":"דרשת המגיד| טלטול סיר בשבת| מת הוא מוקצה מחמת גופו| מוקצה שנאסר במהלך השבת| פטירת דוד המלך נושאי השיעור: יש | ההיתר לטלטל סכין של מילה לאחר הברית| אופני ההיתר לטלטל מוקצה מחמת גופו| אופני ההיתר לטלטל סיר בשבת| מדובנא הפשטת קרבן הפסח בערב פסח שחל בשבת | לפניו כלי שמלאכתו להיתר וכלי שמלאכתו לאיסור - מה יעדיף164 גליוןמיום א' כ\"ד אב תשפ\"ב ונשיא מועצת חכמי התורה נלב\"ע ביום המר כ\"ה אב תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.א. העלון לעילוי נשמת הכהן הגדול מאחיו מרן הגאון הגדול חכם שלום כהן זצוק\"ל זיע\"א ראש ישיבת פורת יוסףפרשת ראה טלטול מוקצה אגב דבר המותר בטלטול (הלכות מוקצה י\"א) א. לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד הראשונים דנים לגבי כלי מוקצה שרוצה לטלטלו, ורוצה להניח עליו דבר המותר בטלטול, כגון דבר מאכל, ושבכך יוכל לטלטל, האם זה אפשרי או לא? מסופר, שדוד המלך שאל את הקב\"ה מתי (ל.)והנה בגמרא במסכת שבת יהיה בשבת. דוד המלך הצטער מאד מכך וביקש מהקב\"ה לדחות את זה יום מותו, אך הקב\"ה לא הסכים לומר לו, והסכים לגלות לו רק שיום מיתתו ליום ראשון, אבל הקב\"ה השיב לו שאי אפשר, כיון שביום שבת תגיע זמן מלכותו של שלמה בנו \"ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא\". אמר לו דוד המלך, אם כך אני מוותר על יום אחד - אמות ביום שישי. אמר לו הקב\"ה, יום אחד של שירות ותשבחות ולימוד התורה שלך חשוב בעיני יותר מאלף עולות שמביא בנך שלמה \"כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי\". והנה דוד המלך בכל שבת חשש אולי זה יום פטירתו, ולכן בכל שבת היה רק עוסק בתורה, כל כולו מוקף בקדושה. והנה הגיעה השבת שהוא צריך ללכת בה לעולמו, מלאך המוות מגיע אבל הוא לא יכול להתקרב אליו, כולו קדושה שאי אפשר להתקרב אליו. מה עשה מלאך המוות? יצא לחצר הארמון של דוד המלך, והתחיל לנדנד את העץ. פתאום דוד המלך רואה איזה חצוף אחד שמחלל את השבת, ויצא אליו כדי למחות בידו, כשיצא אירע והיה רגע אחד שלא היה ממש שקוע בתורה, בא מלאך המוות ונטל את נשמתו. ואומרת הגמרא שדוד המלך היה מוטל בחצר בחוץ תחת מה יעשה שאביו מת ומוטל בחמה. ענו לו החכמים, שיניח עליו ככר לחם השמש, וזה לא כבוד המת, מיד שלח שלמה המלך לשאול את החכמים, או תינוק שמותר להרימם בשבת, ובכך יהיה מותר לטלטל את המת בשבת. חוזרת שוב על הנושא הזה, אם מותר לטלטל (שבת קנב:) והנה הגמרא להלן - רב אשי, הוא היה [ , לא אמרו ככר או תינוק אלא למת מוקצה אגב דבר של היתר או לא. והגמרא מסיקה שם]אחרון האמוראים ולכן הלכה כמותו בלבד. כלומר שההיתר לטלטל מוקצה אגב דבר של היתר המונח עליו הוא דוקא בטלטול מת שהוא מוקצה שמותר להניח עליו דבר היתר כדי לטלטלו, וזאת מפני כבוד המת. אבל בשאר הדברים אסור לטלטל את המוקצה גם אם מניחים עליו דבר היתר. וכך פסקו כל הפוסקים. ב. מתי הונח דבר ההיתר על המוקצה מביאה ברייתא (קכג.)ויש על כך קושיא עצומה, שהנה הגמרא במסכת שבת שמובאת גם בתוספתא, \"מדוכה, אם יש בה שום מטלטלים אותה\". 'מדוכה' היינו 'מכתשת' - כלי שטוחנים איתו את השום, שאם יש בה שום מותר לטלטל את המדוכה. אם כן רואים שכאשר יש דבר אסור ודבר מותר, מותר לטלטל את האסור אגב המותר. כך מקשים הרבה ראשונים. והנה נאמרו בראשונים שלושה תירוצים: א. שלגבי שום מדובר היה בערב שבת, ועל כן מותר. ואילו לגבי מת מדובר שמת בשבת, ואין אפשרות להניח את הכיכר קודם השבת, אשר על כן רק משום כבוד המת התירו. אבל בשאר הדברים שהם מוקצה אם יניח עליהם בשבת דבר היתר הם עדיין יהיו אסורים בטלטול. אך אם הניח את דבר ההיתר כבר בערב שבת מותרים בטלטול, כיון שכך הם אינם מוקצים מערב שבת. למעשה התירוץ הזה אינו מוסכם, כיון שהנה בסימן רע\"ט אנו לומדים לגבי מנורה שהדליקו בה נרות לשבת ורוצה לטלטלה לאחר שהנרות כבו, שהרי אם יניח כיכר לחם מערב שבת זה לא תמיד מועיל, משום שהנה כאשר הנרות דולקים אסור לטלטלם, וכל מה שרוצה לטלטלם הוא לאחר שכבו הנרות, אם כן מפני מה אסור לטלטל את המנורה? הסיבה לכך היא מחמת 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא'. דהיינו כל דבר שהוא מוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, נחשב למוקצה לכל השבת. והרי שם אם יעשה תנאי שאינו מקצה את הנרות הרי שאינו צריך את הכיכר או התינוק כדי להתיר, לדעת מרן השלחן ערוך זה יועיל, אכן ויש בזה כמה תנאים שזה יהיה יותר חשוב [ .לשיטת הרמ\"א זה לא יועיל ועוד, יש בזה הרבה פרטי דינים וכתבתי את זה. לא את הכל כתבתי רק . ]חלק מזה בסימן רע\"ט, ויש בזה עוד פרטים שצריך לברר אותם בסימן ש\"י אם כן הרי לנו שזה לא כזה פשוט להניח כיכר או תינוק וזה יפטור את כל הבעיה. וכמו כן רואים שחלק מהראשונים אינם מסכימים באמת לתירוץ הזה, שתמיד אם תשים כיכר מערב שבת זה יהיה מותר. וכמו כן כאמור גם שסיבת האיסור היתה כבר קודם ורק נסתלקה, דהיינו למרות שבערב שבת זה היה בסיס לדבר האסור ורק לאחר מכן הנרות כבו, אם כן משם רואים שבמוקצה שנשאר מוקצה הוא עדיין מוקצה, לא רק מדין בסיס, ולכאורה לא יועיל כיכר. ג. מוקצה מחמת גופו וכלי שמלאכתו לאיסור התירוץ השני, מביאו הרא\"ש בתשובה בשם הראב\"ן, הנה כבר ביארנו להשתמש בו, מת נקרא מוקצה מחמת גופו, כמו אבנים, עפר וכיו\"ב, דברים בשיעורים הקודמים שיש כמה סוגים של מוקצה, והרי אדם מת אי אפשר שאין להם שימוש, הם לא כלי. והנה מוקצה מחמת גופו הוא מוקצה חמור מאד, לעומת זאת המדוכה היא סוג מוקצה קל, כיון שהיא כלי שמלאכתו לאיסור, וסוג מוקצה זה הוא המוקצה הקל ביותר שהרי בו מצאנו היתרים שלא מצאנו בשאר המוקצים. למשל, פטיש, הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואם משתמש בו כדי לדפוק מסמרים זה עיקר מלאכתו וזה מלאכתו לאיסור, אבל אם רוצה להשתמש בו כדי לשבור בו אגוזים מותר, שהרי טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, מותר. ו'צורך גופו' היינו שימוש בגופו, ו'צורך מקומו' היינו שהוא מונח במקום שרוצה לשבת שם. והנה המדוכה הזו יכול לקחתה ולהשתמש בה כדי לשבור אגוזים וכיו\"ב דברים של היתר, או כגון להניח בה דברים לשמור עליהם, מותר. כלומר כל מה שחז\"ל אמרו שלא התירו על ידי כיכר או תינוק אלא במת, היינו דוקא במוקצה מחמת גופו שהוא חמור, אבל בכלי שמלאכתו לאיסור באמת יהיה מותר לטלטל את המוקצה אם מניחים עליו כיכר או תינוק. ד. טלטול סיר ריק לאיסור, משום שעיקר ורוב השימוש בסיר הוא לבשל, ורוצה לטלטל את לפי האמור יש ללמוד דוגמא לדבר, והוא סיר ריק שהוא כלי שמלאכתו הסיר סתם, להעביר סיר מהארון הזה לארון אחר, לפי התירוץ הזה מותר יהיה להניח בתוך הסיר כיכר לחם או תפוח, או תינוק, ולטלטלו. ה. הסיר נעשה טפל לתבשיל ועוד הרבה ראשונים, שהנה כאשר בן אדם מת ומניחים עליו כיכר לחם התירוץ השלישי מביאים אותו בעל המאור, הרשב\"א, הריטב\"א, המאירי כדי לטלטלו, הרי אין כל קשר בין המת ללחם, אלא שלגבי שבת זה מוקצה וזה אינו מוקצה, ורוצה להניחם ביחד ולטלטלם מותר לכבוד המת. אבל במדוכה הרי עיקר שימושה הוא כדי לכתוש שום, ממילא השום שבמדוכה הוא חלק ממנה, אם כן מצד אחד המדוכה היא מוקצה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אבל כאשר יש בה שום שזה עיקר ייעודה כותבים הראשונים שזה כמו תבשיל בקדירה, שהרי אם יש סיר שיש בו תבשיל, מישהו יעלה על דעתו לשאול שאלות, לפלפל, לדון אם מותר לטלטל את הסיר או לא?! ודאי שלא, למרות שהסיר הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שייעודו של הסיר הוא שיהיה בו תבשיל, אדם קונה את הסיר כדי שיהא בו תבשיל, וכאשר יש בו תבשיל הסיר טפל לעומתו, אם כן הוא הדין במדוכה. ו. משלי המגיד מדובנא תהיה ללא משלים. המגיד מדובנא היה מפורסם שעל כל דבר היה ממשיל שרוצים שימסור להם דרשה על שיר השירים, ואנחנו מבקשים שהדרשה מספרים, שפעם באו סביב המגיד מדובנא כמה אנשים רשעים ואמרו לו משלים, ועל פיהם היה מקשה קושיות ומתרץ תירוצים. צחק המגיד מדובנא ואמר להם, איך אפשר להגיד דרשה על שיר השירים בלי משל?! משל למה הדבר דומה, היה איש אחד שהיה לו בן לא חכם גדול ולא טיפש קטן. והאיש הזה היו לו עסקים והוא פחד שבנו יכנס לעסקיו, הוא ידע שאם הוא ייכנס לעסקים רק הפסדים יצא מזה, לכן כל הזמן דחק אותו לצד. מפעם לפעם היה הבן בא לאביו ומבקש ממנו שינסה אותו, שיתן לי קצת עסקים. יום אחד אמר האב לבנו, הנה אני אתן לך עכשיו כסף סכום נכבד, תקנה ותסחר, אבל אוי ואבוי לך אם תעשה שטויות. האבא היה סוחר בכלים, והחל להסביר לבנו את רזי המסחר בכלים, לבדוק את המחיר, לא לקנות ביוקר, תברר בכל המקומות את המחיר. מצד שני דבר שהוא בזול תבדוק למה הוא בזול, אולי הוא פגום תבדוק שיהיו כלים טובים. הבן הלך והסתובב, לאחר שבוע – שבועיים חזר לאביו ואמר לו שלא מצא כלום, האב שמע כך ותמה, לא מצאת כלום?! אך הבן בשלו לא מצא כלום בא להחזיר לאביו את הכסף, והחל לספר לאביו היכן טייל וחיפש כלים \"האמת שחפשתי ומצאתי כמה כלים שהיו בזיל הזול, מסננות, אבל לא קניתי כי הם היו מלאות חורים\"... אמר לו האבא, שוטה שכמותך! מסננת בלי חורים זו לא מסננת! אמר להם המגיד מדובנא, שיר השירים כולו משל, שיר השירים ללא משל הוא כמו מסננת ללא חורים... ז. דיוק לשונו של שלחן ערוך הרב הגאון הרב שלמה זלמן אוירבאך מביא בשם בעל התניא שלחן ערוך הגאון רבינו זלמן שכותב שסיר שיש בתוכו תבשיל הסיר נעשה טפל לתבשיל שמלאכתו להיתר, דהיינו כלים שרגילים להשתמש בהם כגון בגדים, אסור והוא מותר בטלטול לגמרי גם לא לצורך. כלומר שהנה יש לנו כלל שכלי - אכן יש הטוענים [ .שבגדים זה יותר קל משאר כלים, אבל בשיעורים הבאים אבאר שבגדים לטלטלם שלא לצורך כלל. וכך פסק מרן בשלחן ערוך . אולם אוכל וספרי קודש מרן ]הם כלי שמלאכתו להיתר רגיל ואכמ\"ל בשלחן ערוך שם פסק שמותר לטלטלם אף שלא לצורך. שמלאכתו לאיסור בטל לתבשיל שהוא היתר, אם כן מדייק הגרש\"ז והנה כאשר יש תבשיל בתוך סיר, שאנו אומרים שהסיר שהוא כלי ששהה בו, ממילא הסיר הזה כבר מותר בטלטול שלא לצורך כל גם כאשר אוירבאך מדברי בעל שלחן ערוך הרב, שכאשר הסיר התבטל פעם לתבשיל אין בו תבשיל. ח. הסיר אינו נעשה כמו אוכל והנה לפני כעשרים שנה התפרסם מאמר של הגראי\"ל שטינמן, שם הוא כותב שאין זה נכון, ומבאר, שאמנם הסיר יורד בדרגה ובמקום מעמדו ככלי שמלאכתו לאיסור נעשה כלי שמלאכתו להיתר, אבל ודאי שהסיר הזה אינו נעשה בדרגתו כמו האוכל.ט. בראשונים משמע שהסיר הוא כלי שמלאכתו להיתר ביאור יסוד דבריו של בעל התניא הוא, שאם מגדירים אנחנו את הסיר להיות טפל לאוכל, ממילא נגדיר גם את הסיר בעצמו להיות כמו האוכל. הרשב\"א בעבודת הקודש (שבת קכג.) אולם באמת מצאתי כמה ראשונים, הר\"ן ועוד, שכותבים שהסיר נעשה טפל לאוכל ולכן נחשב לכלי שמלאכתו להיתר. ואנו רואים שבכל זאת הסיר לא יהיה יותר מכלי שמלאכתו להיתר. והוא כדברי הגראי\"ל שטינמן. י. כוונת מרן השלחן ערוך כשכותב \"יש מתירין\" לשני, אולם אם יניח בסיר או במדוכה דבר שאינו שייך לזה כגון כיכר או שום ומדוכה, וכן תבשיל בקדירה מותר לטלטלם כיון שהם קשורים אחד למעשה רובא דרובא מהראשונים אומרים את התירוץ השלישי, שדוקא תינוק, עדיין זה לא יתיר לטלטל את הכלי. אם כן הרי לנו שלושה תירוצים. ולפי התירוץ הראשון רק אם הכיכר או התינוק היו מונחים על הכלי ביום שישי מותר לטלטלם. ולעיל אמרנו לאיסור יהיה מותר להניח בו כיכר לחם וכיו\"ב דברי מאכל ואז יהיה מותר שהראשונים לא נקטו כתירוץ הזה. ולפי התירוץ השני, כל כלי שמלאכתו לטלטלו אף כאשר אינו לצורך גופו או מקומו, אלא כדי שהכלי לא ישבר או יתלכלך דהיינו לצורך הכלי עצמו. אבל לפי התירוץ השלישי, דוקא בתבשיל בקדירה או שום במכתשת מותר, אבל סתם להניח דבר שאין לו קשר לכלי שמלאכתו לאיסור – אסור. מה ההלכה? לאיסור אפילו מחמה לצל על ידי כיכר או תינוק\". והנה כמה אחרונים בדור להלכה מרן בשלחן ערוך פסק וז\"ל: \"יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו האחרון כתבו לפלפל ולדון, שאם זה מותר מפני מה מרן כותב \"יש מתירים\" שיכתוב 'מותר'. מאידך גיסא, הלא מרן בבית יוסף שם כותב שיש בזה שרוצה לומר שבאמת זה מותר. ומפני כך מביא רק את המתירים כי באמת מחלוקת, אם כן מפני מה אינו מביא בשלחן ערוך שיש אוסרים, על כרחנו סובר שמותר. ורק רצה להעיר שזה לא מוסכם ויש כאן צד חומרא מסוים. סוברים כך, אבל אם היה סובר שאי אפשר לסמוך על היש מתירים היה דעה אחרת, אמנם הוא כותב יש מתירים כדי שנוכל לדייק מזה שלא כולם וזה ברור לומר כך, שהרי עצם הדבר שמרן השלחן ערוך אינו מזכיר שום לו לכתוב שאסור. ולכל הפחות יש אומרים ויש אומרים. יא. רוב הראשונים החמירו בנידון מאידך גיסא האחרונים עדיין תמהים, מפני מה פסק מרן השלחן ערוך להתיר, הלא הרבה ראשונים כותבים שדוקא שום או תבשיל בקדירה אולם לא ברור שהרא\"ש מסכים לזה משום שבהמשך דבריו הוא מביא את ראשונים שפוסקים כך, הראשון הוא הראב\"ן שמביא אותו הרא\"ש כאמור, מותרים ולא יותר. אבל האמת שחיפשתי הרבה בראשונים, ואכן יש כמה התירוץ השני שדוקא שום למדוכה מותר ולא יותר. כמו כן כתב המאירי. - יש לו שני חיבורים על מסכת ביצה, אחד 'בית הבחירה' ככל חידושי [ המאירי על הש\"ס, והשני זה 'חידושי המאירי' על ביצה שהוא בסגנון (דף כא.) . ובשניהם]אחר של קושיות ותירוצים, פירוש ארוך על מסכת ביצה גם לא כותב אפילו \"כלי שמלאכתו לאיסור\" הוא כותב רק \"כלי\", מת אין המאירי כותב כדעת הראב\"ן להתיר תמיד בכל כלי שמלאכתו לאיסור. והוא לו שם של כלי. וכל דבר שהוא כלי מותר. כמו כן כתב בעל המאור, למרות שהוא מחמיר, אך הוא מביא שאחד מחכמי הדור פסק להתיר. וכן הלאה כמה ראשונים מביאים את הדעה השניה, כל אחד בדור שלו היו רבנים ] - נכדו של התוספות רי\"ד[ שפסקו להתיר. וכמו כן כתב פסקי ריא\"ז בפירוש להתיר בכל כלי. וכמו כן בשיבולי הלקט מביא דעה כזו להתיר. לאור כל האמור אפשר לומר, שלמרות שבזמנו של מרן הבית יוסף לא היו את כל הספרים הללו, הוא לא ראה אותם, אבל מרן ראה את סברת הראב\"ן לענין מוקצה שזה דרבנן והסכים לסברא הזאת. אבל מצד שני כאמור רוב הראשונים מחמירים. יב. מהי דעת הרמ\"א יש שאלה גדולה מה דעת הרמ\"א. הנה בדרכי משה משמע שהרמ\"א מחמיר, אבל מצד שני יש לשאול מפני מה לא כתב את זה בהגהה. ועוד יש לשאול, הרי הלבוש היה תלמידו של הרמ\"א ותמיד הולך בעקבותיו, שרואים צורך להעביר כלי, אם זה צורך גופו או מקומו מותר, אבל אם זה אוסרים. להלכה, לספרדים אמנם טוב להחמיר, אבל מעיקר הדין כל מקום והנה הלבוש בנידון דידן מתיר. אכן באחרונים נראה שחלק מתירים וחלק לא צורך גופו ומקומו אלא הוא לא רוצה שהכלי יתקלקל יגנב, יתלכלך כותב שבמקום הפסד אפשר להקל. לכן אם יש לאדם הפסד כגון שהכלי בטלטול. אבל לאשכנזים המסקנה שהם מחמירים בזה. אכן בעל התניא וכיו\"ב, מעיקר הדין מותר באופן שיניח בו איזה דבר מאכל ואז יהיה מותר ממש הולך להישבר ויפסיד כסף, אפשר להקל. וכמו כן מסקנת המשנה ברורה להקל במקום הפסד. אך במקום שאין בו הפסד יש לבני אשכנז .להחמיר יג. אם הכיכר או התינוק היו מונחים מערב שבת והנה כאשר הכיכר או התינוק היו מונחים בתוך הכלי כבר מערב שבת, בזה אפשר להקל אפילו לכתחילה גם לאשכנזים. וזאת כי יש בזה שני צדדים, צד אחד שזה כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מחמת גופו. וצד שני, יש ראשונים שסוברים שאם זה היה מערב שבת מותר. אכן המשנה ברורה והאחרונים לא התייחסו לאופן כזה שיש בו שני צדדים לקולא. יד. אם ההיתר הוא גם בכלי מוקצה מחמת חסרון כיס הנה ביארנו שמת אינו כלי ולכן הוא מוקצה מחמת גופו, ויש לדון אם מחמת גופו הם דומים מאד בדרגתם. או שמא נאמר שאינם דומים כיון למת אליבא דמרן השלחן ערוך. שהרי מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה באמת הוא היה כלי, והיה בו גם חסרון כיס, האם יש מקום להשוות אותו שהוא כלי ומת אינו כלי. מוקצה מחמת חסרון כיס מותר, והוא מביא לזה ראיה מהגמרא. אולם יש הגאון רבי עקיבא איגר בהגהות שלו לשלחן ערוך כותב, שגם כלי שהוא יש ללמוד שאם יש בזה חסרון כיס לא יהיה שייך בו ההיתר. אולם הנה הנה מרן השלחן ערוך כותב בפירוש \"כלי שמלאכתו לאיסור\". ולכאורה תשובה שמשמע ממנה שחזר בו, ששם הוא דוחה את הראיה מהגמרא. ואכמ\"ל. במגן אברהם משמע שכל כלי מותר. וזאת צריך לדעת שהמגן אברהם מסכים לדעת מרן השלחן ערוך, להתיר בכלי שמלאכתו לאיסור. אבל הוא לא כותב 'כלי שמלאכתו לאיסור', הוא רק כותב 'כל דבר שהוא כלי'. והפרי מגדים דן בדבריו מה כוונתו. אולם הפרי מגדים בעצמו מחמיר. כלומר הוא מחלוקת באחרונים. אבל בראשונים בסוגיא נראה שאין אף ראשון שכתב להתיר בכלי שמלאכתו לאיסור ולהחמיר בכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כולם כותבים ששם 'כלי' עליו, והמשמעות היא שהמתיר בכלי שמלאכתו לאיסור יתיר גם בכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. טו. טלטול סכין המילה לאחר הברית בשבת למעשה כיון שרוב הראשונים חולקים, לכן ההיתר הזה יהיה רק בכלי שמלאכתו לאיסור, ולא גם בכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. לכן גם רבי עקיבא איגר דן בתשובה, לגבי מוהל שסיים את המילה והניח את הסכין, והנה אין לו עוד מילה וממילא הסכין היא מוקצה מחמת חסרון כיס, האם יועיל להניח על הסכין איזה חפץ כדי שיוכל לטלטל אותה. . למסקנה אפשר כגון להניח עליה סכין אחרת שמותרת בטלטול או דבר מאכל, ואז יוכל ] - דיברנו על כך באחד השיעורים הקודמים[ .מקום שירצה כמו כלי שמלאכתו לאיסור. זה דין מיוחד בסכין של מילה. להקל בסכין המילה אפילו אם הניח אותה מידו, יכול לטלטל אותה עד לטלטלה אבל באופן כללי, אם לקח בטעות כלי מוקצה שאינו כלי שמלאכתו לאיסור, חייב מיד להניח אותו ואסור להשאירו בידו כלל. אין לו היתר לטלטל אותו עד מקום שירצה. אכן אם שכח כסף בתוך הכיס אפשר להקל, כי הוא לא מטלטל את זה בידו, וכן אם הוא דוחף מוקצה בגופו אפשר להקל. טז. אם יש להעדיף כלי של היתר על פני כלי שמלאכתו לאיסור יש נידון באחרונים כאשר יש לאדם אגוזים שרוצה לשבור אותם, ויש לפניו פטיש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, ויש לפניו גם כלי שמלאכתו להיתר כגון כף או סכין שיכול לשבור איתם את האגוזים, האם עליו להעדיף את הכלי שמלאכתו להיתר – הסכין או הכף, על פני הכלי שמלאכתו לאיסור – הפטיש, או שמא כיון שמותר לו להשתמש עם - אכן כבר דורות קודם הפטיש לשבירת האגוזים ממילא אין עדיפות אחד על השני. הנה המשנה [ ., שהנה איתא בגמרא לגבי ברורה מחמיר בזה, ומביא לזה ראיה מהגמרא]לכן, ראשונים ואחרונים הרגישו בראיה הזאת זמן שבית המקדש היה קיים שהיו מביאים את הקרבן פסח ביום ערב פסח, והיו עושים אותו בזריזות, ולאחר השחיטה היו לוקחים מקלות מיוחדים שתולים עליהם את הבהמה, וכך היה אפשר לנתח אותה לנתחים. ואלו היו מקלות שמיועדים להקל את חיתוך הכבשים לאחר השחיטה. והנה אומרת הגמרא שר' אליעזר אומר, שאם ערב פסח חל בשבת אסור להשתמש במקלות, כיון שאפשר להשתמש בידים. לומד אבל בגמרא שם נראה שהוא למאן דאמר שכלי שמלאכתו להיתר אסור לה ימנע משימוש במוקצה. והנה שם המקלות הם כלי שמלאכתו להיתר, שלא להשתמש בכלי יש להעדיף את השימוש בידים על פני הכלי, כדי מזה המשנה ברורה, שאם יש כלי שיכול להשתמש בו, ומנגד יש אפשרות להשתמש בו רק לצורך גופו ומקומו, כמו כלי שמלאכתו לאיסור. יז. טענות האחרונים על ראיית המשנה ברורה לעומת זאת כאן בנידון דידן הלא בין כה הוא משתמש בכלי, והנידון הוא שם מדובר שיש אפשרות להשתמש בכלי ויש אפשרות להשתמש בידיים, לעומת זאת כתבו כמה אחרונים בדור האחרון שאין זו ראיה, כיון שבגמרא אם להעדיף כלי שמלאכתו להיתר או לאפשר גם בכלי שמלאכתו לאיסור. ויש טענה אחרת נגד המשנה ברורה, שהנה בגמרא שם כתוב שכך סובר ר' אליעזר, וחכמים חולקים עליו ופוסקים שמותר להשתמש במקלות גם בערב פסח שחל בשבת. והרמב\"ם פסק להלכה כחכמים. וגם בפירוש המשניות להרמב\"ם כתב כן. וגם המאירי וכמה ראשונים כתבו כן. אם כן כיצד ניתן להוכיח מר' אליעזר כאשר הוא לא נפסק להלכה כלל. למעשה יש לומר, שהנה הסיבה שחכמים חולקים על ר' אליעזר היא מכח הכלל 'אין שבות במקדש', דהיינו שכל איסורים דרבנן בבית המקדש חכמים לא גזרו. כגון בראש השנה שחל בשבת, היו תוקעים בשופר בבית המקדש, וכן בסוכות שיום טוב הראשון חל בשבת היו מנענעים בלולב, כיון שאין שבות במקדש, הכהנים זריזים הם ויודעים להיזהר. אולם אם המדובר הוא לא על בית המקדש גם חכמים יודו לר' אליעזר שכשיש שלומד טוב את המאירי שם יראה שיש סתירה בדברים, ומשמעות דבריו אפשרות לא להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור באמת יהיה אסור. ומי שזה תלוי אם יש צורך או לא. יח. ראיות חדשות לדברי המשנה ברורה והנה יש משנה מפורשת ואני לא מבין איך לא הביאו ראיה מהמשנה לגבי (שבת קכב:) הזאת, לא ראיתי אף אחד שידבר על זה. המשנה מסבירה כלי שמלאכתו לאיסור איך משתמשים בו לצורך גופו, ואחת הדוגמאות שנותנת המשנה זה לקחת קרדום לחתוך בו את הדבילה, וכותב רש\"י, ואי אפשר לחתוך אותה רק עם הקרדום. ולכאורה מפני מה רש\"י צריך שההיתר לקחת את הקרדום הוא כי הדבלה, התאנה המיובשת, היא קשה לטעם הזה? שיאמר באמת שמותר כי זה כלי שמלאכתו לאיסור, ונכון מההדגשה שקשה לחתוך עם סכין שרק אם יש צורך ממש לקרדום זה שעם הסכין יותר קשה לחתוך, אבל מותר לחתוך עם הקרדום. ומשמע מותר. ומוכח כדברי המשנה ברורה. כמו כן בהמשך המשנה שם, המשנה נותנת עוד דוגמא לכלי שמלאכתו לאיסור, 'מחט של סקאים' שהיא מין מחט כזו שהיו משתמשים בה בשביל לפתוח את הדלת למי שאיבד את המפתח. כך מסביר רש\"י שם. ולכאורה למה רש\"י צריך להדגיש שהמדובר הוא במי שאבד מפתחו? אמנם בדרך כלל לא פותחים את הדלת עם מחט אם יש לו מפתח, אבל למה רש\"י צריך להדגיש את זה? אלא רואים ברש\"י שכיון שזה כלי שמלאכתו לאיסור לכן אם לא נאבד המפתח, דהיינו שיש צורך אמיתי, באמת יהיה אסור. וכן כתוב בפירוש רבינו יהונתן מלוניל שם, ובנימוקי יוסף, ובמאירי. את הראיה הזו ראיתי שהגר\"מ מאזוז כתב בהערותיו על המשנה ברורה. אבל מעניין למה לא הביא את הראיה מדברי המשנה קודם לכן לגבי קרדום, הרי זו אותה ראיה. יט. יש להחמיר כדברי המשנה ברורה כלי כבד לשבור בו אגוזים כגון כף, שיכול לשבור איתה אגוזים בקלות אם המשנה ברורה. אבל צריך לדעת שכל זה כשזה שווה בשווה, דהיינו שיש על כל פנים יש לנו ראיות מהראשונים, לכן בודאי ראוי להחמיר כדברי כן למה יעשה עם הפטיש. אבל אם בפטיש הוא הרבה יותר קל ואילו עם בבית כלי שמלאכתו לאיסור, וכדי לשבור את האגוזים בכלי שמלאכתו הכף זה יותר קשה, ודאי שמותר להעדיף את הפטיש. וכמו כן אם יש לו להיתר צריך לקחת מהשכנים, או לטרוח ללכת לקצה השני של הבית, קטנה אפילו של תועלת בטלטול כלי שמלאכתו לאיסור, תועלת לכבוד בזה ודאי שלא הטריחו אותו עד כדי כך. וכל כיו\"ב. כל מקום שיש סיבה השבת, גם המשנה ברורה יודה שמותר. וצריך לדעת, שאמנם המשנה ברורה מביא את הראיה הזו, אבל שם בסוגיא רואים שכבר לפניו דנו בראיה הזו. ויש גם הרבה דיונים בשלחן ערוך בזה. ושם המשנה ברורה סותר את עצמו מעמוד אחד לעמוד הבא, השני, ועל כרחינו לומר שיש חילוק בין הנושאים ויש כמה חילוקים. ויש ואף פעם לא רואים שהמשנה ברורה סותר את עצמו מעמוד אחד לעמוד עוד כמה ראיות שמביאים האחרונים בנושא וכל הקושיות שמקשים על כמו שאמרתי, כיון שמדברי רש\"י ורבינו יהונתן מלוניל והמאירי והנימוקי המשנה ברורה אפשר לתרצם ולדחותם. ואכמ\"ל. לכן למסקנת הדברים יוסף במשנה משמע כדברי המשנה ברורה כדאי להחמיר כדבריו. אבל כשיש צורך מסוים אפילו צורך קטן באמת אפשר להקל. מזוזה בצימר או דירה שמתגורר רק ימים מועטים האם צימר חייב במזוזה, או שמאחר ולנים בו רק כמה לילות פטור שאלה: ממזוזה? וכן העובר לדירה חדשה, האם מותר ללון בדירה כמה לילות ללא מזוזה? צימר פטור ממזוזה. שדינו כפונדק שאינו בית תשובה: קבע, ולכן אינו חייב במזוזה. אולם הדר בדירת קבע, בחוץ לארץ פטור ממזוזה שלשים יום. ובארץ ישראל חייב במזוזה מיד. ואם הגיע לדירה ואין ברשותו מזוזה, ואינו יכול להשיג מזוזה כגון שהשעה או את הכותל [ מאוחרת בלילה, יכול להפקיר את הדירה , ועל ידי כך נפטר ממזוזה. ]והמשקופים החייבים במזוזה ויתשדל להזדרז להשיג מזוזה. כן מבואר בש\"ע יו\"ד (סימן רפו סכ\"ב) השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל, מקורות: פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל. ע\"ש. ועכ\"פ מי שאירע לו כן שאין לו מזוזה בבית החדש, וחפץ לישון בדירה, יכול להפקיר את הדירה, ואז אין הדירה חייבת במזוזה (עי' בגמ' שבת דף קל\"א ריש ע\"ב, ובידו להפקירן), ומותר לישן בתוכה.הנאה מפסלונים בצורות אדם האם מותר לבקר במוזיאון השעווה ולראות את הבובות העשויות שאלה: בצורת דמויות אדם? מותר. שאף שאסור לעשות בובה צורת תשובה: אדם, מכל מקום אין איסור לראות בובה בצורת אדם שנעשתה לנוי. בשלחן ערוך יו\"ד (סימן קמב סט\"ו) איתא, אסור להסתכל בנוי מקורות: עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה. וביאר הש\"ך (ס\"ק לג) שדוקא באלילים עצמם שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד, מבואר בתוספות והרא\"ש שמותר. ועוד יש לציין שאף עשיית דמות אדם לא נאסר אלא בעושה צורת כל הגוף, אבל צורת הפנים לבד לא נאסר, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן קמא ס\"ז) שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש, אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה. וכתב הרמ\"א, וכן נוהגין. (וע\"ש בט\"ז ובש\"ך). ועי' בשו\"ת תשובות והנהגות ח\"ג. וע\"ע בס' דברי בניהו ח\"כ (סימן כד) שכתב להקל בנ\"ד. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א נהגו כבוד זה בזה חז\"ל אומרים על בית שמאי ובית הלל, שהיו דברים שבית שמאי מחמירים שמאי לביתו של אחד מבית הלל. היה המארח נזהר מאוד שלא לתת לו דבר ובית הלל מקלים, והם היו גרים כולם באותו איזור, והנה כשבא אחד מבית שלפי שיטתו זה אסור להלכה. ואספר, בשנת תשל\"ז הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל עלה לארץ הקודש, במרוקו הוא היה הרב הראשי, וכשעלה נתמנה לשמש ברבנות ירושלים עיה\"ק. ובשבת הראשונה לשהותו בארץ, התארח בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, זה היה כאשר התגורר בשכונת 'רחביה', הייתי אז בחור צעיר. והנה בביתינו היו נוהגים להניח את החמין על פתיליה של נפט שהיה כמין כלי עם פתילות עבות שהחום היוצא ממנו היה נמוך יחסית, וכך החמין היה יוצא מצויין. והנה באותו יום שישי, אאמו\"ר נכנס למטבח ואמר לאמי שלא תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש ובין הסיר , למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה ]' - אז היו מניחים 'אסבסט[ אך אאמו\"ר היתה איתן בדעתו, וכך הורה לעשות. וכששאלתי אותו למה כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך ואם נעשה אולי החמין לא יצליח?! של גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו\"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים אומר כן, אמר לי שהוא מיקל ב'שהיה' לצורך מחר כיון שזהו המנהג, וניתן - למעשה, הרב לסמוך על המנהג, אבל אינני יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי [ !?הוא מחמיר בזה. וכי אני אתן לו דבר שלשיטתו זה אסור .]משאש בספרו כותב להקל בזה לגמרי ואז אמרתי לאאמו\"ר שוב, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן, הרי זה ודאי שזו מחלוקת, ובדיעבד לכולי עלמא מותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו\"ר לא אבה לשמוע ואמר בנושא הזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר, ולא היה לו צל של ספק שמה כיצד נהגו בחבריהם, לכתחילה לעשות כן אני לא יכול! והנה אאמו\"ר כתב ומותר לאכלו רק בדיעבד?!\" ואז הוסיף לי, תראה את בית שמאי ובית הלל, לנו \"אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, שהוא נוהג לעשות זה על פי ההלכה, ואם זה לא היה לכתחילה לא היה עושה את זה בעצמו, ובכל זאת לא ההין לעשות כן לרב משאש כדי שלא 'להכשילו' בדבר של בדיעבד! הרב יצחק מאזוז כך צריך לכבד אחד את השני, וזה נקרא נהגו כבוד זה בזה! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"165.pdf","content":"טלטול שברי כלי שנשבר בשבת או| טלטול דבר שנולד בשבת| מיגו דיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא נושאי השיעור: ימי | כלי של איסור שבמהלך השבת נעשה כלי של היתר| ' מהו 'טלטול בגופו| טלטול כלי שבור בימינו| גדר 'נולד' בשבת| ביום טוב הדבק בתורה | אוי לרשע ואוי לשכנו| שכר מזכה הרבים| מידות טובות ואילוף של בני אדם| ברא מזכה אבא| הרחמים והסליחות תפקידנו בדור הזה לקרב ולקרב | מרן חכם שלום הכהן זצוק\"ל| אישיותו משתנית165 גליוןמיום א' אלול תשפ\"ב העלון לעילוי נשמת הבחור הצעיר יחזקאל נתנאל בן גאולה ז\"ל בן הרה\"ג רבי אבישי לוי שליט\"א - נלב\"ע בקציו\"ש ב' אלול תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.פרשת שופטים טלטול חפץ שנעשה מוקצה במהלך השבת (הלכות מוקצה י\"ב) הספד על מרן חכם שלום הכהן זצוק\"ל ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה השיעור היום מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה של מרן רבי שלום הכהן בן תופחא מלכה רוח ה' תניחנו בגן עדן א. מוקצה בבין השמשות - מוקצה לכל השבת הנה יש כל מיני מצבים של מוקצה שנוצר בשבת. כלומר שבתחילת השבת החפץ לא היה מוקצה ובמהלך השבת החפץ השתנה והפך להיות מוקצה. ויש מקרים להיפך, שבכניסת השבת החפץ היה מוקצה ובמהלך השבת החפץ כבר אינו מוקצה. והנה אם בכניסת השבת היה מוקצה, אף אם במהלך השבת פקע ממנו שם מוקצה עדיין הוא נשאר מוקצה. כלומר, שאם אדם מסיח דעתו מחפץ בתחילת השבת, הוא לא יכול היה כיון שהכלל הוא 'מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכולא יומא'. להשתמש בו, הרי הוא מוקצה לכל מהלך השבת. אמנם יש בזה מחלוקת מסיח דעתו ממנו, שדרך בני אדם להסיח דעתם ממנו, ודוגמא לדבר היא ורבי שמעון מתיר, אבל גם רבי שמעון מודה שאם זה דבר שהוא באמת מה שהגמרא אומרת גרגרות וצימוקים שבזמנם היו שוטחים על הגג כדי לייבשם, ובתחילה הם מסריחים ואינם ראויים לשום דבר עד שמתייבשים לגמרי, ממילא מי ששטח פירות אלו הוא מסיח דעתו מהם, והם מוקצה לכל השבת. אבל בשאר הדברים זו מחלוקת. אך בעניין זה אין הלכה כרבי שמעון, ואנחנו פוסקים שאומרים 'מיגו דאיתקצאי' בכל הדברים. למשל, הנה פמוטים המיועדים להדלקת נרות שבת ולא הדליק בהם, יופי של פמוטים ורוצה לקחתם להסתכל בהם, מותר, כי אינם מוקצה מצד פמוטים מכסף יפים מאד שנמצאים לנוי, והנה בא אלי אורח ואומר, איזה עצמם. ולדעת מרן השלחן ערוך הם אף נחשבים לכלי שמלאכתו להיתר, כי בהם נרות, שם בהם שמן או נר שעווה והנרות דלקו בבין השמשות, הרי הפמוטים עצמם זה לא דבר שעושים בהם מלאכה. לעומת זאת אם הדליק הם נחשבים למוקצה בכל מהלך השבת ואסור לטלטל את הפמוטים הללו כלל, כיון שבבין השמשות הם היו אסורים בטלטול מחמת הנר הדלוק בהם. ב. ביצה שנולדה בשבת ויש לדון באופן הפוך, שבכניסת השבת החפץ היה מותר בטלטול ורק בשבת הפך להיות מוקצה. והנה ההגדרה של חפץ כזה הוא שיש לברר אם הוא נקרא 'נולד' או לא. שהנה 'נולד' משמעותו היא חפץ שנוצר במהלך השבת. כמובן שישנם סוגים של נולד, למשל תרנגולת שהטילה ביצה בשבת, למרות שזה היה צפוי ודרך התרנגולות להטיל ביצים, אבל הביצה הזו שנולדה בשבת או ביום טוב לא רק שאסור להשתמש בה גם אסור לטלטלה. ולרוב הפוסקים אף רבי שמעון מודה בזה כי זה נולד גמור, זה היה מובלע בתוך הבטן של התרנגולת, זה לא היה קיים. כמו כן למשל אילן שמוציא פירות, שיש מקומות שהפירות מתפתחים מהר במיוחד לקראת הסוף, וביום שבת אחר הצהרים נפל פרי מהעץ, אמנם יש מחלוקת מה דינו של הפרי הזה, אבל לדעת מרן הבית יוסף הפרי הזה נקרא נולד גמור ואסור, משום שאמנם הוא היה קיים, אך כיון שמכניסת שבת עד שבת אחרי הצהרים שאז הוא נפל הוא התפתח קצת, ממילא הקצת הזה שגדל בפרי לא היה קיים בעולם, וממילא הוא נולד בשבת. ג. טלטול שברי כלי שנשבר בשבת לפי זה יש ללמוד לגבי כלי כגון כוס זכוכית שהיתה ראויה לשימוש בכניסת - רסיסים קטנים [ השבת, ובשבת הכוס נפלה ונשברה לרסיסים קטנים , אין מה לעשות איתם, ולכל הדעות זה נחשב לנולד, ]דוקא, ולהלן יבואר כיון שאינן ראוייים לשימוש לשום דבר, אם כן הוא מוקצה מחמת גופו. וכיון שכך הרסיסים הללו ] - אכן אם זה מזיק זה דין אחר ויבואר להלן[ אסורים בטלטול בשום פנים ואופן. כמו אם יש אבנים בבית על הרצפה שאסור לטלטלם כיון שהם מוקצה מחמת גופו. וכך כותב בפירוש מרן לגבי חתיכה שנשברה מכלי שזה ודאי נקרא נולד גמור (סימן שח)הבית יוסף והוא אסור לכל הדעות. אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים בדעת רבי שמעון, פוסק שנולד כזה הוא נולד גמור ואסור (סעיף ו)אבל להלכה מרן השלחן ערוך בשבת. ד. שלוש דרגות בשברי כלים הנה יכול להיות מצב אחר, שיש כלי כגון עציץ שנפל ונשבר אבל לא נשבר לחתיכות קטנות אלא נשבר לשתיים, החלקים שלו עדיין ראויים לשימוש יש להם שימוש מסוים. ולמעשה יש בזה שלוש דרגות: יש דרגה של שבר יש להם בית קיבול, אפשר לשים בהם מים להשקות את העציצים וכיו\"ב, כלי שהוא ראוי למלאכה הראשונה, כגון שהעציץ נסדק או נשבר קצת, אבל עדיין יכול לשמש כעציץ. בזה ודאי אינו מוקצה לכולי עלמא כל זמן שהוא ראוי לשימוש הקודם. הדרגה השניה, אם הכלי נשבר יותר ואינו ראוי לשמש למה ששימש קודם נותנת דוגמא, כגון (שבת קכד:)אבל עדיין הוא ראוי לשימוש מסויים. המשנה אם שברי הכלי של העציץ הזה יכולים לשמש כמכסה לכלים, נחלקו בזה רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, שניהם יחד נגד רבי יהודה. דעת למרות שהוא ראוי לשימוש אך הוא נקרא כבר כלי אחר, זה נולד והרי הוא רבי יהודה, כיון שהשימוש שמשתמש בו כעת הוא לא השימוש הקודם, מוקצה. אבל רבי מאיר ורבי שמעון סוברים שאינו נקרא מוקצה. ובגמרא מבואר שהטעם הוא שהרי \"מוכן הוא\". ונחלקו בזה הראשונים, רבינו יונתן מלוניל ומרן הבית יוסף לומדים שביאור הגמרא היינו שלפי רבי מאיר ורבי שמעון זה לא נקרא נולד, שהרי מה זה משנה אם השתנה הייעוד של הכלי למלאכה אחרת, העיקר שהוא ראוי לשימוש, וממילא אינו נקרא נולד. לעומת זאת המגן אברהם חולק וסובר, שלכוליה עלמא הכלי הזה נקרא נולד, אך יש שאומרים שאינו נקרא נולד גמור, וזוהי דעת מרן הבית יוסף שאינו נולד גמור. וכדבריו כותבים בפירוש הרמב\"ן . וכמו כן יש כמה מקומות בתוספות (בתחילת (בחידושיהם שם)והרשב\"א מסכת ביצה ובעירובין) שכותבים כן. ועוד כמה ראשונים כתבו כן וכן כתב המאירי. מאידך גיסא, מדברי הרי\"ף והרא\"ש רואים כמו שכותב הבית יוסף. החזון איש מעיר שבאמת מפשט הסוגיא נראה לכאורה כמו המגן אברהם, מה גם שכמה ראשונים מפרשים כך את הסוגיא. אך מאידך כותב החזון איש, הרי הרי\"ף והרא\"ש לא למדו כך את הסוגיא, וכמו שכתב מרן הבית יוסף. והדרגה השלישית, כאמור לעיל, כלי שהתנפץ לחלוטין והשברים אינם ראויים לשום דבר, שלכל הדעות השברים הללו נחשבים למוקצה מחמת גופו. זה נקרא נולד גמור. הם נעשים כמו אבנים ואסור לטלטלם בשבת לכל הדעות. ה. נולד ביום טוב על כל פנים המחלוקת הזו אינה נפקא מינא לעניין שבת, אלא רק לעניין יום טוב. שאם נאמר כמו הבית יוסף שאינו נולד כלל, יהיה צריך לדון מה הדין ביום טוב. אולם אם נאמר שיש לזה שם של נולד וכל הנידון הוא אם נולד אסור או מותר אז בשבת אפשר לפסוק להקל כרבי שמעון לעניין מוקצה. אבל ביום טוב הלכה כרבי יהודה. הרי מרן בעצמו בבית יוסף פוסק שנולד אסור ביום טוב, וכותב להלכה בפירוש, (סימן תקא) ובשלחן ערוך שאין מסיקים את האש בשברי כלים. וכנראה מרן סובר שלעניין הסקה השברי כלים הללו נחשבים לנולד גמור. ואכמ\"ל. אם כן מצד אחד כלי שהתנפץ והשברים אינם ראויים לכלום השברים הללו נחשבים נולד גמור וממילא הרי הם מוקצה מחמת גופו. מצד השני, כלי שנשבר והוא ראוי לשמש למה ששימש קודם שנשבר, כיון שהוא ראוי שני הוא עדיין ראוי לשימוש. וכאמור זו מחלוקת תנאים, ולהלכה פוסקים היא באמצע, מצד אחד זה לא ראוי לשימוש המקורי שהיה מיועד לו, מצד למלאכה הראשונה אליה נועד אינו נחשב לנולד ואינו מוקצה. והמחלוקת שבשבת מותר וביום טוב אסור. ו. דין שברי כלים בזמנינו השאלה הנשאלת בזמננו, הנה למשל עציץ העשוי חרס שנשבר לחתיכות גדולות, החתיכות הללו ראויות לכסות בהם כלים, אבל האם כיום יש מישהו שמשתמש בחתיכות חרס כאלו?! הרי ודאי שלא! כיום כל אחד שנשבר לו כלי גם אם הוא לחתיכות גדולות הוא משליך אותו לאשפה. אם כן השאלה היא כיצד מתייחסים לזה, שהנה מוקצה בדרך כלל הוא בזמנם היו עניים, היו משתמשים עם שברי כלים. זה לא היה כמו היום, אז על פי דעת בני אדם, ולכאורה כיון שבימינו זה שונה מזמן הגמרא, שהרי זה היה פרימיטיבי, הטכנולוגיה השתנתה מאז לפני כמאתיים שנה בערך. אני עוד זוכר ימים כשהייתי ילד, בשוק הבוכרים היתה איזו חנות של יהודי הוא היה מציע לאנשים לרכוש מהם את הסיר והיה מתקן אותו, היה מגעיל היו באים אליו היו משלמים לו כמה פרוטות והיה מתקן אותו. לפעמים קונה אלומיניום... ואם יהיה לו חור הוא ישליך את זה לאשפה. אבל בזמנו ומביאים לו סיר אלומיניום שנהיה בו חור כדי שיתקן אותם. כיום מי בכלל אחד צדיק ממש, מיוחד מאד, חנות קטנה מאד שהיו באים אליו אנשים את הסיר והיה מוכר את זה יד שניה. ככה זה היה אז, היום השתנה המצב. ז. המשנה ברורה לא התייחס לשינוי המצב זורקים את השברי כלים. אני לא יודע מאיפה הוא יודע את זה. הוא סומך אחד מפוסקי הדור, הגרי\"ח שיינברג כותב, שבתקופת המשנה ברורה היו את דבריו לכך שהמשנה ברורה לא כתב שבזמנינו השתנה המצב. אבל יודע. זה שהפוסקים בדורות הקודמים לא עוררו את השאלה הזו זה לא אז נער צעיר, אולי באמת בסוף ימי המשנה ברורה השתנה המצב, אני לא אני לא בטוח בזה, הרי הוא לא חי בתקופת המשנה ברורה, אולי הוא היה אומר שסוברים שהמצב לא משנה להלכה, יכול להיות שבזמנם באמת קטן ועלוב ובקושי יש להם מה לאכול, אם נשבר כלי זורקים אותו לאשפה, המצב עדיין לא השתנה. לעומת זאת כיום גם אנשים עניים שגרים בבית הרי מי משתמש בשברי כלים?! ח. שברי כלים הם כמו אבנים ובאמת לכאורה יש לשאול לכאורה אם כן מה ההבדל בין השבר כלי הזה לאבן, שהרי גם האבן היתה בעבר ראויה לשימוש, פעם היו מטמינים את הקדירה באבנים, אבל מכיון שכיום אף אחד לא משתמש באבנים כך לאבנים, שהרי מרן השלחן ערוך כותב פרט לגבי אבנים שהם מוקצה זה דומה לאבנים שזה מוקצה מחמת גופו, מהצד השני זה אינו דומה כל כלים הוא אינו יכול לייחדו שהרי בערב שבת הוא היה כלי, אז מצד אחד לכן זה מוקצה אלא אם כן מייחד אותה מערב שבת. לעומת זאת בשברי מתחילתו ועד סופו. לעומת זאת השברי כלים הללו הם היו כלי, ואנו רוצים לומר שמכאן והלאה הם אינם כלים. ואולי גם אם לא משתמשים בפועל מספיק שזה ראוי לשימוש מסויים אף אם לא משתמשים. זו מחלוקת בין פוסקי דורינו, הגרי\"ח שיינברג מתיר, וכך גם הגר\"נ קרליץ בספרו. לעומת זאת הגר\"מ פיינשטיין אוסר. ט. ראיה לאסור שברי כלים בזמנינו ערוך לגבי מחט, שבדרך כלל עיקר השימוש בה הוא לתפור בגדים, והנה כולם דנים בראיה חזקה מאוד לכאורה לאסור. שבהמשך כתב מרן השלחן יש עוד שימוש שאפשר להשתמש בה והוא באדם שנכנס לו קוץ ליד או לרגל, שעל ידי מחט בעדינות אפשר להוציא את הקוץ. וכתוב בגמרא שמחט שלימה מותר לטלטלה כדי ליטול בה את הקוץ. כלומר אמנם המחט היא כלי שמיועד לתפירה, אבל יש לו גם שימוש של היתר, ובכך הוא כלי חודה או חור שלה, כלומר שנשברה באחד משני צדדיה אסור. כיון שרוב שמלאכתו לאיסור שאפשר להשתמש בו להיתר. לעומת זאת מחט שניטל בני אדם זורקים את זה לאשפה. ולכאורה אם נשבר החור של המחט אמנם זורקים לאשפה אבל עדיין היא ראויה להוציא איתה את הקוץ, ובכל זאת הגמרא אומרת כיון שדרך בני אדם לזרוק את זה לאשפה בטל ממנה שם כלי. המחט הזו כבר אינה דבר חשוב. לפי זה כתבו כמה אחרונים להוכיח שהוא הדין שברי כלים בזמנינו שזורקים אותם לאשפה אסורים, למרות שבזמנם הם היו ראויים לשימוש. למעשה הגר\"נ קרליץ והגרי\"ח שיינברג מנסים לומר כל מיני חילוקים. אבל אני ישבתי על זה חיפשתי ובדקתי, ואני חושב שהחילוקים אינם נכונים ואין לחלק בין הדין של מחט לשברי כלים בזמנינו. לפיכך להלכה ראוי לשימוש כלשהו, עצם הדבר שבני אדם אינם משתמשים בו ודרכם בזמננו משתנה הדין וכל כלי שנשבר שלא משתמשים בו, אפילו אם הוא להשליכו לאשפה, הרי הוא נחשב למוקצה מחמת גופו. י. פינוי שברי כלי שעלול להזיק אולם אם נפלה כוס על הריצפה ונשברה, הדין שלה הוא הרבה יותר קל, כיון ששבריה עלולים להזיק. הגמרא דנה לגבי קוץ ברשות הרבים אם מותר לטלטלו מחמת שהוא מזיק. והפוסקים לומדים מזה שכלי שעלול להזיק מותר לטלטלו. אכן עצם טלטול השברים במטאטא זה נקרא טלטול כלאחר יד, זה לא בידיים ומותר. לעומת זאת כאשר אוסף את השברים בכף אשפה ומרים את הכף, זה טלטול ולכאורה אסור, אך כיון שזה מזיק מותר. וכמובן שעדיף אם יכול לטאטאות את השברים במטאטא ישר לזבל. ואם המדובר הוא במקום שיש שם הרבה אנשים שיש חשש שינזקו זה עוד יותר קל. אבל להלכה, אף אם נשברה בבית ואין ילדים קטנים עדיין, כיון שזה נמצא במקום שיכולים בחוסר שימת לב להינזק, מותר. כמו כן אם השברים הם גדולים ורוצה לקחתם בידים מעיקר הדין מותר. יא. טלטול כלאחר יד וצריך לדעת כלל בזה, שבכל דיני מוקצה יש טלטול רגיל בידיים, ויש טלטול כלאחר יד. כגון שעושה עם גב היד או עם האצבע הקטנה של היד, בשינוי, ומטאטא זה גם נקרא כלאחר יד. ויש טלטול שהוא פחות, טלטול בגופו, למשל אם דוחף את המוקצה ברגליים. המגן אברהם כותב כך, ויש הרבה ראיות לדבריו. כתבתי בזה באורך שגם טלטול ברגליים נחשב לטלטול בגופו, ולא רק אם זה בדרך שהולך, אלא אף מכוון להזיז את המוקצה עם הרגל. יב. כלי שמלאכתו לאיסור שהפך להיות היתר בשבת כלי שמלאכתו לאיסור ובשבת הפך להיות כלי שמלאכתו להיתר, יש פוסקים שאומרים שזה נשאר כלי שמלאכתו לאיסור, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. אבל מרן הבית יוסף כותב, שכלי לגמרי הוא היה מותר לצורך גופו ולצורך מקומו, אם כן כאשר הוא הופך שהפך להיות כלי שמלאכתו להיתר גם בכניסת השבת הוא לא היה מוקצה להיות כלי שמלאכתו להיתר אז הוא נעשה היתר. יג. ימי הרחמים והסליחות הלילה מתחילים את לומר את הסליחות, מבקשים סליחה מהקב\"ה, מתחילים להתכונן לימים הנוראים. כמובן שכל אחד מבין שאם רוצה שהקב\"ה יסלח לו, אם רוצה כתיבה וחתימה טובה הוא צריך לעשות היה רבי מאיר אומר, גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים תשובה, לפשפש במעשיו ולהתעורר. והנה בסוף מסכת יומא איתא: \"תניא לו ולכל העולם כולו שנאמר 'ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו' - מהם לא נאמר אלא ממנו\". רבי מאיר אומר כאן דבר שצריכים ה' ירחם, ואחד מהם קם ומחליט שהוא חוזר בתשובה שלימה, אומר רבי באמת להבין מה המשמעות שלו. יושבים הרבה אנשים שעושים עוונות מאיר, הפסוק מתחיל בלשון רבים, \"ארפא משובתם אוהבם נדבה\" – למה? \"כי שב אפי ממנו\"! הוא חזר בתשובה! \"ממנו\" - בגללו אני סולח לכולם, לכל העולם כולו. והדברים כאן תמוהים מאוד, איך זה יכול להיות, אנחנו נתפלל, נחזור בתשובה, אבל הקב\"ה יסלח לליברמן... על מה ולמה?! הרי הוא ממשיך לחרף ולגדף מערכות אלוקים חיים, למה שהקב\"ה יסלח לו?! מי שעשה תשובה – לו הקב\"ה יסלח, ומי שלא שב בתשובה – לא! מה הפשט בדברי רבי מאיר? יתירה מזאת, לשון הפסוק \"ארפא משובתם אוהבם נדבה\" - הקב\"ה אומר, אם אחד עושה תשובה לא רק שאני סולח להם בגללו אלא אני גם אוהב אותם! על מה ולמה?! הרי הם המשיכו במעשיהם הרעים! הם לא שינו שום דבר! והנה צריך לדעת, שהמעשים הטובים של האדם אינם יכולים להשפיע ולתת את זכותם לאחרים. כל אחד לפי מעשיו שלו. יש אמנם יוצא מן הכלל כגון ברא מזכה אבא. פעמים שיש מקרים נדירים להיפך כמו דוד ואבשלום, שחז\"ל מאריכים להסביר למה דוד יכול היה להוציא את אבשלום מגיהינום, אבל בדרך כלל בן יכול לעזור, כגון בן שאומר קדיש, לומד תורה לעילוי נשמת אביו הוא יכול להוציאו אפילו מגיהינום, כיון גופו ובשרו שייך לאבא. לכן כשהבן הזה עושה דברים טובים זה נרשם גם שהבן הזה בא ממנו, בא מכוחו, הוא יצר אותו, הוא הביא אותו לעולם. כל לזכות האבא. אבל סתם כך, אם יש מישהו שעשה תשובה זה לכאורה לא צריך להיות קשור לאחרים. יד. זכותו היחידה של לוט והנה בפרשת וירא קוראים שהקב\"ה הפך את סדום והוא שלח מלאכים להציל את לוט, לבסוף המלאך לוקח אותו ומוציא אותו מסדום. כתוב בפסוק \"ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר, ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה\" - לוט היה בן אחיו של אברהם אבינו. ולכאורה מה פירוש הדברים, היתכן שבגלל שאברהם היה הדוד של לוט ש\"ויזכור אלוקים את אברהם\" - אין הכוונה שהקב\"ה זכר איזה מצוות של שבשביל זה הקב\"ה ישלח מלאכים להציל אותו?! והנה רש\"י שם מסביר, אברהם ובגלל זה הציל את לוט, המצוות של אברהם שייכות לאברהם, אלא כיון שלוט עשה פעם טובה לאברהם אבינו, כאשר הגיעו למצרים שאברהם פחד שיהרגו אותו – \"והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את וכו'\" – לוט ידע את הסוד, ויכול היה להלשין ולספר שאברהם משקר, ובאמת היא אשתו, ואז היו הורגים את אברהם. אבל לוט לא הלשין והקב\"ה זכר את המעשה הטוב הזה, ומחמתו הקב\"ה הציל אותו! פעם דברתי פה בנושא הזה ושאלתי שאלה קשה, הרי מתי היה הסיפור הזה? אברהם היה בן שבעים וחמש, וסדום נחרבה כשאברהם היה בן תשעים ותשע, כלומר הקב\"ה זכר ללוט מעשה טוב שעשה לפני עשרים וארבע שנים! כלומר מאז ועד אותו הזמן הוא לא עשה רעה! לא מצאו זה מעשה טוב מה שלוט עשה?! הרי נתאר לעצמינו שיבוא אדם לעולם אצלו איזה מעשה טוב שהוא ראוי להינצל בגללו! והרי בואו נחשוב, וכי האמת ויגיד רבונו של עולם אתה יודע איזה מצוות אני עשיתי?! למשל, יכולתי להרוג ולרצוח אנשים ולא רצחתי! וכי מישהו יבוא לומר דבר כזה?! וכי אם לא עשה תועבות נוראות זה נחשב למצווה?! הרי אם לוט היה מלשין על אברהם היו הורגים את אברהם! והקב\"ה זכר ללוט שהוא לא הרג את אברהם אבינו, וזו המצווה היחידה שהקב\"ה מצא! טו. בין מידות טובות לאילוף והנה, לכאורה הרי לילה לפני כן לוט קיים מצוה של הכנסת אורחים, המלאכים באו אליו והוא נלחם, הוא מוכן למסור את נפשו על מצוות הכנסת אורחים, והנה על המצוה הזו שעהש רק אתמול בלילה הקב\"ה לא מסתכל עליה! ומאידך מצוה פיקטיבית, מה שלא עשה לפני עשרים וארבע שנים זה משמש לו זכות ששולחים לו מלאכים להציל אותו, היתכן?! לוט היה עם אברהם אבינו מצד אחד ראה שאברהם מכניס אורחים, והוא אבל באמת התשובה היא, שבאמת זה תלוי אצל כל אדם לפי מה שהוא, עשה את זה. גם היום יש כל מיני גויים, כל מיני אומות, כל מיני ערבים שמכניסים אורחים, כי הם מזרעו של אברהם אבינו, ישמעאל מכניס אורחים. אבל צריך להסתכל כל אחד מי הוא באמת. דוגמא לדבר, הנה גרמניה מדינה שלימה של מליונים הלכו ביחד, בהתלהבות, להרוג את , והיא היתה ]! - שלא יחפשו תירוצים, מדינה שלמה רצתה בזה[ את הגז להרוג את היהודים, ולמעלה היה איזה חלון משם היה זורק את הגז עד שהוא מסוגל לרצוח! קראתי באיזה ספר שהיה גרמני אחד שהיה שם מדבר בנימוס והוא מדבר יפה שהוא לא אנטישמי! ושהוא אדם כל כך רע רצחו בעצמם את היהודים. והנה זה לא אומר שאם האדם אינטליגנט והוא והם הלכו אחרי זה בהתלהבות ושיתפו פעולה. חלק שיתפו פעולה חלק מדינה מאד מתקדמת, האנשים שם אינטליגנטים, אבל הם אנשים נאצים היהודים והיה רואה אותם מפרפרים למוות והוא היה שמח וצוחק. פעם אחת היה דחף אותה הוא הסתובב אליה והתנצל וביקש את סליחתה! והרי האיש הולך בדרכו כדי להפעיל את הגז, והיתה שמה נערה יהודיה ובטעות הוא הזה הוא למעשה חסר צלם אנוש, רוצח שפל, בזוי, כל דבר רע מתאים לומר עליו, אז למה הוא מבקש ממנה סליחה?! התשובה היא כי הגרמנים עוברים אילוף להיות מנומסים, זה חיצוני, זה לא אמיתי. כל בן אדם שמדבר צריכים לדעת מי הוא באמת, יהודים הם ביישנים, היהודים יחד. לעומת זאת הגרמנים הם אנשים שפלים לצערינו הרב, אבל רחמנים, גומלי חסדים. בסופו של דבר יש להם לב טוב, ובשעת צרה כל הם מתנהגים יפה, זה אילוף! טז. ההתמודדות של לוט הרי אברהם הוא \"כבד מאד\" – היה לו עושר גדול, לא היו לו ילדים בתקופה לוט עשה חשבון שאם הוא מלשין על אברהם כאשר הוא בן שבעים וחמש, ההיא, ואם אברהם היה מת הוא היה יורש אותו, הוא היה נעשה לעשיר אבינו. אם רק נדמיין מה היה באותו לילה שהמצרים לקחו את שרה, לוט אותו הדבר, אבל ההתמודדות האמיתית שלו היתה לא להלשין על אברהם הכנסת אורחים היתה בסך הכל אילוף, הוא ראה אצל אברהם הוא עשה כי זה היה מקום יפה, כתוב על סדום: \"כי כולה משקה כגן ה'\". בשביל לוט מופלג. ואילו לוט היה רודף בצע, הוא עזב את אברהם והלך לגור בסדום בודאי לא ישן כל הלילה, ואז התחיל לעשות חשבון כמה מיליונים הוא רצח! לאחר זמן הוא עוד פעם מתמודד ומתייסר וכן הלאה. כל הלילה הוא ירויח אם יתקשר למשטרה... אבל אז הוא חוזר בו, להרוג את אברהם זה סבל והיה לו קשה מאד, אבל הוא מתגבר בסוף על היצר. יז. השפעת האדם על סביבתו \"ויזכור אלוקים את אברהם\" – לא הכוונה המעשים של אברהם, כי בזה \"איש בחטאו יומתו\", הקב\"ה זוכר את הזכויות והעבירות שלו. אז אם ככה חוזרת השאלה מה רבי מאיר רוצה לומר בדבריו, שבשביל יחיד שעשה תשובה הקב\"ה סולח לעולם כולו, מה הכוונה. ואפשר לומר כך, שהנה באמת אם יש מצב כזה שיחיד עשה תשובה והאחרים זה לא נוגע אליהם בכלל באמת הקב\"ה לא יסלח להם, לא מגיע להם. אבל רבי מאיר מתכוון על יחיד שעשה תשובה שהשפיעה על האחרים, הם לא נהיו אמנם כמוהו אבל השתנו במידה מסוימת. \"ארפא משובתם אוהבם נדבה\" – מה זה 'משובתם'? הכוונה שיש גם כן קצת תשובה אצלם. הוא השפיע עליהם. השפעה של האדם על סביבתו היא כל כך גדולה שאם הוא באמת הצליח להשפיע אפילו חלקית, השכר שלו גדול מאד אצל הקב\"ה ובזכותו הוא מזכה גם את האחרים. יח. טוב שכן טוב בגמרא בסוף מסכת סוכה מסופר על מרים בת בילגה, שהיתה בת של משפחה של כהנים מיוחסים. ובתקופה ששלטו היוונים היא התיוונה ואומרת הגמרא שכשהחשמונאים ניצחו סתמו את החלון של כל המשמרה. והתחתנה עם יווני. לאחר מכן באה ובעטה במזבח והתנהגה מאד לא יפה. ושואלת הגמרא, אם היא חטאה מה עם כל המשמרה?! משיבה הגמרא \"שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה\". כלומר ילד קטן ששומעים איך שהוא מדבר הרי זה מה שהוא שומע בבית. ועוד אומרת הגמרא, שכל על שכניו. הרי רואים שאנשים שגרים בסביבה של רשעים קשה להם מאד המשמרה הפסידה משום אוי לרשע אוי לשכנו. בגלל שהרשע משפיע גם להישאר אותו הדבר. הם יורדים במידה מסוימת. הנה בית המנוגע שיש בו צרעת צריך להרוס את כל הבית. ואם זה בית דירות בבנין, מפנים את כל הבנין! יבוא אחד ויאמר רבונו 30 לרשע אוי לשכנו' - אם יש לך שכן כזה שבאה לו צרעת כנראה שאתה של עולם! זה בית שלו המנוגע, מה אתה רוצה ממני?! התשובה היא 'אוי משותף? יש מושפע ממנו גם כן! מאידך גיסא, 'טוב לצדיק וטוב לשכנו' – כתוב שיששכר וזבולון זכו לברכה גדולה מהקב\"ה, כי הם היו שכנים של שבט יהודה וגם של משה ואהרן והכהנים, ממילא הם נדבקו לתורה. ועינינו רואות שזה כך, כל מי שקרוב לתורה הוא נדבק בתורה ואז זה משפיע עליו והוא משתנה בעצמו. יט. יחיד השב בתשובה מאיר לכל סביבתו התשובה שלו. ממילא הוא משפיע על האחרים שיחזרו גם הם בתשובה. מראה לכולם ששב בתשובה, הוא לא מתבייש בזה, הוא הולך בתוקף עם זו הכוונה של רבי מאיר, יחיד שעושה תשובה הוא מאיר לכל הסביבה, הוא יש כאן הרבה הרבה מוסר. כל אחד יחשוב כמה הוא יכול להשפיע על הסביבה שלו! כ. גיחזי מנע תורה מישראל הבא, כיון שהוא מנע תורה מישראל. ובתלמוד ירושלמי מתואר כיצד גיחזי בגמרא איתא מקרה הפוך, שגיחזי המשרת של אלישע אין לו חלק לעולם מנע תורה מישראל, שהנה בזמנם עדיין לא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב, וכולם היו לומדים בעל פה. וגדולי ישראל מעתיקי השמועה היו מעבירים את התורה מדור לדור. באותה תקופה גדול הדור שהיה מעביר את כל אוסף את כולם לבית המדרש והיה מלמדם תורה. באים תלמידי חכמים, התורה שקיבל הוא היה אלישע הנביא שלמד מאליהו הנביא. והוא היה באים עמך בית ישראל, כולם באים ללמוד מהנביא. גיחזי היה כנראה איש - זה לא כמו היום שכל אחד יכול [ חשוב, הוא היה משרת של אלישע , והוא היה יושב בחוץ! כולם נכנסים ללמוד וגיחזי יושב ]להיות משב\"ק בחוץ! מסתמא גם שלא היה יושב סתם, כנראה הוא היה הוא איש חשוב הדבר שהוא ישב בחוץ, הוא מנע תורה מישראל. היתה לו השפעה והוא שישב ולמד, אמנם מעולם הוא לא אמר לאדם שלא ילך לשיעור, רק עצם מנע תורה מישראל. ולכן אין לו חלק לעולם הבא. כא. מרן חכם שלום הכהן זצוק\"ל צדיק, איך שהוא לומד תורה ועובד את הקב\"ה, איך שיש לו מידות טובות, מזה יש ללמוד על הכיוון ההפוך, שאדם שבעצם אישיותו רואים שהוא הוא משפיע על האחרים בעצם האישיות שלו, עד כדי שיטול שכר גם בשביל האחרים! הוא מזכה את הרבים! קל וחומר כשמדובר על אדם שההשפעה שלו היא כזאת שלא רק בעצם האישיות שלו אלא הוא פועל בכל הכח שנתן לו הקב\"ה לקרב ולעשות. אני הכרתי את חכם שלום זצוק\"ל מאז שהייתי ילד, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הכירו עוד כשהוא היה ילד, אאמו\"ר היה מלמד אותו כשהיה ילד קטן. היה מחנך שאין כדוגמתו. הוא מסר את נפשו למען התלמידים, ממש כך, ועוד בזמנו הוא היה מגיע לבית אאמו\"ר להתייעץ בענייני הישיבה. הוא בשבילו זה היה חשוב יותר מכבוד, יותר מהכל. לפני פחות משנה הלכתי להזמין אותו לחתונה של הבת שלי. וב\"ה בסוף הוא בא וסידר קידושין, אך קודם לכן הוא אמר לי, אני לא יכול, כיון חושב שאני יכול לתת שיעור סתם, אני צריך להכין את השיעור! אני יושב צריך למסור! ניסיתי לשכנע אותו, ואז הוא אומר לי, מה אתה מדבר?! אתה שהחתונה רחוקה וצריך ליסוע לשם ואני צריך להכין, יש לי שיעור שאני בלילה ואני עובד קשה על השיעור ואח\"כ אני למחר הולך לישיבה ואני נותן את השיעור.... אחריות על התלמידים אז הוא היה מתכונן כל יום. ובדרך כלל אתם רואים והרי הוא רב שנותן כל יום שיעור, אבל אין דבר כזה שהוא לא יתכונן, יש לו שהיה הולך לשמחות אם כבר הוא היה הולך ב\"ה הוא בא אצלי אבל אח\"כ לן יאי למיבכי לן יאי למיספד יחד עם כל בית ישראל מבכים אנו מרה את הסתלקותו של מרנא ורבנא, שריד לדור דעה, מעתיק השמועה, רבן וליבן של ישראל, מנהיג הדור הודו והדרו ראש ראשי הישיבות בעולם התורה, א\"ס יחד עם גאון עוזינו ותפארתינו מרן רבינו הגדול זיע\" ראש וראשון להקים את תנועת ש רבן של כל בני הגולה מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצוקלה\"ה נשיא מועצת חכמי התורה אוי מי יורה דעה ומי יבין שמועה מבכים מרה רבנן ותלמידהון בבית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים מיד אחרי זה הוא הלך להכין את השיעור. כל כולו היה תורה, כל פעם שהייתי כל מי שבא אליו והסתכל וראה את כל ההתנהגות שלו, ראה את התפילה בא אליו שקוע בתורה וזה היה משפיע, עצם האישיות שלו היתה משפיעה, שלו, את עבודת ה', את השיעורים, את הלימוד תורה, זה היה הפלא ופלא. מעבר לזה הוא לא הסתפק בזה, הוא יזם בזמנו את הקמת ש\"ס, שזה מעולם לא עניין אותו תפקידים, הוא לא ביקש מעולם שום תפקיד לשום אחד מהמשפחה או המקורבים שלו! זה היה אצלו כלל. אבל הוא היה אחראי הראשון להקמה, המטרה שלו היתה לקומם את הספרדים שיהיו תלמודי תורה, ישיבות של ספרדים. מזה התחילה כל המהפכה בזמנו. כשהיו הבחירות לכנסת בשנת תשמ\"ד, ישבתי ודיברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים, וגם הרב אריה דרעי בא ודיבר איתו, והיה קשה מאד לשכנע אותו, הוא פחד, הוא לא רצה להתעסק עם פוליטיקה, אבל אז הבאנו את פשרה בנושאים האלו, אנחנו צריכים ללכת לבד, רק אנחנו, אם אין אני לי חכם שלום, והוא ישב ודיבר איתו שבשום פנים ואופן אסור להסכים לשום מי לי, רק אנחנו נעזור לעצמינו. כמו כן כשהיינו יוצאים לעצרות ברחבי הארץ הוא היה יוצא ביחד עם לדבר אליהם. כשראה שאין בו צורך, ואפשר להסתדר בלעדיו אז הוא ישב מגיע לכל מקום והיה דורש, ומדבר עם הציבור ברמה שלהם בצורה שצריך הייתי נוסע איתו במכונית והיינו מדברים הרבה דברי תורה בדרך. הוא היה אאמו\"ר רק שאאמו\"ר היה נוסע בהליקופטר והוא היה נוסע במכונית. ואני ולמד, אבל בכל מקום שהרגיש שיש צורך ללכת היה הולך, והיה ראש המדברים בכל מקום, אין ספק שהזכויות שלו, חוץ מאלפי בחורי ישיבות, אברכים תלמידי חכמים שרואים את עצמם תלמידיו, חלק גדול מראשי הישיבות היום הם ממש תלמידיו. מחר בבוקר אני נוסע לארגנטינה, יש שם מאות בחורי ישיבות ואברכים שהם ממש תלמידיו. הרבה אברכים וכמעט כל הרבנים שם הם תלמידיו, וכך במקסיקו וכך בכל מקום שאנחנו הולכים. וכמובן בארץ ישראל. הוא אנשים צריכים לדבר איתו בעניינים חשובים, נכנסים יושבים והוא לומד, לו לא המשכורת שלו ולא איפה הוא גר, רק ללמוד וללמד. היו באים אליו העמיד תלמידים למאות ולאלפים, והכל במסירות! מעולם לא היה איכפת הוא אפילו לא מרגיש שאנשים יושבים לידו, ואחר כך היה כואב לו להפסיק ללמוד ולהתעסק בעניינים אחרים, אבל כשהיה צורך להתעסק בעניינים אחרים הוא התעסק, הוא עשה מה שצריך לעשות. אנחנו צריכים ללמוד מזה. אנחנו נמצאים בדור שאנחנו יכולים כל אחד לקרב, בעצם האישיות שלנו, עצם הדבר, שאנחנו עובדים את הקב\"ה שומרים תורה ומצוות – \"ויגבה לבו בדרכי ה'\", - זה משפיע! זה מקרין וזה משפיע. קל וחומר כשאנחנו יכולים לפעול ממש. חז\"ל אומרים למה זכה אלקנה שנולד לו בן שמואל, שהוא שקול כנגד משה ואהרן, משום שבתקופה ההיא עדיין לא נבנה בית המקדש, אבל היה משכן בשילה. והנה המשכן זה מקום השראת השכינה - \"ועשו לי מקדש ושכנתי יוצא משם משהו אחר. הוא סופג קדושה. ואלקנה ידע את זה, אלקנה היה בתוכם\". יהודי שמגיע לעליה לרגל למקדש, למשכן או לבית המקדש היה נביא, הוא היה צדיק יסוד עולם. אומרים חז\"ל שהיה מגיע לעיר אחת יחד עם כל בני משפחתו, והיה הולך לישון בכיכר העיר?! ישנים ברחוב. ואז אנשים שומעים שהגיע הנביא איש נכבד וחשוב והוא ישן, כולם באים אליו ושואלים אותו ומזמינים אותו לישן אצלם. והיה מספר להם שהוא בדרך למשכן ה' אשר בשילה, ושהולך לספוג יראת שמים, וקדושה. והיה משכנע והיו קמים וממשיכים ללכת עימו. ועד שהיה מגיע למשכן היו באים איתו אותם להצטרף אליו המסע. אומרים חז\"ל, שאנשים היה יורד להם דמעות המון המון אנשים. כל עליה לרגל הוא היה הולך מדרך אחרת, כל פעם עיר אחרת ולוקח את האנשים והיה מקרב אותם. אמר לו הקב\"ה אתה קירבת השבת את לבם של ישראל אלי, אני יקים לך בן שיאיר את עיני ישראל, תראו איזה זכות גדולה, מה זה זיכוי הרבים. חבל על דאבדין, אבל צריכים ללמוד ממנו, הוא ניצל את ההשפעה שלו, הוא יסד והוא עשה, ההשפעה שלו היא עצומה שתימשך לדורות. יהי רצון שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים. בעז\"ה נזכה לגאולה השלמה ותחיית המתים בקרוב אכי\"ר."},{"filename":"166.pdf","content":"כיצד האיש שהתפלל ערבית יכול להוציא את אשתו שלא התפללה ידי חובת קידוש| חידוש המגן אברהם בעניין קידוש נושאי השיעור: קידוש | קידוש בהרהור הלב| אם אשה מוציאה את בעלה ידי חובת קידוש| אם אשה חייבת בחובת תוכחה| דין ערבות באנשים ונשים| לימוד בליל| למהר לקדש על היין בליל שבת| קידוש בליל יום הכיפורים שחל בשבת או בחול| של יום טוב אם הוא מהתורה או מדרבנן לקדש על היין קודם שיצא ידי חובת קריאת שמע | שבת קודם הסעודה166 גליוןמיום א' אלול תשע\"ח הבחור הצעיר יחזקאל נתנאל בן גאולה ז\"ל בן הרה\"ג רבי אבישי לוי שליט\"א - נלב\"ע בקציו\"ש ב' אלול תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת כי תצא הלכות קידוש (ב) א. האחרונים הסכימו לדברי המגן אברהם שיוצאים (סימן רעא סק\"א) בשיעורים הקודמים דיברנו לאור דברי המגן אברהם ידי חובת מצות קידוש דאורייתא בתפילת ערבית, כאשר אומרים \"אלוקינו ואלוקי אבותינו, רצה נא במנוחתינו קדשנו במצותיך\" וחותמים \"מקדש השבת\". והארכנו לדון אם הוא צודק להלכה, ושיש כמה ראשונים שכותבים בפירוש כדברי המגן אברהם, אך יש ראשונים שחולקים בזה. והוא נידון גם לגבי מה שנחלקו אם צריך כוונה לצאת ידי חובת קידוש ומה לא. והנה ודאי הוא שרובא דרובא מהאחרונים מסכימים לדברי המגן אברהם. אמנם בשו\"ת יביע אומר ח\"א אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב תשובה ארוכה בנושא, שם מציג את הדברים כמחלוקת שקולה באחרונים אם כמו המגן אברהם או לא. אבל באמת מי שיבדוק בדברי גם הראשונים והאחרונים יראה שרובא דרובא מסכימים לדברי המגן אברהם. חיפשתי ומצאתי שהרוב הגדול של רבותינו האחרונים הולכים אחרי המגן אברהם. ב. כיצד האיש מוציא ידי חובת קידוש את אשתו לאור זאת יש לדון כאשר האיש התפלל תפילת ערבית ואילו האשה לא התפללה, שבכך לפי המגן אברהם האיש חייב בקידוש רק מדרבנן, אולם האשה חייבת בקידוש מדאורייתא. אם כן כיצד האיש שחיובו מדרבנן יוציא את אשתו שחייבת בקידוש מדאורייתא לכוליה עלמא. שהרי כלל ברור הוא בידינו שחיוב דרבנן כלפי חייב מדאורייתא הוא פטור. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא. ג. אף על פי שיצא מוציא אלא שיש לנו כלל שאף אם פטור מדאורייתא או מדרבנן במצוה, כגון שקיים את המצוה, הוא רשאי להוציא מישהו אחר \"אף על פי שיצא - מוציא\". דוגמא לדבר, אדם יושב בביתו ומקדש על היין, והנה אומרים לו שיש אורח מסכן, שאינו יכול לקדש בעצמו על היין, וכמו כן אם קידש על היין בביתו ומבקשים ממנו שיבוא לקדש עבור בית חולים סמוך שיש בו כמה חולים במיטותיהם, רשאי לקדש עבורם על היין וזאת משום הטעם של אף על פי שיצא מוציא. לגבי ברכת המצוות, כגון אדם שתקע (ראש השנה כט.)היסוד הזה מובא בגמרא בשופר בציבור והוא והציבור יצאו ידי חובה, והנה אומרים לו שיש כמה אנשים שאינם חשים בטוב ולא הלכו לבית הכנסת, שמותר לו לברך בעבורם ולהוציאם ידי חובה. אכן מותר לתקוע גם עבור נשים אך אסור לברך להן, כי נשים נוהגות לקיים את מצות שופר. והנה לכאורה הלא האיש הזה הוא פטור ממצות שופר וכיצד הוא בא להוציא ידי חובה את שומעיו. והביאור בזה, שהנה על כל יהודי יש אחריות שיהודי אחר יקיים מצוות. זו המשמעות של ערבות, 'כל ישראל ערבים זה בזה'. לפיכך אומרת הגמרא, שגם אם אדם קיים מצוה אך חבירו לא קיים, ואינו יכול לקיימה לבד, יכול להוציאו ידי חובה. אבל כל זה הוא בברכת המצוות, אבל בברכות הנהנין אין אומרים את הדין של ערבות. ואם אינו יודע לברך עליו ללמוד או שלא יאכל את המאכל. או שימצא מישהו שאוכל בעצמו ויכוון להוציאו ידי חובה. אכן גם בנידון דידן לכאורה יש לומר \"אף על פי שיצא מוציא\" למרות שהחיוב של האיש הוא רק מדרבנן ואילו החיוב של האשה היא מדאורייתא. אולם מסתפקת אם נשים חייבות (כ:) יש לשאול, שהנה הגמרא במסכת ברכות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. והנה אמנם ברכת המזון אינה מצוה שהזמן גרמא, אך רש\"י מסביר שם, שהרי \"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך\" – והרי נשים לא קיבלו חלק בארץ. לעומתו מקשים התוספות, שהרי גם כהנים ולוויים לא קבלו חלק בארץ, ולכאורה למה הגמרא לא מסתפקת לגבם. משום כך כתבו התוספות, שהצד לומר שנשים פטורות מברכת המזון הוא מחמת שבברכת המזון אומרים \"ברית ותורה\" והגמרא אומרת שמי שלא אמר \"ברית ותורה\" לא יצא ידי חובתו, ולכך הגמרא מסתפקת. והנה איתא שם בגמרא שהנפקא מינה בספק הזה הוא אם נשים יכולות להוציא ידי חובה את האנשים, דהיינו שאם היא חייבת מהתורה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו, אבל אם כל חיובה הוא מדרבנן ומהתורה היא פטורה, הרי שאינה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו. ד. המלחמה על צביון המדינה זה שאנחנו נלחמים פה על הצביון היהודי של המדינה הזאת, ואנחנו כל הזמן צריכים להיאבק מול עוכרי ישראל, על ציפור הנפש שלנו, על שבת קודש, על הפרהסיא היהודית זה לא דבר כל כך פשוט. זה פשוט שכואב לנו! פעם שאל אותי אדם חילוני, למה לא איכפת לנו שבבורו-פארק נוסעים מכוניות?! בודאי זה בגלל שאנחנו לא יכולים להתמודד מול הגויים, אבל כאן בארץ ישראל אתם רוצים לעצבן אותנו החילונים... אמרתי לו מה אתה מבלבל את המח, בבורו פארק אין לנו שום סיבה למנוע בעדם שהרי גוי ששבת חייב מיתה, מותר להם! אבל אתם יהודים! יש לנו אחריות עליכם! לצערינו הכח שלנו מוגבל, אנחנו לא יכולים לעשות משהו בכח נגד החילונים, לכן אנחנו צריכים להשתדל בהסברה ובכל הכלים שיש בידינו לכל הפחות למנוע את הפרהסיא. ה. נשים אינן בכלל ערבות ורבינו יונה (ברכות פרק ג דף יב ע\"א) שואלים על כך (ברכות פרק ג סימן יג)הרא\"ש קושיא חזקה, שהנה כתוב בפירוש בגמרא (ברכות כ:) וכך נפסק להלכה, שאם אדם אכל ושבע הוא חייב בברכת המזון מדאורייתא. אבל אם אכל רק כזית יש בזה מחלוקת, אבל רוב הראשונים סוברים וכך נפסק בשלחן ערוך, שחייב בברכת המזון רק מדרבנן. והנה איתא בגמרא שאדם שאכל כזית בלבד יכול להוציא ידי חובה את חבירו שאכל כביצה. ולכאורה מה ההבדל, למה בברכת המזון האשה אינה יכולה להוציא את האיש כיון שהיא חייבת מדרבנן והוא חייב מדאורייתא, ואילו אדם שאכל רק כזית שחייב בברכת המזון רק מדרבנן רשאי להוציא איש שאכל ושבע שהוא חייב מהתורה. תירוץ ]בשם ר\"י – רבינו יצחק – בעל התוספות[ מתרצים הרא\"ש ורבינו יונה מאוד יסודי, שהנה איש אפילו אם לא אכל כלל יכול להוציא את חבירו, כיון שיש לו ערבות כלפי חבירו, רק שחכמים הצריכו שיאכל לכל הפחות כזית, למרות שחבירו חייב מהתורה. אבל נשים אינן יכולות להוציא את האנשים כי אינן בכלל ערבות. \"כל ישראל ערבים זה בזה\" – הוא דוקא באנשים ולא בנשים. - הדגול מרבבה הוא הנודע ביהודה, יש לו הגהות [ והנה, כותב הדגול מרבבה (סימן על דברי המגן אברהם ]על המגן אברהם שקרא להם בשם דגול מרבבה שכתב שמי שהתפלל ערבית חייב בקידוש רק מדרבנן, שלפי דברי רעא סק\"ב) הרא\"ש ורבינו יונה הוא גם אינו יכול להוציא את אשתו ידי חובה, כיון שהרי מה שיכול להוציאה ידי חובה הוא מדין אף על פי שיצא מוציא, דהיינו מדין ערבות, הרי אשה אינה בכלל ערבות, וממילא גם אינה יכולה .לצאת בברכתו של האיש ו. ביאור רבי עקיבא איגר בדברי הראשונים (בהגהותיו לשלחן ערוך שם סק\"ד ובשו\"ת מהדורא קמא לעומת זאת כותב הגאון רבי עקיבא איגר דבר פשוט ויפה, שיש ללמוד פשט אחר ברא\"ש וברבינו יונה. שהנה סוף סימן ז) הרא\"ש מדבר על הגמרא שדנה לגבי ברכת המזון, והנה אם אשה פטורה מברכת המזון היא לעולם לא תהיה חייבת, וממילא מהתורה היא אינה שייכת במצוה, וכאשר אינה שייכת בה אינה יכולה להוציא ידי חובה את האחר שהוא חייב במצוה. אי אפשר לומר בזה כל ישראל ערבים, איזו ערבות יש כאן?! הרי היא מופקעת לגמרי מהמצוה מדאורייתא. לעומת זאת אדם שחייב במצוה כגון קידוש, שהוא חייב אבל הוא קיים את המצוה בתפילה, ודאי שמדין ערבות יכול להוציא את חבירו שעדיין לא קיים את המצוה. וביאור דברי רבי עקיבא איגר, שהנה ודאי הוא שאיש ערב בעד אשה, ואשה עריבה בעד איש. אבל ודאי שאשה אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובת כיצד ]...' - היא לא 'נשות הכותל[ ברכת התפילין, שהרי אינה שייכת במצוה זו תברך עבורו. מאידך רק במצוה שהאשה שייכת בה גם היא בכלל ערבות, אבל במצוה שהאשה מופקעת ממנה הרי שאין לה גם דין ערבות. ז. ההבדל בין נשים לגברים בעניין הערבות והמהרי\"ט (ריש פרשת נצבים) יש שיטה נוספת שכותבים אותה האור החיים על התורה (בחידושיו למסכת קידושין ע:), דבר יפה מאוד. שהנה את הדין שיש ערבות לעם ישראל לומדים מהפסוקים: \"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב ממיך. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כורת עמך היום\". שכאן כתוב דין ערבות. והנה התורה מתחילה בפסוק הראשון, מי הנצבים \"כל איש ישראל\" והנה בפסוק הבא התורה אומרת \"טפכם נשיכם וגרך\" – ולכאורה הלא כבר אמרת כל איש ישראל?! למה התורה מפרטת שוב. אלא הביאור הוא, שהתורה רוצה להגיד לנו שאלה הכתובים בפסוק א' \"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל\" - איש, דהיינו שיש ערבות לכל הגברים. אבל אלו הכתובים בפסוק ב' \"טפכם נשיכם\" אמנם הם בכלל הערבות אבל אינם יכולים להיות ערבים לגברים. האנשים יכולים להיות ערבים לנשים ואילו הנשים אינם יכולות להיות ערבות לאנשים, האיש יש לו כח, יש לו אחריות גם על האשה שתקיים את המצוות, אבל האשה אין לה ערבות כלפי האיש. ח. חובת תוכחה של אשה לבעלה והנה לפי דבריהם יוצא לכאורה שאשה אינה חייבת להוכיח את בעלה, אבל זה קשה מאד, משום שהגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו אותו חי, ונתנו ספוגין של צמר על לבו כדי שלא ימות מהר, דבר נורא אותו וגם את אשתו! והגמרא שואלת מפני מה הוא נענש, ואומרת הגמרא 'לפי שהיה הוגה את ה' באותיותיו' – דהיינו שהוא ידע את שם המפורש ואמר אותו. ואשתו נענשה שלא מיחתה בו. אם כן רואים שגם האשה שייכת בדיני הוכחה לבעלה, שהרי מחאה באה מדין ערבות, ואם אין ערבות מאשה לאיש למה היתה חייבת למחות בו. את הקושיא הזו מקשה מרן החיד\"א והוא דן בזה. אכן יש שמתרצים, שאשה כלפי בעלה אכן יש לה ערבות, אך כלפי אנשים אחרים אין לה ערבות. לעומת זאת האיש יש לו ערבות כלפי כולם. וכמו כן הוא הדין בקטן, הרי ילד קטן אינו יכול להיות ערב על הגדול, וכי הוא יאמר לגדול מה לעשות?! הרי הגדול לא ישמע לו! לקטן אין את הכח למחות. מדבר קצת בנושא הזה, אבל בעיקר (ח\"ט חאו\"ח סימן קח אות קכח)בשו\"ת יביע אומר זכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב אותה (סימן יד),הוא האריך בספר לוית חן בשנת תשמ\"ד, תשובה יפה מאד שבה הוא מקיף את כל הנושא של ערבות בין איש לאשה ובין אשה לאיש. ט. אם אשה יכולה לקדש עבור בעלה על כל פנים, בין לפי רבי עקיבא איגר ובין לפי האור החיים הקדוש, איש שהתפלל ערבית יכול להוציא את האשה ידי חובת קידוש למרות שלא התפללה. כיון שמאיש לאשה יש את דיני ערבות. ולפי רבי עקיבא איגר כאמור לעיל יש ערבות גם מאשה לאיש. לעומת זאת אם האיש אינו יכול לקדש, והאשה התפללה ערבית והוא לא התפלל, והוא אינו יכול לקדש, לפי רבי עקיבא איגר האשה יכולה להוציאו ידי חובה, אבל לפי האור החיים באופן כזה אינה יכולה להוציאו ידי חובה. י. הוכחה מדברי התוספות לרבי עקיבא איגר הנה לעיל הבאנו את המחלוקת בין רש\"י לתוספות שדעת רש\"י שהצד לומר שאשה תהיה פטורה מברכת המזון כיון שלא קיבלה חלק בארץ. ואילו התוספות הקשו, שהרי גם הכהנים והלווים לא קיבלו חלק בארץ ולמה הם ודאי חייבים בברכת המזון. ולכאורה יש לשאול, שהרי יש הבדל גדול, כהנים ולויים אף אחד לא מעלה על דעתו להגיד שהם לא בכלל ערבות, אבל אשה הרי יש צד לומר שאינה בכלל ערבות. ולכאורה לפי זה רואים שהתוספות סוברים כמו רבי עקיבא איגר, שגם נשים הן בכלל דין ערבות. אולם רש\"י סבר כמו הדגול מרבבה, שאשה אין לה דין ערבות. ובכך יש לתרץ את קושיית התוספות, שמחמת שאין לה דין ערבות לכן הגמרא מסתפקת לגבה, אבל כהנים ולווים שיש להם דין ערבות לכן אין בהם נידון כלל. אכן לפי חידושי הרשב\"א שם שמיישב את קושיית התוספות בדרך אחרת לכאורה אין ראיה - ומי שיעיין [ .מרש\"י. אבל מהתוספות ודאי שיש ראיה לרבי עקיבא איגר . ]בדברי הרשב\"א יראה שאין ראיה מרש\"י יא. הלכה למעשה הלכה למעשה אנו נוקטים כמו שפסק אאמו\"ר שם בלויית חן, כמו שיטת רבי עקיבא איגר ולכל הפחות כמו האור החיים הקדוש, לכן האיש יכול להוציא את האשה ידי חובה. שהנה בנידון הזה יש כמה צדדין לדון בהם: א. אם יש ערבות או לא. ב. אולי מכיון שהאיש לא כיוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה, ומצוות צריכות כוונה, הרי שלא יצא ידי חובת קידוש והוא חייב מדאורייתא. ועוד שסוברים שחיוב היין בקידוש הוא (נזיר ד.) ג. הנה יש ראשונים כרש\"י מדאורייתא. וכמו כן ראיתי בספר העיתים שמביא בשם רבי שמואל הנגיד, שאם יש לו כסף לקנות יין ולחם לשבת או נר לשבת, שעדיף שיקנה יין ולחם לסעודה משום שחיובן הוא דאורייתא ואילו הנר הוא מדרבנן. ומשמע שסובר כרש\"י שיין בקידוש והסעודה חיובן הוא דאורייתא. הדאורייתא קודם לדרבנן, אז שיקנה יין ויאכל בחשך. לאור הדברים הללו יש לומר: א. שיש דין ערבות במצוה שגם האשה חייבת בה. ב. יש לומר שדוקא כיון שהאיש לא כיון לצאת ידי חובה בתפילה לכן ודאי הוא שיכול להוציא את אשתו, כי אז הוא לא יצא ידי חובת קידוש. ג. יש אומרים שלא יוצאים ידי חובה בתפילה. ד. יש אומרים שבתפילה אין יוצאים ידי חובת קידוש משום שלא מזכירים שם 'זכר ליציאת מצרים', והגמרא אומרת שכל מי שלא הזכיר יציאת מצרים בקידוש לא יצא ידי חובתו. אם כן יש כאן כמה צדדים שהאיש שהתפלל יכול להוציא ידי חובת קידוש את האשה שלא התפללה. יב. רצוי שנשים יתפללו את כל תפילות השבת בכל אופן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקפיד בביתו שלו, שנשים יתפללו בשבת את כל התפילות. למרות שאשה חייבת בתפילה אחת היום, תמיד היה אומר להם בבקשה תתפללו את כל שלושת התפילות. אמא ע\"ה היתה מתפללת כל שבת תפילת ערבית. וגם בביתי ב\"ה אנחנו באים לבית מבית הכנסת כל הנשים מתפללות שמונה עשרה של ערבית. זה דבר חשוב ורצוי מאד. ואז לכל הדעות האיש יכול להוציא את האשה. זה רצוי, אבל לא חובה. אך אם אחד יש לו אשה צדקת והיא מתפללת שמונה עשרה של ערבית של שבת בדביקות, ומאריכה מאוד, הוא בא מבית הכנסת ורוצה לקדש על היין, אבל היא עדיין לא התפללה, וכולם צריכים להמתין, באופן כזה אפשר באמת להקל לקדש עבורה אף שלא התפללה. וכל אחד יאמר בביתו בדרכי נועם שכדאי מאד שגם הבנות כולם יתפללו תפילת ערבית של שבת. יג. קידוש בהרהור הלב הנה אם אדם מקדש ונמצאים שם בני ביתו הוא חייב לאמר את הקידוש בקול כדי שכולם ישמעו, הוא לא יכול להרהר את הקידוש. פעם, כאשר הגר\"ח מבריסק היה ילד קטן אמר לו אביו שיש מחלוקת אם הרהור כדיבור דמי או לא, והנה למאן דאמר 'הרהור כדיבור דמי' - אני עכשיו הרהרתי איזה קושיא עצומה מה יש לך לענות?... ובנו השיב לו, הנה עכשיו הרהרתי תירוץ מצויין על הקושיא שלך... ויש לדון אם אדם מקדש לעצמו ואין לו שומעים אם יכול לצאת ידי חובת קידוש בהרהור. והפרי מגדים כותב שיוצא ידי חובה, וכן כתבו עוד כמה אחרונים. והפרי מגדים מביא ראיה, ממצות קריאת פרשת זכור. שהגמרא אומרת 'זכור' - בפה. דהיינו שלא מספיק הרהור הלב אלא צריך בפה. והגמרא מביאה הוכחה למה לא מספיק בלב, שהרי כתוב בפסוק 'לא תשכח' - הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים זכור, בפה. אשר על כן כותב הפרי מגדים, שהנה לגבי קידוש לא כתוב 'לא תשכח', כתוב רק זכור, \"זכור את יום השבת לקדשו\" לכן יוצא ידי חובת קידוש בהרהור הלב. והנה זה פלא גדול, כולם תמהים על הפרי מגדים יש מדרש הלכה 'ספרי' ששם כתוב בפירוש שזכור זה בפה גם לגבי קידוש, כמו בזכירת מעשה עמלק. אשר על כן צריך לדעת, שאמנם כמעט כל הראשונים סוברים שהרהור לאו כדיבור דמי, אבל גם אליבא דהרמב\"ם שסובר שהרהור כדיבור דמי, בקידוש יש לומר בקול כמו שב'זכור' שהרמב\"ם מודה שצריך לומר בפה. יש בפוסקים דיון דומה לגבי זכירת יציאת מצרים בבוקר ובלילה, יש ראיות מכמה ראשונים שצריך בפה דוקא, וממילא גם הקידוש צריך להיות בפה ולא מועיל בלב. ואכמ\"ל. יד. קידוש של יום טוב אם הוא מהתורה או מדרבנן הפוסקים דנים לגבי קידוש של יום טוב אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. שהנה מביא בשם המגיד משנה שקידוש יום טוב (בתחילת הלכות קידוש סימן רעא)המגן אברהם הוא מדרבנן. ויש כמה ראשונים שכותבים כך. והנה כשאאמו\"ר היה צעיר מאד הרבה לפני שנולדתי, הוא כתב ספר שו\"ת חזון עובדיה על הלכות ליל הסדר, אחר כך הגדיל אותו בערך בשנת תש\"נ, והוא הפך להיות שתי כרכים גדולים, שו\"ת ענקי רק על עניני ליל הסדר. ושם בסימן ב' יש תשובה שלימה שהוא דן על קידוש של יום טוב אם הוא מהתורה או מדרבנן. והוא מביא שנגד המגיד משנה והמגן אברהם שאמנם יש הרבה שהסכימו לדבריהם, אך יש שורה ארוכה של ראשונים שכותבים בפירוש שהוא מן התורה. המנחת חינוך כותב שזו דעת הרמב\"ם. שהנה אמנם הרמב\"ם בהלכות יום טוב לא הזכיר קידוש כלל, אבל בהלכות שבת הוא מזכיר. וז\"ל: \"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילים במוצאיהם ובמוצאי יום הכיפורים, שכולם שבתות ה' הן\". ולכאורה ממה שכתב \"כשם\" כוונתו לומר שקידוש של יום טוב הוא אותו הדין של קידוש של שבת, שהרי הרמב\"ם יכול היה לכתוב 'מקדשין ביום טוב'. אמנם הוא לא מדייק מהמילה \"כשם\" אך כך יש אחרונים שמדייקים. הרמב\"ם כותב כל מיני כללים של התורה, (פרק יב הלכה ג)והנה בהלכות עבודה זרה ושם הוא כותב שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא חוץ מקידוש היום. והלחם משנה שם כותב שהוא מצא גירסא ברמב\"ם \"חוץ מקידוש שבת ויום טוב\". הרי בפירוש שחייבים בקידוש מהתורה. אבל הלחם משנה שם כותב שזו גירסא לא נכונה בגלל המגיד משנה. אבל לאור האמור, כבר מוכח מהרמב\"ם בהלכות שבת שקידוש יום טוב הוא מהתורה וכן מוכח מכמה ראשונים. וכמו כן יש לומר שנשים חייבות בקידוש יום טוב כמו האנשים, וממילא האיש מוציא ידי חובה את האשה. אבל לגבי אם האשה מוציאה ידי חובה את האיש יש בזה ויכוח, ולכן אם יש צורך גדול גם האשה מוציאה את האיש. טו. קידוש בליל יום הכיפורים שחל בשבת והנה לשון הרמב\"ם הנ\"ל היא \"מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים\" - ולכאורה למה לא כתב שמקדשין ביום הכיפורים. ומשמע שאין ביום הכיפורים דין קידוש. והנה הגאון רבי עקיבא איגר כותב שביום הכיפורים שחל להיות בשבת יש מצות קידוש. (בהגהותיו לשלחן ערוך שם סק\"ב) ומכח זה הוא מוכיח שחובת היין בקידוש הוא מדרבנן ויוצאים ידי חובת קידוש מהתרוה בתפילה, וכשיטת המגן אברהם, שהנה ביום הכיפורים אין יין, אז איך מקיימים מצות קידוש? בתפילה! כלומר שפשוט לו שביום הכיפורים שחל בשבת עדיין יש חובת קידוש דאורייתא, לכן יש לכוון בברכה האמצעית של תפילת ערבית של יום הכיפורים, כשאומרים \"מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים\" לכוון לצאת ידי חובת קידוש. וכמו כן כותב בפירוש .(הנד\"מ עמ\"ס שבת סט.)הריטב\"א , שאין מצות (מהדורא תנינא לפסחים קו.)לעומת זאת הרי\"ד בעל התוספות רי\"ד כותב קידוש ביום הכיפורים, אכן הוא סובר שהקידוש על היין הוא מדרבנן, ומדאורייתא יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, בכל זאת הוא אומר שבתפילה של יום הכיפורים אין קידוש. אני חשבתי אולי קצת לדחוק בלשון שלו, לומר שאינו חולק. משום שלכאורה מה הסברא לומר שביום הכיפורים לא תהיה חובת קידוש. טז. קידוש ביום הכיפורים שחל בחול , (שבועות יג.)בחזון עובדיה מביא ראיה לענין הקידוש ביום הכיפורים מהגמרא ששם איתא שיום הכיפורים צריך לקרוא אותו \"מקרא קודש\". ומסביר רש\"י דהיינו לברך את הברכה, לומר \"מקדש ישראל ויום הכיפורים\". רואים לכאורה שיש מצות קידוש ביום הכיפורים. אבל אני חושב שאולי לכאורה אפשר לדחות, שלקרוא מקרא קודש הכונה לקבל תוספת היום, לקבל את קדושת (בהגהותיו לשלחן ערוך ריש סימן רעא)היום, ואינו קשור לקידוש. אבל באמת החתם סופר גם כותב את הראיה הזו מרש\"י, שיש מצות קידוש ביום הכיפורים בין בשבת ובין בחול. למעשה יש בנידון הזה שלושה שיטות: א. שיטת הרי\"ד שלכאורה משמע שסובר שאין מצות קידוש ביום הכיפורים כלל. ב. רבי עקיבא איגר והריטב\"א שסוברים שיש קידוש בתפילה ביום הכיפורים שחל בשבת. ג. החתם סופר ועוד הרבה אחרונים שיש מצות קידוש ביום הכיפורים גם כאשר חל בחול. יז. מצוות צריכות כוונה , לכן אני תמיד מקפיד (שלחן ערוך סימן ס)והנה יש לנו כלל מצוות צריכות כוונה וראיתי כמה ספרים שמזכירים את זה, שלאחר אמירת 'כל נדרי' כשעומדים להתחיל להתפלל תפילת ערבית אני מכריז לכוון בתפילת ערבית בסוף הברכה האמצעית שחותם 'מקדש ישראל ויום הכיפורים' לקיים מצוה דאורייתא של קידוש. הרי מה אנחנו מפסידים בזה?! גם אם בחול אין את חובת קידוש, או אפילו בשבת אין, אם כיוון אין בזה בל תוסיף. יח. למהר לקדש על היין בליל שבת בימות הקיץ הימים ארוכים ויש מקומות בעולם שעושים קידוש מבעוד יום. כתוב: \"כשיבוא לביתו ימהר (בתחילת הלכות קידוש סימן רעא ס\"א)והנה מרן השלחן ערוך לאכול מיד\". ולכאורה הרי קודם עושים קידוש, אכן בבית יוסף שם כתוב שימהר לקדש על היין. כלומר שיש עניין גדול מאד למהר כמה שיותר לקדש. הגמרא במסכת פסחים אומרת, \"אקדומי יומא מקדמינן אפוקי יומא מאחרינן\". כלומר, קיבלנו מתנה מהקב\"ה, את השבת, לכן במוצאי שבת אל תמהר ותחפש שלשה כוכבים כדי לברוח, צריך להראות שהמתנה של הקב\"ה יקרה לך, קשה לך להיפרד מהשבת. וכמו כן בערב שבת יש להקדים, נתאר לעצמינו אם בא לאדם אורח, מגישים לשלחן כל מיני מאכלים, תבשילים טובים. ואז האורח אומר התבשיל הזה מאד טוב ומבקש לקבל עוד. הרי בעלת הבית מאד שמחה בכך, הנה הוא רוצה עוד, הוא מכבד אותה בזה שהוא מבקש עוד. ככה הקב\"ה שנתן לנו מתנה, איזו מתנה יקרה שבת קודש, נשמה יתרה, עונג שבת, אנחנו צריכים לומר 'אנחנו רוצים עוד!' וזה מלבד המצות עשה מהתורה להוסיף מחול על הקודש. המצות עשה היא אפילו חמש דקות, צריך להראות שרוצה יותר. לכן יש למהר ולהקדים את הסעודה של שבת. יט. צריך להתחשב בבני הבית ולא לעכבם המגן אברהם כותב בשם הרמ\"ע מפאנו, שאם למשל אדם אכל ביום שישי - דרך אגב כדאי למעט בזה כמה שיותר, דיברנו על כך כמה פעמים, [ בצהרים , ]שבערב שבת כדאי למעט באכילה כדי שיהיה לו תיאבון לאכול טוב בלילה הוא לא רעב כל כך ורוצה להמתין עם תחילת הסעודה, שרשאי להמתין מלסעוד, משום שכל העניין למהר הוא לקדש את יום השבת, להראות שאוהב את השבת, והרי הוא כבר התפלל ערבית ולפי המגן אברהם מקיימים מצות קידוש בתפילה, אשר על כן אם אינו רעב יכול להמתין מעט ולא לקדש מיד. אבל כמובן צריך לשים לב, שאנחנו אומרים שלא חייבים למהר הוא כשנמצא לבד עם אשתו וגם היא לא רעבה. אבל אם יש אנשים נוספים איפה הבין אדם לחבירו?! איפה 'ואהבת לרעיך כמוך'?! אתה אכלת ושבעת ביום שישי, הטבע שלך שאתה לא רעב עכשיו כל כך אתה רוצה לשבת ללמוד, לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום ושכולם יתפוצצו?!... המשנה ברורה כותב על מי שיש לו אורחים עניים שמחכים, סוף סוף הזמינו אותם לשבת, יש אוכל טוב, ואתה ככה פתאום נהיה לך צדיק?! הרי מי שלומד בשעה כזאת הקב\"ה יעניש אותו! מה אתה צריך ללמוד עכשיו?! וכמו כן אדם שיש לו ילדים קטנים בבית, במקום לזכות אותם, לחנך אותם שישמעו קידוש, ישבו וישירו שירי שבת, לספר להם סיפור יפה על צדיקים, ילדים אוהבים לשמוע סיפורים, ובמקום זאת הוא בא ויושב ללמוד ולפלפל, להקשות ולתרץ, לקרוא שמו\"ת. מי אשם לך שלא קראת קודם?! תקרא קודם לכן ואם אין ברירה תקרא אחרי הסעודה! למה לתת להם להמתין?! הם רעבים! עד שתסיים הם ירדמו ויפסידו את כל סעודת השבת. זו הסיבה שכאן הנהגתי שכל מי שיש לו ילדים יוכל להתפלל תפילת ערבית מוקדם ביום שישי בקיץ, כי בחורף בין כה גומרים מוקדם. אכן יש אנשים שרגילים לאכול מאוחר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר כאן בשכונת 'הר נוף', אם אתם זוכרים במשך הרבה שנים הוא היה מתפלל כאן דקות, גם בקיץ, ובית הכנסת היה מלא בעמידה. 04 בשבת. והוא היה דורש אחרי התפילה היה הולך ברגל, לאט לאט, ועד שהיה מגיע לביתו היה מאוחר מאד. אבל אין בעיה, כי מי שמגיע לשמוע את הדרשה הוא דואג מראש שהילדים הקטנים ישנו בצהרים למשל. הוא דואג מראש שלא יהיה מצב שבגלל שהוא רוצה לשמוע דרשה כל המשפחה שלו יתאחרו. אבל אם באמת זה כך שכל המשפחה ממתינים לו והוא הולך לשמוע דרשה זה לא בסדר. יש בתי כנסיות בחו\"ל שיש דרשה כמו אצלינו, או שהם עושים סדר לימוד, הייתי בכמה מקומות שלאחר תפילת ערבית עושים סדר לימוד. אבל כל זה הוא בתנאי שאינו רעב, אין לו סיבה למהר. אבל אם הוא או משפחתו רעבים או עייפים, זה דוחה תלמוד תורה. אין לך רשות לשבת ללמוד. דרך אגב, בחו\"ל אלה שעושים סדרי לימוד לאחר תפילת ערבית, עושים זאת בימי החורף בלבד, שמסיימים את התפילה מוקדם מאד, בשעה חמש בערך, עדיין מוקדם בשביל לאכול. אבל בקיץ צריך מאד להקפיד על כך. אבל דרשה רבע שעה לאחר השקיעה זה לא נורא, כדי שיתפללו ערבית ויקראו קריאת שמע אחרי צאת הכוכבים של הגאונים לכל הפחות, אבל להאריך יותר זה לא רצוי. לכן כאן בבית הכנסת כאשר באים רבנים מבחוץ, אני מזמין אותם לדרוש ואני עושה איתם תנאי במיוחד בקיץ, שידברו מקסימום רבע שעה לא יותר. היה אחד שדרש ארוך, הוא חושב שכולם אין להם מה לעשות רק לשמוע אותו, כולם משתוקקים לשמוע אותו, אמרתי לו חביבי, אני מצטער אני אמרתי לך ככה, אני מתנגד לזה, אתה מעכב את הילדים בבית! עם כל הכבוד לדרשה, דרשת יפה מאד, אבל אני יותר לא מזמין אותך! אין חכמות! מרן החיד\"א כותב, שהיו אנשים שהיו רגילים להתפלל ערבית, ואחר כך הולכים ויושבים מפטפטים צוחקים שזה ודאי אסור. והוא כותב נגד זה מילים קשות. וגם רבינו חיים פאלאג'י כותב על כך. וכמו כן החסד לאלפים לבעל הפלא יועץ כותב נגד זה שאנשים יושבי קרנות יושבים מפטפטים, צוחקים זה על זה. אף אם אינם מדברים לשון הרע ורכילות, אפילו אם מדברים דברי תורה, איזה רשות יש לכך כשבני הבית מחכים לך?! כ. בשעה הראשונה מזל מאדים שולט בעולם המגן אברהם מביא את מה שכתוב בספר חמדת ימים שבערב שבת ביום זה מזל צדק, בשקיעה זה מזל מאדים. יש בזה ויכוח איך מחשבים את המזלות. לפי חלק מהפוסקים, לפי החישוב של המחצית השקל וכמה אחרונים, זה שייך רק בניסן ובתשרי. אבל הוא כותב את זה בסתם, שבשעה הראשונה של ליל שבת זה מזל מאדים. ולכן לא לעשות קידוש בשעה זו כי זה לא מזל טוב. או שיקדים מבעוד יום או שיאחר. והאמת שמי שמתפלל במניין המוקדם הוא יכול לקדש לפני השקיעה. וגם המתפללים במניין הרגיל שמסיימים כחצי שעה לאחר השקיעה ואף יותר, ממילא עד שמקדשים על היין עובר שעה מהשקיעה. אבל באמת שלא צריך להקפיד בזה. בשו\"ת דברי יציב של האדמו\"ר הקודם מצאנז כותב נגד זה, הוא אומר עם ישראל הם מעל המזל. כא. לקדש על היין קודם שקרא קריאת שמע הנה כאשר מתפללים בצאת הכוכבים של הגאונים גם בקיץ, ורוצה להחמיר לקרוא קריאת שמע לפי רבינו תם, יכול לכוון בקריאת שמע שעל המיטה לצאת ידי חובת קריאת שמע אליבא דרבינו תם. אבל אלו המתפללים מבעוד יום חייבים מן הדין לקרוא קריאת שמע בלילה. אמנם הם קראו בתפילה מבעוד יום, אבל זה בשביל לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, וכמו שרש\"י אומר בתחילת מסכת ברכות, רש\"י הראשון על הש\"ס. אבל בלילה חייבים לעמוד ולקרוא. והנה יש לנו דין בכל המצוות, שחצי שעה לפני שמגיע זמן המצוה אסור לאכול סעודה. למשל, ספירת העומר, אם לא ספר ספירת העומר אסור לאכול ארוחת ערב עד שיספור. וכמו כן לדעת מרן השלחן ערוך אסור לאכול ארוחת צהרים בכל יום חצי שעה קודם מנחה גדולה. כיון שהגיע זמן תפילת מנחה. אכן הפתח הדביר כותב שלא נהגו כמו מרן. אבל בלילה אם אדם בא הביתה ועוד לא התפלל ערבית, ורוצה לאכול ולאחר מכן ללכת להתפלל ערבית, אסור. או שיאכל בלי לחם או שיאכל עד כביצה לחם או עוגה. זו משנה לגבי מנחה וערבית, ובמסכת סוכה לגבי לולב. כן הוא הדין (ט:) במסכת שבת בכל המצוות דאורייתא ודרבנן. והנה כאשר עדיין לא יצא ידי חובת קריאת שמע וחייב לחזור ולקרוא בלילה, כיצד יוכל לקדש ולאכול סעודת שבת, וכמו כן הקידוש הוא כמו התחלת הסעודה וכיצד יכול לקדש. אכן אם מתחיל יותר מחצי שעה קודם צאת מותר לקדש (סימן רסז)הכוכבים מותר. ויש בזה מחלוקת. לדעת מרן הבית יוסף על היין קודם שקרא קריאת שמע. ואילו האשכנזים מחמירים בזה. אבל יש כמה דעות ומנהגים בזה אצל האשכנזים. כב. סיבת ההיתר לקדש קודם קריאת שמע סיבת ההיתר של עדות המזרח היא שהנה מי שאוסר לאכול חצי שעה לפני זמן מצוה הם חכמים, והנה לגבי זמן קריאת שמע של ערבית יש שלש שיטות: א. רוב הראשונים סוברים שזמן קריאת שמע של ערבית זה בצאת הכוכבים. וכך פוסק מרן השלחן ערוך. ב. התוספות הראשון על מסכת ברכות מביאים בשם רבינו תם שסובר שמפלג המנחה אפשר לקרוא קריאת שמע אליבא דרבי יהודה, כמו ערבית גם קריאת שמע. הגאון מוילנא כותב שרבינו תם זו סברא יחידאה ולא חוששים לשיטתו. אני הבאתי שבעה ראשונים, הראב\"ן הראבי\"ה ועוד, שפסקו כמו רבינו תם, והם לא נדפסו בזמנו של הגאון מוילנא. בימינו זה נדפס. למעשה מרן הבית יוסף מתחשב בשיטת רבינו תם, לכן בתחילת הלכות , כותב מרן שמותר לאכול, כי כל האיסור הוא מדרבנן, (סימן רסז)תפילות שבת וכאן יש את שיטת רבינו תם שקיים את המצוה לכן ספק דרבנן לקולא. אבל כיון שהחשש הוא שמא ישכח וזה חשש דרבנן, בזה אפשר לסמוך על רבינו תם. ולכן מותר, ולא צריך לחכות עד שיקרא קריאת שמע, וכמו כן לא צריך להפסיק באמצע סעודה. אבל אם התפלל מבעוד יום והתעכב, וכשבא לקדש על היין הגיע זמן צאת הכוכבים, בזה גם לפי מרן יכול לקרוא קריאת שמע, ורק לאחר מכן שיאכל סעודת שבת. דהיינו דוקא אם לא הגיע הזמן לא צריך להמתין, אבל אם הגיע הזמן עליו לקרוא קריאת שמע קודם ולאחר מכן יקדש ויסעד סעודת שבת. ?שחרית או סליחות – מה קודם שאלה: הקם בבוקר וחפץ לומר סליחות וכן צריך להתפלל שחרית, מה יקדים תפלת שחרית שהיא תדירה יותר, או את אמירת הסליחות? יקדים את אמירת הסליחות, שהם מעוררות את תשובה: האדם לתשובה ויהיו כהכנה לתפלה. ואין לחשוש מדין \"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם\", לפי שאין חיוב לומר סליחות. אולם אם השעה מאוחרת ויש חשש שיעבור זמן תפלה או קריאת שמע, יקדים להתפלל תפלת שחרית ולאחר מכן יאמר סליחות. מקורות: הנה במקום שיש חשש שיעבור זמן תפלה פשוט שיקדים התפלה, שלא יבטל העיקר מחמת חומרא וחסידות. אולם אם אין חשש שיעבור זמן ק\"ש ותפלה, יקדים סליחות, כי מבואר בשו\"ת שאגת אריה (סימן כב) ובחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' ז') שדוקא בשתי מצות יש להקדים התדיר לשאינו תדיר, אבל בדבר רשות או מנהג אין צריך להקדים החביב.תקיעת שופר בסליחות שאלה: האם התוקע בסליחות בשעת אמירת י\"ג מידות, פטור מאמירת י\"ג מידות? אין לתוקע לתקוע לפני שיאמר י\"ג מידות. תשובה: אלא יאמר את י\"ג המידות בזריזות, ולאחר מכן יתקע בשופר. ויזהר לאומרם כראוי, בלא להבליע המילים. ולכן יאמרו החזן והציבור את הי\"ג מידות בנחת, על מנת שיספיק התוקע לאומרם כראוי וגם לתקוע בשופר. מקורות: הנה מנהג הספרדים לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת בשעת י\"ג מידות בסליחות, ובקדיש האחרון לפני \"תענו ותעתרו\", וכמבואר בחזון עובדיה (הלכות סליחות סוף הערה טו, עמ' כד). וכתב בכף החיים (סימן תקפ\"א סוף אות י\"ג) שמנהג הספרדים בזה, הוא כדי לצאת ידי הסוברים לתקוע בשופר מתחלת חודש אלול (כמנהג האשכנזים). ועכ\"פ אין התוקע פטור מאמירת י\"ג מידות, וגם אינו יכול לתקוע בשופר ולאחר מכן לומר י\"ג מידות. לפיכך יאמר בזריזות את הי\"ג מידות, ולאחר מכן יתקע בשופר. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצוק\"ל ומרן זיע\"א \"אספר לכם סיפור נוסף ששמעתי מפי מרן הגאון הגדול רבי שלום הכהן שליט\"א ראש ישיבת 'פורת יוסף'. שמעתי את זה בחודש אב בשנת תשנ\"ד כאן בבית המדרש 'יחוה דעת', כאשר התקיימה כאן אזכרת ליל השבעה על אמי ע\"ה. וחכם שלום נאם וכל נאומו התמקד באאמו\"ר. והוא אמר, שכשאנחנו נבין מי היה הרב, נבין גם מי שירת לפני הקודש!... ואז הוא סיפר כמה סיפורים, ואחד מהם היה הסיפור הבא: כאשר ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה נחרבה בזמן מלחמת השחרור ונדדה ממקום למקום, עד שסוף סוף בנו לה מקום של קבע והוא הבנין הנמצא כיום בשכונת 'גאולה', ולאחר זמן הישיבה התרחבה לשכונת 'קטמון', וכשהשתחררה העיר הם בנו את בנין הישיבה שוב בעיר העתיקה. והנה הגיעו ימים שמצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי-רע, וכלו כל הקיצין עד כדי שהישיבה עמדה בפני סגירה. ישבו רבני ישיבה לטקס עצה מה ניתן לעשות עם המצב. ואז קם ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה זצוק\"ל והורה שילכו כל הרבנים והבחורים והאברכים של הישיבה שבוע שלם לקברים בצפון הארץ, כדי להתפלל על מצב הישיבה. ומשכך הודיעו לבחורים שכל אחד יביא עימו וכך התארגנו כולם, ]...לא נתנו להם בית מלון ואף לא דירות[ שמיכה וכיו\"ב והגיעו אוטובוסים בשכונת 'הבוכרים' על יד בית הכנסת 'צופיוף' וכולם עלו לאוטובוסים. אאמו\"ר גם היה בין הבחורים ועלה אף הוא לאוטובוס, ואז כעבור כמה דקות 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש' ראה שאף אחד לא שם לב, קם וירד שם והתחיל ללמוד.מהאוטובוס, והלך לעבר בית הכנסת 'צופיוף' ומצא לו שם קרן זוית והתיישב אאמו\"ר לא שם לב שהיה אחד שכן ראה אותו בירידתו מהאוטובוס, והיה זה חכם שלום כהן בעצמו שלמד אז בישיבה, חכם שלום מיד ירד אחריו והגיע לבית הכנסת, וראה את אאמו\"ר כאשר הוא פותח את הגמרא מסכת בבא קמא דף ב'. חכם שלום שאל את אאמו\"ר \"וכי אתה לא נוסע עמנו?\" אאמו\"ר השיב לו שאכן אינו נוסע עימם. חכם שלום תהה, מפני מה אינו נוסע יחד עם כולם, ואאמו\"ר השיב לו \"שבוע שלם לנסוע ללא תורה – אני לא מסוגל! אני צריך לחזור על מסכת בבא קמא ואני יישב כאן ואעסוק בה\". חכם שלום תמה הלא כתוב 'אל תפרוש מן הציבור!' וחכם שלום סיפר שאאמו\"ר התחיל לבכות ואמר לו \"אתה צודק! אבל מה לעשות?! אני לא מסוגל!\" חכם שלום המשיך לשכנעו אך אאמו\"ר בשלו, ואינו מסכים בשום פנים ואופן לעזוב את הגמרא. לאחר שחזרו מהמסע פנה חכם שלום מיד לבית הכנסת 'צופיוף' שם נפרד מאאמו\"ר לפני שיצאו, והנה הוא רואה את אאמו\"ר יושב באותה פינה, כאשר אאמו\"ר אוחז במסכת בבא קמא דף צט! \"אתה למדת כסדר?\" שאל את אאמו\"ר, ואאמו\"ר ענה לו שאכן למד כסדר. חכם שלום התפלא \"גם עם תוספות?\" ואאמו\"ר השיב בפשטות שאכן למד גם עם תוספות וראשונים, כשראה את פניו המתפעלות של חכם שלום, אמר לו אאמו\"ר \"הרי יש ביממה עשרים וארבע שעות, וכשממעטים מאוד בשינה, ומלבד התפילה עוסק בתורה כל הזמן, גם בזמני האכילה, הרי שיש כעשרים שעות ביממה של לימוד, ובמשך שבוע שלם הוא מאה וארבעים שעות, הרי שיש כשעה הרב יצחק מאזוז וחצי לכל דף, ואם זה רק חזרה ודאי שאפשר להספיק\"... בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"167.pdf","content":"קידוש| לקדש על מיץ ענבים כאשר יש לו יין| ברכת 'הטוב והמטיב' על יין שאינו בתוך הסעודה| לברך על המשובח ביותר נושאי השיעור: לקדש על יין באמצע תהליך | אם חוששים כיום ממשקאות מגולים| ביטול יין מגולה ויין שריחו רע| קידוש על יין מגולה| על יין שריחו רע מזיגה במיץ ענבים | החששות ההלכתיים במיץ ענבים| התסיסה167 גליוןמיום א' ח' טבת תשע\"ט הבחור הצעיר יחזקאל נתנאל בן גאולה ז\"ל בן הרה\"ג רבי אבישי לוי שליט\"א - נלב\"ע בקציו\"ש ב' אלול תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת פרשת כי תבוא יינות הפסולים לקידוש (הלכות קידוש ג') א. לברך על המשובח יותר : \"אין מקדשין על יין שריחו רע, אף על (סימן רעב סעיף א)כתב מרן השלחן ערוך גב דריחה וטעמה חמרא ולא על יין מגולה, אפילו האידנא דלא קפדינן על גילוי\". ע\"כ. הנה האחרונים מדגישים על כל פרט, שאדם שהולך לעשות מצוה צריך להשתדל לעשות אותה באופן המובחר ביותר. לא רק באתרוג שבו נאמר בפירוש בתורה 'הדר' וזה מעיקר המצוה אלא בכל דבר. דוגמא שאם יש לפניו לחם (ריש סימן קסח) לדבר, כאשר מברכים על הלחם, ידוע הוא אחד שלם ואחד חצי, צריך לברך על השלם. וכמו כן שבוצעים צריך לבצוע וכמו כן (סנהדרין קב: שלחן ערוך סימן קסז סעיף א).מהמקום שאפוי טוב, כך איתא בגמרא שאדם שיש לפניו פירות שבעת (ברכות מ: שלחן ערוך סימן ריא סעיף א)מצינו בדברי חז\"ל המינים ופירות אחרים, פירות של שבעת המינים קודם. וכן הלאה, כמה הלכות יש על סדר קדימה. והביאור בזה שכאשר בא לברך את הקב\"ה, למרות שזה לא למצוה אלא להנאה, אך כיון שמברך את הקב\"ה יש לברך (סימן קעה סעיף על הדבר היותר חשוב משובח. יתירה מזאת כתוב בשלחן ערוך שאם יש לפניו יין פשוט כגון מיץ ענבים והשני יין משובח, והנה בליל ג) שבת חושב לעצמו לקדש על המיץ ענבים ואחר כך בסעודה ישתה את היין המשובח וממילא הוא ירויח ברכת 'הטוב והמטיב', אך אומר מרן שזה לא נקרא רווח אלא להיפך. כיון שברכת 'הטוב והמטיב' זה על שינוי יין, אבל כאשר בדעתו לשתות את היין הזה עדיף כבר לקדש על היין המשובח. - מרן לא מדבר [ .וממילא הוא גורם במידה מסויימת לברכה שאינה צריכה שם על קידוש, אלא אם סתם רוצה לשתות יין, שברכת 'הגפן' תהיה על .]היין המשובח יותר ב. 'הטוב והמטיב' על יין של קידוש (שו\"ת יביע אומר דרך אגב, פעם שאלו אותי, שהנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב בצורה חד משמעית שברכת 'הטוב והמטיב' באה רק בתוך ח\"ט סימן קח אות פה) הסעודה. ויש על כך ויכוח גדול עם הגר\"ש משאש בדעת רש\"י מה הפשט בדבריו ומה הדין להלכה. והגרש\"מ עמאר כתב תשובה ארוכה להצדיק את אאמו\"ר. אבל אני אומר, שגם בלי זה יש כמה ראשונים שכתוב כך במפורש בדבריהם. והנה, אני דיברתי איתו כמה פעמים לעניין קידוש, שהרי קידוש הוא קודם הסעודה, והיין השני הוא בא בתוך הסעודה, אבל כיון שהיין הוא לצורך הסעודה, ממילא הרי זה נחשב כמו יין שבתוך הסעודה, ואם באמצע הסעודה בא יין חדש רשאי לברך הטוב והמטיב ללא כל ספק. כך הוא אמר לי, וכך ראיתי כמה פעמים שעשה בעצמו. והיו עוד אנשים שבאים אליו וראו אותו שמברך. כלומר שהוא לא סבר כמו הכף החיים שכתב שמחמת שיש כמה ספקות בענייני ברכת 'הטוב והמטיב' לכן ספק ברכות להקל ולא לברך. ואם נלמד טוב את ההלכות אין בזה ספק ברכות להקל ואם עומד בכל תנאי הברכה אפשר לברך. אי אפשר להתעצל מללמוד את ההלכות ולומר ספק ברכות להקל. הכף החיים היתה לו סיבה כי הוא הסתפק בכמה דעות של הפוסקים. אבל תראו מה שכתבתי ותבינו שאפשר לברך 'הטוב והמטיב' ללא כל חשש.(הלכה ברורה סימן קעה) בנושא ג. קידוש על מיץ ענבים כשרוצה לשתות יין בסעודה פעם שאלתי את אאמו\"ר הנה ביום שישי אני כמעט לא אוכל, וכאשר אני בא לקדש אני צריך לשתות את היין על בטן ריקה וזה מאוד קשה, וגם - ברוב [ לאחר מכן קשה לאכול, לכן אני מעדיף לקדש על מיץ ענבים , ]השנים גם הוא היה מקדש על מיץ ענבים, בהמשך נדבר על הנושא הזה ובתוך הסעודה אקח יין ואברך עליו 'הטוב והמטיב' האם זה מותר לפי דעת מרן? שהרי מה שמרן כותב שלא לעשות כן הוא כאשר יש לפני שני סוגי יין שיש להעדיף את המשובח, אבל אם הסיבה היא כי קשה לי, אולי מותר לעשות כן, כיון שאז היין השני הוא כאילו אינו בנמצא. ואכן (בחידושיו אאמו\"ר הסכים עם זה ואמר שזה נכון, וטעמו הוא שהרי הריטב\"א כותב בפירוש, שכל דיני קדימה בברכות הנהנין הן כאשר שני סוגי לברכות שם) המאכלים לפניו ורוצה לאכול משניהם, אבל אם עכשיו אינו רוצה לאכול את אחד מהם, כגון שיש לפניו ענבים ורימונים שהענבים קודמים לרימונים, אבל הוא מעדיף לאכול ענבים אחר כך אולי הוא יאכל את הרימונים, הרי אין מכריחים אותו שיאכל את מה שאינו רוצה. אם כן הוא הדין בנידון דידן אם רוצה לשתות את היין רק בסעודה ולא בקידוש, הרי שאינו נחשב כגורם ברכה שאינה צריכה. כמו כן אין בזה בעיה של קידוש על יין שהוא פחות משובח. ולכן אפשר לקדש על מיץ ענבים, ואחר כך בסעודה כאשר מביאים יין רשאי לברך עליו 'הטוב והמטיב'. ד. יין עם ריח רע לאור האמור, רואים בכמה מקומות בדברי חז\"ל, שיש לברך על הדבר החשוב, וכל שכן יש לקיים את המצוה בדבר מכובד וחשוב, 'זה אלי ואנוהו'. מקשטים את הסוכה מהסיבה הזו, זה כבוד המצוה וכן הלאה בכל המצוות. לכן חז\"ל קבעו על כמה יינות שאין מקדשים עליהם, הסיבה לכך היא כי וכך פסק מרן (צז:)זה לא כבוד המצוה. והנה איתא בגמרא בבבא בתרא , שיש שניים שהם הגרועים מכולם, יין שיש לו (סימן רעב)השלחן ערוך ריח רע ויין שעמד מגולה. ונבאר את הדברים. הנה יין שיש לו ריח רע הריח הגיע כנראה מחמת שהוא מקולקל, החמיץ. ואם יש לו כבר טעם של חומץ שאז זה ודאי שזה פסול לקידוש, ובדרך כלל כשזה מקולקל זו גם סכנת נפשות לשתותו. אכן אפילו שהיין אינו מקולקל כותבים רבותינו הראשונים, שיש מצב שהריח הרע לא בא מהיין, כגון ששמר את היין בכלי שהיו בו ירקות או תבלינים וכיו\"ב ולא שטף אותו, ומחמת כן זה השפיע על טעם היין למרות שהיין מצד עצמו הוא בסדר. דהיינו הטעם נשאר ורק הריח נעשה ריח רע. וודאי שלא מדובר בדברים מלוכלכים ממש שאז אף אחד לא יכול לשתות מזה. זו גם סכנה, היום אנחנו מבינים ויותר נזהרים מה שלא הבינו בדורות קודמים - את כל הנושא של החיידקים, יש בזה משום 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. ה. לקדש על יין באמצע תהליך התסיסה יש מצב שביקב יש ריח טוב - ריח של יין, אבל במקום שהיין מתחיל , אבל אחרי זה הריח ]... - לא עושים שם סיורים[ לתסוס יש לו ריח רע רע הולך והוא משתבח והריוח שלו נהיה ריח מצויין. והנה כותב בשו\"ת שהריח הרע של היין בזמן התסיסה, זה לא (ח\"ב פרק כ אות יח בהערה)אור לציון נקרא ריח רע כיון שהוא הריח טבעי של היין באותה שעה שהרי לאחר זמן הריח רע הולך. ומשכך אם לוקח מהיין כשהוא בזמן התסיסה לקדש מסבירה שלומדים את זה מהפסוק (שם)עליו זה בסדר. הגמרא בבבא בתרא : \"וכי תגישון עוור לזבוח אין רע וכי תגישו פיסח וחולה אין רע מלאכי א, ח)( - אומרים [ .\"הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות . הנביא מלאכי אומר, כשאתה הולך להביא קרבן לקב\"ה, ]את זה בהפטרה ומביא קרבן עיוור או פיסח ואומר שזה לא רע - \"הקריבהו נא לפחתך\" - פחה זה מלך, \"הירצך או הישא פניך\", שהרי אם תקריב כזה קרבן לפני המלך שלך אוי ואבוי לך! הוא יתלה אותך על עץ איך אפשר להביא למלך דבר פגום?! אתה מביא לו כבש עם עין אחת סגורה, ואתה מסביר שהרי בין כה עוד מעט שוחטים את הכבש... הרי זו מתנה פגומה! תביא למישהו כלי עשוי זהב טהור ותעטוף אותו בעיתון 'ידיעות אחרונות' למשל, הרי הוא יעלב! כיצד אתה עוטף דבר כלי כזה בדבר כזה מאוס ופגום?! כמו כן אומר הקב\"ה, לי אתה מביא פגום?! הנביא מסביר בכך את האיסור להביא קרבן בעל מום. ו. יסוד האיסור של יין מגולה ויין שריחו רע כותב, שיינות (פרק ב הלכה י)מרן הבית יוסף בכסף משנה בהלכות איסורי מזבח הפסולים למזבח זה איסור דרבנן. \"הקריבהו נא לפחתך\" כתוב בנביאים, זה לא כמו קרבן בעל מום שכתוב בפירוש בתורה שפסול. והגמרא (שם) משווה את יין לנסכים ליין של קידוש, שכל יין שפסול לנסך על גבי המזבח אפילו בדיעבד, פסול לקידוש. ואומרת הגמרא כגון מה שאמרנו לעיל, יין שיש לו ריח רע ויין מגולה. וממשיכה הגמרא, שכל יין שכשר בדיעבד - בעז\"ה [ .לנסכים כשר אפילו לכתחילה לקידוש. ויש כמה דוגמאות לכך . והנה לפי הכסף משנה, יין שריחו רע שהוא פסול ]בשיעורים הבאים יבואר למזבח אפילו בדיעבד, הוא פסול גם לקידוש. אבל יין מגולה הפסול שלו (שו\"ת הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. אבל יש כמה אחרונים כהכתב סופר למשל, שכותבים שכיון שהנביא מזכיר את זה, הרי שזה נקרא חאו\"ח סימן פח) 'דברי קבלה'. כל דבר שלומדים אותו מהנביאים הוא דברי קבלה כגון מגילת אסתר, וכמו כן מצות עונג שבת שלהסוברים שאינה מדאורייתא היא דברי קבלה וכיו\"ב. ז. הנפקא מינה בין דברי קבלה לדרבנן הנפקא מינא אם זה דרבנן או דברי קבלה, כאשר יש ספק, כגון שיש יין שמסתפק אם ריחו רע או לא, האם אומרים עליו שהוא ספק דרבנן לקולא, או לא. שהנה לפי הכסף משנה יש לומר שהוא ספק דרבנן לקולא. בשו\"ת - לרבי כלפון משה הכהן, הוא חי בדור הקודם [ )(ח\"א חאו\"ח סימן מזשואל ונשאל כותב שזה ספק דרבנן לקולא כמו שכותב ]ונפטר לפני לא הרבה שנים הכסף משנה בפירוש. אבל לפי הכתב סופר הוא אומר שזה דברי קבלה, ויש מחלוקת אם ספק בדברי קבלה הוא כמו ספק דאורייתא ולחומרא, או כמו ספק דרבנן ודינו לקולא. והנה בדברי מרן בבית יוסף בהלכות תשעה באב משמע שסבר שדברי קבלה הן כמו ספק דאורייתא. ח. למה לי קרא סברא הוא כותב, שמה שאומרים שיין שיש לו ריח רע הוא (שו\"ת חאו\"ח סימן פג)המהר\"ם שיק פסול משום \"הקריבהו נא לפחתך\" זה מדאורייתא ולא דרבנן, הוא מביא שאומרת על דבר שהוא פשוט מאוד \"למה לי קרא סברא (כתובות כב.)גמרא הוא\" כלומר, הרי אפשר לדמות את יין לקידוש לדבר אחר שהוא דומה לו מאוד והוא ניסוך היין, שבו התורה אסרה אותו בפירוש, אפשר ללמוד אותו מסברא. ממילא אפשר לומר שיין האסור לנסכים מדאורייתא, הוא אסור מדאורייתא גם לקידוש. ט. העיקר כדברי הכסף משנה כותב על דברי (ח\"ט חאו\"ח סימן צא בהערות על שו\"ת שואל ונשאל חלק ה אות ד) בשו\"ת יביע אומר השואל ונשאל בעניין יין שיש לו ריח רע, ומעיר עליו מדברי האחרונים אך לא מכריע בדבר. אולם כנראה שגם הוא סובר שהעיקר כמו הכסף משנה שכותב בפירוש שיין שריחו רע הוא אסור מדרבנן. אך אם יש ספק אם יש יין אחר כדאי לחשוש למחמירים בזה, שמא הוא בכל אופן דברי קבלה. אך כאשר אין יין אחר אפשר להקל. י. חמירא סכנתא מאיסורא ובעניין יין מגולה יש לבאר קודם את הנושא. הנה יין מגולה הוא איסור שבא מחמת הסכנה ולא מחמת איסור הלכתי. שבזמנם בכל מקומות הישוב היו מצויים נחשים, נחש אוהב יין וגם מים, וכאשר הוא שותה מהם הוא מטיל בהם את הארס שלו, וכשאנשים שותים מזה מיד מתים. לכן חכמים אסרו לשתות כל משקה שעמד מגולה. יתירה מזאת שנינו שגם אם היו כבר כמה אנשים שכבר שתו מהכוס (תרומות פרק ח משנה ד) במשנה הזו שהיתה מגולה, אין אומרים אם להם לא קרה כלום אז גם לי לא יקרה, כיון שהיה מקרה שהעשירי מת. לפעמים הארס שוקע וכו'. וכמו כן יש מחלוקת תנאים אם לקח יין מגולה וסינן אותו במסננת, שרבי נחמיה מתיר (פרק יא והרמב\"ם (פסחים פרק י דף כב ע\"ב מדפי הרי\"ף) לשתותו ואילו חכמים אוסרים. הרי\"ף פוסקים כחכמים שאסור 'חמירא סכנתא מאיסורא'. מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה יד) יא. בזמנינו אין חוששים למשקה מגולה פעם זה היה כך, היו מחמירים בזה מאד, בימינו ברוב המקומות לא מצויים נחשים. אמנם יש לנו כלל, שכל דבר שגזרו חכמים אף שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, וגם בתקנות ראינו את זה, אבל במגולה לא אומרים את זה, כיון שחכמים תיקנו את התקנה לא מבחינה הלכתית אלא מחשש סכנה שנחש הטיל בו את הארס. שהרי אם היה יושב ליד הכוס ורואה אותו וודאי שלא היה בו חשש מגולה, גם בזמנם זו לא היתה בעיה. ומשכך הוא הדין (יו\"ד בזמן הזה שהנחשים לא מצויים בינינו. מרן כתב סימן שלם בשלחן ערוך על כל מיני דברים שיש בהם חשש סכנה, ושם הוא מתחיל בנושא סימן קטז) שלנו של משקה מגולה שבזמן הזה אנחנו לא חוששים. אבל כמובן תלוי איפה האדם גר, גם כיום יש ישובים מסוימים כגון ישובים וכפרים בצפון או בדרום, וכן מקומות מבודדים שיש שם נחשים. כל שנה יש כמה אנשים שננשכים על ידי נחש וחלקם אף היו בביתם, ויש שמתו מזה לצערינו הרב. לכן במקומות כאלו בודאי שיש לחשוש לגילוי גם בזמן הזה. אמנם גם פה אצלנו בשכונה לפעמים יש נחשים אבל זה לא מצוי. אבל בתקופות מסוימות כגון בתחילת החורף או בסוף החורף באביב שאז יש סכנה ממש של נחשים. וכמו כן ליד השכונה שלנו ביער מצוי נחשים, אבל בדרך כלל הם לא מגיעים לבתים. אמנם שמעתי שפה ושם סיפרו שהיו נחשים אבל עדיין זה לא נקרא שזה מצוי. לכן בסתם כמו פה בירושלים עיה\"ק אין חוששים לגילוי גם במקום שמצאו נחשים פה ושם. יב. יין מגולה פסול לקידוש גם בזמנינו כאשר הגמרא עוסקת ביין מגולה לקידוש היינו בזמנם שהמשקה המגולה היה אסור. ואומרת הגמרא, שלפי רבי נחמיה שאומר שאם סינן את היין אין בו משום מגולה גם הוא מודה שהיין הזה פסול לקידוש, למרות שרבי נחמיה סובר שאין בזה חשש סכנה כיון שהוא מסונן. והטעם לכך הוא למד (הלכות קידוש עמוד ב)משום \"הקריבהו נא לפחתך\". רבינו יצחק אבן גיאת לפי זה, שבזמן הזה אף שאנחנו לא חוששים לגילוי, למרות זאת יין שעמד מגולה פסול לקידוש. הוא חי לפני כמעט אלף שנה והוא אומר שבזמנו מביא אותו, וכך פוסק מרן השלחן (סימן רעב)כבר אין חוששים לגילוי. והטור וזו הלכה מוסכמת באחרונים. אכן בראשונים יש מחלוקת בזה, (שם).ערוך מחלק, שדוקא שם שחכמים אסרו את זה הרי שהסינון (ח\"ב סימן תקכד)הראבי\"ה אינו מועיל, אבל בימינו חכמים לא אסרו את המשקה המגולה כלל. ומשכך הוא מותר אף לקידוש. אבל יש עוד כמה ראשונים שפסקו כמו רבינו יצחק הארחות חיים(סימן רעט) הסמ\"ק (שער הקידוש דרך א נתיב ב)אבן גיאת, כגון האהל מועד ועוד. לכן בימינו יש להתיר את הגילוי אך (סימן לא) הכל בו (הלכות קידוש היום סימן כב) לקידוש היין הזה פסול. יג. נמר ריחו וטעמו והנה לכאורה מפני מה בזמנינו יהיה איסור, הרי במציאות אם פותחים בקבוק יין משובח שעה או שעתיים קודם שתייתו הוא הרבה יותר טוב , ]... - ככה אומרים המבינים, אני לא מבין בזה ולא מרגיש את ההבדל[ אבל יין שנשאר מגולה לילה שלם לא צריך להיות מבין גדול שבבוקר כבר הלך טעמו, אפילו יין לבן כל שכן יין אדום, 'נמר ריחו וטעמו' כך כותבים כותב, שאם הוא עמד שעה מועטת זה (סימן רעב סק\"א) הפוסקים. המגן אברהם בסדר, מה זה 'שעה מועטת' – הוא לא כותב, האחרונים מתחבטים בזה. כותב לילה שלם, והוא הדין אם זה יום שלם, (חאו\"ח סימן מג)בשו\"ת בית יהודה לפעמים ביום זה יותר גרוע מהלילה, וכן אם חם זה עוד יותר גרוע. יד. הטעם שיין מגולה פסול לקידוש באחרונים יש דיון למה יין מגולה בזמן הזה פסול לקידוש. הגאון רבי חיים (הלכות נטילת ידים בשם ספר עצי אלמוגים(שו\"ת נשמת כל חי חאו\"ח סימן יב) פאלאג'י כותב שהבעיה בזמננו ביין מגולה היא שנכנס לתוכו זבובים יתושים סימן קס סק\"י) וכל מיני חרקים ולפעמים אפילו עכברים, ואז אם הבעל חי ירק בתוכו הוא נמאס מחמתו. וכמו כן אם הם נכנסו בתוכו למרות שיצאו ממנו. הרי כיום אם נפל לכוס של קידוש זבוב וכיו\"ב גם אם יוציאו אותו אף אחד לא ירצה לשתות אותו. אנשים היום אכפת להם יותר ומקפידים על זה מאד. והרי ודאי הוא שאם יביא כוס של יין למלך והוא ראה פתאום איך שזבוב או איזה חרק אחר 'טבל' בפנים, ותוציא אותו ותגיש את זה למלך לשתות, אוי ואבוי מה שיעשו לך! לך תדע איזה עונש תקבל על שביזית את המלכות. הגאון רבינו חיים פאלאג'י לא מסכים עם העצי אלמוגים, וכותב על כך, שאם זו היתה הסיבה למה חז\"ל לא אמרו אותה?! למה הראשונים לא כתבו אותה ?! ומלבד זאת כותב, שאם זו הסיבה אז זה חוזר לטעם של סכנה לאכול זבובים, זה דבר מאד מסוכן, ומה ההבדל בין זמנם לזמנינו?! כותב שהעצי אלמוגים צודק, הוא (סימן רעב סק\"ב) לעומת זאת הפתח הדביר מאריך ומביא ראיות שזו הסיבה. וכך כותב גם השדי חמד בשם האדר\"ת ומסכים איתו. ועוד ] - הוא היה חמיו של הרב קוק, הוא חי בדור הקודם[ .כמה פוסקים צידדו בטעם של העצי אלמוגים טו. יין שעמד פתוח במקרר או בארון לאור הדברים הללו יש לומר שלהלכה צריכים לחשוב בהגיון, אם יבוא אליך אורח מכובד תביא לו את היין הזה או לא? זה השיקול שצריך להיות. וזה גם אם בעצמך היית שותה. כמו כן אם היין עמד מגולה לילה שלם או יום שלם, שאז כאמור טעם היין נחלש, הרי שאז לא שייך לתת אותו - אצלי בבית קרה [ .לאדם מכובד, למרות שבעצמך אתה מוכן לשתותו כמה פעמים ששכחו את הבקבוק פתוח, ואמרנו שאפשר להשתמש בו . וכמו כן גם אם ]לבישול, אבל לקדש עליו אי אפשר, כבר כי הלך טעמו הבקבוק לא עמד לילה שלם אלא למשל בקיץ והחלונות היו פתוחים ויש חשש של חרקים בבית והיין עמד כך ללא השגחה הרבה זמן, הרי שהיין פסול לקידוש. כלומר יש לפסול יין או מצד שעמד מגולה הרבה זמן כעשר שעות, שאז ודאי פג טעמו, מאידך יש לחשוש אפילו אם היה פתוח פחות זמן מזה כאשר יש חשש שנפלו לתוכו חרקים וכיו\"ב, שאז גם אם יסנן את היין הוא כבר נפסל לקידוש. לפי זה יש לומר עוד, שאם הכניס בקבוק פתוח לארון או למקרר, והארון היה נקי לחלוטין והיה סגור בכל הזמן הזה, שאז זה תלוי כמה זמן הוא היה - דרך אגב, אם מניחים יינות לבנים במקרר, הטעם נשאר גם לאחר [ כך חמש עשרה שעות, הבעיה שיין לבן הוא פחות משובח מהיין האדום, , שאז ]ועדיף לקדש על האדום, ונבאר את הדין בזה בשיעורים הבאים נשאר רק חשש של טעם היין, ואם היה כך הרבה זמן הוא פסול לקידוש. טז. ביטול יין שיש לו ריח רע ביין טוב מה יהיה אם יש לאדם יין שיש לו ריח רע, אבל הוא חס עליו, ולכן הוא רוצה להוסיף עליו עוד יין טוב, ובכך היין עם הריח הרע יתבטל, כותב רבי דוד עראמה (פירוש קדמון על הרמב\"ם, פרק כט מהלכות שבת הלכה יד) דנה מה הדין אם סינן את היין (שם)שזה מועיל. ומביא ראיה שכמו שהגמרא ואמנם מסקנת הגמרא שזה לא מועיל, אבל הנה הרי הבעיה ביין הזה הוא משום העניין של \"הקריבהו נא לפחתך\", ממילא אם מערבבים אותו שאז (שם סק\"א) אין לו ריח, הרי שגם בעיה זו נפטרה. וכך כותב גם הפתח הדביר ועוד כמה אחרונים. אבל אינם כותבים כמה צריך לערב כדי שהיין יתבטל. יז. ביטול יין מגולה ביין טוב והנה כל הנידון הוא לגבי יין עם ריח רע, ויש לדון אם כן הוא הדין ביין שכותב שצריך (ח\"ה חאו\"ח סימן לה)מגולה. מצאתי בספר שו\"ת שואל ונשאל שישים כנגד היין הפסול. ולכאורה צריך להבין, הרי זה לא נבילה או טריפה, זה לא חפצא של איסור, זה רק פגם, ואם ערבב עם יין אחר טוב יכול להיות שבכך הוא מתוקן. אני חושב שכוונתו לומר, שאם יש שישים, למרות שעדיין אינו ראוי להגיש לפני שרים ואורחים חשובים בכל זאת הוא מותר. , שאם יש יין מגולה יש להוסיף (שו\"ת שבט הלוי ח\"ו סימן קיא אות ב)הגר\"ש וואזנר כותב עליו יין שאינו מגולה בכמות כפולה, ואז טעם היין חוזר להיות בסדר. וכמובן הוא מדבר במקרה שבטוח לא נפלו לתוכו חרקים. יח. חמר מדינה שנשאר מגולה דין יין מגולה אין הבדל בו בין הקידוש של הלילה לקידוש של שבת בבוקר, וכן הבדלה, למרות שהקידוש בבוקר הוא מדרבנן. והנה בשבת בבוקר מותר לקדש על חמר מדינה ובעז\"ה נדבר על זה בשיעורים הבאים, חמר מדינה היינו כגון בירה לבנה, והיא אם יניחו אותה מגולה כמה זמן כבר לא רוצים לשתותה, צריך לשתות אותה קר ישר מהבקבוק, כותב החיי ששיכר שעמד מגולה שעה מועטת לא לקדש עליו בשבת (ח\"ב כלל ו ס\"ז) אדם שחרית. והוא מביא ראיה, שהנה המגן אברהם (שם) כותב על יין שעמד שעה מועטת שאפשר להקל כיון שהיין ביוקר. לפי זה אומר החיי אדם, שבבירה שהיא זולה יותר מיין יש להחמיר. האמת היא שלא תמיד זה כך, יש מקומות שהבירה יקר יותר מיין אבל בדרך כלל הבירה זולה יותר. עוד רואים מדברי המגן אברהם, שאם היין הוא יקר אכן יש להקל ביין שעמד מגולה כשעתיים – שלוש, אבל אם היין הוא פשוט וזול, אין עושים עליו קידוש. יט. תהליך תסיסת היין בחביות פתוחות תהליך יצור היין ביקבים הוא שבתחילה סוחטים את הענבים, אחר כך מניחים אותו והוא מתחיל לתסוס, נהיה בזה 'גזים', כאשר היין תוסס והוציאו ממנו את הקליפות והגרעינים לפי ההלכה הוא פסול למזבח . (ח\"א סימן קסה)בדיעבד ורק לקידוש הוא כשר. כך כותב הרשב\"א בתשובה לעומת זאת הרוקח (פירוש סידור התפילה הוצאת מכון הרב הרשלר תשנ\"ב ח\"ב עמוד תפב) מחמיר בזה. והנה כותב הפלא יועץ, שהרי בתהליך התסיסה היין נמצא בחביות, והנה אם יסגרו את החביות החבית עלולה להתפוצץ שהרי יש שם גזים, לכן משאירים את החבית פתוחה פעמים למשך שבוע ויותר. מצד שני הם חוששים שלא יבואו חרקים, ולכן מניחים על החבית רשת למנוע מהחרקים להיכנס. אשר על כן אין בזה חשש של יין מגולה, כיון שאם היה בזה חשש של יין מגולה הרי אין כיום יין לקדש עליו, רק מיץ ענבים שהוא היחידי שלא נותנים לו לתסוס. כך דרך עשיית היין. ומוסיף שם, שאדרבא הוא שמע שכך היין משתבח יותר. כ. יינות שנחשים לא שותים מהם ישנם יינות שאין חשש שנחש ישתה מהם, וממילא אין בהם משום גילוי, הגמרא אומרת למשל, על יין תוסס שיש לו גזים כאמור שאז הנחש לא אוהב אותו. כמו כן יין מבושל, שהנחש לא שותה יין מבושל. וכמו כן כאשר החבית יש בה חור והיין מטפטף בעדו, אנחנו אולי אפילו לא שומעים את זה אבל הנחש יש לו שמיעה יותר טובה משלנו וכשהוא שומע את זה הוא מפחד ובורח, הוא לא מעיז לשתות מהיין הזה. הפרי מגדים מסתפק לגבי היינות הללו לקידוש, ונראה מדבריו שהוא מיקל. אבל באמת רבי אברהם מתיר ] - סבו של מרן החיד\"א היה קדמון הרבה לפני הפרי מגדים[ אזולאי לקדש על יינות אלו משום שאין בהם משום גילוי. וכך כותב הפתח הדביר. אולם בכל אופן ברור הוא שאם אנחנו יודעים שטעם היין הזה נפגם, למרות שאין בו חשש של נחש וכיו\"ב וחכמים מלכתחילה אסרו רק כאשר יש חשש של נחשים, עדיין אם נפגם טעמו הוא אסור לקידוש. בשיעור הבא בע\"ה בל\"נ נבאר את הנושא של מיץ ענבים. במיץ ענבים יש חמש בעיות: א. שהוא מתוק. זו בעיה גדולה מאד של מיץ ענבים וכל יין מתוק. ב. הוא מבושל. ג. מיץ ענבים מעקרים אותו על ידי הפיסטור, דהיינו שבגלל הבישול אינו יכול לתסוס, וממילא לא יהיה ממנו יין. ואלו הן בעיות שניתן להתמודד איתן. יש שתי בעיות שאין לי פתרון להם, והם על היקבים. יש מיץ ענבים שמערבבים איתו מים ויש מיץ ענבים שמערבבים איתו סוכר. אם יש מיץ ענבים שהכניסו בו סוכר ששינה את טעמו, הוא כבר לא ממש מיץ ענבים, וכן אם הוסיפו לו מים, כל שכן אם עשו את שני הדברים ביחד ערבבו מים וסוכר, לא יעזור שיש שם רוב יין. זה פסול אפילו בדיעבד לכל הדעות. במיץ ענבים שנתנו בו מים הבעיה הגדולה ביותר היא שהמים מבטלים את הטעם של המיץ ענבים והוא נפסל. לכן יש כאלה שהולכים על פי הקבלה ומקפידים למזוג את היין בקידוש במעט מים, אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הקפיד למזוג את המיץ ענבים. ויש לומר, שמי שמקפיד על מזיגת כוס הקידוש של מי ענבים במים, שישפוך שלוש טיפות ממש ולא יותר, כי אם ישפוך בעין יפה בסוף הוא יבוא לברך ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובת קידוש, וכל המשפחה שלו איתו יחד. מקלחת קודם תפילת שחרית שאלה: האם מותר להתרחץ קודם תפלת שחרית? מותר, ובפרט כשהרחיצה מסייעת בידו לכוין בתפלה.תשובה: מקורות: הנה כתב מרן בשלחן ערוך (סי' פט ס\"ז): \"מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי\". ע\"כ. וביאר במשנה ברורה (ס\"ק לו) שמותר דוקא בחצי שעה קודם עמוד השחר, אך בעמוד השחר, אסור להיכנס למרחץ. (וע\"ע בכה\"ח אות נג). ועפ\"ז כתבו כמה מפוסקי הדור האחרון לאסור להתרחץ קודם תפלת שחרית. אולם יש מקילים, דהנה הטעם בגמרא שלא להכנס למרחץ קודם מנחה, משום שמא יתעלף. וזה שייך דוקא במרחצאות שבזמנם שהיו מרובים בזיעה וחום והבל (וע\"ע בגמ' שבת מ: גבי מרחצאות של כפרים). והיו מתאמצים הרבה במרחץ, כמבואר ברמב\"ם (פ\"ד מהלכות דעות הט\"ז), שכתב שאדם לא יתרחץ עד שיזיע ויפרך גופו. ולאחר היציאה מהמרחץ כתב: \"ישתהה מעט וינוח, ורק אחר כך יאכל\". ועוד כתב (שם הלכה י\"ז), שאם האדם יכול \"לישן מעט\" בין המרחץ לבין האכילה הרי זה יפה מאד. ומשום הכי אמרו שאם יכנס למרחץ קודם המנחה יש לחוש שמא יתעלף. אבל במקלחת של הבית שאינו בית מרחץ כלל, יש להקל. וכ\"כ בשו\"ת שבט הלוי ח\"ט (סי' א) ובשו\"ת אור לציון ח\"ב (פט\"ו ס\"א). וכ\"פ מו\"ר ועט\"ר שליט\"א בספרו 'הלכה ברורה' (סי' פט וסי' רלב) לגבי רחיצה קודם שחרית וקודם מנחה, שיש להקל.לקרוא לחבירו בכינוי שאינו שבח שאלה: מקובל לכנות שם לחבר מסויים, אך הכינוי אינו גנאי וגם לא שבח, האם יש בזה איסור? אם האדם שקורא בכינוי הזה מתכוון לגנאי, תשובה: אסור. אך אם אין כוונתו לגנאי, מותר. מקורות: במסכת בבא מציעא (נח:) איתא \"שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים: הבא על אשת איש, והמכנה שם רע לחברו, והמלבין פני חברו ברבים\". הרמב\"ם (פ\"ו מהלכות דעות ה\"ח) מביא את האיסור של מכנה שם רע, בלשון הזה: \"לא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו\". ובגמרא שם שאלו מה ההבדל בין המכנה שם רע ובין המלבין פני חברו, והלא לכאורה זה אותו דבר, כי המכנה שם רע מבייש את האדם. וביארו בגמרא, שאע\"פ שאותו אדם התרגל שכולם מכנים אותו בשם זה, אסור. וביאר רש\"י, שהדבר אסור מפני שעל כל פנים אותו אדם שמכנה לו שם זה, מתכוון לגנות אותו. אולם אם הקורא לחבירו בכינוי אינו מתכוון לגנאי, מותר לקרוא לחבירו בכינוי. וזה לשון מרן בשולחן ערוך חו\"מ (סי' רכח ס\"ה): \"ייזהר שלא לכנות שם רע לחברו, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו אסור\". ומרן כותב בכסף משנה (פ\"ג מהלכות תשובה הי\"ד) שבורא עולם יודע אם אדם מתכוון לבזות או לא. ולפיכך אם אין לאדם שום כוונה לבזות – מותר. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אמירת הסליחות אצל מרן זיע\"א בסליחות אומרים כמה סוגי פיוטים ויש בהם קטעים יותר חשובים וכאלו א. שהם פחות חשובים. ושמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שהפיוטים המסודרים לפי אותיות הא-ב, כגון \"אדון הסליחות וכו'\" וכן \"אליך ה' נשאתי עיני וכו'\" הם היותר חשובים ונעלים שבפיוטים. י\"ג מידות הן דבר שבקדושה, ואין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ב. לפיכך אין אומרים י\"ג מידות אם אין עשרה בבית הכנסת. ובכל זאת אם אין מנין אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אומר, וכן כתב להלכה (שו\"ת יחוה דעת ח\"א סימן מז), בשם תשובת הרשב\"א (ח\"א סימן ריא), שיכול לומר את הי\"ג מידות בטעמי המקרא. ואינו חייב להמשיך: 'ונקה לא ינקה וכו'', אלא יכול להפסיק ב'ונקה'. וכמו כן אין בזה כל חשש של כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן, שהרי מפסיק באמצע הפסוק. בזמנו לפני שנים כשהוצאתי את הסידור 'יחוה דעת' אמר לי אאמו\"ר מרן ג. זצוק\"ל שבי\"ג מידות לא לעשות כפי הנהוג בכל הסידורים לחלק את הי\"ג מידות לפי סדר הא-ב, אלא להשאיר כך. וטעמו הוא שמה שנהוג בסידורים הוא על פי הזוהר הקדוש (פרשת נשא), ורבינו האר\"י (בסידורו ובשער הכוונות דרוש ג' דויעבור), ומהר\"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ז). אבל הרמב\"ם (שו\"ת פאר הדור סימן צ) והתוספות (ראש השנה יז: ד\"ה שלש עשרה) רוח אחרת עמם וכל הסדר לשיטתם הוא שונה. ויש בנושא הזה כעשרה שיטות היאך למנות, לפיכך עדיף לא למנות ושלא להיכנס במחלוקת הראשונים כלל בזה. וביאור דבריו הוא שאם היינו חייבים להכריע מסתברא שהיינו נוהגים כהזוהר, אך איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, וכיון שכך אין לנו להכניס את ראשנו בזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת יביע אומר (ח\"א חאו\"ח סימן לה) שיש ד. להקפיד לומר את כל התפילות בארמית שבסליחות - בעשרה, וטעמו הוא משום שאיתא בגמרא (שבת יב:) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית. ומקשה הגמרא שהלא רבי יוחנן היה עולה לפקוד את החולה והיה אומר לו \"ה' יפקוד אותך לשלום\", ופעמים שהיה אומר לו \"רחמנא ידכרינך לשלם\" ואיך היה אומר לו כך הרי מלאכי השרת אינם מכירים בלשון ארמית, ומה התועלת בברכה זו. ומתרצת הגמרא, שאני חולה שהשכינה למראשותיו שכתוב 'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. לכן חולה אינו צריך לבקש מהמלאכים אפשר מיד לבקש מהשכינה. ולפי זה בפיוטים בארמית שאנו אומרים בעשרה כיון שהשכינה נמצאת איתנו גם כן אין אנו זקוקים למלאכי השרת והם פונים ישירות לשכינה. מאידך יש שחלקו על אאמו\"ר בטענה שכיון שאנו עומדים בבית הכנסת והוא מקום השראת השכינה, אפשר לומר סליחות אף בפחות מעשרה. אולם אאמו\"ר השיב על טענה זו, שגם בהשראת השכינה יש דרגות מהי שהרי איתא שאף שנים שעוסקים בתורה שכינה כנגדם וודאי שיש הבדל בין השראת השכינה כזו לאחרת, לכן רק בעשרה ממש אומרים את הפיוטים בארמית כמשמע מדינא דגמרא. בשו\"ת יביע אומר (ח\"ד חאו\"ח סימן ז אות ד) כתב אאמו\"ר זצוק\"ל להתיר ה. לומר פסוקים שאינם לצורך לימוד תורה אלא לשבח או לתחנונים לפני שבירך ברכות התורה. והנה לפני כארבעים שנה כשעסקתי בעריכת שו\"ת הרמב\"ם 'פאר הדור', הבאתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הוכחה שדעת הרמב\"ם לאסור בכגון דא, ושחובה לומר ברכות התורה אף לפני הסליחות. ולאחר מכן באחד מספריו הביא את מה שכתב לפני כן ביביע אומר, וכתב על כך: ובני וכו' הראה לי תשובת הרמב\"ם וכו' ולפי זה יש לאסור מלומר סליחות לפני שבירך ברכות התורה. (ראה ילקוט הרב יצחק מאזוז יוסף חלק א מהדורא קמא עמוד נז). בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"168.pdf","content":"| אכילת דגים בראש השנה| זהירות בכשרות ראש כבש| ' זהירות מתולעים ב'סימנים| סימני ליל ראש השנה| סימנא מילתא היא נושאי השיעור: מתי הוא | הפסוקים שאומרים קודם הקידוש בליל ראש השנה| סימנים שנוספו במהלך הדורות על הסימנים שבגמרא| תפוח בדבש בראש השנה סדר אכילת הסימנים | אם מברכים על הסימנים שבתוך הסעודה| טעימה בשבת מהסלטים לאחר הקידוש קודם נטילת ידיים| זמן אכילת הסימנים | אם יש להקדים פרי חדש על פני פרי שהוא ממין שבעה| פרי חביב ופרי ממין שבעה מי קודם לברכה| דיני קדימה על הברכה ולא על האכילה| אם מקדימים את ברכת| הנוסח הנכון ב'יהי רצון' על התפוח בדבש| ברכת שהחיינו על יין מבציר חדש| ברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה לימוד תורה או קריאת תהילים בראש השנה| שינה בראש השנה| סדר ההנהגה בראש השנה| שנרבה זכויות כרימון| 'הנהנין או את ה'יהי רצון168 גליוןמיום א' כ\"ב אלול תשפ\"ב העלון לעילוי נשמת ר' אבשלום בן סוניה נערה מרדכייב ז\"ל - נלב\"ע י\"ח אלול תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.פרשת נצבים ראש השנה סדר לילי ראש השנה א. סימנא טבא איתא בגמרא \"סימנא מילתא היא\" כלומר שיש ענין לעשות דברים שיש בהם סימן טוב. יש בזה ממשות. ומשום כך בזמנם כשהיו מושחים את המלך היו לוקחים אותו ליד המעיין, כדי שתימשך מלכותו כמעיין. לאור זאת איתא שם, שבראש השנה יהא אדם רגיל לאכול חמישה דברים לסימנא טבא. וראשית רואים בזה יסוד גדול שיש עניין לעשות דברים של סימן טוב בראש השנה ויש לכך חשיבות שזה יכול להשפיע על כל השנה. ונגזר מזה כל מיני מנהגים מיוחדים של כלל ישראל לעשות דברים לראש השנה, מאידך להימנע מדברים שהם לכאורה לא טובים, כדי שלא ישפיע על כל השנה. ב. לאכול או לראות את הסימנים בגמרא שם כתוב לאכול חמישה דברים: רוביא, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. 'רוביא' לפי מה שכותבים כמה אחרונים, זה מה שקוראים בערבית – 'לוביא', שזה דומה לשעועית ירוקה. הגרגרים שלה דומים לשעועית ויש בהם כתם שחור. אמנם היא לא שעועית, אבל מי שאין לו יכול לקחת שעועית, ויש נוהגים לקחת 'חילבה', כיון שגם היא יש בה הרבה גרגרים קטנים. ויש שלוקחים שומשום. ובמסכת (יב.) והנה בגמרא הנושא הזה מופיע בשני מקומות, במסכת הוריות כריתות (ו.). ובמסכת כריתות הנוסח בגמרא הוא \"יהא אדם רגיל למחזי\" – כלומר לראות, ורק במסכת הוריות כתוב 'למיכל' – לאכול. אכן מרן השלחן ערוך (סימן תקפג סעיף א) כותב \"יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה\" אך כמובן כיון שזה לסימן טוב זה לא מעכב. וכמו כן אם אדם לא אוהב את אחד מהמאכלים הללו, הוא לא חייב לצער את עצמו ולאכול, וכמו כן אם יש סיבה רצינית שלא לאכול מאחד הסימנים, זה לא מצות עשה מן התורה לאכול, לכן יכול להימנע ומספיק שיראה את זה ויחזיק את המאכל ההוא ביד ויאמר את ה'יהי רצון'. ג. זהירות מתולעים באכילת הסימנים הנה יש לוביא טריה ירוקה, ויש לוביא יבשה. היבשה אם אינה טריה . לכן ].. - תולעים אוהבים את זה[ היא מתליעה אף יותר משעועית כדאי מאד לבדוק אותה באופן שמשרים אותה בהרבה מים לילה שלם, ואם יש תולעים בלוביא הרי שנוצר חלל אוירי בתוך הגרגרים וממילא הם צפים. ואם יש בזה תולעים לא לאכול! לא להיכשל באיסור תולעים, יש בזה הרבה פרטי דינים. יתכן מאד שאדם שאוכלם ללא בדיקה עובר על איסור דאורייתא, שזה חמישה מלקיות. מי שאוכל תולעת או שרץ שגדל על האדמה, עונשו חמישה מלקיות. זה לא חמש פעמים מכה אחת, אלא מכים אותו שלושים ותשע מלקויות ואז ממתינים עד שיבריא ואחר כך שוב פעם מלקים אותו כך חמישה פעמים. וכמו כן אם התולעת או שרץ הם מעופפים, כגון ציפור לא כשרה וכיו\"ב, חייב ששה מלקיות. ואם זה שרץ המים, כגון דג שאינו כשר, או כל מיני יצורים שגדלים במים, חייב על זה ארבעה מלקיות. רמז לדבר: \"אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ\". 'בשמים' זה הכי הרבה - ששה מלקיות. 'בארץ' – חמשה, 'ובמים' זה ארבעה. כך לומדים חז\"ל מהפסוקים. והנה ודאי שלא יעלה על הדעת להדר בראש השנה בדברים האסורים. לכן צריך לבדוק טוב את הלוביא. וכמו כן גם בלוביא הירוקה, שהשנה זו שנת שמיטה ובדרך כלל מביאים אותה מיבול נכרים, וביבול של הערבים מצוי מאד תולעים. הם לא משקים את זה כמו שאנחנו משקים, ואולי זה גם לא כל כך בריא לאכילה. לכן צריך לפתוח כמה אחדים ולבדוק אותם טוב טוב. כמה פעמים בבית הראו לי שמצאו תולעים בלוביא ירוקה. וכמו כן ה'כרתי' הוא מה שאנחנו קוראים 'לוף', זה כמו בצל ירוק אבל עבה יותר. וגם בזה מצוי תולעים. וכמו כן ה'סילקא' שזה תרד. והתרד עוד יותר גרוע, הוא מלא תולעים. ד. שיכרתו אויבנו ושונאינו אני זוכר שבמשך כל השנים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה אוכל מהכרתי והסילקא. אלא היה לוקח אותם בידו ומנענעם. ובכרתי אומרים \"שיכרתו אויבנו שונאינו\" ובסילקא אומרים \"שיסתלקו אויבנו ושונאנו\" – והכוונה חלק למלאכים וחלק לבני אדם. השנה כל אחד שלוקח את הכרתי ואת הסילקא יכוון חזק בכל כוחו על כל שונאי הדת שיש כאן, שהקב\"ה יסלק אותם מאיתנו ונתפטר מהם. וכמו כן באכילת התמרים יש לכוון חזק 'שיתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו'.... לצערינו הם מתנהגים אלינו ממש בשנאה, ממש כמו אויבים! צריך להתפלל אל הקב\"ה בראש השנה כאשר עושים את הסימנים. ובעז\"ה וגבר ישראל, אנחנו ננצח אותם בסופו של דבר. כיום יש את הירקות הללו מ'גוש קטיף' שזה מוחזק שאין בזה תולעים. ובהטנה ש אבל גם בזה צריך לשים לב שאם עבר על זה קצת זמן אפשר ויש בהם תולעים. לכן לבדוק ביסודיות כמה עלים, מדגמית, לראות שזה באמת נקי לגמרי. או להשרות את העלים עם מים וסבון ולנקותם עם מברשת. גם בתמרים יש בהם הרבה פעמים תולעים. והנה, מחד גיסא יש לברך על השלם, מאידך גיסא צריך לפתוח אותם כדי לבדוק אותם. ויש לומר על כך שאפשר רק לפתוח מעט ולהוציא את הגרעין ולהתבונן. כיון שכל שעדיין מחובר ולו במעט הרי הוא נחשב 'שלם'. אבל גם בזה חשוב מאד לבדוק. המין החמישי והאחרון הוא ' קרא' – דלעת. ה. לראש ולא לזנב מביא מנהג נוסף, לאכול ראש כבש ולומר \"שנהיה (שם)הנה מרן השלחן ערוך לראש ולא לזנב\". ונוהגים להוסיף \"זכר לאילו של יצחק אבינו ע\"ה בנו של אברהם אבינו ע\"ה\". ויש אומרים שהעקידה היתה בראש השנה, ומשום כך גם קוראים את פרשת העקידה בראש השנה. אולם כמובן שגם בזה צריך לבדוק את כשרות הראש כבש. משום שיש הרבה אנשים שרוצים ראש כבש ולכן שוחטים הרבה, ומחמת כן חלילה זה יהיה על חשבון איכות הכשרות. וגם בזה יש לומר שאין חובה בראש כבש דוקא, זו לא מצות עשה מן התורה. אפשר לקחת ראש פרה, מביאים את זה מהלחיים של הפרה שם יש בשר שמן וטוב. אך על ראש פרה אין אומרים \"זכר לאילו של יצחק אבינו וכו'\" אלא רק \"שנהיה לראש ולא לזנב\". ו. דג הוא סימן ברכה בבית האשכנזים נוהגים לקחת ראש של דג ואומרים גם שהדג יש בו סגולה של פריה ורביה, \"שנפרה ונרבה כדגים\". דגים זה דבר של סימן ברכה. בבית אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך הרבה שנים היה אקווריום של דגים, והיה אומר שזה טוב שיש בבית דגים. כיום ב\"ה יש גם דגי נוי שהם דגים כשרים. אמנם לא מתכוין לאכול אותם, אבל דגים כשרים בבית זה סימן ברכה בבית. ז. אכילת דג בראש השנה שהספרדים בברכי יוסף סימן תקפג סק\"ה ובמחזיק ברכה סק\"ג) לעומת זאת מרן החיד\"א כותב ( 'דאג' עם א' והוא לשון באמת כך נוהגים לא לאכול דגים בראש השנה, משום שכתוב בפסוק (נחמיה יג, טז) שכשחל ראש השנה (רוח חיים שם סק\"ה) דאגה. אולם כותב רבינו חיים פאלאג'י בשבת יש לאכול דגים. השנה שראש השנה לא חל בשבת אנחנו נוהגים לא לאכול דגים. ועל כל פנים אם אין לו ראש של כבש או פרה יכול לקחת ראש של תרנגול בלי לאוכלו, רק להחזיק ולומר את ה'יהי רצון'. הכל זה רק לסימן טוב. ח. תפוח בדבש ורימון אם כן מרן השלחן ערוך הוסיף על דברי הגמרא שמנתה חמישה דברים, מוסיף עוד שני דברים: רימון, עליו אומרים (שם)את הראש של כבש, והרמ\"א \"שנהיה מלאים מצוות כרימון\". ותפוח בדבש. ואכן האשכנזים נוהגים כולם לאכול תפוח בדבש. הפוסקים הספרדים כותבים למשל, פירות מבושלים בסוכר ודבש. מאידך, יש הטוענים שלא לאכול דבש משום שזה צהוב ועל פי הקבלה זה מזכיר את חטא העגל. אבל נראה שזו חומרא יתירה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אוכל תפוח בדבש. וכולם יכולים לנהוג כן אדרבא, בפרט הילדים קטנים שהתפוח בדבש בשבילם זה גולת הכותרת תן להם ליהנות מזה, למה לא?! ואין בכך כל חשש גם על פי הקבלה. ט. מנהגים נוספים ב'סימנים' אם כן יש לנו שמונה סימנים. ועל אלו נתווספו כל מיני מנהגים. יש נוהגים לאכול ריאות בראש השנה, ויש לכך כמה טעמים. וכמו כן יש שאוכלים גזר ואומרים \"שתגזור עלינו גזירות טובות\". ויש שאוכלים את הגזר עם הדלעת ביחד ואומרים \"שיקרע רוע גזר דיננו\". וכך זה כאילו ביחד. מנהגים ממנהגים שונים. וכולם מנהגים טובים. י. תפילות שתיקן הבן איש חי לאומרם קודם הקידוש כאשר חוזרים מבית הכנסת יש להתחיל בקידוש, והנה הבן איש חי תיקן כל מיני לימוד מיוחד לאומרו קודם הקידוש בראש השנה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לומר את הלימוד הזה. אכן ודאי שאם זה מעכב את הקידוש, כיון שזה ארוך ובודאי כאשר יש ילדים קטנים, הרי שאין צורך. ועל כל פנים אם יש לו כמה דקות לזה שיאמר את הפסוקים זה כדאי מאוד.יא. מתי אוכלים את הסימנים ויש לדון מתי הוא הזמן הנכון לאכול את הסימנים הללו. אם קודם המוציא או בין הקידוש לנטילת ידיים, או שמא לאחר ברכת המוציא. הנה ראשית כל כפי הנראה בשלחן ערוך ובפוסקים צריך להשתדל מאד להסמיך כמה שיותר את הקידוש לסעודה. והנה אם נתחיל לאכול את הסימנים לאחר הקידוש קודם הסעודה הרי שזה הפסק גדול לפני הסעודה. וגם לא יתכן שבן אדם לא יאכל מהם כזית, וממילא הוא יהיה חייב בברכת נפשות. ויש גם תמרים ורימונים שאם אוכל מהם כזית יצטרך כבר לברך ברכת 'על העץ'. והנה, אם אכן אכל מהם כזית נחלקו הראשונים אם צריך לברך 'נפשות', או 'על העץ ועל פרי העץ'. האם בכיוצא בזה אומרים שברכת המזון שבסוף הסעודה פוטרת אותם או לא. ומצינו את המחלוקת הזו לגבי כמה נושאים. למשל, בליל הסדר על הכוס השניה של ארבע כוסות. שהנה בכל שבת אם אדם שותה יין של הקידוש ושתה יותר מרביעית ודאי שאינו מברך ברכה אחרונה, כי הקידוש הוא במקום ולצורך הסעודה, וממילא ודאי הוא שברכת המזון פוטרת את הכוס של הקידוש. אבל הכוס השניה בליל הסדר הרי איננה קשורה לקידוש, היא באה על ההגדה. אם כן האם צריך לברך עליה 'על הגפן ועל פרי הגפן'. כמו כן נחלקו הראשונים על טיבול ראשון בליל הסדר שמברכים על הכרפס 'האדמה', האם צריך לברך אחריו נפשות. יש ראשונים שאומרים שתקנת חכמים היא לעשות טיבול ראשון, לכן צריך לאכול כזית ולברך 'אחריו נפשות'. כך כותב בפירוש הרמב\"ם בתשובה. הכריע לאכול פחות מכזית (סימן תעג)ויש שחולקים. ומשכך מרן הבית יוסף כדי שלא להיכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה או לא. יב. מעלה המביאה לידי חיסרון והנה צריך לדעת שבכל סעודה יש כל מיני ספיקות הלכתיים על מה מברכים ועל מה לא, ויש בכל נושא כמה שיטות בראשונים. אשר על כן אם מברך קודם הסעודה יש בזה תועלת שהוא לא נכנס אחר כך לספיקות הללו, כיון שכשיברך 'האדמה' פוטר את כל מה שבסעודה שברכתו 'האדמה', וכן כאשר יברך 'העץ' פוטר את כל מה שבסעודה שברכתו 'העץ'. זו מעלה, אך אם בטעות הוא אוכל כזית המעלה הזו הופכת לחיסרון, כיון שאז הוא נכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה או לא. אשר על כן ההכרעה היא כך, שאם אכל כזית לפני הסעודה, יש ראשונים שמחלקים איזה דבר מאכל, אם זה דבר שמעורר את התיאבון שאז הוא שייך לסעודה, או שזה דבר שאינו שייך לסעודה שאז צריך לברך. ולהלכה אנחנו אומרים תמיד ספק ברכות להקל. אם אדם אכל קודם הסעודה, ודעתו היתה מתחילה לשבת ולאכול סעודה, מספק אינו מברך. אבל אין עושים כך לכתחילה להכניס את עצמו לספק. יג. טעימה מהמאכלים קודם הסעודה יש מנהג אצל כמה עדות, במיוחד אצל המרוקאים, שבשבת בעיקר בסעודת שחרית לאחר הקידוש טועמים משהו קודם נטילת ידים. והנה אם זה לא במקום הסעודה כגון בבית הכנסת, אין בכך כל חשש, כיון שלאחר האכילה הולכים לביתם הרי שמברכים ברכה אחרונה ושם סועדים את הסעודה. אבל אם זה במקום הסעודה, אמנם זה טוב בשביל מאה ברכות, וזה גם טוב להינצל מכל מיני ספיקות שמתעוררות בסעודה. אבל צריך לשים לב שלא לאכול כזית. רק לטעום ולא יותר ולכוון לפטור את כל מה שיאכל לאחר מכן בסעודה מהדברים הללו. וכמובן שבאופן כזה כאשר מגישים בסעודה פירות שברכתם 'העץ' או 'האדמה' אין מברך עליהם כי כבר בירך לפני הסעודה. וגם בזה צריך לשים לב, הרבה שוכחים שאכלו מהמינים הללו קודם הסעודה. יד. סימנים בסעודת שחרית לאור הדברים הללו כיון שבליל ראש השנה אנו אוכלים שמונה סימנים, וכמעט לא יתכן שיאכל מכולם פחות מכזית, לכן הנכון ביותר בליל ראש השנה לברך על הסימנים לאחר ברכת 'המוציא'. דרך אגב, הבן איש חי כותב שהוא נהג לאכול את הסימנים גם בסעודת שחרית, לא רק בלילה. אנחנו נוהגים כפי שמביאים כמה פוסקים, לאכול את הסימנים בשני הלילות, אבל ביום לא. ומי שרוצה לעשות שיעשה. טו. ברכה על תבשילים שבתוך הסעודה הנה אם מברכים 'המוציא' ואוכל פחות מכזית לחם, ורוצה לאכול תבשיל, אם צריך לברך על התבשיל או לא. להלכה (ברכות מא:)יש מחלוקת בגמרא צריך לברך גם על תבשיל, כאשר עוד לא אכל כזית. אשר על כן יש לברך המוציא ומיד לאכול כזית פת. ורק לאחר מכן לאכול את הסימנים. יש אנשים שחושבים שאם בירכו המוציא זה מספיק ויכול לאכול את הכזית לאחר מכן אבל זה לא נכון כאמור. כיון שכל זמן שאדם לא אכל כזית יש מחלוקת אם יש לו דין סעודה. , שדברים הבאים בתוך הסעודה (שם)ונבאר את הדברים. הנה איתא בגמרא מחמת הסעודה, כגון תבשילים שברכת המוציא פטרה אותם. ודעת רש\"י (ד\"ה שמה שברכת המוציא פוטרת זה מדין עיקר וטפל. התוספות (ד\"ה מברך) ועוד ראשונים שאין זה (בחידושיהם שם)חולקים עליו וכן הרא\"ה והריטב\"א הלכתא) דין עיקר אלא זה דין סעודה. והנה כאשר מניח ידו מהפת ובא לאכול תבשיל של בשר או ירקות וכיו\"ב, אם עוד לא אכל כזית לרש\"י בוודאי שיצטרך לברך. ולרש\"י אפילו אם אכל כזית, כיון שאוכל אותם בנפרד צריך לברך. מפני שאם ברכת המוציא פוטרת מדין עיקר וטפל, הרי עיקר צריך לפטור את הטפל, משום שזה ביחד, או משום שזה בא מחמתו. כגון שאכל דבר מלוח מאד או חריף מאד ואוכל את הטפל כדי להעביר את הטעם. צריך שתהיה שייכות. אך אם למשל רוצה לאכול בייגלה עם גבינה מלוחה, ואוכל את הבייגלה ואחריו אוכל את הגבינה, זה אינו עיקר וטפל שהרי אין קשר ביניהם. ורק אם אוכלם יחד אומרים שיש עיקר וטפל. לכן לפי רש\"י גם אם אכל כזית פת, אם מפסיק לגמרי לאכול פת וכעת אוכל תבשיל, צריך לברך. אבל לפי התוספות, אם אכל כזית פת הרי שהוא כבר באמצע הסעודה, ואז אף כשאוכל בנפרד, זה לא דין עיקר וטפל ואינו צריך לברך על תבשיל. והלכה כדברי התוספות כך פוסק מרן השלחן ערוך לכן אנחנו נוהגים שמתחילים תמיד בסעודות שבת באכילת (סימן קעז סעיף א ו-ב) לחם עם סלטים, ולאחריהם מביאים דגים ובשר. ואז רוב בני אדם מפסיקים לגמרי לאכול לחם, והם אוכלים מיני תבשיל. ואין צריך לברך. ואילו היתה הלכה כרש\"י היה צריך לברך. טז. פת פוטרת כל מיני מאכל לעומת זאת אם עדיין לא אכל כזית, ורק בירך 'המוציא' ואכל חתיכה קטנה, עדיין הוא לא פטור מלברך על שאר הדברים עד שיהיה עליו גדר של סעודה. אמנם בגמרא כתוב, \"אמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקין\". ויין שפוטר כל מיני משקין אמנם יש בזה דעות לכאן ולכאן, אבל להלכה פוסקים שאפילו רק טעם טיפה מהיין אז אינו מברך על המשקין האחרים. כי יין פוטר שאר מיני משקין אפילו פחות מרביעית. אבל אין ללמוד מזה על פת, כי דעת רבי חייא שפת פוטרת כל מיני מאכל הם לא להלכה. הגמרא אינה פוסקת כן אלא דוקא בדברים הבאים מחמת הסעודה, לכן אם היתה הלכה כרבי חייא שפת פוטרת כל מיני מאכל אז לא היינו צריכים לברך על קינוח סעודה. אלא הלכה כרב חסדא שחולק עליו, וסובר שרק אם זה בא מחמת סעודה אין מברכים. אבל אם אוכל קינוח סעודה צריך לברך. רואים כאן שפת ויין זה שני דברים שונים. אמנם ביין זה מדין עיקר וטפל וכך כותבים התוספות ועוד ראשונים. אפילו שאינם יחד ואין קשר ביניהם. כיון שזה דין מיוחד של עיקר וטפל, שהיין הוא משקה חשוב לעומת האחרים, שהוא סועד ומשמח לכן הוא פוטר. אבל בפת למרות חשיבות הפת צריך שתהיה קשר, צריך שיהיו באים מחמת הסעודה, בזה אנחנו לא פוסקים כמו רבי חייא. יז. צריך לאכול כזית לאחר ברכת המוציא ממילא צריך לאכול כזית מהלחם לאחר ברכת המוציא. אכן יש כמה מפוסקי הדור האחרון שטוענים שלא צריך לאכול כזית. ואני כתבתי באורך בספרי הלכה ברורה להביא ראיות כנגדם. וגם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר כתב בקיצור בענין הזה, שהראיות שלהם אינן נכונות, ואומר שצריך דוקא לאכול כזית משום אז פוטר מברכה את כל שאר הדברים. אשר על כן כדי להימנע משאלות, וגם כדי שיהיה דין קידוש במקום סעודה, ובכדי לברך ברכת המזון צריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס, והרי אם אכל את הכזית בהפסקים גם אם אכל כמות גדולה של לחם הוא אינו חייב בברכת המזון, אף אם שבע, לכן בליל ראש השנה לאחר הקידוש יש ליטול ידיים ולברך המוציא ולאכול כזית לחם ולאחר מכן יש להביא את הסימנים ולאוכלם. יח. סדר אכילת הסימנים בבן איש חי וכמו כן בסידורים שהולכים על פיו כתוב סדר מסוים כיצד לאכול את הסימנים. והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא הקפיד כלל על שום סדר בזה. הוא היה אומר שלא נח לאדם לערב מתוק ומלוח, ולכן היה לוקח קודם כל שלשה דברים, שהם תמרים רימונים ותפוח בדבש, ואחר כך את הסימנים המבושלים. יט. סדר קדימה בברכות הנהנין ויש לדון בסימנים מה להקדים מדין ברכות הנהנין. הנה כאשר יש 'העץ' ו'האדמה' יש מחלוקת ראשונים אם 'העץ' קודם. להלכה כמובן שכדאי להקדים 'העץ'. אבל במקרה שלנו זה לא כך. כיון שיש לדעת יסוד גדול, שכל דיני קדימה אינם על האכילה אלא על הברכה. למשל, אם יש לפניי זית וברכתי עליו 'העץ', זית הוא החשוב מכל הפירות, הוא ראשון אחרי המילה 'ארץ'. זית קודם אפילו לתמרים. תמרים קודמים לענבים, כיון שענבים הם שלישי ל'ארץ'. \"ארץ חיטה ושעורה וגפן\". תאנה ורימון הם אחרונים. והנה יש לפניי ענבים ורימונים, האם צריך להקדים את הענבים לפני הרימונים? לא צריך. למרות שהענבים קודמים לרימונים בפסוק, כיון שמה שהם קודמים זה לברכה, צריך לברך על החשוב יותר. לכן אם יש לפניי תבשיל שברכתו 'האדמה' וברכתי עליו, ולאחר מכן הביאו תבשיל אחר שגם הוא ברכתו 'האדמה', ומנגד הביאו פרי שברכתו 'העץ', אין שום ענין להקדים את הפרי. כיון שכל הקדימה זה רק כשיש לברך ברכה 'העץ' ו'האדמה'. אבל אם אחד מהם פטור מברכה, כגון בנידון דידן באמצע הסעודה, שהוא רוצה להקדים את הדברים המבושלים, הראש כבש וכיו\"ב לפני התמרים, רשאי, למרות שברכתו 'שהכל' ובדיני קדימה 'שהכל' היא תמיד בסוף, זו הברכה הפחותה בחשיבותה כיון שאינה ברכה מבוררת, אשר על כן הסכימו כמעט כל הפוסקים ש'שהכל' זה בסוף. אבל במקרה שלנו הוא לא כך, כיון שבין כה אינו מברך 'שהכל' על הבשר שהרי - יש [ .זה בתוך הסעודה, ואין מברכים על תבשילים שבתוך הסעודה הרבה שלא שמים לב לפרט החשוב הזה, דיני קדימה זה לא במאכלים ].אלא בברכות, כשיש ברכה אז צריך להקדים כ. מרן לא הכריע אם חביב עדיף או מין שבעה עדיף והנה כשאוכלים מהסימנים שברכתם 'העץ' יש שלשה דברים: תמרים, - במיוחד אם תשאל את [ רימונים ותפוח בדבש. והנה יש שיאמרו שתפוח בדבש עדיף על כל שאר הסימנים. אם כן יש בזה ]...הילדים מחלוקת תנאים אמוראים וראשונים ובשלחן ערוך, כאשר הברכות הם שוות, שניהם ברכתם 'העץ' והאחד הוא מין משבעת המינים, כמו כאן שיש לנו תמרים ורימונים, והמין השני הוא חביב בעיניי. האם חביב קודם או מין שבעה קודם. כותב, שמין שבעה קודם לחביב. ולאחר מכן (סימן ריא סעיף א)מרן השלחן ערוך בסעיף ב' כותב מרן \"ולהרמב\"ם חביב קודם למין שבעה\". והנה לפי הכלל בדברי מרן \"סתם ויש אומרים - הלכה כסתם\". משמע שמרן פסק שמין שבעה קודם לחביב ודלא כהרמב\"ם, במיוחד כאן שמרן חילק אותם לשני כותב שמרן לא הכריע (סק\"א)סעיפים נפרדים. אמנם זה לא מוסכם, הט\"ז אם מין שבעה קודם או חביב קודם. ומסביר הפרי מגדים, שהנה מה שיש כלל \"סתם ויש אומרים הלכה כסתם\" הוא דוקא כאשר מרן כותב אחר כך \"ויש אומרים\" , ואילו כאן מרן כותב \"ולהרמב\"ם\" אבל אינו כותב \"ויש אומרים\". אם כן דעתו לומר \"אבל להרמב\"ם וכו'\", כאילו כוונתו לומר שזו דעה חשובה אשר על כן מוכח שמרן לא הכריע. כא. בירור דעת מרן שמין ז' עדיף אולם יש לי כמה וכמה ראיות שרוב הפוסקים חולקים על היסוד של דברי הפרי מגדים, וסוברים שגם כשמרן כותב דעה בסתם, ולאחר מכן כותב \"ולהרמב\"ם\" או \"ולהרא\"ש\" וכיו\"ב זה נקרא סתם ויש אומרים. והרבה מגדולי האחרונים סוברים כך. יש אמנם כמה ראיות לטובת הפרי מגדים אבל רוב הפוסקים סוברים שזה כן נקרא סתם ויש אומרים. אני עברתי על עשרות מקומות כאלו שמרן השלחן ערוך כותב כך, ועיינתי בספרי הפוסקים, רוב הפוסקים פשוט להם שזה נקרא סתם ויש אומרים. אבל בנושא שלנו יש ראיה מאד חזקה מהשלחן ערוך עצמו שבאמת פוסק דלא כותב מרן, שאדם שהביאו (סימן קסח סעיף ד) כהרמב\"ם. הנה בהלכות בציעת הפת לו פת שעורים ופת כוסמין, ששעורים זה מעין ז', ואילו כוסמין אינו ממין (ברכות פ\"ב ה\"ה) ז', הוא לא כתוב בתורה בפירוש. והנה איתא בתלמוד ירושלמי דיון, מה קודם פת כוסמין או פת שעורין. שמצד אחד, השעורה כתובה מפורש בתורה, והיא מין ז' וממילא היא חשובה יותר מהכוסמין. מאידך, לחם כוסמין הוא יותר טעים ומשובח. אם כן הלחם כוסמין הוא בגדר חביב והשעורה היא מין שבעה. וכתוב בירושלמי שלחם השעורה קודם כי הוא מין שבעה. ושואל הירושלמי שהלא הכוסמין יפין מן השעורין, ומתרץ, אם כן לכאורה אם צריך לברך 'שהחיינו' למה צריך פרי חדש. ואם לא צריך לברך 'שהחיינו' מה יועיל הפרי החדש, הרי זה הפסק. על כרחינו לומר שזה רק לחומרא בעלמא, שעדיף שיהיה הפסק מאשר ברכה לבטלה, לכן תביא פרי חדש. ואכן רבינו האר\"י סובר שאפילו לכתחילה לא צריך להביא פרי חדש או בגד חדש, ואפשר לברך 'שהחיינו' ללא כל חשש. אכן בתקופה זו יש כמה סוגים של פירות חדשים, קלמנטינות, חבושים ועוד. יש שנוהגים מחמת כן לאכול את הרימון בלילה השני ולא אוכלים בלילה הראשון. ועל כל פנים הנוהגים כן יש להקפיד שלא להניח את הרימון בקידוש בלילה הראשון על השלחן הם נפטרים בברכת ה'שהחיינו' של הקידוש, משום שעיקר ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש היא על הראייה. וכיון שראה את הפרי ובירך פטר אותו מברכה. כה. ברכת 'שהחיינו' על יין מבציר חדש המציא רעיון חדש. שאפשר (שם סק\"א)והנה המגן אברהם לברך 'שהחיינו' בקידוש בלילה השני שיהיה לכולי עלמא. שהנה כאשר יש לאדם יין חדש מבציר חדש לגמרי, ומקדש עליו בשבת בשאר ימות השנה, יכול לברך עליו 'שהחיינו' בקידוש. ממילא לכאורה הוא הדין בראש השנה יכול לברך 'שהחיינו' בקידוש של הלילה השני על היין החדש וזה מועיל לכוליה עלמא. אין חשש של הפסק כלל. אולם אומר המגן אברהם, שהנה אם יש לך יין חדש והיין האחר הוא יין ישן, הרי היין הישן הוא יותר משובח, זה הדבר היחידי שכמה שיהיה יותר ישן הוא יותר טוב. והנה הרמב\"ם סובר שחביב קודם לדבר שאינו חביב. אמנם לגבי מין שבעה אנחנו לא פוסקים כהרמב\"ם, אבל באופן כללי כאשר יש שני דברים שברכתן שווה, כגון תפוח ואגס ומחבב את האגס יותר, יש להקדים את החביב. אם כן כותב המגן אברהם, אם יש יין ישן ויין חדש, אין רשות להקדים את החדש, כי הישן הוא יותר משובח. חביב קודם כשברכתן שווה. ולכאורה הלא ביין החדש יש גם ברכת 'שהחיינו' אם כן רואים מדבריו, שברכת 'שהחיינו' על פרי חדש לא מעלה ולא מוריד לגבי סדר קדימה בברכות הנהנין. ואם יש לך חביב ושאינו חביב שברכותיהם שוות תקדים את החביב, אפילו שהלא חביב הוא פרי חדש. ממילא אנחנו למדים, שגם אם הרימון הוא פרי חדש, בליל ראש השנה אנחנו צריכים לברך קודם 'העץ' על התמרים. וכל שכן אם ברכת ה'שהחיינו' אינה על פרי משבעת המינים, שבודאי שהפרי שהוא ממין שבעה קודם. כו. על אלו תמרים מברכים בראש השנה יש שנוהגים לקחת תמרים צהובים שזה פרי חדש, ואז אפשר לברך על התמרים 'שהחיינו' ולפטור בזה את הרימון. אך צריך לשים לב משום שהרבה פעמים הם לא ראויים למאכל כלל, הם לא מבושלים מספיק. לכן יש להכניסם למקפיא כשבוע קודם לראש השנה, וכשמפשירים מקבלים מתיקות ולא מרגישים טעם לוואי כשאוכלים אותם, ואפשר לברך עליהם 'שהחיינו'. או שבלילה הראשון להביא תמרים ישנות מיובשות, ובלילה השני להניח את התמרים הללו על השלחן בשביל ברכת 'שהחיינו'. כז. אכילת חבושים בראש השנה יש שלוקחים חבושים ומבשלים אותם עם סוכר או עם דבש ואוכלים גם מזה בראש השנה. הספרדים זה יותר מצוי שאוכלים את זה בגלל שהמנהג של תפוח בדבש זה מנהג שבא מהאשכנזים. אבל כאמור אפשר גם וגם, ולומר \"שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה\". כח. נוסח ה'יהי רצון' של תפוח בדבש צריך לשים לב שלא לומר \"שתחדש עלינו\", אלא \"שתתחדש\". כך אנחנו נוהגים לומר. וכן \"שנה טובה ומתוקה\" בלי 'כדבש', אפילו אם אוכל דבש אין לאומרו. משום שאנחנו רוצים שתהיה לנו שנה מתוקה בתורה, ועל התורה כתוב \"מתוקים מדבש ונופת צופים\". בזה שאנחנו לא אומרים את המילה 'כדבש' אנחנו רוצים לומר שאנחנו רוצים מתוקה יותר מדבש וזו התורה הקדושה שלנו. כט. אם להקדים את ברכת הנהנין או את ה'יהי רצון' והנה כאשר אוכלים את התמרים שיש לברך עליהם ברכת הנהנין יש לדון אם מקדימים את ברכת הנהנין או את ה'יהי רצון'. והנה כמה קדמונים כותבים שיש להקדים את ה'יהי רצון' ואחר כך ברכת הנהנין. אבל יש כמה גדולי האחרונים שאומרים לא לעשות כך, כיון שה'יהי רצון' זו בקשה פרטית שלך, והברכת הנהנין זה לכבוד הקב\"ה. כתוב \"לה' הארץ ומלואה\" \"כאן קודם (ברכות לה:) ומצד שני כתוב \"והארץ נתן לבני אדם\" אומרים חז\"ל ברכה כאן לאחר ברכה\". דהיינו שאנחנו מברכים את הקב\"ה ואז יש לנו רשות לאכול. אשר על כן יש להקדים כבוד הקב\"ה לבקשה הפרטית שלנו. לכן קודם מברכים ברכת הנהנין.ל. לומר את ה'יהי רצון' קודם האכילה לאחר הברכה המגן אברהם דן אם מותר לברך ברכת הנהנין ולומר את ה'יהי רצון' ורק ש'גביל לתורי' (ברכות מא.)לאחר מכן לטעום את התמר. שהרי איתא בגמרא אינו נחשב הפסק. ו'גביל לתורי' היינו שאם אדם בירך 'המוציא' ונזכר שלא נתנו אוכל לעופות או לבהמות, והרי בתורה כתוב \"ונתתי עשב בשדך לבהמתך\" ואחר כך \"ואכלת ושבעת\". ולכן הוא מפסיק ואומר תנו לבהמות לאכול, שזה אינו נקרא הפסק. אם כן הוא הדין כאן. אולם כותב המגן אברהם שאין לעשות כן, כי לכתחילה אין אומרים 'גביל לתורי'. לכן הטוב ביותר הוא לברך 'העץ' ולטעום. ולאחר מכן לומר 'יהי רצון' ולטעום פעם שניה. לא. שנהיה מלאים מצוות כרימון בסידורים מובא בשם המקובלים שתיקנו לברך על הרימון \"שנהיה מלאים מצוות כרימון\". יש מקשים על זה קושיא, שהנה כתוב בגמרא במסכת מגילה שטבריה נקראת 'ריקת' – שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון. והוא על פי מה שכתוב \"כפלח הרימון רקתך\" – שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. אפילו הרשעים הגדולים עושים מצוות. ולכאורה מה בליל ראש השנה אנו מבקשים להיות מלאים מצוות כרימון, וכי אנו רוצים להיות כמו הריקנים?! ואת השאלה הזו שאל מרן החיד\"א. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שכשהיה בגיל חמש שאלו אותו את השאלה הזאת. וענה מיד, שהריקנים כל החיים שלהם עושים רימון אחד של מצוות, אבל אנחנו כל שנה ושנה עושים רימון אחר. ובאמת את התירוץ הזה כותב מרן החיד\"א. לב. לעסוק בתורה בראש השנה מכאן יש ללמוד, וכך גם כותבים הפוסקים שאדם יזהר מאד שיהיה לו מצב רוח טוב בראש השנה. זו התחלת השנה וסימנא מילתא היא. אם חלילה יבוא עצוב או כועס בראש השנה זה לא סימן טוב. כמובן צריך גם כן להשתדל ללמוד הרבה תורה בראש השנה. אם אדם מקדש את ראש השנה בלימוד התורה אין לך סימנא מילתא יותר לכל השנה מאשר לשבת ולעסוק בתורה. לג. שינה בראש השנה כתוב בתלמוד ירושלמי שמי שישן בראש השנה המזל שלו ישן. לכן אנחנו משתדלים לקום מוקדם בראש השנה להתפלל בנץ. לקום בעלות השחר שזה נקרא היום. השנה הזריחה מאד מאוחרת בראש השנה. ויש לקום קודם לכן כדי שלא יעבור מן עלות השחר בשינה. אמנם מעיקר הדין, אם ישנו בלילה והמשיך קצת זה לא נורא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מקפיד להתפלל בנץ בראש השנה, אבל הוא היה מקפיד להתפלל מוקדם מאד בערך בשש או בשש וחצי. וממילא היה קם לפני התפילה אולי שעה קודם, וממילא היה קם בעלות השחר. וכדאי מאד שכל אחד יקפיד לקום מוקדם. אבל הבעיה שאנשים קמים מוקדם ועד שמסתיימת התפילה ולאחר סעודת החג אנשים מתעייפים וזה על חשבון לימוד התורה ויצא שכרו בהפסדו. לכן לא לוותר על לימוד התורה בראש השנה, ללמוד הרבה תורה. ולאחר חצות מעיקר הדין מותר לישון, גם לפי הירושלמי שאומר שהמזל ישן, זה דוקא בחצי היום הראשון, ואחר הצהריים לא נורא. יש שמקפידים לא לישון כלל ביום ראש השנה גם אחר הצהריים וודאי שתבוא עליהם הברכה. לד. וגילו ברעדה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה משפיע על כל הבנים והבנות בבית לשבת ולקרוא פרקים כמנין 300 פרקים, ופעמיים זה150 פעמים את כל התהילים שאז זה 'כפר'. שזה כפרת עוונות. אבל אם יבוא אדם וישאל מה עדיף, שהרי ב\"ה יש שיעורים אצלינו בבית הכנסת מהצהרים והלאה, אם לשמוע שיעור תורה או לקרוא תהלים. כמובן שנורה לו שישמע שיעור תורה! לשבת וללמוד תורה! העיקר להשתדל שהיום הזה יעבור עלינו בשמחה, 'וגילו ברעדה' – כך אאמו\"ר היה תמיד אומר לנו, לשמוח זה יום הדין. זו שמחה לא פשוטה איך לשמוח. אך מצד שני אסור להיות עצוב. כתוב בפירוש בספר נחמיה שהאנשים שמעו את כל העוונות שהם עשו, הם לא ידעו דברים שאסורים, הם היו בוכים. ואמר להם \"אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\". יש לשמוח בראש השנה. וכך נפסק בשלחן ערוך שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה. אבל תמיד בשלחן של ראש השנה אאמו\"ר היה חוזר ומזהיר \"וגילו ברעדה\"! פחד, רעדה, אבל גילה! לשמוח שאנחנו בטוחים שבעז\"ה נכתב ונחתם לחיים טובים. אבל אנחנו יראים מאימת הדין. בעז\"ה שנזכה כולנו להכתב ולהחתם בספר חיים טובים אכי\"ר. הלכות ומנהגי ערב ראש השנה יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. והנוהג כן ורוצה לאכול קודם א. עלות השחר, אם לא ישן בלילה כלל רשאי לאכול. אך אם ישן בלילה נכון להחמיר, אף אם התנה על כך קודם שהלך לישון. ואם התענית קשה עליו ביותר אם לא יאכל קודם עלות השחר, יעשה התרה על מנהגו להתענות בערב ראש השנה. כל האמור הוא לעניין תענית בערב ראש השנה שאינה אלא מנהג. אבל ב. בשאר תעניות צבור שהן מדינא, אם עשה תנאי קודם שיישן, רשאי לאכול קודם עלות השחר. ואם לא עשה תנאי קודם שיישן אסור. הנוהג להתענות בערב ראש השנה לכל הדעות מותר לו לשתות קפה או ג. תה אפילו עם סוכר קודם עלות השחר. הנוהג להתענות בערב ראש השנה ורוצה לבטל מנהגו מטעמי בריאות, ד. עליו לעשות התרה. ורשאי לעשות ההתרה קודם ערב ראש השנה, ואינו חייב לעשות ההתרה ביום ערב ראש השנה דוקא. ויאמר בפני שלושה שמתחרט על שלא אמר מתחילה לפני שנהג להתענות \"בלי נדר\", ויתירו לו כהלכה. ואינו יכול לסמוך על התרת נדרים שעושים בבית הכנסת בערב ראש השנה. ואם אינו רוצה לבטל מנהגו לגמרי אלא לאותה שנה בלבד מטעמי בריאות וכדומה, אינו צריך לעשות התרה כלל. המתענה בערב ראש השנה, והוזמן לאכול בסעודת מצוה כגון ברית ה. מילה וכיו\"ב, רשאי לאכול, ואינו צריך התרה. כמו כן אינו חייב לפרוע התענית ביום אחר. אין אומרים תחנון בתפילות שחרית ומנחה בערב ראש השנה, כמו בשאר ו. ערב יום טוב. אבל בסליחות שאומרים באשמורת הבוקר אומרים וידוי ונפילת אפים, ואף אם הגיעו לוידוי לאחר עלות השחר. אסור לתקוע בשופר בערב ראש השנה. ובעל תוקע שרוצה לתקוע כדי ז. להתלמד רשאי לתקוע בביתו בחדר סגור. יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה להשתטח ולהתפלל על קברות ח. הצדיקים. ונותנים צדקה לעניים. נוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה כדי להינצל מעונש נדרים ט. שנדר בכל ימות השנה. ונוהגים לעשות ההתרה אחר אמירת הסליחות קודם תפלת שחרית. ויש נוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה, וארבעים יום קודם יום הכיפורים. והדבר ברור שאין התרה זו מתירה כל נדר שנדר בכל ימות השנה, ויש הרבה נדרים שצריכים התרה מיוחדת אצל תלמיד חכם כדת. מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה. ויש נוהגים לטבול י. במקוה טהרה. ומי שאינו יכול לטבול במקוה טהרה, נכון שישפוך על גופו . ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת, ] ליטר21.5-כ[ תשעה קבין מים באופן שיעמוד תחת סילון מי המקלחת כשהברז פתוח, עד שישער שנשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין. הלכות תפילות ראש השנה חובה קדושה לדקדק בבחירת ש\"ץ הגון לתפילות הימים הנוראים. יא. ובמיוחד שיהיה גדול בתורה ובמעשים טובים, ויודע להתפלל כהוגן ולבטא לו פרנסה, ופרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו, ושפל ברך, ועניו, יפה את התיבות בהברה נכונה וישרה. ושיהיה נשוי, ומטופל בילדים, ואין ויש לו נעימה וקולו ערב, ומרוצה לקהל. וטוב שיהיה הש\"ץ בן שלושים שנה ומעלה. אם אין מוצאים ש\"ץ שיש בו המעלות הנ\"ל, ידקדקו במיוחד למצוא יב. ש\"ץ שיהיה גדול בתורה ובמעשים טובים. ואם ישנם שני מועמדים שהאחד מהם נשוי ובן שלושים שנה וכו', אך אינו תלמיד חכם, והשני רווק ואינו בן שלושים אך הוא תלמיד חכם שתורתו אומנותו, יש להעדיף את התלמיד חכם. וכן יש לדקדק בכל זה בבחירת התוקע. מכל מקום כל ישראל כשרים הם, ובלבד שיהיה מרוצה לקהל וירא יג. שמים ושומר מצוות. אבל בעל עבירות, כגון מחלל שבת או מגלח זקנו בסכין וכיוצא בזה, אינם ראויים לשמש בעבודת הקודש בתפקיד ש\"ץ. וכן המחנך את בניו בבתי ספר חילוניים שאינם שומרים תורה ומצוות, פסול מלשמש בעבודת הקודש ולעבור לפני התיבה. חובה על הש\"ץ לעבור לפני הימים הנוראים על התפילה כדי שתהא יד. שגורה בפיו. כתבו הפוסקים, שיותר טוב לקחת ש\"ץ בשכר מאשר בחינם, כדי לגדור טו. גדר בפני אנשים שאינם מהוגנים שקופצים בראש, וגם על ידי זה יהיה הש\"ץ אחראי וזהיר בתפילתו. ופשט המנהג להתיר לשכור ש\"ץ ותוקעים בשכר מלא לימים הנוראים, ואין חוששים בזה לשכר שבת ויום טוב. יש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכפורים בכריעה ובכפיפת טז. קומה, וצריכים לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות, ולהישאר זקופים עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת וכן צריכים לזקוף בכל מקום [ .כל ברכה אלא רק במקום שתקנו חכמים ].שמזכירים שם שמים, ואפילו באמצע הברכה אין לאדם להביא עצמו לידי בכי בתפילות ראש השנה. ומכל מקום אם יז. מתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה חשש איסור כלל ותבוא עליו ברכה. יש נוהגים להתפלל תפילות העמידה בראש השנה בקול רם. ולכתחילה יח. אין לעשות כן, אלא אם אינו יכול להתפלל בכוונה כראוי אם לא יגביה את קולו. וכן המנהג ברוב המקומות. בברכת 'אתה קדוש' שבתפילות ראש השנה ועשרת ימי תשובה, חותם יט. \"המלך הקדוש\". ומי שטעה וחתם \"האל הקדוש\", אם עדיין לא התחיל בברכה שלאחריה ונזכר בתוך כדי דבור, דהיינו תוך שיעור אמירת התיבות \"שלום עליך רבי\", ומיד חתם \"המלך הקדוש\", יצא. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, חוזר לראש התפילה. אם מסופק בראש השנה אם חתם \"האל הקדוש\" או \"המלך הקדוש\", אם כ. ברור לו שאמר באמצע ברכת \"אתה קדוש\" תיבות \"לדור ודור המליכו לאל\" יש לומר שמסתמא חתם כהוגן. ואם מסופק גם בזה, אנו אומרים שמסתמא חתם כדרכו \"האל הקדוש\" ועליו לחזור לראש התפילה. ומי שטעה ולא אמר \"זכרנו לחיים\", או \"מי כמוך\", או \"וכתוב לחיים\" או \"ובספר חיים\", אם חתם \"ברוך אתה ה'\" בסוף הברכה, אינו חוזר. לפני החתימה בברכה האמצעית שבתפילת העמידה אומרים: \"ודברך כא. מלכנו אמת וקיים לעד\", וחותם: \"מלך על כל הארץ מקדש (השבת ו)ישראל ויום הזיכרון\". ואם דילג \"מלך על כל הארץ\" יצא. אבל אם חתם \"מקדש פסקי הלכות ראש השנה מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש מוסדות 'יחוה דעת' ירושלים תפילות ראש | תקיעה בשופר בערב ראש השנה| התרת נדרים| תחנון ערב ראש השנה| תענית ערב ראש השנה נשים | הלכות תקיעת שופר| דברים שנוהגים לאכול לסימנא טבא| סדר תשליך| קריאת התורה בראש השנה| השנה בתקיעת שופר .ישראל והזמנים\" במקום \"יום הזיכרון\" לא יצא בסוף תפילת העמידה בכל תפילות עשרת ימי תשובה אומרים \"עושה כב. השלום במרומיו\". וכן יש לומר בסיום קדיש \"תתקבל\" שאחר חזרת הש\"ץ. אבל בשאר קדישים אין צריך לומר \"עושה השלום\", אלא אומרים \"עושה שלום\" כמו בכל השנה. כג. מנהג הספרדים לומר בקדיש פעם אחת \"לעלא\" כמו בכל ימות השנה. אין להפסיק בפיוטים לאחר שהתחילו \"ברוך שאמר\" עד סוף תפילת כד. העמידה. ויאמרו הפיוטים בסוף תפילת שחרית אחר קדיש \"תתקבל\". ויש שנהגו לומר הפיוט \"ה' שמעתי שמעך יראתי\" בין תפילת לחש לחזרה וכן מנהג ירושלים ת\"ו, ויש להם על מה שיסמוכו. ויש נוהגים שלא לומר פיוט זה בתפילת שחרית, אלא רק בתפילת מוסף. ויש נוהגים שלא לומר פיוט זה כלל, אלא מתחילים \"אתאנו לחלות פניך\". ויש נוהגים שלא לומר אף \"אתאנו לחלות\", אלא הש\"ץ מתחיל מיד בתפלת החזרה. ובכל מקום יעשו כמנהגם. יש נוהגים שכאשר הש\"ץ חוזר התפילה בימים הנוראים בקול רם, כה. אומרים עימו בלחש נוסח הברכות שבתפילה עם הזכרת השם, ויש להם על מה שיסמוכו. אולם צריכים להיזהר שלא לומר עם הש\"ץ את חתימת הברכות, משום איסור ברכה לבטלה. ולכן כשיגיע הש\"ץ לחתימה, ישתקו ויענו אחריו \"ברוך הוא וברוך שמו\", ו\"אמן\". אחר תפילת החזרה קודם קדיש \"תתקבל\" אומרים \"אבינו מלכנו\". כו. וכשחל ראש השנה בשבת, יש נוהגים שלא לומר \"אבינו מלכנו\". ויש נוהגים לומר, וכן נהגו בבית הכנסת \"בית אל\" בירושלים ת\"ו, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת\"ו, אלא שמדלגים כל לשון חטא ועוון. וכן ראוי לנהוג. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר \"אבינו מלכנו\" בשבת, ישארו במנהגם. קריאת התורה בראש השנה מותר למכור העליות לתורה וכיו\"ב במכירה פומבית ביום ראש השנה. כז. ויש להיזהר בשעת מכירת העליות שלא ישיח שיחה בטלה. ומה טוב שיעיין בספר או יאמר תהילים באותה שעה. ומן הראוי שלא להאריך יותר מדי במכירת העליות. יש נוהגים להעלות התוקע והש\"ץ ממניין העולים. ואף על פי שמותר כח. מן הדין להוסיף עולים על חובת היום בראש השנה, מכל מקום יזהרו שלא להוסיף יותר מדאי, כדי לא לגרום טורח ציבור, ויכשלו בשיחה בטלה בשעת קריאת ספר תורה. למרות שאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, לפי שספרי כט. חיים ומתים פתוחים בימים אלו לפני ה', ואין נכון לומר שירה בזמן הזה, האומר תהילים ביום ראש השנה, והגיע לפרקי ההלל, רשאי לאומרם דרך קריאתו. בתפילת מוסף של ראש השנה צריך לומר את \"מוספי\" יום הזיכרון, ל. כדי לכלול שני מוספים, של ראש השנה ושל ראש חדש. ויש לומר את \"מוספי\" בין ביום הראשון של ראש השנה ובין ביום השני. ואם טעה ואמר את \"מוסף\", בין ביום הראשון ובין ביום השני יצא. אף שבתפילות מוסף בשבת וראש חודש עדיף שנשים ישמעו מהש\"ץ, לא. בראש השנה יכולות לכתחילה להתפלל מוסף בעצמן הואיל ויש בו הרבה פסוקים של רחמים ותחנונים. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל מוסף בראש השנה. סדר תשליך לאחר תפלת המנחה ביום הראשון של ראש השנה, נוהגים ללכת על לב. יד שפת הים או הנהר, או באר מים חיים, או בור, לומר \"סדר תשליך\". ומי שלא אמר \"סדר תשליך\" ביום הראשון של ראש השנה, יאמרנו ביום השני לאחר תפלת מוסף. נשים פטורות מאמירת \"סדר תשליך\", ואדרבה שב ואל תעשה עדיף.לג. סדר הנהגת ליל ראש השנה נהגו לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני מאכלים לסימן טוב לד. בלשון ערבי [ לכל ימות השנה. ולכן נהגו לאכול בלילי ראש השנה רוביא ותמרים. והוסיפו עליהם מנהגים ]תרד[ , כרתי, סילקא]דלעת[ , וקרא]לאכל רימונים, ותפוח מרוקח בדבש, וראש כבש. ויש נוהגים לאוכלם לאחר לוביא הקידוש קודם נטילת ידיים לסעודה. ונכון יותר לאוכלם בתוך הסעודה, לאחר אכילת כזית פת של ברכת המוציא. וקודם הקידוש בשני לילי ראש השנה מדליקות הנשים נרות לכבוד יום לה. טוב, ומברכות \"להדליק נר של יום טוב\". ויש נוהגות להדליק הנרות לכבוד יום טוב הראשון של ראש השנה מבעוד יום, כמו בערב שבת. כשאוכלים מהירקות הנ\"ל בתוך הסעודה, אין לברך לפניהם, כיון לו. שברכת המוציא פוטרתם אפילו אוכלם בלא פת, שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות. ורק הנוהגים לאוכלם אחר הקידוש קודם נטילת ידיים והמוציא, יברכו תחלה \"בורא פרי האדמה\" על אחד מהירקות הנ\"ל, ויכוונו לפטור שאר מיני ירקות. כשאוכלים מהפירות הנ\"ל, יש לברך תחלה \"בורא פרי העץ\", אפילו אם לז. אוכל מהם בתוך הסעודה. ולאחר שטעם יאמר את נוסח ה'יהי רצון' הנדפס בסידורים על כל מין בפני עצמו ויטעם ממנו אחריו. יש בסידורים מנהגים שונים בסדר אכילת הסימנים בליל ראש השנה, לח. ורובם הוא על פי מה שכתב הבן איש חי (ש\"א פרשת נצבים). אולם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה נוהג כן, אלא מיד לאחר שבצע על הפת היה אוכל כביצה לחם, ולאחר מכן היה אוכל את כל הפירות – התמרים וכו', ולאחר מכן היה אוכל את הסימנים המבושלים. יש להקדים תחילה את התמרים, ויקח תמרה אחת ויברך עליה, ויכוון לט. לפטור בברכתו את שאר מיני פירות העץ שעתיד לאכלן, ויטעם ממנה. ואם התמרים הם פרי חדש, יברך גם ברכת \"שהחיינו\", ויכוון לפטור בברכה ויזהר שלא יניחם [ .זו שאר פירות חדשים שעתיד לאכול באותה סעודה על השולחן בשעת הקידוש כשמברך \"שהחיינו\", שלא יפטרם בברכת . ואחר כך יאמר את ה'יהי ]\"שהחיינו\" של הקידוש. ויכול לכסותם במפה רצון' ויטעם עוד. ואחר כך יקח מהרימונים, וכן מהתפוח המרוקח בדבש, ובנוסח ה'יהי מ. רצון' אין אומרים 'כדבש'. וכשאומר 'יהי רצון' על כל המינים הנ\"ל, יאמרנו בהזכרת השם. לאחר מכן יקח מהרוביא, ובנוסח ה'יהי רצון' יש מוסיפים \"ותלבבנו\". מא. , ויאמר את ה'יהי רצון', ויש נוהגים לאכל גזר ]דלעת[ ואחר כך יקח מהקרא . ואחר כך יקח הכרתי בידו, ]\"שהרי אומר \"שיקרע רע גזר דיננו[ ,עם הדלעת ויאמר את ה'יהי רצון' וכו' ואין צריך לאוכלו, לפי שלא נהגו לאכול דברים חריפים בראש השנה. ויש נוהגים לאכול מן הכרתי כשהוא מבושל. ואחר בידו, ויאמר את ה'יהי רצון' ואין צריך לאוכלו מפני ]תרד[ כך יקח הסילקא חריפותו. ויש נוהגים לאוכלו כשהוא מבשל, וכנ\"ל לענין הכרתי. ואחר כך יקח ראש כבש ויאמר את ה'יהי רצון'. ואם לא מצא ראש מב. כבש, יקח ראש של בהמה אחרת או עוף, ויאמר רק \"יהי רצון וכו' שנהיה , ]ולאו דוקא ראש[ לראש ולא לזנב\". ואם ירצה יקח עמו גם בשר כבש ויאמר \"ותזכור לנו עקידתו ואילו וכו'\". יש נוהגים שגדול הבית מברך על התמרים ואומר \"יהי רצון\" בקול רם, מג. וכל בני הבית שומעים ועונים אחריו \"אמן\", ויוצאים ידי חובה בברכתו. ומנהג טוב הוא, שברוב עם הדרת מלך. ומכל מקום גם הנוהגים שכל אחד מבני הבית מברך בפני עצמו, רשאים לעשות כן, ואין בזה חשש לברכה שאינה צריכה. והשומע את חבירו שאומר \"יהי רצון\", אף על פי שאינו מכוון לצאת ידי חובה באמירתו, נכון שיענה אחריו \"אמן\". יש נוהגים להקדים לומר \"יהי רצון\" על הפרי קודם ברכת הנהנין, ואין מד. לעשות כן לכתחילה, אלא יש להקדים ברכת הנהנין תחלה, ויטעם מן הפרי, ואחר כך יאמר \"יהי רצון\", ויטעם שנית מן הפרי. מי שאינו אוהב לאכול את אחד מהסימנים, וכמו כן אם אין לפניו מה. סימנים אלא כאלו שיש בהם חשש כשרות מחמת תולעים וכיו\"ב, יאחזם בידו או יביט בהם ויאמר את נוסח ה'יהי רצון' המתאים להם, ודי בזה. וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים שלא היה מצוי הירק ללא תולעים שלא היה אוכלם כלל אלא היה אוחזם בידו ואומר וכנ\"ל. מו. יש להיזהר ולדקדק בכשרות בשר ראש הכבש. ולא יאכל ממנו אלא אם כן ברור היטב שנשחט כראוי על ידי שוחט ממחה וירא שמים, ובבדיקתו הוברר שהוא \"חלק\". ואם אינו מוצא בשר כבש \"חלק\", עדיף שיאכל בשר ראש של בהמה אחרת, או של עוף, או של דג, ולא יכנס בליל יום הדין בחשש אסור אכילת נבלות וטרפות. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מחמת כן ולא היה אומר \"ותזכור [ .ברוב השנים לא היה אוכל כי אם ראש של בקר .]\"'לנו עקידתו וכו יש נוהגים לאכול דגים בראש השנה, לברכה שנזכה לפרות ולרבות מז. כדגים. ומנהג הספרדים שלא לאכול דגים בראש השנה אלא כאשר חל בשבת. ויש נוהגים לאכול קישואים. וכן יש נוהגים לאכול ריאות בליל ראש השנה. נוהגים לאכול בראש השנה בשר שמן ודברים מתוקים. ואין מתענים מח. בראש השנה, ואפילו תענית שעות. ולכן אם חושש פן יתאחר בבית הכנסת בתפילה עד אחר חצות היום, טוב שישתה בבוקר קודם התפילה, כדי שלא יישאר בתענית עד חצות היום. ומכל מקום לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. יש נוהגים לטבול את הפת בשעת ברכת \"המוציא\" בדבש או מט. בסוכר. ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, ש\"אגוז\" בגימטריא \"חטא\", וגם מרבה את הרוק, וגורם על ידי כך להפרעה בתפלה. ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה. אבל ענבים לבנים אדרבה סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מר או חמוץ או חריף. מנהגי יום ראש השנה נהגו שלא לישון ביום ראש השנה. ויש להשתדל לקום בימי ראש השנה נ. עם עלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, יישן אחר חצות היום. והיושב בטל ועוסק בשיחה בטלה וכיו\"ב כישן דמי, ואדרבה יותר טוב שיישן משיעסוק בשיחה בטלה. יש נוהגים לסיים בראש השנה שתי פעמים את כל התהילים. ויש נוהגים נא. לקרוא גם 'אדרא רבה' ו'אדרא זוטא' ביום ראש השנה. ותלמיד חכם הרגיל לעסוק בתורה בכל ימות השנה בש\"ס ופוסקים, רשאי להמשיך בלימודו ביום ראש השנה, ואינו צריך להפסיק כדי לומר תהילים עם הציבור. ויש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא. יזהר אדם שלא יבוא לידי כעס בראש השנה. ויזהר שלא יכעס אפילו נב. בליבו. בקידוש ליל שני של ראש השנה, נחלקו הראשונים אם יש לברך ברכת נג. \"שהחיינו\". ולכן ישתדל להביא פרי חדש אל השלחן, וכשיברך \"שהחיינו\" בקידוש יכוון לפטור את הפרי החדש. ואם אינו מוצא פרי חדש, ילבש בגד חדש ויפטרנו בברכת \"שהחיינו\" שבקידוש. אך אם אינו מוצא פרי חדש או בגד חדש, עדיין עליו לברך \"שהחיינו\" בקידוש. שכח לומר \"יעלה ויבוא\" בברכת המזון, אם נזכר מיד קודם שסיים \"בונה נד. ירושלים\", יאמר \"למדני חקיך\", שיראה כאומר פסוק, ויחזור לומר \"יעלה ויבוא\". ואם נזכר לאחר שסיים \"בונה ירושלים\", יאמר שם בשם ומלכות נוסח הברכה הזאת: \"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן ימים טובים לעמו ישראל, את יום הזיכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון\". ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר ברוך אתה ה' אלהינו נה. מלך העולם, יסיים: \"שנתן ימים טובים\" וכו'. אבל אם התחיל לומר: \"לעד האל אבינו מלכנו\", יסיים ברכת הטוב והמטיב, ולא יחזור כלל, שספק ברכות להקל. אם חלה מילה בראש השנה בבית הכנסת, מלין אחר קריאת התורה נו. קודם התקיעות בשופר. הלכות תקיעת שופר מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, וקבלו נז. חז\"ל (בראש השנה לג:), שכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. יש ראשונים הסוברים שאין לתקוע בתפילת לחש, אלא תוקעים נח. או פחות, והכל [ שלושים קולות מיושב, ושלושים קולות בתפילת החזרה , וחוזרים ותוקעים עוד ארבעים קולות אחר תפלת החזרה. ]לפי המנהג ואם רוצים כל הקהל בלב שלם ובנפש חפצה לשנות מנהגם ולתקוע והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. ואין למנעם מלנהוג כן ולבטל מנהגם. שלושים קולות בתפלת לחש של מוסף, רשאים לעשות כן. מקום שנהגו לתקוע בתפילת לחש של מוסף, טוב שכאשר יגיע הש\"ץ נט. לסוף הברכה יגביה קולו מעט לפני חתימת הברכה, כדי שידעו הציבור שהגיע לסדר התקיעות, ומי שלא הספיק להגיע לסוף הברכה, ימתין שם וישתוק עד לאחר שישמע התקיעות, וימשיך הלאה. מנהג ארץ ישראל וירושלים לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת בסיום ברכת ס. מלכויות, ובסיום ברכת זכרונות ובסיום ברכת שופרות. וכן ראוי לנהוג. נכון שהגדול בתורה ובמעשים שבציבור יעמוד לפני התקיעות ויאמר סא. דברי כיבושין לקהל כדי לעוררם לשוב בתשובה שלמה, וזכות הרבים תלויה בו. מעיקר ההלכה צריך לעמוד בשעת שמיעת קול השופר. אולם כדי סב. לערבב את השטן תוקעים תחלה שלושים קולות מיושב, ואחר כך תוקעים מעומד. והש\"ץ לעולם צריך לעמוד, גם בשלושים קולות הראשונים. ויש נוהגים שכל הציבור עומדים בשעת ברכות השופר, ואחר גמר הברכות יושבים. ויש נוהגים שכל הציבור יושבים אף בשעת הברכות, ובכל מקום יעשו כמנהגם. ובתקיעות שבתפילת החזרה צריכים כל הציבור לעמוד על רגליהם. ואין וכל שאם ישמטוהו [ .להישען על שלחן או תיבה בשעת תקיעות דמעומד . אבל בתקיעות שאחר החזרה, אין לחוש בזה ]מתחתיו יפול, נחשב ליושב כל כך, שהרי אפילו אם טעה בהם אין מחזירין אותו. ואף בתקיעות שבחזרת השליח צבור, אם ישב בהן בדיעבד יצא ידי חובה. קודם שיתקע יברך \"לשמוע קול שופר\", וביום הראשון יברך גם ברכת סג. \"שהחיינו\". ונוהגים לכסות השופר במפה עד גמר הברכות וכן בין התקיעות. ומכל מקום יאחז השופר בידו בשעת הברכות. הש\"ץ התוקע, וכן ציבור השומעים, צריכים להיזהר שלא להפסיק סד. בדיבור בין ברכות השופר לבין התקיעות. ומי שהפסיק אחר הברכות קודם תחילת התקיעות צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הפסיק בעניין הצריך לתקיעות. אין לענות \"ברוך הוא וברוך שמו\" אחר הזכרת השם שבברכות של סה. תקיעת שופר, מפני חשש הפסק. יש מקומות שנוהגים שאחד מהקהל עומד ליד התוקע, ומקריא לפניו סו. סדר התקיעות כדי שלא יטעה. והמקריא צריך להיזהר שלא להקריא וכן אין להקריא [ .התקיעה הראשונה מיד לאחר הברכה, משום חשש הפסק .]התקיעות שבתפלת לחש יש נוהגים שאם התוקע לא הצליח לתקוע לומר פסוק \"ויהי נועם\" סז. לסגולה, ואין מנהג זה נכון, משום הפסק. אלא יביאו תוקע אחר או שופר אחר. ואם בין כך לא יצליחו להביא תוקע אחר או שופר אחר אלא לאחר הפסק גדול, מותר לומר פסוק \"ויהי נועם\". אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות, וכל שכן בשעת התקיעות עצמם. סח. והגדולים מזהירים על הקטנים לבל יפריעו לשומעים בשעת התקיעות. ואין להביא קטנים יותר מדאי לבית הכנסת, שאינם מבינים במצות שופר ומפריעים לשומעים בשעת התקיעות. אבל קטנים שהגיעו לחינוך, מצוה להביאם לבית הכנסת לחנכם במצות שופר. יש נוהגים להפסיק באמירת וידוי בין תשר\"ת לתש\"ת, ובין תש\"ת סט. לתר\"ת בתקיעות דמיושב. ואין מנהג זה נכון להלכה, וצריכים לבטל מנהגם. מכל מקום אם רוצה להרהר וידוי בליבו בלבד, בין תשר\"ת לתש\"ת ובין תש\"ת לתר\"ת, הרשות בידו. אבל בשעת התקיעות עצמם, ישב בדד וידום ויקשיב היטב לקול השופר. אין להפסיק בשיחה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, אך אם ע. עבר ושח אינו חוזר ומברך. ומכל מקום מותר לדבר לצורך ענייני התפילה והתקיעות בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. ולכן מותר לתוקע ולקהל לומר פיוט \"ה' שמעתי שמעך יראתי\" בין תפילת לחש לחזרה של מוסף. ראוי לכל תוקע שעל כתפיו מוטל התפקיד להוציא את הרבים ידי עא. חובתם, לעבור בעיון רב על הלכות שופר וסדרי התקיעה. עב. מי שאינו חייב במצות שופר אינו מוציא את האחרים ידי חובתם. והיינו דוקא כשאינו חייב במצוה כלל, אבל מי שתקע כבר בשופר, אף על פי שיצא ידי חובת המצוה יכול להוציא את האחרים ידי חובתם. ולכן חרש שוטה וקטן שאינם חייבים במצות שופר, אינם יכולים להוציא את האחרים ידי חובתם. וחרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שהוא בר דעת וחייב בכל המצות שבתורה, אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם. אדם ששמיעתו לקויה ביותר, אך שומע מעט קול חזק, כגון קול תרועת עג. חצוצרות, חייב במצות שופר ויכול להוציא את האחרים ידי חובתם. וכן אדם ששמיעתו לקויה ביותר, ושומע באמצעות מכשיר שמיעה הצמוד לאזניו, חייב במצות שופר, ומוציא את האחרים ידי חובתם. קטן שלא הגיע למצוות, כיון שאינו חייב במצות שופר אלא מדין חינוך עד. ולדעת רוב הראשונים אף מדרבנן אינו חייב במצוות, ואין [ ,שהוא מדרבנן , אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם.]המצוה אלא על אביו לחנכו אף אם מלאו לקטן י\"ג שנה, אינו יכול להוציא את האחרים עד שיבדק עה. וידעו שהביא שתי שערות. שהואיל ומצות תקיעת שופר היא מן התורה, אין סומכים על חזקה שהביא שתי שערות בהגיעו לגיל י\"ג. ומכל מקום אם אותו נער שמלאו לו י\"ג שנה תקע רק תקיעות דמעומד, אין צריכים לחזר ולתקוע, כיון שמעיקר הדין יצאו ידי חובת המצוה מדאורייתא בתקיעות דמיושב. ולכתחילה צריך להיזהר שאף תקיעות דמעומד לא יתקע אלא איש גדול. הלכה רווחת בידינו \"מצות צריכות כונה\", ולפיכך על התוקע בשופר עו. לכוון להוציא את כל הקהל ידי חובת המצוה, וכן על קהל השומעים לכוון לצאת ידי חובת המצוה. ואין יוצאים ידי חובה עד שיכוונו שומע ומשמיע. וראוי ונכון לתוקע לומר בקול רם לפני הקהל, שמכוון להוציא ידי חובה כל השומע קול השופר, ויעורר את הקהל שגם הם יכוונו לצאת. ] גרם56-כ[ אסור לסעוד סעודה של פת או מיני מזונות יותר מכביצהעז. קודם תקיעת שופר. אבל כביצה פת או עוגה מתר. ופירות וירקות וכן מיני מותר אפילו יותר מכביצה. וכל שכן שמותר ]שאינם ממיני דגן[ תבשיל לשתות תה או קפה קודם התקיעות. שלושת השברים צריך לעשותם בנשימה אחת. ויש אומרים שאף עח. את השברים והתרועה שבסדר תשר\"ת צריך לעשות בנשימה אחת, ויש אומרים שאין צריך, ובלבד שלא ישהה יותר מכדי נשימה אחת. וירא שמים יצא ידי שתי הדעות, ובתקיעות דמיושב יעשה השברים והתרועה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות. ואם היה התוקע קצר נשימה, והפסיק תמיד בנשימה אחת בין השברים לתרועה, יצא ידי חובה. נוהגים לתקוע תרועה גדולה בסוף התפלה, כדי לערבב את השטן שלא עט. יאמר שאין אנו יראים מאימת הדין, שהולכים לאכול ולשתות ולשמוח. לאחר גמר התפלה אסור לתקוע בשופר שלא לצורך. אך מותר לתת פ. לקטן שהגיע לחינוך לתקוע בשופר כדי להתלמד, ואין בזה חשש איסור כלל. נשים בתקיעת שופר נשים פטורות ממצות שופר. אך נהגו הנשים להחמיר על עצמן לשמוע פא. קול שופר, ואשה שאין באפשרותה לבוא לבית הכנסת, מותר לתוקע להוציא השופר ביום טוב מרשות לרשות כדי לתקוע לה, אפילו אם בעצמו כבר שמע תקיעת שופר. אולם אסור לתוקע לברך על השופר כשתוקע לצורך אשה. ואפילו האשה בעצמה אסור לה לברך על השופר, משום שפטורה מן המצוה. אשה שנהגה לשמוע קול שופר בראש השנה בכל שנה, ורוצה לבטל פב. מנהגה צריכה לעשות \"התרת נדרים\", ולהביע חרטה על שלא אמרה שנוהגת כן בלי נדר. אבל אם כוונתה שלא לקיים מצות שופר רק באותה שנה מחמת חולי וכדומה, ולשנה אחרת תחזור למנהגה, אינה צריכה \"התרת נדרים\". מערכת העלון יחד עם כל הקוראים והמאזינים מאחלים למעלת כבוד מו\"ר ועט\"ר מאיר נתיבותינו המדריכנו במים רבים, הגאון הגדול מעוז ומגדול אשר לשמו ולזכרו תאות נפש ובני ביתו שיחי'רבינו דוד יוסף שליט\"א בעל ה'הלכה ברורה' וראש בית המדרש 'יחוה דעת' בנו וממשיך דרכו של מרן גאון עוזינו עטרת תפארת ישראל בעל ה'יביע אומר' זיע\"א שנה טובה ומבורכת!!! שיפוצו מעיינותיו על פני תבל בחיבוריו המאירים כל עין ובשיעוריו המשובבים כל לב, ולהרחיב את גבולות הקדושה כהנה וכהנה בארץ ובחו\"ל מתוך בריאות גופא ונהורא מעליא ושנזכה אנחנו ועוד רבים מעמך בית ישראל לאור באור תורתו הבהיר והזורח עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן בכלל הברכה לבנו יד ימינו ראש וראשון לכל דבר שבקדושה איש חיל רב פעלים ובני ביתוהרב עובדיה יוסף שליט\"א שימשיך להרבות חיילים לתורה ולתעודה, להגדיל תורה ולהאדירה מתוך אושר ועושר וכל טוב סלה. אכי\"ר"},{"filename":"169.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש מוסדות 'יחוה דעת' ירושלים | מנהג ה'כפרות' בערב יום הכיפורים| דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה| ברכת 'מעין שבע' בשבת שובה| סדר התפילה בעשרת ימי תשובה נושאים: מוצאי יום הכיפורים | תפילות יום הכיפורים| החייבים והפטורים מהתענית| חמישה עינויים| מנהגי ערב יום הכיפורים| מצות אכילה בערב יום הכיפורים169 גליון מרת שושנה בת גורג'יה ע\"ה - נלב\"ע בשיבה טובה ללא זש\"ק בליל יום הכיפורים תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת אחותו של מרן זצוק\"ל פרשת וילך – שבת שובה – יום הכיפורים פסקי הלכות עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים סדר התפילה בעשרת ימי תשובה בעשרת ימי תשובה בתפילת י\"ח בברכת 'אתה קדוש' חותם 'המלך הקדוש'. א. ואם טעה וחתם 'האל הקדוש' ונזכר בתוך כדי דיבור (דהיינו תוך כדי אמירת המלים: 'שלום עליך רבי') ואמר 'המלך הקדוש', יצא. אך אם נזכר לאחר כדי דיבור חוזר לראש התפילה. אם התחיל בברכת 'אתה חונן', אפילו נזכר בתוך כדי דבור, ואפילו אמר רק ב. תיבת 'אתה', דינו כאילו נזכר לאחר כדי דיבור, וחוזר לראש התפילה. המסופק אם חתם 'האל הקדוש' או 'המלך הקדוש', יש להניח שמסתמא ג. טעה וחתם כהרגלו בכל השנה, וחוזר לראש התפלה. הש\"ץ שטעה ואמר 'האל הקדוש' ונזכר רק לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ד. ברכת 'אתה קדוש', ואינו חוזר לראש התפילה. בעשרת ימי תשובה בתפילת י\"ח בברכת 'השיבה' חותם 'המלך המשפט'. ה. ואם טעה וחתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט', אם נזכר בתוך כדי דיבור ומיד תיקן ואמר 'המלך המשפט', יצא. ואם נזכר לאחר כדי דיבור, חוזר לתחילת ברכת 'השיבה'. ואפילו אם נזכר שטעה באמצע 'אלוהי נצור', חוזר לברכת 'השיבה', וממשיך על הסדר. סיים את אמירת 'יהיו לרצון' שקודם 'עשה שלום' ונזכר שטעה ואמר 'מלך ו. אוהב צדקה ומשפט', חוזר לראש התפילה. וקודם שיחזור יתנה ויאמר: \"אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת חובה. ואם אינני חייב לחזור, הריני חוזר ומתפלל תפילה זו לתפילת נדבה\". וישתדל לכוון בתפילתו כראוי כפי יכולתו. המסופק באמצע התפילה אם חתם 'המלך המשפט' או לא, יש להניח ז. שמסתמא טעה וחתם כהרגלו בכל ימות השנה, ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', וחוזר לברכת 'השיבה'. ואם סיים תפילתו חוזר לראש התפילה, ויעשה קדם לכן תנאי, וכנ\"ל בסעיף הקודם. אם טעה וחתם 'מלך הקדוש' במקום 'המלך הקדוש', וכן אם טעה וחתם ח. 'מלך המשפט' במקום 'המלך המשפט', אינו חוזר. בתפילת י\"ח בעשרת ימי תשובה מוסיפים עוד 'זכרנו לחיים' בסוף ברכה ט. ראשונה, ו'מי כמוך אב הרחמן' בסוף ברכה שניה, ו'וכתוב לחיים' באמצע ברכת מודים, ו'ובספר חיים' בסוף ברכה אחרונה. שכח ולא אמר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך' או 'וכתוב לחיים', אם נזכר לפני י. שהזכיר ה' בחתימה, חוזר ואומרם כתיקונם. ואם לא נזכר עד שאמר ה', לא יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור לאומרם, אלא יסיים הברכה וימשיך בתפילתו. אם שכח 'זכרנו לחיים' בברכה הראשונה יאמר באמצע 'שמע קולנו', יא. קודם 'כי אתה שומע תפלת כל פה'. ואם שכח ולא אמרו אף ב'שמע קולנו' יאמרנו בסיום 'אלוהי נצור'. שכח ולא אמר 'מי כמוך' בברכה השניה לא יאמרנו ב'שמע קולנו', או ב'אלהי יב. נצור'. אך אם שכח ולא אמר 'וכתוב לחיים' בברכת מודים או 'ובספר חיים' בברכה אחרונה, יאמרם בסיום 'אלוהי נצור'. מי ששכח ולא אמר 'זכרנו לחיים', או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר יג. חיים', ונזכר אחר חתימת אותה ברכה, אינו רשאי לאמרם בין ברכה לברכה, אלא ימשיך בתפלתו בברכה שלאחריה. מי שטעה בעשרת ימי תשובה, ובמקום 'וכתוב לחיים' בברכת ההודאה אמר יד. 'ובספר חיים ברכה ושלום', ונזכר בברכת 'שים שלום', אינו חוזר לומר 'ובספר חיים', מכיון שכבר אמרו קודם לכן. מי ששכח לומר 'זכרנו לחיים' או 'מי כמוך', או 'וכתוב לחיים', או 'ובספר טו. חיים', ונזכר לאחר שסיים תפילתו, וטעה וחשב שצריך לחזור ולהתפלל, וחזר להתפלל, ונזכר באמצע תפילתו שהדין הוא שאינו חוזר, פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואינו רשאי לסיים תפילתו בתורת תפילת נדבה. בסיום תפילת י\"ח בעשרת ימי תשובה נוהגים לומר 'עושה השלום במרומיו'. טז. וכן יש לומר בסיום קדיש 'תתקבל' שלאחר חזרת הש\"ץ. אבל בשאר קדישים אין צריך לומר 'השלום'. מנהג הספרדים לומר בקדיש פעם אחת 'לעלא' ככל ימות השנה.יז. נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בעשרת ימי תשובה בתפילת שחרית ובתפילת יח. מנחה לאחר חזרת הש\"ץ. ופשט המנהג ברוב בתי הכנסת הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכינו' אף בשבת שובה, אלא שמדלגים לשון חטא ועוון, כגון 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו', וכן 'אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עוונותינו'. וכן ראוי לנהוג. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר 'אבינו מלכנו' בשבת, ישארו במנהגם. ברכת 'מעין שבע' בשבת שובה בברכת מעין שבע בשבת שובה יש לומר 'המלך הקדוש שאין כמוהו', יט. במקום 'האל הקדוש שאין כמוהו'. ואם טעה ואמר 'האל הקדוש', ונזכר באמצע הברכה, לפני שחתם 'ברוך אתה ה' מקדש השבת', חוזר ואומר מ'מגן אבות בדברו וכו'' וממשיך על הסדר. אך אם לא נזכר עד שחתם 'מקדש השבת', אינו חוזר. דרכי התשובה בעשרת ימי תשובה בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלמה ממעשיו הרעים. כ. ואפילו אם המעשה שעשה הוא ספק אם יש בו עבירה, צריך לעשות תשובה על כך, ואדרבה, ספק עבירה צריך תשובה יותר מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע בעצמו שעשה עבירה, מאשר כשאינו יודע בודאי שעשה עבירה. וישתדל כל אדם להרבות במצוות ובצדקות ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה, כדי להכריע את הכף לזכות. כא. טוב להרבות בימים אלו בלמוד ספרי מוסר יותר מבכל השנה, כגון בספר 'שערי תשובה' לרבנו יונה, ו'הלכות תשובה' לרבנו הרמב\"ם. , ראוי לאדם לקבל על עצמו סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה כפי יכולתוכב. כגון מי שאינו נזהר מלאכול בכל השנה פת שאפה נחתום גוי, יש לו להיזהר בזה בעשרת ימי תשובה. אל יאמר אדם, שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, אלא כשם כג. שצריך אדם לשוב מאלו, כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזר בתשובה. עיקר התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיגמור בלבו שלא יעשה את כד. החטא עוד. ומכל מקום נכון שמלבד זאת יקבל בעל תשובה על עצמו תיקון לכפר חטאו. שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, כה. ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוון לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום, למשל ביום ראשון בשבת יכוון לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוון לתקן כל ימי שני באותה שנה, וכן על זה הדרך. שנינו במסכת יומא (פה:): עברות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים כו. מכפר עד שירצה את חברו, לפיכך, אם חטא לחבירו בממון, כגון שגזל ממנו, או לקח ממנו ריבית שלא כדין, וכיוצא בזה, ישיב לו תחלה את הממון שלקח ממנו שלא כדין. ואף על פי שהשיב לו, אינו נמחל לו עד שיפייסנו. ולפיכך מי שיש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, אלא ילך עם חבירו אל תלמיד חכם מובהק, ויסדרו טענותיהם בפניו באמת ובתמים, ויקבלו כל אשר יורה להם החכם. ואפילו אם אין חבירו תובעו, ישתדל לצאת ידי שמים על ידי שאלת חכם. אפילו אם לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו. וכל שכן אם כז. הכלימו והלבין פניו ברבים שהרי הוא כשופך דמים. ביקש מחילה מחבירו, אך הוא אינו מוכן להתפייס עמו ולמחול לו, יחזור כח. וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ובכל פעם ישמיע באזניו דברי ריצוי אחרים. ואם אינו מוכן להתפייס עמו אחר שלש פעמים, אינו זקוק לו. במה דברים אמורים כשחטא אדם לחברו, אבל כשחטא לרבו, אפילו רבו כט. שאינו מובהק, צריך ללכת לפייסו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס. המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לחבירו, שהרי אם אינו רוצה למחול לחבירו ל. אף לו לא ימחלו מן השמים, אלא ימחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואם כוונתו לטובת המבקש מחילה, כגון שעושה כן כדי שיכנע לב חבירו ולא ישוב עוד לכסלה, רשאי שלא למחול לו מיד. וכן אם מכוון לטובת עצמו, שחושש פן ירע לו אם ימחל לחבירו, רשאי שלא למחול מיד. ואם הוציא עליו שם רע, אינו חייב למחול לו. ומכל מקום טוב למחול גם בזה. חייב אדם לבקש סליחה ומחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאימו, על לא. כל מה שחטא להם ופגע בכבודם. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, שאם בין אדם לחבירו חייבו חז\"ל לבקש מחילה קדם יום הכפורים, כל שכן מאביו ואימו שכמעט אין אדם ניצל מחטא זה בכל יום. ומכל מקום אם הבן שוטה ולא בקש מהם מחילה, או שהיה אנוס, ימחלו לו שלא בפניו, ויאמרו בפיהם בפרוש: \"הרי אנו מוחלים לבננו פלוני על כל מה שחטא לנו במשך כל ימות השנה, ולא ייענש חס ושלום בסיבתנו\". וכן הבעל והאישה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו האחד כלפי השני במשך כל השנה, ודברו בכעסם דברים אשר לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו יבקש ממנו מחילה קדם יום הכפורים. ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שמוחל וסולח לכל מי לב. שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו. ויש נוהגים שהש\"ץ מכריז בליל יום הכפורים קודם 'כל נדרי' ואומר: 'רבותי, תמחלו זה לזה', וכלם עונים: 'מחלנו'. ומנהג יפה הוא. מנהג עשיית 'כפרות' בעשרת ימי תשובה נוהגים בכל תפוצות ישראל לעשות 'כפרות' בערב יום הכיפורים, דהיינו לג. שלוקחים תרנגול לכל אחד מבני הבית, ושוחטים אותו לכפרה. ומנהג ישראל תורה הוא. חובה קדושה להיזהר בשחיטת הכפרות, שלא לשחוט אלא אצל שוחט לד. מומחה וירא שמים הידוע בבקיאותו בהלכות שחיטה, וזהיר היטב בבדיקת הסכין לפני ואחרי השחיטה כדת. וכמה מגדולי רבותינו האחרונים העירו על כך, שבגלל ריבוי השחיטה לה. אצל שוחטי העופות בימים אלו, ובגלל שרבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, רבו התקלות בשחיטת העופות. פעמים שהסכינים נמצאו פגומים, ופעמים שנתערבו עופות שנתנבלו בשחיטתם עם עופות כשרים. וגם שוחטים רבים נשארים ערים עד השעות המאוחרות בלילה, כדי להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם במלאכת השחיטה ידיהם כבדים מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין כאשר הניסיון הורה, ומאכילים נבילות לישראל בערב היום הקדוש. לפיכך הורו כמה מגדולי רבותינו האחרונים, להקדים שחיטת הכפרות מספר ימים לפני ערב יום הכיפורים בכדי למעט את הדוחק הרב השורר אצל שוחטי העופות. וחובה קדושה על הרבנים שומרי משמרת הקודש בכל אתר ואתר, להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בזמן שחיטת הכפרות בעשרת ימי תשובה, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר. ונוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן לפניו, וכשנמצא חסרון בכשרות הסכין, או בידיעת השוחט את דיני השחיטה, מעבירים אותו מכהונתו. נוהגים לקחת תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לו. לכל אחת מבנות הבית. ובוחרים בתרנגולים לבנים. ולוקחים לאשה מעוברת תרנגול זכר אחד ושתי תרנגולות נקבות. (תרנגולת אחת לכפרה בשבילה, ועוד תרנגול ותרנגולת בשביל העובר, שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה). ומי שאין ידו משגת, די לו שיקח תרנגול זכר אחד לכל בני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לכל בנות הבית. יש נוהגים לסמוך ידיהם על העוף קודם השחיטה, דגמת הסמיכה בקרבנות. לז. ויש אומרים שאין לעשות כן. ושב ואל תעשה עדיף. יש לאדם להרהר בתשובה בשעת עשיית הכפרות, ויחשוב בליבו שכל לח. מה שנעשה לעוף של הכפרה, שהוא דוגמת ארבע מיתות בית דין, ראוי היה להיעשות בו. ועל ידי שמדמה כך בנפשו ומהרהר בתשובה, השי\"ת מוחל לו. . יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים לאחר שחיטתם. ונכון יותר לט לנהוג שיאכלם בעצמו, ויתן דמי הכפרות לעניים, והוא 'פדיון כפרות'. אם לאחר השחיטה נודע שהעוף טריפה, אין צריך לקחת כפרה אחרת. מ. אולם אם נתנבל העוף בשחיטה, דהיינו שלא נשחט כראוי, או שנפגם הסכין בשחיטה, צריך לקחת כפרה אחרת. מצוה לחזר אחר מצות כיסוי הדם של העוף לאחר בדיקת הסכין שלאחר מא. השחיטה. אם שוחטים כמה עופות, נכון שאחר שחיטת כל עוף יברך אחד מבני הבית מב. על כיסוי הדם, וגם השוחט יברך לבסוף. (ולא יברכו שניים על כיסוי דם של עוף .]אחד. וכן לא יברך אחד פעמיים בזה אחר זה מיד על כיסוי דם של שני עופות מצות אכילה בערב יום הכיפורים מצוה להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים. ואסור להתענות ביום זה אפילו מג. תענית חלום. ועיקר המצוה אינה אלא ביום, אבל בליל ערב יום הכיפורים אין מצוה להרבות באכילה. גם הנשים חייבות במצות אכילה בערב יום הכיפורים. וכמו כן חולה שיש מד. בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים, חייב במצות אכילה בערב יום הכיפורים. מה. העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, והטעם כדי שירבה באכילה ושתיה. ואפילו תלמידי חכמים השוקדים על תלמודם, צריכים להרבות באכילה ושתיה ביום זה אף על פי שעל ידי כך ממעטים מלימודם. אין אוכלים בערב יום הכיפורים אלא מאכלים קלים, שנוחים להתעכל, כדי מו. שלא יהיה שבע ומתגאה כשמתפלל. וטוב לאכול דגים בערב יום הכיפורים בסעודת שחרית דוקא, ולא לאחר מכן. ואין לאכול בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי או מבשל, דגים, בשר שמן, ומאכלים המתבלים בכרכום ובשאר מיני תבלין. ויש אומרים שאין לאכול תמרים בערב יום הכיפורים. ובסעודת שחרית מותר לשתות חלב חם, וכל שכן שמותר לשתות חלב כשהוא מזוג עם קפה או תה. הלכות ומנהגי ערב יום הכיפורים בתפילות שחרית ומנחה של ערב יום הכיפורים, אין אומרים תחנון, למרות מז. שאומרים סליחות באשמורת הבוקר. מנהג רוב עדות הספרדים לומר 'מזמור לתודה' בתפלת שחרית בערב יום מח. הכפורים, וכן המנהג בירושלים ת\"ו. כמו כן מנהג רוב עדות הספרדים וכן המנהג בירושלים ת\"ו לומר 'אבינו מלכנו' בתפילות שחרית ומנחה בערב יום הכיפורים. נוהגים לעשות 'התרת נדרים' אחר הסליחות בערב יום הכיפורים.מט. מנהג יפה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ואין לברך על טבילה נ. ליטר 5.21-זו. ומי שאינו יכול לטבול, יערה על גופו תשעה קבין מים (שהם כ . ומכיוון שאין חייב בטבילה זו מן הדין, אפשר לעשות כן גם על ידי ]בערך מקלחת, דהיינו שיעמוד תחת סילון המקלחת כשהברז פתוח, עד שישער שנשפכו על גופו מים כשיעור תשעה קבין. ומותר לטבול טבילה זו (או נתינת במים חמים. ואין דיני חציצה נוהגים בטבילה זו, כיון שאינה ]תשעה קבין מים מן הדין, אלא חומרא בעלמא. ושליחי ציבור יזהרו ביותר בטבילה זו. יש נוהגים לומר וידוי בתוך המקווה בערב יום הכפורים. ובזמננו נכון שלא נא. לאמרו, כיון שהמקוואות שלנו חמים, ודין חדר המקווה כדין בית הכסא שאסור להרהר בו בדברי תורה. ואפילו אם אינו מזכיר שם שמים בוידוי, יש להימנע מלאומרו בתוך המקווה, כיון שהוא דבר מצוה של קבלת תשובה, ואין לעשותו במקום כזה. יש נוהגים שכל הקהל לוקים שלושים ותשע מלקות ברצועה קלה בערב נב. יום הכיפורים ונהגו מנהג זה כדי שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעברות שבידו. אך מנהג זה לא פשט בכל תפוצות ישראל, ובכל מקום יעשו כמנהגם. מתפללים מנחה בערב יום הכיפורים בעוד היום גדול לפני הסעודה נג. המפסקת, והיחיד אומר וידוי בסוף תפילת י\"ח. ונהגו לומר כל סדר וידוי ו'על חטא' כמו שאומרים בתפילות יום הכיפורים. בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שלפני יום הכיפורים, יש נד. נוהגים לטבול פרוסת הפת של ברכת 'המוציא' בסוכר, ומכל מקום נכון להביא גם מלח. וצריך להפסיק מאכילה ושתייה מבעוד יום, שמצוה מן התורה להוסיף נה. מחול על הקודש. וגם הנשים צריכות להוסיף מחול על הקודש, וכן נוהגות הנשים בזמננו. ואישה שאינה יודעת שצריך להוסיף מחול על הקודש, צריך להזהירה על כך. מצות התוספת נוהגת בכל חמשת העינויים (אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נו. וכן לעניין איסור עשיית מלאכה, ואפילו ]נעילת הסנדל ותשמיש המטה ממלאכות דרבנן. וזמן התוספת אין לו שיעור, ויכול להוסיף מעט או הרבה כל זמן שלא שקעה החמה. ונוהגים להתחיל תוספת יום הכיפורים כרבע שעה קודם שקיעת החמה.](או כעשרים דקות הפסיק אכילתו בעוד היום גדול, וגמר בליבו להתחיל בתענית, ונמלך ורוצה נז. לחזור ולאכול, רשאי לעשות כן כל זמן שלא קיבל עליו התענית בפירוש. מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים לצורך מוצאי יום הכפורים.נח. הדלקת הנרות בערב יום הכיפורים בדורות האחרונים פשט המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל להדליק נרות נט. בערב יום הכיפורים לצורך ליל יום הכיפורים. ומכל מקום בעיר שנהגו שלא להדליק אין מדליקים. ובעיר חדשה יש להנהיג להדליק נר בערב יום הכיפורים. ואם חל יום הכיפורים בשבת, חייבים להדליק בכל מקום. קודם הדלקת הנר מברכים בשם ומלכות: 'להדליק נר של יום הכפורים'. ס. ובמקום שאין מנהג ידוע אם להדליק או לא – לא יברכו על ההדלקה. אין לאשה לברך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות בערב יום הכיפורים, סא. שאין ברכה זו אלא לכבוד יום הכיפורים עצמו, ואם תברך הרי קבלה עליה יום הכפורים, ושוב אסור לה להדליק הנרות. על כן תכוון לצאת ידי חובה בברכת 'שהחיינו' שמברכים בבית הכנסת. ואם רוצה האשה לברך 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות, תברך לאחר שסיימה את הדלקת הנרות. ותיזהר לחלוץ מנעליה קודם ברכת 'שהחיינו'. (וכן אסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה אחר שברכה 'שהחיינו', משום שקיבלה עליה תוספת יום הכיפורים). מצוה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן סב. יש להדליק נרות בחדרי החולים ובמבואות האפלים. ויש נוהגים שמדליקים נר לכל איש מישראל. וכן יש נוהגים להדליק נרות לעילוי נשמת הנפטרים. צריך אדם ללבוש בגדים נאים ונקיים לכבוד יום הכיפורים. וכמו כן פורסים סג. מפה נאה על השולחן ביום הכיפורים, כמו בשבת. דברים האסורים ביום הכיפורים יום הכיפורים אסור בעשיית מלאכה, ואסור באכילה ובשתיה, רחיצה, סד. סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ובכל האיסורים הללו אין הבדל בין ליל יום הכיפורים לבין יום הכיפורים. יש אומרים שאף שאר עינויים מלבד אכילה ושתיה אסורים מן התורה סה. ביום הכיפורים, אלא שאין עליהם אסור כרת. ויש אומרים ששאר עינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכן הלכה. יש אומרים שאסור לשאוף טבק הרחה ביום הכיפורים, ויש מתירים, והלכה סו. כדברי המתירים. וכן מותר להריח כל מיני בשמים ביום הכיפורים. ומותר לאדם לבלוע את רוקו ביום הכיפורים. איסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים בתוך כדי ] האוכל ביום הכיפורים כשיעור כותבת הגסה (תמרה גדולהסז. אכילת פרס, במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. ושיעור ככותבת הגסה הוא פחות מעט משיעור כביצה. ושיעור 'כדי אכילת פרס' הוא כשיעור זמן אכילת שלש ביצים. ואין הבדל בזה בין אדם גדול ורחב שאינו שבע באכילה זו, לבין אדם נמוך ורזה השבע באכילה זו, ששיערו חכמים שאין דעתו של אדם מתיישבת באכילתו אלא כשאוכל שיעור ככותבת הגסה, שאדם גדול ורחב דעתו מתיישבת מעט באכילה כזו, ואדם נמוך ורזה דעתו מתיישבת הרבה באכילה כזו. ואף על פי שבכל איסורי התורה, כגון איסור אכילת נבלה וטרפה משערין בכזית, מכל מקום לעניין יום הכיפורים שהתורה אסרה אכילה בלשון 'עינוי', קבעו חכמים שאם אינו אוכל שיעור ככותבת הרי הוא עדיין רעב ומעונה כבתחילה. במה דברים אמורים, לעניין חיוב כרת על אכילתו, אבל לעניין איסור מן סח. התורה, אפילו אכל כל שהוא עבר על איסור מן התורה, שהלכה רווחת בידינו שחצי שיעור אסור מן התורה. אף דברים שאינם ראויים לאכילה אסורים ביום הכיפורים. כגון מאכל סט. מקולקל או עשב מר וכיו\"ב. ואיסור זה הוא מדרבנן. וכן אסור מדרבנן לאכול אכילה גסה ביום הכיפורים, דהיינו שאוכל מיד בתחילת הלילה אחר שאכל ושבע בערב יום הכיפורים, עד שכאשר אוכל בליל יום הכיפורים הרי הוא קץ באכילתו. וכמו כן סור לטעום מן התבשיל ביום הכיפורים. ואפילו לטעום ולפלוט מיד אסור. ואפילו יודע בעצמו שיוכל לפלוט הכל ולא יבלע מאומה. וכמו כן אסור ללעוס מסטיק ביום הכיפורים. השותה ביום הכיפורים מכל משקה כשיעור מלא לוגמיו, בתוך כדי שיעור ע. זמן שאדם רגיל שותה רביעית, במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת. במה דברים אמורים לעניין איסור כרת, אבל אסור מן התורה לשתות אף כל שהוא. שיעור מלא לוגמיו בשתיה משערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי עא. גודלו והקטן לפי קוטנו. ומלא לוגמיו היינו כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו. ובאדם בינוני שיעור זה הוא כששותה רוב רביעית. מותר להאכיל ולהשקות את הקטנים ביום הכיפורים. ומותר לגעת באוכל עב. או במשקה כשמאכילם, ואין לחוש שמא יאכל או ישתה כשנוגע באוכל או במשקה. דין רחיצה ביום הכיפורים אסור לרחוץ במים ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים צוננים, בין כל עג. גופו ובין מקצת גופו כגון פניו ידיו ורגליו. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ואם גופו מכוסה הרבה בזיעה, נכון להחמיר שלא לרחוץ להעביר הזיעה, אלא אם כן הוא איסטניס ומצטער הרבה מן הזיעה, שמותר לו לרחוץ במים צוננים, שאין זו רחיצה של תענוג. ביום הכיפורים שחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ונוטל עד. שלוש פעמים לסירוגין, כדרכו בכל ימות השנה, ומברך. הנצרך להטיל מימיו ביום הכיפורים ושפשף בידיו, או עשה צרכיו וקינח, עה. יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. ואם נצרך לנקביו ביום הכיפורים בזמן התפילות, אפילו לא שפשף בידיו או קנח נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ויברך 'אשר יצר'. לא ירחץ פניו במים ביום הכיפורים שחרית. ואם היו פניו מלכלכות, כגון עו. שיש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ מקום המלוכלך. ומי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ פניו בשחרית, מותר. כהן העולה לדוכן ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד סוף הפרק, כדרכו בכל עז. ימות השנה. וכן חולה שיש בו סכנה הצריך לאכול ביום הכיפורים, נוטל ידיו עד הפרק כדרכו בכל ימות השנה. כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה מותרת לרחוץ פניה במים, שלא תתגנה עח. על בעלה. ויש אומרים שבזמן הזה שנמצאים כל היום בבית הכנסת, ואין הבעל רואה אותה, אסור לה לרחוץ פניה. אסור לטבול במקווה טהרה ביום הכיפורים, בין במקווה שמימיו חמים עט. ובין במקווה שמימיו צוננים. וגם מי שרגיל לטבול בכל יום בכל ימות השנה, לא יטבול ביום הכיפורים. ואף האשה אסורה לטבול ביום הכיפורים. דין סיכה ביום הכיפורים אסור לסוך בשמן ביום הכיפורים, ואפילו מקצת גופו. ואפילו אינו אלא פ. להעביר הזוהמא. וחולה מותר לסוך, אף בחולי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך ראשו בשמן ביום הכיפורים. ומכל מקום בזמן הזה שאין הבריאים רגילים לסוך בשמן, אסור למי שיש לו חטטין בראשו לסוך ביום הכיפורים. דין איסור נעילת מנעלי עור ביום הכיפורים . אסור לנעול סנדל או מנעל של עור ביום הכיפורים. ואף מנעל של עץ פא מחופה בעור אסור. אבל מנעל העשוי מגומי או מבד או מעץ או משאר מינים, אף על פי שאינו מרגיש כל צער בנעילתו, מותר בנעילה ביום הכפורים. ונעלי , מותרים.]עץ שיש להם רצועה של עור מלמעלה (קבקבים אף האשה אסורה בנעילת הסנדל של עור ביום הכפורים. ומצוה לחנך פב. גם את הקטנים באיסור נעילת נעלי עור ביום הכיפורים. ומותר לצאת ביום הכיפורים לרשות הרבים במקום שאין בו עירוב במנעלים שאינם מעור, ואין לחוש בזה לאיסור הוצאה מרשות לרשות. היולדת בתוך שלושים יום מזמן לידתה, וכן חולה שאין בו סכנה, מותרים פג. בנעילת נעלי עור. מותר לעמוד ביום הכיפורים על גבי כרים וכסתות של עור. והמחמיר פד. תבוא עליו ברכה. דיני קטן בתענית יום הכיפורים קטן שגילו פחות מתשע שנים, דהיינו שלא השלים תשע שנים מלאות, בין פה. זכר בין נקבה, פטור מתענית יום הכיפורים, ופטור גם מתענית שעות. ואפילו רוצה להתענות מוחים בידו, כדי שלא יבוא לידי סכנה. והגדולים מוזהרים בזה על הקטנים להקפיד שיאכלו וישתו כל צרכם ביום הכיפורים בבוקר, קודם לכתם לבית הכנסת. קטן שהוא בן תשע או עשר שנים, דהיינו שהשלים תשע שנים או עשר פו. שנים מלאות, בין זכר בין נקבה, מחנכים אותו לתענית שעות. כיצד, אם היה רגיל לאכול בכל יום בשעה שמונה בבוקר, נותנים לו לאכול ביום הכיפורים בשעה תשע, או עשר, כפי כוחו של הקטן. אם רוצה הקטן להמשיך ולהתענות כל היום, אין להניח לו לעשות כן, פז. ויש למחות בידו. והורים שיש להם בן או בת קטנים שהם בגיל תשע או עשר המתענים תענית שעות, יזהרו לתת לילדיהם לאכול מיד עם סיום תפלת העמידה של שחרית, שאם ימתינו עד לאחר קריאת התורה, יכולים לבוא לידי סכנה. קטן בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, אם הוריו יודעים שהוא בריא פח. ושלם, ואין בו כל חולשה או חולי, ויכול להתענות ולהשלים, יתענה וישלים. ואם לאו אל יתענה אלא עד חצות היום. ואם אינו יכול להתענות עד חצות היום, רשאי לאכול גם קודם חצות היום. ואם האב או האם מסופקים אם בנם או בתם יכולים להשלים התענית, צריך להאכילם, ואין צריך לשאול רופא על כך. נער בן שלש עשרה שנה, ונערה בת שתים עשרה שנה, והביאו שתי פט. שערות, הרי הם כגדולים לכל דבר, ומשלימים התענית כל היום מן התורה. ואם חוששים הוריהם שמא יבואו לידי סכנה בתענית כל היום, צריכים לשאול רופא מומחה קודם יום הכיפורים, וכדין איש גדול. אך אם לא הביאו שתי שערות, אף על פי שמלאו להם שלוש עשרה שנה או שתים עשרה שנה, אינם חייבים להתענות כל היום מן התורה, אלא מדברי סופרים. דיני מעוברות יולדות ומניקות בתענית יום הכיפורים מעוברות ומיניקות חייבות בתענית. אלא אם כן יש למעוברת סיבוכים צ. בהריונה, והרופא אומר שאם תתענה יש חשש סכנת נפשות בדבר, לאישה או לוולד, שפטורה מלהתענות. וכמו כן מיניקה שאין התינוק רוצה לינק אלא ממנה, והרופא אומר שאם תתענה ייפסק החלב ולא תוכל להניקו, ויש חשש סכנה לתינוק, פטורה מלהתענות. (ובכיוצא בזה על פי הרוב די בכך שתשתה .]ולא תאכל. ונכון לשאול רופא על כך מעוברת שהריחה ריח מאכל, ומתאווה לאוכלו, שהדבר ידוע שאם אין צא. נותנים לה לאכול מה שמתאוה לו, היא והולד בסכנה, לוחשין באוזנה שיום הכיפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזיכרון זה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. לאחר שנתיישבה דעתה, אסור לה להמשיך ולאכול, וחייבת להשלים צב. התענית. יולדת שלידתה אירעה תוך שלושה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים, צג. דהיינו בתוך שבעים ושתים שעות קודם יום הכיפורים, פטורה מלהתענות ביום הכיפורים. ואפילו אומרת שיכולה להתענות, אין שומעים לה, וצריכה לאכול ביום הכיפורים. וזאת למרות שבזמן הזה דעת חלק מהרופאים שהיולדת בתוך שלושה ימים יכולה להתענות ולהשלים, מכל מקום להלכה תופסים כדברי חז\"ל. וכן הוא הדין ביולדת היושבת על המשבר ללדת, שפטורה מלהתענות ביום צד. הכיפורים. וכן אישה שהפילה קודם יום הכיפורים, דינה כדין אישה יולדת, ובתוך שלושה ימים פטורה מלהתענות ביום הכיפורים. יולדת בתוך שבעה ימים ללידתה, אחר שעברו שלושה ימים מלידתה, אםצה. אמרה צריכה אני לאכול, אף על פי שהרופא אומר שאינה צריכה, מאכילים אותה. ואם אמרה איני צריכה, אין מאכילים אותה. ויולדת בתוך שבעה ימים, נקראת כל שילדה בתוך שבעה ימים מעת לעת קודם יום הכיפורים. ואם הרופא קובע שאם תתענה יש חשש סכנה, אפילו אמרה איני צריכה, מאכילים אותה. ואם אין מי איש שיודע אם צריכה היא אם לאו, והיא אינה יודעת אם צריכה היא, מאכילים אותה. יולדת אחר שבעה ימים מעת לעת מזמן לידתה, דינה כדין חולה שאין בו צו. סכנה, וצריכה להתענות. ואפילו אומרת שצריכה לאכול מחמת שעדיין מרגישה צער מהלידה, אין מאכילים אותה. אבל אם אומרת שצריכה לאכול מחמת שחוליה כבד עליה, דינה כדין שאר חולה, שאם אומר שצריך לאכול מחמת חוליו, מאכילים אותו. דיני חולים וזקנים בתענית יום הכיפורים חולה, שרופא הבקי בדבר קובע שאם יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צז. צריך לאכול. ואפילו אם אין הסכנה מידית, אלא תבוא רק לאחר מכן, שפיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה. אפילו אם יש ספק פיקוח נפש אם יתענה החולה, מאכילים אותו, שאף צח. ספק פקוח נפש דוחה יום הכפורים. וחולה שאכל ביום הכיפורים אינו צריך כלל תשובה וכפרה על כך, ואדרבה קיים מצוה באכילתו. וחולה שרוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, אינו רשאי. ואם מתענה לא רק שאינו עושה מצוה ממידת חסידות, אלא ענוש ייענש בידי שמים על כך, והרי הוא מתחייב בנפשו. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי תלמידי חכמים היכולים להשפיע עליו, ושב ורפא לו. רופא הבקי בדבר שקובע שאם החולה יתענה יש חשש שיבוא לידי סכנה, צט. והחולה אומר שמרגיש בעצמו שיכול להתענות ולא יבוא לידי סכנה, שומעים לרופא ועליו לאכול. ואין הבדל בזה בין אם הרופא גוי או יהודי. וכן אם הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות - יש לשמוע בקול הרופא. ואם חוששים שמא הרופא הוא עובר על מצוות התורה להכעיס, ובוודאי שאיש כזה לא רק שלא אכפת לו מכך שהחולה שומר המצוות יאכל ביום הכיפורים, אלא אף רוצה לפעמים להכשיל את החולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה, אין למהר לסמוך עליו, ויש להיוועץ עם רופא אחר שומר מצוות, או לכל הפחות עם רופא שאינו עובר על מצוות התורה להכעיס אלא לתאבונו, שבוודאי אינו רוצה שיכשלו אחרים על ידו. אם הרופא אומר שהחולה יכול להתענות, ואין חשש שיבוא לידי סכנה, ק. והחולה אומר שאף על פי שיודע שהוא יום הכיפורים אינו יכול להתענות, וחושש שיבוא לידי סכנה, שומעים לחולה ומאכילים אותו. אם יש במקום שני רופאים הבקיאים בדבר, ואחד מהם אומר שהחולה קא. צריך לאכול, ואם לא יאכל יש חשש שיבוא לידי סכנה, והשני אומר שאין כל חשש סכנה אם יתענה החולה, והחולה אינו אומר כלום, או שאומר איני יודע, שומעים בקול הרופא האומר שצריך להאכילו. ואם החולה אומר שמרגיש שאינו צריך לאכול, אין מאכילים אותו. רופא אחד אומר שצריך לאכול, ושני רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, קב. והחולה אינו אומר כלום, או שאומר שאינו יודע, אין מאכילים אותו. ואם שני רופאים אומרים שצריך לאכול, מאכילים אותו. ואם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא מסופק אם יש קג. חשש סכנה אם יצום החולה, מאכילים אותו. ואם הרופא אומר שאינו צריך, והחולה מסופק, אין מאכילים אותו. ואם הרופא מסופק מחמת שאינו מכיר את החולי, אין דברי רופא זה מעלין ומורידין, והרי הוא ככל אדם שאינו רופא. כשמאכילים את החולה יש להאכילו פחות פחות משיעור ככותבת בכדי קד. אכילת פרס. שמכיון שאין חיוב כרת לאדם בריא שאוכל ביום הכיפורים אלא באכילת ככותבת בכדי אכילת פרס, למרות שיש איסור מן התורה אף כשאוכל כל שהוא, יש להאכיל את החולה באופן כזה שלא יהיה בו איסור כרת. ומכל מקום אם הרופא הבקי בדבר קובע שצריך החולה לאכול מיד בלא כל שהיה , מאכילים ]שיעור ככותבת או יותר (ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה אותו כדברי הרופא. ויש להכין מערב יום הכיפורים פרוסות מאכל שמשקלן כשלושים גרם כל קה. אחת, וכשצריך החולה לאכול, אוכל אחת מהן, ושוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שניה, ושוב שוהה כעשר דקות, ואוכל לאחר מכן פרוסה שלישית, וכן הלאה עד שמסיים אכילתו. אם יודע החולה בבירור שאחר שאכל פרוסה אחת או שתי פרוסות חלפה קו. הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר. שכחו לשקול את הפרוסות לצורך חולה שיש בו סכנה מערב יום הכיפורים, קז. מותר לשקול אותם ביום הכפורים במשקל מכני בלבד. כשמשקים את החולה שיש בו סכנה, יש להשקותו פחות פחות משיעור קח. שתיית מלא לוגמיו בתוך כדי שיעור שתיית רביעית באדם בינוני. ושעור מלא גרם.44-לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא כ גרם, ושוב ישהה 04 גרם, וישהה חמש דקות, וישתה עוד04-ולכן ישתה החולה כ גרם, וכן הלאה, עד שישתה כל צרכו. ואם 04-עוד כחמש דקות, ושוב ישתה כ החולה מרגיש צימאון גדול, רשאי לשתות בכף גדולה בזה אחר זה אפילו כוס גדולה, ובלבד שלא ישתה רוב רביעית בבת אחת. ואם רופא הבקי בדבר קובע שצריך לשתות מיד בלא כל שהיה רוב רביעית או יותר, ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה, משקין אותו כדברי הרופא. ואם מרגיש החולה שאחר ששתה פעם אחת או יותר שחלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לשתות יותר. חולה שיש בו סכנה האוכל ביום הכיפורים מספר פרוסות של פת שמשקל קט. כל אחת מהן כשלושים גרם, כיון שאוכל כזית בכדי אכילת פרס צריך ליטול ידיו עד הפרק, ולא יברך 'על נטילת ידים'. ויברך ברכת 'המוציא' קודם אכילתו. ואחר ששהה עשר דקות מזמן אכילת הפרוסה הראשונה, ובא לאכול את הפרוסה השניה, אינו צריך ליטול ידיו שנית אם לא הסיח דעתו, וכן אינו צריך לברך שנית ברכת 'המוציא'. ואחר שסיים אכילתו צריך לברך ברכת המזון, שהרי אכל כזית בכדי אכילת קי. פרס. וצריך לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון, ואומר 'ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה'. ואם שכח ולא אמר 'יעלה ויבא', אינו חוזר. ואם חל יום הכיפורים בשבת, אומר 'רצה והחליצנו' בברכת המזון. ואם שכח ולא אמר אינו חוזר. וחולה שאוכל ביום הכיפורים, אינו צריך לקדש על הכוס קודם אכילתו, ואפילו כשחל יום הכיפורים בשבת. זקן מופלג שתש כחו מחמת התענית, דינו כדין חולה שיש בו סכנה, ואפילו קיא. אין לו חולי פנימי, צריך לאכול ביום הכיפורים. חולה שיש בו סכנה הצריך לבלע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, רשאי קיב. לעשות כן, בין כשהתרופות טעמן מר ביותר ואינן ראויות לאכילה ובין כשהן ראויות לאכילה. ואם אינו יכול לבלוע התרופות בלא שתיית מים, רשאי אף לשתות מים עמהן. ויזהר לשתות בלגימות קטנות פחות משיעור רוב רביעית בבת אחת. ואם יש מאותן תרופות שהן ראויות לאכילה תחליף של תרופות מרות, נכון שישתמש בתרופות המרות. חולה שאין בו סכנה הצריך לבלוע גלולות ותרופות ביום הכיפורים, אם אותן קיג. תרופות טעמן מר ביותר, ואינן ראויות לאכילה, רשאי לבלען בלא מים. ואם אותן תרופות ראויות לאכילה, יעטוף אותן בנייר דק (או במין ניילון נמס, שרגילים ויבלען עם הנייר. ואם קיימת אפשרות להחליף ]כיום לתת בו אבקת תרופות את התרופות בפתילות שאין משתמשים בהן דרך הפה, עדיף לעשות כן. הלכות תפילות יום הכיפורים נוהגים להתעטף בטלית לפני תפלת ערבית של ליל יום הכיפורים. קיד. וכשמתעטף בטלית קודם שקיעת החמה מברך 'להתעטף'. אך אם שקעה השמש, לא יברך. מנהג הספרדים ועדות המזרח לפתוח בליל יום הכיפורים בפיוט 'לך אלי קטו. תשוקתי'. יש אומרים שצריך לעמוד בשעת אמירת מילות הוידוי בפיוט 'לך אלי קטז. תשוקתי', וכשם שצריך לעמוד באמירת שאר וידויים שאומרים ביום הכיפורים. אבל מנהג העולם לאומרו מיושב, ויש להם על מה שיסמוכו. ובמקום שנוהגים לשבת בפיוט זה, ואחד מן הקהל רוצה להחמיר על עצמו ולעמוד, נראה שאין לו לעשות כן, מפני חשש יוהרא. לאחר אמירת הפיוט 'שמע קולי' הנאמר לאחר הפיוט 'לך אלי תשוקתי' קיז. נוהגים לפתוח ההיכל ולהוציא כל ספרי התורה. ועל פי הקבלה מצוה להדר לקנות אפילו בדמים מרבים נשיאת ספר תורה ראשון, וקוראים אותו \"ספר תורה של כל נדרי\". (ויש עדות שלא נהגו להוציא ספרי תורה, ואין למחות בידם. .]וכן אם אין להם ספרי תורה, אין זה מעכב יש אומרים שצריך להקדים לומר 'כל נדרי' מבעוד יום, מפני שהוא 'התרת קיח. נדרים', ואין לעשות 'התרת נדרים' ביום הכיפורים. ויש אומרים שאין לחוש לזה, כיון שאומרו גם בלשון עבר, על הנדרים והשבועות שכבר נדר ונשבע עליהם, והרי יום הכיפורים הוא יום מחילה וסליחה וכפרה, ולכן נחשב לצורך היום כדי שיתכפר לו, וכן פשט המנהג לומר 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים אחר צאת הכוכבים. נוהגים לומר 'כל נדרי' בלשון עבר ובלשון עתיד: 'די נדרנא ודי ננדר, די קיט. אשתבענא ודי נשתבע', וכן: 'מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים אחר שיבוא עלינו לשלום'. והש\"ץ אומר 'כל נדרי' בקול רם, וכל הציבור אומרים אחריו בלחש. ונוהגים לכפול אמירת 'כל נדרי' שלש פעמים. אמירת 'כל נדרי' אינה מתירה את כל הנדרים והשבועות שנדר או נשבע, קכ. ושעתיד לנדור או להישבע במשך כל השנה. ויש נדרים או שבועות שאסור לעבור עליהם עד שיעשה התרת נדרים בפני תלמיד חכם כדת. ואין אמירת 'כל נדרי' מעלה להתיר הנדרים אלא בתנאים מסויימים. תיקנו חכמים לברך ברכת 'שהחיינו' בליל יום הכיפורים. ונהגו שהזוכה קכא. בספר תורה של 'כל נדרי' מברך 'שהחיינו' בקול רם, ומוציא את כל הקהל ידי חובה. וצריך להודיע לצבור שמכוון להוציאם ידי חובה בברכתו, ושגם הם יכוונו .]'לצאת. (ויזהרו שלא לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' אלא יענו רק 'אמן אם הזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' אינו בן תורה וירא שמים, שאינו ראוי קכב. ואינו יודע להוציא את כל הציבור ידי חובתם, אם אפשר לפייסו בדברים, שיאמר לש\"ץ או למרא דאתרא שיברך בקול רם להוציא את הציבור ידי חובה, יעשו כן, ואם לאו, יכריזו שהזוכה בספר תורה של 'כל נדרי' יברך 'שהחיינו' בקול רם, וכל הציבור יברכו עמו בלחש. יש נוהגים לעשות 'השכבות' לנפטרים אחר אמירת 'כל נדרי', ומתנדבים קכג. לעילוי נשמתם. ונהגו כן כדי לכפר אף על עוונות המתים. (ונכון שלא להרבות בשבח המתים באמירת 'מנוחה נכונה' וכו', ויאמרו בקצרה: 'המרחם על כל .]'בריותיו' וכו בתפילות יום הכיפורים צריך להעמיד שני אנשים ליד הש\"ץ, אחד מימינו קכד. ואחד משמאלו. ומנהג הספרדים שעומדים שניים ליד הש\"ץ בכל זמן התפילה. מנהג ארץ ישראל לומר פסוק 'והוא רחום' אפילו ביום הכיפורים שחל קכה. להיות בשבת. בליל יום הכיפורים וביומו, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' קכו. בקול רם. ויש להיזהר להפסיק מעט ולתת רוח בין תיבת 'ברוך' לתיבת 'שם', ויאמרו: 'ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. נכון להתפלל את תפילות יום הכיפורים מתוך בכי. ואם אינו יכול להתפלל קכז. מתוך בכי, יתפלל לכל הפחות מתוך קול בכי, וכמו שנאמר: 'שמע ה' קול בכיי'. כשאומר וידוי בתפילות יום הכיפורים, צריך לאומרו מעומד, וישחה מעט, קכח. ויכה באגרוף ימינו על צד שמאלו כנגד לבו. וכן כשאומר הש\"ץ וידוי בכל פעם בתפילות יום הכיפורים, צריכים הציבור לעמד ולשחות מעט, ולומר וידוי עם .הש\"ץ נכון לומר 'על חטא' גם בסדר אבג\"ד, וגם בסדר תשר\"ק. ונדפס נוסח 'על קכט. חטא' בסדר תשר\"ק במחזורים רבים. ונכון לומר גם בליל יום הכיפורים נוסח 'וידוי הגדול' שתיקן רבנו נסים, מלבד ביום הכיפורים שחרית, ויש נוהגים לומר סדר וידוי הארוך בליל יום הכיפורים במקום ביום הכיפורים שחרית, כדי שיוכלו לסיים תפילת שחרית, ולהתחיל תפילת מוסף בשעה מוקדמת יותר. באמצע אמירת וידוי ו'על חטא', מפסיק לענות רק לדברים שמפסיקים קל. להם בקריאת שמע וברכותיה, דהיינו לעניית חמישה אמנים ראשונים של קדיש, ולעניית 'יהא שמה רבה', עד 'יתברך', ולעניית 'ברכו', ולעניית פסוקי 'קדוש' ו'ברוך' שבקדושה. ישכימו ביום הכיפורים להתפלל שחרית. וטוב לקצר בפיוטים ובסליחות, קלא. כדי שיספיקו להתפלל מוסף לפני שיגיע זמן מנחה גדולה, משום שאז יש אומרים שצריך להקדים תפילת מנחה לתפילת מוסף. ומכל שכן שיש לקצר במכירת העליות לתורה, ולצמצם במספר העולים לתורה. יש אומרים שביום הכיפורים אין לברך בברכות השחר 'שעשה לי כל קלב. צרכי', כיון שנתקנה על לבישת נעליים ויום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. ויש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם ביום הכיפורים, מחמת כמה טעמים. ולהלכה נראה, שהמברך יש לו על מה לסמוך. ומכל מקום שב ואל תעשה עדיף, שספק ברכות להקל. אין להפסיק בפיוטים באמצע פסוקי דזמרה ו'נשמת' וקריאת שמע קלג. וברכותיה. ויאמרו הפיוטים אחר חזרת השליח צבור. בחזרת הש\"ץ קודם אמירת הקדושה, נוהגים לומר סדר קדושה שתקנו קלד. רבי יהודה הלוי וחבריו. ויאמרם הסומך העומד ליד הש\"ץ. והש\"ץ שותק בשעת אמירתם. ואם אין מי שיאמרם זולת הש\"ץ, רשאי הש\"ץ לאמרם, ואין בזה חשש הפסק. והוא הדין לענין 'ודוי הגדול' של רבינו נסים, שאומרו הש\"ץ עצמו בחזרה בתפילת שחרית, ואין בזה חשש הפסק. וירבה בבכיה כשאומר הוידוי. כשהכהנים נושאים כפיהם בתפילת שחרית יחלצו הנעליים כמנהגם קלה. בכל השנה, למרות שהולכים בנעלי בד וכיו\"ב. (ויש קהילות בחו\"ל שהכהנים הנושאים כפיהם עומדים על גבי קרקע ומנעלים לרגליהם, ואינם עומדים על גבי הדוכן. אך אין למחות בידם בחזקה, כדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוות .]ברכת כהנים בתפילת החזרה של מוסף, אומר הש\"ץ 'סדר העבודה', והפיוטים שבתוך קלו. סדר העבודה נאמרים על ידי הסומך העומד ליד הש\"ץ. נוהגים שכל הציבור כורעים ומשתחוים על הארץ כשאומרים במוסף: קלז. 'ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ויזהרו שלא להשתחוות על רצפת אבנים, אלא יפרסו מחצלאות או שטיחים על הארץ, או שישימו חלק מטליתם על הארץ, וישתחוו עליה, או ישתחוו על הספסל. וש\"ץ לא ישתחווה עם הקהל, שאסור לזוז ממקומו בשעת החזרה. אלא יעמוד בתחילת תפילת החזרה רחוק מעט מן התיבה, וישתחווה על התיבה כשהוא עומד. דיני קריאת התורה ביום הכיפורים בסיום ברכות ההפטרה חותם: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו, ומעביר קלח. אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים'. וכמו שחתם בתפילה. חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ביום הכיפורים כגון שחולה במחלה קלט. פנימית, רשאי לעלות לתורה ממניין העולים ביום הכיפורים שחרית. אבל במנחה אין ראוי להעלותו לתורה לכתחילה. ואם זכה באחת העליות מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, מותר להעלותו לתורה מפני חשש איבה, ויוסיפו מוסיף אחד כנגדו. ואין צריך להקפיד לחזור על אותם פסוקים שקראו בשביל אותו איש מחלל שבת, אבל העוברים על שאר איסורי תורה (ואינם עושים כן , כשרים לעלות לספר תורה.]להכעיס דיני מילה ביום הכיפורים אם יש מילה ביום הכיפורים, אם המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר קמ. קריאת התורה קודם אמירת 'אשרי' לפני שמחזירים את ספר התורה למקומו. ואם אין המילה נעשית בבית הכנסת, מלין אחר שהחזירו את ספר התורה למקומו קודם תפילת מוסף, ואחר המילה חוזרים לבית הכנסת אומרים חצי קדיש ומתפללים מוסף. כאשר יש מילה ביום הכיפורים, מברכים אחר המילה ברכת 'אשר קדש קמא. ידיד מבטן' בלא כוס. ומנהג האשכנזים לברך על הכוס, ונותנים לתינוק הנולד שיטעם ממנו. דיני תפילת מנחה של יום הכיפורים מתעטפים בטלית קודם תפילת מנחה. ואם פשט טליתו יותר מחצי שעה קמב. קודם מנחה, יתעטף בברכה. אין אומרים בשעת פתיחת ההיכל במנחה של יום הכיפורים פסוק 'ואני קמג. תפלתי', ואפילו כשחל בשבת (ולכן יש לדלג פסוק זה הנזכר בסוף \"יהי רצון\" .]שאומרים בשעת פתיחת ההיכל לא יאמר קדיש אלא לאחר ברכות ההפטרה. ומברכים כל ברכות ההפטרה קמד. כמו בשחרית, ובכלל זה ברכה אחרונה שהיא ברכת 'על התורה ועל העבודה'. אם יש צורך מותר להעלות כהן או לוי לעליית 'מפטיר' במנחה של יום קמה. הכיפורים, אף על פי שלפניו עלו כהן ולוי. (ויאמרו קודם שעולה: 'אף על פי שהוא כהן, או, 'אף על פי שהוא לוי'). אין הכהנים נושאים כפיהם בחזרת הש\"ץ במנחה של יום הכיפורים. ואף קמו. אין אומרים 'אלהינו ואלהי אבותינו' ואם עבר הכהן ועלה לדוכן, הרי זה נושא כפיו, ואין מורידין אותו. דיני תפילת נעילה זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, והיינו חצי שעה קודם קמז. הזמן שהשמש נעלמת מעינינו. ומפני שזמנה מצמצם, צריך הש\"ץ לכלכל צעדיו בתפילת החזרה, ולקצר ככל האפשר במנגינה ובפיוטים, כדי שיגיע לברכת כהנים מספר דקות קודם שקיעת החמה, ויסיימו ברכת כהנים קודם השקיעה. וגם הציבור יזהרו שלא לענות אחר הש\"ץ בסיום כל פסקא כנהוג בשאר תפילות, אלא יחרישו ויטו אוזן לתפילת הש\"ץ, או שיאמרו עמו בלחש. .](מלבד חתימת הברכות בדיעבד אם נמשכה תפילת נעילה אחר שקיעת החמה, רשאים הכהנים קמח. לשאת כפיהם ולברך ברכת כהנים בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה. אבל אם נמשכה תפילת נעילה עד הלילה ממש, לא ישאו הכהנים כפיהם. אחר תפילת נעילה מאריכים בסליחות עד כעשרים דקות אחר שקיעת קמט. החמה, כדי שיהיה לילה ודאי, ויוכלו לתקוע בשופר בלי חשש. ואף על פי שמן הדין מותר לתקוע בשופר בבין השמשות, מכל מקום ראוי ונכון לאחר התקיעות מפני עמי הארץ שממהרים לטעום אחר התקיעות, ואם יאכלו בבין השמשות נכשלים בספק איסור כרת. . מנהג הספרדים לפתוח את הסליחות בתפילת נעילה בפיוט 'אם אפס רבע קנ הקן'. ויש נוהגים להתחיל מסיום פיוט זה 'זכרון לפניך בשחק'. ואין אומרים פיוט 'שבט יהודה בדחק ובצער'. וכשאומרים 'רחמנא' עונים הצבור 'בדיל ויעבור' .](ואין עונים 'אמן', וכמו שנדפס בכמה מחזורים בסיום הסליחות אומרים פסוק 'שמע ישראל' פעם אחת בלבד, (וכן בכל קנא. . ואומרים 'ברוך, שם ]'הסליחות שביום הכיפורים אין לכפול פסוק 'שמע ישראל כבוד מלכותו לעולם ועד' פעם אחת. ואחר כך אומרים שבע פעמים 'ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים', ושבע פעמים 'קראתי בכל לב, ענני ה' חקיך אצרה'. ויש אומרים שצריך לשלב את שניהם ביחד, דהיינו שאומרים פעם אחת 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחריה פעם אחת 'קראתי בכל לב' וכו', וחוזרים כן שבע פעמים. ומכל מקום מן הדין אפשר לומר תחילה שבע פעמים 'ה' הוא האלהים' וכו', ואחר כך שבע פעמים 'קראתי בכל לב' וכו', או להפך. נאנס ולא התפלל נעילה ביום הכיפורים עד אחר צאת הכוכבים, אין לו קנב. תשלומין בתפילת ערבית. תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים מתפללים ערבית במוצאי יום הכיפורים בנחת ובמתינות, ולא יתפללו קנג. במהירות עד שתראה תפילתם עליהם כמשא. ובפרט שזה עתה נסתיים היום הקדוש והנורא. מכל מקום אין להש\"ץ להאריך בתפילה יותר מדאי כדי שלא לצער את הציבור, שהרבה מהם חלשים ותשושים מחמת התענית וקשה להם להמתין זמן רב כל כך, ואמצעי שלם. מנהג הספרדים להתפלל ערבית ככל ימות השנה, ומתחילים ב'ה' צבאות עמנו וכו''. צריך לומר 'אתה חוננתנו' בברכת 'אתה חונן' במוצאי יום הכיפורים. ומי קנד. שטעה בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים, ואמר 'המלך הקדוש' במקום 'האל הקדוש' וכיו\"ב, אינו חוזר. סדר מוצאי יום הכיפורים צריך להוסיף מחול על הקודש במוצאי יום הכיפורים, ולכן אסור לאכול או קנה. לעשות מלאכה במוצאי יום הכיפורים מיד עם צאת הכוכבים, אלא יש להמתין מעט. וכן יש להחמיר לעניין שאר עינויים, שאף בהם צריך להוסיף מחול על הקודש. וראוי לכל אדם להחמיר שלא לאכול במוצאי יום הכיפורים עד זמן . ומכל מקום חולה ]רבנו תם. (וכן יש להחמיר בזה בכל מוצאי שבת ויום טוב שאין בו סכנה המצטער הרבה מן התענית, וכן מעוברות ומיניקות המצטערות הרבה מן התענית, רשאים להקל לטעום קודם זמן זה. צריך להבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים. ואין מברכים על הבשמים. קנו. אבל צריך לברך ברכת 'בורא מאורי האש' על נר ששבת, דהיינו נר הדולק מערב יום הכיפורים, או על נר שהודלק מנר אחר שהיה דולק מערב יום הכיפורים. ואם אין לו נר ששבת, לא יברך על נר שהודלק במוצאי יום הכיפורים. וכן אין לברך על נר שהדליק הגוי ביום הכיפורים, או על נר שהודלק מאותו נר של הגוי. וכן אין לברך על נר חשמל אפילו אם דולק כל הזמן מערב יום הכיפורים. . ונר הדולק מערב יום ](והוא הדין שאין לברך על נר חשמל בכל מוצאי שבת הכיפורים בבית הכנסת, נוהגים להדליק ממנו נר שעוה אחר ומצרפים שניהם יחד, ומברכים עליהם. אסור לאכול ולשתות במוצאי יום הכיפורים קודם שיבדיל על הכוס. קנז. אבל מותר לרחוץ במים, ולסוך בשמן, ולנעול נעלי עור כמה דקות לאחר צאת הכוכבים במוצאי יום הכיפורים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. וחולה שאין בו סכנה, וכן מעוברות ומיניקות, וכן מי שהוא צמא מאד, רשאים להקל לשתות מים במוצאי יום הכיפורים כמה דקות אחר צאת הכוכבים, אפילו קודם הבדלה על הכוס. . יש נוהגים לברך ברכת הלבנה של חודש תשרי במוצאי יום הכיפורים, קנח ולא קודם לכן, מפני שאנו תלויים ועומדים בדין, וברכת הלבנה צריכה להיות בשמחה. ויש נוהגים להקדים ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, כדי שתבוא מצוה זו ותכריע את הכף לזכות. ובכל מקום יעשו כמנהגם, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. מצוה להרבות באכילה ושתיה מתוך שמחה במוצאי יום הכיפורים, כמו קנט. בערב יום הכיפורים. המדקדקים במצוות מתחילים במוצאי יום הכיפורים בבניית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה."},{"filename":"17.pdf","content":"שירה וריקוד בבין| טיול בתשעה באב ובאבל| נושאי השיעור: תוקף הצומות בזמן הזה נישואין בבין המצרים | המצרים 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת מטות לעלוי נשמת אביו של מרן זצ\"ל ר' יעקב עובדיה בן כתון זצ\"ל לרפואת הגברת מרגלית שירה בת נג'יה בתושח\"י נמסר ביום א' יח תמוז תשע\"ט (צום י\"ז בתמוז נדחה )ענייני בין המצרים | 17 'גליון מס א. ארבעה צומות - דברי קבלה או מנהג נאמר בנביא (זכריה ח, יט): כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי טובים. הנבואה הזו נאמרה ע\"י הנביא זכריה בתקופה שאחרי חורבן בית וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים ראשון. בית ראשון. אולם הצרות הגדולות שאירעו לעם ישראל באותה תקופה, דהיינו, עם ישראל התחילו לנהוג את כל הצומות הללו כבר לאחר חורבן אירעו גם לאחר חורבן בית ראשון, וגם לאחר חורבן בית שני. והנביא מתנבא, שעוד מעט כשיבנה בית המקדש (השני), צומות אלו יהפכו להיות לששון ולשמחה וליו\"ט. והשאלה כיום לאחר שנחרב בית השני האם תוקף הצומות הללו הוא על פי הנביא, ומעמד הצומות הללו הוא מדברי קבלה. ואם הצומות הם מדברי קבלה יש להם מעמד יותר גבוה, שהרי \"דברי קבלה\" הם כדברי תורה, כמעט כמו דאורייתא. מנהג שנהגו בו עם ישראל בעקבות החורבן, או רק תקנת חכמים. אבל לא ראשון, אך לאחר חורבן בית שני התחיל חיוב חדש, ואינו מדברי הנביא אלא או אולי, שמה שנתנבא הנביא הוא על אותה התקופה שלאחר חורבן בית כדברי קבלה. ב. רצו מתענין רצו אין מתענין ובשאלה זו דנים רבים מרבותינו הראשונים. איתא: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום, אין ויסוד מחלוקת הראשונים הוא מהגמרא במסכת ראש השנה (יח:) שם גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. אמנם הראשונים מבארים את דברי הגמרא \"רצו מתענין רצו אין מתענין\", וונה שכל עם ישראל בכללותו מתאגד לבטל את הצומות הללו. אבל ודאי ־שאין הכוונה שאם אחד לא רוצה להתענות אינו מתענה וכדומה, אלא הכ שאין אחד קם ומחליט על דעת עצמו לפרוש מן הציבור, אלא רק כל עם ישראל ביחד. הרמב\"ן (בספר תורת האדם) מסביר את דברי הגמרא, שרצו מתענין היינו המצב בזמננו, ושעל ידי כך יש חיוב מן הדין לצום בכל ארבעה צומות. בנוסף לכך, דעת הרמב\"ן שהחיוב לצום חוזר להיות החיוב שהיה לפני בנין בית שני ולאחר חורבן בית ראשון, שהחיוב הוא מדברי קבלה, גזירת נביא. כדבריו יש כמה ראשונים שסוברים שהתעניות בימינו הם מדברי קבלה. ג. צומות בזמננו מנהג ותו לא לעומתם ישנם כמה ראשונים שסוברים שהתעניות בזמן הזה לאחר חורבן בית שני הן בתורת מנהג, ותו לא. וזה הכוונה במילות הגמרא \"רצו מתענין\" היינו רצו על פי מנהגם גרידא. וודאי שכל מחלוקת זו היא רק לגבי שאר צומות, אך לא על צום תשעה באב, שהוא חמור יותר, והוא מדברי קבלה וכמאמר הגמרא בראש השנה (שם). ד. אות אחת ברמב\"ם ובדעת הרמב\"ם יש מחלוקת גדולה כיצד דעתו בזה, והמחלוקת היא מחמת גירסת אות אחת. שהנה כתב הרמב\"ם (פ\"ה מהלכות תעניות הלכה ד): וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה (זכריה ח') וכו'. ואחר כך כתב (בהלכה ה): עשר באדר וכו'. והנה לפי בשלשה כל ישראל בזמנים אלו להתענות נהגוו עשר באדר, שתענית י\"ג באדר היא חיוב של מנהג, אבל שאר התעניות הרי גירסא זו צריך לומר, שמה שכתב הרמב\"ם \"ונהגו וכו\" היינו על שלושה הם חיוב של דברי קבלה ולא מנהג. אולם יש שגורסים ברמב\"ם \"ונהגו כל וכו' ובשלושה עשר וכו'\" בתוספת 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר וא\"ו על המילה \"בשלושה\", ולפי זה כוונת הרמב\"ם במילה \"ונהגו\" היינו על וראה בהקדמת הספר תורת המועדים על ארבע תעניות אריכות גדולה כל התעניות וגם י\"ג באדר, וא\"כ כל התעניות הללו הן מנהג שנהגו ותו לא. [ ].בנושא זה ה. ספק בתענית בדברי קבלה מפני שהוא כדאורייתא. אך אם התענית היא מנהג או תקנת ספק מדברי קבלה, וכתב מרן הבית יוסף (סימן תקנ\"ט) שיש להחמיר בספק להתענות או לא. שאם התענית היא מדברי קבלה הרי שהספק הזה הוא והנפקא מינא בזה היא בספיקות הנוגעות לתענית כגון שיש ספק אם צריך חכמים יש להקל בספיקו, ככל ספק מדרבנן. ו. חובת הצום שווה בין איש לאישה (סימן תקן ס\"א) וז\"ל: הכל חייבים להתענות תעניות הללו ואסור לפרוץ מקום להקל בזה כלל, רק לפי מה שכתוב בהלכה. מרן בשלחן ערוך כותב המורם מכל האמור, שדברי הצומות הן הנה חובה גמורה גם בימינו אנו, ואין גדר. כיום יש חוגים מסוימים שלצערינו ביטלו את התעניות האלו לנשים. וצריך לדעת, שאין שום הבדל בהלכה בין נשים לגברים בצומות הללו, מלבד אישה שהיא בריאה בגופה מעוברות ומיניקות שהיתרן הוא מצד אחר. ולכן חייבת לצום כשם שהאיש חייב לצום. ז. להיזהר בצומות הללו ולא להקל בהם וכמו כן נפרץ הדבר שיש כאלו שעובדים ברשות הרבים, והימים הם חמים והשמש קופחת עליהם ומתירים לעצמם שלא לצום בצומות הללו, צריך לדעת שאין בזה כדי להתיר אותם מן הצום, וחייבים לצום ככל ישראל. אמנם ודאי אם באים למצב של עילפון ואפיסת כוחות שאז צריך לאכול, אך צריך לעשות כל שבידיו לצום כיאות. כך, ושיכול לבוא על ידי כך לידי התעלפות, שבזה עדיף שלא יקבל על על עצמו מחמת איזו סיבה שהיא, שיכול להקל במקומות שקשה לו לצום מלבד אם מדובר בתענית יארצייט (יום הזיכרון להוריו), וכן בתענית שקיבל עצמו לצום כלל. מחמת כך שהוא בחוץ וכו' עדיף שלא יצא מהבית כלל והעיקר שיצום לתעניות הכתובות בפסוקים שהם חמורות יותר. ואדרבא אם קשה לו לצום מאוד (יו\"ד סימן תב סי\"ב) וכותב שהיא מצוה, אך יש הבדל בין תענית זו אע\"פ שתענית יארצייט היא תענית חשובה ומרן בשלחן ערוך משבחה כמנהג ישראל. ח. איסור הטיול בתשעה באב ירושלים בצהרי תשעה באב. ויש כמה וכמה מכשולות ואיסורים בצעדה זו. יש קבוצות היום בישראל מהימין הקיצוני, שעושות צעדה המקיפה את וירא שמים ישמור עצמו מצעדה זו. המניע הראשון מלעשות צעדה כזו, כיון שיום תשעה באב הוא יום חם בדרך כלל, וכיון שכך גם אדם בריא יכול לבוא לידי כך שלא יוכל להחזיק מעמד בזה, ולבוא מחמת כך לידי מצב שנזקק לאכילה או לכל הפחות לשתיה. עוד סיבה שלא להשתתף בצעדה זו והיא שכיום היא מתנהלת בערבוביא, גברים ונשים, ויש בזה חוסר צניעות גדולה. ועוד, שיש פריצות גדולה ברחובות בשעות אלו. והסיבה השלישית, שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד סכ\"א) שאסור חל במוצאי שבת, אסור לטייל מחצות היום של שבת ערב תשעה באב. וכל לטייל בתשעה באב, ואפילו בערב תשעה באב. ואפילו השנה שתשעה באב שכן בתשעה באב עצמו. לכן צריך להימנע מצעדות מעין אלו ביום תשעה באב שיש בהם איסור חמור כאמור. וכמו כן יש להימנע מעיסוקים שיכולים להביאו לידי כך שיצטרך להפסיק מצומו. ט. איסור הטיול באבל תפילה במנין או לגבי שמיעת קדיש וקדושה. או כשאין לו ספר תורה בביתו ודין זה הוא גם באבל, שאבל אינו יכול לצאת לבחוץ. ויש שדנים לגבי ורוצה לשמוע ספר תורה. אך ודאי שלצאת סתם הוא איסור. וכבר סיפרתי בעבר שבזמן פטירת אמי מורתי ע\"ה שהיתי באנגליה, וכשהודיעו לי עשיתי מאמצים גדולים לבוא להלוויה. ודיברתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בטלפון כמה פעמים, ואמר לי שינסה לעכב ולהאריך את מסע ההלוויה ככל יכולתו כדי שאספיק להגיע. למעשה, לאחר כל ההספדים הארוכים וכו' עדיין היה עיכוב בטיסה ולא הצלחתי להגיע עד לאחר סיום ההלוויה. וכשהגעתי לארץ, שקלתי ללכת לבית העלמין לפני שאבוא לבית ואתחיל לשבת שבעה. ושאלתי את אאמו\"ר בטלפון אם מותר הדבר, וענה לי ברורות, שאסור ללכת בשעה זו. \"אתה אבל, ואבל לא יכול לטייל בחוץ סתם כך, אחרי השבעה תלך לבית העלמין\". השיב לי אאמו\"ר. סימן תקנט ס\"י בהגה), אך כיום כבר לא נהגו במנהג זה, ובנוסף לכך ואמת שבפוסקים מובא מנהג ללכת לקברות אבותיו בתשעה באב (ראה במקומותינו שחם מאוד וקרוב הדבר שיצטרך להפסיק את הצום מחמת כך, אפשר ויצא שכרו בהפסדו ויש להימנע מזה. י. מנהגי החורבן והתפתחותן במהלך הדורות בבין המצרים הונהגו במהלך הדורות כמה מנהגים. וחלקם התחילו כבר בתקופת החורבן. ומנהגים אלו שהתחילו מתקופת החורבן הם מנהגים חמורים יותר. כתוב במשנה (תענית כו:): שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס וכו'. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין. השנה שתשעה באב חל במוצאי שבת, כל הדינים של סעודה מפסקת אינן נוהגים. בדיני תשעה באב. אך במהלך הדורות התחדשו כמה מנהגים נוספים על אולם דינים אלו לכבס ולספר בשבוע שחל בו הם הדינים החמורים ביותר ־המנהגים הכתובים במשנה. ומעניין לציין, שעדות האשכנזים מאוד מחמי רים בנושאים הללו, וכמעט שלא נמצא איזה דין או מנהג בהלכות תשעה באב שהספרדים מחמירים והאשכנזים מקילים. מלבד דין אחד והוא איסור אכילת בשר ושתיית יין ביום עשירי באב (ש\"ע ־סימן תקנח). שמנהג האשכנזים לאסור האכילה עד חצות, אך מנהג הס פרדים לאסור האכילה בכל יום עשירי כולו. והשנה אין כלל מנהגי איסור אולם בשאר דיני יום עשירי באב [ .האשכנזים עדיין מחמירים מלספר ולכבס עד חצות ואילו הספרדים דיני ביום עשירי באב מפני שהוא צום נדחה ].יום י' באב הוא רק באכילת בשר ושתיית יין יא. שבתי צבי שר\"י ובעל 'כנסת הגדולה' בתקופות הקדומות היו כמה מגדולי רבותינו הספרדים שהחמירו מאוד בענייני בין המצרים. כגון רבינו חיים בנבנישתי בעל 'כנסת הגדולה' שהוא ביאור על הטור והשלחן ערוך, וחי דור או שניים לאחר מרן. הוא היה תלמידו office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א של רבינו יוסף מטארני בעל שו\"ת מהרי\"ט, שהיה בנו של המבי\"ט רבינו משה מטארני חבירו של מרן. ובעל כנסת הגדולה חי ופעל באיזמיר שבטורקיה. ובאותה תקופה ממש התחוללה תנועת משיח השקר שבתי צבי שר\"י. אחד הסיפורים שנודעו לנו מאותה תקופה, שבעל כנסת הגדולה היה מתפלל בבית הכנסת, ולפתע נכנסו ש\"צ שר\"י וחבר מריעיו, וש\"צ חילל שבת בעצם פריצתו לבית הכנסת, ועמד והחל לדרוש בבית הכנסת, והגאון כנסת הגדולה קם והשיב מלחמה שערה, אך לא יכל לו, וידו של ש\"צ גברה עליו, ואימת מות נפלה על המתפללים, ולא פסחה אף על בעל הכנסת הגדולה. ובאותו מעמד ש\"צ שר\"י קם וביטל את תשעה באב, באומרו \"משיח בא\". ובכך עשו רבים מהקהל יום משתה ושמחה ביום תשעה באב, והתיר להם שם כמה תועבות חמורות, ואף דחה להם את יום הכיפורים ביומיים. בסופו של דבר משיח השקר ש\"צ שר\"י התאסלם, ורבים הבינו את דרכו ועזבוהו וחזרו בתשובה, אך היו כמה שהמשיכו אחריו והתאסלמו אף הם. ואף לאחר מותו היו כאלו שהמשיכו ללכת אחר רעיונותיו, ועד ימינו אנו יש קהילה בטורקיה המחזיקה מעצמה שהם קהילתו של ש\"צ שר\"י ה\"י. יב. קדושה בעטיפה של טומאה הטענה של ש\"צ שר\"י היתה, שהקדושה עתידה לבוא בעטיפה של טומאה. ולצערינו טענה זו טוענים חלק מאחינו, שמחזיקים שמדינת ישראל היא 'אתחלתא דגאולה'. ולנוכח דבריהם קמו רבים מגדולי ישראל וטענו כנגד, איך אפשר לכנות את המדינה כ'אתחלתא דגאולה'?! הלא היא אולי 'עקבתא דמשיחא', אך עדיין אנו בגלות. איך אפשר לכנות כך את המדינה כשהיא מנוהלת על ידי כנסת שמורכבת ברובה מחילוניים המחללים שבת בפרהסיא?! כשיש בג\"ץ שדנים את כל דיניהם היפך מדיני התורה, ואדרבא כל מטרתם היא לעקור את חוקי התורה, ורומסים ברגל גסה את קודשי ישראל?! והם בסכלותם משיבים, שהקדושה באה בעטיפה של טומאה, כטענתו של אותו רשע ש\"צ שר\"י. כלומר, שגם הם מודים שמה שקורה היום במדינה הוא טומאה אחת גדולה. יג. עישון ביום תשעה באב לאחר ששבתי צבי שר\"י נאבד מן העולם, התחזקו גדולי ישראל לעקור כל סממן ממורשתו, בראשם עמד בעל ה'כנסת הגדולה'. אשר מחמת כן היה מחמיר מאוד בכל מה שקשור למנהגי בין המצרים, בכדי לשקם את ההריסות אחרי לכתו של ש\"צ שר\"י, וכדי לגדור גדרי פרץ החמיר מאוד בענינים אלו. בשו\"ת זכר יהוסף (ס\"ס קצ\"ח) מספר ומבאר את כל הנ\"ל, ומביא שם עוד, שבעל ה'כנסת הגדולה' ראה אחד שמעשן ביום תשעה באב, ונידה אותו. והרי בהלכה אין שום איסור לעשן ביום תשעה באב, אלא מפני שראה את הפירצה הגדולה בכל מה שקשור לעניני תשעה באב, החמיר מאוד מחמת כן. אמנם כיום שידוע שסיגריות הן מזיקות לבריאות יש להימנע מהם בכלל, ובפרט ביום תשעה באב. אך בזמן הכנסת הגדולה, שמוכח בפוסקים שהחזיקו שסיגריות הן דבר בריא, ועם כל זאת נידה את מי שעישן וכאמור. וראוי לכל אדם להימנע מלעשן ביום תשעה באב. ושמעתי מרופא אחד, שמלבד הסכנה שיש בהם תמיד, ביום צום הסכנה גדולה יותר. לכן יש להימנע מהם לגמרי בצום, ובפרט ביום תשעה באב. יד. הספרדים נהגו להחמיר כפשט המשנה ממילא השנה שתשעה באב חל בשבת ונדחה למוצאי שבת אין מנהגי בתספורת ובכביסה רק כפי שכתוב במשנה בשבוע שחל בו תשעה באב. בתמוז. וכן לגבי כביסה החל מראש חודש אב. אך הספרדים נהגו אבילות האשכנזים מחמירים בבין המצרים שלא להסתפר כלל כבר מצום י\"ז אבילות כלל בימים אלו. טו. שהחיינו בבין המצרים שהחיינו. שמרן בשלחן ערוך כתב (סימן תקנא סי\"ז) שטוב להיזהר שלא אך יש מנהגים הנוהגים כבר מי\"ז בתמוז גם למנהג הספרדים כגון ברכת לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכך נהגו כל ישראל. והדין הזה הוא כבר מליל י\"ז בתמוז. או על בגד חדש. מלבד בשבתות לאחר ראש חודש אב, שבהם מחמירים ובשבתות אשר בתוך בין המצרים נהגו להקל ולברך שהחיינו על פרי חדש ולא מברכים שהחיינו על בגד חדש, אך על פרי חדש מברכים. ודין זה הוא לגבי שהחיינו של פרי חדש או בגד חדש, אך בברכת שהחיינו שלאחר מכן לא יוכל לברכה כגון בברית מילה ופדיון הבן של בנו, מברך שהחיינו אף בימות החול בימי בין המצרים. כיון שהיא ברכה שלאחר מכן לא יוכל לברכה אלא רק בשעת עשיית המצוה. טז. מוזיקה בבין המצרים ובכל השנה בספרי הפוסקים כיון שבדורות הקודמים החמירו בזה גם בימות השנה. ובענין שמיעת כלי שיר בימי בין במצרים, אמנם נושא זה לא כל כך מופיע ויסוד האיסור הזה מהפסוק (הושע ט, א): אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. וראה בזה בשו\"ת יחוה דעת ח\"א [ .(סימן מד) שכתב תשובה ארוכה ליישב את מנהג העולם בזמן הזה בשמיעת וכן (ישעיה כד, ט): בשיר לא ישתו יין ].כלי שיר בכלל הגזירה, כיון שרק כלי נגינה נאסרו. והאמת שאם יבואו להחמיר בזה אחת הטענות להיתר לשמוע מוזיקה מדיסק או מרדיו היא שהם לא היו שלא לשמוע כלי נגינה קרוב הדבר שיבואו לשמוע מוזיקה של גויים, והוא כמו עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו). למעשה, המנהג להחמיר בשמיעת כלי שיר בימי בין המצרים. וכמו כן משמיעים קולות של כלי שיר (מוזיקה ווקאלית) אין מקום לאסור מוזיקה אסור לרקוד בימים אלו. מאידך, מוזיקה הנעשית היום על ידי שאנשים כזו בבין המצרים, כיון ששירה בפה לא נאסרה. היו דברים מעולם, אלא כל ימי בין המצרים שוים הם לאיסור, ואין להקל שבתות משום מלוה מלכה. ושאלתי את פיו אם נכון הדבר, וענה לי שלא מוזיקה בימי בין המצרים בערבי שבתות משום כבוד השבת, ובמוצאי לעת זקנותו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, נפוצה שמועה ברבים שהתיר לשמוע בזה כלל. אלו לספרדים. ועד היום הם מתווכחים בזה כשהמקילים מצדדים בכך שאם המצרים מלבד ברכת שהחיינו, ואין להחמיר בענין שמיעת כלי שיר בימים בקהילות מסויימות בחו\"ל היו שרצו לומר שהספרדים הקילו בכל דיני בין לא יותר להם הדבר ילכו אי אלו וישמעו למוזיקה של גויים וכדומה. בפירוש שאסור ריקודים ומחולות בימים אלו, איך אפשר לבוא ולהתיר נגד בתמיהה \"הרי רבי חיים פאלאג'י ורבינו יוסף חיים היו ספרדים, וכותבים ובזמנו לפני כארבעים שנה פנו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשאלה זו, והשיב להם דעתם?!\" דהיינו דעתו היתה שאף רבותינו הספרדים הסכימו לפסק המגן אברהם (סימן תקנא סק\"י) להחמיר בכל סוגי הריקודים ומחולות בזמן הזה. יז. כלי נגינה בסיום מסכת ובבר מצוה ובסעודת מצוה כגון סיום מסכת, אפשר להקל ולערוך סעודה עם כלי נגינה. לערוך סעודה עם כלי נגינה. כיון שיום זה נקרא יום טוב. אך לא בסעודת בר וכמו כן בסעודת בר-מצוה שעושים ביום היכנסו לעול תורה ומצוות מותר מצוה שאיננה בזמנה. וכן בסעודת ברית מילה. בזוהר הקדוש (זהר חדש ד\"י ע\"ג) מביא שרבי שמעון בר יוחאי עשה משתה לבנו רבי אלעזר ביום היכנסו לעול תורה ומצוות. וזהו מקור מפורש לכל הענין של עשיית סעודה ביום היכנס הבן לעול תורה ומצוות. יש במדרש (בראשית רבה נג, י) על הפסוק (בראשית כא, ח): ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. שהכוונה ביום שמלאו ליצחק י\"ג שנים. אמנם יש שאומרים שהכוונה על יום היכנסו בברית מילה. ראה מסכת שבת [ ]קל. תוספות ד\"ה שש יח. יומא טבא לרבנן המהרש\"ל בים של שלמה (פ\"ז דבבא קמא סימן לז) מביא מקור לסעודת או לא. ורוב הראשונים סוברים שכל המחלוקת היא לגבי מצוות עשה, ולא סומא. ויש מחלוקת בגמרא בין רבי יהודה לחכמים אם סומא חייב במצוות בר מצוה מגמרא במסכת קידושין (לא.) שם הגמרא מספרת שרב יוסף היה על מצוות לא תעשה. את ההגדה בביתם ומוציאים את השומעים ידי חובה. אך בקידושין מובא אמנם הגמרא בפסחים (קטז:) מספרת שרב יוסף ורב ששת היו קוראים שהסתפק בזה בעצמו מה ההלכה. אם כרבי יהודה או כחכמים. \"עבידנא יומא טבא לרבנן\", כיון שהוא אינו מחוייב, ומי שאינו מחוייב ועושה ורב יוסף אמר שאם יוודע לו שהלכה כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות את המצוות שכרו גדול הרבה יותר, שהרי הוא עושה בהתנדבות. לשבח הגדול הזה הוא שפנחס עשה את מעשהו בהתנדבות, כולם עמדו וראו לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו וכו'\". והסיבה וכעין זה מוצאים בפרשת השבוע התורה כל כך משבחת את פנחס \"והיתה ורק הוא ניגש וקינא לאלוקיו, וסיכן את חייו בזה, וכמו שמובא במדרשים. ועושה יותר מאשר מי שאינו מצווה ועושה, ולפיכך מי שיאמר לו שאין ולאחר מכן אומר רב יוסף ששמע את מה שאמר רבי חנינא שגדול המצווה הלכה כרבי יהודה, וסומא חייב במצוות, יעשה יומא טבא לרבנן. יש לו יצר הרע גדול העומד עליו לבטלו ולהעבירו על מצוותו. לעומת זאת עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור. ע\"ש. דהיינו כשמצווה ועושה ומבארים התוספות (ד\"ה גדול): נראה דהיינו טעמא, דמי שמצווה ועושה כשאינו מצווה ועושה, ועושה בהתנדבות, היצר הרע עוזב אותו לנפשו. כל הורה יכול להעיד שגם בחינוך ילדיו זה כך, שיכול להיות ומעצמם היו [ עושים את המתבקש מהם, אך ברגע שבאים ומחייבים אותם מיד נוצרת ].התנגדות ־מוכיח מכאן המהרש\"ל, שהבשורה הזו לאדם שהוא חייב במצוות צריך לע שות סעודה. ממילא ביום שנעשה הילד בר-מצוה, ומתחייב במצוות, יום זה הוא יום טוב וראוי לעשות בו סעודה. יט. אירוסין ונישואין בימים אלו בהם ריקודים ומחולות כלל, אמנם עצם הסעודה מותר לעשותה ואין ומה שנוהגים היום לעשות סעודות אירוסין ווארט וכדומה, אין היתר לקיים להחמיר בזה. לגבי נישואין בימים אלו מנהג האשכנזים שלא להתחתן בימים אלו כלל, אך מנהג הספרדים הוא שלא להתחתן רק מראש חודש ועד לאחר תשעה באב. אמנם מרן הבית יוסף כותב שגם מראש חודש והלאה מותר לקיים חתונות ובפרט אם לא קיים פריה ורביה. רק שלא נהגו. בקהילות החאלבים שם מקפידים מאוד על \"מזל\", ובימים אלו אין מזל. אך בחו\"ל ראיתי בקהילות הספרדים שאף אחד לא מתחתן בימים אלו, ביחוד מעיקר הדין מותר להינשא בימים אלו.כ. מרן זצוק\"ל ופירצת חומות השבת בתל אביב בשנת תשכ\"ט, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל החל לשמש כרבה הראשי של תל אביב, היה נהוג לקיים חתונות ואירועים במוצאי שבתות. והוא חקר ודרש וגילה שבמרבית האולמות מתחילים את ההכנות של המאכלים כבר בעיצומה של השבת. וכדי לאמת זאת שלח משגיחים בעצם יום השבת לכל האולמות, גם אלו המרוחקים מעט מן העיר, וכפי שנודע לו, עולם כמנהגו נוהג ובכל האולמות העבודה רבה בחילולי שבת, ובחלק מהאולמות חילולי השבת היו במלאכות דאורייתא כאפיה ובישול וכדומה. אאמו\"ר ראה שאין דרך להילחם בזה כיון שאם יסיר להם את הכשרות לא ישאר מקום אחד כשר. לכן נתן הוראה לכל בעלי האולמות שלא לקיים חתונות במוצאי שבתות כלל, רק בר מצוות שהם אירועים קטנים יותר. בעלי האולמות התאגדו והקימו ועד, ופנו אליו באמרם אתה אחראי על הכשרות ולא על חילולי השבת, אין לך סמכות להורות הוראה כזו. אאמו\"ר הסביר להם שהדבר בלתי אפשרי כלל, יש משגיחים ואחראיים שאינם יכולים לעבוד בשבת. וכשראה אאמו\"ר שהם מתחילים לאיים שלא ישקטו ושילכו לבג\"ץ וכו' אמר להם אאמו\"ר אמנם אינני מפחד מכם, אך בואו נעשה עסקה. כיון שעד לאותה תקופה היה נוהג עוד מימי הרב הראשי הקודם הרב איסר יהודה אונטרמן, שלא לקיים חתונות בכל ימי ספירת העומר מלבד ל\"ג בעומר, וכן בימי בין המצרים, ואף הספרדים הוכרחו לנהוג כן. אמר להם אאמו\"ר \"אני אתיר בציבור לקיים חתונות בימי בין המצרים עד ראש חודש אב, וכן בימי ספירת העומר מיום ל\"ג בעומר לאשכנזים ול\"ד בעומר לספרדים ועד שבועות, ואתם בתמורה לא תקיימו אירועים במוצאי שבתות כלל\". ובעלי האולמות הסכימו לעסקה זו, וכך עד היום לא עושים חתונות במוצאי שבתות כלל. לאחר הדברים האלו אאמו\"ר שלח לכל רבני הערים בישראל לאמר כך היה המעשה בעירנו, וכך הסכמנו, וכך תעשו במקומותיכם. וב\"ה התקבלו הדברים וכך נהוג ברחבי הארץ. וזכות הרבים תלויה בו באאמו\"ר מרן זצוק\"ל. כא. ראש חודש אב שמותר לטעום מהתבשיל לכבוד שבת. והאשכנזים מחמירים וכבר בראש וביום ראש חודש עצמו מותר לאכול בשר, ובפרט ביום שישי כהשנה מנהג נוסף נהגו מראש חודש אב והוא, שלא לאכול בשר עד עשירי באב. חודש עצמו נמנעים מאכילת בשר. הלכה למעשה ארבעת הצומות הללו חובתן על אנשים ונשים כאחת. (אות ו')א. בשנה זו שתשעה באב חל במוצאי שבת אסור לטייל לאחר חצות היום של שבת, ב. כשם שאסור לטייל ביום תשעה באב. (אות ח') בשנה זו שתשעה באב חל במוצאי שבת אין נוהגים את מנהגי האבילות בסעודה ג. מפסקת כלל. וכמו כן אין נוהגים מנהגי יום עשירי באב כלל משום שהוא דחוי. (אות י') ראוי להימנע ולא לעשן ביום תשעה באב. (אות יג)ד. כמו כן בשנה זו גם אין נוהגים הספרדים במנהגי אבילות בשבוע שחל בו כלל. (אות ה. יד) וברכת שהחיינו על פרי חדש ובגד חדש נהגו להקל בשבתות בין המצרים. אך לא ו. בימות החול. (אות יד) ובשבתות שבין ראש חודש אב לתשעה באב נהגו שלא לברך ברכת שהחיינו על בגד ז. חדש, ורק על פרי חדש. (שם) אם מקיים מצוה שמברכים עליה שהחיינו כגון ברית מילה ופדיון הבן וכדומה ח. מברך שהחיינו אף בימות החול בבין המצרים. (שם) אסור לרקוד או לשמוע כלי זמר ומוזיקה בימים אלו, ואין שום היתר בזה גם בימי ט. ששי ובמוצ\"ש. (אות טז) מוזיקה הנעשית כיום על ידי אנשים ולא על ידי כלים (מוזיקה וואקלית) יש להקל י. בה. (שם) בסעודת סיום מסכת וברית מילה וכן בבר מצוה בזמנה אפשר להקל ולערוך יא. סעודה עם תזמורת. (אות יז) בסעודות אירוסין וכדומה הנהוגות כיום, אין היתר בהם לעשות ריקודים ומחולות. יב. (אות יט). מנהג הספרדים שלא לאכול בשר מלאחר ראש חודש אב עד עשירי באב. אך בראש יג. חודש עצמו מקלים בזה להלכה. (אות כא)."},{"filename":"170.pdf","content":"'מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט\"א ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים170 גליון לעילוי נשמת מרן אביר הרועים רבנו עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"ל - נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. שמחת | ירדו גשמים| הלכות ישיבה בסוכה| נוי הסוכה| סכך פסול וחסר בסכך| דיני הסכך וצורת הסיכוך| דפנות הסוכה| שיעור הסוכה| עשיית הסוכה ההקפות לספר תורה| שמחת תורה| חבטת ערבה| ההושענות והושענא רבה| סדר נטילתם| הלכות ארבעת המינים| תפילות חג הסוכות| בית השואבהעורך ראשי : הרב אריאל סגרון פרשת האזינו - חג הסוכות פסקי הלכות סוכה - ארבעת המינים – שמחת תורה מצות עשיית סוכה המדקדקים במצוות מתחילים לעשות הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, .א כדי לצאת ממצוה אל מצוה, ו\"ילכו מחיל אל חיל\". ודי בכך שיתחיל בדבר מה וישלים עשייתה בימים שלאחר מכן. יוצאים ידי חובה בסוכה שאולה או בסוכה של שותפים. אך אין יוצאים .ב ידי חובה בסוכה גזולה, ולכן יש להיזהר כשקונה או קוטף סכך לסוכה, שלא יהיה גזול, או סכך שנקטף שלא מדעת בעלים. . סוכה שנבנתה על ידי גוי לצורך ישראל כשרה. ומכל מקום טוב שיחדש ג בה משהו בסכך או בדפנות. וכן סוכה שנבנתה על ידי נשים, לצורך מצות סוכה כשרה, למרות שפטורות ממצות סוכה. . סוכה ישנה, והיינו שנעשתה יותר משלושים יום קודם חג הסוכות, כשרה. ד ולכתחילה יחדש בה משהו לשם מצות החג. ודי בכך שיחדש בה טפח על טפח, כגון שיוסיף מעט סכך. ובדיעבד, אם לא חידש בה דבר, כשרה. . סוכה שנעשית לצורך בהמות, והיא נקיה וראויה לשבת בה, וכן סוכה ה שנעשתה על ידי גויים שלא לשם מצוה, כשרה. ולכתחילה, יחדש בה טפח על טפח לשם מצוה. שיעור הסוכה . דפנות הסוכה באורכה וברוחבה צריכות להיות בשיעור של לא פחות ו 56 שבעה טפחים היינו[ .משבעה טפחים באורך ושבעה טפחים ברוחב ס\"מ. ויש אומרים שהטפח הוא עשרה ס\"מ, ולשיטתם שיעור הדופן באורך . והיינו משום ששיעור זה ] ס\"מ. וטוב לחוש לדבריהם70 וברוחב הוא הוא השיעור שבו יכול לשבת אדם ראשו ורובו ושולחנו. וזו היא הדירה המצומצמת ביותר. וביותר משיעור שבעה טפחים בארכה וברחבה, אין שיעור, ולכן אפילו סוכה גדולה ביותר באורך וברוחב, כשרה. ס\"מ. ויש אומרים 80[ . גובה הסוכה צריך להיות לא פחות מעשרה טפחיםז , ] מטר9.6[ , ולא יותר מעשרים אמה]שהוא מטר אחד, וטוב לחוש לדבריהם מפני שכאשר היא למעלה מעשרים אמה הסוכה אינה נחשבת לדירת עראי, אלא לדירת קבע. דיני דפנות הסוכה . מן התורה צריך שיהיו לסוכה לפחות שלוש דפנות. והלכה למשה חמסיני שכאשר עושה שלש דפנות לסוכה די בכך שיהיו שתים העשויות כהלכתן, דהיינו שיהיה בהן שיעור שבעה טפחים, ושלישית אפילו טפח. כגון שהיו שתי הדפנות צמודות זו לזו כדוגמת אות ר', ועשה דופן שלישית שיש בה יותר מטפח, והעמידה בתוך פחות משלשה טפחים סמוך לאחת משתי הדפנות. ובכיוצא בזה צריך להעמיד קנה מעל הדופן ומעל אותו טפח, כדי שיהיה בזה צורת הפתח. . אם רצה לעשות לסוכה ארבע או חמש דפנות, רשאי. וכן סוכה עגולה ט כשרה. . מצוה מן המובחר שתהיה הסוכה סתומה מכל צדדיה, מלבד הפתח י שנכנסים בו לסוכה. . מותר לעשות דפנות הסוכה מכל דבר הפוסל בסכך, כגון מאבנים, או יא מברזל וכיוצא בזה. ואפילו הדפנות הן חזקות וקבועות ומחוברות לקרקע. . דופן ההולכת ובאה ברוח מצויה, פסולה. ואפילו אין הרוח יכולה להפיל יב את הדופן, אלא רק מתנדנדת ברוח, פסולה. ולכן אם עשה דפנות הסוכה מסדינים או שמיכות וכיוצא בזה, פסולה, מפני שרוח מצויה מזיזה אותם. . אפילו עשה דופן אחת מסדין, ושאר הדפנות עשאן כהלכתן, פסולה. יג ואם ארג הסדינים בקנים או בעצים, באפן שאינם יכולים יותר ללכת ולבוא ברוח, כשרים לדפנות. . כל האמור לעיל אינו אלא עד גובה עשרה טפחים, שהם שיעור הדופן, יד וכנ\"ל. אבל אם עשה דופן הסוכה כהלכתה עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים עד לסכך עשה דפן מסדינים, או אפילו לא עשה דופן כלל, הסוכה כשרה. דיני סכך הסוכה . יש שלושה תנאים בהכשר הסכך והן: א. שיהיה ממין הצומח באדמה. טו ב. שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון נסרים וענפי אילנות. אבל אם עשה הסכך מפירות, או ממיני צמחים העשויים לאכילה, וכמו כן אם עשה הסכך מכלים או רהיטים אף אם עשויים עץ פסול. וכן אין מסככין במחצלת העשויה לשבת עליה. אבל מחצלת העשויה לשם מחיצה או לשם סכך כשרה. ג. יהיה הסכך מדבר התלוש שאינו מחובר לקרקע. ואם נתנו על הסוכה בעודו מחובר לקרקע, ולאחר מכן קצצו, יגביה כל ענף וענף מן הסכך, ויחזור ויניחנו על הסוכה. ] ס\"מ32[ . גזרו חכמים שלא לסכך הסוכה בנסרים רחבים ארבעה טפחיםטז או יותר, מפני שהדבר דומה לתקרת הבית, וחששו חכמים שמא יבוא לשבת בביתו במקום בסוכה. ואפילו הפך הנסרים על צדם, ואין ברוחבם ארבעה טפחים, פסולים. ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל. ומכל מקום מותר לסכך , ובלבד שיהיה אויר כל שהוא ביניהם לכל ]פלפונים[ הסוכה בנסרים דקים אורך הסוכה, ולא יהיו צמודים זה לזה כמין תקרה. הנקרים בזמננו 'סכך [ . נסרים דקים של עץ הקשורים זה לזה בחוטי פשתןיז , כשרים לסכך בהם.]'לנצח . חבילה של קנים או סכך אחר הקשורים ביחד, אין לסכך בה כמות שהיא, יח וצריך להתיר הקשירה קדם שיסכך עמה. צורת הסיכוך . לאחר הסיכוך צריכה הסוכה להיות צילתה מרובה מחמתה. ואם היתה יט חמתה מרובה מצילתה, פסולה, והרי היא כאילו לא סככוה כלל. . דרך הסיכוך להיות דק כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. ולכתחילה לא כ יעשה הסכך בכמות מרובה עד שאין הכוכבים נראים כלל מתוך הסוכה. ובדיעבד אם היה הסכך מרובה ועב, כשרה. ואם היה הסכך מרובה כל כך עד שאין גשמים אפילו מרובים יכולים לחדור אל תוך הסוכה כלל, יש מכשירים ויש פוסלים, וראוי לחוש לדברי הפוסלים. דברים הפוסלים בסכך . הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמים. עשאה תחת התקרה, האילן, כא או בכל כיו\"ב, פסולה. . בנה את הסוכה ורק לאחר שסיים הסיר מעליה את הגג כשרה, ואין כב בזה משום 'תעשה ולא מן העשוי'. ואם היו דלתות הקבועות בצירים מעל הסוכה, יש מחמירים שיפתחם קודם שיעשה את הסוכה, מפני שבכיוצא בזה עיקר עשיית הסוכה היא בפתיחת הדלתות. . מכל מקום אם עשאה תחת כיפת השמים, ולאחר מכן סגר מעליה את כג הדלתות או את הגג כדי להגן מפני הגשמים, ולאחר מכן חזר ופתח את הגג, כשרה. . היה חסר סכך במקום אחד באמצע הסוכה או בצדדיה, אם מקום זה כד , כשרה, אבל אין אוכלים או ישנים ] ס\"מ24[ הוא פחות משלשה טפחים תחת אותו מקום. ואם היה בו שיעור שלשה טפחים או יותר, פסולה. . הלכה למשה מסיני, שאם היה באמצע הסוכה מקום שבו יש רק סכך כה פסול, כגון אבנים, או ברזלים, או שאר דברים שאין מסככים בהם, ואין בו כשרה, ומותר אף לאכול או לישון מתחת ] ס\"מ32[ שיעור ארבעה טפחים לאותו סכך פסול. אבל אם היה בו ארבעה טפחים או יותר, פסולה. הלכה למשה מסיני שאם בצד הסוכה, במקום הסמוך לדופן, היה מקום כו. , הסוכה כשרה. ] ס\"מ192[ שיש בו סכך פסול, ואין בו שיעור ארבע אמות ואין יושבים או ישנים תחת אותו מקום. אבל אם היה בו ארבע אמות או יותר, פסולה. . לפי זה, אם עשה סוכתו בחדר שיש בו דפנות ומן הצדדים יש תקרה, כז והוציא התקרה מן האמצע, וסיכך שם, אם אין מן הסכך עד מקום הדופן שיעור ארבע אמות כשרה, מפני שרואים הדופן כמו שנתעקמה עד מקום הסכך. ומכל מקום אין יושבים או ישנים תחת מקום התקרה. מעמידי הסכך כל דבר שאין מסככין בו אין מעמידין בו את הסכך. ולכן לא יניח צינורות כח. של ברזל ויניח עליהם את הסכך. ויש מכשירים בדיעבד, ויש לסמוך על דבריהם במקום הצורך. ואם הניח צינורות של ברזל ועליהם הניח נסרים של עצים, ועליהם הניח את הסכך, הסוכה כשרה כל שאין הסכך מונח ממש על הברזל, מפני שהוא מעמיד דמעמיד. כמו כן לא יקשור את הסכך בחוטי ברזל או יחברו במסמרים או כט. באזיקונים. מותר להעמיד את הסכך על גבי כותל של אבנים.ל. יש אומרים שצריך להקדים לעשות הדפנות קודם שיניח הסכך. לא. ובדיעבד אם הניח הסכך קודם שעשה הדפנות, יש מתירים ויש אוסרים, אלא אם כן הרים את ענפי הסכך וחזר והניחם. וכן ראוי להחמיר. ומכל מקום אף לדעת האוסרים, אם התחיל לעשות הדפנות, אפילו עשאן בגובה טפח אחד בלבד לאורך כל הסוכה, רשאי להניח הסכך.אם לאחר שעשה הדפנות והניח הסכך עליהם נפלו הדפנות וחזר לב. והקימן, הסוכה כשרה, ואין צריך לנענע את הסכך נוי הסוכה . מצוה לעשות הסוכה נאה, ולקשטה בקישוטים. והתולה שרשראות או לג מגובה ] ס\"מ23[ תמונות מתחת לסכך יזהר לתלותם בתוך ארבעה טפחים הסכך. אולם לגבי המנורה התירו חכמים לכתחילה לתלותה כשהיא יורדת יותר מארבעה טפחים מן הסכך, מחשש דליקה. . אסור להשתמש או ליהנות מהקישוטים שנתלו בסוכה כדי לנאותה, לד בכל ימי חג הסוכות ושמחת תורה עד מוצאי שמחת תורה. לפיכך אסור לאכול מפירות שבעת המינים וכיו\"ב שנתלו בסוכה. אבל התולה ענפי הדס בסוכה, מותר להריח בהם, מפני שלא הוקצו מהנאת ריח. ויש מחמירים בזה. . כמו כן אסור להשתמש וליהנות מדפנות הסוכה והסכך שעליה, ואסור לה ליטול מהם אפילו קיסם קטן לחצוץ בו שיניו. . בשבת וביו\"ט אסורים הקישוטים, וכן דפנות הסוכה או הסכך שעליה לו אף בטלטול, משום אסור מוקצה. איסור השימוש בעצי הסוכה או בקישוטים הוא אף אם נפלה הסוכה לז בתוך ימי החג ואין בדעתו לחזור ולהקימה. מצות ישיבה בסוכה בלילה הראשון של החג . מצות עשה מן התורה לאכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון של חג לח הסוכות. וצריך לכוון קודם אכילתו, שמקיים בזה מצות עשה מן התורה לישב בסוכה, זכר ליציאת מצרים. וטוב שיכוון גם שיושב בסוכה זכר לענני כבוד שהקיף הקדוש ברוך הוא את ישראל בצאתם ממצרים, לבל יכם שרב ושמש. ואם לא כיוון כן, אלא רק כיוון לצאת ידי חובת המצוה – יצא ידי חובה. קודם ]זמניות[ . אסור לאכול סעודה בערב סוכות החל משלש שעותלט צאת הכוכבים, כדי שיוכל לאכל כזית פת בסוכה לתיאבון. ואיסור זה אינו ]עוגה העשויה מחמשת מיני דגן[ אלא כשאוכל פת, או פת הבאה בכיסנין . אבל פחות מכביצה, מותר מן הדין. ומכל מקום ] גרם56-כ[ בשיעור כביצה אין להקל בזה אלא במקום צורך גדול. ומן הדין לאכול פירות וירקות, ותבשיל של בשר וכיוצא בזה, אפילו בתוך שלוש שעות קודם צאת הכוכבים, ובלבד שיזהר שלא ימלא כרסו מהם, שאז לא יוכל לאכול כזית פת בליל החג לתיאבון. . נכון להחמיר שלא לקדש על הכוס בליל חג הסוכות קודם צאת הכוכבים, מ דהיינו כרבע שעה אחר שקיעת החמה. ועל כל פנים כזית הפת שאוכל בסוכה, צריך לאוכלה אחר צאת הכוכבים. וטוב להחמיר לאכול כזית פת אחר שעה וחמישית השעה מזמן שקיעת החמה. . בקידוש ליל חג הסוכות, אחר ברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת 'אשר בחר מא בנו מכל עם', מברך 'לישב בסוכה', ויושב, ומברך 'שהחיינו', ושותה רביעית מן הכוס. ואם אינו יכול, ישתה כמלא לוגמיו מן הכוס, שהוא רוב רביעית .] מ\"ל44[ באדם ממוצע . נכון שהנשים לא יענו 'אמן' בקידוש אחר ברכת 'לישב בסוכה'. ולאחר מב הקידוש כשנוטל ידיו ומברך 'המוציא', אינו חוזר ומברך ברכת 'לישב בסוכה'. 30-. שיעור כזית פת שאוכל בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות, הוא כמג גרם במשקל, כדי לצאת ידי ספק.30-גרם בנפח. וטוב להחמיר לאכול כ . וצריך לאוכלו בלי הפסק בינתיים. ויסיים אכילת ה'כזית' בתוך כדי מד . ולכתחילה טוב להחמיר לסיים אכילת ה'כזית' ] דקות7.5-כ[ אכילת פרס בתוך כארבע דקות. . מותר מן הדין לאכול את הפת עם לפתן של מיני סלט או דגים, או מה לשרותו במרק. ומכל מקום טוב להחמיר לאוכלו בלא טיבול בדבר אחר כלל. ירדו גשמים בחג הסוכות . ירדו גשמים בחג הסוכות עד שיכול תבשיל כל שהוא להיפסל לאכילה מו מחמתם, למנהג הספרדים ועדות המזרח ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אפילו אירע כן בלילה הראשון של חג הסוכות, פטור מן הסוכה, ויאכל סעודת ליל יום טוב בביתו. . מכל מקום אם רואה שבמהרה יפסקו הגשמים, טוב שימתין מעט, ויאכל מז כזית פת בסוכה, לקיים מצות עשה מן התורה. אבל אם רואה, שאם ימתין .יצטרך לשהות זמן ממשך, לא ימתין כלל, ולא יבטל מצות שמחת יום טוב . אם פסקו הגשמים אחר שסיים סעודתו וברך ברכת המזון, אם הוא מח קודם חצות הלילה, יטול ידיו, ויכנס לסוכה, ויברך 'לישב בסוכה' ויאכל כזית פת בסוכה. ואם הוא לאחר חצות הלילה, לא יברך 'לישב בסכה' אלא אם .] גרם60-כ[ כן אוכל יותר מכביצה פת . כל הפטור מן הסוכה מחמת הגשמים אינו רשאי להחמיר על עצמו. מט והמחמיר על עצמו, עליו אמרו חז\"ל: \"כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט\". שכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון בלילה הראשון . שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בלילה הראשון, אם נזכר לאחר נ שאמר 'ברוך אתה ה'' קודם שחתם 'בונה ירושלים', יאמר 'למדני חקיך', ויחזור ויאמר 'יעלה ויבא'. ואם כבר חתם 'בונה ירושלים', יוסיף שם ברכה בשם ומלכות כלשון הזה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות הזה את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים\". ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית, ואמר \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם\", ימשיך \"שנתן ימים טובים\" וכו'. ואם נזכר אחר שהמשיך \"לעד האל אבינו מלכנו\", אפילו אמר תיבת \"לעד\" בלבד, חוזר לראש ברכת המזון. שכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בשאר ימי החג . הדין האמור לעיל בסעיף הקודם, אינו אלא בלילה הראשון, שאכילת נא כזית פת בו חובה. וכל כיוצא בזה שאכילת פת בו חובה, אם שכח להזכיר מעין המארע בברכת המזון חוזר. אבל אם ארע ששכח לומר 'יעלה ויבא' בברכת המזון בסעודת יום טוב שחרית, או בסעודות 'שמיני עצרת', אם נזכר קודם שהתחיל בברכה רביעית, דינו כדין מי ששכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בלילה הראשון של חג הסוכות. אבל אם כבר התחיל בברכה רביעית, ואמר 'לעד האל אבינו מלכנו', אפילו אמר תיבת 'לעד' בלבד, אינו חוזר כלל. . אם אירע ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בסעודות חול המועד, שאם רצה נב אינו אוכל פת כלל, ונזכר אחר שאמר 'ברוך אתה ה'', קודם שחתם 'בונה ירושלים', יחתום 'בונה ירושלים', ויאמר אחר כך בלי שם ומלכות: 'ברוך שנתן מועדים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג הסוכות הזה, את יום מקרא קדש הזה, ברוך מקדש ישראל והזמנים'. ואם נזכר אחר שחתם 'בונה ירושלים', וכבר התחיל ואמר 'ברוך אתה ה'' בברכה רביעית, אינו חוזר כלל. ישיבה בסוכה בשאר ימי חג הסוכות . כיצד מצות ישיבה בסוכה? אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל נג שבעת הימים כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה. ועושה את ביתו עראי וסוכתו קבע. וכמו כן לומד ועוסק בתורה בסוכה. ומכל מקום אם נוח לו יותר ללמוד בחדר הספרים שבביתו וכיו\"ב, רשאי ללמוד בביתו. . אין עושים תשמיש בזוי בסוכה, ועל כן אין לשטוף כלים וכיו\"ב בסוכה.נד . צריך כל אדם להיזהר שלא לשוחח שיחה בטלה, ושלא לבוא לידי שחוק נה וקלות ראש ולשון הרע ורכילות בסוכה. ודברים אלו אסורים בכל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה בסוכה. . אסור לישון מחוץ לסוכה אפילו שנת עראי, אלא אם כן הוא אסטניס נו וחושש פן יחלה אם יישן בסוכה, וממילא הוא מצטער הפטור מן הסוכה. . מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואכילת ארעי היא אם אוכל עד נז . ] גרם בנפח54 דהיינו עד[ כביצה פת, או פת הבאה בכיסנין . אין מברכים 'לישב בסוכה' אלא על הפת, אבל על פת הבאה בכיסנין אינו נח שבכיוצא בזה ] גרם230-כ[ מברך אלא אם כן אוכל כשיעור קביעות סעודה נוטל ידיו ומברך 'המוציא' וברכת 'לישב בסוכה', ואחר אכילתו מברך ברכת גרם ומעלה.60-המזון. וטוב שכשמברך 'לישב בסוכה' אפילו על פת, יאכל כ . האוכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן כגון אטריות וכיו\"ב, אם אוכל נט יותר מכביצה חייב לאוכלו בסוכה אך אינו מברך 'לישב בסוכה', ואם אכל מברך.] גרם230-כ[ כשיעור קביעות סעודה האוכל תבשיל אורז או שאר מיני מאכלים אינו חייב מן הדין לאוכלם ס. בסוכה, אפילו אוכל מהם הרבה. וכן האוכל פירות אפילו משבעת המינים אינו חייב מן הדין לאוכלם בסוכה. וכמו כן השותה משקה בין שהוא משכר כגון יין או שאר משקאות חריפים, ובין שאינו משכר אינו חייב מן הדין לשתות בסוכה. ובכל אלו אם מחמיר לאוכלם או לשתותם בסוכה, אינו רשאי לברך 'לישב בסוכה' למנהג הספרדים ועדות המזרח.והמחמיר שלא לאכול או לשתות כל שהוא מחוץ לסוכה, תבוא עליו ברכה. אף על פי שמותר מן הדין לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, אם הוא סא. באמצע סעודתו אסור לאכול כל דבר מאכל ואסור לשתות כל דבר משקה, ואפילו מים, מחוץ לסוכה. כשמברך 'לישב בסוכה' נכון יותר שיברך ברכת 'לישב בסכה' תחילה סב. ולאחריה יברך ברכת 'המוציא'. ויש נוהגים לברך קודם ברכת 'המוציא' ואחר כך ברכת 'לישב בסכה', וכל מקום יעשו כמנהגם. שכח לברך 'לישב בסוכה' בתחילת הסעודה, רשאי לברך כל זמן שלא סג. סיים סעודתו. ואף אם סיים לאכול פת, כל שעדיין אוכל או שותה, רשאי לברך 'לישב בסוכה'. הנכנס לבקר בסוכת חבירו אינו רשאי לברך ברכת 'לישב בסוכה' למנהג סד. הספרדים ועדות המזרח, אלא אם כן אוכל שם סעודה של יותר מכביצה פת, או קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, וכנ\"ל. נשים פטורות ממצות סוכה. ואם רוצות להחמיר על עצמן, תבוא עליהן סה. ברכה. אך אינן רשאיות לברך ברכת 'לישב בסוכה', אפילו אוכלות כשיעור קביעות סעודה. מצוה לחנך את הקטנים לאכול בסוכה, ולברך בשם ומלכות ברכת סו. 'לישב בסוכה'. היוצאים לטיול בימי החג חייבים במצות סוכה, ואינם בכלל הולכי דרכים סז. הפטורים מן הסוכה. הנהגת ימי חול המועד ראוי ונכון לכל אדם להקדיש זמנו בימי חול המועד לתלמוד תורה, וכמו סח. שאמרו חז\"ל בירושלמי: \"לא אסרו מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה\". מצוה לכבד את ימי חול המועד באכילת בשר ושתיית יין, ולשמח סט. הנשים בבגדי צבעונים ובתכשיטים. וטוב להחמיר לאכול פת בסעודות הלילה והיום בחול המועד. נוהגים בזמן הזה לעשות זכר למקדש ושמחים ב\"שמחת בית השואבה\" ע. בכל לילה מימי חול המועד סוכות עם ספרי התורה, בלווי כלי זמר, ושרים ורוקדים לכבוד התורה. תפילת יום החג מתפללים שחרית כמו בשאר ימים טובים, ואחר חזרת הש\"ץ נוטלים עא. לולב, וגומרים את ההלל בברכה בכל ימי חג הסוכות. וכן בשמיני עצרת ובחו\"ל אף ביום טוב שני. וביום הראשון של חג [ אחר שגמרו את ההלל מוציאים ספר תורהעב. , ומניחים אותו על התיבה ואומרים ]הסוכות, מוציאים שני ספרי תורה 'הושענות'. ובשעת אמירת 'הושענות' מקיפים את התיבה פעם אחת. וביום 'הושענא רבה' מקיפים את התיבה שבע פעמים. לאחר אמירת ה'הושענות' אומר הש\"ץ קדיש 'תתקבל'. ויש נוהגים עג. לאומרו אחר ההלל קודם אמירת 'הושענות'. והמנהג הראשון נכון יותר. אין אומרים 'הושענות' בשבת חול המועד.עד. מצות ארבעת המינים מצות לולב נוהגת מן התורה ביום הראשון של החג בלבד, חוץ מבית עה. המקדש, שבו היתה מצות לולב נוהגת כל שבעת הימים. ולאחר החרבן תקנו חכמים ליטול הלולב בכל שבעת ימי החג. ויש כמה הבדלים בהלכה בין נטילת לולב ביום הראשון שהיא מצות עשה מן התורה, לבין נטילתו בשאר ימים שמצוותו אינה אלא מדרבנן, וכמו שיבואר להלן. ראוי ונכון לכל מי שאפשר לו ליטול לולב ברחבת הכותל המערבי, שהוא עו. בודאי מקום שבו היתה ירושלים בזמן שבית המקדש קיים. ובכך לצאת ידי שיטת הרמב\"ם שסבירא ליה שאף בזמן הזה מצות לולב נוהגת מן התורה בעיה\"ק ירושלים ת\"ו בלבד. החייבים והפטורים ממצות ארבעת המינים נשים פטורות מנטילת לולב, אך אם רצו הנשים להחמיר על עצמן עז. וליטול לולב, רשאיות לעשות כן. אולם לדעת הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אסורות לברך על הלולב, ואם מברכות הרי שזו ברכה לבטלה. ואסורות לברך אף את ברכת 'שהחיינו'. קטן היודע לנענע בלולב, חייב אביו לחנכו במצוה זו ולקנות לו ארבעת עח. .המינים, כדי שיקיים המצוה זמן נטילת לולב זמן מצות נטילת לולב לכתחילה הוא מזריחת השמש ועד השקיעה. עט. ובדיעבד אם נטלו מעלות השחר יצא. ועל כן בשעת הדחק רשאי ליטול כבר בעלות השחר. אם לא נטל לולב במשך כל היום וכבר שקעה החמה, יטול הלולב בבין פ. . אולם לא יברך על נטילתו אלא ביום ] דקות לאחר השקיעה13.5[ השמשות הראשון שמצוותו מן התורה. . יש נוהגים להקדים ולברך על הלולב בבוקר בסוכה קודם תפילת שחרית, פא ולאחר מכן בבית הכנסת מנענעים בהלל ובהושענות. ויש אומרים שיש להקדים להתפלל שחרית קודם שיברך על הלולב משום 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. אסור לאכול קודם נטילת לולב החל מחצי שעה קדם שיגיע זמן המצוה. פב. ואם עדיין לא התפלל שחרית, בלאו הכי אסור לאכול קודם התפילה. איסור האכילה קודם נטילת לולב אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה פת פג. עוגות העשויות מחמשת [ או יותר מכביצה פת הבאה בכיסנין] גרם55-כ[ .. אבל עד כביצה ועד בכלל, מותר]מיני דגן בשאר מאכלים, כגון פירות וירקות מיני בשר ודגים ושאר מיני תבשילים פד. שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם נטילת לולב. וכן מותר לשתות תה או קפה ושאר משקאות קלים קודם נטילת לולב. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קודם נטילת לולב. דין 'לכם' — משלכם אין יוצאים ידי חובה ביום הראשון של חג בארבעת המינים או אחד פה. מהם השאול או השכור מחבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה גמורה. ואפילו נתנו לו במתנה זמנית, כגון שאמר לו יהא שלך עד אחר שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה - לא יצא ידי חובה. אולם בשאר ימי החג שמצות לולב אינה אלא מדרבנן, יוצאים ידי חובה לכתחילה כאשר אחד מארבעת המינים או כולם שאולים מחבירו. אם נתן אחד מארבעת המינים לחבירו ב'מתנה על מנת להחזיר', נחשב פו. הדבר למתנה גמורה ויוצא בהם ידי חובה ביום הראשון, ולאחר מכן יחזירם לבעליהם הראשון. אם נתנו לו בסתם, ולא פירש שהוא במתנה על מנת להחזיר, אם הנותן פז. בקי בהלכה ויודע משמעות הדבר שצריך שיתננו לו במתנה, ולכל הפחות במתנה על מנת להחזיר, יש לומר שמסתמא על דעת כן נתנו לו ויצא ידי חובה. ומכל מקום לכתחילה יאמר בפירוש שנותנו לו במתנה על מנת להחזיר. המקבל לולב מחבירו ביום הראשון במתנה על מנת להחזיר ולא החזירו פח. לאחר מכן, או שהחזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא ידי חובה. ואפילו אם לא החזיר מחמת אונס. שני אנשים שקנו ארבעת המינים או אחד מהם בשותפות, אין יוצאים פט. בהם ידי חובה ביום הראשון. ומכל מקום אם קודם שיטול האחד הלולב נתן לו חבירו את חלקו במתנה, ולאחר מכן כשלקח השני את הלולב נתן לו הראשון את חלקו במתנה, יצאו ידי חובה. אם קנו את ארבעת המינים לצורך מצוה בלבד יצאו ידי חובה בכל ענין, צ. מפני שמסתמא מקנה כל אחד לחבירו את חלקו במתנה בשעה שמקיים המצוה. מי שיש לו ארבעת המינים משלו אך אינם מהודרים כל כך, וארבעת צא. המינים שקנו הקהל בשותפות מהודרים יותר, עדיף שיברך ביום הראשון על שלו מאשר שיברך על של הקהל. לא יתננו במתנה ביום הראשון לקטן קודם שיצא בו ידי חובה בעצמו, צב. ואפילו במתנה על מנת להחזיר, מפני שהקטן קונה ואינו יכול להקנות בחזרה לאחר מכן. לאור האמור יש להיזהר שלא לקנות ערבות מקטן שלא הגיע למצוות צג. וכן אחד משאר ארבעת המינים - מפני שאין הקטן יכול להקנות לאחרים. כשם שאין אדם יוצא ידי חובה ביום הראשון בארבעת המינים השאולים צד. מחברו, כך אינו יוצא ידי חובה בארבעת המינים שנטלם בלא ידיעת הבעלים, ואפילו נטלם ברשות אשתו של הבעלים, כל שאין בעלה יודע שנטלם. ואין לומר בזה שמסתמא נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, מפני שצריך שיהיה שלו ממש, ובכיוצא בזה אין זה אלא כשאול.ובשאר ימות החג מותר ליטול לולב חבירו שלא מדעתו, מפני שמסתמא נוח לו שתעשה מצוה בממונו. טוב שישלם את דמי ארבעת המינים קודם החג, מפני שלדעת כמה צה. פוסקים צריך שיהיו שייכים לו בקנין מעות שהוא קנין דאורייתא. ומעיקר הדין אם קנה ארבעת המינים בהקפה על מנת שישלם דמיהם לאחר החג, רשאי לקיים בהם את המצוה אפילו ביום הראשון של החג. כל האמור הוא לענין הקונה ארבעת המינים מחבירו, אבל המקבל ארבעת המינים מחבירו במתנה, הרי הם שלו בקנין גמור לכל הדעות מיד לאחר שמשכם. אם אחד מארבעת המינים גנוב או גזול, אין יוצאים בו ידי חובה בין ביום צו. הראשון ובין בשאר ימים, מפני שמלבד שאינו שלו יש בזה גם משום 'מצוה הבאה בעברה'. ואף הקונה מן הגנב או הגזלן אינו יוצא בו ידי חובה. והדבר מצוי בפרט כשקונים ערבות בשוק, שפעמים שהמוכר לקחם מאילן פרטי שלא מדעת בעלים והרי הם נחשבים לגנובים, ואין יוצאים בהם ידי חובה. דיני הלולב נתפרדו עלי הלולב זה מעל זה, ולא נתדלדלו כעלי הענפים כשר. ומצוה צז. מן המבחר שלא יהיו העלים פרודים זה מזה. ואם נשרו העלים עד שיש מקום בשדרתו של הלולב שאינו מכוסה בעלים פסול. וכמו כן לולב שנפרצו עליו, דהיינו שנדלדלו העלים מן השדרה עד שהם תלויים כלפי מטה ואינם עולים עם הלולב, פסול. . לולב שיבשו רוב עליו או שדרתו, פסול.צח דרך עלי הלולב שגדלים באופן שכל עלה כפול ומחובר מגבו. והעלה צט. העליון היוצא מן השדרה בראש הלולב הוא הנקרא 'תיומת'. והידור מצוה שתהיה התיומת סגורה לגמרי. ויש לולבים שיש בהם שתי תיומות. לולב שנקטם ראשו, דהיינו שנשברו רוב העלים העליונים היוצאים בראש ק. השדרה, פסול. וכן אם נסדק, דהיינו שנתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראים כשנים, פסול. ולכן צריך להיזהר בשעה שבודק את הלולב ואוחזו בידיו, שלא יחלק העלים העליונים שבראש הלולב מחמת כן. לולב שראשו כפוף כאגמון פסול, ואפילו גופו ישר. ודוקא כשכפוף קא. בשדרתו, אבל אם כפוף בעלים היוצאים אחר השדרה, כשר. ויש מחמירים אף בעלים. ולולב שנתעקם גופו כמו מגל, ונעשית שדרתו כגב בעל חטוטרת, פסול. ודוקא כשנתעקם לצד פניו או לשני צדיו, אבל נתעקם לצד אחוריו כשר. לולבים הגדלים בראשי דקלים שאינם נותנים פירות כלל, כגון לולבים קב. הגדלים ב'דקל קנרי', כשרים לברכה, ויוצאים בהם ידי חובת מצות נטילת לולב. וכן המנהג להקל בזה. והמחמיר ליטול לולב הבא מדקל העושה פירות, תבוא עליו ברכה. ס\"מ, וטוב להחמיר 23[ .שיעור אורך שדרתו של לולב — ארבעה טפחיםקג. . ושיעור זה צריך שיהיה בשדרתו של הלולב דוקא, ] ס\"מ40 שיהיה בו שיעור והעלים אינם מצטרפים לשיעור זה. צריך שיהיה הלולב יוצא בשדרתו טפח אחד מעבר להדסים והערבות קד. אחר שנאגדו ביחד. דיני ההדס 'ענף עץ עבות' האמור בתורה, הוא ההדס שענפיו חופין את עצו. ואינו קה. נקרא 'עבת' אלא אם כן יוצאים ממנו שלושה עלים או יותר מכל קן וקן, סמוכים זה לזה בעיגול אחד בשוה, אפילו כל אחד מהם יוצא מעוקץ מיוחד, ובלבד שאין אחד מהם גבוה יותר או נמוך יותר מן השנים האחרים. והוא הנקרא 'הדס משולש'. אם היה אחד משלושת העלים גבוה או נמוך יותר מן השנים האחרים, קו. הרי הוא 'הדס שוטה', ואין יוצאים בו ידי חובה אף בשעת הדחק. נחלקו הפוסקים אם יוצאים בהדס המורכב במין אחר, ונכון לחוש לדעת קז. המחמירים. אולם אין לפסול אלא בהדס שהוא בודאי מורכב, אבל אם אין ידוע שהוא מורכב אלא שצורתו שונה במקצת, אין לפוסלו. הדס שיבשו עליו, פסול. כמשו עליו, כשר. ו'יבשו עליו' היינו משילבינו קח. פניהם של העלים לאחר שנפרכים בציפורן. אבל אם עודם ירוקים, אינו נחשב ליבש. ראשו, כשר. ומכל מקום אם יכול למצוא הדס ]נשבר[ הדס שנקטםקט. אחר, טוב להחמיר בזה. , נחלקו האחרונים אם רשאי לברך כאשר יש לו רק הדס אחד או שניםקי. לפיכך לא יברך משום ספק ברכות להקל. אם רוצה להוסיף על ההדסים שבלולב מעיקר הדין רשאי. ויש ראשונים קיא. שמחמירים בזה. והמדקדקים אינם מוסיפים על שלשה הדסים. ומעיקר הדין אם רצה להוסיף הדסים שוטים שאינם כשרים לברכה, רשאי. וכל שכן אם אינו מכוון בהדסים אלו לשם מצוה אלא לשם נוי. ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בו שיעור 24[ שיעור ההדס שלשה טפחיםקיב. . ואם היה ההדס ארוך הרבה יותר כשר, ובלבד ששדרתו של לולב ] ס\"מ30 .תהיה יוצאת טפח אחד מעל ההדס אחר שאגדם יחד לכתחילה ראוי שיהיה ההדס משולש בכל שיעורו מלמטה עד למעלה. קיג. ומעיקר הדין כל שרובו משולש, כשר. ואפילו הוא הדס ארוך הרבה, ורובו אינו משולש, כל שהוא משולש קיד. כשר. ויש ] ס\"מ16-כ[ בשיעור רובו של הדס, דהיינו ביותר מטפח וחצי מכשירים אפילו אם לא היה בו רוב שיעור משולש מרוכז במקום אחד, אלא מפוזר לאורך ההדס. ויש מי שנסתפק בזה. ונכון להחמיר. הדס שנשרו כמה מעליו, כל שנשאר שנים בכל קן כשר. ויש מחמירים קטו. בזה וטוב לחוש לדבריהם. וממידת חסידות להחמיר אפילו בנשר עלה אחד מרוב שיעורו. ואם נשרו שני עלים בכל קן וקן ברוב שיעורו, פסול. דיני הערבה 'ערבי נחל' האמורים בתורה, הן הערבות שעליהן משוכים כנחל, ופי קטז. העלים חלק ללא פגימות, והקנה שלהן אדום. ואין צריך שיהיו הערבות גדלות על שפת הנחל דוקא, ואפילו היו הערבות גדלות בהרים או במדבר, כשרות. ולפי שרוב הערבות גדלות על שפת הנחל, נקראות 'ערבי נחל'. ראשה ואפילו בכל שהוא פסולה. ומחמת כן יש ]נחתך[ ערבה שנקטםקיז. נזהרים לקחת ערבה שיש בקצה ראשה 'לבלוב'. ערבה יבשה, פסולה. והיינו שיבשו רוב עליה לאורך שיעורה עד שאינן קיח. ירוקות כלל. אבל ערבה כמושה, דהיינו שאינה לא לחה ולא יבשה, כשרה. ערבה שנשרו עליה מרוב שיעורה, פסולה. וטוב להדר שלא ינשור קיט. מהערבה אפילו עלה אחד לכל אורך שיעורה. ס\"מ. וטוב להחמיר שיהיה בה שיעור 24[ שיעור הערבה שלשה טפחיםקכ. . ואם היתה הערבה ארוכה הרבה יותר כשרה, ובלבד ששדרתו של ] ס\"מ30 .לולב תהיה יוצאת טפח אחד מעל הערבה, אחר שאגדם יחד סעיף [ צריך ליטול שתי ערבות, ואם רצה להוסיף עליהן, ראה לעילקכא. לעניין הדס, והוא הדין לעניין ערבה.]קיא דיני האתרוג אף שהלימון דומה לאתרוג, פסול אפילו בשעת הדחק, מפני שמסורת קכב. בידינו ש'פרי עץ הדר' האמור בתורה הוא האתרוג דוקא. לפיכך אתרוג המורכב בשאינו מינו, כגון בלימון או במין אחר, פסול אף בשעת הדחק. ודעת רבים מן הפוסקים שאתרוג המורכב פסול מן התורה. אף אתרוג שהוא ספק מורכב פסול ואין לברך עליו כלל. וידוע שרוב קכג. האתרוגים המצויים בימינו הם בחזקת מורכבים. על כן הירא את דבר ה' לא יקנה אתרוג אלא מאדם שהוא מכירו, אשר מעיד על האתרוג שנקטף מפרדס שיש עליו מסורת ברורה שהוא בחזקת בלתי מורכב. או שיקנה אתרוג שיש לו תעודת הכשר ממורה הוראה מובהק, שבדק את מקור האתרוג ויחוסו. אף אתרוג שיש בו סימנים מסויימים המראים שאינו מורכב אין לסמוך קכד. על סימנים אלו, ובפרט בזמננו שהמרכיבים נתחכמו מאד, ויודעים להוציא אתרוגים מורכבים הנראים מבפנים ומבחוץ ממש כמו האתרוגים שאינם מורכבים. . ואם יש בו ] סמ\"ק45[ שיעור גודל האתרוג הוא לא פחות מכביצהקכה. שיעור כביצה, אלא שהוא עדיין בוסר ולא הבשיל לגמרי, כשר, ובלבד שאין בו מראה ירוק ככרתי. ואתרוג שאין בו שיעור כביצה פסול בכל שבעת ימי החג. אבל אתרוג שהוא גדול ביותר כשר. אם היה באתרוג מתחילה שיעור כביצה ונצטמק ונעשה פחות מכביצה, קכו. יש פוסלים ויש מכשירים, ולהלכה נראה שאם אין לו אתרוג אחר, יטלנו בלא ברכה. ונכון שלא יקח אתרוג שיש בו שיעור בצמצום, אלא יקח אתרוג גדול מעט יותר משיעור כביצה. אתרוג שניקב בו נקב מפולש אפילו כל שהוא, פסול. ויש מחמירים קכז. אפילו כשלא נחסר באתרוג כלל. ויש מתירים בנקב מפולש כל שלא נחסר האתרוג. ונכון לחוש למחמירים. ונקב מפולש, יש אומרים דהיינו שניקב האתרוג מצד אחד לצד השני, ויש אומרים שאפילו אם ניקב עד שהגיע מקום הנקב לחדרי הזרע, הרי זה נקב מפולש. ניקב האתרוג נקב שאינו מפולש, אינו פסול אלא אם כן היה הנקב קכח. כרוחב איסר. ואם נחסר ממנו אפילו כל שהוא, פסול. ויש מחמירים בנקב שאינו מפולש אפילו לא נחסר ממנו כלום, כל שהוא רחב כאיסר. כל האמור בסעיף הקודם, אינו אלא ביום ראשון של החג, אבל בשאר קכט. ימים, אתרוג החסר כשר ובלבד שנשתייר בו רובו וגם יש בו שיעור כביצה. ובשעת הדחק יש להקל בזה גם בחוץ לארץ ביום טוב שני של גלויות. אתרוג שניטלה פיטמתו פסול. והיינו דוקא כשהיה לו פיטם ונפל, אבל קל. אתרוג שלא היה לו פיטם מעולם, כשר. וידוע שברוב האתרוגים המצויים בימינו אין פיטם כלל. ניטל 'עוקצו' - שהוא גבעול העץ שבו מחובר האתרוג לעץ - פסול. קלא. ויש מקילים לברך על אתרוג שניטל לו הפיטם או שניטל עוקצו בימי חול המועד. ובמקום שאין אתרוג אחר יש לסמוך על דבריהם. אתרוג היבש פסול אף בימי חול המועד. וכל שאינו מוציא שום ליחה קלב. כשתוחבים בו מחט נחשב ליבש. אתרוג שהוא ירוק ככרתי וידוע שנגמר הפרי ואינו בוסר, ואם יניחוהו קלג. בסמוך לפירות יצהיב, כשר אפילו לכתחילה אף בעודו ירוק. אתרוג שנשפך עליו מים עד שנתפח מחמת כן, או אתרוג שנרקב, או קלד. שעות, וכן מבושל או 42 כבוש בחומץ, או שנשרה במים או בשאר משקין מנומר פסול. ו'מנומר', יש אומרים דהיינו שיש בו מראה פסול בשניים או בשלשה מקומות. ויש אומרים דהיינו אפילו יש בו מראות כשרים, אלא שהוא מנומר בגוונים שונים. אתרוג שהוא עגול ככדור פסול.קלה. יש להיזהר להפריש תרומות ומעשרות מן האתרוגים קודם יום טוב. קלו. ויש פוסלים אתרוג של טבל אפילו בשאר ימי החג. אגידת הלולב עם ההדסים והערבות מצוה לאגוד את הלולב עם שתי הערבות ושלושת ההדסים ביחד, קלז. משום נוי והידור מצוה. מנהג ישראל לאגוד את הלולב בעלי הלולב. ומותר לתלוש עלה מן קלח. הלולב לצורך אגידת לולב זה עצמו. ונכון שלא יתלוש עלה מלולב אחד כדי לאגוד בו לולב אחר, מפני שכבר הוקצה למצותו. ואם הוא לולב ארוך ויש בשדרתו יותר משיעור ארבעה טפחים, ונוטל עלה היוצא למטה מארבעה טפחים, יש להקל אף לכתחילה. נכון יותר שיאגוד את הלולב מערב יום טוב. ואם שכח מותר לאוגדו קלט. ביום טוב. ואפילו בליל יום טוב שאינו זמן המצוה, מותר לאגוד הלולב ולהכינו לצורך מחר. ומותר לחתוך העלה מן הלולב ביום טוב לצורך אגידתו. וכך הוא מנהג [ סדר אגידת הלולב על פי דעת רבותינו המקובליםקמ. : יניח הלולב וההדסים והערבות כדרך גדילתם, דהיינו שיהיה ]הספרדים ראשם כלפי מעלה, ועיקרם, דהיינו המקום בו נקצצו מן העץ כלפי מטה. ותהיה שדרתו של הלולב מול פני האדם האוגד. ויניח שלשת ההדסים אחד מימין הלולב, ואחד משמאלו, ואחד על גבו של הלולב, ולאחר מכן יניח הערבות מעל ההדסים משני צדי הלולב, ויקשרם ויהדקם ביחד בעלי הלולב וביום טוב, טוב להחמיר שלא יקשור שני קשרים [ .שני קשרים זה על גב זה . ויקשרם ביחד במספר ]זה על גב זה, אלא יקשור קשר אחד ועניבה אחת מקומות, כדי שלא תיפרד קשירתם, ויהיו צמודים זה לזה. סדר נטילת לולב וברכותיו שכח לברך קודם נטילת לולב רשאי לברך בדיעבד כל שעדיין לא קמא. סיים את אמירת ה'הושענות', מפני שעדיין לא נסתיימה עשיית המצוה לגמרי. אבל אחר שסיים אמירת ה'הושענות', אינו רשאי באותו היום לברך על הלולב. ואם בירך הרי היא ברכה לבטלה. וכן כל שנוטל הלולב מספר פעמים ביום, אינו רשאי לברך אלא בפעם הראשונה בלבד. שכח לברך 'שהחיינו' ביום הראשון מברך ביום השני. ואפילו אם שכח קמב. עד היום השביעי ונזכר, יברך 'שהחיינו' ביום השביעי. צריך לעמוד בשעה שמברך על הלולב ובשעה שנוטלו. ובדיעבד אם קמג. ברך ונטל הלולב מיושב יצא. וכן זקן או חולה שקשה עליהם ביותר לעמוד, רשאים לברך וליטול הלולב בישיבה. אם לא היה בידו לולב קודם ההלל, והביאו לו לולב באמצע אמירת קמד. ההלל, יפסיק בין פרק לפרק ויברך על הלולב וינענע בו, ואחר כך ימשיך באמירת ההלל. ארבעת המינים שבלולב מעכבים זה את זה, ואם חסר אחד מהם, לא קמה. יצא ידי חובת המצוה כלל. ומצוה ליטול ארבעתם ביחד כשהלולב וההדסים והערבות קשורים ואגודים זה בזה, והאתרוג בנפרד. ובדיעבד אם נטל אפילו כל אחד בפני עצמו בזה אחר זה, יצא ידי חובה. קודם שיברך על הלולב, יטלנו ביד ימינו כשהוא אגוד עם ההדסים קמו. והערבות. אבל את האתרוג לא יטול בידו עד אחר שיברך, כדי שיברך על המצוה קודם עשייתה, ואם יטול גם האתרוג בידו עם שאר המינים, אין זה קודם עשייתן. נוטל הלולב והערבות וההדסים כדרך גדילתם, דהיינו כשראשיהם קמז. למטה. ויטלם במקום ]שהוא הצד שבו נקצצו מן העץ[ כלפי מעלה, ועיקרם שבו אגודים ביחד, ולא למעלה ממקום אגידתם. וביום [ ' לאחר שנטל הלולב ביד ימינו, יברך ברכת 'על נטילת לולבקמח. , ואחר כך יטול האתרוג ביד ]הראשון יברך גם ברכת \"שהחיינו\" וכנ\"ל שהוא המקום [ שמאלו כדרך גדילתו, דהיינו שיהיה הפיטם למעלה, והעוקץ למטה, ומקרב ידיו זו לזו ומצמיד האתרוג לשאר ]שבו נקצץ מן העץ המינים ומנענעם. אם רוצה ליטול אף את האתרוג בידו קודם הברכה, רשאי לעשות כן קמט. באופן שיטלנו שלא כדרך גדילתו, דהיינו כשהפיטם למטה והעוקץ למעלה, ואחר שסיים הברכה יהפוך האתרוג שיהיה הפיטם למעלה והעוקץ למטה. ויש אומרים, שעדיף שיטול כל ארבעת המינים קודם הברכה כדרך גדילתם, כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו, ויכוון בפרוש שאינו רוצה לצאת ידי חובת המצוה עד אחר שיסיים הברכה. והמנהג לעשות כדרך הראשונה, שאינו אוחז האתרוג בידו אלא לאחר הברכה. איטר יד ימין, נוטל אף הוא את הלולב כדרך כל אדם, הלולב בימין קנ. והאתרוג בשמאל של כל אדם. ובדיעבד בכל ענין יצא ידי חובה ואינו מעכב. וטוב שיחזור ויטול כראוי בלא ברכה. ומי ששולט בשתי ידיו, לכל הדעות נוטל הלולב בימין כל אדם והאתרוג בשמאל כל אדם. אם יש כפפות על ידיו צריך להסירם קודם שיברך על הלולב, ואם קנא. לא הסירם, יש אומרים שלא יצא ידי חובת המצוה. ואם יש טבעת בידו, נכון שיסירנה קודם שיברך. ומכל מקום מעיקר הדין אינה מעכבת ואם לא הסירה, יצא ידי חובה. אף על פי שמעיקר הדין יצא ידי חובת המצוה בהגבהת ארבעת קנב. המינים בידיו, מכל מקום צריך גם לנענע בהם. ונענוע היינו שיאחזם בידיו ומוליכם כלפי חוץ, דהיינו שפושט ידיו ממולו כנגד חזהו, ומביאם בחזרה סמוך לגופו, ומוליך ומביא שלש פעמים בזה אחר זה. ויהיה הנענוע לארבעת רוחות העולם, מזרח מערב צפון ודרום, ולמעלה ולמטה. ואין לנענע בכח אלא בנחת ובמתון. מנהג הספרדים ועדות המזרח לעשות הנענועים כדעת רבנו האר\"י קנג. ז\"ל, דהיינו שמנענע לצד דרום, צפון, מערב, מעלה, מטה, מערב. אך אין סדר הנענועים מעכב, ואם שינה הסדר יצא ידי חובה. כשמנענע כלפי מטה, אינו הופך הלולב עד שיהיה ראשו כלפי מטה, קנד. אלא אוחזו כדרך גדילתו, ומשפיל ידיו ומטהו כלפי מטה, וכך מנענע. כשמנענע בפסוק 'הודו לה' כי טוב' שבסוף ההלל, אף על פי שנוהגים קנה. לכפול הפסוק שתי פעמים, מכל מקום אינו מנענע אלא בפעם הראשונה בלבד. בשבת חול המועד שאין בה נטילת לולב אין אומרים 'הושענות' כלל.קנו. מנהגי יום הושענא רבה היום השביעי של חג הסוכות נקרא יום 'הושענא קנז. רבה' וקדושתו גדולה ביותר. ונהגו להישאר בו ערים כל הלילה, וקוראים חומש דברים וכו' כנדפס במחזורים. ובשחרית יום 'הושענא רבה' נוהגים להקיף התיבה באמירת ה'הושענות' שבע פעמים. לאחר שחרית ביום 'הושענא רבה' נוהגים לקיים קנח. מצות 'חבטת ערבה'. והיא מנהג נביאים, ועל כן אין מברכים על חבטת הערבה מפני שאין מברכים על המנהג. וכמו כן יש הנוהגים לומר 'לשם יחוד' קודם חבטת ערבה, ובתוך נוסח 'לשם יחוד' יש לומר \"מנהג נביאים\", ואין לומר 'יסוד נביאים'. נהגו על פי רבותינו המקובלים לקחת חמישה בדי קנט. ערבה. ואם אין בידו למצוא ערבות כשרות, רשאי להתיר אוגדו של לולב ולקחת את הערבות שבלולב, מאחר שכבר סיים מצות לולב. אבל לא יקחם בעודם מאוגדים עם הלולב. לאחר שחבט בערבות רשאי חבירו לקיים בהם מצות 'חבטת ערבה' קס. ובלבד שנשארה הערבה בשלימותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. ראוי לקרוא ביום הושענא רבה פרשת 'וזאת הברכה' שנים מקרא קסא. ואחד תרגום. ואם לא קרא ביום 'הושענא רבה' יקרא בליל שמחת תורה, או ביום טוב קודם תפילת שחרית. תפילת ליל חג הסוכות מנהג ישראל להתפלל תפילת ימים טובים בניגון בשירה ובזמרה, קסב. והוא מכלל מצות שמחת החג. בתפילת יום טוב חותם 'מקדש ישראל והזמנים'. ואם טעה וחתם קסג. 'מקדש ישראל' בלבד, יצא. המתפלל ביום טוב, וכשהגיע לברכת 'מודים' נסתפק אם אחר שסיים קסד. 'יעלה ויבוא' באמצע ברכת 'אתה בחרתנו' המשיך כהוגן, דהיינו שאמר 'והשיאנו' וחתם הברכה כדת, או שמא המשיך בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', כדרכו בראשי חודשים ובחול המועד, ונמצא שלא חתם ברכת 'אתה בחרתנו' כלל, צריך לחזור ולומר 'והשיאנו', ולהמשיך משם והלאה על הסדר. ואין לומר בזה 'ספק ברכות להקל', כיון שבדרך כלל מסיים 'המחזיר שכינתו לציון' אחר 'יעלה ויבוא'. מקומות הנוהגים לקדש בבית הכנסת בלילות שבת ויום טוב, לא קסה. יקדשו בליל חג הסוכות, מפני שבלילה זה צריכים לאכול כזית פת בסוכה, ואין קידוש אלא במקום סעודה. ואם יש סוכה בחצר בית הכנסת ואנשים אוכלים שם, יקדשו בסוכה. שמיני עצרת היום השמיני של חג הסוכות הוא יום 'שמיני עצרת' והוא חג בפני קסו. עצמו, ולכן צריך לברך 'שהחיינו' בשעת הקידוש בליל שמיני עצרת. אך אין יושבים בו בסוכה. ובחו\"ל יושבים בסוכה ביום טוב הראשון של שמיני עצרת, אך אין מברכים ברכת 'לישב בסוכה'. ותושב חו\"ל המבקר בארץ ישראל, וצריך לנהוג שני ימים טובים של גלויות, אם יש לו בית בפני עצמו, ישב בסוכה בלא ברכה, ואם מתארח אצל אחר שהוא תושב ארץ ישראל, לא ישב בסוכה כלל, אלא אוכל בבית עם בעל הבית. סדר תפילת שמיני עצרת טעה בתפילת שמיני עצרת, ואמר 'את יום חג הסוכות הזה', בין בליל קסז. שמיני עצרת ובין ביומו, בין בארץ ישראל ובין בחו\"ל, לא יצא ידי חובה. ואם נזכר באמצע הברכה, או בברכות שלאחריה, חוזר ל'אתה בחרתנו'. ואם סיים תפילתו חוזר לראש. והוא הדין לעניין הקידוש שאם טעה ואמר 'את יום חג הסוכות הזה' לא יצא. ההקפות בשמחת תורה ובחו\"ל ביום טוב שני של [ אחר תפילת ערבית בליל שמיני עצרתקסח. , מוציאים ספרי התורה מן ההיכל, ומקיפים את התיבה שבע ]גלויות הקפות, ומשוררים ורוקדים ושמחים לכבוד סיום קריאת פרשיות התורה. ומצוה למחוא כפיים ולטפח ולרקד מפני שהוא כבוד התורה. שבכך מראים את חיבתנו היתירה לתורתנו הקדושה. נוהגים לעשות סדר ההקפות בשמחת התורה גם ביום טוב שחרית קסט. לאחר תפילת מוסף. ויש נוהגים לעשות ההקפות קודם תפלת מוסף. וכן נוהגים לעשות ההקפות והריקודים אחר תפילת מנחה, וחוזרים ועושים 'הקפות שניות' במוצאי יום טוב. מותר להוציא את ספרי התורה לרחובה של עיר קע. לרקוד ולשורר לכבוד התורה ביום שמחת תורה. ומותר להוציא ספרי התורה לרחובה של עיר גם במוצאי יום טוב לצורך 'הקפות שניות'. אין להביא כלי שיר ולנגן בהם לכבוד שמחת קעא. התורה. אבל ב'הקפות שניות' שעושים במוצאי שמחת תורה ראוי ונכון להביא כלי שיר ולהרבות בשמחת התורה. אסור לשבת בתוך בית הכנסת בשעה שהציבור קעב. נושאים ספר תורה ורוקדים עמו. ואף בין הקפה להקפה, אסור לשבת לנוח. אולם חולה או זקן שאינם יכולים לעמוד זמן ממושך, רשאים לשבת בין הקפה להקפה."},{"filename":"104.pdf","content":"| לשפוך מים על מפת ניילון| ניעור או סחיטת בגד עור רטוב בשבת| ניקוי בגדי עור או השרייתם במים בשבתנושאי השיעור: ניקוי הנעליים בשבת| שטיפת בגדי פוליאסטר בשבת| שימוש בכפפות של גומי בשבת| ניקוי מוצץ של תינוק בשבת104 גליוןמיום א' ג' תמוז תשפא מרת מטילדה (מזל טוב) אלחייאני בת פרחה ע\"ה - נלב\"ע י\"ט סיון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת חוקת ניקוי הבגדים בשבת (ד) א. כיבוס והשריית בגדי עור במים בזמן חז\"ל לא היה קיים את כל הבגדים הסינטטים שיש כיום. 'בגד סינטטי' היינו בגדים העשויים מנפט וכל מיני חומרים מלאכותיים שאין גידולם מן הארץ. בשונה משאר בגדים העשויים צמר או כותנה וחומרים טבעיים כיו\"ב, שאלו היו הבגדים בזמנם, וכיום כיון שיותר זול להכין בגד סינטטי הרי שהם נפוצים יותר. ופוסקי הדור האחרון דנו הרבה בעניין ניקוי בגדים סינטטיים אלו בשבת. וראשית כל יש ללמוד הסוגיא בגמרא לעניין כיבוס כלי עור שהיא שייכת לעניין כרים וכסתות (קמב:) לעניין זה. שהנה שנינו במשנה במסכת שבת כל דבר לכלוך נקרא 'לשלשת', ואמנם רש\"י מפרש [ \"היתה עליו לשלשת באופן אחר, והרמב\"ם בפירוש המשניות מפרש אחרת, אך המשותף לכלל מקנחה בסמרטוט, היתה עליו של עור ]נותן עליה מים עד שתכלה\". והיינו שיש לכלוך על הכרית או הכסתות, שאם הפירושים הוא שלשלשת זה לכלוך הם עשויים עור ניתן לשפוך עליהם מים והלכלוך יורד מאליו. הגמרא דנה לגבי קרבן, שאם הדם נשפך על בגד (צד.) והנה במסכת זבחים שצריך לנקותו. ויש שם דיון רחב בעניין ניקוי בגד של עור. והגמרא שם מביאה את המשנה במסכת שבת, ומבארת, שבגדי עור מותר לשפוך עליהם מים משום שבעור לא אמרינן 'שרייתו זהו כיבוסו'. ומגמרות אלו מוכח שאם יש לו בגד עור ללא כל תערובת זרה של חוטי בד וכיו\"ב, שמותר לשוטפו במים בשבת, ואין לחוש בו משום כיבוס. וכמו כן מותר לשרותו במים. נקי ממה שהיה קודם לכן. אכן עצם הכיבוס בבגדי עור אינו כסתם שרייה, רגיל אנו אומרים 'שרייתו זהו כיבוסו', שעל ידי השרייה הבגד יהיה יותר אכן כל זה הוא לנקות את בגד העור על ידי שרייה שמותר. שאמנם שבבגד ואסור. ויש מחלוקת גדולה באחרונים, אם איסור כיבוס בבגדי עור הוא (סימן שב בביאור הלכה ד\"ה אסור)גם אסור מהתורה או מדרבנן, והמשנה ברורה מאריך בזה מאוד, ואכמ\"ל. ב. גירוד לכלוך קשה מבגד עור והנה סתם 'כיבוס' היינו שלוקח את הבגד משני צידיו, ומשפשף צד אחד כותב וז\"ל: \"מותר ליתן (סימן שב סעיף ט) בצד השני. והנה מרן בשלחן ערוך מים על גבי מנעל לשכשכו. אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה אסור. אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט\". והנה מרן כותב שכאשר משפשף את צד הבגד זה על זה אסור, ויש לדון מה הדין אם רוצה לשפשף ביד. שהנה בשו\"ת בית דוד הקשה שלכאורה דברי מרן השלחן ערוך אינם מובנים, שבתחילה משמע ש'לשכשכו' היינו לשפשף ביד והפעולה היא של המים בלבד, ללא מעורבות הידים. לעומת זאת מסוף דברי מרן, כשכותב שמשפשף צדו זה על זה הוא שאסור, משמע דוקא באופן כזה אסור, אולם ביד מותר. ונותר שם בצ\"ע. והאחרונים כתבו ליישב דבריו. ולהלכה הדעות חלוקות בזה, שיש שכתבו שלשפשף בידו לכלוך שעל גבי העור הוא מותר, ויש שכתבו שהוא איסור תורה. - שחי [ מעט לאחר תקופת מרן הבית יוסף ואולי אפילו באותה תקופה, והוא היה למעשה מצאתי כמה שיטות בנושא הזה, וכדוגמת מהר\"ם קאזיס ששפשוף (שם) שכותב בחידושיו למסכת שבת ]תלמידו של הרמ\"ע מפאנו ביד בכדי לנקות בגד עור אסור. ומותר רק לשרות או לשפוך עליו מים. ויש עוד כמה אחרונים קדמונים שכתבו כן. ויש לי ראיה מדברי השאלתות של רב אחאי גאון ששם הוא מדבר על הקרבנות ושם מוכח בפירוש דעתו ששפשוף ביד בבגד עור הוא תמיד אסור. וכן נראה בפסקי רי\"ד וריא\"ז. אשר על כיון שהנידון הוא בדאורייתא, לפיכך יש לנו להחמיר ולאסור את השפשוף ביד בכל לכלוך הנמצא על בגד עור. ג. סחיטת בגד עור - אם הוא בגד [ בגד עור ששרה הרבה במים, בדרך כלל אינו מתנפח אולם על כל פנים יש בו עדיין כמין חריצים קטנטנים ]המעובד כראוי שבהם נכנסים המים שם. ויש לדון אם מותר לנער בגד של עור, שהרי בבגד ולהלן יבואר.(שלחן ערוך שם סעיף א), של בד אסור מהתורה לנער ויש לדון עוד אם מותר לסחוט את הבגד של עור הזה, והנה הרמב\"ם \"והוא הדין לעור שאין חייבים על (פרק ט מהלכות שבת הלכה יא):כבר כתב סחיטתו\". וכבר נתבאר בשיעורים הקודמים שלשון הרמב\"ם 'אין חייבין' היינו שמהתורה אין חייבים, אבל מדרבנן הוא איסור ודאי. שהרי הרמב\"ם לא כותב שמותר. שהטעם שאסור לסחוט בגד של עור הוא (בחידושיו לשבת שם)והמאירי מבאר משום שיבואו הרואים לטעות שמותר לסחוט בגד של בד בשבת, והוא איסור תורה. וכמו שנתבאר ברמב\"ם שם שהסחיטה היא כיבוס, \"שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו שההגסה מצרכי הבישול\". ועל כן החמירו חז\"ל גם בבגד עור כדי שלא יטעו אחריו ויבואו לעבור על איסור תורה. אכן יש לשאול אם כן, מפני מה מותר לשרות בגד של עור במים. כן משום שהוא בגד עור, ולא יבוא לטעות. אולם אם יראה אותו סוחט והתשובה לכך, שאם יראה אותו אדם משרה בגד במים יבין שעושה את הבגד של עור, שבסחיטתו הוא מתכוון להוציא מה שבפנים לבגד, יבואו לטעות ולומר שאם זה מותר, גם בבגד של בד מותר להוציא מה שבפנים. ד. 'אתי לאיחלופי' בסחיטה יותר מכיבוס יתירה מזאת, בחידושי הר\"ן והריטב\"א למסכת שבת שם כתבו לעניין סחיטת השער, שטעם האיסור לסחוט השיער הוא משום שבכך יבואו לטעות ולהתיר לסחוט את הבגדים. למרות שאין כיבוס בגוף האדם. ומאידך כיבוס הוא יותר גרוע מסחיטה, אולם לעניין שיבואו לטעות יש יותר חשש גוף האדם ולא חוששים שיבואו להתיר כיבוס בבגדים. למרות שבדרך כלל גיסא, רואים שאין חוששים כן לעניין כיבוס, שמותר לכבס – לנקות – את שיטעו ולהקל בסחיטה מאשר בכיבוס. ה. ניעור בגד העשוי עור מאבק ולכלוך והנה כבר דיברנו בשיעורים הקודמים בעניין ניעור הבגד מהאבק. וכבר \"אמר רב הונא המנער בגד בשבת חייב חטאת\". (שבת קמז.)איתא בגמרא דהיינו שמנערו מטיפות מים, (שם ד\"ה המנער) ופירוש 'מנער' כתבו התוספות שם מבאר שהוא מנערו (שם ד\"ה המנער)וממילא הוא כמו כיבוס. אולם רש\"י מאבק. ויש בראשונים חלק שמצדדים כרש\"י וחלק כהתוספות. מערכה לקראת מערכה. ויש בנושא הזה עוד מחלוקת גדולה מה דעת הרמב\"ם בזה. אולם מרן השלחן ערוך (שם סעיף א) פסק וז\"ל: \"המנער טלית חדשה שחורה מן הטל שעליה חייב\". ונראה בבירור שמרן לא פוסק כמו רש\"י. אולם הרמ\"א כותב \"יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם כלל, ומותר לנער את הבגד מן האבק בשבת ללא כל חשש. אולם הרמ\"א אלא המחלוקת היא רק לחומרא, שלדעת מרן אין חוששים לשיטת רש\"י מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו\". דהיינו שאין כאן מחלוקת מרן והרמ\"א, חושש לשיטת רש\"י לחומרא. וכבר נתבאר עוד, שההיתר לנער את הבגד מהאבק הוא גם אם מנער את הבגד באופן שמכה בידיו על הבגד, ולא רק מנערו. ואפילו עם מברשת, ואינו בוץ וכיו\"ב, מותר לנערו או לנקותו ביד על ידי שמכה בו, או אף להעביר מצד כיבוס אין בזה כל חשש, אולם לנו הספרדים אם הבגד התלכלך באבק אמנם אצל האשכנזים יש כאלו המחמירים בזה משום 'עובדין דחול', אך עליו מברשת. כגון מי שהלך בדרך וכובעו נפל לריצפה והתלכלך באבק ועפר, שמעיקר הדין מותר לנקות את הכובע אף במברשת המיוחדת לכך. ולפי זה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאם הדין בבגד של בד שמותר לנערו למרות שאסור להשרותו במים, בבגד של עור שהתלכלך, שהתירו לשרותו במים, ודאי שמותר לנקותו בניעור או על ידי שמכה בו וכיו\"ב. - היה בזמנו [ אכן, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ\"ל רבה של ירושלים כתב קובץ תורני בשם 'אור תורה' והיו מתפרסמים שם מאמרים שלו, ולאחר שהוא מסופק, שאולי יש להחמיר דוקא בבגד של עור ]זמן הודפסו בספר יותר מבגד של בד וכתב על כך כמה נימוקים. והגרש\"ז אויערבאך הביא אותו ועוד כמה מפוסקי הדור האחרון, אולם כולם דחו את דבריו שאדרבא בגד של עור הוא יותר קל מבגד של בד, ואכמ\"ל. ו. איש על ה'עדה' דרך אגב, הגאון הרב זוננפלד היה ממשיכו של רבי שמואל מסלנט. בתחילה, בני הישוב היהודי של ירושלים היו רק ספרדים. בתקופת ה'פרי חדש', מהר\"ם בן-חביב, עד תקופת מרן החיד\"א, כמעט ולא היו אשכנזים בקרב הישוב היהודי בירושלים. ורק לאחר מכן התחילו להגיע תלמידי הגר\"א ותלמידי הבעל שם טוב, וחסידים ופרושים, והחלו להיות קהילות בקרב האשכנזים בירושלים. וכעבור זמן החלו לקום השכונות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה, שכונות 'ימין משה', 'מאה שערים', ועוד, וזו היא העיר החדשה. הגרי\"ח זוננפלד היה ראש 'העדה החרדית'. בזמנו עדיין לא היתה שאלה כל מיני מדעים, מה שקוראים היום 'ליב\"ה'. 'ליברמן' הוא לא רשע חדש, בכל דרך לחנך את החרדים מחדש. ניסו להתערב בחינוך שלנו, ניסו להכניס חילונים משלהם, והיתה כאן מלחמה על כל פרט ופרט. הם באו לכאן וניסו החילונים באו לכאן מכל מיני מדינות באירופה, והחלו להקים כאן בתי ספר אם להסכים למדינה או לא. השאלה היתה יחסי החרדים – חילונים. כאשר כבר קדמו לו בעבר, 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו... יו\"ד. היו רבנים בזמנו שאמרו שאם החילונים יבואו וידרשו מאיתנו להוסיף והגרי\"ח זוננפלד עמד כחומה בצורה ולא הסכים להתפשר אף על קוצו של בלימוד עוד שעה של גמרא אסור לנו לשמוע להם!! הם לא יורו לנו מה לעשות!! הם רשעים, אין להם כל זכות לומר לנו משהו! ולצערינו כבר אז היו אנשים פשרנים שטענו שצריך לעשות פשרות ולהתקרב, וניסו ליצור כל מיני 'שעטנז' שאף פעם לא הצליחו. אבל אז בזמנו היו הרבה שלא הבינו את הגרי\"ח זוננפלד, מה כל כך נלחם בהם, וחשבו שהיא סתם קנאות. אבל האמת היא לא כן, כיון שמה שעשה הגרי\"ח זוננפלד בזמנו היתה זו ממש שמירה על התורה! בהיותי ילד, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הביא לי ספר המספר את תולדות חייו של הגרי\"ח זוננפלד עם כל המאבקים שהיו לו, ואמר לי אאמו\"ר, חשוב מאוד שתקרא את הספר הזה, הספר הזה יתן לך השקפה נכונה! באותם הימים היה גם את הרב קוק, והגרי\"ח נלחם גם בו, ונגד מוסד הרבנות אותו ייצג. והחשש הגדול של הגרי\"ח היה שעל ידי כך תהיה לחילונים דריסת רגל בציבור החרדי. וראו שאכן כך היה, שלמרות שהרב קוק בעצמו התנגד בתוקף שיהיו נשים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים, אבל הנה - והרב קוק לאחר זמן באו אנשי ה'מזרחי', שהם מדברים כל הזמן בשמו, והכניסו נשים [ ..לגוף הבוחר. ומי שידבר נגד כבר יגידו לו שהוא לא נורמלי וכך לאט לאט, הוכנסו חילונים לגוף הבוחר. עד ]כבר לא שווה בשבילם שלפני כשלושים שנה שינו את החוק, שהממשלה ממנה כרבע מהבוחרים. הרי זה כמו ברוסיה, שיש גוף בחור של כמאה חמישים איש והם ממנים. הגוף הבוחר בחקיקה?! שיחקקו חוק ש'סתיו' הוא הרב הראשי!... וגמרנו! כך הציבור משקץ את האנשים שלהם!!... ואני לא מבין למה הם משנים את הם עשו כן ורצו למנות את האנשים שלהם ובכל זאת הם הפסידו... עד כדי והנה כעת הם רוצים לשנות גם את זה, והסיבה לכך, שהרי בפעם הקודמת למה צריכים את כל הכאב ראש הזה של הבחירות?! לשנות מי יגייר, ומי יתן כשרות, ואת כל הסכנה הגדולה שיש בדברים הללו. הגרי\"ח זוננפלד ראה בעיני רוחו כבר אז את כל הסכנות שיבואו רבנים וינסו וכבר אז נלחם בזה. ז. דין 'רובו ככולו' בבגדים אלו אסורים בשטיפה בשבת, כיון שהם של בד. אשר על כן אין כל ספק בשלחן ערוך. והנה כל נעל של עור היא תפורה בחוטי בד וכיו\"ב, וחוטים הנה לעיל נתבאר שמותר לשטוף נעליים של עור במים, וכפי שפסק מרן שרק נעליים כאלו שכל כולם עשויות עור מותר לקיים בהם את פסק מרן לשוטפם, אך כיום שכל נעלי העור תפורות בחוטים כאלו שאסור וחיצוני התפורים בחוטים של בד. שצריך לדעת שאסור לשטוף את הבגד לשוטפם. וכמו כן בגד של עור העשוי מקשה אחת, אך יש לו חלק פנימי הזה או את הנעליים הללו. כיון שחוטי התפירה הרי הם כבד רגיל לכל עניין. וקל וחומר אם יש לו ביטנה הרי שיש כאן גם בד ואסור לשרות את הבגד הזה במים. ולא יעלה על הדעת לבוא ולומר שהולכים בזה אחר הרוב. למרות שהחוטים הללו הינם מיעוט שבמיעוט. או שהחוטים הללו הינם טפלים לעיקר – הנעל. שמותר. אך כיון שאינו רוצה שישרף לו התבשיל רוצה להוסיף מים לסיר, והדבר דומה למי שיש לו תבשיל יבש שרוצה לחממו על הפלאטה בשבת, וטוען שהלא מים אלו הינם מיעוט שבמיעוט ומה יש לחשוש, שודאי שאין אומרים כדבר הזה, ואם יוסיף מים הרי הוא מבשל דאורייתא. אמנם יש מתירים אם יש קצת מרק בסיר, דהיינו שהתבשיל אינו יבש כל כך אלא יש בו מרק מעט, אכן לדעתי אין להתיר בזה כלל, ועל פי ההלכה אסור בשבת לחמם את התבשיל אם יש בו מעט מרק, וכך היתה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, כך הוא אמר לי, וכך כתב במפורש בעצמו, שאין כוונתו ל'רוב ומיעוט'. ועוד יש כמה טענות באחרונים, שלגבי מרק התבשיל הוא מצטמק ורע לו, ולא שייך בזה דין בישול. וכמו כן יש שאומרים, שמכיון שהרמב\"ם, הרשב\"א, הר\"ן, הרא\"ה, ועוד ראשונים, מתירים בבישול אחר בישול בלח, אם כן אז כיון שאינם מבושלים כלל. ולמרות שהמים נחשבים למצטמק ורע לו, הלא בלח לא מתיר לשפוך מים קרים לתוך הסיר ולחממם, וזה פשוט שאסור מעט רוטב מותר. אולם בכל מקרה אף אחד מהמתירים בבישול אחר בישול עד שהמים נרתחים כבר בזמן זה עובר על איסור בישול. וכמו כן הוא הדין בנידון דידן, אין זה משנה אם יש רוב חוטי בד בבגד של העור, עצם ההימצאות של חוט אחד מיד אסור כבר לשרותו במים. ח. ניקוי מפות מניילון בשבת כיון שהעור אולי בולע קצת או לא, ולא מובא בגמרא אם הוא בולע או לא. של ניילון. אכן יש מהפוסקים שכתבו שמפת ניילון היא יותר טובה מעור, סינטטי. יש מפות מניילון, שהרי היא כמו בגד מעור, כיון שהיא יחידה אחת לפי כל האמור יש לנו ללמוד לעניין בגד סינטטי. שהנה יש כמה סוגים של אבל מפת ניילון אינה בולעת כלל. וכמו כן גומי, לכאורה אינו בולע כלל. והנה גומי כיום הוא עשוי מנפט, ואם נשרה כדור גומי בדלי של מים לאחר יומיים שלושה הוא יתנפח, כיון שהוא בולע מים לתוכו אך לאחר זמן, אם כן בזה אולי יש לומר שהוא דומה לעור, שבזמן קצר אינו בולע כלל, אך לאחר זמן הוא יותר בולע. וודאי שאינו יותר גרוע מעור, ויתכן שהוא עדיף על פני העור. וכמו כן יש מפות כיום שהן יותר מניילון שלאחר השימוש מנקים אותם עם מים, שהדין הוא שמותר לשפוך עליהם מים ולנקותם, אבל לשפשף זה תלוי אם מפות אלו דינם כמו עור, שהרי עור אסור לשפשף, ואם דינם כעור הרי שאסור לשפשף. אולם אם אין דינם כעור אלא יותר קלים מעור הרי שיהיה מותר גם לשפשף. ט. ניקוי מוצץ ובקבוק של תינוק בשבת יש חומרים שודאי הוא שאינם בולעים כלל, כגון מוצץ של תינוק, שהוא עשוי מחומר שאינו בולע כלל ואין כל חשש לשפשפו ולנקותו עם סבון וכיו\"ב. דרך אגב, לנקות בגד עור עם סבון, כתבו הפוסקים שאמנם לשרות בגד עור במים מותר מדין כיבוס, אך לשפשף אסור, אולם אם מוסיף סבון למים אסור גם להשרות בפנים את הבגד עור, כיון שהרי זה כאילו הוא משפשף את הבגד. אשר על כן, אם נשוה את מוצרי הפלסטיק לעור, הרי שחומרי ניקוי אסורים כיון שבכך הוא משפשפם והרי זה כמו כיבוס. אולם בכלי הפלסטיק, כמו מוצץ או בקבוק של תינוק שיש בו פיטמה, מותר להשרותם עם סבון ואף לשפשפם עם חומרי ניקוי, כיון שהם כלים ואין כיבוס בכלים. י. הטעם שאין כיבוס בכלים וגם אם בולע הרי כאשר שופך עליו את המים אינו מתכוון שיבלעו, ויכול השלחן עם סבון הוא פשיטא לן שמותר, וזאת משום שהשלחן אינו בולע, בדין של 'אין כיבוס בכלים' נאמרו כמה טעמים. שהנה כאשר מנקים את לשפשפו עם מים וסבון ולנקותו כרגיל. ועוד סברא כתב האבני נזר, שהנה מה שרואים על פני הכלי אינו בגדר כלום, ובכיבוס צריך שיהא 'חזותא' כדי שיהיה אסור, דהיינו צריך שיראה כיבוס כיון שלא נבלע בכלי, אולם מה שנבלע בכלי הרי אינו נראה מבחוץ שינוי מבחוץ, וכמו בגד שכאשר שוהה במים כבר נראה עליו שצבעו מתלבן, ונעשה לנקי יותר, ובכלי אין שום הבדל בין אם המים נבלעו בו או לא. יא. שימוש בכפפות גומי בשטיפת כלים בשבת וצריך לומר על פי זה, שגם בכפפות של גומי שהנשים משתמשות עימם , שודאי שתוך כדי שטיפת ] - להגן על הידים מהחומרי ניקוי[ בשטיפת כלים הכלים שהם משפשפות את הכפפות, וממילא הם מכבסות אותן, אולם כפפות אלו דינן שהן כמו כלים, והם עדיפים על בגד עור. כך מסתבר לומר. ויש לומר עוד בעניין ההיתר של כפפות של גומי, שהנה מותר לנגב את מכניסים מים לתוך המגבת, וכיצד מותר הדבר. אך כותבים כמה ראשונים, הידים במגבת לאחר רחיצתם, ולכאורה הלא כאשר הוא מנגב את הידים ש'כיבוס' היינו שמתכוון לכבס על ידי כך, אך כאשר בפעולה זו אינו מכבס את הבגד, אדרבא רק מלכלך את הבגד, הוא מכניס את הנוזלים לבגד וזה להלכה וז\"ל: (שם סעיף י) דרך לכלוך, ומותר. וכך מרן השלחן ערוך פסק \"הרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה\". ע\"כ. וזה רק לחומרא, אולם מעיקר הדין נראה שסבירא ליה למרן שאין כל חשש לנגב את הידים במגבת. (עז:) ויש ראשונים שאומרים יותר מזה, שהנה איתא בגמרא מסכת יומא שאסור להתרחץ ביום כיפור ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ומוסיפה הגמרא, שההולך להקביל פני אביו או רבו, ויש נהר בדרך, עובר במים עד צווארו ואינו חושש. ושואלים הראשונים, הלא כשהולך במים בגדיו שורים במים ושרייתו זהו כיבוסו, ואסור. וביארו הראשונים, שכשהולכים בנהר דידן, בכפפות שמנקה את הלכלוך אין בזה משום כיבוס של הכפפות כיון הבגד לא נעשה יותר נקי, אדרבא זהו דרך לכלוך, ואם כן הוא הדין בנידון שאין זה דרך כיבוס אלא דרך לכלוך. ויש לומר סברא זו גם במגב של גומי, שמותר לגרוף מים עם מגב של גומי על הריצפה או על השיש. שאין בזה כל חשש, כיון שהוא גומי, ומלבד זאת הלא הוא דרך לכלוך בלבד, ואין בזה משום כיבוס. יב. ניעור בגד סינטטי מטיפות מים שעליו ועל פי האמור, יש להקל גם בבגד סינטטי, שיש עליו טיפות של מים, שדינו כמו עור ומותר לנערו. אולם כל זאת בתנאי שגם התפרים שלו הינם סינטטיים, אולם אם התפרים עשויים בד הרי שאסור גם לנער את הבגד הזה. יג. בגדים סינטטיים ארוגים יש כיום בגדים הארוגים מחוטים של פוליאסטר, והשאלה היא, שהנה חז\"ל התירו להשרות במים בגד של עור אולם בגד של בד אסור, ולכאורה ההבדל הוא, שבעור הלכלוך הוא על פניו, ממילא ההשרייה שלו מוציאה את הלכלוך הלכלוך מקיף כל חוט וחוט, וההשריה שלו מוציאה את הלכלוך הספוג בתוך ואין זה נקרא כיבוס, אולם בבגד העשוי בד הלכלוך נספג בתוך הבגד, דהיינו הבד, המים מגיעים לכל חוט וחוט ומנקים אותם. והנה אם נאמר כן, הרי שגם סינטטי וכיו\"ב יהיה אסור להשרותו במים, כיון שהוא עשוי 100% בגד שהוא חוטים חוטים. ועל פי זה האיסור בבגד סינטטי יהיה מהתורה, ככל בגד. והנה בספר 'שמירת שבת כהלכתה' מיקל בזה, ואיני יודע למה. וכמו כן בשו\"ת מיקל בזה, והוא תמוה וכמו שנתבאר, שלכאורה הוא (סימן לז) ציץ אליעזר ח\"ה איסור מהתורה. וגם אם אינו איסור מהתורה, לכל הפחות יש לאסור בבגד סינטטי מדרבנן, משום שהנה לעיל נתבאר שבשערות הראש מותר לכבסם, אולם אסור לסוחטם, וביארו הראשונים, שהטעם לכך משום שבסחיטה אתו לאיחלופי, שלא יבואו לטעות ולכבס בגדים בעקבות כך. אם כן בבגד סינטטי שכל הרואהו ובסחיטת השער יבואו לטעות ולסחוט בגדים, מה שאין כן בכיבוס של שער, יבוא לטעות בכיבוס שאם בגד זה מותר לכבסו ממילא גם בגד סתם מותר לכבסו, וכל שכן בסחיטה, שהלא אפילו בעור אסור, יש לומר שאם יראוהו סוחט אתו לאיחלופי גם לבגדים אחרים. ואין כל צל של ספק, שבבגדים סינטטים ארוגים, אסור לשוטפם להשרותם בשבת מדרבנן, ומסתבר לומר שהאיסור הוא אף מדאורייתא. יד. לא לסמוך על התוית של הבגדים וכל האמור הוא בבגד שהוא ודאי שאין בו כל חוט של בד או חוט טבעי, אולם זה כמעט אינו מצוי, שהנה בכל בגד חייב שתהיה תוית ובה מצויין מהיכן הבגד וממה הוא עשוי, ומה גודלו וכו' ומחייבים את זה מחמת המכס של המדינות, שיש מקומות שאנשים מזייפים וכותבים בתוית שהבגד עשוי ניילון כדי שבמכס ישלמו מחיר לפי מה שכתוב שזה רק פוליאסטר, ]פוליאסטר[ .וכך הם מרמים את המכס בכל פעם שאני מגיע לחו\"ל באים אלי אנשים, יבואנים, ומבקשים שאתפלל עליהם מאימת המכס, וכמו שאחד אמר לי שהוא חלילה לא עושה כאלה דברים נגד החוק, אבל הסינים, הם עשו את זה, הם כתבו על הבגד שהוא סינטטי, והנה במעבדה מתברר שהוא עשוי מחומרים אחרים, ועכשיו הוא מסובך עם הרשויות בעקבות כך. ועל כל פנים צריך לדעת שאין זו הלכה למשה מסיני כל מה שכתוב על התוית של הבגדים. וכמו שאירע לי פעם שהייתי בחו\"ל והייתי צריך נעליים מבד לתשעה באב, וקניתי איזה נעליים שהיה כתוב עליהם שעשויים בד. והנה ניגש אלי יהודי אחד בעמדת תשלום ואומר לי, שהם רמאים, והם כותבים שהוא עשוי בד בשביל המכס, אבל הנה הסולייה היא לא פלסטיק אלא היא עור, ואמר שהוא מבין בזה וזה עור. הרי לנו שאפילו בנעליים יש בזה זיופים. ועל כן מלבד כל הבעיות שאמרנו לעיל, מסתבר שיכול להיות ויש חוטי בד בתוך עיקר הבגד, ואם שורהו במים או מכבסו הרי זה איסור מהתורה. וצריך מאוד מאוד להיזהר. טו. ניקוי עור 'סקאי' ועקב הנעל ולגבי ניקוי של 'עור סקאי' – שאינו עור ממש, מצד אחד נראה כמו עור ועשוי פלסטיק, מצד שני מודבק לו בד, שיש לומר שדינו כמו עור, שמותר לשפוך עליו מים אולם לשפשפו אסור. ויש נידון לגבי העקב של הנעל, שהוא עור קשה, אם דינו כמו עור רגיל או כמו מאריך בזה, ורוצה להוכיח (סימן שב בביאור הלכה ד\"ה אבל) כלי. והמשנה ברורה שהיא מחלוקת באמוראים, ושלכאורה יש בזה סתירה (שם)מהגמרא בזבחים מהאחרונים החמירו בזה, המשנה ברורה, והנצי\"ב מוולאוז'ין ועוד, על כן אנחנו על כל פנים כיום אין זה מצוי כל כך שהעקב יהיה עשוי עור. ולהלכה הרבה ברמב\"ם, ויש שרוצים לומר שבשבת עור קשה יהיה אסור כמו עור רגיל. אולם מתייחסים אל עור קשה כאל עור רך. ומחמירים בו. אולם לגבי גומי הרי הוא ככל כלי, ואשר על כן אם התלכלכה סוליית נעלו בבוץ, והיא עושיה גומי, מותר לנקותה במעט מים, אך ללא סמרטוט כדי שלא יבוא לידי סחיטה. ברכה על ים או בית קברות דרך חלון המכונית הנוסע במכונית ורואה דרך החלון את הים או בית קברות, האם שאלה: יכול לברך עליהם ברכות הראיה? הרואה את הים דרך חלון המכונית, רשאי לברך.תשובה: אולם על בית קברות אין לברך, אלא בשעה שעומד סמוך ממש לבית הקברות, ורואה את הקברות מקרוב. מקור הדברים: הלכה ברורה (סי' רכד סעיפים כה, לב). ברכה על ריח פרחים בגינה הנכנס לגינה שיש בה פרחים המפיצים ריח נעים, האם יברך ברכת שאלה: הריח, או שרק אם תופס הפרח בידו רשאי לברך? בגינה שנטעו בה פרחים על מנת שייהנו מריחם, תשובה: יברך ברכת הריח אף אם אינו אוחז את הפרח בידו. אבל פרחים שנשתלו לנוי וליופי (כפי שמצוי בזמננו), לא יברך ברכת הריח, אלא אם יאחז הפרח בידו ויתכוין ליהנות ממנו. מקורות: מבואר בש\"ע (סי' ריז ס\"ב) שאין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח. ולכן אין לברך על פרחים שניטעו לנוי. ומכל מקום אם אוחז הפרח בידו כדי להריח צריך לברך, כמבואר במשנה ברורה (שעה\"צ סק\"ב). והנכנס לחנות של בשמים צריך לברך ברכת הריח (גמ' ברכות נג. ש\"ע סי' ריז ס\"א), מפני שהמוכר מניח את הבשמים גם על מנת שיריחו את הריח ויבואו לקנות ממנו. ולכן גם פרחים שנשתלו על מנת שייהנו מריחם יברך. וע\"ע למו\"ר ועט\"ר בהלכה ברורה (שם סק\"ד). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א 'כבד את אביך' נוסח מרן זיע\"א \"זכורני שפעם קרוב משפחה שלנו שבנו חזר בתשובה, ולבסוף נעשה תלמיד חכם, ובתחילה הוריו לא היו יכולים לקבל את זה. והיו מקניטים אותו, היו אומרים לו \"אתה דתי?! כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך' - ואנחנו לא רוצים שתהיה דתי! וכי זו מצוה שלא מוצאת חן בעיניך?!\" וכשראה שהם לא נרגעים, אמר להם בואו נלך לרב עובדיה, אנחנו קרובים שלו ונשמע מה יפסוק. והסביר להם את מימרת חז\"ל (יבמות ו.) שאתה ואביך חייבים באו ההורים לפני אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא ישב איתם בנחת, בכבודי! שאם אמר לו אביו להיטמא למת וכיו\"ב, אומרים 'דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעים?!' ואכן הבן צריך לשמוע בקול הקב\"ה, וגם אתם מחוייבים לשמוע בקול הקב\"ה! החיים נגד התורה - אין לכם שום זכות! וכך דיבר איתם בנחת, עד כוס, תביא לי לאכול, תעזור לי, והוא אכן חייב, אבל להכתיב לו את ואאמו\"ר המשיך ואמר להם: אתם יכולים לומר לבנכם: תביא לי שלבסוף אמר להם, שצריכים להחליט מה הם בוחרים בעקרונות הרב יצחק מאזוז שלח אותי ואת אחיי לביתם, והגעלנו את כל הכלים והכשרנו הכל, המטופשים שלהם או בבן שלהם, והם בחרו בבן שלהם! ואאמו\"ר בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"171.pdf","content":"| סוגי יין נסך| אין לו אלא יין של גויים לקידוש כיצד ינהג| יין שיש לו ריח רע ושעמד מגולה לקידוש בשבת בבוקר ולהבדלה נושאי השיעור: קידוש | חולה האוכל דבר איסור מחמת פיקוח נפש אם מברך על אכילתו| חולה האוכל ביום הכיפורים אם מברך על אכילתו| הנאה מסתם יינם 'מזיגה' ביין של | ' יין מתוק ומיץ ענבים בהכשר 'העדה החרדית| קידוש על מיץ ענבים| קידוש על שמפניה| קידוש על יין מוגז| על יין תוסס קידוש171 גליוןמיום א' ט\"ו טבת תשע\"ט פרשת בראשית יינות הפסולים לקידוש (הלכות קידוש ד') א. אם יינות פסולים יש להם דין של 'חמר מדינה' בשיעור הקודם דברנו באריכות בענין יין שיש לו ריח רע או שעמד מגולה שפסולים לקידוש משום שהם מאוסים. והאחרונים דנים לגבי הקידוש בבוקר או הבדלה, משום שיש מקום לומר שדוקא לגבי קידוש ליל שבת שזו מצוה דאורייתא, אף כאשר כיוון לצאת ידי חובה בתפילה אבל עיקר מצוות קידוש בליל שבת היא מצווה דאורייתא, מה שאין כן הקידוש בשבת שחרית והבדלה שהן רק מדרבנן. ואפילו אם נאמר שהבדלה דאורייתא, הרי לגבי הבדלה לכל הדעות כמעט אפשר להבדיל על חמר מדינה, כגון בירה שזה היום משקה - אכן יש בזה כל מיני תנאים וזה לא [ ,נפוץ מאד שכולם שותים אותו וכיו\"ב , אבל עקרונית רואים שאפשר ]כל כך פשוט, נדבר על זה בשיעורים הבאים להבדיל על משקה חשוב שרוב בני המדינה שותים אותו. וכן גם בשבת בבוקר במקרים מסויימים אפשר לקדש על חמר מדינה, אם כן הרי יין שיש לו ריח רע הרי הוא בכל זאת יין, ולא יהיה דינו פחות מאשר בירה. וכמו כן יין שעמד מגולה שמחמת כן יש לו טעם טפל, הרי לכל הפחות נכשיר אותו כמו בירה. - זה שו\"ת קדמון. וצריך לשים לב יש שמתבלבלים [ והנה בשו\"ת שער אפרים בין הספרים 'שערי אפרים' ו'שער אפרים'. 'שערי אפרים' זה בעל ה'יד אפרים' שחי לפני כמאתים שנה. אבל ה'שער אפרים' אני חושב שהוא היה סבו של נסתפק ].ה'חכם צבי'. הוא היה מראשוני האחרונים בתקופת הכנסת הגדולה (פסחים ונשאר בצריך עיון. הוא מנסה להביא ראיות ולהוכיח מהר\"ן (סימן יח)בזה (בהגה לשלחן ערוך סימן ערב סעיף ד סק\"א)שזה מועיל. הגאון רבי עקיבא איגר פרק י דף כב ריש ע\"ב) פשוט לו שאכן יין שיש לו ריח רע או יין שעמד מגולה מותרים לקדש עליהם (בתשובה ח\"א סימן נז וסימן בקידוש בשחרית וכן להבדלה. ומביא ראיה מדברי הרשב\"ץ שפוסל יין לבן מלקדש עליו אפילו (בחידושיו למבבא בתרא צז:) שכותב שגם הרמב\"ן פה) - הוא לא [ .בדיעבד, כיון שאינו נקרא יין כלל. בכל זאת להבדלה הוא כשר . והטעם, כי זה לא פחות מאשר שיכר. אם כן ]מדבר על שחרית רק על הבדלה כותב רבי עקיבא איגר, שיש ללמוד מזה לגבי היינות הפסולים לקידוש להבדלה שיהיו כשרים, כי זה לא פחות משיכר. האמת שברשב\"ץ שם כתוב יותר מזה, שיין לבן הוא כשר להבדלה אף אם הוא לא חמר מדינה, אך בשיכר צריך להיות חמר מדינה. דהיינו משקה שכל בני המדינה הוא חשוב בעיניהם ושותים אותו. כלומר יין לבן הוא דין אחר משיכר. לפי זה הראיה מהרשב\"ץ כבר לא שייכת. אכן הגאון רבינו חיים פאלאג'י כתב כמו רבי עקיבא איגר, שיין (חאו\"ח סימן יג) תשובה בנושא הזה בשו\"ת נשמת כל חי שיש לו ריח רע או יין מגולה כשרים לקידוש בשחרית והבדלה. ב. לא יתכן לקיים מצוה ביין מאוס כתוב במפורש שיינות אלו פסולים אף (הלכות סעודה סימן יג) והנה בספר המנהיג לכוס של ברכת המזון. למרות שבכוס של ברכת המזון מקילים יותר מאשר בקידוש, שהרי בכוס של ברכת המזון אין בעיה של ברכה לבטלה, הרי בסך הכל החזיק את הכוס בשעת הזימון ולאחר ברכת המזון בירך 'הגפן', והרי גם על יין שיש לו ריח רע מברכים 'הגפן' וכדלהלן, והוא מנמק נימוק מאד הגיוני, שיין כזה הוא מאוס ופגום, וכיצד יכול לעשות מצוה ולברך את הקב\"ה על דבר . מביא אותו הגאון (הלכות הבדלה סימן יט)כזה?! וכמו כן כותב גם כן הארחות חיים . וכך כותבים גם הבית יהודה (סימן ערב סק\"א)רבי יצחק טייב בעל ערך השולחן (בברכי יוסף סק\"א) ומרן החיד\"א (מהדורא בתרא הגהת הטור סק\"ד)והיד אהרון (חאו\"ח סימן מג) שיש לפסול יינות (סק\"א)ועוד הרבה אחרונים. וכמו כן כתב המשנה ברורה אלו לקידוש ולהבדלה משום שהם מאוסים. שהרי יש לו ריח רע או פג טעמו או שיש לחוש שנפל לתוכו חרקים, שבעיני אנשים הם נמאסים למרות שהם כשרים לשתיה. ג. יין שאין לו הכשר טוב הוא אסור בשתיה יש לדון מה הדין אם יש לאדם יין של איסור כגון יין של גויים, ואין לו יין אחר לקדש עליו. לכאורה זה דבר פשוט שאסור לקדש עליו, אולם תיכף נראה שזה לא כל כך פשוט. הנה צריך לדעת שביינות של גויים יש שני סוגים: יש יין נסך שהוא יין שגוי ניסך אותו לעבודה זרה ממש, כמו קרבן לעבודה זרה שלו. יין כזה לכל הדעות הוא חמור מאד ואסור מהתורה אף בהנאה. אבל יש יין שהוא מה שיש היום בשווקים, שהוא נקרא 'סתם יינם' שזו גזירת חכמים לא לשתותו. הנה למשל, אדם מגיע לאיזה מקום ומלצר גוי מוזג לו יין, הרי אף אם המלצר הזה הוא יהודי אך מחלל שבת דינו כגוי, והיין אסור. כי ביין החמירו במחלל שבת כמו גוי. אכן לגבי בישול זו מחלוקת להלכה, ואפשר להקל שלא ייחשב לבישולי גויים. וגם כאשר מזמין אירוע באיזה מקום אין צריך לבדוק אם כל העובדים דתיים. אבל לגבי יין, מחלל שבת עושה יין נסך, אפילו שבודאי לא התכווין לנסך לעבודה זרה אלא להיפך, הוא רוצה לשרת ולכבד אותך, בכל זאת זה איסור דרבנן. אם כן כיום כל יין שאין לו הכשר טוב הוא אסור. ד. יין צריך השגחה מעולה כיום יש הרבה יינות שיש להם השגחה מעולה ויש פחות. צריך לדעת שלהשקיע ביין זה מאד קשה וצריך שתהיה השגחה מקצועית ממש. פעם הייתי באיזה יקב קטן משובח מאד, שבעבר היה לא כשר והכשירו אותו, ובעל היקב אמר לי אז דבר מצחיק: אני שוקל לחזור בתשובה! אמרתי לו נו, טוב מאוד! והוא הסביר את כוונתו: הרי לפני כמה שנים הקמתי את היקב הזה, זה כל החיים שלי, אני אוהב את זה, זה 'הובי' שלי, טעם החיים שלי זה לעשות יין. כיון שכך הוא גם שלח את הבן שלו לצרפת לכמה שנים ללמוד איך עושים יין. ואז החלטנו לשמור כשרות ביקב, והתוצאה של זה היא שאין לי מפתח להיכנס ליקב שלי... אסור שיהיה לי מפתח, המפתח נמצא אצל המשגיח והוא בא ופותח את היקב, אסור לי להכניס את היד לתוך החבית שלי! אני הבעל הבית, אני יכול לתת הוראות אבל רק הפועלים שהם שומרי שבת יכולים לעשות את זה, אם ככה אמרנו בשביל מה לנו כל זה?! הכי טוב שאחזור בתשובה, אני אהיה דתי, ואז יהיה מותר לי לנגוע ביין... ובאמת שלבי עשיית היין זה לא פשוט, הרי מהרגע שמוציאים את החרצנים ואת הקליפות, שכבר אז היין ראוי לברכת 'הגפן' כבר צריך להיזהר. לא מזמן הייתי ביקבי 'ברקן' שהוא היקב הגדול בארץ, ולפני הרבה שנים הייתי גם ב'כרמל מזרחי' וההשגחה בהם קפדנית מאד! על כל פרט ממש הפלא ופלא! הם המציאו כל מיני שיטות וצריך להשגיח על כל השלבים. מלבד החשש של יין נסך, יש את העניין של הפרשת תרומות ומעשרות, הרי אי אפשר להפריש כשזה ענבים אלא רק אחרי שנעשה יין. כמו כן דיני ערלה בכרמים, וכן כיצד לנהוג בשביעית, אם זה 'אוצר בית דין' או 'היתר מכירה'. הרי אם זה אוצר בית דין צריך לשמור קדושת שביעית, ויש אוצר בית דין מזוייף, הרי אם מוכרים בקבוק במאתים שקל ואומרים שזה אוצר בית דין בוודאי שזה שקר! איך יכול להיות שרק ההוצאות זה מאתים שקל לבקבוק?! זה ממש סחורה בפירות שביעית! זה לא נקרא אוצר בית דין, זה שקר, מילים בעלמא. ה. מתי היין נעשה יין נסך בספר הליכות עולם של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל יש אריכות דברים בענין מתי היין נעשה יין נסך. ראיתי שיש אנשים בכל מיני מקומות שאם גוי העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. נגע בבקבוק פתוח כבר נמנעים ממנו כי הוא כבר יין נסך. פעם הייתי אצל מישהו והיה מונח על השלחן בקבוק יין, והמשרתת הגויה באה לסדר את הצלחות והיא הזיזה קצת את הבקבוק, והוא מיד אמר שזה יין נסך. אבל אני אמרתי לו שזה לא נכון, אאמו\"ר מאריך להוכיח שצריך שיצוק מהיין או ישפשף בידו, והרי הוא לא יכול להכניס את היד לתוך הבקבוק אז כדי שהיין יהיה יין נסך צריך שהוא יצוק ממנו. ואז אם הוא גוי אנחנו אומרים 'ניצוק חיבור', ומה שבכוס ובבקבוק נאסר. אבל אם הגוי הוא ישמעאלי שאינו עובד - די שנעשה אותו ישמעאלי לא נגיד שהוא [ עבודה זרה, וכן יהודי מחלל שבת , אם מזג יין מה שבכוס אסור, אבל לא נאמר ניצוק חיבור לגבי מה ]...נוצרי ח\"ו שבבקבוק, והנותר בבקבוק מותר. זכורני כאשר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל התגורר בתל אביב, מישהו איים שיהרוג את הרב, והגיעה משטרה לשמור על הרב. היה שם קצין משטרה לא דתי, שראה לא יודע למה, אף אחד לא הזמין [ בקבוק יין על השלחן, מזג לעצמו ושתה . ואז אמרתי לאאמו\"ר שישפוך את הבקבוק, אבל ]אותו... שיהיה לו לבריאות הוא אמר ח\"ו, זה בל תשחית! מה שהיה בכוס הוא שתה, אבל מה שבבקבוק כיון שהוא יהודי זה לא נאסר. ו. הנאה מסתם יינם והנה סתם יינם זה אסור מדרבנן. ולדעת מרן השלחן ערוך זה אסור אפילו בהנאה. כלומר שיהודי אסור אף למכור יינות כאלו. סיפר לי מישהו, שהוא קיבל כמה יינות משובחים מאד שאינם כשרים, והעובדים שלו הגויים יודעים שהוא לא ישתה את זה, והם ביקשו ממנו את היינות האלו, ושאל אותי אם מותר. אמרתי לו שזה בכלל לא פשוט, כיון שזה נקרא שהוא נהנה מזה, הוא נותן להם מתנה ואחר כך הם מכירים לו טובה. לך תדע מה הם יחזירו לו על כך. זה נקרא טובת הנאה. לכן אמרתי לו שהטוב ביותר הוא שיוציא את היינות הללו החוצה ויאמר להם שהוא אינו רוצה את היינות הללו, שיעשו עם זה מה שהם רוצים. כך זה אולי יהיה מותר. ז. מצות קידוש דאורייתא אינה דוחה את האיסור דרבנן והנה לגבי קידוש, לכאורה יש לטעון שהרי יש מצות עשה של קידוש, ואם לא התכוון בתפילה הרי שזו מצוה דאורייתא וכנגדה יש איסור דרבנן. ולכאורה יש לומר שהדאורייתא מתגבר על הדרבנן. כך שואל התפארת ישראל על . והוא משיב על כך, שבקידוש אינו יכול לומר שהקידוש (ברכות ריש פ\"ו)המשניות הוא דאורייתא ואין לו אפשרות אחרת, שהרי יכול לקדש על הלחם. כל מה שעשה דאורייתא דוחה איסור דרבנן הוא דוקא כאשר אין שום דרך אחרת, וכאן הלא יש אפשרות לקדש על הלחם. לכאורה הדברים האלו תמוהים מאד, משום שנשמע מדבריו שאם באמת אין לו לחם לקדש עליו, יהיה מותר לקדש על יין של גויים? הרי אי אפשר לומר כאן שהדאורייתא דוחה דרבנן, שהרי זו מצווה הבאה בעבירה, ובנוסף על כך הוא גם מאוס מצד האיסור שבו, שהרי אינו יותר טוב מיין שריחו רע. ועוד יש לשאול, הרי בקידוש לאחר שמברך צריך לשתות, והרי השתיה אינה נעשית בזמן קיום המצוה, אי אפשר לומר על כך שהעשה ידחה את האיסור. ח. תקנת הברכות קדמה לתקנת סתם יינם - ספר קדמון מלפני כארבע [ אכן האחרונים מביאים בשם שו\"ת באר עשק רבי יעקב חאגיז, שמותר (ח\"א סימן י), מביא אותו בעל ההלכות קטנות ]מאות שנה כלל, שאם יש (תענית יב.) לקדש על יין של גויים. ומבאר שהנה יש רואים בגמרא שתי תקנות אחת נגד השניה, הרי שהתקנה הקדומה יותר, יש לה כח יותר. ומכיון שמצוות הקידוש על היין היא דאורייתא, ואילו ברכות הנהנין זו תקנת חכמים, וזו תקנה קדומה שהיתה עוד לפני התנאים, כבר בזמן עזרא הסופר תקנו לברך ברכות. לעומת זאת סתם יינם, זה חכמים אסרו בזמן התנאים, אם כן מצוות קידוש גוברת על איסור סתם יינם, ומשכך יש להתיר לקדש על סתם יינם כאשר אין לו יין אחר. למעשה, ההלכות קטנות כותב על כך שזה לא נכון ואסור. ואני חיפשתי ומצאתי עשרות אחרונים שמביאים את הנושא הזה, וכולם תוקפים במילים (שו\"ת קשות את הבאר עשק, כיצד הוא מתיר לקדש על סתם יינם. הגאון יעב\"ץ כותב עליו, שהטעם שלו הוא טעם טפל ואפל, והקב\"ה יסלח שאילת יעבץ ח\"א סימן מה) לו איך שהביא מכשול. מתקיף אותו במילים מאד קשות. חלק מהפוסקים כתבו על הספר שלו \"באר עסק - כי התעסקו עמו\"... ט. בירור דברי בעל הבאר עשק והנה, אני כל כך התפלאתי שהבאר עשק יכתוב דבר כזה, פתחתי את הספר ועברתי עליו שלוש פעמים, ואני מצטער לומר שזה סתם לשון הרע, הוא לא אמר כך מעולם ולא עלה על דעתו. אני בדקתי אולי יש משמעות לכך, אבל אין אפילו משמעות כזו. בעל ההלכות קטנות שהוא הקדום מכולם שמביא את זה וכולם מעתיקים ממנו, ואני לא יודע אולי ראה את זה במקום אחר כי , לגבי אדם רשע מרושע שרוצה (סימן קט)זה לא כתוב שם. מה שהוא כן כתב לאכול חזיר, ובא ושואל, אם יכול לברך 'שהכל נהיה בדברו' על החזיר. אם יכול או לא. וזו מחלוקת. דעת הראב\"ד והרא\"ש שאם עשה איסור אחד לא - ידוע [ .יעשה איסור שני, שבכך יהנה מהעולם הזה בלא ברכה. ולכן יברך הוא שהגנבים כאשר הולכים לגנוב הם מתפללים לסייעתא דשמיא... שלא הרמב\"ם חולק, וסובר שחכמים לא ]...יראו אותם וכו' יש להם הרבה אמונה תקנו ברכה אלא רק על דבר שמותר באכילה. אם הוא מברך על איסור הרי \"בוצע ברך ניאץ ה'\". – הקב\"ה לא רוצה שיברכו אותו על (תהילים י)הוא בכלל דברים אסורים. והבאר עשק מביא את המחלוקת הזו. וכותב, שכל זה במאכל האסור מדאורייתא, אבל סתם יינם שאסור מדרבנן, כיון שתקנת הברכות היתה בזמן עזרא הסופר, והתקנה של סתם יינם באה מאוחר יותר, לפיכך יש לברך על סתם יינם ברכת הנהנין. כלומר לא שהיין עכשיו יהיה מותר בשתיה ח\"ו, אלא אם יבוא מאן דהוא רשע שרוצה לשתות, ושואל אם לברך, כותב הבאר עשק שאולי בזה הרמב\"ם יודה, כי הוא איסור דרבנן. והרמב\"ם שכתב שאין לברך הוא רק כאשר הוא איסור אכילה של תורה. כלומר הוא לא בא להתיר לשתות יין של גויים ח\"ו, אלא רק לטעון לגבי אדם רשע ששותה יין של גויים ורוצה לברך. בכל אופן סתם האשימו והתקיפו אותו, צריכים לעשות צדק ולומר את האמת שהוא חף מפשע! הספר הבאר עשק לא העלה על דעתו להתיר דבר כזה.בהתחלה (חלק י סימן קצו) אבל באמת גם בזה הוא לא צודק, בספרי 'הלכה ברורה' הבאתי שכל האחרונים חולקים עליו, ואומרים שגם רשע ששותה איסור דרבנן כמו סתם יינם אינו מברך. וכן הוא להלכה. י. מצוה הבאה בעבירה למסקנה יש לומר, שכשם שלא תקנו ברכה על מאכל או משקה של איסור, ממילא גם לקדש ודאי שאי אפשר ואסור לקדש. ובכלל זה כל יין שיש בו סרך של איסור כגון שלא הפרישו תרומות ומעשרות, או יין שיש בו חשש גזל וכיו\"ב אסור לקדש עליו. יש בזה בעיה של מצווה הבאה בעבירה, וכן שלא תקנו ברכה על דבר איסור, ואם אינו יכול 'הגפן' איך יברך?! וכמו כן אם הוא אסור בשתיה, זה לא יהיה יותר טוב מאשר לעשות קידוש על מיץ פטל כיון שיש לו צבע אדום ונראה כמו יין... ודאי שזה כלום. כך כותבים התרומת הדשן והט\"ז ועוד הרבה פוסקים. הט\"ז כותב שזה קרה לו פעם, ולא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד. כל שכן יין של איסור שיש בו מצווה הבאה בעבירה. יא. חולה שאוכל ביום הכיפורים אם יברך הנה אם חולה שהרופא הורה לו לשתות סוג מסוים של יין שאינו כשר, כמובן שגם אם יבואו אלף רופאים ויורו לו כך, לפי ההלכה אסור. אבל אם יש חשש של פיקוח נפש, שמותר לו לשתות מהיין הזה – האם יוכל גם לקדש עליו בליל שבת? כיון שהשתיה שלו היא מחמת הסכנה. פעם היה מצוי מאד שהיו שותים שמן של דגים. זה אמנם בריא מאד, אבל זה היה בא מדגים טמאים. יש שעשו את השמן הזה בכדורים, וזה נידון אחר. אך ברור שסתם כך הוא אסור בשתייה. אבל אם רופא מורה לאדם לשתות את השמן דגים מחמת הסכנה, וזה פיקוח נפש, מותר לו לשתותו וכן כל מאכלות פוסק שאף מברך עליהם. (סימן קצו סעיף א וסימן רד סעיף ט) אסורות. ומרן השלחן ערוך שמברך לפניו (סימן תריח סעיף י) וכמו כן מי שצריך לאכול ביום הכיפורים מרן פוסק וגם מברך ברכת המזון, וצריך לומר 'יעלה ויבוא' - 'ביום הכפורים הזה - יום מקרא קודש הזה'. אמנם יש לחלק לכאורה, שהנה נבילות וטריפות זה דבר אסור מצד עצם המאכל, לעומת זאת יום הכיפורים שהאוכל עצמו אינו אסור אלא רק השעה אוסרתו. דיברתי על כך באחד השיעורים האחרונים, ואמרתי שיש מחלקים ככה, המאירי, הב\"ח ועוד. אבל יש כמה ראשונים שסוברים שאין לחלק ביניהם, הריטב\"א, הרא\"ה, ספר הפרדס ועוד, שסברו שאין הבדל בין מאכל האסור מצד עצמו או שהשעה אוסרתו. ובכל זאת חולה שאוכל ביום הכיפורים מברך, - זה דבר מאד מצוי [ .כיון שכך הוא המנהג. ואין אומרים ספק ברכות להקל כיום, כל בית חולים יש מאות אנשים שאוכלים ביום הכיפורים, ואלמלא היו ].חולים היו צמים יב. חולה שאוכל דבר איסור אם יברך עליו אכן כאשר חולה צריך לאכול דבר איסור, כגון הדוגמא שאמרנו, ברופא שאומר לחולה לאכול דבר איסור כגון שמן של דגים טמאים משום סכנת פסק שצריך לברך, אך מאידך זה יותר גרוע (שם) נפשות, אמנם מצד אחד מרן מאכילה ביום הכיפורים, הרי אי אפשר לומר בזה שיש מנהג כי מה שנהגו ביום הכיפורים להקל הוא מצד שהאוכל עצמו מותר ורק שהשעה אוסרתו, מה שאין כן שמן של דגים טמאים זה אסור מצד עצמו, והיה צריך לומר ספק פסק בזה נגד (חזון עובדיה שבת ב' עמוד קכא)ברכות להקל. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מרן, והורה לומר ספק ברכות להקל, למרות שמרן מתיר לברך תחילה וסוף כשאוכל במקום סכנה. האמת שלעניות דעתי אפשר לומר שיברך, וכדעת מרן השלחן ערוך. שהנה יש כאן ספק ספיקא, שמא חכמים תקנו ברכות גם כאשר אוכל דבר איסור, וכדעת הראב\"ד והרא\"ש שתקנו ברכה גם על מאכל של איסור, ואם תמצא לומר שלא תקנו על מאכל של איסור, שמא במקום שיש סכנה זה הותר, ונחשב לו כאוכל כשר. שהרי עבורו זה כשר, מצד הסכנה זה הותר לו. שהרי אם שבת הותרה בזמן הסכנה כל שכן בזה נגיד שהותרה, וממילא יש לנו ספק ספיקא להתיר. אמנם בברכות לא מועיל אפילו ספק ספיקא, ואומרים ספק ברכות להקל. אך כיון שיש לו את דעת מרן השלחן ערוך לברך, לכן לעניות דעתי חולה שאוכל דבר איסור רשאי לברך עליו תחילה וסוף. אכן לגבי ברכה אחרונה בדרך כלל זה לא כל כך מצוי, כי צריך לאכול כשיעור. יג. קידוש על סתם יינם אשר על כן דנים האחרונים, בחולה שהרופא הורה לו לשתות סתם יינם מחמת (תאומים קמא חאו\"ח סימן כד) פיקוח נפש, אם יכול לקדש עליו. בשו\"ת חסד לאברהם . וביארו שהיין (ח\"א חאו\"ח סימן קט)פוסק שרשאי לקדש עליו. וכמו כן כתב הזכר יוסף הזה הוא היתר גמור אצלו. לעומת זאת יש כמה אחרונים שטוענים, שלפי הסוברים שאין לברך על מאכל של איסור אפילו בשעת הסכנה, ממילא אינו יכול לקדש עליו, שהרי כיצד יברך ברכת הקידוש ולא את ברכת 'הגפן'. מאידך גיסא אפשר לומר עוד, שלמרות שמותר לו לשתות את היין אך כיון שעל כל העולם היין אסור ממילא זה נחשב למאוס. וסברא זו היא גם לסוברים שאפשר לברך, יש לדון כן מצד דיני קידוש. שהרי מצד הברכה יש ספק ספיקא לקולא ואפשר יהיה לברך כאמור לעיל. מביא את הספק ספיקא הזה שלכאורה אפשר לקדש (שם) ואכן בחזון עובדיה על פיו. אך טוען שאמנם לכל האנשים אסור לשתות את היין הזה אך לחולה הזה הוא מותר, אבל היין הזה הוא מאוס לפני הקב\"ה. איך ניתן לקדש על יין של גויים?! לכן למסקנא, מי שנצרך לשתות יין של גויים מחמת הסכנה, אמנם הוא רשאי לברך על 'הגפן', אבל אינו יכול לקדש עליו. יד. לקדש על יין שנמצא באמצע תהליך התסיסה - לפעמים [ הנה דרך עשיית היין היא, שלאחר הסחיטה היין מתחיל לתסוס משאירים את הקליפות בזמן התסיסה ולפעמים מסננים, זה תלוי בסוגי , אחרי כמה ימים התסיסה נגמרת ועד ארבעים יום הוא נקרא 'יין ]היינות מגיתו' דהיינו שהוא יין חדש ואסור לנסכו על גבי המזבח. אך הוא מותר \"סוחט אדם אשכול ענבים (בבא בתרא צז.)לקידוש. ויתירה מזאת הגמרא אומרת . ] - ולפי זה מיץ ענבים כשר לקידוש ולהלן יבואר[ .\"ואומר עליו קידוש היום אשר על כן יין בשעה שהוא תוסס, רוב בני אדם אינם שותים יין בשעה שהוא תוסס, אפילו נחש הגמרא אומרת שאינו שותה יין תוסס, הוא נרתע ממנו או מהריח שלו. דהיינו יין תוסס הוא באמצע תהליך הכנתו והוא גם לא בריא בפשטות שמותר לקדש על (ח\"א סימן קסה) לשתייה. והנה כותב הרשב\"א בתשובה ורבנו (פרק ח הלכה יא) יין בשעה שהוא תוסס. וכך כותב הריטב\"א בהלכות ברכות (פירוש סידור התפילה . לעומת זאת הרוקח כותב (בספר מאה שערים עמוד ב)יצחק אבן גיאת שזה פסול. וכנראה שסבר שכיון שאין דרך בני אדם לשתות הנד\"מ חלק ב עמו תפב) יין כך, שהרי יין שהוא באמצע התהליך הוא כמו יין מקולקל. טו. קידוש על יין מוגז והנה, כיום יש מיני סוגים של יינות מוגזים, כמו כן יש מיץ ענבים מוגז, ויש לדון אם ניתן לקדש על יינות אלו. והנה כמעט לא ראיתי בפוסקים בנושא, רק פה ושם בדור האחרון, כנראה שפעם זה לא היה מצוי, אבל אני חושב שפשוט מאד שאפשר לקדש על יין מוגז. אכן יש כמה סוגים של יין מוגז, יש יין שהוא כמו סודה, שזה מים שמכניסים בהם דו תחמוצת הפחמן, שזה גזים, כך גם ביין. אם כן הוא יין פשוט רק עם גז. בדרך כלל עושים את זה עם מיץ ענבים. והמיץ ענבים הזה עבר תהליך של פסטור, הוא כבר לא יתסוס לעולם. כמו כן כיום יש גם יינות מתוקים שמכניסים להם גזים, והם כשרים לקידוש. יינות אלו הם יותר טובים מאשר יין תוסס, כיון שיין תוסס אמרנו שהוא כשר לקידוש למרות שבדרך כלל נמנעים מלשתותו, משום שבשעה שהוא תוסס הוא לא טוב, כל שכן ביינות אלו שהן כבר יינות טובים ורק הוסיפו להם קצת גזים. אם כן אין בזה שום בעיה. טז. קידוש על שמפניה כמו כן 'שמפניה', שזה יין גמור שלא מכניסים בו גזים כמו סודה אלא לוקחים שמרים של ענבים ומכניסים אותם ליין, והיין נעשה תוסס מחמת זה. כלומר שהיין עצמו כבר עבר את תהליך התסיסה שלו, כבר אינו מתוק הוא יין רגיל, ואז מכניסים לתוכו שמרים שהם גורמים ליין להיות תוסס. ואין שום ספק - יש להם כל [ .שהיין הזה נעשה משובח יותר, וגם מחירו הוא פי כמה וכמה מיני שיטות כדי שהיין יהיה צלול, ולא יהיה עכור מחמת השמרים, זה דבר מאד מסובך. פעם הייתי באיזה יקב, אני לא רוצה להגיד את שמו מפני כבודו... שאמרו לי שם שיש בעיה מה מברכים על השמפניה, שהרי הטעם של היין משתנה מחמת הגזים, ושם זה היה שמפניה אמיתית. אבל באמת זה טעם של יין זה ברור. ועוד הוא רצה לומר, שאם יש כוס שיש בה רק רביעית אז הגזים תופסים מקום... אבל אני לא יודע כמה מקום זה כבר תופס, הרי גם אם יוסיף שתי אחוז לרביעית זה ודאי כבר יש בזה רביעית, ואפשר לברך ברכה לכן פשוט ].אחרונה. לא צריך להיכנס לזה אם מחשיבים את הגזים או לא וברור שיין תוסס מטבעו כשר לקידוש. וכל שכן יין שתוסס מחמת שנתנו בו שמרים. ואפילו אם הכניסו לו גזים כמו סודה כשר לקידוש. יז. יין שנעשה מענבים ללא חרצנים לעיל אמרנו את מימרת הגמרא: \"סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום\". והנה כבר דיברנו בשיעורים הקודמים שבמיץ ענבים יש כמה בעיות. אמנם אם אדם סוחט ענבים בביתו ומקדש עליהם מיד, אם כולם בביתו ב\"ה שומרי שבת, הוא סחט את הענבים, סינן אותם, אין שם קליפות או גרעינים וכיו\"ב אין בכך כל בעיה. דרך אגב, כיום חלק גדול מהענבים שעושים מהם מיץ ענבים אין בהם גרעינים, אבל זה כשר. כך כותב בשו\"ת חזון עובדיה על . למרות שיש שפקפקו בזה. אך יש אומרים (ח\"א סוף סימן ו בהערה)הלכות ליל הסדר להיפך, שזה מיץ יותר כשר מאשר אם היו בענבים חרצנים. ואכמ\"ל. יח. כשרות המיץ ענבים לקידוש והנה במיץ ענבים שלנו שקונים בחנות הבעיה בהם: א. שיש בהם תערובת מים. צריכים לוודא שהמיץ ענבים הוא מיץ ענבים אמיתי. יין יבש לעומתו אי אפשר לזייף, הוא יתקלקל. אבל יין מתוק או מיץ ענבים הם נתונים לזיוף. והנה, אני אודה מאד למי שיבוא ויראה לי איפה כתוב בבית יוסף שצריך שיהיה רוב ענבים. אני לא מכיר בית יוסף כזה. חיפשתי, ואתם יודעים שאני ב\"ה יודע קצת לחפש, אין בית יוסף שכתוב בו שצריך שיהיה רוב ענבים. כתוב רק בבית שיינות שלנו שהם חדשים לא צריך למזוג אותם במים. פעם היו (סימן קפג)יוסף מוזגים את היין במים, בזמן הגמרא היינות היו כל כך חזקים שהיו צריכים להוסיף שלושת רבעי מים על רבע יין. ולא מים רגילים אלא מים פושרים. (סימן רד סעיף ה)ואילולא זה לא היה שייך לשתות את היין. לעומת זאת הרמ\"א מתיר אפילו עם שישית ענבים. אך ישנם הרבה מגדולי האחרונים שכותבים (ס\"ק כט)שצריך שיהיה רוב יין, אכן זו מחלוקת אחרונים והמשנה ברורה שם פסק כהרמ\"א שמספיק שישית. אולם מדגיש, וכך כתבו הפוסקים ולא ראיתי מי שחולק על זה, שצריך שזה יהיה במצב שלא נאבד טעם היין. כלומר גם הסוברים שלא צריך רוב מודים שצריך שיהיה טעם יין. והנה, אם מים מיד טעם היין שבו נמוג. למרות שיש בו 10% נוסיף למיץ ענבים אמיתי רוב יין. כך זו המציאות של ימינו. וכאמור אם אין טעם יין הוא לא מועיל לכל מים, באמת טעמו לא 10% הדעות. והנה אם תקחו כוס מיץ ענבים ותוסיפו לו יהא טוב. אבל אם נוסיף בו סוכר, הרי שיישאר בו טעם ה'יין', כיון שכל הסיבה שנשאר בו הטעם הוא בגלל הסוכר. וזה מה שקורה ביינות מתוקים, שהרי - משכרים [ 'להוסיף בהם אלכוהול וזה משכר, אבל באמת זה 'מים משכרים ענבים ויוסיפו להם כל מיני תמציות וחומרים 20% , הרי אם יקחו]...'בכ' או בק הרי זה לא יין! יש יינות שכתוב עליהם 'נקי מחשש ערלה טבל שביעית' – בוודאי! במים אין שום חשש, לא של ערלה ולא טבל ולא שביעית... אנשים טועמים יין משובח, וחושבים, עובדה שכואב לי הראש, אבל זה הכל תמציות ותוספים! במיץ ענבים זה הרבה יותר גרוע, כי שמה מים וסוכר גורמים לבד שנשאר הטעם. והאמת שבארץ כולם כותבים שזה מיץ ענבים טבעי ואין שום תוספות, ובאמת אם יש רק חומר משמר זה בסדר, הבעיה להם היא שלפעמים הם משקרים. ואני לא מאמין להם. הרבה פעמים אתה מרגיש בטעם שזה לא טוב. בחו\"ל הם יותר ישרים, כיון שלפי החוק של המדינה אם כותבים שזה וזה לא כך זו עבירה על החוק, ויש על כך קנס גבוה מאד. בארץ אני לא 100% .יודע מי מפקח על זה יט. מיץ ענבים ויין מתוק בכשרות 'העדה החרדית' בזמנו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר את מה שאירע עם 'העדה החרדית'. שבזמנו היה מיץ ענבים בהכשר 'העדה החרדית', שכתוב עליו 'כשר למהדרין מן המהדרין נקי מחשש טבל ערלה שביעית'. ואאמו\"ר הלך ליקב וראה בעצמו % ענבים, והוא התחיל 02איך עושים את היין הזה. וראה שביין יש פחות מ לפרסם שאסור לברך עליו 'הגפן'. והנה, כאשר קמה המדינה היה ויכוח גדול אם להשתתף בבחירות לכנסת או לא, הרבי מסאטמר התנגד לזה, הוא רצה להתבדל לגמרי מהחילונים ללא שום קשר איתם. וזה 'העדה החרדית'. יש אלפים שתומכים בהם שאינם משתתפים בבחירות ומתבדלים מהמדינה. לעומת זאת הרבנים האחרים, כהחזון איש ועוד גדולי ישראל מאותה התקופה, אמרו שעדיין אנחנו צריכים להצביע ולהשתדל כמה שאנחנו יכולים שהמדינה תהיה על פי התורה. אנחנו לא יכולים למנוע בכח, לכן עלינו להשתדל למנוע ולצמצם את החילולי שבת בפרהסיה ככל האפשר. והנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה היה צעיר מאוד, ואז ראש העדה החרדית היה הרב פנחס אפשטיין, הוא היה גאון עצום בתורה. והיה אז עוד אחד גדול מאד בתורה קראו לו הרב דוד יונגרייז, שהם היו הראשים של העדה החרדית, גאוני עולם. ואאמו\"ר היה מיודד איתם. הם אהבו אותו מאוד. הם היו יושבים ולומדים יחד, ומדברם בדברי תורה. כשיצא שו\"ת יביע אומר חלק א' כל אחד כתבו לו מכתבים, איזה שבחים ותוארים, ואאמו\"ר הדפיס אותם ביביע אומר חלק ב' בהתחלה. הוא היה אז אברך צעיר, והוא קיבל מראשי החרדית מכתבים מלאים בשבחים. הם העריכו אותו מאד. והנה הגיעו הבחירות לכנסת, אאמו\"ר היה דיין והוא סבר שחייבים להשתתף בבחירות, והוא היה דורש על זה ברבים. אני זוכר כשהיית יילד הוא היה בא לשיעור שלו ביום הבחירות והיה שואל את משתתפי השיעור אחד אחד אם הצביעו. בזמנו היה אפשר להצביע עד שתים עשרה בלילה והשיעור היה בשמונה וחצי בערב, כל מי שאמר שלא הצביע היה אומר לו שאין לו רשות לשבת בשיעור, הוא היה מחייב את כולם להצביע מיד. באותם ימים הרב אפשטיין והרב יונגרייז שלחו לו מכתב, על כך שמורה להצביע בבחירות נגד העמדה של העדה החרדית, ושהם מתכוונים לפרסם מכתב, שמה שכתבו לו על ספרו הכל בטל ומבוטל. אאמו\"ר הלך לידידו הגאון הרב בן ציון אבא שאול וסיפר לו, והוא אמר לו בא נלך ביחד אליהם. בתחילה הרב בן ציון אבא שאול נכנס לבדו והתחיל לדבר איתם בדברי תורה, לפלפל ולהתווכח, ואז היה משהו שלא הסכימו איתו, והוא אמר להם, הרב עובדיה נמצא בחוץ בא נשמע מה הוא אומר... והם הסכימו, הם שכחו לגמרי מכל העניין, וכשנכנס דברו דברי תורה והתווכחו, ואז אמר להם אתם כתבתם לי מכתב, הם התחילו לצעוק. ואז הוא אמר להם, אני אגיד לכם את האמת, אני לא חושב שאני עשיתי משהו נגד הקב\"ה, אתם 'העדה החרדית' אני מכבד אתכם, מעריך אתכם, אבל בחותמת שלכם כתוב \"בד\"ץ לכל מקהלות האשכנזים\" אתם פסקתם לאשכנזים לא פסקתם לספרדים! אך הם אמרו לו, איזה מין חילוק זה?! אמר להם אני אגיד לכם לא סתם אני אומר לכם את זה, הלכתי ובדקתי את המיץ ענבים שלכם וראיתי שהרוב מים, ואז הלכתי ל'עדה החרדית' וצעקתי עליכם איך אתם עושים הרי זה אסור, לכל הפחות לספרדים! אתם מכשילים במה שאתם עושים על דעת עצמיכם שלכולם כותבים 'כשר למהדרין מן המהדרין'! ואז עניתם לי, אנחנו רק לאשכנזים \"בד\"ץ לכל מקהלות האשכנזים\" - זה לא לספרדים, אם ככה לגבי הכשרות אתם רק לאשכנזים אז גם לגבי הבחירות אתם רק לאשכנזים! לא היה להם מה לענות לו.. האמת, שאחרי כמה שנים התעורר ויכוח על כך בתוכם, כיום הם טוענים שתקנו את המצב ובאמת המיץ ענבים שלהם הוא מיץ ענבים עם רוב יין. לפני הרבה שנים הייתי בחתונה שהיה שם רק יין מתוק של בד\"ץ 'העדה החרדית', ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מסדר הקידושין. חיפשו בכל הסביבה ולא מצאו יין רק את היין הזה, כשראה אאמו\"ר כך הוא בירך עליו 'שהכל' משום שסבר שדינו כמו 'חמר מדינה'. ועשו קידושין על חמר מדינה. אכן זה לא פשוט. כיום אומרים שהם תיקנו את העניין הזה, אולם אני אומר שכיום, למרות שעד טבעי, 100% אחד נאמן באיסורין, והם הלא כותבים שהמיץ ענבים הזה הוא ומצד ההלכה מעיקר הדין אפשר לסמוך עליהם, ויש להם גם השגחה טובה, אבל כדאי מאד לבדוק. למשל, יש סוגים של מיץ ענבים שאני ראיתי כתוב על זה שזה מכיל מים בסירופ ענבים, כך כתוב בפירוש, ואם זה רק סירופ זה עוד שאלה לא פשוטה. השאלה היא כמה מים מועיל להוסיף כנגד הסירופ, ומה כמות הסוכר, כי אולי הטעם הוא רק מחמת הסוכר. לכן אני אומר שומר נפשו ירחק מזה. במיוחד כיום שהמיץ ענבים הוא זול מאוד, וכל אחד יכול לקנות מיץ ענבים בהכשר מהודר שאנחנו יכולים לסמוך עליו שהוא מיץ ענבים טהור ואין בו שום תערובת, בפרוטות ממש. כ. מזיגת הכוס ביינות של ימינו וכבר דיברתי בעבר בנושא של תערובת מים, שהוא דבר ראשון שצריך להיזהר לגביו. שכל מה שחז\"ל אומרים למזוג את היין במים זה לא בא בחשבון בזמננו. הרי ידוע הוא שמי שמברך על כוס של ברכת המזון צריך למזוג אותו שלוש פעמים באמצע ברכת הארץ. וביין של זמנינו יש למזוג אותו בשלוש טיפות של מים. שהרי לפי המקובלים גם ביין של קידוש צריך למזוג אותו. אבל אם לוקח מיץ ענבים ושופך לו מזיגה בשפע גדול, כמו שראיתי באיזה מקום שאחד מוזג את הכוס עד שהכוס כבר נשפכת לבחוץ, והוא בטוח שכך הוא מוזג את הכוס לפי המקובלים, אבל לפי המקובלים גם היין כבר אינו יין... לכן מי שרוצה למזוג כמו המקובלים תבוא עליו הברכה, אבל שימזוג שלוש טיפות ממש, ולא יותר. וזה במיץ ענבים טבעי, ובמיץ ענבים שאינו טבעי יתכן שהשלוש טיפות הללו משנים את כל התמונה. דרך אגב, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מקדש על מיץ ענבים, הוא לא היה מוסיף מים כלל, הוא לא חשש למקובלים בעניין הזה. הוא היה אומר, שמכיון שהיין חלש מדאי לא צריך. כך הוא נהג מאז ומתמיד. אשה סיעודית עם מטפלת זרה שאלה: אדם שאשתו סיעודית ויש לה מטפלת זרה שמכבסת ומנקה את הבית וגם מבשלת, האם יש בזה בעיה של בישולי גוים? כל אדם חולה (אפילו שאין בו סכנה) אין לו איסור תשובה: בישולי גויים. ולכן מותר לעובדת הזרה לבשל עבורה. אך זה רק באופן שאין אפשרות אחרת. ולכן הנכון שאחת הבנות או הכלות שיבשלו פעם בשבוע את כל האוכל ויקפיאו אותו, ובכל פעם המטפלת הזרה תוציא מהאוכל ותחמם בשביל החולה. באופן כזה מותר לכל הדעות. מקורות: מרן בש\"ע (או\"ח סי' שכח סי\"ט) כותב: \"חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי גוים\". לפיכך חולה סיעודית, כיון שאין לה אפשרות אחרת ממילא מותר שהמטפלת הזרה תבשל לה. אך אם ישנה אפשרות אחרת, יש להמנע מכך. שהרי הרשב\"א (במשמרת הבית ב\"ג ש\"ג דף צד ע\"ב) כתב שחולה שאין בו סכנה שהוצרך לתבשיל ביום שבת, והביאו לו גוי שיבשל בשבילו (כי מותר שגוי יבשל ביום שבת עבור חולה כדי שיתחזק), אם נשאר מהאוכל למוצאי שבת, הדין שהאוכל אסור אפילו לחולה עצמו וכל שכן לבריא, משום איסור בישולי גוים. ונחלקו בזה הראשונים, והרא\"ה בבדק הבית (שם) מתיר בזה, וכך פסק הרמ\"א (יו\"ד סי' קיג סט\"ז), והרבה פוסקים מחמירים. ומבואר כאן שכל ההיתר הוא רק כאשר אין אפשרות אחרת, אבל במוצאי שבת כיון שהיהודי יכול לבשל לא מתירים לאכול בישולי גוים. ולכן אפילו למתירים, אם אפשר על ידי מישהו אחר בוודאי שיעשה על ידי יהודי, ורק אם אין אפשרות אחרת, המטפלת הזרה יכולה לבשל ואפשר לאכול מזה (וע\"ע במשנה ברורה סי' שיח ס\"ק סג). וכך דעת הגר\"ש וואזנר בקובץ 'מבית לוי' (הלכות בישולי גוים). וע\"ע בשו\"ת חיי הלוי ח\"ד (סי' נד). ולכן הנכון שאחת הבנות או הכלות שיבשלו פעם בשבוע את כל האוכל ויקפיאו אותו, ובכל פעם המטפלת הזרה תוציא מהאוכל ותחמם בשביל החולה. באופן כזה מותר לכל הדעות, כי אין איסור בישול אחר בישול בבישולי גוים ואפילו בדבר לח, ולכן אין בעיה לחמם את זה.תשלום על בישול יהודי בחולים שאלה: זוג זקנים סיעודיים, לו יש מטפל זר ולה יש מטפלת זרה, והם מבשלים להם בבית, האם צריכים להביא יהודי ולשלם לו כסף כדי שיבשל להם? אינם חייבים להוציא כסף כדי להמנע מבישולי תשובה: גויים, וכיון שהם חולים (אפילו שאין בהם סכנה) מותרים לאוכל מבישול הגוי. מקורות: מרן בש\"ע (או\"ח סי' שכח סי\"ט) כותב: \"חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי גוים\". ואמנם במקום שיש אפשרות אחרת צריך להמנע מבישולי גויים, אך בשו\"ת זרע אמת (סי' מו) כתב שלא צריך לשלם כסף כדי שלא יכשלו באיסור בישולי גוים, מפני שמן הדין זה מותר להם שהרי מרן מתיר בחולה שאין בו סכנה, וממילא לא צריך להוציא הוצאות על כך. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א לימוד של שבת בשבתות החורף בהם יש שעות רבות בליל שבת לאחר הסעודה, אך למותר הוא להתבונן בדרכי רבותינו מצוקי ארץ זיע\"א ולקחת מוסר כיצד היו נוהגים בעצמם, בחצריהם ובטירותם, כיצד ניצלו הם את לילות השבת הארוכים ליגיעת התורה. וכה שח מו\"ר ועט\"ר שליט\"א באחד משיעוריו וז\"ל: \"במשך שנים נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלא לישון בלילות שבת כלל. בצעירותי כשלמדתי בישיבת 'חברון' כמעט לא הייתי נשאר בשבתות בישיבה והייתי לומד יחד עמו בחברותא כל הלילה. והלימוד והכתיבה במהלך כל השבוע מתברכים מעצמם מכח הלימוד ומרגלא בפומיה, שהלימוד שלומד בשבת נותן לו 'הארה' לכל השבוע, הזה. פעם אחת אחר הסעודה בליל שבת, אמר לי שאלה לגבי אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, אם צריכה לחזור ולברך מספק או לא. וליבנו את הנושא לאורך כל הלילה, ולאחר מכן גם ביום המשיך ועסק בנושא הזה, ובמוצאי שבת לאחר השיעור השבועי, עמל להחזיר את כל הספרים שנותרו מהלימוד של שבת למקומם בספריה, והתיישב לכתוב את כל הלימוד הזה. וזו תשובה בשו\"ת 'יחוה דעת' חלק ו' סימן י'. וכתב את כל התשובה באריכות רבה, והביא שם שפע של ציטוטים מספרים שונים, וכל זאת ללא שפתח בשעת הכתיבה שום ספר! הכל מהראש! וכל זה הרב יצחק מאזוז בא מהלימוד של שבת!\" בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"172.pdf","content":"| תוספות למסכת ברכות| אם הדלקת הנרות נחשב לקבלת שבת| ברכה על הדלקת נרות שבת| ''מתיבתא דרבינו עובדיה נושאי השיעור: ההבדל בין הפוסקים | תנאי בהדלקת הנרות| מניין הנרות שמדליקים בערב שבת| תורה - אמת כתיב בה| הדלקת נרות חנוכה בערב שבת אכילה | דברי חכמים בנחת נשמעין| מתי התחיל המנהג לברך אחר ההדלקה| לשון 'להדליק' להבא משמע| הראשונים הספרדים לאשכנזים ה'דואגים לחרדים'| המצביע ש\"ס הוא שותף לדבר מצוה| הקמת תנועת ש\"ס| אהבת ישראל של מרן זיע\"א| ושתיה לאחר הדלקת נרות שבת 172 גליוןמיום א' כ\"ח תשרי תשפ\"ג פרשת נח יומא דהילולא רבא של מרן רבינו זיע\"א| ברכת הדלקת נרות שבת א. יומא דהילולא רבה כסף אבל זה חשוב, גם תמיכה באברכים וגם ללמוד את תורתו.ישבו ולמדו את תורתו, שיהיו שפתותיו של צדיק דובבות בקבר. זה עלה לנו הרבה הגאון הרב ישראל מאיר יונה שליט\"א ארגנו את זה בכל הארץ. מאות אברכים בתורתו, קראנו לזה \"מתיבתא דרבינו עובדיה\". ובני רבי עובדיה שיחיה ביחד עם בכל הימים הללו של 'בין הזמנים', מיום 'אסרו חג' והלאה הרבה סניפים של לימוד רוצה לייחד את השיעור על דברי התורה וההנהגה שלו. השנה הקמנו בכל הארץ השיעור לע\"נ הטהורה של רבי עובדיה יוסף בן גורג'יה, רוח ה' תניחנו בגן עדן. אני השבוע ביום שישי חל יום השנה של אבי מורי זצוק\"ל. ואנחנו מקדישים את ב. מתי התחיל המנהג לברך אחר הדלק נרות שבת יש אריכות גדולה בנושא. ואחר כך היו שטענו כך להדליק. זה היה ממש בנפשו. הוא כתב על כך שנים רבות קודם שאני נולדתי. ממש, זה הנושא של ברכה על הדלקת נרות שבת, שצריך קודם כל לברך ואחר עליהם בתוקף. אחד הדברים שאאמו\"ר עמד עליהם בתוקף מאוד עוד מצעירותו אבל הרי ידוע שכל פוסק ישנם כמה דברים שהם הדגל שלו, כמה פסקים שעמד כתב באלפי נושאים בהיקף עצום, בכל התחומים והחלקים של השלחן ערוך. הנה הספרים של אאמו\"ר בכל הארץ יצא קוום והם מפורסמים מאד מאד. הוא (חאו\"ח סימן טז)גם כן הוא מוסיף וכותב הרבה בנושא הזה. טענות כנגד, הוא ענה לכולם ועמד על כך עד יומו האחרון. ובשאר הספרים שלו בשו\"ת יביע אומר ח\"ב הספרדים כפי שאאמו\"ר מביא בעצמו. אצל האשכנזים. ולאחר מכן בתקופת האחרונים זה השתנה גם אצל חלק מעדות בזמן המהר\"י וייל, לפני קרוב לשש מאות שנה ממש בסוף תקופת הראשונים וגם האשכנזים כולם היו מברכים ולאחר מכן מדליקים. זה התחיל להשתנות לאורך כל תקופת הראשונים, לא היה דבר כזה בשום מקום בעולם. הספרדים יסודית ומעיינים טוב בדברי רבותינו הפוסקים אנחנו רואים שבמשך מאות שנים, שאז רואים כמה הוא צדק. והנה גם בנושא הזה כאשר לומדים את הנושא בצורה שמחזקים את השיטה שלו מאוד. זה חשוב מאוד ללמוד בעיון בצורה כזו משום מקום להתגדר בו. הוא השאיר דברים שאני הוספתי שלא כתב אותם כלל, דברים כתב. כאשר במבחן התוצאה רואים כמה זה טוב שעשיתי כך, כי הוא השאיר לי הזה ישבתי לעיין הרבה בראשונים באחרונים לפני שאני ניגש ללמוד את מה שהוא שאני מכיר היטב את התשובות האלו, אבל בתקופה שישבתי לכתוב על הנושא תלמד בעצמך קודם את הנושא ורק אחר כך תפתח את ספרי אאמו\"ר! לכן למרות לשבת וללמוד את מה שהוא כתב ולהעתיק, לדעתי זה חסרון בעמל התורה, שב כותב באיזה נושא הרי הוא מקיף את הנושאים בצורה נפלאה כל כך, אך סתם בזמנו כשהגעתי לסימן רס\"ג לפני שש - שבע שנים, אני יש לי כלל, כשאאמו\"ר ג. שיטת מרן החיד\"א מתי מברכים על הדלקת הנרות שהמנהג להדליק ואחר כך לברך. אולם מרן החיד\"א בעצמו אאמו\"ר היה אמיתי מאוד. הנה מרן החיד\"א שהוא גדול האחרונים הספרדים, כותב(שיורי ברכה סימן רסג סק\"ה) - ספר הפרדס אמת, והוא אכן מבאר את מרן החיד\"א שהיכן שכתב שיש לברך קודם ההדלקה שהנה החיד\"א סותר את עצמו.. אבל הוא חיפש את האמת, הוא היה ממש מבקש סותר את עצמו. והנה אם אאמו\"ר היה רוצה להביא ראיה לשיטתו היה אומר במקום אחר (מחזיק ברכה סימן רסג סק\"ד) כותב שיש לברך ואחר כך להדליק. [ . שהחיד\"א מצטט(כת\"י) . אשר על כן כתב אאמו\"ר שכאשר הוא מעתיק לשון של אין אלו דברי עצמו אלא דברי ספר הפרדס ]מישהו אחר ואינו מעיר עליו, אין שום הכרח שכך הוא סובר וממילא אין סתירה. היה תלמיד הרשב\"א (ראה שו\"ת יביע אומר שם ס\"ק יג).רואים בזה כמה הוא היה אמיתי, הוא לא ניסה 'לעגל פינות' הוא איש אמת. ובאמת מרן החיד\"א סובר שיש לברך לאחר ההדלקה ד. אם הדלקת נרות שבת הוא קבלת שבת והדבר המעניין שאני ראיתי ובו אני רוצה לעסוק. שבאמת פעם כל עם שיבואר בהמשך שיש לברך קודם ההדלקה.הכללי שאאמו\"ר נלחם עליו, וזו גם דעת מרן השלחן ערוך ללא כל ספק כפי כך מדליקים. מאידך כמובן שנמרו כמה ישובים למנהג האשכנזים. אבל המנהג ישראל, ספרדים ואשכנזים, עד התקופה של המהר\"י וייל, כולם היו מברכים ואחר - שחי בתקופת הגאונים לפני יותר ראשית, הכל מתחיל בשאלה האם הדלקת נרות שבת נחשבת לקבלת שבת. [ . והוא לא כותב את זה בהלכות שבת אלא והראשון לדון בזה הוא בעל הלכות גדולות] ועוד כמה מהגאונים. שהוא מקבל עליו שבת בהדלקה, וממילא לא יוכל להדליק לאחר מכן נרות חנוכה. נרות החנוכה ולאחר מכן נרות שבת, משום שאם ידליק קודם נרות שבת הרי בהלכות חנוכה, שבהדלקת נרות חנוכה של ערב שבת, צריך קודם להדליק את מאלף שנה, מהגאונים הקדמונים(סידור רס\"ג הלכות חנוכה עמוד רנה) אור זרוע (ח\"ב הלכות ערב שבת סימן יא), ובתקופת הראשונים היו הרבה ראשונים שסברו כמו בעל הלכות גדולות, מחזור כשיטתו פוסקים רב סעדיה גאון (סימן קצט),מהר\"ם מרוטנבורג (תשבץ קטן סימן ח), ועוד. מאידך גיסא הרבה ראשונים חלקו ויטרי, ספר הרוקח, הראבי\"ה (בחידושיו לשבת , הרשב\"א (בחידושיו עמ\"ס שבת כג: ד\"ה נר חנוכה). הראשונים מארצות על בעל הלכות גדולות, הרמב\"ן (בחידושיהם לשבת שם), וכן הריטב\"א והנימוקי יוסף שם ובשו\"ת ח\"א אלף ע)הספרדים במיוחד סברו שלא כשיטת בעל הלכות גדולות. לאחר מכן להדליק, כמו בשאר מצוות שמברך עליהם עובר לעשייתם. לא. וזה ברור שאם הדלקת הנרות אינו קבלת שבת הרי שבודאי שצריך לברך ורק כלומר שיש כאן מחלוקת עקרונית, האם הדלקת נרות שבת היא קבלת שבת או ה. שיטת הרמב\"ם שהלך (סימן רסא) שלמד בדעת הרמב\"ם שסבר שאין והנה הרמב\"ם אין לו דין תוספת שבת. כך לפי דעת מרן הבית יוסף (פרק א מהלכות שביתת העשור הלכה ו)בעקבות המגיד משנה כותב שיש לברך ואחר כך להדליק. והרמב\"ם לשיטתו שאין דין תוספת בשבת, ויש תוספת רק ביום הכיפורים לגבי תענית. ובאמת הרמב\"ם(פרק ה מהלכות שבת הלכה א) ההדלקה הרי שבודאי שצריך לברך קודם ההדלקה. ואין שום שאלה בזה. דין תוספת בשבת. כלומר שאנו רואים שאילולי הבעיה של קבלת שבת בשעת ו. הדלקת נרות שבת בפלג המנחה שלפי רבי יהודה זמן תפילת ערבית הוא כלומר שדעתו שאין הלכה כבעל הלכות גדולות והדלקת הנרות אינו קבלת שבת. יש ראיה אחת שהיא ראיה חד משמעית שמרן סובר שצריך לברך קודם ההדלקה. יש כמה וכמה דיונים בדעת מרן מה סבר בעצמו. ויש כמה ראיות לכאן ולכאן. אבל (כז.) שבת בכל זאת רשאי לקדש על הכוס מבעוד יום.שאפשר לקדש על הכוס מבעוד יום. דהיינו למרות שהוא סבר שאין דין תוספת לקדש על הכוס מבעוד יום. והרמב\"ם עצמו סבר, שיש בערב שבת דין מיוחד מהלילה, בערב שבת יש דין מיוחד של תוספת מחול אל הקודש, ועל כן אפשר קשר בין תפילת ערבית לקידוש, וגם לפי חכמים שאומרים שזמן ערבית מתחיל לגבי קידוש. אך יש כמה מהגאונים והראשונים שרואים בדבריהם שסברו שאין זה בגלל שהלכה כרבי יהודה שזמן תפילת ערבית הוא מפלג המנחה. והוא הדין מבעוד יום. והנה יש דיון בראשונים האם מה שסבר רב שאפשר לקדש מבעוד יום הכוס – כלומר קידוש, מבעוד יום? ואומרת הגמרא, שאכן רב היה מקדש על הכוס של שבת בערב שבת מפלג המנחה. ושואלת הגמרא, אם היה אומר קדושה על מפלג המנחה. והגמרא דנה לגבי ערב שבת, ומביאה שרב היה מתפלל ערבית הנה איתא בגמרא במסכת ברכות כיצד אפשר להתפלל ערבית מפלג המנחה, ולאחר (שם ד\"ה דרב) שבת בהדלקה. דהיינו שאם אשה הדליקה נרות בפלג המנחה היא ודאי בפלג המנחה זה כל כך מוקדם, שהרי הוא עדיין אור יום, לכן צריך לקבל שיש לקבל קבלת שבת בהדלקת הנרות. וזאת משום שכשמדליק נרות שבת להדליק נרות שבת מפלג המנחה. אבל התוספות מוסיפים בזה תנאי, שהוא כתוב מה עושים על הדלקת נרות. ועל כן כתבו התוספות, שבאמת אפשר מכן הוא יקדש על הכוס והרי עדיין הוא לא הדליק נרות שבת. בגמרא לא והנה הקשו התוספות העלון השבוע מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה עובדיה יוסף בן גורג'יה זצוק\"לשל מרן רבנו אביר הרועים נלב\"ע ג' חשון תשע\"ד ת.נ.צ.ב.ה. ,זה את השבת, ממילא יש היכר שהדלקת הנרות הן לכבוד שבת.השקיעה או אפילו במקומות שרוצים לקבל שבת קודם לכן וכולם מקבלים בזמן בכך שמקבלים שבת בהדלקה, הרי שאם מדליק סמוך לשקיעה, חצי שעה לפני התוספות, מההדגשה שלהם שצריך שיהיה היכר בהדלקת הנרות שהן לכבוד שבת התוספות סוברים שהדלקה מוקדמת זה קבלת שבת. אשר על כן רואים בדברי קבלה עליה שבת. וזה לא קשור למחלוקת של בעל הלכות גדולות והראשונים ז. בעלי התוספות לא הסכימו לדברי ההלכות גדולות - מגדולי [ . וכאשר לומדים את דבריו כדברי התוספות הללו כותב גם בתוספות רבינו יהודה שירליאון(שם) על מסכת ברכות ]האחרונות מצאו את כתבי היד שלו, ושם גם הוא כותב כדברי התוספות שלנו. שכך יש שטוענים שהוא חיבר את כל התוספות שבדינו על מסכת ברכות. ובשנים רואים שהתוספות שיש בידינו למסכת ברכות זה קיצור של התוספות שלו. וכיון הראשונים, היה רבו של האור זרוע והטור (פ\"ב סימן ו) והרא\"ש(דף יח ע\"ב מדפי הרי\"ף ד\"ה רב) אם כן למרות שבעלי התוספות היו אשכנזים, וכן גם הרא\"ש ובנו הטור, וכמו כן כתבו גם תלמידי רבינו יונה (סימן רסג).שהתוספות סברו לא כמו מביא את המחלוקת הנ\"ל, וכותב שהתוספות לא סברו כמו בעל הלכות גדולות. בכל זאת הם פוסקים שלא כדעת בעל הלכות גדולות. לפי זה מובן גם מה שהטור (ריש פרק במה מדליקין דף י ע\"א מדפי הרי\"ף) כמו ההלכות גדולות או לא. והתוספות היחידי שיש משמעות כזו הוא האמור.בעל הלכות גדולות. ובכל מסכת שבת אין שום רמז לשיטת התוספות אם סברו וכמו כן גם הר\"ן כותב ח. מרן השלחן ערוך סבר שאין מקבלת שבת בהדלקת הנרות כותב להלכה כדברי התוספות. וז\"ל: \"לא יקדים (סימן רסג סעיף ד) אינה צריכה לקבל עליה שבת בהדלקתה.שדוקא בעוד היום גדול צריך שתקבל עליה שבת, אולם אם מדליקה סמוך לשבת שהוא שעה ורביע קודם הלילה\". ע\"כ. הרי לנו בפירוש שדעת מרן השלחן ערוך, כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה להדליק בעוד היום גדול היינו בתנאי שתקבל שבת בהדלקתה. ומסביר מרן: \"כי ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד\" – כלומר שאם רוצה למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת. וגם לא יאחר, והנה מרן השלחן ערוך מביא את דברי בעל הלכות גדולות, (שם סעיף י)גדולות. אבל הראיה הכי חזקה זו הראיה הזו.וטוענים טענות. אבל יש כמה ראיות חד משמעיות שמרן לא סובר כבעל הלכות יש שדנים על כך שמרן השלחן ערוך ט. עדיף להימנע מהמחלוקת (סימן תרעט) שאם אפשר לחוש לדעת בעל הלכות גדולות עדיף.שבת, לכן עדיף שתדליק קודם נרות חנוכה כדי שיהיה טוב לכל הדעות. כלומר שלהראשונים החולקים עליו רשאי להדליק נרות חנוכה לאחר שהדליק נרות הלכות גדולות אם תדליק נר שבת קודם כבר לא תוכל להדליק נרות חנוכה, למרות ומביא את המחלוקת של בעל הלכות גדולות והרמב\"ן וכותב, שכיון שלדעת בעל שבת בהדלקה למה צריך לעשות כן. אולם בבית יוסף שם מסביר את הדברים, כותב, שמדליקים נרות חנוכה ולאחר מכן מדליקים נר שבת. והרי אם אינה מקבלת אולם יש קושיא על זה, שהנה מרן השלחן ערוך עצמו בהלכות חנוכה לעשות דבר שהוא דרך בטוחה, לעשות דבר ללא מחלוקת זה עדיף.וזה כלל בהלכה, שלפעמים צריכים לברר את ההלכה בבירור, אבל לפעמים יכול י. קושיית השלחן גבוה שואל על מרן, שהנה אם תדליק (סוף סימן תרעט)פסק כמו בעל הלכות גדולות.גדולות\". כלומר שעל פי הראיות שיש מסימן רס\"ג גם הוא מודה שבודאי מרן לא ומוסיף עוד: \"אם כי לעניין דינא כבר פסק מרן בסימן רס\"ג דלא כבעל הלכות לכתחילה סובר שאם יכול לחשוש לבעל הלכות גדולות, צריך לחשוש לדבריו. כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. והוא מאריך לבאר את דברי מרן. ומסיים, שמרן ועימו החולקים על בעל הלכות גדולות סוברים שאדרבא צריך להקדים נר שבת קודם נרות חנוכה ולאחר מכן נרות שבת זה גם לא לכל הדעות, משום שגם הרמב\"ן אכן בספר שלחן גבוה בהלכות חנוכה יא. תורה אמת כתיב בה תנאף, התיר את הכל... כשעושים פלגינן בצורה כזו אפשר להפוך את כל התורה! \"תרצח\"! הוא יעשה פלגינן, אחרי ה\"לא\" יש הפסק, ואחר כך את כל השאר תרצח, הוא יאמר שמותר לרצוח כי כתוב בתורה \"לא\" בטעם עליון – יפסיק, ואז יאמר הלכות גדולות\" – ודוקא את זה הוא משמיט! אחד כזה יכול להגיע רחוק מאד! השלחן גבוה?! הרי השלחן גבוה ממשיך \"אם כי לענין דינא מרן פסק דלא כבעל בעל הלכות גדולות לכתחילה, ושם כותב 'עד כאן לשונו'... למה הוא חתך את לשון השלחן גבוה, והוא מעתיק חצי מדבריו, את מה שהוא כותב שמרן חשש לשיטת הוא חד צדדי זה פשע גדול, אבל הפשע היותר גדול זה לשקר, הוא מביא את שצריך לברך קודם ההדלקה, פתאום הכל נעלם, לא קיים בכלל. והנה זה שספר לא תורת אמת! ה' ירחם. ושם הוא כמובן לא מביא שום שם של פוסק שאמר להתווכח, אבל אסור לשקר! ובפרט מי שלומד תורה של שקר, התורה שלו היא שלם נגד הפסק הזה של אאמו\"ר, ספר מאד מגמתי. והנה, מותר לחלוק, מותר מזכיר אותו הרבה פעמים. והנה יש אחד שלא ראוי שנזכיר את שמו, שכתב ספר כן בעל השלחן גבוה, רבי יוסף מולכו, היה לפני שלוש מאות שנה ומרן החיד\"א אותם נכון. כל מי שרואה את דברי מרן השלחן ערוך רואה שהדברים פשוטים. כמו כבר אמרתי קודם כמה זה חשוב ללמוד תורת אמת, לראות את הדברים ולצטט מביא את דברי המהר\"י וייל שמקצת נשים הדשן, שם הוא מצטט את כל ההנהגות של רבו התרומת הדשן. התרומת הדשן חי ואתן דוגמא נוספת מדבריו, הנה יש ספר לקט יושר שכתב אותו תלמיד התרומת (חלק א עמוד נ)אחר והוא לא ראה, זה כתוב באותו מקום והוא רק חתך את זה לשניים! וכן הלאה.שצריך שיהיה עובר לעשייתן וצריך לברך קודם ההדלקה\"! זה לא כתוב במקום ואילו שם בלקט יושר ממשיך וכותב \"שמורי התרומת הדשן לא הסכים לזה, כיון שאכן העתיק מילה במילה את המהר\"י וייל, אבל בספר הזה הוא כותב כאן 'עכ\"ל', הלקט יושר כותב כמו המהר\"י וייל, וכל אחד יכול לפתוח את הספר לקט יושר נוהגות להדליק ואחר כך לברך משום קבלת שבת. אולם הספר הזה מעתיק שגם בזמן המהר\"י וייל. והנה שם יב. כמה נרות מדליקים \"עשרתם, ערבתם, הדליקו להדליק נר אחד לשבת. הגמרא אומרת \"נר ביתו\" שזה נר שבת, זה נר שמביא שיש להם על בעל ההלכות גדולות היא קושיה מאד חזקה. שהנה עיקר המצוה הם מביאים ראיות גדולות שהדלקת הנרות אינה קבלת שבת, והקושיה המרכזית הרמב\"ן, הרשב\"א, הנימוקי יוסף, הריטב\"א הסוברים שלא כבעל הלכות גדולות, התחלנו לראות שמתייחסים לשאלה זו רק לאחר מכן. והנה הראשונים עצמם, והראשונים הקדמונים שבאו בעקבותיו לא התייחסו בפירוש לשאלה זו. והנה הוא לא כותב אם לברך קודם ההדלקה או להדליק קודם. וכך גם כל הגאונים והנה, אליבא דבעל הלכות גדולות שסובר שהדלקת הנרות היא קבלת שבת, (פרק במה מדליקין)שלום לבית, יש אור בבית, וכמו ששנינו שהדליקה היא כבר קיבלה עליה שבת, ושאר הנרות אסור לה להדליק אותם.המצוה היא להדליק נר אחד הרי שאם מקבלת שבת בהדלקה הרי שבנר הראשון המרבה הרי זה משובח. אם כן שואל הרמב\"ן על בעל הלכות גדולות, כיון שעיקר נרות, וזה מנהג נפוץ מאד אצל הספרדים. וכל אחד רשאי לעשות כרצונו וכל דהיינו בשבת שבעה כי יש שבעה עולים, ביום הכיפורים ששה, וביום טוב חמישה ע\"ה היתה מדליקה לפי הוראת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לפי מספר העולים לתורה, בר יוחאי, למה לא?! כמה שיותר להדליק נרות ושיהיה אור בבית זה מצויין. אמא הברכה! והיא גם רוצה להדליק בחדר השני לע\"נ רבי מאיר בעל הנס רבי שמעון בקשה ממני להדליק לפי מספר הילדים ואני אמרתי לה למה לא?! תבוא עליה קנס, זה מנהג של האשכנזים. ויש גם ספרדים שרוצים לעשות כך. אשתי שתחי' שנים עשר נרות. ואם שכחה להדליק נרות שבת פעם אחת אז מדליקה נר נוסף האשה מדליקה שניים, נולד ילד - שלוש, אם יש להם עשרה ילדים אז מדליקים יותר, ובמיוחד אצל האשכנזים שמדליקים לפי מספר בני הבית, זוג מתחתנים ומזה בא המנהג להדליק שני נרות. וזה מנהג קדום מאוד. ויש שנוהגים להדליק אותו למה לא מספיק לו אחד, והזקן השיב לו, אחד כנגד זכור אחד כנגד שמור, בר יוחאי ראה זקן אחד, שהיה רץ ובידיו היו הדסים והיה ממהר לשבת, והוא שאל נוהגים להדליק לפחות שניים, והסיבה לכך מסופר בגמרא ( שבת לג:) שרבי שמעון את הנר\" – לא כתוב 'את הנרות' כי עיקר המצווה היא נר אחד. אך כל עם ישראל יג. להדליק נר לברך ואחר כך להדליק נר נוסף - הוא היה תלמידו של הזו. הנה לעיל אמרנו שכמה ראשונים פסקו כמו בעל הלכות גדולות, והראשון שמברכים קודם ההדלקה. ולכאורה מה יענה בעל הלכות גדולות על הקושיה שרוצה ולאחר שמסיימת תברך ובכך מקבלת עליה שבת. הרי לנו שסברו בדעתו ההדלקה הרי שהקושיא אינה מתחילה כלל, שהרי יכולה להדליק כמה נרות שמברכים קודם הדלקת נרות, משום שלא יתכן אחרת, שהנה אם מברכים לאחר והנה זה ברור שהרמב\"ן ושאר הראשונים הבינו בדעת בעל הלכות גדולות, [ )(שם מאידך הלא הוא סבר כדבריו. והוא מתרץ, שבאמת צריך להדליק ר\"י בעל התוספות שהיה מראשוני בעלי התוספות. הראבי\"ה בעצמו היה רבו של שמצאתי שמתייחס לקושיא הזאת הוא הראבי\"ה ]ובהדלקת הנר הראשון היא מתנה בפירוש שאינה מקבלת שבת.כמו בעל הלכות גדולות, הוא סובר שצריך לברך קודם ההדלקה עובר לעשייתן. הנר השני ותדליק אותו וזו קבלת שבת. אם כן רואים שהראבי\"ה בעצמו שסבר נר אחד ולומר בפירוש שאינה מקבלת עליה שבת, ואז תברך עובר לעשייתן על האור זרוע יד. לעשות תנאי בהדלקת הנרות גם פסק כמו בעל הלכות גדולות והוא מאריך בזה יותר, (שם) הנרות.צריכה לעשות תנאי שאינה מקבלת שבת עד לאחר שתסיים להדליק את כל כיון שכל המצוות כולן מברך עליהם ועובר לעשייתן, ולכן הפיתרון הוא שהאשה בכך. ומבאר, שבודאי שאי אפשר להדליק, ומאידך אי אפשר לברך לאחר ההדלקה וגם הוא מקשה כיצד ניתן להדליק נר לאחר שהדליק נר אחד וקיבל עליו שבת תלמידו האור זרוע טו. מהר\"ם מרוטנבורג לא הרשו אפילו לקבור אותו.יהודים בשביל כסף. והוא נפטר בכלא, וכמה שנים היה יושב על הכסא מת, הם יותר מדי כסף אך הוא לא הסכים. הוא אמר שאחר כך בגלל זה הם יישבו עוד הוא היה אסיר ולא הרשה שיפדו אותו, כיון שהיהודים רצו לפדותו אבל הם ביקשו אותו על הגבול והחזירו אותו, והוא ישב בבית הסוהר במשך חמש עשרה שנה! מאוד, ובזמנו היו רדיפות נוראות נגד היהודים בגרמניה והוא ניסה לברוח ותפסו כמו כן הוא כתב את התוספות על מסכת יומא, ככה מסורת בידינו. הוא היה גדול הגהות מיימוניות. יש ספר 'תשבץ קטן' שבו יש המון תשובות שכתב המהר\"ם. באשכנז, הוא היה בגרמניה, תלמידיו היו גדולי הראשונים, הרא\"ש, המרדכי, תלמידו של האור זרוע היה המהר\"ם מרוטנבורג, והוא היה גדול הראשונים כל מאורעות הנאצים וכו'.ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. זה בית קברות עתיק מאד, וזה פלא איך שרד את בגרמניה, יש בית קברות בפרנקפורט, ושם יש את קברו של מהר\"ם והמהרי\"ל אותו. והעשיר הזה זכה ונקבר לידו. לפני כמה שנים זכיתי והייתי בקבר המהר\"ם ושילם הרבה כסף והוציאו אותו, וגופו היה שלם כאילו שנפטר באותו רגע, וקברו לאחר זמן בא יהודי אחד עשיר שאמר שזה חילול ה' ואי אפשר להשאירו כך, טז. הראשונים שסברו כבה\"ג פסקו שיש לברך קודם ההדלקה פוסק כרבו האור זרוע וכשיטת בעל הלכות גדולות, ומקשה (שם). אם כן רואים דבר מאוד סימן רצג) שהיה תלמידו של המהר\"ם כותב גם שצריך לעשות תנאי. וכן בספר יאמרו 'ברכו'. אבל זה לא משנה, בכל זאת זה אותו הדבר. וכמו כן המרדכי (שבת המהר\"ם מרוטנבורג אומר, שתעשה תנאי שאינה מקבלת שבת עד שהציבור אומר שתעשה תנאי שאינה מקבלת שבת עד שתסיים להדליק את הנרות, ואילו לאחר ההדלקה, וגם הוא מיישב שצריך לעשות תנאי. אבל יש הבדל, שהאור זרוע את הקושיא של האור זרוע שהרי צריך לברך עובר לעשייתן ואי אפשר לברך והנה המהר\"ם(שבת סימן מה) כותב כן ] - שחי בזמנו של המהר\"ם[ כדי שיהיה עובר לעשייתן, אלא שהם סוברים שצריך לעשות תנאי. ההלכות גדולות, אולם כולם גם סוברים שצריך קודם לברך ולאחר מכן להדליק המהר\"ם מרוטנבורג והמרדכי, ארבעה דורות דור אחרי דור, כולם סוברים כבעל הרא\"ש והטור סוברים לא כמו בעל הלכות גדולות, מאידך, הראבי\"ה, האור זרוע, האשכנזים זו היתה מחלוקת, בעלי התוספות ורבי יהודה שירליאון, רבינו יונה, מלבד הר\"ן שיש ספק לגביו אם פוסק כמותו או לא. יש מקום לדון בזה. אצל הריטב\"א, הנימוקי יוסף וכן הלאה, כמעט כולם סוברים לא כבעל הלכות גדולות, מעניין, שבתקופת הראשונים, הראשונים הספרדים שהם: הרמב\"ן, הרשב\"א, האגודה יז. יישובו של מרן הבית יוסף לשיטת בה\"ג שמקשה את הקושיה הזו על (שם) מביא בשם שיבולי הלקט (שם)היא תברך רק לאחר הדלקת כל הנרות. אם כן מוכח שהיא מברכת קודם ההדלקה.גדולות צריך לברך קודם ההדלקה, משום שאם לא כן מה הבעיה, הרי בכל מקרה שתסיים להדליק את כל הנרות. וזו ראיה נוספת שמרן סובר שאפילו לבעל הלכות כמה נרות הרי הם נחשבים כולם חלק מהמצווה ואז אינה מקבלת שבת עד לאחר הרי אחרי נר אחד קבלה את השבת. ומרן מתרץ תירוץ אחר, שכיון שנהגו להדליק בעל הלכות גדולות, כיצד ניתן להדליק שני נרות ויש כאלה שמדליקים גם יותר, מרן הבית יוסף יח. 'להדליק' להבא משמע - תלמידו של [ ששם הוא כותב (בדינים שבסוף המנהג לברך לאחר ההדלקה מובא לראשונה בשו\"ת מהר\"י וייל]מכן מברכות בכיסוי הפנים כדי שייחשב להן כאילו עובר לעשייתן.הנרות לפי בעל הלכות גדולות תלויה בברכה. לכן היו מדליקות את הנרות ולאחר הספר סימן כט) שמקצת נשים נהגו כך לברך לאחר ההדלקה כיון שסברו שהדלקת המהרי\"ל בסוף תקופת חכמי אשכנז הראשונים למעשה נאמרו כמה יישובים לשיטת המהר\"י וייל, אבל התרומת הדשן שהיה .הגדולה (הגהת הטור ס\"ק יא). הוא להבא משמע, הרי לא מברכים 'על הדלקת נר שבת'. וכמו כן טען גם הכנסת על המהר\"י וייל כיצד ניתן לומר שמברכת לאחר ההדלקה הרי לשון \"להדליק\" כמו כן תלמידו רבי ישראל מברונא, בעל שו\"ת מהר\"י מברונא (סימן פד), שואל באותו הדור וחי באשכנז, לא הסכים עם זה, וסבר שיש לברך קודם ההדלקה יט. ברכה על הנרות בליל שבת - המהר\"ש, היה אחד מגדולי [ וכמו כן בעקבותיו היו רבי אברהם מאידך גיסא היה ראשון אחד רבי שלום מנוישטט] - כל הגהות הרמ\"א לשלחן ערוך הקשורות למנהגים הראשנים באשכנז בסוף תקופת הראשונים[ , מבוססות על הפוסקים הללו וכן על המהרי\"ל או המהר\"י וייל או על התרומת קלויזנר ורבי אייזיק טירנא]'כאשר יש צורך. ומביא אותו להלכה המגן אברהם (סימן רסג ס\"ק יא).המהר\"ש סמך על שיטתו. אבל מהר\"ש לא אומר לעשות כך באופן קבוע, אלא רק שסבר שניתן להדליק ואחר לברך. וכנראה שמהר\"י וייל שהיה תלמיד תלמידו של הנרות לפני שתצא ללא ברכה, ולאחר מכן בלילה כשתחזור תברך. אם כן רואים לא תספיק לחזור להדליק את הנרות שבת, ומהר\"ש כותב שרשאית להדליק את שבע ברכות. והאשה הזו צריכה להדליק נרות קודם שתלך כיון שאחר כך היא וכך היו עושים סעודת שבת למשפחה שהיא גם סעודת החתונה, ובה היו עושים היו נוהגים לקיים את החתונות ביום שישי אחר הצהרים, הם היו עניים מאוד והמהר\"ש דן על אשה שרוצה ללכת לחתונה בערב שבת, פעם אצל האשכנזים הדשן. כשמרן מביא את התרומת הדשן הוא קורא לו 'תשובה אשכנזית הרבה מאד בנושא.עיקרי הדברים ויש הרבה מה להוסיף, ובספרי 'הלכה ברורה' חלק ט\"ו הארכתי וממילא זה נקרא עובר לעשייתן. ועוד כל מיני הסברים נאמרו בנושא. ואלו הם לא התחילה, כיון עיקר המצוה היא כאשר נהנה מן האור – כשמתחיל להחשיך, מצוה מתמשכת. וגם להסוברים שאינה מצוה מתמשכת הרי זו מצווה שעדיין הוא שהרמ\"א יסבור שעובר לעשייתן זה לא לעיכובא כיון שיש סוברים שזו גדולי האשכנזים הלכו בזה אחר הרמ\"א. ויישבו את זה בכמה יישובים, אחד מהם זמן לפני הברכה. ובאמת אצל האשכנזים זה לא הפריע להם מעולם, וכמעט כל אם כן רואים שהאליה רבה והפרי מגדים לא הפריע להם מה שמדליקה הרבה שחייבת לברך לפני השקיעה. וגם הפרי מגדים (באשל אברהם שם) מסכים לזה. 'להדליק', הרי בליל שבת הוא זמן שאסור בו להדליק. לכן אומר האליה רבה אולם האליה רבא שואל על כך, כיצד ניתן לומר בליל שבת בברכה את המילה כ. מנהג הספרדים בכל הדורות לברך קודם ההדלקה המקורי, ורק לאחר מכן התחיל ויכוח בין חכמי חאלב.רסג סק\"ה) בפירוש שצריך לברך ורק לאחר מכן להדליק. כלומר שזה היה המנהג ערוך שכל דבר הנוגע לקבלה הוא מסביר אותו. ושם הוא כותב (מקור חיים סימן הכהן שהיה מקובל גדול תלמידו של רבינו חיים ויטאל, ויש לו ספר על השלחן כגון, הכנסת הגדולה הנ\"ל. כמו כן היה רב אחד גדול בחאלב קראו לו רבינו חיים עדויות ברורות שבדורות הראשונים אחרי מרן שצריך לברך קודם ההדלקה. קודם ההדלקה, וכך היה נהוג בכל תקופת הראשנים. ואצל הספרדים יש לנו על כל פנים אנו רואים ללא כל ספק שודאי הוא שדעת מרן השלחן ערוך לברך שכך דעת מרן השלחן ערוך וכך נהגו בדורות הקדמונים ושיברכו ואחר כך ידליקו.ומלחמות לא מרוויחים כלום. אבל כל מי שיש לו את האפשרות שיסביר לנשים ובפרט שבאים ורוצים להשמיע דברי חכמים בנחת נשמעים, על ידי השמצות ואחר כך להדליק. על כן אני אומר שבודאי לא כדאי לעשות מחלוקות וחילול ה', שהיה בזמן הראשונים ולפי דעת השלחן ערוך. שבודאי כך צריך לעשות לברך מסויימות זה השתנה. אבל מה שאאמו\"ר רצה זה להחזיר עטרה ליושנה, למנהג שעשו כך, וכך התעורר הויכוח הזה. אבל אין ספק שרק בשלב מסויים בקהילות אני חושב שמכיון שהדלקת הנרות היא בבית, לכן היו נשים שעשו כך והיו נשים כא. אכילה ושתיה לאחר הדלקת נרות שבת מה שרציתי להוסיף על הנכתב ביביע אומר.קטנה של עוגה עד כביצה ולא יותר, וסמוך לשקיעה שתפסיק ותקבל שבת. זה לה לשתות, כיון שהיא לא קיבלה שבת. היא יכולה לשתות קפה לאכול חתיכה למנהג הספרדים שהדלקת הנרות אינה קבלת שבת, אפשר להורות לה שמותר זו קבלת שבת כיון שקיבלה שבת אינה יכולה לשתות, היא חייבת בקידוש. אבל מאוד ורוצה לשתות קפה אחרי הדלקת נרות. שלמנהג האשכנזים שהדלקת הנרות לעבוד מהר, ועשרים דקות לפני השקיעה האשה מדליקה נרות שבת, והיא עייפה יש דבר נוסף שחשוב לדעת. שהנה כעת אנחנו מתקרבים לחורף, היום קצר וצריך כב. אוהב ישראל בלי להתבייש כך אמרו לו! אבל הוא צפצף עליהם והוא המשיך בדרכו.'המזרחי' ואמרו לו שהם יפטרו אותו אם הוא ימשיך לדבר בעד החינוך החרדי, את הילדים לתלמודי תורה! זה היה בנפשו החינוך! וכנעשה דיין באו אליו אנשי מוסר את נפשו למען הכלל, באוטובוס לתל אביב והיו מדברים עם האנשים לרשום שעתיים ויותר. ואאמו\"ר היה נוסע יחד עם רבי יהודא צדקה זצוק\"ל שגם היה אתה יכול להיות תקוע אחריה חצי שעה, הנסיעה מירושלים לתל אביב ארכה זוכר, היינו נוסעים דרך 'אבו גוש' בכביש צר ומפותל, ואם באה משאית לפניך עני ואביון, בימים ההם לא היה מכוניות לכל אחד, ולנסוע לתל אביב זה עוד אני ממנו סיפור שהייתי עד לחלק ממנו, שבצעירותו כשהיה אברך צעיר הוא היה ממש כך, אוהב בכל ליבו ונפשו כל יהודי מישראל והיה אכפת לו מהם. שמעתי זכה לזה כי באמת מסר את נפשו למען הכלל, הוא היה אוהב כל יהודי מישראל לומדים את הספרים שלו, מעיינים בתורתו ומדברים מה הוא פסק. ברוך ה'. הוא שלו שבכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם, הוא התקבל כפוסק, בכל מקום אאמו\"ר מרן זצוק\"ל זכה למה שפוסקים אחרים מאות שנים לא זכו. הספרים - לא מזמן הם הזמינו אותי אחרי הרבה שנים כשהיה גר בתל אביב היה לו פעמיים בשבוע שיעור בשכונת [ , ובאותו הזמן האוכלוסיה הדתית שם לא היתה גדולה, אך היו הרבה לשם, ובלי עין הרע המקום הזה התפתח מאוד, הם בנו עוד קומות ויש שם הרבה 'התקוה', כל יום שני ורביעי בבית כנסת רשב\"י]לבית הכנסת ואז דברתם על חינוך תורני, ושכנעתם אותי, אבל לא היה בית ספר בין הבתים ובקשתם מאנשים לבוא לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, באנו עם הרב צדקה לתת דרשה לא היה מנין בבית הכנסת, ואתם הלכתם דלת דלת אאמו\"ר תמה, למה אני אבא שלו?! ואז האיש סיפר, בהתחלה כשהגעת לפה נהניתי מאוד לשמוע אותו! ואז אמר לו האיש, תדע לך הרב, אתה אבא שלו! אחד, ושאל אותו, הרב תגיד לי איך האברך הזה? אמר לו אאמו\"ר, דיבר יפה מאד יפה מאד. לאחר מכן אאמו\"ר מסר את השיעור, ובסיום השיעור ניגש אליו איש התיישב ליד האברך הזה וסימן לו שימשיך עוד כמה דקות, הוא המשיך ודיבר את הדלת הוא רואה שבית הכנסת מלא באנשים ואברך צעיר נותן שיעור. הוא רבעי שעה, ואיך שהגענו הוא מיד יצא מהמכונית ורץ לבית כנסת, וכשפתח להם שהרב מאחר והיה לו צער גדול מזה. לבסוף הגענו באיחור של שלושת להמשיך בנסיעה. באותם ימים לא היו פלאפונים ולא היה שום אמצעי להודיע והיה פקק, היינו צריכים לעבור ב'שדרות ירושלים' ביפו ומשום מה לא היה שייך שהייתי בבית הייתי נוסע איתו לשיעורים. והנה פעם אחת הוא נסע לשיעור מסורתיים. וכשהוא היה בא למסור שיעור היו באים אולי מאה איש. וכל פעם אנשיםחרדי באזור, אך כיון שהיתה לי מכונית הייתי נוסע כל יום בבוקר לתלמוד תורה בבני ברק ובצהרים הייתי נוסע להחזיר אותו, וברוך ה' הוא נהיה אברך! וזה הכל בזכותך! היה אכפת לו מכל יהודי. כג. אם אין תיישים אין גדיים הנה שבוע הבא יש בחירות, בואו נשים לב, הרי אין שום ספק שהוא לא היה צריך את כל הענין הזה של תנועת ש\"ס, פרנסה היתה לו בשפע, כאשר קמה תנועת ש\"ס ]... - למרות שזה לא כתוב בחוק[ הוא היה חבר בית הדין הגדול, ואז בג\"ץ החליטו שאסור לו להתערב בתנועת ש\"ס, ומשכך פרש מבית הדין הגדול בשביל זה! מי שהכיר אותו יודע שהכבוד היה ממנו והלאה, לא היה אכפת לו מכל זה אנשים מכבדים הוא היה מתעלם. הוא היה אומר לי כמה פעמים זה דבר חולף זה דבר מזוייף, כבוד זה דבר מזוייף. איך אומרים היום זה 'פייק'... אתה מקבל כבוד ללכת לחתונה לסדר את הקידושין, כולם יכבדו אותך, אבל אחרי רבע שעה אתה שואל מי סידר את הקידושין, תשעים אחוז מהאנשים יאמר שאינם זוכרים... שטויות, הכל זה דבר חולף, זמני. אני זוכר את כל השיחות שהיו לי איתו בנושאים האלו, מהיום הראשון הכל היה סביב הנושא להקים שיעורי תורה, תלמודי תורה. הוא היה אומר כל הזמן שההשקעה הראשונה צריכה להיות בבעלי בתים, אמנם אנחנו אומרים שאם אין גדיים אין תיישים, אבל אפשר להגיד גם להיפך אם אין תיישים אין גדיים... צריך שהאבות יבינו שצריך לחנך את הילדים לתורה ואם תדאג שהאבות ילמדו תורה הרי שגם הבנים יחנכו את ילדיהם לתורה. ואז יסדנו מערכת של שיעורי תורה, ולמרות כל הרדיפות יש אלפיים שיעורי תורה שמאז שקמה הממשלה הזאת אף מגיד שיעור לא מקבל פרוטה אחת!!! הממשלה ביטלה את כל התקציב, אין להם כסף, מסכנים את צריכים לתת את זה לערבים... אם יש סדר עדיפויות ודאי שהערבים קודמים לנו... אבל ב\"ה שהמגידי שיעורים שלצערנו רובם אלו אברכים עניים ממש אבל הם עושים את זה בהתנדבות! כמו כן יש תלמודי תורה ב\"ה עשרות אלפי בנים בנות. זו היתה כל המחשבה שלו לכל אורך הדרך. אלו ימים גורליים ליהדות! אני רוצה להזכיר את מה שהוא היה אומר, וכל אחד ידבר עם האחרים על הנקודה הזאת. הוא היה אומר, אדם מסכן למד, היה ירא שמים אבל לא מושלם, הגיע לבית דין של מעלה והנה הוא עומד לפני כסא הכבוד. הקב\"ה עומד לדון אותו, והוא עומד נכלם ומבוייש. והנה מתחילים להקריא את המצוות שהוא עשה, ומספרים שהוא בנה מקוה, בנה בית כנסת, בנה ישיבה, תמך בישיבה פלונית שבזכותו הישיבה קיימת ועוד ועוד, והוא עומד נדהם! לרגע הוא חושב שמתכוונים למישהו אחר, ואז הוא מגמגם ושואל, אתם בטוחים שזו אינה טעות?! אומרים לו לא! פה אין טעויות! ואז הוא שואל אבל אני לא מכיר את המקוה הזה! לא היה לי כסף לבנות מקוה! ואז אומרים לו כן, אבל אתה הצבעת ש\"ס והם בנו! הם השליחים שלך! אתה שותף להקמת המקוה הזה! כך אאמו\"ר היה אומר. בני רבי עובדיה שליט\"א סיפר לי שראה קבוצה של אנשים חילונים שאינם חובשי כיפה מדברים בניהם למי להצביע, וכל אחד אומר משהו אחר, והנה קם אחד מהם ואומר, אני מצביע ש\"ס! שאלו אותו למה? אמר להם, הרב עובדיה הבטיח שכל המצוות שהם עושים זה נרשם על שמי, מה אני טיפש לוותר על הדבר הזה?! לכן אני מצביע ש\"ס ובאמת כולם חשבו שאכן זה רעיון הכי טוב! הרי מה אכפת לנו מלפיד או גנץ?! נצביע ש\"ס ונקבל גם כן מצוה! כד. רצונו של מרן זיע\"א לכן רבותי אני אומר, משמים יצא שזה כל כך סמוך ליום פטירתו, אין ספק שזה רצונו! אני יודע כמה הוא מסר את נפשו על זה! כמה לפני בחירות הגיע עד אפיסת כוחות ממש! הוא היה הולך ומשפיע ועושה את כל מה שהוא יכול ממקום למקום בכל רחבי הארץ! ולכן מי שרוצה לעשות לו נחת רוח חוץ ממה שיקבל את הזכויות, הרי שעליו לא רק להצביע אלא להגדיל את כוח התורה כמה שיותר, כל אחד שידבר עם קרוביו עם שכניו עם משפחתו, כל מי שהוא יכול, לא להתבייש, לדבר על זה! אני הייתי פעם באיזה בית כנסת בשבת שהגבאי כנראה לא מאנשי שלומינו... וזו היתה שבת סמוכה לבחירות. והנה הוא בא ואמר לי מול כולם, כאן אומרים רק דברי תורה! לא מדברים פוליטיקה! ואני אמרתי לו, בודאי, חס ושלום אני לא אדבר פוליטיקה, אני אגיד רק דברי תורה. אבל לפי ההלכה, לפי התורה צריך להצביע ש\"ס! אתה לא תלמד אותנו מה זו תורה! זו לא פוליטיקה זו תורה! כך צריך להיות. אנחנו נלך בדרך התורה! בפרט שכבר דיברנו על כך כמה פעמים מה הם מסוגלים לעשות, נכווינו פעם ועוד פעם, פעם בנט ולפיד עשו ברית באותם הימים לפני עשר שנים, נתניהו גם הלך איתם, ואז הם עשו את חוק הגיוס, עשו את כל הגזירות להפסיק את התקציבים של הישיבות, הם כבר הוכיחו את עצמם פעם אחת! הם הוכיחו את עצמם פעם שניה! אומר לכם דבר מעניין, כאשר בנט נעשה ראש ממשלה, הוא אמר, אחיי החרדים, אל תשימו לב לנציגים שלכם אני אדאג לכם... וכמוהו גם ליברמן כל הזמן אומר שהוא דואג לחרדים... בואו אספר לכם סיפור, היה היה איש אחד ששמו היה 'נפתלי ליברמן' שהיה לו שכן חרדי, הוא היה איש עשיר מאד מאד, הוא עשה כמה עסקאות ברוסיה, במחשבים. ולידו החרדי שלא למד 'ליבה' היה עני. יום אחד אשתו של נפתלי ליברמן קנתה בשר, והנה הם שמים לב שהבשר ריחו נודף למרחוק, מקולקל לגמרי. אמר נפתלי לאשתו, אני מאד אוהב את החרדים, הנה החרדי השכן שלנו תני לו את זה מתנה... החרדי לא הבין שהבשר מקולקל, אשתו בישלה את הבשר והוא אכל אותו. כעבור כמה שעות הוא אושפז בבית חולים, הבשר הזיק לו כששמע אדון נפתלי ליברמן ששכנו בבית חולים אמר לאשתו, אני הולך לקיים מצות ביקור חולים, אני איש טוב נתתי לו בשר ועכשיו אני גם הולך לבקר אותו בבית חולים. הלך לבקרו, והנה לאחר כמה שעות החרדי נפטר, כששמע על כך אדון נפתלי ליברמן אמר, איזה יופי עכשיו גם הרווחתי מצוה לווית המת... הוא הלך ללויה ולאחריה אמר לאשתו, בואי נלך לניחום אבלים, לנחם את משפחתו של החרדי... רבותי!! הם כל כך אוהבים אותנו ודואגים לנו... שהם ישמחו לבוא ללוויה שלנו!!! אבל אנחנו לא ניתן להם!!! בעז\"ה אנחנו נצליח! התורה תנצח! לא יעזור להם כלום. הם מדברים בשנאה, רוצים לזרוק אותנו למזבלה, תראו איך התקשורת משתפת איתם פעולה, זה פשוט לא יאומן, מדברים לזרוק יהודים למזבלה ואף אחד לא פוצה פה! זה לא נורא! אם זה היה קורה בגרמניה היו מעמידים אותו לדין! אבל פה כשמדובר בחרדים הכל מותר! ואם אנחנו נעז לומר איזה משהו מיד הם משתלחים בהסתה, בדיבורים, ובג\"ץ, ויגנו אותנו, ככה זה. אבל אנחנו לא ניתן להם בעז\"ה! כל אחד ואחד מאיתנו נקיים מה שכתוב \"נקהלו היהודים ועמוד על נפשם ואיש לא עמד בפניהם\" ובעז\"ה התורה תנצח! אכי\"ר. מה חשוב יותר: קדושה – או אמן יהא שמיה רבא שאלה: המתפלל בשטיבלאך שיש בו כמה מנינים לתפלה באותה עת, ושומע מכמה מנינים שונים אמירת קדושה, ואמן יהא שמיה רבא מברך, ומודים, מה יענה? עניית \"אמן יהא שמיה רבא\" מצוה גדולה מאד, ולכן תשובה: עדיף לענות כן מאשר לענות מודים דרבנן או קדושה. ומכל מקום אם כבר שמע קדיש ועדיין לא ענה קדושה באותו יום, יענה קדושה. והיינו דוקא אם לא יזדמן לו לאחר מכן לענות קדושה. וכן מי שמחוייב בעניית קדושה, כגון מי שמתפלל במנין והגיעו לאמירת קדושה, ושמע מנין אחר שאומרים קדיש לא יענה לקדיש אלא יאמר את הקדושה שבמנין שמתפלל כעת. ומי שבאמצע עניית \"אמן יהא שמיה רבא\", שמע קדושה, לא יענה. וכן להיפך מי שבאמצע עניית קדושה, שמע \"אמן יהא שמיה רבא\", לא יענה. כ\"כ המשנה ברורה (סימן נו סק\"ו) שעדיף לענות איש\"ר מלענות מקורות: מודים דרבנן או קדושה. ומ\"מ אם כבר שמע קדיש ועדיין לא ענה קדושה באותו יום, כתבו המשנ\"ב (סימן קכה סק\"ח) והבן איש חי (ש\"א פרשת ויחי סי\"א) שיענה קדושה. וכ\"כ הכף החיים (סימן נו סק\"ה), והוסיף שהיינו דוקא אם לא יזדמן לו לאחר מכן לענות קדושה. וכן מי שמחוייב בעניית קדושה, כגון מי שמתפלל במנין והגיעו לאמירת קדושה, ושמע מנין אחר שאומרים קדיש לא יענה לקדיש אלא יאמר את הקדושה שבמנין שמתפלל כעת. ומי שבאמצע עניית \"אמן יהא שמיה רבא\", שמע קדושה, לא יענה. וכתב עוד בבן איש חי שם, שגם מי שבאמצע עניית קדושה, שמע \"אמן יהא שמיה רבא\", לא יענה. וע\"ע בהלכה ברורה.עמידה בשעת קדיש שאלה: מי שקם לכבוד זקן או תלמיד חכם, והתחיל החזן לומר קדיש, האם מותר לחזור לשבת? כתב הרמ\"א (סימן נו ס\"א) שיש לעמוד כשעונים תשובה: קדיש. אולם מנהג הספרדים להקל, ואין צריכים לעמוד בשעת אמירת הקדיש. (מלבד בקדיש שלפני תפלת ערבית בליל שבת). ומכל מקום אם היה עומד והתחיל החזן לומר קדיש, לא ישב עד שיסיים לענות אמן יהא שמיה רבא, עד דאמירן בעלמא. ואם היה עומד מפני זקן, צריך להשאר עומד. אולם דוקא אם קם מלא קומתו, אך אם רק עשה הידור, יכול להמשיך לשבת. המנהג בתפוצות ספרד שאין צריך לעמוד בשעת אמירת קדיש מקורות: (וגם האר\"י ז\"ל לא נהג לעמוד בשעת אמירת הקדיש, עיין שער הכוונות סוף דרוש הקדיש דף ט\"ו ע\"ד). ומ\"מ אם היה עומד והתחיל החזן לומר קדיש, לא ישב עד שיסיים לענות אמן יהא שמיה רבא, עד דאמירן בעלמא. (וכמבואר בבן איש חי פרשת ויחי ס\"ח, כף החיים אות כ. וע\"ע בהליכות עולם ח\"א עמוד פט ובשו\"ת אור לציון ח\"ב פ\"ה ס\"ט). וסיים בבן יש חי שם, שאם עמד באמצע הקדיש מפני זקן או תלמיד חכם, צריך להישאר עומד. ע\"ש. אולם היינו דוקא אם קם מלא קומתו, אך אם רק עשה הידור (עיין שלחן ערוך יו\"ד סימן רמד ס\"ח), יכול להמשיך לשבת (כף החיים אות כא, הליכות עולם ח\"א עמוד צא). וע\"ע בהלכה ברורה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?! \"אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת הבחירות, ולכולם ידוע מפעלות תנועת ש\"ס. בזמנו אמר הרב שך זצ\"ל: 'מה שעסקני ש\"ס עשו בארבע שנים לא עשו עסקני 'אגודת ישראל' בארבעים שנה!' וב\"ה גם השנים האחרונות היו שנים של עשיה גדולה מאוד. והדבר הטוב שהיה בשנים האחרונות שכולם עבדו יחד, ואין שום הבדלים בין המפלגות כיום. והנה, שמעתי שיש ראשי ישיבות אשכנזיים שעדיין מורים לתלמידיהם הספרדים שמשום הכרת הטוב צריכים להצביע ג'. ואני רוצה לומר לכל הבחורים הללו שלא יחששו! שיעבדו למען ש\"ס ויצביעו לש\"ס. ואספר, לפני חמישים שנה, כשהייתי ילד קטן, כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לתל אביב, ונודע לו שראש ישיבה אשכנזי בבני ברק אסף את תלמידיו ואמר להם אנחנו חינכנו אתכם וגידלנו אתכם, יש לכם הכרת הטוב אלינו, אתם צריכים להחליף את הנוסח והמנהגים שלכם, וללכת אחרי מנהגי האשכנזים. וכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שמע כן, כעס מאד! והרי זה אתרא דמרן השלחן ערוך! הספרדים היו פה מתמיד, כל היהדות שהיתה בארץ ישראל היתה של יהדות ספרד, רק לאחר מכן הגיעו תלמידי הבעל שם טוב, ותלמידי הגר\"א. 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!' ומה עם 'לא תטוש תורת אמך?!' ואאמו\"ר קבע אז חד משמעית, שבחור ישיבה שלומד אצל אשכנזים אסור אבותם. אנחנו מכבדים מאד את המנהגים שלהם, אבל גם מהם נדרש לכבד לו לשנות ממנהג אבותיו! איש על מחנהו ואיש על דגלו לאותות לבית את המנהגים שלנו. ועכשיו אנחנו אומרים את זה לפני הבחירות, למה לקחת לנו את הקולות שלנו?! האם אנחנו נשכנע אשכנזים להצביע ש\"ס?! יש לנו את שלנו! מי דואג היום לספרדים?! מי דואג להקים תלמודי תורה וישיבות?! לא יעלה על הדעת שלפני הבחירות יבואו ויאמרו לנו הכרת הטוב! מה עם הכרת הטוב לרבותינו שגדלו אותנו דורי דורות?! כמו שבמנהגים אנו אומרים מנהג אבותינו בידינו, כך גם בעניין הזה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהקים את התנועה הזו, היה בנפשו שצריכים להצביע ש\"ס. לכן אני אומר לבחורים הספרדים שראשי הישיבות מורים להם להצביע ג' - לא לשמוע להם! משום שאינו שייך להכרת הטוב וכיו\"ב כלל! הרי בזמנו אנחנו רצינו לעשות אחדות, כשהקמנו את התנועה ישבתי ודברתי, אבל כמובן ש'פרוש' הוא הרבה יותר מכל הספרדים אז הוא צריך להיות קודם, ו'ויז'ניץ' זה פי כמה מכל הספרדים ולכן הם צריכים להיות קודם, אז הם אמרו שהספרדים יקבלו מקום חמישי. ועכשיו תסתכלו ברשימה שלהם בל יראה ובל ימצא! אין ספרדים! הספרדי הראשון הוא במספר עשר! והם הרי לא יקבלו עשר... אז למה אנחנו שיש לנו את הספרדים שלנו צעירים ומוכשרים שלא נצביע להם?! הם ילכו ב'דגל' שלהם ואנחנו נלך ב'דגל' שלנו מחיל אל חיל להגן על התורה הקדושה בעז\"ה, ועל הצביון היהודי בארץ הרב יצחק מאזוז הקודש, להגדיל תורה ולהאדירה\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"173.pdf","content":"טלטול כלים שאין בהם שימוש| טלטול שופר בשבת| כלים שבזמן חז\"ל היו מוקצה ובזמנינו אינם מוקצה ולהיפך| איסור מוקצה תלוי באדם נושאי השיעור: טלטול בשר או דגים | צורת הטלטול בשינוי| טלטול טלפון סלולארי המשמש כשעון מעורר בשבת| כלי שמלאכתו לאיסור הוא גם באיסור דרבנן| של היתר | נטילת ידיים וקידוש בכוס חד-פעמי| ' כלים חד-פעמיים אם נחשבים ל'כלים| טלטול כלי אכילה שלא לצורך| טלטול כלי נגינה בשבת| שאינם מבושלים טלטול | טלטול בגדים שלא לצורך| טלטול כלי הטעון הגעלה| הטבלת כלים בשבת| טלטול כלים חדשים שלא הוטבלו| טלטול פותחן קופסאות שימורים טלטול שולחנות וכיסאות בשבת| טלטול פמוטים בשבת| כיבוס בבגד סינטטי ארוג| שימוש בהליכון בשבת| רחיצה בים או בבריכה בשבת| בגד ים בשבת173 גליוןמיום א' ה' חשון תשפ\"ג פרשת לך לך פרטי דינים בהלכות מוקצה (הלכות מוקצה י\"ג) אני רוצה לקדם בברכה את המצטרפים החדשים שלנו. ב\"ה פתחנו כאן בבית המדרש כולל ערב שפועל בכל ימי השבוע עד שעה מאוחרת בלילה. ישבו כאן אברכים וילמדו בעז\"ה. שמנו לעצמינו למטרה, בני הרב עובדיה ואני, להגדיל ולחזק את זה כמה שיותר. שיהיה פה לימוד תורה עד השעות המאוחרות של הלילה. ובשלבים נוספים אנחנו נוסיף עוד ועוד בשעות הלילה בעז\"ה, כי אין רינה של תורה אלא בלילה. א. 'מוקצה' הוא תלוי באדם אני רוצה לחזור לנושאים של מוקצה. דיברנו בשיעורים האחרונים על כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמלאכתו להיתר. התחלתי לפרט כל מיני סוגי כלים מתי נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור ומתי כלי שמלאכתו להיתר. והנה יש כלל אחד חשוב שצריך לשים לב בכל דיני מוקצה. שמשמעות 'מוקצה' היינו שאדם מקצה אותו מדעתו לשימוש בשבת. יש שזה בא מחמת איסור, ויש מחמת גופו שזה אינו כלי, וכן הלאה, אבל תמיד זה צריך להיות דבר שלא מיועד לשימוש בשבת. והעיקר הוא שזה תלוי באדם. אי ההשתמשות של האדם זה מה שעושה את הכלי למוקצה. ממילא כלי שמותר להשתמש בו, אנחנו מבינים שהוא יהיה מותר לגמרי כגון דברי מאכל או ספרי קודש, או שהוא יהיה כלי שמלאכתו להיתר, שמותר להשתמש בו ולטלטל אותו לכל צורך שהוא אפילו צורך קל. ב. ההבדל בין תקופת חז\"ל לימינו באיסור מוקצה ממילא כאשר עוסקים בהלכות מוקצה יש לשים לב, שהנה יש דברים שבזמן חז\"ל היו מוקצה והיום אינם מוקצה. ויש גם להיפך. הנה בשיעורים הקודמים דיברתי על שברי כלים, שבזמן חז\"ל שהם היו עניים, לא היו זורקים סתם שברי כלים לאשפה, כגון באופן שראויים לכסות בהם את הקדירה או שימוש אחר כיו\"ב. לעומת זאת כיום הרגילות לזרוק אותם. ודנו בזה פוסקי זמנינו, ואמרתי שהמסקנא היא שיש לנהוג כפי המצב כיום. שכיון שהמציאות היא ששברי כלים מיועדים לאשפה, ממילא דינם הופך להיות מוקצה. ויש בזה הרבה פרטי דינים וכמו שנתבאר בשיעורים הקודמים. ג. טלטול שופר בשבת הפוסקים דנים אם מותר לטלטל שופר בשבת. הנה הגמרא דנה לגבי טלטול שופר בשבת, ויש שם מחלוקת רש\"י ותוספות איך להסביר את דברי הגמרא. מדברי רש\"י משמע שהשופר הוא כלי שמלאכתו להיתר. אבל התוספות סוברים, שהשופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור, וכך סוברים רוב הראשונים. וזאת משום שהנה הכלל הוא שכלי שמלאכתו גם להיתר וגם לאיסור שוה בשוה, הרי שנחשב לכלי שמלאכתו להיתר. והנה בכלי שעיקרו לאיסור ויש בו שימוש גם של היתר, יש מחלוקת אם הולכים אחרי עיקרו, וכך כותב הביאור הלכה, או שהולכים אחרי רוב שימושו, וכמו שכותב הפרי מגדים. על כל פנים הכלי הזה עיקרו או רוב שימושו הוא לאיסור, וממילא הוא כלי שמלאכתו לאיסור שיש לו שימוש של היתר. בכלי שאין לו שום שימוש של היתר, זו מחלוקת הרשב\"א ובעל המאור. בעל המאור סובר שכיון שאינו יכול להשתמש בו להיתר הרי שנחשב למוקצה כמו מוקצה מחמת גופו ואסור. ו'צורך גופו' היינו השימוש הרגיל שלו כגון שהוא שימוש אך ורק של איסור. ובשיעורים הקודמים הבאתי דוגמאות, כגון מוצרי חשמל שאין להם שום שימוש, דיסקים טלפון סלולארי וכיו\"ב. לעומת זאת דעת הרשב\"א, ואני הוכחתי שרוב הראשונים וכמעט כולם סוברים כן, שכלים כאלו שאי אפשר לטלטלם לצורך גופו כי אי אפשר להשתמש בגופם, לצורך מקומם מותר להשתמש בהם. אם הם נמצאים במקום שמפריעים שם מותר לטלטלם. ד. השימוש בשופר והנה בזמן חז\"ל שופר נועד לתקיעה, וכך נראה מדברי רש\"י וכולם מסכימים לכך, וממילא הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי התקיעה בשבת היא שבות. דרך אגב, מכאן מוכיחים הפרי מגדים והרבה אחרונים, שכלי שמלאכתו לאיסור היינו אפילו באיסור דרבנן. וכמו כן רואים זאת לגבי התקיעה במוצאי יום הכיפורים, שהתוספות במסכת מגילה דנים אם בבין השמשות מותר לתקוע או לא, אבל ביום הכיפורים עצמו, מלבד בשנת היובל כשעם ישראל נמצאים בארץ ישראל, אסור כמו בשבת. אם כן שופר הרי ייעודו העיקרי הוא כדי לתקוע בו, רוב ועיקר שימושו של השופר הוא לתקיעה. אבל בזמנם היו משתמשים בשופר כבקבוק לתינוק. לא היה פלסטיק. - אני חושב שהתחילו להשתמש בפלסטיק מאז שהתחילו להשתמש בנפט של [ זמנינו. אבל נפט שכתוב במשנת במה מדליקין הוא לא הנפט של היום, זה משהו . זה גם מה שכתוב שאחת מהגזירות של היוונים היתה 'כתבו לכם על ]אחר לגמרי קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל'. הם גזרו על עם ישראל לכתוב על קרן השור שאינם מאמינים בקב\"ה. ולכאורה מה הסיבה שלהם לעשות כן, מה השימוש שיש בקרן השור. ואפשר לומר, שהמטרה שלהם היתה כדי שהתינוק מינקותו, כאשר הוא שותה מקרן השור, כשהוא ילמד אותיות, הדבר הראשון שהוא יראה זה את הקרן הזו, שאין לו חלק באלוקי ישראל! כמו שלהבדיל הערבים כולם ללא יוצא מן הכלל, מחנכים את הילדים שלהם מינקות לשנוא את היהודים, להתאבד כדי להרוג יהודים! מחנכים אותם להיות רוצחים! ואחר כך מתלוננים למה יש להם הרבה רציחות בינם לבין עצמם, הם מקדשים את הרציחה! על כל פנים שופר אמנם ניתן להשתמש בו להיתר, אך רוב שימושו ועיקר שימושו הוא לאיסור של התקיעה. ולפי רש\"י, וכפי שביארו התוספות בדבריו, אין הולכים אחרי הרוב, כיון שעצם הדבר שאפשר להשתמש בו להיתר הרי שהוא נחשב לכלי שמלאכתו להיתר. וכך למדו הראשונים ברש\"י. אבל התוספות עצמם ועוד ראשונים סוברים שהולכים אחרי עיקר שימושו, ממילא השופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור. ה. שופר הוא מוקצה מחמת חסרון כיס בימינו שמשתמשים בבקבוקים של פלסטיק, אין כיום שימוש בשופר להיתר, לא שותים איתו. ובימינו זה יותר גרוע, כיון שכיום מי שיש לו שופר הוא מצניע אותו בארון. הרי אף אחד לא יתן את השופר המיועד לתקיעה לילד לשחק, הוא חס עליו. זה לא סתם שהוא לא רוצה להשתמש בו. זה שונה מדיסקים וכיו\"ב שהם אינם ראויים לשימוש אחר ולכן לא משתמש בהם, לא בגלל שהוא מפחד שיתקלקלו אלא כי הם אינם מיועדים לזה כלל, ודרך בני אדם שלא להשתמש בזה לדבר אחר. לעומת זאת שופר אפשר למלאות אותו, לשחק עימו, אבל מה שלא עושים את זה הוא כי חס עליו הוא רוצה שיישאר כשר וטוב, אדם קונה שופר לכל החיים. אשר על כן כותב הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך, שבזמנינו השופר נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס. כמו סכין של מילה או סכין של שחיטה וכיו\"ב, כל דבר שאדם מקפיד עליו שלא להשתמש בו כדי שלא יתקלקל. הוא הדין בשופר. ו. טלטול טלפון סלולארי בשונה מכך הוא טלפון סלולארי שהוא שונה משופר. אמנם גם טלפון סלולארי בדרך כלל אנשים מקפידים לא לתת אותו לילד למשחק. אבל האברך המזוכך ביסורים קשים ומרים רבי אביחי נחמיה נחום בן אילנה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ב חשון תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת הסיבה שאדם לא נותן אותו למשחק וכיו\"ב היא כי זה חפץ אישי שבדרך כלל לא אוהבים לתת אותו. בדומה לכך הוא סיר, אני לא נוהג להשאיל סירים לשכנים, בדרך כלל אדם לא משאיל סירים, אבל זו לא סיבה להפוך את הכלים הללו למוקצה מחמת חסרון כיס. ממילא טלפון סלולארי הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואם הוא מונח בטעות על השלחן מותר יהיה להזיז אותו לצורך גופו ומקומו. - כמובן שצריך להיזהר, יש היום טלפונים שבנגיעה קלה נדלק בהם אור או [ .]זרם חשמלי כלשהו ז. טלטול טלפון סלולארי המשמש כשעון מעורר נשאלתי אם מותר לטלטל טלפון סלולארי שיש לו גם שעון מעורר. והנה זה שיש לו שעון מעורר זה סימן טוב, כיון שזה הופך אותו ממש לכלי שמלאכתו לאיסור שיש לו שימוש של היתר. ועל פי בעל המאור הוא לא יהיה מוקצה מחמת גופו. והנה, הניחו אותו בחדר והוא מצלצל, והוא מפריע לישון. וישנם שעונים שאם לא יכבו אותם הם יצלצלו גם שעתיים ושלוש, האם מותר להוציא אותו מהחדר. והנה זה שרוצה להוציא אותו זה לא נקרא צורך מקומו, כיון ש'צורך מקומו' היינו שרוצה להשתמש במקום בו הוא מונח. אבל כאן הוא לא רוצה את מקומו אלא רוצה שהטלפון לא יהיה פה ויפריע, לכאורה זה לא נקרא צורך מקומו. שהרי במקום זה יכול ללכת לישון בחדר השני, או להניח עליו חפץ וכיו\"ב. אבל לפעמים זה לא פשוט, אין לו מקום אחר לישון, ורוצה לפנותו ולהעבירו למקום אחר. הנושא הזה לא פשוט אם מותר להוציא אותו או לא. אשר על כן כדי להיות בטוח שזה בסדר, אם הטלפון הזה מפריע ממש, אפשר לטלטל אותו בשינוי. ח. מהו טלטול בשינוי גם בטלטול בשינוי יש הבדל בין שינוי ביד כגון באצבעות הקטנות, לא בדרך הרגילה, לבין טלטול באופן שגורר אותו ברגל. כיון שלגבי טלטול ברגל יש בזה מחלוקת, אבל להלכה אנחנו נוקטים שטלטול ברגל נקרא טלטול בגופו, וזה הרבה יותר קל מטלטול כלאחר יד. טלטול מן הצד זה טלטול בשינוי. לכן אם חושש שהטלפון יישבר וכיו\"ב רשאי לטלטלו בשינוי. ואם אפשר עדיף שילד קטן יטלטל בשינוי. להסביר לו בדיוק מה לעשות ושהילד יקח את זה בשינוי למקום שלא מפריע. והסיבה לכל זאת כיון שזה לא פשוט להגדיר טלטול הטלפון הסלולארי כטלטול לצורך מקומו. ט. טלטול בשר ודגים שאינם מבושלים אכן מביאים בשם הגר\"ש וואזנר בעל שו\"ת שבט הלוי שכותב שגם בימינו מותר לטלטל את השופר לצורך גופו ומקומו, ומביא ראיה שהנה כתוב בגמרא לגבי בשר חי שאינו מוקצה. מכיון שאמנם רוב בני אדם לא אוכלים אותו חי ורק בבבל היו אוכלים בשר חי, וכמו כן כיום אין אחד שאוכל בשר חי, ועדיין הוא אינו מוקצה. אשר על כן גם שופר למרות שכיום אין משתמשים בו להיתר עדיין אינו נקרא מוקצה. אבל האמת שהראיה עצמה 'ערבך ערבא צריך', שהרי בימינו זה פשוט לא נכון, יש כמובן סוגים של בשר, אבל חלק גדול מסוגי הבשר אוכלים אותם חי גם בימינו. וכמו כן דגים, שחז\"ל קבעו שהם מוקצה, בימינו זה השתנה, יש דגים שאוכלים אותם חיים. אשר על כן הכל תלוי בבני האדם. י. טלטול כלי נגינה שאינם חשמליים הנה יש כלי נגינה שהשימוש שלהם הוא חשמלי ויש כלי נגינה שלא. והנה כלי נשיפה שאינם חשמליים כגון קלרינט וכיו\"ב, הרי אף אחד לא משתמש בהם לשתיית מים, אין להם שום שימוש של היתר. הסיבה שלא משתמשים בהם להיתר, הוא לא בגלל שמפחד שיתקלקלו אלא כי הם לא מיועדים לזה, זה מיועד לשימוש של איסור בלבד, אם כן זה תלוי במחלוקת האמורה לעיל. וכיון שלהלכה אנחנו נוקטים כדעת הרשב\"א, הרי שכל כלי נגינה יהיו כלי שמלאכתו לאיסור. ולפיכך אם הם עומדים במקום שזה מפריע, אני צריך את המקום, הרי שייחשבו לכלי שמלאכתו לאיסור ויהיה מותר לטלטלם לצורך מקומם. יא. טלטול כלי היתר שלא לצורך בשיעורים הקודמים דיברנו על כלי אכילה ושתייה, ואני רוצה לחזור עליהם בקיצור כי יש ללמוד מהם כמה פרטי דינים. הנה יש דברים שחז\"ל הוציאום לגמרי מן הכלל, הנה צלחות, כוסות, מזלגות, סכינים, כל כלי הסעודה וכיו\"ב הם כלים שמלאכתם להיתר, ומותר לטלטלם גם מחמה לצל. כלומר גם לצורך הכלי עצמו שלא יתקלקל. אולם נחלקו הראשונים אם מותר לטלטל את הכלי שלא לצורך כלל, סתם יושב על השלחן ומדברים דברי תורה, מקשים קושיות מתרצים תירוצים, ולוקח את המזלג ומשחק בו בידו וכיו\"ב שלא לצורך כלל. ולהלכה מרן השלחן ערוך פסק שאסור. וז\"ל: \"כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו\". וכך סוברים רוב הראשונים. פוסקי זמנינו דנים על אדם עצבני, שהוא חייב שיהיה לו משהו לשחק ביד, הוא לא מסוגל לשבת סתם בלי משהו לשחק בו, האם זה נקרא צורך מסויים. ואכן, באמת כשהאדם לא מסוגל בלי שישחק באיזה כלי של היתר שיהיה לו משהו ביד, אפשר להקל. אבל סתם שלא לצורך אסור. ומרן ממשיך שם: \"וכתבי הקודש והאוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל\". הדין הזה בבית יוסף מביאו בשם הר\"ן שאומר, שמי שלא מסכים איתו עליו להביא ראיה. – כלומר שיש להוציא מן הכלל של כלים שלא לצורך שאסור - והוא גם בספרים המודפסים [ ,לטלטלם את כתבי הקודש שהם ספרי קודש . מה שאין כן צלחות כוסות קערות וכיו\"ב, ]לא צריך להיות דוקא ספרי תורה אפילו שמשתמשים בהם תדיר הרי הם בכלל גזירת מוקצה ואסור לטלטלם שלא לצורך כלל. יב. טלטול כלים ששימושם תדיר שלא לצורך והנה מרן לא כותב לגבי כלים ששימושם תדיר. הוא כותב רק לגבי כלים שמלאכתם להיתר שאסור שלא לצורך, ואוכלים וכתבי הקודש שמותר גם שלא לצורך. אולם כוסות וצלחות שמשתמשים בהם תדיר יש בזה מחלוקת, השלטי הגיבורים סובר שמותר, כיון שדינם כמו אוכלין וכתבי הקודש. ויש בזה נפקא מינה לכמה דברים ויבוארו להלן. אולם יש כמה אחרונים, ובראשם המאמר מרדכי, שמוכיחים מלשון מרן שאף כלים שמשתמשים בהם תדיר, כגון כוסות וצלחות וכיו\"ב, אסור לטלטלם שלא לצורך כלל. למרות שמלאכתם להיתר. דהיינו שכל צורך שיש לו מאותו הכלי זה כבר מתיר בטלטולו. כגון אם כלי עומד בצורה שיכול להישבר או להיגנב או להתקלקל שאפשר לטלטלה. הטענה של השלטי הגיבורים והרבה אחרונים עד הדור האחרון שסוברים שאפילו שלא לצורך כלל מותר בכלים ששימושם תדיר, היא, שהנה הר\"ן כותב לגבי מאכלים שלא היו בכלל גזירת חכמים, שהרי בזמן נחמיה גזרו על הכלים, ומלכתחילה לא גזרו על מאכל ועל ספרים. כך כותב הר\"ן. אם כן כותב השלטי הגיבורים, שגם הכלים הללו ששימושם תדיר מעולם לא היו בכלל הגזירה ולא נאסרו על ידי חכמים. אולם החולקים עליהם סוברים שאף הכלים הללו היו בכלל הגזירה אבל התירו אותם. וממילא אינם עדיפים מכלי שמלאכתו להיתר. יג. טלטול קערה ובתוכה פירות באחד השיעורים האחרונים דיברתי מה יהיה כשיש את שני הדברים יחד. כגון קערה שמונחים בה פירות. דהיינו כלי שמלאכתו להיתר שיש בתוכו מאכל. מה גורר את מה. האם הוא נחשב לכלי שמלאכתו להיתר, או שהמאכל שבתוכו יהיה חשוב יותר וממילא יהיה אפשר לטלטלו אף שלא לצורך. והבאתי ראיה מכמה שהרי הוא מיועד [ ראשונים שכותבים לגבי סיר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שאם יש בו תבשיל הרי שהוא כלי שמלאכתו להיתר. דהיינו שהוא לא ]לבישול ייהפך להיות כמו המאכל עצמו. דהיינו למרות שהסיר עצמו נעשה טפל למאכל שבתוכו, בכל זאת אינו כמו המאכל, אלא רק ככלי שמלאכתו להיתר. יד. גדר הדין של כלים חד-פעמיים - כלים חדשים, על משומשים שזורקים [ יש דיון בפוסקים על כלים חד פעמיים , אם הם כלים שמלאכתם ]אותם אני ייחד על זה שיעור בפני עצמו בעז\"ה בעתיד להיתר. שהרי הם ראויים לשימוש כמו כלי. השאלה היא אם יש להם דין כלי. שהנה אם אינם כלים הרי שהם נחשבים למוקצה מחמת גופו, שזה מוקצה חמור מאד. והנה יש פוסקים שסוברים שאי אפשר ליטול ידיים בכלים הללו למשל. וכמו כן יש סוברים שאי אפשר לקדש על היין בכוס חד פעמי. כתבתי על כך באריכות בהלכות נטילת ידיים, והבאתי את דברי הפוסקים בדור האחרון, שלהלכה מותר לקדש בהם וליטול בהם ידיים. כמובן שעדיף משום כבוד המצוה להשתמש בכלי רגיל, אבל אם יש צורך דוקא בכלי חד-פעמי מותר לקדש איתו או ליטול עימו ידיים. אשר על כן ודאי שכלים חד-פעמיים נחשבים לכלים, גם אם היה אסור לקדש איתו על היין, אבל דוקא בקידוש הוא כך כיון שצריך כלי חשוב לקידוש, אבל אי אפשר לומר שאינם כלי, אנשים שותים ומשתמשים בהם, הם כלים שראויים לשימוש. לכן כל הכלים החד-פעמיים נחשבים לכלים שמלאכתם להיתר. טו. טלטול פותחן בקבוקים וקופסאות לגבי טלטול פותחן בקבוקים זה תלוי במחלוקת אם מותר לפתוח בקבוקים או קופסאות שימורים בשבת. ולפי מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל פסק שמותר, ממילא הפותחן הוא כלי שמלאכתו להיתר. וכמובן שפותחן של בקבוקי יין שרק מוציא את השעם, כיון שלכל הדיעות זה מותר בשבת הרי שייחשב ככלי שמלאכתו להיתר. טז. טלטול כלים חדשים שלא הוטבלו יש לדון לגבי כלים חדשים שעדיין לא הוטבלו שאסור להשתמש בהם אם מותר לטלטלם. והנה רוב הפוסקים סוברים שכלי מתכת חייבים בטבילת כלים מדאורייתא, לגבי כלי זכוכית יש מחלוקת, האם הם נחשבים למוקצה בשבת? והנה אם אינם ראויים לשימוש כלל הרי שהם מוקצה לגמרי. וצריך לבדוק האם מותר להשתמש בהם בשבת או לא. הנה במשנה שאנחנו אומרים בכל שבת, פרק במה מדליקין, שנינו: \"ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים\" – אפילו בבין השמשות אסור להטביל כלים, וכל שכן בשבת. אבל צריך לדעת שהמשנה הזו מדברת על דיני טומאה וטהרה, שכלי טמא שבודאי אינו ראוי לשימוש מחמת שהוא טמא, שאסור להטבילו אפילו בבין השמשות וכל שכן בשבת. ובגמרא נאמרו כמה טעמים למה אסור להטביל כלי טמא בשבת. יש דעה שמא יבוא להוציא. ויש דעה בגמרא שמא יסחוט. ויש דעה שמא ישתמש בו לצורך תרומה והוא טמא. ודעת רבא בגמרא היא שזה נקרא מתקן. והנה הרא\"ש מביא את הרי\"ף שכתב את הטעמים האחרים על כלי טמא, ולא מביא את הטעם של מתקן. כלומר הרי\"ף אינו פוסק את הטעם הזה להלכה. וממילא לפי זה יהיה מותר להטביל כלי בשבת. ובימינו אף שאין לנו דיני טומאה וטהרה, גם כלי חדש אם אינו חושש משום מתקן אין מה לחשוש. אשר על כן אם יש אפשרות להטביל כלים בשבת, כגון שיש לו מקוה בבית, או במקום שמותר לטלטל, מותר יהיה להטביל כלים בשבת. לעומת זאת הרא\"ש חולק על זה, וסובר שההלכה היא כמו הטעם של מתקן וממילא אסור להטביל כלים חדשים בשבת. ומרן הבית יוסף למד בדעת הרמב\"ם שמותר. הרי שהרי\"ף והרמב\"ם מתירים כנגד הרא\"ש. שמעיקר הדין מותר להטביל כלים בשבת. אך יש כלל, (סימן שכג)להלכה מרן פוסק שגם במקום שפוסקים להלכה להתיר דבר מסוים, אם אפשר לעשות באופן שיהיה לכולי עלמא זה עדיף. אם כן כאשר יש אדם שבביתו כולם ב\"ה יהודים, לא מסתובבים גוים בבית שלו, ואין לו כלים והוא צריך כלים לשבת, מותר יהיה להטבילם בשבת. אכן אם יש גוי, יכול לתת את הכלי לגוי במתנה, וממילא הרי כל הדין של טבילת כלים כשזה עובר לרשות הישראל מרשות הגוי, אבל אם זה עדיין שייך לגוי, כגון שיש לו שכן גוי ולוקח ממנו בהשאלה כלים, מותר להשתמש בכלים הללו. וז\"ל מרן שם: \"מותר להטביל בשבת כלי הטעון טבילה ויש אוסרים\". וכלל הוא בידינו 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם'. ולכן מותר להטביל כלים בשבת. ומוסיף: \"וירא שמים יצא את כולם, ויתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינו צריך טבילה\". בחו\"ל זה מצוי מאד שיש גויה בבית שמנקה את הבית ומסדרת, וזה הפיתרון, לתת את הכלי לגויה ולבקש ממנה בחזרה שתשאיל לו את הכלי. והנה הרמ\"א בדרכי משה חולק על מרן וסובר, שאסור להטביל כלים חדשים בשבת. ויש לדון לכאורה אם הכלי שעדיין לא הוטבל הוא מוקצה או לא. וזה תלוי בזה, לפי הרא\"ש הוא יהיה מוקצה משום שהרי אסור להטביל בשבת. וכן לפי הרמ\"א. מאידך גיסא, לדעת הרי\"ף והרמב\"ם ומרן השלחן ערוך, הכלי לא יהיה מוקצה בשבת. אבל מכיון שהפתרון לתת את הכלי לגוי מועיל גם לפי הרמ\"א, אפילו שאחר כך אני לוקח את הכלי מהגוי כיון שהוא מסכים, זה מועיל. הוא יודע שזה רק בגלל צורך השבת, ולכן הגוי עושה קנין וזה שייך לו. הפתרון הזה מועיל גם להרמ\"א. ממילא כלי שלא הוטבל נחשב לכלי שמלאכתו להיתר. נפקא מינה אם הוא נמצא במקום בו עלול להתקלקל או להישבר או להיגנב, מותר לטלטלו. יז. טלטול כלי שנאסר ללא הגעלה אם יש למשל סיר של בשר שנפל לתוכו חלב, או להיפך, שהכלי הזה צריך הגעלה, אך ניתן להתשמש בו ללא הגעלה בצונן, כך פסק מרן השלחן ערוך ביו\"ד. אם כן יש לו שימוש של היתר, והרי הוא לא נחשב למוקצה, וממילא נחשב לכלי שמלאכתו להיתר. יח. טלטול בגדים שלא לצורך הנה לעיל נתתי דוגמאות לכלי שמלאכתו להיתר רגיל, ולכלים ששימושם תדיר. והנה יש לדון לגבי בגדים שהם מונחים על גוף האדם. שהם שונים מצלחות וכוסות, כיון שהם על הגוף ממש. וכמו כן משקפיים זה נמצא על גופו וזה חלק ממנו. הרי להלכה אנחנו נוקטים למשל לגבי טילטול בשבת, כיצד מותר לצאת לרשות הרבים בבגדים, ונאמרו בזה כמה טעמים, או שזה חלק מגוף האדם, או שאי אפשר בלא בגדים. השאלה היא האם בגדים דינם יהיה שהם כלי שמלאכתו להיתר, או שזה יהיה כמו דברי מאכל. ואולי בגדים מעולם לא היו בכלל הגזירה. ובכלל הנידון הוא לגבי תכשיטים משקפיים שעון וכיו\"ב. הרבה פוסקים כותבים שבגדים אינם כלי, זה עדיף מכלי שמלאכתו להיתר וזה מותר אפילו שלא לצורך כלל. והנה אני בדקתי, ורוב מי שכותבים שבגדים הם כלי שמותר אפילו שלא לצורך כלל, הם סוברים שגם כוסות וצלחות מותר שלא לצורך כלל. אולם להסוברים שכוסות וצלחות אסורות בטלטול שלא לצורך, האם נגיד שדינם שונה בבגדים. והנה בהתחלה חשבתי שיש כאן ספק ספיקא, מצד אחד, שמא כוסות וצלחות מותר להשתמש בהם אפילו שלא לצורך כלל, כמו השלטי הגיבורים, ואם תמצא לומר שאסור, שמא בגדים עדיפים כיון שנמצאים על גוף האדם. אולם לעיל אמרנו שלדעת מרן השלחן ערוך, וכך לומד המאמר מרדכי ועוד אחרונים בדעתו, שגם כוסות וצלחות אסורים בטלטול שלא לצורך כלל. וכמו כן יתירה מזאת המאירי כותב בפירוש, שבגדים נחשבים לכלי שמלאכתו להיתר. רואים בפירוש בדבריו שגם טלטול בגדים שלא לצורך כלל אסור. לכן יש לומר, שאמנם יהיה מותר לסדר בגדים בארון, זה נקרא צורך לסדר אותם. אבל אם שלא לצורך כלל, סתם להוציא ולהחזיר זה יהיה אסור גם בבגדים. יט. טלטול כרים שמיכות ומגבות שלא לצורך והוא הדין לגבי כרים, שמיכות, מגבות וכיו\"ב, שאם רוצה לסדר אותם מותר, אבל שלא לצורך כלל יהיה אסור. מותר לסדר את הבית בשבת, אפילו את חדר השינה כשכבר אינו רוצה לישון עוד. פעם דיברתי על זה אם מותר לסדר את המיטה בשבת. ואמרנו שכיון שזה לא נח להשאיר את החדר לא מסודר מותר לסדרו בשבת. יש אנשים שמקפידים שהחדר שינה יהיה נאה ומסודר, ומיד לאחר השינה - בישיבות היו מקפידים עלינו מאד. בישיבה קטנה [ .מסדרים מהר את המיטה היכן שלמדתי, היו באים לבדוק בבוקר האם סידרנו את המיטות כדי שהחדר לא יראה הפוך, זה לא נאה ולא מסודר. וזה היה בימות החול, וכל שכן שבשבת כך . בשבת הבית צריך להיות נקי נאה ומסודר, לכן זה בודאי נקרא צורך. ]צריך להיות אבל סתם שלא לצורך, לטלטל בגדים, משקפיים, שעון וכיו\"ב, אסור. אכן אם רוצה רק להראות את הבגד או את השעון וכיו\"ב לחברו זה מותר, כיון שזה צורך קטן. אמנם המאירי מחמיר שגם בגדים ייחשבו לכלי שמלאכתו להיתר וממילא אם אין צורך זה אסור, אך במקום שיש ספק אם יש צורך ואפילו צורך עתידי המאירי כותב שיש להקל. כ. טלטול בגד ים בשבת הנה רוב האנשים לא משתמשים בבגד ים רק למים, אולם עיקרו עשוי לשם שחיה במים. אבל חלילה לומר שבגד ים יחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, זה כלי שמלאכתו להיתר. למרות שברור מאוד ששחייה בבגד ים אסורה מן הדין ממש, צריך ליזהר בזה מאד. היום יש אנשים שיש להם בריכה, שידעו שבשחייה בבריכה בשבת אפשר להגיע לאיסורי תורה, מספיק שיש לו בגד ים שהוא נספג והוא יושב עליו, הרי שהוא סוחט בשבת. כא. שריית בגד במים בשבת כמו כן כשנכנס עם הבגד ים למים הרי שהוא מכבס בשבת. והנה יש מחלוקת בבגד ים נקי אם מותר לשרותו במים. אמנם חז\"ל אמרו 'שרייתו זהו כיבוסו', אך בבגד נקי נחלקו הראשונים, יש ראשונים שמתירים ויש שאוסרים. יש קושיא מפורסמת ששואלים הראשונים, שמצד אחד חז\"ל קבעו לנו שלא צריך דוקא שיפשוף, שהרי שרייתו של הבגד זהו כיבוסו, מצד שני כתוב, שמי שהולך להקביל פני אביו או רבו ביום הכיפורים עובר במים עד צווארו ואינו חושש. וכמובן מדובר שהוא לבוש בבגדים. וכמו כן איתא שנדה מערמת וטובלת בבגדיה, הרי שאין איסור לשרותו במים. ונאמרו הרבה שיטות בראשונים איך להסביר. ונאמרו בזה שני תירוצים מרכזיים. תירוץ אחד בראשונים הוא, שלעבור במים כשהולך בנהר זה דרך ליכלוך. וזו הסיבה שמותר לנגב ידים במגבת כי זה דרך ליכלוך, זה לא כיבוס, אפילו שהידים מלאות מים זה נקרא דרך ליכלוך. הרי מגבת שמנגבים בה הרבה היא נמאסת וצריך לכבס אותה מחדש, לכן זה דרך ליכלוך. פסק כמו התירוץ הזה. (סימן שב) ומרן השלחן ערוך חלק מהראשונים כתבו תירוץ נוסף, שמכיוון שלא מתכוון לכבס, וגם שהבגד הוא נקי, באופן כזה זה מותר. ויש מחלוקת עצומה באחרונים אם מרן סובר כך. אמנם . אבל יש שלוש מקומות בשלחן ערוך שמדבר בנושא הזה (שם)הוא מזכיר את זה ויש סתירות. ואכמ\"ל.(סימנים שב, שיז, שלז) כב. זילותא דשבת ולהלכה בודאי שראוי להחמיר. אם כן ברגע שנכנס למים, אם הבגד אינו נקי אין שאלה שזה אסור, זה מכבס דאורייתא. וכשהבגד נקי, זה תלוי במחלוקת הראשונים אם עובר על איסור או לא. ויש להוסיף על כך שאפילו בהליכה עם הבגד ים הזה הוא כבר סוחט קצת. ועוד, שזה ממש זילותא דשבת, אין לך עובדין דחול גדול מזה. פעם אדם אחד בא לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ואמר לו, שבשביל לשמור על הבריאות שלו הוא הולך ב'הליכון' בבית, ורוצה להפעיל אותו עם שעון, והוא נהנה מזה ובשבילו זה עונג שבת, זה לא לרפואה שהרי אם זה לרפואה אסור. אבל הוא עושה את זה להנאתו בלבד אם מותר בשבת. ואני הייתי נוכח שם ושאלתי אותו, הרי כפי מה שאני יודע יש בהליכון כל מיני דברים אלקטרוניים שהקצב יכול להשתנות לפעמים ואז הוא מפעיל יותר כח חשמלי, זה משתנה. אבל הוא אמר שלא, שבהליכון שלו ברגע שהוא הולך עליו זה פועל אותו הדבר בלי שום שינוי תנועה ותחבולה כלל ועיקר. ואז אאמו\"ר אמר לו שאסור. היה שם תלמיד חכם נוף שנכח שם ושאל אותו, למה זה אסור? הרי הוא לא עושה שום פעולה חשמלית והוא נהנה מזה, הרי זה כמו שכתוב בשלחן ערוך שמותר לבחורים לרוץ. אולם אאמו\"ר השיב לו 'אל תבלבל את המוח'... אני לא יודע למה הוא לא רצה לענות לו. והרב ההוא ניסה שוב פעם לשאול, ואאמו\"ר ענה לו שוב באותם מילים... אני חושב שהסיבה של אאמו\"ר היתה, שהנה הוא בעצמו היה לו בבית הליכון הזה בשביל הבריאות שלו, ונראה שהסיבה שאסר אפילו כשזה לא לצורך בריאות, בגלל שזה זילזול בשבת. כל שכן שחיה בבריכה בשבת זה ממש איסור. והנושא של הבגד ים הוא הכי גרוע מכיון שזה איסורא דאורייתא. כג. בגד ים העשוי חומר סינטטי ארוג יש לשים לב עוד לגבי בגד ים, שאמנם יש בגד ים שלא תהיה בו בעיה של כיבוס או סחיטה, אך אני חושב שהיום לא יכול להיות דבר כזה. שהנה אמנם רוב הבגדים עשויים מחומר סינטטי, ויש דיון בפוסקים וכתבתי על כך באריכות בהלכה ברורה חלק י\"ט, בבגד העשוי מחוצר סינטטי ארוג, הוא עשוי מחוטים חוטים שיש בזה משום סחיטה וכיבוס בשבת. כיון שזה לא דומה לבגד מעור, שזה חתיכה אחת של עור. וכמו כן שגם בעור יש דברים שאסור לעשות בהם כמו שיפשוף וכיו\"ב. והנה אם יבוא אדם ויאמר שיש לו בגד ים שכולו עשוי מחתיכה אחת פלסטיק לא ארוג, גם כן אני אאסור לו, כי לא יתכן לעשות כך, זה לא כמו המנורה בבית המקדש, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שהיתה מקשה אחת, הרי בגד ים צריך לעשות אותו בחלקים ואת החלקים הללו תופרים בחוטים. ולפעמים החוטים הללו אינם ניילון. וגם אם יהיו חוטי ניילון, הרי החוטים הללו נעשים כמו אריגה וממילא נהיה חשש של כיבוס וסחיטה. ולכן אין היתכנות בבגד ים גם סינטטי, שלא לעבור בו איסורים. כד. הבגד ים אינו מוקצה אכן עצם האיסור לא נעשה בלבישה של הבגד ים, אלא אם ישתמש בו לדבר של איסור. פעם הסברתי שיש מחלוקת ראשונים לגבי פמוטים שמדליק בהם, ומניח עליהם את הנר שכמובן שהפמוטים הללו אסורים בטלטול משום שהם (סימן בסיס לדבר האסור, זה אחד מסוגי המוקצה. אולם דעת מרן השלחן ערוך שאם עשה תנאי על הפמוטים הללו מערב שבת שאחרי שיכבה הנר יוכל רעט) לטלטלם מותר. והנה דנים הראשונים, על פמוטים כאלו שאין בהן עכשיו נר דולק, שהם היו בסיס קודם לכן אבל עכשיו הם לא בסיס, האם הם נחשבים לכלי שמלאכתו לאיסור, או כלי שמלאכתו להיתר. דעת מרן השלחן ערוך נראה בכמה מקומות שזה כלי שמלאכתו להיתר. בעבר השתמשתי בנימוק הזה לגבי תפילין, שייחשבו לכלי שמלאכתו להיתר. וממילא גם בנידון דידן, כדי שייחשב כלי שמלאכתו לאיסור צריך שיעשה מלאכה בגופו. כגון פטיש הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי הוא מייועד לדפוק בו מסמרים וכיו\"ב, וכן סיר שעיקר ייעודו הוא לבישול, עושים מלאכה בגופו, אבל פמוטים זה רק הבסיס לאיסור, לא עושים מלאכה בגופו. ממילא כל שכן בגד ים, שהלבישה עצמה אינה אסורה, ורק אם ישחה איתו יבוא לכלל איסור. לפיכך אם אדם חשב ללכת לשחות ולבש את הבגד ים, וברגע האחרון בא אליו תלמיד חכם ואמר לו, אדוני, אסור, זה סוחט, מכבס, עובדין דחול, הכל ביחד, ומחמת כן החליט שלא לשחות, האם הבגד ים הזה נחשב למוקצה? ודאי שלא. וכמו כן אם יותר נוח לאדם ללבוש בגד ים, מותר ללובשו בשבת. דין בגד ים הוא כמו כל הבגדים. כה. טלטול דברים כבדים בשבת כגון במקום שיש עירוב, או שהסוכה בתוך הבית. להעביר מיטה מהבית לסוכה, מותר, אם אין בעיה של הוצאה מרשות לרשות, שמותר לטלטלם כל זמן שיש איזה צורך שהוא. כגון בליל חג הסוכות רוצה שמלאכתם להיתר. הרמב\"ם מזכיר בפירוש כיסאות, בעל המאור מזכיר שולחנות, הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא לגבי כיסאות ושולחנות שהם כלים להימנע מזה זה זילזול בכבוד השבת.המטה כדי שיוכל לישון בה אין בעיה. אבל סתם לטלטל כלים כבדים כאשר יכול אם יש צורך כמו למשל שצריך לישון בסוכה ואין לו מיטה בסוכה, ומטלטל את לא ראוי לאדם לטלטל כלים כבדים בשבת כאשר הוא יכול לעשות את זה בחול. הופך אותו למוקצה, ומותר לטלטל כלים כבדים. אבל כותב בספר חסידים שזה אבל יש דבר שצריך להיזהר, הנה מרן השלחן ערוך פוסק שכובד של כלי לא והוא ענין הגון וטוב מאד\".פירוש טוב ויפה, ופירוש 'שבתון' כך הוא, שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל, תורה 'שבתון' – שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח. ומסיים הרמב\"ן: \"וזהו ודבר דבר', זה פוגע במה שהתורה קבעה שהשבת צריך להיות מנוחה, לכן אמרה ודאי שלא\" – כלומר אל תגיד שמקח וממכר זה רק דרבנן משום 'ממצוא חפציך החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפועלים משכימים למלאכתם ועושים עצמם כחול, איסור דאורייתא. \"לא שיטרח כל היום למדוד התבואות, ולשקול הפירות, ותהיה מלאכה מהתורה\". דהיינו הרמב\"ן סובר שכל 'ממצוא חפציך ודבר דבר' - יש בזה בשבתות וימים טובים, אפילו מדברים שאינם מלאכה, כן אפילו דברים שאינם אני אקריא לכם את לשון הרמב\"ן על התורה: \"שנצטוינו מהתורה להיות לנו מנוחה שבת, ואם זה ראוי לעשות כך לכבוד שבת.מה שכתוב 'שבתון'. לכן זה כלל שצריך תמיד כל דבר לחשוב אם זה פוגע בכבוד להזיז שלחן כבד וכיו\"ב דברים שאפשר לעשותן לפני השבת, אנחנו עוברים על עצמנו יותר מדאי בשבת, זה יהיה אסור. לפי זה אנחנו יכולים ללמוד שאם באים רואים בדברי הרמב\"ן, שכל העניינים שיש בהם עבודה שאנחנו מטריחים את 'עובדין דחול', או לפי הרמב\"ן בגלל שכתוב 'שבתון'.כבוד השבת, למרות שאין בזה משום איסור מוקצה כלל, אבל יש בזה איסור משום להפעיל הרבה כח כדי לטלטלו למה שיעשה את זה בשבת?! אלו דברים שאינם ביום שבת להזיז ארון, נכון שהוא כלי שמלאכתו להיתר, אבל ארון כבד שצריך אם כן הוא מקפיד, ובאופן כללי כובד לא הופך אותו למוקצה. כגון אם אדם רוצה לפני השבת. למרות שכאמור מרן פוסק שכובד הכלי לא הופך אותו למוקצה, אלא הרמב\"ן כל דבר שיש בו טירחא, צריך לשבת ולחשוב אם יכולתי לעשות את זה לעשותם לפני השבת, ומשאיר את זה בכוונה לשבת, שזה ממש איסור. ולפי וכמו כן כתב בספר חסידים, שאם אדם משאיר דברים כאלו כבדים, ויכול היה להלכה את הרמב\"ן. אבל מדברי כל שאר הראשונים רואים שזה לא דאורייתא כל בשבת יהיה אסור מדאורייתא. למרות שהריטב\"א בסוף מסכת ראש השנה מביא נדפס, שאנחנו לא נוקטים להלכה כמו הרמב\"ן. שהרי לפי הרמב\"ן מקח וממכר אני כתבתי תשובה ארוכה ובעז\"ה היא תפורסם בהלכה ברורה חלק כ' שעדיין לא הדברים האלו. אבל ודאי שזה לא הגון ולא טוב ולכל הפחות איסור דרבנן יהיה בזה. מה חשוב יותר: קדושה – או אמן יהא שמיה רבאעניית 'ברכו' כשלא שמע מהחזן שאלה: מי שלא שמע את הש\"ץ כשאמר 'ברכו', אך שמע את הציבור אומרים 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' - האם רשאי לענות עמהם? תשובה: מי שלא שמע מהש\"ץ כשאמר 'ברכו', רק שמע מהקהל שאמרו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', עונה עמהם גם כן. אבל אם שמע רק את הש\"ץ לבדו חוזר ואומר 'ברוך ה' המבורך' לא יענה עמו, אלא יאמר אמן על דבריו. מקורות: עיין בדברי הרמ\"א (סימן קלט ס\"ו). וכן פסק המשנה ברורה (סימן נז סק\"א. וע\"ע בביאור הלכה ד\"ה ועונים). וכ\"כ בבן איש חי (ש\"א פרשת ויגש סי\"ז) ובכף החיים (סימן נז אות א וסימן קלט אות מב). ועיין בשו\"ת אור לציון ח\"ב (פ\"ה סט\"ז) שכתב דהיינו דוקא אם אינו חייב באמירת ברכו זו, כגון שכבר התפלל, או אפילו יתפלל במנין זה אלא שיענה ברכו שבסוף התפלה, או ברכו שבקריאת התורה. אולם אם חייב באמירת ברכו זו, כגון שעדיין לא התפלל ובדעתו להתפלל במנין זה (ולא יענה ברכו שבסוף התפלה מחמת שייצא מוקדם, וכדומה), לא יענה ברכו, אלא יענה רק אמן. משום שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן קכד ס\"ח) שמי שחייב בברכה והש\"ץ בירך אך לא שמעו, אע\"פ שיודע איזו ברכה מברך הש\"ץ, לא יענה אחריו אמן. ע\"ש. והפוסקים הנ\"ל לא חילקו בכך, אולם במציאות בדרך כלל ישמע ברכו האחרון.תפילה בנץ ביחיד - או לאחר הנץ במנין שאלה: האם עדיף להתפלל תפילת שחרית בנץ החמה אף כאשר אין מנין, או שעדיף להתפלל במנין לאחר הנץ? תשובה: תפילה במנין אינה חיוב מן הדין אלא מצוה מן המובחר לדעת מרן השלחן ערוך, ולפיכך הנכון להתפלל במנין לאחר הנץ. ומכל מקום יקרא קריאת שמע קודם הנץ החמה. כי יש מצוה לקרוא קריאת שמע קודם הנץ, אף אם אינו מתפלל כל תפילת שחרית. וכן מי שקם משנתו זמן מועט קודם הנץ החמה ולא יספיק להתפלל, ישתדל לקרוא לכל הפחות קריאת שמע קודם הנץ. מקורות: הנה בביאור הלכה (סימן נח ס\"א ד\"ה ומצוה) כתב, שהזהירים לקרות כותיקין, מותר להתפלל ביחיד אם אין להם מנין. וכ\"כ בשו\"ת אור לציון (ח\"ב פ\"ז ס\"ה). אולם דעת מרן השלחן ערוך (שם) שתפילה בנץ החמה הוא רק מצוה מן המובחר. אמנם יש מקום לומר שאף תפילה במנין אינה חיוב גמור, ומאידך תפלה בנץ לדעת רבים מהראשונים היא חיוב. וי\"ל לכאן ולכאן. ומ\"ז בשו\"ת איש מצליח ח\"א (סימן טו, בדפו\"ח עמוד רל והלאה) כתב שעדיף שיתפלל במנין אחר הנץ. וכ\"כ מרן הגר\"ע יוסף בילקוט יוסף ח\"א (עמוד קלט) שכיון שרובא דעלמא קשה להם לכוון בתפלה, תפילה בציבור עדיפא. ורק מי שיודע בעצמו שיוכל לכוון יפה בתפלתו, עדיף להתפלל בנץ ביחידות. ע\"ש. וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"א (חאו\"ח סימן אות ח-ט). וכ\"כ בהלכה ברורה (סימן פט ס\"ו). וע\"ע בקובץ תשובות להגרי\"ש אלישיב ח\"א (סימן טו). ועכ\"פ אף לביאור הלכה הנ\"ל היינו למי שרגיל להתפלל בנץ החמה. אולם מכל מקום מצוה לקרוא קריאת שמע קודם הנץ אף שאינו מתפלל תפלת שחרית, וכמ\"ש בשלחן שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ספר 'חמדת ימים' יש ויכוח לגבי ספר 'חמדת ימים' מי חיברו. שהנה מי שהדפיס אותו הוא שנה. והוא שמצא את הספר 003-רבינו ישראל יעקב אלגאזי שחי לפני כ והביאו לדפוס. יש שטוענים כטענת המהרי\"י אלגאזי שספר זה חיברו תלמידו של רבינו חיים ויטאל. מנגד יש שטוענים שהוא היה שבתאי, כלומר שהיה מקובל גדול, אבל לצערינו בתקופות ההם היו הולכים אחרי שבתי צבי שר\"י. ואם הוא היה שבתאי לא יכול להיות שהיה תלמידו של מהרח\"ו, שנה קודם תקופת שבתאי צבי שר\"י.08-07-כיון שמהרח\"ו חי כ הסיבה לטענה זו היא מחמת שמצאו בספר קטעים שיש משמעות כאילו שבתי צבי, מזכיר שם 'צבי' הרבה, וכל מיני דברים שזה נראה כך לכאורה. יש הטוענים שיכול להיות שבאמת היה מקובל קדמון והשתרבבו לתוכו השתמשו בספר הזה ומצטטים אותו. החיד\"א מצטט אותו, וכמו כן רבינו דברים אחרים. וזה ויכוח שלא הוכרע. אבל האמת היא שרוב גדולי ישראל חיים פאלאג'י ועוד. והם השתמשו בספר הזה לענייני קבלה. זה ספר מוסר חזק מאד, יש שם הרבה מוסר, חסידות, וקבלה, והשתמשו בו למרות כל הטענות. אכן היו שנמנעו. והנה החמדת ימים תיקן לומר כל מיני תפילות בפתיחת ההיכל, ובחלק מהמחזורים נדפסו התפילות הללו. ואני זוכר שכשהייתי ילד קטן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתפלל בבית הכנסת 'בורוכוב', והיה אומר את התפילות הללו, אולם לאחר מכן במשך השנים הפסיק, אבל זה לא ראיה שהתנגד לו, אלא בגלל שגם כך יש עליהם ויכוח, ובנוסף לכך זה טורח ציבור, זה ממש ארוך, ולכן מאז שחזר לירושלים בשנת תשל\"ד, ביטל את זה בבית הכנסת שלו. ואני זוכר טוב שמעולם לא אמרו את התפילות של החמדת ימים בפתיחת ההיכל, ואמר לי פעם בפירוש שזה ארוך מאד וזה טורח ציבור! הרב יצחק מאזוז אנשים אין להם סבלנות, חלקם קוראים את זה, וחלקם סתם מדברים בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"174.pdf","content":"טלטול כלים שמלאכתן| ההבדל בין כלים שמלאכתן להיתר לדברי מאכל וכתבי הקודש| דברים לזכרו של הגה\"צ רבי חיים וואלקין זצוק\"ל נושאי השיעור: טלטול פיסות נייר של ספרי קודש המוטלים | טלטול ספרי קודש שנקרעו ובלו| טלטול כלים שמלאכתן להיתר שלא לצורך| להיתר שמשתמשים בהם תדיר הפולמוס אודות כתיבת | קדושת ספרי קודש שבימינו| טלטול ספרי קודש המוטלים בביזיון במקום שאין בו עירוב| טלטול תפילין המוטלות בביזיון| בביזיון חיוב גניזה לספרי הקודש שלא למדו בהם | כניסה לבית הכסא עם ספר קודש בכיסו| אם אפשר לצאת ידי מצות מצה במצת מכונה| ספרי תורה בהטבעה בדפוס קריאת עיתונים וספרי סיפורים | אודות הפרסומות שנמצאות בעלונים| מרבה בשיעורים במלאכת הוצאה| להיזהר מ'עלונים' שאין דעת חכמים נוחה מהם| טלטול כלי נשק בשבת| עיון בספר טלפונים בשבת| קריאה ומכירה של עיתונים וספרים שאינם דתיים| קריאה בספרי מדע, רפואה וספרי בישול בשבת| בשבת 174 גליוןמיום א' י\"ב חשון תשפ\"ג פרשת וירא דיני מוקצה בספרי קודש (הלכות מוקצה י\"ד) א. הגאון רבי חיים וואלקין זצוק\"ל אני מתחיל את השיעור באיחור מכיון שהייתי בלווייתו של המשגיח הגאון הצדיק רבי חיים וואלקין זצוק\"ל. שהיה ממש ידיד נפש ולא רק שלי, אלא של כל הספרדים. היה משגיח בישיבת 'עטרת ישראל'. אני דיברתי שם בלוויה ואמרתי שמצד אחד הוא גם היה משגיח פה בבית המדרש 'יחוה דעת'. הוא היה בא לתת כאן שיחות באופן קבוע במשך הרבה שנים. וזה אומר שהוא התחבר וידע לדבר ברמה של האברכים החשובים ביותר, זה דבר שאין לתאר. וגם אחר כך כשחלה והיה לו קשה מאד הדיבור, השיחות שלו היו קצרות יותר, אבל הוא לא ויתר לבוא לפה תמיד. אנחנו לא ויתרנו עליו, והוא לא ויתר עלינו. הוא היה בא ונותן שיחות והאברכים היו משתוקקים ממש לשמוע את התורה שלו. אבל מצד שני היה עוד דבר אצלו, שהוא ידע לדבר גם אל הבחורים שאפשר לומר שהוא עשה מהם יש מאין. זה היה הפלא ופלא איך שידע לדבר לכל אחד לפי הראש שלו, לפי רוחו של כל אחד ואחד. הוא היה מקרב את הבחורים, היתה לו אהבת הבריות, מתיקות כזאת שאין לתאר. הוא היה מדבר כל כך יפה לכל בחור ובחור, מקרב כל אחד. זכורני, שהיו בחורים שהיתה להם בעיה שלא היה להם כל כך חשק ללמוד, חסרה להם אהבת התורה, והוא היה קובע איתם חברותא בבית שלו, לא פחות ולא יותר! הבית שלו היה פתוח, הבחורים הרגישו כמו שזה הבית שלהם, נכנסים ויוצאים כל הזמן. והוא היה לומד חברותא עם הבחורים מלבד במוסר הוא היה לומד חברותא בעיון עם הבחורים. ואפשר לומר שיש כמה תלמידי חכמים מופלגים ממש שאם לא הוא לא היו יוצאים שום דבר! הוא היה משגיח של ישיבה ענקית של מאות בחורים, אבל אצלו כל בחור ובחור היה עולם ומלואו. הוא התייחס באהבה גדולה אל כל בחור. והוא זכה באמת, יש לו יד בהרבה הרבה גדולי תורה. זה לא רק מוסר, זה לא רק מידות, אלא גדולי תורה ממש הוא הוציא מתחת ידו. הוא היה נוסע הרבה לחו\"ל. אני כמה פעמים נסעתי איתו, ובמיוחד אצל הספרדים, אני ראיתי בארגנטינה למשל, שהוא היה מגיע כמו מלך בגדוד. כולם נהו אחריו, כל כך היו אוהבים אותו, כל כך היו שמחים בו. והוא היה שמח בהם. כמה יראת שמים הוא הכניס שם! זה ממש היה הפלא ופלא. יש לנו כאן בכולל הרבה בוגרים תלמידים שלו, הרבה מהם הוא הכניס לפה, הוא ביקש מאיתנו להכניס, ותמיד על מי שהוא ביקש הם היו מבקשי ה', המצוינים ביותר הוא שלח אלינו וראינו בהם ברכה תמיד. אהבנו אותו ממש כמו אח, בידידות שאי אפשר לתאר. רק לאחרונה הייתי בישיבה שלו, הוא הקים ישיבה לבחורים שצריכים חיזוק, והוא ישב עם הבחורים הללו במשך השנים האחרונות, וגם כן עשה מהם תלמידי חכמים, מבקשי ה'. הייתי שם והוא בא והוא ישב שם, כאב לנו לראות כמה ייסורי גוף הוא עובר, נורא, קשה מאד. אבל למרות זאת הוא המשיך והמשיך עד הסוף. חבל על דאבדין. ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים. בעז\"ה הוא ימשיך להתפלל על כל התלמידים שלו. ב. גזירת המוקצה היתה כבר בזמן דוד המלך כתוב שישנם שני דברים שהם (סימן שח סעיף ד) כבר ביארנו שבשלחן ערוך מותרים יותר מאשר כלי שמלאכתו להיתר. והם, דברי מאכל, וספרי קודש. ויש לברר למה הדברים הללו שונים שהם לגמרי מותרים, אפילו שלא לצורך כלל. הנה כשהתחלנו ללמוד הלכות מוקצה הסברנו, שבמוקצה ישנם שני דברים, יש גזירת חכמים על מוקצה שהיא גזירה קדומה מאד, כפי שרואים בגמרא במסכת שהונהגה בזמן דוד המלך, כשדוד המלך נפטר הוא היה מוטל בחמה, (ל:)שבת ושלמה המלך שלח לחכמי הסנהדרין, 'אבא מת ומוטל בחמה'. והם אמרו לו הנח עליו כיכר או תינוק, כיון שכך יהיה מותר לטלטלו אגב הכיכר או התינוק. רואים - הפוסקים כבר דנים אם אפשר ללמוד מזה לשאר סוגי [ .שזה כבר נהג בזמנם . מוקצה זו גזירה ]מוקצה, אם אפשר לטלטל דבר איסור אגב דבר היתר ואכמ\"ל קדומה, דוד המלך חי קודם בית ראשון. זה המקור שיש לנו על מוקצה שנהג הלכה למעשה בזמנם. ג. כלים שמלאכתן להיתר שהגזירה על טלטול כלים היתה בזמן נחמיה (שבת קכג:)מאידך גיסא, הגמרא אומרת שחי בתחילת תקופת בניית בית המקדש השני שבני ישראל עלו מהגולה. שאז נחמיה ואנשי כנסת הגדולה ראו שאנשים מזלזלים באיסורי שבת. ואסרו את - היום כשאנשים מזלזלים באיסורים, יש רבנים שאומרים [ .טלטול הכלים בשבת שיש לוותר... נעשה פשרות על חשבון השבת. אבל זה צריך להיות בדיוק הפוך כמו . היה מצב שהשאירו להם ]שעשו נחמיה ואנשי כנסת הגדולה שגזרו על הכלים רק שלשה כלים שהתירו לטלטלם, כל הכלים היו אסורים בטלטול לגמרי. לאחר מכן כאשר החלו לחזור בתשובה, התירו וחזרו והתירו כמה פעמים. וזו מחלוקת בגמרא מה התירו. ולמסקנת הגמרא וכך נפסק להלכה, שהתירו בטלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, כפי שהסברנו כבר בשיעורים הקודמים. וכלי שמלאכתו להיתר התירו לטלטלו גם לצורך עצם הכלי שלא יתקלקל או ייגנב. והנה נחלקו הראשונים על כלי שמלאכתו להיתר אם מותר לטלטלו שלא לצורך. ויש בזה שתי מחלוקות, האחת, האם כשגזרו על הכלים כל הכלים נכללו בגזירתם. הרי פשוט בגמרא שהגזירה היתה גם על כלים שמלאכתן להיתר. או שמא נכללו וכמה אחרונים סוברים, שעל (שבת דף מח ע\"א מדפי הרי\"ף)בהם רק חלק. השלטי הגיבורים כוסות, צלחות וכיו\"ב כלים ששימושם תדיר, שהם כלל לא היו בגזירה. אף מוכיח שזו דעת (סימן שח סק\"ה)אבל האחרונים חולקים על זה, והמאמר מרדכי מרן השלחן ערוך, שגם כלים ששימושם תדיר היו בכלל הגזירה, וממילא כשהתירו התירו אותם, ונעשו כלי שמלאכתו להיתר רגיל. נוסף על כך, בכלי שמלאכתו להיתר נחלקו הראשונים, ולהלכה כך פוסקים וכך , שכאשר מטלטלו שלא לצורך כלל אסור. כגון (סימן שח סעיף ד)פוסק מרן השלחן ערוך יושבים בשלחן שבת ומדברים דברי תורה, שרים שירי שבת, יש אנשים שיש להם - שעון [ ידים עסקניות שהם לא מסוגלים לשבת בשקט, ורוצים לקחת את השעון , או לשחק עם הכוס וכיו\"ב. והנה לפי מה שאמרתי, ]זה כלי שמלאכתו להיתר למרות שכוס שימושה תדיר, אנחנו נוקטים להלכה שזה כלי שמלאכתו להיתר. - דך אגב, יש מתירים לאדם שהוא עצבני ואינו מסוגל להרגיע את העצבים [ .]שלו, הוא חייב לעשות איזה משהו עם הידיים שלו. אבל זה משהו אחר ובאופן כללי צריך לדעת שלטלטל שלא לצורך כלל, אסור. מורנו המשגיח הגה\"צ רבי חיים בן רבי אהרון וואלקין זצוק\"ל העלון לעילוי נשמתמורנו המשגיח הגה\"צ רבי חיים בן רבי שמואל דוד וואלקין זצוק\"ל ד. דברי מאכל לא נכללו בגזירת המוקצה , שכל גזירת הכלים מתחילה ועד סוף היתה על (שבת דף מח ע\"א מדפי הרי\"ף)והנה כתב הר\"ן כלים. אבל על דברי מאכל מעולם נחמיה לא גזר עליהם, הם לא היו בכלל הגזירה. וממילא אינם שייכים בכל דיני מוקצה. והכוונה בדברי מאכל, היינו הראויים לאכילה. עוד יש לומר, שכתבי הקודש אינם דוקא ספרים שכתובים בכתב יד שהיו בזמנם, אלא גם ספרים המודפסים. הרי כל ספרי הקודש אין להם דין מוקצה. ואם אדם מחליט ביום שבת לסדר את הספריה, הרי אם הוא לא עובד עבודה קשה בשבת - טירחה יתירה, אלא סתם מצד דין טלטול שלא לצורך מותר בהחלט. ה. ספרי קודש שנקרעו ספר שהתיישן מאוד והפך להיות ממש דפים דפים, קרוע. כל זמן שיש אפשרות ללמוד בספר, כגון שיש בו עמודים שלמים, אמנם דעתו לגונזם, אבל עצם הדבר שראויים עדיין לשימוש אין עליהם גזירת מוקצה. אולם כתבים שנקרעו עד שאי אפשר ללמוד בהם, כגון חצאי דפים, השורות חתוכות, לא ראוי ללמוד בו כלל. וכמו כן סידורים וגמרות ישנות וכיו\"ב. הנה מחמת שאינם ראויים לקרוא בהם הרי שהפכו להיות מוקצה, וכבר אינם כלי. ומאידך גיסא הרי אינו יכול להשתמש בו לצור על פי צלוחיתו וכיו\"ב. הדבר היחידי שיכול לעשות עם ניירות אלו הוא לגונזם. וממילא יש להם דין מוקצה. ו. קרעי ספרי קודש שאינם ראויים לקריאה ומוטלים בביזיון ויש לדון אם קרעי ספרי קודש שאינם ראויים לקריאה כלל מפוזרים על הריצפה, (שלמי יהודה פ\"א ס\"ד)אם מותר להרים אותם בשבת. וזו שאלה לא פשוטה כלל. יש ספר שמביא בשם הגרי\"ש אלישיב שאומר שאם הם מוטלים בביזיון מותר להרימם. שמביא בשם הגרש\"ז אויערבך שאמר שהוא (מאור השבת ח\"ב מכתב לב אות י) ויש ספר אחר שמביא בשם החזון איש שאמר (ארחות רבינו ח\"א עמוד קמב)מסופק בזה. ויש ספר שלישי שאסור להרימם. ואני לענ\"ד חושב שצריכים להורות בזה כדעת החזון איש אפילו שזה מוטל בביזיון. וכדלהלן. ז. המוצא תפילין במקום שאין בו עירוב הנה, הגמרא דנה לגבי ספרים המוטלים בביזיון ברשות הרבים גמורה במקום שאין בו עירוב, שיש בזה איסור דאורייתא של הוצאה מרשות לרשות. והנה לגבי תפילין שצריך להיות (עירובין צה.)המוטלות בביזיון שהם תשמישי קדושה, איתא בגמרא בטוחים שהן באמת תפילין, משום שבזמנם היו עושים קמיעות כמו תפילין, ואם זה באמת תפילין ומוטלים בביזיון, ויש חשש שיבואו גויים ויבזזו אותם וכיו\"ב, התירו חכמים לטלטלם. אך זאת באופן של דרך לבישה, לא להתכוון לשם מצוה, כדי להעביר אותם מרשות לרשות. ואומרת הגמרא, שצריך להעביר כל פעם זוג אחד לא יותר. יש על זה דיון שלם במסכת עירובין שם. וז\"ל: \"המוצא תפילין בשבת (סימן שא סעיף מב)למעשה כך פסק מרן השלחן ערוך בביזיון במקום שאין משתמרים וכו', אם יש בהן רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעות, והן קשורות שיכול ללובשן, מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כולם. ואם היו רבים שלא יספיק ללובשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם\" – דהיינו שאם היו כמה זוגות תפילין ואינו יכול ללכת ולחזור כמה פעמים עליו לעמוד שם עד מוצאי השבת, לשמור עליהם שלא יבואו לידי בזיון, יבואו חיות, יבואו חיות אדם.. ויבזו אותם. \"ואם ירא להחשיך מפני ליסטים\" – שאם הוא חושש להישאר שם, נתנו לו שתי פתרונות, להוליך פחות פחות מארבע אמות. כיון שהדין של הוצאה דאורייתא זה ארבע אמות בבת אחת, אבל אם הולך שתי אמות ועוצר, ואחר כך עוד שתי אמות ועוצר, הרי שאיסורו הוא רק מדרבנן. והפיתרון השני הוא, שיעמדו שורה של בני אדם וכל אחד מעביר לשני והשני לשלישי בתוך ארבע אמות. והנה רואים בזה שרבנן התירו לטלטל את התפילין באופן של פחות פחות מארבע אמות למרות שבדרך כלל זה אסור מדרבנן. וכן למסור לחבירו, וחבירו לחבירו, שגם זה עדיין הוא אסור מדרבנן, וכל זה הוא משום ביזיון התפילין. ח. צורת הדפוס העתיקה והנידון הוא אם ניתן ללמוד מדברי חז\"ל אלו לגבי תפילין גם לעניין שאר ספרי קודש, המוטלים בביזיון במקום שאין בו עירוב. והנה יש הרבה פוסקים שסוברים שאפילו אם מוטלים בביזיון אסור לטלטלם. משום שדוקא בתפילין התירו מכיון שהם גוף הקדושה, אבל הספרים דינם שונה, משום שהנה הספרים כיום אינם שנה, עוד 500-אפילו לא דפוס אלא רק צילום. שהנה את הדפוס המציאו לפני כ קודם שהמציאו את החשמל, בזמן מרן הבית יוסף כבר היו מדפיסים ספרים. ואז צורת הדפוס היתה באופן שהיו מחממים את העופרת, והיו להם תבניות של צורת האותיות הפוך, והיו שופכים את העופרת הרותחת לתוך התבניות וכך היו יוצרים את האותיות. אני זוכר שהספרים של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, 'טהרת הבית', 'יביע אומר' כל ששת הכרכים הראשונים שהוציא בזמנו, 'יחוה דעת' כל הששה כרכים, הכל היה בדפוס של עופרת. ואני הייתי הולך לדפוס ופעמים שגם הוא בעצמו היה הולך לבית הדפוס. זה לא כל כך פשוט. היום בכמה לחיצות כפתור אפשר לשנות את הצורה של העמוד של הספר. בזמנו אאמו\"ר היה אומר לו, אני צריך להוסיף עוד כמה דברים, נזכרתי יש משהו שאני צריך להוסיף. אבל הוא לא יכול היה לשנות, ולכן הוא היה הולך לדפוס ויושב שם ורק כך היה משנה, למשל מקצר בקטע שלפניו ומכניס את מה שרוצה להכניס. היו פעמים שהמדפיס היה אומר לו תראה התשובה הזאת עומדת להיגמר וזה כמעט עמוד שלם ריק, והוא היה נוסע מיד לדפוס ויושב שם במקום, ובזיכרון שלו היה מצטט ומביא עוד מקורות וכותב וכותב. זה היה בבית הדפוס ב'מאה שערים', הוא היה שם כמו בן בית, היה נוסע בעצמו לשם, והיה יושב שם בצד וכותב וכותב. ולפעמים במקום הוא היה אומר לו פה צריך להוסיף שורה, ולהוסיף שורה צריך כל העמוד להשתנות, צריך לכתוב את כל העמוד מחדש. זה היה קשה מאד. אבל בדורות הקודמים זה היה כמו חותמת, והיה להם מכונות כאלה שהיו מגלגלים באופן ידני. אחר כך זה התחיל לעבוד עם חשמל באותה מתכונת. ט. פרנסה מהקב\"ה אני זוכר שבתיכון 'קרית נוער' היתה מגמה מיוחדת ללימוד מקצוע הדפוס. והיה יהודי אחד ששלח את הבן שלו לשם, בחור מתוק, בחור נחמד, ואני רציתי שילך לישיבה קדושה, ודיברתי עם האבא ודיברתי ודיברתי, אבל הוא התעקש שבנו צריך ללמוד מקצוע. אמרתי לו פרנסה מהקב\"ה, שישב וילמד! אבל הוא התעקש. והוא הלך לשם ולמד דפוס, ולאחר מכן הלך לעבוד בזה. ואז פתאום כולם עברו למחשבים, הוא לא מבין במחשבים שום דבר, המקצוע שהוא למד נהיה מקצוע 'ענתיקה'... שלא שוה, ואף אחד לא מתייחס. ואמרתי לאבא אתה רואה! פרנסה מהקב\"ה! תראה כמה השקעת בפרנסה אבל עשית ממנו איש פשוט, ובסופו של דבר גם פרנסה אין! אין חוכמות נגד הקב\"ה. י. דין 'לשמה' במצות מכונה והנה, כאשר הדפוס לא היה על ידי חשמל אלא כמין חותמת, דנו הפוסקים אם מותר לכתוב כך ספר תורה. הוא יאמר קודם לכם 'לשם קדושת ספר תורה', ואות שנה דנו 400-שלא תצא יפה ישלים אותה אחר כך. כל גדולי הפוסקים לפני כ בזה, הש\"ך, הט\"ז ועוד. בשו\"ת אוצרות יוסף שבסוף ספר הלכה ברורה חלק ב' כתבתי תשובה בקיצור, כי זה היום לא נוגע כל כך למעשה. על כל פנים לגבי תפילין ומזוזות היו פוסקים שהחמירו יותר, כיון שצריך שיכתבו מילה אחר מילה ועם חותמת זה לא שייך כי כותבים את הכל בבת אחת. ויש פוסקים שאמרו שזה כשר בספר תורה אבל לא בתפילין ומזוזות, כי בהם צריך 'כסידרן' וזה לא נקרא כסידרן, צריך לכתוב אחד אחרי השני. לעומתם היו שטענו שכיון שכתב את הכל בבת אחת ביחד, זה נקרא כסידרן. אבל כל זה היה בזמנם. אך כשהדפוס הפך להיות חשמלי גם בזה נהיה ויכוח, כמו למשל לגבי מצות מכונה, שכשהמציאו אותם היו פוסקים בדור - שניים הקודמים, שדנו מה הדין באופן שלוחץ על המתג ואומר 'לשם מצת מצוה' – אם זה נקרא 'כוחו' והמצות הללו נעשו לשמה ויהיה סמך על כך בדוחק, כאשר אין לו מותר לצאת בהן ידי חובה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שום מצה רק מצת מכונה. יש כאלו שעד היום בליל הסדר אוכלים אפילו מצות מכונה, אם היא מצה שמורה. אבל זו שאלה גדולה בחשמל כשהמכונה התחילה לעבוד מכוחך, אם גם ההמשך הוא נקרא מכוחך או לא. וכמובן שלגבי קדושת ספרי תורה תפילין ומזוזות, ברגע שהנידון הוא לגבי מכונה חשמלית זה כבר ירד בדרגה. ואכמ\"ל. יא. ספרים המודפסים בימינו והנה בדורנו אנו כל הדפוס הוא באופן של צילום. כל מדפסת של מחשב בבית או במפעלים שמדפיסים ספרים, הכל זה צילום, כבר אין את הדפוס, אין את העופרת היצוקה. ואין צל של ספק שהצילום הזה הוא פסול בהחלט בספרי תורה תפילין ומזוזות. השאלה היא אם יש בספרים הכתובים באופן של צילום אם יש בהם בכלל קדושה. כגון אדם שיש לו ספר תהילים קטן שנמצא בכיסו, האם מותר להיכנס עם זה לבית הכסא או שצריך להוציא את זה, ולהלכה מותר. ואפילו תפילין אם זה נמצא כיסוי בתוך כיסוי זה מותר. כל שכן ספר קודש שנמצא בכיס ויש לו גם כריכה שהיא נחשבת לכיסוי אחד, ודאי שאפשר להקל. ויש לדון אם ספרים אלו שבימינו צריכים גניזה או לא. זה לא פשוט בכלל. הסיבה שאנחנו מצריכים גניזה בדברים האלו בגלל שזה בזיון התורה, התפללו בסידורים הללו, למדו בספרים הללו, יש בו שם ה', למרות שזה רק צילום, אך עצם הדבר שהשתמשו בו לקדושה, זה בזיון לזרוק את זה. היום ה'חברא קדישא' שנוהגים לקבור את הגניזה מתלוננים, שכיון שהנייר הפך להיות זול מאד, כל אחד מדפיס, הרי רק העלונים שיוצאים כל שבוע זה כמויות עצומות של נייר שאין לתאר. הם אומרים שאין להם מקום לכל זה כבר אי אפשר לגנוז את זה. הכמות שהם צריכים לגנוז ניירות זה יותר מאשר הם צריכים לקבור בני אדם... יב. גניזת ספרים שלא למדו בהם והנה אם זה נייר שלא למדו בו, למשל כיום בכל דפוס כשמדפיסים ספר עושים ניסיון, ואז יוצא חלק טוב וחלק לא טוב, הם מדפיסים הרבה עד שהם מסדרים את זה. ואת כל הנייר הזה שהם ניסו עליו, חבל להם עליו זו כמות גדולה של נייר, הם מוסרים את זה לגריסה ומייצרים מזה נייר חדש, אם כן עושים כך גם בספרי קודש ואין פוצה פה על זה. לכן אם זה לא ביזיון ממש, כגון לעשות מזה נייר טואלט זה ודאי לא יפה, אבל לעשות מזה ניירות מסוג אחר אף אם זה דברי חולין, זה לא נורא כי לא השתמשו בהם. אבל ספרים שהשתמשו בהם שזה בזיון הקדושה כי למדו בהם, למרות שהם בצילום, קנו מהם חכמה, זה צריך גניזה משום כבוד הגמרא. יג. בדבר עלוני השבת דרך אגב צריך לשים לב, היום יוצאים הרבה עלונים וכל אחד כותב את ההגיגים והרעיונות שלו... ויש אחד שמתאר איך המשיח כבר בא והגאולה וכו', כל מיני סיפורים, אנשים שלא קראו ולא שנו מוציאים עלונים! הרבה פעמים הכותרת מאד מושכת ומעניינת. פעם שאלתי אחד שהראה לי את העלון שלו ואמר לי, אתה יודע, אני כתבתי את העלון הזה! אמרתי לו תראה, כתבת בכותרת דברים איום ונורא על מלחמת גוג ומגוג, אנשים שיקראו את זה לא יכולים לישון בלילה! אך הוא אמר לי, עזוב הרב, זה בשביל למשוך את האנשים כדי שיקראו... אתם מבינים איך זה עובד... על כל פנים הייתי מציע אם היה אפשר, זה גם לא פשוט, שמישהו שיעבור על כל עלון ויראה אם הוא ראוי בכלל שהציבור ישתמשו בו או להניח אותו בצד. יד. קריאת עלונים באמצע התפילה ושיעורי תורה מלבד זאת צריך לשים לב, שהנה לצערי אני כל פעם צריך לדפוק על השלחן איך שאנשים באמצע התפילה מעיינים בעלונים. אני נותן שיחה בשבת, או הרבנים נותנים שיעורים ויש אנשים שיושבים לפניהם ומסתכלים בעלון. אז בימות בחול הם מסתכלים בפלאפון, ובשבת מסתכלים בעלון. אני לא רואה כל כך הבדל. הרי זה מבזה ופוגע ברב העומד לפניך! הוא מדבר אליך ואתה מסתכל בעלון?! טו. יש להחמיר כדעת החזון איש אשר על כן, כל הספרים הללו שלא למדו בהם ואינם טעונים גניזה, אף אחד לא השתמש בהם, אפילו מוטלים בביזיון, אם הם ראויים לקריאה הם לא מוקצה בשבת, דינם כמו כתבי הקודש שאין בהן דין מוקצה. אבל אם הם קרועים לגמרי עד שאי אפשר ללמוד בהם, למרות שיש בהם דברי תורה אסור לטלטלם אף שמוטלים בביזיון. ואפילו סידור ישן וכיו\"ב, שכל מה שחייבים לגונזו הוא משום הכבוד שהתפללו בו, וכן גמרא ישנה הקרועה בצורה שאי אפשר ללמוד בה, אפילו מוטלים בביזיון אסור להרימם בשבת מפני שהם מוקצה. וכדעת החזון איש. אכן אפשר להקל בזה בדרך שינוי או על ידי קטן. ודינם שונה מתפילין או מזוזות שנמצאו, שאם מוטלים בביזיון מותר לטלטלם גם אם הם פסולות לגמרי. כיון שהם גוף הקדושה וטעונות גניזה לכן מותר להרים אותם. שהרי אם חז\"ל התירו להוליכם פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים, ודאי שאין בהם דין מוקצה כשהם מוטלים בביזיון. בפרט שבתפילין שיש אומרים שזה בכלל כלי שמלאכתו להיתר, למרות שאסור להניח תפילין בשבת, קל וחומר ספרים שהם קלים יותר שהם בכלל כתבי הקודש ומעולם לא היו בכלל גזירת מוקצה. טז. פרסומות מסחריות בעלוני השבת הנה בעלונים יש בעיה נוספת, זה עולה כסף. והנה, יש שמתרימים אנשים לע\"נ וכיו\"ב, הם רואים בזה משימת קודש, לפרסם את ההגיגים והרעיונות שלהם לזיכוי הרבים. זה מצוין, כך אנשים יש להם כל מיני רעיונות יפים לשלחן שבת, או שכך ילמדו בתורה שלהם, למה לא?! כמובן עלונים שנכתבו על פי התורה. כיום יש עלונים מצויינים שיש בהם שיעורי תורה, ורוב העלונים היום ב\"ה זה כך, יש בהם דברי תורה ברמה גבוהה, על פרשת השבוע, הלכה, אגדה, מוסר, יפה מאוד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שעוד כאשר היה במצרים בשנת תש\"ז היו שם עלונים, אולם הוא עשה מלחמה נגד זה, כי בקהיר כמובן לא היה עירוב, והיה אחד שהיה כותב עלונים, והיה מניח את זה בבית הכנסת, אנשים היו באים ומטלטלים את זה הביתה. ואאמו\"ר אמר לו אתה רוצה לעשות מצוה?! אתה מכשיל אותם! אבל הוא אמר לו, הרי בין כה האנשים האלה הם עמי הארצות, הם בין כה מטלטלים, לכל אחד מהם יש בכיס ניירות, משקפים, ארנק וכיו\"ב, אז יהיה לו גם עלונים. אכן זו שאלה לא פשוטה אם אדם בלאו הכי מטלטל, ורוצה לטלטל עוד, 'מרבה בשיעורים במלאכת הוצאה', זו מחלוקת גדולה. יש בזה תשובה ארוכה ביביע אומר ושם פוסק לאסור. אני הבאתי את התשובה הזו, וכתבתי שמרבה בשיעורים על ידי גוי אפשר להקל. לעומת זאת יש עלונים שהמימון לא בא מתרומות, אלא הם מפורסמים ויודעים איך לעבוד, ועושים מודעות פירסום בעלון. וצריך לדעת שכל המודעות הללו נקראים 'שטרי הדיוטות', ואסור לקרוא בהם בשבת. וצריך לומר לבעל העלון שזה אסור לפרסם. הרי העלון מיועד לשבת, והנה הוא מפרסם מודעות שאסור לקרוא בהם בשבת?! אכן אם מדובר במודעות של קדושה, למשל, מודיעים שבמקום פלוני ימכרו ספרי קודש, שאם מוזכר מחיר ודאי שאסור לקרוא את זה. אך אם רק כתוב שזה בהנחה גדולה, מבצע גדול, אפשר להקל. זה קשור למה שכתוב בענין תינוק ללמדו ספר אם מותר לדבר, שמותר בלי להזכיר (סימן שו )בשלחן ערוך סכום, אבל אם מוזכר סכום, אסור. ולצערי יש כאלו שמפרסים מודעות מסחריות לגמרי, וזה ממש אסור. בכל אופן גם עלון שיש בו מודעות מסחריות, כיון שיש בו גם דברי תורה שמותר לקרוא בהם, ממילא מותר לטלטלו בשבת. והדבר דומה לאדם שיש לו מחברת, שהיא מוקצה מחמת חיסרון כיס, הרי אדם לא משתמש בה לשום דבר חוץ מלכתוב עליה, הוא חס עליה ולא ישתמש בה לדברים אחרים. אבל אם כתוב בחלקה דברי תורה למשל, ובחלק ממנה לא, הרי שזה כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמלאכתו להיתר ביחד, ומותר לטלטל אותה. הוא הדין כאן, כאשר יש את המודעות הללו ומאידך יש דברי תורה, ורוצה להסתכל בדברי תורה, ונזהר שלא להסתכל במודעות מסחריות, ממילא העלונים מותרים בטלטול לגמרי כדין כתבי הקודש. יז. קריאת עיתונים בשבת הנה יש דיון גדול בפוסקים אם מותר לקרוא עיתונים בשבת. כיום יש לנו עיתונים דתיים וזה התחיל כאשר גדולי ישראל בזמנו, עוד באירופה הרבה לפני השואה, לפני כמאה או מאה חמישים שנה, דרשו שיהיו עיתונים דתיים ואפילו תורניים, ועיתונים שלאו דוקא מדברים בענייני תורה והשקפה, אלא חדשות וסיפורים וכיו\"ב. וזאת כי גדולי ישראל ידעו שהעולם יתפתח, ואם לא יהיו עיתונים כשרים, אנשים יקראו עיתונים פסולים שיש בהם תמונות של פריצות או דברי כפירה וכיו\"ב. ובאמת עיתון צריך להיות על טהרת הקודש. יש היום מצב אצל העיתונים, שכותבים דברים כשרים, אבל לפעמים אתה מתבונן מה הם לא כותבים... לפעמים הם לא כותבים דברים שאסור לכתוב, כל מיני ידיעות של אלימות, שודדים וגנבים ורוצחים וכיו\"ב, כי זה מגיע לילדים שלנו, לכן טוב שלא יפרסמו. אבל לפעמים אתם יודעים יש גם שהם לא כותבים דברים שכן צריך לכתוב... גדול בישראל אחד לא כותבים עליו כך... וכיו\"ב, וזה לא בסדר. למעשה עיתון התירו חכמי ישראל לקרותו בשבת. יש היום בעיתונים הרבה דברים תורניים שמותר לקרוא בהם בשבת. אך כל דברי החולין שכתובים שם, חדשות למיניהם, כגון על המלחמה של רוסיה ואוקראינה, על המו\"מ הקואליציוני וכיו\"ב זה מותר לקרוא בחול. כמובן שאדם צריך לנצל את זמנו ללמוד תורה. אבל בשבת אסור לקרוא את דברי החולין הללו. הפוסקים כותבים למשל לגבי סיפורים של מלחמות שיש ספרים שמותר. דוגמא שהובאה בפוסקים היא ספר 'יוסיפון', שמספר על המלחמות שהיו בזמנם. מי שקורא בזה בצורה רצינית ומבין שיש הרבה מוסר ללמוד מזה, איך הלכו נגד התורה וכיו\"ב כל מיני דברים שיש בהם מוסר שזה מותר אפילו בשבת. יח. טלטול ספרי חכמה ומדע רופא שרוצה לקרוא ספרי רפואה, רשאי לקרוא בהם גם בשבת, כי יש בזה צורך. הוא קורא על המחלה הזאת והמחלה ההיא, הוא רוצה להתלמד, זה המקצוע שלו ולכן מותר. וממילא ספרי רפואה לרופא מותרים בטלטול. וכמו כן אם מישהו הולך להביא את הספר לרופא רשאי לטלטלו, כיון שלרופא מותר להסתכל בספר הזה בשבת. יט. טלטול ספרי בישול אסור לקרוא בספרי בישול בשבת שהרי אי אפשר לבשל בשבת. אפילו שיש שם כל מיני מתכונים שאינם דוקא בישול. אבל אם יש אדם שנהנה מזה מאוד, הוא 'שף' והוא לא מתכנן לבשל ולא שום דבר, סתם נהנה לקרוא, יש כאלו שנהנים מזה. הנה הגרש\"ז אויערבך מתיר לקרוא בשבת אפילו קטלוג מסחרי אם לא מתכוון לשם קניה אלא אך ורק כי זה מעניין אותך. הוא נהנה לראות תמונות של בגדים, עניבות, חליפות, והוא גם לא מסתכל על המחירים, הרי שזה אינו מסחר ומותר. בדומה לכך בעבר דיברנו על הסתכלות במקומות שיש תצוגה של מכוניות חדשות, הוא רואה שם מוכניות יקרות שעולות הרבה כסף, הוא לא מתכונן לקנות אותה, אין לו שום מחשבה לקנות אותה, אבל זה יפה הוא מסתכל, הוא אוהב להסתכל על זה, הרי שזה מותר בשבת. לפי זה, כל מה שאסור להסתכל בשבת כמו ספרים שהם חולין לגמרי, אסור לטלטלם בשבת. וכמו כן עיתון שאין בו שום דברי תורה אסור לטלטלו בשבת, כי כולו דברים שאסור לקרוא בשבת, אסור לקרוא בשבת סתם עיתון. לעומת זאת, אם יש בתוך העיתון גם דברי תורה, שאז מותר לקרוא בו את הדברי תורה שבו, ממילא מותר לטלטלו בשבת. שהרי כל דבר שיש בו דבר שמותר להסתכל בו בשבת, ממילא מותר לטלטלו. כ. עיתונים שאינם דתיים עיתונים שאינם דתיים הם מוקצה גם בחול. ואדם שמוכר עיתונים כאלו, עובר על 'לפני עיור לא תתן מכשול'. וכן על 'אל תפנו אל האלילים'. חז\"ל אומרים את זה על מי שמסתכל בספרים כאלו. וכמובן אם יש בזה פריצות אז יש בזה גם הרהורי עבירה, 'לא תתורו אחרי לבבכם'. יש הרבה איסורים בדברים הללו. וכמו כן גם ספרים שכותבים בהם דברי פריצות, ודאי שזה איסור חמור לגמרי. מאידך גם ספרים של סתם סיפורים תמימים, אם יש בהם מוסר מותר לקרוא בהם אפילו בשבת, אבל אם זה סתם סיפורים של איזה מלחמות, סתם שטויות כאלו, כיון שאסור לקרוא בהם בשבת הרי שהם מוקצה בשבת. כא. טלטול ספר טלפונים כיום ספר טלפונים זה דבר שהולך ונעלם. פעם זה היה נפוץ, לא היה בית שיש בו טלפון שאין בו ספר טלפונים. ויש בזה דיון בפוסקים. והנה ספר טלפונים הוא משמש לבדוק את מספר הטלפון שלו, אבל יש בו גם כתובות. וכיון שיש גם את הכתובת, ממילא הספר טלפונים יכול לשמש גם להיתר, והרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר לכאורה. אבל האמת שודאי שזה מלאכתו להיתר, אף אם לא היתה בו כתובת ורק טלפונים, הרי מה איסור יש בלהסתכל במספר טלפון?! כלומר, הבעיה במספר טלפון הוא כאשר מחייג אותו. בדומה לכך דיברנו בשבוע שעבר על בגד ים, שהוא בגד שאפשר ללובשו סתם, יש שאוהבים ללבוש אותו זה נח להם, אלא שעל ידי הבגד הזה יכול לבוא לכלל איסור, על ידי שייכנס לבריכה או לים ויעבור על כיבוס, סחיטה ועוד איסורים חמורים. אבל מצד עצמו הבגד הוא אינו חפצא של איסור. הוא רק אמצעי לעבור איתו איסור. כמו כן ספר טלפונים, המספר שכתוב שם אין איסור לקרותו בשבת, רק אם ילך ויחייג בשבת הוא יעבור איסור. אשר על כן לבוא ולגזור גזירה שמא ילך ויחייג ודאי שאיננו יכולים לגזור גזירה כזאת. לכן ספר טלפונים אפילו אם אין בו כתובת, וכל שכן אם יש בו כתובת, הרי הוא נחשב לכלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו, כגון באופן שרואה שהוא הולך ליפול, להיקרע - יש אנשים עד היום, כמוני, שלא יודעים להשתמש במחשבים, ויש להם [ .וכיו\"ב פנקס טלפונים לפי א' ב' וכתוב שם את מספר הטלפון של קרוביו, כאמור מותר .]לקרוא בספר טלפונים כזה ביום השבת, אפילו שלא כתוב בו כתובות כב. טלטול כלי נשק בשבת להם לצאת עם זה במקום שאין עירוב או לא. אותם ללכת עם נשק, אז זה כמו קישוט אצלם, וזו שאלה גדולה מאד האם מותר אנשים שנושאים נשק יש בזה שני סוגים, יש כאלו שהם אנשי צבא שמחייבים במקום שרוצה להשתמש בו שיהיה מותר להזיזו. הגרש\"ז אויערבך כותב, שכיום הוא כדי לירות, ואם כן מותר לטלטלו לצורך גופו מקומו. כגון שהנשק נמצא אחד לא משתמש בכלי נשק בשביל לפתוח בקבוקים וכיו\"ב, השימוש של הנשק מותר לטלטל כלי נשק בשבת. והנה כלי נשק הם כלים שמלאכתם לאיסור, אף לצערינו כיום השאלה של נשיאת כלי נשק בשבת היא מאד אקטואלית. האם לירות בו, אלא להפחיד אנשים שליליים.להיחשב לכלי שמלאכתו להיתר. כלומר השימוש של הכלי נשק הוא לאו דוקא שיש לו נשק הם חוששים ממנו, זה בא להרתיע. מכיון שכך הכלי נשק צריך לאבטח, להפחיד אנשים שהולכים לעשות דברים לא טובים, שכאשר הם רואים אבל כיום למעשה המציאות בארץ ישראל, שאנשים שנושאים כלי נשק זה - יש כאלו שלא יודעים להשתמש, אם יבוא להשתמש בו במקום סכנה. ולכן, בכל מקום בארץ ישראל, אדם שיש לו כלי אנשים שומרי מצוות שנושאים נשק בשבת זה בשביל להרתיע. ואולי גם השאלה הזו אינה נוגעת אם מלאכתו לאיסור או להיתר, כיון שבמציאות כיום [ , הרי נשק ברישיון, ויודע להשתמש בו]...נפשות, זה ספק סכנה. באיזה מקום. ובמידה ויש צורך שיהיה במקום משהו עם נשק זה יכול להציל שזה מותר לכתחילה, ואדרבה הוא צריך לשאת את הנשק, שיחביא את זה אצלו מחבל, במקום להרוג את המחבל הוא יהרוג את כל האנשים אוי ואבוי כיון שאנחנו חוששים ובצדק.לנו שמירה. אנחנו משתדלים לסגור ולא לפתוח לכל אחד, ויש גם קוד בכניסה, שיש לו רישיון של נשק, שיבוא בשבת איתו לבית הכנסת, זה חשוב מאד שתהיה כאלו שנושאים נשק בבית הכנסת. כמה פעמים הכרזתי בבית הכנסת שכל מי פיגוע בתוך הבית כנסת הסמוך, והם לא נרתעים משום דבר! אנחנו צריכים אנשים לצערינו הרב הרי אנחנו יודעים שהם הגיעו גם אלינו לפה ל'הר נוף' והם עשו היום בכל המקומות בארץ ישראל, זה לא משנה מעבר לקו הירוק או בתוכו, את כלי הנשק. כמובן אדם צריך להסתיר את זה.משתמש בגופו, וכיון שיש ספק קטן של צורך להשתמש בגופו, מותר לטלטל שמלאכתו לאיסור שלצורך גופו מותר לטלטלו. וזה נקרא צורך גופו, שהרי מוקצה. ולפי מה שביארנו זה לא יחשב למוקצה. מקסימום זה יחשב לכלי מאד לנפשותיכם'. פיקוח נפש דוחה שבת. ובודאי שפיקוח נפש דוחה איסור לכן למרות שאנחנו בוטחים בקב\"ה, אבל הקב\"ה בעצמו מצוה עלינו 'ונשמרתם הרי תתארו לכם שבאותו בוקר שבאו המחבלים פה בבנין הסמוך, אם היו שם ספק פיקוח נפש, ספק של אחד מאלף בפיקוח נפש זה גם ספק פיקוח נפש. ואפילו אם לא היה לנו עירוב הייתי אומר שמותר לישא כלי נשק בשבת, כי זה נשק אפילו בשבת.מי שיש לו רישיון על נשק, ויודע איך להשתמש בו, חשוב מאד שילך עם כלי אנשים עם נשק, הכל היה נראה אחרת, אבל לא היה שם אף אחד עם נשק! לכן אמירת קדושה שביוצר כשאיחר את הקצב של החזן שאלה: המתפלל במנין והגיע לקדושה שביוצר או ב\"ובא לציון\", אך החזן כבר אמר את הקדושה, האם צריך לומר את הקדושה בטעמי המקרא? המתפלל ביחיד, לכתחילה יש לו לומר את הקדושה תשובה: שבברכת יוצר ו\"ובא לציון\" בטעמי המקרא. אולם אין בזה חיוב. ולפיכך אם קשה עליו, או אם מתפלל במנין וכבר אמר החזן את הקדושה, רשאי לומר הקדושה ללא טעמים. מקורות: כתב מרן בשלחן ערוך (סעיף ג): יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים, ויש אומרים שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בצבור, וכתב [ .ויש לחוש לדבריהם וליזהר שהיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה\". ע\"כ . וכתב הרמ\"א: \"וכבר פשט המנהג ]הרמ\"א (סימן קלב ס\"א) דה\"ה לקדושת ובא לציון בשביל שאיחר לבוא, כיון שיש ציבור, אומרה אפילו בלחש. וכן פסק במשנה ברורה (סק\"י). ואף שמאידך במאמר כסברא ראשונה ויחיד אומרה\". ואמנם בפרי חדש (סק\"ג) כתב שכשיחיד מתפלל לבדו מרדכי (סק\"ו) כתב להחמיר, וכי היכי שאין לו לאדם שאיחר לבוא לבית הכנסת לומר קדיש וברכו, מפני שיש שם ציבור. ע\"ש. וכ\"כ בכף החיים (אות כא). והגרי\"ח בעוד יוסף חי (פ' שמות ס\"ז). וע\"ע בבן איש חי (פרשת שמות ס\"ב). אולם במציאות המנהג פשוט להקל בזה, ונראה שמעיקר הדין דעת מרן להקל, ובכה\"ג יש לסמוך על הפרי חדש הנ\"ל. והוי כספק ספיקא, שמא כהמתירים, ושמא כהפרי חדש. וכ\"כ בהלכה ברורה. ערוך הגר\"ז (סימן נח ס\"ד), ויקרא לפחות פרשה ראשונה אפילו ללא טו\"ת. וכ\"כ הכף החיים (סק\"ח), אלא שהוסיף שאם אינו יכול להניח תפלין, יקרא רק פסוק ראשון, ולא יקרא יותר משום מעיד עדות שקר בעצמו. ע\"ש. אולם באמת כל שאינו נמנע מהנחת תפלין במזיד, אין משום מעיד עדות שקר, וכמ\"ש המשנה ברורה (סימן כה ס\"ק יד). (ועיין בכף החיים סימן כה אות נח, וסימן נח אות יא, ודו\"ק). וכן פסק בשו\"ת אור לציון (ח\"ב פ\"ו ס\"ג). וע\"ע בספר אשי ישראל (פי\"ח הערה ה'). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א לימוד של שבת בשבתות החורף בהם יש שעות רבות בליל שבת לאחר הסעודה, אך למותר הוא להתבונן בדרכי רבותינו מצוקי ארץ זיע\"א ולקחת מוסר כיצד היו נוהגים בעצמם, בחצריהם ובטירותם, כיצד ניצלו הם את לילות השבת הארוכים ליגיעת התורה. וכה שח מו\"ר ועט\"ר שליט\"א באחד משיעוריו וז\"ל: \"במשך שנים נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שלא לישון בלילות שבת כלל. בצעירותי כשלמדתי בישיבת 'חברון' כמעט לא הייתי נשאר בשבתות בישיבה והייתי לומד יחד עמו בחברותא כל הלילה. והכתיבה במהלך כל השבוע מתברכים מעצמם מכח הלימוד הזה. ומרגלא בפומיה, שהלימוד שלומד בשבת נותן לו 'הארה' לכל השבוע, והלימוד פעם אחת אחר הסעודה בליל שבת, אמר לי שאלה לגבי אשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון, אם צריכה לחזור ולברך מספק או לא. וליבנו את הנושא לאורך כל הלילה, ולאחר מכן גם ביום המשיך ועסק בנושא הזה, ובמוצאי שבת לאחר השיעור השבועי, עמל להחזיר את כל הספרים שנותרו מהלימוד של שבת למקומם בספריה, והתיישב לכתוב את כל הלימוד הזה. וזו תשובה בשו\"ת 'יחוה דעת' חלק ו' סימן י'. וכתב את כל התשובה באריכות רבה, והביא שם שפע של ציטוטים מספרים שונים, וכל זאת ללא שפתח בשעת הכתיבה הרב יצחק מאזוז שום ספר! הכל מהראש! וכל זה בא מהלימוד של שבת!\" בית ההוראה 'יחוה דעת' איכה יועם זהב יחד עם כל בית ישראל אבלים ודוויים עד דכדוכה של נפש על הסתלקותו לשמי רום של מרנא ורבנא, שריד אחרון לגדולי תנועת המוסר, מגדולי מעתיקי השמועה, העמיד תלמידים הרבה וקירבם לתורה מתוך נעימות ל \"וחביבות יתירה, הגביר חיילים לתורה ולתעודה ורבבות פסעו לאורו הגדול בארץ ובחו אשר במשך רבות בשנים העניק לנו חמה בקומתו, כאשר זכינו וברוחו הטובה האציל טללי תחיה בשיחותיו יחוה 'העמוקות והמשובבות נפש בתורה ומוסר, והשפיע מרוחו הגדולה וממשנתו הבהירה בבית מדרשינו 'דעת ל מורינו המשגיח \"צ רבי חיים וואלקין זצוק\"הגה בשם רבני בית המדרש, האברכים ושומעי לקחו, מגישים אנו את תנחומינו הכנים למשפחתו הברוכה על ר.\"שברם הגדול, בעל הנחמות ירפא משובותיכם ובנחמת ציון וירושלים תנוחמו אכי מבכים מרה רבנן ותלמידהון 'יחוה דעת'בבית המדרש"},{"filename":"175.pdf","content":"ברכה על| דברים שיש בהם ריח טוב ואין מברכים עליהם| ספק בברכות הנהנין| איסור הנאה מהעולם הזה בלא ברכה| מקור דין ברכת הריח נושאי השיעור: | כיצד ינהג מי ששתה או אכל בלא ברכה| על אלו הנאות תיקנו חכמים ברכה| ברכה אחרונה על הריח| ריח שאין לו עיקר| 'דאודרנט' ומפיצי ריח של בית הכסא ברכת הריח | ברכת שהחיינו על בשר חדש| ברכת שהחיינו על בשמים חדשים| הריח בשמים ולא בירך| ברכת משנה הבריות| עד מתי אפשר לברך את ברכת הרעם להוציא | ברכת הריח לאדם שאינו מריח| להקדים מין שבעה על שאר אוכלין| ? ברכה על הריח וברכה על אכילה או שתיה – מה קודם| בבשמים המחוברים לקרקע מאה ברכות בשבת | לנהוג כדעת מרן במקום של ספק בברכות| ידי חובה בברכת הנהנין ובברכת המצוות175 גליוןמיום א' י\"ט חשון תשפ\"ג פרשת חיי- שרה הלכות ברכת הריח א. הרווחה העצום בהעברת ילדים לחינוך תורני עכשיו חזרתי מבני ברק השתתפתי שם ב'אזכרה' של השלושים להגאון הרב אבנר בנימינוב זצ\"ל, ושמעתי מהבנים שלו סיפור מאלף, ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור הזה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהה במשך שלוש שנים במצרים, משנת תש\"ז עד תש\"י. והיתה שם חבורה של צעירים שהיו קרובים אליו מאוד ולמדו ממנו הרבה תורה. וכאשר אאמו\"ר יצא ממצרים לירושלים, קבוצה מהם עלו לארץ והגיעו לתל אביב. ואאמו\"ר אז נסע אליהם, אסף אותם ודיבר איתם בכאב גדול על החינוך בתל אביב, איך הרבה ילדים הולכים לבתי ספר חילוניים, ושצריכים לעשות הכל כדי להציל אותם. באותו מעמד הוא הציע לאותה חבורת צעירים לקחת ילדים מהסביבה בערב וללמוד איתם. כמו מה שיש כיום 'מתמידים' וכיו\"ב. ובאופן הזה להעביר אותם למוסדות תורה. אחד האנשים שם שהיה קרוב מאד לאאמו\"ר ואהב אותו מאד, היה רבי יצחק שאול נחום. הוא זכה לימים להיות חמיו של אחי הגדול הרב אברהם שליט\"א. והוא היה יהודי צדיק, שכששמע את אאמו\"ר אומר להתחיל לעבוד להוציא ילדים מבתי ספר חילונים וללמוד איתם תורה בלילה, הוא עשה את זה פשוטו כמשמעו, במסירות. והנה אחד הילדים שהוא לקח היה הרב אבנר בנימינוב. והוא הצליח להשפיע עליו והכניס אותו לתלמוד תורה 'יסודי התורה' בתל אביב, והוא נהיה תלמיד חכם גדול וכתב כמה ספרים. היה גאון אמיתי בתורה, מתמיד גדול. וכמו כן של נסיעה של אאמו\"ר מירושלים לתל אביב! והיהודי היקר רבי יצחק הקים ישיבה גדולה בבני ברק. בנין ענק – ראיתי אותו כעת. והכל תוצאה שאול נחום שהיה יהודי מיוחד מאד. לא לחינם הוא זכה שאחי הגאון רבי אברהם הוא חתנו, הוא היה אוהב תורה שאין כדוגמתו, והוא זה שזכה במצוה שהכניס את הילד הזה לתלמוד תורה, ותראו מה התוצאות! כשאדם לוקח ילד ומכניס אותו למוסד תורני אי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות. לפעמים יצרת את גדול הדור הבא, לא חשבת על זה באותו רגע, אבל אולי בסופו של דבר זה יהיה גדול הדור! הזכות הזו התחילה באאמו\"ר, המשיכה ברבי יצחק שאול נחום, ומסתיימת בהרב אבנר בנימינוב שזכה להקים עולה של תורה. ב. ריח טוב זה דבר חשוב \"כל הנשמה (תהילים קנ, ו) לומדת שצריך לברך על הריח מהפסוק(ברכות מג:) הגמרא תהלל יה הללויה\" – איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זה הריח. מכאן למדו חכמים שיש לברך על הנאת הריח. יש כמה ראשונים שמביאים ראיה לברכת הריח מהפסוק בתורה, \"וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'\". ריח טוב זה דבר חשוב. במסכת יומא איתא, \"אמר רבא חמרא וריחני פקחין\" – 'חמרא' היינו יין, 'ריחני' היינו ריח טוב 'פקחין' אומר רש\"י 'עשאוני פיקח'. אומר רבא, אני הייתי חכם כי אני הייתי שותה יין ומריח ריח טוב. ג. לדעת לדבר ולדעת גם לשתוק מרן החיד\"א אומר פירוש מאוד יפה. הנה ביקב כל הנוכחים במקום , והסיבה ]... - עוד הרבה לפני הקורונה[ של עשיית היין הם חובשים מסיכה לכך היא מחמת שהבל הפה מזיק ליין ומקלקל אותו. לעומת זאת בריח זה להיפך, אנחנו אומרים בפיטום הקטורת: \"כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים\" – כאשר שוחקים את הבשמים צריך לומר כך כיון שהבל הפה משפיע על הבשמים לטובה. אשר על כן אומר רבא, שיין וריח טוב עשאוני פיקח, אדם שיש לו יין ויש לו ריח טוב, הוא יודע יפה מאד שלפעמים צריך לשתוק ולפעמים צריך לדבר... לא לדבר במקום שצריך לשתוק, ולא לשתוק במקום שצריך לדבר, היין והריח טוב עשו את רבא פיקח – לדעת מתי צריך לדבר ומתי צריך לשתוק. שכל אחד יביא את זה בחשבון שכשהוא מריח זה מוסיף עוד כמה איי קיו... יהיה לו יותר שכל. ד. ברכת הריח היא חובה גמורה ברכת הריח אינה המלצה אלא חובה גמורה. מרן השלחן ערוך מתחיל את \"אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם (סימן רטז סעיף א):הלכות ברכות הריח שיריח, אבל לאחריו אין צריך לברך כלום\". שהנה יש לנו כלל שמובא בגמרא \"אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה (ברכות לה:) בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים\". והאיסור הזה נאמר גם על ברכת הריח. ה. אם אומרים ספק ברכות להקל בברכות הנהנין יש ראשונים הסוברים שבברכת אכילה ושתיה זה חמור מאוד, שכיון שחז\"ל אמרו שכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, הרי שזה מסתפקת בענייני ברכות, לגבי (יב.)כמו דאורייתא. הגמרא במסכת ברכות 'פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא' – והגמרא נשארת בספק. וכותבים שם (עמ\"ס בשם ר\"י שמספק צריך לחזור ולברך. ומסביר המהרש\"א (ד\"ה לא) התוספות , שהתוספות סוברים שהאיסור ליהנות מהעולם פסחים קב. בפירוש הרשב\"ם ד\"ה להודיעך) הזה בלא ברכה דוחה את הכלל של ספק ברכות להקל. בדרך כלל בענייני ברכות אומרים מספק שב ואל תעשה, אך בברכות הנהנין לא. ו. בירור שיטת הרמב\"ם בעניין ספק ברכות להקל לעומת זאת פוסק: \"מי שנסתפק לו אם בירך (פרק ד מהלכות ברכות הלכה ב) הרמב\"ם המוציא או לא ברך, אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה\". כלומר שאם יש ספק בברכות הנהנין אם בירך או לא – אינו מברך, משום שספק ברכות היתה לו נוסחא ברמב\"ם שכתוב שם שחוזר ומברך (סימן קסז) להקל. אולם הטור המוציא. והטור תמה עליו על כך. וכתב הבית יוסף שם, שהטור הזדמן לו איזו העתקה משובשת, והרמב\"ם אכן סובר שאינו חוזר ומברך המוציא. ובאמת שלרבינו מנוח – חי כמאתיים שנה לפני מרן הבית יוסף – היתה לו את הנוסחא הנכונה ברמב\"ם 'אינו חוזר ומברך המוציא'. ובאמת לא יתכן לומר שהרמב\"ם יסבור שמספק יברך המוציא. משום : \"כל הברכות כולן, אם (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יב)נסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך, חוץ מברכת המזון לפי שהיא שהרמב\"ם עצמו כותב של תורה\". כלומר הרמב\"ם בפירוש כותב שרק בברכת המזון מברך מספק, אם כן אי אפשר לומר שבברכת המוציא הדין יהיה שונה. הרי שהרמב\"ם סובר שלמרות שיש איסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, חמותו של מו\"ר שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. העלון לעילוי נשמת ,כאשר יש ספק הדין הוא שב ואל תעשה, שאם הוא רוצה לאכול, הוא רעב - אכן [ .הוא רשאי לאכול בלא ברכה מספק, למרות שכתוב כאילו מעל . והרמב\"ם, ומרן השלחן ערוך ].אם רוצה להיות חסיד ולהחמיר, יפה מאד שמעתיק בעקבותיו את דבריו שרק בברכת המזון חוזר ומברך, (סימן רט סעיף ג) הם סוברים שהמעילה הזו אינה דאורייתא, וכיון שחכמים הם שתיקנו את ברכות הנהנין, ממילא הם גם אמרו שספק בברכות להקל. יש ראשונים שסוברים שגם בברכות התורה לא אומרים ספק ברכות להקל. ). אבל מרן אינו סובר כך. הרי מרן לא (סימן מז סק\"אוכך פוסק המשנה ברורה הוציא מן הכלל אלא אך ורק את ברכת המזון, וכל שאר הברכות כולם ספק ברכות להקל. ז. ההבדל בין ברכת אכילה ושתיה לברכת הריח בברכות אכילה ושתיה החמירו חכמים יותר מאשר שאר ברכות, ומשתדלים בכל דבר לברר את הברכה, ואין דבר כזה ליהנות מאכילה ושתיה ללא ברכה מלבד אולי עיקר וטפל וכיו\"ב שזה כאילו כבר בירך. כיון שזה נכלל בברכה אחרת. לעומת זאת בברכת הריח יש דברים שחכמים לא תיקנו עליהם ברכה. למשל, ריח שלא בא בשביל להריח, כגון 'דאודרנט' שאנשים שמים אותו כדי להעביר ריח רע. וכן בשמים של מתים, שבזמנם כשאדם נפטר ויכול להסריח, לא היו להם אמצעים של קירור, והיה לוקח זמן עד הקבורה והיה נוצר ריח רע, לכן היו מפזרים בשמים כדי למנוע את הריח הרע. אם כן הוא ריח שלא נעשה כדי להריח בו. וכמו כן בשמים של בית הכסא, מיני בושם ששמים אותם בשירותים כדי להעביר ריח רע. וכן ריח שאין לו עיקר, כגון שהניח בשמים כגון ציפורן וכיו\"ב שיש להם ריח חזק בתוך כלי מעץ, והעץ קלט את הריח ולאחר מכן הוציא תא הבושם ונשאר כלי העץ לבדו ויש בו ריח מהבשמים. זה נקרא ריח שאין לו עיקר. אכן יש בזה מחלוקת, ולהלכה לומד בדעת הרמב\"ם. (שם) זה נקרא ריח שאין לו עיקר. כך מרן הבית יוסף וממילא למרות שזה מריח לא פחות מהציפורן, אבל זה ריח שאין לו עיקר ואין מברכים עליו. הרי לנו שברכת הריח היא פחות מאשר אכילה ושתיה, שלא על כל דבר תיקנו ברכת הריח. ח. למה לא נתקנה ברכה אחרונה על הריח שלא תיקנו ברכה אחרונה על הריח. (שם מד: ונדה נב.) מאידך גיסא איתא בגמרא שהוא מחמת שזו הנאה מועטת. יש מסבירים ברש\"י, (ד\"ה ריחני)רש\"י כותב שהנה כאשר אדם מריח והוא נהנה, אולם לאחר שמפסיק להריח מיד ההנאה נגמרה. לעומת זאת כשאדם אוכל, הרי יש את הנאת הפה ויש הנאת מעיו, ולכן כל זמן שהאוכל לא התעכל יש בזה הנאת מעיו וצריך לברך ברכה אחרונה. אבל בריח אם יברך ברכה אחרונה זו ברכה לאחר שנגמרה ההנאה, לכן לא תיקנו ברכה אחרונה. ט. על אלו הנאות תיקנו חכמים ברכה והנה באמת חכמים לא תיקנו לברך על כל הנאה, הרי אדם שמתרחץ במים חמים, הרי באופן טבעי רוב בני אדם יש להם הנאה להתרחץ במים חמים, והנה לא תיקנו על זה ברכה. וכמו כן אדם הולך ברחוב בימים אלו, ויש רוח נעימה, לא קר ולא חם, הוא נהנה מהרוח, לא תיקנו ברכה על הרוח הזאת. וכן אדם קם בבוקר מוקדם ורואה את אור היום, הרי ברכת 'יוצר אור ובורא חושך' זו ברכת השבח, זה לא כמו ברכת הריח שהיא ברכת ההנאה. אנחנו - על נרות שבת חכמים תיקנו לברך משום [ לא מברכים על ההנאה מהאור . ]כבוד שבת לא על עצם ההנאה למרות שצריך להיות נרות שיש מהם הנאה ויש לכך כמה הסברים. הרמב\"ם אומר, שתיקנו ברכות על הנאה שנכנסת לגוף, ריח נכנס לגוף. הוא מוסיף לאדם, לבריאות שלו, ולפעמים יש בזה גם תועלת לגוף כגון ביום הכיפורים, כשמביאים לאדם שצם בושם להריח והנה הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. אנשים שהם ממש תשושים ריח טוב ממש מחיה אותם. י. הרחת טבק ביום הכיפורים רבינו חיים פאלאג'י כותב נגד הרחת הטבק ביום הכיפורים במילים קשות מאד. מביאים טבק לבית הכנסת באמצע התפילה, זה מתעטש וכו' ונעשה צחוק וזה מפריע לתפילה ולכוונה. אבל מצד עצם הרחת ריח טוב ביום הכיפורים אין בזה שום בעיה. לעומת זאת בתשעה באב אין מריחים ריח טוב משום אבילות, אבל יום הכיפורים זה לא יום אבילות, ואמנם אסור לאכול ולשתות אבל להריח מותר. ואדרבה, אם זה ראוי לברכה אפשר לברך עליו בשם ומלכות גם ביום הכיפורים. יא. אכל או שתה ללא ברכה את ברכת הריח מברכים עובר לעשייתן בדיוק כמו ברכת הנהנין. שהנה באכילה ושתיה אם שכח ולא בירך, אינו יכול לברך לאחר האכילה או השתיה. והנה בשתיה בדרך כלל אם שתה בלא ברכה אין דבר כזה לברך כשהשתיה בתוך הפה שלו, לכן עליו לפלוט או לבלוע. ויש בזה מחלוקת, למנהג האשכנזים צריך לפלוט. למנהג הספרדים מותר לו לבלוע. אבל לאחר מכן אינו יכול לברך אלא אם כן הוא רוצה לשתות עוד, ואז שיכוון על מה ששתה כבר. בכל אופן אם השתיה עדיין בתוך פיו רשאי להרהר את הברכה, כיון שיש ראשונים הסוברים שהרהור כדיבור. לעומת זאת אם טעה ואכל בלא ברכה זה תלוי, שיש דברים שכשמתחיל לאכול זה נמאס, הרי אם התחיל לאכול לחם והכניסו לפה, אם יוציא אותו מהפה הוא נמאס ולכן לא צריך להוציאו מהפה. ואם זה עדיין בתוך פיו ויכול לברך, שיברך כל זמן שלא בלע את האוכל. אולם אם האוכל לא נמאס לאחר שהכניסו לתוך פיו, כגון סוכריה או חתיכת פרי, ויכול להוציא את המאכל ולברך, זה עדיף.יב. יכול לברך תוך כדי דיבור להרחת הריח הנה אם הריח ריח ללא ברכה, לכאורה הוא אותו הדין של אכילה ושתיה. אמנם יש חולקים, הרי\"ף – רבי יאשיה פינטו בעל ה'עין יעקב' שחי לפני כארבע מאות שנה וכתב את פירוש הרי\"ף לעין יעקב – כותב שברכת הריח היא כמו ברקים ורעמים, שמברך עליהם מיד, ויכול לברך רק עד תוך כדי דיבור לשמיעת הרעם. והוא הדין בברכת הריח שיכול לברכה רק תוך כדי דיבור להרחת הריח. יג. גדרים שונים בברכות השבח וההודאה דרך אגב, בברכות הלו שהם שבח והודאה וכיו\"ב, יש כל מיני גדרים שונים, ובברקים ורעמים הדין הוא שעד תוך כדי דיבור. ובמקום שנעשו בו ניסים יכול לברך כל זמן שנמצא שם, כמו כן הברכה כשרואה את בית הקברות שכל זמן שנמצא שם יכול לברך – פעם בשלושים יום. ובברקים ורעמים כל פעם שנתפזרו העננים וחזרו רשאי ולברך. בכל ברכה הדין היא אחר. כמו כן מי שרואה פיל או קוף או 'קיפוף' שיש אומרים שזה ינשוף, צריך לברך 'ברוך משנה הבריות', אבל אפשר לברך את הברכה הזו רק פעם בחיים, כי צריך את ההתפעלות. למעשה כיום הברכה הזו כמעט ואינה שייכת, כיון שבפעם הראשונה שאדם הולך זה כאשר הוא ילד קטן שהולך לגן החיות, ואינו יודע לברך, ולאחר מכן כאשר הוא כבר גדול הוא כבר לא מתפעל, ממילא הפסיד את הברכה. יד. ברכת הריח היא ברכת הנהנין למעשה האחרונים דוחים את דברי הרי\"ף, שברכת הריח אינה דומה לברכת הרעמים וברקים, ברכת הריח היא ברכת הנהנין, מה שאין כן ברכת הרעמים היא ברכת השבח. וממילא ברכת הריח צריך לברכה רק קודם ההנאה ולא לאחר מכן. טו. הריח בשמים ללא ברכה אם אדם הריח ואחר כך נזכר שלא בירך, הרי שכבר אינו יכול לברך. אלא אם כן רוצה להריח שוב שאז יברך ויריח. לכן אם יש לאדם איזה בשמים שאינו - זה צריך לשים לב, פעמים שיש בשמים שהם לא [ יודע אם הם מריחים מריחים, ואם מברכים עליהם זו ברכה לבטלה. הנה הדסים חז\"ל אומרים שיש להם ריח וכך צריך להיות, אבל היום בימינו אני לא יודע מי קילקל , וכן כל ]אותם, וחלקם אין להם שום ריח, וגם אם תשפשף אותם אין ריח מקום שיש ספק אם יש ריח בבשמים הללו או לא, הפיתרון הוא להריח, וכיון שרואה שיש ריח יכול לברך מיד. כי עדיין הוא נהנה. כך כותבים רבינו חיים פאלאג'י, וכמדומני גם הבן איש חי ועוד, שמותר מספק להריח ללא ברכה כדי להימנע מברכה לבטלה, וזה לא נקרא שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, זה כמו ספק ברכות להקל בברכות הנהנין. טז. ברכת שהחיינו על בשמים חדשים יש מאכלים שמברכים עליהם ברכת 'שהחיינו' כגון פירות המתחדשים מזמן לזמן וכיו\"ב. יש בזה הרבה גדרים מתי מברכים על פירות 'שהחיינו', הרבה . והנה בגמרא (סימן רכה)פרטי דינים, ויש על זה כמעט סימן שלם בשלחן ערוך איתא שברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות. והראשונים נחלקו (עירובין מ.) בזה מה הכוונה רשות, יש ראשונים שאמרו שרשות היינו שלא חייב לאכול אותו, אבל אם אוכל חייב לברך שהחיינו. לעומת זאת יש ראשונים שסוברים, שגם אם אוכל את המאכל זה רשות לברך עליו שהחיינו. וזו מחלוקת בפשט דברי הגמרא. כמובן שלכתחילה צריך לחוש לסוברים שאם אוכל ונהנה צריך לברך עליו שהחיינו. אבל כאשר מביאים בשמים חדשים, כגון נענע חדש שיש מקומות שזה עונתי, וכמו כן פירות עונתיים שרוצה לברך עליהם 'הנותן ריח טוב בפירות', לימונים חדשים שיש להם ריח טוב, האם מברך שהחיינו על הריח שלהם או לא. הרדב\"ז סובר שמברכים שהחיינו על בשמים, הוא טוען שמה ההבדל בין הנאה של מאכל להנאה של ריח, גם על הנאת הריח צריך לברך שהחיינו. וכך סוברים עוד פוסקים כהשבות יעקב והגאון יעב\"ץ. אבל מרן החיד\"א כותב, שמעולם לא שמענו ולא ראינו מי שמברך שהחיינו על ריח טוב, אלא רק על אכילה. וכך הוא להלכה שאין מברכים שהחיינו על ברכת הריח. יז. ברכת 'שהחיינו' על 'שהכל' דרך אגב, באכילה אפשר לברך שהחיינו על ברכת 'העץ' או 'האדמה', וגם על 'שהכל'. ושהחיינו על 'שהכל' זה לא מצוי כל כך, אבל יש אחרונים שסוברים שעדר של בהמות שנולדו בו גדיים חדשים והוא שוחט אותם, צריך לברך שהחיינו על הבשר הזה, זה בשר חדש. ויש ויכוח על זה. אבל אף אחד מהמתווכחים בשאלה הזאת על גדיים חדשים, לא טען שאין לברך שהחיינו מצד שזו ברכת שהכל, הרי לנו שברכת שהחיינו שייכת גם בברכת שהכל. יש נפקא מינה בזה לגבי פירות מסויימים שאינם עיקר הפרי, שמברכים עליהם שהכל, ואם זה פרי חדש צריך לברך גם 'שהחיינו'. יח. ברכת הריח על בשמים החוברים לקרקע מברכים ברכת הריח לא רק בתלוש אלא גם במחובר. כגון אדם נכנס לגן שיש שם צומח, או אדם הולך ברחוב ויש עצים שמפיצים ריח מצוין מהפרחים שלהם, יש תקופות שיש ברחוב ריח מצוין מהצמחים הללו, אם עומד ליד העצים כאלו ונהנה מהריח, יכול לברך ברכת הריח. אפילו שזה מחובר לאדמה, לא צריך לתלוש אותם. והראיה לכך, שהנה כתב מרן בשלחן (שיירי \"הדס מחובר מותר להריח בו\". וכותב הכנסת הגדולה (סימן שלו סעיף י)ערוך שהכוונה גם לברך ברכת הריח. יש שאלה בזה כנסת הגדולה הגהת בית יוסף סימן שלו אות ט) אם מותר לנגוע בבשמים המחוברים לקרקע או שיש לחוש שמא יתלוש, אבל להריח לכל הדעות מותר. המשנה ברורה בהלכות ברכת הריח (סימן רטז סעיף א בביאור הלכה ד\"ה מריח) מביא את הראיה הזאת שגם במחובר מברכים ברכת הריח. יט. ברכת הריח וברכה על אכילה ושתיה אם יש לאדם אפשרות לברך ברכת הריח ומנגד יש לו אכילה או שתיה, כגון מביאים לו כוס מים ובשמים, מה עליו להקדים ולברך. והנה יש שיאמרו הרי מים זה הרבה יותר חשוב מבשמים, הגוף נהנה הרבה יותר ממים, בפרט כשחם או כשהוא צמא. וכמו כן באכילה שיש לפניו דבר מאכל ודבר להריח בו, עם כל הכבוד לריח אדם לא יכול להריח במקום לאכול... אכילה זה דבר חשוב יותר. והנה ההיגיון אומר שאכילה ושתיה קודם. כיון שזו לא סתם הנאה, זו הנאה שהגוף נהנה הרבה יותר, וזו גם הנאה שמתקיימת, וכמו כן תיקנו לזה גם ברכה אחרונה. ולכן באמת אכילה ושתיה קודמים לברכת הריח, וזה מוסכם. ויש לשאול מה הדין אם יבוא ויאמר שהוא מעדיף את הריח מאשר לאכול, הריח חביב בעניו יותר. האם צריך להקדים במקרה כזה את הריח שהוא חביב. בחידושי הרא\"ה – חידושי רבינו אברהם אלאשבילי – על מסכת ברכות דן בשאלה הזאת, ויש שם שני פירושים בגמרא. לפי פירוש אחד אכילה (שם) ושתיה קודמים גם כשזה חביב יותר. לפי הפירוש השני שם אם הריח חביב יותר הריח קודם. כ. קדימות באכילה ושתיה והנה באכילה ושתיה כאשר יש לפניו שני מאכלים ואחד מהם חביב והשני לא, נחלקו הראשונים האם צריך לברך על החביב או לא. שהנה יש מחלוקת תנאים אם יש מין שבעה וחביב מי קודם, כגון יש לפניו ענבים ומנגו, ואוהב פוסק שהחביב קודם. אבל (פרק ח מהלכות ברכות הלכה יג) יותר מנגו, ולהלכה הרמב\"ם פוסק שמין שבעה קודם. אולם כשהברכות (סימן ריא סעיף א)מרן השלחן ערוך אינן שוות, כגון שיש לפניו פרי עץ שהוא חביב מאד, ופרי האדמה שאינו חביב. מרן השלחן ערוך פוסק איזה מהם שירצה יקדים. וז\"ל: \"היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהן שוות ויש מהן ממין שבעה, מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב\". זו מחלוקת תנאים וכך פוסק מרן. ובסעיף ב' כותב מרן שלהרמב\"ם צריך לברך על החביב, אפילו שיש מין שבעה. דהיינו דעת מרן בסתם שפרי ממין שבעה קודם לחביב. ואם אין ביניהם ממין שבעה מקדים את החביב. אך כאשר אין ברכותיהן שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה, כגון צנון וזית, אני אוהב צנון ולא אוהב זית, והזית הוא - דרך [ .מן שבעה, סובר מרן איזה שתרצה תקדים, אפילו את שאינו חביב אגב, לדעת מרן, כאשר יש ברכות העץ והאדמה, מעיקר הדין רשאי להקדים ברכת האדמה לברכת העץ. אך להלכה ודאי כדאי לברך קודם ברכת העץ .]כיון שיש כמה ראשונים שסוברים כך אם כן לגבי ברכת הריח שזו ברכה אחרת לגמרי, וזה גם הנאה אחרת לגמרי, אף אם יבוא אדם ויאמר שהוא נהנה הרבה יותר מהריח מאשר מהמאכל או המשקה, בכל זאת עליו להקדים את ברכת האכילה והשתיה, כיון שזו הנאה יותר ממשית מאשר ברכת הריח שזו הנאה מועטת. כא. אדם שאינו יכול להריח אדם שלא מריח, היתה לו קורונה או איזו סיבה אחרת כגון אנשים שבגיל זיקנה הם כבר לא מריחים, הוא לא יכול לברך ברכת הבשמים. והוא הדין בהבדלה. אכן יש דיון בפוסקים שכיון שחכמים תיקנו לברך את ברכת אף במוצאי שבת, אם אינו יכול להריח הרי שאינו יכול לברך ברכת הבשמים הבשמים אם כן יהיה דינה כמו ברכת המצווה. כב. להוציא ידי חובה בברכת המצוות ובברכת הנהנין הנפקא מינה אם זו ברכת המצוה או ברכת הנהנין, הנה כשיש אדם שלא יודע לברך, עם הארץ, למד בבית ספר חילוני לא יודע שום דבר, כמו כן אם יש ילדים שמעל גיל שש ואינם יודעים לברך, אם יכול המבדיל לברך ולהוציאו ידי חובה. והנה באופן כללי באכילה ושתיה אינו יכול להוציאו, אך בברכת המצוות רשאי להוציאם, וההבדל הוא שבברכת המצוות אני ערב על השני שיקיים מצוות, יש לי אחריות עליו, ממילא אם אינו יודע לברך הרי שיכול לברך עבורו להוציאו ידי חובה, כדי שיוכל לקיים את המצוה ולברך עליה כראוי. וזו מימרת הגמרא 'אף על פי שיצא מוציא'. דהיינו למרות שאינו מתכוון לקיים את המצוה בעצמו אלא רק להוציא את השומע – רשאי. לעומת זאת בברכות הנהנין הגמרא אומרת שלא יכול להוציא. ופירש רש\"י \"לא ליתהני ולא ליבריך\". דהיינו בברכת המצוות הוא חייב לקיים את המצוה, אין לו אפשרות להיפטר ממנה, והשני צריך לדאוג שהוא יקיים אותה. אבל בברכות אכילה, אם אינו יודע לברך – שלא יאכל עד שילמד את הברכות ואז יאכל. כג. ברכת הגפן שבקידוש אם היא ברכת הנהנין או ברכת המצות שאינו יודע לברך, אז ודאי ש'על אכילת מצה' יכול לברך עבורו, וכמו כן מאידך יש ברכת הנהנין של מצוה, כגון שבליל הסדר נמצא עם עם הארץ ברכת 'המוציא'. והוא הדין גם בקידוש של שבת, אם מישהו שאינו יודע לקדש אני יכול לקדש על היין עבורו למרות שהמקדש אינו טועם מהיין כלל. . ]אם אף אחד לא שתה מהיין זו ברכה לבטלה[ אבל השומע שותה מהיין כמו כן אדם שיש לו אמא זקנה שאינה יודעת לקדש על היין, והוא הולך לביתה לקדש לה על היין, ואחר כך הולך לביתו לקדש ולסעוד אך הסעודה שם. אם כן הוא לא יכול לצאת ידי חובת קידוש, כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה. לכן יכול לקחת כוס מיץ ענבים, לקדש לה והיא תשמע, ושהיא תשתה את המיץ ענבים והוא לא צריך לטעום אפילו שמברך הגפן, כיון שהיא נחשבת ברכת המצוה. שהרי אי אפשר לקיים מצות קידוש בלי כוס יין. אמנם זו מחלוקת ראשונים ולהלכה נפסק שצריך דוקא על היין, יש תקנת חכמים דוקא על היין. ממילא כיון שהיין הוא חיוב גמור בקידוש זו ברכת המצוה. (סימן כמו כן הדין בברכת הגפן שבקידוש בבוקר, זו דעת מרן בהלכות שבת שאפשר להוציא ידי חובה. אמנם יש בזה דיון בפוסקים בסוף סימן רעג סעיף ד) קס\"ז, אבל מרן בשלחן ערוך מפורש שיש את הדין של אף על פי שיצא מוציא. אך בברכת המוציא אין אומרים שיכול להוציא, והלבוש שואל מה ההבדל?! הלא גם יש חובה לאכול שלוש סעודות בשבת. ונאמרו על כך כמה תירוצים. אולם בברכת המוציא של ליל הסדר או בברכת המוציא של ליל ראשון של חג הסוכות אומרים אף על פי שיצא מוציא. והנידון הוא לגבי ברכת הבשמים במוצאי שבת, אם זו ברכת הנהנין, או שמכיון שחכמים תיקנו אותה בהבדלה היא כמו ברכת המצוות. לדעת מרן שכותב בפירוש שאדם שלא מריח ויש לו ילדים (סימן רצז סעיף ה)השלחן ערוך קטנים שרוצים להריח ואינם יודעים לברך, מותר לו לברך בשבילם. למרות שהוא לא מריח. ויש חולקים על זה וסוברים שאינו יכול לברך, לא לקטנים ולא לאחרים שלא יודעים לברך. ואמנם מרן פסק שאפשר לברך, ספק ברכות להקל גם נגד מרן. הרי לנו להלכה שמי שאינו מריח כלל, שלא יברך גם במוצאי שבת על הבשמים. כד. לעשות כדעת מרן במקום של ספק אם מישהו רוצה בכל זאת לסמוך על מרן השלחן ערוך ולברך, כותב מרן שכשיש מחלוקת ומרן פוסק לברך, (ח\"ב סימן טו) החיד\"א בשו\"ת חיים שאל למרות שאנחנו אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, מי שרוצה לעשות כדעת מרן, יש לו על מה שיסמוך ואין מוחין בידו. וכן גם יש פוסקים שסוברים שאין אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, ואם מרן פוסק לברך תמיד מברכים. אנחנו נוקטים להלכה שב ואל תעשה עדיף, אבל אם אדם רוצה לעשות כדעת מרן רשאי. כה. לבדוק קודם ההבדלה אם מריח הדין הזה לגבי מי שאינו מריח הוא גם לגבי אדם מצונן וכיו\"ב, שיש אנשים שקצת מצוננים וכבר אין להם חוש ריח. אדם כזה צריך לשים לב ולבדוק לפני ההבדלה אם הוא מריח. ואם אינו מריח אינו יכול לברך על הבשמים. וכמו כן אם רוצה לברך על הבשמים בשבת כדי להשלים למאה ברכות, אינו רשאי. כו. מאה ברכות בשבת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היו לו כמה אמצעים עליהם היה מקפיד בשבתות כדי שיהיו לו מאה ברכות. בשנים הראשונות כשהתגורר ב'רחביה' אני זוכר שהיה עולה מפטיר שזה כבר שבע ברכות, והיה עולה שליח ציבור לפעמים שחרית לפעמים מוסף, וזה עוד שבע ברכות. אז זה כבר מתקרב למאה ברכות, הרי בשבת חסרות עשרים ברכות בערך. לאחר מכן כבר היה קשה לו להתפלל שליח ציבור, אז הוא היה עושה כמו המקובלים, הוא עשה את זה כל השנים אבל בשנים שהתגורר כאן ב'הר נוף' הקפיד על זה מאד. היו לו 'עצי בשמים' 'עשבי בשמים' ו'הנותן ריח טוב בפירות' ובכל פעם שהיה חוזר מבית הכנסת היה מברך שלש ברכות. ולאחר הסעודה אחרי ברכת המזון, שוב היה מברך. בבוקר כשהוא קם קודם התפילה היה מברך, כך גם לאחר התפילה. כך במשך השבת היה עושה כמה וכמה פעמים את שלושת הברכות הלו, וכך היה משלים למאה ברכות. כז. ומאתים לנוטרים את פריו ברכה זה דבר חשוב מאד, הגמרא אומרת שברכה שווה עשרה דינרים. הגמרא מספרת, שהיה אחד ששחט עוף ובא לכסות את הדם, והנה בא חבירו בירך וכיסה, גנב לו את המצוה. אז הוא תבע אותו לדין תורה, וחייבו את החבר לתת עשרה דינרים. אומרים התוספות, שהעשרה דינרים זה לא על המצוה, כיון שהמצוה אין לה שיעור, אתה לא יודע כמה היא שוה, אבל השווי של הברכה זה עשרה דינרים. שמעתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל פירוש יפה, וראיתי שאת הפירוש הזה מביאים הראשונים. הנה בשבת אנחנו צריכים לברך מאה ברכות כמו בכל יום, אבל אם נעשה את החשבון, בשבת חסר לנו עשרים ברכות. 19 הנה בכל יום מימות השבוע יש שלוש פעמים תפילת עמידה זה 20 , נגיד 21 או 20 . ברכות השחר וברכות התורה זה 57 כל פעם, ביחד . ברכות קריאת שמע שחרית וערבית זה עוד שבע, ביחד 77 ביחד זה . שתי סעודות 88 . ברוך שאמר וישתבח 86 . ברכות ציצית ותפילין 84 . ביחד זה 12 וכל סעודה על נטילת ידים, המוציא, וארבע ברכות זה . וזה בלי להביא בחשבון אם אדם הולך לבית הכיסא וכיו\"ב. 100 . ברכות השחר28 והנה בשבת, יש לנו ארבע תפילות שכל אחת היא שבע, זה . יש שלוש סעודות, 55 . ברכות קריאת שמע זה עוד שבע, ביחד48 ביחד 20 זה . ברכת ציצית, שלוש ברכות של הקידוש, ברוך שאמר וישתבח 73 , ביחד18 זה . והנה על העשרים הללו כתוב שירבה באכילת 80 וכו' הכל ביחד בערך פירות, מגדנות וכו' כדי להגיע למאה ברכות. ואם אינו יכול כתב מרן השלחן שיש לשמוע את הברכות של העולים לתורה, וזה עולה (סימן רפד סעיף ג)ערוך למנין מאה ברכות. והנה לא כתוב את זה על ברכות החזרה, כיון שחזרת השליח ציבור חייב לשמוע את הברכות אבל זה לא מועיל למאה ברכות, והסיבה שרק בברכות העולים לתורה אפשר להגיע למאה ברכות היא כי אנחנו כולנו חלק מהמצוה הזאת, אנחנו מצווים ללמוד תורה ולברך עליה, - כתוב שדוד המלך [ .ולכן כל אחד שעולה ומברך לכולם יש שייכות בזה .]תיקן מאה ברכות בזמן שהיתה מגיפה. מאידך יש אומרים שזה דאורייתא דינרים הרי לנו שבכל יום אנו מרויחים 01 והנה אם שוויה של כל ברכה הוא אלף דינרים. על כך כתוב בפסוק \"האלף לך שלמה\", ובשבת חסרים כעשרים ברכות, שזה כמאתיים דינרים זה ההמשך של הפסוק \"ומאתיים לנוטרים את פריו\". על כך ממשיך הפסוק \"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני\" - תשמע את ברכות התורה. פעם אאמו\"ר אמר את זה באיזה מקום, והיה שם הגאון הרב בצלאלא ז'ולטי שהיה הרב הראשי לירושלים, הוא היה גאון גדול, והוא כל כך שמח ונהנה. אבל אחר כך מצאתי שיש ראשונים שאומרים את הפירוש הזה, זה פירוש קדמון. מאה ברכות זה דבר חשוב. וכמו כן ברכת הריח יש לה חשיבות גדולה, זו ברכה מיוחדת על דבר שהנשמה נהנית ממנו. כתוב \"כל הנשמה תהלל יה\" אומרים חז\"ל, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח. וכן, \"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה\" יצחק אבינו לא בירך את בנו יעקב עד שהוא הריח ריח טוב, הוא הריח ריח גן עדן, ואז הוא הבין שזה יעקב, ושרתה עליו שכינה באותה שעה בגלל הריח ובירך את יעקב אבינו. בעזרת ה' נשתדל לברך, וננצל כל אפשרות שיש לנו עוד ברכה ועוד ברכה לברך את הקב\"ה, והשכר שלנו יהיה כפול מאת ה' אמן כן יהי רצון. מסופק אם עברו שש שעות מאכילת בשר שאלה: מי שמסופק אם עברו שש שעות מאכילת הבשר, האם מותר לאכול מאכלי חלב? תשובה: מי שמסופק אם עברו שש שעות מאכילת הבשר, מותר לאכול מאכלי חלב. בנידון דידן יש ספק ספיקא. שמא עברו שש שעות, ושמא כדעת מקורות: התוספות (חולין קה.) ועוד ראשונים דסגי בסילק ובירך. אמנם בספר יד יהודה (פיה\"ק סק\"א) החמיר בזה. ואכן הוי דבר שיש לו מתירין, ודעת הרמ\"א (ביו\"ד סימן קי ס\"ח) שאין לעשות ס\"ס בדבר שיש לו מתירין. אבל דעת מרן השלחן ערוך (שם) שעושים ספק ספיקא גם בדבר שיש לו מתירין. ואף לרמ\"א יש לומר שיודה כאן משום דהכא ס\"ל דמעיקר הדין סגי בסילק ובירך. וע\"ע בדברי שאול ודלתי תשובה (סימן פט סק\"ב) ודרכי תשובה (סק\"ה) ובשו\"ת שבט הקהתי (ח\"א סי' רי\"ח) ובהוראה ברורה (שעה\"צ ס\"ק יא, ובה\"ל שם) ואבני ישפה (ח\"ה סי' ק\"א אות ה'). וק\"ו אם עברו בודאי חמש שעות, ורק מסופק אם השלים את השעה הששית, שאין לחוש.אם צריך להחליף שיש שנשתמשו שם למאכלים אסורים שאלה: הנכנס לדירה חדשה והדיירים שלפניו השתמשו בשיש ובכיור למאכלים אסורים, האם צריך להחליף את השיש והכיור? תשובה: אין צריך להחליף את משטח השיש והכיור, ודי להדיח ולנקות היטב את השיש. והמחמיר לערות עליו מים רותחים, תבוא עליו ברכה. מקורות: מבואר בשלחן ערוך (סימן תנא ס\"ו) שבהכשר כלי הולכים אחר רוב תשמישו. ולפי זה משטח השיש שרוב תשמישו בצונן, די להדיחו ולנקותו היטב. והמחמיר לערות עליו רותחים תבוא עליו ברכה, וכפי שהחמירו פוסקי הדור האחרון גבי פסח. ועיין בשו\"ת אור לציון ח\"ה (פכ\"ב סי\"ד) שאין צריך בעירוי אלא בפסח. ע\"ש. ערוך הגר\"ז (סימן נח ס\"ד), ויקרא לפחות פרשה ראשונה אפילו ללא טו\"ת. וכ\"כ הכף החיים (סק\"ח), אלא שהוסיף שאם אינו יכול להניח תפלין, יקרא רק פסוק ראשון, ולא יקרא יותר משום מעיד עדות שקר בעצמו. ע\"ש. אולם באמת כל שאינו נמנע שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אין בית דין מבטל דברי חבירו - כך המדינה דרשה, [ 'כשהקימו בזמנו את 'בית הדין הגדול לערעורים כדי שאם לא ימצא חן בעיניך הדין של בית הדין האזורי אז תלך לבית דין היו הרבה רבנים שהתנגדו לזה, כיצד ניתן לקבוע שהבית דין הזה ]העליון הוא גדול בחכמה ובמנין יותר מהאחרים?! אולם האמת היא שהדיינים בבית הדין הגדול היו בודקים את פסקי הדין, ואם חושבים שיש בעיה כלשהי היו מחזירים לדיין את התיק. אלא אם כן היו רואים שהדיין טעה ופסק שלא כהלכה, שבשביל זה צריך להיות שהם באמת גדולים מהם בתורה. והנה פעם כך זה היה, הדיינים בבית הדין הגדול היו גדולי הדור, שהרי ישבו שם הגאון הגדול הרב אלישיב, הגאון הרב ז'ולטי, וכמובן אבי מורי מרן זצוק\"ל שישב שם למעלה מעשרים שנה, ועוד כמה גדולים. אבל לצערינו אני זוכר את הרב ז'ולטי זצוק\"ל שהיה דיין בבית הדין הגדול, הדיינים כיום אמנם יש גם כן דיינים חשובים אבל לא כולם. הגדולים שבדור, שהיו גדולי ישראל ממש, היו באים להתייעץ איתו. וכמו כן הגרי\"ש אלישיב. הרי כולם יודעים כמה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה הכתובת של כל הדיינים. לפעמים, בנושאים קשים ומורכבים מאוד, היו מעבירים לו את התיק מלכתחילה בבקשה שיפסוק הוא! לעומת זאת היום לפעמים יושב דיין בבית הדין הגדול שמבטל את הפסק דין של בית הדין האזורי – זה לא פשוט כלל. בפרט שהחילוניים מתערבים מי יהיה דיין, ההוא זה יותר ליברלי לכן הם רוצים אותו, או פלוני פסק להתיר איזה דבר משונה ולכן הוא מתקדם, ודוחפים אותם להיות בבית הדין הגדול. וכי הם יודעים לקבוע מי יותר גדול בתורה?! הרי זה דבר שגדולי ישראל הרב יצחק מאזוז צריכים להחליט מי יישב בבית הדין הגדול!! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"176.pdf","content":"ברכת הריח| ' ברכת 'הנותן לשכוי בינה| ' נוסח ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות| ברכת הריח על נענע| 'ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות נושאי השיעור: אכילה על שלחן שאוכלים | ברכת שהחיינו וברכת האילנות על פירות מורכבים| ערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה| על דבר האסור באכילה חולה האוכל ביום | ברכה על דבר האסור באכילה| שו\"ת באר עשק| ברכה על סתם יינם| ספק ברכות להקל בברכת הריח| עליו נבילות וטריפות ברכת הריח על קליפות פירות הדר| ברכה על אכילת לימון| ברכת הריח על ציפורן| טעות בברכת הריח| הכיפורים אם מברך על אכילתו176 גליוןמיום א' כ\"ו חשון תשפ\"ג פרשת תולדות הלכות ברכת הריח (ב) א. מהו 'מוסק' תקנו ארבעה סוגים של ברכת הריח: 'בורא עצי בשמים'. 'בורא עשבי (ברכות מג:)ושאלות אלו קיימות גם לגבי עצי בשמים ועשבי בשמים.פרי העץ ומהו פרי האדמה. וכתבתי בנושא ב'הלכה ברורה' חלק י' באריכות גדולה. זה. מפני שגם לגבי ברכת העץ על פירות זה נושא מאד מסובך איך מגדירים מהו שיש להם הגדרה של עץ. וזו שאלה כלל לא פשוטה מה ההגדרה של עץ לעניין בשמים'. 'בורא מיני בשמים'. 'הנותן ריח טוב בפירות'. 'עצי בשמים' היינו בשמים חז\"ל מביא בשם רבינו דוגמא - 'מוסק'. ויש כמה דעות בראשונים מהו 'מוסק'. רש\"י כותב שזו צואה של על דבר שאין גידולו מן הארץ, שמחמת טבעו יש לו ריח טוב. הגמרא נותנת לזה והנה ברכת 'בורא מיני בשמים' היא ברכה שתיקנו אותה על אחת משני דברים. או (שמות ל, כג)חיה מסוימת שיש בזה ריח טוב. רבינו אברהם אבן עזרא (פרק א מהלכות כלי כותב שזה מין חיה שנמצאת בהודו שיש לדם שלה ריח טוב. הראב\"ד סעדיה גאון שזה דם הנמצא בצוואר הצבי שיש לו ריח טוב. הרמב\"ם המקדש הלכה ג) שזה מה שנקרא 'מור' שהוא אחד מסממני הקטורת. (בהשגותיו שם) כותב שמור הוא אחד מסממני הקטורת, אבל מאידך ושזה מין עשב ששמו מור. יש פסוק בשיר השירים 'אריתי מורי עם בשמים', 'מורי' לעומת זאת כותב (שם)מזה עוד הלכות כפי שנראה להלן.של חיה מסוימת. אם כן יש כמה דעות מהו המוסק שכתוב בגמרא. ואפשר ללמוד הוא כותב בפירוש שמוסק זה דם ולא עשב. כמו כן יש אומרים שמוסק בא מזיעה זה מור. אמנם גם הרמב\"ם ב. בשמים העשויים מחומרים שאינם טבעיים מיני בשמים'.אותו מטבעו שיהיה עם ריח טוב, זה לא מעשה ידי אדם, ולכן מברכים עליו 'בורא זו ברכה לבטלה ממש. לעומת זאת ה'מוסק' שכתוב בגמרא זה דבר שהקב\"ה ברא עשוי מחומר טבעי ומה לא. ואם זה עשוי מחומר לא טבעי, כפי שאוכיח בהמשך, אינם עשויים חומר טבעי, אכן יש שעשויים מחומר טבעי אך קשה מאד לדעת מה בשיעורים הבאים. למעשה כל סוגי הבושם שיש כיום שיש להם ריח טוב הם יש מאין לעשות בו ריח טוב כמו שעושים בימינו, שאין מברכים על זה. ויבואר בכל אופן דבר שאין גידולו מן הארץ ויש לו ריח טוב בטבעו, לא מה שיוצרים ג. בורא מיני בשמים 'שהכל' שכשיש ספק מה מברכים, יש לברך 'שהכל'. ולהלן יבואר עוד.יש ספק אם לברך 'עצי' או 'עשבי' הרי שיש לברך 'מיני'. כמו שמצינו בברכת יש דבר נוסף שמברכים עליו 'בורא מיני בשמים' והוא דבר שיש בו ספק. שכאשר ד. ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' ריח טוב בפירות'. ולהלן יבואר עוד.ממילא אינו יכול לאוכלו. אלא כיון שכעת הוא מיועד להריח מברכים עליו 'הנותן יאכל אותם, דהיינו שכאשר מריח את הפרי, אין לומר שכיון שייחד אותו להריח הראויים לאכילה, שיש בהם ריח טוב ורוצה להריחם ולא לאוכלם. אפילו אם מחר הברכה הרביעית היא ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' שבאופן רגיל מדובר בפירות ולהלן יבואר עוד. בכל אופן ודאי שמי שיברך על נענע – שבזמנינו שאוכלים אותו, ואם אוכלים אותו הרי שברכתו צריכה להיות 'הנותן ריח טוב בפירות', נענע בסלט, לא רק בשביל לתת טעם אלא זה הפך להיות כמו ירק שאוכלים מעלתו מקצה לקצה, אנשים אוכלים נענע כמות שהוא, מוסיפים חתיכות של נענע זה רק תבלין אז אפשר אולי לברך 'מיני', אבל במציאות כיום נענע נשתנה צריך לברך עליו, נוהגים לברך 'בורא עשבי בשמים', אבל באמת זה יהיה תלוי, אם אם יש ירק שיש לו ריח טוב, כגון נענע, אבל נענע זה שאלה בכלל לא פשוטה מה והנה ברכה זאת זה לא משנה אם זה פרי העץ או פרי האדמה, גם בפרי האדמה ריח טוב בפירות' זו תקנת חכמים על פרי שראוי לאכילה.לברך 'הנותן ריח טוב בפירות' או 'בורא עשבי בשמים'. איך שיהיה ברכת 'הנותן אותו ממש – 'הנותן ריח טוב בפירות' יצא ידי חובה. השאלה אם לכתחילה יש ה. בורא שמן ערב : \"על שמן אפרסמון (שם)מברך בורא שמן ערב\". אך בימינו מברכים בברכת הריח רק את ארבע ברכות אלו.יש עוד ברכות שאינן מצויות בימינו, כגון מה דאיתא בגמרא ו. נוסח ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' כותב הבן איש חי שמכיון בברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' יש נוסחאות. 'הנותן ריח טוב בפירות' או 'אשר (ח\"ב חאו\"ח סימן לה)אנו לומר שלא יריח וינצל מן הספק. עדיין הלא נהגו לברך 'הנותן לשכוי' הרי שכך צריך לנהוג. מה שאין כאן יכולים לא תלוי במברך, הוא צריך לברך את כל הברכות. ולכן גם אם יש הבדל בנוסח, השחר שהם ברכות השבח לקב\"ה, הרי אינו יכול לומר שאינו רוצה לברך, הרי זה בינה וכו''. אמנם אפשר לחלק, שהרי כאשר קם בבוקר וצריך לברך את ברכות בגמרא וברוב הראשונים הוא 'אשר נתן לשכוי וכו'', אך יש שגרסו 'הנותן לשכוי לא מברכים. והיא ברכת 'הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה', שהנוסח על זה, שהנה יש לנו ברכה שיש ספק בנוסח שלה, אולם איננו אומרים שמספק שיש ספק לגבי הנוסח, יש להימנע מלברך ברכה זו. אבל לכאורה אפשר להעיר נתן ריח טוב בפירות'. בשו\"ת רב פעלים 'אשר נתן'. וגם שזה לא בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים משום שבסך הכל לכל הדעות, לא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל, זו לא ברכה לבטלה אם אמר טוב בפירות' אולם הוא בירך 'הנותן ריח טוב בפירות' – זה ודאי אינו ברכה לבטלה אבל זה לא מספיק כדי לחלק, מפני שגם אם נאמר שצריך לברך 'אשר נתן ריח (עמוד משמעות הברכה היא אותו הדבר. כך כותב גם בחזון עובדיה בהלכות ברכות (חלק , שלכתחילה יש לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. וכמו כן כותבים האור לציון שט)ובספר ברכת ה' (חלק ג פרק יב אות טו) ועוד אחרונים. ב עמוד קלז אות לח) ז. הקפדת מרן זיע\"א על מאה ברכות בשבת - בית מרויח שבע ברכות בחזרה. ולפעמים היה עולה גם שחרית וגם מוסף. כמו כן הרבה הראשונות היה רגיל בכל שבת לגשת כשליח ציבור בשחרית או במוסף, בכך היה הוא הקפיד אף יותר לברך אף כמה וכמה פעמים ברכות הריח. מפני בשנים לברך ברכת הריח בשבת כדי להשלים למאה ברכות. אבל בשנים האחרונות שלו כבר סיפרתי בשיעורים הקודמים, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל תמיד הקפיד כמה שיותר [ בשנת תשנ\"ד – הוא היה פה כחמש עשרה שנה בערך – ובכל שנים היה עולה למפטיר למרות שלא היה לו 'יארצייט'. כשהוא בא לפה]'עולה רק מפטיר. כיון שבכך היה מרויח שבע ברכות ההפטרה.השנים שהתפלל כאן היה עולה רק למפטיר. וכמו כן בבית הכנסת שבביתו היה הכנסת 'יחוה דעת 'הנותן ריח טוב בפירות'. והוא הקפיד על זה מאד.מברך. בתקופה שאחרי סוכות היו מביאים לו אתרוג כדי להריח והיה מברך עליו בפרי אלא בקליפה, וכשהיה לימון שלם היה משפשף אותו קצת שיצא ריח, והיה ריח טוב בפירות'. ולכתחילה היה דואג שיהיה פרי כמו לימון שריחו הטוב הוא לא מהתפילה בלילה לפני שהיה אומר 'שלום עליכם' היה מברך 'עצי', 'עשבי', ו'הנותן בכל אופן כדי להשלים את המאה ברכות היה מברך ברכות הריח. וכשהיה חוזר הברכות בשבת. אך לאחר שנפטרה הבית שם היה סגור. והיה יהודי אחד קוטפת את הכל ביום שישי ומביאה את זה לאאמו\"ר כדי שיוכל לברך את עדיין שייך להם, ושם במפרסת היו מלא סוגי עצי בשמים, ואמא ע\"ה היתה להתגורר כאן בשכונת 'הר נוף'. אבל הבית שהיה בשכונת 'רחביה' היה זכורני מעשה, שבשנת תשנ\"ד אמא ע\"ה נפטרה, בדיוק לאחר שהגיעו חמותו של מו\"ר שליט\"א מרת רחל סויסה בת איזה ע\"ה - נלב\"ע כ\"ז חשון תשע\"ז ת.נ.צ.ב.ה. העלון לעילוי נשמת ,צדיק, שזכה שיש לו בנים ונכדים תלמידי חכמים, קראו לו רבי מנשה יונה זצ\"ל ששימש כגבאי של בית הכנסת 'ישועה ורחמים' שברחוב רייכמן, הוא היה הגבאי הראשי שם. והנכד שלו זה הרב ישראל מאיר יונה שלמד הרבה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. והיה לו תפקיד בבית שם לבוא תמיד ולסדר ולהשקות את העציצים וכל מה שכרוך בזה כדי שאאמו\"ר יוכל לברך. והנה, לאחר שבאו לגור כאן ואמא ע\"ה נפטרה הבית שם היה סגור, יום אחד הוא בא פתאום לאאמו\"ר ואומר לו שאמא ע\"ה באה אליו בחלום ואמרה לו 'הרב צריך בשמים לשבת בשביל מאה ברכות, למה אתה לא מטפל בעצים האלו?!' ואז הוא בא לאאמו\"ר וביקש את המפתח לבית והוא הלך לשם והמשיך לטפל בהכל. והיה מביא לו בשמים בכל שבוע כדי שיוכל לברך. באמת שגם לפי רבינו האר\"י ז\"ל והמקובלים יש ענין לברך בשבת על הבשמים. ואפשר לברך כמה פעמים, הדינים בזה לגבי שינוי רשות מתי יכול לברך שוב את ברכת הריח, דומה מאד לדיני ברכת האכילה, יש בזה פירוט בשלחן ערוך בסוף . יש בזה גדרים מסוימים. (סימן ריז) הלכות ברכת הריח ח. אם מברכים על בשמים האסורים באכילה מותר לברך עליו ברכת הריח או לא. הנה לעיל הזכרתי את הענין של ה'מוסק' יש לדון כאשר אם יש דבר שאסור לאכול אותו, אך יש לו ריח טוב, האם יהיה שכתוב בגמרא, שרוב הראשונים לומדים שזה דם שהוא אסור באכילה. ובאמת יש מחלוקת אם מותר לברך ברכת הריח על דבר האסור באכילה. דהיינו הנידון מתחיל לגבי ה'מוסק' אם הוא מותר באכילה או לא. - רבינו מאיר הלוי אבועלפיא שחי [ מביא בשם הרמ\"ה(הובא ברא\"ש להלן) רבינו יונה , שבאמת המוסק הזה אסור באכילה משום איסור דם. אך רבינו ]בזמנו של הרמב\"ם יונה כותב על כך שזה לא נכון אלא המוסק הזה הוא פירשא בעלמא, זה לא ראוי (ברכות פ\"ו לאכילה, אך כיון שזה לא ראוי זה לא נקרא איסור אכילה. אולם הרא\"ש כותב על כך שראייתו של רבינו יונה צריכה ראיה. אנחנו רואים שיש בזה סימן לה) פוסק שהמוסק הזה מותר באכילה כיון שאינו (סימן רטז)מחלוקת. מרן הבית יוסף ראוי באכילה, זה פירשה בעלמא. אומרת שמברכים על המוסק בורא מיני בשמים. ולסוברים שהוא (שם)והנה הגמרא מותר באכילה זה מובן, אולם לסוברים שהוא אסור באכילה כיצד אם כן מברכים עליו. הרי לנו שסוברים שבאמת מותר לברך על איסורי מאכלות. זה ברור. אכן עומד בשאלה הזאת, כיצד סוברים חלק (עבודה זרה דף לב ע\"א אות א) מהראשונים שהוא אסור באכילה, הרי בגמרא כתוב שמברכים עליו. כלומר השלטי הגיבורים שהיה לו פשוט שאם אסור באכילה אסור לברך עליו. אבל באמת שאפשר לומר שסוברים שמותר לברך ברכת הריח על בשמים האסורים באכילה. ט. ברכת שהחיינו וברכת האילנות על פירות מורכבים (סימן קח אולם אפשר לומר נקודה נוספת. מרן השלחן ערוך מפורש ביורה דעה , ומקור דבריו הם ]... - מי שלמד איסור והיתר מכיר את השלחן ערוך הזה[ )סעיף ז. שכל דבר שאסור בהנאה אסור לברך על הריח שלו. (בשו\"ת ח\"ג סימן רלד)הרשב\"א ומרן מסביר שם כגון בשמים של עבודה זרה וכן של כלאי הכרם. כלאי הכרם הם אסורים בהנאה, כתוב בפירוש בתורה \"לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם\". אבל זה בכלאי הכרם, שזורעים חיטה ושעורה ואפילו בני נח אסורים להרכיב כך כותב הרמב\"ם, אבל התורה אסרה באכילה וחרצן של ענבים במפולת יד, ביחד. אבל סתם כלאים יש בזה איסור דאורייתא, ובהנאה רק כלאי הכרם. למעשה רוב הפירות שיש לנו כיום הם מורכבים. אני זוכר שהתחיל להיות בשוק לא יודע אם זה נכון. אבל יש כל מיני פירות בהרכבה וכל פעם באים כל מיני 'נקטרינה', פעם לא היה פרי כזה, ואז אמרו שזה מורכב ממשמש ואפרסק, אני פירות חדשים שזה הרכבה. המומחים הכי גדולים בעולם לצערינו בהרכבה זה פה בישראל, אנחנו מייצאים את העוון הזה לכל העולם... הם יודעים איך להרכיב את הפרי ולהשביחו, וכן לעשות סוגים חדשים. אבל אמנם אסור לעשות את זה, אבל התורה לא אסרה לאכול את הפרי הזה. יש מחלוקת גדולה אם מברכים על פירות אלו שהחיינו או לא. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב שהמנהג כן לברך שהחיינו, אבל ברכת האילנות הוא אומר לא לברך. ויש צד חזק מאד לומר שאפשר לברך עליהם שהחיינו, מפני שבדרך כלל פרי מורכב שהביאו לנו היום, הוא ה'נכד' של ה'נכד' שעבר על האיסור הוא הראשון. ואפילו אם כיום יביאו פרי שהוא מורכב כבר, של הפרי הראשון שעשו לו הרכבה, ולאחר מכן ממשיכים את מה שהתחילו, ומי ורוצה סתם לזרוע אותו אין לי איסור, וכשם שמותר לאוכלו כך גם מותר לשתול אותו. ממילא זה צד נוסף לומר שפה לא נעשה גוף האיסור בעצמו, ולכן אפשר לברך שהחיינו. וממילא אולי יש לומר כן גם לגבי ברכת האילנות. אלא שבברכת האילנות אפשר לומר שכיון שהורתו ולידתו שלא בקדושה, שהרי השורש שלו בא מעוון, הרי שזה לא יפה לברך על כזה אילן. אבל ברכת שהחיינו שיש בלאו הכי מנהג ארץ ישראל לברך, אפשר לברך עליו שהחיינו. י. ראיה מדברי מרן שמותר לברך על בשמים האסורים באכילה על כל פנים מרן כותב שעבודה זרה וכלאי הכרם אין מברכים על ריחם, והשלישי הוא ערלה. שהוא עץ בשלוש השנים הראשונות, שאין מברכים על ריחו הטוב. אם כן רואים מזה שדוקא על השלושה האלו שמרן מזכיר שהם איסורי הנאה אין באכילה, דעת מרן שאפשר לברך עליהם. ואמנם לגבי המוסק מרן בבית יוסף מברכים, שהרי נהנה בהרחתו. לפי זה יוצא שאם הבשמים הללו הם רק אסורים כותב שלא ראוי לאכילה ולכן מתיר לברך, ממילא אין משם ראיה. אבל מדבריו ביורה דעה יש לנו ראיה מפורשת. יא. הרמב\"ם ומרן השמיטו בשמין האסורים באכילה ומרן השלחן ערוך (פרק ט מהלכות ברכות הלכה ח)ויש ראיה נוספת להקל, שהנה הרמב\"ם מונים דברים שאין מברכים עליהם ברכת הריח. כגון בשמים של בית (סימן ריז סעיף ב) הכסא ובשמים שעשו בשביל המת, וכן בשמים של אשה וכיו\"ב מיני סוגים של לברך עליהם. אם כן הרי לנו שהם סוברים שאיסורי אכילה כל זמן שזה מותר בשמים שנפרטם בהמשך. ולכאורה מפני מה אינן מזכירים איסורי אכילה שאין בהנאה אפשר לברך עליהם ברכת הריח. יב. חשש שמא יבוא לאכול דבר איסור כאשר מריחו מחלק חילוק אחר, שהנה אם זה פרי (סימן ריז בביאור הלכה ד\"ה המוס\"ק)שאסור לאוכלו מאיזה סיבה שהיא, כגון שיש בו בעיה של שביעית בפרי הזה המשנה ברורה ברורה שאם זה פרי שמיועד לאכילה אסור לברך עליו ברכת הריח, מפני שיש או כגון פרי שאינו מעושר וזה בשבת ואין מעשרים בשבת. אם כן אומר המשנה חשש שמא יבוא לאכול אותו כאשר מריחו.יג. תמיהה על דברי המשנה ברורה דהיינו שאסור לנזיר להיכנס לכרם של ענבים כדי שלא יבוא לאכול. אבל זה לו להיכנס לפרדס של ענבים, 'סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב'. אבל האמת שזה תמוה מאד. אמנם, הסמך של המשנה ברורה הוא שנזיר אסור אסרו עליו. אבל בשאר דברים לא מצינו הרחקה שמא יאכל. מלבד דבר אחד מצינו רק בנזיר שהוא אסור בכל דבר ששייך ליין, הענבים והחרצן והקליפה ולכן יש חשש אחד ומכירים אחד את השני, אחד אוכל בשר ואחד אוכל חלב זה אסור, וצריכים חלב, שאז יש חשש שמא יאכל מהשני. לכן אם שני בני אדם יושבים ליד שלחן שהוא בשר בחלב, שחכמים אסרו לאכול בשר כאשר על השלחן מונחים מאכלי ]... - אם הם מדברים ביניהם[ שאחד יקח מהשני. אבל אם יש שני בני אדם שהם ברוגז, הם לא מדברים והם לעשות היכר ביניהם. למשל בעל ואשתו בסיכסוך, בכגון דא אין חשש לאכול ביחד על אותו השלחן. כיון שאף אחד לא יעז לקחת משל השני. ועוד כמה ראשונים דנים כאשר (חולין פ\"ז דף לב ע\"א מדפי הרי\"ף)והר\"ן (עבודה זרה סו:) נכנס. זה לא יפה שיהודי ישב במקום כזה, ואם הגוי רוצה שיבוא למסעדה כשרה.כשרה, אם הגוי רוצה לאכול חזיר שילך לאכול לבד, אפילו לשתות קפה הוא לא שלהם. והנה יש שהולכים למסעדה וכמובן שיהודי לא יעז להיכנס למסעדה לא לאכול ביחד עם מישהו לדון עימו על עסק. יושבים ואוכלים ומדברים על העסקים יהודי וגוי אוכלים יחד. הנה כיום באמריקה יש דבר כזה שאנשים בצהרים הולכים הרמב\"ן האם מותר לשבת איתו בשלחן אחד. האם צריך לעשות הפסק ביניהם. כותב אוכל, אתה תזמין אוכל כשר ואני יזמין לא כשר ונשב לאכול, וכך לא תהיה בעיה. לא רוצה לבוא איתי למסעדה שאיננה כשרה, אז שאבוא אליך או אתה אלי ונזמין והנה יש לדון אם הגוי אומר ליהודי אני לא מוותר על לאכול חזיר, ומצד שני אתה הוא מותר וגם החלב בפני עצמו מותר באכילה, ממילא לא בדילי מיניה.בבשר בחלב חכמים החמירו כי יש חשש שישכח ויאכל מזה, כי הבשר בפני עצמו הרמב\"ן שלא צריך, ויכולים לשבת יחד אף ללא הפסק. הסיבה לכך היא שדוקא מצאנו דין דומה לזה לגבי חמץ. שאחד הטעמים שחמץ בפסח אסור אפילו אין שום חשש שיבוא לאכול.שלא יבוא לאכול. אבל נבילות וטריפות יהודי נזהר בזה, הוא יודע ורואה שזה אסור, הרי שהאוכל של השני הופך להיות איסור. מחמת כן הצריכו חכמים לעשות היכר להחמיר בו יותר. אם כן גם לגבי שניים שאוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה חלב, במשהו, כיון שאנשים רגילים אליו, והכשר הופך פתאום להיות איסור, לכן צריך יבוא לאכול.מבינים שאין כל חשש שיבוא לאכול. זו גזירה חדשה לומר שאסור להריח שמא אסור באכילה, הלא עצם הדבר ששואל אם לברך ברכת הריח מחמת איסורו, אנו ממילא יש לנו לומר לגבי ברכת הריח, שגם דבר האסור באכילה, כיון שיודע שהוא יד. אלו דברים האסורים בהנאה אסורים להריח אכן לגבי הראיה מדברי מרן בעניין להריח דברים האסורים בהנאה, הפרי חדש מסביר את ההלכה הזאת בצורה קצת אחרת, שרק אם הדבר האסור (שם ס\"ק כא) בהנאה הוא מיועד לריח אסור. מכיון שכל איסורי הנאה האיסור הוא דרך הנאתן, אבל אם הוא פרי המיועד לאכילה אך אסור בהנאה כמו ערלה או כלאי הכרם, הוא פרי המיועד לאכילה והוא אסור בהנאה.פרי ההנאה שבו היא לא בריח, ההנאה בו היא באכילה, לכן מותר להריח כאשר חולק על הפרי (שם סק\"ו)לעומת זאת הגאון רבי חיים בן עטר בספר פרי תואר עצם ההנאה מהריח אסורה. אף אם הוא מיועד לאכילה בכל זאת אין לברך חדש, וכותב שאין הבדל, אלא כיון שהדבר שרוצה להריח בו הוא אסור בהנאה, (יב:) שאסור לברך ברכת הריח על פירות של ערלה, אפילו אם הם עשויים לאכילה עליו ברכת הריח. ובאמת כדבריו כתוב בפירוש בריטב\"א במסכת עבודה זרה ולא עשויים להריח. טו. ספק בברכות להקל אם מותר או אסור. מותר לברך עליהם או אסור, למה לא נאמר ספק ברכות להקל. כיון שזו מחלוקת והנה יש לשאול לגבי ברכה על הרחת דברים האסורים באכילה שדנים בהם אם באכילה. כלומר האם יש היתר להריח באופן רגיל אם אינו חושש שמא יבוא טוב שראוי לברכה, אלא שהנידון הוא אם תקנו חכמים ברכה על בשמים האסורים התשובה היא שלא שייך בזה ספק ברכות להקל. שהנה הרי בודאי שיש לזה ריח דברים שגם אם נהנה מהריח אינו מברך עליהם כגון בשמים של מתים או של שגם לגבי ברכת הריח יש את האיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. אכן יש את ההנאה של הריח, הרי שאני נהנה מהעולם הזה בלא ברכה. הרי כבר ביארנו לאכול, כמו שחשש המשנה ברורה, ואז אם מותר להריח, ואין שום דבר שמונע אנו קובעים שמותר להריח את הבשמים הללו ממילא הוא שצריך לברך עליהם.יבוא לאכול, דהיינו שעיקר כוונתו היא לאסור את ההרחה ולא את הברכה, אך אם להריח ממילא מותר לי לברך. שהרי המשנה ברורה רצה לאסור לברך כדי שלא בית הכסא וכיו\"ב, שדינם שונה מאיסורי אכילה, אבל באיסורי אכילה אם מותר ובאמת אם נתבונן יש את אותו הדבר גם באיסורי אכילה. שהנה אם יביאו לפנינו שאלה על מאכל שיש לגביו ספק אם מותר לאוכלו או לא. ובא רב אחד פוסק ספק ברכות להקל?! בודאי שלא. שהרי השאלה לא היתה על הברכה אלא על יבוא לומר שכיון שהוא שזו מחלוקת אם המאכל מותר לכן לא אברך עליו משום מובהק שאמר כשר למהדרין לאכילה. וכעת מותר הוא באכילה. אבל האם אני מחלוקת, ממילא הוא שצריך לברך עליו.האכילה, ברגע שאוכל הוא נהנה מהעולם הזה, ואם מותר לאכול אפילו שיש בזה טז. סתם יינם - זה מפרשת [ 'ש דבר מאד מעניין, הנה יש שו\"ת קדמון שנקרא 'באר עשקי השבוע יצחק אבינו קרא לבאר עשק \"כי התעשקו עמו\". וזה שו\"ת מאד מעניין 350- - גם הוא חי לפני כ[ ' ויש שו\"ת 'הלכות קטנות] שנה 400-. ובשו\"ת הלכות קטנות מביא בשם ספר באר עשק דבר שפשוט לא יאומן קדמון שחי לפני כ] - היום ביקבי יין של הגיים הם אינם מנסכים את היין לעבודה זרה, אבל יין של זרה שהוא אסור בהנאה לכל הדיעות, אך 'סתם יינם' היינו כל היינות של הגויים. כי יסופר, שכותב לגבי 'סתם יינם', דהיינו שיש יין נסך שהגוי ניסך אותו לעבודה שנה[ .לוקח כיון שאם הגוי יתן לו אחר כך איזו טובת הנאה עבור היין הזה הרי הוא וכיון שכך אני לא אכפת לי מזה, מבחינתי זה לא שלי. ושלא יסתכלו גם מי שיניחו את היינות בחוץ, ושיאמרו לעובדים, אני יהודי אסור לי לשתות את זה, זה מתנה לעובדים שלהם הגויים, ואני משיב להם שלא. אולם אני אומר להם מאד אבל של גויים, מה הם יכולים לעשות עם זה, האם מותר להם לתת את אנשים שואלים אותי בחו\"ל, הם מקבלים מתנה מהגוי יינות משובחים יקרים גויים חכמים אסרו אותו. ולדעת מרן השלחן ערוך הוא אסור אפילו בהנאה . והנה ההלכות קטנות מביא בשם שו\"ת בעל עשק נידון]נהנה מהיין נסך הזה לגבי אדם עבריין שרוצה לשתות ולברך על סתם יינם. הוא מצפצף על הגזירת והוא בא ]... - יש כאלו יש להם כיפה קטנה וזהו[ חכמים. אבל הוא הרי קצת דתי אל הרב ואומר לו שרוצה לברך על היין הזה – האם יכול לברך או לא. ושבשו\"ת באר עשק כתב על כך, שהנה חכמים גזרו על סתם יינם בזמן חז\"ל, לפני כאלפיים שנה. לעומת זאת חכמים שתיקנו לברך מאה ברכות יש לנו ראיות שזה היה כבר בדורות קדמונים אצל דוד המלך, שהוא תיקן את המאה ברכות. אם כן ברכות זה היה דבר קדמון מאד, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את סדר הברכות של העמידה, אם כן כיון שהתקנה של הברכות קדמה לאיסור של סתם יינם, אפשר לברך. יז. כי התעשקו עמו והנה ההלכות קטנות מביא את דבריו, ואחריו כל הפוסקים מביאים את זה וכולם 'יורדים' עליו. הגאון יעב\"ץ כותב עליו איזה מילים קשות, שהקב\"ה יסלח לו, שרי למריה איך עשה דבר כזה וכו'. אך לצערי הרב הדבר לא יאומן, אך אף אחד לא טרח לפתוח את הספר באר עשק כדי להסתכל כיצד כותב דבר כזה. והנה אני - כתבתי על כך \"הכי קרא שמו עשק [ .פתחתי את הספר, כיום הספר הזה מצוי . והנה מביאים את דבריו גם לגבי קידוש, שאדם המקדש על ]...\"כי התעשקו עמו סתם יינם, שתקנת הקידוש על היין לאיסור של סתם יינם. והנה בדבריו אין שום מילה בנושאים הללו. אלא שהוא כותב שסתם יינם זה אסור, אך הנה יש מחלוקת הרא\"ש והראב\"ד ושאר הראשונים, האם אדם רשע שאוכל דבר שאסור באכילה פסק וז\"ל: \"אכל דבר (סימן קצו)האם צריך לברך? ומרן בשלחן ערוך בהלכות זימון איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף\". מרן פוסק להלכה שעל מאכל איסור אין מברכים. אבל כאמור זו מחלוקת, הרא\"ש והראב\"ד סוברים שמברכים. די בכך שעושה איסור שאוכל דבר איסור אבל למה שלא יברך?! הרי הוא נהנה. יח. חולה האוכל ביום הכיפורים או שאוכל דבר איסור אם מברך והנה לאחר מכן כותב מרן: \"אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו\" – - לא מזמן היה נידון [ כלומר אדם חולה שהרופא ציוה עליו לאכול דבר איסור , ]כזה לגבי תרופה חיונית מאד לאנשים חולים שעשויה משמן של דגים טמאים והוא אומר שזו סכנה אם לא. ומרן פוסק על כך שמותר לו לאכול ולברך. אבל אנחנו לא פוסקים בזה כמו מרן, כיון שספק ברכות להקל. לעומת זאת חולה האוכל ביום הכיפורים, הדין הוא שונה, שהנה מרן בשלחן ערוך כותב בפירוש שחולה האוכל ביום הכיפורים מברך ברכת המזון וכל הברכות, אלא שיש לחלק, שביום הכיפורים האוכל עצמו הוא היתר ורק השעה אוסרתו. הגמרא מספרת שבבבל היתה טעות בחישוב המולד ומחמת כן הם עשו את יום הכיפורים ביום י\"א בתשרי. ואז בא אחד מחכמי ארץ ישראל ביום י' בתשרי וראה שהם אוכלים ביום הכיפורים, ואמר על כך \"בסימו תבשילא דבבלאי ביומא רבא דארץ ישראל\". שואלים התוספות כיצד טעו בדבר כזה, הרי כתוב שאפילו על ידי בהמתם של צדיקים הקב\"ה לא מביא תקלה, ופה תקלה כזאת נוראה שאכלו ביום כיפור. ולכן כותבים התוספות, שמה שכתוב שהקב\"ה לא מביא תקלה זה בדבר מאכל האסור מצד עצמו. אבל מאכל ביום הכיפורים הוא מותר ורק השעה אוסרתו. אם כן דוקא חולה האוכל ביום הכיפורים מברך על האוכל כיון שרק השעה אוסרתו, אבל אם חולה צריך לאכול דבר איסור הרי המאכל מצד עצמו הוא אסור ואין לברך עליו. יט. המנהג שחולה מברך על אכילתו ביום הכיפורים והאמת שחיפשתי ומצאתי כמה ראשונים שכותבים בפירוש שאין הבדל, וגם החולה שאוכל ביום הכיפורים אסור לו לברך. ולכאורה אולי נאמר גם על זה ספק ברכות להקל. שחולה האוכל ביום הכיפורים שלא יברך מחמת שיש שפסקו שלא לברך. התשובה היא בגלל סיבה אחת, מחמת המנהג. שמרן כתב שחולה מברך הוא מחמת שכך נהגו. שהרי חולה האוכל ביום הכיפורים זה דבר מצוי בכל שנה, יש רבבות בבתי החולים וסתם חולים שחייבים לאכול ביום הכיפורים, ובכל שנה ושנה נהוג מדורי דורות שהחולים מברכים ביום הכיפורים על אכילתם. לכן אין אומרים ספק ברכות להקל. אבל בשאר איסורים, אפילו במקום סכנה לא מברכים. כ. רשע שבירך על דבר איסור אם עונים אחריו אמן אם כן כאמור הרא\"ש והראב\"ד סוברים שאפילו רשע שאוכל דבר איסור, גם כשאינו מקום סכנה, צריך לברך. אשר על כן כותב הבאר עשק, שהנה אם יש אדם רשע ששותה סתם יינם, בודאי שאסור לו לברך, כי ההלכה לא כמו הרא\"ש והראב\"ד, וכך כותב בפירוש, אבל אם אני שומע אותו מברך מותר לי לענות אחריו אמן, שהרי הוא בירך. שמכיון שהתקנה של סתם יינם היא מאוחרת, והברכות ניתקנו קודם, לכן יש לענות אמן. זה כל מה שהוא כותב. אכן גם על זה אפשר להתווכח אם אפשר לענות אמן, אבל הוא לא כתב בשום פנים ואופן להתיר לברך! - לכן תמיד [ !כל מה שירדו ותקפו אותו אין לזה כל שחר הוא לא כתב את זה תשתדלו כשאתם רואים איזה דבר תמוה שמביאים בשם איזה פוסק, תבדקו, לפעמים זה באמת תמוה, אך לפעמים לא, לפעמים פשוט לא העתיקו אותו נכון . אני חושב שהראשון ממה שבדקתי שהביא את דבריו אלו הוא בעל הלכות ]וכיו\"ב קטנות. אחריו זה בעל הגאון יעב\"ץ, והוא ראה את זה בבעל הלכות קטנות, כי הוא היה דור אחד לפניו, הבן של בעל הלכות קטנות – רבי משה חגיז – היה חבר של ה'חכם צבי' שהיה אביו של הגאון יעב\"ץ. אבל המכנה המשותף שכולם העתקות באו אחד מהשני ולא ראו את מה שהוא כותב בפנים. כא. ספק בברכת העץ והאדמה לעיל נתבאר שברכת 'בורא מיני בשמים' פוטרת את הכל, כמו ברכת 'שהכל'. אבל יש דבר חשוב שצריך לשים לב, שהברכה הזו הרבה יותר שימושית במקום ספק מאשר ברכת 'שהכל' במקום ספק. דוגמא לדבר, אם יש לפני פרי שהוא פרי העץ, הוא גדל על העץ אבל למעשה יש ספק אם העץ הזה מתקיים, כגון בננות - הנידון לגבי ברכת הבננות התחיל כבר מהגאונים השאלה מה מברכים עליהם, [ ויש לכך השלכות לפאפיה ואננס. שהם ממש כמו הבננות. יש כמה פירות דומים , שנחלקו הראשונים מה מברכים עליהם, ומספק מברכים 'האדמה'. שהרי ]בזה כאשר יש ספק אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה' מברכים 'האדמה'. כי גם העץ גדל באדמה. כמו כן אם לקח פרי שברכתו 'העץ' כגון תפוח, וברך עליו בטעות 'בורא פרי האדמה' יצא ידי חובה, כי העץ גדל באדמה. לעומת זאת להיפך, אם ברך על אבטיח 'בורא פרי העץ' לא יצא, וצריך לחזור ולברך כי זה לא עץ לכל הדעות. למעשה, אם ברך בטעות 'העץ' על בננות, שבמציאות זה עץ ורק מצד הספק מברכים עליו 'האדמה', יש כמה אחרונים שכותבים שבדיעבד יצא ידי חובה. אבל בדרך כלל 'העץ' לא פוטר 'האדמה', 'האדמה' פוטר 'העץ'. אולם אם יש ספק על פרי אם ברכתו העץ או האדמה, מברכים עליו 'האדמה'. אך אין מברכים עליו 'שהכל', כיון שזו ברכה כוללת, זו ברכה פחות חשובה, לכן בסדר קדימה 'העץ' ו'האדמה' יש מחלוקת, אבל לכל הדעות 'שהכל' בא אחרי 'העץ' ו'האדמה'. כב. ספק בברכת הריח לעומת זאת בברכת הריח זה לא כך, הרי אם אדם יקח דבר שברכתו 'עשבי בשמים', כגון נענע, ויברך עליו 'בורא עצי בשמים', הוא צריך לחזור ולברך ולא יצא, למה, כי ברכתו היא 'עצי' ולא 'עשבי'. וכן להיפך. אם לקח עצי בשמים וברך 'עשבי' לא יצא. כלומר שאלו שתי ברכות שונות לגמרי. זה לא כמו 'העץ' ו'האדמה' ש'האדמה' פוטר 'העץ'. לכן צריך לברר בזה יותר מאשר בפירות של אכילה. ובאמת שיש כמה סוגים של בשמים שיש בהם מחלוקת, ויש בזה ספק. ולפיכך בכל מקום שיש ספק בברכה, אם זה 'עצי' או 'עשבי', יש לברך 'מיני בשמים', שכאמור זה מקביל לברכת שהכל. הרי לנו שברכת 'מיני בשמים' היא על שני דברים: האחד, דבר שאין גידולו מן הארץ. והשני, כאשר יש ספק בברכת הבשמים. כג. ברך 'עשבי' במקום של ספק אולם יש לשים לב, שכאשר יש דבר שהוא ספק 'עצי' או 'עשבי', שמברכים 'מיני', אך אם ברך 'עשבי' אסור לו לחזור ולברך, כי אולי באמת ברכתו 'עשבי' וממילא ספק ברכות להקל. דהיינו יכול להיות שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, ומאידך ברך ברכה לבטלה. אבל אין לחזור ולברך מחמת הספק. כד. ברך 'מיני בשמים' במקום 'הנותן ריח טוב בפירות' הפוסקים דנים כאשר ברך 'בורא מיני בשמים' במקום 'הנותן ריח טוב בפירות', אם יוצא ידי חובה או לא. אכן גם בזה יש כל מיני ספיקות מתי מברכים 'הנותן ריח טוב בפירות'. יש אומרים שאם זה פרי שאינו ראוי לאכילה לא מברכים 'הנותן ריח טוב בפירות'. אולם האם במקום של ספק אפשר לברך 'בורא מיני בשמים', ולהלכה יש לפסוק שרשאי לברך 'בורא מיני בשמים'. ויש לכך כמה ראיות מהרמב\"ם, ודנים בזה הרבה הפוסקים. כלומר ברכת 'מיני' תפטור גם במקום 'עצי' גם במקום 'עשבי' וגם במקום 'הנותן ריח טוב בפירות'. היא ברכה כוללת. כה. ברכת ה'ציפורן' יתרה מזאת, האשכנזים בהבדלה נוהגים תמיד לברך 'בורא מיני בשמים'. גם על דבר שברכתו 'עצי'. למשל הם לוקחים 'ציפורן' שאנחנו יודעים ממה זה עשוי, ומרן פסק שעל הציפורן מברכים 'הנותן ריח טוב בפירות', (סימן רטז סעיף ב) השלחן ערוך וקלאוו וכל בשמים שהם ] - קינמון[ וזה לשון מרן: \"על אגוז מוסקאטה ועל קנילה - הייתי פעם בארגנטינה לפני הרבה [ .לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות\". ע\"כ שנים נתתי שיעור על ברכת הריח, ואמרתי להם 'קנילה' ו'קלאוו' והם ידעו שזה קינמון וזה ציפורן, זה בספרדית. מרן היה בספרד לכן הוא מזכיר את השמות של .].הבשמים הללו בספרדית (שם) הגאון רבי חיים בן עטר יש לו ספר 'ראשון לציון' על הש\"ס, ובמסכת ברכות הוא כותב שמנהג ירושלים לברך על הקלאוו – על הציפורן – בורא עצי בשמים. וככה אנחנו נוהגים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כמה פעמים שהיה מבדיל על הכוס והיה לו ציפורן, בירך עליו 'בורא עצי בשמים' זה מנהג ארץ ישראל. אבל האשכנזים . אבל (על השלחן ערוך שם)נוהגים לברך על זה 'בורא מיני בשמים'. כך כותב האליה רבה זה לא כל כך פשוט. איזה ציפורן, יש ] - בשיעור הבא יבואר יותר בהרחבה[ האמת שבציפורן זה תלוי ציפורן שזה כמו מסמרים שחורים כאלו, שמשתמשים בזה בדרך כלל לבשמים של הבדלה, אבל יש הרבה שמשתמשים בזה לתיבול מאכלים, וכשזה מתבשל זה מתרכך, זה ראוי לאכילה, בזה באמת מובן שיש לברך 'הנותן ריח טוב בפירות' כדברי מרן. אבל יש שלוקחים את הציפורן וטוחנים אותה כמו אבקה, שזו אבקה של תבלין שיש לה ריח טוב, לכן יש אומרים שמכיון שזה רק תבלין ממילא איבד את החשיבות שלו ולכן ברכתו 'בורא מיני בשמים'. כך כותב מרן החיד\"א בשם הארחות חיים. וכדבריו כותב בפירוש הרשב\"ץ בחידושים שלו למסכת ברכות. כו. ברכת הריח על נענע כיון שכך יש שאלה לגבי נענע, שאם זה תבלין בעלמא, יש לברך עליו 'בורא מיני בשמים'. אולם אם מחשיבים את הנענע שהוא ראוי לאכילה ממש, יש לברך 'הנותן ריח טוב בפירות', כמו מה שמרן פסק על הקלאוו. היום באמת תהיה שאלה בזה. אבל המנהג כמו שכותב רבי חיים בן עטר שעל הציפורן מברכים 'עצי', וגם על הנענע נוהגים לברך 'עשבי', ככה המנהג. אבל יש דברים שהם דומים קצת לנענע, ויש כמה סוגים של דברים שזה ספק ואז יהיה צריך לברך מספק אך ורק 'בורא מיני בשמים'. ואם ברך 'עצי' או 'עשבי', אינו חוזר ומברך כאמור לעיל. כז. ברכה על קליפות פירות הדר יש פירות שראויים לאכילה אבל צריך לעשות בהם משהו כדי שיהיו ראויים לאכילה. כגון אתרוג, אמנם אתרוג עיקר הריח שבו הוא בקליפה אבל כאשר חותכים ומקלפים את האתרוג אפשר לראות שגם בפרי עצמו יש ריח טוב, השאלה אם הוא נקרא ראוי לאכילה או לא. כמו כן לימונים, שיש שאוהבים לאכול לימון חי, זה קצת משונה, מילא אם אוכל - זה לא יותר גרוע ממה שהמרוקאים אוכלים פלפל חריף [ את זה עם לחם , אבל לימון ככה חי לא ראיתי ]מאד מאד עם לחם, אבל לא אוכלים את זה ככה שאוכלים, זה משונה מן הבריות. אבל צריך לדעת שיש סוגים של לימונים. בהלכה ברורה חלק י' כתבתי בזה תשובה שלימה, שזה תלוי בסוגי הלימון, שישנם כאלו שראויים לאכילה. איך שלא יהיה באופן כללי הלימון הוא לא פרי שאוכלים אותו. ועוד שהנה הריח של הלימון נמצא בעיקר בקליפה ואותם בדרך כלל זורקים, אבל בתפוזים למשל אמנם רוב הקליפות נזרקות, אבל יש מיעוט קטן שעושים מהן מרקחת עם דבש ומבשלים את זה וזה נהיה טעים. אבל בפני עצמו אף אחד לא אוכל אותם. לכן על קליפה של תפוז יש לברך 'שהכל', זה לא עיקר הפרי. ממילא תפוז שיש לקליפה שלו ריח טוב מאד, האם אפשר לברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות' או לא? יש בזה דיון גדול בפוסקים, והמסקנא שזה תלוי, אתרוג יכול להיות שהוא נקרא ראוי לאכילה. אני חושב שפעם היו מקומות שהיו אוכלים את האתרוג כשהוא חי. אבל לימון בודאי, אם הוא שלם או אפילו חצי לימון, זאת אומרת שנמצא קליפה עם הפרי, ורוצה לברך על הקליפה, רשאי לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. אבל אם יש לפניו רק קליפות של לימון ורוצה לברך על הקליפה בפני עצמה, כאן זה איבד את החשיבות שלו, לא שייך לברך על זה 'הנותן ריח טוב בפירות'. אבל מכיון שיש בה בכל זאת ריח טוב, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, לכן מברכים על הקליפה של הלימון בורא מיני בשמים. הנחת סיר בשרי וחלבי על השיש שאלה: האם מותר להניח סירים חמים על גבי השיש, כאשר מניח גם סירים בשריים וגם סירים חלביים? מעיקר הדין, אין חשש בהנחת סיר עם תבשיל בשר רותח על גבי תשובה: השיש החלבי, וכן להיפך, אין חשש בהנחת סיר עם חלב רותח על גבי השיש הבשרי. ואף אם עומדים שתי סירים, האחד בשרי והאחד חלבי, ונגעו זה בזה יבשים (ללא לחלוחית), יש להקל. אולם צריך להזהר שהשיש נקי ויבש, ללא שאריות מזון בשרי או חלבי. טעו והניחו סיר בשר חם על גבי שיש חלבי כשיש עליו משקה, יש להכשיר השיש על ידי נקיון היטב במים צוננים. ונכון לערות עליו מים רותחים. וכן אם רוצים להכשיר כיור להחליפו מכיור בשרי לכיור חלבי, די לנקותו ולהדיחו היטב במים צוננים, ונכון לערות עליו מים רותחים. הרמ\"א ביו\"ד (סימן צב ס\"ח) כתב, שתי קדירות נוגעות זו בזו אין אוסרין זו את מקורות:וע\"ע בשו\"ת אור לציון ח\"ה (פכ\"ב סי\"ג).שאינו צריך. והכשר השיש, כיון שרוב תשמישו בצונן די בהדחה ושטיפה היטב, ומ\"מ נכון לערות עליו מים רותחים. (סימן צה ס\"ו) שמותר ליתן בתוך תיבה, כד של בשר אצל של חלב. והרמ\"א כתב שטוב ליזהר לכתחלה במקום זו בנגיעה, מיהו לכתחלה יש ליזהר. ואין לחשוש שיפול מהסיר הבשרי לסיר החלבי כשהם מכוסים, ועיין בש\"ע רחיצת ידים בין דג לבשר שאלה: בסעודת שבת וכן באולמות מגישים דג, ולאחר מכן מגישים מנה בשרית, האם צריך ליטול ידים ולשטוף את הפה קודם אכילת הבשר? אין לאכול בשר ודגים ביחד, משום סכנה. ולפיכך בין אכילת דג תשובה: ובשר, יש לאכול דבר מאכל ולשתות, כדי לרחוץ פיו. ובני ספרד צריכים אף לרחוץ הידים. ולבני אשכנז אין צורך ברחיצת הידים. מקורות: כתב מרן בש\"ע יו\"ד (סי' קטז ס\"ג) ירחץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו. אמנם הרמ\"א כתב, ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש (הגהות מרדכי). וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ\"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א דעת מרן זיע\"א אם מותר לסמוך על העירוב בשבת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה רגיל שבכל דבר שכותב דברי תורה או מכתבים של דברי תורה ששלחו לו לא היה זורקם, ובמקום לעשות ערימות של גניזה היה מניח את הדפים הללו בספר בהם היה לומד, וכל פעם שפתח איזה ספר והיה שם איזה דבר מעניין שרצה לראותו שוב, היה מכניס שם דף לסימון. כך יצא שהמון ניירות היו בין הדפים. יש שם טיוטות של תשובות שכתב, שהרי בכל פעם שהיה כותב תשובה לא היה הולך מיד להדפיס, אלא היה כותב טיוטא ואחר כך פרקים. יש למשל תשובות שכתב ולאחר מכן התחרט, הוא לא התכוון היה מעתיק בצורה יותר ברורה. וכן לפעמים בתחילה כותב ראשי להדפיס אותם והניח אותם בתוך הספרים וכן הלאה. פעם מצאתי מכתב שכתב עוד קודם שנולדתי, לפני כשבעים שנה, לרב אחד על הספר שלו, ושם כתב לו שאסור בהחלט לטלטל בשבת ואין לסמוך על העירוב וכו'. והוא השאיר בתוך הספר את ההעתק של המכתב הזה. והאמת שהוא לא סובר כך להלכה, הרי מי שיתבונן בספרים שלו יראה שמתיר אפילו לכתחילה לטלטל כשיש עירוב. הוא סובר שלהלכה נקטינן שאין רשות הרבים בזמן הזה. וכמובן שאת הרב יצחק מאזוז המכתב הזה כתב בזמנו אבל דעתו להלכה לא כך. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"177.pdf","content":"טלטל מוקצה| סיבת האיסור לתקן כלי בשבת| שימוש בכלי שבור בשבת| כמה סוגי מוקצה יש| איסור מוקצה כדי שלא יבוא לעבור איסור אחר נושאי השיעור: טלטול | טלטול בגופו| ישיבה על ספסל שחסרה לו רגל| טלטול בגד רטוב בשבת| טלטול דבר מוקצה שעלול להזיק| טלטול בטעות או בסיבת היתר עד היכן יכול לטלטלו| ההבדל אם חלק מהכלי נשבר להתפרק| האם שניים יכולים לטלטל כלי שבור| חיבור חלקי כלים שהחיבור שלהם הוא ברפיון| טלטול עגלת ילדים שנשמט לה גלגלחלק מכלי שנשבר בשבת| האיסור להבריג כלים בשבת| מטאטא שהתפרק בשבת177 גליוןמיום א' ג' כסלו תשפ\"ג פרשת ויצא דברים שנאסרו בטלטול כדי שלא יבואו לעבור על איסור אחר (הלכות מוקצה ט\"ו) א. תשעה סוגים של מוקצה ועוד אחד \"כירה שנשמטו שתי רגליה אסור לטלטל (קלח:) אחר מן התורה. עצמו אינו מוקצה, אבל חכמים אסרו אותו בטלטול שמא יעבור על איסור חידוש גדול מאד. אנחנו לומדים כאן על איסור טלטול חדש, דבר שמצד אותה. רב אמר, אפילו נשמטה רגל אחת אסור משום שמא יתקע\". יש כאן איתא בגמרא במסכת שבת ז. מוקצה של נולד. ח. מוקצה של חיסרון הכנה. ט. מוקצה מחמת מיאוס.מחמת מצוה. ה. כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר. ו. בסיס לדבר האסור. מחמת חסרון כיס. ג. מוקצה מחמת איסור. בנוסף עליהם יש את: ד. מוקצה מוקצה. יש את השלושה החמורים ביותר: א. מוקצה מחמת גופו. ב. מוקצה והנה כאשר התחלנו ללמוד את הלכות מוקצה, מנינו תשעה סוגים של מביא רק ששה סוגי מוקצה. והסיבה לכך, שהנה (סימן שח) הזכיר אינם שייכים לשבת אלא ליום טוב. ולכן מרן לא הזכירם. סוגי המוקצים שמרן מזכיר הם אלו השייכים לשבת, אך סוגי המוקצה שלא אכן מרן בבית יוסף . ויש על זה הרבה שהוא דבר מצוי מאד ויש לזה השלכה לכל הנושא של כלים שהתפרקו מלבד אלו יש את הדין האמור, של מוקצה מחמת שלא יבואו לידי איסור. (סימנים שיג, ושיד)לגבי כירה. שהגמרא אומרת בפירוש שאסור לטלטלה, משום 'שמא יתקע'.דיונים בגמרא ובראשונים. אבל לגבי טלטול הכלים הללו המקור הוא כאן בשבת, שיש על כך שני סימנים בשלחן ערוך ב. שמא יתקע יתקן את הכירה ויעבור על איסור מן התורה לכל הדעות.חששו שמא יבוא ויתקע את הרגל בחזקה במקום שנשמטה ממנו, וכך לה שם כלי וראויה לשימוש, אך יש גזירה 'שמא יתקע'. דהיינו שחכמים אחת, והסיבה לכך, שאמנם רב באמת סובר שהכירה חסרת רגל אחת יש איננה ראויה לשימוש כלל. לעומת זאת רב מחמיר אפילו כשנפלה רק רגל נפלה אבל היא עדיין ראויה לשימוש. אבל כאשר נפלו לה שתי רגלים כבר מלבדו כל הראשונים מסבירים כך. והסיבה לכך מפני שאמנם רגל אחת רק רגל אחת נפלה יש לכירה עדיין שם כלי. אכן רש\"י לא מפרש כך, אך רגל אחת נשברה מותר להשתמש בכירה, אך בשתיים אסור, שכאשר והנה רוב הראשונים שם מבארים את הטעם לפי תנא קמא שכאשר רק ג. האיסור שעובר המתקן כלי בשבת עלמא הוא איסור תורה.לכלי שראוי לשימוש ממש שאז בכגון דא יש בנין בכלים. אבל לכוליה הבנין הוא בנין חזק כל כך שבכך הוא כאילו יוצר את הכלי, הוא הופך אותו האיסור הוא מכה בפטיש. לעומת זאת יש ראשונים הסוברים, שכאשר עובר. שיש ראשונים שסברו שאינו נקרא 'בונה' כי אין בנין בכלים, ולכן יש מחלוקת ראשונים לגבי המתקן את הרגל של הכירה איזה איסור הוא ד. רב תנא הוא ופליג מודה לרב שאסור גם ברגל אחת משום שמא יתקע. איך שיהיה, כך המהרש\"ל, יש גירסא ברש\"י שעל פיה אין כל מחלוקת, וגם תנא קמא תנא ופליג', רב הוא תנא ויכול לחלוק על התנא של הברייתא, ולפי הזו משום גזירה שמא יתקע. יש כמה ראשונים שכותבים ש'רב להלכה, כל הראשונים סוברים שלכה כרב, שאסור לטלטל את הכירה אחת מירכותיה, אסור לטלטל אותה גזירה שמא יתקע.פסקו הרמב\"ם ומרן השלחן ערוך (סימן שח סעיף טז). שכירה שנשמטה ה. המוקצה הגרוע ביותר גופו ומקומו.מכל סוגי המוקצה שיש, וודאי שאין כל סיבה להתיר בו טלטול לצורך מעניינים. ולפי איך שיצא לי למסקנא, הרי שהוא המוקצה הגרוע ביותר את הדברים ומי שלומד טוב את הסוגיא יראה שיש בזה כמה דברים מאד מהתורה. ולהלן נראה שזה נוגע להרבה אופנים. וראשית כל צריך להגדיר בזה במילה 'מוקצה'. הרי זה איסור טלטול גזירה שמא יבוא לעבור על איסור והנה הגזירה הזאת היא כמו מוקצה חדש. אני לא יודע אם שייך להשתמש ו. טלטל מוקצה בהיתר ונאסר המוקצה כשהוא בידו - צריך שהוא יהיה כבו, לטלטלו. כמו כן למשל, אם היה מונח טלפון סלולארי, שהוא כלי שמלאכתו את הכלים הללו עד מקום שירצה. כיון שזה נמצא בידו בהיתר, רשאי וסיים את השימוש של ההיתר בסיר או בפטיש, שהתירו חכמים לטלטל שימוש בגוף הסיר כגון להניח בו פירות, וכן עם הפטיש לפצח אגוזים. לאיסור, וכמו כן סיר הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן מותר לטלטלו לצורך שלקח בהיתר כלי שמלאכתו לאיסור, למשל פטיש שהוא כלי שמלאכתו הנה פעם דיברנו על המחלוקת באדם שבטעות לקח מוקצה ביד, כגון [ , לאיסור, על השלחן במקום שהוא רוצה לאכול]שמותר לטלטלו לצורך מקומו, ולהניחו היכן שירצה אף בחדר אחר.כיון ששמעתי שכיום בטלפונים כל נגיעה גורמת פעולה חשמלית מסיימת - לא מוקצה מחמת גופו, ואדם בטעות הרים אבן בשבת, או כגון שהרים בטעות לעומת זאת שאר סוגי המוקצה, למשל מוקצה מחמת גופו, כגון אבנים זה [ . ולהלכה פוסקים להחמיר מדברים על עבריין שלוקח בכוונה דבר מוקצה, אחד כזה לא ישאל אם סכין של שחיטה שזה מוקצה מחמת חיסרון כיס, יש בזה מחלוקת]...בזה, וצריך להניח את המוקצה מידו מיד.מותר לו להמשיך לטלטל או לא, הוא עבריין עובר על הגזירה. להניחו מיד. כיון שחכמים גזרו שהוא אסור בטלטול ממילא בכל רגע הוא אם זה כבר ביד שלי אקח אותו לחדר השני, זה אסור בהחלט. הוא צריך והנה בנידון דידן, כשאדם לקח בטעות כסא שהתפרק לו רגל אחת, ואומר ז. טלטול כלי שבור במקום שעלול להזיק מחדש, שהאיסור לטלטל את הכלים (סימן שח בביאור הלכה ד\"ה דאסור)מביאה לזה הוא קוץ, שאנשים יכולים להידקר ממנו, שבמקרה כזה שנמצא במקום שאנשים יכולים להיתקל בו ולהיפצע. הדוגמא שהגמרא הללו הוא דומה לשאר מוקצה, לגבי הדין שכאשר המוקצה עלול להזיק, כגון המשנה ברורה (שבת מב.) במוקצה הזה שמותר לטלטלו.גזרו על המוקצה באופן כללי אך כשמזיק לא גזרו ומותר לטלטלו, הוא הדין דידן שהכלי אסור משום גזירת חכמים שמא יתקע, הרי שכמו שחכמים מותר יהיה להוציאו ולטלטל אותו כדי שלא יזיק. אם כן הוא הדין בנידון ח. עד היכן מותר לטלטל את הכלי העלול להזיק אפשר לקחת אותו לחדר השני או שמא רק להניחו בצד וכיו\"ב. והנה כאשר מטלטל את המוקצה הזה מחמת שעלול להזיק, יש לדון אם מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת לומד במשנה ברורה שזה יהיה כמו כלי שמלאכתו לאיסור. לקחתו עד מקום שירצה. מאידך, הגאון הרב ניסים קרליץ בספר חוט שני אותו על ספסל אחר ואז יוכל לשבת עליו. אבל אינו כותב שיהיה מותר רגלו והוא עלול להזיק שכיון שמותר לטלטלו ממילא מותר כבר לסמוך במשנה ברורה לא משמע שזה מותר, שהרי כתב לגבי ספסל שנשמטה(ח\"ג פרק נו סק\"א) להניחו מידו מיד.גזרו, אבל כשזה כבר לא עלול להזיק מיד הגזירה חוזרת, וממילא חייב שזה לא כתוב. וזה גם ההיגיון בזה, שהרי כאשר הכלי מזיק חכמים לא אולם אני חושב שזה לא נכון, ומי שילמד את דברי המשנה ברורה יראה ט. לייחד את הכלי השבור מערב שבת שאינו מועיל, יש עוד דברים שהדין הזה שונה משאר מוקצה. הנה אם רוצה לייחד את (ס\"ק לד) משום גזירה שמא יסחוט.רטוב, וכן לטלטלו, אסור שמא יסחוט. כלומר שהטלטול הזה חמור מאוד בגד רטוב מערב שבת מותר לו להישאר עם הבגד הרטוב. אבל ללבוש בגד שזה מותר. זה דין מיוחד. בדומה לכך יש עוד דוגמאות, כגון אדם שלבש מייעד אותה לשימוש בשבת, כגון לטמון באבנים קדירה כדי שישאר החום, ואסור להשתמש בכלי הזה בשבת. ואילו בדיני מוקצה, אפילו אבן, אם הכלי הזה לשימוש קודם השבת, כותב המגן אברהם לגבי מנורה שיכולה להתפרק, זה כתוב בשלחן (שבת מה:) וז\"ל: \"מנורה בין גדולה בין קטנה אם היא של פרקים\" עוד איתא בגמרא (סוף סימן רעט סעיף ז)שלנו, איסור טלטול שמא יבוא לתקן.בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים אסור לטלטלה\". זה דומה מאד לדין ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי. ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש – שעשויה מחלקים חלקים – \"אין מטלטלין אותה דחיישינן שמא תיפול ערוך י. ספסל שבור שנשען על ספסל שלם ששאלו אותו לגבי ספסל ארוך שיש לו בתחילת הדברים עסקנו בנושא של כירה, הדוגמא הראשונה הדומה לזה זה (סימן עא)התרומת הדשן שאסור לשבת על הספסל הזה. משום גזירה שמא יתקע. על ספסל אחר, וישתמש בספסל השבור אגב הספסל השלם. אולם כותב ארבע רגלים ואחד נפל, ורוצה לשבת עליו באופן שישעין את הספסל הזה ספסל. כתוב בתרומת הדשן להיות אסור.בה. אם כן גם ספסל אף שהוא עומד ויכול להשתמש בו מדוחק, צריך ראויה לשימוש, אפילו שלא מדוחק, בכל זאת חכמים גזרו על השימוש בשלש רגלים, ככה רואים בגמרא. ויש אף ראשונים שכותבים שהיא ממש התרומת הדשן דוחה את החילוק הזה, מפני שגם כירה ראויה לשימוש ספסל אחר, אבל כירה אי אפשר להשעין אותה על כירה אחרת. אולם אכן אולי יש לחלק, שספסל הוא ראוי לשימוש על ידי שמשעין אותו על יא. והמחמיר תבוא עליו ברכה שאין לחלק ביניהם, ומפני מה כותב לבסוף שהמחמיר תבוא עליו ברכה?!וחשבתי הרבה, הרי הוא עצמו מדמה את הדין של ספסל לכירה, וגם אומר עליו ברכה\". ומשמע שזו רק חומרא. ואני לא יודע למה, לא מובן. וישבתי והנה התרומת הדשן בסיום דבריו בדין של ספסל כותב \"והמחמיר תבוא מעתיק את התרומת הדשן, ובשלחן (סוף סימן רנג) כותב שאם הספסל הזה השבור ראוי לשבת עליו על ובאמת מרן בבית יוסף (סימן שיג סעיף ח) \"וכן ספסל ידי סמיכה, יש מי שמחמיר לאסור. כלומר מרן לא מביא מי שחולק, אלא ערוך (סימן שח סעיף טז)אסור מן הדין.אסור. הוא לא כותב תבוא עליו ברכה. רואים שמרן והרמ\"א סוברים שזה ארוך שנשמטה אחת מרגליו וכל שכן שתים, אסור לטלטלו\". בפירוש מרן סובר שזה אסור מן הדין. וכמו כן כתב הרמ\"א , ולא בשאר דברים. והוא כותב שגם הגרי\"ש אלישיב הסכים איתו. אבל יש בכמה דברים. והוא כותב שהקולות שהתירו הפוסקים התירו רק בספסל, שהתפרקו שאין ללמוד מהדין של ספסל, כי זו רק חומרא. ולכך הוא מיקל הגר\"מ קארפ חיבר ספר 'הלכות שבת בשבתו'. ושם כותב לגבי כלים ]... - אני לא יודע מי צודק[ שזו חומרא בעלמא אלא ממש דומה לדין של כירה.דין. ואמנם הוא כותב לבסוף שזו חומרא, אבל מרן והרמ\"א לא סוברים אבל באמת מי שלומד את התרומת הדשן רואה שספסל וכירה זה אותו ספר אחר שכותב אחרת בשם הגרי\"ש אלישיב אותם וכיו\"ב או להניח כסא מתחתם שלא יפלו, אבל לטלטלם אסור.וכיו\"ב. כל כלי שיש לו ארבע רגלים, ורגל אחת נפלה, אפשר אולי להסמיך מעיקר הדין. וכמו כן יש לומר שזה לא רק ספסל אלא גם כיסא ושלחן שהדין הזה של ספסל להלכה יש לנקוט שאינו חומרא, אלא הוא ממש יפה מאד בנושא הזה, בה הוא דן על משקפיים שהתפרקו. ושם הוא כותב מורה צדק גדול ב'עדה החרדית' ותלמיד חכם עצום. ושם יש לו תשובה לעומת זאת יש ספר שו\"ת 'קנה בושם' להגאון הרב ברנדסדורפר, שהיה יב. טלטול הספסל בגופו כותב לדון כאשר יש ספסל כזה שנפלה רגלו אחת, (סימן שח ס\"ק מב)שמותר. כיון שחכמים אסרו את טלטול הספסל בשבת משום 'שמא יתקע', וקודם השבת הצמידו לספסל אחר, האם מותר לשבת עליו בשבת. וכותב האליה רבה (שם ס\"ק מביאו להלכה. ובאמת כך מסתבר לומר. אולם כותב המשנה ברורה, אבל כאשר אינו מטלטלו אלא רק יושב עליו, מותר. והמשנה ברורה סט) חמור יותר משאר מוקצה.שהאיסור הוא משום שמא יתקע זה חמור יותר. הרי לנו עוד דוגמא שזה מתנענעת קצת זה לא נורא, כי זה נקרא טלטול בגופו. אך בנידון דידן כיון שבאופן כללי במוקצה אומרים, שאם אדם ישב על אבן גדולה והאבן שכאשר יושב עליו צריך להיזהר שלא יטלטלו ושלא יזוז כלל. למרות טלטול בגופו. יושב על מוקצה מחמת גופו, זה לא נורא אם המוקצה נענע קצת, כי זה הספסל יזהר שלא יטלטל אותו קצת. ואילו במקום אחר כותב, שאם יש שמקשים על המשנה ברורה, כיצד כאן כותב שבשעה שיושב על והנה האיסור לטלטל מוקצה הוא אפילו לנגוע בו אם על ידי כך מנענע הגזירה שמא יתקע. הרי לנו שוב שזה מוקצה חמור יותר.אפילו שזה רק טלטול בגופו בכל זאת צריך להיזהר שלא ינענע אותו משום שלא. אבל טלטול בגופו אינו נקרא טלטול בכלל. בישיבה על הספסל, בשינוי, ויש טלטול בגופו. טלטול בשינוי - יש מקרים שהתירו ויש מקרים בגופו ומותר, זה לא נקרא טלטול מוקצה. ככלל יש טלטול רגיל, טלטול בא מהיד שלו אלא כיון שישב על החפץ, הרי שהנענוע הזה הוא טלטול אותו, מרן השלחן ערוך פסק להלכה שאסור. אך בכל זאת, אם הנענוע לא יג. שימוש בארון שהתפרקה הדלת שלו מביא את הדין יש שאלה ששואלים הרבה פוסקים, ואני חושב שהתשובה ברורה מאד. (שם) מביא את הדין של ספסל. והם אותו הדבר, מפני ומזה ניתן ללמוד להרבה דברים. הנה מרן השלחן ערוך (שם)שכל כלי שהתפרק יש בו איסור טלטול משום שמא יתקע. וגם מרן בעצמו של כירה. והרמ\"א (סימן שח סעיף ח) מדאורייתא, מפני מה לא נאסור גם בטלטול שמא יתקע. בדלתות של כלים מותר לטלטל אותם. הרי לתקוע אותם גם כן אסור לא מוקצה. ולכאורה קשה, למה בכירה אסור לטלטל שמא יתקע ואילו משמע, שאם למשל דלת הארון התפרקה, מותר לטלטל את הארון, זה מתפרקת מותר לפרק אותה – \"אבל אסור להחזירה, גזירה שמא יתקע\". שידה תיבה ומגדל\" – דהיינו כלי – \"יכולים ליטלה מהם\" - אם הדלת הזאת של הכלים שהתפרקו – \"בין נתפרקו בחול, בין נתפרקו בשבת. דלת של – \"דלתותיהם שנתפרקו מהם, ניטלים\" – דהיינו מותר לטלטל את הדלתות כותב, וז\"ל: \"כל הכלים הניטלים בשבת\" – דהיינו כלים המותרים בטלטול מביא את הדין של ספסל בסוף סימן שי\"ג. והנה, מרן קודם לכן יד. החילוק בין ארון שנשברה דלתו לספסל שנשמטה רגלו שאסור לתקן. כזה, הרי אין לדבר סוף, לא גוזרים גזירות סתם. הוא למד הלכות ויודע ישתגע ויחליט פתאום לתקן את כל הבית ביום שבת?! לא חוששים לדבר נאמר כך, הרי אם תתפרק הדלת צריך יהיה לעזוב את הבית... אולי פתאום באופן רגיל, אין לחשוש שמא יתקע, שמא יבוא לתקן בשבת. שהרי אם בעצם השימוש בארון שהתפרקה לו הדלת. לכן בזה כיון שיכול להשתמש דלת של ארון למשל, הארון ראוי לשימוש גם ללא הדלת, אין שום נזק התשובה היא, שעל פי מה שאמרנו לעיל בשם התרומת הדשן זה מובן. סיבה לגזור, כי זה ראוי רק מדוחק. יש חשש שמא יתקע.או הכסא שרגל אחת נפלה ורוצה להשתמש בהם, בזה חששו חכמים ויש הכירה הזו שיש לה רק שלש רגלים, היא לא עומדת יציב, וכמו כן הספסל לעומת זאת בכלי שרוצה להשתמש בו, והשימוש בו יהיה רק מדוחק. כמו הגרש\"ז אויערבך ועוד הרבה אחרונים. את החילוק הזה כותבים הרבה מהפוסקים, במיוחד מהדורות האחרונים. טו. תחיבת רגל הספסל ברפיון ומדייק זאת מדברי הרמב\"ם והראב\"ד וכמה הוא גדול, וממילא הרגל תפוסה בספסל ברפיון, הוא לא תוקע. כותב על יש לדון כאשר יש ספסל שנפלה רגלו, אבל החור ששם תוחבים את הרגל (סימן שיג) - אני אומר עכשיו ממילא אפילו ברפיון אסור, גזירה שמא יעשה את זה בחזקה. וכך פוסק הרגילה לחבר את הרגל לספסל או לכסא בחזקה, כדי שכך יהיה יציב, ראשונים, שזה אסור משום גזירה שמא יתקע בחזקה. כלומר כיון שהדרך כך מרן הבית יוסף[ . ומסכים עמו הרמ\"א(סימן שיג סעיף ח) .את הסעיף בסימן ש\"ח אלא גם את סימן שי\"ג, שיש שם הרבה פרטים את יסודות הדינים של 'שמא יתקע'. הייתי צריך לצורך זה ללמוד לא רק מרן גם בשלחן ערוך ]בנושא הזה החיבור היא לא בהידוק.של חלקי הכלים הוא לא בהידוק, שלפי זה באמת יהיה מותר אם דרך הרגל לספסל, כיון שכך זו הדרך. וזו נפקא מינה לכל מיני כלים שהחיבור חדשה של שמא יתקע, שמא יתחב שם עוד חתיכת עץ כדי להדק את כאשר הדרך היא להכניס את הרגל ברפיון אנחנו לא צריכים להמציא גזירה בספסל שהרגלים שלו נכנסות עמוק שאז גם כשנכנס ברפיון זה לא יפול. רק ברפיון ממש, וזה הדרך להכניס אותו ברפיון. זה יכול להיות למשל אולם כאשר החור גדול ממש ואין אפשרות כלל לתקוע בו את הרגל, אלא טז. ישב על הספסל ביום שישי כותב חידוש שמקור החידוש זה בסברא של הרמ\"א. שהנה אם (שם) מחמת גופו שהשתמש בו בערב שבת.מותר בטלטול. כיון שישב עליו מערב שבת. הרמ\"א משווה את זה למוקצה נאסרה מעולם. אבל החידוש הוא שמותר גם לטלטל אותו בשבת, הוא לעיל שמותר אפילו אם לא ישב עליו ביום שישי, כי עצם הישיבה לא עליו, שמותר לשבת עליו בשבת וגם לטלטלו. אמנם לשבת כבר אמרנו היה לו ספסל שיש לו שלש רגלים, וביום שישי הצמידו לספסל אחר וישב הרמ\"א לכאורה מה הדימוי, הלא במוקצה מחמת (שם) לעומת זאת כאן זו גזירה משום שמא יתקע.גופו זה מוקצה, ואם מייחדו לשימוש מערב שבת אכן יהיה מותר לטלטלו, והנה שואל המגן אברהם - להגאון שאין זה דין מוקצה אלא איסור טלטול משום גזירה, כך זה מוכח מעצם דרך אגב, מהמגן אברהם הזה רואים שמה שאמרתי בתחילת השיעור, [ , תראו את הלשון שלו שם שהוא מגדיר קושיית המגן אברהם על הרמ\"א. וכך כותב בספר דרך החיים]כללים אחרים.את זה כמו סוג חדש של מוקצה. זה לא שייך לכל כללי המוקצה, יש לזה מליסא בעל נתיבות המשפט יז. כשיושב על הספסל מראה שאינו רוצה לתקן את הספסל ממנו את שם מוקצה. אם כן הוא הדין גם לגבי הספסל, שכל האיסור הוא לשימוש בשבת, אם כן מבחינתו המוקצה הזה כעת ראוי לשימוש, ביטלת היא לא ראויה לשימוש, אבל ברגע שהשתמש בה הרי שהוא ייחד אותה שהנה איסור הטלטול היה מחמת שאינו כלי, כגון אבן, אבן אינה כלי, אם השתמש בו ביום שישי הוא מותר בטלטול בשבת, הסיבה לכך היא המגן אברהם מתרץ את הקושיא על הרמ\"א. שהנה במוקצה מחמת גופו מראה בכך שאינו מתכוון לתקוע את הרגל. לכן מותר.מבחינתו שיכול לשבת עליו בנח גם מבלי לתקוע את הרגל. אם כן הוא הוא יכול היה לתקוע את הרגל ולא עשה את זה, אם כן הרי הוא מראה מחמת שבוא לתקוע את הרגל, הרי אם יישב על הספסל מערב שבת, והרי יח. אם ישב בשבת בטעות עדיין אינו מתיר את הספסל מוכיח שמבחינתו הספסל ראוי וטוב גם בלי לתקוע.שישי, כאשר יכול היה לתקוע, אבל הוא לא תיקן את הספסל, הרי שהוא להשתמש בספסל הזה גם בלי תקיעה. אבל כאשר השתמש בספסל ביום שלא מתכוון לתקוע, מפני שאסור לתקן בשבת. אין בזה שום ראיה שרוצה והסיבה לכך היא פשוטה מאוד, כיון שאם ישב עליו בשבת זו לא הוכחה הספסל בטלטול, אבל אם ישב עליו ביום שישי זה יתיר אותו בטלטול. הרי לנו דבר מאוד מעניין, אם הוא ישב בטעות בשבת זה לא מתיר את יט. טלטול הספסל השבור בשניים - אכן יש בזה אפילו שיש נר שדולק יפה מאד, ורוצה לקרוא בספר לאור הנר, אסור שללמוד תורה זו מצוה גדולה, אבל בזמנם שהיו קורין לאור הנר, אסור. הכפתור עלול לקפוץ וכיו\"ב, שמותר ללמוד לאור החשמל בשבת. ודאי בימינו, בפרט כיום שאין הפסקות חשמל כמו שהיה פעם שכל רגע בימינו שיש חשמל האם יש את הגזירה 'שמא יטה'? למסקנא בחשמל הנה חז\"ל אסרו לקרוא לאור הנר בשבת גזירה שמא יטה, ויש דיון בפוסקים [ . והטעם, שכיון שהם שמא יטה. אולם אומרת הגמרא ששניים מותרים לקרוא]לכאורה יהיו מותרים לטלטל את הספסל, שהרי בשנים אין מה לחוש.אינו דומה לשאר מוקצה זו גזירה שמא יתקע, והרי כאשר יש שניים יחד, אותו הדבר. הרי בשני הדינים זו גזירת חכמים. האיסור של ספסל כאמור שניים אם אחד יבוא להטות חבירו יזכיר אותו. והנה בנידון דידן לכאורה זה כל מיני פרטי דינים מתי שתיים מותרים ואכמ\"ל לטלטל. אכן יש דיון בפוסקים מה יהיה הדין בפחות מעשרה, והמסקנא התירו באופן מיוחד. אבל משמעות הגמרא לכאורה שעשרה מותרין ספוגה במים, אף על פי כן מותר להם לטלטל אותה. והר\"ן דן בזה שחכמים כמובן שהמגבת הזאת לאחר שלשה ארבעה אנשים שהתנגבו בה, היא אדם מסתפגין באלונטית אחת. דהיינו שכולם מתנגבים במגבת אחת, והרי כמו כן מצינו אותו הדבר בבגד רטוב, שהגמרא אומרת שאפילו עשרה בני (סוף סימן . וזה דומה לגזירה של שמא יטה, שבשנים מותר.היא שאפילו שנים מותרין. כתבתי על זה ב'הלכה ברורה' חלק י\"ט שא) הזה לשמא יטה, ובשנים יהיה מותר.בנידון דידן של ספסל כאמור, שזו גזירה שמא יתקע יש לדמות את הדין יטה לבין לרכב על גבי בהמה ושאר גזירות חכמים האחרות. ואכמ\"ל. אולם הפוסקים סוברים לא כן אלא תמיד בשנים מותר. אך יש הבדל בין שמא יראה, שיש שאומרים שרק לצורך מצוה התירו בשמא יטה, אבל רוב ונאמרו בזה כל מיני תירוצים וחילוקים. אבל מי שלומד את דברי הפוסקים כגון לרכב על גבי בהמה, שאם שניים רוכבים על גבי בהמה שיהיה מותר. אמנם הפוסקים שם דנים שלפי זה נבוא להתיר את כל הגזירות חכמים, כ. אין חוששים שמא יתקן מחדש חידוש, מה יהיה הדין כאשר רגל הספסל לא (סימן שח ס\"ק יד) שבור, לא חוששים שמא יתקן.שי\"ז יש כמה דוגמאות שמצינו שחששו חכמים, אבל בכלי שהוא ממש חוששים שמא יבוא לתקן כגון שמא יבוא לקשור, בסימנים שי\"ג שי\"ד לתקנם בשבת?! אלא זו גזירה חדשה ולא חוששים. אכן יש מקרים שכן מותר שיהיו כלים שבורים בבית, וכי מפני מה לא נחשוש שמא יבוא ולעשות מלאכה דאורייתא. אבל לתקן ממש זה מורכב יותר. כמו כן הרי להכניס את הרגל למקום בחוזקה, זה חשש שברגע אחד עלול להיכשל לגזור גזירה שמא יבוא לתקן אין לזה הגיון, הרי שמא יתקע זו מלאכה קלה, לטלטל את הספסל, ואין חוששים שמא יתקע. אין בו איסור טלטול. כמו כן לא מוסמכים לומר כך. לכן כאשר רגל הספסל נשברה כותב הט\"ז שמותר מסמרים ודבק וכיו\"ב, ממילא זו גזירה חדשה לומר 'שמא יתקן', אנחנו הרגל נשברה, בזה הוא צריך לתקן תיקון משמעותי, הוא צריך להביא שהתפרק, שאז עלול להחזיר את הרגל למקומה ותוקע אותה. אבל כאשר נשמטה אלא נשברה. שהנה מה שחכמים חששו שמא יתקע זה בכלי הנה הט\"ז כא. נשברה רגל הספסל ואבדה לטלטל את הספסל.למקומה, אבל כאן אין רגל, ממילא אין לו מה להחזיר. אשר על כן מותר לטלטל את הספסל. כיון שכל החשש הוא שמא ינסה להחזיר את הרגל הט\"ז כותב חידוש נוסף, אם ספסל נפלה לו הרגל, והרגל אבדה, שמותר כב. חידושי הט\"ז הוא גם לגבי כירה אבדה הרגל, הוא הדין בכירה.לגמרי את ספסל לכירה, ממילא אם בספסל אנחנו מתירים כשנשברה או מה יהיה הדין בכירה שנשבר הרגל שלה. אבל מכיון שרואים שמרן משוה שבמקרה שהספסל נשבר, גם בכירה יהיה מותר. למרות שהט\"ז אינו כותב הדין ולא רק מצד חומרא. לכן למסקנת הדברים אנחנו נוקטים כמו הט\"ז שאמנם זה ראוי לשימוש, בכל זאת ספסל דומה לכירה וזה אסור מן חננאל ובספר הערוך. קדמוני הראשונים כבר כותבים את הנקודה הזאת, צריך לדעת שיש כמה ראשונים שכותבים כך בפירוש, כך כתוב ברבינו שבתרומת הדשן משמע שאין חילוק ביניהם, ושכך משמע בשלחן ערוך. לעיל הבאנו את דברי הרב קארפ שמחלק בין ספסל לכירה. ואמרתי כג. מטאטא שמקלו נשמט ממנו לאור האמור יש לדון לגבי כלים אחרים כגון מטאטא. הנה יש כאלו שהמקל מחובר בהברגה. ויש כאלו שפשוט תקועים בחזקה. ויש מטאטאים שהמקל תחוב ברפיון. והנה אם החור של המברשת גדול, כגון שהמברשת אינה מתאימה למקל, המקל הוא דק והחור גדול, מותר. אבל אם החיבור הוא על ידי שתוקע אותו בחזקה, ממילא יש בזה משום שמא יתקע, ואין להשתמש במטאטא הזה בשבת.כד. טלטול מברשת המטאטא ללא המקל מחדש חידוש, שהמברשת אינה מוקצה. כיון שאפשר (שם) מדוחק, ודינו יהיה כמו טלטול ספסל שאסור.מאן דהוא ויאמר שרוצה להשתמש רק במברשת הרי זה נקרא שימוש המקל איננו ישאירו את הלכלוך על הרצפה ולא ינקו. ולכן גם אם יבוא הרצפה עם המברשת. דרך השימוש של המטאטא הוא עם מקל, ואם וכמו כן במברשת, הרי לא מצינו מי שמטאטא את הבית כשהוא זוחל על לשימוש כדרכו בשופי, בקלות. מה שאין כן השימוש בספסל זה מדוחק. שההבדל בין ספסל לבין דלתות של ארון שהתפרקו, שהרי הארון הוא ראוי קודם זה לא נכון, שהרי גם ספסל הוא ראוי לשימוש מדוחק. שהרי ביארנו להשתמש במברשת של המטאטא ביד בלא המקל. אבל לפי מה שאמרתי בספר חוט שני כה. האיסור בהברגה קבועה בשבת הברגה אסורה מן התורה. שכיון שמבריג כזו אסורה. אך יש מחלוקת אם האיסור הזה להבריג הוא מהתורה או לא הזה, שכאשר רוצה להבריגו זה על מנת שיישאר כך, לכל הדעות הברגה לזמני אין בזה בעיה. אבל הברגה שעשויה באופן קבוע, כגון המטאטא לא בדקתי - אני חושב שגם שם זה בהברגה. כל הברגה כזו שהיא רק על ההברגה הזאת, שהיו מבריגים את הבלון. כיום יש 'סודה-סטרים', אני 'סיפולוקס'. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספר שלו שו\"ת יביע אומר דן באריכות יש הברגה של בקבוקים, של הפקק. יש הברגה כמו מה שהיה פעם יש מטאטאים שהמקל שלהם מחובר על ידי הברגה, יש סוגים של הברגה. (סימן שיג ס\"ק יב) שלדעת המגן אברהם (סימן שיג ס\"ק מביאו וז\"ל: \"כתב המגן אברהם דכוסות שלנו העשויים בחריצים סביב, את זה, וזה נעשה מחובר בחזקה, ממילא זה אסור. המשנה ברורה מה)מביא שאסור אפילו להדק את זה בריפוי. כמו אלו שיש להם שרויי\"ף\" – דהיינו בורג – \"ומהודקות בחוזק, לכולי (ס\"ק לב) חולק על המגן אברהם, וסובר שזה עלמא אסור\". ובשער הציון(ס\"ק יא) אברהם והוא מבטל את דעתו מפניו.אסור רק מדרבנן. אבל המאמר מרדכי מסיים, שאינו יכול לחלוק על המגן אולם שם מביא שהמאמר מרדכי כו. טלטול מטאטא שחיבורו בהברגה שמא יבוא לעשות איסור דרבנן שהרי זו כבר גזירה לגזירה. ומותר. לפי המאמר מרדכי שהאיסור הוא רק מדרבנן, ממילא אין לגזור בטלטול נקרא 'תוקע' מדאורייתא יהיה אסור לטלטל את המקל של המטאטא. אבל אך יש לדון אם הוא גם אסור בטלטול. שהנה לפי המגן אברהם שזה ממש ממילא יש לומר לגבי חיבור המטאטא בהברגה, שבכל מקרה הוא אסור, ואכן כך הרבה פוסקים מסכימים לדעת המגן אברהם שזה אסור מן התורה. הוא כותב בפירוש שזה אסור מן התורה, הרי שמסכים לדעת המגן אברהם. והנה המשנה ברורה כאן הביא את המחלוקת בזה, אולם בהלכות יום טוב חלקים של הכלי.ומלבד זאת הוא יהיה אסור לגמרי בטלטול, המברשת וגם המקל, שניהם של המטאטא הוא בהברגה, יהיה אסור לחבר את המטאטא הזה בשבת. זאת כותב שלא מלאו ליבו לחלוק על המגן אברהם, הרי שכאשר החיבור אולם כיון שהמאמר מרדכי בעצמו שטוען שהאיסור הוא רק מדרבנן, בכל על כן בדרך כלל מטאטא שהתפרק הופך להיות מוקצה לגמרי.שימוש מדוחק, ואסור בטלטול. כיון שאינו ראוי לשימוש אלא מדוחק. אשר במברשת באופן שהוא זוחל על ארבע ולנקות את הריצפה, זה נקרא רוצה להבריג רק חלקית, גם כן אסור. וכמו כן גם אם רוצה להשתמש שלו הוא בהידוק, אפילו כשרוצה לחברו ברפיון אסור. כמו כן בהברגה אם יש שם חור גדול והמקל אינו מתחבר בהידוק אלא ברפיון. אבל אם החיבור למעשה, האפשרות היחידה שיהיה מותר לטלטל את המטאטא היא כאשר כז. עגלת תינוק שנשמט לה הגלגל ממש לספסל. ואסור.אבל לפי מה שאמרתי לכם קודם, כיון שזה כבר נהיה מדוחק זה דומה שאסור להחזיר את הגלגל. כיון שהיא ראויה לשימוש בשלשה גלגלים. נמצא במקום כזה שחושש שהעגלה תאבד, שיהיה מותר לטלטלה, למרות נפל, כתב בספר חוט שני (שם) חידוש שזה כלי שמלאכתו לאיסור. ואם אין בעיה בכלל, שהרי כך הכלי עשוי. אבל עגלה רגילה שהגלגל שבה של עגלות של תינוק שזה קפיצים כאלו שמתקפלים ומתפרקים, בזה לגבי עגלה של תינוק שיש לה ארבע רגלים. הנה כיום יש כאלו גלגלים דאורייתא של תוקע, ממילא זה אסור בטלטול שמא יתקע.דרך להקל לטלטל עגלה שנפל לה גלגל שהרי חיבור הגלגל הוא איסור גם אן יאמר שרוצה להחזירה ברפיון זה לא יועיל, ואסור. הרי שאין שום כיון שאם לא הוא יפול שוב פעם. וגם הדרך היא להחזירם בהידוק. ממילא להם שלשה גלגלים, ונפל גלגל אחד, הרי כדי להחזירו צריך להדק אותו, אם כן בעגלת ילדים, וכמו כן אופניים קטנים של ילדים של משחק שיש כח. נשמט גלגל העגלה ברחוב וחושש שהעגלה תיגנב והיינו במקום שיש עירוב כשר כמו שצריך שאין חשש אכן כאשר נמצא ברחוב ויש לו עגלה כזאת שנפל לה הגלגל, וחושש [ , יש לכך פיתרון פשוט, שיטלטלו אותה שניים ביחד. שיגנבו לו אותה]כמו בגזירה של שמא יטה שלא יגזרו בשנים.זה לא דין של שנים שעשאוה פטורים. אלא שחכמים לא גזרו בשניים, של מלאכת הוצאה כט. שימוש במברשת המטאטא או עגלה ללא גלגל ביום שישי יהיה לטלטל. גילה את דעתו כבר ביום שישי שזה ראוי לשימוש בשבת, ממילא מותר ללא המקל, שממילא מותר להשתמש במברשת הזו בשבת. כיון שהוא משתמש במטאטא שנשבר ביום שישי, שמטאטא את ביתו במברשת כמו כן יש לומר לפי האמור לעיל, גם לגבי מטאטא וגם לגבי עגלה. שאם ולכן מותרת בטלטול בשבת.בשבת, כיון שביום שישי גילה את דעתו שאינו מתכוון לתקוע את הגלגל, בעגלה הזו בעלת השלושה גלגלים ביום שישי, הרי שמותר להשתמש בה יהיה מותר לטלטל את העגלה בשבת כאמור לעיל. וכמו כן אם השתמש והוא הדין בעגלה אם נשבר הגלגל וצריך תיקון ממש, שאם הגלגל אבד אפו בתנור דגים עם בשר שאלה: דגים שנאפו בתנור עם בשר, האם מותרים באכילה? אין לאכול דגים עם בשר, משום סכנה. ולכן אין תשובה: לבשל או לאפות דגים עם בשר. ומכל מקום מותר לבשל דגים בסיר בשרי, כי לא נאסר אלא אכילתם ביחד, אבל טעם בשר הבלוע בכלי אין סכנה לאכלו בדג. ובדיעבד שאפו דגים עם בשר, יש להקל לאוכלם. בגמרא (פסחים עו:) ובשלחן ערוך (יו\"ד סימן קטז ס\"ב) מבואר שצריך מקורות: ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת. וכתב הרמ\"א, \"וכן אין לצלות בשר עם דג, משום ריחא. מיהו בדיעבד אינו אוסר\". ונחלקו האחרונים אם יש להקל בדיעבד כדברי הרמ\"א, ומרן הגר\"ע יוסף במאור ישראל (פסחים שם) כתב להקל ועיין בהוראה ברורה שם (ד\"ה בדיעבד) שכתבו להקל רק בהפסד מרובה. ועכ\"פ מבואר בהגהות שערי דורא (סימן נז סק\"א) שיש להקל לבשל דגים בכלי בשרי. וכן הסכמת האחרונים.חימום שניצלים על גבי המיחם שאלה: מי שחימם שניצלים או קציצות בשר על גבי מכסה המיחם, האם מותר לשתות את המים שבמיחם עם חלב (כגון להכנת קפה עם חלב)? שניצלים או קציצות בשר שהונחו על מכסה תשובה: המיחם, נותנים טעם בשר במכסה, ולפיכך אין לחמם על המכסה דבר חלבי, כגון בורקס חלבי. ומכל מקום מותר לשתות את המים שבמיחם עם חלב. מאחר והבשר נתן טעם בכיסוי, והכיסוי נותן טעם במים (על ידי מקורות: האדים), והוי נ\"ט בר נ\"ט. ואמנם דעת החוות דעת (רס\"י צה) דלא אמרינן נ\"ט בר נ\"ט בשעת בישול. אולם בספר התרומה (סימן סא) מבואר דאמרינן נ\"ט בר נ\"ט אף בשעת בישול. וכן פסק בשו\"ת בית אפרים (סימן לז). וכן העיקר להלכה דאמרינן נ\"ט בר נ\"ט אף בשעת בישול, וכפי שנתבאר בהרחבה בשו\"ת חקרי הלכה (חיו\"ד סימן יג). וגם למחמירים בנ\"ט בר נ\"ט בשעת בישול, אם לא הניח את השניצלים ישירות על המכסה, אלא בהפסק כלי, יש להקל וכמבואר בהגהת הרמ\"א (סימן צב ס\"ח) שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א הגשמיות דוחקת את רגלי הרוחניות \"יש לי מחברות שכתבתי כאשר אני למדתי בתלמוד תורה, למדנו אז פרק כיצד הרגל, פרק המניח, כשהייתי בן עשר. והנה אני קורא מה למדנו, למדנו את כל התוספות! והמחברות לא היו רק סיכומים של הגמרא אלא חידושים ששמענו בכיתה. וזה לא רק אני, זה כל הכיתה שלי. ככה היה התלמוד תורה 'יבנה' בירושלים. ככה למדו כולם. יצאו משם ב\"ה הרבה גדולי תורה. לעומת זאת היום בתלמודי תורה, ילדים בגיל עשר בקושי מתחילים ללמוד גמרא! ילדים בגיל בר מצוה, אתה יכול לנסות כבר כמה גמרא היו יכולים ללמוד, ואילו אז סוף סוף לומדים תוספות, והרב צריך להסביר שוב ושוב. ובאמת מה ההבדל? וכי הילדים היום פחות חכמים ממה שאנחנו היינו? ודאי שלא, הקב\"ה לא נתן להם שכל פחות מלפני חמישים שנה. והראיה לזה, שהנה בלימוד של חשבון שאנחנו למדנו חשבון ברמה נמוכה, והנה כיום הילדים יודעים חשבון הרבה יותר טוב ממה שאנחנו למדנו, סימן שיש להם שכל. הם מבינים. אני חושב שזה ברור שהדור החדש הוא לא פחות חכם מהדור הקודם. אבל בלימוד התורה יש פער גדול ממש. והנה כאשר היינו לומדים בישיבה, אני שהייתי לומד ב'פתח תקוה' וגר ב'תל אביב', הייתי אז אחרי 'בר מצוה', ביום שישי הייתי הולך לשלוש שעות לבית, אבל חוץ מזה לא! היינו בישיבה חודשים שלמים. והיו בחורים שהיו גרים רחוק יותר אז גם ביום שישי הם לא יספיקו ללכת הביתה ולכן היו נשארים בישיבה. היינו מכבסים לעצמינו, תולים בישיבה שלמדתי לא היה תנאים כמו היום, כיום כמעט אין ישיבה בלי מיזוג אויר, כביסה, ויושבים ולומדים. אז לא היה קירור וגם לא חימום... 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה' – אבל למדנו מצוין, ומה השתנה בין אז להיום? שהגשמיות נהייתה יותר חזקה, הילדים נהיו יותר מפונקים. אני זוכר מה היינו אוכלים בבית, הרי לא היה את השפע שיש היום. שפע לכאורה זה דבר טוב, אבל לא בטוח. כי בסך הכל השפע גורם לבני אדם להיות שקועים יותר בגשמיות, וזה בא על חשבון הרוחניות. בבית שלנו היינו אוכלים בשר רק בחגים, גם בגלל סיבות של כשרות וגם בגלל המחיר היקר. ובחגים אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מברר מאד את ענייני הכשרות של הבשר שיהיה באמת חלק בית יוסף למהדרין. אנחנו כמעט לא ידענו מה זה בשר! בשבת בבית, אאמו\"ר היה מביא לכולם ביחד בקבוק בירה 'נשר', בירה שחורה בבקבוק קטן לעשרה ילדים. כל אחד היה מקבל רבע כוס, אומר 'לחיים' ושותים, והיינו שמחים. והיה לנו טוב מאד. כשהיו קונים לנו ארטיק זו היתה חגיגה גדולה! לעומת זאת כיום אם לא תקנה לילד פעמיים ביום ארטיק זה לא מספיק. כל התנאים השתנו וכל ההסתכלות של הילדים מקטנות על העולם הזה היא שונה מאד ממה שהיה פעם. הרי פעם לא היה מה לעשות חוץ מלשבת וללמוד, לא היה במה להתעניין, לא היו מחשבים, לא היו פלאפונים, כל המרעין בישין הללו – מלבד כל הקלקולים שיש בדברים האלו שזה בודאי איום ונורא, אבל יש כאן גם בעיה של היסח הדעת – זה משנה את הכל, הראש של הילד נמצא במקומות אחרים, הוא יושב ללמוד גמרא והוא לא יכול להתרכז כל כך הרבה הרב יצחק מאזוז זמן ולהבין! קשה לו! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"178.pdf","content":"תיקון זמני במשקפיים שנשברו| דרכו של מרן זיע\"א בכתיבת תשובותיו בהלכה| הברגת בורג בשבת| בורג או ידית המשקפיים שנפלו או נשברו נושאי השיעור: מלאכה שאינה צריכה | כיצד ינהג מי שנשברו משקפיו ברחוב בשבת| החזרת עדשת המשקפיים שנפלה על ידי גוי| עדשת המשקפיים שנשברה או נשמטה| הליכה במקומות בהם נדלקת תאורה אוטומטיתבשבת| דרגות בדרבנן| פסיק רישיה ולא ימות| דבר שאינו מתכוון| מלאכת מכבה בשבת| לגופה178 גליוןמיום א' י' כסלו תשפ\"ג פרשת וישלח שימוש במשקפיים שנשברו בשבת (הלכות מוקצה ט\"ז) א. שימוש במשקפיים שנשברו או התפרקו - פעם היו משקפיים בלי ידיות, והיה קפיץ על האף שמחזיק הנה משקפיים שהתפרקו או נשברו ואינם ראויים כלל ללבישה. כגון שנשברו [ , ואי אפשר ללבוש את המשקפיים. הרי שתי הידיות] קבעו ששברי אותם, אך היום כבר אין דבר כזה(שבת קלח.) כמו סוג חדש של מוקצה.מוקצה החמורים ביותר. מוקצה מחמת גופו, ואיסור טלטול מחמת גזירה, שזה חכמים שמא יתקע, שמא יבוא לתקן. ממילא במשקפיים כאלו יש שני סוגי לא ראוי לשום שימוש. ואם המשקפיים התפרקו אך לא נשברו יש את גזירת גופו. הרי לא נראה מי שמשתמש במשקפיים שבורות לשימוש אחר, שהרי זה כלים שאינם ראויים לשום מלאכה שהם מוקצה גמור. והם מוקצה מחמת שהמשקפיים הללו דומות ממש לשברי כלים, שחז\"ל ב. משקפיים שהתפרקה להם ידית אחת שהמשקפיים כבר אינם ראויות לשימוש כלל. אחת, ממילא ההגדרה שלהן שהן ראויות לשימוש. זה שונה מהמקרה הראשון הוא בבית שאז אינו מתבייש מאף אחד ורוצה ללבוש את המשקפיים עם ידית בלי משקפיים, הם לא יכולים ללמוד תורה ולהתפלל כמו שצריך. והנה אם משקפיים כאלו, אבל יש לפעמים אילוץ. יש אנשים שקשה להם ממש לראות משקפיים שהתפרקה להם ידית אחת, שבאופן כללי אנשים מתביישים ללבוש הרי שדינם הוא כמו ספסל שנפלה לו רגל אחת שאסור לטלטלו שני כיון שהם התפרקו יש חשש שמא יבוא לתקן. שהרי כיון שהם התפרקו ממילא כיון שהן ראויות לשימוש ירד מהם המוקצה מחמת גופו. אולם מצד ]ולא נשברו[ - זה לא משנה אם התיקון קל או קשה, בשבת, גזירה שמא יתקע. כמו כן הדין של המשקפיים שהתפרקה להם ידית[ , ממילא המשקפיים אחת וצריך לתקנה, והתיקון הוא קל]הללו יהיו מוקצה ואסורות בטלטול.אדרבא, כאשר התיקון קל יש פה יותר חשש שמא יתקע ג. ידית משקפיים המחוברת על ידי קפיץ וכיו\"ב וממילא זה אסור בטלטול.שזה ממש חשש שמא יתקע, ואם תוקע אותו בחזקה זה איסור דאורייתא, עם 'ידים טובות' יודע לחבר גם בורג קטן. אם כן כאשר זה קפיץ וכיו\"ב הרי והנה זה שהבורג קטן מאד זה לא בהכרח הופך את זה לדבר מקצועי. כל אדם כזה וכיו\"ב ללא בורג. ויש ידיות שמתחברות על ידי בורג קטן שצריך להבריג. הנה במשקפיים יש שני סוגים של ידיות. יש ידיות המחוברות על ידי כמין קפיץ ד. הברגת בורג בשבת - היום יש משהו דומה לזה, 'סודה זצוק\"ל עוסק במכשיר שהיה נפוץ בזמנו 'סיפולוקוס', שהיו מחברים מיכל של אין בכך חשש. יש בזה תשובה ענקית בשו\"ת יביע אומר, שם אאמו\"ר מרן הברגה של בלון גז למכשירי סודה, שזו הברגה זמנית, היא לא הברגה של קיום מותר להבריג בורג בשבת, באופן של הברגה זמנית כמו הברגה של בקבוק וכן מורכב לחברו. והנה בשיעורים הקדמים הבאנו את מחלוקת האחרונים אם לעומת זאת אם הידית מחוברת אל המשקפיים בבורג, זה עסק קצת יותר [ . והוא מאריך על הברגה מסוג הזה, וכמו כן דן גם לגבי מוליד, ועוד מים לבלונן של גז וכך היו עושים סודה]'וכמעט כל פוסקי הדור כך סוברים שזה מותר.כל מיני שאלות בנושא הזה. והוא מסיק להלכה שזה מותר לשימוש בשבת. סטרים ה. איסור הברגה בשבת סובר, והמשנה ברורה אבל זה לא דומה להברגה כמו משקפיים. כיון שבהברגה של משקפיים התיקון (סימן שיג ס\"ק יב)מביאו, שהברגה בשבת היא איסור תורה. זה נקרא מתקן הוא על ידי ההברגה. ובזה המגן אברהם (ס\"ק מה) מאריך לחלוק על המגן אברהם, וסובר דאורייתא, וזו מלאכת בונה או מכה בפטיש. מלאכה גמורה מן התורה. בסימן שי\"ג (ס\"ק יא) על המגן אברהם. שאינו אסור אלא מדרבנן. אך בסוף דבריו מסיים, שלא מלאו ליבו לחלוק לעומת זאת המאמר מרדכי(ס\"ק כותב שהמגן אברהם חולק. אבל בהלכות יום טוב הוא מביא רק את המגן והנה המשנה ברורה כאמור מביאו בהלכות שבת בשתיקה, ובשער הציון לב)אברהם ופוסק כמותו בפירוש. כיון שאז זו תהיה גזירה לגזירה. שהרי גם התיקון הוא דרבנן.אם כן אין לאסור את טלטול המשקפיים הללו מטעם גזירה שמא יבוא לתקן, יהיה אסור בטלטול. אבל לפי המאמר מרדכי שהברגת הבורג זה איסור דרבנן, דאורייתא, ממילא יש איסור של שמא יתקע. אך לפי המגן אברהם ודאי שזה אברהם זה אסור משום שמא יתקע. כיון שסובר שלחבר בורג זה איסור זה יהיה תלוי במחלוקת הזאת של המגן אברהם והמאמר מרדכי. שלפי המגן אסור להחזירו בין אם זה דאורייתא או דרבנן. אבל אני חושב שלגבי טלטול והנה מחלוקת זו היא נפקא מינה לנידון שלנו. שהנה כאשר התפרק הבורג, אברהם, שבורג זה איסור דאורייתא. ודלא כמו המאמר מרדכי. והנה אני בדקתי, ואני חושב שרובא דרובא מהפוסקים מצדיקים את המגן ו. התשובות של מרן זיע\"א את מה שאמרתי לעיל, שאם תדחה לו סברה אחת עדיין יש לו עוד. להתיר. ולכאורה מפני מה צריך להביא כל כך הרבה ראיות?! ואז הוא ענה לי התשובות שם הם יותר ארוכות, ואמרתי לו שאני רואה שמביא כמה ראיות איתו על תשובות שראיתי שכתב במצרים, כאשר היה אברך צעיר. ובאמת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה\"... תמיד יש לו עוד ועוד. פעם דיברתי אמר לי, שזה כמו שכתוב בפרשת השבוע, \"אם יבוא עשיו אל המחנה האחת מביא ראיות להתיר, ומוסיף עליהם כמה וכמה סברות וסניפים להקל. פעם מלבד כל הצדדים. וכך היתה דרכו של אאמו\"ר, כשיש שאלה הלכתית הוא ביביע אומר הנ\"ל מביא את המאמר מרדכי, אבל מביא אותו כסניף להקל, - תראו כמה תלמיד חכם צריך לפחד כשהוא בא להתיר, [ , מלבד זאת אמר לי] - כיום בכל במיוחד שמה שיש בו מחלוקת, כמה הוא צריך לחשוש ולהביא עוד ראיות[ . לעומת זאת במצרים שהיה שם לבד, לא היה שם שום תלמיד חכם תשובה. יש בתי הוראה יש יותר טובים ויש פחות, אבל ברוך ה' יש את מי לוחצים על כמה כפתורים ואפשר לשאול כל שאלה שהיא, ומקבלים עליה שאלה שיש אפשר להתקשר לרב. היום הפוסק הכי גדול, הוא הפלאפון... רק הייתי לבד במצרים, אז לא היו טלפונים ולא ניתן היה להתקשר]. - פעם ביקשו מילדים לצייר תרנגול, חלק מהילדים בהלכות טריפות. אני זוכר שכשהייתי ילד קטן זה לא היה מקובל כמו היום צעיר הוא היה דיין בירושלים, וכך ידע לעשות גיטין. וכמו כן היה בקיא ממש כגון בענייני גיטין. אמנם היה לו נסיון קודם לכן, למרות שהיה אברך מאד בעל שיעור קומה לשאול ולהתייעץ איתו. היו באות לו שאלות גדולות מאד, לשאול[ , ואז מי שהיה רוצה עוף היה לקנות עוף בתוך שקית]את הידיים, ואחר כך עוד פעם ועוד פעם.בודק ושואל שאלות, ממש נכנס לעובי הקורה. ובין עוף לעוף היה צריך לשטוף עם העוף שלהם לשאול שאלות בהלכות. והוא היה לוקח את העוף ביד והיה שיעור שעה וחצי. וכשהיה חוזר הביתה היה תור מכל השכונה, שהיו באים זוכר, שאאמו\"ר היה הולך כל ערב לבית הכנסת 'שאול צדקה' והיה מוסר שם הקורקבן או מסמר בגרון או בזפק כל מיני דברים, והיו צריכים לשאול רב. ואני כן כנראה היו גדלים בתנאים אחרים, והיה מצוי מאוד שמוצאים מחט בתוך צריך היה לפתוח את העוף ולמלוח אותו, כל אשה ידעה מליחה, העופות גם קונה אותם חיים, ויש שהיו קונים אותם לאחר השחיטה ומריטת הנוצות, ואז ציירו שקית... זה מה שהם יודעים מהתרנגול או בודקים, הם יודעים ולומדים את זה טוב, אבל כל השאר לא יודעים.כמו שהיתה פעם. רק אלו שעוסקים במקצוע, שהלכו להיות שוחטים וגם כמות התלמידי חכמים שלמדו ובקיאים בהלכות טריפות, היא לא שלא שמו לב במשחטה, הרי שזורקים את זה לאשפה, מי יש לו כח לכל זה. טריפה בעוף, ראשית כל זה כמעט ולא קורה, ואם כבר קורה משהו שנראה באים בכל יום ושואלים אותו שאלות בענייני טריפות. היום כשיש שאלה של באותם ימים בנו אז את שיכון חב\"ד ב'תל ארזה'. והאשכנזים שם במיוחד היו והביאה עוף עם שאלה, הם התבוננו בעוף ואז הגדול בתורה אמר שזו והשני היה אדמו\"ר קדוש, צדיק יסוד עולם עובד ה'. פתאום באה אשה מסופר, שפעם ישבו בסעודה שני גדולי ישראל, אחד גאון עצום בתורה מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת .הרב הגדול בתורה, אוי ואבוי לנו שמכשירים את העוף על פי רוח טהרה... ענה לו, ראיתי רוח טהרה על העוף! וממילא הוא צריך להיות כשר!... אמר תגיד, כיצד ידעת שהעוף כשר? הרי אתה לא למדת הלכות טריפות! והאדמו\"ר הגדול בתורה יוצא ואומר שהעוף כשר לאכילה. ואז הוא שואל את האדמו\"ר, אולם האדמו\"ר אמאר לאשה שהעוף הוא בסדר והוא כשר. אחרי חצי שעה, שאלה קשה ומשכך הוא ילך לחדר השני לעיין בספרים, ואז הוא ייתן תשובה שם, הכל זה הפלא ופלא.משקיע יומם ולילה על כל פסק. חוץ מהרבצת התורה העצומה שהוא עשה בכל אופן כך זה היה במצרים לא היה לו עם מי לדבר, הוא היה יושב ולומד, ז. יש להחמיר כהמגן אברהם לדברי המגן אברהם לאסור.אסורות בטלטול. משום שיש חשש שמא שמא יתקע. אנחנו צריכים לחשוש שבנושא שלנו, אם נפל הבורג ואפשר להחזיר את הבורג, המשקפיים יהיו הוא לא הכריע בזה שהוא מסכים לדעת המאמר מרדכי. לכן אני חושב אברהם פוסק לאסור, אבל הלא המאמר מרדכי כותב שזה רק מדרבנן. אבל הצדדים שרצה להוסיף, שאפילו הברגה כזאת שהיא הברגה גמורה שהמגן למעשה בתשובה של הסיפולוקוס, הוא כותב שם כמה וכמה צדדים, ואחד ח. חז\"ל חששו שמא יתקע ולא שמא יתקן , ושכך ההלכה בכל הדברים שנשברו, שחז\"ל את זה. הרי שהדין הזה דומה לרגל של ספסל שנשברה, שאמרנו בשיעור מכה בפנים, והידית נשברה, וצריך להחליפה, אבל ודאי שהוא לא יכול לתקן אם ידית המשקפיים נשברה, אדם נפל מסכן או משהו בטעות נתן לו איזה (סימן שח ס\"ק יד)נשברה הידית של המשקפיים, הרי שהם מותרות בטלטול ויכול ללובשם.חששו שמא יתקע, אבל חז\"ל לא חששו שמא יבוא לתקן ממש. ממילא אם הקודם בשם הט\"ז מעשה אומן וכיו\"ב מותר ללבוש את המשקפיים האלו. כמו הספסל שמכניס את הרגל בחוזקה, ואז יכול לשבת עליו. אבל אם צריך נשבר. מפני שכל הרעיון של הגזירה שמא יתקע זה כשיכול לתקן בעצמו, יודע לתקן, ואין מישהו בסביבה שיודע, הרי שהמשקפיים הללו נחשבות כמו לוקח יום או יומיים, כלומר שזה לא עסק פשוט לתקן אותם. והוא עצמו אינו מומחה יכול לתקנן, הוא צריך ללכת לחנות למי שייצר אותן, לפעמים זה כמו כן אם אלו משקפיים מאד משוכללות, שנפל הבורג או התפרק, ורק ט. חלק מהמשקפיים שאבד ומותר ללבוש את המשקפיים הללו.שנאבדה, שאם נאבדה הרגל או חסר לו בורג, אין את החשש שמא יתקע, ואבד, ממילא אינו יכול לתקן אותם, המקרה הזה זה דומה לרגל של ספסל כמו כן יש לומר כאשר התפרקו המשקפיים והידית נעלמה, או שנפל הבורג י. לבש ביום שישי את המשקפיים השבורות שספסל שנפלה לו הרגל, ולקח את הספסל ישב לקרוא אחרי הצהרים שנים מקרא ואחד תרגום. הנה בשיעור הקודם אם נפלה הידית מלפני שבת, ובערב שבת השתמש עם המשקפיים הללו, הוא (סימן שיג סעיף ח)להשתמש בהם ללא התיקון.המשקפיים האלו, כיון שלבש אותם בערב שבת הוא גילה את דעתו שיכול שישב עליו הוא גילה דעתו שיכול להשתמש בו גם ללא תיקון. ממילא גם לגבי עליו ולטלטלו בשבת. והמגן אברהם (ס\"ק לה) הסביר את הדין הזה, שבכך ביום ששי והצמיד אותו אל ספסל אחר וישב על הספסל השבור, מותר לשבת אמרנו שהרמ\"א כותב יא. ארבעה מצבים של משקפיים שנשברו שמותרים לשימוש בשבת שמא יתקע.שבכל אחת מארבעת דוגמאות האלו יש לנו את הסיבה לומר שאין חשש יכול לתקן את זה, צריך מעשה אומן ממש. ד. שלבש אותם כך קודם השבת. הידית וממילא אינו יכול לתקן. ג. כשצריך מומחה לתקנם. בן אדם רגיל לא מותר ללובשם בשבת: א. שזה לא התפרק אלא נשבר. ב. שנאבד הבורג או הרי שישנם ארבע דוגמאות של משקפיים שהתפרקה להם הידית שיהיה יב. לעשות תיקון זמני למשקפיים בשבת תיקון יכול לעשות.שאז יוכל להשתמש בהן לבינתיים בשבת. וזו כבר שאלה אחרת לגמרי, איזה מכיון שקשה לו להיות ללא המשקפיים הוא רוצה לעשות להן תיקון זמני, יש לדון כאשר נופל הבורג של המשקפיים שאז הן אסורות בטלטול, אך עם זה ברחוב, הוא רוצה לעשות את זה לשימוש רק בביתו וכיו\"ב.ולהדק אותה, שבזה אפשר להקל. כיון שכל הרואה מבין שזה זמני, הוא לא ילך הגרש\"ז אויערבך והגרי\"ש אלישיב שהיא לקחת סיכת ביטחון ולהכניסה בחור שמתקיימת. וחוט ברזל גם כן זה חיבור ממש. האפשרות היחידה לכך, כותבים חוט לקשור, זה גם אסור, לקשור חוט זו מלאכת קושר, הרי זו ממש קשירה והנה להכניס שם סיכה זה אסור, וכמו כן להכניס שם חוט ברזל או איזה יג. עדשת המשקפיים שנפלה אבל כיום יש מצב שהמשקפיים ישארו והזכוכית נפלה.המשקפיים היו ללא ידית. היו רק עדשות, היה איזה קפיץ שמהדק אותם לאף. שאז היו להם משקפיים אך אינם דנים כמעט על ידית שנפלה משום שבזמנם והעדשה נפלה בעקבותיו. ובשאלה זו כבר דנו הפוסקים עוד לפני כמאה שנה. יכולה להתפרק זה באופן שיוצאת מהמסגרת שלה, או שיש בורג והבורג נפל, הנה יש מצב שהמשקפיים מתפרקות באופן שהעדשה נופלת. והנה העדשה ומשכך אין דרך להקל ולהחזיר.המסגרת, אבל ודאי שזה צריך הידוק. ממילא יש בזה חשש גמור שמא יתקע. העליון של המסגרת, לפעמים זה מהודק לכל המסגרת, ולפעמים בצדדי שהדרך של הזכוכית להיות ממש מהודקת בפנים. לפעמים זה מהודק לחלק והנה הנידון בזה הוא, שאם אפשר להחזיר את זה ברפיון זה לא יעזור, כיון שכותב סברא אחרת, ] - שהיה לפני כמאה שנה[ וכל גדולי הפוסקים, סוברים שבכל דבר דרך להתיר להחזירה, אפילו כשמחזירה ברפיון. וכבר ביארנו בשיעור הקודם חדשה, ואינו רוצה לסמוך על הסברא הזו. לכן אם התפרקה הזכוכית אין שום על הסברא הזאת לבד, לחלק שבזה הוא יתקע ובכלי שבור אחר לא, זו סברא שאין חשש שהיא תישבר. מאידך הוא בעצמו כותב שם שאי אפשר לסמוך גם שכאשר העדשות עשויות זכוכית עושים אותן זכוכית מאוד חזקה עד כדי עשויים זכוכית אלא פלסטיק, שאז גם אם יתקע בחוזקה זה לא יישבר. מה זה לא כל כך בטוח שאפשר לומר כך, משום שרבים מהמשקפיים כיום אינם שלכאורה אין לחשוש שמא יתקע בחזקה, כי זו זכוכית וחושש שתישבר. היום והנה יש שו\"ת אמרי יושר(שם) והרמ\"א (סימן שיג)כגון ספסל שיש לו חור גדול בשביל הרגל שלו, שבזה אין בעיה כלל.שמא יתקע. כל מה שמותר ברפיון היינו בדבר שהדרך שלו להכניסו בריפיון, שהדרך לתקוע אותו בחזקה ורוצה לתקוע אותו ברפיון, יש עדיין את הגזירה שמרן הבית יוסף ואסור לעשות כן.אשר על כן אם נפלה הזכוכית אין שום דרך להקל לתקוע אותה בחזרה בשבת יד. להחזיר את העדשות על ידי גוי דשבות על ידי גוי מותר.מצוה של לימוד תורה, או שאדם קשה לו מאד ומצטער בשבת, הרי ששבות גם היא דרבנן. הרי שזה שבות דשבות במקום צורך כזה גדול, במיוחד לצורך אסור להחזיר ברפיון משום גזירה שמא יתקע, זה איסור דרבנן. ואמירה לגוי אומרים לגוי שיחזיר את העדשות בריפיון ממילא זה שבות דשבות, שהרי לנו שום היתר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשבת. דהיינו שכאשר אנו אותם ברפיון. כיון שאם יחזיר אותם בחוזקה זה דאורייתא, והלא אין לנו שנפלו על ידי גוי – אפשר להקל. אבל כמובן שהיינו שצריך לומר לגוי שיחזיר אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה כותב, שלהחזיר את העדשות המשקפיים - אלו שאלות ממש מצויות, זה קורה היא מדרבנן, ומבחינתי זה שבות דשבות, וזה מקום מצוה, לכן מותר להשתמש נקרא 'אדעתא דנפשיה'. וממילא כיון שהמלאכה מצד מה שביקשתי ממנו שכיון שאמר לו לעשות באופן מסויים, והוא עשה כפי שנראה בעיניו זה עשה מלאכה האסורה עלי מדאורייתא, וזה לא נקרא נהנה ממלאכת הגוי, אותם בחוזקה. הוא לא אוסר בכך את ההנאה מהמשקפיים למרות שהוא אולם אם אמר לגוי שיחזיר את העדשות בריפיון, אבל הגוי יודע לעבוד ותקע [ ..שנים ולא יקרה כלום. אך אם יכולות להישבר כשמשהו נתן לו מכה או שנפל במיוחד אצל ילדים. וגם אצלינו המבוגרים אדם יכול ללבוש משקפיים חמש במשקפיים הללו שתוקנו על ידי גוי]חס ושלום וכיו\"ב, אצל ילדים כל שבת שניה המשקפיים מתפרקות טו. נשברו משקפיו ברחוב כיצד ינהג שלא יאבד.ששניים ביחד יתפסו את המשקפיים ויטלטלו אותם למקום המשתמר כדי אפשר שיטלטל אותם בשינוי. ואפשר עוד באופן של 'שנים שעשאוה', דהיינו יאבד. אפשר לומר לקטן שיטלטל אותם. כאן שיש עירוב ואין איסור הוצאה, אם אירע והוא נמצא ברחוב והמשקפיים נשברו, ואינו יכול להשאירם כך, זה ביחד לא חוששים שמא יתקע.פטורים. אלא שמכיון שהמוקצה כאן נובע מחמת גזירה שמא יתקע, בשנים לסחוט השני יזכיר לו. אם כן הוא הדין כאן, אין זה מדין שנים שעשאוה כותבים, שזה גם בשני בני אדם לא חוששים שמא יסחט, כי אם יבוא האחד הגמרא אומרת 'אפילו עשרה מסתפגין באלונטית אחת'. והפוסקים שם 'שמא יטה' כששניים לומדים ביחד לאור הנר. וכן בבגד רטוב שהתירו לטלטלו, בשיעור הקודם אמרנו שבאופן ששנים ביחד זה דומה למה שחז\"ל לא גזרו טז. ביאור ההגדרה של \"מלאכה שאינה צריכה לגופה\" שהיא חשובה מאד, היא אבן פינה לענייני פסיק (מב.)הרבים, מותר.אסור לכבותה. אבל אם היא של מתכת והיא חמה ובוערת ונמצאת ברשות מחלק באיזה גחלת מדובר. אומר שמואל, שאם הגחלת הזאת היא של עץ, גחלת ברשות הרבים מכבין\" – מותר לכבות אותה \"משום היזק הרבים\". ושם רישיה, ויותר מזה למלאכה שאינה צריכה לגופה. ואיתא שם: \"אמר שמואל יש סוגיא במסכת שבת צריכה לגופה.נזק. כלומר הסיבה שלו היא כדי שלא תזיק. ממילא זו ממש מלאכה שאינה שלא תזיק לעוברים ושבים. זה אש. מישהו יכול לקבל כוויה. יש חשש של הגמרא מסבירה את דבריו. שבמקרה הזה האדם המכבה את הגחלת, זה כדי ועוד לא בשביל חרישה, הוא לא מתכוון לחרוש את הקרקע, אלא הוא צריך את אדם חופר חפירה בקרקע כי הוא צריך עפר. זאת אומרת שהחפירה שלו זה אבל אני לא צריך את המלאכה דאורייתא. יש בגמרא כמה דוגמאות. כגון לעשות את הפעולה הזאת. ויודע שבפעולה הזו עושה מלאכה דאורייתא, \"מלאכה שאינה צריכה לגופה\" הכוונה שזו פעולה שאדם עושה, ומתכוון (בחידושיהם לשבת שם)כמה ראשונים את הנקודה הזאת של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. העפר. זה דבר המתכוון. ככה מסבירים הריטב\"א הרשב\"ץ יז. מלאכת מכבה מדאורייתא ומדרבנן לעשות גחלים. מכבה הוא מתכוון לעשות פחם. וזה נקרא כיבוי דאורייתא, כשהמטרה היא הגחלים קלים יותר להבערה. ממילא זו מלאכה הצריכה לגופה. דהיינו שכאשר בער אף פעם שלוקח לו זמן עד שסוף סוף הוא מועיל בטובו לדלוק ולבעור. עצים שרופים שהם גחלים הם יותר טובים מאשר לקחת עץ רגיל. שלא שיש לו בביתו תנור חימום שעובד על גחלים, או בצליה על האש, שלקחת שבערו קצת ואחר כך מכבים אותם, שאז הם ראויים יותר להדלקה, כגון מי איסור דרבנן. לעומת זאת כיבוי דאורייתא. היינו שהוא כגון לקחת עצים רוצה להציל את כספו הוא רוצה שהאש לא תשרוף לו את הבית. אם כן הוא שכאשר יש שריפה והוא מכבה כוונתו בזה היא להציל את מה שנשאר. הוא אם יש שריפה חס ושלום והוא מכבה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. כיון אם כן במלאכת מכבה שהיא מלאכה שלכאורה לא מצויה כל כך. הנה למשל הוא לא לצרף, לכל הדעות זו תהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה.צירוף. אבל בכל אופן, במתכת של גחלת בוערת ומכבה אותה, אם הרצון שלו זה במים או לא. שבמים זה נקרא צירוף, ואם מכבה ללא מים זה לא נקרא שאם התכוון לצרף אסור מדאורייתא. הרמב\"ן כותב שזה תלוי אם מכבה את אבל זה אסור משום 'מצרף'. רש\"י סובר שמצרף זה דרבנן. הרמב\"ם כותב לפיכך גם רוב הפוסקים סוברים שבמתכת כיון שאינו מתכוין לעשות פחם, יח. ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין דבר שאינו מתכוון פטור. דהיינו שזה אסור רק מדרבנן.צריכה לגופה חייב מן התורה. ורבי שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה הללו זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה סובר שמלאכה שאינה שבת, יש עוד נושא מאוד מצוי, והוא 'דבר שאינו מתכוין'. ובשני הנושאים והנה לעומת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' שזה נושא מצוי מאד בהלכות שאינו מתכוון' לפי רבי יהודה אסור, לפי רבי שמעון מותר לגמרי.לגופה' לפי רבי יהודה אסור מן התורה, ולפי רבי שמעון אסור מדרבנן. ב'דבר כשגורר הוא כלל לא מתכוון שיהיה חריץ כלל. אם כן ב'מלאכה שאינה צריכה ששם מתכוון למלאכה אבל אינו צריך אותה אלא רק את התוצאה. כאן אבל אינו מתכוון כלל לחריץ. זה לא דומה ל'מלאכה שאינה צריכה לגופה', שאין ריצוף, רק עפר, וגורר כלי מסוים שמחמתו יתכן ויווצר חריץ באדמה. ו'דבר שאינו מתכוין' הכוונה שאינו מתכוון כלל למלאכה. כגון שנמצא במקום יט. פסיק רישיה ולא ימות שלא היה לו שום משחקים בסביבה, והילד בוכה ומפריע, והיה שם תרנגול, הראש למשהו והוא ישאר בחיים?! ודאי שלא. הרמב\"ם אומר כגון ילד קטן רישיה' פירושו תחתוך את ראשו. כלומר, האם יכול להיות שאחתוך את אולם אומרת הגמרא 'מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות'. דהיינו 'פסיק רישיה ולא ימות?!שהוא לא מתכוון שהתרנגול ימות, אמנם הוא לא מתכוון אבל וכי פסיק ואמר אביו אחתוך את ראש התרנגול ואתן אותו לילד שישחק. ואומר האבא .נחלקו אם זה קרוב לודאי, או שזה לא ודאי. כתבתי על כך באריכות את שיטות כלומר המילים 'פסיק רישיה' משמעותם היא שודאי תהיה מלאכה. הראשונים (תחילת סימן רעז)הראשונים בנושא הזה ב'הלכה ברורה' איסור דאורייתא. מתקיף אותו קשה מאד, והוא אומר שחס ושלום, בודאי שפסיק רישיה זה לרבי דניאל הבבלי שרצה להגיד שפסיק רישיה זה אסור רק מדרבנן. והוא דאורייתא. רבינו אברהם בן הרמב\"ם יש לו תשובות, ואחת התשובות שלו זה כותב כך בפירוש. ובגמרא בכמה מקומות יש ראיות שפסיק רישא זה איסור משמע שאם ניחא ליה, סוברים התוספות שזה אסור מן התורה. והרמב\"ם ליה שלדעת בעל הערוך זה מותר, ואילו התוספות אומרים שאסור מדרבנן. התכוון למעשה. זה תוספות מפורש, ששם דנים על פסיק רישיה דלא ניחא וכותבים הראשונים שזה אסור מן התורה. זה לא יורד בדרגא בגלל שלא ועל כך אומרת הגמרא שכאשר זה ודאי נקרא פסיק רישיה מודה רבי שמעון. תמיד שהכללים האלו יהיו מול העיניים שלו.פסיק רישיה אסור מן התורה. זה כללים שבכל הלכות שבת כל אחד צריך אסור מדרבנן. מצד שני בדבר שאינו מתכוון לרבי שמעון זה מותר, ואם זה לדעת איך להבדיל בין הדברים. מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלרבי שמעון פסיק רישיה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, והתסבכו עם הנושא הזה. צריך ראיתי כמה רבנים שטעו בנושא הזה והתחילו לערבב את הנושא הזה של כ. דעת מרן השלחן ערוך במלאכה שאינה צריכה לגופה על כיבוי גחלת, רואים שם בגמרא ששמואל סובר התורה כאמור. אבל לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה יש מחלוקת ראשונים, כרבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר, אך אם זה פסיק רישיה אסור מן להלכה, הנה לגבי דבר שאינו מתכוון רובא דרובא מהראשונים פסקו שהלכה (מב.)סברו שהלכה כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מן התורה.היה מהדור האחרון של האמוראים, הלכה כבתראי. אשר על כן כמה ראשונים מכן אומרת הגמרא, 'אמר רבינא הלכך', רואים שגם רבינא מסכים איתו. רבינא שהלכה כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מן התורה. לאחר בסוגיא במסכת שבת סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה הלכה כרבי שמעון שזה אסור רק מדרבנן.שאינה צריכה לגופה. הבאתי כמה ראיות ודיונים שלמסקנת הדברים שמרן אריכות על פסיק רישיה, אבל בסימן רע\"ח זה מקור לכל הנושא של מלאכה בנושא הזה אליבא דמרן, תראו במה שכתבתי בסימן רע\"ח. בסימן רע\"ז יש שם לא אכנס לכל הפרטים, מי שרוצה לבדוק את הנושא של כל הראיות שיש בדעת מרן השלחן ערוך יש כמה ראיות, ויש דיונים בפוסקים לכאן ולכאן. כא. דרגות באיסורי דרבנן אבל למרות כל זאת חז\"ל אסרו לומר לגוי שיכבה.ממילא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז זה שבות דשבות במקום הפסד. זה דרבנן. והרי פעולת הכיבוי שהגוי יעשה הרי אינו רוצה לעשות פחם מזה... לצאת החוצה, האם מותר לומר לגוי שיכבה את השריפה? והנה אמירה לגוי בבית, ועדיין אין חשש סכנת נפשות, הוא גר בוילה לבד וכל בני הבית הספיקו הפסד שאינו מרובה, או צורך גדול כגון צער. והנה אם ח\"ו התחיל שריפה במקום מצוה, או במקום הפסד ממון גדול, הפסד מרובה, ויש אומרים אפילו שאינה צריכה לגופה, באמירה לגוי, שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן ולא תמיד מתירים. דוגמא לדבר, הנה יש מקום שמחמירים בדרבנן במלאכה דרבנן חמור יותר, כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה זה נקרא דרבנן חמור, אכן צריך לדעת דבר מאוד חשוב, שלא כל דיני דרבנן זה אותו הדבר, יש ואז הגוי מבין והוא הולך ומכבה. אבל אמירה ממש לגוי אסור. אכן מותר לרמוז שמי שיכבה יקבל על כך מתנה וכיו\"ב, 'כל המכבה אינו (שבת קכא.). למה אסרו הרי הגוי עושה פה רק מפסיד' (דף סא ע\"א מדפי הרי\"ף ד\"ה ובמקום),לכן חכמים הגבילו ואסרו גם באמירה לגוי.ויכולים לבוא ולתת 'היתרים' ורצים ומכבים. חכמים חששו שיעשה בעצמו, נקודה נוספת, שאדם בהול על ממונו, אנשים שרואים שריפה הם נלחצים, דרבנן. וכותב הר\"ן, שבמלאכה שאינה צריכה לגופה החמירו יותר. ומוסיף שם ושואל על כך הר\"ן שזה הר\"ן אומר שם עוד טעם, השאלה אם מתכוון לומר טעם אחד או שניים. אני (סימן שלד שער הציון ס\"ק נז) - ראיתם שלקח לי זמן להסביר הראשון הוא האמור שאדם בהול על ממונו, ועוד, שאמנם זו מלאכה שאינה שני טעמים, וכל טעם בפני עצמו. אני חושב שזה שילוב של שני הטעמים חושב שזה טעם אחד. אולם משמעות המשנה ברורה[ ..אנשים אינם בקיאים להבין את המשמעות מה זה 'צריכה לגופה' מה זה 'אינה מה זו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. יש אפילו רבנים שהתבלבלו בזה קצת. צריכה לגופה, אך בדליקה חכמים לא התירו]'צריכה לגופה כב. אמירה לגוי במקום מלאכה שאינה צריכה לגופה הבאתי ראיות באריכות, שבאמת להלכה גם במלאכה הר\"ן אמירה לגוי במקום מלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה אסור. אכן בספרי הנפקא מינה אם זה טעם אחד או שניים, שהנה אם זה שני טעמים הרי שלפי ' (סימן שז)ראיות שכך סוברים הריטב\"א והריב\"ש בפירוש. שאינה צריכה לגופה יהיה מותר לומר לגוי, כמו כל שבות דשבות. והבאתי 'הלכה ברורה שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה דרבנן חמור.שמתכוון לומר שזה צירוף שני הדברים ביחד, גם שאדם בהול על ממונו וגם ומותר. ואני חושב שמי שילמד טוב את לשון הר\"ן בסוגיא של דליקה יראה מלבד שהריטב\"א והריב\"ש סוברים שבאמירה לגוי הדין הוא ככל דין דרבנן, אין ראיה נגד. אך לפי המשנה ברורה הנ\"ל יוצא שלפי הר\"ן יהיה אסור. אבל ומדברי הר\"ן, אם נגיד שהר\"ן מצרף את שני הטעמים יחד, הרי שגם מהר\"ן כג. פסיק רישיה במלאכה שאינה צריכה לגופה דאורייתא ויש צידה דרבנן, שם מדברים הרבה הפוסקים על פסיק רישיה מותר או אסור. מקור המחלוקת זה בסימן שט\"ז לגבי מלאכת צידה, יש צידה מלאכה אבל המלאכה בודאי תעשה, אבל זו מלאכה האסורה מדרבנן, אם בדרבנן. דהיינו שעושה מלאכה שהיא פסיק רישיה, שלא מתכוון לעשות הנה למשל, יש מחלוקת עצומה בראשונים ובאחרונים על פסיק רישיה אכן יש דבר מוסכם לכל הדעות, שאסור במלאכה שאינה צריכה לגופה. (סימן אספתי את המקורות, והשתדלתי לאסוף מכל הסוגיות בדרבנן. וזו מחלוקת בראשונים, יש לכך כמה ראיות. בספר 'הלכה ברורה' שיח בתשובות שבסוף הספר סימן ה) (חלק ד סימן לד) דברים שביביע אומר לא הביאם.הדברים והוספתי על דבריו עוד, כמה שאני כתבתי קצת עמודים אבל יש יש עשרות עמודים על הנושא של פסיק רישיה בדרבנן. תימצתתי שם את שיש בגמרא ובראשונים בנושא הזה. וכמו כן בשו\"ת יביע אומר והנה ישנם שני ראשונים חשובים מפורסמים שפוסקים שפסיק רישא בדרבנן (עמ\"ס שבת לרבינו משולם מבדריש, והמאירי (שבת מג.) הפוך מהם. הגמרא מדברת על נר מותר. והם ספר ההשלמה (שבת קכ.). לעומת זאת יש גמרא בכמה מקומות)שהיה מאחורי הדלת שאסור לפתוח את הדלת. יש כמה פירושים בראשונים הגמרא שם שהנר קבוע בדלת עצמה וכשמנענע את הדלת מכבה את הנר.שמסבירים שהתנופה של הדלת זה מה שמכבה. ויש ראשונים שמסבירים את שבאה מבחוץ תכבה את הדלת, ואז זה נקרא כמו שכיבה בידיים. ויש ראשונים תיכנס רוח והנר יכבה. יש ראשונים שסוברים שבגלל שפותח את הדלת הרוח על מה הגמרא מדברת. והטעם כי זה נקרא מכבה, הרי כשיפתח את הדלת מכאן למדו חלק מגדולי האחרונים שפסיק רישיה במלאכה דרבנן אסור.לגופה שהרי אינו מתכוון לעשות פחמים, בכל זאת אומרת הגמרא שזה אסור. יכול ליכבות. והנה לנו פסיק רישיה בדרבנן, שהרי זו מלאכה שאינה צריכה הנר, זה דבר טבעי מאד, אפילו ברוח שאינה חזקה, נר שנמצא קרוב לדלת הוא פחמים. הרי אפילו יתכוון לכיבוי הנר ופותח את הדלת, זה פסיק רישיה שיכבה והנה הלא כיבוי הנר הוא מלאכה דרבנן, הרי אינו מכבה את הנר כדי לעשות רישיה בדרבנן כזה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. שגם הפוסקים הסוברים בדרך כלל שפסיק רישיה בדרבנן מותר, זה לא בפסיק ושניהם כותבים את אותו יסוד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה שאני. כלומר אנחנו אומרים שפסיק רישיה בדרבנן מותר, הנה בגמרא רואים שזה אסור. והנה בעל ההשלמה והמאירי ראו את הגמרא הזו, ומקשים על עצמם איך כד. המחשבה גורמת הוא שמים וארץ. זה עשה איסור סקילה ממש, וזה רק איסור דרבנן.הוא חושש שתתפתח שריפה. אם כן שניהם עשו איסור אבל ההבדל ביניהם או לחימום של הבית. אולם השני כיבה כי הוא לא רצה שהעצים הללו ישרפו, בכיבוי היתה כי הוא רצה גחלים, הוא רוצה להשתמש בגחלים האלו לצליה הוא צריך לחזור בתשובה, אבל אינו חייב סקילה. כיון שהראשון מחשבתו חייב סקילה והשני ישוחרר אפילו בלי ערבות. כיון שהוא עשה איסור דרבנן, מכבה, ושניהם אמרו שהם 'מצפצפים' על האיסור ושניהם כיבו. אחד יהיה העצים. באו שני עדים והתרו בהם שעושים דבר אסור, הם עוברים על מלאכת דוגמא לדבר, הנה יש עצים בוערים ובאו שני אנשים והתחילו לכבות את התורה אסרה מלאכת מחשבת בשבת.הדוגמא הטובה ביותר לנושא הזה כמה מחשבה חשובה בענייני שבת, שהרי מתכוון זה פסיק רישיה ואסור. דהיינו לפעמים המחשבה עושה את הכל. המלאכה. הרשב\"א בתשובה גם אומר יסוד כזה בענייני כיבוס בשבת, שאם על גחלת של מתכת, שמתכוון לצרף. זאת אומרת שהמחשבה עושה את הרי לנו שיש מצבים שהמחשבה של האדם גורמת. זה כמו שהרמב\"ם כותב כה. מעבר ליד מכונית שאורותיה נדלקים באופן אוטומטי , והוא לא רוצה שיגנבו אותה, אז יש במכונית בשבת בא אלי מישהו ואמר לי שיש אחד בסביבה שיש לו מכונית 'טסלה' ]... - אני ברוך ה' אין לי טסלה[ בזה הרבה מקום לדון. אבל אם לא ידע מותר.איסור דאורייתא או דרבנן. אולי זה רק דרבנן כי זה דבר שאינו מתכוין. ויש מלאכת מחשבת. אך אם ידע שהאורות נדלקים ועבר שם, זו שאלה אם זה האורות. האם עשה איסור. אמרתי לו שהוא לא עבר איסור, כיון שזו אינה הנה אמר לי אותו אדם שעבר ליד המכונית הזאת ולא ידע מכלום ונדלקו להתקרב. והנה כמובן שבעל המכונית צריך לנתק את זה לפני שבת. אבל הזאת שכאשר מישהו עובר על ידה נדלק בה האור, כדי שהגנבים יראו ויחששו כו. תאורת רחוב וחדר מדרגות הנדלקת באופן אוטומטי . שם ביארתי את כל הנושא הזה ושל מצלמות וכל כיו\"ב. ולהלכה זה לא. יש מקום לדון בזה, אני כתבתי בנושא הזה תשובה ארוכה בהלכה ברורה רישא דלא ניחא ליה כי אני לא צריך את זה. השאלה אם זה נקרא דרבנן או גם לא היו מנורות 'לד' וכל המנורות היו מתחממות. אם כן קודם כל זה פסיק את המנורות הללו לא בשביל להאיר לי את הדרך אלא כדי למנוע גנבים. בזמנו אצלם זו כן מלאכת מחשבת. אלא שאני יכול להסתדר בלי זה, הרי הם עשו ולכאורה אין בעיה. ואז הוא אמר לי אכן אני לא יודע, אבל הם כן יודעים אז אאמו\"ר, הרי אתה לא יודע אם יש מנורה או לא, אם כן זו לא מלאכת מחשבת, ואז היינו עוברים כביש. ולכן הדרך היתה ארוכה יותר... לאחר מכן שאלתי את שטוב שהוא אומר לו, לכן בכל פעם שנתקרב לזה תגיד לי שאני ידע להיזהר. הביתה יש כמה מקומות שהולכים שם נדלקים המנורות. ואאמו\"ר אמר לו לאאמו\"ר שידע שיש דבר חדש – זה היה לפני יותר משלושים שנה – שבדרך לאכול בביתו של הרב אברהם גבאי זצ\"ל. כשיצאנו מבית הכנסת אמר הרב פעם הייתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בלונדון בשבת, והלכנו לבית כנסת וחזרנו (חלק יז סימן ה)אבל אם זה בחדר מדרגות אני לא מוצא דרך להקל.אבל מעיקר הדין אפשר להקל. כלומר שמה שאאמו\"ר עשה זו היתה חומרא, תלוי, שבמנורות שברחוב אפשר להקל מעיקר הדין, יותר טוב כמובן להיזהר כז. יש להקל במקום נזק של רבים ששמואל סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.כדי שבני אדם לא ינזקו, אם כך זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא רואים פחמים, מותר לכבות. אבל אם זה של עץ אסור. למרות שמטרת הכיבוי היא חשש שינזקו מהם, אומר שמואל שבגחלת של מתכת שאינו מתכוון לעשות הכוונה פטור אבל אסור מדרבנן. אשר על כן כשיש גחלים בוערים ברחוב, ויש המשמעות היא חייב סקילה מן התורה. זה חילול שבת גמור. וכשכתוב 'פטור' שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, הרי כשכתוב בגמרא מסכת שבת 'חייב' זה חמור יותר. אבל אם פוסקים להלכה כמו רבי שמעון בר יוחאי שסובר אם כן כאמור רואים שמלאכה שאינה צריכה לגופה למרות שזה דרבנן : \"גחלת המונחת רבים, משום שהרי חז\"ל לא גזרו במקום נזק של רבים. לכן גם בגחלת של לפסוק להלכה שגם בגחלים בוערות של עץ מותר, כאשר זה במקום נזק של לפי זה יש לומר שלמרות שהגמרא לא אומרת דעה נגד שמואל, אנחנו צריכים (סימן שלד סעיף כז)של עץ. והרמב\"ם אוסר בשל עץ\". מרן כותב בסתם שמותר לכבות בשל עץ.במקום שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא עץ מותר לכבות. וזה לשון מרן השלחן ערוך בשל עץ. זו מסקנת הדברים.שמרן עצמו פוסק להלכה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, לכן מתיר גם חייב, לכן הוא פוסק את דעת שמואל שיש לחלק בין עץ לשל מתכת. אבל כיון אכן לאחר מכן הוא מביא את הרמב\"ם שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה כח. כוונת מרן כשכותב 'ולהרמב\"ם' את מה שאמר קודם לכן, וממילא אין הכרעה. אומרים, אלא זה כביכול הוא אומר \"אבל הרמב\"ם\" וממילא הוא בא לסתור טוען שכשמרן מזכיר את הרמב\"ם בשמו, הוא לא מתכוון להגיד שזה כמו יש אינו כותב \"ויש אומרים\" הוא כותב רק \"והרמב\"ם אוסר בשל עץ\". הפרי מגדים דרך אגב, יש כאן שאלה, האם בלשון מרן זה נקרא \"סתם ויש אומרים\", שהרי יוכיחו שגם פה הוא מתכוון לאותו הדבר. ואכמ\"ל.'רואים שמרן סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והמקומות האחרים כתב 'סתם ויש אומרים' אלא כתב 'והרמב\"ם'. אבל יש כמה מקומות נוספים אולם דוקא מהנושא הזה רואים לא כמו הפרי מגדים. כי אמנם פה מרן לא אפו בתנור דגים עם בשר תחב כף חלבית לסיר בשרי תחב כף חלבית לסיר בשרי, מה הדין?שאלה: אם לא השתמשו בכף בעשרים וארבע השעות תשובה: האחרונות בחלב חם, אינה אוסרת את המאכל. (ובדרך כלל זו המציאות, שסתם כלים אינם בני יומם). ומכל מקום הכף טעונה הגעלה, לפי שבלעה פעם חלב ופעם בשר. גם אם השתמשו בכף בחלב בעשרים וארבע השעות האחרונות, אין לאסור את המאכל אלא אם אין ששים כנגד החלק שתחב מהכף לתוך התבשיל. (ואין צורך לשער כנגד כל הכף, אלא החלק שתחב מהכף לתוך התבשיל). כן מבואר בשלחן ערוך יו\"ד (סימן צד ס\"א), התוחב כף חולבת בקדירה מקורות: של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה. ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו. וכתב הרמ\"א, וסברא ראשונה עיקר, וכן נוהגין. והכף טעונה הגעלה בכל אופן, אפילו אינה בת יומה, כמבואר בשלחן ערוך שם (ס\"ג).בשר שהתבשל בסיר חלבי שאלה: טעו ובישלו בשר בסיר חלבי, מה הדין? שעות מזמן בישול החלב, המאכל 24 אם עברותשובה: מותר. שעות, המאכל נאסר. 24 ואם לא עברו שעות, ובודאי עבר לילה 24 אבל אם יש ספק אם עברו אחד, המאכל מותר. ומכל מקום בכל האופנים הנ\"ל הכלי טעון הגעלה. כן מבואר בשלחן ערוך יו\"ד (סימן צג וסימן צד ס\"ג). וגבי ספק מקורות: בן יומו יש לאסור, משום שדעת כמה פוסקים שזהו דרך בישול ואסור מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. אולם דעת ר\"ת (בתוספות ע\"ז עו.) שאף בלינת לילה נפגם, ולכן בספק עברו כ\"ד שעות כתב בשו\"ת יביע אומר (ח\"ז חיו\"ד סימן ו) להקל מספק ספיקא, שמא עבר מעת לעת, ושמא כר\"ת שלינת לילה פוגמת. שאין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב. (ובדרך כלל מחמת נקיות אין מניחים ישירות על גבי מכסה המיחם אלא בהפסק כלי, ובזה בודאי יש להקל). וע\"ע בשו\"ת אור לציון (ח\"ה פכ\"ב סי\"ב). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ושימח את אשתו של מרן זיע\"א כשהייתי בחור צעיר הייתי לומד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, פעם אחת אמא ע\"ה באה אליו ואמרה לו שיש אחד שעושה מכירה של תכשיטים בזול במבצע, ורוצה ללכת לראות את התכשיטים ואולי לקנות לעצמה משהו, אם הוא מוכן לתת לה 500-כסף. אאמו\"ר השיב בחיוב ושאל כמה כסף רוצה, והיא אמרה לו שזקוקה ל - היום כבר מותר לומר, [ דולר. הוא היה מניח את הכסף בספרים שלו ליד הכריכה , הוא פתח את הספר הוציא את הכסף והביא לה שתקנה. ]...אין מה לגנוב יותר אחרי שעתיים היא חזרה ואאמו\"ר מיד שאל אותה אם קנתה איזה תכשיט, אך היא אמרה לו, לא, כל מה שהיה בחמש מאות דולר לא מצא חן בעיני, והיה שם רק עגילים באלפיים דולר וזה יותר מדי ביוקר אז לא קניתי. והחזירה לאאמו\"ר את אבל אם אתה יכול למה לא תקנה לה את מה שהיא רוצה?! ואז הוא אמר לי, קח הכסף, ויצאה מהחדר. אמרתי לו, אבא מה אכפת לך, אלפיים דולר זה הרבה כסף, דולר, תלך בסודי סודות, תקנה את התכשיט ותביא לי אותו. הלכתי לאותו 2000 אדם שעשה את המכירה, ושאלתי אותו מה אמא רצתה והוא זכר, שילמתי לו על התכשיט והבאתי אותו לאאמו\"ר. אמא שמה לב שהלכתי וחזרתי, והיא חשדה שקניתי את התכשיט... ואז היא באה ואמרה לאאמו\"ר, תגיד את האמת אתה קנית לי את זה?! והוא אמר לה לא! מה פתאום?! אבל היא התעקשה ואמרה לו אתה חושב שאני לא יודעת... ואז אאמו\"ר צחק ואמר לה תראי, עוד שבועיים חג הפסח, יש מצוה מהתורה לשמח אותך, אם אתן לך את העגילים האלו עכשיו אני מפסיד את המצוה, אני רוצה לתת לך את זה מתנה בליל הסדר, לשמח אותך לכבוד החג, הרב יצחק מאזוז ובאמת היא התרגשה מאד. זה 'אישה בעלה משמחה'! בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"179.pdf","content":"דין הגרים בדירה| דיני אכסנאי ואורח| דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו| חיוב נשים בהדלקת הנרות| זהירות במצות הדלקת הנרותהנושאים: סדר הדלקת | שמנים ופתילות הראויים להדלקה| זמן ההדלקה| קטן ואבל ואונן בהדלקת נרות מקום הדלקת הנרות| משותפת ומי שאין לו בית מנהג הדלקת הנרות בבית | איסור שימוש בנרות החנוכה| כבתה אין זקוק לה| ברכות ההדלקה| כמות השמן הראויה להדלקה| נרות חנוכה סדר תפילות וקריאת התורה בימי החנוכה| הדלקת הנרות בערב שבת ובמוצאי שבת| הכנסת179 גליון מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת פרשת וישב פסקי הלכות חנוכה מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' שליט\"אדוד יוסף הגאון הגדול רבי ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים זהירות במצות הדלקת הנרות . צריך להיזהר מאד במצות הדלקת נרות חנוכה, ואמרו חז\"ל שהמקיימה א כהלכתה זוכה לבנים תלמידי חכמים. מעיקר הדין די בהדלקת נר אחד בכל בית. ונהגו כל ישראל להדר במצוה ב. ולהוסיף נר אחד בכל לילה, עד שבלילה השמיני מדליק שמונה נרות. ומנהג הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, שאחד מבני הבית מדליק ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, בין רבים ובין מעטים. נאנס ולא הדליק נרות חנוכה לילה אחד, אין לו תשלומין, ואינו רשאי ג. להוסיף במספר הנרות בימים הבאים, אלא מדליק נרות כמספר הנרות שמדליקים כל העולם. חיוב נשים בהדלקת הנרות גם נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן אם אין בידו להדליק את ד. הנרות בביתו, נכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות, ויוצא ידי חובה בזה. ואף אם יודע שיחזור לביתו בשעה מאוחרת בלילה, עדיף שימנה את אשתו שתדליק את הנרות בזמן, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת.דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו דין בני ביתו הסמוכים על שלחנו תלמידי ישיבות הנמצאים בישיבה בשעת הדלקת הנרות, אף אם לנים ה. בחדרם בישיבה, אינם מדליקים בעצמם מפני שיוצאים ידי חובה בהדלקת אביהם. ואינם צריכים גם להשתתף בהוצאות ההדלקה עם אחרים. והוא הדין לחיילים הנמצאים בצבא ולנים שם, שאינם מדליקים נרות חנוכה, הואיל ומדליקים עליהם בביתם. אפילו תלמידי ישיבות שהוריהם גרים בחוץ לארץ, ובאו לארץ ישראל ו. ללמד בישיבה, ובביתם לא ידליקו אלא כעבר מספר שעות, אינם צריכים להדליק נרות בחדריהם שבישיבה. וטוב להחמיר שידליקו נרות בלי ברכה. גם למנהג הספרדים ועדות המזרח שאין מדליק אלא בעל הבית בלבד, ז. אם רוצים בני הבית להחמיר ולהדליק כל אחד לעצמו, רשאים לעשות כן, אולם אסור להם לברך על ההדלקה. כל האמור לעיל, שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין תלמידי ח. ישיבות (וכן חיילים) צריכים להדליק בישיבה, אינו אלא כשהם סמוכים על שלחן הוריהם, דהיינו שכשאינם לומדים בישיבה, הרי הם חוזרים לבית הוריהם. אבל אלו שאין להם הורים ומשפחה, או שאינם דרים בבית הוריהם, צריכים להדליק נרות חנוכה במקום שדרים בו. ומכל מקום אם דרים בישיבה, כיון שמדליקים נרות חנוכה באולם הישיבה, נכון שישמעו הברכה מאחר, וידליקו הנרות בלא ברכה, או שישתתפו בפרוטות עם חבריהם האשכנזים. ואם רצו לברך בעצמם על הדלקתם, אין ראוי לעשות כן. דיני אכסנאי ואורח המתארח בבית חבירו או בבית מלון וכיו\"ב, ואשתו מדליקה נרות חנוכה ט. בביתו, אינו צריך להדליק כלל. ואף אם רצה להחמיר ולהדליק במקום שנמצא, ורוצה לכוון שלא לצאת בהדלקה שמדליקים עליו בתוך ביתו, למנהג הספרדים ועדות המזרח אינו רשאי לעשות כן, מפני שמצות נר חנוכה נר איש וביתו, וכבר מדליקים עליו בתוך ביתו. ואם רוצה להחמיר . ]אבל לא יכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו[ .ידליק ללא ברכה המתארח בבית חבירו, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, כגון שאין לו אשה י. ובנים, או שבני ביתו נמצאים עמו, צריך להשתתף עם בעל הבית בהוצאות נרות חנוכה, דהיינו שיתן לבעל הבית פרוטה או שוה פרוטה, ובכך יקנה חלק בשמן ובפתילות. או שיתן לו בעל הבית במתנה חלק בשמן ובפתילות , ויוצא ]ויוסיף בעל הבית מעט שמן בשביל האורח[ .של נרות חנוכה שלו האורח ידי חובה בהדלקת בעל הבית. המתארח בבית חבירו ואינו משלם לו עבור הוצאות אכילתו ושהייתו יא. שם, יש בזה מחלוקת לדינא כיצד ינהג, ולהלכה נראה, שנכון להחמיר שבעל הבית יקנה בפרוש לאורח חלק בשמן ובפתילות. וכל זה לעניין איש זר המתארח בבית חבירו, אבל בן נשוי המתארח בבית הוריו עם משפחתו וכל שכן אם דר בבית הוריו [ ,ולן שם, וכן חתן המתארח בבית חמיו ולן שם אינו צריך להשתתף בהוצאות ההדלקה, ויוצא ]או בבית חמיו בקביעות ידי חובה בהדלקת בעל הבית. ומכל מקום אף בזה טוב להחמיר ממידת חסידות שבעל הבית יקנה בפרוש לבנו או לחתנו חלק בשמן ובפתילות. אם רצה האורח שלא לסמוך על הדלקת בעל הבית, ולהדליק נרות יב. חנוכה בעצמו, אם הוא אכסנאי המשלם לבעל הבית עבור הוצאות שהייתו בביתו במאכל ובמשתה ובלינה, רשאי לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ולהדליק נרות חנוכה בעצמו. אבל אם סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, אינו רשאי לעשות כן. ומכל מקום רשאי להדליק נרות חנוכה בלא ברכה. המתארח בבית חבירו, ויוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, ובעליג. הבית מזמינו להדליק את הנרות במקומו, רשאי להדליק הנרות בברכות. המתארח בבית מלון, שבו חדרים לאורחים בלבד, ואינו ביתו של יד. , צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו ]ואין מדליקים עליו בביתו[ בעל הבית שבמלון בברכה. המתארח בבית מלון וכיו\"ב ואשתו מדליקה עליו בביתו, אינו צריך טו. ואף כשחוזר [ .\"לברך אף ברכת \"שעשה נסים לאבותינו\", וברכת \"שהחיינו לביתו בתוך ימי החנוכה, אינו מברך ברכת \"שהחיינו\" כשמדליק בעצמו, .]שכבר יצא ידי חובה במה שברכה אשתו ברכת \"שהחיינו\" בלילה הראשון דין הגרים בדירה משותפת ומי שאין לו בית שנים הגרים בדירה אחת, אם הם אוכלים ביחד ואינם חלוקים טז. בעיסתם, ישתתפו בפרוטות וידליק אחד מהם בברכה ביום ראשון, וחבירו ביום אחר. ואם הם חלקים בעיסתם, דהיינו שכל אחד מוציא לעצמו הוצאות אכילתו ושאר הוצאות, אפילו הם בני משפחה אחת, כגון אב ובנו, ידליקו בברכה כל אחד בפני עצמו, ולא ישתתפו בפרוטות. מי שאין לו בית כלל, ואינו סמוך על שלחן אחרים, אינו יכול להדליק יז. נרות חנוכה. ואם אוכל על שלחן חבירו, ידליק שם נרות חנוכה בלי ברכה, או ישתתף עם חבירו בהוצאות הדלקת הנרות. והנוסע במטוס או ברכבת וכיו\"ב, והגיע זמן ההדלקה, ויודע שלא יגיע לביתו באותו לילה, ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, אם יכול להדליק שם מדליק, ונכון להחמיר שידליק בלא ברכה. קטן בהדלקת נרות טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך, ולתת להם להדליק את יח. נרות ההידור בכל לילה, דהיינו שידליק בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו שאר הנרות. אבל אם עדיין לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק אפילו נרות ההידור, ורק נר השמש שאין בו קדושה, שהוא תוספת כדי שישתמשו לאורו, מותר לתת לקטן להדליקו, ואפילו לא הגיע לחינוך. אבל ואונן בהדלקת הנרות האבל חייב בהדלקת הנרות אף בתוך שבעת ימי אבלות. ומברך אף יט. ברכת \"שהחיינו\" קודם ההדלקה בלילה הראשון. האונן פטור ממצות הדלקת נרות חנוכה כשם שפטור משאר מצות. כ. ובזמן שראש המשפחה אונן, ידליק נרות חנוכה אחד מבני הבית שאינו אונן, ויברך קדם ההדלקה. ואם האונן גר בבית לבדו, או שכל בני הבית אוננים, ידליק להם אחר נרות חנוכה בלי ברכה. מקום הנחת נרות חנוכה מצוה להניח נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. ואם יש חצר לפני כא. הבית, מניח את נרות החנוכה בפתח החצר. ואם דר בדירה שאין פתחה פתוח לרשות הרבים, יניח נרות חנוכה סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, או יניחם בפתח המרפסת הפונה לרשות הרבים. והוא הדין למי שדר בבניין המשותף לכמה דיירים, ולכל אחד דירה בפני עצמה, ובכניסה יש חדר מדרגות אשר בו נכנסים ויוצאים כל דיירי הבניין, שנכון יותר להדליק בחלון או מרפסת הפונה לרשות הרבים, ולא בפתח חדר המדרגות. ואם אין לו חלון או מרפסת הפונים לרשות הרבים, או שגר בקומה גבוהה, שהחלון או המרפסת גבוהים יותר מעשרים אמה, מניח הנרות בדלת הכניסה לדירה. ויש הנוהגים להדליק הנרות בפתח חדר המדרגות, ולא בפתח הדירה או סמוך לחלון. כאשר מדליק את הנרות במקום בו יש חשש שיכבו מחמת הרוח, כב. נראה שצריכים להיזהר שבשעת ההדלקה יהיו מכוסים במכסה זכוכית, ולא ידליקו הנרות ולאחר מכן יכסו אותם במכסה של זכוכית. בדורות האחרונים נוהגים רבים להדליק נרות חנוכה מבפנים, ואינם כג. מדליקים על פתח ביתם כלל. וכן פשט המנהג ברוב קהילות הספרדים. ומכל מקום אף הנוהגים כן טוב להחמיר לכתחילה להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח משמאל. ואם יש לבית חלון הפונה לרשות הרבים, ידליקו סמוך לחלון. והמהדרין במצוה מדליקים נרות חנוכה מבחוץ אף בזמן הזה. ותבוא עליהם ברכה. ס\"מ) מן 80( מצוה לכתחילה להניח נרות חנוכה בתוך עשרה טפחיםכד. הקרקע. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, יצא. וכן כשרוצה להניחם סמוך לחלון הפונה לרשות הרבים, והחלון גבוה מן הקרקע יותר מעשרה טפחים, רשאי להניחם למעלה מעשרה אף לכתחילה. וצריך ס\"מ) מן הקרקע. ואם הניחם 24( להניח הנרות למעלה משלשה טפחים בתוך שלשה טפחים מן הקרקע, יצא ידי חובה. אין מדליקין נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה. והדר בקומה גבוהה כה.יותר מעשרים אמה מרשות הרבים, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בקומה התחתונה, משום שבכל כיוצא בזה יש למדוד מרצפת הדירה, ולא מן הקרקע שבקומה התחתונה. ומכל מקום לא ידליק הנרות סמוך לחלון או המרפסת הפונה לרשות הרבים, כיון שאין בהדלקה זו היכר לעוברים שם, אלא ידליקם סמוך לפתח הדירה מבפנים. צריך להדליק נרות חנוכה במקום הנחתם. ולכן לא ידליק בתוך ביתו, כו. ואחר כך יקח הנרות ויניחם מחוץ לביתו. ואם עשה כן, צריך לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בלא ברכה. וכן לא ידליק הנרות כשאוחזם בידו ואחר כך יניחם, אלא יניחם קודם ואחר כך ידליק. מכללם של דברים יש ללמוד שאם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום כז. ממטתו להדליק נרות חנוכה, אינו רשאי להדליק הנרות סמוך למטתו ואחר כך יעבירו הנרות למקום הנחתם, אלא יצוה על אחד מבני ביתו שיברך וידליק במקומו, ויוצא בזה ידי חובת המצוה. זמן הדלקת נרות חנוכה לכתחילה מדליק מיד בצאת הכוכבים, דהיינו כרבע שעה לאחר כח. ששקעה החמה ואינה נראית. אין להדליק נרות חנוכה קודם צאת הכוכבים. מלבד בערב שבת כט. חנוכה, שמדליקים נרות חנוכה קודם שקיעת החמה מבעוד יום. מי שהוא טרוד בימות החול, ואינו יכול להדליק הנרות בזמן המצוה, ל. אינו רשאי להקדים להדליק קודם הלילה, מפני שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי חובה אף בדיעבד. ומכל מקום בשעת הדחק כשחושש שיתבטל לגמרי מן המצוה, ידליק נרות חנוכה אחר פלג המנחה, אבל לא יברך על הדלקתו. ובכל כיו\"ב אם יכול להדליק על ידי שליח בזמן המצוה, עדיף. בדיעבד אם הדליק קודם שקיעת החמה אחר פלג המנחה, יחזר לא. וידליק בזמן המצוה דהיינו בצאת הכוכבים, אך לא יברך על הדלקתו. ואם הדליק קודם פלג המנחה, חוזר ומדליק בברכות בזמן המצוה. מדליק מיד עם צאת הכוכבים ואין לאחר את זמן ההדלקה. ואם לא לב. הדליק בצאת הכוכבים, מדליק עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כחצי שעה אחר זמן ההדלקה. ואם לא הדליק עד זמן זה, מדליק לאחר מכן ואפילו בשעה מאוחרת עד שיעלה עמוד השחר. ואם בא להדליק בשעה מאוחרת ומצא שבני ביתו ישנים, נכון להעיר מקצתם כדי שיהיו נוכחים בשעת ההדלקה. ואם אינו יכול להעירם, ידליק בלא ברכות. ומכל מקום והוא הדין למי [ .אם רצה לברך אין למחות בידו, שיש לו על מה שיסמוך שדר לבדו, שאם בא להדליק בשעה מאחרת ורצה לברך על הדלקתו, .]שאין למחות בידו אם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, שוב אינו מדליק באותו יום לג. לאחר מכן. ומכל מקום טוב להחמיר להדליק אחר עלות השחר בלא ברכה. בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שעורי תורה לציבור בין מנחה לד. לערבית, או אחר תפילת ערבית, אם אי אפשר לדחות את שיעורי התורה לאחר ההדלקה, יש לקיים את השיעור כמו בשאר ימות השנה, וידליקו נרות חנוכה לאחר מכן. ואפילו אם נמשך השיעור שעה ארוכה אחר צאת הכוכבים. ונכון שלאחר מכן יזרזו את הציבור להדליק נרות חנוכה. היו לפניו מצות הדלקת נרות חנוכה ותפילת ערבית, יקדים להתפלל לה. ערבית קודם הדלקת נרות חנוכה, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומנהג הספרדים בארץ ישראל להתפלל ערבית מיד עם שקיעת החמה , ולאחר מכן מדליקים נרות ]כשעדיין לא הגיע זמן הדלקת נרות חנוכה[ חנוכה. ואם לא התפלל ערבית עד אחר צאת הכוכבים, וחושש שמא עד שיתפלל ערבית יעבר חצי שעה מזמן צאת הכוכבים, אם ירצה רשאי להקדים הדלקת הנרות לתפילת ערבית. דין השמנים והפתילות להדלקת נר חנוכה . כל השמנים כשרים להדליק בהם נר חנוכה. ומצוה מן המובחר לו בשמן זית. ומותר להדליק נרות חנוכה בנרות שעוה. ואדרבה יש נוהגים ונרות [ .לכתחילה להדליק בנרות של שעוה, מפני שאורם צלול כמו שמן . ומכל מקום נכון יותר ]של 'פרפין' המצויים בימינו, דינם כדין נרות שעוה להדליק בשמן ואפילו אינו שמן זית, מאשר להדליק בשעוה. כל הפתילות כשרות להדלקת נרות חנוכה. ומצוה מן המבחר להדליק לז. בפתילות העשויות מצמר גפן, או מחוטי פשתן. אין יוצאים ידי חובת מצות הדלקת נרות חנוכה במנורות חשמל, לח. לפי שאין בהם שמן ופתילה. וכן אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות הדולקים באמצעות גז, לפי שאין בהם פתילה. והוא הדין לעניין הדלקת הנרות בבית הכנסת, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חשמל או גז. ואם אין לו אלא מנורת חשמל או גז, ידליקנה בלא ברכות. ואם לאחר .מכן נזדמן לו נרות שמן או שעוה, יחזר וידליק בברכות שמן שנמאס לאכילה אין מדליקים בו. אבל שמן מר שאינו ראוי לט. לאכילה מחמת מרירותו, כיון שאינו מאוס כשר לנרות חנוכה. הדלקה בשמן שיש בו קדושת שביעית או טבל טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שיש בו קדושת שביעית. מ. ואם אותו שמן גדל בקרקע של גוי, מותר לכתחילה. טוב להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בשמן שהוא טבל. אולם אם מא. הדליק יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהדליק. אין מדליקים נרות חנוכה ואין מברכים על שמן שהוא גנוב או גזול.מב. . שמן שהניחוהו תחת המיטה שישנו על המיטה בלילה, כשר להדלקת מג נרות חנוכה. שמן של עבודה זרה אין מדליקים בו נרות חנוכה. ולכן יש להיזהר מד. שלא לקנות שמן לנרות חנוכה מבתי תיפלות וכנסיות של גויים. כלים הכשרים להדליק בהם נרות חנוכה יש להדר להדליק נרות חנוכה בכלי נאה. וכתבו האחרונים, שחמשה מה. עשר סוגי כלים ראויים לנר חנכה לפי סדר העדיפות דלהלן: א. זהב. ב. כסף. ג. נחושת קלל הדומה לזהב. ד. נחושת אדמה. ה. ברזל. ו. בדיל. ז. עופרת. ח. זכוכית. ט. עץ. י. עצם. יא. חרס מצפה. יב. חרס שאינו מצפה, ובלבד שיהיה חדש. יג. קליפת רמון. יד. קליפת אגוז הודי. טו. קליפת עץ אלון. אין להדליק נרות חנוכה בכלי שבור, משום ביזוי מצוה. וכן צריך שיהיה מו. הכלי ראוי לעמוד מחמת עצמו בלא סמיכה וסיוע מהכותל או מדבר אחר. מעיקר הדין אין צריך להחליף את הפתילות שהדליק בהן נרות חנוכה מז. בלילה הקודם, ורשאי להשתמש בכל פתילה עד שתכלה, ואדרבה אם משתמש בפתילות שכבר הדליקו בהן קודם לכן, הרי הן נוחות להדלקה יותר מפתילות חדשות. ויש נוהגים להחמיר. נכון להחמיר שלא להעמיד הנרות בעיגול. וכן כשמדליק נרות חנוכה מח. ס\"מ). וכן 1.5( בנרות שעוה, ירחיקם זה מזה לכל הפחות כשעור אצבע לא יהיו הנרות אחד יוצא ואחד נכנס, אלא יעמידם בשורה שוה. ונכון להחמיר גם להעמיד הנרות בגובה אחד שווה לכולם, שלא יהיה אחד גבוה ואחד נמוך. חנוכיות עגולות, דהיינו חנוכיות שיש בהן קנים קנים היוצאים מסביב מט. כגון חנוכיות [ בעגול, ובכל קנה נר אחד, ונותנים שמן בכל קנה בנפרד ס\"מ, או יותר, כשרות 1.5-, ובין כל קנה וקנה מרחק של כ]של יוצאי בבל להדליק בהן נרות חנוכה. והנוהגים להדליק בהן יש להם על מה שיסמוכו. והמחמיר תבוא עליו ברכה. דין שמן שנותר מנרות חנוכה שמן שנותר בנר חנוכה ביום הראשון, מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. נ. וכן בשאר הימים. ואם נותר שמן בנרות ביום השמיני, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצוותו. והוא הדין לפתילות שנשארו מנרות חנוכה. דינים השייכים להדלקת הנרות וסדר הדלקת נרות חנוכה אסור לאכול סעודת קבע, וכן אסור לישן אפילו מעט, החל מחצי שעה נא. קודם זמן הדלקת הנרות עד אחר שידליק. ואפילו למנהג הספרדים שרק אחד מבני הבית מדליק, מכל מקום טוב שכל בני הבית יחמירו לעניין אכילה ושינה קודם ההדלקה, ולא רק המדליק את הנרות. . איסור אכילה קודם הדלקת הנרות, אינו אלא כשאוכל יותר מכביצה נב פת. אבל עד כביצה, ועד בכלל, מותר. ובשאר מאכלים, כגון פרות וירקות ומיני בשר ודגים, ושאר מיני תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, מותר לאכול מהם קודם הדלקת הנרות, ואפילו יותר מכביצה. וכן מותר לשתות קפה או תה, או שאר מיני משקאות קלים קודם הדלקת נרות חנוכה. וטוב להחמיר ממידת חסידות שלא לטעום כלל קודם הדלקת הנרות. . וכן אסור להתחיל בעשיית מלאכה החל מחצי שעה קודם הדלקת נג הנרות. אבל אחר שהדליק את הנרות, רשאי לעשות מלאכה. ורק הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה אחר הדלקת הנרות בתוך חצי שעה מזמן הדלקת הנרות. וכן אסור להתחיל בלימוד תורה משיגיע זמן הדלקת נרות. אבל נד. קודם שהגיע הזמן אפילו בתוך חצי שעה קודם ההדלקה, מותר להתחיל בתלמוד תורה. אם ביקש מחבירו שיזכירנו להדליק הנרות, רשאי לאכול אפילו נה. יותר מכביצה פת או פת הבאה בכיסנין קודם זמן ההדלקה. וכן רשאי לעשות מלאכה. אבל משהגיע זמן ההדלקה צריך להדליק מיד, ולא יעסוק בדברים אחרים עד שידליק. אם כבר התחיל לאכול או לעשות מלאכה או ללמוד תורה, אם התחיל נו. באיסור פוסק ומדליק. וטוב להחמיר גם כאשר התחיל בהיתר שבהגיע זמן ההדלקה יפסיק וידליק נרות חנוכה, כדי שידליק מיד כשהגיע הזמן. ברכות ההדלקה צריך לברך קודם ההדלקה, שכל המצוות כלן מברך עליהן עובר נז. לעשייתן. ולא יתחיל להדליק הנרות עד אחר שיסיים לברך כל הברכות. אם שכח לברך קודם ההדלקה בלילה הראשון, לאחר שהדליק את נח. הנר האחד אפילו קודם שהדליק נר השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אלא רק ברכת \"שעשה נסים\" וברכת \"שהחיינו\". ואם נזכר לאחר חצי שעה מזמן שהדליק, אינו מברך כלל באותו לילה. ואם אירע בשאר הלילות ששכח לברך קדם ההדלקה, ונזכר קודם שסיים הדלקת כל נרות ההידור, יברך כל הברכות וימשיך במעשה ההדלקה. ואם נזכר אחר שסיים הדלקת כל הנרות, אפילו קודם שהדליק השמש, לא יברך ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אלא יברך ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. וכן אם נזכר שלא בירך על הדלקת הנרות בתוך חצי שעה לאחר הדלקתם, בלילה הראשון יברך ברכת \"שעשה נסים\" וברכת \"שהחיינו\", ובשאר הלילות יברך ברכת \"שעשה נסים\" בלבד. ואם נזכר לאחר חצי שעה מזמן שהדליק, שוב אינו מברך כלל באותו לילה. שכח ולא ברך \"שהחיינו\" בלילה הראשון, אם נזכר בתוך חצי שעה נט. מזמן ההדלקה, יברך מיד. ואם נזכר לאחר מכן, יברך \"שהחיינו\" בהדלקת הנרות בלילה השני. ואם שכח גם בלילה השני יברך בלילה השלישי. וכן .]וכן הוא הדין במי שלא הדליק כלל ביום הראשון[ .הלאה אם לא ברך \"שהחיינו\" בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי ס. לברך \"שהחיינו\" לאחר מכן. והוא הדין לעניין ברכת \"שעשה נסים\" שאם לא בירך בתוך חצי שעה לאחר ההדלקה, אינו רשאי לברך לאחר מכן. מי שאשתו הדליקה עליו בלילה הראשון של חנוכה, כשמדליק בלילה סא. השני אינו מברך \"שהחיינו\", משום שיצא ידי חובת ברכת \"שהחיינו\" בברכת אשתו. שליח שמדליק נרות חנוכה בשביל בעל הבית, וכן אשה שמדליקה סב. בשביל בעלה, מברכים כפי הנוסח הרגיל: \"להדליק נר חנוכה\", ואינם מברכים \"על הדלקת נר חנוכה\". ובדיעבד אם טעו ואמרו: \"על הדלקת נר חנוכה\", וכן בעל הבית שטעה ובירך \"על הדלקת נר חנוכה\", יצאו ידי חובה. מי שאינו יודע לברך הברכות, רשאי חבירו לברך בשבילו ויענה אחריו סג. \"אמן\", וידליק הנרות בעצמו. דין הדלקה עושה מצוה, וכבתה אין זקוק לה כבתה החנוכייה, אפילו מיד לאחר הדלקתה – אינו זקוק לה, כלומר, סד. שאינו צריך לחזור ולהדליקה שנית. ומכל מקום מצוה מן המובחר לחזור ולהדליק נר שכבה (בלא ברכה), אם כבה בתוך חצי שעה לאחר הדלקתו. . הדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, וכבו הנרות קודם כניסת סה השבת, אף על פי כן אינו צריך מן הדין לחזור ולהדליק הנרות. ומכל מקום טוב להחמיר לחזור ולהדליקם בלא ברכה כשכבו מבעוד יום. אבל אם כבו סמוך ממש לשקיעת החמה, אסור בהחלט לחזר ולהדליקם. כיבה את הנר בעצמו בשגגה או אף במזיד, אינו צריך מן הדין לחזור סו. ולהדליקו. ומכל מקום מצוה מן המבחר לחזור ולהדליקו בלא ברכה. אם כבו הנרות מחמת הרוח, מן הדין אינו צריך לחזור ולהדליק. ומצוה סז. מן המבחר להדליק את הנרות בלא ברכה. אם הדליק את הנרות מלכתחילה במקום שהרוח נושבת, וכבו לאחר סח. ההדלקה, צריך לחזור ולהדליק את הנרות בלא ברכה. ואפילו אם לאחר שהדליק את הנרות הכניסם למקום שאין הרוח נושבת, צריך לכבותם ולחזור ולהדליקם בלא ברכה, כיון שהדלקה עושה מצוה, והרי מעשה ההדלקה היה שלא כראוי. כמות השמן ושעור הזמן שיהיו הנרות דולקים אף על פי שהדלקה עושה מצוה, מכל מקום צריך לתת בנרות שמן סט. כדי שידלקו לכל הפחות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים. ואם נתן שמן פחות משעור זה, לא יצא, וצריך לכבות את הנרות ולחזר ולהדליק. ומכל מקום אינו חוזר ומברך על הדלקתו השנית. מי שאין לו שמן כשיעור שיהיו הנרות דולקים חצי שעה מזמן הדלקתם ע. אחר צאת הכוכבים, ידליק נרות חנוכה בלא ברכה. וכן מי שהוא אנוס ואינו יכול להשאיר הנרות דולקים במשך חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ידליק הנרות בלא ברכה. אחר שדלקו הנרות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים, עא. רשאי לכבותם או להשתמש לאורם. וכל שכן שאם כבו הנרות אחר חצי שעה, שאינו צריך לחזור ולהדליקם כלל. סדר הדלקת הנרות לאחר שסיים לברך כל הברכות יתחיל בהדלקת הנרות. ולא יסלק ידו עב. מהדלקת כל נר עד שידליק את רוב הפתילה. ומיד לאחר שהדליק הנר הראשון, יתחיל באמירת \"הנרות הללו\". אבל אין להתחיל באמירת \"הנרות הללו\" קדם סיום הדלקת הנר הראשון. ומנהג טוב לומר \"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד\" לאחר אמירת \"הנרות הללו\". . כשמדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ידליק את הנר הקיצוני שבצד עג תחלה, ואחר כך ידליק הנר ]החדש[ ימין. ובלילה השני ידליק הנר הנוסף שהדליק אתמול. ויוצא אפוא שסדר הדלקת הנרות הוא משמאל לימין. ומכל מקום אין זה מעכב, ובדיעבד אם שינה מסדר זה והדליק בצורה אחרת, יצא ידי חובתו. שמע קדיש או קדושה בשעת הדלקת הנרות, אם הדליק כבר הנר עד. הראשון, אף על פי שעדיין לא הדליק נרות ההידור, רשאי לענות. וכן רשאי לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. אבל אם עדיין לא הדליק הנר הראשון, אינו רשאי להפסיק אפילו לדברים שבקדושה. לאחר שהדליק הנרות מצוה לראות הנרות במשך חצי שעה מזמן עה. הדלקתם. ולכן אין זה נכון לצאת מביתו מיד אחר הדלקת הנרות. . אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה על ידי נר אמצעי, אבל בלא נר עו אמצעי, כגון שמושך את פתילת הנר הראשון, ומדליק ממנה את הנר השני, מותר. אולם אם הנר הודלק וכבה, אין להדליק ממנו אף ללא נר אמצעי. נכון להחמיר שלא להדליק נר של שבת מנר של חנוכה אפילו בלא עז. נר אמצעי. וכן נכון שלא להדליק נר מנר של חנוכה אפילו לצורך לימוד תורה לאור אותו נר, או לצורך חולה וכיוצא בזה. וכן נכון שלא להדליק נר של הבדלה במוצאי שבת מנר של חנוכה. איסור שימוש לאור הנרות אסור להשתמש לאור נרות חנוכה ואפילו שימוש של עראי. ואפילו עח. שימוש של קדושה, כגון ללמד תורה לאור הנרות, אסור. ואין הבדל לעניין זה בין הנר הראשון שהוא חיוב המצוה, לבין שאר הנרות שהם נרות ההידור, שאף לאורם אסור להשתמש. וכן אסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליקים בבית הכנסת. אם אין בביתו אור כלל, אלא רק אור נרות חנוכה, אף על פי שאסור עט. להשתמש לאורם, מכל מקום מותר ללכת לאור הנרות כדי שלא יכשל ויפול, ואינו חייב לעצום עיניו. וכן מותר לשבת בביתו בשעה שהנרות דולקים, אף על פי שאין לו אור אחר, שאין זה נקרא שימוש לאור הנרות. . נוהגים להדליק בכל לילה נר אחד נוסף בסמוך לנרות חנוכה, כדי שאם פ ישתמש לאור הנר, יהיה זה לאור הנר הנוסף שהדלק לשם כך. ונר זה נקרא \"נר השמש\". נכון להחמיר להדליק את ה\"שמש\" גם כאשר החנוכייה איננה מונחת פא. על שלחנו. וכן פשט המנהג להדליק שמש. אף בזמן הזה שאין רגילות להשתמש לאור הנרות ואין חשש שמא ישתמש לאור נרות החנוכה, או שמא יאמרו הרואים לצרכו הדליקו. . צריך להניח נר השמש במקום מרוחק ומובדל קצת משאר נרות של פב מצוה. צריך להדליק את \"נר השמש\" בסוף הדלקתו, דהיינו אחר שסיים פג. להדליק את כל נרות ההידור. ואם טעה והדליק את השמש ראשון, ימשיך בהדלקת נרות המצוה, ואינו צריך לחזר ולברך. אחר שהדליק \"נר השמש\" ליד נרות החנוכה, מותר להשתמש לאור פד. השמש, למרות שממילא משתמש גם לאור נרות המצוה. ואפילו ביום השמיני של חנוכה, שמדליקים שמונה נרות, וממילא כשמשתמש לאור השמש הסמוך לאור נרות חנוכה, עקר הנאתו ותשמישו מנרות החנוכה, גם כן יש להקל. מנהג הדלקת הנרות בבית הכנסת נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכות. אך אין יוצאים ידי פה. חובה בהן. ואף המדליקם בעצמו בבית הכנסת בברכה, חוזר ומדליק בביתו בברכה. מכל מקום מי שדר לבדו ואינו סמוך על שלחן הוריו וכיו\"ב, אם הדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כשחוזר ומדליק בביתו אינו מברך אלא ברכת \"להדליק נר חנוכה\", אך אינו מברך ברכת \"שעשה נסים\". ובלילה הראשון אינו חוזר ומברך ברכת \"שהחיינו\". מדליקים את הנרות בבית הכנסת בין תפילת מנחה לערבית. אף אם פו. מתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים. יש נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת אף בזמן תפילת שחרית, פז. ובפרט כשמתחילים להתפלל מקודם אור היום. אולם לא יברכו על הדלקה זו אף קודם אור היום. . הדלקת הנרות בבית הכנסת היא רק כאשר יש עשרה אנשים נוכחים פחשנוהגים ברוב המקומות להדליק בבית [ שם. ולכן בערב שבת חנוכה , אם נעשה מאוחר מדאי ועדיין אין עשרה ]הכנסת קודם תפילת מנחה בבית הכנסת, ידליקו בלא ברכה. אם אין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף הנשים שבעזרת נשים או פט. קטן שלא הגיע למצות, ורק כעבר זמן יהיו עשרה אנשים בבית הכנסת, אפשר להקל להדליק הנרות בברכה. ובפרט בערב שבת שיש לחוש שאם ימתינו יתבטלו לגמרי ממצות ההדלקה בבית הכנסת. וכשאין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף קטן שלא הגיע למצוות, טוב שיתנו לקטן שידליק הנרות בברכות. נוהגים להניח הנרות בבית הכנסת מימין ההיכל בכותל דרום. ומניחים צ. הנרות במקום גבוה, לפרסום הנס. ויש נוהגים לסדרם בין מזרח למערב כלומר, שמניחים הנרות בכותל דרום, ושורת הנרות נמשכת בין מזרח [ . ויש נוהגים לסדרם בין צפון לדרום. וכן מנהג ירושלים. ובכל]למערב מקום יעשו כמנהגם. נכון להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במקום אחד, צא. ולהעבירם אחר כך למקום אחר, אלא ידליקו אותם במקום הנחתם. . יש אומרים שדי שיתן שמן כשיעור זמן תפילת ערבית שנמצאים צב הצבור בבית הכנסת ולא צריך ליתן יותר מזה. וכן יש אומרים שאין צריך להשאיר הנרות דולקים לאחר שסיימו הצבור תפילת ערבית והולכים לבתיהם, ולהלכה נראה שנכון להחמיר לתת שמן כשיעור שיהיו דולקים חצי שעה אף בהדלקה שבבית הכנסת. וכן נכון להחמיר היכא דאפשר שלא לכבות הנרות אלא כעבור חצי שעה מזמן צאת הכוכבים. כשם שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שמדליק בביתו, כך אסור צג. להשתמש לאור נרות חנוכה של בית הכנסת, כל שלא עברה חצי שעה מזמן הדלקתם. ולכן נהגו להדליק שמש בסמוך לנרות חנוכה של בית הכנסת. אבל בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או בתוך שלשים יום על שאר צד. , לא ידליק נרות חנוכה בבית ]שהם: בן, בת, אח, אחות, אשתו[ קרובים הכנסת בלילה הראשון של חנוכה, מפני ברכת \"שהחיינו\". ובשאר לילות רשאי האבל להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת. יש נוהגים להדליק נרות חנוכה גם במסיבות, חתונות, ואירועים צה. המוניים, אפילו כשאינם בבית הכנסת. אולם לא יברכו על הדלקה זו. ואם מתפללים שם ערבית לאחר הדלקת הנרות, רשאים לברך על הדלקת הנרות. יש נוהגים שלאחר שבירך אחד מהקהל על נרות חנוכה בבית הכנסת צו. והדליק נר אחד, מכבדים בהדלקת שאר נרות ההידור אנשים אחרים הנמצאים בבית הכנסת, וכל אחד מדליק נר אחד. ויש להם על מה שיסמוכו. הדלקת נרות חנוכה בערב שבת ובמוצאי שבת טוב להתפלל מנחה בערב שבת חנוכה קודם הדלקת הנרות. מכל מקום צז. אם אינו מוצא מנין שמתפללים מנחה בעוד היום גדול, יקדים הדלקת הנרות לתפילת מנחה בצבור, ולא יתפלל מנחה ביחיד כדי להקדימה להדלקת הנרות. וכיוצא בזה בבית הכנסת, שאם מתפללים מנחה בערב שבת סמוך צח. לשקיעה, מדליקים נרות חנוכה קודם תפילת מנחה, ורק אם יש עדיין זמן רב קודם שקיעת החמה, יתפללו מנחה ואחר כך ידליקו את הנרות. ובכל עניין יש להיזהר בין בביתו ובין בבית הכנסת להדליק נרות חנוכה לא יאוחר מרבע שעה קודם שקיעת החמה. אין להקדים הרבה את ההדלקה בערב שבת, אלא מדליק עם כניסת צט. . ואם רצה להקדים רשאי, ] דקות קודם שקיעת החמה02-דהיינו כ[ .השבת ובלבד שיהיה לאחר פלג המנחה. אבל אם הדליק קודם לכן לא יצא, וצריך לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכות אחר פלג המנחה. בערב שבת חנוכה, מדליק נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת. ואם ק. התאחר עד סמוך לכניסת השבת יכולה האשה להדליק נרות שבת מיד אחר שהדליק האיש את הנר הראשון של חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק את שאר הנרות תדליק האשה נרות שבת. אם הדליק נר של שבת קודם נר חנוכה אין בכך כלום, ויכול להדליק קא. אחר כך נר חנוכה, מפני שלמנהג הספרדים ועדות המזרח אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. צריך לתת שמן בנרות החנוכה בערב שבת חנוכה כשיעור שידלקו קב. הנרות עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת. ואם אין לו אפילו נר אחד שיכול לדלוק כן, ידליק הנרות בלא ברכה. אף על פי שעיקר המצוה היא שישארו הנרות דולקים עד חצי שעה קג. לאחר צאת הכוכבים, מכל מקום מיד אחר שהדליק הנרות אסור להשתמש לאורם, ואפילו מבעוד יום. במוצאי שבת חנוכה, מדליקים בבית הכנסת נרות חנוכה תחילה, ואחר קד. כך מבדילים על הכוס, כדי לאחר יציאת השבת עד כמה שאפשר. וגם שבכך יהיה יותר פרסומי ניסא בהדלקת הנרות. אבל בביתו, כיון שבלאו הכי בעצם מעשה ההדלקה פורק מעליו קדשת השבת, לכן יקדים ההבדלה על הכוס תחלה, שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואחר ההבדלה ידליק נרות חנוכה. וכגון בבית [ , אין מברכים ברכת \"בורא מאורי האש\" על נרות חנוכהקה. , שהרי אסור ליהנות מאור ]הכנסת שמדליקים נרות חנוכה קדם ההבדלה הנרות, ואין מברכים \"בורא מאורי האש\" על הנר עד שיאותו לאורו. אבל על נר השמש שהוא חול, מותר לברך \"בורא מאורי האש\". למנהג רבים וכן שלמים מהחרדים לדבר ה' שלא לעשות מלאכה במוצאי קו. שבת עד כעבר שעה וחמישית השעה משקיעת החמה, כשיטת רבנו תם, הוא הדין שאף במוצאי שבת חנוכה צריכים להמתין שלא להדליק נרות חנוכה עד כעבור שעה וחמישית השעה מזמן שקיעת החמה. מפני שאין זה מנהג טוב בעלמא בלבד, אלא ראוי ונכון לכל אחד לנהג כשיטת רבנו תם, ובפרט שכן פסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. סדר הנהגת ימי החנוכה בהיות שחז\"ל קבעו את ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אסור להספיד קז. בהם הספד על מת, אלא רק בתלמיד חכם בשעת הלוויתו. ומכל מקום מותר לעשות אזכרה ביום מלאת השבעה או השלושים או ביום פקודת השנה. וימנעו מלספר בשבחו של הנפטר, אפילו הוא תלמיד חכם, אלא יאמרו רק דברי התעוררות ותשובה, לזכרו ולעילוי נשמתו של הנפטר. מנהג הספרדים ועדות המזרח, לומר \"צידוק הדין\" בחנוכה.קח. קט. נכון שלא לקיים אזכרה בימים אלו בבית הקברות ליום פקודת השנה, או השבעה או השלשים, מפני שמתעוררים לידי בכי והספד ליד הקבר. ולכן יקדימו הביקור בבית הקברות לימים שלפני חג החנוכה. אבל מותר ללכת לבית הקברות בחג החנוכה, כדי להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים. אסור להתענות בימי החנוכה, ואפילו חל יום פקודת השנה של אביו או קי. אמו בתוך ימי החנוכה. מותר מן הדין להתענות תענית חלום בחנוכה. ולאחר ימי החנוכה יתענה קיא. יום נוסף, לכפר על כך שהתענה בחנוכה. מותר להספיד או להתענות ביום ערב חנוכה. וכן מתר להספיד או קיב. להתענות ביום שלאחר החנוכה, שלא אסרו אלא בימי החנוכה עצמם, ולא ביום שלפניו או לאחריו. שהם: [ מי שנפטר לו קרוב משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהםקיג. , חייב ]אב, אם, אח, אחות, בן, בת, והאיש על אשתו או האשה על בעלה בקריעה ובכל דיני שבעת ימי אבלות בחנוכה. ומצות ניחום אבלים נוהגת גם בימי החנוכה. וכן יש לנהוג כל דיני אנינות בחנוכה. ומברין את האבל סעודת הבראה בחנוכה. יש נוהגים שהאבלים אינם אומרים קדיש על קרוביהם בימי חג החנוכה. קיד. ואין זה מנהג נכון על פי ההלכה, ויש לבטלו. וצריכים לומר קדיש אף בחנוכה. ומכל מקום אם יש אנשים שנהגו כן ואינם רוצים לבטל מנהגם, אין למחות בידם בתוקף, מפני המחלוקת. נוהגים להרבות בסעודות בימי החנוכה. ויש מחלוקת אם הסעודות קטו. הללו הינם סעודות הרשות או סעודות מצוה. לכן יאמרו זמירות ותשבחות להשי\"ת בסעודות אלו בכדי שיחשבו לסעודות מצוה. ומכל שכן אם אומרים דברי תורה על השלחן, שבודאי בכך ייחשבו הסעודות הללו לסעודות מצוה לכל הדעות. יש נוהגים לאכול מאכלי חלב וגבינה בחנוכה.קטז. בברכת המזון בחג החנוכה צריך לומר \"ועל הנסים\" בהודאה, דהיינו קיז. קודם \"ועל הכל\". ואם שכח לאומרו, אם נזכר קדם שאמר \"ברוך אתה ה'\" כדי לחתום \"על הארץ ועל המזון\", חוזר ואומרו. ואפילו אמר \"ברוך אתה\", כל שלא הזכיר שם שמים בחתימה חוזר. אבל אם אמר כבר \"ברוך אתה ה'\", לא יאמר \"למדני חקיך\" ויחזור להזכיר \"ועל הנסים\", אלא ימשיך \"על הארץ ועל המזון\", ואינו חוזר. וטוב שיאמר \"ועל הנסים\" באמצע \"הרחמן\", דהיינו שיאמר: \"הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן וכו'\". כשמברך ברכת מעין שלש בחנוכה, אין מזכירים מעין המארע של קיח. חנוכה כלל. ואם עבר והזכיר אינו חוזר. מותר לעשות מלאכה בימי החנוכה כמו בכל ימות השנה. ומכל מקום קיט. נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, דהיינו עד כחצי שעה לאחר ההדלקה, ואין להקל להן. ויש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה כלל בכל שמונת ימי החנוכה. ומנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, ויש לבטלו, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להימנע לכל הפחות ביום הראשון וביום השמיני של חנוכה מלעשות מלאכות שיש בהן טרחה יתירה. נוהגים להרבות בצדקה לעניים בימי החנוכה.קכ. סדר תפילות ימי החנוכה \"ועל הנסים\" ]גם בתפילות מוסף[ נוהגים להוסיף בכל תפילות החנוכהקכא. בהודאה. ואף בתפילת ערבית בלילה הראשון של חנוכה, קודם שהדליקו נרות. ואפילו אם מתפללים מבעוד יום אחר פלג המנחה, אומרים \"ועל הנסים\" בתפלה. שכח \"על הנסים\" בתפילה, אם נזכר קודם שהגיע לסיום הברכה, חוזר קכב. ואומרו. ואפילו אם כבר אמר \"האל ישועתנו ועזרתנו\", חוזר ואומר \"ועל הנסים\", כיון שלא הזכיר שם שמים בנוסח ברכה. ואם נזכר לאחר שאמר \"ברוך אתה ה'\", ימשיך \"הטוב שמך ולך נאה להודות\", ואינו חוזר. ואינו רשאי לומר \"למדני חקיך\" ולחזור ולומר \"ועל הנסים\", שמאחר שאינו חייב לחזור נחשב הדבר להפסק. וכן אינו רשאי לומר \"ועל הנסים\" בין ברכה לברכה קדם שיתחיל \"שים שלום\", אלא ימשיך בתפילתו. ונכון שיאמר בסיום התפילה לאחר \"אלהי נצור\", ויאמר: \"מודים אנחנו לך על הנסים וכו'\", עד \"ונודה לשמך הגדול סלה\". מי שנמצא באמצע תפילתו בברכת \"מודים\", והתחיל הש\"ץ את חזרת קכג. התפילה, ואם יאמר \"ועל הנסים\" לא יספיק לקדושה, אף על פי כן אינו רשאי לדלג על אמירת \"ועל הנסים\" כדי לומר קדושה עם הצבור, אלא אומר \"ועל הנסים\" כתקנת חז\"ל. וכשיגיע הש\"ץ לקדושה והוא עודנו בתפלה, ישתוק ויקשיב וישמע אמירת הקדושה מפי הש\"ץ. טעה וחשב שצריך לחזור כשלא אמר \"ועל הנסים\", וחזר והתפלל, קכד. ובאמצע תפלתו נזכר שהדין הוא שאינו חוזר, צריך להפסיק מיד, ואפילו באמצע הברכה. בכל יום משמונת ימי החנוכה גומרים את ההלל בברכות לפניו ולאחריו. קכה. ונשים פטורות מלגמור את ההלל בימי החנוכה, מפני שהיא מצוה שהזמן גרמא, וכל מצוה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם ירצו לגמור את ההלל רשאיות לעשות כן, אך אסור להן לברך על ההלל, מפני שיש בזה חשש איסור ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך. קטן פטור מלגמור את ההלל. ומכל מקום קטן שהגיע לחנוך, מחנכים קכו. אותו לגמור את ההלל, כשם שמחנכים את הקטן לקיים שאר מצות דרבנן. האבל חייב לגמור את ההלל בברכות בימי החנוכה, ואפילו בתוך שבעת קכז. ימי אבלותו, ואפילו כשמתפללים בבית הנפטר. ומכל מקום לא יהיה האבל ש\"ץ בתפילת שחרית בימי החנוכה, ובפרט בשעה שגומרים את ההלל. ובזה יש להחמיר אפילו אחר שבעת ימי אבלות, כל שהוא בתוך י\"ב חדש על אביו או אמו, או שהוא בתוך שלשים יום על שאר קרובים שחייב להתאבל עליהם. הנמצא באמצע ההלל בחנוכה, דינו כדין הנמצא באמצע קריאת קכח. שמע וברכותיה, וכל הדברים שרשאי להפסיק להם באמצע קריאת שמע וברכותיה, רשאי להפסיק גם באמצע ההלל. וכן אם נמצא בבין הפרקים בהלל, גם כן דינו כמי שנמצא בבין הפרקים בקריאת שמע וברכותיה. אבל לדברים שאינו רשאי להפסיק להם בקריאת שמע וברכותיה, אינו רשאי והיינו דוקא בימים שגומרים בהם את ההלל, אבל [ .להפסיק להם גם בהלל בימים שאין גומרים בהם את ההלל, כגון ראש חדש ובחול המועד פסח, יש . ומכל מקום מותר לענות אמן ]להקל כדין הנמצא באמצע פסוקי דזמרה כששומע ברכה מחבירו, והוא באמצע ההלל, אף על פי שלעניין קריאת שמע וברכותיה השומע ברכה מחבירו אינו רשאי לענות אמן. אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שמונת ימי חנוכה. וכן בתפילת קכט. מנחה בערב חנוכה. וכן אין אומרים מזמור \"יענך ה'\", ומזמור \"תפלה לדוד\". בשמונת ימי חנוכה קודם \"שיר של יום\", אין לומר: \"השיר שהיו הלוים קל. אומרים על הדוכן\", אלא אומרים: \"היום כך וכך בשבת\", ומתחילים באמירת \"שיר של יום\". ויש נוהגים לומר אחר \"שיר של יום\", \"מזמור שיר חנכת הבית לדוד\". ויש שנוהגים לומר רק \"מזמור שיר חנכת הבית לדוד\", ואין אומרים \"שיר של יום\". ובכל מקום יעשו כמנהגם. וכשאומרים מזמור זה בתחילת התפילה קודם \"ברוך שאמר\", לא יאמרו פסוק \"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד\", אלא יתחילו \"ארוממך ה' כי דליתני\", כמו בשאר ימות השנה. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לומר פרק \"במה מדליקין\" בליל קלא. שבת חנוכה, מפני שבפרק זה נזכרים הפתילות והשמנים שאין מדליקין בהם נר שבת, ובחנוכה מותר להדליק בהם נר חנוכה. סדר קריאת התורה בחנכה בכל שמונת ימי החנוכה מוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת נשא, קלב. בסדר הקרבת קרבנות נשיאי ישראל. וביום הראשון של חנוכה, מנהג הספרדים ועדות המזרח להתחיל מפרשת \"ברכת כהנים\" (במדבר ו, כה). . טעו וקראו ביום השני של חנוכה בפרשת הקרבת היום השלישי, וכן קלג בשאר ימים אם טעו וקראו בפרשת הקרבת נשיא של יום אחר, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואינם צריכים לחזור ולקרוא, ואפילו עדיין לא החזירו הספר תורה למקומו."},{"filename":"18.pdf","content":"תחילת הצום ומנהגי אבילות במוצאי| נושאי השיעור: סעודה שלישית בערב תשעה באב | מנהגי יום עשירי באב| מעוברות ומיניקות בתענית דחויה| הבדלה במוצאי שבת| שבת זו 20:15 י-ם בשעה 1 שליט\"א מתקיים בימי ראשון בבהמ\"ד יחוה דעת רח' אגסי דוד יוסףהשיעור השבועי של מו\"ר הגאון הגדול רבי חברי המערכת: הרב אריאל סגרון והרב אליהו סעדוןפרשת דברים - חזון כ\"ה סיון תשע\"טענייני תשעה באב שחל במוצאי שבתלרפואת דוד בן רות בתושח\"י| 18 'גליון מס א. סעודה מפסקת בערב ט\"ב שחל במוצאי שבת הגמרא במסכת תענית (כט.) מפרטת את דיני תשעה באב. וכתוב שם בגמרא, שתשעה באב שחל להיות בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. שבשבת זו נוהגים מנהגי אבילות כל שהם בסעודה המפסקת הסמוכה מנהגי אבילות כלל. אך בגאונים וכן בראשונים מארצות אשכנז מובא, ונפסק להלכה ואין מחלוקת בזה, שבשבת שחל בה תשעה באב אין נוהגים לצום. שלדעת הגאונים לא אוכלים בה בשר ולא שותים יין, אף שהיא סעודה שלישית של שבת. ובחלק מארצות אשכנז היה נפוץ מנהג, לאכול שלוש סעודות בשבת כרגיל, שהיא כמו סעודה מפסקת, ובה לא היו אוכלים בשר ולא שותים יין, וכן היו אך את הסעודה השלישית מקדימים מהרגיל, וסמוך לצום מוסיפים סעודה נוהגים בה את שאר מנהגי סעודה המפסקת, כגון שהיו אוכלים ביצה, ולא מזמנים בה. אך לא היו יושבים על הארץ כנהוג בחול. ב. בשר ויין בסעודה שלישית של שבת זו יין בסעודה שלישית של שבת, משום שהיא כמו הסעודה המפסקת. או הטור (סימן תקנב) מביא את מנהג הגאונים שלא לאכול בשר ולא לשתות סעודות שבת, שבהם יכול לשתות בשר ויין. ובסעודה שלישית עדיף בסעודה המפסקת עצמה. ועל כרחינו לבאר, שהגמרא מדברת על שאר להחמיר. דהיינו שאין חיוב לאכול בשר ויין בסעודות שבת. במוצאי שבת היה אוכל בסעודה המפסקת בשר ויין. וכך פסק להלכה מרן לעשותו בשבת. וכתב הטור שכך נהג אביו הרא\"ש ז\"ל, שבט\"ב שחל שבת, הרי שזה אסור, כיון שכל דבר שניכר שעושהו מחמת אבילות אסור אולם מוסיף הטור, שאם נמנע מלאכול בשר ויין מחמת הצום שחל במוצאי השלחן ערוך (שם ס\"י). ג. סעודה העיקרית בשבת יום קודם לכבוד לילה (פסחים קה.). אמנם אם יש צורך בדבר אפשר לעשות בעבר דיברנו שהסעודה העיקרית בשבת היא סעודת היום, משום שכבוד יום, משום שסעודה שלישית עצמה זמנה ביום. ובאמת כן כתבו מרן שלישית. ואין מניעה לסדר כך את הסעודות, כיון שהוא עדיין בגדר כבוד קלה, ורק לאחר מנחה אוכלים את הסעודה העיקרית, והיא בעצם סעודה כגון מה שמצוי שיש כאלה שקמים בשבת מוקדם ואוכלים בבוקר סעודה את הסעודה העיקרית בסעודה השלישית. החיד\"א (שו\"ת חיים שאל ח\"א סימן עד אות יב) ורבינו חיים פאלאג'י (רוח חיים סימן רפט), והחזון איש נהג כן בעצמו (כן העיד בספר זכור לדוד עמ' שמז אות ד). שבזה לא דיבר הטור, אלא רק אם מבקש לעשות יותר מהרגילות בשביל ולאכול בסעודה זו בשר ויין כדי שלא יראה שנוהג מנהגי אבילות. כיון ואילו בסעודה השלישית עושים סעודה קטנה, ודאי שאין חיוב לשנות אולם רובא דאינשי הנוהגים לערוך את סעודתם העיקרית בסעודת הבוקר, האבילות. מפורסם בשם הנצי\"ב שחולק על כך, וסובר שלא ראוי לעשות כן אם אינו ח\"ד סימן קיב) שמותר לאכול בשר ויין כרצונו אף אם אין רגילותו בכך. אך ויין בסעודה שלישית, כתב הגאון רבי משה פיינשטיין (שו\"ת אגרות משה אמנם אם רוצה לאכול בסעודה זו בשר ויין, והוא אינו רגיל לאכול בשר רגיל בכך. ד. מנהגי אבילות בשבת אך יש לזכור שאכילה המרובה מדי לפני הצום מזיקה והיסוד הנראה כאן, שאין נוהגים מנהגי אבילות בשבת כלל. ויכול לאכול [ .כהרגלו וכרצונו ].ומפריעה מאוד, ולא להגזים יתר על המידה ימעטו קצת. שהרי בשעות אלו ממש, בסמוך לצום, נשרף בית המקדש, מנהגי אבילות, עם כל זאת לא יישבו באריכות כהרגלם בכל שבת אלא אולם כתבו הפוסקים, שאמנם מותר לאכול כהרגלו בכל שבת ואין לנהוג בעלות המנחה. ה. אכילת בשר בשבעת ימי אבילות על המת שלא אוכלים בשר בכל שבעת ימי אבילותם על קרוביהם. וכמו כן, יש יין בכל שבעת ימי האבילות, אך יש כמה עדות, בעיקר בקרב יוצאי מרוקו, ורגיל אני לעורר בזה, שאמנם יש עדות רבות הנוהגות לאכול בשר ולשתות 3 * שלוחה מספר 6730 לתרומות והנצחות במספר שאינם אוכלים בשר בשבת שהם אבלים בה. ואין זה על פי ההלכה. כיון שמעיקר הדין מותר לאכול בשר ולשתות יין בכל והסיבה שמותר, כתוב במסכת תענית (ל.) שמותר לאבל לאכול בשר בכדי שבעת ימי האבילות, ורק בזמן שהמת עדיין לא נקבר אסור לאכול בשר. לשכך את צערו. לאכול, מאידך, בשבת של תשעה באב אסור לנהוג מנהגי אבילות בעצמו, החמירו שלא לאכול בשר יותר מאבילות רגילה שבה מעיקר הדין מותר ובהלכות תשעה באב רואים, שאפילו שבתשעה באב שהיא אבילות ישנה ובכללם שלא לאכול בשר. מוכח שמנהג זה שלא לאכול בשר בשבת של השבעה אינו על פי ההלכה. ואין לנהוג כן. וכן שמעתי שיש הנוהגים מנהג זה שלא לאכול בשר אף עד השלושים לפטירה, ויש שעד סוף השנה, ואם אינם אוכלים בשר בשבת מחמת מנהג זה, הוא מנהג רע וצריך לבטלו. במנהגי אבילות צריך לעשות שיהיו על פי ההלכה, ולא לפעול על פי הרגש. ו. אין אבילות בשבת פעם הייתי במקום מסויים, והיה שם רב תלמיד חכם, שנהג כמנהג עדתו שלא לאכול בשר בכל ימי השבעה, והביא לי ראיה שכך הדין, מפסק מרן בשלחן ערוך (יו\"ד סימן שמא ס\"א) והוא מגמרא פרק שלישי בברכות (יז:) אם ירצה לאכול יכול לאכול, ומאידך יכול גם להימנע. וזו ראיה שאפשר ורצה להוכיח ממילות הרמ\"א שאינו חייב לאכול כמנהגו בכל שבת אלא אונן אסור באכילת בשר, ובשבת אוכל בשר ושותה יין. הג\"ה: אם ירצה. להימנע מלאכול בשר בשבת של השבעה. לאכול בשר מטעמי בריאות או שהוא צמחוני וכדומה אינו חייב באכילת מן הדין לאכול בשר בשבת, ומי שלא אוהב לאכול בשר, או מי שאינו יכול בשר ושותה יין היינו דוקא אם הוא רגיל לאכול בשר ולשתות יין, ואין חיוב (דף י ע\"ב מדפי הרי\"ף), ושם כותב שמה שאמור בגמרא שבשבת אוכל והשבתי לו שאין זה נכון, שהרי מקור דברי הרמ\"א הוא מרבינו יונה בברכות ומי שאינו אוכל בשר מחמת צער בעלי חיים, אוי לו מיום הדין, וכי [ בשר , ולכן ]!?...אומר רבינו יונה, שמה שכתוב בגמרא שאונן אוכל בשר היינו שאין זה חיוב הוא יותר צדיק ורחמן מהקב\"ה שאמר לאכול את הבע\"ח הללו אלא לפי רצונו בלבד. ומאידך מוכח שם בדברי רבינו יונה, שאם נמנע מחמת האבל אסור הדבר, כיון שאין אבילות בשבת. ז. בכי תמיד על חרבן פעמיים ישראל, ממש ללא הפסקה כמעט, בלילה וביום. באחת השנים, היו לו כאבי בתשעה באב היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ממרר בבכי הרבה על צרות עם עיניים עזים ורופא עיניים הזהיר אותו להימנע מבכי, אך בתשעה באב בכה כהרגלו, וכשאימי ע\"ה העירה לו על כך, היה משיב לה שאינו מסוגל שלא לבכות ביום זה. חברותא במשך שנים ארוכות, וכמעט שלא דילגנו על הרגלנו זה אף ביום ועד כדי כך היה בוכה ומצטער ביום זה שזכורני, שהייתי רגיל ללמוד עימו תשעה באב עצמו, שביום זה היה יושב על הארץ, ומניח ספרו על כיסא הרבה מהלכות אבילות, וכן כמה שנים למדנו שלחן ערוך הלכות אבילות, לפניו, וכך היינו לומדים פרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, שם נמצאים ותוך כדי הלימוד היו עיניו של אאמו\"ר זולגות דמעות, וקולו נשבר. ובאמת, לא צריך להיות אדם גדול בשביל לבכות על חרבן בית המקדש, מי [ ירושלמי במסכת תענית (פ\"ד), וכן ירושלמי במסכת יומא (פ\"א), בכל אלו שיקרא את מדרש איכה, או את אגדות החרבן במסכת גיטין (נה. - נח.), וכן יש סיפורים ואגדות על מה שקרה בזמן חרבן בית המקדש, סיפורים קשים מאוד, וכל מי שקורא אותם נשבר לבו, ואי אפשר שלא לבכות בתשעה ].באב אולם למרות רגישותו הרבה, בזמן האבל על אימי ע\"ה, שנפטרה ביום בשלחן שבת, וישבנו כולנו במצב רוח רע מאוד מחמת האבל, אך שרים רביעי, בשבת שלאחר פטירתה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל חייב את כולנו לשיר שירי שבת, ואאמו\"ר עצמו החזיק את עצמו בכל מהלך שלא לבכות כלל, כי אין מצטערים בשבת. ח. סעודה שלישית בכובד ראש ראשונים ש\"כבוד השבת\" היינו שכשהוא מתפלל את הברכות של י\"ח כרגיל אטרחוהו רבנן\". ומבארים הרמב\"ם בתשובותיו (פאר הדור סימן קל) ועוד חז\"ל קבעו שבשבת לא מתפללים תפילת י\"ח, \"מפני כבוד שבת לא יכול לבוא לידי צער, כגון ב'רפאנו' שיזכר בחולה או בחולי ויצטער בשבת וכל כיו\"ב, לפיכך חכמים עשו גדר שלא להתפלל כלל את כל הבקשות של תפילת י\"ח בשבת כדי שלא יבוא לידי צער. רואים כמה חכמים מורים להימנע מכל צער בשבת ולא לבוא ידי כך. וכן גם בתשעה באב שחל בשבת, שאסור להביא את עצמו לידי צער בעצם יום השבת, ולכן להתנהג ככל שבת רגילה. אולם בדברים שאינם פרהסיא כדאי להימנע. כגון בסעודה שלישית לא ידבר, או ימעיט מדיבורו, ויאכל בכובד ראש בזה אמנם אין ניכר אבילות או צער, אך כשמדברים ומלהגים אפשר לבוא לידי קלות ראש ועדיף להימנע, וכן כל כיו\"ב. ט. תחילת הצום בתשעה באב שחל במוצאי שבת זמן סיום האכילה בשבת הוא עד סמוך ממש לשקיעה. וכדאי להפסיק אמנם יש דעות מלאכול חמש דקות בערך לפני השקיעה, שלא יכשל. בראשונים שיש בתשעה באב דין תוספת, כמו ביום הכיפורים שהרי תשעה וראה בזה בהלכה ברורה חלק י\"ד (סימן ו פ\"א בקונטרס \"תוספת שבת\") תענית). אך כיון שמרן השלחן ערוך לא פסק כן, לא נהוג להחמיר בזה. ד\"ה כל), וכן משמע לכאורה מדברי הרמב\"ם בפירוש המשניות (סוף מסכת באב הוא מדברי קבלה. וכ\"כ הריטב\"א (תענית יב:) ותוספות בתענית (ל: [ ,שהאריך הרחיב בכל עניני תוספת שבת ובכללם דיני תוספת בתשעה באב ושם הוכיח במישור שדעת מרן השלחן ערוך שאין דין תוספת בתשעה ].באב י. זמן חליצת הנעליים במוצאי שבת אסור לחלוץ כיון שנראה שעושה כן מחמת האבילות ותשעה באב, ונפסק כיון שאינו חייב לאכול. אך בענין זמן חליצת הנעלים, הנה בעצם יום השבת והנה להפסיק מאכילתו לפני השקיעה אין נראה בזה שהוא משום הצום, להלכה שהשבת גוברת בכוחה על תשעה באב ואסור לחלוץ את הנעלים. בזמנם מוכח שלא היו אומרים 'והוא רחום' וחצי קדיש, כיום הסעודה שלישית היו הולכים לבית הכנסת וממתינים עד שהחזן אומר בזמן הראשונים היו הולכים יחפים בתשעה באב, ולאחר שהיו אוכלים את [ ,\" ורק אז חולצים את נעליהם, מלבד החזן שהוא \"ברכו].נוהגים בכך רק הספרדים היה חולץ את נעליו לפני 'ברכו'. ובזה לא נוהגים להמתין לזמן רבינו תם כיון שהיא חומרא הבאה לידי מיוחדות, צריך להמתין בבית עד שיבוא זמן צאת הכוכבים של הגאונים אך כיום שאין אנו הולכים יחפים בתשעה באב, והולכים עם נעלים [ , שהוא כעשרים דקות אחר השקיעה ]ולומר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\", לחלוץ מנעליו, וללכת לבית קולא, וכן כיון שהוא דין דרבנן הכנסת להתפלל ערבית. לכן חשוב מאוד שבבתי כנסיות יתחילו את התפילה מאוחר מעט כדי שיוכלו להתארגן בבית לאחר צאת הכוכבים עד שבאים לבית הכנסת. יא. קטן בשתיית כוס ההבדלה בתענית יש דעות בראשונים שסוברים שעושים הבדלה במוצאי שבת זו, ונותנים לקטן מתחת לגיל בר-מצוה לשתות. והרמב\"ן בספר תורת האדם (דף פז ע\"ד) חולק על כך, וכמה ראשונים סוברים כדבריו, שהנה הגמרא בעירובין במועדים שצריך לברך בכל חג וחג. ואף (מ:) דנה לגבי ברכת שהחיינו בראש השנה מברכים. ודנה הגמרא מה הדין ביום הכיפורים, שהרי office@ydaat.co.il לקבלת העלון מדי שבוע במייל 058-3953778 לקבלת קטעי וידאו קצרים של מו\"ר שליט\"א בכל חג מברכים בקידוש, וביום הכיפורים אין קידוש, האם אפשר לקחת זו משום \"דאתי למיסרך\". והכוונה שאותו קטן יבוא וילמד מכך ששתה יין כוס ולברך שהחיינו ולתת לקטן שישתה את הכוס. והגמרא דוחה אפשרות ביום הכיפורים שמותר לשתות ביום כיפור. לכן אומרת הגמרא ש'זמן אומרו בלא כוס', ולכן כל אחד ביום הכיפורים צריך לברך בעצמו ברכת שהחיינו. לקטן לשתות שמא 'אתי למיסרך', שיבוא לחשוב שמותר לשתות בתשעה לפיכך אומר הרמב\"ן, הוא הדין בתשעה באב שחל במוצאי שבת, שאין ליתן באב. באב החשש שמא 'אתי למיסרך' הוא רק בתשעה באב שחל במוצאי שבת, היינו ביום כיפור, שבכל שנה יש את החשש של 'אתי למיסרך', אך בתשעה אך הראשונים שחולקים מבארים שכל מה שכתוב בגמרא 'אתי למיסרך' וכך אינו חל בכל שנה. לכן אין לחשוש שמא 'אתי למיסרך'. יב. ברית מילה ביום כיפור ובתשעה באב והרמב\"ם עצמו בתשובותיו (פאר הדור סימן סג) דן לגבי ברית מילה שחלה וברמב\"ם לא מוזכר שצריך לברך על הכוס בברית מילה, אלא זהו מנהג. וכעין מחלוקת זו נחלקו בענין ברית מילה שחלה ביום צום, שאמנם בגמרא דהיינו גם הרמב\"ם סובר שהיה מנהג כזה, אבל [ .בתעניות אם לוקחים כוס הרמב\"ם אין דרכו ביד החזקה להביא מנהגים שלא מופיעים בגמרא, כך הוא ].ברוב המקומות, ולכן בחיבורו הרמב\"ם לא מזכיר את זה והרמב\"ם סובר שבברית בצומות לא מביאים כוס, משום שזה רק מנהג. ולכן יברך 'אשר קידש ידיד מבטן' בלי כוס. שהרי היולדת פטורה מכל ארבעת התעניות מלבד צום תשעה באב ויום אולם בראשונים יש דעות שסוברות להביא כוס וליתן אותה ליולדת, הכיפורים, אלא אם כן ט\"ב דחוי שפטורה גם בו. כוס ונותנים ליולדת או לילד קטן לשתות, אבל לגבי יום כיפור ותשעה באב התעניות רוב הראשונים מסכימים דלא כהרמב\"ם בתשובה, וצריך לקחת אם כן דנים רבותינו הראשונים על תשעה באב ויום כיפור, שבשאר דנים הראשונים האם נותנים לקטן. מכשול. אולם יש אומרים שכיון שאין 'אתי למיסרך' בכל שנה שהרי אין שהחיינו, שיש חשש שיצא מזה מכשול, והוא הדין כאן יש חשש שיהיה יש ראשונים שאומרים 'אתי למיסרך' וכמו שהגמרא אומרת לגבי ברכת ברית מילה בכל שנה ביום הכיפורים. ולהלכה, ביום כיפור כשיש ברית מילה אין מברכים על הכוס כלל. ובתשעה באב מברכים על הכוס ומביאים לקטן לשתות. והשנה שהוא ט\"ב דחוי, אפשר להביא ליולדת שתשתה את הכוס. יג. הבדלה במוצאי שבת זו ובעיקר חיוב הבדלה במוצאי שבת זו כתבו הרמב\"ן (שם) הרשב\"א (שו\"ת הרבה ראשונים, שמכיון שפטור מלעשות הבדלה במוצאי שבת מחמת ח\"א סימן קיז) הריטב\"א (תענית ל.), וכן רבינו ירוחם (דף קסד ע\"ג) ועוד התענית, ממילא אינו בר חיובא כלל ופטור לגמרי מהבדלה. והסיבה, משום שמי שלא הבדיל במוצאי שבת דינו שמבדיל לאחר מכן מדין תשלומים. אם כן, כיון שהיה פטור במוצאי שבת שוב אין לה תשלומים. זה רק בליל שני, וכיון שאין עושים הבדלה בליל שני לכן אין הבדלה בכלל. אך יש דעות בראשונים שאין הבדלה מסיבה אחרת, כי התשלומים להבדלה ].וראה בספר תורת המועדים על ארבע תענית שהאריך במחלוקת זו[ ודעת הרא\"ש (תענית פ\"ד סימן מ) שבכל הבדלה התשלומים לה עד סוף יום שלישי, והראיה ממוצאי תשעה באב, שעושים הבדלה בליל יום שני. להלכה, מרן השלחן ערוך (סימן תקנו ס\"א) פסק, וכך אנו נוהגים, להבדיל על הכוס במוצאי הצום.יד. נר ובשמים בהבדלה זו ובהבדלה שעושים במוצאי תשעה באב אין מברכים על נר כי זה לא נבראה במוצאי שבת, ובשמים בגלל שהלכה הנשמה היתרה. והנה בהבדלה בכל מוצ\"ש מברכים על נר ובשמים, הנר בגלל שהאש הלכה יום קודם.כבר מוצאי שבת, וכן אין בשמים, הנשמה יתירה לכן במוצאי שבת בתשעה באב עצמו אי אפשר לברך על בשמים לבד, כי בתשעה באב אסור להריח בשמים. בשונה מיום כיפור שמותר להריח הגאון רבינו חיים פאלאג'י מזהיר שבבתי כנסיות [ . וההבדל הוא, שביום כיפור אם מריח אין בזה בעיה שכל אחד מביא את הטבק שלו ומתחילים להריח ובאים על ידי זה לקלות בשמים וטבק וכדומה].כיון שלא אוכל. אך בתשעה באב זהו יום אבל ולא רק תענית, וכשמתענג ראש, וצריך להזהר מזה על ריח טוב הוא נגד האבילות. להלכה פסק מרן השלחן ערוך (שם) שבמוצאי שבת זו אין מברכים על הבשמים כלל. חצי קדיש מביאים נר ומברכים עליו 'בורא מאורי האש', ואומרים איכה לברך על הנר לפני ערבית. אך המנהג הוא שלאחר סיום העמידה, אומרים לעומת זאת בנר אין סיבה שלא נברך עליו. ואמנם מעיקר הדין אפשר וקינות. כמו כן כל אחד בביתו, יזכיר לנשות הבית להדליק נר ולברך ברכת 'בורא מאורי האש'. טו. הבדלה במי שהותר לו לאכול בט\"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור. וצריך להחמיר בזה. אלא אם כן ומניקות אומרת הגמרא בפסחים (נד:) מתענות ומשלימות בתשעה באב השנה מעוברות ומיניקות דינם יותר קל משאר שנים. בכל שנה מעוברות מקרה קיצוני שהאשה תהיה בגדר חולה אפילו בלי סכנה. חולה פטור מגיעה למצב של חולי בגלל הצום פטורה. אבל השנה מעוברות ומיניקות שאין חשש סכנה. אבל בתשעה באב חולה פטור. לכן מעוברת ומיניקה אם מתשעה באב אפילו בכל שנה כשחל בזמנו. ביום כיפור חולה חייב כל זמן מותרות לאכול ולשתות. ולפני שאוכלת ושותה חייבת להבדיל על הכוס. לכן יכולה להבדיל כבר בלילה, כיון שאין ענין של תענית שעות בתשעה באב. ויכולה לטעום משהו. טז. לצאת ידי חובת הבדלה של אשתו כשאינה מתענה והנה מי ששומע הבדלה מאשה זו, כגון בעלה, יכול לכוון ולצאת ידי חובה. ולמחרת בלילה הוא פטור מהבדלה, כיון שהוא כבר יצא ידי חובה. חובה. משום שאמנם אינו יכול להבדיל בעצמו בגלל שאסור לשתות, אבל והדין כן בחולה בביתו שמבדיל, והבריא שומע ממנו את ההבדלה, יצא ידי איננו מופקע לגמרי. שדעתו שמי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל לאחר מכן מדין תשלומין, אמנם לשיטת הרמב\"ן (שם) הוא מופקע ואינו יכול לצאת ידי חובה, כיוון וסובר הרמב\"ן שבמוצאי שבת פטור לגמרי. אבל אנחנו נוהגים כדעות האחרות שמבדילים במוצאי שבת, אין זה שאנחנו סוברים שזה לא דין תשלומין, וגם אם נאמר שזה דין תשלומים הוא חייב לכן במוצאי שבת רק שלא יכול היה להבדיל מסיבה צדדית של הצום. להלכה, יולדת או מיניקה או חולה מבדילים על הכוס כבר בליל תשעה באב. ואם שומע הבריא מיולדת או מחולה ומכוון לצאת בזה ידי חובה, אינו צריך לחזור ולהבדיל במוצאי התענית. יז. מנהגי אבילות ביום עשירי באב (ירמיה ו, ד): אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והוא נאמר על בית לשתות יין ביום עשירי באב. והטעם, כתוב בגמרא (תענית כט.) מהפסוק כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקנח ס\"א) מנהג כשר לא לאכול בשר ולא המקדש שנשרף לפנות ערב. הרשעים נכנסו לבית המקדש כבר ביום ז' באב אבל השריפה ממש היתה סמוך לשקיעת השמש ביום תשעה באב. והאש היתה דולקת והולכת כל הלילה והיום – יום עשירי באב. הצום ליום עשירי באב, למה כי רובו של היכל בו נשרף. ומפני מה קבעו בגמרא שם איתא: אמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור הייתי קובע את בתשעה באב? מבארת הגמרא, שחכמים שבאותו הדור סברו שבתחילת הפורענות האש הובערה בתשעה באב, ואתחלתא דפורענותא עדיפא, לכן נקבע ליום תשעה באב. בין המצרים נוהגים גם ביום עשירי. כגון ברכת 'שהחיינו' כתוב בפוסקים יכולים לצום יומיים, זה קשה מאוד, לכן אנחנו צמים בתשיעי, אבל כל מנהגי תשיעי ועשירי, כיון שגם העשירי הוא יום צער לעם ישראל. אנחנו איננו בירושלמי כתוב (תענית כה.) שאחד האמוראים, היה נוהג לצום יומיים, שגם בעשירי אין מברכים שהחיינו. יח. בשר ויין במוצאי הצום בשנה זו בעניין שתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב יש מנהגים שונים. בספר פרי האדמה ח\"ד כותב (דף ח ע\"ד), שמנהג ירושלים להקל ביין אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. האשכנזים לעומת זאת מחמירים ביין בתשעת הימים אף בראש חודש, ואפילו ביין של הבדלה נותנים לקטן לשתות. תשעה באב, ויש בזה כמה מנהגים, אבל לגבי יום עשירי באב מפורש בשלחן ואצלינו הספרדים מנהג ירושלים להקל בשתיית יין אפילו בשבוע שחל בו ערוך שנוהגים לא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום עשירי באב. ובדברי השלחן ערוך נראה שמנהג זה הוא בכל יום עשירי באב. ולא רק עד חצות, אך אין עוד חומרות מיוחדות ביום עשירי באב מלבד אלו. ולעומתו וכל המנהגים שנוהגים בבין המצרים או בשבוע שחל בו תשעה באב עד להתרחץ, וכן שאסור לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים, אסור להסתפר, מחד גיסא, ומאידך גיסא, הרמ\"א מחמיר הרבה יותר ממרן בענין האיסור הרמ\"א מקל בבשר ויין יותר ממרן הש\"ע, והוא אומר שרק עד חצות. וזה ].ראה בסימן תקנח ובמ\"ב ס\"ק ג ובבה\"ל שם[ .חצות היום נוהגים גם השנה שזה כבר ליל י\"א, מוצאי הצום, שלא לאכול בשר הכל מותר. לאכול בשר ולשתות יין וכו'. ואילו האשכנזים, בגלל תוקף צער אך השנה שהצום נדחה ליום עשירי, במוצאי הצום הדין הוא שלספרדים ולא לשתות יין. ולמנהג האשכנזים כתב בספר זרע אמת, ומביאים אותו להלכה הרבה אחרונים, ראה במשנה ברורה (שם) וברכי יוסף (שם), שבתשעה באב נדחה כהשנה מותר להסתפר להתרחץ ולכבס מיד במוצאי תשעה באב. יט. תשעה באב נקרא \"מועד\" במנחה בשבת זו לא אומרים \"צדקתך\". והטעם, כיון שאילו תשעה באב שלפניו לא אומרים תחנון. ובערב תשעה באב במנחה לא אומרים תחנון, היה חל בחול לא אומרים תחנון, ובכל יום שלא אומרים בו תחנון גם במנחה וכשחל בשבת לא אומרים \"צדקתך\" בשבת, כי זה עקב הצום. ומפני מה אין אומרים תחנון בתשעה באב? בבית האבל הסיבה היא משום שכתוב שמידת הדין מתוחה עליו. ולא מזכירים עוון במקום שיש אבילות לשבור בחורי\", תשעה באב נקרא 'מועד'. וכמו וצער. אבל לגבי תשעה באב כותבים רבותינו הראשונים שהוא בגלל שכתוב מועד(איכה א, טו) \"קרא עלי שבחג לא אומרים תחנון, כך גם תשעה באב. ואיזה מן חג זה?! הרי מיד לאחר מכן פותחים את ההיכל, ואין פרוכת, ואומרים 'במקום אשרי העם, איכה זהב יועם, במקום ישמחו השמים, שומו על זאת שמים וכו', אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לא היה מסוגל להגיד את הנוסח הזה, ובכל משפט היה ממרר בבכי, וכן בהפטרה, איזו הפטרה נוראה אומרים בתשעה באב, הפטרה שאי אפשר להפסיק ולבכות לעומת כעסו של הקב\"ה עלינו, 'יום הדין עברה ותוכחה', ופתאום לא אומרים בו תחנון, איך אפשר לכנות ואפשר לומר, שהרי למעשה קשה עוד יותר מה שאחרי חצות יושבים על יום כזה בשם \"חג\" או \"מועד\"?! כסאות, הרי בית המקדש חרב, אנחנו עדיין אבלים, ולאחר מכן במנחה לא רק שלא אומרים תחנון אלא אומרים \"נחמו נחמו עמי\", פסוקי נחמה?! אבל התשובה היא, שאם אנחנו באמת מתאבלים על חרבן ירושלים, כל הענין של הגאולה זה האבילות 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'. וכמו שמספרים שפעם אחת נפוליון הגיע לרובע היהודי בליל תשעה באב, והכמרים הנוצרים אמרו לו תראה כ\"כ הם שונאים אותך, היהודים שמעו שאתה מגיע כולם יושבים על הארץ ובוכים..., אך הוא לא האמין, ושאל את היהודים 'למה אתם יושבים על הארץ'? והם החלו לבכות, ואמרו לו אנחנו מתאבלים על בית המקדש שלנו שחרב. מתי נחרב בית המקדש? אמרו לו נפוליאון התפלא ] שנה 1800 בזמן נפוליון זה היה לפני[ . שנה 1800 לפני שנה עברו ואתם ממשיכים להתאבל\"?! אני בטוח שבסוף יהיה לכם 1800\" !!בית המקדש עצם הדבר שמתאבלים, זוכרים כך את חרבן ירושלים, כשחושבים על כל מה שקרה פה, למה חרב בית המקדש, ורוצים לתקן, ומתחננים להקב\"ה 'תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אנחנו מקרבים את הגאולה. ולפיכך על אף שמצד אחד אנחנו בוכים בתשעה באב, אך מצד שני נקרא 'מועד', כי הוא עתיד להיות מועד, ובאבלותנו אנחנו עושים שאכן הוא יהיה מועד. לכן גם במנחה, לאחר שהתאבלנו כיאות אפשר לומר: \"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכים\". הלכה למעשה לכתחילה ראוי שהסעודה השניה של שבת תהיה היא עיקר סעודות א. השבת, ואם רוצה יכול לעשות את הסעודה השלישית לסעודה החשובה ביותר. (אות ג') המנהג לאכול כהרגלו בכל שבת בסעודה השלישית. ואין נוהגים בשבת ב. זו מנהגי אבילות כלל. (אות ו') אסור להימנע מאכילת בשר בשבת מחמת אבילות, אף באבילות על ג. מת. (אות ה,ו) כדאי להימנע מלהאריך בסעודה שלישית יותר מדאי, וראוי לאכול ד. בכובד ראש וימעיט בדיבור. (אות ח') במוצאי שבת זו מפסיק מלאכול סמוך לשקיעת החמה. (אות ט')ה. שאר העינויים, נעילת הסנדל וכו' מתחילים לנהוג לאחר צאת הכוכבים ו. של הגאונים, ולאחר שאמר \"ברוך המבדיל בין קודש לחול\". (אות י') ברית מילה שחלה ביום הכיפורים אין מברכים על הכוס כלל, אך כשחלה ז. בתענית ט\"ב מברכים על הכוס ונותנים לקטן לשתות. ואם הצום הוא נדחה, כהשנה, אפשר לתת ליולדת לשתותו. (אות יב) מבדילים על הכוס במוצאי התענית אך ללא נר וללא בשמים. (אות יג)ח. ט. בליל ט\"ב שחל במוצאי שבת מברכים על הנר. ויש להזכיר לנשות הבית לברף על הנר. (אות יד) בט\"ב אין מריחים בבשמים ובטבק ובכל כיו\"ב אף כשחל במוצאי שבת. י. (שם) תשעה באב שנדחה כהשנה, מותר למעוברות ומיניקות לאכול, ואין יא. תענית שעות בצום זה. (אות טו) מי שהותר לו לאכול ביום ט\"ב יבדיל על הכוס, ויכול להוציא יד\"ח את יב. השומעים אף שהם עדיין צמים. (אות טו,טז) תענית תשעה באב שנדחית כהשנה, אין נוהגים מנהגי אבילות במוצאי יג. התענית כלל, ומותרים בבשר ויין. (אות יח) אין אומרים \"צדקתך\"בשבת זו, וכן אין אומרים תחנון בערב ט\"ב כשחל יד. ) בחול. (אות יט"},{"filename":"105.pdf","content":"אכל לחם| לחם פוטר כל מיני מאכל| ברכה אחרונה על שאר משקים לאחר שתיית יין| יין פוטר כל מיני משקיםנושאי השיעור: אכילת ירקות | חידושי הריטב\"א למסכת ברכות| הגדר בדברים הבאים מחמת סעודה| פחות מכזית אם פוטר מיני מאכלים אחרים ספק ברכות להקל במקום מנהג| חיים בתוך הסעודה לאחר שהפסיק מלאכול לחם105 גליוןמיום א'י\"ט סיון תשפא חותן המלך חמיו של מרן זצוק\"ל הגאון המקובל רבי אברהם מ. הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"אלעילוי נשמת פרשת בלק עיקר וטפל ביין ובלחם ודברים הבאים בתוך הסעודה א. יין פוטר את המשקים מדין עיקר וטפל \"אמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל (מא:) איתא בגמרא מסכת ברכות ויין פוטר כל מיני משקין\". ויש להבין מה הכוונה \"יין פוטר כל מיני משקים\". ולכאורה לפי מה שכותבים כל הראשונים יין פוטר את כל המשקים מדין 'עיקר וטפל'. שמחמת שהיין הוא חשוב לפיכך פוטר את כל המשקים שהם טפלים לו. והנה זה חידוש מאוד גדול, כיון שבדיני עיקר וטפל צריך שיהיה קשר מסויים בין העיקר לטפל, או שאוכל אותם ביחד, או שאוכל את הטפל הרי הוא אותו הדין שהיין פוטר את כל מיני המשקים. שהיין הוא העיקר המשקים. ואף אם ישתה את שאר המשקים לאחר כמה דקות משתיית היין מחמת העיקר. אבל כאן הלא אין כל קשר בין שתיית היין לשתיית שאר ושאר המשקים הם הטפלים. הרי לנו שיש ביין דין מיוחד, שהטפל בא מחמת החשיבות בעלמא, וכיון שהיין חשוב ושאר המשקים אינם חשובים, לכן היין פוטר את כל מיני המשקים. ב. יין פוטר גם מברכה אחרונה הדין שיין פוטר את כל מיני המשקים, דעת רוב הראשונים וכך פסק מרן , שהוא גם בברכה ראשונה וגם בברכה אחרונה. (סימן רח סעיף טז)השלחן ערוך אולם זה דוקא אם שתה רביעית יין. אכן אם שותה פחות מרביעית יין, אמנם יש בזה מחלוקת בזה, אך להלכה נפסק שברכת היין פוטרת את שאר ארוך, ולהלכה נוקטים שאם שתה פחות מרביעית יין ושאר משקים שתה משקים אף אם שתה יין פחות מרביעית, אולם בברכה אחרונה יש בזה דיון יותר מרביעית הרי שמברך 'בורא נפשות'. ג. שתה יין פחות מרביעית אם פוטר מברכה אחרונה אם שיעור שתייה (ראה בית יוסף סימן רי ובשלחן ערוך סעיף א) יש מחלוקת ראשונים הוא ברביעית או בכזית או בכביצה. והנה אם שתה יין בשיעור של כביצה, (שם בשער הציון אות ע)ולאחר מכן שתה שאר משקין, מסתפק המשנה ברורה יכול לברך 'נפשות', ואם יברך 'נפשות' מספק זוהי ברכה לבטלה, כיון שאין כיצד עליו לברך. משום שאם נאמר שחייב בברכת 'על הגפן' ממילא אינו עליה כל חיוב. ולמרות ששתה רביעית משאר משקים, כיון ששתה לפני כן יין אם חייב לברך 'על הגפן' ממילא אין עליו חיוב כלל של ברכת 'בורא נפשות'. והספק הזה תלוי זה בזה.וטפל חכמים לא תיקנו לברך ברכת הנהנין על הטפל. או שמא כאשר יש אין מברכים על הטפל, ויש שני דרכים בטעם הדבר, או שכאשר יש עיקר והנה, אני כתבתי יסוד גדול בדיני עיקר וטפל. שהנה כאשר יש עיקר וטפל דן (או\"ח סימן כז ס\"ק ט) עיקר וטפל ברכתם נעשית כברכה אחת. החזון איש בזה, וגדולי האחרונים מביאים לכך הוכחות מהראשונים שעיקר הטעם הוא שאין הכוונה שהטפל אינו חייב בברכה, אלא ברכתו נעשית אחת עם ברכת העיקר. והנה, אם שתה יין בשיעור של כביצה ושאר משקים יותר מרביעית, חייב בברכה אחרונה, וכיון שעל היין אינו יכול לברך מחמת הספק, ממילא ידי חובה מחמת היין, אולם ידי חובת ברכה אחרונה עדיין לא יצא, והרי הוא בירך ברכה אחרונה על שאר המשקים, כיון שאמנם בברכה ראשונה יצא את שאר המשקים. אולם אם באמת אינו חייב בברכה על היין, הרי שלא ולכאורה אילו היה חייב בברכת 'על הגפן' היה מברך ברכה זו והיתה פוטרת חייב לברך על שאר המשקים את ברכתן – 'בורא נפשות'. ומכל זה רואים שיין הוא דין מיוחד מאוד, ודינו שונה מכל דיני עיקר וטפל, וכל מה שפוטר את שאר המשקים הוא מחמת חשיבות. ד. פת פוטרת כל מיני מאכל דהיינו שלשיטת רבי חייא אם אכל כזית לחם ולאחר מכן רוצה לאכול פרי בסוגיית הגמרא שם אמר רבי חייא דין נוסף, \"פת פוטרת כל מיני מאכל\". אינו חייב לברך על הפרי, כיון שברכת הפת פוטרתו לגמרי. מדין עיקר וטפל. הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא אולם בהמשך הסוגיא איתא: \"אמר רב פפא הלכתא, דברים הבאים מחמת מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן\". ויש שם משקים, גם אם השתייה שלהם אין לה כל קשר ליין עצמו, הוא הדין בפת רב פפא לחלוק על רבי חייא, שלדעת רבי חייא כשם שיין פוטר כל מיני בסוגייא כמה פרטים להבין מה הכוונה 'באים מחמת הסעודה'. וכוונתו של שברכתה פוטרת את כל מיני מאכלים הבאים בתוך הסעודה ואין הבדל הדין שונה, ורק דברים הבאים מחמת הסעודה הם נפטרים בברכת הפת, מחמת מה הגיעו, אם מחמת הפת או לא. אולם דעת רב פפא היא שבפת וכל השאר לא. וראיתי כמה רבנים בדור שלנו שפירשו את הסוגייא שם לא נכון, וחשבו להעמיד את הדברים כמו רבי חייא, אך להלכה אינו כן, ודברי 'רבי חייא נדחו, וכל הראשונים פסקו כרב פפא, וכמו שכתוב בגמרא 'הלכתא שכן היא ההלכה. ה. אכילת פת פחות מכזית אם פוטרת ודוגמא להלכה זו, היא במי שבירך 'המוציא' ואכל חתיכה קטנה של לחם - על פי ההלכה על אכילה פחות מכזית אינו חייב אף בנטילת [ פחות מכזית ולאחר מכן רוצה לאכול בשר, שלדעת רבי חייא ] .)(ראה סימן רי סעיף אידיים כל מיני משקים, הוא הדין בפת, שגם כשאוכל מעט פוטר בברכתו את כל אינו צריך לברך על הבשר, כיון שכמו שביין אם שותה מעט כבר פוטר את מיני מאכל. לעומת זאת לרב פפא כיון שאין לאכילתו שם של 'סעודה', ואכילת פת פחות מכזית אינו נקרא סעודה, ועל כן אין ברכת הפת הזו פוטרת את אכילת הבשר. ) (ח\"ג עמוד שלט כותב ] - להגאון הרב משה לוי זצ\"ל[ 'ואמנם בספר ברכת ה ומביא כמה נימוקים לכך. והאמת שיש בזה מחלוקת באחרונים, וצריך לדון שאף אם אכל פחות מכזית לחם אינו חייב לברך על הבשר הבא לאחריו, מה מתכוון המגן אברהם בנושא הזה, ויש גינת ורדים ואבן העוזר ועוד. שיין פוטר כל מיני משקים אף אם שתה פחות מרביעית, הוא הדים לפת אם ואכמ\"ל. ואחת הראיות שהביא לדבריו, היא שדין הפת הוא כמו יין, שכשם כותבים שהלכה (ד\"ה אייתו) אכל פחות מכזית היא פוטרת. והרי התוספות שם כרבי חייא היא רק לגבי יין, אך לא לגבי פת, ועל כן אם אוכל פחות מכזית פת ולאחר מכן רוצה לאכול תבשילים, אף כאלו שהדרך היא לאוכלם עם פת, צריך לברך עליהם בנפרד. ו. טעם הדין שפת פוטרת את כל מיני מאכל לפניהם ולא לאחריהם. ויש בזה כמה וכמה מחלוקות ושיטות בראשונים תבשילים שאותם אוכלים בסעודה, ועליהם נאמר שאינן טעונים ברכה לא הנה רב פפא אומר \"דברים הבאים מחמת הסעודה\" – ולכאורה הכוונה היא שיש בזה נפקא מינה להלכה. הנה יש בהרבה בתים שכאשר הם מתחילים לאכול כל המאכלים כבר המרוקאים כך נוהגים, [ שקודם כל בוצעים על הלחם נמצאים על השלחן. אולם כיום נהוג בהרבה בתים]ואוכלים עמו סלטים שיש על השלחן, ורק לאחר מכן מגישים את המנות וכיום בארץ ישראל כמעט כולם עושים כך הבאות בנפרד. ואכילת הסלטים עוזרת לצאת ידי חובת ברכת המזון כיון - ובסעודות שבת [ , והנה לאחר שאכל פת עם הסלטים מגישים שסלטים אוכלים עם לחם, ואוכל כזית לחם לכל הפחות]מתכוון לאכול לחם כלל עד סיום הסעודה, ורוצה לאכול רק מהתבשילים לשלחן דגים, ודעתו שלא לאכול לחם עם הדגים, ודעתו גם ברורה שאינו צריך לאכול אף יותר מכביצה המוגשים לשלחן, יש לדון אם צריך לברך על התבשילים הבאים לאחר שסיים מלאכול לחם, או לא. ושאלה זו תלויה במחלוקת הראשנים. שיטת שהסיבה שהפת פוטרת היא מחמת שהיא עיקר וטפל. (ברכות שם ד\"ה אין) רש\"י דהיינו שאליבא דרש\"י לגבי הפרט הזה, רב פפא מודה לרבי חייא, שפת פוטרת מדין עיקר וטפל. וביאור הדבר, שבדרך כלל רגילים לאכול תבשילים הרי שעליו לברך עליהם בנפרד, משום שאין הפת פוטרת את התבשילים עם פת, ממילא נעשים טפלים לפת. ולפי זה אם אוכל את התבשילים לבדם, הללו. שרוצה לסיימה, שצריך לברך עליה בנפרד 'שהכל'. כיון שכל זמן שהיו לו על הגבינה מדין עיקר וטפל. והנה נגמרו לו המציות אבל נשאר לו גבינה ודוגמא לדבר, במי שאוכל מציות עם גבינה למשל, שמברך על המציות ולא מוזנות הם פטרו את הגבינה, אך כאשר נגמרו לו המזונות ממילא הסיח - זה שהיה עליה [ , וצריך לברך דעתו מהמזונות, וכעת הגבינה כבר לא טפל אלא עיקר]...'בתחילה שם של טפל אין הכוונה שיש עליה חותמת 'טפל 'שהכל' על הגבינה. וכן הוא הדין בנידון דידן לפי רש\"י בפת ותבשילים. ז. פת פוטרת מדין 'סעודה' חולקים על רש\"י. וסבירא להו שפת פוטרת אין (שם) לעומת זאת, התוספות - רש\"י ותוספות לא מדברים [ .'הכוונה מדין עיקר וטפל אלא מדין 'סעודה בנושא שלנו ממש, אלא רק בפרשנות כיצד לבאר את הדין שפת פוטרת, . ואמנם התוספות שם מקצרים ]ועל פי זה יש להסיק את הדין לנידון דידן מסבירים (למסכת ברכות שם) בלשונם, אבל בחידושי הרא\"ה ובחידושי הריטב\"א שזהו דין מיוחד בסעודה, שכל מה שקשור לסעודה, היינו שדרך לאוכלו בתוך הסעודה כמו תבשיל וכיו\"ב, ואינו נספח כמו קינוח סעודה, ממילא הוא שייך לסעודה ונפטר בברכת הפת. יש תוספות למסכת ברכות שחיברו רבינו יהודה שירליאון שהיה רבו של האור זרוע, וכל מי שלומד את התוספות שלו רואה שזה ממש כמו התוספות שלנו, אלא שהוא יותר מאריך. והתוספות שיש בידינו על הדף הוא כעין תקציר של התוספות של רבינו יהודה שיריליאון. וגם הוא חולק על רש\"י, ומבאר את כל הנושא, וכדבריו סברו רוב הראשונים. ולפי דבריהם, אם סיים מלאכול לחם בתוך הסעודה, ורוצה לאחר מכן להמשיך ולאכול תבשילים המוגשים לשלחן, הרי שאינו מברך עליהם, (סימן קעז סעיף א) להלכה. משום שנפטרו בברכת הפת. וכך פוסק מרן השלחן ערוך ח. תבשילים של דייסא ואורז והנה כל האמור הוא במקום שמגישים לפניו תבשילים כמו בשר ודגים, אולם אם מגישים לפניו אורז הדין שונה במעט. משום שבשר ודגים יש שאוכלים אותם עם לחם ויש שאינם אוכלים אותם עם לחם. לעומת זאת אורז, שהוא מעשה קדירה, הרי בדרך כלל זה כמו לאכול לחם עם לחם, דייסא, כיון שאין דרך לאכול דייסא עם לחם משום שהיא עצמה מין דגן, נהמא בנהמא, וכל שכן דייסא. ואכן יש כמה ראשונים שכותבים בפירוש ואין דרך לאכול דגן עם דגן. אין דרך לאכול אורז או דייסא עם לחם. מביא מחלוקת הראשונים בזה, וכותב בשם מהר\"י (סימן קעז)מרן בבית יוסף אבוהב שיותר טוב לאכול את הדייסא עם לחם. ומרן בשלחן ערוך לא כותב את החומרא הזו. ולכאורה יש לשאול למה מרן לא כתב פרט זה בשלחן כיון שלפי הסוברים שצריך לברך ברכה נוספת על דייסא הסיבה לכך היא ערוך. ויש לומר כנראה שלאחר שלמד את הדברים שוב ראה שזה לא יעזור, משום שאינה טפילה לפת, ואם כן מה יעזור שיאכל פת עם דייסא, שהרי הדייסא לא נעשית בכך טפילה לפת. והרי זה כמו דברים שאין דרך לאוכלם עם פת כלל, כקינוח סעודה וכיו\"ב. ועל כן מרן השמיט הלכה זו. למעש, מרן בשלחן ערוך לא מאריך בביאור הלכה זו, ולפי האמור יש להבין : \"דברים הבאים בתוך הסעודה (שם)את פשט ההלכה. וז\"ל מרן בשלחן ערוך אם הם דברים באים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן. ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן\". גם לעניין האורז וכל מיני מאכלים כיו\"ב. שלא חייב לאוכלם עם לחם, מה ורואים שמרן השלחן ערוך הכניס בפסק ההלכה גם את הדייסא, ומזה נלמד גם שזה לא יעזור כל כך וכמו שנתבאר. ט. חידושי הריטב\"א למסכת ברכות יש מחלוקת מי חיבר את חידושי הריטב\"א למסכת ברכות. הראשון שהוציא לאור עולם את הספר הזה היה בעל ה'שיטה מקובצת', רבינו ידעו שזה שייך להריטב\"א, והמשנה ברורה מזכיר את הספר הזה תחת השם בצלאל אשכנזי, שחי מעט קודם תקופת מרן השלחן ערוך. ובתחילה לא 'שיטה מקובצת'. אבל אחר כך התברר על פי הסגנון שאינו בעל השיטה כיון שהריטב\"א היה תלמידו של הרא\"ה, ובדרך כלל כשהריטב\"א מזכיר את מקובצת בעצמו אלא מהראשונים, והשאלה היא אם זה הריטב\"א או אביו. הרא\"ה כותב עליו \"מורי הרב\", ובחידושים אלו למסכת ברכות כתוב שם \"הרא\"ה\" בסתם, ללא כל תואר, ומשמע שאינו תלמידו, אולי חבירו. מאידך גיסא, יש כמה פעמים שכתוב בחידושים אלו \"כמו שכתבתי בחידושי במסכת פלונית וכו'\" וכיו\"ב, ונמצא כן בדברי הריטב\"א במסכתות אלו. וזה מוכיח לכאורה שזה הריטב\"א בעצמו. אולם פעמים ויש סתירות בדבריו לחידושי הריטב\"א במקומות אחרים. המו\"ל החוקר שחקר את כל הנושא היה הרב הרשלר זצ\"ל, שהיה חוקר גדול ותלמיד חכם מופלג, הוא הסתפק בזה מאוד. בתחילה אמר שהמחבר הוא רבי אברהם אלשבילי – אביו של הריטב\"א, לאחר מכן אמר שהוא הריטב\"א בעצמו. ועל כל פנים אין זה משנה בהרבה כיון שהוא ראשון. וברוב הדברים במסכת ברכות בחידושי הריטב\"א הללו, ובחידושי הרא\"ה שנדפסו בדור האחרון נראה שהלכו באותה הדרך ובאותה השיטה. וודאי שהיו רב ותלמיד או חברים. י. דין ב'חפצא' ולא ב'גברא'... זכורני שפעם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה יושב לאכול, והיה שם אחד מבני המשפחה שהיה אוהב לומר סברות.. והנה סיימנו את המנה הראשונה והתחלנו מדברים בדברי תורה, ושאל את אאמו\"ר, שהוא רוצה לאכול זיתים אם צריך לברך עליהם או לא. והנה בתחילה הוא שאל אותי, ואמרתי לו שלא צריך לברך, כיון שזיתים אוכלים אותם כשהם כבושים, וכבוש כמבושל, ועל כן אין לברך עליהם, וכמו כן הדין הוא לגבי מלפפון חמוץ וכיו\"ב, כיון שהדרך לאכול זיתים ומלפפון חמוץ עם לחם ולא כך לבד. אבל הוא הוסיף לשאול, הלא עכשיו אוכל את הזיתים ללא לחם. ואאמו\"ר כששמע אותו אמר לו \"זה לא דין ב'גברא' זה דין ב'חפצא'\"... וכוונתו היתה לומר, שאין הדבר תלוי באדם האוכל אם אוכל את הזיתים עם לחם או לבד, עצם הדבר שמנהג העולם לאכול את הזיתים עם לחם על כן אינו - אכן בדיני ברכות יש הרבה מקומות שהדין נמדד [ צריך לברך עליהם .].לפי האדם. נמלך וכיו\"ב יא. אכילת ירקות חיים ללא תיבול לאחר שסיים לאכול לחם יש שאלה מאוד מצויה במיוחד בשנים האחרונות, שמביאים לשלחן ומוסיפים להם מעט לימון או מלח, ולאחר שאוכלים את המנה הראשונה סלטים, וחלק מהסלטים הם פרוסות של ירקות חתוכים שאינם מבושלים, , ואמנם ]...' - יש כיום מילה חדשה 'מנשנשים[ לוקחים מהסלטים הללו הראשונה לאחר אכילת הסלטים, שצריך לברך על הקינוח, כיון שהקינוח רק לתענוג. וכמו שלו יצוייר ואדם יאכל את הקינוח סעודה שלו קודם המנה אנן סהדי שהסיבה שאוכלים את הסלטים הללו הוא לא מחמת רעב, אלא אנחנו לא בוחנים ליבות וכליות, אבל אם נשאל כל אחד מהאנשים האוכלים הזה לא חייב להיות בסוף הסעודה בשביל לברך עליו. אכן יש והקינוח הזה בא לפתוח את התיאבון, פעם הייתי עם אאמו\"ר - אנחנו אוכל לחדר. והמנה הראשונה היתה חצי אשכולית בתיבול מסויים, ולאחר למסור שיעור, ולאחר השיעור חזר לחתונה, והיה שם בית מלון והעלו לו מרן זצוק\"ל בלונדון בחתונה של אנשים נכבדים מאוד, ולאחר החופה נסע [ ואכל מיד מהמנה הראשונה, ואני שאלתי אותו מיד מה מכן מגישים את המנה הראשונה. ואאמו\"ר לא אכל מהאשכולית]..לא רגילים בזה הדין במי שאוכל את האשכולית אם צריך לברך עליה, שהרי כבר אכלו מהלחם. ואמר לי שיתכן מאוד שאינם צריכים לברך, כיון שלכאורה עיקר אכילת האשכולית היא כדי לפתוח את התיאבון. וכמו כן ראיתי באיזה זאת אם הוא בא רק לתענוג שאת הקינוח סעודה הגישו בתחילת הסעודה דא אין לברך על מאכלים אלו, כיון שנחשבים שבאו מחמת הסעודה. לעומת התיאבון. ועל כן אין מברכים עליהם. וכבר רבותינו הראשונים כתבו שבכגון מקומות שמביאים בתחילת הסעודה ליקר קטן, ואומרים שנועד לפתוח את , מברכים עליהם כאילו הוגשו ]...הפכו סדרי בראשית, וחילופיהם בגולם[ .לאכילה בסוף הסעודה יב. אכילת סלטים בתחילת הסעודה ככלל לדעתי ראוי מאוד בשבת לאכול סלטים בתחילת הסעודה, כיון שבכך הוא ודאי יאכל כביצה פת בכדי אכילת פרס. והיינו שאם אין סלטים לא תמיד שמים לב לאכול כביצה פת, וגם אם לבסוף יצטבר כמות פת שאכל, על כל פנים לא היה זה בכדי אכילת פרס, כיון שעובר זמן ארוך ביניהם. וממילא כל ברכת המזון אפשר ותהא ברכה לבטלה ובנוסף לא קיים מצות סעודת שבת. יג. הראיות מליל הסדר ודחייתן דברים שפעמים ואנשים אוכלים אותם עם פת ופעמים אוכלים אותם ללא לברך על אכילתם. ואין מקום לומר בזה 'חפצא' או 'גברא' וכנ\"ל, כיון שאלו לפניהם את המנה הבאה לא היו אוכלים את הסלטים הללו, לכאורה צריך שסיימו מלאכול לחם, כיון שאינו אלא סתם לתענוג, שהרי אם היו מגישים אשר על כן לפי המבואר, אותם האוכלים ירקות חיים בתוך הסעודה לאחר פת, דהיינו שפעמים נחשבים לחלק מהסעודה, ופעמים לתענוג בעלמא. והכל תלוי באדם. וחשבתי להביא לזה ראיה מליל הסדר, שאוכלים כרפס בטיבול ראשון על המרור, ולכאורה הלא את המרור אנחנו אוכלים לאחר בציעת המצה, כדי לפטור את המרור, ומשמע שאילולא הטיבול הראשון היה צריך לברך ובכל זאת צריך לפטור אותו בברכה, ורואים מדבריהם, שהרי המרור אין אוכלים אותו מחמת הסעודה אלא מחמת המצוה, וכיון שלא בא מחמת הסעודה נראה מדברי הראשונים הללו שאומרים שברכת 'האדמה' של הכרפס פוטרת, היא משום שאם לא היינו מברכים ברכה זו היה צריך לברך על המרור. אולם אין זו ראיה, כיון שליל הסדר שונה משאר לילות, שהרי אילולא המצוה לא היה אוכל את המרור, ואם הדבר היה תלוי באדם היה אוכל מיד לאחר אכילת המצה את התבשילים, אם כן המצוה הופכת את אכילת המרור לדברים הבאים שלא מחמת הסעודה, כיון שחייבים לאכול את המרור לאחר אכילת המצה שכתוב \"על מצות ומרורים יאכלוהו\" – אבל אין הדבר תלוי ברצון האוכל או מחמתו, ועל כן צריך לברך 'האדמה' על המרור, ומשכך מברכים על הכרפס עבור המרור. שחז\"ל תיקנו אכילה בכרפס, (פרק ח מהלכות חמץ ומצה הלכה ב)אכן שיטת הרמב\"ם והיינו שאוכלים כזית כרפס, ומברכים עליו 'בורא נפשות'. ולכאורה אם מברך 'בורא נפשות' ממילא הוי סילוק, והמרור יש לו דין חדש לגמרי, וכך . ולהסוברים כן יש לשאול לכאורה מפני מה (שו\"ת סימן עב)אכן כותב הרשב\"א אין מברכים 'האדמה' על המרור? והתשובה לכך הם כותבים בפירוש, שהוא מחמת שהמרור בא בתוך הסעודה. אם כן לכאורה נלמד מדבריהם לנידון דידן, לגבי אכילת ירקות חיים לאחר שסיים לאכול לחם, שלא יצטרך לברך עליהם כיון שבאים בתוך הסעודה. אולם גם זו אינה ראיה, משום שמכיון שמחוייב לאכול את המרור בתוך , וכיון שלא יכל לאכול את המרור קודם, ] - לאחר אכילת המצה[ ממילא נחשבת לאכילה שהיא תוך הסעודה ועל כן אינו חייב לברך. לעומת הסעודה זאת בנידון דידן של ירקות חיים יהיה צריך לברך. וכפי שנראה מליל הסדר לפי כל הצדדים אין מקום להביא ראיה ברורה לאף צד. יד. ספק ברכות נגד המנהג הביא מה שכתב בשו\"ת בית דוד (בברכי יוסף סימן קעז סק\"א) ולהלכה מרן החיד\"א שבנידון דידן של אכילת ירקות חיים לאחר שגמר לאכול את (חאו\"ח סימן פה), הלחם, צריך לברך עליהם. וצריך לשים לב לזה, כיון שאין בזה הבדל אם אוכל את הסלט לתענוג לאם אוכל אבטיח לקינוח סעודה שמברך עליו. אכן בסלטים המבושלים או כבושים, כגון זיתים וכיו\"ב עליהם לא צריך לברך, משום שכבוש כמבושל, ועל תבשיל אין לברך באמצע סעודה, משום שרגילים לאוכלו עם לחם. וכמו שנתבאר לעיל. אכן יש חולקים על מרן החיד\"א בזה, אך כיון שמרן החיד\"א מוסיף שם שכך הוא גם המנהג, אין אומרים בזה ספק ברכות להקל נגד המנהג. טו. ירקות חיים וסלט חי - ואין בעיה בשבת למלוח וצריך לדעת שהדין הזה הוא בירקות חיים עם מעט לימון או מלח, וכמו [ שהרבה אוכלים חתיכות צנון עם מעט מלח , שעליהם צריכים לברך אם סיים לאכול לחם. ]את הצנון כך מדין כבישה אולם סלטים חיים הרי הם כמו זיתים וכיו\"ב, כיון שהרגילות היא לאוכלם עם לחם. ויתכן שאם יתבלו את הירקות החיים הללו הרי שהם הופכים להיות כסלט, ואין לברך עליהם. טז. אם הירקות החיים הם מאותו המין שאכלם כשהם מבושלים ואף אם יבוא השואל ויאמר, בכגון אם אכל דג מבושל עם חתיכות עגבניה, ולאחר שסיים את אכילת הלחם והדג וכו' רוצה לטעום עגבניה חיה מהשלחן, שגם בזה צריך לברך על העגבניה השניה 'האדמה', וכך כותב מרן החיד\"א שם, למרות שזה הרי מאותו המין, ומה ההבדל ביניהם. אכן והזכרונות (סימן קעז סעיף ח) והחסד לאלפים(ש\"א פרשת נשא אות יא) הבן איש חי חולקים על מרן (סימן מח) וכן בשו\"ת זכור ליצחק (לרבי אליהו מני עמוד נט)אליהו טוען שמה שהחיד\"א (ח\"א סימן קעז) החיד\"א בפרט הזה. אבל הפתח הדביר מאותו המין שאכלו קודם לכן, שגם עליו אמר החיד\"א שיש מנהג לברך. כותב שצריך לברך על ירקות חיים כיון שזה בא לתענוג, היינו גם כאשר הם ועל כן לא יהיה מקום לאמר ספק ברכות להקל. כמו שכתבו (ח\"ה סימן יט) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מכריע להלכה בשו\"ת יחוה דעת מרן החיד\"א והפתח הדביר, שבמקום שיש מנהג אין אומרים ספק ברכות להקל. וצריך לברך. יז. להימלט מן המחלוקת והנה, אני מציע לצאת מידי ספק, שהנה כל החולקים על מרן החיד\"א הוא במקום שאכל מאותו המין, אבל בעצם הדין לברך אם לא אכל מקודם הם לא חולקים עליו. על כן אם אכל כבר מאותו המין כאשר הוא מבושל, שיקח ירק ממין אחר ויברך עליו, ויכוון להוציא את העגבניה, וכך להינצל מן - ויכול לקחת חתיכת אבטיח ובזה הוא עושה טוב לכולי עלמא, [ .המחלוקת ואולי תהיה לו תערובת של טעמים, אבל כיום הדור ממילא השתנה לגמרי, . ]..ואנשים אוכלים דברים אשר לא שערום אבותינו בשר עם סוכר וכיו\"ב צליית וחימום דגים ובשר בתנור אחד האם מותר לצלות או לחמם דגים ובשר בתנור?שאלה: אין לאכול דגים ובשר מפני הסכנה. ולכן לכתחלה אין לצלות או תשובה: לחמם דגים ובשר ביחד בתנור אחד, אפילו אם מונחים במגשים ותבניות נפרדות, מפני שהזיעה עולה מן הבשר לדגים ומהדגים לבשר. ומכל מקום בדיעבד, יש להקל. מקורות: בגמרא (פסחים עו:) ובשלחן ערוך (יו\"ד סי' קטז ס\"ב) מבואר שאין לאכול דגים ובשר מפני הסכנה. וכתב הרמ\"א שאין לצלות בשר עם דגים משום ריחא, מיהו בדיעבד אינו אסור. ואמנם רבים מהפוסקים כתבו להחמיר לאסור אפילו בדיעבד. וע\"ע בשו\"ת יביע אומר ח\"ד (סי' ד' אות ד') ובהליכות עולם ח\"ד (פרשת אחרי סי\"א). אולם מרן הגר\"ע יוסף במאור ישראל (פסחים עו:) כתב להקל בדיעבד כדברי הרמ\"א, מכמה נימוקים. ע\"ש. אכילה בפארקים ומסעדות שהשלחנות ברחוב העיר בני משפחה היוצאים לפארק ורוצים לאכול שם, וכן האוכלים שאלה: במסעדות שהשלחנות מונחים ברחוב העיר, האם יש להמנע מכך מדין \"האוכל בשוק פסול לעדות\"? אין לאכול בשוק בפני המון העם, תוך כדי תשובה: הליכה. אולם אם אוכל בדרך כבוד, שיושב ואוכל, אין בכך חשש. לפיכך האוכלים בפארקים ציבוריים וכן במסעדות וחנויות פלאפל שהשלחנות בקרנות הרחוב, מאחר ויושבים ואוכלים בדרך כבוד, אין צריך להמנע מכך. ומכל מקום תלמיד חכם לא יאכל שם. מקורות: בקדושין (מ:) איתא, 'האוכל בשוק פסול לעדות'. אולם הרמב\"ם (פי\"א מהלכות עדות ה\"ה) ומרן בשלחן ערוך (חו\"מ סי' לד סי\"ח) כתבו דהיינו אנשים שהולכים ואוכלים בשוק. ולפי זה כל שאוכל מאכלו בישיבה בדרך כבוד, אין חשש. וכ\"כ היעב\"ץ (קדושין מ:), ועוד אחרונים (הובאו בשו\"ת חקרי הלכה חאו\"ח סי' ד). ומכל מקום לתלמיד חכם, כתב הרמב\"ם בהלכות דעות (פ\"ה ה\"ב) שהחכם לא יאכל בשוק אלא במקום צורך גדול, שלא יתגנה בפני הבריות. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א ההוכחה מבלעם הרשע להלכה \"בדור הקודם חי תלמיד חכם ושמו הגרי\"מ טיקוצ'ינסקי זצ\"ל, שחיבר קונטרס דקות לאחר השקיעה. 'בין השמשות' בו דן בנושא של שיטת רבינו תם באורך. והוא עשה תצפיות וכו' 72 והעלה לדעתו שצאת הכוכבים בממוצע אינו לפני ראה בספרו עמ' מט ועמ' [ .ושיטה זו היא לא לפי הגאונים ולא לפי רבינו תם . וכדי להוכיח דבריו כתב פלפול גדול, ע\"ש.]סו והנה הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק\"ל כתב בנושא הזה שתי תשובות בשו\"ת 'אור לציון' ח\"א (יו\"ד סימן י, וע\"ע בחלק או\"ח סימן כ), ואלו הן תשובות דקות 27 השמשות אינו מתחיל מיד לאחר השקיעה. ושם מאריך בענין זמן תפילת מנחה, לאחר השקיעה. ולהצדיק דבריו כתב, שיש לנו טעות בקביעת השקיעה, או שבין שכתבן בעצמו, ובהם גם הוא מסכים לשיטה זו שצאת הכוכבים היא ואמנם [ . דקות לאחר השקיעה27 ומסיק להלכה שם אף להקל להתפלל עד דקות לאחר השקיעה 27 הגרי\"מ טיקוצ'ינסקי והגרב\"צ אבא שאול אמרו שרק ].הוא לילה, אך כל אחד מהם הוא מסיבות שונות. ע\"ש. ואכמ\"ל למעשה, שיטות אלו הנם נגד כל הפוסקים, ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה כשיטות הללו, אך אין בכוחנו להמציא שיטות חדשות, גם אלו המבוססות על מתריע, שיש לנו את שיטת הגאונים, ומאידך שיטת רבינו תם, וכל אחד ינהג ראות עיננו, אלא רק מה שנמצא בספרי הקדמונים. וזכורני שבשנת תש\"ן התעורר פולמוס גדול בעקבות אחד מפסקי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל (ראה 'טהרת הבית' ח\"ב עמוד רסה). ושלחני אאמו\"ר לדון בנושא אצל כמה מגדולי הדור ההוא, כדוגמת הגרש\"ז אויערבאך, הגרי\"ש אלישיב, הגר\"י צדקה זצ\"ל. וכן הלכתי אל הגרב\"צ אבא שאול ושוחחנו בענין הזה, 27 ובתוך הדברים שאלתי על מה שנתפרסם בשמו להתיר להתפלל מנחה דקות לאחר השקיעה, והאיך מתיר כן. וענה לי, שתפילת מנחה היא מדרבנן דקות ומשום כך יש להקל. וחזרתי ותמהתי, שהלא יש בזה חשש של ברכה לבטלה, 27 והיא איסור דאורייתא?! ואמר, שגם לשיטתו שמותר להתפלל לאחר מהשקיעה, דעתו היא שצריך לעשות תנאי, שאם מותר להתפלל מנחה תפלה זו ערבית ויעשה שוב תנאי, שאם התפלה הקודמת היתה מנחה, תהא תפלה זו תהא תפלת מנחה, אך אם לא, תהא תפלה זו תפלת ערבית. ולאחר מכן יתפלל ערבית, אך אם התפלה הקודמת היתה ערבית, תהא תפלה זו תשלומין למנחה. ובזה יצא ידי חובה לכו\"ע. דקות אין אפשרות 13.5 אך אאמו\"ר לא הסכים עם הרעיון הזה, כיון שלאחר להתפלל מנחה כלל. אכן אם הגיע סמוך לסוף הזמן ההוא, יתחיל להתפלל, למרות שלא יסיים עד סוף הזמן. והדין הזה הוא רק לגבי תפלה שהיא בקשת רחמים. אך לגבי דינים אחרים כגון קריאת מגילה אם במהלך קריאתו יגיע זמן צאת הכוכבים אף לא יתחיל לקרוא כלל. אותו הגרי\"ח בשו\"ת 'רב פעלים' (ח\"א סימן ה). ויש הוכחה לכך מבלעם הרשע, ודין זה שאפשר להתחיל להתפלל למרות שיעבור הזמן במהלך התפלה פסק שכתוב עליו (במדבר כד, טז): \"יודע דעת עליון\". ודורשת הגמרא (ברכות ז.) כתוב (תהלים ז, יב): \"ואל זועם בכל יום\". והקב\"ה זועם במשך \"רגע כמימריה\" שבגאוותו ובגסות רוחו התפאר שיודע לכוון את הרגע בו הקב\"ה זועם, שהרי ובו ברגע יקלל את עם ישראל. ובאמת באותם הימים שבלעם הלך לקלל, הקב\"ה לא כעס כלל. וכמו שכתוב (במדבר כג, ח): \"מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'\". והקשו התוספות שם (ד\"ה שאלמלי), מה היה יכול להספיק להגיד ב'רגע'? ומתרצים התוספות שני תירוצים: א. שיכול היה לומר \"כלם\" שהוא אורך זמן של \"רגע\". ב. שברגע שהקב\"ה יכעס הוא יתחיל לקלל וימשיך אף לאחר שהקב\"ה יפסיק לכעוס אבל הקללה נשארת. ע\"ש. ומוכח מתירוצם השני שאם מתחיל את התפילה בזמנה, אף אם ממשיך לאחר הזמן, עדיין נקרא על שם תחילתו. ואשר על כן יש להתיר להתחיל להתפלל סמוך לסוף הזמן הרב יצחק מאזוז למרות שלא יסיים את התפילה עד סיום הזמן\". בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"180.pdf","content":"הדלקת נרות מפני החשד| הדלקת נרות חנוכה לבחורי ישיבות הנמצאים בישיבה| ' 'טפח הסמוך לפתח| היכן הוא מקום הדלקת נר חנוכה הנושאים: | הדליק את הנר עם מעט מאוד שמן| הדלקת הנרות במקום שיש בו רוח| מניחה על שולחנו ודיו| המתגורר בבניין משותף היכן מדליק את הנרות| ' שכח לומר 'ועל הניסים| כוס של ברכת המזון בשבע ברכות| אמירת 'ועל הניסים' בתפילה ובברכת המזון| הדלקת נר חנוכה למתגורר בקומה גבוהה נשים אינן מברכות על ההלל וברכות קריאת שמע | אמירת ההלל בחנוכה| בתפילה180 גליון מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת מיום א' כ\"ד כסלו תשפ\"ג פרשת מקץ- חנוכה ענייני חנוכה מלוקט משיעוריו וכתביו של מו\"ר ועט\"ר בעל ה'הלכה ברורה' שליט\"אדוד יוסף הגאון הגדול רבי ראש בית המדרש 'יחוה דעת' ירושלים א. פתח הבית או פתח החצר איתא בגמרא \"נר חנוכה מניחו על פתח ביתו מבחוץ\". והנה יש כמה נקודות חשובות בזה שצריך לשים לב אליהם. ראשית, יש מחלוקת ראשונים לגבי אדם המתגורר בבית פרטי ויש לו חצר, היכן מדליק את הנרות. רש\"י פוסק שצריך להדליק בפתח הבית ולא בפתח החצר. לעומת זאת התוספות דעתם שיש להדליק בפתח החצר. אכן בדעת רש\"י עצמו יש מחלוקת נוספת. יש ראשונים שמשמעות דבריהם היא כאמור, שיש להדליק בפתח הבית ולא בפתח החצר. אבל הריטב\"א ורבינו ירוחם כתבו שמה שרש\"י כותב שמדליק בבית, אין הכוונה בפתח הבית ולא בפתח החצר, אלא שבפתח החצר מדליק מבפנים. בתוך החצר. כיון שבאופן כללי בית שאין לו חצר מדליקים בפתח הבית שהוא לכיוון רשות הרבים. אבל כשיש חצר סובר רש\"י צריך שזה יהיה בתוך החצר. אבל לא דוקא בפתח הבית. ב. טפח הסמוך לפתח כל העניין שמדליקים בפתח הבית לכיוון רשות הרבים, צריך שזה יהיה ממש סמוך לבית. אך השאלה היא, האם מה שכתוב שצריך שיהיה בטפח הסמוך לפתח - היינו בתוך המשקוף של הדלת. בפשטות לא צריך לומר כך, אלא גם אם זה ממש סמוך לבית, אפילו ברשות הרבים, דהיינו שהנר עצמו נמצא במקום שאינו רשותו, אך מכיון שהוא צמוד ממש לפתח, אז גם כן זה מועיל. אבל מאידך אנחנו יכולים ללמוד מזה, שאם מרחיק את הנר מהפתח, דהיינו שהנר נמצא ברשות הרבים בצורה כזו שאין לו שום שייכות אל הפתח, לא יוצאים בזה ידי חובה. פעם אחת הייתי הולך בדרך, ועברתי ליד דירות שישיבה ספרדית אחת שכרו אותם. וראיתי כמה בחורים שהניחו כיסא על המדרכה, ועליו הדליקו נרות, והם במעגל מסביב שרים 'יוונים, יוונים'... שאלתי אותם מה זה צריך להיות?! מי פוסק אצלכם הלכות, הרי זו ישיבה של ספרדים! אמרו לי שהמשגיח שאל את הגרי\"ש אלישיב, והגרי\"ש אלישיב הורה להם שגם הספרדים צריכים להדליק בברכה. ואז אחד מהם הוסיף, 'ואנחנו לא שומעים בקול אבא שלך'... ואז אמרתי להם, שאני לא מבין למה הם מדליקים כאן, למה שלא ידליקו באמצע הכביש, וכך יבואו מכוניות שלא יוכלו לעבור, יווצר פקק, ויהיה פרסומי ניסא גדול בזכות הפקק... הם לא הבינו מה אני רוצה. אבל הסברתי להם, שהרי לכל הדעות אם מדליקים ברשות הרבים רחוק מהפתח אין לזה שום שייכות לפתח, אם כן בצורה כמו שהם הדליקו לא יוצאים ידי חובה לכל הדעות. בכל אופן אמרתי להם שלום, והלכתי ונכנסתי לאיזה בית. הם ראו לאיפה נכנסתי. אחרי כמה דקות הם באו ודפקו בדלת שם, שאלתי מה הם רוצים, ואז הם אמרו שמיד צלצלו למשגיח וספרו לו שכך אמרתי. המשגיח אמר, אני ירוץ מיד לשאול את הרב אלישיב. הוא רץ ושאל את הרב אלישיב, והרב אלישיב אמר לו באמת שזה נכון, שאם הם הדליקו באמצע המדרכה רחוק מהפתח זה לא שוה כלום. נו, אמרתי להם אז עכשיו מה אתם רוצים ממני?! ואז הם אמרו לי, שהם רוצים לשאול אותי, אם לפי הרב אלישיב הם צריכים לחזור ולברך... ובאמת כולם יודעים דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מאז ומתמיד היתה, שבחורי ישיבות ספרדים פטורים לגמרי מהדלקה, ואפילו לא צריכים לשמוע משהו שמדליק. ג. הדלקת נר חנוכה לבחורי ישיבות יש ראש ישיבה אחד חשוב מאד שסיפר לי שברוך ה' יש לו ישיבה ספרדית כל כך מצויינת שגם אשכנזים באים ללמוד שם. והאשכנזים הולכים אחרי מנהג אבותיהם, ומדליקים בפתח של חדרי השינה שלהם. ואז הוא הציע, שהאשכנזים יקנו חלק בשמן ובפתילות לכל הבחורים בישיבה. ואז מתאספים כל הבחורים ושומעים את הברכות מהם ויוצאים ידי חובה. אבל זה לחומרא, אין שום בעיה לעשות לחומרא. ובאמת כמו כן גם הבחורים הספרדים אם הם רוצים להדליק בלי ברכה אין שום בעיה. אבל אינם חייבים אפילו לשמוע. וגם אינם צריכים ללכת הביתה ולהיות נוכחים בשעה שאבא שלהם מדליק, הם יכולים לשבת וללמוד. אבל אמרתי לראש ישיבה עוד דבר, כיון שהפנימייה שם היא באותו בנין של הישיבה, אפשר שיאספו כל הבחורים כסף ואחד מהם ידליק בתוך בית המדרש איפה שהם לומדים, ואז גם כן יכול לכוון להוציא את כולם ידי חובה. וזה גם ספרדי יכול לברך, לא צריך אשכנזי. כי יש כאן דין של בית כנסת. אמנם לגבי בית כנסת נחלקו הראשונים אם יוצאים ידי חובה. ויש ראשונים שסוברים שיוצאים בזה ידי חובה. אם כן לראשונים הללו בודאי שזה טוב. וגם לראשונים הסוברים שבבית הכנסת לא יוצאים ידי חובה, יתכן מאוד לומר שבבית מדרש של ישיבה שנמצא באותו בניין של הפנימייה זה כמו בית שלהם, וממילא בית כנסת כזה זה יהיה שונה משאר בתי כנסת ואולי יצאו ידי חובה. ד. שיהיה ניכר של מי הנרות הנה אם היה דר בעליה מניח בחלון של הבית הפונה לרשות הרבים. דהיינו יש בבנין שתי קומות, אחד גר בקומה ראשונה והשני בקומה השניה. זה שגר בקומה השניה כתוב שהוא מדליק בחלון. לכאורה מפני מה שלא ידליק גם כן בפתח החצר. יש בזה כמה פירושים בראשונים. מרן הבית יוסף כותב שהסיבה שלא מדליק בפתח של החצר, כי לא ניכר של מי הקומה הראשונה של מי הקומה השניה. לכאורה יוצא פה חידוש גדול, שאנשים שגרים בבניין משותף לא יכולים להדליק ביחד בכניסה לבניין, כי צריך שיהיה ניכר של מי הנרות. אבל זו לא כל כך ראיה. כיון שאפשר שכוונת מרן היא שיחשדו שהעליה בכלל לא הדליקה. אלא רק בעל הבית הדליק. אבל פה שאנשים רואים שיש כמה דירות ואנשים יודעים שזה לא אותו דייר, ממילא זה נקרא שזה ניכר. אם כן זה דומה למי שיש בביתו שני פתחים, שצריך להדליק בשניהם, מפני החשד. שלא יחשדו שהוא לא הדליק. אם כן גם כאן מי שגר בקומה שניה, כדי שלא יהיה חשד. ממילא יש לומר שכל זה הוא בזמנם שחצר או בית שיש לה שני פתחים, היה צריך להדליק בשניהם. אבל בזמנינו שכותבים הפוסקים שלא צריך להדליק בשניהם, כי בזמנינו בלאו הכי מדליקים מבפנים, וכל הנושא של חשד לא שייך. אם כן גם בית כזה שהוא משותף וידליקו שנים בכניסה ביחד אין בזה בעיה. ה. גדר חדר מדרגות בזמנינו למעשה בבניינים של זמנינו יש בעיה אחרת. הנה החזון איש בהלכות עירובין טוען, שהחדר מדרגות שלנו שיש בכניסה לבניינים, בשונה מה'לובי' שזה רכוש משותף או משהו אחר, חדר מדרגות אינו חצר אלא דינו כמבוי. זאת מפני שחצר שהיתה בזמנם נועדה לשימוש של בני החצר, וכל אחד מהם יכול היה לשבת שם לנוח או לאכסן שם דברים. אבל חדר מדרגות זה מקום שמשמש למעבר. הרי אם מישהו מדיירי הבניין יחליט לאכסן חפצים בחדר המדרגות הרי שאר בני הבניין יכולים לא להסכים לזה. זה לא מייועד לזה. כך סובר החזון איש לגבי עירובין, ומסתבר שהוא הדין לגבי נרות חנוכה, שחדר מדרגות לא נחשב לחצר. מצד שני, הרב מבריסק וגם הרב מפוניבז' היו פוסקים להניח את הנרות בפתח הכניסה לבניין. וכך כיום אצל האשכנזים חלק נוהגים כך וחלק נוהגים כך. אבל אצלינו הספרדים, מכיון שאנחנו רואים שלפי החזון איש יש פה ספק. ובלאו הכי מנהגינו מדורי דורות היה לא להקפיד כל כך להניח את הנרות בפתח הבית. וכבר דיברתי על זה בשנים קודמות שלמנהג הספרדים כבר מדורות קודמים, אפילו שהיה להם אפשרות להדליק בפתח הם היו מדליקים בתוכו על השלחן. ממילא אין מדליקים בחדר המדרגות. ו. מניחה על שלחנו ודיו למנהג הספרדים בזה יש כמה ראיות. הנה בעל העיטור כותב, שהברייתא אומרת \"בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו\", דהיינו שכשתיקנו להדליק נרות הם תיקנו על פתח ביתו מבחוץ, אבל אחר כך כשהיתה סכנה אמרו מניחה על שלחנו ודיו. וכיון שכבר נהגו להניח על שלחנו ממשיכים ככה את המנהג. ויש עוד ראשונים שסוברים כך. שמאחר שהיתה פעם סכנה והתחילו להניח על השלחן ממילא זה בסדר. וזה מנהג הספרדים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי, שהגאון רבי עזרא עטיה היה לו פתח ממש לרשות הרבים, ובכל זאת הוא היה מדליק על השלחן. ואף אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו כשהתגורר בשכונת 'תל ארזה' בירושלים כשהייתי ילד קטן, היה מדליק על השלחן, למרות שהיה גר בקומה ראשונה במקום שכל מי שעובר ברחוב היה יכול לראות מה קורה בתוך הבית. הוא היה יכול להדליק במרפסת שכל העוברים ושבים יכולים לראות, והוא לא עשה את זה. אנחנו רואים שככה נהגו. ויש הרבה מגדולי הספרדים שכך נהגו. פעם סיפר לי הגאון הרב משה שמואל שפירא זצ\"ל שהיה גאון עצום, והבת שלו היתה גרה שם בשכנות לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, והוא היה בא לבקר אצלה לפעמים, שלפעמים היה יוצא מביתה בשתיים בלילה, ובאותם ימים אפילו את תאורת הרחוב היו מכבים בחצות הלילה, הרחוב כולו היה חושך אפילה. אבל מבית אחד בוקע אור - ביתו של אאמו\"ר - הוא היה עובר שם ורואה איך שאאמו\"ר יושב שקוע כל כולו בלימוד. ז. ראיה מדברי הר\"ן להדלקת הנרות בתוך הבית פעם אמרתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל שיש לי ראיה טובה מאוד למנהג הזה מהר\"ן במסכת שבת, שאפשר בזמנינו ככה לעשות. הר\"ן שם כותב \"בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, ואף על פי שהרואה אומר לצורכו הדליקה\". והנה הרי בזמנם לא היה להם חשמל עדיין, ולכן בכל לילה בכל בית היו מניחים נר על השלחן כדי להאיר את הבית. לפי זה הרי אי אפשר להדליק סתם על השלחן, מפני שאז זה נראה ככל ימות השנה. אם כן לפי הר\"ן שהסיבה שחכמים קבעו שידליק בפתח, זה לא רק כדי שיהיה פרסומי ניסא לעוברים ושבים, כי לפעמים יש מצב שבתוך הבית יש הרבה אנשים ובחוץ אין כמעט אף אחד, בכל זאת צריך להדליק בפתח. כי בפתח יש היכר שזו הדלקה של מצוה. אם כן כותב הר\"ן, שכוונת הגמרא לומר שבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, שכאן אין כל כך פרסומי ניסא, כיון שהרואה אומר לצורכו הדליקה. ח. בימינו לא צריך 'שמש' כמו כן יש לומר לפי זה שבימינו יש חשמל ומדליקים נר חנוכה על השלחן, אף אחד לא יאמר לצורכו הדליקה, כל אחד מבין שזה בגלל המצוה. לפי זה באמת אין הכי נמי לא יהיה צריך גם שמש מעיקר הדין. אם יש אור החשמל הרי שהוא השמש. אבל נוהגים כבר להדליק שמש. משום שכל הענין של שמש כדי שלא יהנה מאור הנרות אלא מאור השמש. אך כשיש אור חשמל בין כה הוא נהנה מאור החשמל. ט. יש היכר שהנרות של מצוה יתירה מזאת יוצא, שהרי בימינו אף אחד לא מדליק סתם נר, כולם מדליקים עם חנוכיה, ויש חנוכיות שגם כתוב עליהן 'הנרות הללו קודש הם' וכיו\"ב, ויש שמונה קנים. ממילא גם כשמדליק על השלחן יש היכר מוחלט שמדובר בנרות של מצוה. י. נר שבת ונר חנוכה ועוד, הרי הגמרא דנה לגבי אדם עני שיש לו רק נר אחד. ויש בזה שלושה נידונים: שיש לו נר חנוכה או יין לקידוש, מה עדיף. והגמרא אומרת שנר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. וזה הדבר האחרון שם שהגמרא דנה, וקודם לכן הגמרא דנה במי שיש לו נר שבת או יין לקידוש, ולהלכה נר שבת עדיף. והנידון השלישי הוא במי שיש לו נר חנוכה או נר שבת, שנר שבת עדיף. , לכאורה ] - מביאים אותו הרשב\"א והארחות חיים[ שואל שם הראב\"ד מה הבעיה, שהרי אם יש לו נר חנוכה ונר שבת שידליק נר אחד ויועיל לשניהם. ורואים שסבר שלא שייך בכיו\"ב לומר 'אין עושים מצוות חבילות חבילות'. אבל הסיבה שאי אפשר היא, שנר חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אסור להשתמש לאורה. אבל נר שבת אדרבה, הוא נועד כדי שישתמשו לאורו. והנה לכאורה למה צריך לומר את התירוץ הזה, יכול היה לתרץ תירוץ אחר, שנר חנוכה צריך להיות מבחוץ ונר שבת צריך להיות על השלחן בבית כדי שיהנו לאורו. רואים שסבר שמצד זה – זה לא מעכב. אמנם אין ראיה מכאן שזה יועיל אפילו לכתחילה, אבל לכל הפחות רואים בדברי הראב\"ד שבדיעבד זה מועיל. אכן הפרי חדש שואל מדעתו את קושיית הראב\"ד, ומיישב כמו שאמרנו שנר חנוכה הוא מבחוץ ואילו נר שבת מדליקים מבפנים. ולכן הגמרא לא תירצה כך. אבל לפי הראב\"ד רואים בפירוש שזה לא מעכב כלל. יא. היכן הדליק מרן זיע\"א את הנרות לאור כל הראיות הללו, מי שיש לו כל קושי שהוא להדליק במקום שיש עוברים ושבים, הנה כיום לחלק מהבתים פה ב'הר נוף' למשל, אין שום אפשרות של פרסומי ניסא, לא בחלון לא בדלת לא במרפסת. בדלת, בפתח הבית אף אחד לא עובר שם, כולם יש להם מעלית – 'עולים ויורדים בו'. אף אחד לא עובר בחדר המדרגות. כמו כן החלונות אינם מוליכים לשום מקום. העוברים ושבים לא יכולים לראות את זה. במצב כזה באמת אפשר להניח על השלחן. אני זוכר שכשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה גר בתל אביב, בביתו היתה מרפסת שמוליכה לרחוב, אבל החלונות לא, ולכן היה מדליק על השלחן בחדר הכניסה. לא הקפיד על זה. כמו שהיה ב'תל ארזה' כך עשה גם בתל אביב. אחר כך כשהתגורר ברחוב ז'בוטינסקי, הוא היה מדליק על השלחן. אמנם שם בפתח הבית בדלת היו הרבה עוברים ושבים, הוא היה גר למטה והבנין היה גדול וכולם עולים ויורדים, בכל זאת לא הדליק בפתח והדליק על השלחן. אחר כך כשבא ל'הר נוף' היה לו חלון שממש לרשות הרבים אז הוא הדליק בחלון. אבל יכול להיות שגם כן לכל אורך השנים ראינו שהוא לא הקפיד להדליק דוקא על הפתח מבחוץ. יב. הדלקה במקום שיש בו רוח יש עוד נקודה אחת חשובה לגבי הדלקה בחוץ. הנה חנוכה הוא בחורף, חוץ מארגנטינה, ברזיל, ששם זה הפוך, תלוי באיזה מקומות אבל בעיקר ב'בואנוס איירס' למשל, וגם ב'סאן פאולו' עכשיו זה ממש עיצומו של קיץ, אין שם כמעט רוח. אבל נס חנוכה לא היה לא בארנגטינה ולא בברזיל, נס חנוכה היה בארץ ישראל, ובארץ ישראל זה ימים של חורף. והשאלה היא אם אדם מדליק ברשות הרבים, דהיינו בפתח הבית במקום שיש רוח מצויה. האם הדלקה כזאת שהנר שמדליק ומיד לאחר כמה שניות הוא עלול להיכבה, יוצאים בה ידי חובה, הרי זו לא רוח פרצים לא רוח של קור, אפילו רוח רגילה, כבר הנרות כבים. תנסו בכל עיר בארץ ישראל, גם מי שגר בנגב והוא ידליק את הנר בחוץ הוא לא יחזיק מעמד אפילו דקה, זה יכבה. האם הדלקה כזאת מועילה או לא. יש בזה מחלוקת. זה לא פשוט, כי אם זה לא היה מועיל, ואדם היה מדליק בצורה כזאת, היינו צריכים לפסוק שיחזור וידליק עם ברכה. להלכה אנחנו פוסקים לו שיחזור וידליק בלי ברכה. הנה בגמרא כתוב \"תנו רבנן מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק\". כל הפוסקים מסבירים שזה שיעור זמן של חצי שעה. שואלת הגמרא, למאי נפקא מינה. ואומרת הגמרא שתי פירושים, פירוש אחד 'דאי לא אדליק מדליק'. פירוש שני 'לשיעורא'. והנה לפי הפירוש 'דאי לא אדליק מדליק' הכוונה היא, שמה שחז\"ל קבעו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מדובר על זמן ההדלקה בלבד. דהיינו שזה הזמן שצריך להדליק את הנרות. וכיון שהדלקה עושה מצוה הנרות צריכים לדלוק אפילו דקה ופחות. ואז יש שאלה מה יהיה הדין אם לא הדליק בתוך החצי שעה אם יכול להדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק. וזו מחלוקת ראשונים. להלכה אנחנו פוסקים שמדליק והולך כל הלילה. הריטב\"א יש לו שיטה שלישית, שבזמן של משתשקע החמה צריך להדליק בפתח, אבל אם עבר הזמן הזה אז מדליק על שלחנו. להלכה אנחנו פוסקים שמדליק והולך כל הלילה. זאת אומרת גם אם אומרים מדליק והולך כל הלילה, לכתחילה צריך להדליק בזמן משתשקע החמה, ואם לא הדליק מיד כששקעה חמה, אז שידליק עד שתכלה רגל מן השוק. דהיינו שלכתחילה המצוה זה מיד כשתשקע החמה, שאנחנו פוסקים שזה צאת הכוכבים של הגאונים, ככה המנהג. יג. צריך לתת שמן שידלק חצי שעה כמה שמן צריך לתת בנרות. הנה לפי הפירוש הזה יכול ליתן אפילו טיפת שמן וזה ידלוק כמה שניות. ברי הדלקה עושה מצוה. אבל לפי התירוץ השני בגמרא 'לשיעורא', הכוונה \"משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק\" שזה חצי שעה, היינו שצריך לתת שמן כדי שידלק חצי שעה. לפי זה יכול להדליק מתי שהוא רוצה שידליק, כל זמן שזה לילה יכול להדליק. רק צריך שידליק נרות שראויים לדלוק חצי שעה. ואם לא ראוי לדלוק חצי שעה לא יוצאים ידי חובה. ואשר על כן לפי זה אם אדם ידליק במקום שיש רוח מצויה, לא יצא ידי חובה, שכמה שמן שישים זה לא משנה כלום, כי במציאות במקום שיש רוח זה לא יכול לדלוק חצי שעה. אם כן יוצא שהנושא אם אדם מדליק ברוח מצויה, הוא תלוי בשני הפירושים. לפי הפירוש הראשון שכל מה שכתוב משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק זה על הזמן, לא נורא שהוא ידליק ברוח מצויה. לפי הפירוש השני ברוח מצויה לא יוצאים ידי חובה כי זה כמו שהוא לא שם שמן. יד. שם מעט מאוד שמן אם רשאי להוסיף עוד הפוסקים דנים אם אדם טעה ושם מעט מאוד שמן, ולאחר ההדלקה שם לב שאין מספיק שמן, והוסיף שמן. האם זה מועיל או לא. יש אומרים שזה מועיל, כיון שלגבי שבת אם אדם הדליק נר של שבת ובליל שבת ראה שהנר הולך לכבות והוסיף שמן, אומרים חז\"ל 'הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר', זו מלאכת הבערה גמורה. ו'המסתפק ממנו' – אם לקח שמן מהנר 'חייב משום מכבה'. אמנם כשהדליק לא היה מספיק שמן שידלוק חצי שעה, אבל כיון שתיקן את זה בכך שהוסיף שמן הרי נחשב כאילו הדליק את הנרות כראוי. לעומת יש אחרונים שאומרים שזה לא נכון, ואינו דומה לשבת, שבת זה דין מבעיר, פה לא צריך להבעיר, צריך להדליק, זו הבערה זהו לא הדלקה. ולכן צריך לכבות את הנר להוסיף שמן ולהדליק שוב. כמובן בלי ברכה. כיון שיכול להיות שהוא יצא ידי חובה בראשון. וגם יכול להיות שהוא יצא ידי חובה בזה שהוא הוסיף שמן לאלה שסוברים שזה כן דומה לשבת. כמו כן הוא הדין לגבי המדליק ברוח מצויה שיש לנו ספק לגביו, לכן אם אדם הדליק ברוח מצויה הוא צריך לכבות, או שהנר יכבה לבד ואז יכניס את זה ויחזור וידליק בלי ברכה, ספק ברכות להקל. שהרי זה תלוי - תלמדו את הסוגיא שם בשבת, תלמדו את [ .בשני התירוצים בגמרא דברי הראשונים תראו כמו שאמרתי לכם, יש ראשונים שנוקטים להלכה כמו הפירוש הראשון, ויש כמו השני, ויש פוסקים להלכה כמו שניהם. .]זה לא יצא מכלל ספק טו. הדלקה בתוך 'בית חנוכייה' לאור כל האמור אדם שידליק בפתח הבית במקום שיש רוח, שזה לא טוב, לכן מניחים את החנוכייה בתוך זכוכית 'בית חנוכייה'. והנה הגאון יעב\"ץ כותב ליישב את המנהג שמדליקים את החנוכייה בתוך הבית, וכמו כן כותב הערוך השלחן, הרי הם גרו במזרח אירופה, יש שם שלג וקור איך אפשר להדליק בחוץ, ומה תגיד לי שצריך להניח את החנוכייה בתוך זכוכית, הרי לא מצינו שחכמים הצריכו את האדם לטרוח ולהדליק את החנוכייה בתוך זכוכית. למעשה הנוהגים להדליק בפתח הבית יש בעיה כזאת, הרי אם יש דלת של זכוכית ופותח את הדלת להדליק, והרי הדלקה עושה מצוה, ממילא ברגע הזה שמדליק זו המצוה. והרי באותו רגע שהדליק זה לא ראוי לדלוק, הרי זה נעשה ראוי לדלוק רק כשיסגור את הדלת. את ההערה הזאת מעיר הגרצ\"פ פראנק בשם המהרי\"ל דיסקין. - פעם נתתי שיעור באיזה מקום היה שם אחד שאמר יש לו פתרון [ לזה, שיפתח את הדלת של הזכוכית וישים על עצמו שמיכה וכך ידליק את הנר וכך זה כן ראוי לדלוק, כי אין רוח. אמרתי לו אני מצטער מאד, , למעשה הרב פראנק מביא בשם המהרי\"ל ]...זה חנוכה זה לא פורים דיסקין שבגלל זה היה מקפיד לפתוח רק קצת את הזכוכית ולהכניס את זה כך שבשעה שמדליק זה לא יהיה במצב שלא יכול לדלוק. אבל הרב פראנק בספרו 'מקראי קודש' מיישב את המנהג. איך שלא יהיה אנחנו רואים כאן במיוחד מדברי הערוך השלחן, שאין בזה כל כך בעיה להדליק מבפנים בגלל הסיבה הזאת שיש רוח בזמנינו. ובאמת כדאי באמת להזהיר כל אדם שמדליק, האשכנזים למשל שמדליקים בפתח מבחוץ עם זכוכיות, שבשעה שהם מדליקים שלא יפתחו את זה לרווחה ורק אחר כך יסגרו אלא שזה יהיה לכל הפחות כמעט סגור ויכניסו את הנר כדי להדליק, בצורה כזאת שבאמת זה יכול להחזיק מעמד. זה חשוב מאד. טז. שעת הסכנה לעיל אמרנו דאיתא בגמרא \"בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו\". – מהי אותה סכנה? רש\"י כותב סכנת חברים. היה עם כזה גויים חברים, שלא היו מרשים שידליקו נרות בלילה חוץ מהכנסיה שלהם, כולם נמצאים בחושך. ואם משהו היה מדליק נרות היו מחרימים לו את הנרות. לפי זה אפשר לומר, שהרי חז\"ל לא חייבו אותי להניח את החנוכייה בזכוכיות, לכן אם יש רוח זה כמו שעת הסכנה. הרי שעת הסכנה משמעותה שאינו יכול להדליק מבחוץ כי יקחו לו את הנר. אז גם פה אינו יכול. באמת מצאתי בחידושי הריטב\"א הנדפס מחדש על מסכת שבת שכותב כך. שגם רוח שתכבה זה כמו שעת סכנה. אם כן זו עוד סיבה למה לא צריך להדליק מבחוץ. יז. סכנת גנבים יתירה מזאת, כמה פעמים קרה שראיתי אנשים עצובים מאד שהדליקו נרות בפתח וגנבו להם את החנוכייה. ולכן מי שמדליק חנוכייה בפתח אינו מדליק בחנוכייה מכסף, למרות שהידור מצוה בכסף. כי יגנבו לו אותה. לכן מדליקים בחנוכייה פשוטה. אבל לצערינו גם בחנוכיות פשוטות זה מצוי מאד גנבים. אם כן כמו חברים שהיה בזמנם שהיו מחרימים את הנר, הוא הדין גם סכנת גנבים. ובאמת כמה פוסקים כותבים בפירוש שסכנת גנבים זה גם נקרא שעת סכנה. זאת אומרת שעת סכנה הרבה מהראשונים סוברים שזה לא סכנה של פיקוח נפש, שאם זה באמת כך אין כל ראיה מזה, אבל אלה שסוברים שזה סכנה שיחרימו לו את הנר, שזה הגדר של סכנה, ממילא אין בזה שום בעיה. יח. הדלקה בקומה גבוהה הנה נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובה, כיון \"דלא שלטה ביה עינא\". אבל הראשונים מסבירים שלמעלה מעשרים אמה הכוונה שתולה אותה במקום גבוה מאד. אבל אם אדם גר בבית גבוה מודדים מריצפת הבית, זה לא נקרא למעלה מעשרים אמה. אדם גר בקומה עשירית זה הרבה יותר מעשרים אמה, אך הוא יכול להדליק בבית. לא נצריך את כל הדיירים בקומות גבוהות לרדת למטה. כי כל אחד מודד מרצפת הבית שלו. מצד שני, כאשר מדליק בחלון הרי אנשים לא הולכים ברחוב ומסתכלים למעלה, הם יתקלו בעמודים או חס וחלילה יקרה תאונה. אף אחד לא הולך ומסתכל לראות אולי משהו הדליק באיזה מקום למעלה. אין בזה שום פירסומי ניסא. לכן אנשים שגרים בקומה גבוהה, בודאי שמדליקים על השלחן. אלא אם כן יש היום מקומות שיש כמה בנינים גבוהים אחד ליד השני, וכשמדליק בחלון השכנים מהבנין הסמוך רואים את זה. כך כותב הרב ואזנר שמועיל הפרסומי ניסא לאלה שגרים בבניינים סמוכים. יט. אמירת 'ועל הניסים' יש הרבה הלכות שקשורות להדלקת הנרות, אבל יש עוד דברים שתיקנו חכמים בשמונת ימי החנוכה, הלל והודאה. ובאמת מעניין מאד למה ב'על הניסים' לא מזכירים שם את הדלקת הנרות, רק הלל והודאה. למעשה הודאה זה 'על הניסים', שאנחנו אומרים 'על הניסים' בתפילת העמידה ובברכת המזון לפני 'ועל הכל'. דרך אגב, השבת הבעל\"ט יהיה לנו ברכת המזון הכי ארוך שיכול להיות. 'על הניסים', אחר כך יש 'רצה והחליצנו' אחר כך יש 'יעלה ויבוא'. התוספות כותבים לגבי מה שהגמרא דנה על אדם שאומר ברכת המזון על הכוס שצריך להחזיק את הכוס ביד ימין. ושואלת הגמרא, שיתפוס את יד שמאל שתחזיק לו את יד ימין. שואלים התוספות מה הבעיה .כל כך להחזיק. אומרים התוספות, כגון ראש חודש טבת שחל בשבת שברכת המזון ארוך, וצריך להחזיק את הכוס מעל השלחן לפחות טפח. וכמו כן כשיש חתן ומברכים שבע ברכות. כ. החזקת הכוס של ברכת המזון בזמן שבע ברכות - אפילו תלמידי [ רואים מהתוספות הזה דבר מאד מעניין, שכשיש חתן , ואחד לוקח את הכוס ומזמן, ומביאים ]חכמים לא שמים לב לפרט הזה עוד כוס ומברכים את כל השבע ברכות על הכוס השני, אחר כך אותו אחד שזימן מברך 'הגפן'. אבל אותו אחד שזימן כשהוא גומר את ברכת המזון ממתין עד שכולם ימשיכו לשיר 'אשר ברא ששון ושמחה', במנגינה של ספרדים, אשכנזים, מרוקאים, תוניסאים כל המנגינות. בינתיים הוא מניח את הכוס על השלחן. בתוספות אנחנו רואים שלא ככה, שהרי התוספות אומרים על מה שכתוב שהשמאל תסייע לימין, שהכוונה או על ראש חודש טבת שחל בשבת שזה ברכת המזון ארוך, או חתן. זאת אומרת שהמזמן צריך להמשיך - הוא יקבל התכווצות [ .להחזיק ביד את הכוס במשך כל ברכת המזון שרירים... ועוד עד שכל החברים של החתן שרים ומנגנים הוא צריך ככה צריך לשים לב לדבר הזה. אני לא ראיתי משהו שיפרש ]לעמוד עם הכוס אחרת את דברי התוספות. פעם הייתי באיזו שבת חתן והזמינו אותי לזמן, ואני לא הסכמתי בשום אופן! אך כיון שכתוב בגמרא שמי שנותנים לו כוס של ברכה ואינו מברך, ח\"ו זה מקצר ימיו ושנותיו, לכן סירבתי בצורה שאמרתי להם שיכבדו אנשים יותר חשובים וכו' ולא לסרב ממש. ואז רב אחד אמר לי למה אתה כל כך מתנגד, אמרתי לו שכך כתוב בתוספות, ואין לי כח לעמוד ככה כל הזמן עד שכולם ינגנו וינגנו עד שיגמרו את כל הברכות זה קשה מאד. כא. שכח לומר 'על הניסים' מי ששכח 'על הניסים' אינו חוזר. ואם עוד לא הגיע לחתימה, אפילו שאמר 'האל ישועתינו', הזכיר 'אל', עדיין רשאי לחזור ולומר 'על הניסים'. אבל אם אמר 'ברוך אתה ה'', לא יאמר 'למדני חוקיך', אלא ימשיך ולא יאמר. כי התקנה לומר 'למדני חוקיך' או בין ברכה לברכה, זה רק בדבר שמחזירים אותו, אך כאן כיון שלא מחזירים אותו, ככה הגמרא אומרת, לכן ימשיך 'שים שלום'. אבל כדאי שבסוף 'אלוקי נצור' יאמר 'יהי רצון שתעשה עמנו ניסים ונפלאות כשם שעשית עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן וכו''. והוא הדין גם בברכת המזון אפשר לומר את זה בצורה של 'הרחמן'. למרות ש'על הניסים' התוספות במסכת מגילה כותבים שלא אומרים בסוף 'על הניסים' 'כשם שעשית עם אבותינו כך תעשה עמנו' – דהיינו שזו לא בקשה, הרי ברכת מודים זו הודאה לקב\"ה ולא בקשה. מצד שני ב'אלוקי נצור' זה להיפך, 'אלוקי נצור' זו בקשה. ובאמת מי שאומר ב'אלוקי נצור', לפי התוספות כדאי שיוסיף בסוף 'כשם וכו'', שאז יוצא ש'על הניסים' זה גם כן חלק מהבקשה. אותו הדבר מי שאומר ב'הרחמן' שיותר טוב שיאמר כך. כב. חיוב אמירת ההלל חכמים תיקנו לומר הלל במשך כל השמונה ימים. יש ראשונים הסוברים שהלל זה דאורייתא. ויש ראשונים שסוברים שהלל של חנוכה זה מצוה מדברי קבלה. ויש אומרים שזה דרבנן. ויש כל מיני שיטות על עצם הדבר שאומרים הלל. אבל הרמב\"ם סובר שזה דרבנן. וצריך לדעת, שבודאי לכל הדעות מברכים על ההלל של חנוכה ואומרים הלל שלם, זו ממש תקנת חכמים לומר הלל, גם בגמרא שלנו וגם בתוספתא, ובכמה מדרשי חז\"ל מופיע שצריך לומר הלל שלם בברכה. כג. נשים באמירת ההלל לגבי נשים זו מחלוקת ראשונים. לפי התוספות יתכן שנשים יהיו חייבות. התוספות כותבים שאמנם נשים פטורות מהלל, כך בפירוש קבעו חז\"ל שנשים פטורות מהלל, אבל לא של ליל הסדר. למה, כי הוא נתקן על הנס. ומסתבר באמת שבליל הסדר הן יהיו חייבות, כי הגמרא אומרת שנשים חייבות בארבע כוסות, והכוס הרביעי תקנו אותה על ההלל, אם כן איך יכול להיות שאשה תהיה פטורה מההלל ותהיה חייבת בכוס. לפי התוספות זה טוב מאד כי התוספות אומרים שזה הלל שבא על הנס. ממילא לפי זה הרי נשים חייבות בנרות חנוכה מפני שאף הן היו באותו הנס, אם ככה למה שלא יהיו חייבות גם בהלל. זה לפי התוספות. אבל לפי הרמב\"ם נשים פטורות ודאי מהלל, כי זו מצות עשה הזמן גרמא. לכן למנהג הספרדים אם אשה רוצה לומר הלל בחנוכה, שתבוא עליה ברכה, אבל שתאמר בלי ברכות, לא לפני ולא אחרי. למנהג האשכנזים זה תלוי. הנה הרמ\"א כותב על הבדלה שיש אומרים שאשה פטורה מהבדלה ולכן נשים לא יבדילו לעצמן אלא ישמעו מאחר. ולכאורה הרי למנהג האשכנזים כדעת רבינו תם שאשה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. לכן המגן אברהם כותב, כאן לבאר שיש מחלוקת איך לפרש את דבריו. ויסוד דבריו, שהבדלה זו אמירה, ממילא מצות הבדלה זו מצוה שמקיימים אותה על ידי אמירה, ובמצוה כזו אשה אינה יכולה לברך. כד. נשים בברכות קריאת שמע והשאלה היא מה הפירוש 'מצוה שעל ידי אמירה'. הנה בהבדלה הברכה היא המצוה, ברכת המבדיל בין קודש לחול. האמירה עצמה היא המצוה. המצוה עצמה זו ברכה. אבל הלל זה לא כך, המצוה אמנם היא אמירה אבל הברכה היא על המצוה. הברכה שמברכים על ההלל אינה גוף המצוה, זו ברכה על המצוה. יכול להיות שבזה המגן אברהם יודה. ויש בזה מחלוקת באחרונים איך לפרש את המגן אברהם. במציאות אנחנו יודעים שאצל האשכנזים אותה שאלה יכולה להיות גם לגבי ברכות קריאת שמע, אשה פטורה מקריאת שמע, האם למנהג האשכנזים אשה יכולה לברך ברכות קריאת שמע? מצד אחד, זה דומה להבדלה כי זו אמירה. מצד שני זה לא דומה, כי בהבדלה הברכה עצמה היא המצוה. פה המצוה היא קריאת שמע וזה ברכה על מצות קריאת שמע. למעשה, הרבה נשים של אשכנזים נוהגות לברך ברכות קריאת שמע בכל יום, ואלו שמברכות כך ממילא אין הבדל בין זה לבין הלל. ויש להם על מה שיסמוכו. אבל אצלינו הספרדים למרות שיש צד לכאורה שכן שאף הן היו באותו הנס, אבל כיון שלדעת הרמב\"ם הנשים אינן מברכות, ספק ברכות להקל, ונשים לא מברכות. למרות שיש פה גם ספק ספיקא, כל מי שישב ויחשוב טוב יראה שיש כאן גם ספק ספיקא. אנחנו נוהגים שנשים לא מברכות על ההלל."},{"filename":"181.pdf","content":"| אם יש רשות הרבים בזמן הזה| למעט במלאכה דרבנן גם במקום של היתר| טלטול פחות פחות מארבע אמות| מלאכה שאינה צריכה לגופה נושאי השיעור: מוקצה לחצי | אם אמירה לגוי היא איסור תורה או איסור דרבנן| אמירה לגוי במלאכה דרבנן| לצאת מחוץ לעיר בערב שבת מוקדם| טלטול במקום שיש בו עירוב טלטול אבן גדולה העלולה להזיק | התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית| כיסוי בור פתוח ברשות הרבים בשבת| עד היכן מותר לטלטל דבר המזיק| שבת פינוי שברי כלי זכוכית שנשברו בבית בשבת | ברשות הרבים181 גליוןמיום א' י\"ז כסליו תשפ\"ג פרשת ויגש טלטול דבר המזיק ברשות הרבים וברשות היחיד (הלכות מוקצה י\"ז) א. טלטול גחלת בוערת מעץ וממתכת התחלנו בשיעור הקודם בעניין טלטול דבר המזיק. כגון גחלת, עץ בוער או (שבת מב.) כדי שזה לא יזיק, ומותר.מתכוון לכבות אבל תכלית המלאכה שלו, היא לא כדי לעשות גחלים אלא כדי שלא תזיק. ממילא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. דהיינו שאמנם הוא פחמים, כיון שהסיבה שהוא מכבה אותה היא לא כדי לעשות פחמים אלא לדעת רבי שמעון גם גחלת של עץ מותר לכבותה אפילו שהוא עושה שהרי הוא עושה פחמים, וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייב מן התורה. אסור לכבותה ואסור לטלטלה, כיון שאיסור הכיבוי שלה הוא מדאורייתא חכמים. לעומת זאת בגחלת של עץ זו מחלוקת בין התנאים, לפי רבי יהודה שהרי אין עושים ממנה פחמים. ומכיון שכך במקום שזה מזיק לא גזרו לגבי מתכת בוערת שמותר לכבותה. כי כיבוי המתכת אסור רק מדרבנן, מתכת בוערת שנמצאים ברשות הרבים. ונתבאר שהתירו בגמרא שפוסק שמלאכה שאינה (פרק יב מהלכות שבת הלכה ב) פוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק צריכה לגופה חייב, אם כן בגחלת של מתכת מותר בשל עץ אסור. אבל מרן להלכה, אמנם דעת הרמב\"ם (סימן שלד סעיף כז)ממנה אנשים. מדרבנן, לכן אף בגחלת של עץ מרן מתיר לכבותה אם יש חשש שיזוקו השלחן ערוך ב. מרן לא פסק כהרמב\"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה במקום נזק חכמים לא גזרו.במקום נזק אם זה לא פיקוח נפש אין היתר. אבל כיון שזה רק מדרבנן ולכן במקום היזק חכמים לא גזרו. אילו האיסור היה דאורייתא, אז גם לא פסק כדעת הרמב\"ם, אלא פסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. כסתם. ויש גם ראיות רבות מכמה מקומות בשלחן ערוך שהלכה למעשה בשל עץ\". ע\"כ. מרן כותב בלשון של סתם ויש אומרים, והכלל הוא שהלכה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ. והרמב\"ם אוסר וזה לשון מרן השלחן ערוך: \"גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה ג. שיטת רבינא בגמרא מותר. דוקא אלא זה יכול להיות כל חפץ שמזיק – ורוצה לטלטלו כדי שלא יזיק, שאינה צריכה לגופה חייב. ולכן אם יש קוץ ברשות הרבים – קוץ זה לאו אמות, ובכרמלית אפילו טובא\" – כלומר רבינא לשיטתו שסובר שמלאכה ולכן רבינא אומר \"הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע שהדין של כיבוי הגחלת הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייב מן התורה. בהמשך הגמרא שם מובא שם, שרבינא מסכים לדעת שמואל שאמר ואז הטלטול הוא אסור רק מדרבנן. אך \"ובכרמלית אפילו טובא\" – מארבע אמות. דהיינו שהולך שתי אמות ועוצר, שתי אמות ועוצר, פתרון והוא להפוך את זה לדרבנן, על ידי שמטלטל אותו פחות פחות אסור לטלטלו למרות שהוא מזיק, לכן אומר רבינא שכאשר זה מזיק יש ורבינא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה איסורה מדאורייתא, אם כן צריכה לגופה, ולכן ברשות הרבים, שאיסור הטלטול שם הוא מדאורייתא, בנידון דידן של טלטול חפץ המזיק כדי שלא יזיק ממילא זו מלאכה שאינה מדאורייתא. אך סתם טלטול הוא כדי להעביר חפץ ממקום למקום. אך והנה אמנם טלטול ברשות הרבים במקום שאין עירוב הוא איסור את התנאים של רשות הרבים וכיו\"ב. ואיסור הטלטול בהם הוא מדרבנן.מקום שהוא פרטי של הרבה אנשים שותפים, וכן רשות הרבים שאין לה דהיינו 'כרמלית' היא מקום שאיסור הטלטול בו הוא רק מדרבנן. כגון ים או ד. יש למעט באיסור דרבנן השאלה הזאת שואלים הרבה פוסקים.צריך פחות פחות מארבע אמות הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. את פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית מותר לטלטלו. ולכאורה מפני מה כל זאת מרן בשלחן ערוך כותב שקוץ המונח ברשות הרבים יש להוליכו איסור דרבנן בלבד שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם למרות גזרו, וכשם שמותר לכבות גחלת של עץ במקום שעלולה להזיק כי זה צריך להיות שמותר לטלטל. שהרי זה מדרבנן, ובמקום היזק חכמים לא פוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדרבנן, לכאורה הדין שסבר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאורייתא. אבל להלכה שאנו אך רבינא סבר, שצריך לטלטל את זה פחות פחות מארבע אמות, כיון כדי שלא תזיק זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וממילא היא איסור דרבנן. לאור כל האמור, שאיסור כיבוי גחלת של עץ הוא מן התורה, אך כשמכבה גם אם היא אסורה מדרבנן.שאינה צריכה לגופה, אלא תמיד צריך לחשב כיצד למעט בעשיית המלאכה, דרבנן, אין הכוונה שהותרה הרצועה לגמרי, ואם זה מזיק אז מותר במלאכה כותבים שגם לדידן שפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא איסור ובאמת יש בנושא הזה דיון בראשונים שם בגמרא, וכמה ראשונים שם ה. ביאור דברי מרן הותר לגמרי, וצריך למעט באיסור.מרן מובנים, שסבר שמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן, אך עדיין לא צריך כמה שיותר למעט באיסור, לא הותרה הרצועה לגמרי, ממילא דברי אבל לפי המבואר שיש כמה ראשונים שם בסוגיא שכותבים שאף בדרבנן דאורייתא, כי אם היא מדרבנן למה הוא מצריך פחות פחות מארבע אמות. מרן היה מקום להוכיח לכאורה שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה שכיון שזה דרבנן לא צריך פחות פחות מארבע אמות. אבל אמנם בדעת שכותבים כך בפירוש. אכן לעומת זאת יש ראשונים שחולקים וסוברים, מארבע אמות. לכן מרן פסק כן. ובחידושי הראשונים שם בסוגיא יש כמה אנו צריכים שיהיה עוד דרבנן, שיהיה תרי דרבנן, שיטלטל אותו פחות פחות מדובר באיסור דרבנן שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל בכל זאת יש בזה הרבה מוסר ללמוד, אמנם חכמים לא גזרו במקום שזה מזיק, וכאן ו. רשות הרבים בזמן הזה . ויש בזה מאות אלף או מספיק אחד מהתנאים. זו מחלוקת גדולה בראשונים. כדי להיחשב רשות הרבים צריך שיהיה גם שש עשרה אמה וגם שש הרחובות שלנו יש בהם יותר משש עשרה אמה. והשאלה היא האם איש. כמו דגלי מדבר, שעם ישראל היו שש מאות אלף. מאידך, כל כזה. פעם היה באלכסנדריה, היו כמה ערים גדולות שהיה שש מאות אלף אין שום רחוב שיש בו ששים ריבוא בני אדם בבת אחת, אין בעולם דבר שהראשונים נחלקו אם יש לנו רשות הרבים בזמן הזה. מפני שמחד גיסא והנה כבר דיברנו כמה פעמים כשלמדנו את הנושא של מלאכת הוצאה, (סימן שמה)יש בזה אריכות גדולה באחרונים על השלחן ערוך הנערה הדס בת רבקה ע\"ה - נלב\"ע בקציו\"ש ח' טבת תשס\"ה ת.נ.צ.ב.ה.העלון לעילוי נשמת .) (ח\"ט חאו\"ח סימן לתשובה יפה בשו\"ת יביע אומר שסבר שיש לנו דין רשות הרבים אף בזמן הזה. זו שאלה לא מוכרעת. משמע שהכריע שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה, אך בחלקם משמע וגם בשלחן ערוך ובשו\"ת אבקת רוכל שמדבר על הנושא הזה. ובחלקם ובדברי מרן השלחן ערוך זה לא ברור. שהנה יש כמה מקומות בבית יוסף, ז. מרן זיע\"א החמיר שלא לטלטל במקום שיש בו עירוב וחזר בו כשהיה הולך לדרשות שלו בשבת הוא היה צריך מטפחת, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מחמיר על עצמו מאד בנושא הזה. מאז שהייתי 5-4 . ב'אהל רחל' להגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק\"ל שמסר שם שיעורים וחורף. כאשר עזב את ירושלים – בשנת תשכ\"ט – הוא נתן את השיעור וסמוך לשקיעה היה רץ לבית לסעודה שלישית. ככה זה בכל שבת, קיץ לאחר מכן היה הולך לבית הכנסת 'בורוכוב', ולאחר מכן היו מתפללים, הכנסת 'אהל רחל' בשכונת 'בית ישראל', שם היה מוסר שיעור ארוך מאד. מוסר בליל שבת בישיבת 'פורת יוסף'. ובשבת בצהריים היה הולך לבית זה כבר מגיל קטן מאד הלכתי לדרשות ולשיעורים שלו בשבת. הוא היה והיה לוקח אותי שאטלטל את המטפחת, כיון שאני הייתי קטן. בזכות ילד בן] - אולי אפילו עשרים שנה[ חבילה של מטפחות חד פעמיות.היום בכל מקום שתלכו בעולם במקומות שאין עירוב, על כל שלחן מונחת דיון ארוך בסימן ש\"א כיצד מטלטלים מטפחת. יש בזה המון פרטי דינים. בממחטות חד פעמיות (טישיו), לא היה דבר כזה. לכן אם תשימו לב יש שבסיום השיעור הייתי לוקח את הממחטה. בזמנו לא היו משתמשים ושם היה מוסר שיעור ארוך בהלכה. וכך הייתי הולך איתו לכל מקום, כך במשך שנים רבות. כחמש עשרה שנה ויותר מסיק שלהלכה אין לנו רשות הרבים בזמן הזה. והוא מתיר לטלטל והנה, במהלך השנים הוא ישב ועסק בנושא הזה. והנה בשו\"ת יביע אומר (שם)כרמלית, ואיסור הטלטול הוא דרבנן. במקום שיש עירוב אפילו לכתחילה. כלומר, שאם אין עירוב זה נקרא ח. אין היום בעולם רשות הרבים , אם כן זה ארבע ומעט מאד אוטובוסים. בעיקר אלו מכוניות פרטיות. והנה אם נשער שיש וארבע שעות יש כמאה חמישים אלף מכוניות בשני הכיוונים, לא יותר. התנועה, ויש שם שעות שיש שם עומס גדול של תנועה. ובתוך כל עשרים שבדק עם המשטרה ויש להם שם מצלמות, והם בודקים תמיד את עומסי צד, וכל הזמן מלא במכוניות שנוסעות שם. ואמר לי משהו שם מהמקום יש רחוב גדול מאד שקוראים לו 'אושן-פרקווי' יש שם ששה מסלולים לכל זה לא ברור בכלל, אני חושב שזה גם לא נכון. למשל ב'ברוקלין' ב'ניו-יורק' היום יש רחובות בעולם שאנשים טוענים שיש בהם שש מאות אלף. אבל ] - בדרך כלל יש פחות[ שזה נחשב, כיון שצריך שיהיו בוקעים בבת אחת וכאן זה לא בבת אחת. מאות חמישים אלף. וגם אם יש שש מאות אלף, עדיין לא פשוט לומר שלושה אנשים בכל מכונית - וזו שאלה נוספת, האם לעיר. זה על שפת הנהר. אם כן סביב מאד להניח שזה ודאי לא יחשב ממש אלף. אכן ברחובות הקיצוניים שם יכול להיות אבל זה כבר נחשב מחוץ המפורסם 'פיפט-אבניו', אין צל של ספק שלכל אורכו לא יהיה שש מאות הזאת, שגם עם המכוניות זה לא יחשב. ובפרט שב'מנהטן' למשל ברחוב לעצמו, מכונית סגורה זו רשות נפרדת. לכן ביביע אומר מתייחס לשאלה במכונית. ועוד יש להוסיף שאדם הנמצא בתוך המכונית הוא קונה רשות שיש לדמות את השש מאות אלף לעם ישראל במדבר שהולכים ברגל, לא מה גם שהאנשים הללו יושבים בתוך מכוניות, ויש פוסקים שאומרים [ .. למסקנת הדברים במקום כמו רשות הרבים במקום שאנשים גרים שם]שיש עירוב, כמובן כשר כדת וכדין, יהיה מותר לטלטל אפילו לכתחילה.שייך רשות הרבים במקום שאינו מקום ישוב ערוך שאם יש דבר שמזיק מותר לטלטלו כדי שלא יזיק. זו מסקנת הדברים.מארבע אמות לא שייך, שהרי כל הרחובות הן כמו כרמלית שכתוב בשלחן לפי כל האמור שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, כל הדין של פחות פחות ט. להחמיר על חשבון אחרים לכולם שמותר לכתחילה לטלטל כשיש עירוב.הוא לא טלטל. הוא לא סמך על העירוב בעצמו למרות שלהלכה היה מורה המטפחת דעתו היתה להקל, אבל הוא החמיר על עצמו לא לטלטל. מעולם היה נותן לנו לעשות את זה. כלומר שכבר בשנים שהייתי לוקח לו את בקולו. אבל באמת כבר אז היתה דעתו שאפשר להקל, כי אם לא הוא לא שני אתה מעמיס עליה, זה אסור! תקח אתה את העגלה! כמובן שמעתי שזה מותר ואתה רוצה להחמיר, חומרא כזו שאתה מחמיר על עצמך ומצד אם זה אסור אז גם לה אסור, ואם זה מותר גם לך מותר! אלא שאתה סבור עושה חומרות על חשבון אשתך?! איפה הבן אדם לחבירו?! ממה נפשך, העגלה בעליה כשהיא בהריון ואני הולך לי כמו חתן... אז הוא אמר לי אתה מחמיר מאד שלא לטלטל כלל. ואז הוא ראה איך שאשתי דוחפת את ואמא ע\"ה שבאים לקראתינו, הם גם הלכו קצת לטייל בשבת. אני הייתי עד למטה ואחר כך חזרנו. וכשאנחנו חוזרים הנה אנחנו רואים את אאמו\"ר בעגלה, ואשתי היתה כבר בהריון. רחוב ז'בוטינסקי זה ירידה, הלכנו וירדנו ואחרי סעודת שחרית יצאנו לטייל, הבן שלי - הרב עובדיה - היה תינוק בשבתות ביחד. והנה, זכורני שפעם אחת, כשהיה גר ברחוב ז'בוטינסקי, אצלו בתורה, והייתי דורש הרבה פעמים במקומו, והיינו לומדים הרבה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. אולי פעם בחדשיים לא הייתי הולך. הייתי קורא לאחר שהתחתנתי, במשך הרבה שנים הייתי עושה כמעט כל שבת אצל י. עדיף להחמיר לטלטל על ידי גוי הצריכו פחות פחות מארבע אמות. אם כן הוא הדין בכרמלית, למרות שכל נמצאת ברשות הרבים, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, בכל זאת או לא. והדין הוא שבודאי שעדיף לומר לגוי. שהרי הנה כאשר הגחלת שחכמים לא גזרו במקום נזק ומותר לטלטלו, האם עדיף יותר לומר לגוי שמצד הדין מותר לטלטל את המוקצה, אבל יש שם גוי, האם במקום כזה והנה יש לפרט בנידון הזה כמה דברים. אם יש דבר שהוא מוקצה ומזיק, זאת עדיף יותר לומר לגוי.כיון שזה מקום שאסור בטלטול מדרבנן, למרות שיש בזה תרי דרבנן, בכל האיסור כאן זה מוקצה, וזו גם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל בכל זאת יא. לצאת מוקדם בערב שבת בנסיעה מחוץ לעיר 'מי שהחשיך לו בדרך', שעוסק באדם שהיה הולך בדרך ויש לכך מקור מפורש. הנה סימן רס\"ו מדבר כולו על הפרק האחרון (פרק כד) ואז יכול לבוא לידי חילול שבת.שאתה דתי, זה לא מעניין אותו בכלל, הוא יחזיר לך 'אנחנו מדינת חוק'... פתאום איזה שוטר החליט לעכב אותו בגלל סיבה מסויימת, ולך תסביר לו בעיות, אדם יוצא שעתיים לפני שבת ופתאום היתה איזו תאונה קטנה, או בערב שבת מוקדם, לא לצאת מאוחר, זה חשוב מאד. יש פקקים בדרך, יש פרטי דינים. כדאי שכל אחד ישנן את הדברים, וילמד לקח לצאת מהבית יעשה אדם שנתקע בדרך בכניסת שבת. זה לגמרי לא פשוט, יש בזה הרבה רס\"ו. ושם כתבתי גם מה יהיה בזמנינו שיש כבר כל את כל השכלולים מה שנתנו לו חכמים. כתבתי את כל זה בקיצור בספרי 'הלכה ברורה' על סימן לוותר על החפצים שלו, מה עליו לעשות. ונאמרו שם כמה אפשרויות ויש איתו חפצים, ונכנסה השבת, ואדם בהול על ממונו – הוא לא רוצה במסכת שבת לשאלות כאלה.הלקח שצריך ללמוד מזה הוא לצאת מוקדם כמה שיותר כדי לא להגיע של הדרך. כתבתי שם את כל הפרטים, חשבתי על זה הרבה מאד. אבל או אף אם יצום בשבת זה לא שיקול בכלל. השיקולים שיש פה זה הסכנה השיקול שבכך לא יוכל להתפלל בבית הכנסת או לא יהיה לו יין לקידוש, ועד היכן מותר לנסוע ואם בכלל, ומה מזג האויר, ועוד הרבה פרטי דינים. יש איתו ילדים קטנים או לא, אם יש גוי איתו, איזו מלאכה רשאי לעשות שכזו. אבל יש מעבר למקסימום, יש קולות שאי אפשר להקל. זה תלוי אם ממש כך. שם השתדלתי למצוא את מקסימום הקולות שיש בשעת הדחק אכן יש מקרים שאין שום דרך אלא לעשות שבת היכן שנמצא בכביש. יב. בכל איסורי דרבנן עדיף על ידי גוי , זה סעיף מפורסם מאד, שם מרן השלחן ערוך לפעמים אמירה לגוי היא יותר גרועה, אך בדרך כלל על ידי ישראל יותר ביקש ממנו לעשות דבר שאסור מדאורייתא. והנה הנושא הזה אינו קבוע, פחות מארבע אמות, אבל מאידך הוא עושה את זה מחמת שהיהודי לתת לגוי. שהנה אמירה לגוי זה איסור מדרבנן, והגוי הרי לא ילך פחות לדון האם עדיף שהיהודי יעשה בעצמו דבר שאסור בו מדרבנן, או מאידך ומאידך יכול לתת לגוי לטלטל, עדיף שגוי יטלטל. הסיבה לכך, שהנה יש מוקצה ברשות הרבים גמורה, באופן של פחות פחות מארבע אמות, יוצא בבירור וכך נפסק בשלחן ערוך, שאם מותר לו לטלטל חפצים שאינם והנה בגמרא שם רואים שיש סדר עדיפויות כיצד לטלטל. ומהסוגיא שם (סעיף יז) שהתירו חכמים אמירה לגוי אפילו מלאכה דאורייתא, מותר לומר מביא כמה שיטות לגבי חולה שאין בו סכנה, שהגמרא אומרת בפירוש קל. הנה בסימן שכ\"ח (שבת קכט.)גזרו חכמים.לגוי שידליק את החשמל או שיבשל מרק עבורו, כיון שבמקום חולי לא וזה קל יותר מאשר אילו היה עושה בעצמו את המעשה האסור מדרבנן.דאורייתא. שהרי כשישראל אומר לגוי אינו עושה כי אם אמירה בעלמא, שישראל שעושה את הדרבנן בעצמו זה יותר גרוע מאשר שהגוי עושה ואכמ\"ל. מכל הדיון בראשונים אנחנו רואים בוודאי שכולם סוברים ראשונים, האם מותר, ואם כן האם רק דרבנן אחד, וכן האם בשינוי וכו', והנה, האם מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן לצורך החולה? זו מחלוקת מחלקת בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין (סח.)עושה בעצמו דרבנן, זה שבות שיש בו מעשה. שם מסבירים שאמירה לגוי זה שבות שאין בו מעשה. לעומת כשהיהודי בו מעשה. לפי דעת רבינו חננאל והשאילתות וכמה ראשונים בחידושיהם הגמרא במסכת עירובין בעיניהם.הרמב\"ם כותב, שאיסור אמירה לגוי הוא חמור כדי שלא תהיה שבת קלה עשיתי רק אמירה. אכן יש כמה טעמים שאיסור אמירה לגוי הוא חמור. ולמרות זאת הם כותבים שאמירה לגוי יותר קל. כי במציאות בכל זאת אני שישראל יעשה בעצמו. אולם בכל זאת כמה ראשונים פוסקים כמו הרי\"ף שמדברת בגוי, ואז אין ראיה מהגמרא שאמירה לגוי היא יותר קלה מאשר אבל הרי\"ף למד את פשט הסוגיא באופן אחר. הוא ביאר את הסוגיא יג. יש סוברים שאמירה לגוי אסורה מהתורה יראים והסמ\"ג. וכך משמע מדברי הרשב\"ץ. שאמירה לגוי אסורה מן התורה. וכך פוסקים רבינו אליעזר ממיץ בספר את המלאכה בעצמו, זה גם אסור. דהיינו שהמכילתא לומד מהפסוק הזה של 'יעשה' יש צירה, דהיינו שהמשמעות שאפילו שהישראל לא עשה במכילתא על הפסוק בפרשת בא \"כל מלאכה לא יעשה בהם\", הניקוד בי' דרך אגב, יש אומרים שאמירה לגוי זה איסור דאורייתא, כך כתוב בפירוש הגירסא הנכונה.ועוד כמה ראשונים שכולם גורסים 'ולא יעשה הגוי מלאכתך' – אם כן זו כיון שאיך יתכן שהיראים והסמ\"ג, ומוסיף על כך גם את הרי\"ד בכתב יד כותב, שראה לאחד שכתב לתקן את המכילתא, וכותב על כך שזה לא נכון, אמירה לגוי מותר רק חכמים אסרו. לעומת זאת מרן החיד\"א בברכי יוסף אבל יעשה הגוי מלאכתך\". במקום 'ולא' כתוב 'אבל'. דהיינו שמן התורה נמצאת גם בילקוט שמעוני, ושם כתוב \"לא תעשה אתה - ולא יעשה חברך, אכן הגאון מוילנא כותב שיש טעות במכילתא, הוא מביא שאותה ברייתא יד. אמירה לגוי אינו שבות קל יכול לטלטל על ידי גוי עדיף.מוקצה זה איסור דרבנן, ונכון שחכמים לא גזרו במקום שמזיק, אבל אם שזה יותר קל. לכן בנידון דידן לגבי מוקצה במקום שמזיק, עצם טלטול זה למלאכה דרבנן שהישראל עושה בעצמו, בזה אנחנו בדרך כלל אומרים אם כן כל אחד צריך לדעת שאמירה לגוי אינו שבות קל, אבל אם נשווה את טו. מה נחשב למוקצה מחמת שמזיק ידי ישראל, אפילו לא צריך שינוי.מסמרים, סיכות, מחטים וכל כיו\"ב דבר שיכול להזיק מותר לטלטלו על היא לא ראויה לשום דבר, ממילא זה מוקצה בשבת. אם כן שברי זכוכית, נעשה מוקצה, כגון כוס שנשברה, הכוס הזו היא כלי שמלאכתו להיתר, נעשה מוקצה, ולאחר מכן נעשה מותר שוב פעם. אבל דבר שבשבת עצמה שמוקצה לחצי שבת היינו דבר שבבין השמשות היה מותר ונאסר בשבת, אם בשבת עצמה בטל ממנו שם כלי. ואינם גם מוקצה לחצי שבת, כיון מיד להיות מוקצה, אפילו שבערב שבת הם היו כלי, ברגע שנשברו, אף אם יש גוי צריך לומר לגוי שיעשה את זה. כיון שהזכוכיות הללו הופכים כאשר מטלטלים על ידי טאטוא זה טלטול כלאחר יד ודינו יותר קל. אבל הם עלולים להזיק. כיום בלאו הכי הלא מטלטלים אותם עם מטאטא, יכול להיות כגון חלון שנשבר והזכוכיות על הריצפה, שמותר לטלטלם, מה נחשב למוקצה במקום שמזיק. בגמרא כתוב קוץ ברשות הרבים. וזה טז. טלטול משום הפסד ממון - דיברנו על [ , עד שזה לא יזיק. כגון ספסל שנפלה לו רגל, שזה אבל צריך לדעת, שזה לא מותר כמו כלי שמלאכתו לאיסור]לטלטלו לחדר השני וכיו\"ב. מספיק להפוך אותו ואז אף אחד לא ישב עליו.גם כן נקרא דבר שמזיק, שמותר להזיזו עד מקום שאינו מזיק ולא יותר. לא כך בשיעורים הקודמים מרן השלחן ערוך מביא מחלוקת. והמסקנא של מרן כדעת רוב מותר לטלטלו כאשר חס עליו. צריך לדעת את זה, בדיני דליקה בשבת שהרי מוקצה רגיל לא התירו משום הפסד ממון, רק כלי שמלאכתו להיתר ורוצה לטלטלו משם, לא מחמת שחס עליו שלא ישבר שאז זה יהיה אסור, וכמו כן כלי שהוא מוקצה המונח בארון ועלול ליפול על מישהו וכיו\"ב ח\"ו, (סימן שלד) - יש אנשים שבשבילם להפסיד ממון זה הראשונים שלא התירו איסור טלטול משום הפסד. ויש להבחין בין חפץ [ , שחפץ העלול להזיק מותק העלול להזיק לבין הפסד ממון]...לא התירו טלטול מוקצה.לטלטלו, אבל משום הפסד ממון המסקנא לדעת מרן שמשום הפסד ממון יותר מאשר מזיק, ממונו חביב עליו מגופו יז. בור פתוח ברשות הרבים בשבת את הרגל של הכירה ולתקוע אותה. יותר חמור מאשר לקחת את הרגל של הספסל ולתקוע אותה במקום או מאד שלא להדק את המכסה, זה תוקע בשבת, זה איסור 'בונה'. זה ודאי את המכסה. וזה כמו ידית. תנאי נוסף נאמר במכסה של בור, שצריך ליזהר ברחוב יש בהם כמו שני חורים שמכניסים לתוכם ברזל וכך אפשר להוציא יש תנאי שכתוב בשלחן ערוך שצריך שתהיה לו ידית. היום בבורות שיש קושיות תירוצים, רק בקיצור נמרץ. הנה להוציא או להחזיר מכסה של בור יש בזה הרבה אריכות בפוסקים. ולא נכנס כעת לכל הפרטים, פלפולים בעבר כבר דיברנו על כיסוי בור בשבת, כאשר נמצא פתוח ברשות הרבים. - פעם ואם יש לו ידית ויחזירו לא ממש במקום, לפעמים זה יותר גרוע מאשר שאם יחזיר את המכסה הרי הוא תוקע, כל שכן אם אין לו ידית שזה אסור. והנה אם יש בור פתוח ברשות הרבים וחושש שיפלו בו, הבעיה בזה היא [ ..עברה ונתקלה במכסה ושברה את הרגל. נורא ואיום. לך תתבע ותוכיח וכו' איזה בור, ואחר כך ברשלנותם לא החזירו אותו כמו שצריך, ואישה אחת אירע כאן סמוך לבית המדרש 'יחוה דעת', שבאו מהעירייה ופתחו כאן שהבור יהיה פתוח, מישהו יחשוב שהבור מכוסה ויבוא להיכשל בו]!?וכי הוא יכול לעשות משהו כנגדם את הבור ככה – חס ושלום בשום פנים ואופן לא.מי שעובר שם עד צאת השבת. אבל לומר שבת קודש, אני צדיק אשאיר ידעו ליזהר. ואם יש לו סבלנות שיביא איזה ספר וילמד שם ויזהיר את כל וכיו\"ב מסביב, אפילו דבר מוקצה מותר לטלטל ולהניח שם, כדי שאנשים אסור דאורייתא. ואם אי אפשר, שיניח שם איזה דבר גדול כגון כיסאות צריך לנסות לכסות את הבור באיזו צורה שזה לא יתקע את זה וזה יהיה דאורייתא, מלאכת בונה. הפתרון במצב כזה הוא על ידי גוי. ואם אין גוי בפטיש. בנידון דידן זה לא 'מכה בפטיש' אלא כיון שזה בקרקע זה בנין והנה לכסות ממש כאמור זה תוקע, זה איסור דאורייתא של בונה או מכה יח. בור פתוח הוא פחות מסוכן מבור מכוסה בכיסוי לא ראוי מקומות כאלו שזה בור מכוסה בעיתון. טוב מאד. יש מוסדות מסוימים שנראים מוסדות טובים מאד, אבל יש והם נזהרים. אך יש דברים שהסכנה לא נראית, ולכאורה על פניו זה נראה שלנו אנחנו צריכים לשים לב שיש דברים שכולם יודעים שהם אסורים בעיתון, אוי ואבוי, זה יותר גרוע מאשר שהבור פתוח. כיום בכל ההנהגה מסוכן מבור מכוסה בכיסוי לא ראוי. אם מישהו יבוא ויכסה את הבור יכול ליפול זה אסור, זה כלל שיש בו הרבה מוסר. בור פתוח הוא פחות יש בזה גם רעיון מוסרי, להחזיר את המכסה שלא כהוגן באופן שמישהו בעיתון, היום הבור פתוח! היום כבר יש תחרות גדולה מאד בין הרפורמים במשך השנים ראינו מי הם הקונסרבטיבים. היום הבור כבר לא מכוסה אותו היכל, הספר תורה הוא אותו ספר תורה, הם מתפללים במנין וכו', ישראל ככה מדברים?! הרי הבית כנסת שלהם הוא כמו שלנו, ההיכל הוא צעק שהם יותר גרועים מהרפורמים. והיו אנשים אז שתמהו למה גדולי יותר גרועים מהרפורמים. הגאון הרב פיינשטיין לפני עשרות שנים כבר 'חכמת ישראל' - לא פחות! זה מילים יפות. וגדולי ישראל אמרו שהם הם עשו קולות פה ושם. כשהתחילה התנועה הזאת הם קראו לעצמם גברים ונשים, אני לא יודע אם יש מחיצה או לא, אבל הם יושבים בנפרד. קטנות, זה מה שנקרא 'קונסרבטיבים'. הם מתפללים בבית הכנסת בנפרד הרפורמים רחוק, והחליטו שהשיטה להילחם כנגדם תהיה לעשות פשרות לכנסיה, עברו על כל התורה כולה. ואז קמו אנשים שראו עד איפה הלכו להתבולל, להתנצר ולחתן יהודים עם גוים, להטיף להתבוללות, ללכת מחקו את הכל. אבל זה לא לקח להם הרבה זמן, תוך דור אחד הם התחילו והפכו את כל התורה, רשעים מרושעים, ארורים שהחריבו את כל התורה, פעם זו היתה הטענה כנגד הקונסרבטיבים. הרי בתחילה הרפורמים באו להזכיר את זה אפילו כמה זה מסוכן. להראות שהם רשעים יותר. והם עושים דברים - ה' ירחם, אני לא רוצה רשעות להכעיס נגד התורה, מיד הקונסרבטיבים מתכנסים וחושבים כיצד לקונסרבטיבים מי יותר רשע. בכל פעם שהרפורמים עושים איזה דבר של - אני חושב ששמו לחנך את היהודים כמו שהיום רוצים לחנך את החרדים. והם שלחו כל מיני לכן גם היום אנחנו צריכים לדעת להיזהר. בזמנו הממשלה של רוסיה רצתה [ שהיה שליח של הממשלה, ובכל מקום שהלך עשה הכל אנשים יהודים מטעמם שהיו לובשים כיפה, היה אחד]ושזה בסדר, צריך לדעת מאד ליזהר מהדברים האלה.מתווכח, דע מה שתשיב! ולכן היום דברים כאלו שהם במסווה של חרדים כמה צריך ליזהר בזה ממי הוא לומד תורה, עם מי הוא מדבר, עם מי הוא אז. והיו אנשים תמימים שראו יהודי עם זקן וכיפה וחשבו - הוא משלנו! כדי לפתוח בתי כנסת מטעם הממשלה, לחנך את היהודים. ככה זה היה היה לילנברג יט. אבן המוטלת ברחוב ועלולים להינזק ממנה בדרך לראות היכן הם הולכים, ולא מוטל על המוצאה לטלטלה.ניכר ההיזק שלו, אבל אם יש אבן למשל, שניכר ההיזק, הרי על ההולכים הריב\"ש, מכאן אתה למד שכל מה שהתירו דבר המזיק, זה אך ורק כשלא שהיא חמה, יש חשש שמשהו ינזק ממנה. כך כותבים הגאונים. אומר מהעץ הזה, אבל מתכת רותחת שהיא בוערת ממש, אבל לא רואים עליה מאד. העץ הוא בוער, כולם רואים את האש, וממילא אין חשש שמא ינזקו ההבדל בין גחלת של עץ לבין של מתכת, ומבארים שההבדל הוא פשוט כל הראשונים מביאים, רבינו חננאל בעל הלכות גדולות ועוד, שהרי מה של מתכת וגחלת של עץ. הריב\"ש מביא בשם הגאונים, ואת השיטה הזאת לאסור. הוא מביא ראיה חזקה מאד. הנה בשיעור הקודם דיברנו על גחלת שהרי עדיין אפשר ואנשים יתקלו בה ויינזקו. הריב\"ש בתשובה כותב המדרכה, הרי אנשים רואים את זה, האם מותר לטלטל את האבן הזאת לו עיניים הוא רואה את האבן. זה מונח במקום שאנשים עוברים, כגון על אם יש ברחוב אבן שמי שייתקל בה עלול להינזק, אבל כל בן אדם שיש בסביבה לכאורה מה הבעיה.כאן בור. אכן אם יש שם ילדים זו כבר סכנה גדולה. אבל אם אין ילדים לפי דברי הריב\"ש יש מקום לדון על בור פתוח, שהרי אנשים רואים שיש הריב\"ש הוא ראשון, ואנחנו צריכים לשמוע בקולו. האחרונים מאריכים חלקם כמו המגן אברהם וחלקם נגדו. אבל לכאורה לעומת זאת המגן אברהם חולק עליו, הוא מביא ראיה מדין שיפוד. כ. קושיית האליה רבה ומשא ומתן בדבריו שואל האליה רבה.שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן, לכאורה זה צריך להיות מותר. כך אפילו דאורייתא. לפי כל זה יוצא, שאנחנו שפוסקים להלכה שמלאכה זה איסור דאורייתא. אלא כל ההבדל הוא שבזה לא ניכר ההיזק ולכן התירו ולכן אומרים שעל כרחינו החילוק בין מתכת לבין עץ, שהרי גם במתכת בפירוש שסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא. מה איכפת לי אם ניכר או לא. והנה מי שלומד את דברי הגאונים רואה ובמתכת לא. והנה אם נאמר שמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן, הגאונים שאומרים שההבדל בין עץ לבין מתכת בוערים, שבעץ זה ניכר והנה האליה רבה מקשה קושיא על הריב\"ש, שהנה הוא מדבר לפי שיטת אבל אני חושב שכל מי שילמד את לשון הריב\"ש יראה שגם הוא סובר כך.בפירוש שגם אם זה דרבנן אסור. אמנם הוא לא מעיר מדברי הריב\"ש, וממילא לא צריך לחשוש. וכותב עליו שזה לא נכון שהנה הרשב\"א כתב רבה. הוא מביא את האליה רבה שכותב שאנו פוסקים שזה דין דרבנן, שבספר ערך השלחן לרבי יצחק טייב הרגיש בקושיא הזאת על האליה גם הרשב\"א כותב ככה בפירוש בסוגיא שם בשבת. אחר כך מצאתי ב\"ה לפי היסוד הזה של הגאונים, יהיה אסור בדבר שההיזק שלו ניכר. ובאמת הוא כותב בפירוש, שגם אם תאמר שמלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, שהגאונים סוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאורייתא. אבל והנה אני פתחתי את הריב\"ש בפנים וראיתי את דבריו. הריב\"ש ידע אסור לטלטלו.דהיינו שניכר בצורה שכל אדם נורמלי כולל ילדים, לא יינזקו ממנו, שיהיה לכן להלכה צריך לחשוש לדברי הריב\"ש שאם זה מזיק אך ניכר ההיזק, כא. פינוי שברי זכוכיות שהתפזרו בבית כל ההיתר הוא רק אם יש באמת חשש שהדבר הזה מזיק.אם יש צורך, כאן לכאורה אין שום צורך שישאיר את זה עד מוצאי שבת. מטאטא, למרות שזה טלטול כלאחר יד, אבל גם טלטול כלאחר יד הוא רק ניכר. שיחכו למוצאי שבת. לא התירו לטלטל סתם מוקצה. וגם על ידי שילבשו נעלים ויזהרו לא ללכת יחפים, ואסור לטלטל את זה, שהרי ההיזק בבית נמצאים איש ואשה לבד ללא ילדים, ונשברו זכוכיות על הרצפה, הנידון של דבר שעלול להזיק הוא בכל הדברים. כגון זכוכיות בבית. אם כב. \"שמא ייזוקו בו רבים\" – מהי הגדרת 'רבים' . ושם הוא כותב אבל אם זה ברשות היחיד במקום שאין חשש אלא רק שאחד יינזק ממנו, אם מדובר ברשות הרבים במקום שיש נזק לרבים, ודאי שמותר לטלטל. הבדל בזה בין יחיד לרבים. אבל יש פוסקים שחולקים על זה. ולהלכה, מדברת על רשות הרבים בגלל איסור הוצאה, אבל למעשה גם יחיד, ואין הנכד שלו בעל החוט המשולש רבי אברהם בן פאתווה כותבים, שהגמרא דוקא רבים, מה יהיה אם רק איש אחד יינזק. הרשב\"ץ בתשובה ובעקבותיו שמא ייזוקו בו רבים\". דנו הפוסקים מהי ההגדרה של 'רבים', והאם הכוונה לעיל הבאנו את לשון מרן השלחן ערוך \"קוץ המונח ברשות הרבים וכו' (ס\"ק פב)מרפק וכיו\"ב.יחיד, יש לטלטלו כלאחר יד. על ידי מטאטא או על ידי הרגלים או על ידי מוקצה, אז אם זה נזק הרבים מותר בידיים ממש, אבל אם זה נזק של שבמקום שאין חשש של הוצאה מרשות לרשות אלא רק של טלטול כאן גם יהיה מותר. זו ההכרעה של המשנה ברורה משקה פרוה ממכונת משקאות חלבית מי שאכל בשר שצריך להמתין שש שעות לאכילת חלב, האם שאלה: מותר לשתות משקה פרוה ממכונת משקאות שיש בה גם משקאות חלביים? מותר לשתות משקאות פרוה, אף שיוצאים תשובה: ממכונת משקאות שיש בה גם משקאות חלביים. מקורות: משום שיש ספק אם קודם לכן יצא משקה חלבי או פרוה, וגם אם אכן יצא משקה חלבי ונותרו טיפות בצינור, בדרך כלל יש ששים כנגד טיפות החלב המועטות שבצינור. ובפרט שאינו שותה עם בשר, אלא אחר גמר הסעודה, ודעת התוספות ועוד ראשונים (חולין קה.) שאחר שסילק ובירך מותר לאכול חלב. וביארתי בס\"ד בהרחבה הנימוקים להקל בזה, בשו\"ת חקרי הלכה (חיו\"ד סימן יא). הכשר תבנית אפיה תבנית אפיה שאפו בה אנשים שאינם שומרים תורה או מצוות, שאלה: כיצד ניתן להכשירה? וכן תבנית בשרית האם ניתן להכשירה שתהיה תבנית חלבית? תבנית שאפו בה דברי מאכל אסורים, תשובה: טעונה ליבון, ובמציאות אין אפשרות ללבנה. אולם תבנית שאפו בה בשר או חלב, ניתן להכשירה בהגעלה, או בליבון קל – להסיקה בתנור נקי (שאינו בשרי או חלבי. מקורות: תבנית שאפו בה דברי מאכל אסורים, מבואר בש\"ע (יו\"ד סימן קכא) דבאיסורא בלע טעונה ליבון. אולם תבנית שאפו בה בשר או חלב, חשיב היתרא בלע, ולכן ניתן להכשירה בהגעלה, או בליבון קל. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א קריאת שמו\"ת של מרן זיע\"א רבינו האר\"י ז\"ל היה קורא שמו\"ת באופן שכל פסוק בספר תורה קרא פעמיים, והיה עומד לידו מישהו שנותן לו את החומש וקורא ממנו את התרגום. וכך זכורני שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהתגורר בשכונת 'רחביה', היה לו בביתו בית כנסת, והיה נוהג אף הוא לקרוא שניים מקרא מתוך הספר תורה שהיה שם. הוא היה אומר לי, למה אתה צריך להכין את הקריאה מתוך 'תיקון סופרים'? תוציא ספר תורה תקרא בו שניים מקרא, ואחר כך תקרא את התרגום. ואכן הוא באמת לא היה קורא את הפרשה פסוק פסוק שניים מקרא ואחד תרגום, קורא את התרגום על הכל. כיון שקריאת שמו\"ת פסוק פסוק לוקחת אלא היה קורא את כל הפרשה כסדרה פעמיים, ולאחר מכן היה הרבה זמן, וכל רגע אצלו היה יקר, לכן כאשר היה קורא בעצמו בתורה בשבת היה מכין את הפרשה פעם אחת מתוך הספר תורה, ובקריאת התורה הוא קורא פעם נוספת, ולאחר מכן היה קורא את למרות שבספר [ .התרגום. הוא היה אומר שזה נחשב לקריאת שמו\"ת 'חוט שני' של הגר\"נ קרליץ כתוב, שבעל קורא תפקידו הוא להשמיע את הקריאה, ואינו יכול להשתמש בקריאה זו לקריאת שמו\"ת. אך . ואכן בשנותיו המאוחרות יותר כאשר אני היית ]זו סברא מחודשת קורא בתורה אצלו, הייתי מכין את הקריאה מתוך ספר תורה כפי הרב יצחק מאזוז שהורה לי. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"182.pdf","content":"העלון לעילוי נשמת חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ה טלטול כלים | טלטול מוקצה אגב כיכר או תינוק| אוכלין ששהו תחת למיטה| אכילת כיכר שהונחה על מת| טלטול מת בשבת| פטירת דוד המלך נושאי השיעור: כיצד יש לנהוג | איזה סוג מוקצה הוא טלפון סלולארי| טלטול כלים אגב אוכלין הנמצאים בתוכם| סוגי המוקצה החמורים ביותר| או דברי מאכל שלא לצורך כלל דרך הרמב\"ם בכתיבת הלכות | אוכלין שהיו על מוקצה מערב שבת| טלטול כרטיס נסיעה תעודת לידה וכיו\"ב בשבת| בשבת בטלפון סלולארי המצלצל ומפריע לשמור על הצביון של שבת קודש| ממצוא חפצך ודבר דבר| טעמי איסור מוקצה לפי הרמב\"ם| מוקצה182 גליוןמיום א' ב' טבת תשפ\"ג פרשת ויחי טלטול מוקצה אגב דבר המותר (הלכות מוקצה י\"ח) א. פטירת דוד המלך לפני למעלה מחמישה חודשים דיברתי בשיעור על הנושא של טלטול מוקצה אגב דבר המותר. דהיינו להניח על המוקצה דבר המותר. ובשיעור הזה נרחיב יותר. הנה מסופר על דוד המלך ששאל את הקב\"ה מתי הוא היום שבו ימות (שבת ל:) בגמרא \"אודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני\". כשאדם יודע שהוא הולך למות הוא מתכונן ליום הדין וחוזר בתשובה. אבל את הסוד הזה מתי אדם הולך למות לא מגלים, והקב\"ה לא הסכים לגלות אפילו לדוד המלך. ואז דוד המלך שאל, באיזה יום בשבוע אמות? ואת זה הקב\"ה הסכים לגלות שהוא ימות בשבת. ואז דוד ביקש, רבונו של עולם, אני לא רוצה למות בשבת, אפשר לדחות את זה ליום ראשון? אמר לו הקב\"ה, שבשבת מגיעה זמן המלכות של בנו שלמה, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלוא נימה, אי אפשר. ואז אמר דוד המלך, אם כך אני מוותר על יום אחד, אני רוצה למות ביום ששי. אמר לו הקב\"ה לא, \"כי טוב יום בחצירך מאלף בחרתי\" - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שיקריב בנך שלמה. אם כן דוד המלך הבין שנגזרה הגזירה והוא צריך למות בשבת, וממילא כל שבת היתה אצלו קודש כולה לתורה ועבודת ה' בלי הפסקה ממש. והנה הגיע השבת שהיא יום פטירתו, דוד המלך צריך ללכת לעולמו, מלאך המוות הגיע, אבל הוא לא יכול להתקרב אליו, כולו קדושה. דוד המלך, נביא, קדוש עליון. מה עשה מלאך המוות? מלאך המוות הוא מחלל שבת... הלך לגן של דוד, וטיפס על העץ והתחיל לנדנד אותו. דוד המלך שמע כך איך שבתוך הרשות שלו, בגן שלו, מישהו מעז לנענע את העץ בשבת, 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית', ויצא לגן כדי למחות בידו, באותו רגע הוא הפסיק ממחשבה של קדושה לרגע אחד, ובא מלאך המוות ונטל את נשמתו. מספרת הגמרא, ששלמה המלך שלח שאלה מיד לחכמים, 'אבא מת ומוטל בחמה' - זה בזיון המת שהוא מונח בשמש ביום שבת, אך מת נחשב למוקצה מחמת גופו. כל דבר שאינו כלי ואין לו שום שימוש, נחשב למוקצה מחמת גופו. אבל מצד שני יש פה בעיה של כבוד המת. אמרו לו חכמים, הנח עליו כיכר או תינוק, ותטלטל אותו אגב הכיכר או התינוק. כלומר שמחמת שמונח עליו דבר המותר בטלטול בשבת, ממילא מטלטל את המוקצה מחמת גופו אגב הדבר המותר, משום כבוד המת אפשר להקל בזה. ב. לאכול את הכיכר שהונחה על המת דרך אגב, רואים כאן דבר מעניין, הנה הכיכר או התינוק שהונחו על המת הם נעשים טמאים בעצמם. אמנם בימינו אין לנו הלכות טומאה וטהרה, אך האם הכיכר הזו שנטמאה מהמת, האם מותר לאכול אותה או אסור? התשובה ברורה מאד, שבודאי שמותר לאכול אותה. כי אם הכיכר נאסרת ברגע שהונחה על המת ממילא היא גם מוקצה, היא הפכה להיות כמו המת בעצמו, אם כן מה הרווחנו שהניחה על המת?! רואים שאפילו שהכיכר נגעה במת עצמו שמותרת באכילה. ג. אוכלין ששהו תחת המיטה טעם האיסור אכן יש מקשים מזה קושיא גדולה, שהנה יש לנו הלכה, הגמרא אומרת שאוכלין ששהו תחת המיטה סכנה לאוכלן. אפילו אם היו סגורים, מפני חשש סכנה, ממש - יש בזה כל מיני פרטים, אם הקרקע מרוצפת, ועוד כל [ .סכנת נפשות . ]מיני פרטי קולות במקרים מסויימים, אך באופן רגיל אנחנו מחמירים בזה בגמרא לא כתוב מה הטעם לזה, יש שרצו להסביר שמחמת ששינה זה אחד מששים ממיתה, ממילא כאשר ישן על המיטה יש רוח רעה ששורה מתחת המיטה, ולכן נאסר. ולכאורה אם זה כך, כל שכן שהיה צריך לאסור את הכיכר שהונחה על המת. אלא צריך לומר שמהגמרא הזו נראה, שהסיבה של אוכלין ששהו תחת המיטה אינה מטעם של אחד מששים במיתה. שהרי גם כאשר הכיכר נוגעת במת עצמו אינה נאסרת וכאמור. אלא ודאי יש טעם אחר למה אוכלין שתחת המיטה נאסרין. ד. טלטול מוקצה אגב דבר היתר בשאר מוקצה אשר על כן מבואר שמותר לטלטל את המת אגב כיכר או תינוק. והנה להלן הגמרא מביאה מחלוקת מה הדין בשאר מוקצה מחמת גופו, לא מת, האם (קמב.) בשבת גם יש את הקולא הזאת להניח עליו כיכר או תינוק ולטלטל אותו. ודעת רב אשי שם, שלא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד. דהיינו שכל ההיתר הזה הוא רק למת ולא בשאר דברים. וכך נפסק להלכה. כל הפוסקים הסכימו שהלכה כרב אשי. רבינא ורב אשי היו האמוראים האחרונים בחתימת התלמוד. וברוב המקומות שרב אשי פוסק הלכה במחלוקת שיש בגמרא, אנחנו אומרים הלכה כבתראי – דהיינו הלכה כמו האחרונים יותר. ה. קושיית הראשונים מטלטול מדוכה שיש בה שום בשבת והנה רבותינו הראשונים מקשים קושיא עצומה. שבמסכת שבת בפרק כל הכלים כתוב בדיוק להיפך. ששם כתוב שאדם שיש לו מדוכה, שזה מין כלי שכותשים בו את השום, שהמדוכה הזאת נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לכתוש את השום בשבת. ואיתא שם, שאם יש שום בתוך המדוכה - מותר לטלטל את המדוכה אגב השום שבתוכה. והטעם לכך הוא שזה דומה ממש לכיכר או תינוק. והנה, מצד אחד כיכר או תינוק זה רק משום כבוד המת, והנה כאן אתה רואה שהתירו לטלטל את המדוכה, למרות שאם היתה בפני עצמה ללא השום היה אסור לטלטל אותה, ורק מחמת השום מתירים לטלטלה. ו. שלושה תירוצים הראשונים אומרים שלושה תירוצים. תירוץ אחד, ואנחנו לא פוסקים כמותו להלכה, שהנה דוד המלך נפטר בשבת ומיד נעשה מוקצה, וביום שבת הניח עליו את הכיכר, שבמת התירו, אך בשאר מוקצה אם יניח עליו כיכר או תינוק בשבת זה לא יתיר. אבל אם יניח ביום שישי, מותר. כגון שאם יש אבן שרוצה לטלטלה יכול להניח עליה כיכר ביום ששי, ומותר. וכל מה שזה לא מועיל זה רק כשזה כבר הפך אתקצאי לבין השמשות, שבכניסת השבת זה היה מוקצה, שאז לא יעזור שיניח עליו דבר היתר בשבת. אבל מכמה מקומות רואים שהלכה לא כך. הנה אם יש פמוטים ויניח עליהם דבר המותר ביום שישי, לפעמים באמת יהיה מותר לטלטל, אבל צריך שיהיו בזה כל מיני תנאים. והתנאי המרכזי, שדבר ההיתר יהיה יותר חשוב מהאיסור. יש בזה כל זה דיני בסיס לדבר האסור. אבל (סימן שי),מיני פרטים שהם סימן שלם בשלחן ערוך באופן כללי אם יש שני דברים, אחד הוא מוקצה והשני הוא היתר מוחלט, אפילו דבר מאכל, ההיתר לא מתיר לטלטל את המוקצה. ז. צריך שתהיה שייכות בין המוקצה לדבר המותר התירוץ השני, שרוב הראשונים כותבים כך, וכך ההלכה באמת. הנה האדם המת אין שייכות בינו לבין הכיכר, וכמו כן אם יניח תינוק על המת, אין שום קשר ביניהם. זאת אומרת שהתירו פה לקחת דבר שהוא לא שייך כלל כדי לטלטל. מפני שלמעשה באמת עיקר המטרה היא לטלטל את המוקצה. אם העלון לעילוי נשמת טלטול כלים | טלטול מוקצה אגב כיכר או תינוק| אוכלין ששהו תחת למיטה| אכילת כיכר שהונחה על מת| טלטול מת בשבת| פטירת דוד המלך נושאי השיעור: כיצד יש לנהוג | איזה סוג מוקצה הוא טלפון סלולארי| טלטול כלים אגב אוכלין הנמצאים בתוכם| סוגי המוקצה החמורים ביותר| או דברי מאכל שלא לצורך כלל דרך הרמב\"ם בכתיבת הלכות | אוכלין שהיו על מוקצה מערב שבת| טלטול כרטיס נסיעה תעודת לידה וכיו\"ב בשבת| בשבת בטלפון סלולארי המצלצל ומפריע לשמור על הצביון של שבת קודש| ממצוא חפצך ודבר דבר| טעמי איסור מוקצה לפי הרמב\"ם| מוקצה182 גליוןמיום א' ב' טבת תשפ\"ג פרשת ויחי טלטול מוקצה אגב דבר המותר (הלכות מוקצה י\"ח) א. פטירת דוד המלך לפני למעלה מחמישה חודשים דיברתי בשיעור על הנושא של טלטול מוקצה אגב דבר המותר. דהיינו להניח על המוקצה דבר המותר. ובשיעור הזה נרחיב יותר. הנה מסופר על דוד המלך ששאל את הקב\"ה מתי הוא היום שבו ימות (שבת ל:) בגמרא \"אודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני\". כשאדם יודע שהוא הולך למות הוא מתכונן ליום הדין וחוזר בתשובה. אבל את הסוד הזה מתי אדם הולך למות לא מגלים, והקב\"ה לא הסכים לגלות אפילו לדוד המלך. ואז דוד המלך שאל, באיזה יום בשבוע אמות? ואת זה הקב\"ה הסכים לגלות שהוא ימות בשבת. ואז דוד ביקש, רבונו של עולם, אני לא רוצה למות בשבת, אפשר לדחות את זה ליום ראשון? אמר לו הקב\"ה, שבשבת מגיעה זמן המלכות של בנו שלמה, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלוא נימה, אי אפשר. ואז אמר דוד המלך, אם כך אני מוותר על יום אחד, אני רוצה למות ביום ששי. אמר לו הקב\"ה לא, \"כי טוב יום בחצירך מאלף בחרתי\" - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שיקריב בנך שלמה. אם כן דוד המלך הבין שנגזרה הגזירה והוא צריך למות בשבת, וממילא כל שבת היתה אצלו קודש כולה לתורה ועבודת ה' בלי הפסקה ממש. והנה הגיע השבת שהיא יום פטירתו, דוד המלך צריך ללכת לעולמו, מלאך המוות הגיע, אבל הוא לא יכול להתקרב אליו, כולו קדושה. דוד המלך, נביא, קדוש עליון. מה עשה מלאך המוות? מלאך המוות הוא מחלל שבת... הלך לגן של דוד, וטיפס על העץ והתחיל לנדנד אותו. דוד המלך שמע כך איך שבתוך הרשות שלו, בגן שלו, מישהו מעז לנענע את העץ בשבת, 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית', ויצא לגן כדי למחות בידו, באותו רגע הוא הפסיק ממחשבה של קדושה לרגע אחד, ובא מלאך המוות ונטל את נשמתו. מספרת הגמרא, ששלמה המלך שלח שאלה מיד לחכמים, 'אבא מת ומוטל בחמה' - זה בזיון המת שהוא מונח בשמש ביום שבת, אך מת נחשב למוקצה מחמת גופו. כל דבר שאינו כלי ואין לו שום שימוש, נחשב למוקצה מחמת גופו. אבל מצד שני יש פה בעיה של כבוד המת. אמרו לו חכמים, הנח עליו כיכר או תינוק, ותטלטל אותו אגב הכיכר או התינוק. כלומר שמחמת שמונח עליו דבר המותר בטלטול בשבת, ממילא מטלטל את המוקצה מחמת גופו אגב הדבר המותר, משום כבוד המת אפשר להקל בזה. ב. לאכול את הכיכר שהונחה על המת דרך אגב, רואים כאן דבר מעניין, הנה הכיכר או התינוק שהונחו על המת הם נעשים טמאים בעצמם. אמנם בימינו אין לנו הלכות טומאה וטהרה, אך האם הכיכר הזו שנטמאה מהמת, האם מותר לאכול אותה או אסור? התשובה ברורה מאד, שבודאי שמותר לאכול אותה. כי אם הכיכר נאסרת ברגע שהונחה על המת ממילא היא גם מוקצה, היא הפכה להיות כמו המת בעצמו, אם כן מה הרווחנו שהניחה על המת?! רואים שאפילו שהכיכר נגעה במת עצמו שמותרת באכילה. ג. אוכלין ששהו תחת המיטה טעם האיסור אכן יש מקשים מזה קושיא גדולה, שהנה יש לנו הלכה, הגמרא אומרת שאוכלין ששהו תחת המיטה סכנה לאוכלן. אפילו אם היו סגורים, מפני חשש סכנה, ממש - יש בזה כל מיני פרטים, אם הקרקע מרוצפת, ועוד כל [ .סכנת נפשות . ]מיני פרטי קולות במקרים מסויימים, אך באופן רגיל אנחנו מחמירים בזה בגמרא לא כתוב מה הטעם לזה, יש שרצו להסביר שמחמת ששינה זה מתחת המיטה, ולכן נאסר.אחד מששים ממיתה, ממילא כאשר ישן על המיטה יש רוח רעה ששורה ולכאורה אם זה כך, כל שכן שהיה צריך לאסור את הכיכר שהונחה על המת. אלא צריך לומר שמהגמרא הזו נראה, שהסיבה של אוכלין ששהו תחת המיטה אינה מטעם של אחד מששים במיתה. שהרי גם כאשר הכיכר נוגעת במת עצמו אינה נאסרת וכאמור. אלא ודאי יש טעם אחר למה אוכלין שתחת המיטה נאסרין. ד. טלטול מוקצה אגב דבר היתר בשאר מוקצה אשר על כן מבואר שמותר לטלטל את המת אגב כיכר או תינוק. והנה להלן הגמרא מביאה מחלוקת מה הדין בשאר מוקצה מחמת גופו, לא מת, האם (קמב.) בשבת גם יש את הקולא הזאת להניח עליו כיכר או תינוק ולטלטל אותו. ודעת רב אשי שם, שלא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד. דהיינו שכל ההיתר הזה הוא רק למת ולא בשאר דברים. וכך נפסק להלכה. כל הפוסקים הסכימו שהלכה כרב אשי. רבינא ורב אשי היו האמוראים האחרונים בחתימת התלמוד. וברוב המקומות שרב אשי פוסק הלכה במחלוקת שיש בגמרא, אנחנו אומרים הלכה כבתראי – דהיינו הלכה כמו האחרונים יותר. ה. קושיית הראשונים מטלטול מדוכה שיש בה שום בשבת והנה רבותינו הראשונים מקשים קושיא עצומה. שבמסכת שבת בפרק כל הכלים כתוב בדיוק להיפך. ששם כתוב שאדם שיש לו מדוכה, שזה מין כלי שכותשים בו את השום, שהמדוכה הזאת נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לכתוש את השום בשבת. ואיתא שם, שאם יש שום בתוך המדוכה - מותר לטלטל את המדוכה אגב השום שבתוכה. והטעם לכך הוא שזה דומה ממש לכיכר או תינוק. והנה, מצד אחד כיכר או תינוק זה רק משום כבוד המת, והנה כאן אתה רואה שהתירו לטלטל את המדוכה, למרות שאם היתה בפני עצמה ללא השום היה אסור לטלטל אותה, ורק מחמת השום מתירים לטלטלה. ו. שלושה תירוצים הראשונים אומרים שלושה תירוצים. תירוץ אחד, ואנחנו לא פוסקים כמותו להלכה, שהנה דוד המלך נפטר בשבת ומיד נעשה מוקצה, וביום שבת הניח עליו את הכיכר, שבמת התירו, אך בשאר מוקצה אם יניח עליו כיכר או תינוק בשבת זה לא יתיר. אבל אם יניח ביום שישי, מותר. כגון שאם יש אבן שרוצה לטלטלה יכול להניח עליה כיכר ביום ששי, ומותר. וכל מה שזה לא מועיל זה רק כשזה כבר הפך אתקצאי לבין השמשות, שבכניסת השבת זה היה מוקצה, שאז לא יעזור שיניח עליו דבר היתר בשבת. אבל מכמה מקומות רואים שהלכה לא כך. הנה אם יש פמוטים ויניח עליהם דבר המותר ביום שישי, לפעמים באמת יהיה מותר לטלטל, אבל צריך שיהיו בזה כל מיני תנאים. והתנאי המרכזי, שדבר ההיתר יהיה יותר חשוב מהאיסור. יש בזה כל זה דיני בסיס לדבר האסור. אבל (סימן שי),מיני פרטים שהם סימן שלם בשלחן ערוך באופן כללי אם יש שני דברים, אחד הוא מוקצה והשני הוא היתר מוחלט, אפילו דבר מאכל, ההיתר לא מתיר לטלטל את המוקצה. ז. צריך שתהיה שייכות בין המוקצה לדבר המותר התירוץ השני, שרוב הראשונים כותבים כך, וכך ההלכה באמת. הנה האדם המת אין שייכות בינו לבין הכיכר, וכמו כן אם יניח תינוק על המת, אין שום קשר ביניהם. זאת אומרת שהתירו פה לקחת דבר שהוא לא שייך כלל כדי לטלטל. מפני שלמעשה באמת עיקר המטרה היא לטלטל את המוקצה. אם העלון לעילוי נשמת כן כשיניח דבר היתר שאינו שייך אליו אין סברא שיהיה מותר לטלטל, ורק במת התירו. אבל אם יניח על אבן כיכר לחם, הרי אין שייכות בין האבן לכיכר, לכן אין מקום להתיר את זה. מה שאין כן שום המונח בתוך המדוכה, הרי לכך המדוכה מיועדת, לכתוש בה את השום. כלומר שהשום שייך למדוכה, ממילא אומרים הראשונים שהוא מותר לטלטלו. והוא הדין בסיר שאסור לטלטלו סתם בשבת, שהרי הוא כלי המיועד לבשל בו, זה כלי שמלאכתו לאיסור. אבל אם הסיר יש בתוכו תבשיל, הרי התבשיל אמור להיות בתוך הסיר, לכך הוא מיועד, לכן הוא נעשה כלי שמלאכתו להיתר. אבל סיר שיניחו בתוכו כיכר או תפוח וכיו\"ב, למרות שהם דברי מאכל, זה לא ישנה את המצב של הסיר. וזו דעת רוב הראשונים שצריך שתהיה שייכות בין התבשיל לקדירה. ח. דרגת הסיר כאשר התבשיל בתוכו דרך אגב, יש ויכוח בין פוסקי הדור האחרון לגבי מה שכתבו הראשונים שכאשר התבשיל בתוך הסיר שמתיר את הסיר בטלטול, אם כן מה הדרגה של הסיר כעת. והנה כבר אמרנו כמה פעמים, שכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לכל צורך שהוא, אפילו צורך קטן ביותר. אבל שלא לצורך כלל אסור. לעומת זאת דברי מאכל, פירות, ירקות, תבשיל וכיו\"ב, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך בכלל. והנה כאן יש שני דברים קיצוניים. הסיר הוא כלי שמלאכתו לאיסור. והתבשיל הוא לא רק כלי שמלאכתו להיתר, אלא הוא יותר מזה, הוא מותר לגמרי לטלטלו אפילו שלא לצורך בכלל. והנידון הוא האם הסיר הזה שיש בו תבשיל נעשה טפל לתבשיל, התבשיל הוא העיקר, וממילא מותר לטלטלו לגמרי ללא כל צורך. או שמא הסיר רק ירד בדרגה, והוא נעשה כלי שמלאכתו להיתר, אבל אינו נעשה כמו התבשיל ממש. והנה יש כמה מפוסקי הדור האחרון שמדייקים כל מיני דיוקים ומביאים כל מיני סברות. ומדייקים כך גם מלשון בעל התניא שהסיר הפך להיות מותר לגמרי אפילו שלא לצורך. - תבדקו אתם בסוגיא [ אבל כשלמדתי אני את הסוגיא ועיינתי בדברי הראשונים וכמה מהם כותבים במפורש, ]במסכת שבת קכ\"ד-קכ\"ה תראו שם בראשונים הרשב\"ם בעל המאור ועוד, שהפירוש שהסיר נעשה כלי היינו שזה טפל לתבשיל, אבל הם כותבים שהוא נהיה כלי שמלאכתו להיתר. לא יותר מזה. זאת אומרת אם זה לא לצורך לגמרי יהיה אסור. ט. התירוץ השלישי התירוץ שלישי מזכירים אותו כמה ראשונים. אבל רוב הראשונים שמזכירים את התירוץ הזה לא 'אוהבים' את התירוץ הזה. שהנה יש שלוש סוגי מוקצה שהם חמורים ביותר. האחד, מוקצה מחמת גופו – שהוא דבר שאינו כלי, כגון אבנים, עפר וכן אדם מת, שאי אפשר להשתמש בהם לשום דבר. השני, מוקצה מחמת - אמנם במוקצה מחמת איסור יש כמה מחלוקות, אבל [ .איסור – כגון נר דולק ההכרעה בהם בדרך כלל לחומרא. וכפי שנראה ממרן השלחן ערוך סימנים רעז, . והשלישי, מוקצה מחמת חסרון כיס - הרא\"ש כותב שאין שום צד היתר ].רעט בטלטולו. והוא דבר שמקפיד שלא להשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימוש שמיועד אליו. אבל יש סוג אחר שהוא קל הרבה יותר, והוא גזירת כלים. כאשר התחלנו ללמוד הלכות מוקצה ביארנו, שגזירת כלים באה כחמש מאות שנה לאחר הגזירה של מוקצה שהיתה בזמן דוד המלך. הגמרא אומרת שנחמיה גזר על הכלים, והלא נחמיה היה אחרי חרבן בית ראשון. ובתחילה היתה גזירה כללית ולאחר מכן הורידו את הגזירה בהדרגה. הנה למשל כלי שמלאכתו לאיסור, כגון סיר, פטיש וכיו\"ב, אינם אסורים לגמרי בטלטול, שהרי מותר לטלטלם לצורך גופו או מקומו, אמנם הוא אסור אבל לא לגמרי, יש אופנים שמותר בטלטול. אשר על כן מדוכה של שום, וכן סיר שיש בתוכו תבשיל, שהם כלים שמלאכתם לאיסור, אבל מחמת מה שבתוכם שהוא מותר בטלטול, ממילא מותר לטלטלם. אך מה שהגמרא אמרה שכיכר או תינוק אינו מועיל מלבד במת, הגמרא התכוונה במוקצה גמור כגון מוקצה מחמת גופו, שאין לו שום צד היתר, אין אפשרות לטלטל אותו לצורך גופו או מקומו. בזה לא אמרו להניח כיכר או תינוק אלא במת בלבד, מה שאין כן בכלים האסורים מצד גזירת כלים, ויש צד היתר בטלטולם כאשר הוא לצורך גופו או מקומו, ממילא מותר לטלטל את הכלי שמלאכתו לאיסור אגב דבר המותר. י. ההבדל בין התירוצים ויש הבדל גדול בין ההסבר השני לשלישי. לפי ההסבר השני שתבשיל בתוך קדרה מתיר את הקדירה בטלטול, כי הוא שייך לה, אבל תפוחים או כיכר שהונחו בתוך קדרה וכל כיו\"ב שאין שום שייכות בין הדבר המותר למוקצה, זה לא יתיר את הקדירה בטלטול. אבל לפי הפירוש השלישי יהיה מותר. כיון שלפירוש השלישי אין הבדל בסוג המאכל, אלא כיון שהקדירה עצמה היא כלי שמלאכתו לאיסור, ממילא מותר לטלטלה אגב דבר מאכל שמותר בטלטול. יא. טלטול כלי שמלאכתו לאיסור אגב כיכר או תינוק והנה נתבאר לעיל שהתירוץ השני, וכן הוא להלכה, שתבשיל בקדירה ושום במדוכה יש שייכות לקדירה ולכן מותר לטלטל את הקדירה. אבל יש לדון אם (כלל כב מותר לטלטל כלים אגב דבר המותר המונח בתוכם. והנה הרא\"ש בתשובה מקשה את הקושיא מה ההבדל בין שום לבין מת. והוא מביא שיש אומרים סימן ח) שבכלים זה שונה. והוא לא אומר מה דעתו על התירוץ הזה. ובסוף דבריו הוא מביא גם את ההסבר שהתבשיל טפל לקדירה. הרא\"ש לא מסביר האם הוא מסכים לפירוש הראשון או לפירוש השני או לשניהם. לעומת זאת שאר הראשונים, כמעט , (עמ\"ס שבת שם), הריטב\"א (עמ\"ס שבת קכג.), הרשב\"א (דף מז ע\"ב מדפי הרי\"ף)כולם, בעל המאור מביאים את החילוק הזה שאם זה כלי מותר, והם כותבים שהם לא מסכימים ועוד הרבה (סימן לא) , כל בו (עמ\"ס שבת שם)לתירוץ הזה. וכמו כן כותבים בעל ההשלמה ראשונים. לעומת זאת המאירי מסכים. המאירי כותב על זה בכמה מקומות, ומביא כמה ראיות מכמה סוגיות בש\"ס, במסכת ביצה ובמסכת שבת, שבכלים מותר. לא ראה את המאירי. זה ספר שבזמנו של מרן היה (סימן שח)והנה מרן הבית יוסף בכתב יד. אבל הוא ראה את הרשב\"א והרא\"ש בתשובה, והוא מעתיק קודם כל את דברי הרא\"ש. אבל הוא מחליט להלכה כמו התירוץ של כלים. דהיינו שמרן \"יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור (סימן שח סעיף ה)מיקל בזה. מרן כותב (ס\"ק כו ובשער הציון ס\"ק כד)אפילו מחמה לצל, על ידי כיכר או תינוק\". והמשנה ברורה כותב שהרבה ראשונים ואחרונים חולקים על זה, ולכן הוא מחמיר, אלא אם כן במקום הפסק מרובה. את התנאי של הפסד מרובה את התנאי הזה כותב בעל . לכן להלכה, לאשכנזים באמת כדאי מאד שיחמירו בדבר (שלחן ערוך הרב סעיף כב)התניא הזה ולא לטלטל כלים אגב כיכר או תינוק, אבל לנו הספרדים, כל כלי שמלאכתו לאיסור שרוצים לטלטלו אפשר להניח עליו כיכר או תינוק ויהיה מותר לטלטלו. יב. טלפון סלולארי המצלצל ומפריע בשבת כיום היכן שאני הולך ומדבר על מוקצה באים ושואלים על טלפון סלולארי. וראשית יש לדון איזה מוקצה הוא. דיברתי על זה בשיעורים קודמים, ואמרתי שיש רוצים לומר שהוא מוקצה מחמת חיסרון כיס, בגלל שהוא יקר ואדם מקפיד עליו לא לתת אותו לילד לשחק וכיו\"ב. אבל זה לא נכון, זו לא ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שחסרון כיס היינו שהוא מיועד לשימוש של איסור, ומאידך שימוש של היתר אינו רוצה להשתמש בו בגלל ההקפדה שלו. כגון שאף אחד לא יקח טלפון סלולארי כדי לפתוח אתו בקבוקים וכיו\"ב. והנה הדוגמא הרגילה של חסרון כיס הוא סכין של שחיטה, שהשימוש הרגיל בה הוא לשחיטה שאסורה בשבת. וכעת יכול להשתמש בה שימוש של היתר כגון לחתוך בה ירקות ופירות, אבל אינו רוצה, הוא מקפיד על כך. לעומת זאת טלפון סלולארי, מה שאינו משתמש בו שימוש אחר, אמנם הוא יקר והוא מקפיד, אבל מחמת שהוא יקר הוא אינו ראוי לשימוש אחר של היתר. וכמו כן מכונית שאינה מוקצה מחמת חיסרון כיס, נכון שבדרך כלל אדם מקפיד לא לתת לאף אחד להשתמש במכונית שלו, ונזהר ושומר עליה, אבל זה לא הופך אותה למוקצה מחמת חסרון כיס. כי המכונית היא כלי שמלאכתו לאיסור. ההקפדה היא לא בגלל שאינו רוצה להשתמש שימוש שזה לא מיועד. ממילא טלפון סלולארי ומכונית אינן דומות לסכין של שחיטה. אם כן הכלל הוא שחפץ שהשימוש שלו הוא אך ורק לאיסור, ואי אפשר להשתמש בו שימוש של היתר. כמו כלי נגינה, מוצרי חשמל, אף אחד לא יקח חצוצרה לשים בתוכה מים לשתות, זה מיועד לנגינה. אם כן כלי של איסור שאי אפשר והרשב\"א. ולהלכה נוקטים ] - בעל המאור[ להשתמש בו להיתר, זו מחלוקת הרז\"ה כהרשב\"א, וכמעט כל הראשונים סוברים כך. אז לצורך גופו דהיינו לדבר שהוא מיועד לו אי אפשר להשתמש בו. אבל לצורך מקומו מותר. והנה שואלים אותי, לפעמים הם שוכחים לכבות את השעון מעורר שבטלפון הסלולארי לפני שבת, והוא מונח בחדר שינה. ופתאום באמצע הלילה או לפנות בוקר זה מתחיל לצפצף. מה שייך לעשות כאשר אינו יכול ללכת לחדר אחר לישון שם. האם מותר לטלטלו לחדר השני או לא. יג. שימוש בטלפון סלולארי לשעון מעורר בשבת דרך אגב, טלפון הסלולארי יש לו שימוש של היתר לשעון מעורר, רק צריך ליזהר כמובן שלא יהיה מצב שמשתמשים בו באופן שיש חשש שהאדם יכבה אותו שמתקשרים לאיזה ] - אני לא יודע אם זה קיים היום[ בשבת. פעם היה מצב כזה מספר, ורושמים את השעה שרוצה לקום והיה ניתן לקבל שיחת טלפון בשעה המבוקשת. והיו רבנים שאמרו שזה אסור בשבת, שמא ירים את הטלפון. אבל זו גזירה מדעתנו, לא צריך לחשוש לדבר הזה. מקסימום שיכתוב על הטלפון איזה שלט 'שבת קודש'. אבל מעיקר הדין אין בזה בעיה. יד. להניח פרוסת לחם על הטלפון והנה השאלה הזו היא מאד קשה, האם הטלפון הזה נקרא צורך מקומו. כגון שמונח במקום שרוצה להניח בו משהו זה נקרא צורך מקומו, שאז מותר להעביר את הטלפון למקום אחר. לעומת זאת בנידון דידן, כל מה שרוצה הוא רק שלא יצלצל, שלא יפריע. אכן יש שטוענים שזה נקרא צורך מקומו כי צריך לישון שם, ומקומו זה הרעש שהוא עושה. השאלה אם אכן זה נקרא צורך מקומו. אבל אני אומר שאפשר לעקוף את הבעיה, באופן שיניח על הטלפון סלולארי פרי או לחם ודבר מאכל כיו\"ב, ואז יהיה מותר לטלטל אותו עם הדבר מאכל עד איפה שירצה. אך צריך להיזהר כיון שטלפון סלולארי לפעמים כל נגיעה עושה פעולה חשמלית, זה רגיש מאד. ובזה גם לאשכנזים יהיה מותר. אמנם הם מחמירים באופן כללי בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל פה יש גם כן צד להגיד שזה נקרא צורך מקומו. לכן בדבר כזה יהיה מותר. טו. פינוי סיר ריק המונח על השלחן וכמו כן בכל דבר אחר, כגון אם סיר מונח על השלחן, שאם הוא מלוכלך זה גרף של רעי ומותר לקחתו למטבח. אבל אם הוא נקי, כגון בחורף שמגישים מרק לשלחן, ולהגיש צלחת אחרי צלחת לשלחן, חצי מהמרק ישפך. אז יש שפשוט מביאים את הסיר לשלחן ומוזגים לכולם מרק. והנה נגמר המרק, האם מותר לקחת את הסיר בחזרה למטבח? הרי הסיר ריק. ולכאורה אם הוא אינו מפריע לא צריך להשתמש במקום שבו הוא נמצא, אבל זה לא יפה ולא מכובד להשאיר אותו כך. אפילו עם המשפחה אדם מרגיש לא בנוח שיש סיר על השלחן. או כגון אם באו אורחים, זה בושה להשאיר כך סיר על השלחן. אכן במצב כזה זה יותר קל, כיון שאפשר להגדיר את זה כצורך מקומו. שהרי 'צורך מקומו' היינו שרוצה להשתמש במקום. ובאמת הוא אינו חייב להשתמש במקום, מספיק שרוצה שהמקום יהיה נאה ומכובד, אם כן אפשר להגדיר את זה כצורך מקומו. טז. טלטול מוקצה מחמת חסרון כיס אגב כיכר או תינוק והנה לעיל ביארנו, שבכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס לא מתירים לטלטלו אגב כיכר או תינוק. אמנם כל מי שיראה את הלשון של הראשונים שכותבים כך , ושכך גם פסק מרן בשלחן ערוך, הם ] - גם אלו שאינם מסכימים לזה להלכה[ לא כותבים 'כלי שמלאכתו לאיסור', אלא הם כותבים 'כלי' סתם. הנה המאירי בכמה מקומות רואים בדבריו שמתיר בכל הכלים. ומוקצה מחמת חיסרון כיס זה כלי, כיון שאם אינו כלי הרי שהוא מוקצה מחמת גופו. ובאמת שכמה מגדולי האחרונים כותבים כך. דעת המגן אברהם להתיר בזה, על פי מה שמרן השלחן ערוך מתיר בכלי שמלאכתו לאיסור הוא אומר שזה לאו דוקא, אלא כל כלי, וזה ההבדל בין כלי לבין מת. אף על פי כן אנחנו נוקטים להחמיר בזה.דוגמא לדבר, כרטיס נסיעה לרכבת, או אוטובוס וכיו\"ב שמונח על השלחן, ואין משתמשים בו אלא אך ורק לנסיעה. למרות שיכול להשתמש בו שימוש של היתר אבל מקפיד שלא. למשל, אף אחד לא יקח את הכרטיס נסיעה כשהוא ראוי לשימוש, וינקה אתו את השלחן או יעשה אותו מכסה לבקבוק וכיו\"ב. הוא חס עליו, זה בל תשחית. - אדם צריך שתהיה לו תעודת לידה, הוא צריך [ ,וכיוצא בזה הוא תעודת לידה אדם לא משתמש עם ]...להוכיח שהוא נולד, אם לא, תוכיח שאתה קיים בכלל תעודת הלידה שלו כדי לנקות בה את השלחן וכיו\"ב, ומשכך היא נחשבת למוקצה מחמת חסרון כיס, ואסורה בטלטול. כמו כן כתובה של אשה, גם היא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן שטר חוב שהלווה עדיין לא פרע אותו, אתה לא רוצה לאבד אותו, וכמו כן כל דבר שאינו יכול להשתמש בו לשימוש המיועד לו, ומצד שני מקפיד לא להשתמש בו שימוש אחר, זה מוקצה מחמת חסרון כיס. יז. יציאת מצרים של מרן זיע\"א אספר לכם מעשה שהיה שסיפר לי אותו אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו. כשאאמו\"ר היה במצרים, הוא היה אברך צעיר אבל הוא לא ידע את כל הפרוצדורה של ענייני העולם, הוא לא הכיר ולא הבין בכל הדברים האלה כלל. והנה אמא ע\"ה היתה צריכה ללדת, והיה שם בית חולים יהודי שהיו מבשלים בו נבילות וטריפות, בשר בחלב, איום ונורא. ואאמו\"ר ניהל מלחמה גדולה על הכשרות של בית החולים הזה. בימים ההם היה מאוד מקובל ללדת בבית, היו מביאים מיילדת ויולדת בבית. ואאמו\"ר ביחד עם אמא ע\"ה הסכימו שלא תלך לבית חולים הזה, כדי שלא יראו שכביכול הרב בעד בית החולים. ומכיוון שזה היה דבר מצוי מאד שמביאים מיילדת מקצועית לבית, לפני זה הם שכרו מיילדת שהיא ילדה אותה בבית, וכך אחותי ואחי נולדו בבית. אך אאמו\"ר לא ידע שאדם שנולד צריך שתהיה לו תעודה שהוא נולד, ולכן לא היתה להם תעודת לידה. והנה עבר זמן, פתאום הוא מקבל מכתב שתוך שישים יום עליו לעזוב את המדינה בטענה שאינו אזרח מצרי. זה היה בגלל היהודים לא בגלל הערבים! אמנם גם הערבים לא אהבו אותו הם טענו שהוא מרגל ציוני, כי הוא בא מהארץ. אבל היהודים שהיו הוועד של הקהילה היו אנשים חילוניים, רצו להתפטר ממנו, רב כזה שעושה להם בעיות על הכשרות ופה ושם, מפטר שוחטים, עושה כל מיני דברים, הם לא אהבו את זה. והם פנו לשלטונות. והנה לאאמו\"ר ולאמא ע\"ה היה דרכון וכן גם לשני הילדים שנולדו בארץ קודם לכן. אבל שני הילדים שנולדו במצרים לא היו רשומים בדרכון. ולא ידעו מה לעשות. ואז אמרו לו שבמצרים הכל הולך עם שוחד, אמרו לו שיקח את הדרכון וישים בו מאה לירות מצריות שזה סכום נכבד, ויתן את זה לפקיד הוא יקח את הכסף והוא יתן לו מה שרוצה. והנה הוא נכנס אל הפקיד ונתן לו את הדרכון, הפקיד לקח את הכסף כמובן, דבר ראשון הוא לקח את הכסף, ואז הוא התחיל לצעוק, הילדים אין להם תעודת לידה?! פעם ראשונה שאני שומע דבר כזה! איך יכול להיות שאין להם תעודת לידה?! אני לא מוכן לתת לך אישור... אאמו\"ר התחיל להתחנן אליו, ואף הציע לו עוד כסף, אבל הוא כעס מאוד עד שקם ולקח את אאמו\"ר והשליך אותו החוצה... אאמו\"ר עמד ברחוב והיה אובד עצות, היה ממש בוכה מה ניתן לעשות. והנה עבר שם יהודי, שלאחר מכן עלה לארץ והתגורר בנתניה בקרית צאנז, יהודי צדיק וירא שמים, קראו לו יהודה גבאי ע\"ה, ליאון גבאי. אני הכרתי אותו, הוא היה בא הרבה לבקר את אאמו\"ר בארץ, הוא היה יהודי נכבד וחשוב. והיתה לו מתנה מהקב\"ה שהוא היה מסתכל על היד של האדם והיה אומר לו כל מיני דברים - והכל היה נכון! אני ראיתי כמה פעמים שהוא אמר דברים לכמה אנשים וזה היה ממש מדויק. והנה הוא ראה את אאמו\"ר כך והציע שהוא יסדר את העניינים. הוא נכנס פנימה וניגש לערבי הזה, והערבי התחיל לצעוק, והיהודי אמר לו כנגדו תירגע! תראה לי את היד שלך! והערבי הראה לו את ידו, ואז היהודי אמר לו, החברה שלך שרצית להתחתן איתה – ברחה ממך אתמול בלילה! הערבי נדהם, מאיפה אתה יודע?! מאיפה אתה מכיר אותי?! והיהודי ממשיך, אני לא מכיר אותך, אבל אתה הרבצת לה מכות ואז היא ברחה ואתה כל הלילה היית בוכה, ולכן באתה היום כועס! הערבי היה ממש בהלם, איך אתה יודע?! והיהודי ממשיך, אתה אסור לך לשתות אלכוהול! אתה מוסלמי! ושתית אלכוהול, והיית שיכור ובגלל זה הרבצת לה מכות!... הערבי הלך להשתגע ממש. ואז היהודי אמר לו, תראה לי עוד פעם את היד, והערבי הראה לו, ואז הוא אמר לו, אל תדאג, עוד שלשה שבועות היא תחזור! הערבי רק שמע את זה ואמר, טוב תביא מהר את הדרכון וסידר את הכל... יח. טלטול כרטיס אשראי לגבי כרטיסי אשראי זה תלוי, יש היום הרבה שמשתמשים בכרטיס אשראי כמו סרגל, ומשרטטים בספרים, במשנה ברורה בגמרא וכיו\"ב, דברים שהם רוצים לשנן לעצמם ולזכור, אמנם גם השרטוט הזה הוא גם כן מלאכה של איסור, וממילא אין בו שום שימוש של היתר. אבל יש שלוקחים ומשתמשים בו לסימניה בספר, אז אם באמת זה כך שרגילים להשתמש בו סימניה לספר – הרי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, כי עיקר השימוש שלו לאיסור. אבל אם לא, זה יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס. יט. אין מקום להקל במוקצה מחמת חסרון כיס לפיכך אם רוצה לקחת חפץ שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, והוא מונח על השלחן, כגון כתובה שמונחת על השלחן ורוצה לטלטלה אגב שיניח עליה פרי או כיכר וכיו\"ב זה לא יועיל. למרות שרוב הפוסקים שהתירו בכלים הם מתירים אפילו בכלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל הלשון של מרן בשלחן ערוך היא 'כלי שמלאכתו לאיסור', אבל אם זה מוקצה מחמת חסרון כיס די לנו שהקלנו בזה. וכאמור גם שרוב הראשונים לא מסכימים בכלל גם לתירוץ של כלים באופן כללי, גם בכלי שמלאכתו לאיסור. ומה שאנחנו מתירים זה מחמת דברי מרן, אבל במוקצה מחמת חסרון כיס אין מקום להקל. כ. דבר מאכל שהיה מונח על כלי שמלאכתו לאיסור מערב שבת והנה לעל ביארנו שלאשכנזים, לפי דברי המשנה ברורה, יש להחמיר בכלי שמלאכתו לאיסור, שלא יועיל לתת עליו כיכר לחם כדי לטלטל אותו. אבל אם זה כלי שמלאכתו לאיסור שהיה מונח עליו כבר הכיכר ביום ששי, שמותר לטלטלו. כגון טלפון סלולארי שהיה מונח ביום שישי והיה מונח עליו שוקולד וכיו\"ב, והתחיל לצלצל ביום שבת ורוצה לקחתו למקום אחר, בזה יהיה אפשר להקל גם למנהג האשכנזים. כי יש כאן ספק ספיקא לקולא, שמא בכלים מותר לטלטלם אגב הכיכר או התינוק, ואם תמצא לומר שאסור בכלים, שמא קי\"ל כהראשונים שסוברים שאם זה היה מונח מערב שבת מותר. ולכן אמנם באופן כללי כשהיה מונח מערב שבת אנחנו לא מתירים. אבל כשנוסף על כך שזה גם כלי וגם היה מונח עליו בשבת, בזה גם למנהג האשכנזים יהיה אפשר להקל. כא. מתי מתחיל דיני מוקצה בשבת באופן כללי צריך לדעת, שבכל מוקצה השעה הקובעת זה שקיעת השמש. כל דבר שהיה מוקצה בשעת שקיעת השמש ביום שישי, אפילו שבשבת הוא כבר לא מוקצה, אומרים בו 'מיגו דאיתקצי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא'. זה כלל. רואים שעד כדי כך חכמים החמירו במוקצה. כב. צביון של שבת יש דבר מאד מעניין ברמב\"ם, שכל הלומד בו ישים לב לזה. ברמב\"ם בהלכות שבת יש שני פרקים שמדברים על כל הלכות מוקצה, גם על כלים וגם על כל שאר סוגי המוקצה. פרק כ\"ה ופרק כ\"ו. והנה בדרך כלל כשהרמב\"ם מתחיל לכתוב על דין מסויים בתחילה הוא מסביר את הכלל, כמו שבתחילת הלכות שבת הוא כותב שיש מצוה לשבות ויש איסור לעשות מלאכה, ומבארם, ולאחר מכן הוא מבאר את הכללים, מהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, פסיק רישא וכיו\"ב. וכך הוא בכל ספרו. בהלכות יום כיפור שביתת עשור הוא מתחיל שיש מצוה לשבות ומצוה לצום, ואז הוא מסביר את הכללים, ולאחר מכן נכנס לפרטים. והנה בהלכות מוקצה יש דבר מאד מעניין, אמנם הרמב\"ם מסביר למה אסרו חכמים מוקצה, אבל בפרק הקודם, פרק כ\"ד. ולכאורה זה לא פרק שעוסק במוקצה, אך רק בסוף ממש פתאום הוא מסביר, ונותן שלשה טעמים למוקצה. ואף אחד מהטעמים הללו לא כתוב בגמרא. בגמרא מובא רק טעם אחד, שגזרו מוקצה משום הוצאה, שמא יבוא להוציא מרשות לרשות. והרמב\"ם לא מזכיר את הטעם הזה. והמכנה המשותף בטעמים שכתב הרמב\"ם שיהיה צביון של שבת. שתהיה אוירה של שבת. זה כל מה שכותב הרמב\"ם. זה ממש הפלא ופלא. והנה ראיתי דבר מאוד מעניין, שהנה פרק כ\"ד כולו מדבר על הלכות 'ממצוא חפציך ודבר דבר'. איזה דיבור מותר בשבת ואיזה אסור. כל מה שיש בשלחן ערוך בסימנים שו-שז נמצא ברמב\"ם פרק כ\"ד. ושם הוא מזכיר את הטעמים של מוקצה, ומבארם שהם משום כבוד השבת, הצביון של שבת. אם כן רואים שהרמב\"ם סובר שכשחכמים גזרו על המוקצה, נכון שיש גזירה משום מלאכת הוצאה, אבל זה לא עיקר הדבר, עיקר הדבר זה הצביון של שבת. הרמב\"ם כותב שאם יקח כלי שמלאכתו לאיסור, יש לחשוש שישכח ויעשה אתו מלאכת איסור. אם כן הכל נובע מ'ממצוא חפציך ודבר דבר'. לפי זה יש כאן דבר חמור מאד, שהאיסור של מוקצה אינו איסור דרבנן רגיל, זה כמו דברי קבלה. באמת לא חכמים הם אלו שגזרו את זה, אלא הרבה לפני תקופת חכמים, כבר בזמן דוד המלך. רואים שהרמב\"ם סבר שזה נכלל בפסוק 'ממצוא חפציך ודבר דבר', שזה דברי קבלה. כג. איסור מוקצה הוא איסור תורה אכן דעת הרמב\"ן שרק הסמיכו את זה לדברי קבלה, אבל זה איסור דאורייתא. כגון מקח וממכר, לכאורה הרי אין בזה אף אחת מהמלאכות. אבל אומר הרמב\"ן כיון שהשבת נעשית חול, ממילא זה בכלל מה שכתוב בפסוק 'מקרא קודש', והאיסור הוא דאורייתא. והנביא ישעיה כתב 'ממצוא חפציך ודבר דבר' הוא הסמיך את זה לפסוק, אבל למעשה עיקרו הוא דאורייתא. וכמו כן כתב גם הריטב\"א בסוף מסכת ראש השנה את היסוד הזה. אכן רוב הראשונים כנראה לא סוברים שזה דאורייתא, אבל בודאי שזה חמור יותר. לכן מצינו למשל, שיש מחלוקת ראשונים אבל כך נפסק להלכה, לטלטל מוקצה במקום הפסד, דיברנו על כך באחד מהשיעורים הקודמים, שלא התירו. שבמקום הפסד גופני לאדם התירו, אבל לא במקום של הפסד ממון. כד. בשבת צריך להרגיש אוירה של קדושה והנה מצאתי ספר שכותב כמוני ומאד שמחתי לראות את זה. יש ספר שנקרא 'ספר הבתים', חיבר אותו רבי דוד כוכבי שחי לפני שמונה מאות שנה. הוא היה ראשון, הוא היה חברו של המאירי. הספר הזה מבוסס על הרמב\"ם. הוא מעתיק הלכה מהרמב\"ם ומבארה. ואם יש ראשונים שחולקים על הרמב\"ם למשל הראב\"ד, הוא מביאו. ואם יש כמה פרטי דינים שהרמב\"ם לא הזכיר, הוא מביא אותם. הוא מביא מחלוקות והסברים. וכמעט בכל הלכה הוא עוזר לנו להבין פשט ברמב\"ם. וזה ספר שימושי מאד מאד כדי להבין את הרמב\"ם. והנה כאן בהלכות מוקצה הוא כותב את הדינים של 'ממצוא חפציך ודבר דבר', ואז מסביר שבגלל ממצוא חפציך ודבר דבר אנחנו צריכים אוירה של קדושה בשבת, אנחנו צריכים צביון של שבת, שנרגיש קדושה, שהשבת תעבור עלינו ] - זה מה שהוא כותב במילים אחרות[ בדברי תורה, ובעונג שבת ולא בדברי חול. ומוסיף שלכן הרמב\"ם כתב שהטעמים לאיסור מוקצה הם שלושת הטעמים הללו. כלומר שהוא בפירוש הבין כך שהרמב\"ם כתב את זה בסוף פרק כ\"ד כדי לומר לנו שיסוד דיני מוקצה אינו רק טלטול משום הוצאה, אלא בעיקר הצביון של שבת קודש. כה. יש אלפי פרטים בהלכות מוקצה וזה דבר שאנחנו צריכים לשים לב אליו בזמן האחרון יותר ממה שהיה קודם. כי היום העולם מלא גשמיות, ומלא כל מיני שטיות, כל מיני דברים שלמעשה פוגעים בצביון של שבת. העולם כל כך התמלא בטכנולוגיות המתוחכמות למיניהם, שבמשך הזמן אנשים חושבים מה כבר עשיתי?!... מה הבעיה?!... זה הרי היסוד של 'עובדין דחול'. הרי מה זה עובדין דחול?! שחכמים אסרו עובדין דחול כיון שבסופו של דבר יכול לבוא לידי מלאכה, כך כותב הרמב\"ם. אם תקל בזה אתה יכול לבוא לידי מלאכה. לכן יש חשיבות גדולה מאד להיזהר בכל הפרטים. הרי בכל דיני מוקצה יש אלפים של פרטי דינים בהלכות מוקצה, ממש כך. שלא לדבר כבר על הלכות של ממצוא חפציך ודבר דבר, סימנים ש\"ו - ש\"ז. הספר הבא שלי בעז\"ה שאני מוציא בקרוב יהיה מסימן ש\"ג עד ש\"ז. וסימנים ש\"ו-ש\"ז תופסים אולי שתי שליש מהספר ואפילו יותר, כי יש בזה המון פרטי דינים בעניינים האלו של ממצוא חפציך ודבר דבר. אבל לפי מה שאמרנו תשימו לב שגם הטור ומרן השלחן ערוך מיד אחרי סימן ש\"ז שעוסק בדיבור חול בשבת מתחיל הלכות מוקצה. כנראה שגם לפי הטור ומרן השלחן ערוך יש קשר בין ממצוא חפציך ודבר דבר לבין הלכות מוקצה. אכילת פיצה עם דגים שאלה: האם יש בעיה לאכול פיצה עם טונה או אנשובי? מעיקר הדין אין איסור לאכול דגים בחלב. וכן תשובה: מנהג האשכנזים להקל. ומנהג הספרדים להמנע מאכילת דגים בחלב, משום סכנה. ומכל מקום בחמאה יש להקל. ולפי זה יש להמנע מאכילת פיצה חלבית עם טונה או אנשובי. ופיצריות שאופים שם פיצות עם טונה, מותר לספרדי לקנות שם פיצה, ואם יש חשש שנפלו בתנור שאריות טונה, לכתחלה יבקש שינקו שם או ימתין עד שיאפו פיצה אחרת בינתיים שאז נשרפים ומתכלים החתיכות הקטנות של הדג. מרן בב\"י יו\"ד (סימן פז) כתב שאין לאכול דגים בחלב משום סכנה. ואחרונים רבים הוכיחו מקורות: מהגמרא (פסחים עו:) ועוד, שאין בזה חשש, וכתבו כמה אחרונים שהוא ט\"ס בב\"י. ומ\"מ מנהג הספרדים להמנע מאכילת דגים בחלב. וגבי אפיית פיצה בתנור שאופים בו פיצה עם טונה, אם ינקה את התנור משאריות הטונה או שיסיקנו זמן מועט, אין חשש משום שנשרף הכל. וכפי שביארתי בשו\"ת חקרי הלכה (חיו\"ד סימן ו).משקה פרוה ממכונת משקאות חלבית שאלה: מי שאכל בשר שצריך להמתין שש שעות לאכילת חלב, האם מותר לשתות משקה פרוה ממכונת משקאות שיש בה גם משקאות חלביים? מותר לשתות משקאות פרוה, אף שיוצאים תשובה: ממכונת משקאות שיש בה גם משקאות חלביים. משום שיש ספק אם קודם לכן יצא משקה חלבי או פרוה, וגם אם מקורות: אכן יצא משקה חלבי ונותרו טיפות בצינור, בדרך כלל יש ששים כנגד טיפות החלב המועטות שבצינור. ובפרט שאינו שותה עם בשר, אלא אחר גמר הסעודה, ודעת התוספות ועוד ראשונים (חולין קה.) שאחר שסילק ובירך מותר לאכול חלב. וביארתי בס\"ד בהרחבה הנימוקים להקל בזה, בשו\"ת חקרי הלכה (חיו\"ד סימן יא). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א אשה בעלה משמחה כשהייתי בחור צעיר הייתי לומד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. פעם אחת אמא ע\"ה באה אליו ואמרה לו שיש אחד שעושה מכירה של תכשיטים בזול במבצע, ורוצה ללכת לראות את התכשיטים ואולי לקנות לעצמה משהו, אם הוא מוכן לתת לה כסף. אאמו\"ר השיב בחיוב ושאל כמה כסף רוצה, והיא אמרה דולר. הוא היה מניח את הכסף בספרים שלו ליד הכריכה 005-לו שזקוקה ל , הוא פתח את הספר הוציא את ]... - היום מותר לומר, אין מה לגנוב יותר[ הכסף והביא לה שתקנה. אחרי שעתיים היא חזרה ואאמו\"ר מיד שאל אותה אם קנתה איזה תכשיט, אך היא אמרה לו, לא, כל מה שהיה בחמש מאות דולר לא מצא חן בעיני, והיה שם רק עגילים באלפיים דולר וזה יותר מדי ביוקר אז לא קניתי. והחזירה לאאמו\"ר את הכסף, ויצאה מהחדר. דולר תלך אמרתי לו, אבא מה אכפת לך, אלפיים דולר זה הרבה כסף, אבל אם אתה יכול 2000 למה לא תקנה לה את מה שהיא רוצה?! ואז הוא אמר לי, קח בסודי סודות, תקנה את התכשיט ותביא לי אותו. הלכתי לאותו אדם שעשה את המכירה, ושאלתי אותו מה אמא רצתה והוא זכר, שילמתי לו על התכשיט והבאתי אותו לאאמו\"ר. אמא שמה לב שהלכתי וחזרתי, והיא חשדה שקניתי את התכשיט... ואז היא באה ואמרה לאאמו\"ר, תגיד את האמת אתה קנית לי את זה?! והוא אמר לה לא! מה פתאום?! אבל היא התעקשה ואמרה לו אתה חושב שאני לא יודעת... ואז אאמו\"ר צחק ואמר לה תראי, עוד שבועיים חג הפסח, יש מצוה מהתורה לשמח אותך, אם אתן לך את העגילים האלו עכשיו אני מפסיד את המצוה, אני רוצה לתת לך את זה מתנה בליל הסדר, לשמח אותך הרב יצחק מאזוז לכבוד החג, ובאמת היא התרגשה מאד. זה 'אישה בעלה משמחה'. בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"183.pdf","content":"| ברכה על בושם שנועד להפיג ריח רע| אם בברכת הריח נאמר כל הנהנה בלא ברכה – מעל| האוכל פרי שיש לו ריח טוב אם מברך ברכת הריח נושאי השיעור: ברכת | ברכת הריח על ציפורן טחונה וציפורן שלימה| ספק בברכת הריח| האוכל פרי שיש לו ריח טוב ומתכוון ליהנות מהריח – מה מברך| 'ברכה על 'דאודרנט ברכת הריח על תמצית | ברכת הריח על ורד – שושנים| ' ברכת הריח על 'רוד\"ע| ' סגולות צמח ה'רוד\"ע| ברכת הריח על נענע| הריח על קינמון טחון וקינמון שלם בירור דעת מרן זיע\"א בעניין ברכה על בושם סינטטי| ברכה על בושם סינטטי| ברכת לבבות דקל| אם מברכים על מים ששרו בהם בשמים| של בשמים שנסחטו183 גליוןמיום א' ח' טבת תשפ\"ג פרשת שמות פרטי דינים בהלכות ברכות הריח (ג) א. ברכת 'הנותן ריחו טוב בפירות' אני חוזר עכשיו לנושא של הלכות ברכות הריח. אמרנו שיש ברכת 'בורא עצי בשמים', 'בורא עשבי בשמים', ו'הנותן ריח טוב בפירות'. והנה ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' מברכים על פירות שאוכלים אותם כאשר הם ראויים לאכילה ויש להם גם ריח טוב. כגון אתרוג או לימון. אכן זו שאלה מה מברכים על לימון כאשר אוכל אותו כמות שהוא, יש כמה - כתבתי בזה ב'הלכה ברורה' חלק [ .סוגים של לימון, וכמה שיטות בזה . אך הנידון הוא כשרוצה ]תשובה שלימה עם כל החילוקים בזה(סימן א) יא לאכול את הפרי, האם מברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות'. למעשה יש בזה שלש חלוקות, ונבאר. הנה יש מצב שפרי מיועד לאכילה אבל כרגע אינו אוכל אותו, כרגע רוצה רק להריח בו. בזה אין שום ספק שמברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. זה מה - החבושים [ , בפירוש, שהמריח אתרוג או חבוש(ברכות מג:) שכתוב בגמרא שמברך עליו 'הנותן ריח טוב ]..בימינו אין להם שום ריח לא טוב ולא רע בפירות', דהיינו שוודאי שקנה את הפרי כדי לאוכלו, וכעת מריח בו עד שיאכל אותו בפועל, אין צל של ספק שמברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות'. ב. אוכל פרי שיש לו ריח טוב ואינו מתכוון להריחו מאידך גיסא יש מקרה הפוך לצד השני, שקנה פרי שיש לו ריח טוב בשביל לאוכלו, וכשבא לאוכלו הוא מריח את ריחו הטוב, הרי אינו צריך לסתום את האף כדי לא ליהנות מריח הפרי, אם כן הרי הוא נהנה ולא מברך. אבל בזה בוודאי שאינו צריך לברך על ריח הפרי. שהרי עיקר כוונתו היא לאכול את הפרי, וכיון שאוכל את הפרי ממילא הוא מריח את ריח הפרי, אבל אין לו כל כוונה להריח, הרי אי אפשר בלי שיריח כי יש לו ריח חזק, אבל זה לא הופך אותו לנהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ג. ברכה על בשמים שנועדו להפיג ריח רע בכלל צריך לדעת יסוד גדול בהלכות ברכת הריח, שהדין של 'נהנה מהעולם הזה בלא ברכה' לא נאמר תמיד בברכת הריח. שדווקא באכילה, כל אכילה \"כל הנהנה מהעולם (ברכות לו.)שנהנה ממנה - אם לא בירך עובר על דברי חז\"ל הזה בלא ברכה כאילו מעל\". אבל בהלכות ברכת הריח נראה שיש דברים , ] - להלן יבואר[ שלא מברכים עליהם ברכת הריח. כגון ריח שאין לו עיקר או ריח שלא נעשה בשביל להריח, כגון בושם העשוי מצמחים שיש לו ריח טוב, ויש בבית ריח רע ורוצה להעביר את הריח הרע על ידי הבושם הזה, ממילא הוא לא נועד כדי להריח בו ריח טוב, אלא הוא נועד למנוע את הריח הרע, לכן אין מברכים עליו. וכמו כן מת, שבזמנם שלא היה להם אמצעים לשמור גופות, וגם בימינו לצערינו לפעמים זה קורה שיש ריח רע. ולכן מפזרים בשמים כדי להעביר את הריח רע הזה. אין מברכים על הבושם שפוזר כדי למנוע את הריח הרע, כי הוא לא נועד להריח בו ריח טוב, וכאמור. ד. ברכה על דאודרנט בדומה לכך הוא 'דאודרנט', שלפעמים זה עשוי מצמחים ממש, וממילא צריך לברך עליו, אבל כיון שמשתמשים בו כדי להעביר ריח רע של זיעה, לכן אין מברכים עליו. ויש עוד הרבה דוגמאות, נדבר עליהם בשיעורים הבאים בעז\"ה. ה. רוצה לאכול את הפרי ואגב כך להריח את ריחו על כל פנים המבואר הוא שפרי שרוצה לאוכלו ובדרך אגב מריחו, זה ברור שאינו צריך לברך ברכת הריח. כי זה כמו עיקר וטפל. שהרי המטרה שלו היא רק לאכול, ואם הוא מריח גם את ריחו הטוב אין בכך כלום, ואינו נקרא 'נהנה מהעולם הזה בלא ברכה'. אך יש מחלוקת לגבי הדין כאשר רוצה לאכול את הפרי ורוצה גם להריחו, לפני שאוכל את הפרי הוא רוצה להריחו (סימן רטז)ולברך ברכת הריח, ולאחר מכן לאוכלו, מה הדין. והנה מרן הבית יוסף . אכן לא ברור כל (שם ד\"ה האי)מביא רק דעה אחת שמברך. וזו דעת התוספות והרבה ראשונים כותבים (ברכות פרק ח סימן ג) כך מהי דעת התוספות, אך הרא\"ש בפירוש, שאם רוצה לאכול וגם להריח, הרי שמברך ברכת הריח. וכך פוסק : \"ואם היה פרי ראוי לאכילה, מברך הנותן ריח (שם סעיף ב)מרן בשלחן ערוך טוב בפירות. והני מילי שנטלו להריח בו, או לאוכלו ולהריח בו. אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוון להריח בו\" – דהיינו שכעת הוא רוצה לאכול, אין לו שום כוונה להריח, אלא שזה פסיק רישא, יש לו אף והאף מריח – \"אף על פי שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך\". ע\"כ. ו. לברך את ברכת הריח ואת ברכת האכילה יחד – לפי איך שמפרשים בדבריו כמה אחרונים – סובר (סימן רטז סק\"ד)הגאון מוילנא מאריך (בביאור הלכה שם ד\"ה או לאוכלו) שהתוספות חולקים על זה. המשנה ברורה בדברי הגאון מוילנא, ואם הלכה כמותו או לא. ודעת הגאון מוילנא שאם אוכל את הפרי ורוצה גם לברך על ריחו, שאינו מברך עליו ברכת הריח. מביא את דברי הגאון מוילנא, (ח\"ב חאו\"ח סימן לה)והנה הבן איש חי ברב פעלים וכותב, שלא יתכוון להריח. דהיינו שאם רוצה לאכול וגם להריח שלא הוא כותב (ש\"א פרשת ואתחנן אות טו)יתכוון ליהנות מהריח. אבל בספרו בן איש חי בפירוש שאפילו אם מתכוון להריח שאין לברך את ברכת הריח. ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן. והנה, כל הטענה היא שמסבירים בדברי הגר\"א שזו מחלוקת ראשונים. אכן יש אחרונים שכותבים שזו אינה מחלוקת, והדין שכתב מרן הוא מוסכם. וגם שקיבלנו הוראות מרן. ועוד ועוד הרבה נימוקים. כתבתי בנושא הזה תשובה בהלכה ברורה חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת , והמסקנא היא, שיש לנו ודאי לסמוך על מרן ואם מתכוון גם(שם) חלק י\"א לאכול וגם להריח שיש לברך גם על הריח. קודם את ברכת הריח ולאחר מכן את ברכת האכילה. ז. לאכול ולא להתכוון להריח למעשה יש אפשרות לצאת לגמרי ממחלוקת. והיא שלא יתכוון להריח, אבל זה קשה לאדם לעשות כך. אבל יש פתרון פשוט יותר, שיברך את ברכת הריח, ויריח, ולאחר כמה דקות שיברך את ברכת הנהנין ויאכל. וכך הוא יוצא ידי חובת כל הדעות. שהרי כל הנידון הוא כאשר רוצה לעשות את שניהם ביחד, גם להריח ומיד לאכול, אבל אם לא עושה אותם יחד ממילא הוא יוצא ידי מחלוקת. וכך ראוי לעשות, למה לא לחוש לדעת הגר\"א – לפי איך שמסבירים בדבריו כמה אחרונים ולפי הבן איש חי – לצאת ידי חובה לכלי עלמא?! שיברך ברכת הריח ויניח אותו, שישב ילמד כמה דקות דברי תורה, ואחר כך יאכל אותו. הרי זה הפתרון הכי טוב. ח. ברכת הקינמון והציפורן מרן השלחן ערוך מפרט על כל מיני בשמים מה מברכים עליהם. מרן - יש אומרים 'עור [ \" \"על הורד ועל הקינמון, שהוא עוד הנדי(סעיף ג) כותב כותב מרן את הקינמון (סעיף ב) – זה לא הקינמון שלנו. וקודם לכן ]'הנדי שלנו, הוא קורא לזה 'קניל\"ה' שזה קינמון בספרדית. מרן הבית יוסף כותב שזה מה (ס\"ק טו)בצעירותו היה בספרד לכן כתב כך. במשנה ברורה שקוראים 'צימערינ\"ג' שביידיש זה קינמון. שזה כמין מקלות עץ. מרן כותב כותב (ס\"ק טז)גם 'קלאו\"ו'. ואין על זה ויכוח מהו, שזה ציפורן. המשנה ברורה 'נעגעל\"ך' שזה ציפורן ביידיש. פעם הייתי בארגנטינה והזכרתי בשיעור 'קלאו\"ו', ואמרתי להם שזה כנראה ציפורן, הם אמרו לי כן זה ציפורן, בספרדית אומרים ציפורן קלאו\"ו. ובאנגלית אומרים 'קלורס'. ט. אם קינמון וציפורן נחשבים לפירות למעשה מרן השלחן ערוך פוסק שעל קינמון וציפורן מברכים 'הנותן ריח טוב בפירות'. כי הם ראויים לאכילה. לעומת זאת האור החיים הקדוש כותבים, שיש (סימן תשמ)(בספרו חפץ ה' עמ\"ס ברכות שם), וקדם לו הרדב\"ז לברך עליהם 'בורא עצי בשמים'. והמחלוקת אם זה פרי שצריך לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. ואם אינם פרי שצריך לברך 'בורא עצי בשמים'. כמו הדסים שאינם פרי אבל יש להם ריח טוב בעלים, ומברכים עליהם - דרך אגב בימינו צריך לבדוק את ההדסים מפני [ .''בורא עצי בשמים שיש שאין להם שום ריח, נתקלקלו ההדסים בימינו, צריך לוודא קודם הבכה אם יש להם ריח. וביארנו בשיעורים הקודמים שכאשר יש ספק אם . אם כן הטענה ]יש ריח שמותר לבדוק אם יש ריח, ורק לאחר מכן לברך היא שהרי אף אחד לא אוכל את הקינמון והציפורן כמות שהם. אכן יתכן שבזמן מרן השלחן ערוך זה היה שונה מאשר בזמנינו. אבל יותר הגיוני להסביר, שהיו רגילים בזמנם להוסיף לקינמון ולציפורן דבש שיתרככו קצת, שישרו בתוך הדבש, בבישול או אף בלי, ישאר להם ריח טוב וזה טעים מאוד. לכן סובר מרן שברכתו 'הנותן ריח טוב בפירות'. מצד שני, הרדב\"ז והאור החיים הקדוש שכותבים לברך עליהם 'בורא עצי בשמים', הוא מטעם שאינם ראויים לאכילה בפני עצמם. י. לצאת ידי מחלוקת כותב, שכיון שיש מחלוקת אם לברך עליהם 'הנותן ריח (ס\"ק לד-לה) הכף החיים טוב בפירות' או 'בורא עצי בשמים', יש לו כלל לכל כיוצא בזה, שאם הספק הוא בין ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' לבין ברכת 'בורא עצי בשמים', מברכים 'בורא מיני בשמים'. ובאמת כמה מגדולי האחרונים ובראשם כותבים כך לגבי ציפורן, שמכיון שזו מחלוקת יש לברך (סק\"ט)האליה רבה 'בורא מיני בשמים'. לכן האשכנזים במוצאי שבת שהרבה מהם לוקחים ציפורן להבדלה, הם מברכים 'בורא מיני בשמים', וזה על סמך דברי האליה .(ס\"ק טז)רבה. וכמו כן פוסק המשנה ברורה אולם לכאורה יש טענה חזקה. הרי אם אחד לקח אתרוג או לימון להריח ובירך עליהם 'בורא עצי בשמים', זו אינה ברכה לבטלה, כי הם פירות שגדלים על העץ. הוא לא שיקר, זה עץ שיש בו בושם. אלא ברור שברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' שהיא הברכה המיוחדת להם עדיפה, ורק בדיעבד אם בירך 'בורא עצי בשמים', יצא. אם כן זה יהיה דומה לברכות הנהנין, שהנה אם יש ספק לגבי פרי אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', שעדיף שיברך 'האדמה', מאשר לברך 'שהכל', מפני שזו ברכה מבוררת יותר. והוא הדין גם כאן, ברכת 'בורא מיני בשמים' זה ברכה כללית על כל הספיקות, ואילו 'בורא עצי בשמים' היא ברכה מבוררת יותר. לכן למנהג הספרדים עדיף יותר לברך 'בורא עצי בשמים'. ויש כמה אחרונים שמעידים שכך המנהג. אולם האשכנזים כאמור נוהגים לברך על הציפורן 'בורא מיני בשמים'. יא. שני סוגים בציפורן למנהג הספרדים למעשה יש לשאול, מפני מה האליה רבה כותב לברך 'בורא מיני בשמים'. כותב, (הלכות ברכות סימן לח)אני חושב שהוא מטעם אחר. הנה בספר 'ארחות חיים' שזה לא משנה מה זה, כל דבר העשוי לתבלין, אין לו חשיבות כל כך אפילו אם יש לו ריח טוב, כיון שהוא רק לתיבול בעלמא. בזה מברכים 'בורא מיני פוסק כך להלכה, (שם) בשמים'. ובאמת שבחידושי הרשב\"ץ למסכת ברכות שפרי העשוי לתבלין בעלמא, ברכתו 'בורא מיני בשמים'. אני חושב שצריך לחוש גם לשיטה שלהם, מפני שאולי בדיעבד הם יודו שאם יברך 'הנותן ריח טוב בפירות' שזו לא תהיה ברכה לבטלה, אבל לכתחילה צריך לחוש לשיטה הזאת. לכן בציפורן צריך לחלק. שהנה יש שני סוגים של ציפורן, תראו במקומות שמוכרים תבלינים שיש ציפורן טחון. שהיא עשויה באמת לשם בשמים, לתיבול, ממילא אין לו חשיבות – כמו שכותבים כמה ראשונים, וכמה אחרונים מביאים את הסברא הזאת – לכן ציפורן טחון ברכתו צריכה להיות 'בורא מיני בשמים'. , למנהג הספרדים כיון שאינה ] - זה נראה כמו מסמרים[ אבל ציפורן שלם - היום [ תבלין בעלמא אלא ראויה לאכילה אם ישרה אותה בדבש וכיו\"ב זה לא מקובל כל כך, ויש כאלו שמפזרים ציפורן על כל מיני עוגות או מאכלים או תבשילים מסויימים שעושים אותם קצת מתוקים, ואוכלים , לכן ברכתו 'בורא עצי בשמים'. קל וחומר ]אותם, יש שנהנים לאכול את זה כיום שהרבה לוקחים את הציפורן בשלימותה ומייחדים אותה לבשמים בלבד, לא משתמשים בה לתיבול מאכלים אלא אך ורק לבשמים. בזה בוודאי אין שום ספק שאין מברכים עליו 'הנותן ריח טוב בפירות', כי הוא מיוחד אך ורק להריח. אם כן להלכה האשכנזים מברכים על הציפורן, בין שלם בין טחון, 'בורא מיני בשמים'. אבל אנחנו הספרדים, למרות שמרן כתב לברך 'הנותן ריח טוב בפירות', כיון שבימינו זה מאד לא מקובל לאוכלו כמות שהוא, לכן על ציפורן שלם מברך 'בורא עצי בשמים'. לכן בהבדלה אלו שיש להם כלי שיש בו ציפורן שלמים, יש לברך לכתחילה 'בורא עצי בשמים'. אבל בציפורן טחון שמשתמשים בו לתבלין, כאן הוא ירד בדרגה ויש לברך עליו 'בורא מיני בשמים'. יב. ברכה על קינמון שלם וטחון והוא הדין לגבי קינמון שלספרדים דינו יהיה כמו ציפורן. שאם הקינמון הוא שלם, מקלות של קינמון, שיש לברך עליהם 'בורא עצי בשמים'. ואם הוא טחון, שהוא עשוי לשם תבלין, יש לברך עליו 'בורא מיני בשמים'. (שער הציון אולם לאשכנזים, יש מחלוקת בין גדולי האשכנזים. המשנה ברורה פוסק שעל הקינמון מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. הוא לא מחלק ס\"ק יב) אם הקינמון הוא טחון או שלם. דהיינו שלפי המשנה ברורה יש הבדל קיצוני בין קינמון לציפורן, בקינמון מברכים 'הנותן ריח טוב בפירות' ואילו בציפורן 'בורא מיני בשמים'. יג. לנענע אין ריח טוב הנה כמה מגדולי האחרונים לפני שלש מאות שנה כתבו, שאין מברכים . השם (כלל א סימן מא)ברכת הריח על נענע כלל. כך כותב בשו\"ת גינת ורדים של הספר 'גינת ורדים' היינו ענין של ריח טוב, והוא אומר שהנענע הריח - הוא [ שלו הוא לא טוב, ולכן אין מברכים עליו. וכן בשו\"ת שדה הארץ שעל נענע אין מברכים כלל. (ח\"ג חאו\"ח סימן יב) , כותב ]היה רבו של מרן החיד\"א וכמה גדולים שהיו בדורות שלאחר מכן גם כן חשו לזה. אולם כבר אז היה ויכוח על זה. מחבר הספר 'גינת ורדים' הוא רבי אברהם הלוי שהיה אב\"ד בקהיר שבמצרים. והיה בדורו רבי ישועה שבאבו מחבר הספרים שערי כותב שלנענע יש ריח (חאו\"ח ח\"א סימן יג)ישועה ופרח שושן. ובספר פרח שושן טוב, ויש לברך עליה 'הנותן ריח טוב בפירות'. יד. עיקר השימוש בנענע הוא הרבה יותר מסתם תיבול כמו כן כותב בספר שו\"ת הלכות קטנות שיש לברך על הנענע 'הנותן ריח טוב בפירות'. ושם הוא כותב שהוא לא יודע למה יש כאלו שמברכים על זה 'בורא עשבי בשמים', שאמנם זה אכן עשב, אבל הוא עשב שאוכלים אותו, וממילא הרי גם בפרי האדמה צריך לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. ובאמת כתב, שהעולם נוהגים לברך 'בורא עשבי בשמים', (ח\"ב סימן קטו) שמרן החיד\"א והוא תמה מפני מה לא יברכו 'הנותן ריח טוב בפירות'. אבל האמת שאפשר להסביר שהנה השאלה בנענע לכאורה היא חזקה. הרי ממה נפשך, אם הנענע הוא רק לתיבול, ברכתו 'מיני בשמים'. ואם הוא ראוי לאכילה כמות שהוא ברכתו 'הנותן ריח טוב בפירות'. אבל 'עשבי בשמים' ודאי שלא. אלא צריך לומר, שבאמת עיקר השימוש בנענע הוא לתיבול. אבל זה לא תיבול כמו אבקה שמתערבבת ואין לה חשיבות, זה תיבול חשוב יותר, היא מוסיפה הרבה טעם. דהיינו שהנענע היא הרבה יותר מאשר תבלין רגיל, דוגמא לדבר הנה נותנים בצל בתוך הסלט, הבצל הזה הוא הרבה יותר מאשר סתם תיבול, זה טעם כעיקר ממש. אז גם הנענע הוא טעם כעיקר. משום כך באמת נוהגים לברך עליו 'בורא עשבי בשמים'. והיא הברכה של הנענע המקורית. אכן יש שמשתמשים בנענע ממש למאכל, כגון שאוכלים אותו כמות שהוא או ששמים בסלט כמות ממנה, לא רק שיתן קצת טעם וריח, אלא ממש להטעים. באמת מי שמשתמש בנענע, הוא רואה בנענע כמו ירק, בשבילו נענע ועגבניה זה אותו דבר. הוא אכן יכול לברך לכתחילה 'הנותן ריח טוב בפירות'. כי זה פרי האדמה שאוכלים אותו. אבל אם חותכים אותו קצוץ ומשתמשים רק לתיבול, ברכתו תהיה 'בורא עשבי בשמים'. ,דרך אגב, צריך לומר שהסוברים שאין לברך על הנענע, שאין לה ריח טוב כנראה שהיה להם נענע מסוג אחר בזמנם. יש דברים שזה משתנה לפי המקום לפי השעה, אבל הנענע היום כולם נהנים מהריח שלה. טו. ברכת ה'רוד\"א' (פרק א משנה ח) יש מין ירק שנקרא 'רוד\"א'. והוא מופיע במשנה במסכת כלאים בשם 'פיגם'. והרמב\"ם בפירוש המשניות מסביר ש'פיגאם' זה 'רוד\"ע'. רבינו כותב 'רוט\"א'. (סוף סימן קסד)עובדיה מברטנורא כותב 'רוד\"א'. ובשיבולי הלקט וכולם אותו הדבר. ויש אומרים שאין מברכים עליה את ברכת הריח כלל. (מערכת . וגם רבי אליהו מאני בספר זכרונות אליהו (שם)וכך כותב הבן איש חי כותב כן כיון שריחו רע.ר אות ג) צריך לדעת שיש אנשים שמתעבים את הריח של זה, ממש כך, לא יכולים לסבול אותו. וממילא אם זה ריח רע לא מברכים על ריח רע בוודאי. אבל יש כאלו שדווקא אוהבים את הריח הזה. בדורות הקודמים היה מנהג שרוד\"א - אני זוכר שביום החתונה שלי אמא ע\"ה מילאה לי [ .זה טוב נגד עין הרע . אשר על כן אם אדם מריח את הרוד\"א ]את הכיסים ברוד\"א נגד עין הרע והוא ריח טוב ונהנה ממנו, יש לדון מה עליו לברך עליו. והנה לפי מה שכתוב הרוד\"א זה ירק. ויש ספק אם לברך עליו. למעשה הברכה שאפשר לברך עליו זה 'עשבי בשמים'. אך יש שדנים אולי לברך 'עצי בשמים'. טז. במקום ספק מברכים 'מיני בשמים' לכן ראוי יותר לברך על הרוד\"א ברכת 'מיני בשמים'. כבר אמרתי בשיעורים הקודמים, שבמקום שיש ספק אם ברכתו היא 'עצי' או 'עשבי', יש לברך 'מיני בשמים'. כיון שאם יברך 'עשבי' במקום 'עצי' ולהיפך, זה לא כמו מי שבירך 'האדמה' במקום 'העץ' ולהיפך, אלא זו ברכה לבטלה. בברכת הריח הנושא הזה זה יותר בעייתי. לכן הרוד\"א אמנם זה עשב, אבל מספק יותר טוב לברך 'מיני בשמים'. יז. ברכת הריח על וורדים - שושנים כותב 'על הורד' – שמברכים עליו 'בורא עצי בשמים'. (שם)מרן בשלחן ערוך כותב, שהוא מה שאנו קורין (ס\"ק טז)וורד היינו שושנים. המשנה ברורה ועוד ראשונים (סימן רטז) 'רוזא\"ש'. דהיינו שושנים. והנה יש מחלוקת בזה, הטור סוברים שמברכים עליהם 'הנותן ריח טוב בפירות'. ואילו הרמב\"ם (פרק ט מנלכות ברכות הלכה ו) ומרן השלחן ערוך כותבים לברך עליהם 'בורא עצי בשמים'. יח. אין אוכלים את השושנים כמו שהם ויש לבאר את המחלוקת, שבזמנו היו כאלה שהיו אוכלים את השושנים, אבל לא כמות שהם, אין להם כל כך טעם, אלא היו מוסיפים לזה דבש וכיו\"ב, וכך זה נעשה טעים. והיה להם גם ריח. אשר על כן סובר הטור, שכיון שאוכלים את זה ממילא ברכתו היא 'הנותן ריח טוב בפירות'. אבל הרמב\"ם ומרן למדו, שכיון שאין אוכלים אותם כמו שהם – כנראה שאת הציפורן בזמנם היו אוכלים כמות שהיא – לכן יש לברך על השושנים 'בורא עצי בשמים'. וכך הלכה וכך נוהגים. יט. לבדוק את השושנים קודם הברכה אבל גם בזה אני מציע לכל אחד שבא לברך על שושנים, שיריח אותם קודם. כי גם בימינו משהו התקלקל בהם, לא יודע מה עשו להם, היום חלק מהשושנים אין בהם שום ריח, כמה שתלחץ ותלחץ. ויש כאלו שיש להם ריח נודף למרחוק. אם יש ריח טוב, יש לברך עליהם 'בורא עצי בשמים'. כ. ברכת הריח על תמצית שהופקה משושנים יש כל מיני דברים שיש בהם ריח טוב שעושים מהם תמצית. כגון השושנים שיש להם ריח טוב, טוחנים וסוחטים אותם, והמים שיוצא מהם יש להם ריח מצוין. יש שמשתמשים במים האלו להריח, ויש שמשתמשים בהם לתה או קפה, או בעוגות שזה נותן טעם וריח וכיו\"ב. ויש לדון מה מברכים על תמצית כזאת שהופקה משושנים. ויש בזה מחלוקת מקצה לקצה. יש נראה (שם)ראשונים שסוברים שלא מברכים בכלל. ואילו ממרן הבית יוסף (הלכה ברורה שדעתו שמברכים 'בורא עצי בשמים'. וכתבתי על כך באריכות שלא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל. ולהלכה, שם סימן רטז בבירור הלכה אות כז) מים שיוצאים מוורדים מברכים עליהם 'בורא עצי בשמים', כדעת מרן. ואין מברכים עליהם אפילו לא 'מיני בשמים', והצד לומר שיש לברך 'מיני' הוא פשוט מאד, הנה על תפוז מברכים 'העץ'. ולאחר הסחיטה מברכים על המיץ 'שהכל'. כלומר שהמיץ ירד בדרגה ממה שהיה קודם לכן. אם כן הוא הדין לגבי תמצית שהופקה משושנים. אבל יש הבדל גדול מאד, שבתפוז שנסחט, המיץ שלו הוא זיעה בעלמא, זה לא עיקר הפרי. נכון שהפרי הזה הוא מלא מיץ, אבל זה לא עיקר הפרי, חז\"ל הגדירו את המי פירות, זיעה בעלמא. מה שאין כן בברכת הריח, מה איכפת לי אם מחזיק את הוורדים או את התמצית שהופקה ממנו, הרי זה אותו הריח, אותו הדבר. לכן על תמצית שסחטו את השושנים, אפילו אם עירבו עם זה מים, כיון שיש לזה ריח של השושנים עצמם, ממילא עיקר הנוזל זה התמצית של הפרי, לכן ברכתו היא 'בורא עצי בשמים'.כא. איזהו רב היה פעם איזה אחד שפנה לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל והיה לו הרבה קשרים עם מפלגה מסוימת לא חרדית. והוא בא אליו וביקש ממנו שיתן לו תעודת כושר, הוא רוצה להיות רב. ואז הוא אמר שהוא מוכן שאאמו\"ר יאמר לו על מה הוא מוכן להיבחן. ואז אמא ע\"ה הגישה לו מיץ תפוזים, והוא בירך 'שהכל' ושתה. באותו הזמן אאמו\"ר הסתכל עליו, כנראה שהוא נבהל שאאמו\"ר מסתכל, הוא חשב שהוא עשה טעות... ואז הוא אמר לאאמו\"ר, 'אני ברכתי 'שהכל' ולא 'העץ' בגלל ששמעתי שמערבבים עם זה רוב מים'... אני הייתי נוכח שם כשהוא אמר את זה, ואאמו\"ר אמר לו, עכשיו אין לי זמן תדבר איתי פעם אחרת. לאחר מכן אאמו\"ר דיבר עם מי ששלח אותו אליו, ואמר לו, לא יקום ולא יהיה! האיש הזה לא יהיה רב! אחד כזה שלא יודע שעל מי פירות מברכים 'שהכל', והוא מסביר לי שבגלל ששבעים אחוז מים וכו', הוא לא יודע כזה דבר פשוט?! הוא לא נקרא רב בעיני! עד כדי כך! כב. מים ששרו בהם שושנים אם השרו את השושנים במים ולאחר יום-יומיים הוציאו אותם, ואז יש ריח מצויין למים. יש לדון אם מברכים על המים ברכת הריח. והנה כיון שודאי שאם השושנים שרו במים או נתבשלו בהם שהלחלוחית יוצאת לתוכם. לגבי ירקות מבושלים \"מיא דשלקי (ברכות לח:)ובדומה לכך הגמרא אומרת - שלקי\", שירקות המבושלים במים מברכים על המים הללו 'האדמה'. כג. ברכה על מיצי פירות אכן הראשונים שואלים, כיצד יתכן שמים שנתבשלו בהם הירקות מברכים עליהם 'האדמה' ואילו הפרי שנסחט מברכים על המיץ תהיה 'שהכל'. יש לכך כמה הסברים. יש ראשונים שאומרים, שבפירות שנסחטו לא מגדלים את הפירות בשביל המיץ שיוצא מהם. וכיון שכך יש לברך על המיץ שבהם 'שהכל'. ולפי השיטה הזאת, פירות שהם גידול מיוחד למיץ יצטרכו לברך עליו 'העץ'. אבל למעשה מרן לא פסק כמו החילוק הזה. ומזה יש להסיק, שגם מי שאומר שהמיץ הוא מפירות שהם גידול מיוחד לזה עדיין הברכה היא 'שהכל'. כיום יש מקומות שמגדלים תפוזים רק בשביל מיץ. בארצות הברית, בפלורידה, מגדלים כמויות של תפוזים רק בשביל המיץ שלהם, ולהלכה, למרות שהם גידול מיוחד, ברכתם היא 'שהכל'. כד. ברכת לבבות דקל - 'קורא' שכתוב בגמרא רש\"י מפרש שזה הלבן [ אכן לגבי לבבות דקל הברכה עליהם תלויה בשאלה לשם ].שגדל בתוך הדקל רך. זה לבבות דקל מה גידלו את הדקל. שאם גידלו אותו בשביל תמרים, מברכים עליהם 'שהכל'. זו מחלוקת בגמרא אבל כמעט כל הראשונים כך פוסקים להלכה וכן נפסק להלכה. אך אם גידלו את הדקל עבור הלבבות דקל ברכתו תהיה 'האדמה'. וכן הוא כיום, שבכל המקומות שמגדלים לבבות דקל, מגדלים את הדקלים בשביל זה. וממילא אין ספק שברכתו 'האדמה'. יש רב אחד בברזיל – ששם היא המדינה שמייצרת את רוב הלבבות דקל – שנסע ליום-יומיים ביערות שם, ובדק בכל המקומות לגבי כמה דברים, ובדק את הלבבות דקל, והוא אומר שבכל מקום שהלך ראה שמגדלים את הדקלים בשביל לבבות דקל. לכן גם המחיר של הלבבות דקל הוא הרבה יותר יקר מתמרים, כיון שזה גידול מיוחד. על זה הגמרא אומרת שאם נטעי אינשי אדעתא דהכי – שנטעו אותם על דעת זה – שמברכים על זה 'האדמה'. לעומת זאת, להלכה נפסק על מי פירות שאפילו שנעשו מפירות מגידול מיוחד מברכים 'שהכל'. כה. תירוצים נוספים בראשונים יש הסבר אחר בראשונים, שמה שהגמרא אומרת מי שלקות דהיינו מים שירקות התבשלו בהם, שמים אלו אינם מים סתם, אלא שכאשר הירקות מתבשלים בהם המים נעשו סמיכים והרי הם כגוף הירקות עצמם, לכן יש לברך 'האדמה'. אך פרי שנסחט אינו כגוף הירקות אלא זיעה בעלמא. ויש ראשונים שמסבירים פירוש אחר, שמה שהגמרא אומרת על מי שלקות שברכתם 'האדמה' היינו שאם אוכל את הירקות ומברך עליהם, אינו צריך לברך 'שהכל' על המרק, כיון שהוא נפטר בברכה על הירקות. כו. הלכה למעשה לגבי מרק ירקות להלכה, מספק מברכים על מרק ירקות 'שהכל'. אלא אם כן יהיו בו תנאים נוספים ואכמ\"ל. למשל, אם הוסיפו למרק הירקות עוף, שאז בוודאי שמברכים על המרק 'שהכל' ללא כל ספק. ויש עוד דיון ארוך בנושא הזה. כז. לחלוחית השושנים נכנסת במים אשר על כן לגבי ברכת הריח על תמצית של שושנים זה לא נוגע בכלל, שאם השושנים התבשלו או נכבשו במים למשך עשרים וארבע שעות, שעצם הדבר שהלחלוחית של השושנים נכנסה במים ממילא יש לברך - ראיתי במקסיקו שמוכרים שם מי ורדים, ומשתמשים [ .את ברכת הריח בזה להבדלה או לעוגות וכיו\"ב, ויש לזה ריח טוב מאד. יש לזה הכשר של הרב מיכאל פרץ שאפשר לברך על זה את ברכת הריח. ואכן וודאי שאפשר .]לברך עליהם ברכת הריח כח. ברכת הריח על מים ששרו בהם קינמון או ציפורן אולם אם רק נשרה קינמון יבש או ציפורן במים, שהמים יהיה להם ריח כותב שלדעת הרמב\"ם שזה נקרא (שם) טוב. וסיננו את המים, מרן הבית יוסף ריח שאין לו עיקר. וההבדל הוא, שמי שלומד טוב את הבית יוסף יראה את ההבדל בין ורדים - שושנים שזה רך ולח, ויש בהם תמצית נוזלים, וממילא גוף הפרי בתוכו, לבין קינמון או ציפורן שהם יבשים ואין בהם לחלוחית, שאם שרו במים, וסיננו הרי שנקרא ריח שאין לו עיקר. כט. כלים המוגמרים מרן לומד כך בדעת הרמב\"ם, שמדבר על 'כלים המוגמרים' שאין מברכים עליהם ברכת הריח. וכלים המוגמרים היינו - תנסו [ .כלים שהציפורן היתה בתוכם שיש בקופסא ריח את זה בבית, תקחו את הקופסה של הציפורן ותרוקנו . ובמיוחד ]אותה, אפילו לאחר שבוע עדיין יש בה ריח כלים של עץ הם סופגים ריח, אבל אין מברכים עליהם. לפי זה לומד מרן הבית יוסף, שקינמון או ציפורן וכיו\"ב ששהו במים אין מברכים עליהן ברכת הריח. אך כאמור אם השרה שושנים וכמו כן אם השרה נענע בתוך מים, שאז יש במים ריח של שושנים או נענע, הרי שיש לברך על המים הללו את ברכת הריח, מפני שיש כותב בפירוש: \"על (שם) בו לחלוחית. וגם מרן השלחן ערוך הורד ועל מי הורד, בורא עצי בשמים\". ל. ברכה על בושם סינטטי מכל האמור יש ללמוד על ההמצאה החדשה שיש בדור האחרון - בושם סינטטי. שהנה כיום בבתי החרושת שמייצרים בשמים, יש בשמים המיוצרים מדברים טבעיים, אבל יש בשמים המיוצרים מתרכובת כימית. כמה פוסקים בדור האחרון אומרים שיש לברך עליהם 'בורא מיני בשמים'. מפני שאינם צומח וכיו\"ב. אולם לפי האמור, יש לומר שבושם סינטטי הוא כמו ריח שאין לו עיקר. אמנם הריח בזה אינו כמו עלים המוגמרים כיון שהכלים הללו מצד עצמם אין בהם ריח, ואילו בבושם סינטטי יש לו ריח מצד עצמו. אבל כיון שאת הריח הזה הוא אינו קיים מצד עצמו אלא הוא נוצר בעקבות הרכבה של חומרים ממילא הרי הוא כריח שאין לו עיקר. פעם היה כאן שלמה סיתהון ע\"ה שהיה לו בארגנטינה מפעל גדול של בשמים, ועשיתי לו חקירה יסודית בנושא הזה. ואז הוא אמר לי, שהחומרים שעושים מהם גם את הבשמים הכי יקרים, לוקחים עבורם כמה חומרים ש'אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה' – לרעה... זה ריח לא טוב. אבל כשחברים אותם הפלא ופלא נוצר ריח טוב, נוצר בושם. ושאלתי אותו, אם הבשמים שמוכרים, הזולים יותר מיוצרים מצמחים והיקר מכימי, או להיפך. והוא אמר לי שזה כלל לא קשור לזול ויקר. יש בשמים זולים או יקרים שעשויים מסינטטי, ומאידך יש בשמים יקרים או זולים שעשויים מטבעי. ולפעמים זה מעורבב. להלכה באמת כך פוסק הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך שבושם סינטטי מיוצר על ידי תרכובת כימית, ועל כן הוא אומר חד משמעית שאין לברך. ובכמה ספרים הביאו כן גם בשם הגרי\"ש אלישיב. לא. סתירה בדברי מרן זיע\"א כותב לגבי בושם (הלכות ימים נוראים עמוד רפז) אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בספרו חזון עובדיה שיש שמריחים ביום הכיפורים כדי שיעזור להם בצום שמותר להריחם, ושם הוא מבאר שעל בושם סינטטי לא מברכים. מאידך, לאחר מכן כתב את שם הוא כותב שיש לברך. והנה כשכתבתי (עמוד שיג) ספרו על הלכות ברכות את ספרי הלכה ברורה חלק י\"א פניתי אליו בשאלה, שלפי מה שאני רואה הבושם הסינטטי הוא ריח שאין לו עיקר. וצריך להיות שלא יברכו עליו. לב. ברכה על בושם סינטטי זו ברכה לבטלה כשאאמו\"ר שם לב לזה כאב לו מאד, הוא אמר לי, הטעו אותי איך עושים את הבושם הסינטטי! והוא הסביר, שהנה שם הוא מביא ראיה ממה שכתוב \"שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר (סעיף ה): בשלחן ערוך ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים\". וכנראה אמרו לו שבושם סינטטי זה בדיוק כמו שמן זית, שעל ידי שטוחנים ממילא ריחו נודף. אבל אני אמרתי לו שזה לא - והוא [ \"דומה, שהנה מרן כותב \"עד שחזר ריחו נודף . ])גם לשון הרמב\"ם (פרק ט מהלכות ברכות הלכה ג ולשונו זו מוכיחה, שהשמן זית מצד עצמו יש לו ריח טוב, אבל לפעמים כדי שהריח טוב הזה יצא מן הכח אל הפועל צריך לטחון או לכתוש אותו יותר ויותר עד שיוצא הריח. ממילא אינו דומה לבושם סינטטי, שהוא ממש יש מאין. אאמו\"ר ביקש שם מהסובבים אותו יתקנו את זה. ואמר לי, תפרסם בשמי לכולם, שלברך על בושם סינטטי זו ברכה לבטלה! לג. מעשה רב אספר לכם מעשה רב. פעם הייתי בארצות הברית עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. והוא הרי היה ידוע בקולו הערב, שכל כך נעים היה לשמוע אותו. והתפללנו בבית הכנסת 'שערי ציון' בניו-יורק. בית כנסת גדול מאד עם הרבה אנשים. ואז ביקשו ממנו יבדיל על הכוס. כשהוא עלה לבימה להבדיל, שאל את הגבאים על איזה בשמים הם מברכים? אמרו לו, יש לנו בושם. ואז הוא אמר זה בושם סינטטי, זו ברכה לבטלה. קם שם אחד מהקהל ואמר לו, כבוד הרב, המנהג של חאלב לברך על הבושם הסינטטי! אאמו\"ר השיב לו, מנין לך?! מה אתה מבין מנהגים של חאלב?! בחאלב בזמן שאתה היית שם לא היה מצוי בושם סינטטי בעולם בכלל! זו המצאה חדשה. ואכן הם הלכו להביא בשמים ממש, ולבינתיים הוא התחיל את ההבדלה, ניגן וניגן, עד שהביאו לו עצי בשמים, הביאו לו 'רוזמרין' והוא בירך על זה. אבל הוא לא הסכים לברך על הסינטטי! וכך היתה דעתו מאד ומתמיד. רק שאמרו לו שהיום הבושם הסינטטי יש בפנים את הריח כמו שמן זית. וזה לא נכון כאמור. לד. עד שחזר ריחו נודף לכן הלכה למעשה אין לברך על ברכת הריח על בושם סינטטי. ויש לדעת זאת שאינו דומה לשמן זית כלל. ותראו על השלחן ערוך שם שהמשנה מסביר מה זה 'עד שחזר ריחו נודף' – שלא נתן בתוכו שום (סוף ס\"ק כה)ברורה בשמים, אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף. כלומר שיש בשמן את הריח, רק צריך להוציאו מהכח אל הפועל. וגם בהמשך הוא כותב שהשמן בא על ידי כתישה שנעשית בידי אדם, ולכן אין מברכים עליו 'הנותן ריח טוב בפירות'."},{"filename":"184.pdf","content":"מין שבעה וחביב| ' על מה מברכים 'מיני בשמים| ספק בברכת הריח| בירך 'עצי בשמים' במקום 'עשבי בשמים' או להיפך| ספק בברכות הנהנין נושאי השיעור: אם | בירך 'שהכל' במקום ברכת הריח| להשתדל לצאת ידי חובת כולם| ' ברכת ה'סברס| סתם ויש אומרים בדברי מרן השלחן ערוך| את מי מקדימים בברכת הנהנין קדימות ברכת | ' דיני קדימות בברכת הבשמים וברכת 'הנותן ריח טוב בפירות| דיני קדימות בברכות הריח| 'ברכת 'עצי בשמים' פוטרת דבר שברכתו 'עשבי בשמים בשמים על פני ברכה על תמצית של ורדים184 גליוןמיום א' ט\"ו טבת תשפ\"ג פרשת וארא דיני קדימה וטעות בברכת הריח (ד') א. ברכות הריח אינן פוטרות זו את זו היום נעסוק על סדר קדימה בברכות הריח. שביסודם נעשה את ההשוואות בין ברכות הריח לברכות האכילה. ראשית כל יש יסוד גדול שאמרנו אותו כבר בשיעורים הקודמים שברכת 'בורא עצי בשמים' אינה פוטרת את ברכת 'בורא עשבי בשמים', וכן ברכת 'בורא עשבי בשמים' אינה פוטרת 'ברכת בורא עצי בשמים'. אלו הן שתי ברכות שונות. זה לא דומה לברכות הנהנין. מפני שבברכות הנהנין אם יש פרי שברכתו 'בורא פרי העץ' ובירך עליו 'האדמה', בטעות או שלא בטעות, בדיעבד יצא ידי חובה, כיון פרי העץ בא מהאדמה. ולעומת זאת להיפך, אם יש פרי ירק שברכתו 'בורא פרי האדמה' ובירך עליו 'בורא פרי העץ' לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולברך, כי זה לא פרי עץ זה פרי האדמה. ב. בברכות הנהנין ברכה אחת פוטרת את חברתה אנחנו למדים הלכה חשובה מאד. יש כלל 'שהכל פוטר את הכל'. שבכל פעם שיש ספק בברכת הנהנין איזו ברכה לברך כגון שיש ספק אם ברכתו 'העץ' או 'שהכל', 'האדמה' או 'שהכל', 'הגפן' או 'שהכל', יכול לברך 'שהכל'. אבל אם יש דבר הגדל באדמה, ויש לגביו נידון אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', אמנם ברכת 'שהכל' פוטרתו, אבל בנידון זה אינו מברך 'שהכל' אלא 'האדמה', מפני שאם בירך 'האדמה' במקום 'העץ' יצא ידי חובה, אם כן ברכת 'האדמה' עדיפה על ברכת 'שהכל', כיון ש'שהכל' היא ברכה כוללת על הרבה סוגי מיני מאכלים ועל כל הספקות, אם כן זו אינה ברכה מבוררת. לעומת זאת ברכת 'העץ' מיוחדת רק לפירות העץ, וברכת 'האדמה' מיוחדת רק לפירות האדמה. ואף אם בירך את ברכת 'האדמה' על פירות העץ עדיין יוצא ידי חובה כיון שהם יוצאים מהאדמה. ממילא היא ברכה מבוררת יותר. אכן לגבי ברכות הבשמים אינו כך, אם בירך 'עשבי' במקום שצריך לברך 'עצי', הוא לא יוצא ידי חובה, מפני ש'עצי' אינו 'עשבי', אלו הם שני דברים שונים. וממילא הן שתי ברכות שאינן קשורות כלל אפילו בדיעבד. וצריך לברך לכל אחד את ברכתו שלו.ג. ברכת 'מיני בשמים' פוטרת את כל הבשמים אכן כאשר יש ספק בברכת הבשמים יש לברך 'בורא מיני בשמים'. – זו ברכה כוללת. היא ברכה דרגה פחותה יותר, שכוללת את כל (ברכות מב.)הדברים, כגון דברים שאינם גדלים באדמה, כמו שהגמרא נותנת דוגמא 'מוסק' שכבר דיברנו שיש מחלוקת אם זה דם של איזה חיה או משהו אחר, אבל זה לא דבר שגדל באדמה. שמברכים עליו 'בורא מיני בשמים'. וגם דבר שברכתו ספק 'עצי' ספק 'עשבי' מברכים עליו 'בורא מיני בשמים'. זה כלל שכל אחד צריך לדעת. ד. ברכת 'מיני בשמים' לכתחילה אמנם, אי אפשר לברך לכתחילה ברכת 'מיני בשמים' על בשמים שברכתם 'עצי'. שהרי זה כמו שיברך 'שהכל' על תפוח, שברור שאין עושים כן, צריך לברך את הברכה המיועדת והמבוררת יותר. אולם האשכנזים נוהגים בהבדלה לברך 'בורא מיני בשמים' על כל סוגי הבשמים. יש לכך כמה סיבות, אחת הסיבות זה בגלל הספיקות שיש כמו [ לגבי כמה מסוגי הבשמים איזו ברכה מברכים, כגון הציפורן . אבל לשיטתם זה מנהג מיוחד להבדלה, ]שדיברנו בשיעור הקודם זה לא שהם בטלו את כל ברכות הריח. דהיינו דבר שברכתו בודאי 'עצי' צריך לברך עליו 'עצי'. דוקא הציפורן כפי שהסברתי בשיעור הקודם שיש בה כמה ספיקות, יש צד לומר שבאמת יש לברך 'מיני', אם זה משמש לתבלין בעלמא. הרשב\"ץ כותב כך בפירוש, והאורחות חיים מביא דעה כזאת, שיש לברך 'מיני' על התבלינים. אבל על סוגי בשמים שברכתם 'עצי' או 'עשבי' בודאי שאין לברך עליהם 'מיני' לכתחילה. ה. ברכת 'מיני בשמים' על הספיקות לכתחילה יש לדון במקרה שיש לפניו שלושה סוגי בשמים. אחד שברכתו 'עצי' השני ברכתו 'עשבי', והשלישי ברכתו היא ספק. שכיון שמברך 'עצי' שיכוון גם על הבשמים השלישי שם ברכתו 'עצי' שייפטר בברכה זו. וכן כשיברך 'עשבי' יכוון שאם הבשמים השלישי ברכתו 'עשבי' שייפטר אף הוא. וממילא יכול להריח את הבשמים השלישי. ואז ממה נפשך יצא ידי חובה, כיון שברכתו היא או 'עצי' או 'עשבי'. חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת אולם יכול לעשות דבר מחוכם, והוא שכשמברך 'עצי' ו'עשבי' שיכוון במפורש שלא להוציא את הבשמים האחרים, וברכתו זו היא רק למה שרוצה להריח עכשיו. ממילא כשיבוא להריח את הבשמים השלישי שהוא בספק, יוכל לברך עליו 'מיני', וירוויח ברכה. אכן באופן רגיל זה לא טוב לעשות כך, באופן שיש לפניו שני תפוחים ורוצה לאכול אחד, ורוצה להרויח עוד ברכה, ולכן מכוון בפירוש שברכתו על התפוח הראשון לא תפטור את השני, אין רשות לעשות כן סתם, מפני שברכה אחת פוטרת את השניה. אבל כאן הסיבה שעושה כך זה בגלל הספק, שהרי יכול להיות שברכתו 'עצי' ומאידך יכול להיות שברכתו 'עשבי', וכיון שכך עדיף שיכוון בפירוש שלא מוציא ידי חובה את הבשמים השלישי, וממילא יצטרך לברך עליו 'מיני', מפני שאם לא הסיבה שלא מברכים על השלישי היא מחמת ספק ברכות להקל. ו. פרי חביב לעומת פרי ממין שבעה על מה יקדים לברך לעיל אמרנו שברכת 'עצי' אינה פוטרת 'עשבי', ו'עשבי' אינו פוטר 'עצי'. לעומת זאת ביארנו שבברכות הנהנין 'האדמה' פוטר 'העץ', ו'העץ' לא פוטר 'האדמה'. הנושא הזה יצר מחלוקת גדולה בראשונים, נבאר את הדברים כדי שכל אחד יוכל להבין. הנה, אם יש כמה סוגי פירות העץ ואחד מהם הוא שבעת המינים, שוודאי צריך להקדימו. שבעת המינים יש לו זכות קדימה לעומת פירות אחרים. אולם הנידון הוא כאשר יש שני סוגים של פירות העץ אחד הוא שבעת המינים והשני הוא חביב, למשל מנגו, שהוא פרי מאד משובח וטוב, ולעומתו יש ענבים, והוא מחבב מנגו יותר מענבים. זו מחלוקת תנאים, אמוראים וראשונים מה קודם. האם מין שבעה קודם או חביב קודם. ובאופן כללי המחלוקת היא בדברים שהברכה על שניהם היא אותה ברכה. ז. בירור דעת מרן השלחן ערוך כותב שאם יש לפניו שני מיני (סימן ריא סעיף א)והנה מרן השלחן ערוך פירות וברכתן שווה, ואחד הוא ממין שבעה והשני הוא חביב, שיש להקדים את הפרי שהוא ממין שבעה. אך יש מחלוקת בדעת מרן. וז\"ל מרן: \"היו לפניו מיני פירות הרבה אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב כמו המין האחר\". ובסעיף א' דעת מרן ברורה כאמור. אולם בסעיף ב' כותב מרן: \"ולהרמב\"ם, אם היה מין אחד חביב לו יותר בין שברכותיהם שוות בין שאינן שוות וכו' בין ממין שבעה או לא מין שבעה מקדים החביב\". ע\"כ. כלומר שדעת הרמב\"ם היא שיש להקדים את החביב. והנה הט\"ז כותב, שמרן לא הכריע מהי דעתו. ולכאורה יש מקום לומר בדעת מרן, סתם ויש אומרים הלכה כסתם, כמו שכתב בסעיף א'. אולם כותב הפרי מגדים, שזה לא נכון לומר בזה סתם ויש אומרים, כיון שמרן לא כתב ויש אומרים. מרן כותב בסתם, 'ולהרמב\"ם', והרי הרמב\"ם אינו יחיד בדעה זו, יש עוד ראשונים שסוברים כמו הרמב\"ם, ומפני מה לא כתב 'ויש אומרים'? מוכח שאין מקום לומר בזה את הכלל של סתם ויש אומרים הלכה כסתם. למעשה כותב הפרי מגדים, שמה שמרן כתב 'ולהרמב\"ם' כוונתו כמו 'אבל להרמב\"ם', דהיינו שבתחילה אמר דעה בסתם ולאחר מכן מרן רק הוסיף שלהרמב\"ם אינו כן. ה'אבל' הזה הוא כמו תמרור אזהרה. ממילא כותב הפרי מגדים שמרן לא הכריע. אכן זו שאלה באמת קשה בדעת מרן כאשר הוא מביא 'ולהרמב\"ם - יש עשרות פעמים ככה בשלחן ערוך, שכותב בסתם ולאחר [ ''וכו מכן כותב 'ולהרמב\"ם'. או 'ולהרא\"ש' או 'ולהרי\"ף' וכיו\"ב. אבל . האם זה סתם ויש אומרים או לא. ]'ולהרמב\"ם' הכי הרבה פעמים כתבתי בנושא הזה מאמר ארוך שנמצא אצלי בכתובים שזו מחלוקת גדולה באחרונים, ורובא דרובא מהפוסקים סוברים שיש לומר בזה את הכלל של סתם ויש אומרים הלכה כסתם. ודלא כהט\"ז והפרי מגדים שסוברים שאין אומרים בזה את הכלל. ח. הוכחה שמרן לא סבר כהרמב\"ם על כל פנים אם באמת כאמור שרוב הפוסקים סוברים שיש לומר בזה את הכלל 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם', יש לומר, שמרן הכריע שבאמת צריך לברך על מין שבעה אף כשהשני הוא חביב, אם ברכותיהם שוות. והנה דווקא בנושא הזה יש לי ראיה מאד כותב וז\"ל: \"פת (סימן קסח סעיף ד) חזקה לדעת מרן. הנה מרן השלחן ערוך שעורין ופת כוסמין מברך על שעורין כיון שהוא ממין שבעה אף על פי שהכוסמין יפין\". כלומר, הנה יש חיטה ויש 'קרובי משפחה' של החיטה, כוסמין למשל זה מין חיטה, אלא שלמרות שהכוסמין הוא משובח יותר משעורים, בכל זאת שעורים כתוב בתורה בפירוש, ואילו כוסמין אינן חיטה ממש, זה מין חיטה אבל לא חיטה. ממילא כוסמין אינו משבעת המינים. ולכן יש להקדים את הלחם שעורין על פני הלחם העשוי מכוסמין. הדין הזה מקורו בירושלמי. ושם שואל הירושלמי, והלא הכוסמין יפים יותר מהשעורים? כלומר, שהרי הכוסמין הן פת חביבה יותר מהשעורין, אם כן מפני מה יש להקדים את הפת שעורין על פני הפת כוסמין. ומיישב הירושלמי, תיפתר, שהלכה כמאן דאמר מין שבעה קודם לחביב. למעשה, הרשב\"א, ספר הפרדס, ועוד כמה מגדולי הראשונים שכתבו חידושים על מסכת ברכות מביאים את הירושלמי, ופוסקים להלכה דלא כהרמב\"ם. הם מביאים כמה ראיות שמין שבעה קודם לחביב, ואחת הראיות שלהם זה הירושלמי הזה. אם כן יוצא שמרן השלחן ערוך בסימן קס\"ח שפוסק שפת שעורים קודמת לכוסמין, אינו כותב יש אומרים, ואם באמת היה חושש לדברי הרמב\"ם היה צריך לכתוב 'ולהרמב\"ם הכוסמין קודמים'. רואים שסבר להלכה שמין שבעה קודם לחביב. ט. אין לומר שהרמב\"ם יודה בפת שעורין ופת כוסמין מקשה על מרן, שלכאורה מפני מה לא הזכיר (סימן קסח)הערוך השולחן את שיטת הרמב\"ם. ושם רוצה לומר שגם הרמב\"ם יודה בזה, שזה לכולא עלמא. אבל הדברים שלו הם פלא, מכיון שהרשב\"א והפרדס ועוד ראשונים שהבאתי, שם בסימן קס\"ח ובסימן רי\"א כותבים בפירוש שזו מחלוקת, ולהרמב\"ם באמת הפת כוסמין קודמת לפת שעורין כיון שהיא חביבה. וההלכה לא כהרמב\"ם. י. ברכת 'העץ' וברכת 'האדמה' איזו מהם קודמת כאשר יש לפני דבר שברכתו 'העץ' ודבר שברכתו 'האדמה', ושניהם - צריך לעשות בזה [ .אינם ממין שבעה, יש בזה מחלוקת ראשונים . הנה לעיל ביארנו שיש ברכה כוללת ויש ]סדר, זה לא כל כך פשוט ברכות שאינן ברכה כוללת. כלומר שברכת 'העץ' אינה פוטרת דבר שברכתו 'האדמה', ואילו ברכת 'האדמה' פוטרת דבר שברכתו 'העץ'. – דרך אגב, לא תמיד זה כך, יש לפעמים שברכת 'העץ' תפתור [ דבר שברכתו 'האדמה', כגון דבר שהוא גדל על עץ אבל קוצצים את העץ הזה בכל שנה, שהדין הוא שיש לברך על פירותיו 'האדמה' אך אם בטעות בירך עליהם 'העץ' יצא ידי חובה. מפני שזה לא שקר. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת יש לו תשובה מה מברכים על סברס, ושם הוא מסיק שיש לברך עליו 'העץ'. הוא מביא לכך כמה נימוקים. אחד הדברים שהוא כותב, שגם אם נאמר שהסברס למעשה הוא לא חשוב וכיו\"ב תירוצים אחרים, אך אם יברך 'העץ' הרי זה לא שקר, כי הוא באמת גדל על העץ. כלומר, דבר שאין בו ספק – אין בו ספק, אך דברים שיש בהם מחלוקת – בדיעבד ספק ברכות להקל, ודברים שגדלים על העץ יש יותר צד להקל . מחמת הדין הזה כותבים כמה ראשונים, שברכת 'העץ' ]ואכמ\"ל היא ברכה יותר מבוררת מאשר 'האדמה', מפני שברכת 'העץ' היא רק על פירות העץ ואילו ברכת 'האדמה' יכולה להיות גם על פירות העץ. משום כך יש להקדים את ברכת 'העץ' על ברכת 'האדמה'. אולם יש ראשונים שחולקים, ואומרים שאין כל קדימה ביו ברכת 'העץ' לברכת 'האדמה' ורשאי להקדים את מה שרוצה, כיון שברכת 'העץ' לא נקראת ברכה מבוררת יותר, שהרי לכתחילה צריך לברך 'האדמה' על פרי האדמה בלבד, ורק בדיעבד או במקום ספק אם בירך 'האדמה' על פרי העץ יצא ידי חובה. הרי איננו יודעים כמה הראשונה.לחוד, איזה שירצה יקדים. כך פסק מרן השלחן ערוך. זו המחלוקת באמת יש סוגי פירות העץ וכמה פירות האדמה, לכן זה לחוד וזה יא. יקדים איזה שירצה המחלוקת השניה היא, שהנה יש כמה ראשונים שכתבו, שאמנם כאשר יש לפניו ברכת 'העץ' ו'האדמה' שאיזה שירצה יקדים, אבל אם העץ הוא ממין שבעה יש להקדימו. למעשה מרן השלחן ערוך אינו מסכים לזה, ופוסק שתמיד ברכת 'העץ' ו'האדמה' רשאי(סימן ריא) להקדים איזה שירצה, אף אם אחד מהם הוא ממין שבעה או חביב. דהיינו אף שיש לו שלוש מעלות: שברכתו 'העץ', הוא ממין שבעה והוא חביב, בכל זאת כיון שהברכות אינם שוות רשאי להקדים איזה שירצה. מאידך יש להבין שכל המחלוקת שבמשנה היא דווקא כאשר ברכותיהם שוות. הנה לנו לשון מרן השלחן ערוך: \"ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהם ממין שבעה כגון צנון וזית איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב. ויש אומרים שצריך להקדים את החביב\". – מרן מזכיר בלשונו גם את זית שהוא ממין שבעה, כלומר למרות שהזית הוא חביב וגם מין שבעה בכל זאת יכול להקדים איזה שירצה, אפילו את הצנון. ולאחר מכן כותב מרן שיש אומרים שיש להקדים את החביב, ממילא הוא סתם ויש אומרים שהלכה כסתם כמובן. יב. כדאי להחמיר ולהקדים את ברכת 'העץ' למעשה, אם יבוא מאן דהוא וישאל מה עליו לעשות, יש לומר לו שכאמור להלכה מרן פסק שכאשר יש לפני ברכות 'העץ' ו'האדמה' שרשאי להקדים איזה שירצה. אבל יש לומר עצה יותר טובה, שהרי מרן כתב שיקדים איזה שירצה, דהיינו הוא נותן לך חופש פעולה, לכן כדאי מאוד להקדים לברך ברכת 'העץ'. כיון שבכך עושה נכון לפי הרבה ראשונים. וכל שכן אם הוא ממין שבעה או חביב. אכן כאשר הדבר שברכתו 'האדמה' הוא החביב, ממילא להקדים את ברכת 'העץ' יש לומר בזה אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי... הרי זה לא נכון לחפש בזה חומרות, כיון שמאידך גיסא בחומרא הזו הוא מזלזל כביכול ברמב\"ם שפסק שחביב קודם אפילו שהוא פרי האדמה. אם כן בזה יש לחזור לעיקר ההלכה, לפסק מרן השלחן ערוך, שאיזה שירצה יקדים. יג. לא צריך להימנע מהאכילה תמיד צריך לדעת את זה, לא תמיד אפשר למצוא חומרות ולצאת ידי חובה לכולי עלמא. אם יבוא אמן דהוא ויאמר שרוצה לצאת ידי חובה לכולי עלמא, ויש לו פתרון שאין שיטה בהלכה המחייבת כך, כגון בנידון דידן שלא יאכל את פרי האדמה כלל, דהיינו שיאכל את פרי העץ ויצא לחוץ כמה דקות, ולאחר מכן יחזור ויאכל את פרי האדמה, שבכך הוא מפריד את שתי האכילות ואז זה בסדר. אבל לא חייבים לעשות כן, זה באמת מוגזם. יד. ברכת 'שהכל' מברכים לבסוף אכן כאשר יש לפניו גם ברכת 'שהכל' שהיא ברכה כוללת, ופוטרת גם את הספקות, הרי בדיעבד אפילו אם בירך במקום ברכת הריח על בשמים בירך 'שהכל נהיה בדברו' יצא, מפני שברכת 'שהכל' היא ברכה כוללת את כל הספקות. בכל אופן כאשר יש לפני ברכות 'העץ' ו'האדמה' ו'שהכל', שפסק מרן שברכת 'שהכל' יש לברך לבסוף, כי הוא ברכה כוללת. טו. אין לברך 'שהכל' כאשר הספק הוא חיסרון ידיעה דרך אגב, צריך לדעת לגבי הדין שברכת 'שהכל' פוטרת את הכל, שכתב באור זרוע, שאין אומרים את הכלל הזה כאשר אינו יודע מה יש לברך ורוצה לברך 'שהכל', אלא רק כאשר יש ספק אמיתי שגם חכמים אינם יודעים מה יש לברך, אך אם הספק הוא בכך שהוא בעצמו אינו יודע מה מברכים - עליו ללמוד! רואים בזה הרבה מוסר. איך אומרים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – החילוניים?! אי ידיעת החוק אינה פוטרת! צריך ללמוד ולדעת! אמנם אני מסכים שאין שום חיוב לשבת וללמוד את החוקים שלהם, אבל את התורה שלנו צריך ללמוד! טז. ברכת 'מיני בשמים' האחרונה בסדר ברכות הריח לאור הדברים הללו, כאשר יש לפני בשמים שברכתם 'עצי' או 'עשבי' ומנגד בשמים שברכתם 'מיני', שיש להקדים לברך את ברכת 'עצי' או 'עשבי' לפני שמברך 'מיני'. והיינו כאשר מה שמברך 'מיני' הוא לא מחמת ספק וכיו\"ב, אלא במקום של דבר שאין גידולו מן הארץ וכיו\"ב. אכן כאשר יש לפניו ציפורן טחונה שברכתו 'מיני בשמים' שהרי זה תבלין, ובירך 'עצי' על הדסים שכבר אינו יכול לברך לאחר מכן 'מיני' על הציפורן, כיון שברכת 'עצי' שבירך על ההדסים פוטרת את הציפורן הטחונה. אלא אם כן כיוון בפירוש שלא להוציא את הציפורן. שהרי הסיבה שמברך על הציפורן 'מיני' הוא מחמת שאין לה כל כך חשיבות. אך בסברא אני אומר שוודאי הוא שלא כדאי לעשות כן, אלא כדאי יותר לכוון כוונה מפורשת שלא להוציא את הציפורן, ועליה יברך 'מיני'. יז. לכאורה ברכות הריח הן ברכות נפרדות כאשר יש לפניו ברכת 'עצי' ו'עשבי' איזה מהם יש להקדים? לכאורה זה דבר פשוט מאד, איזה שירצה יקדים. שהרי אם בברכת 'העץ' ו'האדמה' אומרים איזה שירצה יקדים, וזה כאשר בכוחה של ברכת 'האדמה' לפטור את הדברים שברכתם 'העץ', ממילא כאשר הברכות אינן פוטרות את השניה, כגון ברכת הריח, אלו הם שתי ברכות נפרדות תקדים איזה שתרצה. יח. להקדים את ברכת 'עצי בשמים' על שאר ברכות הריח - רבי יעקב קסטרו, הוא [ אבל בנידון דידן שיש פוסקים כהמהריק\"ש חי בדור שאחרי מרן השלחן ערוך, אולי אפילו באותו דור ממש, והוא היה תלמידו של הרדב\"ז במצרים. ויש עד היום דברים שהוא כותב שבהם מעיד על מנהגים ואנחנו עושים על פיו. הוא קיבל את הספר שלחן ערוך בתחילה עוד כאשר מרן הדפיס את ספרו ללא הגהות הרמ\"א ומפרשים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל פעם הראה לי בספרייתו את הדפוס הראשון של השלחן ערוך, שמרן הדפיס בעצמו, אין הגהות אין כלום, ספר קטן שבו כל הפסקים של מרן. והמהריק\"ש קיבל את הגהות הרמ\"א קודם שהתפרסמו יחד עם ספרו של מרן השלחן ערוך, ובהרבה דברים הוא מעתיק דבריו. לפעמים הוא מסכים אליו . שכתב, שכאשר יש לפני ברכת 'עצי' ו'עשבי' – ברכת ]לפעמים לא 'עצי' קודמת. יט. בשמים של העץ חשובים יותר משאר בשמים כך כותב גם כן בשו\"ת גינת ורדים. יש לו קונטרס 'גן המלך' ושם כותב ש'עצי' קודם. אך שם הוא מנמק נימוק אחר, שהרי על מה מברכים 'עצי' ועל מה מברכים 'עשבי'? הרי יש בזה כל מיני כללים מה הגדר של 'עצי' ומה הגדר של 'עשבי'. זה לא דומה ממש לכללים של 'בורא פרי העץ' ו'בורא פרי האדמה'. 'עשבי' זה בדרך כלל עשב, ועשב זה לא חשוב כל כך כמו עץ, עץ זה דבר יציב חזק. לכן הוא יותר חשוב מצד עצמו. לעומת זאת פרי העץ ופרי האדמה אין הכרח שפרי העץ יהיה יותר חשוב מפרי האדמה. הנה אבטיח ותפוח, מי אמר שהתפוח יותר חשוב מהאבטיח?! לפעמים יש אנשים שאוהבים את זה ולא אוהבים את זה. אבל דבר שמברכים עליו 'עשבי' במהותו הוא עשב שהוא יותר פשוט מאשר פרי עץ. לכן יש להקדים את ברכת 'עצי בשמים' על פני ברכת 'עשבי בשמים'. כ. כדאי להקדים את ברכת 'עצי בשמים' להלכה יש לומר, שאיזה שירצה יקדים, ואם ירצה יברך 'עצי' או 'עשבי' מה שיותר חביב לו. אולם אם סתם יבוא אדם וישאל שהוא רוצה לצאת ידי חובה לכל הדעות, וכיצד עליו לנהוג, יש לומר שמכיון שיש דעות בפוסקים שברכת 'עצי' קודמת, ברור הוא שכדאי להקדים את ברכת 'עצי בשמים', זה אפילו לא בגדר של לכתחילה. כא. ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' היא ברכה כוללת בברכות הריח יש גם את ברכת 'הנותן ריח טוב פירות' ויש לדון איזו ברכה יש להקדים אם 'הנותן ריח טוב בפירות' או ברכת 'עצי בשמים'. ולכאורה בפשיטות יש לומר שברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' קודמת, כיון שהיא ברכה יותר מבוררת. אבל זה לא נכון, כיון שאי אפשר למדוד למי יש יותר, אם פירות שיש להם ריח או לבשמים, וזה גם לא שייך לרוב ומיעוט. אלו הן שתי ברכות נפרדות. אולם יש לומר שיש שתי מעלות לברכת 'בורא עצי בשמים' על ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות'. כיון שברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' היא ברכה כוללת לעומת ברכת 'עצי בשמים', שהרי 'עצי בשמים' זה רק על הבשמים שבאים מעץ כמו הדסים וכיו\"ב, לעומת זאת ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' היא יכולה לבוא גם על פירות האדמה, כגון שיש פרי האדמה שיש לו ריח טוב מאד, למשל נענע, שפעם היו משתמשים בו בעיקר לתבלינים ואילו בשנים האחרונות יש הרבה אנשים שהופכים אותו לעיקר, יש סלט נענע, הוא אינו משמש לתיבול בלבד. ובשיעור הקודם ביארנו שלכאורה ממה נפשך, אם הוא מיועד רק לתיבול יש לברך עליו 'מיני בשמים' ואם הוא ממש מרכיב חשוב בסלט ברכתו היא 'הנותן ריח טוב בפירות'. אם כן רואים שברכת 'הנותן ריח בפירות' היא ברכה שיכולה להיות גם בפירות עץ וגם בירק. מה שאין כן 'בורא עצי בשמים' היא ברכה רק על בשמים של עץ. כב. פירות נועדו לאכילה ולא להריח הדבר השני שמחמתו יש לומר שברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' עדיפה על ברכת 'עצי בשמים', שהנה ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' מברכים על פרי שיש לו ריח טוב, והרי אף אחד אינו קונה פירות בשביל הריח טוב שלהם, אנשים קונים לימונים למשל, שיש [ להם ריח מאד טוב בקליפה, אתרוגים או גויאבות - יש להם ריח חזק, יש אנשים שאוהבים את הריח , הרי מתוך מאה אנשים ]של זה, ויש כאלה שמתעבים את הריח שלו לא יהיה אפילו אחד שיגיד לכם שהוא קנה לימונים כדי להריח אותם, הוא אכן נהנה מהריח אבל זו היתה עיקר כוונתו כשקנה את הפירות הללו. עיקרם הוא לאכילה. דיברנו בשיעורים הקודמים, שיש מחלוקת אם אדם בשעה שאוכל מריח ונהנה מריח הפרי, אם יברך. ואמרתי שהטוב ביותר כדי לצאת מהמחלוקת, לברך ולהריח שלא על מנת לאכול, ולאחר כמה דקות שיברך ברכת הנהנין ולאכול. להפריד בין הברכות כדי שלא להיכנס לספקות. אבל במציאות כל פרי שיש בו ריח טוב עיקרו לא נעשה להריח. מאידך גיסא הדסים ושאר עצי בשמים, הרי אף אחד לא קונה הדסים כדי לאכול אותם, זה לא ראוי לאכילה, עצי בשמים זה עשוי להריח ולכן הברכה שלו היא ברכה על דבר המיועד לכך. הקב\"ה ברא אותו כדי שיהנה מהריח שלו, מה שאין כן פירות שיש להם ריח טוב שהקב\"ה ברא אותם שנאכל אותם ודרך אגב גם נריח. לכן יש בזה דיון בפוסקים, וכל הסברות שאמרנו הם בקיצור ואכמ\"ל. לכן להלכה עדיף להקדים את ברכת 'הנותן ריח טוב בפירות' על פני ברכת 'עצי בשמים'. כג. ברכה על מי ורדים ביארנו בשיעורים הקודמים, מה מברכים על מים של שושנים, ואמרנו שיש בזה כמה דעות, והמסקנא היא שאם הבשמים ששרו במים הם יבשים לגמרי ממילא הריח שנמצא במים הוא ריח שאין בו עיקר,כך כותב מרן הבית יוסף בשם הרמב\"ם. אבל אם יש בזה ממשות, כגון שסחט או בישל, או כבש את השושנים, ואז הם לחים, יש לברך עליהם 'בורא עצי בשמים'. וכך פסק מרן השלחן ערוך, וז\"ל: \"ועל מי הורד בורא עצי בשמים\". כד. מי ורדים וורד על מה להקדים לברך והנה אם יש לפני ורד ומי ורד, הרי ודאי שאינו מברך שתי ברכות כי הן אותו המין. אבל אם יש לפניו הדסים ומי ורדים עליו להקדים את אלא בגלל שזה דבר ]... - לא בגלל שזה מארבעת המינים[ ההדסים שבטבעו מברך על גוף הדבר, מה שאין כן על מי ורדים זה רק תמצית שיצאה ממנו, הוא השתנה, וממילא יש להקדים לברך על הורד. דוגמא לדבר, לגבי מי שלקות, אמנם יש מחלוקת מה נקרא 'מי אומרת 'מיא דשלקי (ברכות לז:)שלקות', אבל הגמרא - שלקי'. יש כמה דעות בראשונים דיברנו על כך באחד מהשיעורים הקודמים, אבל אם יש לי דבר שלכל הדעות יש לזה דין מיא דשלקי, כגון שזה סמיך ועבה וודאי יש בזה את הממשות של הירקות ללא שום תערובת של עוף וכיו\"ב, שברכתו היא 'בורא פרי האדמה', שלמרות זאת אם יש לפניו צנון או עגבניה ומנגד יש מיא דשלקי שוודאי שיש להקדים את מה שמברכים עליו כמו שהוא נברא על ידי הקב\"ה, כמות שהוא. וממילא יש להקדים לברך על הצנון או על העגבניה שהם הממשות של הדבר, ולא על המי שלקות זה התמצית של הירקות. כה. בירך על תפוז אם יברך על מיץ תפוזים ששותה לאחריו דרך אגב, אם אדם בירך על תפוז ברכת 'העץ' ויש לפניו מיץ תפוזים סחוט טבעי ורוצה לשתות, אינו חייב לברך על המיץ תפוזים, למרות שבדרך כלל מברכים עליו 'שהכל', בכגון דא לא צריך לברך. ויסוד הדברים הובאו בחידושי הרא\"ה והריטב\"א (עמ\"ס ברכות שם), שמה שאמרה הגמרא 'מיא דשלקי - שלקי' היינו שאם בירך 'האדמה' על ירק כלשהו, שאינו צריך לברך על המי שלקות של הירק, כיון שנפטרו בברכת 'האדמה' שבירך על הירק. ולפי דבריהם יובן למה במיץ תפוזים לא יצטרך לברך. מפני שבאמת גם על מרק ירקות מברך 'שהכל' לפי שיטתם. רק ששם מדובר שאם מברך על הירקות שהתבשלו במרק שאז אינו מברך על המרק בעצמו, כי זה בא ממנו. לפי שאר הראשונים אין לנו ראיה לדין הזה, אבל ספק ברכות להקל, ולכן יש לחוש לשיטת הרא\"ה והריטב\"א. אכן אם בירך על ירק אחר שלא התבשל עם המרק, האם זה פותר את המרק – מיא דשלקי, זה באמת ספק. כתבתי בספרי לדון בזה, ויש צדדים לכאן ולכאן ואכמ\"ל."},{"filename":"185.pdf","content":"מצות חינוך הקטן במצוות| נוסח ברכת הגומל| ' אם מי שהוא פחות מבן עשרים מברך 'הגומל| ' אם קטן חייב בברכת 'הגומל| ארבעה חייבים להודות נושאי השיעור: אם מצות עונג שבת היא מדאורייתא או | לשון 'דברי סופרים' במשנת הרמב\"ם| ספק במצוות שהן מדברי קבלה חובת אפוטרופוס לדאוג למצוות היתומים| דרבנן שומע כעונה בברכת | ברכת הגומל לאחר הלידה| שאילת שלום של איש לאשה| אם קול באשה ערוה הוא בשירה או גם בדיבור| חיוב נשים בברכת הגומל| מדרבנן אם אבל בשבעת ימי | אם אבל בתוך ימי השבעה משמש כשליח ציבור| אם אבל בתוך שבעה מברך הגומל| להיזהר מתערובת נשים ואנשים בבית הכנסת| הגומל ברכת הגומל | אם ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש היא חובה| ברכת 'שהחיינו' בימי בין המצרים| עד מתי רשאי לברך הגומל| האבילות אומר הלל בראש חודש ובחנוכה אסיר בחופשה אם יברך הגומל | אם מי ששהה במעצר או במעצר בית מברך הגומל| אם ברכת הגומל היא דוקא כשהיה חשש פיקוח נפש| בלילה185 גליוןמיום א' כ\"ט טבת תשפ\"ג פרשת בא חיוב קטנים נשים ואבלים בברכת הגומל (הלכות ברכת הגומל א') א. מקור ברכת 'הגומל' כתוב מזמור, שאנחנו הספרדים נוהגים לומר אותו בחג (קז) הסמיכו אותה זה על הפסוקים הללו שבתהילים. יצילם\". ולאחר מכן \"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". חז\"ל שתיקנו צר וכו'\". יש שם ארבע פעמים פסוק \"ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם הפסח, \"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד בספר תהילים (ברכות נד:) את ברכת 'הגומל' שנתרפא. ד. יורדי הים. ובכל אלו יש כמה פרטי דינים וכדלהלן.ברכת הגומל: א. הולכי מדבריות. ב. מי שהיה אסור בבית הסוהר. ג. חולה יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". אם כן יש לנו ארבעה שעליהם לברך ועל כך נאמר \"ויצעקו אל ה'\" – ומיד – \"יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, מלאכה במים רבים, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע\". – יורדי הים, חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". העניין הרביעי הוא, \"יורדי הים באוניות עושי \"ויצעקו אל ה'\" – ומיד – \"ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' אדם חולה מגיע עד שערי מות. חולה בדרך כלל אין לו תיאבון. ועל כך נאמר העניין השלישי הוא, \"כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות\" – דהיינו האסורים. ומשכך גם מי שהיה בבית האסורים יש לו לברך ברכת 'הגומל'. ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". דהיינו לאחר שיצאו מבית שנמצאים בבית סוהר, עליהם נאמר \"יוציאם מחושך וצלמות ומסורותיהם חושך וצלמות אסירי עני וברזל\". יושבי חושך וצלמות – היינו אנשים מכך שאדם שהלך במדבר צריך לברך 'הגומל'. העניין השני הוא, \"יושבי הולכי מדברות. ועל זה נאמר \"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". למדו הראשון, \"תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו\". – במדבר היינו כאשר מתבוננים בנאמר שם, יש להבחין שנזכרים שם ארבעה עניינים. ב. וכל החיים יודוך סלה נתנו רמז לארבעה אלו. ממה (סימן ריט סעיף א) ומרן השלחן ערוך (סימן ריט) מביא את הרמז הזה.כאלו. הגירסא השניה שהבאתי יש בכך כמה נוסחאות, ורבי דוד אבודרהם וי' זה ים, ומ' זה מדבר וכאמור לעיל. זה לא דבר רגיל שהטור מביא רמזים ערוך, שח' זה חבוש, דהיינו חבוש בבית האסורים. י' זה יסורים, דהיינו חולה. הים. מ' זה מדבר, דהיינו הולכי מדבריות. אבל יש נוסחאות אחרות בשלחן תיבות: ח' זה חולה, י' זה יסורים, דהיינו בית האסורים. י' זה ים, דהיינו יורדי שאומרים בתפילה \"וכל החיים יודוך סלה\" – הטור כותב ש'חיים' ראשי הטור ג.הגומל לחייבים טובות כתב (סק\"א) שקטן אינו מברך הגומל. כיון שנוסח הברכה הפוסקים דנים אם קטן מברך את הברכה הזו. הנה המגן אברהם(סימן יד) את אשר אחון\" – אף על פי שאינו הגון, אף על פי שאינו כדאי.טובות. למרות שאיננו מתנהגים יפה ואנחנו לא טובים, בכל זאת \"וחנותי – הם רשעים. כמו זכאי וחייב דהיינו מי שחייב בדינו, שגם להם הקב\"ה גומל היא 'הגומל לחייבים טובות' – ופירושו 'לחייבים' היינו אנשים שהם חייבים בשם שו\"ת מהר\"ם מינץ ד. להקפיד על נוסח הברכה ומברכים 'הגומל לחייבים טובים' – הרי 'טובים' זה יכול להיות על דרך אגב, מזה יש לשים לב למה שהרבה טועים כאשר עולים לתורה, זה לפנים משורת הדין. לכן צריך להקפיד על זה מאד.לאנשים שהם חייבים, המילה 'חייבים' משמעותה שלמרות שלא מגיע לנו, שהקב\"ה גמל לבני אדם שהם טובים. וזה לא נכון, אלא הקב\"ה גומל טובות המשמעות, כיון שאין בזה משמעות של טובה שהקב\"ה עשה לו, אלא בני אדם שהם טובים, ממילא כאשר אומרים 'טובים' זה משנה את כל ה. קטן אינו בר עונשין שקטן אינו מחוייב בברכת הגומל.המשנה ברורה (סק\"ג) פוסק את המגן אברהם בשם מהר\"ם מינץ להלכה. בקרב הפוסקים הספרדים יש שהביאו את דברי המגן אברהם להלכה. ואכן קבעו את נוסח הברכה. הרבה אחרונים אשכנזים הביאו את דבריו, גם כל טוב' – כיון שזה נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. חכמים את הקטן כי אין בו דעת. מאידך אינו יכול לומר 'הגומל טובות שגמלני יכול הוא לומר את המילה 'חייבים', הרי אינו בר עונשין. הקב\"ה לא מעניש אם כן אומר המהר\"ם מינץ, שהרי קטן אינו חייב במצוות, ממילא כיצד ו. חינוך לקטן הוא רק בדבר שיוכל לקיימו כשיגדל אומר סברא מעניינת. שהנה אם (חאו\"ח סימן לט אות ה)בלי המילה 'חייבים'.שאינו מסכים עם המגן אברהם, אך מאידך הוא כותב שאין מקום חייב כך את המצוה – זה לא חינוך. ולמרות שמחד גיסא נראה בדברי האבני נזר הוא מחנכו לנוסח שאינו נכון. ואם מחנכו לדבר שכשיגדל לא יוכל לקיים מקום לחנך קטן לדבר שכאשר יהיה גדול הוא לא יוכל לעשותו. שהרי והרי כל מה שאומרים לקטן לומר את הברכה היא מדין חינוך, והרי אין הקטן לא יאמר את המילה 'חייבים', ונניח שבאמת הנוסח אינו מעכב, דרך אגב, בשו\"ת אבני נזר ז. אין עונשי שמים עד גיל עשרים (פט:) מעורר שאלה, שהרי בגמרא במסכת שבת(אשל אברהם ריש הסימן) שעד גיל עשרים שלא יברך ברכת הגומל. מבואר שהקב\"ה לא מעניש בדיני שמים עד גיל עשרים. אם כן אולי נאמר הפרי מגדים את עם ישראל. מבואר בגמרא שאין עונשין עד גיל עשרים. ולפי זה \"כי אברהם לא ידענו\", אברהם, יעקב, רק יצחק אבינו - אתה שהצלת על קידוש ה' - מגיע לי שאקח את הכל עלי! ואומרת הגמרא פסוק אתה לא מסכים! אני מוכן ליקח את הכל עלי! אני מסרתי את נפשי שנה. ואז אמר יעקב לקב\"ה, על מה שנשאר חצי עלי וחצי עליך. ואם נשאר שתים עשרה וחצי. אם כן כל מה שנשאר זה שתים עשרה וחצי תוציא זמן שאדם צריך לאכול, לשתות, לישון, ללכת לבית הכסא וכיו\"ב, וחמש שנה של הלילה. נשאר עשרים וחמש. מהעשרים וחמש שנה הללו היה מבן עשרים שנה ומעלה. נשאר חמישים שנה. מתוכם תוציא עשרים את העשרים הראשונות שלא מענישים עליהם, שהרי בדור המדבר העונש של עולם הרי כמה חיי האדם?! 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' – נוריד הקב\"ה הלך ליצחק ואמר לו יצחק, בניך חטאו! ואז אמר יצחק אבינו, ריבונו בניך חטאו! אמר יעקב אבינו, ריבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. ואז אותם. כיון שחטאו יש להענישם! ואז הקב\"ה הלך אל יעקב אבינו ואמר לו חטאו! אמר אברהם אבינו, ריבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך - תהרוג שהנה הגמרא שם מספרת, שהקב\"ה בא אל אברהם אבינו ואמר לו בניך חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת .לכאורה לא יברכו ברכת הגומל עד גיל עשרים דין מענישים אותו. דיני אדם שכבר מגיל בר מצוה אם עבר על אחת מעבירות שבתורה בית משיב הפרי מגדים, שבדברים כאלו לא נלך אחרי דיני שמים אלא אחרי ח. הבדל בין כרת לשאר עונשין כותב, שעד האמת היא, שבכלל מה שכתוב שלא מענישים בדיני שמים עד גיל עשרים, (סנהדרין פרק ז משנה ד) כך משמעות דבריו.אבל זה בכרת, אבל בשאר עונשים וודאי שמענישים, גם מגיל בר מצוה. גיל עשרים בשמים לא מענישים, כיון שדעת האדם לא מספיק מיושבת. זה לא כל כך פשוט. הרמב\"ם בפירוש המשניות ט. ביאור האחרונים בדברי יצחק אבינו - לכן שאף אחד שהוא פחות מגיל עשרים שלא יבנה על זה... ויגיד בין אז גם פה תוותר עד גיל עשרים. אבל לא התכוון שלגמרי לא מענישים. המדבר ויתרת, אמרת להם 'מבן עשרים שנה ומעלה', לא הענשת קודם, גם בשמים. רק יצחק התכוון לומר, ריבונו של עולם, סלח להם כמו שלדור התכוון לומר שלא מענישים, אלא שבאמת מענישים כבר מגיל בר מצוה יש כמה אחרונים שמסבירים את דברי הגמרא, שבאמת יצחק אבינו לא [ .כה עד גיל עשרים לא מענישים. וקטן גם צריך לדעת, שהרבה פעמים]בסוף אביו נענש על מעשיו, אילו היה יכול לחנכו. זה בכלל לא פשוט י. נוסח הברכה אינו מעכב כותב שנוסח לעומת זאת יש הרבה פוסקים שסוברים שקטן צריך לברך. ראשית, על (סק\"ג) פסק, שאם יש אחד הטענה שאינו יכול לומר 'הגומל לחייבים' הרי הט\"ז (סעיף ד) - שבוע שעבר מת מלך יוון, הוא היה ולא אמר 'העולם' לא יצא ידי חובה, כיון שאין מלך בלא עם. לומר על שהרי בנוסח הברכות שם ה' ו'מלך העולם' זה מעכב. ואם אדם אמר 'מלך' לן\", והוא ענה אמן, בכך נפטר מברכת הגומל. אמנם צריך לשון של ברכה, שחייב בברכת הגומל, ובא חבירו ואמר \"בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך הברכה אינו מעכב. שהנה מרן בשלחן ערוך [ . מחמת כן כותב מרן, השניה. והצאצאים שלו מתפארים שהם משפחת המלוכה. אבל כל מקום והעיפו אותו. ובסופו של דבר נעשה נאצי, הוא חי עד מלחמת העולם של הקיסר שמלך במלחמת העולם הראשונה, והוא הפסיד במלחמה, שהם בדיחה... הרי זה רק תואר. היה אחד בגרמניה שהיה מהצאצאים מלך. אבל זו בדיחה, שהרי אין מלך בלא עם. היום כבר יש מלכים עם עם מלך, וכבר לפני הרבה שנים העיפו אותו, פיטרו אותו, והוא נשא בתואר הקב\"ה מלך סתם זה לא תואר]!. ממילא והמילים 'הגומל לחייבים טובות' אינן מעכבות. זו טענה חזקה. וכך כותבים בשביל נוסח הברכה. על כל פנים רואים שרק התיבות 'דיהבך לן' מספיקות שצריך לומר 'בריך רחמנא' – שזה שם ה' – 'מלכא דעלמא' – מלך העולם, שהם הולכים אנשים צוחקים עליהם, הרי זה כלום(במקור חיים בקיצור ההלכות) , והחוות יאיר (על המגן אברהם שם)'לחייבים', זו לא טענה.הטענה שזה נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אם לא יאמר גם הנזירות שמשון יא. לחייבים טובות הוא על כל העולם משים עצמו רשע. אם כך אין בעיה לקטן לומר את ברכת הגומל.טובות' הכוונה היא כללית, הרי הוא לא התכוון לעצמו. אדרבה, אין אדם והקב\"ה עשה לו טובה. וזה קטן לא יכול לומר, אבל אם אומר 'לחייבים 'לחייב טובות' זה נראה שמתכוון על עצמו, כאומר על עצמו שהוא רשע, שהנוסח הוא לא 'לחייב טובות' אלאל 'לחייבים טובות'. אם היה אומר יתירה מזאת יש לומר, שקטן יכול לומר 'הגומל לחייבים טובות' מפני יב.מצות חינוך במצוות דרבנן מדרבנן, האם צריך לחנכו? וכן הלאה כיו\"ב. בחגים שזה מצוה מדרבנן, מפני שאנו נוקטים להלכה כהרמב\"ם שחיובו אמנם אמירת ההלל בראש חודש הוא מנהג, אך אמירת ההלל בחנוכה או על האבא לדאוג על שלש תפילות של בנו קטן? וכמו כן אמירת ההלל, ביום? לכאורה מסתבר שראוי וכדאי. אך האם זה חיוב ממש מדין חינוך היא מדאורייתא, אך האם יש עניין להרגיל אותו להתפלל שלש תפילות תפילה למשל, וודאי שצריך להרגיל אותו להתפלל. אמנם תפילה אחת כללית בכל דיני דרבנן, האם יש מצוה לחנך את הקטן במצוות דרבנן. כל הנידון הוא מצד דין חינוך שיש לחנך את הקטן למצוות. ובזה יש שאלה יש טענה אחרת באחרונים לומר שקטן יברך ברכת הגומל כמו גדול. שהנה יג. קטן מדליק ומברך \"קטן שהגיע לחינוך צריך יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים. יש רוצים להביא ראיה מהשלחן ערוך (סימן תרעז סעיף ב)מדין פרסומי ניסא. למרות שבעל הבית הוא קטן.פרסומי ניסא. או כגון קטן יתום שיש לו בית משלו, שהוא צריך להדליק שאז החובה להדליק היא מצד שזה בית של יהודים וגם הוא שייך במצוות שכוונת מרן שקטן מדליק היינו לקטן שיש לו בית, שזו מצות נר איש וביתו. מדליקים. ומאידך מרן כותב שהקטן מדליק ומברך. אבל זו לא ראיה, כיון להדליק\". מרן לא מדבר שם לפי השיטות שכל אחד מבני הבית גם הקטנים שכתב בפירוש בהלכות חנוכה יד. ספק בדברי קבלה הוא כספק דאורייתא שכתב (סימן תרפט סעיף ב) אך שקטן לא מוציא את הגדולים ידי חובת מקרא מגילה. אולם הקטן בעצמו כמו כן יש שרוצים להביא ראיה ממרן בשלחן ערוך (ערכין ב.). שהוא מדברי קבלה. וספק דברי קבלה לחומרא יוסף סוברים, שספק מדברי קבלה הוא כמו ספק דאורייתא. כך כותב מרן מאשר מצוות דרבנן, אך פחות מדאורייתא. רוב הפוסקים כולל מרן הבית מדברי קבלה. זו לא מצוה דרבנן. מצוה מדברי קבלה היא דרגה גבוהה יותר גם זו אינה ראיה, מפני שרוב הראשונים סוברים שמקרא מגילה היא מצוה חייב בקריאת מגילה, 'מחנכים את הקטנים על מקרא מגילה' (סימן תקמט)כמו ספק דאורייתא. אם כן אין מזה ראיה לגבי דרבנן.לגבי תשעה באב טו. הוכחה מהרמב\"ם שחינוך הוא גם במצוות דרבנן אבל האמת שאני חושב שיש רמב\"ם מפורש שאפשר להביא ממנו ראיה מעתיק אותו מילה במילה, שיש דין חינוך בקטן אף במצוות דרבנן. הנה הרמב\"ם בהלכות נחלות (חו\"מ סימן רצ סעיף טו) , ומרן בשלחן ערוך(פרק יא הלכה י) את בנו במצוות דרבנן.האפוטרופוס לא חייב. אם כן מוכח שהרמב\"ם סובר שהאבא מחוייב לחנך האבא לא היה חייב לדאוג שבנו יקיים מצוות מדברי סופרים, ודאי שגם בפירוש, שהרי תפקיד האפוטרופוס הוא למלאות את מקום האבא. ואם לעשות עבורם בין דברים שהם דברי תורה ובין דברי סופרים. אם כן רואים לקנות עבורם ארבעת המינים וכיו\"ב, ושם הרמב\"ם מוסיף, שעליו לדאוג הקטנים עד שיגדלו, וכמו כן עליו לדאוג עבורם לכל המצוות שעולות כסף. אחד ידאג שלא יתבזבז הכסף של היתומים, ומצד שני שידאג לכל צרכי והשאיר ילדים קטנים ויש לו רכוש, בית הדין ממנה אפוטרופוס שמצד וכותב, שאפוטרופוס צריך לדאוג לצרכיו של היתום. דהיינו אדם שנפטר טז. הרמב\"ם מכנה לפעמים דברי תורה כדברי סופרים שהתורה נדרשת בהם, ויש כל מיני מצוות ופרטים במצוות שאינם כתובים הוא קורא להם דברי סופרים. כלומר, שהנה יש לנו שלש עשרה מדות והאחרונים בדעת הרמב\"ם. שיש פעמים גם בדברים שהם מדאורייתא, אכן אפשר אולי קצת לדחות, כפי שמסבירים הרבה מגדולי הראשונים (ספר המצוות בתרי\"ג מצוות מצוה לקדש אשה. ואחת הדרכים לקדש אשה הוא בפירוש בתורה. למשל, קידושין, \"כי יקח איש אשה\", הרמב\"ם מונה עשין ריג)לומדים זאת גזירה שוה מהפסוק \"נתתי כסף השדה (קידושין ב:) בכסף. וחז\"ל (פרק א מהלכות אישות הלכה כותב שקידושי כסף הן מדברי סופרים. הוא לא כותב מדרבנן. והרי לא קח ממני\", 'קיחה - קיחה משדה עפרון'. והנה הרמב\"ם ב) - גם הלכה למשה מסיני שלא כל הראשונים סוברים שכל דבר הנלמד בכל אחת משלש עשרה מדות הרי זה לא יעלה על הדעת. הרי קידושי כסף נלמד בגזירה שוה, וכמעט יתכן לומר שיש נישואין שהם מדאורייתא ויש נישואין שהם מדרבנן. [ .. אם כן מפני מה הרמב\"ם שהתורה נדרשת בהן, הוא דאורייתא גמור]נאמר כך אין ראיה מהרמב\"ם שהזכרתי לגבי מצוות שצריך לעשות לקטן.אלא חכמים למדו זאת מפסוקים, לכן זה נקרא בשם דברי סופרים. ואם שבאמת קידושי כסף הן מדאורייתא, אך כיון שלא נזכרו בתורה במפורש בנושא הזה. ורוב המבארים את דברי הרמב\"ם כותבים, שהרמב\"ם סובר כותב דברי סופרים. יש על זה תשובת הרמב\"ן ורשב\"ץ ועוד רבים שדנים מוזכרת שום מילה בתורה זה דאורייתא גמור יז. עונג שבת מדברי סופרים (שו\"ת חאו\"ח סימן קסח ובחידושים למסכת שבת דף קיא. ד\"ה והרמב\"ם) ועוד כמה מגדולי האחרונים, ושנים מדברי סופרים, כבוד שבת ועונג שבת. ושואל החתם סופר, וכמוהו התורה שמור וזכור, דהיינו 'שמור' זה ל\"ט מלאכות, ו'זכור' זו מצות קידוש. כותב, שיש ארבע מצוות בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים. מן על מצות עונג שבת. שהנה הרמב\"ם בסוף הלכות שבת (פרק ל הלכה א) בדומה לכך כותב החתם סופר (שלחן ערוך הרב סימן רמב קונטרס אחרון סק\"א) גם בעל התניא (פרק ג וגם בהלכות נדרים(פרק א הלכה ו) נראה שסבר שעונג שבת היא מצות עשה מן התורה. שהנה הרמב\"ם שהרי מדברי הרמב\"ם בהלכות שבועות הלכה ט) - ובדרך אגב רואים שסבר שגם תענית בערב יום יותר משל תורה. אם כן רואים שסבר שמצות עונג שבת היא מדאורייתא, חודש חנוכה ופורים הנדר לא חל, כיון שהן מדרבנן, ובדרבנן צריך חיזוק חודש, חנוכה ופורים. שבערב יום הכיפורים ושבת הנדר חל, ואילו בראש עושה שתי חלוקות: אחת, ערב יום כיפור ושבת. והשני, הוא עושה ראש המצה שבעולם עליו, כיון שנדר זה ב'חפצא', הרי שהנדר חל. והרמב\"ם הוא נודר לא לאכול זה לא נקרא נדר, אבל אם הוא אוסר בנדר את כל שאם אדם נדר – נדר יכול לחול נגד דאורייתא – שלא לאכול מצה. שאם בשבת הוא מדאורייתא לכן השבועה לא חלה. וכמו כן כותב בהלכות נדרים, בהלכות שבועות כותב שאדם שנשבע לצום בשבת, שכיון שהאיסור לצום [ .. אלא מוכח שהרמב\"ם בהלכות נדרים שם שבאמת אין הכרח שהרמב\"ם יסבור שמצות אכילה הכיפורים היא איסור מהתורה. ומאריכים בזה הכסף משנה והרדב\"ז כמו ערב יום כיפור]מכנה גם את מצות עונג שבת שהיא מדאורייתא כמצוה מדברי סופרים.בערב יום הכיפורים היא מדאורייתא, ואכמ\"ל יח. רוב הראשונים סוברים שמצות עונג שבת היא דאורייתא כותב כך בפירוש. שם הוא דן על בעבר כבר דיברתי שרובא דרובא מרבותינו הראשונים סוברים שעונג שבת (ח\"א סימן תרי\"ד) איתא על אחד האמוראים שביום שישי המתין שיביאו יש פירות בתל אביב אי אפשר לעשר אותם בפירות שנמצאים פה. והנה זאת מפסוק. כלומר 'מן המוקף' היינו שכל הפירות יהיו באותו מקום, אם הדין שהתורם תרומות ומעשרות צריך שזה יהיה מן המוקף. חז\"ל דורשים דאורייתא. בתשובת הרשב\"א (צג.)שלא מן המוקף. לא יכול להיות שדרבנן ידחה דאורייתא.את זה מפסוק, זה רק דרבנן. שהרי עונג שבת דוחה את האיסור לתרום דרבנן, ואם כך על כרחינו לומר שלעשר שלא מן המוקף למרות שלומדים שאל אחד הראשונים את הרשב\"א, שהרי עונג שבת מסתבר לומר שזה זה יראת שמים. ומבואר שם עוד, שגם מעשר שני זה יראת שמים. אם כן שבת. כלומר, ליראה את ה' היינו עונג שבת, אדם אוכל, שותה, שר ושמח שכתוב בפסוק \"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים\" – זהו עונג עישר שלא מן המוקף. כשסיפר את זה לחכם השני, אמר לו טוב עשית. כיון לו את כל הפירות בשביל לעשר, והוא ראה כבר ששבת מתקרבת, ולכן בגמרא ביבמות - וכמעט כל הראשונים סוברים שלתרום מן המוקף הוא מהתורה, וכל מי שזה דאורייתא. ועונג שבת דוחה את זה, כי גם עונג שבת הוא דאורייתא. דאורייתא. זו מחלוקת רש\"י ותוספות במסכת גיטין, אך הרשב\"א סובר אולם הרשב\"א ענה לו שזה לא נכון, לתרום שלא מן המוקף זה איסור [ .מן המוקף הוא דרבנן, אפשר שעונג שבת הוא דרבנן או דאורייתא. אין שסובר כך בוודאי שיסבור שגם עונג שבת דאורייתא. והסוברים שלתרום]לנו ראיה מדבריהם יט. למעבד תפנוקי בשבתא , \"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם\" – בשו\"ת רב פעלים מביא את רבינו יהונתן בן עוזיאל שמתרגם את הפסוק (שמות לא, טז) כותב, שממה שכתוב בפסוק \"מקרא קודש\" יש התנא הקדוש רבי יהונתן בן עוזיאל סובר שזה דאורייתא. וכמו כן הרמב\"ן \"וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי דשבתא\". כלומר, רואים שגם (שם פסוק טו) מביא את הרמב\"ן, וכותב ללמוד כמה דברים, איסור מקח וממכר ועוד, וכן מצות עונג שבת. המשנה בפירושו לתורה (סימן רמב)ברורה בשער הציון בתחילת הלכות שבת זו הלכה למשה מסיני וכפי ששאר הראשונים לא הביאו פסוק מפורש.שמרן לא הביא את הלימוד מהפסוק \"מקרא קודש\", אבל אולי לפי מרן שיש חולקים עליו. ושם הוא כותב שגם מרן הבית יוסף חולק. אמנם זה נון כ. ממרן מוכח שמצוות חינוך היא גם במצוות דרבנן שמצוות חינוך היא גם במצוות דרבנן.סופרים יכול להיות דיני דאורייתא כהרמב\"ם. ממילא לכאורה יש ראיה סופרים היינו מדרבנן. שהרי מרן לא גילה דעתו בקידושי כסף וכיו\"ב שדברי הרמב\"ם, הרי ודאי שהוא לא יכתוב סתם, ובפשטות יש לומר שסבר שדברי וכאמור, אולם מלשון מרן השלחן ערוך בחושן משפט שמעתיק את לשון אשר על כן אמנם בדברי הרמב\"ם שכתב דברי סופרים זו אינה ראיה - היום אם הוא דתי יכול לפיכך למסקנת הדברים, ילד קטן שנסע נסיעה מחוץ לעיר, וכמו כן אם [ הרי שהקטן הזה עליו לברך ברכת כזה ששופטת בבית משפט העליון שלחה למעצר ילד קטן! זה קרה לא להיות שיקחו אותו לבית האסורים גם אם הוא קטן... היה לא מזמן מקרה היה חולה. או אולי לקחו אותו לבית האסורים]!'לחייבים' אינה על עצמו, אלא היא מילה כללית, לכל החייבים בעולם.הגומל. ויכול לברך את הנוסח הרגיל \"הגומל לחייבים טובות\" כיון שהמילה באמריקה או בגרמניה, זה קרה פה כא. נשים לא נהגו בברכת הגומל כותב (הגהת בית יוסף) אחרונים מביאים את דבריו. את זה, כיון שיכולה לברך מהעזרת נשים, ואין בכך בעיה של צניעות. וכמה שצריך עשרה וזה לא צניעות, 'כל כבודה בת מלך פנימה', אבל הוא דוחה עשה להם טובה הם לא צריכות להודות?! והוא מנסה להסביר, שאולי כיון מה נשים אינן מברכות הגומל. וכי אינן צריכות להודות להשם? הקב\"ה שהמציאות היא שלא נהגו שנשים מברכות הגומל. והוא תמה על כך, מפני יש עוד דיון לגבי אשה אם מברכת הגומל. הכנסת הגדולה כותב, שמנהג העולם שאין מברכות ברכה זו. כיון שלא היו יש אחרונים שטוענים שאצלם לא נהגו שאשה תברך הגומל. וכן המשנה (סק\"ג)של הגאון הרב שלום משאש זצ\"ל, כותב שזה הולכות לבית הכנסת וממילא לא מצוי שיהיה עשרה. וכמו כן בשו\"ת ברורה (חלק ג חאו\"ח סימן ס) של הגאון הרב שלמה דיין שמש ומגן (סימן יא), שם כולו דן על מנהגי מרוקו ליישב את המנהגים, ושם גם מנהג מרוקו. וכן בשו\"ת עטרת שלמה ] - פה מהר נוף[.הוא כותב שבמרוקו לא נהגו שאשה תברך הגומל כב. קול באשה ערוה אינו בדיבור בעלמא קול באשה ערוה?! זה לא שייך.באשה ערוה. הרי רב שאשה שואלת אותו שאלה בהלכה וכי הוא יאמר דבר חיבה. ובזה שייך קול באשה ערוה. אבל סתם בדיבור בעלמא אין קול בשאילת שלום, דהיינו שאומר לה 'מה שלומך' וכיו\"ב, שכשהיא עונה זה בשלום אשה, משום קול באשה ערוה!'. אבל זה שונה, מפני ששם מדובר נחמן שישלח דרישת שלום לילתא אשתו. והוא אמר להם 'אין שואלין קול באשה ערוה. אמנם הגמרא בקידושין מספרת, שהחכמים אמרו לרב היא לא צריכה לקרוא את המגילה בטעמים ובמנגינה, אין בזה משום מגילה. ואחת היסודות שם שכל זמן שזה קול דיבור בעלמא ולא שירה, אמנם יש דיון בפוסקים לגבי אשה שמוציאה את האיש ידי חובת מקרא למעשה, באמת אשה גם צריכה להודות לקב\"ה. הרי אין בעיה של צניעות. כג. אשה רשאית לברך ברכת הגומל מודה, ורק אז ניתן יהיה לברך ברכת הגומל.בעז\"ה בשבוע הבא אדבר על כך – שצריך שיהיה נגמר הסיפור שעליו לגמרי, שלא תברך הגומל עד שתבריא. אחד היסודות בברכת הגומל – בריאה לגמרי, אלא אם כן עברה ניתוח או סיבוכים וכיו\"ב, שאינה בריאה עד הברית, שעברו כבר שמונה ימים, בדרך כלל אשה פחות או יותר כמעט לברית עשרה אנשים יכולה לברך. כמובן בתנאי שהתרפאה לגמרי. אמנם מבחינה הלכתית. וכן אשה יולדת למשל, אם באים ל'ברית יצחק' או לכן מצד עיקר הדין אשה רשאית לברך בעזרת נשים. ואין שום בעיה כד. לצאת ידי חובה בברכת איש שמברך פוסק להלכה שיש דין (סעיף ה)הגומל צריך שיהיה היכר שמתכוונת להודות, ותענה אמן. יברך ברכת הגומל ויכוון להוציאה. והיא תעמוד בזמן הברכה, כי בברכת אשה שרוצה לצאת ידי חובת ברכת הגומל, שאחד הגברים בבית הכנסת יכול לברך והשני יוצא בברכתו. אשר על כן בוודאי שאפשר לומר, שכל שומע כעונה בברכת הגומל. ונדבר על כך בשיעורים הבאים. דהיינו שאחד הפתרון הכי קל וטוב. שהנה מרן השלחן ערוך כה. אין להתיר לאשה לברך בפני הגברים בבי הכנסת עם רבנים אחרים שם, והחליטו פה אחד לפטרו. הרי הוא פורץ גדר!אמר שתיכנס לבית הכנסת ותברך ליד הספר תורה. במוצאי שבת התייעצו להם כמה הוא ליברלי. ושבת אחת היתה אשה שרצתה לברך הגומל והוא להם רב שהיה יותר מודרני מהם, והוא רצה למצוא חן בעיניהם להראות מה זה, יש להם כל מיני טענות נגד משה רבינו נגד אברהם אבינו... והיה בארצות הברית יש קהילה של ספרדים מודרניים. 'מודרניים' אתם יודעים כמובן שאין להעלות על הדעת שהאשה תיכנס לבית הכנסת לברך 'הגומל'. שהזמן גרמא, עד כדי כך ההידרדרות. לא יאומן.מרגישים רע שהם חייבים בכל המצוות והם לא פטורים ממצוות עשה בשם ומלכות, וכל שכן האשה, ברכת שעשני כרצונו! אוי להם שהם כל כך אשה' הם רוצים להיות כמו אשה. ויש כאלו שאומרים שהאיש צריך לומר השוויוניות, ונתלים בזה, לכן גם הם אומרים שאי אפשר לומר 'שלא עשני יש כאלו שקשה להבין איך הראש שלהם נעשה מעוות בכל הנושא של . יש מחלוקת בדעתו, ורוב הפוסקים שאשה מוציאה את האיש ידי חובה!' האמת היא שזה לא מרן הרב עובדיה, הכנסת. כשהתעניינתי מאיפה זה בא להם, אמרו לי 'הרב עובדיה פסק \"אורתודוכסים\" במרכאות, והם מביאים אשה שתקרא את המגילה בבית שמעתי גם שיש כאלו שבבית הכנסת בפורים עושים משהו מיוחד, הם (סימן תרפט סעיף ב)סוברים שלדעת מרן אשה מוציאה את האיש ידי חובת מקרא מגילה. זה מרן השלחן ערוך כאלו!את ההזדמנות. תראו איך הם מחפשים מתחת האדמה! ה' יצילנו מאנשים שכך מסקנת הרב עובדיה שאשה יכולה להוציא ידי חובה אז הם מנצלים והם, שאינם יודעים לקרוא שלחן ערוך, הם לא יודעים אחרונים, הם ראו דין שומע כעונה גם בברכת הגומל.אבל ודאי שאפשר יהיה לסמוך על הטור ומרן השלחן ערוך שפסקו שיש שאחד מהקהל שיכול לברך הגומל שיכוון. למרות שיש חולקים על זה, עשרה' - שיהיו עשרה ששומעים אותה, שתברך בקול רם. אבל יותר טוב לא צריכה להיות ביישנית ולברך בשקט שאף אחד לא ישמע. צריך 'קמיה לברך מהעזרת נשים. אבל צריך לדעת, שאם זה מקום גדול למשל, היא בשום הזדמנות. ולכן גם בברכת הגומל, אם אין אחד שיברך האשה יכולה שיהיו בעזרת נשים. לא להיות במצב של תערובת של אנשים ונשים יחדיו תיכנס לבית הכנסת, וגם בבריתות צריך לשים לב לזה, וראוי להקפיד לכן אני אומר, בודאי אין ספק שזה חוסר צניעות וזה לא יפה בכלל שאשה כו. ברכת הגומל היא כמו הלל פוסק שלא. הנה אבל חייב בכל המצוות. הרמב\"ם בתשובה כותב, שאבל אף יכול (יו\"ד סימן שפד סעיף ג). אבל פעם הראיתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל ציבור בתוך השבעה, יש מקפידים שלא לאור דברי מרן. יש בזה תשובה ובאמת זו שאלה, כיצד לנהוג בבן שאביו נפטר אם יש עניין שיעמוד שליח להיות שליח ציבור. אכן מרן השלחן ערוך (ח\"ד חיו\"ד סימן לב אות ו-ז) - יש שליח ציבור ולהוציא את האחרים. בכל אופן זה ברור שלאחר הקבורה, ותורגמה. שם הוא כותב, שכיון שהאבל מחוייב בדבר הוא יכול לעמוד את תשובת הרמב\"ם, זו תשובה לא כל כך מפורסמת שהיתה בערבית ביביע אומר [ שאבל אינו הספר 'תורת חיים' הוא עצום, גאונות עצומה בכל דבר איך הוא מגלגל את 'תורת חיים' סופר שהוא היה הבן של שו\"ת מחנה חיים, שהיה גאון וחריף, שני 'תורת חיים'. יש 'תורת חיים' קדמון שהיה לפני ארבע מאות שנה. ויש שנגמרה האנינות הוא חייב בכל המצוות. יש ספר תורת חיים סופר (סוף סק\"ט) , שטוען] כותב שברכת הגומל כל הסברות, ראשונים ואחרונים, עצום ממש(סק\"ב) גם שלא יברך ברכת הגומל.צריך לעמוד. ממילא כותב התורת חיים, הרי האבל אינו אומר הלל, לכן וכו'\", שברכת הגומל הא כמו הלל ובהלל צריך לעמוד. לכן גם בברכת הגומל בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה צריכה להיות בעמידה. מפני שכתוב במזמור של ברכת הגומל, \"וירוממוהו רשאי לברך הגומל. וטעמו, שהנה האליה רבה שזה הודאה לה' מתוך שמחה, אין שום סיבה שיהיה פטור מברכת הגומל.שהאבל חייב באמירת הלל. ממילא אם הוא חייב באמירת ההלל של חנוכה אבל ההלל של ראש חודש הוא מנהג, לעומת זאת בחנוכה פוסקים להלכה בראש חודש או שהאבל יוצא או שהקהל יוצא, לא נמצאים באותו מקום. בראש חודש נוהגים שהאבל אינו אומר הלל. וכשמתפללים בבית האבל אבל זה תמוה מאד. הרי זו מחלוקת לגבי אבל אם אומר הלל או לא. אמנם כז. הודאה להשי\"ת אינה קשורה לשמחה - ונדבר עליה בהמשך [ , והמסקנא היא שאפשר לעולם ועד. אבל לכתחילה יש לברך והנה יש נידון עד מתי רשאי לברך ברכת הגומל], שאם האבילות תיגמר בעז\"ה(סק\"ט) צריך להודות לקב\"ה. עצוב ובוכה והוא בצער, כיון שברכת הגומל אינה קשורה לשמחה או צער. קשור לשמחה או צער. הרי אפילו בתשעה באב יכול לברך, למרות שהוא לפני גמר האבלות שלו רשאי לברך. מכיון שאין שום סיבה שלא. זה לא שני יש צד לומר שאפילו את זה לא צריך להמתין, אפילו כשעומד יום כשהוא עדיין בתוך שלושה ימים, שימתין עד שתסתיים האבילות. מצד תוך שלושה ימים. אם כן כותב הכף החיים כח. מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כותב, שטוב ליזהר מלברך תחמיצנה, אין מעבירין על המצוות. הרי למשל לגבי ברכת 'שהחיינו' יתירה מזאת, אם רוצה להחמיר ולהמתין, הרי מצוה הבאה לידך אל (סימן תקנא סעיף יז)שהאיש הזה יש לו הזדמנות לברך – שיברך, שמא ימות.לה לאכול בתרומה. וכמה אחרונים מביאים את זה לגבי ברכת 'שהחיינו'. ורגע אנחנו לא יודעים אם הוא ימות, אולי עוד שעה הוא ימות, לכן אסור נתן לאשתו גט ואמר לה שהגט יחול שעה לפני שהוא ימות. בכל רגע חוששים שמא מת. אבל \"שמא ימות חיישינן\" – דהיינו שאם בעל כהן ולא ידוע אם הוא קיים או לא, מותר לה לאכול בתרומה. מכיון שלא ימות חיישינן שמא מת לא חיישינן\". דהיינו אשה שבעלה כהן ונסע ונעלם, והוא ימות בדיוק, ונמצא אומר שם שמים לבטלה. הגמרא אומרת, \"שמא קרבן מצאנו שצריך להגיד \"תודה לה'\", ולא 'לה' תודה', שלא יגיד שם ה' בין המצרים. ואולי לא יחיה אחרי בין המצרים. שהרי על אדם שמקדיש 'שהחיינו'. אחת הטענות היא לגבי פרי חדש, שאולי הוא לא יהיה לאחר ימי 'שהחיינו'. ויש כמה פוסקים שאומרים שגם בבין המצרים אפשר לברך בבין המצרים, מרן השלחן ערוך כט. חשיבות של כל ברכה וברכה אומרת, שברכת 'שהחיינו' על פרי תראו כמה הפוסקים מדברים בזה, כמה היה חשוב בעיניהם ברכה אחת (מ.)צריך לנצל את החיים שלו לעוד ברכה וברכה.שבשבתות בין המצרים אפשר לברך. שמא יפסיד את הברכה. אדם כל כך חייב לאכול את הפרי. עד כדי כך דנים הפוסקים. להלכה אנחנו פוסקים אומרים, שאם אוכל אותו חייב לברך 'שהחיינו', אבל מצד שני הוא לא שבאמת יכול לאכול את הפרי בלי לברך 'שהחיינו', כיון שאינה חובה. ויש חדש אינה חובה. השאלה היא מה הפירוש בגמרא, יש ראשונים שאומרים שהיא לא חובה. הגמרא בעירובין שנים היה לנו 6-5-לאומרו כראוי. והוא היה מדבר על זה הרבה, שכל דבר שמברכים עליו, רוצה למהר, זה בסדר, אבל לא על חשבון לבלוע מילה אחת, או שם ה' לא כמה שזה חשוב. הוא היה מדבר על אדם שעולה שליח ציבור לחזרה, והוא פעמים. והוא אמר לאברכים אמרתי לכם את זה אבל אני חוזר על הדברים אותו לתת שיחות לאברכים. והיתה שיחה אחת שחזר עליה כמה וכמה זצוק\"ל ראש ישיבת פורת יוסף שהיה צדיק יסוד עולם. היינו מזמינים כל שבוע שבועיים שיחה מוסרית מאת הגאון הגדול רבי יהודה צדקא כשהקמנו את הכולל 'יחווה דעת', במשך כמה שנים כ .נטילת ידים, המוציא, איך לומר את הברכה. כמה חשובה היא כל ברכה וברכה או שישכח וכיו\"ב, עכשיו יש את ההזדמנות.זה לא נכון לדחות את זה, מי יודע מה יהיה איתו?! אם יוכל אחר כך לברך וכל זה כדי להרויח עוד ברכה אחת. ממילא יש לומר גם לגבי ברכת הגומל, ראיות קושיות ותירוצים, הרי אפשר לכתוב על הנושא הזה עשרות עמודים, התייחסו והאריכו וכתבו סברות. אם מישהו רוצה לכתוב פלפול יפה עם וכמו כן כאן בנושא של ברכת 'שהחיינו' בבין המצרים, כמה הפוסקים ל. כיצד אבל מברך ברכת הגומל אלא שנוהגים לברך בשעת קריאת התורה. כפי שיבואר בשיעורים הבאים.תורה, ויברך שם ברכת הגומל. כיון שבכל מקום שיש עשרה אפשר לברך. הוא יכול לגשת סמוך לספר תורה, הוא לא צריך אפילו לתפוס את הספר אבילות בפרהסיא שמותר לו לעלות. אף על פי כן זה לא קשור לברכת הגומל, לתורה. אלא אם כן הוא רגיל לעלות לתורה בכל שבת, שאז אם לא יעלה זו אסור בדברי תורה, אפילו בשבת שדברים שבפרהסיא מותר אסור לו לעלות לכן למרות שאבל בשבעת ימי האבילות אסור לו לעלות לתורה, כי הוא לא. החייבים בברכת הגומל הם הניצולים מסכנת נפשות , שזה דוקא באדם מי אלו החייבים בברכת הגומל. ראשית כל חבוש בבית האסורים. יש ספר (עמוד מ בהערה)מוות, בדבר שחייבים עליו מיתה וניצל, שהוא צריך לברך הגומל. וכך היא דעת אדם שנעצר למשל באיראן, או שהאשימו אותו באיזו מדינה שיש בה עונש זה מקום מסוכן. וכן יורדי הים, ים זה מקום מסוכן. וכן בית האסורים, דוקא השיטה הזו חולה צריך שיהיה בו סכנה כדי לברך. וכן הולכי מדבריות, מדבר שהיה בסכנת נפשות, בבית האסורים. ממילא גם הוא הדין לכל השאר. שלפי 'לקט יושר' לתלמידו של תרומת הדשן שכותב (בביאור הלכה ד\"ה וכך פוסקים הרבה פוסקים. וכן המשנה ברורה (סק\"א) כותב, שדעת המגן אברהם דמיירי בחבוש על עסקי המגן אברהם חבוש)שהרבה חולקים עליו, שאפילו כשזה לא דיני נפשות. נפשות דוקא, והרבה חולקים עליו. משמעות הדברים לב. סכנת נפשות לאו דוקא מביא תשובת רבינו האי גאון שכתב, ובאמת יש כמה מגדולי הראשונים שכותבים כך. רבינו (פרק ט דף מג ע\"א) מביא שאפילו חבוש בבית האסורים אפילו אם זו לא סכנת יונה (ערך ארבעה) - הערוך היה לפני כאלף שנה, מוות צריך לברך הגומל. וגם בספר הערוך [ את התשובה הזו במלואה (ברכי . כמו כן מרן החיד\"א] מביא תשובה של רבינו יוסף אבן מיגאש. בדורות ורבינו האי גאון יותר מאלף שנהיוסף סק\"ד) . ושם כותב בפירוש, האחרונים הדפיסו את כל התשובות שלו מכתב יד, ובאמת (סימן צ) – ולא היה מושל בנפשו צריך לברך\" – 'מושל בנפשו' היינו שאפילו אם אין שום סכנה מברך הגומל. וז\"ל: \"הואיל מופיעה שם התשובה הזאת [ .. הרמב\"ם כותב שההבנה שלו בש\"ס ובפוסקים זה מבעית - מפחיד. הוא היה רבינו יוסף אבן מיגאש היה תלמידו של הרי\"ף. הרמב\"ם כותב עליו שבחים. שהוא נמצא בתוך צער, הוא חסר אונים, צריך לברך]גדול מאד מאד בתורה לג. מאסר בבית סוהר מזמן שמענו איך שהם משכנים כל מיני אנשים כדי לשבור אותם. נורא ואיום.לא צריכים לריב, הם חיים שם בשלום... רואים ככה עכברים מסתובבים. לא מדברים פה על זכויות האדם. יש שם אוכל בשפע, לעכברים ולחתולים הם איזה קור בחורף, אין להם חימום. באיזה תנאים משכנים אותם, בושה וחרפה והעכברים חיים בשלום הוא בבתי סוהר... יש שם מקומות איזה חום בקיץ ואיום, הייתי בכמה מקומות, אחד מהמקומות הבודדים שראיתי שהחתולים דבר קשה מאד לבודד את האדם. במיוחד שיש כאלה שהתנאים שם נורא כזה. מילא אדם שהוא אלים או מסוכן לחברה, אבל בסתם העונש הזה הוא לעשות, הגויים ככה החליטו לעשות עונש כזה, וגם פה במדינה עושים דבר שזה עונש נורא ואיום. עונש קשה מאד להפריד את האדם מחברתו. אבל מה נעים. אני הייתי בהרבה בבתי סוהר, אני הולך לתת שיחות שיעורים, אני חושב מדינות שה' ירחם זו באמת סכנת נפשות. אכן שום בית סוהר זה לא דבר וזו באמת הסכמת רוב הפוסקים. שכל בית סוהר שאדם ישב, אמנם יש לד. ברכת הגומל על שהיה ב'מעצר' או מעצר בית מאד מזה אדם שישב במעצר.ומלכות. וכמו שכותב מהר\"י אבן מיגאש, שהוא לא מושל בנפשו, הוא נשבר וראיתי, ודאי שאדם כזה שהיה במעצר ושוחרר, צריך לברך הגומל בשם שעות, מי שמכיר איך שזה מתנהל, ואני הלכתי לבקר עצורים כמה פעמים לא נקרא מאסר. מעצר בית זה לא מאסר. אבל אם אדם נעצר אפילו לכמה לאכול או לשתות, הוא מעוכב לחקירה, וכן אם אדם שהה במעצר בית, זה אדם זומן לחקירה והשאירו אותו במשטרה לכמה שעות, ואפילו לא נתנו לו שלושה ימים במעצר. ויש חולקים. והאמת שמסברא צריך לחלק כך, אם לברך הגומל על שהיה במעצר. ויש שרוצים לומר שהוא דוקא אם שהה לכן יש פוסקים בדורות האחרונים שדנו בדבר חדש, שיש מעצר, אם צריך לה. אסיר ששוחרר לחופשה או למשפט מברך הגומל.לחופש, כל זמן שלא סיים את המאסר, הוא עדיין לא יצא מהצרה, לכן לא הסוהר שקיבל חופשה, הילד שלו מתחתן ונתנו לו כמה שעות או ימים הסוהר, לא יברך הגומל כיון שעדיין העניין לא נגמר. וכמו כן אסיר בבית אך אם הוא שוחרר ויש לו עוד משפט שבסופו אולי יצטרך לחזור אל בית לו. 'לעצור כל מי שהוא בחזות חרדית'... בשתים עשרה וחצי. ואכן כך עשיתי, סיימתי בקטמון את השיעור בשתים שם שיעור. ואאמו\"ר הסכים אבל התרה בי לא לאחר, ושאבוא מקסימום בקטמון עד שתים עשרה, ולאחר מכן אבוא לבית הכנסת הגדול ואמסור שיעור בבית הכנסת שלו לבעלי בתים. אמרתי לו, שאמסור בבית כנסת שם שיעורים. והנה הגיע ליל הושענא רבא, ואאמו\"ר ביקש שאבוא למסור קטן, שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה מתפלל שם במשך הרבה שנים, והיה מוסר שיעורים בבית הכנסת הגדול. יש שם אולם קטן למטה, ששם יש בית כנסת שיעורים בבית כנסת 'פאר ירושלים' בשכונת 'קטמון', ובמקביל הייתי נותן ואספר לכם מעשה שבדידי הוה עובדא כשהייתי אברך צעיר. הייתי נותן עשרה, והגיע רב אחר שהחליף אותי, והלכתי ברגל מקטמון לבית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. בדרך עברתי ברחוב בלפור, שם יש את בית ראש הממשלה, והנה פתאום ניגש אלי שוטר ואומר לי, אדוני יש לך תעודת זהות? אמרתי לו כן, הוצאתי נתתי לו. הוא מסתכל בתעודת זהות, ואז הוא לוקח משדר ואומר למפקד שלו 'תפסתי אחד'... המפקד אמר לו מצויין, תחכו אני כבר בא. ואז אמרתי לו רגע סליחה, מה זה תפסתי אחד?! והנה הוא אומר לי אתה עצור! אמרתי לו אני יכול לדעת למה?! לא! אמרתי לו סליחה אדוני, אנחנו לא ברוסיה, מה זאת אומרת אתה עצור?! בכל המדינות אתה עוצר בן אדם אתה צריך להגיד לו במה הוא נאשם, למה אתה עוצר אותי? אבל הוא לא ענה. אמרתי לו תן לי את התעודה חזרה, אבל הוא לא הסכים, אז אמרתי לו טוב תחזיר לי את זה בדואר, אני חושב שאנחנו לא ברוסיה והתחלתי לפסוע כמה פסיעות... השוטר מיד שרק, ומיד הגיעו לשם חיילים ששומרים על בית ראש הממשלה ותפסו אותי, והוא אומר אדוני, אם תלך עוד פסיעה אחת נשבור לך את העצמות, וגם נאשים אותך בהתנהגות למעצר חוקי! ראיתי שאני לא יכול להתמודד מולם, עמדתי וחיכיתי. אני הולך למסור שיעור ובמקום זה אני עצור, לא יודע למה. לאחר כמה דקות מגיעה ניידת משטרה, יוצא קצין משטרה, פותח את הדלת ומורה לי להיכנס למכונית. אמרתי לו אני רוצה לדעת למה, אז הוא אומר אדוני עוד מילה אחת אתן לך מכות! אני אשבור לך את העצמות ואאשים אותך בהתנהגות למעצר! נכנסתי למכונית, ונוסעים למגרש הרוסים, אני עצור. אני אומר לכם, הדקות האלה שנסענו לשם, העגמת נפש שהיתה לי היתה נוראה, מה פשעי מה חטאתי, מה הם רוצים ממני?! במקום להגיד שיעור אני צריך להגיע למגרש הרוסים ואני עצור. ישבתי מאחורה ושתקתי. כשהגענו למגרש הרוסים, הניידת חנתה, ואז הקצין הדליק את האור והוא הסתכל בתעודת זהות שלי, ואז הוא מיד הסתובב אלי ושאל, אתה הבן של הרב עובדיה? אמרתי לו כן! אז הוא לוקח את המשדר ואמר, המפקד עצרנו את הבן של הרב עובדיה. והמפקד ענה לו, השתגעתם?! תשחררו אותו מיד! ואז השוטר אומר לי אדוני, אתה משוחרר! אמרתי לו רגע, אני לא מוכן לעזוב את המכונית. אני רוצה שתסביר לי מה קרה. ואז הוא אומר לי, לא רחוק מהמקום שהלכת יש כנסיה של הבטיסטים, ומישהו בא ושרף את הכנסיה, וקיבלנו הוראה שכל אדם בעל חזות חרדית שעובר בטווח - שימו לב, [ של קילומטר לכל צד, לעצור אותו מיד . ]!'במדינה הזאת שקוראים לה 'מדינת ישראל אמרתי לו תגיד לי, כששודדים בנק, אז כל אדם בעל חזות חילונית בטווח של קילומטר אתם עוצרים אותו?! ואז הוא ענה לי אדוני, אל תשאל אותי שאלות, אני לא אשם, אני אומר לך שאלו ההוראות שקיבלתי. ואז אמרתי לו, עכשיו אם אתה משחרר אותי אני אלך, אני צריך ללכת לאזור שם, אז אולי עוד פעם יעצרו אותי... אז הוא אומר לי אתה צודק זו בעיה. לכן אין ברירה אקח אותך להיכן שאתה צריך ואל תצא משם עד הבוקר. במילים אחרות, יש חרדים שהם לא הבנים של הרב עובדיה שבאותו לילה הם ישבו במעצר, אנשים על לא עוול בכפם, רק בגלל שהם נראים חרדים, לא פחות ולא יותר! כשהגעתי לבית הכנסת היה כבר רבע לאחד, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל מיד כשנכנסתי הוא צעק, מה זה למה אתה מאחר?! כולם מחכים לך. סיפרתי לו מה קרה, והוא צחק. אמרתי לו זה בכלל לא מצחיק, תראה מה קרה לי... ההתנסות הזאת שלי למרות שלא נעצרתי בפועל ולא נכנסתי לתא המעצר, הרבע שעה הזו שהייתי מובהל למעצר, אפילו בלי אזיקים, עצם הדבר היתה עוגמת נפש נוראה. קל וחומר אדם שהכניסו אותו לתא המעצר, ושוחרר שוודאי שצריך לברך הגומל. לז. ברירת קנס או מאסר האחרונים כותבים עוד, שאפילו אדם שנעצר והוא אשם במעצר, כלומר היתה איזו תביעה כנגדו והיה יכול לצאת על ידי כופר, אבל הוא התרשל ובגלל זה נכנס למאסר, גם צריך לברך הגומל. וכמו שאדם שהלך בלי סוודר בחורף והצטנן, למרות שהוא אשם, דהיינו שהוא כניס עצמו לסכנה, בכל זאת צריך לברך הגומל. אבל אדם שהיתה לו האפשרות לשלם כסף, או להיכנס לבית הסוהר, והוא יכול להימנע מהכלא אבל הוא חס על הכסף, והוא אומר נלך לבית הסוהר, (חלא א סימן נאכל ונשתה על חשבונם, נעשה שם שבוע חופש, בשו\"ת בנין אב של הגאון הרב בקשי דורון דן בזה, והוא מביא ראיות, הוא מביא את ו אות ד) ביאור הלכה בנושא הזה, השאלה מה הפשט בביאור הלכה, והמסקנא שלו היא שבמקרה כזה של ברירת קנס או מאסר והוא העדיף את המאסר, אין לברך את ברכת הגומל. לח. אם דוקא שהניחו עליו אזיקים המשנה ברורה (בביאור הלכה שם) כותב דבר נוסף, שמצא לאחד שכתב, שכל מה שאמרו ששהה בבית הסוהר היינו דוקא בכבלי ברזל, דהיינו ששמו עליו אזיקים. וכך כותב באמת הבעל התניא (סידור בעל התניא, סדר הברכות). וכנראה שמתכוון בגלל הפסוק \"יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל\". אבל המשנה ברורה חולק עליו. ובמציאות אם נלך אחר שיטת רבינו יוסף אבן מיגש שזה ענין של עוגמת נפש, מנסיון אני אומר שגם בלי אזיקים יש עוגמת נפש. ולכן אדם שנעצר אפילו אם היה אשם, עצר הדבר שהיה במעצר צריך לברך ברכת הגומל."},{"filename":"186.pdf","content":"היום לא| אם חוששים לרוח רעה| אוכלין ששהו תחת המיטה| הדלקה בשמן שאינו ראוי למאכל| הדלקת נרות שבת בשמן מאוס נושאי השיעור: כתיבת קמיע בשבת | אכילת דבר איסור כתרופה סגולית| השלמת ספר כף החיים על מרן זיע\"א| פטירת דוד המלך| מהי רוח רעה| חוששים לזוגות אוכלים שהיה תחת המיטה שישנו עליה ביום| אוכלין שהונחו תחת מיטה של גוי| מאכלים שהונחו תחת הכרית| לצורך רפואה186 גליוןמיום א' א' כסלו תשע\"ח פרשת בשלח-שירה שימוש בשמן ששהה תחת המיטה להדלקת נרות שבת א. שמן מאוס פסול לכל הדלקה של מצוה בשיעורים הקודמים ביארנו לגבי שמן מאוס, אם מותר להשתמש בו לנרות שבת. כגון שמן שמצאו בו עכבר או ג'וקים וכיו\"ב, מיני שמנים שאדם לא יאכלם. ונתבאר, שאפילו אם יש שישים כנגד האיסור שבשמן, אם הוא שמן שדוחה אנשים מלאוכלו אין להשתמש בו לדבר מצוה. כך פסק מרן השלחן לגבי נרות של בית הכנסת. שבזמנם לא היה חשמל, והיו מדליקים (סימן קנד)ערוך נרות בבית הכנסת. וכותב המהרש\"ל ועוד אחרונים, שהוא הדין לכל נר של מצוה. ובנושא הזה של שמן מאוס אין הבדל בין הדלקת נרות שבת להדלקת נרות חנוכה. ב. הדלקה בשמן שאינו ראוי למאכל מחמת חומציותו אכן לגבי שמן שאינו ראוי למאכל מצד החומציות הגבוהה שבו, או שהוא מר מדאי וכיו\"ב, מותר להדליק בו, כיון שאם השמן אינו ראוי מצד עצמו ולא בגלל שהוא מאוס זה לא נקרא פחיתות כבוד למצוה. כמו כן יש דיון במשנה אם מדליקים בעטרן, שזה זפת שלא ראוי למאכל וכן נפט, ורואים במשנה שחז\"ל לא חששו להדליק בהם, ורק במאוס אין מדליקים מכיון שהפסוק אומר \"והבאתם גזול ואת הפיסח הקריבהו נא לפחתיך\" – תביא את זה מתנה למלך – \"הירצך או הישא פניך\" – זה לא כבוד לעשות מצוה בדבר מאוס. ג. שמן שהיה מונח תחת המיטה לאור הדברים הללו כותב הבן איש חי, ששמן שהניחו אותו תחת המיטה הוא לגבי כל (פסחים קיב)מאוס. מפני ששורה עליו רוח רעה. וכמו שהגמרא אומרת דבר מאכל או משקה שהונח תחת המיטה ששורה עליו רוח רעה. ומשכך כיון ששורה עליו רוח רעה ממילא הוא מאוס, ולכן הוא פסול להדלקת נרות שבת וחנוכה וכן לנרות של בית כנסת וכל הדלקה של מצוה. למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה חולק עליו, וסובר שזה כשר להדלקה. ד. אוכלין ומשקים ששהו תחת המיטה בהזדמנות זו אסביר את כל הנושא הזה של אוכלין ששהו תחת המטה. הנה יש בנושא הזה שתי תשובות ענקיות ביביע אומר חלק א'. וראיתי רב אחד אשכנזי שעשה שני ספרים גדולים על כל עניני סכנה. הוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל, הוא אסף הרבה חומר. אבל אני אומר לכם לפחות שמונים אחוז מהחומר הוא מיביע אומר. ששם הוא הקיף את הנושא הזה כל כך יפה. ואתן כעת 'על קצה המזלג' ממה שאאמו\"ר כתב ביביע אומר. הנה הגמרא אומרת, אוכלין ומשקין ששהו תחת המיטה, אפילו מחופין בכלי ברזל, רוח רעה שורה מביאים את הדין (יו\"ד סימן קטז)עליהן. והרמב\"ם בהלכות רוצח ומרן השלחן ערוך הזה להלכה. וזה לשון מרן השלחן ערוך: \"ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן\". מרן כותב את ההלכה כמו שהיא כתובה בגמרא. והסימן הזה בשלחן ערוך כולו מדבר בענייני דברים - אם הייתי עושה [ .האסורים מחשש סכנה, כגון דגים ובשר, זיעה וכיו\"ב'הלכה ברורה' על הסימן הזה, זה היה ספר רב מכר, זה מה שאנשים אוהבים... .]חמירא סכנתא מאיסורא ה. טעם האיסור באוכלין ששהו תחת המיטה בגמרא כתוב שטעם האיסור לאכול אוכלין ומשקין ששהו תחת המיטה הוא מחמת רוח רעה. והנה, הרמב\"ם כותב שם כותב שאסור להניח דבר מאכל תחת המיטה שמא יפול בו דבר המזיק. כלומר מחמת שהם נמצאים במקום נסתר – תחת המיטה – ממילא יכול לבוא מצב שנופלים בהם דבר המזיק. הוא לא כותב על דיעבד אם שהו האוכלין שאסור לאוכלם. ואכן הראב\"ד שואל עליו, הרי בגמרא כתוב בפירוש, וכן בתלמוד ירושלמי, שהטעם הוא מפני רוח רעה. ו. הרמב\"ם אינו חושש לרוח רעה אבל זו לא קושיא על הרמב\"ם. מפני שהאמת שבגמרא כתוב גם שאפילו אם האוכל מחופה בכלי ברזל הוא גם נאסר, ממילא ודאי שאין לחוש שמא נפל לתוכו דבר. אולם מה שהרמב\"ם כתב כך, הוא משום שהרמב\"ם שיטתו היא שאין לחוש לרוח רעה. דוגמא לדבר, נטילת ידים של שחרית, שעל פי הזוהר הקדוש נוטלים שלש פעמים לסירוגין מפני רוח רעה. אולם הרמב\"ם לא מזכיר שלוש פעמים לסירוגין, הוא רק כותב שצריך ליטול ידים שחרית. כיון שבזמן הרמב\"ם עוד לא נתגלה ספר הזוהר לכן הוא לא מזכיר שלוש פעמים. וכמו כן בתשעה באב וביום הכיפורים שנוטלים ידים עד סוף קשרי האצבעות שלוש פעמים לסירוגין מפני רוח רעה. ואילו הרמב\"ם שסבר שנטילת ידים שחרית היא מפני התפילה, לכן כותב שביום הכיפורים אין נוטלים ידים שחרית בכלל. אולם מרן השלחן ערוך פסק שיש ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו, אבל הרמב\"ם לשיטתו שאין רוח רעה. ז. היום לא חיישינן לזוגות למעשה באופן כללי מתייחסים לרוח רעה גם בזמנינו. אבל בדברים מסויימים אנחנו לא מתייחסים לרוח רעה. כגון 'זוגות', דהיינו שלא לאכול שני ביצים, או שני זיתים וכיו\"ב, כל דבר שיאכל שנים שדים מסויימים יכולים להתלבש עליך ולהזיק אותך. האם ראיתם משהו שמקפיד כיום על זוגות?! זה היה בזמן הגמרא. הגמרא במסכת פסחים מספרת סיפורים נוראיים שקרו לאנשים שאכלו זוגות. אבל היום לא חיישינן לזוגות לא מפחדים מזה. תראו איך העולם השתנה, היום גם כשלא נמצאים במקום ישוב, אפילו בלילה בשדה, אנשים הולכים ולא מפחדים, גם במקומות שאין חשמל. ורק מבחינת חיות רעות אולי צריך לפחד, אבל לא משדים ולא מרוחות ולא מכל מיני דברים כאלו. ח. אם מותר בדיעבד לאכול אוכלין ששהו תחת המיטה אם כן מבואר שהרמב\"ם לא חשש לרוח רעה, ועל כן נקט שהטעם שאין לאכול את האוכלין הוא מחמת החשש שמא נפל עליו איזה דבר המזיק. אך הנידון הוא מה יהיה הדין לגבי דיעבד. מה הדין אם אדם הניח אוכלין מרת גאולה אלחייאני בת מרים ע\"ה - נלב\"ע כ\"ג כסלו תשס\"ח ת.נ.צ.ב.ה.לעילוי נשמת מצות חינוך הקטן במצוות | נוסח ברכת הגומל| ' אם מי שהוא פחות מבן עשרים מברך 'הגומל| ' אם קטן חייב בברכת 'הגומל| ארבעה חייבים להודות נושאי השיעור: אם מצות עונג שבת היא מדאורייתא או | לשון 'דברי סופרים' במשנת הרמב\"ם| ספק במצוות שהן מדברי קבלה חובת אפוטרופוס לדאוג למצוות היתומים| דרבנן שומע כעונה בברכת | ברכת הגומל לאחר הלידה| שאילת שלום של איש לאשה| אם קול באשה ערוה הוא בשירה או גם בדיבור| חיוב נשים בברכת הגומל| מדרבנן אם אבל בשבעת ימי | אם אבל בתוך ימי השבעה משמש כשליח ציבור| אם אבל בתוך שבעה מברך הגומל| להיזהר מתערובת נשים ואנשים בבית הכנסת| הגומל ברכת הגומל | אם ברכת 'שהחיינו' על פרי חדש היא חובה| ברכת 'שהחיינו' בימי בין המצרים| עד מתי רשאי לברך הגומל| האבילות אומר הלל בראש חודש ובחנוכה אסיר בחופשה אם יברך הגומל | אם מי ששהה במעצר או במעצר בית מברך הגומל| אם ברכת הגומל היא דוקא כשהיה חשש פיקוח נפש| בלילה185 גליוןמיום א' כ\"ט טבת תשפ\"ג פרשת בא חיוב קטנים נשים ואבלים בברכת הגומל (הלכות ברכת הגומל א') א. מקור ברכת 'הגומל' כתוב מזמור, שאנחנו הספרדים נוהגים לומר אותו בחג (קז) הסמיכו אותה זה על הפסוקים הללו שבתהילים. יצילם\". ולאחר מכן \"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". חז\"ל שתיקנו צר וכו'\". יש שם ארבע פעמים פסוק \"ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם הפסח, \"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד בספר תהילים (ברכות נד:) את ברכת 'הגומל' שנתרפא. ד. יורדי הים. ובכל אלו יש כמה פרטי דינים וכדלהלן.ברכת הגומל: א. הולכי מדבריות. ב. מי שהיה אסור בבית הסוהר. ג. חולה יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". אם כן יש לנו ארבעה שעליהם לברך ועל כך נאמר \"ויצעקו אל ה'\" – ומיד – \"יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, מלאכה במים רבים, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע\". – יורדי הים, חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". העניין הרביעי הוא, \"יורדי הים באוניות עושי \"ויצעקו אל ה'\" – ומיד – \"ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' אדם חולה מגיע עד שערי מות. חולה בדרך כלל אין לו תיאבון. ועל כך נאמר העניין השלישי הוא, \"כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות\" – דהיינו האסורים. ומשכך גם מי שהיה בבית האסורים יש לו לברך ברכת 'הגומל'. ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". דהיינו לאחר שיצאו מבית שנמצאים בבית סוהר, עליהם נאמר \"יוציאם מחושך וצלמות ומסורותיהם חושך וצלמות אסירי עני וברזל\". יושבי חושך וצלמות – היינו אנשים מכך שאדם שהלך במדבר צריך לברך 'הגומל'. העניין השני הוא, \"יושבי הולכי מדברות. ועל זה נאמר \"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". למדו הראשון, \"תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו\". – במדבר היינו כאשר מתבוננים בנאמר שם, יש להבחין שנזכרים שם ארבעה עניינים. ב. וכל החיים יודוך סלה נתנו רמז לארבעה אלו. ממה (סימן ריט סעיף א) ומרן השלחן ערוך (סימן ריט) מביא את הרמז הזה.כאלו. הגירסא השניה שהבאתי יש בכך כמה נוסחאות, ורבי דוד אבודרהם וי' זה ים, ומ' זה מדבר וכאמור לעיל. זה לא דבר רגיל שהטור מביא רמזים ערוך, שח' זה חבוש, דהיינו חבוש בבית האסורים. י' זה יסורים, דהיינו חולה. הים. מ' זה מדבר, דהיינו הולכי מדבריות. אבל יש נוסחאות אחרות בשלחן תיבות: ח' זה חולה, י' זה יסורים, דהיינו בית האסורים. י' זה ים, דהיינו יורדי שאומרים בתפילה \"וכל החיים יודוך סלה\" – הטור כותב ש'חיים' ראשי הטור ג.הגומל לחייבים טובות כתב (סק\"א) שקטן אינו מברך הגומל. כיון שנוסח הברכה הפוסקים דנים אם קטן מברך את הברכה הזו. הנה המגן אברהם(סימן יד) את אשר אחון\" – אף על פי שאינו הגון, אף על פי שאינו כדאי.טובות. למרות שאיננו מתנהגים יפה ואנחנו לא טובים, בכל זאת \"וחנותי – הם רשעים. כמו זכאי וחייב דהיינו מי שחייב בדינו, שגם להם הקב\"ה גומל היא 'הגומל לחייבים טובות' – ופירושו 'לחייבים' היינו אנשים שהם חייבים בשם שו\"ת מהר\"ם מינץ ד. להקפיד על נוסח הברכה זה לפנים משורת הדין. לכן צריך להקפיד על זה מאד.לאנשים שהם חייבים, המילה 'חייבים' משמעותה שלמרות שלא מגיע לנו, שהקב\"ה גמל לבני אדם שהם טובים. וזה לא נכון, אלא הקב\"ה גומל טובות המשמעות, כיון שאין בזה משמעות של טובה שהקב\"ה עשה לו, אלא בני אדם שהם טובים, ממילא כאשר אומרים 'טובים' זה משנה את כל ומברכים 'הגומל לחייבים טובים' – הרי 'טובים' זה יכול להיות על דרך אגב, מזה יש לשים לב למה שהרבה טועים כאשר עולים לתורה, ה. קטן אינו בר עונשין שקטן אינו מחוייב בברכת הגומל.המשנה ברורה (סק\"ג) פוסק את המגן אברהם בשם מהר\"ם מינץ להלכה. בקרב הפוסקים הספרדים יש שהביאו את דברי המגן אברהם להלכה. ואכן קבעו את נוסח הברכה. הרבה אחרונים אשכנזים הביאו את דבריו, גם כל טוב' – כיון שזה נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. חכמים את הקטן כי אין בו דעת. מאידך אינו יכול לומר 'הגומל טובות שגמלני יכול הוא לומר את המילה 'חייבים', הרי אינו בר עונשין. הקב\"ה לא מעניש אם כן אומר המהר\"ם מינץ, שהרי קטן אינו חייב במצוות, ממילא כיצד ו. חינוך לקטן הוא רק בדבר שיוכל לקיימו כשיגדל אומר סברא מעניינת. שהנה אם (חאו\"ח סימן לט אות ה)בלי המילה 'חייבים'.שאינו מסכים עם המגן אברהם, אך מאידך הוא כותב שאין מקום חייב כך את המצוה – זה לא חינוך. ולמרות שמחד גיסא נראה בדברי האבני נזר הוא מחנכו לנוסח שאינו נכון. ואם מחנכו לדבר שכשיגדל לא יוכל לקיים מקום לחנך קטן לדבר שכאשר יהיה גדול הוא לא יוכל לעשותו. שהרי והרי כל מה שאומרים לקטן לומר את הברכה היא מדין חינוך, והרי אין הקטן לא יאמר את המילה 'חייבים', ונניח שבאמת הנוסח אינו מעכב, דרך אגב, בשו\"ת אבני נזר ז. אין עונשי שמים עד גיל עשרים (פט:) מעורר שאלה, שהרי בגמרא במסכת שבת(אשל אברהם ריש הסימן) שעד גיל עשרים שלא יברך ברכת הגומל. מבואר שהקב\"ה לא מעניש בדיני שמים עד גיל עשרים. אם כן אולי נאמר הפרי מגדים את עם ישראל. מבואר בגמרא שאין עונשין עד גיל עשרים. ולפי זה \"כי אברהם לא ידענו\", אברהם, יעקב, רק יצחק אבינו - אתה שהצלת על קידוש ה' - מגיע לי שאקח את הכל עלי! ואומרת הגמרא פסוק אתה לא מסכים! אני מוכן ליקח את הכל עלי! אני מסרתי את נפשי שנה. ואז אמר יעקב לקב\"ה, על מה שנשאר חצי עלי וחצי עליך. ואם נשאר שתים עשרה וחצי. אם כן כל מה שנשאר זה שתים עשרה וחצי תוציא זמן שאדם צריך לאכול, לשתות, לישון, ללכת לבית הכסא וכיו\"ב, וחמש שנה של הלילה. נשאר עשרים וחמש. מהעשרים וחמש שנה הללו היה מבן עשרים שנה ומעלה. נשאר חמישים שנה. מתוכם תוציא עשרים את העשרים הראשונות שלא מענישים עליהם, שהרי בדור המדבר העונש של עולם הרי כמה חיי האדם?! 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' – נוריד הקב\"ה הלך ליצחק ואמר לו יצחק, בניך חטאו! ואז אמר יצחק אבינו, ריבונו בניך חטאו! אמר יעקב אבינו, ריבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. ואז אותם. כיון שחטאו יש להענישם! ואז הקב\"ה הלך אל יעקב אבינו ואמר לו חטאו! אמר אברהם אבינו, ריבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך - תהרוג שהנה הגמרא שם מספרת, שהקב\"ה בא אל אברהם אבינו ואמר לו בניך חכם משה מוהדב בן בהייה זצ\"ל - נלב\"ע י\"ז שבט תשפ\"ב ת.נ.צ.ב.ההעלון לעילוי נשמת ומשקין תחת המיטה אם יכול לאוכלן או לא. שהרי גם מרן כתב \"ולא יתן תבשיל\" משמע לכתחילה, ומה הדין בדיעבד האם זה מותר או אסור. זו שאלה גדולה שדנים בה האחרונים. ט. הרוח רעה נגרמת מהשינה וראשית כל יש לברר מנין באה הרוח רעה הזו. שהנה אפשר לומר שכל תחת מיטה יש רוח רעה. ואפשר גם לומר שהרוח רעה באה מחמת שישנו על המיטה. ויש בזה הרבה נפקא מינה. שאם נאמר שזה מחמת שהשינה מביאה רוח רעה, אם כן במיטה שלא ישנו עליה אין את האיסור, וכמו כן יש לדון במיטה שישן עליה גוי או קטן. ולהלן יבואר. והנה יש ספר קדמון מלפני מאות שנים, ספר תורת חיים שמסביר את הגמרא, שסיבת האיסור היא מחמת השינה. שכיון שהשינה היא אחד מששים במיתה. ומת יש עליו רוח רעה, שהרי הוא טמא, הוא אבי אבות הטומאה ויש עליו רוח רעה. אשר על כן הרוח רעה של השינה שורה על האוכלין שתחתיה ולכן אסורים. י. אכילה ושתיה סמוך למת יש (יז.)אבל באמת זה לא פשוט להסביר כך. שהנה בגמרא במסכת ברכות ברייתא שמבררת את כל דיני אונן, שהוא מי שמתו מוטל לפניו קודם הקבורה. והאונן מותר לו לאכול ולשתות מלבד בשר ויין, ואסור לו לברך. ואומרת שם הברייתא שאסור לאונן לאכול בחדר שהמת נמצא. משום 'לועג לרש'. ולכן אם אדם נפטר לו קרוב ונמצא אתו בחדר, והוא רעב ורוצה לאכול, עליו ללכת לבית אחר – דהיינו לחדר אחר – ויאכל. ואם אין לו בית אחר, ילך לבית חבירו ויאכל. אם אין לו בית חבירו יעשה מחיצה – בינו לבין המת – ויאכל. ואם אין לו מחיצה, יחזיר פניו ויאכל. והנה, הרי אוכל הנמצא באוהל המת הוא טמא. והרי אוהל המת פחות גרוע מתחת המיטה. שהרי גם תחת מיטה זה מאהיל על האוכל. ואם באוהל המת מותר לאכול, וכל החשש הוא מחמת לועג לרש, אם כן רואים שאין חשש של רוח רעה במאכל. זו ראיה מאד חזקה. יא. תפילה ולימוד על קברות צדיקים צריך לשים לב לעניין של לעג לרש. יש אנשים שרוצים לעשות ברכות ביום האזכרה, לוקחים איתם לבית הקברות כל מיני מאכלים כדי שיברכו עליהם, צריך ליזהר שלא לברך ליד הקבר, זה 'לועג לרש'. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הקפיד גם לא לומר משניות סמוך לקבר משום לעז לרש. ראיתי כאלה שאומרים להחמיר, אבל זו לא חומרא, זו קולא. ואפילו תהילים שאומרים לעילוי נשמת הנפטר בקושי אפשר להקל. יש דיון בפוסקים אם מותר להתפלל ליד קבר, ולהלכה אסור. ומה שמתפללים במירון ובקבר רבי מאיר בעל הנס וכיו\"ב כיון ששם זה לא ממש מקום הקבר. זו הסיבה שמותר להתפלל. ואכן אאמו\"ר בעצמו אפילו במירון היה אומר רק תהילים, והוא הקפיד לא להתפלל שום תפילה במקום הקבר. הוא לא הסכים. אבל הוא אמר שאלה שמתירים מקילים בזה הסיבה היא מחמת שזה לא מקום הקבר ממש וכאמור. ולכן, אנשים שהולכים ועושים מנין ליד קבר מרן הבית יוסף זה אסור משום לעג לרש. הרי אפילו להוציא את הציציות או להיות עם תפילין אסור. יב. פטירת דוד המלך יש עוד ראיה. הגמרא במסכת שבת מספרת, שדוד המלך שאל את הקב\"ה \"הודיעני ה' קיצי מידת ימי מה היא\" – הוא רצה לדעת כמה זמן יחיה. והקב\"ה אמר לו שלא מגלים דבר כזה לשום בן אדם מתי הוא ימות. אדם צריך לדעת כל יום לחזור בתשובה שמא מחר ימות. והרי אם אדם ידע שימות בגיל מסויים, הוא יעשה את כל העוונות, וזמן מסויים קודם הזמן שעומד למות הוא יעשה תשובה ויבכה ויתוודה, וכך הוא מת מתוך תשובה. למה הדבר דומה? לבלעם הרשע. בלעם אמר \"תמות נפשי מות ישרים\" – הוא לא אמר 'תחיה נפשי חיי ישרים', לחיות חיי ישרים הוא לא יכול, הוא רק רוצה למות מות ישרים. זה ודאי לא שייך. והנה דוד המלך ביקש מהקב\"ה שלכל הפחות יגלה לו באיזה - דרך אגב, דוד המלך [ .יום ימות, והקב\"ה הסכים לגלות לו שהוא ימות בשבת מת בחג השבועות. בימינו חג השבועות לא יכול לחול בשבת, אבל בזמנם שהיו .]מקדשים על פי הראיה כן כאשר דוד המלך שמע שהוא ימות בשבת זה כאב לו מאד, הוא התחיל לבקש, רבונו של עולם, תדחה לי את זה ביום אחד, ליום ראשון. אמר לו הקב\"ה, כבר הגיע עת מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. כששמע כך דוד המלך, התחיל לבקש למות ביום שישי, הוא מוכן לוותר על יום אחד. אך הקב\"ה סירב, מה ההבדל בין דוד לבין שלמה?! שלמה מיד כשנעשה מלך הלך ובנה את בית המקדש, דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש אבל כל ימיו היו קודש לתורה. הוא היה מתמיד גדול בגמרא בברכות מובא שדוד המלך אמר לקב\"ה, כל המלכים ישנים ואילו אני 'חצות לילה אקום להודות לך' - שירות ותשבחות לקב\"ה, ומעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה! לדוד היה כינור שמנגן מאליו, ועם הכינור הזה היה שר שירות ותשבחות. והיה לו 'בית הוראה' לדוד המלך, כולם היו באים אל המלך בכבודו ובעצמו לשאול שאלות. ובכל בוקר היה תור ארוך, והיה אומר 'ידי מלוכלכות בדם, שפיר ושליה'. אם כן השיב לו הקב\"ה \"כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי\" – טוב לי יום אחד של התורה שלך יותר מאלף עולות ששלמה יקריב כל יום! כששמע דוד המלך כך, החליט להקדיש את כל השבת ללימוד התורה. דוד המלך היה איש קדוש, עשרים וארבע שעות לא הפסיק ללמוד, לא לישון ולא כלום, כל הזמן תורה ותורה, גם כשהיה אוכל הראש שלו עסוק בתורה. והנה, כשהגיע לגיל שבעים הזמן שבו היה צריך למות, בא מלאך המוות וניסה להתקרב אליו, אבל לא היה יכול, דוד המלך נביא קדוש עליון עוסק בתורה, אי אפשר להתקרב אליו. מה עשה מלאך המוות? הוא התחפש לחילוני וטיפס על העץ והתחיל לנענע את העץ בשבת, ובכך השמיע רעש גדול של נדנוד העץ. דוד המלך שמע את הרעש, והחליט שיש למחות ביד מי שנענע את העץ, חוצפה שכזאת, בתוך הגן שלו בא בן אדם ומתחיל לנענע את העץ... כשיצא אל הגן, היו שם מדרגות, באותו רגע נשמטה מדרגה, והוא הפסיק לשניה אחת - שימו לב, מזה אנחנו [ .מעסק התורה, ומיד מלאך המוות לקח את נשמתו מבינים שכל הזמן הוא לא הפסיק אפילו שניה, איזה ריכוז היה לו! איזה בן ]!?אדם אתם רואים שלומד ושניה אחת לא מפסיק זה היה בחוץ, וכיון שכך שלח שלמה המלך שאלה לסנהדרין, אבא מוטל מת בחמה מה עושים. זה בזיון למת שהוא מוטל בשמש. מת בשבת הוא מוקצה ועד שיקברו אותו עד אחרי שבת זה יכול להסריח. וענו לו הסנהדרין שיניחו עליו כיכר לחם או תינוק, וכך יוכלו לטלטלו אגב התינוק או הכיכר. יג. מותר לאכול אוכל שנגע במת רואים מזה, שאפילו הכיכר שנגעה במת, לא רק שהיתה באוהל המת, והנה מותר לאכול אותה, שהרי אם הכיכר נאסרת מחמת שנגעה במת ממילא גם הכיכר עצמה נעשית מוקצה כשמניחים אותה על המת, ואינה ראויה לאכילה. ממילא מוכח שאפילו אוכל שנגע במת הוא מותר באכילה. וזו קושיא על התורת חיים, שכתב שכל הטעם של אוכלין תחת המיטה זה משום רוח רעה של שינה, וששינה זה אחד מששים במיתה. והרי אפילו במת עצמו אם הכיכר נגעה בו היא מותרת באכילה. יד. מחלוקת האחרונים למעשה כמה אחרונים כתבו שבאמת בדיעבד מותר לאכול אוכלין ששהו תחת המיטה. כך כותב בשבות יעקב וכן הגאון רבי יצחק אלחנן בספר עין יצחק והערוך השלחן ועוד. לעומת זאת מרן החיד\"א אוסר אפילו בדיעבד. טו. ספר 'כף החיים' יורה דעה חלק ב' כשרבינו יעקב חיים סופר מחבר הספר כף החיים נפטר, הוא היה ממש באמצע הסדר, והוא עמד בחלק יורה דעה סימן קי\"ג, והמשפחה רצו מאוד להשלים את הספר. והנכד שלו פנה אל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כשהוא היה צעיר מאוד והוא השלים עד סימן קי\"ט. ושם הוא כתב דברים נפלאים ומעניינים, ברמה גבוהה מאד בענייני איסור והיתר, דברים יפים מאד. ויש לו גם קטע אבל עיקרי הדברים נמצאים כאמור ביביע אומר.(סימן קטז אות מד). בנושא הזה טז. אכילה אצל עם הארץ והנה הפוסקים שסברו להקל בזה הביאו ראיה מהגמרא לגבי אדם שהולך לעם - 'עם הארץ' היינו אדם שהיה בזמנם שהוא לא כל כך שומר תורה [ הארץ ומצוות. אבל בימינו לצערינו יש גם שומרי תורה ומצוות שלגבי זה הם נקראים , שאסור לאכול אצלו. מפני שיש לחשוש שמא יביא לו לאכול ]עם הארץ פירות לא מעושרים או מתולעים, או אולי הוא קונה בשר לא מהדרין. לך תדע מאיפה הוא קנה את הבשר, מי בישל את הבשר, בישולי גויים, תערובת חלב בשר וכיו\"ב. הוא לא יודע את ההלכות, הוא לא מתכוון אבל הוא עלול להכשיל. הוא לא יודע מה זה כשר, מה זה כשר למהדרין, ומה זה 'חלק בית יוסף'. והנה כתוב בגמרא \"מיטת עם הארץ אוצר בלום\". כלומר, עם הארץ אינו יודע שאסור להניח אוכל תחת המיטה, והוא מכניס לשם את הכל. פעם הבתים היו קטנים, והוא היה מניח שם את כל האבטיחים הפירות הבקבוקים וכיו\"ב. שואל השבות יעקב, מפני מה הגמרא אומרת שאסור לאכול אצל עם הארץ שמא הוא נותן לו לאכול דברים אסורים באכילה, הרי היה לה לגמרא לומר שאסור מחמת שהוא מניח את האוכל שלו תחת המיטה וממילא יש חשש סכנה, חמירא סכנתא מאיסורא. אם כן רואים מכאן, שאוכל שהונח מתחת המיטה אינו נאסר בדיעבד. יז. חיי אדם ונשמת אדם הגאון רבי אברהם דנציג חיבר ספר 'חיי אדם', אצל חלק גדול מהאשכנזים הספר הזה הפך להיות ספר שכולם היו לומדים בו. לאחר השלחן ערוך היה את שלחן ערוך הגאון רבינו זלמן, ומצד שני היה את החיי אדם. לאחר מכן - כיון שלא [ .נתחבר ספר 'קיצור שלחן ערוך' שהוא קיצור של ספר חיי אדם . ]'יכול היה לקרוא לספרו ספר 'קיצור חיי אדם' לכן קרא לו 'קיצור שלחן ערוך בעל החיי אדם חיבר ארבעה ספרים: א. חיי אדם, שעוסק בעיקר בהלכות של אורח חיים. ב. נשמת אדם, שכולו הוא פילפולים קושיות תירוצים, משא ומתן. ג. חכמת אדם, שעוסק בהלכות של יורה דעה, כגון איסור והיתר, נדה וכיו\"ב. ד. בינת אדם, פלפולים בחלק יורה דעה, ספיקות חזקות וכיו\"ב. 'חיי אדם' עם 'נשמת אדם', ו'חכמת אדם' עם 'בינת אדם'. וכל יהודי שקבע עיתים לתורה בהלכות, באותם דורות עד שיצא המשנה ברורה היה לומד ספר חיי אדם. ומי שהיה כבר יותר ברמה ורוצה ללמוד יורה דעה, היה לומד 'חכמת אדם' עם 'בינת אדם'. מספרים שפעם היה עם הארץ אחד שבא לרב במוצאי שבת ומספר לו: היתה לי שאלה קשה מאד וברוך ה' הצלחתי לפסוק לבד ולא הטרחתי אותך... שאל אותו הרב, מה היתה השאלה?... והעם הארץ התחיל לספר, אשתי היתה מכינה צ'ולנט (חמין) לשבת, וליד הסיר של החמין היה סיר של חלב, והחלב גלש לתוך החמין. שואל אותו הרב, נו, ומה פסקת? וההוא עונה לו, פסקתי שהחמין מותר. אמר לו הרב, למה פסקת שמותר? וההוא עונה לו \"הרב, לקחתי את ספר 'חיי אדם' על הלכות שבת, עברתי על כל הלכות שבת ולא כתוב בשום מקום לגבי חמין שנשפך לתוכו חלב שהוא אסור. לכן הבנתי שזה מותר\"... כששמע את זה הרב התרגז, אמר לו, \"אתה אין לך 'חכמת אדם' ואין לך 'בינת אדם', חבל שיש לך 'חיי אדם' ו'נשמת אדם'... יח. דבר האסור מחשש סכנה שהתערב בתבשיל למעשה אאמו\"ר בשו\"ת יביע אומר דוחה את הראיה של השבות יעקב, וטוען שהנה כאשר באים לבחון מצד מה לאסור, יש לומר שהאיסור מצד הדברים האסורים הם יותר חמורים מאשר דברים של סכנה. דוגמא לדבר, הנה חלב שנתערב עם בשר, אם יש ששים כנגדו הוא מותר לכל הדעות. אך לגבי סכנה זו מחלוקת, שאם נתערב למשל דגים עם בשר שאסורים מחשש סכנה, הט\"ז סובר שאפילו יש ששים באחד מהם כנגד השני אסור לאוכלם מפני הסכנה. לכן לפי הט\"ז אסור לבשל דגים בקדירה בשרית. בדגים עם חלב לפי האשכנזים מותר, אך לפי הספרדים שגם זה אסור, הרי שצריך לייחד כלי שלישי, דגים, בשר, חלב. להלכה, אנחנו לא נוקטים כהט\"ז, ורוב הפוסקים חולקים על הט\"ז, ואדרבא חשש סכנה הוא חשש פחות מאשר חשש של איסור. שהנה, הכלל הוא 'אחזוקי איסורא לא מחזקינן' - רק במקום שיש חשש של איסור חוששים. כגון אם קונה פירות לפני פסח, אין לחשוש אולי נשפך עליהם חמץ, משום אחזוקי איסורא לא מחזקינן. מתי יש לחשוש רק בדבר סביר והגיוני. אשר על כן כאשר באים לאכול אצל עם הארץ זה דבר סביר והגיוני שיש כאן דבר איסור. לעומת זאת לחשוש שהניח את האוכלים תחת המיטה, שזו סכנה סגולית של רוח רעה, זה לא סכנה פיזית, ממילא מתייחסים אליה פחות. ואין ראיה שמותר לאכול ממה שהונח תחת המיטה בדיעבד. יט. אכילת דבר איסור לרפואה של סגולה ויש ראיה לכך, הנה שנינו במשנה בסוף מסכת יומא, \"מי שנשכו כלב שוטה\" - כלב שיש לו מחלת כלבת – \"חכמים אומרים אין מאכלין אותו מחצר הכבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר\". ביאור הדבר לפי איך שמסביר הרמב\"ם שם בפירוש המשניות, היו לוקחים את הכלב השוטה הזה והורגים אותו, מוציאים את חצר הכבד, שזה כנראה חלק שמעל הכבד שלו, ונותנים לאדם שננשך - היום שמעתי שהרופאים שמייצרים [ .על ידי הכלב לאכול וכך הוא מבריא את הזריקות נגד כלבת, משתמשים מהחלקים בתוך הכבד של הכלב שחולה .]בכלבת. אני לא יודע, אולי כן אולי לא. בכל אופן כך כתוב במשנה והנה כותב הרמב\"ם שהתרופה הזו היא סגולית ולכן רבי מתיא בן חרש מתיר. אבל אין הלכה כמותו, כיון שאנחנו לא מתייחסים לרפואות של סגולה. רק לרפואות טבעיות שרופאים בדקו אותם ויודעים שהעשב הזה מתאים. לעמת זאת הרמב\"ן והרשב\"א חולקים על הרמב\"ם ואומרים שגם תרופה סגולית מותר לעשות בדבר איסור משום פיקוח נפש. כ. אם תרופה סגולית דוחה את השבת באמת יש סיפור שמביא מרן החיד\"א לגבי הנושא אם תרופה סגולית דוחה את השבת. מעשה בחכם אחד, והוא מתכוון לרש\"ש שחי קצת לפניו בירושלים, שהיתה בחורה צעירה שאכלה דגים בליל שבת ועמד לה בגרון והלכה למות, הלכה להיחנק. מהר רצו לרש\"ש והוא כתב קמיע והניחו אותו בפיה ויצאה העצם והבריאה. כל חכמי העיר קמו כנגדו, איך הוא כותב בשבת זה חילול שבת! וגם אם נאמר שזה פיקוח נפש שדוחה שבת, הרי הוא דוקא ברפואות טבעיות לא בדברים סגוליים. אנחנו לא מתייחסים לסגולות כמו דבר טבעי. וכותב על כך מרן החיד\"א שהרש\"ש שאני, הוא שונה, כיון דאתמחי גברא, אצלו זה לא נקרא. ומה שהרמב\"ם טוען על חצר כבד של כלב שוטה שלהלכה אין נותנים אותו לחולה, הוא משום שזה לא ממש תרופה, זה רק סגולי. אבל אצל הרש\"ש זה לא כמו איזה באבות של היום שכותבים קמיעות והכל שטויות, הכל שקר. הרש\"ש כתב קמיע זה היה בדוק ומנוסה, אתמחי גברא. כא. הניח את ידו על דבר מאכל כשהוא ישן אשר על כן נראה מכל האמור, שיש מחלוקת אם מותר בדיעבד לאכול מאכלים ששהו תחת המיטה או לא. מצד אחד השבות יעקב ודעימיה מתירים, ומאידך מרן החיד\"א אוסר אפילו בדיעבד. וכן הגאון מוילנא, הזבחי צדק והבן איש - יש שם סיפורים על ההנהגות [ חי אוסרים אף בדיעבד. בספר מעשה רב של הגר\"א, כמו שאני עשיתי 'ארחות מרן', מישהו מתלמידי הגר\"א עשה על מובא סיפור שפעם אחת היתה מסיבת פורים אצל הגאון ]החיים של הגר\"א מוילנא, ומישהו הביא לו משלוח מנות של פירות יפים מאד. והיה יושב ליד - היה גאון עצום בתורה [ השלחן רבי זלמן מוולאז'ין שהיה תלמידו של הגר\"א ונפטר צעיר מאד. הוא היה אחיו של רבי חיים מוולאז'ין. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה אוהב לספר הרבה סיפורים על גדולתו וקדושתו, שהגר\"א אמר עליו , ובפורים אוכלים, ]!שאם היה חי בזמן הראשונים היה נחשב לתלמיד חכם שותים, שרים וכו', ואז רבי זלמן הניח את ידו על הפירות ונרדם. כשראה את זה הגאון מוילנא ציווה, שכיון שנגע בפירות כשהוא ישן, לכן יש לקחת את הפירות האלו לחתוך אותם לחתיכות קטנות ולזורקם בבית הכסא. התלמידים שהיו שם שאלו, הלא זו 'בל תשחית'? לפחות ניתן את זה לגוי, שיאכל הוא את הרוח רעה. אמר הגר\"א, הרי זה פירות, ואם נמכור אותם לגוי הוא ילך וימכור את זה שוב ליהודי, הוא חשש שמא ימכרנו לישראל. אם כן רואים שהגר\"א החמיר בזה מאד, אפילו בדיעבד. כב. יש להקל במקום של הפסד מרובה אבל לאור האמור לעיל, אאמו\"ר ביביע אומר מסיק להלכה, שגם אם זה רוח רעה של שינה זה פחות מאשר מת, ובמת ראינו שלא אסרו. ועל כרחינו לומר שזו רוח רעה אחרת. וגם בגמרא כתוב לשון לכתחילה. לכן בדיעבד אם יש הפסד מרובה, אפשר להקל. כלומר שאם זה משהו קטן, פרי אחד וכיו\"ב, כדאי לזרוק. אבל אם היה שם אוצר בלום ממש של דברי מאכל, וישן על המיטה, זה הפסד מרובה ואפשר להקל. כג. אם האוכל על הקרקע ממש ] - חי בזמנו של החיד\"א[ ויש להוסיף על כך, שהנה הגאון רבי דוד פרדו בספרו מזמור לדוד כותב, שכל מה שהגמרא מדברת זה כשהניחו את האוכל על הקרקע. אבל אם האוכל אינו על הריצפה ממש יש להקל. וכן כתב בספר יפה ללב, לרבינו אברהם פאלאג'י בנו של רבינו חיים פאלאג'י, שמה שהגמרא מדברת הוא על קרקע לא מרוצפת. אם הקרקע מרוצפת מותר. אכן, גם אם אין הלכה כדבריהם ודאי שצריך להתחשב בסברא הזאת, שרוח רעה היינו דוקא על קרקע עולם בלי ריצפה. וממילא יהיה מותר. כד. מאכלים שהונחו תחת הכרית לפי זה יכולים אנחנו להקל אם למשל הניחו את המאכל תחת הכרית. יש הרבה הורים שנותנים לילדים הפתעה שמניחים להם תחת הכרית שוקולד וכיו\"ב, וראשית כל לכתחילה אין לעשות את זה. ואם רוצה להניח לילד הפתעה שיעשה לו הפתעה אחרת. אבל באמת שתחת הכרית יש צד להקל, כיון שזה לא ממש תחת המיטה. ובאמת הפוסקים דנים בזה, שהנה מהגר\"א נראה שגם אם לא ישנו על המאכל ממש אלא רק הניח את ידו עליו זה נאסר. מאידך, לשון הגמרא הוא \"תחת המיטה\", ויכול להיות שאם זה לא היה תחת המיטה ממש המאכל מותר. כה. אוכל שהיה בכיס הבגדים וישן על הצד של הכיס אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב ששמע מהגאון המקובל רבי אפרים הכהן, שהעיד - רבי אפרים הכהן היה תלמידו [ בעצמו שהיה מעשה שבאו לפני הבן איש חי , ושאלו אותו על אוכל שהיה תחת הכר, או אדם שהיה לו ]של הבן איש חי בכיסו דבר מאכל, וישן על הצד על המאכל והבן איש חי התיר את הדבר מאכל באכילה. הרי לנו צד נוסף להקל במאכלים שהונחו תחת הכרית, מלבד מה שזה קרקע מרוצפת, וכן שיש מתירים בדיעבד לגמרי לכן אפשר יהיה להקל. כו. טומאה של גוי היא טומאה פחותה יש לדון אם המאכל היה תחת מיטה של גוי. כגון אדם יש לו בבית איזה פיליפיני וכיו\"ב והגוי ישן על מיטה שתחתיה היו מונחים דברי מאכל. וזו שאלה שדנים בה הפוסקים. וראשית כל, טומאה של גוי היא פחות מטומאה של יהודי. הנה הרמב\"ם כותב, שמותר לכוהנים ללכת על קברי גויים. מפני שכתוב בפסוק \"זאת התורה אדם כי ימות באהל\" - אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. כז. משפט בייליס הדברים הללו שכתובים בגמרא 'אתם קרויין אדם וכו'', גרמו לעם ישראל הרבה צרות. לצערינו אצל הנוצרים היו שידעו ללמוד גמרא, וראו שכתוב שהגויים אינם נקראים אדם, והשתמשו בזה נגד עם ישראל. היה פעם יהודי אחד מסכן שקראו לו 'בייליס' - זה סיפור מפורסם מאד. שמצו בסביבתו ילד גוי מת לפני פסח, וטענו שבייליס שחט אותו בשביל לקחת את דמו למצות. ה' ירחם. ואז היה משפט. באותם ימים היתה אנטישמיות נוראה, מליון יהודים, יותר מחצי מהם מוצאם 6,5-היום יהדות ארצות הברית יש שם כ שנה בערך לא היה מקום שהיתה אנטישמיות כמו 051-מרוסיה. כי לפני כ שברוסיה, היו שם פורגומים, כל פעם פוגרום חדש. ומי שיכול היה לברוח ברח לארצות הברית, והם חיו שם בעוני גדול עד שהמצב השתנה. על כל פנים המשפט של בייליס היווה ציון דרך. עשו לו משפט ראווה גדול מאד, והם תכננו לא להרוג את בייליס סתם, אלא לעשות אחר כך הסתה גדולה ולהשמיד הרבה יהודים. ראשי הציבור הבינו שזה דבר מסוכן מאד, והם לקחו לו עורך דין טוב, שמו היה אוסקר גורזנברג, כיום יש כל מיני מקומות בארץ שקרויים על שמו. הוא היה עורך דין גדול מאד, ופיקח גדול, והיה נואם בחסד. בזמן המשפט הציגו לו כל מיני שאלות וחלקם היו קשות מאוד, הוא לקח את השאלות והלך לנצ\"יב מוולואז'ין להתייעץ עימו. גרוזנברג לא היה אדם דתי, אבל הוא היה פיקח, הוא הבין שעכשיו גורל כל עם ישראל על כתפיו. ולכן הלך להתייעץ איתו. והיו יושבים שעות והנצי\"ב הדריך אותו בדיוק מה לומר. ובאמת הוא הצליח ויצא זכאי במשפט. בייליס זוכה לגמרי. וזה הציל את עם ישראל. אחת השאלות ששאלו את גרוזנברג, זה מה שהגמרא אומרת \"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם\", וכי אנחנו כמו תרנגולים ומותר לשחוט אותנו?! ויש לכך הסבר ארוך, אבל יש פרט אחד בהסבר שלו שהוא פשוט. הוא אמר, שהנה כתוב שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא תורה בלא שמחה, ואינו קרוי אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. אם כן האם נהרוג את כל הרווקים כיון שאינם נקראים אדם?! רואים אם כן, שמה שכתוב שהגויים אינם נקראים אדם, אין הכוונה מבחינת היותם בני אנוש. אלא הכוונה היא אחרת, שמבחינה רוחנית בדבר מסויים הם שונים. וכאן הוא התחיל להסביר שאין 'אדם' בלשון רבים, 'אדם' זה שם כללי והסביר בפרוטרוט את מה ששמע מהנצי\"ב, ואכן ההסבר הזה התקבל. וזו היתה הטענה החזקה והמרכזית שלהם, הם טענו, אתם מתייחסים אלינו כמו בהמות! אז מותר לשחוט בהמות?! בדבריו הצליח לסתור את הטענות שלהם. כח. כיצד אליהו הנביא נטמא למת גוי למעשה הרמב\"ם באמת כותב שגוי לא נקרא אדם ולכן אינו מטמא באוהל. מרן השלחן ערוך כותב שנכון לכוהנים להיזהר שלא ללכת על קברי גויים. בחו\"ל למשל יש הרבה - סמוך לבית [ .בתי קברות של גויים, אבל גם בארץ יש מלון 'וולדורף אסטוריה', ממול, יש בית קברות מוסלמי ]...שנשאר. מקום הכי יקר בירושלים אבל משאירים את זה בראשונים יש דיון רחב אם קברי גויים מטמאים או לא. יש שרוצים להביא ראיה מאליהו הנביא, שהלך לאשה בצרפת ] - זה לא צרפת של היום, זה מקום סמוך לארץ ישראל[ והבן שלה מת. ואליהו הנביא נשכב עליו והחיה אותו. ויש טוענים ומביאים ראיה שהיא היתה גויה, ואליהו הנביא הוא כהן, 'פנחס הוא אליהו' ופנחס הוא כהן, וכיצד כהן נטמא לגוי?! על כרחך שגוי אינו מטמא. כט. אליהו הנביא מסייע בקבורת רבי עקיבא אבל זו אינה ראיה, כיון שהנה הגמרא אומרת שרבי אליהו הגרסי, תלמידו של רבי עקיבא, הצליח להוציא חלקים מגופתו של רבי עקיבא לקבורה, ואליהו הנביא בא ועזר לו. ורבי אליהו הגרסי שאל אותו, אתה לא כהן? הרי פנחס הוא אליהו! ואליהו הנביא ענה לו שצדיקים אינם מטמאין. ובתוספות שם כתוב, שאליהו הנביא סתם דחה אותו בטענה לא נכונה, ובאמת שמותר היה לו להיטמא בגלל שרבי עקיבא היה מת מצוה. ועוד, שמה שכתוב פנחס הוא אליהו, הכוונה שהיו לו את התכונות של פנחס, הוא היה קנאי, פנחס עמד וקינא גם אליהו אמר 'קנא קנאתי לה'', אבל זה לא שהוא עצמו באמת. ומביאים התוספות, שכתוב במדרש ששאלו את אליהו הנביא מאיזה שבט הוא, ואליהו ענה, אני מבני בניה של רחל. משבט בנימין. אם כן הוא לא כהן. תשובה שניה כותבים התוספות, שגם אם נאמר כפי שיש כמה שסוברים כן, שאליהו הנביא היה כהן, מנין לנו לומר שהאשה הצרפית הזו היתה גויה, אולי היא היתה יהודיה, וממילא גם בנה היה יהודי. ובאמת בפרקי דרבי אליעזר כתוב, שהבן הזה שאליהו החיה היה יונה בן אמיתי הנביא. ובוודאי שלא היה גוי. וממילא מה שאליהו הנביא החיה אותו הוא משום פיקוח נפש, ואם הוא היה גוי פיקוח נפש אינו דוחה את זה. ל. יש להקל בבית קברות של גויים אשר על כן אמנם מת הוא אבי אבות הטומאה, יש לו הרבה רוח רעה יותר מכל דבר, ואף על פי כן מרן כותב לגבי גוי מת \"טוב ליזהר\", משמע שאם כהן צריך ללכת במקום שהמעבר הוא רק דרך בית קברות של גויים, מעיקר הדין זה מותר. וממילא יש לומר שכל שכן הוא באוכלין ששהו תחת המיטה של גוי ואין על זה רוח רעה, ואם נצרף שקרקע מרוצפת זה סיבה להתיר, וגם שיש מתירים בדיעבד. לכן לכתחילה צריך להחמיר בשל גוי, ובדיעבד מותר. לא. ילד בן עשר מוסר שיעור כמו כן הוא הדין במיטה של תינוק. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מביא מעשה שהיה עם רבי סלמן חוגי עבודי, שהיה אב\"ד בבגדאד, ולאחר מכן כשעלה לארץ היה חבר זה סיפור ששמעתי ] - סיפרתי את זה כבר בהרבה מקומות[ .בית הדין הגדול מפי אאמו\"ר בעצמו, יש סיפורים שהם סתם אלף לילה בלילה, אבל מה שראיתי בעניים שלי מה ששמעתי באזני, רק זה אני רגיל לספר. מעשה שהיה כך היה. סבי רבי יעקב ע\"ה היה אדם צדיק, ורוב, אולי כל ימיו חי בעוני. היה ממש איש עני. כשאאמו\"ר היה בן שלוש הם עלו לארץ, ואאמו\"ר היה בנו הבכור, ומאז כל שנה נולד לו עוד ילד ועוד ילד, ולא היתה לו פרנסה. כשאאמו\"ר היה בן עשר הוא התייאש. סבא בעצמו היה יתום ומי שגידל אותו בצעירותו היה הסבא שלו. והוא החליט שהוא חוזר לבגדאד מירושלים, כדי למצוא שם פרנסה וגם כדי לבקר את סבו. דרך אגב, אחי הגאון הרב אברהם סיפר שגם הוא מכיר את הסיפור הזה. כשסבא הגיע לבגדאד הוא לקח איתו את בנו הבכור, אאמו\"ר. בבגדאד לא היה תלמוד תורה, בירושלים היה תלמוד תורה 'בני ציון'. בבגדאד היה רק בית ספר של 'אלייאנס' שהיה אנטי דתי. לכן אאמו\"ר הלך לבית כנסת שם 'בית זילכה', שהיה בית כנסת של הבן איש חי ששם התפלל ונתן שיעורים, ובכל שבת היה נותן שם שיעור. כשבא לשם ראה עשרה רבנים בגדאדים יושבים סביב השלחן ולומדים שיעור גמרא ביחד. אאמו\"ר לקח גם הוא גמרא מהארון והצטרף ללימוד. הם למדו גמרא וכשהגיעו לתוספות קם אאמו\"ר ואמר למי שהסביר את התוספות שהוא לא מסביר נכון את התוספות. ההוא שמע אותו אמר לו, תשתוק חצוף!.. אבל אחד מהם אמר למה אתה משתיק אותו? בא נשמע מה יש לילד לומר. אאמו\"ר הרצה לפניהם את ההסבר בתוספות, ובאמת הם ראו שהוא צודק. וכך היה לאחר כמה ימים הוא הפך להיות המגיד שיעור שלהם, ילד בן עשר מלמד עשרה רבנים זקנים. הם היו לומדים מהבוקר עד הצהריים כמה שעות, לאחר שהשיעור מסתיים הם היו הולכים הביתה, ואאמו\"ר היה נשאר עד חצות הלילה. קודם היה מכין את השיעור למחר, ולאחר מכן היה לומד את הלימודים שלו. כעבור כמה ימים היו כולם נדהמים שיש להם מגיד שיעור ילד בגיל עשר שמסביר להם גמרא רש\"י תוספות, הלכו לאב\"ד של בגדד רבי סלמאן חוגי עבודי, וסיפרו לו שיש ילד שהוא לא 'ארי עלה מבבל' אלא 'ארי ירד מירושלים לבבל'... סיפרו לו עליו. רבי סלמאן קרא לו ושאל אותו מהיכן הוא והיכן למד, ואאמו\"ר ענה לו אני מירושלים, ולמדתי בתלמוד תורה 'בני ציון'. שאל אותו רבי סלמאן, ומה למדת? אאמו\"ר היה ילד קטן, וידע את הגמרא בבבא מציעא שבשלשה דברים תלמיד חכם צריך לשנות, אחד הדברים זה מסכת. לא לומר שלמד ויודע, לכן אמר לו למדתי קצת משניות. שאל אותו הרב איזה מסכת? אמר לו אאמו\"ר מסכת שבת. ומה עוד למדת? אמר לו גם מסכת עירובין. ומה עוד למדת? אמר לו גם מסכת פסחים. אמר לו הרב וזהו? אמר לו אאמו\"ר, למדתי גם את כל סדר מועד. וזהו? אמר לו גם סדר נשים. ומה עוד? גם סדר נזיקין... אמר לו הרב, אתה למדת חצי הש\"ס משניות? אמר לו אאמו\"ר כן. ואז שאל אותו הרב אבל אתה מוסר להם שיעור בגמרא עם תוספות, מה אתה משקר?! אתה אומר לי שלמדת רק משניות.. ואאמו\"ר סיפר לו שלמד רק 'קצת' גמרא כמאה וחמישים דף... אמר לו הרב, אני יכול לבחון אותך?! אמר לו אאמו\"ר כן! פתח הרב והתחיל לשאול אותו בפרק המפקיד, ואאמו\"ר ענה לו מילה במילה. לאחר שנים כשהיה רבי סלמאן בבית הדין הוא סיפר לאאמו\"ר, שהוא ענה לו מילה במילה בתוספות, הפלא ופלא. אאמו\"ר היה מתמיד גדול. תדעו לכם, כל מה שיספרו לכם סיפורים על הגדלות שלו בתורה, על הגאונות שלו על המוח המבריק, זה נכון, הוא היה מוח לא רגיל, מבריק מאד. אבל הוא עמל קשה! אדם שיש לו מוח הוא לא יקום בבוקר פתאום תלמיד חכם. הוא אמר לי פעם, שמהרגע שהוא גילה את הגמרא בגיל שש, הוא התחיל ללמוד גמרא! בכל לילה היה הולך לישון בשתים עשרה בלילה. יכול להיות דבר כזה ילד בן שש הולך לישון בשתים עשרה בלילה?! ואאמו\"ר סיפר, ששם היה מנהג, כיון שהיו להם בתים מאוד קטנים, אנשים , ] - היום יש אבטיחים במכולת כל השנה אני חושב[ היו קונים אבטיחים בקיץ והיו מאכסנים אותם תחת המיטה של התינוקות, ממילא משמע שנהגו להקל במיטה של תינוק. לב. תינוק שנגע בדבר מאכל קודם נטילת ידים בבוקר בעל התניא כותב בשלחן ערוך שלו, שתינוק שנגע בדבר מאכל בלי נטילת ידים שחרית זה לא נאסר. כי מה שהגמרא אומרת, שאסור לאכול אוכל שנגעו בו קודם נטילה בבוקר, זה לא בילד קטן. וכך כותב גם בספר באשל אברהם מבוטשאטש. לאור זאת גם באוכלים ששהו תחת מיטה של קטן יש להתיר. לג. פירות שהונחו תחת המיטה לעיל ביארתי שבמקום הפסד מרובה אפשר להקל. והנה בפירות יש לנו צד נוסף, הרמב\"ם כתב שהסיבה שאסןור להניח תחת המיטה היא שמא יפול על המאכל דבר המזיק. והנה בפירות וכיו\"ב, אפשר לשטוף אותם וכיון שזה גם קרקע מרוצפת, מחמת כל הסיבות הללו יש להתיר. לד. אפשר להדליק בשמן שהיה מתחת למיטה לאור כל האמור, יש להסיק שלהשתמש בשמן ששהה תחת המיטה להדלקת נרות שבת אפשר להקל. זה לא נקרא מאוס. מאוס הכוונה כשבני אדם אינם יכולים לאכול את זה, כגון מקולקל או שנפל בו עכבר וכיו\"ב. אפילו שיש ששים כנגדו כיון ששום אדם לא יעז לאכול את זה, ממילא זה אסור. אבל תחת המטה, יש כל כך הרבה סניפים ונימוקים להקל כאמור. ולכן מותר להשתמש עם השמן הזה לנרות חנוכה או לנרות שבת. אמנם באכילה אמרנו שלכתחילה רק בהפסד מרובה אפשר להקל, אבל להדלקה אפילו לכתחילה להדליק בזה נרות שבת או נרות חנוכה. כך כותב בחזון עובדיה וחולק בזה על הבן איש חי. שכתב את דבריו גם בספר מקבציאל. לה. אוכל שהיה מונח תחת המיטה וישנו עליה ביום כל שכן אם לא ישנו על המיטה אלא רק הניחו אותו והוציאו מיד. שזה צד נוסף להקל. למה, כי אם נאמר זה רוח רעה שבאה בעקבות שינה, פה לא ישנו על המיטה. כמו כן הוא הדין אם הניחו את האוכל תחת המיטה וישנו עליה ביום לא בלילה. והרי ידוע שאדם שישן ביום צריך ליטול ידים בלי ברכה. מפני שיש מחלוקת ממה באה הרוח רעה. שיש אומרים שבאה מהשינה, יש אומרים בגלל הלילה, ויש אומרים בגלל נגיעה במקומות המכוסים. ויש אומרים משום 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. יש כמה טעמים שאינם שייכים לשינת היום. לכן מספק, ספק ברכות להקל, ואדם שישן ביום על המיטה, נוטל את ידיו בלא ברכה. ממילא גם אוכל שהיה תחת המיטה שישנו עליה ביום אפשר להקל."},{"filename":"187.pdf","content":"ההגדרה של יין| ספרי ראשונים שנתגלו בדורות שלאחר מרן הבית יוסף| אם יין מבושל נחשב יין| החסרונות של מיץ ענבים נושאי השיעור: פרי שיש לברך עליו | ברכת 'שהחיינו' בליל שני של ראש השנה| הידור מצוה לקדש על יין ישן| הפולמוס על יין משוחזר| מהו יין מתוק| מבושל | קידוש על יין שחור| קידש על יין שהחמיץ| כיצד להבחין אם היין מקולקל| ' יין שיש בו שמרים ו'קמח| 'שהחיינו' ופרי ממין שבעה – מי קודם לחם כוסמין ולחם חיטה איזה מהם קודם לברכה 187 גליוןמיום א' כ\"ב טבת תשע\"ט פרשת יתרו הפולמוס על כשרות המיץ ענבים (הלכות קידוש ה') א. מיץ ענבים אינו יכול לשכר בשיעורים הקודמים דיברנו על הבעיות ההלכתיות הקיימות בקידוש על מיץ ענבים. וישנן ארבע בעיות. הראשונה היא תערובת המים שיש במיץ ). מלבד זאת ישנן עוד שלוש 171 ענבים שדיברנו עליה בעבר (עלון מספר בעיות: האחת שמיץ ענבים אינו משכר. וגם אינו יכול להיות כזה כיון שהוא מפוסטר. שהנה אם אדם יקח מיץ ענבים שעושה בביתו, ויניחו - אלה שיודעים לעשות [ בכלי פתוח זמן מסוים, במקום קצת חם או קר , מהר מאד היין עלול לתסוס, הוא נעשה חמוץ ומאבד את ]יין מבינים בזה המתיקות שלו והוא משכר. יש לו אלכוהול טבעי. לעומת זאת במיץ ענבים הנמכר בחנויות, כמעט כולם מפוסטרים. הסיבה לכך היא כדי להרוג את החיידקים, וגם כדי לשמרו שלא יתקלקל מהר. זו גם הסיבה שיין מפוסטר - כל דבר שמפסטרים אותו כיום, כגון [ .לוקח לו הרבה זמן עד שמתקלקל . ממילא רוב מוחלט של המיץ ענבים ]חלב וכיו\"ב, הוא לחיטוי מהחיידקים כיום שבחנויות אינו יכול לשכר. גם אם ישאיר אותו פתוח הוא לא יכול - יש ספר אחד שטוען ששאל אחד שמתעסק בזה ואמר לו שיש [ .לתסוס לו דרך איך לעשות שהמיץ יחזור ויתסוס אחרי הפיסטור. אני לא יודע אם .]זה שייך כל כך במציאות ב. יין מפוסטר ויין מתוק הטענה שניה נגד הקידוש על מיץ ענבים היא, שעצם הדבר שהוא מפוסטר ממילא הוא נקרא יין מבושל. ויש מחלוקת גדולה האם יין מבושל כשר לברכת 'הגפן' ולקדש עליו. והטענה השלישית, שמיץ ענבים הוא מתוק, ויש נידון שלם אם יין מתוק כשר לקידוש או לא. ונפרטם אחת לאחת, וממנו נלמד על כל היינות המפוסטרים והמתוקים. ג. קידוש על יין שנסחט בערב שבת כתוב (בבא בתרא צז:) ובכן ראשית מה שפתחנו שמיץ ענבים אינו משכר, בגמרא בפירוש \"סוחט אדם אשכול ענבים בערב שבת ואומר עליו קידוש היום\". כלומר, הרי היין לא מתחיל לתסוס מיד, לוקח לו כמה ימים עד שהוא תוסס. והנה ביום ששי אחר הצהרים סחט אשכול ענבים, ובערב כבר יכול לקדש עליו. אין בזה שום בעיה. ממילא רואים בזה שלא צריך שיהיה יין - אדם שישתה מיץ ענבים [ .משמח דווקא. לא צריך שיהיה בו אלכוהול . ממילא יש ]...כמה שישתה - שמח הוא לא יהיה, אולי הוא יקבל סכרת לנו לומר שמיץ ענבים אינו יותר גרוע ממה שהגמרא אומרת. ד. ההבדל בין מיץ ענבים ליין כוסס אבל האמת שיש הבדל בין מה שהגמרא אומרת סוחט אשכול ענבים לבין מיץ ענבים שלנו. אשכול ענבים טרי שנסחט יש לו פוטנציאל להיות יין משכר. אמנם כעת רק סחטו אותו, הוא טרי ולא משכר, אבל עצם הדבר שהוא ראוי להיעשות יין דוקא בו התירו חכמים אף קודם שנעשה יין. אמנם לניסוך היין במזבח הוא פסול, אבל לקידוש הוא כשר. מה שאין כן מיץ ענבים שלאחר הפיסטור הוא כבר אינו יכול יותר להיעשות יין. והאמת שבגמרא שם איתא בפירוש, שיין 'כוסס' פסול. ומסבירים שם הרשב\"ם , שיין כוסס היינו יין שיש לו ריח של חומץ וטעמו טעם (בחידושיהם שם)והמאירי יין. והוא אינו יכול לבוא למצב שהוא יהיה משכר. וכותב על כך הרשב\"ם, שהוא גרוע מיין מגיתו - יין חדש, כיון שהוא יכול להיות משכר בהמשך, מה שאין כן יין כוסס שאינו יכול לשכר לעולם. את ההערה הזו לגבי מיץ ענבים מעיר הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך, והוא אומר על כך שזה אינו כלום. מפני שהגמרא שאומרת על יין כוסס עוסקת ביין שתמיד לא היה ראוי להיות משכר, אבל מיץ ענבים מפוסטר, הרי כאשר היה טרי מיד לאחר סחיטת הענבים הוא היה ראוי להיעשות יין משכר, רק שהחליטו לפסטר ולעקר אותו. אבל בשעת עשייתו הראשונה הוא היה ראוי לזה. סברא זו כתובה גם בשו\"ת הר צבי ובשו\"ת מנחת יצחק. והאמת, שככלל מה שהגמרא עוסקת ביין כוסס זה רק בהווא אמינא, במסקנא גם יין כוסס כשר. ממילא רואים גם שיין שאינו ראוי מתחילתו לשכר, כשר לקידוש. ובאמת שגם המאירי שם כותב בפירוש, שלנסכים על גבי המזבח צריך שיהיה יין משכר, אבל לקידוש לא צריך יין משכר. ה. האם יין מבושל נקרא יין הבעיה השניה הקיימת במיץ ענבים היא שהוא יין מבושל. וזו שאלה קשה מאד, כיון שיש בזה מחלוקת גדולה בראשונים. הנה יין מבושל פסול למזבח שיין מבושל (פרק כט מהלכות שבת) לכאורה. ולגבי קידוש, הרמב\"ם כותב בפירוש פסול לקידוש. ויש מחלוקת בדעת הרמב\"ם אם ככלל אפשר לברך עליו 'הגפן', המגיד משנה שם כותב שמברכים 'הגפן' ורק לקידוש הוא פסול. אך דוחה את דבריו וכותב שלפי הרמב\"ם יש לברך עליו 'שהכל'. (בכסף משנה שם) מרן אם כן יש כמה דעות בזה, יש אומרים שהוא פסול לגמרי אם מברכים עליו 'שהכל' ממילא יין מבושל זה כלום. יש אומרים שברכת 'הגפן' מברכים אבל לקידוש הוא פסול. ויש אומרים שהוא כשר גם לברכת 'הגפן' וגם לקידוש. מביא את דברי הראשונים ומפלפל ודן (סימן רב) והאמת, שמרן בבית יוסף מסיק להלכה, שעל יין מבושל יש (סימן רב סעיף א) בהם באריכות. ובשלחן ערוך לברך 'הגפן'. ובהלכות קידוש (סימן רעב סעיף ח) כותב שאף מקדשים עליו. ו. אילו מרן היה רואה ודאי היה חוזר בו אולם הבעיה בנידון הזה, שאמנם מרן ראה את דברי הראשונים, אבל יש אחד מיוחד מאד מהראשונים שמרן לא מזכיר אותו וכנראה לא ראה את דבריו, והוא הרי\"ף, שכותב בתשובה (סימן רצה) בפירוש לעילוי נשמת אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה. שיין מבושל פסול. ואכן ידוע הוא שחלק מתשובות הרי\"ף לא התפרסמו בזמן מרן השלחן ערוך. וודאי שאילו מרן היה רואה היה מזכיר אותה. וגם הראשונים שמביאים את תשובת הרי\"ף הזו לא היו מפורסמים בזמן מרן, לא יצאו עדיין לאור. והנה כבר אמרתי כמה פעמים, שכאשר מרן פוסק הלכה מדעתו, מסברא או שמביא ראיות לדבריו, והיא אינה כתובה בראשונים, והנה בדורות שלאחריו נדפס ספר של ראשון שכותב בפירוש להיפך, אנחנו אומרים אילו מרן היה רואה את דברי הראשון הזה מרן . (ברכי יוסף חו\"מ סימן כה אות כט)היה חוזר בו. את הכלל הזה כותב מרן החיד\"א לעומת זאת החזון איש תמיד התייחס לספרים שיצאו בדורות האחרונים, באומרו, שלאחר שכבר התקבלה הלכה מסויימת, אפילו שיצאו ספרים של ראשונים אחרים, אנחנו לא מתחשבים בזה. אבל המשנה ברורה אינו סובר כן, בהרבה מקומות הוא מביא מחלוקות באחרונים, וכשמצא ראשונים שנדפסו בדורות שלאחר מכן כגון המאירי, הוא מכריע כמותו. הנה בהלכות סת\"ם, כמה פעמים שהמשנה ברורה מזכיר ספר לאחד הראשונים, יש הטוענים שזה הרשב\"א על מסכת מנחות ויש חולקים, ופוסק כמותו. וחידושי הרשב\"א אלו נדפסו רק בדורו של המשנה ברורה, והוא התייחס להם. ז. מגורים מעל בית כנסת - פעם דיברתי על זה פה [ כמו כן מצינו בנושא של מגורים מעל בית כנסת , שמרן בשלחן ערוך כתוב שאסור. והרמ\"א כותב שאם בנו את ]באריכות זה לא בשביל בית כנסת מותר. והט\"ז כותב, שבצעירותו היה גר בקראקוב ומתו הילדים שלו, והוא תלה את זה בעוון שהתגורר מעל בית הכנסת. אנשים רואים דבר כזה מפחדים. אבל מה לעשות שהרמב\"ם בתשובות פאר הדור כתב בפירוש שמותר. כשהוצאתי את שו\"ת פאר הדור מחדש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב הקדמה, ושם דן בנושא הזה. והוא מביא את הדוגמא הזאת ועוד דוגמאות. והמסקנא שלו, שאפילו אם מרן השלחן ערוך בכבודו ובעצמו כותב איזה הלכה, ומצאנו ראשונים שכותבים לא ככה, יש לומר אילו מרן היה רואה את דבריהם היה חוזר בו. ח. מרן גילה את דעתו דלא כהרמב\"ם והנה, צריך לדעת, שכאשר יש מחלוקת ראשונים, ומרן הכריע כמו דעה אחת. ולאחר מכן מצאנו עוד ראשונים כמו הדעה השניה, זה לא משנה כלום. כי מי אומר שמרן היה חוזר בו?! בזה לא שייך להגיד רוב ומיעוט. אבל כשמרן כלל לא ראה את דברי הראשונים, יש לנו לומר שאילו מרן היה רואה את דבריהם היה חוזר בו. בנושא של יין מבושל יש לנו את הרמב\"ם, מרן הרבה פעמים הולך אחרי הרמב\"ם, אולם בהלכה הזאת הרמב\"ם כותב שיין מבושל פסול לקידוש ומרן פסק שלא כמו הרמב\"ם. והבעיה שנוצרה כאן היא שמצאנו גם את תשובות הרי\"ף שסבר גם שיין מבושל פסול לקידוש, ומרן לא ראה את תשובת הרי\"ף, ולכאורה אילו מרן היה רואה את תשובת הרי\"ף היו לנו כבר שניים משלושת עמודי ההוראה. הרי אפילו אם יהיו עשרים או שלושים ראשונים כנגד הרי\"ף והרמב\"ם, מרן הכריע תמיד כדבריהם. ט. לפי הרמב\"ם אם בירך 'הגפן' על יין מבושל למעשה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל דן בשאלה הזו בשו\"ת יחוה דעת חלק ב' שם כתב תשובה בנושא של יין מבושל, וכותב כמה תשובות בדבר. (סימן לה), תשובה אחת שלו היא לגבי ברכת הגפן, שבה הוא מסיק להלכה שאפשר לברך ברכת 'הגפן' לכתחילה על יין מבושל. ומבאר, שהנה יש מגן אברהם (סימן רו סק\"א) מפורסם שמחדש חידוש, שאם יש פרי שגדל על העץ ומסיבה מסויימת מברכים עליו 'האדמה'. למשל, פרי שעדיין לא נגמר, שהוא קצת בוסר שמברכים עליו 'האדמה', שאם בירך עליו ברכת 'העץ' יצא ידי חובה. וביאור הדבר, שאמנם הכלל הוא שכל דבר שברכתו 'העץ' ובירך עליו 'האדמה' יצא, מפני שגם פרי העץ גודל באדמה. לעומת זאת ברכת 'העץ' אינה פוטרת פרי האדמה. אולם פרי שגדל על עץ ומברכים עליו ברכת 'האדמה' למרות היותו גדל על העץ יש סיבה מסויימת לברך עליו 'האדמה' כגון שאינו עיקר הפרי, אך אם בירך עליו בכל זאת ברכת 'העץ' יצא ידי חובה, ובדיעבד אינו חוזר, שהרי הוא לא שיקר, הרי הוא בירך 'העץ' וזה באמת גדל על העץ. אלא שהעץ אינו חשוב, לכן בדיעבד יוצאים ידי חובה. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל למד מדברי המגן אברהם גם לעניין ברכת הסברס, שיש לכאורה מחלוקת ראשונים לגבי הסברס אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה'. ובשו\"ת יחוה דעת הכריע שעל סברס מברכים 'העץ'. ואחד הטעמים הוא מחמת דברי המגן אברהם. ממילא גם בנידון דידן, אם גם לשיטת הרמב\"ם שמברכים על היין המבושל 'שהכל', וודאי הוא שאם יבוא מאן דהוא ויברך 'הגפן' על היין המבושל שלא יצטרך לחזור ולברך. כיון שלפי המגן אברהם בברכה זו הוא לא שיקר, הרי זה ודאי בא מהגפן. י. האם יין מבושל הוא יין מפוסטר אאמו\"ר שם כותב עוד שלש סברות לגבי קידוש על יין מבושל. סברא כותב בדעת (שו\"ת תשב\"ץ ח\"א סימן פה) אחת, מה ההגדרה של יין מבושל? הרשב\"ץ הרמב\"ם, שהיין מבושל כל כך עד שנעשה סמיך, הוא נהיה כמו דבש. לפי מעלות, ואם ניקח 80 זה היין המפוסטר הוא אינו מבושל. פיסטור הוא מעלות הם אולי יעלו אדים אבל הם 80 מים ונרתיח אותם בשיעור של מעלות בערך. 110-לא ירתחו, הם לא יעלו בועות. בועות ורתיחה זה רק ב אבל תחילת ההתמעטות של המים הוא כאשר הוא מעלה אדים שזה מעלות. אם כן יין מפוסטר עדיין הוא נראה כמו יין רגיל, הוא 80-כאמור ב לא מגיע למצב של כמו דבש. יא. אם יין מפוסטר משתנה טעמו הטענה השניה לגבי יין מבושל היא, שיש ראשונים שכותבים שיין המבושל משתנה טעמו בבישול. ואילו יין המפוסטר טעמו אינו משתנה בבישול, ממילא הוא אינו נקרא יין מבושל. והנה בזה יש לי ויכוח עם זה. כי במציאות מי שמבין ביין יודע שיין מפוסטר משתנה טעמו. אמנם לא הרבה, אבל משתנה. תקחו בן אדם צרפתי שיודע... או איזה בעל יקב שיודע ומבין ביין, תביאו לו משני הסוגים הוא ירגיש את זה מיד. אולם רוב האנשים אינם מרגישים בזה, והם לא ידעו מה היין המפוסטר. היום אנשים שהולכים לקנות יין הם רוצים יין משובח, לא איכפת להם אם הוא מפוסטר או לא, אם הוא יין יקר סימן שזה משובח. למרות שזה בכלל לא נכון. יב. פשט המנהג לקדש על יין מפוסטר נוסף על כך, שהמנהג פשט בכל המקומות לברך על יין מפוסטר. אם כן במקום שיש מנהג, אף אם דעת הרי\"ף והרמב\"ם אינה כן, אין אומרים ספק ברכות להקל. לכן אפשר לקדש על מיץ ענבים מפוסטר שקונים בחנויות. יג. קידוש על יין מתוק הבעיה האחרונה שיש לדון בה לגבי קידוש על מיץ ענבים, היא שהוא יין \"מקדשין על יין מתוק\". ולכאורה זה (שם סעיף ג) מתוק. והנה בשלחן ערוך כתוב נראה שהעניין הוא (סק\"ח ובביאור הלכה ד\"ה ועל) פשוט שמותר. אולם במשנה ברורה לא פשוט כלל, כיון שיש שני סוגים של יין מתוק. שהנה בגמרא במסכת איתא לגבי ניסוך היין על גבי המזבח, שיש שני סוגים של יין (פז.)מנחות מתוק. יש יין מתוק שהוא מחמת שהניחו את הענבים בשמש, ומחמתה קיבלו מתיקות. ולפי הגירסא בגמרא זה כשר לנסכים. אבל יש יין מתוק מצד שהענבים בעצמם הם מתוקים. כגון 'ענבי מוסקט' וכיו\"ב, שאומרת הגמרא לגבם שיין זה הוא מאוס, ממילא הוא פסול למזבח. אם כן מקשה המשנה ברורה על מרן, איך כתב סתם יין מתוק, הלא בגמרא איתא בפירוש לגבי נסכים שיין מתוק הוא פסול. ומביא לכך ראיות מהרמב\"ם ועוד. ושם הוא מנסה ליישב, ובסופו של הוא מיישב. יד. קושיא על דברי המשנה ברורה והנה, ההנחה של המשנה ברורה היא על פי הגמרא במנחות. אולם שם בגמרא כל הסוגיא היא לגבי נסכים, בגמרא לא כתוב כלום לגבי יין מתוק עושה כלל 'כל דבר (שם)לקידוש. אך כיון שהגמרא במסכת בבא בתרא שכשר בדיעבד לנסכים, כשר לכתחילה לקידוש', ממילא לפי זה הוא מבסס את קושייתו על מרן. אבל יש לשאול, מי אמר שאם זה פסול לנסכים אפילו בדיעבד שזה יהיה פסול גם לקידוש?! הנה המאירי כותב בפירוש שיש יינות שפסולים אפילו בדיעבד לנסכים ומאידך כשרים לענין קידוש. כלומר, שמה שהגמרא עוסקת הוא רק על מקרה כזה שכשר בדיעבד לנסכים שהוא כשר לכתחילה לקידוש. אבל לגבי יין שפסול לנסכים אין כל קשר. טו. העולם נוהגים לקדש על יין מתוק אכן המאירי בפירוש כותב שיין מתוק כשר לקידוש. ומבאר, שכל הבעיה של יין מתוק היא מצד שהענבים מתוקים, ומחמת כן היין לא יכול להיות משכר, לא יהיה בו אלכוהול, לכן פסול אפילו בדיעבד לנסכים וכשר לקידוש. אלא שכנגד זה עומדת לשון הגמרא, 'מאוס', אם כן כיצד ניתן להכשיר לקידוש יין שהגמרא מעידה עליו שהוא מאוס. אכן יש לדעת, שבגמרא שם יש מחלוקות והבדלים וגירסאות וכתבתי . ויש ללמוד בזה פשט ]... - אני לא רוצה להלאות אתכם[ על כך באריכות ברמב\"ם, ומהר\"י קורקוס שהוא קדמון, לומד ברמב\"ם שגרס אחרת בגמרא, ולמד את זה מפירוש המשניות להרמב\"ם, ושם אין את המילה מאוס. לפי זה יוצא שלפי הרמב\"ם יהיה מותר לקדש על יין מתוק. ואכמ\"ל. אך לאור כל האמור, המשנה ברורה מסופק ונותר בצריך עיון, אולם זה מעניין שכל העולם, גם האשכנזים, נוהגים לקדש על יין מתוק נגד המשנה ברורה. אמנם הוא לא כותב לאסור אבל הוא נשאר בהערה על דברי מרן. טז. רוב האנשים מעדיפים יין מתוק בסופו של דבר מצאתי להגאון רבי חיים פאלאג'י שיש לו תשובה בשו\"ת לב חיים, שדן בנושא של יין מתוק, ושם כותב, שרוב האנשים מעדיפים לקחת יין מתוק על פני האחרים. והמסקנא שלו שיין זה אינו נקרא מאוס. והוא אומר שם כמה סברות. ומעניין מאד שהוא לא ראה את המאירי, חידושי המאירי בזמנו עדיין לא היו ידועים ולא יצאו לאור, ובכל זאת הוא הולך בשיטת המאירי. ומסיק להלכה שהיין כשר לקידוש. אכן יש כמה גדולים בדורות הקודמים, שלא ראו את המשנה ברורה, ושאלו את השאלה שהוא שואל, ונשארו בצריך עיון. אבל על פי המאירי יש לנו יישוב אחד. ולפי הגירסאות בגמרא יש לי כמה וכמה יישובים, מה גם שכולם ככה נהגו. יז. הלכה למעשה לפיכך להלכה, אפשר לכתחילה לקדש על מיץ ענבים אף אם הוא מתוק או מבושל. ורק צריך לשים לב על דבר אחד והוא הנושא של תערובת מים. ומזה יש ללמוד, שכל יין מפוסטר הוא כשר לכתחילה לקידוש. יח. מיץ ענבים משוחזר יש דבר אחד שהיום הוא פחות מצוי, אבל עדיין ראיתי שזה קיים. יש 'מיץ ענבים משוחזר'. שהנה מיץ ענבים תמיד היה לו ביקוש גדול, ופעם לא יכלו עדיין לבנות מכלים גדולים, היו צריכים מחסנים גדולים להחזיק את זה. לכן המציאו רעיון לפני כחמישים שנה, שנת תש\"ל בערך, שהיו לוקחים את המיץ ענבים ומבשלים אותו בלי הפסקה עד שמורידים אותו לרבע מהכמות הראשונית והוא נהיה כמו סירופ מתוק מאד. לאחר מכן לוקח רבע מהסירופ הזה, ומוסיף עליו שלושת רבעי מים ומערבב ונעשה מיץ ענבים. יט. במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו אני זוכר כשהייתי נער צעיר, הלכתי עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל לבקר ביקבי 'כרמל מזרחי' לפני פסח, ובדק שם את הכל ושאל הרבה שאלות, בכל הנושא של מגע יד אדם, מה אוטומטי ומה לא. וכשישב שם במשרד הביאו לו כמה בקבוקים של מיץ ענבים משוחזר, וכנגדם הביאו בקבוק של מיץ ענבים, והציעו לו לטעום, הוא לקח את המיץ ענבים הרגיל ובירך עליו 'הגפן', וטעם משני הבקבוקים ואמר שאינו מרגיש שום הבדל, ולאחר מכן הביא לי לטעום, ואכן לא היה שום הבדל בטעם של שניהם, אותו הדבר שניהם. לאחר מכן כשבא ללכת ביקש מהיקב כמה בקבוקים של סירופ. אחר כך הלכנו לביתנו. כשהגענו, הוא לקח את הסירופ ואת הבקבוק שלהם, וכל מי שבא לבית, לקח אותו למטבח והיה מגיש לו את היין ושואל אם חש את ההבדל בין זה לזה. וכולם אמרו לו שאינם יודעים. - אני מספר לכם עכשיו דבר שתראו [ כשראה כך הלך וכתב פסק הלכה , ]מה הענווה שלו היתה, ואיך שהוא חיפש אמת, לא לנצח ולא להתווכח שלדעתו יש לברך על המיץ ענבים המשוחזר הזה ברכת 'הגפן'. זה היה ממש לקראת פסח. אצלו היה נהוג שבאים לבקר בפסח, לא היו באים המון העם או שידור חי ברדיו וכל הדברים האלה, אלא הוא היה יושב בסוכה בסוכות, ובפסח היה יושב בסלון ומביאים על השלחן קצת כיבוד, והיו מגיעים הרבה תלמידי חכמים ובמשך שעות היה מדבר איתם בדברי תורה. היו באים גדולי עולם, גדולי הדור. והוא היה יושב לפני כן ומכין כל פעם מה לדבר איתם. כשהיו באים אנשים פשוטים היו יושבים כמה דקות עם פרצוף של עגל... לא מבינים מה קורה פה, אלה מדברים דברי תורה, והם באים מנשקים לו את היד 'הרב תברך אותי'... הוא היה מברך אותם והם הולכים. אבל הוא פשוט עסק בתורה, זה היה מעמד אדיר לראות מה זה 'הקבלת פני רבו ברגל', לא שרים לא שום דבר, רק מדברים דברי תורה, מדברים בלימוד. איזה שמחה היתה שם. ואז הגיע הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, ואאמו\"ר אמר לו את כל מה שהוא אומר לגבי היין המשוחזר שלדעתו ברכתו היא 'הגפן'. הוא שמע ושאל כמה שאלות, העיר כמה הערות, ואמר לו אני לא בטוח שאתה צודק אני צריך לחשוב על זה. והיו הרבה גדולי תורה שהגיעו ושמעו, אף אחד לא אמר לו כן זה בטוח, פעם ראשונה שנתקלו בשאלה הזאת. והנה אני מספר לכם רבותי עובדה, ואני מעיד שכך באמת היה, הגיע הגאון הרב בן ציון אבא שאול, ואאמו\"ר אמר לו את הדברים, הוא מיד התחיל להתווכח, וחכם בן ציון אמר לו שפשוט לו שברכת היין המשוחזר היא 'שהכל', והחל להביא ראיות. והויכוח נמשך שעה שלימה ביניהם. עברו הרבה שנים, כשעסקתי בכתיבת הלכה ברורה חלק י' הגעתי לסימן ר\"ב, ושם רציתי לכתוב על הנושא של יין משוחזר. והנה בספרים של אאמו\"ר אין מילה וחצי מילה על הנושא הזה. לכן הלכתי אליו ואמרתי לו, אבא, אתה זוכר שבשנה פלונית הלכת ל'כרמל מזרחי' עשינו נסיונות? בטח שאני זוכר! אמר. אמרתי לו, כתבת פסק שברכתו 'הגפן'. ואז הוא אמר לי, לא, אמנם כתבתי ככה, אבל אחרי ששמעתי את הטענות של חכם בן ציון אבא שאול, החלטתי לגנוז את התשובה הזאת. אני לא מתכונן להדפיס אותה! כ. ברכה אחרונה על יין משוחזר למעשה, הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך כותב על זה, שאינו רוצה להכשיר את היין המשוחזר לקידוש. וכותב שאמנם אפשר לברך על זה ברכת 'הגפן', מפני שזה לא שקר, שהרי טעמו של היין חוזר, אבל אין לברך על היין הזה ברכת מעין שלש. ומאידך הוא מסופק אם אפשר לברך 'בורא נפשות'. כיון שאם ברכתו 'הגפן' אינו יכול לברך 'נפשות', ואילו אם ברכתו היא 'שהכל' אי אפשר לברך מעין שלוש. לכן כותב שיש לברך על משהו אחר ויפטור את בברכה אחרונה את היין המשוחזר. לפי זה בוודאי שאין לקדש על היין הזה רק לברך עליו 'הגפן'. מאידך בספר אור לציון מובא שם בשם חכם בן ציון שיין משוחזר אין לברך עליו. כא. סירופ ענבים כיום אמנם היין המשוחזר אינו מצוי כל כך, אבל יש קצת. ראיתי מיץ ענבים - תמיד [ שהובא מאמריקה שכתוב עליו בפירוש שמכיל סירופ ענבים תסתכלו מה המוצר מכיל. בארץ אני לא יודע אם זה יועיל אם תסתכלו מה . וזה הסירופ האמור, ]הוא מכיל כי הם משקרים. אבל בחו\"ל הם נזהרים שמבשלים אותו ומוסיפים לו מים וגם מעט סוכרזית, הרי אם לא היתה הסוכרזית מי יודע איזה טעם יהיה לזה. ומי שמברך על יין כזה 'הגפן' ומי שמקדש עליו, הוא מכניס עצמו לבוץ גדול מאד. כיון שאאמו\"ר בעצמו אמר לי, שאחרי ששמע את הטענות של חכם בן ציון הוא גנז את התשובה שלו בנושא הזה. כב. לא צריך לשתות יין יבש על ליבא דריקניא כשהתחלנו ללמוד את ההלכות של יין לקידוש, אמרתי לכם שמצוה מן המובחר לקחת יין משובח. כי זו מצוה, אמנם זה לא דומה לאתרוג שיש בו דין 'הדר', כך כתוב בתורה. אבל בכל שאר המצוות משתדלים לעשות מצוה בהידור. כמו לגבי בציעת הפת שמקפידים לברך על שלם ולא על פרוסה וכיו\"ב. והנה הרבה בני אדם אם תביא להם יין לשתות לאחר שכל יום ששי הם לא אכלו כלום, לשתות כוס יין אפילו כוס לא גדול על בטן ריקה, זה קשה מאד. כמה פעמים רציתי להחמיר בליל הסדר, שיש אומרים שצריך יין ממש, יש בזה מחלוקת, וזה לא פשוט. ואני אומר בפירוש, מי שלא רגיל בזה שלא ישתה יין בקידוש של ליל הסדר. בכוס שלישי ורביעי אולי אפילו בכוס שני זה לא נורא. יש היום יינות מתוקים כאלו שאין בהם הרבה אלכוהול רק קצת, ושתיתי מזה בקידוש בליל הסדר, אחר כך הייתי צריך להתאמץ כל כך לומר את ההגדה, לדבר דברי תורה עם בני הבית. זה עשה כאב ראש ממש נורא, כי כל היום לא אכלתי כלום. לכן מי שלא אכל ביום שישי, לשתות יין יבש על ליבא דריקניא, זה קשה מאד. וכן בבוקר זה קשה מאד. יש כאלה שלא יכולים לסבול את זה. לכן אפשר לכתחילה לקחת מיץ ענבים. גם אאמו\"ר ברוב השנים היה שותה רק יין יבש בקידוש, כי הרופא אסר עליו לשתות מיץ ענבים. לאחר מכן צפצף על הרופא והיה שותה מיץ ענבים, הוא היה אומר זה למצוה. הרופאים שלו ידעו איך לשמור לאזן את הסכרת שסבל ממנה. אבל הוא קידוש היה מקדש על מיץ ענבים מפוסטר. זה מעשה רב. וכמו כן גם בליל הסדר היה שותה לכתחילה ארבע כוסות של מיץ ענבים מפוסטר. יש לו על מה שיסמוך. כג. הידור מצוה לקדש על יין אבל אם בא מישהו ואומר שיכול לשתות יין, ודאי שעדיף יין, זה הידור מצוה. במיוחד אם אומר לשתות יין יבש, כיון שכאמור יין מתוק יש בו בעיות. ועל כל פנים אם שותה יין יבש, צריך לדעת שלא צריך לשתות רביעית, מעיקר הדין מספיק רוב רביעית. ורק בליל הסדר שצריך ארבע כוסות יש בזה דעות. אבל לגבי קידוש אין צורך לשתות יותר מרוב רביעית אפילו לכתחילה. אך מי שיכול לשתות רוב רביעית מיין, זה עדיף, כך כותב המגן אברהם. והוא מביא סייעתא ליסוד הזה, שהנה בליל יום טוב שני בחו\"ל הם עושים יום טוב שני בדיוק כמו יום טוב ראשון. למשל, ביום טוב ראשון של פסח בקידוש מברכים 'שהחיינו', בחו\"ל גם ביום טוב שני מברכים 'שהחיינו'. וכן בשאר ימים טובים. והנה, בראש השנה גם בארץ ישראל עושים שני ימים, וזה מחלוקת ראשונים אם בלילה השני מברכים שהחיינו בקידוש או לא, אם הם נחשבים לשני ימים או כיומא אריכתא. למעשה, מרן השלחן ערוך פוסק שמברכים 'שהחיינו' גם ביום השני, אבל יקח פרי חדש או בגד חדש. ואם אין לו פרי או בגד חדש, בכל זאת יברך 'שהחיינו'. האחרונים שם מקשים קושיא על מרן השלחן ערוך, מה יעזור שיביא פרי חדש, הרי על הצד שאין מברכים 'שהחיינו' וכל הברכה היא על הפרי החדש, הרי שהוא מפסיק באמצע הקידוש בברכת 'שהחיינו'. הרי נתאר לעצמינו, אם אדם מקדש על היין בשבת, ועל השלחן היה מונח פרי חדש ולאחר ברכת 'הגפן' מברך 'שהחיינו' כשכוונתו היא בכלל על הפרי בלבד, הרי זה הפסק. והאחרונים מתרצים, שגם אם יהיה הפסק לכל הפחות ספק ברכה לבטלה לא יהא כאן. והנה יש ראשונים שכותבים דבר פשוט מאד, שלכאורה יהיה טוב גם לקידוש. שאת הקידוש על היין בליל ראש השנה יעשה על יין חדש של השנה, שהוא כמו פרי חדש, ממילא ברכת 'שהחיינו' בקידוש לא תהא .הפסק. וזה יהיה טוב לכל הדעות מביא בשם הרמ\"א בדרכי (סימן רעב סק\"ג) והנה המגן אברהם כאן בהלכות קידוש משה, שאדם שיש לו מיץ ענבים חדש שמברכים עליו 'שהחיינו' ורוצה לקדש עליו בלילה השני של ראש השנה, וכנגדו יש לו יין ישן, שעדיף לקדש על יין ישן. ולכאורה הרי בקידוש על המיץ ענבים יש סיבה לכך, שיוכל לברך 'שהחיינו' ולצאת ידי חובת כל הדעות, ועם כל זאת הוא אומר לקדש על יין ישן, כיון שהיין הישן הוא יותר מהודר לקידוש מאשר המיץ ענבים. ממילא כל שכן בסתם קידוש שאין את ברכת 'שהחיינו' שוודאי שצריך לקדש על יין ישן. וזו ראיה יפה מאד. כד. פרי שיש לברך עליו 'שהחיינו' ופרי ממין שבעה מי קודם כשראיתי את דברי המגן אברהם הללו אמרתי, יש לי מכאן ראיה. הנה יש שאלה. מה הדין אם הגישו לאדם פרי משבעת המינים אבל הוא אינו פרי חדש, כגון תאנים, הוא כבר אכל מהם בשנה זו ובירך עליהם 'שהחיינו', וכנגדם הביאו תפוזים חדשים, והוא צריך לברך עליהם 'שהחיינו'. את מה להקדים. את הפרי משבעת המינים או את הפרי שמברכים עליו 'שהחיינו'. מביא בשם ספר שו\"ת לב אברהם שהפרי (ברכות)והנה אאמו\"ר בחזון עובדיה שמברכים עליו 'שהחיינו' קודם לפרי משבעת המינים. ואני מאד התפלאתי למה שהפרי שברכתו 'שהחיינו' יהיה קודם?! הרי אף אם הוא חביב יותר, חביב ומין שבעה - מין שבעה קודם! ואני חושב, שמכאן אף מוכח לפי הרמ\"א והמגן אברהם במפורש, שאפילו יין שהוא משובח יותר קודם ליין שמברכים עליו 'שהחיינו'. כל שכן אם זה מין שבעה שלהלכה נפסק שמין שבעה יותר חשוב מחביב, שפרי ממין שבעה יהיה קודם לפרי שברכתו 'שהחיינו'. לכן להלכה, אם אדם יש לו פרי חדש שאינו משבעת המינים, ויש לו פרי שהוא משבעת המינים, הרי שהפרי ממין שבעה קודם לפרי חדש שיש עליו ברכת 'שהחיינו'. הצד היחידי שאולי יש לומר, שאם הפרי החדש כבר לפניו, כיון שהוא ראה אותו הוא צריך להשתדל לברך כמה שיותר מהר. אבל גם טענה זו אינה מספיקה. אני חושב שמין שבעה קודם לפרי שיש עליו ברכת 'שהחיינו'. ואני חושב שזו ראיה שאף אחד לא יכול לפרוך אותה, ראיה חד משמעית מדברי הדרכי משה. כה. שמרים ו'קמח' שנמצאים ביין אם תשאלו את מי שעושה יין הוא יספר לכם שבכל חבית של יין יש שתי בעיות, למעלה - יש בעיה שכל מיני נקודות לבנות מצטברות מסביב. ולמטה - מצטברים שמרים. ביקבים כיום יש להם פילטרים שמסננים את הנקודות - דרך אגב, [ .הלבנות ואת השמרים. אבל כשאדם עושה יין לבד, יש אותם אדם שיש לו יין ישן מאד שהוא יודע איך לשמור אותו במשך עשר שנים, כשיוציא אותו הוא יראה שכמה שסיננו אותו יש בו שמרים, לאחר כמה שנים . ולהלכה, יין שיש בו ]שהיה מונח בלי תנועה, לאט לאט השמרים שוקעים שמרים או יין שיש בו 'קמח' דהיינו הנקודות הלבנות, כשר לכתחילה לקידוש. כי זה יין טוב. אך צריך להבדיל, מפני שמאידך יש יין שיש בו נקודות לבנות שהוא מעין קרום לבן, וזה עובש, זה סימן של קילקול. כדי להבחין בהבדל ביניהם, יש להריח את היין, ואם הוא מריח טוב זה בסדר, אבל אם הוא מריח ריח מקולקל, זה סימן שזה מתחיל להחמיץ. כו. קידוש על יין שהחמיץ לגבי קידוש על יין שהחמיץ זה תלוי, אם רק יש בו ריח של חומץ אבל עדיין (בבא טעמו יין, כשר לקידוש. אכן יש בזה מחלוקת ראשונים, שהנה בגמרא איתא שרבי יוחנן סובר שזה נקרא יין, וכך ההלכה, כולם פוסקים כרבי בתרא שם) יוחנן שזה נקרא יין. השאלה היא האם הוא כשר גם לקידוש. יש בזה מחלוקת (סימן ראשונים. רוב הראשונים פוסקים שהוא כשר לקידוש. ומרן השלחן ערוך (סימן כותב שמברכים עליו 'הגפן' אם יש לו טעם יין. ובהלכות קידוש רד סעיף ג) כותב שמקדשים עליו. אבל אם גם טעמו השתנה ויש בו טעם של רעב סעיף ג) חומץ הרי שהוא פסול לקידוש לגמרי, זה נקרא חומץ ולא יין. בדיעבד אם אדם קידש על יין שהחמיץ, הרי יין שמחמיץ כאשר הוא נשפך נהיה בו קצף. אם כן כל זמן שלא נהיה בו קצף הרי הוא עדיין יין, ויש לו גם את דיני יין נסך, הוא עדיין אינו נקרא חומץ לגמרי, ובדיעבד אם קידש עליו אינו חוזר ומקדש. יש לאאמו\"ר תשובה בנושא הזה ב'הליכות עולם' וכך הוא פוסק. אבל אם יש בו טעם של חומץ או שכבר מבעבע, אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובת קידוש. מפני שהרי הוא כמו אם קידש על מים או על פטל שלא יצא ידי חובה. וצריך לחזור ולקדש. כז. קידוש על יין שחור ישנם כמה סוגי ענבים שכשעושים מהם יין הוא נהיה שחור לגמרי. והנה - היום תגיד את [ ' כתוב 'יין כושי(שם) בגמרא לא כתוב 'יין שחור', בגמרא המילה 'כושי' יגידו שאתה גזען, אבל מה אני יכול לעשות?! אני חייב פה ומסבירים הראשונים שם שכושי זה שחור. והנה ]...להסביר את הגמרא , ] - בעז\"ה נדבר על זה בשיעור הבא[ סובר שיין לבן פסול(בחידושיו שם) הרמב\"ן והוא כותב לגבי יין כושי – יין שחור שני פירושים למה הוא כשר. הפירוש האחד, שבאמת הוא אדום ורק הצבע שלו התקלקל. כמו שמצינו כיוצא בזה בהלכות נדה. פירוש שני, שהוא לא שחור יותר מדאי, כמו 'מוקה', לכן הגמרא אומרת 'כושי' ולא שחור. לפי הפירוש השני של הרמב\"ן יוצא, שיין שהוא שחור לגמרי יהיה פסול לקידוש. כותב 'יין שחור'. ולכאורה מפני מה מרן שינה (שם)אולם מרן השלחן ערוך מלשון הגמרא 'יין כושי' וכתב רק יין שחור, סתם. ומשמע שכל שחור כשר. אפילו שחור לגמרי. כך הפשט בשלחן ערוך. ואכן יש כמה ראשונים שכשמדברים על ההלכה הזאת הם לא כותבים 'יין כושי' אלא יין שחור. ועל יין כושי עוד אפשר להתווכח מהו, אבל מי שכותב את המילה 'שחור', שחור זה שחור, כמו שכתוב שהדיו צריך להיות שחור, ולא כתוב דיו כושי, הוא הדין ביין שאפילו אם הוא שחור לגמרי יהיה כשר. לכן יין שחור יש בזה גם ספק ספיקא. שמא לא כהרמב\"ן, וגם לפי שיטת הרמב\"ן הרי יש לו שני פירושים. לכן כיון שבשלחן ערוך כתוב סתם יין שחור, להלכה יין שהוא שחור לגמרי כשר לקידוש. כח. מצוה מן המובחר אם כן להלכה, אפשר לקדש לכתחילה על יין שחור, וכן יין שיש בו קמח או שמרים. וכן יין מתוק, כולם כשרים לכתחילה. אולם אם בא אחד מחמיר, ורוצה להחמיר בזה, צריך לדעת שאין בזה כל חומרא, הרי כך כתוב בשלחן ערוך, מלבד על יין מתוק אולי יש מקום לומר שיש חומרא. אבל אם יבוא אדם וירצה בכל זאת לעשות מצוה מן המובחר, הרי שעליו לקחת יין אדום יבש. - זה אני לא מציע לאף אחד בכלל, [ ולא יין אדום מתוק , בכוס שמכילה ]...זו גם בעיה בהלכה וגם בעיה עם הראש קצת יותר מרביעית וישתה רוב הכוס. וזה עדיף מאשר שיקח כוס גדולה של מיץ ענבים וישתה שתי רביעיות. מכיון שאנחנו רואין שמרן כתב בשלחן ערוך סימן שלם שמדבר רק על הנושא של סוג היין. חכמים כל כך (סימן רעב) הקפידו, ויש בזה ענין של מצוה מן המובחר. כט. להעדיף את היין היותר משובח לקידוש כבר דיברנו בשיעורים הראשונים בהלכות קידוש שאדם שיש לו שתי יינות ורוצה לקחת את הפחות מובחר ולקדש עליו, כדי שאחר כך בסעודה יברך על השני 'הטוב והמטיב', שלא עושים כך, כיון שגורם לברכה שאינה צריכה, וגם עדיף לברך 'הגפן' על היין המובחר, וזה לא רק בקידוש אלא אף סתם בברכות הנהנין. לאחרונה הסתפקתי לגבי לחם העשוי מחיטה מלאה או מכוסמין. שלחם מחיטה מלאה אין שום שאלה שאם רוצה לברך עליו הוא קודם ללחם מחיטה לבנה. ומה שכתוב בגמרא ובשלחן ערוך שלחם לבן קודם ללחם שחור. זה לא לחם שחור של זמנינו. פעם היה להם לחם שהוא לא נקי כל כך, היה להם עפרורית בחיטה ולכן הוא היה שחור. היום השחור הוא משובח יותר, ואם זה חיטה מלאה זה יותר משובח. אבל הסתפקתי לגבי חלות של כוסמין, שעכשיו נהיה דבר חדש. והנה כוסמין כתוב בפירוש בשלחן ערוך שחיטים וכוסמין, חיטים קודמים. אפילו שהכוסמין יותר משובח, ונקרא חביב, בכל זאת כיון שחיטה כתוב בפירוש בתורה והכוסמין זה נספח לחיטה, זה רק קרוב משפחה של החיטה, לכן החיטה קודמת. מצד שני אני חושב שיכול להיות שבימינו זה השתנה, כיון שהנה לגבי לחם מחיטה לבנה, שההבדל בין חיטה לבנה לחיטה מלאה. הוא מבחינה רפואית, אדם שחולה בסכרת ל\"א, אסור לו לנגוע בלחם חיטה לבנה. רק חיטה מלאה הוא יכול לאכול קצת. כיון שבלחם של חיטה מלאה מוסיפים כל מיני עמילן וכיו\"ב, ולחם חיטה מלאה או כוסמין הוא יותר בריא. זה כבר אינו ענין של חביב או לא. אם כן אדם שאומר שמעדיף לחם חיטה מלאה או כוסמין בגלל טעמי בריאות, ממילא מבחינתו זה לא רק יותר חביב אלא גם יותר משובח. אני מסתפק בזה, אבל יתכן לומר שהכוסמין יהיה קודם. מאידך, גם בתלמוד ירושלמי כתוב בפירוש שהכוסמין יפים מן החיטים. תמיד זה יותר טוב ויותר טעים. טעים לבד לא מספיק, שהרי מין שבעה וטעים - מין שבעה קודם. אבל חיטה כיון שהוא כתוב בפירוש בתורה לכן הוא יותר מהכוסמין. אולם אפשר להוכיח לספק זה, מהנידון דידן לגבי קידוש. שאם אדם אינו יכול לשתות יין בקידוש, ויש לו מיץ ענבים, אבל לאחר מכן בסעודה הוא מתכוון לשתות יין. הוא לא מחוייב לקדש דוקא על היין. מפני שכיון שכרגע, בזמן הקידוש, הוא לא רוצה את זה, הרי זה כמאן דליתא, זה לא נמצא פה. ממילא גם לגבי פת חיטין ופת כוסמין, כיון שהוא רוצה את הכוסמין הרי החיטה היא כמאן דליתא. ואני מסופק בזה."},{"filename":"188.pdf","content":"נוסע ממקום למקום| מתי יולדת ראויה לברך הגומל| הנוסע לחו\"ל ועצר עצירת ביניים אם מברך הגומל| חולה שהבריא מתי יכול לברך הגומל נושאי השיעור: קריאת התורה | קריאת ארבע פרשיות| פסוקים שנהגו לומר לפני הברכה| הנוסח הנכון של ברכת הגומל| ' 'כל טֹוב' אֹו 'כל טּוב| והתכוון לחזור מתי מברך הגומל בן י\"ג אם יכול | אם קטן יכול לעלות לתורה בפרשת שקלים או זכור| אם קריאת פרשת פרה היא מדאורייתא| קריאת פרשת זכור מהתורה| מהתורה או מדרבנן זכר למחצית השקל | טעם קריאת פרשת שקלים| 'חזקה דרבה' בדיני תורה| להוציא ידי חובה בפרשת זכור188 גליוןמיום א' כ\"א שבט תשפ\"ג פרשת משפטים - שקלים החייבים בברכת הגומל מתי יכולים לברך את הברכה (הלכות ברכת הגומל ב') קריאת ארבע פרשיות א. מתי מתחיל הזמן שניתן לברך הגומל יש דיון בפוסקים לגבי אדם שהתחייב בברכת הגומל, כגון חולה שהיה שוכב על המיטה וכעת מתאושש וב\"ה מרגיש יותר טוב, הוא כבר יכול לקום מהמיטה ולהסתובב אבל עדיין לא בריא לגמרי, האם יכול לברך הגומל או שצריך לחכות עד שיבריא לגמרי. וכמו כן אדם שהיה חבוש בבית האסורים, וקיבל כמה ימים של חופש אבל הוא עדיין לא סיים את תקופת מאסרו. וכמו כן אדם שנוסע למשל מירושלים לטבריה, ובדרך עוצר בחיפה ושם הולך להתפלל, האם שיברך הגומל בחיפה, או רק כאשר מגיע אל מחוז חפצו שזה טבריה. בדומה לכך הוא באדם - למשל מי [ שנוסע לחו\"ל, שזה דבר מצוי שצריך לעשות חניית ביניים בדרך שנוסע מישראל לארגנטינה חונים חניית ביניים במדריד. כמה פעמים הייתי שם, , האם צריך ]ויש הרבה פעמים מצב שיש שם הרבה יהודים ואפשר לעשות מניין לברך ברכת הגומל בחניית הביניים. הרי בסך הכל עד עכשיו הוא טס בטיסה של כמה שעות שזה ודאי בגדר 'הולכי מדבריות' או 'יורדי הים' וודאי שיש כבר חיוב של ברכת הגומל, או שמא צריך להמתין שיגיע למחוז חפצו. ב. ברכת הגומל אינה קשורה לסכנה ברכת הגומל שמברכים לאחר טיסה במטוס זה לא קשור לסכנה או לא סכנה, כבר אמרנו את זה בשיעור הקודם, שגם שהיום יש טוענים שהמטוסים זה דבר בטוח יותר ממכוניות והסיכוי שיקרה חלילה משהו קטן מאד הוא רחוק מאוד, בכל זאת צריך לברך. כך מנהג הספרדים. פעם הייתי אצל הגרי\"ש אלישיב ודברנו בנושא הזה, שאצלנו הספרדים הברכה אינה תלויה בסכנה וגם כשאין סכנה צריך לברך, מצד שני גם כאשר יש סכנה אנחנו נוהגים שאם זה לא אחד מארבעה דברים הללו - אנחנו לא מברכים. לעומת זאת האשכנזים מברכים על כל דבר סכנה. נדבר בנושא הזה בהרחבה בשיעורים הבאים. פעם טסתי לצרפת, ישבתי בשורה הראשונה והמטוס המריא ושמענו 'בום' חזק, נורא ואיום, כולם נבהלו מאד. הדיילת לקחה את הטלפון ודיברה עם הטייס. כששאלתי מה קרה היא אמרה שהכל בסדר. פתאום אחרי כמה דקות, כשיוצאים מישראל תוך כמה דקות מגיעים לים, האיש שישב לידי אומר לי, כבוד הרב תסתכל מהחלון אנחנו לא נוסעים לצרפת, המטוס עושה סיבובים על הים. לאחר כמה - אתם מבינים [ דקות הטייס התחיל לדבר ואמר, 'אני מבקש אל תכנסו לפאניקה , יש לנו איזו בעיה קטנה מאד ]...לבד שכשהוא אומר דבר כזה כולם נכנסו לפאניקה ובישראל דורשים שנחזור, לדעתי אפשר שנמשיך אבל הם מתעקשים שנחזור. אז בבקשה תשארו לשבת, תחגרו חגורות, ותמתינו'... האיש שישב לידי אמר לי שכשהמטוס המריא היו חסידות גדולות שהתחילו לעוף שם והוא נתקל בהם. זו סכנת נפשות דבר מאד מסוכן. אנחנו במטוס אמרנו תהילים, התפללנו, ב\"ה נחת בשלום. כשהגענו ויצאתי מהמטוס, היו שם מלא עיתונאים שהמתינו לראות מה יעלה בגורל המטוס. ברדיו דיברו שיש מצב מאד מסוכן, מתברר שחלק מהמנוע נשבר על המסלול, והמנוע לא עבד בכלל. אנחנו רואים, שלמרות שהמטוס היה תקין והכל היה בסדר, אבל היו שם חסידות גדולות וזה ממש סכנת נפשות. אבל עצם הדבר שחז\"ל תיקנו לברך, מברכים. כמו כן אין נהיגה במכונית שהיא לא מסוכנת, אלו דברים שקורים בשבריר של שניה. לכאורה הכל נראה היה בסדר אבל מי יודע. לכן אולי זה לא ממש מצב סכנה, אבל זה עלול לבוא לידי סכנה. לכן מנהג הספרדים לברך את הברכה גם כשאין סכנה. ג. מחלוקת הפוסקים למעשה, בשאלה האמורה מתי מתחיל החיוב לברך את ברכת הגומל נחלקו בזה הפוסקים. יש פוסקים שסוברים, שחולה שהבריא אבל לא לגמרי, וכן מי שנוסע וחונה באמצע הדרך בחניית ביניים, או אסיר בחופשה יכולים לברך, כיון שכבר התחייבו בברכה. למרות שלאחר מכן הם ממשיכים בדרכם ומתחייבים שוב בברכה, כגון האסיר חוזר לבית הסוהר יצטרך לברך שוב לאחר מכן, בכל זאת הוא רשאי לברך גם בחופשה, וכיו\"ב. אכן לגבי חולה יש אומרים שבכל אופן חולה צריך שיהיה בריא לגמרי כדי שיהיה רשאי לברך הגומל. אבל כל שאר החייבים יכולים לברך כאשר עוצרים בנסיעה או אסיר בחופשה. לעומת זאת יש אומרים שבכל הדברים צריך שיהיה עד שיגמר לגמרי, שהחולה יבריא לגמרי, והנוסע הגיע למחוז חפצו, ורק אז יברכו הגומל. ד. וינחם אל מחוז חפצם בשיעור הקודם דיברנו שכל הדינים של ברכת הגומל לומדים מהמזמור \"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר וכו'\". אשר על כן יש מהמזמור הזה לנידון דידן. שהנה כתוב (שו\"ת אהל יוסף חאו\"ח סימן א)שרצו להביא ראיה שם, \"יורדי הים באוניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע וכו', יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". מלשון הכתוב \"וינחם אל מחוז חפצם\" משמע שכל זמן שלא הגיעו אל מחוז חפצם אין ראוי עדיין לברך. להלכה, כיון שזו מחלוקת יש לומר ספק ברכות להקל וצריך להמתין עד שיגמר כל הסיבה לברכה. שאם יצא לדרך יברך רק כשמגיע למחוז חפצו, וכן הלאה בכל ארבעת הדברים. ה. כיצד ינהג חולה שהבריא הלכה למעשה של הגאון מצאנז כתוב לגבי חולה שצרך שיהיה (ח\"א מאו\"ח סימן פז)בשו\"ת דברי יציב בריא לגמרי כדי שיהיה רשאי לברך ברכת הגומל. דוגמא לדבר, אם הוא מקבל אנטיביוטיקה, והוא כבר כמעט בריא, הוא יכול לקום מהמיטה וללכת לכולל ללמוד, עדיין לא יברך עד שיהיה בריא לגמרי. והוא כותב שכך דעת הסבא שלו, (ח\"ד בעל הדברי חיים מצאנז, שצריך שיהיה בריא לגמרי. אבל בשו\"ת שבט הלוי להגר\"ש וואזנר כתב, שאם הוא כבר מתחזק, הוא בדרך להיות בריא, הוא סימן קנב) צריך עוד מעט תרופות וכו' הרי שהוא יכול לברך כבר ברכת הגומל. ואאמו\"ר מרן הסכים לדברי השבט הלוי. (ברכות עמוד שעט) זצוק\"ל בחזון עובדיה ו. לאחר שבעה ימים מהלידה יכולה לברך הגומל בשיעור הקודם אמרנו שאשה יולדת צריכה לברך ברכת הגומל. בימינו ב\"ה בדרך כלל יולדת לאחר יום יומיים היא כבר מתחזקת והולכת כמו בריאה, אבל ודאי שאי (סימן ריט סק\"ז) אפשר להגדיר אותה כבריאה. ודאי שהיא עדיין חולה. לכן הכף החיים כותבים שיש להמתין לפחות שבעה (ברכות עמוד שמח)וכמו כן אאמו\"ר בחזון עובדיה ימים מהלידה. ויש לבאר זאת שהרי לפי ההלכה יום הכיפורים שחל שלשה ימים הראשונים לאחר הלידה הרי היא נקראת עדיין חולה שיש בו סכנה, אסור לה לצום. - אני [ .אפילו שמתחזקת אומרת שהיא בריאה ויכולה, אסור לה לצום ביום כיפור זוכר שאשתי פעם ילדה בח' בתשרי, יומיים לפני יום הכיפורים, אאמו\"ר דיבר איתה ואמר לה שהיא חייבת לאכול אפילו שאמרה שהיא מרגישה טוב, והיא . ]באמת הרגישה טוב, אך הוא עמד על כך שחייבת לאכול ביום הכיפורים לאחר מכן אם יום הכיפורים חל בין שלושה לשבעה ימים, אם היא אומרת 'צריכה אני' מחללים עליה, זה כבר תלוי איך היא מרגישה. ולאחר מכן בתוך העלון לעילוי נשמת אברהם בן יוסף נזר ז\"ל - נלב\"ע כ\"ה שבט תשע\"ה ת.נ.צ.ב.ה. .שלושים יום היא עדיין בגדר חולה שאין בו סכנה ז. יולדת תברך רק אם מרגישה טוב אם כן כאמור שלאחר שבעה ימים מהלידה, פחות או יותר, רוב הנשים כבר ממש מרגישות טוב, אך כמובן שזה תלוי בכל אישה לעצמה. אם זו אישה רגילה והלידה רגילה, ומרגישה טוב הרי שלאחר שבעה ימים יכולה כבר לברך הגומל. אבל אם עדיין אינה בריאה, כגון שהיו כל מיני סיבוכים או בעיות רפואיות, כגון לידה בניתוח, שבודאי שלאחר שבעה ימים היא איננה בגדר בריאה וברור מאד שאינה יכולה לברך עדיין ויש להמתין. יש שנוהגים שכשנולד בן מברכת הגומל ב'ברית יצחק' בליל הברית, שבאים עשרה ועושים לימוד והאישה מברכת ברכת הגומל. וכשנולדת בת עושים מסיבה להודות להקב\"ה, וכשיש עשרה מברכת הגומל. או יכולה גם ללכת לבית הכנסת ולברך מעזרת הנשים. או שתשמע מאחד האנשים שמברך ומכוון להוציא אותה ידי חובה. ח. שני סיבות לברך הגומל יש לדון באם למשל היו לאדם שתי סיבות לברך הגומל. כגון אדם שיצא מבית הסוהר לחופשה, והוא עתיד לחזור לשם, וכעת הוא נוסע לעיר אחרת, הוא אינו יכול לברך מכיון שהסיבה הראשונה – שהשתחרר מבית הסוהר – עדיין לא הסתיימה, שהרי הוא עתיד לחזור לשם. אכן מאידך גיסא, יתכן לומר שכיון שכל סיבה היא בפני עצמה, הן שני דברים שונים, לכן שיברך על הנסיעה. וזה לא נוגע לחובתו לברך על שחרורו מבית הסוהר. הנידון הזה אינו פשוט, לכן בכל כיוצא בזה כאשר ישנם ספיקות בברכת הגומל כותב בשו\"ת שדה הארץ, שיש לומר ספק ברכות להקל. ט. היכן הוא מחוז חפצו יש שאלה מעניינת, כיצד ינהג אדם שנוסע ממקום למקום, ובמקום השני שוהה וכוונתו לחזור בחזרה, האם יברך במקום השני שנסע אליו. בדומה לכך כותב השדה , שהוא היה בירושלים ורצה לנסוע לטבריה (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב אות יא)חמד לקברי צדיקים, ובזמנו כמובן לא היו מכוניות ונסעו על חמורים. ומספר השדי חמד, שכשהגיע לטבריה בירך שם ברכת הגומל, ולאחר מכן כשחזר לירושלים בירך שוב פעם הגומל. וביאר, שכיון שהגיע לטבריה אמנם הוא לא בביתו, אבל כיון שטבריה היא מחוז חפצו, קברי הצדיקים שבה, לכן צריך לברך. וכשחוזר לביתו הרי הוא מתחייב שוב פעם בברכה, כשהגיע למחוז חפצו. לכן צריכים לברך פעמיים. כמו כן כותב, שראה שכך נוהגים, והוא תמה על זה ומיישב את (סימן ריט סק\"א) המאמר מרדכי המנהג. לעומתם יש פוסקים שאומרים, שכל זמן שלא חזר לביתו, הרי הוא נקרא כאילו הוא עדיין באמצע הדרך, מחוז חפצו הוא הבית. למעשה אאמו\"ר ביביע מביא את המחלוקת הזו, ומשמעות דבריו שחשש לדעת (ח\"א חאו\"ח סימן יג אות יב) אומר האומרים שלא לברך רק עד שיחזור. לעומת זאת בחזון עובדיה (שם עמוד שסט) כתב שיש לברך במקום אליו הגיע למרות שמחוז חפצו הוא ביתו כשיחזור משם. י. מעשה רב בשנת תשמ\"א נסעתי עם אאמו\"ר לחו\"ל. באותם ימים פנו אליו מישיבת 'פורת יוסף' שיסע כדי לגייס כספים עבור לעזור לישיבה. והוא הסכים ונסע לחודש שלם מיד אחרי 'שמחת תורה'. ואני התלוויתי אליו לכל הנסיעה הזאת. אני נסעתי איתו עשרות פעמים לחו\"ל והייתי ביחד איתו בכל מיני מדינות. למדתי אז הרבה מההנהגה שלו. היתה לי ההזדמנות לשבת איתו בראש שקט כשאין טלפונים וכיו\"ב וללמוד יחד. ואז הוא נסע לניו יורק לכמה ימים – אני לא זוכר אם זה היה ביום שני או חמישי – הוא ברך ברכת הגומל. משם נסענו לפנמה ששם היינו שבוע שלם, ובשבת בירך הגומל. משם נסענו לארגנטינה וגם שם היינו כשבוע ימים, וכשהגיע לשם בירך הגומל. משם נסענו לברזיל ושהינו שם כמה ימים וגם שם בירך הגומל. ולאחר מכן חזרנו לארץ ישראל וכאן בירך שוב פעם ברכת הגומל. זה מעשה רב. רואים שסבר להלכה כדעת השדי חמד, שאפשר לברך כמה פעמים, ולא רק כשמגיע לביתו. וכך ההלכה. אכן פעם נסעתי לחו\"ל והגעתי למדריד לחניית ביניים, והפסדתי את הטיסה - על [ של ההמשך, המטוס באמצע הלילה ואחרתי, לקחתי לי איזה חדר במלון , ובבוקר לקחתי מונית ונסעתי לבית ]חשבונם, הם סידרו לי את זה אשמתם הכנסת להתפלל, ועליתי לתורה אך לא בירכתי הגומל, כי אני ממש בדרך, אין לי מה לעשות במדריד, לא היה לי שום ענין להיות שם, זה רק חניית ביניים, לכן לא ברכתי, מצד שני, בזמנים האחרונים היו לי הרבה נסיעות שנסעתי הייתי בלוס אנג'לס, במיאמי, בניו יורק, בכל מקום שהגעתי היה לי שם מה לעשות, נתתי שם שיעורים ודרשות, נפגשתי עם אנשים, לכן בכל מקום ברכתי הגומל כפי דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. זו הדרך הנכונה. יא. נוסח ברכת הגומל כותב וז\"ל: \"ומה מברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך (סימן ריט סעיף ב) מרן השלחן ערוך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב\". והנה במשנה ברורה המנוקד שצריך (כף החיים סוף ס\"ק טז) ניקדו 'טוב' (ו' בחולם). אולם יש בזה מחלוקת, יש אומרים להגיד 'טוב' (ו' בחולם), וכפי שנוהגים לומר בברכה הרביעית בברכת המזון. אולם \"ורב טוב לבית ישראל\" (ו' בשורוק), וכן אנחנו נוהגים לומר (סג, ז)יש פסוק בישעיה 'טוב' (ו' בשורוק), וכך נהג אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ומי ששמע אותו יכול לזכור שהיה אומר 'טוב' בשורוק לא בחולם. וככה כל הספרדים נוהגים. אולם מי שאומר 'טוב' (ו' בחולם) זו אינה טעות. כיון שככלל צריך לדעת שיש מחלוקת על כל הנוסח (ברכות דף מג ע\"א מדפי של ברכת הגומל. שהנה הנוסח שהביא מרן הוא נוסחת הרי\"ף . אבל בגמרא (ברכות (ברכות פרק ט סימן ג)והרא\"ש (פרק י מהלכות ברכות הלכה ח) והרמב\"ם הרי\"ף) נד:) אין את הנוסח הזה. וכמה ראשונים כתבו והביאו נוסחאות אחרים. אבל היום כל עם ישראל, ספרדים ואשכנזים, נוהגים לברך ברכת הגומל באותו הנוסח. ורק ההבדל הוא אם אומרים 'טוב' (ו' בחולם) או 'טוב' (ו' בשורוק), ואנחנו נוהגים לומר 'טוב' (ו' בשורוק). יב. הגומל לחייבים טובות ולא טובים צריך לשים לב מאד למה שכבר הזכרתי בשיעור הקודם, שצריך לומר \"הגומל לחייבים טובות\" – ולא 'טובים'. מפני שמרן הבית יוסף (סימן ריט) מסביר את פירוש הברכה לפי הנוסח הזה, שכתוב על הקב\"ה 'וחנותי את אשר אחון' – אף על פי שאינו כדאי, 'ורחמתי את אשר ארחם' – אף על פי שאינו הגון. הקב\"ה הולך איתנו לפנים משורת הדין, לכן אנחנו תמיד בגדר 'חייבים'. דהיינו אנחנו אנשים שיש להם חוב. ולמרות כל זאת הקב\"ה גומל לנו כל טוב. ממילא אם נאמר 'טובים' – כביכול אנשים טובים, הרי זו סתירה, האם אנחנו חייבים או טובים?! כל המשמעות משתנית. לכן יש פוסקים שסוברים שאף שיש כמה נוסחאות והנוסח אינו מעכב, אבל לגבי המילה 'טובות' זה כן מעכב, צריך להגיד 'טובות' ומי שאמר 'טובים' לא יצא. אולם להלכה ספק ברכות להקל. אך אם שמים לב לטעות במקום יש לתקנו, ויאמר מיד 'לחייבים טובות'. והעיקר הוא לומר כמו הנוסח הנמצא במרן השלחן ערוך. אנחנו קבלנו הוראות מרן. הרי\"ף, הרמב\"ם והרא\"ש כותבים את הנוסח הזה. אמנם גם אצלם יש דעות ויש נוסחאות אבל להלכה כך נכתב בשלחן ערוך: \"הגומל לחייבם טובות שגמלני כל טוב\". יג. תשובת השומעים לברכת הגומל שהשומעים אומרים \"מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב (שם)כתב הרמב\"ם סלה, זה לא כתוב בגמרא\", אבל הרמב\"ם כותב את זה. אנחנו הספרדים נוהגים לומר בנוסח אחר, \"צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה\". בכל כותב (סימן ריט סק\"ב) אופן כך או כך כל אחד ילך אחרי הנוסחאות שלו. המגן אברהם שזה רק לכתחילה, מפני שבגמרא זה לא נזכר. ואכן אמנם זה אינו מעכב, אבל מוסיף, שהמברך עצמו (שנה א פרשת עקב אות א) כך מנהג עם ישראל לומר. והבן איש חי אחרי שהציבור ענו לו, הוא צריך לומר 'אמן כן יהי רצון'. וכל אחד יעשה כמנהגו, זה בסדר. אכן יש לשים לב, שהמברך ברכת הגומל שהשומעים צריכים לענות אמן קודם, ורק לאחר מכן לומר \"צור אשר גמלך כל טוב וכו'\". וכמו כן כותב רבינו אברהם בן הרמב\"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'' שלא להתחיל מיד לומר שגמלך כל טוב וכו', אלא קודם כל לענות אמן. יד. פסוקים שנהגו לאומרם לפני ברכת הגומל מנהג יוצאי מרוקו לומר פסוקים כלשהם קודם ברכת הגומל. יש שאומרים: \"אודה ה' בכל לבב וכו'\", והמרוקאים אומרים מתחילת המזמור: \"הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה\", ולכאורה זה יותר נכון כיון זה פסוק שלם. ויש כאלה שהיו מוסיפים: \"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם\". מקור המנהג הוא מביאים את המנהג הזה. (ברכות סימן קצו) והאגודה (ח\"א סימן קמו)בראשונים, הראבי\"ה ועם כי שהראשונים האשכנזים מביאים את המנהג הזה, אך אצל האשכנזים כיום לא ראיתי שנוהגים כן. אבל זה מנהג טוב למה לא?! אולם על כל פנים לא צריך לומר כמה וכמה פסוקים, זה טורח ציבור סתם. וכמובן שפסוקים אלו אינם חלק מהברכה, וממילא אינו מעכב אם אינו אומר את הפסוקים. ואכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג, כשהיה מתפלל כאן במשך השנים – ראינו אותו שלא היה אומר את הפסוקים כלל כשהיה מברך הגומל. טו. ארבע פרשיות שקוראים בחודש אדר השבת נקרא פרשת שקלים. הנה יש ארבע פרשיות שקוראים בשבתות של חודש אדר. הראשונה זו פרשת שקלים שהיא בשבת הסמוכה לחודש אדר לפניה. כך . אחריה היא שבת שלפני פורים שקוראים פרשת זכור. (סימן תרפה)נפסק להלכה ולאחריה קוראים פרשת פרה. ולאחריה קוראים פרשת החודש. ובסדר הפרשיות הללו יש הפסקות, הנה למשל, השנה ראש חודש אדר יהיה בשבוע הבא ביום , ] - ראש חודש אדר תמיד יהיה יומיים, כך נקבע בסדר קביעת החודשים[ 'ג' וד אם כן בשבת שקודם ראש חודש קוראים פרשת שקלים. ובשבת שלאחר מכן זה בתאריך ד' אדר ממילא היא 'שבת הפסקה'. ולאחר מכן יש שלוש שבתות רצופות: זכור, פרה, החודש. ויש לכך ארבעה מצבים: כיון שראש חודש אדר, היינו היום הראשון של חודש . דהיינו שאם חל א' ] - ר\"ת זבד\"ו[ אדר, יכול לחול בימים שבת, שני, רביעי ושישי בחודש אדר ביום שישי, עושים הפסקה בשבת של ב' אדר ובשבת של ט\"ז אדר. שתי שבתות הפסקה. בדרך כלל ברוב השנים יש הפסקה אחת בין שבת פרשת שקלים לשבת פרשת זכור, אלא אם כן ראש חודש אדר חל בשבת, שאז בו ביום קוראים פרשת שקלים, ובשבת שלאחריה שזה ח' באדר קוראים פרשת זכור, וממילא ההפסקה תהיה רק בט\"ו באדר, שזה פורים משולש. פורים משלוש זו הדוגמא היחידה שאין הפסקה בין שבת שקלים לשבת זכור. בכל שאר הדוגמאות יש הפסקה בין שבת שקלים לבין שבת זכור. בין שבת פרשת פרה לשבת פרשת החודש בדרך כלל אין הפסק. כדי לדעת את הדברים הללו ולא להסתבך יש לדעת שני דברים: שפרשת שקלים חייבת תמיד להיות בשבת שלפני ראש חודש אדר או בשבת שהיא ראש חודש אדר. והדבר השני, שפרשת החודש צריכה להיות בשבת שלפני ראש חודש ניסן או בשבת שהיא ראש חודש ניסן. לפי החשבון האמור לפעמים יש שבת הפסקה בין שבת פרשת החודש לבין שבת פרשת פרה. אבל בדרך כלל הן צמודות. טז. טעם קריאת פרשיות אלו זו לא סתם תקנת חכמים לקרוא ארבע פרשיות. יש סיבה לכל אחת ואחת. קריאת פרשת שקלים היא מפני שבזמן בית המקדש היו מביאים בחודש אדר מחצית . פרשת זכור קוראים מפני שהיא שבת שלפני פורים ] - ויבואר להלן[ השקל וצריכים לזכור את מעשה עמלק. זו מצות עשה מן התורה. לאחריה קוראים את פרשת פרה שעוסקת בטהרתן של ישראל, שהיו צריכים להביא קרבן פסח והיו צריכים להיטהר כדי שיוכלו בערב פסח להביא קרבן פסח. לאחריה קוראים את פרשת החודש, להכריז על חודש ניסן. יז. קריאת התורה מהתורה או מדרבנן אבל צריך לדעת שיש הבדל גדול ביניהם, קריאת פרשת שקלים ופרשת החודש סוברים שכל קריאת (סימן תרפה) הם מדרבנן. אמנם גם זה אינו מוסכם, הב\"ח והט\"ז התורה בשבת כתוב בגמרא שזו תקנת משה רבינו, ומכיון שכך הרי היא כמו ככל הלכה למשה מסיני. ממילא לשיטתם קריאת התורה היא כדאורייתא ממש. כמובן שיש קריאת התורה שלכל הדעות היא דרבנן, כגון בתעניות, שודאי זו תקנת חכמים. וכן קריאת התורה בשבת במנחה ובשני וחמישי, שלפי הגמרא זו תקנת עזרא, ולפי הירושלמי זה לא ברור, יש בזה כל מיני דעות, מי תיקן את זה, אם זו תקנת משה או תקנת עזרא. יש בזה דעות מדעות שונות. אך רוב הראשונים כותבים בפירוש שקריאת התורה בשבת שחרית שזה ודאי תקנת משה רבינו, היא מדרבנן. לפי זה גם קריאת פרשת שקלים ופרשת החודש הן מדרבנן. יח. קריאת פרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא לעומת זאת כותבים כמה ראשונים על פרשת זכור ופרשת פרה שהן מצוות עשה מן התורה. ועל פרשת זכור שהיא מדאורייתא לא מצאנו מי שחולק. אך על (ברכותקריאת פרשת פרה כמה ראשונים אכן מזכירים שהיא מדאורייתא, תוספות כותב שזו טעות (בביאורו לשלחן ערוך סימן תרפה)ועוד כמה ראשונים. אכן הגאון מוילנא יג:) בתוספות, ולא מצאנו שפרשת פרה היא מדאורייתא. אולם אם באמת היתה זו רק דעת התוספות היה אפשר לומר כן, אולם יש לפחות עשרה ראשונים שמזכירים פרשת זכור ופרשת פרה שהן מדאורייתא. ומרן השלחן ערוך חוזר על כך בשני כשמדבר על קריאת ארבע פרשיות. (סימן תרפה סעיף ז) מקומות: בהלכות ארבע פרשיות , ששם דן אם מותר לקרוא שנים מקרא (סימן קמו סעיף ב)ובהלכות קריאת התורה ואחד תרגום בשעת קריאת התורה והוא מתיר. והוא עוסק בכך שצריך להקשיב לקריאת התורה, ומביא שם גם את הצדדים להקל, אך הוא כותב שהצדדים להקל אינם לעניין קריאת פרשת זכור ופרשת פרה שצריך לקרותם דאורייתא. והגאון מוילנא כאמור חולק על מרן בזה. יט. מקור הדין לקרוא פרשת פרה יש שתמהים מנין שיש חיוב לקרוא את פרשת פרה מדאורייתא. ונאמרו על כך כמה פירושים. יש שלומדים מהפסוק: \"והיתה לכם לחוקת עולם\". ויש שלמדו מפסוקים אחרים. ועל כן כאשר קוראים את פרשת פרה יש להקפיד שהקריאה תהיה מדוייקת מאוד, ולכוון לקיים מצות עשה דאורייתא כי כך דעת מרן. כ. קריאת פרשת זכור בכל שנה ומספר תורה האמת שגם קריאת פרשת זכור זה לא כל כך פשוט. שאמנם מצד אחד היא מדאורייתא שהרי כתוב בתורה \"זכור את אשר עשה לך עמלק\", אבל יש בזה כמה שאלות, ראשית, הרי לא כתוב בתורה שיש לזכור בכל שנה, ואולי פעם אחת בחיים תספיק כדי לקיים את המצוה. כמו כן לגבי עצם קריאת פרשת זכור מתוך ספר תורה לכאורה יש לכך משמעות מדברת על המגילה שצריך לקרותה מתוך (תחילת פרק שני דמגילה) בגמרא. שהנה הגמרא מגילה כשרה. והגמרא לומדת את זה ממה שכתוב \"כתוב זאת זכרון בספר\". אבל לפי איך שהריטב\"א (בחידושיו שם) לומד פשט בגמרא, רואים שקריאת פרשת זכור מתוך ספר תורה איננה דאורייתא. הריטב\"א מבאר, שאין כוונת הפסוק שיש חיוב ממש לקרוא, אלא ודאי זו תקנת חכמים לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה. כא. להסמיך זכירת עמלק למעשה המן והנה לגבי עצם הדבר שבתורה לא כתוב לזכור פעם בשנה, באמת יש שרוצים לומר שמה שקוראים בכל שנה זו תקנת חכמים להסמיך את זה למעשה המן בשבת שלפני פורים. שהרי כתוב \"והימים האלה נזכרים ונעשים\" – 'נזכרים' היינו לזכור את מעשה עמלק. 'ונעשים' היינו מה שאנחנו עושים סעודה וכל מצוות ימי כותב, שחכמים הסמיכו את קריאת (כט.)הפורים. וכך באמת רש\"י במסכת מגילה פרשת זכור למעשה של המן, שהרי המן היה נכדו של עמלק. אבל יש אומרים, שהחיוב בכל שנה הוא מדאורייתא כיון שכתוב \"גזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש\", ובפרשת זכור כתוב \"לא תשכח\" ואם שכחה היא לאחר שנים עשר חודש, לכן יש לקרוא פעם בשנים עשר חודש. כב. לכוון בקריאה בפרשת כי תצא לפי זה יש שטוענים שבשנה מעוברת, שאז יהיו שלושה עשר חודש מקריאת פרשת זכור של השנה הבאה, לכן כשמגיעים לפרשת כי תצא, כדאי מאד להכריז לפני המפטיר שכל אחד יכוון לקיים גם מצות זכור. וכן הוא השנה, מפני שהשנה הבאה בע\"ה תהיה שנה מעוברת. אבל זה רק סמך, זה לא ברור שצריך ממש שיהיה שנה ולא יותר. הרי גם לפעמים קורה שמקריאת זכור של שנה זו לקריאת זכור של שנה הבאה יעברו יותר מימי שנת לבנה. תמיד יש כמה ימים הבדל לכאן ולכאן, ולא ראינו שזה מעכב. בכל אופן כאמור כדאי שבפרשת כי תצא השנה לכוון לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור. לא מפסידים בזה שום דבר. הרי בין כה אנחנו נמצאים בבית הכנסת. כג. אם קטן רשאי לעלות לתורה למפטיר בארבע פרשיות להלכה אנו נוקטים שקריאת פרשת שקלים היא וודאי דרבנן. ויש לכך השלכות להלכה. הנה לגבי קטן האם רשאי לעלות לתורה למפטיר בשבת שקלים. יש בזה מחלוקת, יש פוסקים שסוברים שאפילו אם תמצא לומר שחיוב הקריאה הוא מדרבנן אסור לו לעלות, מפני שהמפטיר הוא ספר בפני עצמו, ומה שחז\"ל קבעו שקטן עולה לעליית מפטיר, ויש בתי כנסיות שנוהגים כדברי חז\"ל שקטן עולה לעליית מפטיר, ואין בזה שום בעיה ומותר על פי ההלכה, אך כאשר המפטיר הוא ספר בפני עצמו, יש אוסרים. אולם יש חולקים, שכיון שחז\"ל לא חילקו בענין של המפטיר אם הוא ספר בפני עצמו או לא, אשר על כן רק בפרשיות זכור ופרה שהן דאורייתא אין מעלים קטן, אך בכל השאר אפשר להעלות קטן לעליית מפטיר. ולפי זה, בקריאת שקלים או פרשת החודש, וכן אם למשל יש שבת וראש חודש, או שבת וחנוכה, שמוציאים ספר מיוחד למפטיר קטן שאינו בר מצוה רשאי לעלות למפטיר. וכך הלכה. וכל שכן אם הוא כבר בר מצוה, שאפשר להעלותו לקריאת שקלים וקריאת החודש. אבל לקריאת פרה וזכור אין מעלין קטן, כיון שצריך שיהיה מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את האחרים ידי חובתם. כד. חתן בר מצוה בפרשת זכור אם קרה מקרה שהכינו נער לבר מצוה לפרשת זכור, ולא רוצים שיתבייש, אפשר לתת לו לעלות לעליית מפטיר אף שהיא קריאת פרשת זכור, אבל שלא יקרא, את הקריאה בעצמה צריך שיקראנה דוקא אדם גדול. כה. חזקה דרבה כאשר קטן הגיע לגיל שלוש עשרה, כבר נעשה בר מצוה, הוא עדיין אינו חייב בכל המצוות לגמרי מן התורה. כיון שטבע האדם שכשמגיע לגיל שלוש עשרה צומחות לו שערות, ואם לא צמח לו שערות אינו נקרא גדול, הוא ייחשב קטן אף אם הוא בן ארבע עשרה או חמש עשרה. אלא שהגמרא אומרת שאם הגיע לגיל שלוש עשרה חזקה שהביא שתי שערות. זה נקרא 'חזקה דרבה'. ויש מחלוקת ראשונים אם כשהגיע לגיל שלוש עשרה סומכים על החזקה הזו גם בדיני דאורייתא. בדיני דרבנן בודאי אפשר לסמוך עליה. אבל במצוות דאורייתא, למשל להוציא את השני ידי חובת זכור או בשופר. א סומכגים עליו או לא. פעם כשהיינו גרים עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ב'רחביה' היה שם בית כנסת והיה שם תוקע טוב. שנה אחת, כפרת עוונות, הוא ניסה לתקוע בשופר אך ללא הצלחה. כמה שניסה ונפח - לא הצליח. ואז בא ילד אחד, בן קצת יותר משלוש עשרה, לקח את השופר ותקע, והכל היה מצוין כדת וכדין. תוקע ממש מומחה. לאחר התפילה באו לאאמו\"ר ושאלו אותו אם יצאנו ידי חובה או לא, שהרי לא ידוע אם הביא שתי שערות, ואם ניתן לסמוך על תקיעותיו רק מצד חזקה דרבה. ואאמו\"ר השיב להם שכדאי שישמעו עוד שלושים קולות מגדול. מפני שיש ראשונים ואחרונים הסוברים שחזקה דרבא אינה מועילה במצוות דאורייתא. כו. תפילין שכתבם נער בר מצוה הפוסקים שמצדדים להחמיר ולומר שהחזקה אינה מועילה במצוות דאורייתא מביאים ראיה, ממה שכתוב בגמרא שאשה שצריכה חליצה והיבם קטן, שאינו יכול לחלוץ לה עד שיגדל. ואם הגיע לגיל שלוש עשרה אינו יכול לחלוץ עד שייבדק. שוודאי הביא שתי שערות. אם כן רואים שאין סומכים על חזקה דרבא בדאורייתא. המגן אברהם כותב כך ומביאים אותו הרבה אחרונים. מאידך יש פוסקים שאומרים, שדוקא בחליצה החמירו כי זה להתיר יבמה לשוק, לכן החמירו בזה. אבל בשאר הדברים אנחנו סומכים על החזקה דרבא אפילו בדאורייתא. וכמו שיש דיון בפוסקים לגבי ילד שהגיע לגיל בר מצוה, וקודם לכן למד לכתוב סת\"ם וכתב תפילין, אם התפילין הללו כשרות או לא? זו שאלה לא פשוטה. לפי המגן אברהם אין לסמוך על זה, מפני שאולי לא הביא שתי שערות, ובדאורייתא אין סומכים על החזקה. מאידך יש פוסקים הסוברים שזה כשר. כמובן שלכתחילה צריך להיזהר לא לסמוך על זה. כז. להוציא ממון על פי חזקה דרבה פעם כשלמדתי בחברותא עם אאמו\"ר הוא היה באמצע לכתוב את ספרו 'לוית חן'. ואמרתי לו שיש לי ראיה לכאורה מהרמב\"ם לנידון דידן. שהנה בתשובות הרמב\"ם מובא ששאלו את הרמב\"ם שאלה על ילד קטן שהיה חייב כסף, והביאו שטר חוב. והילד טען, כשחתמתי על השטר חוב הייתי קטן, אין מעשה קטן כלום. - אני לא יודע כיצד [ הלך המלוה והביא שני עדים שהלווה היה בן ארבע עשרה , והרמב\"ם פסק ]...הם יודעים שהוא בן ארבע עשרה, כנראה הם היו בברית שלו שהוא חייב לשלם. ולכאורה לא כתוב שהעדים הללו העידו שהוא הביא שתי שערות, אלא רק שהוא היה בן ארבע עשרה, אם כן רואים שהחזקה הזו תקפה גם במקום שמוציאים בו ממון. אאמו\"ר חשב וחשב, ואז בלוית חן הוא ציין \"עיין בתשובות הרמב\"ם וכו'\", הוא השאיר את זה קצת פתוח, ואכמ\"ל. כח. אפשר להקל בחזקה דרבה במצוות דאורייתא למעשה, אאמו\"ר בשנים האחרונות אמר שאפשר להקל לסמוך על הסוברים שחזקה דרבה מועילה אפילו במצוות דאורייתא. אכן לגבי קריאת פרשת זכור זה יותר קל, ואם רוצים להעלות נער בר מצוה לתורה יכול להיות שאפשר יהיה לסמוך על זה, כיון שיש את החזקה דרבה. ויש על כך את המחלוקת האמורה לעיל שלפי חלק מהפוסקים הוא נקרא כבר גדול על פי החזקה. ועוד, שהרי לא בטוח שחובת קריאת זכור מהתורה היא בכל שנה, אין לנו ראיה ברורה לכך. ועוד, לא בטוח שיש חיוב מהתורה דווקא בקריאה מתוך ספר התורה, אולי די במה שקורא מתוך חומש. אם כן יש כמה צדדים להקל. כך כותב רבינו חיים פלאג'י . אולם יש להקל בזה רק כאשר יש צורך בדבר, מפני שאם לא למה לנו לסמוך על זה?! ורק אם הוא עלה כבר, או כאמור לעיל שהכין את הקריאה לשבת חתן של בר מצוה, שרשאי לעלות, אולם שבכל אופן מי שיקרא את הקריאה יהיה אדם גדול. כט. הקדימו שקליכם לשקליו שהסיבה שאנחנו קוראים פרשת שקלים, היא \"לפי שגלוי (מגילה יג:) חז\"ל אומרים וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף להרוג את היהודים\" לפיכך אמר הקב\"ה הקדימו שקליכם לשקליו\". כלומר בבית המקדש היו קרבנות פרטיים שכל אדם הביא קרבן עולה, חטאת, אשם, קרבן פסח וכיו\"ב. אבל היו קרבנות ציבור שהם כמה סוגים של קרבנות. קרבנות מוסף של שבת וחג, קרבנות חטאת של ציבור, קרבנות של יום הכיפורים, תמיד של שחר - שנועדו למצב שבמהלך [ ותמיד של בין הערביים, קרבנות של קיץ המזבח היום אף אחד לא בא להקריב קרבנות היו מביאים קרבנות ציבור נוספים, מלבד . את הקרבנות האלה ]בשבתות וימים טובים, כדי שהמזבח לא יעמוד פנוי בלי כלום היו קונים מתרומות של עם ישראל במחצית השקל. חז\"ל דרשו זאת מהפסוק \"זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה\" - חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. כלומר מניסן היו צריכים להביא את הקרבנות ציבור מתרומות חדשות של עם ישראל. וכיון שאי אפשר ביום אחד לקבל את כל התרומות לכן המשנה במסכת אומרת \"באחד באדר משמיעין על השקלים\". יש בזה מחלוקת (פ\"א מ\"א)שקלים אבל ככה ההלכה באחד באדר. כלומר חודש לפני היו כבר מכריזים. בית הדין היו מעמידים דוכנים בכל מיני מקומות, ושלוחי בית הדין היו באים ומקבלים מכל אחד מחצית השקל כדי שיהיה לכל יהודי ויהודי חלק בקרבנות הציבור. לכן חכמים תקנו את קריאת פרשת שקלים. ויש בזה מחלוקת בגמרא מהי הקריאה שצריך לקרוא, האם זה פרשת תמיד, שהם באים מכספי ציבור. או שזה פרשת כי תשא, ולהלכה נפסק לקרוא בכי תשא. ל. זכר למחצית השקל לכן כיום, שאין לנו מחצית השקל, אין לנו קרבנות, אנחנו עושים זכר למחצית השקל. והקריאה של פרשת שקלים היא זכר לתרומת מחצית השקל שהיתה בזמן בית המקדש. ממילא גם הנתינה של זכר למחצית השקל שאנחנו נותנים כיום, למטרות של צדקה, וכמובן הצדקה החשובה ביותר היא תמיכה בעולם התורה, במיוחד באברכים, לתרום את זה לאברכים! זה חשוב מאד! זה זכר למחצית השקל. צריך להיזהר לא לומר שהתרומה היא מחצית השקל, אלא לומר 'זכר למחצית השקל'. מפני שאם אדם אומר 'מחצית השקל' יכול להיות שהוא הקדיש את זה לקרבנות. בדיעבד יש להקל, כיון שבוודאי שכוונתו היא לא לקרבנות, אין לנו קרבנות. אנחנו לא כמו אלה כיום שרוצים בכח לעלות להר הבית, למקום שאסור לעלות, ורוצים להביא קרבן פסח, אנחנו ב\"ה לא שייכים לאנשים האלו, אנחנו יש לנו את רבותינו, ונמתין עד שיבוא המשיח, ובעז\"ה כולנו נטהר לגמרי עם אפר פרה אדומה ונוכל להיכנס ולהקריב את הקרבנות, אבל לבינתיים הכל זכר. ?שאלה: האם מותר לזרוק לפח קליפות לימון שיש בהם קדושת שביעית מעיקר הדין מותר לזרוק קליפות לימון לפח והמחמיר תע\"ב.תשובה: הנה החזון איש (שביעית סימן י\"ד סק\"י) התיר לזרוק לאשפה כל שלא מקורות: עומד למאכל אדם או בהמה אפילו שראויים. וכן פסקו הגרש\"ז אויערבאך (מובא בשו\"ת דברי דוד טהרני ח\"ג יו\"ד סי' נ\"ט אות יב) והגרי\"ש אלישיב (משנת הגרי\"ש עמ' פח), דמעיקר הדין בעיר שאין מצוי בה בהמות אפשר להקל. ומכל מקום ראוי להחמיר. והגר\"מ מאזוז (שו\"ת בית נאמן ח\"א יו\"ד סו\"ס י\"ד) והגר\"ג בן משה (יורו משפטיך ח\"א עמ' רצז) כתבו כן לגבי קליפות של בננות. מאידך בשבט הלוי (ח\"ב סי' קצ\"ט) החמיר כיון שרוב הקליפות בארץ ישראל הולכים לבהמות. וכ\"פ באור לציון (שביעית פ\"ב סי' ג'). ובדרך אמונה (פ\"ה ציון הלכה כו') כתב שבבית מרן החזון איש נהגו להחמיר למרות שאין דרך העולם ליתנם לבהמה, ושכן שמע מהחזון איש שלא רצה להקל למעשה. ע\"ע בספר קדושת שביעית (עמ' קנה). שאלה: מעשה שטחנו טחינה ששייך בה קדושת שביעית בבלנד ידנית האם מותר לשטוף את הבלנדר מהשאריות טחינה שבתוכו? כיון שהדרך בכך מותר. תשובה: : הנה כתב הדרך אמונה (פ\"ה ס\"ק י\"ג) בשם הגרי\"ש אלישיב שאם מקורות אנשים אינם חסים עליו מותר לזרוק את האוכל. וכן הובא בספר משנת הגרי\"ש (עמ' פה) לגבי שטיפת סירים. וכ\"פ במשפטי ארץ (פכ\"ג ה\"י), ובילקוט יוסף (פט\"ו הל' ל\"א-ל\"ב), ובאור לציון (שביעית פ\"ב סי' ו') שדבר שדרך לשייר מותר. וכן פסק הגר\"מ אליהו (מאמר מרדכי פי\"ג הל' כ\"ז). שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א כשהרב משאש התארח בשבת אצל מרן זיע\"א כבר סיפרתי בעבר שכשהגאון הרב שלום משאש זצ\"ל שימש כרבה הראשי של מרוקו, ורצה לעלות לארץ הקודש, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל נלחם בכל כוחו למנותו לרבה הראשי של ירושלים, והצליח בכך. והרב משאש עדיין לא הספיק להדפיס את ספריו מלבד ספר \"מזרח שמש\" על יורה דעה, ששם רואים את גודלו וחריפותו בתורה. ואאמו\"ר שלח את הספר הזה לגרי\"ש אלישיב ולגר\"ב ז'ולטי זצ\"ל ולכל רבני ירושלים והם תמכו בבחירתו. וכשבועיים לפני שנבחר עלה לארץ, והתארח אצל אאמו\"ר בשבת הראשונה לשהותו בארץ. היה זה בשנת תשל\"ז בערך. וזכורני שהיתה שבת יפה מאוד שאאמו\"ר ישב בסבלנות והאזין לכל הפיוטים של המרוקאים... בערב שבת אירע דבר מעניין, אמי ע\"ה היתה רגילה להכין את החמין ולהניחו על פתיליה של נפט שהיו לה רצועות של בד ומדליקים אותם, והחום נמוך ואמר לאמי שלא תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש יחסית, וכך החמין היה יוצא מצויין. והנה ביום שישי זה אאמו\"ר נכנס למטבח ובין הסיר, למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה של גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו\"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך, ואם נעשה כך אולי החמין לא יצליח?! אך אאמו\"ר היתה איתן בדעתו, ואמר שאמנם יש ספק ספיקא ויש מקום להקל בזה, אך אינני למעשה, [ .יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי הוא מחמיר בזה .]הרב משאש בספרו כותב להקל בזה לגמרי ואכמ\"ל ובשעתו קמתי אני ואמרתי לאאמו\"ר, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן, הרי זה ודאי שזו מחלוקת, ובדיעבד ודאי שמותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו\"ר לא אבה לשמוע ואמר לנו: \"אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, ומותר לאכלו רק בדיעבד?!\"הרב דניאל קצין בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"189.pdf","content":"דין צביעה| לערב מעט יין אדום ביין הלבן| עלילות הדם באירופה| יין אדום לליל הסדר| יין לבן להבדלה| יין אדום ויין לבן לקידוש ולנסכים נושאי השיעור: הזהירות מהמכשירים הסלולאריים| נטל ידיו בטעות קודם הקידוש – כיצד ינהג| קידוש על הפת לכתחילה| באוכלין189 גליוןמיום א' כ\"ט טבת תשע\"ט פרשת תרומה אם ניתן לקדש ולהבדיל על יין לבן (הלכות קידוש ו') א. אל תרא יין כי יתאדם וז\"ל: \"מקדשין על יין לבן, והרמב\"ן פוסלו (סימן רעב סעיף ד)עוסקת בדיני יין לגבי נסכים על המזבח וגם לקידוש אפילו בדיעבד, אבל מבדילין עליו. ומנהג העולם כסברא ראשונה\". ע\"כ. כתב מרן בשלחן ערוך (צז.:) : \"אל תרא יין כי יתאדם\" כלומר, אל תחמוד יין אלא כשהוא אדום. אחד האמוראים שאל את חבירו מה הדין של יין לבן. והוא השיב לו בפסוק לגבי קידוש. ובסוף הסוגיא שם שואלת הגמרא: \"חמר חיוורין מהו\" – דהיינו הנה הגמרא במסכת בבא בתרא (משלי כג, לא). הרי שצריך שיהיה יין אדום. הרשב\"ם שם מוסיף (ד\"ה חמר)ביאור, שהגמרא אינה עוסקת לעניין קידוש, אלא רק לעניין נסכים, ואמנם יש כך מסביר הרשב\"ם (ד\"ה כותבים כן.מפרשים את הגמרא גם לגבי קידוש, אבל זה לא נכון. ואכן גם התוספות (בחידושיו שם) והריטב\"אחמר) ב. יין שאינו אדום – אינו יין מסביר את הגמרא גם לעניין קידוש. וכמו כן (בחידושיו שם)לעומת זאת הרמב\"ן (בחידושיהם שם) והר\"ן ] - לא הרמ\"א[ כתוב לגבי ליל פסח שמצווה ביין אדום, משמע שזו חומרא אדום – אינו יין, ופסול אפילו בדיעבד. הרמב\"ן מקשה על כך, שאמנם בירושלמי ומבארים, שכוונת הגמרא ללמוד מהפסוק שהיין צריך להיות אדום ואם אינו כתבו גם רבינו גרשום מאור הגולה, הרמ\"ה(פסחים פרק י הלכה א) יין שאינו אדום לגמרי.בעלמא. אך כותב הרמב\"ן שכנראה הגמרא שלנו נוקטת להלכה שיש לפסול ג. הגמרא מחדשת שיין אדום נחשב ליין הרמב\"ם עוסק בדיני נסכים, ומביא כמה יינות שהם פסולים מונה הרמב\"ם כמה יינות פסולים אך אינו מזכיר יין לבן. ויתרה מזאת, בהלכות והנה הרמב\"ם אינו מזכיר בנושא הזה כלום. שהרי בהלכות שבת פרק כ\"ט (פרק ו) עוסק בשאלה הזו, וכותב לנסכים אך אינו מזכיר שם יין לבן. ולכאורה היה לו להזכירם לכל הפחות לגבי איסורי מזבח (סימן רעב)נחשב ליין.כי יתאדם\" הוא לריעותא, שגם היין האדום נחשב ליין אבל ודאי שגם הלבן שהרמב\"ם סובר שהפסוק ממנו הוכיחה הגמרא על יין אדום, \"אל תרא יין נסכים, וכפי שכתב הרשב\"ם. מרן הבית יוסף משמע בלי ספק, שהיין האדום הוא יותר (קח:) ועוד והנה לכאורה מהגמרא בפסחים (גבורות ה' סוף פרק מח), שלפי זה נראה שסברו שכל דברי הגמרא הם לגבי ביינות הכשרים לקידוש אך אינם מזכירים אף מילה על יין לבן. וכותב על כך האדום הוא פחות טוב. אכן הרי\"ף והרא\"ש במסכת פסחים עוסקים באריכות רבים, וכותבים ליישב את הסוגיא גם לפי הרמב\"ם, שהרמב\"ם יסבור שהיין טוב מהיין הלבן. אבל האחרונים דנים בזה, המהר\"ל מפראג (סימן רעב)המקדש, רק את ההלכות השייכות לזמנינו.יין לנסכים שהרי דרך הרי\"ף והרא\"ש לא להביא הלכות השייכות לזמן בית מרן הבית יוסף ד. יין אדום עדיף מהיין הלבן שמותר לגמרי, שהרי הביא את שיטת הרמב\"ן, דהיינו שיש עדיפות ליין אדום. שהרמב\"ן פוסלו אפילו בדיעבד. \"ומנהג העולם כסברא ראשונה\" – כלומר לא בפירוש שמותר, אבל זו לשונו: \"מקדשין על יין לבן\". ורק לאחר מכן כותב לכן להלכה מרן השלחן ערוך פוסק להתיר יין לבן לקידוש. אמנם הוא לא כותב טוב אינו מברך, כתב הרמ\"א (סימן קעה סעיף ב), שאם שתה יין אדום טוב ויותר משובח שבא לאחר יין פשוט, ואם הגיע לו יין פשוט אחרי יין שזה מאוד בריא. והנה בברכת 'הטוב והמיטיב' שמברכים על היין היותר בלילה לפני השינה - כי ביום זה יהיה ביטול תורה - הרופאים אומרים גם מצד בריאות, היין הוא משקה בריא, אם אדם לא מגזים ושותה כוס אחת אבל מעיקר הדין זה לא מעכב, ואפילו לכתחילה מותר לקדש על יין לבן.אבל לגבי קידוש, בוודאי שיש עדיפות ליין האדום לצאת ידי חובת כל הדעות. הרמ\"א שלגבי ברכת 'הטוב והמיטיב' אין שאלה שיין לבן יותר טוב מהאדום. יותר לבריאות מהאדום. כיום דעת הרופאים לא כן. אשר על כן רואים בדברי ולאחריו רוצה לשתות יין לבן, עליו לברך 'הטוב והמיטיב', כיון שהיין הלבן טוב ה. הרשב\"ץ חשש לעשות נגד הרמב\"ן רבו של הרשב\"ץ. שלוש דרות אחרי הרמב\"ן, והוא כותב על הרמב\"ן \"זקני\". הרמב\"ן היה רבם של הרשב\"א ושל הרא\"ה. והרשב\"א היה רבו של הר\"ן שהיה (שו\"ת תשב\"ץ ח\"א סוף והוא היה מזרעו של הרמב\"ן. והנה יש לו תשובה בנושא הזה (מאמר חמץ דף לג ע\"ד והלאה) וכן בספרו יבין שמועה על הלכות פסח סימן נז וסוף סימן פה)הראיות של הרמב\"ן מהגמרא. בעצמו - הרשב\"ץ - הקפיד לקדש על יין אדום. למרות שקודם לכן דחה את שיין לבן כשר לקידוש. אך עם כל זה כותב שפחד לעשות נגד הרמב\"ן, והוא והוא מאריך שם לדחות את כל הראיות של הרמב\"ן. ומוכיח ומביא ראיות ו. יין לבן להבדלה - לפי זה יש קושיא על רבי עקיבא איגר, נדבר אם יין לבן אינו חמר מדינה, דהיינו שרוב בני אדם אינם שותים יין לבן כלל, לבן הוא כמו חמר מדינה, אבל באמת מה שהוא כותב זה יותר מזה, שאפילו להבדיל על בירה, ודאי שיין לבן לא יהיה פחות טוב. אמנם יש שהבינו מזה שיין אותו האחרונים – כיון שהוא לא גרע מ'חמר מדינה'. דהיינו עד כמה שאפשר הרשב\"ץ שם כותב עוד, שיין לבן כשר להבדלה – זה מאוד מעניין ומביאים [ .. למסקנת הדברים, יין לבן כשר להבדלה והוא הדין בכל זאת הוא כשר להבדלה] - בשיעור הבא נפרט לגבי על זה בהזדמנות ואכמ\"ל[ . והוא כשר גם לקידוש בליל שבת לגבי קידוש בשבת שחרית. גם אליבא דהרמב\"ן]למרות שכאמור שעדיף לקדש על יין אדום.הקידוש בשבת שחרית למה זה יותר קל ז. יין לבן כשלג ויין צהוב שהוא יין לבן כשלג. ויש ראשונים שכתבו שהוא יין לבן בורק היינו יין לבן אבל לא ממש לבן, מאידך 'חמר חיווריין' כותבים הריטב\"א שהגמרא אמרה לפני כן 'יין בורק' שכשר היינו לקידוש. ולכן הם מחלקים, שיין מסבירים שנידון הגמרא לגבי חמר חיוורין הוא על נסכים ולא על קידוש. ומה הגמרא דנה לאחר מכן על יין לבן. לפיכך זו הסיבה שהרשב\"ם וכמה ראשונים בורק\" דהיינו יין לבן. ולכאורה אם הגמרא אומרת שיין לבן הוא כשר למה קודם לכן מונה הגמרא כמה סוגים של יין כשר לקידוש, ואחד מהם הוא \"יין שהוא לבן, אם מותר לקדש עליו. שהנה הגמרא דנה על יין לבן מאוד, שהרי והנה כותבים כמה ראשונים, לגבי שאלת הגמרא על 'חמר חיוורין' - לשון חיוור (בחידושיהם שם) - אני לא ראיתי בימינו יין שהוא בצבע לבן כמו שלג, אבל יש היום והרשב\"א [ .. ויש ראשונים מאוד]ביין לבן ביותר וכאמור.לבן אינו על יין לבן קצת, אלא על יין לבן ביותר. וגם לשיטות האוסרות היינו היין הצהוב הוא כשר לכתחילה. לפי כל האמור יש לומר, שכל הדיון לגבי יין נמצא מיץ ענבים שהוא לבן, מה שיש הוא צהוב. אם כן יש לומר שלפי הרמב\"ן שכותבים שיין בורק הוא צהוב כמו השמש בזריחתה. כיום למשל כמעט ולא יינות לבנים שהם שקופים ממש, צלולים כמעט כמו מים לבן ואם הוא יין צהוב מותר אף לכתחילה.פסול שמא דווקא יין לבן יותר מדאי. לכן בוודאי יש להקל לקדש על יין ספק ספיקא, שמא יין לבן הוא בכלל כשר, ואם תמצא לומר שהיין לבן אליבא דהרמב\"ן. וגם אם נאמר שלהרמב\"ן יין צהוב הוא פסול, יש בזה אמנם זו מחלוקת, אבל להלכה הוא כשר. וביין צהוב אין כל חשש גם אשר על כן בליל שבת כדאי לכתחילה לקדש על יין אדום, וגם על יין לבן העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן ח. יין אדום לליל הסדר כתוב שמצווה לחזר (שבת פרק ח הלכה א ופסחים שם) שצריך שיהיה יין שיש לו מראה וטעם של יין. וזה נלמד מהפסוק, \"אל אחר יין אדום לארבע כסות בליל הסדר. וכמו כן מובא בגמרא שלנו בפסחים בתלמוד ירושלמי בכמה מקומות (קח:) - כמו שעושים חרוסת זכר לטיט, גם את הדברים הרעים צריך לזכור! הוא זכר לדם, שפרעה היה שוחט את התינוקות של בני ישראל, וכדי להזכיר תרא יין כי יתאדם\". בליל הסדר יש חשיבות מיוחדת. יש שמסבירים שהטעם [ לוקחים יין אדום לארבע כוסות זאת] כותב, שיש לקחת יין אדום זכר לדם לא לשכוח את הדברים הרעים שהם עשו לנו(שם) שונאינו שנשפך.שזה זכר לדם. לעומת זאת הריטב\"א אינו כותב שצריך יין אדום דווקא, אולם בהלכות (שם)כתב להיפך שמצוה לחזר אחר יין אדום. אכן שם כתב למעשה מרן השלחן ערוך (סוף סימן תעב סעיף יא) הגויים! ודם יהודי נשפך כמים בגלל הגזירות האלו.משומדים בין הגויים שלאחר שהשתמדו נהפכו להיות שונאי ישראל יותר מן את הילדים שלהם בשביל להשתמש עם דמם במצות. לצערינו היו יהודים הרב במשך מאות שנים היו עלילות דם, שהיו אומרים שהיהודים שוחטים היו הרבה דורות שהקפידו שלא לקחת יין אדום בליל הסדר, מחמת שלצערנו הרמ\"א שאם היין הלבן משובח יותר הוא קודם. ובאמת שאצל האשכנזים פסח ט. עלילות הדם באירופה על היהודים, רדפו אותם, עד שהיו יהודים שמתו בגללם.כת שלימה של יהודים שהתנצרו שהיו שונאי ישראל ממש. והלכו והלשינו שר\"י. בתחילה היה בעד המוסלמים, לאחר מכן היה בעד הנוצרים. והיתה לו בתורכיה. והוא החליט שהוא המשיח... הוא היה דור אחד אחרי שבתאי צבי שם רשעים ירקב, שהיה אשכנזי במקורו וגדל לאחר מכן אצל הספרדים פעם היתה תקופה שעלילות הדם התגברו מאוד, והיה אחד בשם יעקב פרנק - היו להם כמה שכשהיו יהודים היהודים ייצגו כמה גדולי ישראל, יש אומרים שזה היה הבעל שם טוב זה היה בדם במצות שלהם לפסח. ואז עשו ויכוח פומבי בין היהודים לבינם, את פעם הם החליטו להלשין על היהודים אצל המלך, וטענו שהיהודים משתמשים [ . ויש כל מיני דעות מה היה בויכוח הזה. אבל ברור שראש הדוברים בתקופתו, ומולם עמדו המשומדים הללו]שהיה גאון בתורה, והוא עמד בראשם. הוא היה חריף ופיקח מאוד. של היהודים היה רבינו חיים הכהן רפפורט מחבר הספר שו\"ת 'מים חיים' למדו גמרא ר\"ת ע'ל ד'בר ש'הרגנו. באח\"ב ר\"ת ב'ן א'ל ח'י ב'ירושלים!שאתם משתמשים בדם למצות שהרי דצ\"ך ר\"ת ד'ם צ'ריכים כ'ולנו. עד\"ש יהודה היה נותן בהם סימנים דצ\"ך עד\"ש באח\"ב\" – כאן אתם רומזים את זה כינים וכו', ואתם שופכים את היין בזמן אמירת המכות. ולאחר מכן כתוב \"רבי לו ראיה שהיהדים נותנים דם במצות. הרי כתוב במכות מצרים: דם, צפרדע, והנה בתוך הויכוח עם המשומדים עמד ראש המשומדים ואמר, שהנה יש שיא האכזריות!מי שקורא את הסיפורים יראה שדאע\"ש היו צדיקים לידם... באירופה היתה הנוצרים הנבערים, והכמרים שלהם היו אנאלפבתים, צוררי ישראל ואכזרים, ח'שודה ב'זנות! אבל לצערינו הרב כל כך היה קל להסית את ההמון של ר\"ת ד'ברי צ'וררינו כ'זב. עד\"ש ר\"ת ע'לילת ד'ם ש'קר. באח\"ב ר\"ת ב'ן א'ישה אולם רבי חיים ענה לו על המקום: \"זה לא נכון! זה ראשי תיבות אחר: דצ\"ך הוא לא ידע מה להגיד...של רוצחים! אין הבדל גדול בינכם לבין היטלר! אתה בא ומדבר איתי עלינו?! לו תקרא את כל ספרי ההיסטוריה שלכם! תראה שכל העם שלכם הוא עם לאנשים אצבעות! אתה מדבר?! ואז הוא אמר לי, באמת ככה היה?! אמרתי מדורות ושרפתם בני אדם חיים! לקחתם תינוקות ושרפתם אותם! חתכתם שהרגו את המשיח שלנו?! אז אמרתי לו כן?! אנחנו רוצחים?! אתם עשיתם והוא שואל אותי אתה יהודי? אמרתי לו כן! ואז הוא אומר לי אתה מהיהודים פעם הייתי במדריד בקהילה היהודית שם, ולקחתי מונית והנהג דובר אנגלית, י. 'צביעת' היין הלבן במעט יין אדום הוא אדום. והנה אני חושב בהיגיון שבוודאי זה לא מועיל. מהם מעט ליין לבן והיין יראה אדום לגמרי. האם זה מועיל? שהרי הנה היין שהרמב\"ן פוסלו, להוסיף עליו יין אדום, שהרי יש יינות אדומים שאם יוסיפו והנה יש דיון שלפי דעתי הוא לא מתחיל. אולי לקחת יין לבן, אך מכיוון , תתארו לכם שאדם קנה אתרוג ויש בו כתמים שהנה פעם שאלו את השאלה הזו להגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך והוא (שלחן שלמה ריש סימן רעב בהערה)כתוב, שהיין צריך להיות יין גם במראה וגם בטעם, ולומדים את אותו במעט יין אדום והוא יהיה אדום עדיין לפי הרמב\"ן אינו יין. אמנם בגמרא ביין לבן, שהרי הרמב\"ן כותב שיין הלבן אינו יין, זאת אומרת שגם אם נצבע האתרוג הזה הוא פסול וכל הצבע הזה הוא רק מבחוץ. ממילא אותו הדבר גם שאז האתרוג הזה יהיה מאוד יפה האם הוא יועיל?! ודאי שלא! מפני שהרי שחורים גדולים, והאתרוג פסול, אבל אם אקח צבע ואצבע אותו בצבע צהוב ענה (קח:) שונה מטעמו של היין האדום לכן לא יועיל שום צבע.אמנם פתרנו את הבעיה של המראה, אבל מצד הטעם של יין לבן הוא בוודאי שם מפרש, שמכאן לומדים שצריך שיהיה אדום גם במראה וגם בטעם. אם כן על שמראה היין יהיה אדום ולא שהיין מצע עצמו הוא אדום, אבל הרשב\"ם זה מהפסוק \"אל תרא יין כי יתאדם\" ולכאורה אפשר לומר שהגמרא מתכוונת בפסחים יא. בליל הסדר אפשר 'לצבוע' את היין כותב שצביעת היין הלבן (ח\"ב פרק מז הערה פט)הזה הולך בשיטת רבו – הגרש\"ז אויערבאך והרי הוא כתב שצביעת היין אינה במעט יין אדום תועיל ליין הלבן להיחשב כיין אדום, אולם בדרך כלל הספר והנה בספר שמירת שבת כהלכתה (חזון עובדיה שבת ח\"ה בנושא הזה. אבל אני חושב וכך מסתבר לומר, שדברי השמירת שבת מועילה ליין הלבן. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל כבר כתב באיזה מקום עמוד מא) כותב שמותר להוסיף יין אדום על יין לבן וגם שאין בזה בעיה של צובע בשבת.אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בעצמו מדבר בעניין יין אדום שצריך כשר וכו', ולאחר מכן בפסח הוא זכר לדם, שזה משהו סימלי בצבע האדום. ולא על הטעם. אבל גם היין תועיל ליין הלבן להיחשב כיין אדום, מפני שכל העניין לחזר אחר יין אדום כהלכתה נסובו לגבי היין של ליל הסדר. שבליל פסח מסתבר לומר שצביעת יב. צביעה באוכלין בנושא של צביעת היין על ידי יין אדום, יש מחלוקת גדולה באחרונים. ויש על לגבי מאכל. (ח\"ב וע\"ע בהליכות עולם ח\"ד פרשת פקודי אות ח)שסוברים שבמשקה יש והכלל להלכה שאין צביעה באוכלין. אבל יש כמה מגדולי האחרונים ובכללם כך יש תשובה ארוכה ביביע אומר (ש\"ב פרשת פקודי אות ג,ד ובשו\"ת רב פעלים ח\"ג סימן יא) באוכלין ולא במשקין. לכן בכל הדברים הללו אין שום חשש ומותר לעשות כך. אבל אאמו\"ר השיב על כך, והוא מוכיח ומביא הרבה ראיות שאין צביעה לא מפני שבכך צובע את המים, אלא להיפך, שופכים את המים על התמצית. איש חי כשמכינים תה בשבת, אסור לשפוך את המים ואחר כך את התמצית צביעה, לכן לפי הבן איש חי אסור לשפוך יין אדום על יין לבן. וכמו כן לפי הבן הבן איש חי יג. קידוש על הפת לכתחילה איתא, שלפעמים היה היין חביב לרב והיה (קו:) סובר שהפשט בגמרא הוא לא כמו מקדש עליו אך 'זימנין דריפתא חביבא ליה' – לפעמים הפת היתה חביבה עליו הנה בגמרא במסכת פסחים (שם ד\"ה מקדש) ידיו קודם הקידוש, ומקדש, ומיד מברך 'המוציא'. ואין הכוונה שקידש על הפת ליטול ידיו, ולחזור שוב. לכן היו מביאים לו את השלחן ערוך ומוכן, והיה נוטל וחביב לו, היה דחוף לו לאכול אך הוא לא רוצה ללכת לשלחן לקדש ואז לחזור על היין ואחר כך נוטלים ידיים ומברכים 'המוציא', אך לפעמים רב היה רעב שאנחנו חושבים שרב היה מקדש על הלחם, אלא שהנה אנחנו קודם מקדשים והיה מקדש על הפת. ורבינו תם (הובא בהגהות מיימוני פרק אלא קידש סמוך לאכילת הפת. וכך גם סובר רב שרירא גאון . לעומת זאת הרמב\"ם(פסחים קו: ד\"ה זימנין) והמרדכי (עשין כט)והסמ\"ג כט מהלכות שבת אות ס) מבאר את הגמרא, שאם אדם חביב לו הפת, ומתאווה (פרק כט מהלכות שבת הלכה ט)רב עמרם לפת יותר מהיין יכול לקדש על הפת. באמת מצאנו שרוב רבותינו הראשונים (הלכות קידוש והלכות חנוכה), , רבינו סוברים כן. וגם הגאונים - בעל ההלכות גדולות (בחידושיו שם) רבינו חננאל (בסידורו),, רב סעדיה גאון (סדר רב עמרם גאון ח\"ב סימן יג) כולם גאון (פסחים פרק י סימן יז) והרא\"ש (ברכות נב:), הרי\"ף (הלכות קידוש עמוד ה)הפת אם היא חביבה לו יותר.בדעה אחת. דהיינו רובא מרבותינו הראשונים סוברים להלכה שמקדשים על יצחק אבן גיאת יד. חיוב היין או הפת בקידוש הוא דאורייתא שהיין בקידוש הוא חיוב (נזיר ד.) דן בזה, ובתחילה כותב שהפת אינה בקידוש היא חיוב מדאורייתא. לכאורה זה ברור מאוד שכן. והנה אאמו\"ר מדאורייתא, אם כן יש לדון לפי האמור, כאשר מקדש על הפת אם הפת והנה בשיעורים קודמים דיברנו שרש\"י סובר (חאו\"ח סימן יט אות ג)אם מקדש על היין או על הפת, הפת נכנסת לגמרי במקום היין. נעשית חיוב מדאורייתא לרש\"י. אולם בהמשך דבריו כותב שאין הבדל לרש\"י בשו\"ת יביע אומר ח\"ג טו. מוכח מהראשונים שסברו כרש\"י איתא, לגבי אדם שיש לו כסף לקנות יין לקידוש או לקנות (קכג:) וכמה מהראשונים, או נר חנוכה על פני היין לקידוש, הרי שניהם דרבנן, ואילו יין לקידוש הוא קודם משום פירסומי ניסא. ושואלים הראשונים איך ניתן להעדיף את נר שבת שאם יש לו כסף לקנות נר חנוכה או יין לקידוש אף שהיין הוא תדיר נר חנוכה נר לכבוד שבת, שעליו לקנות נר שבת משום שלום ביתו. וממשיכה הגמרא, בגמרא בשבת (בחידושיהם שם) דאורייתא על הפת.מקדש על היין מאיזו סיבה שהיא ומקדש על הפת, עדיין הוא מקיים מצוה מעדיפים נר של שבת על יין דאורייתא. על כרחינו לומר שבמצב כזה שאין על היין הוא דאורייתא ועל הפת דרבנן, עדיין הקושיא במקומה עומדת, איך דאורייתא, בכל זאת יכול לקדש על הפת, ואם נאמר שלפי רש\"י הקידוש בשיטת רש\"י, שהרי כותב שם הריטב\"א, שאף על פי שהקידוש על היין הוא שמדובר באדם שיש לו פת ויכול לקדש על הפת. אם כן רואים שהם הולכים מצווה דאורייתא. ומתרצים הריטב\"א והרשב\"א כתוב, שיין בקידוש (ענין מוצאי שבת עמוד כח) הסוברים שקידוש על היין דאורייתא הרי שגם על הפת הוא דאורייתא.יש בזה מחלוקת, אך למסקנת הדברים זה לא נוגע למחלוקת. לפיכך אלה שלכאורה גם הדין שקידוש יהיה במקום סעודה הוא מדאורייתא. אמנם סעודה, אם כן גם פת הוא כמו יין. וכמו כן בדין קידוש במקום סעודה, משמע הוא משום עונג שבת, להזכיר את השבת \"וקראת לשבת עונג\" ואז לאכול כותב שהטעם שלוקחים דווקא יין כי דרך שהיין משמח, אבל כל עניין הקידוש הוא לאו דווקא, משמע מדבריו שיין והפת הן אותה דרגה. עד כדי כך. והוא ואכן בספר ליקוטי הפרדס המיוחס לרש\"י טז. אם מותר להלכה להקל לקדש על הפת - יש אנשים שלא ויש לדון להלכה אם יש לפניו יין ופת, אבל אינו אוהב יין או מיץ ענבים שאמרנו [ , וכן אם אנו יכול לקדש כבר בשיעורים הקודמים שהוא כשר לכתחילה לקידוש]שכותבים שאין מקדשים על הפת אלא רק כשאין יין. האי גאון ורב נטרונאי גאון (הובאו בדברי רי\"ץ אבן גיאת שם) ועוד ראשונים שיש סכרת, ודאי שרשאי לקדש על הפת. וביניהם שיטת כמה ראשונים, רבינו גיסא, שיטת הרמב\"ם, שאומר שאם הפת חביבה עליו, וכגון במקרה של אדם שיטות: שיטת רבינו תם שאין מקדשין על הפת כלל, והלכה לא כדבריו. מאידך על הפת האם אפשר לעשות כך לכתחילה או לא. והנה לכאורה יש לנו שלוש שלא יגע ביין ולא במיץ ענבים, והוא אומר שהוא מעדיף ליטול ידיים ולקדש על היין מחמת הכשר וכיו\"ב, כמו כן אדם שיש לו סכרת מסכן, והרופא אמר לו אוהבים יין, גם לא מיץ ענבים, לא יכולים לסבול אותו לקדש על היין. נגד דעה אחת, כיון שגם לפי הרמב\"ם אינו חייב ממילא ודאי שעדיף יותר או חייב על היין, ואז צריך להחליט, אבל בנידון הזה אנחנו פטורים מלהחליט חייב לקדש על הפת ממילא היתה מחלוקת משני הקצוות - חייב על הפת לקדש על הפת, אלא שמותר לו לקדש על הפת, דהיינו שאם להרמב\"ם היה שאומר שאם הפת חביבה שמקדש על הפת, הרמב\"ם מודה שאינו חייב לפי זה ודאי מרן הבית יוסף (סימן רעב) כותב במסקנת הדברים, שגם הרמב\"ם יז. אדם שאינו יכול לשתות יין כיצד ינהג למעשה אשר על כן אדם שאינו יכול לשתות יין כלל, יכול לכבד את בנו את אף את אשתו שהם יקדשו בלי שום בעיה. נשים חייבות במצוות קידוש. זו אפשרות אחת. ויש אפשרות נוספת, שהוא יקדש ויתן להם לשתות, אמנם יש בזה כותב, לגבי אדם שנדר נדר שלא לשתות (דרכי משה סימן רעב סק\"ג)מחלוקת, הרמ\"א של בעל ה'הגהות (סוף סדר הפלאה סימן ד) יין או שהוא נזיר, בשם ה'תשובות מימוניות' מימוניות', שיברך ויתן להם לשתות. וכך ההלכה באמת. אכן כאשר הוא נמצא לבדו ואין לו מי שישתה את היין, אין עמו גם קטן שהגיע לחינוך, ואסור לו לשתות יין או שאין לו יין, בכגון דא בוודאי שעליו לקדש על הפת. יח. האשה חייבת בקידוש כמו האיש , שיאמר לו שהוא מברך ומכוון עליו ויתן ללא כל ספק. ואם היא אינה יודעת יודעת לקדש או שלא רוצה מאיזו סיבה, או כל סיבה שהיא, שיתן לאשתו לקדש. האשה מוציאה את האיש ידי חובה צניעות, אבל אם הוא לבד עם בני ביתו ואינו יכול לקדש, הוא לא מרגיש טוב האנשים והוא יכול לתת לאשתו. אכן אם יש הרבה אנשים אולי זה לא כל כך כאלו שכך הראש שלהם אבל זה לא נכון! נשים חייבות בקידוש בדיוק כמו המשפחה! וכי זה דרך ארץ שאשתי תעשה קידוש ואני אעמוד ככה?!... יש יש כאלו שאומרים, מה זאת אומרת שמישהו אחר יקדש?! אני הוא ראש 8-9 מחמיר שבכל מקום שיש יין אסור לילד לשתות. אך אם אין אפשרות אחרת רשאי לקדש על הפת. ואין חוששים ויש לו ילד שהגיע לחינוך - בן(שם סעיף ט) היין. ורק כשאין ברירה מקדשין על הפת. מצוי אין מקדשין על הפת וכדבריהם פוסק הרמ\"א, לכן עדיף תמיד לקדש על שאומר שאין מקדשין על הפת כלל, ומאידך, כמה ראשונים אומרים שאם היין הפת. אך אין חיוב וכמו שנתבאר לעיל. אכן כיון שמצד אחד יש את רבינו תם לקדש על הפת, אך מרן כאמור הולך בשיטת הרמב\"ם שאפשר לקדש על לשיטת רבינו תם. אמנם הרמ\"א יט. מנהג האשכנזים הקדום ליטול ידיים קודם הקידוש כותב כך וז\"ל: \"ויש אומרים דלכתחילה יש ליטול ידיו שנוטלים ידיים ואחר כך מקדשים על היין, ומיד לאחר מכן מברכים 'המוציא'. שסוברים שכך צריך לנהוג. אצל האשכנזים פעם היה כך המנהג אצל כולם, תורה, ובטעות נטל את ידיו ועדיין לא קידש כיצד ינהג? הנה יש כמה ראשונים אם קרה שהאדם התבלבל, היה קצת שקוע בלימודו בסוגיא, חושב בדברי (סימן רעא סעיף יב)'המוציא'. כיון שאצלם בעבר כך היה המנהג אפילו לכתחילה.למנהג האשכנזים אין לו כל בעיה לקדש על היין ומיד לאחר מכן שיברך נוטלים ידיים לסעודה. לפי זה יוצא שאם אדם טעה ונטל ידיו לפני הקידוש, אבל רוב האשכנזים כיום עושים כמו הספרדים, מקדשים על היין ולאחר מכן מקומות מסויימים אצל האשכנזים שנוהגים כך ליטול ידיים קודם הקידוש. בליל פסח\". ע\"כ. וחיפשתי הרבה בספרי הפוסקים וככל הנראה גם כיום יש קודם הקידוש ולקדש על היין. וכן הנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק הרמ\"א כ. נטל ידיו לפני הקידוש אסור לו לקדש כותב שאם נטל ידיו מקדש על הפת, ואסור לו (שם הלכה י) אומרים, \"הנוטל ידיו ידיים לפני שאוכלים לחם, אך אם אוכלים פירות לא נוטלים ידיים אלא אם וכבר אינו רשאי לחזור בו. זה הטעם הפשוט. ויש טעם אחר, שהנה צריך ליטול הסיח דעתו מן היין. כביכול החליט בעצמו שלא לקדש על היין אלא על הפת. לקדש על היין. ונאמרו כמה טעמים לזה, טעם אחד, שכיון שנטל את ידיו הוא לעומת זאת הרמב\"ם(חולין קו.) לבאר את הרמב\"ם, שיש חשש של הפסק אם יקדש בין נטילת ידים ל'המוציא'. לחם - והנה הוא נוטל גם כששותה יין לכבוד היין. הטעם השלישי שכתבו מראה את עצמו שהוא צדיק, כל עם ישראל נוטלים ידיים רק כשאוכלים שאם נטל ידיים ואחר כך מקדש על היין, הרי הוא בכלל גסי הרוח, שכביכול לפירות הרי זה מגסי הרוח\". ממילא מסבירים כמה ראשונים בדעת הרמב\"ם, כן הפירות רטובים, דבר שטיבולו במשקה. חז\"ל כא. תכף לברכה נטילה כתב, שיש (סימן קסו) - זה אחד הדברים שאני לא יודע שאסור. וטוב להיזהר. כלומר מרן סובר להלכה שמותר לדבר בין נטילה אומרים שמותר להפסיק בין נטילת ידיים לבין 'המוציא' בדיבור. ויש אומרים ונבאר דבר שכדאי שכל אחד ישים לב. מרן בשלחן ערוך [ .מישהו יעז לומר מילה כולם יסתכלו עליו כאילו הוא בא מהירח, למרות שזו מאיפה זה בא שכל עם ישראל בכל מקום שתלכו, מחמירים בזה מאוד. ואם ל'המוציא', וזו רק חומרא שלא לדבר (פרק ו מהלכות ברכות הלכה והרמב\"ם (סימן קסו). והנה זו מחלוקת הטור ]חומרא בעלמא (ברכות נב:) . שהטור סובר שאסור לדבר בין נטילה ל'המוציא', וזה על פי הגמרא כ) שם כתוב, שכל מי שמקיים תכף לברכה לברכה נטילה\" היא נאמרה על מים אחרונים. הטור מביא ראיה לשיטתו מים אחרונים אסור להפסיק, משמע שהרמב\"ם לומד שמימרת הגמרא \"תכף \"תכף לברכה נטילה\". והרמב\"ם לא כתב שאסור לדבר, אלא כתב רק שאחרי (ברכות פרק א הלכה א) - תלכו לכל ה'באבות' אף 'באבא' לא יברך אתכם שאתמול הייתם בריאים... ניזוק אחרי שאכלת? ממילא מוכח שהכוונה על מים ראשונים לפני הסעודה. נטילה לא יהיה ניזוק באותה סעודה, וכי חז\"ל מברכים אותך שלא תהיה מתלמוד ירושלמי [ . אבל]...!?להזיק, שלא יהא ניזוק.כשעשה מים אחרונים, באופן שאכל איזה משהו קצת לא בסדר, דבר שיכול האמת שאפשר להסביר את הירושלמי, שלא יהא ניזוק אחרי שהוא אכל אתה מבקש ממנו רפואה שלימה לעתיד מה הוא מדבר על אתמול כב. ההבדל בין דיבור להיסח הדעת של מזיגת הכוס - דרך אגב, גם בהלכות נידה צריכים להיות פושרים. וזו היתה מומחיות גדולה למזוג את היין, צריך זהירות אומרת שכל יין שאינו מזוג שלושת רבעי מים ורבע יין אינו נקרא יין. והמים בזמנם היינות שלהם היו חזקים מאוד, יין חי לא שייך היה לשתותו. הגמרא שלמזוג את הכוס זה לשפוך יין לתוך הכוס, זה לא נקרא 'מזיגת הכוס', שהנה פסחים (קו:), שיש הבדל גדול בין דיבור להיסח הדעת. שהנה זו טעות לחשוב התשובה לכך פשוטה מאוד, מסבירים התוספות – ר\"י ורבינו תם – במסכת לנטילה סעודה. והלכה כבית הלל. ולכאורה מה יענה על זה הרמב\"ם. אך דבית הלל, מפני שאסור למזוג כוס יין בין נטילה לבין 'המוציא', שהרי תכף אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידיים. ושואלת הגמרא מאי טעמא בית שמאי אומרים נוטלין את הידיים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל מאידך גיסא, במשנה בברכות תחילת פרק שני, נחלקו בית שמאי ובית הלל, [ .. אם כן כותבים התוספות, כיון שבמזיגת הכוס צריך ריכוז ממילא בטח שמותר, אבל מדובר היה למזוג את היין במים שזה נקרא מזיגת הכוס, שכתוב שהאישה אסור לה למזוג את הכוס לבעלה, למזוג לו קוקה קולה ודקדוק איך למזוג בדיוק בטמפרטורה הנכונה]שום חשש.וצריך רק למזוג וכבר נטל את ידיו ומיד לאחר מכן מברך 'המוציא', בזה אין יש בעיה של היסח הדעת. בכל זאת, אם עומד בשבת והשלחן ערוך לפניו, שזה אסור שמא נגע במקום מכוסה ואז הידיים נטמאו. ואם רוצה לשמור על הידיים יכול יש היסח הדעת בנטילת ידיים, ידיים עסקניות הן, אם הסיח דעתו יש לחוש לדבר יש הפסק כשמדבר יותר מדאי דברים מיותרים שלא צריך לדבר, ממילא רואים בתוספות יסוד מעניין מאוד שיש בו גם יסוד מוסרי, שבמקום שאסור לשים כפפות כל הזמן... ואם אדם היה במצב שאינו שמר על הידיים זה ביטל לו את הנטילה. כגון אם הלך לשירותים באמצע הסעודה שלאחר מכן נוטל את ידיו, ואם זו סעודה הוא רוצה לאכול עוד כביצה פת אף חייב לברך שוב 'על נטילת ידיים', כיון שברגע שנכנס לשירותים הוא נגע במקומות המכוסים (ח\"א סימן קצב, קצג) ואין שום ספק שהנטילה הקודמת התבטלה. כך כותב הרשב\"א .(סימן קסד סעיף ב)וכך פוסק מרן השלחן ערוך אמנם יש חולקים על זה אבל זו דעת מרן, אכן בראשונים אין חולקים על זה רק באחרונים, אך כיון שזו דעת הרשב\"א ומרן כך פסק, אין שום ספק שכך ההלכה. אם כן רואים בדברי התוספות שהיסח הדעת היינו שאפילו לא דיבר, אלא עמד ושתק, רק מזג את היין במשך כמה דקות, זה נקרא היסח הדעת שפוסל את הנטילה. ממילא מסבירים כמה ראשונים בדעת הרמב\"ם, שאם נטל ידיו קודם הקידוש כבר אינו יכול לקדש על היין, כי אז אתה יצטרך למזוג ויהיה היסח הדעת. כג. אם נטל ידיים קודם הקידוש בבית אחר למעשה, אמנם בימינו הטעם הזה לא שייך כיון שלא מוזגים את הכוס, אבל עדיין יש את הטעמים האחרים, לכן אם נטל את ידיו קודם הקידוש למנהג הספרדים פוסק מרן השלחן ערוך (סימן רעא סעיף יב) וז\"ל: \"אחר שקידש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים, ואם נטל קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה ולא יקדש על היין אלא על הפת\". ע\"כ. אכן יש לומר שכל זה כאשר אדם מקדש בעצמו, אבל אם נמצא בבית אחר, ובטעות נטל ידיים קודם הקידוש, יכול להמתין עד שבעל הבית יקדש, ויקשיב לקידוש, ואחר כך יברך 'המוציא'. מפני שכאן את הטעם של \"נוטל ידיו לפירות\" האמור לעיל. כד. היסח הדעת פוגם בלימוד התורה ויש באמור רעיון מוסרי, שהיסח הדעת גרוע מהפסק. זה נושא שקשור לכל אחד מאיתנו. הנה כיום יש דבר חדש שהוא ממש אסון, אני מגדיר את זה אסון - שהמציאו את המכשירים הסלולריים. אמנם יש מכשירים כשרים, אך זה בדיעבד, זה עוזר קצת לאדם שאפשר יהיה יותר להשיג אותו, אבל זה ממש היסח הדעת. פעם היינו נכנסים לישיבה ללמוד, אנשים היו באים לשיעור ללמוד, ויושבים ולומדים, ואפילו באמצע השיעור אם קרה משהו וצריכים לקרוא לו היו משיגים אותו איכשהו. כאן בכולל, כשלא היו טלפונים סלולריים היה דבר כזה שאם אישה פתאום יש לה צירי לידה, צריכה ללדת, או איזה סיבה דחופה כיו\"ב, וצריכה את אחד האברכים, היתה מתקשרת למשרד והיו קוראים לו. וכל אחד מבין שלא כל חמש דקות תקרא למשהו אחר. כיום אנחנו מקפידים מאוד שבאמצע הסדרים לא יעמדו בחוץ וישוחחו בטלפון. זה לא שייך שכל אחד יש לו לסדר את כל העניינים שלו, ובאמצע נכנסים ויוצאים רק כדי לשוחח בטלפון. אנשים באים לשיעור והנה באמצע הטלפון מצלצל, או אפילו באמצע התפילה, זה ממש היסח הדעת! וזה בטלפונים הכשרים. וכשמדובר בלא כשרים זה היסח הדעת גמור, תשאלו אנשים שיש להם דבר כזה, הם יבכו לכם איזה טעות הם עשו, איך הילדים לא יכולים לגדול כמו שצריך. הילד בא הביתה ומיד יושב ומשחק לו בטלפון, כל מיני משחקים. אני לא מדבר על פריצות והדברים הרעים מאוד שיש בזה - אפילו אם יש למישהו טלפון שהוא קורא לזה \"חסום\" אסור, כאילו יש לזה הכשר \"מוגן\" \"חסום\". אבל ברגע שזה מגיע לילדים ומתחילים לשחק בו, אומרים לילד תלך לישון, אתה צריך לקום מחר ללמוד, אבל הוא לא מסוגל, הוא יושב ומשחק שעה שעתיים שלוש, וההורים מתחננים אליו. הרי זה נורא מה שקורה עם כל הסיפור של המחשבים והטכנולוגיה הזאת שמקלקלת את הילדים, הלימוד תורה הוא לא כמו שצריך. כמו כן גם הרמה בלימוד קשורה לרציפות בלימוד. ואתן לכם דוגמא, בחור בישיבה קטנה שיושבים בה ולומדים, ישיבה על טהרת הקודש אין שם לימודי חול, והבחור לא מתמיד גדול, הוא לומד ביום לא יותר משש שעות נטו, בלי כל הדיבורים וכו'. מאידך בחור בישיבה תיכונית, שהוא לומד הכי טוב בכיתה, הוא לומד שמונה שעות, והשאר לומד לימודי חול, כשהם גומרים את הישיבה הבחור בישיבה הקטנה שהיה לא מתמיד גדול ולמד לכאורה פחות הוא הרבה יותר חזק מהבחור שלמד בישיבה תיכונית, למרות שלכאורה הוא למד יותר זמן. וההסבר הוא פשוט, מה הוא עשה חוץ משעות הלימוד, אם השקיע בלימודי חול, וצריך להשקיע, להתמסר ולהתרכז, זה משפיע על הלימודי קודש. אבל אם בשעות האחרות לא השקיע בדברים אחרים, אפילו שלמד פחות הלימוד מחזיק יותר מעמד. זו עובדה שאני אומר לכם באופן ברור מאוד שאין מה להתווכח עם זה! הסיבה לכך ההיסח הדעת שיש מהלימוד. כיום שהכניסו את הישיבות התיכוניות לתוך הישיבות הקדשות בלי לימודי חול, לומדים על טהרת הקודש, אבל ברגע שלילדים יש אפשרות להגיע - ושוב, אני לא מדבר על [ לפלאפונים, למחשבים, לכל המרעין בישין הללו פריצות, שהשם ירחם אם מגיעים למצבים שמסתכלים שם בדברי פריצות וכיו\"ב שזה משחית את הנפש, ואין שום ספק בזה, ונכשלים בזה באיסורי תורה , עצם המציאות של המכשירים הללו זה כבר היסח דעת.]חמורים לפעמים אני הולך לתת שיעורים במקומות, ויש מקומות שאנשים יושבים מולי ואני נותן שיעור, ותוך כדי הם שולחים הודעות בלי שום חוצפה! אני יושב ומדבר איתך! מה אתה משחק בזה?! מזל שיש לנו שבת... אני מקווה שלא ימציאו דברים כאלו גם בשביל שבת... הרי אפילו אנשים שמתפללים פתאום באמצע התפילה הוא לוחץ על הכפתורים... זה היסח הדעת מהתפילה! היסח הדעת מלימוד תורה! היסח הדעת מכל דבר שבקדושה! זה הרבה יותר גרוע מהפסק! לומדים את זה מדברי חז\"ל, שאנו רואים לגבי נטילת ידיים ו'המוציא' שהיסח הדעת גרוע מהפסק. לכן בעזרת השם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולהמשיך ולגדול בתורה ויראת שמים, אמן כן יהי רצון. שאלה: שמי מאיר ולאחרונה הציעו לי שידוך ששם אביה מאיר, האם עלי להימנע מלהיפגש איתה? מעיקר הדין אין לחוש לזה כלל. אולם מהיות טוב, יוסיף החתן תשובה: שם נוסף על שמו שלושים יום קודם החתונה, ובזה אין שום פקפוק. כתב רבנו יהודה החסיד בספר חסידים בצוואתו (אות כג), \"לא ישא מקורות: אדם אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו וכו'\". ע\"כ. ראה בשו\"ת נודע ביהודה (חאה\"ע מהדו\"ת סי' עט) שנשאל מאחד מתלמידיו בזה, והקשה על דברי רבנו יהודה החסיד מכמה מקומות בש\"ס שרואים שלא הקפידו בזה כלל. ובסוף התשובה כתב דברי מוסר חריפים לאלו החוששים לזה וז\"ל: \"ותמהני על רוב העולם, שלתת בתם לעם הארץ הוא פשוט אצלם ואין חושש להמנע, והוא נגד דברי חז\"ל שאמרו בפסחים (דף מט:) כאילו כופתה ומניחה לפני הארי, ולהתחתן עם צורבא מרבנן ששמו כשמו הם שואלים, ולא הזה ויעשה מעשיו לשם שמים. עכ\"ל. וע\"ש עוד.תהא תורה שלימה שלנו כצוואה בעלמא, ולכן לדעתי יגמור חותנך השידוך אולם בליקוטי הערות שבסוף הספר שם (הוצאת מכון ירושלים) הביאו מש\"כ 'שלחן העזר' (סימן א סעיף יב ס\"ק ב) להשיב על דברי הנודע ביהודה הנ\"ל, דיש לומר דשאני הכא דדברי רבי יהודה החסיד שלא לישא אשה ששם אביה כשמו, הוי סכנתא. ומה שאמרו חז\"ל שלא לתת בתו לעם הארץ, הוי איסורא, וקיימא לן (חולין י.) דחמירא סכנתא מאיסורא. ע\"כ. אולם אפשר לדחות דברי השלחן העזר לפי מה שכתב מרן הגרע\"י בכמה מקומות (ראה שו\"ת יביע אומר ח\"א יו\"ד סימן ט אות ו ובשו\"ת יחוה דעת ח\"ה סימן סא), דלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא אלא בסכנה טבעית, אבל בסכנה סגולית לא אמרינן כן, ושכ\"כ כמה אחרונים. והוסיף עוד, דכל שכן במקום מצוה דלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא. ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידוננו, דאינו אלא סכנה סגולית, וגם יש מצות פריה ורביה, ואין לחוש לזה. שביבי נוגה ורסיסי אור מאורחותיו והנהגותיו של מרן רבינו זיע\"א מאשר נשמעו מפי מו\"ר ועט\"ר שליט\"א הפולמוס על שיטת מרן זיע\"א בעניין צירוף שיטת רבינו תם לס\"ס אני רוצה לומר לכם דבר מאד חשוב שלא יכולתי גם לכתוב אותו. לפני כשלושינם שנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב את ספר טהרת הבית, ושם התיר לצרף את שיטת רבינו תם לספק ספיקא בדיעבד, ולא לכתחילה. דהיינו אשה שלא בדקה 'הפסק בטהרה' עד שהגיע זמן בין השמשות בדיעבד דקות לאחר השקיעה. שאלתי אותו למה 3-4 הוא מתיר. ושם כותב שהוא 13.5 דקות? וענה לי, שנשים הן מעל הזמן ואם נאמר לה 13.5 ולא3-4 כתב דקות 13.5 אבל אין הכי נמי אין הבדל עד3-4 לכן כתבתי 33.5 דקות זה יהיה ומצרף את זה ואת שיטת ר\"ת. והנה היה רב אחד שלא ראוי שאזכיר את שמו, התחיל ללכת לגדולי הדור בארץ, והיה מעורר נגדו שצריך לפרסם שפסקיו אינם פסקים בגלל הקולא הזאת. כאשר נודע הדבר לאאמו\"ר זה כאב לו מאד, והוא ביקש ממני ללכת לדבר עם גדולי הדור שלא יתפתו אחריו. אאמו\"ר בעצמו נסע לבני ברק להגרמ\"מ שך בנושא הזה, והרב שך אמר לו מילים קשות על אותו רב ושלא ישים לב אליו. והוא גם כתב לו מכתב בנושא הזה, אמנם הוא מכתב שאין לו משמעות הלכתית, הוא כתב שם 'אני לא מכריע בעניין הלכה אבל תחזקנה ידי וכו' וכו''. בזמנו הלכתי להגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, והוא היה כולו סוער ורועש על הדבר הזה, איך יכול להיות, איזו חוצפה לעשות דבר כזה!! אתה חולק צודק להלכה ושמסכים איתו, הוא כתב גם מכתב חם מאוד בנושא הזה, בהלכה אבל כיצד יכול לכתוב נגדו בצורה כזאת?! ואמר לי גם שאאמו\"ר שלצערי לא מצאתיו כיום, נתתי אותו בזמנו לאאמו\"ר. לאחר מכן הלכתי אל הגאון הרב יהודה צדקה ואל הגאון הרב בן ציון אבא שאול, הרב צדקה כתב מכתב יפה מאד. והרב בן ציון אבא שאול ביקש ממני לקרוא את המכתב שכתב הרב צדקה, היה לו קשה לראות, וקראתי לפניו את המכתב מילה במילה לאט לאט, לאחר מכן ביקש ממני לחזור ולקוראו שוב, ולאחר מכן ביקש ממני לתפוס את ידו קצת שיוכל לחתום על המכתב! האחרון שהלכתי אליו הוא הגרי\"ש אלישיב, בהתחלה דיבר במילים קשות נגד המתנגד לאאמו\"ר, אבל לגופו של עניין אמר שלא מסכים עם אאמו\"ר, וכיון שהמנהג כמו הגאונים אי אפשר לצרף את ר\"ת לספק ספיקא. והיה לי איתו ויכוח בטונים גבוהים, צעקות ממש, בנושא הזה. ואז אמרתי לו שאני לא מבין למה להרב פיינשטיין מותר לכתוב שאפשר להקל לכתחילה, והוא אמר לי שזה כיון שבאמריקה כך נהגו. אולם אני אמרתי לו, שאין מקום אחד באמריקה שעושים כמו רבינו תם, אלא הרב פיינשטיין חושב שרבינו תם צודק, והוא גם מתיר לכתחילה. אמרתי לו, תצעקו גם על הרב פיינשטיין, תכתבו גם עליו, תדברו נגדו, מה אתם רוצים מאאמו\"ר?! הוא התיר רק בדיעבד והרב פיינשטיין התיר לכתחילה! והוספתי ואמרתי לו כיצד אפשר להגדיר את רבינו תם כשיטה דחויה, נכון שהמנהג כמו הגאונים, אבל אי אפשר לומר שרוב הראשונים והשלחן ערוך שסברו כמו רבינו תם הם שיטה דחויה ואי אפשר לצרף אותה לספק ספיקא.הרב מנחם עובדיה בית ההוראה 'יחוה דעת'"},{"filename":"356.pdf","content":"גליון 356 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק חוקת תשפ\"ו פרשת בלק השיעור מתקיים בכל מוצ\"ש בשעה 22:00 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי 1ירושלים עורך ראשי :הרב אריאל סגרון הלכות ומנהגי בין המצרים (א) נושאי השיעור :תקנות חז\"ל במנהגי בין המצרים |איסור בשר ויין | מנהגי הספרדים והאשכנזים | חומרות בעל כנסת הגדולה | שמיעת מוזיקה בבין המצרים | הבן איש חי לא היה אשכנזי | שמיעת מוזיקה בערב שבת | מוזיקה ווקאלית | איסור כביסה ורחיצה | יום עשירי באב | ברכת שהחיינו בבין המצרים | זמן פורענות | הברכה או האכילה | ברכת שהחיינו בברית מילה | ברכת שהחיינו על לידת בן או בת | לקיים בנו חכמי ישראל מדברי הרב המקדים הגאון רבי דוד ביטון שליט\"א ראש כולל 'יחוה דעת' \"...אני רוצה להגיד דבר קטן ,המקום הזה שאני כבר עשרות בשנים נמצא בו ,אני יכול לומר שהמקום פה זה אחד מהמקומות שעמלים בתורה. והעמל הזה ,זה בזכות שאנחנו רואים את מורנו ורבנו שליט\"א ,שהוא נמצא במקום ,ויושב ועמל בתורה לילות שלמים ,דברים שאנשים רגילים לא יכולים לעשות את זה .וזה נותן כח לאברכים .לכן המקום הזה יש בו עמלה של תורה ,מהבוקר ועד הערב המקום הזה מלא תורה ,בעלי בתים, אברכים ,דיינים ,מורי הוראות ,וכל זה מאותו עמל בתורה .כאשר האדם משקיע בתורה ועמל בה ,הוא זוכה ורואה ברכה בעמלו .נברך את מורנו ורבנו שליט\"א שימשיך להרבות גבולו בתלמידים .אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א .תקנות חז\"ל במנהגי בין המצרים יישר כח לכבוד ידידי ,הגאון המצוין הרב דוד ביטון שליט\"א ,ראש כוללאצלנו כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' ,שהוא יושב ולומד ומלמד תורה, מהמובחרים ביותר שהוצאנו מתחת ידינו .יישר כחו ,ימשיך מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה ,להפיץ מעיינותיו חוצה .אכי\"ר. נתחיל היום בסדרת שיעורים שנוגעים לימי בין המצרים .השנה ,תשעה באב חל ביום חמישי .יש דברים ששנה שעברה לא דיברנו עליהם .בשנה שעברה תשעה באב חל ביום ראשון ,וממילא כל דיני שבוע שחל בו ודיני סעודה מפסקת לא היו ,לכן השנה נשתדל להסביר בעיקר את הדברים הללו .אבל לפני הכל ,צריך לדעת ,מנהג ישראל תורה הוא. עם ישראל בכל תפוצות הגולה נהגו כל מיני מנהגים בימי בין המצרים. כבר בדור שאחרי החרבן חכמים תיקנו כל מיני תקנות של אבל לזכר החרבן .למעשה ,התקנות היו מועטות ,לא היה דבר שאסרו אותו כבר מראש חודש או בכל ימי בין המצרים ,ורק במהלך הדורות התווספו מנהגים בכל תפוצות ישראל. נפרט קודם את הדברים שחז\"ל מזכירים .חז\"ל במסכת תענית פרק רביעי (כז ).אומרים ,שבשבוע שחל בו תשעה באב ,אסור להסתפר ,ואסור לכבס את הבגדים .אלו שתי תקנות שקבעו חכמים. ב .איסור בשר ויין עוד שנינו במשנה ,שבסעודה המפסקת בערב תשעה באב ,אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ,ואסור לאכול שני תבשילים .הגמרא מאריכה בביאור הדברים הללו ,מה זה 'שני תבשילים' ,ואיזה יין אסור ,האם גם 'יין מגיתו' אסור – דהיינו יין חדש שעוד לא עברו עליו 40יום .ואיזה בשר אסור ,האם דווקא טרי שראוי היה להיות על המזבח ,או גם בשר מליח. בזמנם ,לא היה להם אמצעי קירור .וכששוחטים ויש להם הרבה בשר, ורוצים שהבשר לא יתקלקל ,היו משרים אותו בתוך שכבה של מלח ,וכך הבשר היה נשמר .וכשרוצים לאכול אותו ,היו משרים אותו במים כמה פעמים כדי להוציא את המליחות ממנו .כמובן שהבשר הזה היה הרבה פחות משובח מבשר טרי ,לכן הגמרא דנה אם בשר מליח מותר .וכל הדיון הזה הוא לגבי זמנם בסעודה המפסקת. /http://ydaat.co.il לע\"נ חותנו של מרן זיע\"א הגאון המקובל רבי אברהם מ .הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל -נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה.א. ובכן ,אז כפי שאמרתי ,בזמנם האיסור של בשר ויין היה אך ורק בסעודה המפסקת .וכן כל מנהגי בין המצרים שאנחנו נוהגים היום ,בזמנם של חכמי המשנה ,קבעו רק שלא להסתפר ולא לכבס בשבוע שחל בו .ומסקנת הגמרא ,שאסור בין לכבס בגדים ובין ללבוש בגד מכובס. ג .טעם הבדלי המנהגים בין הספרדים לאשכנזים במשך הדורות ,וכפי שנראה במקורות שלנו – במיוחד מתקופת רבותינו הראשונים ממנה נשתמרו לנו ב\"ה הרבה כתבים ,התווספו מנהגים שונים. אבל ישנם הבדלים גדולים מאוד בין הספרדים לאשכנזים .האשכנזים בענייני בין המצרים כמעט תמיד מחמירים יותר מהספרדים .יש להם מנהגים הרבה יותר מהספרדים ,כפי שאפרט .אבל הסיבה לכך היא, שהגלות בארצות הנוצרים הייתה הרבה יותר קשה מהגלות אצל הספרדים שחיו בארצות המוסלמים. בדור שלנו זה נראה לכאורה שהמוסלמים שונאים אותנו יותר ,אבל זה בכלל לא .אם נסתכל מה קורה במדינות הנוצריות ,נבחין שהם אולי מדברים יותר יפה ,אבל בסך הכל \"אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד\" .הנוצרים הם שונאי ישראל -אפשר להגיד -יותר מהמוסלמים. המוסלמים רק ב 150-שנה האחרונות נהיו יותר שונאי ישראל. אנחנו לא יכולים לשכוח כמה יהודים נהרגו על קידוש ה' במדינות אירופה הנוצריות ,כמה הם שחטו את היהודים ,אצל הנוצרים היה מצב שמי שלא מאמין בדת שלהם -צריכים להרוג אותו .היו מענים את היהודים עינויי תופת ,שורפים אותם חיים .בספרד היו להם אצטדיונים גדולים ,והיו עושים מדורה גדולה באמצע ,והיו באים רבבות אנשים לצפות כיצד שורפים את היהודים חיים! כך זה היה! היום הזיכרון שלנו קצת קצר ,אנחנו לא שמים לב לזה ,אבל במדינות אירופה זה היה נורא .לא היה דור אחד שלא היו הרבה הרוגים בגרמניה, דור אחר דור .היו מסעי צלב בתקופת הראשונים ,לפני כ 900-שנה ,במשך כמעט 200שנה! פעם אחר פעם פרעות ביהודים ,קהילות שלמות נטבחו על קידוש ה' .בשנת תתנ\"ו ,שזה כמעט 1,000שנה -עוד כמה עשרות שנים נגיע ל 1,000-שנים -היו פרעות שקהילות שלמות נחרבו ,ואז הראשונים הצדיקים שהיו באותו הדור תיקנו לאשכנזים .יש להם תפילת \"אב הרחמים\" שהם אומרים אותה בשבת .למרות שאין אבלות בשבת, אבל אי אפשר שלא להזכיר את נשמותיהם של אלה שנהרגו על קידוש ה'. לפני כ 380-שנה ,בשנת ת\"ח ,היה באוקראינה פרעות ,ויש אומרים שנהרגו לפחות חצי מיליון יהודים! הם שרפו את היהודים חיים ,קהילות שלמות. באומן למשל ,הייתה שם קהילה גדולה של יהודים צדיקים ,והם שרפו את כולם חיים! 40,000יהודים! מה שהיהודים עברו במדינות אירופה זה נורא! לא שהערבים והמוסלמים היו אוהבי ישראל ,אבל יחסית זה היה פחות. וזה מתבטא במנהגים של ימי בין המצרים ,שאצל האשכנזים בתקופות הראשונים והאחרונים הוסיפו עוד ועוד מנהגים והם החמירו בזה מאוד. ד .חומרות בעל הכנסת הגדולה גם אצל הספרדים אנחנו רואים שבתקופות מסויימות החמירו יותר מחמת הצרות .בעל הכנסת הגדולה למשל ,שחי בערך בתקופה לפני בערך 350- 400שנה ,בתקופה שלו הייתה פרצה גדולה מאוד ,שבא שבתאי צבי שר\"י וטען שהוא המשיח ,והוא ביטל את תשעה באב והפך אותו ליום משתה ושמחה ,והייתה השתוללות נוראה ,והרבה ביטלו מצוות מהתורה ועשו הרבה תועבות ,עד כדי כך שבסוף גם הוא בעצמו התאסלם ,ואלפים הלכו אחריו והתאסלמו יחד איתו .ובסופו של דבר ,יצא מזה דבר נורא לעם ישראל לדורות לאחר מכן ,שהיו שבתאים ,ואחר כך היו הפרנקיסטים, שחלקם התנצרו גם כן .נורא ואיום מה שעם ישראל עבר מהכתות האלו של המשיחיסטים שהאמינו בשבתאי צבי ובפרנק. בגלל זה אנחנו רואים שהכנסת הגדולה בכל ענייני בין המצרים ,הוא הולך אחר מנהגי האשכנזים כמעט בכל ,הוא מחמיר מאוד .בשו\"ת זכר יוסף כותב שזו הסיבה ,בגלל שהוא ראה את החרבן הנורא שנעשה בגלל שבתאי צבי .הוא בעצמו – רבי יוסף אישקאפה בעל הראש יוסף – שימש כרב בטורקיה ,באיזמיר ,ושבתאי צבי הדיח אותו .הוא היה חזק מאוד ,והוא עשה דברים נוראים ,חילולי שבת ועוד .אנשים פחדו ממנו פחד מוות, האוהדים של שבתאי צבי היו מסוגלים לרצוח אותם. כל זה נמשך במשך שנתיים-שלוש ,ולאחר מכן הוא התנצר .והכנסת הגדולה החזיר עטרה ליושנה ,והנהיג הרבה מנהגי אבלות מיוחדים .למשל, בתקופה ההיא התחילו אנשים לעשן .והכנסת הגדולה קבע שבתשעה באב ובתענית ציבור אסור לעשן .פעם אחת הוא ראה איש אחד מעשן בתשעה באב ,ובעל הכנסת הגדולה נידה אותו ,עד כדי כך .הוא רצה לעמוד בפרץ ולגדור גדר בגלל מה שהיה. מנהג ישראל תורה הוא – ועל כן חשוב מאוד שכל אחד מאיתנו ישמר את מנהגי אבותיו .חלילה לא לבוא ולהגיד ,המנהג הזה טוב או לא ,בכל מנהג צריכים לראות את השורשים שלו ,ואלה שנהגו חייבים להמשיך לנהוג את מנהג אבותיהם\" ,אל תיטוש תורת אמך\". ה .טוב להיזהר המנהג היחיד שהספרדים והאשכנזים נהגו בו את אותו הדבר הוא ,שבימי בין המצרים לא מברכים ברכת שהחיינו .אמנם גם זה לא מן הדין ,הלשון של השלחן ערוך\" :טוב להיזהר מלומר שהחיינו בבין המצרים על פרי או מלבוש\"' .טוב להיזהר'. ו .שמיעת מוזיקה בימי בין המצרים יש מנהג נוסף שאמנם לא מופיע בשלחן ערוך ,אבל גם כן נוהגים בוא איסור הספרדים והאשכנזים ,זה שמיעת כלי שיר ,ריקודים ומחולות וכיו\"ב. שזה אסור בכל שלושת השבועות .מרן השלחן ערוך לא מזכיר את המנהג הזה ,מכיוון שבלאו הכי כל הנושא של מוזיקה בימינו זה מפוקפק .אמנם מקילים בזה ,בשירי קודש כמובן ,כשזה נעשה בצניעות כראוי. מאידך ,אם נבוא היום ונאסור מוזיקה בכלל ,קודם כל זה לא מוסכם ,זו מחלוקת .אבל אם נקבע שאסור ,לצערנו הציבור לא יכול לעמוד בדבר כזה, ועלולים להגיע לדברים יותר גרועים מזה\" .מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות\" ,לכן כלי נגינה שהם בלאו הכי בבעיה ,אבל נוהגים להקל בזה ולא רק בשמחות של מצוה ,אבל בבין המצרים צריך להיזהר בזה מאוד ,לא לשמוע שום כלי נגינה. האחרונים כותבים שאסור ריקודים ומחולות ,וזה עוד בזמנם שלא היו את כל האמצעים שיש היום במוזיקה ,שכל אחד יכול לשמוע לבדו .ובכל זאת כל רבותינו האחרונים מסכימים בזה ,שריקודים ומחולות אסורים בימי בין המצרים. ז .הבן איש חי לא היה אשכנזי יש בארצות הברית קהילה גדולה של חלאבים ,ויש שם אנשים שטוענים, שמנהגי שלושת השבועות זה רק לאשכנזים ולא לספרדים .ולכן הם דורשים שהרבנים יתירו להם לעשות חתונות ,כמו שכתוב בשלחן ערוך עד ראש חודש .למעשה ,כשמתבוננים מה קורה שם באמת ,אף אחד שם לא מתחתן אחרי י\"ז בתמוז ,כי הם כל כך דואגים שזה יהיה במזל טוב ,ואלה ימים של פורענות ...לכן הם לא רוצים לעשות חתונות .וכמובן שכל המטרה שלהם זה להתיר את הריקודים ומחולות ,וכמובן לא על טהרת הקודש. לפני כמה שנים הייתי שם ,ובאו אליי משלחת שלמה של אנשים שטוענים שהרבנים שם הלכו אחרי האשכנזים ,והם רוצים לשנות .הם רוצים להתיר את המוזיקה ואת הריקודים ומחולות .ואז אמרתי להם ,מעניין מאוד ,אני אף פעם לא ידעתי שהבן איש חי בבגדד -היה אשכנזי ,או רבי חיים פלאג'י שהיה בטורקיה -היה אשכנזי .והם כותבים בפירוש שאסור ריקודים ומחולות ,הרי שאנחנו רואים שהנושא הזה התקבל בכל המקומות .וזה דבר ברור שריקודים ומחולות ,ומוזיקה וכיו\"ב ,אסורים בשלושת השבועות. ח .שמיעת מוזיקה בערב שבת קודש יש שטוענים בשם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ,שביום שישי אחרי הצהריים מותר לשמוע מוזיקה ,כי כבר מתחיל קדושת השבת .וכן יש שטוענים שבמוצאי שבת לכבוד מלווה מלכה מותר .ואני אומר לכם ,רבותיי ,חד משמעית זה שקר וכזב .ואני אומר עכשיו עדות מכלי ראשון ,אני דיברתי איתו באופן אישי ,ואמרתי לו שככה אנשים מפיצים בשמו .והוא התפלא מאוד ,ואמר, \"לא היה ולא נברא ,ככה אומרים בשמי?! חס ושלום אני לא התרתי בשום פנים ואופן\"! והוסיף ואמר לי ,שאין שום הבדל ,בין שלושת השבועות לבין ימי ספירת העומר עד ל\"ג בעומר ,אין שום היתר ,בין ביום שישי אחרי חצות ובין במוצאי שבת .ואם יש שטוענים טענות אחרות ,צריך לומר להם בפירוש ,שאני שמעתי את זה מפי קודשו בעצמו ,כמה פעמים ,כולל בשנה האחרונה לפני הסתלקותו .ומצוה לפרסם את זה. בדומה לכך יש ערוצי רדיו עושים על דעת עצמם ,יש להם טענה ,הם מפחדים שאם לא ישימו מוזיקה ילכו לשמוע ברדיו של חילונים .אני לא יודע מי המציא את ההיתר הזה ,זה היתר מאוד מפוקפק. ט .מוזיקה וואקלית היום יש דבר הפלא ופלא .שיש אנשים שמשמיעים כל מיני קולות מהגרון שלהם בלי מוזיקה ,קולות כמו מוזיקה .קולות כמו תופים ,כינורות וכיו\"ב, כל מיני קולות משונים של דובים ,נמרים ...והנה באמת ,אנחנו לא יכולים להגיד שזה אסור .האיסור הוא בכלי נגינה ,וזה לא כלי נגינה .ואם האדם משמיע קול שדומה לכלי נגינה ,אנחנו לא יכולים להגיד שזה נקרא כלי נגינה במציאות. שמעתי שיש מקומות שאפילו בשבת עושים מקהלה בבית הכנסת, ומביאים אנשים שעושים מין קולות כאלו ,שזה נשמע כאילו מוזיקה. אין בזה שום בעיה ,זה לא חילול שבת וזה לא אסור בבין המצרים .שירה בפה לא נאסרה גם בימי בין המצרים העיקר הוא לא להשמיע כלי נגינה, כולל בהקלטה .כלומר לא רק אם יושב לפניך מישהו שמנגן בכלי ,אלא גם כששומע בהקלטה ,או כגון דרך הרדיו ,גם כן זה אסור. י .איסור כביסה ורחיצה המשנה אומרת שאסור להסתפר ולכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. אנחנו הספרדים נוהגים כך ,שלא מסתפרים בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא מכבסים ולא לובשים בגד מכובס .השנה זה הכי ארוך שיכול להיות, משבת עד יום חמישי בלילה .האשכנזים נוהגים לגבי תספורת מי\"ז בתמוז, שלא מסתפרים ולא מתגלחים כל שלושת השבועות .לגבי כביסה ,הם נוהגים איסור מראש חודש אב ,מאותו יום ממש מחמירים את כל דיני תשעת הימים. יש דבר שלישי שלא מופיע במשנה ,אבל הוא מנהג ,להימנע מלהתרחץ. הספרדים נוהגים לא להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב ,ואילו האשכנזים נוהגים מראש חודש .הספרדים גם נוהגים להקל במים קרים, ולכן למנהג הספרדים מותר ללכת להתרחץ בבריכה במקומות שהמים הם קרים לגמרי .ואילו האשכנזים נוהגים להימנע אפילו במים קרים החל מראש חודש אב. יא .יום עשירי באב ישנם דברים שכולם נוהגים מראש חודש :שלא לאכול בשר .האשכנזים נוהגים לא לאכול בשר כולל ביום ראש חודש עצמו .הספרדים נוהגים להקל ביום ראש חודש ,אבל החל ממוצאי ראש חודש נוהגים להחמיר. בשלחן ערוך כתוב שגם ביום עשירי באב לא אוכלים בשר ולא שותים יין ,בגלל שרובו של בית המקדש נשרף ביום עשירי באב .וכאן יש הבדל בין הספרדים לאשכנזים ,וזה המקרה היחידי שזה הפוך .שהאשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין עד חצות של יום עשירי באב. ואילו הספרדים נוהגים להימנע כל יום עשירי באב .למרות שהדברים לא מופיעים כל כך מפורש ,אבל השלחן ערוך כותב סתם שביום עשירי באב .והרמ\"א מוסיף עד חצות .אבל הספרדים נוהגים להחמיר בזה כל יום עשירי באב .ובכל אופן ,מותר לטעום את התבשיל וכיו\"ב .וגם השנה שיום עשירי באב חל בייום שישי – אין היתר לאכול בשר ויין מפני כבוד השבת. יב .כביסה ותספורת ביום עשירי באב לגבי לבישת מכובס ותספורת ביום עשירי באב ,הספרדים מקילים ,ואילו האשכנזים בכל השנים מחמירים ,אבל השנה שיום עשירי באב חל ביום שישי -הם מקילים .כי אז כבר יש את העניין של כבוד השבת ,לכן מותר כבר להסתפר ,להתרחץ לכבוד שבת ,לכבס ,ללבוש מכובס ,כבר במוצאי תשעה באב. יג .תפירת בגדים חדשים יש דברים נוספים שנוהגים מראש חודש ,כמו למשל לתפור בגדים חדשים, לקנות צורכי חופה ,לטעת עצים מיוחדים וכיו\"ב .כל דבר משא ומתן של שמחה -ממעטין .אומרת המשנה \"משנכנס אב ממעטין בשמחה\" .כלומר יש כאן יסוד בדברי חז\"ל שממעטין בשמחה ,אבל מהו הגדר של \"ממעטין בשמחה\" – זה כבר כתבו לנו רבותינו הפוסקים. יד .ברכת שהחיינו בבין המצרים המקור הראשון שמצינו שלא לברך ברכת שהחיינו בימי בין המצרים הוא בספר חסידים .כתב אותו רבי יהודה החסיד הקדמון ,שהיה מבעלי התוספות .והוא כותב שנמנעים מלברך שהחיינו בימי בין המצרים. לעומתו ,התרומת הדשן סבר להקל בזה ,כך מביא בשמו בספר לקט יושר - שזה ספר שנכתב על ידי תלמידו של התרומת הדשן -הוא כותב את דעתו וכיצד נהג הלכה למעשה בהרבה נושאים ,ואחד הדברים היה לו ויכוח עם המהרי\"ל -רבי יוסף מולין ,שהיה חברו של התרומת הדשן -המהרי\"ל סבר שאסור לברך שהחיינו בימי בין המצרים ,אבל התרומת הדשן סבר שמותר. למעשה ,מרן השלחן ערוך פסק שטוב להיזהר .אבל מרן לא כתב שאסור לברך שהחיינו ,אלא כתב \"טוב להיזהר\" .ויש בזה מחלוקת גם באחרונים. הט\"ז דעתו שמותר .והטעם ,שכאשר יש לך הזדמנות לברך ברכה לפני הקדוש ברוך הוא ,זה דבר גדול מאוד .אתה לא יכול לדעת אם תוכל לברך אחר כך ,כיצד דחה את זה לאחרי תשעה באב?! מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. הגמרא אומרת\" ,שמא ימות – חיישינן\" .למשל ,אישה שהיא אשת כהן, מותר לה לאכול בתרומה .אבל אם בעלה מת -אסורה לאכול בתרומה, וכן אם גירש אותה .והנה ,אם בא הכהן ונתן גט לאשתו ,ואמר לה שהגט הזה יחול שעה לפני שהוא ימות ,הרי שאפילו שעכשיו הוא בריא ושלם, אבל כבר מאותו רגע אסור לה לאכול בתרומה ,כיון שאמנם עכשיו הוא חי אבל אנחנו לא יודעים אם עוד שעה הוא אכן יהיה חי .בפרט אם בעלה נעלם ואינו כאן לפנינו .הלשון של הגמרא \"שמת מת -לא חיישינן\" דהיינו שמא הוא כבר מת למרות שהוא איננו כאן אנחנו לא חוששים ,אבל \"שמא ימות – חיישינן\" ,יכול להיות שבעוד שעה הוא ימות ,וממילא הגט יחול כבר מעכשיו ,שעה לפני מותו .לכן זה אוסר אותה מלאכול בתרומה. לאור זאת כותב הט\"ז ,אתה רואה שחוששים שמא האדם ימות ,אז כמו כן גם בברכת שהחיינו בין המצרים ,לא דוחים את הברכה לאחרי בין המצרים ,כיון שאולי הוא יפסיד את הברכה ,והוא יחמיץ את המצווה שיכול לברך שהחיינו. טו .ברכת \"שהחיינו\" בזמני צער בדומה להט\"ז כתב הגאון מווילנא ,שאפשר לברך שהחיינו בבין המצרים, והוא מביא ראיה חזקה לזה .הנה אדם שמקבל בשורה שאביו נפטר ,הוא צריך לברך \"דיין האמת\" .מצד שני הוא גם יודע שאבא שלו השאיר לו ירושה .שאז לפי דברי חז\"ל כיון שהוא הרוויח עכשיו כסף ,אז זה תלוי ,אם יש לו עוד אחים שיורשים ביחד איתו ,מברך ברכת \"הטוב והמטיב\" .כל דבר טובה שהיא משותפת לכמה אנשים ,מברכים \"הטוב והמטיב\" .כמו שאדם שנולד לו בן ,ויש לו גם את אשתו שגם היא נולד לה בן ,שניהם מברכים ביחד \"הטוב והמטיב\" – 'הטוב' לעצמו ו'המטיב' לאחרים .אבל אם אדם נפטר והשאיר לבן שלו ירושה והוא בן יחיד ,הוא מברך \"שהחיינו\" .אם כן כותב הגאון מווילנא ,כיצד ניתן לומר לאדם ,שהרגע אביו נפטר ובירך \"דיין האמת\" -לברך גם \"שהחיינו\"?! אם כן נראה ,שאפילו בשעת צער גדולה ,אם יש דבר טוב -אתה לא יכול לסרב מלברך \"שהחיינו\" .וממילא גם בימי בין המצרים צריך לברך \"שהחיינו\". טז .זמן פורענות מאידך ,המגן אברהם שחי לפי הגאון מוילנא ,כתב סברא אחרת למה אין להביא ראיה מאדם שאביו מת והניח לו ירושה שצריך לברך \"שהחיינו\", והגאון מוילנא לא מסכים לסברא שלו ,אבל לא מבאר למה .המגן אברהם כותב ,שברכת \"שהחיינו\" היא לא ברכה שקשורה לשמחה או לצער. והראיה ,שהאבל מברך \"שהחיינו\" .ויש הבדל ,שבין המצרים זה זמן פורענות לכלל .לעומת זאת באבל עצמו ,הוא מברך \"שהחיינו\" גם אם מביאים לו פרי חדש ,כי הזמן הזה הוא לא זמן רע ,זה זמן רע בשבילו, אבל כלפי כל העולם ,זה לא זמן רע .מה שאין כן ימי בין המצרים ,שהם זמן פורענות .ולא נכון לברך \"שהחיינו\" בזמן פורענות כזה. אבל באמת ,בדברי הרשב\"א בתשובה נראה כמו הגאון מווילנא ,שעצם הדבר שיש בו תועלת -צריך לברך \"שהחיינו\" .כשיש לך הנאה מפרי חדש, צריך לברך \"שהחיינו\". למעשה ,זו מחלוקת ,אבל רבנו האר\"י החמיר לא לברך \"שהחיינו\" על פרי חדש או על בגד חדש בימי בין המצרים .וכך כל המקובלים והאחרונים. ולכן להלכה ,אנחנו נוהגים לא לברך \"שהחיינו\" בכל שלושת השבועות, מלבד בשבת .וכדלהלן .וכך המנהג פשוט בכל המקומות. יז .הברכה או האכילה האחרונים דנים שאלה מעניינת .האם הבעיה היא הברכת \"שהחיינו\" ,או עצם אכילת הפרי חדש או הבגד החדש .הגאון רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבנו האר\"י ,מספר בספר פרי עץ חיים ,שפעם הכריחו אותו לאכול פרי חדש בימי בין המצרים ,ולא הייתה לו ברירה ,והוא אכל בלי לברך \"שהחיינו\". לעומת זאת ,מרן החיד\"א טוען ,שהבעיה היא לא ברכת \"שהחיינו\" ,אלא ההנאה .ולכן ,אם יש מצב שאדם מוכרח לאכול את הפרי החדש -צריך לברך \"שהחיינו\". יח .ברכת שהחיינו על פרי חדש -רשות שורש הדברים נמצא במסכת עירובין (מ ,).שם הגמרא עוסקת בברכת \"שהחיינו\" שמברכים בכל חג וחג ,בכניסת החג .והגמרא דנה על יום הכיפורים ,ומסיקה ,שגם ביום הכיפורים מברכים \"שהחיינו\" .ושם בסוגיא הגמרא עוסקת גם לגבי פרי חדש ,שמברכים \"שהחיינו\" אבל מבואר שם שזה רשות .והראשונים נחלקו מה הכוונה 'רשות' .יש ראשונים שהבינו את הדברים כפשוטם ,שאם אוכל פרי חדש ,אם רוצה יברך \"שהחיינו\", ואם לא רוצה – לא יברך. לעומת זאת ,יש ראשונים שכותבים ,שאין דבר כזה לאכול פרי חדש בלי ברכת \"שהחיינו\" ,הוא חייב לברך .ומה שהגמרא אומרת שזה 'רשות' ,היינו שהוא לא חייב לאכול את הפרי חדש .לעומת זאת בחג ,הוא חייב לברך \"שהחיינו\" ,הוא לא יכול לומר שהוא לא רוצה לברך \"שהחיינו\". לאור זאת יש לומר ,שרבנו חיים ויטאל שאכל בלי לברך \"שהחיינו\" ,סבר כשיטת הראשונים ,שברכת \"שהחיינו\" על פרי חדש היא רשות לגמרי. ואם נאלץ לאכול אותו ,ואינו יכול לברך \"שהחיינו\" בגלל בין המצרים, שיאכל בלי \"שהחיינו\". אבל מרן החיד\"א חולק על זה .וסובר ,שאין דבר כזה לאכול פרי חדש בלי ברכת \"שהחיינו\" ,אם אוכל אותו – זו חובה .ומה שהגמרא אומרת 'רשות', זה שאינו חייב לאכול את הפרי חדש .אבל אם למשל ,הביאו פרי חדש לבית ויש שם אישה בהריון שרואה את הפרי ורוצה לאכול ממנו ,בוודאי שאנחנו לא צריכים להחמיר לה ,מותר לה לאכול את הפרי החדש הזה. ולפי מרן החיד\"א ,שהלכה כדבריו ,עליה לברך \"שהחיינו\" ,כיוון שעליה לאכול את הפרי ,הרי שאסור לה לאכול אותו בלי \"שהחיינו\". יט .ברכת \"שהחיינו\" בברית מילה צריך להדגיש ,שכל מה שאנחנו מדברים על ברת \"שהחיינו\" בבין המצרים זה על פרי חדש או בגד חדש ,אבל אם יש ברית מילה ,שאנחנו נוהגים לברך בה ברכת \"שהחיינו\" ,מברכים גם בבין המצרים. כ .ברכת שהחיינו על לידת בן דרך אגב ,ברכת \"שהחיינו\" בברית זה על מצוות המילה ,זה לא על עצם הולדת הבן .וכאן יש פה שאלה מאוד לא פשוטה ,למה למעשה אנחנו לא מברכים על לידת בן .הרי בגמרא מבואר שמברכים .כותבים האחרונים, שסומכים על ברכת \"שהחיינו\" שמברכים בשעת המילה .אבל ,הרי יש לאדם את אשתו ,שגם לה נולד בן ,והרי אמרנו שלכאורה צריך היה לברך \"הטוב והמטיב\" ,וגם אשתו לכאורה צריכה לברך. יש טענה נוספת ,שהרי כאשר אדם מרויח לבדו ,אין את אשתו איתו, הוא מברך \"שהחיינו\" .אבל כאמור ,אם זה כולל אנשים נוספים ,הברכה שמברכים היא \"הטוב והמטיב\" .האם הכוונה שזה \"שהחיינו – פלוס\"... דהיינו שברכת \"הטוב והמטיב\" כוללת בתוכה את ברכת \"שהחיינו\" ,או שזה משהו נפרד לגמרי .והנה אם נאמר שזה משהו נפרד לגמרי ,מה יעזור לברך \"שהחיינו\" בברית? הרי אפילו אם נאמר שיתכוון לא רק על מצוות המילה ,אלא על עצם הדבר שנולד בן ,זה לא יעזור ,כי זה לא פותר אותו מברכת \"הטוב והמטיב\" ,שזו ברכה אחרת לגמרי. בספר שלי הלכה ברורה חלק י\"א ,הבאתי הרבה ראיות לזה ,שברכת \"הטוב והמטיב\" זה משהו אחר ,זה לא קשור לברכת \"שהחיינו\" .ולכן זה צריך עיון למה כך נהגו ,אבל כך הוא המנהג ,שכאשר נולד בן מברכים \"שהחיינו\". אני ממליץ לכל אחד שמברך \"שהחיינו\" בברית ,שלמרות שהוא מברך על מצוות המילה ,לכוון :א .על עצם הדבר שנולד לו בן ,שלכל הפחות שזה יפטור חלק מהבעיה .ב .וגם שיכוון לפטור בברכה את אשתו ,והיא תענה אמן. כא .ברכה בלידת בת המשנה ברורה דן על אדם שנולדה לו בת -למה לא כתוב שצריך לברך \"שהחיינו\" .לא מצאנו שחכמים תיקנו לברך בלידת בת. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לנו ,שלפני שנולדתי אני ,נולדו לו תאומות. והוא היה שליח ציבור בבית הכנסת ,והוא היה שמח ומאושר כל כך. ובאותה שבת הוא עשה חזנות כל כך יפה ,ואנשים היו תמהים ,שתי בנות והוא שמח?! ...אבל זה כל כך דבר טיפשי ,שאנשים נולד להם בת והם לא שמחים .אפילו אם אדם יקבל עשר בנות מהקדוש ברוך הוא ,כל בת זו מתנה וצריך לשמוח! וכותב המשנה ברורה דבר מאוד מעניין ,וכדאי שכל אחד שאשתו עומדת ללדת שישים לב לדבר הזה ,הנה חז\"ל קבעו שאדם שרואה את חברו שהוא אוהב אותו מאוד ,שלא ראה אותו 30יום ,שיכול לברך עליו \"שהחיינו\". היום אנחנו לא נוהגים לברך \"שהחיינו\" על חבר ,כותב הפלא יועץ\" ,רבה החנופה בעולם\" -אתה רואה מישהו שאתה אוהב אותו מאוד ,ותברך עליו \"שהחיינו\" .אחר כך אתה רואה מישהו שאתה לא כל כך אוהב אותו ,ואז לא תברך עליו \"שהחיינו\" .ואז הוא אומר ,תראו ,עליי הוא לא מברך ואילו עליו כן ...והוא יפגע .ואז הוא יברך כדי שהשני לא יפגע ,אבל באמת לא צריך לברך עליו .לכן כותב הפלא יועץ שבימינו לא מברכים. אבל אם מדובר באדם שכל אדם נורמלי אוהב אותו ,למשל ,אדם רואה את הבן שלו ,הוא לא ראה אותו חודש שלם ,יש מישהו שלא אוהב את הבן שלו? באופן סביר ורגיל אבא אוהב את בנו .וכן בן שרואה את אביו, אז בוודאי שכאן לא שייך להגיד חנופה או לא ,אפשר לברך \"שהחיינו\". כותב המשנה ברורה ,כשאדם נולדה לו בת ,הוא לא ראה אותה 30יום, פעם ראשונה שהוא רואה אותה זה בלידה ,ממילא לאחר הלידה ,יש גם על האיש וגם על האשה דין של רואה פני חבר ,לכן שיסתכלו על התינוקת ויברכו ברכת \"שהחיינו\" .זה לא שייך כבר לברכת \"הטוב והמטיב\" ,כי זה מדין ראיית פני חברו .וכדאי לשים לב לזה ,אנשים בשעת השמחה הגדולה שנולדת בת ,לא שמים לב לזה .אם כן יוצא מצב ,שעל הבנים אנחנו לא מברכים \"שהחיינו\" ,ועל הבנות כן מברכים. כב .ברכת שהחיינו בשבתות בין המצרים נשוב לנושא של ברכת שהחיינו בשבתות בין המצרים .יש בזה מחלוקת בין המקובלים .לדעת רבנו האר\"י ,אפילו בשבתות שבבין המצרים לא מברכים. אבל הרבה אחרונים כותבים שבשבתות כן מברכים .יש בזה מחלוקת הרב יצחק מאזוז 'יחוהשמרן שכיוון ביתמסיק, גדולה .אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת חלק א' דעת' ההוראה לא כתב לשון 'אסור' ,אלא רק 'טוב להיזהר' ,וזה שנוי במחלוקת ,ויש צדדים לכאן ולכאן ,לכן בשבתות בין המצרים אפשר לברך \"שהחיינו\" ,בין על פרי חדש בין על בגד חדש .מלבד בשבת שלפני תשעה באב -שבת 'חזון', שבשבת הזאת לא מברכים על בגד חדש כיוון שזה כבר תשעת הימים, ולא מחדשים בגדים גם לשבת חזון ,וממילא לא לברך ברכת \"שהחיינו\". כג .לקיים לנו חכמי ישראל בפרשה כתוב \"ותמת שם מרים ותיקבר שם\" -ומיד לאחר מכן \"ולא היה מים לעדה לשתות\" .וכן בהמשך הפרשה אהרון הכהן מת ,ומיד לאחר מכן \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל\" .אומרים חז\"ל דבר מאוד מעניין .הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל שלוש מתנות יקרות מאוד במדבר :מן -לחם מהשמיים ,באר המים וענני כבוד שהקיפו אותם .כל אחד מהם בא בזכות מישהו אחר .מן מהשמיים ירד להם בזכות משה רבנו .המים ,בארה של מרים ,בזכותה של מרים .וענני כבוד בזכות אהרון הכהן. כשמתה מרים ,הסתלק באר המים שהיו שותים ממנו ,ואז \"ולא היה מים לעדה\" – ואז המים חזרו בזכות משה ואהרון .לאחר מכן ,כשמת אהרון, \"וישמע הכנעני\" -אומרים חז\"ל ,מה הוא שמע? שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד .אבל אז ענני כבוד חזרו בזכות משה רבנו .וכשנפטר משה רבנו, נפסקו שלושת הדברים ביחד .מן ,המים וענני הכבוד. אנחנו רואים דבר מאוד מעניין .כל אחד ואחד מהם היה לו זכות ובגללו עם ישראל קיבלו דבר מיוחד מאוד .וכשמתה מרים ,באר המים נפסק ,ואז זה חזר ,בזכות משה ואהרון .למה זה היה צריך להיפסק? וכולם צועקים, ואחר כך זה חזר בזכות משה ואהרון ,הרי אם הלכה מרים ,הרי נשארו כאן משה ואהרון ,המים היו צריכים להישאר .אותו הדבר כשמת אהרון, הסתלקו ענני כבוד ,למה? הרי משה חי וקיים! משה נשאר ,שזה ימשיך בזכות משה! למה צריך להגיע למצב שעם ישראל יהיו במצוקה ויתחננו, ואז זה חוזר בזכות משה רבנו?! אנחנו רואים פה דבר גדול מאוד .כל מה שיש לעם ישראל זה בזכות גדולי הדור .משה ,אהרון ומרים ,הכל היה בזכותם .כשאחד מהם מסתלק ,עם ישראל צריכים לדעת שהוא הסתלק ,אנחנו מאבדים הרבה מאוד .אנחנו צריכים להתחנן שזה יחזור בזכות אלו שנשארו ,בזכות משה רבנו שנשאר. אותו הדבר ,כשמסתלק אהרון ,נכון שמשה נשאר ,אבל אהרון הסתלק, זכותו תגן עלינו .ברגע שהוא נפטר ,אין לנו את הזכות שלו .אז עם ישראל צריכים להתחנן שהקדוש ברוך הוא יחזיר לנו בזכות אלו שנשארו ,בזכות משה רבנו. אנחנו הספרדים נוהגים לומר בשבת 'מברכין'' ,יהי רצון' לפני שאנחנו מקדשים את החודש ,אחד הדברים שאנחנו אומרים שם זה \"לקיים לנו את חכמי ישראל ,הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם\" .אנחנו מתחננים לקדוש ברוך הוא לקיים לנו את חכמי ישראל .האשכנזים נוהגים לומר את זה בכל שני וחמישי ,אחרי קריאת התורה בשעת הגלילה .כלומר אנחנו מתחננים לפני הקדוש ברוך הוא לקיים לנו את כל חכמי ישראל ,אם אין לנו את חכמי ישראל ,אנה אנו באים?! מה אנחנו שווים אם אין לנו את הזכות הזאת של גדולי ישראל שמגנה עלינו?! אנחנו לא שווים שום דבר! איך נוצרים גדולי ישראל? על ידי הישיבות הקדושות ,שיושבים ועוסקים יומם ולילה .אלמלא הישיבות הקדושות ,לא יהיו לנו גדולי ישראל. פעם היה בביתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק .בכל פעם היה לו טענות נגד הציבור החרדי ,אבל בסופו של דבר הוא עזר לחרדים יותר מכולם .זו האמת .והוא היה בא אל אאמו\"ר שהיה משפיע עליו ,להקים כאן מקווה ,לעשות כך ולעשות כך .וייאמר לשבחו, שתמיד כל מה שאאמו\"ר ביקש -הוא היה עושה. פעם הוא בא אל אאמו\"ר ואמר לו ,כבוד הרב ,יש אלפים אלפים של בחורי ישיבות ,אתם רוצים שיהיו גדולי ישראל ,אני מבין אתכם ,אבל למה צריך כל כך הרבה?! ואז אאמו\"ר אמר לו ,אתה יודע ,כתוב אלף נכנסים למקרא – אחד יוצא להוראה .אלף בחורים נכנסים לישיבה ,רק אחד מהם יהיה מורה הוראה אמיתי ,גדול בתורה ,מגדולי הדור .אמר לו ,תאר לך שיהיה רק 500בחורי ישיבות ,מה יהיה?! יהיה חצי רב ...אתה יודע ש'חצי רב' יותר גרוע מעם הארץ?! זה איום ונורא! לכן אנחנו חייבים שיהיה לנו אלפים אלפים ,כדי שיהיה לנו קצת גדולי ישראל .במציאות ,ב\"ה היום ישנם הרבה תלמידי חכמים מופלגים ,גדולי תורה .אבל אין שום ספק שגדולי ישראל הם מועטים. גדולי ישראל שיושבים ועוסקים בתורה בקדושה יומם ולילה הם מועטים. כמה אנחנו צריכים להתפלל על עולם התורה ,עולם הישיבות ,לקיים בנו את חכמי ישראל ,שעולם התורה שלנו יעלה מעלה מעלה ,מחיל אל חיל. כל כלי יוצר עלייך לא יצלח בעז\"ה ,אכי\"ר. אני מתכבד לברך את כל הקהל הנמצאים כאן ואת כל הקהל שרואים אותנו ושומעים אותנו ,בכל מקום שהם ,במיוחד ברדיו 'קול ברמה' .יהי רצון שבכל אשר תפנו ,תשכילו ותצליחו ,ימלא הקדוש ברוך הוא כל משאלות ליבכם לטובה ולברכה ,אכי\"ר."},{"filename":"357.pdf","content":"גליון 357 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק בלק תשפ\"ו השיעור מתקיים בכל מוצ\"ש בשעה 22:00 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי 1ירושלים עורך ראשי :הרב אריאל סגרון פרשת פנחס הלכות ומנהגי בין המצרים (ב) נושאי השיעור :מניעת חומרות יתרות בימי בין המצרים | שידוכין ואירוסין בשלושת השבועות | הגדרת “אירוסין” בזמן חז”ל | דין שמא יקדמנו אחר ברחמים | מנהגי הספרדים והאשכנזים בנישואין | מנהג חודש אלול ועשרת ימי תשובה בעולם הישיבות | כבוד ועונג שבת בשבתות בין המצרים | לבוש בגדי שבת בשבת חזון | פרשת השבוע :המזימה של בלעם מדברי הרב המקדים הגאון רבי דורון אחיאל שליט”א רב קהילה בלונדון מדברי הרב המקדים הגאון רבי גבריאל סאקה שליט”א רב קהילה בבואנוס איירס אנו זוכים בדורנו להסתופף בצלו של מרן הראשון לציון שליט”א ,העומד בראש מוסדות קדושים אלו של “יחוה דעת” כבר ארבעים שנה .בדורנו שיש בו חושך מסוים בחוץ ומקטרגים המנסים לפגוע בכבודה של תורה, תפקידנו הוא להרבות באהבת תורה ובהערצת לומדי התורה כדי לכבות את אש הביזיון. זכינו שמרן הראשון לציון שליט”א משבר מחיצות בכל יום בפעולותיו הכבירות .ישנם רבנים המסתגרים בתוך קהילותיהם ומגזרם ,אך מרן שליט”א פורץ את כל המחיצות ופונה לכל חלקי העם ,מקרב ומאחד את כולם תחת דגלה של תורה. ישנם אנשים הטועים וסבורים כי מנהיגות צריכה להתנהל בקנאות חריפה .בפרשת בלק למדנו ,שפינחס עמד ולקח רומח בידו להרוג את זמרי .ויש לשאול :מדוע לא עשה זאת משה רבנו בעצמו ,והלא הלכה זו נעלמה ממנו באותה שעה? אלא ,משה רבנו הוא מנהיג הציבור הכללי ,ומנהיג ציבור אינו יכול להיות קנאי המשתמש ברומח .מנהיג חייב להיות בעל לב רחב ,פתוח ואוהב לכל חלקי העם .פינחס עשה מעשה קנאות וקיבל על כך שכר -כהונה, אך הנהגת הכלל מסורה למשה רבנו הרואה את כולם בעין טובה ואוהבת. כך היא דרכו של מרן הראשון לציון שליט”א ,השובר מחיצות ומקרב אלפים ורבבות לתורה מתוך אהבה וחיבור אמיתי .יהי רצון שהקב”ה יצליח דרכו מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה ,וימלא כל משאלות לבו לטובה ולברכה .אכי”ר. ברשותכם ,באתי להביע את התרגשותנו והכבוד הגדול שנפל בחלקנו להגיע מקצה העולם ,מבואנוס איירס ,כדי להשתתף בכינוס המפואר של מלאות ארבעים שנה למוסד קדוש זה של “יחוה דעת” .באנו להגיד תודה רבה מעומק הלב למרן הראשון לציון שליט”א ולבית המדרש. כיום ישנם עשרות רבנים ומורי הוראה המכהנים בקהילות שונות ברחבי ארגנטינה ובבואנוס איירס בפרט ,שהם תלמידים מובהקים של מרן שליט”א ושל בית המדרש יחוה דעת ,ואני זוכה לייצג את כולם כאן הערב. כאשר אדם מקבל מתנה יקרה מחברו ,הדרך הטובה ביותר להכיר לו טובה ולהגיד לו תודה רבה היא להראות לו שהוא משתמש במתנה זו באחריות וביראת כבוד .הדבר דומה לאדם המקבל זר פרחים יפה לכבוד שבת ,הכרת הטוב האמיתית לשולח היא להציב את הפרחים במרכז שלחן השבת כדי שכולם יראו וייהנו מהם. באנו להגיד תודה רבה למרן שליט”א ,אך בעיקר באנו להראות ולהבטיח שאנו נושאים באחריות וביראת כבוד את כל התורה ,את דרך הפסיקה, את המידות ואת ההשקפה הטהורה שמרן שליט”א השפיע עלינו במהלך השנים. אנו נושאים את השליחות הזו בכל יום באחריות עצומה – לקרב לבבות לתורה ,להעלות את הרמה הרוחנית של הקהילות בארגנטינה ,ולחבר בין חלקי העם .מרן שליט”א לימד אותנו תמיד שאין להסתפק רק בפריצת מחיצות ,אלא יש להעלות את רמתם של תלמידי החכמים ואת רמת הציבור כולו כדי ליצור קשר אמיתי של קדושה. /http://ydaat.co.il לע\"נ חותנו של מרן זיע\"א הגאון המקובל רבי אברהם מ .הלוי פטאל בן רחל זצ\"ל -נלב\"ע י\"ט תמוז תשמ\"א ת.נ.צ.ב.ה.א. אנו מודים למרן שליט”א מכל הלב ,ומתפללים שיזכה להמשיך להנהיגנו מתוך בריאות ואריכות ימים ושנים .אכי”ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט”א יישר כח גדול וברכת ה' על ראשכם ,הרבנים הגאונים רבי גבריאל סאקה ורבי דורון אחיאל שליט\"א. יישר כח גדול לידיד נפשי ואהוב לבבי ,הגאון המופלא הרב דורון אחיאל שליט\"א. הרב דורון משמש כרב קהילה חשובה ומפוארת בלונדון .בתחילת דרכו למד כאן אצלנו בהתמדה עצומה במשך מספר שנים בבית המדרש \"יחוה דעת\" ,ומילא את מצבריו בתורה ובהלכה .לאחר מכן חזר ללונדון והקים שם עולה של תורה – החזיר מאות בני אדם בתשובה ,הקים שיעורי תורה ומוסדות מפוארים ,ועושה חיל רב להרבצת התורה בקדושה .יישר כחו וחילו ,ימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה ולרומם את קרן התורה בלונדון ובכל העולם. הרב דורון אחיאל הגיע במיוחד מאנגליה לארץ הקודש לכבוד המעמד המיוחד והמסיבה הגדולה לרגל מלאות ארבעים שנה לייסוד בית המדרש ומוסדות \"יחוה דעת\". ויש כאן גם רב חשוב נוסף שהגיע ממרחק רב עוד יותר – ידידנו הגאון הרב גבריאל סאקה שליט\"א ,שהגיע אלינו במיוחד מבואנוס איירס שבארגנטינה .הרב גבריאל למד אף הוא אצלנו ב\"יחוה דעת\" במשך כמה שנים והוסמך לרבנות .לאחר מכן יצא לשליחות בארגנטינה והקים שם קהילות קדושות ועולה של תורה בממדים עצומים ,וקירב אלפי יהודים לאבינו שבשמיים. במהלך דרכו ,החליט הרב גבריאל שברצונו למלא שוב את המצברים הרוחניים ,הוא מינה לעצמו ממלא מקום בארגנטינה ,חזר לארץ ולמד אצלנו בישיבה שוב במשך כמה שנים בחשק ובהתמדה ,ולאחר מכן חזר בכוחות מחודשים לארגנטינה להמשך מהפכת הקירוב המופלאה שלו. זו זכות גדולה היא לנו לראות את הפירות המפוארים של בית המדרש המכהנים פאר ברחבי העולם ומפיצים תורה ודעת .תמשיכו בעז\"ה מעלה מעלה להפיץ את מעיינות התורה חוצה ,להגדיל תורה ולהאדירה. א .סייגים וחומרות יתרות בימי בין המצרים השבוע נתחיל בעז\"ה את ימי בין המצרים ,אם לא יבוא משיח צדקנו קודם לכן .ישנם מנהגי אבלות רבים בימים אלו ,כפי שביארנו בשיעור שעבר .עם זאת ,ישנם אנשים המרגישים צורך להוסיף חומרות וסייגים חדשים שלא נהגו בהם אבותינו .ודאי שכל מי שמצטער על חרבן בית המקדש – יבוא עליו הברכה .אבל כבר שנינו בגמרא (בבא בתרא ס ):שאין להצטער ולהתאבל יתר על המידה .כך השיב רבי יהושע לאותם פרושים שביקשו לגזור על עצמם אבלות מופלגת לאחר החרבן\" :להתאבל יותר מדי אי אפשר ,שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה\". אבל עלינו להיזהר במיוחד מפני מצבים שבהם כל המוסיף גורע אני מקבל פניות רבות מצד בחורי ישיבות מצוינים ,העמלים בתורה יומם וליל, ושואלים אם מותר להתחיל פגישות שידוכים בימי בין המצרים או שמא יש בדבר משום סימן רע חלילה .ישנם כאלו שכבר נפגשו לפני ימי בין המצרים והגיעו לידי החלטה להינשא ,אך בוחרים לדחות את האירוסין עד לאחר תשעה באב ,בטענה שאין זה סימן טוב – לא מסמנא מילתא. אבל כתוצאה מדחייה זו יצא שכרו בהפסדו .שהרי רק לאחר תשעה באב מתחילים בהכנות לחתונה ,והנישואין עצמם נדחים בחודשים רבים. במקרים כאלו ,יצא שכר החומרה בהפסד גדול .מבקש להחמיר לסימן טוב, וגורם במו ידיו לעיכוב בקיום מצוות פריה ורבייה ,זה דבר שאינו הגון כלל. ב .אירוסין ונישואין בימי בין המצרים נבאר תחילה את יסוד הדין של אירוסין ונישואין בימים אלו .פסק מרן השלחן ערוך (אורח חיים סימן תקנא סעיף (ב)\" :ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין ,אבל לארס בלא סעודה מותר ,ואפילו בתשעה באב עצמו מותר לארס ,שלא יקדמנו אחר\" .והרמ\"א כתב\" :ונוהגים להחמיר שאין נושאים מי\"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב\". צריך להבין ,שמה שכתב השלחן ערוך \"אירוסין\" ,זה לא מה שאנו מכנים כיום \"אירוסין\" ,שהוא למעשה \"שידוכין\" ,או מסיבת \"תנאים\" אצל בני אשכנז ,שבה מסכמים משפחות החתן והכלה את פרטי הנדוניה ,הסיוע ברכישת הדירה ושאר צורכי החתונה\" .אירוסין\" בלשון התורה וחז\"ל – כמו 'נערה המאורסה' -משמעותם היא מעשה הקידושין ,דהיינו נתינת טבעת או חפץ שווה פרוטה בפני שני עדים לשם קידושין .ואז האישה נחשבת כאשת איש ,ואם היא תרצה להתחתן עם אחר -היא זקוקה לגט .מאידך, היא עדיין אסורה על בעלה עד שיעשו 'נישואין' – כניסה תחת החופה וברכת שבע ברכות. בזמנם ,נהגו לעשות את הקידושין ולאחר זמן מסויים לעשות את הנישואין. אך כיוון שראו חכמי הדורות שיש בכך מכשולות רבים ,תיקנו לעשות את שניהם יחד תחת החופה בבת אחת ,כפי שמנהג כל בית ישראל כיום. אם כן מה שהתיר השלחן ערוך אפילו בתשעה באב עצמו מחשש 'שמא יקדמנו אחר' ,הוא מעשה הקידושין עצמו. ג .שמא יקדמנו אחר שנינו בתלמוד ירושלמי וברמב\"ם ,וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך, שאפילו בתשעה באב עצמו מותר לקדש אישה שמא יקדמנו אחר .למרות שקידושין זה מאורע מאוד משמח ,בכל זאת התירו כדי שלא יקדמנו אחר. ולכאורה הרי שנינו במסכת סוטה (ב ).שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת \"בת פלוני לפלוני\" ,וכיצד ייתכן שאדם אחר יקדמנו?! אבל צריך לדעת שכל ההבטחות והגזירות משמים – אפילו אלו הנקבעות מראש – הן על תנאי .אם האדם מתנהג כשורה ,הוא זוכה לקבל את הבטחתו ,אך אם חלילה אינו מתנהג כראוי ,ההבטחה עלולה להתבטל. כך מצינו ביעקב אבינו ע\"ה שנאמר בו (בראשית לב ,ח)\" :ויירא יעקב מאוד וייצר לו\" – פחד מעשיו ,למרות שכעשרים שנה קודם לכן הבטיח לו הקב\"ה בבית אל (בראשית כח ,טו)\" :והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ,והשיבותיך אל האדמה הזאת ,כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך\". ומדוע ירא יעקב מעשיו? אלא אמרו חז\"ל (ברכות ד\" :).שמא יגרום החטא\". יעקב חשש שמא עשה חטא בינתיים ,ויגרום הדבר לביטול ההבטחה. כך מצינו גם לגבי כניסת עם ישראל לארץ ישראל .כתוב בשירת הים (שמות טו ,טז)\" :עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית\" .ודרשו חז\"ל (ברכות ד'\" :).עד יעבור עמך ה'' – זו ביאה ראשונה' ,עד יעבור עם זו קנית' – זו ביאה שניה\". כשעם ישראל נכנסו לארץ בימי יהושע ,נעשו להם ניסים עצומים ונפלאות שאין לתאר ,שהיו גדולים אף מקריעת ים סוף .הקב\"ה הבטיח להם שגם בביאה השנייה – כשיחזרו מבבל ,ייכנסו באותה זרוע נטויה ובניסים גלויים. ובסופו של דבר ,בימי עזרא ונחמיה עלו ישראל שפופים ,חלשים ומוכים, הם היו חלשים מאוד בתורה ויראת שמים כמו שמבואר בספר נחמיה שהם נשאו נשים גויות ועוד ,והתבטלה ההבטחה לניסים הגדולים כשיבואו מבבל ,והסיבה לכך שגרם החטא ,הם היו במצב רוחני קשה מאוד. כך הוא בזיווגו של אדם ,שאמנם הוא נקבע משמים ,אך הדבר תלוי במעשיו .אם הבחור שנקבע לו להתחתן עם בת פלונית והיא יראת שמיים ובעלת מידות טובות ,וגדלה בבית טוב ,אבל אם הוא מתרשל ומידרדר במעשיו ,לא מגיע לו שיתחתן עם אשה כזו .והקב\"ה משנה את הגזירה. הגמרא במסכת מועד קטן (יח ):דנה בהיתר לארס אישה בחולו של מועד – אף על פי שאסור לשאת נשים בחג משום ש\"אין מערבין שמחה בשמחה\", או משום \"ושמחת בחגך\" -ולא באשתך .ומבארת הגמרא ,שההיתר הוא \"שמא יקדמנו אחר\" .ושואלת הגמרא :והלא בת פלוני לפלוני נקבעה מראש? ומשיבה הגמרא\" :שמא יקדמנו אחר ברחמים\" -אם אדם יתפלל מעומק הלב לזכות באשה הטובה ,אז גם אם האשה הזו לא נקבעה לו קודם לידתו -הקב\"ה ישמע את תפילתו וישנה את הגזירה המקורית לטובתו .זוהי הסיבה שהתירו חכמים לקדש אישה בחול המועד ואפילו בתשעה באב עצמו. ד .הבדלי המנהגים בנישואין ושידוכין בבין המצרים למעשה ,על אף שמעיקר הדין מותר לקדש אישה ,נהגו ישראל שלא לערוך נישואין בימי בין המצרים .בני אשכנז מחמירים שלא לישא נשים החל מי\"ז בתמוז ועד לאחר תשעה באב .יש דיון בפוסקים לגבי ליל י\"ז בתמוז עצמו אם הוא נקרא כבר בין המצרים .מרן החיד\"א בברכי יוסף כתב שגם לילה זה נכלל באיסור .לעומת זאת ,מנהג בני ספרד להקל בנישואין עד ראש חודש אב ,ורק מראש חודש ועד התענית נמנעים מלהינשא. ה .לא סימן טוב הסיבה שלא נושאין נשים ,הוא מחמת שזה לא סימן טוב לערוך חתונה שהיא שמחה גדולה – אין שמחה יותר גדולה משמחת חתונה – ולא מתאים לימי פורענות אלו .בכל זאת ,לגבי פגישות שידוכין ומסיבת אירוסין של ימינו ,חבל לדחות אותם ,אדרבא ,שיפגשו ,ויתארגנו לחתונה שתתקיים לאחר מכן. אמנם היו קהילות שהחמירו בכך מאוד .בעל כנסת הגדולה כתב ,שלא נהגו לערוך אפילו שידוכים בבין המצרים .כפי שביארנו בשיעור שעבר ,בדורו של הכנסת הגדולה קם שבתאי צבי שר\"י והדיח רבים מישראל ,והתיר את תשעה באב באכילה ושתייה ,והכנסת הגדולה עמד בפרץ והחמיר בכל מנהגי האבלות כדי לגדור גדר .ובעקבותיו הלך גם הבן איש חי (פרשת דברים שנה ראשונה) שכתב שבבגדד נהגו שלא לעשות אפילו מסיבת שידוכים בימים אלו. אבל אנחנו לא גרים לא בבגדד ולא באיזמיר ...וכאן בארץ ישראל לא נהגנו בחומרות האלו כלל .אפילו בני אשכנז ,המחמירים בנישואין מי\"ז בתמוז, מקילים לערוך מסיבת אירוסין – תנאים -אף לאחר ראש חודש אב. אלא שכתב המגן אברהם (סימן תקנא סק\"י) שיש לעשות את מסיבת האירוסין ללא סעודה .דהיינו ללא לחם .כאשר אוכלים לחם ,הדבר נחשב כסעודה גמורה המביאה שמחה יתרה שאינה ראויה לימים אלו .אבל אפשר להביא מיני מתיקה ,פירות ,בשר ,דגים וכיו\"ב ,ובלבד שלא תהיה סעודת פת ,ולא יערכו בה ריקודים ומחולות ,וכמובן שלא ישמיעו כלי שיר ומוזיקה. ו .פתרון לעריכת סעודות אירוסין ישנו פתרון פשוט למי שמבקש לערוך מסיבת אירוסין מכובדת עם פת, או שירה וריקודים :שהחתן או אחד המסובים ישב וילמד מסכת שלמה מן הגמרא [ -אין צורך במסכתות ארוכות כבבא בתרא או שבת ,יכול ללמוד מסכת קטנה וקלה יותר עם פירוש רש\"י ואם יכול גם תוספות] .ויערוך סיום מסכת במהלך המסיבה .כיוון שהסעודה נעשית לכבוד סיום המסכת, הרי היא מוגדרת כ\"סעודת מצווה\" ,ומותר לאכול לחם ,לשיר ולרקוד לכל הדעות - [ .היום כבר בבר מצווה עושים סיומי מסכתות.]... על כן חלילה מלעכב פגישות שידוכים או מסיבות אירוסין בימים אלו ,זה מותר לגמרי ,בכל שלושת השבועות .מלבד ביום תשעה באב עצמו ,שבו חל איסור להסיח את הדעת מן האבלות .וכמו שאמרנו שאין לדחות מסיבת אירוסין ,קל וחומר שאין לעכב פגישות לבירור שידוך ,ויש להזדרז ולעשות כל השתדלות כדי להקים בתים נאמנים בישראל ,מצות פריה ורביה היא מצוה חשובה מאוד ,ולפעמים השידוך לא הלך ,אבל עצם הדבר שהוא נפגש הוא התקדם .אבל אסור לדחות. ז .מנהג עולם הישיבות בנישואין בחודש אלול ראיתי שיש מקומות שמעכבים את החתונה חצי שנה ואף שנה לאחר האירוסין .אני לא מבין את זה! יש קהילות מסוימות בחו\"ל ,ובהן בארגנטינה, שאפילו אנשים חרדים מעכבים את החתונה חודשים רבים ואף שנה שלמה ,ואני לא יודע מאיפה הגיע המנהג הרע הזה! הקב\"ה רוצה שנביא נשמות לעולם ,יהודים נוספים לעולם ,למה לדחות?! שיהיו חלילה הרהורי עבירה ומכשולות מיותרים במהלך תקופת האירוסין?! כמו כן ,התחדש מנהג בשנים האחרונות בעולם הישיבות ,שלא עושים חתונות במהלך חודש אלול .ראשי ישיבות מסוימים מודיעים באופן רשמי שאם בחור יתחתן לאחר ראש חודש אלול ,לא יבואו לסדר לו חופה וקידושין ,וממילא גם בני הישיבה אינם משתתפים בחתונה .צריך לדעת שזה מנהג חדש לחלוטין .בזמננו ,כאשר למדנו בישיבות ,לא היה דבר כזה מעולם ,וגדולי עולם התחתנו בחודש אלול ללא כל פקפוק .השדי חמד כותב שהוא בעצמו התחתן בחודש אלול .אמנם יש אומרים שלא להתחתן בעשרת ימי תשובה ,אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל כותב בשו\"ת יחוה דעת שאפילו בעשרת ימי תשובה – לא לדחות את החתונה. לפני כמה שנים פגשתי את אחד מגדולי ראשי הישיבות ,ושאלתי אותו על כך ,והסביר לי אותו ראש ישיבה ,שבחודש אלול ישנה אווירה מיוחדת מאוד בישיבות ,ישנם אלפי בחורי ישיבות שבכל חודש אלול לא יוצאים מפתח הישיבה ,יושבים ולומדים יומם ולילה במשך ארבעים יום ברציפות, הפלא ופלא! ואם יתחילו לערוך חתונות בחודש אלול ,זה ישבור את חודש אלול. השבתי לו ,שאמנם זו טענה חזקה לכאורה ,אבל צריך להסתכל על ההפסד הגדול שיוצא מכך :בחור שהתארס בחודשים אייר או סיון – בחודש אב לא רוצים להתחתן כיוון שהחברים נמצאים בימי בין הזמנים ,וחוששים שלא ישתתפו - [ .פעם היו נוסעים מבני ברק לירושלים בחופש ...היום נוסעים למרחקים] בחודש אלול הישיבה אוסרת ,בחודש תשרי לא מתחתנים בגלל החגים ,הרי שנאלצים לדחות את החתונה לחודש חשוון או כסלו! ומשכך ,נוצר לחץ עצום של חתונות בחודש חשוון ,יש ישיבות שבלילה אחד בחודש חשון נערכות כמה חתונות באותה ישיבה ,וראש הישיבה לא יכול להשתתף בכולן ,והבחורים מתפצלים ביניהן .ונוצר מחסור באולמות אירועים ,עד שלעתים החתונה נדחית עד חנוכה – מרחק של חצי שנה ויותר מיום האירוסין! הרי זה גורר חסרונות רבים והרהורי עבירה ,ויצא שכרו בהפסדו! [ -שמעתי שיש כאלו שגם לא רוצים להתחתן בחודש חשון כי זה \"מר-חשון\" ...וכל זה המצאות ודמיונות ,כל אחד נהיה 'מקובל' שהוא 'מבין' בנסתרות]... לכן העיקר ההלכה לספרדים ,שמותר להתחתן עד ראש חודש אב. והאשכנזים יעשו כמנהגם שלא להתחתן מי\"ז בתמוז ,וכל אחד ילך בדרך אבותיו .מנהג ישראל תורה הוא. יש קהילות של ספרדים בחו\"ל ,כמו קהילות החלאבים ,שלא מתחתנים לאחר י\"ז בתמוז ,הם חוששים לסימן רע וכו' ,אבל הם מבקשים שיתירו להם לקיים חתונות כדי להתיר להם ריקודים ומסיבות ,כביכול לא צריך להחמיר בריקודים ומחולות בימים האלו .אבל זה לא נכון ,כל גדולי הספרדים החמירו בריקודים ומחולות בימי בין המצרים .הבן איש חי ורבינו חיים פאלאג'י ועוד כתבו להחמיר בזה .הבן איש חי כותב שאפילו מסיבת תנאים אסור לעשות. ח .כבוד ועונג שבת בשבתות בין המצרים ישנם מנהגים שונים בעדות מסוימות להחמיר בחומרות שונות בשבתות של בין המצרים .ובמיוחד בשבת שלפני תשעה באב המכונה \"שבת חזון\" .המנהגים הללו התחילו כבר לפני כ 800-שנה ,בתקופת הראשונים הקדמונים החמירו לא ללבוש בבגדי שבת בשבת 'חזון' .והיו לובשים בגדי חול. וצריך לדעת ,שמצוות \"כבוד שבת\" ו\"עונג שבת\" ,חז\"ל לומדים מהפסוק (ישעיה נח ,יג)\" :וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ,וכיבדתו מעשות דרכיך\" – 'וכיבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך בחול' .ולפי דברי הרמב\"ם בסוף הלכות שבת ,הן מדברי סופרים .לדעת רבנו האר\"י ז\"ל ,יש להחליף את כל הבגדים ביום השבת ,שלא יישאר עליו אף בגד אחד של חול .כמו כן ,יש מצווה להתרחץ במים חמים לכבוד שבת ולחפוף את הראש. הפרי מגדים (בפתיחה כוללת) מביא בשם שו\"ת צמח צדק הקדמון [רבו של הש\"ך, מראשוני האחרונים להבדיל מ'צמח צדק' של חב\"ד] שכתב ,שמצוות כבוד ועונג שבת הן מצוות מדאורייתא ,שכן הפסוק מסיים בלשון\" :כי פי ה' דיבר\" ,לומר שהקב\"ה בכבודו ובעצמו ציווה על כך. בספרי הלכה ברורה (חלק י\"ג בשו\"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר) הארכתי להוכיח שרובם המכריע של הראשונים סוברים שמצוות עונג וכבוד שבת הן מן התורה. כך עולה מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות לא ,טז)\" :לעשות את השבת\" ,שתרגם\" :למעבד תפנוקי דשבתא\" -לעשות מאכלים טעימים לכבוד שבת .הבן איש חי מביא את זה בשו\"ת רב פעלים ,וכך גם סבר הרשב\"א בתשובה .ויש הרבה ראיות לכך שזו מצוה מדאורייתא ואכמ\"ל. ט .לבוש בגדי שבת בשבת חזון ויש לדון ,האם מצווה חשובה כזו של כבוד ועונג שבת נדחית מפני אבלות ימי בין המצרים ושבת חזון. אצל בני אשכנז התפתח מנהג קדמון לפני כ 800-שנה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון ,אלא ללבוש בגדי חול .והמנהג הזה נזכר בדברי הראבי\"ה. לאחר מכן שאלו את המהרי\"ל ,האם אין בכך משום ביזיון השבת ,השיב שאין בכך בעיה ,שהרי הבעיה באבלות בשבת היא רק בפרהסיא ,והרואה אותו לבוש בגדי חול יחשוב שהוא אדם עני שאין לו בגדים להחלפה, וממילא אין כאן משום אבלות בפרהסיא בשבת האסורה מן הדין. המהרש\"ם מביא ראיה ,ממה שנפסק שאבלים היושבים לבדם רשאים לומר ברכת אבלים בשבת ,אבל אם יש אנשים אחרים שאינם אבלים – אסור .אם כך ,הרי בשבת חזון כל הציבור אבלים ,והרי זה כבית שכולו אבלים שמותר להראות בו אבלות .אבל אפשר לדחות ,שברכת אבלים אינה מנהג אבלות בשבת ,שהרי עיקרה הוא לבקש נחמה מהקב\"ה. מאידך ,יש כמה ראיות לגבי אבלות בשבתות של שלושת השבועות שאין לכך כל היתר .הנה יש דיון ארוך בפוסקים לגבי תשעה באב שחל בשבת. וכבר הגמרא דנה בזה ,והגמרא אומרת ,שאוכל בשר ושותה יין ,ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעת מלכותו .ויש דיון אם זו חובה ,או שמותר להמעיט .אולם מבואר בבית יוסף ,שאפילו בשבת זו לא נוהגים בה מנהגי אבלות. אולם אצל בני אשכנז יש כמה וכמה מנהגי אבלות שנהגו בשבת חזון: יש מקומות שנהגו להוריד את הפרוכת ,יש שנהגו לקרוא את ההפטרה במנגינת איכה ועוד .אבל אנחנו הספרדים לא נהגנו בכל זה ,מלבד עצם קריאת ההפטרה של שבת חזון ,שהיא הפטרה קשה מאוד ,ומי שמתבונן בה וקורא אותה – אי אפשר שלא לבכות על החרבן שאירע לעם ישראל בגלל העוונות שלנו .אמנם יש שנהגו שלא לאכול בשר בשבתות הללו. אם הוא צמחוני והוא ממילא לא אוכל בשר – אין בעיה .אבל אם הוא לא אוכל בשר כי הוא רוצה לנהוג מנהג אבלות ,הרי זה נוהג מנהג אבלות בשבת ,וזה אסור. למעשה ,הרמ\"א פסק להלכה (סימן תקנא סעיף ג)\" :אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כי אם הכותונת לבד\" -דהיינו הבגד התחתון הסופג את הזיעה [כמו גופיה וכיו\"ב] .לעומת זאת ,אצל בני ספרד מעולם לא נתקבל מנהג זה .הרדב\"ז בתשובה כותב מילים קשות ביותר נגד הנוהגים שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון .הוא כותב ,שאם בתשעה באב שחל בשבת אוכלים בשר ושותים יין ,קל וחומר בן בנו של קל וחומר ,שיש ללבוש בגדי שבת מכובדים ,שכן \"וכיבדתו\" פירושו כסות נקייה. כאמור ,לפי דברי רבינו האר\"י יש להחליף את כל הבגדים .אולם גם דברי הרמ\"א הללו לא נתקבלו על ידי כל הפוסקים .הגאון יעב\"ץ העיד שאביו, בעל חכם צבי ,היה לובש בגדי שבת כרגיל בשבת חזון .בספר מעשה רב מובא שהגאון מווילנא היה לובש בגדי שבת בשבת חזון .יש שו\"ת דברי נחמיה שמעיד שגם בעל התניא היה לובש בגדי שבת בשבת חזון .הגאון ממונקאטש בספריוו דרכי חיים ושלום ונימוקי אורח חיים מעיד שכן נהג. בספר ארחות רבנו מובא שהחזון איש והסטייפלר היו לובשים בגדי שבת בשבת חזון .אלא שכדי לעשות זכר סמלי כלשהו לאבלות ,החזון איש לא החליף את גרביו בשבת זו ,והסטייפלר לא החליף את הטלית הקטן שלו. בימינו ,בחורי הישיבות והאברכים לובשים חולצה לבנה בכל ימות השבוע, ולכאורה יש בכך משום חסרון במצוות \"שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול\" .אולם ,כיוון שהם מחליפים את כל בגדיהם לבגדים מכובסים ונקיים ,ולובשים חליפה או הרבנים לובשים פראק מיוחדים לכבוד שבת ,הרי הם יוצאים ידי חובה כראוי .בהלכה ברורה סימן רס\"ב הבאתי את כל דעות הפוסקים בדין נעליים מיוחדות לשבת ,וכמה שיכול האדם לייחד מלבושים ונעליים לשבת ,תבוא עליו ברכת טוב .ואכמ\"ל. י .המזימה של בלעם כאשר קוראים את פרשת השבוע (בלק) ,עולה תמיהה גדולה :מדוע התורה מקדישה פרשה כה ארוכה ומפורטת לרשע נבל כבלעם בן בעור? לפי הרב יצחק מאזוז לפרעה שיעץ והוא זה דעת' 'יחוה ההוראה דברי חז\"ל ,בלעם היה אדם שפל ומזוהם במידותיו ,בית לשעבד את ישראל ולהשליך את זכריהם ליאור .הוא היה שונא ישראל מובהק – ממש כמו חמינאי ימ\"ש או נסראללה ימ\"ש בדורנו .ואם רצה אותו נבל לקלל את ישראל ,שיקלל כרצונו! מדוע הקב\"ה בכבודו ובעצמו מתערב?! שולח מלאך לעכב אותו ,מזהיר אותו שוב ושוב \"לא תאור את העם כי ברוך הוא\" ,ומהפך את קללותיו לברכות? וכי קללתו של רשע כזה יש בה ממש שנעשה רעש כה גדול בשמים עבורה? כאשר אנו מעיינים במדרשי חז\"ל ,אנו מבינים את עומק העניין .בלעם לא בא סתם לקלל קללות ריקות מהבל פיו ,הוא חיפש קטרוג על עם ישראל. הוא היה בעל דרגה רוחנית גבוהה ,והוא היחיד מאומות העולם שהקב\"ה נתן לו כוח נבואה כביכול – \"יודע דעת עליון\" (בראשית רבה) .בלעם ידע לכוון את אותה שעה קצרה שהקב\"ה כועס בה בכל יום ,וביקש למצוא עוונות ורפיון בתורה ובמצוות אצל ישראל באותה שעה ,כדי להחיל עליהם את הקטרוג והעונש. כך מצינו גם בעמלק .שנאמר (שמות יז ,ח)\" :ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\" .ודרשו חז\"ל (תנחומא)\" :ברפידים – שריפו ידיהם מן התורה ,ששאלו 'היש ה' בקרבנו אם אין'\" .ברגע שיש רפיון רוחני ,מיד בא עמלק להילחם. וכך היה גם אצל המן הרשע ,שאמר לאחשוורוש (אסתר ג ,ח)\" :ישנו עם אחד מפוזר ומפורד\" .ודרשו חז\"ל (מגילה יג\" :):ישנו – ישנו מן המצוות\". חז\"ל (תענית ח ):אומרים על הפסוק בקהלת (י ,יח)\" :בעצלתים ימך המקרה\" - \"המקרה – זה הקב\"ה ,שנאמר 'המקרה במים עליותיו' .בעצלתיים – כשיש עצלות בישראל מלעסוק בתורה ובמצוות ,כביכול 'ימך המקרה' ,נעשה הקב\"ה מך ואינו יכול להושיענו\". זה היה פחדו הגדול של משה רבנו מפני בלעם .בלעם חיפש חסרונות בעבר ובעתיד של ישראל כדי לקטרג עליהם ,ואם היה מוצא קטרוג – קללותיו היו חלות! באמת ,אם נתבונן בסוף הפרשה ,נראה שלצערנו בלעם ניצח ואנו הפסדנו. לאחר שגירש אותו בלק ואמר לו \"ברח לך אל מקומך\" ,נתן בלעם עצה אחרונה ונוראה לבלק\" :אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא\" .הוא הציע לו להחטיא את ישראל בגילוי עריות ובעבודה זרה כדי להסיר מעליהם את שמירת השם. ואכן ,ישראל נכשלו בבנות מואב ובשיטים ,ונצמדו לבעל פעור ,ופרצה בהם מגפה נוראה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון, עד שעמד פינחס והציל את המצב. זהו מוסר השכל נורא עבורנו ,הגויים ואויבינו אינם יכולים להרע לנו במאומה אם אנו דבוקים בתורה ובמצוות ושומרים על קדושתנו .אך כאשר יש חלילה רפיון וקטרוג ,אנו עלולים לסבול צרות קשות. אנחנו צריכים ללמוד לקח ממעשה בלעם ,לשמור על עצמנו בקדושה, בטהרה ,בתורה וביראת שמיים ,ולהעמיד בנים ובנות עמלים בתורה. בתקופה קשה זו שאנו עוברים ,כאשר אנחנו מרגישים שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים ,עלינו לעשות רצונו של מקום ,ואז לא יעזרו לא חמינאי ולא נסראללה ולא כל שונאינו ,וכולם ילכו לעזאזל ולא יצליחו להרע לעם ישראל. אני מברך את כל הקהל הקדוש הנמצא כאן ,את הצופים והמאזינים בכל מקום ,ובפרט ברדיו \"קול ברמה\" המשמיע קול ברמה של תורה ויראת שמיים .יהי רצון שתצליחו בכל מעשה ידיכם ,ותזכו לזרע קודש ,בנים ובנות לעבודתו יתברך ,שפע של פרנסה טובה ,בריאות טובה ,אריכות ימים ושנים וששון ושמחה תמיד ,אכי\"ר."},{"filename":"359.pdf","content":"359 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק מטות מסעי תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון יסוד דין סעודה המפסקת | 'עקיפת' האבלות על החרבן | ברכה שאינה צריכה | מנהגי אכילת עדשים וביצים בסעודה נושאי השיעור: מפסקת | גדר שני תבשילין | דבר הנאכל כמות שהוא חי | בשר, עוף, דגים ומיני אפייה | קפה, תה ושאר משקאות | יין מבושל ויין מפוסטר | מאכלים ממולאים בסעודה מפסקת | צורת הישיבה והסעודה בסעודה מפסקת | הזריזות של משה לקיום ציווי ה' | קבלת גזרות שמים באהבה | לעובדו בכל לבבכם פרשת דברים- חזון הלכות סעודה המפסקת בערב תשעה באב מדברי הרב המקדים הגאון רבי מרדכי עמר שליט\"א מרבני בית המדרש 'יחוה דעת' שנה לבית המדרש 40 \"...מי שהיה לפני כמה שבועות בכנס הבוגרים לרגל ממי שהיה 99% 'יחוה דעת', אני כולי התרגשתי. מי הופיע שם? רובם, שם, זה אברכים שלמדו ביחוה דעת, שאני אישית הכרתי אותם כגדיים ונהיו תיישים. רבנים, דיינים, מורי הוראות, רבני ערים, כולם צמחו מבית המדרש של 'יחוה דעת'. ומי שעשה את כל המהפיכה הזו הוא מרן הראשון לציון שליט\"א. מרן שליט\"א המסר שלו זה להפיץ את התורה, להאהיב את התורה על עם ישראל, ואכן כל אלה שלמדו אצלו זה מה שהם עושים. אני מברך את הרב שימשיך בדרך הזו. היום הוא מאהיב את התורה על כל עם ישראל, ואני יודע אישית, שהרבה חילונים אומרים, \"אנחנו אוהבים לשמוע אותו\". הוא מדבר מהלב והוא מדבר לכולנו, התורה שלו מחפשת לעשות שלום בעולם. יהי רצון שכבודו ימשיך ויצליח ויזכה את הרבים, ויקשר בין כל עם ישראל באחדות ובאהבה ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו, אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א ישר כח לכבוד ידידי הגאון הגדול הרב מרדכי עמר שליט\"א, שהוא ב\"ה שותף שלנו כאן בבית המדרש 'יחוה דעת' בהרבצת התורה. יש לו שיעורים נפלאים. הוא היה איתנו כבר מייסוד בית המדרש, עוד כשהיינו בבניין הקטן, כבר בשנים הראשונות הוא היה איתנו. ב\"ה הוא מחשובי מורי ההוראה בארץ ישראל, ובמיוחד בהלכות טהרת המשפחה. הוא מיוחד מאוד, הוא מורה דרך לחתנים, לאברכים, בעל תבונה, שיקול דעת, חריף ובקי. אשריו ואשרי חלקו. בעז\"ה ימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, אכי\"ר. א. יסוד דין סעודה המפסקת היום נדבר על סעודה מפסקת. השנה תשעה באב חל ביום חמישי, וביום רביעי אחרי הצהריים אנחנו אוכלים סעודה מפסקת, זו סעודה שיש לה דינים מיוחדים. אומרת שבסעודה מפסקת לא יאכל בשר ולא (כו:) המשנה במסכת תענית ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין. למעשה כיום אנחנו נוהגים לא לאכול בשר מראש חודש. בראש חודש עצמו - הספרדים אוכלים, האשכנזים לא. אבל ממוצאי ראש חודש, כל הספרדים והאשכנזים וכמעט כל העדות בישראל, לא אוכלים בשר, כולל ביום עשירי באב. אבל זה מנהג שהתפתח במהלך השנים בהדרגה בכל המקומות. אבל בסעודה המפסקת, איסור אכילת בשר ושתיית יין זה מדין המשנה. מבארת, ש'סעודה מפסקת' זו הסעודה האחרונה שאוכלים (תענית ל.) הגמרא לע\"נ אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית בת זכיה ע\"ה /http://ydaat.co.il אשת חבר גאון עוזינו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. בערב תשעה באב אחר חצות. כלומר, אם אדם מחליט לאכול את הסעודה האחרונה לפני חצות, הוא לא יוכל לאכול לאחר מכן, ובלית ברירה רוצה לאכול את הסעודה המפסקת לפני חצות, הרי שהוא יכול לאכול שני תבשילין, וכן כל הדינים של סעודה מפסקת לא שייכים בו, כי זה מוקדם מדי, זה לפני חצות. מצד שני, אם אדם אוכל אחרי חצות, אבל בכוונתו לאכול עוד סמוך ממש לצום, מבחינתו זו לא סעודה מפסקת. אז גם בסעודה הראשונה שלאחר חצות – אין את ההגבלות של סעודה מפסקת. כלומר כל ההגבלות הם בתנאי שזו גם הסעודה האחרונה לפני הצום, וגם שתהיה לאחר חצות היום בערב תשעה באב. ב. לעקוף את האבלות מחמת כל האמור, יש לאנשים לכאורה אפשרות למצוא פטנטים. למה לנו לסבול כל כך ולאכול סעודה כזאת עלובה שאסור לאכול שני תבשילין?! ארוחה דשנה, תבשילין ומעדנים, ואחר 6:00 ורוצים לאכול למשל בשעה כך לברך ברכת המזון. לאחר זמן, סמוך ממש לצום, רוצה ליטול ידיים לאכול חתיכת לחם עם ביצה ולשבת על הריצפה, לקיים סעודה מפסקת. רבנו הרמב\"ן בתורת האדם כתב בחריפות על מי שנוהג כך, וקרא עליו את הפסוק \"בטן רשעים\". אין הכוונה רק למי שאכל בשר קודם הסעודה המפסקת, אלא למי שמבקש להתחמק מצער החרבן. כמובן, אם החשש הוא רעב בצום, אפשר לאכול הרבה לחם, או תבשיל, וכן פירות וירקות. הבעיה אינה השובע אלא בקשת התענוג והניסיון 'לעקוף' את האבלות. אם הוא מפחד שהוא יהיה רעב בצום, וכי תבשיל אחד לא מספיק לו, או לאכול הרבה לחם, או שיאכל דבר הנאכל כמו שהוא חי, פירות ירקות, שמהם יכול לאכול כמה שהוא רוצה. לא חסר אפשרויות איך לאכול ולשבוע ולא לרעוב בצום. הבעיה היא שהיצר של האדם רוצה להתענג, ועל זה מדבר הרמב\"ן. שכשאדם מנסה לעקוף ולמצוא קיצורי דרך והעיקר לא להצטער על חורבן בית המקדש, לכן קורא לו הרמב\"ן בטן רשעים. ג. חלוקת סעודה וברכה שאינה צריכה אבל יש בכך בעיה נוספת: אדם שאוכל סעודה גדולה, מברך ברכת המזון, ומיד לאחר מכן מתחיל סעודה מפסקת, הוא למעשה מחלק סעודה אחת לשתיים וגורם לברכה שאינה צריכה. בספר שלי הלכה ברורה כתבתי, שלדעת התוספות וכמה ראשונים, יש מקום לראות זאת אף כברכה לבטלה ממש. ) (סימן רצא ס\"ג שם הנושא הוא לגבי סעודת שבת בבוקר, שמרן השלחן ערוך כתב, שאם אדם אוכל סעודה שנייה והגיע הזמן המנחה, ורוצה לברך ברכת המזון ולחזור וליטול ידיים ולעשות סעודה שלישית, שרשאי לעשות כך. ומקור דברי מרן זה הרא\"ש בתשובה. והנה, שם רואים מדברי הרא\"ש שסבר שאין זו ברכה לבטלה, וזה רק גרמא – גורם לברכה שאינה צריכה. ומרן נמשך אחרי הרא\"ש להלכה. אבל הבאתי ראיות מכמה ראשונים שכותבים בפירוש, שזה לא גורם לברכה שאינה צריכה, אלא שכיוון שבמציאות זו סעודה אחת שהוא מחלק אותה בצורה מלאכותית, זה נקרא ברכה לבטלה ממש. אמנם בדברי התוספות עוד יש מקום לדון, אבל במגן אברהם נראה, שהבין בדברי התוספות שזו ברכה לבטלה ממש. גם מרן החיד\"א, יש לו ספר ניצוצי אורות על הזוהר, שם הוא דן בנושא הזה, ונראה מדבריו שסבר שזו ברכה לבטלה ממש. לכן בסעודה המפסקת אסור לחלק את הסעודות באופן הזה. כיון שגם מרן השלחן ערוך לא התיר אלא בשבת, אבל בחול אין היתר לזה. ד. מנהגי עדשים וביצים מול גדרי ההלכה יש אנשים שהמנהג אצלם יותר חשוב מהכל, לא אכפת להם אם הם רומסים בדרך הלכות - ויהיה מה שיהיה, הם חושבים שמנהג ישראל תורה הוא - כפשוטו. הנה, בסעודה מפסקת, כיוון שזו סעודה של אבילות ויש נוהגים לאכול עדשים שזה מאכל של אבילות, זה עגול ואין לו פה. [ - כתוב שהנזיד עדשים שיעקב אבינו עשה והלעיט בו את עשו הרשע, \"האדום האדום הזה\", חז\"ל אומרים שבאותו יום נפטר אברהם אבינו, יעקב ועשיו היו בסך , ולכן יעקב בישל את הנזיד עדשים הזה.]. 15 הכול ילדים בגיל ויש נוהגים לאכול גם ביצים קשות, שגם הן עגולות ונחשבות מאכל אבלים. לכן בסעודת הבראה נוהגים להביא לאבלים לחם וביצה קשה, והסעודה הראשונה צריכה להיות משל אחרים. ואפשר לטבל את הביצה עם זיתים וכיו\"ב. ויש כאלו שרוצים 'לקיים' את שני המנהגים, לאכול גם עדשים וגם ביצים. מי שעושה כך נכשל באיסור שני תבשילין. כמו כן, כותב הפרי חדש שאין לאכול עדשים בתוך הסעודה ולאחר ברכת המזון ביצה, כיון שאז הברכה שלאחר מכן נגרמת שלא לצורך. לכן צריך לבחור לאכול את אחד מהם. ורק אם זה תבשיל אחד שרגילים לבשל בו ביצים ועדשים יחד - אפשר להחשיבו כתבשיל אחד. וכן לחבר ביניהם כשאין רגילות כזו – אינו מועיל. וצריך לדעת, שאם אדם לא אכל את אחד מהם – אין בכל כל פגם, הוא לא עשה שום עוון, זה מנהג שאינו מעכב ואינו חיוב. ה. גדר שני תבשילים שנינו במשנה שאסור לאכול בסעודה מפסקת שני תבשילין. הנה לפעמים יש מצב שלוקחים תבשיל ועושים אותו בשני סירים, יש בזה מחלוקת בראשונים אם מותר לעשות תבשיל אחד בשתי קדרות, ולאכול משתי הקדרות. האם עצם הדבר שבישלתי את זה בשתי קדרות - זה עושה את כותב: \"אפילו (סימן תקנב ס\"ג) זה כמו שני תבשילין או לא. מרן השלחן ערוך בישל מין אחד בשתי קדרות, מיקרי שני תבשילין\". המגן אברהם, המשנה ברורה ועוד אחרונים פירשו, שהאיסור הוא כאשר יש הבדל בין הקדירות, אבל אם שתיהן שוות לגמרי בטעם ובאופן הבישול, מותר. מאידך, הכנסת הגדולה החמיר אף בקדירות שוות. [ - הכנסת הגדולה מחמיר מאוד בענייני תשעה באב, וכפי שאמרתי בשיעורים הקודמים, זה בגלל כל הסיפור שהיה בזמנו עם שבתאי צבי שר\"י]. בריטב\"א ובמאירי שכאשר שתי הקדרות שוות - מותר. (בחידושיהם עמ\"ס תענית שם), כותבים במפורש למעשה, מרן החיד\"א כותב שהכל תלוי בסיבת החלוקה: אם מבשלים בשתי קדרות רק מפני ריבוי בני הבית, והתבשיל זהה לחלוטין, הרי הוא נחשב לתבשיל אחד. אבל אם קדרה אחת מתובלת בצורה אחרת, או מבושלת באופן שונה – הרי אלו שני תבשילין. לכן תבשיל של ביצים ועגבניות מה שנקרא 'שקשוקה', אם הכינו כמה סירים זהים בגלל כמות האנשים - מותר לאכול מזה ומזה. אבל אם בסיר אחד יש בצל ובשני אין בצל זה כבר שינוי, וכל אחד יבחר מאיזה סיר לאכול ולא יאכל משניהם. וכן אורז לבדו ואורז עם עדשים זה שני תבשילין. ו. דבר הנאכל כמות שהוא חי נחלקו הראשונים בדבר הנאכל כמות שהוא חי ולאחר מכן בישלוהו, אם הוא נחשב לתבשיל נוסף לעניין שני תבשילין. מפני שהנה, לעניין בישולי גויים הדין הוא שדבר הנאכל כמות שהוא חי ונתבשל על ידי גוי - אינו נאסר, ויש שסברו שכך גם בסעודה המפסקת. למשל, אם בישל גזר, הוא לא ייחשב תבשיל גם לאחר שבישלו אותו. מאידך, מצינו לגבי עירובי תבשילין שצריך שיהיה תבשיל, ואם לקח גזר ובישלו – הרי הוא ראוי לעירובי תבשילין. אם כן רואים שהוא נחשב לתבשיל. \"ותבשיל הנעשה (סימן תקנב ס\"ה): למעשה, מרן השלחן ערוך פסק בפירוש מדבר שנאכל כמות שהוא חי - מיקרי תבשיל לעניין זה\". הרי לנו, שאם רוצה לאכול גזר, מלפפון, עגבניות וכיו\"ב – כמה סוגי ירקות – מותר, כי זה לא מבושל. אבל ברגע שיבשל את הירק הזה שנאכל כמות שהוא חי, אפילו שהוא היה ראוי לאכילה בלי הבישול, הוא כבר נקרא תבשיל אחד ואז יהיה אסור לאכול עוד תבשיל במצב הזה. ז. בשר מליחה בעודה מפסקת בתשעת הימים מותר לאכול דגים, המנהג להחמיר רק בבשר או בעוף. דרך אגב, צריך לדעת, שאפילו בסעודה מפסקת מבואר בגמרא שמותר לשתות יין מגיתו ולאכול בשר מליח, כי מה שאסרו זה בשר שהיה ראוי למזבח. אבל התוספות כותבים, שכיון שאנחנו רגילים בבשר מליח – אז גם זה אסור. כלומר שצריך לשנות ממה שאנחנו רגילים. ממילא, גם היום שיש בשר קפוא, לפי התוספות יהיה אסור לאוכלו בסעודה מפסקת מן הדין. יש לזה דין של בשר. מאידך, המאירי כותב שמצד אחד הוא מסכים לתוספות שזה אסור, אבל לא מצד דין המשנה, אלא רק מצד המנהג. ח. אכילת דגים ועוף בסעודה מפסקת למעשה כל עם ישראל לא אוכלים שום בשר בסעודה מפסקת. לגבי עוף יש מחלוקת, אבל המנהג שהתחיל בתקופת הראשונים הוא שלא לאכול גם עוף בסעודה המפסקת, וכך כולם נוהגים. במשך הזמן נהגו גם שלא לאכול דגים. וכך פסק מרן השלחן ערוך. אמנם הנחלת צבי גורס \"ולא גדיים\", אבל הגירסא הנכונה כפי שכותבים כל האחרונים, זה דגים. אמנם יש שהתירו לאכול דג מלוח בסעודה מפסקת, אבל לא כדאי לאכול אותו לפני הצום, כיון שהוא גורם צמא. מלבד זאת, בדרך כלל הדג המלוח אינו מבושל, ואין בו את הנידון של שני תבשילין. ט. אכילת לחם ועוגה בסעודה מפסקת בסעודה מפסקת אנחנו אוכלים לחם. ולא אומרים שהלחם נחשב לתבשיל, כי לחם זה חלק מהסעודה. מאידך, יש שאלה שיש לדון בה, אם מותר לאכול עוגות בסעודה מפסקת, שאולי כיון שכבר אכלנו לחם והוא לא נחשב לתבשיל, אז גם העוגה לא תיחשב לתבשיל. מאידך, לחם עשוי ללפת בו את הפת, עוגה לא נועדה לכך. וזו אפייה נוספת שלא קשורה ללחם. למעשה, בשו\"ת התעוררות תשובה כתב לאסור לאכול עוגה בסוף הסעודה מפסקת. ואכן ראוי להימנע ממנה, למרות שלא הכריעו בדבר. מאידך, אם הגישו לפניו שני סוגים של לחם מסתבר להקל – כיון ששניהם בכלל פת הסעודה. י. שתיית קפה ותה בסעודה מפסקת יש שאלה קשה, האם מותר לשתות קפה בסוף הסעודה המפסקת או לא. בנושא הזה יש תשובה ארוכה בחזון עובדיה, בה הוא דן בנושא הזה. כיון אמנם קפה זה דבר מבושל, במיוחד אלו שמבשלים את הקפה ממש, מאידך, זה כמו דבר שבא לשרות את האוכל. הרי הפוסקים נחלקו אם מברכים על קפה שבתוך הסעודה, ולהלכה אנחנו אומרים, ספק ברכות להקל ולא מברכים על קפה. זה שונה מגלידה שאותה אוכלים לתענוג ולכן מברכים בסוף הסעודה, וגם מותר לאכול גלידה בסוף סעודה מפסקת. אבל קפה, לכאורה אולי זה נקרא תבשיל. להלכה, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסיק בחזון עובדיה, שמותר מעיקר הדין לשתות קפה בסעודה מפסקת, אך בעל נפש יחמיר. ומי שאינו רגיל בו עדיף שישתה מים או מיץ. כמו כן, לא יברך ברכת המזון בכדי לשתות קפה לאחר מכן, כיון שזה חשש של ברכה שאינה צריכה. אבל מי שרגיל מאוד בקפה וקשה לו בלעדיו, רשאי להקל בתוך הסעודה. בדומה לכך לגבי בירה, ראוי להחמיר בזה ולא לשתותו בסעודה מפסקת, אבל מי שרגיל בו כגון שזה מסייע לו לעיכול – רשאי להקל. יא. פיסטור חלב ויין היום כל סוגי הגבינות והחלב עוברים תהליך של פיסטור. 'פיסטור' מעלות חום, תפקיד שלו הוא לסלק את 80 בדרך כלל זה כמו בישול עד החיידקים, ואז זה יכול להחזיק מעמד הרבה זמן. חלב לא מפוסטר, גם במקרר, תוך כמה זמן – מחמיץ. לגבי יין, היום חלק מהיקבים מפסטרים את היין, אבל לא כולם, ויש לדון האם יין מפוסטר נחשב ליין מבושל לעניין יין נסך. בארצות הברית מקובל מאוד לפסטר את היינות, שם יש להם הרבה מלצרים גויים, והם סומכים מעלות חום 80 על כך שהיין מפוסטר. דהיינו שבפיסטור היין מגיע עד צלזיוס, ובדרך כלל אז מתחיל להיות אדים. המשמעות של האדים שזה מתחיל להתמעט, וממילא זה כבר נקרא יין מבושל. יין מבושל הוא פסול לגבי המזבח, לא ראוי לנסך בו במזבח, וממילא רוב הראשונים סוברים שיין כזה אין בו משום יין נסך. שנה, היה ויכוח גדול בנושא הזה. מרן הגרי\"ש אלישיב 20 לפני למעלה מ- פסק שהפיסטור לא מועיל לעניין יין נסך. הוא אמר שצריך שיהיה ניכר הטעם ביין שהוא מבושל. ובגלל זה, בד\"ץ מהדרין של רחובות, שהם אחראים על כרמל מזרחי, הודיעו בשלב מסוים שהם מפסיקים לפסטר, כי בין כה זה לא מועיל לעניין יין נסך. באותם ימים, הבאתי לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל את החוברת שהם הוציאו ואת הפסק של הגרי\"ש אלישיב, הוא עבר עליו ביסודיות, והוא כתב תשובה ארוכה ביביע אומר בנושא הזה. בה הוא מוכיח שכמעט כל הראשונים סוברים שברגע שזה מתחיל להתמעט, זה כבר נקרא בישול ואין בו דין יין נסך. ושיש שיטה אחת ויחידה שסוברת לא כך, ולא צריך לחוש לזה. ולכן הוא פסק להקל. וכך נוהגים היום ברוב העולם, בהרבה מדינות וגם בארץ ישראל יש יקבים שמפסטרים את היין. אכן יש יקבים שלא מפסטרים, וכל מי שקונה יין, ויש לו בבית מישהו שלא שומר מצוות או גויים וכיו\"ב, שישים לב מה כתוב על הבקבוק, אם כתוב שהוא מפוסטר או מבושל. היום, מקפידים ביינות לכתוב בפירוש אם הוא לא מבושל, שאז צריך לדעת להיזהר לגבי מחללי שבת או גויים – שלא ימזגו את היין. יב. פסטור לעניין סעודה מפסקת הפוסקים דנים אם לגבי סעודה המפסקת מפוסטר נקרא מבושל או לא. בזמנו של הבן איש חי, היו לוקחים לבן - קראו לזה בערבית 'יגורטי' – היו לוקחים את החלב שנקפא ומרתיחים אותו, וכותב הבן איש חי, שכיון שעושים את זה רק לשמר אותו הרי שזה לא נקרא מבושל. הבן איש חי מדבר על הזמן שלו שלא היו כל כך מומחים בפיסטור, ובכל זאת הוא כותב שזה לא נקרא מבושל. לכן מוסיף עוד, שאם אדם רוצה לקחת אורז ולשפוך על זה לבן, לערבב את הלבן עם האורז ולאכול את זה בסעודה מפסקת, זה לא נקרא שהוא אוכל שני תבשילים, כי מפוסטר לא נקרא מבושל. וכך הוא הדין להלכה. כיון שהמציאות מורה שפיסטור אינו כבישול גמור, הרי חלב שהורתח הוא ממש משנה את טעמו וריחו, וזה לא כך בחלב מפוסטר. יג. קלי הבישול לאור זאת כתבתי בהלכה ברורה לעניין בישול בשבת, שיש דיון באחרונים אם חלב נקרא 'קלי בישול'. למשל, יש קפה בתוך הכוס, זה כלי שני, האם מותר לשפוך על זה חלב או לא. ולהלכה מותר. כיון שאין לנו ראיה לומר על כל דבר שזה קלי בישול. ומסתבר לומר שחלב זה לא קלי בישול. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל רצה להוסיף טענה להיתר, שכיון שהחלב מפוסטר, ויש אומרים שאין בישול אחר בישול בלח. אכן אני טענתי על כך, שזה לא דומה למבושל ממש, וייתכן מאוד לומר שמפוסטר זה בגדר מאכל בן דרוסאי. כלומר שזה לא בישול מלא. והראיה, שהטעם לא משתנה בפיסטור. לכן לא תועיל לנו הטענה הזאת. בכל אופן להלכה, בוודאי שמותר לשפוך חלב קר על קפה רותח בשבת. ואין לחוש בזה שהחלב נחשב כקלי בישול, וזה אפילו אם לא היה מפוסטר. הפיסטור לא משנה הרבה בנושא הזה. על כל פנים לגבי סעודה המפסקת, אם אדם רוצה לקחת למשל, תפוח אדמה מבושל ורוצה להניח עליו גבינה צהובה ולאוכלם יחד, זה לא נקרא שהוא אכל שני תבשילים. כי הפסטור לא נחשב בישול לעניין שני תבשילים בסעודה מפסקת. יד. ממולאים ומאכלים המורכבים ממינים שונים לאור כל האמור יש לומר, שממולאים נחשבים כתבשיל אחד. למשל, אם לוקח קישואים ממולאים, חצילים ממולאים, כרוב ממולא וכל כיו\"ב, למרות שהם ניכרים כל אחד בפני עצמו, אמנם יש בזה מחלוקת, אבל במציאות הדרך היא לבשל אותם יחד. וממילא לכל אדם זה נחשב תבשיל אחד. [ - לעניין ברכה מחוץ לסעודה, שאלת 'עיקר וטפל' בממולאים אינה פשוטה. יש שיראו בבשר או בעוף את העיקר, ואחרים דווקא באורז, לכן עדיף להפריד ולברך על כל חלק בפני עצמו, ואכמ\"ל]. כמו כן אם למשל עושים מרק ירקות, ויש בו תפוח אדמה, גזר, דלעת, שעועית וכיו\"ב, מותר לאכול את זה בסעודה המפסקת, למרות שיש בו כמה מינים, כיון שכך הוא הדרך לבשל אותם. מאידך, כאמור, אם יבוא אדם ויעשה תבשיל של עדשים, וירצה להחמיר כמו כל המנהגים ויכניס בתוכו כמה ביצים עם קליפה, ואז הביצים יהיו ביצים קשות אבל הם יחשבו לתבשיל אחד, זה בוודאי לא נכון, זה לא יעזור לו, כי אין דרך לבשל את הביצים הללו יחד עם עדשים. זה דבר בפני עצמו. טו. אופן הישיבה והנהגת הסעודה בסעודה המפסקת צריך לשבת כל אחד לבד, ולא לשבת על גבי קרקע. הרמב\"ם מתאר את מידת חסידים הראשונים: בערב תשעה באב היו מביאים לאדם לבדו פת חרבה במלח, שורה אותה במים, ויושב במקום הפחות מכובד בבית ואוכלה בדאגה, בשיממון ובבכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. הישיבה לבדו מונעת שיחה ושחוק ומבטאת את צער החורבן. ומסיים הרמב\"ם, \"וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה\" ומוסיף, \"ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת\". כמובן אם מישהו יכול לעשות כך - תבוא עליו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' הברכה. ואם הוא יאכל הרבה מהלחם – הוא גם לא יהיה רעב בצום. אבל זו מידת חסידות שהביאה הרמב\"ם, אבל ההלכה שמותר גם לאכול את (יואל ב, יג). הלחם עם תבשיל. והעיקר הוא \"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם\" להרגיש את הצער על החרבן. טז. זימון בסעודה מפסקת יש מחלוקת גדולה אם לעשות זימון כאשר ישבו שלושה ביחד. הטור מביא שיש אומרים שלא לעשות זימון, והקשה, שהרי זה דין המשנה, שברגע שישבו שלושה ביחד - חייבים בזימון. והמגן אברהם מיישב, שבסעודה כזו אין כלל רצון לחיבור, זה לא נקרא חיבור. אבל בחזון עובדיה הסיק לזמן אם ישבו יחד. כמובן שלכתחילה ודאי יש להיזהר, וכך כתב גם השלחן ערוך שלא ישבו שלושה ביחד כדי שלא יתחייבו בזימון. יז. חליצת נעליים בסעודה מפסקת אין צורך לחלוץ נעליים בסעודה המפסקת. חליצת הנעליים צריכה להיות לפני השקיעה בליל תשעה באב. זה חלק מהאבלות של תשעה באב, אבל בסעודה המפסקת אין עניין לחלוץ נעליים. יח. הזריזות של משה במלחמת מדיין קראנו בפרשת השבוע על מלחמת מדין. אתמול בלילה אמרתי בבית המדרש 'יחוה דעת' דברים שאני חושב שאלו דברים חשובים שכדאי שאחזור עליהם, גם אם יש כאן בציבור כאלו ששמעו את הדברים אתמול. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, \"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים הקדוש ברוך הוא מודיע למשה רבנו (במדבר לא, ב). אחר תאסף אל עמיך\" שהוא לא יכנס לארץ ישראל, שהוא הולך למות. ואז משה רבנו שומע שיש לו משימה אחת לבצע לפני שהוא נפטר: לקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. והנה, לארגן את המלחמה, זה דבר לא פשוט בכלל, צריכים לאמן את החיילים, צריכים לעשות כל מיני תרגולים. למעשה, מה שקרה שם זה נס עצום שאין לתאר. היו 12,000 חיילים של עם ישראל, אלף למטה, מאידך, כמה היו במדין אנחנו לא יודעים, לא כתוב, אבל כתוב שהחיילים של עם ישראל הרגו את כולם. ולאחר מכן, בשלל התורה מפרטת כמה היו שם 32,000 ילדות פחות מגיל שלוש, אם כן בוודאי שהיו במדיין למעלה מחצי מיליון איש! זה ניצחון לא היה (במדבר לא, מט). גדול! ובכל זאת כתוב בפסוק, \"ולא נפקד ממנו איש\" אפילו פצוע אחד בכל המלחמה הזאת! הפלא ופלא! נס גדול מאוד. משה רבנו יכול היה לטעון שיש צורך בזמן רב להכשרת הצבא, לבחירת אנשים צדיקים וראויים, וכך להאריך את חייו. יש גם דבר נוסף, הוא יכול היה לומר, הרי עם ישראל עם משה רבנו זה לא אותו עם ישראל בלי משה רבינו, כל יום שאני אחיה זה חשוב מאוד! אם הקדוש ברוך הוא נתן את האפשרות שעד שתיגמר המלחמה - אני אחיה, אז אעשה את הכול להאריך את זה לטובת הכלל! יש כאן גם סיבה אידיאולוגית! כלומר, אם משה רבנו היה רוצה למצוא תירוצים לדחות ולהאריך את המלחמה כמה שיותר, הוא יכול היה לעשות את זה. אבל משה רבנו לא עשה כך. מיד הוא אמר: \"החלצו מאתכם אנשים לצבא\" . מיד, מארגנים אלף למטה, ויוצאים מיד למלחמה, למרות שהוא (במדבר לא, ג) ידע שהחיים שלו תלויים בזה. יט. השבועה של המלך הבן איש חי כותב בעניין ביזת מצרים משל יפה. היה אדם אחד חשוב ופיקח מאוד, שהיה מקורב מאוד למלך, ותפסו אותו בעבירה גדולה ודנו אותו למיתה. כשבאו והציעו לבקש בקשה אחרונה, ביקש בקבוק בירה קרה, לשתות אותו בנחת על גג הארמון ביחד עם המלך... כשהביאו אותו לגג, הוא חשש לשתות בנוכחות המוציאים להורג. ואכן המלך סילק את כולם ונשאר עמו לבדו. ואז הוא אמר לו, אדוני המלך, אם אתחיל לשתות, ואשתה לאט לאט, ולפתע לא תהיה להם סבלנות והם יהרגו אותי באמצע? השיב לו המלך, תשמע, יש לך את ההבטחה שלי, אני מבטיח לך שאף אחד לא יפגע בך עד שאתה תגמור את הבקבוק בירה הזה! ואז לקח הנידון למוות את הבקבוק, והשליך אותו לריצפה ונשבר... המלך ראה כך והורה למשרתים להגיש לו בקבוק בירה אחר. אבל הנידון למות אמר לו מיד, אדוני המלך, מה זה?! אתה הרי נשבעת לי שלא תהרוג אותי עד שאגמור את הבקבוק הזה! הבקבוק הזה הלך! אתה לא יכול יותר להרוג אותי!... לכאורה אותו הדבר היה משה רבינו לעשות, הקדוש ברוך הוא אמר לו שהוא ימות אחרי מלחמת מדין, הוא יכול היה להאריך את החיים שלו קצת. חיים של משה רבנו זו זכות עצומה לעם ישראל! כל יום שהוא נמצא איתם! כתוב במדרש, שכשהקדוש ברוך הוא בא לקחת את נשמת של משה רבינו, הנשמה שלו בכתה, היא לא רצתה לצאת. בדרך כלל כל אדם שהולך לעולמו, הנשם שלו היא רוחנית, והיא שמחה לעזוב את הגוף הגשמי, אבל אצל משה רבנו, כל כולו קדושה ורוחניות, הנשמה לא רצתה לצאת! והקדוש ברוך הוא הפציר בנשמה שתצא, והנשמה מתחננת, היא רוצה להישאר בגוף הקדוש של משה רבנו! אבל משה רבינו, למרות הכל, היו לו תירוצים ואפשרויות, הוא החליט, הקדוש ברוך הוא אמר לי לעשות מלחמת מדין - אני לא מחכה! אני לא מחפש תירוצים! למרות שהחיים שלו תלויים בזה, הוא הזדרז מהר מהר למלא את רצון ה'. כ. ולעובדו בכל לבבכם יש לנו כאן מוסר השכל גדול. אנחנו עושים את רצון ה', אבל הקדוש ברוך הוא יודע מה שהוא עושה, והקדוש ברוך הוא דיין האמת, \"צדיק ה' בכל , אנחנו פשוט צריכים לקבל עלינו (תהלים קמה, יז) דרכיו וחסיד בכל מעשיו\" באהבה. אנחנו לא מחפשים לברוח מגזירותיו של הקדוש ברוך הוא. כמובן, אין פירוש הדבר שאיננו פועלים. כשיש חולה, אנו מתפללים עליו, אנו (תענית ב.). מפני שגם זו מצוות ה': \"ולעבדו בכל לבבכם\" – זוהי תפילה עושים את חובתנו, והקדוש ברוך הוא יעשה הטוב בעיניו. היה לי ידיד קרוב מאוד, קראו לו ר' יצחק יעקובי זצ\"ל. בצעירותו הוא חזר בתשובה, והיה דבק באאמו\"ר מרן זצוק\"ל כל השנים, הוא היה גבאי בית הכנסת שלו בבית כנסת הגדול. הוא היה איש צדיק שעסק הרבה בתורה, ירא שמיים אמיתי שאין לתאר. וקיבל מחלה קשה ממנה לא קם, כמה חודשים קודם 80 כשהוא היה בן שנפטר, קיבלתי טלפון מאחד החברים שאמר לי שהוא מסרב לקחת את התרופות. הזדעזעתי, התקשרתי אליו והלכתי אליו הביתה. הוא היה גר ברחביה. היינו אז חברים קרובים ממש, והוא שאל אותי, כבוד הרב מה אתה רוצה? ואז אמרתי לו, שמעתי שאתה מסרב לקחת את התרופות! אבל הוא אמר לי, הרב, זה לא אמת! לא היה ולא נברא! לא יודע מי סיפר לך, אני עושה כל מה שהרופאים אומרים, ככה התורה הקדושה שלנו מצווה אותנו! אני עושה כל מה שהרופאים אומרים. שמעתי כך והתנצלתי בפניו, ואז שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא תיאר לי את המצב שלו. ואמר לי כך, תראה, לפי דברי הרופאים יש לי כמה חודשים בסך הכל, מה אני צריך לעשות עכשיו כשאני יודע שזה כך? מצד אחד צריך להתפלל, אני ממלא את חובתי, ואני מתפלל מכל הלב. אבל מצד שני, אני יושב וחושב, זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לי עוד כמה חודשים, אני צריך לנצל את הזמן הזה להתכונן לעולם הבא. איך אני מתכונן? על ידי שאני יושב יומם ולילה ולומד תורה. אני לא מפסיק ללמוד, אני לומד מהבוקר עד הלילה, מנצל כל רגע. זה מה שנשאר. כל עוד אני מסוגל לשבת וללמוד, אני צריך לשבת וללמוד. ואז הוא אומר לי, כבוד הרב, אתה פה עכשיו - אני לא יכול ללמוד... במילים אחרות הוא רצה לומר לי, תודה רבה לך שבאת לבקר, עכשיו לך מפה, אני רוצה לשבת וללמוד. כמובן שנפרדתי ממנו לשלום. ואכן הוא ישב ולמד עד ממש ימים לפני פטירתו כשכבר לא היה יכול היה ללמוד, הוא היה בבית חולים והלך לעולמו. הסתכלתי עליו ואמרתי, האיש הזה הוא גיבור חיל שאין כדוגמתו, אדם שיודע שנגזר עליו, הוא לא בוכה, הוא לא מתחכם, על מה הוא חושב? מה התפקיד שלי! מה הקדוש ברוך הוא רוצה שאעשה, שאנצל את הזמן שלי לתורה, מצוות ומעשים טובים. רבותיי, אנחנו צריכים לקבל באהבה כל גזירה של הקדוש ברוך הוא. גם אם זה כואב מאוד, לקבל את הגזירות של הקדוש ברוך הוא, \"לעובדו בכל לבבכם\" - להמשיך לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ובעז\"ה נזכה שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אני מברך את כל הקהל הקדוש הנמצאים כאן, יהי רצון שתזכו אתם וכל בני ביתכם וגם כל המאזינים ברדיו 'קול ברמה', ואלה שצופים בנו באמצעים אחרים, יהי רצון שתזכו להתברך בכל הברכות שבתורה, בריאות טובה, פרנסה טובה, אריכות ימים ושנים, ותזכו לגדול בתורה ויראת שמיים. אכי\"ר."},{"filename":"360.pdf","content":"360 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק דברים - חזון תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון חוק הכשרות | לימוד תורה בתשעה באב | דברים המותרים ללמוד | החיוב ללמוד תורה בתשעה באב | ברכות התורה נושאי השיעור: בתשעה באב | ברכות התורה לנשים | טיול בתשעה באב | לימוד בספרי מוסר בתשעה באב | קריאת חק לישראל ותהילים בתשעה באב | שירת הים או שירת האזינו | אמירת פרשיות התפילין בזמן הנחתן | שאילת שלום בתשעה באב | משלוח מנות לאבל | בוקר טוב ו'כל טוב' | אמירת תחנון בתשעה באב | 'קרא עלי מועד' | על מה אבדה הארץ פרשת ואתחנן - נחמו לימוד תורה ושאילת שלום בתשעה באב מדברי הרב המקדים: הגאון רבי אהרון דגן שליט\"א ראש כולל תורת שמעון מיכאל ור\"מ בישיבת משכן חיים \"...ברשות מרן שליט\"א, אני קטון מלומר, אבל כזה הוא מרן הראשון לציון שליט\"א. זכינו שהרב מנהיג את עולם הרבנות ועולם הדיינות ביד רמה, משמיע את דבר ה' בקול, מקדש שם שמיים בארץ ובעולם. ועם כל זה, הוא ממשיך בעסק התורה ביגיעה עצומה יומם ולילה. הוא יושב בד' אמותיו, רכון על ספריו, ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, שעות על גבי שעות, מנדד שינה מעיניו. הוא כותב את חיבורו העצום 'הלכה ברורה', ומברר את ההלכה בבירור הלכה, את הסוגיה לעומקה ולרוחבה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. נברך בזה את מורנו ורבנו שליט\"א שיזכה להמשיך הלאה בעבודתו עבודת הקודש, לזכות את הרבים, מתוך בריאות הגוף, נהורא מעליא, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א אני מודה מאוד לידיד נפשי, שמזה שנים רבות הוא ממש יד ימיני, הגאון המצויין הרב אהרון דגן שליט\"א, שהוא שקדן גדול ומרביץ תורה גדול, ראש כולל חשוב ור\"מ חשוב. אשרינו שזכינו שהוא שלמד אצלנו כל כך הרבה שנים, ויש לנו את הזכות שהוא עוד אחד מגדולי תורה שיצאו מתחת ידינו שאנחנו כל כך מתפארים בו. הוא כל כך מסור להרבצת התורה, בעז\"ה שימשיך גם בכולל שהוא מלמד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כל מה שהוא אמר על לימוד אליבא דהלכתא - אפשר להגיד עליו, ממש כך. בעז\"ה ימשיך גם כן לחנך בישיבה את הבחורים שלומדים אצלו, שלומדים נפלא, יחנך אותם שיהיו גדולי ישראל, שילמדו בעיון נכון, אכי\"ר. א. חוק הכשרות לפני שנתחיל את השיעור, אני רוצה להעביר מסר חשוב לכולנו. השבוע עבר בכנסת חוק שבא להסדיר את נושא הכשרות. אני שומע את כל הדיבורים שיש מסביב, מה שצריך לדעת שאנשים לא מכירים את הפרטים של החוק הזה. התפקיד של החוק הזה פשוט לעשות סדר בנושא הזה. לא כל אחד יבוא ויגיד שהוא מבין בכשרות והוא ינהל ויעשה דברים. היום זה הגיע למצב ממש לא בסדר. אני לא רוצה להשתמש במילה 'הפקרות', אבל זה כשהמצב היה לא טוב וכל אחד עשה מה שהוא רוצה. והחוק הזה מסדיר את העניין. כמובן שיש עוד המון עבודה להסדיר בכל הנושא של הכשרות, יש הרבה פרצות ובעיות, וצריכים לעמוד על המשמר. זה התפקיד של הרבנות הראשית לישראל, זה התפקיד של כל רבני הערים, ותפקיד של עוד הרבה יהודים שמתעסקים בנושאים הללו. צריך הרבה יראת שמים ואחריות גדולה. החוק הזה נותן בעז\"ה אפשרות שנוכל לעמוד על המשמר בנושאים הללו. אני רוצה להודות מאוד לכל שלוחי דרבנן שפעלו ועסקו בנושא הזה, אני יודע שהם השקיעו בזה ימים ולילות ונלחמו בכל כוחם כדי להעביר את החוק הזה, שאני חושב שהוא חיוני מאוד כדי שנוכל לשפר ולעמוד על המשמר בכל הנוגע לכשרות. אני רוצה גם להביע הרבה תודה לידיד נפשי, כבוד הרב הראשי, מרן הגאון הרב קלמן בר שליט\"א, שהוא נשיא מועצת הרבנות הראשית, שהוא אחראי למעשה על כל נושאי הכשרות, שהשקיע הרבה עבודה להעביר את החוק הזה, והוא ממשיך ומשקיע כל הזמן כדי לשפר ולבצר את חומת הכשרות בישראל. אשריו ואשרי חלקו ויישר כוחו. ב. הרב אליהו מדינה שליט\"א אני רוצה להקדיש את השיעור לעילוי נשמת עליזה עזיזה בת מרים, רוח ה' תניחנה בגן עדן. ולרפואתו של ידיד נפשי, הגאון הרב אליהו מדינה שליט\"א, שהוא מחשובי הרבנים בארץ ישראל, רבה של ירושלים העתיקה, ומחזיק תורה גדול, שהקים עולה של תורה, ומשמש כראש כולל במשך הרבה שנים והיה יד ימינם של גדולי ישראל. לצערנו כעת הוא חולה מאוד, הוסיפו לו שם: הרב אליהו רפאל בן סעדה, יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח לו רפואה שלמה. כולנו מתפללים לרפואתו, והדברים שנאמר הערב, יהיו מוקדשים לרפואתו, שיקום מחוליו, לאריכות ימים ושנים ושובע שמחות, אכי\"ר. ג. לימוד תורה בתשעה באב בתשעה באב יש הלכה מאוד מיוחדת, שהוא אסור בתלמוד תורה. אמנם תלמוד תורה היא המצווה החשובה ביותר שיש לנו אך בתשעה באב אסור. חז\"ל לומדים את זה מהפסוק (תהילים יט, ט): \"פיקודי ה' ישרים משמחי לב\". אדם שלומד תורה נהיה שמח. עינינו הרואות שכל תלמיד חכם שיושב ולומד, הוא מצליח ללמוד דף גמרא ולהבין אותה - הוא מאושר. ומי שכבר ברמה שהוא יכול לחדש חידושים - הוא מאושר בצורה שאין לתאר. היה פעם תלמיד חכם אחד גדול מאוד, הגאון הרב ברוך שמעון סלומון זצ\"ל, שהיה הרב הראשי לפתח תקוה, והיה ראש הישיבה שם, שמילדותו היה שקדן עצום, זכיתי ללמוד אצלו בישיבה כמה חודשים, והייתי חברותא שלו במשך כמה חודשים. הוא היה גאון עצום. מספרים עליו, שכשהוא למד בישיבת חברון הוא היה לומד בהתמדה עצומה וישן מעט מאוד. פעם אחת הוא קם בבוקר, אחרי התמדה גדולה בלילה, ועם הפיג'מה עמד והתחיל לרקוד. שאלו אותו, למה אתה רוקד? מה קרה? והוא אומר, תראו, מספרים שנפוליאון כשהיה קם בבוקר - היה רוקד, וכששאלו אותו למה אתה רוקד? הוא היה אומר, מה זאת אומרת, נפוליאון קם, אפשר שלא לרקוד? אמר הרב סלומון, כשבן תורה למד עד מאוחר בלילה קם בבוקר, וכי אפשר שלא לרקוד?! לע\"נ אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית בת זכיה ע\"ה אשת חבר גאון עוזינו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. כמה אהבת תורה, וכמה שמחה יש לתלמידי חכמים כשהם באמת זוכים ללמוד תורה. לכן חז\"ל קבעו שבתשעה באב אסור ללמוד תורה. ד. דברים המותרים ללמוד מצד שני, קבעו חז\"ל דברים שמותר ללמוד בהם. למשל, הגמרא במסכת מועד קטן פרק שלישי, פרק 'אלו מגלחין', שזה פרק שברובו הגדול עוסק בענייני אבלות. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה יושב אחרי התפילה בליל תשעה באב, עם גמרא מסכת מועד קטן ושלחן ערוך הלכות אבלות. והיה לומד ולא מפסיק לדמוע, בוכה ובוכה. יש מדרשי חז\"ל שמותר ללמוד בתשעה באב. בגמרא במסכת גיטין יש שמתארים את כל הסיפור של החורבן. וישנם (נה:-נח.) שניים וחצי דפים עוד ספרים שמדברים על החורבן כגון מדרש איכה. אני זוכר שלפני הרבה שנים, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל מסר כאן שיעור לציבור בבית המדרש 'יחוה דעת', ואמר שמדרש איכה אסור ללמוד אותו כולו, יש חלקים שצריך לדלג אותם בתשעה באב. כי יש שם כל מיני תיאורים וסיפורים על חכמתם של אנשי ירושלים, שאדם שקורא אותם לא יכול שלא לצחוק. ואאמו\"ר סיפר כמה מהסיפורים שמסופרים שם במדרש איכה, והציבור כולו התגלגל מצחוק... ואז הוא אמר להם, אתם רואים, זה משמח! ולכן וודאי שאסור ללמוד אותם, וצריך לדלג עליהם. אפילו באמירת הקינות שיש בסוף כל קינה דברי נחמה, המנהג שלנו לדלג את זה, לא לומר דברי נחמה, אנחנו באבל. בדומה לכך יש גם בפרק 'חלק' במסכת סנהדרין חלקים שאפשר ללמוד בתשעה באב, וכן בתלמוד ירושלמי בכמה מקומות מדובר על ענייני החורבן. וכן את ספר איוב מותר ללמוד, וכן כל מיני פרקים בספר ירמיה, שיש בהם תוכחה קשה מאוד שמדברים על החורבן. ה. יש חיוב ללמוד תורה בתשעה באב יש שאלה שדנים בה רבותינו האחרונים: האם בתשעה באב פטורים ממצוות תלמוד תורה? שאם אדם קשה לו בלי ללמוד, הוא רוצה ללמוד, אז שילמד בדברים הרעים. או שנאמר שאין דבר כזה יום שפטורים בו מתלמוד תורה, חייבים ללמוד תורה גם בתשעה באב, אלא שכדי שלא נשמח, חז\"ל קבעו מה לומדים בתשעה באב, אבל חייבים ללמוד. השאלה הזאת כנראה, היא מחלוקת רבותינו הראשונים. גם האחרונים כותב שפטור לגמרי. ומביא אותו (יו\"ד סימן שפד) מדברים על זה, השבט יהודה אבל מביא בהוספות שלו בסוף הספר (סימן תקנד סק\"א). להלכה בערך השלחן שחייבים ללמוד. (סימן ק) בשם החכם צבי (קונטרס אחרון) לרמב\"ן יש ספר חשוב מאוד שעוסק בכל ההלכות של תשעה באב ובין המצרים וגם בהלכות אבלות שנקרא בשם 'תורת האדם', אחד החלקים של הרמב\"ן שואל (ענין אבלות עמוד קפ) הספר הזה עוסק בנושאים של אבלות. ושם שואל, הנה (עמ\"ס מועד קטן טו. וע\"ע בחידושיו עמ\"סכתובות ו:) שאלה, וכך גם הריטב\"א אומרים שהאבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה, וחז\"ל (סוכה כה:) חז\"ל לא אמרו חוץ מתלמוד תורה. והנה במסכת תענית מבואר שפטור מתלמוד תורה. וצריך להבין, אם באמת פטור מתלמוד תורה, למה כשאמרו שהאבל חייב בכל המצוות לא אמרו חוץ מתלמוד תורה? והרמב\"ן והריטב\"א אומרים תירוצים שונים בנושא הזה. אבל לכאורה יש תירוץ שהוא פשוט. הרי אם נגיד שתשעה באב חייב בתלמוד תורה, אלא שצריך ללמוד דווקא בדברים הרעים, אם כן הוא חייב בתלמוד תורה, וכל הקושיא מעיקרה ליתא, הקושיה לא נכונה. מעצם זה שהם מקשים את הקושיא הזאת וכותבים תירוצים אחרים, רואים שהרמב\"ן והריטב\"א סוברים שתשעה באב פטור לגמרי מתלמוד תורה. אלא שאם אדם אין לו מה לעשות, הוא לא רוצה להתבטל, אומרים לו בבקשה תלמד בדברים הרעים. ו. ברכות התורה בתשעה באב מביא בשם תשובת הגאונים (הלכות שמחות סימן כו) מצד שני, בשיבולי הלקט שסברו, שלא מברכים ברכות התורה בתשעה באב. והשיבולי הלקט חולק עליהם וסובר שכן מברכים, וכך נפסק להלכה. אנחנו מברכים ברכות התורה ביום תשעה באב. הטענה של הגאונים שאומרים לא לברך, שהרי הוא פטור מתלמוד תורה. משיב על כך, שבוודאי שזה לא נכון שפטורים (סימן רסט) והשיבולי הלקט מתלמוד תורה, כיון שהרי אפשר ללמוד דברים הרעים. מה שיוצא מדברי השיבולי הלקט לכאורה, שאם מברך ברכות התורה בגלל שאפשר ללמוד דברים הרעים, משמע שסבר שחייבים בתלמוד תורה בתשעה באב, זה לא אפשרות, אלא חייבים ללמוד בדברים הרעים. ז. ברכות התורה לנשים אבל זו לא כל כך ראיה. הנה לכל הדעות, התורה פוטרת נשים ממצוות תלמוד תורה. ואף על פי כן, כותבים רבותינו הראשונים, שאישה מברכת ברכות התורה. כי האישה צריכה ללמוד הלכות, מה מותר ומה אסור. דהיינו שיש לה שייכות למצווה הזאת. כלומר, למרות שאפילו שהיא מעיקר הדין היא פטורה, ובוודאי שאצל האישה זה פטור בעצם, היא פטורה מהמצווה לגמרי. ובכל זאת היא מברכת את הברכות, בגלל שיש לה שייכות. ממילא אנחנו יכולים לומר, שגם השיבולי הלקט מתכוון שלמרות שתשעה באב פטור לגמרי, בכל זאת יש שייכות של המצווה הזאת ביום הזה, על ידי לימוד בדברים הרעים. זה לא פחות ממה שהאישה מחויבת ללמוד הלכות שהיא צריכה לדעת מה מותר ומה אסור. אישה צריכה ללמוד הלכות שבת, כשרות, בשר בחלב, מה שקשור לתערובות, דברים שהם יסודיים, שתדע מה מותר ומה אסור. היא לא צריכה ללמוד את הקושיות ואת התירוצים , (סוטה כ.) והפלפולים, אנחנו ודאי לא מצווים ללמד אותה, על זה אמרו חז\"ל \"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות\", רק מה מותר ומה אסור, מה נקרא מבשל בשבת, מה נקרא בורר בשבת וכיו\"ב, הלכות שכל יהודי שחייב במצוות חייב לדעת. לכן האישה מברכת ברכות התורה. לפי זה גם אנחנו מברכים ברכות התורה גם ביום תשעה באב. ח. ההוכחה מדברי הריטב\"א לפני הרבה שנים, בשנת תשנ\"ד, אמי מורתי הרבנית ע\"ה נפטרה, ואנחנו ישבנו שבעה, ומרן הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ\"ל נכנס לנחם. תוך כדי הדברים, הוא אמר שיש לו חידוש עצום מדברי הריטב\"א, הוא הביא את הריטב\"א שהזכרתי קודם, שרואים בדבריו שסבר שתשעה באב פטור בעצם מהמצווה, פטור לגמרי ממצוות תלמוד תורה. והוא ישב והסביר שהוא מצא את הריטב\"א הזה שזו ראיה מפורשת. חד משמעית. והוא מאוד שמח מזה. ואז אני התערבתי, ואמרתי לו, כבוד הרב, אבל מצד שני יש את השיבולי הלקט לגבי ברכות התורה בתשעה באב. הבאתי לו את המחלוקת ואת כל הצדדים, והוא התווכח על זה, הוא לא הסכים. הוא טען שגם מהשיבולי הלקט אין שום ראיה שהוא סובר שתשעה באב חייב בתלמוד תורה. ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל התערב בדברים והתווכח איתו. אאמו\"ר טען שמהשיבולי הלקט יש ראיה שבתשעה באב חייבים בתלמוד תורה. כך היה דיון מאוד מעניין בנושא הזה. לאחר שהויכוח הסתיים והגרש\"ז אויערבך קם לצאת, הוא קרא לי ואמר לי שהוא רוצה לדבר איתי באיזה נושא פרטי ונכנסנו יחד לספרייה. אני זכיתי להיות קרוב אליו מאוד מאוד, הוא היה גאון עצום, פוסק הדור פשוטו כמשמעו, והיה ידיד נפש של אאמו\"ר, ובמשך כל השנים מיום עומדי על דעתי, הייתי המוציא והמביא בין אאמו\"ר לבין הגרש\"ז אויערבך. הרבה פעמים הוא שלח לאאמו\"ר כל מיני דברים שהוא רצה להתייעץ. ולהיפך, היו דברים שאאמו\"ר שלח אליו. כמה פעמים שהוא כתב מכתבים לאאמו\"ר על פסקים שאאמו\"ר כתב, שהיו לו קושיות או ראיות, עליהם. ואני תמיד הייתי השליח להעביר את המכתבים מאחד לשני, והייתי מדבר איתו הרבה בדברי תורה. באותו היום, כשהוא ביקש לדבר איתי באיזה נושא פרטי, ונכנסנו לספרייה של אאמו\"ר וסגרנו את הדלת ודיברנו. כשסיימנו, הוא אמר לי, תגיד, ממה שדיברת איתי בנושא הזה של אם האבל פטור לגמרי מתלמוד תורה או לא, רואים שאתה מכיר את הנושא הזה. מאיפה אתה מכיר את הנושא הזה? אמרתי לו, הרב, זה לא חדש, כבר לפני שנים אאמו\"ר כתב על כך ביביע ושם הוא הביא גם את ההוכחה (ח\"ב חיו\"ד סימן כז אות ב וע\"ע ח\"ח חיו\"ד סימן לה), אומר מהריטב\"א שהרב הביא, אאמו\"ר כבר לפני שנים הביא את הראיה הזו. ומיד הוצאתי יביע אומר והראיתי לו שאאמו\"ר עוסק בנושא הזה, והוא התפעל מאוד, איך כל רז לא אניס ליה. כל חידוש שמנסים להגיד, אאמו\"ר תמיד היה יודע ואומר את זה. ט. החידוש של מהר\"ח אור זרוע בזמנו, מרן הגאון הרב בצלאל ז'ולטי זצ\"ל שהיה גאון עצום, היה נכנס בכל חג לבקר את אאמו\"ר, ובכל פעם היו מדברים בדברי תורה. ובכל פעם הוא היה מכין איזה חידוש יפה. פעם הוא אמר שהוא מצא בשו\"ת מהר\"ח אור זרוע - רבנו חיים אור זרוע בנו של האור זרוע - חידוש נפלא. והוא התחיל לתאר את מה שכתוב, פלא פלאים, איזה יופי! ואאמו\"ר אמר לו, כן, זה יפה מאוד, ואז הוא הסתכל על אאמו\"ר ואמר לו, אתה אומר יפה מאוד - זה לא נראה לי שאתה כל כך מתפעל מהחידוש שלי... למה אתה לא מתפעל?! \"אני קורא עליך שאתה לא מתלהב מזה\"... ואז אמר לו אאמו\"ר, אגיד לך את האמת, אני כן מתלהב מזה, אבל זה לא חידוש בשבילי, זה ישן מאוד. אני מכיר את המהר\"ח אור זרוע הזה מלפני הרבה שנים. הגר\"ב ז'ולטי היה מופתע, \"לא יכול להיות, אני כל הזמן חשבתי שאני גיליתי את זה...\" ואז אאמו\"ר הוציא מהספרייה שו\"ת יביע אומר חלק א', והראה לו איך שהוא מזכיר שם את המהר\"ח אור זרוע, ומביא את כל הדברים שהוא אמר. הוא יצא ממש משתומם. י. מצוות תלמוד תורה בתשעה באב אמרנו שיש מחלוקת בראשונים אם יש מצות תלמוד תורה בתשעה באב. למעשה, אאמו\"ר היה מקפיד מאוד מאוד ללמוד בתשעה באב. ולא רק ללמוד, אלא הוא היה מחייב את כולנו ללמוד. כשהייתי ילד קטן ממש, הוא היה מוציא ספרים, למשל ספר 'יוסיפון' – שם יש קטעים שהוא מתאר את החורבן, או את הגמרא במסכת גיטין, וכשהיינו ילדים קטנים, הוא ישב עם כל הילדים ולמד איתם את כל הסיפור של החורבן ממסכת גיטין. הוא היה מקפיד עלינו שלא נתבטל. ובאמת צריך כל אחד לעשות חשבון נפש, גם אם נגיד שתשעה באב פטור לגמרי מתלמוד תורה. אז מה עושים?! שוכבים על המיטה ומסתכלים על התקרה?! אנשים הולכים ועושים דברים אחרים, והרי זה נקרא להסיח דעתו מהאבל, זה ודאי אסור. לכן בוודאי שזה ראוי לכל אחד ואחד לא להסיח דעתו, אלא אדרבה, לשבת וללמוד דברים הרעים. יא. טיול בתשעה באב (סימן תקנד סעיף צריך לדעת שאסור לטייל בתשעה באב, זה כתוב בשלחן ערוך ואפילו בערב תשעה באב אחר חצות אסור לטייל. האשכנזים נוהגים כא). . אבל כותבים (שם סעיף י) ללכת לבית הקברות בתשעה באב, כך כתב הרמ\"א ועוד, שלא ללכת אפילו שניים ביחד. (שם ס\"ק מא) האחרונים, המשנה ברורה כי כשהולכים שניים הם מדברים ומסיחים דעתם מהאבל. עד כדי כך. לכן, ודאי הנושא של הסח הדעת מהאבלות צריך לעמוד מול עינינו, ולנצל את הזמן. אם אדם רוצה לישון ביום תשעה באב, הוא עייף, זה בסדר. אבל לשבת ולהסיח דעתו ולעסוק בדברים אחרים, בוודאי שזה לא ראוי ולא טוב, ומה שצריך לעשות זה ללמוד בדברים הרעים. יב. לימוד ספרי מוסר בתשעה באב יש דיון בפוסקים אם מותר ללמוד ספרי מוסר בתשעה באב. המאירי כותב שמותר. אבל אני פעם דיברתי בנושא הזה עם אאמו\"ר, (עמ\"ס מו\"ק כא.) בפירוש שמה זה ספרי מוסר? יש ספרי מוסר שזה ממש שובר את לב האדם, מכניע את לב האדם, נותן לאדם כיוון ודרך מה הוא צריך לתקן. אם אדם לומד 'שערי תשובה', או הלכות תשובה להרמב\"ם ודאי שזה בסדר ביום תשעה באב. זה חשוב מאוד מאוד. אבל אם אדם רוצה ללמוד פרקי אבות, שזה ספר כל כך נפלא שאדם יכול לשבת וללמוד אותו ובדרך כלל להתענג בו. זה לא ספר ששובר את הלב, להפך. כל הפירושים על פרקי אבות, כולם זה \"פיקודי ה' ישרים משמחי לב\", לכן לא ללמוד פרקי אבות. יג. קריאת חק לישראל ותהילים בתשעה באב כותב, שגם מי שלומד ומקפיד כל יום ללמוד חק (סימן תקנד סק\"ה) החיד\"א לישראל, בתשעה באב לא ילמד חק לישראל. לגבי קריאת תהילים יש מחלוקת, יש דעות לכאן ולכאן. דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הייתה שזה תלוי. אם האדם שאומר תהילים הוא רגיל לקרוא תהילים בכל יום, אז גם בתשעה באב שלא יקרא. כיון שזה נקרא תלמוד תורה מבחינתו. כלומר שכל קריאת תהילים שאדם רגיל בה, הקריאה הזו נקראת תלמוד תורה. אבל אם אדם יש לו חולה בתוך ביתו וליבו שבור, הוא רוצה להגיד תהילים לרפואתו של החולה דרך תחנונים, זה משהו אחר ומותר. בדומה לכך יש נידון לגבי קריאת תהילים בלילה, שמצד אחד לא קוראים מקרא בלילה, ויש נידון לגבי קריאת מקרא לאחר חצות, יש מתירים בזה. אבל לגבי קריאת תהילים, אם מדובר בתהילים על חולה, ואומרים את זה בדרך של תחינה לרפואתו וכיו\"ב, בזה אפשר להקל לומר גם בלילה. ממילא גם בתשעה באב אפשר להקל לומר תהילים בצורה כזאת. יד. שירת הים או שירת האזינו כתב שסדר התפילה כולו – מותר לאומרו (סימן תקנד סעיף ד) בשלחן ערוך בתשעה באב. דהיינו שמותר לקרוא פרשת הקרבנות, משנת איזהו מקומן, מדרש רבי ישמעאל וכל סדר התפילה. אבל יש מנהגים שונים, למשל לגבי שירת הים. ראשית, צריך לדעת שהמנהג לומר שירת הים בסוף פסוקי דזמרה, זאת תקנה קדומה מאוד כתוב שהתחילו לנהוג כך מאז תחילת הגלות. (סימן רסה) מאוד. במחזור ויטרי הוא לא כותב איזה גלות, בית ראשון או בית שני, יכול להיות שאפילו מזמן בית ראשון. אבל זה חלק מפסוקי דזמרה כבר קדום מאוד. לאור זאת כותבים כמה ראשונים, שבתשעה באב יש לומר שירת האזינו במקום שירת הים. וכך היה המנהג אצל כמה מקהילות הספרדים. הגאון ) שכך נהגו בטורקיה, וכך העיד (מועד לכל חי סימן י אות ס רבי חיים פלאג'י כותב הבן איש חי (ש\"א פרשת דברים אות (סימן תקנד). גם שיירי הכנסת הגדולה כו) כותב שכך נהגו בבגדד, ועוד. כותב, שיש לומר שירת הים כבכל (סימן תקנד סק\"ו) מאידך, הרמ\"א בדרכי משה ימות השנה. למרות שזה שירה, כיוון שזה סדר התפילה הרגיל. בדומה לכך מצינו, שגם כמה מרבותינו האחרונים כותבים בשם הזוהר לומר בתשעה באב גם את (ראה חסד לאלפים סימן נא ס\"ק יא), הקדוש והמקובלים שירת הים כבכל יום. וכן הבן איש חי שכותב שבבגדד נהגו לומר האזינו, אבל הוא בעצמו נהג להגיד שירת הים. נגד המנהג של העיר שלו. ולמעשה, כך הוא המנהג ברוב המקומות, אבל כל מקום יעשו כמנהגם. טו. אם מותר לומר פרשיות התפילין בתשעה באב לגבי פרשת 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' או פרשיות קריאת שמע בהנחת תפילין של רבינו תם. הנה, המניחים תפילין בשחרית של תשעה באב וכפי שהיתה דעת אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שצריכים לנהוג כמנהג קהילת קודש 'בית אל' של הרש\"ש להניח תפילין בשחרית – בוודאי שהם קוראים קריאת שמע. גם אלה שלא מניחים תפילין בשחרית, אבל נוהגים לפני התפילה להניח תפילין ולקרוא איתם קריאת שמע, ודאי שהם קוראים קריאת שמע, זו מצוות עשה מן התורה, אין בזה שום ספק. השאלה היא לאלו שמניחים תפילין במנחה כאשר לא הניחו בשחרית, האם לקרוא איתם קריאת שמע או לא? לכאורה זמן קריאת שמע עבר כבר בבוקר. מאידך, אנחנו רוצים לקרוא קריאת שמע עם תפילין, כיון שזה נזכר בפסוקים של קריאת שמע. (ברכות יד:), \"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך\". וכתוב בגמרא \"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו\", אז גם תפילין בלי קריאת שמע לכאורה זה לא לעניין. מה גם, שכיון שקראו בבוקר ועבר זמן קריאת שמע, לכאורה כשקורא עכשיו זה נקרא שאומר דברי תורה. הרי אם אדם ירצה ללמוד חומש ביום תשעה באב, אחרי זמן קריאת שמע, ובחומש הוא קורא את פרשת 'שמע ישראל', פרשת 'והיה אם שמוע', ודאי שזה אסור, ממילא גם בהנחת תפילין. ואכן, כך כותב המשנה ברורה, שאלה שמניחים תפילין במנחה, לא לומר עם התפילין לא קריאת שמע ולא פרשת 'קדש לי' ופרשת 'והיה כי יביאך'. אבל הגאון רבי חיים פלאג'י כותב, שמכיוון שאנחנו רגילים לקרוא קריאת שמע כי זה חלק מהעניין של מצוות תפילין, לכן גם אלה שמניחים תפילין במנחה – עליהם לקרוא קריאת שמע עם תפילין. וכך היתה דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בחזון עובדיה, שיש לקרוא קריאת שמע. ושאר פרשיות התפילין. טז. אמירת פרשיות התפילין – עם התפילין צריך לשים לב לומר את פרשיות התפילין עם תפילין בכל יום. אנחנו אומרים את זה בבוקר עם התפילין, אבל לא כולם מקפידים על זה. האם זה חיוב לומר 'קדש לי' 'והיה כי יביאך'? בגמרא מבואר, שסופר סת\"ם אסור לו לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב, הוא צריך להניח לידו חומש, וכל משפט שהוא כותב - הוא מסתכל בחומש. יש אומרים גם שהוא צריך להגיד את זה בפה, ואז הוא כותב. כך הוא יכול להיזהר בחסרות ויתרות, וכך הוא כותב מתוך הכתב. היום יש פטנט חדש שעושים מין שלחן כזה מואר, שבתחתיתו של השלחן יש את כל התורה, וכשמניחים את היריעה של הספר תורה - זה מאיר, ואז הוא יכול לקרוא את מה שכתוב ולכתוב את זה על היריעה. וזה נקרא שהוא כותב אחרי שהוא קורא מתוך הכתב, כי זה מונח לפניו באותיות גדולות ומאירות, ברורות מאוד. הגמרא אומרת שחייבים לקרוא מן הכתב לפני שכותבים, חוץ מפרשת תפילין, שמותר לכתוב אותם שלא מן הכתב. לא צריך לשים לידו חומש ולקרוא מהחומש ולכתוב את התפילין, והסיבה לכך היא, שפרשיות התפילין \"מיגרס גריסן\" - אומר רש\"י, שהם שגורות בפי כל. מי לא יודע בעל פה? כל יהודי אומר פעמיים ביום קריאת שמע, הם שגורות בפי כל, ולכן לא צריך מתוך הכתב. והנה לכאורה, לפי דברי רש\"י, שהסיבה שזה שגור בפי כל, הרי מילא קריאת שמע שגור בפי כל, אבל בתפילין יש את כל הארבע פרשיות, אז מה עם 'קדש לי' 'והיה כי יביאך'? הרי שמכאן לכאורה יש ראיה מהגמרא, שחייבים בכל יום לומר פרשת 'קדש לי' 'והיה כי יביאך'. אמנם יש דוחים את הראיה הזו, שהכוונה \"מיגרס גריסן\" זה לא לגבי כלל ישראל, אלא לגבי מי שהוא סופר סת\"ם, הוא רגיל לכתוב תפילין ומזוזות, זה הרבה יותר מצוי סופרים שכותבים תפילין מאשר לכתוב את כל הספר תורה. סופר שכותב תפילין ומזוזות, הוא לא כותב אחד שתיים, הוא כותב בכמויות. אז ממילא לגבי הסופר זה כבר שגור בפיו והוא יודע. לפי זה אפשר קצת לדחות את הראיה. אבל ודאי שחשוב מאוד שכל אחד מיד אחרי שהוא מניח תפילין, לומר פרשת 'קדש לי' ופרשת 'והיה כי יביאך'. אכן לגבי תפילין של רבנו תם אין צורך. משום שבכלל יש מחלוקת אם צריך לקרוא איתם קריאת שמע או לא, אנחנו נוהגים לפי מה שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב, לקרוא פרשת 'שמע' ופרשת 'והיה אם שמוע' עם תפילין של רבנו תם. ולא אומרים 'קדש לי' 'והיה כי יביאך', כי אמרנו את זה כבר עם התפילין של רש\"י, אין צורך לחזור על זה. ואם אדם מאוד ממהר, ומניח רבנו תם ואין לו זמן להגיד קריאת שמע, אפילו לא דקה, אז לא נורא, העיקר שהוא הניח תפילין של רבנו תם. יז. תפילין של רבינו תם באבל ובתשעה באב דרך אגב, צריך לדעת שגם אלה שמניחים תפילין של רבנו תם בכל יום, שידעו שהם צריכים להניח גם בתשעה באב. אלה שמניחים בשחרית, יניחו בשחרית, בסוף התפילה יחליפו ויניחו רבנו תם. וכן אלה שמניחים אותם ביחד. ואלה שמניחים במנחה, גם כן שיקפידו להניח גם רבנו תם. אותו הדבר גם לגבי אבל, אחרי היום הראשון שהוא חייב בתפילין, באמת כותבים כמה פוסקים - אאמו\"ר מביא אותם בספרים שלו – צריך להניח גם תפילין של רבנו תם. בכל מקום שאנחנו מניחים רש\"י, מי שמקפיד להניח רבנו תם, גם בזמן אבלות וגם בתשעה באב צריך להניח תפילין של רבנו תם. יח. שאילת שלום בתשעה באב תשעה באב אסור בשאלת שלום, וצריך לשים לב לזה מאוד. אנחנו כל כך רגילים לומר שלום אחד לשני, ואסור בשאלת שלום. גם כששואלים \"מה שלומך?\", זה ודאי שזה נקרא שאלת שלום, ואסור. אפילו בשפה אחרת, \" - \"איך אתה?\", זה שאלת שלום באנגלית. יש לפעמים ?How are you\" יש מילים כמו \"מה קורה?\", אני חושב ש\"מה קורה\" זה לא שאלת שלום, התעניינות כזו. יט. בוקר טוב בתשעה באב לגבי תפילת שחרית, יש הלכה שאסור לאדם לשאול בשלום חברו עד שיתפלל. הגמרא דנה בזה, ומבואר, שזה תלוי אם משכים לפתחו, ויש ויש נידון, מה (סימן פט). בזה כל מיני פרטי דינים שמבוררים בשלחן ערוך הדין לומר 'בוקר טוב'? הגמרא הראשונים דנים גם בזה, האם מותר לומר 'צפרא דמרי טב', 'צפרא טבא'. מה הדין לגבי תשעה באב או אבל? צריך לדעת, שבאבל ישנם שלושה גדרים של שאלת שלום: בשלושה ימים הראשונים הוא אסור בשאלת שלום, ואם נכנס אליו מישהו לנחם אותו ואמר לו שלום, אסור לו לענות הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' לו שלום. משלושה ימים ועד שבעה - אסור לו לומר שלום, אבל אם מישהו שלא יודע את ההלכות אמר לו שלום, מותר לו לענות. לאחרי שנגמרו ימי השבעה עד שלושים יום, כיון שהוא עצמו לא שרוי בשלום, מותר לו לשאול בשלום אחרים, אבל אחרים אסור להם לשאול בשלומו, כי הוא לא שרוי בשלום. זה עד שלושים לגבי כל האבלים, חוץ מאבלות על אב ואם, שאז אסור לשאול את האבל לשלום, אבל לו מותר. כ. משלוח מנות לאבל מהסיבה הזאת, יש אצל האשכנזים שנוהגים להחמיר לא לשלוח משלוח מנות לאבל, כי משלוח מנות זה כמו שאלת שלום. אבל אנחנו נוהגים בלאו הכי להתייחס אל פורים כמו אל שבת, שנוהגים רק אבלות שבצינעה, ומשלוח מנות זה אבלות שבפרהסיה, ולכן האבל חייב לשלוח מנות, וגם אפשר לשלוח לו. כא. הלכה למעשה איך שיהיה, ההלכה לגבי תשעה באב, אנחנו מתייחסים אליו כאל אבל לאחר שלושה ימים. שאסור לשאול בשלומו, אבל אם מישהו אומר לך שלום ביום תשעה באב, מותר לענות לו. אבל יש פתרון אחר: להגיד 'בוקר טוב', 'ערב טוב', 'צהריים טובים'. בוקר טוב זה ברכה. אנחנו רואים שלגבי תפילת שחרית שיש חילוק בין 'שלום' לבין 'בוקר טוב'. זה לא משנה אם זה בעברית או באנגלית, כל המילים האלו זה ברכה, 'שיהיה לך יום טוב', כמו 'שבת טובה' – האשכנזים אומרים 'גוד שאבעס' שזה שבת טובה, זה כמו ברכה. אמנם זו מחלוקת אם מותר להגיד 'בוקר טוב', ולפי דברי האליה רבה גם לומר 'בוקר טוב' (יו\"ד סימן שפה), וכפי שלמד פשט ברמ\"א (סימן תקנד ס\"ק כא) והרבה גדולי האחרונים (א\"א ס\"ק כא) אסור, וכך נראה גם בדברי הפרי מגדים האשכנזים, שנראה מדבריהם שבוקר טוב זה כמו שלום. אבל יש ספר שנקרא 'לקט יושר' – שהוא תלמיד של התרומת הדשן. בעל שנה, וספר 'לקט יושר' זה 600 'תרומת הדשן' היה ראשון, הוא חי לפני כ- ספר ההנהגות של התרומת הדשן. ושם הוא כותב, שהתרומת הדשן התיר לומר 'גוט נאכט' – לילה טוב - בתשעה באב. הוא בעצמו לא רצה להגיד, אבל הוא אמר שזה מותר, שזה לא נקרא שאלת שלום. הכלל בדברים כאלו, כשאנחנו רואים דברים באחד הראשונים, והתרומת הדשן נהג, התיר לומר 'גוט נכט' - לילה טוב וכיו\"ב, לפי זה אנחנו יכולים לומר שאנחנו לא צריכים לשמוע בקול האחרונים שכתבו שזה נקרא שאלת שלום. הרי מסתבר שאם הם עצמם - האליה רבה והפרי מגדים - היו רואים שהתרומת הדשן התיר בפירוש בנושא הזה, הם לא היו אוסרים. לכן מותר לומר בתשעה באב בוקר טוב, צהריים טובים, ערב טוב. יש כאלה שאומרים 'כל טוב', שזה ברכה, וגם לאבל מותר לומר 'כל טוב' או 'בוקר טוב'. וכל הדברים הללו הם, לפי התרומת הדשן, והם לא בכלל שאלת שלום ומותר. לכן צריך להיזהר, אנשים מדברים בטלפון, אתה לא יכול לנתק סתם, צריך לומר לו משהו, אז יש שאומרים \"יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון\" וסוגרים את הטלפון. אבל אפשר להגיד 'לילה טוב', 'בוקר טוב' וכיו\"ב. אבל יותר טוב להגיד \"יהי רצון שנראה בנחמת ציון\". כב. תחנון בתשעה באב בסדר התפילה בתשעה באב אנחנו לא אומרים תחנון. לא בשחרית ולא במנחה. וגם לא במנחה של ערב תשעה באב. בדומה לכך מצינו שבבית האבל לא אומרים תחנון. רוב הפוסקים מנמקים את הסיבה שבבית האבל לא אומרים תחנון, בגלל שמידת הדין מתוחה עליו. ולהתחיל להזכיר עוונות ופשעים, זה לא מקום מתאים בבית האבל. אבל לגבי תשעה באב זה לא הסיבה שמידת הדין מתוחה עלינו. הסיבה שכתובה בפוסקים היא שבגלל שתשעה באב נקרא 'מועד' כתוב בפסוק (איכה א, טו): \"קרא עליי מועד לשבור בחוריי\", ו'מועד' זה חג – ממילא בתשעה באב לא אומרים תחנון. כג. במקום אשרי העם יש הרבה בדברים האלו. הרי איך אפשר להגדיר את תשעה באב כמועד? רק נסתכל מה אנחנו עושים ביום תשעה באב שחרית כשגומרים את חזרת השליח ציבור, אנחנו לא אומרים תחנון, אבל מיד אחרי זה אנחנו מוציאים ספר תורה, אנחנו הספרדים נוהגים לומר קינות קשות מאוד בשעת הוצאת ספר תורה. אני עד היום מהדהד באוזניי הקול של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, הקול השבור שלו, שהיה עומד ובוכה וזועק: \"במקום אשרי העם, איך זהב יועם, במקום ישמחו השמיים, שומו על זאת שמיים, קומי וספדי תורת יקותיאל וכו'\", באיזה כאב, באיזה דמעות הוא היה אומר את הקינות הללו! יש פה דבר מוזר! לפני דקה לא אמרנו תחנון בגלל שזה נקרא מועד, ואחרי דקה אנחנו פותחים את ההיכל ובוכים ומייללים ואומרים קינות?! וקוראים בתורה פרשת תוכחה, \"כי תוליד בנים... העדותי בכם היום, כי אבוד תאבדון\" - איזה פחד צריך לאחוז אותנו כשאנחנו קוראים את התוכחה הזאת! שלכאורה היא שייכת גם עלינו פה היום. \"כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל\" – אולי אין עבודה זרה של פסלים, אבל יש עבודה זרה אחרת - \"ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו\" - כמה זה כואב לקרוא את זה! ואחר כך קוראים את ההפטרה, \"אסף אסיפם\" - איזו הפטרה! כולה כאב, כולה מדברת על פורענות ועל חורבן של עם ישראל! אנחנו כל כך בוכים ומתאבלים מצד אחד, כל כך כואבים את חורבן בית המקדש, אבל מצד שני, אנחנו רואים שזה נקרא מועד. יתירה מזאת, לאחר חצות היום, אנחנו קמים ויושבים על כיסאות! למה?! וכי אנחנו לא מסוגלים לשבת על הקרקע יום אחד?! איך אפשר כבר להפסיק לכאורה את האבלות במנחה?! זה כבר לא אותו דבר, זה לא האבלות של הבוקר! הרי אדרבה ואדרבה, בתשעה באב במנחה זו הייתה השעה הקשה ביותר, באותה שעה הציתו את האש בבית המקדש, סמוך לחשכה, סמוך לשקיעת השמש, בסוף יום תשעה באב. ולכן אלה שסוברים לא להגיד 'נחם' בכל התפילות, כולם מודים שבמנחה אומרים 'נחם', כי זו השעה הקשה ביותר. ודווקא בשעה הזאת, מה אנחנו עושים?! יושבים על כיסאות! איך ייתכן הדבר הזה?! כד. על מה אבדה הארץ רבותיי, יש פה מוסר גדול לכל אחד מאיתנו, אנחנו לא סתם מתאבלים ביום תשעה באב, \"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם\", אנחנו לא סתם יושבים על הארץ ובוכים ומתאבלים, אנחנו גם כן עושים את החשבון נפש שלנו, \"על (ירמיה ט, יב). מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי\" אומרים \"שלא בירכו בתורה תחילה\". יש כאן שני פירושים. (נדרים פא.) חז\"ל הפירוש של הר\"ן, שכתב, שערך לימוד התורה לא היה מספיק חשוב בעיניהם. זה לא ראוי להיות 'חוק יסוד', לא ראוי בעיניהם להתייחס, לתת כבוד לתורה! להפך, לבזות כמה שיותר. ואנחנו רואים שאם לא בירכו בתורה, הרי שהם אינם לא נותנים מספיק כבוד לתורה, על זה חרב בית המקדש. המצב הזה של ביזיון כבוד התורה שאנחנו רואים יום יום. הרמב\"ם בתשובותיו מסביר את מה שהגמרא אומרת, שלא בירכו בתורה תחילה, שלא כיבדו מספיק את לומדי התורה - שעל זה חרב בית המקדש. כלומר, שאלה שלומדים תורה לא שמו אותם תחילה לפני כל הקהל, שהם החשובים ביותר והם המכובדים ביותר. הרמב\"ם כותב מילים קשות על אלה שלא מספיק מכבדים לומדי תורה. וגם בפירוש המשניות במסכת גיטין הרמב\"ם חוזר על זה, במילים קשות על זה שלא מכבדים תלמידי חכמים כמו שצריך, לא מכבדים את התורה כמו שצריך. ולכן, דווקא בימים האלו אנחנו צריכים ללמוד את הלקח. כה. כבוד למנהגי כל העדות אנחנו צריכים ללמוד את הלקח גם בן אדם לחברו. בית שני חרב בגלל שנאת חינם, אנחנו יודעים יפה מאוד מה זו שנאת חינם, היום אנחנו רואים בתוכנו מה שקורה, את השנאת חינם הנוראה שיש. אני מדבר לא רק על שנאה שיש בין חילונים לדתיים, אלא בתוכנו. מה קורה בתוכנו, שאנחנו מחולקים לקבוצות קבוצות, כל קבוצה נגד השניה, כל אחד שונא ובז את השני. הרי גם אם יש לכל אחד רב, יפה מאוד, יש לך את הרב שלך, תלך אחריו, תכבד אותו, תעריץ אותו, תשמע בקולו. אבל האם בגלל זה יש לך היתר לזלזל ברב אחר שהוא לא הרב שלך? איך יתכן כדבר הזה?! הדבר הזה חשוב מאוד במיוחד על גדולי ישראל, על הרבנים עצמם, שצריכים לכבד אחד את השני. לא להיות כמו תלמידי רבי עקיבא! לנהוג כבוד זה בזה, לתת דוגמה לכל האנשים, לכל הבחורים הצעירים, לכל הציבור הגדול, שכולם צריכים לדעת לכבד, לכבד תלמידי חכמים ולכבד אחד את השני. גם אם הוא נוהג אחרת ממך, אתה לא צריך לזלזל במנהגים שלו, אתה לא צריך להגיד לו 'אתה מרוקאי, המנהגים של המרוקאים לא בסדר', לא! ח\"ו! תכבד אותו, 'יפה מאוד שאתה שומר על מנהגי אבותיך, אל תטוש תורת אמך, אתה חייב לשמור על מנהגי אבותיך. אתה תימני? התימנים יש להם מנהגים שונים מהאשכנזים וספרדים. בימי בין המצרים יש הרבה הבדלי מנהגים בין העדות השונות, במיוחד בין ספרדים לאשכנזים. אז ודאי ודאי אנחנו לא צריכים להתייחס בזלזול חלילה ולדבר לא יפה אחד אל השני. אם אנחנו נהיה כאיש אחד בלב אחד, נרחוש כבוד ואהבה וידידות לכל אחד, במיוחד ללומדי התורה, נכבד את לומדי התורה ואת התורה הקדושה שלנו שהיא יסוד, אני לא אומר את המילה 'חוק', זה 'יסוד' - יסוד של עם ישראל זה התורה הקדושה. ממש כך. ואוי לו למי שמדבר ומזלזל בתורה שהחזיקה אותנו כל השנים ושמרה עלינו כעם במשך כל הגלות. כמה אנחנו צריכים להקפיד. כשאנחנו לוקחים את הדברים הללו באמת לתשומת ליבנו, אנחנו באמת מתאבלים ולומדים גם לקח. לא סתם מתאבלים, אלא חושבים שאנחנו באמת מצפים לישועה, ואנחנו אומרים, ריבונו של עולם, אנחנו מוכנים להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות. להרבות כבוד התורה, כבוד תלמידי חכמים, כבוד לומדי תורה. כשאנחנו מקבלים את זה על עצמנו, אז ראוי כבר מעכשיו לומר שתשעה באב הוא נקרא 'מועד'! כי האבלות הנכונה היא הגורם המרכזי לגאולה! אבלות אמיתית תביא את הגאולה! אנחנו נלמד את הלקח ונעשה מה שצריך לעשות. יהי רצון שיתקיים בנו \"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה\". אני מברך את כל הציבור החשוב, שב\"ה יושבים ועוסקים בתורה ולומדים תורה, אשריהם ואשרי חלקם. אני מברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה', יישר כוחם שמזכים אותי ללמד תורה. תודה רבה לכולם ויהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אכי\"ר."},{"filename":"361.pdf","content":"361 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק ואתחנן תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון הדלקת נרות שבת בבתי מלון | תוספת אורה | כיבוי החשמל לפני הדלקת נרות | הדלקת נרות שבת על ידי נרות חשמל | עור: שי שאי ה ו נ הדלקה בלובי המלון | ברכה על הדלקת נרות שבת על נורת בית הכסא | בישול אחר בישול בלח | מאכל בן דורסאי בשבת ובבישולי גויים | הקפדה על כשרות בחופשה | הקפדה על צניעות | טלטול בשטח המלון בשבת פרשת עקב הדלקת נרות שבת בבתי מלון ויסודות דיני בישול אחר בישול הרב המקדים: הגאון רבי אליהו כהן שליט\"א חבר בית הדין הרבני תל אביב \"א שיעור מרן הראשון לציון שליט יישר כח לכבוד ידיד נפשי, הגאון המצוין הרב אליהו כהן שליט\"א, חבר בית הדין בתל אביב. ב\"ה במשך הרבה שנים הוא ישב כאן בבית המדרש שלנו ולמד תורה יומם ולילה, בשקידה גדולה. וכיום הוא עושה חיל בדיינות, אני שומע רק שבחים עליו איך שהוא מסור ופוסק הלכות, דן דין אמת לאמיתו. יהי רצון שימשיך מעלה מעלה, להפיץ ולהגדיל תורה ולהדירה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, שמעתי את מה שאמר הגאון הרב אליהו כהן, שעכשיו זה זמן שהרבה אנשים הולכים לבתי מלון. ובנושא של הדלקת נרות ישנו מכשול ממש של ברכה לבטלה. ואבאר את הדברים. א. הדלקת נרות שבת בבית מלון הנה ברוב בתי מלון, כמעט בכולם, לא מרשים להדליק נרות שבת בחדרים. וזה דבר צודק מאוד מבחינתם. אנשים מדליקים את הנרות ועוזבים והולכים, לפעמים לא הניחו אותם במקום בטוח כמו שצריך ויכולה להיות שריפה, והיו דברים מעולם. היה יהודי אחד בניו יורק בשם רלף טוויל ע\"ה, שהיה נדבן גדול, צדיק ממש, והוא סיפר לי שפעם אחת הוא היה בשבת בטוקיו בשביל העסקים שלו, והיו שם הרבה יהודים ושכרו ביחד מקום, והביאו איתם אוכל מניו יורק, ועשו סעודת שבת ביחד. והנה, אשתו הדליקה נרות בחדר, והם הלכו לאכול סעודת שבת וישבו עם כל החברים, וכשהם חזרו לבית המלון שלהם, הם רואים שהרחוב סגור, ויש הרבה מכבי אש, ואמרו להם שהיתה שריפה במלון שבו הם שהו. ואז הוא אומר לאשתו - מעניין שהוא חשב על זה - שאולי זה בא מהנרות שבת שלהם... והם הלכו לישון במקום אחר. במהלך השבת התברר להם שהמשטרה מחפשת אותם. כי באמת השריפה היתה בחדר שלהם. במוצאי שבת מיד הם רצו לשדה התעופה, והצליחו לנסוע, היה להם את הדרכון איתם. בניסי ניסים הצליחו לברוח משם לניו יורק והמשיכו לחפש אותם. זה סיפור מלפני הרבה שנים... בבתי מלונות לא מרשים להדליק נרות שבת בחדרים, ובצדק. ומה שקורה שאנשים מדליקים בלובי או בכניסה לחדר האוכל. ככה מקובל היום בכל בתי המלון. צריך לדעת שלברך על הדלקת הנרות שם זו ברכה לבטלה ממש. מלבד האישה הראשונה שהדליקה שהיא יכולה לברך, כל השאר זו ברכה לבטלה. ב. תוספת אורה הנה יש מחלוקת ראשונים אם מברכים על תוספת אורה. דהיינו חדר שיש בו אור, ומדליקים נרות שבעצם רק מוסיפים אור. למשל, אישה שהדליקה נרות שבת בחדר, ובאותו חדר באה אישה שנייה ורוצה גם היא להדליק נרות, הנרות של האשהה שניה הם תוספת אורה, שהרי מצד אחד אין חושך, כבר יש אור בחדר, אבל ככל שמדליקים יותר נרות - יש תוספת לא מברכים על תוספת אורה. (סימן רסג סעיף ח), אורה. לדעת מרן השלחן ערוך צריך שיהיה מקום שההנאה באה מהנרות הללו בלבד. ולכן, כשבנות נשואות מתארחות בבית של האמא או החמות, אז שידליקו נרות כל אחת בחדר אחר. אפשר להדליק במסדרון שבבית, אפשר בחדרי השינה, כל אחת שתדליק בחדר אחר. ג. כיבוי החשמל לפני הדלקת הנרות בדומה לכך כתבתי באריכות בהלכה ברורה חלק י\"ז, שכדאי מאוד לכבות את החשמל לפני הדלקת נרות שבת. אכן אם זה יום טוב שני או יום טוב שחל במוצאי שבת, וכן הנוהגים להדליק ביום טוב בלילה - אין מה לעשות. לע\"נ אמה של מלכות הרבנית הצדקנית מרת מרגלית בת זכיה ע\"ה / http://ydaat.co.il אשת חבר גאון עוזינו מרן עטרת תפארת ישראל זיע\"א - נלב\"ע י\"ט מנחם אב תשנ\"ד ת.נ.צ.ב.ה. אבל כל פעם שאפשר - למעשה זה בכל שבת - עדיף לכבות את החשמל לפני שמדליקים את הנרות. כי נרות שבת במקום שחשמל דולק, זה יותר גרוע מתוספת אורה. כי תוספת אורה זה כאשר מדליקים נרות בחדר, וכל נר ונר יש בזה הבדל משמעותי בפרט שמדליקים בכמה פינות בחדר ואז כל נר מאיר את הפינה בה הוא נמצא – ובכל זאת יש בזה מחלוקת. אבל כאשר יש חשמל דולק, ישנה בעיה שחשמל זה כמו אור יום, והדלקת הנרות הם לא מעלים ולא מורידים, זה לא מוסיף כלום. זה אולי מוסיף יופי, אבל ודאי שתועלת של אור אין מהנרות הללו. בזמנו דיברתי על זה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל והוא הסכים עימי, שרצוי מאוד לכבות את החשמל לפני הדלקת הנרות, ואז האישה תברך על הדלקת הנרות – ותדליק את החשמל, ולכוון שגם החשמל יהיה לכבוד שבת, ואין בעיה להדליק את האור לאחר הדלקת נרות - ואז הכל זה לכבוד שבת. אפשר גם שהאישה תברך ותדליק, ואז בעלה ששומע את הברכה - עונה אמן ומדליק מיד את החשמל. העיקר שבשעה שמברכים לא יהיה אור של חשמל בחדר, אלא רק לאחר מכן. ד. הדלקת נרות שבת על ידי אור חשמל למעשה, כאשר החשמל הוא חוט המתלהט - יוצאים בו ידי חובת נרות שבת. כיון שזו אש. אבל כשהחשמל כבר דולק, אפילו אם הדליקו את החשמל הזה לכבוד שבת, אולי זה כבר יותר גרוע, כי כבר לכאורה הדליקו נרות לכבוד שבת בלי ברכה, קיימו את המצווה. לכן הטוב ביותר זה כשבאים להדליק נרות שבת, לכבות את החשמל, ולברך על הדלקת הנרות ולהדליק גם את החשמל. היום העולם הולך ומשתנה, פחות ופחות יש מצב כזה שהחשמל זה חוט המתלהט. הרוב הגדול של החשמל שיש בבתים כיום - אין בו חוט המתלהט. במנורות 'פלורסנט' יש חוט המתלהט - פעם היה בו 'סטארטר', כמין משהו עגול שהיה צמוד למנורה, וזה היה מתחמם, והיה בו חוט שמתלהט. אבל היום כבר אין 'סטארטר' במנורה, אבל בתוך המנורה יש חוט המתלהט. חשמלאי אחד הראה לי, שהוא לקח מנורה שכבר לא הייתה עובדת טוב, הוא שבר אותה, והראה לי איך החוט בפנים ממש אדום ורותח. מנורות 'לד' זו שיטה חדשה, וכיום משתמשים בזה יותר ויותר. זה גם הרבה יותר זול, וזה לוקח הרבה פחות חשמל, והמנורה הזו מחזיקה מעמד שנים. יש לזה הרבה יתרונות. ולאט לאט כל העולם עובר למנורות לד. ה. הדלקה במקום שאוכלים חז\"ל קבעו להדליק נרות שבת בשביל שיהיה לנו אור בבית. חז\"ל קוראים לנר שבת 'נר שלום ביתו' - שיהיה לנו אור בבית, שנראה את האוכל. (שבת כג:) (ג, השיבולי הלקט כותב, שהעיוור חשוב כמת, שהרי כתוב במגילת איכה \"במחשכים הושיבני כמתי עולם\". העיוור הוא לא רואה את האוכל, ולכן ו) הוא לא שבע, כי הוא לא נהנה מהאוכל. יש בתים שכשמגישים את האוכל בשבת, משתדלים להגיש אותו לא רק שיהיה טעים, אלא גם שיהיה מוגש בצורה יפה. 'יקרא דשבתא' - כבוד שבת, שזה מוגש בצורה יפה ומכובדת, וככל שזה יותר יפה ונאה ונראה טוב - אנשים יותר נהנים ממנו. לכן כשאנחנו אוכלים בשבת, אנחנו צריכים לאכול במקום שיש אור. משום כך גם יש עדיפות תמיד להדלקת הנרות בחדר שאוכלים בו. אבל כמובן שאם אישה אחת הדליקה בחדר שאוכלים בו, אז הנשים האחרות ידליקו בשאר חדרי הבית. אפשר להדליק בכל חדר וחדר, כל מקום שיש בו הנאה מהנרות - אפשר לברך עליו. המקום שאוכלים זה לא מעכב שידליקו שם דווקא, אבל יש לזה עדיפות על כל שאר חדרי הבית. ו. הדלקת נרות שבת בחשמל של לד והנה מנורת לד אמנם מאירה ויפה ויש אור, אבל מצד שני, כשהמציאו את החשמל התעורר ויכוח אם החשמל מועיל לנרות שבת. ורוב פוסקי שנה בערך - פסקו שאפשר לברך על הדלקת 100 הדור הקודם - לפני כ- נרות של חשמל. היה אחד מגדולי ישראל שהתנגד לזה, הוא לא התייחס אל החשמל כאל אש, אלא כאל אור. והוא הביא את מה שכתוב אצל נח \"צוהר תעשה לתיבה\" – שיש לכך שני פירושים: א. חלון. ב. (בראשית ו, טז): אבן טובה שהייתה מאירה את התיבה. והנה, אם ניקח את האבן הטובה הזו, ונניח אותה בבית – האם ניתן לקיים בכך מצוו הדלקת נרות שבת? בוודאי שלא. למרות שהמטרה היא שיהיה אור, אבל חז\"ל תיקנו להדליק נרות, וזה לא נרות. מאידך, מכיוון שנרות חשמל מתחממים, הרי שזה אש גמור. ומי שמדליק שנה פסקו כל גדולי ישראל, שהוא עובר על 100 חשמל – כבר לפני כ- מלאכה גמורה של מבעיר בשבת. כי זו אש גמורה. והנה, הרי לא כתוב שהדלקת נרות שבת צריכה להיות דווקא בשמן, כתוב שצריך שיהיה נרות של אש. לכן אין ספק שאור החשמל הפועל על ידי חוט המתלהט - מועיל להדליק נרות שבת. ואין בזה שום ספק, ואפשר לברך עליו. אבל במנורות לד לכאורה יש ספק, מצד אחד זה לא אש, וחז\"ל תיקנו להדליק נרות. אמנם המטרה של חז\"ל הייתה שיהיה אור בבית, אבל עיקר תקנת חז\"ל הייתה להדליק עם אש, ולד זה לא תקנת חז\"ל. מצד שני, בכל זאת זה מאיר. והנה יש כמה ספרים שמביאים בשם הגרי\"ש אלישיב שאמר שאפשר לברך גם על מנורת לד - המנורות הללו החלו להיות נפוצות בשנים האחרונות של חייו של הגרי\"ש. אני לא הספקתי לשאול את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בנושא הזה. אבל ממה שהוא כתב על חשמל, אנחנו מבינים שהוא לא התיר אלא רק בחוט המתלהט, ואני משער שדעתו הייתה שגם בלד אי אפשר לברך עליו. ז. הדלקה בלובי המלון נשוב לנושא של הדלקת בבית מלון. כאמור, על תוספת אורה יש מחלוקת אם מברכים, לשיטת הספרדים לא מברכים על תוספת אורה, אבל האשכנזים מברכים. והנה, אם בבית המלון היו מדליקים בחדר האוכל על כל שלחן ושלחן, במצב כזה לאשכנזים ודאי שאפשר היה לברך, כי זו תוספת אורה, זה מכובד שיש נרות על כל שלחן. אבל לספרדים זה ספק, כי אם יש קצת מרחק בין שלחן לשלחן, יכול להיות שזה כבר לא בגדר תוספת אורה, אלא זו תוספת משמעותית של אורה. אבל כשמדליקים בלובי, שזה לא המקום שאוכלים בו, אלא זה מקום של מעבר אל המקום שאוכלים, כאן לכאורה האישה הראשונה שהדליקה יכולה לברך, ואכן כאמור לא חובה שיהיה במקום שאוכלים. אבל לסמוך להקל בתוספת אורה לא במקום שאוכלים, זה לא בסדר. בפרט במקום שיש בלאו הכי כבר חשמל. ולכן, כשהולכים לבתי מלון, לא לברך על ההדלקה. נשים שרוצות להדליק בלובי של חדר האוכל או בלובי של המלון, איפה שקובעים להם להדליק - שידליקו בלי ברכה. אני אומר את זה באופן ברור. וזה אסור גם לספרדים וגם לאשכנזים, כי זה לא בגדר של תוספת אורה בכלל. ככה פוסקים כמה מגדולי הדור האחרון האשכנזים. וכותבים את זה בפירוש על בתי מלון, שאם לא מדליקים בחדר האוכל עצמו, אלא בכניסה לחדר האוכל או בלובי של המלון, לא מברכים על הדלקת הנרות. ח. ברכה על נורת חשמל במלון אשה שרוצה להדליק בחדר, ומאידך, בית המלון לא מסכים שידליקו בחדר, צריך לדעת שעוברים בכך על איסור גזל. מכיון שהם השכירו לו את החדר על דעת כך שלא ידליק שם נרות. מלון שמתנגד שידליקו בחדרים - אסור להדליק שם, צריכים לשמוע בקול הנהלת המלון. זכותם להתנות שלא ידליקו נרות בחדרים. ויש לדון אם אפשר לצאת ידי חובה בהדלקת החשמל. הנה אם זה לד - אפשר לברר את זה בנקל – שתדליק בלא ברכה. להגיד 'לכבוד שבת קודש' ולהדליק. ויש כאלה שלא יכולים לישון באור, ויש לפעמים במלונות מנורת לילה, אפשר להדליק אותה כנרות שבת. ואם זו נורה עם חוט המתלהט – לא לד - אפשר גם לברך עליה להדליק נר של שבת. ואז שהולכים לישון לכסות אותה עם מגבת וכיו\"ב, ואז יש חושך. ט. ברכה על הדלקת נורה שבבית הכסא יש לדון אם אפשר לברך על הדלקת מנורה שבשירותים. אני חושב בהיגיון, שלמרות שזה מאיר גם על מחוץ לשירותים, אבל זה לא כבוד שבת לברך על נר כזה. ואם אין אפשרות אחרת - שידליקו בלי ברכה. לא יפה לברך על דבר כזה. י. נורות מיוחדים לשבת היום מישהו הראה לי דבר חדש. מישהו המציא שני נרות כאלה יפים קטנים, שנראים כמו נר ממש, שיש בזה אור ממש וזה חוט המתלהט בתוכם, זו מנורה שמתחממת. וזו מנורה חשמלית, ומחברים אותה לחשמל, ואין בעיה מצד המלון לחבר אותה לחשמל, מניחים את זה על השלחן בחדר, מכניסים לשקע וזה מאיר יפה מאוד. ואם אדם רוצה לישון בחושך, אין שום בעיה לכסות את זה במגבת ונהיה חושך אפלה \"וימש חושך\". וזה הפתרון הטוב ביותר. אני הייתי ממליץ לבתי מלון שפונים אל הציבור החרדי שיתארחו אצלם, שירכשו כמות גדולה של נרות כאלו, וכל מי שקונה אצלם חדר שיתנו לו נרות כאלו. שיהיה שימוש בחדרים בנר חשמלי שיש בו חוט המתלהט, ואז אין חשש שריפה וזה מצויין מכל הבחינות. יא. לכבוד שבת קודש לסיכום, אם המלון לא מרשה אסור להדליק נרות בחדרים. לגבי הדלקת אור החשמל שבחדרים - אם הוא חוט המתלהט - אפשר לברך עליו. נורה שבשירותים - זה לא כבוד השבת ולא מברכים. אם בחדרים יש מנורה של לד - אפשר להדליק ולהגיד 'לכבוד שבת קודש' בלי ברכה. ולגבי הדלקה בלובי, מדליקים ללא ברכה. ואני תמיד ששואלים אותי, אני אומר שזה מיותר. אין בזה כל טעם, כי בין כה לא מקיימים בזה שום מצווה נרות, והרבה פעמים כשמדליקים אותם קרובים, עם 200 בהדלקה כשיש מהנרות 80% נריות, כשהם קרובים אחד לשני, עוד לא נכנסה השבת - וכבר כבר כבו. אז גם אין בזה תועלת. וצריך להודיע על כך שזו ברכה לבטלה. יב. שורין אותו בחמין בשבת נדבר קצת בענייני בישול בשבת. אני דיברתי על כמה מהנושאים הללו בשיעור הזה לפני כשנתיים, ואני רוצה לחדד עוד כמה נושאים שעל רובם \"כל שבא בחמין מלפני (קמה.): לא דיברתי בזמנו. הנה שנינו במשנה בשבת השבת, שורין אותו בחמין בשבת\". משמעות דברי המשנה הללו, זה ההלכה הידועה שאין בישול אחר בישול. שדבר שבא בחמין – דהיינו שבישלו אותו מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת. לפי כמעט כל הראשונים - חוץ מהאור זרוע - שורין אותו היינו אפילו בכלי ראשון שהוא לא נמצא על האש. כיון שזה מבושל כבר ואין בישול אחר בישול. זה דבר ברור שלומדים את זה מהמשנה הזאת. אבל יש בראשונים כאן שתי מחלוקות מאוד עקרוניות וחשובות, שנוגעות כמעט כל שבת למעשה בכל בית. המחלוקת הראשונה זה דרגת הבישול - מה נקרא 'מבושל' שהמשנה אומרת עליו 'שהוא בא בחמין', שמותר לבשל אותו מחדש בשבת. הנקודה השניה: האם דברי המשנה שנאמרו על דבר יבש, האם זה יהיה גם על דבר לח. כי לכאורה, משמעות לשון המשנה \"כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו\" – והרי לקחת חתיכת תפוח אדמה מבושל, או בשר שזה דבר יבש אפשר לומר 'שורין' אותו - שורה אותו בתוך תבשיל. אבל לקחת מרק - לא שורים את המרק כשמעבירים אותו לתוך תבשיל, או מים רותחים. לא שייך בלח המילה 'שורין'. כלומר המשנה מדברת על יבש. באמת לפי איך שהרמב\"ם בפירוש המשניות מבאר את דברי המשנה, מבואר שמדובר בדבר יבש. יג. אם יש לחלק בין יבש ללח השאלה היא, האם המשנה התכוונה לומר רק יבש, אבל לח לא, או שמא המשנה נתנה את הדוגמה ביבש, והוא הדין בלח. וכך כותב הר\"ן, \"לא ידעתי מה הפרש יש בין מים מבושלים למבושל אחר\". אם זה מבושל - מבושל, מה ההבדל בין יבש ללח? וכך נראה דעת הרמב\"ם שבחיבורו לא שהרמב\"ם סובר (סימן שיח), חילק בין יבש ללח, ולומד מזה מרן הבית יוסף שאין בישול אחר בישול אפילו בלח. וכך גם הרשב\"א . אלו שלושה גדולי עולם – הרמב\"ם הרשב\"א והר\"ן - גדולי הראשונים שפסקו כך, ומי שמעיין בראשונים, במיוחד אלו שנדפסו בדורות האחרונים, יראה שזו דעת רוב הראשונים. מצד שני, הרא\"ש סובר, שמה שאמרה המשנה \"שורין אותו בחמין בשבת\", המשנה מדברת רק על יבש, ואילו בלח יש בישול אחר בישול. וכותב הרא\"ש, שאם נצטנן והרתיחו - חייב. פירוש הדבר 'חייב' שזו מלאכה גמורה, וזה אסור מן התורה. והרא\"ש מסביר כך בדעת רש\"י וכך פסק הטור - בנו של הרא\"ש. וכך דעת רבנו יונה, ורבנו ירוחם, וכך כותב בספר (סימן שיח) אהל מועד, ובכל בו, ובסמ\"ק ועוד הרבה ראשונים. אבל רוב הראשונים סוברים שאין בישול אחר בישול בלח. יד. יש בישול אחר בישול בלח למעשה, מרן השלחן ערוך הכריע בשאלה הזאת באופן חד משמעי, שיש בישול אחר בישול בלח. בדרך כלל, כשהרמב\"ם פוסק איזה דבר, ומרן לא רוצה לפסוק כדבריו, הוא כותב את ההלכה, ולאחר מכן כותב שיש אומרים אחרת ומביא את דעת הרמב\"ם, כדי לכבד אותו. והנה פה יש גם את הרמב\"ם וגם את הרשב\"א, שמרן הבית יוסף כותב עליו שהוא 'אור העולם ופלאו', ויש פה גם את הר\"ן שהספרים שלו הם ספרים עצומים וענקיים, במיוחד על מסכת שבת, ספר עצום ונפלא. מרן מזכיר אותם בבית יוסף, אבל את ההלכה הוא פוסק כדעת הרא\"ש, והוא אפילו לא מזכיר שיש דעה אחרת, ומרן פוסק שיש בישול אחר בישול בלח. לעומת זאת דעת הרמ\"א, מצד אחד הוא מסכים שיש בישול אחר בישול בלח, אבל הוא כותב שאם זה לא נצטנן לגמרי, אין בישול אחר בישול. אכן נראה, שאם זה רותח – דהיינו שזה עדיין בכלי (ש\"ע סימן רנג) גם לדעת מרן ראשון והתחיל להתקרר אבל זה חום שהיד סולדת בו שזה נקרא רותח לדעת מרן, ואילו הרמ\"א מקל אפילו כשכבר אין היד סולדת בו, כל זמן שלא נצטנן לגמרי. בעז\"ה נתייחס בהמשך לדברי הרמ\"א. טו. דרגת הבישול אני רוצה לעבור למחלוקת השנייה, שהיא גם חשובה מאוד בכל הנושא של בישול בשבת, לעניין דרגת הבישול. הנה כל מאכל לוקח לו זמן להתבשל. מעלות - מתחיל 80 ל- 70 למשל, מים, כשמחממים מים והם מגיעים בין לעלות אדים. כשזה מתחיל להתאדות, זה מתחיל להתמעט. והשאלה היא, האם כשזה מתחיל לעלות אדים זה כבר נקרא מבושל? או מעלות. 100 שמא רק כשזה מעלה רתיחות, מעלה בועות, שזה לפחות ב- מתי המים נקראים מבושלים זו שאלה קשה מאוד. הר\"ן כותב בפירוש שכשמתחיל להתמעט, מתחיל לעלות אדים, המים נקראים מבושלים. אבל אין לנו ראיה מדבריו, כי הר\"ן הוא בין אלה שסוברים שבישול זה אפילו לא נתבשל כל צורכו, אפילו חצי בישולו. לעומת זאת בשר, כשמבשלים בשר יש מצב שהוא מתחיל להתבשל והוא עדיין קשה ולא ראוי בכלל לאכילה. ויש מצב שהוא כבר מבושל חלקית והוא ראוי לאכילה מדוחק. ויש מצב שהוא כבר נהיה רך ומבושל לגמרי. והשאלה היא, האם בישול חלקי, שזה ראוי לאכילה מדוחק, האם זה נקרא מבושל לעניין שבת או לא? זה גם כן מחלוקת ראשונים. הגמרא מגדירה את הבישול של בשר, \"מאכל בן דרוסאי\". 'בן דרוסאי' היה שודד אחד ששמו היה בן דרוסאי - אני לא יודע למה הוא זכה לזכות הגדולה הזאת שהוא מופיע כל כך הרבה בגמרא - והוא היה תמיד נמצא במצב של בריחה, כל הזמן המשטרה מחפשת אותו והוא בורח. משום כך כשהיה נמצא באיזה מקום והוא רוצה לאכול, הוא לא היה מחכה, הוא מפחד לחכות כל כך הרבה זמן עד שהאוכל יתבשל, וכאשר הבשר היה נאכל מדוחק הוא היה אוכל את זה. והנידון הוא, איזו דרגת בישול היה אותו שודד אוכל מדוחק. מה נקרא נאכל מדוחק? זה מחלוקת רש\"י והרמב\"ם. הרמב\"ם כותב שזה חצי בישול. ואילו רש\"י כותב שליש בישול. טז. בן דורסאי בבישולי גויים הנושא הזה של בן דרוסאי, זה נוגע גם לבישולי גויים. ההלכה בבישולי גויים היא, שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גויים. למשל, אם הגוי יבשל תפוח או מים, זה דברים שנאכלים כמות שהם חיים, ממילא אין בהם בישולי גויים. כמו כן, דבר שהוא כבר מבושל אין בו משום בישולי גויים. כמו שאומרים לגבי שבת אין בישול אחר בישול, גם לגבי דיני בישולי גויים אין בישול אחר בישול. ממילא בבישולי גויים, אם זה מבושל כמאכל בן דרוסאי - אין בו משום בישול. למעשה, לגבי בישולי גויים השלחן ערוך מיקל, ופסק להלכה שבן דורסאי היינו שנתבשל שליש בישולו. כיון שבישולי גויים זה דרבנן ומקילים. לעומת זאת לגבי שבת, אנחנו מחמירים כדעת הרמב\"ם, שצריך שהמאכל יתבשל חצי בישול. יז. חצי בישול צריך לדעת, שחצי בישול הוא לא חצי מזמן הבישול. הנה אם למשל לבשל בשר לוקח לו להתבשל שעה, אבל זו טעות לחשוב שאם בישל את הבשר חצי שעה שזה כבר ייחשב חצי בישול, זה לא נכון, כי אחרי חצי שעה הבשר לא נתבשל אפילו לא חצי בישול. כי הנטייה של הבשר היא להתבשל במיוחד בסוף הזמן. לעומת זאת, תפוח אדמה, אם למשל לוקח לו חצי שעה להתבשל, אז כבר רבע שעה לאחר שהמים רתחו זה כבר ייחשב חצי בישול. בדברים הללו קשה מאוד לקבוע זמן, וגם קשה מאוד לקבוע חצי בישול. ההשערה היא שזה יהיה ראוי לאכילה מדוחק. אנשים שממהרים ואין להם זמן לבשל הרבה כמו בן דרוסאי, הם ממהרים - אבל לדבר מצווה לא כמו בן דרוסאי... – אם מדוחק אנשים יאכלו את המאכל הרי זה כבר נקרא כמאכל בן דורסאי. יח. בישול אחר בישול במאכת בן דורסאי יש מחלוקת נוספת בראשונים לגבי דין בישול אחר בישול. שיטת הרמב\"ן ורבנו יונה ועוד הרבה ראשונים, שברגע שבישל ביום שישי את המאכל והגיע לחצי בישולו - למאכל בן דרוסאי - ואז אין יותר בישול אחר בישול. וכך פסקו רוב הראשונים. מצד שני, הרמב\"ם מחמיר, הוא סובר שכל זמן שלא התבשל כל צורכו, זה עדיין לא נקרא מבושל לגבי שבת. כלומר שלפי הרמב\"ם, אם בישל תבשיל חצי בישול ביום שישי, אסור לחמם אותו בשבת. זה איסור מהתורה, משום שזה עדיין לא מבושל כל צורכו. וכך סוברים ר\"י הזקן בעל התוספות, האור זרוע, ספר התרומה ועוד ראשונים. מאריך בנושא הזה, והוא מביא (סימן שיח סעיף ד) המשנה ברורה בביאור הלכה שהרבה ראשונים סוברים שאחרי בן דרוסאי אין בישול אחר בישול. אבל גם בנושא הזה מרן השלחן ערוך פוסק, שכל דבר שלא נתבשל כל צורכו - יש בו משום בישול אחר בישול. והרמ\"א לא משיג עליו ומשמע שהוא מסכים איתו בזה. הרי שבשתי המחלוקות המרכזיות שיש בנושא של בישול אחר בישול, השלחן ערוך פוסק להחמיר, ותראו כמה פעמים שהוא הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' מדבר בנושאים הללו והוא לא מזכיר בכלל שיש דעה אחרת, הוא מזכיר רק את דעת האוסרים. יט. מלאכת בישול לוקחת זמן יש כאן עוד נקודה חשובה מאוד שצריך לדעת. אמרנו שלדעת הרמב\"ם, כל זמן שלא נתבשל לגמרי, יש בו בישול אחר בישול. והנה, מה הדין אם למשל לקח סיר והניח בתוכו תבשיל, ושכח שזה שבת והניח את הסיר על האש לבשל, ולאחר כמה דקות נזכר שאסור, והסיר בקושי הספיק להתחמם, ובוודאי עוד לא התחיל להתבשל ממש. אם יוריד את הסיר מהאש האם הוא מתקן בכך את מה שהוא עשה? התשובה היא שכן. כיון שבישול זה תהליך, וזה עוד לא התחיל ממש להתבשל, אז יכול לתקן. חז\"ל אומרים שאם אדם בטעות הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה 'לפני שיקרמו פניה' - לפני שהיא תתחיל להיאפות, כדי שלא יעבור על איסור סקילה. כלומר, בישול זו מלאכה מאוד מיוחדת שאפשר לתקן. כל זמן שלא עבר על המלאכה, שהפעולה לא התבצעה, יכול לתקן. אי אפשר להגיד את זה על מלאכות אחרות, למשל על מלאכת בורר, אם אדם יברור פסולת מתוך אוכל, זה איסור דאורייתא, ואז הוא יקח מהר את מה שברר ויערבב – זה לא יעזור לו, הוא כבר עבר על האיסור דאורייתא. הוא אבוד. מה שנותר לו לעשות זה רק לעשות תשובה. כ. בישל חצי בישול בשבת לאור זאת יש לדון, מה הדין אם אדם בישל תבשיל חצי בישול בשבת, שלדעת הרמב\"ן ורבנו יונה וכל הראשונים שסוברים שבישול תלוי במאכל בן דרוסאי, בוודאי שהוא עבר מן התורה. אבל לדעת הרמב\"ם, שבישול אחר בישול זה כל זמן שלא נתבשל כל צורכו, שבוודאי הוא חייב מן התורה, (נז:) הרמב\"ם כותב כך לגבי צליה, ובאמת שזו גמרא מפורשת במנחות , הגמרא אומרת לגבי ביצה מגולגלת, שזו ביצה רכה, גילגל (לח:) ובשבת מאי – מה דינו של מי שגילגל ביצה בשבת, ועונה: חייב חטאת. ויש כמה ראשונים שם שמסבירים, שכוונת הגמרא שאם אדם בישל דבר לא מבושל עד כמאכל בן דרוסאי, עד שליש או חצי בישול, חייב מן התורה. יוצא שלהלכה, אנחנו פוסקים כמו הרמב\"ם, שדין בישול אחר בישול זה במבושל כל צורכו, וישנם שתי דרגות בבישול. הדרגה הראשונה זה עד בישול בכדי מאכל בן דרוסאי. אבל ברגע שאדם הניח תבשיל וזה הגיע לבן דרוסאי, חייב מהתורה. כא. על כל תוספת חייבים מהתורה והנה, אם לקח תבשיל שכבר היה מבושל כמאכל בן דרוסאי, והחזיר אותו לבשל אותו, אז הוא שוב יהיה חייב מהתורה כל זמן שזה לא יתבשל כל צורכו. כי כל תוספת בישול, אפילו מעט, חייב מהתורה על כך התוספת. המשנה ברורה כותב שכך דעת כמעט כל הפוסקים, חוץ מהט\"ז. כלומר שיש שתי דרגות: עד בן דרוסאי, ומבן דרוסאי עד כל צורכו. המשנה ברורה לא מסכים עם הט\"ז, וכותב שכל הפוסקים לא הסכימו עם הט\"ז. כלומר שכל תוספת בישול שהיא חייב על התוספת הזו מהתורה. יש בזה נפקא מינה גדולה, ואכמ\"ל. להגאון רבי שניאור זלמן בעל התניא יש ספר 'שלחן ערוך' - השלחן ערוך של בעל התניא הוא לא רק פוסק הלכות, אלא מביא את השיטות ומכריע מה ההלכה. אבל יש דבר מעניין, הרבה פעמים אנחנו רואים שהוא לא רק מביא את השיטות, אלא מבאר אותם. מי שלומד את הדברים של בעל התניא בנושא הזה, רואה שהוא סובר שגם הטורי זהב יודה שעל כל תוספת חייבים. הוא מעתיק את הלשון שלו והוא מוסיף כמה מילים, ורואים שהוא הבין שאין פה מחלוקת בכלל. כלומר לפי בעל התניא גם הט\"ז מסכים לזה שעל כל תוספת חייבים מהתורה. כב. הקפדה על הכשרות בימי בין הזמנים בימים אלו כולם יוצאים לבין הזמנים, ועל כל אחד שיוצא לחופש, ראוי מאוד שישים לב לכל מיני מכשולות שיש בכל מקום. קודם כל הכשרות. כשאנשים הולכים לאירועים, אומרים שיש השגחה מהודרת, מעניין מאוד שכל אחד בודק איזה חדרים הוא מקבל, כולה יומיים, שלושה, ארבעה וצריך שיהיה חדרים יפים, ומה הנוף שרואים מהחדר - אנשים מקפידים מאוד, ושיהיה אוכל בשפע וטעים ומגוון. אבל לפני הכל, צריך לבדוק את הכשרות של האוכל. לא מספיק לשמוע שיש השגחה מהודרת, צריכים לבדוק מי המשגיחים, מאיפה קונים את המוצרים, האם יש מקומות שיש השגחה כללית על הכל מטעם בד\"ץ מסוים, יפה מאוד. אבל אם אין בד\"ץ מסוים, צריכים לוודא עם המשגיח של המלון, לוודא באיזה הכשרים משתמשים, האם זה הכשרים שאנחנו רגילים לסמוך עליהם. כג. צניעות במלון צריך לוודא כמובן שיש צניעות במלון. מלון שיש בו בריכה, והבריכה היא בשעות נפרדות לגברים ולנשים, זה בסדר. אבל יש מקומות היום לצערנו, שיש ציבור שאני לא יודע אם אפשר לקרוא להם 'דתיים' על דברים כאלו, שהם עושים שלושה זמנים: זמן לגברים, זמן לנשים וזמן מעורב... מלון כזה אסור ללכת לשם! זה מעורב! זה לא בא בחשבון שאנחנו נלך ונשתתף במקום כזה. אדם שהולך למלון צריך גם לוודא, מי ומי ההולכים? מי מגיע למלון הזה? אם הציבור שמגיע לשם זה ציבור תורני, יש שמה שיעורי תורה, יושבים ולומדים כמו שצריך, לא רק לסדר את כל העניינים לגבי נרות שבת שדיברתי קודם. צריך לוודא שהכל בסדר. כד. טלטול בשטח המלון לגבי טלטול בתוך שטח מלון. הנה בבניין המלון, לא מלון פתוח כזה עם חדרים בגן. במלון שהוא בתוך בניין - מותר לטלטל בתוך הבניין, כי זה נקרא רשות היחיד. כל הבניין שייך לבעל המלון. גם החדרים הם שלו, למרות שהוא משכיר לנו אותם, אבל עצם הדבר שהוא יכול לפנות אותנו אפילו באמצע הלילה, הרי שזה נחשב שזה כאילו שלו. הייתי פעם עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ועם מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל בפנמה, במשך כשבוע שלם. והתארחנו בבית מלון, והחדר היה בקומה עשירית. והנה, הגיע יום שישי בבוקר, אאמו\"ר וחכם בן ציון ביקשו שיעבירו אותם לקומה התחתונה ביותר, אבל לא עשו את זה. ואז הם הלכו לאכול בליל שבת במקום מסויים, ולאחר הסעודה חזרו למלון, והחליטו שבשום פנים ואופן לא מוכנים להקל שהגוי ילחץ על הכפתור של המעלית. כי במעלית שבות דשבות זה לא מספיק, מה שהגוי עושה אמנם זה שבות דשבות, אבל הבעיה במעלית, שעצם הכניסה למעלית אסורה, כיון שהמעלית משקללת את המשקל של האדם, ולפי זה מופעל הכח החשמלי של המעלית. במיוחד כשהיא יורדת, אבל גם כשהיא עולה. לכן צריך להקפיד על זה. יש היום בתי מלון בחוץ לארץ, ששם אין מעלית שבת, ואז אומרים שיש גוי והוא ילחץ על הלחצן. אבל זה בכלל לא פשוט, ובאופן רגיל, לכל מי שיכול, אם זה לא זקן מאוד או חולה או אישה בהריון וכיו\"ב, לא להקל שהגוי ילחץ על הכפתור בשבילם. כי יש בעיה בעצם הכניסה אל המעלית. כמו כן הרבה פעמים יש עין אלקטרונית, שלפעמים הדלת מתחילה להיסגר ובדיוק הבן אדם הגיע, זה לא כמו מעלית שבת שמשמיע צפירה וכולם יודעים שהמעלית עומדת להיסגר. ואם אז הוא דחף את הדלת, הוא עשה פעולה חשמלית. לכן אי אפשר להתיר מעלית רגילה אם היא לא מעלית שבת ממש. אלא רק בזקן או חולה. ובאמת, אאמו\"ר וחכם בן ציון, החלו לעלות ברגל עד לקומה עשירית, וזה היה אחרי שחכם בן ציון כבר היה חולה, הוא היה חצי משותק. אבל הוא החליט שבשום פנים ואופן הוא לא מוכן לעלות במעלית עם גוי, והתחילו לעלות במדרגות. אאמו\"ר ליווה אותו, ולאט לאט הם הלכו ודיברו דברי תורה. אחרי כמה קומות כבר לא היה לו כוח להמשיך, והוא ביקש שיביאו לו כיסא, והבן שלו - רבי אליהו ע\"ה - רץ מהר למעלה לחדר והביא כיסא והוא ישב. ואז אני שאלתי אותו, הרב, אין פה עירובי חצרות? האם יש היתר לטלטל את הכיסא בתוך בית המלון? ואז הוא אמר לי כן, מותר, כי המלון נקרא רשות היחיד. ושאלתי אותו, אבל אם שכרנו את החדר, לכאורה החדר זו רשות 2 נפרדת. וחכם בן ציון השיב לי, שכיון שהם יכולים לפנות אותי גם ב- בלילה – אם רק רוצים, הרי שהחדרים שייכים להם. וזה לא שכירות אלא הם נותנים רק רשות לישון. זה לא רשום על שם האורח, זה רק משהו זמני. ולכן הוא הורה לי שמותר. אאמו\"ר הקשיב לכל הדברים, ונענע עם הראש, והיה נראה שהסכים לכך. הרי לנו, ששניהם הסכימו שבלטלטל בלי עירוב בתוך בניין מותר. אבל מלון שהוא פתוח יותר, אז צריך לבדוק אם יש גדר, ואם הגדר פתוחה, אם יש שער ועוד. הרבה פעמים אנשים מגיעים לבתי מלון ונכשלים בנושא הזה, שמטלטלים במלון. ומלון שמכשירים אותו במיוחד לחופשים האלו לציבור החרדי, וכל השנה זה לא לציבור החרדי, לצערנו במקומות כאלו אתה הולך למשגיח של המלון, הוא אומר לך, ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?!.... אני אחראי על האוכל, אני לא אחראי על כל מה שמסביב. לכן כדאי מאוד כל אחד שהולך לנופש, שיבדוק את כל הדברים אם הכל כדת וכדין, אם הכל כמו שצריך, שיהיה נופש כשר כהלכה. ובעז\"ה שנשמע ונתבשר בשורות טובות. אני רוצה לברך את כל הציבור, ואת המאזינים של רדיו 'קול ברמה'. יהי רצון שבכל אשר יפנו, ישכילו ויצליחו, ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה ונשמע ונתבשר בשורות טובות. אכי\"ר."},{"filename":"362.pdf","content":"362 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק עקב תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון מעשה אבות סימן לבנים | יום פטירת הרבנית ע\"ה | בירור דעת הרמ\"א בידן בישול אחר בישול | אמירה לגוי במקום נושאי השיעור: מחלוקת הפוסקים | חימום בשר על הפלטה בשבת | יראת שמים דבר גדול או דבר קטן | הלל מחייב את העניים פרשת ראה דין בישול אחר בישול בלח (ב') מדברי הרב המקדים הגאון רבי אביחי ועקנין שליט\"א רב מושב אביבים ומבוגרי בית המדרש יחוה דעת \"...ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א, אני רוצה לומר משהו. בכנס לרגל שנה ליחוה דעת, שהשתתפתי בו כי זכיתי ללמוד כאן. אילולא שמרן 40 שליט\"א בעצמו אמר שם בציבור, והיום זה כבר מפורסם, אז אני יכול להרשות לעצמי לומר בנימה אישית. מרן סיפר שם על אחד האברכים שהיה כאן באחת התקופות, בחור גאון, שבשעות הצהריים היה מלמד מתמטיקה לכל מיני תלמידים בשביל השלמת הכנסה, ובסדר בצהריים הוא היה קצת עייף. ומרן סיפר שפנה אליו ישירות, אישית, ואמר לו, אני אוסיף לך על מנת שהצהריים לא ילך ככה, ותשב ללמוד, ובצהריים תנוח, על מנת שהצהריים שלך אצלנו בכולל יהיה יותר טוב ותמצה את עצמך כמו שצריך! אני רוצה לומר בנימה אישית, שזו באמת הסתכלות של גדול הדור, קודם כל מהי מעלתה של התורה, ומעבר לזה, מה מעלתם של האברכים הצעירים הללו, שאם לא - איך אומרים - תלטף אותם כמו שצריך כדי שבאמת יעלו מעלה מעלה, זה יהיה קשה. אין מה לעשות, אנחנו מתמודדים, כל אחד יודע, לא צריך להרחיב. אני נשלחתי לפני שמונה וחצי שנים על ידי מרן שליט\"א לרב מושב בגבול הצפון, מושב 'אביבים' קרוב לגבול לבנון, וזה מהפך, בטח כל אחד מכם מבין, במקום להיות בירושלים, ביחוה דעת, פתאום להיות במושב בצפון, אבל זוהי השליחות של בורא עולם. ומרן שליט\"א אמר לי, אתה הכי מתאים, אין מה לעשות, צא לדרך. עזבתי בי\"א בחשוון תשע\"ח, יום הילולא דרחל אמנו. והנה ראש חודש כסלו הגיע, והמשכורת נכנסה כרגיל. התקשרתי לראש הקבוצה שלמדתי תחתיו, אמרתי לו, הרב, אני חושב שיש טעות. והוא אמר לי, בסדר, אני אבדוק. ולא חזר אליי. ראש חודש טבת הגיע, והמשכורת גם נכנסה. חזרתי והתקשרתי, אמרתי לו, תשמע, שלא יהיה קשה גם להחזיר... למחרת הוא חזר אליי ואמר לי, יש הוראה מגבוה... - אין ספק שמדובר על מרן שליט\"א - לתת לך עד ראש חודש אייר, שתתאקלם כמו שצריך. אנחנו יודעים מה זה מעבר מקום, קל וחומר מעבר מעיר לעיר מאוד רחוקה. אני רוצה לברך באופן אישי, את כבוד מורנו ורבנו בראשנו, מרן הראשון לציון, הגאון רבי דוד יוסף שליט\"א, שזכיתי קצת להיות פה בכמה שנים הללו, וכלל ישראל זוכה ליהנות מזיו תורתו, ספריו ומדיברותיו, שהם חוצבי להבות באמת, עם רגש אמיתי ועם הבנה ברורה ועומק אמיתי, שבורא עולם יאריך ימים על ממלכתו, יזכה להגדיל תורה ולהאדירה, יפוצו מעיינותיו חוצה בארץ ובעולם, והוא בראשנו עד ביאת גואל צדק, מתוך בריאות איתנה, אורך ימים ושנות חיים, אכי\"ר. /http://ydaat.co.il לעילוי נשמת יחיא חי בן אסתר ועמרם סבג ז\"ל - נלב\"ע ל' אב תשפ\"א ת.נ.צ.ב.ה. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. מעשה אבות סימן לבנים יישר כח לכבוד הגאון הרב אביחי וקנין שליט\"א, שכיום ב\"ה הוא רב בצפון, אבל ממשיך שם ללמוד וללמד הרבה תורה, כמעשיו כשהיה בירושלים אצלנו בכולל, שהוא למד נפלא, הוא ממשיך גם ללמד וגם ללמוד. ב\"ה בזכותו ישנם אברכים טובים בגבול הצפון שמתחזקים, מורה הוראות. יישר כוחו, ובעזרת השם ימשיך מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה. אני רוצה להעיר על מה שהוא אמר. הוא סיפר, שזו הסתכלות של אדם גדול שאמר לאותו אברך שייתן לו יותר משכורת, בתנאי שיפסיק ללמד בשעות הצהריים לימודי חול כדי שיוכל להתמסר ללימוד התורה. והאמת, שאת הסיפור הזה היה יותר נכון לספר על אאמו\"ר מרן זצוק\"ל. ישנו אחד שכבר יצא לפנסיה, אבל היה מגדולי הדיינים בארץ, היה אב בית דין חשוב מאוד, והוא למד אצל אאמו\"ר בצעירותו, והיה איתו את אותו הסיפור. לא היה לו מספיק פרנסה, ורצה בשעות מסוימות ללמד מתמטיקה וכיו\"ב כדי להשלים הכנסה. והוא עשה זאת בשעות בהם היה ממילא עייף, לימודי הדיינות היו קשים לו, וכשאאמו\"ר שמע על כך הוא קרא לו והכפיל לו את המשכורת - העיקר שישב ללמוד. אני בסך הכל עשיתי את מה שאאמו\"ר עשה, כשאחד האברכים המצוינים שהיו פה רצה ללכת וללמד לימוד חול להשלים הכנסה והכפלתי לו את המשכורת כדי שישב ללמוד כל הזמן. כיום הוא אחד הדיינים מהשורה הראשונה של הדיינים בארץ. מה שעשיתי בסך הכל למדתי מאאמו\"ר מרן זצוק\"ל - מעשה אבות סימן לבנים - זה הכל. אנחנו באמת צריכים לדעת איך לייקר ולרומם את לומדי תורה, את לימוד התורה. להבין שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, זה העיקר, זו התכלית, זה היסוד שלנו בעולם הזה. לכן כל ראש כולל שיש לו את האפשרות - לצערנו לא לכל אחד יש - לתת יותר ויותר ולחזק את לומדי התורה, את האברכים היקרים, כדי שנוציא בעזרת ה' מתחת ידינו גדולי ישראל. ב. יישוב טוב לפני שנתחיל את השיעור, אני רוצה לברך מקרב לב את ידידי רבי צבי עמאר שיחי' שהוא הבעלים של רדיו 'קול ברמה', שב\"ה יש לנו את הזכות שהוא משדר את השיעור שלנו בכל מוצאי שבת. רבי צבי היה גר במרסיי, והיה מגיע מפעם לפעם לארץ ישראל. עכשיו ב\"ה הוא עשה עלייה לארץ ישראל, והוא משמש דוגמא להרבה יהודים, מפעם לפעם הוא ייסע לצרפת, אבל מקום המגורים שלו זה ארץ ישראל. אני רוצה לברך אותו שיהיה לו יישוב טוב, ויצליח בכל מעשה ידיו. הוא לקח את הרדיו הזה לשם שמיים, לא בשביל 'לעשות כסף' כמו שאומרים. זה רדיו מלא תוכן של שיעורי תורה והרבצת תורה, של יהדות. רדיו חשוב מאוד. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל רצה שהוא יהיה האיש מאחורי הרדיו הזה. אאמו\"ר אהב אותו מאוד, והוא באמת עשה לשם שמיים, וב\"ה שזה מצליח עד עצם היום הזה. אני רוצה לברך אותו שיהיה לו יישוב טוב כאן בארץ ישראל, לאורך ימים ושנות חיים עם כל משפחתו, אכי\"ר. ג. הרבנית ע\"ה הלילה ליל י\"ט אב זה היארצייט של אמי מורתי הרבנית מרגלית בת זכיה ע\"ה. שנים. ואני מקדיש את השיעור לזכרה, אבל 32 היא נפטרה בי\"ט באב, לפני קודם לכן אני רוצה לעמוד על נקודה אחת חשובה שתשמש מופת ודוגמא לנשים בזמננו. כשאמא ע\"ה הכירה את אאמו\"ר, אאמו\"ר בא מבית עני ואביון. לאבא שלו ע\"ה הייתה חנות מכולת אבל לא היה מצליח לפרנס את המשפחה. מצד שני, אמא ע\"ה הייתה ילדה יתומה מאמא, כבר בגיל חמש היא התייתמה. והיא חיה לבד בבית עם אבא שלה, היא עברה חיים לא פשוטים, אבל כל הזמן החברות שלה היו אומרות לה - את תיקחי חתן עשיר, יש לך משפחה טובה, את נראית טוב, תתחתני עם בחור עשיר והכל יהיה בסדר. והנה, לא רק שלא התחתנה עם עשיר, היא התחתנה עם העני ביותר שאפשר היה למצוא... כשהם התחתנו הם חיו מתוך עוני נורא. אמא ע\"ה הייתה מספרת לי, וגם אאמו\"ר סיפר לי את הימים ההם, שהם היו צריכים לשבת לאכול, ולא היה להם כסף לקנות כיסאות! ובכל פעם שרוצים לאכול, היו מקרבים את המיטות ויושבים כל אחד על המיטה שלו כדי שיוכלו לשבת לאכול. לא היה להם כסף לקנות מזלגות, והיו לוקחים בהשאלה מזלג כל פעם מהשכנים, עד כדי כך! בעוני נורא ממש. חכם שלום כהן זצוק\"ל סיפר לי, שהוא זוכר את אאמו\"ר בימים ההם, כשהוא היה בא ללמוד בפורת יוסף. ובהפסקת צהריים הם היו לומדים יחד, והתנאי 10 של אאמו\"ר היה שהוא יאכל ארוחת צהרים – אאמו\"ר היה מבוגר ממנו ב- שנים. וחכם שלום סיפר, שבכל פעם אאמו\"ר היה אוכל לחם עם עגבנייה או מלפפון וזהו, זו הייתה כל הארוחה שלו. והנה, מי שמכיר את אאמו\"ר ואת ארחות חייו, הרי הוא מעולם לא ידע איך נראית חנות מכולת מבפנים, הוא לא נכנס למכולת. את כל הקניות ואת כל עבודת הבית, הכל היה מוטל על אמא ע\"ה. היא עשתה את הכל. כלומר, אנחנו מסתכלים, איזו זכות הייתה לה שהיא זכתה להתחתן עם הרב עובדיה, עם גדול הדור, אשת חבר, אשתו של גדול הדור. אבל אנחנו צריכים להסתכל על זה אחרת. איזה זכות הייתה לה שהיא עשתה אותו לגדול הדור! הרי לפני החתונה הוא כבר היה ענק גדול בתורה, אבל מי ידע עליו חוץ מכמה עשרות או מאות אנשים בירושלים?! הוא לא היה מפורסם ולא שום דבר, הוא היה בסך הכל עדיין בחור צעיר. והיו כאלו שהגיעו לגיל כזה כשהם מצוינים, אבל אחר כך מחמת טרדות פרנסה ומשפחה וכיו\"ב - זה עצר אותם. אבל אאמו\"ר לא רק שלא נעצר כשהוא התחתן, אלא התקדם יותר ויותר. הוא לא היה יודע מה קורה. היא לא הייתה מספרת לו, היא הייתה מטפלת בעצמה בכל דבר, היא סבלה את העוני הנורא! רק כאשר הגיעו מים עד נפש, הגרב\"צ עוזיאל וגדולי הרבנים באותו הדור לחצו עליו שאין ברירה, ושיסע למצרים לשמש כרב שם. והוא היה שלוש שנים במצרים, אמא ע\"ה אמרה לי שאלה היו שלוש שנים שהיה להם פרנסה טובה, אבל חוץ מזה שום דבר לא היה בסדר... כי במצרים בימים ההם הייתה שנאה נוראה ליהודים. זו הייתה התקופה של מלחמת השחרור, והמצרים חשדו בו שהוא מרגל ציוני. היו רודפים אחריו, עוקבים אחריו ומאיימים עליו, נורא ואיום. היו לו גם מלחמות עם ועד הקהילה, שהיה אנטי-דתי. בסופו של דבר, לאחר שלוש שנים במצרים המצרים גירשו אותו, הם לא יכלו לסבול שהוא נמצא. הוא נסע לאיטליה ומשם חזר לארץ. ושוב הגיע לחיי עוני גדול עד שהתמנה לדיין, וזה היה בדיוק בזמן שאני נולדתי. שאז המצב הכלכלי קצת השתפר. כי אמנם היתה לו כבר משכורת של דיין, אבל המשפחה הייתה ילדים. 11 גדולה מאוד. אני הייתי התשיעי מתוך רק לדוגמא, מעולם לא קנו לי בגד חדש עד הבר מצווה... הפעם הראשונה שקנו לי בגדים חדשים היה לבר מצווה. הכל היה תמיד בגדים ישנים, ירושה עם טלאי על גבי טלאי, כל בגד שהיה נקרע, אמא הייתה תופרת אותו, תופרת את הגרביים, חיינו חיים לא פשוטים. אמנם היינו מאוד מאושרים כשהיינו קטנים, היינו ילדים שמחים, הכל טוב ויפה, אבל כסף לא היה. פשוט כך. ואמא סבלה את הכל. כך גם היה בכל הנושאים שקשורים לחינוך הילדים. למשל, כל פעם שהיו בעיות אז בבית ספר, היו אומרים לי תביא את ההורים - אמא ע\"ה הייתה הולכת. אאמו\"ר אפילו לא ידע מזה. ילד נפצע - הוא לא יודע שהילד שלו נפצע, אמא ע\"ה הייתה הולכת לטפל בילד. סיפר לי אחי, הגאון הרב אברהם שליט\"א, שפעם אחת ביום שישי הוא נפצע, ירד לו הרבה דם ליד העין, וזה היה מסוכן. ואמא ע\"ה לקחה אותו ורצה לבית חולים, ומי שרץ איתה לבית חולים היה לא אחר מאשר הגרב\"צ אבא שאול זצוק\"ל שהיה שכן שלהם בבניין. ב\"ה טיפלו בו ועשו לו תפרים וכו', וחזרו הביתה סמוך לשבת. וחכם בן ציון ביקש מאמא שלא תראה את הילד לאאמו\"ר כדי שלא ייבהל, ורק כשהוא יבוא לבית הכנסת חכם בן ציון יספר לו כל מה שאירע ושהכל בסדר. עד כדי כך הם שמרו על אאמו\"ר שיוכל לשבת וללמוד! אני זוכר את עצמי כילד קטן, שאאמו\"ר היה צריך קצת לעזור בבית. והעזרה שלו הייתה בכך שהוא היה מאכיל אותי. הייתי בן 3-4 ואני זוכר את זה שהרב בן ציון אבא שאול היה בא ואומר לו, חכם עובדיה, זה לא בשבילך, אתה צריך לשבת ללמוד, תן לי אותו, אני אאכיל אותו... והיה לוקח אותי לבית שלו והיה נותן לי לאכול! צריכים להסתכל על אמא ע\"ה שהיא זכתה להיות אשתו של גדול הדור. היא העמידה עולם של תורה, אבל זה לא סתם, אלא היא עשתה אותו לגדול הדור. המסירות נפש שלה וכל מה שהיא עשתה למען זה שאאמו\"ר יוכל לגדול בתורה ולהמשיך ולתת שיעורים וכל מה שמסביב, זה מה שעשה את אאמו\"ר, לכן הזכות שלה גדולה מאוד. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים והשיעור בעז\"ה מוקדש לזכרה. ד. בישול אחר בישול דיברנו בשבוע שעבר על שני נושאים חשובים: האחד, בישול אחר בישול, הסברנו שיש מחלוקת ראשונים לגבי דבר לח, אם יש בו בישול אחר בישול. והמסקנה הייתה שמרן השלחן ערוך פוסק שיש בישול אחר בישול בלח. ומרן אפילו לא הזכיר שיש דעה אחרת, למרות שזו דעת הרמב\"ם, הרשב\"א והר\"ן. המחלוקת שנייה, מאיזה שלב של בישול אין בישול אחר בישול. שגם בזה יש מחלוקת ראשונים, ומרן השלחן ערוך פסק כדעה המחמירה - כדעת הרמב\"ם - שכל זמן שמאכל לא נתבשל כל צורכו, למשל, אם מאכל התבשל ביום שישי חצי בישול או שלושת רבעי בישול, אבל עדיין לא התבשל לגמרי, מי שממשיך את בישולו בשבת, אפילו מוסיף קצת על בישולו, חייב מהתורה. ואמרנו גם, שבבישול אחר בישול בדבר שלא מבושל לגמרי ישנם שני גדרים: לא מבושל, עד ראוי לאכילה מדוחק, שזה מה שנקרא מאכל בן דרוסאי, שעל זה חייב מן התורה. שמי שמבשל דבר לא מבושל כמאכל בן דרוסאי חייב מן התורה. והדבר השני, מבן דרוסאי - חצי בישול ומעלה, עד בישול מושלם, שכל תוספת בישול בזה חייב מהתורה. אלו הם שני הדברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר. וזו דעת מרן השלחן ערוך. הרמ\"א בנושא של בישול כל צורכו או כמאכל בן דרוסאי, לא מעיר על דברי השלחן ערוך, ומשמע שמסכים לדברי השלחן ערוך, שכל זמן שהתבשיל לא נתבשל כל צורכו, זה עדיין לא נקרא מבושל. לעניין בישול אחר בישול. אבל לגבי הנושא השני של בישול אחר בישול בלח, פוסק הרמ\"א שאין בעיה של בישול אחר בישול כל זמן שלא נצטנן לגמרי. שזה עדיין חם קצת, למשל, אם מניח מרק קר בסמוך לאש דולקת – לא על האש ממש ח\"ו אלא קרוב מאוד - ואז תוך זמן מסוים, כחצי שעה, המרק ירתח, שבמצב כזה בין למרן השלחן ערוך ובין להרמ\"א, ודאי שזה אסור לעשות את זה. אבל סובר הרמ\"א, שאם המרק היה רותח ורק התחיל להתקרר, אבל עדיין לא נצטנן לגמרי, אפילו שזה כבר פושר ואין היד סולדת בו, כל זמן שלא נצטנן לגמרי, אין בישול אחר בישול בלח. ה. בירור דעת הרמ\"א צריך לדעת, שיש מחלוקת בדעת הרמ\"א. מה באמת הוא סובר? האם הוא סובר שאין בישול אחר בישול בלח, ורק מחמירים בזמן נצטנן לגמרי? כלומר, האם זו קולא? או חומרא. אפשר להסביר מצד אחד, שכוונת הרמ\"א שאין בישול אחר בישול בלח בכלל, אלא שמחמירים שאם זה לא נצטנן לגמרי, מותר. או שנגיד שהרמ\"א סובר, שיש בישול אחר בישול בלח מן התורה, אלא שאם זה לא נצטנן לגמרי אז אין בעיה. כמו שמרן עצמו סובר כך, וכך מסבירים הרבה אחרונים בדעת מרן, שאם זה עדיין רותח שהיד סולדת בו, גם למרן השלחן ערוך, אין בישול אחר בישול בלח. והרמ\"א בסך הכל מקל קצת יותר, שאפילו אם זה לא רותח, אפילו אם זה חם, פושר, גם כן אין בישול אחר בישול בלח. נראה שסבר שבאמת יש בישול אחר בישול בלח. (סוף סימן רנג) מדברי הרמ\"א הנה, יש הלכה שהמקור שלה הוא בתשובות הרשב\"א. שאם אדם הלך ואמר לגוי שיבעיר אש ויחמם לו את התבשיל, כיוון שעשה איסור של אמירה לגוי, קנסו אותו חכמים, ובגלל שעבר על איסור אמירה לגוי - אסור לו לאכול את התבשיל הזה. ואם המרק הזה כבר התקרר, הוא לא חוזר להיות כמו קודם לכן – לפני שאמר לגוי, זה לא יעזור, כיון שנעשה איסור במרק הזה. ומרן הבית מעתיק את דברי הרשב\"א הללו. (סוף סימן רנג) יוסף והנה, הרמ\"א גם מביא את דברי הרשב\"א, אבל בשינוי מסויים. משום שהרשב\"א מדבר על מי שאמר לגוי להבעיר אש. הבערה זו מלאכה גמורה מהתורה. לעומת זאת, הרמ\"א מביא את דברי הרשב\"א לגבי לחמם את התבשיל, לא על הבערה ממש, אלא שהוא אמר לו לחמם את התבשיל. כלומר לפי דברי הרמ\"א, זה יכול להיות גם כשהאש כבר דולקת, ואין כאן מלאכת הבערה, אבל רק בישול אחר בישול. שאומר הרמ\"א שהמרק הזה נאסר אפילו אם נצטנן. רואים שהרמ\"א מחמיר בבישול אחר בישול בלח, אפילו באמירה בדברי הרמ\"א. (סימן רנג ס\"ק לז) לגוי, ואפילו בדיעבד. כך מסביר המגן אברהם כדאי שכל אחד יראה שם את הפרי מגדים שגם מבאר כך את דברי הרמ\"א, שיש בישול אחר בישול בלח לגמרי, ובלא נצטנן - נוהגים להקל. כלומר שמצד דין יש בישול אחר בישול בלח. ו. המגן אברהם חולק על הרמ\"א למעשה, המגן אברהם חולק על הרמ\"א. וכותב, שאם אדם אמר לגוי לחמם תבשיל לח בשבת, אמנם הוא עשה איסור, אסור להגיד לגוי לחמם תבשיל לח, אבל בדיעבד מותר לאכול את התבשיל. כיון שלדעת הרמב\"ם מותר גם לישראל לחמם את התבשיל הזה. שהרי לדעת הרמב\"ם, אין בישול אחר בישול בלח. דהיינו אפילו אם יהודי עושה את הפעולה הזאת מותר. אמנם זו מחלוקת ולהלכה אנחנו פוסקים שליהודי אסור לעשות את זה, אבל אם גוי עשה את זה, בדיעבד מותר. ז. שלש שיטות יש דעה שלישית, היא דעת החיד\"א, שכתב שמותר לכתחילה לומר לגוי לחמם תבשיל לח. אם כן יש פה שלוש שיטות: לפי הרמ\"א - לא רק שאסור לומר לגוי, אלא אם אמר לגוי לחמם תבשיל לח – אסור לאכול את זה, אפילו אחרי שזה התקרר. לפי המגן אברהם, אסור לומר לגוי, אבל אם אמר - מותר לאכול את התבשיל בדיעבד. ולפי החיד\"א, מותר לומר לגוי לכתחילה. המשנה ברורה בביאור הלכה מביא את החיד\"א והוא לא מסכים איתו. אבל החיד\"א כותב את זה בסימן שי\"ח. והמחלוקת הזאת נמצאת בסוף סימן רנ\"ג. ח. הראיה של מרן החיד\"א החיד\"א מביא ראיה חזקה מאוד מדברי השלחן ערוך. הנה במלאכת בונה יש נידון שזו סוגיה קשה מאוד. כתוב במשנה (סימן שיד סעיף א) וסותר בשלחן ערוך שמותר לשבור חבית כדי להוציא את הדברים שיש בתוך החבית כדי לאכול. מדובר בחבית שכאשר הוא שובר אותה הוא עושה כלי או סותר כלי. יש דיון גדול מאוד בראשונים ויש בזה כמה שיטות. [ - בעז\"ה בקרוב יצא לאור הספר שלי על סימן שי\"ד, שם אני אוסף ומסביר יפה את כל השיטות]. למעשה, מרן השלחן ערוך פסק לאסור, וכותב, שהמשנה מתכוונת בחבית רעועה, שבלאו הכי כמעט שבורה לגמרי והיא מתפרקת, שבזה מותר לשבור את ראש החבית כדי להוציא את מה שבתוכה. והנה, בהמשך הסימן, פתאום מרן השלחן ערוך חוזר על ההלכה הזאת, אבל הפעם הוא לא רק אומר שאסור, אלא הוא מביא שיש אומרים שאסור ויש אומרים שמותר. ולכאורה למה מקודם הוא לא הזכיר שיש מחלוקת ורק פסק שאסור, ורק באמצע לקראת סוף הסימן, כותב שיש אוסרים ויש מתירים, ועל ידי גוי מותר. מסבירים האחרונים שמרן חזר על ההלכה הזאת, והביא את המחלוקת כדי ללמד אותנו שעל ידי גוי מותר. שכיוון שעל ידי ישראל יש מחלוקת, יש אוסרים ויש מתירים, וזה בא ללמד אותנו, שכל דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים אם ליהודי מותר לעשות - על ידי גוי מותר. זה היסוד של החיד\"א, וכך הוא פוסק להלכה. יש בזה דיון ארוך באחרונים. כתבתי על זה באורך בספרי הלכה ברורה על סימן שם יש הרבה דברים על אמירה לגוי. ונכנסתי לנושא הזה, והמסקנה (אות יז), ש\"ז שיוצאת, וכתבתי הרבה ראיות לזה ואכמ\"ל, שכל דבר שיש מחלוקת אם מותר ליהודי לעשות אותו, למרות שאנחנו פוסקים שאסור – אבל על ידי גוי מותר. ט. לומר לגוי להניח מרק קר על הפלטה לאור כל האמור יוצא, שמותר לומר לגוי להניח מרק קר על הפלטה. [בעז\"ה בשיעורים הבאים נדבר על ענייני פלטה, ושזה עדיף מגרופה וקטומה. יש כל מיני קולות בפלטה של שבת ואכמ\"ל]. למשל בחורף, רוצים לשתות מרק חם בשבת בבוקר, מותר לומר לגוי להוציא את המרק מהמקרר ולהניח אותו על הפלטה לחמם אותו, כי אנחנו נוקטים להלכה פה כדברי החיד\"א. וגם הרמ\"א, שפסק מהצד השני להחמיר אפילו בדיעבד, יש לי ראיות שהרמ\"א פסק את נראה שמתיר (סימן קב) זה רק בעניין בישול אחר בישול בלח. בתשובות הרמ\"א אמירה לגוי בדבר לא מבושל לגמרי, שמבושל כמאכל בן דרוסאי, חלקית. הרמ\"א פוסק, שלמרות שלנו אסור בוודאי כיון שכל זמן שלא התבשל כל צורכו – יש בו משום בישול, וכפי שהשלחן ערוך פוסק והרמ\"א מסכים איתו, בכל זאת, לגבי אמירה לגוי, הרמ\"א מקל. וזה בניין אב לכל מיני נושאים כאלו ששנויים במחלוקת אם מותר ליהודי לעשות את זה, אם אמר לגוי לעשות את זה, אז לא רק שזה מותר, אלא יכול גם לומר לגוי לעשות את זה לכתחילה. קל וחומר בדיעבד, שאם הגוי עשה זה מותר. י. בשר לא מבושל לגמרי יש היום דבר חדש שאנשים אוהבים לאכול בשר לא מבושל לגמרי. הצרפתים הביאו את זה, ויש הרבה אנשים שאוהבים את הבשר לא מבושל לגמרי. וצריך לדעת, שיש בזה מכשול גדול מאוד. אנשים חושבים מה נקרא דבר מבושל לעניין בישול אחר בישול, שברגע שרוב בני אדם כבר מוכנים לאכול את זה, זה כבר נקרא מבושל. כביכול שזה תלוי באנשים, אם זה כבר ראוי למאכל על ידי כל האנשים, אז זה נקרא מבושל. אבל זה בכלל לא נכון. כי יש דברים שאנשים אוכלים לא מבושל. למשל, אנשים אוכלים תפוח, מישהו יעלה על דעתו שיהיה מותר לבשל תפוח בשבת, כי זה ראוי לאכילה?! בוודאי שלא! כלומר שההגדרה הנכונה בבישול היא, שהסיבה שאנשים אוכלים את זה, זה אנשים שרוצים מבושל לגמרי ובעיניהם זה מבושל. לכן בשר שמבושל חלקית, אפילו שזה כבר ראוי לאכילה לרוב בני אדם, אבל כיון שזה לא מבושל לגמרי – אסור לבשל את זה, וזה איסור דאורייתא. כי זה עדיין לא נקרא מבושל כל צורכו. יא. חימום בשר בשבת על הפלטה הנה למשל, לגבי בשר לא מבושל לגמרי, יש אנשים שמספיק להם שזה חצי מבושל, ויש כאלו שאוהבים את זה כמעט לא מבושל בכלל. ויש בשר כזה שאנשים מניחים בתנור, לא יודע איך עושים את זה, אבל בפנים זה אדום. אני בדקתי את זה, וצריך לדעת שהבשר הזה האדום הוא לא מבושל בכלל. מחממים את זה, וזה טעים לאנשים, אבל הוא לא מבושל. לפעמים אי אפשר להגדיר את זה אפילו חצי מבושל. אפשר לעשות ניסיון, לקחת מהבשר הזה שהוא אדום, במקביל לקחת בשר לא מבושל בכלל, ולטעום את שניהם, ולהבחין שאין הבדל בטעם, זה אותו דבר. בבשר כזה אין ספק שיהיה אסור אפילו לומר לגוי לעשות את זה. פעם הייתי באמריקה התארחתי אצל יהודי אחד, ואשתו הכינה בשר כזה, והנה ביום שבת בבוקר הם אמרו למשרתת הגויה שתחמם את הבשר על הפלטה. ואכן הגויה חיממה את זה והגישה את זה לשלחן. כשפרסו את הבשר אני רואה שבפנים הבשר אדום. ואז שאלתי את בעל הבית, תגיד לי, איך חיממתם את זה? הרי אם זה היה מאתמול בלילה על הפלטה הוא לא היה אדום. זה כבר היה נהיה שחור כמו פחם... זה יישרף, זה לא יצליח! ואז הוא אומר לי, הבוקר חיממנו על ידי הגויה. אמרתי לו, הרי אפילו על ידי הגויה זה אסור, תראה שזה אדום בפנים! זה אסור מהתורה! הוא לא היה מוכן לקבל את זה, התווכח איתי, ובסופו של דבר הוא שאל עוד רבנים, והמסקנה של כולם הייתה כך, שאם זה אדום, זה סימן שזה לא מבושל. ואם זה לא מבושל, אסור גם על ידי גוי. מצד שני, בשר שהוא מבושל חלקית, אבל אינו מבושל לגמרי, מותר לומר לגוי לגמור את הבישול שלו בשבת. וכמו שאמרתי, מותר לומר לגוי לכתחילה לחמם מרק קר בשבת על פלטה. ואלה שמחמירים על פלטה, גם לשיטתם, אם אניח את המרק בסמיכות לאש, במקום שעדיין החום של האש משפיע וזה יחמם את המרק הזה, אז גם כן, גם לשיטתם זה יהיה מותר. ובכן, זה היסוד של הנושא של בישול אחר בישול, שיש הבדל בין לח ליבש, וגם הנושא של בישול כל צרכו. בעז\"ה בשיעור הבא אסביר את ההגדרה מה נקרא יבש ומה נקרא לח. זה נושא חשוב מאוד כדי להבין את המשמעות של חימום תבשיל בשבת. יב. יראת שמים – דבר גדול או דבר קטן?! \"ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם (עקב): קראנו היום בפרשה ליראה את ה' אלוהיך\" – מה הכוונה \"כי אם\"?! אך ורק, כביכול זה דבר קטן ליראה את ה' אלוהיך?! הגמרא במסכת מגילה שואלת, מה זה \"כי אם ליראה\", וכי יראת שמיים מילתא זוטרתי היא?! יראת שמיים זה דבר קטן?! אדם צריך לעמול כדי שתהיה לו הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יראת שמיים, והלוואי. רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו בירך את תלמידיו, \"יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם\". ואז הם אמרו לו: רבנו, זה כל מה שאתה מברך אותנו?! ורבן יוחנן בן זכאי ענה להם, הלוואי שתגיעו לכך! כתוב, לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר כבגלוי - כלפי חוץ זו לא חכמה, להיראות אני דתי, אני ירא שמיים, החכמה היא בסתר, כשהוא נמצא לבד, \"אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאם ה'\". יראת שמיים זה לא דבר פשוט. אבל הגמרא משיבה, שאכן לגבי משה \"מילתא זוטרתי היא\", לגבי משה רבנו, יראת שמיים זה דבר קטן! ואומרת הגמרא, משל למה הדבר דומה, אדם שמבקשים ממנו דבר גדול ויש לו, שזה דומה עליו כדבר קטן. משה רבנו היתה לו יראת שמיים, בשביל משה רבנו זה היה נראה כדבר קטן. יג. התירוץ לא מספיק כל המפרשים כאן שואלים, איך אפשר להגיד כך?! מה התשובה של הגמרא?! הרי הפסוק לא מדבר על משה רבנו, משה רבנו יודע מה זה עם ישראל, הוא אומר להם בשם הקב\"ה, \"ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה\" - רק יראת שמיים! משה רבינו יודע, שלגבי עם ישראל זה דבר גדול מאוד! אז איך אפשר להגיד כי אם ליראה? השאלה חוזרת לקדמותה. לכאורה התירוץ של הגמרא הוא לא מספיק! כי אמנם לגבי משה זה נכון, אבל מה עם כל שאר עם ישראל?! לגבי עם ישראל, יראת שמיים זה לא דבר קטן! יד. הלל מחייב את העניים אפשר להסביר את הדברים ביסוד גדול מאוד שכל אחד מאיתנו צריך לשים אליו לב. הנה אנחנו עכשיו מתקרבים לאלול, חודש הרחמים והסליחות, אנחנו מתחילים עוד מעט להתכונן לראש השנה. יש קהילות שבשבת נחמו כבר עושים התרת נדרים, הם מתחילים להשתמש במנגינות של הימים הנוראים, יום. אנחנו קרובים ממש לראש השנה, 40 אנחנו כבר נמצאים בתחום של וההכנה צריכה להתחיל. כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו באמת, מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. האם בזה שאני שומר מצוות, אני קובע עיתים לתורה, או אני בחור ישיבה ואני שומר על הסדרים בישיבה, האם בזה יצאתי ידי חובה?! הרי התשובה היא לא! הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו הרבה יותר. הנה יש דבר שאומרת הגמרא, שמזה נלמד מוסר, שאם עני יבוא לפני בית דין של מעלה שנה, ישאלו אותו למה לא עסקת בתורה, והעני הזה יאמר, ריבונו 120 אחרי של עולם, הייתי עני! הייתי צריך לעבוד קשה כל יום מהבוקר עד הלילה כדי שיהיה לי מה לאכול בבית, לא היה לי זמן ללמוד תורה! בשמיים, כמובן יוכלו להוכיח לו שהוא מדבר שטויות, שזה לא אמיתי, מה שהוא אומר זה סתם תירוצים, היה לו זמן ללמוד, כי אין אדם שאין לו זמן ללמוד. אבל במקום להתחכם איתו ולהגיד לו כל מיני טענות, בשמיים יעשו דבר פשוט מאוד, יביאו את הלל הזקן ויעמידו אותו לפני אותו עני, ויגידו לעני, תראה את הלל הזקן, היית עני כמותו? לא! הלל היה סמל העניות, לא יכול להיות יותר עני מהלל הזקן. הלל הזקן היה חוטב עצים, וחצי מהכסף שלו היה משלם כדי להיכנס לבית המדרש, והגמרא מספרת שיום שישי אחד לא היה לו כסף לשלם - ולא נתנו לו להיכנס לבית המדרש! והלל הזקן עלה לגג, וישב על פי הארובה ושמע את דברי התורה. במהלך הלילה ירד עליו שלג, ובבוקר יום שבת, שמעיה ואבטליון שהיו בבית המדרש, אמרו אחד לשני, תראה, יש דמות של אדם בארובה! מיד רצו, פינו את השלג והדליקו אש, וחיללו את השבת כדי להציל אותו, ואמרו, כדאי הוא זה שיחללו עליו את השבת. מסירות כזאת, שהוא כמעט מת בגלל שרצה ללמוד תורה, הוא כל כך אהב את התורה, והנה אומרים לאותו עני, כלום היית עני כהלל?! תראה איך הוא מסר את נפשו, עם כל העוני שלו, הוא למד תורה. למה אתה לא עסקת בתורה?! והגמרא ממשיכה, שרבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים שנכשלו בגילוי עריות. אבל נתמקד בטענה מהלל הזקן, שואלים את העני - היית עני כהלל?! ולכאורה, יש לשאול, הלא אם אני הייתי במקום אותו עני, הייתי אומר ריבונו של עולם, יש לי מה לענות! זו לא ראיה בכלל! אני איש פשוט שחי – איך קוראים לזה , דור יתום, ואתה שם מולי את הלל הזקן ואתה אומר לי 21 היום - במאה ה- \"היית עני כהלל\"?! ריבונו של עולם, אתה משווה אותי להלל הזקן - איך אפשר?! שנה לפני חורבן בית המקדש, היה בזמן בית שני. להלל 100 הרי הלל הזקן חי הזקן הייתה לו ישיבה גדולה, שנפסקה הלכה כמותו בכל מקום, גדול הדור, גדול בענווה, גדול בתורה. והקטן שבתלמידיו היה רבן יוחנן בן זכאי שהיה רבו של רבי אליעזר הגדול - גדול התנאים. רבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא שהיה רבם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכל בא מהשורש, המורה של כולם הוא הלל הזקן! ענק שאין כדוגמתו, גדול התנאים! איך אפשר לקחת את היהודי המסכן, יהודי עני, שחי בדור יתום, ולהשוות אותו להלל הזקן?! להלל הזקן לא היה אינטרנט, לא היה לו טלפון סלולרי, לא היה לו את כל המכשירים הטמאים האלו, הוא חי בתקופה אחרת לגמרי! אבל בגמרא לא כתוב שהעני יכול להתווכח. אם יגידו לו את הטענות הללו בשמים הוא לא יוכל יהיה לענות על כך! כל מה שהוא יענה הוא מדבר שטויות! איך יתכן?! טו. העמל של הלל התשובה היא, זה נכון שהלל הזקן היה ענק, שלא היה כמותו ממש. אבל הלל הזקן, כדי להגיע למה שהוא הגיע - הוא עבד קשה, הוא עמל. הוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל ללמוד תורה. בזה, על כל אחד ואחד מאיתנו, להשקיע ולעבוד קשה כדי לגדול בתורה. לכל אחד יש את האפשרות. בזה כבר אין הבדל בינינו לבין הלל הזקן. הרי כשהלל הזקן התחיל, הוא לא היה גדול בתורה, הוא לא נולד גדול בתורה ביום אחד, הוא היה צעיר בהתחלה, והוא ישב ועסק בתורה עד שהוא הפך להיות 'הלל הזקן'! 'זקן' זה לשון 'זה קנה חכמה', הוא היה חכם גדול. אבל איך הוא הגיע לזה? רק על ידי עבודה קשה. וזה מה שאומרים לעני, תסתכל על הלל, שהוא עבד קשה. נכון, יכול להיות שאתה לא יכול להגיע למדרגה מי יודע מה, אבל דבר אחד כן יכולת לעשות - לעבוד קשה בעבודה רוחנית, בעבודת ה'! למה לא התאמצת?! למה לא השתדלת?! זו הטענה שבאה אל כל אחד ואחד מאיתנו. וזה פירוש דברי הגמרא, \"לגבי משה מילתא זוטרתי היא\". משה רבנו, הוא לא נולד משה רבנו. כשהוא הגיע למדרגה גבוהה של אדון כל הנביאים, זה היה אחרי עמל גדול, התקרבות אל הקדוש ברוך הוא, מסירות נפש. הוא עשה כל כך הרבה כדי להגיע למה שהגיע. וזה מה שנדרש מאיתנו! נכון שבמציאות, בסופו של דבר, זה לא מילתא זוטרתי, אבל לגבי משה כן. ולכן כל אחד, אם היה עמל כמו משה, היה מתאמץ להיות ירא שמיים, אז היראת שמיים הייתה מילתא זוטרתי בשבילו. טז. שלך קשה משלהם אנחנו רואים דבר מאוד מעניין. יש פה את ה'רף התחתון', המינימום שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו זה לעשות את המקסימום. אין בזה פשרות! אנחנו חייבים להשתדל בשביל זה. יתירה מזאת, הגמרא מספרת על פטירתו של רבי אליעזר הגדול. שהוא היה מנודה, וחכמי ישראל התרחקו ממנו, והוא ישב בבית, שבור ורצוץ, ולמד תורה. הוא רצה ללמד, אבל אף אחד לא בא אליו. וכשרבי אליעזר חלה, והיה הולך למות, נודע הדבר לכל התנאים, והם נכנסו לבקר אותו, ורצו להתיר לו את הנידוי. כשרבי אליעזר ראה אותם, כאב לו מאוד, הנה הוא הולך למות כבר, ועכשיו הם באים?! והוא שואל אותם, למה באתם? והם אומרים לו, ללמוד תורה באנו. ואז הוא שאל אותם, \"ועד עכשיו היכן הייתם?! והחכמים שתקו. אמר להם רבי אליעזר דבר נורא, \"תמהני אם ימותו הללו מיתת עצמם!\" כלומר, יכולתם לבוא וללמוד ממני תורה ולא באתם, העונש שלכם יהיה מיתה משונה, ה' ירחם. שאל אותו רבי עקיבא, \"רבי, ושלי מה?! - רבי עקיבא היה גדול התלמידים, גדול התנאים, והוא התכוון לשאול מה תהיה המיתה שלו, ענה לו רבי אליעזר, \"שלך קשה משל כולם\". המיתה שלך תהיה הכי גרועה! ואכן כך היה לבסוף, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, מיתה נוראה. רש\"י מסביר, למה \"שלך קשה משל כולם\", כי רבי עקיבא היה חכם יותר מכולם, וליבו רחב כפתחו של אולם, ואם היה לומד מרבי אליעזר היה מחכים יותר. אנחנו רואים דבר נורא. הרי רבי עקיבא היה גדול כל כך, שכשהקדוש ברוך הוא הראה למשה רבינו את סדר הדורות והגיעו לרבי עקיבא, משה רבנו השתומם, ואמר: ריבונו של עולם, אדם כזה יש לך בעולמך, ואתה נותן תורה על ידי?! עד כדי כך! הוא היה גדול שמשה רבנו תמה למה הוא לא יהיה האיש שעל ידו תינתן תורה! הוא היה גדול התנאים. ובכל זאת, הוא נתבע על כך שאם הוא היה לומד עוד קצת מרבי אליעזר, הוא היה מחכים יותר. רבי עקיבא נתבע על כך שהוא לא עשה את המקסימום, שהוא יכול היה להחכים יותר מפי רבי אליעזר, ולכן שלך קשה משל כולם! זה ממש מפחיד הדברים הללו. מזה אנחנו צריכים להבין כמה חשוב לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמת, ללמוד הרבה תורה, לעשות מאמצים בשביל זה. לא לשים לב לכל תוארי הגנאי שאומרים ללומדי תורה. כל הדיבורים, כל השיח הציבורי, לכל התעמולה הקשה מאוד כנגד לומדי תורה. אנחנו צריכים לדעת, אנחנו שואפים ללמוד תורה. ההכנה שלנו לראש השנה ויום הכיפורים מתחילה מעכשיו. להתאמץ, לעשות כל מה שאנחנו יכולים. לא לחפש תירוצים, להתמסר ככל שאנחנו יכולים, לעשות כל מאמץ כדי לשקוע בתורה ובעבודת ה' יתברך. זאת משימת הקודש שלנו. זאת תהיה ההכנה שלנו לימים הנוראים, זאת תהיה ההכנה שלנו לחיי העולם הבא, בעזרת ה' נזכה להאריך ימים ושנים, אבל יבוא יום ואנחנו נגיע לבית דין של מעלה ונצטרך למסור דין וחשבון. והשאלות הקשות ביותר יהיו לגבי לימוד התורה. מה עשית בשביל לימוד התורה?! כמה למדת תורה?! כמה לימדת תורה?! כמה השתדלת להבין ולדעת את התורה הקדושה של הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' יתברך, להחכים יותר ויותר בתורה הקדושה שלנו, לאהוב ולכבד את התורה ואת לומדי התורה. ונזכה בעזרת ה' לגאולה שלמה. אני רוצה לברך את הציבור המשתתפים כאן בשיעור, ואת כל המאזינים לשיעור ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שכולם יזכו לגדול בתורה ויראת שמיים. הקדוש ברוך הוא יתן לכולנו זרע קודש, גדלים ועוסקים בתורה ויראת שמיים, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר."},{"filename":"363.pdf","content":"363 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק ראה תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון בישול אחר בישול ביבש | להכניס מאכל מבושל לתבשיל שעל האש | ספר מנחת כהן | רוב ומיעוט בלח וביבש | שינוי נושאי השיעור: הגירסא בבית יוסף | בירור דעת מרן הגרע\"י זיע\"א ברוב ומיעוט ברוטב | עירוי מים רותחים לתבשיל | לח וצלול | אם ביצה היא אוכל או משקה | בישול ביצה רכה בשבת | בישול חלקי | איך מגיעים ליראת שמים | תאכל תשתה ותהיה שמח פרשת שופטים הנחת תבשיל עם רוטב על הפלטה (בישול אחר בישול בלח ג') מדברי הרב המקדים הגאון רבי ניסים פלטי שליט\"א רב קהילה במיאמי ארה\"ב ומבוגרי בית המדרש יחוה דעת \"...אני מאוד מודה למרן הראשון לציון שליט\"א שנתן לי את הזכות הערב להיות פה. אנחנו זכינו להסתופף ב\"נחלת יחוה דעת\", ללמוד פה תורה הרבה שנים. וזה ממש \"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים\". בתור מישהו שלצערי הרב נמצא כבר הרבה שנים מחוץ לארץ, אבל את התורה של \"יחוה דעת\" שתדעו, זה לא רק פה, זה לא רק בהר נוף או בירושלים, אלא בכל ארץ ישראל, ובכל העולם כולו, יש את התורה של \"יחוה דעת\" בזכות מרן שליט\"א. אנחנו רק מברכים אותו בברכת הדיוט, שיאריך ימים בטוב ובנעימים, בעזרת ה' ושינהיג אותנו עד ביאת הגואל צדק במהרה בימינו, אמן. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לידיד נפשי, הגאון המצוין הרב ניסים פלטי שליט\"א. הוא למד אצלינו כאן ביחוה דעת הרבה שנים, והתחיל מיד לאחר החתונה, לפני כן למד בישיבות החשובות בארץ, בישיבת 'קול תורה'. הוא למד בהתמדה גדולה, ולמד דיינות, ואחר כך הוא היה ראש קהילה גדולה במקסיקו. בשנים האחרונות הוא נמצא במיאמי, יש לו שם קהילה גדולה וחשובה של כל מיני אנשים מכל מיני מדינות בדרום אמריקה. שהתאגדו בשכונה אחת, והקימו בית כנסת גדול, והוא הרב שלהם והוא מנהיג אותם. ב\"ה הוא דיין ותלמיד חכם מצוין. אני רוצה לברך אותו שימשיך מחיל אל חיל, מעלה מעלה, להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, ויראה בחופת כל יוצאי חלציו, ותמיד יהיה שמח כל הימים, ויעשה נחת רוח לאבא ולאמא שלו, שגידלו אותו באהבה גדולה. אבא שלו ע\"ה היה לו הרבה שאיפות שיהיה לו בן תלמיד חכם אמיתי, והוא זכה לזה, ב\"ה הוא עושה גדולות ונצורות, ועוד ימשיך לעשות, אכי\"ר. רבותיי, במוצאי שבת הבא זה יהיה הלילה הראשון של הסליחות. ואנחנו משנים את הזמן של השיעור. אנחנו נאמר כאן 12:30 , ואז ב- 12:30 , עד 11:30 השיעור שלי יתחיל בשעה סליחות ברוב עם. לפני התיבה יעבור בני, הרב עובדיה שליט\"א. ולפני כן, . זה יימשך כך במשך כל 11:30 , יהיה כאן שיעור מקדים עד 11:00 משעה החודש הקרוב עד ערב יום הכיפורים. א. בישול אחר בישול ביבש שבוע שעבר דיברנו בעניין אין בישול אחר בישול בלח וביבש. ואמרנו שלגבי היבש, נפסקה ההלכה בשלחן ערוך שאין בישול אחר בישול ביבש, למרות שצריך לדעת שגם זה מחלוקת, זה לא מוסכם. האור זרוע המרדכי ועוד כמה ראשונים לומדים פשט במשנה, שאין היתר ממש לבשל מחדש גם דבר יבש שנתבשל. אבל להלכה, כמעט כל הראשונים סוברים, שאין בישול אחר בישול במבושל כל צורכו. יש בזה מחלוקת האם בן דרוסאי או בכל צורכו, אבל בישול אחר בישול ביבש מבושל כל צורכו, רובא דרובא מהראשונים סוברים שמותר. אין בישול אחר בישול. ב. להכניס חתיכת בשר לתבשיל כמובן שאנחנו מדברים על בישול אחר בישול, אנחנו לא מתכוונים לתבשיל שנמצא על האש. למשל, אם יש חתיכת בשר מבושלת והיא קרה, ורוצה לחמם אותה, ויש תבשיל על האש, אסור להכניס את החתיכת בשר הזאת לתוך התבשיל, מכיוון שכמו שאסור להניח סיר על האש אפילו שזה מבושל כל צורכו, זה איסור מדרבנן. יש בראשונים שאומרים, שהטעם הוא משום שמא יחתה בגחלים, ויש אומרים, משום שזה 'מחזי כמבשל' - הוא נראה כמבשל, לכן חכמים אסרו להניח תבשיל על האש. כך פוסקים הרמב\"ם והשלחן ערוך. אז על האש עצמה, אפילו שאין בישול אחר בישול, אבל לכל הפחות זה אסור מדרבנן. /http://ydaat.co.il העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן אם למשל, יש סיר שהוא כבר לא נמצא על האש, הוא מונח על השיש והוא רותח, ורוצה להכניס לתוכו חתיכת בשר מבושלת כדי לחמם אותה, על זה אנחנו אומרים אין בישול אחר בישול ביבש. או שיש קפה נמס שאני יודע שהוא מבושל לגמרי או סוכר שבדרך כלל הוא מבושל, ונמצאים בתוך הכוס, ורוצה לשפוך עליהם מים רותחים, אין בישול אחר בישול ביבש. ג. מוצרי מזון תעשייתיים מבושלים בקפה ובסוכר וכיו\"ב צריך לבדוק אם אכן זה עבר תהליך של בישול ביצור, כי לפעמים זה משתנה ממקום למקום. למשל, קפה נמס, אני יודע שקפה נמס של 'עלית' הרגיל שהוא ידוע שהוא מבושל. אלה שנתנו לו את ההכשר בדקו ואמרו זה מבושל כל צורכו, והוא ראוי לאכילה כמו שהוא. זה לא כמו עלי תה, שאפילו אם הם מבושלים, אי אפשר לאכול אותם ככה, כדי שיגמר בישולו צריך לשרות אותם במים רותחים. מה שאין כן הקפה, יש כאלה ששותים קפה קר. לכן זה נקרא שנגמר בישולו. גם אם נחוש למכה בפטיש באוכלין, בקפה לכאורה יהיה אסור. כי קפה נמס בפני עצמו אף אחד לא אוכל. אבל הביאור הלכה כותב באריכות, שאין דין מכה בפטיש באוכלין, ואאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת מסכים לדבריו. וממילא הקפה נחשב למבושל כל צורכו, ומותר להערות עליו מים רותחים. ד. ספר מנחת כהן השאלה שנשאלת היא, מה ההגדרה של תבשיל יבש? יש בזה מחלוקת שנה, רבי אברהם 400 גדולה באחרונים. היה גאון קדמון אחד לפני כ- פימנטיל, הוא כתב ספר 'מנחת כהן', שזה ספר עצום ויסודי מאוד, והוא מברר מאוד יפה את שיטות הראשונים בכמה נושאים. יש לו ספר שלם על הנושא של רבנו תם והגאונים בזמן בין השמשות. יש לו ספר נוסף על כל דיני אמירה לגוי בשבת, גם כן הוא מלבן יפה את כל הסוגיות, ויש לו ספר נוסף על בישול שהייה והטמנה. הוא קרא לספר הזה \"משמרת השבת\". ה. הולכים אחר הרוב שם הוא דן בנושא של ההגדרה של תבשיל יבש, והוא כותב שהכל תלוי ברוב. אם הרוב יבש, הולכים אחרי הרוב ומותר. ואם הרוב לח - אסור לחמם אותו בשבת. ממילא כל תבשיל שרובו יבש - מותר לחמם אותו. והפרי מגדים ועוד כמה מגדולי האחרונים מסכימים לשיטה הזאת. הטענה של המנחת כהן, שיבש לא צריך להיות כמו עץ, יבש לגמרי – דרך אגב, אפילו עץ יש בו לחלוחית מסוימת – ממילא, אין לך דבר שאין בו לחלוחית. כל תבשיל יש בו מוהל, יש בו שומן, יש בו לחלוחית. אז מה ההבדל אם הלחלוחית נמצאת בחתיכה של הבשר, היא לחה מעט, או שהלחות נמצא לידה?! העיקר זה הרוב! ו. הגירסא בדברי רבינו ירוחם המנחת כהן מביא ראיה חזקה ומאוד יפה לדבריו. אמנם אני חושב שהיא לא ראיה - כפי שנסביר תכף. אבל הוא מביא ראיה. שהנה רבנו ירוחם בספר שלו – ספר רבנו ירוחם הוא ספר גדול מאוד שעוסק בכל ענייני אורח חיים, מקיף מאוד מאוד – כותב, שכל דבר שיש בו מרק או שיש בו רוטב, מביא את דבריו, ובמקום לכתוב את (סימן רנג) הוא נקרא לח. מרן הבית יוסף המילים \"שיש בו\" מרק, מרן כותב \"שרובו\". הנה בפירוש כתוב בבית יוסף 'שרובו'. אמנם מרן עצמו בבית יוסף בכמה מקומות כותב \"יש בו\" רוטב, או \"יש בו\" מרק, אבל כותב המנחת כהן, הרי כאשר מרן מביא את רבינו ירוחם, ובספר רבינו ירוחם בעצמו כתוב להדיא 'שיש בו', אם כן מרן בכוונה תיקן את הלשון של רבנו ירוחם, כדי ללמד אותנו, שהכוונה \"יש בו\" היינו רובו. ז. טעות דפוס בבית יוסף מאידך, כמה אחרונים טוענים שזה לא נכון, ושזה פשוט טעות דפוס בבית יוסף. במקום המילה \"שרובו\", צריך להיות \"שיש בו\". שמעתי שהיו כמה רבנים שהסתובבו באיזה מוזיאונים וראו כתב דפוס ראשון של הבית יוסף. וראיתי שניים, אחד שכתב שראה שבטופס הראשון כתוב \"שיש בו\", זאת אומרת שזו טעות בבית יוסף. לעומתו, השני כתב, שראה שכתוב \"שרובו\"... והנה, אם באמת בדפוס הראשון כתוב \"שיש בו\", הרי שכל הראיה של המנחת כהן נופלת. אבל גם אם כתוב \"שרובו\", זו אינה ראיה, כיון שיכול להיות שהטעות הייתה כבר בדפוס הראשון. זו לא ראיה להגיד שבדפוס שלנו יש טעויות. כי אם זו טעות, זה לא משנה דפוס ראשון, שני או שלישי. לכן אני חושב שמזה אי אפשר להביא כל כך ראיה. ח. לימוד הלכה מתיקון הלשון?! אבל אני שואל שאלה אחרת. הנה מי שלומד טוב בית יוסף יודע, שהבית יוסף בנושא הזה שיש בו רוטב או אין בו רוטב, מדבר על זה לפחות עשרה פעמים. וישנם שני סימנים שעוסקים בבישול בשבת, האחד זה סימן שי\"ח, שזה סימן גדול, קשה ומסובך. ב\"ה שזכיתי וכתבתי על הסימן הזה ספר שלם - אני חושב שזו המלאכה הארוכה, הקשה והמעשית ביותר שיש בהלכות שבת. המקום השני שעוסק בבישול בשבת הוא בסימן רנ\"ג. שזה סימן שברובו עוסק בענייני שהייה, אבל גם בדיני חזרה. חימום תבשיל מבושל בשבת וכיו\"ב. כמובן שהמקום המרכזי ללמד אותנו דיני בישול, זה בסימן שי\"ח, ולא סימן רנ\"ג. והנה, אם נגיד כמו המנחת כהן, למה מרן כתב \"שרובו רוטב\" דווקא בסימן רנ\"ג? ואחר כך הוא בעצמו מזכיר עוד הפעם את רבנו ירוחם, אבל הפעם הוא מזכיר כמו שכתוב ברבנו ירוחם, \"שיש בו רוטב\". למה פעם אחת הוא מתקן ופעם השנייה הוא לא מתקן? יתירה מזאת, הלא בבית יוסף ובשלחן ערוך הוא מזכיר \"יש בו רוטב\" פעמים, למה לא כתב \"רובו רוטב\" רק פעם אחת, למה לא 10 לפחות (סימן שיח הזכיר לכל הפחות בשלחן ערוך פעם נוספת?! הנה בשלחן ערוך כותב מרן, \"והני מילי שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו סעיף ד) מרק\". ובהמשך הסימן מרן מזכיר עוד לפחות פעמיים \"יש בו מרק\" או \"יש בו רוטב\", למה שלא יכתוב פעם אחת \"רובו\"?! הרי אם רצה ללמד אותנו הלכה כל כך חשובה, וכי בכך שהוא משנה פעם אחת בסימן רנ\"ג כשהוא מצטט את הלשון של רבינו ירוחם – אנחנו נבין את זה?! והוא סומך על כל עשרת המקומות הנוספים ששם הוא לא כתב \"רובו\" – שנבין בגלל פעם אחת?! ככה מלמדים הלכה בתיקון לשון?! זה מאוד לא הגיוני להסביר כך בדעתו של מרן הבית יוסף. כמו כן הטור כתב כמה פעמים \"יש בו מרק\", \"אין בו מרק\", למה מרן לא יכתוב במשפט אחד, שמה שכתב רבנו הטור, הכוונה רובו. הרי זו הלכה כזאת חשובה. וכי תיקון הלשון במקום אחד יכול ללמד אותנו על כל השאר?! לכן, בעל כרחנו עלינו להצדיק את הטענה שלא הולכים אחרי הרוב. פעם פגשתי את מרן הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק\"ל ודיברנו על זה, והוא אמר לי, שאין שום היגיון להסביר שזה הולך אחרי הרוב, ועל כורחנו שהטוענים שמדובר בטעות דפוס – צודקים! ט. בירור דעת מרן הגרע\"י זיע\"א אני כמה פעמים דיברתי בנושא הזה עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, וטענתי לו טענה נוספת. הנה אתה אומר שזה תלוי ברוב, נתאר לעצמינו, אדם שיש לו תבשיל של תפוחי אדמה, והוא רוצה לחמם אותו. והוא חושש שאם תבשיל 98% יחמם זה יישרף, אז הוא רוצה להוסיף קצת מים מהברז. יהיה מים מהברז, וכי מישהו יעלה על דעתו שזה יהיה מותר? ח\"ו, 2% מבושל, ו- מים מהברז זה לא מבושל בכלל, זה בישול גמור. והנה, אלה שסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, מבחינתם, מרק קר הוא כמו מים מהברז. כך כותב הטור בשם הרא\"ש, שאם נצטנן והרתיחו, חייב. דהיינו חייב מן התורה, שזה איסור דאורייתא, זו מלאכה גמורה בשבת. אז כיצד יתכן לומר שפה פתאום ברוב יהיה מותר?! אמנם יש טענה שאין לך דבר שאין בו רוטב או שומן, משום כך זה לא צריך להיות יבש, חתיכת בשר למשל, אפילו שיש עליה לחלוחית, זה בסדר, זה נקרא דבר יבש. בשעתו היו לי כמה שיחות בנושא עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, עוד כשהייתי שנה כתבתי חוברת 40 בחור צעיר דיברתי איתו על זה. לפני למעלה מ- בענייני בישול בשבת. ואז היה לי דיון ארוך עם אאמו\"ר, והוא אמר לי לכתוב, שאם יש מעט רוטב שהוא שייך לתבשיל, כמו חתיכת בשר או דגים, שיש עליה טיפה רוטב, אז אפילו שזה ממש רוטב - זה בטל כלפי אותה חתיכה, ככה הוא טען. אבל לא כשיש הרבה רוטב. אני זוכר בבית של אאמו\"ר, שאמא ע\"ה היתה מחממת דגים לסעודה שלישית, והיה להם טיפה רוטב. אבל כאשר היה יותר מדי רוטב, היא הייתה מעבירה את הדגים לבדם לסיר אחר, עם ממש מעט מאוד רוטב. כמה פעמים אמר לי אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, מעולם לא התכוונתי לרוב שמותר, כי אז מה הוא 45% ומיעוט רגיל, לא שייך להגיד שאם יהיה זה לא יעלה על הדעת. רק שהטענה שלו הייתה, 40% , 30% , 20% הגבול?! שברוטב מועט ביותר שהוא בטל כלפי התבשיל היבש. י. ראוי להחמיר למעשה, אני חושב שצריך להחמיר גם ברוטב מועט. רק כשהחתיכה עצמה היא לחה מצד עצמה, כמו חתיכת בשר, תפוחי אדמה וכיו\"ב, שיש בהם הרבה לחות, זה נקרא יבש. אבל כשזה כבר מתפשט כלפי החוץ, זה אסור. לעומת זאת אאמו\"ר היקל גם כאשר הרוטב מתפשט מעט כלפי חוץ. בחזון עובדיה - שאת זה הוא כתב בסוף ימיו - הוא כותב בפירוש, שמעולם לא התכוון לרוב ומיעוט רגיל. וכמה אברכים שלמדו כאן ביחוה דעת הלכו אליו ושאלו אותו, פעם אחר פעם, והוא אמר להם מעולם לא התכוונתי לרוב ומיעוט רגיל. ויש בזה בעיה, כי זה להקל בדבר שהוא חשש דאורייתא, שהרי נצטנן והרתיחו, חייב. יא. אם הבלוע נחשב לח יש עוד ראיה חזקה מאוד מדברי מרן החיד\"א. הנה אם אדם מחמם בסיר דבר יבש, הרי בדפנות של הסיר בלוע נוזלים, וכשמחמם יוצאים ממנו הנוזלים הבלועים, אם כן כותב מרן החיד\"א, שלא חוששים לזה, זה לא נקרא לח, דהיינו שאם זה בלוע זה לא נחשב. הרי שרואים כאן בדברי מרן החיד\"א, שאם היה סובר שמועיל כשיש קצת רוטב, למה הוא צריך להיכנס לנושא של הבלוע?! הרי אפילו רוטב בעין – מותר. אלא נראה שמרן החיד\"א סובר, שאפילו מעט רוטב, אסור. אכן, יש שמחמירים הרבה יותר מזה. החתם סופר סובר שזה צריך שיהיה יבש ממש, לגמרי. ממילא, בשר או תפוחי אדמה או ירקות וכיו\"ב, שיש בהם הרבה לחלוחית, נאמר, שמה שבתוכו – בטל, אבל מה שמבחוץ לגמרי - אין סיבה להתיר. יב. בישול אחר בישול במצטמק ורע לו בשו\"ת יביע אומר ח\"ז דן בנושא הזה, ושם הוא מביא בשם הפרי מגדים שכתב טענה אחרת חזקה מאוד למה אפשר להקל. הפרי מגדים מסכים למנחת כהן, שהולכים אחרי הרוב, כי הנה רבנו ירוחם כתב שבישול אחר בישול בלח, זה דווקא במצטמק ויפה לו, ולא במצטמק ורע לו. כלומר, שיש תבשילים שאתה מבשל אותם יותר והם משתבחים יותר. כמו חמין, שככל שהוא מבושל הרבה זמן – זו המעלה שלו. וזה נקרא מצטמק ויפה לו, הוא מתמעט על ידי הבישול. הבישול גורם לנוזלים להתאדות ואז הוא מצטמק, אבל זה יפה לו, זה משתבח. מאידך, יש דברים שנחשבים למצטמק ורע לו. ויש בזה נפקא מינה גדולה להלכה בנושא של שהייה. מצטמק ורע לו, הגמרא אומרת למשל, מים. אם מבשלים אותם הרבה – הם מתאדים, עד שלבסוף לא נשאר כלום. מים נקראים מצטמק ורע לו. לעומת זאת, תבשיל, זה תלוי, יש תבשילים שהבישול המרובה הוא טוב להם ויש שהוא רע להם. הנה, מלבד רבנו ירוחם, הרוב הגדול של הראשונים לא מתייחסים לשאלה המשמעות היא כמו רבנו (סימן שיח סעיף ד), הזאת. אולם בדברי השלחן ערוך ירוחם, והרמ\"א שם כותב את זה בפירוש. שזה תלוי אם מצטמק ורע לו או מצטמק ויפה לו. מאידך, בהמשך יש משמעות אחרת בדברי השלחן ערוך. ויש בזה מחלוקת גדולה באחרונים ואכמ\"ל, אבל המסקנה היא, וכך מסתבר מאוד לומר, שדעת מרן השלחן ערוך שבמצטמק ורע לו, אין בישול אחר בישול. לאור זאת שבמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול, הבעיה היא שיש לך מיעוט רוטב, הרוטב הזה שמתבשל עכשיו זה מצטמק ורע לו, בגלל זה צריך להיות מותר. כלומר, נכון שיש לזה דין לח, ויש בישול אחר בישול בלח, אבל, בלח שמצטמק ורע לו מותר, וכאן כשהרוטב הזה הולך ונשרף, אז זה מצטמק ורע לו. כך טוען הפרי מגדים. יג. עירוי מים רותחים לתבשיל בשבת למעשה גם זה קשה מאוד. אי אפשר להגיד כך, הרי הראשון שכתב את הנושא הזה של מצטמק ורע לו הוא רבנו ירוחם, ואם נתבונן בדברי רבנו ירוחם עצמו, הוא כותב הלכה מאוד מעניינת ומפורסמת, שאתם יודעים שהיה על זה הרבה ויכוחים. אם יש תבשיל על הפלטה שמתחיל להישרף, האם מותר לי לקחת מים רותחים מכלי ראשון ולשפוך על התבשיל כותב שאסור. ומי שלומד היטב את (סימן רנג סעיף ד) הזה? מרן השלחן ערוך הבית יוסף ואת המקור שלו, שזה רבנו יונה שמביאים אותו הר\"ן במסכת והנימוקי יוסף, ורבנו יונה בבבא בתרא, ורבנו ירוחם, יבחין (יט ע\"א) שבת שאין שום היתר לשפוך מים רותחים על תבשיל שנמצא על פלטה כל שכן אם התבשיל נמצא על האש. ואפילו אם על הפלטה יש שני סירים, האחד הוא של התבשיל שעומד להישרך, והשני הוא מים רותחים, אסור להעביר אחד לשני. הסיבה שרבינו יונה אוסר, היא, כיון שהוא חושש לסוברים שעירוי ככלי שני. ואז ממילא ברגע שהמים יצאו מהכלי של המים אל הסיר - פגה רתיחתם, זה כבר לא רותח כמו קודם, ואני חוזר ומבשל אותם. ולכן זה אסור. וזה הפשט האמיתי בשלחן ערוך. יש כמה מחכמי הדור האחרון, שפירשו אחרת את דברי השלחן ערוך, וזה לא נכון. וכתבתי בזה תשובה באריכות בספר שלי להוכיח שזה הפשט היחידי, וזו האמת בדעת השלחן ערוך, וכמו שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל כתב בשו\"ת יחוה דעת. הגאון הרב משה לוי זצוק\"ל חלק בזה על אאמו\"ר, וכשאאמו\"ר כתב לו הוא כתב בה נגד מה שהגר\"מ לוי כתב. (שו\"ת תפילה למשה ח\"א), הסכמה לספר שלו הייתי פעם בבני ברק, הגאון הרב שמעון בעדני זצוק\"ל הזמין אותי למסור שיעור, וזה היה בדיוק כשכתבתי על סימן שי\"ח, ודיברתי בנושא הזה. דעתו של הגר\"ש בעדני הייתה כמו הרב משה לוי, שבאמת מותר לערות מסיר לסיר - אם נמצאים שניהם על הפלטה אחד ליד השני. והיה לנו ויכוח גדול באמצע השיעור שלי בנושא הזה. כך לפי מה שאני זוכר שבסופו של דבר הוא שתק, והסכים עם מה שאני אומר. הבאתי כמה ראיות שזה הפשט, גם בבית יוסף וגם במקור הדברים ברבנו יונה במסכת בבא בתרא, וגם לפי איך שכל הראשונים פירשו את דבריו. יד. שקית מים בתוך הסיר מערב שבת הלכה למעשה, אסור לקחת מים רותחים ולשפוך לתוך תבשיל שנשרף, אין שום היתר. אבל הפתרון והדרך הכי טובה היא, שאם אדם לא רוצה שהתבשיל שלו ישרף, הוא יכול לקחת שקית ניילון אטומה, לשים בתוכה מים ביום שישי, ולהניח אותה בתוך התבשיל, ואז המים מתבשלים והם רותחים, ואם בשבת הוא רואה שהתבשיל הולך להישרף, יכול לעשות חור בשקית והמים נשפכים לתוך התבשיל, ואז התבשיל לא ישרף והכל יהיה בסדר. טו. המים נעשים רוטב והנה, האגלי טל שואל, מה הבעיה? הרי מים זה מצטמק ורע לו, אז מה הבעיה לשפוך מים רותחים לתוך התבשיל? הרי גם אם המים פגה הרתיחה שלהם ובכך הוא חוזר ומבשלם, הרי זה מצטמק ורע לו. והוא משיב תשובה פשוטה, מים בפני עצמם זה מצטמק ורע לו, אבל מים ששופכים אותם לתבשיל - הם נהיים רוטב, ורוטב זה מצטמק ויפה לו. ואכן, רבנו ירוחם בעצמו, כשהוא מביא את הדין בשם רבנו יונה שאסור לשפוך מים לתוך התבשיל, כותב רבינו ירוחם בפירוש, שזה נעשה רוטב ומצטמק ויפה לו. טז. אין ראיה מדברי רבינו ירוחם באמת, לפעמים הרוטב שבתבשיל נהיה סמיך מאוד, וזה מקלקל את התבשיל. ולפעמים באמת זה נהיה מצטמק ורע לו, זה מקלקל את הטעם, או שזה נהיה מלוח. אבל לפעמים זה הפוך, רוטב טוב וסמיך מוסיף המון טעם לתבשיל. הרי שאנחנו לא יכולים לקבוע בצורה גורפת שתמיד רוטב זה מצטמק ויפה לו או מצטמק ורע לו. ברוב הפעמים, זה מצטמק ויפה לו - כמו שכותב רבנו ירוחם בפשטות. ואכן יש ספר שביתת השבת שחיבר אותו אחד מגדולי הדור הקודם, והוא מביא את רבנו ירוחם, ואת דברי האגלי טל שמקשה ומתרץ, וכותב, שדברי האגלי טל כתובים בפירוש ברבנו ירוחם, שזה נקרא מצטמק ויפה לו. לכן, גם מזה רואים לא כמו הראיה של הפרי מגדים בדברי רבינו ירוחם. יז. הלכה למעשה למסקנת הדברים, אם יש מיעוט רוטב - אסור בהחלט לחמם את התבשיל על הפלטה. יש בזה חשש איסור דאורייתא של בישול אחר בישול בלח. איסור גמור מהתורה, עד כדי כך. אם יש מעט מאוד רוטב, ממש מעט, שזה כמו בטל כלפי התבשיל היבש, דעתו של אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שאפשר להקל, במעט מאוד. וכל מי שיבדוק טוב בספרים שלו את כל מה שכתב, שבאופן כללי הוא רוצה ליישב את המנחת כהן, אבל בחזון עובדיה, שזה הספרים האחרונים שלו, מפורש שאין הכוונה לרוב ומיעוט רגילים, וכך הוא אמר בעצמו לכמה וכמה אברכים שמעידים שדיברו איתו על כך, והוא אמר שח\"ו, לא התכוונתי מעולם לרוב ומיעוט רגילים. לכן צריך מאוד להיזהר בזה. יח. מה נקרא דבר לח מה נקרא דבר לח? הנה מרק ודאי שזה נקרא דבר לח. אבל מה יהיה הדין דגים עם רוטב סמיך, עבה, למשל רוטב עגבניות, האם זה נקרא לח או נקרא יבש? בין חכמי הדור האשכנזים יש בזה מחלוקת. שאלו את הגר\"מ פיינשטיין בסוף ימיו את השאלה הזאת, והוא ענה שכל דבר שאני לא יכול לתפוס את זה באצבעות ולאחוז את זה ולא יתפרק, זה נקרא לח. למשל קטשופ מבושל, אתה לא יכול להחזיק את זה באצבעות, זה נשפך, סובר הרב פיינשטיין, שזה יש בו בישול אחר בישול בלח. לעומתו, מביאים כמה רבנים ששאלו את הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך והגאון הרב אלישיב, והם אמרו שההגדרה של לח צריך שברגע שהוא מתקרר לא יהיה ניכר בישולו. כמו מרק קר. אבל רוטב סמיך ועבה - ניכר בו בישולו, ואין בו בישול אחר בישול בלח. יט. לח וצלול , שהוא גם סובר (מצוה רפב) ויש לי ראיה לדבריהם מכמה ראשונים. הסמ\"ק שיש בישול אחר בישול בלח, אבל כל פעם שהוא כותב 'לח' הוא כותב 'צלול', מאיפה באה המילה הזאת צלול? וזה לא רק הסמ\"ק, אלא גם האוהל ספר האגור (הלכות הוצאת שבת סימן תפב), (שער השבת דרך ג נתיב ט), מועד ועוד כמה ראשונים, שכל פעם (סימן לא) הכל בו (ח\"א הלכות שבת), הארחות חיים כותבים 'לח וצלול'. המילה 'וצלול' המשמעות שלה היא לומר, שזה כמו מרק למשל, שזה צלול, אבל אם זה סמיך ועבה, אז זה כבר לא בגדר לח כתוב כך. (ח\"ג סימן כב) בכלל. ובאמת, בשו\"ת יחוה דעת כ. ביצה – מאכל או משקה ויש לי ראיה ברורה שגם דעתו של אאמו\"ר היא כך. הוא דן שם לגבי ביצה רכה, ביצה שבישלו אותה חלקית, האם היא נקראת מבושלת או לא. והוא מביא כמה ראיות שביצה נחשבת למאכל ולא למשקה, אפילו שהיא חיה לגמרי, ולכן אם היא מבושלת חלקית הרי שיש לה גדר של יבש. וראיתי כמה שמקשים עליו, שהוא מביא ראיה שהיא נחשבת למאכל שביצה \"אוכלא דאפרת\" - אוכל שנפרד (ביצה ג.) ולא למשקה, מהגמרא מהתרנגולת, ביצה זה נחשב אוכל. ולכן יש נפקא מינה לעניין אדם שאכל ביצה חיה, האם הוא צריך לאכול כזית ואז לברך ברכה אחרונה, או שצריך לשתות רביעית. וגם בשיעור זמן האכילה יש ביניהם הבדל גדול. ולהלכה, אם זה מאכל משערים בכזית בכדי אכילת פרס. והנה, אמנם לגבי שיעור אכילה או שתיה זה ייחשב מאכל ולא משקה, אבל לגבי בישול זה נקרא עדיין לח. מזה אנחנו רואים, שהיה פשוט לו לאאמו\"ר מרן זצוק\"ל, שגם אם זה עדיין לא מוצק, גם אם זה עדיין לח, עצם הדבר שזה סמיך ועבה, ביצה מבושלת חלקית היא סמיכה ועבה, אז האי כבר נחשבת למבושל ואין בזה משום בישול אחר בישול. מוכח שסבר שכל דבר סמיך נחשב ליבש. כא. ביצה רכה אבל לגבי ביצה, צריך לשים לב לדבר אחד. ביצה רכה, היא לא מבושלת לגמרי, צריך לדעת שאסור בהחלט לגמור את הבישול שלה בשבת. אסור להמשיך גם להוסיף קצת על הבישול שלה בשבת. יש משנה במסכת שבת : \"אין נותנים ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל\". 'ביצה מגולגלת' - (לח:) לפי מה שכותב הרמב\"ם בפירוש המשניות ורש\"י בכמה מקומות בש\"ס, זו ביצה רכה, ביצה מבושלת חלקית. שבישל אותה מעט, ומה שבתוכה התחיל להתקשות קצת. ובמשנה מבואר שאסור לעשות כך בשבת. גלגל מאי? - אם אדם עשה דבר כזה, מה הדין? (שבת לח ע\"ב), שואלת הגמרא - אמר אביי, גלגל חייב חטאת. מסביר בעל התוספות הרי\"ד בפסקים שלו על מסכת שבת, שביצה מגולגלת נחשבת לבישול חלקי, היא לא נחשבת למבושלת לגמרי. והיא כמו מאכל בן דרוסאי. וכשהמשנה באה ללמד אותנו שאם אדם לקח דבר לא מבושל ובישל אותו חלקית, חייב מן התורה. כי הוא בישל אותו שעכשיו הוא ראוי לאכילה מדוחק. וכך כותבים רבנו יונתן ובפסקי ריא\"ז - שהיה נכדו של הרי\"ד, וכך כותב (דף יח ע\"א בדפי הרי\"ף), מלוניל הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' שמיוחס להר\"ן אבל כנראה (בחידושיהם עמ\"ס שבת שם) גם בחידושי הר\"ן הישנות זה לא הר\"ן, אלא אחד מהראשונים. כל הארבעה האלו כך מסבירים את הסוגיה, שביצה מגולגלת זה נחשב לבישול חלקי. כב. בישול חלקי לפי זה יוצא, שאם זה בישול חלקי - אסור להוסיף עליה בישול, כל תוספת שמוסיף אחרי שזה בן דרוסאי, כל זמן שזה לא מבושל כל צורכו, הרי שחייב מהתורה. לפי זה יוצא שלפי כל הראשונים שמסבירים כך, ויש גם רש\"י שביצה מגולגלת אסור לבשל אותה בשבת. (שבת קט.), מפורש רש\"י סובר שבישול צריך שיהיה כל צורכו כדעת הרמב\"ם, והוא כותב שביצה מגולגלת אסור לתת אותה על צלי רותח, כי הוא מבשל אותה. מעתיק את הגמרא ואת הרש\"י. מה הבית יוסף (סוף סימן שיח) והבית יוסף רוצה לומר בזה? ללמד אותנו באמת את הדין הזה, שביצה מגולגלת נחשב לא מבושל. לכן אם יש למישהו ביצה רכה - אסור לחמם אותה בשבת. כג. חימום בשר רוטסביף על הפלטה זה מתחבר למה שאמרתי בשבוע שעבר לגבי בשר. שהיום הרבה אנשים אוהבים לאכול את הבשר לא מבושל לגמרי. קוראים לזה 'רוסטביף', מבחוץ זה ממש נראה צלוי לגמרי, פורסים את זה, ובאמצע יש \"מן האדום האדום הזה\" - הבשר ממש אדום, צריך לדעת שמי שמחמם בשר כזה בשבת, זה איסור דאורייתא, כי זה לא מבושל כל צורכו. ומה אנשים טוענים? שזה טעים, וכך אוכלים את זה, אבל זה לא נכון, כי גם תפוח יש אנשים שאומרים שהוא טעים מאוד, וכי מישהו יעלה על דעתו לקחת תפוח ולבשל אותו בשבת? 'טעים' ו'מבושל' זה שני דברים שונים. לפעמים יש טעים שהוא לא מבושל, ולפעמים יש טעים שהוא כן מבושל. בישול זה חפצא - החפץ, התבשיל, המאכל חייב להיות מבושל לגמרי. אפילו שאחרי שהוא מבושל הוא משתבח יותר, אם תוסיף לו זה לא נורא, אבל צריך בישול מוחלט. והבשר הזה, זה אפילו לא בן דרוסאי, אפילו אם זה כבר התחיל קצת להתבשל יותר, כל זמן שזה לא מבושל כל צורכו, יש איסור לבשל אותו בשבת מן התורה. כד. אהבת הקב\"ה לעם ישראל נאמר כמה דברים בפרשת השבוע. אני אומר לכם, כשאני קורא את הפרשה הזאת בכל שנה, אני מתרגש מאוד מאוד. היום קראתי בתורה פעמיים את הפרשה. וגם בפעם השנייה אני מתרגש כשאני קורא, זאת הפרשה הכי יפה שיש לנו בתורה. מצד אחד, הפרשה מלאה בהרבה מצוות, ומצד שני, על כל מצווה ומצווה הקדוש ברוך הוא שולח לנו ברכות. כל כך הרבה ברכות יש בפרשה הזאת, אין דבר כזה בכל שאר הפרשיות כמו בפרשה הזאת. יש פה גם דרך הנהגה בכל מצווה ומצווה, הקדוש ברוך הוא מסביר לנו באהבה כזאת. רואים כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. כה. איך מגיעים לדרגת יראת שמים אחת המצוות בפרשה היא מצוות מעשר שני, \"עשר תעשר\". בזמן שבית המקדש היה קיים, כל יהודי שיש לו שדות או כרמים, בארבע מתוך שבע שנות השמיטה, שנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית, צריך לקחת עשירית מהתוצרת ולתת ללוי. זה נקרא מעשר ראשון, ויש מעשר שני, שצריך לקחת עשירית ולהעלות את זה לירושלים ולאכול את זה בירושלים. אומרת התורה, אם אדם לא יכול לעלות לירושלים, יש לו בלי עין הרע משאיות ויבוא לירושלים?! עד שהוא יגיע 100 שדות וכרמים, הוא יקח לירושלים עם כל הפירות, ומה הוא יעשה עם כל הפירות בירושלים?! אומרת התורה \"ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך\". שיביא שמאי רציני שיבדוק כמה זה עולה, למשל, הפירות עולים מיליון שקל, והוא מחלל את הפירות הללו על מיליון שקל, ואת הכסף הוא לוקח לירושלים [ - היום זה לא כבד, הוא יכול גם באשראי...], ובירושלים: \"ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך\". יקנה בזה יין הכי משובח, בשר הכי משובח, יקריב קורבנות בבית המקדש, יזמין את כל העניים של ירושלים, שכולם יבואו ויחגגו איתו וישמחו ביחד בעיר הקודש ירושלים. זה מעשר שני. בימינו, אין לנו את בית המקדש, אנחנו מחללים את המעשר שני על שווה פרוטה, ואז מותר לנו לאכול את הפירות. אבל בזמן בית המקדש היה צריך לחלל את זה לפי השווי האמיתי ומעלים את זה לירושלים. כאמור, שם אוכלים ושותים, בשר ויין, עושים ממש חגיגות גדולות. ואז כתוב בפסוק משפט אחד מאוד מעניין, למה אנחנו עושים את זה? \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים\". זה חידוש עצום! איך לומדים מהי יראת שמיים? איך מגיעים למדרגה של יראת שמיים? אם אתה עושה חגיגה, אוכל ושותה ושמח בכסף של מעשר שני, אתה נעשה ירא שמיים! עד עכשיו חשבנו, שלהיות ירא שמיים זה לקום ולהתפלל בזמן, להתפלל בכוונה, לעסוק בתורה, והנה כאן אנחנו רואים שחגיגה של אכילה ושתייה היא \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים\"! זה הפלא ופלא! כו. עונג שבת דאורייתא מבואר, שכשאדם מפריש תרומות (צג.) יתירה מזאת, בגמרא במסכת יבמות ומעשרות, הוא צריך להפריש רק על מה שנמצא לפניו, \"והרמותם ממנו\" - מן המוקף, דהיינו שהכל יהיה באותה רשות. אבל אם יש לו פירות כאן, ויש לו פירות בחיפה למשל, ורוצה לעשר את הפירות שבחיפה על ידי הפירות שנמצאים כאן, הוא רוצה שהמשפחה שלו שם יאכלו אותם, זה אסור. מספרת הגמרא, שרבי ינאי היה לו קצת פירות בבית, והיו לו פירות נוספים במקום אחר. והיה שליח שהיה צריך להביא לו את הפירות, והיה זה ביום שישי אחרי הצהריים, סמוך לשבת, ורבי ינאי מחכה והשליח לא מגיע. רבי ינאי חשש שעוד מעט כבר תיכנס השבת, אז הוא עישר מהפירות שלפניו את הפירות שהשליח היה אמור להביא איתו – שעוד מעט יגיעו. הוא עישר שלא מן המוקף, אפילו שהפירות לא היו לפניו. ואז הוא בא לפני רבי חייא וסיפר לו אותו, כך וכך עשיתי. אמר לו רבי חייא: \"שפיר קעבדת\" - טוב עשית! כיון שהרי כתוב \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים\" – אלו שבתות וימים טובים. כלומר הפסוק הזה נאמר גם על מצות עונג שבת! לאכול מהפירות וליהנות מהם בשבת זו מצוה! , האם (שו\"ת הרשב\"א ח\"א סימן קכז) אחד החכמים שלח שאלה לרבינו הרשב\"א האיסור לתרום על מה שלא לפניך, לתרום שלא מן המוקף - זה דאורייתא או דרבנן? והחכם ממשיך, שנראה לו לומר שזה דרבנן, כיון שאם זה היה דאורייתא כיצד בא עונג שבת שהוא דרבנן ודוחה את האיסור לתרום שלא מן המוקף שהוא דאורייתא?! אלא על כרחינו לומר שלתרום שלא מן המוקף זה איסור דרבנן. ענה לו הרשב\"א: לא נכון. לתרום על מה שלא לפניך זה איסור מהתורה, אלא שגם מצות עונג שבת זו מצווה מהתורה! שתיהן מצוות דאורייתא. אבל המצווה דאורייתא של עונג שבת דוחה איסור דאורייתא של שלא מן המוקף. בגלל הפסוק \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך\". יהודי יושב בביתו בשבת, אוכל ושותה ושמח, כמובן שהוא מקיים מצווה מהתורה, זה נפלא. אבל לא רק שהוא מקיים מצווה מהתורה, אלא אומרת התורה \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך\" - זו יראת שמיים! זו התורה הקדושה שלנו. כז. תאכל תשתה ותהיה שמח הקדוש ברוך הוא אומר לנו: \"ומי גוי אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל דברי התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום\" - הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, הוא נתן לנו גוף ונשמה, אומר הקדוש ברוך הוא, אתה רוצה להיות ירא שמיים? אל תתגלגל על השלג, אל תלך לטבול במים קרים כמו קרח, או במים חמים כמו אש, אל תאכל כל מיני מאכלים לא ראויים, להיפך, אתה רוצה, אתה רוצה לקיים מצוות ולהיות ירא שמיים, תאכל ותשתה, תקיים מצוות עונג שבת, להתענג בתענוגים, אז אתה תהיה ירא שמיים. אצל אומות העולם יש דבר כזה, שככל שהאדם מתענג זה שלילי. סיגוף זה דבר חיובי. אצלנו יש צדיקים שהם מסתגפים, אבל הסיגוף זה לא לשם סיגוף, אלא הם מחמירים, לא רוצים בגלל כל מיני חששות הלכתיות, כגון שלא רוצים לאכול בשר וכיו\"ב, והם פורשים מזה. או שהם כל כך שקועים בעבודת הקודש שהדברים הללו לא חשובים אצלם. אבל מצד שני, אצלנו, רוב בני אדם, הקדוש ברוך הוא נתן לך לשון, הלשון של בן אדם זה לא כמו לשון של פרה. פרה אוכלת עשב והיא נהנית מזה, אדם שיאכל עשב – הוא לא יהנה מזה. הקדוש ברוך הוא עשה לנו טעם בלשון כדי שנהנה מהאוכל, אנחנו לא צריכים להפוך את האוכל למשוש חיינו, לדבר הכי חשוב - היום אנשים הולכים לחתונה בשביל לאכול, ולמחרת שואלים אותם, \"איך היה בחתונה?\" התשובה היא: \"היה מלא מנות שניות וכו'... זה דבר שלילי להפוך 14 מנות ראשונות ו- 18 אוכל...\" היה את האוכל - את הגשמיות – למרכז ולדבר העיקרי. אבל מצד שני, לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם הנאה של אכילה ושתייה, כמו למשל בשבתות וימים טובים, אדרבה ואדרבה! \"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים\" - זו יראת שמיים, זו התורה שלנו. אנחנו נאכל ונשתה ונהנה, לא כמו אומות העולם שאצלם הנאה זה דבר שלילי. אצל הקתולים, אסור לכומר להתחתן, כזה דבר משונה ומוזר. הקדוש ברוך הוא ברא את האדם, והוא לא יהיו לו ילדים?! לצערנו, אנחנו יודעים שהם גם לא יכולים לעמוד בזה, הם הכי גרועים בכל הדברים הללו, והניסיון מוכיח, כל העולם מדבר (יבמות סב:), על זה. אבל אצלנו, אדרבה, השרוי בלא אישה - שרוי בלא טובה הוא נקרא 'פלגא דגופא', תתחתן, ותאכל ותשתה ותהיה שמח! אבל תעשה את הכל במסגרת התורה ועבודת ה'. ובשם ה' נעשה ונצליח. אני חוזר ואומר, בשבוע הבא, בגלל שמתחילים את הסליחות, בעז\"ה בשעה . ולאחר מכן נאמר 12:30 יהיה השיעור הראשון, ואני מתחיל ב- עד 11:00 כאן סליחות ברוב עם, ולפני התיבה יעבור בני, הרב עובדיה יוסף שליט\"א, שברוך השם הוא חזן מצוין, והוא היה בעל קורא אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל שהיה מאוד נהנה לשמוע אותו, הוא מתפלל עם הרבה רגש. והקדוש ברוך הוא ישמע ויקבל תפילתנו ברצון. אני מברך את כל הקהל, שתצליחו בכל מעשה ידיכם, בעז\"ה שיהיה לנו בשורות טובות, עולם התורה בעז\"ה ימשיך ויצליח וישגשג, \"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח\". ואני מברך את כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' שגם , שהקדוש ברוך 11:30 בשבוע הבא הם יעבירו את השידור, אולי קצת לפני הוא ימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה, יצליחו בכל מעשה ידיהם. נזכה בעזרת ה' לבשורות טובות, ישועות ונחמות, לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר."},{"filename":"364.pdf","content":"גליון 364 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק שופטים תשפ\"ו השיעור מתקיים בכל מוצ\"ש בשעה 22:00 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי 1 ירושלים עורך ראשי: הרב אריאל סגרון כל כמה זמן צריך לבדוק תפילין ומזוזות | ברכה על קביעת מזוזה לאחר בדיקתה | מכשולות בתפילין | כתיבת סת\"ם נושאי השיעור: לשמה | כתיבת שם ה' בקדושה | כסדרן | מהימנות הסופר | חק תוכות וחק ירכות | יבוא מזוזות מסין | רצועות שחורות | תחילת הנחת תפילין לנער בר מצוה | לחשב רוחניות מול הגשמיות | חמש דקות של מרן זיע\"א | שימו לב אל הנשמה פרשת כי תצא בדיקת תפילין ומזוזות בחודש אלול מדברי הרב המקדים הגאון רבי אליהו סעדון שליט\"א ראש כולל בבית המדרש 'יחוה דעת' \"...ברשות מרן שליט\"א, הנה בשבת קראנו לגבי המצווה של שופטים ושוטרים, וכתוב, \"כי השוחד יעוור עיני חכמים\". והנה מצד שני, בפרשת משפטים יש כמעט את אותו הפסוק: \"והשוחד יעוור פקחים\". פעם אחת כתוב 'עיני חכמים', ופעם שנייה כתוב 'פקחים'. מסביר הגאון מווילנא, שדיין צריך שיהיה לו שני דברים: האחד, צריך שיהיה חכם בחכמת התורה, לדעת את ההלכות, לדעת את הדין. מלבד זאת, צריך גם כן להיות פיקח, לדעת במילי דעלמא, איך העולם עובד, את התרבויות של האנשים. אם הוא יודע את כל התורה כולה וחסר לו הבנה בענייני העולם - זה חיסרון, הוא לא יוכל לדון דין אמת. \"אם ברור (ז.) לפי זה מבאר הגאון מוילנא את הגמרא במסכת סנהדרין לך הדבר כבוקר - אמרהו, ואם לאו - אל תאמרהו\" ומצד שני כתוב, \"אמור לחכמה אחותי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך - אומרהו, ואם לאו - אל תאמרהו\". אז האם הדבר צריך להיות ברור כאחות שהיא אסורה או כבוקר? ומבאר הגאון מוילנא, שיש את הבוקר, שזה מילי דעלמא, מצד שני יש את האחות שהיא אסורה, מצד ההלכה, וזו החכמה, לשלב בין שני הדברים, גם לדעת את התורה, ומצד שני גם לדעת מילי דעלמא. מרן הראשון לציון שליט\"א הוא מנהיג את העם על ידי שתי הבחינות, גם את הבחינה של החכמה, בחכמת התורה, וגם הפיקחות בענייני דעלמא, הוא מבין את האנשים, הוא מבין את הלב של כל אחד ואחד, ועל ידי זה הוא מצליח להנהיג אותנו בעז\"ה עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א יישר כח לכבוד הגאון הרב אליהו סעדון שליט\"א, ראש כולל אצלנו בבית המדרש 'יחוה דעת'. יהי רצון שימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה, ויעלה מעלה מעלה להגדיל תורה ולהאדירה בעז\"ה. נאחל לו מזל טוב, השבוע הוא מחתן את בנו שיחי', שיזכה בעז\"ה לדור ישרים יבורך, אכי\"ר. אני מקדם בברכה את ידידנו רבי צבי עמר שיחי', שהוא הראש של רדיו 'קול ברמה', שב\"ה עושה גדולות ונצורות להגדיל תורה ולהאדירה. זה רדיו שמשדר הרבה תורה ויראת שמיים, ופועל על פי ההלכה כמו שצריך. כבר לפני כמה שבועות בירכנו אתכם כאן ברדיו על זה שזכיתם ב\"ה לעלות לארץ ישראל, אשריכם ואשרי חלקכם. אני מקדם בברכה גם את מנכ\"ל רדיו 'קול ברמה', רבי אריאל דרעי שיחי', שגם כן עושה גדולות ונצורות להגדיל תורה ולהאדירה. א. בדיקת תפילין ומזוזות יש מנהג של חסידים ואנשי מעשה לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול. זה רק מנהג, מכיוון שלכאורה מעיקר הדין אין צורך לבדוק תפילין, ואילו מזוזות יש צורך לבדוק כל שלוש וחצי שנים - פעמיים בשבע שנים. (מב: ד\"ה תפילין) יש בנושא הזה מחלוקת תנאים, והתוספות במסכת מנחות מביאים את המחלוקת בזה. ההבדל בין תפילין לבין מזוזות הוא, שתפילין אדם מניח אותם יום יום, ושולט בהם האוויר, הם מתאווררים ולכן הם לא מתקלקלות. לעומת זאת מזוזות, היא סגורה ממש, מניחים אותה במקום אחד ויש יותר חשש שהיא תתקלקל. פעם בבית שלי המזוזה הייתה סגורה לגמרי והוצאנו אותה לבדיקה וראיתי, ששטפו את הדלתות במים, ולמרות שהמזוזה היתה אטומה – חדרו אליה מים, והתברר שהמזוזה פסולה והיינו צריכים להחליף את המזוזה. ב.בדיקה שטחית בבדיקה של מזוזה מספיק למעשה בדיקה שטחית, אם אדם יודע מי /http://ydaat.co.il העלון להצלחת ר' חיים מאיר בן חנה קורסון הי\"ו - שהקב\"ה יצליחהו בכל מעשה ידיו בבריאות גופא ונהורא מעליא אמן הסופר שכתב את המזוזה, ולפני שקבעו אותה בדלת - בדקו אותה - היום יש בדיקת מחשב שזה חשוב מאוד – אבל הכי חשוב זה לדעת מי הסופר שכתב את המזוזה, כפי שאסביר תכף. אז כאשר מוציא את המזוזה, הוא לא צריך לבדוק חסרות ויתירות, היא כבר עברה בדיקת מחשב, ממילא בדיקה שטחית בעלמא, שבודק ורואה שהמזוזה בסדר, זה מספיק, ולא צריך יותר לבדוק את המזוזה. ג. ברכה על קביעת המזוזה לאחר בדיקתה אחרי שבודקים את המזוזה, מחזירים אותה למקומה וצריך לחזור ולברך \"לקבוע מזוזה\". כיוון שכשהוציא אותה זה היה מצב שהוא לא ידע אם יחזיר אותה או לא, הרי אם היא לא תימצא כשרה – יהיה צריך להחליף אותה. אם כן מכיוון שהוציא אותה על הספק, צריך לברך. כלומר, שאי אפשר להגדיר שהייתה דעתו להחזירה, מאידך, אם אדם רצה לתקן את הדלת, והוציאו את המזוזה, ולאחר שתיקן את הדלת החזיר את המזוזה, כאן באמת לא צריך לברך, כי מלכתחילה הוא הוציא את המזוזה, על דעת להחזיר אותה. ד. ברכה על החלפת מזוזה אבל כשהוא מוציא אותה לבדיקה, וקל וחומר אם מחליף את המזוזה במזוזה אחרת, אפילו שהקודמת היא מזוזה כשרה - צריך לברך. כמו שאם אדם לובש טלית ומחליף את הטלית בטלית אחרת, צריך לברך על הטלית השניה. אם אדם מניח תפילין רש\"י, ואחר כך מחליף ולובש תפילין אחרות של רש\"י - צריך לברך שוב. רק שלגבי תפילין, אם חלץ על דעת לחזור וללובשם בחזרה תוך פחות מחצי שעה - אינו מברך. מצד שני, אם חלץ אותם בכדי להיכנס לשירותים, כיון שאסור להיכנס עם תפילין לשירותים, אז אפילו חזר והניח תוך כמה דקות – צריך לחזור ולברך על התפילין. לעומת זאת בציצית זה לא כך, מכיוון שמעיקר הדין מותר להיכנס עם טלית לשירותים, רק שזה לא כבוד המצווה. הנה למשל אנחנו נכנסים עם טלית קטן, אף אחד לא פושט את הטלית קטן לפני שהוא נכנס לשירותים, בטלית גדול זה בעיקר עניין של כבוד המצווה, אבל בתפילין זה איסור של ממש. ה. תפילין לא צריכים בדיקה כאמור, יש לבדוק מזוזה פעמיים בשבע שנים, והסיבה היא, מכיוון שלא שולט בה האוויר, היא מונחת במקום סגור בדלת. לעומת זאת אדם שקנה תפילין מהודרות שנבדקו בשעה שהכניסו את הפרשיות לתוך הבתים, אין צורך לבדוק את התפילין אפילו שנים רבות, כי שולט בהם האוויר. יש כמה אחרונים שטוענים, שבכל זאת יש בהם זיעה וצריך לבדוק את התפילין, וכיום אנו רואים שבמציאות זה נכון, אנשים סיפרו לי שבדקו את התפילין ומצאו חרקים בתוך התפילין! יש אנשים שמזיעים, והזיעה נכנסת לתוך התפילין במשך הזמן, והתפילין מתקלקלות. וכן יש מצבים שאדם שכח את התפילין במכונית שלו, בשמש בחום של 45 מעלות, במצב כזה הרבה פעמים התפילין מתקלקלות. לכן בימינו כל מקום שיש לאדם ספק קטן אפילו, שהתפילין לא באותו מצב - כדאי מאוד לבדוק פסק שתפילין (סימן לט סעיף י) אותן. למרות שמעיקר הדין, מרן השלחן ערוך לא צריכים בדיקה וז\"ל: \"תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה לעולם, ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבוע\" – 'בשבוע' הכוונה שבע שנים, פעמיים בשבע שנים. וזה רק אם הוא מניח אותם מפעם לפעם, לפעמים הוא משאיר אותם חודש ויותר ולא מניח שבמקרה כזה צריך לבדוק. אבל אם הוא רגיל להניח אותם יום יום, מעיקר הדין לא צריך בדיקה. אבל מכיוון שעינינו הרואות כמה פעמים שמצאו בתפילין כל מיני בעיות, אם יש ספק קל – ראוי לבדוק. ו. בדיקת בתפילין קטנות יש לפעמים בעיה אחרת באנשים שיש להם תפילין קטנות, שלפעמים הקלף של הפרשיות הוא קצת עבה, ואז צריכים לדחוף את הקלף בחוזקה לתוך הבתים, במיוחד בתפילין של ראש, שזה ארבע פרשיות נפרדות. ואז מה שקורה, שתוך כדי שהכניסו אותם, נשברת אות אחת, ומספיק שאות אחת נשברה וכבר התפילין הללו פסולות. לכן כדאי מאוד לבדוק את התפילין. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי שכשהוא היה בחור צעיר, הוא ישב ולמד ביסודיות את הלכות תפילין. אלו הלכות לא פשוטות, זה הרבה הלכות, ולהיות סופר סת\"ם, לצערינו היום יש כאלו שרואים את צורת האותיות, והם יושבים ו'מציירים' על נייר, ואחר כך על קלף... עושים תרגולים שבוע- שבועיים, והוא נהיה סופר סת\"ם. אבל זה בכלל לא כך, יש המון הלכות, שאם הסופר לא בקיא בהן הוא יוציא מתחת ידו תפילין ומזוזות פסולים. וגם ספרי תורה, רק שבתפילין ומזוזות זה יותר מסובך, ויש הרבה יותר סיכוי שזה יהיה לא כשר אם הוא לא למד היטב את כל ההלכות. לכן הדגשתי כבר בתחילת השיעור, שאדם צריך לדעת ממי הוא קונה את התפילין, לוודא שמדובר בסופר מוסמך, שלמד את ההלכות ויודע את כל פרטי הדינים. ז. כתיבה לשמה בסת\"ם אתן לכם כמה דוגמאות שחשוב שכל אחד ישים אליהם לב בהלכות תפילין ומזוזות, שיכול לגרום לאנשים הרבה מכשולות. ראשית, הסופר צריך להיות יותר מהכל - ירא שמיים. כי ישנם דברים שאף אחד בעולם לא יודע חוץ מהסופר. למשל, כשהוא מתחיל לכתוב את התפילין, הוא צריך לומר: \"הריני כותב לשם קדושת תפילין\". אם הוא לא אמר את המילים האלו, התפילין פסולות. צריך כתיבה לשמה. כך הוא הדין גם כאשר בא לכתוב מזוזה או ספר תורה, רק שבספר תורה אם הוא אמר את זה בתחילת הכתיבה הוא לא צריך לחזור ולומר כל פעם מחדש, זה מועיל לכל הספר תורה הזה. לעומת זאת, בתפילין ומזוזות, בכל תחילת כתיבה הוא צריך להגיד את זה. ח. קדושת שם ה' בכתיבת סת\"ם כמו כן, כשמגיע לכתיבת שם ה', עליו לומר: \"הריני כותב לשם קדושת שם ה'\". ואם לא אמר - פסול. למשל, הוא כתב והוא היה באמצע לשמוע רדיו או אפילו שיעור תורה וכיו\"ב, ולא שם לב וכתב את שם ה' בלי לקדש את ה' הסת\"ם פסול. יש מחלוקת ראשונים אם יועיל לומר בתחילת הכתיבה, שכל האזכרות של שם ה' שיכתוב שמכוון מראש שהכל יהיה לשם קדושת שם ה'. אבל זה לא פשוט, וכמובן גם אם הוא אמר את זה, זה בתנאי שכשהוא כותב את שם ה' הוא שם לב לכך, ולא סתם העתיק בלי מחשבה. אני לא הייתי ממליץ לאף אחד להניח תפילין שיש בהם מחלוקת אם הם כשרות או לא... מאידך יש שמות שאסור לקדש, למשל: \"וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים\" – זה שם של עבודה זרה, אסור לקדש אותו. אבל כל שם ה' עליו לקדשו וכאמור. כאשר אתה בא אל הסופר, והוא מספר על עצמו שכל שם ושם הוא קידש אותו, ושהוא כתב את הסת\"ם לשמה, אין לנו שום אפשרות לדעת אם אכן הוא עשה כך, לא כתוב עליהם מה הוא עשה. בזה אנחנו מבינים עד כמה חשוב לקחת סופר ירא שמים, שאנחנו יכולים לסמוך על הנאמנות שלו שהוא באמת כתב לשמה כמו שצריך. ט. כסדרן בדומה לכך ישנם טעויות בכתיבה, שהסופר עלול לטעות, ואין לנו אפשרות לגלות שהוא טעה טעות שפוסלת את כל התפילין והמזוזות. הנה יש הלכה חשובה מאוד בתפילין ומזוזות, כתוב: \"והיו\" - בהוויתן יהו. דהיינו שצריך לכתוב 'כסדרן', אות אחרי אות. ואם הסופר כתב מזוזה ושכח אות אחת, לא יעזור שלאחר מכן יוסיף את האות החסרה, מכיוון שכשהוא כותב את האות החסרה - כל האותיות שאחריה כבר נכתבו, הפתרון היחידי שהוא ימחק את כל האותיות מאותה האות והלאה, ואחר כך יכתוב את כולם מחדש. וזה דבר כמעט בלתי אפשרי. 'כסדרן' זו הלכה מיוחדת בתפילין ובמזוזות, אבל לא בספר תורה, לכן בספר תורה אפשר למחוק ולכתוב. הדבר היחידי שאי אפשר למחוק בספר תורה זה את שם ה' שאסור למחוק. י. שם ה' שנכתב שלא בקדושה היה פעם איזה סופר אחד שהמציא דבר שהיום הרבה סופרים משתמשים בו. שלחן של שיקוף, שלחן מיוחד עם אור. שהרי לפי ההלכה, כשהסופר כותב ספר תורה הוא חייב לכתוב מתוך הכתב, הוא צריך לשים לידו חומש, לקרוא \"בראשית ברא אלוהים\" ואז הוא כותב \"בראשית ברא אלוהים\", צריך שיהיה ממש מתוך הכתב. וכדי לחסוך לו בכל פעם להסתכל עוד הפעם ולראות, חסרות ויתרות, המציאו שלחן כזה שכל הספר תורה כתוב מתחת לשלחן, והסופר מצמיד את הקלף ורואה שכתוב \"בראשית\" והוא מעתיק בדיוק. ובשיקוף מסודר לו צורת האות, והוא כותב בדיוק כמו שנראה לו בשיקוף. והנה, הסופר סת\"ם שהמציא את השיטה הזאת, עשה שבספר שנמצא מבעד לשיקוף, ציין שם על כל שם אם הוא קודש או חול, זה כדי שהסופר שכותב ידע אם לקדש את ה' או לא. ואכן הרבה סופרים קנו את זה והשתמשו בשלחן הזה. אבל לפתע התברר שבפרשת 'האזינו' הוא טעה פעמיים, הוא חשב על שמות מסויימים שזה חול ובאמת זה היה קודש. והנה אנשים קנו ספרי תורה ממנו, וכשהדברים התפרסמו – פנו אליי כמה אנשים שקנו, מה עושים עכשיו, איך מתקנים את זה? אמנם יש אפשרות פשוטה להחליף את כל היריעה. אבל למחוק יש בעיה, כי זה שם ה' שנכתב שלא לשם קדושת שם ה', וזו מחלוקת אם יש איסור מחיקה בשם ה' שלא נכתב לשם ה'. כאן זה הפוך, זה נכתב לשם חול. אבל ודאי שלכתחילה לא נתיר, שהרי הרבה פוסקים חולקים על הש\"ך הפתרון שיש הוא 'לקדור' את זה, דהיינו לגרד (יו\"ד סימן רעו ס\"ק יב). שמתיר את זה בזהירות מלמטה ולהוציא את הקלף. הקלף הוא קצת עבה, ואפשר לקלף את החלק של הקלף שעליו נכתב השם, ולכתוב מחדש את שם ה' לשם קדושה. יש כמה סופרי סת\"ם שהתמחו בנושא הזה, זו עבודה מאוד קשה ולא פשוטה, שהרי חלילה הם עלולים תוך כדי למחוק את שם ה'. היה סופר אחד, כאן בירושלים בשכונת הר נוף, שהיינו שולחים אליו והוא היה מומחה לקדור את הקלף במקומות האלו, והיה עושה את זה בשיא הזהירות, ובמקום זה היה כותב את שם ה' כמו שצריך, כמובן ששילמנו לו כמו שצריך... יא. חק תוכות יש הלכה חשובה מאוד, שיוצא ממנה המון פרטי דינים: 'חק תוכות' שאם יש חק תוכות בתפילין - פסול. צריך שיהיה 'חק יריכות'. ונבאר. הנה סופר שכותב, והגיע למקום שהוא צריך לכתוב את האות א', אבל נפלה לו טיפה של דיו על הקלף בדיוק במקום שבו הוא צריך לכתוב א'. מה עשה הסופר? ישב וחיכה שהדיו יתייבש, ואז התחיל לגרד מסביב לאות, ובמקום טיפת דיו נהיה א'. כלומר שבכך האות נוצרה מאליה. הוא לא כתב בפועל בקולמוס את האות, אלא הוא גירד מסביבה וכך נוצרה האות. זה נקרא 'חק תוכות' וזה פסול. טיפת דיו שנופלת זה קורה לעיתים רחוקות, אבל תראו דוגמא איך זה יכול להיות שאלה מצויה. הסופר צריך לכתוב אות ה', אות ה' זה ד' וקו קטן למטה. והנה את הקו הקטן הזה בטעות הוא עשה אותו כשהוא נוגע בגג של האות, ועכשיו זה אות ח'. יב. צורת האות ח' אמנם, אנחנו לא כותבים כך את האות ח', אנחנו כותבים שתי אותיות ז' אחת ליד השנייה, ועושים חטוטרת, כמו גיבנת למעלה שמחברת אותם. יש אצל חלק מהמקובלים שעושים ו'-ז' וחטוטרת למעלה, מי שכותב את זה אלו תלמידי רבנו האר\"י. אבל אין גילוי מפורש בנושא הזה בדברי רבנו האר\"י, יש בזה מחלוקת בין המקובלים. אאמו\"ר מרן זצוק\"ל הראה לי פעם, כתב יד של הכף החיים שהיה לו בבית, מכתב שהכף החיים שלח לבן איש חי, האם לכתוב אות האות ח' כאשר יש בה ו'-ז' או שני ז'? והכף החיים מסביר שם שלדעתו אין יסוד מספיק לכתוב ו'-ז' ושצריך לכתוב לגבי מלאכה בשבת, (קד:) שני ז'. והוא מסתמך על מה שמבואר במסכת שבת \"נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין\", שמבואר שהאות ח' מורכבת משני החיבור של שני אותיות ז' זוהי אות ח', אבל רוב (ד\"ה נתכוין) ז'. לדעת רש\"י , שאנחנו עושים (סימן לב סעיף כה) הראשונים חולקים, וכך נפסק בשלחן ערוך שני ז' נפרדים ועליהם חטוטרת. אבל יש מהמקובלים שנהגו ו'-ז', והכף החיים במכתב כותב לבן איש חי שדעתו שזה לא בסדר. לאאמו\"ר לא היה את תשובת הבן איש חי לכף החיים, אך הנה לפני -20 30 שנה, 'מכון הכתב' של הרב בצרי הדפיסו חוברת 'המאסף', ושם הביאו שמצאו את התשובה של הבן איש חי לכף החיים, ובה הבן איש חי כותב לכף החיים שהוא צודק, וצריכים לכתוב את האות ח' עם שני ז' וחטוטרת למעלה שמחברת אותם. יג. חק תוכות ומוקף גויל נשוב לענייננו, אם הסופר היה צריך לכתוב ה', והרגל של הה' נגעה בתקרה, וזה הפך להיות כמו אות ח' לפי רש\"י, ואם הוא ימחק טיפה מהדיו שמחברת את הרגל לתקרת האות – הרי זה נקרא 'חק תוכות', כי האות הזאת נוצרה מאליה. היא הייתה ח' ועל ידי גירוד היא נהייתה לה'. זה בדיוק כמו שאמרתי קודם לגבי טיפת דיו שנפלה וגירד מסביבה ויצר ממנה אות. והנה, אם הסופר עשה טעות באות אחת, ואחרי שהוא גמר לכתוב מצאו את הטעות הזאת. אז יש מקרים מסויימים שאפשר לגרד, יש בזה המון פרטי דינים, כגון כאשר לא נשתנתה צורת האות ועוד, ואז אם אפשר לגרד - יפה מאוד. אבל אם אי אפשר לגרד כי זה יהיה חק תוכות, ולמחוק את האות ולחזור ולכתוב אותה בתפילין או מזוזות - זה אבוד, אין מה לעשות, צריכים לגנוז אותם. כי מכאן והלאה הכתיבה היא לא כסדרן. שהרי ברגע שמחק את האות היא חסרה, וכשהוא מוסיף אותה, הרי האותיות שלאחריה כבר כתובות, ובמצב כזה הם לא יהיו כסדרן. ממילא התפילין ומזוזות הללו אין להן שום תקנה, הדרך היחידה זה רק לגנוז אותם, אין מה לעשות, הוא עבד קשה אבל זה פסול. המקרים הללו של 'חק תוכות' שהסופר תיקן, זה דבר מאוד מצוי אצל סופרים שלא למדו היטב את ההלכות. הכללים החשובים שיש זה: 'כסדרן', 'חק תוכות' ו'מוקף גוויל' - שכל אות חייבת להיות מוקפת גוויל. אם הסופר לא הקפיד על כל זה ותיקן לאחר מכן, זה פסול, ופעמים שאף אחד לא יכול יהיה לדעת שהוא תיקן. לכן חשוב מאוד כשאדם קונה תפילין או מזוזות, שידע ממי הוא קונה, ולא לסמוך סתם. יד. ייבוא מזוזות מסין לפני כמה שבועות היה אצלי הרב שלמה מועלם מבני ברק, שכתב את הספר 'יריעות שלמה', הוא תלמיד חכם מופלג שעסק הרבה בנושאים הללו. והוא הראה לי שיש עכשיו ייבוא של מזוזות מסין... והוא הראה לי את המזוזות, והנה בדרך כלל, אם מישהו יכתוב את התפילין במחשב, אני ארגיש מיד. כי אני אראה שהרווח בין האותיות הוא זהה לגמרי, מחשב זה מחשב, הוא מדויק מאוד, וכן כל השי\"נים הם אותו שי\"ן, בן אדם בשר ודם שיהיה סופר הכי טוב בעולם, יש הבדל קטן בין אות אחת לשניה. והוא הראה לי את המזוזות מסין, ואמר לי, תגיד לי למה זה פסול. הסתכלתי, בדקתי את השי\"נים, והנה כל שי\"ן הצורה שלה היא קצת שונה, כולם יפים מאוד, וכן המרחק בין האותיות במילה אחת הוא לא זהה, אני לא יודע איך הצליחו לעשות זיוף מתוחכם כל כך! יותר מזה, דיו על קלף הוא בולט, וגם במזוזות האלו הדיו בלט מעל הקלף, והן נראות מזוזות הכי יפות שיש! ואלו מזוזות שהן פסולות לגמרי, ייבוא מסין! לצערנו, אני לא יודע מי זה שיזם והתחיל את כל הדבר הזה, הוא ייתן על זה את הדין בשמיים, אבל אנחנו צריכים לדעת להיזהר שיש דבר כזה היום בשוק. לכן, כשקונים, צריך לקנות מהסופר, לשאול אותו אם כתב בעצמו כדת וכדין, אבל אם לא, היום הזיופים כל כך מוצלחים, אני אומר לכם, אני ראיתי ויש לי קצת ניסיון בדברים, למדתי וכתבתי על זה הרבה, ואני אומר לכם ששום בן אדם בשר ודם לא ידע להבדיל בין זה לבין מזוזה כשרה, עד כדי כך! תפילין פסולות 600 טו. כאמור, אאמו\"ר מרן זצוק\"ל סיפר לי דבר מעניין מאוד, כשהוא היה בחור צעיר, הוא ישב ולמד היטב את ההלכות האלו, והוא ידע היטב את הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזות. ואז הוא הלך לבית כנסת וניגש לאנשים וביקש מהם לבדוק להם את התפילין. באותם ימים היה מצוי מאוד שהיו עושים את התפילין מעור של בהמה דקה, זה נראה כמו קרטון ממש, והיה על זה פלומבת כשרות של 'משרד הדתות'... לא פחות ולא יותר. ככה זה היה לצערנו. ואאמו\"ר פתח את התפילין, והיה רואה כמה וכמה פעמים שהאותיות עקומות ומשונות, לא ייאמן. הוא התחיל להסתובב בבתי כנסיות, ובכל יום היה מבקש מאנשים לבדוק. עד כדי כך, שהוא אמר לי שבשנה אחת הוא בדק ומצא 600 תפילין פסולות! הוא היה הולך מבית כנסת אחד לשני, וכך הוא הציל 600 איש מללבוש תפילין פסולות. אני חושב שהיום המצב השתנה, אבל עדיין אפשר למצוא. לא מזמן בא אליי אחד שקנה תפילין מהודרות, ראיתי את הפרשיות ויש להם כתב יפה ומסודר, אבל הוא לא עשה בדיקת מחשב, והיה חסרה אות, ומסכן הבן אדם, כמה שנים הניח תפילין פסולות. קרקפתא דלא מנח תפילין. כל כך הרבה מכשולות יש בדברים הללו. טז. רצועות שחורות כמו כן תפילין שמניחים אותם כל יום, במשך הזמן צריך לשים לב שהרצועות נשחקות. לפעמים השיעור של הרצועה יורד וזה כבר פסול. וכן הצבע החיצוני שצריך להיות שחור - הפנימי לא נורא שלא יהיה שחור, אבל החיצוני צריך להיות שחור – ולפעמים יש מצב שהצבע השחור דוהה ויורד וזה פסול. צריך לדעת שרצועות שחורות זו הלכה למשה מסיני. זה יותר חשוב מבית שחור. מעיקר הדין אפשר לעשות את הבית של התפילין בצבע שחור, אם אדם יחליט שהוא רוצה את בתי התפילין שלו בצבע צהוב, זה לא פסול. המנהג הוא לצבוע אותם בשחור, אבל זה לא פסול. מה שאין כן ברצועות שחורות שזה הלכה למשה מסיני. בדומה לכך הוא ה'ריבוע' של התפילין שזו הלכה למשה מסיני. ובמשך הזמן זה עלול לקבל מכה פה ושם, והריבוע לא מושלם. לכן חשוב מאוד מפעם לפעם לקחת את התפילין, לתקן אותם ולסדר אותם. לכן אני אומר, שהמנהג לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול, למרות שמעיקר ההלכה, אם קנית אותם בחזקת כשרות, אתה יודע מי הסופר שהוא ירא שמים, לא צריך לבדוק. אבל בגלל כל המכשולות שאנחנו מוצאים בהם, חשוב מאוד לבדוק אותם מפעם לפעם. יז. תחילת הנחת תפילין בזמנו שאלתי את אאמו\"ר מרן זצוק\"ל, ממי הוא קנה בשבילי תפילין? והוא אמר לי שהיה אחד בירושלים בשם הרב טוויל, שהיה מקובל גדול, צדיק יסוד עולם, והיה צריך לחכות שנים עד שהיה עושה תפילין, היה תור ארוך אצלו. וכשהייתי בן 10 אאמו\"ר כבר הזמין עבורי תפילין ממנו. וכשהייתי בן 12 התפילין כבר היו מוכנות והתחלתי להניח תפילין. וזה גם חשוב מאוד, ללמד את הילדים להניח תפילין. יש כאלה שמתחילים ממש ביום הבר מצווה, ויש שמתחילים חודש קודם, אבל אם הילד הוא ילד רציני ואחראי, יודע איך לשמור על קדושת התפילין, אפשר כבר בגיל 12 להניח תפילין, למה לא?! אני וכך גם כל האחים שלי אאמו\"ר נתן לנו להניח תפילין כבר בגיל 12. יח. החשיבות של המצוה כמה צריך לבדוק את הנושא של כשרות התפילין והמזוזות. הנה לדוגמא, פעם הלכתי עם אשתי לקנות מקרר, והגענו לחנות הגדולה שמוכרים מקררים, והמוכר מתחיל להסביר על כל אחד מהו, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל, מה ההבדל?! כולם נראים אותו דבר, כולם יפים. למה זה עולה רק 5,000 שקל וזה עולה 10,000 שקל?! ואז הוא אומר לי, אתה לא שם לב ל'פירמה', זו פירמה ידועה ומשובחת! ואז חשבתי לעצמי, יש סופר סת\"ם שהוא פירמה, הוא מצוין וידוע שהוא טוב, לעומתו השני הוא לא פירמה! ואכן ראיתי איך האנשים שהיו בחנות בודקים, פותחים את הדלת וסוגרים, מה זה כל כך חשוב?! אז אחד מהקונים אמר לי, מקרר לא קונים כל יום, אולי פעם ב-10 שנים... חשבתי לעצמי, הנה תפילין, לפעמים קונים אותם לכל החיים, וזו מצווה שאנחנו מקיימים אותה כל יום, לא ניזהר בזה?! לפני כ-30 שנה הגיע לכאן לשכונת הר נוף יהודי לגור, יש לו ב\"ה כסף והוא קנה בית גדול ויפה מאוד, וביום הראשון הוא בא לבית הכנסת ואמר לי, אני דייר חדש, בעז\"ה אני מתכנן לבוא להתפלל וללמוד כאן בשיעורי תורה, שמעתי שיש לכם פה שיעורים כל היום, אבל אני מבקש ממך, היום אני עושה 'חנוכת הבית', תבוא לבית שלי. ואכן באתי לביתו, כשנכנסתי הוא אמר לי, הרב, בבקשה, לפני שתשב אני רוצה להראות לך את הבית, ועשינו סיור בבית, היה צריך שמה איזה 'ווייז' כדי לדעת להגיע אל כל הבית... בית גדול בלי עין הרע, יפה מאוד. כשהתיישבתי שאלתי אותו, תגיד לי, מה עם המזוזות של הבית שלך? ואז הוא מחייך אליי ואומר לי, הרב, אתה כנראה לא מכיר אותי, מה אתה חושב שאני אקנה סתם מזוזות? אני קניתי את כל המזוזות לבית שלי אצל הסופר פלוני! אמרתי לו, הרי הוא הסופר הכי טוב, יפה מאוד! ואז הוא אומר לי, הרב, אני אגיד לך את האמת, אני יצאתי ממנו בהרגשה רעה. הבן אדם הזה הוא גנב! למה גנב?! מסכן, מה עשה לך? ואז הוא הסביר, בדקתי, את הקלף אתה יכול להשיג בדולר אחד, כמה עולה הדיו? אולי 10 סנט. והנה הוא כתב עליו כמה שורות, ודורש על כל מזוזה 100 דולר! איך זה נהיה 100 דולר?! מה זה לא גנב?! אני שתקתי בכוונה, אבל אחרי כמה דקות אמרתי לו, תשמע, ראיתי במטבח שלך ארונות מטבח מאוד יפים, מאוד מצאו חן בעיניי, אני רוצה לעשות גם בבית שלי ארונות מטבח כאלו, אתה יכול להגיד לי כמה זה עלה לך? ואז הוא אומר כן, אני אגיד לך. הוא לקח נייר ועט, והתחיל לכתוב כמה עלה 'מטר רץ' - אני לא יודע איך המטר יכול לרוץ... – בסופו של דבר החשבון יצא 40,000 דולר. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' אמרתי לו 40,000 דולר?! אתה אדם מאוד תמים! שילמת על עצים מהג'ונגל 40,000 דולר?! ואז הוא אומר לי, כבוד הרב, אתה לא מבין בזה, מה אתה מדבר?! זה עצים שהם יבוא מיוחד מאיטליה, וישבה אדריכלית מיוחדת ועשתה תוכנית לכל הארונות בבית שלי, תראה איזה חריטות יש בדלתות, תראה את הידיות, תראה איך שזה בנוי כל כך יפה, איך שזה עומד בבית כל כך יפה! הרב, אני אומר לך, זה שווה כל סנט! ואז אמרתי לו: בושה וחרפה, שווה כל סנט?! ישבו כמה ערבים בנגרייה לקחו עצים מהג'ונגל וסידרו אותם, עשו מהם ארון, הרי לא יעזור כלום, זה בא מהג'ונגל, ובסופו של דבר אתה אומר שזה שווה כל סנט?! מצד שני, רב תלמיד חכם, ששנים ישב ולמד את ההלכות וכעת הוא כותב סת\"ם, והוא כותב את המזוזה לאט לאט, ודרך אגב, אותו סופר צדיק היה מקפיד כל יום לפני שהוא מתחיל לכתוב ללכת לטבול במקווה! ובדרך כלל הסופרים יש להם בעיות בעיניים ובגב, זו עבודה מאוד קשה. והוא מסכן ישב וכתב, ואחרי שהוא גמר לכתוב, הוא שלח את זה להגהה, ובהרבה מקרים מראים לו שהייתה איזו טעות קטנה, שהוא צריך לגנוז את זה, וכל העבודה הייתה לחינם, והוא בעיניך גנב! אבל הערבים שלקחו עצים מהג'ונגל ועשו לך ארונות, זה שווה כל סנט?! אמרתי לו, אתה יודע למה אתה מדבר ככה? בגלל שאתה לא מרגיש שהמצווה מספיק חשובה כדי שתוציא עליה הרבה כסף. 20 מזוזות בבית 2,000 דולר, אתה מסתכל שזה כל כך הרבה כסף, אתה לא מרגיש חשיבות למצווה, אתה מרגיש חשיבות לארון, זה דבר חשוב בעיניך, אבל המזוזות לא! יט. מקולקל מבחינה רוחנית רבותיי, אם נשב ונחשוב, הנה עכשיו אנחנו מתכוננים לקראת הימים הנוראים, הערב אנחנו מתחילים לומר את הסליחות, כדאי מאוד שכל אחד מאיתנו ישב ויחשוב, אנחנו מפחדים, עוד מעט יהיה ראש השנה, הקדוש ברוך הוא דן את האדם לחיים ולמוות. וכשעובר ראש השנה, אנחנו ממשיכים את ההכנות עוד יותר ליום כיפור, בצאת יום הכיפורים אנחנו הולכים הביתה שמחים וטובי לב, אוכלים, שותים ושמחים, ואחר כך, איך אנחנו מתנהגים?! כמו שהיה לפני אלול... במילים אחרות, אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אנחנו צחקנו עליך, אנחנו לא התכוונו... אנחנו רק עשינו את עצמנו כאילו אנחנו מתנהגים יפה בשביל שנקבל ממך את הפתק של חיים טובים, קיבלנו - שלום וכל טוב. את מי אנחנו מרמים פה?! אנחנו מרמים את עצמנו! הקדוש ברוך הוא הוא בוחן ליבות וכליות, הוא יודע שהכל זה העמדת פנים, אז מה זה שווה?! אנחנו צריכים באמת להתחיל היום לשאוף, שבאמת אנחנו נהיה אנשים אחרים, נשתפר ונשתפר עד ראש השנה, זה לא דבר פשוט, זה לא דבר קל. אבל הנקודה החשובה ביותר שכדאי שנכניס לעצמנו זה את מה שאמרתי קודם על הארונות מטבח מול המזוזות. איך אנחנו מתייחסים לרוחניות ואיך אנחנו מתייחסים לגשמיות. זו נקודה מאוד חשובה. וזה בכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו יכולים לראות את ההבדל. איך אנחנו מתייחסים לבשר שהוא יהיה משובח ואיכותי, הרי אם מישהו יביא לנו בשר מקולקל, אוי ואבוי לו, אנחנו נתבע אותו, אבל למה כשיש חשש שהוא 'מקולקל' מבחינה רוחנית, הכשרות שלו לא בטוחה, למה אנחנו לא בודקים את זה מספיק?! כ. המלחמה הפנימית כמו כן, איך אנחנו מתייחסים לאכילה ושינה שלנו לעומת לימוד תורה. אתן לכם דוגמה קטנה. יש רב שמוסר שיעור משמונה עד תשע, בתשע הוא צריך לסיים. הוא מדבר יפה מאוד, באים ציבור, שומעים את השיעור, מצווה ללמוד תורה. והנה, מגיע השעה רבע לתשע, אנשים מסתכלים על השעון וחושבים, יופי, עוד רבע שעה הוא גומר. והנה הגיעה השעה תשע, והרב הנכבד לא גמר... הוא לא שם לב על השעון, הוא המשיך. יושבים האנשים, ומתחילים לנוע כל אחד בחוסר נוחות, מסתכלים על השעון, למה הוא ממשיך?! הוא היה צריך לגמור בתשע, ועכשיו כבר תשע ושתי דקות, תשע וחמישה והוא עוד לא גמר. ומרגישים שזה לא בסדר, למה הוא מאריך?! אנחנו ממהרים! אנחנו רוצים להגיד קדיש וללכת... הם צודקים! הוא היה צריך לגמור בתשע, ולא בתשע וחמישה! אבל אותו בן אדם שקובע יום יום עיתים לתורה, אבל אם הרב יאריך קצת זה קשה לו, והנה הוא מקפיד כל בוקר לקום להתפלל בציבור בזמן, הוא לא מאחר. בשבע בבוקר בדיוק הוא נמצא בבית הכנסת. והנה כדי להגיע לבית הכנסת בשבע, הוא צריך לקום בשש וחצי, כדי שחלילה הוא לא יירדם, הוא שם שעון מעורר, וכשהשעון מצלצל הוא קם. שזה דבר רע מאוד, (פ\"ג מ\"י) אבל 'שינה של שחרית' - כתוב בפרקי אבות בבוקר השינה מתוקה מאוד. אם זה בקיץ, יש אוויר טוב, זה כל כך תענוג לישון, ואם זה חורף 'מתכרבלים' בשמיכה, שינה של הבוקר. ובא יצר הרע כמה דקות לפני שהוא צריך לקום, מתחיל לו איזה חלום יפה, הוא חולם איך הוא מטייל בעולם.... מהודו ועד כוש... ואז פתאום באמצע החלום, השעון מצלצל, הרס לו את כל החלום, ואז הוא פותח את העיניים, ואומר לעצמו, אני עייף, קשה לי לקום, אבל אני חייב לקום, אני מקפיד להתפלל בזמן כל יום! וככה יש לו מלחמה פנימית, לקום או לא לקום. מה בדרך כלל אנשים עושים? עושים 'פשרה', עוד חמש דקות אישן, ולא יקרה כלום. הוא מסדר מהר את השעון, וחוזר לישון 'וישן ויחלום שנית' - כמו פרעה... אחרי חמש דקות עוד פעם השעון מצלצל, והוא מבין שאם עכשיו הוא לא יקום, הוא יאחר לבית הכנסת. הוא מתגבר כארי, נוטל ידיים והולך לבית הכנסת. הוא הגיע בזמן, בשבע בדיוק הוא הגיע לבית הכנסת. האם יש בעיה שהוא יישן עוד חמש דקות? בוודאי שלא! מה זה משנה כמה הוא ישן? העיקר שבסופו של דבר הוא הגיע בזמן לבית הכנסת! אבל הקדוש ברוך הוא יגיד לו, תגיד, כשהרב נתן את השיעור, הרב דיבר עוד חמש דקות, אתה לא אמרת אוי הרב, בבקשה תדבר עוד קצת, לא יכולת לסבול את החמש דקות הללו! אבל כשישנת כמו פרה, כל כך היה לך טוב לישון עוד חמש דקות?! כא. חמש דקות של מרן זיע\"א פעם הייתי לומד עם אאמו\"ר מרן זצוק\"ל במשך תקופה ארוכה בלילות. אאמו\"ר היה לומד הרבה בלילות, הוא לא היה הולך לישון לפני שתיים בלילה, גם לעת זקנתו, ממש עד החודשים האחרונים לחייו. כל פעם כשהוא היה הולך לתת שיעורים, כשהיה חוזר הביתה, אמא ע\"ה הייתה מכינה לו ארוחת ערב, והארוחה כבר הייתה מחכה על השלחן, הוא היה אוכל מהר והולך ללמוד. לילה אחד, הוא הגיע הביתה והארוחה לא הייתה על השלחן, אז הוא אמר לי, אין את האוכל, בוא נשב ללמוד. התיישבנו, והתחלנו ללמוד. אחרי שתי דקות, אמא ע\"ה שמעה שאנחנו כבר יושבים ללמוד, קמה מהר ואמרה לו, סליחה, האוכל חם ומוכן, פשוט אני לא שמתי את זה בצלחת בשבילך, אבל בבקשה, קום לאכול. אבל אאמו\"ר ענה לה, בסדר, אבל אני לא יכול עכשיו, כבר התחלנו ללמוד וקשה לי להפסיק עכשיו. אבל אמא ע\"ה לא ויתרה, ואמרה לו, אבל בבקשה, אני טרחתי ובישלתי בשבילך, בבקשה, קום לאכול. ואז אאמו\"ר אמר לה, את יודעת מה? עוד חמש דקות אקום לאכול. תראו מה זה \"חמש דקות\" של הרב עובדיה, אמא ע\"ה אמרה לו, אתה מבטיח שעוד חמש דקות תקום לאכול?! והוא אמר לה, כן! בוודאי! ואכן אמא ע\"ה הלכה לישון. לפנות בוקר, בשעה חמש, היא קמה, וראתה שהארוחה עדיין על השלחן... ואז היא ניגשה אל אאמו\"ר ואמרה לו, זה לא בסדר, אתה הבטחת לי שתאכל, והשארת אותו והאוכל התקרר, וכבר עלה עמוד השחר, וכבר אסור לאכול! אבל אאמו\"ר אמר לה, \"אני לא מבין, אני אמרתי לך שאני אבוא עוד חמש דקות לאכול! ואז היא אמרה לו, חמש דקות - טוב, אבל לא חמש שעות... כשהוא היה לומד, הוא היה שוכח עולם ומלואו! פעם אחת, היה לו איזה תשובה קשה מאוד שהוא היה צריך לכתוב, הוא השקיע את כל הכוחות שלו בתשובה הזאת. אני אז הייתי עוד בחור, למדתי בישיבה, וב-11:00 בלילה הייתי חוזר הביתה, והיינו יושבים ללמוד. באותן הזמן, הייתי בשבת אצלו, וביום שבת הוא התחיל להסביר לי את כל מה שהוא מתכנן לכתוב בתשובה. במוצאי שבת הוא הלך לשיעור, כשהוא חזר, הוא התחיל לכתוב את התשובה, וישבתי איתו עד שעה שלוש בלילה. בשעה שלוש אמרתי לו, אבא, אין לי כוח, אני עייף, אני מחר בבוקר צריך ללכת לישיבה! ואז הוא אמר לי, טוב, תלך לישון. לאאמו\"ר היה בית כנסת בבית, והייתי צריך להשלים בו מניין, בשעה שבע אאמו\"ר בא להעיר אותי, קום לתפילה! טוב, קמתי, מה אני יכול לעשות?! ביום ראשון בלילה, חזרתי מהישיבה, והנה אני רואה שאאמו\"ר עדיין באמצע לכתוב את התשובה. התיישבתי ללמוד איתו, \"תפתח לי את הספר הזה\", ו\"תביא לי את הספר הזה...\", פה יש ראיה, אין ראיה... וכך ישבנו ללמוד עד ארבע בבוקר. ואז אמרתי לו, אבא, תאמין לי, העיניים שלי כבר נעצמות, אין לי כוח! ואאמו\"ר אמר לי, טוב, תלך לישון. בשעה שבע, \"והנה ה' ניצב עליו\"... אאמו\"ר מעיר אותי לתפילה. ואז אמרתי לו, אבא, תעשה לי טובה, תן לי לישון, מה אתה רוצה ממני?! ואז אאמו\"ר אומר לי: \"אני לא מבין, אתה ישנת שלוש שעות, אני לא ישנתי משבת בבוקר! קמתי ואמרתי לו, אבא, משבת בבוקר, 48 שעות לא ישנת?! למה לא ישנת?! ואז אאמו\"ר נאנח ואמר לי: \"מה לעשות, שכחתי...\" הוא אמר את זה באמת ובתמים, זו באמת היתה הסיבה, הוא פשוט שכח ללכת לישון, הוא היה שקוע כל כך בלימוד שלו! הוא לא שכח את התורה שלו, גם כשהוא היה בן יותר מ-90 הוא זכר הלכות שהוא למד בגיל 17, הוא היה מדבר איתי על דברים שהוא למד לפני יותר מ-70 שנה, אבל לאכול ולישון - הוא שכח! כב. שימו לב על הנשמה רבותיי, אני לא חושב שאנחנו יכולים להגיע למדרגה כל כך גבוהה, אבל לכל הפחות להשתדל לתת את החשיבות לרוחניות. בכל דבר לשקול את הגשמיות מול הרוחניות. שינה מול האכילה, כשרות מול איכות, וכן הלאה, כל דבר לבחון את עצמנו. יש פיוט \"אודה לאל לבב חוקר\", ושם אומרים \"שימו לב על הנשמה\" - זו הנקודה החשובה שצריכה להיות לנו עכשיו בחודש אלול. לשים לב על הנשמה שלנו, על הרוחניות שלנו, על התורה ועל המצוות, ונזכה בעזרת השם שנכתב ונחתם כולנו בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה. אני מברך את כל הציבור הנמצאים כאן, וגם כמובן את כל האלפים ורבבות ששומעים את השיעור ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שיתברכו בכל הברכות שבתורה, יצליחו בכל מעשה ידיהם, אכי\"ר."},{"filename":"365.pdf","content":"גליון 365 השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק כי תצא תשפ\"ו השיעור מתקיים בכל מוצ\"ש בשעה 22:00 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי 1 ירושלים עורך ראשי: הרב אריאל סגרון תענית ביום ראש השנה | ראש השנה זה יום שמחה | בכיה בראש השנה | וגילו ברעדה | בכי של צער ובכי של התרגשות נושאי השיעור: המלכת המלך – קבלת עול מלכותו | למה לא אומרים וידוי בראש השנה | בקשות פרטיות בראש השנה | על מה לבקש בראש השנה פרשת כי תבוא הנהגת ימי ראש השנה מדברי הרב המקדים הגאון רבי ארז אלחרר שליט\"א רבה הראשי של 'הוד השרון' וראש כולל יחוה דעת \"...ברשות מורנו ורבנו עטרת ראשנו מרן הראשון לציון, שה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, וייתן לו כוח וסיעתא דשמיא להמשיך לזכות את הרבים. אכי\"ר. אומר רבנו יונה בשערי תשובה: \"ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו\". מה זה 'ציר'? להיות שליח. \"והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו\" - אדם שאכפת לו מהבעל הבית, אז הוא לא רק עובד, הוא דואג גם שאחרים יעבדו את בעל הבית. הוא רואה שאחרים מזייפים, הוא דואג שיעבדו טוב. \"ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים, ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון, כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה\" - אכפת לי מבעל הבית, בעל הבית משקיע, נותן לנו, עושה לנו, אני רוצה שהוא יצליח, לא רוצה שיגזלו אותו, רוצה שהסחורה תהיה טובה. אומר רבנו יונה, כתוב בפסוק \"ארור אשר לא יקים\", אדם שלמד ושנה ולימד לאחרים, וקיים את התורה ויש בידו כוח להחזיק ידי העוסק בתורה ובמצוות ולא החזיק, הרי הוא בכלל ארור! אדם שיכול להשפיע על אחרים, ולא אכפת לו, הנה עכשיו חודש אלול, הלבבות פתוחים, בכל ערב מעמדי סליחות בכל הארץ, מאות ואלפים בכל עיר ועיר, חילונים, רחוקים, בחורים בני 15, 16, 17, כל יום רואים את זה. מי זה הבחורים האלה? אומר האור החיים הקדוש, הם 'צאן קדושים' - הם קדושים! רק לא ידעו, לא למדו אותם! אף אחד לא לימד אותם. האחריות היא שלנו, לקרב אותם, ללמד אותם. תעשה עוד שיעור, תעשה חוג בית, תזמין את החברים, תקרבו אנשים, הלבבות פתוחים. רבנו בחיי אומר, שאם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו נקראים 'מחטיאי הרבים' - אני מחטיא את הרבים?! ח\"ו! אני אברך, אבל אם יש לך יכולת להשפיע ואתה לא משפיע - אתה מחטיא את הרבים! כולנו רוצים להיכתב לחיים טובים ולשלום, עוד שלושה שבועות ראש השנה, מה שעלינו לעשות זה לצאת ולעשות, ובעז\"ה, הקב\"ה ייתן לנו את הסיעתא דשמיא. אנחנו רואים את מרן שליט\"א, עשרות בשנים, כבר בתור בחור יצא ועשה, וכמה אלפים ורבבות זכה לקרב וללמד! ב\"ה אנחנו הולכים בדרכו של מרן רבנו עובדיה יוסף זיע\"א, שכל ימיו היו ללמד וללמד את עם ישראל תורה. יהי רצון שבעז\"ה נזכה לסיעתא דשמיא לקרב את אחינו בית ישראל לאביהם שבשמיים וביחד ממש נזכה לגאולה בקרוב. אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א א. פתיחה ברכת יישר כוח גדול לכבוד ידיד נפשי, הגאון המצוין, הרב ארז אלחרר שליט\"א, הרב הראשי של 'הוד השרון'. זו הזדמנות לברך אותו בברכת מזל טוב לרגל ההכתרה שהתקיימה השבוע, שהייתה מעמד גדול מאוד של קידוש ה'. אני מאוד שמח שהגאון הרב ארז אלחרר נמצא דווקא בהוד השרון, זו עיר לצערנו שהיא לא ידועה כעיר דתית, או אפילו לא כל כך גם כן שומרת מסורת. ולצערנו אין שם כמעט מוסדות על טהרת הקודש של תורה ויראת שמיים, אין שם ישיבות, מעט מאוד כוללים. בעיר כזאת מתאים מאוד להיות גדול בתורה, אנחנו לא מוותרים בשום עיר שיהיה גדול בתורה, בכל עיר חייב להיות מורה הוראה משכמו ומעלה. הגאון הרב ארז אלחרר ב\"ה כבר הרבה שנים, למעלה מ-20 שנה שהוא נמצא אצלנו, הוא התחיל כאברך צעיר, ואחר כך הוא נהיה ראש כולל, והוא למעשה היה מרכז של כל הכוללים, הראש של כולם פה בבית המדרש 'יחוה דעת'. עזבנו אותו בצער גדול, זה לא פשוט לנו להפסיק שהוא לא יהיה איתנו כאן יותר. הוא בא עכשיו קצת לפעמים לבקר, אבל אני חושב שזה דבר גדול מאוד שרב כזה שכל כך יש לו מתק שפתיים ונעים הליכות, שיודע לדבר עם כל הצעירים בגובה העיניים, שרב כזה יהיה בעיר הוד השרון. ב\"ה הוא כבר פעיל שם הרבה שנים, בהכתרה הסתכלתי על הקהל וראיתי /http://ydaat.co.il לרפואת רבי משה בן עישה שיחי' בתוך שאר חולי ישראל כבר את הפירות שיש מהפעילות הנפלאה שלו בעיר הזאת, בעז\"ה ימשיך לקרב לבבות ולעשות גדולות ונצורות, להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. וירווה נחת מכל יוצאי חלציו. אכי\"ר. הייתי השבוע באילת, הייתה שם השבוע הכתרה של הגאון הרב יאיר הדאיה שליט\"א לרבה הראשי של אילת. לאחר ההכתרה אמרו לי שישנם כמה מקומות בתוך העיר אילת שאומרים שם סליחות בחצות הלילה, ואני הלכתי לבית כנסת אחד - דווקא בית כנסת אשכנזי, של חב\"ד, של הרב יוסף הכט שליט\"א הרב הראשי של אילת – ושם אני לא האמנתי ממש למראה עיניי, מאות רבות של צעירים וצעירות, אין מקום שם בבית הכנסת, ובתוך הבית כנסת, היו רק בחורים צעירים, ובחוץ היו מאות בנות. זה לא לא 'בית יעקב'..., והם באו בשעה 12:30 בלילה עד 1:45 כדי לשמוע סליחות, וכדי לשמוע שיחות מוסר לפני הסליחות. זה היה דבר עצום שאין לתאר! ואמרו לי שזה לא מקום אחד, יש כמה וכמה מקומות כאלו באילת. כלומר, לצערנו, מצד אחד אנחנו רואים שגידלו לנו דור צעיר חדש שלא למדו יהדות, אבל אנחנו רואים מצד שני שזה לא עוזר להם! יש צימאון, יש רצון בקרב הנוער שלנו, בקרב הדור הצעיר, לדעת מה זו תורה, מה זה מצוות, להתחבר אל הקדוש ברוך הוא, לומר סליחות בחודש אלול. בעזרת ה' תזכו שם ב'הוד השרון' להגדיל תורה ולהאדירה, ואני רוצה גם לברך אתכם על השו\"ת החדש \"ארזי הלבנון\" שהוצאתם לאור. בעז\"ה תמשיכו מעלה מעלה, להפיץ מעיינותיכם חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. אכי\"ר. ב. תענית בראש השנה נדבר היום על צורת ההתנהגות שלנו בראש השנה. ראשית, האם מותר לצום בראש השנה, יש על זה דיון ברבותינו הגאונים והראשונים. המסקנה היא, פסק בשלחן ערוך (סימן תקצז סעיף א): \"אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענים בראש השנה ולא בשבת תשובה. אמנם לא יאכלו כל שובעם למען לא יקל ראשם ותהי יראת ה' על פניהם\". הנה לגבי תענית חלום בשבת, כתבתי על זה באריכות בהלכה ברורה בהלכות שבת (חלק יח סימן רפח), ושם הארכתי לגבי כל הנושא של תענית חלום בשבת, או תענית של תשובה וכיו\"ב. למעשה, צריך להוסיף, שבראש השנה זה לא רק שכתוב בשלחן ערוך שאין מתענים, אלא שלהתענות זה דבר שלילי, אם אדם מתענה בראש השנה, יכול להיות מצב שאחר כך הוא יצטרך להתענות כל ימי חייו בראש השנה. ומרן השלחן ערוך מדבר על הנושא הזה, וז\"ל: \"המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום, אם היה ביום ראשון, צריך להתענות שני הימים כל ימיו. ואם היה ביום שני, יתענה כל ימיו יום שני בלבד\". מי צריך להסתבך בדבר כזה?! ואחר כך יש שאלה אם מועיל התרה או לא, שהרי יש הרבה פוסקים שסוברים שגם לא מועיל אפילו התרה. זה דבר קשה מאוד. ג. חלומו של מרן שהתקיים אני זוכר לפני כ-30 שנו ויותר, הייתי אצל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בראש השנה. הוא היה מתפלל בראש השנה בשש בבוקר, אז עוד לא היה שעון קיץ, ושש בבוקר זה ממש בבוקר, אבל הוא היה קם תמיד כבר לפני עלות השחר. והנה, באותה שנה הוא לא התעורר, הוא נשאר לישון. אני נכנסתי אל חדר השינה, ראיתי שהוא ישן, אבל תוך כדי שינה הוא ממרר בבכי, נבהלתי מאוד, ואמרתי לו אבא, אבא, מה קרה? מה קרה? ואז הוא פתח את העיניים ואמר לי, שראה חלום, שידידו הטוב הגאון רבי יוסף עדס זצ\"ל נפטר. רבי יוסף היה ר\"מ בפורת יוסף והיה מקובל גדול, צדיק יסוד עולם, הוא היה קצת יותר צעיר מאבא והוא למד עם אאמו\"ר בפורת יוסף, ואאמו\"ר חלם שהוא נפטר ושהוא מספיד אותו בהלוויה, ואאמו\"ר נבהל מאוד מזה. ואז אאמו\"ר הסתפק, לכאורה אולי אני צריך להתענות תענית חלום. זה חלום קשה! אמנם יש דיון בפוסקים אם אדם שרואה על חברו שמת מי צריך לצום, אם החולם או אותו אחד שחלמו עליו, כתבתי על זה בהלכה ברורה (שם סעיף כו), האם החולם צריך להודיע לחברו שצריך לצום. זה לא פשוט בכלל. ולא שייך היה ללכת להודיע לרב יוסף עדס ביום ראש השנה. ואז אאמו\"ר החליט שהוא לא יכול לצום, כיון שאם הוא יצום הוא יצטרך לצום בראש השנה בכל חייו - זה בלתי אפשרי, ולכן הוא לא צם. אבל הוא היה ממש בצער גדול בראש השנה בגלל החלום הזה. ובמוצאי ראש השנה שלח אותי מיד לברר מה שלום הגאון הרב יוסף עדס, והוא שמע שב\"ה הכל בסדר. אבל הוא לא נרגע מזה, ואכן בליל הושענא רבה הייתה הלוויה של הגאון רבי יוסף עדס זצוק\"ל. הוא ראה חלום שלצערנו התקיים גם כן. כשהוא הלך ללוויה, אני זוכר שהוא לא היה מסוגל להספיד אותו מרוב הכאב והצער שלו שהוא ראה את זה בחלום, עד כדי כך. ד. ראש השנה הוא יום שמחה ראש השנה הוא יום טוב כל כך מיוחד, אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה. מצד שני זה יום דין, מה היסוד שזה יום הדין ובכל זאת אנחנו אוכלים ושותים ושמחים? הגאונים והראשונים שכתבו כך הסתמכו על פסוקים מפורשים בספר נחמיה (פרק ח). שם מתואר על עם ישראל שבאים מהגלות לקראת בניין בית המקדש השני, ואז הם היו עמי הארצות, ולא ידעו לקיים את המצוות כמו שצריך. והם קיבלו קצת תוכחה ומושגים מה זה נקרא לעבוד את הקב\"ה, וכתוב בפסוק (ח, י) שהם היו מתאבלים ובוכים מאוד בראש השנה על בית המקדש. ואז אמר להם נחמיה (שם): \"אל תתאבלו ואל תבכו\" והוסיף: \"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם\". הם התחילו לבכות, אבל נחמיה אמר להם, זה יום טוב, \"חדות ה' היא מעוזכם, כי קדוש היום לאדונינו\" - לא לבכות! ומזה למדו הגאונים והראשונים שראש השנה הוא יום של שמחה, אוכלים ושותים ושמחים, וכך פוסק בשלחן ערוך (סימן תקצז סעיף א). ה. בכיה בראש השנה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל בשו\"ת יחוה דעת (ח\"ב סימן סט וע\"ע שו\"ת יביע אומר ח\"ט חאו\"ח סימן נא) דן בשאלה מאוד מעניינת, האם כשמתפללים בראש השנה מותר לבכות או לא. כיוון שמצד אחד זה יום שמחה, מצד שני אולי לא טוב לבכות בראש השנה, מה הדרך הנכונה? ושם הוא מביא את כל דברי הפוסקים בנושא, שראש השנה נחשב ליום טוב, ומסקנת ההלכה שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה. לאור זאת הוא כותב, שלכאורה לא לבכות בראש השנה, שהרי בפירוש נחמיה אומר להם: \"אל תתאבלו ואל תבכו\", זה לא זמן לבכי. מצד שני, הוא מביא בשם רבנו האר\"י, שרבנו חיים ויטאל העיד עליו (שער הכוונות דף צ ע\"א פרי עץ חיים שער כו פרק ה) שהיה בוכה הרבה בתפילות של ראש השנה. והוא אף היה אומר, שמי שאין בכייה נופלת עליו בימים אלה, זו הוראה - שימו לב למילים הקשות - שאין נשמתו שלמה והגונה, יש לו פגם בנשמה שלו. נשמה שלמה והגונה צריכה לבכות בראש השנה! למעשה, אאמו\"ר מבאר שם את הדברים, שבאמת זה יום שמחה וצריכים לשמוח. אבל בשעה שאנחנו מתפללים, יש מצב שהאדם מעצמו מתעורר לבכי, הוא מתחיל להתפלל, הוא אומר את התוספות המיוחדות שיש בתפילות ראש השנה: \"ובכן תן פחדך על כל מעשיך וכו'\", הוא מפחד מיום הדין והוא מתחיל לבכות. כשהוא מתעורר מעצמו לבכיה, הוא לא צריך לעצור את עצמו. זה טוב שיבכה. אני זוכר, שאאמו\"ר בעצמו היה בוכה בראש השנה, הוא היה שליח ציבור, ובתפילות שלו הרבה פעמים הקול שלו היה נשבר והיה מתחיל לבכות, במיוחד בתפילת מוסף. כמה שהוא היה משתדל להזדרז בתפילה, אבל הרבה פעמים הקול שלו היה נשבר, והיה בוכה בתפילה. אך לפי היסוד שהוא כתב, שאם האדם מתעורר מעצמו לבכיה, זה יפה מאוד. וזה מה שאומר רבנו האר\"י. אבל לעורר את עצמו, קשה לו לבכות אבל הוא עושה מאמצים לבכות, זה לא בסדר. ו. ההוכחה ממרן החיד\"א לפני הרבה שנים, כשכתבתי את הספר שלי 'תורת המועדים', פניתי אליו ואמרתי לו שהיישוב שהוא מיישב לכאורה לא נראה כך. כי אמנם בדעת רבנו האר\"י אפשר להסביר כך, אבל זה ברור שהחיד\"א - שהיה מקובל גדול, והלך תמיד בעקבות רבנו האר\"י - לא הבין כך בדעת רבנו האר\"י. וכך נראה גם בספרי המקובלים, ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ראש השנה) שמדבר הרבה בנושא הזה, מכולם נראה שאדם צריך לעשות את הכל, לעורר את עצמו לבכי. לא ייתכן שאדם לא יבכה בראש השנה. הנה מרן החיד\"א מביא את תשובת הרדב\"ז (ח\"ג סימן תתקפ\"ה) שכתב, על אדם שמת לו בן ה\"י, והוא לא בוכה, כותב הרדב\"ז שאדם שלא בוכה כשנפטר לו בן - זה מעיד שהנשמה שלו פגומה. אני זוכר שפעם רפאל איתן 'רפול', שהבן שלו נהרג, וכשבאו והודיעו לו אנשים סיפרו בהתפעלות איך שמהרגע שסיפרו לו וכל הזמן עד הלוויה, הוא לא הוריד דמעה, הוא לא בכה. אבל אנחנו לא מתפעלים מזה, להפך, איך זה יכול להיות?! אתה בן אדם, יש לך לב אבן?! אתה לא בוכה על הבן שלך?! אבל כותב הרדב\"ז, שאם האדם הזה הוא חולה בעיניים, הרופא אמר לו שאם הוא בוכה זה מסוכן לעיניים שלו - אנחנו רואים בגמרא (ראה שבת קנא:) כמה פעמים שבכיה יותר מדי זה מסוכן לעיניים - והאיש הזה נפטר לו בן, הוא רוצה מאוד לבכות אבל הוא מתאפק להחזיק עצמו בכח לא לבכות מסיבה בריאותית, אומר הרדב\"ז שזה בסדר, זה לא מראה על פגם בנשמתו. וכותב מרן החיד\"א, שלפי זה גם לגבי ראש השנה, שאם אדם חולה בעיניים ואינו רוצה לבכות בראש השנה כדי שזה לא יזיק לעיניים שלו, כלומר באדם שמצד הרצון הטבעי שלו הוא רוצה לבכות, אבל הוא מתאפק, הוא מחזיק את עצמו שלא לבכות כדי לא להזיק לעיניים שלו זה מותר. רואים בדברי החיד\"א, שיש היתר להחזיק את עצמו אם זו סיבה בריאותית, אבל אם לא - צריך לבכות בראש השנה. בדומה לכך כתב הגאון רבי חיים פלאג'י (מועד לכל חי סימן יג אות י), שמי שלא בוכה בראש השנה שלכל הפחות יעשה קול של בכי, וכמו שכתוב בפסוק (תהלים ו, ט) \"כי שמע ה' קול בכיי\". דוד המלך אומר, שמע השם קול בכיי, את כל, לכל הפחות קול של בכי. לכאורה כל זה נוגד את מה שאאמו\"ר כתב, שאם מתעורר לכך מעצמו יכול לבכות, ובדברי מרן החיד\"א נראה שצריך להתעורר ולהתאמץ בכדי לבכות. ז. הסיבה שלא נוהגים כהחיד\"א כששאלתי כך את אאמו\"ר, אמר לי כך, תראה, אתה צודק, אמנם בדברי מרן החיד\"א מוכח שצריך לבכות, ובדברי מהרח\"ו על רבינו האר\"י זה לא ברור, אבל בפסוקים בספר נחמיה כתוב במפורש לא כך, שביום ראש השנה לא לבכות ולא להתאבל, דהיינו שזה יום של שמחה ולא יום של בכי. אם כך, כאשר יש לנו פסוקים מפורשים עד כמה חשוב לשמוח בראש השנה, על כרחנו לומר שגם האר\"י הקדוש לא התכוון לבכיה ממש אלא אם כן מתעורר לבכיה. למרות שמרן החיד\"א לא כתב כך. ח. בכי של צער ובכי של התרגשות האמת, שאני חושב שאפשר ללכת בדרך אחרת ליישב את הסתירה בין רבנו האר\"י לבין מה שכתוב בפסוקים. הנה בפסוקים לא נאמר שבכו מחמת אימת הדין, כתוב בפסוק, \"אל תתאבלו\" – דהיינו שהם היו אבלים בראש השנה, הם נשברו מכך שהקב\"ה כועס עליהם, הם עשו עבירות, זה היה בכי של צער ועצב. בשבילם זה הפך להיות כמו תשעה באב. ועל זה נחמיה אומר להם שזה יום טוב, אסור להיות עצובים ביום טוב. כלומר שגם בבכי יש הבדל בין בכי של אבל וצער, לבין בכי שנובע מהתרגשות. אדם שמתפלל והוא מתרגש בתפילה שלו, הוא עומד לפני בורא עולם והוא מתרגש. \"אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית\" – הוא מתרגש! מרוב ההתרגשות והשתפכות הנפש באותה שעה לפני הקדוש ברוך הוא - הוא מתחיל לבכות. זה לא הבכי שמובא עליו בנחמיה. ששם מדובר על בכי של צער, כמו אדם שמתו מוטל לפניו. ביום טוב אנחנו צריכים לשמוח, מצד שני, בשעה שאנחנו מתפללים, אנחנו בוכים מהתרגשות, אבל בשעה שאנחנו אוכלים, וכי מי בוכה בשעת האוכל?! ט. וגילו ברעדה מאידך צריך לשים לב, שגם בזמן האוכל צריך להיות רציני. אני זוכר שאאמו\"ר מרן זצוק\"ל בסעודות ראש השנה, היה לו משפט שחוזר על עצמו, הוא היה מסתכל עלינו אוכלים ושותים, הוא היה בכובד ראש מאוד מאוד, ואם מישהו היה מתחיל קצת להתבדח או לצחוק, הוא היה אומר: \"וגילו ברעדה - במקום גילה שם תהא רעדה, אימת הדין\"! היו רואים עליו כובד ראש כזה של יום הדין. אבל לכל הפחות בשעת התפילה, שזו שעה של השתפכות הנפש, התרגשות והתלהבות של תפילה, אדרבה ואדרבה, אנחנו יכולים לומר שצריך אדם לשים לב, לא לקרוא סתם מהר את המילים, קורא סתם בלי לשים לב, הרי כל אדם ששם לב למה שהוא אומר בתפילה, זה כמעט בלתי אפשרי לאדם שלא לבכות. אנחנו צריכים לעורר את עצמנו - לחשוב על מה שאנחנו אומרים, וממילא לבכות בראש השנה. י. הניגוד בימי ראש השנה לפי מה שאנחנו רואים, כל הנושא של ראש השנה זה דבר מאוד מורכב. זה לכאורה כמעט דבר בלתי אפשרי, מצד אחד אומרים לך, תשמח, תאכל, תשתה, \"חדוות ה' היא מעוזכם והעם הלכו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה\", מצד שני אומרים לך לך תבכה! ריבונו של עולם, מה רוצים ממני?! זה יום שמחה או יום של צער?! הנה בגמרא (ראש השנה לב:) כתוב, שאמרו מלאכי השרת, ריבונו של עולם, אם זה יום שמחה, למה עם ישראל לא אומרים לפניך הלל ביום הזה? – וכך אכן נפסק להלכה (סימן תקפד סעיף א) שלא אומרים הלל בראש השנה - אמר להם הקדוש ברוך הוא: \"ספרי חיים וספרי מתים לפני פתוחים, וישראל יאמרו שירה?! איך אפשר לומר שירה ביום שדנים בו את האדם לחיים ולמוות. מצד שני אנחנו מצווים לשמוח - איך מסתדרים עם הניגוד הזה?! יא. למה לא מתוודים בראש השנה יתירה מזאת, הרי יום ראש השנה הוא יום הדין לחיים ולמוות, כך אומרים חז\"ל במשנה בראש השנה (יח.) \"כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון\" - הגמרא מסבירה כמה פירושים מה זה 'כבני מרון', והמשמעות של כולם הוא שהקדוש ברוך הוא שופט את האדם אחד אחד. כולם נזכרים, הקדוש ברוך הוא עושה את זה מהר מאוד, אבל כולם נזכרים בסקירה אחת, \"מעביר ראשון ראשון\", הקדוש ברוך הוא דן את כל את כל בני האדם. ולכאורה, הדבר המתבקש לזכות ביום הדין, במקום לשבת ולאכול ראש כבש, לוביה וכל מיני מאכלים, היה מתבקש הרבה יותר, לכל הפחות, שיתקנו לנו בתפילה איזה וידוי נורמלי. הרי יש פער עצום בין ראש השנה לבין יום הכיפורים. יום הכיפורים זה יום סליחת עוון, \"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם\", הקדוש ברוך הוא מצווה עלינו \"ועיניתם את נפשותיכם\", ואנחנו צמים. זה דבר מאוד הגיוני שיום שאנחנו רוצים לבקש סליחה, איך מבקשים סליחה? גם על ידי צום. אתה בא כעני, רש, מסכן, בצום, לא אוכל ולא שותה, ובוכה לפני הקדוש ברוך הוא, זו הדרך לבקש סליחה. אבל בראש השנה לא רק שאנחנו אוכלים ושותים, אנחנו לא אומרים וידוי בתפילות של ראש השנה. לא מזכירים חטא ועוון. יש מחלוקת גדולה כבר מהראשונים האם לומר 'אבינו מלכנו', וגם הנוהגים לומר 'אבינו מלכנו' - מדלגים 'חטאנו לפניך', 'מחול וסלח לכל עוונותינו', 'מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך' וכיו\"ב. כלומר יש פה דבר מוזר שאנחנו בפירוש לא רוצים להתוודות בראש השנה. ביום כיפור, עוד קודם הסעודה מפסקת כבר אנחנו אומרים ווידוי. כל היום אנחנו אומרים וידוי ובוכים ומצטערים על העוונות שלנו. איך יתכן שבראש השנה, שהוא יום הדין, באותו היום, \"ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות\", ובכל התפילות שלנו אנחנו לא רואים לכאורה שום דבר קטן של חזרה בתשובה! יב. אמרו לפניי מלכויות התשובה לכך היא, שאנחנו צריכים להיות נבונים וחכמים ולהבין מה זה ראש השנה. חז\"ל אומרים (שם יט.), שהקדוש ברוך הוא אמר לעם ישראל: \"בניי, אמרו לפניי מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות - שתמליכוני עליכם. זכרונות - שיעלה זכרונכם לפניי, ובמה? בשופר\". בגלל זה בתפילת מוסף של ראש השנה, תיקנו לנו תפילה מיוחדת שיש בה שלוש ברכות מיוחדות באמצע התפילה, אחת למלכויות, אחת לזכרונות ואחת לשופרות. ואנחנו מזכירים בכל אחת מהברכות הללו פסוקים מיוחדים על זה. מתחילים עם שלושה פסוקים מהתורה, ששם מדובר על מלכותו של הקדוש ברוך הוא, אחר כך שלושה פסוקים מספר תהילים של מלכותו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שלושה פסוקים מהנביאים, \"ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור\". ואחר כך חוזרים פסוק עשירי מהתורה, שמדבר גם כן על מלכותו של הקדוש ברוך הוא. וחותמים \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון\" אנחנו רואים דבר מאוד מעניין, \"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם\" - ראש השנה הוא יום ההכתרה של המלך, של הקדוש ברוך הוא, אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא עלינו. רבנו סעדיה גאון כותב עשרה טעמים למה תוקעים בשופר בראש השנה (הובאו באבודרהם סדר תפילות ראש השנה), אחד הטעמים שהוא כותב, שהדרך להריע בחצוצרות ביום הכתרת המלך, \"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'\". לכן אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה. בפסוק כתוב \"יום תרועה יהיה לכם\" - זו גזירת הכתוב. הרמב\"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כותב, \"רמז יש בו עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם\", וזה טעם נוסף. והנה, מה אנחנו מתפללים בראש השנה, מתחילים את העמידה כמו כל תפילה. אומרים 'זוכרנו לחיים', 'מי כמוך'. אבל אחר כך אנחנו מגיעים לברכת 'אתה קדוש', אנחנו מתחילים 'ובכן', יש כמה 'ובכן', כולם המשמעות שלהם שהקדוש ברוך הוא מולך על עם ישראל: \"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך וכו', ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם\". ואחר כך אנחנו אומרים \"ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך\", וכן: \"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה\". וחותמים בברכה: \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון\". הכל סביב 'המלך'. אפילו בברכות ההפטרה, אנחנו מוסיפים \"מלך על כל הארץ\". ובעשרת ימי תשובה, \"המלך הקדוש\", \"המלך המשפט\". אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא ימלוך על כל העולם. האמת היא שהעולם זה עם ישראל - זה העיקר. רואים הרבה פעמים שהגמרא דנה באיזה נושא, ולבסוף אומרת \"כולי עלמא לא פליגי\" - מה זה כולי עלמא? הרי כל העולם לא חולקים בשאלה זאת או זאת, \"כל העולם\" זה עם ישראל, תלמידי החכמים, אלה שלומדים תורה. עם ישראל הם נקראים 'העולם', הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשבילם. ואילו כאן אנו רואים שהכוונה היא לא רק על עם ישראל. 'וידע כל פעול', 'ויבין כל יצור', כל אחד שנברא בצלם אלוקים, יהודי או גוי, שכולם יעמדו ויאמרו שה' אלוקי ישראל מלך. זו הסיבה למה צריך לשמוח בראש השנה, כשמכתירים את המלך למלכות - כל העם באים, אז מה הוא רוצה, שכולם ישבו ויבכו ויתאבלו?! הוא רוצה שישמחו לכבודו! שיראו שמחה בגלל שהוא המלך. אתם אוהבים אותי?! - אתם צריכים לשמוח שאני המלך שלכם! יג. קבלת עול מלכותו מצד שני, ברגע שאנחנו ממליכים את המלך, \"שום תשים עליך מלך\" - שתהא אימתו עליך. לכן אנחנו גם מבקשים, \"תן פחדך ה' אלוקינו\", אתה תהיה מלך - כזה שיפחדו ממנו! \"תן פחדך על כל מעשיך, אימתך על כל מה שבראת. ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים\", המלכה של הקדוש ברוך הוא יש לה תוצאות, והתוצאה היא פחד ויראה מפני הקדוש ברוך הוא. באופן טבעי, כשיש פחד מפני הקדוש ברוך הוא, אנחנו מתעוררים לבכייה. אנחנו יודעים שהיום \"בריות בו יפקדו לחיים ולמוות\", היום \"מלך במשפט יעמיד ארץ\", אז אנחנו מקבלים את מלכותו. עצם הדבר שאנחנו מקבלים את מלכותו - אין לך חזרה בתשובה גדולה מזו. זה מייתר את הצורך להגיד וידוי, לבקש סליחה על העוונות. אנחנו לא מבקשים סליחה בראש השנה. כי הסדר הוא קודם כל לקבל את מלכותו, להאמין בקדוש ברוך הוא, אתה יודע שהוא המלך, הוא ברא את העולם ואנחנו כפופים אליו ומצווים לשמוע בקול דברו. לאחר שמקבלים, אנחנו יכולים להתבונן ולחשוב מה אנחנו לא בסדר, לבקש סליחה על מה שטעינו. ועל זה בא יום הכיפורים, לכפר על העוונות שלנו. התכלית של ראש השנה היא להמליך את הקדוש ברוך הוא, לקבל יראת שמים ואמונה אמיתית, ראש השנה זהו יום של אמונה, יום של קבלת מלכותו יתברך. אנחנו באנו לעולם הזה לעשות רצון ה', ובעקבות זה לחזור בתשובה ולקיים את המצוות. ממילא אנחנו גם מבינים את דברי רבנו האר\"י. מצד אחד, כשאנחנו אוכלים ושותים זה לכבוד המלך. אבל מצד שני, כשאנחנו מתפללים לפני הקדוש ברוך הוא, אנחנו מצהירים נאמנות לפניו. 'מצהירים אמונים' - לא כמו שבכנסת עושים 'הצהרת אמונים', מכריזים על נאמנות למדינת ישראל, או דיינים ושופטים שחייבים ללכת לנשיא המדינה להצהיר אמונים, אין חוכמות, בלי זה זה לא חוקי. לצערנו הרב, אנחנו יודעים מה זה שווה... פה אנחנו מצהירים אמונים לפני בורא עולם. \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון\". זו הצהרה אמיתית, מכל הלב, ההצהרה הזאת מעוררת לנו פחד מפני בורא עולם, לכן אנחנו יכולים גם כן בעקבות זאת לבכות. הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' יד. אי אפשר שלא לבכות אני חושב שכל מי שמתבונן באמת במה שאנחנו אומרים בתפילה, איך אפשר שלא לבכות בראש השנה? צריך להיות אדם עם לב אבן שלא לא בוכה בראש השנה. למה הדבר דומה? משה רבנו בא למצרים ונתן להם מכות, מכות נוראות, כל מכה יותר גרועה מהשני, ממש החריב להם את כל מצרים. הוא התחיל בשש מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ואז הוא מגיע למכת ברד. בכל פעם משה רבנו בא ומודיע להם על המכה הבאה, הם לא האמינו במכה הראשונה, אבל הם ראו שזה בא. הוא אמר יהיה דם ואחר כך היה דם, לאחר מכן הוא אמר שיהיה צפרדע וכו'. חז\"ל אומרים שמשה היה מתרה שלושה שבועות בכל מכה, ושבוע אחד הייתה המכה. וכשהגיעה המכה השביעית, מכת ברד, הקדוש ברוך הוא מודיע לו, \"כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל ליבך\". ואכן משה אומר לפרעה \"ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, כל האדם והבהמה אשר יימצא בשדה ולא ייאסף הביתה, וירד עליהם הברד ומתו\". ככה משה רבנו מזהיר, תיכנסו הביתה. והנה, תתארו לכם שברדיו יודיעו שמחר תהיה סופה נוראה, ברד וגשם עד שאסור יהיה לצאת מהבית, אז אף אחד לא יצא מהבית. אני הייתי בארצות הברית לפני כמה שנים, והייתה סופה קראו לה 'סנדי', הסופה הזו עקרה עצים, מה רבו מעשיך ה' רק לראות את זה. הייתי שם קצת לפני, ואז אמרו שלא יהיה בניו יורק, אחר כך פתאום אמרו שזה כן יגיע לניו יורק, מהר ניסיתי להשיג כרטיס לברוח משם, אבל כבר היה מאוחר. לא היו טיסות, הכול כבר היה סגור ונשארתי שם, וראיתי את מה שקרה שם, זה היה פלאי הבריאה! ראינו איך הים שוטף רחובות שלמים, זה דבר מדהים, לא יאומן כי יסופר למי שראה את זה. ואנחנו שראינו את העוצמה הזאת, זה כלום לעומת מכת ברד שהיתה במצרים, משה רבנו אומר שמה שיקרה זה, שמי שיישאר בחוץ ימות. ומה כתוב בפסוק? \"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם ליבו\" - איך יכול להיות שמישהו לא ישים לבו?! הוא מטומטם עד כדי כך?! אחרי שהוא ראה את ששת המכות ועומד להגיע מצב שהוא ימות, מה הוא ישאר בחוץ?! מה אתה משאיר את העבדים שלך, את הצאן שלך בחוץ?! לא כתוב שהם לא היו מאמינים, כתוב \"ואשר לא שם ליבו\", זה מצב שהאדם מקשה את ליבו בצורה כזאת שהוא פשוט לא מפעיל את המוח שלו. הקדוש ברוך הוא נתן לו מוח, והמוח שלו באותה שעה לא פעיל... אותו הדבר הוא אדם שילך לראש השנה לבית הכנסת, ויתחיל להתפלל ויאמר \"תן פחדך ה' אלוקינו\" ובמקום לחשוב על מה שהוא אומר, הוא חושב על הראש כבש התפח בדבש ועל כל מיני מאכלים... מה אשתי הכינה ושכל המשפחה באים, ואיזה יופי יהיה... איך אפשר?! איך אפשר שלא לבכות?! איך אפשר שלא להיבהל מפחד מהעוצמה של הקדוש ברוך הוא?! \"מלך במשפט יעמיד ארץ\", אנחנו רואים את מלכותו של הקדוש ברוך הוא. איך אפשר שלא להתפלל מתוך התעוררות?! טו. יהי רצון באכילת הסימנים לכן זו חובה קדושה על כל אחד מאיתנו, לקחת את תפילות ראש השנה בשיא הרצינות, לחשוב על כל מילה שאנחנו אומרים, להתפלל בכוונה גדולה, וכפי שאמרתי, אנחנו נבכה בגלל שאנחנו נרגיש שאי אפשר בלי הבכייה הזאת. האמת, שגם זה שאנחנו מבקשים כל מיני דברים מהקדוש ברוך הוא, זה בגלל שאנחנו מרגישים טוב, חטאנו, עווינו, פשענו, אבל הוא אבא שלנו, הוא אוהב אותנו. לכאורה זה נראה דבר מאוד מוזר. אנחנו באים עם מלא עוונות לראש השנה ויום הכיפורים, ובראש השנה, לא רק שאנחנו לא מבקשים סליחה, אנחנו גם כן יש לנו דרישות. אנחנו לוקחים את התמרים, ואומרים \"יהי רצון שיתמו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו\" סלק – \"שיסתלקו אויבנו ושונאנו\", כרתי – \"שיכרתו אויבנו ושונאנו\". רימון – \"שנהיה מלאים מצוות כרימון\", וכי מי שאכל כמה גרגרים של רימון נעשה מלא במצוות?! מה הפשט בכל ה'יהי רצון' הזה?! טז. בן יכול לבקש מאבא למה הדבר דומה? היה אדם אחד שהיה עובד אצל איש אחד, הוא היה פועל שלו, והוא היה מטפל בכל מה שיש בבית. יום אחד הוא עשה איזו טעות ונהרסו כל מיני דברים בבית, היה חרבן שלם בבית. הבעל הבית נכנס כשהוא כועס מאוד מאוד, הוא רואה שהחריב לו ממש את הבית שלו, ואז הוא כשהוא שואל אותו על כך, אומר לו הפועל: \"תראה אדוני, חשבתי על מה שקרה, ואני חושב שהמשכורת שלי קצת נמוכה, אתה צריך לתת לי העלאה במשכורת\". טיפש כזה, זה מה שיש לך להגיד עכשיו?! אתה רוצה העלאה במשכורת?! אתה צריך להתפטר! צריך לפטר אותך, לזרוק אותך ולתת לך עונש. כמו שקרה השבוע, שבשדה התעופה פתאום העבודים התחילו שביתה, אלפים ורבבות סובלים ונאנקים, אנשים וילדים מחכים 10 שעות, ילדים בוכים, ומה הם אומרים עכשיו?! לא, תתנו לנו העלאה במשכורת, לא פחות ולא יותר! צריך להוריד מהם את המשכורת, לא להעלות על דבר כזה. לכאורה, זו ההתנהגות שלנו בראש השנה. עשינו עוונות, ואנחנו באים ואוכלים ושותים ושמחים, וגם באים בדרישות, אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא כל מיני בקשות. מצד שני, אנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא. ברגע שאנחנו באים ואומרים לו, אבא, ריבונו של עולם, אתה אבא שלנו, אנחנו ממליכים אותך עלינו. אנחנו יראי שמיים, אנחנו מקבלים עלינו את המצוות שלך. אבל בבקשה, \"כותבנו בספר מזונות ופרנסה טובה\", הרי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, אנחנו מתחילים לבקש גם את הדברים הפרטיים שלנו, זה בגלל שאנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא. זה הכח של עם ישראל. יז. בקשות פרטיות בראש השנה מצד שני, צריך לדעת שהעיקר בראש השנה זה יראת שמיים. ולא בקשות פרטיות שלנו. מספרים, שפעם אחת המלך נפוליאון הוא הלך למלחמה ברוסיה. הוא היה הולך להרבה מלחמות. בשלב מסוים הוא נסוג, הוא הפסיד במלחמה הזאת והוא ברח. תוך כדי הבריחה שלו הוא ראה שהחיילים הרוסים סוגרים עליו מכל הצדדים, ואז הוא נכנס לבית אחד באיזה כפר, בעל הבית הכיר שזה נפוליאון והחליט להציל אותו. ואכן, הוא החביא אותו אצלו עד שהציל אותו. אחרי שנגמרה המלחמה, נפוליאון שלח להביא את האיש הזה להודות לו, ונפוליאון אמר לו, אתה עשית דבר גדול, הצלת את החיים שלי, עכשיו אני מבקש ממך שתגיד מה שאתה מבקש, אני אתן לך! הכפרי הזה מתחיל לחשוב ולחשוב, ואז הוא אמר, אתה יודע, יש אחד שפתח חנות ממולי, ואני מפסיד קצת מהפרנסה שלי, תעשה טובה, תגיד לו שיסגור את החנות שיש ממולי... נפוליאון שמע את הבקשה ואמר, האיש הזה הוא טמבל, אני אומר לו תבקש מה שאתה רוצה, ומה הוא מבקש? לסגור את החנות... ואז הוא אומר לו, טוב, בסדר, יש לך עוד מה לבקש? והאיש הזה חושב וחושב ואומר, תראה, מס הכנסה חייבו אותי קצת יותר מדי, אולי אפשר לעשות לי קצת הנחה במס הכנסה... נפוליאון שומע, משתומם. עד כדי כך הוא טיפש, ככה הוא מבקש כל מיני דברים קטנטנים, עד שנפוליאון התעצבן, ושלח את האיש הזה... יח. לבקש הכל אנחנו גם כן צריכים לדעת, אנחנו בנים של מלך. אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא, אנחנו נתינים של מלכו של עולם, הוא המלך שלנו. אנחנו לא צריכים לבוא באיזה בקשות קטנות, קצת פרנסה וכיו\"ב, אנחנו צריכים לבקש הכל. מה זה נקרא לבקש הכל? לבקש תורה, לבקש יראת שמיים, לבקש עבודת ה'. שנזכה להתעלות, להגשים את כל מה שאנחנו יכולים עם הנשמה שלנו. שהקדוש ברוך הוא יתן לנו סיעתא דשמיא שנוכל לגדול בתורה ויראת שמיים. זו החשיבות הגדולה של עבודת ה' בראש השנה. ובכן רבותיי, אני היום לא דיברתי כל כך בהלכה, אבל זו למעשה הלכה. אולי אפשר לומר, שזו ההלכה הכי חשובה בראש השנה - איך מתנהגים בראש השנה. כותב מרן החיד\"א (מורה באצבע סימן ט אות רנ), להתפלל בראש השנה כשהוא דואג ובוטח. דואג - מאימת הדין, אבל בוטח! לכן גם כן הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה שמחים, כדי שנרגיש טוב ונתפלל כמו שצריך, הוא רוצה לכתוב אותנו בספר חיים טובים. הוא אוהב אותנו! אפילו בלעם הרשע אמר (במדבר כד, א) \"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל\" - הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו! הוא רוצה בנו! לכן אנחנו אומרים בתפילה, \"אתה בחרתנו מכל העמים\" - אנחנו אומרים את זה גם בראש השנה ויום הכיפורים, ובכל החגים. \"אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת\" - רק כשנסתכל במילים האלו נבין מה זה ראש השנה. מצד אחד אנחנו נתפלל בבכייה, אי אפשר שלא לבכות בראש השנה. נתפלל בהשתפכות הנפש לפני הקדוש ברוך הוא, נקבל בהכנעה את מלכותו של הקדוש ברוך הוא עלינו, נרגיש שאנחנו עבדיו. \"אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים, אם כעבדים, עינינו לך תלויות\" - אנחנו נבטח בקדוש ברוך הוא, ובעז\"ה כשנתנהג כמו שצריך, בצורה כזאת שמצד אחד אוכלים ושותים ושמחים, ומהצד השני יראים וחרדים מאימת הדין, נזכה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה. אני רוצה לברך את כל הציבור היקר הנמצאים כאן, וגם את כל הציבור ששומעים אותנו ברדיו 'קול ברמה', יהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, מזונות ופרנסה טובה, ימלא הקדוש ברוך הוא כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב. אכי\"ר."},{"filename":"366.pdf","content":"366 גליון השיעור השבועי ממו\"ר ועט\"ר מרן הראש\"ל רבי דוד יוסף שליט\"א ממוצש\"ק כי תבוא תשפ\"ו השיעור מתקיים 22:00 בכל מוצ\"ש בשעה ירושלים 1 בבית המדרש 'יחוה דעת' רחוב אגסי עורך ראשי: הרב אריאל סגרון ההבדל בין יום שני של ראש השנה ליום טוב שני בחו\"ל | יומא אריכתא | קידוש החודש בחודש תשרי | מוקצה מיום ראשון ליום נושאי השיעור: השני | הכנה מיום ראשון ליום השני | ברכת שהחיינו בימים טובים | קידוש ביום הכיפורים | ברכת שהחיינו ביום הכיפורים | ברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה | פרי חדש | יקנה\"ז | לעולם לא עוד! | פיקודי ה' ישרים משמחי לב מדברי הרב המקדים הגאון רבי ניסים פלטי שליט\"א פרשת ניצבים וילך עניני ראש השנה מדברי הרב המקדים הגאון רבי רפאל בוסו שליט\"א מבוגרי בית המדרש 'יחוה דעת' ורב המרכז הרפואי 'ברזילי' אשקלון \"...ברשות מרן הראשון לציון שליט\"א, אנחנו האברכים שזכינו לגור כאן בשכונה, בני קהילת 'יחוה דעת' זוכים לראות בחוש איך צריך להיראות גדול הדור. בשתיים בלילה, כשאני בנדודי שינה ואני במרפסת, אני רואה את מרן שליט\"א חוזר ברגל משעות של התמדה. דיברנו כעת על רחמי הקדוש ברוך הוא על עם ישראל, שהוא אוהב אותנו ושהוא דואג לנו, חלק מהרחמים שלו זה שהוא דואג לנו למנהיג שמלמד אותנו מהי תורת ה' ומהי תורת חיים. איך צריכים ללמוד בעִיּון, בפלפול, בדקדוק, לרדת עד הסברות בלי לוותר ולהתפשר בהבנה אפילו לא בגרם אחד, ללון בעומקה של הלכה. וגם מהי תורת חיים: איך לוקחים את התורה לחיים, בהנהגה, בחסד, ברחמים עם כל אחד, לחייך, לתת מילה טובה בכל הזדמנות. אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שזיכה את הדור שלנו במנהיג שבעז\"ה יוביל אותנו עד ביאת גואל צדק, ידריך אותנו, יראה לנו את הדרך הישרה. הקדוש ברוך הוא יאריך ימיו על ממלכתו. אכי\"ר. שיעור מרן הראשון לציון שליט\"א תודה רבה לכבוד ידיד נפשי הגאון הרב רפאל בוסו שליט\"א, שב\"ה הוא מהוותיקים שלומדים אצלנו, תלמיד חכם גדול, מוכשר מאוד, בנם של קדושים שהולך בדרכי אבותיו, בעז\"ה שימשיך מעלה מעלה להפיץ מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה. א. יום שני של ראש השנה ויום טוב שני בתורה כתוב: \"בחודש השביעי באחד לחודש\". אבל חז\"ל קבעו שבראש השנה אנחנו עושים שני ימים גם בארץ ישראל. אבל צריך לדעת שיש הבדל גדול בין שני הימים של ראש השנה לבין יום טוב שני של גלויות. יום טוב שני של גלויות תיקנו אותו חכמים בגלל שבזמנם היו עושים קידוש החודש על פי הראייה. היו באים שני עדים לבית דין ומעידים שראו את הירח, ובית דין היו מקדשים את החודש. היו עושים את זה בארץ ישראל, ואז היו מיד שולחים שלוחים לכל העולם כדי להודיע שקידשו את החודש. באותם ימים העולם לא היה כל כך גדול... לא הייתה אמריקה ולא אוסטרליה, ואפילו חלק גדול מאפריקה ואירופה לא היה קיים בכלל, היהודים היו מפוזרים מקסימום עד בבל, לא יותר. ממילא בכל יום טוב היה אפשר לשלוח שלוחים במהירות מיד אחרי שקידשו את החודש, ולהודיע בכל המקומות שעשו מתי קידשו את החודש. אבל מכיוון שהייתה יכולה להיות תקלה, יכול להיות מצב שהשלוחים לא יספיקו להגיע, ואז לא ידעו בחוץ לארץ מתי עושים יום טוב, תיקנו חכמים לעשות תמיד יומיים יום טוב מספק. מלבד יום הכיפורים, שאי אפשר להתענות יומיים, זה דבר בלתי אפשרי ממש, לכן לא תיקנו בחוץ לארץ יום טוב שני לגבי יום הכיפורים. אמנם הטור מביא שיש כאלה שכן נהגו לצום שני ימים, היום בימינו כמעט אף אחד לא יכול לעשות את זה, זה בלתי אפשרי. אבל בשאר כל החגים, עושים בחוץ לארץ שני ימים. ב. יום טוב שני הוא כמו יום טוב ראשון והנה, מבואר בגמרא שיום טוב שני אנחנו דנים אותו כמו יום טוב ראשון, לגבי כל איסורי יום טוב. ולמרות שזה מדרבנן, לא אומרים בכל שאלה הלכתית או ספק, שכיוון שיום טוב שני הוא מדרבנן, אז ספק דרבנן לקולא. /http://ydaat.co.il לרפואת רבי משה בן עישה שיחי' בתוך שאר חולי ישראל אלא עושים יום טוב שני כצלמו וכדמותו של יום טוב ראשון. למשל, לגבי קידוש, מקדשים ואומרים את הברכות ביום טוב שני, ולא דנה בזה, והיסוד שמבואר שם (שבת כג:) אומרים ספק ברכות להקל. הגמרא הוא, שכדי שלא יזלזלו בו קבעו חכמים לברך ביום טוב השני כמו ביום טוב ראשון. הגמרא אומרת עוד, שבזמנם היו מנדים את מי שהיה מחלל יום טוב שני. חכמים הקפידו מאוד שלא יבואו לזלזל בו. ג. יום טוב שני בימינו אמנם, בימינו אין את החשש של שמא יבואו לעשות טעות בזמנים, בימינו הרי אפשר להרים טלפון, לא חייבים לשלוח שליחים כמו שהיה בזמנם, אפשר בקלות ברגע אחד להודיע. אבל למרות זאת, לכל הדעות גם בימינו בחוץ לארץ שומרים שני ימים טובים של גלויות, כיון שקבעו חכמים, אנחנו חוששים שמא יחזור הדבר לקלקולו. וגם יש לנו כלל: כיון שכך קבעו כך בית דין, הסנהדרין, חכמי ישראל בזמן בית שני, אין לנו היום את הכוח לבטל גזרות חכמים. ד. קידוש החודש בחודש תשרי לעומת זאת, לפי מה שרואים בגמרא, בראש השנה הייתה באמת בעיה גדולה בענייני קידוש החודש. זו סוגיא מאוד קשה בגמרא. אבל אנחנו רואים שגם בארץ ישראל הייתה להם בעיה, כי ראש השנה זה ביום הראשון לחודש, ביום שבו מקדשים את החודש. לכן תיקנו את היום הנוסף, וגם בזמן הזה אנחנו עושים בכל העולם וגם בארץ ישראל שני ימים. אבל יש הבדל: ביום טוב שני של גלויות זה מחמת הספק, אם היום הראשון הוא יום טוב, או שהיום השני הוא יום טוב. לעומת זאת, בראש השנה יש תקנת חכמים קבועה לעשות שני ימים. זה כבר לא שאלה של ספק, וייתכן ששני הימים יהיו קודש. למשל, אם קידשו את היום הראשון ואחר כך העדים הגיעו מאוחר, יש מצב שיקדשו גם את היום השני, ואז הוא יהיה מהתורה. לכן, זו תקנה קבועה ששני הימים יהיו יום טוב. ה. ביצה שנולדה ביום טוב ופירות שנשרו מהעץ ביום השני של ראש השנה יש חומרות מסוימות שלא קיימות בשאר יום טוב שני של גלויות. למשל, למרות שאנחנו עושים את יום טוב שני של גלויות בדיוק כמו היום הראשון, אבל בכל זאת ידוע הוא שזה מחמת הספק. ואם יש דבר שנאסר ביום הראשון, למשל: תרנגולת הטילה ביצה ביום טוב ראשון, שהיא נחשבת למוקצה ואסורה בטלטול, וכמובן שאסורה גם באכילה, או למשל, אדם שם מלכודת וניצוד צבי – היום לפי החוק אסור לשחוט את הצבי, אבל בזמנם היה מותר – ובכניסת יום טוב הוא עבר ליד המלכודת, וראה שאין שם צבי, וביום טוב ראה שיש שם צבי, אסור לשחוט את הצבי הזה, כי זה ניצוד בראשון. הוא לא הכין את הצבי או את הביצה הללו מערב יום טוב. כמו כן כן אם הגוי קטף פירות ביום טוב, הפירות הללו אסורים. כל הדברים הללו זה בין בשבת בין ביום טוב, כלומר, ביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו ביום, ביצה שנולדה בשבת אסורה בו ביום. ניצוד בלאו הכי בשבת יהיה אסור. פירות שקטפו אותם ביום טוב רגיל או בשבת, אפילו אם רק נשרו מעליהם מהעץ בשבת, הם נחשבים למוקצה, ואסורים אפילו בטלטול. כל שכן שהם אסורים באכילה. אבל ביום טוב שני, הביצה, הצבי או הפירות הללו יהיו מותרים. משום שכאן אנחנו אומרים ממה נפשך: אם יום טוב ראשון הוא יום טוב, אז באמת ביום טוב ראשון אנחנו לא טלטלנו ולא אכלנו את הביצה או את הפירות הללו, אבל אם יום טוב שני הוא יום טוב, אז הביצה הזאת נולדה בערב יום טוב, הפירות הללו נקטפו או נשרו מהעץ בערב יום טוב. וכן הצבי ניצוד בערב יום טוב. לכן מותרים ביום טוב שני. ו. יומא אריכתא בראש השנה זה שונה, כיון שזו תקנת חכמים לעשות יומיים רצופים גם בארץ ישראל, ולא מחמת הספק, לכן זה נחשב כיומא אריכתא. שני הימים נחשבים כמו יום אחד. לכן ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה, וכן צבי שניצוד או פירות שנקטפו מהעץ ביום ראשון של ראש השנה, אסורים גם ביום השני של ראש השנה. כי חכמים החשיבו אותם כקדושה אחת, ולכן מה שאסור בזה אסור בזה. אבל צריך לדעת, שהדין הזה הוא לחומרא, אבל לא לקולא. למשל: בחוץ לארץ שיש שני ימים טובים, וביום טוב ראשון אדם רוצה לבשל או להכין משהו ליום טוב שני – בוודאי שזה אסור. כיוון שיום טוב אחד לא מכין ליום השני, כי היום השני הוא מספק. וכמו שאסור להכין מיום טוב לחול, ויש בזה מחלוקת אם זה דאורייתא או דרבנן, כך גם יום טוב אחד לא מכין ליום טוב השני. שני ימי ראש השנה אמנם נחשבים כיומא אריכתא אבל רק לעניין חומרא, לעניין קולא – להכין מיום ראשון ליום השני של ראש השנה – אסור. השנה, בלאו הכי השאלה לא קיימת, כי יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, ובשבת לעולם לא מכינים ליום טוב. ולא יעזור לזה עירובי תבשילין. לכן צריך באמת בכל בית להיזהר מאוד, בכל ראש השנה ובמיוחד השנה שזה חל בשבת, לא לעשות שום הכנה, לא לחמם את האוכל או כל הכנה דקות אחרי שקיעת 20 אחרת כיו\"ב עד צאת הכוכבים של הגאונים – כ- החמה. שרק אז מותר להתחיל לעשות את ההכנות, לחמם את האוכל וכיו\"ב בשביל יום טוב שני. ז. ברכת שהחיינו בימים טובים יש דוגמא נוספת לגבי 'יומא אריכתא' בראש השנה. יש שאלה שדנים בה רבותינו הראשונים, הנה חכמים תיקנו לנו בכל חג וחג לברך 'שהחיינו'. שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו להגיע לחג הזה, \"שהחיינו וקיימנו והגיענו אומרת, שהתקנה לברך 'שהחיינו' (מ.) לזמן הזה\". הגמרא במסכת עירובין זה גם בראש השנה וביום הכיפורים. הגמרא דנה לגבי יום הכיפורים האם מברכים 'שהחיינו' עם כוס, שהרי בדרך כלל בחגים אנחנו מברכים 'שהחיינו' בקידוש. ח. שכח לברך שהחיינו צריך לדעת, שאם אדם לא בירך 'שהחיינו' בקידוש בחג, שכח לברך, הוא יכול לברך גם אחרי הקידוש, זה לא מעכב שזה יהיה דווקא בקידוש. חוץ מליל הסדר, ששם זה תלוי אם הוא נזכר אחרי שהוא גמר את ההגדה ובירך על הכוס השני, שכבר אינו יכול לברך 'שהחיינו', הוא הפסיד את הברכה. כי אנחנו אומרים בברכה על הכוס השני אחרי ההגדה: \"והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור\" – וזה נחשב כמו ברכת 'שהחיינו'. אבל בשאר החגים, למשל בסוכות, אם אדם שכח לברך 'שהחיינו' בקידוש בלילה הראשון, הוא יכול לברך כל שבעת הימים. אפילו אם הוא נזכר ביום הושענא רבה, שעה לפני שמחת תורה, הוא יכול לברך 'שהחיינו', ולאחר מכן בשמחת תורה, שוב מברכים 'שהחיינו'. וכן בשבועות, אם לא נזכר שלא בירך 'שהחיינו' עד ממש לפני השקיעה, יכול לברך שהחיינו. זה תקנה לברך על החג, ואנחנו עושים אותה בקידוש. ט. קידוש ביום הכיפורים ביום הכיפורים לא מקדשים על הכוס, אבל רוב הראשונים סוברים שביום הכיפורים צריך לכוון בברכה האמצעית שאומרים בתפילה, \"קדשנו במצוותיך\", וחותמים \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים\", על מצוות קידוש ביום הכיפורים. דהיינו שיש 'קידוש' ביום הכיפורים, אבל לא על הכוס. בכל השבתות, מצוות קידוש לרוב הראשונים היא מן התורה, והמצווה היא לקדש את היום בדברים. התורה אומרת: \"זכור את יום השבת לקדשו\" - זוכרהו בדברים הנאמרים על היין. ורוב הראשונים סוברים שחכמים באו והוסיפו תקנה לעשות את הקידוש על היין. אבל ביום הכיפורים אין קידוש על היין, אז אנחנו יוצאים ידי חובה בתפילה. לכן, ביום הכיפורים שאין קידוש על היין, חשוב מאוד שכל אחד שמתפלל, כשמגיע לסיום הברכה האמצעית, ואומר \"קדשנו במצוותיך\", שיחשוב בדעתו שעכשיו עושה קידוש של יום הכיפורים, ואז הוא חותם \"מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים\". יש אומרים שזו מצווה דאורייתא. . זה חשוב (סימן רעא) כתבתי בנושא הזה באורך ב\"הלכה ברורה\" חלק ט\"ז מאוד כי מצוות צריכות כוונה. י. ברכת שהחיינו ביום הכיפורים לאור זאת, הגמרא דנה לגבי ברכת שהחיינו ביום הכיפורים. אולי נביא כוס הוא יברך \"הגפן\", ואנחנו נברך 6-7 של יין לילד קטן שלא צריך לצום, בן שהחיינו. וכך נעשה את ברכת שהחיינו על הכוס כמו בכל שאר החגים. אבל אומרת הגמרא, שאסור לעשות כך. מכיוון שהילד הקטן הזה יראה שהביאו יין ביום הכיפורים ובירכו 'הגפן' ונתנו לו לשתות, אחר כך הוא יגדל, ויגיע לאיזה מקום שאין שם מספיק יהודים, והוא לא למד ולא יודע, ויגיד שראה שיש קידוש ביום הכיפורים. ואולי אפילו עמי הארצות יחשבו שאכן מקדשים ביום הכיפורים. בלשון הגמרא \"אתי לאימשוכי\" - עלולים להימשך ולבוא לידי טעות בעתיד. לכן המסקנה של הגמרא שביום הכיפורים \"זמן אומרו אפילו בשוק\" אומרים 'שהחיינו' בלי כוס. ואנחנו נוהגים, שבשעה שפותחים את ההיכל בליל יום הכיפורים ומוציאים את ספרי התורה, מברכים ברכת שהחיינו. אצל הספרדים נוהגים, על פי רבנו האר\"י, שמי שזכה בספר הראשון, להוציא את הספר הראשון מההיכל ולהחזיק אותו בשעת אמירת \"כל נדרי\", צריך לברך שהחיינו. הוא מברך והוא מוציא את כל הציבור. יא. ברכת 'שהחיינו' בכל נדרי צריך לדעת, שברכות כאלו עדיף שאחד יברך ויוציא את כולם מדין 'שומע כעונה'. כך אומרת הגמרא במסכת ברכות, משום \"ברב עם הדרת מלך\". אם כל אחד מברך לבדו, זה לא נקרא \"ברב עם הדרת מלך\". לכן, גם בליל יום הכיפורים שמברכים שהחיינו, אחד מברך ומוציא את כל הקהל ידי חובה. אבל זה כמובן בתנאי שאותו אחד שזכה בספר הראשון של \"כל נדרי\" – אנחנו הספרדים אומרים \"כַּל נדרי\", כך בארמית, זה הנכון יותר – יש לו גם את הזכות לברך שהחיינו. כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל הגיע לתל אביב, הוא היה מתפלל בבית הכנסת \"אוהל מועד\". זה היה אזור שהיו שמה הרבה יהודים, שבחלקם היו אפילו לא מסורתיים. אבל אאמו\"ר כל כך התמסר לבית כנסת הזה ונתן שיעורים ודרשות, שהוא שינה אותו מקצה לקצה. זה הפך להיות הרבה אנשים אוהבי תורה שאין לתאר. עד היום אני פוגש כל מיני תלמידי חכמים גדולים שהם הבנים או הנכדים של אלה שהיו בתקופה ההיא בתל אביב, אני מדבר על שנת תשכ\"ט. בשנה הראשונה שאאמו\"ר הגיע לשם, מי שזכה בספר של \"כל נדרי\" היה יהודי לא שומר תורה ומצוות. אבל מה? לא רק שהוא לא שומר תורה ומצוות, הוא גם בא לבית הכנסת עם נעלי עור. אאמו\"ר קרא לו, והורה לו להוריד את הנעליים שלו בשעה שמחזיק את הספר תורה. כמובן שהוא הסכים והוריד את הנעליים, ורק אז החזיק בספר התורה. אבל הבעיה היא, שכיוון שהוא לא שומר שבת, האם הוא יכול להוציא את הציבור ידי חובה? וגם אם נאמר שהוא יכול להוציא ידי חובה, וכי הוא מבין מה זה נקרא שהוא מברך וכולם עונים \"אמן\" והוא מוציא אותם ידי חובה? הוא לא מבין מה זה \"שומע כעונה\" ומה זה שהוא מברך ומוציא. לכן אאמו\"ר מרן זצוק\"ל אנתן לו אמנם להחזיק את הספר תורה, כיבד אותו ועשה לו \"מי שבירך\", אבל כשהגיעו לברכת שהחיינו – אאמו\"ר הודיע שהוא מברך, ובירך בעצמו. אותו אחד שקנה את ספר כל נדרי אפילו לא נפגע, הוא לא הבין שלכאורה לפי המנהג זה שייך לבעל הספר \"כל נדרי\". מבחינתו הוא החזיק את הספר, זה מספיק. ואכן, אאמו\"ר היה אומר את זה בשיעורים שלו, שבכל מקום שהזוכה בספר של \"כל נדרי\" הוא יהודי פשוט שלא מבין כל כך מה זה נקרא \"שומע כעונה\", ומה זה נקרא להוציא ידי חובה, לא צריכים לפגוע בו, לא צריך להגיד לו יותר מדי ולהסביר לו, פשוט להכריז שהיהודי הזה יחזיק את הספר, והרב יברך ברכת 'שהחיינו' ויכוון להוציא את כולם ידי חובה. ואם יש מצב שהאיש הזה מבין ויודע שהוא צריך לברך גם ברכת שהחיינו, הוא זכה בספר הזה ושילם על זה הרבה כסף, והוא רוצה גם לברך 'שהחיינו', אפשר להכריז שהוא יברך בקול רם, וכל אחד ואחד מהקהל יברך בשקט. אנחנו אמנם מפסידים במידה מסוימת את ה\"שומע כעונה\", אמנם יש נידון אם כשכולם ביחד מברכים האם יהיה בזה דין של \"ברב עם הדרת מלך\", אבל זה הפתרון. אין לנו שום אפשרות אחרת, אנחנו לא יכולים להפקיד את הברכה החשובה הזאת בידי אדם שאנחנו לא יודעים אם הציבור יוצא ידי חובה. יב. ברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה בלילה הראשון של ראש השנה, אנחנו מברכים שהחיינו בקידוש כמו כל יום טוב. ביום טוב שני, בחוץ לארץ בכל יום טוב שני מברכים שהחיינו כמו ביום הראשון, כפי שאמרתי קודם, חכמים קבעו לעשות את יום טוב שני בדיוק כמו יום טוב ראשון, כצלמו כדמותו של היום הראשון, כדי שלא יבואו לזלזל בו. ממילא קבעו חכמים גם ברכת שהחיינו בכל יום טוב שני בחוץ לארץ, בפסח, בסוכות, בשבועות ובשמחת תורה, בכל יום טוב שני. חוץ משביעי של פסח שבין כה לא מברכים שהחיינו כי זה חלק מפסח. לגבי ראש השנה יש מחלוקת. יש אומרים שמכיוון שאנחנו קובעים שזה יומא אריכתא, ואנחנו אומרים שביצה שנולדה בזה אסורה בזה, ממילא גם בברכת שהחיינו יוצאים ביום הראשון. ויש ראשונים שסוברים, שמה שאנחנו אומרים 'יומא אריכתא' זה לחומרא, אבל לגבי הנושא הזה של ברכת שהחיינו זה לא יהיה שונה משאר יום טוב שני של גלויות. יג. פרי חדש בליל ראש השנה למעשה, השלחן ערוך פוסק להלכה שיביא פרי חדש, ויברך שהחיינו בקידוש ויכוון לפטור את הפרי החדש שנמצא לפניו. והרמ\"א מוסיף: או שילבש בגד חדש. אבל ממשיך השלחן ערוך ואומר שגם אם אין לו פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו. צריך להבין את דברי השלחן ערוך, מה הכוונה שמביא פרי חדש? הרי כאמור יש מחלוקת האם בקידוש של יום טוב שני צריך לברך שהחיינו או לא, ואלה שסוברים שלא צריך לברך שהחיינו, האם זה יועיל שתביא פרי חדש? הרי לשיטתם זה לא נצרך, וממילא זה עלול להיות הפסק! תתארו לכם שבאחת משבתות השנה, מישהו הביא פרי חדש לקידוש, יניח אותו על השלחן ויברך שהחיינו על הפרי החדש מיד בסיום ברכת הקידוש, הרי זה הפסק! הוא צריך לחזור ולברך על היין, כיון שברכת ה'שהחיינו' אינה קשורה לכאן, זה כמו שהוא יתחיל לשוחח באמצע הקידוש. אז למה ברכת שהחיינו כן?! יד. שתיית כוס הקידוש בעמידה אאמו\"ר אבא שלי היה מקפיד בליל שבת, אחרי שסיים לקדש בעמידה – יש בזה מחלוקת אבל כך נהגו המקובלים – ומיד כשהיה אומר \"מקדש השבת\", בני הבית היו עונים \"אמן\", והוא היה שותה מהכוס בעמידה. פעם שאלתי אותו על כך, למה הוא לא יושב, והוא השיב לי כך: העניין לשבת זה לא עניין הלכתי, זה עניין של דרך ארץ. זה לא מכובד לשתות בעמידה, אדם צריך להתנהג בצורה מנומסת, בצורה מכובדת, לשבת ולשתות. מצד שני, אם הוא מחזיק את הכוס ביד, וכדי לשבת הוא יצטרך להניח את הכוס על השלחן, זה ודאי לא רצוי, אפילו בהבדלה שמחזיקים את הכוס כשמברכים על הבשמים, אנחנו מעבירים את הכוס ליד שמאל ומחזיקים את הבשמים ביד ימין, זו הדרך הנכונה ביותר. להחזיק את הבשמים בהתחלה ביד שמאל כשמברכים הגפן, ואז, אחרי שגמרנו לברך הגפן, מניחים את הבשמים על השלחן לרגע, מעבירים את הכוס ליד שמאל, לוקחים את הבשמים ביד ימין ומברכים על הבשמים והנר. ואחר כך מחזירים את הכוס ליד ימין. לא טוב להניח את הכוס על השלחן בשעה שמברכים על הבשמים ועל הנר. וכך גם בקידוש – כך הסביר לי אאמו\"ר למה הוא לא מקפיד לשתות את הכוס בישיבה. וכך אני נוהג אחריו, אני שותה את הקידוש בעמידה, וכל פעם שבאים אורחים הם מסתכלים ומתפלאים למה אני שותה בעמידה. אבל ככה הוא נהג, כי כל העניין לשבת זה עניין של דרך ארץ, ובמקרה כזה שיש פה הפסד שצריך יהיה או להניח את הכוס או שיישפך חלק מהכוס, לכן הוא שתה בעמידה. טו. ברכה לבטלה חמור יותר ובכן, נחזור לעניין ברכת שהחיינו. לאור זאת, לכאורה למה צריך פרי חדש לברכת שהחיינו? הרי הפרי החדש הזה מהווה הפסק. לכן על כורחנו להסביר, שמה שהשלחן ערוך כותב שמביאים פרי חדש זה לחומרא בעלמא. משום שהשלחן ערוך בעצמו מסיים, שאם אין לו פרי חדש יברך שהחיינו. כלומר שהשלחן ערוך הכריע להלכה שבקידוש הלילה השני מברכים שהחיינו. זו הכרעה ברורה וחד-משמעית. אם נדרג את האיסורים של הפסק וברכה לבטלה, איסור ברכה לבטלה חמור הרבה יותר מאיסור הפסק. לכן כדאי לקחת פרי חדש, כדי שלא יהיה שום חשש מברכה לבטלה. ואם כבר, אז שיהיה חשש של הפסק בלבד. אגב, לדעת רבנו האר\"י, לא צריך פרי חדש בכלל, אפשר לברך שהחיינו בקידוש בלילה השני. טז. ברכת שהחיינו על פרי חדש בדרך כלל מברכים ברכת שהחיינו בזמן אכילת הפרי חדש. אמנם בגמרא מבואר שמברכים שהחיינו בראיית הפרי חדש. אולם (מ:) במסכת עירובין המנהג הוא שלא לברך שהחיינו עד שעת אכילה. והנה בראש השנה, אנחנו רק מניחים את הפרי חדש לפנינו, אנחנו רואים את הפרי החדש, אנחנו חוזרים לעיקר הדין שברכת שהחיינו היא על הראייה. ובכל זאת, כדאי מיד אחרי שגומרים לשתות מהקידוש לברך ברכת \"העץ\" על הפרי החדש ולטעום ממנו. כך אאמו\"ר מרן זצוק\"ל היה נוהג לעשות. בראש השנה היו מביאים חבושים או קלמנטינות וכיו\"ב, ומברכים עליהם \"העץ\" וטועמים מזה. יז. ברכה נוספת על תמר בתוך הסעודה אולם לאחר מכן בסעודה, כשמגישים את התמר, יש כבר שאלה אם צריך לברך שוב \"העץ\" בתוך הסעודה כשאוכל את התמרים. והנה, אם התמרים לא היו על השלחן, באותה שעה לא הייתה דעתו בפירוש לפטור את התמרים, אז הוא צריך לברך \"העץ\" על התמרים. כך כותב הרשב\"א, וכך הסכימו כל הראשונים לדבריו. שאם אדם בירך \"העץ\" בסתם, ולא חשב על פירות אחרים שיביאו לו, שהוא לא צריך לברך על הפירות האחרים, אפילו שלא חשב לפטור אותם בפירוש. אבל אם הפרי האחר שהביאו לו הוא ממין משבעת המינים, כאן צריך כוונה מפורשת לפטור את הפרי הזה. ואם לא כיוון כוונה מפורשת, אז הוא צריך לחזור ולברך, כך כותב הרשב\"א. הבן איש חי כותב שלא פוסקים בזה כדעת הרשב\"א, כי מרן מביא את דברי הרשב\"א בבית יוסף, ומרן השמיט אותם מהשלחן ערוך, וזה סימן שמרן לא פוסק בזה כדעת הרשב\"א. אבל אאמו\"ר מרן זצוק\"ל ביביע אומר הקשה עליו, שהרי מרן הזכיר בבית יוסף יותר מפעם אחת את דברי הרשב\"א הללו, ועוד, שהרי אם מעיינים טוב בראשונים, רואים שכמה ראשונים הביאו להלכה את דברי הרשב\"א. ולא מצינו מי שחולק על הרשב\"א. לכן בדבר כזה אנחנו פוסקים להלכה כדעת הרשב\"א. לכן אם אדם הביא פרי חדש לשלחן, וקידש על היין, ובירך שהחיינו, ומיד אחרי הקידוש רוצה לקחת את הפרי החדש ולברך עליו \"העץ\", עליו לכוון בפירוש לפטור גם את התמרים שיאכל לאחר מכן, ואז לא צריך לברך \"העץ\" על התמרים שיבואו בסעודה. אבל אם לא כיוון בפירוש, והתמרים לא היו לפניו על השלחן באותה שעה, אז אחר כך שמביאים לו תמרים, כיוון שזה אחד משבעת המינים, לכן עליו לחזור ולברך עליהם \"בורא פרי העץ\". יח. יקנה\"ז צריך לשים לב שהשנה, כיוון שהיום הראשון חל בשבת, בקידוש בלילה השני יש לנו חמש ברכות: יקנה\"ז. 'יין' – הגפן. 'קידוש' - ברכת הקידוש. 'נר' – ברכת מאורי האש. 'הבדלה' – הרב יצחק מאזוז בית ההוראה 'יחוה דעת' ברכת המבדיל בין קודש לקודש. 'זמן' – ברכת שהחיינו. צריך לשים לב בברכת ההבדלה לומר כך: \"בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת\", ולהפסיק, ואז: \"ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת\", ושוב להפסיק, ואז: \"והבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך\". יש כאלו סידורים שאין בהם את הפסיק, ואנשים מתבלבלים ואומרים את נוסח הברכה לא נכון. יט. לעולם לא עוד?! אנחנו מתקרבים לראש השנה. עבר עוד שבוע, ועכשיו אנחנו ממש קרובים. עוד פחות משבועיים, כבר אנחנו עומדים ביום הדין. ואנחנו יראים וחרדים מאימת הדין: \"ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות\". אנחנו צריכים להתעורר כולנו, לעשות השתדלות כמה שיותר כדי לזכות ביום הדין. אני חושב שהדבר החשוב ביותר והראוי ביותר בימים האלו, במצב שיש לנו היום, זה להתחזק בלימוד התורה. אין יותר חשוב מזה. אם רק נחשוב לעצמנו, אנחנו מוקפים אויבים ושונאים שרוצים להשמיד אותנו, זה מצב לא פשוט. ואם מישהו מאיתנו בונה על זה שיש לנו צבא חזק, איך שמעתי אותם אומרים ביום השואה: \"היֹה לא תהיה, לעולם לא עוד!\" - מאיפה הם יודעים שלעולם לא עוד?! בעז\"ה לעולם לא עוד, לא תהיה שואה, בעזרת השם! אבל מאיפה הם יודעים שלעולם לא עוד?! כל כך הרבה שונאים יש לעם ישראל, אם חלילה וחס הם יבואו, מישהו מהם יקום להגן עלינו?! הנה לפני שלוש שנים, כשהם התנפלו עלינו ועשו טבח נורא, העולם צקצק בשיניים: \"אוי אוי אוי\", ככה גינו את זה, אבל אחרי זה, כשאנחנו קמנו להגן על נפשנו, \"נקהלו היהודים ועמוד על נפשם\", כל העולם יצא נגדנו. מישהו מעלה על דעתו שהעולם ינקוף אצבע אם הם, חלילה וחס, יצליחו להילחם בנו על מנת להשמיד אותנו?! כ. הקטרוג הנורא אין לנו שום ביטוח על הדברים הללו. אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. אבל רבותיי, אני מרגיש קטרוג נורא על עם ישראל. עצם הדבר שאנשים מדברים, וכל התקשורת עם כל מה שמסביב מדברים נגד לומדי התורה, זה דבר כואב מאוד מאוד. התורה תמיד הייתה הדבר שהחזיק את עם ישראל יותר מכל דבר אחר. רק התורה שמרה עלינו! הרי מה קרה ליהודים שהפסיקו ללמוד תורה? הפסיקו לקיים מצוות! ובמשך הדורות בגלות, הם התערבו בין הגויים. אפילו כאן בארץ ישראל, אלה שאין להם תורה ואין להם מצוות, החשש שהם יתחתנו עם לא יהודים קיים גם היום. גם בארץ ישראל יש מספיק גויים כדי להתחתן איתם. אנחנו צריכים לחזור ולשנן לעצמנו, דווקא עכשיו, כשכל כך מדברים סרה בתורה הקדושה שלנו, במצוות שלנו, בכל דבר שבקדושה, מדברים נגד כל דבר שבקדושה, אנחנו מבקשים הפרדה בין גברים לנשים, יבואו הגברים ויגידו: \"אנחנו רוצים הפרדה\", ויבואו גם הנשים הצדקניות ויגידו: \"אנחנו רוצות הפרדה\". אז מה הם קובעים? שלמדינה אסור לתת תקציב לדבר כזה, כי זה הפליה של נשים. ככה לפי השכל העקום שלהם, ממש שכל עקום. 'צניעות' נקרא בעיניהם 'הפליה'! כולנו זוכרים את מה שהיה בתל אביב לפני שלוש שנים, כשתכננו לעשות תפילה, ולצערנו הם הבינו שיהיה בעיה עם כל מיני כאלו, ולכן הם רצו לעשות שלושה מתחמים: אחד לגברים, אחד לנשים ואחד למי שרוצה מעורב. אבל גם זה היה בעייתי להם, עצם הדבר שעשית נשים לבד, זה לא טוב... הצניעות בעיניהם זה דבר שלילי! עד כדי כך. אנחנו רואים מה המשמעות של התרחקות מתורה. וכשאנחנו מנסים להסביר את זה, הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם, זו הפליה. וכן שירות בצבא: הם דורשים שיהיה בנות ביחד עם הבנים, ככה קבע בית המשפט. הם הבוסים, הם קובעים פה בכל דבר, שאסור להפלות את הנשים. אז אם יבואו חיילים ויגידו: \"אנחנו לא מוכנים ללכת לפעולה כשיש איתנו נשים\", ישפטו אותם והם יישלחו לבית הסוהר! כי הם פוגעים בכבוד האישה, ככה זה בעיניהם. לכן אני אומר, הדרך שלנו היא להתגבר על כל זה, אנחנו לא מחפשים קרבות, מלחמות, השמצות, ויכוחים, לא יצא לנו מזה שום דבר. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לעשות את שלנו: לעורר רחמי שמיים על עם ישראל. והדבר הטוב ביותר זה לעסוק בתורה, ללמוד תורה, כמה שיותר. ובעז\"ה הלימוד התורה הזה ישמור עלינו. כא. פקודי ה' ישרים משמחי לב אתמול בלילה בדרשה שלי, אמרתי דבר ידוע, אבל כדאי לחזור עליו. כמה חשוב לימוד התורה, כמה חיים זה נותן לאדם. אדם שלומד תורה, כתוב בפסוק: \"פקודי ה' ישרים משמחי לב\", זה מביא אותו לידי שמחה. יתירה מזאת, עינינו הרואות שאדם שנמצא במשבר או בצער, הוא בא ללמוד תורה - הוא מתאושש! הוא יכול להתקיים. אני זוכר כשאאמו\"ר מרן זצוק\"ל נתמנה להיות הרב הראשי, אני הייתי אז נער צעיר, ועשו לו הרבה צרות. ציערו אותו הרבה מאוד, זה היה נורא מה שעשו לו. אני לא רוצה לפרט מי ומה, אבל ממש כשהוא היה מגיע הביתה, הוא היה בצער גדול. וכל פעם הוא היה אומר לי: \"תדע לך, אני כל כך בצער, ואם אני אלך לישון, אני לא אוכל לישון מרוב צער! אני לא יכול להאמין מה שעושים לי ואיך שעושים נגד התורה. והוא היה אומר: \"אני יושב ללמוד, אני שוכח עולם ומלואו. אני לומד - אני נרגע. זה משמח אותי, ואלמלא שאני יכול לשבת ולהתרכז בלימוד, לא הייתי מחזיק מעמד. הוא היה עדין ואציל נפש, וכל כך היה כואב לו. ותמיד הוא היה חוזר על הפסוק: \"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי\". כב. דין גרמא דעשיראה ביר הגמרא מספרת על רבי יוחנן [ - רבי יוחנן חי בדור הראשון של האמוראים, ויש אומרים שהוא היה חי גם בתקופת התנאים, הוא היה זקן מאוד] שנכנס פעם לבקר את רבי אלעזר, ורבי אלעזר בכה, ורבי יוחנן התחיל לעודד אותו. לא אכנס לכל מה שהגמרא שם מספרת, אבל יש שם פרט אחד מאוד מעניין: רבי יוחנן אמר לו: \"למה אתה בוכה? אם משום בנים – דין גרמא דעשיראה ביר\" – ביאור הדבר, שלרבי יוחנן היו עשרה ילדים, וכולם מתו בימי חייו, נורא! והבן העשירי נפל לתוך יורה - קדרה ענקית רותחת, ולא הצליחו להוציא אותו עד שבסופו של דבר לא נשאר ממנו כלום, חוץ משן קטנטונת, פחות מכשעורה, שעל פי ההלכה לא חייב בקבורה. ורבי יוחנן לקח את זה, והיה משתמש בזה לניחום אבלים. תראו איזה צדיק! קבר עשרה ילדים, ומה שיש לו בראש – לנחם אבלים. וכך הוא אמר לרבי אלעזר, אתה בוכה בגלל שלא היו לך ילדים בכלל, שהרי רבי אלעזר היה חשוך בנים, לא היו לו ילדים, לי היו ילדים ותראה מה נשאר מהם, כולם מתו וזו השן היחידה שנשארה לי מהבן העשירי! רבי יוחנן היה איש חזק מאוד. אדם שנפטרו לו עשרה ילדים, והוא עוד מסוגל להסתובב ולדבר. ראינו ככה גם בשואה. היה למשל האדמו\"ר מצאנז, שאשתו והילדים שלו כולם נהרגו, והוא החזיק מעמד ונלחם על היהדות, נלחם על השיקום של עם ישראל, ואחר כך התחתן והביא עוד ילדים לעולם, הוא לא התייאש גם אחרי כל מה שהוא עבר. כמו רבי יוחנן, הוא לא התייאש, הוא המשיך בעבודת הקודש. כג. עשרים וארבע ראיות והנה הגמרא מספרת שלרבי יוחנן היה חבר בלב ונפש שלמד איתו הרבה תורה, ריש לקיש - רבי שמעון בן לקיש. והגמרא מספרת שריש לקיש נפטר, ואחרי שנפטר רבי יוחנן בא לישיבה למסור את השיעור, וכל כמה דקות הוא לא יכול היה להמשיך, הוא היה בוכה ובוכה: \"איפה אתה ריש לקיש? איפה אתה ריש לקיש?\". הוא לא מסוגל היה ללמוד או ללמד בגלל פטירתו של ריש לקיש. ראו החכמים שכל כך יש לו צער, הלכו והביאו לו את רבי אלעזר בן פדת, שהיה גדול מאוד בתורה, וכל דבר שרבי יוחנן היה אומר, היה מביא לו עשרים וארבע ראיות. אבל רבי יוחנן אמר לו: \"איפה אתה ואיפה ריש לקיש? ריש לקיש מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני אומר לו תירוצים, ואנחנו דנים ומלבנים ויודעים את הסוגיה טוב. אתה מביא לי ראיות?! אני לא צריך ראיות! אני יודע שאמרתי דברים נכונים! [דרך אגב, ככה היה אאמו\"ר מרן זצוק\"ל... כשזכיתי לשבת איתו וללמוד יומם ולילה, היה אכפת לו, הוא לא חיכה שאני אגיד לו \"יפה מאוד\", \"זה מצוין\". הוא רצה לשמוע למה לא, מה לא בסדר, מה הביקורת שיש, כדי ללבן את הדברים, ללבן כמו שצריך, כדי לדעת ללמוד, כדי להגיע למסקנה אמיתית ונכונה]. ובכן, מספרת הגמרא, שרבי יוחנן המשיך לבכות עד שיצא מדעתו, הוא קיבל כמין דיכאון כזה. ביקשו עליו החכמים רחמים, והוא נפטר. הם לא ביקשו עליו שהוא יתרפא, כי הם ידעו שאין לו תקנה. הוא כל כך היה בצער בלי ריש לקיש, הוא לא יכול יהיה להחזיק מעמד. כד. לולי תורתך שעשועי והשאלה נשאלת: בן אדם קבר עשרה ילדים - והחזיק מעמד, ואילו כשהחבר שלו נפטר הוא לא מחזיק מעמד?! אבל התשובה היא: \"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי\". רבי יוחנן קבר את הילדים שלו, והוא היה בשבר גדול, אבא אוהב את הילדים שלו, ונשבר לבו, אבל מצד שני מה הוא עשה? הוא ישב ועסק בתורה. \"פקודי ה' ישרים משמחי לב\", התורה עודדה אותו והתורה הרגיעה אותו. אבל כשנפטר ריש לקיש, עכשיו הבעיה שהתורה שלמד מקודם היא כבר לא התורה של עכשיו! הוא לא יכול ללמוד כמו קודם! ואז הוא לא יכול יותר להחזיק מעמד. אנחנו צריכים לשאוף הרבה ללמוד תורה, שהתורה תשמח אותנו, ושהתורה תשמור עלינו מפני כל צר ואויב. ונזכה בעז\"ה כולנו להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים, בספר מזונות ופרנסה טובה, ישועות ונחמות. ובכלל הברכה, כל המאזינים של רדיו 'קול ברמה' שנמצאים איתנו ושומעים את השיעור."}]